כשאנחנו מסתכלים על עמודים בצד הכביש אנחנו רואים רשתות בצורה של חוטים. את החוטים אנו רואים כחלק ממערכות: מערכת הטלפונים, רשת החשמל, טלוויזיה בכבלים.

כשאנחנו מקשיבים לרדיו או צופים בטלוויזיה מספרים לנו בכל הפסקה קצרה, שהרשתות הן המקור לתוכניות המשודרות אלינו דרך האוויר או דרך כבלים.

אבל רשת האינטרנט שונה. היא לא חוטים, היא לא מערכת והיא לא מקור לתוכניות.

האינטרנט היא הדרך שבה כל הדברים שקוראים לעצמם רשתות מתקיימים בשיתוף ועובדים יחד. לא סתם המילה אינטרנט היא שילוב של שתי מלים - אינטר (בין) ונט (רשת).

מה שגורם לרשת להיות "בין" היא העובדה, שזה רק פרוטוקול - פרוטוקול האינטרנט, אם נדייק. פרוטוקול הוא הסכמה על האופן שבו דברים צריכים לעבוד יחד.

הפרוטוקול הזה לא מפרט מה אנשים יכולים לעשות עם הרשת, מה הם יכולים לבנות על הקצוות שלה, מה הם יכולים להגיד או מי יכול לדבר. הפרוטוקול קובע בפשטות: אם אתה רוצה להחליף ביטים עם אנשים אחרים, כך תעשה זאת. מי שרוצים לשים על הרשת מחשב, טלפון סלולרי או מקרר, צריכים להסכים להסכם - שהוא האינטרנט.

מערכת הטלפונים, שהיא לא האינטרנט (לפחות עדיין), חכמה לאללה. היא יודעת מי מתקשר למי, איפה הם נמצאים, אם זאת שיחה קולית או העברת נתונים, לאיזה מרחק מתקיימת השיחה, כמה היא עולה וכו'. המערכת מספקת שירותים שחשובים רק לרשתות טלפוניות: שיחה ממתינה, שיחה מזוהה, עקוב אחרי ועוד שירותים רבים, שחברות הטלפונים אוהבות למכור.

רשת האינטרנט, לעומתה, היא טיפשה¹. בכוונה! המתכננים שלה וידאו, שהרשת הכי גדולה והכי כוללת מכולן תהיה טיפשה כמו אבן.

האינטרנט לא יודעת דברים שרשתות חכמות כמו רשת הטלפונים יודעות: זהויות, הרשאות, עדיפויות וכו'. היא יודעת רק דבר אחד: חבילת הביטים הזאת צריכה לזוז מקצה אחד שלה לקצה אחר.

יש סיבות טכניות לכך שהטיפשוּת היא תכנון טוב. טיפש הוא עמיד. אם נתב מתקלקל, הביטים מתנתבים בדרך אחרת, מה שמאפשר לרשת להמשיך לעבוד. תודות לטיפשות שלה הרשת מקדמת בברכה מכשירים חדשים ואנשים חדשים, כך שהיא צומחת במהירות לכל הכיוונים. כמו כן, קל מאד למתכננים לאפשר גישה לרשת מכל מיני מכשירים חדשים - מצלמות וידיאו, טלפונים, מערכות כיבוי אש - שמתחברים אליה בקצוות שלה.

וזה כיוון שהסיבה החשובה ביותר לכך ש"טיפש זה טוב" לא קשורה לטכנולוגיה ומאד קשורה לערך...

נשמע עקום אבל זאת האמת. אם אתם רוצים ליעל את הרשת למען סוג אחד של יישום, אתם מרעים את התנאים לסוגים אחרים של יישומים. לדוגמא, אם תאפשרו לרשת לתת עדיפות לקול או למידע ויזואלי, מתוך תפישה שהם צריכים להגיע מהר יותר, אתם אומרים ליישומים אחרים שהם צריכים לחכות. וברגע שאתם עושים את זה, אתם הופכים את הרשת ממשהו פשוט לכולם למשהו מסובך שמיועד מטרה אחת. וזה כבר לא אינטרנט.

אם האינטרנט הייתה רשת חכמה, המתכננים שלה היו חוזים את הצורך במנוע חיפוש טוב והיו בונים את החיפוש לתוך הרשת עצמה. אבל בגלל שהמתכננים היו חכמים הם בנו רשת טיפשה מדי לאפשר זאת. וכך, חיפוש הוא שירות, שיכול להיבנות בכל אחד ממיליוני הקצוות של הרשת. מאחר שאנשים יכולים להציע מהקצה שלהם כל שירות שהם רוצים, מנועי חיפוש התחרו, מה שנתן למשתמשים אפשרויות בחירה וקידם חידושים מדהימים.

מנועי חיפוש הם רק דוגמה. מאחר שכל מה שרשת האינטרנט עושה היא להשליך ביטים מקצה אחד למשנהו, ממציאים וחדשנים יכולים לבנות כל מה שהם יכולים לדמיין, בהנחה שרשת האינטרנט תשנע את הביטים בשבילם. אתה לא זקוק לקבל רשות מהבעלים של האינטרנט, ממנהל המערכת, או מ"סגן-הנשיא לתִעדוּף שירותים". יש לך רעיון? תבצע. ובכל פעם שאתה מבצע, הערך של האינטרנט עולה.

רשת האינטרנט יצרה שוק חופשי של פיתוח חידושים. זה המפתח לערכה של רשת האינטרנט. ובאותה מידה...

כאשר כל הערך של האינטרנט נמצא בקצוות, החיבוריות לאינטרנט רוצה להיות סחורה. צריך לאפשר לה את זה.

לאספקת סחורות יש שוק טוב, אבל צריך למנוע כל ניסיון להוסיף לאינטרנט ערך. ובפירוט: אלה שמספקים חיבוריות לאינטרנט ירצו, כמובן, גם לספק תכנים ושירותים, כי מחיר החיבוריות עתיד לרדת נמוך מדי. בהפרדה מכוונת בין שני התפקידים נאפשר לשוק לקבוע מחירים, שיגדילו את אפשרויות הגישה ואת ההמצאתיות של התכנים והשירותים.²

כשקרייג ברטון מתאר את הארכיטקטורה הטיפשה של הרשת ככדור חלול המורכב אך ורק מקצוות³ הוא מצייר תמונה, שמסבירה בדיוק את מה שכל כך מופלא בארכיטקטורה של הרשת: טול את הערך מתוך המרכז ואתה מאפשר פריחה משוגעת של ערך בין הקצוות. בגלל שכמובן, אם כל קצה מחובר - אחד לאחד וכולם עם כולם - הקצוות הם בכלל לא תחנות סופיות.

ומה אנחנו, הקצוות, עושים? כל מה שיכול לעשות כל מי שרוצה להעביר ביטים לפה ולשם.

שמתם לב לגאווה בקולנו כשאנחנו אומרים "הכל" ו"כולם"? זה נובע ישירות מהפשטות. מהטיפשות הטכנית של האינטרנט.

מאחר שרשת האינטרנט היא הסכמה, היא לא שייכת לאף אדם או קבוצה. לא לחברות המכהנות כמפעילות השדרה המרכזית של האינטרנט. לא לחברות שמספקות לנו את החיבור לבית או למשרד. לא לחברות אירוח האתרים שמשכירות לנו את השרתים. לא לארגונים המקצועיים שמאמינים, שקיומם מאוים בגלל מה שאנחנו עושים ברשת. לא לאף ממשלה, ולא משנה כמה כנה ניסיונה להגן על אזרחיה ולגרום להם שביעות רצון.

להתחבר לרשת אינטרנט זה להסכים להצמיח ערך בקצוות שלה. ואז קורה משהו מעניין באמת. כולנו מתחברים באופן שווה. למרחק אין משמעות. המכשולים מתמוטטים, ובפעם הראשונה הצורך האנושי להתחבר יכול להתממש ללא מכשולים מלאכותיים.

רשת האינטרנט נותנת לנו את האמצעים להיות עולם של קצוות בפעם הראשונה.

אלה העובדות על האינטרנט. רואים? אמרנו לכם שזה פשוט.

אבל איך הן משפיעות על ההתנהגות שלנו... וחשוב מזה, על ההתנהגות של חברות הענק והממשלות, שעד עכשיו פעלו כאילו האינטרנט שייכת להן?

הנה שלושה כללי ההתנהגות הבסיסיים, הנובעים ישירות מהעובדות שעליהן מושתתת רשת האינטרנט:

היא לא שייכת לאף אחד. כל אחד יכול להשתמש בה. כל אחד יכול לשפר אותה.

בואו נתבונן מקרוב בכל אחד מהכללים...

אי אפשר להיות הבעלים שלה. אפילו לא החברות שה"צינורות" שלהן עוברים דרכה. כי הרשת היא הסכם, לא "דבר". רשת האינטרנט לא רק נמצאת ברשות הציבור - היא רשות הציבור.

וזה טוב:

• רשת האינטרנט היא משאב אמין. אנחנו יכולים להקים עסקים מבלי שחברת "אינטרנט בע"מ" תכריח אותנו לשדרג, תכפיל את המחיר לאחר שביצענו את הרכישה הראשונה, או שהמתחרים שלנו ישתלטו עליה.
• אנחנו לא צריכים לחשוש שחלק ממנה יעבוד עם ספק מסוים וחלקים אחרים עם ספקים אחרים, כמו לדוגמה, המצב הנוכחי בתקשורת הסלולרית בארה"ב.
• אנחנו לא צריכים לחשוש שהפונקציות הבסיסיות יפעלו רק עם ה"פלטפורמה" של מיקרוסופט, אפל או AOL - כי היא קיימת מתחת להן, ומחוץ לטווח שליטתן.
• אחזקת האינטרנט מפוזרת בין כל המשתמשים, לא מרוכזת בידיהם של ספקים שעלולים לפשוט את הרגל, ואנחנו, כולנו יחד, מהווים משאב שיכול להתאושש מהר יותר מכל קבוצה מרכזית אחת.

רשת האינטרנט נבנתה כך שתכלול כל אחד על פני כדור הארץ.

אמת, רק עשירית מהעולם - בקושי שש מאות מיליון וקצת אנשים - מחוברים לאינטרנט. לכן ה"יכול" במשפט "כל אחד יכול להשתמש בה" תלוי בחלוקה הבלתי צודקת של העושר. אבל, אם התמזל מזלכם וברשותכם משאבים חומריים מספיקים לרכוש מחשב וחיבור, הרשת עצמה לא מציבה מכשולים בפני ההשתתפות. אתם לא זקוקים למנהל מערכת כדי שיתכנן את ההשתתפות. הרשת תוכננה בכוונה לא להכיל מערכת הרשאות.

מסיבה זאת מרגישים רבים מאיתנו, שבשבילנו האינטרנט הוא משאב טבעי. הגענו אל הרשת עדרים עדרים, כאילו האופי האנושי חיכה לה שתתגשם. כמו שאנו חשים כיום, שדיבור וכתיבה הם חלק ממה שאנושי בעינינו.

כל אחד יכול לגרום לאינטרנט להיות מקום טוב יותר לחיות בו, לעבוד בו ולגדל בו ילדים. כדי להרע את מצבה דרוש ראש אטום ורצון ברזל חזק במיוחד.

יש שתי דרכים להפוך את הרשת לטובה יותר. ראשית, אפשר ליצור שירות באחד הקצוות של הרשת, שיהיה זמין לכל מי שרוצה. אפשר שזה יהיה בחינם, אפשר לבקש תשלום, אפשר להתחנן לנדבה, הכל הולך.

שנית, אפשר לעשות משהו יותר חשוב: לאפשר מערכת חדשה של שירותי קצה-רשת על-ידי המצאת הסכם חדש. כך הומצאו הדואר האלקטרוני, קבוצות הדיון ואפילו ה-Web. היוצרים של השירותים האלה לא הביאו יישומי קצה בלבד וכמובן, גם לא התעסקו בפרוטוקול האינטרנט עצמו. במקום זאת הם המציאו פרוטוקולים חדשים, שניצלו את הרשת כמות שהיא. בדיוק באותו אופן שבו אפשר הפאקס להעביר תמונות נייר דרך רשת הטלפון, בלי לשנות אותה.

עם זאת עליכם לזכור, שכדי שהסכם חדש יוכל ליצור ערך במהירות, כמו שהרשת עצמה עשתה, הוא צריך להיות פתוח, לא שייך לאף אחד ומיועד לכולם. זאת בדיוק הסיבה שבגללה נכשלה שיטת המסרים המיידיים. AIM של AOL ו-ICQ ו-MSN Messenger של מיקרוסופט - כולן טריטוריות פרטיות שעובדות על הרשת, אבל הן לא חלק מהרשת. כש-AOL ומיקרוסופט יחליטו שהמסרים המיידיים שלהם ישתמשו בפרוטוקול טיפש, שלא שייך לאף אחד, וכולם יכולים להשתמש בו, הם ישפרו את האינטרנט בהרבה מאד. אך עד אז, הם פשוט טיפשים, ולא במובן הטוב של המילה.

אולי בגלל ששלוש המעלות של האינטרנט הן אנטי-תיזה לאופן שבו ממשלות ועסקים רואים את העולם.

היא לא שייכת לאף אחד בעוד שעסקים מוגדרים על ידי מה ששייך להם, כמו שממשלות מוגדרות על ידי מה שנשלט על ידן.

כל אחד יכול להשתמש בה בעוד שבעסקים, מכירת טובין פירושה העברת זכויות שימוש בלעדיות מהמוכר לקונה. בממשל, חקיקת חוקים פירושה כפיית מגבלות על אנשים.

כל אחד יכול לשפר אותה בעוד שעסקים וממשל מוקירים תפקידים סמכותיים ולפי השקפתם, רק אנשים מסוימים צריכים לעשות דברים מסוימים וליצור את השינויים הנכונים.

עסקים וממשלות בנויים מטבעם לטעות בהבנת טבעה של האינטרנט.

ויש עוד סיבה שבגללה רשת האינטרנט לא הצליחה להסביר את עצמה כראוי: ה"כסף הגדול" היה מעדיף להמשיך להגיד לנו שהרשת היא לא יותר מטלוויזיה איטית.

האינטרנט הייתה דומה מדי למה שכתב הוולט האחר ב"שיר על עצמי": אינני טורח להיות מובן. אני רואה שחוקי היסוד של הטבע אינם מתנצלים אף פעם.

חוקי היסוד של האינטרנט, לעומתם, לא ציפו מעולם שאנשים יבנו קריירות על לא להבין אותם.

החברות שהערך שלהן נובע מהפצת תכנים באופנים שהשוק כבר לא רוצה - את שומעת אותנו תעשיית המוזיקה? - יכולות להפסיק לחשוב, שביטים הם מעין אטומים קלים מאוד. אין סיכוי שתצליחו למנוע מאיתנו להעתיק כל ביט שנרצה. במקום זה, למה לא תתנו לנו במקום זאת כמה סיבות טובות להעדיף לקנות מוזיקה מכם? אולי אפילו נעזור לכם למכור את התוצרת שלכם אם תבקשו.

הטיפוסים הממשלתיים, שבלבלו בין הערך של האינטרנט לבין הערך של התכנים באינטרנט, צריכים להבין, שבכל התעסקות מיותרת בליבת האינטרנט הם מפחיתים מערכה. למעשה, אולי הם אפילו יבינו, שמערכת שמשנעת את כל הביטים באופן שווה, ללא צנזורה ממשלתית או תעשייתית, היא הכוח המניע החזק ביותר לקידום הדמוקרטיה והשוק החופשי בכל תולדות האנושות.

החברות המכהנות כספקיות תִקשוב (רמז: מתחילות ב"טלה" ונגמרות ב"קום") צריכות להשלים עם העובדה, שהרשת הטיפשה עומדת לבלוע את הרשת החכמה שלהן. הן יכולות לבלוע את הגלולה המרה כבר עכשיו, או לבזבז מאות מיליארדים על מאבק בבלתי נמנע.

הרשות הממשלתית שאחראית על הקצאת תדרים צריכה לשים לב, שהערך של הספקטרום החופשי שווה לערך האמיתי של האינטרנט.

אלו שמנסים לצנזר רעיונות צריכים להבין, שהרשת לא יכולה להבחין בין ביט טוב לביט רע אפילו אם תביט בו ביט-ביט. כל צנזורה שהיא תהיה חייבת להתרחש בקצוות של הרשת, וזה לא הולך לעבוד הכי טוב.⁴

חברות שחושבות שהן יכולות להכריח אותנו להקשיב למסרים שלהן - הבאנרים שלהן, הגרפיקות הזוחלות על המסך שלנו ומפריעות לנו לקרוא - צריכות להבין, שהיכולת שלנו לדלג מאתר לאתר מובנית בארכיטקטורה של ה-Web. באותה מידה הן יכולות לפרסם באנרים שבהם כתוב "היי! אנחנו לא מבינים את האינטרנט. אה, כן, ודרך אגב, אנחנו שונאים אתכם".

די, מספיק. בואו נפסיק לחבוט את ראשינו בעובדות החיים של האינטרנט.

אין לנו מה להפסיד חוץ מטיפשותנו.