ויליאם אפטוןכאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2023-11-11 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק. חזרה לרשימת הדפים שנמחקו חזרה לרשימת הדפים שנמחקו

ויליאם אפטון
William Afton

מידע
תאריך לידה	1930-1940
מקום לידה	הממלכה המאוחדת
מקצוע	בעלים, רוצח סדרתי, רובוטיקאי
תאריך פטירה	נובמבר 1993

ויליאם אפטון הוא דמות בדיונית מרכזית וחלק מסדרת משחקי האימה "חמישה לילות אצל פרדי".

ביוגרפיה בדיונית וסיפור חייו

ויליאם אפטון נולד בממלכה המאוחדת (לא ידוע בוודאות אם כי רוב הממצאים מראים כך) בין השנים 1930–1940 והיגר לארצות הברית בהיותו ילד צעיר. לא ידוע על ילדותו, כי סיפור חיו, המוחבא בין הספרים, העליונים ותכמינים אחרים בתוך סדרת המשחקים "חמישה לילות אצל פרדי", מתחיל לקרום עור וגידים רק בסוף שנות השבעים. הסיפור של ויליאם אפטון הוא כך:

השנה היא 1978. ויליאם אפטון ואשתו, קלרה, יחד עם שלושת ילדיהם (מייקל, הילד הבוכה, ואליזבת) גרים ביוטה, ארצות הברית. ויליאם היה המנהל של מזנון קטן ומקומי בשם "הפיצה של פראדבר" (Fredbear's pizzeria). העסק שגשג, והוא פעל על פי שלוש נקודות עיקריות שהפכו אותו לכה אהוב:

• מזנון בו היו מתיישבים לאכול פיצה
• משחקי ארקייד שבהם היה ניתן לשחק לפני ואחרי הארוחה
• וגולת הכותרת, במה מרכזית ועלייה הופיעו שני דמוית, בוני הארנבת הצהובה ופרדי הדוב הזהוב.

העתיד היה ורוד לאפטון, עד שמתחרים שהעתיקו את רעיונותיו החלו לצוץ. המצליח מבין המתחרים היה "עולם המסיבות של צ'יקה" (chica's party world) שהיה מנוהל על-ידי הנרי אמילי. הפגיעה הכלכלית בעסק של אפטון הייתה כה קשה שבלית ברירה התאחדו העסקים כמהלך אחרון לפני פשיטת רגל. העסק, בניהול משותף של הנרי וויליאם נפתח מחדש תחת השם "המזנון המשפחתי של פראדבר" (fredbear's family diner). העסק שגשג ובשיאו אף התפרסמה סדרת טלוויזיה (fredbear and friends) בכיכובם של הבובות של הנרי וויליאם, בשנת 1983. עוד בשנה זו, נפתח סניף שני וחדש של המסעדה, תחת השם פרדי-פאזבר'ס פיצה (Freddy Fazbear's Pizza), שהוחל להיות ביתם של הבובות בוני הארנבת הכחולה, צ'יקה התרנגולת, פוקסי השועל, ופרדי הדוב החום. ויליאם היה מאושר. יחד עם הגאונות של הנרי, גם השמיים כבר לא היו הגבול. קנאתו הרבה להנרי ורצונותיו להוכיח עצמו חכם ונעלה יותר ממנו דחפו את ויליאם לפרוץ כל קיר אפשרי ולהמציא הברקות חדשניות בהרף עין. אחת מההמצאות של הנרי וויליאם הייתה חליפה המורכבת מקפיצים שהייתה יכולה לעבוד בתור בובה על הבמה וכמו כן יכלה גם להילבש על ידי עובדי המקום בעת הצורך. ההמצאה נקראה חליפת הספרינגלוק (spring, בתרגום לעברית: קפיץ). אם כי במהלך העבודה איתה התגלו כמה בעיות טכניות שדרשו טיפול. ויליאם שקע בעבודה בניסיון לפתור את מגוון הבעיות שבאו עם המכשיר, ששכח והזניח את ילדיו ואשתו בבית. אז ויליאם שתל מצלמות ומיקרופונים זעירים בביתו וברחבי השכונה, וגם בתוך בובת בנו הקטן, כדי לשמור ולפקח על ילדיו בזמן שהוא עובד במשרדו. המטלה שהוטלה על בנו הבכור, מייקל, היה להיות שמרטף קבוע לאחיו הקטן. מייקל שנא את זה, מייקל סלד מאחיו וראה אותו כתינוק בכיין. לכן הוא נקם על כך שהיה חייב לשמרטף עליו. הוא היה מתחבא ומבהיל אותו, והילד הקטן, שבקלות היה נבהל מלכתחילה, עכשיו פחד עוד יותר. יום אחד, ביום ההולדת של הילד הקטן, החליטו מייקל וכמה חברים להחזיר לילד הקטן כהוגן. הילד פחד מאוד מכל הבובות ולכן הוחלט שבתור מתיחה, ישימו אותו בתוך אחת מהבובות. המתיחה השתבשה בצורה נוראית כאשר הבכי (שהגיע מהילד שפחד ובכה) פגע בחוטים החשמליים ובמערכת האלקטרונית של הדובי הזהוב, שזה סגר עליו את פיו וריסק את גולגולת הילד הקטן לרסיסים. הוא אומנם לא מת במקום, אך לא שרד יותר מכמה שעות מרגע הפציעה הקשה. כשהילד שכב על ערש דוי בדקות האחרונות לחייו, ויליאם נשבע לו שיום יבוא ויתקן אותו מחדש.

"You're broken. I will put you back together."

אמר ויליאם. עקב המוות של בנו הצעיר של ויליאם, שינויים נעשו. מעכשיו ילדים נדרשו לענות צמידי בטיחות, ותוכננה ונכנסה לפועל בובת ה"מריונטה", שתפקידה היה לשמור על הילדים פן יצאו בלי אישור מתחומי המתחם. באותו הזמן, בובות הספרינגלוק המסוכנות ננעלו מאחורי סורג ובריח במחסן של פרדי-פאזבר'ס פיצה. כמו כן מות הילד הבוכה ריסק כמעט לחלוטין את משפחת אפטון מכל הכיוונים. בנו מייקל, היה רדוף באשמתו, הוא הזה את הדב, ואף ברח כמה פעמים מהבית רק כדי לבדוק שגופת אחיו עדיין קבורה במקומה ולא זזה ממקומה. אשתו של ויליאם, הייתה שקועה בכאב ולא יכלה לקום מהספה, והוא שקע יותר בעבודה, ויותר בפאב המקומי. יום גשום במיוחד, בשעת ערב מוקדמת, מוצף בכעס ורגשות נקם על הנרי, ויליאם הבחין בביתו של הנרי, צ'רלי, שננעלה מחוץ למזנון המשפחתי של פראדבר, בגשם, בידי ביריונים. כעס משיכרון הציף את מוחו, הוא הרגיש שלא יכל לשלוט בעצמו, הוא תפס את צ'רלי, ורצח אותה במו ידיו, בפינת רחוב ללא מוצא סמוכה. הוא הרגיש טוב, הוא הרגיש משחורר. מכאן הלאה, ויליאם אפטון כבר לא יהיה אותו בן אדם. לאחר כמה ימים או שבועות, המזנון המשפחתי של פראדבר ייסגר לתמיד, שני מקרי מוות בהפרש כה קטן ושני מנהלים שכולים היו סיבות מספיק טובות, וכדי להימנע מסיקור רע, הוחלט לסגור את המקום. אבל פרדי-פאזבר'ס פיצה עדיין המשיכה לפעול כרגיל, וכל הציוד שנותר במיקום השני הועבר אלייה. השנתיים הבאות לאחר מכן עברו בשקט, בזמן שויליאם שקע יותר ויותר בעבודה במשרד, כשהוא עוקף את הנרי בידע שלו. הוא אפילו הקים חברת צד "אפטון רובוטיקה" שמה, לכל הפרויקטים שהיו מעט קיצוניים למסעדת הפיצה, לדוגמה, בניית בונקר תת-קרקעי מתחת לביתו של ויליאם, שיאפשר לו לעבוד ולהיות בעין פקוחה על ילדיו בו זמנית, או פיתוח "הסיוטים", יצורים מתועבים ומזוועים שנועדו לגרום למייקל להישאר בבית בכל מחיר. היצורים האלה, היו מניפולציות של קול על המוח האנושי, הם נראו אמיתיים, אך בפועל הם היו חלקים לגמרי ופעלו רק בזכות חיישני קול שהושתלו בתוכם. אך ככל שאפטון שקע יותר ויותר בתוך בתוך העבודה, כך הוא התרחק יותר ויותר מאשתו וילדיו, עד שלא נותרה לאשתו ברירה והיא עזבה אותו. אבל לוויליאם בקושי היה אכפת. הרצח של צ'רלי עורר בתוכו משהו, צמאון לדם. והוא רצה עוד. ב-26 ביוני 1985, לבוש בחליפת הספרינגלוק של בוני הארנבת הצהובה, הוא פיתה ילדים לחדר האחורי של הפיצרייה, ושם הוא רצח אותם. סוזי הייתה הראשונה, אחרייה באו פריץ, ג'רמי וגבריאל. את הגופות הוא שם בתוך החליפות של הבובות. ואז, ויליאם האיבד את כל העשתונות. הגופה של קסידי הייתה הרבה יותר מלוכלכת מדם ואבק מהשאר. ויליאם הלך צעד אחד רחוק מדי. לא עבר זמן רב והעיתונות גילתה את המקרה שכונה "מקרה הילדים הנעדרים" ויליאם אפילו נעצר אחרי תיעוד מצלמות האבטחה, אך הוא שוחחר בשל חוסר בראיות שכן פרצופו לא נחשף. אבל היה אדם אחד שלא יהיה נותן לזה לקרות, אדם שידע בדיוק מי אחראי לרצח, הנרי. הנרי פיטר את ויליאם וסגר את הפיצרייה עד להודעה חדשה. הנרי השקיע רבות כדי למנוע כל חזרה של ויליאם לפיצריה, ולכן בנה את האנימטרוניקס "המצועצעים", שהותקן בהם תוכנה לזיהוי פנים, כדי שויליאם אפילו לא יכנס לפיצרייה. ואז, ב-1987, החלה הפתיחה המחודשת של הפיצרייה. כשויליאם שמע על זה, הוא רתח מכעס. זה היה עוד ניסיון של הנרי לקחת קרדיט על המצאות של ויליאם. אז ויליאם נשבע שכל עוד הפיצרייה תעמוד, הוא יהיה שם. והוא יחזור, שוב ושוב.

"!I will always come back"

והוא באמת חזר. בתור שומר במשמרת הבוקר. ושם, הוא נכנס בשנית לתוך חליפת הבוני הצהובה שלו, והמשיך במסע הרצח. הוא גבה את חייהם של חמישה קורבנות נוספים. בשלב הזה הוא כבר לא ניסה לטשטש ראיות, להפך, יותר אשמה על הידיים של הנרי. לא עברו כמה שבועות והמקום נסגר. ובכל פעם שניסו לפתוח, הוא היה שם. אבל משהו בויליאם עדיין לא נח. החליפות שהוא ראה שם, הם זזו, הלכו חופשי במסדרונות, כאילו ניסו לעצור אותו. האם הם היו בחיים? הוא היה חייב להמשיך לבדוק. למחרת דווח בחדשות על שומר במשמרת הבוקר שננשך על ידי החליפה (הנשיכה של 87'), האם הנשיכה הזו הייתה מיועדת לו? סקרנותו גברה עוד יותר. הוא החליט לפתוח פיצרייה חדשה, כדי לחקור בצורה יותר יעילה. וכך, הוקם "עולם הפיצה של בייבי הקרקס", כיורש העצר של הפיצרייה הישנה שנסגרה. לא עוד להרוג, להתנסות, לחקור. הוא בנה את החליפות החדשות עם כל האמצעים הנדרשים לכך, חיקוי קול, תא פנימי לאחסון הגופות, מפיצי ריח טוב למשיכה, כל דבר שיעזור לו לתפוס ילדים ולחקור מרחוק. אבל אסון קרה יום לפני הפתיחה של "עולם הפיצה". אליזבת אפטון, ביתו הצעירה של ויליאם נפלה במלכודת שנועדה לילדים האחרים. היא התקרבה צעד אחד יותר מדי ובייבי הקרקס בלעה אותה שלמה. היא מתה על המקום. ויליאם ביטל מיד את פתיחת "עולם הפיצה", וסיפור הכיסוי היה "דליפת גז". אבל כשהוא ראה את ביייבי הקרקס, הוא הבחין במשהו. משהו יוצא דופן, העיניים של בייבי היו כחולות, אך הפעם זה היה נראה כי צבעם השתנה לברקת, צבע העיניים של אליזבת. האם זאת היא? אליזת חיה בתוך המכונה? האבל הפך לסקרנות לוהטת. הוא החליט לחזור למקום בו הכל התחיל. נובמבר 1993. כשהוא חזר לשם הוא גילה שהמסעדה המהודרת הפכה ללא יותר מאתר נטוש בוד ומדוכא. אבל אותו עניין רק דבר אחד. בחדר האחורי הוא מצא אותם, הרובטוים. הוא פירק אותם אחד אחד ובזז מהם כל שארית מתכת שנותרה בהם. המתכת, הוא חשב לעצמו, הייתה לבטח הסוד. הוא התיך את המתכות לחומר אחד שהוא קרא לו "שארית", שכן זה כל מה שנותר, והחדיר לרובוט חסר חיים. לפתע, הרובוט החל לזוז ולקפוץ בכאוס. הוא עשה את זה, הוא גילה את סוד החיים עצמו, ועכשיו, הוא חשב לעצמו, הוא יצטרך כל מתכת שעוד נותרה שם. אז לילה אחר לילה הוא חזר לשם, עד שלילה אחד, הרוחות החליטו לתקוף. ארבע רוחות רפאים חסמו את היציאה ואחת נעמדה ישר מולו. זאת הייתה קסידי. האחת שויליאם לא היה צריך להרוג. באותו רגע, ויליאם פחד. בלית ברירה הוא החליט ללבוש שוב את חליפת הבוני הצהובה, כדי לנסות להפחיד את הרוחות, שכן זאת הייתה החליפה בה הוא השתמש בעת הריגתם. ויליאם החל לצחוק בטירוף, אבל אז, הספרינגלוק נסגר כשויליאם היה עוד בתוכו. ברגע אחד הצחוק התחלף לצרחות כאב. ויליאם נפל על הקרקע לתוך שלולית דם. למחרת בבוקר גילו השומרים על המתרחש, והנרי אפילו הוזעק למקום. ושם הוא ראה אותו, הוא יציל את ויליאם מהכאב האינסופי שלו, הוא יתן לו ללכת! אך לא. הנרי הביט בו מבט אחד ויצא מהחדר. והורה לסגור אותו, ולנעול אותו, לתמיד. ושם ויליאם ישהה, בתוך שלולית דם, מסרב למות עם רצון מברזל, במשך 30 שנה. בליבו רק משפט אחד היה:

"!I always come back", I always come back", I always come back"

2023. 30 שנה ויליאם אפטון שרר בתוך שלולית הדם שפעם הייתה שלו. הספרינגלוק הייתה ירוקה ומסריחה מעובש, ולא נותר דבר מויליאם חוץ מנשמתו במכונה. בשלב הזה, סיפורי האימה על הרוצח המסתורי והילדים שנעלמו הפכו לאגדה. בצל האגדות האלו וליל כל הקדושים המתקרב, נפתח מקום חדש. "הפחד של פאזבר" (Fazbear's Fright), ש-"שיחזר" את אשר התרחש בפיצרייה 38 שנה קודם לכן. החברה שהייתה אחראית על המקום ההוא, הייתה בעלת חזון להביא אנימטרוניק אמיתי למקום, אז שלחו נציגים שלה לסקור את הפיצרייה הישנה. ושם הם מצאו אותו. ויליאם אפטון נלקח ל-"פחד של פאזבר". בנו הבכור מייקל, לא במקרה עבד שם. מייקל חיפש אותו שנים במטרה להשיג נקמה על שנים של שקרים והתעללות. מייקל חיפש בכל פיצרייה, בכל פינה, בכל מקום שבו אולי יהיה זכר לאביו. ואז, כשהוא מצא אותו, הוא דאג לקצר בחוטי החשמל, והביניין עלה בלהבות, עם ויליאם בתוכו. אבל, בזכות חוזק ורצון בלתי ניתן לשבירה, ויליאם שרד. אבל עכשיו הוא היה חלש ומותש מתמיד. אבל לאדם נוסף שבמשך שנים סבל מויליאם, הייתה תוכנית ב'. הנרי אמילי, היה אדם שגם הוא סבל בחסות ויליאם. הוא החליט לשים לזה סוף. אחד אחד הוא גרר והביא את כל האנימטרוניקים לקורת גג אחת. גם מייקל היה שם, בתור שומר במשמרת הלילה. הוא ידע את האמת. זה לא היה פיצרייה או מסעדה. זהו בית סוהר של האנימטרוניקים. לבסוף, כולם היו שם. משפחת אפטון התאחדה עם ויליאם, אליזבת, ומייקל. כשכל האנימטרוניקים הרדופים הגיעו אחד אחרי השני סוף סוף, הנרי נעל את המקום, והצית אש. כשהאש קרבה אליו, ויליאם ידע, או לפחות חשב, שזה הסוף. אך זה לא. במקום להתמוסס ולעבור סוף סוף הלאה, ויליאם החל להיזכר. הפיצרייה, החדר של בנו, הבונקר התת-קרקעי, ואז, החל הכאב. כאב חד ובלתי נגמר. ויליאם החל לצרוח.

"!Mike, help me"

אם זה לא הספיק, האימטרוניקים החלו לתקוף. הם נשכו אותו, פצעו אותו, קרעו אותו לחתיכות. הכאב היה כה איום

"!make it stop, make it stop, MAKE IT STOP"

ויליאם, בפעם הראשונה בחיו, רצה סוף. רצה סיום לעינוי המחריד הזה. ואז, זה נעצר. לשנייה אחת היה נראה לו שהכל נגמר. ואז, זה חזר, ואפילו יותר גרוע. יותר כאב, יותר נשיכות, יותר כעס. זה היה הגיהנום האישי שלו. "אבל למה, למה??" הוא צרח. ואז הוא שמע קול. זאת הייתה קסידי, האחת שויליאם לא היה צריך להרוג. הנשמות שלהם, מלאות כעס ונקמה, עכשיו חוברו לגוף אחד, שניהם מסרבים לנוע הלאה. אבל קסידי הייתה ממוקדת כל כך בנקמה, היא עשתה את הטעות הגדולה שלה. היא השאירה את ויליאם חי. בקושי. חלק מהנשמה שלו, התאחדה עם המתכת עצמה לנצח, והחלק השני הוחדר לתוך המעגל מודפס בחליפה שלו. ושם, נשמתו חיכתה. חיכתה למישהו שיבוא וישחרר אותה. ויעבור מעט זמן, אבל במוקדם או במאוחר, זה יקרה.

מרץ, 2035. בשטח בו פעם עמדה פיצרייה, החלה עבודת בנייה לקראת פיצרייה גדולה מתמיד. מאחורי העבודה הזו אישה אחת עם חזון. קלרה אפטון. האישה שעכשיו שלטה ב-100% מהחברה שפעם הייתה שייכת לבעלה. החזון שלה היה פשוט. היא רצתה להחזיר את כולם. לבנות את משפחתה מחדש. ולכן, ב-2035, גופתו של אפטון הוצאה מההריסות. בשלב הזה, כבר לא היה אפשר לקרוא ליצור הזה אדם. הבשר החרוך התאחד עם הפרווה של מה שהיה בוני הצהובה. הגופה הצחינה. ויליאם אולי לא יכל למות בגלל קסידי, אבל הוא היה הכי קרוב לזזה שרק אפשר. הוא היה צריך חלקי חילוף, וגוף חדש, ידעה קלרה. לביינתים הוא הושלח לתא סגור, מחובר למכונת הנשמה של "שארית", כדי לשמור על מצבו יציב. גם את המעגל המודפס, היא מצאה, והיה לה תוכנית. ויליאם יוכנס בתור וירוס לתוך משחק שחברת פאזבר תשחרר. "חמישה לילות אצל פרדי, דרושים עובדים". כך, היא קוותה, הוא יתאחד עם השחקן ויהפוך אותו לבובתו. וזה עבד, חלקית. הפציינט הראשון הצליח לחמוק מאפטון בעזרת לדחוף את ראשו למגרסת נייר, אבל הנסיין השני, הראה סימני הצלחה גדולים יותר. ונסה. ונסה עבדה בחברה בה פיתחו את המשחק בו ויליאם היה. קלרה שמה לב אלייה כמטרה נהדרת להיות חלק ממשפחת אפטון המחודשת, בתור אליזבת. במהלך הניסוי ויליאם הצליח להשתלט עלייה, ובניגוד לאחרים עם רצון חזק יותר, היא נפלה על ברכייה ונכנעה לאפטון. אבל מישהו אחר החל לחתור תחתיה. גרגורי, הרובוט-ילד שלה. משהו גרם לו להשתנות. והוא וחברתו החדשה קאסי, יהוו לה איום. אבל היא לא תיתן לזה יד. היא תדאג לחורבה.

השפעה תרבותית

ויליאם אפטון הוא דמות אהובה בקרב קהילת הקוספליי של "חמישה לילות אצל פרדי", ורבים ממעריציו לובשים את חליפת הספרינגלוק הייחודית שלו, או את בגדיו הסגולים, שכן כמו הייתו אפטון, הוא גם "האיש הסגול". גרסותיו השונות והמקוריות במהלך השנים גרמו לאנשים רבים מהקהילה ומחוצה לה להתחבר לוויליאם, לאהוב אותו ולהעריך אותו. ערוץ היוטיוב "the Game theorists", של יוצר התוכן מתיו פטריק, תרמה רבות לבניית אישיותו של ויליאם כדמות מרכזית בסדרת המשחקים.

עיבוד קולנועי וספרותי

ויליאם מופיע בכמה ספרים שנכתבו על ידי סקוט קות'ון, לרוב לא באופן ישיר אלא בעקיפין. באפריל 2015 הוכרז על עיבוד קולנועי לסדרת המשחקים "חמישה לילות אצל פרדי" שיצא ב-2023, בו ויליאם מגולם על ידי השחקן מת'יו לילארד.

קישורים חיצוניים וביאורים

• עוד על ויליאם אפטון, באתר fandom.com
• FNAF, The ULTIMATE Timeline (חלק 1)
• The Rise Of Afton (Ultimate Timeline) (חלק 2)
• BURN Them All (Ultimate Timeline) (חלק 3)
• A Family REBUILT (Ultimate Timeline Finale) (חלק 4)
• Five Nights at Freddy's Wiki, למידע נוסף על כל הקשור לחמשת הלילות אצל פרדי. (מתוך אתר fandom.com)