בשבוע שעבר חזרנו מביקור בן שבועיים ביוון, שנסתיים בביקור בכיכר סינטגמה באתונה כשעה לפני שהתפרצו בה המהומות הקשות ביום א' האחרון. בביקורנו שוחחנו עם חברים יוונים רבים משכבות שונות בציבור, ולמדנו כמה דברים חשובים באשר למאבקים:
- כלכלה אחראית: אינני מתומכיה של ממשלתנו הנוכחית ושל משנתה החברתית, הכלכלית והמדינית, ויש לי ביקורת כלפיה רבה על שגיאותיה, מחדליה ועוולותיה החברתיות כלפי פנים, (ושבעתיים מכך- כלפי חוץ, ביחס לפלסטינאים ולערבים.) עם זאת, כשאני משווה את התנהגותה הכלכלית והשלטונית לזו של ממשלת יוון, אני מרגיש שראוי לפרגן לה על התנהלותה האחראית בתחום הכלכלי. הרעיון שמדינה יכולה להגיע לפשיטת רגל כלכלית נשמע הזוי, אבל זה מה שקרה ליוונים! שמענו ביוון איך ממשלתה שיקרה והסתירה מהציבור-וגם מהאיחוד האירופי-את הפסדיה חסרי האחריות; שמענו איך הבטיחה לאזרחיה ריבית של 18% על אגרות החוב שלה, בידיעה ברורה שאין בידיה לשלם אחוז דמיוני זה; שמענו כיצד זלגו סכומי עתק מהכנסות המדינה לידיהם של אנשי הון ושלטון מושחתים; שמענו כיצד אין דין, אין דיין ואין אחריות ציבורית או פלילית על האשמים באסון. וראינו את התוצאות ההרסניות של ההפקרות השלטונית: פגשנו מחוסרי בית צעירים רבים פושטים יד ברחובות (48% אבטלה בקרב הצעירים!) ; שמענו מחברינו איך הפנסיה שלהם נשחקה עד דק; מחבר איש עסקים שמענו איך שליש מערך החברה שלו נמחק תוך שנה, והוא עדיין רואה עצמו בר מזל לעומת חבריו; דברים כאלו לא קרו בישראל. התנערותה הראויה-לגינוי של ממשלתנו מאחריותה החברתית אינה מתקרבת כלל להפניית-העורף הקיצונית של ממשלת יוון לאחריותה. שומה עלינו להמשיך ולהיאבק על חלוקה צודקת בישראל, אבל גם לזכור את התמונה הרחבה יותר.
- סולידריות. בצד האסון, ראינו את התעוררותן של סולידריות ושל ערבות הדדית נוגעות- ללב. דוגמאות בודדות: עשרות מטפלים במכון אדלר באתונה, התארגנו להציע טיפול נפשי בחינם לאנשים שאין ידם משיגה לשלם עבור טיפול; הכנסיה אוספת בסופרמרקטים תרומות מצרכים לשם סיוע לרעבים; רבים מבני שיחנו אמרו שעכשיו הם יכולים להבין טוב יותר את מצוקת האחר, ומנסים לעזור בידיעה ש"אתה היום-אני מחר".
- הצורך הקריטי בבקרת האזרחים על ממשלתם. אמרו חברינו: " הממשלה שיקרה במשך שנים, פיזרה מסך עשן, הבטיחה הבטחות-סרק—אבל לא היו לנו כלים להבין את התרמית ולגבש דיעה עצמאית". אני למד מכך כמה חשובים ערוצי תקשורת שאינם ממשלתיים, שיש בהם מידע וניתוח עצמאיים, כדי שלא נהיה תלויים במידע מוטה. יתר על כן: כמה חשובים לימוד וחינוך בתחומי החברה והכלכלה, כדי למנוע אסון. אתרים כמו 14J וניתוחים כמו של צוות ספיבק-יונה הם חיוניים כדי שנדע בעוד מועד מה עלול לקרות, ונקדים תרופה למכה. המאבק כיום ביוון הוא מאוחר מדי, משום שהקהל העיוור לשלא ראה בדמן את המתרחש, ולכן לא פיתח בעוד מועד עוצמה אזרחית שתגביל את ההפקרות. לא החברה האזרחית יצרה את האסון, אבל בכך שלא אבחנה את המצב ולא נאבקה בנחישות היא תרמה לואסון.
- כיסוי תקשורתי בלתי תלוי: המאבק ביוון קיבל כיסוי תקשורתי ביקורתי, שהציג את ההפגנות כהתפרצות חוליגנים שורפי בתים, משליכי בקבוקי תבערה ובוזזי חנויות. חברינו שהשתתפו בהפגנה אמרו שמתוך מאות האלפים שהיו באיזור הפרלמנט, רק כמה מאות (לא מן הנמנע שחלק מהם היו פרובוקטורים של המשטרה)התנהגו באלימות, בעוד הרוב המכריע-והם בתוכו- היה קורבן לאלימות המשטרה. התקשורת הבליטה את מעשי החוליגנים והעלימה את הרבבות שהפגינו בצורה מכובדת ובלתי אלימה. הלקח: להון-שלטון יש כלים להציג כל מאבק עממי כאלים ופרוע. לכן אסור למאבק ציבורי להסתמך רק על תקשורת חיצונית, ועליו לבנות תיעוד עצמאי.
- החובה לדבוק באדיקות באי-אלימות. אלימותם של מעטים כלפי השוטרים משמשת צידוק לשלטון להפעיל אלימות-נגדית בהיקף נרחב בטענה של הגנה עצמית.יתר על כן, תמונות של יחידים המשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים מעוררות ביקורת גם אצל מי שעשוי לתמוך במאבק, כולל בקהיליה הבינלאומית. כדי למנוע זאת, חיוני שבעימותים כאלו תהיה הימנעות קנאית מאלימות, ושלא נשחק לידי הצד השני על ידי כך שנפעיל אלימות. ריסון הדחף להגיב בזעם דורש חינוך, הסברה, מנהיגות ונוכחות מסיבית בקהל של אנשים שחשוב להם למנוע תוקפנות. ללא בסיס שהוכן מראש בקפידה, אין להתפלא אם ימצאו בקרבנו כאלו שיחשבו שנכון לתקוף את הצד השני.
- אסטרטגיה: התרשמותנו הייתה שלמרות עומק המחאה והתסכול בשנתיים האחרונות , אין, ולא הייתה, למתנגדי הקו הממשלתי אסטרטגיה ברורה כיצד לסכל את צעדי הממשלה לאורך זמן. (כאמור, ממילא עכשיו מאוחר מדי. מאבק אפקטיבי חייב היה להתחיל לפני זמן רב! ). הפגנות המוניות, שהתקיימו בשפע, אינן אסטרטגיה! כדי שמאבק על סוגיה כה מורכבת כחוב הלאומי של המדינה יהיה אפקטיבי, נדרשים שילוב של כוחות מפלגתיים ותנועות שמחוץ למפלגות, מאמצים מדיניים, כולל ברמה האזרחית ("ערוץ 2"), מאבק פרלמנטרי, שימוש בבתי המשפט, הצגת תכניות חלופיות, שימוש בכלי מאבק כגון שביתות , שביתות-מסים, אי-ציות אזרחי, חרמות ןוכן'. דרושות 'עסקאות חבילה' בין הממשלה, המעסיקים, החברה האזרחית, בעלי הון וכדומה., ונדרשת מעורבות ציבורית עמוקה בקביעת הרכב הפרלמנט ותהליכי החקיקה , ביחוד על ידי "כיבוש הפרלמנט" על ידי החברה האזרחית. אלו דורשים תכנון, תיאום, איסוף משאבים, לוגיסטיקה ומנהיגות. בלא אלו , ההפגנות ההמוניות, מרשימות ככל שיהיו , הן בגדר 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'.
"אתרים כמו 14J"
אפשר לינק?
צירפתי לינק. תודה, נחי