כניסה > מאמרים וקישורים
כניסה :: מאמרים וקישורים	צרו קשר :: מי אני? :: English

במוצאי שבת לפני שבוע, לאחר שראיתי בטלוויזיה את הדיווח על הפיגוע השני באותו ערב, לא הצלחתי למצוא לעצמי מנוחה. הרגשתי שדיכאון או התעלמות אינם האפשרויות היחידות. הכנתי שלט שעליו כתוב בעברית ובאנגלית "מוות לא מצדיק מוות" ולמחרת בבוקר נעמדתי ליד קפה "מומנט", מחזיק בשלט מול הנהגים שחלפו ברחוב עזה, מאטים את רכבם, מזועזעים מהחלונות שהתנפצו רק בלילה הקודם. אני לא פונה אל אלה שסיננו לעברי "אידיוט", אמרו "שמאלני יפה נפש", או צעקו "כהנא צדק". אני פונה אל אלה שהינהנו בראשם או זקרו בוהן בהסכמה. אני פונה אל אלה שהאמירה הזאת לכאורה מובנת מאליה בשבילם, אבל הם לא עוצרים לרגע לחשוב על משמעותה במסגרת ההתייחסות הנכונה למצב שבו אנחנו נמצאים. על האמירה "מוות לא מצדיק מוות" יש גם תגובות רציניות: "מה התוכנית שלך", ו"למה אתה לא אומר את זה לפלשתינאים". אך בבסיס האמירה הזאת אין תוכנית לפתרון הסכסוך. זו הצהרה מוסרית, שאינה נשמעת בימים אלה. הימין מאשים את הערבים באלימות. השמאל מאשים את ממשלות ישראל בכיבוש. שני הצדדים מצדיקים מוות של אחד הצדדים, כל אחד ונימוקיו הוא. השמאל והימין בישראל מגיבים לאמירה "מוות לא מצדיק מוות" באותה מטבע - "נכון, אבל". השמאל והימין בישראל רקובים מבחינה מוסרית. השמאל מצדיק את "הלוחמים בכיבוש" והימין מעודד את "צבא ההגנה". השמאל והימין כאחד מצדיקים הריגת בני אנוש, יהיו אלה תינוקות או חיילים. ככל שיחריף הסכסוך, כך תעלה צחנתם המוסרית ותכסה על כל אפשרות של ניסיון לפתרון. "אַל-מַוְת לָא יֻבַרִּרֻ אַל-מַוְת" (ערבית) - זוהי התשתית המוסרית לפתרון הסכסוך. השמאל והימין בישראל חייבים להזכיר זאת לעצמם כדי שיוכלו להגיע להסכמה ביניהם. האמירה מוות לא מצדיק מוות מושכחת באופן פעיל על ידי כל מי שאומר "נכון, אבל". אנחנו זקוקים ליהודים ולפלשתינאים שיבינו ויפנימו את ההבדל העקרוני שבין הצדקת האלימות ובין ההסבר של סיבותיה. המעבר בין "להצדיק" לבין "להסביר" מורכב וקשה, אבל בו בדיוק טמונה התקווה לפתרון. נחזור ונזכיר למנהיגים שלנו שהתייחסות לשאלות מוסריות אינה בגדר התפנקות, אלא היא הדרך היחידה להרגעת האזור. אם אותם מנהיגים, שמזינים את סחרחרת המוות שבה אנחנו דוהרים, יאמרו לעצמם, ואחר כך לעמם, כי מוות לא מצדיק מוות - הם כבר ימצאו פתרון. חנן כהן, בית שמש פורסם ב"הארץ" - מכתבים למערכת, 17 במרץ, 2002