שיחות על האינטרנט ועל החיים

שילוב בלתי אפשרי בין נאיביות חסרת פשרות ואוונגליזם ישועי

הוועדים מול משפחות ההון

כותב אורח: עופר סיטבון

על רקע הצטברות ההון הגדול בידי מעט משפחות, דווקא הוועדים הגדולים הם הסיכוי לקצת יותר סולידריות ודמוקרטיה

עמיר פרץ? הוא איש 'הוועדים הגדולים'. קשה במקומותינו למצוא קללה פוליטית חמורה מזו. מיד עולים בזיכרון החשמל חינם והיגואר מנמל אשדוד. אכן, בקרב וועדי העובדים בישראל ישנן חריגות מרגיזות (היכן לא?), אבל כשבוחנים את הדברים באופן הגון מגלים שלוועדים הגדולים, ולעבודה המאורגנת בכלל, ישנו תפקיד חשוב בהגנה על הדמוקרטיה. לא פחות.

כמו האקדמיה, השידור הציבורי, השירות הציבורי ומערכת המשפט, העבודה המאורגנת היא אחד ממנגנוני הכוח הדמוקרטיים של מדינת הרווחה המודרנית, שנועדו למנוע את הצטברותו של כוח בידי מיעוט קטן של בעלי הון.

רק השבוע התפרסמו הנתונים על כך ש-18 משפחות זוכות להכנסות בגובה 77% מהתקציב השנתי. מו"מ קיבוצי מצמצם את פער הכוחות המבני הקיים בין המעביד לבין העובד, ויוצר תחרות חופשית אמיתית בשוק העבודה.
חתימה על הסכם קיבוצי מבטיחה לעובד ביטחון תעסוקתי, ויוצרת אצלו תחושת שותפות ואחריות כלפי מקום העבודה. כך נהנה המעביד  גם מ"שקט תעשייתי". אין זה מפתיע לגלות הסכמים קיבוציים דווקא אצל המעסיקים הפרטיים הגדולים במשק (טבע, שטראוס, בנק הפועלים). זה טוב לכולם.

העבודה המאורגנת מאפשרת גם סולדריות מעשית בין קבוצות עובדים שונות. כך, בעת משבר הלנת השכר המביש ברשויות המקומיות, 'קרן השביתה' - שממומנת בעיקר מכספי הוועדים הגדולים - אפשרה לתמוך בעובדים שחלקם הגיע לחרפת רעב. השביתה הכללית שעליה הכריזה לבסוף ההסתדרות היא שגרמה לאוצר להורות על תשלום מיידי של השכר.

אלא שבשנים האחרונות נתונים הוועדים תחת מתקפה ברוטאלית: דה-לגיטימציה מילולית (נתניהו המשילם לספינת מלחמה נאצית, לפיד הגדירם "פשע מאורגן"); קריאת תיגר על זכות השביתה; וניסיון (שכשל בינתיים) לבטל את בית הדין לעבודה. אורי יוגב, שהיה ראש אגף התקציבים באוצר, הצהיר בגאווה כי הישגו הגדול היה שבירת העבודה המאורגנת.

בתקופת אבטלה המונית, קל להחליש את כוחה של העבודה המאורגנת: יותר עובדים מוכנים לעבוד תמורת פחות כסף, ולכל עובד ישנו תחליף מיידי. 'שוט' האבטלה מצמצם עוד יותר את יכולתו של העובד לעמוד על המקח, ומגדיל את הסיכוי שזכויותיו תיפגענה. די להתבונן במציאות הישראלית: פגיעה בזכות ההתארגנות ('חיפה כימיקלים', 'מטרודן'); ביטול הסכמים קיבוציים ומעבר מתרחב לחוזים אישיים; אי-אכיפת חוקי העבודה (22 פקחים בכל הארץ); הרחבת דפוסי ההעסקה הפוגענית; התפשטות העסקת עובדי חברות כוח אדם (כ-7 אחוז לעומת 1-2 אחוזים באירופה). גם מספרם הרב של עובדים זרים העובדים בתנאים אכזריים לוחץ את השכר כלפי מטה. הג'ונגל התעסוקתי מתקיים גם בענפי הצווארון הלבן: השכר גבוה, אך זהו "כלוב מוזהב" של עובדים לא מאוגדים המשועבדים למקום עבודתם 24 שעות ביממה באמצעות הטלפון הסלולארי או הדואר האלקטרוני.

לא לחינם אמר לאחרונה יו"ר האגודה הישראלית לחקר יחסי העבודה, פרופ' יצחק הרפז, כי שוק העבודה הישראלי מזכיר יותר ויותר דפוסי העסקה נחותים ומשפילים נוסח המאה ה-19 - העובד הופך לאמצעי בדרך למיקסום הרווח הכספי.

אופיו של שוק העבודה הוא עניינו של כל אחד מאיתנו. חברה בריאה וצודקת היא כזו שבה עובדים יכולים להתפרנס בכבוד (40% מהעניים בישראל הם אנשים עובדים). חיזוק העבודה המאורגנת יכול להפסיק את הסחרור המסוכן שאליו נקלענו.

עופר סיטבון הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וחבריסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית)

התפרסם ב"מעריב" 15.2.2006

פורסם ב 16 בפברואר 2006 10:27 במדור פוליטיקה תגובות נעולות

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לחנן כהן.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il