התקשורת הממוסדת
עמוד 1 מתוך 2 לעמוד הבא
התפלק לו טור?
לפני שנים כבר לא מעטות שודרה בגלי צה"ל "חידת חמיצר". אחת החידות שהחזיקו הכי הרבה זמן היתה חידה ש"גיבוריה" היו מרים, דוד, אהרון ואולי עוד כמה. בסוף הסתבר שהמשותף להם הוא שכולם שמות של גופנים. כששמעתי את הפתרון דפקתי את הראש בקיר כמה פעמים. הרי כל היום אני יושב מול מעבד התמלילים ורואה את השמות האלה מול העיניים.
נזכרתי בחידה הזאת כשקראתי את הטור האחרון של יורם מלצר ב"תרבות וספרות" ב"הארץ" על המילה מיחוי.
הדבר היה בבית קפה. כן: בית קפה שבתפריטו הופיעה המלה "מיחוי". לא "מחית", שהיא הפירה, כלומר תבשיל מחומרים מעוכים או טחונים שמכינים לעתים ב"ממחה" (המלה הנאה והטובה ל"בלנדר"). המיחוי שלי הופיע במחלקת המתוקים. ולא סתם, אלא בתיאור האלפחורס שהזכרתי כאן לטובה לא מזמן. בתפריט נכתב שבתוך האלפחורס יש "מיחוי ריבת חלב". כעת הכל ברור לכל יודע עברית. בתודעתו מופיע מיד המושג "נימוח", המוכר היטב לקוראי מתכונים, ספרי בישול ומדורי אוכל. מעוגת שוקולד ועד סטייק עסיסי, "נימוח" הוא תואר המתאר סוג מסוים של רכות החומר, איכות הדומה לזו של משחה או ממרח, אבל פחות רכה ויותר מרוכזת. ושוב לפנינו תנועה היד הרחבה, המשטחת.
מייד עלתה בעיני רוחי מקלדת המחשב שבה האות "ל" סמוכה ל"ח".
ואולי היתה זו סתם שגיאת הקלדה בתפריט והכוונה (הסבירה וההגיונית) היתה "מילוי ריבת חלב"?
ואולי טיפס מלצר על סולם לשוני מאד גבוה בגלל שלא חשב על האפשרות הזאת ולא זכר את סידור האותיות על המקלדת?
ואם אכן מקור המילה הייחודית "מיחוי" בשגיאת הקלדה, (מלצר לא כתב שבדק את האפשרות הזאת ושלל אותה), איפה העורך (שגם הוא גחון על מקלדתו יומם וליל) שלא חשב על האפשרות הזאת והחזיר את הטור לכותב?
או שבכלל עין עורך לא שזפה את הטור אלא הניח הוא שאפשר להעביר ישירות לדפוס טור של כותב ותיק ומכובד?
וכמו שכתבו פעם - תמהני.
פורסם ב 11 בנובמבר 2006 23:01 תגובות נעולות | כלים
מי אשם ב"תופעת הטוקבקיסטים"?
אורי ברוכין שואל הערב מי בנה את כיכר השוק של הטוקבקים? אבל הוא לא עונה ישירות על השאלה שהוא שאל בכותרת. אורי בעצם עונה על השאלה "איך בנויה כיכר השוק של הטובקים". ובגלל שהוא לא ענה על השאלה של עצמו, אני אענה עליה.
אורי כותב "...מאחר והאחריות של האתרים לתרבות הטוקבקים היא גדולה מכפי הנראה." ואני טוען שהאחריות שלהם היא לא "גדולה מכפי שנראה" אלא שהאתרים המסחריים הם האחראים הבלעדיים לתופעה. עניין של אחד ואפס ולא עניין יחסי.
אין מנגנון לכתיבת תגובות, אין תגובות. כל כך פשוט.
טוקבקים הם לא מנגנונים של שיחה אלא מנגנוני הדפסת כסף שמטרתם לנפח את מספר הדפים הנצפים באתרים המסחריים.
איך זה עובד?
באתר ללא טוקבקים אני נכנס לדף ( #1 ) , קורא אותו וממשיך לדף אחר.
באתר עם טוקבקים, אני נכנס לדף ( #1 ) , קורא, מתרגז או מסכים וכותב טוקבק. ממשיך להסתובב. חוזר לדף ( #2 ) לראות האם פרסמו את הטוקבק שלי. לא פרסמו? אני שוב מסתובב ושוב חוזר ( #3 ). ונניח שכן פרסמו והגיבו אלי אז אני מגיב לתגובה ושוב יוצא להסתובב ושוב חוזר ( #4 ) וכך עד שנמאס לי.
ראיתם איך זה עובד? לפחות פי ארבע צפיות בדף.
מכיוון שהאתרים המסחריים מתפרנסים מפרסומות, ומכיוון שהמפרסמים משלמים לאתר עבור מספר הצפיות בפרסומות, כדאי לאתרים המסחריים להוסיף מנגנון טוקבקים ולשלם (שכר זעום) לאנשים שתפקידם לסנן אותם.
ומכיוון שככל שבאתר יש יותר דפים נצפים הוא נחשב למקום שיותר טוב לפרסם בו. ואז הוא יכול לגבות יותר כסף על הפרסומות.
אז בפעם הבאה שמישהו מאיזה אתר מסחרי מגלגל עיניים ומלכלך על טוקבקים וטוקבקיסטים, תגידו לו "לא טוב לך? תוריד. ובהזדמנות הראשונה תביא ארגז לחפצים שלך ותכתוב את מכתב הפרידה".
נ.ב. פעם, בשיחה על טוקבקים אורי הפנה את תשומת לבי לזה.
ב"הארץ" ממליצים לקוראים להגיב ישר, אפילו בלי לקרוא את התוכן.
פורסם ב 31 באוקטובר 2006 23:59 תגובות נעולות | כלים
האם לסמוך על ממר"י?
מאז הקמתו אני חשדן בנוגע לממר"י - The Middle East Media Research Institute
התחושה שלי היא שמכיוון שהמכון הוא הבולט ביותר בשטח, ומספק את הסחורה בקביעות ובנדיבות, עיתונאים "אוכלים מכף היד שלו" בלי הרבה שאלות. גם לא קראתי מאמרים רציניים וגם קצת ביקורתיים על המוסד הזה. ומכיוון שאני לא מומחה בתחום לא היה לי כל כך מה להגיד על הנושא, חוץ מאשר להזכיר לעצמי להיות ספקן בקשר אליהם.
עכשיו הזדמנה לי פיסת ידיעה שמראה את הבעייתיות בחומר של ממר"י.
ביום רביעי האחרון, ב 11 באוקטובר, פירסם ממר"י ידיעה שאתר אינטרנט ערבי כועס על החנות החדשה של אפל בניו יורק כי היא ניראית כמו הכעבה הקדושה, וכמו הכעבה תהיה פתוחה 24 שעות אבל ימכרו בה משקאות אלכוהוליים. על פי ממר"י, האתר קרא לעולם המוסלמי להתנגד ולעצור את הפרוייקט.
למחרת, ב 12 באוקטובר, כותבים באתר ממר"י שהם קיבלו תגובות של קוראים על הידיעה אבל הם שוב לא מפרסמים את הקישור למקור וחוזרים ומדגישים ש:
it should be emphasized that all content published by MEMRI is translated directly from the primary source. MEMRI's mission is to present material as originally written and read in the Arab world, that would otherwise go unreported.
אז מה הבעיות?
- ממר"י לא פרסמו קישור למקור, למרות שעל פי טענתם זה הוא אתר אינטרנט.
- התמונה המוצגת בידיעה היא של הכניסה לחנות אפל בניו יורק בשלב הבניה. הכניסה המפורסמת לחנות היא קוביית זכוכית ולא קוביה שחורה.
- החנות כבר נפתחה במאי האחרון.
נורא פופולארי לכתוב על המוסלמים שכועסים על עניין זה או אחר. הידיעה הזאת מתחברת לזרם הזה אבל עושה זאת ברשלנות שמטילה בספק את אמינות שאר החומרים שממר"י משחררת לתקשורת הממוסדת.
מכיוון שהתקשורת הממוסדת נהנית מהחומרים המתקבלים מממר"י, אין לה אינטרס לנשוך את היד המאכילה אותה. וכך התקשורת הממוסדת מהווה צינור לא ביקורתי למידע שמגיע מממר"י.
פורסם ב 14 באוקטובר 2006 05:44 תגובות נעולות | כלים
איך הלכו לאיבוד 100 אלף דולר?
אני לא יודע כמה קיבל יריב חבוט מנענע תמורת מכירת ישראבלוג. באמת. וזה גם לא ממש איכפת לי. רק מפרגן מכל הלב.
אבל היום הופתעתי מתשובה שהתגלתה לי במקרה.
אני מנוי על התראות החדשות של גוגל. אחת ממילות המפתח שאני מנוי עליה היא (הפתעה!) בלוגים.
וזה מה שקיבלתי אתמול.
איך הצליח בן 33 למכור אתר עם 35 מיליון גולשים בחודש ב-100 אלף דולר (צילומסך)
אם תלחצו על הקישור תגיעו לראיון של שרגל & הנר עם חבוט. אבל הסכום לא נמצא בכותרת או בגוף הראיון. הוא היה שם לכמה דקות ונעלם. בדקות האלה גוגל מצא את הסיפור, אינדקס אותו ושלח לי את התוצאה.
מישהו יודע את התשובה והחליט לא לספר?
מישהו ניחש והחליט לא לפרסם את הניחוש?
מישהו יכול להסביר מה קרה כאן?
פורסם ב 9 באוקטובר 2006 12:35 תגובות נעולות | כלים
כתבים ועורכים - היכן האתיקה והיכן העיתונאי?
סוגיות בסיקור תקשורתי
מרצה:רפי מן
מגיש: עידן דורפמן
מבוא
בחרתי לכתוב את העבודה על נושא המעסיק אנשים רבים – מה מידת העצמאות של הכותבים בתקשורת, ומה מידת התערבותם של העורכים, והאם התערבות זאת פוגעת במהימנות הדיווח, ובאתיקה העיתונאית. התמקדתי במקרה בוחן, כתבתם של דודי גולדמן ונחמה דואק בעיתון "ידיעות אחרונות", 6/2/02: "מפכ"ל המשטרה על רקע דגל נאצי".
רקע הפרשה
ימים אחדים לאחר פינוי מאחז "עמונה", הועלה סרט בן שתי דקות, "מפצחי הגולגלות" שמו, המכיל תמונות קשות, וברקע מוזיקה של להקת המטאל הגרמנית "רמשטיין" באתר "רוטר" . בסרט יש הקבלה מרומזת, אך ברורה למדי, בין התנהגות השוטרים במהלך הפינוי, לפעולות של חיילים נאצים. בתגובה לסרט, משה הלוי (הידוע בכינויו "הלמו"), אדם המוכר מזה שנים ברשת האינטרנט, מעלה לפורום תמונת פוטומונטאז' של משה קראדי, מפכ"ל המשטרה, במדי נאצים. הסרט עצמו היה קשה וקיצוני בהרבה מהתמונה, אך העיתון בחר שלא לדווח לקוראיו על קיומו של הסרט והקשרו לתמונה, והעדיף לדווח על התמונה בלבד.
התמונה
למחרת המקרה פורסמה בידיעות אחרונות כתבה על הנושא. בכתבה חסרים פרטים רלוונטיים, או פרטים לא מדויקים – אי פרסום תגובתו של הלוי, הצגתו כאיש ימין, אי הצגת הרקע העומד מאחורי פירסום, אי דיוק במתן העובדות לגבי זמני שהיית התמונה באתר. יצאתי לראיין את המעורבים בפרשה. ראיינתי את משה הלוי, את דודי גולמן, ואת ישעיהו רוטר. לצערי לא הצלחתי לראיין את נחמה דואק, ואחד מהעורכים, אך פיציתי על כך, במציאת התייחסות של גולדמן עצמו לסוגייה זו.
הקריקטורה
למחרת הכתבה אף פורסמה בעיתון קריקטורה בנושא:
תגובות המעורבים
משה הלוי טוען כי התמונה פורסמה כתגובה צינית לטענה ולהשוואה שהשוטרים שעסקו בפינוי מאחז עמונה. זמן קצר לאחר פרסום התמונה, היא צונזרה על ידי מנהל הפורום (ישעיהו רוטר, ע.ד.), מיד לאחר שראה אותה, בשל חוסר טעם טוב. כמו כן טוען הלוי כי הוא לא פעיל ימין, ולא שמאל. הוא לא מעורב פוליטית אלא בסך הכל כותב ביקורת עיתונאית עצמאית על התנהלויות פוליטיות למיניהן, בעיקר באינטרנט.
לדבריו, דודי גולדמן כתב בידיעה המקורית שהוא פעיל באינטרנט, ועורכים צעירים בעיתון שינו זאת לפעיל ימין.
הלוי תיאר בפני את המכניזם הפועל בידיעות אחרונות, בין עורכים לכתבים:
"דודי גולדמן שולח ידיעה למערכת העיתון. הידיעה המקורית של גולדמן משופצת על ידי עורכים צעירים בעיתון, שמוסיפים פרטים שלא היו ולא נבראו. דודי גולדמן עצמו אמר לי לא פעם שהכתבות שמופיעות בעיתון בשמו, לא תמיד דומות למקור שהוא שולח."
"העורכים בעיתון יודעים שהם מפרסמים דברים לא נכונים, והם עושים את זה בגיבוי מגבוה. הרציונאל מאחורי הפיברוקים האלה, הוא ליצור כותרות רועשות יותר, דרמות בגרוש, זאת כדי למכור את העיתון וליצור מצב שידברו על הכתבה או שהכתבה תיצור רעש ודעת קהל."
מבחינת הלוי, אין לו סיבה למסור תגובה לעיתון, ודבריו מדברים בעד עצמם: "אני נמצא בקשר קבוע עם דודי גולדמן. לאותה כתבה, פנה אליי דודי גולדמן. סירבתי להתראיין או לשתף איתו פעולה, בגלל פברוק קודם שעשה העיתון לדברים שאמרתי. לא רציתי ששוב יסלפו את הדברים שאני אומר. במהלך אותה שיחת אימייל לא עלתה בכלל שאלה האם אני פעיל ימין או פעיל באינטרנט. דודי, כמו שהוא סיפר לי לאחר פרסום הכתבה, כתב לעיתון שאני פעיל באינטרנט. העיתון שינה את זה לביטוי "פעיל ימין"."
ראיינתי גם את ישעיהו רוטר, בעל האתר, אשר הינו בעל הרשאת מנהל בפורומים, בשביל לבדוק מה בדיוק התרחש בפורום. רוטר טוען כי הוא הוריד את התמונה מספר שניות ולא מספר דקות לאחר שהיא הופיעה, והתמונה הועלתה שוב לפורום לאחר כשעה – שעתיים, ונמחקה שוב תוך כחצי שעה.
לצערי, דודי גולדמן טען כי אין לו שמץ של זכרון לגבי ידיעות ישנות שלו (מתמיה שכתבים מוחקים את זכרונם שלושה חודשים בלבד לאחר פירסום כתבות, אך לא פה המקום לדון בבעיות הזיכרון של כתבים בתקשורת), אבל במקרה מצאתי תגובה שלו בבלוג האישי של יריב חבוט, מייסד ומנהל ישרא-בלוג, בהקשר לכתבה נרחבת שגולדמן כתב במוסף השבת על ישרא–בלוג, כתבה שזכתה לביקורת רבה של חבוט ובלוגרים רבים. בתכתובת ישנם חילופי האשמות לגבי הכתבה, אך אביא את הדברים הרלוונטיים שאמר גולדמן בתגובותיו בבלוג בקיצור:
"בכלל, ידיעות אחרונות הוא עיתון של עורכים במהותו, ולא של כותבים, ולכן לא תמיד יש קשר בין הכתבה ששלח הכתב, לבין מה שמופיע בעיתון. זה העיתון ואלה אורחותיו, וכנראה שזה גם מקור חוזקו".
נראה, שגולדמן לא רואה שום בעייה ב"אורחות העיתון", משום שלאחר שיריב חבוט התלונן שהכתבה הייתה צהובה מדי, אפילו יותר ממה ששיער, גולדמן אמר: "רציתי בעזרת כרמל (כתבת נוספת בעיתון, שחבוט התלונן שהיא ואחרים לא הרחיבו את הכתבה, ע.ד.) לעשות הרחבות והתקשרתי אליה והיה לה זמן רק למחרת אחר הצהריים, בזמן שהעיתון היה מודפס, אז זה קשה. לעיתון, בעיקר עם התפוצה של יום ו', יש דד ליין קשיח. חוץ מזה, סיפרתי לך שאין קשר הדוק בין מה שהכתב כותב לבין מה שמופיע, לפחות לא בעיתוני עורכים, וזה הסוג של ידיעות אחרונות. חוץ מזה, הייתי שמח אם היית גם כותב משהו חיובי על הכתבה ועל הכתב ועל הזמן שהשקיע ועל הרצון הטוב שגילה. ויתירה מזאת, מאחר שסיפרתי לך בפגישה בגילוי לב, כדרכי תמיד, על האלגוריתם העיתונאי של עיתוני הצהריים (ערוץ 2, ערוץ 10 ידיעות ומעריב), זה היה מנומס אם היית מגיב למגיבים האלימים אצלך פה, ומספר להם את האמת ואת הקונטקסט".
אז מה לא בסדר בעצם?
הכתבה הספציפית הזו חשודה בעבירות רבות על תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות – נאמנות לאמת, בדיקת העובדות, אוביקטיביות, תיקון טעויות, התנצלות ותגובה, שימוש לרעה, אי תלות, אתיקה בעיתון, עורך ועיתונאי. הפירוט המלא של הסעיפים מופיע בנספח מס' 2.
סיכום
אסכם ואומר כי כל מה שנטען כלפי גולדמן וכלפי ידיעות אחרונות, הינו בגדר חשדות בלבד, וכנראה שלעולם לא נדע את האמת בנוגע למקרה הזה, אולם ישנו פה חשש רציני להתנהגות לא ראויה של הכתב והעיתון כלפי מושא כתבתו, וקוראי העיתון, משיקולי רייטינג.
בועז גאון התייחס בצורה פיוטית ממש לנקודה, במאמרו "כתבים מול משכתבים, מה הם רוצים ממני?":
"אם העיתונות הישראלית החדשותית מעוניינת לצאת מאקוואריום הזכוכית האטום שבו היא חיה, לא תהיה לה ברירה אלא להקצות לכותביה יותר מקום, להתעקש על אמירות אישיות, להגדיל את הזמן המוקצה לכתבי השטח לפני שהם מתיישבים "להעביר את מה שיש להם" ולהנפיק עיתונים אחרים, המתאימים לעידן שבו הכל ידוע, כל הזמן. עיתונים שיפסיקו להתיימר "לדווח על המציאות" ויתחילו, למען השם, להסביר אותה למי שיודעים מה "קורה" עוד לפני שקראו עיתון.
החדשות הרעות הן שזה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים. כל שנותר לכתבי חדשות ביקורתיים לעשות בינתיים הוא להפעיל את נשק יום הדין. כלומר, לסרב לחתום על ידיעה שלא הם כתבו. רגע לפני שמשכתב הדסק הגאה בעצמו רוב הזמן מתעלף, הציעו לו להיות חתום על הידיעה שכתב. "מה אכפת לך?", תגידו לו. "הרי אתה כתבת את זה! כל התהילה תהיה שלך!". הוא לא יסכים. הוא יודע שהתהילה מפוקפקת. חוץ מזה הוא מפחד מאמא שלו. כיצד היא תסביר זאת למורה לספרות, למחרת בתור לשיננית?"
נספח מס' 2: פירוט העבירות האפשריות על תקנון האתיקה המקצועית של העתונות
תקנון האתיקה המקצועית של העתונות
אושר במליאת מועצת העתונות ביום 16.5.96, תוקן במליאת מועצת העתונות ב-26.3.97, 6.9.99, 13.2.02, 7.1.03 16.3.03
- הגדרות:
(תיקון 7.1.03)
1. "עתון" – לרבות אמצעי תקשורת אלקטרוניים ועתונים מקוונים ולרבות הבעלים, המו"ל והעורך האחראי של אמצעי התקשורת.
"עתונאי" – לרבות עורך.
"אדם" – לרבות תאגיד, חבר בני אדם מואגד או בלתי מואגד וגוף ציבורי.
- נאמנות לאמת
4. א. לא יפרסמו עתון ועתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק,
מטעה או מסולף.
- בדיקת העובדות
5. א. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העתון והעתונאי את נכונותה במקור המהימן
ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין.
- אוביקטיביות
6 ג. פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה.
ד. הכותרת לא תהיה מטעה.
ה. עתון ועתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי.
- תיקון טעויות, התנצלות ותגובה
7. טעויות, השמטות או אי דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי.
- שימוש לרעה
16. א. לא יעשו עתון ועתונאי שימוש לרעה במעמדם, בתפקידם או בכוחם לפרסם או להימנע מפרסום.
ב. לא יעשו עתון ועתונאי שימוש פסול במידע שהגיע לידיהם עקב עבודתם.
- אי תלות
19. לא יונחו עתון ועתונאי במילוי תפקידם על ידי כל גורם חיצוני שאינו גלוי ובמיוחד לא על ידי מפרסמים וגופים שלטוניים, כלכליים ופוליטיים.
- אתיקה בעתון
23. ב. מו"ל של עתון ובעליו יבטיחו את קיום התנאים המאפשרים לכל עבודה עתונאית הנעשית בעתון להתבצע על פי העקרונות של האתיקה המקצועית של העתונות.
- עורך ועתונאי
24. א. לא יפרסמו בשמו של עתונאי כתבה או מאמר שתוכנם שונה באופן משמעותי על ידי עורך ללא הסכמת העתונאי.
ב. עורך שפסל לפרסום מאמר שחיבר עתונאי לא יפגע בזכותו של העתונאי לפרסם את המאמר בעתון אחר.
פורסם ב 22 בספטמבר 2006 08:08 תגובות נעולות | כלים
איך לכתוב על בלוגים
כפי שהבטחתי בתחילת השבוע, הנה שני משפטים מתוך כתבתה של שרה ליבוביץ-דר בסופשבוע של מעריב:
אחרי שהבלוג הוסר מישראבלוג רכשה רפונזל-קנר כתובת בוובסטר, השרת של חנן כהן. אחרי התאבדותה הסיר כהן את הבלוג, מחשש לתביעות דיבה.
עד כאן הרוב שגוי.
"את לא מבינה שום דבר", משיב כהן השבוע לשאלתנו. "אני לא מוכן לדבר עם עיתונאים על הפרשה".
כאן הצליח לה במאה אחוז.
אבל היא לא אשמה.
בשבועיים האחרונים הבלוגים יצאו בסערה ממדורי המחשבים והאינטרנט אל המיינסטרים של העיתונות הממוסדת. העיתונאים, שלא קוראים בלוגים באופן שוטף (וגם לא כותבים בלוגים), לא כל כך מבינים את העולם הזה. לא מבינים איך הוא עובד ולא מבינים את המנגנונים הטכנולוגיים והחברתיים שקשורים לעולם הבלוגים.
אבל אני (לרוב) אדם חיובי. מחר אני יוצא לחופשה (שבועיים עם המשפחה בהונגריה) וכשאחזור אתחיל בארגון יום עיון לעיתונאים שבו נפגיש את עולם הבלוגים ועולם העיתונות. אני שואף לחשוף בפני העיתונאים את הצדדים הטכנולוגיים, החברתיים והתקשורתיים של הבלוגים כך שהכתיבה עליהם בעיתונות הממוסדת תהיה מיודעת יותר.
להתראות,
חנן
פורסם ב 1 ביולי 2006 14:05 תגובות נעולות | כלים
איך לא לכתוב על בלוגים
התקשרה אלי עכשיו לנייד שרה ליבוביץ' דר ממעריב ורצתה לראיין אותי על "פרשת הבלוגרית שהתאבדה".
אמרתי לה שאני לא מעוניין לדבר על הפרשה ואז היא התעקשה ושאלה אותי "למה לא הורדתם את הבלוג של ההוא?"
אמרתי לה שעל פי השאלה שלה היא לא יודעת עם מי היא מדברת ומה חלקי בפרשה.
היא התעקשה ואמרה שיש לי אחריות ציבורית לענות על השאלה הזאת ושוב אמרתי לה שהיא לא מבינה על מה היא מדברת.
בסוף היא ניתקה.
צפו לכתבה בלתי קשורה לחלוטין, אלא אם כן תימצא הנשמה הטובה שתסביר לה לאט וביסודיות.
עדכון: היא שוב התקשרה. שוב אמרתי לה שאני לא מעוניין לדבר עם התקשורת הממוסדת על העניין. היא שוב התעקשה. שאלתי אותה האם היא קראה את הבלוג שלי. היא אמרה לי שלא. נתתי לה טיפ - כשכותבים על בלוגים, כדאי קודם לקרוא אותם. נידבתי לה אינפורמאציה חשובה - יש לי בלוג.
טיפ לעיתונאים: כשאתם מראיינים מישהו, הראו לו שאתם מכבדים אותו ואת זמנו ובצעו תחקיר מינימאלי. לדוגמא, הקלידו את השם לו בגוגל. תתפלאו מה תמצאו.
פורסם ב 26 ביוני 2006 12:36 תגובות נעולות | כלים
בזק ודה מרקר - עיסקה סיבובית
ביושבי בחדר שלא אומרים את שמו ובקוראי את דה מרקר, אני רואה מודעת עמוד של בזק ובה ציטוט:
עיתון "דה מרקר" קובע:
"ואכן בשנה האחרונה פירקו עסקים אלפי מכשירים טלולרים"
דה מרקר 2.3.06
לא הייתי שם לב למודעה הזאת אילולא בעמוד 20 של אותו עיתון מופיעה ידיעה מאת ערן גבאי עם הכותרת:
מקריאת הידיעה, ברור לי שמקור המידע שבה הוא הודעה לעיתונות של בזק המלווה את המודעה המופיעה באותו גליון. (שאלה לקוראים, כמה עולה מודעת עמוד בדה-מרקר באמצע השבוע?)
חיפשתי את הידיעה המקורית שהמודעה של בזק מצטטת.
מצאתי רק עותק שלה באתר במבילי.
ולמרות זאת 75% מהציבור עדיין סבורים כי שיחה מסלולר לסלולר עדיפה
מאת: נופר סיני
...
בבזק מספרים כי כבר לאחר ירידת מחירי הקישוריות במארס 2005, חלה עלייה של 15% בשיחות שמבוצעות על ידי לקוחות עסקיים מטלפון קווי לסלולרי. ההסבר לכך הוא שהמגזר העסקי הוא מוטה מחיר והוא מיהר לשנות את הרגלי הצריכה שלו בהתאם לנתונים החדשים בשטח.
ואכן בשנה האחרונה פירקו העסקים אלפי מכשירי טלולארים - מכשירים שתפקידם להמיר שיחות מטלפון נייח לטלפון סלולרי. בבזק מספרים כי כיום עסקים עושים את הפעולה ההפוכה ומחייגים למכשירי סלולר אחרים דרך מרכזייה שממירה את השיחה לשיחת בזק.
אז מה היה לנו?
1. ידיעה בדה-מרקר שמקורה בבזק
2. אחרי כמה חודשים, הידיעה מצוטטת כ"הוכחה" במודעה של בזק המפורסמת בדה-מרקר
3. אחרי כמה עמודים, ידיעה עיתונאית בדה-מרקר שמקורה בבזק
4. והשלב הבא בעיסקה הסיבובית הוא...?
פורסם ב 29 במאי 2006 09:00 תגובות נעולות | כלים
אדם נשך כלב באינטרנט
תקציר הפרקים הקודמים
איריס יער אדלבאום : תרבות זניחה - דודי גולדמן על הבלוגוספירה
את בוודאי שמה לב שאני לא מתייחס בתשובותיי לאיכות, אלא רק בכמות, כלומר כמות הנמענים. כי כאשר מדברים על השפעה, אנחנו מדברים על מושגים כמותיים, ולא ערכיים, כך שדבריו של כסיל גמור בערוץ 2 חזקים ונתפסים הרבה יותר אצל הנמען, מאשר דבריו של אדם חכם ומשכיל מאוד בעיתון נידח, בכתב-עת קטן ובווודאי שבוודאי בבלוג, שמספר קוראיו אינו עולה על שני בתי קפה בתל-אביב (כמו שבגין אמר על השמאל).
אהוד קינן : וובסטר - כל הבלוגים הישראלים המעניינים באתר אחד
"זה התחיל מתסכול שלי. כשהפעלתי לקראת הבחירות את 'אתר פוליטי - תמיכה אקטיבית במפלגת העבודה', ולא הייתה שום התייחסות בעיתונות הממוסדת לכתיבה העצמאית ברשת". הוא מספר ל-ynet. "כשניסיתי לדבר עם עיתונאים, ואני מוכר וידוע ולא צריך להציג את עצמי, הם התעקשו שאין שם סיפור".
יובל דרור : שכתוב העבר
מצד אחד חנן רוצה שיתייחסו אל הכותבים ברשת כאל כותבים מן השורה אבל מצד שני, כאשר אותם כותבים (כלומר חנן) מבצעים פעולה חסרת עניין ממשי לציבור הקוראים, וכאשר המדיה מפעילה את השיקול היחיד שהיא מכירה (האם יש סיפור או אין סיפור) הוא מתלונן שהם לא מקבלים יחס מועדף.
היום התפרסם פרק נוסף
הופיע בשער האחורי של ידיעות אחרונות, 22 במאי 2006 (תודה ליובל דרור על הסריקה)
לגירסה הגדולה של הסריקה
מ.ש.ל (מה שצריך להוכיח)
פורסם ב 22 במאי 2006 08:09 תגובות נעולות | כלים
איציק רנרט, בלוגים, פח אשפה, אני אני, בלה בלה
עורך: איציק, צריך להכין אילוסטרציה לטור של יובל דרור.
רנרט: על מה הטור?
עורך: על בלוגים.
רנרט (חושב לעצמו): הממ. בלוגים. מה זה מזכיר לי? דברים שפעם היו זורקים לפח והיום מעלים אותם לאינטרנט. אנשים שכל מה שיש להם זה לכתוב על עצמם. שטויות. בלה בלה בלה. אוקיי, הקונספט ברור.
רנרט (לעורך): הנה האילוסטרציה.
עורך: תודה. אני מעביר לגראפיקה.
...
תת מודע של מדפדף בעיתון: בלוּג? מה זה בלוּג? טוב, הציור מסביר את הכל. אין טעם להמשיך לקרוא.
לצפיה בסריקה הלא מעובדת של סנוב, בלוג כבר פתחת? מאת יובל דרור מיום חמישי, 11.5.2006
גילוי נאות: בסוף הטור יובל דרור מזכיר את וובסטר וכותב עלי מלים יפות. תודה, יובל.
פורסם ב 14 במאי 2006 08:47 תגובות נעולות | כלים
עמוד 1 מתוך 2 לעמוד הבא
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
