כאשר הפלסטינים פנו לפני כמה שנים לאו"מ כדי להתקבל למוסדותיו כמדינה-בדרך, נזעקה ממשלת ישראל על "הפרת התחייבויותיה של הרשות הפלסטינית כלפי ישראל". לא מזמן נזעקה שוב ממשלתנו לנוכח הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, בטענה שהאחדות חושפת את אי- נכונותה של הרשות להגיע לשלום עם ישראל. מנהיגינו אף נקטו צעדי ענישה כלפי הרשות, כולל אי העברת כספים השייכים לרשות. בימים אלו ממשלתנו נאבקת כנגד פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"מ לשם קביעת מועד לסיום הכיבוש, ומקווה שארצות הברית תטיל ווטו על צעד מסוכן זה, "החושף את פניהם האמיתיות של הפלסטינים".
מאבקה זה של ממשלת ישראל הוא קרב-מאסף כנגד אסטרטגיה פלסטינית חכמה ונחושה . מנהיגינו נופלים שוב ושוב במלכודות שמאבק יזום בלתי –אלים זה טומן להם, וזאת משום שאינם מבינים לעומקה את האסטרטגיה העומדת ביסוד המאבק. דוגמה קיצונית לנפילה עיוורת למלכודת כזו, היא מקרה ה'מרמרה': מטרת הצד היוזם , (שהוא בדרך כלל, גם החלש יותר מבחינה צבאית ומדינית), לא הייתה לגבור על ישראל במישור המעשי, כי אם לגבור עליה במאבק על תודעתם של קהלים רלבנטיים. מטרת הצד הבלתי אלים היא להיתפס בעולם כקרבן חף מפשע, כמוסרי וצודק יותר ממשנהו; ובאותו הזמן לגרום לכך שהצד החזק ייתפס כברוטלי ואלים יותר. ככל שישתרשו דימויים אלו כן יגדל נצחונו, הן בציבורו-שלו, הן בדעת הקהל העולמית, והן בקרב הצד היריב.
כמו בכל מאבק, גם כאן ישנם תכסיסים. כשהחלש קורא תיגר על הצד השני באמצעים בלתי אלימים, הוא "משפד את הצד החזק על קרני הדילמה" : אם יתעלם החזק מן המהלך, יציג עצמו בפני דעת הקהל, התקשורת והמנהיגים בזירה ובעולם כחלש, שוטה או עיוור. מנגד, אם יגיב בכוח, ובייחוד בכוח-יתר, יציג את עצמו כאלים, ברוטלי ובלתי אנושי. גדולים ומנוסים מאיתנו נפלו במלכודת זו, ובהם הבריטים בהודו, הלבנים במאבקי השחורים בדרום ארצות הברית ובדרום אפריקה, ורודנים רבים שזלזלו במתקוממים בלתי אלימים. מה שמבטיח את נפילת החזק למלכודת זו הוא חשיבה במונחים במונחים של 'מאבק על כוח ושליטה' ולא במונחים של 'מאבק על תודעת הקהל והעולם'. כך, למשל , תפס מובארק את מאבק תח'ריר, ולכן הגיב בכלי הכוח הצבאי והמשטרתי, ואלו הסלימו במהירות. אילו הבין שהמאבק הוא על התודעה, היה מן הסתם מנסה להידבר עם המפגינים ומחפש דרך שתספק אותם חלקית. אלימות –יתר של הצד החזק מזיקה לו, משום שהיא מציגה את הצד הבלתי אלים כקרבן חף-מפשע לאלימות בלתי -מידתית. זאת ועוד, לאחר שוך האלימות ולנוכח מחאות ציבוריות או בינלאומיות טוען תמיד הצד החזק שהגיב באופן לגיטימי לאלימות או לפרובוקציה של הצד היוזם, "שאינו אלא זאב אלים בעור כבש". נימוקים אלו של החזק נתפסים בדרך כלל כתירוצים או כשקרים, ובמקום להקל על מצבו הציבורי הם מחריפים אותו. כמו בג'יו ג'יטסו (אמנות לחימה יפנית) , מוטל התוקף ארצה בכוח תנופתו שלו, בלא שיריבו הפעיל כוח מקביל. זה מה שקרה לישראל בפרשת ה'מרמרה': שלוש שנים לאחר שדחתה בבוז את תביעתה של טורקיה לפיצויים, ולנוכח הגינוי הנרחב שזכתה לו בעולם, נאלצה ישראל לפצות את הנפגעים, מבלי שזכתה ביתרונות שהייתה מפיקה אילו יזמה אותם פיצויים עצמם סמוך למאורעות.
(אגב, הפעלת כוח הנתפסת כבלתי -מידתית יכולה להזיק לצד החזק אפילו כשהיא מופנית כלפי יריב אלים, כפי שקרה בסכסוך האחרון בעזה. טענותיה של ישראל על שימוש לגיטימי בכוח צבאי מול כוח טרוריסטי איבדו את כוחן ככל שעלה מספר ההרוגים בעזה: הפרופורציה בין עשרות הרוגים בצד החזק לבין אלפי הרוגים מן הצד השני אינה יכולה לעורר אהדה לצד החזק, וככל שמספר הנפגעים הפלסטינים עלה כן נפגע מעמדה הבינלאומי של ישראל).
מאבק בלתי -אלים הוא מטבעו בלתי סימטרי, שכן מי שבוחר בו מוותר על הכלים המסורתיים לשינוי המציאות – כלי הכוח. מאבק כזה מחייב יוזמה ולא תגובתיות, דורש הפעלת אמצעים שיטביעו חותם עמוק ככל האפשר בתודעת הצד השני וצדדים נוספים, ומחייב לבחור באמצעים, בכלים ובזירות שבהם הוא נהנה יתרון יחסי על פני הצד החזק. האינטרסים שלו הם: לכפות על הצד השני את הזירות שבהן כוחו היחסי קטן; ולאלץ את היריב להגיב במקום ליזום, להופיע כ"סרבן הסדר" ולא כשוחר פתרון, להיגרר להפעלת אמצעים בלתי- מידתיים ונקמניים, ולהידחף לעמדת נידוי ולבידוד מעמיק. זה מה שחוללו ההחלטות הפלסטיניות על פנייה לאו"ם. למרות שישראל הביעה זלזול עמוק בצעדים אלו, השפעתם המצטברת מעמיקה, ויעידו החלטתה של שוודיה והתלבטותה של בריטניה. יש לשער שאם נמשיך במסלול בו אנו צועדים, לאורך זמן תיטה הכף הבינלאומית בהדרגה לתמיכה גוברת בצעדים הפלסטינים.
לאור הבנות אלו, תגובתו של נתניהו לצעדי הפלסטינים איננה חכמה גם על פי מטרותיו והשקפותיו: אינטרס חיוני שלו הוא לא ליפול למלכודות שתיארנו כאן. הדרך הטובה ביותר מבחינתו צריכה להיות לא התבצרות בתפקיד הסרבן המאשים, כי אם נקיטת יוזמה שתאלץ את הפלסטינים להגיב אליה, (ושלשיטתו שלו תאלץ אותם "לחשוף את פניהם האמיתיות", פני המתנגדים לידינו המושטת). מבחינתו, טובה גישה מאקיאווליסטית שתעמיד פנים כאילו היא יוזמת וחותרת להסדר על גישת 'דוגרי ' סרבנית המשחקת לידי היריבים.
אבל אינני נתניהו, ולעניות דעתי צריך להגיב אחרת על המאבק הפלסטיני לא מסיבות מקיאווליסטיות אלא כי נכון, צודק וחכם יותר לעשות כן. הפלסטינים הבינו לעומק את מגבלות הכוח, הן שלהם והן שלנו. בחירתם במאבק בלתי -אלים היא, כעדותם שלהם, בחירה אסטרטגית ולא העמדת פנים. היא מתממשת אצלם הן ברמת המנהיגות הלאומית והן ברמת השטח, ושתי הרמות מחזקות זו את זו. עד כה עמדו הפלסטינים בגדה המערבית בבחירתם זו, והמשיכו את מאבקם מבלי לפנות לאלימות גם בתקופות הקשות במלחמות לבנון ועזה. לראשונה בתולדות הסכסוך עומד מולנו צד שויתר הלכה למעשה על השימוש בכוח צבאי, וקורא להסכם. היענות למצב היסטורי חדש זה היא חיונית.
ואילו מדינת ישראל בעיוורונה נמנעת מלשאת ולתת עם המנהיגות הזאת, (ובאותה השעה נושאת ונותנת עם חמאס, שכפה זאת עליה בכוח טיליו). בעיני, מי שויתר ביודעין על השימוש בכוח הוא פרטנר, גם אם איננו משתייך לחובבי ציון, וגם אם הוא יריב קשוח במשא ומתן. את מאמצי המשא ומתן ראוי להשקיע בו – ולא בחבריו האלימים. האינטרס האמיתי של ישראל, כמו זה של הפלסטינים, הוא לפתור את הסכסוך בהקדם. את הפנייה לאו"ם צריך לראות לא כ"סכנה קיומית" כי אם כשעון מעורר לצורך בחשיבה יצירתית ובנטילת היוזמה באומץ.
מדינת ישראל תיטיב לעשות אם, במקום לנהל מאבק סרק על מניעת הדיון באו"ם, תפנה לאלתר לפלסטינים ולמדינות הליגה הערבית בקריאה נועזת להשעות את הפנייה לאו"ם, ולשנות כיוון: לגשת מיד למשא ומתן כולל, אזורי, שיניח את היסודות הן להקמת מדינת הלאום הפלסטיני בצד מדינת הלאום היהודי, והן לשלום כולל עם העולם הערבי. זהו צעד שיש עימו סיכונים; אבל מוטב ליטול סיכונים מחושבים להשכנת שלום מאשר להמשיך לנצח ליטול את סיכוני המלחמה ומחיריה בעוד ועוד סיבובים אלימים חסרי תוחלת. טוב יהיה אם יאמרו תושבי ישראל למנהיגיהם: "טלו יוזמה והציעו מיד לפלסטינים ולליגה הערבית את מה שהם מבקשים בצדק: תאריך יעד לסיום הכיבוש. אנו נתמוך בכם בכל ליבנו. ואם לא תהיו מסוגלים לכך, נתמוך בצעד הפלסטיני החותר להביא את מדינות העולם לקחת עליהם את האחריות שאתם מתנערים ממנה. צעד זה איננו 'טרור פוליטי' אלא הדרך היחידה להציל את עצמנו מידי עצמנוS".
.
נחי, מזדהה עם כל מילה (כרמית פסקל-שכנאי)