סכנות וסיכויים במעבר ממחאה למאבק

  לימוד סכסוכים מראה  שלעתים דווקא כאשר קבוצה לוחמת משיגה הישג משמעותי היא נוטה לעצור את תנופת- ההצלחה "כדי להתארגן" או כדי "לחשוב לטווח הרחוק" או סתם "כדי להחליף כוח".  כפי שלמדו מצביאים רבים מניסיון מר, עצירה זו מאפשרת ליריב שהתערער ליטול מחדש לידיו את היוזמה שאיבד, ולהפוך את הקערה על פיה. מדוע זה קורה?

א.    תחושת גאווה על ההישג יכולה להביא לשיכרון -כוח ולהרגשה שהצד השני הוכה מכה משתקת , ולכן כניעתו מובטחת:   תחושת הדחיפות לנוכח יריב חיצוני משותף מתפוגגת: המאבק היה מתיש ויש צורך לנוח ולהחליף כוח;  יש ההרגשה ש"עכשיו אנו יכולים סוף-סוף לטפל בעצמנו, להחליף כוח, לערוך את הבירורים הפנימיים שקודם לא הספקנו לעשות" וכו';

ב.      תהליך דומה יכול לקרות גם כאשר הנאבקים השיגו הישג אבל אינם מבינים זאת, ממשיכים לראות את דרכם כאילו לא העלתה פירות, ולכן מניחים למאבק מתוך תחושת חוסר –אונים.   במאבקים ציבוריים מורכבים קל ליפול למלכודת זו ולא לראות הישגים ממשיים כהישגים.

כאמור, השהייה כזו בניהול המאבק  מאפשרת ליריב לחשוב מחדש, להתארגן, לגלות נקודות תורפה אצל יריבו, למצוא בעלי ברית נוספים וליטול יוזמה מחודשת.  בו בזמן ,התפוגגות תחושת הדחיפות  עלולה לדחוק הצידה את הסולידריות שנוצרה במאבק,  להבליט  חילוקי דעות פנימיים שעד כה נדחקו לשוליים ,  ולדחוף  למאבקים פנימיים על תפקידים, סמכויות וכבוד. שהייה כזו גם מאפשרת לכוחות שוליים ואף עוינים למלא את הוואקום שנוצר ו"לגנוב את המאבק".  הדרך להתרופפות המאבק היא קצרה.

מצביאים היו מאז ומעולם ערים לסכנות אלו, וטבעו את עקרון ניצול ההצלחה:  שומה על המצביא לתכנן מראש, כחלק בלתי נפרד מתכנית המערכה,  גם  מהלכים לרדיפת האויב ולניצול ההצלחה שהושגה.  ההצלחה ערערה את  כוחותיו של היריב ואת מנהיגותו ותכניותיו, וניצולה יכול להפוך הישג זמני ומוגבל להישג של קבע.  מכיוון שמאבקים בלתי אלימים, כמו מאבקים צבאיים, מיועדים להשיג שינויים –של- קבע בשדה -הכוחות החברתי, הכלכלי  והפוליטי, עקרון זה תופש כמובן גם במאבקים כאלו.

איך נימנע מן הסכנות שבעצירה מוקדמת מדי?

א.   הערכת-מצב אסטרטגית.  עלינו לעשות כשם שעושים מצביאים, הלומדים בפרוטרוט את שדה הכוחות, את הצדדים היריבים  ואת נקודות הכוח והחולשה שלהם .  במיוחד:

1. עלינו לזהות את הצלחותינו,  גם אם פירותיהם חלקיים ואולי בלתי מספקים לחלקנו.  למשל, יש הסבורים כי  דו"ח ועדת טרכטנברג והחלטת הממשלה מהווים כשלון של מאמצינו,  "מריחה של הממשלה", משום שנושאים מרכזיים נותרו ללא מענה.  ואילו בעיני דו"ח זה , שנולד כתגובה למחאה, מהווה הצלחה משמעותית, הן משום הנושאים החשובים שכיסה, והן משום שהממשלה הכירה בגלוי בצורך בשינויים בתחום החברתי, קיבלה את הנחות היסוד שלו והתחייבה לביצוע.
2. עלינו לזהות את כשלינו ונקודות התורפה שלנו. 
3. עלינו לזהות את שלבי ההתפתחות של המאבק והיכן אנו עומדים כיום.   בעיני, שלב המחאה הסתיים עם דו"ח טרכטנברג.  מכאן ואילך יש להמשיך במאבק מתמשך,  שמטרת המינימום שלו –אבל בשום פנים לא היחידה- היא להבטיח את ישומו המלא של הדו"ח.
4. זיהוי הקולות המרובים בשדה הכוחות:עלינו לפעול תוך הקשבה לריבוי הקולות בתוכנו ולהימנע מפעולות וניסוחים שייצרו ניכור.  לדוגמה, פסילה גורפת של דו"ח טרכטנברג  תביא לאובדן הקולות בציבור הרואים בו הישג משמעותי, ואילו אימוץ בלתי -מבוקר שלו והפסקה זחוחה של המאבק יביאו לאבד את אלו שאינם מרוצים מן הדו"ח.  בדומה לכך, הן בקהל הבלתי-מעורב והן בין מתנגדי המאבק ישנם קולות שונים, שאת חלקם אפשר להטות על צדנו בפעולה נכונה.   חשוב לזהות את הקולות השונים שאינם על צידנו ולהבין את עמדותיהם, וכן לזהות את הקולות השונים בצד השני.

ב.       בניית אסטרטגיה לשלבים הבאים.

1. עדכון האסטרטגיה כך שתתאים לשלב הנוכחי ולשלבים הצפויים.    צבאות ומאבקים אזרחיים נוטים "להלחם את המלחמה הקודמת" מבלי להבין את השינויים שהתחוללו בשדה הכוחות ואת הצורך באסטרטגיה מעודכנת.  הסכנה גדולה יותר כשיש הצלחה ולכן אין הדחף ללמוד משגיאות, דחף המפעם דווקא אצל הצד המובס.
2. המשך פעולה ברמת המעשה מבלי לחתור להסכמות  אידיאולוגיות.  אחד מיסודות כוחו של המאבק הוא היותו חוצה גבולות פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים.   ההנחה שהמאבק דורש בסיס אידיאולוגי משותף היא מפלגת  והרסנית, ובישראל היא גם חסרת סיכוי.  מה שנדרש הוא המשך התנופה על בסיס של הסכמות מעשיות אד-הוק, תוך שמירה על פלורליזם אידיאולוגי.3.        3. קביעה  עדכנית של יעדים חדשים  לטווח המיידי, הבינוני והרחוק.  הציבור מצפה להתוויית אופק , חזון ויעדים מציאותיים ומעשיים לשלבים הבאים .  בעיני, יעד מרכזי לטווח הבינוני הוא השפעה על  הרכב  הכנסת והממשלה לאחר הבחירות הבאות כך שהצדק החברתי יטופל כנושא מרכזי .  מיעד זה יגזרו כמובן יעדים מעשיים מרובים כי שנראה להלן.
3. הגדרת "בעד" ולא רק "נגד".  אחד ממקורות העוצמה של מאבקים מוצלחים היא היכולת להגדיר לאן אנו רוצים ללכת וכיצד נלך לשם.  לא די לתבוע הגדלת תקציבים; צריך להגדיר גם מניין.

 בניית -הכוח של המאבק.  כדי לצמצם את הכוחות הניצבים נגדנו יש לבנות את כוחנו בנייה של קבע, כולל מוסדות, מערכות הסברה ותקשורת, אימון מנהיגות, משאבים ולוגיסטיקה.  בלי אלו לא יצלח מאבק לטווח ארוך.  בנייה כזו של המאבק איננה דורשת בהכרח קיומו של ארגון היררכי , במתכונת של צבא או של ארגונים כלכליים ופוליטיים.  אפשר ואף נחוץ שסגנון המנהיגות יהיה רחב, מבוזר, עממי ובלתי –היררכי, עם כר נרחב ליוזמות מקומיות ולמאבקי-משנה, עם מסגרת-גג פתוחה וגמישה, המקנה משאבים מרכזיים כגון גישה לתקשורת, יעוץ משפטי, פרלמנטרי וכו', ומאפשרת יצירת בריתות אד-הוק. 

                    בין היתר נדרשים הדברים הבאים:

   1. חזרה לבסיס הכוח האמיתי של המאבק:  העם.   הידברות מתמדת עם כל הציבורים, תרגום צרכיהם ומצוקותיהם לשפות מקצועיות (כמו התרגום הכלכלי של ועדת ספיבק-יונה) ולשפת המאבק,  וייצוג שלהם הם קריטיים אם אנו רוצים שהתנועה תישאר עממית.

2. שיתוף  הציבור במטרות, ביעדים ובאסטרטגיה.  רצוננו הוא שקבוצות שונות ורבות ינהלו מאבקים עצמאיים –למחצה אך תחת קורת הגג של התנועה. לשם כך נחוצה מערכה של הסברה, חינוך ואימון בדרכי המאבק.

3.עידוד לבניית קהילות-מאבק.  (לשם מה וכיצד עושים זאת –אכתוב בנפרד)..  4.סולידריות פעילה  "אם לא נהיה תלויים אחד בשני נהיה תלויים אחד לצד השני" קובע פתגם בריטי.  על המאבק לסייע באופן פעיל למאבקים ספציפיים הקרובים ברוחם למאבק הכללי.  עלינו לראות את מצוקתם כמצוקתנו.  חשוב שנעמוד לצד הרופאים המתמחים, לצד עובדי הקבלן או לצד מפוטרי 'פרי הגליל'.  אסור לנו לעמוד מנגד ולהמשיך לקרוא לצדק חברתי, כאשר הוא נרמס לנגד עינינו . כיום יש בכוחנו להעמיד ציבור גדול להיאבק לצד המקופחים, ועל ידי כך להחזיר לעצמנו את הסולידריות החברתית.

ג.        משא ומתן מתוך עמדת כוח אך בלא כוחנות:   מאבק יעיל יביא אותנו לשאת ולתת עם הממשלה ועם גופים נוספים.  המו"מ יתייחס לא רק לנושאים ציבוריים כלליים, כי אם גם למאבקים צודקים ספציפיים.  בצד המאבק הכללי על צדק חברתי, עלינו להלחם גם את מלחמתם של צבורים 'דפוקים' כגון עובדי הקבלן או הרופאים המתמחים, כדי לתת להם בסיס כוח ולמנוע מן השלטונות להפעיל את מד'יניות 'הפרד ומשול' שהם רגילים בה.   נושא מרכזי במו"מ כזה הוא הבטחת יישומו של דו"ח טרכטנברג.

   1. תקיפות מתוך עמדת כוח:  יש בידי המאבק   יכולת רבה לשלול מן השלטון וממוסדות שונים את שיתוף הפעולה הפסיבי מצד הציבור, המאפשרת להם להמשיך בעוול באין מפריע;  לדוגמה, שביתות המתמחים, חרמות כגון חרם הקוטג', סירוב אזרחי לגבייה בלתי צודקת של כספים,  נכונות שלא לציית לתקנות בלתי מוסריות (כגון האיסור להתפטר!) ונכונות לשלם על כך מחיר, מיאון להסכים לשלוח את הילדים למערכת חינוך הגובה כסף שלא בצדק וכו' וכ'ו. תורת המאבק הבלתי אלים מכירה מאות כלים מסוג זה.

 2.כבוד לצד השני.  זלזול ביריב הוא אחת השגיאות החמורות שיכולים לוחמים לשגות.  אחת הפנים של זלזול ביריב היא דיבור מזלזל ופוגע ("הוא חלש וטיפש",) ייחוס של כוונות זדון ("הוא עושה זאת מטעמים של יחסי ציבור"), התפארות ("אנחנו נראה לו!"), וביטול הישגים ("בהצעות שלו אין שום דבר חדש").  דיבור כזה מחליש אותנו ומוסיף כוח לצד השני, בעוד הכבוד שנחלוק לו יכבד גם אותנו.  בישראל איננו נוהגים לפרגן ליריב על צעדים חיוביים שעשה,  אבל זוהי חכמה חשובה שאם נפעיל נקדם באמצעותה סגנון חדש ומועיל. כבוד ופרגון אינם חולשה כי אם כוח-אם הם באים בצידה של נחישות.

3.בריתות ושיתופי פעולה.  גם אם אחרים הנאבקים במקביל לנו אינם חולקים אתנו את האידאולוגיה שלהם, גם אם האינטרסים שלהם שונים משלנו וגם אם מניעיהם חשודים עלינו, כריתת ברית, ולו גם זמנית, ולו גם לעניין אחד, תחזק את המאבק.  גופים כגון ההסתדרות, ועדי עובדים, גופים עסקיים  ואפילו גופים ממשלתיים יכולים לסייע לנו ולהסתייע בנו בעניינים ספציפיים.

לכאורה, נראה כי מכלול זה של פעולות מחייב השקעה ארוכה של זמן ומאמץ; אבל לדעתי בהשקעה של מספר ימים מרוכזים אפשר לבנות את עיקרי הערכת המצב ובניית אסטרטגיה, ולעבור בכך מן המחאה המוצלחת-להפליא בה היינו עד כה,  למאבק פעיל ומושכל לאורך זמן על שינוי פניה של החברה בישראל.