אחוזי ההצבעה לבחירות בישראל מצויים בצניחה מתמדת. מ87% בבחירות הרשמיות הראשונות עדיין לאסיפה המכוננת, לפני שנקראה הכנסת, בשנת 1949 ל-63% בבחירות 2008. זוהי הצטמצמות ממשית של קהל הבוחרים ולמדינה כמו ישראל, בה סוגיות היסוד עדיין לא הוכרעו ומצבה הגיאופוליטי לא ברור, אסור להשלים עם תופעה כזאת. הצטמקות ההשתתפות בבחירות נובעת ממספר סיבות, בין השאר חוסר האמון של בוחרות ובוחרים רבים שהצבעתם משנה משהו וגרוע מזה, לגיטימציה הולכת ופוחתת של קבוצות באוכלוסיה במערכת השילטונית בכלל. יתרה מזאת, גם בקרב מצביעים רבים שכן טורחים להגיע לקלפי, האתוס הדמוקרטי אינו קיים: הם מצביעים על פי צו של סמכות רוחנית, או הצבעת נגד המונעת על ידי מורת רוח וציניות. שיקול דעת אמיתי, כן ורחב יריעה בין אלטרנטיבות לא ממש מתרחש. זוהי סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית שגם כך מתנשפת ומקרטעת אל מול המכשולים האימתניים הזרועים בדרכה.

יש כאלה שמפנים את גבם לא רק לבחירות אלא למעורבות ולהשתתפות הפוליטית כולה. אדישות וסרקאזם עוטף אותם והם מוותרים כליל על המאבק בתקווה שחלקת אלוהים הקטנה בה הם מצטנפים לא תופרע. מנטליות ההדחקה ודחיקת הקץ משמשת להם מפלט, לפחות לטווח המיידי. אחרים מוותאים על הבחירות על מנת להתפנות ולהתמקד בזירה החוץ פרלמנטרית ולעורר מחדש את המחאה החברתית כאנטי תיזה וכאתגר לפוליטיקה המסורתית. זוהי טעות מפני שמחאה חברתית אינה מחליפה הצבעה, היא משלימה, מגבה ונותנת לה משנה תוקף. אקטיביזם חברתי תפקידו לאותת לנציגי הציבור שאלה שהצביעו אינם מסתפקים בהשתתפות הפוליטית המינימלית והבסיסית הזאת אלא רואים את עיקר תפקידם בין לבין מערכות בחירות: להשגיח על אלה שנבחרו שלא יחרגו מסמכותיהם ולא ינצלו את עוצמתם לרעה או לדרבנם לשינוי חברתי. פעילות חברתית מעשירה הצבעה ומעניקה לה עוצמה וקונטקסט עכשווי ורלבנטי.

אקטיביזם חברתי ללא הצבעה בקלפי פירושו ויתור על הנתיב הברור והמיידי להשפיע על סדר היום הציבורי והתמקדות במימד החוץ פרלמנטרי שעלול להוליך להבאשת הלגיטימציה של המוחים על ידי שומרי הסדר הקיים ולשחיקת מאמץ המחאה לאורך זמן. הצבעה בקלפי ללא תימוכין של אקטיביזם חברתי פירושה הגמדת ניסיון ההשפעה לאקט הריטואלי והטקסי של ההליכה לקלפי, שלאחריו הופכים בעלי השררה אדונים לעצמם ללא הפיקוח העקבי של הפעילים החברתיים. מגיני הסטאטוס קוו מצפים ומקווים שקוראי התיגר על הקיים יימנעו מלהשתתף בבחירות. הם מייחלים לכך כדי שיוכלו אחר כך לגמד ולקעקע את המחאה החברתית בטיעון של השתמטות מהאחריות והחובה האזרחית להצביע וניסיון לטרפד את אושיות הדמוקרטיה מבחוץ. אסור לספק להם את הרציונאל הזה, מעוות ככל שיהיה. ההליכה לקלפי והצבעה ברורה וחד משמעית בעד שינוי היא אינה רק זכות ומותרות; היא חובה מוסרית ונקודת זינוק הכרחית לחידוש והמשך המחאה החברתית.

למי אנו מצביעים כשאיננו מצביעים

ישנם החושבים כי ההצבעה משרתת את הסדר הקיים, וכי הימנעות מהצבעה היא מעשה של מחאה.  אחרים חושבים כי אין טעם להצביע כי ממילא תוצאות ההצבעה הוכרעו.  אחרים חושבים שהפוליטיקה היא אם-כל-רע והצבעה בבחירות מהווה שיתוף פעולה עם הפוליטיקה.

טעות בידם:  הכוחות השואפים לשמר את הסדר הקיים מעוניינים שלא נצביע, ויפיקו תועלת מהימנעותנו.   בהימנעותנו אנו חותרים תחת תנועת המחאה החברתית ותחת  הצדק החברתי שתנועת המחאה נאבקת עליו, ומחזקים את הכוחות המשליטים עלינו את תפיסתם העקומה אודות צדק חברתי ופוליטי.

הכנסת היא נקודת-המוקד של  שדה הכוחות שבו נקבע כיצד יראו פני החברה, כלכלתה, יחסי החוץ שלה, החינוך, הדיור וכיוצא הזה.  בלא העתקת המאבק החברתי לשדה הפוליטי הזה לא ניתן  להביא לשינוי עומק.  כנסת חלשה  מדי פירושה ממשלה חזקה מדי. כנסת בלא אופוזיציה חזקה פירושה ממשלה העושה ככל העולה על רוחה. כנסת שאיבדה את כוח-הפיקוח שלה פירושה  ממשלה שתמשיך ביתר שאת למנות את אנשיה לרגולטורים על הבנקים, על התקשורת, על משאבי הציבור;  ממשלה שתמשיך ותקבע בלא ערעור כיצד יתנהל הדיור הציבורי, כיצד יוטלו מיסים, מי יהיה זכאי לסיוע ומי לא וכיוצא בה.

השלטון והכוחות התומכים בו רוצים כמובן בהמשך שלטונם ובהחלשת הכוחות שמנגד. הם רוצים בהתפוגגות תנועת המחאה החברתית.  הם רוצים בהתפוגגות כל אופוזיציה לוחמת, חברתית ופוליטית.  תנועת מחאה חיה ואופוזיציה איתנה הם האיום הגדול ביותר על יכולתם להמשיך באין מפריע בעיצוב המציאות שבגללה התפרצה המחאה. יש להם גייסות מאורגנים וממושמעים, שיצביעו כאיש אחד על פי הוראת מנהיגיהם.  יש להם שליטה איתנה בערוצי התקשורת.  יש להם היכולת לפמפם לנו שאין מי שיכול לערער את שלטונם.  יש להם אינטרס עמוק לשכנע אותנו.

גם כוחות ההון-שלטון-עיתון מפיקים תועלת עצומה מהחלשות הכוחות החברתיים, שכן באין מאבק חברתי של ממש הם יכולים להעמיק את השפעתם המשחיתה ואת הישגיהם הכלכליים המופלגים. שליטתם בתקשורת מאפשרת להם  לשכנע אותנו שאין טעם בהצבעה משום שהכל כבר הוכרע. גם להם יש להם עניין עמוק בכך שאלו שמולם לא יצביעו.

גם קבוצות מיוחסות הניזונות מעמל האזרחים העובדים למחייתם, ויונקות באופן בלתי -שוויוני ממשאבי המדינה, מפיקות תועלת מחולשת הכוחות החברתיים, שכן זו מאפשרת להם להמשיך ולינוק ממשאבי הציבור.  יש להם עניין רב בהצבעה נרחבת של אנשיהן הממושמעים, ובמסמוס כל הצבעה נגדית.

האם נכון לשחק לידיהם?  כאשר אנו בוחרים שלא לבחור אנו משאירים את הזירה לכוחות הללו, שכנגדם התעוררה המחאה.  אנו משאירים את הזירה לאותם הכוחות אשר הפכו את הסדקים בחברה לתהומות, את המתחים –לאיבה, ואת כל מי שאינו חושב כמוהם -לבוגד.

למי להצביע?   לא חשוב, ובלבד שהצבעת עבור מפלגה שאיננה משלימה עם הסדר הקיים ועם יחסי הכוחות הקיימים, ושיש לה הנכונות והעוצמה להלחם עבור הצדק כפי שאת ואתה מבינים אותו.  מוטב להצביע הצבעה לא-אופטימלית מאשר לאפשר לתומכי הסדר הקיים לקבוע אותו באין מפריע.  עוד שנים רבות של מאבק מחכות לנו, ועוד נידרש לבנות כוח שיתורגם לשפה הפוליטית. הבה נתחיל כבר עכשיו.

צו גיוס לצבא החברתי הראשון

הקריאה המפורטת כאן נובעת מרעיון כללי רחב יותר, שאפשר למצוא בעמוד "רשת בטחון חברתי" בבלוג זה.

כמה חברים שקראו את הקטעים המתורגמים מספרו של הולנד, ששלחתי לפני מספר ימים, כתבו:  "מעניין מאד, אבל ניתוח המצב הקיים אינו מספיק:  מה הוא מתכוון לעשות"?  נעניתי לאתגר זה ותרגמתי קטעים נוספים העוסקים בתכניות הפעולה של נשיא צרפת.

הרשיתי לעצמי לסדר את הקטעים שלא על פי סדרם בספר, כי אם על פי העניין.  כל ההדגשות הם שלי, וכן ההערות בסוגריים. המספרים בראש כל קטע הם מספרי העמודים בספר.

 נחי אלון

 28.   "ברצוני להסביר את הנתיב המרכזי בו בחרתי.  הוא מונע כולו על ידי העניין המרכזי, הצעירים, שסביבו יהיו כל הצרפתים מוכנים לפעול יחדיו, למרות המצב בו הם שרויים.

כדי הוביל היטב את המפעל זה, עלינו לחתור לארבעה יעדים:  הבראה, צדק, הצעירים, הרפובליקה

(עמ' 29). א.   הבראה צודקת

כדי להתגבר על המשבר הפיננסי, עלינו להכניס סדר בחשבונותינו הציבוריים, ולצאת מחובותינו. אבל פעולות אלו יהיו ללא תכלית אלא אם כן נגביל,   אחת ולתמיד, ולמן ההתחלה, את כוחו הבלתי -סביר של ההון בארצנו.  אנו זקוקים בהחלט לבנקים, לחברות ביטוח ולשווקים של  הון.  ועם זאת, איננו יכולים לשאת לאורך ימים את המצב בו שיטה בלתי מבוקרת זו מסכנת  את יציבות האשראי שלנו, שולטת בכלכלה האמיתית וקוראת ללא הפסק תיגר על   הדמוקרטיה.

אני אעשה רפורמה עמוקה של המערכת הפיננסית כדי להעמיד אותה בשירות ה בראה הכלכלית.

צעדים אלו לא יפטרו אותנו מלפעול על פי חובת המדינה.  רמת החוב שלנו היא מסוכנת:  עלינו להפחית אותה.  לתת לחוב לגדול, פירושו לשים את עצמנו בידיו של השוק, דהיינו להקריב את ריבונותנו.

אכבד את התחייבויותיה של המדינה.  הבטחתי להוריד ל3% את הגירעון עד סוף 2013, ולהגיע לאיזון ארבע שנים מאוחר יותר.  לוח זמנים קפדני ומציאותי זה ירגיע את הנושים שלנו וישחרר  את הלחץ מן השוק.  אי אפשר להתקדם מהר יותר אלא אם כן נהרוג את הצמיחה.  אבל גם אי אפשר להתחמק מחובה זו אלא אם כן נהרוס את עצמאות המדינה.

בתנאי אחד:המאמץ חייב להיות צודק.  הפחתת הגרעון דורשת חלוקה-מחדש הוגנת בהתאם לתרומה.  השיטה הפיסקלית שלנו חייבת לעבור רפורמה כדי שכל צרפתי יתרום חלק צודק במאמץ המשותף.

אגרום לכך שבעלי ההון הגדולים בצרפת יתרמו  את חלקם, ואגביל בחומרה את ההקלות הפיסקליות שיצרו חוסר שוויון גדול מדי.

כאשר הרפורמה הזו תתממש , השוויון הדמוקרטי בפני המיסוי יחזור, ותובטח יציבותם של כל השחקנים הכלכליים, שוב לא אגע יותר במערכת הפיסקלית במשך כל שנות כהונתי.

אמצעים חדשים אלו יפחיתו את הגרעון, אבל הם לא יספיקו:  לא מספיק לטפל רק בהכנסות. עלינו להגביל את ההוצאה הציבורית. איש לא יוכל לקבל שהמדינה איננה מקיימת בעצמה  מה שהיא דורשת מאזרחיה.  המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה מתיחה אינסופית של ההוצאות הציבוריות.  אקצץ בהוצאות מיותרות, שנולדו מן הבירוקרטיה  שכל הארגונים נגועים בה.  כל הוצאה חדשה תאוזן בהפחתה מקבילה בסעיף תקציבי אחר.  בכוונתי לרכז את האמצעים ואת  וההשקעות הציבוריות בבתי הספר, במחקר, בתעשיה ובטכנולוגיה.

כאשר ייווכחו האזרחים שהמאמץ מחולק באופן שוויוני , יחזור הביטחון במאמץ הציבורי. כך תפתח הדרך לפיתוח .

136. כדי להפחית את הגירעון בצורה צודקת, נחוצה רפורמה פיסקלית.  אפעיל אותה למחרת בחירתי.  היא תכלול הרחבת טווח  המיסוי על רווחים, סילוק הפטורים הפיסקליים ממס,  מיסוי פרוגרסיבי נכון יותר,  פעולה הגיונית ומודרניזציה.    הרפורמה תאפשר למצוא את המקורות הנחוצים  ולהפחית סוף סוף את הרווחים המוגזמים של המיוחסים. היא מהווה את היפוכה של  מדיניות   הנשיא היוצא, אשר אחרי שהעמיק את הגירעון והוריד את  נטל המיסים מעל לעשירים, רוצה  להגדיל את הגירעון עוד יותר על ידי הכבדת עול המיסים על בתי האב החלשים!  הפילוסופיה הזו מחזירה אותנו למשטר הישן (לפני המהפכה הצרפית-נ.א), שבו שליש מהאומה נשא על עצמו את כל עול הוצאות חצר המלוכה, לתועלתה הגדולה של האריסטוקרטיה. אני דוחה חזרה בלתי סבירה  זו לעבר.  אשיב לצרפת את הצדק בפני המס.

  ייצור מתוך סולידריות.  באותה עת שומה עלינו לעבור למתקפה.  לא תיתכן הבראה ממשית ללא חזרת הצמיחה, שרק היא תאפשר להחזיר את כוח הקנייה, להרחיב את התעסוקה ולממן את השינוי האנרגטי ואת הביטחון החברתי.  אבל, בניגוד לשמרנים , אדאג לכך שהמאמץ התעשייתי והטכנולוגי יתבסס על הקלת העול מעל  הפועלים והעובדים, ולא על ערעור נוסף של ביטחונם ועל הפחתת כוח הקנייה. כמו כן אדאג לכך שהמאמצים הגדולים ביותר יוקדשו לייצור בצרפת , בדרך שתיאבק ביעילות בהעברת הייצור לארצות זולות יותר ובתחרות בלתי הוגנת (של ייבוא מבחוץ-נ.א).

53.  המחקר המקרו-כלכלי שנעשה בארה"ב ובאירופה מראה שגזילת עודפי הצמיחה על ידי המיוחסים במשך שלושים השנה האחרונות דלדלה את הצריכה ושיתקה את ההתרחבות.  יש קשר כמותי ברור בין ירידה בייצור לבין אי-צדק בחלוקה, בין צמיחה מדולדלת לבין אי-שוויון מטורף.  אין סיבה אחרת למשבר הפיננסי, שנגרם  על ידי הגרעון המוגזם ועל ידי החובות הנובעים ממנו.  כינוסה של ועידה לאומית בנושא ההכנסות, שתתקיים מיד לאחר בחירתי לנשיא,  איננו רק  עניין של צדק חברתי , אלא יהווה תחילתה של רפורמה פיסקלית נרחבת שתוביל לחלוקה צודקת יותר.  כך נקדם גם את בריאות הכלכלה והתעסוקה.

  …נשתלט על הגרעון על פי תכנית הבראה פרוגרסיבית  ובת קיימא. אבל החוב נגרם גם על ידי רעה עמוקה יותר:  אם מדינה מתקשה להחזיר את חובותיה,  הרי זה משום שאיננה מייצרת די הצורך. שיעור צמיחה נמוך כשלנו מדלדל את ההכנסות הפיסקליות וגורם לכך שתשלום הקיצבאות  והריביות הוא קשה יותר.  הדלדול העמוק של הייצור מסביר גם את חוסר שיווי המשקל בו אנו חיים, וביחוד בתחום הייצור התעשייתי.

30. אפתח מדיניות קפדנית לסיוע להבראה מחודשת של התעשייה. (זאת כנגד ראייה ניאו ליברלית  על פיה בעידן הנוכחי, לא התעשייה אלא השירותים צריכים להיות הגורם המרכזי בכלכלה-נ.א). …אבל אמצעים אלו לפיתוח מחודש של התעשייה יהיו יעילים רק אם נרכוש מחדש את אמונם של העובדים.  ההבראה הכלכלית תתבסס על הפחתת אי הביטחון, הגנת כוח הקנייה והרחבת זכויותיהם של השכירים.  הצדק והסולידריות יבואו לביטוי גם בעולם העבודה.

63. לקראת פטריוטיזם תעשייתי.  אירופה כולה וגם צרפת פתחו את גבולותיהן לרווחה לייבוא , בלי שום התחשבות בתנאי הייצור הממשיים של הסחורות המיובאות, גם אם נוצרו  במחיר  נזקים בלתי-קבילים לסביבה.  בכך חשפו חלק גדול של מערכות הייצור שלהן לתחרות בלתי הוגנת…

אני מתנגד נחרץ לפרוטקציוניזם (הגנה על התוצרת המקומית על ידי מניעת ייבוא או יצירת חומות מכס כבדות  -נ.א).  הוא גורם לעליית מחירים ופוגע באותו הזמן בזרימת הסחר העולמי, לרעת הכל.  לנוכח אתגר התחרות , אני מציע אמנה-של-הייצור, שתגייס את כל הכוחות:  המיגזר העסקי והיצרני, השותפים החברתיים, המדינה וקולקטיבים מקומיים, מבלי לשכוח את המגזר הפיננסי.  אעורר את הפטריוטיזם התעשייתי. .. (אמנה זו ) תציב יעדים לטווח רחוק באשר לכיווני המצוינות, תוביל למאמץ של מחקר ציבורי ופרטי כדי ליישם אותם, תגייס את המימון שילווה אותם, תפתח כלים חדשניים, תייצב את ההידברות בין נותני ההוראות לבין הכפופים להם, ותכשיר את הצעירים למשרות המחר.  בקיצור, ניצור אמנה לתעשייה הצרפתית.

בקו פעולה זה אין שום שוביניזם, שום   עקמומיות, שום נעילת שערים.

לא הכל מותר בסחר הבינלאומי.  לאירופה שמורה הזכות ליישם אמצעים של שכל-ישר אשר מתחריה מיישמים מזה זמן רב.  יש לה הזכות לתבוע מאחרים את מה שדורשים ממנה:  נורמות חברתיות וסביבתיות מינימליות, שאוסרות על ניצול חסר בושה של כוח העבודה של הארצות העניות ביותר , ושמגינות על החלק הדרומי של כדור הארץ מלעלות לקרבן על מזבח התיעוש הברוטלי וההרסני  . (138). הפטריוטיזם התעשייתי איננו סירוב לפתיחת הגבולות, כי אם תזכורת להדדיות ולחוק של סחר הוגן:  מוצרים שנוצרו בלא כבוד לנורמות החברתיות והסביבתיות, ומהווים חלק מתחרות בלתי הוגנת, לא יוכלו להכנס לאירופה בלא הגבלות.   פטריוטיזם זה ילך יד ביד עם מדיניות נועזת ונמרצת לתיעושה מחדש של צרפת. על ידי שיקום עבודות הכפיים, על ידי קידום הידע הטכני, על ידי למידה-תוך-כדי-עבודה, על ידי פתיחת בתי הספר והאוניברסיטה בפני התעשייה, על ידי הקמת מנגנונים נחוצים של מימון באמצעות  הבנק הציבורי האיזורי להשקעות, שאקים  מיד לאחר היבחרי.

מאמץ זה של חיזוק הכלכלה חייב להתבסס על הצדק החברתי.  החלוקה הבלתי-שוויונית של רווחים, המשכורות וההטבות המוגזמות שמחלקים בפיסגת החברתית,  הרפורמה הבלתי שוויונית שהנהיג השלטון בתחום הגימלאות בצרפת, שהכשילו בראש ובראשונה את העובדים החלשים ביותר,  הקיפאון בכוח הקנייה של המעמד הבינוני והנמוך בעוד זה  של האוליגרכי אינו חדל מלשגשג,  כל אלו מפיצים תחושה של אי צדק ומעוררים תסכול.

אשקם, מיד לאחר היבחרי, את האפשרות לצאת לגימלאות בגיל שישים שנה לאלו שהתחילו לעבוד בגיל צעיר ואשר השלימו 41 שנות עבודה.  אכנס ועידה גדולה שתבחן עם שותפינו החברתיים את שאלות כוח הקניה,  הביטחון  החברתי, התעסוקה ותנאי העבודה.  צרפת אינה יכולה להרוויח מהתרוששותם של הצרפתים. חלוקה נכונה יותר של הרווחים תשפר את הצריכה ולכן גם את הצמיחה. אעמיד את הצו הזה בראש סדר העדיפויות שלי.

 33.  שינוי חיי היום-יום.   בחברה צודקת, חייבת הצמיחה להוביל להקלת חיי היומיום של האזרחים. שומה על המדינה למלא בשלמות את תפקידה שלה כדי להגיע למטרה זו -מבלי שתיקח על עצמה את תפקידי החברה בה נולדות יוזמות כאלו. עליה להציב במקום ראשון את הדיור, שהוא הדאגה העיקרית של האזרחים, להבטיח להם גישה לשירותי בריאות, ולקדם את הארגון ואת היעילות של השירותים הציבוריים.

אציע לסייע בשכר הדירה באזורים הפגיעים ביותר, ובאותו הזמן אפתח בתכנית גדולה של בניית דירות.

 אקל על הגישה לטיפולים רפואיים, ואתמוך במערכת הציבורית של בתי חולים.

 הבטחון האישי של האזרח, שלא פסק מלהידרדר בשנים האחרונות, יהיה גם הוא יעד לפעולה נחרצת.  נפעיל תכנית חדשה של בטחון צמוד, תחנות משטרה ברבעים בערינו,  ג'אנדרמריה באיזורים הכפריים, וניצור אזורים של עדיפות-בטחון שבהם ירוכזו מירב האמצעים.

שיקום הרפובליקה.

114.  השלטון המקומי:  רצוני שצרפת תיהנה מרמה חדשה של חירות  השלטון המקומי.  לעתים קרובות מדי מפעיל המנהל הציבורי המרכזי השפעת יתר על השלטון האיזורי והמקומי. החוק הגדול הראשון של ביזור הסמכויות , אשר נחקק על ידי פרנסואה מיטראן, נתן את הסימן להתחלתה של מהפכה שקטה.  מאז השתמשו בצרפתים בכוח חדש זה כדי לשנות את פני צרפת.  בכל מקום שינו היוזמות המקומיות את עבודתם של נבחרי העיריות, המחוזיות והאזוריות.  יוזמותיהם של ארגונים  מקומיים ושל אזרחים עודדו את החיים הכלכליים, שינו את פני הערים, שיפרו את השירותים הציבוריים, קידמו סוף סוף את השתתפותם של האזרחים אשר קידמו בברכה את האפשרות להנהיג את עצמם. ארחיק לכת בדרך זו:  המחוזות והערים יזכו באחריויות חדשות, שילוו בהעברה מתאימה של משאבים, עם מערכת פיסקלית מקומית חדשה.

115. בתי המשפט.   נשיאותי לא תרשה שום התערבות בתפקודה היומיומי של מערכת המשפט, במיוחד בעניינים רגישים.  במסגרת מדיניות לגיטימית אשר נקבעה על ידי מוסדות החוק, השופטים חורצים משפט בלא התערבותה של הרשות המבצעת, כשהם מוגנים על ידי שיטת  מינויים שמבטיחה את עצמאותם.   הנשיאות -שהוכרזה כחסינה בפני החוק- (סרקוזי יצר חסינות גורפת לנשיא צרפת-נ.א)  הפכה להיות מעיקה,   בכך שהתערבה באורח  כבד , בכל הדרכים ובכל הרמות, בחקירות המשטרתיות ובחקירות בבתי המשפט. אשים  קץ אחת ולתמיד לסחף הרסני זה שפגע באימון הציבור והשפיל את  כבוד השופטים.

המשטרה תזכה לכבוד דומה, ותהיה מוגנת ומוכרת מבלי שתידרש למלא משימות שאינן שלה.  היא תעמוד  לשירות האזרחים ולא לשירות השלטון.  היא תחקור את העבריינים, לא את העיתונאים ואת מקורותיהם.

אשים קץ לכל הניסיונות להשפיע בדרכים אלו ואחרות על התקשורת העצמאית, הטלביזיה , הרדיו והעיתונות הכתובה,  במיוחד על ידי הפסקת מינויים של האחראים לאמצעי התקשורת הציבוריים על ידי נשיא הרפובליקה.

אגביר את כוח השליטה של הפרלמנט, ואחזיר  את  ראש המדינה למעמד בר-ענישה.  אפחית את שכר הנשיא והשרים ב-30% . (הוא אכן עשה זאת בשבוע הראשון לכהונתו-נ.א).

אציג מדיניות הגירה יציבה, שקופה ומכבדת.  אקנה לזרים המתגוררים באופן חוקי בצרפת מזה חמש שנים את הזכות להצביע בבחירות המקומיות

86. תרבות:  קיומה של צרפת מיוסד גם על תרבותה. הבנה זו   חיונית לשמירת המורשת, לקידום פעולתם של היוצרים, ולהקניית ערכיה של צרפת לדורות הבאים.  בהתאם לכך אפעל.  תקציב התרבות יהיה מוגן לגמרי (בפני קיצוצים-נ.א), כדי ששר התרבות יוכל לנהל היטב את שתי משימותיו:  טיפוח האמנים, וחשיפת מספר גדול ככל האפשר של אנשים לאוצרות התרבות …  עלינו  להשקות  שוב את כל הקרקעות שנשכחו, את האיזורים שהוזנחו במחוזותינו, את השכונות שהידרדרו בערינו.  זו  תהיה ההגנה הטובה ביותר על המורשת הצרפתית.

(באשר לדיגיטליזציה ולהפצה של משאבי אמנות ותרבות באינטרנט) …תכניתי מבוססת על שתי מחשבות :  מצד אחד- פיתוח ההיצע התרבותי החוקי באינטרנט, תוך כדי פישוט ענייני הזכויות; ומצד שני- אכיפת השתתפות במימון היצירה האמנותית על כל מי שנוטל חלק בכלכלה הדיגיטלית. לא נגיע לתגמול צודק על היצירה הרוחנית אם לא נחבור  עם  אלו שמרוויחים ממנה באופן הישיר ביותר, דהיינו ספקי הרשתות ויצרני החומרה.  צריך שהיוצרים יקבלו תגמול על יצירתם.  לכן ניאבק  כנגד הגניבה המסחרית (של הקניין הרוחני-נ.א) ונביא באותו הזמן לכיבוד הזכויות המוסריות,  זכויות היוצרים  וצרכי אמצעי התקשורת. כל אלו הכרחיים לשם יצירת איזון במיגזר.  הדיגיטליזציה של  המשאבים הספרותיים והאמנותיים תהווה משימה חשובה בתקופת כהונתי, משום שהיא תהווה גורם בצמיחה וביצירה של דגם כלכלי חדש. כמו כן אפתח תכנית לאומית לחינוך אמנותי, שתובל על ידי ערכאה בין-משרדית, תקבל תקציב מיוחד, ותהיה כפופה לראש הממשלה.

הצעירים בליבנו.  הצעירים הם הקרבן הגדול של החברה הצרפתית. אי בטחון, אבטלה וחולשת כוח הקנייה טלטלו אותם במיוחד.  לכן החלטתי להציב אותם כעניין המרכזי בבחירות.  לראשונה בתולדותינו, הדור הבא מצוי בסיכון לחיות רע יותר משחיים אנו.

כדי לשקם את שוויון ההזדמנויות בבית הספר, אשיק רפורמה במערכת החינוך.  אבטיח ששליש מהילדים בני פחות משלוש שנים יתקבלו לפעוטונים.  אתן  קדימות לרכישת ידע בסיסי  ולליבת-לימודים מחייבת לכל. אדאג לכך שאלו המכשירים את עצמם לעבודה יזכו לשילוב בעבודה עוד בתקופת לימודיהם.  אבנה מחדש הכשרה מקצועית ראויה לשמה. בחמש השנים הקרובות אצור 60.000 משרות נוספות במערכת החינוך.

  אצור בהדרגה 150.000 מקומות עבודה , כדי לאפשר לקלוט צעירים בעובדה, בעדיפות לאיזורים הקשים.

157. צריך להתחיל מן הגיל הרך.  כיום רק 13.6% מן הילדים מתחת לגיל 3 מתקבלים לגנים.  ראיתי מה משמעותו של מצב זה למשפחות צעירות רבות, אשר לעתים חייבות לוותר על עבודתו של אחד מבני הזוג, או לסמוך על עזרתם של ההורים או של חברים.  הנשים הן אלו   הנושאות לעתים קרובות בעיקר הנטל, וכך מתרוקנת מתוכן זכותן לעבוד.  אני מציע שירות ציבורי מיוחד עבור  הגיל הרך ,  במסגרת אמנה בין המדינה לבין מערכת הפעוטונים, מערכת הקיצבאות למשפחות ושל הקולקטיבים המקומיים.

לאחר מכן, בתי הספר.  אני מייחס חשיבות מיוחדת לבית הספר היסודי, שבו מתרחשים דברים כה חשובים.  הרעיון הוא להבטיח את הלימוד של ליבה משותפת של ידע ומיומנויות שתיתן לכל אחד את הכלים לעצמאות בעתיד. אוסיף מערכת של הכוונה חינוכית אישית לכל אורך הלימודים.  אראה במאבק כנגד הכישלון הלימודי עניין מרכזי.  אלו שלא יוכלו לרכוש את הידיעות המינימליות יקבלו סיוע אישי,  ובמיוחד אלו שנפלטו מבתי הספר.  הסיוע ילווה אותם   לקראת הצלחה , יבטיח  שנתיבם הלימודי לא יהיה הנתיב המדכא  המוכר, הזרוע בכישלונות ובהשפלות.   כ -150.000 צעירים יוצאים כיום מבתי הספר ללא שום כישורים! אלו יתרוממו באמצעות שירות אזרחי חדש, שיקנה הכשרה אישית.

ולבסוף, ההשכלה הגבוהה,  המדד הגדול לשוויון ולדמוקרטיזציה.  מזה שש שנים פחת חלקם של ילדי עובדים באוניברסיטאות.  כמה התחלות נמרצות נתקעות בשנים הראשונות ללימודים בגלל מרירות ובגלל המאמצים הכספיים של המשפחות, שירדו לטמיון !  בכוונתי ליצור   מסלולים להכשרה מקצועית, שיקנו תעודות אשר יתייחסו ישירות לתעסוקה.  האוטונומיה של האונברסיטאות היא אחת מהרפורמות המועילות שיזם ניקולה סרקוזי. אני כותב זאת בגלוי.  עם זאת, צריך לראות אותה לא כתחרות בין מוסדות, כי אם כהתארגנות  קונקרטית המותאמת  טוב יותר לצרכי הכלכלה, ברמת המחוז, העיר והאיזור.  אתן מקום רחב יותר לחלופות.  איני מדבר רק על הכשרה  בתהליך של התלמדות ( במעמד של שוליה), אשר מבחינת הממשלה הקודמת היה הפתרון היחידי המוצע לכל צעירי צרפת. אני מתייחס גם לאלו אשר במהלך הכשרתם האוניברסיטאית זקוקים לניסיון מקצועי נוסף, שבלעדיו החיפוש אחר התמחות מתאימה הופך להיות קשה לא פחות מחיפוש עבודה.

אני משלים חלק זה בהצגת חוזה בין הדורות, אשר הכנסתי כאלמנט חדש במערכת הבחירות. .. הוא פשוט:  מעביד אשר יקבל על עצמו להעסיק קשיש עד לזמן שבו יוכל לזכות לפנסיה ראויה, ואשר באותו הזמן יכשיר צעיר שגילו פחות  מעשרים וחמש שנים, ייהנה מפטור מלא על כל ההוצאות עבור  תנאים סוציאליים , על שני העובדים, למשך חמש שנים.  המבוגר ינחיל את נסיונו לצעיר, ושניהם יתרמו  יחד להתפתחות העסק והמדינה.  החבילה הזו תמומן על ידי ארגון מחודש של מערכת הקיצבאות והפטורים הקיימת.  הקץ למערכות שנוצרו עבור קבוצות לחץ, הקץ לנישות סוציאליות,הקץ  למתנות ולבונוסים, להטבות,  ליוצאים מן הכלל.  מבוגרים וצעירים יחד, יתאחדו בתעסוקה שנמצאה מחדש!

ולבסוף, האוטונומיה של הצעירים, זכותם הבסיסית להגיע למטרתם בכוחות עצמם, ולזכות סוף סוף בעצמאות.   נקצה מסלולי לימוד  לצעירים שירצו בהכשרה,  אשר יקבלו שכר תמורת הכשרתם בתנאי שיתרמו לחיי הקהילה.  אין יותר הטבות  ללא תרומה נגדית; לכל סיוע מצד המדינה-תמורה מצד האזרח."

תרגום חפשי:  נחי אלון.

מבוא:  פרנסואה הולנד, נשיא צרפת מזה שלושה חדשים, פרסם ספר זה כחדשיים לפני מערכת הבחירות האחרונה בינו לבין ניקולה סרקוזי.  הולנד הוא  מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית מזה שנים רבות, ופעיל במינהל הציבורי בצרפת. בהכשרתו הוא כלכלן ואיש המינהל הציבורי.  הספר מציג,בסגנון אישי ומלא להט, את ניתוחו של הולנד את חוליי המצב הנוכחי בצרפת, פרי שנות שלטונו של סרקוזי איש הימין, ואת תכניתו  לתיקון המצב.

בעיני,הספר   חשוב לנו מכמה בחינות.  ראשית, התמונה החברתית, הכלכלית והמדינית שהוא מציג דומה מאד לזו שבישראל ובארצות אחרות .  החוליים שהוא יוצא כנגדן אינם מקומיים אלא אוניברסליים , והם פרי השיטה הכלכלית והחברתית שהעולם מתנהל כיום על פיה.  הניתוח גם מאשר את הקובלנות שהובילו את המחאה החברתית בישראל,  ומבסס את הרצינות והעומק של הקובלנה בארץ.   שנית, הולנד מציג מישנה סדורה של התמודדות עם החוליים הללו.  רבים בעולם הגלובלי בזים לסוציאליזם כתורה אנכרוניסטית שנכשלה כליל.  הולנד חושב אחרת:  הסוציאליזם שלו מעודכן לגמרי, מכיר היטב את הכלכלה העולמית וגם את ברכותיה, ואינו קורא למהפכה שתחריב עד היסוד את העולם הנוכחי, אלא לתהליך  שיהפוך את הקפיטליזם מקפיטליזם מפרוע, אכזרי ו 'חזירי', לאנושי ושפוי. זוהי גירסה מעודכנת לגמרי של סוציאליזם, והיא מפיחה חיים חדשים בתורה חשובה זו , שהיה נראה שחלפה מן העולם.  שלישית, בחירתו של הולנד לנשיא צרפת, לכאורה כנגד כל הסיכויים, מצביעה אולי על שינוי כיוון באירופה לכיוון שפוי ואנושי יותר .  ורביעית, משנתו מציגה שפע של רעיונות לניהול חכם ואנושי של המדינה, ורעיונות אלו יכולים בחלקם לזכות ליישום גם בישראל.  נשיאותו של הולנד תהיה מעבדה שתבחן את ההיתכנות של מנהיגות אחרת  ושל השקפת עולם אחרת. ראוי שכל מנהיג רציני בישראל , בין אם במפלגות ובין אם בתנועות למאבק חברתי, ילמד היטב את הספר.

על התרגום:  בחרתי מן הספר קטעים שנראו לי רלבנטיים לישראל.  תרגמתי בעיקר את תיאורי המצב, ולא את התכנית המדינית, הכלכלית והחברתית.  שליטתי בצרפתית היא מוגבלת,  ואיני ערב לדיוק שלם של התרגום. המספרים ליד הכותרות הם מספרי העמודים בספר.

  20-21. על המצב בצרפת.     יש בארצנו סבל, הסבל של עבודה קשה שאינה זוכה לשכר הולם, של חרדה כאשר אי-היציבות הופכת להיות הרגל; של תחושת האבדן שחווים אלו  שנותרו  לחיות בשכונות שבהם שולט חוק הכוח,  במקומות שבהן שלטון  סחר הסמים והכנופיות מחליף את שלטון החוק.  בכל מקום פגשתי בצרפתים גאים, בעלי דיעה, יזמים, נחושים לחיות כאזרחים חפשיים ואחראיים.  אבל, בכל מקום פגשתי אותן השאלות, שנשאלו  בקול חרד:  האם ילדי ימצאו עבודה?  האם אוכל לשמור על משרתי  ?  האם בבית הספר שלי יהיו מקומות לימוד מספיקים? האם מתחנת המשטרה שלי ישללו האמצעים הנחוצים? האם העסק שלי יוכל לעמוד בפני התחרות של המתחרים הגדולים? האם המשק החקלאי שלי יוכל לעמוד על רגליו בעוד שנה? האם אצטרך לאחסן את כלי העבודה במחסן, למכור את הטרקטור, להחכיר את הקרקע?  האם תוכל המדינה להבטיח את איכות הטיפול  הרפואי ובתי החולים? האם יסגרו את הדואר בכפר שלנו? האם אוכל לממן את לימודיה של בתי? האם ערכה של הפנסיה שלי תישמר? האם אוכל לעזור לבני למצוא דירה? מדוע שכרי אינו עולה?  כאילו כולם נתונים בספקות. בכל, ואפילו בעצמם!

על ה'שיטה':  כולנו קרבנות של שיטה שהפכה להיות שלטת. בראש ובראשונה כוחו של ההון, שקובע לעצמו את הנורמות ואת החוקים, אבל אין לו כל נורמות וחוקים. בארצות הברית , למרות מאמציו של הנשיא אובמה, שימרו הבנקאים, ובהם גם אלו שהביאו את מוסדותיהם לפשיטת רגל,  את השפעתם.  בבריטניה , משקלה של הסיטי הוא כה גדול שאנשיו הצליחו לשכנע את דייויד קמרון לדחות לכל רפורמה בנקאית.  בגרמניה, בלמו השמרנים   כל פתרון אירופי שאיננו מתאים לדגם שלהם.

על הדור שהוקרב (154).

(בשנות השישים היה המצב  קשה יותר מכפי שהוא היום)  אבל , כל החברה על מגוון דיעותיה, האמינה במחר. היה זה  הביטוי  של האפשרות למוביליות חברתית. צעיר שיצא מן המכללה, בית הספר התיכון או האוניברסיטה מצא מיד תעסוקה.  אמנם לעתים תעסוקה קשה , ובתגמול נמוך. אבל תעסוקה.  כאשר השלים את הכשרתו,  בין אם היתה קצרה או ארוכה, טובה או רעה, הוא נהנה מדריסת רגל שלמה בעולם העבודה והתחיל לנהל את חייו ולתת להם כיוון.  הוא יכול היה להגיע לאוטונומיה. לקוות לקידום, להקים עסק בהונו שלו, לטייל בחופשותיו, להתחיל לחסוך לשנות הזיקנה, להשיג דיור, לייסד משפחה.  כאשר אני מספר זאת לילדי , הנהנים מן היתרונות שמצב הוריהם מקנה להם, הם חושבים שאלו הם  סיפורי בדים של גן עדן מרוחק. ומה נאמר על המיליונים האחרים אשר, למרות כישרונותיהם ותואריהם, היו חייבים לחכות שנים בטרם הגיעו למצב יציב?  ועל אלו שבמהלך ההתמחות בעבודות זעירות נסוגו למחסור, להשעייה, לחיים מושהים?  מבלי לשכוח את אלו שאינם מחכים עוד לדבר, שנואשו או שנמלטו לעולם הסחר בסמים  או לסידורים מטבע אחר.  בקצרה, זהו דור שמידרדר במורד.

האבטלה מכה מרגע הכניסה לחיים הבוגרים.  צעיר אחד מחמישה בצרפת חי מתחת לקו העוני.  מחצית מן הצעירים המועסקים מקבלים השלמת הכנסה.  מחצית העניים בצרפת הם בני פחות משלושים וחמש שנים.  באזורים מסוימים, שיעור האבטלה בין אלו הצעירים מעשרים וחמש עולה על ארבעים אחוז!  השוטרים יודעים היטב: כאשר העבריינות היא נתיב ודאי יותר מאשר  היושר, משימתם הופכת להיות בלתי אפשרית. בכל מקום הפכו הצעירים להיות אמצעי בר -החלפה של העסקים.  להם ההשפלה של ההתלמדות שכובלת אותם ומשאירה אותם תמיד במעמד הפגיע  של זה שעובר בקושי, כשאינם מועסקים בחוזים הוגנים ומגינים.  מעולם לא היה דור שלמד כל כך הרבה.  לעולם לא היו קורות החיים כה עשירים בתעודות ובנסיון.  לעולם לא עמד שום דור בפני קשיים כה גדולים להתחיל את חייהם:  חמש שנים של עבדות, של הכשרה תוך כדי התלמדות, של הכשרה על ידי לימודים, של הכשרה על ידי אבטלה:  זהו הגורל המשותף. כל החיים בזעם, חיים שמתחילים יותר מאוחר ומתגלים כנרמסים יותר ומאכזבים יותר. קשה למצוא תעסוקה, קשה לשמר אותה. הצעירים הם האחרונים להיכנס והראשונים לצאת ממנה. מבחינה כלכלית הם בזרימה נטולת יציבות. המשפחה מגיעה מאוחר יותר, הילדים מגיעים מאוחר יותר וקשה מאד לגדל אותם כהלכה כאשר המשכורת איננה מובטחת.  צריך להתבסס על ההורים, להיעזר בחברים, לתכנן את התכניות הפחות יקרות, להפוך להיות לאלופים ב'להסתדר', לחיות מדי יום את ההשפלות הקטנות שהחברה שומרת לאלו שטרם התבססו.  בעוד התקשורת ועולם הפרסום אינם חדלים מלהלל את הנעורים ולהחניף להם, הצעירים הועלו לקורבן.

 האם נאמרה המילה האחרונה?  האם חרץ הפטליזם החברתי את דינו? האם התהפך חוק הדורות? בכל כוחותי אני מסרב להאמין בכך.  יש לנו חובה מקודשת באשר לאלו שיבואו אחרינו , ואין לנו הזכות להובילם אל מבוי סתום. לכן החלטתי, במודעות שלמה, להציב את הצעירים בראש סדר העדיפויות שלי; כל שלטון המכבד את עצמו חייב לעשות כך.  אנו יכולים לטפל במצב. התוצאות יהיו אולי איטיות, ההקלה תבוא בהדרגה.  קידומה של מטרה זו יהיה אבן הבוחן להצלחתנו, ליכולתנו לחדש רעיונות, להחיות יוזמות, לפתח טכנולוגיות חדשות, להעשיר את הידע ואת הכלים. הנוער איננו משא אלא השקעה.  הוא איננו עול אלא הזדמנות.

המעמד העובד נשכח. (58)

…לעתים קרובות מדי קצב הפעילות, התארכות שעות העבודה, קשי התנאים, הופכים את העובדים ל'כוח עבודה בר-החלפה'.  הם  תכופות חסרי מעמד במאבקם בתת-הטיפול בהם, 'בלתי מוכרים', אלו שאינם יודעים מיהו המעביד שכנגדו הם יוצאים.  התאגדויות עובדים חלשות, הסכמים קיבוציים בלתי מספקים, תחרות אכזרית בין מועמדים לכל משרה:  זוהי צורה חדשה של ניצול שהתפשטה על פני האדמה,  גם אם פחות מרוכזת, פחות נראית לעין, פחות מאורגנת,.  סבלות התעסוקה, הרעה החולה של המאה ה -21 שאנו נושאים איתנו מאז המאה ה- 19 פוגעת תחילה במעמד העממי החדש שמהווה את המחנה הגדול של קרבנות הכלכלה.  הנשים והצעירים הם הרוב הגדול במחנה  זה, בין אם יצאו מהשכונות הפגועות ובין אם לאו.  שיקום העובדים הללו, מתן ביטוי לדאגותיהם ולתקוותיהם, והבטחת מקום מכובד  עבורם במדינה-לאלו אחתור בהתמדה בשנות כהונתי.

39-40.  המדינה.

המדינה לא הגשימה את הבטחתה. האזרחים רואים זאת, מודאגים  מזה ותכופות מיואשים. ..האזרחים הם פתוחים, סובלניים, סולידריים וקשוחים בפני המשימה.    דבר אינו מרתיע אותם,   דבר אינו משתק אותם.  אבל תכופות אוחז בהם זעם. בפני אי הצדק, בפני היהירות, בפני אדישותם של בעלי המעמד. אני חולק זעם זה, בפני  אבדן השליטה בגורלנו,    אי היכולת לשלוט בכוחות העלומים, בפני ה חוסר מעש לנוכח הדברים  הבלתי-נסבלים, בפני הנסיקה המסחררת של אי שוויון.

עולם חדש של תקשורת, של מהירות ושל קידמה מקיף אותנו.  אכן, בפסגות החברה ישנם רווחים עצומים,  הכנסות בל יאמנו, אמצעים ראוותניים.  כמה פעמים הסבירו לנו  שפתיחת השווקים, התחרות והניידות יהיו המפתח להצלחה הקולקטיבית?  ברוח טובה העמידו פנים שכאשר כלכלה נטולת חוקים זו תתקבל על ידי הציבור, כל אחד יהנה מפירותיה.  השפע בפיסגת החברה יזרום למטה, לכל אחד.

אבל , חייהם של הצרפתים נעשו קשים יותר.  עבור אזרחים אלו, המורגלים במאמץ,  והעקשנים תמיד כאשר מדובר בעתידם, הפכו מלים גדולות אלו למילים חלולות.

מצבם לא רק שאינו משתפר אלא מחמיר, ומצב ילדיהם מחמיר עוד יותר.  הם צועדים בעקביות בשלבי ההכשרה, לבית הספר, לתיכון, למכללה ולאוניברסיטה.  בדרכם זו אין להם שום ערובות, שום בטחון. הכניסה לחיים המקצועיים נעשתה קשה יותר, ארוכה יותר ומתסכלת יותר. עליהם להסכין ל אין ספור שלבי התלמדות   שבקושי מקבלים עליהם תגמול, לשאת בסבלנות שנים במשרות מועטות ששכרם נמוך, לדחות ללא הפסק את ייסודה של משפחה, לקבל עבודה שונה  מההכשרה שקיבלו ורחוקה ממקום מגוריהם, כדי שיוכלו לבסס את חייהם.  אי היציבות  שולטת בכל:  המישרה  עלולה להילקח ללא התראה, השכר עלול להיות מקוצץ, החיסכון עלול להיגזל, השירות הציבורי עלול להצטמצם, האיזור עלול להדלדל.

האם כך עלינו לחיות?

המדינה,  משמע תגמול נאות על תרומה ואיכות.  העבודה חייבת להוביל לחיים טובים יותר. זוהי האמנה שנכרתה בין צרפת לבין הצרפתים. זוהי האמנה שהופרה.

 41-42  גלובליזציה מיטיבה?

בנקאות בלתי אחראית, סחר ללא גבולות, גלובליזציה ללא מגבלות, החשיכו את אופקיה של המדינה. התקווה לקידמה שהכל יחלקו, תקווה שפיעמה בדור אחר דור, הלכה ונעלמה.  אליטות מסוימות לא הבינו את הסבל הזה. איני רוצה לתקוף אותם.  זה יהיה קל מדי, ומסוכן מדי. אני בז לסטיגמות.  ארצנו מתפתה  להציב עמודי קלון כדי להוקיע עליהם  את אלו שזמן רב מדי העריצה.  אינני רוצה לקחת חלק בהתקפה זו כנגד מי שמצויים בעמדות בכירות, התקפה שאני רואה בכל מקום,.  יש בצרפת מנהיגים מעולים, בנקאים מוכשרים, מנהלים מרחיקי ראות, יזמים המחוייבים להצלחת המיזמים שלהם.  מה שמגביה את החברה הוא האיכות והאומץ של מוביליה.

אבל לעתים קרובות מדי, במקום שאיפות לגיטימיות, אנו רואים את פעולתן של החמדנות, התאוותנות, הלהיטות לרווחים שאינם תואמים את רמת הכשרון.  וזה קורה בכל התחומים, בפיננסים, בתקשורת, בספורט, בעסקי השעשועים.  חלק מן  האליטה הלך שולל אחרי  מקסם השוא של מה שקוראים, בכותרת שהתבדתה במהירות, "הגלובליזציה המיטיבה", שמצדיקה הכל:  סילוק כל ההגנות על החלשים, תוך כדי צבירת רווחים  מוגזמים.  מזה   שנים   מכריזים באוזנינו:  "הבה נתעשר!" ולאלו שאינם בין המיוחסים, מוסיפים:  "הסתגלו, או שתיעלמו!".  האינדיבידואליזם מוצג כדרך היחידה לצאת מן המשבר.

הנשיא הקודם  הציע 'לעבוד יותר כדי להרוויח יותר'.  אבל  הסיסמה ניתרגמה לרפורמה של המסים שהכפילה את המתנות למיוחסים ביותר, ודלדלה  באותה המידה את משאבי המדינה.  כך נשברו  האיזון הכלכלי,   הסולידריות,   הצדק!  שוויון ההזדמנויות המובטח הפך להיות מילה ריקה בחברה שבה הפיאודלים  החדשים נהנים מזכויות-מלידה המבוססות על ההון, ושבה המעמד הבינוני והנמוך, שמאז ומעולם היו יסוד המדינה, נושאים בעיקר העול.

 הפוליטיקה הזו יכולה הייתה להיות תירוץ טוב אילו פעלה.  אמרו לנו "עבדו יותר!" אבל לא ייצרו יותר.  הצמיחה בצרפת היא אחת הנמוכות ביותר באירופה מזה חמש שנים.  הגירעון החיצוני מגיע לשיאים חדשים. כוח הקניה  קפא בכל התחומים. האבטלה הגיע לרמה הגבוהה ביותר מזה שתים עשרה שנה.  צרפת מחליקה  במדרון.

על בעלי ההון:  אמרתי פעם, במשפט פזיז מדי, שאיני אוהב את העשירים.  אין שום צד  אידיאולוגי בהערה זו, שזכתה להוקעה גדולה מדי. בחברה נחוצים גם עשירים, אם עושרם מוצדק וראוי. מה שאיני יכול לשאת הוא יהירותם של המיוחסים, יומרתם לשלוט, רצונם לכפות את עצמם על ממשלות שנבחרו. ושכרם הדמיוני. הם מרוכזים בעיקר בעולם הפיננסים. אכן, אני אוהב בני אדם יותר מאשר את הכסף. . .הכישרון ראוי לתגמול, נטילת סיכונים ראויה להערכה, היוזמה ראויה לעידוד.  הון שנרכש בעבודה ובהשקעה הוא לגיטימי.  אבל אנו חייבים להלחם בכוחו המופרז של ההון .  בבסיס הדברים, יש רק חוק אחד שצריך לשלוט בתחום זה:  הצדק.

46.  אימפריית ההון

המדיניות של אימפרית ההון הרחיקה לכת. היא מבוססת על עוצמות שנצברו מזה שנים. היא התחילה לפני למעלה משלושים שנה, באנגליה ובארצות הברית, בטרם פגעה באירופה.  היא קרויה "המהפכה השמרנית". מתחילת שנות השמונים, החלו לשלוט בכל מקום אותם הביטויים:  פחות התערבות של המדינה, פחות רגולציה, פחות שוויון, פחות סולידריות.  הבה נאפשר לעשירים להתעשר יותר, אמרו; העניים ירויחו מזה.  הבה ניתן לכוחות השוק להוביל, והכלכלה תחזור לחיים.  הבה ניתן לתחרות לפעול בכל מקום, והחדשנות תפיק תועלת מכך.  הבה נניח לסחורות לנוע, והצרכן ירוויח.  הבה ניתן לכסף לחדור  לכל, והוא יחלחל לכל שכבות החברה.  השמאל התרשם מהרעיונות הללו.  חברה אינדיבידואליסטית יותר, תחרותית יותר,  קשוחה יותר , שגבולותיה נמחקו, שהתרופות המסורתיות שהכירה החלו להיראות כתרופות-שוא,  החלה ללכת בניגוד לערכים העמוקים ביותר של התנועה הפרוגרסיבית.       …

48.  עכשיו המעגל נסגר.  המאזנים הוצבו.  מראית העין התפוגגה.  אכן, הקפיטליזם שינה את העולם.  שוב אין אנחנו   עובדים, חושבים,  חיים   כפי שעשינו   לפני שלושים שנה. הגלובליזציה אפשרה למיליונים לחיות טוב יותר, בייחוד בארצות המתפתחות (סין, הודו וכו').  אבל העולם נעשה גם יותר קשה, פחות צודק.  התרבות האמצעים אפשרה התקדמות גדולה , ויצרה מצוקות עצומות.  צמיחה בלתי מבוקרת מאיימת על העולם:  התעשייה צמצמה את המשרות ויצרה בארצותינו אבטלה כרונית; העולם הדיגיטלי הפך את יצרני הדימויים והמידע לאוליגרכים תרבותיים.  הדלים יותר נדחקו אל העוני. ניצול הטבע מאיים על עצם עתידה של הארץ.  סילוק הרגולציה של שוקי ההון הוביל לבסוף לצונאמי פיננסי, אשר הוביל למיתון החמור ביותר שהיה מאז 1929.

אחרי החובות הבנקאיים, בא כשלון החובות הכלכליים, והכלכלה הממשית היא האחראית לכך. אפילו צמיחתן של הארצות המתפתחות   הואטה.   צעדי צנע הונהגו בכל מדינות צפון אירופה.  הקיצוניים באירופה ובאפריקה משגשגים. הפונדמנטליסטים קונים אחיזה באותם המקומות בהם הייתה תקווה לדמוקרטיה.  סין, המרויחה  הגדולה מהמשחק העולמי החדש,  נשלטת על ידי מפלגה אחת  שהקשר בינה לבין קומוניזם אמיתי הוא השם בלבד.  נסיכויות נפט רוכשות את משאביהם של אומות, שהוצעו בנדיבות בלתי שקולה.  האם זה חייב להמשיך כך?  האימפריה של ההון  השתלטה על הכל.  בעבר הייתה המשרת, כיום הפכה לאדון.

ההון, כה נחוץ לכל אחד, אבל כה הרסני כאשר הוא הופך לכוח חברתי, להגיון מופשט, לכוח שולט.  הכוח שצריך היה לשרת את הכלכלה, אבל הפך למידת כל הדברים, לאבן הבוחן של החיים האנושיים.  יש לך הון? יש לך הכל!  אין לך? אתה חסר  ערך!  ההון הוא החוק והנביאים. אין לי היומרה והאשלייה שאפשר לשים קץ לכוחו.  אבל צריך להציב אמצעי-נגד מוצקים:  להציב את הייצור לפני ההון, את  התעשייה לפני הבנקים, את השקעה לפני הריבית, את העבודה לפני ההון, את המדיניות לפני השוק, את טובת הכלל לפני הרווח המיידי, את ההישגים לפני זכויות-הייחוס, את ההתקדמות לפני הירושה, את הכבוד לפני החמדנות, את הצדק לפני אי-השוויון, את המדינה לפני האינטרסים מכל הסוגים.

25.  על ערכים בפוליטיקה:  אין הישג בר קיימא בפוליטיקה שאיננו מסתמך על ערכים.  הראשון הוא האמת… זמן רב מדי הולכו הצרפתים שולל על ידי דימויים נפוחים, רטוריקה  ריקה, דקלומים כוזבים. לא אהיה נשיא שיאמר לכם שישה חדשים לאחר היבחרו:  "התכנית שלי היא אפס ואין מפני שמסתבר שהקופה ריקה". לא אהיה נשיא שיחלק בלי חשבון את המשאבים למיוחסים בתחילת כהונתו כדי  לזכות בתמורה בסוף כהונתו. ..

(52) מדוע הידרדרה צרפת?

בראש ובראשונה, בגלל אי -צדק.  כיצד אפשר להניע את האזרחים כאשר הם מרגישים שהמשחק מכור, הקוביות הן קוביות-מירמה, שהם נתבעים שוב ושוב להקריב קרבנות , בעוד אלו שתובעים זאת מהם שלו מתחמקים מהם בשיטתיות?  בעוד המעמד המוביל מדבר על "צרפת שחיה מעבר ליכולתה", הוא  מוציא משאבים מעל ומעבר לכל תרומה שלו, וההוצאה גדלה ללא הפסק.  אלו התובעים צעדי צנע פוטרים את עצמם מצעדים אלו.  מדוע נתפלא שחסר לנו ה'ביחד'?  שפע של זכויות-יתר:  גימלאות מרקיעות שחקים, מצנחי זהב,  הטבות נרחבות, לשכה לכל החיים וכיוצא הזה-שם ללעג כל אפשרות של עונש על כשלון.  עובד שהמפעל שלו נתון בקשיים ימצא את עצמו מובטל; בעלים ובכיר בעסק שנכשל  ימצא את עצמו בארמונו, חי על ההון שצבר.

פיתוחה הכלכלי של צרפת יתבסס בראש ובראשונה על הצדק, על ההשתתפות השווה של כל אחד, על התחשבות ביכולת ובאמצעים.  בלא שוויון אי אפשר יהיה לערוך רפורמה.

ביטחון אישי (110).

למרות כל ההצהרות הלוחמניות (של השלטון הקודם) , רמת האלימות עלתה בצרפת. אמנם הסיכום הכללי של הפשיעה בצרפת ירד מעט, אבל זה  בעיקר בגלל הצטמצמות העברות באותם תחומים שבהם יש כיום אמצעי הגנה טכניים טובים יותר :  פריצה לבתים ולמכוניות. אלימות כלפי אנשים, הגורם הטראומטי ביותר לאזרחים, עלתה באופן מסוכן: יותר מ20% בחמש שנים.  מספר תקיפות  הרחוב הוכפל. כנופיות מאורגנות התמקמו בערים רבות.  סחר הסמים פורח.  רחובות מרסיי, כדוגמה אחת מני רבות, מוצפים באמצעי לחימה….עליית רמת אי-הביטחון פוגעת בראש ובראשונה בחלשים.  העבריינים פוגעים בראש ובראשונה בשכניהם, בילדים, בנשים ובקשישים , בין אם בגלל הקלות בה ניתן לפגוע  ובין אם בגלל הקירבה.  המעמד המבוסס  יודע להגן על עצמו גם אם המשטרה איננה מצליחה בכך, באמצעות טכנולוגיה, על ידי הסתגרות בשכונותיהם המנוטרות היטב ועל ידי שימוש נפוץ יותר ויותר בשירותי בטחון פרטיים.  נדהמתי לשמוע שמזה כמה שנים מספרם של המאבטחים המועסקים על ידי חברות אלו  גדול   ממספר השוטרים במשטרת צרפת כולה.  הרי לכם קריסת המדינה.  הרי לכם עוד אי-שוויון!

 הדמוקרטיה והתקשורת (116).

…השלטון (הקודם) יצר השפעה ממארת על תפקודם של אמצעי התקשורת.  זאת מבלי לדבר על השליטה באמצעי תקשורת מסויימים, שקנו אנשי עסקים אשר האינטרסים שלהם קשורים לאלו של מנהיגי המדינה.  (יחסי הון-שלטון-עיתון אינם כורח המציאות).  …יש יחסים טובים ביני לבין העיתונאים, אבל אלו יכולים להעיד:  מעולם לא ניסיתי להשפיע על עבודתם.  …כשאבחר,  תהיה זו ההזדמנות ליצור סוף סוף יחסים בוגרים בין השלטון ובין העיתון .  אני אמנע בתוקף את המינויים הישירים בשירותי השידור הציבורי על ידי הממשלה.  ראשי המוסדות הללו חייבים להיבחר מבין אנשי המקצוע המוכרים,  ולהיות מנוהלים על ידי הנהלות אשר הרכבם יבטיח עצמאות.

(עמ' 29).  פיתוח צודק.

כדי להתגבר על המשבר הפיננסי, עלינו להכניס סדר בחשבונותינו הציבוריים, ולצאת מחובותינו. אבל פעולות אלו יהיו ללא תכלית אלא אם כן נגביל, פעם אחת ולתמיד, ולמן ההתחלה, את כוחו הבלתי סביר של ההון בארצנו.  אנו זקוקים בהחלט לבנקים, לחברות ביטוח ולשווקים של  הון.  ועם זאת, איננו יכולים לשאת לאורך ימים את המצב בו שיטה בלתי מבוקרת זו מסכנת  את יציבות האשראי שלנו, שולטת בכלכלה האמיתית וקוראת ללא הפסק תיגר על   הדמוקרטיה.

אני אעשה רפורמה עמוקה של המערכת הפיננסית כדי להעמיד אותה בשירות הפיתוח הכלכלי.

צעדים אלו לא יפטרו אותנו מלפעול על פי חובת המדינה.  רמת החוב שלנו היא מסוכנת:  עלינו להפחית אותה.  לתת לחוב לגדול, פירושו לשים את עצמנו בידיו של השוק, דהיינו להקריב את ריבונותנו.

אכבד את התחייבותיה של המדינה.  הבטחתי להוריד ל3% את הגירעון עד סוף 2013, ולהגיע לאיזון ארבע שנים מאוחר יותר.  לוח זמנים קפדני ומציאותי זה ירגיע את הנושים שלנו וישחרר  את הלחץ מן השוק.  אי אפשר להתקדם מהר יותר אלא אם כן נהרוג את הצמיחה.  אבל גם אי אפשר להתחמק מחובה זו אלא אם כן נהרוס את עצמאות המדינה.

בתנאי אחד:המאמץ חייב להיות צודק.  הפחתת הגרעון דורשת חלוקה-מחדש הוגנת בהתאם לתרומה.  השיטה הפיסקלית שלנו חייבת לעבור רפורמה כדי שכל צרפתי יתרום חלק צודק במאמץ המשותף.

אגרום לכך שבעלי ההון הגדולים בצרפת יתרמו  את חלקם, ואגביל בחומרה את ההקלות הפיסקליות שיוצרות חוסר שוויון גדול מדי.

כאשר הרפורמה הזו תתממש והשוויון הדמוקרטי בפני המיסוי יחזור, ותובטח יציבותם של כל השחקנים הכלכליים, שוב לא אגע יותר במערכת הפיסקלית במשך כל שנות כהונתי.

אמצעים חדשים אלו יפחיתו את הגרעון, אבל הם לא יספיקו:  לא מספיק לטפל רק בהכנסות. עלינו להגביל את ההוצאה הציבורית. איש לא יוכל לקבל שהמדינה איננה מקיימת בעצמה  מה שהיא דורשת מאזרחיה.  המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה מתיחה אינסופית של ההוצאות הציבוריות.  אקצץ בהוצאות מיותרות, שנולדו מן הבירוקרטיה  שכל הארגונים נגועים בה.  כל הוצאה חדשה תאוזן בהפחתה מקבילה בסעיף תקציבי אחר.  בכוונתי לרכז את האמצעים ואת  וההשקעות הציבוריות בבתי הספר, במחקר, בתעשיה ובטכנולוגיה.

כאשר ייווכחו האזרחים שהמאמץ מחולק באופן שוויוני , יחזור הביטחון במאמץ הציבורי. כך תפתח הדרך לפיתוח .

לנפגעי מלחמות ישראל יש אבא-משרד הביטחון. לנפגעי תאונות עבודה, אסונות טבע או תאונות דרכים יש אבא-המוסד לביטוח לאומי וחברות הביטוח.  לציבור הנפגעים הגדול ביותר במדינת ישראל אין אבא.  ציבור  הנפגעים הגדול  בישראל הוא ציבור נפגעי ה'שיטה'.  משה סילמן הוא המקרה הקיצוני, אבל בשום פנים לא היחיד, של  ציבור נפגעי ה'שיטה'.  ישנם מאות ואלפי  סילמנים שה'שיטה' שחקה ושוחקת.  לצידם ישנם רבבות שגם אם מצבם איננו קיצוני כזה של סילמן, פגיעתם מתמשכת ומכרסמת את חייהם לאיטה: למשל, הקבוצות המקופחות והמוחלשות בישראל, שאין להם שום סיכוי לשיקום. למשל, ערביי ישראל, עולי אתיופיה,  נשים בכלל ונשים חד-הוריות בפרט; למשל,  מאות אלפי עובדי קבלן מקבלי שכר מינימום;  למשל,אלפי המשפחות  הנשחקות  במסדרונות 'עמידר' ומשרד השיכון במאבק-שוא על דיור; למשל, רבבות המשפחות שאינן יכולות לגמור את החודש בכבוד;  למשל, רבבות  הגימלאים שהתרופות אוכלות את כל הפנסיה שלהם;  למשל, מאות אלפי הילדים שהחינוך הגרוע שמדינת ישראל נותנת להם היום יותיר אותם בפיגור משווע בעולם הטכנולוגי והתחרותי של מחר;  למשל, הפלסטינים, שה'שיטה' הישראלית המושלת בהם גרועה פי כמה מן ה'שיטה' שבתוך הקו הירוק.

ה'שיטה' היא  ברית סמויה, מתוחכמת ויעילה,  בין נבחרי ציבור, משרתי ציבור, מפלגות וגופים פוליטיים, בעלי הון, בנקים, קבוצות מיוחסות בעלות כוח, אנשי תקשורת ועוד, ("הון-שלטון-עיתון"), שכל אחד מהם מעניק לחבריו מהכוח  ומהמשאבים המופקדים בידיו,  ובתמורה זוכה לכוח ולמשאבים המופקדים בידיהם.  ה'שיטה'   עושה במשאבינו כבתוך שלה על ידי עיצוב  חוקים ותקנות להסדרת מיסים, להקניית פטור ממיסים,  להסדרת מינויים, הקצאת תקציבים, חלוקת  זכויות בנייה, ומינוי רגולטורים רופסים הנותנים לחתול לשמור על השמנת .  תקציב המדינה הוא כלי-השוד הגדול ביותר בשירות ה'שיטה', אלא שהשוד סמוי מאחורי מסך המילים הבירוקרטיות .

סדר העדיפויות של ה'שיטה' אינו רואה ממטר את  סדר העדיפויות  של נפגעיה:  בעוד הנפגעים נאבקים לגמור את החודש,  ה'שיטה' יונקת את משאביהם, כספם והפנסיה שלהם  ומעבירה אותם למיוחסים, לעתים ללא תמורה.  היא מתירה למיוחסים ליצור לעצמם איכות חיים דמיונית , תוך שהיא מאפשרת להם לקיים מונופולים רצחניים, ולהמר במשאבינו בחוסר אחריות. כשהם נכשלים היא פוטרת אותם לא רק מעונש אלא אפילו מהחזר חובותיהם.  בעודה מטילה על הנפגעים עול כבד של שירות צבאי ושל מיסים (בלתי צודקים בחלקם)  היא פוטרת מחובות אלו את המיוחסים , תוך שהיא מעלימה עין  מההון השחור שהם מגלגלים.  רובין הוד הפוך.

השיטה של ה'שיטה' היא:  "ברית החזקים", "יד רוחצת יד", "שמור לי ואשמור לך",  שקשוקה.  ה'שיטה' שודדת בחסות החוק והבירוקרטיה,  וכשצריך היא הופכת אותם למכשיר-של-שוד. נזכור את חלקם של 'עמידר', הביטוח הלאומי, משרד השיכון וההוצאה לפועל ומי לא בטרגדיה של סילמן.  הוא נפגש לא השפה האלימה אך המובנת של  השודד "תן את הכסף או שאני הורג אותך" ,  אלא בשפה הבלתי-מובנת והאלימה לא-פחות של הבירוקרט ורואה החשבון:  "אין לך זכאות כי הייתה לך דירה",  " לא שילמת את חובך וצברת 800% קנס פיגורים", "לא הגשת בזמן את הטפסים הנכונים". איזו אלימות גרועה יותר?

ה'שיטה' איננה כוח טבע חזק מאיתנו.  יצרו אותה בני אדם, ובני אדם יכולים למוטט אותה.  אנחנו מהווים חלק ממנה כל עוד אנו מקבלים בשתיקה את עוולותיה, וכל עוד אנו מפוצלים בתוכנו ואיננו נאבקים ביעילות. היא נוצרה על ידי כאלו שידעו להשתמש בכוחם, לבנות לעצמם ייצוג חזק, לפעול במשותף, לדאוג  זה  לאינטרסים של זה.   אם נעמיד עוצמה מול עוצמה, כוח מול כוח, תחכום מול תחכום, תכנון מול תכנון, ברית מול ברית, נוכל למוטט את ה'שיטה', לרווחת כולנו.  זהו מאבק ממושך ותובעני, אבל  בלעדיו אין לנו עתיד.

 קוים לאסטרטגיה של תנועות המאבק החברתי  :  נחי אלון ונילי גרוסמן

מטרת הרשימה היא להמחיש את הצעדים שבאמצעותם בונים אסטרטגיה למאבק, החל מניסוח המטרות הכלליות וכלה בצעדים מעשיים.  התכנון מתבסס על ההנחה שהסדר הקיים שאותו אנו רוצים לשנות, נוצר ומתקיים משום שיש אנשים ומוסדות שיש להם אינטרס לשמר אותו. לכן חשובות ביותר השאלות כגון "מי מרוויח מן הסדר הקיים"? מהם האינטרסים המונעים שינוי? איך אנו האזרחים מסייעים בידי הכוחות המתנגדים לשינוי?

כפי שכתב עמיתנו מולי פלג, "מחאה" מציגה "דרישות" שאנו מצפים שמישהו אחר, כגון הממשלה,  ימלא. שינוי המצב הוא באחריות האחר, לא באחריותנו.  ואילו "מאבק  " מציג אסטרטגיה הקובעת "מה אנחנו הולכים לעשות כדי לשנות את המצב", משום שהשינוי הוא באחריותנו.

נתחיל בניתוח קצר של מושגי האסטרטגיה, נעבור להגדרת מטרות כלליות, נמשיך בניתוח שדה הכוחות והאינטרסים המשמרים את המצב הקיים, ונסיים בכיווני הפעולה המתבקשים.

1. מהי אסטרטגיה?   להלן הגדרה ותיאור של רמות האסטרטגיה והטקטיקה, כפי שניסח פרופ' ג'ין שארפ, חוקר המאבקים הבלתי  אלימים[1].

 "אם רוצים להשיג משהו, הסיכויים להשיג יעד זה יהיו גדולים יותר אם   נשתמש  במשאבים הזמינים ונמנף אותם כדי להבטיח יעילות מירבית. פירוש הדבר שיש לדאוג לתוכנית אסטרטגית המתוכננת לעבור מההווה (בו היעד עדיין לא הוגשם) אל העתיד (בו אמורים להשיגו). האסטרטגיה מתייחסת למיפוי מסלול הפעולה שיגביר את הסבירות להגיע מההווה אל המצב הרצוי בעתיד.

האסטרטגיה רבתי  היא הרעיון הכללי שסביבו מתאמים ומכוונים את כל המשאבים המתאימים והזמינים (כלכליים, אנושיים, מוסריים, פוליטיים, ארגוניים וכו') של האומה או של קבוצה אחרת, כדי להשיג את יעדיה במהלך העימות. אסטרטגיה רבתי  …מציגה את בחירת שיטת הפעולה שיש לנקוט ,(למשל מאבק בלתי אלים משולב עם  פוליטיקה קונבנציונאלית ועם מאבק משפטי),   כיצד יושג היעד, וההשלכות ארוכות הטווח.  האסטרטגיה רבתי מגדירה את המסגרת הבסיסית לבחירתן של אסטרטגיות מוגבלות יותר לעריכת המאבק. רמה זו של תכנון אף כוללת את ההקצאה של משימות כלליות לקבוצות מסוימות ואת החלוקה של משאבים לקבוצות אלו כדי שתוכלנה לנצלם במאבק. יתרה מזאת, האסטרטגיה רבתי אף מתייחסת לאופן בו המאבק עצמו מתקשר להשגת היעדים שבשמם מתנים את המאבק.

אסטרטגיה היא הרעיון המגדיר מה היא הדרך הטובה ביותר להשיג יעדים במהלך עימות (אלים או בלתי אלים). אסטרטגיה שואלת אם, מתי וכיצד להילחם, וכיצד להגיע ליעילות מרבית כדי להשיג מטרות מסוימות. האסטרטגיה היא תוכנית לחלוקה מעשית, התאמה ויישום של האמצעים הזמינים כדי להשיג את המטרות המבוקשות. האסטרטגיה עשויה לכלול מאמצים לפתח מצב אסטרטגי בעל יתרון כה גדול שהוא יביא להצלחה אף בלא מאבק גלוי. כאשר מחילים את האסטרטגיה על המאבק עצמו, היא מהווה את רעיון היסוד של התפתחות המאבק, וכיצד רכיביו הנבדלים של המאבק ישתלבו יחדיו בצורה הטובה ביותר כדי להשיג את היעדים.האסטרטגיה כרוכה בשקילת התוצאות העשויות לנבוע מפעולות מסוימות; הפיתוח של תוכנית פעולה רחבה: הקביעה המיומנת של פריסת קבוצות עימות בפעולות קטנות יותר; התייחסות לדרישות להצלחה בהפעלה של הטכניקה הנבחרת; וניצול טוב של ההצלחה.האסטרטגיה פועלת במסגרתה של האסטרטגיה רבתי. יש לקחת בחשבון את ההיבטים הבאים, כאשר מנסחים אסטרטגיה למאבק בלתי אלים: המטרות, המשאבים והכוחות שלך עצמך; המטרות, המשאבים והכוחות של היריבים; התפקיד של צד שלישי בפועל ובפוטנציה; נתיבי ואמצעי הפעולה האפשריים השונים של היריבים; נתיבי ואמצעי הפעולה האפשריים השונים שלך עצמך (במסגרת הגנה ותקיפה כאחד);

הדרישות להצלחה כאשר משתמשים בשיטה זו, הדינמיקה של הפעולה, והמנגנון של הטקטיקות ושיטות הפעולה משמשים כדי ליישם את האסטרטגיה, כדי להבטיח יעילות מרבית יש לבחור וליישם טקטיקות ושיטות באופן כזה שיוכלו באמת לסייע ליישום האסטרטגיה ויתרמו להשגת הדרישות להצלחה.

  טקטיקה היא תוכנית פעולה מוגבלת המבוססת על הרעיון הקובע כיצד ניתן לנצל בצורה הטובה ביותר את האמצעים הזמינים להילחם כדי להשיג יעד מוגבל כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר. הטקטיקה היא נתיב פעולה מוגבל המתאים לאסטרטגיה הרחבה בדיוק כפי שהאסטרטגיה מתאימה לאסטרטגיה רבתי. כל טקטיקה ספציפית מובנת רק במסגרת האסטרטגיה רבתי של מאבק או  מערכה.

1. שארפ, ג'ין:  יש חלופות מציאותיות.  נתפרסם באתר בלאתר של "שתי'ל" ובבלוג של מולי פלג ונחי אלון, nahialon.sordpress.com
2. כיצד בונים  אסטרטגיה  למאבק ?  תהליך הבניה יכלול  את המרכיבים הבאים:

א.                קביעת  מטרות-על של המאבק  וקביעת כיווניו העיקריים (לדוגמה:  "מאבק בלתי אלים ציבורי המכוון לצמצם את כוח היריב, תהליך שינוי תודעה בקהל הרחב, ובניית תנועה רחבה עם בסיסי פעולה עממיים.")..

ב.               ניתוח הצדדים למאבק;  היריבים , תומכי המאבק וכוחות נייטרליים.  הניתוח יכלול את הכוונות והכלים, היכולות , החוזקות והחולשות.

ג.                לאור הניתוח:  היעדים (לא הדרישות!) שאליהם אנו חותרים להגיע בטווח הארוך, הבינוני והקצר,   והתווית הדרכים להשגתן.

ד.               בניית המערכות והטקטיקות להשגת היעדים.

ההצעה להלן אינה אינה באה להחליף כיווני פעולה קיימים, אלא להציע מסגרת-על משותפת שבה ימצאו את מקומן קבוצות המאבק המרובות והמסורות הפועלות כיום, תוך שהן ממשיכות להיאבק כפי שעשו עד כה.

1. 3.       מטרות המאבק המוצע ועקרונותיו.   המתווה מאמץ את העקרונות והמטרות שנוסחו על ידי ועדת ספיבק-יונה[2], כדלהלן:  

א.      מוסדות המדינה ומנגנוני הפיקוח והאכיפה נוצרו על ידי האזרחים כדי לשרת את רווחת האזרחים.  נבחרי הציבור נבחרו על ידי הציבור כדי לשרת את הציבור, ולא להיפך.

ב.      רק חברה שוויונית תוכל להגיע להישגים.  ולכן נפעל לצמצום פערים חברתיים, כלכליים, מגדריים ולאומיים, שנוצרו בשל השיטה הקיימת ויצירת לכידות חברתית הנחוצה לקיום המדינה.

ג.       שינוי עיקרי השיטה הכלכלית כדי שיתאפשר תקצוב ראוי ומספק לצרכי היסוד של האזרחים.

ד.      צמצום יוקר המחיה, חתירה לתעסוקה מלאה והוגנת, ופיקוח ממשלתי על מוצרי היסוד.

ה.      על המדינה להשקיע באזרחים בתחומי החינוך, התרבות, הבריאות , הביטחון האישי והשוויון האזרחי, ולתת פתרון אמיתי לצרכים חיוניים בתחומי הדיור, התחבורה, התשתיות הציבוריות ועוד, באמצעות התערבות ממשלתית.

ו.        מתן עדיפות ברורה לפריפריה החברתית והגיאוגרפית בהקצאת משאבים ותשתיות.

ז.       מתן עדיפות טיפול בצרכיהם החיוניים של אוכלוסיות מוחלשות במדינה, תוך מתן דגש על נכים, קשישים וחולים.

ח.      צדק חברתי הוא גם צדק סביבתי ועלינו לנהוג בזהירות ובאחריות בשטחים הציבוריים ובשכיות הטבע שבידינו, תוך חשיבה לטווח ארוך.

1. 4.       ניתוח הכוחות העומדים ביסוד אי -הצדק החברתי .  אי -הצדק בישראל נגרם משילוב  של גורמים, חלקם גלובליים וחלקם יחודיים לישראל.  צירוף זה של גורמים ("השיטה") הוא האחראי ליוקר המחיה בישראל,לפערים הבלתי נסבלים בחברה,   למעברם ההדרגתי של משאבי הציבור לידיים בלתי ראויות פרטיות; לעיוות מתמשך של ההליכים הדמוקרטיים לטובת אינטרסים מגזריים צרים; ולהשחתת מידות מוסרי.  ננתח כאן את היריבים, את כוחות המאבק ואת הקהל הרחב בישראל.

א.                          גורמים יחודיים לישראל:

 האידאולוגיה המובילה כיום את השלטון בישראל היא אידיאולוגיה ניאו-ליברלית נוקשה,  שאליה מצטרפות בעיות מבניות עמוקות:

1)       כנסת המהווה מוקד-כוח מרכזי שבכוחו להפעיל את החקיקה, הממשלה, הרגולציה.  בפועל,    העניין החברתי ממנה והלאה, הציבור רואה אותה כבלתי רלבנטית, שחלקים גדולים ממנה אינם דמוקרטיים, נגועה באינטרסים זרים  ופגיעה לפיתויי הון-שלטון. בתוכה פועלים חכי"ם שערכים דתיים או לאומיים קודמים בעיניהם לערכי הדמוקרטיה והשוויון.   היא המקום בו נחתך תקציב המדינה שהוא הכלי העיקרי לניהול כלכלת ישראל, ומקור מרכזי לעיוותי אי צדק.

2)       מינהל ציבורי לקוי:  המינהל הציבורי במדינת ישראל הוא מיושן, שמרני ומפולג, בין היתר מכיון שמשרדיו פועלים כאחוזות מפלגתיות מבודדות. יכולת התכנון, בניית המדיניות, המעקב והרגולציה, האכיפה וגבייה נמוכות.  על ליקויים אלו מצטרפים המדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית של אגף התקציבים, וכוחו המופלג.   מצד שני ,מינהל הכנסות המדינה סובל מחולשה ומשחיתות, ואלו פוגעות עמוקות ביכולתו למלא את קופת המדינה.

אינטרסים:  אידיאולוגיים-השלטת כלכלת שוק; מעשיים-שליטה מוחלטת של ראש הממשלה ושר האוצר; שליטת שרים של מפלגות סקטוריאליות במשרדיהם, ומניע כל מערכת שואפת לשמר את כוחה;

א)      יעילות נמוכה של חלק ממערכות הרגולציה הכלכלית .   מסורת האכיפה בישראל היא לקויה מלכתחילה, והיא נפגעת עוד יותר מחמת ניגוד עניינים של בכירי הרגולציה:    אלו פגיעים לפיתוי להצטרף לאחר פרישתם לדרגי הניהול של הגופים עליהם פיקחו בזמן כהונתם, ולזכות במשכורות עתק.  ההשלכה של פיתוי זה על תפקודם היא מובנת.

אינטרסים:  הממשלה שולטת ברמת החיכוך עם ההון על ידי שליטה ברמת הלוחמנות של הרגולטורים;  לרגולטורים-ניגוד עניינים מובנה בתפקידים, פגיעות לפיתוי ההון.

ב)      משרדי ממשלה-אחוזות מפלגתיות.   המשרדים הממשלתיים מתנהלים כאחוזות מפלגתיות,  ברמה ירודה של שיתוף פעולה.   רמת השקיפות של המינהל הציבורי בישראל נמוכה, ומאפשרת העברה בלתי ראויה של משאבים בחסות מסך עשן של סעיפים תקציביים.   אלו  דוחפים לתופעות פסולות כגון "מאכערים" ושוחד, פוגעים בשקיפות ומטפחים  שחיתות.  השלטון המקומי נגוע בקשיים דומים, ובהעדר בקרה מרכזית יעילה פגיעותו לשחיתות גדולה יותר.

האינטרסים:  שימור האחוזות כמוקדי כוח, מניעת שקיפות, דילים, מינויים פוליטיים, בקרה ירודה.

ג)          כלכלה שחורה.     הכלכלה השחורה הנרחבת בישראל מביאה לאבדן גדול של הכנסות למדינה, השלכותיה המוסריות והציבוריות הן כבדות עד מאד, והנורמות שהיא מייצרת הן הרסניות.   האינטרס מובן.

ד)         תעסוקה בלתי-שוויונית:  שוק התעסוקה מתחלק לשני מגזרים :  העובדים המאורגנים, חלקם בוועדים חזקים מאד, זוכים להגנה וזכויות ראויות,;  השני-עובדי הקבלן-  הם חסרי ייצוג, הגנה וזכויות.

 האינטרסים:  להון-שלטון, העסקה בלתי מאורגנת מאפשרת פיטורים נרחבים בלא קושי, חוסכת ממון רב ומרחיבה את השליטה בשוק התעסוקה.  העבודה המאורגנת, וביחוד הועדים החזקים, זוכים בכוח בלתי מידתי שאיתו הממשלה חוששת להתעסק.    הדרג המקצועי במשרד האוצר חותר מזה עשורים לפירוק כוח העבודה המאורגן על ידי ההפרטה.

ה)         מגזרים מועדפים:  שווים ושווים יותר :  ישנם כיום מגזרים בישראל שצברו כוח אלקטורלי , כלכלי וציבורי גדול, במיוחד החרדים והמתנחלים.   כוח זה , בצירוף עם תמיכה אידאולוגית של השלטון, מביא להזרמה בלתי-מידתית של משאבים אליהם, בחסות מסך אי השקיפות התקציבית.

האינטרסים  לשני הצדדים הוא ברור:  ההעדפה שואבת מאידיאולוגיה דתית ולאומנית ומקדמת אותה.  עקיפת ההליכים דמוקרטיים והעדר שקיפות  משרתת את אינטרס השליטה של שני הצדדים.

ו)            קבוצות מופלות :   במקביל לקיומן של מגזרים בעלי זכויות יתר, ישנם מגזרים מוחלשים ומופלים.

·         הפלסטינים    אינם נהנים מזכויות היסוד של כל אזרח, לא מדמוקרטיה, ולא מהגנת החוק.  בשטחים, המינהל האזרחי והצבאי אינם נתונים למרות שלטון החוק .  מעשי עוול כגון  גזל של קרקעות פרטיות בהיקף נרחב, הם מעשים של יום יום.  המדינה שולטת כלכלית בפלסטינים,  בין היתר במשאבי המים, ומשתמשת במשאבים אלו לצרכיה.

האינטרסים:  אידיאולוגיים; כלכליים-המסחר הפלסטיני נשלט על ידי המדינה על ידי בעלי עניין ישראלים, יחד עם נתיבי התחבורה וכו'.. המדינה מונעת תחרות כלכלית פלסטינית על ידי הגבלות קשות.  המצור על עזה מהווה אמצעי שליטה מדיני וכלכלי קיצוני.

·         המיעוט הערבי, ובו גם הדרוזים והבדואים , שבניגוד למופלים יהודיים סובלים גם מאפלייה מערכתית ומוסדית, המונעת מהם פיתוח עירוני וכפרי הוגן, תעסוקה והשכלה מספקות ועוד;

·                 עדות שונות, ובהם עדות המזרח, חלקים של העליות מרוסיה ועולי אתיופיה.

·               נשים., ובתוכן קבוצות מופלות אף יותר, כגון אמהות חד הוריות.

 האינטרסים הם פוליטיים-שליטה במידת הכוח של המיעוט; כלכליים-מניעת תחרות וגיטואיזציה;

6)            המערך הצבאי-בטחוני:  חלקו של תקציב הבטחון בעוגה הלאומית גדול משמעותית מזה של מדינות אחרות, קשורים בו אינטרסים גדולים והוא נוגס בחלקי העוגה הכללית בהיקפים גדולים ובדרכים נטולות שקיפות.

האינטרסים:  כוח מערכתי גדול ללא פיקוח משרת הן את האינטרסים של השלטון והן של המערכת עצמה.

ב.         תהליכים עולמיים: 

1)  כלכלת-שוק קיצונית.    האידיאולוגיה של "כלכלת השוק" , ששיקוליה רחוקים מן התחום החברתי, שלטת כיום בעולם כולו.   היא הדוחפת את הממשלה  לצמצם את חלקה של המדינה בכלכלה ובחברה, להעביר אותו לשליטת השוק החופשי ("הפרטה")  או למסור אותו לניהול השוק החופשי ("מיקור חוץ").    הדגם הישראלי מוקצן  וקרוב יותר לדגם האמריקאי הקיצוני מאשר  לדגמים  המקובלים במדינות המערב.

2)                      . "השיטה":    תאגידים רבי כוח ומשאבים, מסייעים לזרועות שונות של השלטון בכסף, בהשפעה ובתדמית תקשורתית, ובתמורה מקבלים זכויות-יתר ומשאבים המאפשרים להגדיל את הונם והשפעתם, ולדכא את מתחריהם . רמת הריכוזיות הגדולה בישראל, וחולשת הבלמים והאיזונים המרסנים  מגבירות מאד את כוחה המשחית של "השיטה".

בין היתר, השלטון מתיר לבעלי הון להפעיל מונופולים, מעביר לידיו  משאבי ציבור   יקרים בתמורה זעומה ("הפרטה")  , מאפשר שמיטת חובות אדירים ("תספורת") על הפסדים שנגרמו בגלל ניהול חסר-אחריות,   נמנע מלתבוע מהם מיסוי על רווחי הון ומס חברות בערכים ריאליים,ומתיר  מתן משכורות דמיוניות .  בתמורה הוא זוכה   בתמיכה כספית למימון בחירות ופעולות אחרות,  בתמיכה ציבורית ותקשורתית, ולעתים -בטובות הנאה אישיות.יחסי הגומלין הללו נעשים במסתרים, בסיועם ובתיווכם של "מאכערים", לוביסטים  ואחרים הנהנים מתשלומים מפליגים.

קשה לקבוע את חלקם היחסי של הכוחות השונים השואבים את משאבי המדינה לידים מגזריות ופרטיות.  עם זאת, ברור כי הון-שלטון-עיתון תורם לחלק גדול מאד מיוקר המחיה המופרז על ידי העדר תחרות, מונופולים והעדר פיקוח על המחירים;  הצירוף של מדיניות מינהל מקרקעי ישראל ,  דרכי מיסוי שאינן מעודדות קבלנים ומדיניות הדיור של משרד השיכון תורמים למחסור בדירות לזכאים לדיור ציבורי;  העסקת עובדי הקבלן , בשיתוף פעולה של הממשלה, ודלדול כוחם של ארגוני עובדים גורמים לשכר הנמוך ולהעדר בטחון תעסוקתי.

לעומת הכוחות הללו , הציבור העובד אך הבלתי- מוגן, הן מן  המעמד הנמוך והן המעמד הבינוני, הן מהפריפריה הגיאוגרפית , הכלכלית , האתנית והתרבותית, והן המרכז, הוא מפולג וחסר סולידריות, איננו נהנה מייצוג בשלטון, אינו מפעיל את כוחו הגדול כדי לשנות את המצב, ופגיע לצעדי "הפרד ומשול" מצד השלטון. "הציבור הבלתי מיוצג" מוסת באופן שיטתי כנגד סקטורים שונים בחברה וכן מופעלת עליו  מערכת של לחצים המעודדים תחרות אחד על חשבון השני. תקשורת ההמונים לצורותיה מפעילות  מערכות "הרדמה" היוצרות אסקפיזם מן המציאות (דוגמת "האח הגדול" ודומיו).  המציאות בישראל מאפשרת לשלטון להסיט את תשומת הלב של הרוב הדומם על ידי עלייתם של נושאים בטחוניים, כגון איראן.

1. כוחות המאבק.  המאבק החברתי בישראל כולל עשרות , ואולי מאות, תנועות וקבוצות מסורות הנאבקות על מגוון גדול של מטרות ויעדים, אבל טרם נוצרה תנועת-גג שבכוחה להתוות כיווני פעולה משותפים.  אחד המכשולים להיווצרות תנועה כזו הוא נטייה כמעט אידאולוגית להימנע מהקמת מוסדות ארגוניים ומנהיגות יציבה, העדר מודעות לכך שמאבק יעיל דורש בחלוקת תפקידים והתמחות, והקושי להסכים על מספר קטן של מטרות-על משותפות.
2. כוחות נוספים: 

א. הקהל הרחב.  תנועת המחאה זכתה לתמיכה ציבורית רחבה, אבל זו לא ניתרגמה עדיין למחוייבות לפעולה מתמשכת. בין הסיבות:  העדר מנהיגות עקבית, העדר קווי פעולה ברורים,  העדר שפה משותפת עם אוכלוסיות מוחלשות, דימוי ציבורי ופוליטי מצומצם ("מעמד בינוני, שמאל מוסווה").

 ב. תנועות מאבק בחו"ל.  במדינות רבות מתנהלים מאבקים מקבילים לזה שבישראל. הקשר עם תנועות אלו הוא לפי שעה רופף.

4.  כיווני פעולה עיקריים.  על יסוד מטרות המאבק ועקרונותיו (סעיף 2) וניתוח שדה הכוחות (סעיף 3) , מוצעים שדות הפעולה וכיווני הפעולה הבאים, שכל אחד מהם נחוץ כשלעצמו, ואף אחד מהם לא יספיק כשלעצמו כדי להביא לשינוי.

א.  "לכבוש את שטח ההפקר":  חיבור מחודש של העם והכנסת.  הבאת כוחו של העם על הכנסת לידי ביטוי בהשפעה פעילה על  סדר היום הציבורי לבחירות, על  מצעי המפלגות והתנהלותן,  על ניהול מערכת הבחירות הקרובה ועל תוצאותיה, על התנהלות הכנסת לאחר הבחירות, על חקיקה ורגולציה בעתיד .   

ב.  "נגד ההפקרות ובעד שוויון ":  צמצום כוחה של "השיטה" ("הון –שלטון).  מאבק זה הוא מסכת רחבה הדורשת מאבק בלתי -אלים נרחב ומתוחכם, המשתמש בכלים שונים, ובהם שביתות, השבתות, חרמות, הוקעת אישים, הפעלת מוסדות הביקורת והמשפט ועוד .   

ג.  "נגד ההפקרה ובעד ערבות הדדית":  מאבקים משותפים וסולידריים חוצי-גבולות.

הצטרפות  למאבקיהן של  של קבוצות מקופחות מן הפריפריה הגיאוגרפית (עיירות פיתוח) , או המגדרית (אמהות חד הוריות, נשים), או האתנית (ערבים ישראליים), או התעסוקתית (עובדי קבלן) וכו'.  בסיסה הוא ההבנה שהמחיצות בין הקבוצות והמעמדות השונים הם אינטרס של ה"שיטה", והוא חלק מן ה"הפרד ומשול".  

א.            תנועת מאבק עממית רחבה.  תנועת-גג עממית המשלבת מאבקים   של תנועות וקבוצות שונות לכיוונים משותפים; המשלבת  של פלורליזם ושיתוף פעולה; החותרת לשינוי תודעה, לעוצמה ולהעצמה; הפועלת עם  מנהיגות עממית יעילה ובלתי –מקובעת; החותרת לשינוי תודעתי מעמיק; והנעזרת במוסדות קיימים וחדשים לשם יצירת תקשורת ישירה, מידע וידע לציבור, אימון לפעילים וכו'.

כיווני הפעולה הללו , כאמור, חייבים ללכת בד בבד.  לדוגמה, בלי להשיג כוח בכנסת קשה יהיה  להגיע לחקיקה חברתית בכנסת, להלחם בהון-שלטון על ידי לחץ על הרגולציה, להשפיע על חלוקה צודקת באמצעות התקציב וכו'.  מצד שני, כדי להגיע לכוח שישפיע על הבחירות לכנסת יש הכרח שהתנועה תצבור כוח על ידי מאבק סולידרי עם ציבורים מוחלשים שעד כה אינם מזדהים עם התנועה.   ארבעת הכיוונים המתוארים הם איפה כמו ארבעה גלגלים ש/ל כלי רכב אחד, שכל אחד מהם נחוץ, וכל אחד זקוק לשלושת האחרים.

נפרט עתה את ארבעת הכיוונים אחד לאחד.

א.      "לשוב אל  שטח ההפקר":  חיבור מחודש של העם והכנסת.  הבאת כוחו של העם על הכנסת לידי ביטוי בהשפעה פעילה על  סדר היום הציבורי לבחירות, על  מצעי המפלגות והתנהלותן,  על ניהול מערכת הבחירות הקרובה ועל תוצאותיה, על התנהלות הכנסת לאחר הבחירות, על חקיקה ורגולציה בעתיד , כגון חוק ההסדרים, ובעיקר על תקציב המדינה. מימוש הכיוון הזה יכוון לשני תאריכי יעד:  הראשון הוא זמן הכנת תקציב המדינה והדיונים אודותיו בכנסת, והשני הוא הבחירות הקרובות.  כל אחד מאלו מחייב מערכה ציבורית נמרצת.

עיקרי הפעולות יהיו:

• תקציב 2013. מומחי ספיבק-יונה ינתחו את התקציב , כולל חוק ההסדרים, ויחשפו את כשליו החברתיים ואת מה שחסר בו.  מידע זה יעמוד לרשות התנועה, שתפעיל מאבק נמרץ סמוך לאישור התקציב.  בין היתר יכלול המאבק פגישות אישיות וסיעתיות עם המפלגות והחכי"ם כדי להלחם על סעיפים מרכזיים ועל שינוי חוק ההסדרים.
• שינוי תודעה בציבור אודות השתתפות בעולם הפוליטי.  "הצבעה "  תהפוך ל"כלי מאבק על הצדק החברתי",  "התפקדות"-ל"נטילת גורלנו בידינו", והשתתפות פעילה בעולם הפוליטי- כ"מנהיגות חברתית".
• התפקדות נרחבת למפלגות .  ההתפקדות תהיה מצפונית ולא צינית, ומטרתה להשפיע על רשימת המועמדים לכנסת ועל מידת ה'חברתיות' שלהם.  התנועה תעודד את חבריה לצעד זה כצעד אסטרטגי מרכזי, ותתבסס על תנועות קיימות דוגמת 'מתפקדים' כבסיס ארגוני ומעשי.  התפקדות המונית תמנע שחיקה והיבלעות במבנה הקיים,ותאפשר השפעה ניכרת.
• שת"פ עם גופים לא-מפלגתיים ,כגון התנועה הליברלית החדש כנסת פתוחה ועוד, כמקורות מידע מחד וכגורמים חוצי-מפלגות מאידך.
• השפעה על השיח במפלגות.  המתפקדים יתבעו מהמפלגות קיום מעגלי שיח, הצגת עמדה בהירה ביחס לסוגיות החברתיות, התחייבות לפעולה בעתיד,.
• "תו תקן"  התנועה תשתמש ב'תו התקן' של "המשמר החברתי" בציבור כדי לשבח או לגנות את המפלגות והחכי"ם שאינם מתעניינים בסוגיות המעניינות אותנו.  "רשימות הקלון" לא יהיו על פי ההשקפה הפוליטית של המועמדים או על פי הצהרותיהם אלא על פי עמדתם החברתית בפועל.
• "אמנה חברתית" עם חכי"ם ומפלגות . תנועת ההתפקדות תעודד את המפלגות להסכים על מאבק בשחיתות , כגון דילים של בחירות ועבודת לוביסטים.
• אירוח אירועי הבחירות במרחבים הציבוריים של התנועה, ודיאלוג נוקב על סוגיות חברתיות.  שליטת מתווה הקיץ במרחב הציבורי תאלץ את המפלגות לפגוש את התנועה ואף להתעמת איתה, ותמנע שיח-בחירות חלול ומנותק.
• תנועה-שמחוץ-למפלגה  או "מפלגת המחאה".  זוהי סוגיה שנויה במחלוקת , שיש בה פנים לכאן ולכאן.  יש מקום לפעולה משולבת של מפלגה ושל תנועה שמחוץ למפלגות, כשהנושאים משותפים והיוזמות הם משותפים. מפלגת מחאה, אם תוקם, חשוב שתהיה מנותקת משיוך "שמאל-ימין" על מנת שתוכל לשבת במס' סוגים של קואליציות ולשמש לשון מאזניים.
• ·         הקמת אתר לספירת מתפקדים בזמן אמיתי.
• ·         קלפי נסיונית ב4.9.12 כניסוי וכתאריך יעד לגיוס פעילים
• ·         הקמת ממשלת צללים שתלווה את תהליך ההתכוננות לבחירות.
• ·         כיוון הפעולה הזה עונה על מטרות  המאבק לעיל:  החזרת נבחרי הציבור לשרת את הציבור, שימוש בחקיקה ובתקציב לצמצום פערים , לשינוי השיטה הכלכלית, שינוי סדר העדיפויות הכלכלי והחברתי, הדגשת המוחלשים והסביבה, השפעה על שדה התעסוקה וכו'. 

ב.      "נגד ההפקרות ובעד שוויון ":  צמצום כוחה של "השיטה" ("הון –שלטון).  מאבק זה הוא מסכת רחבה הדורשת מאבק בלתי -אלים נרחב ומתוחכם, המשתמש בכלים שונים, ובהם שביתות, השבתות, חרמות, הוקעת אישים, הפעלת מוסדות הביקורת והמשפט ועוד .   

• חשיפה של דילים ושחיתויות:   התבססות על נתוני מודיעין ומחקר של "המשמר החברתי", מבקר המדינה, התנועה לאיכות השלטון , "עובדה", העיתונות הכלכלית כגון "דה מרקר"; הסדנא לידע ציבורי, קבוצת כנסת פתוחה, תחקירים עצמאיים כגון הסרט על 'שיטת השקשוקה'.  החשיפה היא של כל הצדדים המעורבים, בדגש על יחסי הגומלין שביניהם. דוגמה לחשיפה כזו היא חשיפת החבורה של "פורום ראשי המשק". הם בעצם קבוצה של בכירים בחברות ותאגידי ענק שמינו את עצמם "לראשי המשק". הם מתכנסים ודנים בנושאים מהותיים ומעבירים לאנשי השלטון מקורביהם את המלצותיהם כיצד לנהוג מבחינת החלטות ממשלה וכנסת.
• עידוד דיווח גלוי ואנונימי של אנשים המכירים את "השיטה" מבפנים על מעשי שחיתות, ושינוי הדימוי של דיווח כזה מ"הלשנה" ל"אחריות חברתית אמיצה";
• הפצת המידע בציבור ברשתות עצמאיות, כולל טלביזיה.
• הפעלת חברי הכנסת להעלאת שאילתות ונושאים לדיון הכנסת.
• הוקעה ציבורית של השחיתות על כל שותפיה:  בעת ובעונה אחת- משמרות מחאה בפני משרדי ההון והרגולטורים, שביתות שבת במשרדים ובעיריות , תלונות למבקר המדינה.
• צעדי ענישה מעשיים וסמליים:  משיכה המונית של סכומי כסף קטנים מן הבנקים כאזהרה מצד הציבור, והעברתם לבנקים כגון בנק ירושלים;  שביתות שבת לפני בתיהם של רגולטורים שעברו לשירות ההון; מניעת עבודה של מוסדות נבחרים כגון משרדי חברות עובדי קבלן על ידי סתימתם באנשים וכו'.
• חשיפה  וגינוי של חברי כנסת ואישי ציבור התומכים בריכוזיות. (כגון מדד המשמר החברתי).
• השבתות סמליות ומעשיות כנגד ניצול עובדים–בשיתוף פעולה עם ההסתדרות  וגופי עובדים אחרים.
• פעולה משותפת עם ארגוני עובדים.

כיוון עבודה זה מממש את המטרות שמנינו:  צמצום פערים, שינוי עיקרי השיטה הכלכלית, צמצום יוקר המחייה (הנובע מהון-שלטוון), פיקוח ממשלתי, חתירה לתעסוקה מלאה והוגנת. החזרת משאבים לקופת הציבור לצורך חלוקה ראויה יותר,.  הוא נובע מניתוח הכוחות, המראה שיחסי הון-שלטון הם מוקד כוח מרכזי הגורם להפנייה בלתי ראויה של משאבים לידים אינטרסנטיות, ועוקף את התכליך הדמוקרטי השקוף.

ג.             "נגד ההפקרה ובעד ערבות הדדית":  מאבקים משותפים וסולידריים חוצי-גבולות..

יבנה בסיס עממי רחב של מאבקים על ידי הצטרפות  יזומה למאבקיהן  של קבוצות מקופחות מן הפריפריה הגיאוגרפית (עיירות פיתוח) , או המגדרית (אמהות חד הוריות, נשים), או האתנית (ערבים ישראליים), או התעסוקתית (עובדי קבלן) וכו'.  בסיסה הוא ההבנה שהמחיצות בין הקבוצות והמעמדות השונים הם אינטרס של ה"שיטה", והוא חלק מן ה"הפרד ומשול". ההצטרפות למאבקים מבוססת על שיתוף פעולה מבלי לבנות "סולם של מסכנות".   צריך יהיה  ללמוד את המכשולים בשיתופי פעולה כאלו,  ולהשקיע מאמץ בניטרול אי האימון הטבעי וביצירת שפה משותפת .  לשם כך חיוני להתבסס על עבודתם של ארגוני פעולה  שכבר מקיימים פעולות כאלו בהצלחה ובגובה העיניים כגון הקואליציה לסיוע לעובדי קבלן, תנועות כגון "עיר לכולנו", "רבנים למען זכויות אדם" וכו', שצברו ניסיון רב בפעולה משותפת.  יש ללמוד גם מן הידע הכתוב שנצבר בארץ ובעולם.  הצטרפות קבוצות מאבק נוספות תאפשר העצמת המאבקים, ולימוד מניסיון הפעילים.

• הצטרפות ישירה למאבקים לזכויות עובדי קבלן, קשישים חולים, ניצולי שואה , אמהות חד הוריות , מחוסרי דיור וכדומה.  המאבקים העיקריים יהיו:  דיור ותעסוקה.
  • 10:30 AM Yesterday
  • פרוייקט "השכונה הלבנה" יום עד שבוע יוזמה. מגיעים לשכונה בפריפרייה, צובעים בלבן חומות, מנקים, מציעים תיקוני חשמל קטנים בבתי השכונה,בחינם. בדיקת תקינות מוני גז, ודרישה להחלפתם בשכונות מצוקה; הקמת מרכז ספורט מאולתר. בעזרת עמותת מפעלות. ופעילי צדק חברתי.
  • לצורך זה יש חשיבות למיפוי של מאמצים קיימים, על ידי גופים כגון UTI ואתר "השדירה".
  • מאבקים כאלו הם בדרך כלל משולבים, וכוללים היבט פרלמנטרי, משפטי, כלכלי וחברתי.
  • בנוסף לאלו, ניתן לסייע באופן  ישיר,  סיוע בטיפול בילדים; רשויות הרווחה;  יעוץ וייצוג   פסיכולוגי, משפטי, יעוץ כלכלי.
  • הקמה של מוסדות אלטרנטיביים כגון קואופרטיבים, התאגדויות צרכנים וכו'.

הכיוון הזה תואם את המטרות שמנינו:  עדיפות ברורה לפריפריה החברתית והגאוגרפית, עדיפות לצרכיהן של אוכלוסיות מוחלשות, תקצוב ראוי ומספק לצורכי היסוד של האזרח.  הוא נובע מן הניתוח המראה כי האוכלוסיות המוחלשות, כמו המעמד הבינוני, אינם שולטים במוקדי הכוח וכי יש צורך בהעצמה כדי להפוך לכוח משמעותי בשדה הכוחות.

ד.      תנועת מאבק עממית רחבה.  תנועת-גג עממית המשלבת מאבקים   של תנועות וקבוצות שונות לכיוונים משותפים; המשלבת  של פלורליזם ושיתוף פעולה; החוברת לכוחות הקיימים ולמנהיגות הותיקות;החותרת לשינוי תודעה, לעוצמה ולהעצמה; הפועלת עם  מנהיגות עממית יעילה ובלתי –מקובעת; החותרת לשינוי תודעתי מעמיק; והנעזרת במוסדות קיימים וחדשים לשם יצירת תקשורת ישירה, מידע וידע לציבור, אימון לפעילים וכו'.  מאפייניה יהיו:  

• תנועה עממית שמחוץ למפלגות, שתכלול  כחצי מיליון  תומכים, ובהם  כחמשת אלפים פעילים לאורך זמן.
• התארגנות ללא ארגון, מאפשרת ייחודיות ועם זאת מאוחדת
• יוצאת אל הציבור בכלי הידברות, מעגלי שיח, מגייסת עניין ומחויבות במעגלי דיון, יוזמת חבירה אל המודרים והמוחלשים.
• אינה נוקטת עמדה של "שמאל" או "ימין", אלא נאבקת בתופעות חוצות-מפלגות, כגון אי שקיפות , עוולות הדיור וכו'.
• פועלת במקביל ובתיאום עם מפלגה או מפלגות שעניינן   צדק חברתי
• לא "ממציאה את הגלגל" אלא מבססת פעולה חדשה על ארגונים קיימים ועל נסיונם.
• אינה זקוקה לקונצנזוס ופועלת בנחישות גם בתוך חילוקי דעות  .
• עם גרעיני פעולה מקומיים/ תחומיים/  מתמשכים 'על הקרקע'
• נאבקת על מטרות –על משותפות , תוך השארת חופש פעולה נרחב לתנועות השונות
• פועלת על בסיס דמוקרטי , המשלבת בין "חכמת ההמונים " ויתרונות הרשת, לבין היעילות שמקנים צוותי -עבודה ובעלי תפקידים הנושאים באחריות, ודואגת למניעת קיבעון של תפקידים ושל דרכי עבודה.  ההנהגה יכולה להתחלף ועם זאת לשמר כיוון ברור והמשכי.
• משלבת התגייסות וסיוע למאבקים מקומיים /נושאיים לקבוצות מוחלשות, בלא אפלייה
• שולטת במידע מקצועי, עצמאי  ומקיף בתחומי עיסוקה, כמשקל נגד למידע של היריבים. המידע מתבסס על גופים כגון ספיבק-יונה, "המשמר החברתי " בכנסת ובעיריות, "התנועה לאיכות השלטון", האגודה לזכויות האזרח וגופים נוספים.
• בעלת זיקה לארגונים אחרים של החברה האזרחית כגון התנועה לאיכות השלטון,לזכויות האזרח וכו'.
• מפעילה מערכת מודיעין עמוקת שורשים ומשתמשת בה לניהול מאבקים
• מייצגת את האינטרסים של הציבור השקט ושל קבוצות מוחלשות בפני מוסדות השלטון והחוק
• בעלת נציגויות כנציגי ציבור במוסדות השלטון, הרגולציה והמינהל הציבורי
• מפעילה בית ספר נודד הכולל ידע בתחומי הכלכלה והחברה, ובניהול מאבקים, היוזם יציאה החוצה אל הציבור. .
• בעלת מעמד במערכת החינוך, ועוסקת בחינוך לצדק חברתי?
• מפעילה  ערוצי תקשורת בלתי תלויים , עיתון מודפס , ערוץ טלויזיה ורדיו, ורשת אינטרנטית עדכנית
• בעלת קשר לארגוני מאבק בעולם.
• מייצרת שינוי תודעה מעמיק על ידי שפה של עוצמה ולא של כוח , נטרול הצד ההרסני של האגו האישי והקבוצתי, מקנה ראייה אחרת של הארגון והמנהיגות, מכשירה מורים, מקנה תקווה ואופק.
• חותרת להתקבל אצל שכבות נרחבות בעם, אבל מבלי להתכחש לעמדה נחרצת כנגד כוחות הלוחמים כנגד הדמוקרטיה.

נספח מס' 1:  דוגמה למאבק בלתי אלים ממוקד:  משכורות -עתק של מנהלי הבנקים  

להלן דוגמה של מאבק ממוקד המשתמש בכלים מוכרים למאבק בלתי אלים.  שיקולים לבחירת צעד ראשון  במערכה ציבורית הם:  א.  צעד סמלי שמייצג את עוולות המערכת כולה.  ב. בגלל היותו מרגיז, הוא יוכל לעורר הסכמה רחבה. ג.  מאפשר הפעלה של  כלי מאבק שמעבר להפגנות,  ומרחיב את קשת האפשרויות שלנו. ד. הפעולה    כנגד ההון ובו בזמן כנגד השלטון היא דוגמית לרוחב היריעה של המאבק. אחרי צעד ראשון זה יבואו צעדים אחרים באופן מתפתח, שלפי שעה טרם תוכננו.

• מודיעין:  יצירת מצע נתונים על משכורות ביחס לביצועי הבנק, משכורות של מנהלים מקבילים בעולם, אופציות והטבות אחרות
• זיהוי אחראים להשתתפות השלטון באישור המשכורות:  בנק ישראל, המפקח על הבנקים, דירקטורים,
• בעלי תפקידים כגון מפקחים על הבנקים שהפכו להיות מנכל"י בנקים, או פקידי רגולציה שהפכו לדירקטורים.
• השוואה בין המשכורות הגבוהות לבין משכורות העובדים
• נתונים על פיטורי עובדים בשנים האחרונות.
• מצע הנתונים יוכן בשיתוף עם התנועה לאיכות השלטון, עתונים כלכליים, "מי שהיו" ומכירים את השיטה מבפנים (עיין אלדד יניב) , ויפורסם בכל הבמות. יודגש מקומם של הבנקים ביוקר המחיה וב"שיטה".
• הוקעה ציבורית –אישית ושמית של האחראים שנתגלו לעיל, תוך שימוש נרחב בגימיקים כגון קלפים של "חבורת הזבל" וכו'.
• משמרות מחאה לפני הנהלות הבנקים, ובמקביל בפני המפקח על הבנקים וגופים אחרים.
• מצור על סניפים  ושיחות עם לקוחות ועם העובדים על ההפקרות.
• הפעלת חברי הכנסת להעלאת שאילתות בכנסת
• הפעלת המשמר החברתי לעסוק בשאלות אלו בכנסת
• צעדים סמליים להבעת שאט נפש: אלפי מכתבים למנהלי הבנקים, שכל אחד מכיל 10  אגורות כתרומה להשלמת הכנסה.
• משיכה המונית של סכומי כסף קטנים,(100 ₪) כאיתות לבאות.
• פגישה עם מנהלי הבנקים , הדירקטורים והרגולטורים  לשם הבעת עמדה והצגת דרכי המאבק.

2.

 הגיע לידי, בדרך לא דרך, מסמך נדיר שתיעד בסתר חלק מכינוס חירום סודי של הגוף העלום הקרוי "פורום ראשי המשק", שהתקיים בבית "השיטה", ושעסק בתנועות המאבק. אחשוף ממנו לראשונה חלקים רלבנטיים.

חלק מן המשתתפים הם רבי השפעה אך אינם מוכרים בציבור הרחב:

בין המשתתפים: מצד השלטון-   המפקח על ההגבלים העסקיים, שאישר את המונופול ל”תנובה"  ונמנע מלהפעיל את זכותו החוקית לפקח על מחירי המונופול;  המפקח על הבנקים שהוא גם מועמד למנכלו"ת בנק גדול;  ח"כ המוביל את המאבק על סירוס הבג"צ;

 מצד אנשי הון:  דונקי נחנר איחר מכיון שהתעכב במהלך מו"מ   עם כמה חברי כנסת על תרומות לפריימריס ועל חשיפה טלביזיונית בתמורה לבלימת חוק הריכוזיות בועדת הכספים;

ואיתם אנשי הבינים: עו"ד צמרת שטבע את הביטוי "שיטת השקשוקה";  לוביסט צמרת שהתפרסם אצל אילנה דיין.

נציג ראש הממשלה :  הזמנו את כינוס החירום הזה כדי לטפל בסיכון הגדול האורב לנו עכשיו:  "המאבק החברתי". המחאה הזו מגיעה דווקא כשאנו במרחק נגיעה מהשגת מטרותינו:  אנו עומדים להשיג סוף סוף את ארה"ב  כ"מדינה בעלת אי השוויון הגדול בעולם"  ו"הממשלה עם שיעור ההוצאה הציבורית הנמוכה במערב", "המדינה עם ההישגים החינוכיים הירודים במערב" ועוד.   המחאה מאיימת על ההישג הזה, ועלינו לפעול בנחישות  ומהר.

 מה הסיכון בהתארגנות שלהם?

 ה"שיטה" שלנו , כמו אקזמה ופטרת, זקוקה לחושך חמים ולח. שקיפות היא אויב מסוכן, מינהל ציבורי תקין הוא אויב קיומי.  אילו היתה שקיפות במינהל הציבורי, אילו הרגולטורים היו מבצעים את תפקידם, אילו דילים בכנסת היו חייבים בדיווח, האם היינו יכולים להמשיך ולהתקיים?  שקיפות הייתה הורגת את העדפת הסקטורים המיוחסים;  איך היינו יכולים לחיות בדו קיום בשלום עם הוועדים החזקים אילו היו הדברים מתפרסמים? איך היינו יכולים להרים את פרוייקט הולילנד ודומיו ? איך יכולנו לאפשר לכם מונופולים ללא פיקוח האם יכולנו, בתנאי שקיפות, לאפשר לכם להמר על אג"ח של הציבור, להפסיד מיליארדים ואז לסדר לכם  שמיטת חובות (כן, כן, "תספורת") ?   לפטור אתכם ממיסים על רווחי הון ומיסי חברות?  ? ? איך היינו מצליחים להחזיק את הפלסטינים בישראל וברשות עם הראש למטה? ואיך היינו אנו, משרתי הציבור, מממנים את הפריימריס שלנו כדי להמשיך ולשרת את הציבור? אנו מוכרחים לשמור על החשיכה, על אי השקיפות, על יכולתנו להסתיר את היער על ידי עצי הנתונים.  זוהי החוזקה שלנו. והם מאיימים עליה.

עו"'ד שקשוקה.  היו לנו הצלחות מרשימות בהשתקת הציבור הזה ובהטעייתו  בעשורים האחרונים. שכנענו אותם שאנחנו מבינים בכלכלה והם לא; שכנענו אותם ש"כולם עושים ככה"; שכנענו אותם ש"המצב הבטחוני מחייב קרבנות"; שהממשלה מבינה מה היא עושה; ובעיקר, ש"ככה זה" , שהציבור פסיבי וחלש , וש"אי אפשר לשנות כלום". השימוש המשולב בתקשורת ,שאנו השולטים בה, עם המערכת הפוליטית, פעל היטב. יתר על כן, עודדנו את הפיצול שלהם. השמצנו את המעמד הבינוני באזני העניים ("אוכלי סושי, שונאי יהדות"), ואת העניים הכפשנו באוזני מעמד הבינים ("אוכלי חינם, עצלנים, הביאו על עצמם את העוני").  אצל האקטיביסטים  עודדנו את האידיאולוגיה של "אם רק כל אחד יעשה את שלו הכל ישתנה"; טיפחנו את המיתוס ששינוי חברתי יקרה רק עם  "יציאה לרחוב";  עודדנו אותם להאמין ש'אסטרטגיה' היא "קמפיין תקשורתי";  הטעינו אותם לחשוב שהויכוח הוא על צדק, והעלמנו את העובדה שהמאבק הוא על שינוי שדה הכוחות. אבל אני חושש שעכשיו זה מתחיל להשתנות.

דונקי נחנר:  המודיעין שלנו מצביע על כך שהם בונים עכשיו כמה כיווני פעולה, שמהווים סיכון קיומי לעבודתנו.  כדי לנצח אותם עלינו לסכל, בנחישות וברגישות, את ארבעת כיווני הפעולה הבאים, לפני שיערערו את כוחנו.  מה הם רוצים?

א.     הם רוצים סולידריות בין מרכז ופריפריה.  רע מאד! הסולידריות שלהם משמעה הבקעת הסולידריות  שלנו.  חס ושלום שישיגו שילוב כוחות בין המעמד הבינוני והנמוך, סיוע-אמת  לקבוצות מוחלשות, פעולה משותפת.  עלינו לטפח את הפיצול, המריבות האישיות, ריבוי המטרות.  עלינו להביא אותם להתייאש מעצם הסיכוי לשתף פעולה.   עלינו לעודד את הנטייה לדבר את עצמם לדעת במקום להתחיל לפעול ביחד.

ב.     הם רוצים להשתלט על הכנסת.  אם הם ישתלטו, ולו גם באופן חלקי, על מוקד הכוח הגדול שלנו-הכנסת-נאבד את הקרקע הפוריה ביותר לדילים, עיסקאות, תרגילים סקטוריאליים, חקיקה מפלה, השתקת הרגולציה. .האם אנחנו צריכים שסדר היום החברתי יוביל את הכנסת הבאה? שחברי כנסת בלתי חברתיים יוקעו ויפלטו?  שמפלגות יתחרו זו בזו בחברתיות? שהכנסת תשב על הרגולטורים ותדחף אותם לעבוד? שיחקקו חוקים נוגדי ריכוזיות? שהכנסת תוביל רפורמה במינהל הציבורי שידאג שמשרדי ממשלה יפסיקו לתפקד כאחוזות מפלגתיות?  לשם כך אנחנו צריכים לשכנע אותם שהכנסת היא מקום מנוון, חסר כוח, שהמטרה האמיתית היא החרדים, או האיראנים, או הרפז.

ג.      הם רוצים  לבקע את "השיטה", מה שהם קוראים "הון-שלטון-עיתון".  אם יבינו שהיריב הגדול אינו "יוקר המחיה" או "מחיר פסק –זמן", אלא ה"שיטה" שלנו שהיא היא המייצרת את יוקר המחיה –יהיה רע. ואם חלילה יהפכו את השיטה עצמה ליעד אסטרטגי, אז יהיה רע מאד!

ד.     הם רוצים  להקים תנועת-גג  רצינית, גדולה, שתאפשר לארגונים החברים חופש פעולה ,אבל עם שיתופי פעולה, עם כלי תקשורת עצמאיים, עם בית ספר נודד לחינוך הציבור כנגדנו, עם צוותי תקשורת, לוגיסטיקה, עם מנהיגות דמוקרטית (חה-חה-חה), עם שקיפות, עם אסטרטגיה לטווח ארוך…

ההקלטה נפסקה כאן.  כנראה תקלה טכנית. מישהו כבר מפיק ממנה תועלת.

הערת המביא לדפוס: הרשימה הזו היא פרי דמיוני ולא תיאור של מציאות. הדמויות וכל המסופר אינם משקפים אירועים או דמויות מן המציאות.