צער וכעס
המלחמה האמיתית היא לא ההתכתשות הקטנה והמקומית שאותה אנחנו חווים עכשיו.
המלחמה האמיתית מתקיימת בין שני כוחות מתנגשים - הכוח השואף למציאות יציבה ומתפתחת והכוח השואף למציאות לא יציבה ומעורערת.
בשאיפה למציאות לא יציבה ומעורערת משתפים פעולה שני כוחות - הטרור האיסלאמי שמנסה לערער את המציאות המדינית והבטחונית כדי לקדם את האיסלאמיזציה של העולם והכח השואף לאי יציבות כלכלית כדי לקדם את רווחיו הפיננסיים.
לדוגמא - המלחמה הנוכחית שבה מקדם הטרור האיסלאמי את מטרותיו בשיתוף פעולה מלא עם יצרני הנשק שיעשו קופה נחמדה מחידוש המלאי של צה"ל. מי אמר "קיצוץ בתקציב הביטחון?"
ובאמצע נמצאים אזרחים שנהרגים ונפצעים. וגם חיילים, אבל זה כתוב בהגדרת התפקיד שלהם.
מה קורה כאן?
הנה תקציר העובדות כפי שאני מבין אותן.
בשנת 2000 נסוג צה"ל מדרום לבנון כדי להפסיק שם את הלחימה וכדי לבטל את הסיבה הרשמית לקיומו של החיזבאללה שהיא התנגדות לכיבוש הישראלי.
בספטמבר 2004 התקבלה במועצת הביטחון החלטה 1559 שקוראת (בין השאר) להוצאת כל המיליציות מלבנון והשלטת סדר ודמוקרטיה במדינה.
באפריל 2005 יוצאת סוריה מלבנון בעקבות לחץ בין לאומי.
החיזבאללה לא מפסיק להתחמש בנשק לטווח קצר וארוך ולא מפסיק לאיים על ישראל בשימוש בנשק זה. סוריה מהווה גשר לנשק ולרעיונות שמגיעים מאיראן.
ממשלת ישראל נוקטת במדיניות של הרתעה צבאית ולא פועלת במישור הבינלאומי ("בוש - תגיד להם") כדי לגרום לחיזבאללה להתפרק מנשקו. לבוש יש צרות משלו בעיראק ובבית.
חטיפת החייל גלעד שליט ופעולת צהל ברצועת עזה מעודדת את החיזבאללה לפתוח חזית שניה שמסלימה לכדי "מבצע" או מלחמה.
האלימות גובה קורבנות אזרחיים במספרים יחסיים לכמות ודיוק הנשק הנמצא בידי הצדדים.
לאחר כתישת לבנון על ידי ישראל ייכנסו לפעולה הכוחות הבין לאומיים (שמעוניינים באותה כתישה) ויביאו ל"הפסקת אש".
ומה עכשיו ובעתיד?
בימים האחרונים אני שואל את עצמי מה אמור עכשיו להרגיש ולחשוב אדם הגון.
הרגש המיידי הוא צער על האלימות והאבידות.
הצער מתחזק מההבנה שאולי כל זה היה בלתי נמנע כי פועלים כאן כוחות גדולים וחזקים שמוסריות היא לא שיקול בפעולותיהם ואבידה של חיי אדם היא כלי בשירותם וסטטיסטיקה בתכניות שלהם. כל מה שנגיד לא יוכל לשנות את המציאות הנוכחית.
הרגש השני הוא כעס.
ממשלות ישראל נכשלו בהגנה על אזרחיהן. תרחיש המלחמה הזאת היה ידוע. סוגי וכמויות התחמושת שבידי החיזבאללה היו ידועים אבל אין שום תכנית הגנה אפקטיבית מפניהם חוץ מאשר הרתעה שלא עובדת. וכשההרתעה הפסיקה לעבוד עוברת הממשלה להרג אזרחים מהצד השני.
אני כועס על ממשלות ישראל.
מה שנרגיש ונגיד עכשיו לא ישנה את המציאות הנוכחית. היא גדולה מאיתנו.
מה שנשאר לנו לעשות זה לדבר אחד עם השני, לתעד את הכעס ולזכור אותו. כי בעתיד נידרש לקבל החלטות אישיות ופוליטיות שאסור שהקורבנות הנוכחיים ייעדרו מהן.
---
לקריאה נוספת : מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן
פורסם ב 19 ביולי 2006 14:47 במדור שלום תגובות נעולות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
איתי [אתר] בתאריך 7/19/2006 4:18:13 PM
לצמד הלא-חמד הזה יש להוסיף
עוד גורמים מלבד פונדמנטליסטים מוסלמים ויצרני נשק (ישראלים ואחרים), שמלחמה עושה להם רק טוב.
למשל:
1. בכירי הצבא ומערכת הביטחון. הם לא מרוויחים כסף, אבל מרוויחים כוח ויוקרה. אילו היתה פה יציבות, דרכו של בכיר במערכת הביטחון לא היתה סלולה אל שולחן הממשלה.
2. פוליטיקאים. ובכלל זה גם יקירנו עמיר פרץ.
בעוד רוב הבלוגרים מצביעי העבודה מתייחסים בביקורתיות רבה למלחמה ולמוביליה (יוצא דופן רחביה ברמן), שיעורי התמיכה באולמרט ובפרץ בקרב "הציבור" גואים ביחס ישר למס' התקיפות של חיל האוויר, ולא חשוב אם הפצצה נופלת על משאית עם טילים, על חיילי צבא לבנון, או על משפחה של פליטים מהדרום.
אתה כותב: "מה שנרגיש ונגיד עכשיו לא ישנה את המציאות הנוכחית. היא גדולה מאיתנו".
איזה משפט נורא. הלוואי שאינו נכון לגמרי. כי אם הוא נכון עכשיו, חוששני שהוא נכון תמיד.
רגוע בתאריך 7/19/2006 5:18:37 PM
הגיון ברזל איתי.
אך תשכח רק שרופאים מפיצים מחלות כדי שלא יהיו מובטלים.
מכבי אש מציתים שריפות בשביל העלאות שכר וכלבים דלמטיים חדשים
מהנדסים בונים גשרים שמתפרקים כדי שיוכלו לבנות אותם שוב אחר כך.
שי בתאריך 7/19/2006 5:25:23 PM
ללא נושא
ותודה למי ששכנע להצביע לפרץ
האיש שיגדיל את תקציב הביטחון ולא ידאג לשכבות החלשות
תודה
תודה
חייש [אתר] בתאריך 7/19/2006 5:56:53 PM
בעייתי להציג את מדינת ישראל
כמי ששואפת ליציבות לשגשוג, לעומת הטרור האיסלמי שמחפש אי יציבות. בגבול הלבנון, ניחא. אבל מול הפלשתינאים הרמון הישראלי הוא ביציבות שמנציחה סטטוס קוו דכאני. מן הסתם ישראל שואפת ליציבות, יציבות שתשאיר אותה אוחזת בנכסים לא לה. לפעמים הצדק נמצא דווקא בידי מערערי היציבות, גם אם לא נעים לומר זאת בקול.
חוד התער [אתר] בתאריך 7/19/2006 8:10:58 PM
תיקון טעות + הצעה
הפונדמנטליזם האיסלאמי, והטרור שהוא מפעיל, שואף למציאות יציבה ולא מתפתחת.
אין לנו יכולת לחסל את החיזבאללה, הייתי מצפה מאנשים שניסו 18 שנים להבין את זה.
מה שאנחנו עושים עכשיו זה לייבש רצפה עם סמרטוט ודלי במקום לסגור קודם את הברז. לברז יש שני שיברים - סוריה ואיראן ( ושלישי - האוכלוסיה השיעית בלבנון, אבל נניח שאנחנו לא רוצים להרוג את כולם ).
תקיפת איראן זה ענין קשה. זה אומר טילי יריחו ו-F15I , ואת זה לא רוצים לעשות כדי לא לאמן אותם לקראת תקיפת מתקני הגרעין שלהם, שאולי עדיין נצטרך לבצע; יש עוד שיקולים.
תקיפת סוריה הרבה יותר פשוטה ויעילה. לפיכך, זו האופציה הכי פחות גרועה.
כתבתי על זה אצלי, למי שיש סבלנות לקרוא 5 מסכים בפונט 10.
שקדיה [אתר] בתאריך 7/19/2006 8:29:45 PM
ללא נושא
לא, סביר להניח שלא נוכל לשנות את המציאות. אבל ביקורת צריכה להאמר ולהכתב תמיד, גם כשנדמה שזה גדול עלינו. כי אם נשתוק היום, שכשתסתיים המלחמה, יהיו שיגידו שהמצב החברתי גדול עלינו כי המדינה במצב חירום; ושהכלכלה גדולה מאיתנו, כי אי אפשר לשנות את המציאות של עלויות המלחמה; ושבחירת הנהגה גדולה מאיתנו, כי מה אנחנו מבינים בפוליטיקה...?
ואתה יודע מה, אילו היינו יותר ביקורתיים בעבר, אולי לא היינו משלמים מחיר כה כבד היום
לא [אתר] בתאריך 7/20/2006 2:00:07 PM
תקיפת סוריה משולה
לפתיחת ברז, לא לסגירתו.
לסוריה יש הרבה יותר טילים מלחזבאללה, הטילים שלה יותר רציניים והטווח שלהם מכסה את כל ישראל.
בין ישראל לסוריה יש מאזן אימה. אנחנו לא יכולים לצאת למלחמה נגדם (כלומר, אנחנו יכולים, אבל זה יהיה יותר מטופש אפילו מלחשוב שבאמצעות הפצצה של שדה התעופה של בירות ננצח את חזבאללה) והם לא יכולים לצאת למלחמה נגדנו.
עדיף שנמשיך להיטפל לחלשים, רק אם אפשר, בלי האשליה שגם ייצא לנו מזה משהו.
גיא ווסט [אתר] בתאריך 7/26/2006 11:29:16 AM
הספר ברשת
הספר "מרווחי מלחמה לדיבידנדים" של שלום מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן
נמצא ברשת תחת רישיון חופשי
http://bnarchives.yorku.ca/5/
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
