כניסה > מאמרים וקישורים
כניסה :: מאמרים וקישורים	צרו קשר :: מי אני? :: English

זכות השוואת השואה

מאת מיכאל הנדלזלץ פורסם ב"הארץ" - מוסף ספרים, 10 באפריל, 2002 לסופר ז'וזה סראמאגו, חתן פרס נובל שמשך אליו הרבה זעם אחרי שהשווה את הנעשה בשטחים לאושוויץ, היה הרבה מה להפסיד. הוא אחד הסופרים הזרים הפופולריים בישראל, ואולי היחיד מהם שספריו מגיעים בקביעות לצמרת רשימת רבי המכר. את כל ספרי סראמאגו תירגמה לעברית מרים טבעון. "דברי ימי מנזר", שראה אור בעברית ב1990-, נמכר בכ23- אלף עותקים; "רפסודת האבן" (1992) - כ12- אלף עותקים; "הבשורה על פי ישו" (1993) - כ25- אלף עותקים; "שנת מותו של ריקרדו ריש" (1996) - כתשעת אלפים עותקים; "תולדות המצור על ליסבון" (1998) - כעשרת אלפים; "על העיוורון" (2000) - כ61- אלף (!), ו"כל השמות" (2002) - כ15- אלף. אכן, בתגובה על התבטאותו ירד ספרו האחרון שראה אור בעברית, "כל השמות", מן המקום השני למקום השביעי ברשימת רבי-המכר. סראמאגו ביקש סליחה על המלה "אושוויץ" מכל אלה שנפגעו מן השימוש בה. אך מעשהו, ככל שהיה בלתי רגיש או בלתי נבון, מעורר לומר משהו על כוחו המסמא של הדימוי. במחצית השנייה של המאה העשרים, עשיית שימוש בשואה כדימוי למצב המתרחש בימינו היא סוג של "נשק יום הדין". זוהי השוואה היפרבולית, כי השמדת היהודים היא המצב הקיצוני ביותר המתויק בזיכרון האנושי המודרני. "השואה", וכמוה "אושוויץ", ו"היטלר" - זה הנורא מכל. כטיעון בוויכוח אקטואלי, השימוש במושגי "השואה" בלתי יעיל בעליל וגם יעיל באופן קיצוני. בלתי יעיל משום שאחרי השימוש בו מוסט הוויכוח מן המוקד שלו - במקרה זה, המצב היום בשטחים - לעניין חשוב כשלעצמו אך לא רלוונטי לדיון: השאלה אם מותר לעשות בכלל השוואה כזאת. הוא יעיל מאותה סיבה עצמה: הוא מסיים את הדיון האקטואלי. מקובל לסלוד מן השימוש בהשוואת משהו המתרחש בשטחים למה שהתרחש בימי השואה גם מפני שכל מה שהיה שם הוא אירוע שעומד בפני עצמו, לא ניתן להשוואה או לרלטיוויזציה. בסייג אחד: אלה שטוענים שרמאללה לעולם אינה אושוויץ, לא מהססים להשוות את ערפאת להיטלר. אנחנו דוחים את ההשוואה בין רמאללה לאושוויץ לא רק בגלל שאלת המחאה "איפה תאי הגזים?" שהפנתה עמירה הס מ"הארץ" לסופר. יש כאן גם עניין של שיוך. הדבר הזה נעשה לנו, ועל כן זכות ההשוואה היא שלנו בלבד. בעיקר אנחנו סולדים מהיפוך התפקידים בדימוי, שבו יש קרבן וצורר. וזה נובע, כנראה, גם מהקיבעון האנושי בדימוי העצמי ובדימוי היריב, לא רק לנוכח השוואות נוראות כאלה. אם ננסה לראות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחי דוד וגליית, נראה ששני הצדדים רואים עצמם לעולם כדוד, החלש, המותקף אך המנצח, ואת הצד השני כגליית, החזק, התוקפן אך המובס בסופו של דבר. ואולי זו אחת הסיבות - בוודאי לא העיקרית שבהן - לאי-יכולת להתקדם לקראת פתרון כלשהו. ובסכסוך הזה אנו תוהים באימה על מקור יצר ההתאבדות ההרסנית של הפלסטינים, בשם אללה. גם אם נזכור את הנכונות של יהודים למות "על קידוש השם" (שעליו נחלקה גם החברה היהודית), אנחנו מסרבים להבין התאבדות שגוררת עמה מוות של חפים מפשע, רצח שאינו מבחין בין גברים, נשים וילדים. והנה ההשוואה: מעשה באדם שנועד להילחם בכובש זר אשר בא להעניש את בני עמו על מעשיהם הרעים. אותו אדם ניחן בכוחות על-אנושיים וסיוע אלוהי. הוא התגרה בכובשים, שרף את שדותיהם, לקח להם את שערי העיר והיכה בהם לא פעם ולא פעמיים, אבל גם התחתן עם אחת מבנותיהם (כתואנה להתגרות בהם, במצוות האל). בסופו של דבר הסגירו אותו בני עמו לידי האויב, ולמרות כוחו הרב גברו עליו האויבים בעורמה, בעיקר בגלל חיבתו לנשים וחוסר יכולתו לעמוד בהצקותיהן. כששללו ממנו את כוחו וכבודו ומאור עיניו, הוא אמר "תמות נפשי עם פלשתים" ומוטט את עמודי המקדש על עצמו ועל כל היושבים בו, אנשים ונשים. "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו". את הסיפור אפשר למצוא בספר שופטים, פרקים י"ג-ט"ז. זאב ז'בוטינסקי כתב על כך את הרומן "שמשון". אנחנו רואים עצמנו לעולם כשמשון, ולא מוכנים לראות את הפלסטינים במקומו. ועמודי הבניין מתמוטטים על כולנו.