דוגמאות למאבק בלתי- אלים בהיסטוריה היהודית

המאבק הבלתי -אלים לא הומצא על ידי מייצגיו הבולטים ביותר, המהטמה גנדהי ומרטין לותר קינג.  לכל אורך ההיסטוריה, ובכל העמים, היו יחידים וקבוצות אשר, בהיותם נתונים למציאות-של –עוול, בחרו להיאבק כנגדה בנחישות ובמסירות, אך בלא להפעיל כלי -נשק.  חלקם עשו כך מטעמים אידיאולוגיים, אך רובם בחרו בכלים אלו מטעמים פרגמטיים.  ישנן מאות דוגמאות למאבקים מוצלחים כאלו (שנאספו ונותחו על ידי החוקר והתיאורטיקן הגדול פרופ' ג'ין שארפ).  הניסיון ההיסטורי הראה שמאבקים לא -מועטים כאלו הביאו  לתוצאות מרשימות, הן בהשתחררות מכיבוש זר, הן בסילוק משטרים רודניים, הן בהתגברות על אפלייה והן בתיקון עוולות חברתיות אחרות.  כמו כן מראה הניסיון שהמחירים שמאבקים כאלו גובים מכל הצדדים הם  נמוכים לאין -שיעור נמוכים ממחירם של מאבקים אלימים.  יתר על כן, משהושגה מטרת המאבק קטן הסיכוי שהרודנות שנפלה תתחלף ברודנות חדשה, וגדל הסיכוי שהחברה שהשתחררה תהיה דמוקרטית יותר; וזאת מכוח העובדה שהמנהיגות במאבקים בלתי אלימים נוטה מטבעה להיות מבוזרת יותר ובעלת אופי דמוקרטי ומשתף, ולכן עצם המאבק הבלתי אלים מהווה חינוך לדמוקרטיה של החברה הנאבקת .

נביא דוגמאות בלתי-ידועות מן ההיסטוריה היהודית, מתקופת המרד היהודי נגד הרומאים, כפי שתיעד יוסף בן-מתתיהו.  הערותיי בסוגרים באותיות נטויות ומוקטנות נועדו להאיר פנים שונות של המאבק הבלתי אלים.

"…פילטוס (הנציב הרומי ביהודה בשנים 26-36 לספירה, אשר צלב את ישו.) , אשר נשלח לארץ יהודה על ידי טיבריוס כנציב, ציווה להכניס לירושלים–בחסות הלילה ומכוסים במעטה–את צלמי הקיסר…(התנהגות אופיינית של שלטון במצב של עימות עם הנתינים, המשלבת עורמה וכוחנות).    כאשר האיר היום עורר מעשה זה מהומה עצומה בקרב היהודים.  אלה שבקרבת המקום היו אחוזי תדהמה, כי בעיניהם נרמסו בכך חוקיהם האוסרים להציב כל צלם בעיר; ולשמע זעמם של בני העיר  נהרו המונים מן הכפרים אל העיר (התעוררות ראשונית בלתי מאורגנת) ומשם מיהרו היהודים לצאת לקיסריה אל פילטוס, והתחננו בפניו שיסלק את ניסי הצבא מירושלים ויכבד את חוקי אבותיהם. (הפגנת המונים וניסיון להידברות).   כאשר סירב פילטוס לבקשתם השתטחו לפני ביתו, וחמישה ימים וחמישה לילות תמימים שכבו כך ולא משו ממקומם  (ההידברות נשברת;  הנאבקים עוברים לאמצעי תובעני יותר:  sit-in,  או שביתת-שבת , או, ליתר דיוק, שכיבת-שבת).

ביום שלאחר מכן התיישב פילטוס על הבמה באצטדיון הגדול וקרא לעם לבוא אליו, כאילו בכוונתו להשיב להם תשובה; אך לחייליו, שנשקם בידם, הורה באמצעות סימן מוסכם מראש לכתר את היהודים ( תגובה אוטומטית של שלטונות לנוכח מאבק בלתי -אלים עממי   היא הפעלה משולבת של הולכת שולל, הפחדה ואיום בשימוש בכוח.)כאשר מצאו היהודים את עצמם מכותרים במערך של שלוש שורות של חיילים,  הוכו באלם למראה בלתי-צפוי זה (ההפחדה משתקת את הנאבקים);  לאחר שפילטוס הזהירם כי יצווה לטבוח בהם אם לא יכניסו את צלמי הקיסר לעירם, סימן לחייליו לשלוף את חרבותיהם (הסלמה מצד השליט ואיום ישיר באלימות). היהודים, כאילו קבעו זאת מראש, נפלו ארצה כאיש אחד, פשטו את צוואריהם וזעקו כי נכונים הם למסור את נפשם ובלבד שלא יפרו את חוקי תורתם ( השיתוק מתחלף בנחישות; תגובה עממית רחבה, גם כשאין מנהיגות;  סירוב להשתמש בכוח נגדי ונכונות לכל קרבן).     משתאה ליראת שמים נחרצת זו ציווה פילטוס לסלק מיד את נסי הצבא מירושלים"[1]. (העוצמה המוסרית והנפשית של הנאבקים מביאה את השליט להעריך את יריביו ולהבין שאין בכוח הכלים האלימים שבידיו  להרתיע אותם.  התוצאה:  התקפלות החזק-לכאורה מפני החלש  ). 

מקץ כמה שנים עלה לשלטון הקיסר גאיוס קליגולה, מהקשים בקיסרי רומי, אשר "…דרש שיחשבוהו לאל וגם יפנו אליו בשם זה, ובהורגו את בכירי האצולה כרת את צמרת המדינה, אף הרחיב את פשעיו לארץ יהודה; ואכן שלח את פטרוניוס (נציב סוריה בשנים 39-42)  בראש צבא לירושלים להציב פסלים בדמותו במקדש, וציווה, אם יסרבו היהודים לקבלם, להרוג את הסרבנים ולמכור את שאר העם לעובדים (הפעם בא השליט עם מדיניות אלימה מתוכננת). … פטרוניוס יצא  איפוא עם שלושה לגיונות וחילות עזר סוריים רבים מאנטיוכיה לארץ יהודה… עד מהרה אחזה אימה בכולם, כי הצבא עמד כבר בשערי פטולמאיס (עכו). ..היהודים על נשיהם וטפם התאספו במישור שלפני פטולמאיס, והתחננו אל פטרוניוס, ראשית על חוקי אבותיהם, ואחרי זה על נפשותיהם…" (שוב, התכנסות עממית בלתי אלימה תוך נסיון הידברות).

פטרוניוס התרשם , השאיר את צבאו בעכו ו -"…זימן את העם ואת כל נשואי הפנים לבוא אליו לטבריה. (השליט מתרשם מן העוצמה המוסרית והמעשית של הנאבקים, ונוקט צעדים להידברות תוך הפחתת האיום ומניעת הסלמה). הוא  תיאר להם   את עוצמת רומא ואת איומיו של קיסר,ויתר על כן, אף הראה להם את חוסר התבונה שבדרישתם:  בעוד כל שאר העמים הסרים למשמעתה של רומא הציבו בעריהם …את פסלי קיסר, רק הם לבדם המרו את פיו, והתנהגותם מגלה את יהירותם שיש בה משום התמרדות…(הגדרת הנאבקים כמתמרדים או פורעי חוק מיועדת להפחיד אותם ולהרתיעם, וכן מכשירה את הקרקע לנקוט כנגדם באלימות).   העם זעק כי הוא נכון לסבול כל סבל למען התורה.  פטרוניוס השתיק את זעקתם ושאל:  "התילחמו, אם כן, בקיסר?"    ( ניסיון "לסחוב את היריב בלש/ון" כדי לגרור אותו לאמירות שלא התכוון אליהן ולהצדיק בכך צעדים אלימים).  תשובת היהודים הייתה כי הם מקריבים פעמיים ביום קורבנות לשלום  הקיסר ולשלום העם הרומי, אך אם הוא רוצה להציב את הצלמים עליו להקריב תחילה את העם היהודי כולו, כי הם מוכנים ברצון למסור את עצמם, על  נשיהם וטפם, לשחיטה.  (מיקוד התביעה:  המאבק מכוון באופן ממוקד כנגד הצלמים, ולא כלפי שלטונו של הקיסר).  בשומעו דברים אלה נמלא פטרוניוס פליאה וחמלה על האנשים ועל דבקותם במצוות תורתם, דבקות שאין למעלה ממנה, ועל עמידתם האיתנה אל מול פני המוות."  (הנחישות והאומץ של הנאבקים מעוררים כבוד אצל יריביהם, ועשויים לגרום ל"היפוך הלב".  גנדהי  ראה את "היפוך הלב" של הצד השני כתועלת העיקרית של מאבק נחוש בלתי אלים.)

המשא ומתן בין פטרוניוס לבין העם נמשך ימים רבים.  (המשא ומתן הופך לשביתת- שבת מתמשכת, שיש לה מחיר כלכלי לשני הצדדים;  נוצרת התמודדות-כוח בין צדדים בלתי- שווים, שבה מצפה כל צד שמשנהו ימצמץ הראשון ).  " בראות פטרוניוס כי  העם איננו מוותר , וכי קיים חשש שהארץ  תישאר לא זרועה, שהרי זה חמישים יום שוהה העם אצלו בבטלה, והימים ימי זריעה,  זימן לבסוף את כולם יחד ואמר:  "מוטב שאנוכי אסתכן, אולי אצליח בעזרת האל לשדל את קיסר, ואשמח יחד אתכם על שבאה לנו ישועה;  אך אם תבער חמתו נכון אני למסור את נפשי להצלת נפשות כה רבות".  (היפוך-הלב הופך להזדהות שלמה עם היריב, עד כדי נכונות להיענש).  הוא חזר עם חילו מעכו לאנטיוכיה,, כתב לקיסר והוסיף שאם גאיוס אינו רוצה לאבד הן את הארץ הן את אנשיה, עליו להרשות ליהודים לשמור את תורתם ולבטל את הגזרה."   למרבה המזל נרצח גאיוס הזועם קודם שהספיק להעניש את הנציב  על סרבנותו.  [2]

בשני המקרים מתחיל העימות בהפגנה גדולה שקטה תוך קיום ניסיון להידברות.  ההפגנה היא אמצעי של מחאה ושכנוע. אמצעים אלו הם הפחות עוצמתיים מבין מכלול הכלים למאבק.  כשההידברות נכשלת, מסלימים  הנאבקים  את המאבק ועוברים לשביתת- שבת;    שביתה היא צעד אקטיבי שבו מפסיקים השובתים לשתף פעולה או להסכים בשתיקה  עם המצב הקיים.  זהו אמצעי התובע מן הנאבקים קורבנות ורמת הסתכנות גבוהות יותר מאשר הפגנות, אבל בכוחו לערער את כוח השליט:  כשהשליט מגלה ששלטונו תלוי בנכונות העם לשתף עימו פעולה, עליו להיערך מחדש.   אם הוא מאמין ש"מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח", יסלים, ויגלה שככל שהוא ברוטלי יותר כן הולך כוחו שלו ומתערער מול העוצמה המעשית והמוסרית של יריביו.    אם הוא שקול יותר, יעריך את המצב החדש,  וינסה לנקוט צעדים שיהפכו את שלטונו לקביל יותר בעיני נתיניו.  אלו אינן אגדות רומנטיות כי אם תהליכים ממשיים שכל צפייה במהדורת חדשות בטלביזיה  מראה אותם.

 


[1] .   (יוסף בן מתתיהו:  תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני, פרק תשיעי, 169-174.  תרגום:  ליזה אולמן.  כרמל).

[2]  שם, פרק 11, 184-201.

פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *