רשומת יומן

ההאקרים בינתיים מנצחים את נטוויז'ן

חברת נטוויז'ן (שמשרדיה בחיפה) מותקפת מהאוויר ומעבר לים.

נודע לי עכשיו שנטוויז'ן חסמה את הגישה מחו"ל לשרתים שלה, וזאת עקב התקפות מצד גופים עויינים מחו"ל.

נסיון שלי לגשת לדף הכניסה של נטוויז'ן משרת בחו"ל החזירה את התשובה Connection timed out.

נסיון שלי לגשת לדף הכניסה של לקוח של נטוויז'ן החזיר אותה תשובה.

פורסם ב 24 ביולי 2006 12:50 תגובות נעולות | כלים

המלחמה העשירית בחיפה - כמעט יום כיפור

אין מה שמסמן בשבילי יותר את המצב ה"יום כיפורי" של חיפה מאשר מסעדת מקסים הסגורה, עם הכיסאות למעלה.

בכל יום שבת רגיל, המסעדה ומגרש החניה מלאים.

היום לא.

גם החופים והכבישים כמעט ריקים.

אם גם שווארמה חאזן היתה סגורה זה היה סימן בשבילי שממש הגיע יום כיפור. הם היו פתוחים, השווארמה טעימה כרגיל, אבל במסעדה ישבו שני אנשים.

בדרך חזרה, פתאום מופיע בסיס מסוקים ליד הכביש הראשי.

שבת בצהריים. כביש החוף פנוי, בלי פקקים.

כבר מדברים בגלוי על ועדת חקירה. עכשיו כבר אין מלחמות בלי ועדת חקירה בסופן.

הוויכוח עכשיו הוא רק על איך יקראו למלחמה הזאת. קראתי אצל ולווט הצעה של יורם פרי - המלחמה העשירית. אימצתי.

פורסם ב 22 ביולי 2006 21:48 תגובות נעולות | כלים

הפסקת אש עכשיו – למען הילדים

פוסט אורח מאת רון גרליץ. המקור כאן

סוף סוף הגיעה לפתחינו מלחמה צודקת - יושב לו ארגון איסלאמי קיצוני מעבר לקו גבול בינ"ל ומוכר שאליו נסגנו עד הס"מ האחרון.

ביום בהיר אחד לפני שבוע ומחצה פותח בהתקפה מכוונות לעבר מוצבי צה"ל ובחסות אותה התקפה הורג וחוטף חיילי צה"ל ששהו מדרום לגבול. הנה כי כן, אפילו שמאלני אדוק כמוני היה אמור לתמוך במבצע הנוכחי ולחזק את ידי העושים במלאכה.

אבל לא כן.

מה שאנחנו עושים בימים ובשעות אלו הוא לא חכם ולא צודק.

והגרוע ביותר - אנחנו שוב מקריבים קורבן שווא של אזרחים, בינהם ילדים (בשני הצדדים) ושל חיילים.

ומה עם הפגיעה ברקטות של חיזבאללה ? זה לא יעד ראוי ?

אכן כל רקטה שנגרעת ממצבת הכוח של חיזבאללה היא תרומה לבטחון ישראל. כאן אני מסכים מבצעית ומוסרית.

אבל, מהו הגורם העיקרי לאותה הפחתה בכמות הרקטות? שהם נורות עלינו ...

אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

במשך שנים היה איום רקטי ואנחנו גרמנו להם ללחוץ על ההדק. הצלחנו לצמצם את מאגר הרקטות של החיזבאללה ע"י זה שהם ירו עלינו אלף רקטות והרגו בנו. אכן הצלחה כבירה. כל הכבוד לאסטרטגיה הישראלית.

אבל הצלחנו גם להשמיד עוד אלפי רקטות !

מצוין. אבל ברור לכל שחיזבאללה לא יתפרק בעקבות המבצע, שסוריה לא תצטרף להסתדרות הציונית ושצה"ל לא ימשיך להפציץ באופן קבוע את כביש ביירות-דמשק (למי שחושב אחרת אני מעניק את פרס אריק שרון לקשר עם המציאות).

כמה זמן יקח לחיזבאללה למלא את המחסנים שלו שוב?

חודשיים? שנה? שנתיים?

ואז נחזור Back To Square One

זה שווה את המחיר ?

מה עם יכולת ההרתעה של ישראל ?

הקריאות להשבת יכולת ההרתעה עולות מכל מקלט טלויזיה.

אבל באמת, הבלון הזה שקוראים לו הרתעה, ומנפחים אותו, ומאליהים אותו – אינו אלא מולך שמקריבים לו חיי אנשים ועקרונות.

הוא לא עבד מעולם, וכל תולדותינו מוכיחות זאת שוב ושוב (ותודה למייק).

אני מומחה קטן להרתעה, אבל נדמה לי שהרתעה של אויב לא אמורה להתממש ע"י זה שאתה גורם לאויב לירות עליך את כל מה שיש לו בבונקרים. נדמה לי שזה אמור להיות דווקא להפך. הרתעה משמעה להתנהג כך שהוא לא יזרוק עליך כל מה שיש לו.

מי אלו המומחים להרתעה שאנחנו שומעים יום יום בכל אמצעי התקשורת?

אותם אלופים ואלופים בדימוס שכבר 20 שנה (בהתחלפות מסוימת) מסבירים לנו למה קורבן ההרתעה שווה את המחיר ("הכבד מנשוא" כמובן). ואכן שלמנו מחיר כבד על הרתעה במלחמת לבנון (קרוב לאלף חיילים + כמה עשרות אלפי אזרחים לבנונים, אבל מי סופר) ובמבצע דין וחשבון (יולי 93) ובמבצע ענבי זעם (אפר' 96) ואכן האיום מלבנון פחת ופחת ...

הרתענו והרתענו ובסוף קבלנו טילים על חיפה.

תסתכלו על מסכי הטלויזיה שלכם היום, תראו מי מסביר לנו השכם וערב שקורבנינו הנוכחי הכרחי ?

אלו בדיוק אותם פוליטיקאים, פרשנים ואלופים שהסבירו לנו לפני שנתיים שקורבן עשרות החיילים המתים על הגנת נצרים וכפר דרום הוא הכרחי לקיומה של מדינת ישראל ושדין נצרים כדין תל אביב.

ויום בהיר אחד נצרים כבר לא היתה חשובה לבטחון המדינה. ולא כפר דרום. והן נהרסו עד יסוד. ולא נפלו השמיים (קסאמים כן, אבל הם נפלו גם קודם).

ואותם אלופים ושדרנים מסבירים לנו היום שאין לנו ברירה אלא להקריב את החיילים והאזרחים כדי להפרע מהחיזבאללה.

עכשיו תחליטו אתם אם להאמין להם שוב או לא.

חייבים להרוג את נסראללה !

פה מדובר כבר, סליחה, בטרוף לאומי.

תהיו בטוחים ששום דמעה לא תיזל מעיני אם הוא יעבור לעולם שכולו טוב עם או בלי סיועו של צה"ל. אבל – זה לא יפתור כלום ולבטח יקח עמו עוד חפים מפשע רבים.

להזכירכם, הנה ציטוט מויקיפדיה לגבי מה שקרה בעקבות חיסול המנהיג הקודם של חיזבאללה, עבאס מוסאווי: "לאחר חיסולו של מוסאווי בלבנון ב-16 בפברואר 1992 על ידי מסוקי חיל האוויר הישראלי, מונה לראשות התנועה השייח חסן נסראללה. בתקופתו של נסראללה הקצינה התנועה את עמדותיה הדתיות והלאומניות, בעיקר משום עידודם של חברי "משמרות המהפכה" ונעשתה ארגון טרור לכל דבר, המתכנן פיגועים כנגד מרכזי יהדות בתפוצות, כנגד לוחמי צה"ל וכנגד תושבי ישראל."

(חיזבאללה בויקיפדיה). כנקמה גם חטפנו את פיצוץ השגרירות הישראלית (מרץ 92) ואת בנין הקהילה היהודית (יולי 94) בבואנוס איירס בהם נהרגו 125 אנשים.

היום בהארץ צבי בראל שואל האם הריגת נסראללה טובה לישראל ? ומעלה סברה שבעקבות חיסול נסראללה "אפשרי שבדלנים מתוך חיזבאללה ישאפו להקים ארגונים חדשים. בהיעדר הנהגה של גורם מרכזי, ארגונים כאלה עלולים להיות אלימים וקיצוניים יותר מחיזבאללה של היום."

האם מישהוא בממשלה/צבא לוקח את זה בחשבון?

כמה אנשים אתם מוכנים שיהרגו כדי לראות את ראשו של נסראללה?

ואנחנו משלמים בינתיים מחיר יקר, יקר מאוד.

נכון לעתה (20 יולי) מאז תחילת הסיבוב הזה נהרגו קרוב ל 20 חיילים ועוד 15 אזרחים, בינהם שלושה ילדים.

הנה תמונה שראיתי בידיעות אחרונות ולא הרפתה ממני. גבר צעיר ליד גופת בנו, עומר, שנהרג מקטיושה במושב מירון ביחד עם סבתו. תמונה תמונה כמעט פסטורלית, ללא דם - אבל זה המחיר.

אולי ראוי להרהר קצת בגורלו של אותו ילד ובסבלו של אותו אב לפני ששולחים את צה"ל להמשיך להפציץ.

ואלי ראוי לחשוב על החיילים שנהרגים עכשיו מדי יום בלבנון. ולהזכר שגם פעם הבטיחו לנו שמות חיילים בלבנון יבטיח שקט בצפון. כל האמירות הפומפוזיות על עם חזק ועל העורף שמגבה את צה"ל מתמצים בסופו של כל יום לעוד ועוד משפחות שקוברות את היקרים להם.

והנקודה המרכזית היא שאפשר להפסיק את ההרג הזה. בהחלטה של הממשלה להפסיק את האש. אין כמעט ספק שאם נפסיק את האש, גם האש שמופנית כלפינו תפסק. לבנון והחיזבאללה משוועים להפסקת אש.

ואין ספק שמתי שהוא בשבועות הקרובים תהיה הפסקת אש, אז למה לא עכשיו ?

כמה עוד אנשים צריכים למות בשביל השגים אסטרטגים מפוקפק ?

וראוי גם לדבר על נושא לא פופולרי – ההרג בלבנון.

קרוב ל 300 אזרחים לבנונים נהרגו בלבנון מאז תחילת ההתקפה הישראלית, כך ע"פ כלי התקשורת המערביים והישראלים (עמוס הראל העריך אתמול בהארץ שרק עשרות מההרוגים הם אנשי חיזבאללה).

כולל עשרות ילדים – כולם חפים מפשע בהגדרה. המדינה שלנו הורגת שם חפים מפשע מדי יום. בשביל לשקם את יכולת ההרתעה שלה ובשביל להראות לחיזבאללה ובשביל הכבוד שלנו שנרמס עם חטיפת החיילים.

עיתוני העולם מדווחים בהרחבה על הגיהנום על הקרקע שם.

הנה טיפה מים הדיווחים - רוברט פיסק, עיתונאי בריטי וזוכה פרס פוליצר מדווח מביירות: ההתקפה הישראלית מהווה עונש קוקלטיבי על עם שלם.

אנחנו לא כ"כ חשופים למראות משם. אתר Ynet הפנה לאתר לבנוני שמביא תמונות משם. זוועה מתחוללת שם על הקרקע.

זוועה מעשה ידינו. אזהרה: תמונות קשות מאוד ומאוד לא מומלץ למי שלא מעונין. הנה התמונות.

אם הצצתם ואם לא - העובדות בעינן עומדות. צה"ל הורג ילדים, נשים וטף בלבנון מדי יום.

האם זה נראה לכם מחיר אנושי סביר בשביל להשיג את מטרות המבצע הזה?

ובכלל נראה לי שכל התגובה הצבאית שלנו מונעת ע"י שיקולים של כבוד האומה ולא ע"י שיקולים מבצעיים, מדיניים או חלילה מוסריים.

אם היו הורגים לנו את החיילים על הגבול ולא היו חוטפים לנו אותם (מה שנראה לי יותר גרוע) – ככל הנראה לא היינו מגיבים בעוצמה הזו. זה הרי קרה מספר פעמים מאז הנסיגה.

וזה מתקשר לבעיה הכי גדולה שלי עם התגובה שלנו לארוע - חוסר המידתיות הקיצוני.

נסתכל לרגע על עולם של ילדים:

כל הורה מתנסה בלהסביר לילדיו שתגובה צריכה להיות מידתית. שצריך פרופורציה בחיים.

אם חוטפים לילד שלך את הדובי, אתה אולי תציע לו לנסות לבקש חזרה ואולי תמליץ לו לחטוף חזרה בכח. חלקינו אף יעלים עין או יעודד אם התגובה תכלול מכה על היד. אבל אם הילד שלך יזרוק בלוק לראש של "החוטף" ודאי שתסביר לו שזה לחלוטין לא מידתי. ואצלינו – חיזבאללה חטף 2 חיילים בגבול. ואנחנו – השתגענו. נכנסנו לטרוף. הפצצות עומק בלבנון, הפצצת שדה התעופה, גשרים, הרס תשתיות אדיר, הרג אזרחים במספרים אדירים, ½ מליון פליטים והבערת כל החזית כתגובה לארוע.

וכמובן – כולם חושבים שאין צודק מזה.

זה מנוגד לאינטרסים שלנו, זה לא בוגר, זה לא מידתי, זה לא צודק, זה לא מוסרי ורק רע יוצא מזה.

אולי כדאי להחזיר את כל מקבלי ההחלטות כאן לעוד שנה בגן.

ואחרי כל הלא הזה אז מה כן?

ככל הנראה היה נכון להגיב לחטיפת החיילים. ייתכן שלא נותרה לנו ברירה. אבל, תגובה מידתית.

למשל פגיעה קשה במוצבי חיזבאללה לאורך הגבול תוך כוונה (ומעשה) לא להבעיר את כל החזית.

ומה הפתרון הכולל לכל הענין הזה עם חיזבאללה ?

צריך להחליט שאנחנו מפנים את המשאבים הלאומיים לחפש פתרונות שאינם רק הפעלת כוח, ולו רק מהסיבה שהפעלת כח בלבנון ניסינו שוב ושוב ונכשלנו.

למשל, כפי שמציע אורי שגיא השבוע בהארץ - הפתרון לדעתו טמון במו"מ עם סוריה.

או לנסות לבחון את הקשר בין הזירה הפלסטינית לזירה הלבנונית, כפי שהציע השבוע אורי אבנרי במעריב –הפתרון ללבנון נמצא בעזה.

או להביא את נאט"ו לאזור כפי שמציע קובי מיכאל ב Ynet - כוח משימה מיומן של נאט"ו עשוי להיות הפיתרון הן לזירה הלבנונית והן לזו הפלסטינית ועוד ועוד רעיונות, ומלבד שאינם כוללים עוד הרג ודם.

ומה עכשיו ?

המצב מסוכן. מסוכן מאוד. לא נראה שמישהוא מתרגש מההרג היום יומי של חיילים ושל אזרחים בישראל (שלא לדבר על אלו בלבנון). בטח לא ברמה שזה יגרום לו לשקול שינוי כיוון.

בנוסף, הקריאות לכניסה קרקעית מסיבית כבר נשמעים מסביב. אפילו מכיוון שר הבטחון.

צה"ל הכניס אתמול (20 ליולי) את החיילים לאותו אזור (צפונית לאביבים) שבו נהרגו שלשום חיילים. וגם אתמול נהרגו שם חיילים. החשש שלי שזה רק ידרבן את הצבא להכניס עוד חיילים ולהכנס עוד פנימה ללבנון.

כדי להראות להם מי הכי חזק בשכונה. כדי להשיב את הכבוד.

חייבים לעצור את הטרוף הזה.

ניסינו את זה ב 1982 וזה נגמר רע. רע מאוד.

אני חושב שכל אזרח ישראלי שאכפת לו מהמדינה שלו, מחיי האזרחים בישראל ובלבנון, מחיי החיילים, צריך לשלוח מסר ברור לממשלה – עצרו את המלחמה, הרפו מההדק, הפסיקו את מחול ההרג. ייזמו הפסקת אש מיידית. עכשיו.

בשם ההגיון, למרות הכבוד ולמען החיים.

רון גרליץ

לתגובות: ron_and_nurit@hotmail.com

הערה: היום, יום שבת 22 ביולי 2006 בשעה 18:30, בכיכר רבין בתל אביב

תערך הפגנה נגד המלחמה בלבנון.

פורסם ב 22 ביולי 2006 17:39 תגובות נעולות | כלים

הבלוגים יכולים לסייע בקיצור המלחמה

רוני סופר כותב ב Ynet - "יש לי תמיכה מבוש, מה עוד צריך?"

"העורף הישראלי חזק. אני גאה להיות בן לעם הזה שבניו עומדים כך במטח כבד של מאות טילים. העם נותן לנו גב לפעולות בלבנון. כמו שלמדתי במפגש עם ראשי הרשויות בחיפה שלשום, העם מבקש שנמשיך במבצע הצבאי הזה עד הסוף. אין מקום למורך לב. אין מקום לעצור. חייבים להמשיך, למרות שזאת מערכה לא קלה ובודאי לא פשוטה. ידענו שזה ייקח זמן. אמרנו שזה ייקח זמן וזמן יש לנו. בניגוד לאחרים יש לנו גם נחישות", דברי ראש הממשלה למקורביו.

המסקנה הלוגית מהפיסקה הזאת היא שכדי לקצר את המלחמה צריך להבליט את תחושת הכאב, הפחד, הביקורת והחולשה של העורף. בכך יקבל השלטון תחושה אחרת לגבי תמיכת העורף ואולי תקוצר המלחמה.

הבעיה היא שהתקשורת הממוסדת המגוייסת למילואים לא תיתן חשיפה לביטויים האלה. אבל בשביל זה יש בלוגים.

אולי במקום לכתוב על מה אנחנו מרגישים וחושבים על המלחמה, נדווח ונבליט את תמונות הפצועים, לוויות ההרוגים, הבתים ההרוסים ונראיין אנשים מפוחדים? אולי נמצא ונספר על אנשים שרוצים שהמלחמה תיגמר כבר בגלל ש-להם רע?

אם המהלך הלוגי שלי נכון, יש סיכוי שמהלך כזה יחסוך חיים וצער.

מה דעתכם?

יש אפשרות להתגייסות שכזאת?

פורסם ב 20 ביולי 2006 15:26 תגובות נעולות | כלים

צער וכעס

המלחמה האמיתית היא לא ההתכתשות הקטנה והמקומית שאותה אנחנו חווים עכשיו.

המלחמה האמיתית מתקיימת בין שני כוחות מתנגשים - הכוח השואף למציאות יציבה ומתפתחת והכוח השואף למציאות לא יציבה ומעורערת.

בשאיפה למציאות לא יציבה ומעורערת משתפים פעולה שני כוחות - הטרור האיסלאמי שמנסה לערער את המציאות המדינית והבטחונית כדי לקדם את האיסלאמיזציה של העולם והכח השואף לאי יציבות כלכלית כדי לקדם את רווחיו הפיננסיים.

לדוגמא - המלחמה הנוכחית שבה מקדם הטרור האיסלאמי את מטרותיו בשיתוף פעולה מלא עם יצרני הנשק שיעשו קופה נחמדה מחידוש המלאי של צה"ל. מי אמר "קיצוץ בתקציב הביטחון?"

ובאמצע נמצאים אזרחים שנהרגים ונפצעים. וגם חיילים, אבל זה כתוב בהגדרת התפקיד שלהם.

מה קורה כאן?

הנה תקציר העובדות כפי שאני מבין אותן.

בשנת 2000 נסוג צה"ל מדרום לבנון כדי להפסיק שם את הלחימה וכדי לבטל את הסיבה הרשמית לקיומו של החיזבאללה שהיא התנגדות לכיבוש הישראלי.

בספטמבר 2004 התקבלה במועצת הביטחון החלטה 1559 שקוראת (בין השאר) להוצאת כל המיליציות מלבנון והשלטת סדר ודמוקרטיה במדינה.

באפריל 2005 יוצאת סוריה מלבנון בעקבות לחץ בין לאומי.

החיזבאללה לא מפסיק להתחמש בנשק לטווח קצר וארוך ולא מפסיק לאיים על ישראל בשימוש בנשק זה. סוריה מהווה גשר לנשק ולרעיונות שמגיעים מאיראן.

ממשלת ישראל נוקטת במדיניות של הרתעה צבאית ולא פועלת במישור הבינלאומי ("בוש - תגיד להם") כדי לגרום לחיזבאללה להתפרק מנשקו. לבוש יש צרות משלו בעיראק ובבית.

חטיפת החייל גלעד שליט ופעולת צהל ברצועת עזה מעודדת את החיזבאללה לפתוח חזית שניה שמסלימה לכדי "מבצע" או מלחמה.

האלימות גובה קורבנות אזרחיים במספרים יחסיים לכמות ודיוק הנשק הנמצא בידי הצדדים.

לאחר כתישת לבנון על ידי ישראל ייכנסו לפעולה הכוחות הבין לאומיים (שמעוניינים באותה כתישה) ויביאו ל"הפסקת אש".

ומה עכשיו ובעתיד?

בימים האחרונים אני שואל את עצמי מה אמור עכשיו להרגיש ולחשוב אדם הגון.

הרגש המיידי הוא צער על האלימות והאבידות.

הצער מתחזק מההבנה שאולי כל זה היה בלתי נמנע כי פועלים כאן כוחות גדולים וחזקים שמוסריות היא לא שיקול בפעולותיהם ואבידה של חיי אדם היא כלי בשירותם וסטטיסטיקה בתכניות שלהם. כל מה שנגיד לא יוכל לשנות את המציאות הנוכחית.

הרגש השני הוא כעס.

ממשלות ישראל נכשלו בהגנה על אזרחיהן. תרחיש המלחמה הזאת היה ידוע. סוגי וכמויות התחמושת שבידי החיזבאללה היו ידועים אבל אין שום תכנית הגנה אפקטיבית מפניהם חוץ מאשר הרתעה שלא עובדת. וכשההרתעה הפסיקה לעבוד עוברת הממשלה להרג אזרחים מהצד השני.

אני כועס על ממשלות ישראל.

מה שנרגיש ונגיד עכשיו לא ישנה את המציאות הנוכחית. היא גדולה מאיתנו.

מה שנשאר לנו לעשות זה לדבר אחד עם השני, לתעד את הכעס ולזכור אותו. כי בעתיד נידרש לקבל החלטות אישיות ופוליטיות שאסור שהקורבנות הנוכחיים ייעדרו מהן.

---

לקריאה נוספת : מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן

פורסם ב 19 ביולי 2006 14:47 תגובות נעולות | כלים

אין מיליציות בלבנון

בתהליך הכתיבה של רשימה על המלחמה (צער ובושה), נתקלתי בטקסט המופלא הבא. זו היא הצהרתו של מנכ"ל משרד החוץ הלבנוני בתגובה להחלטת מועצת הביטחון 1559 משנת 2004.

לקרוא ולצחוק ולבכות.

MOHAMAD ISSA, Secretary-General of the Ministry of Foreign Affairs and Emigrants of Lebanon, said that there were no militias in Lebanon. There was only the national Lebanese resistance, which appeared after the Israeli occupation and which would remain so long as Israel remained. The resistance force existed alongside the Lebanese national forces. Lebanon determined the presence and size of the force, depending on the country’s need. The authority of Lebanon extended to all parts of Lebanon except those areas occupied by Israel.

He said that submitting the draft resolution confused two matters. The first was the distinguished relations linking Lebanon and Syria, which achieved their joint interests, particularly the interests of Lebanon. Friendly Syria had helped Lebanon to maintain stability and security within its borders. It had warded off radicalism and violence, fed by the violence exercised by Israel against the Palestinians. Secondly, the matter was purely internal, and related to the presidential elections to be held in Lebanon. Syrian troops came to Lebanon in accordance with legitimate requests. Their presence was guarded by an agreement concluded by two sovereign States. Those troops had been redeployed several times. They contributed to rebuffing the radical reactions emanating from repulsive Israeli actions.

Hence, saying that Syria supported radical movements in Lebanon was not true. To the contrary, Syria supported the Lebanese national resistance, which desired to liberate the territories occupied by Israel. The draft resolution was talking about supporting free and just elections in Lebanon. He did not believe that that internal matter had ever been discussed in the Council relating to any MemberState. It was an internal matter, he stressed. The United Nations had not interfered in that matter with regard to any other State. There was no justification for the draft resolution, which constituted an interference in the internal affairs of a MemberState.

In addition, it discussed bilateral relations between two friendly nations, neither of which had filed any complaint concerning those relations. He called for the withdrawal of the draft resolution.

פורסם ב 19 ביולי 2006 11:38 תגובות נעולות | כלים

גלידה בטעם ויאגרה

רגע של נחת.

אתר BoingBoing (או כמו שקורא לו יובל דרור - הבוינג הכפול) הוא אתר פופולארי ברמות מטורפות שמפרסם רצף של דברים חשובים ושטויות מצחיקות וחמודות.

כשצילמתי בהונגריה את התמונה של הגלידה בטעם ויאגרה מייד חשבתי על בוינגבוינג. להכניס לשם אייטם זה עניין לא פשוט ואם נכנס זה כבוד גדול.

היום זכיתי לכבוד הזה. פשוט מילאתי את הטופס באתר וזה הצליח!

Odd flavor options offered at ice cream stand in Hungary

ההפניה מובילה לתמונה שפירסמתי באלבום הונגריה באתר Flickr.

כמובן שניצלתי את ההזדמנות לפרופגנדה פוליטית והפניתי מהתמונה למוות לא מצדיק מוות באנגלית ולפוסט של עמי על הבלוגרים הלבנונים.

פורסם ב 17 ביולי 2006 18:56 תגובות נעולות | כלים

פגשתי את מירב בבודפשט

לקחתי איתי לחופשה את הספר אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת מאת מ.ק. גנדהי.

אני לא יודע הרבה על גנדהי. רק קראתי את הספרון של האוניברסיטה המשודרת חייו ומשנתו של מהטמה גנדהי מאת יוחנן גרינשפון. לקחתי את האוטוביוגראפיה שלו מתוך תחושה שאמצא אצלו כיוונים לשאלות שמעסיקות אותי – לדוגמא, שאלת הקשר בין אמת וענווה.

כשהגעתי לעמוד 388 בספר קראתי:

"בוקר אחד - באסיפת פועלי בית חרושת – כשעדיין גיששתי ולא מצאתי את דרכי בבירור, האיר לפני האור. בלי שאזמינן, ממש מכוח עצמן, הגיעו המלים אל שפתי: "אלא אם המפגינים יתלכדו," הצהרתי בפני האסיפה, "וימשיכו בשביתה עד להשגת הסר, או עד שיעזבו את בתי החרושת סופית, לא אגע בשום מזון."

המלים האלה היכו בי. ניסיתי להתרחק, להתנתק, ודווקא בספר שלקחתי איתי לבודפשט כדי לעסוק בעצמי פגשתי שוב את מירב.

רק בעמוד 388 הבנתי מאין היא קיבלה את השראה לשביתת הרעב שלה ומאיפה היא הביאה את השם לבלוג האחרון שלה "מחאה לא אלימה".

מוקדם יותר בספר (עמוד 318) כותב גנדהי:

"ואולם אני גורס שמקרים מסויימים מחייבים תרופה דרסטית שכזאת. אלא שהיא מניחה מראש ראייה צלולה וכשירות רוחנית. במקום שאין אהבה אמיתית בין המורה לתלמיד,, במקום שבעבריינות של התלמיד לא נגעה בעצם הווייתו של המורה, ובמקום שלתלמיד אין כבוד למורה, הצום מיותר ועלול אף להזיק".

מירב לקחה את הרעיונות של גנדהי והשתמשה בהם באופן שטחי ומעוות. בגלל מצבה הנפשי לא היתה לה אפשרות לפעול בדרכו של גנדהי "רצון בטובתו של היריב".

אבל אולי אם הייתי קורא את הספר הזה לפני כל האירועים ואולי אם הייתי מצטט לה מדבריו של גנדהי, אולי היו הדברים קורים באופן שונה.

ואולי לא.

יש להניח שלא.

---

כאן אפשר למצוא שקופיות מהחופשה בהונגריה

---

עדכון: יובל דרור הגיב בפוסט לא קשור ואני מדביק אותו כאן.

יובל דרור [אתר] בתאריך 7/17/2006 8:35:27 PM

מכיוון שבפוסט הקודם חסמת את התגובות, אין לי ברירה אלא להגיב כאן.

האובססיה שלך עם מירב יוצאת מכל החורים והיא מזינה אובססיה של אנשים אחרים - גם הם יוצאים מכל החורים.

העובדה שחסמת את התגובות בפוסט ההוא מלמדת אותי שאתה יודע שאתה כותב טקסט שכל מטרתו היא פרובוקציה זולה.

את ההשראה למעשיה קיבלה מירב מהעובדה שהיתה חולת נפש מאובחנת. במקום להודות בכך, אתה עסוק בגלוריפיקציה של אדם חולה שסיים את חייו באופן מצער ואומלל. די!

פורסם ב 17 ביולי 2006 14:02 תגובות נעולות | כלים

A message for the new War

I am now in Hungary on a family vacation. I watch CNN on our hotel room TV and there in an internet cafe below. I see that the summer is here and war is coming with it. I see that again, civilians are getting hurt and killed.

In my minds eyes I see myself standing in front of the ministry of security in Tel Aviv with a sign and a message writing on it. But what message should be written on the sign?

The message should be a call to action or a call to stop an action. Not a blaming message. Blames will only help the blamers to feel good with themselves being better than the ones they are protesting against.

The message should be moral and not political. Now is not the right time to take advantage of the situation for a political struggle. The problem now is a general moral problem and not a result of and action of one specific person acted from political reasons.

The message should by symetrical. Morality and imorallity are universal and do not change with the side of the border you are from.

I am coming back to my old message Death Does Not Justify Death. But this message is not specific enough.

To this message I want to add "stop hurting civilians as part of military actions".

Then, and probably now, people will write me and say "why don't you stand in Beiruth with this sign?"

I live in Israel. I am an Israeli citizen. I can come with demands only to my the government of Israel and not to its enemies.

Israel is the strongest military power in the Middle East. We should demand from the Prime Minister and from the Minister of Security and from the Chief of Staff to guide the forces not to take lightly the possibility of hurting civilians "because we are now in war". Not to mentally use the phrase "if you want to make omlettes, you have to break the eggs."

Even in a state war, we must demand from them to not hurt civilians and even not take some military actions because of the risk that civilians might get hurt.

-----------

I hope that when we are back on Monday, there will be no need for me to stand on the street with this message.

פורסם ב 14 ביולי 2006 11:04 תגובות נעולות | כלים

איך לכתוב על בלוגים

כפי שהבטחתי בתחילת השבוע, הנה שני משפטים מתוך כתבתה של שרה ליבוביץ-דר בסופשבוע של מעריב:

אחרי שהבלוג הוסר מישראבלוג רכשה רפונזל-קנר כתובת בוובסטר, השרת של חנן כהן. אחרי התאבדותה הסיר כהן את הבלוג, מחשש לתביעות דיבה.

עד כאן הרוב שגוי.

"את לא מבינה שום דבר", משיב כהן השבוע לשאלתנו. "אני לא מוכן לדבר עם עיתונאים על הפרשה".

כאן הצליח לה במאה אחוז.

אבל היא לא אשמה.

בשבועיים האחרונים הבלוגים יצאו בסערה ממדורי המחשבים והאינטרנט אל המיינסטרים של העיתונות הממוסדת. העיתונאים, שלא קוראים בלוגים באופן שוטף (וגם לא כותבים בלוגים), לא כל כך מבינים את העולם הזה. לא מבינים איך הוא עובד ולא מבינים את המנגנונים הטכנולוגיים והחברתיים שקשורים לעולם הבלוגים.

אבל אני (לרוב) אדם חיובי. מחר אני יוצא לחופשה (שבועיים עם המשפחה בהונגריה) וכשאחזור אתחיל בארגון יום עיון לעיתונאים שבו נפגיש את עולם הבלוגים ועולם העיתונות. אני שואף לחשוף בפני העיתונאים את הצדדים הטכנולוגיים, החברתיים והתקשורתיים של הבלוגים כך שהכתיבה עליהם בעיתונות הממוסדת תהיה מיודעת יותר.

להתראות,

חנן

פורסם ב 1 ביולי 2006 14:05 תגובות נעולות | כלים

לעמוד קודם עמוד 10 מתוך 28 לעמוד הבא

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.