מאבק לא אלים

1. כיבוש הכנסת הוא אחת הדרכים לבנות את כוחנו במאבק.   התקווה לשנות יחסי כוחות בדרכי-נועם של שכנוע ומחאה היא תקוות -שווא. שינוי  חברתי יקרה רק אם ישתנו יחסי- הכוחות  המשמרים את המצב הקיים.  דרישה לשינוי מעוררת בעלי -אינטרסים להפעיל כוח כדי למנוע אותו.  נטרולם דורש כוח-נגדי.  הפגנות אינן משנות יחסי -כוחות לאורך זמן, משום שכוחן חולף:  כמו זיקוקי דינור, הן דרמתיות אך בנות חלוף.

כדי ליצור כוח של ממש צריך  שהעוצמה האזרחית תבוא לידי ביטוי  לאורך זמן בשדה הכוחות החברתי, הכלכלי והפוליטי.  בחברה האזרחית טמונה אנרגיה אדירה  הנובעת מהתמרמרות אישית ומוסרית, ויש בה מאגרי   אומץ, יצירתיות , אורך רוח ונכונות להקרבה; אבל האנרגיה השתתקה והפכה לקבלה כנועה של המצב.  כשהיא מופעלת פה ושם, היא מתפזרת במאמצים קטנים ואובדת, מכיוון  שאזרחים מתקשים להגדיר לאן הולכים ואיך יוצרים במשותף שינוי.

בניית כוח דורשת הנהגה ואסטרטגיה.  רק הנהגה שיש לה תמונה ברורה של אלו, דהיינו הנהגה שגיבשה אסטרטגיה חכמה וסוחפת,  יכולה לשחרר את האנרגיה הגדולה הזו;  למאבק עממי נדרשת אסטרטגיה יצירתית, מעודדת ומטפחת,  שמתווה  תמונה כוללת  ובו בזמן מעודדת בגמישות  פעולות  עצמאיות וייחודיות ושיתופי- פעולה מקוריים:   "כל אחד הוא נר קטן/ וכולנו אור איתן".   האסטרטגיה צריכה להיות מציאותית אך מעוררת השראה, מובנת לכל נפש אך יצירתית, מעשית אך מצביעה על האופק הרחוק,  מפוכחת אך  ספוגה  בלהט ובאמונה, נשמרת מפני שחיקה אך דוחפת למאמץ מתמשך.  לא פשוט!  אבל לא בלתי אפשרי.

"לכבוש את הכנסת" היא  הצעה לאסטרטגיה כזו, שתשתלב בעתיד באסטרטגיה רחבה יותר.. .

1.  מדוע   "לכבוש את הכנסת?" 

שדה- הכוחות החברתי והכלכלי מתבטא, בין היתר ,בהחלטות הממשלה והכנסת , בחוקים ובתקציבים.  לכן, שינוי -עומק ביחסי הכוחות  דורש גם שינוי בשדה הפוליטי.  מאבקנו אינו מאבק מפלגתי אלא מאבק חוצה -מפלגות.  שוחרי הצדק החברתי בכנסת אינם מרוכזים במפלגה מסוימת, אלא משתייכים למחנה מטושטש גבולות וחוצה –מפלגות, וכך גם  המחנה הנגדי של   מעדיפי -מיוחסים.   כיוצא בזה,  מחנה שוחרי הדמוקרטיה-של-צדק הוא חוצה מפלגות, וכמוהו גם מחנה שוחרי הדמוקרטיה-של-מיוחסים.  לכן המאבק על שינוי פני הכנסת איננו מפלגתי אלא על-מפלגתי.

מטרה אחת, דרכים רבות.   מטרתנו היא להביא לכך שבכנסת הבאה  יקטן כוחם של יחידים ושל גופים  המקדמים חלוקה בלתי שוויונית   ודמוקרטיה-של-מיוחסים, ויגבר כוחם של המחנות הקשובים לקולות השונים של הציבור ובכללם הקבוצות החלשות.

 לשם כך על מאבקנו להתחיל את מערכת הבחירות כבר היום  , ולהתמיד בה עד למחרת הבחירות לכנסת הבאה. אחר כך נחשוב לאן ממשיכים.

2.  שאלה:  איך עושים את זה?    תשובה:  על ידי הפעולות הבאות או חלקן.

על ידי הצטרפות המונית למפלגות.  התפקדות המונית למפלגות תיצור כוח  שישפיע מבפנים על בחירת המועמדים בפריימריס, על בחירת  הנהגת המפלגות ועל יצירת מצעי המפלגות.    ההצטרפות למפלגות לא תהיה כוזבת ומניפולטיבית אלא תשקף את ההעדפה הפוליטית של המצטרף.  כבר כיום יש תנועה העוסקת בכך, והיא יכולה להוות בסיס להמשך המוני.

• על ידי נטילה פעילה של  תפקידים במפלגות.  התנועה תעודד  את המצטרפים ליטול חלק פעיל בעבודת המפלגה,  להצטרף למרכזי המפלגות ואף להתמודד על חברות בכנסת.  לא פשוט לעשות זאת לנוכח הסלידה מן הפוליטיקה, אבל אם נצטרף למפלגות באלפינו יתחולל שינוי במפלגות.
• דחיפה לדמוקרטיה השתתפותית במפלגות:   המצטרפים החדשים יאבקו להעמקת הדמוקרטיה ההשתתפותית במפלגות על ידי קידום תהליכים  כגון  שולחנות עגולים בהשתתפות חברי המפלגה ונציגיהם בכנסת ובממשלה;
• "מדד הצדק החברתי."   מתנדבים, חלקם אנשי מקצוע, יאספו בשיטתיות נתונים על קידום צדק וקידום אי-צדק בכנסת,  על  דילים , על  קשרים בלתי -כשרים עם הון ושלטון וכו'.  נציגי הציבור ילמדו ש"עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיהם בספר נכתבים". הערכת מדד הצדק תהיה מנותקת מהשתייכותם המפלגתית והפוליטית  של הפוליטיקאים הנבדקים. ("המשמר החברתי" כבר עושה זאת ויוכל לשמש כבית גידול לציבור גדול שיעסוק בכך).
• מתן פומבי למעשים בלתי-ראויים  ולעושיהם.  מסד-הנתונים הזה, וכן נתונים אודות  התנהלותן של המפלגות שיאספו על ידי המתפקדים,  יתפרסמו  באופן תקופתי.  הפרסום  יוקיע את הראויים להוקעה וישבח את הראויים לשבח .
• "ממשלת צללים" ו"כנסת צללים".  קבוצות מקצועיות יעקבו אחרי הסוגיות הנידונות בממשלה ובכנסת, ויגבשו בזמן אמיתי החלטות חלופיות המבוססות על שיקולי צדק חברתי ודמוקרטיה.  אלו יפורסמו ברבים ויאפשרו לציבור לבחון את איכות החלטות השלטון, ומידת התבונה והצדק בהן.
• הצגת עמדות וחלופות לקראת חקיקה.   "ממשלת הצללים " וגופים דומים יגישו ממצאים, עמדות והצעות לחקיקה לועדות הכנסת , באופן ישיר או באמצעות חברי כנסת מעוניינים.   כך נוסיף למאבק נגד   גם את  ה'בעד'
• השפעה ישירה על חברי כנסת.  התנועה תעודד את חבריה  להשפיע  על דרכם ועל החלטותיהם של חברי הכנסת .  התקשורת האלקטרונית מאפשרת כיום גישה כמעט ישירה אליהם,   לשם השמעת דעות, תמיכה בפעולות ספציפיות, וייזום של פעולות. אם נראה את חברי הכנסת כנציגינו האישיים נוכל לדחוף אותם לכך.
• אמנה בין -מפלגתית לקידום הצדק והדמוקרטיה.  תנועת המאבק תזמין את המפלגות לקדם את אלו בתוכן פנימה, וכן ליצור קוד אתי מפלגתי ובין- מפלגתי לעבודת הכנסת ולתקופת הבחירות.  מדד הצדק יבדוק גם את נכונותן של מפלגות לחתום על האמנה.
• תנועת המאבק תהווה , היא עצמה,  דוגמה ומופת לדמוקרטיה השתתפותית.  התנועה תתיעץ עם תומכיה בשולחנות עגולים ובמעין משאלי-עם בסוגיות מרכזיות, תאפשר ביטוי חפשי בפורומים וכיוצא בזה.  תנהיג מעין משאל -עם בשאלות מפתח , ותפתח את טכניקת  השולחנות העגולים ככלי להשתתפות בהחלטות.   עבודה נכונה של ההנהגה תוכל לאזן בין הצורך בהחלטות מהירות ויעילות לבין הרצון לשיתוף רחב של רבים.
• יצירת קשר הון-התחדשות השלטון. לא ההון כשלעצמו הוא אויב הצדק, אלא השימוש הקלוקל בו.  אנשי עסקים והון שוחרי-צדק יכולים לקחת חלק חשוב בפעילות התנועה, ובמציאת מענים חכמים לקשיים הסבוכים הניצבים לפני כולנו.

גיוס "מי שהיו".:   אישים מרכזיים רבים במינהל הציבורי  מתפכחים אחרי פרישתם ומגלים זוית ראייה רחבה יותר.  אנשים כאלו יהיו משאב חיוני בלימוד שדה הכוחות ובשינויו. למשל, פורשי משרד האוצר יכולים לסייע להבין את שיטות האוצר במשא ומתן, ולמנוע את התופעה הנפוצה של  נצחון במאבק ותבוסה במשא ומתן .

לכבוש את השלטון המקומי. באופן דומה נפעל בשלטון המקומי,  שגם בו פועלים אינטרסים חזקים בולמי-צדק , ובמוסדות אחרים רלבנטיים.  "המשמר המקומי" הוא בסיס אפשרי לפעילות זו. ומדוע לא במינהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל וגופים דומים?  השמיים הם הגבול.

• ערוץ תקשורת.  כדי שנושאי המאבק יהפכו לנחלת הציבור הרחב לא די באתרי האינטרנט (החשובים עד מאד!) שיש כבר: צריך ערוצי רדיו וטלביזיה. לשם כך  יוקמו תחנות קטנות דלות- תקציב ורבות השראה,  כדוגמת תחנות דומות הקיימות בארץ.
• השראה למאבקים נוספים:  בישראל מתקיימים מאבקים נוספים על זה של הצדק החברתי, בסוגיות כגון היחסים עם הפלסטינים, יחסי דתיים וחילוניים, התחום הסביבתי וכדומה.  מאבקנו יעורר השראה במאבקים כאלו ויקדם תרבות של השפעה –על-ידי-מעורבות.  בעניינים מסוימים אפשר יהיה לשתף פעולה עם מאבקים אחרי

 3.  מה המכשולים?

המכשול העיקרי הוא הסלידה המובנת מהעיסוק הפוליטי, וכן האמונה שהפוליטיקה תישחק את  הטובים שיצטרפו אליה.   אכן כך קרה בעבר, משום שהם היו מועטים.  אם יצטרפו אלפים או רבבות קשה יהיה לשחוק אותם.  הסולידריות היא המגן הגדול כנגד שחיקה, התעלמות או התקפה, והיא מקור הכוח הגדול שעל תנועת המאבק לטפח.

  לימוד סכסוכים מראה  שלעתים דווקא כאשר קבוצה לוחמת משיגה הישג משמעותי היא נוטה לעצור את תנופת- ההצלחה "כדי להתארגן" או כדי "לחשוב לטווח הרחוק" או סתם "כדי להחליף כוח".  כפי שלמדו מצביאים רבים מניסיון מר, עצירה זו מאפשרת ליריב שהתערער ליטול מחדש לידיו את היוזמה שאיבד, ולהפוך את הקערה על פיה. מדוע זה קורה?

א.    תחושת גאווה על ההישג יכולה להביא לשיכרון -כוח ולהרגשה שהצד השני הוכה מכה משתקת , ולכן כניעתו מובטחת:   תחושת הדחיפות לנוכח יריב חיצוני משותף מתפוגגת: המאבק היה מתיש ויש צורך לנוח ולהחליף כוח;  יש ההרגשה ש"עכשיו אנו יכולים סוף-סוף לטפל בעצמנו, להחליף כוח, לערוך את הבירורים הפנימיים שקודם לא הספקנו לעשות" וכו';

ב.      תהליך דומה יכול לקרות גם כאשר הנאבקים השיגו הישג אבל אינם מבינים זאת, ממשיכים לראות את דרכם כאילו לא העלתה פירות, ולכן מניחים למאבק מתוך תחושת חוסר –אונים.   במאבקים ציבוריים מורכבים קל ליפול למלכודת זו ולא לראות הישגים ממשיים כהישגים.

כאמור, השהייה כזו בניהול המאבק  מאפשרת ליריב לחשוב מחדש, להתארגן, לגלות נקודות תורפה אצל יריבו, למצוא בעלי ברית נוספים וליטול יוזמה מחודשת.  בו בזמן ,התפוגגות תחושת הדחיפות  עלולה לדחוק הצידה את הסולידריות שנוצרה במאבק,  להבליט  חילוקי דעות פנימיים שעד כה נדחקו לשוליים ,  ולדחוף  למאבקים פנימיים על תפקידים, סמכויות וכבוד. שהייה כזו גם מאפשרת לכוחות שוליים ואף עוינים למלא את הוואקום שנוצר ו"לגנוב את המאבק".  הדרך להתרופפות המאבק היא קצרה.

מצביאים היו מאז ומעולם ערים לסכנות אלו, וטבעו את עקרון ניצול ההצלחה:  שומה על המצביא לתכנן מראש, כחלק בלתי נפרד מתכנית המערכה,  גם  מהלכים לרדיפת האויב ולניצול ההצלחה שהושגה.  ההצלחה ערערה את  כוחותיו של היריב ואת מנהיגותו ותכניותיו, וניצולה יכול להפוך הישג זמני ומוגבל להישג של קבע.  מכיוון שמאבקים בלתי אלימים, כמו מאבקים צבאיים, מיועדים להשיג שינויים –של- קבע בשדה -הכוחות החברתי, הכלכלי  והפוליטי, עקרון זה תופש כמובן גם במאבקים כאלו.

איך נימנע מן הסכנות שבעצירה מוקדמת מדי?

א.   הערכת-מצב אסטרטגית.  עלינו לעשות כשם שעושים מצביאים, הלומדים בפרוטרוט את שדה הכוחות, את הצדדים היריבים  ואת נקודות הכוח והחולשה שלהם .  במיוחד:

1. עלינו לזהות את הצלחותינו,  גם אם פירותיהם חלקיים ואולי בלתי מספקים לחלקנו.  למשל, יש הסבורים כי  דו"ח ועדת טרכטנברג והחלטת הממשלה מהווים כשלון של מאמצינו,  "מריחה של הממשלה", משום שנושאים מרכזיים נותרו ללא מענה.  ואילו בעיני דו"ח זה , שנולד כתגובה למחאה, מהווה הצלחה משמעותית, הן משום הנושאים החשובים שכיסה, והן משום שהממשלה הכירה בגלוי בצורך בשינויים בתחום החברתי, קיבלה את הנחות היסוד שלו והתחייבה לביצוע.
2. עלינו לזהות את כשלינו ונקודות התורפה שלנו. 
3. עלינו לזהות את שלבי ההתפתחות של המאבק והיכן אנו עומדים כיום.   בעיני, שלב המחאה הסתיים עם דו"ח טרכטנברג.  מכאן ואילך יש להמשיך במאבק מתמשך,  שמטרת המינימום שלו –אבל בשום פנים לא היחידה- היא להבטיח את ישומו המלא של הדו"ח.
4. זיהוי הקולות המרובים בשדה הכוחות:עלינו לפעול תוך הקשבה לריבוי הקולות בתוכנו ולהימנע מפעולות וניסוחים שייצרו ניכור.  לדוגמה, פסילה גורפת של דו"ח טרכטנברג  תביא לאובדן הקולות בציבור הרואים בו הישג משמעותי, ואילו אימוץ בלתי -מבוקר שלו והפסקה זחוחה של המאבק יביאו לאבד את אלו שאינם מרוצים מן הדו"ח.  בדומה לכך, הן בקהל הבלתי-מעורב והן בין מתנגדי המאבק ישנם קולות שונים, שאת חלקם אפשר להטות על צדנו בפעולה נכונה.   חשוב לזהות את הקולות השונים שאינם על צידנו ולהבין את עמדותיהם, וכן לזהות את הקולות השונים בצד השני.

ב.       בניית אסטרטגיה לשלבים הבאים.

1. עדכון האסטרטגיה כך שתתאים לשלב הנוכחי ולשלבים הצפויים.    צבאות ומאבקים אזרחיים נוטים "להלחם את המלחמה הקודמת" מבלי להבין את השינויים שהתחוללו בשדה הכוחות ואת הצורך באסטרטגיה מעודכנת.  הסכנה גדולה יותר כשיש הצלחה ולכן אין הדחף ללמוד משגיאות, דחף המפעם דווקא אצל הצד המובס.
2. המשך פעולה ברמת המעשה מבלי לחתור להסכמות  אידיאולוגיות.  אחד מיסודות כוחו של המאבק הוא היותו חוצה גבולות פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים.   ההנחה שהמאבק דורש בסיס אידיאולוגי משותף היא מפלגת  והרסנית, ובישראל היא גם חסרת סיכוי.  מה שנדרש הוא המשך התנופה על בסיס של הסכמות מעשיות אד-הוק, תוך שמירה על פלורליזם אידיאולוגי.3.        3. קביעה  עדכנית של יעדים חדשים  לטווח המיידי, הבינוני והרחוק.  הציבור מצפה להתוויית אופק , חזון ויעדים מציאותיים ומעשיים לשלבים הבאים .  בעיני, יעד מרכזי לטווח הבינוני הוא השפעה על  הרכב  הכנסת והממשלה לאחר הבחירות הבאות כך שהצדק החברתי יטופל כנושא מרכזי .  מיעד זה יגזרו כמובן יעדים מעשיים מרובים כי שנראה להלן.
3. הגדרת "בעד" ולא רק "נגד".  אחד ממקורות העוצמה של מאבקים מוצלחים היא היכולת להגדיר לאן אנו רוצים ללכת וכיצד נלך לשם.  לא די לתבוע הגדלת תקציבים; צריך להגדיר גם מניין.

 בניית -הכוח של המאבק.  כדי לצמצם את הכוחות הניצבים נגדנו יש לבנות את כוחנו בנייה של קבע, כולל מוסדות, מערכות הסברה ותקשורת, אימון מנהיגות, משאבים ולוגיסטיקה.  בלי אלו לא יצלח מאבק לטווח ארוך.  בנייה כזו של המאבק איננה דורשת בהכרח קיומו של ארגון היררכי , במתכונת של צבא או של ארגונים כלכליים ופוליטיים.  אפשר ואף נחוץ שסגנון המנהיגות יהיה רחב, מבוזר, עממי ובלתי –היררכי, עם כר נרחב ליוזמות מקומיות ולמאבקי-משנה, עם מסגרת-גג פתוחה וגמישה, המקנה משאבים מרכזיים כגון גישה לתקשורת, יעוץ משפטי, פרלמנטרי וכו', ומאפשרת יצירת בריתות אד-הוק. 

                    בין היתר נדרשים הדברים הבאים:

   1. חזרה לבסיס הכוח האמיתי של המאבק:  העם.   הידברות מתמדת עם כל הציבורים, תרגום צרכיהם ומצוקותיהם לשפות מקצועיות (כמו התרגום הכלכלי של ועדת ספיבק-יונה) ולשפת המאבק,  וייצוג שלהם הם קריטיים אם אנו רוצים שהתנועה תישאר עממית.

2. שיתוף  הציבור במטרות, ביעדים ובאסטרטגיה.  רצוננו הוא שקבוצות שונות ורבות ינהלו מאבקים עצמאיים –למחצה אך תחת קורת הגג של התנועה. לשם כך נחוצה מערכה של הסברה, חינוך ואימון בדרכי המאבק.

3.עידוד לבניית קהילות-מאבק.  (לשם מה וכיצד עושים זאת –אכתוב בנפרד)..  4.סולידריות פעילה  "אם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד לצד השני" קובע פתגם בריטי.  על המאבק לסייע באופן פעיל למאבקים ספציפיים הקרובים ברוחם למאבק הכללי.  עלינו לראות את מצוקתם כמצוקתנו.  חשוב שנעמוד לצד הרופאים המתמחים, לצד עובדי הקבלן או לצד מפוטרי 'פרי הגליל'.  אסור לנו לעמוד מנגד ולהמשיך לקרוא לצדק חברתי, כאשר הוא נרמס לנגד עינינו . כיום יש בכוחנו להעמיד ציבור גדול להיאבק לצד המקופחים, ועל ידי כך להחזיר לעצמנו את הסולידריות החברתית.

ג.        משא ומתן מתוך עמדת כוח אך בלא כוחנות:   מאבק יעיל יביא אותנו לשאת ולתת עם הממשלה ועם גופים נוספים.  המו"מ יתייחס לא רק לנושאים ציבוריים כלליים, כי אם גם למאבקים צודקים ספציפיים.  בצד המאבק הכללי על צדק חברתי, עלינו להלחם גם את מלחמתם של צבורים 'דפוקים' כגון עובדי הקבלן או הרופאים המתמחים, כדי לתת להם בסיס כוח ולמנוע מן השלטונות להפעיל את מד'יניות 'הפרד ומשול' שהם רגילים בה.   נושא מרכזי במו"מ כזה הוא הבטחת יישומו של דו"ח טרכטנברג.

   1. תקיפות מתוך עמדת כוח:  יש בידי המאבק   יכולת רבה לשלול מן השלטון וממוסדות שונים את שיתוף הפעולה הפסיבי מצד הציבור, המאפשרת להם להמשיך בעוול באין מפריע;  לדוגמה, שביתות המתמחים, חרמות כגון חרם הקוטג', סירוב אזרחי לגבייה בלתי צודקת של כספים,  נכונות שלא לציית לתקנות בלתי מוסריות (כגון האיסור להתפטר!) ונכונות לשלם על כך מחיר, מיאון להסכים לשלוח את הילדים למערכת חינוך הגובה כסף שלא בצדק וכו' וכ'ו. תורת המאבק הבלתי אלים מכירה מאות כלים מסוג זה.

 2.כבוד לצד השני.  זלזול ביריב הוא אחת השגיאות החמורות שיכולים לוחמים לשגות.  אחת הפנים של זלזול ביריב היא דיבור מזלזל ופוגע ("הוא חלש וטיפש",) ייחוס של כוונות זדון ("הוא עושה זאת מטעמים של יחסי ציבור"), התפארות ("אנחנו נראה לו!"), וביטול הישגים ("בהצעות שלו אין שום דבר חדש").  דיבור כזה מחליש אותנו ומוסיף כוח לצד השני, בעוד הכבוד שנחלוק לו יכבד גם אותנו.  בישראל איננו נוהגים לפרגן ליריב על צעדים חיוביים שעשה,  אבל זוהי חכמה חשובה שאם נפעיל נקדם באמצעותה סגנון חדש ומועיל. כבוד ופרגון אינם חולשה כי אם כוח-אם הם באים בצידה של נחישות.

3.בריתות ושיתופי פעולה.  גם אם אחרים הנאבקים במקביל לנו אינם חולקים אתנו את האידאולוגיה שלהם, גם אם האינטרסים שלהם שונים משלנו וגם אם מניעיהם חשודים עלינו, כריתת ברית, ולו גם זמנית, ולו גם לעניין אחד, תחזק את המאבק.  גופים כגון ההסתדרות, ועדי עובדים, גופים עסקיים  ואפילו גופים ממשלתיים יכולים לסייע לנו ולהסתייע בנו בעניינים ספציפיים.

לכאורה, נראה כי מכלול זה של פעולות מחייב השקעה ארוכה של זמן ומאמץ; אבל לדעתי בהשקעה של מספר ימים מרוכזים אפשר לבנות את עיקרי הערכת המצב ובניית אסטרטגיה, ולעבור בכך מן המחאה המוצלחת-להפליא בה היינו עד כה,  למאבק פעיל ומושכל לאורך זמן על שינוי פניה של החברה בישראל.

1.         עצרת ענק ב-29.10.11:

א.   אני מציע שהמוטיב המרכזי בפתיחת העצרת יהיה נחרץ אבל בלתי-מתעמת:  הציבור הנאבק מכיר בצד החיובי של פעולות הממשלה, אבל אינו מוכן להסתפק בהן . מטרת המאבק איננה להלחם בממשלה  אלא להראות לה מה חסר עדיין בהחלטות  שאישרה ומה עוד דרוש;   וכן להבטיח לה רוח גבית כדי  לעמוד מול מתנגדי השינויים הנחוצים.   ב.  להזכיר לה שהעם  מוכן להקריב הרבה לשם קידום הצדק החברתי, ושלא יסתפק בשינויים קוסמטיים.  ג.  להבהיר לה שאם השינוים הדרושים יתעכבו,   יפעיל הציבור את עוצמתו, בדרכים בלתי אלימות אבל נחרצות, כדי למנוע את מסמוס הדברים וכדי לשבש מהלכים שלטוניים של אי-צדק.  ד.  יודגש כי המאבק הוא חוצה גבולות פוליטיים ומשותף לכל.

ב.  העצרת ושביתת העם יוקדשו, באופן ספציפי, להפגנה משמעותית של סולידריות עם הציבורים המקופחים ביותר, כגון עובדי קבלן, מובטלים, אמהות חד-הוריות, הישובים הבלתי מוכרים בנגב וכו'.  להלן אדבר על 'עובדי קבלן' כדוגמא בלבד. יוכרז כי  המוטיב המרכזי יהיה בעצרת יוכרז ש"כולנו עובדי קבלן ",         ו- "הקיפוח שלהם הוא הקיפוח שלנו". 

 ג. התכנון והביצוע יעשו במשותף עם ההסתדרות הכללית,  ארגונים כגון 'יד לעובד'  וארגונים כגון the hub שמומחיותם היא ביצירת מעגלי שיחה.  שיתופי פעולה כאלו  הם חלק מרכזי ביצירת כוח. 

ד.   ה. יוכרז על ביצוע הפעולות הבאות ביום השביתה:

1).  3 דקות דומיה בכל הארץ, כולל כבישים, שתוקדש למחשבה על הדפוקים שבתוכנו, למשל עובדי קבלן.  ישלח באינטרנט וישודר ברדיו ובטלביזיה טקסט קצר ומעורר השראה שייכתב על ידי דמות ציבורית  , שיעסוק בתופעה החברתית הקשה.   הציבור יתבקש להקדיש את 3 הדקות לעיון בהם.

2).   מאהלים- ליום- אחד של עובדי קבלן וקבוצות דפוקות דומות   באתרים מרכזיים.  במאהלים אלו יתארחו השובתים,  ישמעו על מציאות החיים הדפוקה  ויחלקו את ההבנות אודות השיטה הפסולה הזו: מה פירוש להיות עובד קבלן, מה המחיר החברתי שאנו משלמים וכו'. יושם דגש על כך שהשיטה הזו פוגעת בכולנו.   לאחר המפגשים יתפצלו האורחים והמארחים לצוותים שיבצעו  תפקידים כגון:

           א)   משמרות-גינוי לפני בתי עסק ומוסדות המעסיקים עובדי קבלן, וחברות המארגנות עובדים כאלו,  בהפגנה שקטה של גינוי, בנוסח "כולנו עובדי קבלן".

         ב)   משמרות מחאה לפני בתיהם של אישי ציבור המקדמים את שיטת ההעסקה הזו.

        ג)    פתיחת חרם צרכנים על מוסדות המעסיקים עובדים כאלו, עם החתמת השובתים על התחייבות כתובה לקיים את החרם  כל עוד החברה לא תשנה את דרכיה.

         ד)    פרסים סמליים ציבוריים ליחיגים ולארגונים מקדמי צדק חברתי.

         ה)      צוותים קבועים.   יינתן  עידוד לצוותי-משימה אלו להתארגן ולפעול על בסיס קבוע בשנה הקרובה.

           ו)     יינתן עידוד לקשר אישי של שובתים עם עובדי הקבלן, כולל מפגשים לאחר השביתה וסיוע אישי להמשך המאבק של ה'דפוקים'.

 ג.  במקביל תהיה הזמנה פומבית למנהלים, אנשי עסקים ופוליטיקאים לדון ביחד בתופעה, במחיריה ובדרכים לצמצומה.  יפתח תהליך משותף וחוצה גבולות פוליטיים של חיפוש דרכים למאבק ברמה של מקבלי ההחלטות.

ד.            עיקר החשיפה התקשורתית תוקדש לאירועי ההזדהות הללו, תכלול לימוד הבעיות ובייחוד תוקיע שמית או מוסדית את מקדמי השיטה הפסולה ותפרגן  למתנגדים לה.

 ה.  בעצרת ובשביתה יוכרז   על הקמת ועדות מעקב שיבחנו , עד לאחר הבחירות הקרובות, את "מדד אי הצדק " ואת "מדד הצדק" של אישים ומוסדות, ויוכרז כי מעתה מדד זה ישמש מדד פומבי לתרומתו או נזקיו של כל איש ציבור, כדלהלן:

             1)  חברי כנסת ושרים המקדמים חקיקה  בלתי צודקת או סקטוריאלית, או מטרפדים התקדמות לקראת צדק חברתי.

           2)   כנ"ל:  אישים ומוסדות בתחומי הכלכלה, הבנקאות, הניהול וכו' המקדמים תופעות חברתיות וכלכליות פסולות.

            3)  כנ"ל אישים ומוסדות הנוהגים בזבוז ראוותני בכספי ציבור (כגון חברת החשמל שהוציאה 35 מיליון ₪ על שי לחג לעובדיה!).

 ועדות המעקב יעקבו במשך השנה הקרובה , בעזרת מדדים מדויקים,  אחר 'הפוגעים בצדק החברתי'  ויוקיעו אותם, ויפרגנו ל'מקדמי הצדק החברתי'.   כלפי הבולטים לרעה   ינקטו פעולות שונות, כגון משמרות גינוי ומחאה לפני בתיהם, קריאה לחרם כלכלי , קריאה להתפטרות עובדים וכו'.

עבודה זו היא לטווח רחוק:  עלינו להתחיל כבר עכשיו  את המאבק על הצדק החברתי בבחירות הבאות.   פוליטיקאים הפועלים כנגד הצדק החברתי יוקעו ברבים, ובפריימרים ובבחירות יערכו מאבקים ציבוריים להכשלתם.  ההיפך יהיה עם מקדמי הצדק החברתי.  עבודת ועדות המעקב  תתבסס על מדדים מדויקים שיקבעו בידי אנשי מקצוע המלווים את המאבק,   כדי לשמור על אובייקטיביות וניטרליות ולמנוע חיסולי חשבונות.

המאבק הבלתי -אלים לא הומצא על ידי מייצגיו הבולטים ביותר, המהטמה גנדהי ומרטין לותר קינג.  לכל אורך ההיסטוריה, ובכל העמים, היו יחידים וקבוצות אשר, בהיותם נתונים למציאות-של –עוול, בחרו להיאבק כנגדה בנחישות ובמסירות, אך בלא להפעיל כלי -נשק.  חלקם עשו כך מטעמים אידיאולוגיים, אך רובם בחרו בכלים אלו מטעמים פרגמטיים.  ישנן מאות דוגמאות למאבקים מוצלחים כאלו (שנאספו ונותחו על ידי החוקר והתיאורטיקן הגדול פרופ' ג'ין שארפ).  הניסיון ההיסטורי הראה שמאבקים לא -מועטים כאלו הביאו  לתוצאות מרשימות, הן בהשתחררות מכיבוש זר, הן בסילוק משטרים רודניים, הן בהתגברות על אפלייה והן בתיקון עוולות חברתיות אחרות.  כמו כן מראה הניסיון שהמחירים שמאבקים כאלו גובים מכל הצדדים הם  נמוכים לאין -שיעור נמוכים ממחירם של מאבקים אלימים.  יתר על כן, משהושגה מטרת המאבק קטן הסיכוי שהרודנות שנפלה תתחלף ברודנות חדשה, וגדל הסיכוי שהחברה שהשתחררה תהיה דמוקרטית יותר; וזאת מכוח העובדה שהמנהיגות במאבקים בלתי אלימים נוטה מטבעה להיות מבוזרת יותר ובעלת אופי דמוקרטי ומשתף, ולכן עצם המאבק הבלתי אלים מהווה חינוך לדמוקרטיה של החברה הנאבקת .

נביא דוגמאות בלתי-ידועות מן ההיסטוריה היהודית, מתקופת המרד היהודי נגד הרומאים, כפי שתיעד יוסף בן-מתתיהו.  הערותיי בסוגרים באותיות נטויות ומוקטנות נועדו להאיר פנים שונות של המאבק הבלתי אלים.

"…פילטוס (הנציב הרומי ביהודה בשנים 26-36 לספירה, אשר צלב את ישו.) , אשר נשלח לארץ יהודה על ידי טיבריוס כנציב, ציווה להכניס לירושלים–בחסות הלילה ומכוסים במעטה–את צלמי הקיסר…(התנהגות אופיינית של שלטון במצב של עימות עם הנתינים, המשלבת עורמה וכוחנות).    כאשר האיר היום עורר מעשה זה מהומה עצומה בקרב היהודים.  אלה שבקרבת המקום היו אחוזי תדהמה, כי בעיניהם נרמסו בכך חוקיהם האוסרים להציב כל צלם בעיר; ולשמע זעמם של בני העיר  נהרו המונים מן הכפרים אל העיר (התעוררות ראשונית בלתי מאורגנת) ומשם מיהרו היהודים לצאת לקיסריה אל פילטוס, והתחננו בפניו שיסלק את ניסי הצבא מירושלים ויכבד את חוקי אבותיהם. (הפגנת המונים וניסיון להידברות).   כאשר סירב פילטוס לבקשתם השתטחו לפני ביתו, וחמישה ימים וחמישה לילות תמימים שכבו כך ולא משו ממקומם  (ההידברות נשברת;  הנאבקים עוברים לאמצעי תובעני יותר:  sit-in,  או שביתת-שבת , או, ליתר דיוק, שכיבת-שבת).

ביום שלאחר מכן התיישב פילטוס על הבמה באצטדיון הגדול וקרא לעם לבוא אליו, כאילו בכוונתו להשיב להם תשובה; אך לחייליו, שנשקם בידם, הורה באמצעות סימן מוסכם מראש לכתר את היהודים ( תגובה אוטומטית של שלטונות לנוכח מאבק בלתי -אלים עממי   היא הפעלה משולבת של הולכת שולל, הפחדה ואיום בשימוש בכוח.)כאשר מצאו היהודים את עצמם מכותרים במערך של שלוש שורות של חיילים,  הוכו באלם למראה בלתי-צפוי זה (ההפחדה משתקת את הנאבקים);  לאחר שפילטוס הזהירם כי יצווה לטבוח בהם אם לא יכניסו את צלמי הקיסר לעירם, סימן לחייליו לשלוף את חרבותיהם (הסלמה מצד השליט ואיום ישיר באלימות). היהודים, כאילו קבעו זאת מראש, נפלו ארצה כאיש אחד, פשטו את צוואריהם וזעקו כי נכונים הם למסור את נפשם ובלבד שלא יפרו את חוקי תורתם ( השיתוק מתחלף בנחישות; תגובה עממית רחבה, גם כשאין מנהיגות;  סירוב להשתמש בכוח נגדי ונכונות לכל קרבן).     משתאה ליראת שמים נחרצת זו ציווה פילטוס לסלק מיד את נסי הצבא מירושלים"[1]. (העוצמה המוסרית והנפשית של הנאבקים מביאה את השליט להעריך את יריביו ולהבין שאין בכוח הכלים האלימים שבידיו  להרתיע אותם.  התוצאה:  התקפלות החזק-לכאורה מפני החלש  ). 

מקץ כמה שנים עלה לשלטון הקיסר גאיוס קליגולה, מהקשים בקיסרי רומי, אשר "…דרש שיחשבוהו לאל וגם יפנו אליו בשם זה, ובהורגו את בכירי האצולה כרת את צמרת המדינה, אף הרחיב את פשעיו לארץ יהודה; ואכן שלח את פטרוניוס (נציב סוריה בשנים 39-42)  בראש צבא לירושלים להציב פסלים בדמותו במקדש, וציווה, אם יסרבו היהודים לקבלם, להרוג את הסרבנים ולמכור את שאר העם לעובדים (הפעם בא השליט עם מדיניות אלימה מתוכננת). … פטרוניוס יצא  איפוא עם שלושה לגיונות וחילות עזר סוריים רבים מאנטיוכיה לארץ יהודה… עד מהרה אחזה אימה בכולם, כי הצבא עמד כבר בשערי פטולמאיס (עכו). ..היהודים על נשיהם וטפם התאספו במישור שלפני פטולמאיס, והתחננו אל פטרוניוס, ראשית על חוקי אבותיהם, ואחרי זה על נפשותיהם…" (שוב, התכנסות עממית בלתי אלימה תוך נסיון הידברות).

פטרוניוס התרשם , השאיר את צבאו בעכו ו -"…זימן את העם ואת כל נשואי הפנים לבוא אליו לטבריה. (השליט מתרשם מן העוצמה המוסרית והמעשית של הנאבקים, ונוקט צעדים להידברות תוך הפחתת האיום ומניעת הסלמה). הוא  תיאר להם   את עוצמת רומא ואת איומיו של קיסר,ויתר על כן, אף הראה להם את חוסר התבונה שבדרישתם:  בעוד כל שאר העמים הסרים למשמעתה של רומא הציבו בעריהם …את פסלי קיסר, רק הם לבדם המרו את פיו, והתנהגותם מגלה את יהירותם שיש בה משום התמרדות…(הגדרת הנאבקים כמתמרדים או פורעי חוק מיועדת להפחיד אותם ולהרתיעם, וכן מכשירה את הקרקע לנקוט כנגדם באלימות).   העם זעק כי הוא נכון לסבול כל סבל למען התורה.  פטרוניוס השתיק את זעקתם ושאל:  "התילחמו, אם כן, בקיסר?"    ( ניסיון "לסחוב את היריב בלש/ון" כדי לגרור אותו לאמירות שלא התכוון אליהן ולהצדיק בכך צעדים אלימים).  תשובת היהודים הייתה כי הם מקריבים פעמיים ביום קורבנות לשלום  הקיסר ולשלום העם הרומי, אך אם הוא רוצה להציב את הצלמים עליו להקריב תחילה את העם היהודי כולו, כי הם מוכנים ברצון למסור את עצמם, על  נשיהם וטפם, לשחיטה.  (מיקוד התביעה:  המאבק מכוון באופן ממוקד כנגד הצלמים, ולא כלפי שלטונו של הקיסר).  בשומעו דברים אלה נמלא פטרוניוס פליאה וחמלה על האנשים ועל דבקותם במצוות תורתם, דבקות שאין למעלה ממנה, ועל עמידתם האיתנה אל מול פני המוות."  (הנחישות והאומץ של הנאבקים מעוררים כבוד אצל יריביהם, ועשויים לגרום ל"היפוך הלב".  גנדהי  ראה את "היפוך הלב" של הצד השני כתועלת העיקרית של מאבק נחוש בלתי אלים.)

המשא ומתן בין פטרוניוס לבין העם נמשך ימים רבים.  (המשא ומתן הופך לשביתת- שבת מתמשכת, שיש לה מחיר כלכלי לשני הצדדים;  נוצרת התמודדות-כוח בין צדדים בלתי- שווים, שבה מצפה כל צד שמשנהו ימצמץ הראשון ).  " בראות פטרוניוס כי  העם איננו מוותר , וכי קיים חשש שהארץ  תישאר לא זרועה, שהרי זה חמישים יום שוהה העם אצלו בבטלה, והימים ימי זריעה,  זימן לבסוף את כולם יחד ואמר:  "מוטב שאנוכי אסתכן, אולי אצליח בעזרת האל לשדל את קיסר, ואשמח יחד אתכם על שבאה לנו ישועה;  אך אם תבער חמתו נכון אני למסור את נפשי להצלת נפשות כה רבות".  (היפוך-הלב הופך להזדהות שלמה עם היריב, עד כדי נכונות להיענש).  הוא חזר עם חילו מעכו לאנטיוכיה,, כתב לקיסר והוסיף שאם גאיוס אינו רוצה לאבד הן את הארץ הן את אנשיה, עליו להרשות ליהודים לשמור את תורתם ולבטל את הגזרה."   למרבה המזל נרצח גאיוס הזועם קודם שהספיק להעניש את הנציב  על סרבנותו.  [2]

בשני המקרים מתחיל העימות בהפגנה גדולה שקטה תוך קיום ניסיון להידברות.  ההפגנה היא אמצעי של מחאה ושכנוע. אמצעים אלו הם הפחות עוצמתיים מבין מכלול הכלים למאבק.  כשההידברות נכשלת, מסלימים  הנאבקים  את המאבק ועוברים לשביתת- שבת;    שביתה היא צעד אקטיבי שבו מפסיקים השובתים לשתף פעולה או להסכים בשתיקה  עם המצב הקיים.  זהו אמצעי התובע מן הנאבקים קורבנות ורמת הסתכנות גבוהות יותר מאשר הפגנות, אבל בכוחו לערער את כוח השליט:  כשהשליט מגלה ששלטונו תלוי בנכונות העם לשתף עימו פעולה, עליו להיערך מחדש.   אם הוא מאמין ש"מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח", יסלים, ויגלה שככל שהוא ברוטלי יותר כן הולך כוחו שלו ומתערער מול העוצמה המעשית והמוסרית של יריביו.    אם הוא שקול יותר, יעריך את המצב החדש,  וינסה לנקוט צעדים שיהפכו את שלטונו לקביל יותר בעיני נתיניו.  אלו אינן אגדות רומנטיות כי אם תהליכים ממשיים שכל צפייה במהדורת חדשות בטלביזיה  מראה אותם.

'מחאת קיץ '2011 לא הייתה מעולם רק 'מחאה'. למרות שמה, היא מאבק ציבורי של ממש,המשתמש בכלים קלאסיים של מאבקים בלתי-אלימים , (שבחלקם נוצרו על ידי מנהיגים דגולים כגון גנדהי).

מה בין 'מחאה' לבין 'מאבק'? 'מחאה' באה לבטא כאב ואי-הסכמה למצב- הדברים, בתקווה שהצד השני ישמע, יבין וישנה את מצב-העוול; ואילו 'מאבק' בא לשנות את יחסי הכוחות העומדים בבסיס מציאות-העוול.

מהם הכוחות המשמרים את מציאות-העוול?

• אידיאולוגיה, השקפת עולם ואינטרסים שעל פיהם פועל השלטון.

• תמיכתם במדיניות-העוול של יחידים, כוחות וארגונים כלכליים , חברתיים או פוליטיים שמציאות-העוול פועלת לטובתם.

• הסכמה-בשתיקה מצד הציבור הסובל מן העוול למציאות-העוול, ושיתוף- פעולה פסיבי עימה ( גם אם ברגשותיו הוא מתנגד לה).

בלא שינוי של יחסי הכוחות הללו לא יתכן שינוי המציאות! ושינוי כזה דורש מאבק, לא רק 'מחאה'.

בצד פעולות מחאה ושכנוע, חייב מאבק כזה לנקוט כמה כיווני פעולה:

• צמצום שיתוף -הפעולה של הציבור עם העוול .

• צמצום עוצמתם של הכוחות משמרי-העוול ושיבוש מהלכיהם.

• בנייה והצבה של כוח נגדי, לשם:

o בניית כוחו של הציבור הנאבק על ידי טיפוח המנהיגות, טיפוח סולידריות, אימון וחינוך, מימון, תקשורת, ארגון , לוגיסטיקה, מוסדות ציבוריים וחברתיים וכו'.

o גיוס תמיכה , הן מקרב הציבור הנאבק, הן מן ה'קולות הצפים', הן מקרב צופים מבחוץ (בארץ ומחוצה לה) והן-אפילו-מכאלו המשתייכים למחנה האחר.

ניתוח 'מחאת 2011' בכלי החשיבה של תורת המאבקים הבלתי –אלימים מגלה שימוש באמצעי -מאבק קלאסיים כדוגמת מאבקים מפורסמים בעולם כולו: האוהלים היוו התיישבות-ללא-היתר (sit-in) במרחב ציבורי , בניגוד לתקנות האוסרות על פעולות כאלו (נוסח גנדהי); הפגנות-ענק הראו למימשל כי הפעם עומד מולו כוח ציבורי גדול שמאחוריו יכולת ארגון מרשימה (נוסח מרטין לותר קינג); כיבושם ה"בלתי-חוקי" של מבנים נטושים קטע את ההסכמה האילמת ל'זכות הפרטיות' של בעלי נכסים. (נוסח 'סולידריות' בפולין הקומוניסטית); חרם הקונים על 'תנובה' שלל ממנה את ההסכמה הפסיבית להפקעת מחירים (דוגמת החרם על התה בפרוץ מלחמת השחרור של ארצות הברית); בשביתת המתמחים ברפואה- הכלי הקלאסי של מאבקי עובדים בעולם כולו- הפסיקו המתמחים את שיתוף-הפעולה הפסיבי עם עוולות מערכת הרפואה הציבורית, ושיבשו את פעולת המנגנון שייצר את העוולות; ההתפטרות הקולקטיבית (שוב גנדהי!) הפעילה כוח שהביא לראשונה את ראש הממשלה להתערב ; הדיונים וההידברות בין קבוצות הניחו יסוד לסולידריות שהיא כה נחוצה לשם יצירת כוח קהילתי וציבורי (כמו בפאריס ב-1968); השילוב שבין פעולות מרכזיות לפעולות מקומיות ואזוריות הביא לביזור המנהיגות, למתן ביטוי לכאבים מקומיים, ולהרחבת מעגל התומכים; השימוש במומחים הביא לתרגום רחשי-הלב העמומים של ציבורים שונים לשורת תביעות מעשית ובת-מדידה, וכיוצא בזה.

החלטת הממשלה על אימוץ המלצות ועדת טרכטנברג מקרבת את סיומו של פרק המחאה, אבל לא מן הנמנע שיהיה צורך בפרק חדש, של מאבק. מצד אחד, ישנם הסבורים שהמלצות הועדה אינן מספקות ויש להיאבק על תחומים נוספים. ומצד שני, גם אם ההמלצות עונות על כל ציפיותינו, עדיין רבה הדרך ליישום נכון: עד עתה שקטו הכוחות ששינוי עלול לאיים עליהם, אבל עתה, לפני ההחלטות בכנסת ויישומם, יש לצפות להתעוררותם. מפלגות סקטוריאליות, מגזרים אינטרסנטיים, ואפילו ארגונים ממשלתיים כגון משרד הביטחון, ינסו לנטרל את ניסיונות השינוי. הם אינם עתידים להתרשם מ'מחאה': מול כוחם צריך יהיה להציב כוח נגדי.

לקראת מאבק כזה, שומה עלינו ללמוד מן ההיסטוריה של מאבקים בלתי -אלימים בעולם כולו כדי להתכונן למאבקים הצפויים לנו, לחזות התפתחויות ולתכנן את צעדינו, כשם שמצביאים גדולים משתמשים בידע מן ההיסטוריה הצבאית כדי לבנות את המערכה. עתה יש מרווח-נשימה שמאפשר להעריך מחדש את שדה הכוחות, ולהתכונן לפעולה אם תידרש. בבואנו להעריך את המצב נבחן , בין היתר, מיהם הכוחות המתנגדים לשינוי, מיהם התומכים הפוטנציאליים, אילו השלכות יהיו לכל צעד שיינקט על כל אחד מן הקולות המרובים המאכלסים את הזירה (תומכים, מתנגדים ונייטרליים), , אילו צעדים יעוררו הסכמה נרחבת ואילו צעדים יעוררו התנגדות ואצל מי, מהם התרחישים האפשריים , אילו חלופות יש בידינו וכו'. לאור הערכת המצב אפשר יהיה לנסח עקרונות אסטרטגיים , ועל בסיסן -להכין תכניות מגרה לתרחישים שונים, וכיוצא בזה.

מאבקים בלתי אלימים הופעלו בעימותים מסוגים שונים משך כל ההיסטוריה האנושית ובכל התרבויות, כדי להתנגד לדיכוי, לחתור תחת דיקטטורות, להתנגד לכיבושים זרים, להגן על מיעוטים נרדפים, ולהרחיב את גבולות החירות. מאבקים כאלה בעבר היו בעיקר תולדה של אינטואיציה, ספונטניות, מאורעות מקריים ואילתור. במאה העשרים נוצר בהדרגה בסיס-ידע שתיאר מסכת כוללת של אסטרטגיה, טקטיקות וכלים לניהול אפקטיבי של מאבקים כאלו . כיום, קבוצות העוסקות במאבק בלתי -אלים כבר אינן צריכות להמציא מחדש את הגלגל. באמצעות הבנה עמוקה יותר של גישה זו, שיתוף בידע הזה, והשימוש באסטרטגיה ובתכנון ארוך טווח -יהפוך המאבק הבלתי -אלים ליעיל יותר.