רשומהאנטיפוליטי

מאת: גילי גופר. פורסם לראשונה באתר יסו"ד

כחברה במפלגת העבודה יצא לי בשבועות האחרונים לשמוע כמה וכמה אנשים שרוצים להבחר לרשימת העבודה לכנסת - בשפת התקשורת 'פריימריסטים'. את חלקם שמעתי ברדיו וטלווזיה אבל המענינים יותר היו כמובן מפגשי פנים אל פנים בעירי, בית שמש. בכל המפגשים הללו חזרתי ונוכחתי שעדיין 'פוליטיקה' היא מילה גסה, גם ואולי בעיקר, בקרב מי שרואים בעצמם אנשי שמאל.

אולי כדאי להקדים ולכתוב שלמפגשים המעטים הללו היו גם כמה תובנות אחרות שיכולות לשרת את קוראי האתר הזה שהם גם חברי מפלגת העבודה בדרכם להצביע באמצע ינואר. כך אימתתי את השערתי שרוב הנציגים לא רואים בהפרטה דבר פסול באופן כללי, אם כי הם פוסלים הרבה מההפרטות באופן פרטני. וגיליתי שוב שאפילו מי שרואים בעצמם חברי כנסת לעתיד, כאלה שמגדירים את עצמם סוציאל-דמוקרטיים, אינם נוטים להכנס לדיונים כלכליים משמעותיים. הגדלת הגרעון נחשבת עדיין באופן גורף למדי כמעשה גס שאינו במקומו. כל אלה שפגשתי וגם אלה ששמעתי בתקשורת דיברו על שינוי סדר העדיפויות בתוך מסגרת התקציב וחלקם אף חרדו לדרוג האשראי הישראלי אם נחרוג מהחוקים הנכפים עלינו מבחוץ.

אבל מעבר לכל הדברים החשובים הללו מדאיגה אותי התופעה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם בכל מפגש והיא ההתנערות מהפוליטיקה. כל המועמדים ששמעתי אמרו שהם לא צריכים את זה, זאת אומרת להיות חברי כנסת. הם לא צריכים את זה ברקורד שלהם, הם מספיק ידועים ויש להם מספיק כסף, הם עשו מספיק בחיים. הם הולכים כי ביקשו מהם (עמיר למשל).

זוהי כמובן אמירה קלאסית של זמן בחירות במיוחד של מועמדים חדשים שנכנסים לפוליטיקה מתחומים אחרים, לחלקם עבר עשיר של עשיה מבורכת יותר או פחות. אבל האמירה הזו חוזרת אל הגדרת הפוליטיקה כ'גועל נפש'. אני באמת לא צריך את זה, אני מעל זה, אני פה רק כי ביקשו ממני; או במילים אחרות – אני לא באמת פוליטיקאי. פוליטיקאי הוא האדם המושחת שאתם רואים בטלוויזיה, אני מומחה / איש חינוך / מנהל / איש פשוט שנקרא לדגל. אף אחד לא אומר – אני צריך את זה, אני רוצה את זה כי זה המקום שבו צריך להיות – כי זה המקום המכובד ביותר להיות בו. אני רוצה את זה כי שם נחתכים הדברים, כי שם האנשים שעושים באמת, כי שם צריכים להיות האנשים שעושים באמת. כל אלה הועצמו בפירוט הביוגראפי שנתנו המועמדים: לרובם עבר עשיר במה שקרוי החברה האזרחית, המגזר השלישי. חלקם בעלי עבר עסקי. אלה הצדדים שהודגשו בסיפור שלהם על עצמם.

האמירה הזו באה כמובן על רקע הדימוי הירוד של הפוליטיקה – מי שרוצה להיבחר חייב לברוח מדימוי ירוד כמו מאש, כמו מרפש. כל זה נכון, אבל הרי מי יותר מהפוליטיקאים, או מי שרוצים להיות פוליטיקאים, מחויבים לשינוי הדימוי הזה?

ואל תראו באמירות הללו שריד מתקופת "צו התנועה". נכון שלמערכת הפוליטית הציונית והישראלית יש עבר עשיר של תפישת העשיה הפוליטית-מפלגתית כנחותה ובעיתית; אבל ההתרחקות של הנציגים של היום מהפוליטיקה רחוקה מהפחד מקרייריזם של שנות טרום המדינה. ההתרחקות של היום אינה נובעת מהפחד להידחף. היא אינה נובעת מהאמונה שהפוליטיקה האמיתית היא במעשה הקטן ("רק עץ ידי נטעו, רק שביל כבשו רגלי..."). מדובר באנשים שלפני שהחליטו לרוץ לכנסת עסקו בעניינים נושקים לפוליטיקה; הם כבר מזמן לא היו, מורים או שוטרים או עובדים סוציאליים או חיילים או מהנדסים או כל תפקיד ביצועי אחר. כמעט כולם באו מעמדות ניהול כאלה ואחרות.

הדימוי הירוד של הפוליטיקה שיגרום ככל הנראה לישראלים רבים לא להצביע כלל בבחירות האלה או להצביע ל'אדם החזק', הוא סכנה ממשית לדמוקרטיה. האמירות החוזרות ונשנות על השחיתות – שאכן קיימת – מחזקות את המגמה הזו. המועמדים שלי לכנסת הבאה צריכים להתנער לא מדימוי הפוליטיקאי אלה מהדימוי הזה לפוליטיקה.

אני הייתי רוצה להצביע למועמד שיגיד – אני פוליטיקאי ואני גאה בזה. אני הייתי רוצה להצביע למועמד שיחזור ויזכיר את חשיבות הפוליטיקה הדמוקרטית כדרך היחידה שלנו לשלוט על החיים שלנו ולחיות כבני אדם ריבוניים וכחברה ריבונית וצודקת (יותר).

ובשולי הדברים דבר שאינו קשור כלל ואולי בכל זאת קשור מעט: אחרי ישיבת הממשלה ביקר שר האוצר בבית תמחוי. דודי זילברשלג, שבית התמחוי בו ביקר אולמרט הוא חלק מרשת שהוא מנהל, התראיין למחרת אצל רפי רשף. זילברשלג נאלץ להתמודד עם טענה שרשף כלל לא העלה: הוא אמר ששני האוכלים שישבו לצד השר היו תשושי נפש שאינם יכולים לדאוג לעצמם ושזוהי הוכחה שיש צורך בבתי תמחוי בכל מקרה והם אינם משמרים את מצב העוני. אולי בכל זאת משהו השתנה? הרי זילברשלג לא התמודד עם הטענה הזו קודם.


פורסם ב 27 בדצמבר 2005 10:11 במדור פוליטיקה תגובות נעולות

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.