מאמר זה התפרסם ב'דה מרקר' 24.12.14
לאחר שהסינים כבשו את טיבט, הם התעללו בתושביה, הלאימו אדמות, גרמו לרעב ודחקו את החקלאים המקומיים. למרות זאת, הטיבטים בחרו שלא להתקומם באופן פיזי, אלא מקיימים את המדיניות של מנהיגם הדאלי למה – הסברה ואי-אלימות. האם זה יכול לעבוד במזרח התיכון?
"דקות אחדות לפני השעה עשר, לבוש מכנסיים שלא הייתי מורגל בהם ועטוף מעיל שחור ארוך, תליתי רובה על כתפי השמאלית, החלקתי את משקפיי לכיסי, ופסענו החוצה. יכולנו לחוש בקרבתם של המוני אנשים, אבל עכשיו היה עלינו לחלוף על פני הסינים. בפעם הראשונה בחיי פחדתי באמת, לא כל כך על עצמי, כמו על אותם מיליוני אנשים ששמו בי את מבטחם. אם אתפס, הכל ילך לאבדון".
כך מתאר טנזין גיאטסו, הדלאי למה ה-14, מנהיגה הרוחני – ובמשך שנים רבות גם הפוליטי – של טיבט, את רגעי האימה שחלפו עליו בלילה שבו נאלץ לברוח ממולדתו הכבושה. התאריך היה ה-31 במרץ 1959, הדלאי למה היה רק בן 23, והוא לא תיאר לעצמו שכף רגלו לא תדרוך יותר על אדמת ארצו. עשור קודם לכן, ב-1949, נכבשה טיבט על ידי הרפובליקה העממית של סין, שחמדה את מרחביה (לצורכי ביטחון ופיזור אוכלוסיה) ואת אוצרות הטבע שלה. המאבק היה קל מאוד: הטיבטים, כפריים חמושים במקלות, נכנעו תוך שבועיים.
הסינים הודיעו כי הם מתכוונים לשמור על האוטונומיה החברתית-תרבותית-כלכלית של העם הטיבטי העתיק. בתחילת הדרך נדמה היה שאפשר לחיות תחת הכיבוש הסיני, אלא שמהר מאוד התברר כי לסינים אין כל כוונה לעמוד מאחורי הצהרותיהם. הם ערכו שינויים טריטוריאליים תכופים, הלאימו אדמות שבטיות והורו ללמד בבתי הספר סינית וקומוניזם. מאות אלפי סינים שטפו את הרמה הטיבטית וגידול האוכלוסיה הביא לרעב גדול, כשהחקלאים נדחקים מאדמותיהם מול פעולות התיעוש, הכרייה והחציבה המהירות.
הדלאי למה. רואה בגלות שלב אחד בדרך מפותלת וארוכה. צילום: אי־פי
ייתכן שהטיבטים היו עוברים על זה בשתיקה, אבל הם לא היו מסוגלים להבליג על הפגיעה בחופש הדת: הסינים, שעבורם "דת היא רעל", הרסו מנזרים עתיקים ופגעו בבבת עינם של אזרחי טיבט – הנזירים, המהווים 15% מהאוכלוסיה. בניגוד לדעתו של הדלאי למה, פתחו לוחמי חופש טיבטים, בעיקר איכרים על סוסים, בפעולות התנגדות נגד החיילים הסינים. במקרה הטוב הם הושלכו לכלא, במקרה הרע הם נרצחו לאחר שנפלו קורבן למעשי צליבה, לעקירת מעיים ולעריפת ראשים. הדלאי למה, שחשב שאפשר לדבר עם הסינים ולחיות בצוותא, התבקש להגיע למפגש עם בכירי הצבא הסיני ללא שומריו. לו ולהנהגה הטיבטית היה ברור כי מדובר בניסיון חטיפה. בעוד הטבעת מתהדקת סביב הדלאי למה, הגיעו אלפי טיבטים לבירה להסה, ונעמדו ימים ארוכים מול ארמונו. המתח הלך וגאה, וההנהגה הטיבטית לחצה על הדלאי למה לעזוב את טיבט הכבושה, כדי להמשיך להילחם עבור עצמאות הטיבטים מחוצה לה.
המנהיג, שעזב באישון לילה מחופש לחייל, לא העלה בדעתו שלא ישוב עד היום. את המאבק בסינים הוא מנהל ממקום מושבו בכפר מקלוד גאנג' ליד דרמסלה שבהימלאיה ההודית, תוך שהוא נושא את הבשורה ברחבי העולם, ומשמש מנהיגם של אלפי הגולים הטיבטים שברחו להודו מאימת הסינים וכדי להיות בקרבתו. 65 שנה חלפו, ובפעילותו נהפך המנהיג הטיבטי לדוגמה למנהיג הלוחם בדרכו שלו, באינטנסיביות אך ללא אלימות ושפיכות דמים. ב-1989 אף קיבל את פרס נובל לשלום עבור התפישה הייחודית הזו. מתנגדיו, בעיקר בני הדור הצעיר, חסרי סבלנות אל מול התוצאות, אלא שהתפישה הטיבטית כה סבלנית וארוכת טווח, עד כי הדלאי למה רואה בגלות רק שלב אחד בדרך מפותלת וארוכה, שבסופה יקבלו הטיבטים הכרה בעצמאות הייחודית שאותה הם מבקשים. אם זה לא יקרה בגלגול הזה, יהיה זה הדלאי למה הבא שיביא את השינוי. אלימות, כך או כך, היא בשום אופן לא הפתרון.
"אלימות פוגעת באינטרס שלי"
מאיפה מגיעה היכולת לספוג התעללות מתמשכת, פיזית ותרבותית מצד כובש אלים המחסל 1.5 מיליון איש מבני עמך במשך עשרות שנים, ולהמשיך להטיף לסבלנות, סובלנות ואי-אלימות? "רעיון האי־אלימות הטיבטי נובע מתפישה מוסרית בת 2,500 שנה", מסביר הפסיכולוג הקליני נחי אלון, ממייסדי אגודת ידידי טיבט בישראל (יטי"ב) וממייסדי פסיכו דהרמה, בית ספר לתורת הנפש הבודהיסטית. "אי-אלימות הוא רעיון שנמצא בכל התרבויות הבודהיסטיות, הנובע מתוך התפישה שהכל קשור בהכל. כשאני מפעיל אלימות אני מדביק את כל המרחב שבו אני חי באלימות, וזה לא יכול שלא לחזור אלי, משום שכשאני מזיק לאדם אחר אני מייצר סביבה שמזיקה לי. אם אני מאמין שלכל פעולה יש תגובה, כשאני מפעיל אלימות, שמחזירה אלי איבה ואלימות קשה יותר – אני פוגע באינטרס שלי".
לא רק שהכל קשור בהכל, ולכל פעולה יש תגובה, אלא שעל פי עקרונות הבודהיזם נדרשת חשיבה לטווח ארוך שנובעת מההבנה שדבר לא קופא על שמריו, והכל משתנה. "התפישה המודרנית מבוססת על חשיבה לטווח קצר", אומר אלון. "אנחנו הולכים אחר התעתוע שאומר – אם לא בכוח, אז ביותר כוח, כי אני חזק עכשיו. התפישה הבודהיסטית אומרת: אני מפעיל כוח, ונפגע מתגובת הנגד כי הכל תלוי בהכל. אז למה לי לעודד אלימות אם אפגע ממנה? יותר מזה: העובדה שכרגע אני חזק לא אומרת שאהיה חזק גם בעוד עשר שנים, ומה יקרה אז? העולם המודרני מטפח את האני, את החיים כרגע, את ההתעלמות מהרשת האנושית שבה אנחנו תלויים. הטיבטים מחונכים אחרת. האי־אלימות היא כלל בסיס בחיי היום-יום".
תן דוגמה.
"ביקרתי בכפר היתומים הטיבטים בדרמסלה. אלה ילדים שראו את הוריהם נרצחים, שהוברחו מטיבט, שחיו וחיים בתנאים קשים. שאלתי את המנהל איך עיקרון האי-אלימות מתקיים שם, והוא לקח אותי למגרש כדורסל גדול. היו בו 200 ילדים, נערים ונערות, בני 3 עד 20. משהו באווירה היה שונה. לא היו צעקות, לא היו דחיפות, לא היו גדולים שלוקחים מקטנים, וגם לא היה משגיח. היו שם 200 ילדים שמשחקים בהרמוניה. זו תמונה שלא תעלה על הדעת בחצר בית ספר בישראל. 'אתה רואה', אמר לי המנהל, 'זו אי-אלימות'
.
זה לא מבט קצת רומנטי על תרבות אחרת? הרי זה לא שאין טיבטים אלימים.
"אני לא נבהל מהמלה רומנטי, וטיבטים הם בני אדם, לכן יש ביניהם גם אנשים אלימים. אבל הבסיס החברתי אינו אלים, להפך. הוא בסיס משתף. טיבטים חיים בקהילה, ויש בהם נתינה שנראית לאדם מערבי מוגזמת לפעמים. גם שם יש תככים ואלימות, אבל פחות. השורשים של האי-אלימות מגיעים מהתפישה המוסרית שעליה הם גדלים, שהשפיעה על המדיניות. זו תרבות עתיקה, שבשנים מסוימות, גם כשהיתה אימפריה, ויתרה על קיומו של צבא".
למרות עמדת הבסיס הקובעת אי-אלימות, ברור שתפישתו המתמשכת של הדלאי למה היא חלק מריאל־פוליטיק, כלומר מהבנת מגבלות הכוח. "התגובה הראשונה של הטיבטים לכיבוש הסיני היתה התקוממות עממית שהסתיימה ברבבות הרוגים. עד היום נרצחו יותר ממיליון טיבטים בטיבט. הדלאי למה הוא איש חכם, ועם הגעתו להודו הכריז שאין להתקומם באופן אלים מול הסינים ויש ללכת בדרך האמצע, שכוללת מאבק לא אלים. הוא עשה זאת כי הבין שהפעלת כוח תיתן לסינים לגיטימציה לחסל את העם הטיבטי כולו. זהו תרגום של אי-אלימות לשפה הפוליטית. במקביל, לטיבטים היה ברור שהם לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים. הדלאי למה הבין שהכוח שלו ינבע מרתימת העולם למאבקם של הטיבטים, ולכן השקיע ביצירת מודעות עולמית. אנחנו לא מכירים את האויגורים או עשרות עממים אחרים שגורלם אינו טוב יותר תחת הכיבוש הסיני, אבל את הסיפור הטיבטי כולם מכירים. הדלאי למה הצליח ליצור תמיכה מוסרית מכיוון שצבר כוח בתחום שבו יש לו יתרון יחסי – אי-אלימות".
שיטת הפעולה הטיבטית התחלקה אם כן לשניים: ראשית, חשוב היה לשמר את התרבות הטיבטית שאותה ניסו הסינים להעלים באמצעות רצח עם ו-Culturecide (השמדת תרבות). כך פעלה הנהגת הטיבטים לבניית קהילה גולה חזקה תוך שימור קפדני של מוסדותיה ותרבותה, בניית מערכת חינוך מרשימה, סיוע הדדי ושימור השפה והדת. הקהילה הטיבטית בדרמסלה היא קהילה דמוקרטית. לפני שלוש שנים פרש הדלאי למה מההנהגה הפוליטית וזו הועברה לראש הממשלה הנבחר לובסנג סנגאי, והדלאי למה נותר המנהיג הרוחני. חלק נכבד מזמנו של הדלאי למה מוקדש לביקורים בקהילות ברחבי העולם ולמפגשים עם מנהיגים, במטרה לחזק את המטרה הטיבטית מול הסינים, תוך שהוא חוזר ומדגיש את המלחמה המבוססת על אי-אלימות. "המנהיגות הטיבטית היא מנהיגות פרקטית", אומר אלון. "היא לא פועלת נגד הסינים, אלא בעד הטיבטים".
64 שנות כיבוש, מאבק בינלאומי לא אלים, והדלאי למה עדיין יושב עם הפליטים בהודו.
"זה בדיוק מה שאומרת האופוזיציה הטיבטית, אבל האי-אלימות היא מוטיב חזק יותר מדור צעיר שאומר 'בואו נילחם'. האלימות הטיבטית, אם מתקיימת, מתבטאת במחאה הכוללת, למשל הצתות עצמיות (עד היום היו 108 כאלה), וגם לכך הדלאי למה מתנגד. יש הבדל גדול בין אדם שמצית את עצמו לאדם שמתפוצץ בשוק".
ובכל זאת, יש הטוענים כי האי-האלימות לא מספקת את הסחורה.
"אבל יותר טיבטים מבינים שהאלטרנטיבה לא טובה יותר מסיבה פשוטה שאת הסינים אי אפשר להזיז. ראינו מה קרה בכיכר טיאננמן. הטיבטים מבינים שמול יריב בעל כוח וחסר מעצורים פעולה אלימה מגרה לפעולה אלימה, ויוצרת לגיטימציה להסלמה. אנחנו מכירים את הפתרון האלים גם קרוב אלינו – הפלסטינים מנסים עשרות שנים להשפיע עלינו באמצעים אלימים, וזה לא מצליח".
סבלנות היא לא אפס מעשה
אז מה בעצם דורשים הטיבטים?
"גם כאן מדובר בעניין ייחודי. בעוד מאבקי עצמאות אחרים כוללים דרישת עצמאות מלאה, הטיבטים מגיעים ממקום אחר, מתוך הרעיון שכולנו חלק מרשת. מדובר בעיקרון מוסרי-שיתופי, שמיתרגם למדיניות. בעולם של היום, שבו הכוח נובע משיתופי פעולה, הגיוני שאומות קטנות יהיו חלק מארץ גדולה, ולכן הטיבטים לא מתעקשים על עצמאות ביטחונית או מדינית: הם רוצים אוטונומיה תרבותית וכלכלית, בזיקה למרחב הסיני. זה לא מובן מאליו, בעיקר לא לעם היהודי הנרדף. הרעיון שבטווח הארוך טובתה של כל אומה היא להיות בקשרי גומלין עם אומות אחרות הוא מרחיק ראות, ומתאר כבר מציאות קיימת, למשל במערב אירופה. הטיבטים, שמאמינים שהם חלק מרשת יותר גדולה, יכולים לחיות בשלום בתוך מדינה המכבדת אותם. לכן הדרישות שלהם מוגבלות".
וגם הן לא מתקבלות.
"כרגע. העובדה שהטיבטים דורשים רק עצמאות תרבותית, כלכלית וחברתית, אבל לא רוצים להשתחרר מסין ולא מבקשים עצמאות, נובעת מתפישת עולם – אבל זו גם מניפולציה פוליטית חכמה שמחלישה את הטיעונים הסיניים. יש סיכוי טוב שבטווח הארוך מדובר במנוף מוצלח יותר מדרישות בדלניות. הרי העולם משתנה, וכך גם סין: היא פתוחה, גלובלית, שונה מאוד מימי כיכר טיאננמן. לא ייתכן שהתהליכים שהיא עוברת לא ישפיעו על הסוגיה הטיבטית. נכון שזה לוקח זמן אבל גם מאבק אלים לוקח זמן. בהינתן יחסי הכוחות – 6 מיליון טיבטים מול מיליארד סינים, הישגי הטיבטים בשימור העם ותרבותו הם דמיוניים. אם הם היו הולכים על גישה כוחנית, הם היו מחוסלים פיזית ותרבותית. העולם לא מקבל את הכיבוש הסיני, ומכיר בדלאי למה. אי אפשר היה להגיע לתוצאות האלה בדרכים האחרות. האם זה שיחרר את טיבט? לא. האם זה ישחרר אותה? ימים יגידו. לטיבטים יש סבלנות. בתפישה הטיבטית סבלנות היא תכונה הנדרשת כדי לחיות חכם".
מה אנחנו יכולים ללמוד מהטיבטים? מה אפשר לקחת מתפישת העולם שלהם, כך שתסייע לחיים שלנו כאן?
"חלקנו חיים עם תפישת עולם שמזיקה לנו, למשל האמונה שתוך שמונה חודשים אפשר לפתור בעיה בת 100 שנה, או שכוח ייענה בכוח. כשהצד השני מגרה אותך, אתה מגיב תגובת יתר וזה מחליש, עיין ערך סיפור המרמרה. משמעותה של סבלנות אינה ישיבה בחיבוק ידיים או אפס מעשה. הטיבטים אומרים: דע מה בשליטתך ועזוב את מה שלא בשליטתך. מה בשליטתך? על פי הבודהה: חשיבה, ריסון, רצייה ונחישות. סבלנות פירושה להסתכל סביב ולראות מה ביכולתי לעשות. אם אתה טיבטי ויש לך אבנים – אל תנסה לגרש את הסינים".
מה אתה מציע לפלסטינים?
"לאמץ את המאבק הלא אלים הטיבטי. האלטרנטיבה הוכחה כלא אפקטיבית. פנייה פלסטינית לאו"ם, שהיא מעשה לא אלים, יכולה להניב הרבה יותר מאשר כל אינתיפדה. שלטון מסורתי לא יודע להתנהל מול מאבק בלתי אלים, הוא לא יודע מה לעשות מול כיכרות, הוא נעלב ומסלים, ושני הצדדים נפגעים".
ומה לישראלים?
"להימנע מעמדת דחייה טוטלית כדי לא להיכנס לעמדת הסרבן הכרוני. אנחנו רואים באיזו קלות שינו האירנים את התפישה כלפיהם ברגע שאחמדיניג'אד האלים ירד מן הבמה. כשמנהלים תהליך יש לחשוב איך הוא משרת את שני הצדדים, בעוד שאנחנו רגילים לבקש משהו שמשרת אותנו. גמישות ונדיבות הן כלים חזקים שאנחנו מסרבים להשתמש בהם. מחוות הן דבר חשוב. אחרי שלוש שנים שילמנו פיצויים למרמרה ואיבדנו קרדיט עולמי. לעומת זאת, כשאנואר סאדאת בא לביקור פה, הוא יצר שינוי תודעה באופן לא אלים. אנחנו יכולים לשמור על צדקתנו מבלי לכפור בצדקת הצד השני, לזהות אינטרסים משותפים ולפעול למענם, ולא באופן חד-צדדי, אלא בשיתוף. כרגע חלק מאתנו אומר – שהגויים יקפצו לנו. זו לא השיטה. האם יש ערובה שזה יצליח יותר מהגישה הכוחנית? לא. יש לפעמים זכות וחובה להילחם, אבל באופן תבוני. בואו ננסה משהו אחר לצד הכוח, לא במקומו".