תנופת המחאה החברתית בישראל הואטה, כך נדמה, וההתפעמות הגדולה שהתגודדה סביבה החלה להתפוגג. לכך בדיוק קיוו ופיללו שומרי הסטאטוס-קוו: הם בנו על כך שהתסיסה תגווע מעצמה. הם סמכו על שלושה מרכיבים שמאז ומתמיד הרגיעו וניחמו את אבירי הסדר הקיים כנגד התקוממות תובעי השינוי: עקומת ההתפתחות הטבעית של מחאה, חילופי העיתים והאופי האנושי.
לכל תהליך פוליטי יש מסלול התפתחות או ציר חיים של התחלה אמצע וסוף. כך גם למחאה חברתית שפורצת צעירה ורעננה לתודעה הציבורית ונישאת על גלי אהדה והתלהבות רחבי היקף. אך גילה הצעיר של המחאה בא לידי ביטוי גם באופיה הפזיז, הספונטאני והבלתי ממוקד. מחאה כזאת בראשיתה היא חצופה, מתריסה ובועטת. היא יותר נגד מאשר בעד, יותר רגשית מאשר שכלית ויותר דורשת מאשר מציעה. בשלב הנעורים שלה, מחאה חברתית עשירה בדיאגנוזה (מה לא בסדר) מאשר בפרוגנוזה (איך יכול להיות אחרת). זעם ההתנגדות וחדוות ההריסה הם מאחדים ומשחררים. אבל הנעורים חולפים וכל אדם מתבגר בקצב שונה ומתפתח בכיוונים אחרים. המחאה המתבגרת חייבת לעבור לשלב הבנייה והיצירה, ואלה כבר מצריכים אחריות, מחוייבות, יצירתיות ומעבר מעליצות המרי לזהירות השיקום. בעוד התסכול מהקיים הינו מאחד, חזון העתיד הוא מפצל: אי צדק ואי שוויון היום נחווים על ידי כל המוחים באותו אופן. צדק ושוויון מחר נהגים על ידי אנשים שונים אחרת לגמרי. כך הולכת ונפרצת אחוות המחאה ככל שימיה מתקדמים. ככל שמתארך המאבק, מתהווים מחנות, נמתחים קווי שבר ונחשפים פערי זהויות שנבלעו או הוסתרו באשליית האחדות של הריגוש הראשוני. זוהי עקומת התפתחות טבעית של כל מחאה ואם היא איננה מופרעת על ידי גירויים חיצוניים כמו ניסיונות כוחניים לפזרה, היא תגיע לזקנתה ותמות מות נשיקה.
חילופי העיתים אינם רק ייחולם של מגיני המצב הקיים לגשם ולקור. הם בעיקר האבחנה שלכל התרחשות יש קונטקסט, גם למחאה חברתית. היא גואה ומתפרצת בהלך רוח ציבורי מסויים, בציפייה חברתית לשינוי, בתחושה כללית שאפשר להזיז דברים, מצירופי נסיבות שמתחילים מאירוע פעוט כמו מיאון של רוכל ירקות לפנות סחורה ועד לקריסת רודנים. הצלחה של מחאה תלוייה בחיבור הנכון של נכונות והזדמנות: במודעות של המוחים להשלכות יוזמתם והתמדתם במאבק מצד אחד, ובתזמון של יציאתם לדרך. המפגש הזה חייב לקרות בנסיבות המתאימות ביותר או בעיתוי הבשל ביותר: כאשר הכרת המוחים ונאמנותם ליעדים חוברים ומגובים לתחושת מיאוס רחבה בציבור ולהמשך אקטיבי של אי שוויון ואי צדק על ידי הממשלה. אם הנסיבות משתנות והעיתוי המתאים חולף, יהיה קשה מאד למוחים לשמר ולהתמיד את מחאתם.
אבל את עיקר יהבם תולים אלה החוששים מהמחאה החברתית באופיו של האדם. ברירת המחדל האנושית היא לשמר את הקיים ולא לחולל מהפכים. הקיים הוא מוכר ונוח, גם מוכר מעוות, מפלה ומשחית. שינוי הוא מפחיד, לא מוכר ולא רגיל גם אם הוא טומן הבטחה או שיפור. בני אדם נוטים, באופן מודע או לא מודע, להצדיק ולתרץ לעצמם ולאחרים את הכשלונות של המערכת החברתית, הפוליטית והכלכלית בה הם חיים. זוהי מעין מערכת שימור עצמי שדבקים בה גם אלה הסובלים ונאנקים תחת המצב הקיים, לעיתים מזומנות אפילו יותר מאלה שנהנים מהעיוותים בו. קיימים מספר הסברים אפשריים לפרדוקס הצדקת הקיים וניתן לכנסם לשלוש קטגוריות מרכזיות: הכרתית, להבטיח וודאות וליצור השקפת עולם יציבה ומוסדרת; קיומית, להדוף איומים ולחוות סביבה בטוחה ומקובעת, וחברתית, תחושה של שייכות והתחברות למסגרות מוכרות. כל ההסברים האלה גורמים לאנשים להדחיק את תחושות אי שביעות הרצון והקיפוח שהם חשים. בהרבה מקרים מוסברת האחיזה בסטאטוס קוו כחוסר ברירה, מצב זמני, גזירה משמיים, או בעזרת ערבוב של הקיים עם מה ש"צריך להיות". במקרים אחרים מוסבת האחריות למצב הנחות מהמערכת לאינדיבידואל, או מגורמי הנזק לקורבן. בשל היעדר תמונה ברורה של מציאות אחרת, קיימת נטייה לקבל ולאשרר את הקיים בשל ההתרגלות אליו וכל מאמץ לשנותו נתפס לא כיוזמה לתיקון עוולות אלא כניסיון לערער אפילו את המעט שיש.
אלה הן סיבות אפשריות להאטת תנופתה של המחאה החברתית בישראל בשלב זה. מה ניתן לעשות כדי לחדש את המומנטום ולהמשיך במשימת שינוי סדר העדיפויות בחברה הישראלית? יש הטוענים כי כדאי לקפל את הדגלים, השמיכות והאוהלים, להמתין בסבלנות לבחירות הבאות ואז להעניש את כל מקבלי ההחלטות הנוכחיים. זוהי מסקנה מובנת אך חסרת שחר וחסרת תכלית. ברור לדבקים בדרך זאת למי הם לא יצביעו בבחירות הבאות, אך למי הם כן יהינו להצביע? זוהי שוב, האופציה הלא בוגרת של לקום על הקיים מבלי לארגן חלופה. חשיבות הצלחת המחאה היא בכך שכל שילטון שייבחר יידע בוודאות כי אינו יכול להמשיך את העסקים כרגיל וכי נוא פועל תחת עינו הפקוחה והאקטיבית של הציבור. מחאה ציבורית פעילה היא במילים אחרות יישומה של הדמוקרטיה הישירה והכפפתה של הפוליטיקה הפורמלית תחת ריבונותה של הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית.
מה שצריך להיעשות מיידית וללא המתנה לצו הבוחר, הוא להיענות לשלושת האתגרים ששומרי הסטאטוס קוו ייחלו להם: לכוון את המחאה לשלב התבגרות חכם ומושכל ; ליצור מחדש את החיבור בין נכונות והזדמנות, ולרתום את הנטייה הטבעית להצדקת הקיים כמנוף להבאת השינוי. איך עושים את זה? התבגרותה של מחאה באה לידי ביטוי בהתמסדות, בהפיכתה מתנועה לארגון, ובהעמדת תוכנית כוללת, ישימה ומובנת כאלטרנטיבה למצב הקיים. התבגרות המחאה היא המעבר מהקיטור של "למה ככה?" לתוכחה של "למה כך ולא אחרת?".
החייאתו של החיבור בין נכונות להזדמנות היא בידי מנהיגות המחאה. אחריותם המרכזית היא לחדד יום יום את הרלבנטיות והממשיות של אי הצדק החברתי וסדר העדיפויות הלאומי. הם חייבים, כמו שעון מעורר וכמו זבוב הבקר המציק מהמשל של סוקרטס, לנקר את המצפון הישראלי ולנעוץ כל יום את הסיבה למחאה בראש סדר היום, לא לתת לה להישמט ולא להיקבר תחת אמתלות ותירוצים אחרים. מקבלי ההחלטות ינסו השכם והערב להסיח את דעת הקהל בלהטוטי מדיניות אך קברניטי המחאה צריכים להיות שם בכל התפתחות ובכל תימרון כדי להגן בגופם על חיוניותה של המחאה. מצד שני, אסור שנכונות הגייסות לשאת בעול המחאה תילקח כמובנת מאליה. היא צריכה להיבדק, להתרענן ולהתחדש שוב ושוב באמצעות אירועים, סדנאות, מפגשים ודיונים בין קבוצות שונות בציבור שינצלו את הזדמנות אי שביעות הרצון המשותפת כדי להכיר האחד את השני ולשאוב עידוד הדדי מקבוצת ההזדהות החדשה שלהם.
אופיו של האדם קשה לשינוי. את ההיצמדות העיקשת לקיים ניתן יהיה להמיר בתחושה שהשינוי הוא הכרחי,מעשי וקרוב. כלומר, לשכנע כי השינוי המוצע הוא הוא המערכת החברתית, פוליטית, כלכלית אליה אכן ראוי וחיוני, וכי הנסיבות העכשוויות הן "קלקול" או מוטציה של מה שבאמת אנו ראויים לו. המאבק צריך להיות מנוסח ומעוצב כיוזמה להשבת הביטחון והיציבות ולא ניסיון ליצור מצב חדש, ניסיוני, הרפתקני ולא ברור. הבלטת מסמך מכונן ומשותף ברוחו לכל שכוות הציבור כגון מגילת העצמאות וההבטחה לצדק ושוויון חברתי הגלומה בה, עשויה למנף את המוטיבציה לשינוי ולמזער את הנאמנות לחוסר השוויון הקיים. כל הגורמים האלה יחד, עיצוב פרוגרמה מקיפה וישימה לשינוי, השארת אי השוויון על סדר היום הלאומי ומיסגור המחאה כהשבת הביטחון והיציבות על כנם עשויים להתניע מחדש את רכב המחאה החברתית לפני שהנתיב ייסגר סופית לתנועה.