אי אפשר לחצות אותו נהר פעמיים

חנן, בשיא הרצינות, אם יותר אנשים היו כמוך, העולם היה נראה הרבה יותר טוב. בחיי.

ברור ש"לא בוכים על חלב שנשפך", אם כי כאשר החלב משול לחיי אדם אז בכי וצער הוא דבר נורמלי, לא?

כפי שאמרת, יש מקום ללמידה, הסקה, לקחים. חבל רק שכל תלמיד צריך ללמוד מחדש, כאילו לא למדו את זה לפניו ומדובר על גילוי אמריקה חדשה. אולי זה הלקח הכי גדול, חנן: לפעמים צריך לשמוע לעצות אלו שיש להם את מה שלך אין. ומי שיודע - יודע.

כדאי במקרים כאלה להיות קצת יותר רכלנים ולהסביר לאנשים שלא מכירים את הסיפור במה מדובר, כדי למנוע טעויות מצערות. אני קיבלתי פניה באימייל, לכאורה מאישה רצינית ומוכרת, שנתן רושם מוטעה לחלוטין על הסיפור. אם היתה כותבת שמדובר באשה עם עבר של ניסיונות התאבדות לא מזמן, וכולי וכולי, זה לא היה גורע מהרצינות, אבל מתריע להתיחס יותר בעדינות. שנית, לא ממש ברור לי למה עשו עניין מהדברים שהיא ספרה על הגברים שבעיניה היו נצלנים או אגרסיביים. זה בסך הכל בלוג אישי, והיא הצהירה על המגבלות שלה. מה קרה ? פתאום עורכי דין ומחיקת בלוגים. ניראה לי שזה רק נתן פרסום לדברים שככה אף אחד לא היה יודע וקורא, וגם אם כן, היה מתייק בתיקית ה "וואו, באמת ?" וממשיך הלאה.
ולמה הורדת לה את הבלוג בסוף ? סבא שלי היה אומר על זה
אוטה גזוגט. אמרה. בשביל מה לעשות סיפורים ?
יש דברים דומים לאלפים ברשת, ולא זכור לי כזו מהומה עם כל העולם ואשתו. עוד נקודה, לא מכירה את הנפשות אבל הפסיכולוג היה עושה טוב יותר לו היה מפרגן לה מעל גבי הבלוג שלו, לוקח אחריות אפילו מדומה על משהו. מה קורה לאנשים היום ? הכל דרך משקפי בית המשפט (שלא מתפקד ממילא). מותר לקחת אשמה גם כשהיא לא קיימת, כדי להרגיע מתפרעים.
זה מזכיר לי סיפורים של השטעטל על אמא שהיתה מפליקה לבן שלה ליד המורה, כדי לעורר אצל המורה קצת חמלה, אם הוא היה כועס עליו. בתחבולות תעשה לך מלחמה בשד ההתאבדות.
אז מה היה קורה אם כמה אנשים פה היו לוקחים סיכון ומפילים על עצמם חצאי תיקים לצורך הוירטואליה הנפשית ?
--
עשה לי לא טוב, ובעיקר אני מבקשת מכל מי שקורא עכשיו לא להפנות אלי עניינים דומים בעתיד. נגמלתי תודה לאל מערוץ 2 ומכל מה שדומה לו וכל הגלדיאטורים האלה.
משפטית, אני לא מבינה למה אסור לאשה לספר מה קרה לה במיטה. למיטב הבנתי זה לא דיבה ולא בטיח. (לגבי הפסיכולוג זה סיפור אחר, אבל גם כאן מצפים יותר מהגדולים מאשר מהקטנים, לפחות אני. אז הוא לא עשה עבירה פלילית,בסדר, אז יש פה השלכה של משהו אחר אצלה, נו אני לא מהעדה הזו לשמחתי של הפסיכלוגים, אבל אפשר לדבר אחרת). הרי פסיכולוג נועד שישליכו עליו חוויות מודחקות ומוכחשות , לא ? בכל מקרה, בשביל זה הם לומדים הרבה שנים, ומקבלים כסף.
ניראה לי סתם מיותר כל הדם הזה. יתכן שהיא קצה בחייה קודם, אבל למה השידור החי הזה ?

לעולם יהיו קולו השפוי של המדיום הזה.

אבל כמי שחי מעבר להרי החושך ובלי עיתון וטלויזיה...

על מה אתה מדבר?

אני הייתי בטוח בהתחלה שאתה מכה על חטא ההתגייסות לטובת המפלגה האבודה. אבל התגובה של איריס "תיקנה" אותי.

אפשר לדעת במה העניין?

.

קראתי את הפוסט הקודם שלך. מבין שמישהי המכונה "רפונזל" התאבדה. עדיין לא ברור לי איך זה קשור אליך ועל מה איריס מדברת.
אם לא אכפת לכם, שתפו את האחרים. אני לא חטטן בד"כ, אבל שונא להרגיש שמדברים על משהו לידי בלי לדעת על מה.

קיראו על רפונזל אצל נטע

http://israblog.nana.co.il/blo....p?blog=209763&blogcode=4193720

תודות לוובסטר:

http://israblog.nana.co.il/blo....p?blog=209763&blogcode=4193720

עשית את הדבר הנכון בהתחשב במה שידעת. ההחלטה שלך לתת לרפונזל מקום בוובסטר היא החלטה אמיצה להשמיע קולות שבאים מחוץ לזרם המרכזי.

על כל השאר אינני יודעת מספיק.

אני הייתי בטוח בהתחלה שאתה מכה על חטא ההתגייסות לטובת המפלגה האבודה

הצלחת להפיק ממני כחכוח עם עשן, הדומה לצחוק בנסיבות של סיפור כה עצוב. לצערנו, אף אחד במפלגת העבודה לא יעשה חרקירי, להיפך. המסקנה, צריך עור עבה מאד, עם קצת יבלות ודבלולים, ואי אלו זיפים כדי לשגשג בק"ק סדום.

לבי אתך מרגע שרפרפו עיני בין שורותיך ובתקוה שאוכל ולו במעט לחזק ידיך אני משגרת ציטטה מתוך מאמרה הנפלא של איה קניוק בשם זה(ראה כותרת) :התאבדות זו מלה אנושית. מלה מומצאת. היא ראיית עולם פיקטיווית. לומר שהלמינגים "מתאבדים" מייצג את התיחום המעוות הזה בדיוק, שבו המוות הוא כביכול היפוכם של החיים, וזה נובע מחווית האני שהיא, איך להגיעש, מוטציה, ספיח לא לגמרי חיובי להשתבחות הזו ששמה תודעה. המושג התאבדות הוא נקודת מבט של הפרט, שהכרעותיו ההשרדותיות באות מנקודה כל כך חלקית של החיים, כל כך זניחה....לכן צריכה להיות במקביל, וכחלק בלתי נפרד, דחיפה מולדת להתנסות-שהיא הסקרנות, הצורך התשוקה - כל מילות הרצון. אז הרצון שנושא אותנו בשביל אל מימוש הפוטנציאל הגלום בנו והוא מתבטא בילד שנדחף למשהו נוצץ...אפשר לקרא לרצון התיאום הנפשי של צריכת החמצן. הנפשיות והגופניות במלאו הדרן. שתיהן טעם החיים, מתנות אותם במובן האוביקטיבי והסוביקטיבי העזים ביותר. גם הרצון בדומה לחמצן מערים על התודעה, בכך שאותו רצון שמייצג לפרט איכות-חיים, דופק החיים הזה הנותן טעם לחיים, הוא שדואג בתבונה חתרנית לכלות אותם".

אני מציע שתעלה מחדש על האתר שלך את הבלוג שלה, את מכתבי האיום שביקשה לפרסם ולא הרשית לה, את ההטרדות שהוטרדה שפורסמו ברחבי הרשת.
שתהיה אנדרטה לזכר אלימות הרשת,
אני מאמין שאתה נשמה טובה, אבל עשית טעויות.
ולא השבת למייל שלי.

לא אעלה את הבלוג שלה שוב.

ולא זכור לי אימייל מאדם בשם תראזימאכוס

ובהמשך למגיב הראשון
מהמעט שנתקלתי בך פה ושם, הלוואי וכולם היו מתנהגים כמוך ברשת. מקווה שיבואו ימים יותר קלים ויותר ברורים

אתה איש טוב.

אתה יודע, כשראיתי שאתה פתחת למירב את הבלוג העצמאי, וכשקראתי בו, ניהלתי איתך וויכוחים ארוכים בראש. בסופו של שתקתי, כי הבנתי שאני לא באמת יודעת מה הייתי עושה במקומך.

מצד אחד עשית דבר חשוב, נתת לה יכולת לבטא את עצמה, את קולה של אישה שחשה מושתקת על ידי כל העולם, וששובתת רעב ומאיימת בהתאבדות בגלל התחושה הזו שקולה מושתק..
מצד שני, אוי, מה שהיא עשתה עם הקול הזה.

הבלוג ההוא העמיד אותך במצב בלתי אפשרי - סגור אותו, ואתה פוגע בה, השאר אותו פתוח, ואתה מאפשר לה להתעלל באנשים, במחאה המאוד אלימה שלה.

אני חושבת שנהגת בתום וביושר ועשית את המיטב כדי למזער את הנזקים משני הצדדים. אני לא יודעת מה אפשר להסיק, ואם יש לקחים ללמוד כאן.

העוסקים בתורת הנפש ובמיוחד במצבים הפתולוגיים של כאב הנפש מחלקים את המנסים להתאבד לשניים. אלה המנסים להתאבד, אבל בעצם משוועים לעזרה, לתשומת לב, שלא באמת רוצים למות. והשני הוא אלה המנסים להתאבד כי אינם מסוגלים לחיות עם כאב הנפש הגדול שהם נושאים. בדיוק כמו מי שנושא את נפשו למות בשל ייסורי גוף קשים. והכאב הזה שאינו מניח להם דוחף אותם לנסות שוב ושוב, עד שיצליחו, למות.

מה שאני אומרת בעצם הוא שבכלל לא משנה מה עשית או לא עשית. אי אפשר להתייחס למקרה הזה באמות המידה המקובלות של נכון או לא נכון. הבחורה היתה חולה מאד ולא מסוגלת לשאת את הסבל הקשה מנשוא שלה.

אני מצידי חושבת שהיית רגיש ואנושי ועשית את הנכון בעיניך במצב הקשה והמסובך שנוצר.

כל שנותר הוא לקוות שהמוות גאל אותה מהייסורים והביא לה מנוחה נכונה.

כשהוא הוריד את האתר של הפסיכולוג מוובסטר על סמך האשמה אנונימית שאף אחד לא יודע עד היום אם היתה נכונה. בכך גם פגע במי שנתן לו את הבמה שבה הוא כותב ברשימות.
לגבי כל השאר אני מציע לך חנן לקרוא ולאמץ את התגובה של עזי מספר 2 כי לא ברור במה הזקת יותר, בנאיביות או בישועיות שלך. עם כל השכנוע העצמי אתה זה שתישאר עם המילים האחרונות של רפונזל אפילו שמחקת אותם.

בטוחה שהשעות שעוברות עליך קשות מנשוא.
ברור שמה שעשית ואיך שעשית היה מתוך אמונה שזה מה שנכון לעשות. אף אחד לא יכול לדעת מה היה קורה אם הדברים היו נעשים אחרת.
חבל לי שאתה נאלץ לעמוד, עם כל הכאב שלך, מול אנשים שיודעים הכול טוב יותר ושתמיד מחפשים על מי לזרוק את האשם.
אתה, להבדיל מאחרים, עשית כמיטב יכולתך.

נקלעת למצב בלתי אפשרי לנוכח סחרחת הטירוף. כולנו מרגישים אשמים משום שהיה אפשר לראות את הדינמיקה המתגברת, ובדיעבד היינו אמורים לעשות משהו, אבל לא נראה שיכולנו לעשות משהו. היא הייתה מטופלת בתרופות, בטיפול אצל פסיכולוגית ובמעקב במרפאה לבריאות הנפש, וכל זה לא הועיל.
גם האנשים שהיא ראתה בהם תומכים שלה, שעודדו אותה במאבקים שלה, אשמים לא פחות בהאצת המערבולת שהיא נכנסה אליה, אבל בסופו של דבר אשמה מחלת הנפש שלה.
אוי הבזבוז.
הלב פשוט נשבר.

אני די תקופה קראתי את הבלוג של רפונזל
ואני יודע שהיא לא ממש הייתה בקו הבריאות הנפשית,
בתור אחד שכבר היה בדכאון לא הכי קליל ויצא ממנו אני מכיר את ההרגשה הזו

אין לך על מה להצטער
ניסיתי לעשות קצת טוב למישהי שלא פשוט בכלל לעשות לה טוב
ממש אין לך על מה להצטער

עזוב אותך ממטיפי "אמרתי לך".
אי אפשר לתקן כל דבר בעולם, אבל מוכרחים לנסות.

אולי הגיע הזמן שבמשרד הבריאות יוקם צוות בריאות הנפש ברשת, בדיוק כפי שגם המשטרה הבינה שיש צורך להקצות כ"א לנושא פשיעה ממוחשבת. הקהילה מפוזרת גיאוגרפית אך כנראה מחוברת מאוד חברתית ממש כמו קיבוץ. בעקבות ההתאבדות אני נחשף רק לקצה הקרחון של הקיבוץ הזה (ולאור עוצמות האנרגיה לא ממש רוצה להיות חבר בו).

לאחר שיירגעו הרוחות חשוב לחזור גם להערות של יואב ונועם, על כתיבה ברמזים (כמובן לא רק כאן) שמיועדת למביני דבר. זה אולי יותר תרבותי ומהוגן מהכפשות ואלימות, אבל מחזק את הטעם הרע.

- להתעלם ממנה.
וזה דורש אומץ רב, לא להתעלם. נכנסת לקשר עם אדם שנפשו מרה, ודרכיו קשות, וידעת לדעתי, כבר מההתחלה שמה שלא תעשה אתה באופן אישי, רק תפסיד. ידעת שאתה נכנס למצב מסובך ביותר, שכל אדם רגיל היה פשוט נמנע ממנו. האומץ הזה שלך, טוב הלב שלך והנכונות לשלם מחיר אישי על עזרה לאדם במצוקה הם כל מה שלכל המבקרים החסודים שכאן פשוט אין.
קוראים לזה אצלינו- חסד של אמת.
תודה לך על המחוייבות שלך למעשה הטוב, במיוחד במקום שבו ידעת מראש שהסיכון לטעות הוא עצום.
תודה על השיעור שנתת לכולנו במחוייבות אישית.