מדינה א' ומדינה ב'
קורא בשם איתי שלח לי את זה באימייל.
אני מדביק כאן את הקריאה הנואשת שלו ובסוף עונה.
המכתב של איתי
אף פעם לא היה כאן ולא יהיה כאן שוויון. אבל בעשור האחרון המרחק בין שתי המדינות שחיות בשטח מדינת ישראל גדל וגדל.
מדינה א' צמחה, השכילה והתעשרה. במדינה א' הרוב הצביע לעבודה ולשמאל, אך בשנים האחרונות נזעק להגן על חילוניותו ועל תרבות הצריכה שלו והצביע בהמוניו ל"שינוי".
מדינה ב' נשארה מאחור, נשכחת (מלבד כמה ערבי התרמה מתוקשרים). את המדינה הזו הזין הליכוד וחבריו בשנאה, בפחד, בהסתה ובבורות, שאפשרו לו את המשך שליטתו ואת המשך ההתעמרות דווקא במצביעיו. גם ש"ס מזה והתנועה האסלאמית מזה תרמו את חלקן להמשך משטר הקצבאות הממשלתיות ובתי התמחוי של העמותות.
למערכת ההסברה הרשמית של מפלגת העבודה, וגם לאקטיביסטים הפועלים למענה שלא על מנת לקבל תמורה, יש דילמה קשה.
את אזרחי מדינה א' היא צריכה לשכנע לא לברוח לה ל"קדימה". את זה עושים הכי טוב בעזרת גנרל (רצוי אשכנזי) בראש, בעזרת נבחרת חייכנית ואטרקטיבית, ובעזרת אג'נדה מדינית-בטחונית.
את אזרחי מדינה ב' היא צריכה לשכנע לא להמשיך בקיבעון. לשבור את מסורת ההצבעה עבור מפלגות שדופקות אותם. את זה עושים בעזרת מועמד "חברתי" בראש, ובעזרת מסרים שמתמקדים בבטחון הכלכלי ובצמצום פערים.
זה מסובך, כי כל מסר אל הלב, הראש והכיס של מצביע מדינה ב', עלול להבריח מצביע ממדינה א'.
זה מסובך כי אל אזרחי מדינה א' מדברים בערוץ 2 ובאינטרנט, אך אל אזרחי מדינה ב' מדברים בכיכר העיר. אבל כיכר העיר ריקה, כי אנשי מדינה ב' כבר כל כך טרודים, עייפים ומיואשים – הם כבר לא רוצים להאמין שיש דרך אחרת. הטוקבקים והבלוגים לא יוציאו אותם החוצה, לא יראו להם שיש דרך אחרת, שיש תקווה.
זה מסובך, כי אנחנו אולי חושבים על טובתם של אנשי מדינה ב', אבל אנחנו בעצם ממדינה א'. אין לנו כמעט חברים ממדינה ב' שאפשר לדבר איתם בשישי בערב ולשכנע אותם (יש הרבה יותר ויכוחים על למה לא "קדימה"). זה לא רק הקשר האישי. זה מסובך כי התחושה היא שאנחנו ממש לא מדברים באותה שפה. ואם אנחנו לא מדברים "בשפה שלהם", אז מי יעשה את העבודה? עמיר פרץ לבדו? כמה פעילי שטח וותיקים שעוד לא ברחו ל"קדימה"? כמה פרסומאים שחצנים ומנותקים?
התשובה שלי לאיתי.
אנשים הם אנשים הם אנשים.
רובם טובים.
כולם מדברים עברית.
אף אחד לא ירביץ לך אם תשאל אותו "למי אתה מתכוון להצביע?"
המוכר במכולת. בקיוסק. במקום העבודה שלך. בכל מקום. רק תשאל. תקבל תשובות מעניינות. תיכנס לשיחות מעניינות. תשכלל את השיחה הפוליטית שלך. תלמד איך לדבר לאנשים כאלה ואיך לדבר לאחרים. תראה שלהרבה אנשים יש אותן דעות למרות שעל פי תפיסתך חלק מא' וחלק מב'.
אל תחכה לאף אחד.
פשוט תתחיל.
תתקשר למטה המתנדבים 03.9411999 ותשאל איפה אפשר לקבל חומר הסברה וחולצה.
תעמוד ברחוב, עדיף עם חבר או חברה ותחלקו חומרים. תשוחחו.
תראה, זה בכלל לא נורא.
פורסם ב 2 במרץ 2006 22:41 במדור פוליטיקה תגובות נעולות
התגובות מתפרסמות על דעת ובאחריות כותביהן בלבד.
יהל זמיר [אתר] בתאריך 3/2/2006 11:17:20 PM
מדינה אחת
תשובה נוספת לטענה של איתי - במשך הרבה שנים, באמת היה פירוד חזק בין המגזרים השונים.
אבל המדיניות האנטי-חברתית של השנים האחרונות, יצרה לנו צרות משותפות, ועכשיו רבים מאיתנו הם אחים לצרה.
לכן, המסר הכלכלי-חברתי מדבר אל קהלים רחבים יותר היום. כמובן, בלי ויתור על הביטחון. וכמובן, מתוך אמונה אמיתית שמדיניות כלכלית אנושית יותר, היא גם מאוד משתלמת מבחינה כלכלית.
אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.
