המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה
כאן לא אתר ויקיפדיה. דף זה נשמר אוטומטית מכיוון שבתאריך 2024-01-15 התקיים דיון האם למחוק אותו. לצפייה בדף המקורי , אם לא נמחק.
 |
אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך.
| |
| אנו דנים כעת בשאלה האם ערך זה עומד בקריטריונים להיכלל בוויקיפדיה. אתם מוזמנים לשפר ולהרחיב את הערך על מנת להסיר את הספקות, וכן להשתתף בדיון בדף השיחה של הערך. |
המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה הייתה השלב השני והסופי שבמלחמת העצמאות, והיא פרצה לאחר שצבאות ארצות ערב הסדירים פלשו אל שטחה של מדינת ישראל שזה עתה הוקמה, יום לאחר הכרזת עצמאותה ב-14 במאי 1948 אשר ראו בה כעילה למלחמה. שלב זה הוא גם התחלתו של הסכסוך ישראלי-ערבי המתמשך מעל ל-75 שנים.
מלחמה זו הסתיימה בניצחון ישראלי. העיר ירושלים, שנועדה להיות תחת שלטון בינלאומי לפי תוכנית החלוקה, חולקה בעקבות המלחמה. השכונות הערביות במזרח העיר והעיר העתיקה של ירושלים (כולל הרובע היהודי) נכבשו על ידי ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים, ואילו ישראל השתלטה על החלק המערבי של העיר, כולל מספר שכונות ערביות.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל אשר הייתה נתונה לשלטון האימפריה העותמאנית במשך כ-400 שנים נכבשת על ידי האימפריה הבריטית. מיד לאחר מכן, ניתנה הצהרת בלפור, לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כשלוש שנים מאוחר יותר בריטניה קיבלה מנדט מחבר הלאומים על ארץ זו.
ב-17 במאי 1939 פורסם הספר הלבן, לפיו בכוונת הבריטים להקים בארץ ישראל מדינה אחת עבור כל תושביה, היהודים והערבים, להגביל באופן חמור את עליית היהודים ולהגביל משמעותית רכישת קרקעות בבעלות ערבית, בידי יהודים. המסמך אושר על ידי בית הנבחרים ב-23 במאי באותה השנה, ברוב של 281 מול 181 והתקבל בזעם על ידי היישוב העברי בארץ ישראל שראה בו בגידה של הבריטים והפרה של התחייבויותיהם כפי שבאו לידי ביטוי בהצהרת בלפור. בספטמבר 1947 קבינט ממשלת בריטניה קיבל החלטה לסיים את המנדט הבריטי בשטח ארץ ישראל, ולפנות ממנה את הצבא הבריטי. דבר שהוביל להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית בכ"ט בנובמבר 1947.
לאחר שמנהיגי ערביי ארץ ישראל קראו לסיכול תוכנית החלוקה בכוח, החלו כוחות מזוינים בלתי סדירים מקרב הערבים יושבי הארץ לפעול ברוח זאת. הם תקפו יהודים בדרכים, בערים המעורבות וביישובים מבודדים כבר ב-30 בנובמבר 1947, למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, אשר נערכה ב-29 בנובמבר 1947, ובכך החל השלב הראשון של מלחמת העצמאות אשר הסתיים בניצחון היישוב היהודי אותו מכנים הערבים בשם אסון "הנכבה".
ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב היהודי בראשות דוד בן-גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אשר תיקרא "מדינת ישראל". מדינות ערב ראו זאת בתור עילה למלחמה ופלשו אל המדינה שרק נוסדה, ובכך החל השלב השני של מלחמת העצמאות אשר הסתיים בניצחון ישראלי.
המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי צבאות ערב והכוחות הישראלים התמקדו בעיקר בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות. הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב פסקו, אולם "צבא ההצלה", לא ראה עצמו כפוף להחלטות האו"ם, ותפס משלטים בגליל התחתון. צה"ל כמו צבאות ערב ניצל את ההפוגה להתעצמות צבאית ולהתארגנות מחדש, אך גם להפקת לקחים לנוכח התנסותו לראשונה בלחימה כנגד צבאות סדירים. הפוגה זו היטיבה עם צה"ל יותר מאשר עם הערבים.
בזמן ההפוגה התרחשו שלושה אירועים מהותיים: ב-22 ביוני הופגזה ספינת אלטלנה. ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה. ב-29 ביוני נערך טקס השבעה כללי לכלל חיילי צה"ל.
בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים בכדי למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא. במשך עשרה ימים, 9 עד 19 ביולי, התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה בעיקרה בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים" ובמהלכן ביצע צה"ל מספר מתקפות נגד חיילות המשלוח הערביים וכוחות צבא ההצלה, במהלכן השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון[1], אולם ממשלת ישראל החליטה להסכים להפוגה עוד בטרם הערבים הסכימו לה[2]. ב-19 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה[3].
ימים מספר לאחר תחילת ההפוגה פתח צה"ל במבצע שוטר, שמטרתו הייתה הסרת ה"פקק", שיצרו מספר כפרים ערביים מצפון לזכרון יעקב, בכביש תל אביב-חיפה (כביש 4). בנוסף, בהפוגה זו התחוללו לא מעט קרבות בין צה"ל ל"צבא ההצלה". לאחר שנכשל בפתיחת הדרך לנגב במבצע גי"ס, צה"ל פעל לחיזוק כוחו הצבאי ועמידותו של הנגב המנותק: במבצע אבק הוחלפה חטיבת הנגב בחטיבת יפתח, והועברה לנגב כמות גדולה של אספקה. כן נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל, ולגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גויסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגויסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו. התארגנות משמעותית אחרת, אשר התבצעה באוגוסט, הייתה הקמת דרג ה"חזית", צפון, תיכון, מרכז ודרום, בין המטכ"ל לחטיבות.
בימי ההפוגה השנייה הגיע לישראל הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם. הוא הציג תוכנית, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערבים ובינאום ירושלים (כלומר הפיכתה למתחם בשליטה בינלאומית מתמדת). תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ב-2 באוגוסט 1948 הכריז שר הביטחון דוד בן-גוריון על שטח ירושלים וסביבותיה שתחת שליטת צה"ל כ"שטח מוחזק" ומינה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים[4]. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח ברנדוט על ידי חוליה של אנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, וחיסלה את קיומם הנפרד של האצ"ל והלח"י בירושלים.
ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריז. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם, שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל.
במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האוויר את יישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה, ולאחריה יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (ביניהם מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, הביס את הצבא המצרי ומוטט את "צבא ההצלה". שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה הקצרים, ובקיום קשר הדוק בין המבצעים הצבאיים של הצבא הישראלי, למאבקים שניהלה ישראל בזירה המדינית. החל מסיום מבצע חורב ב-8 בינואר 1949, ועד להשלמת החתימה על הסכמי שביתת הנשק עם המדינות הערביות השכנות, לא התנהלה לחימה בהיקף נרחב בין הצדדים היריבים בארץ ישראל.
הסכמי שביתת הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות
הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לשכנותיה, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, בעקבות מלחמת העצמאות, הם הסיום הרשמי של מלחמה זו. הסכמים אלו ידועים גם בשם הסכמי רודוס.
ב-16 בנובמבר 1948 פנתה מועצת הביטחון לצדדים בדרישה תקיפה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק, וב-29 בדצמבר קיבלה החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות ערב, בחסותו של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ'. ב-12 בינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי רודוס (מכאן שמם - "הסכמי רודוס"). השיחות ארכו שישה חודשים והסתיימו ב-20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם עם סוריה, שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והסתיימה ב-10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת במבצע עובדה. באופן רשמי הסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון.
בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד מלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1948: תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, בני מוריס, עם עובד, 2010.
- שתי המלחמות של 48׳
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אריה גלבלום, האינטרס הישראלי נגד הפוגה, הארץ, 15 ביולי 1948
- ^ הערב ב=7 צריכה להתחיל ההפוגה בכל הארץ, הארץ, 18 ביולי 1948
- ^ אריה גלבלום, הפוגה - ומה התנאים?, הארץ, 18 ביולי 1948
- ^ שלטון צבא ההגנה לישראל בירושלים, מנשר מס' 1 ומנשר מס' 2, 2 באוגוסט 1948, ע"ר 12 עמוד 65, 66.