חנן כהן רוקם בתך-ישר, בחוט שחור או לבן, טקסטים על גבה של חולצת עבודה כחולה, על חולצה ישנה של בנו, על חולצת דקרון צהלית, על משטח הבטן של baby-grow בצבע תכלת, וגם בין שני הפסים הכחולים של דגל ישראל. הטקסטים נגועים ברגשנות מסויימת, לקוחים מדיבור של ילד, שורה ממכתב, או זכרון קצרצר: סיפורים בני שלוש-ארבע שורות, המחזיקים בתוכם קטעי מציאות ישראלי שבה החרדה מהמוות מתעוררת ברגע לידתו של תינוק, והמחשבה עליו מתלווה לכל שלב בחיים. כותרת התערוכה "אם תהיה גדול" מבוססת על הסטה קלה, אך משמעותית מן המקור : "כשתהיה גדול". ההבטחה הגורפת הנאמרת על ידי עולם המבוגרים אל הילד - "כשתהייה גדול יקרה כך וכך", נגועה, בגירסתו של כהן בספק. אם. אם תגבר על סכנת המוות האורבת לך בכל פינה, אז, ורק אז, תגדל, בני.
טקסט רקום על baby grow בצבע תכלת :
בחבילה הראשונה שקיבלתי מאמא שלי ללבנון, למלחמה, היה מכתב שבו היא כתבה : "זה הרגע שממנו פחדתי מהיום שבו נולדת".
טקסט רקום על דגל ישראל:
"ב-2 באוגוסט פלש צבא עיראק לכוויית, יומיים אחרי זה נולד בני הבכור".
הסמיכות של הלידה למלחמה במציאות הישראלית, סמיכות המקיימת בתוכה אופציה תמידית של מוות, בולטת יותר בטקסט הרקום על חיתול בד לבן:
דבורה מספרת :ביום שבו ילדתי את אסף, אחי בא לבקר אותי בבית החולים. הוא לתן לי מעטפה ואמר: "יש במעטפה עיתון מהיום כשאסף יהיה גדול, תנו לו את העיתון והוא יראה מה קרה בעולם ביום שבו הוא נולד". פתחתי את המעטפה ובכותרת הראשית היה כתוב: "5 חיילים נהרגו בלבנון" ו-"אמא מה נעשה בלי אסף?"
העיסוק במוות ובסכנה בא לידי ביטוי לא רק בהקשר למציאות המלחמה הישראלית, אלא בהקשר לתאונות, לרצח או למותו וקבורתו של כלב אהוב. המוות מופיע גם כמחשבה המעסיקה את מוחו של ילד בן חמש, כחלק מנסיונו הילדותי להבין את מגבלות הזמן, וסופיות החיים בטקסט הרקום על חולצת ילד מפוספסת:
אבא, כמה זמן בן-אדם חי?
בערך 80 שנה.
אבא, כמה זה שמונים פחות חמש?
או בטקסט המתייחס לזכרון ממלחמת יום כיפור:
"כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי בן 11. גייסו את אבא שלי. הוא אמר לי: "עכשיו אתה הגבר בבית, תשמור על אמא ומאיה".
הטקסט הזה, הרקום על תחפושת חייל של ילדים, עוסק במהילה המוקדמת בין ילדות לבגרות המאפיינת את המציאות הישראלי, ובחינות הישראלי, הלאקוני, לגבריות: אני יוצא למלחמה - שמור על הבית. מסר של גבר אל גבר. כהן מטפל בשאלת המתח הבין-דורי הסמוי הקיים בחברה הישראלית, הנובע מאחריות ההורים למות הילדים במציאות של מלחמה ממושכת העוברת מדור לדור.
על חולצה צהלית בחר כהן לרקום טקסט המספר על תגובת בנו לסיפור על איקרוס ודדלוס, האב והבן שיצאו יחד למשימה נשגבת, ממנה הבן לא חזר:
לפני השינה סיפרתי לנבט את האגדה על דדלוס ואיקרוס. אחר כך הוא יצא מהמיטה ואמר לי: "יש לי שאלה חשובה. אחרי שהאבא ראה שהבן שלו מת, למה האבא לא עף קרוב לשמש כדי למות יחד עם הבן שלו?"
מיקום הטקסט המיתולוגי דווקא על חולצה צהלית מקשר אותו לצומת הרגשית הכואבת של יסורי המצפון של דור ההורים הקובר את בניו.
היחס בין הטקסט לבין הבגד עליו הוא רקום הוא לעתי יחס משלים, ולעיתים פוער פערי אירוניה, המטעינים את המהלך כולו בקריאה ביקורתית. מידת הרגשנות הרוויה בטקסטים הללו, שחלקם בנויים על קלישאות ישראליות, ועל דאגות אימהיות בסיסיות ביותר) כהן מדבר על "אמהות גברית" כביטויו של עלי מוהר), יורד לבסיס הקולקטיב של התת-מודע הישראלי, שביסודו, אינו משוחרר ממידה של חרדה גלותית ושואתית. טקסט אחד, (אחד בלבד), הרקום על "חולצה לבנה", חולצת יום-שישי בקיבוץ, שכולה ציונות צחורה, מספר על זיכרון של אמו של כהן מתקופת השואה, המתחיל במילים:
אמא שלי מתוך ראיון מוקלט: "...ולקחו את אח שלי, היה יום יפה ואני הסתכלתי..." וגו'.>
טקסט שמכתים את לובן החולה במקור החרדה הבלתי ניתן למחיקה, ומבקש לקלף מעליו לא רק את לובנה הטהור של חולצת השבת, אלא גם את מעטה הקשיחות של החייל-הגבר הישראלי.
טלי תמיר
אוצרת הגלריה