דצמבר 2005
עמוד 1 מתוך 2 לעמוד הבא
אב ובנו הורשעו בהריגת אתיופי בגלל אופניים
אב ובנו הורשעו בהריגת אתיופי בגלל אופניים
זו הכותרת בעיתון הארץ ביום האחרון של שנת 2005. כאילו לא נלמד דבר. כאילו ה"אב" וה"בן" הם מסוג אחד וה"אתיופי" הוא מסוג אחר.
אני הייתי משית על העורך שאחראי לכותרת הזאת "עבודת שירות" בקריאת הגליון האחרון של כתב העת המעולה ארץ אחרת : ציון שהכזיבה - יהודי אתיופיה בישראל.
פורסם ב 31 בדצמבר 2005 07:30 תגובות נעולות | כלים
חוטף מכות ורץ לספר לחבר'ה
למרות שזה אופטופיקי לחלוטין לכאן, אני מפרסם כאן את הקישור למאמר על הפריצה לאתר שלי. הסיבה שאני חורג ממדיניות הבלוג הזה היא שלא מעט מקוראי "בחירות הן שיחות" כותבים בבלוגים בתשתית Wordpress.
קיראו והפנימו את חוטף מכות ורץ לספר לחבר'ה.
פורסם ב 30 בדצמבר 2005 00:14 תגובות נעולות | כלים
יש כאן מישהו מ GIS ?
(GIS הן ראשי התיבות של מערכות מידע גיאוגרפיות)
אני מחפש פתרון לצורך הבא.
- המשתמש בוחר שם של ישוב בישראל
- המערכת מציגה לו רשימה של ישובים שנמצאים במרחק מוגדר מאותו ישוב.
אם יש כאן מישהו שעובד עם מערכות GIS ויכול לעזור לי עם פיתרון, או מישהו שמכיר מישהו וכו', אשמח לעזרה.
תודה,
חנן
0524.638570
פורסם ב 29 בדצמבר 2005 08:08 תגובות נעולות | כלים
בלוג יפה, מוזמן לשלי
בתגובה למאמר כך אפשר לשפר את התגובות לכתבות כותב פיגו "רעיון מעניין. כתבתי באנקדוטות. חבל שרשימות לא תומך בטרקבקים." יחד עם קישור לאתר שלו, אנקדוטות.
כמובן שכשאני רואה שם חדש בתגובות עם קישור לאתר שלא היכרתי, אני מייד הולך לשם. כמובן שהוספתי אותו ל Sage שלי.
ואז בא לי רעיון. למה לחכות שקוראי "בחירות הן שיחות" ימצאו משהו מעניין להגיד כדי שתהיה להם הזדמנות להציג בפני ובפני שאר קוראי היומן את האתר שלהם? למה לא לעשות דברים ישר? אני הרי תמיד שמח לפגוש אתרים חדשם ומעניינים.
אז הנה.
אני מזמין את כל קוראי היומן הזה להוסיף תגובה "בלוג יפה, מוזמן לשלי" יחד עם קישור לבלוג שלכם. אשמח לכמה מלים על מה מעניין אותכם ועל מה אתם כותבים.
אני מבטיח לבקר בכל קישור, ואשמח להוסיף את הבלוג שלכם לרשימת הקריאה שלי.
ספרו על ההזמנה הזאת גם בבלוג שלכם. תביאו עוד אנשים.
תודה ולהתראות,
חנן
פורסם ב 29 בדצמבר 2005 07:58 תגובות נעולות | כלים
כך אפשר לשפר את התגובות לכתבות
שני סוגי ביקורות נפוצות על האינטרנט הישראלי. ביקורת אחת היא על תופעת התגובות לכתבות (טוקבקים). הביקורת הזאת נכתבת בדרך כלל על ידי עיתונאים שלא אוהבים שהכתיבה של "העם" מתווספת כזנב למאמרים המלומדים שלהם ומופיעה באותו הדף. ביקורת שניה היא על כך שבישראל לא פורחים הבלוגים, יומני האינטרנט, כמו ש"שם", בחוץ לארץ דובר האנגלית.
במקום להתלונן כל הזמן, כדאי להסתכל על המצב הנוכחי והגורמים לו ולחשוב על פתרונות אפשריים.
הטוקבקים הם דיון שמתנהל בעקבות מאמר או ידיעה באתר חדשות. חלק מהגולשים מסתפקים בתגובה לכתבה, אך אחרים מנהלים דיון בינם לבין עצמם. בכל יום נכתבות באתרי חדשות ישראלים עשרות אלפי תגובות. למה התגובות כל כך פופולריות בישראל?
הטוקבקים מתאימים ל'ביחד' הישראלי
התגובות פופולריות בישראל כי הן מתאימות ל'ביחד' הישראלי. אנחנו הישראלים מרגישים נוח בקבוצה, במשפחה. הקבוצה טובה לנו. הקבוצה מגינה עלינו מפני האיומים של ה"יגאל עמירים" וה"מרדכי וענונים" ובאותו הזמן שומרת ש"כולם" יהיו חלק מהקבוצה שלנו. לדוגמה, בימים אלה של המאבק על ההתנתקות ברצועת עזה אפילו קושרי הסרטים הכחולים מרגישים שהמאבק הוא בתוך אלה ששייכים לקבוצה, בין אחים (הישראלים הערבים הם לא אחים שלנו, אבל זה לא הנושא עכשיו).
עוד תופעה שפורחת בישראל (ועל פי מיטב ידיעתי, תופעה ייחודית בעוצמתה) היא הפורומים. אין אתר גדול בישראל שאין בו מערכת פורומים מגוונת עמוסת משתתפים ושיחות. במקרה של התגובות, השיחה מתנהלת סביב מאמר. בפורומים השיחה מתנהלת סביב נושא. לפורום יש מנהל ולכן לשיחה יש גבולות של נושא ושל מדיניות האתר שבו שוכן הפורום.
השיחות בפורום מתחילות מהודעה אחת, שהיא אמירה או שאלה, ומתפתחת עד שניתנה תשובה או שהדיון התמוסס וגווע. גם במקרה זה, השיחה היא בקבוצה שבה המשתתפים מרגישים נוח, בין השאר בגלל שהם יודעים שלפורום קיימים חוקים שיש מישהו שיאכוף אותם. החוקים נאכפים על ידי המשתתפים עצמם בהסדרת השיחה או על ידי מחיקה של הודעות על ידי מנהלי הפורום המורשים (או בעצם מחוייבים) לכך.
מה הבעיה?
המוטיבציה שלי בכתיבת המאמר הזה היא קידום הביטוי האישי באינטרנט. אני רואה באינטרנט אפשרויות לביטוי של הקול האישי, של הדעה האישית. הרבה קולות אישיים יכולים להתגבש לקבוצות שמשנות את המציאות.
הבעיה שאני רואה במנגנוני התגובות כיום היא שהתוצרים של הביטוי האישי הולכים לאיבוד כשמתפרסם המאמר הבא. המאמר הקודם, יחד עם התגובות אליו, נעלם בנבכי הארכיון. תגובות יפות, משמעויות, כואבות, פיוטיות, המכילות מידע ממקורות שלא זמינים לכותבים ה"רשמיים" של האתר.
התגובות לא זוכות למקום הראוי להן
התגובות נעלמות ולא מקבלות את המקום הראוי להן. הן רק הזנב של המאמרים והידיעות הרשמיים. גם הודעות בפורומים נשכחות כשהן נדחפות למטה כשמגיעים נושאים חדשים.
הפתרון המקובל של "מביני האינטרנט" הוא "שיפתחו בלוג". פתיחת בלוג בישראל היא לא מעשה טריוויאלי. למרות שהוא נעשה פשוט יותר מבחינה טכנית, עדיין יותר קל להקליד תגובה ב-ynet. לקושי הטכני מתווסף הקושי של להגיד "עכשיו אני מגדר לעצמי שטח פרטי שבו אני מוציא את עצמי מהשיחה הקבוצתית". ואם מתגברים על הקושי הזה, קיים הקושי של הדף הריק שאותו מכיר כל כותב. כתיבת תגובה קלה יותר כי היא תוספת לדף שבו מוגדר כבר הנושא וכתובים בו תכנים.
הצעה לפתרון ישראלי
הפתרון שאני מציע הוא דפים אישיים שמקור המידע שלהם הם מנגנוני התגובות. באתרי חדשות שבהם מתאפשרות תגובות אפשר יהיה להירשם. לא יהיו חייבים להזדהות והאנונימיות יכולה להישמר. עם ההרשמה, ייפתח באופן אוטומטי לנרשם דף אישי באתר. כשכותבים תגובה, אפשר יהיה לסמן שרוצים שהיא תופיע בדף האישי.
הדף האישי יהיה למעשה בלוג שנוצר באופן אוטומטי מרצף של תגובות שיפנו בחזרה למאמר המקורי. הכותב יוכל גם להוסיף כתיבה עצמאית שאינה מתייחסת למאמר באתר המסויים, או כתיבה שמתייחסת למאמר באתר אחר. גם הודעות בפורומים יופיעו בדף האישי. על ידי הבלטה גרפית תגובות שיופיעו בדפים האישיים יקבלו מעמד חשוב יותר משאר התגובות למאמר. הקוראים יוכלו לעבור מהתגובה לדף האישי ולחזור למאמר כדי להגיב עליה.
מה צפוי לקרות?
כותבים בעלי דפים אישיים יחשבו אחרת על התגובות שלהם. מכיוון שכל תגובה תתווסף למוניטין המצטבר שלהם, היא תיכתב באחריות ובראיה הכוללת של דמותם בעיני הקוראים. אחת הגישות המתגבשות במחקר ותצפית על הכתיבה האנונימית באינטרנט היא שאפילו כשהכותב בוחר לכתוב מאחורי מסיכה, הכתיבה שלו שומרת על רצף של דעות ורגשות המתאימות לאישיותו, מגבשת את מראה המסכה ויוצרת עם הזמן דמות עקבית. לכן, לא משנה אם בעלי הדפים האישיים מציגים את שמם האמיתי או דמות פיקטיבית, הכתיבה תתפתח ותיצור אחריות פנימית ואחריות כלפי הקוראים.
אפשרות עריכת התגובות המופיעות בדף האישי תגרום ללקיחת אחריות נוספת על הטקסט. כיום, אי אפשר לתקן תגובה. בדף האישי אפשר יהיה לתקן, להרחיב, לעצב, להעמיק ואולי אפילו לאפשר בדיקת איות.
כותבי התגובות בעלי הדפים האישיים יהפכו לבעלי אישיות רשת משל עצמם ויהוו מוקד למידע וידע שאינם מצויים בכתבות, הידיעות והמאמרים. מצד אחד, הם יהוו תחרות לתכנים העיתונאיים הרשמיים של האתר ומצד שני הם יהוו מוקדי משיכה לאתר, מה שיגדיל את הכנסות האתרים שמבוססות על חשיפה לפרסומות.
מי המועמדים ליישום?
לכל האתרים הגדולים בישראל יש את רוב המרכיבים שדרושים ליישום – חדשות, טוקבקים, פורומים ומנגנון הרשמה. לחלקם יש כבר בלוגים. מה שנדרש זו תוספת של תכונות לאתר ואינטגרציה בין המרכיבים של האתר. לא משימה ענקית, מבחינת פיתוח תוכנה.
נטיה טבעית של אתרים היא "לשמור את הגולשים אצלנו". מכיוון שמנגנון הדפים האישיים שואב את התכנים שלו מתגובות לחדשות באתר, טבעי יהיה שהאתרים לא ירצו להתחלק במידע עם אתרים אחרים. חשיבה קצת יותר ארוכת טווח תהיה לאפשר פרסום ערוץ RSS לדפים האישיים כך שמגיבים יוכלו לפרסם את התגובות שלהם מאתר אחד באתר שני. על ידי כך תגדל התנועה בין האתרים, ובכך גם תנועה בתוך האתרים.
כדאי למהר
האינטרנט מספק בידינו כלים לביטוי אישי, פוליטי ואחראי. האתרים האישיים שקשורים לתגובות לחדשות הם הדרך הישראלית הנכונה לממש את ההבטחה של הדמוקרטיזציה הנובעת מהשימוש ברשת.
בחירות ואירועים פוליטיים הם המצע שעליו נבנות השיחות שמחפשות דרך לעצב את המציאות. בישראל, בכל יום הבחירות בפתח. מי שלא יהיה מוכן, יפסיד.
פורסם לראשונה ב Ynet ב 24.07.05
פורסם ב 27 בדצמבר 2005 18:14 תגובות נעולות | כלים
גברת יחימוביץ', ככה לא בונים אתר
ברגעים אלה מתארחת שלי יחימוביץ' בטמקא.
באחת התשובות שלה היא מפנה לאתר שלה בכתובת www.shelly-avoda.co.il .
מה שיש באתר הזה הוא לא פחות מ-מבייש. נכנסתי לאתר עם שואש (שחוסם לי גם פלאש) ומה שקיבלתי זה ריבוע אפור גדול ומתחתיו טופס שמזמין להצטרף למאמץ הפריימריז שלה.
עברתי לאקספלורר כדי לראות מה אני מפסיד ומצאתי שם תמונה וטקסט מהבהבים כמו מצגת פאאורפונט נחותה.
כנראה שהאמנות של הצגת תמונה וטקסט בקובץ JPG בתוך דף כבר פסה מהעולם.
אוּף!
מעניין כמה היא שילמה בשביל הבושה הזאת.
פורסם ב 27 בדצמבר 2005 15:44 תגובות נעולות | כלים
אנטיפוליטי
מאת: גילי גופר. פורסם לראשונה באתר יסו"ד
כחברה במפלגת העבודה יצא לי בשבועות האחרונים לשמוע כמה וכמה אנשים שרוצים להבחר לרשימת העבודה לכנסת - בשפת התקשורת 'פריימריסטים'. את חלקם שמעתי ברדיו וטלווזיה אבל המענינים יותר היו כמובן מפגשי פנים אל פנים בעירי, בית שמש. בכל המפגשים הללו חזרתי ונוכחתי שעדיין 'פוליטיקה' היא מילה גסה, גם ואולי בעיקר, בקרב מי שרואים בעצמם אנשי שמאל.
אולי כדאי להקדים ולכתוב שלמפגשים המעטים הללו היו גם כמה תובנות אחרות שיכולות לשרת את קוראי האתר הזה שהם גם חברי מפלגת העבודה בדרכם להצביע באמצע ינואר. כך אימתתי את השערתי שרוב הנציגים לא רואים בהפרטה דבר פסול באופן כללי, אם כי הם פוסלים הרבה מההפרטות באופן פרטני. וגיליתי שוב שאפילו מי שרואים בעצמם חברי כנסת לעתיד, כאלה שמגדירים את עצמם סוציאל-דמוקרטיים, אינם נוטים להכנס לדיונים כלכליים משמעותיים. הגדלת הגרעון נחשבת עדיין באופן גורף למדי כמעשה גס שאינו במקומו. כל אלה שפגשתי וגם אלה ששמעתי בתקשורת דיברו על שינוי סדר העדיפויות בתוך מסגרת התקציב וחלקם אף חרדו לדרוג האשראי הישראלי אם נחרוג מהחוקים הנכפים עלינו מבחוץ.
אבל מעבר לכל הדברים החשובים הללו מדאיגה אותי התופעה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם בכל מפגש והיא ההתנערות מהפוליטיקה. כל המועמדים ששמעתי אמרו שהם לא צריכים את זה, זאת אומרת להיות חברי כנסת. הם לא צריכים את זה ברקורד שלהם, הם מספיק ידועים ויש להם מספיק כסף, הם עשו מספיק בחיים. הם הולכים כי ביקשו מהם (עמיר למשל).
זוהי כמובן אמירה קלאסית של זמן בחירות במיוחד של מועמדים חדשים שנכנסים לפוליטיקה מתחומים אחרים, לחלקם עבר עשיר של עשיה מבורכת יותר או פחות. אבל האמירה הזו חוזרת אל הגדרת הפוליטיקה כ'גועל נפש'. אני באמת לא צריך את זה, אני מעל זה, אני פה רק כי ביקשו ממני; או במילים אחרות – אני לא באמת פוליטיקאי. פוליטיקאי הוא האדם המושחת שאתם רואים בטלוויזיה, אני מומחה / איש חינוך / מנהל / איש פשוט שנקרא לדגל. אף אחד לא אומר – אני צריך את זה, אני רוצה את זה כי זה המקום שבו צריך להיות – כי זה המקום המכובד ביותר להיות בו. אני רוצה את זה כי שם נחתכים הדברים, כי שם האנשים שעושים באמת, כי שם צריכים להיות האנשים שעושים באמת. כל אלה הועצמו בפירוט הביוגראפי שנתנו המועמדים: לרובם עבר עשיר במה שקרוי החברה האזרחית, המגזר השלישי. חלקם בעלי עבר עסקי. אלה הצדדים שהודגשו בסיפור שלהם על עצמם.
האמירה הזו באה כמובן על רקע הדימוי הירוד של הפוליטיקה – מי שרוצה להיבחר חייב לברוח מדימוי ירוד כמו מאש, כמו מרפש. כל זה נכון, אבל הרי מי יותר מהפוליטיקאים, או מי שרוצים להיות פוליטיקאים, מחויבים לשינוי הדימוי הזה?
ואל תראו באמירות הללו שריד מתקופת "צו התנועה". נכון שלמערכת הפוליטית הציונית והישראלית יש עבר עשיר של תפישת העשיה הפוליטית-מפלגתית כנחותה ובעיתית; אבל ההתרחקות של הנציגים של היום מהפוליטיקה רחוקה מהפחד מקרייריזם של שנות טרום המדינה. ההתרחקות של היום אינה נובעת מהפחד להידחף. היא אינה נובעת מהאמונה שהפוליטיקה האמיתית היא במעשה הקטן ("רק עץ ידי נטעו, רק שביל כבשו רגלי..."). מדובר באנשים שלפני שהחליטו לרוץ לכנסת עסקו בעניינים נושקים לפוליטיקה; הם כבר מזמן לא היו, מורים או שוטרים או עובדים סוציאליים או חיילים או מהנדסים או כל תפקיד ביצועי אחר. כמעט כולם באו מעמדות ניהול כאלה ואחרות.
הדימוי הירוד של הפוליטיקה שיגרום ככל הנראה לישראלים רבים לא להצביע כלל בבחירות האלה או להצביע ל'אדם החזק', הוא סכנה ממשית לדמוקרטיה. האמירות החוזרות ונשנות על השחיתות – שאכן קיימת – מחזקות את המגמה הזו. המועמדים שלי לכנסת הבאה צריכים להתנער לא מדימוי הפוליטיקאי אלה מהדימוי הזה לפוליטיקה.
אני הייתי רוצה להצביע למועמד שיגיד – אני פוליטיקאי ואני גאה בזה. אני הייתי רוצה להצביע למועמד שיחזור ויזכיר את חשיבות הפוליטיקה הדמוקרטית כדרך היחידה שלנו לשלוט על החיים שלנו ולחיות כבני אדם ריבוניים וכחברה ריבונית וצודקת (יותר).
ובשולי הדברים דבר שאינו קשור כלל ואולי בכל זאת קשור מעט: אחרי ישיבת הממשלה ביקר שר האוצר בבית תמחוי. דודי זילברשלג, שבית התמחוי בו ביקר אולמרט הוא חלק מרשת שהוא מנהל, התראיין למחרת אצל רפי רשף. זילברשלג נאלץ להתמודד עם טענה שרשף כלל לא העלה: הוא אמר ששני האוכלים שישבו לצד השר היו תשושי נפש שאינם יכולים לדאוג לעצמם ושזוהי הוכחה שיש צורך בבתי תמחוי בכל מקרה והם אינם משמרים את מצב העוני. אולי בכל זאת משהו השתנה? הרי זילברשלג לא התמודד עם הטענה הזו קודם.
פורסם ב 27 בדצמבר 2005 10:11 תגובות נעולות | כלים
מי הוא "גדיאל נבעכדיקר"?
טוקבק ב"הארץ" שהצליח להצחיק אותי.
שם השולח: ארתור דנט
כותרת התגובה: לאלכס מהכרמל (16):
כפרה, עזוב. אין לך את זה (וגם אף פעם לא יהיה לך).
וספין אוף קטן לאלכסנדר: זה ממש לא יפה לצחוק ככה בפרהסיה על תגובות הפלבאים הנבערים בטוקבקים. במקום לעזור, לתת כתף, לחנך ולרומם מאשפתות את העמך, אתם כאן מתעקשים להתבצר במגדל השן האינטלקטואלי הנשגב שלכם. תתביישו !
מה שהולך היום בשוק זה קוסמופוליטיות
במקור אנחנו אלימלך דזינזיחשוילי, אבל עם שם כזה אפשר להתקדם בחיים ? אומרים שגם גדי שמשון נולד בתור גדיאל נבעכדיקר.
פורסם ב 25 בדצמבר 2005 08:45 תגובות נעולות | כלים
תנועת תפנית?
פתאום הופיע ברשימות שלי מגיב חדש בשם "ישענר זאף", יחד עם קישור לבלוג שלו מכתביו של מהפכן.
בבלוג שלו יש קישורים לפורום של תנועת תפנית באתר חבר'ה ולאתר של תנועת תפנית, שלא מגיע לשום מקום משמעותי.
לא הייתי מייחס לזה חשיבות עצומה אילולא הלילה אני קורא ש-עוזי דיין יציג היום את מפלגתו החדשה, "תפנית".
בפורום של תנועת תפנית, המנוהל על ידי מקוטיאל, יש הודעה כבר ב 14 בדצמבר שמוקמת תנועה בשם "תפנית" ובראשה עוזי דיין.
ישענר, תוכל לספר לנו עוד על התנועה והמפלגה?
פורסם ב 25 בדצמבר 2005 00:56 תגובות נעולות | כלים
ונעבור ל-פ-ר-ס-ו-מ-ו-ת
מי מהפוליטיקאים משתמש בפרסומות של גוגל?
פורסם ב 24 בדצמבר 2005 23:42 תגובות נעולות | כלים
עמוד 1 מתוך 2 לעמוד הבא
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
