פברואר 2006

הסיפור האמיתי

פעם היו הרבה באמצע, מעט למעלה ומעט למטה.

ידענו שהמדינה פועלת לטובת רובנו.

ידענו שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו.

ידענו שההשקעה של המדינה באושר שלנו היא בגלל שאנחנו בני אדם.

בשנים האחרונות המדינה מוסרת את השליטה במשאבים, את מה שהיה שייך לנו האזרחים, לידי קבוצה קטנה של עשירים.

השליטה במשאבים מובילה לשליטה בחוקי המשחק.

עכשיו מסתכלים עלינו דרך משקפי התועלת. אם אנחנו לא נועיל לעשירים, המדינה תשקיע בנו פחות.

חוקי המשחק פועלים יותר ויותר לטובת העשירים ופחות לטובתנו, האזרחים.

היום אנחנו לא בטוחים שלילדים שלנו יהיה יותר טוב מאשר לנו.

צריך להפוך את כיוון התהליך.

צריך שהמדינה תייצג את האזרחים ואת האינטרסים שלהם ולא את בעלי ההון.

צריך להחזיר לנו את העתיד שלנו.

(נכתב ביחד עם דני גוטוויין)

המקור נמצא באתר פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה. המליצו על האתר.

פורסם ב 12 בפברואר 2006 08:00 תגובות נעולות | כלים

זהירות - וירוס חדש!

עם כל שורה שכותבים קופץ חלון שאומר לכם למה באמת התכוונתם.

קוראים לו הסוס הפרוידיאני.

אף תוכנת אנטיוירוס עוד לא הצליחה להתגבר עליו!

להעביר הלאה לכל מי שאתם מכירים!

(הגתה - "ג'ירפה" מפורום תרגום ועריכה בנענע)

פורסם ב 9 בפברואר 2006 23:11 תגובות נעולות | כלים

על השנאה לעובדים

מאת אורי אורבך - ידיעות אחרונות, נובמבר 2005

מדי פעם, כשעמיר פרץ עולה על העצבים לכל מני אנשים, אתה שומע את האמירה: "כאן זה לא ההסתדרות!", או : "עמיר פרץ חושב שהמדינה זה נמל אשדוד". פרצופו הדשן והזחוח של אברהם פורז הופיע השבוע בטלוויזיה כשהוא מלהג נגד פרץ ש"פה זה לא חברת החשמל". השנאה לדתיים הוחלפה בשנאה לעובדים.

אישית, הסיכוי שאצביע ליונה צחורה-מדי כמו עמיר פרץ, משול בעיני לסיכוי שאצביע לנץ מזויף ומתחזה כמו אריאל שרון. שום סיכוי. אבל התבוננות קלה בסגנון המתקפות על פרץ מעניינת יותר מעצם ההתנגדות לו.

בישראל המופרטת עד צוואר, שבה הכסף קונה ומוכר הכל, לא פלא שמונחים כמו "הסתדרות", "ועד עובדים" ו"איגוד מקצועי" נחשבים למלים גסות. העשירים מזלזלים בפועלים חלשים ומסכנים, אבל יש מגזר שאותו העשירים מתעבים שבעתיים: הפועלים המאורגנים. הטרנד המוביל בעשור האחרון הוא לשנוא את "הוועדים החזקים" במשק. עינם של אזרחים רבים צרה בכך שעובדים באגד, בחברת החשמל ובתעשייה האווירית מרוויחים טוב. עיתונאים (רבים מהם ממש עניים בעצמם, אבל בעלי תודעה סוציאלית של ברונים עתירי-הון) מצטרפים לרטינה החזירית נגד העובדה שיש מקומות שבהם העובד משיג את זכויותיו. כשבחדשות מדווחים על כך שממוצע השכר בחברת החשמל הוא הגבוה במשק, אנשים נעשים ירוקים מאיבה ומקנאה. כאילו פועל יעיל בחברת החשמל שמרוויח שכר הוגן, (או, השם ישמור, שכר גבוה) מקלקל למישהו משהו, ממש גונב פת לעניים.

ההשמצות על פרץ כאילו הוא דואג רק לפועלים החזקים הן מגוכחות. אלמלא הדאגה לועדים החזקים, מאות אלפי פועלים מאוגדים היו מנושלים אט-אט ולפעמים מהר-מהר מזכויותיהם. ללא החשש מהשבתה, מעיצומים, וללא היכולת של הוועדים הללו להגיב ולפעמים גם להשתמש בכוחם הפוליטי בתוך המפלגות, היו לנו הרבה יותר עובדים שנזקקים להשלמת הכנסה, לעזרה סוציאלית ולשאר צרות שכולן על חשבון משלם המסים. אבל ישראלים רבים אולפו לבוז לפועלים ולעבודה מאורגנת, ישראלים שמצביעים בהמוניהם למפלגת עשירים כמו שינוי, מעדיפים מקרים סוציאליים על פני עובדים מאוגדים ומרוצים. לצדקה הרי אפשר לזרוק כמה שקלים, בשביל צדק צריך להכניס יד עמוקה לכיס.

זו אינו ויכוח על השיטה הכלכלית הנכונה, אלא על השפה שולטת והתודעה. אצלנו כותרת על מפעל או בנק העורכים "צעדי התייעלות" פירושה תמיד פיטורי עובדים ללא תוספת עובדים אלא כדי לשפר את השירות לציבור. אצלנו מנהיג עובדים הצועק על זכויות מיוצגיו נקרא פופוליסט, אבל תעשיין המפטר בשקט עשרות עובדים הוא כמובן יעיל. למי שמטיח בפרץ שהמדינה אינה ועד עובדים ולא חברת החשמל, צריך לומר שהמדינה גם אינה חברת היי-טק והאזרחים אינם שורות במאזן כלכלי.

פורסם ב 9 בפברואר 2006 14:12 תגובות נעולות | כלים

וידאו זה בכלל לא פשוט

בתכנית המקורית של אתר "פוליטי" התכוונתי שיהיה סרטון וידאו קצר שבו אני אציג את הרעיון מאחורי האתר ואת ההצעות שלי לשימוש בו. חשבתי שפניה אישית, בתמונה ובקול יכולה להעביר טוב יותר את המסר מאשר הסברים כתובים שלא תמיד קוראים.

מכיוון שאין לי אפשרות כלכלית לשכור שירותים מקצועיים חשבתי שמצלמה ביתית טובה בסביבה שקטה עם רקע חלק יספקו סרט סביר.

הסרט היה יכול להיות סביר אם המצולם היה סביר.

לשבת שתיים וחצי דקות מול מצלמה, להקריא מתוך דף ובאותו הזמן להסתכל ישר לעיניים של הצופה הדמיוני זה דבר די בלתי אפשרי. העיניים מתרוצצות בין הטקסט והמצלמה וזה נראה ממש מפחיד.

אין לי שום כוונה להפחיד את המבקרים באתר. הווידאו בוטל.

פורסם ב 8 בפברואר 2006 17:25 תגובות נעולות | כלים

פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה

גבירותי ורבותי - בשמחה מהולה בחשש, אני שמח להציג בפניכם את האתר פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה.

האתר הזה הוא הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. כדי ללוות את הקמת האתר וכדי לגבש מחשבות ורעיונות במשך ההקמה שלו ובמשך ההפעלה שלו. התחלתי לעבוד על האתר לפני יותר מחודש וחיכיתי עד עכשיו בגלל שרציתי כבר להיות בתקופת החופשה שלי מהעבודה (הסבר למטה) ורציתי שהאתר יהיה פחות או יותר עובד.

אשמח לתגובות והכי חשוב, הרשמו באתר לקבל עידכונים במייל.

מתוך "אודות האתר"

כשהכריזו על תאריך לבחירות ידעתי שיש לי שתי אפשרויות, לקטר על איך היה צריך לפעול באינטרנט בתקופת הבחירות או לעשות את זה בעצמי.

החלטתי לעשות את זה בעצמי.

ביקשתי וקיבלתי (תודה להנהלת שתיל!) חודשיים חופשה ללא תשלום ועד לבחירות אתר זה יהיה "מקום העבודה" העיקרי שלי.

יש שתי סיבות שבגללן לקחתי חופשה מקום העבודה שלי.

הסיבה הראשונה היא שכדי לעשות את זה כמו שצריך, אני לא יכול להקים ולהפעיל את האתר אחרי העבודה והילדים וכל הדברים האחרים שמעסיקים אדם.

הסיבה השניה היא שעל פי כללי הקרן החדשה לישראל אסור לעובדי הקרן לפעול עבור מפלגות פוליטיות. בתקופה זו אינני עובד שתיל והקרן החדשה לישראל וכל מה שאני כותב כאן אינו בשם שתיל או הקרן החדשה לישראל.

האתר גם אינו אתר "של" מפלגת העבודה. זה הוא אתר בעד מפלגת העבודה. למפלגת העבודה יש אתר אינטרנט טוב ומכובד. הייתרון של האינטרנט הוא שאפשר להשמיע בו הרבה קולות במקביל ואתר זה הוא עוד קול. מפלגת העבודה לא מממנת את האתר ואין לה שליטה על מה כתוב בו ואיך.

מה הרעיון?

כמה רעיונות.

1. כדי להיות אקטיביסטים פוליטיים לא חייבים להשתתף בחוגי בית, להניף שלטים בהפגנות או להדביק סטיקרים על האוטו. אפשר גם להיות אקטיביסטים פוליטיים באינטרנט - לכתוב תגובות באתרים, להשתתף בדיונים בפורומים או לשלוח דברים באימייל.

2. אנשים עשויים לשנות את דעתם כשמישהו שקרוב אליהם מציג בפניהם עובדות חדשות שהם לא הכירו או פרשנות חדשה על עובדות שהם כבר הכירו. באתר זה אני אוסף מידע שמופיע במקומות שונים באינטרנט הישראלי שיכול לעזור לאקטיביסטים לשכנע את הקרובים להם להצביע עבור מפלגת העבודה.

3. אנשים אוהבים להרגיש שהם חלק מקבוצה גדולה. אנשים לא אוהבים להרגיש שהם לבד. השארת זירת התגובות באתרי החדשות לימין מחלישה את המתלבטים האם להצביע למפלגת העבודה. חייבים לשמור על נוכחות גבוהה וקבועה בתגובות, אם בעד מה שכתוב שם ואם נגד.

4. אנשים לא זוכרים את כתובות האימייל של החברים שלהם. אנשים כן זוכרים את כתובת האימייל שלהם. במקום "שלח לחבר" שמופיע בכל האתרים, כאן זה "שלח לעצמי". מרגע שהאימייל נמצא בתא הדואר, אפשר להעביר אותו הלאה למי ולכמה שרוצים בלי שצריך לזכור בעל פה כתובות.

מה עכשיו?

להיכנס לאתר, לקרוא ולהעביר הלאה במייל.
להירשם לקבל עידכונים באימייל.
להגיב. כאן, על האתר ובמאמרים שאני מפנה אליהם.
להזמין אותי לכל במה אפשרית כדי לספר על האתר - בלוג, עיתונייר, עיתונינטרנט, רדיו, טלוויזיה.

תודה ולהתראות ב פוליטי - תמיכה @אקטיבית במפלגת העבודה

חנן

פורסם ב 7 בפברואר 2006 13:51 תגובות נעולות | כלים

להגיב הרבה, בשטחיות ובחיפזון

המשך (בטוח שלא תשובה/פתרון) לקורינה שהחליטה להפסיק להגיב.

ראשית, נראה לי שמה שסוער זו לא כוס המים אלא הנפש שלך שדואגת מאד לבנך ולנכדייך. סערה מובנת. ולסערה כזאת אין "אבל".

נכון, אנחנו חיים בתוך מערכת מניפולטיבית אחת גדולה. אנחנו מנסים להביא אליה את האמת שלנו ורוב הפעמים האמת שלנו לא מספיק חזקה כדי שתשפיע.

אני לא רואה את מנגנון התגובות ככלי של אמת. אני רואה אותו ככלי של כח.

ראשית, זה הוא כלי מסחרי. הטוקבקים הם מנגנון מסחרי של אתרי החדשות כדי לקבל יותר חשיפות לדפים שלהם.

ללא הטוקבקים, הייתי נכנס לדף, קורא וממשיך הלאה.

היום אני נכנס, קורא (או לא), מגיב, נכנס שוב כדי לראות האם התגובה שלי התפרסמה, מגיב על אלה שהגיבו אלי ועוד ועוד, ובינתיים בכל פעם שאני נכנס לדף מונה הצפיות עולה והאתר יכול להציג למפרסמים יותר חשיפות.

אבל מעבר לזה התגובות הן מנגנון של ניראוּת של כח.

עכשיו בחירות. בחירות זה תהליכים של ניראות של כח. אנשים מצטרפים לאלה שנראה להם שיש להם כח לנצח. אנשים הולכים עם החזקים. הרבה תגובות בכיוון מסויים נותנות את התחושה שיש כאן כח. כדי שנקבל עוד קולות בקלפי, אנחנו צריכים להראות שיש לנו כח. בשביל זה אנחנו גם צריכים להגיב. לא להגיד פעם אחת את האמת הצלולה שלנו בתחושה שיש לה כח משל עצמה.

עכשיו צריך להגיב בחיפזון. להגיב בשטחיות. להגיב הרבה.

בלי לשכוח שיש גם מקום לאמת.

פורסם ב 7 בפברואר 2006 08:45 תגובות נעולות | כלים

אז קבענו ביום שלישי ה 28 בחודש?

זה פוסט בסגנון של עמי בן בסט. הוא לא כתב אותו אז אני כותב אותו כשירות לציבור.

השנה, כמו בכל שלוש שנים מתוך ארבע (ועוד כל מני יוצאי דופן) , בחודש פברואר יש 28 יום.

המשמעות של זה היא שיש התאמה מדוייקת בין היום בחודש והיום בשבוע בחודשים פברואר ומרץ.

בגלל זה קורות בחודשים אלה הרבה טעויות יומן. "אז קבענו ביום שלישי העשרים ושמונה בחודש?"

כן, אבל הקפידו לכתוב ביומן ולהסתכל ביומן בחודש הנכון.

(ותודה לחברי יפתח על הפניית תשומת לבי לעניין הזה)

פורסם ב 6 בפברואר 2006 12:56 תגובות נעולות | כלים

"כל הערבים אותו דבר"

בעקבות המהומות בכל רחבי העולם הערבי שמחו על 12 קריקטורות, יצרו כמה צעירים ערבים אתר אינטרנט שבו הם מתנצלים בפני הדנים והנורווגים.

כמה נכון וכמה פשוט.

sorrynorwaydenmark.com

קראתי על זה אצל קוף החול המצרי.

פורסם ב 6 בפברואר 2006 09:35 תגובות נעולות | כלים

בשביל זה יש אינטרנט. אבל איך בדיוק?

Velvet Underground, הבלוגרית האנונימית שמזנבת ללא רחם בעיתונות הכתובה והמשודרת כותבת כאן:

4. מדוע כל כלכלה שאיננה כלכלת נתניהו מובהקת תהרוס, תגמור, תחסל ותפצפץ את המשק. מאת גיא רולניק/סבר פלוצקר/נחמיה שטרסלר/משה פרל/שגיא חמץ/ הוסיפו כאן את שמו של כל פרשן כלכלי בכל אחד מהעיתונים הגדולים לבחירתכם.

אין צורך להסביר, נכון?

מה שכן צריך זה למצוא מנגנונים שיעקפו את גיא רולניק/סבר פלוצקר/נחמיה שטרסלר/משה פרל/שגיא חמץ ויביאו עובדות ופרשנויות אחרות או שיכסחו את הצורה לגיא רולניק/סבר פלוצקר/נחמיה שטרסלר/משה פרל/שגיא חמץ ויגרמו להם לחשוב ולכתוב אחרת.

עדכון: משה.

פורסם ב 4 בפברואר 2006 23:43 תגובות נעולות | כלים

פור ד'ה רקורד

ביולי כתבתי באנרג'י על בלוגים של ישראלים שכותבים באנגלית. נתנו לזה את הכותרת החיים זה בכל מיני מקומות.

אחד מהבלוגים שכתבתי עליהם היה של ליסה גולדמן, על הפנים.

ליסה מאמינה בכח של הבלוגים לקדם את השלום. היא פעילה בקבוצת בלוגרים בין לאומית בשם Global Voices.

ליסה הזמינה לישראל את הבלוגר הקנדי ממוצא איראני, חוסיין דרחשאן.

ליסה ראתה שכתבתי עליה והזמינה אותי להיפגש איתה ועם חוסיין.

השבוע נפגשנו שלושתינו בתל אביב. היה ממש נחמד ומעניין. שאלתי את חוסיין "מה האיראנים רוצים מאיתנו?" ויש לו תיאוריה אבל היא עדיין לא מגובשת. אם אני זוכר נכון הוא טוען שאחרי המהפכה ב 1979 האיראנים היו מבודדים מבחינה בין לאומית (גם מהעולם המוסלמי שהוא ברובו סוני והם שיעים) ולכן הם התחילו להיות אנטי ישראלים כדי שתתגבש יחד איתם קואליציה ותאפשר להם להיות חלק מהעולם הערבי. האנטי ישראליות היא כלי סינתטי של מדיניות חוץ ללא מקורות דתיים ותרבותיים עמוקים.

כמובן שלכולנו היתה מצלמה, וכמובן שכולנו פרסמנו את התמונות בפליקר. ככה זה היום.

ליסה צילמה אותי. חוסיין צילם אותי. אני צילמתי את חוסיין וליסה.

פואנטה? אין כרגע.

פורסם ב 3 בפברואר 2006 01:08 תגובות נעולות | כלים

לעמוד קודם עמוד 3 מתוך 4 לעמוד הבא

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.