יוריסטוקרטיה
כאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2024-11-12 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק.
 |
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך.
| |
| אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. | |
יוריסטוקרטיה היא שיטת משטר שבה הכוח הפוליטי המרכזי נמצא בידי המשפטנים, ובעיקר השופטים. בשיטה זו, מערכת המשפט זוכה לסמכויות רחבות במיוחד, ולעיתים קרובות מעבר למקובל בדמוקרטיות אחרות. תהליך זה מתאפיין בהעברת סמכויות מהמוסדות הנבחרים, כמו הרשות המחוקקת והמבצעת, למערכת המשפט. לעיתים, התופעה מעוררת מחלוקות על פגיעה אפשרית בעקרון ריבונות העם ובתפקוד הדמוקרטי של המדינה.
הגדרה ומקורות המושג
[עריכת קוד מקור | עריכה]המונח "יוריסטוקרטיה" נטבע על ידי פרופ' רן הירשל (אנ'), חוקר משפט חוקתי השוואתי, בספרו "Towards Juristocracy" שפורסם בשנת 2004. הירשל מתאר את התהליך שבו מערכות משפט במדינות דמוקרטיות רבות, במיוחד מאז שנות ה־90 של המאה ה־20, צוברות כוח והשפעה על חשבון המוסדות הנבחרים. לדבריו, העברת הכוח המשפטי נועדה לעיתים קרובות לשרת קבוצות אליטה שמנסות לשמר את מעמדן הפוליטי או החברתי, במיוחד במצבים שבהם הן מאבדות כוח דמוגרפי או ציבורי.[1]
מאפיינים של יוריסטוקרטיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוריסטוקרטיה מתאפיינת בשורה של תכונות, שמבליטות את השפעתה של מערכת המשפט על תפקוד המדינה:
- עליונות מערכת המשפט: מערכת המשפט זוכה למעמד עליון, ולעיתים היא מוסמכת לבטל חוקים ולפסול מדיניות של הרשויות הנבחרות.
- פסיקה אקטיביסטית: בתי המשפט נוקטים גישה פרשנית רחבה שמאפשרת להם להתערב בתחומים רבים, כולל מדיניות חברתית וכלכלית.[2]
- שימוש בעקרונות אמורפיים: מושגים כמו "סבירות", "מידתיות" או "ערכים דמוקרטיים" משמשים ככלי עיקרי לפסילה של החלטות ממשלה וחקיקה.
- עצמאות חסרת מגבלות: מערכת המשפט פועלת באופן עצמאי ולעיתים קרובות נתפסת כבלתי כפופה לביקורת מצד הציבור או המוסדות הנבחרים.[3]
התפתחות היסטורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]שורשי היוריסטוקרטיה נעוצים בהיסטוריה הפוליטית של מדינות רבות:
- בתקופת הרפובליקה הרומית, מערכת המשפט שימשה כלי בידי האליטות הפוליטיות, והשופטים מונו ממעמד האצולה, מה שהבטיח את שמירת האינטרסים של הקבוצה השלטת.
- בארצות הברית, תהליך התבססות בתי המשפט ככוח פוליטי מרכזי החל במאה ה־19, עם פסק הדין המפורסם "מרבורי נגד מדיסון" (1803), שקבע את סמכות בית המשפט העליון לבקר חוקים הסותרים את החוקה.
- במאה ה־20, התרחבות סמכויות בתי המשפט במדינות כמו קנדה ודרום אפריקה נבעה מיישום מגילות זכויות אדם, שהקנו לבתי המשפט סמכויות נרחבות להגן על זכויות פרט.
ביקורת: דוגמאות היסטוריות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכת המשפט אינה תמיד מבטיחה הגנה על זכויות האדם או פועלת לקידום ערכים אוניברסליים. לאורך ההיסטוריה, ניתן לזהות דוגמאות שבהן פסיקות משפטיות מרכזיות עוררו מחלוקות והובילו לפגיעה בזכויות או להעמקת הפערים החברתיים:
- פסק הדין "דרד סקוט נגד סנדפורד" (1857):
בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק כי אפרו־אמריקאים, בין אם הם עבדים ובין אם הם בני־חורין, אינם זכאים להיחשב כאזרחים בארצות הברית, ולכן אינם יכולים לתבוע בבית משפט פדרלי. יתרה מזאת, פסק הדין קבע כי לקונגרס אין סמכות לאסור עבדות בשטחים החדשים שנוספו לאיחוד. פסיקה זו לא רק חיזקה את מוסד העבדות, אלא גם הובילה להסלמת המתח שהביא לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית.[4]
- פסק הדין "פלסי נגד פרגוסון" (1896):
בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע כי עקרון "נפרד אבל שווה" הוא חוקתי, מה שהכשיר למעשה הפרדה גזעית בתחומי חינוך, תחבורה ומוסדות ציבוריים אחרים. פסק הדין תרם להנצחת חוקי ההפרדה בדרום ארצות הברית ולפגיעה קשה בזכויות האזרח של אפרו־אמריקאים. רק בשנת 1954, בפסק הדין ההיסטורי "בראון נגד מועצת החינוך", בוטלה ההלכה המשפטית הזו.[5]
- נושא ההפלות בארצות הברית – "רואו נגד וייד" (1973) והשלכות ביטולו ב־2022:
בשנת 1973 קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין "רואו נגד וייד" כי זכותן של נשים לבצע הפלה מעוגנת בזכות לפרטיות שמוקנית בחוקה. פסק הדין עורר מחלוקת עמוקה בחברה האמריקנית לאורך עשורים. בשנת 2022, בפסק הדין "דובס נגד ג'קסון" (Dobbs v. Jackson), בוטלה ההלכה שנקבעה ב"רואו", ונקבע כי ההחלטה בנוגע להפלות צריכה להיות בסמכות המדינות. ביטול הזכות החוקתית להפלות הביא להחמרה בזכויות נשים במדינות רבות בארצות הברית, מה שהדגיש את התלות בזכויות המוכתבות על ידי החלטות שיפוטיות משתנות.[6]
- החלטות בתי משפט בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד:
במהלך שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, בתי המשפט במדינה פעלו בהתאם לחוקים שהנציחו אפליה גזעית רחבה. למרות שהייתה להם סמכות לפרש את החוק, בתי המשפט בחרו להיצמד לפרשנויות שאישרו את מדיניות האפליה וההפרדה, מה שחיזק את הדיכוי של האוכלוסייה השחורה במדינה. רק לאחר סיום האפרטהייד והקמת בית המשפט החוקתי החדש, הובטחו עקרונות שוויון בזכויות.
יתרונות וחסרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]יתרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הגנה על זכויות אדם: מערכת משפט חזקה יכולה להגן על מיעוטים ועל זכויות הפרט מפני חקיקה פוגענית של הרוב.[7] עם זאת, יש הטוענים כי הנחה זו מתבססת על רעיון אידיאליסטי, וכי כוח רב מדי עלול להשחית גם את מערכת המשפט, כפי שהוא עלול להשחית פוליטיקאים.[8]
- בלם נגד פופוליזם: תהליך זה עשוי למנוע מממשלות פופוליסטיות לנצל את כוחן לרעה.
- יציבות מוסדית: מערכת המשפט יכולה לשמש משקל נגד למערכות פוליטיות בלתי יציבות.[9]
חסרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערעור עקרון ריבונות העם: כאשר שופטים שאינם נבחרים מחזיקים בכוח רב מדי, עשויה להתעורר תחושת ניכור בין הציבור למערכת השלטון.[10]
- פוליטיזציה של מערכת המשפט: מעורבות מערכת המשפט בהחלטות פוליטיות עשויה לפגוע באמון הציבור ולהפוך אותה לגוף הנתפס כמוטה.
- עיכוב רפורמות: פסיקות שיפוטיות עשויות לעכב או לבלום רפורמות ממשלתיות שנועדו להתמודד עם אתגרים כלכליים וחברתיים.
- ריכוזיות יתר: כוח רב מדי בידי מערכת המשפט עלול ליצור מדיניות המנותקת מצורכי הציבור הרחב.[11]
השוואה בין מדינות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארצות הברית: בית המשפט העליון מחזיק בכוח רב ומכריע בסוגיות מהותיות כמו הפלות וזכויות להט"ב. עם זאת, מערכת האיזונים והבלמים במדינה מקטינה את הסיכון למצב יוריסטוקרטי מובהק.
- קנדה: מאז אימוץ מגילת הזכויות והחירויות הקנדית, בתי המשפט קיבלו סמכויות נרחבות על חשבון המוסדות הנבחרים.[12]
- דרום אפריקה: החוקה שהתקבלה לאחר עידן האפרטהייד העניקה סמכויות נרחבות לבית המשפט החוקתי להבטחת זכויות אדם.
יוריסטוקרטיה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל, מאז סוף שנות ה־80 של המאה ה־20, ובמיוחד תחת כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, חלו שינויים משמעותיים במעמדה של מערכת המשפט. ברק הבהיר כי לעמדתו "מלוא כל הארץ משפט" – כלומר, אין תחום שהוא בהכרח מחוץ לתחום הביקורת השיפוטית (אם כי, הוא התנער מהאמירה "הכל שפיט" במשמעות מוחלטת).[13]
ברק אף הגדיר את תפקיד המשפטנים כך:
כמשפטנים, איננו מוגבלים לפירושו ולהפעלתו של הדין הקיים. אנחנו חוד החנית בשאיפה לדין רצוי יותר, וטוב יותר […] אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי.
— אהרן ברק, "שלטון החוק", חידושים והתפתחויות בחקיקה ובמשפט, 1976
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Ran Hirschl, Towards Juristocracy: The Origins and Consequences of the New Constitutionalism, Harvard University Press, 2004.
- ^ Yoav Dotan, Judicial Activism: Causes and Consequences, Theoretical Inquiries in Law, 2004.
- ^ Yoav Shany, Judicial Independence and Its Challenges, The Hebrew University, 2022.
- ^ Scott v. Sandford, 60 U.S. (19 How.) 393 (1857).
- ^ Plessy v. Ferguson, 163 U.S. 537 (1896).
- ^ Roe v. Wade, 410 U.S. 113 (1973); Dobbs v. Jackson Women's Health Organization, 597 U.S. ___ (2022).
- ^ Hirschl, 2004, p. 72.
- ^ Lord Acton, "Power tends to corrupt; absolute power corrupts absolutely."
- ^ Dotan, 2004, p. 15.
- ^ Ginsburg, Tom. Judicial Review in New Democracies, Cambridge University Press, 2003.
- ^ Shany, 2022, p. 48.
- ^ Peter Hogg, Constitutional Law of Canada, 2017.
- ^ אהרן ברק, "על השפיטות", משפטים כ"ח, 1997.