שלום
עמוד 1 מתוך 2 לעמוד הבא
"התנגדות פסיבית" לעומת "אחיזה באמת"
אתמול חגגה הודו את הולדת הרעיון של ה"אחיזה באמת" - סאטיאגראהא - שאותו פיתח מוהנדס גנדהי כאסטרטגיית המאבק של ההודים באפליה נגדם בדרום אפריקה.
בהרבה מקומות מבלבלים בין מאבק לא אלים, התנגדות פאסיבית ואחיזה באמת.
הבילבול הוא לא רק בטקסטים שנכתבים על התנגדות פסיבית אלא גם בפעולות של התנגדות פסיבית שטוענים שהרעיונות שבבסיסן נוצרו על ידי גנדהי. אפשר לראות את הבלבול הזה גם במאבקים שמתקיימים כאן בישראל.
בספר שכתב גנדהי על המאבק בדרום אפריקה הוא הקדיש פרק מיוחד להבהרת ההבדל בין הרעיון של התנגדות פסיבית ובין אחיזה באמת - סאטיאגראהא. אני מדביק כאן את הטקסט (הארוך) המקורי. כדאי להקדיש זמן ולקרוא את הטקסט. יום אחד הוא עוד יתורגם לעברית.
As the movement advanced, Englishmen too began to watch it with interest. Although the English newspapers in the Transvaal generally wrote in support of the Europeans and of the Black Act, they willingly published contributions from well-known Indians. They also published Indian representations to Government in full or at least a summary of these, sometimes sent their reporters to important meetings of the Indians, and when such was not the case, made room for the brief reports we sent them.
These amenities were of course very useful to the community, but by and by some leading Europeans came to take interest in the movement as it progressed. One of these was Mr Hosken, one of the magnates of Johannesburg. He had always been free from colour prejudice but his interest in the Indian question deepened after the starting of Satyagraha. The Europeans of Germiston, which is something like a suburb of Johannesburg, expressed a desire to hear me. A meeting was held, and introducing me and the movement I stood for to the audience, Mr Hosken observed, "The Transvaal Indians have had recourse to passive resistance when all other means of securing redress proved to be of no avail. They do not enjoy the franchise. Numerically, they are only a few. They are weak and have no arms. Therefore they have taken to passive resistance which is a weapon of the weak." These observations took me by surprise, and the speech which I was going to make took an altogether different complexion in consequence. In contradicting Mr Hosken, I defined our passive resistance as 'soul force.' I saw at this meeting that a use of the phrase 'passive resistance' was apt to give rise to terrible misunderstanding. I will try to distinguish between passive resistance and soul force by amplifying the argument which I made before that meeting so as to make things clearer.
I have no idea when the phrase 'passive resistance' was first used in English and by whom. But among the English people, whenever a small minority did not approve of some obnoxious piece of legislation, instead of rising in rebellion they took the passive or milder step of not submitting to the law and inviting the penalties of such non-submission upon their heads. When the British Parliament passed the Education Act some years ago, the Non-conformists offered passive resistance under the leadership of Dr Clifford. The great movement of the English women for the vote was also known as passive resistance. It was in view of these two cases that Mr Hosken described passive resistance as a weapon of the weak or the voteless. Dr Clifford and his friends had the vote, but as they were in a minority in the Parliament, they could not prevent the passage of the Education Act. That is to say, they were weak in numbers. Not that they were averse to the use of arms for the attainment of their aims, but they had no hope of succeeding by force of arms. And in a well-regulated state, recourse to arms every now and then in order to secure popular rights would defeat its own purpose. Again some of the Non-conformists would generally object to taking up arms even if it was a practical proposition. The suffragists had no franchise rights. They were weak in numbers as well as in physical force. Thus their case lent colour to Mr Hosken's observations. The suffragist movement did not eschew the use of physical force. Some suffragists fired buildings and even assaulted men. I do not think they ever intended to kill any one. But they did intend to thrash people when an opportunity occurred, and even thus to make things hot for them.
But brute force had absolutely no place in the Indian movement in any circumstance, and the reader will see, as we proceed, that no matter how badly they suffered, the Satyagrahis never used physical force, and that too although there were occasions when they were in a position to use it effectively. Again, although the Indians had no franchise and were weak, these considerations had nothing to do with the organisation of Satyagraha. This is not to say, that the Indians would have taken to Satyagraha even if they had possessed arms or the franchise. Probably there would not have been any scope for Satyagraha if they had the franchise. If they had arms, the opposite party would have thought twice before antagonising them. One can therefore understand, that people who possess arms would have fewer occasions for offering Satyagraha. My point is that I can definitely assert that in planning the Indian movement there never was the slightest thought given to the possibility or otherwise of offering armed resistance. Satyagraha is soul force pure and simple, and whenever and to whatever extent there is room for the use of arms or physical force or brute force, there and to that extent is there so much less possibility for soul force. These are purely antagonistic forces in my view, and I had full realization of this antagonism even at the time of the advent of Satyagraha.
We will not stop here to consider whether these views are right or wrong. We are only concerned to note the distinction between passive resistance and Satyagraha, and we have seen that there is a great and fundamental difference between the two. If without understanding this, those who call themselves either passive resisters or Satyagrahis believe both to be one and the same thing, there would be injustice to both leading to untoward consequences. The result of our using the phrase 'passive resistance' in South Africa was, not that people admired us by ascribing to us the bravery and the self-sacrifice of the suffragists but we were mistaken to be a danger to person and property which the suffragists were, and even a .generous friend like Mr Hosken imagined us to be weak. The power of suggestion is such, that a man at last becomes what he believes himself to be. If we continue to believe ourselves and let others believe, that we are weak and helpless and therefore offer passive resistance, our resistance would never make us strong, and at the earliest opportunity we would give up passive resistance as a weapon of the weak. On the other hand if we are Satyagrahis and offer Satyagraha believing ourselves to be strong, two clear consequences result from it. Fostering the idea of strength, we grow stronger and stronger every day. With the increase in our strength, our Satyagraha too becomes more effective and we would never be casting about for an opportunity to give it up. Again, while there is no scope for love in passive resistance, on the other hand not only has hatred no place in Satyagraha but is a positive breach of its ruling principle. While in passive resistance there is a scope for the use of arms when a suitable occasion arrives, in Satyagraha physical force is forbidden even in the most favourable circumstances. Passive resistance is often looked upon as a preparation for the use of force while Satyagraha can never be utilised as such. Passive resistance may be offered side by side with the use of arms. Satyagraha and brute force, being each a negation of the other, can never go together. Satyagraha may be offered to one's nearest and dearest; passive resistance can never be offered to them unless of course they have ceased to be dear and become an object of hatred to us. In passive resistance there is always present an idea of harassing the other party and there is a simultaneous readiness to undergo any hardships entailed upon us by such activity; while in Satyagraha there is not the remotest idea of injuring the opponent. Satyagraha postulates the conquest of the adversary by suffering in one's own person.
These are the distinctions between the two forces. But I do not wish to suggest that the merits, or if you like, the defects of passive resistance thus enumerated are to be seen in every movement which passes by that name. But it can be shown that these defects have been noticed in many cases of passive resistance. Jesus Christ indeed has been acclaimed as the prince of passive resisters but I submit in that case passive resistance must mean Satyagraha and Satyagraha alone. There are not many cases in history of passive resistance in that sense. One of these is that of the Doukhobors of Russia cited by Tolstoy. The phrase passive resistance was not employed to denote the patient suffering of oppression by thousands of devout Christians in the early days of Christianity. I would therefore class them as Satyagrahis. And if their conduct be described as passive resistance, passive resistance becomes synonymous with Satyagraha. It has been my object in the present chapter to show that Satyagraha is essentially different from what people generally mean in English by the phrase 'passive resistance.'
While enumerating the characteristics of passive resistance, I had to sound a note of warning in order to avoid injustice being done to those who had recourse to it. It is also necessary to point out that I do not claim for people calling themselves Satyagrahis all the merits which I have described as being characteristic of Satyagraha. I am not unaware of the fact that many a Satyagrahi so called is an utter stranger to them. Many suppose Satyagraha to be a weapon of the weak. Others have said that it is a preparation for armed resistance. But I must repeat once more that it has not been my object to describe Satyagrahis as they are but to set forth the implications of Satyagraha and the characteristics of Satyagrahis as they ought to be.
In a word, we had to invent a new term clearly to denote the movement of the Indians in the Transvaal and to prevent its being confused with passive resistance generally so called. I have tried to show in the present chapter the various principles which were then held to be a part and parcel of the connotation of that term.
פורסם ב 12 בספטמבר 2006 11:24 תגובות נעולות | כלים
אשתו של אלוהים סופרת אותם אחד אחד
אשתו של אלוהים לא יכולה לחשוב על שאלות אסטרטגיות גדולות כשקוברים עוד ועוד אנשים.
אז היא סופרת אותם אחד אחד ומזכירה לעולם את שמותיהם.
כדי שהם לא יהיו רק מספרים.
כי הם היו אנשים.
היא מחפשת באינטרנט את שמותיהם ומוסיפה קישור למקום שבו הם הוזכרו.
היא מקפידה שלא יחסר אחד ולא יהיה אחד יותר מדי.
כל שם קובע. הדיוק מבעית אותה ומנחם אותה.
גם אתם יכולים לא לשכוח ולא לעזור לשיכחה.
קחו את הקוד של מונה המתים של מלחמת לבנון השניה והציגו אותו אצלכם.
לחיצה תביא אותכם לרשימה המתאימה.
פורסם ב 14 באוגוסט 2006 10:35 תגובות נעולות | כלים
תשמעו משהו : "עד המותן בתוך הבוץ"
עד המותן בתוך הבוץ - 5 דקות - 5MB
המלים המקוריות באנגלית
התרגום של יעל לוטן במוסף תרבות וספרות של הארץ, 11 באוגוסט 2006
הביצוע משנת 2006
פורסם ב 13 באוגוסט 2006 14:29 תגובות נעולות | כלים
ישראל דחתה לפני שנתיים הסדר בלבנון
העתקה והדבקה מגלובס. לשמור ולזכור.
"גלובס" חושף: ישראל דחתה לפני שנתיים הסדר בלבנון - שדומה להסדר המתגבש כעת
ההסדר זכה בעקיפין גם לתמיכת ממשלת לבנון, שהציגה כתנאי שההסדר לא יופעל כאולטימטום, אלא כתהליך מדיני
אמנון ברזילי 19:53 8/8/06
גורם בכיר, שמילא עד לאחרונה תפקיד בכיר במערכת המדינית והביטחונית גילה היום (ג') כי את ההסדר שמתגבש כעת להפסקת הלחימה בלבנון ויישום ההחלטה 1559 של מועצת הביטחון, היה ניתן לגבש לפני שנתיים וללא שפיכות דמים.
הגורם גילה, כי ארה"ב גיבשה לפני כשנתיים הצעה יחד עם ממשלת צרפת והאו"ם ליישום החלטת מועצת הביטחון 1559, שכללה פריסת כוחות של צבא לבנון לאורך הגבול עם ישראל, הרחקת חיזבאלה מהאזור ופירוקו ההדרגתי. אולם, ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, טרפדה את ההסכם. [ההדגשה שלי - חנן]
זכה בעקיפין גם לתמיכת ממשלת לבנון, שהציגה כתנאי שההסדר לא יופעל כאולטימטום, אלא כתהליך מדיני. הדברים נאמרו מפי הגורם הבכיר בדיון פנימי על המלחמה ותוצאותיה שהתקיים היום במרכז יפה למחקרים אסטרטגיים שעל-יד אוניברסיטת תל-אביב. לדבריו, ההסדר שגובש לפני שנתיים כלל שישה חלקים: ישום החלטה 1559, הפסקת הפגיעה בריבונותה של לבנון, פתרון סכסוכי הגבול והחזרת הכפר רג'ר והחזרת חוות שבעא, שחרור אסירים ופתרון בעיות המים בין ישראל ללבנון.
הגורם הבכיר הדגיש, כי על-פי ההסדר, היה מקובל על כל הגורמים שהשתתפו בתהליך שהחיזבאלה היה צריך לשלם את המחיר וכי הרחקתו מהגבול בין ישראל ולבנון נועדה להביא לפירוקו.
עוד גילה הגורם הבכיר, כי ערב יציאת כוחות הצבא הסורים מלבנון פרץ ויכוח בישראל לגבי העמדה שעל ישראל לנקוט בנושא. במסגרת הדיונים שהתקיימו בהקשר זה, עלה החשש, כי יציאת סוריה מלבנון עלולה ליצור ואקום שלתוכו ייכנסו איראן והחיזבאלה. באותו דיון הוצגה תפיסה לפיה עדיפה נוכחות צבאית סורית בלבנון על פני הוואקום שיתמלא על-ידי איראן והחיזבאלה בעקבות יציאת הכוחות הצבאיים הסורים.
להערכתו, להסדר המדיני אליו הולכים כעת, ניתן היה להגיע גם לאחר עשרה ימי לחימה. עם זאת, הוא הבהיר, כי לאור ההתפתחויות בתוך לבנון, לאו דווקא בגלל הביצועים של צה"ל, מה שהתחיל לקרות ביומים שלושה האחרונים יכול להוביל למציאות טובה יותר בלבנון היום מאשר לפני המלחמה.
בדיון השתתפו קצינים בכירים, ביניהם, איתן בן-אליהו, דני רוטשילד, שלמה גזית, שלמה שטאובר וגיורא איילנד וראשי המוסד לשעבר, שבתאי שביט ואפרים הלוי.
פורסם ב 9 באוגוסט 2006 10:38 תגובות נעולות | כלים
אמת בזמן מלחמה
ככה מתחיל דרור פויר את האנומליה של האמפתיה
אנחנו, הישראלים, שרוטים לגמרי. אחת מהשריטות העמוקות שלנו – עליה אנחנו משלמים עכשיו ועוד נשלם רבות – היא האובדן המוחלט של היכולת לחוש אמפטיה לכל מי שהוא לא משלנו. אני לא מדבר על אהדה או רחמים או על השאלה מי צודק ומי אשם, אני מדבר על האמפטיה הפשוטה, הבסיסית, לכל מי שהוא בנאדם, לכל מי שהוא לא אנחנו. המלחמה הזו חשפה את השריטה הזו בכל תפארתה.
רוב האנשים במדינת ישראל של קיץ 2006 חושבים שאמפטיה היא כמו עוגה, שכל חתיכה שחותכים ממנה משאירה ממנה פחות, וצריך לשמור שלא ייגמר. כאילו שאמפטיה לילד מבירות שביתו נהרס או לסבתא מצור שהפכה פליטה באה על חשבון או גורעת מהאמפטיה לחקלאי מהגליל שהאפרסקים שלו נרקבים על העצים באין קוטף או לילדה מעכו שטיל פגע פגיעה ישירה בחדר שלה, ולהפך – כאילו שהצער על נפגעים בצד שלנו חייב להתאזן על ידי שמחה כשנפגעים בצד השני.
בהתחלה גם אני התלהבתי ממה שדרור כתב ואפילו התחלתי לתרגם את הקטע לאנגלית כדי שהגויים יראו שגם אנחנו אנשים ואנחנו רוצים להיות יותר טובים. חשבתי גם לתבוע מהם אמפתיה כלפי הנפגעים כאן כפי שאני תובע מעצמי אמפתיה כלפי הנפגעים שם. (תקעה אותי המילה שריטה שמיטב המתרגמים לא יכלו לה).
בגלל הזמן שעבר (כמה ימים ארוכים) הבנתי עוד משהו שדרור לא כתב. האנומליה של האמפתיה היא לא תופעה ישראלית ייחודית אלא תופעה אנושית אוניברסאלית.
כשקיים קונפליקט חריף בין שתי קבוצות, כל הצדדים בקונפליקט לוקים בחוסר יכולת לאמפתיה לצד השני. ככה זה בכל זמן ובכל מקום ובכל גודל קונפליקט.
אמפתיה היא היכולת לראות את האמת בכל צדדיה – גם הצד שלי וגם הצד שהוא לא שלי. התעלמות מהאמת של הצד שהוא לא שלי היא ראיה חסרה, ולכן היא לא ראיית האמת.
בזמן מלחמה קשה עד בלתי אפשרי לראות ולתפוס את האמת.
מלחמה היא זמן של ערפל ורעש ושקר.
הכוונה של דרור היתה טובה וגם התוצאה טובה. אבל היא לא האמת. לא דרור ולא אף אחד אחר יכול לדעת עכשיו, בזמן המלחמה, מה היא האמת של היחסים המורכבים בין כל הגופים המשתתפים במלחמה. יותר מזה – אף אחד כרגע לא יכול להגיד בוודאות מי הם כל הגופים המשתתפים במלחמה. הרעש מפריע ומעוות את התפישה.
אז מה נשאר לנו לעשות?
לא להתבייש ולהגיד בקול רם את האמת שלנו, תוך כדי הבנה צלולה שהיא לוקה בחסר.
לנסות ולאסוף כמה שיותר הרגשות ועדויות ועובדות שיהוו תשתית לבירור האמת בעתיד.
אחרי המלחמה, יהיה לנו תפקיד בנסיון להבין את האמת ולהציג אותה לעולם.
ואז לנסות ולהביא שלום, כי השלום הוא האמת.
"והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט)
פורסם ב 8 באוגוסט 2006 15:55 תגובות נעולות | כלים
מה הם יעדי מלחמת לבנון השניה?
לידיעת הקוראים מהעתיד: היום, 30 ביולי 2006, בניין בכפר קנא שבדרום לבנון התמוטט הבוקר (ראשון) לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר. במקום ישנם לפחות 54 הרוגים, מהם לפחות 37 ילדים, ועוד פצועים רבים.
כדי לבדוק האם הפצצת אזרחים היא מדיניות או מחדל של ממשלת ישראל חיפשתי ב גוגל חדשות את המלים "יעדים" ו"יעדים מרכזיים". להלן חלק מהתוצאות.
הבדיקה והתיעוד נועדו גם כדי לבחון האם פעולות נוספות של ממשלת ישראל וזרועותיה השונים (צבא, דיפלומטיה) תואמות את ייעדי המלחמה.
NRG - "באמ"ן מגדירים בפירוש את חיסול נסראללה כאחד היעדים המרכזיים של הפעילות בלבנון."
מפקד חיל-האוויר: "הטלנו סגר על לבנון" - מפקד חיל-האוויר עמד בדבריו על אחד מן היעדים המרכזיים של המבצע: "מדינת ישראל דורשת מלבנון ומן הממשלה הלבנונית שתממש את ריבונותה בלבנון ובדרום לבנון ותשתלט על ארגון הטרור הפועל מתחומה. למדינת ישראל אין כל אינטרס בשטח לבנון לבד מהבטחת שלומם של אזרחי ישראל".
אולמרט: "הפסקת אש - לא כעת" - אולמרט הבהיר כי ישראל מתכוונת להשלים את השגת כל היעדים שהציבה לעצמה, ובהם קביעת תנאים לפריסת כוח בינלאומי שישמור על גבולה הדרומי של לבנון מפני פריסה מחודשת של מחבלי החיזבאללה.
פרץ: "זו מלחמת בין המיצרים" - הרמטכ"ל ציין כי "הצבנו לעצמנו יעדים ברי השגה. הראשון נוגע ליצירת התנאים להשבת החיילים החטופים. בנוסף, אנו פועלים ליצירת מציאות ביטחונית אחרת בקו המגע, שתמנע מהחיזבאללה להגיע לצד שלנו". לדבריו, חלק מן היעדים הושגו וחלק טרם. "אני סבור שהפגיעה בחיזבאללה ברובד האסטרטגי היא עצומה", הוסיף. חלוץ הדגיש כי צה"ל פגע עד עתה קשות במערך הלחימה של חיזבאללה והרג מאות מחבלים ובהם בכירים בארגון. "עדיין יש ביכולתם להמשיך ולירות רקטות לעבר מדינת ישראל, ואנו נמשיך ונפעל כדי להקטין את זה", אמר.
פרץ: הקבינט אישר גיוס מילואים נרחב - חלוץ הוסיף ואמר כי "הפעולה תהיה ממושכת והיא תימשך עד שנקבל הנחיה אחרת או שנשיג את המטרה". במסיבת העיתונאים המשותפת עם שר הביטחון אמר רא"ל חלוץ כי הפגיעה בחיזבאללה ברובד האסטרטגי - עצומה. הוא מנה את יעדי הצבא, ואמר כי חלקם הושגו. היעדים שמנה הם: א. יצירת תנאים להשבת החיילים החטופים; ב. יצירת מציאות ביטחונית אחרת בה קו המגע יהיה אחר; ג. החלשת החיזבאללה; ד. יישום ריבונות ממשלת ישראל על שיטחה."
"לא היתה הפתעה טקטית" - ח"כ הנגבי [יו"ר ועדת חוץ וביטחון - ח.כ.] סיפר בנוסף ש"אנו עובדים במתכונת של פשיטות מתוחמות זמן ומרחב לפי היעדים שהגדירה הממשלה - ביטול פעולת החיזבאללה בקו הגבול, שחרור החטופים, ביצוע את החלטה 1559 והפסקת השיגורים".
איך התקבלו ההחלטות ? מאת אלוף בן - "החסרון בהחלטה החפוזה היה שיעדי המבצע היו מעורפלים והשתנו במהלך הקרבות. שבירת כוחו של החיזבאללה התגלתה בינתיים כבלתי אפשרית, ונכשל גם הניסיון להתנקש בנסראללה - מהלך ראוותני, שיכול היה לספק הישג מתוקשר לצה"ל ולאולמרט מול הציבור. בכירי צה"ל הסתפקו, בימים הראשונים, במטרה שאפתנית פחות ובלתי ניתנת למדידה: "להחליש את חיזבאללה".
אחרי כמה ימים התגבשה מעטפת מדינית חדשה למבצע. לפי הגירסה המעודכנת, המהלך הצבאי הישראלי הוא רק המבוא למהלך מדיני בינלאומי לאכיפת החלטת מועצת הביטחון 1559, הקוראת לפירוק חיזבאללה מנשקו ולפריסת צבא לבנון בדרום. ישראל הודיעה שתקים בצד הלבנוני אזור חיץ, ותמנע בכוח את שיבת חיזבאללה לתוכו. הגישה החדשה הטילה את האחריות לפתרון על הקהילה הבינלאומית.
ישראל הסכימה להצבת כוח בינלאומי גדול מעבר לגבול, כדי לסייע לצבא לבנון בפריסתו החדשה ולמנוע את חזרת חיזבאללה לגדר. משמעות הדבר היא, שהתוצאה הנדרשת מהמבצע היא הרחקת חיזבאללה מהגבול כדי למנוע תקריות. ישראל ויתרה על דרישתה הקודמת, לפירוק בכוח של חיזבאללה מהרקטות ולהטלת פיקוח בגבול לבנון-סוריה, שימנע העברת נשק לארגון."
לאן אנחנו הולכים? מאת רון בן ישי - "הפעם, מבינים בדרג המדיני והצבאי, אסור לצאת עם תיקו, אבל נסראללה לא יניף דגל לבן. מה ייחשב ניצחון ואיך מגיעים לשם? כיצד ייראו גבול הצפון והמזרח התיכון ביום שאחרי?"
שאלות לוועדת חקירה מאת זאב מעוז - "מי ייקח על עצמו את האחריות לכישלון בהגדרת יעדי המבצע - ולכישלון בהשגתם?"
פורסם ב 30 ביולי 2006 18:37 תגובות נעולות | כלים
"... ועל כל בני אדם ואימרו אמן"
אתמול היתה ההזכרה של ברוך. שנתיים למותו.
ברוך הוא החבר שלזכרו הקמתי את האתר "AEOU.CO.IL - שיעורים מצולמים לשימוש במחשב"
הבן הבכור אמר קדיש שמסתיים ב"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" ואני הוספתי בלב "ועל כל בני אדם".
לא המצאתי את זה בעצמי. אני סוג של יהודי רפורמי. הרפורמים שואפים לשלומם של כל בני האדם ולא רק לשלום ישראל ולכן הוסיפו את ארבעת המלים הצנועות האלה לסוף הברכה.
ואימרו "אמן".
פורסם ב 27 ביולי 2006 13:23 תגובות נעולות | כלים
המלחמה העשירית בחיפה - כמעט יום כיפור
אין מה שמסמן בשבילי יותר את המצב ה"יום כיפורי" של חיפה מאשר מסעדת מקסים הסגורה, עם הכיסאות למעלה.
בכל יום שבת רגיל, המסעדה ומגרש החניה מלאים.
היום לא.
גם החופים והכבישים כמעט ריקים.
אם גם שווארמה חאזן היתה סגורה זה היה סימן בשבילי שממש הגיע יום כיפור. הם היו פתוחים, השווארמה טעימה כרגיל, אבל במסעדה ישבו שני אנשים.
בדרך חזרה, פתאום מופיע בסיס מסוקים ליד הכביש הראשי.
שבת בצהריים. כביש החוף פנוי, בלי פקקים.
כבר מדברים בגלוי על ועדת חקירה. עכשיו כבר אין מלחמות בלי ועדת חקירה בסופן.
הוויכוח עכשיו הוא רק על איך יקראו למלחמה הזאת. קראתי אצל ולווט הצעה של יורם פרי - המלחמה העשירית. אימצתי.
פורסם ב 22 ביולי 2006 21:48 תגובות נעולות | כלים
הפסקת אש עכשיו – למען הילדים
פוסט אורח מאת רון גרליץ. המקור כאן
סוף סוף הגיעה לפתחינו מלחמה צודקת - יושב לו ארגון איסלאמי קיצוני מעבר לקו גבול בינ"ל ומוכר שאליו נסגנו עד הס"מ האחרון.
ביום בהיר אחד לפני שבוע ומחצה פותח בהתקפה מכוונות לעבר מוצבי צה"ל ובחסות אותה התקפה הורג וחוטף חיילי צה"ל ששהו מדרום לגבול. הנה כי כן, אפילו שמאלני אדוק כמוני היה אמור לתמוך במבצע הנוכחי ולחזק את ידי העושים במלאכה.
אבל לא כן.
מה שאנחנו עושים בימים ובשעות אלו הוא לא חכם ולא צודק.
והגרוע ביותר - אנחנו שוב מקריבים קורבן שווא של אזרחים, בינהם ילדים (בשני הצדדים) ושל חיילים.
ומה עם הפגיעה ברקטות של חיזבאללה ? זה לא יעד ראוי ?
אכן כל רקטה שנגרעת ממצבת הכוח של חיזבאללה היא תרומה לבטחון ישראל. כאן אני מסכים מבצעית ומוסרית.
אבל, מהו הגורם העיקרי לאותה הפחתה בכמות הרקטות? שהם נורות עלינו ...
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.
במשך שנים היה איום רקטי ואנחנו גרמנו להם ללחוץ על ההדק. הצלחנו לצמצם את מאגר הרקטות של החיזבאללה ע"י זה שהם ירו עלינו אלף רקטות והרגו בנו. אכן הצלחה כבירה. כל הכבוד לאסטרטגיה הישראלית.
אבל הצלחנו גם להשמיד עוד אלפי רקטות !
מצוין. אבל ברור לכל שחיזבאללה לא יתפרק בעקבות המבצע, שסוריה לא תצטרף להסתדרות הציונית ושצה"ל לא ימשיך להפציץ באופן קבוע את כביש ביירות-דמשק (למי שחושב אחרת אני מעניק את פרס אריק שרון לקשר עם המציאות).
כמה זמן יקח לחיזבאללה למלא את המחסנים שלו שוב?
חודשיים? שנה? שנתיים?
ואז נחזור Back To Square One
זה שווה את המחיר ?
מה עם יכולת ההרתעה של ישראל ?
הקריאות להשבת יכולת ההרתעה עולות מכל מקלט טלויזיה.
אבל באמת, הבלון הזה שקוראים לו הרתעה, ומנפחים אותו, ומאליהים אותו – אינו אלא מולך שמקריבים לו חיי אנשים ועקרונות.
הוא לא עבד מעולם, וכל תולדותינו מוכיחות זאת שוב ושוב (ותודה למייק).
אני מומחה קטן להרתעה, אבל נדמה לי שהרתעה של אויב לא אמורה להתממש ע"י זה שאתה גורם לאויב לירות עליך את כל מה שיש לו בבונקרים. נדמה לי שזה אמור להיות דווקא להפך. הרתעה משמעה להתנהג כך שהוא לא יזרוק עליך כל מה שיש לו.
מי אלו המומחים להרתעה שאנחנו שומעים יום יום בכל אמצעי התקשורת?
אותם אלופים ואלופים בדימוס שכבר 20 שנה (בהתחלפות מסוימת) מסבירים לנו למה קורבן ההרתעה שווה את המחיר ("הכבד מנשוא" כמובן). ואכן שלמנו מחיר כבד על הרתעה במלחמת לבנון (קרוב לאלף חיילים + כמה עשרות אלפי אזרחים לבנונים, אבל מי סופר) ובמבצע דין וחשבון (יולי 93) ובמבצע ענבי זעם (אפר' 96) ואכן האיום מלבנון פחת ופחת ...
הרתענו והרתענו ובסוף קבלנו טילים על חיפה.
תסתכלו על מסכי הטלויזיה שלכם היום, תראו מי מסביר לנו השכם וערב שקורבנינו הנוכחי הכרחי ?
אלו בדיוק אותם פוליטיקאים, פרשנים ואלופים שהסבירו לנו לפני שנתיים שקורבן עשרות החיילים המתים על הגנת נצרים וכפר דרום הוא הכרחי לקיומה של מדינת ישראל ושדין נצרים כדין תל אביב.
ויום בהיר אחד נצרים כבר לא היתה חשובה לבטחון המדינה. ולא כפר דרום. והן נהרסו עד יסוד. ולא נפלו השמיים (קסאמים כן, אבל הם נפלו גם קודם).
ואותם אלופים ושדרנים מסבירים לנו היום שאין לנו ברירה אלא להקריב את החיילים והאזרחים כדי להפרע מהחיזבאללה.
עכשיו תחליטו אתם אם להאמין להם שוב או לא.
חייבים להרוג את נסראללה !
פה מדובר כבר, סליחה, בטרוף לאומי.
תהיו בטוחים ששום דמעה לא תיזל מעיני אם הוא יעבור לעולם שכולו טוב עם או בלי סיועו של צה"ל. אבל – זה לא יפתור כלום ולבטח יקח עמו עוד חפים מפשע רבים.
להזכירכם, הנה ציטוט מויקיפדיה לגבי מה שקרה בעקבות חיסול המנהיג הקודם של חיזבאללה, עבאס מוסאווי: "לאחר חיסולו של מוסאווי בלבנון ב-16 בפברואר 1992 על ידי מסוקי חיל האוויר הישראלי, מונה לראשות התנועה השייח חסן נסראללה. בתקופתו של נסראללה הקצינה התנועה את עמדותיה הדתיות והלאומניות, בעיקר משום עידודם של חברי "משמרות המהפכה" ונעשתה ארגון טרור לכל דבר, המתכנן פיגועים כנגד מרכזי יהדות בתפוצות, כנגד לוחמי צה"ל וכנגד תושבי ישראל."
(חיזבאללה בויקיפדיה). כנקמה גם חטפנו את פיצוץ השגרירות הישראלית (מרץ 92) ואת בנין הקהילה היהודית (יולי 94) בבואנוס איירס בהם נהרגו 125 אנשים.
היום בהארץ צבי בראל שואל האם הריגת נסראללה טובה לישראל ? ומעלה סברה שבעקבות חיסול נסראללה "אפשרי שבדלנים מתוך חיזבאללה ישאפו להקים ארגונים חדשים. בהיעדר הנהגה של גורם מרכזי, ארגונים כאלה עלולים להיות אלימים וקיצוניים יותר מחיזבאללה של היום."
האם מישהוא בממשלה/צבא לוקח את זה בחשבון?
כמה אנשים אתם מוכנים שיהרגו כדי לראות את ראשו של נסראללה?
ואנחנו משלמים בינתיים מחיר יקר, יקר מאוד.
נכון לעתה (20 יולי) מאז תחילת הסיבוב הזה נהרגו קרוב ל 20 חיילים ועוד 15 אזרחים, בינהם שלושה ילדים.
הנה תמונה שראיתי בידיעות אחרונות ולא הרפתה ממני. גבר צעיר ליד גופת בנו, עומר, שנהרג מקטיושה במושב מירון ביחד עם סבתו. תמונה תמונה כמעט פסטורלית, ללא דם - אבל זה המחיר.
אולי ראוי להרהר קצת בגורלו של אותו ילד ובסבלו של אותו אב לפני ששולחים את צה"ל להמשיך להפציץ.
ואלי ראוי לחשוב על החיילים שנהרגים עכשיו מדי יום בלבנון. ולהזכר שגם פעם הבטיחו לנו שמות חיילים בלבנון יבטיח שקט בצפון. כל האמירות הפומפוזיות על עם חזק ועל העורף שמגבה את צה"ל מתמצים בסופו של כל יום לעוד ועוד משפחות שקוברות את היקרים להם.
והנקודה המרכזית היא שאפשר להפסיק את ההרג הזה. בהחלטה של הממשלה להפסיק את האש. אין כמעט ספק שאם נפסיק את האש, גם האש שמופנית כלפינו תפסק. לבנון והחיזבאללה משוועים להפסקת אש.
ואין ספק שמתי שהוא בשבועות הקרובים תהיה הפסקת אש, אז למה לא עכשיו ?
כמה עוד אנשים צריכים למות בשביל השגים אסטרטגים מפוקפק ?
וראוי גם לדבר על נושא לא פופולרי – ההרג בלבנון.
קרוב ל 300 אזרחים לבנונים נהרגו בלבנון מאז תחילת ההתקפה הישראלית, כך ע"פ כלי התקשורת המערביים והישראלים (עמוס הראל העריך אתמול בהארץ שרק עשרות מההרוגים הם אנשי חיזבאללה).
כולל עשרות ילדים – כולם חפים מפשע בהגדרה. המדינה שלנו הורגת שם חפים מפשע מדי יום. בשביל לשקם את יכולת ההרתעה שלה ובשביל להראות לחיזבאללה ובשביל הכבוד שלנו שנרמס עם חטיפת החיילים.
עיתוני העולם מדווחים בהרחבה על הגיהנום על הקרקע שם.
הנה טיפה מים הדיווחים - רוברט פיסק, עיתונאי בריטי וזוכה פרס פוליצר מדווח מביירות: ההתקפה הישראלית מהווה עונש קוקלטיבי על עם שלם.
אנחנו לא כ"כ חשופים למראות משם. אתר Ynet הפנה לאתר לבנוני שמביא תמונות משם. זוועה מתחוללת שם על הקרקע.
זוועה מעשה ידינו. אזהרה: תמונות קשות מאוד ומאוד לא מומלץ למי שלא מעונין. הנה התמונות.
אם הצצתם ואם לא - העובדות בעינן עומדות. צה"ל הורג ילדים, נשים וטף בלבנון מדי יום.
האם זה נראה לכם מחיר אנושי סביר בשביל להשיג את מטרות המבצע הזה?
ובכלל נראה לי שכל התגובה הצבאית שלנו מונעת ע"י שיקולים של כבוד האומה ולא ע"י שיקולים מבצעיים, מדיניים או חלילה מוסריים.
אם היו הורגים לנו את החיילים על הגבול ולא היו חוטפים לנו אותם (מה שנראה לי יותר גרוע) – ככל הנראה לא היינו מגיבים בעוצמה הזו. זה הרי קרה מספר פעמים מאז הנסיגה.
וזה מתקשר לבעיה הכי גדולה שלי עם התגובה שלנו לארוע - חוסר המידתיות הקיצוני.
נסתכל לרגע על עולם של ילדים:
כל הורה מתנסה בלהסביר לילדיו שתגובה צריכה להיות מידתית. שצריך פרופורציה בחיים.
אם חוטפים לילד שלך את הדובי, אתה אולי תציע לו לנסות לבקש חזרה ואולי תמליץ לו לחטוף חזרה בכח. חלקינו אף יעלים עין או יעודד אם התגובה תכלול מכה על היד. אבל אם הילד שלך יזרוק בלוק לראש של "החוטף" ודאי שתסביר לו שזה לחלוטין לא מידתי. ואצלינו – חיזבאללה חטף 2 חיילים בגבול. ואנחנו – השתגענו. נכנסנו לטרוף. הפצצות עומק בלבנון, הפצצת שדה התעופה, גשרים, הרס תשתיות אדיר, הרג אזרחים במספרים אדירים, ½ מליון פליטים והבערת כל החזית כתגובה לארוע.
וכמובן – כולם חושבים שאין צודק מזה.
זה מנוגד לאינטרסים שלנו, זה לא בוגר, זה לא מידתי, זה לא צודק, זה לא מוסרי ורק רע יוצא מזה.
אולי כדאי להחזיר את כל מקבלי ההחלטות כאן לעוד שנה בגן.
ואחרי כל הלא הזה אז מה כן?
ככל הנראה היה נכון להגיב לחטיפת החיילים. ייתכן שלא נותרה לנו ברירה. אבל, תגובה מידתית.
למשל פגיעה קשה במוצבי חיזבאללה לאורך הגבול תוך כוונה (ומעשה) לא להבעיר את כל החזית.
ומה הפתרון הכולל לכל הענין הזה עם חיזבאללה ?
צריך להחליט שאנחנו מפנים את המשאבים הלאומיים לחפש פתרונות שאינם רק הפעלת כוח, ולו רק מהסיבה שהפעלת כח בלבנון ניסינו שוב ושוב ונכשלנו.
למשל, כפי שמציע אורי שגיא השבוע בהארץ - הפתרון לדעתו טמון במו"מ עם סוריה.
או לנסות לבחון את הקשר בין הזירה הפלסטינית לזירה הלבנונית, כפי שהציע השבוע אורי אבנרי במעריב –הפתרון ללבנון נמצא בעזה.
או להביא את נאט"ו לאזור כפי שמציע קובי מיכאל ב Ynet - כוח משימה מיומן של נאט"ו עשוי להיות הפיתרון הן לזירה הלבנונית והן לזו הפלסטינית ועוד ועוד רעיונות, ומלבד שאינם כוללים עוד הרג ודם.
ומה עכשיו ?
המצב מסוכן. מסוכן מאוד. לא נראה שמישהוא מתרגש מההרג היום יומי של חיילים ושל אזרחים בישראל (שלא לדבר על אלו בלבנון). בטח לא ברמה שזה יגרום לו לשקול שינוי כיוון.
בנוסף, הקריאות לכניסה קרקעית מסיבית כבר נשמעים מסביב. אפילו מכיוון שר הבטחון.
צה"ל הכניס אתמול (20 ליולי) את החיילים לאותו אזור (צפונית לאביבים) שבו נהרגו שלשום חיילים. וגם אתמול נהרגו שם חיילים. החשש שלי שזה רק ידרבן את הצבא להכניס עוד חיילים ולהכנס עוד פנימה ללבנון.
כדי להראות להם מי הכי חזק בשכונה. כדי להשיב את הכבוד.
חייבים לעצור את הטרוף הזה.
ניסינו את זה ב 1982 וזה נגמר רע. רע מאוד.
אני חושב שכל אזרח ישראלי שאכפת לו מהמדינה שלו, מחיי האזרחים בישראל ובלבנון, מחיי החיילים, צריך לשלוח מסר ברור לממשלה – עצרו את המלחמה, הרפו מההדק, הפסיקו את מחול ההרג. ייזמו הפסקת אש מיידית. עכשיו.
בשם ההגיון, למרות הכבוד ולמען החיים.
רון גרליץ
לתגובות: ron_and_nurit@hotmail.com
הערה: היום, יום שבת 22 ביולי 2006 בשעה 18:30, בכיכר רבין בתל אביב
תערך הפגנה נגד המלחמה בלבנון.
פורסם ב 22 ביולי 2006 17:39 תגובות נעולות | כלים
צער וכעס
המלחמה האמיתית היא לא ההתכתשות הקטנה והמקומית שאותה אנחנו חווים עכשיו.
המלחמה האמיתית מתקיימת בין שני כוחות מתנגשים - הכוח השואף למציאות יציבה ומתפתחת והכוח השואף למציאות לא יציבה ומעורערת.
בשאיפה למציאות לא יציבה ומעורערת משתפים פעולה שני כוחות - הטרור האיסלאמי שמנסה לערער את המציאות המדינית והבטחונית כדי לקדם את האיסלאמיזציה של העולם והכח השואף לאי יציבות כלכלית כדי לקדם את רווחיו הפיננסיים.
לדוגמא - המלחמה הנוכחית שבה מקדם הטרור האיסלאמי את מטרותיו בשיתוף פעולה מלא עם יצרני הנשק שיעשו קופה נחמדה מחידוש המלאי של צה"ל. מי אמר "קיצוץ בתקציב הביטחון?"
ובאמצע נמצאים אזרחים שנהרגים ונפצעים. וגם חיילים, אבל זה כתוב בהגדרת התפקיד שלהם.
מה קורה כאן?
הנה תקציר העובדות כפי שאני מבין אותן.
בשנת 2000 נסוג צה"ל מדרום לבנון כדי להפסיק שם את הלחימה וכדי לבטל את הסיבה הרשמית לקיומו של החיזבאללה שהיא התנגדות לכיבוש הישראלי.
בספטמבר 2004 התקבלה במועצת הביטחון החלטה 1559 שקוראת (בין השאר) להוצאת כל המיליציות מלבנון והשלטת סדר ודמוקרטיה במדינה.
באפריל 2005 יוצאת סוריה מלבנון בעקבות לחץ בין לאומי.
החיזבאללה לא מפסיק להתחמש בנשק לטווח קצר וארוך ולא מפסיק לאיים על ישראל בשימוש בנשק זה. סוריה מהווה גשר לנשק ולרעיונות שמגיעים מאיראן.
ממשלת ישראל נוקטת במדיניות של הרתעה צבאית ולא פועלת במישור הבינלאומי ("בוש - תגיד להם") כדי לגרום לחיזבאללה להתפרק מנשקו. לבוש יש צרות משלו בעיראק ובבית.
חטיפת החייל גלעד שליט ופעולת צהל ברצועת עזה מעודדת את החיזבאללה לפתוח חזית שניה שמסלימה לכדי "מבצע" או מלחמה.
האלימות גובה קורבנות אזרחיים במספרים יחסיים לכמות ודיוק הנשק הנמצא בידי הצדדים.
לאחר כתישת לבנון על ידי ישראל ייכנסו לפעולה הכוחות הבין לאומיים (שמעוניינים באותה כתישה) ויביאו ל"הפסקת אש".
ומה עכשיו ובעתיד?
בימים האחרונים אני שואל את עצמי מה אמור עכשיו להרגיש ולחשוב אדם הגון.
הרגש המיידי הוא צער על האלימות והאבידות.
הצער מתחזק מההבנה שאולי כל זה היה בלתי נמנע כי פועלים כאן כוחות גדולים וחזקים שמוסריות היא לא שיקול בפעולותיהם ואבידה של חיי אדם היא כלי בשירותם וסטטיסטיקה בתכניות שלהם. כל מה שנגיד לא יוכל לשנות את המציאות הנוכחית.
הרגש השני הוא כעס.
ממשלות ישראל נכשלו בהגנה על אזרחיהן. תרחיש המלחמה הזאת היה ידוע. סוגי וכמויות התחמושת שבידי החיזבאללה היו ידועים אבל אין שום תכנית הגנה אפקטיבית מפניהם חוץ מאשר הרתעה שלא עובדת. וכשההרתעה הפסיקה לעבוד עוברת הממשלה להרג אזרחים מהצד השני.
אני כועס על ממשלות ישראל.
מה שנרגיש ונגיד עכשיו לא ישנה את המציאות הנוכחית. היא גדולה מאיתנו.
מה שנשאר לנו לעשות זה לדבר אחד עם השני, לתעד את הכעס ולזכור אותו. כי בעתיד נידרש לקבל החלטות אישיות ופוליטיות שאסור שהקורבנות הנוכחיים ייעדרו מהן.
---
לקריאה נוספת : מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן
פורסם ב 19 ביולי 2006 14:47 תגובות נעולות | כלים
עמוד 1 מתוך 2 לעמוד הבא
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
