שיחות על האינטרנט ועל החיים

שילוב בלתי אפשרי בין נאיביות חסרת פשרות ואוונגליזם ישועי

מצעד הגאווה והסובלנות - גם אני בא

בשבוע שעבר כונסה בקרן החדשה לישראל ושתיל ישיבת חירום בשיתוף אנשי הבית הפתוח בנוגע למצעד הגאווה. הוזמנתי לישיבה לעזור בחשיבה וייעוץ איך אפשר להעזר באינטרנט כדי להביא עוד אנשים למצעד.

המלצתי המלצות ואני שמח לראות שהן מתחילות להתממש.
 

אם יש לכם בלוג ואתם מתכוונים לצעוד ולהמליץ לאחרים לבוא, תוכלו לשים בו באנר קטן מדף ההורדות שבאתר הבית הפתוח.

ואם יש או אין לכם בלוג, קיבלתי רשות מהחברים של ג'ורג' להפוך את הקול קורא למצעד הגאווה שלהם לעצומת התחייבות להגיע למצעד.

וכאן יש מידע על המצעד.

אנא הפיצו את הקישורים לדף ההורדות, לקול הקורא ולאתר המצעד וביחד נתמוך בפעולה החשובה והאמיצה של הבית הפתוח.

למה חשוב להציג באנר מסויים ולחתום במקום אחד?

אחד המסקנות שלי מהפעילות באינטרנט היא החשיבות של הנכחת הכח.

הבלוגים מטיבם הם אישיים ומבוזרים. אפילו אם עשרים או חמישים בלוגרים תומכים בנושא או במאבק מסויימים, אי אפשר לראות את כולם במבט אחד. אי אפשר להסתכל על "הכיכר הוירטואלית" ולראות כמה אנשים נמצאים בה. לכן, חשוב להחליט על "כיכר" שאליה כולם מגיעים ושמי שמגיע אליה רואה כמה אנשים נמצאים בה. חתימה על עצומה פומבית באינטרנט היא הפעולה של הגעה לכיכר.

אבל בניגוד לכיכר שצריך להגיע אליה כדי לראות את האנשים שבה הבלוגים מאפשרים מצב שבו כל אחד יכול לעמוד בפינת רחוב אחרת ולהניף את אותו השלט. לא משנה איפה נוסעים האנשים, הם יראו את אותי השלט. ואם הם יראו כמה אנשים עומדים בכמה פינות רחוב ומניפים את אותו השלט, תיווצר אצלם התחושה שיש כאן תיאום. תיאום הוא ביטוי של כח מרוכז. ולכן אם רואים כמה שלטים מאותו סוג, נוצרת תחושה של כח.

האמירה "אני מתחייב לבוא" היא אמירה מגייסת. חשוב שלא רק נגיד "העניין חשוב" אלא שנגייס עוד אנשים להתחייב לבוא.

וזו בעצם המטרה שלנו.

ואלו הם מילותיו של גנדהי על ההתחייבות

I know that pledges and vows are, and should be, taken on rare occasions.
A man who takes a vow even now and then is sure to stumble. But if I can
imagine a crisis in the history of the Indian community of South Africa when it
would be in the fitness of things to take pledges that crisis is surely now.
There is wisdom in taking serious steps with great caution and hesitation. But
caution and hesitation have their limits, and we have now passed them. The
Government has taken leave of all sense of decency. We would only be betraying
our unworthiness and cowardice, if we cannot stake our all in the face of the
conflagration which envelopes us and sit watching it with folded hands. There
is no doubt, therefore, that the present is a proper occasion for taking
pledges. But every one of us must think out for himself if he has the will and
the ability to pledge himself. Resolutions of this nature cannot be passed by a
majority vote. Only those who take a pledge can be bound by it. This pledge
must not be taken with a view to produce an effect on outsiders. No one should
trouble to consider what impression it might have upon the Local Government,
the Imperial Government, or the Government of India. Every one must only search
his own heart, and if the inner voice assures him that he has the requisite
strength to carry him through, then only should he pledge himself and then only
will his pledge bear fruit.

פורסם ב 5 בנובמבר 2006 09:56 במדור שתיל תגובות נעולות

התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.

כל הזכויות שמורות לחנן כהן.
אתר זה מתארח ברשימות, אוסף אתרים אישיים המבוסס על מערכת ניהול התוכן קונטקסט מבית קונספציה, ומשתמש במנגנון הרישום של המערכת (כניסה | ניתוק). צוות אתר רשימות איננו אחראי בצורה כלשהי לתכנים המתפרסמים באתר זה. לצפייה באתרים אחרים ולמידע נוסף, הכנסו לרשימות.
אכסנת רשימות בחסות חברת SweetHome.co.il