הלו, עידו? (אנקדוטה)

אני כבר שנים מחכה שהקוראים יכתבו לי את הטלפון שלהם - ויוק.

ידידי, אם אתה רוצה לפרסם את מספר הטלפון שלך בבלוג שלך כי זה עושה לך טוב, נעים בגב או מכל סיבה אחרת - אהלן וסהלן - לך על זה ובענק!

הבעיה שלי היתה עם ההטפה המשונה והקריאה לכל הבלוגרים באשר הם: "פרסמו את מספרי הטלפון שלכם". זה נראה לי הזוי לחלוטין. אם אתה רוצה לפרסם את הטלפון שלך, בבקשה אבל לא כל מה שמתאים לחנן כהן מתאים לכל הבלוגרים ואני יכול למנות, ממממ... כמעט מיליון סיבות לכך.

טוב, אולי אני קצת מגזים.
אבל לפחות 650 אלף.

אני אפילו את שמי לא מפרסם בבלוג, וגם אני לא מעלה פוסטים אז אני לא דוגמה. אבל!
חנן אמר שני דברים:
א. פרסום טלפון מגביר מאד את האפקטיביות של בלוגים מסוגים מסוימים. קשה להתווכח עם זה.
ב. פרסום טלפון, במקרה שלו, לא הביא תוצאות שליליות. כך שהחשש הטבעי אולי לא מוצדק.

א. מילות המפתח "בלוגים מסוגים מסוימים". על זה אני לא מתווכח. מסוגים מסוימים. מאוד מסוימים.
ב. עם כל הכבוד, מדגם של 1, לא נראה לי מדגם סטטיסטי מוצלח במיוחד.

וללא קשר (או דווקא עם קשר), אלו מסוג הדברים שכל אחד עושה מה שבראש שלו. הקריאה הנרגשת לבלוגרי העולם לפרסם את הטלפונים שלהם היא (ואני חוזר על כך בפעם השלישית) הזויה. היא לא לוקחת בחשבון שלא כל הבלוגרים הם חנן כהן. לא כולם בעניין של מעורבות חברתית, לא כולם מוכנים להיחשף, לא כולם רוצים להיחשף, לא כולם חושבים שיש בחשיפה איזה ערך נשגב.

אני מפרסם בגלוב שלי את האימייל שלי. אין אדם שכתב לי ושלא עניתי לו. מה יקרה אם בדואר האלקטרוני יכתוב אותו אדם: "שמע, אני רוצה לדבר איתך, אפשר מספר טלפון?". מה יקרה? איזה נזק תקשורתי נגרם כאן? מה זו ההתערטלות המטורפת הזאת שחנן דורש מאיתנו? מה קרה?

בקיצור, חנן ענן, חנן נסחף.

אחת הטענות נגד הקריאה שלי לפרסום מספר הטלפון בציבור היא שצפוי איזה שהוא נזק. לא נגרם לי שום נזק.

הבאתי בפוסט המקורי את המקרה של אחד הבלוגרים המפורסמים ביותר, רוברט סקובל, שגם הוא מפרסם את המספר הנייד שלו בכל מקום בבלוג שלו וגם לו לא נגרם שום נזק.

ועוד משהו. יובל, תגיד לי, התחרפנת? אני לא דורש ממך כלום. תעשה מה בראש לך.

הקריאה שלי היא המלצה בלבד. אולי אני צריך לכתוב למעלה "המלצת הגשה"

אני מקבל מכתבים באימייל מאנשים שחושבים שאני אמנון לוי, אודטה שוורץ, חיים הכט או רפי גינת.

מתברר שאותם אנשים, כאשר הם מחפשים את כתובת הדוא"ל של גינת, שוורץ ולוי, הם מגיעים איכשהו למשהו שכתבתי עליהם פעם בניוזלטר שלי "דואר חשמלי".

משם אותם קוראים לוחצים על הקישור "שלח לי מכתב", ומשם הדרך קצרה להתלונן בפניי שהמתכון של העוגה לא מוצלח, או שהאינסטלטור עבד עליהם...

חנן: טענת הנזק לא כל כך מטרידה אותי.

מה שמטריד אותי שאתה חושב שזו "הדרך הנכונה". אין שום דבר "נכון" בדרך שהמלצת עליה. היא מקסימום (וגם זה בערבון מוגבל לדעתי) נכונה עבורך.

הלמו: תפנה אותם לחנן.

לא מדוייק. גם אנחנו דיברנו. בדרכי לשתיל. אסי אני מניח שהסיבה המרכזית שלי היא תחושת ראשוניות וחוסר ביטחון בדרך התקשורת הזו שחדשה לי מאוד. כמו שבהתחלה קצת היה פחד לקנות עם כרטיס אשראי ברשת, גם זה יעלם, ואולי לא. בכל מקרה הרשימה הזו בהחלט מעוררת מחשבה על גבולות ואם צריך כאלה בכלל בין הפרטי לציבורי, ובין חיים וירטואליים לחיים בעולם הגשמי