מאבקים בלתי אלימים : ראיון עם נחי אלון בדה-מרקר, 26.6.12

"המחשבה על הפגנה שתשנה את המצב היא נאיבית ומשתפת פעולה עם הסדר הקיים"

חוקר המחאות נחי אלון מתריע כי הוונדליזם בהפגנות סוף השבוע פוגע במטרות המחאה ומציע למנהיגי המחאה לפתוח במאבק לא אלים ■ "המנהיגות לא עיוורת – היא פועלת לפי מערך הכוחות הקיים"

  

מזה שנה מסתובב הפסיכולוג נחי אלון, חוקר מאבקים בלתי אלימים, בין קבוצות שונות בקרב פעילי המחאה מצויד במצגת ובניתוח אסטרטגי, ומציע להם את עזרתו בתכנון המשך המחאה. "בתור ישיש מהדור הישן קצת קשה להיכנס למעגלים הללו, אבל חשוב לי לסייע בתכנון אסטרטגיית מאבק אפקטיבית, ברוח המאבק הבלתי אלים" הוא אומר.

אלון, שיחד עם פרופ' חיים עומר כתב את הספר "השטן שבינינו" – שעוסק בקונפליקטים, דמוניזציה ומאבקים בלתי אלימים (הוצאת "ספרים"), מתריע כי הוונדליזם בהפגנה בתל אביב בסוף השבוע פוגע במחאה החברתית: "זה קרב על התודעה, והמבחן הכי חשוב לנאבקים הוא לא להיגרר לאלימות. השלטון חושב שאם הוא יפעל בכוח רב, הצד השני יבין שלא כדאי לו להתעסק אתו. אבל יש כוח רב בכך שהנאבקים סופגים את האלימות בלי להפעיל אלימות נגדית. החבלה ברכוש לעומת זאת היא לרעת הפעילים כי היא נותנת צידוק לכאורה לגירסת השלטון שלא הייתה לו ברירה, שהוא היה צריך לשמור על הסדר. בפברואר האחרון הייתי במוקד ההפגנות ביוון, שם הקהל דמה באופיו לקהל שהפגין בתל אביב, אבל היו גם אנרכיסטים שנתנו צידוק למשטרה להתפרע".

בכלל, אלון טוען שהמפגינים לא צריכים להתפלא על האלימות שמפעילה נגדם המשטרה: "אם אני כמפגין הולך למאבק חברתי רציני, לא להפנינג, ואני יודע שאני אפעיל אמצעים חריפים, צריך להיות ברור לי שהמשטרה והשלטון כאקט של התגוננות יפעילו אלימות. אם אני לא מוכן לדבר הזה אין לי מה לצאת לרחובות מלכתחילה. במאבק לא אלים אני צריך להיות מוכן לברוטאליות מהצד השני וזה חלק מהקורבן שאני אקריב".

מה אתה מציע למנהיגי המחאה?

"המחאה החברתית קוראת לחלוקה יותר צודקת של משאבים, אבל המונח מחאה מטעה: המחשבה שאם אני אפגין אז מישהו יבין שהוא לא בסדר היא מחשבה שלא לוקחת בחשבון את טבע האדם. אי אפשר לדבר על מאבק בלי לדבר על כוח, וכדי להשיג שינוי חברתי יש צורך במאבק שמפעיל כוח שיחלק אחרת את משאבי החברה".

"בישראל יש קבוצות שנהנות ממשאבי המדינה בזכות המאבק המאורגן שלהן כמו הוועדים החזקים והמונופולים. גם החרדים ותושבי ההתנחלויות השיגו נתח ממשאבי המדינה בעקבות מאבק מתמשך שניהלו. מפעל ההתנחלות למשל נוקט במאבק בלתי אלים באופן מרשים ויעיל מאוד במשך עשרות שנים. גם החרדים בנו להם כוח לאורך שנים. לקבוצות הללו יש מעמד שנבנה בעזרת כוח אדיר, ואף אחד לא יתנדב לוותר עליו. אם מישהו חושב שהוא יגיד שזה לא יפה והם יתפרקו מכוחם בהתנדבות, הוא יתאכזב.

"המחשבה שאני אעשה הפגנה, המנהיגות תשמע וכל העסק הזה ישתנה היא נאיבית מאוד, שלא לומר משתפת פעולה עם הסדר הקיים. המצב ככה לא כי המנהיגות עיוורת, אלא כי היא פועלת בדיוק לפי מערך הכוחות הנוכחי. לכן המאבק החברתי לא ייגמר באקט אחד. גם האמונה שיפרחו 1,000 פרחים וכל קבוצה תחולל שינוי קטן בתחומה וזה ישפיע באופן כללי היא אמונת שווא.

"כדי להיות אפקטיבי במאבק כזה צריך להבין את מערך הכוחות הפוליטי שמביא לחלוקת המשאבים הנוכחית. צריך לשאול מה נקודות החולשה של המערכת, מה הבריתות שהשחקנים כורתים ביניהם, מה האמצעים שקובעים את חלוקת המשאבים. למשל איך נקבע תקציב המדינה או מדוע יש פטור מנטל לאנשים מסוימים? למשל בסעיף הדיור הייתי בודק מי הם הכוחות שמשמרים את מחירי הדיור כמו שהם: שר השיכון מציע שטחים לא מבוטלים לבנייה אבל הקבלנים לא בונים מספיק דירות. מה בחוק או במערכת המיסוי הקיימת הופך את הבנייה ללא כדאית לקבלנים? האם זה משום שהשטח הזה מצוי בפריפריה שפחות מבוקשת או משום שהקבלנים מצפים לרווח גדול בעתיד? אולי המפתח לא נמצא בכלל במשרד השיכון אלא בידי מישהו אחר? הרי אדם אחד יכול לתקוע נושא שלם. מה, ועדת הכספים נשלטת על ידי גוף או סקטור שאין לו אינטרס?

הפגנה בת"א, אתמול

הפגנה בת"א, אתמול
צילום: מוטי מילרוד מוטי מילרוד

אולי אתה טועה? המחאה בקיץ השיגה הישגים לא מבוטלים: שינוי השיח הציבורי, את דו"ח וועדת טרכטנברג שאומץ על ידי הממשלה ואת דו"ח וועדת ספיבק-יונה שהציעו מתווה ארוך טווח לשיקום חברתי

"למחאה יש הישגים גדולים. לשעתה היא עשתה את הדבר הכי נכון שיכלה לעשות. היא הכניסה לשיח עוד נושאים מעבר לאלו המדיניים: החיפוש אחר סולידריות. שיח הרשת והפייסבוק שיש בו הידברות. והפגנות שהן לא דבר זניח. אבל קרה למחאה מה שקרה להרבה תנועות בעולם שהשיגו הצלחה פנומנאלית ולא ידעו מה לעשות איתה. בקיץ הם טעו אסטרטגית כאשר דחו את טרכטנברג: כקצין צעיר בצבא למדתי שאחד העקרונות הוא ניצול הצלחה, וכאן לא היה ניצול ההצלחה. ראש הממשלה פעל בצורה יותר מתוחכמת מהמחאה.

"מסמך ספיבק-יונה חשוב, אבל הוא מצביע יותר על השינויים הנדרשים, כמו דו"ח טרכטנברג ופחות על האינטרסים והגופים שמתנגדים לשינויים הללו. בתפיסתי, הבנת הכוחות הללו חיונית לגיבוש אסטרטגיה. צריך מודיעין לשינוי חברתי. כמו שבלי מודיעין אתה לא חולם לצאת למערכה צבאית, אי אפשר לצאת בלי מודיעין למערכה חברתית. אני מדבר על חקירה לעומק מסוג העבודה שעיתונות עושה. צריך 'ויקי-כוח' שעוסק בניתוח מוקדי כוח בכל הסוגיות שאנשים מתעסקים בארץ. הייתי רוצה לראות מאגר כזה שיש בו אינפורמציה על מאבקים חברתייםֿ תרבותיים או כלכליים.

האם הפעלת כוח נגדי לא מחייבת הפעלת אלימות או הפרת חוק?

"אני מדבר בפירוש על מאבק לא אלים, ויש קרוב ל-200 דרכים למאבק כזה. מאבק לא אלים זה לא רק פרחים והפגנות. אבל מצד שני מאבק לא אלים הוא לא מאבק נחמד. וכן, כדי שמאבק יהיה רלוונטי לפעמים אפשר לא לציית לחוק".

אלון מציע למנהיגי המחאה לעשות את מה שעשו לפניהם קבוצות מאבק בציבור הישראלי ובעולם: "הם צריכים לחשוב היכן טמונות נקודות העוצמה ועליהם להכיר את כל הקשת של הפעולות. ג'ין שארפ, החוקר הגדול של מאבקים בלתי אלימים, ביצע ניתוח היסטורי וזיהה קשת של קבוצות כלים: הקבוצה הראשונה היא כלי מחאה ושכנוע הכוללים הפגנות, תקשורת, אירועים סמליים שונים. הקבוצה השנייה היא מניעה או הפסקת שיתוף פעולה עם היריב, כגון שביתות, חרם צרכנים, סירוב תשלומים ועוד. השלישית כוללת כלים כמו שיבוש מהלכי היריב: 'כיבוש' מוסדות, סתימת ערוצי תקשורת, היאסרות מרצון ועוד.

"ברוטשילד בקיץ שעבר היה סוג של שביתת שבת, קריאת תיגר על האיסור להקים אוהלים ברחוב. דוגמה להפסקת שיתוף פעולה ראינו גם בהתפטרות הרופאים הצעירים שעשו את זה מאוד חכם. גם החרם על הקוטג' היה דוגמה לשימוש באחד הכלים המסורתיים של מאבק בלתי אלים. גם החרדים איימו בעבר על חברת אל על בחרם צרכנים אפקטיבי. כלים אקטיביים של שיבוש מהלכי הצד השני ראינו כאשר המתנחלים ניסו להתגנב לרצועת עזה למנוע את ההתנתקות או כאשר נערות ביהודה ושומרון נעצרו מרצון במטרה להביא לסתימת בתי סוהר. עשו את זה גם החרדים בבית שמש. המתנחלים מבצעים סתימת ערוצי שלטון באינטרנט כאשר הם סותמים את תיבות הדואר של חברי כנסת סוררים בעת הצבעות חשובות

נחי אלון

נחי אלון
צילום: דודו בכר

"צעד נוסף הוא בניית סולידריות: בניית קהילות הן חלק מרכזי בבניית כוח מאורגן לטווח ארוך. הקואופרטיבים הם כלי חזק ביותר כי הם יוצרות קהילה עם ערבות הדדית. סולידריות עם האחר: כאשר אני הולך לעזור למפוני תקווה כי מחר הם יעזרו לי. זה כלי חזק. בקצה הסקאלה יש גם מרי אזרחי, כמו שעושה אילנה המרמן המסיעה פלסטינים לביקור בחוף הים, ומודיעה מראש שהיא מפרה את החוק ביודעין. או למשל התנגדות פסיבית כמו שעשו המתנחלים בעזה בפינוי. אפילו העניין הזה של סירוב לקחת חלק בשירת נשים הוא צעד בלתי אלים. אני לא אוהב אותו אבל הוא צעד בלתי אלים מובהק.

"לא פחות חשוב, מאבקים לא חייבים להיות נגד, אלא גם בעד סדר אחר והצגת תוכניות אלטרנטיביות. מאבקים ירוקים מצטיינים בכך שהם מציעים אלטרנטיבות ומידע שונה. חלק מהמאבקים הוא מתן אינפורמציה. הרשתות החברתיות שגם נותנות אינפורמציה וגם מהוות כלי לזימון אנשים הוא כוח אלטרנטיבי שלא משתמש בכוח השלטון, ושינוי תודעה הוא חשוב מאוד. במחאה הזו יש יש מרכיב של אהבה וסולידריות, וצריך להקשיב כי בטווח הארוך יש לה השפעה רבה".

להבין שזה לא הפנינג

האם הציבור הרחב מסוגל לקחת חלק במאבק לא אלים כמו שאתה מציע?

"כדי שגם הקהל רחב יהיה מוכן להקריב קורבנות במאבק הזה ולא רק להשתתף בהפנינג, עליו להבין שהמאבק דורש מאמץ וזמן, נכונות להקריב. אני רואה קבוצות במאבק שמקריבות זמן, מקריבים את הכנסתם, מקריבים נוחות משפחתית. במציאות של ישראל אם אתה לא מוכן לשלם מחיר אתה לא תוכל להצליח, אתה תישאר סתם מתלונן. כל שינוי דורש השקעת כוח, זה עיקרון פיסיקלי, וזה נכון גם בחברה. לוותר על מטרות של הקבוצה הקטנה שלי למען מטרה גדולה. האמונה שיהיה שינוי חברתי בלי קורבן היא אמונה תמימה".

מה הצעד הבא שמנהיגי המחאה צריכים לעשות?

"הם חייבים לבנות את הכוח שלהם בראייה אסטרטגית. השלב הבא מחייב חשיבה לטווח רחוק שמשלבת את יתרונות המחאה יחד עם הפחתת הכוח של הצד השני. וזה דורש תכנון. מבחינה זו, מאבק בלתי אלים לא שונה ממאבק צבאי: הוא מחייב סולידריות, מנהיגות שיכולה להיות גם קולקטיבית, שיש לה מטרות כוללות. זה מחייב חינוך, אימון, לוגיסטיקה, כסף. הסתייעות בכוחות פרלמנטרים ותקשורתיים. כאשר אתה עובר לדבר במושגים של כוח, דברים אלו מתבקשים".

פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות בנושא מאבקים בלתי אלימים : ראיון עם נחי אלון בדה-מרקר, 26.6.12

  1. מאת eedoavidan@gmail.com‏:

    שלום,

    בקיץ האחרון הייתי שותף מלא למחאה אך השנה אני מרגיש מבולבל. מהן מטרותיה של התנועה? האם יש לך הצעה למטרות? האין זה בעייתי לעבור לשלב האסטרטגיה לפני שברורות המטרות? האם זה נכון שמאבק יהיה על אין ספור נושאים או שצריך להתמקד במספר מצומצם של נושאים? וגם…הייתי שמח לשמוע אילו צעדים ממשיים אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי לממש את המטרות הללו שאינם רק מחאה. לא ברור לי מה אפשר לעשות..
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *