קטעים נבחרים מספרו של פרנסואה הולנד (2012): לשנות את הגורל [1]

תרגום חפשי:  נחי אלון.

מבוא:  פרנסואה הולנד, נשיא צרפת מזה שלושה חדשים, פרסם ספר זה כחדשיים לפני מערכת הבחירות האחרונה בינו לבין ניקולה סרקוזי.  הולנד הוא  מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית מזה שנים רבות, ופעיל במינהל הציבורי בצרפת. בהכשרתו הוא כלכלן ואיש המינהל הציבורי.  הספר מציג,בסגנון אישי ומלא להט, את ניתוחו של הולנד את חוליי המצב הנוכחי בצרפת, פרי שנות שלטונו של סרקוזי איש הימין, ואת תכניתו  לתיקון המצב.

בעיני,הספר   חשוב לנו מכמה בחינות.  ראשית, התמונה החברתית, הכלכלית והמדינית שהוא מציג דומה מאד לזו שבישראל ובארצות אחרות .  החוליים שהוא יוצא כנגדן אינם מקומיים אלא אוניברסליים , והם פרי השיטה הכלכלית והחברתית שהעולם מתנהל כיום על פיה.  הניתוח גם מאשר את הקובלנות שהובילו את המחאה החברתית בישראל,  ומבסס את הרצינות והעומק של הקובלנה בארץ.   שנית, הולנד מציג מישנה סדורה של התמודדות עם החוליים הללו.  רבים בעולם הגלובלי בזים לסוציאליזם כתורה אנכרוניסטית שנכשלה כליל.  הולנד חושב אחרת:  הסוציאליזם שלו מעודכן לגמרי, מכיר היטב את הכלכלה העולמית וגם את ברכותיה, ואינו קורא למהפכה שתחריב עד היסוד את העולם הנוכחי, אלא לתהליך  שיהפוך את הקפיטליזם מקפיטליזם מפרוע, אכזרי ו 'חזירי', לאנושי ושפוי. זוהי גירסה מעודכנת לגמרי של סוציאליזם, והיא מפיחה חיים חדשים בתורה חשובה זו , שהיה נראה שחלפה מן העולם.  שלישית, בחירתו של הולנד לנשיא צרפת, לכאורה כנגד כל הסיכויים, מצביעה אולי על שינוי כיוון באירופה לכיוון שפוי ואנושי יותר .  ורביעית, משנתו מציגה שפע של רעיונות לניהול חכם ואנושי של המדינה, ורעיונות אלו יכולים בחלקם לזכות ליישום גם בישראל.  נשיאותו של הולנד תהיה מעבדה שתבחן את ההיתכנות של מנהיגות אחרת  ושל השקפת עולם אחרת. ראוי שכל מנהיג רציני בישראל , בין אם במפלגות ובין אם בתנועות למאבק חברתי, ילמד היטב את הספר.

על התרגום:  בחרתי מן הספר קטעים שנראו לי רלבנטיים לישראל.  תרגמתי בעיקר את תיאורי המצב, ולא את התכנית המדינית, הכלכלית והחברתית.  שליטתי בצרפתית היא מוגבלת,  ואיני ערב לדיוק שלם של התרגום. המספרים ליד הכותרות הם מספרי העמודים בספר.

  20-21. על המצב בצרפת.     יש בארצנו סבל, הסבל של עבודה קשה שאינה זוכה לשכר הולם, של חרדה כאשר אי-היציבות הופכת להיות הרגל; של תחושת האבדן שחווים אלו  שנותרו  לחיות בשכונות שבהם שולט חוק הכוח,  במקומות שבהן שלטון  סחר הסמים והכנופיות מחליף את שלטון החוק.  בכל מקום פגשתי בצרפתים גאים, בעלי דיעה, יזמים, נחושים לחיות כאזרחים חפשיים ואחראיים.  אבל, בכל מקום פגשתי אותן השאלות, שנשאלו  בקול חרד:  האם ילדי ימצאו עבודה?  האם אוכל לשמור על משרתי  ?  האם בבית הספר שלי יהיו מקומות לימוד מספיקים? האם מתחנת המשטרה שלי ישללו האמצעים הנחוצים? האם העסק שלי יוכל לעמוד בפני התחרות של המתחרים הגדולים? האם המשק החקלאי שלי יוכל לעמוד על רגליו בעוד שנה? האם אצטרך לאחסן את כלי העבודה במחסן, למכור את הטרקטור, להחכיר את הקרקע?  האם תוכל המדינה להבטיח את איכות הטיפול  הרפואי ובתי החולים? האם יסגרו את הדואר בכפר שלנו? האם אוכל לממן את לימודיה של בתי? האם ערכה של הפנסיה שלי תישמר? האם אוכל לעזור לבני למצוא דירה? מדוע שכרי אינו עולה?  כאילו כולם נתונים בספקות. בכל, ואפילו בעצמם!

על ה'שיטה':  כולנו קרבנות של שיטה שהפכה להיות שלטת. בראש ובראשונה כוחו של ההון, שקובע לעצמו את הנורמות ואת החוקים, אבל אין לו כל נורמות וחוקים. בארצות הברית , למרות מאמציו של הנשיא אובמה, שימרו הבנקאים, ובהם גם אלו שהביאו את מוסדותיהם לפשיטת רגל,  את השפעתם.  בבריטניה , משקלה של הסיטי הוא כה גדול שאנשיו הצליחו לשכנע את דייויד קמרון לדחות לכל רפורמה בנקאית.  בגרמניה, בלמו השמרנים   כל פתרון אירופי שאיננו מתאים לדגם שלהם.

על הדור שהוקרב (154).

(בשנות השישים היה המצב  קשה יותר מכפי שהוא היום)  אבל , כל החברה על מגוון דיעותיה, האמינה במחר. היה זה  הביטוי  של האפשרות למוביליות חברתית. צעיר שיצא מן המכללה, בית הספר התיכון או האוניברסיטה מצא מיד תעסוקה.  אמנם לעתים תעסוקה קשה , ובתגמול נמוך. אבל תעסוקה.  כאשר השלים את הכשרתו,  בין אם היתה קצרה או ארוכה, טובה או רעה, הוא נהנה מדריסת רגל שלמה בעולם העבודה והתחיל לנהל את חייו ולתת להם כיוון.  הוא יכול היה להגיע לאוטונומיה. לקוות לקידום, להקים עסק בהונו שלו, לטייל בחופשותיו, להתחיל לחסוך לשנות הזיקנה, להשיג דיור, לייסד משפחה.  כאשר אני מספר זאת לילדי , הנהנים מן היתרונות שמצב הוריהם מקנה להם, הם חושבים שאלו הם  סיפורי בדים של גן עדן מרוחק. ומה נאמר על המיליונים האחרים אשר, למרות כישרונותיהם ותואריהם, היו חייבים לחכות שנים בטרם הגיעו למצב יציב?  ועל אלו שבמהלך ההתמחות בעבודות זעירות נסוגו למחסור, להשעייה, לחיים מושהים?  מבלי לשכוח את אלו שאינם מחכים עוד לדבר, שנואשו או שנמלטו לעולם הסחר בסמים  או לסידורים מטבע אחר.  בקצרה, זהו דור שמידרדר במורד.

האבטלה מכה מרגע הכניסה לחיים הבוגרים.  צעיר אחד מחמישה בצרפת חי מתחת לקו העוני.  מחצית מן הצעירים המועסקים מקבלים השלמת הכנסה.  מחצית העניים בצרפת הם בני פחות משלושים וחמש שנים.  באזורים מסוימים, שיעור האבטלה בין אלו הצעירים מעשרים וחמש עולה על ארבעים אחוז!  השוטרים יודעים היטב: כאשר העבריינות היא נתיב ודאי יותר מאשר  היושר, משימתם הופכת להיות בלתי אפשרית. בכל מקום הפכו הצעירים להיות אמצעי בר -החלפה של העסקים.  להם ההשפלה של ההתלמדות שכובלת אותם ומשאירה אותם תמיד במעמד הפגיע  של זה שעובר בקושי, כשאינם מועסקים בחוזים הוגנים ומגינים.  מעולם לא היה דור שלמד כל כך הרבה.  לעולם לא היו קורות החיים כה עשירים בתעודות ובנסיון.  לעולם לא עמד שום דור בפני קשיים כה גדולים להתחיל את חייהם:  חמש שנים של עבדות, של הכשרה תוך כדי התלמדות, של הכשרה על ידי לימודים, של הכשרה על ידי אבטלה:  זהו הגורל המשותף. כל החיים בזעם, חיים שמתחילים יותר מאוחר ומתגלים כנרמסים יותר ומאכזבים יותר. קשה למצוא תעסוקה, קשה לשמר אותה. הצעירים הם האחרונים להיכנס והראשונים לצאת ממנה. מבחינה כלכלית הם בזרימה נטולת יציבות. המשפחה מגיעה מאוחר יותר, הילדים מגיעים מאוחר יותר וקשה מאד לגדל אותם כהלכה כאשר המשכורת איננה מובטחת.  צריך להתבסס על ההורים, להיעזר בחברים, לתכנן את התכניות הפחות יקרות, להפוך להיות לאלופים ב'להסתדר', לחיות מדי יום את ההשפלות הקטנות שהחברה שומרת לאלו שטרם התבססו.  בעוד התקשורת ועולם הפרסום אינם חדלים מלהלל את הנעורים ולהחניף להם, הצעירים הועלו לקורבן.

 האם נאמרה המילה האחרונה?  האם חרץ הפטליזם החברתי את דינו? האם התהפך חוק הדורות? בכל כוחותי אני מסרב להאמין בכך.  יש לנו חובה מקודשת באשר לאלו שיבואו אחרינו , ואין לנו הזכות להובילם אל מבוי סתום. לכן החלטתי, במודעות שלמה, להציב את הצעירים בראש סדר העדיפויות שלי; כל שלטון המכבד את עצמו חייב לעשות כך.  אנו יכולים לטפל במצב. התוצאות יהיו אולי איטיות, ההקלה תבוא בהדרגה.  קידומה של מטרה זו יהיה אבן הבוחן להצלחתנו, ליכולתנו לחדש רעיונות, להחיות יוזמות, לפתח טכנולוגיות חדשות, להעשיר את הידע ואת הכלים. הנוער איננו משא אלא השקעה.  הוא איננו עול אלא הזדמנות.

המעמד העובד נשכח. (58)

…לעתים קרובות מדי קצב הפעילות, התארכות שעות העבודה, קשי התנאים, הופכים את העובדים ל'כוח עבודה בר-החלפה'.  הם  תכופות חסרי מעמד במאבקם בתת-הטיפול בהם, 'בלתי מוכרים', אלו שאינם יודעים מיהו המעביד שכנגדו הם יוצאים.  התאגדויות עובדים חלשות, הסכמים קיבוציים בלתי מספקים, תחרות אכזרית בין מועמדים לכל משרה:  זוהי צורה חדשה של ניצול שהתפשטה על פני האדמה,  גם אם פחות מרוכזת, פחות נראית לעין, פחות מאורגנת,.  סבלות התעסוקה, הרעה החולה של המאה ה -21 שאנו נושאים איתנו מאז המאה ה- 19 פוגעת תחילה במעמד העממי החדש שמהווה את המחנה הגדול של קרבנות הכלכלה.  הנשים והצעירים הם הרוב הגדול במחנה  זה, בין אם יצאו מהשכונות הפגועות ובין אם לאו.  שיקום העובדים הללו, מתן ביטוי לדאגותיהם ולתקוותיהם, והבטחת מקום מכובד  עבורם במדינה-לאלו אחתור בהתמדה בשנות כהונתי.

39-40.  המדינה.

המדינה לא הגשימה את הבטחתה. האזרחים רואים זאת, מודאגים  מזה ותכופות מיואשים. ..האזרחים הם פתוחים, סובלניים, סולידריים וקשוחים בפני המשימה.    דבר אינו מרתיע אותם,   דבר אינו משתק אותם.  אבל תכופות אוחז בהם זעם. בפני אי הצדק, בפני היהירות, בפני אדישותם של בעלי המעמד. אני חולק זעם זה, בפני  אבדן השליטה בגורלנו,    אי היכולת לשלוט בכוחות העלומים, בפני ה חוסר מעש לנוכח הדברים  הבלתי-נסבלים, בפני הנסיקה המסחררת של אי שוויון.

עולם חדש של תקשורת, של מהירות ושל קידמה מקיף אותנו.  אכן, בפסגות החברה ישנם רווחים עצומים,  הכנסות בל יאמנו, אמצעים ראוותניים.  כמה פעמים הסבירו לנו  שפתיחת השווקים, התחרות והניידות יהיו המפתח להצלחה הקולקטיבית?  ברוח טובה העמידו פנים שכאשר כלכלה נטולת חוקים זו תתקבל על ידי הציבור, כל אחד יהנה מפירותיה.  השפע בפיסגת החברה יזרום למטה, לכל אחד.

אבל , חייהם של הצרפתים נעשו קשים יותר.  עבור אזרחים אלו, המורגלים במאמץ,  והעקשנים תמיד כאשר מדובר בעתידם, הפכו מלים גדולות אלו למילים חלולות.

מצבם לא רק שאינו משתפר אלא מחמיר, ומצב ילדיהם מחמיר עוד יותר.  הם צועדים בעקביות בשלבי ההכשרה, לבית הספר, לתיכון, למכללה ולאוניברסיטה.  בדרכם זו אין להם שום ערובות, שום בטחון. הכניסה לחיים המקצועיים נעשתה קשה יותר, ארוכה יותר ומתסכלת יותר. עליהם להסכין ל אין ספור שלבי התלמדות   שבקושי מקבלים עליהם תגמול, לשאת בסבלנות שנים במשרות מועטות ששכרם נמוך, לדחות ללא הפסק את ייסודה של משפחה, לקבל עבודה שונה  מההכשרה שקיבלו ורחוקה ממקום מגוריהם, כדי שיוכלו לבסס את חייהם.  אי היציבות  שולטת בכל:  המישרה  עלולה להילקח ללא התראה, השכר עלול להיות מקוצץ, החיסכון עלול להיגזל, השירות הציבורי עלול להצטמצם, האיזור עלול להדלדל.

האם כך עלינו לחיות?

המדינה,  משמע תגמול נאות על תרומה ואיכות.  העבודה חייבת להוביל לחיים טובים יותר. זוהי האמנה שנכרתה בין צרפת לבין הצרפתים. זוהי האמנה שהופרה.

 41-42  גלובליזציה מיטיבה?

בנקאות בלתי אחראית, סחר ללא גבולות, גלובליזציה ללא מגבלות, החשיכו את אופקיה של המדינה. התקווה לקידמה שהכל יחלקו, תקווה שפיעמה בדור אחר דור, הלכה ונעלמה.  אליטות מסוימות לא הבינו את הסבל הזה. איני רוצה לתקוף אותם.  זה יהיה קל מדי, ומסוכן מדי. אני בז לסטיגמות.  ארצנו מתפתה  להציב עמודי קלון כדי להוקיע עליהם  את אלו שזמן רב מדי העריצה.  אינני רוצה לקחת חלק בהתקפה זו כנגד מי שמצויים בעמדות בכירות, התקפה שאני רואה בכל מקום,.  יש בצרפת מנהיגים מעולים, בנקאים מוכשרים, מנהלים מרחיקי ראות, יזמים המחוייבים להצלחת המיזמים שלהם.  מה שמגביה את החברה הוא האיכות והאומץ של מוביליה.

אבל לעתים קרובות מדי, במקום שאיפות לגיטימיות, אנו רואים את פעולתן של החמדנות, התאוותנות, הלהיטות לרווחים שאינם תואמים את רמת הכשרון.  וזה קורה בכל התחומים, בפיננסים, בתקשורת, בספורט, בעסקי השעשועים.  חלק מן  האליטה הלך שולל אחרי  מקסם השוא של מה שקוראים, בכותרת שהתבדתה במהירות, "הגלובליזציה המיטיבה", שמצדיקה הכל:  סילוק כל ההגנות על החלשים, תוך כדי צבירת רווחים  מוגזמים.  מזה   שנים   מכריזים באוזנינו:  "הבה נתעשר!" ולאלו שאינם בין המיוחסים, מוסיפים:  "הסתגלו, או שתיעלמו!".  האינדיבידואליזם מוצג כדרך היחידה לצאת מן המשבר.

הנשיא הקודם  הציע 'לעבוד יותר כדי להרוויח יותר'.  אבל  הסיסמה ניתרגמה לרפורמה של המסים שהכפילה את המתנות למיוחסים ביותר, ודלדלה  באותה המידה את משאבי המדינה.  כך נשברו  האיזון הכלכלי,   הסולידריות,   הצדק!  שוויון ההזדמנויות המובטח הפך להיות מילה ריקה בחברה שבה הפיאודלים  החדשים נהנים מזכויות-מלידה המבוססות על ההון, ושבה המעמד הבינוני והנמוך, שמאז ומעולם היו יסוד המדינה, נושאים בעיקר העול.

 הפוליטיקה הזו יכולה הייתה להיות תירוץ טוב אילו פעלה.  אמרו לנו "עבדו יותר!" אבל לא ייצרו יותר.  הצמיחה בצרפת היא אחת הנמוכות ביותר באירופה מזה חמש שנים.  הגירעון החיצוני מגיע לשיאים חדשים. כוח הקניה  קפא בכל התחומים. האבטלה הגיע לרמה הגבוהה ביותר מזה שתים עשרה שנה.  צרפת מחליקה  במדרון.

על בעלי ההון:  אמרתי פעם, במשפט פזיז מדי, שאיני אוהב את העשירים.  אין שום צד  אידיאולוגי בהערה זו, שזכתה להוקעה גדולה מדי. בחברה נחוצים גם עשירים, אם עושרם מוצדק וראוי. מה שאיני יכול לשאת הוא יהירותם של המיוחסים, יומרתם לשלוט, רצונם לכפות את עצמם על ממשלות שנבחרו. ושכרם הדמיוני. הם מרוכזים בעיקר בעולם הפיננסים. אכן, אני אוהב בני אדם יותר מאשר את הכסף. . .הכישרון ראוי לתגמול, נטילת סיכונים ראויה להערכה, היוזמה ראויה לעידוד.  הון שנרכש בעבודה ובהשקעה הוא לגיטימי.  אבל אנו חייבים להלחם בכוחו המופרז של ההון .  בבסיס הדברים, יש רק חוק אחד שצריך לשלוט בתחום זה:  הצדק.

46.  אימפריית ההון

המדיניות של אימפרית ההון הרחיקה לכת. היא מבוססת על עוצמות שנצברו מזה שנים. היא התחילה לפני למעלה משלושים שנה, באנגליה ובארצות הברית, בטרם פגעה באירופה.  היא קרויה "המהפכה השמרנית". מתחילת שנות השמונים, החלו לשלוט בכל מקום אותם הביטויים:  פחות התערבות של המדינה, פחות רגולציה, פחות שוויון, פחות סולידריות.  הבה נאפשר לעשירים להתעשר יותר, אמרו; העניים ירויחו מזה.  הבה ניתן לכוחות השוק להוביל, והכלכלה תחזור לחיים.  הבה ניתן לתחרות לפעול בכל מקום, והחדשנות תפיק תועלת מכך.  הבה נניח לסחורות לנוע, והצרכן ירוויח.  הבה ניתן לכסף לחדור  לכל, והוא יחלחל לכל שכבות החברה.  השמאל התרשם מהרעיונות הללו.  חברה אינדיבידואליסטית יותר, תחרותית יותר,  קשוחה יותר , שגבולותיה נמחקו, שהתרופות המסורתיות שהכירה החלו להיראות כתרופות-שוא,  החלה ללכת בניגוד לערכים העמוקים ביותר של התנועה הפרוגרסיבית.       …

48.  עכשיו המעגל נסגר.  המאזנים הוצבו.  מראית העין התפוגגה.  אכן, הקפיטליזם שינה את העולם.  שוב אין אנחנו   עובדים, חושבים,  חיים   כפי שעשינו   לפני שלושים שנה. הגלובליזציה אפשרה למיליונים לחיות טוב יותר, בייחוד בארצות המתפתחות (סין, הודו וכו').  אבל העולם נעשה גם יותר קשה, פחות צודק.  התרבות האמצעים אפשרה התקדמות גדולה , ויצרה מצוקות עצומות.  צמיחה בלתי מבוקרת מאיימת על העולם:  התעשייה צמצמה את המשרות ויצרה בארצותינו אבטלה כרונית; העולם הדיגיטלי הפך את יצרני הדימויים והמידע לאוליגרכים תרבותיים.  הדלים יותר נדחקו אל העוני. ניצול הטבע מאיים על עצם עתידה של הארץ.  סילוק הרגולציה של שוקי ההון הוביל לבסוף לצונאמי פיננסי, אשר הוביל למיתון החמור ביותר שהיה מאז 1929.

אחרי החובות הבנקאיים, בא כשלון החובות הכלכליים, והכלכלה הממשית היא האחראית לכך. אפילו צמיחתן של הארצות המתפתחות   הואטה.   צעדי צנע הונהגו בכל מדינות צפון אירופה.  הקיצוניים באירופה ובאפריקה משגשגים. הפונדמנטליסטים קונים אחיזה באותם המקומות בהם הייתה תקווה לדמוקרטיה.  סין, המרויחה  הגדולה מהמשחק העולמי החדש,  נשלטת על ידי מפלגה אחת  שהקשר בינה לבין קומוניזם אמיתי הוא השם בלבד.  נסיכויות נפט רוכשות את משאביהם של אומות, שהוצעו בנדיבות בלתי שקולה.  האם זה חייב להמשיך כך?  האימפריה של ההון  השתלטה על הכל.  בעבר הייתה המשרת, כיום הפכה לאדון.

ההון, כה נחוץ לכל אחד, אבל כה הרסני כאשר הוא הופך לכוח חברתי, להגיון מופשט, לכוח שולט.  הכוח שצריך היה לשרת את הכלכלה, אבל הפך למידת כל הדברים, לאבן הבוחן של החיים האנושיים.  יש לך הון? יש לך הכל!  אין לך? אתה חסר  ערך!  ההון הוא החוק והנביאים. אין לי היומרה והאשלייה שאפשר לשים קץ לכוחו.  אבל צריך להציב אמצעי-נגד מוצקים:  להציב את הייצור לפני ההון, את  התעשייה לפני הבנקים, את השקעה לפני הריבית, את העבודה לפני ההון, את המדיניות לפני השוק, את טובת הכלל לפני הרווח המיידי, את ההישגים לפני זכויות-הייחוס, את ההתקדמות לפני הירושה, את הכבוד לפני החמדנות, את הצדק לפני אי-השוויון, את המדינה לפני האינטרסים מכל הסוגים.

25.  על ערכים בפוליטיקה:  אין הישג בר קיימא בפוליטיקה שאיננו מסתמך על ערכים.  הראשון הוא האמת… זמן רב מדי הולכו הצרפתים שולל על ידי דימויים נפוחים, רטוריקה  ריקה, דקלומים כוזבים. לא אהיה נשיא שיאמר לכם שישה חדשים לאחר היבחרו:  "התכנית שלי היא אפס ואין מפני שמסתבר שהקופה ריקה". לא אהיה נשיא שיחלק בלי חשבון את המשאבים למיוחסים בתחילת כהונתו כדי  לזכות בתמורה בסוף כהונתו. ..

(52) מדוע הידרדרה צרפת?

בראש ובראשונה, בגלל אי -צדק.  כיצד אפשר להניע את האזרחים כאשר הם מרגישים שהמשחק מכור, הקוביות הן קוביות-מירמה, שהם נתבעים שוב ושוב להקריב קרבנות , בעוד אלו שתובעים זאת מהם שלו מתחמקים מהם בשיטתיות?  בעוד המעמד המוביל מדבר על "צרפת שחיה מעבר ליכולתה", הוא  מוציא משאבים מעל ומעבר לכל תרומה שלו, וההוצאה גדלה ללא הפסק.  אלו התובעים צעדי צנע פוטרים את עצמם מצעדים אלו.  מדוע נתפלא שחסר לנו ה'ביחד'?  שפע של זכויות-יתר:  גימלאות מרקיעות שחקים, מצנחי זהב,  הטבות נרחבות, לשכה לכל החיים וכיוצא הזה-שם ללעג כל אפשרות של עונש על כשלון.  עובד שהמפעל שלו נתון בקשיים ימצא את עצמו מובטל; בעלים ובכיר בעסק שנכשל  ימצא את עצמו בארמונו, חי על ההון שצבר.

פיתוחה הכלכלי של צרפת יתבסס בראש ובראשונה על הצדק, על ההשתתפות השווה של כל אחד, על התחשבות ביכולת ובאמצעים.  בלא שוויון אי אפשר יהיה לערוך רפורמה.

ביטחון אישי (110).

למרות כל ההצהרות הלוחמניות (של השלטון הקודם) , רמת האלימות עלתה בצרפת. אמנם הסיכום הכללי של הפשיעה בצרפת ירד מעט, אבל זה  בעיקר בגלל הצטמצמות העברות באותם תחומים שבהם יש כיום אמצעי הגנה טכניים טובים יותר :  פריצה לבתים ולמכוניות. אלימות כלפי אנשים, הגורם הטראומטי ביותר לאזרחים, עלתה באופן מסוכן: יותר מ20% בחמש שנים.  מספר תקיפות  הרחוב הוכפל. כנופיות מאורגנות התמקמו בערים רבות.  סחר הסמים פורח.  רחובות מרסיי, כדוגמה אחת מני רבות, מוצפים באמצעי לחימה….עליית רמת אי-הביטחון פוגעת בראש ובראשונה בחלשים.  העבריינים פוגעים בראש ובראשונה בשכניהם, בילדים, בנשים ובקשישים , בין אם בגלל הקלות בה ניתן לפגוע  ובין אם בגלל הקירבה.  המעמד המבוסס  יודע להגן על עצמו גם אם המשטרה איננה מצליחה בכך, באמצעות טכנולוגיה, על ידי הסתגרות בשכונותיהם המנוטרות היטב ועל ידי שימוש נפוץ יותר ויותר בשירותי בטחון פרטיים.  נדהמתי לשמוע שמזה כמה שנים מספרם של המאבטחים המועסקים על ידי חברות אלו  גדול   ממספר השוטרים במשטרת צרפת כולה.  הרי לכם קריסת המדינה.  הרי לכם עוד אי-שוויון!

 הדמוקרטיה והתקשורת (116).

…השלטון (הקודם) יצר השפעה ממארת על תפקודם של אמצעי התקשורת.  זאת מבלי לדבר על השליטה באמצעי תקשורת מסויימים, שקנו אנשי עסקים אשר האינטרסים שלהם קשורים לאלו של מנהיגי המדינה.  (יחסי הון-שלטון-עיתון אינם כורח המציאות).  …יש יחסים טובים ביני לבין העיתונאים, אבל אלו יכולים להעיד:  מעולם לא ניסיתי להשפיע על עבודתם.  …כשאבחר,  תהיה זו ההזדמנות ליצור סוף סוף יחסים בוגרים בין השלטון ובין העיתון .  אני אמנע בתוקף את המינויים הישירים בשירותי השידור הציבורי על ידי הממשלה.  ראשי המוסדות הללו חייבים להיבחר מבין אנשי המקצוע המוכרים,  ולהיות מנוהלים על ידי הנהלות אשר הרכבם יבטיח עצמאות.

(עמ' 29).  פיתוח צודק.

כדי להתגבר על המשבר הפיננסי, עלינו להכניס סדר בחשבונותינו הציבוריים, ולצאת מחובותינו. אבל פעולות אלו יהיו ללא תכלית אלא אם כן נגביל, פעם אחת ולתמיד, ולמן ההתחלה, את כוחו הבלתי סביר של ההון בארצנו.  אנו זקוקים בהחלט לבנקים, לחברות ביטוח ולשווקים של  הון.  ועם זאת, איננו יכולים לשאת לאורך ימים את המצב בו שיטה בלתי מבוקרת זו מסכנת  את יציבות האשראי שלנו, שולטת בכלכלה האמיתית וקוראת ללא הפסק תיגר על   הדמוקרטיה.

אני אעשה רפורמה עמוקה של המערכת הפיננסית כדי להעמיד אותה בשירות הפיתוח הכלכלי.

צעדים אלו לא יפטרו אותנו מלפעול על פי חובת המדינה.  רמת החוב שלנו היא מסוכנת:  עלינו להפחית אותה.  לתת לחוב לגדול, פירושו לשים את עצמנו בידיו של השוק, דהיינו להקריב את ריבונותנו.

אכבד את התחייבותיה של המדינה.  הבטחתי להוריד ל3% את הגירעון עד סוף 2013, ולהגיע לאיזון ארבע שנים מאוחר יותר.  לוח זמנים קפדני ומציאותי זה ירגיע את הנושים שלנו וישחרר  את הלחץ מן השוק.  אי אפשר להתקדם מהר יותר אלא אם כן נהרוג את הצמיחה.  אבל גם אי אפשר להתחמק מחובה זו אלא אם כן נהרוס את עצמאות המדינה.

בתנאי אחד:המאמץ חייב להיות צודק.  הפחתת הגרעון דורשת חלוקה-מחדש הוגנת בהתאם לתרומה.  השיטה הפיסקלית שלנו חייבת לעבור רפורמה כדי שכל צרפתי יתרום חלק צודק במאמץ המשותף.

אגרום לכך שבעלי ההון הגדולים בצרפת יתרמו  את חלקם, ואגביל בחומרה את ההקלות הפיסקליות שיוצרות חוסר שוויון גדול מדי.

כאשר הרפורמה הזו תתממש והשוויון הדמוקרטי בפני המיסוי יחזור, ותובטח יציבותם של כל השחקנים הכלכליים, שוב לא אגע יותר במערכת הפיסקלית במשך כל שנות כהונתי.

אמצעים חדשים אלו יפחיתו את הגרעון, אבל הם לא יספיקו:  לא מספיק לטפל רק בהכנסות. עלינו להגביל את ההוצאה הציבורית. איש לא יוכל לקבל שהמדינה איננה מקיימת בעצמה  מה שהיא דורשת מאזרחיה.  המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה מתיחה אינסופית של ההוצאות הציבוריות.  אקצץ בהוצאות מיותרות, שנולדו מן הבירוקרטיה  שכל הארגונים נגועים בה.  כל הוצאה חדשה תאוזן בהפחתה מקבילה בסעיף תקציבי אחר.  בכוונתי לרכז את האמצעים ואת  וההשקעות הציבוריות בבתי הספר, במחקר, בתעשיה ובטכנולוגיה.

כאשר ייווכחו האזרחים שהמאמץ מחולק באופן שוויוני , יחזור הביטחון במאמץ הציבורי. כך תפתח הדרך לפיתוח .