פוליטיקה

פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה

גבירותי ורבותי - בשמחה מהולה בחשש, אני שמח להציג בפניכם את האתר פוליטי - תמיכה @קטיבית במפלגת העבודה.

האתר הזה הוא הסיבה שבגללה התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. כדי ללוות את הקמת האתר וכדי לגבש מחשבות ורעיונות במשך ההקמה שלו ובמשך ההפעלה שלו. התחלתי לעבוד על האתר לפני יותר מחודש וחיכיתי עד עכשיו בגלל שרציתי כבר להיות בתקופת החופשה שלי מהעבודה (הסבר למטה) ורציתי שהאתר יהיה פחות או יותר עובד.

אשמח לתגובות והכי חשוב, הרשמו באתר לקבל עידכונים במייל.

מתוך "אודות האתר"

כשהכריזו על תאריך לבחירות ידעתי שיש לי שתי אפשרויות, לקטר על איך היה צריך לפעול באינטרנט בתקופת הבחירות או לעשות את זה בעצמי.

החלטתי לעשות את זה בעצמי.

ביקשתי וקיבלתי (תודה להנהלת שתיל!) חודשיים חופשה ללא תשלום ועד לבחירות אתר זה יהיה "מקום העבודה" העיקרי שלי.

יש שתי סיבות שבגללן לקחתי חופשה מקום העבודה שלי.

הסיבה הראשונה היא שכדי לעשות את זה כמו שצריך, אני לא יכול להקים ולהפעיל את האתר אחרי העבודה והילדים וכל הדברים האחרים שמעסיקים אדם.

הסיבה השניה היא שעל פי כללי הקרן החדשה לישראל אסור לעובדי הקרן לפעול עבור מפלגות פוליטיות. בתקופה זו אינני עובד שתיל והקרן החדשה לישראל וכל מה שאני כותב כאן אינו בשם שתיל או הקרן החדשה לישראל.

האתר גם אינו אתר "של" מפלגת העבודה. זה הוא אתר בעד מפלגת העבודה. למפלגת העבודה יש אתר אינטרנט טוב ומכובד. הייתרון של האינטרנט הוא שאפשר להשמיע בו הרבה קולות במקביל ואתר זה הוא עוד קול. מפלגת העבודה לא מממנת את האתר ואין לה שליטה על מה כתוב בו ואיך.

מה הרעיון?

כמה רעיונות.

1. כדי להיות אקטיביסטים פוליטיים לא חייבים להשתתף בחוגי בית, להניף שלטים בהפגנות או להדביק סטיקרים על האוטו. אפשר גם להיות אקטיביסטים פוליטיים באינטרנט - לכתוב תגובות באתרים, להשתתף בדיונים בפורומים או לשלוח דברים באימייל.

2. אנשים עשויים לשנות את דעתם כשמישהו שקרוב אליהם מציג בפניהם עובדות חדשות שהם לא הכירו או פרשנות חדשה על עובדות שהם כבר הכירו. באתר זה אני אוסף מידע שמופיע במקומות שונים באינטרנט הישראלי שיכול לעזור לאקטיביסטים לשכנע את הקרובים להם להצביע עבור מפלגת העבודה.

3. אנשים אוהבים להרגיש שהם חלק מקבוצה גדולה. אנשים לא אוהבים להרגיש שהם לבד. השארת זירת התגובות באתרי החדשות לימין מחלישה את המתלבטים האם להצביע למפלגת העבודה. חייבים לשמור על נוכחות גבוהה וקבועה בתגובות, אם בעד מה שכתוב שם ואם נגד.

4. אנשים לא זוכרים את כתובות האימייל של החברים שלהם. אנשים כן זוכרים את כתובת האימייל שלהם. במקום "שלח לחבר" שמופיע בכל האתרים, כאן זה "שלח לעצמי". מרגע שהאימייל נמצא בתא הדואר, אפשר להעביר אותו הלאה למי ולכמה שרוצים בלי שצריך לזכור בעל פה כתובות.

מה עכשיו?

להיכנס לאתר, לקרוא ולהעביר הלאה במייל.
להירשם לקבל עידכונים באימייל.
להגיב. כאן, על האתר ובמאמרים שאני מפנה אליהם.
להזמין אותי לכל במה אפשרית כדי לספר על האתר - בלוג, עיתונייר, עיתונינטרנט, רדיו, טלוויזיה.

תודה ולהתראות ב פוליטי - תמיכה @אקטיבית במפלגת העבודה

חנן

פורסם ב 7 בפברואר 2006 13:51 תגובות נעולות | כלים

מי יהיה שר החינוך הבא של ישראל?

אני גאה לארח כאן את הכרוז שחיברו דר' יהודה בר שלום ויפתח גולדמן מהמכללה לחינוך ע"ש דוד ילין.

מורה, איש-חינוך, נאמן-חינוך? חשוֹב:
מי יהיה שר החינוך הבא של ישראל? את מי אתה רוצה בתפקיד הזה?

(הכתוב מנוסח בלשון זכר אך מכוון באותה מידה למורים ולמורות, למחנכים ולמחנכות)

אף אחד לא יודע איך בדיוק תראה המפה הפוליטית ביום שאחרי הבחירות. אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע שהשותפות העיקריות לקואליציה שתקום יהיו שתיים או שלוש מהמפלגות הבאות: 'קדימה', 'הליכוד', 'העבודה'.

תיק החינוך הוא אחד התיקים החשובים בממשלה, והוא נמסר בדרך-כלל למפלגת השלטון או לשותפתה הבכירה בקואליציה. מכאן, שאחת משלוש המפלגות הללו תקבל את תיק החינוך. לכל אחת מהן יש מועמד מוצהר לתפקיד שר-החינוך. המועמדת של הליכוד היא השרה המכהנת, לימור לבנת. המועמד של 'קדימה' הוא אוריאל רייכמן. המועמדת של 'העבודה" היא יולי תמיר.

לבנת, רייכמן או תמיר. אלה אפשרויות הבחירה שלנו.

לימור לבנת הקדישה את מרצה כשרת-חינוך להרס החינוך הציבורי, לפיטורים המוניים של מורים, לדרדור מעמד המורה ולמאבק בוטה בארגוני המורים. בתקופתה גדלו הפערים בחינוך וגדלה מעורבותם של אנשי הון וחברות פרטיות במערכת החינוך הציבורית. גולת הכותרת בפועלה של השרה לבנת היתה הקמתה של ועדת דוברת – ועדה בלי אנשי-חינוך, שחיברה דו"ח מסוכן וחסר-אחריות. אפשר לקבוע בלי ספק שלימור לבנת היא שרת החינוך הגרועה ביותר בתולדות ישראל.

אלא שאוריאל רייכמן גרוע ממנה. רייכמן פחות בוטה מלבנת, סגנונו מלוטש יותר, ודווקא משום כך סכנתו גדולה יותר. רייכמן הוא מיסדו של המרכז הבין-תחומי בהרצליה – אוניברסיטה פרטית לבני האלפיון העליון. רייכמן תומך במסקנות דו"ח דוברת. רייכמן שואף להפריט את החינוך, או, במלים אחרות, להפוך את החינוך הציבורי לחינוך-לעניים. רייכמן גרוע מלבנת ומסוכן ממנה.

מול שני המועמדים הגרועים הללו ניצבת יולי תמיר. פרופסור תמיר לימדה במשך שנים סוגיות בפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת תל-אביב. תמיר הציבה בראש סדר-היום שלה את צמצום הפערים בחינוך. תמיר היא יוזמת חוק-ההזנה בבתי הספר. תמיר הציגה תכנית שתאפשר לימודים אקדמיים לכל צעיר וצעירה, בלי תלות במעמדם הכלכלי. תמיר תפעל תוך שיתוף ודיאלוג עם ארגוני המורים. תמיר היא מועמדת מצויינת לתפקיד שרת-החינוך.

בוא נעשה תרגיל מחשבתי: נניח שבבחירות ב 28 במרץ לא היינו בוחרים מפלגה לכנסת, אלא בוחרים שר חינוך. נניח שהמועמדים לתפקיד היו לימור לבנת, אוריאל רייכמן ויולי תמיר. יש לך ספק למי היית מצביע?

ועכשיו – שאל את עצמך, האם עתיד החינוך בישראל אינו דבר חשוב דיו, כדי שהתרגיל הדמיוני הזה ישפיע גם על ההצבעה האמיתית שלך לכנסת.

ככל שמפלגת העבודה תהיה חזקה יותר, כך תגדל היכולת שלה לעשות את יולי תמיר לשרת החינוך הבאה של ישראל (בלי תלות בשאלה מי יהיה ראש הממשלה).

קול למפלגת העבודה הוא קול ליולי תמיר בחינוך; הוא קול להצלת החינוך בישראל.

דר' יהודה בר שלום, יפתח גולדמן

המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין

(הכתוב לעיל משקף את דעת הכותבים, ולא בהכרח את דעת המוסד שבו הם עובדים.)

פורסם ב 1 בפברואר 2006 09:12 תגובות נעולות | כלים

עלה לאוויר אתר מפלגת העבודה

רק שתדעו. הנה www.avoda2006.org.il.

אני עסוק מדי כרגע כדי לכתוב על זה משהו רציני.

עדכון: עידו קינן באנרג'י מפרגן.

פורסם ב 31 בינואר 2006 15:17 תגובות נעולות | כלים

"אף אחד לא עושה פה מה שהוא רוצה"

לאחר בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה, פגשתי מישהו במסדרונות ושאלתי אותו בחיוך "נו, מה אתה אומר?" והוא אמר לי בטון חמוץ (ובמבטא דרון אמריקאי) "זה מאד יפה, אבל אף אחד לא עושה פה מה שהוא רוצה. בוש מכתיב את הכללים ואנחנו יכולים לזוז קצת ימינה או שמאלה".

האמירה שלו מכניסה בשבילי לפרספקטיבה את נצחון החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית.

גישה אחת אומרת שמדיניות המדינות התורמות צריכה להשתנות בעקבות נצחון החמאס. להפסיק את התמיכה ב"טרור". זו הגישה המקובלת.

אני חושב שיקרה תהליך הפוך. שגישת החמאס תשתנה בעקבות נצחונו בבחירות כדי לא למוטט לחלוטין את הכלכלה השברירית של הרשות התלויה לחלוטין בתרומות מבחוץ.

בסופו של דבר, מי שמצהיר שלא ידבר עם ארגון טרור, צודק. החמאס ישנה את הרטוריקה שלו, ואז אפשר יהיה לדבר איתו.

לקריאה נוספת: חמאס והמשק הפלסטיני מאת סבר פלוצקר, 17.12.2005

עדכון: אני רואה שאני לא מובן אז אנסה להבהיר. מבחינתו של פוליטיקאי כמו עמיר פרץ, נכון יותר להגיד "לא נדבר עם ארגון טרור" מאשר להגיד "לא נדבר עם חמאס". זאת אמירה עקרונית ולא אמירה לגופו של ארגון. האמירה הזאת משאירה פתח לעתיד, כשישתנו הנסיבות.

ומה אני חושב על חמאס? אני חושב שצריך לדבר עם כולם, כל הזמן. רק ככה יש סיכוי לשלום.

פורסם ב 26 בינואר 2006 13:16 תגובות נעולות | כלים

קונטרול אפ + שרון

חיפוש בדף הראשי של אתר "הארץ" - לא מוצא "שרון".

חיפוש בדף הראשי של Ynet - לא מוצא "שרון".

חיפוש בדף הראשי של NRG - לא מוצא "שרון".

חיפוש בדף הראשי של MSN.CO.IL - לא מוצא "שרון".

חיפוש בדף הראשי של וואלה! - מוצא "שרון". גלעד ועמרי מונו כאפוטרופסים זמניים לשרון.

תזכירו לי מי זה שרון?

פורסם ב 18 בינואר 2006 14:19 תגובות נעולות | כלים

אדם מת נבחר

ידעתי שזכרתי משהו מהפוליטיקה האמריקאית ואז רחביה ברמן עזר לי עם השם. האסוציאציות על אחריותכם בלבד.

אני מצטט כאן את הידיעה במלואה מאתר "למטייל" - נובמבר 2000

אדם מת נבחר כנציג מדינת מיזורי לסנאט
כתבה מתוך: ארצות הברית (ארה"ב) / מיזורי

מערכת הבחירות המוזרה ביותר בתולדות ארה"ב עדיין ממשיכה מיום שלישי, כאשר שני המועמדים לנשיאות טרם יודעים מי מביניהם זכה. אך התקרית המוזרה ביותר במערכת הבחירות החריגה הזו היא ניצחונו של המועמד מל קרנהאן בבחירות לסנאט במיזורי, שנפטר לפני כשלושה שבועות.

מל קרנהאן, הנציג הדמוקרטי בבחירות, נהרג עם בנו ועוזרו בתאונת מטוס ב-16 באוקטובר, אך משום מה הוחלט לא להסיר את מועמדותו. כעת, עם ניצחונו המפתיע, הוחלט כי אלמנתו, ג`ין קרנהאן, תמשיך את דרכו ותהיה נציגת מיזורי בסנאט למרות שכלל לא התמודדה על התואר. בסנאט כבר יושבות שלוש אלמנות שהחליפו את בעליהם שנפטרו בעודם בתפקיד, אך זוהי הפעם הראשונה שמועמד שאינו בחיים מנצח בבחירות.

בנאום הניצחון אמרה הסנאטורית החדשה: "אנו יורשי המורשת והחלום של בעלי. לעולם לא ניתן לאש לכבות".

עוד על מל קרנהאן בוויקיפדיה

פורסם ב 12 בינואר 2006 12:13 תגובות נעולות | כלים

ביבי לא מפסיק לשקר

בראיון בניו יורק טיימס שהופיע ב 11 בינואר 2006 כתוב:

His objection to the Gaza pullout, he insists today, was not to leaving Gaza but to the manner in which it was done. "It's not a fundamental error to leave Gaza, and I never said that," he said. "I said it's the way you leave that counts, so that you leave and yet you take something when you go, so you don't allow Hamas to claim a victory."

(ההדגשה שלי - חנן)

חיפוש קצר העלה ראיון חגיגי שנערך עימו ביום העצמאות האחרון ובו כתוב:

ההתנתקות נוסח שרון, אומר לנו שוב ושוב נתניהו - המקפיד שלא לבטא את השם המפורש שרון - היא שמן על גלגלי הטרור. היא "תחזק את הטרור, מוסרית ומעשית, ותעורר את תאבונו לפיגועים נוספים". נתניהו פסימי, משום שהוא רואה בנסיגה החד-צדדית "פרס לטרור" ולכן תמריץ להעצמתו.

אבל למה זה חשוב?

הנה סיפור שידגים את העניין.

כשביבי נבחר להיות ראש ממשלה חולקה בעיתון התמונה שלו. אני לקחתי אחת ותליתי אותה על לוח המודעות שליד השולחן שלי בעבודה. אנשים ראו והתפלאו. הרי אתה שמאלני. נכון, אמרתי, אבל אני תולה את התמונה כדי שלא אשכח מי ראש הממשלה שלי.

חשוב לא לוותר. לא לגרום לכך שבאי העשיה שלנו של הדבר הטריוויאלי ביותר כמו להגיד "ביבי שקרן" ולהוכיח את זה בקלות, אנחנו נעזור לכך שעוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ישקלו בכל זאת להצביע ליכוד.

חשוב לא להפסיק להגיד ולכתוב "ביבי לא מפסיק לשקר".

פורסם ב 11 בינואר 2006 13:26 תגובות נעולות | כלים

אריאל שרון: תחרות הסיפור הקצר

לא זוכר כבר איך התגלגלתי לאתר דפי רשת של עידו אמין.

בצד ימין, באמצע הטור מופיע קישור לאתר עוזניק.קום ובו הסיפור (באנגלית) שנבחר בתחרות וכן שיר וסיפורים בעברית שנשלחו לתחרות.

השיר "אריאל" מאת ערן רייס (מלים ולחן) נבואי בצורה מפחידה. יש בו התבוננות אישית על אריאל שרון שלא קראתי או שמעתי בשום מקום אחר. שימו לב, השיר הוא מיולי 2004.

וזה מתחיל ככה:

ראש הממשלה שלי איבד את הגמישות
הוא לא יכול יותר לשרוך את נעליו
אני תוהה מה עושה ראש הממשלה שלי
כשהוא רוצה לגזור את ציפורני רגליו
יושב לסעוד לפני שולחן עמוס אחוז בולמוס
אוכל ולא מצליח להפסיק
בולע עד להתפקע, יודע
שזה פוגע בו, שזה מזיק

כאן אפשר לקרוא את המשך השיר וגם לשמוע אותו.

פורסם ב 7 בינואר 2006 22:48 תגובות נעולות | כלים

יוחזר האנאכרוניזם!

במאמר המערכת של עיתון הארץ, ביום שישי ה 6.1 כתוב:

"קודם שנולדה "קדימה" לא היה נראה, שיש סיכוי להקמת מפלגת מרכז חזקה שתתפוס את השלטון ותבטל את החלוקה האנכרוניסטית בין ימין לשמאל."

נראה שהמשימה העיקרית שלי ושל חברי תהיה להבהיר שאולי "כל הפוליטקאים חארות" אבל לחלק מהם דעות רצויות ולחלק מהם דעות לא רצויות.

פורסם ב 7 בינואר 2006 12:01 תגובות נעולות | כלים

אנטיפוליטי

מאת: גילי גופר. פורסם לראשונה באתר יסו"ד

כחברה במפלגת העבודה יצא לי בשבועות האחרונים לשמוע כמה וכמה אנשים שרוצים להבחר לרשימת העבודה לכנסת - בשפת התקשורת 'פריימריסטים'. את חלקם שמעתי ברדיו וטלווזיה אבל המענינים יותר היו כמובן מפגשי פנים אל פנים בעירי, בית שמש. בכל המפגשים הללו חזרתי ונוכחתי שעדיין 'פוליטיקה' היא מילה גסה, גם ואולי בעיקר, בקרב מי שרואים בעצמם אנשי שמאל.

אולי כדאי להקדים ולכתוב שלמפגשים המעטים הללו היו גם כמה תובנות אחרות שיכולות לשרת את קוראי האתר הזה שהם גם חברי מפלגת העבודה בדרכם להצביע באמצע ינואר. כך אימתתי את השערתי שרוב הנציגים לא רואים בהפרטה דבר פסול באופן כללי, אם כי הם פוסלים הרבה מההפרטות באופן פרטני. וגיליתי שוב שאפילו מי שרואים בעצמם חברי כנסת לעתיד, כאלה שמגדירים את עצמם סוציאל-דמוקרטיים, אינם נוטים להכנס לדיונים כלכליים משמעותיים. הגדלת הגרעון נחשבת עדיין באופן גורף למדי כמעשה גס שאינו במקומו. כל אלה שפגשתי וגם אלה ששמעתי בתקשורת דיברו על שינוי סדר העדיפויות בתוך מסגרת התקציב וחלקם אף חרדו לדרוג האשראי הישראלי אם נחרוג מהחוקים הנכפים עלינו מבחוץ.

אבל מעבר לכל הדברים החשובים הללו מדאיגה אותי התופעה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם בכל מפגש והיא ההתנערות מהפוליטיקה. כל המועמדים ששמעתי אמרו שהם לא צריכים את זה, זאת אומרת להיות חברי כנסת. הם לא צריכים את זה ברקורד שלהם, הם מספיק ידועים ויש להם מספיק כסף, הם עשו מספיק בחיים. הם הולכים כי ביקשו מהם (עמיר למשל).

זוהי כמובן אמירה קלאסית של זמן בחירות במיוחד של מועמדים חדשים שנכנסים לפוליטיקה מתחומים אחרים, לחלקם עבר עשיר של עשיה מבורכת יותר או פחות. אבל האמירה הזו חוזרת אל הגדרת הפוליטיקה כ'גועל נפש'. אני באמת לא צריך את זה, אני מעל זה, אני פה רק כי ביקשו ממני; או במילים אחרות – אני לא באמת פוליטיקאי. פוליטיקאי הוא האדם המושחת שאתם רואים בטלוויזיה, אני מומחה / איש חינוך / מנהל / איש פשוט שנקרא לדגל. אף אחד לא אומר – אני צריך את זה, אני רוצה את זה כי זה המקום שבו צריך להיות – כי זה המקום המכובד ביותר להיות בו. אני רוצה את זה כי שם נחתכים הדברים, כי שם האנשים שעושים באמת, כי שם צריכים להיות האנשים שעושים באמת. כל אלה הועצמו בפירוט הביוגראפי שנתנו המועמדים: לרובם עבר עשיר במה שקרוי החברה האזרחית, המגזר השלישי. חלקם בעלי עבר עסקי. אלה הצדדים שהודגשו בסיפור שלהם על עצמם.

האמירה הזו באה כמובן על רקע הדימוי הירוד של הפוליטיקה – מי שרוצה להיבחר חייב לברוח מדימוי ירוד כמו מאש, כמו מרפש. כל זה נכון, אבל הרי מי יותר מהפוליטיקאים, או מי שרוצים להיות פוליטיקאים, מחויבים לשינוי הדימוי הזה?

ואל תראו באמירות הללו שריד מתקופת "צו התנועה". נכון שלמערכת הפוליטית הציונית והישראלית יש עבר עשיר של תפישת העשיה הפוליטית-מפלגתית כנחותה ובעיתית; אבל ההתרחקות של הנציגים של היום מהפוליטיקה רחוקה מהפחד מקרייריזם של שנות טרום המדינה. ההתרחקות של היום אינה נובעת מהפחד להידחף. היא אינה נובעת מהאמונה שהפוליטיקה האמיתית היא במעשה הקטן ("רק עץ ידי נטעו, רק שביל כבשו רגלי..."). מדובר באנשים שלפני שהחליטו לרוץ לכנסת עסקו בעניינים נושקים לפוליטיקה; הם כבר מזמן לא היו, מורים או שוטרים או עובדים סוציאליים או חיילים או מהנדסים או כל תפקיד ביצועי אחר. כמעט כולם באו מעמדות ניהול כאלה ואחרות.

הדימוי הירוד של הפוליטיקה שיגרום ככל הנראה לישראלים רבים לא להצביע כלל בבחירות האלה או להצביע ל'אדם החזק', הוא סכנה ממשית לדמוקרטיה. האמירות החוזרות ונשנות על השחיתות – שאכן קיימת – מחזקות את המגמה הזו. המועמדים שלי לכנסת הבאה צריכים להתנער לא מדימוי הפוליטיקאי אלה מהדימוי הזה לפוליטיקה.

אני הייתי רוצה להצביע למועמד שיגיד – אני פוליטיקאי ואני גאה בזה. אני הייתי רוצה להצביע למועמד שיחזור ויזכיר את חשיבות הפוליטיקה הדמוקרטית כדרך היחידה שלנו לשלוט על החיים שלנו ולחיות כבני אדם ריבוניים וכחברה ריבונית וצודקת (יותר).

ובשולי הדברים דבר שאינו קשור כלל ואולי בכל זאת קשור מעט: אחרי ישיבת הממשלה ביקר שר האוצר בבית תמחוי. דודי זילברשלג, שבית התמחוי בו ביקר אולמרט הוא חלק מרשת שהוא מנהל, התראיין למחרת אצל רפי רשף. זילברשלג נאלץ להתמודד עם טענה שרשף כלל לא העלה: הוא אמר ששני האוכלים שישבו לצד השר היו תשושי נפש שאינם יכולים לדאוג לעצמם ושזוהי הוכחה שיש צורך בבתי תמחוי בכל מקרה והם אינם משמרים את מצב העוני. אולי בכל זאת משהו השתנה? הרי זילברשלג לא התמודד עם הטענה הזו קודם.

פורסם ב 27 בדצמבר 2005 10:11 תגובות נעולות | כלים

לעמוד קודם עמוד 6 מתוך 6

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.