אני מביא את סיפורו המצמרר של אביב טטרסקי, פעיל שלום שהותקף והוכה על
ידי בריונים מן הימין הקיצוני.
הנכונות – ויהכולת – לעמוד בפני תקיפה אלימה מבלי להיגרר לתגובה אלימה היא כלי מרכזי במאבק בלתי אלים. אחד מן הצעדים הדרמטיים שהניעו את מאבק השחורים בדרום ארצות הברית בשנות השישים היה כניסתם של עשרות פעילים
שחורים למסעדות לבנות, תוך קריאת תיגר על האיסור לעשות כן. הם הותקפו והוכו, ונכונותם זו נתנה השראה למאות ולאלפים פעילים אחרים. ההתגברות על מחסום הפחד הביאה
לתחושת עוצמה משחררת, וליראת כבוד כלפי הפעילים גם בקרב יריביהם.
כותב אביב:
"לפני 3 ימים הותקפתי והוכיתי בידי 20 כהניסטים צעירים בעיר מגוריי ירושלים.
חיכיתי כמה ימים עם הכתיבה על כך כי הייתי צריך למצוא את הדרך הנכונה לספר על האירוע.
זווית מתבקשת אחת היא להתמקד באלימות והנבזות שלהם: הקללות, המכות, האידאולוגיה המעוותת ולהמשיך מכך לכמה המצב בישראל גרוע ואיך המשטרה לא מטפלת בהם כי בעצם גם היא גזענית ואנטי-דמוקרטית.
זווית אפשרית אחרת היא להתמקד בסבל שלי – הכאב, הפחד ומשם להמשיך על כמה רע לי בישראל ואיך אני לא יכול להישאר כאן.
אבל מה יהיה האפקט של שני התיאורים הללו? האם אני יכול לצפות שהם יעוררו בכם משהו זולת פחד, יאוש ואולי ביקורת עלי שהעמדתי את עצמי במצב כזה מסוכן? נראה לי ששני התיאורים הללו רק יתרמו לשיתוק שלכם, ודאי לא יועילו לשינוי המציאות הקשה.
במקום זאת המסר שלי הוא – אפשר לעמוד מול אלו הקוראים "מוות לערבים/שמאלנים בוגדים". זה עובד, זה אפקטיבי. אולי חוטפים מכות תוך כדי אבל כשזה קורה מבחירה ומתוך יזמה זה לא כזה נורא. זה אפילו סוג של הצלחה.
ביום חמישי התקיימה בגבעת התחמושת הפגנה בעקבות פיגוע הדריסה בו נרצחה התינוקת חיה זיסל ברון.
ההפגנה אורגנה בידי חסידי כהנא איתמר בן גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין ואנשי להב"ה, היתה רוויית דברי הסתה וכללה אלימות נגד צלמי תקשורת, יריקות ואיומים על פלסטינים שנסעו ברכבת הקלה וידוי אבנים על בית סמוך בו מתגוררת משפחה פלסטינית.
עליתי על הרכבת הקלה יחד עם כמה עשרות בחורים צעירים שהתפזרו מההפגנה. חלקם בני נוער, חלקם בשנות ה-20 לחייהם. הם התחילו להדביק מדבקות "כהנא צדק" על חלונות הרכבת. חככתי בדעתי. מצד אחד אני לבד ברכבת מול עשרות מהם, אני יודע שהם אלימים וזו בסך הכל מדבקה. מצד שני אני לא מוכן שהמעשים שלהם יעברו ללא תגובה ואני לא רוצה שפחד ינהל אותי. החלטתי שלחטוף מכות זה דבר שאני מוכן לו.
קמתי אליהם וקילפתי את המדבקה האחרונה שהדביקו.
הר הגעש התפוצץ לי בפנים: מחבורה של פרחחים הם הפכו תוך שניה לאספסוף שצורח "כהנא חי", מקלל "נזיין אותך", ידיים תופסות בי ובעיטות פוגעת ברגלים שלי. ציפיתי שזה מה שיקרה ולכן נשארתי קר רוח. אבל העוצמה וההמוניות – בבת אחת 20 מהם – היתה מפתיעה. היו גם שניים שהשתייכו לחבורה אבל ניסו לחצוץ. ההשתוללות סביבי ועלי הלכה וגברה.
לי היה ברור מה התפקיד שלי: לעמוד שם.
לא להחזיר אבל גם לא לסגת. התפקיד שלי היה להגיד "לא" בצורה הכי נקיה וברורה שאפשר.
בתחנה שליד העיריה – כמה סימלי – הם התחילו לדחוף אותי כדי לזרוק אותי מהרכבת. אפשר היה לגמור את זה ככה ולהיפרד לא לשלום. אבל בשלב הזה כבר ירדה עלי בהירות שאפשרה לי להמשיך ולקבל החלטות מושכלות. ידעתי שהאלימות והצעקות שאני סופג עושות לי לא טוב וכשהכל יגמר אני בטח אתפרק קצת. אבל בהתרחשות של רגע ההווה ידעתי גם שאני לא פגיע. אולי יפצעו אותי בצורה רצינית אבל אני לא פגיע. הסכנה היחידה היתה שאוותר על האמת שלי בגלל בריונות.
לכן, גם כשהיתה לי אפשרות ופתאום אחד מהם התגרה בי תוך שנוצר רווח בינינו לשאר האספסוף והוא חשוף לחלוטין לא הכיתי. ולכן גם כשיכולתי לא ירדתי מהרכבת.
הגיעו מאבטחים של הרכבת הקלה. הם אמרו לי לרדת מהרכבת. להגנתי כמובן. "מה פתאום?", אמרתי, "תורידו אותם". כן, ככה מתנהלים הדברים היום. גם הגורמים שאמורים לפעול נגד אלימות לא פועלים נגד מי שתוקף פעילי שמאל שלא לומר פלסטינים.
יותר מוקדם בערב עמדתי ליד אותם מאבטחים בתחנה אחרת של הרכבת הקלה. שאלתי אותם אם הם תודרכו שיתכן ומשתתפי ההפגנה יתקפו פלסטינים בתוך הרכבת ואיך הם אמורים להתמודד עם זה. הם ענו לי שהם לא יתערבו ושזה בכלל לא התפקיד שלהם. "אנחנו פועלים רק נגד פח"ע", הם אמרו לי בלי למצמץ. אחרי שניה של מחשבה הם הוסיפו "ונגד הטרדות מיניות".
עכשיו בכיכר העירייה הם זיהו אותי ואמרו לי: "אמרנו לך שאנחנו לא מטפלים בדברים כאלו. אנחנו לא חייבים לעזור לך בכלל". ככה, פשוט וברור.
אחזתי במעקה שליד הדלת כדי שהדוחפים לא יצליחו לזרוק אותי. הבעיטות גברו וגם התחילו להרביץ לי על האצבעות כדי שארפה את אחיזתי. המאבטחים עמדו שם ולא עשו דבר. לבסוף הצליחו לזרוק אותי מהרכבת ועטו אחרי החוצה. מישהו הניף אותי באוויר וזרק אותי אבל נחתתי על הרגלים. המאבטחים עשו שרשרת וחצצו ביני לבין התוקפים שהמשיכו לנסות ולהרביץ לי. חצצו והגנו אבל לא עשו דבר נגדם.
ואז דהרו למקום 5-6 ניידות משטרה. אולי נוסע כלשהו התקשר, אולי זה בזכות מצלמות האבטחה.
תוך שניה האספסוף נעלם. השוטרים היו בסדר גמור, וידאו מה שלומי והציעו לי להגיש תלונה. אפילו נזפו באחד המאבטחים כששוב אמר לי שהייתי צריך לרדת מהרכבת.
הלכתי הצידה ואז הבכי התפרץ החוצה. מול השוטרים ועוברי אורח שהתאספו. בכי לא נשלט ודי מכוער – הפנים והגוף התעוותו וההתייפחות נשמעה היטב. לא אסתטי אבל שחרור ופריקת מתח מצוינת.
התקשרתי לחברים שהיו בקרבת מקום ותוך כמה דקות הם היו אצלי, מודאגים ועם רוגעלך שוקולד וקינמון. מהרגע הזה התחילה מעטפת החיבוקים – פיזית ורגשית – שבלעדיה אי אפשר להחזיק מעמד במאבק לשינוי חברתי.
הלכנו לתחנת המשטרה, הגשתי תלונה. עד סוף הלילה אפילו זיהיתי בכיכר ציון את אחד התוקפים ושוטרים לקחו אותו למעצר.
למחרת כאבו לי הרגלים מהבעיטות שקיבלתי. הלכתי לרופא שווידא שהכל נשאר בחתיכה אחת ורשם לי כדורים נגד כאבים ואנטי-ביוטיקה לחתכים. אבל חוץ מהכאבים הפיזיים לא נוצרו שיירים או משקעים. אם מחר אקלע לסיטואציה דומה אתנהג באותה צורה (אולי אתקשר לחברים שלי מראש ולא בדיעבד).
הסיפור עוד לא תם: האם המשטרה תעשה את החקירה כמו שצריך? ואיך יתכן שהמאבטחים של הרכבת הקלה מונחים לא לפעול נגד מי שתוקף פעילי שמאל ופלסטינים. בימים הקרובים אטפל בדברים הללו שבסופו של דברים יותר חשובים מהפרחחים שתקפו אותי.
מה מוסר ההשכל?
כשלוקחים יזמה ובוחרים לפעול, הדברים הרבה פחות מפחידים ומה שקודם לכן נראה אתגר בלתי אפשרי הופך לחוויה מעצימה. התקיפה נמשכה להערכתי קצת פחות מ-15 דקות ולאורך פרק הזמן הזה היו לי כל מיני "תחנות יציאה". בכל אחת מהן וגם ביניהן הרגשתי שאני בוחר באופן צלול ומושכל להישאר בסיטואציה. ידעתי שאני לא פגיע. החוסן הזה בא מכך שהבחירה והיזמה היו שלי.
אני מספר את הסיפור שלי כדי שעוד אנשים יקחו יזמה. בואו לא נתעלם ממה שקורה לידנו. בואו לא נסתפק בלהיות קרבנות. בואו לא נסתפק בלכתוב/לדבר/להרגיש כמה המצב גרוע. בואו לא נסתפק גם בלהפגין ולמחות. בואו נעבור להתנגדות אקטיבית ולא אלימה.
ללקיחת היזמה היו תוצאות חיוביות מידיות:
נוצר פיצול קטן בחבורה הכהניסטית בין הרוב שתקף אותי לשני אנשים שניסו לחצוץ.
במקום שלחבורה הזו תהיה תחושת חופש, במקום שירגישו שהם יכולים לעשות ברכבת ככל העולה על רוחם, הם חוו זעם ותסכול. בסופו של דבר הם נכשלו בניסיון להפחיד אותי.
המאבטחים שרגילים להעלים עין נאלצו להתערב – אמנם בצורה מאוד לא מספקת.
וכעת גם המשטרה תאלץ לפעול – מי יודע, אולי סרטוני האבטחה לא "ילכו לאיבוד" ו-20 פרחחי כהנא יתנו את הדין.
בסופו של דבר, כשהמשטרה והשלטון מתנהלים בתערובת של פחדנות וכוחנות זו האחריות שלנו האזרחים לעמוד מול הבריונות הלאומנית. אם נעשה זאת בצורה מתוחכמת מספיק נאלץ גם את הרשויות לפעול. חלק מהמשיכה של הכהניזם הוא תחושת ההצלחה שמתלווה לשימוש בכוח: "הצלחתי להפחיד, הצלחתי להבריח, הצלחתי לפצוע. אי אפשר עלי". והמענה שלנו לכך צריך להיות ברור: עלינו לתת להם לטעום את טעמו של הכישלון.