פוליטיקה

איך אולמרט התעשר

בתגובה לרשימה של איציק ספורטא, הצריף של אולמרט, באתר העוקץ, ציטטה חנה קים מאמר שכתבה בשנת 95. כדי לתת חשיפה גדולה יותר לאותו מאמר מלפני יותר מעשר שנים, יחד עם התוספות החשובות והמעודכנות, אני מעתיק אותו לכאן עם תיקוני הקלדה בלבד.

איך אולמרט התעשר - מאת חנה קים

מאחר והזכרון של כולנו הוא קצר, אני מרשה לעצמי לצטט מאמר שכתבתי ב"הארץ", ב-17.9.95, שיש בו לדעתי תשובה לשאלה שהעלה איציק ספורטא. הערות חדשות רשמתי בסוגריים:

"בראיון מאלף ל'מעריב' בסוף השבוע האחרון, שיגר אהוד אולמרט אזהרה מפורשת כלפי קבוצת עיתונאים. "ברוך השם, יש חבורה של ערפדים בתקשורת הישראלית שיום יבוא ואנקוב אחד אחד בשמו, וגם אחשוף חלק מהרקע האישי של כל אחד מהם", אמר.

מאין יש לך הרקע האישי (של אותם עיתונאים-ערפדים), נשאל אולמרט. "יש", סתם ולא פרש.

אין ספק שהגלגול שעבר אולמרט הוא מרתק. הנה סיפורו של פוליטיקאי עול-ימים, הנישא על גבי העיתונות החוקרת, כשלימינו עומד יועץ משפטי מברק של הממשלה (אהרן ברק - ח.ק.), והוא נלחם במה שכונה אז פשע מאורגן ושחיתות בצמרת מפלגת השלטון. אך ברבות השנים בחר האיש להילחם דווקא בעיתונות החוקרת, ומקורביו שיגרו באחרונה אזהרות מרומזות כלפי היועץ המשפטי לממשלה. למרבה האירוניה, מי שאמור להחליט על הסרת חסינותו של אולמרט הוא חבר ועדת הכנסת, רחבעם זאבי, שאולמרט ייחס לו בעבר קשרים עם ראשי הפשע המאורגן.

צבי ישראלי, ששימש כתב 'קול ישראל' בכנסת במשך עשר שנים, פירסם בשנת 86' את הספר "אדוני היושב ראש, כנסת במשבר". פרק אחד בספר מוקדש לאולמרט וכותרתו: "ח"כ אהוד אולמרט חביב התקשורת". לאולמרט, על פי עדות ישראלי, היו קשרים עם כתבים בכירים ו"כתבי הכנסת והמפלגות השתדלו שלא להתעמת עמו והעבירו את רוב הודעותיו". ישראלי כותב כי נדהם לגלות שדווקא אולמרט, שנלחם נגד הטיוח במשטרה, נעדר מרוב ישיבות ועדת החוקה, ועדת החינוך וועדת הכספים. ישראלי היה עד לעבודת השתדלנות שעשה אולמרט למען הקבלן הירושלמי, מתתיהו ליפשיץ, שהחל לבנות את ביתו המפואר של אולמרט בירושלים זמן קצר לאחר שאולמרט פעל למענו בכנסת.

"מדי פעם, [כתב] ישראלי, הגיח אולמרט לכנסת ונראה משוחח עם עיתונאים ומשתדל למען לקוחותיו. ככל שנעדר מהמשכן, כך עלו ופרחו עסקיו, עד שבשנת 83' האשימה אותו ח"כ שולמית אלוני בגלוי כי "הגן על לקוח אשר ייבא סחורה ממדינה אסורה תחת שם כוזב של הטובין וארץ המוצא", ועשה זאת כשתדלן לפני הוועדה הבינמשרדית לייבוא. השתדלנותו של אולמרט למען לקוחותיו בכנסת היה אחד הזרזים לחקיקת החוק שאסר פעילות נוספת של חברי הכנסת.

"למרות זאת, אף שזכה לעיתונות מפרגנת, אף שיצא בלי רבב מפרשת ההלוואה שנטל מבנק צפון אמריקה, ואף שעיתונאים בכירים תמכו במועמדותו לראשות עיריית ירושלים - אולמרט מרגיש מקופח. "במקרים לא מועטים, העקרון שקבע נשיא בית המשפט העליוון ברק, עקרון בוזגלו, מופעל היום אולי בהיפוך. אם פעם אמרו שאין מפעילים על אנשי ציבור את אותן אמות מידה שמפעילים על בוזגלו, היום זה להיפך. על אנשי ציבור מפעילים אמות מידה שונות, חמורות, ולפעמים גם בלתי סבירות", אמר אולמרט ל'מעריב'.

"את הדברים הללו טוען היום מי שלא הועמד לדין יחד עם שני מוערבים אחרים בפרשת החשבוניות הכוזבות של גזברות הליכוד - מנחם עצמון ויונה פלד - דווקא משום שהוא איש ציבור. היועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן יאיר, המואשם בהתנכלות לאולמרט, כתב בדברי התשובה שלו לעתירת אמית"י לבג"ץ כי מאחר שמדובר באיש ציבור שעדיין לא ברורה מעורבותו בפרשה - יש להמתין ולראות אם ההאשמות נגד השניים האחרים יופרכו ורק אז יוחלט אם להעמיד את אולמרט לדין. רק לאחר שהשניים נמצאו אשמים ובן יאיר החליט להגיש נגדו כתב אישום - אולמרט טען שעבר עליו "עינוי דין", ותהה מדוע נזכרו רק עכשיו להגיש נגדו כתב אישום (התוצאה של אותו כתב אישום היתה שהשופט עודד מודריק הסתפק בנזיפה כי מעל אולמרט מרחפת "עננה מכוערת" ולא הרשיע אותו, אף שהכפופים לו בגזברות הליכוד הורשעו - ח.ק.).

"האיום ששיגר לעיתונות מראה עד כמה אולמרט הרחיק לכת לעבר הצד השני של המתרס. הוא שנלחם בתחילת הקריירה הפוליטית שלו בעד חשיפת המעשים הבלתי כשרים שיוחסו לשר השיכון אברהם עופר, הוצג על ידי גורמים אינטרסנטיים בצמרת מפא"י כמי שהיה אחראי להתאבדותו של עופר, משום שדרש כמה ימים לפני ההתאבדות למצות את הדין עמו וטען שיש מי שמחפה עליו. מי שנרתם לעזרתו היה אז היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק שסרב לטהר את עופר לפני שהתבררו ההאשמות נגדו, גם לאחר שראש הממשלה אז, יצחק רבין, ביקש זאת ממנו. אולמרט לא המתין עד למתן פסיק דינו של עופר כדי למלא את חובתו הציבורית ולפשפש בחשדות נגדו (נגד עופר - ח.ק.)

לכן הבעיה היום איננה עקרון בוזגלו אלא עקרון אולמרט. בבוזגלו לא היו מתחשבים ולא היו ממתינים עד להכרעת הדין במשפטם של זוטרים ממנו כי הוא הרי הזוטר. בוזגלו גם לא היה זוכה להליך אח"מי של שימוע. הוא לא היה יכול להציג את עמדתו ב'מעריב' על שני עמודים בתוספת ידיעה בעמודי החדשות וספק אם פרקליטו (עו"ד יגאל ארנון - ח.ק.) היה מופיע ב'מבט' במשך שבע דקות.

שחיתות ציבורית - קבעה ועדת שימרון - חמורה לא פחות משחיתות פלילית. הבעיה היום היא שעקרון אולמרט מחניק את עקרון בוזגלו. קיימת סלחנות כלפי פוליטיקאים המואשמים כי עשו שימוש בכספי ציבור ובכספי מימון מפלגות אך "לא לקחו לכיסם". הסלחנות הזאת מראה עד כמה חלה שחיקה בעקרון בוזגלו. שהרי אולמרט מואשם היום כמי שעשה שימוש שלא כחוק בכספו של בוזגלו. לא להיפך".

עד כאן ציטוט ממאמר קדום, שנכתב לפני פרשת בראון חברון (שגילתה כי אולמרט היה בין הראשונים שביקש למנות את רוני בראון ליועץ משפטי לממשלה והעניק לו כראש עיריית ירושלים כמה עבודות מכניסות לפני שבראון מונה לתפקיד), ולפני פרשת האי היווני (אולמרט, דרך הרל"שית שלו, שולה זקן, מבקש מ[אולמרט?] כסף לפריימריס בליכוד, "המונח "כסף" מוזכר באופן מפורש בשיחה, בתמורה להשתתפותו של אולמרט במפגש מבויים עם תת שר החוץ היווני במלון קינג דיוויד בירושלים, כדי ליצור מצגת שווא כאילו הממשלה וראש העיר תומכים בפרוייקט האי היווני). למרות שבידי המשטרה היה תעוד מוקלט של עסקת קח-ותן ברורה בין אולמרט לבין דוד אפל ("מה שדודי רוצה - דודי יקבל", אמר לו אולמרט, לאחר שאפל ביקש את תמיכתו בפרוייקט האי היווני), היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז החליט שלא להעמידו לדין.

ובתשובה לשאלה שהעלה ספורטא: התעשרותו של אולמרט נמצאת בכתובים, מתועדת היטב, לאורך השנים. הוא קיבל הלוואה ללא ריבית מבנק צפון אמריקה לצורך רכישת ביתו, אחר כך עבר לבית חדש שבנה קבלן שאותו הוא ייצג כשתדלן בכנסת, והכל תוך כדי מסעות שתדלנות, כמו אחרון הלוביסטים בכנסת, למען הקליינטים שלו, בזמן ששימש כח"כ. אולמרט עשה את הונו בעבודות צדדיות כחבר כנסת. הסכום האסטרונומי שקיבל מהמיליונר אברמס שאיפשר לו להתגורר במשך שש שנים בבית שאותו מכר בסכום מוגדל ובלתי הגיוני - הוא המשך בשרשרת ארוכה של שחיתות אישית שזכתה ליחס מקל הן מצד המשטרה, הן מצד הפרקליטות והן בבתי המשפט. אולמרט נכנס לכנסת כמושבניק עני מבנימינה, נהפך לפרקליט עשיר ובעל נכסים, ויש סיכוי לא מבוטל שהוא יעבור מהכנסת ללשכת ראש הממשלה כמיליונר.

בקרו באתר פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה ותקראו על שאר מעלליו של אהוד אולמרט

פורסם ב 23 בפברואר 2006 10:04 תגובות נעולות | כלים

המפלגה שתוציא אותנו מהשטחים בלי דיבורים מיותרים ומהר

"בחירות הן שיחות" מארח כותב שביקש להישאר בעילום שם.

שלום,

רציתי לפנות אליכם, בוחרי "קדימה", שעד האינתיפאדה הצבעתם למפלגת העבודה או למרצ. אז עוד האמנתם בשלום. בבחירות האחרונות כבר היה לכם קשה יותר להאמין, ואולי אפילו עברתם לשינוי, כדי לחזק את המרכז, ולשמור על האינטרסים שלכם כחילונים.

עם המשך הפיגועים והמיתון הגעתם להכרה כי אמנם אין עם מי לדבר בצד השני, אבל בכל מקרה אין לנו מה לעשות בשטחים, וחבל על בזבוז הזמן. אנחנו צריכים לצאת משם לא למען הפלסטינים אלא למען עצמנו, ומהר. לכן כל כך שמחתם כי שרון – אבי ההתנחלויות – הגיע גם הוא למסקנה שלכם, ולעומת כל הברבורים של מחנה השמאל, היה זה הוא שעשה מעשה ויצא מעזה. האיום המרומז במלחמת אזרחים לא התגשם – הפינוי היה מהיר ושקט, ושלום על ישראל. ביבי ויעלון הזהירו מאסון – וגם זה לא התגשם, ויש היום אפילו פחות קסאמים מאשר בימים בהם ישבנו בעזה.

לכן, כאשר שרון לקח את מתוני הליכוד והקים מפלגה חדשה, ופרס חבר אליו – ידעתם שיש לכם סוף-סוף בית. הנה המפלגה שתוציא אותנו מהשטחים בלי דיבורים מיותרים ומהר. שרון ואנשיו אינם טירונים, לא בפוליטיקה ולא בבטחון, וגם אם אתם לא סובלים אותם אישית, הרי הם היחידים שיוכלו לעשות התנתקויות נוספות.

רציתי להפנות את תשומת לבכם למספר שאלות, אשר משום מה לא נשאלו כמעט במהלך ההתנתקות, וגם עכשיו במערכת הבחירות, התקשורת לא מתמקדת בהן אלא בסיפורים פיקנטיים של שחיתויות ושערוריות.

מהי משמעות האמירה של שאול מופז כי מפלגתו תקבע בקדנציה הקרובה את גבולות הקבע של מדינת ישראל? אתם באמת חושבים שניתן לקבוע גבולות קבע באופן חד צדדי או במו"מ עם בוש?
האם מישהו במפלגה החדשה מוכן לתאר לכם בדיוק כיצד תיראה מפת גבולות הקבע (ולא על איזה גושים נשמור "לנצח נצחים")? האם מישהו מהם אומר מה בדיוק יהיה מעבר לגבול, מדינה? רשות? יהיה להם צבא?
מדוע לדעתכם בזמן שממשלת שרון-אולמרט פינתה מתיישבים שומרי חוק בגוש קטיף, היא נמנעה (שלוש שנים) מלפנות את נוער הגבעות מהמאחזים הבלתי חוקיים התקועים בלב אוכלוסיה פלסטינית? ולא רק שהיא נמנעה מפינוים, היא אף השקיעה מאות מיליונים מכספי המסים שלכם לטובת כבישים, חשמל, מים ואבטחה של המאחזים?
מדוע תוואי גדר ההפרדה של ממשלת שרון-אולמרט כה ארוך ומפותל? אתם הרי קוראים ומבינים כי הסיבוכים בתוואי יוצרים בעיות בטחוניות ומשפטיות, ומעכבים את בניית הגדר. לא מרתיח אתכם שלעתים קרובות העיכוב נובע לא משיקולים בטחוניים אלא מנסיון לספח עוד כמה דונמים? לא הייתם רוצים גדר שתכיל אולי קצת פחות שטח, אבל שבנייתה תסתיים כמה שיותר מהר?
האם אינכם מסכימים שיש לפחות משהו בקביעתו של ביבי, כי מדיניות ישראל (שהוא היה שותף לה) גורמת לחיזוק גורמים קיצוניים כמו חיזבאללה וחמאס? ישראל שחררה מחבלים לידי נסראללה אך לא לידי אבו מאזן. ישראל נתנה את עזה לחמאס, אך לא לדחלאן. אז בסדר, אולי כבר אי אפשר בימינו לקוות לשלום, אבל האם אתם מרגישים שהגישה הזו מחזקת את היציבות והבטחון?
אמרו לכם שבגלל הדמוגרפיה צריך לצאת מעזה, והסכמתם, אך באותה נשימה דיברו איתכם על ירושלים המאוחדת לנצח נצחים. ב"ירושלים המאוחדת" מאות אלפי תושבים ערבים. לא נראה לכם שמשהו פה לא הגיוני?

אנחנו לא יודעים את התשובות לכל השאלות האלה, כי שרון וממשיכו אולמרט שומרים על עמימות. זה מה שיעצו להם היועצים ומומחי הסקרים. אני מציע לכם לברר את התשובות לשאלות, לפני שאתם מצביעים "קדימה".

פורסם ב 22 בפברואר 2006 11:52 תגובות נעולות | כלים

העניים יהיו יותר עניים והעשירים יהיו יותר עשירים

תסתכלו על הגראף הזה

בקיצור - מה המשמעות של הגארף?

אם תמשיך המגמה הנוכחית, העשירונים השמיני ומטה ימשיכו לתרום מההכנסות שלהם לעשירונים התשיעי והעשירי.

ועכשיו להסבר הארוך

קחו את כל משקי הבית בישראל. סדרו אותם בשורה ארוכה. הראשון בשורה הוא משק הבית שההכנסה הברוטו שלו היא הנמוכה ביותר. אחריו שימו את משק הבית שהכנסתו קצת יותר גבוהה וכך עד סוף השורה שבה יעמוד משק הבית עם ההכנסה (משכר) הגבוהה ביותר.

עכשיו תספרו את כל משקי הבית ותחלקו בעשר. כל חלק הוא מספר משקי הבית בעשירון.

עכשיו תחשבו את חלקו של העשירון מסך כל ההכנסות של כל משקי הבית.

תעשו את זה כל שנה. במשך כמה שנים. (הנתונים שלי הם משנת 1992 ועד 2004).

בשנת 1992 אחוז ההכנסות של העשירון העליון מסך כל ההכנסות היה 25.9% ובשנת 2004 הוא היה 27.8%.

עכשיו חשבו את מגמת השינוי של אחוז ההכנסות של כל העשירונים.

הגראף למעלה מציג את המספר שהוא תוצאת חישוב המגמה.

המשמעות שלו היא שאם המצב ימשיך להיות כמו בשנים 1992 ועד 2004, אחוז ההכנסות של העשירונים השמיני ומטה מסך כל ההכנסות יירד ואחוז ההכנסות של העשירונים התשיעי והעליון ימשיך לעלות.

או במלים אחרות - אם נמשיך ככה, העניים יהיו יותר עניים והעשירים יהיו יותר עשירים.

את זה לא אני אמרתי. את זה אומרים הנתונים.

לא מאמינים לי? קחו את גליון האקסל עם כל הנתונים ושחקו איתם בעצמכם. אולי תגלו שם שאני טועה.

(הרשימה הזאת אושרה על ידי יוסי לוי - "סטטיסטיקאי הבית" של אתר רשימות)

פורסם ב 21 בפברואר 2006 12:12 תגובות נעולות | כלים

מכתבי בקשת תרומות לחולים? – מאד רלוונטי!

עברתי עכשיו על תיבת הדואר הנכנס של "לא רלוונטי". בחודש האחרון נשלחו אלי לבדיקה 10 מכתבים של חולים שמבקשים תרומות דם או תרומות כסף להשתלות או לטיפולים מיוחדים.

כל מכתב כזה שמגיע אלי מרגיז אותי.

כל מכתב לבקשת תרומה מצביע על כך שלמישהו חולה מאד לא נמצא פיתרון ולקרוביו אין ברירה אלא לבקש נדבה מהציבור.

קיבוץ הנדבות עבור חולים קשים הפך להיות נורמה בשנים האחרונות. אם הצלחת להגיע לדודו טופז או לתכנית טלוויזיה אחרת, ושם תוכל לשטוח בפני הציבור את מצוקתך האיומה, יש אפשרות שתזכה לטיפול שיציל את חייך.

אם לא הגעת לטלוויזיה, לא תזכה לטיפול.

ומה עם המדינה? האם זה לא תפקידה לדאוג לחייהם של האזרחים?

אנשים כבר שכחו שזה הוא תפקידה של המדינה. הכל כאן מופרט. כולנו הפכנו להיות מאזרחים שמגיע להם בגלל שהם אזרחים ללקוחות שיקבלו בדיוק את מה שהם שילמו עבורו.

יש לקוח רגיל ויש לקוח "מושלם".

סוכני המכירות שמוכרים ביטוח בריאות משלים עושים בדיוק את זה, משלים את הלקוחות ומסתירים את האותיות הקטנות.

אז אפילו אם קופת החולים תשלם לך חלק מעלות ההשתלה, את השאר אתה צריך להשיג על ידי קיבוץ נדבות. באינטרנט ו/או בטלוויזיה.

רוב האנשים כבר התרגלו. "ככה זה". לי זה נמאס!

עכשיו בחירות. יש שתי אפשרויות.

יש שחושבים שהשיטה בסדר ורק צריך קצת לתקן את השוליים הסובלים.

יש שחושבים שהשיטה לא בסדר, שהרוב סובלים והשוליים סובלים יותר.

אחרי הרבה שנים שבהן מפלגת העבודה היתה חלק מקידום וביסוס השיטה הנוכחית, היא השתנתה. עומד בראשה אדם שמאמין שהשיטה לא בסדר ושצריך לשנות אותה.

אני הצטרפתי אליו כדי לשנות את השיטה. אני מאמין שהבחירות האלה הן ההתחלה של הצבת אלטרנטיבה אמיתית לשיטה המקובלת שבה אנשים "רגילים" צריכים לקבץ נדבות כדי לחיות.

אני מבקש מכם להצטרף אלי.

לקחתי חודשיים חופשה ללא תשלום מהעבודה שלי והקמתי את האתר פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה. אני מזמין אתכם לבקר באתר ולפעול יחד איתי ועם עוד הרבה אנשים לשינוי השיטה.

תודה,

חנן כהן

(פורסם במקור באתר לא רלוונטי)

פורסם ב 20 בפברואר 2006 13:02 תגובות נעולות | כלים

מחשבה חדשה על ליסינג, פראיירים וסולידאריות

בינואר הסתובבה באימייל עצומה נגד העלאת שווי מס לרכבי הליסינג. לא יודע למה נזכרתי בה עכשיו, אבל פתאום הבנתי משהו לגביה שלא חשבתי עליו קודם.

יש הרבה פעמים שבהם אנשים מתרעמים על כך שמגזר זה או אחר "מרוויח" יותר מדי על חשבון משלם המסים. במקרה זה מדובר בעובדי התעשיות השונות שמקבלים רכב מהעבודה כחלק מחבילת ההטבות שלהם. תסתכלו על המדבקות שעל הפורד פוקוסים והמזדות שלוש ותראו שאלה לא רק חברות היי טק.

קחו לדוגמה את מרב ארלוזורוב מהארץ שכותבת ש עמותת נפגעי ההיי-טק יוצאת נשכרת (קישור לקובץ PDF. כאן אפשר למצוא את הטקסט המלא אבל אני לא בטוח שהוא יהיה שם הרבה זמן). היא כותבת כך:

"העובדה שהכדאיות הזו עלתה לקופת המדינה בהכנסות של כמיליארד שקל מיסים בשנה, לא נלקחה בחשבון על ידי חוגגי ההיי-טק. אפשר רק לנסות ולחשוב איזה שימוש אלטרנטיווי מושכל יותר אפשר היה למצוא במיליארד שקל מסים בשנה - למשל, להפחית עוד את מס הכנסה ברמות השכר הבינוניות, לרווחת המעמד הבינוני כולו. למשל, להפחית עוד את מסי הקניה על רכב בישראל, ובכך לאפשר לכל האוכלוסיה ליהנות מנגישות גבוהה יותר למכוניות חדשות."

גם אני חשבתי ככה אבל אני חושב שוב.

נניח שהיו מבטלים את ההטבה והיו נוספים עוד מיליארד שקל לתקציב. האם היו מבצעים איזה שהוא שינוי בתקציב המדינה לטובת הכלל? ברור שלא. כי הכסף שנכנס לתקציב לא צבוע בשום צבע. הוא מחולק על פי הערכים של הממשלה. והערכים של הממשלה לא כוללים הטבה עם האזרחים הפשוטים אלא אי-קיצוץ תקציב הביטחון, קיצוצים ("כואבים") והתייעלות (הפרטות).

אם עובדי התעשיה היו יודעים שהמיליארד הזה היה מתווסף לתקציב התרבות לדוגמא (ידעתם שהסכום הוא 300 מיליון שקל, ללא קולנוע?), אני חושב שהם היו חושבים אחרת על שינוי בהטבה הזאת.

אבל עובדי התעשיה יודעים שהממשלה לא מקצצת בתקציב הביטחון, לא מעלה את שכר המינימום לעובדים בעלי השכר הנמוך וגם לא דואגת לאכוף את אותו שכר המינימום. הם יודעים שההטבה שרוצים לקחת מהם לא תועיל לשום דבר שהם חושבים שמן הראוי לשפר כאן, בצורה שמן הראוי לשפר כאן.

כי הם לא פראיירים, ובצדק.

ההפך של פראייריות היא סולידאריות.

סולידריות היא מצב שבו רוב האנשים יודעים שהמאמץ שהם עושים הוא מאמץ למען מטרה טובה, שהאנשים הנכונים נהנים מהמאבק ושפירותיו בסוף יחזרו אל המתאמצים.

סולידריות היא מצב שבו אפילו כשסובלים במאבק (ישיבה בפקקים), יודעים שהסבל הוא למען מטרה טובה וחשובה.

הסיבה שהמון אנשים מאשימים את פרץ בסבל מהשביתות היא בגלל שהם לא חשים סולידאריות עם אף אחד, כי אף אחד לא חש ומבטא סולידאריות איתם.

פורסם ב 17 בפברואר 2006 10:19 תגובות נעולות | כלים

הוועדים מול משפחות ההון

כותב אורח: עופר סיטבון

על רקע הצטברות ההון הגדול בידי מעט משפחות, דווקא הוועדים הגדולים הם הסיכוי לקצת יותר סולידריות ודמוקרטיה

עמיר פרץ? הוא איש 'הוועדים הגדולים'. קשה במקומותינו למצוא קללה פוליטית חמורה מזו. מיד עולים בזיכרון החשמל חינם והיגואר מנמל אשדוד. אכן, בקרב וועדי העובדים בישראל ישנן חריגות מרגיזות (היכן לא?), אבל כשבוחנים את הדברים באופן הגון מגלים שלוועדים הגדולים, ולעבודה המאורגנת בכלל, ישנו תפקיד חשוב בהגנה על הדמוקרטיה. לא פחות.

כמו האקדמיה, השידור הציבורי, השירות הציבורי ומערכת המשפט, העבודה המאורגנת היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של מדינת הרווחה המודרנית, שנועדו למנוע את הצטברותו של כוח בידי מיעוט קטן של בעלי הון.

רק השבוע התפרסמו הנתונים על כך ש-18 משפחות זוכות להכנסות בגובה 77% מהתקציב השנתי. מו"מ קיבוצי מצמצם את פער הכוחות המבני הקיים בין המעביד לבין העובד, ויוצר תחרות חופשית אמיתית בשוק העבודה.
חתימה על הסכם קיבוצי מבטיחה לעובד ביטחון תעסוקתי, ויוצרת אצלו תחושת שותפות ואחריות כלפי מקום העבודה. כך נהנה המעביד גם מ"שקט תעשייתי". אין זה מפתיע לגלות הסכמים קיבוציים דווקא אצל המעסיקים הפרטיים הגדולים במשק (טבע, שטראוס, בנק הפועלים). זה טוב לכולם.

העבודה המאורגנת מאפשרת גם סולדריות מעשית בין קבוצות עובדים שונות. כך, בעת משבר הלנת השכר המביש ברשויות המקומיות, 'קרן השביתה' - שממומנת בעיקר מכספי הוועדים הגדולים - אפשרה לתמוך בעובדים שחלקם הגיע לחרפת רעב. השביתה הכללית שעליה הכריזה לבסוף ההסתדרות היא שגרמה לאוצר להורות על תשלום מיידי של השכר.

אלא שבשנים האחרונות נתונים הוועדים תחת מתקפה ברוטאלית: דה-לגיטימציה מילולית (נתניהו המשילם לספינת מלחמה נאצית, לפיד הגדירם "פשע מאורגן"); קריאת תיגר על זכות השביתה; וניסיון (שכשל בינתיים) לבטל את בית הדין לעבודה. אורי יוגב, שהיה ראש אגף התקציבים באוצר, הצהיר בגאווה כי הישגו הגדול היה שבירת העבודה המאורגנת.

בתקופת אבטלה המונית, קל להחליש את כוחה של העבודה המאורגנת: יותר עובדים מוכנים לעבוד תמורת פחות כסף, ולכל עובד ישנו תחליף מיידי. 'שוט' האבטלה מצמצם עוד יותר את יכולתו של העובד לעמוד על המקח, ומגדיל את הסיכוי שזכויותיו תיפגענה. די להתבונן במציאות הישראלית: פגיעה בזכות ההתארגנות ('חיפה כימיקלים', 'מטרודן'); ביטול הסכמים קיבוציים ומעבר מתרחב לחוזים אישיים; אי-אכיפת חוקי העבודה (22 פקחים בכל הארץ); הרחבת דפוסי ההעסקה הפוגענית; התפשטות העסקת עובדי חברות כוח אדם (כ-7 אחוז לעומת 1-2 אחוזים באירופה). גם מספרם הרב של עובדים זרים העובדים בתנאים אכזריים לוחץ את השכר כלפי מטה. הג'ונגל התעסוקתי מתקיים גם בענפי הצווארון הלבן: השכר גבוה, אך זהו "כלוב מוזהב" של עובדים לא מאוגדים המשועבדים למקום עבודתם 24 שעות ביממה באמצעות הטלפון הסלולארי או הדואר האלקטרוני.

לא לחינם אמר לאחרונה יו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי העבודה, פרופ' יצחק הרפז, כי שוק העבודה הישראלי מזכיר יותר ויותר דפוסי העסקה נחותים ומשפילים נוסח המאה ה-19 - העובד הופך לאמצעי בדרך למיקסום הרווח הכספי.

אופיו של שוק העבודה הוא עניינו של כל אחד מאיתנו. חברה בריאה וצודקת היא כזו שבה עובדים יכולים להתפרנס בכבוד (40% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים). חיזוק העבודה המאורגנת יכול להפסיק את הסחרור המסוכן שאליו נקלענו.

עופר סיטבון הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וחבריסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית)

התפרסם ב"מעריב" 15.2.2006

פורסם ב 16 בפברואר 2006 10:27 תגובות נעולות | כלים

קו המיטות - קו פוליטי

אתמול כתב שכני לרשימות, אסי סיקורל, את מיטות אשפוז - מילה אחרת לכסף, מילה ישנה לאפליה. מיתת חסד למערכת מיועלת.

היום, התייחס איציק ספורטא בהעוקץ לנתוני מספר המיטות בבתי החולים. ספורטא פירסם קישור לטבלה באתר משרד הבריאות שבה מפורטים המספרים ההיסטוריים של מספר מיטות לאלף איש משנת 1950 ועד 2004.

לקחתי את הנתונים האלה ויצרתי מהם גראף. שימו לב שהגראף הזה משקף בדיוק את הסיפור הפשוט של ממשלות ישראל בשלושים השנה האחרונות ומסביר בדיוק למה כל כך חשובה מערכת הבחירות הנוכחית.

וזה הוא הסיפור הפשוט:

בשנים האחרונות, לרוב האנשים בישראל נהיה יותר רע ולמעט אנשים נהיה יותר טוב. מפלגת העבודה היא המפלגה היחידה שמתכוונת להפוך את הכיוון של הסיפור ולגרום לכך שליותר אנשים יהיה יותר טוב. שאר המפלגות ממשיכות למכור את המדינה לבעלי ההון ומרגיעות את הציבור בהצהרות על טיפול נקודתי בבעיות שהן יצרו בעצמן.

(מערכת התוכנה של רשימות תוקנה. אפשר לשלוח תגובות. תודה לירדן וכל מי שטיפל בבעיה.)

פורסם ב 14 בפברואר 2006 16:06 תגובות נעולות | כלים

יואב, אתה בא לעבודה?

יואב גל, שכני לרשימות, כתב כך בתגובה לסיפור האמיתי:

"חוץ מהפרחת נפיחות פוליטיות לא שמעתי מאף אחד מהליצנים האלו אמירה מהסוג הבא" אני מתחייב לקצץ בתקציב הבטחון כך וכך מיליארד שקל שיועדו לזה ולזה ולהעביר אותם לטובת מערכת החינוך ולקידום פיתוחם של עסקים קטנים ובינוניים. לא לטובת תמיכות במקורבים אלא לטובת מנגנונים כלכליים שיוצרים תעסוקה ופרנסה."

וכן כתב יואב:

"אל תספרו לי על להישאר נקיים ואל תטיפו לי מוסר. אני דורש

פורסם ב 12 בפברואר 2006 18:18 תגובות נעולות | כלים

הסיפור האמיתי

פעם היו הרבה באמצע, מעט למעלה ומעט למטה.

ידענו שהמדינה פועלת לטובת רובנו.

ידענו שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו.

ידענו שההשקעה של המדינה באושר שלנו היא בגלל שאנחנו בני אדם.

בשנים האחרונות המדינה מוסרת את השליטה במשאבים, את מה שהיה שייך לנו האזרחים, לידי קבוצה קטנה של עשירים.

השליטה במשאבים מובילה לשליטה בחוקי המשחק.

עכשיו מסתכלים עלינו דרך משקפי התועלת. אם אנחנו לא נועיל לעשירים, המדינה תשקיע בנו פחות.

חוקי המשחק פועלים יותר ויותר לטובת העשירים ופחות לטובתנו, האזרחים.

היום אנחנו לא בטוחים שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו.

צריך להפוך את כיוון התהליך.

צריך שהמדינה תייצג את האזרחים ואת האינטרסים שלהם ולא את בעלי ההון.

צריך להחזיר לנו את העתיד שלנו.

(נכתב ביחד עם דני גוטוויין)

המקור נמצא באתר פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה. המליצו על האתר.

פורסם ב 12 בפברואר 2006 08:00 תגובות נעולות | כלים

על השנאה לעובדים

מאת אורי אורבך - ידיעות אחרונות, נובמבר 2005

מדי פעם, כשעמיר פרץ עולה על העצבים לכל מני אנשים, אתה שומע את האמירה: "כאן זה לא ההסתדרות!", או : "עמיר פרץ חושב שהמדינה זה נמל אשדוד". פרצופו הדשן והזחוח של אברהם פורז הופיע השבוע בטלוויזיה כשהוא מלהג נגד פרץ ש"פה זה לא חברת החשמל". השנאה לדתיים הוחלפה בשנאה לעובדים.

אישית, הסיכוי שאצביע ליונה צחורה-מדי כמו עמיר פרץ, משול בעיני לסיכוי שאצביע לנץ מזויף ומתחזה כמו אריאל שרון. שום סיכוי. אבל התבוננות קלה בסגנון המתקפות על פרץ מעניינת יותר מעצם ההתנגדות לו.

בישראל המופרטת עד צוואר, שבה הכסף קונה ומוכר הכל, לא פלא שמונחים כמו "הסתדרות", "ועד עובדים" ו"איגוד מקצועי" נחשבים למלים גסות. העשירים מזלזלים בפועלים חלשים ומסכנים, אבל יש מגזר שאותו העשירים מתעבים שבעתיים: הפועלים המאורגנים. הטרנד המוביל בעשור האחרון הוא לשנוא את "הוועדים החזקים" במשק. עינם של אזרחים רבים צרה בכך שעובדים באגד, בחברת החשמל ובתעשייה האווירית מרוויחים טוב. עיתונאים (רבים מהם ממש עניים בעצמם, אבל בעלי תודעה סוציאלית של ברונים עתירי-הון) מצטרפים לרטינה החזירית נגד העובדה שיש מקומות שבהם העובד משיג את זכויותיו. כשבחדשות מדווחים על כך שממוצע השכר בחברת החשמל הוא הגבוה במשק, אנשים נעשים ירוקים מאיבה ומקנאה. כאילו פועל יעיל בחברת החשמל שמרוויח שכר הוגן, (או, השם ישמור, שכר גבוה) מקלקל למישהו משהו, ממש גונב פת לעניים.

ההשמצות על פרץ כאילו הוא דואג רק לפועלים החזקים הן מגוכחות. אלמלא הדאגה לועדים החזקים, מאות אלפי פועלים מאוגדים היו מנושלים אט-אט ולפעמים מהר-מהר מזכויותיהם. ללא החשש מהשבתה, מעיצומים, וללא היכולת של הוועדים הללו להגיב ולפעמים גם להשתמש בכוחם הפוליטי בתוך המפלגות, היו לנו הרבה יותר עובדים שנזקקים להשלמת הכנסה, לעזרה סוציאלית ולשאר צרות שכולן על חשבון משלם המסים. אבל ישראלים רבים אולפו לבוז לפועלים ולעבודה מאורגנת, ישראלים שמצביעים בהמוניהם למפלגת עשירים כמו שינוי, מעדיפים מקרים סוציאליים על פני עובדים מאוגדים ומרוצים. לצדקה הרי אפשר לזרוק כמה שקלים, בשביל צדק צריך להכניס יד עמוקה לכיס.

זו אינו ויכוח על השיטה הכלכלית הנכונה, אלא על השפה שולטת והתודעה. אצלנו כותרת על מפעל או בנק העורכים "צעדי התייעלות" פירושה תמיד פיטורי עובדים ללא תוספת עובדים אלא כדי לשפר את השירות לציבור. אצלנו מנהיג עובדים הצועק על זכויות מיוצגיו נקרא פופוליסט, אבל תעשיין המפטר בשקט עשרות עובדים הוא כמובן יעיל. למי שמטיח בפרץ שהמדינה אינה ועד עובדים ולא חברת החשמל, צריך לומר שהמדינה גם אינה חברת היי-טק והאזרחים אינם שורות במאזן כלכלי.

פורסם ב 9 בפברואר 2006 14:12 תגובות נעולות | כלים

לעמוד קודם עמוד 5 מתוך 6 לעמוד הבא

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.