האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציטזראלית 


ברך שלושים ואחד 
ריזיז־שם, שמות 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״פי 
ירושלים תשל״ט תל־אביב 




^וס£^ק 1.0 :>ץ:>א£ 

^:>ו^?ו £8 ^ 

נשיא הכבוד: 

יצחק נבוך - נשיא המרינה 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות מ״מ 

מאיר <דל) וברב ה פלאי 


שמשץ קלאדס, מנהל 


הכרך סודר ונדפס במפעלי דםוס םלאי בע״מ, גבעתיים־רמת-גן 

עוזרת למזכיר הפללי — אסתר קיסר! איסור התמונות — ישראל כרמל, ,\ 8.7 ו 
ציור ומיפוי — סחן לנדאו, ..^. 8 , יעל ממן, שרי קלאום; הגהות — 
ד״ר יעקב גולן, תנחום אבנר 


© 

כל הזכויות שסודות להוצאת, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, תצלומים והעתקות 
.ס!,! 0 א 1 מ 808 ז 1 ׳ו * 1 ס£*ק 01,0 זו 0 א 6 8¥ דמס 1 א׳ר? 00 

, 188481 א 1 ספיז־אזא? 


המערכת הכללית לביד ל״א 


העורר הראשי: 

סדום׳ יהושע פדאווד 


מנהל המערכת: 
אלכסנדר פלאי, 


המערבת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות: פרום׳ אסרים אלימלך אודבך 

ד״ד ישראל תא־שמע (עורך משנה) 

מחלקת מדעי־הרוח: םרוס' יהושע סראוור 

אהרן אריאל(עודך משנה) 

ר״ד פנחס סיר, (עורך משנה) 

מחלקת מדעי־הטבע: פרוס׳ כנימין שפירא 

פרוס' אריאל כהן(עורך משנה) 

מחלקת התכנון ואיסוף החומר — יצחק הם 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

יצחק הס 

רב כךאבא, / אסלאם; פסיכולוגיה, היביד; רות כנדל, .^. 8 / נאוגרפיה, גאולוגיה; אנתרופולוגיה, אדי כר־זכאי, / 

משפט, צכי כרם, ..^.^ 1 / דתות, פילוסופיה; מוסיקה, ורד גפני, / טכניקה; מתמטיקה, פיסיקה, ר״ר דניאל וגנד / כימיה; 

מיברלוגיה, ר״ר אלעזד וינריכ / היסטוריה, פילוסופיה, צלה כ ״ ץ, / קבלה; תו״י, פנחס לייכזץ / ביבליוגרפיה, 

ר״ר מסף מיסאלי / רפואה. ביולוגיה; ירדנה פלאוט, .^. 8 / גאוגרפיה, גאולוגיה, יהודית םלדמן־זילכדםניג, .*.*! / ספרוידת, אמנות, 
ד״ ד עזי פליט מן / בוטניקה; צכי קפלן / הלכה; תלמוד, אלחנן דימה ..^״ 8 / תזי״י, גאוברפיה היסטורית של א״י, שמואל שכיכ, 
/ תרבות קלאסית! בלשנות; מזרח קדום, ד״ד יאיר שמעוני / אסטרונומיה! טכניקה; מטאורולוגיה, פיסיקה. 

יעקב א ורכך / הבאה לדפוס 


עורכי מדודות 


.. ספרויות סקנדינוויות 

. . 

סדום׳ א. אכן־זהד 

היסטוריה ישראלית עתיקה 

מקרא; 

פרום׳ ש. אכדמסקי 

תלמוד; ספרות רבנית 


סדום׳ א. א. אורכך 

.. חינוך; פסיכולוגיה 


ד״רח.אורמיאן .. 

.פיסיקה 


סדדס׳ א. אלכסנדר 

. אסיאם 


פרוס׳ א. אשתוד . 

. משפט 


פרוס׳ י. צ. כלום .. .. 

. סוציולוגיה 


פרום׳ י. כן־דוד .. " 

גאולוגיה, מינרלוגיה 

% % % 

פרום׳ י. כן־תוד .. 

ספרות צרפתית 


ר״ר ס. כרטסלד .. .. 

. זואולוגיה 


ד״ד מ. דור. 

. חקלאות 

* * % 

סדום׳ ש. הורכיץ 

. כלכלה 


י. חס . 

.. ספרות עברית 


ד״ד ד. וינסלד . .. 

פילוסופיה (עורך משנה) 


ד״ד א. וינריכ .. .. 

. דתות 

, , י 

פרוס׳ ד. י. צ. ורכלוכסקי 

אסטרונומיה, מטאורולוגיה 


סרזס׳ א. כהן .. .. 

. מוסיקה 

״ , • 

פרום׳ ד. כץ. 


סדום׳ יהושע ליכוביץ. תולדות הרפואה 

ד״ר י. מדטון(ז״ל) .תו״י בהונגריה וברומניה 

פרוס׳ י. נדכה .. .. 

פרום׳ ה ניר. 

סדום׳ ש. א. עמיצור 
סדום׳א.םאהן .. 

ד״ד א. סודת .. .. 

סא״ל (מיל.) ד״ד ם. פיק 

י, סלדמן־זילכדפנינ 
פרוס' ד. פלוס ר .. .. 

פרוס׳ ח. רוזן .. .. 


תו״י! ציונות 
גאוגרפיה 
מתמטיקה 
.. בוטניקה 
.. טכניקה 
צבא; היסטוריה צבאית 
אמנות, ססרויות (עורכת משנה) 
נצרות < העולם הקלאסי 
.בלשנות 


סדום׳ א. רונן . אמנות 

פרוס' א. רונן(חיפה).ארכאולוגיה; פרהלסטוריה 

פרוס׳ ר. רחמימוכ .. .. .. רפואה; פיסיולוגיה 

פרוס׳ י. שמעוני היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב והרחוק 
סדום׳ כ. שפירא .. .. ביוכימיה; מיקרוביולוגיה; ביולוגיה 

פרום׳ ח. תדמור.המזרח הקדום 
























רשימת המחברים המשתתפים בביד ל״א 


אכולעפיה אריה״ . 80 .}^ 

קרית טבעון, מורה בכיר באוניברסיטת חיפה / זואולוגיה 

אכי־יוגה מיכאל, פרוס׳ (ז״ל) 

ארכאולוגיה 

אכן־זהד איתמר, ד״ד 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך; שודיה, ספרות 

אכרמסקי שמואל, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת בן־גוריון בנגב / מקרא 

אדלר יהושע, ד״ר 

ירושלים, תבר־הוראה באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

אחרוני יוהנן, פרום׳ (ז״ל) 

הערך: רמת רחל (בחלקו) 

אהרונסון שלמה, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: שטריכר, יוליוס ז 
שכם, הילמר הורם גרילי 

אופל! אוריאל, ד״ד 

הרצליה / ספרות: ספרות ילדים 

אורכך אפרים אלימלך, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית 1 הערך: שכינה (בחלקו) 

אורמיאן חיים, ד״ד 

ירושלים / פסיכולוגיה; חינוך 

אוד־נוי אשד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: שלד (בחלקו) 

אילני גיורא, . 80 ,£ 

הוד השרון / הערך: שועל (בחלקו) 

אילני(פיגנכאום) יעקב, ד״ד 

ירושלים / הערך: שכר 

אלבז שלמה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: רמי, שרל־פרדינן 1 
רישה, שרל־רובר (בחלקו) 

אלבל, שלום, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שכן (בחלקו) 

אלון מנחם, ד״ד 

ירושלים, שופט בית המשפט העליון / הערך: שלחן ערוד (בחלקו) 

אלטשולר עמום, ד״ד 

באר~שבע, פרופסור־חבר באוניברסיטת בדגוריון בנגב / הערך: שדה 

אליצור יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שכר וענש (בחלקו) 

אלמגור, דן, ד״ד 

תל־אביב / הערך ג שיקספיר, וילים בעברית 

אלפפי יצחק, 

תל־אביב / הערך: שיף, מאיר 

אם חון 8 אולריך, ד״ד 

ברן, פרופסור באוניברסיטת ברן / הערך: שויץ (בחלקו) 

אנפככר כ. מרדכי, 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: שואה, ציור 

אפרת אלישע, ד״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה 

אריאל אהרן, . 1.4 ^ 

ירושלים / היסטוריה* יחסים בין־לאומיים 


אשתור אליהו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאם 

כאיאר יהודה, ד״ד 

קיבוץ שובל, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שואה (בחלקו) 

כחרוזי ניצה, .^. 8 

ירושלים / אמנות 

בורשטיין איתן, ד״ד 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ודא / הערכים: רקמיה. זץ־פרנסואה־ז׳ילי־ 
אדלאיד! שטלן, ז׳ורד 

כיין דן, ד״ד, שופט 

ירושלים, ביודהמשפט המחוזי / הערך: שחד 

כילסקוכ ינפן פ., ד״ד 

קופנהאנן, פרופסור באוניברסיטת קופנהאגן / הערך: רסק, רסמום כריסטיאן 

כיקל שלמה, ד״ד (ז״ל) 

הערך: שטינברג, אליעזר 

כלום יהודה צכי, ד״ד 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: רין (בחלקו) 

כלדמנקרנץ כרנרד, ד״ד 

פריס / הערך: רנס (רמס) (בחלקו) 

כלס גילה, ר״ד 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / הערך: רנואר, פיר אוגיסס 

כן־כפט יוחנן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: רפואה, חינור 
רפואי 

כנדל רות, .*. 8 

ירושלים / גאוגרפיה 

כן־חודין מאיר, ר״ד 

אוהיו / פרופסור בקליוולנד קולג׳ / הערך: שכטר, שביאור זלמן 

כן־טוכיה ארם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך.־ שבוטאים 

כן־שלמה יופך, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ודא / הערך: שלום, גרשם (גרהרד) 

כן־תור יעקב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שיש (בחלקו) 

כפט תומם, ר״ד 

שרלוטסוויל, פרופסור באוניברסיטת וירג׳יניה / הערך: רינקה שועל 

כר ארחדד, ד״ר 

לום אנג׳לם, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / ספרות גרמנית 

ברגמן שמואל הוגו, פרוס׳ (ז״ל) 

פילוסופיה 

כריקמן רוול, .^. 8 

ניו־יורק / הערך: רשל 

$רמה־זולמן חנה, ד״ר 

לום אנג׳לם, מורה באוניברסיטת קליפורניה / הערך: רילקה, רינר (רבה) 
מריה 

כרפ צכי, .^.^ 1 

ירושלים / דתות; נצרות 

כרש אלכפנדד, ר״ד 

תל ־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך * רכיכות (בחלקו) 

כשן אליעזר, ד״ר 

משואות יצחק, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שבויים ופדיון 
שבויים (בחלקו) 


5 


רעימי! המחברים 


6 


גכיזון רות, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: רשלנות 

גוב,־*ין נורית, ר״ר 

תליאביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: שופפן, גרשם 

גוטווידט מרסל, ד״ד 

הוורפורד, פרופסור בהוורפורר קולג׳ / הערך; רטין, זץ (בחלקו) 

גומל מיכל, 

בת־ים, פורה באוניברסיטת בר־אילן / הערכים: רנבויה, קתרין דה וירון; 
תודו, תאופרסט 

גומליב אפרים, ד״ד (ז״ל) 

הערכים: ריקי, עמנואל חי רפאל ; רקנסי, מנחם * שבת (בחלקו) 

גוטמן עמנואל, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך; שלטון 

גומשמיין אהרן משה, ר״ר 

שיקגו, פרופסור בספרטוס קולג , / הערך: שיקגו (בחלקו) 

גולדברג הרווי, ר״ד 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: שבם 

גולדברג יעקב, ר״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערד: שידלצה, יהודים 
(בחלקו) 

גולדשטיין מיכאל, ד״ר 

המבורג, פרופסור באקדמיה למוסיקה של המבורג / מוסיקה 

גולדשמידט-קונצד רות 

לוס אנג׳לס, אוניברפיטת קליפורניה / הערכים: רמרק, אריך פריה ן שלגל 
(בחלקו) 

גולן שמאי 

ירושלים / הערד: שואה, ספרות 

גור אדיה, ד״ד 

ראשון לציון, פרצה בכיר באוניברסיטה העברית 1 הערך: שזיף 

גילמן סנרר, ר״ר 

איתקה, פרופסור באוניברסיטת קודנל / הערך: ריל, וילהלם הינריך פון 

גלבוע איתן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: רפובליקנית, מפלגה 

גליק צבי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: רעב (בחלקו) 

גלן ג׳רי, ד״ר 

סינסינטי, פרופסור באוניברסיטת סמסינטי / ספרות גרפנית 

גלנץ יוםןמ ׳ ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שכר וענש (בחלקו) 

גנחובסקי דב, .^. 8 

ירושלים / כלכלה 

גפני ורד, 

ירושלים / טכניקה! פתפטיקה * פיסיקה 

גפני מידה, ד״ד 

ירושלים, חבר מחקר באוניברסיטה העברית { הערך: רקפות 

גראבוים אריה, ד״ר 

חיפה, פרופסור באוניברסיטת חיפה / היסטוריה 

גרדום יהודה, ד״ר 

באר־שבע, מרצה בכיר באוניברסיטת בדגוריון בנגב / גאוגרפיה 

גרומד־שירון אירנה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: רעמסס , שישק 

גרוסוכיץ נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; ריט, סר אלפיות אדוורד 


גרוסמן אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: שלמה יצחקי(בחלקו) 

גדזוך־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ת״א / פוסיקה 

גרינהוט אהדז,.*. 1 * 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערכים: ריל, אלויס ז 
רימרום, הרמן סמואל 

גרץ נורית, 

תל־אביב, מדריכה באוניברסיטת ת״א ./ הערך: שדה, פנחס 

דוד אברהם, ר״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערכים: רפפורם (רפא), 
מנחם בן יעקב (בחלקו)! שיק, ברוך 

דוד יונה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: רימום, משה 

דולב עת, ר״ר, אל״מ 

צה״ל, חיל הרפואה / הערך: רפואה, רפואה צבאית 

דון יהודה, ד״ר 

קרית אונו, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: ריקרדו, דוד 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דיאמנט פאול יוסף, ר״ד 

ירושלים / הערך: שלטים וסמלים (בחלקו) 

דן יוסן 8 , ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שכינה (בחלקו) 

דרסנר אננה, 

ירושלים / הערך: שיקביץ/ נחום מאיר ; שלום־עליכם 

הברמן אברהם מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ח״א / הערך: שונצינו, משפחה 

הולם יסטה, ד״ר 

לונה פרופסור באוניברסיטת לונד / הערך: שודיה, לשון 

הון שאול, עו״ד 

תל־אביב / הערך: שטיניץ, וילהלם 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ אהת, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: שלישון 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

רפודנן / הערך: שיק, פשה 

היילפרין ישראל, פרופ׳ (ז״ל) 

הערך: שור, משה (בחלקו) 

היינץ דודה, ד״ר 

וינה / הערכים: רקמה ותחרים (בחלקו)! שטיה 

הירשברג יהואש, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

הלוי חיים שלום, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: רפואה, ביטוח רפואי 

המאירי אביגדור (ז״ל) 

הערך: שומיו(בחלקו) 

המרסמרם אינגריד, ד״ר 

שטוקהולם, פרופסור באוניברסיטת שטוקהולם / הערך: שודיה, היסטוריה 
(בחלקו) 

הראל־פיש אהרן, .: 1 ) 8X1 

פתח־תקוה, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שו, ג׳ורג׳ ברנרד 



7 


רשימת המחברים 


8 


הדיס אדוורד, ד" ר 

סינסינטי, פרופסור באוניברסיטת סינסינטי / הערכים: רימונד (רימן), 
פרדינבד! שלף, יוהנט 

וולי סר ריצ׳רד, ד" ר 

היילשם, אסטרונום במצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ' / הערך: שביטים 

וורמברנר מרדכי 

תל־אביב / פולקלור 

ויגודסקי יהושע 

גבעתיים / ספרות פולנית 

וייס אהרן, ד" ר 

ירושלים, חוקר באוניברסיטה העברית / הערך: שואה (בחלקו) 

וילבוש זהר, .^. 8 

ירושלים, מוזיאון ישראל / הערך: רקמה ו תחרים (בחלקו) 

וינגרטן גלעד, ד״ר 

מבון וינגיים, מנהל מדעי במכון וינגיים / הערך: ריצות ומקצועות־השדה 

וינוגרר אליהו, שופט 

רמח־השרון, בית המשפט המחוזי / הערך: שלטון מקומי 

וילטר מיבאל, ד״ר 

ערד, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / אמלאם 

וינריב אלעזר, ר״ד 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / פילוסופיה! היסטוריה 

וסרמן הגרי, 

רעננה, בית ברל / היסטוריה; תו״י 

ורבלובסקי רפאל יהודה צבי, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות! דתות 

ורהפטיג שילם, ר״ד 

ירושלים / הערך: שטרשון (בחלקו) 

ורטהים גוטה, ד״ר 

ירושלים, םרוםםוך־חבר באוניברסיטה העברית / הערך; שלשול 

ורנר אלסרד 

ניו־יורק / הערך: שיק, ארתור 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

זון הרי, ד״ר 

מסצ׳וסטס, פרופסור באוניברסיטת ברנדיים / הערך: שוב, גוסטו בנימץ 

זילברנר אדמוגד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: רקלי, (זץ ז׳ק) אליזה; 
שטין, לורנץ 

זך נתן, ד״ר 

תליאביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: שטינברג, יעקב 

חבר הנן, . 4 .. 8 

ירושלים / הערך; שלום ש. 

חזן ברוך, ד״ר 

תל־אביב, חברחהוראה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של רוסיה 

הבס עמוס, .^. 8 

ירושלים / מקרא 

חן ר,לרה, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיסה העברית / בוטניקה 

הנני אברהם,.^. 8 

ירושלים / הערכים: רימן, הוגו! רפסודיה 

חרמש רן, ר״ד 

באר־שבע, מרצה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב / הערך: שביתה 

ליבוביץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / ספרות צרפתית 


טדטקובר אריה, ר״ד 

ירושלים, נשיא הברית העברית העולמית / הערכים: דיך, לאון < שטנד, 
אדולף 

יזרעאל רמי, .^. 8 

ירושלים, יד בן־צבי / הערכים: רפיח; שכם 

יער ישראל, ד״ר 

ירושלים, בי״ח ״הדסה״ ! הערך: שווי־משקל (בחלקו) 

יערי אברהם (ז״ל) 

הערכים : רישר, משה; שלוחי ארץ־ישראל 

יפה אברהם ב. 

תל־אביב / הערך: שלונסקי, אברהם 

יפה בנימין, .־ 111 

ירושלים / הערך: רקנטי 

ירדני מרים, ד״ר 

חיפה, פרופסור באוניברסיטת חיפה / הערך: רישליה, ארמן־זץ די פלמי 

ירון ברוך, ד״ר 

ירושלים / הערך: שופרון, יהודים 

ירון ראובן, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שור, משה (בחלקו) 

ישי אילן, ד״ר 

היפה, מרצה בכיר בטכניון / הערך: שדהיתעופה 

כהן אלישבע 

ירושלים, מוזיאון ישראל / הערך: שטרוק׳ הרמן 

כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / פיסיקה! אסטרונומיהן 
מטאורולוגיה 

כזום ויולט, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: ריצ׳רדסון, סמיואל 

כנעני רוד 

קיבוץ מרחביה / הערך: (ה)שומר הצעיר 

כץ שמחה, 

ירושלים / הערך: שטינברג, יצחק נחמן 

כץ שרה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שחר, דוד 

כראל ש. רפאל, ר״ד 

בני־ברק, מנהל רפואי / הערך ז רפואה, בדיקות רפואיות 

כרמל ישראל, .^. 8 

ידושלים / היסטוריה 

כשר אסא, ר״ד 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: רסל (בחלקו) 

לדור־לררר יוסך, ד״ר 

ירושלים / הערכים: שבוייימלחמה: שביחודנשק 

לדיז׳נסקי גדעון, ר" ר 

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: שבלת־שועל 

לוז צבי, ר" ר 

דגניה ב/ פרופסור־חבר באוניברסיטת בר־אילן / הערך: רמון, יוסף־צבי 

לוי צכי הרמן, ד״ר 

ירושלים, חבריהוראה באוניברסיטה העברית / הערבים: שודרלו דה *יקלו- 
ם.א,ם,ו שסובריאן, פרנסוא רנה דה 

לויטם יצחק, ד״ר 

ניו־יורק / הערך: שהיסה (בחלקו) 

לוינגר יוסף, .^. 1 ^ 

קריתיביאליק / הערכים: ריניס, יניס! ריקה (בחלקו) 

ליבוביץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 



9 


רשימת המחברים 


10 


ליבנה אליעזר (ז״ל) 

הערך: רמז, דוד 

ליבם יעקב, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ח״א / הערך: שלמה, תזזלות 

לינדנבאום שלום, .^, 24 

גבעתיים, מדריך באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שדלץ, ברונו , 

ליפצין סול, ד״ד 

ירושלים / ספרות יידית 

למפרט שלמה, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שוק ושווק (בחלקד) 

לנדאו משה 

תל־אביב / הערך: שסרן. אברהם יעקב 

לנצמן אלי, 

חיפה, המוזיאון לאמנות יפנית / הערכים: שונשו, קטסוגוה < שינטו 

לפטוויץ׳ יוסח, ר״ר 

לונדון / הערך: שילדקראום, רודולף 

מאיר עדינה, ד״ד 

רמות השבים, מרצה באוניברסיטת ת׳״א / אמנות 

מגרון שאול, .*.!ג 

ירושלים / הערך: שליכר, אוגוסט 

מורג אמוץ, פרום׳ (ז״ל) 

הערך: שוק ושווק (בחלקו) 

מורה שמואל, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: ריחאני, אמין 
א(ל )־; שוקי, אחמד 

מטקלף מיכאל סרידריך, ד״ד 

מינפוליס, פרופסור באוניברסיטת מיניסוטה / הערך: שודיה, היסטוריה 

(בחלקו) 

מיוזס־פלדמן כדוריה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ריקציות 

מיכאל ראובן, ד״ד 

קיבוץ אפיקים, מרצה במכללת עסק־הירדץ / הערכים: רינדסליש ז שוס, יוהן 
יעקוב 

מיבאלי אורי 

ירושלים / הערך: שחיה 

מיבאלי יוסף, ד" ר 

ירושלים, בי״ה ״הדסה״ / רפואה * ביולוגיה 

מינקוף יצחק, ד״ד 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: רתוך 

מירון תיאודוד, ד״ד 

נידיורק, פרופסור באוניברסיטת ניוייורק / הערך: שלום (בחלקו) 

מירסקי נילי, .^. 24 

תל'אביב / הערך: ריליב, קונדרטי פיורורוביץ׳ 

מבנס־כספי יפה, ד״ד 

רחובות, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערך: רפואה, כלכלת הרפואה 

מנטל יובל, ר״ר, אינג׳ 

חיפה, מרצה בכיר (נספח) בטכניון / הערך: רעש 

מצגר מ. ברום, ד״ד 

ניז־ג׳רסי, פרופסור בסמינר התאוליגי / הערך: שושנה, מעשה (בחלקו) 

מרטון יהודה, ד״ד (ז״ל) 

ספרות הונגרית * תו״י בהונגריה 

מרסנד יוסף. ד״ד (ז״ל) 

הערכים: ריס, אלמר ליאופולד ? שו, ארוין 

נדבה יוסף, ר״ר 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / אישי א״י 1 ציונות 


נובינפקי אניטה, ד״ד 

ברזיל, מרצה באוניברסיטת סאו־פאולו / הערך: רסיפה (בחלקו) 

נוי דב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שירי-עם יהודיים 

נמוי לאון, ד״ד 

סילדלפיה, פרופסור באוניברסיטת דרופסי / הערך: שאול בן ענן 

נצר אמנון, ד״ד 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: שאהין? שיראו 
(בחלקו) 

סגל דמיטרי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: רמיזוב, אלבסי 
מיכילוביד 

פולסי פכלו, ד״ד 

כפר־סבא, ביה״ח לוינשטיין ברעננה / הערך: ךפואה, רפואה שיקומית 

סוס ישראל, ד״ד 

תל־אביב, עורך עתון ״הרפואה״ / הערך: רפואה, אגודות רפואיות וכת״ע 

סומך ששון, ד״ד 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך! שדיאק, א(ל)־(אחמד) 
פארם 

סומר חיים, ד״ד 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: שווי־משקל(בחלקו) 

סיכל רוברט, עו״ד, 

ירושלים, משרד החוץ / הערך: שלל 

סיידלוכר סילכיה, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערך: ריט, ריצ׳רד 

סלוצקי יהודה, פדום׳(ז״ל) 

תו״י; ציונות 

סדמן אליהו, ד״ד 

ירושלים, חוקר באוניברסיטה העברית 1 ספרות רוסית 

סרפד אדיה, ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ריסבף 

עבורי עזרא, .:> 24.5 

ירושלים, מכון ויצמן / הערך: רעש־אדמה 

עובדיה אשר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / ארכאולוגיה 

עומר מרדכי, ד״ד 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: ריקסם, צ׳רלז 

עמיצור שמשון אברהם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שטח 

עמיר זיוה 

הרצליה / הערך: רקמה ותחרים (בחלקו) 

עמישי־מייזלש זיוה, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערכים; שגל, מרק 1 
שטינהרם, יעקב 

עמית משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ריטיה, ריסים 

על, נתן, ד״ר 

תל־אביב / הערך: רינגלבלום, עמנואל 

פאולסן וולסגנג, ד״ד 

מסצ׳וסטס, פרופסור באוניברסיסת מסצ׳וססם / הערך: שטרנהיב, קרל 

פגים דו, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; שירמן, חיים (בחלקו) 

פוס אברהם מ., ר״ר 

ירושלים / הערך: שטר, שטרות (בחלקו) 



11 


רשימת המחברים 


12 


פמאי שאול, ר״ר 

ירושלים / פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה 

סמוחובסקי יעקב י., ר״ר 

סינסינטי, פרופסור בהיברו ירניון קולג׳ / הערך ז שסינתל, הימן הרמן(חיים) 

פיק פנחס, סא״ל (מיל.), ר״ר 

ירושלים / צבא 1 היסטוריה צבאית וכללית 

בלאום ירדנה, .^. 8 

ירושלים / באונרפיה 

פלדמן פמיודן, ר״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת קלרק / הערך: שטלנר (בחלקו) 

סלוסד דוד, ר״ר־ 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליממן עזי, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

פליישר עזרא, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: שירמן, חיים (בחלקו)? 
שלמה בן יהודה הבבלי 

פדוינד אורי, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערד: שבר (בקע) 

פרידמן דניאל, ר״ד 

חל-אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: שטר, שטרות (בחלקו) 

פריי אברה רד, ד״ר 

וולתם, פרופסור באוניברסיטת ברנדיים / הערך: שיקלה, רנה 

סדלמן שלום, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: שובה, משה 

סרשל טוביה, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בסמינר החאולוגי / הערך: רפפורט (רפא), מנחם אברהם 
בן יעקב (בחלקו) 

צונק א. אירמגרד, ז״ל 

הערך: שטיפסר, אדלברט 

צימרמן משה. ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה חדשה 

צנציסר זאידה 

חל־אביב / הערך: רכיכות (בחלקו) 

צ׳רניאק משה 

תל־אביב / הערכים ־, רשבסקי, שמואל * שחמט 

קאופמן נתן א., ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: רכבת? רעב 
(בחלקו) 

קדשניר דוד, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערך: שינסי, איברהים 

קטן משה, ד״ר 

ירושלים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: רינן* 

קידש יורם, ד״ר 

ירושלים, פרצה באוניברסיטה הפתוחה / הערך: שסינמץ■ צ׳רלז פרוטיאם 

קידש סיטר עמנואל, ד״ר 

ניו־יורק / הערך: רפואה, רפואה משפטית 

קלהנר, יהודה אדיה, ד״ר(ז״ל) 

הערך: שויבטובובסקי, אלכסנדר 

קליץ יצחק, ד״ר, רב 

בופלו / הערר: רק נטי (בחלקו) 

קמפל סמיואדט, . 1.5 * 

ניו־יורק פרופסור־משנה בקולב׳ נידיורק / הערך: רינהרט, מכם 


קנאי יקר, ר״ד 

רחובות, פרופסור־חבר במכון ויצמן למדע / הערך: רימן, גאורב פרידריך 
ברנהרד 

קם ג׳ואן,.^. 1 * 

ירושלים, מרצה באקדמיה ע*ש רובץ / הערך: רקוד (בחלקו) 

קפאון גיזלה, ר״ד 

אלטדינה, מורה בכירה באוניברסיטת קליפורניה / הערך: שטר, הרסן 

קפלן יוםן 5 , ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / הערך: שלמה הלוי מבורגוס 

קפלן צבי 

ירושלים / הערך: רינם, יצחק יעקב (בחלקו) 

קדמץ־בלום רות, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערך: שהם, מתתיהו 

קדמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

קרמר שמואל נח, ד״ר 

פגסילווניה, פרופסור באוניברסיטת פנסילווניה / הערך: שומר, שומרים 

קרפל נצל 

חולון / ציונות 

קדסני אלימלך, אינג/ . 1.50 * 

חיפה, המעבדה להנדסת רכב בטכניון / הערד: רכב (בחלקו) 

קרצ׳מר דוד, ר״ד 

ירושלים. מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: שכירות והשאלה (בחלקו) 

קרקובפקי שמואל, ר״ד 

ירושלים, יד־ושם / הערך: שידלצה, יהודים (בחלקו)! מפת השואה 

דבינוביץ מ. הרי, ד״ר, רב 

לונדון / הערך: שחיטה (בחלקו) 

רבינוביץ צבי מאיר, ד״ר 

תליאביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: שלמה מרדומסק 

רהט מנהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: ריסוניות ? 
שוטוניות 

תבין יעקב, עו״ד 

ירושלים / הערך: שבועות ונדרים (בחלקו) 

תה (ראוכמן) ת 

תל־אביב / הערד: רכב (בחלקו) 

רוזן חייט, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוזנכליט פנחס, ר״ד 

חולץ, מרצה באוניברסיטת בר־אילן / הערכים : רנקה, לאופולד פץ ? רתנאו 

רוזנטל אריף, ד״ר 

שיקגו, פרופסור באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: שיקגו (בחלקו) 

רוזנטל יהודה (ז״ל) 

הערך: שטין, מנחם 

רוזנמן אליעזר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים : שושנה! שלבקת 
חוגרת 

תמרי נח,. 1.50 * 

קרית־אונו, מורה באוניברסיטת כר־אילן / הערך: שימפנזה 

רון גדעון, ר״ד 

מושב אמירים /.הערך: רפואה לא־קונוגציונאלית 

רונן אברהם, ר״ר 

חל-אביב, פדופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / אמנות 

רוקם פרדי, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניבריסיטת ת״א / הערך: ררדם, ולדמר 


13 


רשימת המחברים 


14 


רהמימוב רמי, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערל: רפלכם 

ריב:ר טוביה 

קבוץ מרחביה, מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה / הערך: שטראוס, אריה 
לודויג 

ריינד אלחנן,.^. 8 

ירושלים / תו״י ז גאוגרפיח היסטורית של א״י 

רמות יצחק, .\/. 8 

קרית־אתא, הספריה של אוניברסיטת חיפה / היסטוריה חדשה 

רפסורט אוריאל, ר״ר 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: שלמה, מזמורי 

רצהבי יהודה, ר״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת בר־אילן / הערל: שבזי, שלם 

שאקו יהושע, ר״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: שנתן 

שביב שמואל, 

ירושלים / בלשנות; תרבות קלאסית; מזרח קדום 

שדה דרור, ר״ר 

רמתיהשרון, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א/ הערך: שביל-החלב(בחלקו) 

שובל הלל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: רפואה, רפואה סביבתית 

שוורץ משה, סדום׳ (ז״ל) 

הערך: שלינג, פרידריך וילהלם יוזף פון 

שטיינברג מנחם, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: רניום 

שסיינברגר יצחק, ר״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: שבירה 

שטיינר יעקב, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: רמון אי קח׳ל, סנטיגו 

שילוח אמנון, ד״ר 

ירושלים, פרופסוריחבר באוניברסיטה העברית / הערך: שירי־עם (בחלקו) 

שכטר מרדכי, ר״ר 

ניו־יורק, מרצה באוניברסיטת קולמביה / הערך: שטיף, נחום 


שלוי אלים, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: שיקספיר, וילים 

שלום גדשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: רפאל • שבתי צבי 

שמיר גרשון, .*.*ן 

ירושלים / גאוברפיה 

שמלצר מנחם, ר״ר 

ניו־יורק, פרופסור־משנה בסמינר התאולוגי / הערך: שטינשנידר, משה 
(בחלקו) 

שמעוני יאיר, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה; טכניקה 

שנידר דוד מ., ד״ר 

שיקגו, פרופסור באוניברסיטת שיקגו / הערך: שארות או יחסי־קרבה 

שנקר יום(?, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: שחלה 

שסיגלשטיין מיכאל, ר״ר 

רהובות, המכון למחקר ביולוגי בישראל / הערך: רעל 

שסיצר יהודית 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 

שפירא בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: רקבון 

שפרבר דניאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת בר־אילן / הערך: שבעים אמות 
(בחלקו) 

שרון משה, ד״ר 

ירושלים. מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: רמלה (בחלקו); 
שיעה, שיעים 

ששה־הלוי אריאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערבים: שוברט, וילהלם < שוכרט, 
הוגו 

תא־שמע ישראל, ר״ר 

ירושלים / ספרות רבנית; חכמת ישראל 

תבורי יוסןש, ד״ר 

ירושלים, מרצח באוניברסיטת בר־אילן ! הערך: שוק ושווק (בחלקו) 



15 


16 


ראשי־־תיבות של שמרת המחברים 


יהודה קרמון 

= 

י. קר¬ 

־־־ ברוריה מיחנרפלדמן 

בר. מ. 

= אפרים אלימלן־ אורבך 

א. א. א. 

יהודה רצהבי 

— 

י. ר. 

= גיורא אילני 

ג. אי. 

= אולרין־ אם הוף 

א. א. הו. 

יהודה רוזנטל 

— 

י. רוז. 

־ גילה בלס 

ג. בל. 

= אוריאל אופק 

א. אום. 

יצחק רמות 

= 

י. רמ. 

= גדעון לדיז׳נסקי 

ג. לד. 

= איתמר אבךזהר 

א. ארז. 

יהושע שאקו 

— 

י. שא. 

== גצל קרסל 

ג. ק. 

= אשר אור־נוי 

א. א.־נ. 

יוסף שנקר 

= 

י.שנ. 

- ג׳ואן קם 

ג׳. קס 

= אלישע אפרת 

א. אם. 

יהודית שפיצר 

= 

י. שם. 

= גדעון רון 

ג, רו. 

= אירמגרד א. צונק 

א. א. צו. 

ישראל תא־שמע 

= 

י. ת. 

= גרשם שלום 

ג. ש. 

= אליהו אש תור 

א. אש. 

יוסף תבורי 

= 

י. חב. 

= גרשון שמיר 

ג. שם. 

= אברהם ב. יפה 

א. ב. ים. 

יאיר שמעוני 

= 

יא. ש. 

= גלעד ויננרטן 

גל. ו. 

= ארהרד בר 

א. בר 

יהושע אדלר 


יה. אד. 

= דן אלמגור 

ד. אל. 

= איתן גלבוע 

א. גל. 

יהודה נרחם 

= 

יה. גר. 

= דב גגחובסקי 

ד. גג. 

= אסתר גרזזן־קיוי 

א. ג.־ק. 

יהושע ליבוביץ 

= 

יה. ל. 

= דוד כנעני 

ד.כנ. 

= אהרן גרינהוט 

א. גר. 

יהודה מרטון 

= 

יה. ם. 

= ד.מ.שנידר 

ד. מ. ש. 

= אירנה גרוםך־שירון 

א. גרש. 

יוחנן אהרוני 

— 

יו. אה. 

= דב נוי 

ד. נ. 

=־ אננה דרסנר 

א. דר. 

יוחנן בן־בסם 

= 

יו. ברב. 

= דוד פלוסר 

ד. ם. 

= אהרן הורוביץ 

א. הו. 

יוסף בן־שלמה 

- 

יו.ב־ש. 

- דוד קרצ׳מר 

ד. קר. 

= א. המרסטרם 

א. המ. 

יוסף גלנץ 

= 

יו. גל. 

= דן רוה (ראוכמן) 

ד. רוה 

= אהרן הראל־פיש 

א. הרפי. 

יוסף מיכאלי 

= 

יו. מי. 

= דניאל שפרבר 

ד. ש. 

= אלים הילדגרד שלוי 

א. ה.ש. 

יובל מנטל 

= 

יו. מג. 

= דרור שדה 

ד. שד. 

= אברהם יערי 

א. י. 

יוסף קפלן 

— 

יו. ק 6 . 

- דורה היינץ 

דו. הי. 

= אסא כשר 

א. כש. 

יסטה הולם 

= 

ים. ה. 

= דן ביין 

דן ב¬ 

= אלי לבצמן 

א. לנ. 

יעקב ליכט 

= 

יע. לי. 

= דן פגים 

דן פ■ 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

יעקב י.פטוחובםקי 

= 

יע. פט. 

= דניאל פרידמן 

דג. פ. 

= אניטה נובינסקי 

א. נו. 

יעקב רובין 

= 

יע. רו. 

= הרוי גולדברג 

ה. גו. 

= אריה סרפד 

א. סר. 

יצחק לויסם 

— 

יצ. ל. 

= הנרי וסרמן 

ה. ום. 

= אשר עובדיה 

א.ע. 

יצחק שטיינברגר 

= 

יצ.ש. 

= מ. הרי רבינוביץ 

ה. מ. ר. 

= אברהם פוס 

א. פוס 

יקר קנאי 

= 

יק. ק. 

= צבי הרמן לוי 

ה. צ. ל. 

־= אלימלר קרסני 

א. קרם. 

ירדנה פלאוט 

= 

יר. פ. 

= הלל שובל 

ה. שו. 

= אברהם רונן 

א. רו. 

מערבת 

= 

מ. 

= ורד גפני 

ו. גפ. 

= אריך רוזנטל 

א.רוז 

א. משר, גוטשטין 

= 

מ. א. ג. 

= ויולט כזום 

ו. כ. 

= אוריאל רפפורט 

א. רם. 

מרדכי אנסבכר 

= 

מ.אנ. 

= זהר וילבוש 

ז. וי. 

= אברהם גרוסמן 

אב. גר. 

מאיר בן־חורין 

= 

מ. ברח. 

= זיוה עמישי־מייזלש 

ז. ע. מ. 

= אברהם דוד 

אב. ד. 

מיכאל גולדשטיין 

= 

מ, גו. 

= זאידה צנציפר 

ז. צנ. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

מירד, גפני 

= 

מ. גם. 

= זיוה עמיר 

זי. ע. 

= אהרן וייס 

אה. וי. 

מנחם דור 

= 

מ. דו. 

- חיים אירמיאן 

ח. א. 

- אורי פרוינד 

או. סי. 

מרדכי וורמברנד 

= 

מ. ו. 

= חנה ברמדרזולמן 

ח. ברז. 

= אורי פרוינד 

או. פ. 

מיכאל זהרי 

— 

מ. ז. 

= חנן חבר 

ח. חב. 

= אילן ישי 

אי, י. 

מרים ירדני 

= 

מ. יר. 

= חיים סומר 

ח. ם. 

= אלכסנדר ברש 

אל. ב. 

מיכאל פרידריך מטקלף 

= 

מ. מט. 

= חיים רוזן 

ח, ר. 

= אליעזר בשן 

אל. בש. 

משה צ׳רניאק 

= 

מ. צ׳. 

- חיים שלום הלוי 

ח. ש. ה. 

= אלעזר וינריב 

אל. וי. 

משה צימרמן 

= 

מ. צי. 

= טוביה ריבנר 

ט. רי. 

= אליהו וינוגרד 

אל.וינ. 

משה קטן 

= 

מ. ק. 

= יהודה אליצור 

י. א. 

= אלישבע כהן 

אל. כה. 

משה שוורץ 

= 

מ. שור. 

= יעקב אילני(פיגנבאום) 

י. א. (ם.) 

= אליהו סרמן 

אל. סר. 

מנחם שמלצר 

= 

מ. שמ. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= אליעזר רוזנמן 

אל. ר. 

מיכאל וינטר 

= 

מי. ו. 

= יהודה באואר 

י. בא. 

= אלחנן ריינר 

אל. רי. 

מיכאל שפיגלשטיץ 

- 

מי. ש. 

= יוסף דן 

י. ד. 

- אמוץ מורג 

אט. מו. 

מנחם אלון 

= 

מג. א. 

= יהודה רון 

י. דו. 

= אמנון נצר 

אמ. נ. 

מנחם רהט 

— 

מנ. דה. 

= יהואש הירשברג 

י. הו. 

= אמנון שילוח 

אמ. ש. 

מרסל גוטדוירם 

= 

מר, גו. 

= י. היילפרין 

י. הי. 

= אפרים גוטליב 

אם. נ. 

משה שרון 

= 

מש. שר. 

= יהואש הירשברג 

י. היר. 

= אריה אבולעפיה 

אר. אב. 

ניצה בהרוזי 

= 

נ. בה. 

= ישראל יער 

י. יע. 

= אריה גור 

או/ג. 

נורית גובדין 

— 

נ. נו, 

= יוסף לדור 

י. לד. 

= אריה גראבוים 

אר. גר. 

נתן זד 

= 

נ. ז. 

= יוסף לוינגר 

י. לו. 

- אריאל כהן 

אר.כה. 

נתן עק 

= 

ב. ע. 

= יצחק סינקוף 

י. מי. 

= ברנרד בלומנקרנץ 

ב. בל. 

נתן קאופמן 

— 

נ. קא. 

= יפה מכנם־כספי 

י. מ.־כ. 

= ברוד חזן 

ב. ח. 

נח רוטרי 

= 

נ. רוט. 

= יוסף נדבה 

י. נד. 

= ברוך ירון 

ב. י. 

נורית גרץ 

= 

נו. ג. 

= יהודה סלו צקי 

י. ם. 

= בדוס מ. מצגר 

ב. מ. מ. 

סטיפן פלדמן 

= 

ם. פל. 

= ישראל סום 

י. סו. 

= בנימין שפירא 

ב. שפ. 




17 

ססיוארם קמפל 

— 

ס. קם. 

עמום אלטשולר 


ע. אל. 

עמנואל גוטמן 

— 

ע. גד. 

ערן דולב 

— 

ע. דו. 

עמוס חכם 

= 

ע. ת. 

עדינה מאיר 

— 

ע. מא. 

עזי פליטמן 

— 

ע. פל. 

עזרא עבודי 

=: 

עז. ע. 

עזרא פליישר 

— 

עז, פ. 

פאול יוסף דיאמבט 

= 

פ. י. ד. 

פבלו סולסי 

= 

פ. ס. 

פיטר עמנואל קירש 

= 

פ. ע. ק. 

פנחס פיק 

= 

פ. 0 . 

פנחס רחנבליט 

— 

פ. ר. 

צבי ברם 

= 

צ. בר. 

צבי גליק 

= 

צ. ג. 

רפאל יהודה צבי ורבלובסק , 

= 

צ. ו. 


ראשי-תיבדת של שמות המחברים 


צבי לוז 

= 

צ. לו. 

צבי קפלן 

= 

צ. ק. 

קלרה חן 

= 

ק. ח. 

רות בנדל 

= 

ר. בג. 

רוול בריקמן 

= 

ר. בר. 

רות גביזון 

— 

ר. גב. 

רות גולדשמידכדקונצר 

= 

ר. ב.־ק. 

ראובן ירון 

= 

ר. י. 

רמי יזרעאל 

= 

ר. יז. 

רוברם טיבל 

— 

ר. ס. 

רות קרטוךבלום 

= 

ר. קרב. 

רמי רחמימוב 


ר. רה. 

ש. רפאל כראל 

— 

ר. ש. כ. 

ריצ׳רד וולי 

= 

רי. ו. 

ח חרמש 

= 

דן ח. 

שלום אלבק 

= 

ש. אלב. 

שמאי גולן 

= 

ש. גו. 


18 


שמואל הורביץ 

= 

ש. ה. 

שמואל הוגו ברגמן 

= 

ש. ה. ב, 

שילם ורהפטיג 

= 

ש. ו. 

שמתה כ״ץ 

= 

ש. ב. 

שלום לינדנבאום 

= 

ש. לינ. 

שלמה למפרט 

= 

ש. לם. 

שמואל מורה 

= 

ש. מו. 

שמואל נח קרמר 

= 

ש, נ, ק. 

שאול פטאי 

= 

ש. פט. 

שלמה אהרונסון 

= 

של. אה. 

שלמה ביקל 

= 

של. ב. 

שמואל אברמסקי 

= 

שם. א. 

שמואל קרקובסקי 

= 

שט. קר. 

שמואל שביב 

= 

שם. ש. 

שרה כץ 

= 

שר, כ. 

תיאודור מירון 

= 

ח. מ. 


* 



19 


20 


דאשי־תיבות וקיצורי□ 


יקנה״ז 

ברט׳ = גרמנית 

א״א = אי־אפשר 

ירו׳ 

ד׳ = דונם 

אב״ד = אב־בית־דין 

ירמ׳ 

דב׳ = דברים 

אג״ח = אגר(ו)ת־הוב 

ישע׳ 

ד״ה - דיבור המתחיל 

אג״ם ־= אגף (ה)מםה 

כ״א 

ד(ב)ה״א = דברי הימים א' 

אדמו״ר - אדוננו מורנו ורבנו 

כדה״א 

ד(ב)ה״ב = דברי הימים ב׳ 

אדר״ג ־ אבות דרבי נתן 

כ(תח)״י 

דה״י = דברי הימים 

אה״ב = ארצות־הברית 

כיו״ב 

דו״ח = דידוהשבון 

אהע״ז = אבן העזר 

כי״ח 

דנ״א — ( 1 /^ 01 ) 1115 .־) 3 10 ש 01 עתמ 111 ע* 00 ס 

או״ח = אורח חיים 

כ״כ 

ד״ר - דוקטור 

אד׳ם = אומות מאוחדות 

כלו׳ 

דרא״ף = דרום־אפריקה 

אוצה״ג = אוצר הבאובים 

כ(תה)״ע 

האר״י = האלוהי רבי יצחק (לוריא) 

אחה ״צ = אחר־זזצהרים 

כר׳ 

הגר״א - הגאון רבי אליהו (מווילבא) 

אח״כ = אהר־כך 

כת/ כתו׳ 

הו״ד = הולנד ודייטשלנד 

א״י ־ ארץ־ישראל 

לאט׳ 

הי״ל = הוציא לאור, הוצא לאור, 

איט׳ = איטלקית 

לח״י 

הוצאה לאור 

איכ״ר = איכה רבתי 

ל״י 

חור׳ = הוריות 

אל״מ = אלוף משנה 

ליש״ם 

הוש׳ = הושע 

אבג׳ = אנגלית 

לטה״ב 

הל' = הלבה, הלכות 

אע״פ = אף־על־פי 

לפטה״ב 

הקב״ה = הקדושיברוך־הוא 

אעפ״ב = אף־על־פי־כן 

מ׳ 

השר = השווה 

אצ״ל = ארגון צבאי לאומי 

מג׳ 

השי״ת = השם יתברך 

א.ק 1 . = אלקטרו־קרחוגרמה 

מ״ג 

וה״פ׳ועה״פ = ועד הפועל 

ב״ב = בבא בתרא 

מדה״ג 

ויק׳ = ויקרא 

בד״כ - בדרך־כלל 

מהד׳ 

ויק״ר = ויקרא רבה 

ביבל׳ - ביבליוגרפיה 

מהדו״ת 

וכד׳ = וכדומה 

בי(ה)״ד = בית־(ה)דין 

מהר״י 

וכוי --- וכוליה 

בי(ה)״ת = בית־(ה)תולים 

מהריט״ץ 

ז״א = זאת אומרת 

בי(ה)ח״ר = בית־(ה)חרושת 

מהר״ל 

זא״ז = זה את זח 

בי(ה)כ״ב = בית־(ה)כנםת 

מהר״ם 

זב׳ - זבחים 

בי״ל - בירלאומי(ים) 

מהרש״א 

זב״ז = זה בזה 

ביל״ו = בית יעקב לכו ונלכה 

מוכ״ז 

זה׳ ־- זכריה 

בי(ה)מ״ד = ביתי(ה)מדרש 

מו״ל 

ז״ל = זכרונו לברכה, זכור לטוב 

בי(ה)מ״ק = בית־(ה)מקדש 

מו״מ 

זל״ז ־= זה לזה, זו לזו 

בי(ה)״נ = בית־(ה) נבחרים 

מו״נ 

הב״ד - חכמה, ביבה, דעת 

בי(ה)״ם = בית*(ה)םפר 

מו״ס 

חג , = חגיגה 

בית״ר = ברית יוסף תרומפלדור 

מו״ק 

חה״א ־ חיל האוויר 

בכ״ז = בכלחאת 

מזה" ת 

הר, חול׳ = חולין 

ב״מ — בבא מציעא 

מזכ״ל 

חו״ל = חו׳דלארץ 

במ׳ י במד׳ = במדבר 

מט״ח 

חז״ל = חכמינו זכרונם לברכה 

במ״ר = במדבר רבה 

מטכ״ל 

חיד״א = חיים יוסף דוד אזולאי 

בע(ה)״ח = בעל(י)מה)חיים 

מיל׳ 

חי(ה)״ר = היל (ה)רגלים 

בע״מ = בערבון מוגבל 

מכ״ם 

ח״ן = חכמה נסתרה 

בע״פ ־ בעל-פה 

מל״א! מ״א 

חשמ״א = חשמונאים א׳ 

בעש״ט ־ בעל שם טוב 

מל״ב! מ׳׳ב 

חשמ״ב — חשמונאים ב׳ 

ב״ק = בבא קמא 

מלה״י 

סמם׳ = טמפרטורה 

ב״ר = בראשית רבה; בן רב. בר רבי 

מלה״ע 

יבם׳ = יבמות 

ברא׳ = בראשית 

מ״ם 

יה״ב = ימי הביבים 

בריה״מ = ברית־המועצות 

ממ״ר 

יה ו׳ = יהושע 

ברב׳ = ברבות 

מב/ מנח׳ 

יו״ד = יורה דעה 

ב״ש ־ בית שמאי 

מנכ״ל 

יור = יוונית 

בת(ה)״ד = בתי־(ה)דין 

מם׳ 

יו״ם - יום־טוב 

בת(ה)״ח = בתי~(ה)חולים 

מס(ה)״ב 

יו(ה)״כ - יום (ה)כיפור(ים) 

בת(ה)ח״ר - בתי-(ה)חרושת 

מעפה "י 

יו״ר = יושב־ראש 

בת(ה)כ״נ = בתי־(ה)כנסת 

מעפ״ב 

יחז׳ = יחזקאל 

בת(ה)מ״ד = בתי~(ה)מדרש 

מע״ק, מ״ק 

י״ל = יצא(ו) לאור 

בת(ה)מ״ש = בתי'(ה)משפם 

מפד״ל 

יל״ג = יהודה ליב גורדון 

בת(ח)״ם = בתי־(ה) 0 פר 

מפ״ם 

ילק״ש = ילקוט שמעוני 

ג׳, גר׳ = גרם 

מ״ר 

ימ(ה)״ת = ים (ה) תיכון 

גח״ל = גוש חרות־ליברלים 

מש׳ 

יק״א = 00101112311011 1511 ־^ 1 ^ 7 

גיט׳ = גיסי! 

נגמ״ש 

( 0 /.. 0 .ן) תס 1 ]ג 01 ס $5 ^ 

ג״כ = גם כן 


= יין, קדוש, נר, הבדלה, זמן 

- ירושלמי 
= ירמיהו 
= ישעיהו 
= כל אחד 

= כדור הארץ 
= כתב(י)-(ה)יד 
= כיוצא בזה, כיוצא באלה 
= כל ישראל חברים 
־ בל־כך, כמו־כן 
= כלומר 
= כחב(י)־(ה)עת 
=־ כרך, כרכים 
־ כחובות 

- לאסיבית 

= לוחמי הרות ישראל 
= לירה ישראלית, לירות ישראליות 
= לירות שטרלינג 

- לספירת הבוצרים 

= לפני ספירת הנוצרים 
= מטר(ים) 

- מנילה 

- מיליגרם 

= מדרש הגדול 
= מהדורה 

- מהחרד, תביבא 

= מורנו הרב רבי יהודה 
= מורנו הרב יונדטוב צהלון 
= מורנו הרב רבי ליוא 
= מורנו הרב רבי מאיר 
= מורנו הרב רבי שמואל אליעזר 
= מוסר כתב זה 

=- מוציא לאור , 

- משא־ומתן 

= מורה בבוכים 
= מוכר ספרים 
־ מועד קטן 
־- מזרח־התיכון 
= מזכיר כללי 
= מטבע חוץ 
= מטה (ה)כללי 

- מיליון, מיליונים! מילואים 
= מוצא כיוון ומרחק 

= מלכים א׳ 
= מלכים ב׳ 
= מלחמות היהודים 
= מלחמ(ו)ת העולם 
= מילימטר(ים)! מכל-מקום 
= מילימטר<ים) מרובע(ים) 
־־ מנחות 

- מנהל כללי 
= מספר 

- מסיל(ו)ת־(ה)ברזל 
= מעל־פני־הים 

= מעל ־פני 
= מטר(ים) מעוקמים) 
־ מפלגה דתיח־לאומית 

- מפלגת פועלים מאוחדת 
= מטר(ים) מרובעוים) 

= משלי! משבה 

- בושא־גייסות משוריין 



21 ראשי־תיבות וקיצורים 22 


רבי יצחק (אל)פאםי 

= 

רי״ף 

= על־פי 

ע״פ 

= נדרים 

נד׳ 

רבי לויי בן גרשון 

= 

רלב״ג 

= על־פני 

עפ״נ 

= בילר(ה) 

נו׳ 

ראש (ח)ממשלה 

= 

ר(ה)״מ 

- על־פי-רוב 

עפ״ר 

- נוסד(ה) 

נום׳ 

רבי משה איסרליש 

— 

רמ״א 

= ערבית 

ערב׳ 

- נחמיה 

נחמ׳ 

רבנו משה בן מימון 

- 

רמב״ם 

= ערכין 

ערב׳ 

= נוער חלוצי לוחם 

נח "ל 

רבי משה בן נחמן 

— 

רמב׳ץ 

= על שם, על־שום 

ע״ש 

= נצח ישראל לא ישקר 

ני ל "י 

ראש (ח) מטה (ה)כללי 

- 

דמטע "ל 

?3165(106 76774511 001011123(100 = 

פיק״א 

= נזכר לעיל 

נ״ל 

(\! 1 י 81 ) 1 ש 301 01610 ט 8.11300 

— 

רנ״א 

4550613(100 (?.1.0.4.) 


= נגד ממוסים 

נ "מ 

רבי נחמן קרוכמל 


רג״ק 

= פלוגות מחץ 

פלמ״ח 

- נפטר 

נפ׳ 

רב סעדיה גאון 

— 

רס״ג 

= פסחים 

פס' 

= ספר 

ם׳ 

רבי עקיבא 

— 

ר״ע 

־־ פסק־דין 

פס״ד 

- סגן־אלוף 

סא״ל 

רבי שלמה בן אדרת 

— 

רשב״א 

= פסיקתא רבתי 

פסי״ר 

- סך הכל 

ס"ה, סה״ב 

רבי שמעון בר יוחאי 

— 

רשב״י 

= פרנקפורט דמיין 

פפד״ם 

= סימן 

סי' 

רב שרירא גאון 

= 

רש״ג 

־־ פרופסור 

פרופ׳ 

= סיבובים לדקה 

סל״ד 

רבי שלמה יצחקי 

= 

רש״י 

= צבא הגנה לישראל 

צה״ל 

= סנטימטמים) 

ם״מ 

ראשי־תיבות 

— 

ר״ת 

־־ צרפתית 

צרפ׳ 

= םנטימטר(ים) מעוקב(ים) 

סמ״ק 

שבועות 

— 

שבו׳ 

= קילוגרם 

ק״ג 

= 0 נטימטר(ים) מרובע(ים) 

סמ״ר 

שמואל דוד לוצאטו 

:= 

שד״ל 

= קדמוניות היהודים 

קדה״י 

- סנהדרין 

0 נ׳ 

שיר־חשירים 

= 

שה "ש 

= קהלת 

קה׳ 

= סוכנות סעד ותעסוקה 

ססו״ת 

שופטים 

— 

שד, שום׳ 

־= קהלת רבה 

קה״ר 

= סימן קטן 

ס״ק 

שולחן ערוך 

- 

שו״ע 

= קידושין 

קיד׳ 

= עיין; ערך 

ע׳ 

שאלות ותשובות 

= 

שו״ת 

= קילומטר(ים) 

ק״מ 

= עמוד א׳ 

ע״א 

שר־(ה)חוץ 

=ב 

ש(ה)״ח 

= קיל 1 מטר(ים) מרובע(ים) 

קמ״ר 

= עמוד ב׳ 

ע״ב 

שלמה יהודה רפפורט 

— 

שי״ר 

= קילומטר־שעה 

קמ״ש 

= עבר הירדן 

עבה״י 

שמואל ליב גורדון 

= 

של״ג 

= קריודספר 

ק״ס 

= עברית 

עבר׳ 

שמות 

= 

שם׳ 

= קרן קימת לישראל 

קק״ל 

= על גבי 

ע "ג 

שמואל א׳ 

— 

שמ״א; ש״א 

= ראה! רבי; רבנו; רבים 

ר׳ 

= עורך־(ד,)דין 

עו(ה)״ד 

שמואל ב׳ 

- 

שמ״ב! ש״ב 

= רבי אלעזר 

ר״א 

= עולם הבא 

ע ולה "ב 

שמות רבה 

- 

שמ״ר 

= רבי אליעזר בן יואל הלוי 

ראבי״ה 

־־־ עולם ה;ה 

עולה״ז 

שניה, שניות 

— 

ש נ׳ 

= רבי אברהם בן עזרא 

ראב״ע 

= עזרא 

עז׳ 

ששה סדרים 

— 

ש "ס 

־= רבי אהרן(בן יוסף) הלוי 

רא״ה 

= עבודה זרה 

ע״ז 

שליח־ציבור 

= 

ש״ץ 

= רבי אליהו (ב)ן חיים 

ראנ״ח 

- על חשבון 

ע״ח 

תהלים 

— 

תה׳ 

= רבנו אשר 

רא״ש 

= על־יד, ע ל'ידי 

ע״י 

תולדות ישראל! חולדות היהודים 

— 

תו״י 

= רבו נו של עולם 

רבש״ע 

=־ על־ידי־זד. 

עי״ז 

תוספתא 

— 

תוספ׳ 

= רבי דוד קמחי 

רד״ק 

= על־ידי־כך 

עי״ב 

תושבים 

= 

תוש׳ 

=* ראש השנה 

ר״ה 

= עירובין 

עיר׳ 

תורה שבעליפה 

= 

תושבע״פ 

= רות רבה 

רו״ר 

= על־כן 

ע״כ 

תלמיד חכם, תלמידי־חכמים 

= 

ת״ח 

= ראש חודש 

ר״ח 

= עובד(י) כוכבים ומזלות 

עכו״ם 

תרגום יונתן 

= 

ת״י 

־= רבי יהודה; רבי יוסף! רבי יצחק 

ר״י 

= על־כל־פנים 

עכ״פ 

תמונה, תמונות 

= 

תם׳ 

= רבי יצחק בן ששת 

ריב״ש 

= עמוד 

עם׳ 

תנחומא 

= 

תנח׳ 

= רפאל יעקב דוד בן זאב 

רידב״ז 

= על־נהר 

ע״נ 

תענית 

— 

תע' 

=־ רבי יהודה הלוי 

ריה״ל 

= על־סמך 

ע״ס 

תלמוד(י)־תורה 

= 

ת" ת 

= רבי יום־טוב בן אברהם אשבילי 

ריטב"א 

= עיין ערך 

ע "ע 


1110 כן 2 ז 0602 31 ם 10 ) 13 י 1 — 1 * 70 י 1 

£3232106 * 

867165 ; 56716 011¥6116 א — .$.א 

-ו 67 רח 4 1116 0£ — 8 !^£ 

76550511 ז £0 ץת 167 ) 03 \; 030 

865631011 

65 \ 1 ט 7 165 ) £10 165 ) 110 ׳\ש.מ — [££ 

111 ) 80116 ץז 3 זו 11 ._! זסחשויזגג — 1X3 ז \\ 

- 3 ) 165 )[^ 6 נ'!> 1 ט£ }} 1 זו 501 ) 261 — §\±/. 7 


[)מט )} 1556050113 /ג ו 110116 ) 17160 . 
- 11111 ג 1 ו 301 מ 365 ) 16 ) £00 1510 
0015 ) 160 ) 0 ( 501160 

501160 ) 060 7167 ז 11 'שלש 115 ש 2 — 10 * 20 

- 065611 11501160 ) £01260130 * 
5011311 


0 זן; 

- 115011 ) 11 ( 1 ־ 17 ) 0611 ( 731111 — 

) 06 501150.1131 1501100 ־ £731 ] 11 

115 

— 7007031 01 76774511 8(071165 

108 

׳ 8674677 7 ( 61 ) 0021 1511 ״גש 1 ־ —- 

!505 

165 [;>ט) 8 800131 76714511 — 

!58 

1 103 >ט) 8 : 17 ) 701 ־)$ 01 1007031 — 

1X5 

11601021631 ־ 1 01 1007031 — 
1165 ) 0 ) 8 


6 ) 0650111011 107 ) 5011711 ) 3 £00 * - 

-ט[ 165 ) ) 15560501131 '^■ 1 ) 00 
0105 ) 160 ) 

1100 ׳* 

5 ) 0 ) 1 ) 105 7165 1100260 ש)) £1 * — 
- 06 67761011150116 ) 05 107 

02 טו $107501 ) 1011 ו 501 


001031 ) 1115 76770511 ס 161102 ח\, — 90 !^ 

׳ל 611 ) 31 ע 0 

1511 ^ 1 * 101 חס 1 ) 550013 ^ - 

1165 ) ט) 8 

ס 103 ז 6 תז\, 111.6 01 10 ) 80116 — 808 \, 8 

-ש 8 01160131 01 80110015 

5030011 

06 ס 3 [)ססק 1165 ס 0 ש 1 ז 10 ) 80116 — 8011 

שט^) 111 ש 1 !ש 11 

- 80 £11001021031 * 1 )־ 31 /יז £13 — 

׳ 74677 

116£6 ס 0 £101011 ׳ 1X00/1 — 1X687677 
400031 

- 013 ) £1 811111031 01 7001021 — 8£ | 

סזט) 

!£81X0 — 70011131 01 £00003110 31101 

) 01160 ש! 1 ז 01 £1151017 500131 








האנציקלופדיה העברית (כרך ל״או 


א. רנואר: דיוקנה של גב׳ סר. שמן על בד, 1904 (אוסף מוזיאון תל־אביב. צילם: רפי מגנם) 













ש• די ריש^יירר: .,מזנה הרם היורוש״ בכנסייה יעקב(:ז 011 ־ז^^י 1 ס^ב 1 ), ר-טנכרג ע׳׳נ מאזנר. םרי=שיר טחיטב בעץ. 1501 — 1505 . 


•יישי: י•־:- רנ*.י:מג> באס*ע: המעורה האחרונה; כדשמא?. ?נסית ישו 5 

ךיזץ, משפחה של סופרים, ילידי קידנוב, ליטא, שיצרו בעברית 
ובעיקר ביידית. אבי המשפחה, קלמן ר' (יק״ר; 1842 — 1921 ), 

היה סוחר משכיל. ספר״שיריס שלו בעברית, "יונה הומיה", י״ל 
בתרנ״ד. בניו היו: 

1 ) אברהם ר , ( 1876 , קידנוב — 1953 , ני״־יורק), סופר ומשורר 
יידי, הבולט בסופרי היידית בדורו. בגיל צעיר החל לפרסם בעתון 
היידי "יידישער פולקסבלאט״, שי״ל בפטרבורג, ובהיותו בן 15 נדפס 
שיר משלו בכה״ע "די יידישע ביבליאטעק" שבעריכת י. ל. פרץ 
(ע״ע). לאחר שירות בצבא הרוסי ולימודים במינסק עקר לוורשה, 
והיה מהבולטים בחבורת סופרי היידית שהתרכזו סביב י. ל. פרץ. 
א״ר התפרסם במהרה כמשורר וכמחבר סיפורים קצרי□ פורה־ביותר: 
ספריו נדפסו בכ״ע שונים ורבים משיריו הולחנו. הוא עסק גם 
בעריכת עתונים, ספרי־לימוד ואנתולוגיות, מה שהעמיק את השפעתו 
על חיי התרבות במזרח־אירופה ובאה״ב. א״ר תרגם ליידית ספרות 
עברית קלאסית הדשה וספרות רוסית. בוועידת היידית (ע״ע, עמ׳ 
804 ) בצ׳רנוביץ ב 1908 מילא תפקיד חשוב, ונאבק להגדרת היידית 
כשפה לאומית. ב 1914 היגר לניו־יורק והשתתף בקביעות בעתונות 
היידית הרדיקלית, בעיקר ב״פארווערטס". לראשונה נקבצו כתביו 
ב 12 כרכים (תרע״ז)! מוזדורת־היובל כוללת 24 כרכים, ועדיין רב 
החומר שלא כונס. חשיבות רבה נודעת לספר "איפיזודען פון מיין 
לעבך (״אפיזודות מתיי״, א׳—ג׳, 1929 — 1935 ). משיריו הידועים: 
״מאי קא משמע לך׳ ו״ניגון של גמרא״ — פואמות מהווי הישיבות. 
רבות מיצירותיו תורגמו לאנגלית ולשפות אחרות: עם מתרגמיו 
לעברית נמנו: ביאליק, ברנר. יעקב שטינברג ופיכמן. תרגומי שיריו 
נדפסו באנתולוגיות לשירה יידית: "אחיספר" (תש״ד), "על נהרות" 
(תשט״ז) ו״מבחר שירת יידיש" (תשכ״ג). בראשית דרכו כתב א״ר 
גם בעברית. 


רו׳ש?ים (י*־י?'ם; לאיזא אופשכרנ, כונתרוס: אב אלנוי, נרפניח הסער: יהי 

שירתו של א״ר מציינת את ראשית המודרניזם בשירה היידית 
(ע״ע, עמ׳ 803/5 ). לשירתו נימה סוציאלית; גיבוריו הם פשוטי-העם, 
ובאמצעותם הוא מעלה את סבל הקהילה היהודית והיהודי המנוצל. 
רב היה כוחו של א״ר בסיפור הקצר, שיוחד בד״ב לאותם נושאים 
ונכתב בנימה אירונית ותוך השתתפות בגורל גיבוריו. 

2 ) זלמן ר׳ (קידנוב, 1887 — רוסיה, 1941 ), בלשן והיסטוריון 
ספרות יידית, ב 1908 ערך יחד עם אחיו ספר־לימוד ליידית, "די 
מוטער שפראך". אותה שנה הו״ל ספר דקדוק יידי, ואותו הרחיב 
אח״כ ל״גראמאטיק פון דער יידישער שפראך" (תר״פ). ז״ר השתתף 
בעריכת ספר על התעתיק היידי, שסייע בקביעת תעתיק אחיד. מפעלו 
הגדול הוא הלכסיקון לספרות היידית. הספר י״ל תחילה בכרך אחד 
(תרע״ד), וזה היה בסים למפעלו הביבליוגרפי המונומנטלי "לעקסי- 
קאן פון דער יידישער ליטראטור, פרעסע און פילאלאגיע"("לכסיקון 
לספרות היידית, עתונותה ובלשנותה"), א׳—ד/ תרפ״ו—תר״ץ 2 . 

ב 1915 התיישב ז״ר בווילנה, ובה מילא תפקיד מרכזי כעתונאי, 
עורך וחוקר. מ 1920 ערך את העתון הווילנאי "דער טאג", ודרכו 
לחם לאוטונומיה של התרבות היידית. בעתונו גם קידם סופרים 
צעירים. ז״ר ערך גם כ״ע בלשני, "יידישע פילאלאגיע", וספר־לימוד 
לתולדות ספרות ההשכלה, ״פון מענדעלסאן ביז מענדעלע״( 1923 ). 
עוד כתב מונוגרפיות על סופרים שונים, ביניהם : א. גוטלובר (ע״ע) 
וי. ל. פרץ. ב 1925 סייע ז״ר בייסוד ייווא (ע״ע) וערך חלק ממחקריו 
החשובים: בעיקר פעל במחלקה לפילולוגיה וספרות. — ב 1939 , 
לאחר כיבוש וילנה בידי "הצבא האדום", נאסר ז״ר והועבר לרוסיה. 
הוא נורה שם ביוני 1941 , מבלי שניתנה סיבה רשמית למאסרו 
ולהריגתו, 

3 ) שרה ר׳ (נו׳ 1888 , קידמ׳ב), סופרת ומשוררת ביידית. 
בעלה היה הסופר היידי דוד קסל. ש״ר כתבה בעיקר אגדות ושירים 
















27 


ריזין — ריט, האחים 


28 


לילדים" המצטיינים בפשטות ובציוריית. ספריה הם: "חלום און 
וואהר״ (עבר׳: ״בחלום ובהקיץ״, 1919 ), תרע״א, ו״ליעדער" 
(״שירים״), 1924 . ש״ר תרגמה גם מסיפורי טולסטוי, אוסקר ויילד, 
ג׳ק לונדון, ועוד. 

. 1975/6 ,(^^^ 11, XXX ־ 411110 .) 8001 511 "מנ> 1 ) 1876-1953 ,.?/ . 4 י צ 0 ת£ . 1 

מ. 

ריזן( 83411 ? ), שם מחח (אובלסט) ושם בירתו במערב הרפובליקה 
הפדרטיווית הרוסית, מרכז בריה״מ האירופית, שטח המחוז 
39,600 קמ״ר ומספר תושביו 1,387,000 ( 1973 ), מספר תושבי העיר 
ר׳ 378,000 ( 1972 ). העיר שוכנת על נהר אוקה (יובל הוולגה) 
ומשמשת צומת תחבורה (נמל, מס״ב) ומרכז לייצור מכונות, מוצרי־ 
אלקטרוניקה, סיבים סינתטיים, ףמרי־בניה ומוצרי תעשיה קלה, וכן 
לזיקוק נפט. בר' 4 מכונים להשכלה גבוד״ח ו 3 מוזיאונים, במתחם 
הקרמלין העתיק נשתמרו מבנים וכנסיות היסטוריים, בהם קתדרלות 
אוספנסקי (מאה 14 ) וארכאנגלסקי (המאות ה 16 —ה 17 ). 

היסטוריה. מקומה של ר׳ העתיקה, שהוא כיום כפר הנקרא 
סטאראיה ר/ מרוחק כ 50 ק״מ מדרום־מזרח לר׳ של ימינו, ע״נ אוקה. 
שמה נזכר לראשונה בסוף המאה ה 11 , ובמאה ה 12 היתה נסיכות 
עצמאית ותולדותיה רצופות מאבק עם נסיכות ולדימיר(ע״ע). ב 1237 
כבשו המונגולים, בהנהגת בטו (ע״ע), את ר/ ובירת הנסיכות עברה 
לפריאסלאוול־ריאזאנסקי, היא ר׳ של היום. 

בשלטון המונגולים נהנתה נסיכות ר׳ מיציבות, המן מה, במחצית 
השניה של המאה ה 14 , אף התרחבה וזכתה במידה ניכרת של 
עצמאות. המונגולים סייעו לה מול מוסקווה המתעצמת, אך במאה 
ה 15 נחלשה ר/ הכירה תחילה בתלותה במוסקווה, אח״כ, ב 1427 , 
בסחרניות של נסיך־ליטא ויסאוטס (ע״ע), וב 1447 שוב בתלותה 
במוסקווה. ב 1521 נאסר נסיך ר׳ בפקודת הנסיך־הגדול של מוסקווה, 
וסילי 111 (ע״ע). באשמת קשר עם המונגולים, והנסיבות סופחה 
סופית למוסקווה. 

ב 1778 הוסב שמה של פריאסלאוול־ריאזאנסקי לר׳ והיא היתה 
לבירת פלך. במאות ה 18 —ה 19 היתה העיר מרכז לסחר בדגנים. 

ריח, ע״ע טעם וריח. 

ריחאני, אמין א(ל)*- - ( 1876 , אל־פרינר, 

[לבנון] — 1940 , אה״ב), סופר, נואם ונוסע לבנוני־אמריקני. 

נודע בכינוי, ״פילוסוף אל־פריכה". בגיל 12 היגר עם הוריו לאה״ב. 
עזר לאביו במסחר, הצטרף לתקופה קצרה ללהקת שחקנים אמריקנית 
ואוד־כ למד משפטים באוניברסיטת ניו יורק. ב 1898 חזר ללבנון, 
למד ערבית ותרגם לאנגלית קטעי שירה של המשורר העבאסי אבו 
אל־עלא אל־מערי (ע״ע); התרגומים י״ל בניו יורק ( 1904 ). שם גם 
פרסם בערבית ( 1902 ) קיצור תולדות המהפכה מצרפתית ושני 
רומנים שבהם תקף את הקנאות הדתית. ב 1904 חזר לכפרו בלבנון 
ועסק בכתיבה. את מאמריו ונאומיו קיבץ בספרו "א(ל)־ריחאניאת", 
1 11 , 1910/11 ; 1¥-111 , 1923/4 . 

לפני מלה״ע 1 חזר ר׳ לניו יורק, עסק בספרות ובעתונאות וגייס 
כספים לתמיכה בלבנון שסבלה מרעב ובצורת. אחרי המלחמה יצא 
למסעותיו באירופה, צפון־אפריקה, חצי־האי ערב, עראק, סוריה, 
לבנון, א״י ומצרים (עד 1922 ). את רשמי מסעותיו ופגישותיו עם 
השליטים והמודהעם העלה בספריו, ביניהם: "מלוד אל־ערב"(עבר׳: 
״מלכי ערב״), 1 -ח, 1924 ; "תאו־יח׳ נג׳ד אל־חדית׳" ("ההיסטוריה 
של נג׳ד החדשה״), 1927 ; ״אל־מלד פיצל״, 1934 ; אחרי מותו י״ל 
ספריו על לבנון ( 1947 ) והמגרב הרחוק ( 1952 ). את ספריו על אבן 
סעוד, על המדבר הערבי ועל מסעותיו סביב חצי־האי ערב פרסם 
באנגלית בשנים 1928 — 1931 . מסעותיו, והספרים שבאו בעקבותיהם, 
נועדו לעורר את ארצות־ערב להבנה ביניהן למען אחדות ערבית. 


מלבד ספרים אלה פרסם רומנים, סיפורים קצרים ושירה־בפרוזה 
בערבית ובאנגלית. הושפע מרעיונות המהפכה הצרפתית, הדמוקרטיה 
האמריקנית, תנועת הבונים החפשים והתאוסופים באה״ב. ר׳ התנגד 
למנדט הצרפתי על לבנון ולפן־אסלאם (ע״ע) ולחם בתנועה הציונית. 
אך בעוד שביקר בספריו על עראק את היהודים, שעסקו שם בגביית 
מסים, התנגד לדיכוי היהודים בתימן ולפרעות ביהודי רוסיה, וקרא 
להתבוללות היהודים. 

אלברט א. ר/ אמין אל־ד, 1941 ; ג/ ג׳בר, א. א. ד, 1947 ; 

110 > 1 > 11 <) 6 ׳ 11117 )־ 1.110 1 *־ס 1 ) 110 ! מין ... 1050 ? מן ,ו 1 ר 1 ז 10 \ . 5 

־ — 1800 .) 161 )ז} 1 . מזי^ס/״ו, ,.! 11 ; 1967/8 ,( 7 ^ 1 , 11£8 ) 1 ח 8 תזז $1 ב 1£ 

. 1976 , 1970 
ש. מו. 

ייט, האח י ם — 0 ך]§ ¥11 \): וילבר — ז 11 נ ¥111 \ — ( 1867 — 1912 , 

ואורויל — 01-11110 — ( 1871 — 1948 ) , ממציאים אמריקנים, 

1 

חלוצי התעופה. 

האחים ר׳ (הא״ר) גילו נטיות טכניות מצעירותם. א 1 רוויל, 
שהתעניין בדפוס, ייסד ב 1889 עתון ושמו $^ 0 ־\נ $1112 :ז ¥0$ \ 
(״חדשות מהמערב״) שהודפס במכונת־דפוס שבנו שניהם. ב 1892 
פתחו הא״ר חנות אופניים, וב 1893 ביתימלאכה לייצור אופניים 
ולתיקונם. התעניינות הא״ר הוסבה לתעופה בעקבות נסיונות הדאיה 
של א. לילינתל (ע״ע), ועם מותו ב 1896 החליטו להמשיך בנסיוגות 
דומים. הם דחו את שיטת לילינתאל, שנועדה להקנות לטייס שליטה 
בדאון (ע״ע) באמצעות הטיות־גוף לכיוון הרצוי, ובחרו בשינוי 
צורת הכנף (ע״ע מעוף) כאמצעי השליטה. בשיטתם פותלה הכנף 
באמצעות כבלים שהיו מחוברים למתלה הטייס. ב 1900 ניסו דאון 
דו־כנפי שחשבו להטיסו כעפיפון. כוח העילוי שיצר הדאון היה קטן 
מדי, אולם שיטת השליטה שלהם, במיוחד הגה־הגובה שחובר לקדמת 
הדאון, הוכיחה את יעילותה. שיטת השליטה של הא״ר, שנרשמה 
כפטנט ב 1906 , מקובלת בעיקרה גם היום, אלא שמאזנות ($ח 31101-0 ) 
משמשות לשינוי צורת הכנף. 

הא״ר ערכו ניסויים ביותר מ 200 דגמי־כנף במנהרת־רוח קטנה 
שבנו. בין־היתר גילו שכוח־העילוי גדל עם גידול מנת הממדים 
(היחס בין מוסת הכנף [אורך] למיתרה [רוחב]); ושהמבגה האווירד 
דינמי דורש שפה מובילה מעוגלת ולא חדה, בניגוד למה שחשבו 
עד אז. בדאונים שבנו ב 1901/2 ניצלו אח תגליותיהם, ולדאונם 



א־רוייי ר*צ כים •כ אח כיטיסי. דג?*• * 1301 





29 


דיט, האחים — רים פדני, לויד 


30 


האחרון כבר היה זנב (מייצב-כיוון) ומייצב*גובה. הוא דאה לטווח 
של יותר מ 200 מ/ וזווית נחיתתו היתד. קטנה מזו של הנץ שניסו 
להקות. 

ב 1903 בנו הא״ר את המטוס (ע״ע, עמ׳ סד: תמ׳) הראשון, הוא 
צויד במנוע בן 12 כוחות־סוס והותקנו בו מדחפים, פרי נסיונם 
של הא״ר. בבוקר ה 17 בדצמבר 1903 הוטס המטוס בקיטי הוק 
׳\ת!£), קודם בידי אורוויל ואח״ב בידי וי לב ר, וזה הצליח 
לשהות. באוויר 59 שניות ולהגיע למרחק של 260 מ' בקו ישר. 
ב 1905 טס אורוויל למרחק 24 מיל ( 38.6 ק״מ) במטוס שיכול היה 
לתמרן ואף לחוג ע״פ צורת הספרה 8 . ב 1908 חתמו הא״ר על 
חוזים מסחריים וב 1909 על הסכם עם הצבא האמריקני. הם המשיכו 
בתצוגות טיסה עד מות וילבר ב 1912 (מטיפוס־הבטן); אורוויל 
המשיך במחקר עד מותו, ביום השנה ה 45 לטיסה הראשונה הוצב 
מטוסם של הא״ר במוזיאון הלאומי למדע (המוזיאון הסמיתסובי) 
בואשינגטון. ור׳ ביבל׳ בערכים דאון! כנף! מטוס. 

-צ 6 ר 011 > . 9 . 0 ; 1953 ? ;.'־מ . 0 0.713 .'■ 11 ,( 1 ־ 0 ) 10 נג 1 ז 3 ׳ 101 ^ 

. 1963 , 1£75 ( 01 ז< 1 . 0 7 ,ב £1 ו'ו 811 

יא. ש. 

ריט, סר אלמרוו? $ךוורד —;ו 11 § 1 ז ז \\ ־ 311 — 

( 1861 — 1947 ), רופא ופתולוג אנגלי. ר׳ למד באוניברסיטות 
של דבלין. לייפציג׳ סטראזבור ומארבורג. התפרסם בשל מחקריו על 
כושר ההגנה שמקנה בסיוב־האדם בפני הדבקות חיידקיות. ב 1896 
פיתח תרכיב נגד מחלת טיפום־המעים (ע״ע, עמ ׳ 657 ). שיטתו, 
שהתבססה על הכנת תרכיבים שהכילו חיידקים מומתים, הביאה 
לירידה ניכרת בתחלואה. ר׳ פיתח תרכיבים גם נגד חיידקים אחרים. 
לחיבוריו העיקריים על שיטות החיסון( 1909 ) ועל הפתולוגיה והטיפול 
בזיהומים של פצעי-מלחמה ( 1942 ) היתד׳ השפעה מרובה. 

ר׳ זכה בתארי־אצולה ב 1906 וב 1918 (לאחר ההצלחה שנחל 
השימוש בתרכיב-הטיפוס במלה״ע 1 ). הוא עמד בראש המכון לפתו¬ 
לוגיה ולמחקר בביה״ח ״סינט מרי״ בלונדון מ 1902 עד 1946 . 

ליט, פלנלן לדל — ;ז 1 ו 1 ^ 1 ז ז \\ 11 ץ 130 — ( 1870 — 1959 ), 

ארדיכל אמריקני, מיוצריה החשובים של האדריכלות המודר¬ 
נית■ למד בביה״ס להנדסה באוניברסיטת ויסקונסין מולדתו. ב 1887 
עבר לשיקגו — שהיתה אז מרכז האסכולה שפיתחה את השימוש 
בשלדי־פלדה בארדיכלות, ועבד כמעצב במשרדם של ד. אדלר 
ול. ה. סליון (ע׳ ערכיהם). ב 1893 פחח משרד משלו בשיקגו. ר׳ 
פיתח תפיסה של ארדיכלות אורגאנית שחידושיה היו: (א) הצורה 
הכללית של המבנה נקבעת ע״י היחידה האינדיווידואלית; (ב) אינ¬ 
טגרציה בין הבית והטבע הסובב 
אותו ע״י שימוש בחמרים הנמצאים 
בסביבה; (ג) שימוש מועט מאד 
בקישוט. 

הבניינים הראשונים שבנה, עפ״ר 
בתי־מגורים פרטיים, נתאפיינו 
בקווים מאוזנים ארוכים, בחלונות 
שאינם בחזקת מפתחים בחזית אלא 
משטחים התואמים את כלל־המבנה 
וכן בגגות תלויים הבולטים הדזוצה 
ומצלים על הקירות (בית־וילטס 
[ל; ¥1110 \], חייל נד פארק, אילינוי, 
1902 ). ר׳ עסק גם בבניית בתי־ 
משרדים׳ כבניין לרקין (מ״ 1 !ו״ 1 ) 
בבאפלו, ניו יורק, 1904 , וכן בבניית 
כנסיות (כמו הכנסיה היוביטארית, 
אילינוי, 1906 ). בבניינים אלה הש¬ 



ם. ל. ריט ; ניד,נ": .,בית של־ב׳/ אלקינז פארק, פנסילווניר." אה״ב (צילם; 

יעקב םטלם!) 


תמש בבטון מזוין שהיה אז חירוש. בשנים 1916 — 1922 התגורר 
ביפן ובנה את מלון ״אימפריאל״ בטוקיו ( 1922 ), שהיה בין המבנים 
היחידים שלא קרסו ברעש ב 1923 . 

ב 1929 , כשתכנן את ,.מגדל סינט מרק״ 0 ^ 0 ? . 31 ) 

בניו יורק, הגה את הרעיון לבנות רב-קומות באמצעות מגדל מרכזי 
הניצב כגזע שמתוכו מתפרשות הקומות כענפים. רעיון זה בא לכלל 
ביצוע ב 1953 עם בניית ״מגדל-פריי־ס״ (■ 61 ^־ 10 £:> 1 ז?) שבבארטלזוויל 
( 1116 ׳\ 1105 ־ £31 ), אוקלאהומה, ובמגדל הזכוכית שהוסיף בשנים 1949 — 
1951 למרכז האדמיניסטרטיוד של חברת ג׳ונסון בוויסקונסין, שב¬ 
בנייתו החל בשנים 1936 — 1939 . "הדראמתי" שבבנייניו הוא חווילת 
״המים הנופלים״ ( 161 ג¥\ §ו! 2111 ?) שנבנה מעל מפל ( 1937/9 ; ר׳ 
תמ׳, כרך ר, עמ׳ 152 ). העבודה הגדולה האחרונה שלו, השנויה 
במחלוקת, היא ״מוזיאון גומהיים״ בניו יורק ( 1956/9 ; ר׳ תמ/ 
כרך מילואים, עט' 388 ) שתוכנן כ״ראמפה״ — ספיראלה עולה 
ללא-מדרגות (למעשה עולה המבקר לקצה הספיראלה ויורד בה), 
והמוצגים תלויים על הקירות שלארכה. האור בוקע מפתחי-רצועה 
דקים המקיפים את המבנה ומהכיפה המכסה עליו. אחת מעבודותיו 
האחרונות הוא ביהכ״ג "בית־שלום" באלקינז פארק, פנסילוויניה 
( 1957/9 ). וע״ע אה״ב, עט׳ 151/2 . 


ר׳ היה סופר פורה; ■מספריו :. 3 ח £0 ¥111£5 \ב־!ס 



. ל. ריט, מיכזיז : בניין המנדלה (הושלם ב 1930 ) וסנדל המחקר (הושלם כ 1950 ) של הברת ג׳ונפוז ואקם, ר&ין, 
יסקונפוין, אה״ב; משמאל.* "חרר העבודה הגדול" באותו בניי'; גם שולחנות תבתיגה ווזכסאות עוצב! ע״י 

חארריד? וראריר.ח הדרח ו!'ורמו׳ ואי!ח) 


פ. ל. 

ו 



31 דיט, פדגק לויד 

0 ) 10 (״רישומים לאדריכלות חיה״), 1959 ? ס! 130 ^ ;שז^ש 1111£ שז^ 

£31111 115 ־ 1 01 0550551011 ? (,,אדריכלות: אדם השולט באדמתו"), 

1962 ; חיבר גם אוטוביוגרפיה ( 1943 2 ). 

ס. רפפורט, אדריכלות אורגנית — בתי הערבה של פ. ל. ר׳ (ציור 
ופסול, 15 ), תשיו״ז ; ; 113 ) 2401671 /ס 76 > 21011 ? 111 111 ,^^ 100 ( 11150 .א . 1-1 
-£ט £3 .£ ; 1973 2 , 1942 , 1941 — 1887 ,.¥\. 8.8 / 0 £5 1171 ) 11 * 81 1116 
. 1960 , 117183 ) 11 * 31 1 ) 0.71 5 ^ה ¥7111 \ ;.¥■! . 8 ■ 8 ,(. 04$ ) ת־ 1 טג! £30 . 0 -ממ 13 ת 

י. שם. 

ך י ט, ר י צ׳רד - 1 ג 6 1 ״¥\ 1 >־ 1131 ;) £1 — ( 1960-1908 ), סופר 
אמריקני, כושי. נולד במדינת מיסיסיפי למשפחה עניה 
שאביה נמש אותה. לפני סיום לימודיו נדד בדרום אד׳״ב והחל 
בכתיבה. השתקע בשיקגו וכתב לקבוצות קומוניסטיות. אולם קיבל 
מילגות השתלמות ותמיכת מוסדות. בשלהי מלה״ע 11 נטש את 
המפלגה הקומוניסטית, אד כמחאה נגד אה״ב עבר לפרים, שם מת. 

ר׳ נודע בזכות שניים מספריו: □ 80 0 ׳\ 311 ?< (עבר׳: "יליד 
הארץ״, 1944 ), 1940 , המספר על רציחתה של נערה צפונית לבנה 
בידי צעיר כושי, ו ^ 80 £:> 813 (עבר , : ״בן כושים״, תש״ז), 1945 , 
אוטוביוגרפיה סיפורית על ילדותו הקשה של ר׳ בדרום. מספריו 
האחרים: 1 ו 0 ז 5 > 11 < 0 $מז 0 ? 110016 (״ילדי הדוד תום״), 1938 , קובץ 
נובלות על אריסים כושים; : 0111x1x101 ס^ד (״הנכרי״), 1953 , רומן 
שהושפע מהאכזיסטנציאליזם ותקף את הקומוניזם, וכן פרסומים 
רבים שכולם עוסקים בשאלות הגזענות. 

ר׳ היה חלת הסופרים הכושים באה״ב לצר ג׳. בדלדוין (ע״ע, 
כרד מילואים) ור. אליסון ( £111500 ,£ ; נר 1914 ). את חובם ומחיוותם 
לר , הדגישו בשמות יצירותיהם החשובות ( 500 ב 0£ 

["רשימותיו של יליד הארץ"] של בולדווין, ואילו אליסון ב 511110 [ע 10 
£130 ["האדם הסמוי מן העין"], רמז לסיפור של ר , בשם דומה). 
אף שבכתיבתו הנאטורליסטית הדגוזה של ר׳ תופסת התעמולה, 
לעתים קרובות, את מקום התיאור האמנותי, השראתו רבה. 

, 011£5 § 131 \! ,£ ;' 1965 ,סס 4771671 171 1101761 £870 21 786 ,.שטסה , 8 . 0 

4.77167101111 70 § 116 ? €6111177 20111 / 3 ? 1 ) 5117 ! 1 ) €71716 4 ; 80713 21011116 
116 '!' , 1^x0111 .ס ; 1969 ,.¥\ .? 1 / 0 471 176 '!' ,. 14 ; 1968 , 411111073 
1011 ) 1110 ) 111170 411 ',.'׳ 11 . 8 , 18113110 ) 8 . 0 .£ ; 1969 ,.׳ 11 . 11 01 8x0772816 
171131164 ^ 71 ט 7116 .טזי 1 ג£ . 1 \ ; 1970 < 1¥07%3 1113 1 ) 071 171 ) 271 1116 10 

. 1973 ,.¥! . 8 /ס 014631 

ריטבף — 11£ ־ 0 נ 161 ס£ — (פעל 1245 — 1280 ), משורר צרפתי. 

ד חי וכתב בפריס. הוא היה חסר־כל ואת יצירותיו חיבר 
ע״פ הזמנה 5 אעפ״כ היה המשורר הראשון בלשוו־העס שנשתחרר 
מן המסגרות הקפואות של ספרות-החצר. את 56 שיריו הידועים, 
שכולם כתובים חרוזים בעלי 12 , 8 , 6 ו 5 הברות, ניתן לחלק 
למספר קבוצות, בקבוצה האישית-ביותר העלה ר/ בהומור רב, 
את סטיותיו המוסריות, מצוקתו ותאוות־המשחק שלו. הקבוצה 
הגדולה־בירתר מורכבת משירים בענייני דיומא — מסעי-הצלב של 
לואי נפילתי קושטא הלאטינית והמלחמה באיטליה, מחזור 
נרגש, אלים ועוקצני מוקדש ל״מחלוקת" באוניברסיטת פרים באמצע 
המאה ה 13 , ומחזור שירים סאטיריים — למסדרי-הקבצנים ולסכ¬ 
סוכים כנסייתיים. סדרה אחרת מותחת ביקורת חריפה על השחיתות 
בחברה; היא כוללת את הסאטירה על המסדרים הדתיים, £0031-1 
805100100 16 ("השועל ההפוך"), יצירת-מופת אלגורית, הקשורה 
לטיפולוגיה של ספרות השועל (ע״ע). קבוצה אחרת היא זו 
של השירים הדתיים. המונוילוג החקייני, 16 ז 8£180 ' 1 16 ) 1 !ס £0 
("סיפור הצמחיה הרפואית"), נכלל בקבוצת משלים קומיים. המחז¬ 
אות חייבת לר , את "מעשה-הנסים" הידוע הראשון, 10 ) 1113010 \ 
^ 811 ^ X1100 (״הנם של תאופילום״), שנכתב ב 1261 לערך, ושהוצג, 
כבל-הנראח, בבימוי מסובדלמדי, בעל יסוד תנועתי חזק. 

ר׳ היה מחבר בעל עצמה ומקוריות, למרות אפיו הלירי השכיל 
להעטות את מרירותה פשטות אירונית ואובייקטידוית, מה שמקרבו 
למשוררים המודרניים. עמדתו התקיפה לגבי עקרונות מסוימים, 


- דיטיה, דיטים 32 

נגדן הגליקניזם (ע״ע), גישתו הביקרתית למדיניותו של המלך 
לואי מ והאופי האישי של סגנונו הססגוני, המוחשי והנרגש, 
מעניקים אחדות ליצירתו. זו מהווה מעין "קומדיה אנושית" קטנה, 
שבה מתוארת תקופה בספונטאנידת ובטבעיות, בידי משורר הקשור 
קשר הדוק — בטעמו ובלשונו — אל דלת־העם של פריס, ואל 
הצורות הפשוטות־ביותר של הבעת הרגישות. 

מהד׳ ביקרתית של יצירתו: 105 ^ 000 , 835110 .ן — £3131 .£ 
1960 — 1959 , 11 ־ 1 ,.£ 10 ) 1010$ עב 000 . 

40 116 ^ 301171 240711676 ט./ ,. 14 ; 1969 , 1/6 ;> 301171 6 ) £06 ,־ 1 שקז 80 . 8 

. 1970 ,. 8 111 713 80110 806140 , 11340 §€£ ,£ .^ 1 ; 1972 ,. 8 

א. סר. 

ריטואליזם (מלאט׳ 11105 , עשיה טקסית לפי כללים קבועים — 
כיבוי, בעל גוון שלילי עפ״ר, להדגשה יתרה של הצד הפול¬ 
חני או הטקסי בחיים הדתיים או החברתיים. כל דת וכל תרבות (אף 
חילונית) יוצרת מערכת סמלים לא רק במישור האידאי(כגון מיתוס, 
מערכת מוצגים ומושגים בעלי גוון תאולוגי), אלא אף במישור ההת¬ 
נהגותי (ע״ע פלחן); דוגמה לפולחן ולטקסיות חילוניים — מסדרים 
ומצעדים צבאיים, הנפת-דגל, תהלוכות 1 במאי, וכיו״ב. במונח ר׳ 
מציינים בד״ב זיקה מופרזת ואף נוקשה למסורות של פולחן וטקס, 
או מתן חשיבות מרכזית ומכרעת למסורות אלו במערכת הערכים. 
התרבות הסינית הקלאסית נחשבת דוגמה מובהקת של ר׳ לא רק 
בדת, אלא גם בארגון החיים החברתיים והמדיניים. בשימוש במונח 
ר׳ יש בד״כ נימה של ביקורת, והנצרות, למשל, טענה שהיהדות 
היא ריטואליסטית, בעוד שהרפורמציה (ע״ע) הפרוטסטנטית, מתוך 
הדגשת יסוד ה״אמונח" בתפישתה הנוצרית, האשימה את הקאתוליות 
בר , . במובן המצומצם יותר שימש המונח ר׳ כינוי לזרמים בכנסיה 
האנגלית — לראשונה בימי המלד צ׳רלז 1 במאה ה 17 , כשהסתמנה 
שיבה; להדגשים פולחניים בהשפעת הארכיבישוף וילים לגד ( 1 ) 10 ;£), 
ושוב במאה ה 19 בתנועת האנגלו־קאתוליציזם, שעוררה וחידשה 
את הזיקה ליסודות הפולחניים והסקרמנטליים כמרכזיים לנצרות, 
וע״ע ג/ ה. ניומן. 

ריטיה, ריטי־ם ( £36:1 , £36113 ), פרובינקיה רומית בהרי האלפים 
ועמה. הפרובינקיה השתרעה בשטחי טירול, חלק משווייץ 
ואזורי באוואריה מדרום לדנובה. כיבוש ד ב 16 לפסה״ב בידי 
הרומאים היה במסגרת ביצוע תכנית אוגוסטוס להעביר את גבול 
הקיסרות מהאלפים לדנובה. בר , הוקמו כמה קולוניות, ביניהן 
10111:01001 ) 710 0513 §ס. 4 , היום אוגסבורג (ע״ע), ששימשה בירה 
ומושב הנציב הרומי, ו 035113 £08103 , היום רגנסבורג (ע״ע), לשם 
עבר הנציג בתקופת מרקום אורליים ופלישת המרקומנים (ע״ע). 
בסוף המאה ה 4 החלה, בלחץ שבטי האלמנים (ע״ע), נסיגת רומא 
מהדנובה, וב 450 נשאר בידיה רק החלק הדרומי, ההררי והקרוב 
לאיטליה. 

שאלת מוצא הר" ולשונם עוררה מחלוקת חריפה בין 
החוקרים, מפני שנקשרה לבעיה של מוצא האטרוסקים. מלומדים 
חשובים, כגון ניביר ומומזן (ע , ערכיהם), שטענו כי האטרוסקים 
הגיעו לאיטליה מן הצפון, זיהו אותם עם הר״ — ע״ם הידיעה אצל 
דיוניסיוס מהאליקארנאסום שכתב שהאטרוסקים קראו לעצמם 
"רסנה", מלה קרובה לשם ר/ וכן ע״פ השפעת הלשון האטרוסקית 
שנמצאה בכתובות משטחי ר/ אך תאוריה זו נזנחה וכיום מקובל כי 
לשון הר" שייכת למשפחת הלשונות הקלטיות ויש בה השפעה 
אטרוסקית מאוחרת. בשלטון הרומאים עברו הר" לאטיניזאציה 
מבחינה לשונית וצאצאיהם בחלק הדרומי של ר׳ (שווללץ ואיטליה) 
דוברים בלשון רומנית בעלת אופי ארכאי, הרטורומנית (ע״ע). 

- 311 ) 8 .? ; 1932 , 111771111610.1167 ,1 ) 37 14714 67111711 ) 41 7771 . 8 , ££1 ז€נ 1 גו 6 ן£ .£ 

016 ( ז£§ז 1£ ! 1 ש^ 0 ק 8 . 0 ; 1948 3 , 7.611 707711361167 171 $611111612 016 , 110 

. 1970 , 711 0 ? 1 )< 164671 ' 8 171 8017167 



33 


דיך, איכנץ _ דיכגבך, הכם 


34 


ריך, איגנץ, — 121130 — ( 1821 — 1887 ), סופר ומורה, 

יהודי הונגרי. מ 1851 הורה ד בביה״ס היהודי בפשט, והוא 
שהנהיג את ההוראה בהונגרית. ר׳ נאבק למתן שוויון־זכויות ליהודים 
ולשילובם בחברה, ונתן ביטוי לרגשותיו כלפי המהפכה בשירים 
(בהונגרית), ״שירי אהבת מולדת״ (בודא, 1848 ). ב 1862 תרגם 
לעברית את ההמנון ההונגרי. ב 1872/3 הו״ל שנתון (בגרמ׳), "בית' 
להם", לקידום החקלאות והמלאכה ביו היהודים. לשימוש בתה״ס 
תרגם להונגרית את ם׳ בראשית ואת ההגדה של פסח ( 1878/9 ). 
עיקר פרסומו בביוגרפיות שכתב על יהודים הונגרים ■מפורסמים 
בני דורו. שני הכרכים הראשונים י״ל בשנים 1856 — 1865 (מהד׳ 
שניה, מתוקנת ומורחבת, 1867/8 ), וברך ג׳ ב 1882 . הביוגרפיות 
מצטיינות בדייקנותן ובעושר החומר. ומקצתן משמשות בלקסיקו־ 
גרפיה היהודית עד־היום, 

ריך, ליייץ — 1101011 1879) — £00x1 , לבוב — 1929 , ורשה), 
ממנהיגי הציונות במזרח גליציה. ר׳ סיים את הפקולטה 
למשפטים באוניברסיטת לבוב וייסד את האגודה הציונית הראשונה 
של הסטודנטים היהודים בגליציה ("אמונה"). כן למד שנתיים בפריס 
בביה״ס־הגבוה למדעי־המדינה, ר׳ נתפרסם כנואם וכסופר, ועם 
שובו לפולניה עמד בראש התנועה הציונית שם. הוא דגל בהשתת¬ 
פות במאבק הפוליטי, במטרה לבסס בכך את מעמרם של היהודים. 
ב 1907 היה מועמד בבחירות לפרלמנט האוסטרי, ואף שלא נבחר 
אז עלתה השפעתו בקרב הציבור היהודי. הוא ערך את השבועון 
הציוני בשפה הפולנית, ״ווסחוד״ ( 5011061 ^), ואלמנך ציוני חשוב 
בפולנית שנתפרסם ב 1911 . לאחר נפילת המונרכיה ההבסבורגית 
בסוף 1918 אסרוהו השלטונות הפולניים, אך כעבור זמן־מה שוחרר 
הודות להתערבותם של ראשי התנועה הציונית בארצות המערב. אז 
יצא במשלחת של יהודי פולניה לאה״ב, ומשם הגיע לפריס, כאחד 
מראשי הוועד של המשלחות היהודיות לוועידת השלום; בתפקידו זה 
ערך ספר, הדן בבעיית הזכויות הלאומיות של יהודי מזרח־אירופה, 
• 1919 , 0110111:310 0 ק £1110 011 5 ) 1111 305 \. 11311011311 011.8 ז( 1 1x8 
בשובו לפולניה נבחר לפרלמנט במחוז לבוב. ב 1924 נבחר ר׳ לייו״ד 
איגוד הצירים היהודים. הוא וי. טהון (ע״ע) ניהלו מו״מ עם ממשלת 
פולניה; הם הבטיחו לתמוך בממשלה תמורת הקלות ליהודים, הסכם 
זה נתקל בהתנגדות בציבור היהודי, ונתבטל כעבור זמן־מה משפרצה 
הפיכה שהקימה משטר חדש. ל׳ הוכרח להתפטר מנשיאות איגוד 
הצירים היהודים, אך ב 1928 שוב נבחר לפרלמנט ברוב עצום. ר׳ 
המשיך בפעילותו גם בנשיא ההסתדרות הציונית במזרח־גליציה 
( 1920 — 1929 ) ובסגדיו״ר הועה״ם הציוני, והשתתף בכל הקונגרסים 
הציוניים. הלווייתו, שהשתתפו בה רבבות מכל קצווי פולניה, הפכה 
להפגנה לאומית עצומה, וע״ע פולניה, עמ׳ 447 . 

י. ציבעמאן, אין געראבגל, 94 — 106 , 1952 ; נ. ס. גלבר, תולדות 

התנועה הציונית בגליציה, א׳—ב' (מפתה בערכו), 1958 . 

ריכטר, ברטון — 21011101 211110x1 — (נד 1931 ), פיסיקאי 
אמריקני, חתן פרם־בובל בפיסיקה לשנת 1976 , יחד עם 
סמיואל טינג( 530111011012 ; בד 1936 ) ,על שגילו, בנפרד, את החל¬ 
קיקים האלמנטריים ^ בעלי יציבות גבוהה. זמן מחצית־התיים שנמצא 
הוא כ 20 ־ 10 שבירת, זמן הגבוה בכשלושה סדרי־גודל מאלו של חל¬ 
קיקים המתפרקים בהשפעת הכוח החזק, זמן־חיים בזה מוסבר רק 
באמצעות התפרקות אלקטרומגנטית. 

ר׳ סיים את לימודיו לקראת התואר דוקטור במכון הטכנולוגי של 
מסצ׳וסטס ב 1956 , ומאז החל בסדרת ניסויים שתכליתם לבחון את 
יסודות האלקטרודינמיקה הקוונטית (שהיא התורה המבוססת על 
תורת מכסוול, תורת האלקטרון של דירק ומכניקה הקונטים [ע׳ 
ערכיהם!). כך מדד ר׳ את היווצרות זוגות אלקטרון־פוזיטרון באמצ¬ 


עות קרני ? בעלות אנרגיות של 100 מיליוךאלקטרודוולט. אח״כ, 
בשיתוף עם ברבר ( 13211101 ) וגיטלמן ( 0111010130 ) , הצטרף לארניל 
( 011 !אנ' 0 ) ובנה באוניברסיטת ססנפורד שתי טבעות־אחסון של 
אלקטרונים באנרגיות גבוהות מאד שהיו מחוברות אל המאיץ הקווי 
רב־העצמה של אוניברסיטה זו ( 550 ^ 410 ). באמצעות טבעות אלה 
חקר התנגשויות בין אלקטרונים ואימת תוצאות שנובאו בתורת 
האלקטרודינמיקה הקוונטית. בהשתמשו בטבעות־אחסון אלה חקר 
ר׳ עם קבוצתו התנגשויות בין אלקטרון לפוזיטרון באנרגיות גבוהות 
מאד ומצא שבאנרגיות התנגשות של, כ 3100 ז\ 410 נוצר חלקיק חדש 
(בעל סיכוי היווצרות פי 150 מאשר באנרגיות אחרות). חלקיק זה 
נמצא במקביל ובשיטת מדידה אחרת באוניברסיטת הרוורד ע״י 
סמיואל טינג שדיווח לר׳ בנובמבר 1974 על ממצאיו. 

חשיבות גילויו של החלקיק היא בהיותו חוליה חסרה בתורה 
שפיתחו גלמן וצוויג( 1964 ), שהניחה את הבסיס לקיום ה״קווארקים" 
(״ 00311 ) בעלי תנע זוויתי של 42 ומטען חשמלי של % ו %- במאי 
1977 הודיעו באוניברסיטת סטנפורד כי בניסוי הדומה לניסוי מיליקן 
(ע״ע) נמדד משען שכזה. ע״פ תורת הקווארקים בנוי כל חלקיק 
אלמנטרי מצירוף של 4 לפטונים (ע״ע חלקיקים אלמנטריים, עמ׳ 
530 ואילך) ו 3 קווארקים — שביים מהקרוארקים שווים במטענים 
(%-) אך שובים במספר ה״מוזרויות״ שלהם (ע״ע, שם, עמ׳ 537 ), 
וקווארק שלישי בעל מטען שונה (%). אולם מתוך התפתחויות 
בתורת הכוח החלש נתקבלה השערה שחייב להתקיים קווארק 
נוסף, וזד קיבלה לראשונה את אישורה הנסיוני עם גילוי החלקיק 
^ ע״י ר׳ וטינג, 

י. אובא, חלקיקים קסומים (מדע, כ״א), 1977 ; ,ח 1:0 זס!פ .מ .) 

7116 1976 17011^1 112 ^>1701 (£010000, 0X014), 1976. 

אר. כה. 

^ 3 ^־, י^אס 33 ^[ - 01 ^ £10 3111111 ( 13011 6101X1135 ( -- 

( 1762 — 1807 ), מדען גרמני, מאבות הכימיה החדישה. ר׳ 

היה בין הראשונים שהנהיגו את השימוש במושגים כמותיים בכימיה, 
כגון מושג האקוויוואלנט (שווודהערך) בחומצות ובסיסים וחוק 
המנות הקבועות (ע״ע כימיה, עמ׳ 732 , 741 ), בשנים 1792/4 פרסם 
ספר חשוב על ״יסודית תורת הסטויכיומטריה"(ע״ע* 1111010 ־ 2112521 ) 411 . 

£101110111:0 ז 1111$0110 ׳ 15 ) 0 105811111151 ׳^ 00101 011201:110 ץ $10011 0101 ), ובש* 

נים 1791 — 1802 פרסם 11 חוברות על "הנושאים החדשים בכימיה" 
( 1002011513x1110 1101 011^x1110 ו 101101 ז 310 ׳ 01201 ). ר׳ האמין שהתהלי¬ 
כים הכימיים נשלמים ע״י חוקים מתמטיים, ומחקריו היו מכוונים 
להוכחת הכמותיות בתגובות כימיות. על אף השיטתיות בעבודותיו, 
מעולם לא ביטא בבירור את חוק המנות הקבועות בצורה כוללנית 
(מה שעשה, בעקבותיו, בךתקופתו ארנסט גוטסריד פישר [ 101 ( 50 !?], 
1802 ). ר׳ האמין בתורת הפלוגיסטון (ע״ע בערה, עמ ׳ 260 ), אולם 
נטש חלקית תורה זו בערוב ימיו. חשיבותה הרבה של תורת ר׳ פגה 
רק לאתר שהתקבלה בקוד־ליה המדעית הבי״ל התורה האטומית של 
דולטון (ע״ע), 

8 .[ ; 1907 ,( 41 )<צ .. 111.17 ,)קס;) 2 זב׳״נ 501 .ק 

,( 17 ,זסחססצ 0£ £13315 ^) / 0 <^ 1 € 0 ! 7 17.7 ,תכ 1£11 ז 11 ז 1 :? 

;. 11011 ־ 01 ^ 0 ־ 77 01 :><ד 1 !} 01 ־ 71 { 0 ; 700 ; 1111 1 ) 011 . 8.8 .[ ,.!>! ; 19 . 39/40 

. 1951-3 , 0 מ- 7:1 .. 1614 

ריכנבןי, הנס — !!סגב!!! 010110 ) 42115 1 ) — ( 1891 — 1951 ), פילוסוף 
גרמני, יהודי. ר׳ למד והורה באוניברסיטות גרמניה עד 
עלות הנאצים. מ 1933 לימד באוניברסיטת איסטנבול וני, 1938 ועד 
מותו — באוניברסיטה של קליפורניה שבלום אנג׳-לס. לר׳ היו 
קשרים עם אנשי החוג הווינאי והשקפותיו היו קרובות לאלו של 
הפוזיטיויזם הלובי (ע״ע), אך הוא הדגיש את ההבדלים, וקרא 
לתורתו ״אמפיריציזם לוגי״. ב 1936 יסד עם ר. קרנפ (ע״ע) את 
כה״ע 011x111118 ;)!£, שאח״כ שינה את שמו ל 1001 ) 17111 ) 0 01111131 ( 
5010x100 ; ע״ע מדע, עמ׳ 320 . 



35 


ריכגבך, הנם — ריל, וילהלם הינריך פון 


36 


ר׳ הדגיש את האופי ההסתברותי של הידיעה הנסיובית. אפילו 
טענות במונחי נתונים חושניים אינן ודאיות, בשל תלותן בנקודת 
הראות של התופס. בניגוד למה שחשבו אנשי החוג הווינאי, טענות 
על קיום מושאים חלל־זמניים וטענות מדעיות אינן ניתנות לתרגום 
לטענותי במונחי נתונים חושניים, אלא מבוססות עליהן באופן 
הסתברותי. ר׳ ניסח אפוא את עקרון אפשרדת־האימות כך: פסוק 
הוא בעל משמעות נסיונית אם, ורק אם, ניתן לקבוע את דרגת 
ההסתברות שלו. ר׳ פיתח תורת הגיון רב־ערכית, שבה ערכים 
מספדיים בין 0 ל 1 באים במקום ערכי השקר ( 0 ) והאמת ( 1 ) 
המסרתיים. לפי ר׳ משמעות טענות הסתברותיות היא נסיונית ולא 
לוגית, והוא הגדיר הסתברות (ע״ע, ענד 916/7 ) כגבול השכיחות 
היחסית של הופעת תכונה בסדרת מקרים אינסופית. למשל; בסדרה 
אינסופית של זריקות מטבע השכיחות של נפילתה על "ישראל" 
שואפת ל י/ 1 . גירסה זו מחייבת הסקה מהנסיון על מה שלא נתנסינו 
בו; ר׳ הסכים עם יום (ע״ע) שהסק זה אינו ודאי, אך סבור היה 
שכדאי בב״ז להמר עליו. 

בדיוניו בחלל ובזמן הסיק ר׳ מאופי חורת היחסות (ע״ע) ומקיום 
גאומטריות לא־אוקלידיות (ע״ע גאומטריה לא־אוקלידית) שבת* 
אוריות הפיסיקה יש יסוד מהותי של מוסכמה (קובוונציה). ר׳ הציע 
שכדי להתגבר על קשיים מסוימים בתורת הקונטים (ע״ע), כדאי 
להחיל עליה תורת הגיון תלת־ערכית באופן 'שלטענות מסוימות 
בתורה יש משמעות׳ אד אין ערך אמת (אין הן אמיתיות או 
שקריות). 

מספריו: 6 ־ 1 ו £61 - 2611 ׳ת 3111 ? ־ 361 111105001116 ? ("פילוסופיה של 
חלל חמן״), 1928 ; 6 ז 5011610110111£:01151611 ז 311 ^\(׳,תורת ההסתברות"), 
1935 ; 631611011 ־ 1 ? 303 ^^ 0 ^ 1 ז^ק x £ (״נסיון וניבוי") ״ 1938 ; 
£0510 0110 כ 1 ב 0 ץ$ 0£ £16016111:5 ("יסודות תורת ההגיון הסימלית"), 
1947 ; 50161106 0£ ץ 11 קס 11110$ ? 0 ־ 30361 * ("פילוסופיה חדישה של 
המדע״), 1959 . 

ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההגיון, 384 — 396 , חשי״ג. 

אל. וי. 

ריכשטין, ״לי•׳״ — $10111 1011 ס.? 330052 ?' — (נר 1897 ), 

כימאי שודצי, נולד בפולניה, למד בציריך אצל שטאודינגר. 

ב 1930 הצטרף לביה״ס הטכני הגבוה בציריך. ב 1938 התמנה ראש 
המחלקה הפרמקולוגית באוניברסיטת באזל ובשנת 1946 לראש 
המעבדות לכימיה אורגנית. עבודותיו העיקריות הן בשטח הבידוד, 
האפיון והסינתזה של חמרי טבע. ב 1933 סינתז את החומצה 
האסקורבית (ויטמין 0 ). מאז 1936 עבד על בידוד וסינתזה חלקית 
של הורמונים של בלוטות יתרת הכליה (ע״ע הפרשה פנימית), 
ביניהם הקו־דטיזון (ע״ע) ותולדותיו, כגון הקורטיקוסטרון. עבודתו 
על ההורמונים זכתוז בפרס נובל לרפואה לשנת 1950 , עם קבדל 
והנץ׳ (ע׳ ערכיהם). 

דיל, אלויס — 16111 ? 5 ^ 10 .^ — ( 1844 — 1924 ), פילוסוף אוסטרי. 

ר׳ הורה באוניברסיטות גראץ (מ 1870 ), פריבודג (מ 1882 ), 

קיל (מ 1895 ), האלה (מ 1898 ) וברלין ( 1905 ). הוא התנגד 
בחריפות למטפיסיקה (ע״ע) במובן המסרתי וזיהה את הפילוסופיה עם 
תורת ההכרה והמתודה של מדעי הטבע. ספרו 6 ד 11£01 ת £11050 ק ■ 061 
11:101511105 ־ 1 .£ (.,הביקורת הפילוסופית״), 1 — 111 , 1876 — 1887 , הוא 
מאבני-היסוד של התנועה הנאו־קאנטיאנית. בניגוד לה. כהן (ע״ע) 
היה ר׳ ראליסט! הוא טען לקיום הדבר כשהוא־לעצמו (ע״ע, עמ׳ 
879 ), הדגיש שמושגי השכל הנודעים אפריורי הכרחיים לכל הכרה 
מדעית, והלה סבור שניתן לנסח תורת־הכרה מדעית אחידה למדעי 
הטבע והרוח, עם זאת הגיע למסקנה שיש תחומי מציאות שאין המדע 
הל עליהם: החוויות, הרגשות וחרציות—שר׳ מכנה אותן "ערכים" — 
הן המדריכית את התנהגות האדם כפרט ומהוות יסוד למכלול הקרוי 


"תרבות", שהמדע, כתופעה היסטורית, אף הוא מושתת עליו. בספרו 

על פ. ניצשה ( 1897 ) הציג אותו ר׳ כמחדש פני התרבות והמוסר. 

מ'״ . 4 , 810561 . 0 ; 1924/5 ,( 111 *י , 05 ^ 11. 4 . 7?. (1x 

- 1 חס ־ 40 1 } 1 ז 8011 ז 1 7 05 ) ־׳ 30 

-מס? 1104 מ 86 מנ $0111 זס?) ,־ 80 מגזש 5 ; 1932 ,( 22 ־ 71 ) 111 נצ־ו 0 ׳\ 

. 1944 ,( XX ,סס״ 5011 

ריל, גילבךט — 16 ץ? 1 ־ 011661 — ( 1900 — 1976 ), פילוסוף בריסי. 

בן זקונים במשפחה בת 10 ילדים; למד באוביברסיסת 
אוכספורד ום 1924 הורה בה! בשנים 1945 — 1968 היה פרופסור שם, 
וט 1947 ערך את כה״ע הפילוסופי החשוב 4103 <, ר׳ השמיע לרא¬ 
שונה את השקפותיו על אופי העיסוק הפילוסופי בשנות ה 30 , בערך 
בעת שויטגנשטין (ע״ע) השמיע דברים דומים בקימבריג׳. 

ר׳ סבר שבעיות או דילמות פילוסופיות נוצרות מהבנה לקויה 
של המנגנון המושגי שלנו, המתבטאת בבלבולים מושגיים וטעויות 
קטגוריה (ע״ע), כגון זו של המצפה לפגוש את משלם המסים 
הממוצע ברחוב. הפילוסוף מגלה את "הגאוגרפיה הלוגית" של 
מערכת מושגינו ובאופן זה מתיר את הדילמות הפילוסופיות (וע״ע 
פילוסופיה, עמ׳ 667/9 ). 

בספרו רב ההשפעה 3103 < £<> : 0000601 7116 ("מושג השכל"), 

1949 , תקף ר׳ את הדואליזם נוסח דקרט (ע״ע), לפיו הנפש היא 

עצם נבדל מהגוף, אך השרוי בתוכו. טעות לחשוב שהנפש קיימת 

ממש כמו הגוף והיא מבצעת פעולות דש לה חוויות והיסטוריה ממש 

כמו לגוף. ביתן לתאר את החיים המבטאליים, ש"שכל" הוא מונח 

כולל לתיאורם, במונחי התנהגות, אופן וסגנון ביצוע פעולות, דים- 

פוזיציות לפעולה ורכישת מיומנויות. כל החיים המנטאליים ניתנים 

אפוא, עקרונית לפחות, להבנה במונחים הקשורים בהתנהגות 

פומבית. ר׳ התנגד לזיהוי תורתו עם ביהיויוריזם (ע״ע) וטען שתורתו 

אינה מעמידה את המנטאלי מעל הגופני. למרות ביקורות רבות 

שהושמעו על תורתו׳ לא נסוג ממנה, אף שהודה במגבלותיה: למשל, 

אין היא יכולה להסביר באופן חיובי מה קורה כשאדם רואה בעיני 

רוחו (מדמיין). בין ספריו האחרים: 1601013$ ;(£ (״דילמות״), 1954 

ו 655 ־ 081 ־ 1 ? $' 0 ) 13 ? (״התקדמותו של אפלטון״), 1966 . 

סגנונו של ר׳ מיוחד במינו בספרות הפילוסופית המקצועית׳, 

ויותר משהקפיד על בניית טיעונים, החשיב את הלשון החיה שמקו¬ 

רותיה ספרותיים בעיקר, את המטאפורה הנועזת והאיימרה הקולעת. 

בעבר׳ י״ל חיבורו "חשיבה והסק" (עיון, י״ג), תשכ״ב. 

י. כהן, על הפילוסופיה של ג. ר׳ (עיון, ד׳), חשי״ד; י. ג. ליבם, 
"התקדמותו" ודמותו של אפלטון על־פי ספרו של ג. ר׳ (עיוו׳ י״ה) 
תשכ״ז ! 1101161 ? . 04-0 ס¥\.? .ס ; 1965 ,.מ / >מ 0 ^ 3/00 , 44415 ■ .ס ״ 1 
- 1 4 1110 ! מג 4 ) 8111111 ,(. 64 ) 42 תס 01 ) 1 .) 1 ; 1971 ,.? 7 ,(. 645 ) 

. 1972 ,.? 7 . 0 071 704114171 ) 

אל. וי. 

ל י ל, ו י ל 1 ול 2 דו י 2 ו יי ןל פון — 10111 .? 0 ס ז \ 1011 ־ £16101 ו 1 ז 11£61 ^\ 
( 1823 — 1897 ), סוציולוג ומספר גרמני. היה בעל השכלה 
אוניברסיטאית בהיסטוריה יתאולוגיה, נבחר לפרלמנט בפרנקפורט 
ב 1850 (ע״ע גרמניה, עמ׳ 452 ) והו״ל עתון באוגסבורג. מ 1854 היה 
פרופסור לכלכלה ולתולדות התרבות באוניברסיטת מינכן. ר׳ יצר 
סוציולוגיה שמרבית, ע״פ התפיסה הרומנטית של ״העם״ ( ¥0116 ), 
בספרו ־ 61061 0031386 ־ 01 315 11065 ס 7 \ 36$ 86501110111:6 ז 73111 י 1 016 
50213100111:110 30111501100 ("ההיסטוריה הטבעית של העם כיסוד 
למדיניות חברתית גרמנית״), 1851 — 1869 . ר׳ ראה במשפחה יסוד 
החברה, וסכסוכים חברתיים היו לדעתו התנגשויות בין כוחות חיוביים 
הקשורים לאדמה (האיכרים והאצולה) לבין המעמד הבינובי חסר־ 
השרשים. תפיסות דומות הציג בסיפוריו: 80501110111:110116 ־ 1101 ! 1 .£ 
01100 ז\ 0 א (״סיפורים מתולדות התרבות״) ״ 1856 1 305 60 ) €650111011 
2611 311:01 (״מעשים מימי־קדם״), 1863 , ועוד. 

. 1954 , 1897 — 1823 ,מש 4 <ג?ז 1 ) 1411 מ 6 < 7 ?!״ 1 ;. 77. 11 .?! ,נ 31111 זש 0 .ע 


37 


חילי - וילקה, רינר(רנה) מדיה 


38 


רילי ( 161£11 ^ £3 ), שמם של שני פיסיקאים אנגלים, ממשפחת 
אצולה, אב ובנר. 

( 1 ) ג׳ ו ן ויליאם סטראס ר/ לורד — 11113.01 /^\ 10110 
33:011 31-8 ,. 540111£ — ( 1842 — 1919 ). מחמת חולניותו חונך בביתו. 
בגיל 19 התחיל ללמוד מתמטיקה בקימבריג/ סיים ראשון במחזורו 
והצטרף לסגל ב 1865 . אחרי פרסומים באלקסרומגנסיות ובתורת 
הקול נתמנה ( 1879 — 1884 ) לראש "מעבדת־קוונדיש", בה ביצע מדי¬ 
דות מדויקות, כגון זו של ערך יחידת ההתנגדות החשמלית — אוהם. 
מחקריו נגעו בכל שטחי הפיסיקה של ימיו, כגון אופטיקה, צבע, 
זרימה. צמיגות, נימיות, צילום ורבים אחרים. עיקר פרסומו בא בשל 
גילוי היסוד ארגון, הגז האציל הראשון (ע״ע גזים אצילים), שבודד, 
יחד עם ו. רמזי (ע״ע), ועל כך קיבלו שניהם את פרם־נובל לפיסיקה 
( 1904 ). היה מראשוני הזוכים באות השירות המצוין( 11 ז 10 ^£ס ■ 01:861 ) 
והיה חבר ״החברה המלכותית״ (מ 1873 ) ונשיאה ( 1905/8 ). ר׳ תרם 
רבות למחקר המדעי הבריטי במלה״ע 1 . שמו קרוי על תופעת 
פיזור-האור מחלקיקי־אבק (וע״ע פזור, עמ׳ 565 ), על חוק בתורת 
הקרינה (ע״ע) יחד עם ג׳ינז(ע״ע׳ עמ׳ 698 ) יעל גלי־ר׳ בסי 0 מ 1 לוגיה. 

( 2 ) ר ו בר ט ג׳ ו ן סטראט ר׳, לורר — 0110 ( £030:1 
831-00 4111 ״מ : 1111 ־ 811 —( 1875 — 1947 ). סיים ראשון במחזורו את 
לימורי מרעי־הטבע בקימבריג׳ ( 1898 ). תרומתו העיקרית למדע היא 
בניצול הרדיואקטיויות (ע״ע) ככלי למדידת גיל המינרלים. ע״פ 
הדעיכה בעצמת הקרינה וכמות ההליום (ע״ע) הנותר הוכיח, שגיל 
סלעים עולה בהרבה על הערכת גיל כדה״א שהיתה מקובלת עד אז 
(וע״ע גאולוגיה, עמ׳ 100 ). ר׳ גילה גם את החנקן (ע״ע) הפעיל. 
היה חבר החברה המלכותית מ 1905 . 

ריליב, קובךרטי פיודורוביץ׳ -סק 40 * 1 > 0 מ 1 ־. 3 ק 4 ,מס£ 

608 ^? מזפ — ( 1795 — 1826 ), משורר ולוחם־חירות רוסי, 
ממנהיגי מרד הדקבריסטים (ע״ע). אביו היה קצין־צבא, ור , עצמו 
התחנך בבי״ס צבאי ושירת בצבא 4 שנים. מ 1824 שימש מנהל- 
לשכה בחברה. המסחרית הרוסיודאמריקנית. ב 1823 נכנם ל" אגודה 
הצפונית", הפלג הפטרבורגי של תנועת הדקאבריסטים, והיה במהרה 
לאחד ממנהיגיה. בשנים 1823/5 הדל, יחד עם א. בסטודב (ע״ע), 
את "כוכב הצפון", שנתונם הספרותי רב־ההשפעה של הדקאכריסטים. 
ב 1825 , עם כשלון מרד הדקאבריסטים, נעצר ר׳ והיה בין ח 5 
שנידונו למוות ונחלו. 

שירי ר׳ טבועים בחותם המאבק לחירות. הנושאים החוזרים בהם 
הם התקפה נמרצת על הרודנות והדיכוי מחד, וגעגועים נלהבים 
לצדק, שוויון וחופש מאידך. בסגנונו של ר׳ ניכרים סממנים רומאנ¬ 
טיים, יצירותיו מלאות פאתוס מהפכני ואידאליזם תמים, ר׳ כתב 
שורה של פואמות היסטוריות (החשובות בהן!; 1111 > 01 פ 0 ק. 3 מ^ 80 
שתיארו מאורעות מן העבר שעיקרם המאבק לצדק 
חברתי, והעלו על נם את הגיבור המקריב את עצמו למען הכלל. 
מהדורות חדשות של יצירותיו ראו־אור ב 1934 וב 1956 . 

לילף, יצחק ~ £01£ 153316 —( 1831 — 1902 ) ,רב בגרמניה,מ״חובבי 
ציוך. ר׳ הוסמך לרבנות ב 1857 , ולאתר קבלת תואר דוקטור 
( 1865 ) מאוניברסיטת רוסטוק היה לרב קהילת ממל שבפרוסיה 
המזרהית. בשנות הרעב 1869/70 עסק בפעולות־סעד למען יהודי 
רוסיה. ר׳ סייר בליטא — לפני פרעות 1880 ואחריהן — ובניגוד 
לרוב יהודי גרמניה בדורו לא הסתייג מהגירת יהודי־המזרח (- 051 
11360 ;) לגרמניה; הוא אף שיבח את אורח-חייהם ומידותיהם בספריו: 
00 ^־ 0 .£ 03011 86156 46106 ? (״מסעי לקובנה״) . 1869 ג £326 * 61 ־ 01 
1 ) 3055130 1131501100 ; 1 ־ 10 (״ 3 ימים ברוסיה היהודית״), 1882 . פעילותו 
הממושכת לעזרת יהודי רוסיה ופליטיה זיכתה אותו בכינוי (לשון 
נופל על לשון) *ד״ר חילף״(= עזרה). בהשפעת ה״אוטואמנציפציה" 
(ע״ע) של פינסקר, וכהמשך לספר, פרסם ר׳ בגרמנית, ובכותרת 


עברית, את "ארוכת בת עמי" (עבד: תש״ו; ר׳ ביבל׳). בספר זה 
הציע "לכבוש ולרכוש מחדש את ארצנו, לאחד מהדש את עמנו, 
להקים מחדש את המדינה שלנו", ששפת־הדיבור בה תהיה עברית. 
ר׳ היה ממעריציו המובהקים של הרצל ותקף את "רבני המחאה" 
(■ 61 ס 1 < 1 כ 1 ג: 1 .ו 016$ * 1 ) בגרמניה, שמחו נגד הכוונה לקיים את הקונגרס 
הציוני הראשון במינכן. ד פרסם גם כמה חיבורים (בגרמנית) בנוש¬ 
אים פילוסופיים, והיה עורך היומון של העיר ממל. 

א. לוינסון (עורו), ד״ד י. ר" מבחר מאמריו, בליווי מכתבים, מבוא 
וביבל׳, תש״ו; מ. אליאב, אהבת ציון ואנשי הו״ד (מפתח בערכו), 
תשל״א; 836010 1.60 865 811116611 ) , 141011361 . 8 

. 1963 ,( 1 ע , 10,611115 

וילקה, דינר (רנה) מ ר יה — 13 ־ 71431 ( 11606 ) • 31061 )? 

* י • % 

£11106 — ( 1875 , פראג — 1926 , ואלמון [שוויץ]), משורר 
גרמני, ממעצבי השירה החדישה. בן למשפחה גרמנית־קאתולית; 
סבת אמו (תרזה מאירהוף) היתה, כנראה, יהודיה. לאחר שנפרדו 
הוריו נתחנך ע״י אמו. נשלח לבי״ם לצועדים וסבל שם מקנטורי 
חבריו לכיתה. השתלם באוניברסיטות פראג, מינכן וברלין. במינכן 
פגש את לו אנדראס־סאלומה, יפהפיה משכילה, ידידת ניצשר", שהת¬ 
קרבה אחי׳ב לז. פרויד. אישיותה ודעותיה השפיעו מאד על ר/ שני 

ביקוריו ברוסיה ( 1898 — 1900 ) 

עם ידידתו זו, ופגישתו שם עם 
טולסטוי, פתחו לפניו אפקים 
חדשים, ורשמיו משם שוקעו 
ב 13 סיפוריו שחיבר ב 7 לילות 
רצופים: 1 מ 0 ״י 06501116111:60 

000 1161x0 (עבר׳: "סיפורים 
על האלוהים״, תשל״ח), 1900 . 

ב 1901 נשא ר׳ לאשח את 
הפסלת קלארה וסטהוף, תלמידת 
א. רודן. נולדה להם בת, אך 
הם נפרדו במהרה. באותה עת 
חיבר מחקר על רודן ( 0£0$16 \/ 

£0310 , (עבד, תשי״ב]), 1903 . 

ב 1902 ביקר לראשונה בפ¬ 
רים. אח״כ שימש מזכירו של 
רודן ( 1905/6 ). אח חוויותיו בפריס תיאר (כהרהוריו של משורר 
דאני רגיש) בסיפורו 15 ). 1 ־ 1,3111 6 > 431 ? 0165 ת 86 סטסו £7.6101 ט\׳ 016 
££6 ״ 8 (עבר׳: ״רשימותיו של מ. ל. בריגה״, תשכ״ד), 1910 . 
ב 1911/2 שהה בטירת רווינו שליר טריאסטה ושם חיבר את 
הראשונה באלגיות הקרויות ע״ש המקום: £168160 : 0010656 
(עבר׳: ״איליות דוינד 5 תרגמה ם• נוה׳ תשכ״ח (מהאלגיות תרגמו 
גם אחרים]), 1922 . ב 1916 גויס לצבא האוסטרי. ב 1921 השתקע 
בשוויץ בארמון מיז 1 ( 10201 \), כאורחו של פטרידספרות. 

שיריו הראשונים ( 1893 — 1902 ) הושפעו מהיינח. בקובץ שיריו 
: 1311616 ־! 10 ) ! £061 (״ספר התמונות״), 1902 , החל המעבר מרגשנותם 
של שיריו המוקדמים אל כעין־אובייקטיוויות של שירתו המאוחרת. 
ב 11011 ( 510001601 035 (״ספר השעות״), 1905 , נתגלתה יכלתו למזג 
בשיריו תוכן חדיש בדימויים ביניימיים, כגון בביטוי געגועיו לקרבת 
אלוהים, מהנושאים המובהקים של שירתו: "סובב סובב הולך אני 
על סביבות האלוהים, זה המגדל העתיק, ומקיף הקפות אלפי שבים, 
ולא אדע בכל אלה: האם עיט אני, סופה או שירה גדולה״ (תרגם: 
י. זמורה). ברומאנסה 00:0615 16$ ) 1001 * 1 > 00 £16116 סס׳ג 6156 /*\ 016 
.£ 11 ק 1510 :!ס(עבר׳: "נעימת אהבתו ומותו של נושא הדגל כריססוף 
ר׳" [תרגם; ו. רטויצר], תש״ג; "משא אהבתו ומיתתו של הקורנס 
בריסטוף ר׳״ [תרגם: י. שנהר], תשי״ג), 1906 , פיאר ר׳ אביר 
אוסטרי אחוז תשוקת־המוות, שהוצג כאבי־אבותיו של המשורר. 
הקבצים 116111:6 ) 06 606 ז \ 1 (״שירים חדשים״) ו 066110111£ 06060 : 06 






39 


דילקה, רינד (רנה) מריה — רימונדוס מרטיני 


40 


1011 * ■> 0 ־ 101 ) 311 (״ שירים חדשים, חלק שני״), 1907/8 , הביאו נימה 
חדשה לשירה הגרמנית. הכרותו עם אמנותו של רודן והשירה 
הצרפתית לימדה את ר׳ כיצד להמיר את הביטוי האישי של המציאות 
בכעידאובייקטיוויות ופלאסטיות. השירים שפוני 
("שירי דברים"), משקפים את התוויות כאילו היו דברים שבמוחש. 
הקיום בתחום שחיים והדלון מעורבים בו — הוא הנושא ב שמ 1 מ 301 
0115 ^- 01 (״סוגטים אל אורפאוט״), 1923 ; בשירים אלה, לצד 
"אלגיות דודנו", הגיע לשיאי השלמות של ליריות וסמליות, תוך עירוב 
מלים ותבניות כבמטה-קסם לכדי התייחסות יוצרנית חדשה. ר׳ כתב 
גם שירה בצרפתית, ותרגם שירים מצרפתית, אנגלית ואיטלקית. 

ר׳ נזקק לכלים פיוטיים רבגוניים המשווים לשירתו גמישות 
ונגיניות מיוחדות. יש בשיריו פשטות לכאורה בצד חידושים לשוניים 
וביטויים למדניים, גרמנית ביניימית וניבית. דימוייו עשירים ונועזים 
ובעלי איכויות פלאסטיות ("הגיבורים." המה פורצים לשם; לפני 
חיוכם יצאו כמו הסוסים הרתומים בך,בלט התמונות העדינות של 
כרנך לפני המנצח המלך׳ ( [מ״אלגיות דווינו"; מתרגומי ח. קלעי 
1976 ]). אפייני ליצירתו התוכן העיוני, הממצה בצורה שירית תחו¬ 
מים שונים בהגות האנושית (וע״ע דיאלוגית, פילוסופיה, עט׳ 313 ; 
חיים, פילוסופית ה־). 

ר׳ ראה בדיקטטורה תרופה לחליי דורו ומכשיר יעיל לשיקום 
הסדר החברתי. יחסו ליהודים היה דו־ערכי: רבים מידידיו היו 
יהודים, אך במכתביו מצויות הערות אנטישמיות. 

השפעת ר׳ על השירה בעולם היתד, עמוקה ונרחבת ויצירותיו 
תורגמו ללשונות רבות. רבים משיריו וסיפוריו תורגמו לעברית. 
מלבד הנ״ל תרגמו משיריו-גם מ. אטר, תשכ״ג, תשל״ז, ום. הנעמי, 
תשב״א, תשל״א; משיריו תרגמה גם ל. גולדברג, "קולות רחוקים 
וקרובים" (בין התרגומים: "מרי אבשלום"), תשל״ה. י״ל עוד 
בעברית: "מכתבים למשורר צעיר", תש״ד, "מכתבים לאשה צעירה", 
תש״ז, תשכ״ב. 

מ. זילברשלג, ר. מ■ ה (התקופה, כ״ו—כ״ז), תר״ץ; י. זמורה, ר. מ. ר׳, 
תרצ״ג : ש, ;נדבנק, שתי בריכות ביער * קשרים ומקבילות בין השירה 
העברית והשירה האירופית, תשל״ז; ,.?ז *סס , £1£ ״' 2 . 8 

, 4 .^ 1 ./ 3 .? 1 71% !ו 1 ו/ 01£ 7 ) 4 171 ) 401111 ! 71 ■) 11 ) 11115 <{ 01£ .$ס 816¥6 ; 1927 

-ט £1 . 1 ; 1955 ,€!!/ק/ 74 ^ 810 1717167€ ;.?/./׳ג.מ. ,£ז 6 נ 161 >!>ט£ .£ ; 1938 

,טג 15011 >ז 1 ט.£ 116 ^ 6111 ( 1 ) 71114771 ) 114 [ * 40 11714 .? 1 . 4 ! .?/ , 0155 ע\- 1131 :)גו 6 ון 1 
! 1x7-1 >י 11 ? 5 171 . 71 . 41 ! .? 1 , 1301111115611 .£ . 13 ; 1958 
, 741714 4 ) 711 ) 1 [ 1415171 £ 7 11 , 1161167 .£ ; 1958 , 1 ז 711€ ) 15771 \ 311440 14714 
,. 3 , 7 ) 111 ^ 5£ , 0114 ' 7701 11£7 /' 011 467 3 7111040$7112 י £61 זט 1111111 ! .£ ; 1959 
\ 801111 11114 0£51€ ? [ £712£71 * 111 !) 8 ) 1 }[:> 1114 {) 15 ) 11 14 ) 0 ״ 17 ^^ 315 > 5 .£ ; 196 6 
) 711111.7 ) 141 £ 111 1114 ! 3701451 ..ז;י 1160 ק 6 ) .זל.£.£ . 1972 . . 3 .!.!. 71 £1 !] 

/ס 1 * 1711101151 <( 8 ) 71 ' 7 י שמץג 1 .£ ; 1972 , 45 ) 71 ) 1014 ) €0714 4 ) 1 >*!)( 0( 14x7 
171 .? 1 , 51 ז 6 ט? . 13 ; 1972 ,.\ 4.7 ו . 3 / 0 5 ^ 07 ¥\ 16 ! 1 171 4011071 ! 1714 > £6 . 0 < 57 

. 1975 ,) 17 { 1 )[ 115 )< 001 ) 3.^ 1(1x1 ,ם 6 טגת 260 ; 1975 , 11 ). 7 7 ) 5£171 

ת. ב.-ז. 

רימונד (שמו המקורי: דימן), ?י־ך־בבד — 1 )םגס 31 -! 0 ? 

(תת 13 ץ 311 .מ) 1 > 1 זט 1 ה 1131 — ( 1790 — 1836 ), שחקו ומחזאי 
אוסטרי. היה בנו של נגר וינאי, למד מלאכה ובגיל 18 ברח והצטרף 
ללהקת תאטרון בעיר־שדה. הצליח בתפקידים קומיים, וב 1814 החל 
לשחק בתאטרונים בווינה. מ 1828 היה מנהל התאטרון ברובע לאד 
פולדשטאט ( 11 > 3 ז 15 > 01 <נס:ע). ב 1823 חיבר את הראשון במחזותיו 
על נושאים אגדיים־יקומיים -ת 6 ר 11 \ 23 ! ־ 161 ! ) 30 ■]ס^כופבתז^סמזסזג?[ 061 
111561 ("מתקיףהברומטרים באי הקסום"). ליצירותיו הטובות ביותר 
בחשבות: 1 ) 1 ז £61 ח £6116 ת 40 \[ 1301-1161 (מלך האלפים 
ושונא-האנשים"), 11828 ־ 61 ( 1 (״הפזרן״), 1833 . 

מחזותיו קצרו הצלחה, אך ר׳ החל להתמרמר בשל ביקורות פוגעות 
ובשל תחרות מצד עמיתו הצעיר י. נ. נסטרוי (ץ 0 מ 8 *ז; 1801 — 
1862 ). מחשש שנדבק בכלבת — התאבד. ר׳ היה ממביחי היסוד 
לקומדיה העממית הווינאית שהשפעתה היתה רבה, וע״ע גרמנית, 
תרבות, עט׳ 566 . 

,. 3 . 3 / 0 471 14£ ) 0741771 ) 7/1 ,^חנ 11 ז 133 .£ ; 1970 ,.?/ .£ ,ח 1 ב 13 .[ 

. 1974 


רימונדוס לולוס, ע״ע לולוס, רימובדוס. 

.^ייכ^ר! ד יי 0 — (: 1 ־ 3£01 מ 0 ?) 6 ז £06 בה 611 ? 616 8 ט 114 ט 1 ת 31 .מ 

— ( 1175 — 1275 ), משפטן, נזיר דומיניקני ספרדי, קדוש 
הכנסיה הקאתולית (מ 1601 ). יליד פניאפורט בקאטאלוניה, למד 
משפטים בבולוניה והורה שם את חכמת המשפט עד 1222 ; אז הצטרף 
למסדר הדומיניקנים (ע״ע,עבד 170 ). ר׳ היה ממקורביו של האפיפיור 
גרגוריום (ע״ע), שמינהו לכומר המוודה שלו ולכומר החצר 
(קאפלאנדס) ואח״ב הפקיד( על איסוף הצווים האפיפיוריים. משהוש¬ 
לם קובץ זה, שנודע בשם צ 11 ״ס■״ 0 ־ 01 61310$ ־ 661 ( 1 ( 1234 ), נעשה מיד 
לאחד מספרי המשפט הקנוני (ע״ע). 12361 חזר לספרד וב 1238 
נבחר למפקד מסדר הדומיניקנים. בתוקף סמכותו ערך מחדש את 
התקנון הדומיניקני והעניק לו צורה ותוקף משפטיים. ספרו העיקרי 
של ר' ידוע בשם 130 זט 0 ז 1 ט 00 ק $טנ 3$11 ;> 10 > 13 זזתזט 5 ("סיכום הלכות 
התשובה״) שבחיבורו עסק בשנים 1222 — 1229 . הספר קבה לעצמו 
מקום נכבד בסוגיה הדתיודמוסרית של שאלת החטא, התשובה 
והכפרה (ע״ע קזואיסמיקה) שהעסיקה את התאולוגיה הסכולאסטית. 
בניגוד לחיבורים קודמים, שהיו מעין רשימות חטאים וכפרות. עליהם, 
עסק ספרו של ר׳ בצורה שיטתית ומעשית גם בשאלות הדוגמה, 
בענייני משמעת ובחטאים חריגים. ספרו זכה לתפוצה גדולה ולמהדו־ 
רות רבות. ב 1240 התפטר מכהונתו והתמסר לביעור המינות ולפעילות 
מיסיונרית בקרב יהודים ומוסלמים. לתכלית זו ייסד בת״ס לעברית 
ולערבית ואף השפיע על תומס מאקויבו (ע״ע) לכתוב את חיבורו 
"סיכום נגד הגויים". 

ר׳ נודע ביחסו העוין ליהודי ספרד (ע״ע, עמ׳ 386 ). ב 1228 עמד 
מאחורי התחיקה האנטי-יהודית של הימה 1 (ע״ע); ב 1232 הביא 
להחדרת האינקוויזיציה לטאראגונה. ר׳ היה גם מיוזמי הוויכוח הדתי 
בברצלונה ( 1263 ), שבו השתתף ר׳ משה בן נחמן(ע״ע), ובהשראתו 
הועלו אח״כ ( 1265 ) האשמות שונות נגד הרמב״ן. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תשי״ט 2 ! - 315 ־^ •? 

. 3 84471 07710111710 ! 01 $ , 71 ־ 801 15 ט£ .[ ;) 193 ) 4 . 3 11 ) 8 , 7 6711£ 313 1 

, 60513 ס 00 ג 377 ז 83071 1 > 3160 ח^) 17241 ) 34111771717141 , 0011611 ; 1954 .? 46 

XXX) ! 1957. 

צ. בר 

רימונדוס מרטיני - 1 מ 11 ז^ 81 ט 1 >ט 11 מו 131 ז—( 1285-1220 ), נזיר 
דומיניקני ספרדי. ח למד עברית, ערבית ושפות אחרות במכון 
למדעי-המזרח, שהקימו הדומיניקנים (ע״ע) בברצלונה, כדי להכשיר 
נזירים לוויכוחים דתיים ולפעולה מיסיונרית. ר׳ פעל כמיסיובד בתר 
ניס, ושימש יועץ ללואי ^ (ע״ע) בעת מפע־הצלב שלו שם. הוא נטל 
חלק פעיל בוויכוח הרמב״ן(ע״ע משה בן נחמן, עמ 7 565/6 ; אפולוג¬ 
טיקה, עמ׳ 130 ) עם פבלו כריסטיאגי בברצלונה ( 1263 ), וב 1264 
נתמנה חבר הוועדה לבדיקת קטעי התלמוד שהכילו ביטויים נגד 
הנצרות. אח" כ היה מיוזמי המדיניות האנטי־יהודית של הכנמיה 
בספרד, וממבצעיה. בחיבורו העיקרי, 10 §ט? ("פגיון האמונה"), 
שסיימו ב 1280 לערך, מבקש ר׳ לחזק את מענות הנצרות, שנחלשו 
בוויכוח ברצלונה, ע״ס חיבורים עבריים ומוסלמיים וה״סיכום נגד 
הגויים" של תומס (ע״ע) מאקוינו. חידושו של ר׳ בכך, שנעזר, 
לראשונה, גם במובאות מהתלמוד, המדרש והפרשנות היהודית, 
כדי להוכיח את אמיתות הנצרות. ר׳ טען, שחז״ל מדברים על ביטול 
המצוות לאחר בוא ישו("מצוות בטלות לעתיד לבוא"; נדה ס״א, ע״ב), 
שתיקוני נוסח המקרא, המכונים בתלמוד "תיקון סופרים", שינו 
וסירסו את הטכסט המקורי, וכד/ בעזרת פירושים משלו, הוצאת 
פסוקים מהקשרם, סירוסים וסתם שיבושים, שיווה ר' לקטעים במקרא 
ובספרות חז״ל משמעות כריסטולוגית• הספר שנדפס לראשונה 
16511 , נפוץ מאד ביה״ב בקרב המתפלמסים הנוצרים, במהדורה 
השניה, שפרסם קארפצוף (׳ 205 ^ 03 . 13 . 1 ) 16781 , נוספה הקדמה 
אנטי-יהודית וביוגרפיה של ר/ 


41 


רימונדום מרטיני — דימום, משה 


42 


מקובל היה לראות בקטעי־אגדה רבים שהביא ר׳ זיופים ספרותיים, 
מאחר שלא נודע מקורם בספרות חז״ל שהגיעה לידינו, אולם לאחרונה 
הוכה, כי ברוב המקרים ניתן להצביע על מקורותיו, אף שלא תמיד 
באו לידינו בדפוס ולפעמים גם לא בכ״י. ר׳ הרבה להשתמש בעיקר 
במדרש "בראשית־רבתי" לר׳ משה הדרשן (ע״ע), שטיבו והקפו 
נתבררדיותר רק לאחרונה. לצורך עבודתו זו העסיק ר׳ עוזרים 
רבים, ונסתייע ביהודים כדי למסור את הפירוש המקובל למקורות 
שהעלה. 

את טענותיו של ר׳ דחה הרשב״א (ע״ע אדרת, עמי 574 ) בחיבור 
מיוחד, וגם בתוך ספר פירושיו לאגדות התלמוד. 

ש. ליברמן, שקיעין(מפתה בערכו), תרצ״ט* ח. אלבק, מבוא ל״בדאשית 
רבתי״, וד׳ש; י. בער, המדרשים המזויפים של ר״מ ומקומם במלחמות 
הדת של יה״ב (בתוך: ם׳ זכרון לא. גולאק ולש. קליין), תש״ב; הנ״ל, 
תולדות היהודים בספרד הנוצרית (מפתח בערבו), תשי״ט 2 < ר, בובפיל, 
דמותה של היהדות בספרו של ר״מ "פגיון האמונה" (תרביץ, מ'), 
תשל״א 5 ח. מרחביה, התלמוד בראי הנצרות (מפתח בערכו), תשל״א ג 
הב״ל, על נוסחותיו העבריות של ספר "פוניו פידיאי" בכ״י סט. 
דנבייב (ק״ס, ב״א), תשל״י; 11 ?£? 411 , 1-11$ 0714 ./ 4 ■£ . 5 

- 7 ? 3 { 4 / { 0 73 ??<}: 4 ? 50771 ,■ 1 ) 1 ; 1943 ,(ע , 12:103 ) 0 ( £07^67163 (331x10113 
, 11 ,. ¥01 . 1115 ( £$011 ( ¥0 ץ . 4 , . 13 : 1 ! נ) ? 01117 7 ? £11 ?! 0.1717171 .£ ץ £371 171 ?{ 11 
013/1 *?[ ? 1/1 / 0 13 ?? 7 } 43 . 10 ( 507 , £05001:1131 .( ; 1965 ,( 530 — 529 

05 10 )0^1x11 ׳ 00111 ( 0151 ?) ^ 11 ־ 0171311071 ?/ 711111 ( £71 / 0 714 ( £701 )!?. £0 

. 1967 ,( 111 י 010 £ ז 03 ״ 1 

צ. בר 

ו* י מ 721 * י , ו' — 11 ) 31111011 >! 10 ת 3111:0 :ת 13 \ — ( 1475 —־ 

1534 ), חרט־נחושת איטלקי. בנעוריו פעל כאמן נילו(ע״ע). 

ר׳ היה אמן ההדפס האיטלקי הראשון שיצר באורח שיטתי העתקים 
גראפיים נאמנים מיצירות אמנים ידועי-שם ומיצירות הפיסול 
הקלאסי. 

יצירתו המתוארכת הראשונה ״פירמוס ותיסבה״ ( 1505 ) משקפת 
כנראה את השפעת פרנצ׳פקו פרנצ׳ה ( 13 :>ת 3 זק) מבולוניה, בן 
עירו ומורו. סגנון מפותח יותר־בולט ב״אפולו והיאקינטוס״ ( 1506 ). 
בהשפעת אמני החרט הגרמניים (שונגאואר, דירר [ע׳ ערכיהם]) 
נעשתה הטכניקה הקוונית שלו גמישה ועשירה יותר והוא החל 
לכלול ברקע יצירותיו גם קטעי נופים בעלי אופי צפוני מובהק. 
הוא העתיק במשך שנים רבות מתחריטי דירר וחיתוכי־העץ שלו, 
ודירר הגיש נגדו תלונה על זיוף חתימתו. זוהי התלונה הרשמית 
הראשונה שהעלתה את טענת זכות-היוצרים (ע״ע). ואכן מ 1506 
ואילך לא כלל ר׳ בהעתקיו את חתימתו של דירר. ברומא (לשם 
הגיע ב 1510 ) התקשר ר׳ עם רפאל (ע״ע) והכין שם במשך 10 שנים 
הדפסים, שהועתקו מציורי רפאל (הפרסקים בווטיקן, בווילה פארנזה 
ועוד), ובעיקר מרישומיה הודות להעתקים אלה ידועים לנו רישומיו 
של רפאל, שרובם לא נשתמרו. הטובים שבהדפסים אלה הם 



מ. רייטונרי; טששט פרים; ע״ם רפאל. חחריט נחושת, קטע 
(הספריה הלאומית, פרים) 


המוקדמים: "דידו", "מות לוקרציה", "משפט פרים", "טבח ילדי 
בית־לחם בידי הורדוס", ו״השירה". 

בין יצירותיו הבשלות, החשובות, נמנים: ! 620 31105 > ("הנני׳ 
עליכם!״ — נפטונדס משכך את סערות־הים במסע אנאם [ע״פ 
ורגיליוס ]); "משפט פרים" שהיה מקור השראה ליצירתו המפורסמת 
של א. מנה [ע״ע] "סעודת־הבוקר על הדשא"). ר׳ יצר גם העתקים 
לפי יצירות מיכלאנג׳לו, פרוצי ואחרים. 

ר׳ הכין גם סדרת תחריטים, שכונו 11 ) 10 !? 1 (״האופנים״■ ; 1524 ), 
מאיוריו של ג׳וליו (ע״ע) רומנ 1 לסונמות הפורנוגרפיות של ם. 
ארטינו (ע״ע, ושם פורטרט של ארטינו׳ מעשה-ידיו של ר׳). בגללם 
נאסר בפקודת האפיפיור ולוחות התחריטים הושמדה אך שרדו 
עתקים אחדים של מרבית ההדפסים. 

החשובים בתלמידיו ושוליוחיו היו מרקו" דנטה (ט! 0611 . 1 !?) 
מראוונה ואג^סטינו מוזי ( 1051 !?) מוונציה. לעתים קשה להבחין 
בין הדפסיו של ר׳ לאלה של מחקיו ותלמידיה 

תחריטי ר , שימשו מקור־המידע החזותי העיקרי על ציורי רפאל 
וסגנון הרנסאנס בשיאה לא רק לאמני איטליה בני־התקופה,׳ אלא 
גם לאמני הארצות שמעבר לאלפים. 

4 \^ 501, £? £? 17117 ? £ 700 ? 117 , X :זזג 8 . 4 ;' 1568 ,?( 1 ; \ ?£ , 1 ) 353 ^ . 0 

11133 { £171 7 ?(£ , 06011101110 . 4 ; 1888 . 14 , 10 ) 190131501 . 13 ; 1867 

. 1933 ,(. 155 ( 1 ) ... 1/117131 ? 1/1. 14/3 0.11} 41? 7107111x11 

א. רה 

רימונט, ולדיסלו סטניסלו — * 5133115131 

♦ • 

:ו 111011 ץ £6 — ( 1867 — 1925 ), סופר פולני. היה שוליית חייט, 

שהקן בתאטרוךנודד ועדבד־רכבח. שהה בגרמניה, צרפת, איטליה 
ואה״ב. בנדודיו הכיר אנשים רבים בעלי רקע מגוון ולמד לתאר 
אותם בסיפוריו הראליסטיים. יצירתו בעלת אופק אפי רחב, מעלה 
עלילות רבגוניות, אך אינה מעמיקה בתיאור נפשות הגיבורים. סדרת 
הרומנים שלו 1 ק 0 ( 01 (עבר׳: "אכרים; ספור מימי ההוה"; בתרגום 
ח. ש, בףאברם, תרפ״ט), 1 — 1¥ , 1904/9 , הצטיינה בתיאור מופלא 
של חיי העם, על מנהגיו ואמונותיה ר׳ היה הסופר הפולני הראשון 
שתיאר את הקפיטליזם המתפתה (עולם התעשיה, המסחר והבנקאות) 
ב 11603113 ) 0 2100113 (״הארץ המובטחת״), 1899 . לדעת ר' אסונה 
של לודז/ מקום העלילה ברומן זה, היא נוכחות הזרים (גרמנים 
ויהודים) הנצלנים, והצלה תבוא רק מידי בעלי־הון מקומיים. הרומנים 
האהו־ים של ר׳: 3 ) 113111:1 ) 01116 .>! ("הקומדיאנטית"), 1896 ז ע 16111 מ־ 61 ין 
(״התסיסה״), 1897 — נושאם החיים בתאטרון והמאבק בין עולם 
הרוח לבין מכונת החיים, ההורסת את כל השאיפות הנעלות. ידדיה 
הטרילוגיה שלו השאובה מתולדות ארצו 1794 : £01 (״שגת 1794 ״), 
1913/8 . ב 1924 הוכתר בפרס״נובל לספרות בזכות הרומן "אכרים" 
שנודע ברחבי העולם. אחרי מותו הופיע קובץ הסיפורים 3 ^ 0 ת 55 )־ 1 :>ו 
: 631 * 15 (״קרוסנובה והעולם״). 1928 , הכולל את יצירותיו המוקדמות. 
וע״ע פולניה, עמ' 407 . 

,. 14 . 5 .¥\ , 1:1 ) 0 ) 8 116 ; 1925 ,.? 7 .£ ? 4 30713 ^ £0 ).?£ , 910011 ) 5 ., 1 .? 

. 1953 ,ע 2/1 ?){ס 0710£7 ן 71 3 ץ 207 

רימוס, משה ( 1406 לערך, מיורקה — 1430 , פלרמו), רופא, 
פילוסוף ומשורר עברי. ר/ בן למהגרים פפרדים, למד 
רפואה ברומא והתמחה באיצטגנינות ובפילוסופיה. תחנתו האחרונה 
היתד, פלרמו בסיציליה, שם הואשם בהרעלת חולים נוצרים בתרופד 
תיו ונידון למוות. שופטיו הציעו לו ביטול גזר־הדין תמורת המרוד 
דתו, כדרך שעשה סבו, משה ר׳ (פלמה דה מיורקה, 1391 ). תשובתו 
לשופטים היתד, נחרצת: "טוב מות גופי ממות נפשי, חלקי הצור 
החי, והמת יהיה לו". גופתו נקברה בפלרמו, מחוץ לעיר, תחת 
החומה, כלו׳ ״קבורודחמור״, והוא בן 24 בלבד. 

מעט הפיוטים שהשאיר אחריו הם פילוסופיים במהותם, וכתובים 
ברשלנות פרוזודית. שירו היחיד שמצטטים ממנו הוא קינה על מותו 



43 


דימום, משה — רימן, הוגו 


44 


הקרוב, "מי האמין כי כמות בבל ימות משכיל דורש אלהיט!", 
שבראשה כתב־ "קוננתי אותה יום א[חד] כי אמרו לי כי היום 
הבא אחריו היו עתידים להרגני. אוי לי! יהי רצון שתהיה מיתתי 
כפרה לעוובותי... אשביע בה׳ אלהי ישראל שכל מי שתגיע לידו 
יעתיקנה ויקראנה וישלחנה לאחרים עד שתבוא ליד קרובי העלובים. 
ורשום בה שמי משה רימוס. אוי לי!" הקינה מתארת תהלוכה 
פאבטאסמגורית של כוחות העולם והטבע, יחד עם כל החכמות 
שהתמחה בהן בחייו, והם מקוננים על מות המשורר. בסוף השיר 
גובר היסוד האישי! ר׳ מתוודה על חטאיו ומצדיק עליו את הדין. 
את הקיבה בשלמותה פרסם מ. שטיינשניידר ב״החלוץ", ד/ עמ ׳ 
70-68 . 

ה. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, ב, חשכ״א 2 ז 

-ת 0 ) 4 { 1 * 1 [ זץ ; 10 ז £1 .% 5£ < 10 \ ) 1 ) •£׳?£•£/£ , 1 ( 0 * $1011 .א 

, 4.601131115 . 1 ; 1910 ,( 11 , 1 ־ 4.11131 . .^ 1 31 ) 3 ] 1 :א 35 ג 1 113 ;>!) 11260 ?) 

. 1926 , 248 — 234 ,ז://;׳*{ £ 41 , £ 1/1 

רימיבי ( £11111111 ) , עיר במחוז אמיליה־רומאניה (ע״ע אמיליה). 

בקצה הדרומי-מזרחי של עמק נהר פו (ע״ע), צפוךאיטליה. 

123,280 תוש׳ ( 1974 ). ר׳ שוכנת ליד שפך הבהר מארקיה לים 
האדרייתי. בצומת בעל חשיבות אסטרטגית — מפגש הדרך החוצה 
את עמק הפו עם ויה אמיליה העוברת בדרומו, והדרך שלאורך חוף 
הים האדרייתי, ויה פלאמיניה. עיקר פרנסת העיר על תיירות. אתרי 
נופש וחופי רחצה משתרעים לאורך 15 ק״מ בריווירה דל ס(ל. בר׳ 
שרדו אתרים רומיים — קשת אוגוסטוס, גשר ואמפיתאטרון, וכן 
מספר כנסיות מיה״ב. האתרים החשובים מתקופת הרנסאנס (המאה 
ה 15 ) הם ״היכל מלטסטה" — כנסיה גותית שעוצבה מחדש ע״י 
אלברטי (ע״ע) — שרידי מבצר וחומת העיר. 

היסטוריה. ב 268 לפסה״ב כבשו הרומאים את ר׳ וייסדו בה 
מושבה לאטינית (ת 11 ז 1 ת 1 מ 1:1 ^). ב 538 הביאו בליסריוס ונרמס (ע , 
ערכיהם) את ר׳ תחת שלטון ביזנטיון, אח״כ שלטו בה הלנגוברדים. 
ב 756 כבש אותה פפן 111 (ע״ע), ״הגוץ״. במאה ה 12 הפכה ר׳ 
לקומונה עצמאית. ב 1239 נעשה למושל העיר ( 3 ז 5 ^ 0 ק) בן משפחת 
מלטסטה (ג;ז 1.3131£8 א), מנהיג הגולפים (ע״ע), וב 1334 הוכרו בני 
המשפחה כשליטי ר/ באותה תקופה רצח ג׳אנצ׳וטו מלטסטה, 

"הקיטע", את אשתו, 

פרנצ׳סקה דה ר׳, ואת 
אחיו פאולו, מאהבה ה¬ 
נסתר. (המאורע הונצח 
בידי דנטת ב" תופת" 

ובידי צ׳ייקוכסקי ב- 
"פתיחה הפנטסטית"). 

הידוע בשליטי ר׳ ממש¬ 
פחת מלטסמה היה סי- 
גיפמונדו פאנדולפו 
( 1417 — 1468 ), שוחר 
אמנות׳ חייל ובונה 
חומות ר׳ ומרבית בניי¬ 
ניה החשובים; ביניהם: 

"היכל מלטסטה", שהקדיש לאשתו השלישית, שנשא לאחר שהואשם 
ברצח שתי קודמותיה. ב 1509 נכבשה ר׳ בידי צ׳זרה בורג׳ה וסופחה 
למדינת הכנסיה, שבשלטונה נשארה — מלבד תקופה קצרה במלחמות 
נפוליון —עד שצורפה למלכות איטליה ( 1860 ). במאות ה 19 וה 20 
חרגה ר' מן החומות והתפתח בה הקיט לחוף הים. במלה״ע 11 סבלה 
ר׳ מהפצצות מרובות מהים ומהאוויר, ואח״כ שוקמה. סרטו האוטו¬ 
ביוגרפי של פליני (ע״ע), !!זססזגגח^ ( 1973 ), מתרחש בר/ 

יהודים היו בר׳ (ארמיני) למן המאה ה 12 . בתקופת שלטון 
בבי מלטסטה שגשגה קהילה יהודית ונזכרים בנקאים ומלווי-כספים 


יהודים, שפעלם הגיע עד מורנה ופדואה. בשנים 1526-1521 פעל 
גרשום שונצינו (ע״ע) בר׳ והדפים בה 8 ספרים. כשגורשו היהודים 
ממדינת הכנסיה ( 1569 ), גורשו כנראה גם מר׳; הם הורשו לחזור 
ע״י סיכסטוס ¥ (ע״ע), אך גורשו שוב ב 1593 . 

. י. קר. - מ, 

רימן, גאוךג פרידריך־ בן־נהךד - 11 :>״^״? 5 * 000 

חת 3 תז:> £1 1826) — 1131x1 , ברזלנץ — 1866 , סלאסקה 
[איטליה])׳ מתמטיקאי גרמני, ממניחי היסודות של המתמטיקה 
המודרנית. ר׳ היה בנו של כומר לותרני עבי. ב 1846 החל ללמוד 
תאולוגיה ופילולוגיה באוניברסיטת גטינגן, אולם לאחר זמן קצר 
עבר למתמטיקה, והמשיך את לימודיו באוניברסיטת ברלין; שם 
הושפע מדיריכלה (ע״ע) ויעקובי (ע״ע, עמ׳ 34 ). למרות הקשיים 
הכלכליים והמחסור שהיה נתון בהם התמסר ר׳ למחקר במתמטיקה. 
בעקבות מחקריו ביסודות הגאומטריה ובהצגות של פונקציות ע״י 
טורים טריגונומטריים, נתקבל כמרצה באוניברסיטת גטינגן, ולאחר 
מותו של דיריכלה ( 1859 ) ירש את מקומו. ב 1862 נשא אשה, ובאותה 
שנה חלה במחלת ריאות שגרמה למותו בגיל צעיר. 

עיקר תרומתו של ר׳ לגאומטריה הלא־אוקלידית (ע״ע, עם׳ 120 ) 
התמקד בהצגת גאומטריה אליפטית שעיקרה ביטול מושג ההקבלה 
של ישרים במרחב. כמו כן הגדיר מושגים ששימשו לתיאור מאוחד 
של גאומטריות אליפטיות והיפרבוליות כאחת. "תמונת" המרחב 
המתקבלת ע״פ גאומטריה זו שימשה את אינשטין לתיאור גאומטרי 
של היקום ע״פ תורת היחסות הכללית (ע״ע יחסות, תורת הי, עמ׳ 
771 ). מחקריו של ר׳ עוסקים ברוב תחומי המתמטיקה. הוא נחשב 
(יחד עם ק 1 שי [ע״ע]} ליוצרה של תורת הפונקציות המרוכבות של 
משתנה אחד (ע״ע פונקציות, עמ׳ 477/8 ), בה פיתח את הגישה 
הגאומטרית לאנליזה ע״י העתקות קונפורמיות (ע״ע העתקה, עמ׳ 
71 ). ר׳ הכליל את הגאומטריה הדיפרנצילית (ע״ע, עם׳ 117 ) של 
גאום ל ת ממדים, חקר בתורת הפונקציות האבליות (ע״ע אבל, עמ׳ 
157 ) וההיפרגאומטריות, בטורים טריגונומטריים ובתורת המספרים. 
על שמו נקראים מושגים ומשפטים רבים שפיתח בעצמו, או שפותחו 
ע״ס עבודותיו: אינטגרל ר׳ (ע״ע חשבון אינפיניטסימלי, עמ׳ 127 ); 
השערת ר׳ ופונקציית זיטה (ע״ע מספרים. תורת ה־, עם׳ 1130 ) ; 
משטחי ר׳ בפונקציות מרוכבות; יריעות ר/ עקמומיות ר , בגאו־ 
מטריה דיפרנצילית (ע״ע); משפט ההעתקה של ר׳ (ע״ע העתקה, 
עמ׳ 73 ); פונקציית ר׳ המשמשת לפתרון בעיות התחלה היפרבוליות 
של משוואות דיפרנציאליות חלקיות ועוד. עבודותיו השפיעו גם על 
התפתחות הטופולוגיה והגאומטריה האלגברית (ע׳ ערכיהן). בכמה 
מקרים טעה ר׳ בהנחותיו, אך אפילו הנסיונות לתקן הנחות אלו 
הולידו כיווני־מחקר חדשים בתחומים שונים במתמטיקה. 

לר׳ היתה ידיעה עמוקה בפיסיקה, ועבודותיו במתמטיקה שימו¬ 
שית עוסקות בבעיות שהיו מרכזיות בפיסיקה של זמנו. בעזבונו 
נמצאו גם חיבורים פילוסופיים ופסיכולוגיים. 

כל כתביו י״ל לראשונה ב 1876 ומהדורה מורחבת — ב 1953 . 

. 1937 / 0 , 11 ';£ .יד .£ 

יק• ק. 

רימן׳ התו — ״״ 13 מ £10 — ( 1849 — 1919 ), מוסיקולוג, 

מורה והיסטוריון של המוסיקה, גרמני. לאחר לימודי משפ¬ 
טים ושירות במלחמת פרוסיה — צרפת ( 1870/1 ) החל ללמוד 
מוסיקה בקונםרווטוריון של לייפציג. כבר בתקופת לימודיו פרסם 
מאמרים וספרים במוסיקולוגיה ובתולדות־המוסיקה. מ 1878 הורה 
באוניברסיטת לייפציג. ובשנים 1881 — 1890 לימד תאוריה ונגינה 
בפסנתר בקונסרווטוריון של המבורג. לאחר שהיה בוויסבאדן חזר 
ללייפציג, וב 1901 היה; שם לפרופסור. ד עסק בהלחנה, וליצירותיו 
ערך דידאקטי מסוים. 





45 


דימן, הוגי — רימסקי־קורסקוב, ניקולי אנדדיויץ' 


46 


ר׳ הרבה לכתוב כמעט על כל נושא מוסיקאלי׳ מקריאת תווים 
ועד לניתוחים מורכבים, ב 1882 הו״ל "לכסיקון מוסיקאלי", שזכה 
לתפוצה עצומה, יצא במהדורות רבות ועודכן לאחר מותו. כמו־כן 
הרבה לערוך יצירות מתקופת הבארוק, תוך הקפדה רבה על דיוק 
כוונותיהם של המלחינים, מספריו הרבים: -^ 1151 ^ ״ 5 ) 

. 19 ןחג 21 *! 1 <) . 9 סזסזן סנזסב!! ("תולדות התאודיה 
המוסיקאלית מן המאה ה 9 ועד למאה ה 19 ״) , 1898 ? ב 1101 כ 11 >חב 1 ־ 1 
£זו 1 :> 1 ד 1 :> 8£5 > 511 ט 1 \ ("ספר-עזר לתולדות המוסיקה"), 1 ־¥, 
1904 — 1912 . 

. 1951 ,.? 7 , 77 י ££! 1 ־ 1 ב 01 . 17 


דימנשביךר, טילמן(דיל, טיל) - ( 1 דד נ 11 !ס) 



ז:ז 1 ש 61 תג 1 :>$\ 1 :>מז 111£ ( 1460 , הייליגנשטאט — 1531 , וירצ־ 

בורג), פסל גרמני, מגדולי אמני דורו. ב 1483 התקבל לגילדת 
האמנים בווירצבורג. הקים סדנה גדולה והעסיק עוזרים רבים. 
ב 1485 היה לאזרח העיר. מ 1504 שימש במשרות ציבוריות 
ובשנים 1520 — 1521 היה ראש העיר. ב 1525 דחה את דרישת 
שלים העיר, קונראד מ* 
תירינגיה׳ לגייס צבא אד 
רחים לדיכוי מרד האי¬ 
כרים (ע״ע גרמניה, עמ׳ 
434 ; וירצבורג, עם׳ 315 ), 
נאסר, ומששוחרר לא הוז¬ 
מנו אצלו עוד עבודות 
חשובות. 

יצירתו של ר׳ היא פי¬ 
תוח מקורי, אך גם המשך 
ישיר, של סגנון הפיסול 
הכנסייתי הגרמני־גותי ה¬ 
מאוחר. בין פסלי-האבן 
המוקדמים שלו — דמויות 
אדם וחווה שבשער קא- 
פלת מאריה בווירצבורג 
( 1491/3 ; כיום במוזיאון 
שם). הרבה לעצב דיוקנים 
על מצבות קבורה. מצבת 
הקבורה הגדולה והנודעת 
של הקיסר הינריך 11 
ורעייתו בקתדרלה של באמברג מתארח גם סצנות מחיי הזוג 
המלכותי ( 1499 — 1513 ). מצבות אחרות שיצר: מצבת הנסיך-ההגמון 
רודולף פון שרבברג (בקתדרלת וירצבורג, 1496/9 ) ומצבת האביר 
קונרד פון שאומברג ("קאפלת מאריה״, וירצבורג, 1500 ). חשובים 
במיוחד מ ז ב ח ו ת ־ ה ע ץ המפוסלים שלו ועליהם תבליטים. הקדום 
במזבחות הידוע לבו הוא ״מזבח מרים המגדלית״, 1490/2 (כיום 
במוזיאוני מינכן וברלין). הקומפוזיציה של אחד התבליטים על אגף 
המזבח ("ישו ומרים המגדלית בגת-שמנא") שאובה מתחריט של 
מ. שונגאואר (ע״ע), שהשפעתו ניכרת גם במזבחות אחרים, ובמיוחד 
באחד מתבליטי ״מזבח הצליבה״ בדטוואנג ( 1510/3 ). מהנודעים 
במזבחותיו: "מזבח הדם הקדוש" בכנסיית יעקב, רוטנבורג 
( 1501/5 ) — ר" תמ׳ פותחת כרך זה; "מזבח מאריה", בכנסיית 
קרגלינגן ( 1505/10 ), הנחשב ליפה שביצירותיו; "מזבח שליחי ישר׳ 
( 1509 בקירוב; במוזיאון הידלברג). מיצירותיו האחרונות — 
חבליט־אבן גדול — שהיה במקורו, כנראה, חלק ממצבת קבורה — 
ובו תיאור ״תקינה על ישר׳ בכנסיית מאידברון ( 1520/5 ). יצירותיו 
מצטיינות בעיצוב עדין של פני השטח, בעיצוב דמויות נשים וקפלי 
הבגדים היוצרים תחושה של תנועה והתרחשות. דמויותיו ראליסטיות־ 
אנושיות, חמורוודסבר, מלאות פאתוס מאופק, והן אחד הביטויים 


המושלמים של המסורת התרבותית הגרמנית. את הערכת יצירתו 

ההייתה התנועה הרומנטית במאה ה 19 . 

.א . 14 ;* 1937 , 1-11 ,.? 7 . 7 ,זש 6 ז .[ ; 1927 , 141 ,.? 7 . 7 ,^גזלס? . 14 
; 1965 3 ,.? 7 . 7 ,. 14 ; 1956 מ׳ש 0 16 ( 7 ,חש 4 שש 1 'י 1 .׳\ 

,%ה 11 ה:!>עו? 8 ■ 61 ו €11 < 0$11 ! 0 05 ;..? 7 , 14012 ; 1956 ,.? 7 . 7 , 06115 ז 8 .^ 1 

. 1962 0 ,.? 7 . 7 ,£־ 1 שנ 1 ו 1 ש 51 ־ 7 ש 3 > י ,> 1 ; 1957 ,.? 7 . 7 . 14 ; 1956 

א. רו. 

רי? 9 קי-קוךסקוב,ביקוליאנךךיריץ / --״ 11 א 0 זג 11 ?.\..מ 

08 * 3 נ>ק 1£0 — ( 1844 — 1908 ), מלחין ומחנך רוסי. מיל¬ 
דותו גילה כשרון מוסיקאלי, ולמרות שהוריו כיוונוהו לשירות 
בצי, לפי מסורת המשפחה, הוסיף ללמוד נגינה בפסנתר. ב 1861 
התוודע לחוג המוסיקאים שבהנהלת בלקירב, עמו נמנו גם מוסורג- 
סקי, ב 1 ר 1 דין וקיואי (ע׳ ערכיהם), בהשפעתו החליט ר״ק לחבר את 
הסימפוניה הראשונה שלו — ״רוסיה״ ( 1865 ), שנתקבלה באהדה 
רבה. ב 1871 החל להורות בקונסרווטוריון בפסרבורג, וב 1881 
נתמנה פרופסור לקומפוזיציה ולתזמור. הוא ניצל מהיובש האקדמי 
בתקופה זו הודות לשתי השפעות שהושפע מהן: האופרות של גלינקה 
(ע״ע), על פשטותן ובהירותו, והשירה העממית שחקר. בגלל 
השימוש בה ביצירותיו נחשב במערב ללאומן. ב 1873 חיבר 
את האופרה הראשונה ״העלמה מפסקוב" ובעקבותיה — שורה 
ארוכה של יצירות (ר׳ להלן). ר״ק נהנה מיוקרה רבה והחזיק 
בכמה משרות-כבוד: מפקח תזמורות הצי ( 1873 — 1884 ); מנהל 
הקונצרטים של ביה״ס החפשי למוסיקה ( 1874 — 1881 ) ומנהל 
התזמורת הסימפונית הרוסית, במהומות 1905 פוטר ר״ק מן הקונסר- 
ווטוריון, משום שהגן על זכויות תלמידיו וחתם על מכתב־מתאה 
נגד מנהל הקונסרווטוריון. פיטורי ר״ק עוררו מחאה ציבורית רחבה, 
ולאות סולידריות התפטרו רבים מן המורים הבולטים. האיסור 
שהוטל עקב פיטוריו על השמעת יצירותיו אף הגביר את יוקרתו. 
כשנבחר תלמידו גלזונוב (ע״ע) למנהל הקונסרווטוריון, חזר ר״ק 
להורות שם. ר״ק הורה כ 35 שנה והעמיד שורה ארוכה של תלמידים 
נודעים, ביניהם: סטרודנסקי, גנסין, מכסימיליאן שטיינברג, לידוב, 
גלזונוב, ז׳יטומירסקי, ארנסקי, איפוליטוב־איוואנוב, רספיגי. 

ר״ק חיבר כ 15 אופרות שמילאו תפקיד מכריע בהתפתחות 
האופרה הרוסית, ביניהן: "שלגיה"" "סאדקו 4 ", "כלתו של הצאר", 
"תרנגול הזהב", "לילה במאי". בין יצירותיו הסימפוניות בולטות 
״שהרזדה׳/ ״הקאפריצ׳ו הספרדי׳/ 3 סימפוניות, "פנטסיה על 
נושאים סרביים", וכן הקונצ׳רטו לפסנתר, שתי רביעיות לכלי־קשת 
ויצירות קאמריוח• רישומו של ר״ק ניכר גם בתחום המוסיקה 
הקולית, בעיקר בשל השירים שהלחין. עניין מיוחד נודע לחיבוריו 
התאורטיים ("ספר לימוד מעשי להרמוניה") ולזכרונותיו ("חיי 
המוסיקאליים״). — ר״ק התעניין במוסיקה יהודית (חסידית) 
ובמוסיקאים יהודים, ובני־משפחתו נישאו ליהודים. בנו, א נדר י 
ניקולייוויץ׳ ר"ק, נשא את המלחינה יוליד. וייסברג, ובתו 
נישאה למכסימיליאן שטיינברג (ר׳ לעיל). הוא עודד במיוחד את 
תלמידו, א. א. שקליאר, מחבר "השירים היהודיים" הנודעים בשעתם. 
רבים מתלמידיו של ר״ק נמנו עם "האגודה למוסיקה יהודית", 
שהוקמה ב 1908 . בכדו של ר״ק, אנדרי ולאדימירוויץ׳ 
ר״ ק (נו׳ 1908 ), נודע במחקריו בתחום בניית כלי־מוסיקה חשמ¬ 
ליים. — ר״ק השלים, עיבד ותזמר את יצירות ידידיו מוסורגסקי 
ובגדודיו — "ח׳ובאנשצ׳ינה" ו״הנסיך איגוד״ — שבלי תרומתו לא 
ביתן היה להעלותן על הבימה. ר״ק נחשב לאחד מגדולי אמני 
התזמור, ודרכיו בעיבוד התזמורתי השפיעו לא רק על תלמידיו 
סטרווינסקי ורספיגי, אלא גם על מלחינים צרפתיים כדביסי, רוול 
ואחרים. 

.ס !(חיבור בגו) 1943/46 , 74.1-17 . 71.14 

,.#-.מ . 74 , 0 ת 3 תז 1 ס 11 . 14 .א ; 1945 ,עו 7 י/ 0 שן 8/0 $7107-1 

. 1958 ,€ז; 7 ! 1 *> 071 ) ,<*׳* 

מ. גו. 



47 


ריכזרום, הדמו סמואל — רץ 


48 


רי־מתם, הרמן סמואל — 110117137118 531711101 ££0771131111 — 
( 1694 — 1768 ), פילוסוף ותאולוג גרמני. היה שנים רבות 
מורה לעברית ולשפות מזרחיות בגימנסיום של המבורג. השקפת ר׳ 
קרובה לזו של כ. וולף (ע״ע). ר , טען שהפילוסופיה אינה יכולה 
לאמת את הנחותיה בהוכחות בעלות אופי מתמטי. הוא סבר שיש 
יחסי־גומלין בין גוף לנפש ושההסברים המכניסטיים אינם ממצים 
את סוד החיים. ר׳ היה דאיסט (ע״ע דאיזם), דחה את תורת הנסים 
הנוצרית והציג כנם היחיד את עצם בריאת העולם, שנועדה, לדעתו, 
לאשרו ולתכלית שלמותו של האדם. השכל האנושי מגלה את אמיתו*ת 
הדת הטבעית; קיומו של בורא רב־תבונה וקיומה של נפש נצחית. 

בחיבורו ז £0 > שנ 1 ש 1 ־ 1 ז 11£ ) 011 ־ 718 ״ 1301730117 011101110 ־ 118 ^ 

,.,:> 1107 ו 1 (״עיונים כלליים ביצרים של בעה״ח...״), 1760 , טען ר׳ 
כי לעומת בעה״ח האחרים יש לאדם רק אינסטינקטים מועטים ולכן 
ניתנות הנהגותיו לשכלול מוסרי. האינסטינקטים של בעה״ח משמשים 
ראיה כולטת לתכליתיותה הכוללת של הבריאה. 

חלק מהשקפותיו על הדת פורסמו בספרור ״ 00 

״ 810 ] 01 * 1 11011 :> 113711111 ז £0 > ¥311711011:011 \ " 0 :ז 7710111715 ס׳\ ("מסות על 

אמיתותיה הנשגבות של הדת הטבעית״), 1754 , אבל את ספרו 
העיקרי בנושא — -־! 0 ז\ 1110 ־ 1111 ]:[ 3011111:2501171 £07 י 0 , £1€ ס 01 ק.^ 7 
0011:05 : ¥000111-01 ״ 1:7180 ״״״ ("אפולוגיה או כתב־סנגוריה לבעלי 
תבונה בין עובדי האלוהים״) — נמנע מלפרסם משום חריפות 
התקפותיו על כמה מן האמונות והדעות הנוצריות המקובלות. ג. א. 
לסינג (ע״ע) עורר סערה בפרסום קטעים מכ״י זח ( 1774/7 ), 
שמצא בספריית וולפנביטל. חלקים נוספים פורסמו ב 1787 , ושאר 
העזבון י״ל רק ב 1850/2 . 

מ^'מ/מ״מ /?,ע 6216 47 !( 1 { 36/2111257/171 561716 . 01 , 5 י! 1 ז 4 ־ 71 < 5 .'י! . 0 

; 1908 , 67 \ 01 ^ 1 (^ 7€7 <30116-5, 1862 ; ]. £0807(, 12. 5. 611! 2/16X67 ו/ ¥676 

,□ £6 ) 5 !>תו 3 ! . 0 . 25 ; 1929 , %611 >. 171£ >. 063 ■ 261 } 11£010£1£ ־ 1 ' 076 , 1107 .^ 7 ,£ 
. 1939 ,^ 56/11171 €516-007 (- 1 ז ? .> 117162 . 12 . 3 . 11 

א. גד. 

דין (גרם׳ 11110111 ; צרם׳ 1110 * 1 [רך]; הולנדית 111311 [רין]; 

לאט׳ 8 ט״ £110 ), הגדול בנהרות מערב־אירופה, בעל חשיבות 
היסטורית, תרבותית וכלכלית; ארכו 1,320 ק״מ ושטח אגן־ניקוזו 
224,400 קמ״ר. בגדותיו נוגעות 6 מדינות: שוויץ, ליכטנשטיין, 
אוסטריה, גרמניה, צרפת והולנד. הר׳ הוא אחד מנתיבי־השיט 
החשובים-ביותר בעולם ועורק-תחבורה ראשי באירופה. הוא כשיר 
לשיט לאורך 804 ק״מ — עד ימודבודן (ע״ע). על גדותיו יושבות 
ערים גדולות ומוקדי־תעשיה ענקיים, קשרי הספנות ההדוקים בין 
הנהר הראשי ויובליו יצרו בתחום אגנו איזור בעל תכונות תרבו־ 
תיות־היסטוריות דומות, המכונה ״ארצות הר׳״ ( 307 ) 1101111311 * 1 ). 

לר׳ 5 חלקים, הנבדלים זה־מזה מבחינה גאומורפולוגית, במשטר 
הזרימה ובשימושי הקרקע בגדות הנהר. 

1 . הר׳ האלפיני. מקורות הר , נמצאים בצפון האלפים 
השודציים, ומנקזים, במספר רב של יובלים וימות, את רובה של 
שוויץ. יובלי המקורות הראשיים הם הנהר ארה ( 0 ז 3 \ 2 ) במערב, 
והר׳ הראשי במזרח, שנוצר מהתחברות שני נהרות מדרום לעיר 
כור (זט 1 ! 0 ) — ״הר׳ הקדמי״ ( ¥07(10x7110111 ), שמוצאו בימת טומה 
( 3 !מ 70 ), והר׳ האחורי (״ 111111:0771101 ), שמוצאו במעבר סאנקם־ 
ברנהארד ( 2,902 מ׳). מצפון לכור עוזב הר׳ את איזור הרי האלפים 
וידצר את הגבול בין שוויץ, ליכטנשטיין ואוסטריה ונשפך בדלתה 
לימת־בדדן המשמשת לוויסות מי השטפונות האלפיניים, לאחר 
צאתו מן הימה יוצר הר׳ את מפלי־שאפהאוזן ( 1 ! 50 ״ג 30113£111 , 23 מ׳ 
הפרש־גובה), ומכאן ועד באזל הוא מסמן את הגבול ביו שוויץ 
לגרמניה. בקטע זה מתחברים אליו יובליו האלפיניים (טור, טס, 
לימאט, רוים, ארה). 

2 . ה ר ׳ ה ע ל י ו ן. בקרבת באזל נכנם הר׳ אל הבקע של הר/ 
שקע טקטוני בין המאסיווים של הווגזים (ע״ע ו 1 ז׳) והארט ( 11 ) £137 ) 



במערב ו״היער השחור״ ( 3171 ^ 372 ׳* 5011 ) ואודנוואלד ( 3101 '*ג 011 ! 01 ) 
במזרח (ע״ע גרמניה, עמ׳ 398/9 ). ארכו של הבקע כ 350 ק״מ, 
רחבו 30 — 40 ק״מ והוא מסתיים בעיר מינץ. הנהר זורם בפיתולים 
רבים באמצע השקע ונשפכים אליו היובלים הגדולים איל ( 111 ) 
בקרבת סטרזבור, נקאר ( 4001037 <) בקרבת מנהיים ומין (ע״ע) 
בקרבת מינץ. בחלק זה הוכשר הנהר לשיט של ספינות שנפחו עד 
1,500 טון, ובמערבו נחפרה ( 1929 ) תעלת 00 ב 15 !/' 1 ) 031131 1 ) 07311 
המתחברת לנהר מחל (ע״ע). הסכר ותחנת־הכוח הראשונים נבנו 
ב 1932 בעיר קאנס ( 5 ב 1 ו״ 0 ^) מצפון לבאזל. לגדות קטע זה מצויים 
ריכוזי־תעשיה גדולים והערים הגדולות סטרזברר, קרלסרוחה, 
מנהים ומינץ (ע׳ ערכיהן). 

3 . ה ר ׳ ה ת י כ ו ן ("הר׳ הרומנטי"). מצפון למינץ עוזב הנהר 
את השקע ופורץ לעצמו נתיב בין הרי הונסריק 115711010 ״££) במערב 
וטאונוס (*"""פ , !) במזרח. בין בינגו ( 1 ! 0 §״ 81 ) לקובלנץ (ע״ע) 
הופך נתיב זה לקניון שרחבו 300 — 600 מ/ קטע זה הוא המרשים 
ביותר בכל מהלך הר׳. גדות הקניון מתרוממות עד ל 300 מ׳ מעל 
הנהר והן מכוסות יערות וכרמים. על בליטות הרריות (גם על אי 
בתוך הנהר) עומדות טירות ומצודות (ע״ע טירח, עמ׳ 675 ) מיה״ב, 
ולרגלי ההרים — ערים קטנות ורומנטיות (תם׳: גרמניה, עם׳ 397 ! 
אירופה, עט׳ 91 ). מצפון לקיבלנץ ממשיך הר׳ לזרום בתוך איזור 
הררי בזלתי: במערב — הרי איפל ( £1£01 ) ובמזרח — וסטרוואלד 
( 1 > 31 ^ 5707 ס¥\). יובליו הראשיים בקטע זה הם לן ( 031111 ) ומחל 
( 10501 )<) ; האחרון נשפך לנהר בעיר ק 1 בלנץ. 

4 . הר׳ התחתון מצפון לבוץ (ע״ע) נסוגים ההרים מהנהר, 
וליד קלן (ע״ע) הוא נכנם למישור הצפון־גרמני. זהו "הר׳ התע¬ 
שייתי", הקטע המזוהם ביותר בנהר, שלגדותיו הערים הגדולות 
קלן, דיסלדורף (ע׳ עריכהן) ודיסבורג ובהן מפעלים כימיים, מפעלי־ 
פלדה ואחרים. בחלק זה מהווה הר׳ ציר־תחבורה לחבל הרור 
(ע״ע) ובגדתו המזרחית מצויה רשת תעלות־שיט חשובה המשרתת 
את ה תעשיה שבחבל. 





49 


ריו 


50 


5 . הדלתה. בקרבת אמריך ( 1111€11011 מ£) שבגבול הולנד 
מתפלג הנהר למספר זרועות היוצרות דלתה, שגדלה כמעט כגודל 
הדלתה של הנילוס, והיא עיקר שטחה של הולנד. הפלגים העיקריים 
הם איסל ( 1 ^־ 11 ), לק 0 ^ 1 ; מוביל כ% ממי הנהר) וואל. אל 
האחרון מתחבר הנהר מאם (ע״ע מז) לדלתה משותפת (ע״ע הולנד 
הדרומית). איזור הדלתה נתון לשטפונות, ומאז 1968 עוסקים בהקמת 
סכרים לוויסות הזרימה. סכר הארינגווליט 1100 ^ 111 ־ 131 ?) כבר 
הושלם. 

משטר הזרימה. בקטעים העליונים של הנהר שורר משטר 
זרימה אלפיני, עם מכסימום בקיץ (בגלל הפשרת השלגים), וספיקת 
הנהר מדרום לימת־בודן היא 652,000 מע״ק/שעה. ממזרח לבאזל 
נשפך לר׳ נהר ארה והספיקה הממוצעת היא 3.5 מיליון מע״ק/שעה 
(ביולי — 16.3 מיליון מע״ק/שעה). מצפון לבאזל עונת הספיקה 
המירבית היא לקראת האביב בגלל ההפשרה המוקדמת בהרים 
בגובה בינוני שמצפון לאלפים. עם התחברות נהר מין מגיעה הספיקה 
הממוצעת באביב ל 2.8 מיליון מע״ק/שעה) ומתגברת אחרי ההתחב¬ 
רות עם נהר מוזל בקרבת קובלנץ, בקטעים הצפוניים גוברים 
הגשמים בחורף ומכסימום הספיקה הוא לקראת דזדשי החורף 
(באמריך 8.3 מיליון מע״ק/שעה). כך מתאים הנהר לשיט בכל 
חדשי השנה, משום שמי־הנהר כמעט שאינם קופאים בחורף. גם 
עמק הנהר — בעיקר בגלל הקניון הצר של הד התיכון — משמש 
ציר־תחבורה ראשי, ואת הנהר מלווים, בשתי גדותיו, מס״ב עמוסה- 
ביותר וכביש. ״ 

י. קר. 

היסטוריה. הד מילא בתולדות אירופה תפקיד חשוב יותר 
מכל נחר אחר. ב 500 השנים שאחרי כיבוש גליה בידי יוליום קיסר 
( 58 — 51 לפסה״נ) היה הד גבול רומא (מלבד נסיון קצר־ימים [בימי 
אוגוסטוס) לקדם את הגבול עד לאלבה), ומסוף המאה הראשונה 
ועד אמצע המאה ה 3 היה דרום־מזרח הד כלול בקיסרות (ע״ע 
אגרי דקומטם). הרומאים ביצרו את הנהר, שהוא קו הגנה טבעי, 
הקימו שייטת מיוחדת להגנתו ( 311103 במ- 1 :>ס 0138315 ) ובנו ערים 
רבות לארכו (קולוניה אגריפינה [קלן], אוגוסטה טרורורום [סריך], 
מוגונטיאקום [מינץ, מגנצא], ארגנטוראטה [סטרזבור], וטרה 
קאסטרה [כסאנטן], בונה [בון] ועוד). קדהגנד. מרכזי זה של 
הקיסרות חפף גם קדהפרדה תרבותי: ממערב לד חדרה תרבות 
רומא, והיישוב הפך לרומאני ז ממזרח לו ישבו גרמאנים. 

בראשית המאה ה 5 פרצו שבטי הגרמאנים את גבול הד ובמרוצת 
המאה כבשו את כל מערב הקיסרות (ע״ע נדידת העמים, עם׳ 862 ). 
ואולם לימים נטמעו הכובשים בנכבשים ובתרבותם הרומאנית, ורק 
סמוך לד גופו, לאורך רצועה שרחבה כמה עשרות ק״מ ממערב 
לנהר, חוללה נדידודהעמים שינוי אתני בדקיימא, ושטח זח קיבל 
אופי גרמאני. בכך בטלה החפיפה בין גבול־ההגנה ובין הגבול 
האתני; שאיפת המדינה הרומאנית שצמחה במערב (צרפת) להגיע 
לגבול ההגנה הטבעי לאורך הד היתה כרוכה בסיפוח יישוב לא־ 
רומאני, במתיחות בין יסודות אתניים שונים, ובסופו של דבר — 
בחיכוכים לאומיים חריפים (וע״ע נהר, עם׳ 876/7 ). 

מהמאה ה 6 עד אמצע המאה ה 9 היה איזור הד בתחום ממלכת 
הפרנקים (ע״ע). בחלוקת הממלכה ( 843 ) נמסר בחלקו לפרנקיה 
המזרחית (גרמניה) ובחלקו למרכזית (ממלכת לותר! ע״ע לורן, 
עמי׳ 569 ). ב 870 , עם היעלמות הממלכה המרכזית, סופח כל האיזור 
לפרנקיה המזרחית ונכלל אח״כ ב״קיסרות הרומית הקדושה", 

במאות ה 11 —ה 12 עלתה חשיבותו של הד ויובליו כנתיב סחר 
מרכזי, וערי הד התפתחו והתעשרו. עקב חולשת השלטון המרכזי 
התפתחו שררות מקומיות, בראשות שליטים חילוניים וכנפייתיים 
כאחד: ארכיהגמוני טריר, מינץ וקלן, הגמוני וורמם, שפיאר ושטרם- 
בדרג (סטרזבור), והשליטים החילוניים של קללה, ברג, ייליך 


( 111011 )[), פלטינט (פפאלץ), נסאו, הסן, בדן ועוד. לשלושת הארכי¬ 
הגמונים ולרוזן הפלטינט חיה מעמד של נסיכיפ-בוחרים (ע״ע). 
בתקופה שלא היה מלך בגרמניה ( 1 מ 1111 ^ 011:0 ^ 11 ) קמה לראשונה 
״ברית הד״ ( 011011 ־ 11116101501101 ; 1254/7 ), בהשתתפות כ 70 עיר, 
מליבק בצפון ועד ציריך בדרום. התפתחויות מיוחדות, כלכליות, 
מדיניות ותרבותיות, הביאו במרוצת הזמן לידי התהוות יחידות 
מדיניות נפרדות בעלות זהות לאומית נפרדת באיזור שפך הד 
(הולנד) וכן בד האלפיני והגבוה (שוויץ). 

בעת החדשה יזמה צרפת את ההתארגנויות של מדינות חבל הד. 
עליית צרפת במלחמת שלושים־השנה (ע״ע) ושאיפתה לקדם את 
גבולה עד לד הניעו את מזרן (ע״ע) ליזום את "ברית הד" 
( 1111010110116 ; 1658 ), בהשתתפות מיינץ, קלן, הסן־קסל, בראוב־ 
שויג ועוד. הברית התקיימה 10 שנים, וסייעה לצרפת נגד הקיסר 
מבית הבסבורג תמורת ערובה ל״חיתיות הנסיכים הגרמנים״. מ 1670 
השתמשה צרפת באמצעים משפטיים ובתמיכה כנסיכים הגרמנים 
בחבל כדי להשתלט עליו, וב 1681 סיפחה את סטרזבור, במלחמות 
בפלטינט ( 1688 — 1697 ) כבשה שטחים גם בגדה המזרחית. בשלום 
ריזויק ( 1697 ) הסתלקה מהם, אך קיבלה שטחים בגדה המערבית 
(הלק מאלזס, סארבריקן). ב 1738 קיבלה את לו־רן (רשמית — רק 
ב 1766 ). 

צרפת המהפכנית העלתה את סיסמת "הגבולות הטבעיים", והד 
היה אחד מהם. צבאותיה הגיעו לנהר וכל גדתו המערבית סופחה 
( 1797 ; 1801 ). לסיפוח נלווה חילון (ביטול השררות הכנסייתיות) 
וארגון מחודש של הנסיכויות גם בגדה המזרחית ( 1803 ), ואחרי 
נצחון נפוליון על אוסטריה ( 1805 ) קמה בחסותו "ברית הד" 
( 12.7.1806 ! ע״ע גרמניה, עפד 444/5 ). בשיאה הקיפה הברית את 
כל גרמניה, פרט לאוסטריה, פרוסיה והשטחים שסיפחה צרפת. 
בתוך הברית הנהיג נפוליון מדיניות של "צרפות" בתחום החוקה 
והתרבות. כך הגשים נפוליון את מסרות צרפת במזרח: סיפוח 
הגדה המערבית ויצירת מדיבת-חיץ גרורה בינה ובין אוסטריה 
ופרוסיה. 

בעקבות מפלת נפוליון איבדה צרפת את כל כיבושיה, וקונגרס 
ויינה ( 1815 ) פירק את הברית ומסר את רוב השטחים בגדה המע¬ 
רבית לידי בווריה, ובעיקר לידי פרוסיה. פרוסיה היתה למדינה 
הגרמנית בעלת השטחים הנרחבים ביותר בחבל הד בשתי גדותיו, 
וע״י ״ברית המכס״ שהקימה ( 1834 ) השתלטה על כלכלת חאיזור. 
בעת התעוררות הלאומיות הגרמנית צמח מיתוס "הד הגרמני", והיה 
לנכס שסייע ללכד את האומה נגד צרפת. ב 1814 השמיע א. מ. 
ארנט (ע״ע) את הסיסמה: "הד אינו גבול גרמניה אלא נהר 
בגרמניה״ — תביעה לשתי גדותיו. ב 1840 פרסם שנקנבורגר (. 14 
ז £0 - 1 סב 011 ? 0 ש 1 ז 5011 ) אה. השיר ״משמר הד״ (,.מ 301 10 ( 1 ) , 

וב 1854 חיבר לו ק. וילהלם מנגינה שעתידה היתה להיות מעין 
המנון־הקרב של חיילי פרוסיה במלחמתם בצרפת ב 1870/1 . במלחמה 
זו הכשיל ביסמרק (ע״ע) את תכנית צרפת לארגן את המדינות 
שמדרום למין בהסדר דמד "ברית הר"/ שנועד לאזן את התפשטות 
פרוסית בחבל הד אחרי נצחובה על אוסטריה ב 1865 (ע״ע פרוסיה, 
ענד 154 [מפה]). אחרי נצחון פרוסיה על צרפת ב 1870/1 סופחו 
אלזם ולורן שבגדה המערבית לקיסרות גרמניה שהוקמה אז. 

השבת אלזס־לורן והשגת בטחון על הד היו לשאיפה מרכזית של 
מדיניות צרפת. מטרות אלו הושגו בחוזה ורסי אחרי מלה״ע 1 ( 1919 ): 
צרפת קיבלה הזרה את אלזם־לורן, הבטיחה שליטה כלכלית בחבל 
הסר (ע״ע), הגדה המערבית של חבל הד פורזה ופיקוח צבאי של 
מעצמות "ההסכמה" הוטל עליה ועל שלושה ראשי־גשר בגדה 
המזרחית. מטרתה העיקרית של צרפת — לנתק את הגדה המערבית 
מגרמניה, לספחה או להפכה למדינה נפרדת — לא הושגה: אה״ב 
ובריטניה התנגדו לכך, והבטיחו, בתמורה׳ לערוב לבטהון צרפת. 



51 


רין — ריגגלבלדם, עמנואל 


52 



עמק נהר הריי! כגרמניה 


ההבטחה הופרה, ולפיכך עודדו הצרפתים תנועות בדלניות, ובשנים 
1920 — 1923 פלשו 3 פעמים לגדה המזרחית כדי ללחוץ על גרמניה 
למלא אחר תנאי שלום ורמי. בעקבות חוזי לוקרנו (ע״ע) פונו השט¬ 
חים הכבושים בידי צרפת ( 1925 ) ואח״ב פונתה גם הגדה המערבית 
מצבאות ״ההסכמה״. ב 1935 חזי חבל הסאר לגרמניה, אחרי משאל- 
עם (כמוסכם בחוזה ורסי), וב 7.3.1936 הכנים היטלר צבא גרמני 
לגדה המערבית, המפורזת, של הר׳ — ובכך הפר את חוזה ודסי, 
אך צרפת לא הגיבה על מעשהו. ביוני 1940 , אחרי כניעת צרפת, 
שוב סופחה אלזם־לורן לגרמניה, ובסתיו 1944 , עם כיבוש האיזור 
בידי בעלות־הברית, חזר מינהל צרפת למקום. אחרי מלה״ע ח שוב 
ניסו הצרפתים להקים מדינה נפרדת בחבל חח, אך רק חבל הסאר 
הופרד מגרמניה — ושוב חזר אליה בעקבות משאל־עם ( 1957 ). 
כיום כלול דבל הר׳ בשתי מדינות (ז^חג!) בגרמניה המערבית, 
ריינלבד־פפלץ ורין־צפוני-וסטפליה (ע׳ ערכיהן). 


משפט בי ן-ל א ו מי. עקרון חופש־השיט בנהרות בי״ל 
נתקבל בקונגרס וינה (ע״ע, עם׳ 209 ), והוחל לגבי הר׳ ב 1831 . לפי 
הסדר זה, כפי שתוקן ב 1868 , פתוח הר' מבאזל ועד שפכו לשיט 
כל הספינות (פרט לספינות מלחמה), ומותרת גביית הטלים רק 
תמורת שירותים (כגון דמי־נמל). המדינות הח ופיות רשאיות להטיל 
הגבלדת־שיט מתוך שיקולים של הסדר הציבורי — מבלי להפלות 
בין ספינות המדינות השונות, חייבות להבטיח את כשירות הנהר 
לשיט בקטעים שבריבונותן ולשאת בהוצאות הכרוכות בכך. לכל 
מדינה חופית סמכות־שיפוט על הנעשה בקטע שבריבונותה. 

הפיקוח הבי״ל על השיט בר׳ הוא בידי ועדה מיוחדת לדבר, 
בעלת סמכויות חקיקה ומינהל בכל הקשור בשיט, והיא גם ערכאת- 
ערעור על החלטות בתהמ״ש שבמדינות החופיות הדנים בעבירות 
על התחיקה הנוגעת לשיט זה. מושב הוועדה היה במינץ, וחוזה ורסי 
העבירו לסטרזבור. יושבים בה נציגי צרפת, גרמניה המערבית, 
הולנד, בלגיה, שוויץ ובריטניה. 

השיט בקטע שמבאזל ללמת*ב 1 דן מוסדר בהסכמים בין המדינות 
החופלת (גרמניה, שוויץ ואוסטריה). 

- 660 '}> 61 1£5 £{11x01x6 ז< 16 < 01 >? 1.6 ,!£זעו 1 :< 1 .. 1 - ו] £60 ןזבר 1 זש< 1 

7105 >> 3.6 111 > 16 ) 1 ^ 1 ( 1 0 .£ ,ז 0 ר 01 ב 0 .£ ; 1935 , 116 << סח 

ו > 17 } 1 >}} 1 <} 56 -,£ ז 36 £66{115]70^6X1 ,־!?*ו! $011611 . 11 - 3115 ־ 10 . 11 ; 1952 , 01X5 [ 
. 1956 ) 31 1011 ? 1110 ) 1 0x1(111166 <111 <1(111(1 17116X71 ־^ 1 ז 1:0211£ ־ £1 ג 1 .? ; 1954 

הר׳ בספרות. בשל ופיו המיוחד עורר נוף הר׳ את עניינם 
של סופרים ומשוררים, גרמנים בעיקר, בכל התקופות, ובמיוחד 
משלהי המאה ה 18 ואילך: במאה ה 19 השפיע בכך גם הגורם 
הפטריוטי, בשל היות איזור זה שטח-מריבה בין גרמניה לצרפת. 
תפקיד מכריע ביצירת "הרומנטיקה של הד" היה לפ. שלגל, שפיאר, 


מלבד לפיו של האיזור, גם את עברו ההיסטורי: "מכתבים ממסע 
בארצות השפלה ובאיזור הר׳״, 1805 , והבלדה "הארמון ששקע", 
1807 . ב 1804 כתב הלדרלין (ע״ע, עמ׳ 451 ) את ההמנון הגדול 
"הר"׳. יוצר דמות לורליי, הדגם הגרמני, האגדי־כביכול, של הסירנות 
(ע״ע) הקלאסיות. היה ק, ברנטנו; ממנו שאלו דמות זו משוררים 
רבים׳ ביניהם הינה (ע״ע, עמ׳ 228 ): שירו המקסים "לורליי" נחרת 
בזכרון העם הגרמני כדרעמוק, עד שגם הנאצים לא מנעו את פרסומו, 
אם כי העלימו את שם המחבר. שירים על הר׳ כתבו עוד: י. פון 
אייכנדורף, י. ל. אוהלנד, פ. פוקה. ק. זימרויק פרסם קובץ אגדות 
מאיזור הר' ( 1836 ). מהשירים הפטריוטיים התפרסמו במיוחד "על 
גדת הר׳״ ( 1815 ) לא. פון פלאטן; ״שיר על יירהד״ ( 1840 ) מאת 
ו. הרווג ושירו הקצבי של מ. שנקנבורגר (ר׳ לעיל, עמ׳ 50 ), "משמר 
הר״׳. — מרומנטיקת הר׳ הושפע גם ר. וגנר (ע״ע, עמ׳ 783 ) בעבדו 
לאופרה את שירת הניבלובגים (ע״ע; שם־ההקדמה "זהב-הד" 
[ 1869 ]). 

ויקטור הוגו בקובץ מכתביו :ע ( 1842 ) תיאר מסע באיזור 
הד והנציח מאגדותיו. סופרים אנגלים באותה תקופה, תקרי ("אגדות 
הד״׳ 1845 ) ומרדית (״פארינה״; 1857 ), לגלגו על היחס הרומנטי 
לד. את העניין ברומנטיקה של הד חידש ם. גאורגה (ע״ע, עט' 
161 ) בקובץ שיריו, ״הטבעת השביעית״, 1907 . מוטיווים של רומנ¬ 
טיקה זו הופיעו גם אצל ג. אפ 1 לינר, $שו 31 ו 1 ש £11 (״שירי-הד״), 1913 . 

יהודים — ע״ע שו״ם, קהלות-; וורמס; מינץ; שפיאר; 
סטרזבור; קלן; תקנות; גרמניה, יהודים. 

רינגלבלום, עמנואל ( 1900 , בוצ׳אץ׳ — 1944 , גטו ורשה), 
היסטוריון של גטו ורשה. ר׳ סיים את לימודיו באוניברסיטת 
ורשה וחורה היסטוריה בבי״ס־תיכון שם. הוא פרסם מאמרים על 
קורות היהודים בוורשה, תוך הדגשת ההבטים הכלכליים והחברתיים. 
היה חבר ייוו״א (ע״ע), וערך את כה״ע (ביידית) "ההיסטוריון 
הצעיר", בטאונז־ של חוג חוקרים צעירים שהקים. ר׳ היה פעיל 
בעבודת האגף השמאלי של תנועת "פועלי־ציוך ובאגודת בתה״ס 
היידיים של פולניה. ב 1938 נשלח ד לעיירת־הגבול זבונשין 
(חץ $2 ^נ 21 ), שאליה גורשו בעירום ובחוסר־כל. מגרמניה הסמוכה, 
17,000 יהודים נתיני פולניה, ושם פיקח על פעולות הסעד וההצלה. 
כהרגלו לשלב פעילות ציבורית ומדעית החל מיד בגביית עדויות 
על המאורעות האנטישמיים בגרמניה. הנאצית. בפעילות משולבת 
זו המשיך ר׳ גם לאחר פלישת הנאצים לפולניה, כאשר עסק בארגון 
פעולות ההצלה והסעד בוורשה, ותוך־כדי-כך אסף, ריכז ורשם 
מידע על המאורעות האנטי־יהודיים בפולניה בעזרת עשרות מתנד־ 
בים־עוזרים. כך נאסף חומר בעל ערך היסטורי ממדרגה ראשונה, 
שכלל תעודות, עדויות׳ דו״חות, סיכומים וזכרונות, וכן דברי ספרות 
(גלויה וחשאית, בכמה לשונות) ומחקר. החומר נטמן באדמה, ב 3 

מכלים; 2 מהם נתגלו, והם שמורים 
עתה במכון ההיסטורי היהודי בוורשה, 

ותצלומים של החומר נמצאים ב״יד־ 

ושם" (ע״ע) בירושלים. הערותיו 
ומסותיו של ר׳ עצמו, שנכתבו בנושא 
זה בימי הכיבוש הנאצי, נתפרסמו 
בשם ״כתבים פון געטא״, 1961 — 

1963 . חיבוריו האחרים: " די פוילישע 
יידן אין אויפשטאנד פון קאשטשושקא; 

1974 ״ ("יהודי פולניה במרד קוש־ 

צ׳יושקו; 1974 ״), 1937 , "קאפיטלען 
געשיכטע פו׳ן אמאליקן יידישן לעבען 
אין פוילך ("פרקי היסדוטיה של 
*פמא? רינגלנ 5 לם החיים היהודיים בפולניה") תשי״ג. 



53 


רינגלבלום, עמנואל — רינווטר, ליאד ג׳ימז 


54 


ר■ היה מאנשי המחתרת בגטו ורשה. ב 7.3.44 גילו הנאצים את 

מחבואו בחלק הארי של העיר, ורצחו אותו ואת בני משפחתו. 

ב. עק, מיט ע, ר׳ אין ווארשעווער געטא (די גאלדעבע קליט, 6 ), 
1955/6 ; א. איזבבאך [מהדיר], כתבים פון געסא, מבוא, 7 — 23 , 
1961 ; י. קרסיש, ארכיון ״עונג שבח״ (ידיעות יד ושם, 33 ), תשכ״ה: 
הנ״ל, סקירותיו הבלחי ידועות של ע. ר׳ (יד ושם, קובץ מחקרים, ד), 
תשכ״ח; ג. שרון, ע. ל׳: ההיסטוריון והלוחם, תשל״ב, 

ב. ע. 

רינדפלי^ ( £161$011 }) 111 ) 1 ), אציל גרמני, שעמד בראש פרעות 

ביהודי גרמניה (בעיקר בפרנק וני ה) במאה ה 13 . ב 1298 

הסית לרצח אלפי יהודים ב 146 קהילות בדרוכדגרמניה ובמרכזה. 

הרקע למאורעות אלה היתה סדרת עלילות־דם (ע״ע עלילת־דם) 

במיינץ ( 1283,1281 ), מינכן ( 1285 ), אוברווזל ( 1287 ) ופרים ( 1290 ). 

הפרעות החלו בעיירה הקטנה רטינגן (ס 0 § 8011 : 10 ) בפרנקוניה־ 

תחתית; שם רצח המון מוסת בידי ר׳ 21 יהודים. מצב חוסר־הבטחון 

ששרר בגרמניה באותה תקופת — בגלל מלחמה על הכתר בין 

אדולף מנסאו (ע״ע) ואלברכט 1 (ע״ע), דוכס אוסטריה — אפשר 

לפרעות להתפשט. גל פרעות שטף את חבל פרנקוניה — ובמהלכן 

הושמדו כליל קהילות וירצבורג ונירנברג — ואת חבלי שווביה, 

הסן, טורינגיה והיילברון. אלברכט (ע״ע אוסטריה, עמ , 975 ) ניסה 

לדכא את המהומות, אך הן נמשכו. נפגעו גם קהילות בווריה — 

מלבד קהילות אוגסבורג ורגנסבורג שניצלו בזכות הגנתן התקיפה 

של המועצות המקומיות, המהומות, שנמשכו כחצי שנה, דוכאו 

בידי אלברכט בתום מלחמת־האזרחים, לאחר מות אדולף מבסאו. 

בין הרוגי נירנברג היו ר׳ מרדכי (ע״ע) בן הלל הכהן ובני־ביתו. 

לזכר גזירות-ר׳ חוברו קינות וסליחות. 

ש. ברנפלד, ס׳ הדמעות, ב׳, תרפ״ד; מ,מיון/ 0/0 ז^/ 3 1$ ) 0 י 44 > 531£ . 5 
13 מ 13 זת 1 ש 0 ; 1898 ,(.־ 1 . 5 ^ 11£ נ) 146 / 16 $ ) 2071 ) 1167 67 ^ 67 ) 117111 ^ 1 16 $ 

. 1968 ,(.¥ . 8 *£!} 111 ) 11 , 11183103 

רץהולד, ל ) ךל לאוזהךד — 1 ) 8.6101101 [): 3!:1 1x001141 .£ — 

( 1758 — 1823 ), פילוסוף אוסטרי. התחנך בבי״ם של הישועים 
ואח״כ של מסדר הברנביטים (ע״ע), אליו הצטרף. ב 1783 עזב את 
המסדר, יצא לווימאר ונעשה פרוטסטאנטי. ב 1786/7 פרסם סדרת 
מאמרי פרשנות על תורת קנט (ע״ע), שתרמו להפצתה בחוגים 
רחבים. ב 1787 — 1793 היה פרופסור בינה ום 1794 עד סוף ימיו 
הורה בקיל, אז בשלטון דנמרק, כדי שלא יימצא תחת שלטון הכיבוש 
הצרפתי בגרמניה. 

ר׳ טען שכל שיטה פילוסופית זקוקה לנקודת־מוצא אחת, והצביע 
על חסרונה בשיטת קאנט. ביסוד שיטתו העמיד ר , את עקרון התו¬ 
דעה ; מושאי ההכרה הם דימויים (ת £6 מג 6111 *ת ¥0 ) השייכים בהכרח 
לסובייקט ומתייחסים למושאים. תודעה היא הקישור בין הדימוי, 
המושא והאובייקט! היא עובדה ראשונית, המוכרת בעזרת התבוננות־ 
עצמית של הסובייקט. האני כשלעצמו והמושאים כשלעצמם הם 
הפשטות הכרוכות בסתירה פנימית, ר" טען שכל תורת קאנט היא 
בת־גזירה מעקרון התודעה. 

, 116 (^ 0 ^ 1110 ) 1-7 ב 21 ) 216 ) 112$126 ) 77 167 6 ) 06$6/110/2 2127 1 ) 116 ) 5111 ,^ 5611111 . £1 
. 1958 , 1/116 ) 11110$0 17$ ) £161726711 $, 7 . 76 ,: £101111111 , 1938 , 1 

רינהרט, מכם (מקודם: גולדמן) — פ 1 מג 1 {בנ 1 ; 8€ — ( 1873 , 

באדן [ליד וינה] — 1943 , אה״ב), במאי, יהודי׳ ממעצבי 
התאטרון (ע״ע) במאה ה 20 ■ בגיל 17 נעשה שחקן ועוזר לבמאי 
בתאטרון הממלכתי בזאלצבורג. אוטו ברם (ע״ע), מנהל "התאטרון 
הגרמני״ בברלין הביאו לשם ב 1894 , ור׳ ירש את תפקידו ב 1905 . 
בעבודתו כבמאי ביקש ר' לשלב את שתי המסורות חתאטרוניות 
העיקריות — מסורת הברוק, שלמד בווינה והמסורת הספרותית- 
אינטלקטואלית ששלטה בברלין. לדבריו "מחזות יש להציג ברוח 
תקופתנו ולא כפי שהוצגו בימי מחברי המחזות". הוא הרכיב בברלין 
רפרטואר מודרני, בעל אופי רבגוני קוסמופוליטי. 


שיטות הבימוי של ר׳ היו 
נסיוניות וראוותניות — הוא 
הפעיל ניצבים רבים, הש¬ 
תמש ב תפאורות מוקרנות וב־ 
בימות־מסתובבות (לראשונה 
-ב 1905 ,ב״חלוםליל-קיץ"). 
ב 1909 ביים את "המלט" 
בלבוש מודרני והציג מחוץ 
לתאטרון ברחובות ובכיכרות 
(ונציה). חידושים אלה וחד¬ 
שנות טכנית זו ליוו את תפי¬ 
סתו הכללית בהחייאת ה¬ 
תאטרון והשפיעו מאד על 
התאטרון האירופי. ר , לא 
נהג בשיטת ה״כוכבים" והפ¬ 
עיל שחקנים נודעים בתפקי¬ 
דים קטנים כגדולים. ליד ה״תאטרון הגרמני" פעל בהדרכתו גם בי״ס 
לשחקנים. בין השחקנים שלמדו אצל ר׳ ועבדו במחיצתו: א. בסדמן; 
א. גורנך; א. דויטש; מרלנה דיטרין (ע׳ ערכיהם). בין הצגותיו 
המפורסמות: ״הנם באולימפיה״ (לונדון, 1911 ), שהוצג ללא דיבור; 
״אדיפוס המלך׳(לונדון, 1912 ); ״כל אחד״( 1920 ), שהוצג בזאלצ- 
בורג בפסטיוול שנתי שארגן ר׳; "יוהנה הקדושה" של ג/ב. שו, עם 
א. ברגנר (ע״ע),,(ברלין, 1924 ); ״ 6 נפשות מחפשות מחבר" של 
פירנדלו (ברלין). עם עליית הנאצים לשלטון היגר לאה״ב ( 1934 ). 
ר׳ הציג בהוליווד את "חלום ליל קיץ" לפני קהל רב. הוא השתמש 
כתפאורות הענקיות של המחזה גם בגירסה הקולנועית שביים. 
בסוף ימיו ניהל בי״ס לשחקנים בחוף המערבי. 

. 0 ; 1926 , 16 ) 1 ) 7126 1 - 11 $ 21 ) 21 .? 7 ./׳ 1 , ,(. 04 ) ת 10 ץג 5 . £1 . 0 
; 1964 . 14 / 0 6 ■ 112 ) 7126 1116 ' , 33061 ) . 11 ; 1964 , 1 ) 1,6126 $6112 /.! 7 ./ג 

, 2 ) 2222167216 }! 721110 111 ) 11 2 ) 11 $$ 6 )£ 1 ) $116 ( 5611 1 ) 1 ./׳ 4 ,ז 1£140 י 1 

. 1975 

ס. קמ. 

ריגהךט, _קרל - — ( 1886 — 1958 ), פילולוג 

קלאסי גרמני. הורה באוניברסיטות מרבורג, המבורג, פראנק* 

פורט ע״נ מין ולייפציג. במחקריו על הפילוסופיה והספרות היוונית 
הקדומה חדר לפנימיות היצירה, אל האמת הנרמזת במעומעם. 
מחיבוריו העיקריים *, - 10 ־ 1 § ־ 101 > 110 ] 00$01110 116 ) 1 ) 110 365 ) 6111 בנת 3 ? 
111£ < 11110501 ? 01113011011 (״פארמגידם ותולדות הפילוסופיה היוונית״), 
1916 ! ת 1110 ^ 111005 ? (״המיתוסים של אפלטון״), 1927 ; ססיע 
1000 ־ 01 ? 1 ) 110 סנואלזס^ (״על יצירות וצורות״), 1948 ; 11135 01€ 
:! 0101116 1110 1 ) 00 (״האיליאם ומשוררה״; הו״ל אחרי מותו, בדי 
עמל, ע״י או. הלשר). 1961 . 

. 1952 ,.? 7 . 70 117 ! 6 ?! 2 >£) 76$ [ 1 ) 107112 ( 1 ) 7 1 ) 221 ) 7 

רינווטר, לי־או ג׳ימז —־ 3101 ^ 13010311310 סס 0 —(נל 1917 ), 

פיסיקאי אמריקני, חתן פרם נובל לפיסיקה, 1975 (עם א. בור 
[ 8010 0 § 43 ; נו׳ 1922 ; בנו של נילם בור; ע״ע] ובן מ^טלסון 
[ 401101500 * 1800 נו׳ 1926 ]), על גילוי הקשר בין התנועה הקולק־ 
טיווית לבין תנועת החלקיקים באטום. למד באוניברסיטת קולאמביה; 
ב 1946 קיבל תואר דוקטור, והתמנה עוזר-מחקר ( 1946 ), מרצה 
( 1947 ), ופרופסור לפיסיקה ( 1952 ). 

ר׳ החל את מחקריו בחתך הפעולה של ניטרונים (ע״ע חלקיקים 
אלמנטריים, עמ׳ 530 ) בעזרת הסינכרו־ציקלוטרון (ע״ע מאיצי- 
חלקיקים, עמ׳ 58 ). במלה״ע 11 נטל חלק ב״תכנית־מנהטן" (ע״ע 
אטומית, פצצה, עט׳ 525 ). ב 1949 פיתח את המכאניזם להסברת 
הסטיה מהסימטריה הכדורית במבנה הגרעין, כפי שנצפתה במדידת 





55 


רינווטר, ליאד ג׳ימז <— דינלדי 


56 


המומנט החשמלי הקוודרופולי בתחומים מסוימים (ע״ע אטומי, 
גרעין, כרך מילואים עם׳ 105 ). 

ר , ועמיתיו הראו שתנועת הסיבוב והתנודות של אוסף כל 
החלקיקים, המרכיבים את הגרעין, מעוותים את צורתו הכדורית 
לאליפסואיד (ע״ע). מאוחר יותר קבע (יחד עם ו. פיץ׳ [ 11 * 11 ? ¥31 ]) 
את ההערכה המקובלת כיום לרדיוס הגרעין וכן עסק ברמות הפיצול 
העל-דק, ופיתח שיטות מדידה מיוחדות לתחום זה. 


רינוס, הבהר, ע״ע רץ. 

למיס, יניס — 31105 ? 13018 — (פסידונים של י. פליאקשאנם 
[$ח 11014$3 ?]) — ( 1865 — 1929 ), סופר ועסקן לא ט ווי. 

כסטודנט למשפטים בפטרבורג הצטרף למחתרת לוחמי "חירות לעם" 
( 1890 ). בשובו למולדתו ערך עתון אופוזיציוני ולימד סניגוריה 
במשפטים פוליטיים. בתקופת גלותו מריגה ( 1899 — 1903 ) החל 
בכתיבה אמנותית: שירים, סאטירות, תרגומי־מופת (שיקספיר, גתה 
[פאוסט], היינה, איבסן). ר׳ השתתף במהפכת 1905 ושיריו הלהיבו 
את לוחמיה (הקובץ 3 (*> 38 ־ ¥60 ["זרע הסערה"]). אז הועלה גם 
מחזהו המרדבי־סמ לי 031515 מס 5 ח 0 §( 1 (״אש וליל״), ״ 190 , המושתת 
על קטעי האפוס הלאומי 010515 ש 1.3 ("קוטל הדוב"). ביצירתו 
בגלותו בשוויץ ( 1905 — 1920 ) בלטה נימה נוסטלגית והערצה כלפי 
חוסן העם ($§־ 7.11 20113 [״סוס הזהב״], 1909 ). ר׳ הפנה אל בני- 
ארצו שירי מרי ( $00115 303315 [ [״עצמה חדשה״], 1906 ), ושירי 
נחמה ( 31031:3 !§ £1053 [״הספר הרגוע״], 1909 ). במחזותיו על 
נושא מיתולוגי (גלו־!^ חס 111115 ) 10 ; 1911 ) ותנ״כי (ח 1 ! 5 קש 32 ! 
311 זל ]״יוסף ואחיו״], 1919 ) בולט היסוד ההגותי. 

בשובו למולדתו ( 1920 ) פנה לפעילות ציבורית: היה מנהל 
התאטרון הלאומי ( 1921/5 ) ושר־החינוך ( 1926/8 ). מפעלו הספרותי 
נתקבל כמופת. רעייתו, אלזה רוזנברגה ( 1868 — 1943 ), מחזאית 
בזכות עצמה,.עשתה רבות לטיפות מורשתו. כל כתביו הו״ל ב 14 
כרכים, 1947 — 1951 . וע״ע לטויה, עט׳ 620 . 

$ז\\ 0 נ 0 )ב 1 א . 18 .׳\\ : 1924 ,! 11 זץ 7 1:0/10 ) 701 ,(.^ 6 ) 8 ז 3160 ^ 81 ׳:ז 01 ־נב 11 ^ £0 .£ 

- 611 780 ; 1958 , 7$ ) 700 01071 ) 1 ^ 1 / 0 $■ 07 ) €00 // ,(. 1 מ) 

, 1969 ,.?ז ./ { 0 $!/? 7/111050 £10x7 

רינל — 1 [;> 3 מ 01 ? — (בפי הצרפתים: רנאק), משפחה יהודית 
צרפתית שמוצאה מגרמניה. מבניה הצטיינו בחיי-חתרבות 
של צרפת שלושת בניו של הבנקאי הרמאן ר׳ ( 1814 , פרנקפורט ע״נ 
מיין — 1899 , פרים): ( 1 ) יוסף ( 1856 — 1921 ) משפטן, היסטוריון 
ואיש־ציבור; רפובליקני מתה• היה מזכירו וראש־לשכתו של גמבטה 
(ע״ע). ואחר מותו ההדיר אה נאומיו ותעודותיו. היה חבר־מערכת 
של העתון 2150 ?ח 3 ז£ סס 13 [נןס 0 ס? 1 ^ 1 , ומ 1886 היה עורכו המדיני. 
היה חבר ביה״נ בשנים 1889 — 1898 , 1906 — 1914 , ונחשב מומחה 
לענייני צבא. הוא נלחם נגד הגנרל בולנז׳ה (ע״ע), היה מתומכיו 
הראשיים של דריפום (ע״ע) וכתב את שז 31 ;)£^ 1 40 0 * £415101 
£115 ץ 0 < 1 (״תולדות פרשת דרייפוס״), ¥11-1 , 1901/8 . בעצם ימי 
המאבק ( 1898 ) פרשם מחקר על עלילת־דם בלורן בימי לואי ¥^ 
שבגינה הוצא־להורג היהודי רפאל לוי, את מאורעות מלה״ע 1 
סיקר במאמרים יומיים, בחתימת 0 נ 1 ץ 1 ס? (כונסו ב 19 כר': 1x5 
0 <£ץ 1 ס? 46 צסז^זחסךתךתסס; ״הפירושים של פוליביוס״), 1915/19 . 

( 2 ) שלמה (סלומון; 1858 — 1932 ), ארכאולוג וחוקר התר¬ 
בות הקלאסית. בתום לימודי* בפילולוגיה קלאסית נשלח למכון 
הצרפתי לארכאולוגיה באתונה. הוא ערך כמה חפירות בדרום־ 
מזרח איהפה, באסיה הקטנה ובצפון־אפריקה, אח״ב מונה לאוצר 
המוזיאון לעתיקות צרפת בעיר מולדתו סן־ז׳רמדאן־לה שליד פרים 
וערך קטלוגים של גנזיו. ב 1898 נבחר ל״אקדמיה לכתובות ולספ¬ 
רות". כבר בגיל צעיר חיבר ספרי לימוד ליוונית וללאטינית, ובין 



פרסומיו החשובים סיכומים 
מדעיים־עממיים שזכו למה¬ 
דורות רבות: ס 011 ק^ (תול¬ 
דות האמנויות הפלאסטיות), 

1904 , 11005 קז 0 (תולדות ה¬ 
דתות), 1907 , 200 3 4x11:105 
- 01010 40$ 0 ־ 11 ס 1 צ 1 ו 1 ' 1 ־ $01 
5001110$ ("איגרת לזואה על 
תולדות הפילוסופיות״), 1 - 
1 ח, 1926 , ובעיקר — רשי¬ 
מות המצאי הארכאולוגי וה־ 

אמנותי(ס־] 1 ס 1 זס 0 ס 1 ) של פס¬ 
לים יווניים ורומיים ( 6 כר/ 

1897 — 1930 ), כדים מצוירים 
יווניים ואטרוסקיים ( 2 כר׳, 

1899 — 1900 ), ציורי יה״ב 
והרנסנס ( 6 כר/ 1905 — 1923 ), תבליטים יווניים ורומיים ( 3 כר/ 
1909 — 1912 ), ועוד. הוא הרבה לתרגם לצרפתית, מלאטינית ("עיר 
האלוהים״ של אוגוסטינוס), מגרמנית ("מסה על הבחירה החפשית" 
של שופנהאואר), מאנגלית ("תולדות האינקוויזיציה" של ה. צ'. לי 
[ע״ע]) ומיוונית (הלק מכתבי יוסף בן מתתיהו). וע״ע פן, עט' 902 . 

ש. ר' עסק הרבה במדעי היהדות, בפרט במסגרת ה״אגדה 
למחקרי היהדות" (ע״ע), שהיה מראשוני חבדיה וכיהן בנשיאותה. 
כן היה פעיל בארגוני־הצלה יהודיים, כגון "כל ישראל חברים", 
״איק״א״ ו״פיק״א״. ואשתו — רופאה מהגרת מרוסיה — טיפחה 
מוסדות ליתומים יהודים, 

( 3 ) תא ו דו ר ( 1860 — 1928 ), מלומר ואיש־ציבור. למד משפ¬ 
טים, בלשנות וספרות יוונית. הצטיין בתחומי הרוח, במדעים ובאכד 
גויות. חקר במטבעות, במתמטיקה ובמוסיקה של יוון. ב 1909 נבחר 
ל״אקדמיה לכתובות ולספרות". ידיעותיו המפליגות וחוש־הביקורת 
החריף שלו עשאוהו לסמכות עליונה בזמנו בכל שטחי התמחותו. 
ת. ר׳ היה מתרגם למופת — בפרט של משוררים יוונים. השתתף, 


•שישרו ר-יכד <אוכף •הנד-ון, ב*וז ימפדיס 
י־ו?א:םי ו־י#ונ*ררסינ 1 א/ יר״גייש) 


עם א$יו, במאבק למען דרייפוס, וכתב: 40 0 ז 131 חמ!ס 5 סז 1415101 
£05 '< 0 ־!ם 0 ־ ££311 \,׳ 1 (״תקציר תולדות פרשת דרייפוס״), 1924 . כן 
היה חבר ביד״״נ ( 1906/14 ) וכתב: 1 ח 10 ח 10 ז 3 ? ("בפרלמנט"), 
11-1 , 1914/15 . 


הרבה ממחקריו מיקדשים לתוה״י, ביניהם 05 ־\ 1 ט[ 40110310$ ? 1x5 
(״מטבעות היהודים״)׳ 1887 ; 0 ת 31 ךר 1 ס־ 1 ! 0 005 ־ 1 § 5 ' 3111:001 י 4 10 x 1 : 0 $ 
04315100 [ 30 £5 ״ 013 ! ("כתבי מחברים יוונים ורומאים על-אידות 
היהדות״), 1895 , שנשאר מקור יחיד במינו עד השנים האחרונות. 
גם הוא היה מראשי ה״אגדה למחקרי היהדות׳/ ומטעמה ערך 
6 כר׳ של תרגום כתבי יוסף בן מתתיהו לצרפתית. כן היה מעמודי־ 
התווך של התנועה הרפורמית ומהנואמים הקבועים של הקהילה 
ה״ליברלית" הקטנה בפריס. גם ספר־הנעורים שלו עסק בתוה״י: 

51011 ־ 415001 ׳ 1001 40 ססן)ס £0 י 1 4001115 3011105 ־ 151 405 0 ־ £41$1:011 
(״תולדות היהודים בימי פזוריהם״), 1884 . ת. ד׳ חיבר גם ליברית 
לשתי אופרות: 0 ־!ץ 1 13 40 00 ח 53 צ 31 א (״לידתו של הנבל״), 1925 , 


ו 531301100 , 1929 . 


( 1858-1932 ) .?/ . 8 ,. 6 \ ; 1928 ,( 1 ז 0 םט?. 1 ££*) . 7 ,״:עא 86 . 5 

30 11/0111 >■# : 10 )ס סוס 10 • 147 : 100 ) 7 0 \ 1 , 031 ^ 01 . 11 ; 933 ! ,|£א) 

861165 זש 5 מ 60 ק 1 זגת 1 165 ) ש 11 ח 103.616 /' 1 16 ) 8115 ת 6 ז 05 זג! 1 ח 00 ) . 7 

.(כולל ביוגרפיה) 1936 . 8 30 110 /? 0 ז 811310£ ; 1931 נ ( 0$ ז:ז; 10 

מ. ק. 

רינללי ([ 310314 ?), שמם של שני ארדיכלים איטלקים, אב ובנו. 

( 1 ) ג' י ר ו ל מ ו ר' — .? ( 14101001100 ) 013000 ־ 011 — ( 1570 — 
1655 ). היה תלמידו של ד. פונטה (ע״ע). פעל באמיליה ולומברדיה 
לפני שנתמנה ( 1606 ) "ארדיכל העיר רומא". בין בנייניו הרבים 





57 


רינלרי — רץ־צפוגי־וסנזפליה 


58 


ברומא ובסביבותיה: כנסיית 803121 11 ^ 3 ) 5211 — בקאפ- 

רארוילה, ארמון 10 ־ 01 ) 80113 והמוזיאון הקאפיטוליני(המכובה 313220 ? 
0 ז \ 0 ג 1 א) ב״כיכר־הקאפיטוליו" שתוכננה בידי מיכלאבג׳לו והושלמה 
אח״ב. לעת זקנה מינהו אינוצנטיום x ארדיכל החצר ( 1644 ), 
והפקיד בידיו את בניין ארמון £11111 ןת 2 ? בפיאצה באוונה ( 1645 — 
1650 ). בן 82 בנה יחד עם בנו את המסד של כנסיית 3 ) 820 

( 1652/3 ). ב 1653 המשיך בבניית כנסיה זו בורומיני (ע״ע). 

( 2 ) 7 !ךלן* ר׳ — .? 10 ־ 021 — ( 1611 — 1691 ). בנעוריו שימש 
עוזר לאביו. בין בנייניו (כולם ברומא): כנסיית ס! 13 ־ 121 \, 5201:3 
6111 ) 1 קרת 02 ( 1663 — 1667 ); חזית כנסיית 3116 ^ 10112 ) 02 ־ 011 ת.\ 7 ? 830 
( 1656 — 1665 ); חוץ האפסים המחודש של כנסיית 3 ״ 13 ^ 3 ) 530 
6 ז 810 § 13 \ ( 1675 ); תכנון הכנסיות התאומות שבאגפה הדרומי של 
010 נ] 0 ? 161 ) 13222 ? ( 1661 ) —ס)ת 0$3 )תס 4 ג ס! 13 ־נ 43 ז£ 2 ) 520 (שבנה 
ברניני [ע״ע] ב 1674 , במקומו של ר׳) ו- 3 ־״^ 161 ) 13013 ^ 2 ) 520 
0011 ( 1675 ואילך) — ושחזור הפנים והחזית של כנסיית 12 ־ 431 ^ 6 ! 0651 
( 1670 — 685 * 1 ). ר׳ היה אחד מחשובי הארדיכלים שפעלו ברומא 
ברבע השלישי של המאה ה 17 , והטביע את חותמו על כמה מכנסיות 
הברוק (ע״ע) ה!־,שובות ביותר בעיר. בסגנונו משמשים בערבוביה 
שרידי המניריזם (ע״ע) והאפקטים הסצניים של הבארוק בשיאו. 

-־? 3 0771072 ? 11£ ז 1 ) 111 > .? .€ ,ז£ ז \ז 0 ^ 12 ז ,ע . 11 ; 1919 , 76 .ל) ג 4 א] 1 ב 1 נ) 11 .£ 

.? ; 1937 ,( 312 511116611, X1X שב!!") 6 ו* 4 י 0 ? 88 1/11 ? 111£ {ס:/ €1-111 
.€ > . 11 11 > 1 >' 1/0$0 , 131:40 • 7 ז" 1937 0171/1 ? , 0£11651 )־נ 0 י 1 

. 1960 

רינלנד״פפלץ ( £212 ?־ 1 ) 11010120 ?), מדינה במערב הרפובליקה 
הפדראלית של גרמניה, שטחה 19,835 קמ״ר ומספר תושביה 
00 ( 3,6884 ( 1974 ). ר״פ נוסדה ב 1946 מצירוף יחידות מדיניות וחלקי 
יחידות מיבהליות, באיזור שעבר תמורות מדיניות רבות (וע״ע רין; 
פלטינט, פפלץ). ר״פ משתרעת ברובה ממערב לנהר רין (ע״ע) 
בתחום רמת הריו בעלת המבנה הגאולוגי המסובך. 

כלכלת המדינה, העניה במשאבי-טבע, מבוססת על תעשיה, 
חקלאות, מסחר, שירותים ותיירות. ענפי־התעשיה העיקריים מייצרים 
כימיקאלים, מכונות, מוצרי־עור ומזונות. ענפי החקלאות הם גידול 
תפוחי-אדמה, דגנים, סלק-סוכר, פירות וטבק, וכן משק חי (ברמות). 
בעמקי הרין, המוזל ונהה יש כרמים המספקים 75% מיינות גרמניה, 
התיירות המתפתחת מתבססת על מסורת תרבותית עשירה של הערים 
הקטנות, העתיקות והציוריות, שבהן קתדרלות ומוזיאונים, וכן על 
יפי הנוף המשובץ טירות לאורך הריו התיכון ("הרין הרומנטי"; 
ע״ע רין, ע מ׳ 52/3 ). 

א ו כלום יה. ר״פ קלטה קרוב ל 2 /! מיליון פליטים לאחר 
מלה״ע 11 , 56% מהאוכלוסיה הם קתולים ו. 42% פרוטסטנטים. למרות 
ההגירה המתמדת מן הרמות והכפרים לערים ישבו ב 1970 רק 
18% מהאוכלוסיה בערים בנות 100,000 תוש׳ ויותר. כמחצית האוב- 
לוסיה גרה ביישובים שבהם עד 5,000 נפש. הערים החשובות הן: 
מינץ הבירה — 184,000 תוש׳ ( 1975 ); לודויגסהפן — 174,000 תוש׳; 
ק 1 בלנץ — 119,000 תוש׳* וורמם —־ 76,000 תוש׳; שפיאר — 
45,000 תוש׳ (ע׳ ערכיהן). כל אלה ערים עתיקות השוכנות על 
הרין. בטריר — השוכנת על המוזל בדרום — 101,000 תוש׳. 

ךינס, יצלזק יעקב ( 1839 , קרלין [על־יד פינסקן — 1915 , לידא 
[מחה וילנה]), מגדולי התורה ביהדות ליטא ומייסד ח״מזרחי" 

(ע״ע). בעודו צעיר נודע ר׳ כעילוי והצטיין בבקיאות ובחריפות בהלכה 
ובאגדה. מגיל 16 למד כשנתיים בישיבת וולוז׳ין (ע״ע), ואח״ב 
בישיבת איישישוק. ב 1857 שב לקרלין. ב 1859 עבר להורודוק 
וב 1862 לטלז. ב 1867 היה לרב בעיירה שוקיאן שבפלך קובנה, 
וב 1869 — בשווינצאן שליד וילנה. מ 1884 ועד מותו היה רבה של 
לידא (ע״ע). ד הכיר את ספרייהמדע של תקופת ההשפלה׳ וכבר 


בנעוריו יצא לבאר את התלמוד ואת ספרות המפרשים והפוסקים 
בעזרת כללי־הגיון ובמונחים וניסוחים מקוריים משלו, בשיעוריו 
ובספריו בהלכה ובאגדה. דרך־לימוד זו נתפרסמה ונקראה על שמו — 
אף שאין בה חידוש מהותי, אלא בדרכי הניסוח וההדגשה — ובהיותה 
ברוח הזמן ניסו רבים ללכת בעקבותיו. בדרשותיו עסק בשאלות־ 
הזמן של העם היהודי, בעיקר בנושאי גלות וגאולה וישראל בעמים, 
נושאים שהטרידוהו כל ימיו והניעוהו לפתרונות חדשניים ובלתי- 
שיגרתיים בציבור החרדי דאז. מעשהו הנועז בעולם התורני של יהדות 
מזרח־אירופה היה ייסוד ישיבה ששולבו בה גם לימודי־חול — כדי 
שצעירים תאבי השכלה כללית לא יעזבו את הישיבות. 4 שנים החזיק 
ישיבה כזו בשווינציאן, ואח״ב ייסד ישיבה כזו בלידא. דאגתו לגורל 
האומה הניעתו גם להצטרף ל״חבת ציוך (ע״ע) מראשיתה, ואח״ב 
לציונות המדינית — אף זה מעשה חורג לגבי רב מסוגו בימים ההם. 
ב 1902 היה למייסדה ולנשיאה הראשון של מפלגת "המזרחי", שעמדה 
לימינו גם בייסוד ישיבתו הנ״ל בלידא, בתקווה כי תהיה בית־יוצר 
לחרדים־ציונים. הרב ר׳, ואתו רוב ה״מזרחי" דאז, תמכו בתכנית 
אוגנדה (ע״ע), נתיבותיו המקוריות של הרב ר׳ העמידוהו בעימות 
חריף עם רבים מחבריו בעולם התורני דאז. 

רק מעטים מספריו נדפסו. דרשות: "עדות ביעקב", תרל״ב; 
"שערי אורה", תרמ״ו; "אור שבעת הימים", תרנ״ו; "אורה ושמחה", 
תרנ״ח, ועוד. על כללי ההגיון התלמודי בהלכה: "חותם־תכנית", 
א׳—ב/ תר״מ/א, תרצ״ד 2 ; ״אורים גדולים״, תרמ״ז. על בעיות הזמן: 
״נאד של דמעות״, תו־נ״א, תרצ״די•; ״שערי אורה ושמחה׳/ תרנ״ט; 
״אור חדש על ציוך — לחיוב הציונות, תרס״ב; ״יז׳ הערכים״ — 
דברי עיון על בעיות יהודיות ואנושיות (מלוקטים ע״י בנו, הרב 
א. ד׳ ריינס), תרפ״ו. הלכה: ״עדות ביעקב״ — על הלכות עדות 
(בשלמות: ירושלים, תשי״א); "טללי אורות"׳ ליקוטים (ע״י הרב 
ז. א. רבינר, תשט״ו). 

יי. ל. הכהן פישמן, זכור זאת ליעקב, תרצ״ד! ד׳נ״ל (עורך), ס׳ המזרחי; 
קובץ לזכר הגר״י ד זצ״ל, תש״ו; י. וולפסברג, טובים השבים (סיני, 
ל״ז), תשט״ו; י. י. ווייברב, רי״י ר׳(בתוך: שרידי אש, ד, שנ״ג/ט), 
תשכ״ט; מ. בר־אילן, מוולודין עד ירושלים, א׳-ב' (מפתח בערכו), 
חשל״א 1 2 ,( 5 ־ 1,63461 ן 1$1 ׳*\ 16 ,[- 64 ] 13 זט( ., 1 : 111 ) .?.[. 1 , 5 שמ 1 צ) 11 . 7 . 13 

. 1964 

צ• ל■ 

ךיךצפוני־וסטפל;!? (ת £31€ ) £5 ז\\-^נ 1 ־!^ 0 א), מדינה במערב 
הרפובליקה הפדראלית של גרמניה, שטחה 34,057 קמ״ר 
ומספר תושביה 17,220,000 ( 1975 ). רצ״ו היא המאוכלסת במדינות 
הרפובליקה ומרכזה הכלכלי והתעשייתי. המדינה משתרעת משני 
עברי נהר רין(ע״ע) התחתון, ורוב שטחה — מזרחה ממנו. גבולות 
המדינה, החסרה אחדות היסטורית, נקבעי ב 1946/7 , ע״י מיזוג 
וסטפליה (ע״ע) עם חלק מפרובינצייודהרין וליפה (ע״ע). 

כלכלתה המשגשגת של רצ״ו מבוססת על משאבי־־הטבע של 
חבל הדור ועל רשת צפופה של נתיבי־תחבורה, שהעיקרי בהם — 
נהר־הרין. רצ״ו היא הראשונה בגרמניה בתפוקת מכרות, בייצור 
אנרגיה ובתעשיה, ומייצרת כ 90% מן הברזל והפלדה. כמחצית המו¬ 
עסקים עובדים בתעשיה שמרכזיה, מחוץ לחבל הרור, בערים אכן, 
קלן ומנכנגלדבך בדררם, ומינסטר בצפון(ע׳ ערכיהן), רצ״ו ראשונה 
בגרמניה גם בהקף הפעילות המסחרית והפיננסית, כ 2/3 מהשטח 
מעובדים: מגדלים דגנים, תפוחי־אדמה, סלק־סוכר ומשק־דזי. האזורים 
הגבוהים מכוסים יערות (כ% משטח רצ״ו). 

אוכלוסיית רצ״ו היא כ 4 ץ מאוכלוסי הרפובליקה. כמחצית 
האוכלוסיה מתגוררת בערים בנות 100,000 תושבים ויותר, ורובה — 
בריכוז העירוני־תעשייתי של חבל הרור, שהוא מהאזורים צפופי- 
האוכלוסין בעולם. שיקום הערים, שנהרסו במלה״ע 11 , לרוח בצמיחה 
כלכלית אדירה ובגידול אוכלוסיה ניכר. רוב הערים הגיעו מכבד 



59 


רין־צפוני־דסטפליה — ריסוניוו* 


60 


למספר תושביהן ערב מלה״ע 11 . הערים הגדולות הן: קלן בדרום — 
1,022,000 תוש׳ ( 1975 ), אסן — 684,000 , דיסלדורף, בירת המדינה 

— 675,000 , דורטמונד — 637,000 , דיסבורג — 600,000 (כולן בתבל־ 
הדור). בבון, בירת הרפובליקה — 284,000 תוש׳ (ע' ערכי כל 
הערים). 53% מכלל חאוכלוסיה — קתולים, ו 41% פרוטססנסים. 

ו* י 1 לן!"! שועל ($ו{:>ט־ז 10 [ 0 ח 8.01 [גרמ ׳ תחתית: 05 ^\ 50 )), 
שועל מצוין בערמתו, גיבורם של אפוסי־חיות גרמניים. דמות 
השועל הערום הופיעה במשלי־חיות החל בתקופה העתיקה (ע״ע 
זאב, עמ׳ 569 ; משל, עמ׳ 630/2 < ריטבף ו שועל) והיא נעשתה פופו¬ 
לרית ביה״ב, ב 1 ־ 80031 10 ! 800130 הצרפתי וב 10 ־ 15101 ]£ 1:5 ־ 8010201 

ההולנדי מאת הינרק ואן 
אלקמאר ( 1 ! 3 ׳\ ; 014 ־ £1101 
1 ג 2 ת״נ 1 .\;) בשלהי המאה 
ח 15 (ע״ע הולנדית, עמ׳ 

762/3 ; צרפתית, עם׳ 

972 ). 

עיבוד הסיפור בגר¬ 
מנית תחתית נתפרסם 
בידי מחבר אלמוגי ב־ 

1498 בליבק (ע״ע גר¬ 
מנית, עמ׳ 559/60 , ושם 
תמ׳); יש בו 6844 טורים 
מחורזים, המחולקים ל 4 
ספרים, ובכל ספר פרקים 
אחדים המסתיימים במו־ 

טר-הז&כל בפרוזה. לשיר 
שני מבואות: אחד זה של 
הינרק והשני של המחבר 
הגרמני האלמוני המסביר שהוא דן בארבעת מעמדות החברה (ע״ע 
ימי-הבינים, עמ׳ 919 ) ובממשל. השיר הוא סאטירה המראה, כיצד 
חצרנים חלקלקי־לשון, כמו ר״ש, מרמים את השליטים, כמו נובל 
האריה ( 01 ל 0 א ["אציל", .,נדיב"]). ד״ש הוא דמות שלילית בעיקרו 
המייצג את אלה "שחכמתם רק בענייני העולם הזה". ר״ש בעצמו 
מעדיף חכמה עפ״נ זהב, אך המחבר מורה שיש לבקש חכמה ומעלות 
טובות ביחד. 

החיבור עורר עניין רב ותורגם לגרמנית עילית מ 1544 ואילך. 
העיבוד הנודע ביותר הוא של גתה (ע״ע, עמ׳ 739 ), מ 1794 , בהכסא־ 
מטרים בלתי־מחורזים (תרגם ש. טשרניחובסקי, ר״ש, תר״ץ [בצירוף 
מבוא קצר]). 

110711 1 ? ? 017 ) $7071 ? 117 ! 70 ? 1111 10 0/11 !) 71071 ?£ ? 11 70771071 ? 7 .חת 11 ? .ן 
. 1967 , 7?1 ?17011 £?7<:7', 1963 ; 14 . £. 111? 70x ו 7011 ?)ו 1 !? 1 

רינר, מרקוס( 1886 — 1976 ), מדען ישראל, ממניחי היסוד לתורת 
הראואגיה (ע״ע). למד באוניברסיטה הטכנית של וינה 
והוכתר שם בתואר ד״ר לטכנולוגיה ( 1914 ). שימש מהנדס־רכבות 
בשירות אוסטריה ורומניה וב 1922 עלה לא״י. חיה ממייסדי קיבוץ 
חפצי־בה, ום 1923 עבד כמהנדס במחלקה לעבודות ציבוריות של 
ממשלת המנדט. בתקופה זאת נטל חלק בפעילות פוליטית וב 1942 
הצטרף לברית־שלום (ע״ע, עט׳ 753 ). ב 1947 מונה מרצה בטכניון, 
וב. 1954 — ראש המחלקה למכניקה. 

ב 1926 פרסם שני מאמרים על זרימת נוזלים אלאסטיים, שהיוו 

— יחד עם עבודותיו של א. בקינגהם ( 801410211301 .£) — את 
הבסיס לתורת הראולוגיה. מחקריו של ר׳ עסקו בלימוד תכונותיהם 
והתנהגותם של גופים לא-צפידים, כגת פולימרים, חמרים פלסטיים 
וכיר׳ב. הוא פעל ליישום תורתו בתחומים שונים וב 1957 פרסם ספר 


(יחד עם ב. סקוט [ 50011 . 8 ]) על ראולוגיה של אדמות (ע״ע קרקע, 
עם׳ 329 ) ושימושיה בחקלאות. 

ר׳ זכה בפרם־ישראל ( 1958 ), בפרס־וייצמן( 1958 ) ובפרס־רוטשילד 
( 1963 ). ב 1971 קיבל תואר ד״ר כבוד לפילוסופיה מטעם האוניבר¬ 
סיטה העברית. היה חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחבר אגודות־ 
מדע בי״ל. עבודותיו פורסמו ב 7 ספרים המשמשים ספדי־יסוד ללימוד 
תורת הראולוגיה• ר׳ היה מעורכי האנציקלופדיה העברית. כאות• 
הוקרה על תרומתו אופשר לו להורות בטכניון עד יומו האחרון. 

ריס, (ריזנשטין), אלמר ליאופולד - [) 01 ^ £00 ־ £117101 

8100 — ( 1892 — 1967 ), מחזאי ומספר אמריקני, יהודי. ר׳ 

כתב בסגנונות שונים ומתוך בסיון לחדש. ממחזותיו: 131 ־ 11 ׳ 11 ס 
(״עומד למשפט״). 1914 , המחזה הראשון על הבימה האמריקנית 
שהשתמש ב פלאש־בק ( 2010 ג £13511-1 ); 120111110 ^ 1 110 ־ד 

(״מכונת־החישוב״), 1923 ; 30000 310001 (״תמונת רחוב״), 1929 , 
שזכה בפרס פוליצר ועובד למחזה מוסיקלי (מוסיקה: קורס ויל); 
׳ל 2 ( 0000011 ^ 1 ) 11 [ (״יום־הדין״), 1934 ; 0$1 ^\ 1110 10 :ז 211 ! £1 ("בריחה 
למערב״), 1941 (שני האחרונים מחזות אנטי־נאציים חריפים) כדי 
להשתחרר מהתלות במפיקים הצטרף למחזאים מ. אנדרסון (ע״ע), 
ר, שרווד ואחרים, שהקימו את ע״ 3 קתז 00 י 018111$ *ץ 12 ? ("אגודת 
המחזאים"). 

מהרומנים של ר , תורגם לעברית: ת 0 30 ) 11151 ^ ¥\ 0 ! 31 110 ־ 1 
(״ההצגה חייבת להימשך״, תשכ״א), 1949 . פרסם אוטוביוגרפיה: 
1 ־ 01 ק 80 ץ 11 ־ 01 ת 11 ׳* (״דו״ח של מיעוט״), 1963 . 

. 1965 ,.£ .£ 0$ ?? 71 ? 111 נ 1 ג 0 1 זז 0111 ש 3 מז 3 זג?. 1 . הי• 
צמרות שגי פרטים; 2 . חלוקה סיוטית של 
הגרעין הקטז וניוון הגרעין הגדול; 3 .חלוקה 
מיוטית 11 של הגרעין הקטן ; 4 . גיוו! 
שלושת הגרעינים וחלוקת הגרעין הרביעי 
לנע ולנה; 5 . התלכדות הגרעין ( 011 עז £3 [ת׳< 5 ) 
הרביעי בלל פרט, ודפרדתם של הפרטים זה 
ט 1 ת ; 1 >— 8 . חלוקות של הגרעין בזיגוטה; 
9 . תחילת התטיינוח של הגרעין הקט; וה¬ 
גרעין הגדול;, 10 — 11 . חלוקות ( 655103 ) 
של הפרט 






61 


ריסוניווג — רישפז, שרל 


מתכווצות המשמשות לאוסמורגו- 
לציה, בעיקר בר" של מים מתוקים. 

קבוצה קטנה של ר״ — - 0 ־ 01 ־ 1 ? 

011121:4 — חיות כסימביונטים במ¬ 
עיים של דגים, דו־חיים הוחלים. 

סימנן האפייני: 2 או יותר גרעי¬ 
נים מטיפוס אחד בלבד. צורת רביי־ 

תן דומה לזו של השוטוניות (ע״ע). 

הר" מתרבות ע״י חלוקה לרוחב. 

הרביד. המינית — קוניוגציה — 

נעשית ע״י התלכדות זמנית של 2 
פרטים תוך שחלוף גרעינים הנוצ¬ 
רים ע״י מיאוזיס (חלוקות הפחתה) 

של הגרעין הקטן. לאחר הקוניו־ 

גציה נפרדים 2 הפרטים ושוב הם 
מתרבים ע״י חלוקה לרוחב (וע״ע 
הפריה, עמ׳ 105 ). על חשיבות הר" 

בפלנקטון — ע״ע, עמ׳ 871 . 

הר״ כוללות 3 תת־מחלקות עי¬ 
קריות: ( 1 ) 10101:1:101113 ? — ר" 

שגופן מכוסה ריסים שווים. הסוג 
המוכר ביותר: ס נ ד ל י ת (- 2 ־ 31 ? 

1 ־ 0120011111 ), הנפוצה במקווי-מים 
שבהם רקבובית צמחים. מאז גילדה ע״י א. לאובנהוק (ע״ע) שימשה 
הסנדלית למחקרים רבים בתזונה, תורשה (תורשה ציטופלסמתית, 
ע״ע גנטיקה, עמ׳ 78/9 ). בדופן הסנדלית — הפליקולה — מצויים 
מקלונים עשויים חלבון — טריכוציסטים. כשמגרים סבדלית, או 
כשהיא נפגעת ע״י טורף, היא "יורה" את הטריכוציסטים ואלה 
יוצרים סביבה מעין ״כרית מחטים״. באחד ממיניה— 11101 ־ 13111521 .? — 
מצויות בציטופלסמה אצות סימביונטיות — זוא'וכל 1 רל 1 ת — המקנות 
לה צבע ירוק. הסוג 02 סו 0 ׳ל 211 ־ 1 :)ס 1 משמש אף הוא למחקר בפיסיד 
לוגיה, ביוכימיה ובגנטיקה: מגדלים אותו במצע חסר יצורים אחרים 
( 2x0010 ) והוא ניזון מספיגת המרי המזון המומסים במצע (תזונה 
אוסמוסרופית). 

( 2 ) 101112 ־ 011 ־ 11 ^ 5 — ר" שבנוסף לריסים ניכרות בהן גם ממכר־ 
נולות, שנוצרו מהתאחות שורת ריסים, המקיפות את איזור הציט(~ 
סטום. בתת־מחלקה זו מצדה הקבוצה 12 ) 10111 ־ 11 סקץ? 1 המאופיינת גם 


62 



ציוד 3 טידיביציששיב מ(וי׳נ ישי ככ־ ש ית: **-וגיס סיז ייויש ־יא״:ש 
מחודד כחץ (צדים סיקרראלקטרוגי) 


ע״י !־״! 0 . מהסוגים החשובים: שופרית (־ 50:01:01 ), שגדלה 1 — 2 
מ״מ. היא ידועה ביותר ונפוצה במקווי מים מתוקים. לכמה מינים 
צבע ירוק־ורוד או כחול־חזק. גרעינם הגדול בנד בצורת מחרוזת 
והגוף כולו מסוגל להתכווץ לצורת כדיר. הסוג 011011 ס $1 סז 1 ק 5 
הוא הענק שבקבוצה (ומענקי המחלקה כולה) ובו מינים שגדלם 
מגיע עד ל 3 מ״מ; מבין ה 12 > 111 ס״ 1 סקץ 0 מוכר ביותר הסוג 
105 ס 1 ק ג £1 ״המהלך׳ בעזרת 01111 , בעוד שלשחיה משמשות לו בעיקר 
הממברנולות, 

( 3 ) — ר" שגופן מכוסה במספר ריסים מועט, 

וזר ממברנולות מקיף את איזור הציטוסטום. הסוגים המוכרים ביותר 
הם: הפעמונית ( 000113 ־ ¥01 ) שצורתה כעין פעמון היושב על גבעול 
ארוך ( 50 מיקרון — 0.5 מ״מ), בעל כושר התכווצות. בגבעול מצויה 
מי 1 נמה — סיב שריר — שהתכווצותה מקנה לגבעול צורת סליל 
דמוי־בורג. צורה מושבתית הדומה לפעמונית — תז 11€.5111 ס 031 — 
נפוצה גם היא. צורתה כגבעול מסועף שבקצה כ״א מסעיפיו יושב 
״פעמון׳/ בו מצוי גרעין התא. מושבה זו מגיעה בגדלה עד לב 4 מ״מ. 

^ 81010 ,ז 13 ז 73 .ע ; 1961 , 0102 : 011 ■*? ^ 01113 ■)!/' 7 , 1155 ־ 001 . 0 - 1 

, 113 ^ 813 31111 01113 / 0 ^ 81010 ?, 7/2 , 11 ^ 5101 . \ . 151 ; 1961 ,■ 1101 *■)} 8 / 0 
. 1974 , 113 ^ 813 37111 01113 ,(. 1 ) 6 -) . 101 ; 1962 

מג, רה. 


ריסט, שרל — 151 ) 1 01131105 — 
י • 

( 1874 — 1955 ), כלכלן ובנ¬ 
קאי צרפתי. היה פרופפור לכלכלה 
באוניברפיטות מונפליה ופריס, 
משנה לנגיד "הבנק של צרפת" 
( 1926/9 ) וחבר במועצת הבנק. בין 
שתי מלחמות־העולם שימש יועץ 
פיננסי לבנקים מרכזיים שונים ב¬ 
אירופה, ביניהם לאלה של אוסטריה 
ורומניה. ר׳ ייצג את צרפת ב״בנק 
לסילוקין בינלאומיים" וב,.וועדה ה¬ 
פיננסית" לפיצויי המלחמה מגר¬ 
מניה. מ 1928 — חבר באקדמיה 
הצרפתית למדעי החברה. 

ר׳ נודע בעיקר כהיסטוריון של 
הכלכלה בזכות הספר שחיבר יחד 
עם שרל ז׳יד (ע״ע), 105 ) 0 ־ 1151011 ־ 1 

00000011011105 1005 ־ 010011 (עבר׳: 



צייר 4 . סיגיב ום.׳:יש ־שיגיש •ע? ר־בינייר. 1 . ;:. : וו 0.1 ז.. י <ו 1 ג 11 ל 1 וז<: 12 ״ 710 
. 2 <; 1 ז 0 • £010 ; 3 . ד. 1 ו:) 1 ו 1 ־ד.ונ,; ';ח 1 מי> 51 ; 4 . ;!. 111 !::: 1 וז.דווו<: 1 ''' 1 וין< 5 : 5 . .י 10:1 ״^־•׳ 0,0 ), 



־.־י, ר 2 . ג:מוזי 

ש? םנר 5 י ת( 7303111360101111 ); 
1 . ריסים ; 2 . גרעין נדו 5 : 
3 , נרעי! קטן 4 . גבישים; 
5 . שקע־הסה; 6 . בית־הבליעה; 
7 . בועית־מזח ; 8 . כועיוד 
מתכווצת; 9 . סדק הבועית־ 
הסחכיוצח; 10 . תע^יודאיסחי; 
11 . ש ד יכו צ • ס" 





63 


ריסנז, שר? — ריסר, גבריאל 


64 


״תולדות המשנות הכלכליות״, א—ב, תשי״א—תשי״ב), 1909 , ' 1947 , 
העוסק בעיקר בתקופות הקלאסיות של התפתחות המשנות הכלכליות. 
הספר זכה לתפוצה רבה והוא שימושי גם כיום. 

ככלכלן עסק ר׳ בעיקר בבעיות כסף ואשראי. אף בתחום זה 
היד, עיקר עיסוקו בבחינה ההיסטורית של התפתחות התאוריה 
המונטארית. מבין כתביו על נושא זה: €11 מ 60 ג 1 }ש(ז * 1 

("הדפלאציה — הלכה ומעשה״), 1924 ; 10011:1005 > 1168 1181011€ ? 
31€ חח 10 ז 1 13 3 £1 *!!*ססס 30 €5 ־׳גה €13 ־ 1 ("היסטוריה של תאוריות 
מונטאריות ותאוריות אשראי״), 1938 , שנועד להילחם ב״בלבול" 
שבין כסף לאשראי, וזאת — כשהתאוריה של יצירת האשראי כבר 
היתה מקובלת על מרבית הכלכלנים מחוץ לצרפת. שמרנותו מצאה 
ביטוי חריף גם בחיבורו שלאחר מלה״ע 11 , כשטען לחידוש תפקידו 
המכריע של הזהב במערכת המונטארית: !ס 1 ^ #01180 ס ("הגנה 
על הזהב״), 1953 . רעיונותיו בנושא זה השפיעו במידה לא מעטה 
על עיצוב המדיניות הצרפתית בתקופת דה גול, וניתן לומר כי הם 
שגרמו לעיכוב הרפורמה במערכת המונטארית הבי״ל, שדחקה לבסוף 
את הזהב ממקומו המיוחד במערכת (ע״ע כסף, עמ' 960 — 
962 ). 

ריסטורי, ^דל י 7 * 1 "! — 151011 ^ 1£ > 13€131 / — ( 1822 — 1906 ), 

* • ■ 

שחקנית איטלקיה, בעלת שם עולמי. כבר בילדותה הופיעה 
על בימות, ובגיל 14 זכתה לתפקיד ראשי. ח הצטרפה ללהקה המל¬ 
כותית של סארדיניה, ותוך שנתיים היתה לשחקנית ראשית. בגיל 
18 גילמה את מרי סטיוארט בדרמה של שילר. ב 1855 החלה ר׳ 
לשחק בפרים (גס בצרפתית), ואם כי לא השתוותה לקלאסיציזם 
הטהור של דשל (ע״ע), עוררה התפעלות במשחקה הסוער והספונ¬ 
טאני. זכתה להצלחה רבה בתפקידה הקומי של מיראנדולינה ב.,בעלת 
האכסניה״ של גולדוני(ע״ע, עמ ׳ 385 ) וכדמות טראגית ב״מירה" של 
אלפירי (ע״ע, עמ׳ 763 ). ר׳ הופיעה במרבית בירות אירופה והצ¬ 
טיינה במיוחד בתפקידי פדרה (ראסין) וליידי מקבת (שיקספיר! 
באנגלית). היא ערכה 4 סיבובי־הופעות באה״ב, והגיעה עד אוסט¬ 
רליה וניו־זילנד. 

בספרה 11 ) 8111 0 ("זכרונות ומחקרי־אמנות"), 

ב 1888 , ניתחה את תפקידיה הטראגיים העיקריים. 

ר י סק 1 ) ׳ '' 111 [ יעק 31 — £* 151 ס 0 נ 01 :) 3 [ חח 0113 [ — ( 1716 — 1774 ), 

פילולוג של השפות הקלאסיות והערבית, גרמני. גדל בבית- 
יתומים בהאלה, למד רפואה בלייפציג, אך לא הצליח להתפרנס ממק¬ 
צועו. בשבתו במרכז סחר־הספרים הגרמני, יכול היה לקרוא את כל 
הספרים שהודפסו בערבית, ומשגמרם־-תד אחרי כ״י. כשהתפרסם 
כפורדדרך בחקר התרבות הערבית, זכה להערכת גדולי דורו(ביניהם 
פרידריך הגדול וק. ניכור [ע׳ ערכיהם]), קיבל תואר פרופסור 
מהנסיך הבוחר של סאכסוניה, אך באוניברסיטת לייפציג מנעוהו 
מלהרצות. ב 1758 מונה מנהל גימנסיה בלייפציג. ד׳ הו״ל כתבי 
סופרים יווניים והתפרסם בתיקוני־גירסות נועזים, מהם שהוכחו בכ״י 
שנתגלו מאז. הוא כתב גם הערות היסטוריות לחיבורו של אבולפדא 
(ע״ע). ספרו ס 111 ־ 01 :) 1 י 1:31 \>. 13€ ־ 01 :ו 1115 1€20 ! 11 3€ מ 1 ת ג 1 ("קווים ראשו¬ 
נים לתולדות הערבים״) י״ל ב 1847 . ר׳ עסק גם בחקר העברית, 
והתכתב עם לסינג ומנדלסזון(מכתביו י״ל בשני כרכים, 1789 ). 

ריסר, גבריאל — ח 1€55€ >! 1£1 זנ 031 —( 1806 , המבורג— 1863 , 

שם), הדמות הבולטת במאבק היהודי על האמנציפציה 
(ע״ע, עמ׳ 93/4 ) בגרמניה, נכדו של ר׳ רפאל הכהן, מרבני אה״ו 
(= אלטונה, המבורג, ונדסבק) המפורסמים. אביו, לצרום, היה 
מפעילי הקהילה ומאנשי הרפורמה. ר׳ הוכתר בתואר ד״ר למשפטים 
באוניברסיטת היידלברג, אך בקשתו למשרה אקדמית נדחתה הן 


מהיידלברג והן בינה, וע״פ 
חוקי המבורג לא יכול לעבוד 
בה כעו״ד עקב יהדותו. על רקע 
מהפכת 1830 החל בפעילות ספ¬ 
רותית למען שוויון־זכויות ל¬ 
יהודים. ספרו הראשון היה €1 < 1 ע 
€111101 * 0€1 €1 !> 8 ו 11111 ש 51 116 ) 

10 005 ( 013111 100531801100 305 

1 * 011120 * 1 ^ 0 ("על מעמדם של 
המשתייכים אל דת משה בגוי־ 

מניה״), 1831 . ר/ שסירב לה¬ 
מיר את דתו, הגדיר את היהו¬ 
דים כקבוצה דתית, ודחה את 
ההשקפה כי הם קבוצה לאומית 
נפרדת שאינה ראויה אפוא ל־ 

שוויון־זכויות במדינה מתוקנת. 

ביהודי גרמניה ראה שבט 
( 88131010 * 011 ^) משבטי גרמניה. 

בשנים 1832 — 1835 פרסם, בהפסקות, את העתון 10 ) 10 061 , שדן 
בבעיות האמנציפציה בגרמניה כולה. אגב כך השתתף במאמצים 
האינטנסיוויים לגרום לשינוי החקיקה המפלה את היהודים במדינתו, 
המבורג, והוא שחיבר את הפניה מטעם הקהילה אל הסנאט (אוק¬ 
טובר 1834 ). במחאה על כשלון המאמצים ועל המהומות האנטי* 
יהודיות שפרצו בהמבורג ב 1835 , התיישב בב 1 קנהיים(רוז 11€1 ת£* 1 ־)ס 0 ) 
שליד פרנקפורט ( 1836 ), אך גם שם נדחתה בקשתו לקבלת אזרחות. 
ב 1840 הובטחה לו אחת משתי משרות הנוטריונים שהיו שמורות 
ליהודי המבורג, ואז חזר למולדתו. בשלב זה חיבר את ה״מכתבים 
היהודיים", בתגובה לפרסומים ברוח אנטי-יהודית של אינטלקטואלים 
גרמנים ידועים כגוצקו (ע״ע) ומנצל. בשנות ה 40 היה פעיל בעתון 
המבורגי ליברלי, והמשיך בכתיבת ספרים כנ״ל, אך לא ראה ברכה 
בעמלו עד מהפכת 1848 . 

ר׳ היה מפעילי הליברלים במהפכה בהמבורג ונציגם ל״פרלמנט 
המכין" הגרמני, ואף שנכשל בבחירות בעירו נבחר לפרלמנט בבחי¬ 
רות בלתי-ישירות במחוז לאואנבורג הסמוך. תחילה נחשב לליברל 
שמאלי, ובעיני ועד־הקחילה נחשב למהפכני מדי, ולפיכך אולץ 
לפרוש ממנו (אפריל 1848 ) לאחר שנה של חברות 1 עם הזמן נסחף 
ימינה. נאומו הראשון בפרלמנט בפרנקפורט היה בנושא היהודי: 
תגובה על הצעתו של הציר הליברלי מווירטמברג, מוריץ מול, שלא 
לתת ליהודים זכויות שוות במדינה הגרמנית העתידה. ר׳ היה 
מראשי הדוברים הליברלים המתונים בפרלמנט, יו״ר ועדת החוקה, 
סגן־יו״ר הפרלמנט (זמן קצר) וחבר במשלחת מציעי הכתר הקיסרי 
לפרידריך וילהלם ז\ 1 מפרוסיה. לאחר כשלון הפרלמנט הצטרף 
ל״אנשי גותה״ — שתמכו בהקמת מדינה גרמנית סביב פרוסיה נם 
לאחר דחיית הכתר בידי פרידריך וילהלם — ונבחר ע״י המבורג 
לפרלמנט של ארפורט (ינואר 1850 ), פרלמנט האיחוד הגרמני 
שביזמת פרוסיה. פעילותו זו הטביעה עליו בהמבורג — שהיתה 
רדיקלית בשנות המהפכה — חותם של ליברל״ימני ראקציונר, 
ולאסיפה המחוקקת המהפכנית של המבורג לא נבחר. 

לאחר כשלון הפרלמנטים של פרנקפורט וארפורט ומשהובטחה 
האמנציפציה ליהודי המבורג בחוק ( 1849 ), חדל ר׳ מפעילותו הפו¬ 
ליטית ויצא לסייר באירופה ובאמריקה. ב 1859 שב לפוליטיקה, 
וכשבוצעה הרפורמה בממשל של מדינת המבורג ואסיפת־האזרחים 
הפכה למוסד ייצוגי ונבחר בחלקו, היה ר׳ ציר ליברלי בה ואחד 
מסגנייהיו״ר. במסגרת זו פעל להשלמת האינטגרציה של יהודי עירו, 
ע״י ביטול חוקי הירושה והמשפחה המיוחדים ליהודים, וביטול מעמדה 
הפוליטי של הקהילה היהודית. ב 1860 היה לשופט היהודי הראשון 







65 


ריפד, גבריאל — ריצ׳ו(בריאוסקו), אנדדאה 


66 


בביהמ״ש־העליון של המבורג. בבחירות 1862 איבד את מושבו 
באסיפה לנציג רדיקלי. במיוחד עורר ר׳ את זעמו של הרדיקל וילהלם 
מאר, אבי מושג האנטישמיות, (ע״ע. עבד 494 ), שראשית דרכו 
כשונא־יהודים קשורה בעימות בינו לבין ר , בהמבורג. 

מאבק יהודי גרמניה לאמנציפציה זוהה עם דמותו של ר/ והקהי¬ 
לות העניקו לו אותות־כבוד והצהרות־תודה. לאחר מותו נוסדה חברה 
להנצחת שמו, ובסיועה פרסם מ, איזלר את כתביו, בצירוף ביוגרפיה — 
. 1876/8 , 611 ז 1£ י 50111 0653111111611:6 0.14/5 

ש, ברבפלד, ג. ד, תרס״א % . 07 316778 ךו 8 68 ( 568316/17611 י ! 1 ש ז \\ .[ 
, £011101 .[ ; 1871 3 , 68 ( £61 1 .£ . 0 ,־ 15101 . 4 < ; 1832 ,§ 147 <{ 178 )/£ 18 .£ . 0 
. 7 ) 768 ) £6 061 ,־ 101 >ו 131 ןמ £11 ;" 1 191 , 68 ) ¥171 [ . 8 £6368 1 .£ , 7 > 

07 ) 1167 /§ £1 . 7 ) ,:!) 0 תנ\ 1 . 4 ? : 1920 . 7 ) ,זש[) 510 בנ £0 ו 50 .ן ; 1926 

,( ¥11 , 0 ) 11 ) 1 ) 105 830010 ״ 1 1110 01 > ¥0316001 ) 108 ) 1 )^ 1861 ) £78 11/1 • 68 1 
1117611 § 3618148 / מיז 31177 ) ¥11/16101 [ . 11 . 0 , 0130:11 ־ £110:1101 .!׳,ז ; 1962 

. 1975 ,(.!/ 0616 116116 § 7117 ) 176 ) 0 ./ ¥61-6181 . 11 . 261116/1 ) 

מ. צי. 

ר״פאדן, פךידדיך וידהלם — £31££615611 מ ¥11£1611 \ 1011 ! 1 ) 1€ ־ £1 
( 1818 — 1888 ), כלכלן גרמני. שימש במשרות ארמיניס־ 
טרטיוויות שונות באיזור מאינץ עד שפרש לגימלאות ( 1865 ). 
בעבודתו באזורים החקלאיים התוודע למצוקתם של האיכרים 
הקטנים, וביקש להיטיב את מצבם. תחילה יסד ארגוני צדקה וסעד 
שונים, אולם בהשפעת שולצדדדליץ׳ (ע״ע) שינה מתכונת ארגונים 
אלה לקואופרטיווים לאשראי. אח״כ הקים את הראשונה באגודות 
ההלוואה והחסכון החקלאיות. זו שימשה אבטיפוס למספר גדול של 
אגודות כאלה, הפועלות גם חיום בגרמניה ובאזורים דוברי־גרמנית 
של שוויץ, ורבות מהן קרויות על שמו ( 61110 ־ ¥€1 -.£). אגודות אלה 
מבוססות על עקרון ערבות־גומלין בין החייבים, במקום בטחונות 
בנקאיים מקובלים שלא היו בידי החברים. תנועה קואופרטיווית 
זו של אשראי לחקלאים שהקים ר׳ היתד, אחד מביטויי ה״סוציאליזם 
הקתולי״ של המאה ה 19 , שאחד מיסודותיו נעוץ במשטר ההתאג¬ 
דויות של יה״ב, בשיא כוחה של הכנסיה הקתולית, ר׳ הקים ארגודגג 
לאגודות ההלוואה והחסכון שנוסדו בהדרכתו, שגם הוא נושא את 
שמו ( 1 ) 15.111 ־ ¥61 -.£ ■! 06 ). תחילה עסק הארגון בחילופי מידע וסיוע, 
אך בהדרגה הפך למכשיר פיננסי שהגדיל את כוחן של האגודות 
הבודדות. 

בין ספריו של ר/ העוסקים כולם בקואופרציה אשראית: 16 ( 1 
6 ג״ € 76 ז\ח 6 צ 5 ג 10 ל 01611611 גס (,,אגודות הלוואה וחסכוך), 1866 , שנפוץ 
מאד 1 -ח 5103856 ח 16116 ־ 031 חסי' 11111£ ) 1111 ־ 01 ־ 2111 , ¥111011:11118 26 ־ £111 
ח 01116 ־ 01 ׳\ ("מורדרדרך מקוצר להקמת אגודות הלוואה וחסכון"), 
1884 ■ ב 1879 יסד ירחון לקואופרציה אשראית ולכלכלה חקלאית. 
ע״ע בנק, עמ׳ 186 . 

, 68 ) 1 ( ¥ 1 [ , 1183 68 ) 0681 , 1 . 6/768 1618678 מין .£ .¥[ .£ ,־ 101 ) 6001 * 833 . 4 ? 

- 500101300 .£ .£ ; 1925 , £1 .¥[ .'׳/ £617611 36771 2111 , 065 ־ £1 .¥\ ; 902 ( 
116 / 161 )/ 680116816 / 18 § 1618 1483 681 £ 110 £ ? 1 ^ 1 1618 ,.£ .¥\ .£ , £2666011 
, 1366 ■ 61861 116/11488 ) 0171 * ¥67 :.א .ת 1311 ת £001 -]ז 0 ט £3 . 1 ; 1928 ./ ¥61 ) 

. 1970 

ד. גב. 

ריפץ, איליר* יפימוביץ' — 6111111 ? 1031¥1 \מ(|>£ ***מ— 

( 1844 — 1980 ), צייר רוסי, החשוב ביותר ברוסיה בתקופתו. 

את ראשית דרכו עשה כתלמיד של צייר איקונין פרובינציאלי, ורק 
אח״ב למד באקדמיה לאמנות של פטרבורג. קרוב לתנועת "הנוודים" 
(ש 0 > 1 ממ^ 11 מ 64 < 6£ ז 1 ), ארגון בעל השפעה רבה של ציירים צעירים 
שיצאו נגד האקדמיה. מטרתם היתה להביא את האמנות לעם, והם 
שעיצבו את התנועה הראליסטית ברוסיה. ב 1873 הוצגה בווינה 
תמונתו המפורסמת של ר׳ "ספני הוולגה"(המוזיאון הרוסי, לנינגרד), 
המייצגת את העם הרוסי הנדכא. תמונה זו הקנתה לו את פרסומו. 
שתי תמונות מאוחרות יותר הפכו גם הן לפופולאריות במיוחד: 
״איוון האיום וגופת בנו״, 1885 (גלריה טרטיאקוב, מוסקווה) ו״קוזקים 



א. ר. ריים׳־ז: איוח האיום ונופח בנו 
(הג 5 ריח ע״ש טרטיאקוב, מוסקווח) 


כותבים לשלטאך, 1891 (לנינגרד; תמ': רוסיה, עמ׳ 928 ). מלבד 
נושאים היסטוריים צייד ר׳ גם דיוקנים, ובהם זה של טרובצק 1 י, 
1908 (גלריה לאמנות מודרנית, רומא), וכמה דיוקנים של טולסטוי 
(גלריה טרטיאקוב, מוסקווה) ודיוקן של מ. מוסורגסקי, 1881 (גלריה 
טרטיאקוב, מוסקווה). 

מ 1893 לימד י׳ באקדמיה של פטרבורג. משהוחלט על "הראליזם 
הסוציאליסטי״ ב 1932 (ע״ע מועצות, ברית ה־, עמ׳ 725 ) הוכר ר׳ 
כמקור השראה לצייר הסובייטי. 

. 1963/4 ז 11 ־ 1 ,■? ,< 1 י 3634 קי 1 . 14 ; 1942 3 ,.£ . 1 , 101 ) 111301 ס 0 .£׳ 

ריפמן, יעקב ( 1818 , לאגוב [פולניה] — 1895 , שברשין), ת״ח, 
משכיל וסופר. ר׳ נתחנך בעיר אפטא, ואח״ב התגורר 
בלובלין, זאמושץ׳ ושברשין. חרף היותו מחוגי החרדים נתרחק 
מאווירת החסידות ששלטה אז ביהדות פולניה, ופנה להשכלה. הוא 
עסק במקרא, בספרות חז״ל לענפיה ובספרות העברית של יד,"ב, 
והרבה לחדש ולפרש, בעיקר בצורת הערות׳ רשימות, מונוגרפיות 
קצרות ומכתבים למאות, שאותם שלח לפרסום לחוג חכמי ישראל 
בגרמניה ואגפיה; יש לציין בעיקר את הביוגרפיות "תולדות ר' 
זרחיה חלוי׳" (פראג, תרי״ג) ו״תולדות ר׳ בחיי" (הופיע מעזבונו 
[בתוך: אלומה], תרצ״ו). בהיותו בקי ובעל ידיעות רבות ומגוונות 
בתחומי מדע־היהדות דאז, זכה ר׳ למקום של כבוד בקרב אנשי 
חכמת־ישראל, שהתפעלו גם מעצם התופעה של יהודי ירא־שמיים 
בפולניה החסידית — שנואת־בפשם של המשכילים — המאחד תורה 
ומדע ברוח הביקורת החדשה. השכלתו של ר׳ הי תה "רבנית" 
בעיקרה, אוטודידקטית, ובעלת אופי למדני. בזה נבדל ר׳ מיתר 
אנשי חכמת־ישראל במערב־אירופה שכמה מהם הסתייגו מפעולתו 
של ד וזלזלו בהשגיו. ר׳ חי בעוני כל ימיו׳ ומכתביו לחוקרי ישראל 
בגרמניה מתנים את התמרמרותו על קשי גורלו. תורתו נתפזרה 
עפ״נ עשרות עתונים, כ״ע וספרים (בעיקר של אחדים), ולא כונסה 
עד היום אלא בחלקה הקטן בלבד. מאות מכתביו אל חוקרי ישראל 
באירופה' נמצאים כיום בארכיונים שונים. ר' כתב בעצמו את פרשת 
חייו ורשם שם גם את חיבוריו בדפוס ובכ״י (כנסת ישראל, ג׳), 
תרמ״ח■ 

נ. בן־מנחם (מהדיר), י. ד: עיונים במשנת אברהם אבן עזרא, מבוא, 
תשכ״ב; י, א, קלוזנר, י. ל, פרץ וי. ר/ תשכ״ט. 

ריצ׳ו(בדיאדסקו), א:ךראה - ( 0 $0 0 ו! 8 ) £10010 1 * 11:0 >!!¥ 

— ( 1470/5 — 1532 ), פסל וצורף איטלקי, מהחשובים שבנציגי 
הרנסאנס בשיאו בחבל ונטו, בנעוריו פעל בעיקר כצורף ואח״ב עבד 


67 


ריצ׳ו(כריאוסקו), אנדראה — ריצות ומקצדעות־השדה 


68 



בסדנת הפסל ברסולו* 

מאו בלאנו ( 0 ״צ 8£11 ). 

יצירותיו המתועדות ה¬ 
ראשונות הן 3 פסלי- 
שיש המייצגים את "ה¬ 
מידות הטובות" במצ- 
בת־הקבורה של ר 1 קא־ 

ב 1 נלה בכנסיית סראב־ 

ציסקוס הקדוש בפא- 
ד 1 בה. ד׳ קישס את 
כנסיית אנטוביוס הק¬ 
דוש בפאדובה בשני 
תבליטי ברונזה — 

"סיפור יהודית׳/ "דוד 
מרקד לפני ארון 
הברית״ ( 1596 — 1507 ) 

א ־ ריצ ׳ ו: מ״,או 1 - ובפמוט־ברונזה ל¬ 

חג הפסחא ( 1507 — 

1515 ), יצירת המופת של ר׳! גובה הפמוט כ 4 מטרים והוא מכוסה 
תבליטים ופסלונים המייצגים יפה את הטכניקה הווירטואחית של 
ר׳ ואת התפיסה ההומניסטית של הרנסאנס בשיאו. 

ב 1511 (בערד) יצר את תבליטי "מזבח הצלב הקדוש" ואת 
דלת ״משכן לחם־הקודש״ בכנסיית ¥1 זל> 5 ^ 31-13 ^ 531113 בוונציה 
(כיום במוזיאון ־!^זנס בוונציה) ואת התבליט "מרטינוס הקדוש 
והקבצך (שם). בין יצירותיו המאוחרות: שתי מצבות קבורה — 
של ג׳רולאמו דלה טיורה ובנו בכנסיית סאן פרמו בוורונה (כיום 
במוזיאון לובר, סריס), ושל אנטוניו טרומבטה בכנסיית אנטוניום 
הקדוש בסאדובה. מלבד פסלוני ברונזה רבים מיוחסים לו כמה פסלי 
סרקוטה: "ישו המת", "מרים ויוחנן"— במנזר קארארה, ליד פאדובה. 

011071 ) 1 .[ ; 1927 ,.\{ .)/ , 1£ :) 11015 ? , 1 

. 1971 2 


שונה ( 1977 ) זכתה בגביע לגברים נבחרת גרמניה המזרחית ובגביע 
לנשים — נבחרת "שאר אירופה". 

א. ריצות. במשחקים׳ האולימפיים ביוון העתיקה היתה נהוגה 
ריצת ה״סטאדיון" (כ 192 מ׳ [ע״ע אצטדיון]) ואח״כ גם ר" ארוכות 
ל 7 — 24 סטאדיונים וכן ר" לאותם מרחקים בחגור צבאי מלא. הר" 
התחרותיות כיום נערכות על מסלול הקפי בן 400 מ״ המחולק ל 8 
שבילים. כיום מצופה המסלול חומר סינתטי(טרטן, ריקורטן) המבטיח 
שהרגל לא תשקע, תחליק או תמעד. ב 1976 הוצאו ממסגרת התחרויות 
הרשמיות הר" למרחקים לא-מטריים (מלבד ריצת המיל), וכן נקבע 
שהזמנים הרשמיים יימדדו רק בשעונים אלקטרוניים המופעלים 
אוטומטית עם יריית הזינוק והמופסקים עם חציית קההגמו (תוצאות 
במדידה ידנית לעומת מדידה אלקטרונית ״טובות״ ב 0.24 שנ׳ במאו־ 
צים הקצרים). מהירות הרוח הגבית החוקית בתחרות בר״ 100 מ/ 
200 מ/ בק׳ למרחק ובק׳ משולשת — עד 2 מ׳ בשניה. הנעליים 
שנועלים הרצים — קלות ומסומרות (ונקראות לכן — 65 > 11 נ 1 א) 
ומאפשרות "דחיפת" המסלול לאחור ללא החלקה. אורך המסמרים 
ומיקומם בסוליה מותא$ לצמיגות המסלול ולמקצועות השובים. הזי- 
בוקים במאוצים שמעל 100 מ׳ הם מדורגים (הרצים אינם מזנקים 
מקו התחלה אחד), כי רצים במסלול הקפי ויש להביא בחשבון את 
רדיום ההקף של כל שביל, שחדי מסיימים בקדגמר אהד. בכל 
המאוצים המהירים מזנקים הרצים מ א ד נ י-זינוק המאפשרים פיתוח 
מהירות מירבית במינימום צעדים חמן. 

במאוצים הקצרים המהירות היא מירבית והגוף משחרר אנרגיה 
בעיקר באמצעות תהליך "אבאיר 1 בי" (ללא חמצן) מהתפרקות אנזי- 
מטית של תרכובות עשירות בזרחן, האצורות בתאי־השרירים. בד" 
הבינוניות והארוכות המהירויות הן תת־מירביות, וככל שהר׳ ארוכה 
ואיטית — גדל יחס האנרגיה המשתחררת בתהליך "אירובי" (בנוכ¬ 
חות חמצן), משריפת גליקוגן וחומצות שומניות. נתונים מסאבוליים 
אלה בלקחים בחשבון בקביעת תכנית האימונים של הרצים, שיכלתם 


ריצות ומקצועות־ השדה (אנג׳ 1 )מ 3 *> ג" ). 

ענפי ספורט תחרותיים באתלטיקה קלה, שיסודם 
בפעולות גופניות בסיסיות: ריצה, קפיצה וזריקה. 

במקצועות הריצה (ר׳; ^ 3 ־ 11 ) נכללות: הר" 
ה״קצרות״ — מא(צים עד 400 מ׳; ה״בינוניות״ — 
עד 1,500 מ/ כולל ריצת המיל; וה״ארוכות״ — מעל 
1,500 מ/ במקצועות השדה ( 14 :> £ 1 ) בכללות הקפיצית 
(ק") והזריקות (ז"). 

האירוע התחרותי המרכזי באתלטיקה קלה מתקיים 
במסגרת המשחקים האולימפיים (ע״ע). במסגרת זו 
בכללים המקצועות: ג ב ר י ם — ר״: 100 מ/ 200 מ/ 
400 מ/ 800 מ/ 1,500 מ׳, 5,000 מ/ 10,000 מ/ מרתון 
( 42,195 מ׳), 110 מ׳ משוכות, 400 מ׳ משוכות, 3,000 
מ׳ מכשולים, מיד 1 ץ-שליחים 4 1,000 x מ׳, 4 400 x מ/ 
ק": ק׳ לגובה, ק׳ למרחק, ק׳ במום וק׳ משולשת. ז": 
הדיפת כדור-ברזל, זריקת דיסקוס, הטלת כידון, יידוי 
פטיש. נ ש י ם — ר״: 100 מ/ 200 מ/ 400 מ/ 800 מ/ 
1,500 . מ/ 100 מ׳ משוכות, מיחץ־שליחים 100x4 מ/ 
400x4 מ׳ (באולימפיאדת מוסקווה [ 1980 ] ייתוספו, 
כנראה, גם הר״ ל 3,000 מ׳ ול 400 מ׳ משוכות). ק": 
לגובה ולמרחק. ז״: הדיפת כדור־ברזל, זריקת דיסקוס 
והטלת כידון. — כן בערכים: קרב 10 — לגברים, וקרב 
5 — לנשים. לאחרונה הונהגה גם תחרות הגביע 
העולמי (אחת ל 4 שבים) לנבחרות. בתחרות הרא- 


הפוטנציאלית נבדקת מראש. 



ריצות, למעלה, מימין: 100 ט/ גברים. המנצח — ה. קרופורר (הוינידר). משמאל: 
א. חואנטורנח (הוגה) מנצח בריצת 400 ט׳. למטה, מימין: ג/ ווקר (נידזילנר) מנצח 
בריצת 1,500 פי: שלשתם — אולימפיאדת מונסריאול ( 1076 ) : משמאל: א. ום( 6 ה 
(צ׳כיסלובקיה) מנצח בריצת 10,000 ם׳ 







69 


ריצות וסקצועדת־השדה 


70 



המהירות המירבית שהשיג רץ היא כ 36 קמ״ש ( 10 שב׳ ל 100 
מ 7 ), ושל רצה — כ 33 קמ״ש ( 11 שב׳ ל 100 מ׳}. בקצב זה לא ניתן 
להתמיד יותר מ 30 שב/ ולאחריהם חייבת לבוא האטה בקצב, עקב 
עייפות, כנראה מהצטברות חומצות בשרירים. למעשר" מסוגלים רק 
רצים בעלי סיבולת גבוהה במיוהד לגמוא כ 20 ק״מ בשעת ר׳ רצופה. 

בעבר היה מקובל שאצנים הם נמובי־קומה ושריריים ואילו רצים 
למרחקים — גבוהים ורזים. כיום יוצאים רבים מכלל זה, 

בריצת המרתון ( 42,195 מ׳ ז נערכת לזכר מבצעו של הרץ 
היווני ממרתון [ע״ע]) לא מוכר שיא עולמי רשמי, בגלל אי-אהידות 
המסלולים שר׳ , אלו נערכות עליהם. ר׳ זו מתהילה ומסתיימת באצ¬ 
טדיון, אך מרביתה מתנהלת ברחובות ובדרכים. 

בין המצטיינים הרבים בר׳ 7 השונות יוזכרו: ב מ א ו צ י ס הקצרים, 
ג 7 סי אוונז (שזכה ב 4 מדליות-זהב באולימפיאדת ברלין [ 1936 ]), 
בוב הייז וג ,י ם היינז, כושים מאה״׳ב, ואלרי בורזוב מבריה״מ. ב ר" 
ה ב י ג ו נ י ו ת: האג השוודי, בניסטר הבריטי (הראשון שירד מגבול 
4 הדקות בריצת המיל), אליוט מאוסטרליה, סנל, ווקר מנידזילנד 
וחואנטוךנה מקובה. בר" הארוכות: "הקטר הצ׳כי , / אמיל זטופק, 
שזכה ב 3 מדליות זהב באולימפיאדה אחת ( 1952 ), ולאדימיר קוטס 
מבריה״מ, רון קלארק מאוסטרליה, נורמי. הרץ הפיני האגדי, וירן 
(אף הוא מפינלנד), שזכה במדליות זהב בר״ 5,000 מ , ו 10,000 מ׳ 
בשתי אולימפיאדות רצופות ( 1972 — 1976 ). בין הנשים בלטו תמיד 
במאוצים הקצרים הכושיות מאה״ב. אך לאחרונה שולטות בהם רצות 
גרמניות. בר" הבינוניות והארוכות שולטות ללא־ערעור המזרח־ 
אירופיות. 

מרוצי־שליחים. באופן רשמי מוכרים שני מרוצי־שליחים 
לגברים ולנשים: 100x4 מ 7 , ו 4 400 x מ׳, אך נערצים גם מרוצי- 
שליחים למרחקים אחרים. במרוצים אלה המטרה היא להעביר את 
מקל־השליחים מקו־ד״זינוק לקו־הגמר בזמן הקצר ביותר, באמצעות 
4 רצים. העברת המקל מרץ לרץ נעשית כשהמוסר והמקבל נמצאים 
במהירות מירבית, בתוך תחום החלפה שארב' 20 מ 7 . 

ר״ המשוכות: על מסלול הר , מצויות 10 משוכות (המרחקים 
ביניהן שווים) שעליהן מדלג הרץ תוך הרמה מזערית של מרכז 
הכובד של גופו כדי שלא ישהה זמן רב 
מדי באוויר. מעבר המשוכה מצריך גמי¬ 
שות וזריזות (תיאום עצבי־שרירי) מיר־ 
ביים. גובה המשוכות שונה בר״ השונות: 
גברים: 110 מ , — 1.067 מ/ 400 מ׳ — 
91.4 ם״מ; נשים: 100 מ׳ — 84 ס״מ. 400 
מ׳ — 76.2 ס״מ. במרחקים הקצרים מבו¬ 
צעים 3 צעדי ר׳ בין המשוכות, ובארוכים 
— 19-13 צעדים בהתאם ליכלתו של הרץ. 

3,000 מ׳ מכשולים. גירסת המסלול 
של מרוצי״השדה (ר׳ להלן), על הרץ לע¬ 
בוד במשך הר׳ 28 מכשולים (גבהם 91.4 


ס״מ), ו? בורות־מים (ארכם 3.66 מ , ). 

המכשולים ובורות־המים מחולקים על 
המסלול באופן שווה, 80 מ׳ ביניהם. את 
המכשולים נוהגים לעבור בסגנון מעבר- 
משוכה, אך מותר לדרוך עליהם. את בור־ 

המים עוברים בקפיצה כשרגל הניתור נש¬ 
ענת על המכשול המונח על שפתו. כל 
תוצאה למטה מ 8.20 ד׳ נחשבת מעולה. 

מ ר וצי-ש דה. ר" אלה משמשות 
להכנת רצים למרחקים ארוכים. אלי¬ 
פויות רשמיות במרוצי-שדה נערכות 
למרחק 12 ק״מ לגברים ו 2 — 5 ק״מ ל¬ 
נשים. במרוצי-שדה קבוצתיים ( 4 — 6 רצים בקבוצה) מנצחת הקבוצה 
הזוכה במספר הנקודות הקטן ביותר. הניקוד ניתן לפי סדר ההגעה 
לקדהגמר: נקודה 1 למנצח, 2 נקודות לשני, וכן הלאה. 

הליכה ם פ ו ר ט י ו ו י ת. באולימפיאדה מקובלת עדיין ההליכה 
ל 20 ק״מ המתחילה ומסתיימת באצטדיון. בתחרויות אחרות מת¬ 
חרים למרחקים שונים ( 3 ק״מ — 100 ק״מ). בעת ההליכה אסור 
להרים בבת־אחת את שתי הרגליים מהקרקע. 

ב. מקצועות השדה נערכים במקומות המיועדים בפאתי 
האצטדיון. 1 . ה ק" נעשות בבורות־ק׳. כל הק" מתחילות בהרצה, 
לצבירת מהירות אפקית, ומסתיימות בניתור ובנחיתה. 

ק , לגובה. בסיום ההרצה מנתר הקופץ על רגל אחת ומעביר 
את גופו מעל לרף מתכת המונח על עמודי הקפיצה. סגנונות הק׳ 
השכיחים ביותר: גלילת־הבטן — הקופץ עובר את הרף, שכוב על 
בטנו. כשגופו מקביל לרף; ק 10 ? 056017 ? (ע״ש הקופץ, מנצח 
אולימפיאדת מכסיקו [ 1968 ]) שפיתח את הסגנון — בסגנון זה עובר 
הקופץ את הרף שכוב על גבו כשגופו כמעט ניצב לרף. שני 
הסגנונות מאפשרים ניצול יעיל של מסלול מרכז־הכובד בעת המעוף, 
אך ל״פוסברי" מספר יתרונות, ביניהם אפשרות טובה יותר להמיר 
מהירות אפקית באנכית, סילוק קל יותר של הרגליים מעל לרף, 
ומעבר גובה רב כשמרכז הכובד נמוך יחסית. ההרצה ב״פוסברי" 
נעשית לרוב במסלול קשתי. ובסופה מנתרים תוך־כדי הפניה. בעת 
המעבר מעל לרף מקשית הקופץ את גופו לאחור ומקפל רגליו 
בסיוע שרירי הבטן. 

המנצח בתחרות הוא הקופץ שעבר את הגובה הרם ביותר. אם 
השיגו קופצים אחדים גובה זהה, מנצח זה שעבר את הגובה בק׳ 
מוקדמת יותר מתוך שלושת הנסיונות המותרים לכל גובה. ק׳ מעל 
2.25 מ׳ לגברים, 1.90 מ׳ לנשים, נחשבת תוצאה מעולה. 

ק׳ לרוחק. לאחר הרצה מהירח של כ 17 — 23 צעדים מנתרים 
מעל ״קרש הניתור״ ( 20 ס״מ רחבו, 1.22 מ , ארכו) לדוחק, אל 
כור הנחיתה. כל חריגה מהסף הקדמי של הקרש בזמן הניתור פוסלת 
את הק׳. מרחק הק׳ נמדד בין הסף הקדמי של הקרש לבין נקודת 
הנחיתה הקרובה אליו ביותר, בתוך בור הנחיתה. 



ריצות. 100 מ׳ מעוכות, נעים, אולימפיאדת מינכז ( 1972 ). נמרכו: א. רוט־שוזמורוב, י'.;ראי, 
משמאל; 3000 מ׳ מכשולים. אולימפיאדה מונטריאול ( 1976 ) 



71 


ריצות ו:קגדעוו! השדה 


72 


הברחות המסייעים 
לקופץ להשיג מרחק 
הם הביתור, המרים 
את הקופץ לאוויר, 

ובעיקר — מהירות 
ריצתו. לפיכך כל ה¬ 
קופצים המעולים הם 
י ־פיצ י ?ד 1 חק - עיטי י כד י|,ינ י (הס י םץ אצנים מהירים. קופץ 

מחזיק בידיו משיוו?ות) י ^ י 

למרחק 8 מ׳ רץ 100 

מ׳ בפחות מ 10.6 שב/ וקופצת למרחק 6.70 מ' — בפחות מ 11.6 שב/ 
השיא העולמי( 8,90 מ , ) שהושג ע״י בוב בימון, בושי מאה״ב, באווירה 
הדליל של מכסיקו־סיטי ( 1968 ), בחשב לשיא־השיאים באתלטיקה* 
קלח. 

סגנונות הק' המקובלים הם: "המיתוח" ו״ההליכה באוויר" ז 
בשניהם המטרה היא למנוע מחצי־הגוף העליון תנועה סיבובית 
קדימה בעת המעוף, כדי להגיע לנחיתה (שליחת רגליים לתוך 
הבור) רחוקה בכל האפשר. 

ביוון העתיקה נערכו ק״ לרוחק במסגרת קרב 5 (^נטאתלון). 
הביתור נעשה מסף־אבן מזק׳ נחשבה חוקית רק אם נשאר הקופץ 
על עמדו לאחר הנחיתה. הקופצים נעזרו במשקוליות־יד בעת הק/ 
כנראה כדי להשיג תבופת־יתר או יציבות בעת הנחיתה. מניחים 
שהמנצחים קפצו למרחק 6 — 7 מ׳. 

ק׳ משולשת מורכבת מ 3 קפיצות עוקבות: "דילוג", "צעד" 
ו״ק״/ לאחר הרצה ( 17 — 21 צעדים) מנתרים מעל קרש-ק' המרוחק 
מבור הנחיתה 11 — 13 מ׳. בדילוג מנתר ונוחת הקופץ על אותה 
רגל, בשמגמתו להשיג מרחק מירבי בגובה מזערי! בצעד מנתר 
הקופץ מן הרגל שנחתה ב״דילוג" תוך כדי הנפה חזקה של הברך 
הנגדית ו ב ק׳ מנתר הקופץ לתוך בור הנחיתה. החלוקה האופטי¬ 
מלית של המרחק בין שלושת השלבים היא 35% — 30% — 35% , 
בהתאמה• ק׳ זו נחשבת קשה לביצוע מבחינה טכנית ופיסית:והרגליים 
נפגעות בתדירות גבוהה. מועטות הק״ מעבר ל 17 מ/ חשיא העולמי 
( 17.89 מ׳), שקבע ז׳. אוליווירה הבראזילי, הוא השג נדיר, שהושג 
אף הוא באווירה הדליל של מכסיקו־סיטי. הקופץ הבולט בכל הזמנים 
הוא הרוסי ויקטור סאנייב, שזכה ב 3 מדליות־זהב אולימפיות רצופות 
( 1968 — 1972 — 1976 ). 

ק׳ במוט. מקצוע אקרובטי מרהיסעין בו מנסה הקיפץ, בסיוע 
הרצה מהירה, עצמת ניתור ובעיקר בעזרת המוט שבידו, לעבור מעל 
רף הק׳ הגבוה. בסיום ההרצה מחליק הקופץ את קצהו התחתון 
של המוט לתוך "גומת הנעיצה" ומבצע באותה עת את פעולת 
הניתור. את העליה — בשהוא תלד על המוט בשתי ידיו — עושה 




קפיצות. מימיו ז קפיצה לרוחי}: א• רוגינסון, אה״ב ( 8.35 מ׳). משמאל: 
קפיצה במוט: ב. ג׳נר, אוז״ב. אולימפיאדת מונטריאול ( 1976 ) 


הקופץ כשגופו במקפל, בגובה המירבי הוא מסתובב באוויר, שומט 
את המוט, עובר את הרף כשבטנו כלפי מטה ומשליך את גופו לאחור 
כדי לסלקו מהר ככל האפשר מהרף. 

עד שנות ה 60 המוקדמות קפצו בעזרת מוט קשיח (במבוק או 
אלומיניום). אז אושר השימוש במוט גמיש עשד סיבי-זכוכית 
ומותאם למשקלו של הקופץ. מוט כזה מתכופף מתחת למשקל גופו 
של הקופץ, ותוך כדי התיישרותו — משליכו כלפי מעלה. השימוש 
במוט הגמיש שינה את טכניקת הק׳ ואת שיטות האימון. כיום השגים 
בתחום 5.60 מ׳ נדירים באותה מידה שהיו השגים של 4.60 מ׳ 
לפגי כ 20 שנה, בתקופת המוט הקשיח. אז בלטו וורמרדאם, ריצ׳רדז 
ובראג מאד״״ב וכעת — בעיקר אמריקנים ופולנים. 

2 . זריקות. הדיפת כדור־ברזל. משקל הכדור 7.260 
ק״ג לגברים, 4.00 ק״ג לנשים. ההדיפה נעשית מתוך מעגל שמישטחו 
קשה ומחוספס וקטרו 2.135 מ/ והכדור חייב לנחות בתוך גיזרת 
הדיפה בת ס 45 . ההודף גולש על רגל אחת לאורך קוטר המעגל 
כשגבו לכיוון הד, במטרה להקנות לכדור מהירות. בסיום הגלישה 



זריקות. מימי! : מטיל הבירוז מ. גמט, הונגריה. אווח העו?ם 
והאלו,? האולימפי ( 04.58 מ׳/ מונטריאול, 1976 : משסאל: זורקת 
הריסקום נ. רוטשקובה, בריח״ט 

מפנה ההודף את גבו תוך יישור הרגל האחורית וכשפניו לכיוון 
ההדיפה הוא הודף את הכדור. כל זמן הגלישה, ועד להדיפה, מונח 
הכדור על הכתף ליד הצוואר, נתמך בכף־היד. 

ההדיפה דורשת עצמה גופנית רבה. באימונים מודגש מאד פיתוח 
הכוח בעזרת משקולות כבדות. עד אמצע שנות ה 50 נעשתה הגלישה 
כשהצר מופנה לחזית. באמצע שנות ה 70 פותח סגנון חדש: במקום 
הגלישה המקובלת (עם הגב לחזית) מבצעים סיבוב הדומה לזה 
שסריקת הדיסקוס. השיא העולמי ( 22 מ , ) הושג בסגנון זה. תוצאות 
של יותר מ 21 מ׳ לגברים ולנשים נחשבות מצוינות. 

זריקת דיסקוס (ע״ע). הדיסקוס עשוי עץ ומוקף טבעת 
מתכת. משקלו 2 ק״ג לגברים וק״ג אחד לנשים. הד נעשית מתוך 
מעגל שמישטחו קשה ומחוספס וקטרו 2.50 מ/ לגיזרת-ד בת " 45 . 
הזורק מחזיק את הדיסקוס בכף־ידו כשהיא מופנית כלפי מטה, 
מסתובב (כשגבו לכיוון הד) סיבוב וחצי כדי לאגור מהירות. 
ו״מוציא" את הדיסקוס תוך משיכתו במהירות לפנים. עם שחרורו 
מקנות לו אצבעוח־היד תנועה סיבובית כלפי חוץ. זריקת הדיסקוס 
מחייבת שליטה בטכניקה המסובכת, עצמה גופנית רבה וחוש שיווי־ 
משקל מפותח. ז״ מעל 68 מ" לגברים ולנשים הן נדירות, כיום 
נוהגים להקיף 315 0 ממעגל הד׳ בגדר גבוהה לשם בטיחות. 

ביו הדיסקובולים המודרניים בולט אל ארטר מאה״ב בעל השג 
נדיר — 4 מדליות זהב אולימפיות רצופות ( 1960-1956 — 1964 — 
1968 ) — סילווסטר, ווילקינז האמריקנים ודאבק הצ׳כי. בין הנשים 
בולטת היהודיה הרוסית פ. מלניק. 

ביוון העתיקה נכללה גם זריקת הדיסקוס בקרב 5 . מקורה, 






ריצות ומקצועות השדה — שיאים עולמיים, שיאים אולימפיים, שיאי ישראל 







השיאים העולמיים בשנים: 




■ 

שיאים ישראליים(? 

האולימפיאדה 

שיאים אולימפיים 

1965 

1955 

1945 

נקבע 

שיאים עולמיים (ל 10.5.78 ) 

■ 

10.86 

כחולי 

מכסיקו 

9.95 שנ׳ 

היינס. אה" ב 

1 10.0 שד 

10.2 ' שד 

10.2 'שד 

1968 

9.95 שד 

היינם, אה״ב 


22.39 

כחולי 

מכסיקו 

19.83 שד 

סמית, א ה" כ 

20.2 ' שד 

20.2 ' שד 

20.3 ' שנ¬ 

1968 

19.83 שד 

סמית, אה׳׳כ 


47.9 ׳ ׳ 

ניצני 

מכסיקו 

43.86 שב׳ 

אוונם, אה״ב 

44.9 ' שד 

45.4 ' שד 

ס. 46 'שד 

1968 

43.86 שד 

אוונס. אה״ב 



לאוגומר 

מונטריאול 

1.43.5 ד׳ 

חואנט 1 רנה, קובה 

1:44.3 ד׳ 

1:45.7 ד׳ 

1:46.6 ד- 

1977 

1:43.4 ד׳ 

1 חואנטורנה, קובה 


2:24.6 

דאוכר 



— 

16.2 : 2 ד־ 

19.0 : 2 ד׳ 

2:21.5 ד׳ 

1974 

13.9 : 2 ד׳ 

וולהאטר, אה״ב 


*■43.3 

וישניצר 

מכסיקו 

3:34.9 ל׳ 

קינ 1 . קניה 

35.6 : 3 ד• 

3:40.8 ד׳ 

3:43.0 ד• 

1974 

22.2 : 3 ד׳ 

כאיי, טנזניה 


— 

— 



— 

3:53.6 ד׳ 

3:58.0 ד׳ 

4:01.4 ד׳ 

1975 

3:49.6 י׳ 

וולקר, ניו־וילנד 



וישניצר 



— 

5:01.2 ד' 

5:02.2 ד׳ 

11.8 : 5 ד- 

1976 

4:51.4 ד׳ 

וולקר, ניו־זילנד 



וישניצר 



— 

7:39.6 ד׳ 

7:55.6 ד׳ 

8:01.2 ד׳ 

1974 

7:35.2 ד׳ 

פ 1 םטר, בריטניה 


1 39.8 

וישניצר 

מונטריאול 

13:20.3 ד׳ 

פוסטר, בריטניה 

24.2 : 13 ד׳ 

13:40.6 די 

13:58.2 ר- 

1978 

08.4 13 ד׳ 

רונו, קניה 


):32 4 

וישניצר 

מינכן 

38.4 . : 27 ד׳ 

וירן. פינלנד 

39.4 : 27 ד׳ 

28:54.2 ד׳ 

35.4 : 29 ד׳ 

1977 

27.30.5 ד׳ 

קימוכואה, קניה 


1 : 18.3 

חצרוני 



— 

59:22.8 ד׳ 

59:51.8 ד׳ 

1:03:01.2 ש׳ 

1976 

24.2 : 57 ד׳ 

הרמנם, הולנד 


,8,125 

חצר 1 ני 



— 

20,232 מ׳ 

20,052 מי 

19.339 מ־ 

1976 

20,944 מ׳ 

הרמנם, הולנד 


28.43 

חצר 1 ני 

מונטריאול 

55 : 09 : 2 ש׳ 

צירפינסקי, מד גרמניה 

12:00.0 : 2 ש׳ 

17:39.4 : 2 ש׳ 

2:26:42 ש׳ 

1969 

2:08:34 ש׳ 

קלייטון, אוסטרליה 


15.3 ' י 

אור 

מינכן 

13.24 שד 

מילבורן, אה״ב 

13.2 ' שד 

13.5 ' שד 

13.7 ' שד 

1977 

13.21 שד 

קאסאנס. קובה 


55.72 

אור 

מונטריאול 

47.64 שד 

מוזס, אה״ב 

49.1 ' שד 

50.4 ' שד 

50.6 ' שד 

1977 

47.45 שד 

מ 1 ז 0 , אה״ב 


): 16.5 

קרני 

מונטריאול 

8:08.02 ד׳ 

גרדרוד, שוודיה 

26.4 : 8 ד׳ 

40.2 : 8 ד׳ 

— 

1976 

8:08.0 ד- 

גרדרוד, שוודיה 


1113 ■ 

פלג 

מונטריאול 

1:24:41 ש׳ 

כאיטיסטה, מכסיקו 

1:27:05.0 ש׳ 

1:30:02.8 ש׳ 

1:32:28.4 ש־ 

1977 

32 : 1:23 ש׳ 

כאוטיסטה, מכסיקו 

לול) 


לדני 



— 

33.0 : 4:02 ש׳ 

10.6 : 4:20 ש׳ 

34:03.0 : 4 ש׳ 

1977 

3:56:39 ש- 

ורה, מכסיקו 



כר אוץ 

מונטריאול 

2.25 ס׳ 

ושולה, פולניה 

2.28 ם־ 

2.12 מ׳ 

2.11 מ׳ 

1977 

2.33 מ¬ 

ישצ׳נקו, בריה--ם 



רפאלי 

מינכן 

5.50 מ׳ 

ג 1 רדוויג, מו־ גרמניה 

5.28 מ׳ 

4.77 מ׳ 

4.77 ם׳ 

1976 

סד. 5 מ׳ 

רוכרטס. אה״ב 


7.53 ר 

עמלי 

מכסיקו 

8.90 מ׳ 

בימז־ן, אה״ב 

8.34 מ־ 

8.13 מ׳ 

8.13 מ¬ 

1968 

8.90 מ־ 

כימון, אה״ב 


15.14 

רייס 

מכסיקו 

17.39 מ׳ 

סנאיב, בריה׳ימ 

17.03 מ׳ 

16.56 מ׳ 

סס. 16 מ׳ 

1975 

17.89 מ¬ 

אוליווירה, ברזיל 


16 61 

מקלר 

מונטריאול 

21.32 ס׳ 

ברישניקוב, כריה״מ 

21.52 מ׳ 

18.54 מ׳ 

17.40 מ׳ 

1976 

סס. 22 מ׳ 

ברישניקוב, כריה־־מ 


52.78 

אריאל 

מונטריאול 

68.28 מ־ 

וילקינס, אה־ כ 

65.22 מ׳ 

59.28 מ׳ 

53.34 מ¬ 

1976 

70.86 מ׳ 

וילקינס, אה״ב 


57.08 

יעקבי 

מונטריאול 

77.52 מ׳ 

סדיק, כריה" מ 

73.74 מ׳ 

64.52 מ׳ 

סס. 59 מ¬ 

1975 

79.30 מ׳ 

שמידט, מע׳ גרמניה 


72.72 

סיגורה 

מונטריאול 

94.58 מי 

נמט, הונגריה 

91.72 מי 

81.75 מ׳ 

סד. 78 מ¬ 

1976 

94.58 ם׳ 

נמט. הונגריה 


6,263 

הירש 

מונטריאול 

8.618 נק־ 

ג׳אנר, אה״ב 

8,089 נק׳ 

7,758 נק׳ 

! 7,42 נק- 

1976 

8,618 נק׳ 

ג׳אנר, אה״ב 



ישראל 

מינכן 

־ 38.19 שד 

אה״ב 

39.0 שד 

39.8 שד 

39.8 שד 

1977 

38.03 שב- 

אה״ב 


1:21.4 

ישראל 

מכסיקו 

2:56.1 שד 

אה״ב 

3:00.7 שד 

3:03.9 שד 

3:08.2 שד 

1968 

2:56,1 שד 

אה" כ 




מונטריאול 

11.01 שד 

ריכטר, מעי גרמניה 

11.1 ' שד 

11.5 ' שד 



10.88 שד 

אלסנר, מז׳ גרמניה 

■ 



מונטריאול 

22.37 שד 

אקרט, מר גרמניה 

22,7 ' שד 

23.6 ' שד 



22.21 שד 

שווינסקה, פולניה 


55.27 


מונטריאול 

49.29 שד 

שווינסקה, פולניה 

51.9 ' שד 

— 



29 49 שד 

שווינסקה. פולניה 


2:05.8 


מונטריאול 

1:54.9 ד• 

קזנקינה, בריה״מ 

2:01.1 ד׳ 

2:13.0 ד׳ 



1:54.9 ד׳ 

קונקינה, בריה״ס 


4:25.0 

שזיפי 

מינכן 

014 4 ד׳ 

כר א נינה, כריה "ס 

17.3 : 4 ד׳ 4 

— 


1976 

3:56.0 ד¬ 

קונקינה, בריה״מ 


):49 4 

הלה 


— 

— 

— 

— 


1976 

!. 27 : 8 ר׳ 

בראגינה, בריה״ם 

ן 

12.93 

ר 1 ט 

מינכן 

12.59 שד 

ארהרדט, מד גרמניה 

13.3 ' שד 5 

- 


1972 

12.59 שד 

ארהרדט, מז׳ גרמניה 

ן 

— 




— 

— 

— 


1977 

55.63 שד 

רוסלי, מז׳ גרמניה 


1.78 מ 

אברמוביץ 

מונטריאול 

93 1 מ׳ 

אקרמן, מד גרמניה 

1.91 מ׳ 

171 מ׳ 


1977 

2.00 מ- 

אקרמן, מז׳ גרמניה 


6.14 ם 

ר 1 ט 

מינכן 

6.78 מ׳ 

רוזנדהל, מע׳ גרמניה 

6.76 מ׳ 

6.25 מ¬ 


1976 

6.99 מ׳ 

ויגל, סו׳ גרמניה 


13.96 

ב ולבה 

מונטריאול 

21.16 מ¬ 

קריסטוכה, בולגריה 

18.59 מ׳ 

לס. 15 ם׳ 


1977 

22.32 מ׳ 

פיבינגרובה. ציכיה 

ן 

45.56 

ב ולב ה 

מונטריאול 

סס. 69 מ׳ 

שלאק, מד גרמניה 

59.70 מ׳ 

53,25 מ- 


1976 

70.50 מ׳ 

מלניק, ברי ה" מ 


44.68 


מונטריאול 

94 65 מ׳ 

פוקס. מד גרמניה 

62.40 מ׳ 

53.41 מ¬ 


1976 

69.32 מ׳ 

שמידם, אה״ב 


3,385 


מינכן 

4,801 1 ק* 

פיטרס, בריטניה 

— 

— 


1977 

4,839 נק׳ 

טקאצ׳נקו, כריה״ם 

ן 

48.46 


מונטריאול 

42.55 שד 

מד גרמניה 

43.9 ' שד 

46.4 ' שד 


1976 

42.50 שד 

מד גרמניה 


1:53.1 


מונטריאול 

19.2 : 3 ד׳ 

מד גרמניה 

3:47.4 ר׳ נ 

— 


1976 

19.23 : 3 ד׳ 

מד גרמניה 

■ 


■ * • ייויי * יי - ג 
























75 


ריצות ומקצועות־השדה — ריצ׳י, מטאו 


76 


כנראה, בטקס פולחני — הדיסקוס העגול והשטוח סימל את השמש, 
ומעופו את זריחתה ושקיעתה. הדיסקוס הועף כשהוא ניצב לקרקע 
ולא מקביל לה כפי שנהוג כיום. הז׳ נעשתה ממשטח אבן למרחק 
משוער של כ 20 — 30 מ/ רוב הדיסקוסים שנשתמרו מאז עשויים 
אבן, ומיעוטם — מתכת. משקלם 1.2 ק״ג — 5.7 ק״ג, 

הטלת כידון. אורך הכידון לגבריב — 2.60 מ׳ ומשקלו 
800 ג׳; ולנשים — 2.20 ם׳ ו 600 ג , . בסיום הרצה קצרה מטילים את 
הכידון לגיזרת־ז , בת ־־ 29 , לקראת סוף ההרצה מצליבים רגליים כך 
שהגוף יהיה במצב ז׳ כשהיד המחזיקה בכידון משוכה לאחור. 
בנחיתתו חייב הוד הכידון להשאיר סימן ברור על הקרקע. מהירות 
הרוה וכיוונו קובעים את זווית ההטלה. הכידונאים חזקים, מהירים 
ובעלי יד מהירה. הטלות למרחק 90 מ׳ לגברים ו 65 מ׳ לנשים 
נחשבות מעולות. בין הגברים ידועים הפינים כשיאני הטלת כידון. 
ובין הנשים שולטת רות פוקס ממזרח־גרמניה ( 1977 ). 

ביוון העתיקה היתה הטלת הכידון גם היא במסגרת קרב 5 . 
אורך כיחז־העץ היה כגובה קומת־אדם. במרכזו היתה לולאה לאצ¬ 
בעות המטיל כמו לולאת״מנדר-האורגים"; שמ״א יז, ז). הוצאת 
האצבעות בתנועת משיכה בעת ההטלה הקנתה לכידון תנועה סיבו¬ 
בית סביב ציר־האורך, ובכך נשמרה יציבותו באוויר. ההרצה לקראת 
ההטלה נעשתה ממשטח מוגבה מעט. 

יידוי פטיש. "הפטיש" המודרני (חיקוי ליידוי המקבת במ¬ 
סורת הבריטית) היא גולת ברזל (שמשקלה 7.260 ק״ג) שמחובר 
אליה מיתר־ברזל (שארכו כ 1.20 מ׳) ובקצהו ידית־אחיזה. היידוי נעשה 
באותם תנאים בהדיפת כדור־ברזל. מעגל היידוי מוקף רשת גבוהה 
לבטיחות. היודה מסתובב 3 — 4 סיבובים שלמים סביב ציר האורך 
של גופו, כדי להקנות מהירות מירבית לפטיש, המוחזק לפני הגוף 
בשתי כפות־הידיים (זו הלופתת את הידית — עטופה בכפפת עור). 
היידוי הוא מקצוע: טכני וקשה בעיקר בגלל המהירות הרבה המוקנית 
לפטיש תוך כדי הסיבובים. יודי הפטיש הטובים הם בעלי־גוף, אך 
זריזים, ובעלי שליטה מלאה בגופם. בעבר הצטיינו יודים מאה״ב, 
כיום — בעיקר מבריה״ם ומגרמניה המערבית. 

קרב 10 לגברים (דקאתלון). תחרות ב 10 מקצועות 
( 4 ר״, 6 שדה) בשני ימי-תחרות, בסדר הבא: ריצת 100 מ׳" ק׳ 
למרחק, הדיפת כדור־ברזל, ק׳ לגובה, ריצת 400 מ׳ — ביום הראשון; 
ובלם השני — ריצת 100 מ׳ משוכות, זריקת דיסקוס, ק׳ במוט׳ 
הטלת כידון וריצת 1,500 מ/ על המתחרה להתייצב לכל עשרת 
המקצועות. במקצועות־השדה ניתנים למתחרים שלושה נסיונות; 
בר״ — גסיון אחד בלבד. לתוצאות ניתן ניקוד הקבוע בטבלה 
רשמית, המעודכנת מדי־פעם בהתאם לרמת ההשגים בעולם. רק 
התוצאות הטובות־ביותר מובאות בחשבון הניקוד, ובעל הניקוד 
הגבוה־ביותר הוא המנצח. לוחמי קרב 10 הם אתלטים מעולים ורב־ 
גוניים, ומנצחי קרב 10 אולימפי נחשבים ל״מלכי הספורט״. 8,300 
נקודות ופעלה היא תוצאה מעולה. מהבולטים במקצוע זה: ג׳ים 
תורם, בוב מתיאס, רייפר ג׳ונסון וברוס ג<נר — מאה״ב; יאנג — 
מפורמוזה 1 אבילוב — מבריה״מ. 

קרב 5 לנשים (פנטאתלון). 5 מקצועות ( 2 ר״, 3 שדה) 
בשני ימי־תחרות (לעתים ביום אחד), בסדר זה; ריצת 100 מ׳ 
משוכות, הדיפת כדוד־ברזל, ק׳ לגובה — ביום הראשון; ק׳ לרוחק. 
ריצת 800 מ׳(שהחליפה את ריצת 200 מ/ שהיתר״ נהוגה עד 1976 ) — 
ביום השני. רוב המצטיינות הן ממזרח-אירופה. 

האימון המודרני באתלטיקה קלה. רצים, קופצים וזורקים 
מתאמנים מדי יום ביומו, כל השנה, כדי להשיג תוצאות גבוהות. 
עמידה בעומס האימונים מחייבת אורוז-חיים שתוכנן בקפדנות, כולל 
אכילת מזון מיוחד, פרקי־מנוחה קבועים, וטיפול רפואי ופסיכולוגי, 
ללא אימונים קשים ובלי סיוע חמרי לא יצליחו אתלטים, ואפילו 
המוכשרים ביותר, להגיע למיצוי יכלתם. מלבד אימונים מקצועיים 


מפתחים הספורטאים כוח וסיבולת־שרירית בעזרת אימון במשקולות, 
ונעזרים באימונים להגברת כוח־ד״ריכוז. למרות האיסור שכיח כיום 
השימוש בסמי־מרץ ובהורמונים. ויכוח, מוסרי ורפואי, נטוש גם על 
שיטת עירויי־הדם (ליצירת "עודף דם") לרצים למרחקים ארוכים. 
מספר חדשים בשנה מתאמנים רצים אלה גם במקומות גבוהים, 
עם האוויר דליל והחמצן מועט— כדי להעשיר את דמם בהמוגלובין. 
הספורטאים ומאמניהם נעזרים באמצעים בירמכאניים מתוחכמים 
(מצלמות מהירות, מחשבים) לניתוח התנועות ולגילוי שגיאות 
טכניות, נועצים במומחים לפיסיולוגיה־של-המאמץ, לתזונה ולפסיכד 
לוגיה של הספורט, ומסתייעים בציוד ובמכשור ספורטיווי המשתכלל 
והולך כתוצאה מפיתוח מדעי (נעלי־ר/ מסלולים סינתטיים, ציוד 
אלקטרוני למדידה ועוד). 

הספורטאי שואף לכוון את שיא כשרו לתקופת התחרויות 
החשובות: בחורף (״עונה״ קצרה יותר) — תחרויות באולמות 
הסגורים, ובקיץ (העונה העיקרית) — תחרויות האצטדיון. מבחינה 
גופנית ונפשית אי־אפשר לשמור על כושר-שיא זמן ממושך מדי, 
ולפיכך מתוכננת המחזוריות באימון בהתאם ללוח־התחרויות שבהן 
שואף הספורטאי להגיע לשיא כשרו. 

באתלטיקה קלה לא נחוגה מקצוענות כביתר ענפי הספורט, 
מקובל שאתלטים בשיאם משתתפים במסעי־פרסומת למוצרי ספורט 
ומוצרים אחרים. 

את האתלטיקה הקלה בישראל מנהלת ועדת האתלטיקה שליד 
ה״התאחדות לספורט". למרות המאמצים הרבים עדיין סובלים 
האתלטים מהעדר מתקנים נאותים לאימונים ותחרויות, מסטאטוס 
נמוך בהשוואה לענפי הספורט הקבוצתיים, מן הריחוק הגאוגרפי 
מאותן מדינות המוכנות להתמודד עמנו באופן סדיר׳ ומן השירות 
הצבאי הארוך. אע״פ שניתן להצטיין בר", בק", ובעיקר בז", בגילים 
מבוגרים יחסית (מעל 27 ), חיוניים אימונים עצימים דווקא בגיל 
השירות הצבאי ( 18 — 21 ), כדי לעבור מתוצאות נוער לתוצאות 
בוגרים. 

מספר האתלטים בישראל ברמה בי״ל הוא זעיר. ביניהם בולטת 
אסתר ר 1 ט (שחמורוב) המחזיקה בכל שיאי ישראל בר" הקצרות, 
בק׳ למרחק ובקרב 5 . ריצת 100 מ׳ משוכות הוא מקצועה העיקרי. 
באולימפיאדת מינכן ( 1972 ) נקטעה השתתפותה לאחר רצח 11 
הספורטאים הישראליים בידי מחבלים ערבים. בין הנרצחים — 
מאמנה האישי עמיצור שפירא (נר ב 1932 ), מהמאמנים המעולים 
בישראל (ר׳ ביבל׳). בריצת 100 מ׳ משוכות הגיעה ששית בגמר 
האולימפי במונטריאול ( 1976 ) והיא הראשונה באסיה ושביעית 
בדירוג העולמי ( 1976 ). יצוינו גם יובל וישניצר, שיאן ישראל בר" 
הארוכות, וההלד שאול לדני. בתחרויות באסיה השיגו השגים טובים 
גם הרצה למרחקים חנה שזיפי, והקופצות לגובה אורית אברמוביץ, 
מיכל למדני ואהובה קרביצקי (קראום), אך טבלות ההשגים באת¬ 
לטיקה קלה בישראל מצביעות על פיגור של עשרות שנים בהשוואה 
להשגים בעולם. 

ד. מרכום־טרנר, אתלטיקה קלה, 1968 ; הנ״ל, אתלטיקה קלה בהור 
פתחוחה החנולית, 1974 ; ע. שפירא, אתלטיקה קלה בביה״ס; פרקים 
מעזבונר של מורד,־מאמן, 1976 2 ! א. נולדבורט, האתלטיקה בישראל: 
1935 — 1970 , 1971 ; א. גולדבורט — א. קוקם (עורכים), ספר האת־ 
לסיקה ; 1973 — 1976 , 1 1977 ; 1963 2 ,.¥ 3 מ 4 .ש 71 /^. 1803 ,^]• 001111 ■■א • 1 

— 1864 , 1111 ) 41/11 .¥ 0713 . 7 / 0 1 ( 1111107 0713 ^ 1 ., 1 .. 8 

,!) 11 ) 74/111 /ס 4 ו 3 ) 0 קס 1 )ע) ¥71 ?>״/ 7 ,( 00 ) 311 מז)גע\ ,? . 4 ג ; 1964 , 1964 
. 7 ,תס 5 ] 0 א . 0 ; 1969 4 , 11% ) 14/111 ^) 1 * 1 ,(.!מ) ו 58 תו 01 חזו 5£1 . 0 ;־/ 196 
-) 8/41/11 ) 1 * 1 ־ 747 > ! 74x1 י/ , 0113111 ! . 11 ; 1970 , 1 ) 0/1 01 ) 07 ?ז/ 7 :.¥ 1 ) 471 
4718 . 7 ^ 8171 ) 00 .€ ,תבוווז^ספ .[ ; 1973 ,) 431 ק 10 )/ץ £712 € ¥171 ■) 61 

,(?\. 1.4 ) ת 0 ז 1 ב־ 1 ש[> 6 ? 011660 ^ /ט 31£ וח.\/ 601131 ב 1 וז:זזת 1 ; 1974 ;¥ 

.(שנתון) : 142 006001 31 0510 
גל. ו. 

ריצ׳י/מטאו — 1001 מ — ( 1552 — 1610 ), מיסיונר ישועי- 

איטלקי שפעל בסץ. ב 1571 הצטרף ברומא למסדר הישועים, 

ולאחר השתלמות של כ 4 שנים במתמטיקה, גאוגרפיה, אסטרונומיה 



77 


דיצ׳י, מטאו — ריצ׳ל, אלברכט 


78 


ומדעי-טבע אחרים נשלח 
למרכז המיסיונרי גואה 
שבהודו. ב 1582 נקרא 
למאקאו כדי ללמוד את 
השפה והתרבות, הסינית 
ולהתכונז לקראת משימה 
מיסיונרית בסין. יחד עם 
מיכלה רוג׳ירי (״ £118816 ) 

הצליח׳ לאחר מספר נסיר 
נות, להתיישב בצ׳או־צינג, 

ושם פתח במערכה תרבו־ 

תית. בכשרון רב הצליח 
לעניין את הסינים ולעורר 
את הערכתם בהציגו ב¬ 
פניהם מכשירים מדעיים 
אירופיים (שעונים, מפות. 

ספרים, ציורים וכייו״ב). ר 
זכה להצלחה מיסיונרית 
ניכרת בשל התבונה שבה סיגל את הנצרות למושגיהם ולהשקפת- 
עולמם של הסינים. כך, למשל, הקים את הכנסיה בשאו־צי בסגנון 
סיני, ואף המיסיונרים עצמם פשטו את לבושם האירופי הזר והשנוא 
ולבשו בגדים סיניים מסרתיים. ר׳ פעל במקומות שונים בסין וביקש 
פעמים רבות להיכנס לפקינג, אבל רק ב 1601 התיר הקיסר לר/ ששמו 
כמלומד וכסופר הלך לפניו, להתיישב בה — מאורע שציין השג 
מיסיונרי מרשים מאז נסיונותיו של כסויר (ע״ע). פעילותו המיסיו¬ 
נרית של ר׳ חיתה משולבת בעבודה מדעית ובכתיבה, ובין יצירותיו 
בסינית יצוינו: "מפת העולם׳/ "תורת האלוהים האמיתית", ו״ספר 
הקטכיזם הסיני׳/ שלאורו פעלו דורות של מיסיונרים בסין, אבל 
שיטתו המיסיונרית המיוחדת של ר/ שנשאה אופי של הסתגלות 
( 13110 > 10 ז 11 ז 30001 ) לתרבות ולטקסים הסיניים, עוררה ביקורת חריפה 
ופולמוס בכנסיה הקאתולית, ולאחר מותו נפסלה ע״י האפיפיור 
קלמנס 1 ^ וע״ע מיסית; ישועים. 

/ 0 012 ( 01177 [ 6 ( 71 ;^ 1117 ( €67 ( 1611 6 ( 21 171 12 ( €1117 ,(.■!]) : 021138110 .] ״ 1 
. 51.11.5.1 7175 0716 ( 717110710.110715171611 !ס!!!/ 16 ( 1 ,ץגזמנ}? .{ ; 1953 ,. 11 . 51 
; 1955 , 11 / 651 ! 1/11 ( £7077 517171 156 6 ( 71 , 00011111 . 7 ; 1955 , 2 ) 7 11171 > 171 
. 1962 , 15 ( 01127 / 0 67211071 ( 077 י 06 ד 15111 . 14 . 3 ) 

צ. בר. 

ליצ׳י, 030 ^ 1 — £1061 6 מ 113 ;! 3 < 861 — ( 1659 — 1734 ), צייר 
איטלקי, מחלוצי תור־הזהב האחרון של הציור הוונציאני 
במאה ה 18 . למד אצל סבסטיאנו מצוני. בנעוריו נדד במרכזי האמנות 
באיטליה וקלט השפעות ציירי הברוק (ע״ע) המוקדם והבדוק בשיאו: 
בבולוניה הושפע מהאחים קרצ׳י וג. רני, במודנה ובפארמה מקורג׳ו, 
וברומא מקורטונה. בשנים 1700 — 1712 שהה בוונציה, הושפע מסג¬ 
נונו של ורונזה והוריש השפעה זאת לטיפולו (ע׳ ערכיהם). מיצי¬ 
רותיו בוונציה: הציורים בכנסיית סאן מארציאלה ( 13021316 ^ 5311 ; 
1705 ) ומזבח הבתולה ו 9 קדושים בכנסיית סאן ג׳ורג׳ו מאג׳ורה 
( 1708 ). באותה תקופה ביקר בווינה ( 1701/3 ), שם עיטר בציוריו את 
ארמון שנברון (ע״ע), בברגאמו ( 1704 ) ובפירנצה ( 1706/7 ). כאן 
צייר, בין השאר, את הפרסקו "הרקולס והקנטאור" בפאלאצו מארד 
צ׳לי, המציין את ראשית תקופתו הבשלה. בשנים 1712 — 1716 היה 
עם בן־אחיו מרקו ר׳ (ר׳ להלן) בלונדון וצייר את הפרסקו,"תחיית 
ישו" באפסיס של הקפלה שבביה״ח בצ׳לסי (ע״ע רן) ועיטר את 
בית ברלינגטון (שהושלם בידי ו. קנט [ע״ע]). בחזרו לוונציה 
( 1716 ) ביקר אצל וטו (ע״ע) והעתיק מרישומיו. 

מרקו ר׳ — .£ 3100 ^ 1 — ( 1676 — 1721 ), בן־אחיו של ס״ר, היה 
מחלוצי ציור הנוף הדמיוני והדקוראטיווי. עבד בלונדון ( 1708 — 



דיצ׳י (משמא 5 .) עם פקיד סיגי. 
תחריט ם 1867 


1710 ; 1712 — 1716 ) עם פלגריני בעיצוב תפאורות־בימה. בוונציה 

המשיך בציור קטעי נוף על רקע תמונות דודו, וציורי נוף עצמאיים 

המצטיינים במשיכוודמכחול רעננות וחפשיות ובאווירה רומנטית. 

€ 0 . 1010%0 ;. 11 . 51 ,(. 1 מ) 110 ? . 191 . 0 ; 1922 ,.? 7 . 5 י סבך 1 :> 5 ־ 0 ע 011 ׳ 1 .[ 

. 1963 , 1 ) 10517 ( 7 161172 ) 


דיצ׳י, (ריציוס), פאולו - ( £17.1115 3111115 ?) £1001 3010 ? — 



(מת 1542 ), רופא והומניסט איטלקי, יהודי מומר. היה פרופסור 
לפילוסופיה באוניברסיטת פאוויה ואה״ב רופאו ויועצו של הארכידוכס 
פרדיננד (ע״ע, עט׳ 72 ) שנעשה מלך ב 1526 . פרדיננד המליץ עליו 

לפני האפיפיור לשם 
מינויו למשרה כנסיי¬ 
תית. בשל נטייתו 
לקבלה ולאסטרולוגיה 
הסתכסך עם י. אק, אך 
ארסמום נטה לו חסד 
והגן עליו ועל תלמי¬ 
דיו, ורויכלין (ע , ער¬ 
כיהם) שאב מספריו. 

ר׳ תרגם ללאטינית 
קיצור מ״שערי אורה" 

של ר׳ יוסף ג׳יקטילה 

(ע״ע): , 111015 011:30 ? 

- 3 ־ 1 !ש? 603 נןס 051 11300 
802031113100 ("שערי 

אורה, או מעשי השם 
המפורש״), 1516 . ע״פ 
דרישת הקיסר מכסי־ 

מילין 1 (ע״ע) החל 
לתרגם ללאטינית את התלמוד, ותרגומו למסכתות ברכות׳ סנהדרין 
ומכות י״ל באוגסבורג, 1519 , ר׳ כתב עוד חיבורים פילוסופיים וקבליים 
(מהם על תרי״ג המצוות) וניסה להוכיח ליהודים את צדקת הנצרות 
(וע״ע קבלה, עמ׳ 130 ). 


עמוד השער של קיצור "שערי אורה" בתרגומו 
ה 5 אטיני של ם. ריצ׳י, א־ נסבי ר ג, 1516 . 
(הסשריה הלאומית והאוניברסיטאית, 
ירוש 5 ים) 


ליצ׳ל, אלבלכט — £1150111 ; 16060111 ^ — ( 1822 — 1889 ),תאולוג 
פרוטסטנטי גרמני; פרופסור לתאולוגיה בבון ( 1859 — 1864 ) 
ובגטינגן ( 1864 — 1889 ). ר/ בנו של כומר מברלין, 'החל דרכו 
כתלמידו של פ. כ. באור (ע״ע) ובספרו ־נ^ 8 ת 1 ! 151011 בנ£ 010 
0116 ?£ 115011611 ס£זג?ז 31 ("התהוות הכנסיה הקתולית הקדומה"), 
1850 , הגן על תורת רבו, שלפיה הנצרות הקדומה ידעה מאבק-איתנים 
בין תורות פאילוס ופטרום, והנצרות היא התפתחות היסטורית 
הגיונית. מ 1857 זנח עמדה זו וטען שהאמונה, בהיותה שונה מכל 
צורת נסיון אחרת, אינה נשענת על הכושר התבוני המנתח סדרת 
עובדות. אלא על כושר השפיטה הערכית ( 601:001:116116 ^). התאו• 
לוגיה של ר׳ היא בעיקרה תאולוגיח של התגלות, הדוחה הן את 
האידאליזם הפילוסופי והן את המסתורין ואת המיסטיקה כבלתי- 
חשובים לאמונה הנוצרית. את האלוהות ביקש להבין לא כעובדה 
היסטורית הקיימת קיום עצמאי, אלא כביטוי של התגלות עצמית 
באמצעותו של ישו, בקרב קהילה הבוטחת בו כבאלוחות. ר׳ האמין, 
שתורתו מאשרת מחדש את הבשורה האלוהית של הברית החדשה, 
שגם המתקנים הגדולים בני המאה ה 16 לא תפסו את מלוא משמעותה. 
הבשורה, לדעת ר/ ניתנה לקהילה בתור קהילה ולא ליחידים, ובה 
בלבד באו לידי ביטוי ההתגלות האלוהית ופעולת הגאולה, שבשלי־ 
חותה מסר ישו את חייו. השיקולים הספקולטיוויים זרים להשקפתו 
התאולוגית של ר/ ולדעתו תכלית החיים הנוצריים היא השלמות 
המוסרית והפעילות למען מלכות אלוהים. את עיקר תורתו שיקע 

ב - 7 005011 \ 110101 £60111£001:1£1111£ 0161 00 ? \ 61106 ? 0110151:110116 016 



79 דיצ׳ל, אלכרכפז — 

£״״״ (״תורת הנצרות על ההצדקה והכפרה״), 1 — 111 , 1870 — 1874 , 
חיבור שהשפיע רבות על התאולוגיה הגרמנית במהצית השניה של 
המאה ה 19 . עם ספריו החשובים נמנו עוד: 1 ) 1 !ט 1€010£1€ ת׳ 
511£ ׳{ 11 ק 4013 ? (״תאולוגיה ומטאפיסיקה"), 1881 < 105 > 0050111011:0 
101150105 ? (״תולדות הפיאטיזם"), 1 — 11 ז, 1880 — 1886 . את האסכולה 
שהעמיד ר׳ מאפיינים הדגש בענייני מוסר וקהילה ודחיית המטא¬ 
פיסיקה וחוויות דתיות. הדגשים אלה מבדילים את התאולוגיה של 
ר' מהתאולוגיה הליבראלית של תקופתו. אם כי יסודות ליבדאליים 
מצויים גם בתורתו והוא נחשב, לכל הדעות, לאחד ההוגים הבולטים 
ורבי ההשפעה של הפדוטסטאנטיזם המודרני במאה ה 19 . עם תלמידיו 
המובהקים נמנו הרנק וטרלטש (ע׳ ערכיהם), 

700771 , 031111 .. 13 ; 1901 . 44 / 0 1 (^ 1716010 ' 116 ש ,£מ 1 ז*ג 5 .ז 

.!' 197 ,■ 1-14/1107 006 , 1x512 .ם ; 1959 ,.מ 10 6011 ;; %014 

צ. בר. 

ריצ׳לר, מרדכי —־ 1011101 ? : 401x1003 ^ — (נר 1931 , מונטרי¬ 
אול). סופר קנדי, יהודי, מהבולטים בסופרי הדור־החדש בספרות 
האנגלית (ע״ע קנדה, עמ׳ 855/6 ). ר׳ למד באוניברסיטה במונט¬ 
ריאול. בשנים 1951/2 שהה בפריס והושפע מאד מהסופרים האב- 
סיסטנציאליסטים שם. לאחר שובו לקנדה י״ל ספרו 01131 ־ 01 ^ 1110 ׳, 
1954 , העוסק בחוויותיו של צייר קנדי בתוך חבורת גולים ומהפכ¬ 
נים ממורמרים בספרד. זמן קצר לאחר הופעת הספר עקר ר׳ 
ללונדון. בסיפוריו גילה רגישות רבה בחשיפת דמויות אינדיווי- 
דואליסטיות על רקע חיי המעמדות הנמוכים בכרך. כאלה הם 
ספריו 0:11105 <£ ) 0 0110:00 (״מבחר אויבים״), 1955 ן 3 01 ״ 50 
0:0 ^ ז 13110 ״ 5 (״בנו של גיבור קטן״), 1957 . לפרסום רב זכה 
ספרו 2 :״: 3 ז 1£ ץ 1 ) 1 )ט<£ 0£ ת 1 ו 10051 :״ 0 זקת\■. ס!! , ! (עבר״: "חניכותו 
של דודי קרביץ״, תשל״ו), 1959 , העוסק בצעיר יהודי, אינדיווי- 
דואליסט בן־עניים ממונטריאול, שבשאפחנות קיצונית הופך לאיש 
עסקים חסר־שרשים ונעדר־מוסר, המצליח לאלץ את החברה האדישה 
כלפיו להתייחס אליו כערכו. בספרו — שאף הוסרט — גילה אוזך 
קשובה ועידחדה לססגוניות החיים הגשמיים של החברה היד,ירית 
הענ״ה, תחום שלא זכה לביטוי הולם בספרות היהודית האנגלית. 
בספרו 10 נ 31 ־ 31 ^וחס 0 ח 1 110 ?׳ (״אטוק שאין־דומה-לו״), 1963 , 
העלה דמות קומית של יהודי אסקימואי רב־כח היוצא נגד שחיתותם 
של אמצעי-התקשורת העולמיים. מספריו האחרים: 0 ־!ט 0£5 ס 0 
(״השחצן״)׳ 1968 < 01355 זס 01 ״ 17 015 ^ 1 , 1 י £״ 1 :חג £41 ("ציד נמרים 
תחת זכוכית״), 1968 ; : 00 ־ 5:1 110 ז (״הרחוב״), 1969 ; 3 י ג 311 < 1 !ט . 31 
״ 50013 ־ 1101 (״הפרש מסינט אורביז״), 1971 . 

הביקורת המושמעת בספריו כלפי החברה היהודית מובעת 
בספריו האחרונים מתוך מעורבות עמוקה ומתוך הכרת יהדותו. 
ר , כתב גם מאמרים ותסריטי טלוויזיה וקולנוע. 

ריצ׳מונד ס:״ 0 ן״! 101 ?), בירת ורג׳יניה (ע״ע), אה״ב! 230,400 
תוש׳ ( 1975 ; כ׳מל 30 מהם כושים); בר׳־רבתי 530,000 תוש׳. 

ר׳ שוכנת על שתי גדות הנהר ג׳ימז, מרחק 140 ק״מ משפכו למפרץ 
ךספיק (האוקיאנוס האטלאנטי). נמל-הנהר, מדרום לעיר, הוכשר 
( 1940 ) לקליטת ספינות־ים. צומת־התחבורה החשוב של ר׳ — 
כבישים, מס״ב דנמל־תעופה — משרת פעילות מסחרית ענפה 
בדרום־מזרח אה״ב■ הענף התעשייתי העיקרי והוותיק בעיר הוא 
עיבוד טבק, לבר׳ נמצא ביהח״ר לסיגריות ("פילים מ(רי 0 ") הגדול 
והחדיש בעולם. כן מייצרים בר׳ כימיקאלים, טרסטילים, תרופות, 
מוצרי-מתכת, עץ, נייר ומזון. חשיבות נודעת גם לענפי הדפוס 
וההוצאדדלאור, ר׳ היא מרכז חשוב לחינוך גבוה, יש בה 3 אוניבר- 
סיטות (סה״כ כ 21,000 תלמידים ב 1976/7 ). סמינר תאולוגי פרס- 
ביטריאני ומרכז רפואי המתמחה בהשתלות לב וכליות. בר׳ מוזיאונים 
להיסטוריה אמריקנית ולאמנות, ומוזיאון א. א. פו (ע״ע). ליד העיד 
ומסביבה פארק, הכולל את שדות-הקרב במלחמת האזרחים, 


דיצנש&ץ, דיכרד 80 



ריצ׳סננר: בניין הקפיטו? וסצכת ושיננטח (םעםא 5 : 

האירופי הראשון הגיע לר׳ ב 1607 . ב 1637 נוסדה בר׳ תחנת־ 
מסחר, וב 1644 נבנה מבצר צ׳רלז. ב 1737 נוסדה ר׳ במקומה הנוכחי 
ונקראה ע״ש ר׳ שעל הנהר תמז. ב 1774 התכנסה בר׳ אסיפה אנטי- 
בריטית, וס 1779 ר׳ היא בירת ורג׳יניה• במהפכה האמריקנית בזזו 
הבריטים את ר' ( 1781 ). תכנון־העיר הנוכחי נעשה בידי תומס 
ג׳פרסון. בזמן מלחמת־האזרחים ( 1861 ) עברה בירת הדרום ממונט- 
גומרי, אלאבמה, לר/ ולכן היתה מטרה לכוחות הצפון, שהגיעו אליה 
ב 1862 . ב 1864 עמדה העיר במצור, ולבסוף נכבשה בידי גרנט 
( 3.4.1865 ) וחלקים ממנה עלו באש. ר׳ שוקמה במהירות, גם הודות 
לשגשוק תעשיית הטבק. 

. 1933 ,.) 7 0 1 ^ 100 ; 11 { , 1,11110 . 3 נ - 1 

יהודים ספרדים התגוררו בר׳ באמצע המאה ה 18 . לאחר 
מתן שיווי־זכויות בוורג׳יניה ( 1785 ) גדל מספר היהודים האשכנזים, 
נוסדה קהילה ( 1789 ), הוקם בית־קברות ( 1791 ) ונבנה ביכ״ב 
( 1822 ). יהודים מגרמניה תפסו מקום בולט במסחר הסיטוני ובבנ¬ 
קאות בר׳ ׳והקימו קהילה רפורמית ( 1841 ). אחרי 1880 הגיעו יהודים 
רבים ממזרודאירופה, והם עלו במהירות בסולם החברתי והכלכלי. 
ב 1971 היו בר׳ 6 קהילות ובהן כ 10,000 יהודים. 

.מ } 0 6105 [ 1/16 } 0 (( 100 ; 1 ? 7 7/10 ,״: 1 , 1011:011510 , 0 - £ 201:101 .* 1 . 11 

1 /^ 11011 ! 7 , 11 ס״טס 0 ץ: 11 זטיזז 1 חס 0 1511 ׳):? .. 8 ; 1917 , 1917 10 1769 00771 } 

. 1955 , 1 ( €0771771147111 1 (! 1 < 644 [ . 7 1116 {ס 4 ( 51746 }/ ;!■ 607 צ 1/16 

ר. בג.-מ. 

ריצנ?? 1 טין, ך י כךד - ״:* 5 ״ 20 ״€? 1931-1860 - ?!<:1131x1 ). 

פילולוג קלאסי וחוקר-דת, גרמני. שימש פרופסור באוני¬ 
ברסיטות רוסטוק (מ 1889 ), גיסן, שטראסבורג ( 1893 — 1911 ), 
פרייבורג אים ברייזגאו ונטינגן (מ 1914 ). בחיבוריו הראשונים עסק 
בעיקר בבעיות ספרותיות־לשוניות; מאלה נודעים 11 > 11 ט תז״ח 3 ז 1£ ק£ 
״ 5100110 (״מכתם וםק 1 לי 1 ן״), 893 ! ן ״ 1001:150110 ־ £1 : 10 > 0 :: 305011101 ) 
3 >[ 010£1 ״:־<:£ (״תולדות קבצי־האטימולוגיה היווניים״), 1879 . בחי¬ 
בוריו המאוחרים סלל דרך חשובה בתחום חקר הדתות: 05 ־ 011 ״ 3 נבן 1 ס? 
(ע״ע הרמס טריסמגיסטום, עמ , 329 ), 1904 ; 150110 :ז 15 ״ £40110 
" £0 ״ב 11 ו 10:0:231 >נ 1 ט¥\ (״סיפורי נפלאות הלניסטיים״), 1906 ; 10 ס 
" 0 ח 0 ] 011£ :״ 10 ־ז 5:0 ץ 4 ^ 0:1 ו 15:1501 ״ 0110 ו 1 ("דתות המיסטריות ההלניס¬ 
טיות), 1910 , 1927 3 ; 0 ד 01 ע 5 ? 01 ״״ ־זסוח.^ "ס/ו " 0 ו 13:01 \ 035 
(״אגדת אמור ופסיבי״), 1912 ; ' 0:15 ז: 1 ״־< 8 " 1£0 :״ 3 1 ״ 211 " 10 ג>נ״ 8 
5 !״״ (״מחקרים בסינקרטיזם העתיק״ [עם ה. ה. שדר]), 1926 . בספרו 
ס^״^ד ״ 011:1511101:0 : 10 > 050111011:0 ;<:ס 7 \ 10 ס ("הקדם־היסטוריה של 
הטבילה הנוצרית״), 1929 , עקב אחרי המקורות המזרחיים (סבילה 
אירניתומנדעית, וטבילת־הגרים) של מנהג נוצרי זה. ר׳ דן גם בתורת 




81 


דיצנשטין, ריכרד — ריצ׳רד 


82 


הלידהימחדש אצל פילון, ובנספח הביא חיבור של לואיזה טרויה 

( 0 ; £00 ) על ה״סנבת" (=שבת) של הפלשים. בחיבורו 03511:311150110 
• • 

1 ד 011111 :ו 5 ץבס 5 ״ 1 נב 1051 ז£ (״מיסטריון־הגאולה האירני״), 1921 , ובמא¬ 
מריו ניסה ר׳ להוכיח שהרעיונות העיקריים של ה״גנוסים" 
(ע״ע, עט׳ 41 ) מקורם בפרס׳ דעה שאינה מקובלת על המחקר 
החדיש. 


ריצ׳רד — 1 ) £101131 — שמם של 3 ממלכי אנגליה. 

1 ) ר' 1 , //לב״הארי" — : 1 ־ 1031 ־ 1-1 * 010 < 01011 10 ) 000111 — 
( 1157 — 1199 ; מלך מ 1189 ) היה בנם של הגרי 11 ואלאונור (ע׳ 
ערכיהם), ונועד לרשת את דוכסות אקויטניה, נחלת אמו. ב 1172 
הוכתר לדרכם, וחרף גילו הצעיר החל משליט סדר בקרב הווסלים 
הסוררים שלו. פעמים מספר מרד באביו, בעידוד אמו, אך הנח־ 
הכניעו וסלח לו. ב 1183 מת אחיו הבכור ור׳ נהיה ליורש־העצר 
של כל נחלות הוריו. הוא התנגד לדרישת אביו למסור את אקוי־ 
סניה לאחיו הצעיר ג׳ון (ע״ע), ומרד שוב, בהסתייעו בפילים 11 
אוגיסט (ע״ע), מלך צרפת. בעיצומו של המרד מת הנרי 11 ור׳ ירשו 
(יולי 1189 ). 

ר׳ סחט כסף רב מהיהודים (ר׳ להלן), מכר משרות ונטל כסף 
רב מהאוצר הגדול שהשאיר אביו, כדי לממן את השתתפותו במסע־ 
הצלב השלישי. פילים א 1 גיסט נדר לצאת. עמו למסע, אך כבר בעת 
ההכנות התגלעו סכסוכים בין השניים, ואלה עתידים היו לפגוע 
מאד במסע. בדרכו למזרח עבר ר' בסיציליה — שבה התנהל מאבק 
על הכתר, ובו היו מעורבים בני משפחתו — כבש את מסינה (אוק¬ 
טובר 1190 ) והעלה את חמת תומכי הקיסר הינריך ¥1 (ע״ע). בעת 
שתייתו הממושכת במסינה ביטל את אירוסיו לאחות פילים אוגיסט. 
באביב 1191 הפליג מזרחה, הסתכסך עם איסק קומננום, שליט 
קפריסין ששבה את אחות ר/ ואת ברנגאריה מנורה, ארוסתו, וכבש 
את האי על־נקלה. 

ביוני הגיע ר' עם צבאו למחנה הצלבנים שצרו על עכו, ונהיה, 
מכוח כישוריו, למנהיג המחנה* הוא האפיל על פילים אוגיסט ועל 
מנהיג הצלבנים הגרמנים, לאופולד מאוסטריה, והם גמלו לו באיבה 
גלויה. לעומת-זאת נוצרו יחסי הערכה וכבוד הדדי בינו ובין צלאח 
א(ל)־דין. משנכבשה עכו שבו פילים ולאופולד לארצותיהם וו" נשאר 
בא״י. הוא יצא דרומה, ונצחונו הגדול בקרב ארסוף (ספטמבר 1191 ) 
פתח בפניו את שערי יפו ואת השפלה הדרומית עד "דרום" (דיר 
אל-בלח׳). אחרי שתכניתו לכבוש את ירושלים לא עלתה יפה שב 
לעכו, ופעל לגבש את הממלכה המתחדשת. הוא תמך בגי דה ליזינין 
(ע״ע), מלך ירושלים, נגד תביעות קונרד ממונפרה׳ שנהנה מתמיכת 
פילים אוגיסט. קונרד נרצח בידי חשישיים (ע״ע). גי הודח, ור׳ 
מסר לו את קפריסין והמליך את קרובו, אנרי משמפן, על מדינת 
הצלבנים. ב 1192 חתם ביפו הסכם עם צלאח א(ל)־דץ ועל־פיו עוצבו 
הגבולות החדשים של ממלכת הצלבנים. בכך הסתיים מסע־הצלב 
השלישי. 

וע״ע מסעי־הצלב, עמ' 1115 ; א״י,עמ׳ 459/60 , ומפה שם,עמ׳ 461/2 . 



בדרכו לארצו החליט 
ר׳ לעבור דרך גרמניה 
כדי להימנע מלהיכנס 
למארב שהכין לו פיליפ 
בצרפת. אולם בווינה 
הכירו יריבו, לאופולד 
מאוסטריה, שבה אותו 
ומסרו לידי הקיסר היב־ 
ריך 1 ^. הלה החזיקו ב¬ 
טירה,שבאנגליה לא ידעו 


את מקומח. פרשה זאת היתה יסוד 
לאגדה על ר׳ -המשורר, שטרד 
בדור מידידיו איתר את מקום 
שביו ע״פ שיריו. פילים 11 ניצל 
את שביו של ר' כדי לחתור תחת 
שלטונו בנחלותיו בצרפת, והמ¬ 
ריץ את הקיסר להמשיך להחזיקו. 
הינריך תבע דמי־פדיון גבוהים 
מאד, וב 1194 שוחרר ר/ תמורת 
150,000 מרקים ושבועת־נאמנות 

. . , חותם של ר י צ׳ רד 1 , "?נ־חארי׳ 

לקיסר. למימון הפדיון הוטלו מסים 

כבדים מאד באנגליה. ר׳ חזר לאנגליה, הוכתר שנית — כדי להסיר 
ספקות ביחס לעצמאות ממלכתו — העמיד בראש הממשל את נאמנו 
יוברט וולטר (ע״ע), וחודש אחר שובו יצא למלחמה במלך בצרפת. 
בפרטוואל ( 31 ^ 0 ־ 01 ) הביס את פילים ( 1195 ), השתלט שוב על 
האזורים בספר נורמנדי בואכה פרים, השתתף אישית בקרבות נגד 
וסלים מקומיים, ובאחד מהם נפצע ומת. 

ר׳ הצטיין כלוחם וכמצביא, ונהג באורח־החיים של אבירי זמנו. 
באישיותו מיזג עידון ואכזריות, אולם היה נמהר באפיו , ונעדר סגולות 
של מדינאי, שלא כאביו או כיריבו פיליפ אוגיסט. ב 10 שנות מלכותו 
כמעט שלא עסק בענייני אנגליה, וביקר בה לעתים רחוקות ולפרקי- 
זמן קצרים, המצטרפים לכדי 6 חדשים. עם זאת התחבבה דמותו על 
הציבור באנגליה, בשל הילת־הגבורה שנקשרה לו במסע־הצלב ובשל 
האכזבה שהנחיל יורשו ג׳ון. הזרם הרומנטי במאה ה 19 טיפח את 
דמותו, ותיארו כאחד מגדולי המלכים. 

ד והיהודים. מלכות ר׳ ציינה מפנה חמור במעמד יהודי 
אנגליה, ובישרה את ראשית קצה של יהדות זו ביה״ב. ביום הכתרתו 
פרצו פרעות־דמים ביהודי לונדון׳ וכעבור מספר חדשים פשטו לערי־ 
השדה (גזירות תתק״ן-—תתקנ״א). בפרעות אלו חוסלו כמה קהילות— 
מי בטבח (לין), מי בהתאבדות המונית (יורק), מי בשמד (ךנסטבל) 
ומי בגירוש (סינט אדמנדז). הפרעות לא בעשו על דעת ר/ והוא 
אף עשה נסיון קלוש לבלמן; אך תחת זאת הטיל על היהודים מם 
כבד מאד, בשיעור 25% מרכושם. 

י. פראוור, תולדות ממלכת הצלמים בא״י, ב/ (ספתח בערכו), 

תשל״א 3 ; ,*ד ,( ; 1921 1/16 .? 015 - 3 1 ־\ 1 

. 1965 

2 ) ר׳ 11 ( 1367 — 1400 ; מלך בשנים 1399-1377 ) היה בנו של 
אדוורד, ״הנסיך השחור״, ונכדו של אדוורד 111 (ע' ערכיהם). בן 
10 ירש את סבו׳ אך למעשה שלט דודו, ג׳ון מגונט (ע״ע [כרך 
מילואים]), ב 1381 סייע ר' בן ה 14 לשכך את מרד האיכרים, 
תור גילוי עוז ותושיה, בהתייצבו בראשם ובהכריזו שהוא יהיה 
למנהיגם אחרי רצח ווט טילר (ע״ע). מאז ביקש להשתחרר מאפוט־ 
רופסות דודיו והיועצים שמינה לו הפרלמנט מהאצולה הרמה, ובהש¬ 
פעת חבורה של דורשי־טובת־עצמם, שהתלקטה סביבו — הדיחם 
( 1384 ). ב 1386 יצא ג׳ון מגונט, שהיחה לו השפעה ממתנת, לקס¬ 
טיליה. פרץ משבר גלוי בין האצולה הרמה ששלטה בפרלמנט ובין ר/ 
ובמאבק מזוין ניצחה האצולה ( 1387 ). ידידי ר׳ נאשמו בבגידה וכמה 
מהם הוצאו-להורג. ב 1389 נמנע משבר חדש עם שובו של ג׳וך מגונט. 

7 שנים שלט ר׳ כחוק, מבלי להתנגש בפרלמנט ובאצולה הרמה, 
ערך מסע מוצלח לאירלנד ועשת שלום עם צרפת (ע״ע מלחמת 
מאח־השנים, עכד 713 ). עם זאת קיבץ סביבו תומכים חדשים, וב 1397 
נקם במתנגדיו הראשיים את השפלתו — בהוצאדדלהורג, במאסר 
ובהגליה. כשמת ג׳ון מגונט, בראשית 1399 , החרים ר׳ את אחוזת בנו, 
הנרי בולינברוק, שאותו הגלה ב 1397 . הנרי חזר מגלותו, ובמהרה 
הצטרפו רבים למחנהו ומעטים בלבד תמכו בר׳. בספטמבר נתפס 
ר׳ ואולץ להתפטר. הנרי הומלך (ע״ע הנרי ז\ 1 ), וכעבור 4 חדשים 



83 


ריצ׳רד — ריצ׳רד סקדרנוול 


84 



דיצ׳רר 11 כורע, ומאחוריו נראים פטרוניו, 3 קרואים (סיסיו — יוחנן 
המטביל), הלוה הימני ס״רדהלוח של וילטו;" (ז 1 שץ]י[ 1 ( 1 תנ> 7 111 \\). 
טוף המאה ה 14 (הגלרירו הלאומית, לו;ר.י;) 


מת ר׳ בכלא. ר , נחשב למייצג התפיסה של זכות המלך לשלוט לפי 
מיטב שיפוטו, מעבר לכללי חוק ומסורת. 

. 0 — ׳( 801113 נ 1 [> . 1 .8.13 ז ; 1968 , 77 .? 7 / 0 €01171 ?; 77 נ '*י£ו 111 ; 1 \. . 0 
. 19/1 , 11 . 17 /ס ו £7 ;?א ?; 77 , (.צ 1 * ש ) נזסזז^ג! 


3 ) ר׳ 111 ( 1452 — 1485 ; מלך מ 1483 ) היה בנו הצעיר של 
דוכס יורק. בעלות אחיו, אדוורד ^ 1 (ע״ע), למלוכה, היה ר׳ לדוכס 
גלוסטר. סייע לאחיו ב״מלחמות השושנים" (ע״ע ממלכה מאחדת, 
עמ׳ 879 ) והצטיין כמשנה־למלך בצפון. על ערש־דוזי מינהו אדוורד 

1¥ לעוצר לבנו הקטין, אדוורד 
¥ ( 1483 ). תוך חדשיים אסר 
והרג את בני משפחת גיסתו, 

אלמנת אדוורד 1¥ , הפיץ שמו¬ 
עה שנישואי אחיו לא היו כש¬ 
רים ולפיכך פסולים ילדיו למ¬ 
לוך, והוא עצמו הוכתר למלך. 

הילדים נעלמו במצודת לונדון 
(ז 0 ^ס 7 ), ופשטה שמועה שר , 

פקד לרצחם. הדבר גרם התקו¬ 
ממות, אך זו דוכאה. ר׳ ביקש 
לזכות בתמיכה ע״י הקפדה על 
סדרי השלטון יהמשפט, עידוד 
המסחר ותמיכה בכבסיה ובמום־ 

י ״, יו ";םין>א" די 5 א , ס , דות ליסוד. סות בודד,חוקי ה- 
לריוקנים, לתרח) יחיד נחשב למעין עונש־מש־ 


8 


11 וי \ 


.4 


מיים, המוכיח את אשמתו ביחס לבני-אחיו. ב 1485 התלכדו פלגי 
האופוזיציה שבקרב האצולה; הנכבדים ( 26111:17 ) הצטרפו אליהם, 
ובהנהגת הנרי טיודור (ע״ע הנרי ¥11 ), שחזר מגלותו בצרפת, 
התקוממו נגדו. בקרב בוזוורת ( 111 ז 0 עע 808 ) נטשוהו רבים מתומכיו, 
אך הוא סירב לברוח, נלחם בגבורה ונהרג, בימי הטיודורים תואר ר׳ 
כמפלצת (גם במחזהו של שייקספיר, ״ר׳ 111 ״). -- ב 1674 נתגלו 
במצודת לונדון שלדי ילדים — כנראה אדוורד ¥ ואחיו — אך חידת 
מותם לא נפתרה, ואין זה ודאי שר׳ הוא שציווה להמיתם. 

. 1955 ,/>־״;/ 7 ?;/׳. . 77 , 1 !ב 4 מ ש .> 1 . 1 \ .? 

אר. גר. 


ריצ׳רד — ץ ־ 8111 10 > 01 ־ 810831 (שמו המקורי: 1110831x1 
1/1110 ־ 0201 נ 1 \;) — ( 1287 — 1345 ), איש־כנסיה, מדינאי, אספך 
ספרים וסופר אנגלי. למד באוכספורד. נכנם לשירותו של אדוורד 
מווינזור (אח״ב אדוורד 111 [ע״ע]), וכנראה היה מחנכו. נתלווה 
אל אדוורד ואמו בצרפת ( 1326 ) ואחרי המלכת ד״נסיד עלה בשלבי 
השלטון. היה שומר החותם ( 1329/33 ) ושוגר פעמיים לחצר האפי¬ 
פיור באוויניון, מקום שם פגש את פטררקה. ב 1333 מונה הגמון 
דרם (ומ 83 ז 11 ט), וב 1334 — שר־אוצר; אח״כ היה בשיא בית- 
הקיורדים, 

ד היה פטרונם של מלומדים. בחיבורו הנודע ת 811081810 נ 1 
("חובב ספרים"), שסיים אותו קרוב למותו, סיכם את חוויותיו 
כאספן, הסביר למה יש לאהוב ספרים, כיצד לטפל בהם ובאיזו 
מידה להעמידם לרשות אחרים. החיבור בכתב בפרוזה ריתמית 
מעולה, נשתמר בכ״י רבים, והודפס מ 1473 במהדורות רבות ובתר¬ 
גומים שונים. ספרייתו רבת־הערך של ר׳ נמכרה אחרי מותו, בשל 
חובותיו, ונתפזרה. 


ר י צ / רד מקורגוול — 311 ^ 0 ־ 001 £כ> 8.108318 — ( 1209 — 1272 ), 
רוזן קורנויל ומלך גרמניה ("מלך הרומאים"), בנו השני 
של ג׳ון ״ללא ארץ״ (ע״ע), מלך אנגליה. ב 1225 עמד בראש צבא 
אנגליה שניסה לכבוש את חבל פואטו בצרפת. אחיו, הנרי 111 (ע״ע), 
מסר לידיו ב 1227 את רוזנות ק 1 ר:ו 1 ל. אף כי התנגד למדיניות 
המלכות ותמך בלבו בברונים האנגלים, נשאר באמן לאחיו וליווה 
אותו ברוב מלחמותיו; בכמה מהן, כמו במלחמת פואטו ב 1242 , אף 
הצילו משבי בזכות קור־רוחו. ב 1240 ערך ר׳מסע־צלב לא״י וזקף שם 
לזכותו השגים נכבדים. הוא כרת ברית־שלום עם שליטי מצרים 
ודמשק; זו אישרה סיפוח השטחים בצפון, בגליל ובשפלת־החוף, 
שהועברו לפני-כן לידי הצלבנים בידי שליט דמשק. הוא גם ביצר 



1 !* 1 *-?י - תגץ 

י. ־*.־ו״י 1 וזןןר: !״ 141 * *,מיז 1 ת 1 ה> 41 ?ך ?וחץ ז־ז*> 

.■ 41.7 . י• יי-., מגז וי ־ 4 ? ׳ 11 

11111 ־ 1 ) ־•^ ו*ז: י 4 ׳. ד זי 11 *ו*ן*וי^ 

.ייוי 9 ו*^ 5 ||^!. 9 י ו*מ^־ 8 (:: 5 מ 1 |^ 


ריצ׳רר 0 <ןוינ:־ול משחרר שגויים צרסתים סירי הסרצעים, 1341 . 
(איור מתיך שפרו של סתיו 3 רי 0 ) 













85 


יצ׳רד מקודנוול — ריצ׳רדסון, סמיואל 


86 


את אשקלון, מפעל שביסס את שלטון הצלבנים בדרום (שרידיו נראים 
גם היום). אחרי שובו לאנגליה חיזק את קשריו עם אחיו׳ וב 1245 
נשא לאשה את סאנשיה ( 53001113 ) מפרובנס, אחות המלכה. פעי¬ 
לותו בחצר הביאה לו טובות־הנאה מרובות ור׳ היה בין הנסיכים 
העשירים ביותר בדורו. ב 1252 הציע לו אינוצנטיוס 1¥ (ע״ע) את 
■ כתר סיציליה, שהיתה מעוזם של ההוהנשטאופים (ע״ע). ר׳ סירב 
לקבל את הצעת האפיפיור, אך שוכנע ב 1256 להציג מועמדותו 
לכתר הקיסרות הרומית הקדושה והשיג את רוב קולות האלקטורים. 

ב 1257 הוכתר באכן בתואר "מלך הרומאים", ובתשלומים כבדים 
השיג הכרה בעמק הריינוס. בתקופת שהייתו באנגליה בשנים 1259 — 

י. 1260 סייע להנרי לבטל את "תקנות אוכספורד" (ע״ע ממלכה 
מאחדת, עמ׳ 877 ), שנכפו עליו ב 1258 . משנוכח לדעת בביקוריו 
הנוספים בגרמניה ( 1260 — 1263 ) שלא יצליח להשיג את הכתר 
הקיסרי, שב לאנגליה כדי להשתתף במאבק בין הנרי 111 לברונים. 
נשבה בקרב לואים ( 65 ^ £6 ) ב 1264 , אך בתמיכת בנו הנרי הצליח 
להשיג את הסכם־הפשרה של קנילולרת ( 111 ־ 01 ^ £6011 ). רצח בנו 
הנרי באיטליה היה מכה קשה לח, והוא מת שבע צער ואכזבות. 

י■ פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, ב׳ (מפתח, בערכו), תשכ״ג; 

. 1947 [ס .£ת ¥011 -ךת 111101 ;>ם .זא 

אר. גר, 

ריצ׳דח, דיקי־נסרן וודרף — 015 ־ £161131 0££ ־ 111 סס¥\ 011 * 1 11 >[נ 11 ס 
— ( 1895 — 1973 ), רופא ופיסיולוג אמריקני. למד שפות 
באוניברסיטת ייל, התגייס לצבא אה״ב ובתום מלה״ע 1 למד רפואה 
ופיסיולוגיה באוניברסיטת קולמביה. השתלם באנגליה, ועם שובו 
לניו יורק החל במחקריו על הפיסיולוגיה של הלב והריאות. עמיתו 
בראשית דרכו במחקר היה קורנן (ע״ע). במהלך מלה״ע 11 היו 
השניים עדים למקרים רבים של הלם בשל חבלות בבית־החזה, 
ובעקבות זאת החלו לחקור את מחלות הלב והריאה. ח, קורבן 
וו. פורסמו (ע״ע) זכו בפרס־נובל לרפואה ב 1956 , בזכות תגליותיהם 
בתחום צנתור־הלב והשינויים החולניים במערכת־הדם, שיטת הצנתור 
הוצעה ע״י פורסמו, ור , וקורבן שכללו את שיטתו והצביעו על 
יישומים נוספים (גילוי ואיתור פגמים־מלידה בלב, איתור חסימות 
במערכת העורקים הכליליים ובסעיפיה□, ועוד). בכך הונח היסוד 
הקליני לשימוש הנפוץ בשיטת הצנתור ככלי-עזר אבחנתי. 

ריצ׳רדז, תיאודור ויליט — 115 ־ 1131 ־ 11 >! ¥ 1111301 \ 6 ז 10 ) £1160 - 

( 1868 — 1928 ), כימאי אמריקני, חתן פרס נובל לכימיה 
לשנת 1914 . ר' למד באה״ב ובגרמניה, והיה פרופסור לכימיה 
פיסיקלית באוניברסיטת הרוורד מ 1895 עד מותו. עסק בעיקר 
בקביעה מדויקת של המשקלים האטומיים של יסודות, שעד אז לא 
היו ידועים בדייקנות מספקת. ר׳ ועוזריו קבעו את המשקלים האטו¬ 
מיים של 25 יסודות ובעבודתם פיתחו ושיפרו שיטות נסיוניות 
חדשות ומדויקות. 30 משקלים אטומיים נוספים נקבעו ע״י שני 
תלמידיו: בקסטר והוניגשמידט. כ״כ עסק בתרמוכימיה ובאלקטרד 
כימיה. 

ו־יצ׳רךסץ. סר אואן דלנז — - 11 ' £101131 1113115 ¥\ 160 * 01 ־ 811 
500 — ( 1879 — 1959 ), פיסיקאי אנגלי׳ חקר בעיקר פליטת 
אלקטרונים ממתכות לוהטות. ב 1904 קיבל בעת־ובעונה אחת תואר 
מוסמך מאוניברסיטת קימבריג׳ ותואר דוקטור מאוניברסיטת לונדון. 
בשנים 1906 — 1914 הורה פיסיקה בפרינסטון, ושם הוכיח שאלק- 
טרונים נפלטים מעל פני מתכת מחוממת ולא מהאוויר שסביבה. "חוק 
ר"׳ קובע את הקשרים שבין הטמפרטורה של המתכת לבין מספר 
האלקטרונים הנפלטים והתפלגות מהירויותיהם. לחוק חשיבות בהבנת 
הפעולה ובתכנון שפופרות־ריק בנורות התפרקות (נאון ופלואורס־ 


צנטיות) ובאלקטרוניקה, במיוחד ברדיו ובטלוויזיה של טרם־הטרב־ 
זיסטדר. ר׳ עצמו קרא לתחום שפיתח "תרמיוניקה" ( 111100105 ־ £61 )) . 
פרסומו החשוב הראשון, על היינון שגורמת פלטינה לוהטת בגזים 
שונים, י״ל ב 1906 . ב 1914 פרסם 0£ ץז 1160 ' 1 00 ־ £16011 1110 
! ¥1306 (״תורת האלקטרון של החומר"), וב 1916 — £01158100 £116 
8011165 £301 £001 ץ 1011 ־ £16011 0£ ("פליטת חשמל מגופים חמים"). 
ששימשו ספרי-עזר חשובים. 

ב 1914 חזר ר׳ לאוניברסיטת לונדון, ובה כיהן כמנהל המחקר 
הפיסיקלי ב״קינגז קולג״׳ מ 1924 ועד פרישתו ב 1944 . ב 1928 הוענק 
לו פרם־נובל בפיסיקה על מחקריו בקרינת חום, בפוטואלקסריות 
ובספקטרוסקופיה של גלים קצרים־ביותר, וב 1939 הוכתר בתואר 
האבירות. 

ריצ׳רדסון, דורותי מילר — 11800 ־ £101131 £1166 \ ץ 11 :| 0 ז 00 — 

( 1873 — 1957 ), סופרת אנגליה. עבדה כמורה, פקידה, 

עתונאית ומתרגמת. ר׳ היא חלוצת שיטת התיאור שכונתה "זרם 
התודעה״ ( 0655 0501005 00 0£ ! 511630 ) ברומן. ספרה הראשון 80101611 
£00£5 (״גגות חדים״), 1915 , נכתב בשיטה זו ובכך פילם את הדרך 
לסופרים יותר ידועים כג׳ימז ג׳וים, ורג׳יניה וחלף וקתרין מבספילד 
(ע׳ ערכיהם; וע״ע אנגלית, ספרות [כרך מילואים], עבד 271/2 ) 
שהשתמשו בטכניקה זו ופיתחו אותה. 

״גגות חדים״ היה הראשון בסדרה בת 13 יצירות המצטרפות 
לרומן ארוך מגמ!"*!!? ("עליה לרגל"), שראה אור בתקופה 
1915 — 1967 (הספר האחרון בסדרה נתפרסם אחרי מות ר׳). הנושא 
המרכזי הוא חיפושיו של האדם המודרני הנבוך אחרי מציאות 
בלתי-מעורערת, אליה הוא מגיע בזכות הסתכלות עצמאית המשוחררת 
מתכתיבי המסורת והמוסכמות. טשטוש קווי-האופי הברורים בתיאור 
הדמויות וויתור על עלילה עקבית המסלפת, לדעת ר/ את המהות 
האמיתית של החוויות, הם מעקרונות הכתיבה של ר/ סגנון כתיבה 
זה והדגשת השחרור מתכתיבי המסורת הזכירו את ציורי האימ¬ 
פרסיוניסטים, ואכן ספרה כונה. הרומן האימפרסיוניסטי הראשון. 
ר׳ תיארה את המציאות החיצונית וכן את האדם עצמו לא כישות 
בלתי־משתנית אלא כזרימה מתמדת, בה הזמן אינו נחלק לעבר. 
הווה ועתיד, אלא כל הזמנים קיימים בבודאחת בתודעת האדם 

הסדרה "עליה לרגל" חלוצית גם בכך שהגיבורה המספרת 
מבטאת לראשונה בתולדות הרומן האנגלי את עולמה של האשה 
המודרנית. 

./ ; 1960 . 0 י ש^ 81 .א . 0 ; 1931 ,.? 1 ./׳ג .ס .*<־*.■>? . 0 .ץ 

. 1973 , £01 -וס¥ עש 111 י 0 ז'ןמ^ 7 ) 77/6 ;.?/ . 0 

ריצ׳׳רדסון, סמיואל— 83100£1810113111800 — ( 1689 — 1761 ), 
סופר אנגלי. בן לנגר-אומן בדרבישיר. בגיל 17 החל לעבוד 
כשוליה של מדפים לונדוני. כשסיים את התמחותו הקים בית־דפוס 
עצמאי, ששגשג עד־מהרה וזכה להכרה רבה. 

ר׳ הגיע לספרות במקרה. ב 1740 החל בהכנת קובץ מכתבים- 
לדוגמה. מכתב אחד׳ מנערה־משרתת אל הוריה בכפר, שמספר על 
נסיונותיו החוזרים של בן הגבירה לבצל את תומת המשרתת, כבש 
את דמיונו של ר׳. תוך חדשיים הרחיב את סיפור־המעשה לכדי רומן 
באורך מלא — 1 ) 116 ־ 31 ^ £6 ¥01:06 זס ; 301613 ? ("פמלה; או: הצניעות 
ושכרה״), 1740 . זהו סיפור "סינדרלה" על פמלה היפה, האדוקה 
והשומרתימוסר ללא פשרות. אדונה ההולל נכנע לבסוף לסגולותיה 
ומציע לשאתה לאשה על אף מעמדה הנחות. היסודות הרומנטיים 
הבולטים בספר משולבים ביסודות ראליסטיים מובהקים המשקפים 
את הרקע ההברתי של התקופה, על ההשקפות והערכים של המעמד 
הבינוני החדש. הספר זכה להצלחה מסדררת ור׳ כתב המשך למעשה: 
0001111:100 11 ^:ז x31 £ ־! 110 10 301013 ? (״פמלה בגדולתה״), 1741 , 
שנפל בהרבה מקודמו. 


87 


ריצ׳רדסון, סמיואל — ריק 


88 



,חתונה פסלה״. איור של ב/ הייסור ( 1744 ) 5 סםרו של פ. ריצ'רדם\ן 
(נלרייח טיט, לוגרון) 


הרומן השני של ר/ §מט ¥0 3 0£ ץז 0 ;) 15 !ל 1110 זס ; 013:1553 
׳ל(> 3 ^נ (״קלאריסה! או סיפורה של עלמה צעירה״), 1 — 1 ד\, 1748 , 
חוזר אמנם על הנושאים שב״פמלה", אלא שמורכבותו ועצמתו 
גדולות הרבה־יותר. דמויות הגיבורים, קלאריסד, ולוולם ( 0 :> 013 ׳\ 00 ), 
חן מן המרשימות בספרות האנגלית. הרומן השלישי והאחרון של 
ר/ 03041500 105 ־ 01131 ־ 311 0£ 14151017 ^ב X1 ("סיפורו של סר 
צ׳ארלז גרנדיסוך), 1754 , — שגם הוא, כקודמיו, נכתב בחילופי־ 
מכתבים — היה כמעט מושלם מבחינה טכנית, אך הוא הפחות מעניין. 
המטרה המוסרית הדידקטית מפורשת מדי׳ והוא נעדר מורכבות — 
פרי־הדמיון — המציינת יצירות גדולות. 

בשנותיו האחרונות עסק ר׳ בהכנת - 8011 1110 £״ . 1100 :) 00110 . 4 " 

10 0001:310001 0£100110115 > 1 1 ) 30 03011005 , 15, ?43X1015 ח 111110 

י״ 0:3041500 .! 51:01 ׳ * 3 > ׳ 013:1553 ׳ ,׳ 301013 ?׳ ("אוסף של תחושות, 
אמרות׳ אזהרות והרהורים הכלולים ב׳פמלה/ ,קלאריסה׳ ו,סר צ׳ארלז 
גרנדיסוך"). האוסף מעיד על החשיבות היתרה שייחם ר׳ לצד הדי¬ 
דקטי ביצירתו. הוא אף התמיד בהתכתבות עם ידידיו, ובהם חוג 
נשים מעריצות, שהתייחסו אליו כאל אחד מגיבורי הרומנים שלו. 

לקוראים בני זמנו קסמה במיוחד כתיבתו הפאתטית. פולחך הסנ־ 
טימנטליזם במאה ה 18 באנגליה, הקשור במיוחד בשמו של לורנס 
סטרן (ע״ע), מתחיל ביצירתו של ר׳. אולם כיום מציינים את גדולתו 
האמנותית דווקא מכוח הראליזם הפסיכולוגי שברומנים שלו. בתקופה 
שבה שורטטו הדמויות בקווים כלליים, טיפוסיים לאופי האנושי, 
בולטות הדמויות ברומנים של ר׳ כבני־אדם כפי שהם׳ על תכונותיהם 
המיוחדות. בכך סלל ר׳ דרכים חדשות בספרות האנגלית׳ ובמיוחד 
ברומן הפסיכולוגי. 

5. 7?., ?71711(1■ <2x11 ,ג[ 110 ב 10£ \ .( 1 ; 1969 , 1928 , 105 ^ 0 ( 1 ,/י\ .ע 

, 160 ) 001 . 14 ; 1950 ,■ 717110 ? ׳.? 5.7 , 5016 . 1 \ .ז&ו ; 1936 , 11:1 * 01 א 

, 1111 ) 00 א ־);( 0070 ־ 7 (£ .? 7 . 5 , 661165 ^- £1016638 . 14 ; 1963 , ! 7 ) €1107071 1 '.? 
11 )/ 01 א 16 ( 1 / 0 ץ 81113 0 ; 0111071 ? 010701 א 4 ׳ ,ץ 1 ) 00 ס . 14 ; 1973 

. 1974 ,.? 7 . 5 {ס 
ו. ב. 

ריק(לאט׳ 1 מב 30111 ז 5 ), מושג בפיסיקה המציין מרחב {*יק מחומר. ר׳ 
מוחלט אינו קיים, אך מקובל להתייחס אל מרחב המכיל גז בלחץ 
הנמוך במידה ניכרת מלחץ אטמוספירי (ע״ע גז, עט׳ 541 ), כאל ר , . 
בטבע מצויה דרגת הר׳ הנמוכה־ביותר במרחב הבין־גאלאהטי — 
23 ־ 10 2.3 x מ״מ כספית (ע״ע ערפלית, עם׳ 244 ) — ובניסדיי מעבדה 
בכלי סגור הושגה דרגת ר׳ של 13 ־ 10 מ״מ כספית. ר׳ מוחלט אינו 
ניתן להשגה אף בתנאי מעבדה׳ הואיל ולכל חומר, שממנו עשוי 







טשאבת רוטור 


הכלי שיוצרים בו את הר/ יש לחץ אדים (ע״ע) מסוים. ר , אינן מוליך 
חום או קול, אך חדיר לקרינה אלקטרומגנטית ולשדות אחרים (תדר 
מתו של לחץ־הקרינה, יחסית ללחץ הקינטי, מזערית ביותר, ואין 
זה מקובל להכלילו בחישוב דרגת הר׳). 

יצירת ר׳ ומדידתו. ד עד 3 ־ 10 מ״מ כספית נוצר באמ¬ 
צעים מכאניים ע״י מ ש א ב ת ־ ר 1 ט 1 ר. דיסקית הרוטור סובבת 
סביב ציר לא־סימטרי, כך שמסלולד. משיק בנקודה לדפנות גליל שבו 
היא כלואה. לפיכך, בכל 
מחזור־סיבוב נדחף הגז 
הכלוא אל עבר פתח- 
יציאה, בעוד כמותיגז 
נוספת נסחפת מן המיכל 
המרוקן. לקבלת דרגת ר׳ 
גבוהה משתמשים במ¬ 
ערכת של שתי משאבות. 
הראשונה — בד״ב מש¬ 
אבת רוטור — יוצרת ל¬ 
חץ נמוך התחלי, והשניה 
ממשיכה ומקטינה את ה¬ 
לחץ. לצורך זה משמשות 
משאבות הפועלות ע״פ 
עקרונות שונים:המש¬ 
אבה המולקולרית 
מבוססת על עקרון הזרי¬ 
מה המולקולרית בלחץ 
נמוך. דיסק י ת הסובבת 
במהירות מעניקה תנע 
לפרודות הגז ומסיעה אד 
תן אל עבר משאבת הרו¬ 
טור. במשאבת די- 
פוסיה כספית או שמן 
מחוממים במיכל ויוצרים 
סילוני. אדים הסוחפים 
עמם את פרודות הגז מן 
המערכת, ואלה נשאבים 
ע״י משאבת הרוטור. ב־ 
הגיע האדים לאיזור הקר 
הם מתעבים ויורדים ש¬ 
נית אל המיכל. משאבה 
זאת מתחילה לפעול ב¬ 
1 ־ 10 מ״מ כספית, וניתן 
להגיע באמצעותה עד 
לדרגת ר' של ״־ 10 מ״מ 
כספית? מ ש א ב ת ־ ה ר¬ 
ק י ק ה (^ 01:1:0:10 ^ 5 ) מ¬ 
בוססת על פליטת אטו¬ 
מים מק תודה מתכתית 
(בד״ב טיטן) ע״י הפצצה 
ביונים מהירים. גזים פעי¬ 
לים נשאבים ע״י קשירה 
כימית עם אטומי הטיטן, 
גזים אצילים ע״י יוני* 
זציה והאצה לקתודה, 
ואחרים — ע״י פעפוע 
אל הקתודה. למשאבה 
זאת נחוץ לחץ התחלי 


משאבה מו 5 קוי:ריח 


משאבת דיפוסיר. 







89 


90 


ריק ־ 

של 2 ־ 10 ^ 2 מ״מ כספית׳ והיא עשויה להגיע עד ו 1 ־ 10 מ״מ כספית; 
פעולתה מהירה במיוחד. קיימות שיטות להקטנה נוספת של הלחץ: 
ע״י שימוש בגז בלען (זסמס^) הסופח אליו את יוני הגז ושוקע 
עמם אל המשאבה (ע״ע שפופרת אלקטרונית); ע״י משאבות 
קריוגניות (ע״ע קריוגגיה)׳ השואבות את הגז ע״י עיבוי 
על דפנות קרים. בשיטות אלו ניתן להגיע עד לדרגת ר׳ של 12 ־ 10 
מ״מ כספית. 

דרגת ר׳ מעל 1 מ״מ כספית נמדדת בברומטר (ע״ע); לחצים 
קטנים יותר נמדדים בצורה עקיפה ע״י בדיקת תכונות הגז התלויות 
בצפיפותו. מ נ ומט ר מקלאוד ( 1 >ס^ 101 \) פועל ע״פ חוק בויל 
(ע״ע גז, עמ׳ 542 ) ומיועד לקביעת לחצים בתחום של 0 ־ 10 — 10 מ״מ 
כספית. קיימים שני טיפוסים של מנומטרים המודדים לחצים ע״פ 
קצב איבוד החום מנימה מוסקת הנמצאת בר/ מ נ ומט ר פ י רני 
( 01 * 11 ?) עשוי נימת־להט שקצה האחד מחובר לגשר ויטסטון (מיתוג 
חשמלי המתוכנן למדידת התנגדויות חשמליות). התנגדות הנימה 
תלויה בטמפרטורה הנקבעת ע״פ קצב איבוד האנרגיה התרמית 
דרך הגז. גורם זה נקבע ע״י הלחץ והמוליכות התרמית שהם 
אפייניים לגז. הדגם השני עשוי צמד חרמני, כך שהצומת החם 
מחובר לנימת־הלהט• תחום־המדידה של מנומטרים אלה הוא 4 ־ 10 — 
100 מ״מ כספית. מידת היוניזציה של גז ע״י קרן אלקטרונים תלויה 
במהלך החפשי הממוצע, ולפיכך — גם בלחץ. עובדה זאת מנוצלת 
ב מנומס ר פגינג ( 8 ת 1 תת 0 ?), העשוי שתי קתודות ובמרכזן 
אנודה. המערכת נתונה לשדה מגנטי חיצוני׳ המאריך את מהלך 
האלקטרונים ולפיכך מגדיל את מידת היוניזציה. הלחץ נקבע ע״פ 
ערכי הזרם הישר הנוצר במעגל האנודי. מנומטר זה מודד לחצים 
הנמוכים מ 7 ־ 10 מ״מ כספית. 

ר׳ הוא תנאי חשוב לקיומן של תופעות פיסיקליות שונות, 
ונמצאו לו שימושים טכנולוגיים רבים. בר׳ גבוה יהיה מספר הפרו¬ 
דות ליחידת-נפח קסדביותר, ולפיכך יגדל המהלך הדופשי הממוצע 
(ע״ע גז׳ עם , 548 ). הדבר מאפשר הולכה ע״י התפרקויות חשמליות 
בשפופרת-ר/ וכך, למשל, התגלו קרני x (ע״ע), קרני קתודה והאלק¬ 
טרון החפשי (ע״ע, עמ׳ 804/5 ). האצת חלקיקים (ע״ע מאיצי חלקי¬ 
קים) נעשית בר׳ כדי למנוע איבוד אנרגיה ופיזור ע״י התנגשויות; 
שימוש לבד נמצא במיקרוסקופ האלקטרוני (ע״ע, עמ ׳ 389 ) ובספק־ 
טרומטר־מסות (ע״ע). העובדה שר׳ חדיר לקרינה מנוצלת לחקר 
מהותם של שדות שונים והאינטראקציה ביניהם (תופעות כגון 
יצירת זוגות וכלייתם (ע״ע אלקטרון, עמ׳ 809 ]). 

השימוש בר׳ נפוץ בטכנולוגיה כתנאי לקיומם של תהליכי- 
ייצור, וגם כחלק של מוצר מדגמר. לראשונה נוצל ר׳ בנורות־חשמל 
;ע״ע נורה) — כדי למנוע איבוד חום לסביבה וחמצון של נימת- 
הלהט. שימוש דומה קיים בתרמוס ובמכלים לשימור גזים נוזליים, 
העשויים דפנות כפולות וביניהן ר׳. גם תהליכים מטאלורגיים (ע״ע 
מתכות׳ עבוד) רבים נעשים בר׳ — בעיקר ליצירת ראקציות בימיות 
שאינן אפשריות במצב של שיווי־משקל אטמוספירי (כגת שהרדר 
גזים מתוך מתכות מעובדות), או למניעת ראקציות כימיות המת¬ 
רחשות באטמוספירה (כגון זיהום אטמוספירי ותגובה של יסודות 
פעילים לגבי מרכיבים מסוימים של האטמוספירה), כך׳ למשל, 
נעשה בר׳ היתוך של פלדות באיכות גבוהה׳ כדי למנוע חמצון 
אטמוספירי, וזאת תוך הוצאת החמצן ע״י ראקציה עם פחמן וסילוק 
גזים מומסים אחרים, כגון מימן וחנקן. התהליך גורם לשיפור 
תכונות מכאניות של החומר. מתכות פעילות כטיטן, זירקון והפניום 
מותכות בר/ כדי למנוע תגובה וזיהום ע״י חמצן וחנקן. היתוך 
בר׳ משמש גם לבדיקת תכולת גזים — כחמצן, מימן וחנקן — 
במתכות מסוימות, ע״י אנליזה של הגזים הנפלטים (ע״ע כימיה, עמ׳ 
776 ). תהליכים כיציקה, סנטור (עיצוב מתכות בלחץ גבוה) וזיקוק 
נעשים אף הם בר/ על תהליכי-ריתוך בר/ ע״ע רתוך. 


ריקה 

בתהליכי ציפוי־דק מאדים את ה־ 
הומר המצפה ע״י קביעתו בר׳ הנ¬ 
מוך מלחץ־האדים שלו. האדים מ¬ 
עובים על החומר המצופה, וכד ניתן 
ליצור שכבות בעובי מסדר-גודל של 
5 ־ 10 0 ״מ. התהליך מקובל בציפוי 
עדשות בשכבה דקה(לקבלת תמונה 
בהירה-יותר), בייצור מעגלים מוד¬ 
פסים (ע״ע אלקטרוניקה) ובציפוי 
מתכות והמרים פלסטיים. 

ר׳ גבוה הוא תנאי חשוב ל¬ 
פעולתן של שפופרות אלקטרוניות 
(ע״ע) ופוטואלקטריות (ע״ע פוטואלקטריות). שפופרות אלו מרו¬ 
קנות מאוויר, כדי לאפשר זרימת חלקיקים ללא איבוד אנרגיה וללא 
פיזור כתוצאה מהתנגשויות בפרודוודהאוויר. ר׳ תופס גם מקום 
בתהליך ההקפאה היבשה (ע״ע קר ומכונות קרור), שלה שימושים 
רבים בתעשיית המזון׳ בביולוגיה וברפואה. 

כלים ותהליכים מכניים רבים, כגון מנופים, משאבות, כלים 
פנומטיים, מעצורי-רכב, שואבי-אבק, הצמדת אבזרים למשטח חלק 
וכיו״ב, פועלים כולם ע״פ עקרון של יצירת ר׳ גבוה, המפר את 
שיווי־המשקל האטמוספירי. 

היסטוריה ופילוסופיה של הר׳, ע״ע אויר, עמ׳ 
820/1 ; אין; דמוקריטום; הרון; חלל, עכר 503/8 ; טוריצ׳לי; 
לוקיפום. 

. 1 \ . 0 ך 62 19 176 1 {) 760/1711 .׳׳ 1 ( 0 : 8. 01151110311, 801x711211011 

,. 31 £1 ז 1£ * 1 ת 53 ,/ . 0 ; 1965 , 71£ ו 1£171££7 ז£ $£167106 . 7 ז נ 2 !ן\׳ סגיו 

1 /^ 811 .זש^ס? .<£ . 8 ; 1966 , 11211071 { $177 72£6 )$ 2711 ? £0/1710108 ' 1 ' .¥ 

— ת 50 נ 1101 .? .[ — 3 171£ £47*1(7771601, 1966 ; ?. 81 x 111 ק 771 * 87 . 7 ז 

. 1968 ,. 7 י 1 /^ 1)1x73/11 /ה : 1 ) 83 1021 :^ 8/1 7/16 ,מש 15 שת־ 801 .ע .£ 

ו. גם, 

לילן ה ( 0113 ( 111 , איט׳ פיומה [ס!"!"?]), עיר-נמל בקרואטיה (ע״ע), 
צפון־מערב יוגוסלוויה. 161,000 תוש׳ ( 1971 ). ר׳ שוכנת 
לחוף מפרץ קווארנר שבים האדריתי, כ 60 ק״מ מדרום־מזרח 
לטריסטה. העיר בנויה במישור־חוף צר שמעליו מתנשאות שלוחות 
הרי האלפים היוליים. נמל ר׳ משרת את סחר-החוץ של יוגוסלוויה׳ 
ובאמצעות כבישים ומס״ב — גם את זה של אוסטריה והונגריה. 
ליד הנמל נמצא בסים הצי היזגוסלווי. התעשיה בר׳ כוללת מספנות, 
בתי־זיקוק לנפט, ייצור קטרים ונייר. באוניברסיטת ר׳ — 4,220 
תלמידים ( 1976/7 ). בעיר מוזיאונים לספנות ולטבע. בין האתרים 
ההיסטוריים בד — קשת ושרידי חומה מהמאה ה 4 ׳ מבנים וכנסיות 
מהמאות ה 14 —ה 18 . 

היסטוריה. ר׳ היתח מקום יישוב אילירי שנכבש ע״י הרומאים 
בימי אוגוסטוס. כערי־חוף רבות בחבל דלמטיה (ע״ע) ידעה ר׳ 
שליטים רבים ביה״ב: קיסרי ביזנטיון, העיר ונציה, שליטים מקר 
מיים, קרואטים והונגרים; עד שנמסרה לרשות בית הבסבורג בסוף 
המאה ה 15 כדי למנוע את נפילתה בידי התורכים. ב 1719 הוכרזה 
נמל-חופשי, והתעוררה בהדרגה מתקופת־קפאון ממושכת. מריה תרזיה 
צירפה את ד כגוף אוטונומי לנחלות כתר הונגריה ( 1779 ), בתקופת 
המהפכה הצרפתית ובימי נפוליון הוצאה מידי ביודהבסבורג. לאחר 
קונגרס וינה ( 1815 ) הוחזרה לקיסרות. בעקבות דיכוי מרד ההונגרים 
( 1848/9 ) נמסרה ר׳ לרשות קרואטיה, אך ב 1870 הוחזרח לידי 
הונגריה. כפיצוי ניתן לקרואטים נמל סושאק בפרבר של ר/ ד היתה 
לנמל-יצוא לדגנים מהונגריה, והתפתחה במהירות, בקלטה אוכלוסיה 
אוסטרית־גרמנית, ובעיקר קרואטית, מלבד האיטלקים שהיוו את 
עילית העיר. 

ב 1905 פורסמה "החלטת ר׳"; מצע משותף של כל מפלגות 
האופוזיציה הקרואטיות והסרביות שדגלו בהרחבת סמכויות שלטוך 



סגיססר טיזצאזד 





91 


ריקה — ריקי, עמנואל חי רפאל 


92 


הבית בקרואטיה ובחשכת דלמטיה אליה. הצלחת מפלגות "החלטת 
ר׳״ (״הקואליציה הסרבו־קרואטית") בבחירות ( 1906 ) הגבירה את 
התסיסה הלאומית הקרואטית בר/ בתום מלה״ע 1 טענה איטליה 
(ע״ע, עמ׳ 753/4 ) לבעלות על ר׳ בגלל מיעוט איטלקי גדול וכפיצוי 
על שטחי דלמטיה שצורפו ליוגוסלוויה. בספטמבר 1919 כבשו כוחות 
בלתי־סדירים איטלקיים בפיקודו של המשורר ד׳אנונציו (ע״ע 
אנונציו, עמ׳ 354 ) את ד והחזיקו בה בשם העם האיטלקי. ח וזח 
רפלו (ע״ע) קבע שיש להקים בר׳ "מדינה חפשית" ולאחר היסוסים 
רבים גירשו צבא איטליה וציה את ד׳אנונציו מר/ חסידי האוטונומיה 
ניצחו בבחירות מקומיות, אך לאומנים איטלקיים ונאמני מוסוליני 
תפסו את השלטון (מארס 1922 ), ולאחר מו״מ ממושך הכירה יוגו־ 
סלוויה בסיפוח ר/ פרט לסושאק, לאיטליה ( 1924 ). כלכלת ר׳ קפאה 
על שמריה, וסושאק היה לנמל יוגוסלווי עיקרי. 

באפריל 1941 כבשו האיטלקים את חבל הארץ ההררית בערפה 
של ר׳, אך לא יכלו לבער משם את הפרטיזנים. ב 1943 השתלטו 
הגרמנים על ר/ והעיר שוחררה מידיהם ב 1945 . כ 25,000 איטלקים 
נטשו את ר׳ שאוחדה אח״כ עם סישאק ליחידה עירונית אחת. ר׳ 
הי תה למרכז תעשייתי ונבנו בה אוניברסיטה ואקדמיה ימית. 

ח. א. סרגי, מקורות הפשיזם האיטלקי, 1951 ; -מ 4 >־פ .ס 

,( 33£1 ,׳< 13 ) 10 ץז 10 ;!ו!ל) 1920 — 1919 ,) 111711 ! / 0 ■ £ 10107 <(! 1171810 * 1 

. 1971 

יהודים. ״משה יהודי מפיומה״ נזכר בתעודות מ 1524 . נשתמרו 
מצבה ם 1746 וס״ת ם 1789 . רישומי הקהילה וחברה קדישא הם 
מ 1824 . ם 1831 נמצאה קהילת ר׳ בפיקוח רבני ספליט (ע״ע). 
במחצית השניה של המאה ה 19 התיישבו בר׳ יהודים איטלקים, 
אוסטרים, הונגרים וקרואטים, והקימו "מניינים" נפרדים. ביכ״נ גדול 
נבנה ב 1902 . ב 1900 היו בקהילה כ 2,000 נפש ( 4% מכלל האוכ- 
לז־סיה), מאפריל 1941 שלטו האיטלקים בר׳. מאות יהודים מקרואטיה, 
שבה שלטו ה״אוסטאשים", מצאו מפלט בר/ ואח״כ בדרום איטליה, 
ביזמתו של קצין־המשטרה האיטלקי, ג/ פאלאטוצ׳י. הלה הזהירם 
מראש על השתלטות הגרמנים על ר׳ (ספטמבר 1943 ), וע״כ נעצר 
ונשלח לדכאו! שם מת. היו יהודים שנתפסו ונרצחו בידי הגרמנים 
וה״אוסטאשים", אך היו גם שנמלטו והצטרפו לפרטיזנים של טיטו. 
מרבית הניצולים עלו לא״י. 

י. לו. 

ריקוב, אלכסי איונוביץ׳ - 08 * 1 *? . 1 ! .^-(! 938 - 188 !), 

מדינאי רוסי. בן 18 הצטרף למפלגה הסוציאל־דמוקרטית 
ועד מהפכת אוקטובר 1917 עסק בפעילות מהפכנית, על אף מאסריו 
הרבים. 

בממשלתו הראשונה של לנין היה ר׳ קומיסר לענייני פנים, וכ״כ 
החזיק בתפקידים ממלכתיים בכירים נוספים. ב 1923 הצטרף לפוליט־ 
ביורו, ואחר מות לנין ( 1924 ) היה רה״מ ותמך בסטלין במאבקו נגד 
טרוצקי. ב 1928 הצטרף ל״אופוזיציה הימנית" שהתנגדה לסטלין. 
בהדרגה הודח מתפקידיו וב 1930 הודח מתפקידו כרה״מ. כמה שנים 
שימש במשרוודפחותות כשר התקשורת ( 1931 ), וב 1936 הודח מכל 
תפקידיו הממלכתיים, ושנה אח״כ סולק מהמפלגה. ב 1938 הואשם 
ונשפט עם בוכרין(ע״ע) ואחרים במשפט־ראווה ( 1938 ) ונדון למוות 
(ע״ע מועצות, ברית ה/ עמ' 744 ). 

^? 01 , צ׳ללז — 05 ^ 1110 105 ־ 0131 — ( 1866 — 1931 ), צייר, 
פסל, מעצב ומעטר־ספרים אנגלי. היה ממניחי היסוד לתנועת 
"אר נוב(" ( 0311 ־\ 11 <\\ 1 ד!^) בארצו. נולד בז׳נווה, קיבל את ראשית 
חינוכו בצרפת והושפע מציוריו של דלקרואה ומפסליו של רודן 
(ע׳ ערכיהם). עבודותיו הגרפיות קרובות לאלה של ו. בליק, 
ו. מורים והקדם־רפאליים, וניכרת הקבלה גם לסגנונו של א. ו. 
בירדסלי (ע׳ ערכיהם). 


יחד עם תלמידו וחברו צ׳רלז שנון ( 011 ס״ 3 ב 51 ס) היה עורכו 
של הירחון 0131 7110 , שבו השתתף גם בכתב וכמעטר בשנים 
1889 — 1897 . בראשית שנות ה 90 עיטר בחיתובי-עץ ספרים רבים, 
ובמיוחד את ספרי אוסקר וילד: 05 ] 13 ז 3 ־ 1 § 110 ! 0 ? }ס 101150 ־ 1 \ 
(״בית רימונים״), 1891 ! ״דפנים וכלואה״, 1893 , ו״ספינקס״, 1894 . 
ב 1896 ייסד בית*דפוס — 05 $ •!? ¥310 7110 — ועיטר במו-ידיו את 
מרבית הפרסומים שנדפסו בו. עבודות התפאורה והתלבושות שתכנן 
לבימה האנגלית, והתכשיטים הרבים שיצר, הקנו לו שם של מהפכן 
בתחום העיצוב. ב 1922 נבחר לאקדמיה המלכותית בלונדון, 

. 1933 . 0 ,?ז 100 \ . 5 .י! 

ריקי, עמנואל חי רפאל ( 1688 , פירארה — 1743 , איטליה), 
רב, מקובל ופייטן. ב 1670 עקרה משפחת ד לרוויגו, ב 1674 
מת אבי המשפחה, וידידיה רבעו, דודו של ר/ נטל על עצמו את 
הדאגה למשפחה. במותו של ידידיה עברה דאגה זו לבנו, שנשא 
את אחותו של ר׳ לאשה. בגיל 20 ההל ר׳ לנדוד בערי איטליה 
והתפרנס מהוראה. ב 1717 הוסמך לרבנות, וב 1718 עלה לא״י 
והתיישב בצפת, ר׳ התעמק בקבלת האר״י, והוסמך לרבנות פעם 
נוספת בידי רבה של צפת, ר׳ חיים אבולעפיה, שגם העיד על 
חסידותו. לאחר מות בתו במגפה עזב ר׳ את הארץ ( 1720 ) לשוב 
לאיטליה, אך האניה הותקפה ונוסעיה נשבו לצפון־אפריקה. כעבור 
40 יום השתחרר ר׳ ויצא לאיטליה. 12 שנה פעל כרבה של פירנצה, 
אולם רוחו התוססת הניעתו לחדש את מסעיו. לאחר שביקר באיז¬ 
מיר, סלוניקי, קושטא ולונדון, ישב שנתיים בחלב, וב 1737 בא 
לירושלים וישב בה 3 שנים. ב 1741 חזר לליוורנו לטפל בעסקי 
ספריו, ובאחד ממסעותיו שם הרגוהו שודדים, 

רוב ספריו כתובים ברוח הקבלה ועוסקים בנושאיה. ומגמתם 
להפיצה בין שכבות רחבות, באמצעים מתודיים חדשים. ואלה 
ספריו לפי סדר חיבורם: 1 ) ״מעשה חושב״ (ויניציאה, תע״ו) — 
פירוש על מלאכת המשכן ז 2 ) "חושב מחשבות" (אמסטרדם, תפ״ז) 
— ענייני מקווה ותפלין, ופירושי מקרא ותלמוד בדרך דרוש! 3 ) "הוו 
עשיר״ (שם, תצ״א) — פירוש למשנה. חיבור זה נכתב בגוריציה 
והושלם בצפת, ובספר כלולים גם פיוטים מולחנים; 4 ) "משנת 
חסידים״ (שם, תפ״ז) — ספרו החשוב והנודע־ביותר, והוא הרצאת 
קבלת האר״י לפי נושאים. הספר ערוך כדוגמת ששה סדרי משנה, 
וכל סדר מחולק למסכתות. הספר נחלק גם ל״מפתחות״ — מפתח 
העולמות (סדרי זרעים, קדשים, טהרות ונזיקין), הנשמות (סדר 
נשים) והכוונות (סדר מועד). בדרך עריכת המשנה ראה ר׳ אמצעי 
מתודי יעיל להקניית לימוד הקבלה. מקורותיו מיוסדים על המסורת 
האותנטית של קבלת האר״י, ובעיקר על בסיס כתבי ר׳ חיים ויטאל, 
אך גם על מסורת ר׳ ישראל סרוג (ע״ע). ל״מפתה עולמות" כתב 
רב פולני, משה בן זלמן מדראגטשיו (אח״כ דיין בפינסק), פירוש, 
שנדפס בשולי הטקסט (״מגיד משנה״! זולקוה. תק״ה)! 5 ) "יושר 
לבב״ (שם, תצ״ז) — לליבון בעיות קבליות מרכזיות, כגון צמצום, 
בריאה ובוונה. ספר זה חובר בירושלים. ר׳ נוקט עמדה ברורה, בי 
הצמצום (ע״ע קבלה, עמ׳ 113/5 ) שמדובר בו בקבלת האר״י הוא 
אקט ראלי שנועד באמת לפנות מקום לבריאת העולמות. ואולם, 
הוא מדגיש, שאין זה הנימוק העיקרי, שהרי כשם שאין להבין את 
התהוות העולמות בלי להניח שהאל הנוכח בכל יצטמצם תחילה, כך 
אין להבין גם את עצם הצטמצמותו. אלא. שאם נניח שהצמצום אינו 
כפשוטו, תתחייב המסקנה — שר׳ נרתע מפניה — כי עצמות האל 
נמצאת בעולם הגשמי השפל, וגם במקומות שאינם ראויים לכבודו. 
לדעת ר׳ מוסב הרעיון ש״לית אתר פנוי מיניה" על השגחתו של 
האל ולא על עצם נוכחותו. בנושא זה כוון הורכוח של ר׳ נגד 
יוסף ארנס (ע״ע): 6 ) ״אדרת אליהו״ (ליוורנו, תק״ב) — ביאורים 
בתלמוד, שו״ת, פירושי פסוקים, פיוטים וחידות: 7 ) "חזה ציוך 



93 


ריר;י, עמנואל חי רכאל _ ריקרדו, דיויד 


94 


(שם) — פירוש קבלי לתהלים. בראש הספר — אוטוביוגרפיה, את 
סיפור הירצחו של ר׳ בידי השודדים כתב בנו, אברהם שמואל. 

מ. גורלי, יצירתו הפיוטית־מוסיקליח של ר׳ ע. חי ר׳ (תצליל, ג׳), 
תשכ״ו: א. שישא הלוי, ד' ע. חי ר׳ יספרו ״דקדוקי עניות״ — "הון 
עשיר" (הדרום, ל״ד). תשל״ב. 

אפ. ג. 

ריקיייק 10 ^ 3 נ 4 ל £6 ), בירת איסלנד והגדולה בעריה; 84,770 
תושבים ( 1974 ), שהם כ 40% מתושבי האי. ר׳ שוכנת על 
חצי־האי הקטן ר׳ שבדרום־מערב האי, ליד מעיינות חמים שהקנו 
לה את שמה (= "מפרץ־העשך). ר׳ היא הנמל הראשי באיסלנד, 
הדיג ממלא עדיין תפקיד חשוב בכלכלתה, ובה מתרכזת כמחצית 



ריקייויק. מזרח העיר. (משרד התיירות, איסלנר) 


מן התעשיה באי (מזון, שימור-דגים, טכסטיל ודפוס). ר׳ היא גם 
המרכז התרבותי העיקרי: יש בה תאטרון, תזמורת סימפונית, מוזי¬ 
אונים, ובאוניברסיטה (נום׳ 1911 ) שלה לומדים 2,600 תלמידים 
( 1975/6 ). 

ר׳ נוסדה סמוד לשנת 870 , והיתה יישוב הקבע הראשון באיסלנד. 

עד סוף המאה ה 18 היתד. כפר• ב 1796 נהיתה למושב ההגמון של 
איסלנד, ב 1843 היתה למושב ה״אלתיבג״ (פרלמנט), וב 1918 — 
לבירת האי. עיקר התפתחותה של ר׳ חלה במאה ה 20 . בראשית המאה 
היו בה 6,000 תושבים וב 1947 — 51,690 . העיר מצטיינת בכינויה: 
בצד המבנים הישנים הבנויים מכבול ואבן נבנו מבנים מבטון 
בעיצוב חדיש. חימום הבתים נעשה כולו באמצעות המעיינות החמים, 
וחשמל מופק ממפל־מים בנהר סמוך שאינו קופא בחורף. 


ריקציות ( 01:1:5136 )[:>!£), טפילים (ע״ע טפיל־ת) אובליגאטוריים 
השייכים לקבוצת הבקטריות (ע״ע חידקים). נדלן 0.2 — 0.3 
מיקרה, והן חיות בתוך תאיהם של בעלי־חוליות וחסרי־חוליות 
ומתרבות ע״י חלוקה לשניים. מיקומן בתא (ע״ע) הוא בציט(' 
פלאסמה ולעתים בגרעין, בהתאם למין הר'. הן פלאדמורפלת (ז״א 
למין מסוים של ר׳ יותר מצורה אחת). מבנה דופן־תאיהן, מערכו¬ 
תיהן האנזימטיות והרכב חומצות־הגרעין שלהן דומים לאלו של 
הבקטריות. 

הר" מחוללות מחלות באדם ובחיה, ומועברות מבעל־חוליות 
אחד למשנהו ע״י פרוקי־רגלים (ע״ע; וע״ע חרקים, עמ׳ 106/9 ), 
שעפ״ר אין הן מסיבות להם נזק. הר״ מתחלקות ל 5 קבוצות עיק¬ 
ריות, בהתאם לתכונות החיסוניות, לסימנים הקליניים ולהבטיס 
האפידמיולוגיים (ע״ע אפידמיולוגיה) של המחלות שהן גורמות. 
הר״ הגורמת למחלות:( 1 ) ר-ודפרובאזק (ד־ ת ־=־ ריקציית; 
1 ״ 37.61 ״ממק 51:1 ), הגורמת לטיפום־הבהרות (ע״ע) ומועברת מאדם 
לאדם באמצעות כינת־האדם(ע״ע כנים);( 2 ) ד-ת מוסר( 1 ־ 00501 רח.£) 
גורמת לטיפוס האנדמי (או טיפוס מוריני; ע״ע טיפוס־הבהרות, עבד 
655/7 ) 1 ( 3 ) ר-ת־ק(נור ( 11 ־ 00001 .מ) גורמת לקדחת הבהרות הים- 
תיכונית הנפוצה גם בדרוס־אפריקה, בקניה ובהודו. בארצות אגן 
הימה״ת מועברת המחלה ע״י קרציית הכלב (־ 330 1060113105 * £810 


£010605 ), ובדרום אפריקה— ע״י קרציות אחרות. ר־ת־קונוד בודדה 
מעכברים, מארנבות ומחיות משק-בית אחרות, וכן ממכרסמים; 
( 4 ) מחלה דומה, אך בד״כ קטלנית יותר, הנגרמת ע״י ר־־ת־ריקטס 
( 611511 ) 101 -! .£), היא קדחת הבהרות של "הרי־הסלעים" ("קדחת 
הבהרות האמריקנית״); ( 5 ) ר־ת-אקר ( 1 ־ 3101 .£) גורמת למחלה 
הנקראת אבעבועות ר , (*א! 61:1:5131 ) £101 ); ( 6 ) ר-ת צוצוגאמושי 
( 1:501:8083010581 .£, 011001:3115 .£), הנפוצה במזרח הרחוק, גורמת 
לטיפוס אפידמי הנקרא קדחת־השטפון ( 808 קץ 1 801 : 08 ). 

כל הר" הללו מתרבות רק בתוך תאי בעלי־התוליות וסרוקי־ 
הרגליים, אולם בניגוד לר" המועברות באמצעות הכינה והפרעוש 
(ע״ע) — שאינן עוברות דרך הביצים לצאצאים — הר" המועברות 
באמצעות קרציות (ע״ע) וקרציונים (ע״ע) עוברות דדך הביצים 
לצאצאים במשך דורות רבים. 

( 7 ) ד׳ מקבוצה אחרת נקראת 061:11 ־ 111 <£ 05x10113 , והיא היחידה 
שאינה חייבת לעבור דרך פרוקי־הרגלייס, ופגיעתה באדם אינה 
מאופיינת בפריחה. היא גורמת לקדחת־יס (ע״ע טיפום־הבהרות, עם' 
656 ). עד היום בודדו ר״ מ 40 מינים של בעלי-חוליות ויותר מ 60 
מיני קרציות וקרציונים, וכן מכינים ומזבובים. 

הר" רגישות לטטראציקלינים ולכלוראמפניקול (ע״ע אנטיוביו־ 
טיים, תמרים). תרופות אלה אינן מכחידות את הר" אלא מפסיקות 
את התרבוחן ומאפשרות לגוף להתגבר על המחלה ע״י יצירת נוג¬ 
דנים (ע״ע). 

(ס 181 ! ! 1 ^ 810 1/7111 ,(. 45 ?) תזזזת 13 " . 140151311-1 .. 1 .? 

. 1965 4 , % 70 . 

בר. מ. 

יי לן(־ 1 ־ 1 , - £1030010 111 ׳\ 3 ם — ( 1823-1772 ), כלכלן 

בריטי, יהודי, מחשובי הכלכלנים במאה ה 19 . אביו, אברהם 
ישראל ד/ שמוצאו מאנוסי פורטוגל, היגר לאנגליה מהולנד; היה 
איש דתי, פעיל בקהילה היהודית-ספרדית בלונדון, וסוכך־מרסה 
מצליח. ר׳ קיבל חינוך מסרתי עד גיל 14 , ואז צורף לעסקי אביו. 
ב 1793 נשא לאשה בת רופא מכת הקווייקרים, וניתק עצמו מעסקי 
אביו ומן היהדות כאחד, כסוכךבורסה הגיע למעמד של איש־פיננסים 
עשיר ומכובד. ב 1815 פרש מעסקיו, לאחר שרכש אחוזת אצילים, 
וחי על הונו. ב 1819 קנה מושב בפרלמנט והיה חבריפרלמנט חשוב, 
בעל השקפות רדיקליות. 

כל פעילותו של ר׳ ככלכלן עומדת בצל המלחמות הנפוליוניות 
ותקופת השיקום שלאחריהן. ר׳ השתתף בוויכוחים הגדולים בנושאים 
אלה, ואף שהוא ידוע באיש התאוריה המופשטת, ביקש בהגותו 
הכלכלית להציע פתרונות מעשיים לבעיות השעה. כך נכתבה 
החוברת 060060131:100 186 0£ £סס 0 ? 3 , 13011100 )ס 106 ־ £1 1188 ־ 1 7116 
£40165 £3010 0£ ("המחיר הגבוה של הזהב, הוכחה לפיחות שטרי- 
הכסף״), 1810 , כהסבר לאינפלאציה ולירידת ערך הלירה הבריטית 
בעקבות הפסקת המרתה לזהב. מימון המלחמה ע״י אשראי, שסיפק 
£081308 0£ 83010 , הציף את השוק בכסף תוד האמרת מחיר הזהב. 
ר׳ ניתח את המצב תוך שימוש בתאוריה הכמותית של הכסף (ע״ע 
כסף, עמ׳ 963/4 ) , והציע להגביל הנפקת כסף חדש ולחזור להמרה 
ח פשית לזהב. הצעותיו זבו לתשומת־לב חירזו הקמת ועדה פרלמנט¬ 
רית שאימצה את המלצותיו בנושא האינפלאציה. למדיניות מוגטארית 
חזר ר׳ בתום המלחמה ( 1816 ) בחוברת 0000% :>£ 30 ־ £01 05315 ^ 0 ־!? 
ץ 600 -ת 00 560010 0313001 ("הצעות לשיטת מטבע בטוחה וחסכו¬ 
נית"), בה תקף את £0813001 0£ :: £301 ותבע חזרה מיידית להמרה 
חפשית. גם החוברת £431:10031 3 0£ : £51:3£1151110601 1116 ! £0 130 ? 
) £301 (״תכנית לייסוד בנק ממלכתי״), 1824 , עסקה בבעיות מונטא- 
ריות ובחנה בשיטתיות את תפקידי בנק־מרכזי כמוסד עליון המפקח 
על אפפקת הכסף, תוך הפרדה בין תפקידי ההנפקה לשאר העסקות. 

ב 1815 עלתה שאלת ההגנה, באמצעות מכסי מגן, על החקלאות 



95 


ריקרדו, דיויד — ריקרט, פרידריך 


96 


הבריטית שתפחה בתקופת המלחמה מעל מידותיה הטבעיות. בעת 
הוויכוח החריף על "חוק התבואה" (ע״ע [ה] ממלכה המאחדת, עמ ׳ 
897 ) פרסם ר׳ את החוברת . 3 0£ 1110000 10£ 610 1 !ס £$$37 
810014 0£ $: 0£11 ־ 1 ? 1110 מס ח! 00 0£ 100 ־!? ^ £0 ("מסה על השפעת 
מחירי התבואה הנמוכים על רווחיות ההון"). שהכילה את עיקרי 
הכלכלה הריקרדיאנית. תוך פיתוח "חוק התפוקה השולית הפוחתת" 
(ע״ע כלכלה, עט , 861 , 868/9 ) הראה ר׳ כי הוויכוח על חוק התבואה 
הוא בעצם ויכוח על חלוקת ההכנסה. אם נניח שכר־עבודה ראלי 
קבוע ברמת הקיום, יגרום מכס על תבואה להרחבת ייצורה גם 
בשדות תת־שוליים ויגרור העלאת מחיר המזון, שכן המחיר שווה 
לעלות בתנאי הייצור הנחותים ביותר. המכס יגרום אפוא לעליית 
השכר, אולם לא העליה בשכר־העבודה היא שמעלה מחירים, אלא 
הירידה בתפוקה בשדות התת־שוליים. עליית המחירים והשכר גורמת 
לירידת שיעורי הרווח, מפני שהרווח והשכר מתחלקים בפדיון 
בתנאי הייצור השוליים. יתרת הפדיון, בתנאי ייצור משופרים יותר, 
עוברת לבעלי הקרקעות ברנטה (ע״ע כלכלה, עט׳ 862 , 871/2 ) 
שאיננה חלק מעלות הייצור. לכן חוק התבואה מצמצם השקעות שהן 
הערובה לקידום החברה, ומגדיל את הרנטה לבעלי הקרקעות, אשר, 
מתוך הגדרה, אינם בחזקת משקיעים. גם החוברת 01:006011 ־ 1 ? מ 0 
0 ז 1 ו 11 י 2601 .£. 10 (״על הגנת החקלאות״), 1822 , תבעה ביטול חוק 
התבואה, אף כי התחזקות הלירה בשוק הבי״ל גרמה לירידת מחיר 
המזון. שני הנדבכים של מדיניות הסחר החפשי — חזרה לבסיס־ 
הזהב וביטול מכסי־המגן — מבוססים על התאוריה הכלכלית הריקר־ 
דיאנית, שבמהותה מבטאת את האמונה בכוח המכאניזם של השוק 
החפשי וביכלתו להביא לפתרונות הכלכליים האופטימליים לכל 
המשק, ושאינם בעיניו אלא הרע במיעוטו. 

חיבורו העיקרי של ר׳ הוא 0116031 ? 0£ 10$ ? 01 ת 6 ? 1110 ת 0 
13x31100 ׳ 306 £ 00 x 10017 (עבר׳: "עקרונות הכלכלה המדינית 
והמסים״, תש״ה), 1817 , מהדורה מתוקנת 1821 . ר׳ ביקש לקבוע בו 
מהם "...החוקים המסדירים את החלוקה" בין "הבעלים של הקרקע, 
בעלי־ההון הנחוץ לעיבודה והעובדים שבמאמציהם היא מעובדת". 
עיקר הניתוח מבוסם על "חוק התפוקה השולית הפוחתת" ועל 
"חוק האוכלוסיה" של מלתוס (ע״ע). ערך החליפין של המוצרים 
(ע״ע כלכלה, עט׳ 861/2 ), השווה לעלויותיהם השוליות, עומד 
ביחס־ישר לכמויות העבודה הנחוצות לייצורם — "תורת הערך של 
העבודה״ (ע״ע כלכלה, עמ׳ 874 ! וע״ע מרכס, עם׳ 461/2 ). כשחל 
גידול באוכלוסיה, פוחתת התפוקה השולית של העבודה ומחיר 
המוצרים עולה יחד עם שכר־חעבודה והרנטה, לנוכח ירידה בשיעור 
הרווח. כל עוד כדאי לבעלי ההון לצבור הון, נמשכות ההשקעות 
היוצרות תמריצים לגידול נוסף של אוכלוסיה ("חוק הברזל של 
השכר") וגורמות לירידה בשיעור הרווח ולעליית הרנטה. כיוון שר׳ 
אינו מביא בחשבון בעיות של אבטלה בגלל חוסר־ביקוש, יימשך 
התהליך הזה עד ששיעור הרווח הנמוך יפסיק הצבר הון. זהו "המצב 
הניח״ 7 ־ 81360031 ), שבו לעובדים רמח־קיום מינימלית, 

אין השקעות, אין צמיחה כלכלית, וחלק גדול של התוצר עובר 
למקבלי הרנטה. בהעדר תמורות טכנולוגיות עמוקות ומתמידות — 
תהליך זה בלתי נמנע, שכן הוא פועל-יוצא של חוקי ההתנהגות 
הכלכלית (שחשיפתם היא תכלית מדע הכלכלה). ניתן להאט את 
התהליך ע״י סחר חפשי, כי הוא מקטין את קצב הירידה של התפוקה 
השולית בחקלאות ואת קצב ירידת הרווח ועליית הרנטה. בנושא 
הסחר הבי״ל ניסח ר' את "חוק היתרון היחסי" (ע״ע כלכלה, עמ ׳ 
867 ; סחר, עמ׳ 649 — 651 ) המוכיח כי כל עוד יחסי העלויות בין 
שתי מדינות אינם זהים, יפעל סחר חפשי ביניהן לטובת שתיהן. 
כדרכו, ניתח ר׳ ב״עקרונות" את המשק הבריטי בימיו, אך עד 
מהרה נעשה לספר־יסוד בתאוריה הכלכלית ליותר מיובל שנים, 
ושיטת הניתוח הנהוגה בו — דדוקציה באמצעות דגמים מופשטים, 


היתה לדגם מתודולוגי יסודי המשמשת את הניתוח הכלכלי גם היום. 

ר׳ היה מן הדמויות הבולטות של האסכולה הקלאסית בכלכלה 
(ע״ע, עט׳ 861 ) ואולי הבולטת שבהם. בגלל מעורבותו בבעיות 
השוטפות רב היה רישומו בהיסטוריה הכלכלית של בריטניה 
בתקופתו, אולם השפעתו — האסכולה הריקארדינית — חרגה 
מגבולות בריטניה וניברה היטב גם בדורות שאחריו. אמנם, הכל¬ 
כלנים מאסכולת התועלת־השולית של סוף המאה ה 19 , אסכולה 
שהתמקדה בנושאי מיקרו-כלכלה כמחיר ותועלת, המעיטו בחשיבותו 
של ר׳, וגם קינז(ע״ע) תקף את ר׳ על שהתעלם משאלות של "ביקוש 
מצרפי״ (ע״ע כלכלה, עט׳ 880 ), אלא שעם חידוש ההתעניינות 
בבעיות של צמיחה כלכלית חזר העניין בר׳, וכיום אין חולקים 
ששרירה השפעתו של ר׳ על התאוריה והמתודולוגיה של הכלכלה. 

כל כתבי ר׳ י״ל בעריכת 0056 . 4 * — 513££3 .?, 1951 — 1973 , 

ב 11 כרכים. ״העקרונות״ י״ל פעמים רבות; לאחרונה ( 1971 ) בעריכת 

011 ^ £431 . 1 * .?. 

. 51 . 0 ; 1949 ,ץ £07 <{' 1 ! 1117 ^ £1007 £ 077 .\ 1 .<£ ,חבו £0 ש? . 0 - 131114110 ? . 8 

; 1958 ,^ £0071071710 1007111071 ^ ,,) 81311 . 141 ; 1957 ,.?ז 10 ׳< 6 / 4 ,־ 01311 

. 1975 ,.? 1 . 0 , 311 ־ 801 ) 03 ^ . 0 ;? 1961 , 7?. 071 7'0X011073 ,ק 00 ז 51 . 55 . 0 

י. דו• 

דיקרט, ודנריןי — 1 ־ 101001 ? £401116011 — ( 1863 — 1936 ), פילוסוף 
גרמני, נאד-קאנטיאני (ע״ע קנט). למד בשטרסבורג והורה 
בפריבורג ובהידלברג (מ 1916 ), שהיתה אחד ממרכזי האסכולה 
הנאו־קאנטיאנית. ר׳ עסק, בעיקר, בשאלת הדמיון והשוני בין מדעי 
הרוח, ובמיוחד בין ההיסטוריה לבין מדעי הטבע. כוינדלבנד (ע״ע), 
סבר ר׳, כי בעוד שמדעי הטבע עוסקים בניסוח חוקים כלליים, עניינה 
של החשיבה ההיסטורית הוא במאורע ובאישיות החד־פעמיים, ששום 
הכללה אינה יאה להבנתם. אבל ר׳ טען שישנה הבחנה נוספת, שאינה 
חשובה פחות, והיא בין מדעים רוויי ערכיות לבין מדעים נטולי 
ערכיות, שתי החלוקות יוצרות 4 סוגי מדעים: נטולי ערכים ועניינם 
בכללי (כגון, פיסיקה, כימיה), נטולי ערכים ועניינם בפרטי (גאד 
לוגיה, אסטרונומיה), ערכיים לעניינם בכללי (כלכלה, סוציולוגיה), 
ערכיים ועניינם בפרטי (היסטוריה). 

ההיסטוריה היא מדע ערכי, משום שההתנהגות של הפועלים 
בהיסטוריה מודרכת ע״י ערכים, ומפני שההיסטוריון משתמש 
בערכים כאמות-מידה לבחירת אותם המאורעות, מבין אינסוף המאו¬ 
רעות ההיסטוריים, שבהם יעסוק. כדי שבחירה זו לא תהא שרירותית, 
אלא אובייקטיווית, חייבת היא להיות מודרכת ע״י ערכים אוניוור־ 
סאליים. 

ר׳ טען שישנו עולם ערכים בעל ממשות אובייקטיווית, שהרי 
בני-אדם מודים בקיום ערכים, שאינם יצירי כפיהם, אך ר׳ נזהר 
מלהתייחס לערכים כאל חפצים. הערכים מתגלים בתרבות, וההיס¬ 
טוריה האוניוורסאלית היא מדע התרבות המתאר את האופן בו 
מתגלמים עקרונות ערכיים בתרבויות וחברות שונות; בעזרת מדע 
זה יכול ההיסטוריון לברר לעצמו מהם הערכים שעליו לאמץ לו 
כאמות־מידה בכתיבתו. 

ספריו החשובים * 3£1 ל 01 צח 155€ ׳\! , ו 1 ו 31 ?'' 11 ) 00 :) 50113£ ח 5$0 ו״ 1 ־ 1 ב 111 ט? 
(״מדע-תרבות ומדע־טבע"), 1899 ? - 005011101115 101 > 101110 ( 01 ־!? 1310 
1110 ק 1111050 ק (״הבעיות של פילוסופיית ההיסטוריה״), 1905 . 

. £1 10 > 001071 461 1030110 */ . 1.0 , 16 זש^£? .? ; 1927 . 11 , 31151 ? . 4 ( 

.!£ *{!{ 0 $ * 1110 /£ ■ 101 ) מ/ 011 \ 11 £ 11 \ 7 < 177111 71 !>#! , 50160:1 . 11 ; 1933 

. 1968 ,־!..£ 

אל. וי. 

רילןרע, פריךר י ך — 11010001 ? 16011 ) 60 ? — ( 1788 — 1866 ), 

משורר, מתרגם ומזרחן גרמני. למד לשונות קלאסיות באוני¬ 
ברסיטות וירצבורג. הידלברג וינה, ופנה, בהשפעת י. גרים והמר־־ 
פורגשטל (ע׳ ערכיהם) אל ספרות הרומנטיקה וספרות המזרח. ב 1817 



101 



סימיז: המכונית הראשונה, בנה — קיניו, 1700 . הנעה בקיטור; סחירות — 3.0 . קס״ש (מוזיאון פונטניו לרכב, ב 51 יא, המפשיר, בריטניה); סשמאל: 

מכוניתו של בנץ; מונעת במנוע שריפה פניטיו/ 8 * 184 (קפוזיאח למדע, לוגרון). 


היסטוריה. קודם להמצאת מנוע־השריפה נעשו נסיונות 
להנעת כ״ר באמצעים שונים: באנרגיית הרוח, במנגנון שעון, במנוע 
הפועל בעזרת אוויר דחוס ובמנוע המופעל בעזרת אבק־שריפה. 
המצאת מנוע־הקיטור (ע״ע קיטור ומנועי קיטור) היתה הצעד 
הראשון לבניית רכב ממונע. המכונית הראשונה — נבנתה בידי 
נ. ז׳. קיניו ( 1 ס 0£0 ס .( .א) ב 1769 — היתד, בעלת 3 גלגלים, הונעה 
במנוע-קיטור ונעה במהירות של 3.6 קמ״ש, במשך 80 דקות. בין 
בוני כה״ר המונעים במנועי־קיטור: ש. דאלרי (?:! 03110 . 011 — 
צרפת, 1790 ); א. אוונז ( 5 ח 3 ־\£ .ס— פילדלפיה, 1804 ); ו. מרדוק 
() 1001 )ז 90 .¥\ — בריטניה, 1784 ) ; אחרון כה״ר המונעים במנוע־ 
קיטור יוצר באה״ב ב 1926 . הגרמני ק. בנץ ( 8002 . 0 ) היה מחשובי 
בוני־המכוניות שהונעו במנוע שריפה פנימית. בנץ יצר את 
מכוניתו הראשונה ב 1885 : רכב בעל 3 גלגלים שהונע במנוע דו־ 
פעימתי, חד־גלילי (בעל 250 סל״ד [= סיבובים לדקה]). תנועת 
המנוע הועברה לציר האחורי בעזרת שרשרת. בנץ הציג את מכוניתו 
בפומבי, אך זו נתרסקה עקב בעיה בהיגוי. הייצור המסחרי במפעלו 
של בנץ החל ב 1887 . את מכוניתו הראשונה בעלת 4 גלגלים בנה 
ב 1890 . דיימלר (ע״ע מנוע, עמ׳ 1007 ) ומייבך ( 3011 כ 1 ץ 93 ד\\) בנו 
את מנוע הבנזין המהיר הראשון ב 1882 . היה זה מנוע חד־גלילי 
מקירר־אוויר שהגיע ל 900 פל״ד. ב 1885 קבעו דגם מנוע זה בזוג 
אופניים מעץ שהיה האופנוע (ע״ע) הראשון בעולם. שנה אח״כ 
בנה דיימלר את מכוניתו הראשונה שתוכננה על בסים כרכרה בת 
4 גלגלים שהונעה בעזרת מנוע חד־גלילי, וב 1889 בנה מכונית 
שהונעה במנוע־אחורי. התנועה הועברה לגלגלים בעזרת רצועות. 
למכונית היו 4 הילוכים. בעקבות ההצלחה נוסדה ,.חברת המנועים 
דיימלר״ ( £05011.50113£1 -ח 0 ז 9010 ־! 030010 ), שהתאחדה ( 1926 ), 
לאחר תחרות רבת־שנים, עם מפעלו של בנץ. המפעל המאוחד בנה 
את מכונית ״מרצדס־בנץ״( 105-8002 ) 90100 ) המפורסמת. ב 1892 בנו 
הצרפתים פאנאר (!ס־ 31 ר 301 ? . 11 ) ולוואסור (־ 35501 ^ £0 ) את המכונית 
הראשונה שצוידה במנוע־קדמי,' והתנועה הועברה בה בעזרת 
ממסרת־הנעה, כנהוג ברכב מודרני. תרומה רבה להגברת מהירות 
המכונית תרם הצמיג (ע״ע) מנופח האוויר ( 1888 ). ב 1894 נערך 
בצרפת מירוץ־המכוניות הראשון (ע״ע מרוץ, עמ , 386/8 ). במקביל 
להתפתחויות באירופה נבנו כ״ר גם ב א ה ״ ב. חשובי הבונים היו; 
ר. א. אולדז ( 15 ) 01 .£ .£, 1890 ), הזוג א. וינטון ( 00 * 10 .\;), 

ג׳. ו. פקרד ( 1 )־ 31 >( £30 .ן, 1898 ) והאחים דוריה (גס׳לזסס, 1893 ). 

מכונית אולדזמוביל בעלת 3 כ״ס (= כוחות־סום) היתה ההצלחה 
המסחרית הראשונה באה״ב. 425 כ״ר מדגם זה נמכרו ב 1901 
ו 5,000 — ב 1904 . מפעל־פורד (? 30 ( 0000 ־! 9010 !"ס?), שהוקם 
ב 1903 ע״י ה. פורד (ע״ע), היה, בעצם. היוזם של תעשיית כה״ר: 
כבר בשנתו הראשונה יוצרו בו 1700 כ״ר. פורד יצר 8 דגמי כ״ר 


שסומנו באותיות .$.£,ן< 1£.1 .£. 8.0 .^. ב 1908 ייצר את דגם 1 ׳ 
המפורסם שנועד להפוך את כה״ר לכלי עממי. דגם יד, שיוצר בקו־ 
הייצור המודרני הראשון (ע״ע יצור תעשיתי, עמ׳ 165 , ותמ׳ שם) 
עד 1927 ( 15,007,033 כ״ר), פתח, למעשה, את "עידן המכו־ 
נ י ת״. פורד היה גם הראשון שאימן צוותים לשירות כה״ר. 1920 
היתד. שנת שגשוג בענף הרכב גם באירופה, ושם הופיעו מכוניות 
אוסטין, מורים, סינגר (אנגליה), פיאט (איטליה), סיטרואן, פדו 
(צרפת); מגמת היצרנים היתה ייצור כ״ר קטנים וקומפקטיים. 

התקופה 1925 — 1942 אופיינה בכ״ר יוקרתיים ומהירים ובכ״ר 
גדולים במיוחד; ביניהם: ר 1 לס־רויס ( 00 ? £0 ׳ £0115 ) — אנגליה; 
היספנרסוויזה (ג 2 ״ 51 ־ס 30 ק 913 ) — ספרד־צרפת; בוגטי ( 1 * 811831 ) , 
דלאד ( 3£0 ! 00 ), דלאי ( 0 ? 3 ו 00131 ), הוצ׳קיס ( 153 ) 901081 ), טלבום 
( 01 כ £311 ) — צרפת; דוזנברג (£- 1 סכ 8£01 ס 0 ט), קאדילאק ( 111130 ) 01 ), 
פקרד ( 1 )־ 31 ) 301 ?) — אה״ב; הורך ( 90108 ), מאיבך, מרצדס־בנץ 
— גרמניה; מינרווה (^■! 910£ ) — בלגיה; איזוטה־פראסקיני 
(ו 1110 :> 3-1035 **ס 18 ) — איטליה. היו אלה כ״ר יקרים (בעיקר בגלל 
ייצורם בסדרות קטנות), שהגיעו למהירויות של 140 — 200 קמ״ש, 
וניתן היה להזמינם בכל דרגת־פאר. 

משבר 1929 חתם את תקופת הפאר. לאחר מלה״ע 11 חדלו לייצר 
את הרולס־רויס — אולי כה״ר הייצוגי ביותר של התקיפה — לפי 
הזמנה ( 001 ) 005 ), וגם הוא יוצר ייצור המוני. 

המפנה א־חרי מלה״ע הקיף גם תחומים אחרים של תעשיית הרכב. 
בעקבות הצורך הגובר והולך בחסכון בדלק, העליה במחירי הדלק 
(שנעשתה משמעותית מאד בשנות ה 70 ) והצפיפות הגוברת 
בכבישים, נבנו באירופה כ״ר קטני־ממדים, כגון ,ח^ב^ 5 ) 011 ^\ 
־ 9101031 , 01 ) 90101 , 150113 , 8.9.0 ,ךת£[) 30 ד 1 :} 11101 סצ־ 1 ס 55 ס 9 £\ 20 . 
תעשיית כה״ר באה״ב (שביקשה להתחרות ביבוא מכוניות כאלה) 
הגיבה בפיתוח כ״ר "קומפקטיים" כגון: קורוויר ( 30 ^ 00 , תוצרת 
שוורולט), פלקון ( 831000 , פורד), וליאנט ( 311301 ^, קרייזלר). 

כיום בונה תעשיית כה״ר בעולם דגמים ( 0106015 ) רבים המוחלפים 
מדי שנה או שנים אחדות. ריבוי הדגמים והשתנותם התדירה מקורם 
בהשפעות הפרסומת והאפנה ובתחרות העזה בין היצרנים. הייצור 
ההמוני בקווי-ייצור מורכבים ויקרים וההוצאות על הכנת דגמים 
חדשים מצריכים השקעות עצומות. ככל שרבה התחרות והתעצמו 
ההשקעות, כן רבו האיחורים ביו החברות — עד להיווצרות חברות־ 
ענק (המייצרות 200,000 — 400,000 כ״ר לשנה); ב א ה ״ ב — ג׳נרל 
מוטורז; פורד; קרייזלר ואמריקן מוסורז (בסדר־גדלן של החברות); 
באנגליה — בריטיש ליילנד; פורד; ווקסהול ורוטם (בבעלות 
קרייזלר); באיטליה — פיאט; אלפדדרומאו; פרארי ולאנצ׳ה; 
ב י פ ן — ניסן; טויוטה ומיטסובישי; בגרמניה — פולקסוואגן! 
מרצדם־בנץ; אופל וב.ם.ו.; ב צ ר פ ת — רנו (שהתאחד עם סיטרו־ 






103 


רכב, :ליי 


104 



סיטיז: המכונית שבנו האחים רו די ה, 1803 : מנוע בנזין בעל צילינדר אחד והצתח חשם 5 ית (טוזיאח ם 1 נםגי\ 
?רכב, כו?יא, הטפשיר, בריטניה); סשטאל: ״פורר״ — סוד? ■ 1908,7 , 4 צילינדרים (חב׳ פורר/ רירגיח, 

סישינן). 


אן); פדו וסימקה (בבעלות קרייזלר);בשוודיה — ובלווי. ברוב 
המקרים מייצרות החברות את הרכיבים העיקריים במפעלים מרכזיים 
ומרכיבים את כה״ר במפעלי־הרכבה אזוריים. מלבד מפעלי הייצור 
וההרכבה העצמאיים מפעילה התעשיה אלפי יצרנים כקבלני־משנה 
לייצור רכיבים. מסיבה זו רבה כ״כ השפעת תעשיית כה״ר על כלכלת 
המדינות. והקף ייצור כה״ר וקצבו הוא בין המדדים העיקריים לקביעת 
שיעור ההתפתחות של המשק. 

מספר כה״ר בעולם ב 1938 היה 35 מיליון. ב 1966 — 150 מיליון 
וב 1977 — כ 260 מיליון. לגידול עצום זה תרמו ארצות הייצור 
העיקריות — אה״ב (המייצאת רק כ 5% מייצורה), מערב-גרמניה 
(המייצאת 60% ), יפן ( 15% ), איטליה ( 40% ). אנגליה ( 50% ), 
צרפת ( 50% ), קנדה ( 80% ) ושוודיה ( 60% ). 

11 . בד״ב מסווגים כ״ו בהתאם לשימושים: מכוניות־נוסעים 
פרטיות וציבוריות (אוטובוסים); כ״ר להובלת משאות לסוגיהם; 
כ״ר לעבודות-עפר; כ״ר למטרות מיוחדות — אמבולנסים; כ״ר 
לכיבוי־אש, גוררים, כ״ר צבאיים (וע״ע טנק), וביו״ב. את מכוניות- 
הנוסעים הפרטיות מסווגים ע״פ נ פ ח המנוע: ״ננסית״ (עד 600 
סמ״ק), קטנה ( 600 — 1,500 סמ״ק), בינונית ( 1,500 — 3.000 סמ״ק), 

תעשיית הרכב בעולם 


מספר כלי־הרכב (מכוניות נוסעים ורכב מסחרי) שיוצרו (באלפים) 


1976 

1970 

1960 

1950 

1934 

- 

השנה 
המדינה , 






ס״ה בעולם 

29,200 

22,240 

12,810 

ן 

1 

מכוניות נוסעים 

9,210 

6,780 

3,690 

| 10,300 

ז 

3,650( 

רכב מסחרי 

11,500 

8,240 

7,870 

8,000 

2,750 

אה״ב 

1,590 

1,854 

645 

• 4 • 

4 1 • 

איטליה 

975 

416 

133 


— 

ברזיל 

2,026 

1.160 

640 

404 ג ) 

• 4 ■ 

בריה״מ 

3,875 

3,850 

2,055 

305 

175 

גרמניה המערבית 

7,845 

5,305 

760 

32 

3 

יפן 

1,705 

2,110 

1,820 

784 

{ 2 424 

אנגליה 

865 

532 

60 

— 

— 

ספרד 

3,840 

2,750 

1,370 

358 

157 

צרפת 

1,640 

1,160 

398 

390 

117 

קנדה 

370 ג ) 

304 

129 

29 

_ 

שוודיה 

הרכבה 

1,117 

798 

216 

• 9 % 


בלגיה 

252 

274 

101 

— 

— 

דדוס-אפריקה 

7 

10 

3 

— 

— 

ישראל 


(— אץ ייצור ; ... אין נתונים) ז ב ) הערכה; 5 ) 1935 ! 8 ) 1975 . 


גדולה (מעל 3,000 סמ״ק); ע״פ מי¬ 
ק ו ם המנוע וצורת ההנעה: מנוע־קדמי 
והנעה־אחורית; מנוע-אחורי והנעה- 
אחורית; מנוע־קדמי והנעה-קדמית; 

וכן ע״פ סוגי השלדה: שלדה אינטג¬ 
רלית עם המרכב; שלדה נפרדת. מ¬ 
שאיות מסווגים, מלבד הסיווגים 
שהוזכרו, גם ע״פ משקל המטען שנו¬ 
עדו לשאת, ע״פ מספר הסרנים, צורת 
הגרור (-! 11311£ ) והמרכב. 

111 . המערכות ברכב המודרני. 

(א.) המנוע ומערכותיו. בד״כ מצוי¬ 
דים כה״ר במנוע־בוכנה בעל שריפה 
פנימית. מבחינים בין מנועים בעלי קר¬ 
בורטור ( 2 ו 4 מהלכים; מנועי-בנזין), 

ומנועים בעלי מזרק (־!סזססן"!; מנועי-דיזל); לאחרונה הותקנו גם 
מנועי־ו נ ק ל (ע״ע מנוע, עמ׳ 998/9 , וציור 9 שם). מקובל לסווג את 
המנועים לפי צורת סידור הגלילים: טורי, %\", נגדי. וע״ע מנוע. 

מערכת גל-ארכובה— טלטל (ע״ע פרקי־מכונות, עם׳ 434 ) הופכת 
את התנועה הקווית של בוכנת המנוע לתנועה סיבובית המקנה 
לכה״ר את הכושר לנוע. גלגל־תנופה המורכב על גל־הארכובה מבטיח 
את המשך פעולת המנוע גם בעת תהליכי־העזר (ע״ע מנוע, 
עם׳ 995 ). 

מערכות-העזר של המנוע. (א. 1 ) מערכת־ ה קירור 
מיועדת לפנות את עודף־החום שאינו הופך לאנרגיה מכנית (שיעור 
הניצולת של האנרגיה החומנית הנוצרת במנוע הוא כ 60% — 70% ). 
הח 1 ם-העודף עלול לעוות חלקי־מנוע־ולחמצן את שמן-המנוע. שיטות- 
הקירור המקובלות הן: א) קירור באוויר. בשיטה זו מוקפים 
גלילי המנוע וראשו בצלעות המגדילות את שטח המגע עם האוויר. 
מניפה גדולה, המונעת ע״י המנזיע, מזרימה אוויר סביב המנוע. סילוק 
החום נעשה בקרינה מהמנוע לסביבתו. שיסה זו מקובלת בקטנועים, 
א 1 פנועים ובמספר לא־רב של מנועי־רכב; ב) קירור במים. מים 
מוזרמים במעגל, באמצעות משאבה, בין המנוע והמקרן (זסזגז^ב■!) 
המצוי בד״כ בחזית כה״ר. המים עוברים בגוש־הגלילים ובראש- 
המנוע, מקיפים את הגלילים, חללי-השריפה ואזורי־השסתומים. 
המקרן מוריד את טמפרטורת המים ב ״ 20 בעזרת אוויר מאולץ — 
באמצעות מאוורר — ובעזרת האוויר המוזרם אל המקרן בעת הנסיעה. 
מכסה-לחץ הסוגר על המקרן נועד להעלות את טמפרטורת הרתיחה 
ע״י יצירת לחץ גבוה על מי־הקירור. את הלחץ במקרן מווסת צינור 
ברה (שקנק "יס £1 ז^ 0 ) המשחרר חלק מן המים עם הגדלת הלחץ 
מעבר למידה קבועה. תרמוסטט (ע״ע), המצוי במוצא המים החמים 
למקרן, שומר על טמפרטורת־עבודה אופטימלית. בכ״ר חדישים 
מצויה מערכת־קירור אטומה שבה המים־העודפים עוברים למיכל 
וחוזרים למנוע כשהלחץ במערכת נופל עם ירידת הטמפרטורה. 

(א. 2 ) מערכת־הסי¬ 
כה נועדה להקטין את 
החיכוך בין חלקי המ¬ 
נוע; להגן מפני שי¬ 
הוק ; לקרר חלקי-מנוע 
(מסבים, בוכנות וביו״ב) 
ולשטוף את המנוע מ־ 
שבבים ופסולת־מתכת 
הנוצרים תוך כדי עבו¬ 
דת המנוע. פרט למנו¬ 
עים דו־פעימתיים ומס¬ 
פר מנועים קטנים נע- 











רכב, כליי 


106 


105 



כלי־רבב. 1 . ביגמי רויאל, צר&ת, 1928 ; 2 . אופל, גרמניה, 1935 — 1939 .- 3 . היסםגדס.יויזה; 4 . פז׳ו 202 , צרשת, 1938 : 5 ■ מרקיוז־י, מגרד. אה״ב, 
1939 ; 6 . ביטרואן, צרפת, 1948 ; 7 . פורדוד, פורד, אה״ב, 1919 ; 6 . תנדרנרד, פורד, אה״ב, 1955 : 9 . סיטרואז די. אם. 19 , צרפת, 1956 


שית סיכת המבוע בלחץ (חס 10311 :!נ 1 ג 11 ^ג 6551 זק): שמדסיכה המצוי 
באגן־השמן נשאב ומועבר בלחץ, דרך קדחים בגוף־המנוע, לכל 
האזורים הטעונים סיכה? משם חוזר השמן בטפטוף לאגן־השמן. 
בדרכו מהמשאבה לאזורי־הסיכה עובר השמן, או חלקו, מבעד למסנן- 
שמן (■ 11€1 !£ 011 ). המערכת מצוידת בשסתום בקדת־לחץ (בד״כ עד 3 
אטמוספירות) למניעת לחץ־יתר. כדי לעמוד בלחצי-דחיסה גבוהים, 
בעומס מוגדל על המסבים, במספר גבוה של סיבובי־מנוע, בהת־ 
חמצנות, ביצירת ערפל ובבלאי מוגבר של חלקי-המנוע — תופעות 
הנפוצות במנועים חדישים — מכיל שמךהסיכה תוספות כימיות 
המגבירות את עמידותו. מספר שמן המנוע מציין את צמיגותו; שני 
מספרים (למשל: 40 //<\/ 20 ) מציינים שהשמן הוא רב־דרגתי ושומר 
על צמיגותו בתחומי טמפרטורה רחבים (האות [= ז 10 ת ¥1 \] 
מציינת את צמיגות השמן בחורף). — וע״ע סיכה, המרי-. 

(א, 3 ) מערכת־הדלק מספקת תערובת של דלק ואוויר לגלילי 
המנוע (ע״ע. עט׳ 995 ). רוב מנועי־הבנזין מצוידים במערכת 
דלק שהמכלל העיקרי 
הוא הקרבורטור (-־! 03 
ז 10 ד>־ 111 נ 1 [השם "מא¬ 
ייד" אינו מדויק]). מת¬ 
קן זה מורכב על פתח 
סעפת־היניקה ("ס 1 ז:> 50 
£> 1£01 ת 3 בת) ומכין תע¬ 
רובת של דלק ואוויר 
ביחסי משקל משתנים, 
בהתאם לתנאי עבודת 
המנוע (יחס־משקל 1:15 
בין אוויר לדלק הוא 
התערובת הנכונה מב־ 

חינה כימית "התע" קרבורטור א 5 מ: 0 רי 


•זאריבין 



רובת הסטויכידמטרית"). הקרבורטור מרסס את הדלק לטיפות זעירות 
וכך מגדיל את שטח המגע של טיפות הדלק באוויר, מזרז את התאיי־ 
דותו והתערבבותו באוויר. לקרבורטור תא־מצוף וצינור־ונטורי 
( 1 ז 10 ת€׳\) בעל צוואר, המחוברים ביניהם בצינורית. בשעה שהמנוע 
פועל, זורם אודר (עקב הפרש לחצים בין סעפת-היניקה לבין האט¬ 
מוספירה) דרך צינור-ונטורי לכיוון גלילי המנוע. מעבר האוויר דרך 
הצוואר הצר של הצינור מגביר את מהירותו וגורם להפחתת לחצו 
(חוק ברנולי [ע״ע הידרודינמיקה, עם , 86 ]). עקב הפרש-הלחצים 
הנוצר, זורם הדלק מתא-המצוף דרך הצינורית לתוך צינור ונטורי, 
שם הוא מתערבב בזרם האוויר החולף על פי הצינורית. 

כמות הדלק הזורמת דרך הצינורית מווסתת ע״י נחיר (!€(), 
וכמות התערובת היוצאת למנוע מווסתת ע״י שסתום־מצערת המופעל 
ע״י הנהג באמצעות דוושת־הדלק. הקרבורטור מבטיח תערובות 
דלק־אוויר מתאימות לכל מצב-פעולה של המנוע: לפעולת סרק; 
למצבי הנסיעה הרגילים של הרכב; למצב שבו המנוע מפתח הספק 
מירבי ולהאצה פתאומית. מערכת־המשנק (טאלס^ס) מספקת תערובת 
עתירת־דלק להתנער. במזג־אוויר קר. בשאיפה לדיוק מירבי בהכנת 
התערובת פיתחו קרבורטורים בעלי 2 ו 4 צינורות־ונסורי, שחלק 
מהם פועל ברציפות וחלק נכנם לפעולה בשעת־הצורך. 

מרחקם השונה של הגלילים מהקרבורטור גורע מהפיזור התקין 
של התערובת, במיוחד למרוחקים שבהם. כדי לקזז את אי־השוויון 
פועל הקרבורטור, לעתים, בתערובת עשירה מדי ( 1:13 ) הגורמת 
בזבודדלק וויהום־אוויר מוגבר. כדי לצמצמם — יש יצרנים שהתקינו 
שני קרבורטורים או יותר (במכוניוודמירוץ יש קרבורטור לכל 
גליל). דרך אחרת לפתור את הבעיה היא מערכת התזת־דלק 
( 11 ס €011 [ח 1 £061 ). ההתעניינות בשיטה יקרה זו, מבטיחה שכל גליל 
יקבל כמות שווה של תערובת, גוברת לאחרונה משום שהיא חוסכת 
בדלק (התערובות דלות׳ אך מספיקות) ומזהמת פחות. שתי שיטות 
להתזת בנזין; התזה רצופה של הדלק לתוך סעפת-היניקה, והשיטה 







107 


רכב, :לי 


101 


המקובלת יותר — התזה לסירוגין. רק במהלך היניקה או בחלק ממנו. 
למערכת ההתזה אמצעי־חישה ( 5 ז $0 מ 86 ) מכניים או אלקטרוניים 
המספקים מידע על מצבי המנוע למרכז-בקרה, והמרכז קובע את 
כמות האוויר שתזרום למנוע דרך סעפת־היניקה, ובהתאמה — את 
כמות הדלק שתותז. המתזים (ע״ע מנוע׳ עט , 996 ) מופעלים בלחץ 
הדלק הנוצר בעזרת משאבודמפלגת המספקת לכל מתז את כמות 
הדלק המדויקת בזמן ולפי סדר ההצתה, או באמצעות שסתום 
אלקטרומגנטי המותקן בכל מתז׳ המופעל באות חשמלי ממרכז 
הבקרה. 

מערכת־דלק למנוע*דיזל. במנועים מסוג זה (ע״ע מנוע, עמ׳ 
996/7 ) מספקים את הדלק ישירות לגליל בלחץ גבוה תוך ריסוס 
יעיל, היוצר, עם האוויר הנמצא בגליל, תערובת דליקה. הדלק מועבר 
ממיכל-הדלק בעזרת משאבת־הספקה (נ! 1 ז 111 ק £6001 ), דרך מסננים, 
למשאבת־הזרקה (קבת״ק ח 10 :ז 60 !ח 1 £1101 ). משאבת-ההזרקה מעלה 
את לחץ הדלק מ 1 — 2 אטמוספירות ללחץ הזרקה של 100 — 200 
אטמוספירות וגם מודדת וקובעת את כמות הדלק שיש לספק לגלילים 
— בהתאם למצב פעולת המנוע ובהתאם למצב דוושת־הדלק המופ¬ 
עלת ע״י הנהג — ומחלקת את הדלק לגלילים השונים לפי סדר 
ההזרקה. 

וסת, המושפע ממספר סיבובי-המנוע, קובע את כמות הדלק, ומב¬ 
טיח בכך פעולת־סרק קצובה ומספר מותר של סל״ד.מספר גבוה יותר 
של סל״ד עלול להרוס את המנוע. הדלק הנמצא בלחץ גבוה מגיע 
למזרק הממוקם בראש המנוע, ובאמצעותו מרוסס הדלק לחא־השריפה 
במנוע דרך נחיר ( 210 * 00 ) או מספר נחירים זעירים. התרסיס 
מתערבב ביעילות עם האוויר הנמצא בגליל, ונוצרת תערובת 
דליקה. 

(ב) מערכת העברת־הכוח מעבירה את המומנט הסיבובי 
של המבוע לאופנים מסייעים. חלקי המערכת: (ב. 1 ) מצמד 

( 01110011 ) הממוקם בין המנוע לבין תיבת-ההילוכים, ונועד לבקר את 
העברת המומנט הסיבובי ביניהם. עיקר תפקידו — לאפשר העמסה 
גמישה והדרגתית של המבוע בתחילת נסיעה. או לאחר החלפת הילוך, 
ולנתק את המנוע ממערכת העבדת-הכוח בעת החלפת הילוך. 

במצמד-חיכוך יוצר כוח-החיכוך את ההצמדה בין החלק המ¬ 

ניע לחלק המונע. למצ- 
מד הזה דסקת־חיכוך 
( 101:100111180 ־ £1 ) מפלדה 
המצופה משני צדיה 
ברפידה בעלת מקדם- 
חיכוך גבוה. במרכז ה- 
דסקה — טבור בעל 
שיני־הזחה פנימיות, ה- 
שצטר-חיכור קשור לדסקה בצורה 

גמישה כדי לספוג כוחות פיתול. דסקת־החיכוך מוצמדת לגלגל- 
התנופה במנוע ע״י דסקת לחץ ( 0 ז 13 ק ס־ג״^מק). על שתי הדסקות 
קבוע מכסה המתחבר לגלגל-התנופה. בטבור דסקת-החיכוך משתלב 
גל־המצמד 5113£0 0101011 ). כשנדרכת דוושת-המצמד, מופעל מלגז 
הלוחץ על מיסב־לחץ. נגד המנופים (ז 0 '! 16 ! 0111101 ) גורם להתרחקות 
דסקת־הלחץ מדסקת־החיכוך ובכך - - להפסקת העברת התנועה. 
שחרור הדוושה מביא לריתוק מחודש של המצמד. את מצמד־ 
החיכוך ניתן להפעיל בהפעלה מכנית (מוטות או כבלים), בהפעלה 
הידרולית ובהפעלה פנומטית. 

מצמד ה י ד ר ו ק י נ ם י ( £1661 ^ץ £1 £111101 ) מצוי בכ״ר בעלי 
תיבות-הילוכים חצי-אוטומטיות, ומקודם היה מצוי גם ברכב אוטומטי. 
ההצמדה בין החלק המניע לבין החלק המונע נוצר ע״י אנרגיה הידרו- 
קינטית של נוזל. פעולתו דומה לזו של מצמד אוטומטי: הוא מחליק 



מערכת העברת הכוח כתיכת־הי 15 כים 


כשמספר הסיבובים נמוך, ומעביר תנועה כשגדל מספר הסיבובים. ' 
למצמד מאיץ וטורבינה, המחולקים ע״י מחיצות לתאים. המאיץ 
מחובר למנוע, והטורבינה מחוברת למערכת העברת-הכוח. החלל בין 
שתי היחידות אטום ומלא שמן. במספר מספיק של סיבובי־המנוע • 
"נזרק" השמן ממחיצות המאיץ לעבר מחיצות הטורבינה וגורם 
לסיבובה באותו כיוון. לכן אין צורך בדוושודמצמד ברכב המצויד 
במצמד הידרוקינטי. יש יצרנים המשלבים מצמד הידרוקינסי עם 
מצמד-חיכוך המשמש לחילוף-ההילוכים בנסיעה בלבד (וע״ע פרקי- 
מכונות, עמ 7 431/2 ). 

(ב. 2 ) תיבת-החילוכים (ת״ה) מצויה ליד המצמד, כך 
שהגל המשולב בטבור־המצמד מניע את המסורות התיבה. תפקידיה: 
הגדלת מומנט הסיבוב של אופני הרכב בתחילת נסיעה ובדרך קשה 
(עליה, דרך חולית), ללא שינוי מומנט-הסיבוב של המנוע; הגדלת 
מהירות-הנסיעה תוך הקטנת מומנט-הסיבוב של אופני הרכב, ללא 
שינוי מומנט־הסיבוב של המנוע; שינוי כיוון התנועה הסיבובית של 
אופני ההסעה לשם נסיעה-לאחור, וכן מתן אפשרות למנוע לפעול 
בפעולודסרק בלי שהתנועה תעבור לאופנים. 

ת״ה מכנית מכילה 4 גלים: גל ראשוני (גל המצמד), גל 
ראשי, גל נגדי וגל הילוך־לאחור. על הגלים מורכבים גלגלי-שיניים 
בקטרים שונים. מצבי-שילוב שונים בין זוגות גלגלים מאפשרים 
קבלת יחסי־מסירה שונים. כמספר האפשרויות, כן מספר ההילוכים 
של התיבה. ברכב קל ובינוני מקובל להשתמש בת״ה בעלת 3 — 5 
מצבים. ברכב כבד — 5 — 15 מצבים. השילובים השונים נוצרים 
בהסטת גלגלי־השיביים על גבי הגל ושילובם זה בזה (כשהגלגלים 
בעלי שיניים ישרות). או בהסטת מצמדים סינכרוניים וחיבור גלגלי- 
השיניים לגל (כשהגלגלים בעלי שיניים אלכסוניות). 

על התיבה סוגר מכסה המכיל צירים ומלגזים הניתנים להפעלה 
באמצעות ידיתברירת-ההילוכים. הסטת ידית ברירת-ההילוכים מסיטה 
את המלגזים ויוצרת את השילוב המבוקש. במכסה התיבה קבוע 
מנגנון המונע שילוב בלתי-רצוי. כשמשלבים גלגל־שיניים בין זוג 
גלגלים מתקבל כיווךסיבוב הפוך — הוא ההילוך-לאחיר. 

בהילוך ראשון מוגבר מומנט־הסיבוב באופן מירבי ע״ח מהי- 
רוודהנסיעה. ככל שההילוך גבוה־יותר, כן תהיה הגברת מומנט־ 
הסיבוב קטנה יותר, ובהתאמה תעלה מהירות הנסיעה. 

יחס־ההגברה ( 1 ) המקובל לרכב קל ובינוני: הילוך 1 : 3.5:1 = 1 ; 
הילוך ח: 1-2:1 ; הילוך 111 : 1.5:1 = 1 ; הילוך ז\ 1 : 1-1:1 ! 
הילוך־לאחור: 3.8:1 - 1 . 

ת״ה סינכרונית. במערכת זאת נמצאים זוגות גלגלי-שיניים, 
המתאימים להילוכים השונים, בשילוב מתמיד. רק גלגל־שיניים אחד 
מכל זוג קבוע למקומו, זה הנמצא על הגל הנגדי, ואילו בךזוגו 
חפשי לנוע בתנועת-סרק. בגלגל הקבוע מותקנת מערכת־הצמדה, כך 
ששילוב להילוך רצוי נעשה בהצמדת הגלגלים המתאימים לגל 







109 


דכב, כלי־ 


110 


הראשי והראשוני. הדבר מאפשר מערכת יעילה-יותר (גלגלי-שיניים 
אלכסוניים), בלאי נמוד ופעולה שקטה. ממסרת ההילוכים האוטו¬ 
מטית מורכבת מממיר־מומנם הידרולי ות״ה אוטומטית הנשלטת 
באופן הידרולי, ממיר-המומנם פועל כמו המצמד ההידרוקינטי (ר׳ 
לעיל), אך נוסף על מאיץ וטורבינה הוא מצויד גם בסטאטור 
(־ 31:01 ) 8 ; חלק־מכונה הנשאר על עמדו, כשנעים שאר החלקים). 
הממיר מגביר את מומנט־הסיבוב של המנוע ליחס של 1:2 בתחילת 
התנועה ועד ל 1:1 בנסיעה ללא־עומם. ת״ה אוטומטית מצוידת 
במערכת של גלגלי־שיניים פלנטריים (לעתים בשתי מערכות) 
המאפשרת קבלת יחסי־מסירה שונים בהתאם לצורך. המערכת 
הפלנטרית מבוקרת ע״י שני סרטי־בילום (מצמדי-בילום) ושני 
מצמדים רב־דסקיים המופעלים ע״י בוכנות הידרוליות. החלפת 
ההילוכים בתיבה נקבעת ע״פ שני גורמים: א. תביעת המומנט של 
המנוע כפי שהוא נמסר לתה״ה לפי מצב דוושת־הדלק; ב. מהירות 
הנסיעה של הרכב כפי שנמסרת לתה״ה בלחץ הידרולי, גורמים 
אלה פועלים על מערכת שסתומי־שילוב המבקרים באופן הידרולי 
את שילוב ההילוכים השונים. את תחום ההילוכים קובע הנהג בעזרת 
ידית ברירודההילוכים. מצבי־הברירה הסל ? ( 8 ח 1 ^ז 3 ?) — חניה. 
במצב זה התיבה נעולה מכנית ואינה מאפשרת לרכב לזוז ממקומו; 
11 ( 80 ז 0 ׳\ 0 מ) — הילוך־לאחור ; א ( 111x31 :>!<) — מצב־ביניים; 
ס ( 0 ׳\ 1 זס) — מצב נסיעה קדימה, שבו מתחלפים כל ההילוכים 
אוטומטית בהתאם לתנאי הדרך; 2 — מצב בסיעה קדימה שבו 
פועלים רק ההילוך הראשון והשני; 1 — מצב נסיעה קדימה בו 
ננעלת התיבה בהילוך ראשיו בלבד. מקובלת ת״ה אוטומטית בת 
3 ו 4 הילוכים; יש תיבות חדישות בנות 5 הילוכים. 

(ב. 3 ) ג ל יה נ ע (:ז 3£ < 5 0 ־\ 111 >) מעביר את מומנט הסיבוב 
מתה״ה אל חסרן־האחורי. גל־ההנע עשוי שני צינורות פלדה מחוברים 
בעזרת מחבר מחליק המאפשר לגל להתארך ולהתקצר בהתאם 
לתנועת הסרן־האחורי. בקצות הגל נמצאים מפרקים אוניוורסליים 
המקזזים את שינויי הגובה בין תה״ה לבין הסרן האחורי תוך כדי 
הנסיעה. 

(ב. 4 ) סרן אחורי ( 3x10 [־ 301< [1x31 <). מכונית בעלת מבנה 
קלאסי (שמנועה לפנים, וההנעה — אחורית) מונעת ע״י סרן אחורי. 
תנועת גל־ההנע מועברת לתמסורת-ההפחתה כדי להגדיל את מומנט־ 
הסיבוב הנמסר לאופנים. מקובלות 3 צורות תמסורת: קונית־ספירלית, 
קונית-היפואידית וחלזונית. המומנט הסיבובי נמסר דרך גל־ההבע 
לסבבת (ח 10 ח 1 ח), וממנו דרך העטרה (ח^סזס) לדיפרנציאל. הדיפרנ־ 
ציאל מאפשר את תנועת הרכב בעיקול־דרך, כשהאופן החיצון מבצע 
דרך ארוכה יותר מאשר האופן הפנימי, ולפיכך מהירותו הסיבובית 
גדולה־יותר. בדיפרנציאל 4 גלגלי־שיניים קוניים המשולבים זה בזה. 
שניים מהם ממוסבים על בית־הדיפרנציאל, ובשניים האחרים נעוצים 
שני הגלים. בתנועה בקו-ישר נמסרת התנועה הסיבובית מהסבבת 
דרד העטרה לבית־הדיפרנציאל, המעביר את התנועה ישירות לגלים 
הצדדיים. בתנועה בעיקול, לעומודזאת, משתתפים הגלגלים הפלנטיים 

וגורמים שאחד הגלגלים 
יאיץ את מהירותו עקב 
האטת המהירות של ה¬ 
אחר, בהתאם לכיוון ה¬ 
פניה. ברכב כבד קיימות 
ממסרות־הפחתה בעלות 
שתי דרגות־הפחתה קבו¬ 
עות, או כאלה שהנהג 
יכול לשנותן תוך־כדי ה¬ 
נהיגה. מיסוב הגלים ב¬ 
תוך הסרךהאחורי שונה 



תרשים מ 5 בני ש? מערכת העברת הבוח סז 
הפגוע 5 אוםן 

בהתאם לסוג הרכב: קל, בינוני וכבד. בכ״ר חדישים מותקנים 
דיפרנציאלים בעלי החלקה מוגבלת, המאפשרים את התקדמות הרכב 
כשקסנה ההתנגדות על אחד האופנים (החלקה על קרח או בוץ), 
יחסי־העברה מקובלים בדיפרנציאלים — לרכב נוסעים: 6:1 — 3:1 , 
לרכב כבד: 8:1 — 5:1 (לעתים מגיע עד ל 12:1 ). 

(ב, 5 ) המערכת־המשולבת, הכוללת מנוע, ת״ה.ודיפרנ־ 
ציאל, נמצאת בכ״ר בעלי מנוע-אחורי ובכ״ר בעלי הנעה־קדמית. 
בשני הסוגים מועברת התנועה הסיבובית מהדיפרנציאל לאופנים 
בעזרת שני גלים דרך מפרקים גמישים. בהנעה קדמית מצוידים 
הגלים במפרקים מיוחדים המאפשרים לאופני־הנהיגה לפנות בהתאם 
להפעלת ההגה. בניגוד למפרקים שבגל-ההנע אין מפרקים אלה 
משנים את מהירותם תוך־כדי סיבוב. 

(ג) מ ע ר כ ו ת - ה ש ל י ט ה. (ג. 1 ) מערכת-ההיגוי (״! 5100 
1 ת 0 ז$ץ$ £״!) מאפשרת לשנות את כיוון־הנסיעה או לשמור על 
כיוון־נסיעה למרות כוחות חיצוניים הפועלים על הרכב■ מבחינים 
בין מערכות־היגוי מכני והיגוי־כוח. במעדכת־היגוי מכנית נעשית 
הפניית האופנים בכוח הנהג הנמסר דרך גלגל־ההגה לממסרודהפחתה 
וממנה דרך מוטטת ומנופים לאופנים. במערכת היגוי־כוח נמסרת 
תנועת גלגל-ההגה למערכת-הגברה הידרולית. בכ״ר כבדים נהוגה 
מערכת היגוי-כוח הכוללת גם משאבת־שמן המונעת ע״י המנוע, 
מערכת־הגברה הידרולית (■ 1 ;>ז 005 <), .*מנגנון המבטיח היגוי מכני, 
כאשר מערכת ההגברה יוצאת מכלל־פעולה. כוש ההגה עשוי שני 
חלקים המחוברים ביניהם בעזרת חיבור "מתמוטט" לצורד בטיחות 
(ר׳ להל?) • 

(ג, 2 ) מערכת-הבילום (וזז 810 ? 5 0 > 131 <; ע״ע בלם, עט׳ 
911 ) נועדה לאפשר האטה ועצירה מבוקרות או עצירה תוך תאוטה 
מירביח בבלימת חירום. כוח־הבלימה מועבר ע״י מערכת הידרולית 
מדוושת־הבלימה אל האופנים. מקודם נעשה הבילום רק באמצעות 
ב ל מ י ־ ת ו ף ( 0 > 31 ־!< מ! 1 ״נ>), כאשר בכל אופן מותקן תוף המצויד 
בשתי נעלי־בלימה ( 51100 0 > 31 ז<) מצוסות ברפידה בעלת מקדם־חכוך 
(ע״ע) גבוה. בין שתי הנעליים מצויה בוכנה, המופעלת בלחץ היד־ 
רולי. תנועת הבוכנה גורמת להיצמדות נעלי־הבילום לשטחו הפנימי 
של תוף־הבילום, ולבלימת סיבוב התוף והאופן יהדיו. להגברת 
הבטיחות בכ״ר מעדיפים כיום להתקין ב ל מ י - ד ם ק ה ( 31:0 ־ 1 < 1150 >). 
הבלימה בבלמי הדסקה נעשית בהצמדת שתי רפידות־בלימה לשני 
צדי דסקה המסתובבת עם אופן הרכב. עם הפעלת הבלמים פועל 
לחץ הידרולי על בוכנות המצמידות את הרפידות לדסקה ובולמות 
אותה. בלמי־הדסקה יעילים יותר מבלמי־התוף הן משום שח(ם- 
החיכוך מתנדף מהם מהר-יותד — ולכן עמידותם טובה יותר, והן 
משום שהמרחק הדרוש לבלימת כה״ר המצוידים בבלמי־דסקה קטן 
יותר. לעומת־זאת בבלמי-דסקה נדרש כוח־חצמדה רב־יותר מזה 
הנדרש בבלמי־תוף. לכן מצוידת מערכת בלמי־הדסקה במגבר-בלימה 
שבו נוצר לחץ הידרולי באמצעות משאבת־בלמים ראשית המופעלת 
בעזרת דוושת־הנלם. מקובל להשתמש במערכות משולבות: בלמי־ 
תוף בגלגלים האחוריים ובלמי-דסקה — בקדמיים, וכן במערכת- 
בלמים כפולה, המבטיחה בלימת שני אופנים לפחות, במקרה של 
תקלה במערכת־ההידרולית. כדי למנוע נעילת האופנים האחוריים 
בשעת בלימה, תופעה העלולה לגרום לסחרור הרכב, קיים במערכת־ 
הבלימה מתקן למניעת נעילה השולט על הלחץ המופנה לאופנים 



דיפרגציא? 




111 


רכב, פלי־ 


112 



בלטים. א. בקם־תוף; כ. בקם־דססה 


האחוריים. שליטה זו מושגת באמצעות מגביל־בלימה, המגביל את 
הלחץ המופנה לאופנים האחוריים לערך מירבי קבוע או באמצעות 
וסת־בלימה, המווסת את הלחץ בהתאם למשקל המעיק על הסרן 
האחורי. או בהתאם לתאוטה שמקנים הבלמים לרכב. 

ב ב ל מ י ־ א ו ו י ר (פנומטים) מצוידים כ״ר כבדים (משאיות, 
אוטובוסים). בשל הכוח הרב הדרוש להצמדת נעלי־הבלימה מופעלת 
מערכת־הבלמים בלחץ־אוויר דחום. בדומה למערכות־בלמים הידרו־ 
ליות יש מערכות־בלמים פבומטיות כפולות המצוירות במתקנים 
למניעת נעילת האופנים־האחוריים ומתקנים לבלימת־חירום עם איבוד 
ל חץ ־האוויר. 

בלם־יד הוא מנוף ידני שמפעיל הנהג לבלימת האופנים 
האחוריים (ברכב בעל הנעה קדמית יינעלו האופנים הקדמיים). בלם 
זה נועד למנוע הידרדרות רכב חונה. 

בלמי־האטה מצויים בכ״ר כבדים שהבלמים הראשיים בהם 
מאבדים מיעילותם בהפעלה ממושכת כתוצאה מהקטנת מקדם־החיכוך 
בין תופי־הבלימה או דסקיות־הבלימה לביו הרפידות, בין בלמי' 
ההאטה: בלם פליטה (סאלגזאל :! 0x113115 ) החוסם את צינור־הפליטה 
והופך את פעולת המנוע למדחס; בלם חשמלי ( 3 ב 70111 ) היוצר 
שדה מגנטי הבולם את סיבוביו של רוטור הקשור לגל־ההנע; בלם- 
ג׳ייקובז ( 300135 !) המופעל הידרולית ופועל על שסתומי־המנוע. 

כושר הבלימה והתאוטה, החוק בישראל דורש שתאוטת 
הרכב (גם כשהוא עמוס) בבלימה תעלה על 4.5 מסר/שניה 2 . מקדם 
החיכוך של צמיג המחליק על כביש־אספלט יבש הוא כ 0,7 . בכביש 
רטוב יורד מקדם־החיכוך, במידה התלויה בטיב הצמיגים (עומק 
החריצים וצורתם), לשיעורים שבין 0.6 ל 0,3 . כאשר אין הגלגלים 
מחליקים כלל (כלו/ כשהם ממשיכים להתגלגל), מגיע מקדם־החיכוך 
ל 1.1 . עם נעילת הגלגלים אין אפשרות לשלוט על כיוון נסיעתו 
של כה״ר. אם ננעלים הגלגלים הקדמיים בלבד, ימשיך כה״ר לנוע 
בקו ישר. אולם, המצב מסוכן־יותר, כשננעלים הגלגלים האחוריים 
בלבד, כי אז יסתובב כה״ר סביב צירו האנכי, עקב נטייתו לנוע 
בעקבות הגלגלים הנעולים. משום־כך פותחו מתקנים רבים למניעת 
נעילה. הם פועלים להקטנת עצמת־הבלימה היחסית בגלגלים האחו¬ 
ריים, כתלות בעצמת־הבלימה (בכ״ר נוסעים), או במידת העמסת 
החלק האחורי של הרכב (במשאיות). 

(ד) מ ת ל ה ־ ה ר כ ב היא מערכת גמישה המקשרת בין אופני 
הרכב לבין השלדה ומקנה לרכב גמישות ויציבות בעת הנסיעה. 
נהוגים שני סוגי מתלים: מתלה קשיח ומתלה נפרד; האחרון 
מצוי, בד״כ, בכ״ר קטנים ובינוניים. ברכב־נוסעים גדול מותקנים 
מתלה קדמי נפרד, ומתלה אחורי קשיח. במשאיות — גם המתלה 
הקדמי קשיח. המתלה כולל: קפיץ (ע״ע) הסופג את זעזועי־הדרך 
ומונע אותם מגוף־הרכב (בין הקפיצים: קפיצי־עלים, קפיצים סליליים, 
מוט־פיתול וקפיצי־אוויר); מנחת־זעזועים (ז 6 נ 1 ־ 313501 ^ 51100 ), 


הממתן את תנודות הקפיץ בעיקר לאחר מעבר 
מכשול (אבן, שקע). רוב כה״ר מצוידים במנחתי־ 

זעזועים טלסקופיים המנחיתים באופן הידרולי את 
התכווצות הקפיץ (בעת עליית האופן על מכשול) 

ונחיתתו של האופן עפ״נ הדרך (לאחר מעבר 
המכשול); מוט־ייצוב (■ 311111201 :!§), שהוא 
מעין מוט־פיתול, המתחבר בין שני צדי המתלה 
הקדמי, כשנוצרת תנועה יחסית במישור ־אנכי 
בץ שני האופנים (בפניה) מתפתל המוט ובכך 
מפעיל כוחות המגבירים את יציבות הרכב. יש 
כ״ר המצדדים במתלים הידרו־פנומטיים. במתלה 
נוהגים לכלול גם את הצמיגים (ע״ע) שהש¬ 
פעתם רבה על יציבות הרכב וביצועיו (ור , להלן). 

על המתלה הקדמי פועלות זוויות־היגוי שונות 
שגדלו ויחסי־הגומלין ביניהן קובעים את יציבות הרכב ותגובותיו 
להיגוי תוך איזון הכוחות הפועלים על הרכב והצמיגים: כוח־המשיכה, 
מומנט, חיכוך וכוח צנטריפוגלי. 

(ה) מערכת־החשמל. את החשמל בכ״ר מספק מצבר 
(ע״ע) הנטען ע״י מערכת־טעינה. בשימוש מצברים בני ו 7 ־ 12 . 
ברכב כבד משתמשים לעתים בזוג מצברים כדי לקבל מתח של 
24¥ . 

(ה, 1 ) מערכת־התאורה, ברכב מודרני יש יותר מ 20 
יחידות־תאורה: ממנוריות קטנות לתאורת לוח־המחוונים עד לפנסי־ 
התאורה הראשיים. רובם מופעלים באמצעות מתגי־הפעלה המצויים 
על לוח־המחוונים. פנס־התאורה כולל מנורה, רפלקטור ועדשה 
פריסמתית; הנורה קבועה במוקד רפלקטור פאראבולואידי השולח 
קרני־אור מקבילות למרחוק. חלק מן האור מפוזר לצדדים באמצעות 
העדשה הפריסמתית. למניעת פנוור כ״ר הבא ממול מסעילים אורות 
"נמוכים", שמקור־האור שלחם הוא זוג פנסים נוסף שנורוהיהם 
אינן במוקד הרפלקטור, או נורה בעלת תיל־להט כפול: אחד, 
הממוקם במוקד ומשמש לאור "הגבוה׳/ והאחר שאינו במוקד, 
משמש לאור "הנמוך". ברירת האורות נעשית ע״י הנהג בעזרת 
מתג. הפנסים הם בד״כ אסימטריים למניעת פיזור קרני־אור בכיוון 
שעלול לסנוור את עיני הנהגים הבאים ממול. מלבד הפנסים 
הראשיים מצויים בכה״ר: פנסים לתאורת־חניה, פנסי הבהוב (מורי־ 
כיוון והתראה), פנס אור־בלם, פנסי תאורת־שילוט, פנסי רוחב 
(במשאיות), פנסי ערפל, תאורת לוח־מחוונים ותאורת־פנים. 

מערכודהחשמל מוגנת בנתיבים (§ 50 ט£). לעתים מופעלת מערכת־ 
התאורה דרך ממסר במטרה להקטין את מפל־המתח בכבלי החשמל. 

(ה. 2 ) מערכת־הטעינה, המספקת את החשמל למצבר, 
מורכבת מדינמו (בכ״ר ישנים) או אלטרנטור (ממיר; בכ״ר חדישים; 



מתלה קדםי בטשאית 





113 


רבב, בלי 


114 


וע״ע גנרטור חשמלי) ווסתים המבקרים את טעינת המצבר: וסת- 
מתח (המפקח על גובה המתח), וסת-זרם (על עצמת הזרם) ומפסק 
אוטומטי המונע זרימה הפוכה — מהמצבר לדינמו. בכ״ר חדישים 
נהוגות יהידות־ויטות טרנסיסטוריות. 

(ה. 3 ) במערכת־ההתנעה כלולים המתנע (־!מזבזל), מתגי- 
הפעלה ומצבר־הרכב. המתנע הוא מנוע חשמלי המספק למנוע- 
הרכב תאוצה מספיקה להתנעתו. מתנע המכונית מסוגל לפתח מומנט- 
סיבוב גבוה, הדרוש להתגבר על התנגדות החיכוך והדחיסה במנוע. 
בשעת ההנעה משתלב גלגל-שיניים של המתנע בזר־שיניים שעל 
גלגל־התנופה של המנוע. שילוב גלגל־השיניים בגלגל־התנופה נעשה 
באחת מ 3 שיטות: 1 . שימוש בסולנואיד (אלקסרומגנט טבעתי: ע״ע 
אלקסרומגנטיות, עמ׳ 793 ) ; 2 , בצורה מכנית (ע״י מנופים) ז 3 . 
בעזרת משלב־בבדיקם (^ 1 ־ 111 ■ 86 ). הפעלת המתנע נעשית במתג 

ישיר, בכפתור הפעלה דרך ממסר, או במתג ההצתה (ת 0 ״ 1 ן] 18 
ו 101 נ״ 5 ) המופעל בעזרת מפתח־הצתה דרך ממסר. 

(ה, 4 ) מ ע ר כ ת * ה ה צ ת ה מעלה את מתח המצבר ( 6¥ — 12¥ ) 
למתח גבוה מאד ( 18,000¥ — 25,000¥ ) הדרוש ליצירת הניצוץ לשם 
הצתת התערובת במנוע (ע״ע, עמ׳ 986 ). המערכות המקובלות הן: 

הצתה ק ו נ ו ו נ צ י וג¬ 
לית, המצוידת במפלג 
(■ 11511101 " 1811 ()) וסליליהצ־ 

תה ( 0011 £0111011 !). ה¬ 
מערכת מופעלת ע״י גל- 
המפלג שבעת סיבובו פו¬ 
תח וסוגר את חודי הנתק. 

פעולה זו גורמת להפסקת 
הזרימה ולחידושה, בהתאמה בסליל הראשוני שבתוך סליל־ההצתה. 
עקב־בך נגרם שינוי בשטף המגנטי. המשרה מתח גבוה בסליל המשני 
(ע״ע אלקטרומגנטיות, עבד 799 ). מתח זה עובר למנגנון־החלוקה, 
ומשם, ע״פ סדר ההצתה, למצתי-המנוע. במצת (ע״ע מנוע, ציור 3 א׳) 
פורץ המתח הגבוה בין האלקטרודות בצורת ניצוץ המבעיר את 
התערובת. הקבל בין חודי הנתק מונע יצירת המתח הראשוני על 
פניהם והם נשמרים מהרס מהיר■ מערכת־הצתה זו אינה עונה על 
צרכי המנועים המודרניים הפועלים במספר סיבובים גבוה ובביצועים 
גבוהים. המגבלות העיקריות: יצירת מתח במוך מדי בתנאים מסוימים, 
ובלאי מהיר של חודי הנתק. על מגבלות אלו מתגברים בעזרת 
מערכת־הצתה אלקטרונית. זו מופעלת במיתוג אלקטרומגנטי 
או במיתוג אופטי במקום הודי הנתק. במקרה הראשון נוצר המתח 
הגבוה בסליל-ההצתה ע״י שינוי בשטף מגנטי במנגנון הנמצא בתוך 
המפלג; במקרה השני משתמשים במערכת של תא פוטואלקטרי 
וקרן-אור הנקטעת לסירוגין ע״י רוטור מסתובב. בשיטה זו אין 
מנגנון מכני, ולפיכך אין מגבלה לגבי מספר סיבובים גבוה, וכן 
ניתן לפתח ביצועים גבוהים של המנוע ע״י ייצור מחח־גבוה הדרוש 
לכל תחומי עבודת המנוע. בשתי השיטות נוצר המתח־הגבוה כתוצאה 
מהפסקת הזרימה בסליל הראשוני והשראה בסליל המשני. שיטה 
שלישית להצתה אלקטרונית היא מסוג "התפרקות קבל". בשיטה זו 
נוצר המתח הגבוה כתוצאה מהתפרקות קבל (הנטען בפעולה 
קודמת במתח בן 400¥ ) לתוך הסליל הראשוני. כתוצאה מכך 
מושרה מתח בסליל המשני. התפרקות הקבל מתרחשת דרך רכיב 
אלקטרוני (המכונה "מישר סיליקון מבוקר"), כשניתן האות מהמפלג 
ע״י ניתוק המעגל הראשוני. 

(ה. 5 ) מערכות-עזר חשמליות ואלקטרוניות. מלבד המער¬ 
כות שהוזכרו מופעלים בחשמל גם: רדיו, צופר, מגבי־שמשות 
ולעתים גם משאבת-דלק חשמלית, וכן ציוד שאינו סטנדרטי אך 
מקובל בכ״ר יקרים יותר: מיזוג־אוויר, מקליט־סרט, מכשירי-אלחוט, 




אנטנה וכן חלונות הנפתחים ונסגרים בעזרת מנועי־חשמל. בין 
החידושים האלקטרוניים פועלים כבר: מערכת החלפת־אורות אוטו¬ 
מטית ה״מנמיכה" את האור כשקולט התא הפוטואלקטרי, שהיא 
מצוידת בו, אור מפנסי מכונית הבאה ממול; בקר אלקטרוני למגבי־ 
השמשות לפי עצמת הגשם! מערכת־אזעקה אלקטרונית למניעת 
פריצה לרכב או גניבתו; מערכת אלקטרונית המתרה על אי־כיבוי 
אורות; מערכות התזה והצתה אלקטרוניות (ר׳ לעיל). ך רוה 

1¥ . ביצועי כ״ר. הערכים הנמדדים הם: מהירות מירבית, 
כושר־תאוצה וכושר-טיפוס בעליה; כושר בלימה ותאוטה; כושר־ 
תמרון, שליטה ברכב ויציבות. במובן הרחב מכלילים גם את 
הביצועים המאפיינים שימוש רגיל (ולא כדרבי): נוחות, תצרוכת־ 
דלק, זיהום (בגזים וברעש). האצת הר׳ תלויה בכושר הרכב להתגבר 
על הכוחות המתנגדים לתנועתו. 

מ 1 מנט הסיבוב (^), שמפתח מנוע הרכב, מועבר אל האו¬ 
פנים באמצעות מערכת העברת-הכוח. יחם התמסורת בין המנוע 
לאופנים (נ — מהירות סיבוב המבוע חלקי מהירות סיבוב הגלגלים) 
מורכב מהיחס הקיים בסרדהמניע ומיחסי התמסורת של ההילוכים 
השונים שבתיבת־ההילוכים. הכוח המניע (?) של הרכב תלוי 
גם בנצילות המכנית הכללית של מערכת העברת־הכוח (ן 0 ובמחוג 

ז^ן.[ 

האופנים (־ 1 ), וניתן בנוסחה:-ןן = ?.הקשר בין מהירות הנסיעה 

ת.־י 

של הרכב ומהירות סיבוב המנוע הוא: -ך 0.377 = ¥ ( 1 ! — מספר 

סיבובי המנוע לדקה (סל״ד!; ¥ — המהירות בקמ״ש). 

בין הכוחות המתנגדים מונים את ההתנגדות לגלגול 
(־!?) — הפסדי החיכוך והגלגול של הגלגלים עפ״נ הדרך, והחיכוך 
במסבי־הגלגלים. התנגדות זו תלויה במשקל הרכב (¥^), טיב הדרך 
(־ 1 ^ 1 ), סוג הצמיגים ו^דלם (£) ומהירות הנסיעה (¥). בדרך ניסויית 
התקבל הקשר בין הגורמים השונים בנוסחה 

¥\ • (^ן + 1 ) £ י ■ 1 ^ = ־!? 

(ז£: מ 1 בכביש סלול עד 10 בדרך חולית! £ — מקדם תחום 
מ 0.012 עד 0.02 ). 

התנגדות האוויר ( 113 ) תלויה בריבוע מהירות הנסיעה (¥), 
במבנה האווירודינמי של הרכב 00 ) ובשטח החזית שלו (. 4 ). 
לפי הנוסחה 

¥ 2 ־ 4 ■ 03 • £3 ■ 0.0049 - 3 ? 

( 3 :>ו מקדם צפיפות־האוויר; בגובה פני הים ^ 1 ). לחישוב הכולל 





115 


רכב, כלי־ 


116 


של ההתנגדות ( 11 ) מוסיפים את רכיב כוח־הכובד (¥\) בשיפוע 
הדרך (ס), ומתקבלת הנוסחה + 113 •ז- ש£ = 8 . 

א. קרס. 

־ע. תכנון כ״ר מושפע ממערכות־שיקולים שונות. בין 
השיקולים המבניים מתחשבים בייעוד כה״ר (מכוניית-נוסעיים, 
משאית, אוטובוס, וכד׳); בגודל המכונית (לימוזינה, סדן, וכד׳), 
שיקול המושפע מתנאי התחבורה (כושר תמרון וחניה)! בחלוקת 
הנפח בין המבוע׳ הנוסעים והמטען (בגלל מחירי הרכב המאמירים 
נוטים הצרכנים לבחור במכונית רב־תכליתית); בנוחות־הישיבה 
(כסאות "אורתופדיים" או רגילים, מכונית גבוהה יותר או מכונית 
בעלת צללית נמוכה, מרווח רב יותר לרגליים או הגדלת תא־המטען); 
בנוחות תפעול־הרכב (צורת ההגה ומיקומו, מיקום ידית ברירת- 
ההילוכים, מיקום הדוושות); במספר מקומות הישיבה; במבנה 
האווירודינמי (הקטנת התנגדות האוויר), 

בין השיקולים הטכניים: עצמת (הספק) המנוע ביחס 
למשקל הרכב (יחם הקובע את ביצועי המכונית ותאוצתה); סוג 
הבלמים (בלמי־תוף, בלמי־דסקה); סוג תיבת־ההילוכים (רגילה, 
אוטומטית) ? מתלה המכונית (סוג המתלה־הקדמי וסוג המתלה- 
האחורי); צריכת הדלק (שיקול רב־חשיבות עקב משבר־האנרגיה. 
הוא משפיע על סוג המנוע, גדלו ומערכותיו); מתקני מיזוג־אוויר 
(התקנתם משפיעה על גודל המנוע ועל צריכת הדלק); זיהום האוויר 
(ר׳ להלן); בטיחות הנוהג ונוסעיו (ר׳ להלן). 

בין השיקולים הא פג ת י ים: החזות החיצונית (המשתנה 
מתקופה לתקופה ככל אפנה אחרת); צבעי הרכב! סוג ריפוד 
המושבים וצבעיו; אבזרי קישוט (פסי ניקל, סמלים); צורת הפנסים 
(מוארכים, עגולים, נסתרים); עיצוב לוח־המחונים. 

בין השיקולים הכלכליים מתחשב היצרן ביציאות 
הייצור ובמחירי המכירה, בהוצאות השיווק ובסיכוי התפוצה, ובעיקר 
— ביכלתו לעמוד בתחרות עם יצרני־רכב אחרים. כל שינוי גורר 
השקעות רבות בתכנון ובפיתוח, בניסוי ובייצור. 

ד\. בטיחות ב כ ״ ר נמדדת ביכולת כה״ר למנוע תאונה — 
רכב בעל ביצועים מעולים הוא בעל סיכויים גבוהים יותר למנוע 
תאונה או להתחמק ממנה — וביכולת מבנה־המרכב להפחית את 
הפגיעה בנוסעים בעת התאונה ולהבטיח היחלצות מהירה ובטוחה 
לאחריה. תכנון אמצעי־הבטיחות במבנה כ״ר נכפה על היצרנים 
ב 1968 (בעקבות מחקריו של נידר ןע 1 >בא . 51 , נו׳ 1934 ], שפורסמו 
בספרו ץ 1 !^ 31 !״מסוכן בכל מהירות״], 1965 ), 

כשפרסם משרד־המסחר האמריקני תקני־בטיחות מחייבים לכ״ר 
הנמכרים באה״ב. כיום מקובלים תקנים אלה על יצרני כה״ר בעולם. 

תקני־הבטיחות העיקריים הם: ( 1 ) מוט־ הגה השוקע (מתקפל) 
בעת התאונה. ברוב התאונות נפגע הנהג פגיעה קטלנית בחזהו 
ממוט־ההגה לאחר שגלגל־ההגה עצמו נשבר. לכן נבנה גלגל־ההגה 
בצורה קעורה המיועדת לספוג את המכה ומוט־ההגה בנוי משני 
חלקים המתקפלים בהשפעת כוח העובר מידה שנקבעה מראש. בדגמי 
רכב אחדים הוכנס ״המגן המתנפח״ — מעין שק־אוויר החבוי בגלגל- 


ההגה, המתנפח במהי¬ 
רות גדולה בהשפעת 
ההתנגשות, עוטף את 
גלגל־ ההגה ובולם את 
הנהג. ( 2 ) מניעת 
אבזרים בולטים. 
התברר שאחוז גבוה 
מהנפגעים נפגע מיד¬ 
יות ומכפתורים בול¬ 
טים. לכן שונתה צורת 
הידיות והן רופדו. בן רופדו לוחות־השעונים, והשעונים שוקעו בלוח- 
המחוונים שמוקם מאחורי גלגל־ההגה, כך שלא יימצאו אבזרים 
שיש בהם זכוכית בגובה פני הנהג. ( 3 ) התאמת מבנה המושבים 
ודרך חיבורם לרצפת־הרכב במטרה למנוע את עקירתם בעת התנג¬ 
שות■ תוכננו מושבים קעורים ששוליהם גבוהים ממרכזם. נמצא 
שבשעת תאונה נזרק הנוסע היושב במושב כזה בעצמה קטנה־יותר. 

( 4 ) התקנת חגורות בטיחות, כדי לבלום את תנועת הנוסע 
קדימה בעת התנגשות. 
סוגי החגורות: חגורת 
מחניים (לרוחב המד 
שב); הגורה אלכסונית; 
חגורה משולבת. התקן 
מתייחם לנקודות עיגון 
החגורה׳ לחזקה, וכן 
לאבזם, שתהיה נעילתו 
אמיצה ופתיחתו נוחה. 
יש חגורות המאפשרות 
תנועה ספשית, אך נצ¬ 
מדות לחוגר בהשפעת 
תאוטה פתאומית הנג¬ 
רמת בשעת תאונה. 

( 5 ) פ ג ו ש יי הרכב מ¬ 
תוכננים לגובה אחיד 

במטרה להקטין את עצמת הפגיעה. ( 6 ) לבלימת עצמת ההתנגשות 
תוכנן מרכב בעל אזורי־ספיגה המתקפלים בשעת התאונה, כך שלתא- 
הנוסעים ייגרם הנזק המזערי. גגות הרכב חוזקו בקורות־רוחב כדי 
למנוע שקיעת הגג ומחיצת הנוסעים בעת התהפכות. ( 7 ) ה צ מ י ג י ם 
(ע״ע) הם מהגורמים החשובים במקרי תאונות. נקבעו מפרסי הצמיגים 
הדרושים לכל כ״ר והוכנסו לשימוש צמיגים רדיאליים וצמיגים רחבים 
קטני־קוטר שהגבירו את יציבות כה״ר. ( 8 ) התקן מחייב שמשות 
מזכוכית מלוטשת היטב המאפשרת שדה־ראיה רחב. לזכוכית מבנה 
המונע ניפוצה לרסיסים מסוכנים בעת תאונה. היא נסדקת או נשלפת 
ממקומה. ( 9 ) כדי למנוע התלקחות מוגנים מ כ ל י ־ ה ד ל ק באזבסט 
המונע גם את ריחות הבנזין. ( 10 ) מנעולי־הדלתות נפתחים 
מאליהם בעת תאונה חזיתית. נוסף על התקנים המחייבים הנ״ל 

מציידים היצרנים את כה״ר 
באמצעי־בטיחות נוספים; 

למשל: מעמעם־־אורות או¬ 
טומטי; מחמם־שמשות חש¬ 
מלי; מגיני־עורף; פגושים 
הידרוליים סופגי-אנרגיה. 

את דרגת הבטיחות של 
כה״ר בודקים בהדמיות וב־ 

ניסויי־הרס ממש הכוללים: 

הטחת כה״ר בקיר במהי¬ 
רויות שונות, התנגשויות 





1 _ 

מהתקני הבטיחות החדישים; שקן אוויר מתנפח 
כאמצעי הננה בעת התנגשות 






כקי־רנפ משנות דל 60 ,יה 70 : 1 . רנו 16 , צרפת, 1965 ; 2 . פדקבוונן, ״דזיפושית״, גרמניה, 1938 — 1076 ; 3 . אאנדי 100 , גרטנידז, 1966 , 4 . פיאט 128 , אימ 5 יה. 1969 ; 
<׳. פוי׳טה 911 אם, גרמניה, 1970 ; 6 . דולם־רויס, פנטום צ. בריטניה; 7 . שמרד 5 ט קוו־ודס, אה״ב; 8 . ח׳נדרברר, פורר, אה״ב, 1074 ; 9 . מרצדס־בנץ, 0.190/1 . 

גרמניה; 10 . יאנצ׳ה סקורפיו!, איט 5 יח, 1977 , 11 . מ״ונית ח״זס 5 ית, נים), יפז; 12 . טרי־מ־ ס״יטפייר 00 יז 1 , 5 ימר, בריטניה 


בין שני כ״ר חריקת כ״ר על גגו. בתוך כה״ר מותקנות בובות דמויות־ 
אדם המצדדות במתקני חישה ומדידה אלקטרוניים, כך נרשמות 
צורות הפגיעה והעצמות בכ״א מאזורי הגוף. בישראל חייבים 
כל כה״ר לנוסעים (מ 1976 ואילך) בחתקנים הבאים: חגורות־בטיחות 
במושבים הקדמיים; מראה פנימית וחיצונית להגדלת שדה־הראיה 1 
כפתורי הפעלה וידיות שקועות; לוח*שעונים מרופד; פנסים מורי־ 
כיוון בצדי הרכב (נוסף על אלה שמאחור ומלפנים); מתקן הזרמת־ 
אוויר למניעת אדים על השמשה הקדמית; מתקן להתזת־מים על 
השמשה הקדמית; פנס המאיר בעת נסיעה־לאחור; מערכת־בלמים 
כפולה: פסים או לוחות זוהרים מאחור. נוסף על דרישות אלה 
מופנות דרישוודבטיחות ספציפיות לדגמים השונים של כה״ר. 

1 ר\. ה ב ס י ם אקולוגיים. כ״ר הם מהמקורות העיקריים 
לזיהום בגזי־הפליטה, בעשן וברעש. הגזים הנפלטים מפעולתו של 
מנוע שריפה־פנימית מכילים יסודות מזהמים ורעלים שמקורם 
בשריפה בלתי־מושלמת של הדלק: פחמן חד־חמצני, 00 , הנוצר 
תוך שריפה בלתי־מושלמת של הדלק בחלל־השריפה(שריפה מושלמת 


יוצרת פחמן דו־חמצני, שהוא בלתי־מזיק). סס מסוכן ביותר כשהוא 
נשאף זמן ממושך, וכשריכחו באוויר גבוה הוא קטלני (לכן מסוכן 
להפעיל מנוע־מכונית במקום סגור [הנאצים השתמשו במשאיות 
שגז־הפליטה שלהן הוזרם פנימה — למטרות השמדה]). הפחמימן 
0 ^ נוצר גם הוא כתוצאה משריפת דלק בלתי־מושלמת ומצוי 
באדים הנפלטים מבית־הארכובה, הקרבורטור ומיכל־הדלק. 0 ^ 
מזיק בהתחברותו עם תחמוצת־החנקן סזיז, המתקבלת כשחנקן וחמצן, 
המצויים באוויר, מתחברים בשעת שריפה בטמפרטורה גבוהה. רוב 
תחמוצת־החנקן הופך באוויר החפשי לדדתחמוצת־החנקן ,סא, אך 
בריכוז גבוה הוא מזיק לבריאות. אולם עיקר הנזק הוא בהתחברותו 
עם פחמימנים 0 * 1 ) שבנוכחות אור־השמש יוצרים עךפיח ( 81x102 ) 
פוטוכימי. כשמשתמשים בדלק שהוסיפו לו עופרת ( 5 ?) לשיפור 
מספר הא 1 קטן (ע״ע מנוע, עכ 7 998 , 1001 ), נוצרות תרכובות עופרת 
רעילות הפוגעות במערכת העצבים; תחמוצת־גפרית ( 80 ), נוצרת 
במנוע־דיזל המופעל בסולר המכיל גפרית, מנוע־הבנזין הוא המזהם 
העיקרי (בגאז סס); מנוע־הדיזל מזהם פחות. 





119 


רכב, כלי־ — רכבים 


120 


החוק הראשון למניעת זיהום־אוויר נחקק בקליפורניה ב 1960 , 
בישראל מותרת פליטת סס עד 4.5% (לעומת 1.5% באה״ב), 
בגלל ריבוי דגמים ישנים של כ״ר. להפחתת פליטת סס פיתחו 
קרבורטירים חדישים המאפשרים כוונון מדויק, ופותחו גם מכשירי" 
מדידה מדויקים לקביעת הכמות או האחוז של גורמי הזיהום הנפלטים 
עם גזי־הפליטה. אח העשן הנפלט ממנועי־דיזל מגבילים ע״י תוספות 
כימיות לדלק וכוונמים מדויקים של מערבות־ההזרקה. בישראל 
מודדים את כמות העשן ביחידות (ע״ש יצרנית מכשיר 

הבדיקה). הגבול המותר המירבי הוא 60 יחידות. וע״ע מנוע, עמ' 
1002 ). 

מלבד המאמצים להקטנת פליטת המזהמים ממנוע הרכב, מושקע 
מאמץ רב במחקר ובפיתוח לייצור כ״ר שיונעו בסוגי מנועים 
ובמקורות אנרגיה שונים. בשלהי שנות הסד הוחמרו דרישות החוק 
בארצות המפותחות לגבי זיהום גזים, עשן ורעש של כ״ר. בישראל 
נחקק בשנות ה 60 חוק ("חוק כנוביץ") למניעת זיהום, אלא 
שאכיפתו לקדה. וע״ע עשן חהום! רעש ומניעתו. 

111 ^. כ" ר חדישים. ייצור כ״ר המונעים באנרגיה חשמ¬ 
ל י ת הוחל באה״ב כבר בשנות ה 70 של המאה ה 19 , היו אלה 
כ״ר שהונעו במצברי־עופרת, ואח״ב במצברי ניקל־ברזל. השימוש 
בכ״ר חשמליים רווח תקופה מסדמת, בעיקר בניו־יורק. בתחילת 
המאה היה באה״ב מספר שווה של כ״ר המונעים בדלק ובחשמל. 
ואולם, עדיין לא נמצא מצבר שיבטיח טווח־נסיעה סביר בין טעינה 
לטעינה. מאחר שכה״ר החשמליים לא צלחו לנסיעה בין־עירונית 
ולתנועה בתנאי־דרך קשים, הם הפכו בלתי-כדאיים עם פיתוח מנוע־ 
השריפה הפנימית ודלק שהתאים לו. 

משבר-הדלק והרגישות לשאלות אקולוגיות החזירו את העניין 
בכ״ר חשמליים. מנסים להגדיל את צפיפות האנרגיה ליחידת משקל 
של המצבר (כמות האנרגיה שניתן לאגור בכל ק״ג משקל של 
המצבר), הקובעת את טווח־הנסיעה • כן פועלים להגדיל את צפיפות- 
ההספק של המצבר (כמות האנרגיה שניתן להפיק ביחידת־זמן מכל 
ק״ג משקל), הקובעת את מהירות הנסיעה. המצברים הנוכחיים או 
שאינם כדאיים מבחינה כלכלית (מצברי ניקל־קאדמיום היקרים), 
או שהם בעלי צפיפות־אנרגיה והספק נמוכים (מצברי העופרת 
הרווחים). לכן מוגבל היום שימושם של כ״ר חשמליים לטווחים 
קצרים ולמהירויות נמוכות, בעיקר לתחבורה פנימית במפעלים 
גדולים, בשדות־תעופה וכד׳. המחקר מכוון לפיתוח מצברים בעלי 
מערכות כימיות שונות, כגון נתרן או ליתיום בצירוף כלור או 
גפרית, שהם בעלי משקל־מולקולרי נמוך, הפרש־פוטנציאלים גבוה 
וראקציות־תא מהירות. במערכות כאלו ניתן להגיע לצפיפוודאנרגיה 
ולהספק גבוהים, והכדאיות הכלכלית נשמרת. נבחנות גם דרכי 
מעינת־המצברים בזמן סביר. 

באה״ב פיתחו כ״ר המונעים בכוח הקיטור, שאינם מצוידים 
במנוע שריפה-פנימית ולכן זיהומם פחות. חברת "דיימלר־בנץ" 
בגרמניה פיתחה כ״ר נסיוני בעל מנוע שריפה־פנימית המונע במימן 
במקום דלק רגיל. אחסון המימן נעשה ע״י ספיגתו בסגסוגת של 
מתבות־מעבר. מיכל בנפח של 65 ליטר ובמשקל של 200 ק״ג 
מסוגל לספוג 4 ק״ג מימן המספיקים לנטיעה של כ 150 ק״מ במהירות 
מירבית של 105 קמ״ש. טעינת המיכל ופריקתו פשוטות יחסית. 
המנוע אינו מזהם. 

באירופה מונעים כ״ר, בעיקר אוטובוסים, בגז פחמבי מעובה 
(בוטאו ופרופאן) המצטיין בפליטת מזהמים זעירה. 

וע״ע תחבורה. 

משרד העבודה הבי״ל, המבוע יהמכונית, תשי׳״ח; א. וייסברג-ב. זוסכלז, 
המכונית, תשכ״גי ח. גרון, יסודות תורת המנוע והרכב, תשל״אז ב. ה. 
בקון, חשמל ברכב, תשל׳יא; י. גרבלר־ד. רוה, הכוונת אופנים, 
זוויות ההגוי וגאומטרית ההגוי, 1978 ; ? 1X010 ז.׳מי*^ 5 , 0351:10 . 0 . 17 
;* 1957 , 71 י- 1 , 07710/7116 ) 014 6 * 1 ^ 66/1711 ' 7 .{ ־ 1950 ,!(*)** 17141 

, 10 * 41 71 ** 21 * 0 ) 40 ) ¥0771 ,■ £0 ־םג 50111141 .? - 001460141 . 0 — 1 שג 01£ .£ 


_ 0 .ן. 1 ל ; 1958 ,? 7101711 * 01110 ' 1 ? 1101 ) 1 * 710 ! ?* 101 * ¥11 ,( 110115$031 .( ; 1957 
, 1-111 ,? 7101711 * 10 * 41 '■ 1 < ימ(|מו 01 .א ; 1959 , 710171117110/1 * 41110 , * 0 ( 1 , 8311011 
11 * 71 ? 7/1 :**?* 16111 )(* 1721 ) 14 710/7110 * 10 ) 41 1 * 7107400 * 4 ) £ב 0 - 8 . 7 ; 1958/60 
? 7/1 ,. 14 ; 1965 , 7116 ) 107710 * 41 1 * 160 * 716 * 4 7/16 ,. 14 ; 1959 ,** 760 /( 1 * 70 
; €07 * 0 ) 170 7/16 , 4 ־ 811 ; 1971 ,?( 11 16071 * 47716 171 * 0 0 0/711 700/1 

-!* 004/160 ' 0 ,(. 045 ) 706115011 .. 1 — ז 14 ס 0 ס£ .א ; 1960 , 1914 — 1765 
*' ¥0714 \ ? 7/1 ,ש 1 ץ 0 ס . 8 . 0 ;* 1962 , 410 ?<) 0 ! 6 <( £116 ?• 11 ) 710 * 10 ** 4 60x ^!^¥\ 

16 /) / 0 * 71077116 ^( 1 , 4$ ז 2 ^ £41 ,£ . 0 ; 1963 4 , 1962 — 1862 ; 01710/7116 ) 414 
7/16 , 510045 - 011 ^\ש 14 . 8 ; 1965 ,/(*)* 171/111 017116 ( 077 ) 411 . 8 .ט 

. 1966 8 ,? ¥6/161 * 0 ) 40 ! 

ד. רוה 

רכבים, כת דתית־חברתית ביהודה. ירמיהו (לה) נצטווה להביאם 
למקדש ולהשקותם יין, אולם הם סירבו בנימוק שיהונדב 
בן רכב "אביהם" אסר זאת עליהם "עד עולם" (שם, שם, ו). הר" 
מפרטים גם צווים אחרים מפיו,׳ ששמרו עליהם במשך דורות — 
לא לבנות בית, לא לזרוע זרע ולא לנסוע כרם, ולהימנע מקניינים 
אלה. עוד צוו לשבת באוהלים (שם ז, י). אין להכריע אם הכוונה 
בדברים אלה לפרישות כללית מחיי שמחה ושפע. הר" דבקו מאד 
במצוות יהונדב — כ 250 שנה (ר׳ להלן) — אך בגלל עליית נבו־ 
כדנאצר נאלצו לבקש מחסה בין חומות ירושלים. הנביא — שאינו 
מחייב דווקא את פרישותם הנזירית — מעלה על נם את דבקותם 
זו, לעומת ההתנהגות הסוררה של בני יהודה. נראה שהר" היו חבורה 
משפחתית ("בני בית הר"", "בני יהונדב בן רכב"), ויהונדב, המכונה 
"אב", נתפס כאב גנאלוגי. 

יהונדב בן רכב נזכר כתומך נלהב בקשר של יהוא (ע״ע) נגד 
בית אחאב (ע״ע). מהכתובים המקוטעים (מל״ב י, סד—יח) עולה, 
כי יהונדב — שעלה על מרכבת יהוא בדרכו מיזרעאל לשומרון — 
נתן את ברכתו לטבח בית המלכות, וכי יהוא חפץ להוכיח לו את 
קנאתו לה׳, ואף שיתף אותו בטבח נביאי הבעל בבית־הבעל 
בשומרון (שם, שם, כג). אף כי אין ראיה שיהונדב שיתף, או ייצג, 
בקשר זה כת מיוחדת, מסתבר מאד, שהאמור בירמיהו מכוון 
לאירועים בתקופת בית אחאב. כאשר קמו הנביאים, בראשות אליהו 
ואלישע, נגד עיוותי המלכות והפולחן הזר, הטיל יהונדב על בני- 
משפחתו צווי פרישות והבדילם משאר העם. ליהונדב — כלאליהו — 
מיוחסת, כמסתבר, תכונת ה״קנאה" (שם, שם, ז), והוא, כאמור, 
מכונה גם "אב". מהפסוק המעורפל "המה הקינים הבאים מחמת אבי 
בית רכב" (דה״א ב, נה) יוצא, שבית רכב מקורב היה לקיני (ע״ע), 
אמנם לאלה מהם שעברו ליישובי־קבע, ע״פ גירסת ה 70 לדה״א ד, 
יב — ״אלה אנשי רכב״ (במקום ״רכה״ שבמסורה) — היו הר" 
מקורבים גם לקניזים ולכלבים. ע״פ זה נודעו הר" כמשפחה מיוחדת 
ביהודה שנים הרבה לפני יהונדב. 

בנחמיה (ג, יד) נזכר מלכיה בן רכב, שר־פלך בית־הכרם, 
ש״החזיק את שער האשפות", אך אין לו כל ייחוד חברתי. דיודורום 
מסיקיליה מדבר על הנבטים (ע״ע) הראשונים (בסוף המאה ה 4 
לפסה״ב) בנוסח זהה כמעט לסיפור הר", וייתכן שנזירות מקראית 
בנוסח הר" נפוצה גם בקרב קבוצות אתניות אחרות. "בני יהונדב 
בן ריכב" היתה משפחה שפעלה בימי הבית השני ובשלהי ימי 
המשנה (תע׳ ד׳, ה׳), והיתת ממביאי העצים למקדש. 

חז״ל זיהו את הר" עם צאצאי יתרו (ספרי במ׳ ׳ ע״ח). הם 
הסבירו, כי עם כיבוש הארץ בידי יהושע הם קיבלו חלקם מ״דשנה 
של יריחו , / בגבול בנימין, אך לאחר הקמת המקדש פינום בני בנימין 
משם, חז״ל הפליגו בערך הברית שנכרתה לר" ("לא יכרת איש 
ליונדב בן רכב עמד לפני כל הימים"; ירמ׳ לה, ים), ואמרו שהיא 
גדולה מזו שנכרתה לדוד, משום שלא נזכר בה כל תנאי (מכ׳ 
יתרו א/ ב׳). זכר המשפחה נשאר זמן רב, ו״מגילת יוחסין מצאו 
בירושלים וכתוב בה... ר׳ יוסי בר חלפתא (ע״ע) מבני יונדב בן 
רכב" (ירו׳ תע׳ ד׳, ב/ ועוד). במקום אחד בלבד (מכ׳ דרשב״י, 
ראש פ , יתרו) נמתחה ביקורת על יהונדב בן רכב על שהתקרב 





תמנון .ק 5 צ 1 !קסז;> 0 


(מסרילנלה) 3£ ?) שבטירול (אוסטריה) 

— שבו עברה ״דרך קלאודיוס״ ( 113 >ג 0131 ¥13 ) הרומית לצפון־ 
אירופה — נותרו שרידי מסילה חצובה בסלע, שנועדה להקל על 
גרירת עגלות לגובה של כ 1,200 מ׳ ולמנוע הידרדרותן; מסילות 
דומות שרדו גם באנגליה ובמקומות אחרים. 

מאמצע המאה ה 16 השתמשו במכרות־פחם באירופה בקרוניות, 
שאופניהן היו בעלי אוגן (שפה; ^״ £13 ) -■ למבוע את ירידתן 
ממסילות־העץ שנעו עליהן. טכניקה זו הגיעה גם לאנגליה; שם 
הוארכו המסילות אל מעבר למכרות, ועד־מהרה נדחק השימוש 
בעגלות להובלת הפחם. 

במאות ה 18 וה 19 בוצרה באנגליה בהדרגה מערכת מס״ב מסועפת. 
אופני הקרוניות ופסי־העץ צופו ברצועות ברזל — להקטנת השחיקה 

— ואח״ב הונהגו אופני־ברזל ובעקבותיהם גם פסי־ברזל (רנולדז 
ן 15 > 01 תץש> 1 ], 1767 ). במבנה הפסים ובאופן התאמתם לאופני הקרונות 
חלו במשך הזמן שינויים רבים. יש שהפסים היו בעלי אוגן אהד או 
שניים, ועליהם נעו קרוניות (או עגלות) בעלות אופנים חלקים 
(חסרי־אגנים), שהיו כשירות לנוע גם בדרכים רגילות. היו גם 
אופנים בעלי שני אגנים, שניתן היה להתאימם לתנועה ע״ג פסים 
בעלי מרווחים שונים ומשתנים. בתחילה הונחו ה פ ם י ם ע״ג אבנים, 
ואח״ב הוצמדו — באמצעים שונים — לאדנים. 

ב 1758 אושר באנגליה הזכיון הראשון להנחת מסילה — ליד 
לידז. ב 1803 הופעלה ליד לונדון מס״ב ציבורית ראשונה — ׳{:>זז 811 
. 11 חס־!! — בין גדת התמז לקרוידן (ת 10 >ע״ז 0 ). המסילה היתד, 
בעלת שני נתיבים, לפסים היו שני אגנים והיו במסילה מפלגים 
למעבר מפס אחד למשנהו. המסילה הועמדה (תמורת תשלום) לרשות 
כלי־רכב פרטיים. ברדתם מהמסילה המשיכו הקרונות לנוע בכבישים. 
למעשה התקיימה באותה תקופה באנגליה מערכת מס״ב, אלא שכוח־ 
ההנעה היה מוגבל לסוסים בלבד. 

הראשון שהגה את רעיון התאמת כוח־הקיטור להובלת משאות 
ע״ג מסילות היה טרוויתיק (*)"!)!ע:"?; 1771 — 1833 ) ; הוא בנה 
מנועי־קיטור קסני־ממדים והרכיבם על אופנים. ב 1804 בנה את 
הקטר הראשון, וזה גרר לאורך כ 15 ק״מ ר׳ טעונה פחם בשירות 
מפעל־מתכת כדרום־וילז. 


מחשש פן ימנע החיפוך בין האופנים לפסים את פיתוחו של כוח־ 
סחב מספיק, בנה בלבקיבסום (ג 11301 ״ 1 ת 81€ ; 1783 — 1831 ) קטר בעל 
גלגל־שיניים, וזה נע בהצלחה על פס משונן; ואולם, ב 1813 הפריד 
הדלי (ץ 11£ >^ 1 ; 1779 — 1843 ) חשש זה בבנותו קטר בעל אופנים 
רגילים. קטר זה — ״בילי המתנשף״ (׳{ 8111 8 ת ££1 ט?) — פעל בהצלחה. 
כדי להתגבר על בעיית הלחץ הכבד שהפעיל משקל הקטר על הפסים, 
ושגרם לשבירתם, הגדיל הדלי את מספר האופנים מ 4 ל 8 , וכך 
חולק הלחץ לנקודות־מגע רבות יותר. 

את הקטר הראשון שעמד בתחרות עם הסוס — בכוח, במהירות 
ובכדאיות כלכלית — בנה ג׳ורג׳ סטיונסון (ע״ע, ותם׳ שם) ב 1814 . 
ב 1829 נבחנו 4 קטרים (״מבחני רינחיל״ 13151 ־ 11 ׳ 331011111 ]), 
ונבחר קטר שבנה רוברט סטיונסון (ע״ע), בנו של ג׳ורג׳; כך היו 
סטיוונטון האב והבן לאבות המוכרים של הר/ הקטר הנבחר, "רוקט" 
0 ^ 30 ; רקטה), שקל 1.5 טון, גרר ב 13 טון ונע במהירות'של 
כ 39 קמ״ש! ללא גרר הגיעה מהירותו לב 46 קמ״ש. ב 1830 נחנכה 
מסה״ב ליוורסול—מנצ׳סטר, שמשפחת סטיוונסון בנתה וציידה. 
מס״ב זו, שהיו בה מערכות־איתדת, חצרות־עיתוק וכד/ פתחה את 
עידן הר". 

רשת מסה״ב פרושה כיום עפ״נ רוב נתיבי־התחבורה הפנים־ 
ארציים, הבינארציים והביניבשתיים בכל חלקי תבל. תחילתה 
במסילות שהונחו במספר מדינות באירופה — בעיקר בגלל שיקולים 
כלכליים וצבאיים. כשהוכחה הכדאיות הכלכלית הונחו מס״ב ברוב 
הארצות, והרשתות הלאומיות חוברו זו לזו. אחת הבעיות העיקריות 
העומדות גם כיום בפני מפעילי הר" היא קיום מס״ב בעלות מרווחי־ 
פסים שונים. בצד מסילות ברוחב ״תקני״ ( 1.435 מ׳) קיים מגוון 
מסילות רחבות או צרות (ר׳ טבלה), המחייב החלפת קרונות בגבולות 
בין מדינות, או בניית נייד מיוחד ויקר, המתאים עצמו למרווחי־ 
פסים שונים. 


־ברזל (צ:> 8311£ ) 

מסילות 

־פסים של 

מרווחי 

מקום השימוש 

במידות 

אנגליות 

במטרים 

תת־היבשת ההודית, ספרד, 
פורטוגל, ארגנטינה, צ׳ילה. 


" 6 ׳ 5 

1.676 מ' 

אירלנד, דרום־אוטטרליה. 
ויקטוריה, ברזיל. 

מפילות 

רחבות 

" 6 ׳ 5 

1.600 ס׳ 

בריה״בל, פינלנד. 


׳ 5 

1.524 מ' 

רוב ארצות אירופה, צפון־ 
אמריקה ומרכזה, צפון־אפרי־ 
קה, המזה״ת, הלקים של 
אוסטרליה, סק־, ודרום־קו־ 
ראה, יפן(מסה״ב החדישות). 

מסילה 

"תקנית" 

" 81/2 ׳ 4 

1.435 מ' 

חלקים של אוסטרליה, טס¬ 
מניה וניו־זילנד, מרבית 
דרום־אפריקה ומרכזה, 
איבדתטיה, יפן. 


/ 3'6" 

/ 

1.067 מ׳ 

סוריה, לבנון, ירדן. 


3 ' 5 %" 

1.050 מ׳ 

תת־היבשת ההודית, עראק, 
דרום־אמריקה, מזרח־אפדי־ 
קה ומערבה, דרום־מורח 
אסיה. 

מסילות 

צרות 

" 3% ׳ 3 

1.000 מ׳ 

מרכז־אמריקה ודרומה. 


׳ 3 

0.914 מ׳ 

שוודיה. 


2'11" 

0.891 מ; 

תת־ היבש ת ההודית. 


״ 6 ׳ 2 

0.762 מ' 

אנגליה, תת־היבשת ההודית. 


״ 23% —" 24 \ 

0.600 0.610 מ׳ 


המדינה הראשונה שפיתחה רשת מס״ב היתה אנגליה, ובה 
היתה הבעלות על מסה״ב — מראשיתן — בידיים פרטיות. ב 1840 




123 


רכבת 


124 


לערך החלה תחרות פראית בין חברות פרטיות רבות; היא נודעה 
כ״שגעון הר״״ ( 13 ״ 13 \ . 11 ). ב 1844 בלבד אושרו 272 זכיונות־בניה. 
באותה תקופה נבנו מסילות מקבילות רבות ללא הצדקה כלכלית. 
ב 1836 הושלמה מסה״ב הראשונה מפרוור גריניץ' אל תוך לונדון. 
בשנים 1834 — 1838 נבנה העורק הראשי הראשון באנגליה, לונדון— 
ברמינגהם (כ 190 ק״מ), בידי חברת סטיוונסון. ב 1841 הגיע ארכן 
של מסה״ב באנגליה לב 2,000 ק״מ, וב 1851 — ליותר מ 10,400 ק״מ. 
מאז כמעט שלא השתנתה מפת מסה״ב העיקריות באנגליה. רוב 
המסילות היו בעלות מרווח תקני ( 1.435 מ"). יוצאת־דופן היתה 
חברת ח- 01 ! ¥05 \ ; 031 ־ 01 , שבהשפעת המהנדס ברונל ( 1 שח 11 ־ 131 ; 1806 — 
1859 ) בנתה מסילות רחבות ( 7 רגל - 2.131 מ׳); הר" שנעו עליהן 
נודעו ביציבותן ובמהירותן. 

הרשת הצפופה של מס״ב תרמה לפיתוחה הנמרץ של אנגליה 
במאה ה 19 — ״המאה של הר׳״ — ולהפיכתה למעצמה הכלכלית 
הגדולה־בעולם. ער מלה״ע 1 הצטמצם מספר חברות־הר" באנגליה 
ל 120 . אחרי המלחמה ( 1923 ) אוחדו כל החברות — לא־מעט עקב 
גידול התנועה המתחרה בכבישים — ל 4 רשתות עיקריות: . 15 א.£ 
( 1 { 15 !! 500 ־ — 11613116 ׳^— ח £ 01160 ) ; ,£.״ 1£ }£״£ (־ 61 ־ £161 — £0116011 

.) 1 £35001:11 ); .£.¥\. 0 (.. 11 ח־ 01 ] ¥05 \ : 031 ־ 01 ) ; ., 3.13 (. 11 11 ־ 5006101 ). 
במלה״ע 11 היו מסה״ב של בריטניה חוט-השדרה במאמץ המלחמתי. 
הן ניזוקו מאד בהפצצות, ושוקמו בהדרגה אחרי המלחמה. מ 1947 
הופעלו כל הר״ במסגרת התאגיד . 8 111511 ־ 81 . מ 1968 אין קטרי-קיטור 
בבריטניה. מחמת התחרות הקשה עם תעבורת הכבישים נסגרו קווים 
בלתי-רווחיים, ואורך מסה״ב ירד מ 36,000 ק״מ ב 1914 ל כ 21,000 
ק״מ ב 1974 . מספר התחנות ירד מאז 1961 מב 7,000 לכ 2,900 . ייעול, 
התאמת המסילות למהירויות גבוהות לר״-נוסעים ולר״-מטען ועליית 
מחירי־הדלק — שייקרו יותר את התחבורה בכבישים ובאוויר — 
עשויים לבלום את הכרסום במעמד הר" באנגליה. 

לקח פיתוח מסה״ב באנגליה נלמד עד־מהרה ביבשת א י ר ו פ ה. 

ב 1827 הופעלה באוסטריה מסה״ב האירופית הראשונה (בקו 
בודיוביצה—טרויאנוב). את הקרונות גררו סוסים. בשנים 1845 — 1854 
נבנתה "מסילת־הדרום" ( 56663611 ), מווינה לטריסטה; היא חצתה 
איזור הררי (דרך מעבר־זמרינג ( 50010101-1110 ]; 896 מ׳) בשיפועים 
תלולים ( 2,5% ). בהונגריה נחנכה מס״ב ב 1846 . עם־זאת פיגרה 
הקיסרות האוסטרית בבניית ר״ — לעומת פרוסיה; עובדה זו 
הורגשה היטב כשהובסה הראשונה במלחמה ביניהן ( 1866 ). 

באיטליה הופעלה מסה״ב הראשונה (נפולי—פורטיצ׳י [*־! 0 ? 
1:101 ]; 8 ק״מ) ב 1839 . ב 1871 הושלמה מנהרת מ^ן סני ( 100.1:00015 ׳^), 
וחיברה בין איטליה לצרפת, דרך האלפים. סיציליה חוברה עם היבשת 
ע״י ספינות־מעבורת שנשאו פסים. בגלל המחסור בפחם הוחל ב 1901 
ב״חשמול״ הרשת. ב 1907 קיבלה הממשלה לידיה את מרבית הקווים, 
במסגרת . 5 .£ ( 5131:0 601 0160 ־ 1 ־ £01 ). עם הפעלת מנהרת האפנינים 
( 19.1 ק״מ; 1934 ) — השניה־בארכה באירופה — השתפרה מאד 
התנועה בקו האיטלקי הראשי, מילאנו—פירנצה—רומא־ נפולי. הר" 
האיטלקיות העיקריות, שכולן חשמליות, הן כיום מהמהירות באי¬ 
רופה, על המסילה ״הישירה״( £511113 ! 61101 ), מילאנו—רומא, ש שופרה 
וקוצרה, ינועו ר״ במהירות של כ 250 קמ״ש. 

מסה״ב הראשונה בספרד הונחה באיזור ברצלונה ( 1848 ). 
בפורטוגל נבנו מס״ב — בתקן הספרדי — מ 1856 . מרווח הפסים 
בחצי־האי האיברי אינו תקני (הוא הרחב בעולם — 1.676 
מ׳), והר" מופעלות בעיקר בקטרי-קיטור. ההתחברות לרשת־המסילות 
האירופית נעשית בגבול צרפת—ספרד, באמצעות שינוי מהיר של 
מרווחי האופנים. מסה״ב העיקריות מופעלות בידי גופים ציבוריים — 
£.£.!£.£.£ בספרד ו.?, 0 בפורטוגל. 

ראשית מסה״ב בגרמניה בקו בן 6 ק״מ, שנפתח ב 1835 
בין נירבברג לפירת ( £111-111 ). זמן־מה אח״כ נחנך בממלכת סכסוניה 


הקו דרזדן (הבירה) — לייפציג, וב 1838 הופעלה המסילה הפרוסית 
הראשונה, ברלין (הבירה) — פוטסדם. מסה״ב בגרמניה התפתחו 
במהירות רבה בהשפעת הכלכלן פ. ליסם (ע״ע), שהכיר בחשיבותן 
הכלכלית והמדינית של הר" לקידום רעיון איחוד גרמניה. לאחר 
שבמלחמות נגד אוסטריה ( 1866 ) וצרפת ( 1870/1 ) הוכח כי לר" 
חשיבות אסטרטגית. ראשונה-במעלה, התברר שהר" חיוניות גם 
לתיעושה של גרמניה המאוחדת. לאחר 1920 הוקם גוף עצמאי שאיחד 
את רוב המסילות התקניות במדינה (סן 1 גן 10£51 ס> 1 ). גם בשתי מלה״ע 
נוצלו הר" למהלכים צבאיים— להעברת כוחות מהחזיתות המערביות 
למזרחיות, ולהפך. לאחר חלוקת גרמניה חולקו גם מסה״ב. בגרמניה 
המזרחית פועלת ה 31111 ( £0101181 0 ו 1 :>צ:וט< 1 ; במערב פועלת ה־ 
06051131111 ט 0001:8011013 , שלמעלה מ 30% מקוויה מופעלים בחשמל. 
ברפובליקה הפדראלית תופעל (כנראה בסוף שנות ה 70 ) מסילה 
שתקשר בין הצפון לדרום, ועליה ינועו ר" במהירויות גבוהות 
( 250 ־ 300 קמ״ש). 

מסה״ב הראשונה בצרפת הונחה בקו סנט אטין—ליון (.! 5 
" 0 ׳<£— 0 חח 0 ח£) — מ 1828 ואילך. עד 1829 נגררו הקרונות ע״י 
סוסים. ב 1837/8 הופעלו 3 מס״ב מפרים. רשת-הר" התפתחה במהי¬ 
רות, אך ריבוי החברות פגם ביעילות. משלהי'המאה ה 19 ואילך 
הצטיינה צרפת ברשת ענפה (כ 21,000 ק״ם) של מס״ב צרות, שמילאה 
תפקיד חיוני גם במלה״ע 1 . במלה״ע 11 נחרבה הרשת, ואחרי המלחמה 
שוקמה. כיום מפעיל אותה גוף מסחרי בפיקוח ממשלתי (.£. 0 .;£, 5 ; 
: £01 ־ס 5-6 ח 11 דנ 0 ! 1 ס 60$ £131:1011310 500101:0 ), והיא מהטובות ומהמ¬ 
הירות בעולם. מסילה חדשה, הנבנית בקו פריס—ליון (תושלם 
ב 1983 ), תשמש לתנועת ר״ מהירות ( 250 קמ״ש ויותר) — .¥. 0 ,£׳ 

( ¥110550 31160 ־ 01 60 3111$  1 ז 0 < 1 יז 03 ) שבפנסילוויניה, באותה שנה הונחה מסה״ב 
הציבורית הראשונה — מבולטימור לפנים־הארץ ( 20 ק״מ) — והיא 
הופעלה בתחילה ע״י סוסים. ומ 1835 התנהלה התנועה בה ע״י 
קטרים, והמסילה הגיעה לוושינגטון הבירה ( 121 ק״מ). מאותה עת 
החל גידול עצום ב רש ודהר". פיתוח השטחים הנרחבים של המדינה 
החדשה דרש אמצעי-תחבורה מהירים וזולים, וכך עלה אורך המסילה 
מ 7,000 ק״מ ב 1840 ל 80,000 ק״מ ב 1860 , ל 240,000 ק״מ ב 1880 , 
ל 500,000 ק״מ ב 1900 ול 650,000 ק״מ ב 1920 . נוכח התרחבות עצומה 
זו מובנת האמירה, שאם באירופה בנו המדינות את מסה״ב, הרי 
שבאה״ב בנו מסה״ב את המדינה. מלחמת־האזרחים באה״ב ( 1861 — 
1865 ) היתה המלחמה הראשונה שבה מילאו ר" תפקיד מכריע. 
בעזרתן הובלו גייסות במהירות למרחקים גדולים, והיה להן חלק 
נכבד בהכרעת קרבות. כל מסה״ב באה״ב נבנו בידי חברות פרטיות, 
אך נהנו מתמיכת הממשלה (בצורת זכיונות והקצאת קרקעות). 
"ברוני הר"" ( י ׳'צב 01 :נ 3 כ 1 .!**), בעלי חברותיה", ריכזו עצמה והשפעה 
כלכלית ופוליטית רבה, וצברו הון־עתק — לא תמיד בדרכים כשרות, 
ולעתים תוך שפיכוודדמים, לחיסול יריבים. 

הר" תרמו תרומה מכריעה לגיבוש המרקם החברתי והכלכלי של 
המדינה הנרחבת, בסייען לפיתוח אזוריה השוממים (מפורסם־במיוחד 
חלקן בכיבוש מערב אה״ב ["המערב הפרוע"]), וביצרן קשר אמין 
בין חלקיה המרוחקים. חשובה־במיוחד תרומתן לפיתוח התעשיה 
הכבדה והמכרות. ב 1869 הושלמה (במדינת יוטה) המסילה שנבנתה 
ב ע ת* ובעוג היא ח ת ממזרח וממערב, ובכך הוקם קשר ישיר בין 
האוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס השקט. 

לאה״ב חלק מכריע בהתפתחות טכניקת הר". הקטרים שפותחו 
שם היו גדולים וחזקים, והקרובות הותאמו לנסיעות ארוכות ונקבעו 
בהם מעברים; קרונות־הפאר של פולמן ( 011x1311 ?), קרונות־שינה 
וקרונותימסערה פותחו כולם באה״ב. גם התשתית (גשרים, מנהרות, 
תחנות) שנבנתה במרוצת הזמן היא מהמפוארות בעולם, ומתקני 
האיתות והבקרה. הנשלטים בעזרת מחשבים, הם מהמתוחכמים־ 
ביותר. בגבור עומס התנועה סביב הערים הגדולות הוכפלו נתיבי 
המסילות (הלוך וחזור) כדי 4 ויותר, לשיאה הגיעה הר׳ באה״ב 
בשנות ה 20 . הר׳ מילאה תפקיד היוני בהובלת כמויות הנשק האדירות 
שייצרה אח״ב במלה״ע 11 . לאחר 1945 היתה אה״ב אמנם חלוצת 
המעבר לקטרי־הדיזל, אך מסה״ב ירדו מגדולתן בשל התחרות מצד 
תעבורת הכבישים והאוויר. 


מגמת הצמצום בתחבורת הר״ נעצרה בשנות ה 70 — בעיקר בגלל 
פעולות ייעול וארגון־מחדש בעזרת הממשלה, שהקימה מיניסטריון 
לתעבורה ( 1963 ). קווים לא־רווחיים נסגרו, חברות־ר" אוחדו והוקם 
תאגיד ( 1:131 ״^ ; 1971 ) — בסיוע ממשלתי — לניהולן ולתפעולן של 
ר״-נוסעים ברחבי אה״ב. בשלהי שנות ה 70 התחזק מעמדן של 
מסה״ב באה״ב — בעיקר מחשש מפני משברי־דלק. אמנם נראה, 
שעד שיופעלו ר״ העתיד (ר׳ להלן) — במהירויות גבוהות מאד — 
לא יצליחו הר" באה״ב להתחרות בקווי-התעופה לטווחים ארוכים, 
אך פעילותן תתרחב בתחום הובלת נוסעים־בהמון למרהקים קצרים 
(בתחבורה העירונית־מסרופוליטנית) ולמרחקים בינוניים (מעיר 
לעיר), בתחום הובלת משאות למרחקים גדולים נשמר לר" היתרון, 
ועדיין אין להן תחליף. אם יתרחש ב תעשיה האמריקנית המעבר החזוי 
לשימוש נרחב בפחם במקום בנפט, תגדל חשיבות הר" בכלכלת אה״ב 
עוד־יותר, כי יידרש נפח־הובלה גדול־בהרבה, 

בקנדה הופעלה מסה״ב הראשונה -־ באורך 26 ק״ מ — ב 1836 . 
כיום ארכה של רשת מסה״ב הקנדית כ 71,000 ק״מ, והיא השלישית- 
בעולם, אחרי אה״ב ובריה״מ. הרשת מופעלת בידי הברת .]א? . 0 
( 31101121 \ן 0313301130 ), הנמצאת בבעלות ממשלתית, הברת ,? . 0 
( £10 [ 30 ? ן 01131 במ 03 ), שהיא פרטית, ועוד כמה חברות קטנות, ב 1885 
השלימה חברת .? . 0 מסילה מהאוקיאנוס האטלנטי לאוקיאנוס 
השקט, דרך ״הרי רוקי״; לקו זה היתה השפעה רבה בפיתוח קנדה 
המרכזית. ב 1915 הושלם קו שני ממזרח למערב. ביום מוזוכננת 
מסילה חדשה - - לעבר חוף האוקיאנוס הקטבי. 

אמריקה המרכזית ודרום־אמריקה. הר׳ הראשונה 
במכסיקו נחנכה ב 1882 . מאז התרחבה הרשת, אך היא עדיין 
דלילה יחסית. היא מופעלת בידי חברת־הר" הלאומית (. 1 \.זא 0.1 .?נ) 
ו 4 חברות פרטיות גדולות. 

רוב מסה״ב במדינות אמריקה המרכזית הן צרות וקצרות; 

הן אינן קשורות ביניהן, כי הוקמו בתקופות שונות בידי חברות 
פירטיות. בשטחים נרחבים ביבשת דרום־אמריקה (צפון־ברזיל 
ומרכזה) אין כלל ר". במדינות שבתחום הרי־האנדים מסה״ב מועטות 
בגלל התנאים הטופוגרפיים, רוב המסילות בדרוס-אמריקה נבנו בידי 
חברות פרטיות ובמרווחי־פסים שונים, ולפיכך אי־אפשר לקיים 
תנועת ר" מסודרת ברחבי היבשת. בוונצואלה החלו להניח 
מסילות רק בשנות ה 70 . ל א ו ר ו ג ו ו י רשת מס״ב (תקנית) בצפיפות 
סבירה. בצפון־מזרה ברזיל ובדרומה פועלת רשת מפותחת (דובה 
מסילות צרות, 1.0 מ , , ומיעוטה — רחבות, 1.6 מי). גם ב א ר ג נ טי¬ 
נה ובצ׳ילה פועלות מערכות חשובות במרווחי־פסים שובים. 

ראויה־לציון "הר׳ המרכזית של פרו" (שמסילתה תקנית), 
העולה מחוף האוקיאנוס השקט למרכז הרי־האנדים. מס״ב זו מטפסת 
(לגובה־שיא של 4 ,842 מ׳) במדרונות ההרים, במערכות פסים רגילים 
הבנויים בצורת זיגזגים מדורגים ( 8 ? 30 ו 1 ך 1:01 !־׳\\ 5 ). בקטעי המדרגות 
עולה הר' ע" י נסיעה קדימה ואחורה. בקו זה מצוידות הר" במתקני־ 
חמצן — לשימושם של נוסעים קצרי־נשימה. 

רוב מסה״ב ביבשת אסיה (להוציא המזה״ת) אינן תקניות. 
הרשת של ה ו דו היא הברחבת־ביוחר ביבשת ( 60,000 ק״מ; הרביעית 
בארכה בעולם). מסה״ב הראשונה שם נחנכה ב 1853 , ומאז הר" הן 
אמצעי התחבורה החשוב־ביותר בתת־היבשת. עד היום פועלות בהודו 
מסילות במרווחי־פסים שובים, שהנייד שלהן אינו ניתן להעברה מקו 
אחד למשנהו (פועלת גס מסילה בהרי ההימליה, באורך של כ 80 
ק״מ ובמרווח של 0.61 מ׳). גם בפקיסטן פועלות מסילות במר¬ 
ווחים שונים. בבורמה, אינדונזיה׳ הודרסין והפיליפינים, כל המסילות 
שבנו הלבנים הן צרות, תולדות מסה״ב בסין ראשיתן ב 1876 . 
נעשים מאמצים ניכרים להרחבת הרשת, שכולה תקנית. גם בקו¬ 
ראה הרשת תקנית. ביפן החלו להניח מס״ב ב 1852 . בשל המבנה 
ההררי נבנו מסילות צרות ( 1.067 מ׳). הרשת נודעת ביעילותה 


127 


דככת 


128 


ופועלת בתפוסה מלאה. ב 1964 נחנכה מסילת 8£11 ג 31 ^מ״ $1 (במרווח 
תקני), המופעלת בחשמל והעתידה להיות (מ 1985 ) חום־השדרה של 
התחבורה ביפן. כיום המהירות הממוצעת במסילה זו היא 160 קמ״ש. 

אפריקה. ב 1856 הונחו המסילות הראשונות במצרים, 

וב 1863 — בארץ־הכף (אפריקה הדרומית). רוב המסילות נבנו בידי 
גורמים קולוניאליים, כשמגמתם אחת — להוביל מחצבים מפנים 
היבשת לחוף, ומשם לארצותיהם. מסיבה זו אין קשר בין המסילות 
בחלקיה השונים של היבשת. בצפון־אפריקה רוב הקווים תקניים, 
ואילו במרכז ובדרום — צרים (להוציא מסה״ב במוריטניה, ליבריה 
וגבון, והמסילה החדשה שבין טנזניה לזמביה), מסילת בנגואלה 
(ג^ת&ו) והמשכיה — שנבנו בעיקר בידי הפורטוגלים — חוצים 
את היבשת (מאנגולה למוזמביק). מערכת הר" של אפריקה 
הדרומית (כ 22,000 ק״מ) היא מהמפותחות בעולם. אע״פ שהיא 
פועלת על מסילה צרה ( 1.067 מ ׳; מכונה גם ״מרווח הכף״ 0 * 031 
££ע 03 ]). גם בסודן, במזרח־אפריקה ובניגריה רשתות מפותחות 
יחסית. 


רכבות בעולם 

מסילות־הברזל לפי יבשות ( 5 197 ) 



ה מזה״ ת. על ההיסטוריה של הר״ ב א " י (עד 1955 ) — ע״ע, 

עמ' 966-960 . ב 1956 הושלם הקו הראשי לוד—נעז—בארישבע 
( 76 ק״מ), וב 1965 — המשכו, לדימונה, המשמש להובלת נוסעים 
ומשא, בעיקר פוספטים. הקו דימונה—אורון, דרך ממשית ( 29 ק״מ; 
לפוספטים בלבד), נחנך ב 1969 . מממשית נבנתה שלוחה (כ 14 ק״מ) 
לאיזור־התעשיה בצפע. לנמל אשדוד הופעל קו(כ 13 ק״מ), שהסתעף 
מהמסילה הראשית לוד—עזה בצומת פלשת. נבנו כמה שלוחות 
(גלילות, קריית־אריה, כפר־סבא, ועוד) והוקמו שתי תחנות גדולות 
(ת״אידרום, וחיפה־בת־גלים). בשנים 1971 — 1977 נבנתה המסילה 
מאורון למרבצי הפוספטים בהריצין ( 34 ק״מ)! במבצע היה צורך 
להתגבר על קשיים טופוגרפיים רבים (ביניהם: ירידה מרמת־הנגב 
המרכזית [כ 325 מ״ מעפה״י) לעמק הערבה [ 125 מ' מעפה״י]; חציית 
נחל צין ע״ג הגשר הארוך־ביותר [ 200 מ׳] והגב ודרבי ותר [ 40 מ׳] 



תולדות הרכבת בא״י על בולי ישראל ( 1377 ). (השירות המלאי) 



לש- וזן־נבת על נחל צ*! !,*•צבת הזןתוגות הסמיצלחית) 


בארץ). ב 1968 בוטל הקו ראש-העין—חדרה־מזרח, אך המסילה לא 
פורקה. לעומת־זאת פורקו הקטעים טול־כרם—מסעודיה—שכם, 
ומסעודיה—ערבה—ג׳נין (שלא היו בשימוש מ 1938 ). בתחילת שנות 
ה 70 פורקו ״מסילת סיני״(שראשיתה במלה״ע 1 ), אל-עריש—קנטרה, 
והמסילה (שהונחה במלה״ע 11 ) מקנטרה לפורט־תאופיק (מול סואץ); 
במלחמת יום־הכיפורים ( 1973 ) הורגש היטב חסרונו של'הקו אל* 
עריש—קנטרה, ששימש להובלת ציוד־שלל רב אחרי מלחמת ששת 
הימים ( 1967 ) ושפסיו המפורקים שימשו לחיזוק מעוזי "קו בר-לב". 
ר׳־ישראל מתכננת להמשיך את המסילה לאילת (הקטע הר־צין — 
צומת חצבה [ 23 ק״מ 1 עומד לפני ביצוע, והקטעים חצבה—סדום 
[מפעלי ים־המלח; 35 ק״מ] וחצבה—נמל*אילת [ 183 ק״מ] מצויים 
בשלבי-תכנון מתקדמים). מסילה זו תשלים את ״הגשר היבשתי״ — 
העוקף את תעלת סואץ — מים־סוף לימה״ת, ותקשור את שלושת 
הימים שישראל שוכנת לחופיהם. 

ב 1976 הפעילה ר׳־ישראל — באמצעות כ 1,800 עובדים — 
מערכת בת 911 ק״מ, 53 תחנות, 35 קטרי־דיזל לקווים הראשיים, 
22 קטרי־דיזל לעיתוק. 114 קרובדת־נוסעים ו 2,095 קרונות־משא. 
באותה שנה הובילה 3.65 מיליון טון מטענים, ו 3 מיליון נוסעים. 

אירן. ב 1938 נחנכה הר׳ התקנית הטךנס־אירבית — מהמפרץ 
הפרסי, דרך טהרן, לים הכספי. מאז התפתחה הרשת האירנית מאד, 
וכיום היא מתחברת, בצפוךמערב המדינה, עם המסילות (הרחבות) 
של בריה״מ ועם המסילות (התקניות) של תורכיה, קו חדש מקשר 
את איזור־התעשיה שליד אספהן עם המכרות שבזרנדי בדרום־מזרח 
המדינה. המשך המסילה מתוכנן דרך קרמן לבנדר-שהפור (במפרץ 
הפרסי) ולזהידן (במזרח), משם קיימת מסילה רחבה, המתחברת 
אל מסה״ב של פקיסטן. עם השלמת קטע זה תעבור דרך אירן 
המסילה העורקית מאירופה לתת־היבשת ההודית. מסיבות מדיניות 
אין לאירן קשר־ר" עם עראק, אע״פ ששתי הרשתות קרובות זו-לזו 
באיזור הנהר שאט־אל־ערב. 

בירדן היתה עד מלה״ע ח מסילה יחידה, שריד המסילה 
החג׳אזית (שנבנתה בשנים 1901 — 1908 ) : נסיב (בגבול סוריה) — 
רבת־עמון — מען. המסילה התחברה דרך אדרעי (דרעה) לדמשק, 
ודרך עמק הירמוך, בקעת הירדן ועמק יזרעאל — לחיפה. במלה״ע. 11 
נבנה קו ממען לעקבה, אך הוא הגיע רק לשליש הדרך (נקב אשחר). 
לאחר מלחמת 1948 — משנותק הקשר עם חיפה — התמעטה פעילות 
הר׳ בממלכת ירדן. בראשית שנות הסד שופצה מסה״ב ממרבצי 
הפוספטים שבאל־חסה (בדרום המדינה), דרך מען, לאל מח־וורה 
בגבול סעודיה. נבנתה גם שלוחה ( 116 ק״מ) — שנועדה ליצוא 
פוספטים — מצומת הטיה לנמל עקפה. שלוחה בת כ 30 ק״מ הולכת 








129 


רכבת 


130 


ונבנית מאל־חסה מזרחה, אל מרבצי הפוספטים במדבר. ב 1981/2 
תושלם מסילה להובלת אשלג מדרום ים־המלה, דרך הערבה, לעקבה. 
מסה״ב של ירדן היא צרה ( 1.05 מ׳), ומופעלת בקטרי־דיזל. 

קטע המסילה הראשון במצרים (והראשון ביבשת אפריקה), 

בקו אלכסנדריה—קהיר, נפתח ב 1856 . רשת־הר" במדינה פותחה 
בעיקר בתקופת השלטון הבריטי, ונודעה ביעילותה. הקווים הרא¬ 
שיים, באיזור הדלתא ולאורך הנילוס, היו תקניים. בדלתא גופא 
הוקמה — בהעדר כבישים — מערכת סבוכה של מסילות חקלאיות, 
חלקן תקניות וחלקן צרות (עליהן שירתו קרונועי־קיטור). במלה״ע 1 
( 1916/7 ) נבנתה מסילודסיני(קנטרה—עזה), והיא שימשה את הצבא 
הבריטי בהתקדמותו צפונה. במלה״ע ח ( 1941/2 ) נבנה גשר פרדאן 
על תעלת סואץ, ואפשר תנועת רכבות ישירה מא״י למצרים. באותה 
תקופה נבנתה המסילה קנטרה—פורט־תופיק (סואץ), והוארכה 
מסילת המדבר־המערבי, מאלכסנדריה למרסה מטרוח ועד לטוברוק 
שבלוב. עד 1943 שימשה מסילה זו חוטיהשדרה של פעילות הצבא 
הבריטי נגד האיטלקים והגרמנים בצפון־אפריקה. בשנות ה 70 בנו 
המצרים מסילה (כ 400 ק״מ) מהמכרות שבנאות-בחריה אל מרכז 
תעשיית-הפלדה בחלוואן (מדרום לקהיר). כיום הולכות ונבנות 
מסילות חדשות, מצלחיה לפורט־סעיד ומאסואן לוואדי חלאפה 
שבסודן. 

סוריה ולבנון. ראשית מסה״ב בסוריה-רבתי בתקופת השל¬ 
טון התורכי, משנפתחה מסילת החוורן, דמשק—מזרי ב ( 1894 ), 
והושלמה המסילה ביירות—דמשק ( 1895 ) ; שתיהן נבנו בידי הצרפ¬ 
תים, במרווח 1.050 מ׳. אח״ב נבנו מסילות תקניות בצסידסוריה 
ובמרכזה. ב 1942/3 בנה הצבא הבריטי את המסילה ראש-הנקרה— 
ביירות—טריפולי. בשנות הסד השלימו הסורים בניית כ 1,000 ק״מ 
של מס״ב׳ ועתה הם משלימים עוד למעלה מ 300 ק״מ. הקו המרכזי 
של סוריה מתחבר עם המסילות התורכיות בצפון, עובר את חמת 
וחמץ (ע׳ ערכיהם), ומסתיים בראוק שבבקעת הלבנון. בראיאק 
מתחבר הקו התקני מחלב למסילה הצרה ביירות—דמשק (המטפסת 
דרך הר הלבנון, בעזרת קטע בעל פסי־שיניים). מדמשק יוצאת 
מסילת חג׳אז לירדן. לקו הסורי הראשי שני צמתים חשובים — 
חומץ וחלב. מ חומץ יוצאת מסילה בעלת שלוחות לנמל טרטוס 
ולסריפולי שבלבנון. מטריפולי יוצאת מסילה תקנית — לאורך החוף— 
לביירות, והיא ממשיכה משם דרומה, דרך צידון וצור, למנהרת 
ראש־הנקרה. מחומץ נבנית מס״ב מזרחה — אל מרבצי הפוספטים 
של מדבר תדמור. בעזרת הרוסים הולך ונשלם קו תקני חדש חומץ— 
דמשק, שיאפשר קשר בין שתי הערים בלא לעבור בתחום לבנון. 
מחלב פונה שלוחה מערבה — אל הנמל הסורי הראשי, לאטקיה. 
מסילה חדשה (הושלמה ב 1975 ) יוצאת מחלב, לאורך נהר פרת, 
לדיר א־זור. מכאן היא פונה לצפון־מזרח, ומתחברת בקמישליה עם 
המסילה תורכיה—עראק ("מסילת בגדאד"). הקו לקמישליה חוצה 
את כל האיזור הפורה ג׳זירה (ה״אי״ — בין הנהרות פרת וחידקל), 
ונועד לסייע לפיתוחו. סוריה פיתחה את מסה״ב יותר מכל מדינה 
ערבית אחרת. 

את המסילה הראשונה בעראק (בגדאד—סמרה; תקנית) בנו 
הגרמנים (מ 1912 ). במלה״ע 1 בנו הבריטים מסילות צרות. את 
המסילה התקנית אל עבר תורכיה בנו בין שתי מלה״ע. ב 1940 נוצר 
לראשונה קשר־הר" הישיר קושטא—בגדאד, כיום פועלת מסילה 
ראשית תקנית מהגבול הסורי לבגדאד (בהקבלה לחידקל), והיא 
נמשכת דרומה (לאורך הפרת) לבצרה ולנמל אום־קצר שלחוף 
המפרץ־הפרסי. מסילה אחרת, צרה, מובילה מארביל, דרך כרכוך, 
לבגדאד. למסה״ב הראשית של עראק חשיבות אסטרטגית, בהיותה 
קשורה — דרך דמשק — לסוריה וללבנון, ואולי אף לירדן. 

מסה״ב היחידה בערב הסעודית (כ 600 ק״מ; תקנית) 
מובילה (מ 1952 ) מנמל דמם שלחוף המפרץ־הפרסי לריאד; כשתושלם 


הארכתה צפונה — לאורך שדות־הנפט, עד כוית — תגדל חשיבותה 
בהרבה. הסעודים גם מתכננים להניח מס״ב מהמפרץ־הפרסי לים־סוף. 

בתחום סעודיה גם נמצאת הסוללה (כ 700 ק״מ) של מסילת 
ח ג׳ א ז, שהתורכים השלימוה ( 1908 ) עד מדינה, ואשר הבריטים 
השחיתוה ( 1917/8 ). הסוללה וגשריה תוקנו בשנות ה 60 , אך עקב 
חילוקי־דעות עם השותפים למסילה (ירדן וסוריה) לא הונחו הפסים. 
לאחרונה הוחל בהפיכת כל מסילת חג׳אז (כולל הקטע הירדני) 
לתקנית. 

תורכיה. מסה״ב הראשונה באימפריה העות׳מאנית (מאיזמיר 
לפנים־אנאטוליה) נחנכה ב 1866 . הודות למאמצי הברון מ. הירש 
(ע״ע) חוברה קושטא במס״ב עם מרכז אירופה ומערבה ( 1888 ). 
בראשית המאה ה 20 החלו גרמנים בבניית ״מסילת בגדאד״; היא 
התחברה עם הרשת שבסוריה בשלהי מלה״ע 1 , ועם זו שבעראק — 
במלה״ע 11 . היום קשורה הרשת התורכית עם יוון, בולגריה, בריה״מ 
וסוריה. קו חשוב, החוצה את מזרח-תורכיה, מתחבר עם הרשת 
התקנית האיראנית (באמצעות מעבורת־קרונות) דרך ימת ואן. 


רכבות במדינות נבחרות ( 1974/5 ) 


צפיפות 

(מ׳/קמ״ר) 

מזה: 

בהנעה חשמלית 

(ק״מ) 

ר־ 

אורך כללי 

(ק״מ) 

שם המדינה 

67.3 

9,375 

20,220 

איטליה 

14.4 

!60 

39,940 

ארגנטינה 

34.7 

2,960 

329,500 

ארצוודהברית 

90.0 

3,560 

20,670 

בריטניה 

6.1 

35,000 

135,400 

בריתיהמועצות 

134.2 

1,370 

14,525 

מזרח־גרמניה 

133.0 

1,350 

33,040 

מערבערמניה 

18.5 

4,470 

22,600 

אפריקה הדרומית 

18.9 

3,850 

59,970 

הודו 

19-9 

30 

2,600 

יוון 

75.6 

11,900 

27,920 

יפן 

3.6 

320 

36,000 

סין 

684 

9,625 

37,030 

צרפת 

7.4 

45 

74,105 

קנדה 

7.1 

2,915 

2,930 

שוויץ 



המזרח התיכון (לפי גבולות 4.6.1967 ) 

2.7 

— 

4,510 

אירן 

2.9 

— 

280 

ירדן 

43.7 

— 

911 

ישראל 

36.2 

— 

375 

לבנון 

5.7 

90 

5,600 

מצרים 

10.8 

— 

2,000 

סוריה 

10.5 

200 

8,135 

תורכיה 


טכניקה. 

קטר וקרונות. הקטר הוא יחידת-ההנע של הנייד. כדי 
שיוכל לגרור את מערכת הקרונות נדרש ממנועו הספק גבוה; 
מכאן ממדיו הגדולים, בהשוואה עם כלי־תחבורה יבשתיים אחרים. 
משקלו הרב של הקטר מגביר אח החיכוך בין אופניו למסילה; 
חיכוך זה הכרחי להעברה יעילה של הכוח המניע. 

הראשון להנעת ר״ היה ק ט ר הקיטור (ר' לעיל, עמ׳ 121 ), 
המופעל באמצעות מנוע־קיטור (ע״ע קיטור ומנועי קיטור). דוד־ 
הקיטור קבוע במאוזן במרכז הקטר; בחלקו הקדמי מנוע הקיטור, 
ומאחור — תא הבערה. לדלק משמשים פחם או סולר, ובד״ב הם 
מוטענים על קרון מיוחד (שרת; • 1 ^ 160 ), הצמוד לקטר. מערכת- 
בקרה ידנית מאפשרת ויסות זרימת הקיטור אל המנוע, וקובעת את 
ההספק ואת מהירות הנסיעה. מוט הבוכנה מעביר את כוח-החנעה 
של המנוע לאופנים בתנועה קווית, באמצעות מערכת טלטלים 
(ע״ע פרקי מכונות, עבד 434 ). 






קטרים. ( 1 ) הקטר הראשון בקו מילנו—מונצח, נחנר ב 1340 , רישום בו התקופה: ( 2 ) קטר חשמלי, (' 11501 וולט, מתוצרת צרפת: ( 3 ) יוטר צרפתי 
הפועל על טורבינה, ואחריו קרון: ( 4 ) קטר־ריזל בעל 5,100 כוחות־בום; ( 5 ) קטר״קיטור, מדזגדולים כעולם, יוצר ב 1950 (אה״ב) 


קטרי־קיסור פותחו בשני דגמים עיקריים: לר״־בוסעים — קטרים 
בעלי 4 — 8 אופבי־הנע גדולים, המאפשרים הגברת המהירות ע״ח 
כוח־הסחבן לד״ משא — קטרים בעלי 8 — 16 אופני־הבע קטנים־ 
יותר, המפתחים כוח־סחב ביכר. כדי להגדיל את הספק קטרי־הקיטור, 
נאלצו. כמעט תמיד, להאריכם, כדי להרכיב עליהם דוד גדול־יותר. 
מאחר שלקטרים ארוכים קשה לנוע בעיקולי המסילה, פוצלו אופני־ 
ההנע לשתי יחידות (דגם 1311€1 ^ 1 ), שכל אחת מהן נעה בנפרד 
ומתאימה. עצמה לעיקולים. לכל קטרי־הקיטור הגדולים גם אופני־ 
תמך, שאינם מעבירים כוח אך עוזרים לייצוב. את הקטרים ממיינים 
ע״פ מערך האופנים, והם נודעים בכינויים: "פסיפיק" הוא קטר בעל 
4 אופבי־תמך קדמיים, 6 אופני־הבע ושני אופבי־תמך אחוריים 


והאוורור. קטר כזה מפתח הספק של 1,000 — 2,750 כ״ס, וניתן 
להצמיד אליו יחידוודכוח נוספות, עד להספק של 18,000 כ״ס. במספר 
קווי־בוסעים פועלים קרונועי־דיזל — יחידת־ר׳ בעלת מספר 
קטן של קרונות־נוסעים, המובעת במנוע־דיזל, הממוקם באחד 
הקרונות. 

בשבות ה 50 פותחו קטרים המונעים בטורביבות־גז (ע״ע טורבינה, 

עמ׳ 510/1 ). הם בעלי הספקים גבוהים ( 8,000 כ״ס) ומסוגלים להגיע 
למהירויות גבוהות. באירופה מופעלים קרונועים בטורבינות־גז 
ומגיעים ל 240 קמ״ש. 

ב 1879 בנה ו. פון זימנם (ע״ע) קטר המובע במנוע ח ש מ ל י; אין 
לו יחידת־כוח עצמאית, ואת אנרגיית החשמל הוא מקבל מתחנת־כוח 


(הסימון: 2 — 6 — 4 ) ; ״מיקאדר׳ — קטר־משא במערך 2 — 8 — 2 . 
וכיו״ב. שיא המהירות לקטרי־קיטור — 203 קמ״ש (אנגליה, 1938 ). 
משקלו של קטר־הקיטור הגדול־ביותר, ' 807 818 ' (אה״ב, 1944 ), 
במערך 4 — 16 — 4 , היה כ 570 טון; ארכו 26 מטר, הספקו 6,000 כ״ס 
ומהירותו עד 120 קמ״ש. 

שיפור ביכר בהספקי הקטרים הושג כשהוחלף ( 1913 ) מנוע־ 
הקיטור במנוע־ ה די ז ל (ע״ע! וע״ע מנוע, עמ׳ 996/7 ). ב 1925 
נבנה קטר ה ד י ז ל החשמלי, שהוא כיום הדגם הרווח. יחידת־ 
ההנע הבסיסית בקטר זה היא מבוע־דיזל. התנעתו נעשית במנוע־ 
חשמלי המופעל ע״י מצבר. מנוע־הדיזל מפעיל גנרטורים, המספקים 
זרם למנועים חשמליים, הקבועים במרכובים ומביעים את כ ל האו¬ 
פנים (בקטרי-קיטור לא הובעו כל האופנים). הזרם החשמלי מנוצל 
גם לתאורת הר׳ ולהפעלת מערכות־משנה. מבוע־הדיזל מפעיל גם 
מדחם־אוויר — לצורך מערכת הבלימה — ואת מערכת הקירור 


קבועה, דרך כבלים המתוחים מעל המסילה, או באמצעות פס שלישי 
(בר׳ תחתית). בד״כ מספקת תחבת־הכוח מתח של 15,000 ו^לט, 
המופחת ע״י שנאים למתח־העבודה של המנועים ( 300 — 700 וולט), 
שהם בד״ב מבועי זרם־ישר (לפיכך יש בקטר גם יחידת־יישור). 

להקמת רשת ר" חשמליות אמנם בדרשת השקעה ראשונית 
גדולה־יותר וחשמל זול, אך יתרונותיה רבים: מבנה הקטר פשוט 
יחסית ; אספקת הכוח יציבה: ההספק והמהירויות גבוהים! נמנעים 
רעש וזיהום אוויר; כושר האצה והאטה ניכרים, ועוד. קטר חשמלי 
הגיע למהירות של 331 קמ״ש (צרפת, 1955 ). המהירות הממוצעת 
הגבוהה־ביותר בקו שפועלת בו ר׳ חשמלית הושג בקו טוקיו—פוקו־ 
אוקה (יפן) — 160 קמ״ש! זהו קו שארכו 1,076 ק״מ, ומהירות־ 
ה ש י א בו— 250 קמ״ש. השימוש בר׳ חשמלית נפח בעיקר בארצות 
עתירות־חשמל — שוויץ (כל הר״), שוודיה ( 62% מהר"), איטליה 
( 59% מהר״) ויפן ( 45% מהר"). וע״ע חשמליים, כלי־תחבורה. 















133 


רכבת 


134 


עקב התנע הרב שמוקנה 
לד׳ בתנועתה, היא מצדדת 
במערכות־ב ל י בו ה חזקות. 
בר׳־דיזל נעשית הבלימה 
בלחץ־אוויר, או באמצעים 
הידרוליים. את הכוח מספק 
המבוע. בר׳ חשמלית נעשית 
הבלימה על ידי החלפת 
כיוון פעולת המנועים ן אלה 
הופכים לגנרטורים, המייצ¬ 
רים כוה־חשמלי המנוצל ל' 
בלימה. 



מימי!: בקרה אלקטרונית על מערכת רכבות; משמאל: קרונות לוזובלת מכאניות 


לקרונות שני דגמים עיקריים: קרונות־נוסעים וקרונות־ 
משא. קרונות־הנוסעים הראשונים היו עגלות־סוסים, שהותאמו 
לתנועה על מסילה. קרוךהנוסעים המודרני ארוך (. 30-20 מ'), 
מרווח ומצויד באביזרי־נוחות. לקרון 8 — 12 אופנים, בשני מרכבים 
גמישים ( 0£1€$ כ 1 ), המצוידים בבולמי־זעזועים רגישים — להפחתת 
תנודות הדרך. בקרונות מערכת־בלימה מרכזית, המופעלת ע״י הקטר, 
ומערכת־בלימה עצמאית — למקרי־חירום. הר" המנסות להתחר 1 ת 
בקווי־תעופה למרחקים קצרים ובינוניים (באה״ב, אירופה ובריה״מ) 
מקיימות שירותים מיוחדים — תאים פרטיים, שירות דיילים, 
קרונות־שינה, קרונות־מועדון, קרונות בעלי גגות שקופים, מסעדה, 
קולנוע וכיו״ב. בר" עירוניות, המיועדות להסעה המונית, מועטים 
מקומות־הישיבה ואין חלוקה לתאים. 

מצויים עשרות דגמים של קרונות* מ ש א, המותאמים לצרכים 
שונים: סגורים — לכל סוגי מטען; פתוחים — למטענים גדולים 
שאינם פגיעים; שטוחים — למטענים גדולים וכבדים (מכולות, 
מכונות וכד , ); מכליות להובלת נוזלים; צובר — להובלה בתפזורת 
(מלם, גרעינים)'; קירור; פתוחים ומגודרים — להובלת צאן ובקר; 
שטוחים דו־קומתיים— להובלת מכוניות; קרובות המצוידים במנופים 
(במיוחד לבניית המסילות ולאחזקתן). היו גם קרונות משוריינים 
וחמושים — לשימושים צבאיים. עד סוף מלה״ע 1 היו הקרונות 
במעמס 8 — 15 טון, ובעלי 4 אופנים; כיום הקרובות גדולים־יותר — 
40 — 52 טון ו 8 אופנים. בבריה״מ מצויים קרונות במעמם 140 טון 
ובעלי 16 אופנים. קרונות להובלת משאות כבדיס־במיוחד מצוידים 
בעשרות אופנים — לפיזור הלחץ על המסילה. לרוב ר״־המשא 
מערכותיבלימה משוכללות׳ היעילות גם במהירויות גבוהות. 


לשימוש במסילה; עלות בניה ואחזקה אופטימליים. שיפוע התוואי 
הנבחר קובע את משקל הר׳ ומהירותה; השיפוע המירבי המקובל 
כיום הוא 1.5% — 3 % כדי למתן שיפועים חדים נבנית המסילה 
בעיקולים או דרך מנהרות, או בשתי השיטות גם־יחד (מנהרות 
לולייניות, 15 ^ 111 ^€־ 1 :> 5 * 1 זס 0 ). רדיוס העקומה בקבע לפי הכוח 
הצנטריפוגלי שמפתח הנייד בסיבובים. רדיום זה גדל עם המהירות 
ועם רוחב המסילה. כך, למשל, במהירות של 100 קמ״ש יהיה הרדיוס 
המינימלי 600 — 800 מ׳, ובמהירות של 150 קמ״ש יהיה הרדיוס 
1,500 — 2,000 מ׳, ואף יותר. 


גשרי־רכבת ארוכים 


־ ־ ■ 

שנת 

הפעלה 

— 

אוי־ך 

(ם׳:־ 

העלק־ום 

■ י ״ ־■■ ■ — ־־ ־ 

הנשר 

1947 

3,211 

דנמרק (בין זילבד 
ופולסטר) 

סם ורם טרם (ות 0 ז 51 זס; 5 ) 

וי 8 אז 

2,466 

סקוטלנד 

(!!;■!ס?) 

פורת 

0 מ 1 

62 ד, 1 

אה״ב (ניו־יורק) 

היל ( 11 ג 1£1 ־ת 3 ׳\' 011 ג) 

ידיי ־וי־ 

1957 

1,670 

סין 

(תבל ¥11 \) 

ווהן 

1940 

1,150 

אוסטרליה (סידני) 

(ש 148 זנ 1 :] 0 ר 1 ץ 143 ) 

הנמל 

1963 

964 

מערב גרמניה 
(היט הבלטי) 

(מ: 1111131 ^?) 

פהמוץ 

זו 19 

853 

קנדה (קבק) 

סינט לדרנס (£;>םש: 1 -\נ 51. 1,3 ) 


168 

מצרים(תעלת־טואץ) 

(?11430) 

_ 

פרדן 


למסילה שני חלקים. חלקה התחתון — סוללת-עפר, המש¬ 
משת בסיס למסילה עצמה. ממדי הסוללה נקבעים ע״פ התוואי, 


המסילה. נתיבן של הר״ (המקובלות) עשוי לכל ארכו שני רוחב המסילה ומספר הנתיבים (בד״כ 1 — 2 ; אד יש גם 4 נתיבים). 

פסי־מתכת מקבילים. במובן הרחב כוללת המסילה גם את מערכות על הסוללה מופעלים לחצים כבדים, ולכן יש להתאים את סוג העפר 

האיתות והאוטומציה של מסה״ב, וכן מבנים ומתקנים בלווים. בקביעת ואת מידת הידוקו לצרכים. שיפוע הדפנות נועד להקנות עמידות 

תוואי המסילה ובהגדרת התנאים ההנדסיים לתכנונו מביאים בחשבון בפני גלישת העפר והעברת לחצים מתאימה. הסוללה כוללת גם 

נתונים טכניים וכלכליים: תוואי קצר ככליהאפשר; נפחו ומשקלו מעבירי-מים במקומות המתאימים. במקום שהתוואי חוצה מכשולי' 


של ההסע שיש להעביר במסילה; סוג הנייד והקרונות המיועדים מים או כבישים בבנים גשרים (ע״ע)— ביניהם גבוהים וארוכים מאד. 



סימי; לשמאל: לואיי תיליב, מלך גורסת, ויקטוריה, סלבית אנגליה, ובעלה אלבדט דו וב- ים "קדודםקח׳/ 1844 ; קדו ז בקו "אורינט־אקספרס" המפורסם, 

1881 ; קרח במחלקה ראשונה כרכבת מודרנית 






135 


רכ:ת 


133 



מימיז; מב־טיר 5 ייצוב הפסים, יישורם וחיבורם; מ׳שסא?: עמוד איחית 


חלקה העליון של המסילה כולל פסים, אדנים ורובד-חצץ. 
הפסים עשויים פלדה. בעבר היו פסים בצורות שונות; כיום נוהג 
חתד אחיד שמשקלו האופטימלי כ 50 ק״ג למסר. אורך יחידת הפס 
20 — 30 מ׳. נהוג לרתכם לאורך מספר ק"מ, כדי להקטין תנודות, 
דפיקות ושחיקה. הפסים מונחים על אדנים ( 1105 5 ־ 01 י 51€£1 ), 
ומוצמדים אליהם בברגים או במסמרות. האדנים — העשויים עץ, 
פלדה, או בסון — שומרים על מרווח קבוע בין הפסים, מפזרים את 
הלחץ שמפעילה הר׳ ומונעים את שקיעת הפסים. את האדנים 
( 1,500 — 2,000 לק״מ) מניחים על תשתית חצץ, המסייעת לבלימת 
הזעזועים. בעיקולים מגביהים את הפס החיצוני בהתאמה לכוח 
הצנטריפוגלי הפועל על הר׳. 

המעבר בין נתיבים במסילה נעשה ע״י מפלגים ( 1^11 £011x3 ״ו 8 ), 
המסיטים את קטעי הפסים, בעבר הופעלו המפלגים ביד, או באמצעות 
כבלים או מוטות; כיום הם מופעלים מרחוק, באות חשמלי. 

בעבר נבנו המסילות בעבודת־כפיים איטית ומייגעת; כיום מניחים 
קסעי־מסילה טרומיים (פסים ואדנים מחוברים) באמצעות מנופים, 
הנעים על פסים או על זהלילים. גם בדיקת תקינות המסילה (עיוותי 
חום וקור, סדקים, התרופפות פסים וכיו״ב) נעשית כיום באמצעי 
בדיקה וחישה מכאניים, אלקטרוניים ואחרים. 

איתות ואוטומציה במס״ב נועדו להבטיח יעילות מירבית 
— טכנית וגם כלכלית — בתנועת הר", תוך שמירה על בטיחות 
התנועה. תקופה ארוכה שימשו לאיתות סמפורים בצורות שונות. 
אח״כ הוצמדו מתקני-איתות גם למפלגים (כדי להורות על כיוונם). 
כיום נעשה האיתות בפנסי־חשמל חזקים (בצבעי ירוק, צהוב ואדום). 
קיימים גם אביזרי-איתות אקוסטיים, מקובל קשר אלחוט בין הקטר 
לתחנות. יש מס״ב שבהן נעצרת הר׳ באופן אוטומטי אם עברה 
אות־עצירה בטעות. בהצטלבות מס״ב וכבישים מותקנים מחסומים — 
עפ״ר אוטומטיים — המצוידים בפנסים מהבהבים ולעתים גם בפעמו¬ 
נים קולניים. גם הקטרים מצוידים בצופרים או בפעמונים. מערכות- 
איתות נשלטות מביתני-איתות ( 5181131 130x05 ) שבצדי המסילה. 
במערכות חדישות מבוקרת תנועת הר" ע״י מהשב. בשיטת "בקרת 
תנועה מרוכזת״ ( 01 ־ 00111:1 110 ) 103 1 ) 31130 ־ 001311 ) שולט מרכז-בקרה 
אלקטרוני על תנועת הר" בטווח של מאות ק״מ ומווסת את התנועה 
ע״י הפעלת מתקני־האיתות ושינוי כיווני מפלגים. האוטומציה 
ההולכת וגדלה מגבירה את הבטיחות, חוסכת כוח־אדם ומאפשרת 
ניצול יעיל של מסילות ראשיות בעלות נתיב אחד לתנועה בשני 
הכיוונים. בקו ת״א—חיפה, למשל, חולפות ד" בתחנות־מעבר, זו 
מול זו, מבלי להיעצר, בהפרש של שניות מעטות. 

ב ת ח נ ו ת־־נזסעים מרכזיות יש לעתים עשרות רציפים ושירותים 
מגוונים (אולמות־המתנה, מסעדות, חנויות, חניונים וכד׳),ולידם — 
מתקני אחסון, קירור, תדלוק, אספקה, בתי־מלאכה וכיו״ב. בכל 
תחנה מוקצה שסח ניכר לעיתוק ( 5110011118 ). בחצרות־העיתוק (יש 


המסוגלות לקלוט אלפי קרונות) מרכיבים את הר׳. יש שזיהוי 
הקרונות והרכבת הר׳ נעשים ממרחק באמצעים אופטיים־אלקסרוניים. 

ר ״ מ י ו ח ד ו ת. 1 ) ר׳ ־־ ש י נ י י ם (.£ ״!״ת!? 1 ) £301:311 ) היא 
בד״כ מסילה הררית, הבנויה לתנועה במסילה תלודפסית, שבה הפס 
המרכזי משונן. הקטר מצויד בגלגל־שיניים מונע, המשתלב בשיני 
הפס המרכזי ומאפשר טיפוס בשיפועים תלולים; בירידה משמשים 
מערכת גלגל-השיניים והפס המרכזי לבלימת הר׳. הכוח המניע הוא 
בד״ כ חשמל או ק יסור. מספר הקרונות קסן — 1 — 3 . יש שהקרונות 
בנויים בצורה מדורגת, כך שרצפתם אפקית בזמן הסיפוס. עפ״ר 
המסילה צרה מהמקובל ( 0.8 מ , — 1.0 מ׳). הקו התלול־ביותר מסוג 
זה הוא מסילת הר פילטוס ( 1131115 <■!) בשוויץ — שיפוע של 48% 
לאורך 5 ק״מו יש קווים רגילים (בשוויץ, במסילה הטרנס־אנדית, 
בקו ביירות־דמשק), שמשולבים בהם קטעים של מסילוח־שיניים 
כדי להתגבר על קטעים תלולים. 

2 ) ר כ ב ל (.£ 10 נ 1 ג 0 ) — קרוניות המופעלות באמצעות כבלים 
ע״י מקור־כוח חיצוני. רכבל נבנה בקו ישר בלבד — בד״ב למרחקים 
קצרים — בין שני מסופים שיש ביניהם הפרש־גבהים ביכר. הרכבל 
מחובר בכבלים לאחר המסופים, או לשניהם. במסוף קבוע תוף, 
שמופעל ע״י מנוע, המגלגל, או משחרר, את הכבלים ע״פ כיוון 
התנועה. הקרוניות קבועות לכבל. הרכבל צמוד לקרקע (כמד הכר־ 
מלית בחיפה), ובתנאים טופוגרפיים קשים הוא תלוי על עמודים 
(מצדה, ראש־הנקרה). קיים גם רכבל למטענים— בבתח״ר ובמכרות. 

3 ) ר׳ חד־פסית ( 31-311 ) £1011 ) נעה על פס יחיד (הנצמד 
לשקע מתאים בתחתית הקרונות), בעזרת אופנים אנכיים הקבועים 
בשקע. אופנים אפקיים הנצמדים לדפנות הפס מייצבים את התנועה. 
ר׳ ראשונה מסוג זה הופעלה באירלנד ב 1882 ופעלה כ 40 שנה. 
ביפן פועלת ר׳ חדיפסית במסלול טוקיו—שדה־החעופה ( 13.2 ק״מ). 
ר" דומות פועלות בטורינו, סיאטל ועוד; מספרן אמנם מועט. אד 
נראה שזו עשויה להיות מסילת ר׳־העתיד (ר׳ להלן). 

4 ) ר׳-ת חתי ת (^ 3 ^ $1111 , 1 )ת 011 ז 8 ־ 10101 !ס) — ר׳ חשמלית , 
הנעה בתוך רשת מנהרות. ר״-תחתיות מקובלות במרכזים עירוניים 
צפופים, ונועדו להקל על עומס התנועה. הן מתפתחות במהירות 



חצר־עית,'? 15111 , ביןנדה 




137 רכבת 



תחנה ברכבת התחתית החרישה כסטזקהויזם 


חרף ההשקעה הכספית העצומה הכרוכה בבניית התשתית שלהן, 
הואיל והוכיחו את יעילותן כאמצעי־תחבורה המוני, מהיר ואמין. 
בר׳־התחתית של ניו־יורק, למשל, שארכה כ 400 ק״מ, נעים מדי 
שנה כ 1.5 מיליארד נוסעים. בחישוב ההשקעה מביאים בחשבון 
שימושים אפשריים אחרים במנהרות (מקלטים לשעות־חירום, מחס¬ 
נים). ר׳ ראשונה מסוג זה הופעלה בלונדון ( 1863 ), בקטרי־קיטור. 
ב 1890 הופעלה שם ר׳-תחתית חשמלית, והיא התפתחה במהירות. 
עד סוף מלה״ע 11 פעלו ר"־ תה תיו ת בהרבה מרכזים עירוניים כעולם. 
בטבלת הר״־התחתיות לא יכללו ר" קצרות (כבמכסיקו־סיטי וברומא), 
סיכום. קרוב ל 100 שנה היו מסה״ב אמצעי-התחבורה היבשתי 
החשוב־ביותר בעולם, והיוו את התשתית התעבורתית, שבלעדיה 
לא היתה אפשרית הצמיתה הכלכלית של המדינות המתועשות 
והגידול העצום בסחר הפנימי והבינארצי. בגלל חשיבותן לכלכלה 
מסודרת הלאימו אותן רוב המדינות, והן פועלות בד״כ במסגרת 
רשות עצמאית בפיקוח ממשלתי. יוצאוודדופן בתחום זה קנדה 
ואה״ב, שרוב הר״ בהן פרסיות. אחרי מלה״ע 1 קמה למסה״ב תחרות 
קשה מצד התחבורה הממוכנת בכבישים. מגמה זו נמשכה ביתר-שאת 
אחרי מלה״ע 11 , משהתרחבה תעבורת הכבישים בקצב מדהים. 
להתפתחות זו סייע מחירו הזול של הדלק. באותה תקופה קשתה 
התחרות במיוחד, והר" איבדו חלק בכבד מהמטענים ומהנוסעים, 
המטענים עברו למשאיות־ענק מהירות, המובילות מטענים כבדים 
"מבית לבית", ללא תלות במסופי־מטעבים לצורד טעינה ופריקה, 
ונוסעים הרבו לנצל את מכוניותיהם לתנועה בכבישים המהירים — 
בעיקר למרחקים קצרים. למרחקים בינוניים וארוכים התפתחה 
במהירות רבה התח¬ 
בורה האווירית. גם ל¬ 
הובלות בצובר במצאו 
שיטות־הובלה חדישות, 
וריבוי צינורות הנפט 
והגז הקטין את הביקוש 
להולכת דלק בר , / 
ייתכן שמחירי הדלק, 
המאמירים מאז 1973 , 

ומדיניות שימור האנר* יככת נכיינית הנע־־ על .כרית' םננט*ה 


רכיכות 138 

גיה, שהופעלה מאז בארצות רבות, יחזירו את עטרת הד" אשנה, 
ר״ העתיד. בעיות חיכוך, יציבות ובלימה מגבילות ל 400 
קמ״ש את המהירות שעשויה להשיג ר , הנעה על אופנים. גופי־מחקר 
וחברות פרטיות ברחבי העולם (בארה״ב, בריטניה, גרמניה, יפן, 
צרפת) עוסקים בפיתוח כלי־רכב המיועדים להפעלה על מסילות 
קבועות. מנסים לפתח כלי־רבב להסעה המונית, שיגיעו למהירויות 
של 400 — 800 קמ״ש — בלי להזדקק לאופנים — וכבר נבנו דגמים 
נסיוניים במספר מקומות. אחד מהם — ה 3111 ־ 00 ״^ הצרפתי — 
הגיע ( 1974 ) למהירות-שיא של 428 קמ״ש. 

יורשי הר" הנוכחיות ינועו, כנראה, על מסלול (או פס) יחיד, 
שישמש להנחיה, ולא יהיו להם אופנים (מלבד אופני-עזר למהירויות 
נמוכות)? כדי למנוע את החיכוך הרב הנגרם בשעת נסיעה במהירויות 
גדולות, יתרוממו כלי־הרכב מעט (כדי 15 מ״מ) מעל למסילה. מקור 
העילוי (ג 31101 ז״ 1€ ) — יצירת "כרית־אוויר" או "כרית" מגנטית 


רכבות-תחתיות נבחרות ( 8 197 ) 


שגת ד! פעלה 

מספר 

התחנות 

אורד 

(ק״מ) 

העיר 

בתכנזן מתקדם 

30 

34 

בגדאד 

1902 : במזרח העיר 
ובמערבה 

129 

114 

ברלין 

לקראת השלמה 

50 

53 

הונג־קונג 

1912 

73 

83 

המבורג 

1927 

140 

157 

טוקיו 

בכניה 

50 

60 

טהרן 

1863 

284 

410 

לונדון 

1935 

96 

149 

מוסקווה 

1904 

497 

408 

ניו־יורק 

1950 

74 

70 

סטוקהולם 

1972/4 

34 

121 

םן־םרנםיסקו 

1908 

65 

62 

פ״לדלפיה 

1900 

272 

175 

פריס 

בבניה (שלב ראשון) 

50 

63 

קהיר 

1892 

149 

308 

שיקגו 


(באמצעות דחיסת אוויר, או דחיה מגנטית בין מגנטים קבועים או 
על־מוליכים) מתחת לכלי. דגמי־ניסוי הונעו במדחף (מופעל ע״י טור- 
בינת־גז). או במנהדסילון.ואולם,צורות־הנעה אלו גורמות רעש וזיהום 
סביבתי, ואי־אפשר להפעילן במנהרות סגורות. לכן מנסים (בהצלחה) 
אמצעי-הנעה שעיקרם מנוע בעל השראה מגנטית קווית, שישמש 
הן לעילוי והן להנעה. — הכלים הנסיוניים שנבנו עד סוף שנות 
הסד היו בעלי תפוסה של כ 100 איש, ונועדו להפעלה — בבקרה 
אוטומטית לחלוטין — במרכזי ערים, במסלולים עיליים או במנהרות. 

הר׳ (הוצ׳ הטכניון, חיפה), 1947 ! ר״ א״י ונמליה, תש״ח ? דו״חות 
8. שנתיים ופרסומים שונים של ד׳ ישראל ,■ ! 01 מ<חץ 5 ,מ 1 נ 5 ה 1 .י 
171700 / 1 1920 ׳ 1 ) 7 ! 11111 11 )!) 10 ! 17 /)^/ 7 )? ,ז 1££ ז 11 ]£ .!ג ;־ ■ 
/<(/!>. (101111/1 11 /{) 70 ]) 0 ) 5 > , 8 זנ 1 (:>מ 1313 86 . 08 ; 1936 , 01111117111 ? ןן !( 

60 ! £!1(711171! 71( )(7, [ 942; 0. ?. /3110(1, 7?. 1/1( 170711/ 01>£7. 1952; 

\1. 7/1( £. ץנג 1 .א- ת 1160 '׳ג\ . 0 . 11 ; 1952 , 717:71 ) 71711 /ס , 

?1171101(7 /?. 17 ) 71 [ 1 ,.[ 11 ; 957 [ , 07111 ) 1/1 {ס X1111 1957; 0. ]. ,4.11011, 

!7106(711 7/1(17 £71£171((717!£, 71^11! 1959 , 111071 ) 7 )^ 0 0716 , 711 ) 1 חק ; 

1. 001303/10, 0(101(!•70711011 ־ ץס 1051 ז 1 )ז ז \,י .'י 1 .ן . 4 ) ; 1959 , 18 ח 611 ))׳ס ! 
11716(7^701016 7. 0 / 7/1( 170716, 1960 13 1101 ! 117111 )■ 137 01 ..מ .] , צ ., 

1960; 0. 5. 71/1)1 י \ 1 ! 6 י 11 )ז. 1.3 . 13 ; 1962 , 111111171% ^ 51 . 7 / 0 ! 17 >)צ 

£>(77112171, 1( 0)1(771171 6(. /(7, 1967; 1 £071 ! 71171 7 7 ) 5016 ,/סז ה 111 ־ 1 . 1 ־ 
7x701(710(, ]968; 33 117 ! 1 ) 01 ? 171 . 7 / 0 17110711 )ס 1 )י 1 )( 1 ) 7/1 ,}[ש!? .׳ ( 
<1716 11711(1 , 1838 — ( 71 )!!? ! 0 ( 7 . 30801 ^ . 13 .) 1 ; 1968 ,(דיסרטציה ■ 

00 . 1171-/11 !17 ) 1117 . 6 ( 7 !, ]973; ) 11710'1 ]70716 (^11139). ?. 1 ) 17 ( 0107 )) 

0716 .(שנתון) ) 01 ס? 001 )צ 

פ. פ. 

רכיכות ( 101111503 ^), מערכה גדולה בממלכת־החי המונה למעלה 
מ 100,000 מינים. רוב הר" חיות בימים ובאוקיאבוסים, 

מיעוטן ביבשה ובמים מתוקים. עפ״ר הן שוכבות בקרקע. 
;(/\!>1300 במערכת הר" שבע מחלקות: (א) חסרי-לוחיות (פ־ 01 ב 1 ק 
ב) רבילוחיות (ע״ע)! (ג) חד־לוחיות ( 3 ־ 01 ו 1 ק(> 130 ק 1000 ׳\); (ד) ) 










139 


רכיכות 


140 


חלזונות (ע״ע); (ה) שנהבים (ע״ע; [^סקסו}^])* (ו) צדפות 
(ע״ע); (ז) דיונונים (ע״ע). שלוש המחלקות הראשונות נחשבות 
לירודות שבר" ומספר המינים בהן מועט; החלזונות הם המחלקה 
הגדולה ביותר לפי מספר המינים, והצדפות — השניה. הדיונונים 
מצוינים במבנם המפותח ועמהם נמנות הגדולות שבר". 

הגוף סימטרי דו־צדדי (צדפות) או אסימטרי (חלזונות). אין 
סגמנטציה של איברים בגוף, פרט לחד־לוחיות. עפ״ב הגוף האפיתל 
חד-שכבתי (בדומה לשאר חסרי־החוליות). באפיתל תאים מפרישי־ 
ריר, תאי־חוש, ובכמה קבוצות יש גס תאים ריסניים. בצד הגבי של 
הגוף האפיתל מפריש את החמרים שמהם בנויה הקינכיה הקשה החופה 
על הגוף בחלקו או כולו. הקונכיה מגינה מפני פגיעות ומפני התייב¬ 
שות• צורות הקונכיות, תפסילן וצבעיהן רבים ומגוונים. הקובכיה 
עשויה עפ״ר חטיבה אחת וחלזונות); בצדפות היא מורכבת משתי 
קשוות, בכיטונים מ 8 לוחיות. יש שהקונכיה מנוונת והיא חבויה 
בתוך העור, או שהיא חסרה (דיונונים, חלזונות מסוימים), אולם 
ראשיתה מופיעה במשך ההתפתחות האונטוגנסית. 

הקונכיה בנויה חומר אורגני (קונכי 1 לין) ותרכובות־סידן (בעיקר 
פחמת־הסידן). בקונכיה טיפוסית (חלזונות. צדפות) 3 שכבות: שכבה 
חיצונית (גתעס^ס!-!^!) קונכיולינית, שהיא תכופות דקה או חסרה; 
שכבה אמצעית (רהטסזדחצס) מעובה עפ״ר, שבה החומר הסיתי, 
שהוא העיקרי, ערוך במנסרות מופרדות ע״י מחיצות דקיקות של 
קונכיולין; שכבה פנימית (מ 111 :> 3 ז 51 <א 1 י<ו 1 ), שגם בה מרובה פחמת־ 
הסידן. היא בנויה לוחיות גלוניות ולה תכופות ברק־הדר(ע״ע פנינים). 

חלקת העור שמתחת לקונכ־ה מכונה גלימה, והאפיתל שבה 
מפריש את הקונכיה. בשולי הגלימה קפל- המקיף את הגוף (כיטונים) 
או משוך לאונה יחידה (חלזונות) או זוגית (צדפות). בין קפל 
הגלימה לבין הגוף רווח חלל־הגלימה, ובו הזימים. 

אזורי הגוף הם: ראש. רגל וגוש הקרביים; בצדפות הראש מנוון. 
בראש הפה, מרכזי מערכת*העצבים ואיברי-החושים. יש שאיברי 
החושים שבראש מנוונים (כיטונים). 

הרגל היא התעבות שרירית בצד הגחוני של הגוף המשמשת 
לתנועה. ברבים (כיטונים, חד־לוחיות, חלזונות) הרגל משוטחת בצדה 
התחתון ל"סוליה" ובה בלוטות המפרישות ריר. היא משמשת לזחילה 
עפ״נ מצע קשה. בצדפות הרגל לחוצה מהצדדים — להתחפרות 
ולתנועה בחול ובטין. בחלזונות מסוימים מותאמת הרגל לשחיה. 
בדיונונים הפכה הרגל בחלקה לזרועות העוטרות את הראש 
ומשמשות לשחיה ולהחזקת טרף. חלקה האחורי של הרגל, מאחורי 
הזרועות׳ הוא בדמות משפך הפועל כאיבר לשחיה מהירה, לפי 
עקרון הסילון (ע״ע דלנונים, עט׳ 406 ), הרגל מנוונת או חסרה 
בחסרי-לוחיות וכן בצדפות דבחלזונות מסוימים. 

מקורות המזון של הר" הם שונים: מהצומח, מהחי ומיקרו¬ 
אורגניזמים. טפילות אינה מצויה אלא בין החלזונות. ברצפת הפה 
מגרדת־רדולה, האפיינית לך". ברדולה שיניים ערוכות בשורות, והיא 
משמשת לריסוק המזון ולפירורו. היא חסרה בכל הצדפות וכן בחלזו¬ 
נות מסוימים. לסתות קשות קיימות בחלזונות רבים ובדיונונים. 
תכופות נפתחות לחלל הפה ולוושט בלוטות-רוק המפרישות ריר 
וגם אנזימים מסוימים. יש ומופרש מהן ארם המוחדר לגוף הטרף 
ע״י שיני הרדולה (חרוטי־ים) או הלסתות (דיונונים), 

גוש ־הקרביים, מעל הרגל, כולל את רובו של צינור העיכול, 
הלב, הכליות ובלוסות-המין. ערד מיוחד בעיכול ובספיגת המזון 
לבלוטה הגדולה ("הכבד"), הנפתחת לקיבה. המעי עפ״ר מפותל. 
פי־הטבעת הוא בחלקו האחורי של הגוף (ביטונים. צדפות) או 
מלפנים (וגם מהצד או בגב). 

ברווח שבין צינוריהעיכול לביו דופן הגוף מצויים רקמת־חיבור 
מרובה ושרירים; בתוכו גם חללים מרופדים אפיתל מסודרמלי, 
הנחשבים למדורי חלל־הגוף (בחס^סט), בד״כ מצויים שבי מדורים: 



ציור 1 . רכיכה קדס׳־גית (סבנה סכיסתי). 

1 . ראש; 2 . משש!; 3 . עיז; 4 . קונביח; 5 . נ 5 ימה, 6 . פתח תל 5 ־הג 5 יםה; 

7 . רגל; מערכת וזנוייכול.׳ 3 . פת; 9 . ר!? 5 ־הםה,- 10 . ריו 5 ה ושק הרדולת: 11 . 

בלוסת רוק; 12 . ושט; 13 . קיבת; בלוטת עיכול; 15 . סעי; 16 . פי־ 

הטבעת; מערכת ההפרשה.■ 17 . נפרוססוש (הפתח הפנימי של הכליה); 18 . 

כלי- (נפריריה); 19 . הפחה החיצוני ש 5 הכליה; מערכת הנשימה.־ 20 . זים 

ססרקי (בתיה חלל הגלישה!, מערבת הרם.־ 21 . פדחדור־הלבז 22 . חדר־הלב; 

23 . אב־עורקים; מערבת העצבים: 24 . ננגליח־הסוח; 25 . גנגליודהרגל; 

26 . גנגליודהארר (הגלימה); 27 . ננגליודהקרביים; 28 — 32 . רצועות עצבים 

הקדמי — חלל-הגוינאדה, שבדפנו מתפתחים תאי־המין, והאחורי — 
כיס־הלב המקיף את הלב. 

לשוכני-מים יש עס״ר זימים. הזים הטיפוסי הוא זים מסרקי 
הקבוע בחלל-הגלימה. הוא מורכב מציר וסעיפים 
(עלעלים) בצורת לוחיות דקות, שדרכן נעשה חילוף־הגזים. יש עפ״ר 
זוג זימים; בחלזונות רבים אחד הזימים מנוון. לנאוטילוס שבדיר 
נונים שני זוגות זימים. מספרם גדול יותר בידודים: חד־לוחיות 
( 5 — 6 זוגות), וכיטונים (עד 88 זוגות). שטח הזימים מוגדל בצדפות 
(ע״ע, עמ׳ 516 ), (פרס לפרימיטיוויות שבהן), וה.,עלעלים" הם 
בצורת חוטים ארוכים המחוברים ביניהם, פחות או יותר לרחבם, יש 
ר" החסרות זימים מסרקיים, וחילוף־הגזים נעשה אצלן (א) ע״י 
הגלימה, כמו בחלזונות־ריאה, שיבי־הים וצדפות מחרצות־הזימים; 
(ב) דרך "זימים משניים" שמחוץ לחלל־חגלימה, כמו ברבים מהחל¬ 
זונות העירומים הימיים; (ג) דרך העור בלבד (חלזונות וחסרי־ 
לוחיות מסוימים). 

מערבת־ ה ד ם. הלב בצד חגבי, והוא חסר בשיני־ים. בלב 
חדר אחד וזוג פרוזדורים (בהתאם לזוג הזימים המסרקיים); בחלזו¬ 
נות רבים, שלהם רק זים אחד, או שהם נושמים בריאה, כולל הלב 
פרוזדור אחד. שני זוגות פרוזדורים מצויים בנאוטילוס ובחד־ 
לוחיות; באחרונים גם שני חדרים. מערכת־הדם היא פתוחה, רק 
בדיו׳נונים היא סגורה כמעט: נימי־דם מקשרים בין רבים מהצינורות 
היוצאים מהלב והבאים אליו. בר" רבות (דיונונים, חלזונות מסוימים) 
מכיל הדם פיגמנט — המוציאנין (ע״ע) הקושר חמצן; המוגלובין 
(ע״ע) מצוי בדמן של מעטות: צדפות מסוימות (גט 1 ^) וחלזונות 
( 18 < 1 ז 110 ג 1 < 1 ). לכליה יש צורת צינור כפוף או שק, והיא 
דומה במבנה לנפרידיות שבתולעים הטבעתיות. הכליה נפתחת בקצה 
האחד לכיס־הלב ובקצה האחר לחלל־הגלימה, שממנו מגיעים האכס- 
קרטים אל החח. יש עפ״ר זוג אחד של כליות; בחלזונות רבים 
אחת הכליות מנוונות. בנאוטילויס יש שני זוגות, בחד־לוחיות 6 זוגות. 

איברי־החושים הם: מששנים, עיניים, סטאטוציסטות אוספרא־ 
דיות ואסתטים- מחם החסרים בקבוצות שונות. המששנים והעיניים, 
או אחד מסוג איברים זה. מצויים בד״כ בראש, אולם יש שהם 
קבועים באזורים אחרים של הגוף: בשולי הגלימה של מסרקי-ים 
(צדפות) מצויים מששנים ועיניים; בחלזונות מסוימים (כגון כיפה 
סרוגה) מששנים גס ברגל; עיניים מצויות בגבם של כיטונים וחל¬ 
זונות מסוימים. מבנה העיניים שונה בר" שונות: יש שהן 
שקעים פתוחים אל החוץ, שבקרקעית□ תאי-חוש לאור ופיגמנטים 




141 


רכיכות — רככת 


142 


(צלחית, נאוטילוס); עפ״ר יש להן צורת שלפוחית ובהן גופים 
שוברי־אור (קרנית, עדשה, גוף זגוגי). העיניים מפותחות ביותר 
בדיונונים (ע״ע,עם׳ 408 ). הסטאטוציסטוה מצויות ברוב הר"; 
הן נעדרות בכיטונים ובחסרי־לוחיות. הן קבועות בקדמת הגוף מצדו 
הגחוני, תכופות ברגל. דפגן מרופד אפיתל תחושתי ובתוכן גופיפים 
מוצקים — הסטאטוליתיס. יש שהסטאטוציסטה. פתוחה אל החוץ, 
כסו בצדפות ירודות; צורתה עפ״ר שלפוחית סגורה. ה א וס¬ 
ם ר אדיו ת (ב 11 ) 113 *ת 05 ) קבועות בבסיס הזימים, צורתן פטמיות, 
רצועות, ויש שדומות לזים מסרקי. האוספראדיות משמשות לבחינת 
המים. לחוש כימי משמשים בחלזונות המששנים, ובדיונונים — 
זוג גומות, מאחורי העיניים, המרופדות תאים ריסניים. 

מערכת העצבים ביסודה סימטרית דו־צדדית. בידודים 
(חסרי־לוחיות, חד־לוחיות וכיטונים) מורכבת מערכת-העצבים 
מטבעת־עצבים המקיפה את הוושט. מהטבעת מתמשכות רצועות־ 
עצבים אדכיות: זוג בצדי הגוף וזוג ברגל. בטבעת וברצועות — 
תאי־עצבים מפוזרים וסיבי-עצבים. יש שבטבעת בצדה הגבי גאנ־ 
בליון יחיד או זוג גאנגליונים (תפרי-לוחיות, חד־לוחיות). ברוב 
הר" מרוכזים תאי־העצבים בגאנגליונים זוגיים. העיקריים שבהם 
הם: גאנגליונים מוחיים, גאבגליונייהרגל, גאנגליוני הגלימה 
(האדר) וגאנגליוני הקרביים (עפ״ר בחלקו האחורי של הגוף). 
הגאנגליונים מחוברים ביניהם ברצועות־עצבים (ע״ע חלזונות, עבד 
488/9 ). יש שגאנגליונים מסוימים ממוזגים ביניהם, כמו בצדפות 
(ע״ע, עבד 517 ). אצל חלזונות־ריאה מקורבים מאד כל הגאנגליונים 
מסביב לוושט, ובדיוגתים הם מצופפים כאן לגוש אחד. 

ה רבי ה היא מינית בלבד. עפ״ר המינים נפרדים. אנדרוגיניות 
מצויה במחלקות שונות, פרט לשנהבים והדלנונים. בלוטת־חמין 
ביסודה זוגית, כמו בצדפות; אלא שעפ״ר, כתוצאה ממיזוג השתיים 
או מניוון אחת מהן, יש רק בלוסת־מין יחידה. תאי־המין מופרשים 
מהגונאדות החוצה דרך צינור אחד או שני צינורות. יש שבלוטות־ 



ציור 2 רכיבות, העוואת טםגה גופם ש 5 צזיפו&ים מכזח^הות עוניתי 
א. רבי 5 ותיות (כיטונים [!:זסרזנןסס^גןעןסת]); ב. צדפות (ג 1 זו 31 זחמ) י 
נ. חלזונות (. 043 <$טזז* 3 ז 6 ); ד. ריונוגים ( 13 )סי 1 ס 1131 <ן 06 ); ה. שנהנים 
(חפרנים [ 3 ^( 01 ^ 1503 ). 1 . קונכיה; 2 . גלימדז; 3 . זים: 4 . חלל״הגלימה; 
5 . ראש; 0 . רגל; 7 . טשש 1 ; 8 . תפםניות. מ. כחכין השפה; 10 . סשפד; 
11 . יריד הו־ים; 12 , פדוזדור״תלר: 13 . תדדיהלב; 14 . אב־עורקים קדמי: 
15 . אכ-עורקים אחורי: 16 . פה; 17 . ושם; 18 — 20 . ה י כה וכלוסת העיכול; 
21 מעי; 22 . פי־הטבעת; 23 . נפרוסםום; 24 . בליה מפריריה); 25 . הפתח 

החיצוני של הכליה 


המין קשורות לנפרידיות ותאי־המין מגיעים החוצה דרך פתחי־ההם־ 
דשה. בר״ נפוצה הפריה חיצונית; הפריה פנימית מצויה ברוב 
החלזונות ובכל הדיונונים, ולזכרים — איבר־הזדווגות. הביצים 
מוטלות החוצה בודדות או מלוכדות לגושים ע״י מקפא או בתוך 
קפסולות. יש שהביצים שמורות בגוף האם (בחלל־הגלימה, בין 
הזימים, בצינור הביצים) למשך תקופת העובר. 

ההתפתחות כרוכה עפ״ר בגלגול — בהופעות לארוות פלאנק־ 
טעיות השוחות בעזרת ריסים (טרוכופורה, מפריש [וליגר]). בר" 
ירודות, כמו חסרי-לוחיות וכיטונים. מופיעה טרוכופורה בלבד. 
תכופות הופכת הטרוכופורה למפריש, האפייני לר". ללארווה זו 
איבר־שחיה ריסני המכונה מפרש ( 111111 ^), המתפתח בחגורת הרי¬ 
סים שבטרוכופורה (וע״ע גלגול, עמ׳ 743/4 , ושם ציור). יש שהדר¬ 
גות הלארווליות עוברות בתוך הביצה ומהביצה בוקעת ר׳ צעירה 
הדומה לבוגר (כמו בתלזונרת־ריאה). על ההתפתחות בצדפות — 
ע״ע, עמ׳ 518 , ושם ציור. בדיוגונים, שביציהם עשירות מאד בחלמון, 
אין לארוות ריסניות, וההתפתחות נחשבת כישירה. 

על התועלת שבר״ ועל נזקן — ע׳ בערכי המחלקות; וע״ע פנינים. 
מבחינה פאלאונטולוגית הר" הן אחת הקבוצות העתיקות ביותר: 
מאובנים מרוב המחלקות נמצאו החל מתקופת הפאלאוזראיקון (וע״ע 
אורתוקרס; אמוניטים; בלמניטים). מסתייעים בהם בזיהוי השכבות 
הגאולוגיות, והקונכיות הנשמרות היסב מספקות עדויות מועילות 
למדע האנתרופולוגי והארכאולוגי על מזונות, נדידות, נתיבי-מסחר 
ותרבויות קדומות, — ור׳ לוח-צבע בכרך זה. 

. 14 ״ 1 ; 1960/68 , 3 — 2 ,¥ ,)! 2 : 0010 % ,(. 601 ) ש 355 ז() .? 

;* 1968 ,. 1/1 ,ת 1:0 ז 10 ^ .£ .[ ; 1967 ,. 16 : 1/1 7/16 , 311 תוץ 14 

. 1968 ,. 1 * 1 /ס ■{ 81010 % 7116 , 111x11011 ? .ס . 8 

אל. ב. — ז. צב. 

רככת ( 30111115 ! [אנג׳ "^"]), מחלת-ילדים (ע״ע, ילדות, 
ילדים, עם׳ 890 ) הפוגעת בעיקר בעצמות; מופיעה בד״כ 
עד גיל 3 ונובעת עפ״ר מחוסר בתוצרים הפעילים של כולקאל־־ 
ציפרול ( 01 ! 01101003101£€ ; ויטמין 3 ס) בגוף. הכולקאלציפרול עובר 
הידרופסילאציה בכבד, ועוד הידתכסילאציה בכליות, ל ׳ 0 x 7 ־ 011117011 
011010031011£101 25 — 1 , שהוא המווסת את חילוף־ההמרים של הסידן 
והזדחן בגוף. המחסור בתוצרים הפעילים של כולקאלציפרול נובע 
בד״ב מחוסר ויטמין( 1 במזון (ע״ע אויטמינזות; על מקורות הוויסמין 
במזון, ע״ע ויטמינים, טבלה), או מפגיעה ביכולת הגוף להפוך את 
הוויטמין בכבד ובכליה לצורתו הפעילה, או גם מהפרעות אחרות 
במשק הסידן או הזרחן. המחלה נגרמת גם מאי־חשיפה מספקת 
של הגוף לקרני השמש ובייחוד לאור תת־סגולי (ע״ע אולטרא־סגל). 

מחלת הר׳ כבר היתד, ידועה בימי־קדם, אולם תיאור רפואי 
ראשון ניתן רק במאה ה 17 , באנגליה, ע״י ויסלר (! 1115116 ^) רם. 
גליסון (ע״ע). הר׳ היתד, שכיחה בארצות הצפון (ומכאן כינויה 
"המחלה האנגלית"), ובמקומות שבהם נמנעה מן הילדים חשיפה 
מספקת לאור השמש׳ אם מחמת זיהום האוויר, או בשל הבתים 
הגבוהים שהטילו צל או בשל שהיה ממושכת. בתוכם. אם נוסף 
על תנאים אלה לא הכיל התפריט כמות נאותה של הוויטמין ם 
(כפי שאכן קרה בשכבות העניות), התפתחה המחלה. כיום הר׳ 
נפוצה־פחות, אך היא עדיין רווחת בארצות רבות. שכיחות המחלה 
במזה״ת נובעת אולי מכיסוי-יתד של הגוף, הרווח מטעמי מסורת. 
המחלה עלולה להופיע גם בחדשים הראשונים של החיים, בפגים, 
ובתינוקות שאמותיהם סבלו מחסר ויטמין 0 . 

מבחינה פאתולוגית קיימת הפרעה בהסתיידות רקמת הסחוס 
הראשונית ובהסתיידות רקמת האוסטאואיר ( 0101 ^ 05 ), שהיא התש¬ 
תית האורגנית של העצם המיוצרת ע״י תאים יוצרי~עצם (אוססאו־ 
בלסטים; ע״ע עצם, עמ׳ 88 ). מסיבה זו מופיעים השינויים הפא תו־ 
לוגיים בעיקר בקצות העצם הגדלה. במקום דקמת-העצם מצטבר 
אוסטאואיד וקצה העצם מתעבה. גם לאורך העצמות נוצרת שכבת 





143 


רככת — רלמיויזם 


144 


אוסטאואיד, בין העצם ובין קרומי. ניתן להבחין בבליטות בעיקר 
בקצה העצמות הארוכות (ע״ע יד׳ עמ׳ 144 ) ובקצה הגרמי של 
הצלעות. חוסר ההסתיידות גורם לערעור יציבות העצם, עצמות 
הגלגלת (ע״ע׳ עמ׳ 770 ) של התינוק נעשות רכות והמרפסים אינם 
נסגרים במועדם. העצמות הארוכות, עצמות ביודהחזה, האגן ועמוד־ 
השדרה, אינן עומדות בפני כוח-הסשיכה של השרירים, ולכן נגרמים 
עיוותי צורה אפייניים. עם ריפד המחלה, בעקבות טיפול או שיפור 
בתנאים, נוצרת מחדש עצם תקינה, אך עיוותי הצורה נוחרים. 

המחלה עלולה לפגוע גם במערכות אחרות בגוף. משקל הילד 
חולה־הר׳ תקין עפ״ר, אך התפתחותו המוטורית (ישיבה, עמידה, 
זחילה) מואטת או מפגרת, וגם בקיעת השיניים מתאחרת. מופיעה 
חולשת שרירים בולטת, הגורמת בידהיתר לתפיחות הבטן. לעתים 
ניכרות תופעות מצד מערכת־העיכול, ועיוות הצורה של בית-החזה 
עלול להפריע למנגנון הנשימה. 

ריפוי הר׳ — ע״י מתן ויטמין ם. מניעת המחלה נעשית אף היא 
ע״י מתן תכשירי הוויטמין לתינוקות הניזונים מחלב־אם או מחלב- 
פרה הדלים בוויסמין. בארצות אחדות נהוג להעשיר את החלב או 
פריט־מזון אחר (בישראל — את המרגרינה הביתית) בויטמין 0 . 

חוסר תוצרים פעילים של הוויטמין עלול להופיע גם במבוגרים, 

אך מאחר שעצמות המבוגר אינן מוסיפות לגדול׳ נפגע רק תהליך 
ש חל ופן. בצורתה זו נקראת המחלה 051:00313013 , והיא זהה, מבחינת 
רקעה הפאתולוגי, לר׳ הילדים. 

1 ) 7, £. 1401x0 י\ ; 1970 ( 6 , 223 .תו 4 * .זמ 0 ! 0 < 5 ) ,גננזזסי^! ,£ 

מ ח 0 ג 1 > 1 * 03 . 5 ;*' 1975 , 01710$ <^)! / 0 ){ 00 ( 611071 !'6x11 !! ־ (. 5 (> 0 ) . 31 זש 
. 1975 , 1161 ) 0161 1 > 00 הס 111101 ! ,. 31 

ב. ל! א. 

רכפנ״״ם ( 130030 > £050 ), משפחה קטנה של צמחים מפורדי עלי* 
כותרת, הכוללת גם 6 סוגים וכ 70 מינים, ברובם ים־תיכוניים, 

מיעוטם באפריקה, באירופה ואף בקליפורניה. מינים מסוימים גדלים 
באזורי מדבר או על קרקעית מלוחים. המשפחות הקרובות לר" הן 
המצליבים, הצלפיים והמורינגיים (ע׳ ערכיהם), רוב הר" עשבוניים, 
חד־ או רב־שנתיים, מיעוטם בני־שיח או שיחים. העלים מסורגים, 
תמימים או מחולקים, בעלי עלי־לוואי זעירים דמויי־בלוטה. הפרחים 

ערוכים באשכול, בלתי- 
נכונים (כתוצאה מגדילה 
יתירה של צד־הפרח ה¬ 
אחורי) ולרוב זןגדרוגי־ 

נייסז מספר עלי־הגביע 
4 — 8 ׳ מספר עלי־הבותרת 
2 — 8 , לעתים קרובות מ¬ 
פוצלים ; במינים מעטים 
הכותרת חסרה. מספר ה¬ 
אבקנים 3 — 40 , לרוב ני¬ 
שאים על דיסקוס גיורחב, 

חד־צדדי; השחלה עילית, 

לעתים נישאת על עוקץ; 

מספר עלי-השחלה 2 — 6 , 

מאוחים ומרובי ביציות, 

לעתים מפורדים וביצית 
יחידה בכל עלה; השליות 
דפניות. השחלה נפתחת 
לעתים בקצה העליון, כ¬ 
שכל אחת מאונותיה מם־ 

תיימתבצלקת. הפרי הל¬ 
קט עפ״ר, לעתים ענבה. 

הר" נחשבים למשפחה 
רכסה לבנה (״ 311 מפותחת בפדרת הפרג־ 




רכפניים. א. ריאנימת הפרח של רכסה ריחניח (בז 3 זס 1 > 0 12 מ 5 ש, 8 ); 

ב. פרח של רכפה צהובה ( 111103 ,. 8 ) — חחר־אורר: ג. פרי של רכפה ריחנית; 

1 . ריכקום 


ניים, בשל תכונות נגזרות שונות. ערכם הכלכלי של הר" מועט ביותר; 
ידועה הרכפח (ר') הריחנית ( 01101-313 11050113 ) שהיא צמח־נוי 
וממנה מפיקים בושם, רכפת הצבעים ( 11110012 .£) שימשה בזמנים 
קדומים מקור להפקת צבע צהוב לצביעת בדים. בארץ מופיעים 4 
סוגים, 3 מהם מיוצגים ע״י מין מדברי יחיד: רכפתן( 3011115 > 2 זר 001 ), 
בת־ר׳ ( 5 ת 0 ות 01180 ) וששן ( 111502 ׳< 03 ) ; הסוג ר' ( 12 ) 11050 ), 
הגדול במשפחה ובו 50 — 60 מינים, מיוצג בארץ ע״י 13 מינים, 
מהם נפוצים ביותר, כגון הר׳ הלבנה ( 3183 .* 1 ) הגדלה בצדי 
דרכים, באזורי יישוב ובמקומות נטושים. 

. 1966 , 1 , 1710 ) 01065 ! 1010 ! ,ץז 3 ג( 20 . 1 \ 

ק. ח. 

רלב״ג, ע״ע ר׳ לוי בן גף&ון. 

רלג׳יס (אנאגראמה של זיגלר), ארגן — 1101818 ח £118 £ — 
(! 10 §} 5 ) — (נר 1895 , יאסי), סופר רומני, יהודי. למד 
פילוסופיה, ספרות וארכיטקטורה באוניברסיטת בוקרשט. תחילת 
יצירתו בתחום השירה. ברומאנים שלו ובמסותיו משתקפת תורתו 
הפאציפיסטיודהומאניסטית. ב 1920 ייסד ביאסי את כה״ע 03 :} 3 :ז 1 מ 3 רח 0 
("ההומאניות"), והיה עורכו של ה 1111 מ 15 :נ 3 :ז 1 ח 13 מ 0 ("ההומאניטא־ 
ריזם״) בשנים 19929/30 . ר׳ השתתף גם במרבית כה״ע והעתונים 
היהודיים והיה מזכיר האגודה למלחמה באנטישמיות. 

ר׳ הקדיש את כל חייו להפצת ה פא צ י פי ז ם ההומאניסטי, 
שלדעתו צריך להיות נושא־מלחמתו של כל איש־רוח. הוא מצא את 
יסודה של השקפה זו ביהדות, כפי שביאר בחיבוריו 1111 מ 18 ז 3 ; 11 ח 3 !ת 0 
8111110 (״ההומאניטאדיזם המקראי״), 1926 , ו 110131501 [ 10 ^ 10105 ז 11 :> £5 
(׳,מסות על היהדות״), 1936 , ר׳ היה ידידם הקרוב של סופרים 
ואנשי־רוח פאציפיסטים, באלברט איינשטיין, סטפן צווייג ורומן 
תלן; האחרון ראה בר׳ את יורשו המובהק בתחום ההגות הפאצי־ 
פיסטית. 

מבין הרומאנים החברתיים שלו נודעו במיוחד 3 נ 311 >ז 1111511 ־ 0135111 
(״בקול נמוך״), 1919 , והטרילוגיה 0 זס 8 ז.\ 2 טזזס? ( 1924 ). 

מ 1947 מתגורר ר׳ במונסווידאו, בירת אורוגוואי, ושם פרסם 
כ 40 ספרים וחוברות ומאות מאמרים בספרדית. 

ק. א. ברתיני — א. ב. יפה — צ. ליטמן־ליסאני (עורכים), שרשים 
וסער! אנתולוגיה של סופרים יהודים בלשון הרומנית, 1972 . 

דלטיויז 3 ( 15111 ^: 0131 ־! 1 מלאט׳ מאוחרת — 15 !י\ 012£1 ״ 1 = יחסי), 
השקפה פילוסופית הטוענת, שעקרונות או ערכים אינם 
מוחלטים וכלליים אלא יחסיים לבני־אדם בודדים או לקבוצות בבי־ 
אדם. לאלה יש בחני-אמת וערכים מוסריים או אסתטיים שונים, 
להואיל ולא ניתן להכריע ביניהם, הרי הם שווי-תוקף. פרוטגירם 
(ע״ע) היה הפילוסוף הראשון שטען למה שאפשר להגדיר כר׳. 

ר׳ ה כ ר ת י. פרוטגורס הסתמך על העובדה, שהתפיסה החושנית 
שונה מאדם לאדם, ואצל אותו אדם בזמנים שונים, וטען ש״האדם 



























145 


רלטיויזם י- דלי, וולטד 


146 


הוא קנה־מידה לכל הדברים, הן למציאות הנמצאים, הן להעדר 
הנעדרים", כשהפירוש המקובל ל״אדם" בפסוק זה הוא "כל אהד 
ואחד׳/ הר׳ ההכרתי נבדל מד,ספקנות (ע״ע) — אין הוא טוען שאין 
אמת, אלא שהבחנים לאמת יחסיים. אבל לעתים קרובות גולש הר׳ 
ההכרתי לספקנות מלאה. דרך מקובלת להימלט מהר׳ ההכרתי נוסח 
פרוטגורם היא להבחין בין סוגי טענות שלגביהן צדק אותו 10 פיסט, 
לבין טענות מסוג אחר, שהר׳ אינו שליט בהן. כך הבחין לוק (ע״ע) 
בין איכויות ראשוני 1 ת, שאינן יחסיות לבני־אדם תופסים ולתנאי 
התפיסה, לבין איכויות משני 1 ת, שתפיסתו יחסית. 

הטענה שהאמת יחסית לקבוצות בני־אדם בעלות אחדות תרבו¬ 
תית או תפיסת־עולם משותפת הובנה כמסקנה מההיסטוריזם (ע״ע), 
שרווח מאד במאה ה 19 , ומהסוציולוגיה של הדעת (כגון זו של 
ק. מנהים [ע״ע]), שהתפתחה במאה ה 20 ; לפיהם תלוי תוקף ההכרה 
באופן התהוותה ההיסטורי ובתנאים החברתיים להתהוותה. 

שרשי השקפה זו מצויים במשנותיהם של הגל ומרכס (ע׳ ערכיהם). 
הגל עמד על ההיסטוריות של המחשבה האנושית, שכל שלב בהת¬ 
פתחותה הכרחי בזמנו, ואילו מרכס קבע שחתנאים הכלכליים־ 
חברתיים הם הקובעים את התודעה האנושית. ר׳ ביחס לאמת המד¬ 
עית משתמע מהסיפול ־הסוציולוגי של ת. קון (ע״ע) בהתפתחות 
המדע: טענה מדעית היא קבילה רק אם היא תואמת את הפרדיגמה 
המדעית (השקפת־העולם המדעית, התיאוריה המקובלת ושיטות- 
המחקר הנורמטיוויות) השלטת בקהיליה המדעית באותו זמן, ואילו 
מהפכה מדעית הכרוכה בהחלפת פרדיגמה תלויה בנסיבות ההיסטו־ 
ריות־חברתיות. 

האנתרופולוג מ. הרשקוביץ (ר׳ ביבל׳) ופילוסופים מבית־מדרשו 
של ויטגנשטין (ע״ע) המאוחר, כגון פ. וינץ׳ (ר׳ ביבל׳), הדגישו 
את האופי המלוכד של התרבות — עולם המושגים, הערכים והשפה — 
מצד אחד, ואת ההשקפות העובדתיות על העולם, מצד שני. אם בני 
שבט כלשהו מאמינים בכישוף, אפשר לומר שהם חוטאים לרציונליות 
(ע״ע) רק לפי אמות־המידה שלנו (של בן תרבות המערב במאה 
ה 20 ). להשקפה זו חשיבות במתודולוגיה של האנתרופולוגיה, שכן 
משתמע ממנה, שעלינו לנסות להבין חברה זרה מבפנים — מתוך 
הזדהות עמה — ולא לשפוט אותה לפי אמות־מידה חיצוניות. 

הטיעון המקובל נגד ר׳ הכרתי מכוון כ לסי מעמדו ההכרתי של 
הר׳ עצמו, אם אמיתות הר׳ (כאמיתות כל השקפה) היא יחסית לבני- 
אדם מסוימים או לקבוצות בגי־אדם המאמינים בר׳, אפשר שבני־אדם 
אחרים יכפרו בו; האפשרות להכחיש את הר׳ נובעת מעצם הגדרתו. 

ר׳ מוסרי משמעו, שהשקפות מוסריות. מנוגדות — או מערכות 
ערכים שונות — הן שו(ת תוקף. הר׳ נבדל מהניהיליזם (ע״ע), 
שלפיו אין ערכים. מהעובדה ששיפוטים ערכיים שונים מתרבות 
לתרבות ומוגבלים לנסיבות החברתיות שבהן נוצרו, יש שהסיקו 
(למשל, וסטרמרק [ע״ע]), שערכים יחסיים לקבוצות. קל להבחין 
בטעות שבטיעון זה: מהעובדה שקיימות מערכות רבות של 
ערכים אין להסיק שראוי לייחס להן תוקף שווה■ ועוד: אפילו 
הממצא האנתרופולוגי אינו חד־משמעי; סוציולוגים רבים טוענים, 
שישנם ערכים כלליים שהם מהותיים לכל חברה, ששמירתם היא 
בעלת ערך כללי ושניתן למצאם בכל החברות. 

ר , ערכי ממין אחר נובע משיקולים מתודולוגיים בתורת המידות: 
תפקיד הפילוסוף של המוסר להצביע על עקרון מוסרי עליון שידריך 
אותנו בכל מעשינו; אבל עוד לא קם הפילוסוף שהוכיח בצורה 
משכנעת את תקפותו של עקרון מוסרי עליון. רבים (למשל, ד. 
יום, ה. סיג׳ויק, ג/ א. מור — ע׳ ערכיהם) סבורים שאי־אפשר להוכיח 
עקרונות מוסריים עליונים או להגדיר את הטוב העליון. מכאן ניתן 
להסיק, שעקרונות מוסריים עליונים הם עניין לבחירה אישית. 
בעמדת הוגים אכסיסטנציאליםטים (למשל, סרטר [ע״ע]) יש קרבה 
לר׳ מוסרי־אישי כזה: בני־אדם מוצבים בפני דילמות מוסריות 


המחייבות הכרעה אישית, שלא ניתן להצדיקה בדרך תבונית או 
ע״ס שיקולים עקרוניים, ולהכרעה האישית יש ערך עצמי. וע״ע 
מדות, תורת ה־, עמ׳ 218 . 

ר׳ אסתטי. השיקולים לטובת הר׳ ונגדו ביחס לערכים האס¬ 
תטיים דומים לאלה שנידונו לעיל בקשר לר׳ המוסרי, אלא שמקובל 
אפילו לחשוב שהר׳ האסתטי מתקבל על הדעת יותר מהר׳ המוסרי, 
משום שמדובר בשאלות שלטעם אישי או קבוצתי. עקרונות של 
טעם אי־אפשר לנסח, ובכלל "על טעם וריח אין להתווכח". 

ר׳ בהיסטוריה ובמדעי-החב רה. לדעת רבים אף אם 
הר׳ מוטעה ביחס למדעי־הטבע, הריהו שריר במדעי־ההברה, ובייחוד 
בהיסטוריה. כל היסטוריון הוא בן־תקופתו. וההיסטוריונים חייבים 
להיות מודעים לכך. לכן, כל דור של היסטוריונים רואה את העבר 
בעיניו שלו. ולא זו בלבד: החקירה בהיסטוריה ובמדעי־ההברה אינה 
יכולה להיות אדישה להערכה, וגישת החוקר לנושאי מחקרו נקבעת 
אפוא ע״פ ערכיו שלו. ומאחר שר׳ הכרתי נראה מתקבל על הדעת 
פחות מר׳ מוסרי, הנטיה היא לבסס את הר׳ בהיסטוריה ובמדעי- 
החברה על ר׳ מוסרי, ובאופן זה להציג תחומים אלה כמנוגדים 
באפיים למדעי־הטבע האובייקטיוויים. טיעון אחר לטובת ר , בהיס¬ 
טוריה נובע ממה שכינו שלירמכר ודילתי (ע׳ ערכיהם) "המעגל 
ההרמנוטי" (מעגל הפירוש). בפירוש של מסמך, מושא אמנותי או 
פעולה אנושית, תלויה הבנת המכלול בהבנת החלקים, והבנת 
החלקים — בהבנת המכלול. לפיכך אין המפרש יכול שלא 
להסתמך על הנחות מוקדמות, כלו׳, על משפטיו הקדומים. על דברים 
אלה עומד בייחוד הפילוסוף הגרמני בן־זמננו, ה. ג. גאדאמר (ר׳ 
ביבל׳). טיעונים דומים העלו — באסכולה המכונה "רלטיוויסטית" 
בהיסטוריוגרפיה האמריקנית— בייחוד בירד (ע״ע) וק.בקר. לדעתם 
מתחייב ר׳ היסטורי מהעובדות האלה: להיסטוריון אין הפרות 
בלתי-אמצעית עם העבר; הוא חייב, בהכרח, לבור מבין אינסוף 
העובדות, ולמספר המועט של העובדות שבחר הוא מקנה דפוסים 
שנעדרו מהן במציאות. ברירת העובדות ועיצובן בדפוסים תלויים 
בגישתו הערכית של ההיסטוריון. 

- 111 !^ , 8 ־ £61661 £16 5 . 11 ; 1932 ,ץ 1 !י 11 ) 8 11€01 /) 3 / .£ 

; 1937 , 141 ץ 10 \ \ 0 1 ^ 007106 6 ג/־ 7 , 366 ) 5 .' 1 ; 1935 , 1114$ ז 1011145 )' 1 

.£ ; 1938 , 1£4££ י 11 ס 1011 011101 !! 141 / 0 ס !/ 7 ,רת 11 בכ 61611 ת 13 ׳\ 1 

0714 51011 ־ ^נ׳.י 0 ^ז 116 ; * 3 194 *? 4 14 ! 714 ^ 4/7 ,׳( 13 ׳![ 

- 131/11 , 161 )£ .א ; 1950 2 ,. 13 £3 , 4 £111 70111 ? ! 0 ( 1 , 111 , 11 ; 1948 ,!}/ 01 ז }\־ 

16 /ז 0114 .מ ,(. 1$ ) 6 ) 1221115 ׳\ו.]—£:מ 110 נ $1 . 1 ־ 1 ; 1955 , £711 11 ! €01 
, 1 (} 50€1£ £' 717111171 ? ס 71% ו 0714 !! 11 114£1 , 111011 ^ 5 .? ; 1961 , 51017 / 0 !( 51114 
. 0 . 11 ; 1964 ,( 324 — 307 , 1 ,׳( 1 ־ 1131161 <,) 1 ב 1110 ק 10$0 ו 11 ? 16311 ־ 0161 זס!) 

." 1965 , 104£ // 51£ 14174 €11 0/17/1 ^ 1 ,־} 6 מזב 3311 ) 

אל. יי. 

דלי. (רלי, רולי), סר וולט ר — 11 ־ 1 ^ 1 ^ 31 ^ 1 •! 51 

(^ 1£ ג£) — ([?] 1554 — 1618 ), ימאי, מגלה, לוחם וסופר 
אנגלי. ר׳ נולד למשפחת אבירים מכובדת בדוון, למד באוקספורד, 
וב 1578 השתתף במסע־פשיטה על הספרדים שערך אחיו־החורג, 
המגלה המפרי גילברט (ע״ע ניופאונדלנד, עמ ׳ 137 ). ב 1580 השתתף 
ר׳ במלחמה בק תולים באירלנד (ע״ע, עמ' 224 ); בי^רתו על ניהול 
המלחמה משכה אליו את שימת־ליבה של המלכה אליזבת, היא קראה 
אותו לחצרה, ובמהרה היה להביבה וזכה בטובות־הנאח מרובות 
בקרקעות ובהכנסות. ואולם הוא לא צורף ל״מועצה הפרטית" של 
המלכה ומשרתו הרמה ביותר הי תה מפקד המשמר שלה. 

לאחוזוחיו באירלנד הביא מתיישבים אנגלים, והנהיג גידול תפוחי- 
אדמה ביישובים אלה. הוא העביר על שמו את הזביון שניתן לאחיו־ 
החורג בצפון־אמריקה, ויזם את ההתיישבות הראשונה של אנגלים 
בורג׳יניה (ע״ע, עמ׳ 485 ), ובה עודד את גידול הטבק. מעמדו בחצר 
התערער משדרך שם כוכבו של רוזן אסכם (ע״ע [ 2 ]), וב 1592 
אף נאסר, משגילתה המלכה הקנאית שבחשאי נשא לאשה אחת 
מבנות פמלייתה. כעבור חודש שוחרר, כדי להשליט סדר בקרב אנשי 



147 


רלי, וולטר — רליקדיות 


148 



הצי. ר/ שדגל במאבק 
עם הספרדים, ערך מס¬ 
עות נגדם באמריקה, ו־ 

ב 1595 הגיע לשפך דד 
אורינוקו, סבר שאיתר 
את אלדורדו (ע״ע) ו¬ 
שלהב את דעודהקהל 
באנגליה בתכניתו לה¬ 
קים בגניאנה — בלב 
קיסרות ספרד — מו¬ 
שבה אנגלית. ב 1596 
השתתף, בפיקודו של 
אסכם, בהתקפה על ה¬ 
ספרדים בקדים ונפצע 
בקרב, וב 1597 מילא 
תפקיד מכריע בנצהון 
על צי ספרד באיי ה¬ 
אזורים. 

בעלות ג׳ימז 1 (ע״ע, עמ׳ 677/8 ) למלוכה סר חינו של ר׳, יריביו 
האשימוהו בהתעשרות ע״ח הכתר, בקשירת קשר נגד המלך׳ ועוד 
הוסיפו ששונא-פפרד מושבע זד* קשר את הקשר — עם הספרדים. 


בי ר, רלי. מיניאטורה ע. •י 
היליארר 


ניקולס 



*•ויי ל ו/ **־י״ד► 
•־.**<* רי 

•י *+'+ י"׳ %יו״< 

מע׳ 

׳♦י-י* ז*. 

, ־. ו. ^ י ■ 

;£>*>׳.<׳ ׳/׳ץ**,׳•־■׳ :ץ'•';■;; 


*!*•״ז • 1 •׳ז*. 


|£• - <£ זי־יי- 


סר ו. רלי: מסת הרלתא של הנילוס, מחור "ספר הציכוםות" 
שאסף, בשבתו בכלא, כהכנה לכתיבת ספרו "תולדות העולם" 
( 1603 — 1616 ) 


המשפט נערך מבלי להקפיד על כללי הנוהל ( 1603 ), ר׳ נידון למיתה, 
אך הוחזק במאסר 13 שנה. ב 1616 שוחרר, בהשתדלות בקינגם 
(ע״ע [ 1 ]), ונשלח למסע לגניאנה להביא משם זהב, בתנאי שלא 
יסתבך במלחמה בספרדים. ואולם אנשיו נתקלו בחיילי ספרד, ובקרב 
נהרג בגו. ר׳ שב לאנגליה בלי זהב, ושגריר ספרד דרש את דמס 
נסיונו של ר׳ להימלט לצרפת סוכל, וכיוון שגזר־דינו מ 1603 היה 
תלוי ועומד — הוצא להורג. 

ר׳ היה גם סופר, כתב שירים, לאת עיקר פרסומו בספרות קנה 


בחיבוריו ההיסטוריים והמדיניים. ב 1591 כתב חיבור על הקרב 
על איי האזורים, ובו תיאר את טביעת ספינתו של בן־דודו, ר. גרנויל 
(ע״ע). החיבור נועד לעורר דעת־קהל למען המשך המלחמה בספרד. 
ב 15% פרסם ר׳ את ״גילוי גויאנה״ 01113113 0£ שתשעסס^ס) , שנועד 
לעשות נפשות לתבנית כינון מושבה באמריקה הדרומית. בשבתו 
בכלא כתב 14 ז 0 ^ שד 1 ז 0£ ? 15101 * 1 ("תולדות העולם"), מששת ימי 
בראשית עד למאה הראשונה לפסה״נ, ובו אזהרה לשליטים מפסק־ 
הדין משמיים, מידי האל שופט ההיסטוריה. הוא דגל בסובלנות 
דתית, ולפיכך חשדו בו בכפירה, בימי קרומוול נשתכחה דמות החצרן 
היהיר ורודף־הממון שלו ולראשו נקשרה הילת אגדה, של מדינאי 
בעל-מעוף, מרחיק ראות, שחזה כינון קיסרות קולוניאלית, דגל במל¬ 
חמה בספרד והיה קרבן לנכלי הסטיוארטים. — ב 1828 י״ל כל כתביו, 

ב 8 כרכים. שיריו י״ל ב 1929 ( 1951 2 ). 

. 1 959 .׳זז <* , 11300 ^ .־׳*ו 

אר. גר, 

ךליק 1 י 1 ת (מלאט׳ ש 51113 > 11 שפ — שרידים, חפצים ששרדו), שרידים 
ששרדו מגופותיהם או חפציהם של אנשים קדושים (ע״ע) 
והמשמשים נושא להערצה דתית ואף לפולחן. ספק אם ניתן לראות 
עצמות מתים, גולגלות וכיו״ב, כפי שנשמרו באתרי פולחן פרההיס- 
טוריים ואצל עמים פרימיטיוויים, כר׳ במובן המדויק. אולם, ברור 
שברוב התרבויות העתיקות והדתות המאוחרות נחשבות הר׳ לחפ¬ 
צים האוצרים בתוכם את כנח הקדושה — כוחכוח שיכול להקרין 
ברכה ? באמונה העממית מייחסים לר׳ אפילו סגולות מאגיות. מבנים 
דתיים רבים (כנסיות בנצרות, ה״סטופה", מבנה-כיפה, בבודהיזם) 
נבנו מלכתחילה כדי לשכן בהם ר׳ נערצות, כגון רסיסי עץ מהצלב 
של ישו, עצמות או חלקי גוף של קדושים, שערות זקנו של הנביא 
מוחמד, שינו של בודהא בקאנדי שבצילון (ע״ע, עמ ׳ 657/8 : תבד) 
ושרידים אחרים. 

הלהיטות אחרי ר׳ גרמה לעתים קרובות לתעשיית ר׳ מזויפות, ש¬ 


יי 



רליקוויאר: קופסת נחושת מוזהבת, מעוטרת כאמיל צבעוני; רסויות ההדו־ 
שים — משנהב, מאוצר ה״ולפים" (ע״ע), הסאה ה 12 . (המוזיאון לחפצי 
אמנות ׳עבמחיאח הטסלכתי הפרוסי, ברלין) 





149 


רליקויות — רמאללה ואל־בירה 


150 


עוררה תרעומת וביקורת 
מרה מצד מתנגדי פולחן 
הר/ אולם הביקורת על 
פולחן הר׳ אינה ראציו־ 

נאליסטית בלבד, ונבעה, 

לעתים קרובות, מהש¬ 
קפה הרואה סוג של דת¬ 
יות כמאגיה ולא כדת, 

אמונה מפלה ולא רוח¬ 
ניות צרופה, אלילות ו¬ 
עבודה זרה (או "דרכי 
האמורי" בלשון היהדות) 

ולא עבודת אלוהים. ה־ 

סנגורים של פולחן הר׳ 

טוענים שאין כאן פולחן 
ממש, אלא הערצה לאותו 
מקור קדושה ואמת שהר׳ 

מזכירות אותו ומהוות 
עדות מוחשית לקיומו. 

אחת התוצאות האמנו- 
תיות של פולחן הר׳ הם 
ה 5 * 11311 ^[£־! — תיבות או ארגזים קטנים, עשויים מכסף, זהב, שן" 
פיל ואבני־הן שבהם שמורים הר/ 

,? ; 1909/12 , 11 ־ 1 , 41167111711 1111 1711 \ 111671 ן 6117 .^ €7 9 . 1 7 

6 1116 ) 6117 !! ,גבי ■?־ 61 ? , 1932 , 7165 ^ 7611 165 ) 0176 ) 115 ! 00x1716 י ;> 1 ׳:ט £6 ש. 1 
1x031!, 7,1X771 ר!: 11 ? . 14 ; 1940 ׳ (^^ X ,ב ש; 031:01 13 ] 2161 > . 1,0 ) 1110711 { 7 7617 
. 1952 ,( 4 כ 1 , 4100 ?) ■{ 6 ) 16101 ) 41 ! 1 ד 11£7€ .)} 7 [ 7711 7065671 111671 ) 6127 .^ 

צ. ו, 

רליודים ( 31110136 ?), משפחת עופוודביצה מסדרת העגוראים; 

בה 58 סוגים, ובהם כ 130 מינים. תפוצתם כלליעולמית — 

פרט לאזורים הארקטיים, המינים הדוגרים באזורים הקרים נודדים 
בחורף למרחקים גדולים, למרות מעופם הכבד (כנפיהם קצרות). 
כ 44 מינים אף הגיעו לאיים מרוחקים־ביותר בלב האוקיאנוסים, 
והשתקעו שם. בבידוד גאוגרפי זה, ובהעדר טורפים, אבד למינים 
רבים כושר התעופה, ויש מינים שבהם התנוונו הכנפיים ושרירי- 
התעופה לגמרי. מאלה נכחדו כ 15 מינים במאות האחרונות, ע״י 
יורדי-ים ובע״ח (חולדות, חתולים וכלבים) שנלוו אליהם. 

מידות הגוף: 14 — 50 ס״מ. מבנהו פחוס־צדדים וגמיש. והוא 
מסוגל לחדור בקלות בין סבכי הצומח הביצתי. הרגליים ושלוש 
האצבעות הקדמיות ארוכות ופרושות, דבר המקנה להן משטח ־דריכה 
רחב וכושר הליכה על בוץ וצמהי־מים. כל הד מיטיבים לשחות 
אע״ם שרק לאגמיות (ד להלן) אונות־שחיח מורחבות בין אצבעו¬ 
תיהן. הראש קטן יחסית, ואצל מינים רבים המצח קרח וצבעוני — 
לבן, צהוב׳ אדום, כחול או חום. המקור חרוטי ופחוס-צדדים. למין 
רלית. האוסף חרקים מתוך המים והבוץ, מקור ארוך מאד, ואילו 

למלכי-שלו, היבשתי מ¬ 
כולם, הניזון מזרעים, 

ירק וחרקים — מקור 
קצר. האגמית ניזונה 
מצמחי-מים ואצות, ו¬ 
היא מסוגלת לצלול מ¬ 
תחת למים. זנבה קצר, 

אך בהזדקפו הוא מש¬ 
מש למינים רבים אמ- 
צעי־קשר. לרוב הד 
צבעי־הסוואה י" הו¬ 


מים, אפורים, מנוקדים ומפוספסים — בהתאם לרקע סביבתם הבוצי 
נית. למינים העושים את רוב חייהם במים פתוחים (כגון האגמית 
והסופית), צבעים אחידים־יותר — חום, אפור, שחור או סגול-מתכתי. 
הקן דמוי־ערסל, היא בנוי על צמחי־־ביצה — קרוב לפני-המים — או 
על קרקע בוצנית. צבע הביצים בהיר ועליהן כתמים חומים־אדמדמים 
עדינים. הד מטילים מספר ביצים רב יחסית ( 5 — 14 ), וגם עונת 
הדגירה ממושכת — 3 שבועות ומעלה. האפרוחים הבוקעים מפות¬ 
חים : עיניהם פקוחות והם מכוסים פלומה קטיפתית כהה או שחורה. 
זמן קצר אחר בקיעתם הם מסוגלים לשחות אחרי הוריהם. 

3 ל ל 8 1 ; ^ ^ 2 ! י 11 ( 1 ד 11 ו 1 > 1411103 ) השחורה, בעלת 

מקור ומצח לבנים ומידה כשל פרגית, מצויה באגמים ובנהרות. 
היא נפוצה באירופה, אסיה וצפון־אפריקה. בא״י חורפת האגמית 
בלהקות גדולות בבריכות־דגים. היא חולפת ונחה בלהקות גם בים. 
זוגות בודדים דוגרים בצפון הארץ. ה ס ו פ י ת( 1115 ) 0111000 03111111113 ) 
היא השכיחה בארץ מכל המשפחה. מידתה כשל יונה, רגליה ירק¬ 
רקות, מקורה צהוב ומצחה אדום, זנבה קצר ומורם מעלה ולה תת- 
שת לבן. תפוצתה בל־עולמית. היא יציבה בא״י ומצויה ברוב מקווי- 
המים הקבועים. בחורף מספרה רב בשל הפרטים הנודדים מאירופה 
הבאים לחרוף. (ד תמ ׳ צבעוניות, לוח עופות, כרך כ״ו, בין עמ׳ 
760/1 ), הפורסוריה (תרנגולודשלמה, -ש 01100 ק 10 זץ 1 {קז 0 ק 
1131118  311 י 1 נ 1 תז 8.0 

ח( 1 > 1 ב 31 /י ( 52 \ 11161 ז 13 *) ח 200 צ €11 בם — ( 1606 ׳ ליידן — 

1669 , אמסטרדם), צייר וחרט הולנדי׳ מגדולי אמני אירופה שבכל 
הזמנים. ר׳, בנם של טוחן אמיד ובת-אופה שקיבלו עליהם את הדת 
הקלוויניססית-רפורמית, למד ( 1613 — 1620 ) ב״ביה״ס הלאסיני" 
בליידן, ושם רכש את חינוכו הקלאסי, ב 1620 נתקבל לאוניברסיטת 
ליידן, אך נראה שזנח את הלימודים כעבור חדשים מעטים כדי 
להתמסר לציור. 

כ 3 שנים ( 1620/1 — 1623/4 ) למד ר׳ אצל הצייר מ 3 * ( 13001 
11 :ח 11 ג 1 ת 306 ץ\ 5 ( 1571 — 1638 ), ואולי גם אצל הציירים יקוב פינאס 
( 3$ ״׳<ק.ן; 1585 (?) — אחרי 1648 ) רן פינאם. ב 1624/5 למד חדשים 
אחדים באמסטרדם אצל פיטר לסטמן (ח 3 ר!זז £35 .?). שהושפע — 
ככל מוריו של ר׳ — מסגנון הבארוק-זזמוקדם באיטליה, ובמיוחד 
מקריג׳ו ואלסהימר (ע , ערכיהם). שם התמחה ר׳ בציוד מעמדים 
היסטוריים, מיתולוגיים וביבליים. 

ב 1625 חזר ר׳ לליידן והקים סטודיו בבית חוריו. יצירותיו החתו¬ 
מות הראשונות הושפעו מידידו מורו לסטמן בנושאים, בסגנון 
ובסולם־הצבצעים. האפייניות שבהן: "רגימתו של סטפנום הקדוש" 
( 1625 ? המוזיאון בליון), ״טוביה, חנה והגדי״ ( 1626 ? המוזיאון 
הממלכתי, אמסטרדם), ״אתונו של בלעם״ ( 1626 ; ־ 5 > 30 ת 008 500 □^ 
* 3 [, פריס) ו״פיליפום מטביל את סריס המלך׳ ( 1626 ? [נתגלה 
ב 1976 ]; המוזיאון הארכיאפיסק 1 פאלי, אוטרכט), השפעת הקלאסי־ 
ציזם המהול של לסטמן מעורבת בהן במסורת הראליסטית בתיאור 
הדמויות של הציור הצפוני, המנוגדת לתפיסה הקלאסיציססית־ 
אידאליסטית האיטלקית. כבר ביצירות מוקדמות אלו מתעניין ר׳ 
בדרמה הפנימית המשתקפת בהבעת־הפנים של הדמויות יותר מאשר 
במחוות דרמתיות חיצוניות. הסגנון עדיין מגושם וכבד, אך שופע 
עצמה פנימית• 

ב 1626 הצטרף אל ר׳ ידידו ליונם (ע״ע), אף הוא מתלמידי 
לסטמן; הם ציידו יחד — כנראה באותו סטודיו — כמה יצירות. 



רסברנם: דיוקן עצמו, 1600 (סוזיאה ?,יבר, פריס) 


ב 1627/8 כבר ניכרת התעניינותו של ר׳ באפקטים הדרמתיים של 
ניגודי א ו ר - צ ל חריפים; אך בניגוד לקרוואג׳ו — שהשפעתו לא 
הגיעה אל ר׳ אלא בעקיפין — איו האור ביצירות ר׳ נופל רק על 
הדמויות ועל כמה עצמים לידן, המגיחים מרקע אטום או אפל 
לחלוטין, אלא מבליח על החלל הסובב את הדמויות ויוצר אווירת 
מיסתורין. גם מקור האור — חלון, אבוקה או מדורה — חשוב בעיצוב 
תאורת היצירה ואווירתה. הנושאים הנשנים בתקופה זו — מלומדים 
בחדרים גבוהים, וישישים שהאור מרצד על קמטי פניהם ועל קפלי 
בגדיהם. בין דמויות אלו גם הוריו של ר/ המופיעים כנביאים, קדושים 
ודמויות־ססודיו בבגדים אכזוטיים. 

בתקופה זו מופיעים גס ראשוני ת ח ר י ט י ו של ך — ביניהם 
שניים של ״ראש אמו״ ( 1628 ). עם יצירות־המופת של שלהי "תקופת 
ליידך נמנות: ״ירמיהו״ ( 1630 ; המוזיאון הממלכתי, אמסטרדם). 
״הסעודה באמאום ( 1628/30 ? מוזיאון ז׳קמאר־אנדרה, פריס), "חנה 
הנביאה״ ([אם האמן?], 1631 ; המוזיאון הממלכתי, אמסטרדם) 
ו״הצגת ישו הילד בביהמ״ק״ ( 1631 ? מאוריצהויס, האג). בצבעוניות 
הזוהרת של תמונות אלו מתבטא עוד הבדל חשוב בין ר׳ למחקי 
קרוואג׳ו באיטליה — ר׳ משתית את המערכת הצבעונית על ריכוז 
האור במשטחי צבע לוקאלי ? אלה זוהרים על רקע שממנו מבליחים 
גוני חום־זהב עמום, המתכהים בהדרגה עד שהם נבלעים בתוך 
הסביבה הכהה. חשוב לציין, שבניגוד לרוב האמנים בני דורו ולקודמיו 
בהולנד לא נסע ר׳ ללמוד באיטליה — אף שהעריץ אמנים איטלקים 
רבים — והתמיד להדגיש ביצירתו את ערכי המסדרת האמנותית 
ההולנדית. התחריט ״עירום של אשר. על תל עפר״ ( 1631 ) מעיד על 
הראליזם האנטי־קלאסי הבוטה של ר׳ בתיאור הדמות. האנושית. 

ב 1631 עקר ר׳ לאמסטרדם. שמו כבר הלך לפניו כאמן מצליח, 
ובאותה שנה כבר הופיעו העתקי־תחריס מיצירותיו. באמסטרדם 
התמסר ד לציור דיוקנים ע״פ הזמנת עשירי העיר ונכבדיה. אז 
צייר את הדיוקן הקבוצתי "השיעור באנטומיה של ד״ר ניקולאס 
טולפ״ ( 1632 ; מאוריצהאוס, האג), המתאר את חברי גילדת המנת¬ 
חים. ביצירה מזהירה זו הופך ך את הקבוצה הסתמית, חמסרתית, 
לקומפוזיציה מגובשת ואורגנית, שבה כל אחד מהמצוירים מגיב 
באורח שונה על המתרחש לפניו. תפיסה דרמתית מקורית זו של 
הדיוקן הקבוצתי המסרתי (ע״ע הולנד, עם , 739 ) פיתח ר׳ באורח 
עקבי כעבור 10 שנים ב״משמר הלילה" המפורסם. 

בין הדיוקנים הרבים מתקופת אמסטרדם המוקדמת: "ניקולאס 
רוסס״ ( 5 זג! 11 .זיז, 1631 < אוסף פריק, ניוייורק), "מאוריץ הויכנס" 
( 8608 * 111 * .*ן, 1632 ? £11081113116 , המבורג), ״יקוב דה חיין 111 ״ 
( 111 ח* 6 !{ 0 * 4 .[, 1632 ; גלריית דאליץ/ לונדון), "אפליה פן 
סולמס״ ( 1632 ? מוזיאון ז׳אקמאר־אנדרה, פרים, 1632 ), "בונה 
הספינות ואשתו״ ( 1633 ; האוסף המלכותי, לונדון), "וילם בורכגראף" 
( 33£ ־ 11 5 1 סזס 0 , 1633 ; דרזדן) ואשתו. "מרגריטה בילדרגק" (׳ז 16 > 1 ! 8 
1633 ; פרנקפורט). בתקופה זו הגיע ר׳ למעמד נכבד ואף 

התעשר. 

בין דיוקני ר׳, המצטיינים בעיצוב בוטח ורגיש כאחד ובטכניקה 
מזהירה, גם הדיוקן הראשון(?) של ארוסתו, טאסקיה (סב* 1013 * 53 
11 :מנמ 1 ם 10 */ 1 , 1633 ; הגלריה לציור, דרזדן); את אירוסיו עמה הנציח 
(כנאמר בכתובת ע״ג הרישום) ברישום חינני ( 1633 ; קבינט התח־ 
ריסים, ברלין). באותה תקופח שב ר , לנושאים מהביבליה, שחלקם 
נועדו לשמש מתווים לתחריסיו(״הנה האיש״, 1634 ; הגלריה הלאו¬ 
מית, לונדון? ״דרשת יוחנן המטביל׳/ 1634 ; ברלין). 

באמצע 1634 נשא ר׳ את סאסקיה לאשה; היא הכניסה לו נדוניה 
גדולה וסייעה בהרחבת חוג ר והשי יצירותיו. את הדי וקדה כ פול הנודע 
(״ך וסאסקיח״, 1635 ; דרזדן), תיארו כמשקף את אשרו ועשרו של 
הזוג הצעיר, אך לאחרונה זוהתה התמונה כסצנה עליזה בבית־מרזח 
(בנוסח מעמדים דומים של פרנס האלם ואחרים. אחרים מפרשים 




רמברנט: ״הכלה היהודיה״ (שם מקובל). בערך 1665 (המוזיאון הממלכתי, אמסטרדם) 


!נציקלופדיה העברית (כרך ל" א י 


ן 










153 


רמגרגפז הרמנסון(הרנלנס) ון דין 


154 


את המעמד כנוסח "הבן ה* 

אובד בהילולה , ׳), ר׳ צייר 
ורשם דיוקנים של סאסקיה 
גם כדמות מיתולוגית עוטה 
בגדים מפוארים ("סאסקיה 
כפלורה״[י], 1634 , ארמי- 
טאד, לנינגראד; 1635 , הגל־ 

ריד. הלאומית, לונדון), 

עם נישואיו הגיעה תקו- 
פת־השפע של ר׳ לשיאה. 

מספר תלמידיו גדל, והוא 
הקים סטודיו חדש וגדול. אך 
מיד אח״כ שינה את אורח־ 

חייו וחי חיי־מותרות, מעל 
אמצעיו. את הנדוניה ואת 
הכנסותיו הגבוהות הוציא 
על רכישת יצירות־אמנות 
יקרות, עתיקות, כלי־נשק עתיקים, תכשיטים, תלבושות ואריגים 
נדירים; אלה שימשו רקע לציוריו ותכופות עיטר בהם את המודלים 
שלו. יצר האספנות והרכישה שוב לא הרפה ממנו, ובסופו־של־דבר 
הביא להתמוטטותו הכלכלית. אך ההצלחה עדיין האירה לו פגים, 
והוא בטח בעתידו. 

ב 1633/4 הזמין אצלו פרדריק הנדריק, נציב הממשל — כנראה 
בתיווך מזכירו, ק. הוי־גנס (ע״ע), ידידו ומעריצו של ר׳ — סדרת 
ציורים על "ייסוריו וצליבתו של ישו" (כולם בפינקותקה הישנה, 
מינכן). הסדרה הושלמה ב 1639 , וניכרת בה השפעת הבדוק (ע״ע, 
עמ׳ 569 ) בנוסה רובנס. השפעה דומה ניכרת ביצירתו גדולת־ 
הממדים "עוור(נו של שמשוך׳ ( 1636 ; פרנקפורט) וב״גירוש הגר" 

, (או: ״יציאת השונמית לדרך״, 1640 ; מוזיאון ויקטוריה ואלברט, 
לונדון). בתקופה זו צייר ר׳ גם את מיטב ציורי־ה נ ו ף שלו, שבכולם 
מודגשים המבנה העשיר (השפעת רובנס) והאווירה הדרמתית, פרי 
משחקי אור־צל מורכבים,* ״נוף עם השומרוני הטוב״ ( 1638 ; קרקוב), 
״נוף עם גשר״(ברלין), ״נוף עם אובליסק״( 1638 [!]; מוזיאון גארדנר, 
בוסטון) ו״נוף עם חרבות" (אוסף פרטי, הולנד). תיאורי־נוף מופיעים 
תכופות גם ברישומיו ובתהריטיו (״שלושת העצים״, 1643 [תט/ 
כרך י״א, עמ׳ 669 ]? ״מראה האומוול", 1645 ). 

ב 1639 רכש ר׳ בית גדול ומפואר בשולי הרובע היהודי באמ¬ 
סטרדם, אך עד סוף ימיו לא הצליח להשלים את התשלומים עבורו. 
בתקופה זו החלה הידרדרותו הכלכלית; חובותיו הלכו וגדלו, אולם 
בזבזנותו וטירוף האספנות לא הרפו ממנו. באותה תקופה פקד המוות 
את ביתו תדיר. שלושת ילדיה הראשונים של סאסקיה מתו בעודם 

תינוקות. ב 1641 נולד טיטוס 
— בנו היחיד של ד מסאכד 
קיה שהגיע לבגרות. באמצע 
1642 מתה סאסקיה, והיא בת 
30 בלבד, 

ב 1642 צייר ר׳ את הדיוקן 
הקבוצתי המפדרסס־ביותר ב¬ 
תולדות האמנות — "אגודת 
הקלעים (משמר אזרחי) ב¬ 
הנהגת הקפטן פ. ב. קוק", 

הידועה בכינוי ,,משמר הלי¬ 
לה" (המוזיאון הממלכתי, 

אמסטרדם! תם׳ — בע׳ 

שמור ושחזור). דיוקנים 
קבוצתיים של אגודות־הגנה 


אזרחיות כאלה היו מקובלים בהולנד. המייחד יצירה זו הוא הקומפו¬ 
זיציה המקורית והנועזת, היוצרת מעמד דרמתי במקדם שורת 
דמויות שוות־נפש כמקובל. ביצירה זו חשובימ-במיוחד משחקי 
אור־צל ; אך כשנוקתה התמונה, התברר, שאינה מציגה כלל סצנה 
לילית. אין שחר לטענה, שקשייו הכספיים של ר׳ נבעו מדחיית 
התמונה; הוא קיבל את מלוא שכרו עבורה, אלא שבזבזנותו לא 
פסקה. באמצע המאה ה 17 היה אמנם משבר כלכלי בהולנד, חלו 
תמורות באפנה האמנדתית, רבד המתחרים (ביניהם תלמידיו) וסגנונו 
של ר׳ התרחק מהאפנה השלטת — הוא נעשה פחות מלוטש ומדוקדק 
ויותר רוחני; כל אלה תרמו לירידת מעמדו של ר/ אך לא הם שגרמו 
להתרוששותו. ר׳ הוסיף להיות אחד האמנים המבוקשים־־ביותר בזמנו. 
בין־היתר צייר — לפי הזמנה — את "הרועים סוגדים לישו התינוק" 
( 1646 ; הגלריה הלאומית, לונדון), ״יאן סיקס״ ( 1654 — מהדיוקנים 
המושלמים שצייר; אוסף סיקס, אמסטרדם), ״אריסטו״ ( 1653 ! מוזיאון 
מטרופוליטן, ניו יורק), ״שיעור באנטומיה של ד״ד דימן״ ( 1656 — 
נשתמר רק קטע; המוזיאון הממלכתי, אמסטרדם), "ה׳סינדיקטים׳ 
של אגודת האורגים״ ( 1662 , שם־ השלישי והאחרון מיצירוודהמופת 
של דיוקנים קבוצתיים) ו״מרד" הבאטאווים בהנהגת קלאודיוס 
קיויליס״ ( 1661 — נשתמר רק החלק המרכזי: המוזיאון הלאומי, 
סטוקהולם). 

ב 1645 הביא ר׳ לביתו את הנדריקיה סטופלס, אך לא נשאה 
לאשה מחשש שיאבד את זכותו לירושת סאסקיה. ב 1654 הוכרז ר׳ 
פושט־רגל; רכושו הוחרם ונמכר עם ביתו ( 1657/8 ), אך חובותיו 
לא כוסו. כדי להתחמק מהנושים יסדו ( 1660 ) הנדריקיה וטי טוס 
(בנו של ר , ) חברה לסחר ביצירות-אמנות, ש״העסיקה" את ד כשכיר 
ומכרה את יצירותיו. ב 1662 מתה הבדריקיה. המכה האחרונה שספג 
ר׳ באחרית ימיו היתה מות טיסוס — חדשים מעטים אחדי נישואיו 
( 1668 ). שנה אח״כ מת ר׳ ונקבר בכנסיית וחהרהרק, 

בשנות חייו האחרונות הרבה ר׳ לצייר דמויות זקנים, בהם גם 
מתושבי הרובע היהודי שבו התגורר (״זקן יהודי בכורסא״, 1654 , 
ארמיטאד, לנינגרד; תמ׳ ׳ כרך ט״ז, עם׳ 959 ). אלה שובצו לעתים גם 
במעמדים הביבליים שצייר אז, בשנות ה 50 התפתח השלב האחרון 
בסגנונו של ר/ שלא השתנה הרבה עד מותו. הלך־הדוח ביצירותיו 
נעשה מהורהר, מופנם ואף טראגי — במיוחד בדיוקני־עצמו המאו¬ 
חרים — ומשיכות־המכחול נעשו מחוספסות וחפשיות־יותר, בשנות 
ה 50 הגיע סגנונו הצבעוני לבשלות מלאה ולהרמוניה מושלמת עם 
המערכת העשירה של אור־צל. כמה מיצירותיו הגדולות-ביותר הן 
מתקופה זו, וביניהן (מלבד אלו שכבר הוזכרו); "זקן בכורסא" 
( 1652 ; הגלריה הלאומית, לונדון), ״בת שבע ברחצה״ ( 1654 ! מוזיאון 
הלוכר), ״השוד השחוט״ ( 1655 ; שם), ״יוסף ואשת פוטיסר״ ( 1655 ; 
ברלין). ״יעקב מברך את בני יוסף״ ( 1656 , קאסל; תמ/ כרך א׳, עם׳ 
119/20 ), ״הפרש הפולני״ ( 1656 [ד], מוזיאון פריק, ניו יורק; תמ , . 
כרך כ״ז, עס׳ 418 ), ״הנדריקיה בחלון" ( 1656 [?); ברלין), "דוד מנגן 
לפני שאול״ ( 1658 ; תמ/ ע״ע שאול, כרך זה), התכחשות פטרום" 
( 1660 ; אמסטרדם), ״הכלה היהודיה״ (שם מקובל; 1665 [?], שם, 
ר׳ תמונת צבע בכרך זה) ו״ דיוק ן עצמו צוחק״ ( 1665 [?]; מוזיאון 
וולראף־ריכרץ, קלן); שתי האחרונות הן מהחשובות ביצירותיו 
המאוחרות. 

ר׳ היה יוצר פדרה. בדור שבו נטו רוב אמני הולנד להתמחות 
בנושאים מיוחדים מדהים ר׳ ברבגוניות נושאיו: דמויות אדם 
(בייחוד גברים בתלבושות־סטודיו), עירום, דיוקנים בודדים וקבו¬ 
צתיים, נופים ראליסטיים ודמיוניים, מעמדים היסטוריים ומיתולוגיים, 
סיפורי הביבליה, דמויות וקטעי-הווי מכל הסוגים, בע״ח, ואפילו כמה 
קטעי טבע דומם. כמעט בכל שבות פעילותו האמנותית צייר ר׳ וחרט 
הרבה דיוקני־עצמו; יש בהם תעוזה אמנותית ואנושית מיוחדת־ 
במינה, בהאירם על התפתחותו כאדם ובאמן. השוני הרב ביניהם — 



רסבו־נט: דיוקז של כנו, סיטום, 1655 
(מנליאו! 3 וימאגב־וא; באניננז, 
רוטרדם) 



רסברנט; ריוקן ייחודי כעל זקז< 
1654 (המוויאח בגרוניננן) 




155 


דמכדנט הדמנסון(דזדמכס) ון דין — רמדאן 


156 



יסכרגט: ח 5 ום יעקב, רישום 


לעתים אף בין אלה שצוירו בשנים סמוכות — נובע מרגישותו הרבה 
למצבו הפיסי והרוחני בעת הציור, ומהשפעת התאורה, התנוחה, 
התלבושת וכד׳, על דמיונו היוצר. 

רחב היה גם הטווח הטכני של פעילותו. ר׳ הוא מגדולי הרשמים 
והחרטים שבכל הזמנים, ויצירתו הגראפית היא פרק בפני עצמו 
בהתפתחות טכניקות אלו. חשגיו בתחום זה מרקיעים לעתים לאותם 
גבהים שאליהם הגיע בציור. 

רק חלק קטן ממאות הרישומים המיוחסים לר׳ הם מתווי־ 
הכנה לציורי-שמן או לתחריטים, ומעטים מהם בלבד נועדו להיות 
יצירות מלוטשות ומושלמות. מרבית רישומיו הם כעין מכתמים 
מהירים, ששורטטו כביכול בחפזה, ואעפ״ב הם מקסימים בריכוז הרב 
של הבעתם ובסוגסטיוויות הציורית שלהם. ר׳ הצליח לתאר בשרבוט 
חפשי וחטוף, ולעתים אף במשיכת קו אחד, תופעות כה מורכבות 
כפרטי נוף ועצמים פלאסטיים מורכבים, משחקי אור־צל בחלל חדר 
והבעות־פנים. רישומיו של ר׳ — אפילו יותר מציוריו — הם עדות 
למכלול הרחב של נושאי התעניינותו. 

ב ת ח ר י ט י ו הבשלים יצר ר׳ שסע פרטים והקנה להם אחדות 
אורגנית ואפקט ציורי, בטכניקה עשירה של מעברי אור־צל רגישים, 
תוך שימוש בטכניקה משולבת של תחריט־צריבה וחריטה 
(ע״ע גרפיקה, ענד 668/9 ). בין תחריטיו הידועים (מלבד אלה שכבר 
הוזכרו): ״דיוקן אמו, יושבת״ ( 1630 [ז]), ״ההורדה מהצלב״ ( 1633 ), 
״גירוש הסוחרים מביהמ״ק״ ( 1635 ), "יוסף מספר מת חלומותיו" 
( 1638 ), ״ישו, החולים והילדים״ (״הדפס מאת הגולדנים״, 1642/5 ), 
״דיוקן ד״ר אפרים בואנו״ ( 1647 ), ״יאן סיקס״ ( 1647 ), "יהודים 
בביהכ״נ״ ( 1648 ). ״דיוקן עצמו, רושם ליד חלון״ ( 1648 ), "ד״ר 
פאוסטום בחדרו״ ( 1652/3 [?]), ״שלושת הצלבים״ ( 1653 [ז] ואילו? 
מצבים שונים) ו״עקדת יצחק״ ( 1655 ; תמ׳, כרך א׳, עם' 289/90 ). 

יש חילוקי־דעות רבים באשר למספר היצירות שצייר ר׳; מייח¬ 
סים לו מעשרות ועד למעלה מ 650 ציורי־שמן, כ 1,400 רישומים 
(כאן הדעות נחלקות אף ביתר חומרה באשר למספר היצירות 
האותנטיות) ולמעלה מ 290 תחריטים. חלק ניכר מציורי־השמן והרי¬ 


שומים המיוחסים לר׳ בוצעו בידי תלמידיו הרבים (ע״ע הולנד, עמ׳ 
739/40 ? ר' הורה ציור בשכר), שחיקו את סגנונו — בעיקר כשפעלו 
במחיצתו — והם אסכולה בפני עצמה. לעתים קרובות נמכרו יצירות 
התלמידים בידי ר׳ כמוצרי הסטודיו שלו ונשאו את חתימתו (לפעמים 
בלוויית הערה "תוקן בידי ד׳"). קיימת גם בעיית שיתוף־הפעולה 
עם ליונס (ר׳ לעיל). 

ר׳ השפיע על אמניס רבים בהולנד של זמנו, והשפעתו חרגה 
אל מעבר לגבולות ארצו והתמידה עד המאה ה 20 (רנולדז, דומיה, 
דלקרואה, דורה [ע׳ ערכיהם]). 

ר׳ והיהודים. מעטות הידיעות הברורות בנושא זה, ולעומתן 
רבות ההשערות הבלתי־מבוססות. אין שחר לטענה שר , היה ממוצא 
יהודי; ברור שהכיר יהודים באמסטרדם, וידוע שהתיידד עם שני 
יהודים ספרדים — אפרים בואנו (ר׳ לעיל) ומנשה (ע״ע) בדישראל 
— ואף צייר את דיוקנם. ספק גם אם אייר אחד מספריו של האחרון 
( 1011053 ;* ב־ 1 )) 10 ?). גם על הכרותו עם שפינוזה אין ידיעות ברורות. ן 
ייתכן שיהודים מסביבתו שימשו לו מודלים. ואולם, מלבד הדיוקנים 
המזוהים בשם. שאר נסיונות הזיהוי הם רק על בסיס תווי־קלסתר 
"יהודיים טיפוסיים". 

ר׳ הרבה לאייר את סיפורי המקרא — ולא תמיד בגישה 

המקובלת. מלבד שהעניק, כדרכו, רוחניות והומניות יתרות להרבה 

מהדמויות, הועלתה סברה, שהגיעו לידיעתו מדרשים יהודיים על 

נושאים מקראיים והם שהשפיעו על גישתו (ע״ע דוד, עם , 76 ). 

מלבד הציורים שהוזכרו יצוינו עוד: ,.עקדת יצחק״ ( 1635 , 

ארמיטאז׳. לנינגרד; תנד, כרך א׳, עמ ׳ 115/6 ), "התפייסות דוד 

ואבשלום״( 1642 , שם; תמ ׳ , כרד י״ב, עמ׳ 63/4 ), ״דוד המלך׳( 1651 ), ! 

״משה ולוחות־הברית״ ( 1659 ; המוזיאון הממלכתי, ברלין; תמ ׳ , כרך ! 

כ״ד, עמ ׳ 533 ) ו״חזון דניאל״ ( 1660 ; המוזיאון הממלכתי, אמסטרדם! 

תמ ׳ , כרך י״ב. עמ ׳ 875 ), ומבין הרישומים — "אלישע והשונמית" 

(תם/ כרך ג׳, ענד 588 ), ״יעל וסיסרא״ ו״לוט השיכור״ ( 1633 ). 

מ. ברש, תיאורי היהודים ביצירתו של ר׳(א״י, ר), תשכ״א;- £3045 .־< 

. 1946 , 8 11710 11 10 015 / 5 [ 1110 ,. 72 ,ז ££־ 601 

מקורות: ה. ו. ואן לון, חיי ר/ תשיי-י; 40 0.110151040 - 8040 .עץ 
, 01 ס 1 זם 7310 \ .א ; 1897-1906 . 111 ^- 1 ,. 72 40 1%101 ** 00 0 */ו 4 ו 00 ', 8 , 001 ־ 01 
- 1 * 15 ^* 11 7710 ,:• 00 ־ 31 ) 40 110651040 . 0 ; 1905 , 1% *>ו< %01 ?מ 17 0 נ׳ 07 •!. 8 הו% .? 1 
- 70 ) * 1936 , 718180 * 00 11110110 * 507 י!.?/ , 87041115 .^ 7 ; 1906 ,.? 1 ־ 77,07 ? 1 * 80 
,) 1$ * 111 !(ב? 1116 /ס מסי!? 7741 7/0£0 /ס 07 נ) 7710 . 8 , 1 * 50 * 06 ./ 7 ץ׳/ 01 ס 15 י 1 
, 1%5 * 11 ה! 0 ? 72.7 י סס 5 ז 0 ס . 11 ; 1966 , 1 0/40 <ז 30 > .? 7 , 011 ע 83 ;(* 1969 

. 1969 ,.? 7 , 00314300 ״[ .ק - סחונן־ו^ . 0 ; 1968 

רישומים ותחריטים, קטלוגים מלאים: 4 מע 1 ( 0 * £3 1 * 4 , 4 מ 111 
, 1-11 , 1%1 * £10111 72.7 ,. 74007 .״ 1 ; 1912 , 1-11 ,!*] 1 * 111 ■))£ 72.7 , 0 > 10%1 ס 1 ס€ 0 
, 1111106 ־ 8101 . 0 ; 1954/7 , 1 /^- 1 ,. 72 /ס 88611 %% 5 *(־ 7 7710 , 5011 ססס 8 . 0 ; 1952 
כל התחריטים(בגודל סבעי), ;' 1968 , 70150 18 * 0 1 * 1 * 7 ,!%ח 1 ו? £1€ / 72 
1977 . 

סקירות כלליות: 18 * 11 ^■ 07 'מ .. 80005011,72 .ס : 1932 ,. 1.11104,72 \ 

.( ; 1954 ,. 72 , 02 ? 11 ג .£ ; 1948 ,. 72 , 9301300 . 8 ; 1935 ,%%* 101111 * 70 
.£ .[ / 1966 , 18 * 8 / 0 ^ ! 181 0718 . 72 , 0 } 11 (עץ . 0 ־/ 1964 ,. 72 .^■ 80500801 

. 1969 ,. 72 , 113310 . 8 ; 1968 ,. 72 ,ז 110 ט 1 א 

נושאים מיוחדים: \ 111 *.) 1 18150110 * 110110 0 ,נ 7 ,־ 001 ־ 31 ) 40 51040 ) 110 . 0 
7815 18 * 0 . 72 , 1:0 ץס 30 /י . 0 .[ ; 1922 , 1 % * 501114 * 70 . 72 1 * % 1 % 0 ] 0 } * 80 
, 51100 .$ ; 1932 ,. 72 / 0 ) 1 * 0 * 115110 * 8 7110 , £311710 .? ; 1923 , 5011061 

, 7,011 10 * 01 ! 18 * 17 . 72 11110 *} * 0 ( 1 , 8311011 ; 1953 , 11105 *£ 8815 18 * 0 . 72 

7110 18 * 0 . 72 , 10 ־ 0121 . 1 ? ; 1961 ,. 72 5 * 70110 1 * 501/0 , 307500 > . 11 ; 1960 

; 7967 , 721 1155 £ * 17118 !* 5611 016 ,]שנן־!.־! . 8 ; 1966 , 100 * 72 07101510 7 * 10170 ! 

. 1972 ,* 7160 ** 70 ־ 18 * 0 .ע } 6 4%0 7710 , 193811 . 14 .( 

א. רו. 

.ר^דאן ( 0 ^ 01 ), שם החודש התשיעי בלוח המסלמי (ע״ע 
אסלאם, עמ׳ 975 ). צום הר׳ הוא מ 5 מצוות־היסוד — 
הרביעית בחשיבותה (שם, עם׳ 972 ). 

הצום הראשון באסלאם היה ה״עאשדרא", כלו׳, העשירי בחודש 
הראשון, מחרם — זאת בהשפעת יום הכיפורים (י׳ בתשרי). לאחד 
שהתרחק'מחמד מהיהודים נקבע צום הר׳. חודש הר׳ מקודש, כי 
בו, לפי אמונת המסלמים, הורד לראשונה הקראן (ע״ע) אל מחמד 
(ע״ע). מוטיוו זה מזכיר את המסורת היהודית, שלפיה הוריד משה את 




163 


רמזס, פטדזס — דמי, שרל־פוידינן 


164 


ברתלמי (ע״ע ברחלמי, ליל־). השפעת ה״ראמיזם" על הפילוסופיה 
במאות ה 16 — 17 היתה רבה, 

ש. שריידזור, תולדות אנשי השם מחכמי העפים, תרל״ג; , 335 ^ 1100 .מ 

,£ח 0 .[ . 7 \\ ; 8 < 19 ,.? 1 10 46 ,) 76107112 61 ,) 10 * 1411/710111 

. 1958 , 1£ ו 01010£ / 0 ? 0660 1110 0114 04 ( 1611 ^ ,.>{ 

שט. ש. 

ךמ 1 ת גלעד, עיר השובה בצפון עבה״י בתקופת המקרא; עיר- 
מקלט בנחלת גד (דב׳ ד, מגן יהר כ, ח [ראמות בגלעד]) 
ומערי־הלויים שניתנה למשפחות מרדי (יהו׳ כ, ח). בימי שלמה ישב 
בר״ג נציב המחוז ה 6 שכלל את חוות יאיר ואת חבל ארגוב בבשן 
(מל״א ד, יג). לאחר התפלגות הממלכה נפלה ר״ג בידי ארם־דמשק ; 
אחאב מלד ישראל — בעזרת יהושפט מלך יהודה — ניסה להחזירה 
לשליטתו, אך נהרג במערכה וצבאותיו התפזרו (מל״א כב; דהי״ב 
יח). יורם בנו ניסה גם הוא לשוב ולתפוס את ר״ג, אך נפצע במערכה 
ושב לשומרון (מל״ב ח, כח—כט). בר״ג נמשח יהוא למלך ישראל 
בידי שליחו של אלישע (מל״ב ט). מכאן ואילך אין ידיעות ברורות 
על גורל ר״ג, אך נראה שבימי ירבעם 11 היתה בידי ישראל ואח״ב 
בכבשה בידי רצין מלך ארם. ב 733/2 לפסה״נ נפלה בידי תגלח 
פלאסר 111 — יחד עם דמשק, שומרון והגלעד — והיתה, כנראה, 
בירת פחווה אשורית בגלעד. — בהיותה עיר־גבול בין ישראל 
לארם יש לבקש את מקומה בהרי עג׳לון שבצפון הגלעד. נראה 
לזהותה — ע״פ הצעת נ. גליק — בתל א־רמית/ על דרך רבת- 
עמון — דמשק. 

י. אתרוני, א״י בתקופת המקרא, 250 , תשכ״ג 2 : ז. קלאי, נחלות 

שבסי ישראל (מפתה בערכו), תשכ״ז ; 46 .ייז .. 1 

. 1938 , 430/1 , 11 , 6 <דו 1 * 016 ? 10 

רמז, ך 1 ד מעזה(ד־ו־בקץ) ( 1886 , קפוסט [רוסיה הלבנה! - 
1951 , ירושלים), מנהיג־פועלים בא״י. מנערותו היה חבר 
״פועלי־ציוך (ע״ע). ב 1911 היגר לקושטא; שם למד משפטים 
ונפגש עם י. בן־צבי וד. בן־גוריון (ע׳ ערביהם). ב 1913 עלה לא״י, 
וכאן קיבל את שם משפחת אשתו — רמז, ר׳ היה פועל חקלאי 
בבאר־טוביה, בכרכור ובזכרון־יעקב (בה גם נקבר). ב 1919 חתם 
(יחד עם בן־גוריון, בן־צבי, טבנקיו ואחרים) על הכרוז שקרא 
לאיחודם הפוליטי והמקצועי של פועלי א״י. מאז היה ממנהיגי 
״אחדות העבודה״ (ע״ע), ואחרי איחודה עם ״הפועל הצעיר״ — 
ממנהיגי מפא״י. היה ממייסדי ״ההסתדרות״ ( 1920 ). בשנים 1921 — 
1927 עמד בראש המשרד לעבודות ציבוריות (אח״כ "סולל בונה"). 
13 שנה היה מזכ״ל ה״הסתדרות״ וממקימי חברותיה — "שיכוך, 
״צים״, ״ניר״, ״הסנה״ ועוד. בשנים 1944 — 1948 היה יו״ר "הוועד 
הלאומי״ (ע״ע א״י,עמ׳ 538 ).ר׳ נמנה עם האגף המתון במפא״י, 
וצידד באי־החרפת היחסים עם ממשלת המנדט אף אחרי פרסום 
״הספר הלבן״ ב 1939 (ע״ע א״י, עמ׳ 552/7 ); הוא נעצר ב״שבת 
השחורה״ ( 1946 ; שם, עמ׳ 562 ) ונכלא בלטרון. ר׳ היה ציר בקונ¬ 
גרסים ציוניים וחבר הועה״ם הציוני. בממשלה הזמנית ובממשלה 
הראשונה היה שר התחבורה, ואח״ב — עד מותו — שר החינוך 
והתרבות. ר׳ פרסם כמה משיריו ב״השלח" (בעריכת ביאליק). חלק 
ממאמריו קובצו אחר מותו(״טורים״, תשי״ב * ״חיל יוצרים״, 1967 ). 

בנו־יחידו, אהרן ר׳ (נו׳ 1919 ), שירת במלה״ע 11 בחיל־האוויר 
הבריטי, היה מפקדו הראשון של חיל-האוויר הישראלי ( 1948 — 
1951 ), חבר־כנסת מטעם מפא״י( 1955/7 ), מ 1965 שגריר בבריטניה, 
ובשנים 1970/7 — מנהל רשות־הנמלים. 

מ. סמילנסקי, משפחת האדמה ד/ תשי״ג; ז. שיף~א. הכר, לקסל" 

קון לבטוזון ישראל, 488 , 1976 2 ו ש. ארז, תקופה אחת תשל״ז, 

1 *מז י , סר ל י ל״ 2 — ץ 150 ז 1131 1 ת ¥11113 \ ־ 511 — ( 1852 — 1916 ), 
כימאי בריטי. רכש את השכלתו באוניברסיטות סקוטלנד 
וגרמניה. ב 1880 התמנה פרופסור באוניברסיטת בריסטול, שם עסק 
במחקר בתחום הכימיה הפיסיקלית של הנוזלים והקשר בין תכונו¬ 
תיהם הכימיות והפיסיקליות ומשקליהם המולקולדיים. ב 1887 התמנה 


לכהונת פרופסור ביוניברסיטי קולג/ לונדון, שהמעבדות הכימיות 
בו נקראות על שמו. ב 1894 גילה ביחד עם לורד רילי (ע״ע [ 1 ]) 
יסוד חדש, את הגז האציל ארגון, שלא הראה שום נטיה להתרכב עם 
יסודות אחרים. אח״כ גילה ובודד את הגזים האצילים (ע״ע) הליום, 
קריפטון, נאון וכסנון, והוכיח שכל אלה במצבם הטבעי בנויים אטו¬ 
מים יחידים. אחרי 1902 השתתף במחקרים על חמרים רדלאקטיוויים, 
וביחד עם סודי (ע״ע) הראה שרדיום הופך, בזמן התפרקותו, לשני 
גזים אצילים, רדון והליום. הוכתר בפרס נובל לכימיה לשנת 1904 . 

רמזי, פרנק פלמפטון — ץ 50 נם 113 תסזיןת־נג!!? 31110 ־ £1 — 
( 1903 — 1930 ), פילוסוף ומתמטיקאי אנגלי. איש קימבריג׳, 

שנחשב לאחד המלומדים המבריקים בדורו, בעל השגים השובים, 
למרות שמת בגיל צעיר, כתביו י״ל לאחר מותו בקובץ £ב!יך 

3 ^ £583 1081031 ־ 00101 31111 105 :) 3 ךו 1311101 \ 0£ 1311011 >םט £0 ("יסוד 
המתמטיקה ומסות לוגיות אחרות״), 1931 . ר/ שהושפע מויטגנשטין 
(ע״ע), שאף לבסס את העמדת המתמטיקה (ע״ע, עמ ׳ 758 ) על 
הלוגיקה, דרך בה החלו פרגה ורסל (ע׳ ערכיהם). ראסל שגילה 
פרדוכסים בתורת הקבוצות, נאלץ בגללם לנסח תורת טיפוסים, 
שחייבת מצדה הנחת אכסיומה (^ 11 ר 111011 ז £0 ) 0 בתס״סי/) שאינה 
לוגית באפייה. בעקבות פאנו (ע״ע) טען ר׳ שחלק מהפרדוכסים 
מבוססים על דו־משמעויות ואינם לוגיים באפיים, וביקש להראות 
כיצד לבנות תורת טיפוסים שאינה נזקקת לאכסיומה הבעייתית. 

עבודתו ( 1926 ) בתורת ההסתברות, בה הגדיר ר׳ את ההסתברות 
בעזרת המושג הכמותי של ״האמנה חלקית״ () 110110 311131 ז £0 105 ־ 01131 — ( 1878 — 
1947 ), סופר שווייצי שכתב צרפתית, מגדולי הסופרים 
בארצו. את השראתו שאב מאווירת מחוז מולדתו, וו ( 1 ) 311 ^) , 
וביטא, ברומנים ובשירה, שאיפה לשוב אל דפוסי החיים העממיים 

ואל החוויות האלמנט¬ 
ריות "ה מטה רות". גם 
שפתו וסגנונו הושפעו 
מסביבתו, מעצמת איתני 
הטבע ומרגשותיהם ה¬ 
עזים של אנשי ההרים. 

ספריו החלו להתפרסם 
בעת שהייתו בפרים 
( 1902 — 1914 ). מיצירתו 
השירית נתפרסמה במ¬ 
יוחד :) 501013 ס/) 0 ־ 1 ) 11520 ־ 1 
("סיפורו של חייל"), 

1918 , שידידו סטרוינסקי 
(ע״ע) הלחין. יצירותיו 
ניתרגמו לכמה לשונות; 

לעברית תורגמו הרומנים 

0 ) 5000 ־ 101 } 110 < 1 ־ד 11 ז 10 ("ז׳ן ליק הנרדף״, תשל״׳ז), 1909 ן 30301:0 £3 
ס-״סז 13 (״יופי עלי אדמות״, תשכ״ו), 1927 . זכרונותיו( 31 ת־*ט 0 ז) 
י״ל ב 1943 . השפיע במיוחד על ז׳. ז׳יונו (ע״ע). 

.' 1 ; 1942 .£ .€ ) 4 ' 1 ) 4 11 £ / ץ 0 -< 10 £ ! 4 /! 8 016 ־ 111£ ־ 01 . 76 

,. 12 ,(. 64 ) 1 ז . 3 ;! 0111 . 0 ; 1947 ,. 12 6 / 16 % ? 111 6 ( €0 0/1 , 61 ( 1 טב 0 

. 1967-1970 , 1-1/1 ,*עסו 6 * סס* ) 6 * 1 ־ 0172 * 56 




ד - — י■ ש־ז 


^ ,#•*י, • , 

י;־' \ 

- ן'{! ־*'״♦/ 4 * 

•****•א * 

י , ־ ׳/ 1 -'י 


־■ '-•י ־ 

׳•־-ך 
! .־ , י ׳ ■ 

. ו 


/ -ג 


יע. ם ומי, צייר.' הסלחין אינור 
סמרח־ינפהי, 1917 




165 


רמיזוב, אלבסי מיכילוביץ' — רמלה 


166 


רמיזוב, אלפסי מיכילוביץ' — !זמטס^מג^!^ מ 0 :>> 01 \^ 7 

, 308 ^ 0 ? — ( 1877 , מוסקווה — 1957 . פריס), סופר רוסי. ר/ 

! בנו של סוחר׳ למד באוניברסיטת מוסקווה והוגלה ב 1897 בשל פעי¬ 
לות פוליטית; מאז הדל מפעילות זו, נודע כמייסד "האגודה החפשית 
לקופים", אגודה שבדיחות־הדעת ורצינות שימשו בה בערבוביה, והיו 
חברים בה אנשיירוח וסופרים צעירים רבים. ד הסתייג מהמהפכה. 

ב 1921 הורשה לצאת מבריה״מ, ושהה בברלין ובפריס (מ 1923 ). 
בפרים המשיך לכתוב, וקיים קשרים עם אנשי־רוח גולים מרוסיה, 
ביניהם כאלה שישבו בא״י. ר׳ מת בחוסר־כל. 

את ספרו הראשון פרסם ב 1907 . ביצירותיו שאף להחיות את 
עולמה הרוחני ואת לשונה של "רוסיה האמיתית" מלפני פיוטר הגדול. 

. שאב מאגדוח־עם ומשירי-קודש, הסתמך על דיבור עממי ועל להגים 
אזוריים, וחידש מלים שנשתכחו. גם אחרי הגירתו לא התקיף את 
בריה״מ, ובספרו האוטוביוגרפי ס 080 \ 0 

(״קינה על חורבן האדמה הרוסית״), 1921 , הודה, בצער. 

שהמהפכה היתד, בלתי-נמנע ת. חלומות מילאו תפקיד חשוב בכל 
יצירותיו, וברומן 9001101 ("אפופיה") פירש את המהפכה באמ¬ 
צעות חלומות. היה בעל השפעה נרחבת על הפרנזה הספרותית 

הרוסית החדשה (פרישוין ןע״ע] ואחרים). 

. 1959 ,.?/ ■ 4 / (. 3 >!?תצ[ז 1 > 0 א .א 

רמלה, עיר במרכז מישור החוף, כ 20 ק״מ מדרום־מזרח לתל־אביב, 
במפגש הדרכים ירושלים — תל־אביב ולוד — באר-שבע; 

40,000 חוש , ( 1977 ). 

מרכז ר , בנוי בסגנון מוסלמי ים־תיכוני. בחלק זה שרידי בניינים 
מהתקופה האומאיית (המאה ה 8 ) ואילך. בין האתרים ההיסטוריים 
בולטים .,בריכת הקשתות", שרידי "המסגד הלבן" וצריחי , , וכנסיה 
צלבנית (ר , להלן, ארכאולוגיה). לאחר קום המדינה הוקמו מסביב 
לעיריהעתיקה שיכונים רבים, ובמזרח — אזורי־תעשיה. שטח־השיפוט 
העירוני משתרע על 10,000 דונם. 

ר׳, בירת מחוז המרכז, מספקת שירותים ציבוריים ואחרים, 

! ומשמשת מרכז מסחרי ליישובים הכפריים הרבים שמסביבה, מקור* 
תעסוקה חשוב הם מפעלי־התעשיה שהוקמו בר׳ לאחר קום המדינה. 
הגדולים בהם הם: ״נשר״ — לייצור מלט; מסעל־מנועים של "כור"; 
בתח״ר למוצרי-עץ ולצינורות. 

תושבי ר׳ יהודים, עולים ששוכנו בה אחרי קום המדינה, רוב 
תושביה הערבים עזבוה במלחמת־השחרור, וכיום מתגוררים כ 5,000 
ערבים בעיר־העתיקה. בקריית ג׳ואריש שבדרום ד , יושבים בדווים. 

ר , היא המרכז הרוחני של הקראים (ע״ע) בישראל. 

א. אפ. 

ר , נוסדה בשנים 712 — 717 , בידי מושל פלסטין — ואח״ב 
הח׳ליף — סלימאן אבן עבד אל מלכ; היא העיר היחידה שבנו 
המוסלמים בארץ־ישראל לאחר כיבושה. שלא כערים אחרות שקמו 
בעקבות כיבושי הערבים בעראק, במצרים ובצפון־אפריקה במאות 
הד—ה 8 — שהיו ביסודן ערי־מצב צבאיות — תוכננה ר׳ מלכתחילה 
להיות בירה־המינהל של מחוז (ג׳ונד) פלסטין, במקום קיסריה. מושל 
פלסטין, סלימאן — אחי הודליף וליד — החליט להקים עיר־מינהל 
מן המסד, ותכנן אותה כעיר מסחר, תעשיה ומינהל. את מקומה בחר 
על "דרד הים" ההיסטורית, על החוליות שמדרום ללוד; ומכאן שמה 
— ר׳(רמל ןבערבץ — חול). במקורות יהודיים שמה מתורגם לעתים 
לעברית — "חולה", "חולות", או "חולת המחוז" (ע״ש היותה בירת 
מחוז; ור׳ עמ׳- 167 ). בספרי־נוסעים (של יהודים ונוצרים) היא מזוהה 
עם גת פלשתים, או רמה (ע״ע ן 4 ]) שבמקרא, 

סלימאן — שב 715 היה לח׳ליף — ביקש למהר ולעשות את ר׳ 
למטרופולין, ובנה בה ביח״ר-ממשלתי לצביעה. צבעים ובורסקאים 
יהודים רבים נמשכו מיד לעיר; אליהם הצטרפו בני עמים שונים, 
ובמהרה פיתחו בה את המסחר דהתעשיה. הח׳ליף בנה בר׳ ארמון 


למערכת המינהל, מסגד מפואר, וכנראה גם חומה לעיר. למתיישבים 
הוקצו חלקות־אדמה לבניה, והעיר היתה פתוחה בפני כל מתיישב, 
בלי הבדל מוצא. בבורות שנכרו נמצאו מים מלוחים, ולפיכך משך 
הח׳ליף מים לעיר ממעיינות שממזרח לתל גזר, כדי להתחרות בלוד 
הנוצרית הרסו את בתי התושבים שם וזירזום לעבור לר׳ המוסלמית. 

יורשי סלימאן המשיכו לשקוד על פיתוח ר׳; ב 720 לערך הוקמה 
בה מטבעה, ומדי שנה הקציבה המדינה כסף רב לטיפול במפעלי־ 
המיס של העיר, הח׳ליף השאם ( 724 ^ 743 ) הקים צריח למסגד 
וחיזק את חומת ר׳־. הארון א(ל)*רשיד ( 786 — 809 ) היה הח׳ליף 
האחרון שנתן דעתו על ר/ והוא הקים בה מאגר־מים (להלן). 

ר , שגשגה גם הודות למיקומה, והמקורות הערביים מתארים את 
ר , במאה ה 10 כאחת הערים המשגשגות־ביותר בסוריה, שסחה חיה 
1 מיל מרובע (כ 2.6 קמ״ר); היא היתד. מוקפת בוסתנים, ושווקיה, 
ששקקו מסחר, נפרשו כמניפה מן המסגד המפואר שבמרכזה. 

ב 969 כבשו הפאטמיס (ע״ע) את א״י, ובימיהם שקעה ר׳. 
הבדווים, שמעמדם התחזק מאד, פשטו על העיר פעמים רבות, 
במיוחד בשנים 1024 — 1029 , שאז שלטו בארץ. שני רעשים — 
ב 1033 וב 1067 — פגעו קשות בר/ ב 1071 כבשו הסלג׳וקים את 
א״י. תושבי ר׳ הצטרפו למרד נגדם, וכשדוכא המרד — תוך טבח 
גדול — נאלצו לברוח מן העיר. לפני שהתאוששה ר׳ ממכות אלו 
הגיעו אליה הצלבנים באמצע 1099 . התושבים נמלטו, והעיר הריקה 
נפלה בידי הפרנקים. יפו ור , היו שתי הערים הראשונות שכבשו 
הצלבנים בא״י. לאחד כיבוש ירושלים אפשרה השליטה בר , ליצור 
קשר בין הבירה לים. בשנים 1101 — 1105 ניסו הפאטמים לחזור 
ולכבוש את ר/ אך רק ב 1102 החזיקו בה לזמן קצר בלבה ב 1187 
נכבשה ר׳ בידי צלאח א(ל)־דין׳ ב 1191 נכבשה בידי ריצ׳רד לביהארי 
וב 1192 נחתם בה חוזה־השלום בין צלאח א(ל)*דין לבין ריצ׳רד, 
שסיים את מסע־הצלב השלישי. ר׳ נכללה בממלכת הצלבנים השביה. 

ב 1268 כבש את ר׳ השלטאן הממלוכי ביברס (ע״ע), ובנה בה 
מסגד מפואר. בימי הממלוכים שבה העיר ופרחה, אולם בסוף שלטונם 
נפגעה ד , בידי הבדווים; הם שיבשו את הדרכים סביבותיה, וב 1481 
שדרוה והעלוה באש. 

בתקופה העת׳מאנית ירדה ר׳ ממעמד של עיר־מחוז לעיר־נפה 
(במחוז עזה). ב 1546 שוב נהרסה כליל ברעש־אדמה. כל השנים 
שימשה תחנה לעולי־רגל (יהודים ולא-יהדדיס) בציר יפו—ירושלים, 
ובמאה ה 17 היתה גם תחנת־ביניים לשיירות־המסהר שנעו בין 
מצרים לדמשק, ואף התקיים בה יריד שבועי. ב 29.2.1799 קבע בה 
נפוליון את מטהו, וממנה יצא להתקפה על יפו, 

בימי המנדט הבריטי התפתחה ר׳, והיתה למרכז של פעילות 
מדינית מוסלמית לאומנית. ערב מלחמת־העצמאות היו בה 15,000 — 
18,000 נפש. במלחמודהעצמאות נכבשה ר׳ במסגרת "מבצע דני" 
(ע״ע א״י, עמ , 586/7 ), בקרבות ״עשרת הימים״; ב 11.7.1948 נכבשה 
לוד בידי גדוד ״הקומנדו״ 89 וחטיבת ״יפתח״, וב 12,7 נכבשה ר , 
בידי חיילי חטיבת "קרייתי". בכך הושלמה יציאת "הלגיון הערבי" 
מגזרה זו. 

בנובמבר 1948 הגיעו לר׳ העולים הראשונים. כעבור שנה היו 
בה 8,000 נפש, מהם 1,400 ערבים. עד 1954 ( 21,000 נפש) נקלטו 
בר׳ עולים מבולגריה (רובם עזבו לאחר זמן), צפון־אפריקה וארצות 
אירופה אחרות. בראשית שנות ה 70 היו 42% מכלל התושבים ילידי 
הארץ, 40% ילידי ארצות אסיה ואפריקה ו 18% ילידי ארצות אירופה 
ואמריקה. מש. שר- 

כבר בראשית ימיה נמשכו לר , יהודים רבים. נראה שתחילה 
עקרו אליה יהודי לוד, ובתעודות עבריות היא קרויה "ר׳ הסמוכה 
ללוד". ככל שגדל משקל העיר בחיי הארץ כן גדלה חשיבות קהילתה. 
בד״ב היתה קהילת ר׳ שניה־בחשיבותה רק לקהילת ירושלים (ע״ע, 
עמ׳ 296 ), ולעתים אף עלתה עליה. אין ידיעות בדוקות על מספר 







167 


רמלה — רמנוג׳ן, שריגיוסה 


168 


יהודי העיר, אך היו בה שתי קהילות — ארצישראלית רבבלית — 
ולהן בתכ״ב נפרדים. ב 1015/20 עקרה ישיבת "גאון יעקב" (ע״ע 
גאון, גאונים. עמ׳ 138/9 ) לר/ עקב רדיפות בירושלים. אחד מראשי- 
הישיבה ישב דרך קבע בר׳ — כנציגו של הגאון — קיים קשר קבוע 
עם הקהילה שישבה במרכז השלטון ועם השלטונות, ומילא גם 
תפקידים קהילתיים. זמן רב ישב בר׳ שלמה בן יהודה (ע״ע), גאון 
א״י במאה ה 11 . באחד ממכתביו נקראת ר׳ "חולת המחוז". בר׳ ישבו 
מנכבדי יהודי א״י, ובהם בעלי תארי־כבוד, כמו "יסוד הישיבה" 
"חבר בסנהדרין גדולה" ועוד. 

בר׳ התקיימה קהילה קראית גדולה ולה מספר בתכ״ב. במאה 
ה 11 התחזקה מאד הקהילה הקראית; היא איימה להשתלט על 
מוסדות הקהילה הרבנית בעיר, ובעיקר על השחיטה. עם חשובי 
הקראים בר׳ בתקופה זו נמנו עלי בן אברהם ה״ארוך״ — שכתב 
פירוש למקרא — ור׳ יעקב ב״ר ראובן. בעל "ס׳ העשר". באמצע 
המאה ה 9 נוסדה בר׳ כת דתית יהודית, שנקראה אל-מליכיה, ע״ש 
מייסדה, או א(ל)־רמליה, ע״ש העיר. הכת התקיימה גם במאה ה 10 , 
והיא נזכרת אצל קרקסאני. כבר במאה ה 9 היה בעיר יישוב שומרוני 
קבוע. 

קהילת ר׳ נפגעה קשות במהומות שפקדו את א״י בשנים 1024/9 . 

היא נפגעה שוב ברעש־האדמה של 1033 , אך התאוששה במהרה. 
רעש־האדמה ב 1067 , שהרס את ר׳ כליל, הרם גם את הקהילה 
היהודית, ובעקבותיו איבדה את מרכזיותה בחיי היישוב היהודי בא״י. 
ישנן ידיעות ספורות על יהודים בר׳ עד לנפילתה בידי הצלבנים 
( 1099 ). בימי הצלבנים לא התקיימה קהילה בר׳ (בנימין מטודלה 
מטפר על 3 יהודים בלבד). בימי הממלוכים לא התחדשה קהילת ר׳, 
ורק רוכלים יהודים סיפקו מזון לעולי־רגל. ב 1820 רכשה העדה 
הספרדית בירושלים חצר בר׳ — לאכסון עולי־הרגל היהודים בדרכם 
לירושלים. לאחר שנכבשה ר' במלחמת העצמאות התחדש בה היישוב 
היהודי. 

ארכאולוגיה. בר׳ שרידים שונים מימי הערבים, הצלבנים 
והממלוכים; חלקם שרדו עפ״נ השטח וחלקם נתגלו בחפירות. המבנה 
החשוב־ביותר מימי הערבים הוא "המסגד הלבן". המתחם כולו הוא 
מרובע ענק ( 84x93 מ׳), והמסגד עצמו בנוי כמבנה רחבי לאורך 
הצלע הדרומית. למבנה 13 פתחים, וטור אומנות מחלק אותו לשניים. 
לחצר הגדולה שני סטווים — במזרח ובמערב. קיר אחר סוגר על 
המתחם מצפון! בתוכו שולב צריח־המסגד ("מנרה") הממלופי 
(״המגדל הלבן״; תמ׳: כרך ו, עמ׳ 483 ), ששרד בשלמותו. המגדל 
גבהו 30 מ/ והוא מרובע. הוא בנוי אבן־גיר לבנה, מסותתת בקפידה, 
4 חזיתותיו הזהות מעוטרות חלונות וגומחות, שעיצובם שדנה מקומה 
לקומה. בפינות המגדל בולטות אומנות־משען. מעל הכניסה לגרם- 
המעלות חקוקה כתובת המייחסת את בנייתו לשלטאן הממלוכי 
קלאון, אך מקובל להניח, שלפחות ראשית בניית המגדל — אם לא 
כולה — נעשתה בידי ביברס. במרכז החצר נבנה בניין, שתפקידו לא 
הוברר, ו 3 מאגרי-מים תת־קרקעיים, שניזונו ממי מעיינות, שנמשכו 
ממזרח באמת־מים. למבנה נוספו חלקים בימי צלאח א(ל)־דין ובימי 
השלטאן הממלופי קלאון. 

בסוף המאה ה 8 בנה הארון א(ל)־רשיד (ע״ע) את ביר אל 
עזיזיה — בריכת־קשתוח תת־קרקעית גדולה, שניזונה גם היא ממי 
מעיינות שהועברו לר׳ מסביבות תל גזר. מימי הצלבנים נקראה 
הבריכה גם ״בריכת סנטה הלנה״ (תמ׳ג ר׳ א״י, עמ׳ 447/8 ), 

בחפירות שנערכו ב 1965 נתגלה בית-יוצר — הסמור, לדעת 
החופרים, לשוק-הקדרים הקדום של ר׳ — ובו נחשף הגדול במכלולי 
כלי-החרם מימי הערבים שנתגלו בארץ. ב 1973 נחפר מבנה מהמאה 
ה 8 , ובו רצפת פסיפס עשירת עיטורים — בעיקר דגמים צמחיים 
וגאדמטריים. באחד ממשטחי הרצפה צוירה גומחת־תפילה (מחראב) 
מוסלמית. שהיא, כנראה, הקדומה־בסוגה הידועה עד־כה. 


מימי הצלבנים שרדה כנסיית העיר. היא נבנתה במאה ה 12 כ 3 סי- 
ליקה רומנסקית, ולאחר כיבוש ר׳ בידי ביפרם (ר׳ לעיל) הפכה 
למסגד; עד־היום נשתמרה בשלמות כמסגד העיר. אל רי 

ב.צ. סגל, לתולדות ישוב היהודיס בר׳ (מאסף ציון, ה 7 ), תרצ״ב; 

ש.קליין, תילדזתהישוב היהודי בא״י(מפתח בערכו). תרצ״ה; ש,אסף, 
תעודות הנוגעות לישוב היהודי בר 7 ובשפלה (בתוך: מקורות ומח¬ 
קרים), תש 77 ו; ל. א. מאיר, בניינים דתיים של המוסלמים בא״י, תש״י! 

ח. ז. הירשברג, ד תחנת הביניים לירושלים (ירושלים, מחקרי א 77 י, 

ד), תשי״ג; י. קפלן, החפירות במסגר הלבן בר׳ (עתיקות, ב 7 ), 
תשי״ו/ח; ז. וילנאי, ר׳, הווה ועבר, תשכ״א! מוזיאון ישראל, חפירות 
ר 7 , תש״ל; י. סראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י* א׳—ב׳ (מפתה 
בערכו), תשל״א 3 ! ם. איש־שלום, בצילן של מלכויות (מפתח בערכו), 
תשל״ו; מ. רהדאילון, רצסת־פסיפס מוסלמית מר׳ (קדמוניות, י 7 ), 

תש ל 77 ח. 

רמן, סר צ׳נךך#קהךה ןנ_קטה:״ 5 

" 3 מ! £3 313 :!!—( 1888 — 1970 ), פיסיקאי הודי, ממעצבי החי¬ 
נוך הגבוה בהודו. ר׳, בוגר ״מכללת־הנשיאות״ במדרס ( 1907 ), עסק 
במחקר מדעי תוך פדי עבודתו כפקיד במשרד האוצר בהודו. בשל 
חשיבות מחקריו נתמנה ב 1917 פרופסור באוניברסיטת הלפתה. 
ב 1933 נתמנה מנהל המחלקה לפיסיקה במכון המדעי בבנגלור (ע״ע) 
וב 1947 — ראש "מכון ר׳ למחקר" שם. ר׳ הקים ופיתח את רוב 
מכוני־המחקר והאוניברסיטות בהודו, ורוב המדענים החשובים שם 
היו תלמידיו. מחקריו החשובים עסקו בפזור (ע״ע) אור. ועיקר 
פרסומו בא לו מגילוי התופעה ( 1928 ), המכונה "אפקט־ר 7 " (ר׳ 
להלן). תופעה זו נתגלתה במקביל גם ע״י הרוסים ג. לנדסברג ול. 
מנדלשטם, והרוסי סמקל ניבא אותה כבר ב 1923 . לר׳ הוענקו תואר- 
אבירות אנגלי ( 1929 ), פרס-נובל בפיסיקה ( 1930 ) וחברות באגודות 
מדעיות רבות. ר׳ נחשב ל״אבי המדע ההודי״, ובעקיפין — לאבי 
פצצת־האטום ההודית. 

א פ ק ט ־ ר 7 הוא תופעה בפיזור־אור במעברו בפרודוח-חומר, 
הנבדלת מפיזור רגיל בכך שתדירות האור המפוזר שונה מתדירות 
האור הפוגע. ההסבר לתופעה בא מתורת הקינטים (ע״ע), הקובעת 
שלכל פרודה יש רמות-אנרגיה בדידות. האור הפוגע יכול להעביר 
את הפרודה מרמת־אנרגיה אחת לאחרת, והפרש האנרגיה מצטרף 
או נגרע מהאנרגיה של האור. שינוי האנרגיה מתבטא בשינוי תדי¬ 
רות. האפקט חלש מאד׳ ולשם הדגמתו משתמשים כיום בקרני־ליזר 
(ע״ע ליזרים ומיזרים) רבוודעצמה ובעלות תדירות מוגדרת חיטב. 
שינוי התדירות, כלו׳ הספקטרום (ע״ע) המתקבל, אפייני לחומר 
המפזר ודומה לספקטרום־הפליטה הרגיל של החומר, המתגלה עפ״ר 
באור אינפרה־אדום. יחד עם זאת אין פיזור*ר׳ זהה לספקטרום 
באינפרה־אדום, כי פגיעת האור בחומר יכולה לגרום למעברי־אנרגיה 
שהם "מעברים אסורים" בפרידה הלא-מוקרנת. השינויים בתדירות 
באפקט־ר׳ הם קבועים עביר כל חימר, ואינם תלויים בתדירות האור 
הפוגע. עצמת התופעה מתכונתית לריכוז החימר המפזר, דש מכשירים 
למדידת ריכוזים של חמרים גאזיים הבנויים על שימוש באפקבדר׳. 
קווי-ד מלמדים על מבנה הפרודה, ועצמת הקטוב (ע״ע) מלמדת 
על תכונות הסימטרית (ע״ע) שלה. אפקכדר׳ בתהודה (ע״ע) שימושי 
גם בריכוזי־חומר נמוכים מאד. 

ז. גצר, ספקסלום ראסאן ומיבנה המולקולות (מדע, ב, 3 ) 5/6 ד 19 . 

יא. ש. 

!*מנו? ,, [; שריביוסה — ן] 3 ( 11 ת 3 ת 31 ^ 3 צ 3 /י 1 .ת 811 — ( 1887 — 
1920 ), מתמטיקאי הודי, מחשובי החוקרים בתורת המספרים. 

היה אוטודידקט בהשכלתו המתמטית. ב 1903 זכה במענק לימודים 
מאוניברסיטת מאדרס, ולאחר נישואיו ( 1908 ) עבד כפקיד ממשלתי. 
ב 1913 החל להתכתב עם המתמטיקאי האנגלי חרדי (ע״ע), ולאחר 
שנה הוזמן לאוניברסיטת קימברידג/ שם למד וחקר בהדרכתו. 
ב 1918 נבחר לחברה המלכותית הבריטית והיה עמית־מחקר באוני¬ 
ברסיטת קימבריג׳. ב 1919 חזר להודו. בד״ב לא ידע על מחקרים 



169 


רמנוג׳ן, שריניופה — רמקול 


170 


קודמים בנושאים שפיתה, ובכ״ז הגיע להשגים מרשימים ומקוריים, 
בעיקר נודע בשל גילוייו בשברים משולבים ופונקציית זטה (ע״ע 
מפפרים, תורת ה־, עמ׳ 1130 , 1135 ), פונקציווזדהלוקה (ע״עקומביני 
טוריקה), סורי רימן(ע״ע) ונושאים מגוונים אחרים מתורת המספרים. 

ךב 7 ס, ע״ע תם. 

רימפולוו/מרי!! , — 0113 <ןבת 3 ^ 0 .ו 1 ג 1 ^ 1 \ — ( 1843 — 1913 ), מרקיז 

טינדרו, קרדינל איטלקי וראש מזכירות המדינה בימי לאו 
^^^ X (ע״ע). ר׳, בן למשפחת אצולה, למד ברומא, הוסמך לכמורה 
( 1866 ) והשתלם בדיפלומטיה ובמשפטים ( 1870 ). הוא שירת בתפקי¬ 
דים שונים במינהל האפיפיורי, וב 1875 נתמנה יועץ לנונציוס (שג¬ 
ריר האפיפיור) במאדריד. מינויו חל בתקופה סוערת, כשהקתולים היו 
מפולגים, ור׳ נאלץ לעמול הרבה כדי לפשר בין המפלגות היריבות. 
פיוס מינהו ( 1877 ) למזכיר הוועדה להפצת האמונה ולפעולות 
מיסיון, ובזכות פעילותו נסתיים הפילוג הארמני. בשנים 1882 — 1887 
שימש מינציוס במאדריד. פעילותו הנמרצת הגבירה את יוקרת האפי¬ 
פיורות, וב 1887 הועלה לדרגת קרדינל. חדשיים אה״כ מינהו לאו 
לראש מזכירות המדינה — תפקיד מקביל לכהונת ר״מ וש״ח. 16 
שנה שיתפו לאו ^^^ x ור׳ פעולה מתוך זהות דעות ואינטרסים, עד 
שקשה להבחין מה חלקו של כל אחד מהם. ר/ שהיה ער למציאות 
הפוליטית והחברתית של תקופתו, אחראי לרעיונות העיקריים שב¬ 
יסוד איגרת הרועים הנודעת 1 מנתגע 0 א ("סדרים חדשים") 

של לאו 111 ^ מ 1891 . במות לאו ציפו רבים שר׳ ייבחר ליורשו, 
אבל התנגדותה של אוסטריה־הונגריה — שאיימה בווטו — מנעה 
את בחירתו. פיוס X — שנבחר במקומו — ביטל את זכות הווטו, 
ומינה את ר׳ לנשיא "הוועדה האפיפיורית למקרא". 

, 111 *זזש 0 . 0 ; 1923 , 71 /•>/> .?/ ./ג ) 111101 ) 087 11 ,ג 1 מע 01 11 > 011 ק 0 מ 51 . 0 

8714 11 ) 167761 ) 0 , 30051 [ - (ש^מ£ .י 1 ; 1929 ,. 7 /?׳ 7 .? 2 . 17 , 0876111.816 11 

, 1958-1960 , 1-11 , 1846-1918 ■ 1167 

רמפוךד, סר בנג׳מיז תומפסוד, הרוזן מ־ — ת 1 ות 3 [מ 8€ 511 

01 זס 1£ דו 11 מ 011 ע 3£ ז 0 ,ת 0 ^<עת] 110 ' 1 ' — ( 1753 , ווברן [מסצ׳ד 
סטס] — 1814 , אוטיי [צרפת]), פיסיקאי בריטי־אמריקני. ב 1776 
נאלץ ר/ אוהד הבריטים, לעזוב את אמריקה, והחל לפעול בשירות- 
החוץ הבריטי ואח״ב בניהול המושבה ג׳ורג׳יה (ע״ע). ב 1784 הוענק 
לו תואר-אביתת, והוא עקר לבדואריה ושימש שם. לפי הזמנת הנסיך 
מכסימיליאן יחף (ע״ע, עמ׳ 458 ), בתפקידים בכירים (שר המלחמה, 
שר המשטרה, ועוד). על שירו¬ 
תיו הוענק לו התואר רוזן. 
ב 1774 נבחר לחבר "החברה 
המלכותית״(ע״ע), וב 1796 ייסד 
את קרן "מדליית ר׳" (..א 
121 >^) של החברה והיה רא¬ 
שון הזוכים במדליה. מדליה 
דומה תרם לאקדמיה האמרי¬ 
קנית לאמנויות ולמדעים. ב 1799 
הקים את "המכון המלכותי" 
( 3111151111411011 ^ £0 ) , ומינה את 
סר ה. דיוי (ע״ע) למרצה 
למדעים שם. ב 1802 התיישב 
בצרפת ונשא לאשה (שניה) את 
אלמנתו של אבי הכימיה המו¬ 
דרנית, לוואזיה (ע״ע). 

ר׳ עסק במחקרים מדעיים 
רבגוניים: כוח־הנפץ של אבק- 
השריפה, שיטת איתות ימי, 


שיפור תנורי־חימום וארובות־עשן ועוד. תרומתו המדעית העיקרית 
היתר. בתורת החום; הוא הראשון שראה בחום סוג אנרגיה, ותרם 
לסתירת תורת ה״קאלוריק" (נוזל החום), שהיתה מקובלת עד אז. 
ב 1798 הציג בפני "החברה המלכותית" מאמר בדבר הפיכת אנרגיה 
מכאנית (חיכוך) לחום. 

כל כתביו י"ל בידי "האקדמיה האמריקנית לאמנויות ומדעים", 
1870/5 . 

)[ €0117 ,.ז[ £חנ 1 ו 13001 ג . 0 ; 1953 , 6 <} %1170 171 €871 771671 4 471 ,חזן>ז 1.3 .£ 
. 1972 ,( 4 , 0£11 נ ,ץ 13 > 10 ׳ 1017 ,!££) 767 * 11 * 441761 10 [ 1 ) $€101 

רנ/קול, מכשיר להפקת גלי־קול בתדירות שמע (ע״ע) מאותות 
חשמליים. הר׳ מבוסם על התמרת השינויים באנרגיה חשמלית 
לשינויים מתאימים באנרגיה אקוסטית! מתח, או זרם־חילופין, 
גורמים להופעת כוחות מכניים, הפועלים על קרום דק וגורמים לו 
להתנודד בתדירות האות החשמלי. תנודות הקרום מניעות אח האוויר 
בסביבתו, ועי״כ יוצרות גלי-קול באותה תדירות. 

קיימים סוגים שונים של ר", הנבדלים זה מזה באופן יצירת 
הכוחות המכניים והפעלתם על הקרום. בר׳ מגנטי מוצב הקרום 
מול קטביו של מגנט קבוע. זרם־החילופין עובר בסליל, הכרוד על 
זרועות המגנט ויוצר שדה מגנטי, המשתנה בהתאמה לתדירות הזרם! 
השדה פועל על קרום מתכתי וגורם לו להתנודד בתדירות זהה. 
האחיזה הקבועה בקצות הקרום פוגמת בנאמנות (׳ל 6111 [> £1 ) של הקול 
המופק. לפיכך שופר הר׳ המגנטי באמצעות קרום חרוטי שקצותיו 
אחוזים במתלה גמיש! התנודות מועברות באמצעות עוגן הנע 
בהפשיות ע״ם תנודות השדה. עקרון פעולה שובה מיושם בר׳ 
הדינמי. כאן מותקן סליל בתוך שדה מגנטי קבוע, המתקבל 
מאלקטרומגנט, או ממגנט בעצמה מתאימה. שינויים בזרס-החילופין 
גורמים לשינויים מקבילים של קטבי הסליל, ולפיכך הוא נמשך 
ונדחה, חליפות, ע״י קטבי השדה הקבוע, בהתאמה לתדירות הזרם. 
תנודות הסליל מועברות באופן ישיר לקרום. ר׳ גבישי מבוסם 
על פעולת גביש פיאזואלקטרי (ע״ע פיאזואלקטריות). זרם־החילופין 
גורם לתנודות מכניות מתאימות של הגביש, ואלו מועברות ישירות 
לקרום בעל מתלה גמיש. 

בר׳ אלקטרוסטאסי מוצב הקרום בין לוחות קבל טעון. 
השדה החשמלי בין הלוחות משתנה ע״י זרם־החילופין. הקרום נתון 
לפעולות הכוחות האלקטרוסטאסיים, ולפיכך מתנודד בהתאמה לשי¬ 
נויים. ר׳ גבישי ור׳ אלקטרוסטאטי מיועדים בעיקר לתדירויות־שמע 
גבוהות. 

הפקת תדירויות נמוכות בר׳ נפגמת בשל גלי־קול עקיפים הנוצרים 
בצדו האחורי של הקרום ומתאבכים עם גלי־הקול הישירים. שיפור 
ניכר מושג ע״י קביעת הר׳ בתוך תיבה אטומה הבולעת את הגלים 
העקיפים. ע״י תכנון מחושב של התיבה ניתן לגרום להחזרה 
מתאימה, כך שהגלים העקיפים ייפלטו במופע שייצור התאבכות בונה 
עם גלי הקול הישירים. 

ר׳ הרגיש לתדירויות נמוכות היא בעל הגב נמוך לתדירויות 
גבוהות! בקרום גמיש מתנודד רק איזור מצומצם מסביב לסליל 
הנע, ובקרום צפיד המשרעות נמוכות בשל כוח-ההתמדה של העוגן 
שעליו יש להתגבר בכל תנודה. בכדי להגדיל את הגב התדירדיות 
של הר׳ מחלקים את הקרום לשני תחימים: פנימי— צפיד; חיצוני — 
גמיש. כך מגיב החלק הפנימי בלבד בתדירויות גבוהות, ואילו בתדי¬ 
רויות נמוכות — הקרום כולו, פתרון אחר, המקובל כיום, הוא לבר(ר 
את התדירויות השונות ולהוינן בר" שובים בהתאם לתחום. קיימים 
התקנים המשלבים 2 או 3 ר", לתדירויות שונות, על ציר אחד. 

ר" המיועדים לשידור להמון מציידים במשפך קשיח להגברת 
עצמת הקול. עקומת המשפך מתוכננת במדויק, ע״פ משוואת הגלים, 
כדי לקבל הגברה מירבית. 

ר״ חדישים בנויים להפקת גלי־הקול בנאמנות גבוהה ([׳ 11 §] 131 



"לתומו על תנור־רמפורד". 
קריקטורה ( 18000 ) על -מפורד 
ואחת מהמצאותיו 



171 


רמקול — רמת־׳גן 


172 


1 ־ 16110 >]!ז). הם מצוידים בקרומים רגישים, מתלים עדינים, אמצעי- 
בליעה לתדירויות מיוחדות ואמצעים להתגבר על הפרעות משניות. 
מאמצעים אלה: פיתוח רכיבי-תדירות הרמוניים נוסף על התדירות 
המקורית, מניעת זרמי־ריסון עקב תנודות משניות של העוגן, וביר׳ב. 
וע״ע מגבר. 

ו. גס. 

רמקרישנה — 2 ו 1-15111 .>[ 12 ח 2 ? — ( 1836 — 1886 ), מורה־דת וקדוש 
הודי. בן למשפחה בראהמאנית עביה מבנגאל, שגילה כבר 
בצעירותו נטיות דתיות, הוקסם ע״י אורח חייהם של מורי־דת 
וקדושים וזכה לחוויות אכסטאמיות כבר בגיל 7 . כבן 20 היה לכוהן 
הראשי במקדש הגדול של האלה קאלי שבפרוורי כלמזה. ר׳ לא 

היה מלומד, אד בעקבות 
המדיטאציות שלו פירש 
את חוויותיו ברוח האד־ 

וואיטה (ע״ע הדו, עם׳ 

499 — 500 ) — העקרון 
היסודי של תורת הוודאב־ 

טה ( 2 )ס 3 !> 0 ׳׳\) הבראה־ 

מ א ני ת — תוך כדי שי¬ 
לובה עם יסודות תורת 
הבהקטי( 1 ^ 6112 — חסי¬ 
דות ודבקות באל אישי), 

ר , הרחיב את גישתו 
הסינתטית — ויש אומ¬ 
רים סיבקרטיסטית — גם 
לדתות אחרות, ובמשך 
תקופות מסוימות חי, נהג והתלבש כנוצרי וכמוסלמי. ע״י התנסות 
חווייתית בדרכי דת אלו שאף להבין ולהגשים את האמה האלוהית 
המתגלית גם בהן, עמדה זו משתלבת יפה בדעה המקובלת בהינדו¬ 
איזם המודרני שאמת אוביוורסאלית אחת גלומה בכל הדתות. אישיותו 
הדתית הקרינה השפעה חזקה גם על אינטלקטואלים רבים בבנגאל 
שהצטרפו אליו. הבולט ביניהם היה ויוקננדה (ע״ע), שהיה אח״ב 
יורשו, וגם האידאולוג והמארגן של תנועת ר/ ר׳ לא השאיר 
כתבים. אך תורותיו נשתמרו בצורות משלים, אמרות ושיחות, 
שנרשמו ע״י תלמידיו, 

התנועה ע״ש ר׳, כפי שאורגנה ע״י ויווקאנאדה, כוללת מחד־גיסא 
עבודה סוציאלית וחינוכית וכן הפצת התורה ("מיסיון"), ומאידך- 
גיסא חיי נזירות של חברי המסדר במנזרי ר׳. בגלל גישתו האוני- 
וורסאלית, היינו הטפת תורת הוודאנטה תוך הערכה והבנה כלפי 
כל הגילריים הדתיים, זכה "המיסיון הראמאקרישני" להצלחה מסוימת 
גם בארצות המערב. ר׳ והתנועה שנוסדה בעקבותיו נחשבים בין 
הגורמים והגילויים החשובים ביותר של התחיה המודרנית בהינדו¬ 
איזם, וע״ע הדו, דתות, עמ׳ 469 — 478 . 

7/16 , 13 נ} 011 .},ז ; 1930 , 17171717 610 ^} 1/16 / 0 16%$ /^ 70 ? , 1 ) 011311 >! . 8 
271€£ > 7 ! 11 ! £71 /{ 16 }} 171 116 5 > ! 811 י גוחזב 5 . 5 .( 1 ; 1942 /< 6 / 0 761 } 00 $ 

. 1944 , €671111716$ 710671116111 177111 17616671111 ] 1/16 171 11111711 ) 1171 } / 0 

צ. ו. 

ך$ר, אילה(אולאום) — ■ 60101 ? ( 012115 ) 010 - ( 1644 - 

1710 ), אסטרונום דני. אחרי גמר לימודיו באוניברסיטת 
קופנהגן השתלם 9 שנים במצפה המלכותי בפריס; ממדריכיו היה 
קסיני (ע״ע). שם גילה את אורך מחזוריהם של ליקויי צדק (ע״ע), 
שנגרמים ע״י צל לווייניו ומשתנים עם מרחק צדק מכדה״א. הפיגור 
המירבי (כמעט 12 דקות— לפי מדידותיו; הערך הנכון: 3 /י 8 דקות) 
אירע כשצדק נמצא בעברה השני של השמש, במרחק המירבי 
מכדה״א, וההקדמה המירבית — כששני כוכבי־הלכת נמצאו באותו צד 
של השמש. ר׳ הסיק שהשינויים נובעים מכך שמהירות האור 
סופית, ושעל האור לעבור מרחקים שונים בין צדק לכדה״א, 


כפונקציה של המרחק ההדדי ביניהם. מכאן חישב שמהירות האור 
היא כ 225,000 ק״מ/שניה ( 1676 ). למרות אי־הדיוק במדידותיו, היתה 
קביעת סופיות מהירות האור תגלית מרעישה. וע״ע אור, מהירות, 
עמ׳ 198 ; אסטרונומיה, עם׳ 788 . ר׳ פיתח והמציא מכשירים 
חשובים, ביניהם הטלסקופ "המשווני", שבנה במצפה של אוניברסיטת 
קופנהגן ( 1681 ). ב 1679 ביקר באנגליה, ונפגש עם ניוטון והלי (ע׳ 
ערכיהם), רוב רישומיו על תצפיותיו האסטרונומיות נשרפו ב 1728 , 

דמרק, אר י ך" — 3110 ) 21 מ 01 ? 12112 < 1011 ■!£ (פסודונים של 
אל 21 !ס 0 ? 3111 ? .£) — ( 1898 , אוסנאבריק — 1970 , אסקובה 
[שוויץ]), סופר גרמני. לחם במלה״ע 1 בחזית המערבית ונפצע. אחרי 
המלחמה למד בסמינר קתולי למורים, ניסה את מזלו במלאכות 
שונות (גם כנהג מכוניות־מירוץ) והיה לעורד עתון־םפורט. הרומנים 
הראשונים שלו לא עוררו עניין, אולם סיפורו 0.101115 £51£11 י ׳\\ בת 1 
105 ! 0 א (כנוסח ההודעות השגרתיות של המטכ״ל הגרמני? עבו": 
״במערב אין כלחדש״, תרפ״ט; ״במערב אין חדשות״,תר״ץ), 1929 , 
זכה להצלחה עולמית ותורגם לכ 30 שפות. הספר הוא תיאור ראליסטי 
של החיים היומיומיים בחזית, והוא הפך לזעקה אדירה בגד המלחמה. 
הסרט שהופק על פיו הוכתר בכמה פרסי־״אוסקר". אולם בגרמניה 
הופסקה הצגתו בשל הפגנות הנאצים, שטפלו על ר' שהוא יהודי 
ושמו המקורי — קראמר. ר׳ נטש את גרמניה ערב עליית הנאצים 
לשלטון, ספריו הועלו על המוקד, אזרחותו נשללה ואחותו הוצאה 
להורג ב 1943 , באשמת "תבוסתנות" ר׳ שהה בשוויץ ובאה״ב (מקום 
שם התאזרח) והיה מקורב לדמויות הבולטות באמנות הקולנוע 
(השחקנית פולט גודרד [ 1 >־ 31 ^ 00 ], גרושתו של צ׳רלי צ׳פלין, 
היתה אשתו השניה). 

מספריו האחרים: 110 ^ 771010 10 > 400 (עבר׳: "שער הבצחוך. 
תש״ז; תש״ח 2 [הוסרט בהשתתפות אינגריד ברגמן, שארל בואיה ן 
וצ׳ארלז לוטון[), 1945 — תיאור חייהם של פליטים נרדפים בפריס 
בשנים שלפני מלה״ע 11 ; £1£0 0£ :> 211 ג 81 — . 1311 ^ — ■!שקס'!' .? 

. 1965 ,\- £7 ^ 

ר. ג.־ק. 

דמת־גן, עיר בישראל, במרכז מישור החוף, 145000 תוש׳( 1978 ). 

ר״ג משתרעת על 13,025 דונם. שטחה הבנוי יוצר רצף 
עירוני עם זה של תל-אביב וגבעתיים — במערב, ובני־ברק — 
במזרח. בצפון עובר גבול ר״ג בירקון ובשטחים פתוחים שלידו. 
בררום־מזרח ובדרום גובלת ר״ג בשטחים פתוחים של קריודאובו 
ובני־ברק, •בדרומה משתרע הפארק הלאומי (ר׳ מפת אגד־הערים של 
תל־אביב, כרך כ״ז, עמ ׳ 216 ). גבולות ר״ג כוללים שני אזדרים; 
צפוני — מקומה של ״עיר־גנים״ (להלן); ודרומי — איזור המרכז. 
מקשר אותם ״צוואר־בקבוק״ ברוחב של ב 600 מ , , בין גבעתיים 
ובני-ברק. 

ב 1914 רכשה קבוצת "עיר־גנים", שבראשה י. ל. מטמודכהן 
(ע״ע), 1,800 דונם במחצית הדרך בין תל־אביב לפתח־תקוה. לרעיון 
ייסוד היישוב חברו קבוצת "מגרש־־גנים", שנוסדה ע״י מ. הילפרין, 
וקבוצת "נחלת־גנים". שנוסדה ע״י מ. שינקין (ע׳ ערכיהם). עקב 
מלה״ע 1 עלו על הקרקע חברי שתי הקבוצות הראשונות רק ב 1921 , 
חברי הקבוצה השלישית ייסדו ב 1923 את "נחלת־גנים" שסופחה 




173 


ד&י^־גן — ר^ת־רזזי 


174 



רסח־גז: מימי! — מראה בקלי; משמאל — 


לימים לר״ג. ב 1922 הופרשו 300 דונם משטח היישוב לצרכי הקמת 
שכונת הפועלים הראשונה בארץ, היא שכונת־בורוכוב (היום בגב¬ 
עתי□; ע״ע, כרך מילואים). ב 1926 הוכר היישוב כמועצה מקומית; 
שמה הוסב מ״עיר־גנים" לר״ג, 

בשנים הראשונות עסקו המתיישבים בחקלאות: הדרים, ירקות 
ומשק־הלב. משנות ה 30 , בעיקר עקב העליה החמישית ( 1933 ), 
נקלטו בר״ג עולים רבים ממרכז אירופה והחל תהליך מזורז של 
עיור ותיעוש, הוקמו בתח״ר לטכסטיל, ממתקים ומוצרי־מתכת. 
ב 1936 מנתה ר״ג 4,000 נפש. בשנות ה 40 סופחו לר״ג שכונות 
בדרום ובצפון — בהן ״נחלתיגנים״, וב 1948 השתרעה על כ 5,000 
דונם, ובה 19,000 נפש. לאחר קום המדינה קלטה ר״ג עולים רבים, 
בעיקר מארצות אירופה, תימן ועראק. ב 1950 הוכרזה לעיר. בשבות 
כהונתו הארוכות ( 43 שנים) הצליח א. קריניצי(ע״ע) להנהיג בר״ג 
מערכת יעילה של שירותי נקיון ותברואה ומסורת גינון עירוני 
שהפכו שם־דבר. ר״ג היא עיר מודרנית בעלת תשתית כלכלית 
איתנה המספקת לתושביה את כל השירותים. כ 400 מפעלי תעשיה 
ומלאכה מעסיקים יותר מ 8,000 עובדים. ענפי התעשיה העיקריים 
הם ייצור מזונות, מתכת, חשמל ויהלומים. באיזור־התעשיה שבמערב 
האיזור הצפוני של ר״ג נמצאים מספר בתח״ר גדולים למוצרי מזון, 
ושם בניין בורסת היהלומים ( 1968 ) ומפעל ההוצאה־לאור של 
"מסדה". 

בר״ג 3 מוסדות להשכלה גבוהה: אוניברסיטת בר־אילן, המכללה 
לטכנולוגיה של אפנה וטכסטיל (ע״ש שבקר) ובי״ס לאמנות הבימה 



רסוז-נו: בניין כורסח־היהלוסים 



פינה בגו "המלה דור" (צילום: רחל הירש) 


והקולנוע׳ השוכן ב "ב י ת צבי". מדרום־מזרח לר״ג נמצא ביה״ח "תל 
השומר״. בדרום ר״ג משתרע על 1,800 דונם הפארק הלאומי ע״ש 
קריניצי, ובו גן־חיות פתוח (״ספארי״). מצפונו — כפר־המכביה, 
שהוקם לאכסון משתתפי המכביות. בצפון ר״ג האצטדיון העירוני 
הגדול בארץ, וכן מרכז־ספורט משוכלל לנכים (ע״ש ספיבק) ומטווח 
עירוני חדיש. 

י. זיר־אב — י. חורגין — ש. שמואלי (עורכים), ר״ג, תרפ״ב־תש״ו, 
1921 — 1946 , ספר יובל, 1946 . א אפ 

רמת־המחיה, ע״ע מדד. 

ז־- ־־״;־ן־ ־* ־ 1 

ךמת־השרון,יישוב עירוני בשרון הדרומי, כ 10 ק״מ מצפוךמזרח 
לתל-אביב; 30,000 תוש׳ ( 1977 ). רה״ש משתרעת משני 
עברי כביש בני־ברק—הרצליה, עפ״נ 18,000 דונם. נוסדה ב 1923 
ע״י קבוצת עולים מפולניה, אשר רצו להקים בקרבת תל־אביב עיר־ 
גנים ובה משקי-עזר. עד 1930 נקראה בשם עיר־שלום ומתיישביה 
התפרנסו מפרדסבות, משק־חלב וגידול ירקות. ב 1949 קיבלה רה״ש, 
שהיו בה כ 2,000 נפש, מעמד של מועצה מקומית. אז גם הוקמה 
ממזרחה מעברה שקלטה כ 5,000 עולים חדשים; לימים סופח שטחה 
לרה״ש. ב 1951 נוסד ביה״ס החקלאי "הכפר הירוק", ואף הוא סופח 
לרה״ש, מאז שנות ה 50 מתפתחת רה״ש כפרבר־מגורים של ת״א, 
הטובל בירק, ובו שירותים מוניציפאליים מפותחים; רוב אוכלו¬ 
סייתה מועסקת בתל־אביב ובסביבותיה. במפקד 1961 נמנו ברה״ש 
10,500 נפש, ומאז גדלה כמעט פי שלושה. 
ג. קרסל, ספד רדרש, 1963 . 

ךמת~ךחל, קיבוץ בדרום ירושלים, לצד הדרך לבית־לחם. נוסד 
ב 1926 ע״י חברים מ״גדוד העבודה"(ע״ע), שעבדו בירושלים 
(מ 1921 ) בעבודות מחצבה ובניין. ב 1929 הצטרף הקיבוץ ל״קיבוץ 
המאוחד״, וכשהתפלג ״הקיבוץ המאוחד״ ( 1951 ), הצטרף ל״איחוד 
הקבוצות והקיבוצים". בהעדר קרקע מספקת התפרנסו חברי ר״ר 
ממאפיה, ממכבסה ומעבודות־זזוץ. במאורעות 1929 הותקף המקום 
ונהרס׳ וב 1930 נבנה־מחדש. ב 1936 וב 1939 הותקף שוב, אך החזיק 
מעמד. במלחמת העצמאות היה קיבוץ ר״ר העמדה הדרומית־ביותר 
של ירושלים. במאי 1948 הותקף ע״י הלגיון הערבי ממזרח וע״י 
שריון מצרי ממערב, ובמהלך הקרבות עבד מספר פעמים מיד ליד. 
המקום נהרס כליל, אך נשאר בידיים ישראליות ושוקם לאחר 
המלחמה. ב 1946 , ושוב לאחר מלחמת-העצמאות, הורחבו שטחי 
הקרקע, וענפי החקלאות במשק התחזקו. עד מלחמת ששת־הימים 
הקיף הגבול (קו שביתת־הנשק) את ר״ר מ 3 עברים. המצב הבטחוני 
המיוחד, והתפתחותה של ירושלים לעבר ר״ר, צמצמו את פיתוחו 
של המשק. ב 1956 נהרגו, באש שנורתה משטח ירדן, 4 ממשתתפי 




175 


רמת־רחל — רן, כריסטופר 


176 


כינוס ארכאולוגים׳ שנערך בר״ר. כיום מתפרנסים חברי ר״ר ממט־ 
עים׳ פלחה׳ הארחה ועבודות־חוץ. ב 1977 היו בר״ר 81 חברים. 

בשנים 1954 — 1962 נערכו בשטח הקיבוץ חפירות ארכאולו¬ 
גיות, והתברר שהמקום יושב מימי הבית הראשון ועד התקופה 
הערבית. ראשית היישוב בימי מלכי יהודה — במאה ה 9 או ה 8 
לפסה״נ — והם בנו במקום מצודה מלכותית מאבני־גזית. מתקופה 
זו התגלו במקום ידיות קנקנים רבות ועליהן טביעות ממלכתיות 
מטיפוס "למלך", בשלהי ימי ממלכת יהודה הוקם ארמון מפואר 
(על שטח של כ 20 דונם)׳ מוקף חומת-סוגרים. לדעת החופר 
(י. אהרוני; ר׳ ביבל׳) זהו הארמון הקדום־ביותר הידוע לנו של 
אחד ממלכי יהודה, ואפשר שזהו ביתו של יהויקים (ע״ע), שבנייתו 
מתוארת בם׳ ירמיהו (כב. י ג—יט). הארמון נבנה מאבני־גזית 
(כארמון אחאב בשומרון) וקושט בכותרות פרוטדאיאוליות (ר׳ תנד, 
כרך ו, עבד 290 ) ובסבכות־חלון (ר׳ תמ/ כרך מילואים, עם׳ 500 ). 
י. ידין (ר׳ ביבל׳) הציע לזהות ארמון זה כ״בית הבעל" (מל״ב 
יא, יח), שבנתה המלכה עתליה (ע״ע). בימי שיבת־ציון נבנתה 
מצודה חדשה׳ וטביעות־חותם רבות מן התקופה הפרסית מעידות 
שהיה כאן מרכז מינהלי. ממצא זה מחזק את זיהוי המקום עם בית- 
הכרם — בירת-פלד בימי נחמיה (נחכד ג, יד), מלבד טביעות רבות 



רמת וח?. תבנית ד,מצווח הישראלית: 1 . שער; 2 . חצר ז 3 . בת' מנורים; 

4 . הארמו; , .- ה. בניית נזית •ש 5 חומת הסזנריס; 0 . המקום שבו נמצאו 

סבבות־חלון 

"יה[ו]ד" ו״ירושלם" נמצאו טביעותיהם של שני פחות יהודים בלתי־ 

ידועים — אחיו ויהועזר. אחרי חורבן המצודה (במאה ה 3 לפסה״נ) 

הוקם במקום יישוב-פרזות, והוא התקיים עד סוף ימי הבית השני, 

אח״כ הוקמו כאן מבנים של הלגיון הרומי העשירי. במאה ה 5 הוקמה 

כאן כנסיית (ומנזר) "קתיסמה" (-המושב), במקום שלפי המסורת 

הנוצרית ישבה בו מרים, אם ישו׳ בדרכה לבית־לחם ללדת את בנה. 

ב. סייזלר — מ. שסקליס, ר״ר וח׳רבת צלח (בתוך: קובץ החברה 
העברית לחקירת א״י ועתיקותיה), תרצ׳־וז; מ. שטקלים, מערת קברים 
יהודים בריר (שם) י י. אהרוגי, החפירות בר ״ ר (ידיעות, י״ט, כ׳), 
תשט״ז; (שם׳ ב״ד), תש״ך ; הנ״ל, טביעות־חותם עבריות מר״ר 
(בתוך: א״י, ו׳), חשכ״א; ע. בר חיים, בדרך אל ר״ר׳ תשל״ב; 

י. ידין, עיר בית הבעל (בחוד: ארץ־שומרון), תשל״ד ; ,!חסזגוץ* 

. 1962 ,מ-ז 111 

אל. די.-יו. אה. 

רן ( £5 מ 1 !^), הבירה ההיסטורית של ברטניה (ע״ע) במערב 
צרפת; 195,000 תוש׳ ( 1975 ). ר׳ שוכנת במרכז האגן המישורי 
של החבל על גדות נהר וילן, במקום שבו מתחבר אליו יובלו איל. 
ר׳ היא צומת דרכים היסטורי, שבו מתמקדים קווי מס״ב וכבישים 
והמשרתאיזורחקלאי עשיר. התעשיה מעבדת את התוצרת החקלאית 
ועוסקת בייצור מכונות חקלאיות, ציוד לרכבות ומכוניות (סיטרואן). 
העיר עלתה באש כמעט כליל ב 1720 ונבנתה מחדש. ממבניה העתי¬ 
קים יותר כנסיית סן מלן (נוטר דאם), ששיקומה הושלם רק במאה 



רז ; מראו, כללי של טרכז העיר (דזמחיאח של ברטא!׳ ח) 


ה 19 , וארמון המשפט. בר׳ מבנים רבים מן המאה ה 18 , בהם בית 
העיריה. באוניברסיטת ר׳ — שהועברה אליה מנאנט ב 1735 — 
למדו ב 1975/6 20,500 תלמידים. בר׳ מוזיאונים לאמנות ולהיסטוריה. | 
ר׳ היא מושב ארכיהגמון. 

בימי הקלטים היתה ר׳ בירת הרדוגים (^> 1011 >צ>£), ובימי הרו¬ 
מאים — מרכז של פרובינקיה. המלכים המרובינגים והקרולינגים לא 
הצליחו להשליט את מרותם על ר׳. ב 831 עברה ר׳ לשלטון נומנואה 
(ע״ע ברטניה, ענד 688 ), ובמאה ה 10 הפכה למושב דוכסי ברטאן 
(ברטניה) ומקום הכתרתם. בשנים 1420 — 1450 הורחבו חומות ר/ 
במלחמת מאה-השנים (ע״ע) תרמו פליטים מנורמנדיה ומפלנדריה 1 
לפיתוח תעשיית טכסטיל בר/ ב 1561 התכנס בר׳ הפרלמנט של 
ברטאן. ב 1675 פרצה בר׳ התקוממות נגד העלאת מסים; היא דוכאה, 
ובעקבותיה הועבר הפרלמנט מר׳. במאה ה 19 ירדה חשיבותה. בסוף 
אותה מאה התחיל תיעושה. ב 1899 התכנס בר׳ ביה״ד הצבאי העליון, 

שזיכה את דריפום (ע״ע). 

. 1967 .. 7 , 1 ;>££נ 81 .? . 11 ; 1954 ,.מ . 11 


ל*[, 0 ר ־ 11€1 (! 0 ז 15 ז 01 : 511 — ( 1632 — 1723 ), 



גדול ארדיכלי אנגליה. ר׳ היה בעל כשרונות רב-צדדיים 
ביותר. עד גיל 30 התחנך ופעל כאיש מדעי־הטבע והמדעים המדוי¬ 

קים, ונודע כאחד מגדו¬ 
לי המדענים בדורו. ר׳ 

הוכר כ״ילד פלא"(ניו¬ 
טון העריץ את כשרו¬ 
נותיו בתחום הגאו־ 

מטריה), ובגיל 15 הת¬ 
מנה מדריך לאנטומיה 
ב<ח 0 ;!ן< ו 50 0£ 00110£0 
בלונדון. אח״כ למד 
באוכספורד, ובה סיים 
את לימודיו ב 1651 . 

שם הצטרף לחוגם של 
חלוצי מדעי־הטבע המו¬ 
דרניים, שייסדו את ה¬ 
חברה המלכותית(ע״ע). 

בהיותו בן 25 נתמנה 
פרופסור לאסטרונומיה 

כד כדיסטופד רז. צייר: נ. קנ?ר, 11 ־ 1 

1 הג?ריה הלאומית לריוקנים, ?ונדון) ב״גרשם קולג"', לוג" 





177 


רן, כריסטופר — דנבד, (ז׳ן ניקולה) ארטיר 


178 


דון, וב 1661 — פרופסור באוכספורד. ר׳ פעל גם בתהומי האופ¬ 
טיקה, המטאורולוגיה, הפיסיולוגיה והפיסיקה. 

פעילותו כארדיכל החלה רק ב 1663 , כשהציג בפני חברי "החברה 
המלכותית״ את הדגם לבניינו הראשון — ,,התאטרון" ע״ש שלדון 
באוכספורד. בניין מוקדם אחר — אף הוא אוניברסיטאי — הוא 
הקפלה של "פמברוק ק 1 לג״׳ בקימבריג׳ (לפני 1665 )ז לפני-כן כבר 
שימש ר׳ חבר הוועדה לשחזור קתדרלת סינט פול בלונדון. מכאן 
ואילך הקדיש עצמו לארדיכלות, ובמקצוע זה היה אוטודידאקט. 

ב 1665/6 סייר ר' באירופה. בפריס פגש אח ברניני ואת פ. מנסר 
(ע׳ ערכיהם). ואח״ב חקר את סגנונם של הארדיכלים האיטלקים, 
הצרפתים ובני ארצות־השפלה. היה זה מגעו הישיר היחיד עם מסורת 
הארדיכלות האירופית. 

אחרי ״השריפה הגדולה״ בלונדון (ע״ע, עמ׳ 480 ) נתמנה ד 
חבר "ועדת המפקחים" לביצוע חוק הבינוי המחודש של ה״סיטי" 
( 1667 ; שם, עמ׳ 469 ). ימים אחדים אחר השריפה הציע ר׳ תכנית 
כוללת לשיקום העיר; תכניתו נדחתה, אולם ניתנה לו סמכות מלאה 
לבנות 53 בנסיות חדשות ב״סיטי״ — במקום אלו שחרבו (מספרן 
היה גדול־יותר) — ואת קתדרלת סינט פול. היתה זו הזדמנות חד* 
פעמית, שבה הפעיל ר׳ את כשרונותיו המיוחדים — כושר־המצאה 
!רבגוני, מעוף ודמיון. וגישה רציונאלית ואמפירית לפתרון בעיות 
ארדיכליות מורכבות. ב 1669 נתמנה ר׳ "מפקח ראשי" של משרד- 
הבניה המלכותי, התפטר ממשרתו באוכספורד והוכתר בתואר 
אבירות ( 1673 ). 

הכנסיות החדשות ב״סיטי" (ואחדות מחוצה לו) נבנו כמעט 
בו־זמנית ( 1670 — 1686 ) — בד״כ בסגנון קלאסי. היחיד שקדם לר׳ 

1 בסגנון זה בלונדון היה 
א. ג׳ונז(ע״ע). ר׳ נמנע 
מלחזור על תכניותיו, 
והתמיד בחיפוש אחר 
פתרונות חדשים ומקו¬ 
¬ריים לבעיות מבניות, 
אסתטיות וטופוגרפיות• 
'כושר־ההמצאה הרבגו־ 
ני שלו בא לידי ביטוי 
מלא בעיקר במבחר 
תכניות הקרקע וחקי־ 
רוי, ובתכנונו ועיטורו 
; של החלל הפנימי בכנ¬ 
סיות סינט סטיוון 
(בוולברוק; 1672 — 

1687 ), סיג ט ק למג ט 
(בדינס; 1680 ואילד) 
וסינט ג׳ימז (בפיק' 
דילי; 1683 ואילך). 
דמיונו הפורה התגלה 
בעיצוב המקורי והמק¬ 
סים של צריחי הכנסיות: הצריח הנאו-גותי של סינט דנסטן והסגנון 
ההולנדי־צרפתי בסינט מרי־לה־בו ( 1670 ואילך) בצ׳יפסייד; בסינט 
בריד ( 1701/3 ) — עד לפיתוח סגנונו של בורומיני בסינט ם 1 ל ובסינט 
ודאסט ( 1694 — 1697 ). את קתדרלת סינט פול (ע״ע לונדון, עגד 
470 , ותנד שם) — מפעל־הבניה הכנסייתי הגדיל-ביותר של ר׳, 
וחסר־תקדים באנגליה — ההל ב 1675 , אחרי שנדחו 3 מהצעותיו 
הקודמות. התכנית הסופית היא אפוא פרי פשרה. כיפת סינט פול 
נבנתה בהשראת כיפות של מבנים איטלקיים וצרפתיים, אך הפתרון 
ההנדסי שלה הוא פרי המצאתו של ר׳. המגדלים מושפעים ממגדליו 


של בור 1 מיני ברומא, והאגפים הצדדיים — מפיטרו דה קורטונה 
(ע״ע). ר׳ שימש ארדיכל ראשי עד סיום עיקר הבניה ( 1711 ), אך 
אח״כ דחקוהו מתחריו בהדרגה מניהול העבודה. ב 1718 פוטר ר׳ 
הישיש ממשרת "מפקח ראשי". הוא נקבר בכנסיית סינט פול שבנה. 

בשירות בית המלוכה תכנן ר׳ בלונדון ובסביבותיה בניינים 
אזרחיים חשובים, ביניהם ביה״ח בצ׳לסי ( 1682 — 1692 ) וביה״ח 
בגריניץ׳ ( 1694 ואילך! כיום ביה״ס הימי), המייצג את סגנונו 
הבארוקי המאוחר של ר , . מהארמונות המלכותיים ומהתוספות 
לארמונות קיימים שתכנן בלונדון ובסביבתה שרדו רק חלקים! 
החשובה בהם היא התוספת להמפטון ק 1 רט (ע״ע, ושם.תם׳! 1689 
ואילך). מבנייניו החשובים האחרים: מצפהיהכוכבים של גריניץ׳ 
(ע״ע, ושם תבד! 1675 ), ספריית טריניטי קולג׳ בקימבריג׳ ( 1676 — 
1684 ) והמגדל הנאו־גותי ("מגדל תום") בחזית חצר כריסט צ׳רץ׳ 
באוכספורד ( 1681/2 ). תלמידו ושותפו של ר׳ היה ניקולאס 
הוקסמור (ז 00 מ £81 [^ ג ^ .ז> 1 ? 1661 — 1736 ), שירש כנראה את סגנונו 
המאוחר. 

־״ 5111 .[ ; 1937 ,.?ן . 0 ; 1924/13 ,) 100 ,^ 50 .׳מ 771 

111 )) 710 7111 1 ) 011 , 86 ,־יש 1 ^ 5 .? .מ ; 1953 ,.^׳ 1 . 0 511 ,מס&זנזדת 
511 / 0 ) 11141 ) 411711 ) 77 ,) 5 ת 11 ? .ע ; 195 6 ,) 14141 ) 411711 811 ) 1 ) 71410 
4 ־..׳ 7.8 > 511 ,ש 1 זז! 8 . 8 ; 1971 . 14 ; 1956 . 7 > 

. 1977 ,( 70111101 , 0 ־ 4:11 < 80 .£ ; 1975 ,(( 810£18117 71111011101 

א■ רו. 

רגבו(רמב 1 )(? 7 ן { י קולה) אךט י ר —־! 11 ו{!ז\ 7 ( 135 ס 10 א "גס!) 

— ( 1854 , שארלוויל — 1891 , מארסיי), משורר 
צרפתי, ממבשרי השירה החדישה. אביו היה קצין שעזב את משפחתו, 
וד גדל בחסות אמו הקפדנית בעיירה תעשייתית פרובינציאלית. 
ר׳ הילד היה תלמיד מבריק, ובהשפעת מורה־מהפכן, ר. איזאמבאר 
( 1 >־ 21 < 1 תז 123 ), החל לכתוב שירה (גם בלאט , ) בהיותו כבן 15 . ר׳ 
התכתב עם סופרים בפריס, ובתקופת המלחמה עם פרוסיה הגיע 
לפריס ( 1871 ), בה נקשר בידידות עמוקה וחולנית אל ורלן (ע״ע, 
עמ , 524 ). השניים יצאו ביחד לנדודים, אד ידידותם נקטעה בהיותם 
בבלגיה: ורלן ירה בד, פצעו ונכלא. בכתיבת שירה עסק ר׳ עד 
גיל 19 , או 21 , ואח״ב התמכר לחיי-הרפחקאות במזרח הקרוב 
והרחוק: היה חייל בצבא הקולוניאלי ההולנדי, מבריח נשק וסוחר 
בחבש. על הצלחת שירתו, שהחלה להתפרסם בינתיים, כמעט שלא 
ידע. לצרפת חזר חולה אנוש ושם מת. 

שירתו הראשונה הושפעה מוויקטור הוגו (שקרא לד '€}[ 3 ו 51 
1 מ £3 מ:>- 0 ־ 31 ש<] 8 — "הילד־שיקספיר") ומבודלר, אך במהרה פיתח 
השקפות עצמאיות, בהשפעת כתבים אוקולטיים (אפשר: קבליים). 
על השקפותיו כתב במכתבים 
שנקראו אח״ב 011 !ז 6 ז 11 :טגמ! 00105 ? (.,משוררים מקוללים"). ה״אילומינציות" י״ל 

ב 1886 , שיריו המכונסים י״ל ב 1895 , כרכי "עונה בגיהנום" נתגלו 

במחסני הדפום ב 1901 והופצו ב 1915 , מכתביו י״ל ב 1931 וכל 

כתביו ב 1946 ; מהדורה חדשה שלמה — 1972 . עם פרסום יצירותיו 

החל להתרקם "המיתום של ר׳", המשורר המקולל אשר בעודו נער 

קנה את עולמו, מבלי לדעת זאת, התנסה במגוון של חוויות, צלל 

לתהום־הנשיה ונתגלה מחדש ככוכב־שביט מיוחד במינו בשמי 

הספרות. ר׳ נחשב אחד מגדולי הסימבוליזם ומהדמויות הבולטות 

של הדקדנס (ע״ע, ענד 43 ) ומאבות השירה החדישה, הפורצת 

את גדרות הפרוסודיה וההבעה המסרתיות ושואפת לחשוף את 

נבכי־הנפש הלא־רציונליים. השפעת ר׳ מורגשת בכל השירה 

המערבית, ובייחוד בצרפת עצמה; ע״ע סיר־ראליזם, ענד 993 < 

ל.־פ. פרג; צרפתית, תרבות, עמ׳ 977 . 

שירי ר׳ תורגמו ללשונות רבות, והוא אחד המשוררים המתור¬ 

גמים ביותר לעברית. מתרגומיו שי״ל בכ״ע ובעתונים ליקט י. דוד 

(ר' ביבל׳,' ושם גם תרגומים אחרונים). 

א. יעוז־קסט, שירי פסיפס, תשס״ז ; הנ״ל, כתב בגביש, 1968 ; י. דוד 
(עורך), המקוללים; משירי ש. בודליר, פ. וורלין, א. ר׳ (כולל ביבל׳ 
עברית ולועזית), תשכ״א < מ. לוקר, ז , - א■ ד (כולל תרגומי שירה 
ופרוזה רבים משל ר׳ מאת א. מייטום), תשל״ג; א. זקם, פרדס, 
תשל״ו! , 011 ( 60 16 .? 1 ,:>מב 1 >פ 0 ? . 8 ; 1929 , 0.711 ( 60 16 .? 1 ,:> 11 וי\ 0 ת*>.מ .מ 
; 1949 , 1110715 ) 1 * 711 * 11151 465 > 716 * $704716 16 61 .?/ , £0 <>ס 1.30 40 . 11 ; 1933 
$07 .? 1 ,׳( 800/1010 ; 1952/62 , 1-111 46 > 1416 ( 454 6 ^ 1 , 10 י!רנ 1 ש ££1 ..א 

( 0617 ? 7416 , 00101 . 0 -א ; 1966 ,.? 2 , 116 ^ 0 ? ./*ן ; 1961 , 1-77167716 ) 11 

. 1974 { 0 

מ. 

ר?בדה, _קת!־ין דה ויוון, מךקיז די׳ - ־ 1 ׳ 

; 830180011101 10 > 10150 >ז 13 ־ד 1 , 0000 ־^ ¥1 — ( 1588 , רומא — 

1665 , פרים), אשת־חברה צרפתית, בעלת טרקלין ספרותי. ר׳ 
נודעה ביפיה ובפקחותה והיתה להשראה לסופרים ולמשוררים 
(ביניהם וואטיר [ע״ע]). ב״חדר הכחול״ שבארמונה, . 8 10 > 10101 ־ 1 , 
אירחה, יחד עם בנותיה, חברה מובחרת של סופרים, אמנים ואנשי־ 
שם, שבילו בשיחות רציניות ובשעשועים. אורחי ר׳ היו מיוצרי 
״הטעם הטרקליני״ המעודן ( 10010$110 ת 5 ע״ע צרפתית, תרבות, עמ׳ 
974 ). תרומתו העיקרית של בית־ר/ מראשוני הטרקלינים הספרותיים 
רבי*החשיבות בצרפת, היא זיכוך הלשון הצרפתית, עידונה והתאמתה 
לשימוש ספרותי ברמה גבוהה. 

- 71 * 1 ) 07 , 8.31 :/) 1929/3 , 11 ־ 1 46 > 110161 ' 1 61 ¥ 0111176 , 3£110 /ן 

. 1963 , £6 1 >£ 171 ) 1 111 ) 176 16 ) 75 ) 27710161 ) 6 77121716715 

ו*גג( יי 0 / אל 03 גליויל 0 רי־זרס—— 

( 1809 , קושטא — 1892 , אתונה), מדינאי, מלומד וסופר 
יווני. מוצאו ממשפחת פאנאריוטים מיוחסת (ע״ע יון, עם׳ 479 < 
יונית, לשון ותרבות, עמ׳ 563 ), למד בבוקארסט ובמונאקו והיה 
קציו־חותחנים בצבא באוואריה. היגר ליוון שבשלטון אותץ הבא־ 
ווארי ונתמנה ( 1844 ) פרופסור לארכאולוגיה באוניברסיטת אתונה. 


מ 1856 מילא משרות מדיניות חשובות; היה שר־החוץ ושגריר בפרים 
ובברלין. 

כסופר נמנה ר , עם אסכולת ה״פאנאריוטים", הושפע מהרומנסיקה 
הגרמנית והצרפתית ואח״כ מהקלאסיציזם. פרסם חיבורים (בצרפ , ) 
על עתיקות יוון, שפתה וספרותה. בקומדיה ^□׳ן 6 ך.ג 00 ק 1 גו 8:0 0 סז 
(״חתונת קוטרוליס״), 1845 , לגלג על מנהגים פוליטיים ביוון. 
את עברה של ארצו העלה ברומן ההיסטורי ^ 1£ ןי 40 \ 0 ס 1 ?ךוד׳\ 0£ ( 1 ^ 
(״נסיך מוראה״ [ע״ע יון, עמ׳ 476 ]), 1850 . כתב גם שירים ליריים, 
תרגם ממיטב הספרות של יוון העתיקה ושל אירופה ביה״ב ובעת 
החדשה (גם את "נתן החכם" של לסינג). 

רנגון (מ 0 ס״ת 82 י מ ¥30£0 — "עיר השלום"), בירת בורמה (ע״ע), 
נמלה הראשי והגדולה בעריה; 1,927,000 תוש׳ ( 1971 ). 

ד שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הלינג (או: ר׳), הזרוע ! 
המזרחית בדלתה של נהר אירודי (ע״ע), 34 ק״מ מים אנדאמאן.! 
נמל ר׳ משרת 85% מכלל סחר־החוץ הבורמי (כ 3 מיליון טון 
מטענים בשנה) וחלק ניכר מסחר־הפנים המתנהל ברשת מסועפת 
של נתיבי-מים ולאורך החופים. ר׳ היא גם צומת הכבישים ומסה״ב 
המרכזי במדינה. סמוך לנמל נמצאים איזור התעשיה ובתי־זיקוק 
לנפט המועבר לר׳ ממרכז בורמה במכליות. המפעלים עוסקים 
בעיבוד אורז, ייצור טכסטיל, לבנים, מזונות, תרופות, מוצרי ברזל 
ופלדה. 

מלבד היותה מרכז מדיני ומינהלי ומוקד הפעילות הכלכלית 
המולאמת בבורמה, ר׳ היא המרכז לתקשורת, לתרבות וחינוך גבוה. 
אוניברסיטת ר׳ נוסדה ב 1920 , ומשם יצאו ראשוני התנועה הלאומית־ 
מהפכנית, בעיקר משנות ה 30 . מוסדות החינוך הגבוה כפי שאורגנו 
בשנות ה 60 ; שתי אוניברסיטות (אחת לאמנויות והאחרת למדעים) 
ומכונים מקצועיים. כן פועלים בר׳ בת״ס לאמנות, מוסיקה ודרמה, 
ומכון בי״ל ללימודים בודהאיים. בר , מצוי המוזיאון הלאומי. 

על נוף העיר חולשת פגודת 'שרדאגין (ר׳ תמ , : כרך ח/ 

עמ׳ 59 ); הפגודה הבודהיסטית הגדולה בעולם ומהמקודשות שבהן, 
מושכת צליינים בודהאיים מבורמה ומחוצה לה. היא בנויה על 

# 





רנגח: נזירים בורהיפטים בתה 5 ובה דחית סביב "נורת ׳טויראגון 
(סוכנות בר־רור, ח״א). 



181 


רגגון — רגו, פול 


182 


משטח מוגבה שבמרכזו ססופה נוסח הדו (ע״ע, עמ' 505/7 ) ומוטי' 
ווים בהשפעה סינית. הסטופה חרוטית, גבהה 100 מ׳ והיא מצופה 
זהב. הקפה בבסיס 433 מ/ והיא מוקפת 64 פגודות קטנות וביתנים, 
כולם משופעים בפסלים ובעיטורים מעשי שבכה, שיבוץ וגילוף. 
לפי המסורת החלו לבנות את הסטופה סמוך לימי בודהא, ואף 
שמורות בה כמה משערות ראשו. אך המבנה הנוכחי רובו מהמאה 
ה 15 . 

עד אמצע המאה ה 18 היה היישוב סביב הפגודה בעל חשיבות 
דתית בלבד. ב 1755 הוסב שם המקום מאוקאלה ליאנגון (הצורה 
ר׳ היא שיבוש, או תעתיק, של ינגון לאנגלית) ונבנתה בה עיר־נמל. 

ב 1852 כבשו הבריטים את ר׳ ופיתחוה מאד. בנוה כעיר מתוכננת, 
דאגו להבטיח את שטחיה מפני שטפונות, הקימו מערכת אספקת 
מים וביוב, וקבעו בה את מרכז השלטון בכל בורמה, בשלטון ברי¬ 
טניה הוקמו בר׳ מוסדות-חינוך רבים, וב 1920 נוסדה אוניברסיטה. 
הגירת זרים— בעיקר הודים ( 213,000 מתוך 400,000 התוש׳ ב 1931 ), 
אך גם סינים, מוסלמים ואירופים — זירזו את התפתחותה. מתיחות 
בין־גזעית — שהגיעה לשיאה במהומות־דמים נגד ההודים — הזינה 
את התנועה הלאומית הבורמית, שהתפתחה משבות ה 20 . ב 1937 , 
כשהופרדה בורמה מהודו וענייני־הפנים שלה נמסרו לממשלה בורמית 
אוטונומית, היתה ר׳ לבירת הארץ ולמושב בחי״המחוקקים, 
במלה״ע 11 נכבשה ר׳ בידי היפנים ( 1942 — 1945 ), נפגעה בהפ¬ 
צצות של בעלות הברית, ורבים מההודים והאירופים עזבוה. עם מתן 
עצמאות לבורמה ( 1948 ) עזבוה זרים רבים, ור , היתה לעיר 
בורמית גם בהרכבה הלאומי (ב 1952 — 60% ? ב 1971 — 90% ). 
העיר גדלה במהירות רבה עקב זרימת המוני פליטים מהצפון והגירת 
כפריים אליה: ב 1941 ישבו בה 2 / ג מיליון נפש ? ב 1953 -;׳< מיליון? 
וב 1971 — כ 2 מיליונים. הפיתוח לא הצליח להדביק את הגידול 
המהיר. 

ר׳ יוצאת דופן בין ערי דרום־מזרח אסיה בהיותה עיר מתוכננת. 
תכנון העיר בידי הבריטים היה בדגם רחובות שתי-וערב שמרכזו 
פגודת סולח העתיקה. הבתים נבנו לבנים אדומות בסגנון קולוניאלי 
בריטי. ממערב לימת איניה נבנתה קריית האוניברסיטה ומצפונה 
הוקמה ( 1952 ) פגודת "שלום העולם". במרכז העיר רווחת בניה 
מודרנית בבטון ובזכוכית. ההתפשטות העירונית (בעיקר לצפון) 
הקיפה פרברים בנויים בתי-עץ מסרתיים, וערי־לוויין שהוקמו מסוף 
שנות ה 50 בצפון ר׳ ובמזרחה. סמוך לעיר-הלוויין אוקאלאפה שבצפון 
נמצא נמל־התעופה הבי״ל. ר בנ< _ ה 

רנג׳יט סינגה, ע״ע סיקה. 

• • ■ ז י 

רבו, לואי — 7101131111 101115 — ( 1843 — 1918 ), משפטן צרפתי; 

פרופסור למשפט רומי באוניברסיטת דידון ( 1863 — 1873 ) 
ובפקולטה למשפטים בסורנון, ומ 1881 — פרופסור למשפט בי״ל. 
ב 1890 נתמנה ר׳ ליועץ משפטי במשרדיהתוץ הצרפתי (משרה 
שנוצרה במיוחד עבורו), וייצג את צרפת בוועידות-השלום של האג, 
ר׳ היה חבר ביה״ד הבי״ל הקבוע לבוררות (ע״ע בוררות בינלאמית) 
והצטיין כבורר בסכסוכים בי״ל. אחד ממפעליו החשובים הוא 
00111111070131 : 011 ־ 191 10 > 17311:0 (״מסכת דיני המסחר׳■), 1889 — 1899 , 
שחיבר יחד עם עמיתו היהודי ללן־קאן (ת 0 ג 1-0 ! 0 ץ! * 61 ; 1843 — 
1935 ). בין ספריו האחרים: - 171107 ] 01 < 1111 > 10 > 11 מ 101131 £ 0 :)נ> 1 ן 1 > 0 זש 111 
7131107131 (.,מבוא לחקר המשפט הבי״ל״), 1879 , ו-ג 101 ז\ז 5 ״? 1110 ׳ 

001171307 ץ< 1 10118 ) 3 [^ )ס 0317 31:10031 ת־ 1 ס! ת 1 )ס 110115 ("ההפרות 

הראשונות של המשפט הבי״ל ע״י גרמניה״), 1917 — חיבור שעניינו 
פלישת גרמניה לבלגיה וללוכסמבורג והפרות התחייבויותיה של 
גרמניה. ב 1907 זכה בפרס־נובל לשלום — יחד עם מרנטה (ע״ע) 
— על שירותיו ותרומתו בתחום המשפט הבי״ל. 


לנו משטילז* ■— 01131:111011 10 > 0,1131101 ? — (מת 1187 ), מגדולי 

הסניורים של הממלכה הצלבנית בא״י. בן למשפחת-אצילים 
קטנה שהגיעה מצרפת במסזדהצלב השני (ע״ע מסעי הצלב, עמ׳ 
1113/5 ) במחנהו של לראי 711 \ (ע״ע), מלך צרפת. בשוב מלכו 
לארצו, נשאר ר׳ במזרח כאביר שכיר בשירותו של למון( 1 > £3711100 ) 
נסיך אנטיוכיה. למרות ייחוסו הצנוע זכה, בהסכמת בלדוין 111 (ע״ע), 
מלך ירושלים, בידה של קונסטאנס, אלמנתו ויורשתו של רמון. 
כנסיך אנטיוכיה ( 1153 — 1160 ) נודע כלוחם נועז והרפתקן. בשירותו 
של מנואל 1 (ע״ע), קיסר ביזאנטיון, פעל נגד ארמניה הקטנה, אבל 
כשהתעכבה התמורה המגיעה לו מביזאבטיון פשט ר׳ על קפריסין, 
הביס את הצבא הביזאנטי המופתע ובזז מכל הבא ליד. ב 1158 , 
כשהגיע הקיסר להענישו על הפשיטה, נאלץ ר׳ לבקש מחילה ולהישבע 
אמונים. ב 1160 , באחת הפשיטות המרובות בצפון, שבהן גזל עדרי 
צאן ובקר, נפל ר׳ בשבי נור א(ל)־דין שליט חלב (ע״ע, עט׳ 436 ), 
ונשאר בכלא חלב כ 16 שנה. ב 1177 היה לשליט עבה״י המזרחי, 
כשנשא לאשה את אטינט 
דה מיי ( 10 > 110 :> £11011 
ץ 1 [^), היורשת של אחת 
הסניוריות הגדולות. ר׳ 
נהג להתנפל על שלירותי 
מסחר מוסלמיות שעברו 
כשסחיו, והטיל מס־מעבד 
על אורחות החאג׳ למכה 
וממנה. ב 1182/3 ערך את 
אחד המסעות הנועזים- 
ביותר בשטחי המוס¬ 
למים : בעזרת צי, שהע¬ 
ביר מכרך במדבר ע״ג 
גמלים, כבש את עקבה 
ותקף את נמלי ים־סוף 
וחג׳אז — התקפה שעור¬ 
רה בהלה גדולה במח¬ 
נה המוסלמי. פשיטותיו, 
שהפרו את שביתות-הנשק עם צלאה א(ל-)דין (ע״ע), עוררו את 
פעולות המצור והמלחמה שהביאו לבסוף לקרב הגורלי של חמין 
( 1187 ). בקרב זה נשבה ר׳ והומת בידי צלאח א(ל)-דין עצמו. 

ר׳ הוא אהת הדמויות המופלאות והשנולות־במחלוקת של התקופה 
הצלבנית. הוא הכיר מקרוב את המוסלמים, את שפתם ואת אורח' 
מחשבתם, ואלה חששו מפניו וכינוהו "שטן". יש הטוענים, כי 
בהרפתקבותו הביא ר׳ כליה על ממלכת הצלבנים, 

י. פדאוור, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א׳(מפתח בערבו), תשל״א 3 ? 

/ 0 ^ ,מבבת 111:1 ט£ . 5 ; 1898 ,■ €11 16 ) .\ 1 ,־ 1 ש£זשנ]וחנ 1 [ 11 :> 5 . 0 

. 1951 , 1 , 136 £ ><) 07 16 !) 

צ. בר. 

רגו, פול — 1131171 ץ 0 ? 3111 ? — ( 1878 — 1966 ), מדינאי צרפתי; 

עו״ד במקצועו. ב 1919 נבחר לביה״ב. ב 1930 היה שר־ 

האוצר, ובשנתיים שאח״ב — שר־המושבות ושר-המשפטים. בשנים 
הראשונות לשלטון היטלר היה ר׳ מהמדיבאים המעטים בצרפת 
שהזהיר מפני הסכנה הצפויה ממנו, וקרא לחזק את הצבא, ובמיוחד 
את חילות-האוויר והשריון, ברוח ההמלצות של דה גול (ע״ע). 
ב 1938 מונה לשר־המשפטים. הוא התנגד להסכם מינכן, אך לא 
התפטר מהממשלה, וכעבור שבועות מספר מונה לשר*האוצר. ר׳ 
הגדיל את תקציב הבטחון, וכשפרצה מלה״ע ח ביקש להנהיג קיצוב 
ומשקיחירום; לכך התנגד רה״מ דלדיה (ע״ע), ור׳ מילא תפקיד 
בהפלתו, וב 21.3.1940 נהיה לרה״ט תחתיו. הוא ביקש לנסוך מרץ 
להתלהבות בניהול המלחמה, אך דלדיה יריבו, שהיה שר־ההגנה, 



סהע! על .־:ו טעמיי; 








183 


דנו, פול — רנואד, פיר אונופיט 


184 


מנע את פיטורי הרמטכ״ל גמלן (ע״ע [כרך מילואים]). כעבור 
שבועות מספר פתחו הגרמנים בהתקפה במערב ( 10.5.1940 ), 
ובמהרה מוטטו את צבא צרפת. ר' הדיח את דלדיה ואת גמלן, ומינה 
את המרשל פטן (ע״ע), בן ה 82 , לסגנו וליועצו הצבאי, ואת הגנרל 
וגן ( 1 >ת 3 ^£^\), בן ה 73 , לרמטכ״ל — מינויים שנועדו בעיקר 
להרים את רוח העם, את דה גול מינה ר׳ לסגן שד־ההגנה. ר/ 
שממשלתו עברה מפריס לטור ( 5 ־ 0111 ׳ 1 ) , ואח״כ לבורדז , , נטה לדעת 
צ׳רצ׳יל, שיש להמשיך במלחמה, ושאם תיכבש צרפת - יש לנהלה 
מצפון־אפריקה. פסן, ובעיקר וגן, רצו להפסיק את המלחמה; הם 
היו מעוניינים, שהמדינאים — ולא מפקדי הצבא — יחתמו על הסכם 
שביתודנשק, ורצו לשמור על גרעין הצבא בצרפת גופא. בלחצם 
הגובר של דורשי קץ המלחמה התפטר ר׳ ( 16.6 )ז פטן נהיה לרה״ס 
תחתיו ומיד ביקש שביתודנשק. ר׳ נאסר בידי ממשלת וישי, ואח״כ 
הוסגר לגרמנים. 

אהרי מלה״ע 11 שוב נבחר ר׳ לאסיפה הלאומית. הוא היה שר 
בכמה ממשלות, התבלט בתמיכתו בתנועה לאיחוד אירופה ובדרישתו 
לשנות את החוקה, וב 1958 היה יר׳ר הוועדה שבדקה את טיוטת 
החוקה של הרפובליקה החמישית. בשנותיו האחרונות הוקיע את 
דה גול כמכ 1 נן משטר נשיאותי שאינו נתון לפיקוח נאות. זכרונותיו 
( 00101405 ^), 11-1 , י״ל בשנים 1960 — 1963 . 

אה. א. 

רנואר, זץ- 800014 030 ( -( 1894 — 1979 ),בימאי־ק ולנוע-צרם תי ן 
בנו של פ. א. רנואר (ע״ע). לאחר שסיים את לימודיו באוני¬ 
ברסיטת אכס'אדסר 1 בנס, השתתף במלה״ע 1 ונפצע. ב 1923 החל 
ר׳ עוסק בסרטים ן הוא כתב להם את התסריטים ואשתו (הראשונה) 
כיכבה בהם. כבר בסרטיו הראשונים — שלא זכו להצלחה—ניכרה 
ההשפעה הרבה של הציור, שליוותה את יצירתו. בשנות ה 30 יצר 
ר׳ את הטובים שבסרטיו: שחתש! 011 1.0 (״הכלבה״), 1931 ;;) 4111 < 
4 טס 40£ זב 0 0 ( 1 ("ליל ההצטלבות") , 1932 1 ^ 031 €8 () 0 עט $3 11 ( 15001 
(״בודי ניצל מטביעה״), 1932 , העוסק בנושא השכיח ביצירותיו 
הסמליות של ר׳ — תיאור מאבקם הנואש של הגיבורים להשיג 
מטרות נואלות, בלא שיבחינו נכוחה במצבם ובעקדות חיפושיהם • 
״מאדאם בובארי״, 1934 ; 0 §ח 1.3 , 1 ^ 0 ( 1 שדת״ס ^ 1 ("פשעו של מר 
לנגה״), 1936 , שבו נעשה שימוש מרשים בטכניקות מתקדמות של 
עריכה ומונטאז׳ ; 34110 /ש/י/ן״ 0 ־> 

ג. בל. 


("" 712 * 1 , אין ב — : 01 [) ££111111 0 נ 501 ט£ — ( 1648 — 1720 ), מזרחן 
והיסטוריון כנסייתי, צרפתי (נכדו של תאופרסט ר׳ [ע״ע]). 

זמן־מה נמנה עם חברי אגודת האורטורינים (ע״ע; 13111 ־ 013101 ) — 
חבורת כמרים החיים חיי שותפות ומקבלים עליהם נדרים — אך 
פרש ממנה והתמסר לחקר תולדות הכנסיה המזרחית ופולחנה. ר , 
שלט היטב בסורית, קופטית וערבית, והיה יועץ מקובל בחוגי החצר 
וממקורביו של בו*סיאה (ע״ע). מ 1680 שימש כעורך כה״ע "גאזט", 
שסבו היה עורכו הראשון. ב 1689 נבחר לאקדמיה הצרפתית. 
מחקריו החשובים, 1 ז 11101-111 ־ 11 ) 1 ! 3 ^\, 11 ) 11 ) 063 ) 13 ) 31 ? 11510113 ־ 1 
11 ) 11 ־ 30061131 ( ("תולדות הפאטריארכים היעקוביטים של אלכסנדריה"), 
1713 , ו ס 1 ז 0 :) 11 ס 0 1 ן) £31111 ח 1£ ) 0 ת 111 ) 213 ז 11:11 * 1 ("אוסף ליטורגיות 
מזרחיות״), 2 כר/ 1716 , חיוביים גם כיום לחקר הליטורגיה ולתולדות 
הכנסיות המזרחיות. חלק מתרגומיו הלאטיניים שלא נתפרסמו נכללו 
מאוחר-יותר באוסף חזג\ 11311 !ש 1 ז 0 £11115 (״הפולחן המזרחי״), 2 כר/ 
1863/64 , שהו״ל דנצינגר (־!;#״!*תסס . 9 ). ר/ שהיה מקורב לחוגי 
הינסניסטים (ע״ע), כתב גם את הכרכים /ו! ו¥ בסדרה הידועה 
1 <£ 13 60 סזוס^קזס? ("נצחיות האמונה"), שי״ל בעריכתם של ניקול 
וארבו (ע״ע). 

ך 1 וד*ו, תאופרסט — : 101 ) ££0311 — ( 1586 [?]— 

1653 ), רופא, פובליציסט ופילאבתרום צרפתי. למד באוני¬ 
ברסיטת מונפליה (ע״ע) וסיגל לעצמו את השיטה הניסויית שהיתה 
נהוגה שם. ב 1612 נתמנה לרופא המלך הקטין לואי 111 \. (ע״ע), וכן 
למפקח כללי על העניים. משזכה לחסות רישליה (ע״ע), התרחבה 

פעולתו והסתעפה. הוא 
הקים "משרד לכתובות" 

( £55£$ ) 1 ) 3 [) 0311 ) 611 ) , 

מעין לשכת־עבודה ולש¬ 
כה סוציאלית, שהפנתה 
עניים למקומות עבודה 
ולטיפול רפואי חינם. 

ר׳ ייסד גם בית-עבוט 
לעזרה לעניים, חידוש 
נוסף בצרפת. מפעלו 
הנודע ביותר היה ייסוד 
העתון הראשון בצר¬ 
פת ( 10 ) 0320110 3 * 1 
0£ ת 3 )?) כ 1631 ; עתר¬ 
נו פרסם חדשות בלבד, 

ללא דברי ספרות. 

אחרי מות בעלי־ 

חסותו, המלך ורישליה, 

גברה ההתנגדות באו¬ 
ניברסיטת פרים לשי¬ 
טותיו הרפואיות החדשניות. נאסר עליו לעסוק ברפואה בעיר זו 
( 1644 ), ואולם ב 1646 מינהו מזרן (ע״ע) להיסטוריוגרף מלכותי. 
מאמריו בעתונו והפאמפלטים שפרסם בשנותיו האחרונות משקפים 
את מסירותו לערכי המשטר המלוכני ורתעלמותו מהסימנים הראשו¬ 
נים של התפיסה הפוליטית בצרפת. מתקופה זו נשתמר חיבור 
היסטורי יחיד משלו: 111 ) : 1 ) 10 ־ 11 13 ש[) 01 710 13 10 ) 140 ( 11:36 ־ 01 ^־ : 11 :>ס£ 
03551011 1£ ) £50631 )^ ("סיפור אמיתי על חייו ומותו של מארשאל 
דה גאסיוך [נפל בשירות גוסטאוו אדולף]), 1647 . 

העתה "גאזט" נשאר בבעלות משפחת ר/ ונכדו, א. ר׳ (ע״ע), 

היה מעורכיו. 

191 43 !ז 3£3 ] ¥90 3914 3 \\ 46 )¥ ,יז 0 מ 1 ס 1 ס$ .!״ן . 11 

. 1972 . 7 / 0 1919101/3110711 9 > 11 ¥ ,' ¥93911:1 ץ €6711117 



ם. א. רנואר ; הצייר אלפרד ם יכל י ואשמו. 
שמן, א 186 (מוזיאון ואלראףי־ריכארץ, 



פ.א. תואר: ש 5 נ 0 מז־ 001 3 * 1 (הרדומה). שםן, 
1897 .(אוסף אוסקר רינהרט, וינםרתור,ישוויץ) 



¥ £ 0 ¥ 





1 *ן! . 99 ) 11/0 /^ 1 ) 4 49£91€ 911111 ( 1911 ) 9 9 ( 9.1 ' <>•(! 09/1 

4({/011%/\*#1119-17!>/1 8 . 4>5 1)1 71119,(9,/, (*7X11/941 9141- 

903 ^ 2/9 * 0 6 311199 ] 41 9 :^ 0991941/1 ] ז/<ש/שי*<;זש;א 3 ■־^ 
1 )^, 11 ) 40171 ) 91 * 9/1 ] 91 \ 011 < 9 ! 49 ), 914,9 ,)}), 0 ') 4 {\) 49 ] 0/94 * 7 

$* 9 {} 9491 £ 97 < 1 , 41 ' 9.<((>*[11 4 * 9 • 4 * 19(1 £/}!,(: 709 / 79 ,( 

4190X1/1} ]901/911- ^840 (9 9,1 99(4! 91191 /^; 991[ 11999 

91 * 1.7110/99,9 ' {% 19%1 ;ך> ) 1 91 <*} 09 009 ] 4111914:1 " 4 י י'־*ל 
411411911191 191 49 ] 9111971 ) 9 {/ 94411 / ) 0/9 ^ 7 ) 4 919 ]) . 8 / 41 

-)<ף 90 ] 4914 ]{$, 914 ( 919 * 9 9^/119 90X1/41 ז 9 )]( 9199 4 ) 3 >^ 

שער הנליון הראשון של העתח הראשון 
בצרפת, "נאזט" ( 30,5.1631 ), ובו פניה אל 
המלר (הארכיח הלאומי, פרים) 




187 


רנוויה, שדל ברנד — רנדלדז, ג׳דשוא 


188 


1 * 112 לל|, ^ 1 "ל 13 * 12 " — " 101 '^ £011011 1 )ז 13 ד 601 105 ־ 0131 — 

• ג • • י• • * 

( 1815 — 1903 ), פילוסוף צרפתי. התחנך ב- 1110011 * 01 ? 10 ״:>£ 

1400 ח בפריס. ב 1848/9 חיבר ספר ברוח סוציאליסטית והשתתף 
בניסוח תכנית להקמת משטר קומוניסטי, אך אח״ב זנח את הפולי¬ 
טיקה והתמסר לפילוסופיה. לא היתד. לו משרה אקדמית. מ 1867 
הוציא שנתח פילוסופי, ובשנים 1872 — 1889 — שבועון פילוסופי. 
חיבורו החשוב היה 310 ־ £01101 1110 ) 111 ־ 01 10 ! £55315 ("מסות של ביקורת 
כללית״), 140 , 1854 — 1864 , והוא י״ל מחדש ב 1897 ב 13 כר/ 
בגישתו הביקרתית ראה עצמו ר׳ ממשיכו של קנט (ע״ע). הוא 
טען שהמתמטיקה היא דגם לכל חשיבה וקבע כעקרון עליון את 
,׳חוק המספרים": כל מספר יסודי הוא פרט סופי ואינו בר־העמדח, 
ולפיכך אין מספרים אינסופיים. כיו״ב כל פילוסופיה העוסקת בנצחי, 
במוחלט ובאינסופי כרוכה בסתירה. כל הקטגוריות — מספר, מקום, 
עקיבה, איכות, התהוות, סיבתיות, תכליתיות ואישיות — נגזרות 
מהקטגוריה הבסיסית של היחס. מאחר שאנחנו רשאים להשתמש 
בקטגוריות השונות כרצוננו, נוכל שלא להחיל על כל מקרה את 
קטגוריית הסיבתיות, ולכן הדטרמיניזם (ע״ע) מוטעה, גם לידיעה 
אופי אישי, והיא נבדלת מאדם לאדם, והוודאות אינה תכונה של 
אמיתות מסוימות, אלא רגש בטיחות אישי. האישיות מממשת את 
עצמה באקט חפשי של הרצון, וככל שייחוד הפרט גדול יותר, 
כן רבה חירותו. 

י ת 11 ט 0 .! ; 1905 ,.א 10 ) 1 ,^! 50:11110 . 0 

,.? 2 .£ € 11 11£ /<} 50 ס 1 וו/? 1 ^ 1 , 1 > 1111311 }׳,! . 0 ; 1922 ,ע<{<} 0 ( 11110 י/ 

. 1945 ,.?/ ־>/ }!? 1 > 11 .>י 011311 תז£* -א ; 1927 


אולביל^ — 5 [) 1101 * £0 05110010 — ( 1842 — 1912 ), 

מהנדס בריטי. למד באוניברסיטת קימבריג/ וב 1868 התמנה 
פרופסור להנדסה באוניברסיטת מנצ־סטר. ב 1877 התקבל ל״חברה 
המלכותית הבריטית״ וב 1888 זכה במדליה על פעלו, 

ר׳ הקר, בעיקר, בהידרוליקה והידרודינמיקה. עבודותיו עסקו גם 
בבעיות מעבר־חום בין מוצקים ונוזלים, משאבות טורבינה ותהליכי 
סיכה. ב 1889 פיתח תורה מתמטית לבעיות פרפור. כמדכן עסק 
במדידת תנועת גלים וגיאות ושפל בנהרות, ותרם למושג מהירות 

החבורה. על שמו ״מספר ר׳" י '*— = £, שהוא גודל חסר 

£ 

ממדים ; ק — צפיפות הנוזל, ־! — אורך אפייני, כגון ראדיוס הצינור, 
^ 4 — מהירות קריטית, בה עוברת הזרימה מזרימה לאמינארית 
לטורבולנסית. £ מסדר-גודל 1,000 . למספר ר׳ שימושים נרחבים 
כבוחן לאופי הזרימה, המיושמים בעזרת דגמים קטנים במנהרות 
זרימה. 

וע״ע הידרודינמיקה, עמ׳ 86 ; הידרוליקה, עמ׳ 119 ; פרפור; צמיגות, 



פר נ׳. רנוירו: די־וקז עצמו, 1780 (דזנ 5 ריה ה 5 אושית ?ריו־ניס, 5 מדוז) 


{*!!ילל!, סר ג׳ושוא — 15 ) 1101 * £0 0511113 ( 511 — ( 1723 — 1792 ), 
צייר ותאורטיקן אנגלי, מחשובי אמני אנגליה. אביו, כומר 
ומורה ותיק, הקנה לו את ראשית השכלתו הקלאסית וקבע בכך את 
הכיוון השכלתני והקלאסיציסטי של ר׳ כאמן וכתאורטיקן. 

ב 1740 בא ר׳ ללונדון ונתקבל כשוליה בסדנתו של צייר-הדיוקנים 
תומס הדסון ( 1500 ) 1111 . 7 ). בשנים 1743 — 1749 פעל ר׳ כצייד 
דיוקנים עצמאי בדוונשר ובלונדון. דיוקן ״משפחת אליוט״ ( 1746/7 ; 
באוסף המשפחה), שצייר בתקופה זו, היא דוגמה אפיינית לנטייתו 
ללכת במודע בעקבות ציירי ה ״ם גנון החגיגי״ ( 10 * 51 1 ! ה 3 ־ 01 7110 ) , 
במקרה זה — ון דיק (ע״ע). סגנונו המוקדם של ר , מושפע גם 
מהוגרת (ע״ע) וצייר הדיוקנים הסקוטי הנודע אלן רמזי (. 4 ; 
* £311153 ; 1713 — 1784 ). ב 1749 נסע ר׳ לאיטליה עם ידידו קומודור 
א. קפל (שאת דיוקנו צייר [ 1753/4 , המוזיאון הימי בגריניץ׳]). 
הוא בילה שנתיים ברומא בלימוד אוצרות האמנות הקלאסית העתיקה 
ויצירות אמני הרנסנס בשיאו, ובמיוחד רפאלו ומיכלאנג׳לו, והושפע 
מאד מהתפיסה השכלתנית של אמני הרנסנס. בחזרו לאנגליה ( 1752 ) 
עבר בפירנצה, פרמה ובולוניה, התעכב בוונציה והתרשם בעיקר 
מהדיוקנים של ציירי אסכולה זאת. ב 1753 התיישב ר׳ בלונדון ועד־ 
מהרה יצא שמו כצייר־דיוקנים. אחרי שהתיידד ( 1756 ) עם ד״ר 
ג׳ונסון (ע״ע), הפך לצייר־הדיוקנים המבוקש ביותר בלונדון. כדי 
לעמוד בביקוש הרב ליצירותיו נאלץ ר׳ להעסיק עוזרים רבים, 
שביצעו את ציור חלקי הלבוש והרקע; ד עצמו צייר רק את הראשים, 

ר׳ הציג את יצירותיו ב״אגודת האמגים״ בלונדון () 0 * 500101 
1151:5 ־ 41 .). אחד הדיוקנים הראשונים שהציג שם היה "דוויד גאריק 
בין טרגדיה לקומדיה״ ( 1760/1 ; אוסף רוטשילד, ראשברוק), בו 
כבר ניכרת נטייתו לשלב מוטיווים אלגוריים. ב 1768 , כשנוסדה 
האקדמיה המלכותית, נבחר ר׳ לנשיאה והוכתר בתואר אבירות. 
יצירותיו מתקופה זו ואילך — שהציגן רק באקדמיה — הן בעלות 
אופי קלאסיציסטי מובהק; ניתן לכנותן "אקדמיות". מעתה ואילך 
פעל והטיף לגיבוש אסכולה אנגלית של "ציור היסטורי", שימשיך 
את דרכם של ציירי הסגנון החגיגי־גראנדיוזי של אסכולות בולוניה 
ורומא במאה ה 17 . דרכו כמחנך ברוח זאת מוצאת את ביטויה 
הנאמן ב 15 ה״נאומים״ ( 508 ז 50011 !ת; 1769 — 1790 , י״ל — 1797 . 
מהדורה חדשה הו״ל 31-10 ׳ 44 .£ .£, 1959 ), שנהג לשאת בעת טקסי 
חלוקת פרסי האקדמיה. ב״נאומים" קבע ר/ שלאמנות כללים עיוניים 
שעל האמן ללמוד מיצירות האמנים הקודמים, ואגב ייחומם — לגבש 
את סגנונו האישי. כתאורטיקן וכמשכיל העלה ר׳ את מעמדו של 
הציור באנגליה והקנה לו חשיבות ומשמעות שוות לאלו של מעשה 
יצירה עיוני ורוחני. ואכן ר׳ היה פעיל בחוגים האינטלקטואליים 
בלונדון. הוא נמנה עם חבורת טובי הסופרים של זמנו (את דיוקניהם 
אף צייר): ד" ר ג׳ונסון (גלריה טיט, לונדון), אוליוור גולדסמית, 
ג/ בוזוול, אדמונד ברק והשחקן דוו׳יד גאריק (כולם בגלריה הלאו¬ 
מית, לונדון). 

עיקר הכנסתו הגדולה באה לר׳ מציור דיוקנים, רבים מהם של 
בני משפחת־המלוכד, ובני־האצולה. באחדים מהדיוקנים נוטלות הדמו¬ 
יות חלק במעמד אלגורי או מיתולוגי. אחד המוקדמים מסוג זד, הוא 
״דיוקנה של לידי א, קפל״ ( 1761/2 ; אוסף הדוכס מבדפורד). פיתוח 
מאוהד של מוטיוו דומה מופיע ב״ 3 עלמות מעטרות את פסל הימן" 
( 1773/4 ; הגלריה הלאומית, לונדון). דיוקן אלגורי מעניין הוא זה 
של ״השחקנית שרה סידונז כמוזה הטראגית״( 1784 < גלריית הנסינג- 
טון, סו־מרינו, קליפורניה), שבו מופיעה השחקנית כאחת הסיבילות 
של מיכלאנג׳לו. ״דיוקן עצמי״( 1780 , האקדמיה המלכותית, לונדון), 
צייר ר׳ בהשראה דיוקנים עצמיים של רמברנט, וברקע דיוקנו 
המפוסל של מיכלאנג׳לו. בין דיוקניו ה.,ישירים", הטובים ביותר, 
נמנים: ״קפטן ר. אורם״ ( 1756 ; הגלריה הלאומית, לונדון); "לורד 
הית׳פילד״ ( 1788 ; שם); ״נלי ארברייך ( 1760/62 ׳ אוסף וולאס, 



189 


דכדלדז, זנ׳דשדא — רנידם 


190 


לונדון). ב 1781 ביקר ר' בהולנד ובפלנדריה והושפע מסגנונם של 
רובנס ורמברנט. בשנותיו האחרונות, משהתעוור בעינו האחת, פסק 
לצייר ( 1789 ). ברבים מציוריו לא נשתמרו גוני האדום והארגמן 
בגלל שימוש בצבעים לא-עמידים. — מכתביו י״ל ע״י 331110$ 
1929 . 

. 17 . 1 ^ ~ 05 י,י 3 ־ז 0 ; 1813-15 ,.?/ ./ 517 )ס . 0 ז 00 ו 1 ]ז 0 '\ 1 ./ 

; (ק מלוג מלא) 1899-1901 ,.מ ./ }ס 5 ^ 071 )!/ 1 / 0 ץו 0 /!ו/-/ !/ ,רוחווז') 

-זסזגי&ו .£ ; 1936 ,.? 7 ./ 517 ) 0 17 ) 627 7710 ,, 11110 ־ 1 

707101 !)? 11 ,.? 7 ./ '( 51 , 111101:, 1?.. 1941; 111., 1?., 1973; 0. 311x15011 ־ 1 
011071 ! 11711 /ס ) 7700110 071/1 ׳( 07 ) 7/1 /'. 72 , 1011 'זנ 1 רת 00 .£ ; 1958 

. 1966 ,(וחזס? 308 רותסא : 011 

א. רו. 

( - *!טגן, דלוילס קו 2 רד — 11001500 1 ) 2 ־ 0111 ^ בד 011 ב 11 !^\\ — 

( 1845 — 1923 ), פיסיקאי גרמני. בעל תואר דוקטור מאוני¬ 
ברסיטת ציריך ( 1869 ). התמנה פרופסור לפיסיקה בווירצבורג( 1885 ) 
ומנהל המכון הפיסיקלי. שם גילה ( 1895 ) את קרגי- x (ע״ע) המכונות 
על שמו גם קרני־ר׳, הוא הבחין שבשעת פעולתה של שפופרת־ריק 
(ע״ע שפופרת) שיועדה לפלוט אלקטרונים ("קרני קתודה , ׳{ ע״ע 
אוסצילוסקופ; טלויזיה), התחיל חומר פלואורסצנטי, שנמצא באותו 
חדר, לזהור, למרות שהשפופרת היתה עטופה בנייר אטום לאור. 
מכאן הסיק שבפגוע האלקטרונים בזכוכית השפופרת נפלטת קרינה 
בעלת כושר־חדירה רב, שמהותה נעלמה ממנו (ומכאן: "קרני-^׳). 
אח״כ גילה שחמרים רבים שקופים לקרינה זאת ושלותות־צילום 
מגיבים עליה׳ אך סבר שהיא נעדרת תכונות גלים (ע״ע אור; 
אופטיקה) ולכן איננה קרינה אלקטרומגנטית. כיום ידוע שזאת 
קרינה אלקטרומגנטית בעלת תכולת אנרגיה גבוהה. 

על תגלית זאת — שכביכול הוסיפה לחוקרים חוש חדש — זכה 
בפרסים רבים, ביניהם פרם־נובל בפיסיקה ( 1901 ; ר׳ היה חתךהפרס 
הראשון) ומדל יי ת רמפורד של החברה המלכותית הבריטית. מ 1900 
עד לפרישתו ב 1920 עבד כפרופסור לפיסיקה נסיונית במינכן, ושם 
חקר נושאים שונים בתכונות האור המקוטב, פיאזואלקטריות, 
אלסטיות, חום סגולי ובליעת חום בגזים, נימיות ונושאים רבים 
אחרים. ע״ע קרינה; רדיולוגיה; רדיוגרפיה. 

רנטה, ע״ע כלכלה, עמ׳ 871/2 . 

• •ין 

רד, גדדו — 11001 10 ) 001 — ( 1575 — 1642 ), צייר איטלקי. 

ממייצגיו המובהקים של הסגנון האקדמי־קלאסיציסטי של 
אסכולת בולוניה ואחת הדמויות הבולטות בציור הברוק (ע״ע, עס׳ 
566 ) המוקדם ברומא דבבולוניה, יחד עם חבריו לאסכולה, פ. אלבני 
ודומניקיגו (ע׳ ערכיהם), למד בבולוניה (מ 1584 עד 1593 ) אצל 
הפלמי דני קאלווארט (ז ז 021¥30 ), ואח״כ הצטרף לאקדמיית קרצ׳י 
(ע״ע; 1594/5 ). כבר בסוף המאה ה 16 צייר בבולוניה ובסביבתה 
ציורי־מזבח גדולי־ממדים, ברוח הדבקות הדרמתית של הקונטרה־ 
רפורמאציה ("מדונת מחרוזת־התפילד.". בולוניה, סאן לוקה). ר׳ 
התיישב ברומא ( 1604/5 ), שם קלט בתחילה את השפעת קראוואג׳ו, 
שבאה לידי ביטוי ב״צליבת פטרום״ ( 1604/5 , הפינאקותקה של 
הווטיקן; התמונה שואבת את השראתה מיצירתו של קראוואג׳ו ב־ 
סנטה מריה דל פופולו). אך ר׳ חזר עד מהרה לקלאסיציזם האידא- 
ליסטי של אסכולת בולוניה. ב 1608 הזמינו האפיפיור פאולוס ¥ (ע״ע) 
לעטר בווטיקן תקרה בסצנות מחיי שמשון, ובאולם אחר — סצנות 
מהאוונגליון. ר׳ צייר גם פרסקים בקאפלות של אנדן־אס הקדוש 
( 1608 ) וסילוויה הקדושה ( 1609 ) שליד כנסיית גרגוריוס הקדוש. 
אח״ב שוב צייר לפאולוס ¥ על קירות הקאפלה שלו בכנסיית סנטה 
מריה מג׳ורה ( 1610/12 ) ובארמון הקווירינאל ( 1610 ). עם יצירותיו 
האחרונות ברומא נמנה הפרסקו המפורסם "אורורה לפני מרכבת 
אפולו״, על חקרת ה״קזינו״ של ארמון רוספיליחי( 1612/14 ). בתקופה 



זו צייר גם את "שמשון ה¬ 
מנצח" ( 1611/12 , בולוניה, 
הפינאקותקה) ואת "טבח 
החפים־מפשע״ ( 1611/12 , 
שם). 

ב 1614 חזר לבולוניה, 
כאמן מבוקש־ביותר. שם 
צייר פרסקים בכנסיית דו־ 
מיניקוס הקדוש וציורי־מזבח 
גדולים — "פיאטה של ה¬ 
קבצנים" ( 1614/16 ; בולוניה, 
הפינאקותה) ו״מזבח־הנדר" 
( 1631/2 , שם). בין יצירו¬ 
תיו בנושאים מיתולוגיים: 
״עלילות הרקולס״ ( 1617 — 
1621 ; 4 ציורים, בלובר), 
שצייר בעת שהייתו בחצר 
הדוכס גונזגה במנטובה ו״הי־ 
פומנס ואטלנטה" (נאפולי, 
פינאקותקה קאפו דימונטה). ר׳ נערץ באירופה עד אמצע המאה ה 19 
בגלל הקלאסיציזם הממותק שלו. עם התגברות הנטיה לסגנון גברי 
וחריף־יותר — סר חנו. עתה שוב נוטים להבליט את השגיו. 


־,.?/ . 7 > ס/) 110 * 140 ,. 3.1 ] 0 1181 ת 0 . 0 ך 1924 ,.?/ . 7 ) , 11001111 ה 0 ׳\ . 41 
,(. 03 ) 1 וזב 111 רח£ . 4 . ; 1955 ,. 7 . 0 , 1 ) 11 זח 0 ■ 0 ; 1954 , 100 ) 0 1 0 * 0101 ) €0 
. 1971 ,. 11 , 0 111 10 ) 0071171 10 ) 1 ) 1/0 .נ 1 ! 11050 :>: 1 ג 11 .£ ; 1964 , . 77 . 7 > 

א. רו. 


דגיה, אנר י דה — ■ £50101 .£[ £3601:1016 — ( 1864 — 1936 ), סופר 
צרפתי. היה נשוי לבתו של ז׳.־מ. דה א דדיה (ע״ע). תחילה 
נמנה עם משוררי ה״פרנס" (ע״ע), היה בקבוצתו הסימבוליסטית 
של מלרמה (ע״ע, וע״ע סימבוליזם), פנה לנאו־קלאסיציזם ושוב 
ל״פרנם". מיומנותו הטכנית הצורתית ושליטתו בלשון, בחריזה 
ובמקצב הקנו לו מוניטין כ״קלאסיקאי של הסימבוליסטים". שירתו 
פנתה אל העבר (בעיקר המאה ה 18 ) והביעה בסמלים עדינים — 
חלומות ורגשות. ברומנים שלו העלה דמויות מהעבר של צרפת 
ואיטליה. נתפרסם בעיקר הרומן המשעשע והחושני 01€5$€ ד 1 נ> 0 ? 1,2 
(״החוטאת״), 1920 . ב 1911 נבחר לחבר האקדמיה הצרפתית. 

. 1966 )/! . 11 , 1 ) £1101120 .£ 

רדו, אנר י ווקטור — 110502011 זס;) 0 !¥ 1 ־ 31001 — ( 1810 — 

1878 ), כימאי ופיסיקאי צרפתי, למד בפריס ב'׳< 01 ק £0010 
110 ועבד אחרי לימודיו כמהנדס מכרות. הורה באוניברסיטת 

ליון ושימש פרופסור ב ס 0 {) 01 ן(:>ס:) 14 סנן 010 :>£ וכן כ 10 ) 0011050 
2000 ) 3 . היה חבר באקדמיה למדעים. כיהן כמהנדס מכרות ראשי 
( 1847 ) ומנהל ביהח״ר המפורסם לחרסינה בסור (ע״ע). ד׳ חיבר 
ספרי לימוד לכימיה שהשפיעו רבות על בני־דורו, וכן כתב ספר 
רביהקף על מכונות קיטור. ערך מדידות מדויקות של התפשטות 
גזים (ע״ע גז) ודחיסותם והראה שחוק בויל (ע״ע) הוא מקורב 
בלבד וחל רק על "גזים אידאליים", בעוד שגזים ממשיים דורשים 
תיקינים משמעותיים בחוק. 

רדום (וזו 11 זח 0 ו 1 ז ; ע״ש הנהר רין), יסוד מתכתי מקבוצת המנגן, 
שגובר כעין הכסף. סימנו הכימי £0 , משקלו האטומי 186.2 
(קיימים שני איזוטופים טבעיים, וכן איזוטופים מלאכותיים), מספרו 
האטומי 75 וצפי&ותו 20.5 . 

לר׳ נקודת-ההתכה הגבוהה ( 3170 0 0 ) מבין היסודות, פרט לטוני 



191 


רניום — רנן, ארנסט 


192 


גסטן ולפחמן. הר , איבו מופיע בטבע במצב תפשי, ולא בתרכובת 
ייחודית. הוא נפוץ בכמויות־קורט במינרלים אחרים, בעיקר במולי' 
בדניט. הר׳ מופיע בתרכובותיו בערבויות 1 —, 2 , 3 , 4 , 5 , 6 ו 7 , 
שהיא הערכיות היציבה שלו. המתכת אינה נתקפת בטמפרטורות 
רגילות, אך מתחמצנת בטמפרטורות הגבוהות מ:)״ 350 . נדירותו 
ומחירו הגבוה של הר׳ מגבילים את שימושיו. משתמשים בו בצמדים 
חומנים (. 10 ק״ 000 גתז 111€ ), שבעזרתם אפשר למדוד טמפרטורות עד 
0 ^ 2500 בסביבה שאינה מחמצבח. משתמשים בו גם למגעים חשמליים 
ובחלקי מבועים ימיים. לר׳ ולתרכובותיו שימושים בקטליזה (ע״ע). 

,(.!סש) ( 0 י;הת 133 .\. . 0 ; 1962 ,. 7 /ע ק־( 1151 ת) 07 7/10 . 0 

־ 1 ^ 13311 .ג) .( ; 1968 , 7115 ) 771 ) £1 01 ) 7111 ) 0/1 ) 111 /מ 1 ) 1/1 )ק 70 )ץ?ה£ ■) 7/1 
. 1973 ,^־ 1 ^ 7111 ) 0/1 ) 11711 § 17101 )■. 11 <ח) 11 )זק 00711 

ר;יון, (אלפרד) דימון — 071 ץ 10 \? 37000 ( 1 ( 1 >^׳ו€ב\/) — 
( 1884 — 1946 ), עתונאי, סופר ומפיק־קולנוע אמריקני. בגיל 
14 התנדב לצבא והשתתף במלחמת אה״ב—ספרד. נודע כעתונאי 
וככתב צבאי (ב 1917 — בצרפת), ואח״ב — בסיפוריו מההווי הניד־ 
יורקי, במיוחד של העולם התחתון? גיבוריו, מהם יהודים רבים, 
מתוארים כפושעים חביבים ואנושיים. סיפוריו, שנכתבו בעגה 
מיוחדת, מלאים הומור והגזמות גרוטסקיות, ומסתיימים בפואנטה 
מפתיעה. ר׳ עסק גם בחיבור תסריטים ובהפקה, רם 1941 פעל בהו¬ 
ליווד. הנודע בקובץ סיפוריו, 00115 1 ) 311 *ץ! 31 > (עבר׳: "ברנשים 
ובובות״, תשכ״א). 1932 , שימש בסיס למחזמר ולסרט מפורסמים, 
באותו שם. בעברית גם י״ל: ״מהדחת הפנינים״, תש״ס ; "על טוביה 
האיום ואחרים״, תש״ ט; "השבעה", תשי״ב; "כתבי ד. ר"/ א׳—ב/ 
1953 ! ״ליליאך, 1954 ! ״חזרה לברודוויי״, תשכ״ח; "עיר הגברים", 
תשכ״ח. 

ר׳ פרסם גם מסות וקבציישירים, מהם: 8 ת 1 ז 1 ? 0 ג 1 ז 0£ 05 מ! 7 ד £1 
ס״!! (״חרוזים מקו־האש״), 1912 . וע״ע אה״ב, עט׳ 121 . 

1 * 2 ל, ג י 01 — 7131 ע 3 ? 11100135 0111113117710 — ( 1713 — 

1796 ), היסטוריון והוגה־דעות צרפתי. ח התחנך בבי״ם 
ישועי והיה מורה במוסדות ישועיים (ע״ע ישועים), עד שבגיל 
34 עזב את המסדר, התיישב בפרים והחל בכתיבת היסטוריה. 
עריכת כה״ע 73000 ? 46 40701170 < בשנים 1750 — 1754 הקנתה לר , 
מעמד חשוב בחוגי ההשכלה. ספרו החשוב הוא ׳ 11110  00771070700 111 ) 07 $ז 1071 ז 115501 נ 0731 105 ) 0111115110  105 5 ת 13 > 00115  (״משלחת לפניקיה״), 11-1 , 1864 — 1874 . במסעו זה גם 
הגה את רעיון האוסף 11 ) 5077111103711 11001101  עולה עליה רק הקתד- 


רלה של שרטר (ע״ע); אחדים מפסלי החזית המערבית מתחרים 
באלה של שרטר גם באיכותם. פסלים אלה, שהם הגדולים־בסוגם 
בצרפת, מצטיינים בהירות הנאסדרליסטית של עיצובם וביפלם הרענן, 
הכמעט־קלאסי. הקתדרלה ניזוקה קשה במלה״ע 1 , ושוחזרה (חס׳; 
כר׳ ד/ עמ׳ 47/8 ). — כנסיה מעניינת אחרת, שגם היא שוחזרה 
אחרי מלה״ע 1 , היא של מנזר סןירמי. למבנה המקורי מאמצע המאה 
ה 11 נוסף בשלהי המאה ה 12 מקהל גותי, מן המוקדמים־בסוגו 
באירופה. 

היסטוריה. בימי הגלים היתה ר׳ (!!״ £0 ) מרכז חשוב לסחר. 
הרומאים עשאוה לבירת הפרובינקיה גליה הבלגית. בסוף המאה ה 3 
היתה מושב הגמון, ובכנסיית ר׳ נטבל כלובים (ע״ע), מלך הפרנקים, 
לנצרות ( 4% ) ; הודות לכך זכתה ר׳ בקדושה מיוחדת. לואי 1 ! 7 \ 
הוכתר בר׳, ובמאה ה 13 הוקמה בר' הקתדרלה הגדולה, ובה הוכתרו 
רוב מלכי צרפת עד שרל 1825) X ). חשובה־במיוחד היתה הכתרתו 
שם של שרל 7 11 \ (ע״ע), ביזמת דן ד׳ארק (ע״ע). במאה ה 17 
עשה קולבר (ע״ע), יליד ר׳, רבות לביסוס תעשיות טכסטיל בר׳, 
והבטיח את חשיבותה כמרכז־תתבורה ע״י מערכת כבישים ותעלות. 
במלה״ע 1 ישבו הגרמנים בעמדות סביב העיר והפציצוה ללא־הרף. 
בסוף מלה״ע 11 נכנע צבא גרמניה לגנרל איזנהאואר בר׳. 

יהודים נזכרים לראשונה ב 1077 . הם גדר ברחוב היהודים, 

ובו נמצא גם ביהכ״ב. באמצע המאה ה 12 השתתפו חכמי ר׳ בכיבוס 
הרבנים הגדול בראשות רבנו תם. באותה עת ניהלו חכמי ר' ויכוחים 
עם הבוצרים. במחצית השניה של המאה ה 13 נידלדלה הקהילה, 
והמעטים שנותרו גורשו ב 1306 , עם שאר יהודי צרפת. ב 1820 שוב 
התיישבו יהודים בד. ואולם, רק לאחר שבאו לד יהודים מאלזם־ 
לורן — לאחר סיפוחה לגרמניה ב 1871 — נוסדה קהילה ונבנה 
ביכ״ג ( 1879 ). ב 1971 היו בר׳ כ 600 יהודים, ולהם ביכ״נ ומרכז 
קהילתי. 

; 1960 , 00011071501 77107110 10 10715 170510715 !€ 05 1 / 1 / 5 [ . 2 תב־ 11 וז€ו 1 ) 8111 . 8 

10 10110516 ( €05 £0 ,) 1961; 13. 11(3111131x1 ס! ¥705075 ,? 1 ) 13011311 

, €011101701 .£ / 0 5 ) $0411 1/10 / 0 ¥07501 ? 771 ,ס!)!!!!!! .¥\ ; 1963 

. 1965 


ךנסי$ן, סי סטץן גג׳ימז קוקרן סטיונסון) —־ □ £¥6 ]$ ־ 511 

1311 ת 01 תב £1 (מ 150 ז 0 ׳ 5105 מ 2 ־זו 0001 05 נמ 3 [) — (נו׳ 1903 ), 
היסטוריון אנגלי, בוגר קימבריג׳, בנו של לורד ו. ר׳ (ע״ע צ׳כוסלד 
בקיה, עד 708 ). במלה״ע 11 שימש ר׳ נספח לעתונות בצירות הברי¬ 
טית בבולגריה; מ 1942 — פרופסור לתולדות באוניברסיטת קושטא. 
ד חקר את תולדות הקיסרות הביזנסית, במיוחד בהבטיה הדתיים 
והתרבותיים. אחרי מלה״ע ח הרחיב תחומי התעניינותו לנושאים שו¬ 
נים בתולדות יה״ב. בהם תולדות המינות המאניכאית (ע״ע מניכאים), 
השתלטותה של אראגון על סיציליה, ובמיוחד תולדות מסעי־הצלב 
וממלכת הצלבנים. במרכז דיונו העמיד ר׳ את מפגש התרבויות 
השונות, תוך כדי שילוב ההבט התרבותי עם יתר ההבטים של 
ההיסטוריה. לחיבוריו, המציגים תמונה כוללת של הנושא בסגנון 
מבריק ושוטף, נודע ערך רב כספרי לימוד ועיון אוניברסיטאיים. 
מבין חיבוריו: 0 ז 1 קתז£ 1311 ־ 31 ^ £111 51 ־ 11 ? 1110 0£ ץזסזצ!!־! \("תולדות 
הקיסרות הבולגרית הראשונה״), 1930 ; ! 111221101 ^ 01 1110 !.תב 2 ץ£ 
(״התרבות הביזנטית״), 1933 ; 30101100 ^ 311 ־׳\ £0410 ^ ס!!"! ("המאני- 
כיאיזם ביה״ב״), 1947 ; 5 ש 1 > 01-1153 ש* 0 £ ^ 415101 * ("תולדות 
מסעי-הצלב״), 1 ־ 111 , 1951 — 1954 ; 501115111 11 ־ £35101 7110 ("הפילוג 
המזרחי״), 1955 ; 5 זסק 05 /י 81011130 ("ערבית סיציליאנית"), 
1958 ; 81:31:0 ־! 5001113 1:110 4 ח 3 01111011 \ 0 ! 1100 ; 1 ז 0 ("הכנסיה האור¬ 
תודוכסית והמדינה החילונית״), 1972 . כתב גם על תולדות בורנאו: 
3115 ( £3 11110 '^ סאז (״הרג׳ות הלבנים״), 1960 . 



95 נ 


רגסם, אד,תור מיצ׳ל — רגסגם 


196 


1 * 002 , אר^ו" מ י צ׳ל — 211501710 ? 011011 :) 11 \ ז 1111 :) 1 \[ — 
( 1884 — 1967 ), סופר ילדים אנגלי. ב 1913 יצא כעתונאי 
לאירופה ושהה ברוסיה בתקופת מלה״ע 1 ובמהפכה הרוסית. בעקבות 
ביקורו פרסם סיפורי־עם רוסיים ( 8111155131113105 ימ 6 * 11 ) 01 ), 1916 , 
וספר תיעודי: 11115513 ״ 1 5 > ¥001 \ ("ששה שבועות ברוסיה"), 
1919 . ערך מסעות גם בסין, מצרים וסודו. ר׳ פרסם כעשרים 
ספרים וקיבל תארי-כבוד שונים. הוא כבש מקום כבוד בספרות 
הילדים בסדרה המצוינת בת תריסר הספרים: 1 )״ 3 5 ז*\ 3110 ״ו 5 
$״ 320 !״^ (עבר׳: ״שייטי סנוניות נועזים׳/ 1965 ), 1930 — 1947 , 
המתארת חבורת נערים ונערות והרפתקותיהם על תוף אגם, בלב- 
ים, על אי ובשאר נופי-פרא. סיפוריו המרתקים כתובים בהומור 
"יבש" ובהזדהות עמוקה עם גיבוריו הצעירים. מספריו הנוספים: 
׳ל 13 > 011 ^ ;ו 10 ״ ¥1 \ (״חופשת חורף׳ , ), 1933 ; ז 05 ? 150011 ? ("דואר 

יונים״), 1936 ; 815 110 ? (״ששת הגדולים״), 1940 . 

. 1960 .// , 7 > 31 > 1 * 5 . 11 

ךנסנם (מצרפ׳ 31853000 ״€? — תחיה, לידה מחדש; איט , 

. 350113 ״י! , 10 ת€מ 135011 ] 1 ז), מושג היסטורי — כינוי לתמורות־ 

יסוד שחלו באמנות, בספרות, במחשבה, בממשל ובחינוך באיטליה 
במאות ה 14 —ה 16 והתפשטו לאירופה המערבית והמרכזית במאה 
ה 16 . הר׳ שמחוץ לאיטליה מכונה, לעתים, "ר׳ צפוני". על משמעות 
המונח עברו גלגולים רבים מאז החל השימוש בו, 

הר׳ בעיני בני־זמנו. איטלקים אחדים בני המאה ה 14 , 
רובם מפירנצה, נתנו ביטוי לתחושתם שהחלו זמנים חדשים. 
פטררקה (ע״ע) היה, כנראה, הראשון שתיאר את תקופת אלף 
השנים, מאז שקיעת הקיסרות הרומית ועד ימיו, כתקופודחשכה, 
שבה ירדו לשפל המדרגה ההשכלה. האמנות והמידות הטובות. 
הוא קרא לבני זמנו לשוב אל הספרות הקלאסית, במיוחד הלאסינית, 
ואף השקיע מאמצים רבים בגילוי כ״י עתיקים ובעריכתם; כסבור 
היה, שאנשי רומא העתיקה, כגון קיקרו (ע״ע), ראויים לשמש 
בהתנהגותם מופת לבני־תקופתו. ידידו, בוקצ׳ו, ייחס לג׳וטו את 
חידוש אמנות הציור, שהתנוונה, לדבריו, במשך מאות שנים, 
ואילו על דנטה אמר שהוא השיב את המוזות לאיטליה והחיה 



וגסגה. םרנצ׳סר,! די נ/ירג׳ו מרטיני; פנים בגבייה מאדמה 
ד 5 יזאלצ׳ינאיו 5 יד חירטונה. הבניה הח?ה ב 1485 



י:•ד;; מל, - צ. , רד. בור?•. !זאב 5 י,־ד טי 1 :ש,־ב * 1 ןם ־־'שניטטיט 
בספריית ההאטיקא,. ציוו־קיר בספרייה הח־אטמןאן, 1476/7 

את השירה. אופן־דיבור זה נעשה שכיח. בספר על חיי האמנים האי¬ 
טלקים שכתבתרי (ע״ע; 1550 ) הופיע לראשונה השם ר׳( 111380113 ־ 1 ). 
ואזארי דיבר על שקיעת האמנות ותחייתה, וחילק תחיה זו ל 3 
שלבים; האחרון בהם, שבו שלט בכיפה מיכלאנג׳לו, היה, לדעתו, 
שיאה של תחיית האמנות, שממנו אפשרית רק שקיעה חדשה. ואזארי 
מצא. שהאמנים אימצו להם את הסגנון, הגישה, ואמות־המידה 
האמבוחיות של העת העתיקה, וקשר חזרה זו במה שבראה לו כשיבה 1 
לטבע: חיקויו המדויק בעזרת חוקי הפרספקטיווה, שהיו ידועים 
בעת העתיקה ונתגלו מחדש, הדגשת הממדים הנכונים של גוף- . 
האדם והנטיה לציור נופים. וינצ׳בצו גלילאי (אבי הפיסיקאי) דיבר 
על התחדשות המוסיקה ( 1581 ). 

בני הר׳ ראו בו אפוא בעיקר את התחדשות האמנות היונקת 
מהתפיסות של העת העתיקה והמחקה את הטבע, וכן את העיסוק 
בספרות ובהגות של רומא ויוון שלווה בהערצת הדמויות של התקופה 
העתיקה. הם היו הראשונים שגיבשו את המושג ׳יה״ב׳(מונח שהונהג 
במאה ה 17 ) — שתיארוהו כתקופת־חשכה שחצצה בינם לבין ימי- 
הזוהר של יוון ורומא — והניחו את היסוד לחלוקה המשולשת של 
תולדות אירופה. 

כתוצאה מפעילותם של פטררקה והנוהים אחריו נתגבשה תפיסה 
חינוכית, שהעמידה במרכז את מה שבונה "לימודים הומניסטיים" 
( 15 ז 13 !״ 13 ״״ו 1 113 ) 8111 ) : רטוריקה, דקדוק, היסטוריה, שירה ופילו¬ 
סופיה של המוסר. למידתם של כל אלו נשענה על ירושת המקורות 
הקלאסיים. במאה ה 16 כבר היה מקובל לכנות מורה למקצועות אלו 
הומניסט ( 1513 ״ 1113 ע 11 ). הר׳ זוהה עם מה שכונה אח״ב הימניזם 
(ע״ע) — באחד ממובניו הבסיסיים. 

מחוץ לאיטליה היתה התמונה שונה במקצת. פ. רבלה (ע״ע), 
למשל, מנה עם השגי תקופתו לא-רק את חידוש ההשכלה הקלאסית, 
אלא גם את המצאת הדפום ואבק־השריפה, ואילו צרפתי אחר בן 
המאה ה 16 , ז׳אן פרנל ( 01 ״ז 0 ?), הוסיף לרשימה את התגליות 
הגאוגרפיות. ארסמוס (ע״ע) מרוטרדם, החשוב באנשי הר׳ הצפוני, 
היה שותף לביקורת האיטלקית על יה״ב, אלא שזו נתפרשה לו 










197 


198 


כביקורת הכנסיה, האפיפיורות והפלפול הסכולאסטי, והוא כלל 
במקורות שיש לשוב אליהם — גם את הנצרות הקדומה. לו, כלאנשי 
הרפורמציה, היה הר׳ שלב לקראת התחדשות דתית. בארצות אירופה 
שמחוץ לאיטליה, יותר מאשר באיטליה עצמה, הופנתה תשומת־הלב 
להיווצרות (לא היחד. זו תחיה!) של הספרויות בלשונות־העם, ובדרך 
של הכללה נוחה הוחל מושג הר׳ לא רק על האמנות, אלא גם על 
הספרות. 

הר׳ בעיני אנשי ההשכלה. אנשי תקופת ההשכלה 
(ע״ע) הזדהו עם אנשי הר׳ בביקרתם על יה״ב וראו בר׳ ביטוי 
לקדמה האנושית ונצחון התבונה על הבורות; בקיצור — לא היה 
הר׳ אלא ראשית ההשכלה. וולטר (ע״ע), אף שמנה 4 תקופות־זוהר 
בתולדות היצירה והמחשבה — ימי פריקלם באתונה, אוגוסטום 
ברומא, בית מדיצ׳י בפירנצה, ולואי בצרפת—וראה בר׳ שלב 

בהשתחררות מהנצרות, ציין גם את המבוכה והשחיתות המוסריות, 
שאפיינו, לדעתו, את אנשי הר׳. 

היווצרות מושג הר׳ המודרני. פישלה ובורק* 

ה ך ט. התרומה העיקרית להפיכת מושג הר׳ ממושג בתולדות 
האמנות והספרות למונח היסטורי המציין תקופה היסטורית על 
מכלול תופעותיה, ובייחוד למונח המציין שלב מהותי בתולדות 
התרבות המערבית, היתה של ההיסטוריון הצרפתי ז׳. מישלה 
והשוויצי י. בורקהרט (ע׳ ערכיהם). מישלה איתר ( 1855 ) את הר׳ 
בעיקר בצרפת של המאה ה 16 והתייחס לפריחת האמנות והספרות 
כאל חלק מתהליך יסודי־יותר, שאפיין אותו במלים "גילוי העולם 
וגילוי האדם"? הגילויים המדעיים (קופרניקוס, גלילאי) והגאוגרפיים 
תרמו לראיה חדשה של האדם את עצמו. 

בודקהרט, שמיקד את תשומת־לבו בר׳ האיטלקי במאות ה 14 — 

1 ה 15 , יצא מתפיסתו של מישלה וביקש להוכיח בספרו "תרבות הר׳ 
באיטליה״ ( 1860 ) 3 תזות; ( 1 ) הר׳ היה תחילת העת החדשה ובו 
נוצר האדם המודרני; ( 2 ) ביה״ב לא הכיר האדם את עצמו אלא 
כאיבר בקבוצה, ואילו בר׳ האדם נעשה לפרט (אינדיווידואום) 
רוחני, וכך הוא נודע לעצמו בהכרתו? ( 3 ) בר׳ נתפסה המדינה 
לראשונה כפרי מחשבתו ופעולתו של האדם — כמוצר־אמנות 
>[־ 01 ״ו). תולדות מושג הר׳ מימי בורקהרט ועד היום הן תולדות 
ההתקפה וההגנה על התזות שלו. 

לבורקהרט עצמו היו תימוכין עובדתיים איתנים למדי, לדידו, 

החזרה למקורות הקלאסיים לא היתד. אלא אחד הביטויים להתגב¬ 
שותה של התודעה העצמית של האדם כפרט. והוא קשר את סיסמת 
גילוי העולם עם היחס החדש לטבע. לדבריו, היה פטררקה האדם 
המודרני הראשון, וזאת משני טעמים: הוא גילה את היופי שבטבע, 
והוא הקדיש תשומת־לב גם לרגשותיו ולחיי־הנפש שלו ונתן להם 
ביטוי עז. האינדיווידואליזם מצא את ביטויו בפריחת צורה ספרותית 
שהפרט במרכזה— הביוגרפיה, ובייחוד האוטוביוגרפיה, שדוגמותיהן 
הבולמות הן "החיים המחודשים" לדבטה, והא וטוב יוגר פיה של 
ב. צ׳ליני (ע״ע). איש הר׳ טיפח את עצמו ואת אישיותו "כמעשה־ 
אמנות״, ושאף להיות רב-צדדי ואיש־האשכולות( 531€ ז^ 1 ״ 110111011 ־ 1 ), 
שדוגמותיו המובהקות היו לאון בטיסטה אלברטי, לאונרדו דה 
ויגצ׳י והחצרן, כפי שתואר בידי קסטיליונה (ע׳ ערכיהם). איש הר׳ 
שאף לתהילודעולמים, כפי שמעידים מפעלי-הבניה, כגון קברי בני 
מדיצ׳י. איש הר׳ העמיד את האדם במרכז: לא התעלם משום דבר 
אנושי, כפי שמראה אותה אוטוביוגרפיה של צ׳ליני, החשיב ביותר 
את רעיון כבוד האדם, כפי שבוטא הדבר בנאומו הידוע של פיקו 
דלה מירנדולה (ע״ע? וע״ע כבוד, עמ׳ 540 ), והיה איש העוה״ז, 
שנטה להתרחק מהנצרות והיה "פגאני" ברוחו. ולבסוף. בחלל הריק 
שנותר עם סיום המאבק בין הקיסרות והאפיפיורות, קמו באיטליה 
ערי־מדינה, ובהן עוצבה הגישה החדשה כלפי המדינה, שביטויה 
הבשל היה "הנסיך" למקוולי (ע״ע). 


הוויכוח על עמדת 
ב ו ר ק ה ר ט. היסטוריונים 
במאה ה 20 הוסיפו נדבכים 
לבניינו של בורקהרט. 
לדעת ה. בארון(ר׳ביבל'), 
מה שביקשו ומצאו אנשי 
הר׳ בני פירנצה בדמויות 
העת העתיקה, ובייחוד ב־ 
קיקרו, היה דגם של "הו¬ 
מניזם אזרחי״ (ש״י 1 ב>) — 
אזרח המתמסר לענייני 
עירו־מדינתו, פטריוט, איש 
רב־פעלים, שאינו בוחל 
בצבירת רכוש ובהנאות 
העוה״ז, שאינן סותרות, 
לדעתו, את הסגולה הטובה 
וההשכלה ההומאניסטית. 
דמות כזאת לא נמצאה 
ביה״ב. ג. מטינגלי (ר׳ 
ביבל , ) הראה, שבר׳ נת¬ 
גבשה התפיסה המודרנית, 
שלפיה הדיפלומט משרת 
את ארצו, ורק את ארצו. הובלטו גם ההבטים הכלכליים־הברתיים 
שבורקהרט התעלם מהם: ו. זומברט (ע״ע) ייחם לר׳ את הופעת רוה 
הקאפיטליזם המודרני, ובעקבותיו עמד א. פון מארטין על הקשר 
שבין קאפיטליזם כזה לבין תרבות הר׳ וקבע שהר׳ היה תקופת 
התעצמות והתפשטות כלכלית. 

בין הגורמים לביקורת על הגדרת הר׳ של בורקהרט ניתן למנות 
בייחוד את אלה; (א) ההגדרה של בורקהרט לר׳ היתד, מעורפלת- 
למדי, וכנגד הדוגמות שיכול היה למצוא לטובתה, אפשר למצוא 
דוגמות הפוכות; (ב) ההתקדמות העצומה בחקר תולדות יה״ב 
הביאה לדחיית הרעיון שהיתר. זו תקופה חשוכה ושתהום היתה פעורה 
בינה לבין הר׳; (ג) תשדמת־הלב של ההיסטוריונים הופנתה להבטים 
כלכליים וחברתיים שנעלמו מעיני בורקהרט ; (ד) ההכרה במרכזיות 
המדע והתפיסה המדעית בעולמו של האדם המודרני הפנתה את 
תשומת־הלב לשאלת התרומה של הגות הר׳ למדע, אין גם למעט 
בחשיבות המניעים הלאומניים של היסטוריונים, שהבכורה שנתן 
בורקהרט לאיטלקים לא היתד, לרוחם, 

(א) מבקרי בורקהרט טענו, שאיש הר׳ לא היה מודרני בתפיסת* 
עולמי, ובייחוד אין זה נכון שתפיסתו היתד, חילונית ופגאנית. הר׳ 
הצפוני היה ללא־ספק נוצרי באפיו, והעיון במקורות הקלאסיים הביא 
רווקא לתחייתה של נאו-אפלטוניות באיטליה, במיוחד בכתבי 
מרסיליו פיצ׳ינו ופיקו דלה מירנדולה (ע׳ ערכיהם) — וזו עודדד, 
תפיסה נוצרית בעלת גוון מיסטי. פ, א. קריסטלר (ר׳ ביבל׳) טען, 
שיש לחזור ולזהות את ה״הומניזם" ע״פ תפיסת בני הד עצמם 
(ד לעיל), ולא לשוות למונח משמעויות שדבקו בו מאוהר־יותר, 
כגון אנתרופוצנטריות. 

(ב) הטענה העיקרית של חוקרי יח״ב כנגד בורקהרם היתד" 
שהאפיוניס שנתן לר׳ מתאימים באותה מידה לאנשי יה״ב. השפיעה 
בכך גם תפיסתו של י. הויזינגה (ע״ע), שבמאות ר, 14 —ה 15 הגיעה 
תרבות יה״ב לכלל בשלות ("סתיו יה״ב", כלשונו). כבר ה. תודה 
(^״![׳ד) טען ( 1885 ) שפרנציסקוס מאסיזי(ע״ע) גילם את מתכונות 
העיקריות שנתלו באנשי הד. לדעת היסטוריון־המדע לין תורנדיק 
לא היו אנשי יה״ב משוללי א י נ די ווידוא ליזם. והר׳ לא היה אלא 
תולדה של התפתחות בת מאות שנים; מצד שני, רבות מהתופעות 
המודרניות, כגון המדינה הלאומית והפרלמנטריזם, מקורן ביר,"ב 


רנסנס. דף מהיד ספרו של פרנצ׳פקו 
"*קום 3 ול'פיל" (- 3 ת 1 ט;) 0 ז£םנ['ץ 11 
111 ך[<ן 011 ? 0513 ), :דפס ע״י אלד 1 כ מנוציוס: 
חיחויי־העץ מאח אמו לא ירוע, 1400 
(הכפריוו הלאומית המרכזית, פירנצה) 





** ז■ י, .,,*!ן 2,1 ! .* 1 צ [ז>ן '■י 

4 *ן • 11 *!*'.ז 

.ה 1 ^* 1 . ■ 1 נ 4 *ו>. £1 
*•'!.•׳טס* *££א,ז.• 

<>?;־>>••*•> *י*,**▼ 

־*מ < 1 >ר.׳ז'?*.*♦*#י.*.׳• ״סדן 9 

• . " 4 . 


4 * ן,יצ* מ 
,׳^ 1 ,.**,*•*#**?*#* ג *.*•*!׳•***״*< צ 24 

״ 4 4 1 *^ ,ל מן׳ 

■ 1 > ! 1 . , ., י 4 

-*•***. 1 ..^״*״**^^״*^*׳^־ ; 4 '; 5 **י'**" 

ד• - ' !־דחו-י--" " 1 ?י?*'!' 

> ין**■ 6 *^ 



199 


רנסנס — דנקה, לאופולד פון 


200 


דווקא. מושג הד' מטעה 
אפוא ויש לוותר עליו. 

צ/ ה. הסקינז (׳ 15 ־ £1 
15:1x15 ) טען, כי אנשי 
המאה ה 12 הכירו יפה 
את הספרות הקלאסית, 

ולפיכך מן הדין לדבר 
על הר׳ של המאה 
ה 12 . היו היסטוריונים 
(כגון כ. ה. דוסון) 

שדיברו אפילו על 
הר׳ הקרולינגי (ב־ 

מאוו* ה 8 —ה 9 ). כנגד 
התקפות אלו באה הגנה 
מסויגת מצד פ.קאבוד 
(ר׳ ביבל׳) והיסטוריון־ 

האמנות א. פנופסקי 
(ע״ע): השכלה קלאסית 
וחיקוי האמנות הקלא¬ 
סית, התבוננות בטבע 
לשמה ואינדיווידואליזם 
ניתן למצוא גם במאה 
ה 12 , אבל השאלה היא 
זו של החקף הכמותי 
של התופעות הללו 
ומידת התלכדותן לתפיסת־עולם ומערכת תרבותית כוללות — ובזה 
ייחוד הר׳. 

(ג) ההנחה שפריחה תרבותית כגון זו של הר׳ חייבת להתבסם 
על כלכלה מתרחבת היא׳ לדעת היסטוריונים רבים, בלתי בדוקה. 
א. סירן(ע״ע), ובעקבותיו ר. לופם, מ. פוסטאן, ק. צ׳יפולה ואחרים, 
הגיעו למסקנה, שבמאות ה 14 —ה 15 היה שפל כלכלי ודמוגרפי 
ודפוסי פעילות כלכלית שהתגבשו קודם, ביה״ב׳ התקיימו בכוח 
ההתמד. מ. ובר (ע״ע) קבע, שרוח הקפיטליזם מקורה בפרוטסטג- 
טיות, יותר מאשר בר׳. 

(ד) מקובל לחשוב׳ שהמהפכה המדעית התרחשה רק במאה 
ה 17 , ובשאלה באיזו מידה תרם לה הר'׳. חלוקות הדעות. הלימודים 
ההומניסטיים לא כללו פיסיקה, אבל כללו, לעתים, מתמטיקה, 
שלהתפתחותה הניכרת־למדי תרמה גם פריחת הנאו־אפלטוניות 
בשלהי המאה ה 15 . הפניה למקורות הקלאסיים הרחיקה, בלי-ספק, 
את אנשי הר׳ באיטליה מגישה ניסויית, אף כי נמצא שהיה קשר בין 
המגמה האמנותית לתאר את האדם בדיוק רב לבין התפתחות 
האנטומיה. השפעת הדפוס והתגליות הגאוגרפיות ניכרה רק בשלהי 
המאה ה 16 . 

העדר ההכרעה בוויכוח סביב הגדרותיו של בורקהרט השרה 
תחושת מבוכה ואף ייאוש מהאפשרות לתת לד , אפיון הולם. פ. א. 
קריסטלר הציע אפוא לוותר על המשמעות התכנית של המונח, 
ולהשתמש בו ככינוי לתקופה שבין השנים 1300 ל 1600 ותו לא. 
ו. פרגוסון טען, שלא ניתן לומר על הר׳ אלא שהיה תקופת־מעבר 
בין יה״ב לזמן המודרני. 

א. טוינבי (ע״ע) עשה את מושג הר׳ לחלק מהותי משיטתו 
ההיסטוריוסופיה, שלפיה ההיסטוריה היא תולדות עלייתן ונפילתן 
של תרבויות, והרחיב בתוך כך את הרעיון המונח ביסוד הדיבורים 
על הר׳ של המאה ה 12 והקרולינגי. לפי טוינבי אין הר׳ תופעה 
חד-פעמית. והשם ר׳ יאה לכל מצב שבו נציגיה של תרבות חיה 
מעוררים מתרדמתה תרבות של תקופה קודמת. 

ספרות, ע״ע איטליה, עמ׳ 776 — 778 ; אמנות, ע״ע אמנות, 


עמ׳ 51/2 ? ציור, עמ׳ 633 ! פסול׳ עמ׳ 943/4 ; ארדיכלות, 

עט׳ 722 — 724 ;מוסיקה, עמ' 545 ואילך; היסטוריוגרפיה, 

עמ׳ 280 ׳ 283 ? ועי ערכיהן של הארצות השונות. 

ר׳, יהודים: ע״ע איטליה, עמ' 801 — 803 ; הומניזם, עם׳ 

793/4 . השפעת אמנות הר , על בתי-כנסת, ע״ע, עט׳ 639 , 647 ׳ 654 . 

י. בורקהארט, תרבות הר׳ באיטליה, תשכו״ו? י. הויזינגה, סתיו 
ימי-הביניים, תשל״ן;; 1-74,1913 ,/ 01 , 11 ) 12 /© / 1071 * 7/1 )!/! /ס/סמז״ס/ 

111 .? 1 ) 11 1 ,□ £1811x0 ? ..א ? 1947 , 1110 ) 1711 )* 71110 / 11 , 1 ) 06150 .? 

1 ( £071 ) 1/1 / 0 *תך 01 ) 7/1 , 3117071 . 81 ; 1948 , 1 !/§ 04 !/ 7 41 ) 1071 > . 1/1 
, 1 ־ 8111121118 .ן ; 1955 ,\ 100 ז 1 ס!ק 1 < 7 . 8 <ץ 81 ו 431111 ז .ס ; 1955 ,.מ 1 ) 110.114 
;.? 7 ) 1/1 ,(. 06 ) 101 ^ תש ת הגס . 9 10 ; 1959 ,) 0 ) 111 01111 11 ) 14 , 

7 )) 71 ) 1 ! 110 ). 7 0114 . 71 %<.־ 0£51 ח 3 ק ,£ ; 1959 ,? 771 ) 1 ) 140 07 11 ) 11 ) 41 ) 14 
, 11 — 1 , 11 /^ 7/1011 .? 7 ,ז 151£11£ זא . 0 .? ; 1960 , 11 — 1 , 471 711 ) 1 !) ' 11 מן , 
,) 1101 ) 0 .? 7 ) 7/1 ,(. £ 0 ) ץ 813 .( 1 ; 1964 ,.? 7 ) 7/1 .? ; 1961/5 

; 1969 , 1520 — 1420 10 * 4/1 ( 3 4 ) 7 , 51£1 ב 06 ; 1965 

. 1969 ,. 11 7 ) 4 111 ) 70 / 11 ? /) 1411 1 { £ 71 )/ 1 211 ,(.()£) 

אל. וי. 

_מקה; לאופולד פון — 0 ^ 11311 .ת 0 '\ £> 01 ק 0 ^ 1 — ( 1795 — 1886 ), 
הנודע בהיסטוריונים הגרמנים במאה ה 19 , ואבי שיטת 
המחקר המודרנית בהיסטוריה. ר׳ היה בגו של כומר לותרני בתו- 
רינגיה. הוא גדל באווירה ספוגת פיאטיזם (ע״ע), ולמד פילולוגיה י 
ותאולוגיה באוניברסיטת לייפציג כדי להכשיר עצמו לכמורה. בעת 
לימודיו נמשך להיסטוריה, וראה את העיסוק בה דרך לעבודת 
הבורא. מ 1825 עד 1871 לימד היסטוריה באוניברסיטת ברלין. 

כבר בספרו הראשון, "על תולדות העמים הרומאנים והגרמאנים 
מ 1494 עד 1514 ״, 1824 , ניכרו שיטתו של ר' ודרך כתיבתו. הוא 
צירף לספר זה בספח — ״ביקורת על ההיסטוריונים החדשים״ — 
ובו עמד על חובת ההיסטוריון לנתח בדקדקנות את מקורותיו הספרו¬ 
תיים, את מניעי מחבריהם ואת המסורות ששיקעו בכתביהם. ר' החיל ן 
כלל זה על שני ההיסטוריונים בני הדור שתיאר, מעולי וגויצ׳רדיני 
(ע׳ ערכיהם), וחשף את רפיפות הבסיס שעליו נשענה כתיבת 
ההיסטוריה החדשה. בצד ביקורת המקורות הספרותיים השתית ר׳ ו 
את שיטתדהוא על חקר מסמכי הגנזכים; בשנים 1828 — 1831 שהה 
באיטליה, ובהמלצת מטרניך (ע״ע) נפתחו לפניו שערי הספריות 
והארכיונים החשובים שם, פרט לווטיקן. אוצר בלום למחקריו 
ולחיבוריו היו דו״חות שגרירי ונציה במאה ה 16 . אח״כ שהה ר׳ 
בפרים, בלונדון, ואף בדבלין, ועיין במסמכי גנזכיהן. בין ספריו: | 
״העת׳מאבים וממלכת ספרד״, 1827 ? "האפיפיורים, כנסייתם ומדינתם 
במאות ה 16 —ה 17 ״, 3 כר/ 1834/6 ; "תולדות גרמניה בעת הרפור¬ 
מציה", 6 כר/ 1839/47 ; ״תולדות צרפת במאות ה 16 —ה 17 ״, 5 כר/ 
1852/61 ; ״תולדות אנגליה במאות ה 16 —ה 17 ״, 7 כר/ 1859/69 . : 

את ספרו האחרון, ״דברי ימי עולם״, 9 כר/ 1881/8 , הכתיב מהזכרון, 
כשכהו עיניו, ולא הספיק להשלימו. כל כתביו י״ל ב 54 כר׳ (. 530111 
6 * €1 ^, 1867/90 ? - 1925/30 ). 

כתיבת תולדותיה של תקופה תוך הסתמכות על עדויות ומסמכים 
של בני אותה תקופה, שהנהיג ר׳ בהיסטוריוגרפיה, נחיתה מימיו 
ליסודימוסד. שיטה זו קשורה בשאיפתו של ר , לתאר את מאורעות 
העבר "כפי שהיו בעיצומם" (לפי תרגומו של ע. א. סימון [ר׳ ביבלץ: 
6860 ^. £6 11011 :ת 6 § 61 68 16 ׳\ץ). שאיפה זו תרמה גם לגישות־היסוד 
שלו, לחתור לאובייקטיוויות מירבית. ולהימנע ככל־האפשר מחריצת 
משפט ומחערכות של בן תקופה אחת על מאורעות ואישים בתקופה 
אחרת. עפיזאת היתה גישה זו קשורה גם בתפיסתו הדתית: הוא 
ראה באומות ובמדינות, במאבקים ביניהן וביצירותיהן הקולקטיוויוח, 
משום התגלות האלוהות, שאפשר למצוא את רמזיה בהתרחשות, 
אך אין להשיגה בשכל האדם החוקר. לפיכך אין ההיסטוריון רשאי 
לשפוט את האירועים והאישים מבחוץ, ועליו לתאר את העבר 
כהווייתו, אך בעיצומו — בהקשרו אל הכלל האנושי או אל 
"האידאות׳/ המרחפות מעל לתופעות הממשיות והנותנות משמעות 
להתרחשות; אידאות אלו מייצגות ישות מטפיסית — בהוראתה 



רנ&נט. אנרראוז ד? ורוקיו: אנדרטה 5 קונ־ 
דוטידרז נרטוליסאו קו 5 אונ/ ונציה 
1479 — 1468 . הושלמה ע" י אלפנדרו 
לאופרדי, 1496 




201 


רנד,ה, לאועולד פץ — רסטרלי, ברמולומאו פרנצ׳סלןד 


202 


האפלטונית — ומקורן באלוהים. בעיניו היתה גם המדינה — בעיקרה 

— גילום אידאה וגורם מוסרי ורוחני. תפיסות אלו הן ברוח האיד- 
אליזם הגרמני והגותו של הגל (ע״ע), הדמות הבולסת־ביותר 
באוניברסיטת ברלין כשהחל ר׳ ללמד בה. אולם ר׳, שסבר שהאל 
מצוי בתוך ההתרחשות, האמין — שלא כהגל — במציאותו גם 
מעבר לה. הוא גם ראה את ערבה של בל תקופה בפני עצמה, 
"בזיקתה הישירה אל האלוהים׳/ ולא רק כפרוזדור המוביל לטרקלין 

— שהוא תקופתו הוא. השוני והייחוד של כל תקופה נתפסו אצל ר׳ 
כמרכיבים את האנושות במלוא רבגוניותה, כשם שהמדינות, בשוני 
ובייחוד של כל אחת מהן, מבטאות רבגוניות זו. המאבק בין המדינות 
הכרחי למנוע ריכוז רב־מדי של אחת מהן, להבטיח איזון ביניהן 
ולאפשר את מילוי ייעודה של כל אתת מהן. לאיזון תורמת גם הדת; 
זו מרסנת את המדינה ומחזקת את תודעתה לגבי משמעות החיים, 
והיא גופא מרוסנת בידי המדינה, לבל תעכב התפתחות אישים 
וקולקטיווים על תרומותיהם לאנושות. מאבקי־תמיד אלה סופם שהם 
יוצרים הרמוניה. ההבדל העמוק-ביותר בין ר' להגל היה כהסתייגותו 
המוחלטת של ר׳— הן באישיותו והן בשיטתו המדעית— מהשתלטות 
ההגות השיטתית על המציאות רבת־האנפין; הוא חש, ששיטה 
רעיונית הטוענת לתקפות מוחלטת היא הבסיס האידאולוגי לעריצות 
ולמשטר דיכוי. 

השאיפה לאובייקטיוויות, החתירה לראיית כל צדי המטבע, 
האמונה בריבוי־האנפין של המציאות הקשורה באלוהים — כל אלה 
סברו לנטיות אישיות של ר/ שבאפיו היה מתון, סובלני ורחוק 
מלהיות לוחם. משום־כך נכשל בתפקידו בעורך כה״ע ההיסטורי- 
המדיני 0 ^ 1 1832/6 ), בעוררו עליו 

את רוגזם של הליברלים והשמרנים כאחד; ספרו "תולדות פרוסיה", 
1847/8 , נתקבל בהסתייגות; עמדותיו הפוליטיות— כתומך ב״גרמניה 
הגדולה״ (ע״ע גרמניה, עמ' 451 ), וכמי שלא נסחף בלאומנות 
הגרמנית — עוררו ביקורת אף בקרב תלמידיו. ר׳ היה הראשון שייסד 
סמינר להיסטוריה באוניברסיטת ברלין, והעמיד תלמידים הרבה 
(ביניהם; י, בורקהרם, גיזברכם, ג. ויץ, זיבל ומומזן [ע , ערכיהם)). 
אף שבדברים רבים נפרדו דרכיהם מדרכיו, נתקיימה השפעתו דרכם 
ודרך תלמידיהם עוד עשרות שנים אחרי מותו, כדמות המכריעה 
בהיסטוריוגרפיה בגרמניה. וע״ע היסטוריוגרפיה, עמ , 305 — 309 , 
בניגוד לרוב ההיסטוריונים והתאולוגים של זמנו הצטיין ר׳ 
בתיאור אובייקטיווי של היהודים, והחזיר לתנ״ך ולעם היהודי 
את מעמדם המרכזי בתולדות הרוח. התנ״ך היה לו מקור להבנה 
גורל האדם ודוגמה להכרעות גדולות. ביחסו האישי לתלמידיו 
היהודים השתדל להיות אובייקטיווי וסובלני. מצד שני היה חרד 
לאופי הנוצרי של המדינה והחברה. 

ע. א. סימון, משמעותו של ל. ר׳ בשביל התפתחות ההיסטוריוגרפיה 
(בתוך: היסטוריונים ואסכולות היסטוריות), תשכ״ג; ,ח 0 רחו 5 
1/16 הו < : 11106101 11 ):חס 1 ( 1113101 , 300011 > . 0 ; 1928 , 1 )£:! 1-1 //מ,/ .?/ 

16 ^ 0 ) 1/100 ) 110/11 /^ €0 1/6 > /!ח 11 , 115 .>! ז ת נ 14 .€ ; 952 £ [ ,■(■ 111 ) 1 * €0 191/1 

-שגז;! ״ 1 ; 1971 ,.א .ס .€ ,(.}/ש) 110£ >זש( 1 . 11 ; 1954 , 0061/162611 ?) 1 > 

. 1977 ,(״ 111:101 (ס % 46011111 ^ 7/16 ;.א ,זש 8 

פ. ר. 

רנר, קלל — ־!סמת^! [•!ס! — ( 1870 — 1950 ), מדינאי אוסטרי. 

בן למשפחת איכרים. למד משפטים באוניברסיטת וינה. בגיל 
צעיר הצטרף למפלגה הסוציאל־דמוקרסית. ב 1890 פרסם בפסודונים 
צ 11 ט! 1 ק 0 תץ 5 שתי חוברות על השאלה הלאומית, שבהן המליץ על 
הקמת פדרציה של מדינות, המבוסם על שוויון זכויות חברתי ותר¬ 
בותי לכל העמים והגזעים שהרכיבו את האימפריה האוסטרויהונגרית, 
אך לא הכיר בזכות העם היהודי לקיים תרבות לאומית משלו. 

ב 1907 נבחר ר׳ לפרלמנט ולאתר מלה״ע 1 מוגה לרה״מ הראשון 
( 1918 — 1920 ) של הרפובליקה האוסטרית. הוא שחתם על חוזה־השלום 
(ע״ע אוסטריה, עמ' 966 ) בו ויתרה ארצו על שטחים נרחבים. 


ר׳ תמך במדיניות ניטרלית ובכניסת ארצו לחבר־הלאומיס. מ 1918 

היה מהתומכים באיחוד אוסטריה עם גרמניה ותמך גם ב״אבשלום" 

( 1938 ). באפריל 1945 עמד ר׳ בראש ממשלה זמנית ומדצמבר 1945 

עד מותו היה נשיא הרפובליקה האוסטרית. 

א. ברקאי, הסדציאלדמוקרסיה האוסטרית והשאלה הלאומית (בדרך, 

א׳), חשכ״ז; . 1965 , 2611 6/116 : />!זו 1 .א .א ,; 14311031 .{ 

רנשבורג, בצלאל( 1760 , רונשברג [פולניה] — 1820 , פראג), 
רב ומחבר. ר׳ למד בישיבות שוואבאך, פירת ופראג; בפראג 
למד אצל הרבנים ליב פישלס ויחזקאל לנדא (ע״ע). ר/ שהתפרנס 
מרכוש חמיו, לא נשא שום תפקיד רשמי, אך היתה לו ישיבה משלו 
בפראג. הוא היה מן הלוחמים ברפורמה. בין תלמידיו היה גם 
ז. פרנקל (ע״ע). ר׳ פירש מסכתות בש״ס שלא זכו לפירושים 
מרובים: ״הורה גבר״ (פראג, תקס״ב) — על מסכת הוריות; 
״פתחי־נדה״ (לראשונה: ״חכמת בצלאל״, ירושלים, תרפ״ח) — 
על מסכת נדה ד״מעשה רב״ (פראג. תקפ״ב) — על מסכת נזיר. 
מכתבים שלו — בענייני הלבה — שכתב אל הצנזור קרולום פישר, 
נשתמרו בספריית האוניברסיטה של פראג. 

, (./י . 5 *ש 3 >ו 11 ) 116 ^ 60 ? 61011/1 [ / 0 $060611 60/11601 ^ 81/1110 .^ 1 שון 3 יז\ . 0 

. 1952 

רסטורציה, ע ״ ע ממלכה ראחדה, עמ׳ 888/9 . 

• : ד ז • • • % - • 

רסטרלי, ברטולומאופרנצ' 0 ^ - £0 ; 33.1101011 

— ( 1700 , פריס — 1771 , פטרבורג). ארדיכל 
ממוצא איטלקי שפעל ברוסיה, לשם הגיע ב 1716 עם אביו, הפסל 
קארלו ר׳ ( 1675 — 1744 ; ר׳ תנד: כרך כ״ז, עמ׳ 627 ). ר׳ יצא ללמוד 
בפרים אצל האודיכל הנודע ר. דה קוט (סז 001 ). ב 1736 נתמנה 
ארריכל ראשי בחצר הצאר, והיה הארדיכל הראשון־במעלה בתקופת 
הקיסרית יליזוטה פטרובנה (ע״ע, ענד 880 ), שלמענה בנה את 
החשובים שבבנייניו. ר׳ היה מעצבו הנודע-ביותר של סגנון הברוק 
הרוסי, תוך מיזוג הבדוק (ע״ע) האיטלקי, הרוקוקו (ע״ע) הצרפתי 
ואלמנטים של הארדיכלות הרוסית. 

בין המבנים החשובים שבנה בפטרבורג היו 4 ארמונות מלכו¬ 
תיים: ארמון אניצ׳קוב ( 1744 ), ארמון פטרהוף ( 1747/52 ), ארמון 
צארסקויה סילו ( 1749/56 ) וארמודהחורף ( 1754/62 ) - מבנים 
מונומנטליים המצטיינים בעיטורי פנים וחוץ עתירי צורות וצבעים, 
לעתים כדוגמת ארמון ורסאי. מפוארת במיוחד החזית הארוכה של 
ארמון־החורף, שר׳ ניסה לאהדה ע״י עיצוב דקורטיווי של החלונות. 
מפוארים לא-פהות גם הארמונות הקטנים־יותר שבנה לאנשי 
האצולה. יצירת-המופת שלו בבניית כנסיות היא כנסיית "אנדרי 
הקדוש״ בקיב (ע״ע, עמ׳ 604 ; 1749 — 1756 ) , שצורתה צלב יווני 



ב. ם. ־כטדוי: אדצוו־די־ן-ר־י גו;יג;ירט 1 ?זו! 


203 


רסטדלי, פרטולרמאו סרנצ׳פקו — רפין, ז'ן 


204 


ועליו 5 כיפות דמויות בצלים. במנזר סמולני בפסרבורג ( 1748/55 ) 
צירף בצורה מעניינת ומקורית מוטיווים מסרתיים רוסיים וקווים 
מהרוקוקו הצרפתי. 

. 1954 , 1 ) 1 >.**>>[ / 0 ) 1117 ) 11116 ) 47 !) 71 * 1 471 1€ ! 7 ,ח 0 .) 11 <זז 1 ;ן־ 1 . 0 


רסיץ, זץ — 0 ״ 301 ? "^>ז — ( 1639 — 1699 ), משורר ומחזאי, 
מגדולי סופרי צרפת. נולד בעיירה ״ 4110 < £0110 3 ? בקרבת 
סואסון, והיה בנו של מוכס. ר׳ נתייתם בגיל רך וגודל במנזר פיר־ 
רואיאל ( 1 ^ 1-110 ־ 01 ?), בחסות סבתו, שפרשה לשם, ודודתו שהיתה 
אח״כ אס־המנזר. הוא זכה לחינוך מעולה בידי טובי־המורים של 
צרפת, שכן מנזר זה, מרכז הינסניזם (ע״ע) באותה עת, משך אליו 
אנשי־רוח דגולים. ר/ כמו פסקל (ע״ע), נתקשר בתנועה זו. מוריו 
הקנו לו תפיסה מוסרית חמורה, אך גם קירבו אותו אל התרבות 
היוונית, שממנה שאב אח״כ את השראתו הקלאסיציסטית (ע״ע 
קלסיציזם). הטראגיות הגלומה ביצירתו עוצבה אולי בנעוריו, בתוך 
קהילה שדחתה את הבלי העולם הזה והגתה בחולשותיאנוש, אולם, 
מתוך כפוית־סובה והסתגלות לאווילה העוינת שהשתררה כלפי 
בית־מדרשו, בראשית־דרכו השתדל ר׳ להינתק ממוריו, ואף הפגין 
כלפיהם עוקצנות במישור האישי. 


בהיותו תלמיד כבר חיבר ר׳ שירה לאטינית וצרפתית, ומשעבר 
ג 1658 לפריס, התקשר לחוגים ספרותיים. ב 1660 חיבר את 3 10 ) 0 
0 ״ 501 13 * 4 110 ל 1 דחץא 13 ("אודה לנימפה של הסן"), לכבוד נישואי 
לואי ועורר תשומת-לב ניכרת. ג 1664 הציגה להקת מ 1 ליר 
(ע״ע) את מחזהו הראשון (שני מחזותיו הקודמים לא הוצגו ואבדו), 
10 ) 1101131 ־ 1 3 ? ("הטראגדיה של תבאי"). מטדאגדיה זו לא נעדרו אמנם 
הגזמות־נעורים, שנתבטאו בשפיכות־דמים יתירה ובתיאורים צורמים■ 
אך תיאור ההשמדה ההדדית של בני אוידיפוס (ע״ע) הוכיח חוש 
תאטרלי וכשרון לשזירת עלילה דרמתית שהרשימה את הקהל. מחזהו 
השני, !)״ 3 ־ 01 10 1:0 ) 10x30 ^ (״אלכסנדר הגדול״), 1665 , שנתחבר 
בטון עדין־יותר, התאים לטעם הרווח, הודות לעירוב המיוחד של 
גבורה מלחמתית וכניעות רגשנית. 

בדרמה ס״^בתזס־!!)״^ (״אנדרומכי״ !ע״ע]), 1667 , הגיע ר׳ 
לביטוי מלוא יכלתו. המחזה משחזר, ע״ס קטע מה״אינאיס" של 
ורגיליוס, את מוראות חורבנה של טרויה כפי שהן משתקפות בחיי* 
הנפש של השרידים המעטים. באהבת פירוס, בנו שלאכילוס, לאלמנת 



׳שרה ברנאר נהם?יד פדרה כאת ראסיז 
סומר א. צ 1 ו?הילוטחז 1 


הקטור מתגלה המצב 
הטראגי הראסיני: גו¬ 
רלות לכודים יחדיו, כך 
שחירות לזה היא עב¬ 
דות לזו, והוד מימים 
שעברו חופף על שפ¬ 
לות בהווה. ההתנגשות 
הטראגית .נובעת מה־ 
תשוקות הסותרות של 
4 דמויות הרתוקות ב¬ 
כבלי אהגה ושנאה. ר׳ 
ויתר כאן על הצגת 
מעשי-גבורה, שהיתה 
אפיינית לתאטרון בדו¬ 
רו של קורני (ע״ע), 
ואפילו הדגיש את חול¬ 
שותיו של פירוס. המח¬ 
זה הזה הסתגל על- 
נקלה לחוק "שלוש 
האחדדות" שדרשה ה¬ 
ביקורת (ע״ע דרמה, 
עמ׳ 186/7 ? טרגדיה, 


עט׳ 904 ). לשונו פשוטה וגם נשגבת, חרוזיו האלכסנדריניים (ע״ע) 
שוטפים וגם הדורים, והרשעות והסבל-שלא-בדין מאוזנים ע״י 
איפוק במחוות ובמעשים, ע״פ טקסיות חמורה. זוהי אמנות של שיווי־ 
משקל קלאסי, המעוררת — חליפות — אימה, חמלה והתפעלות. 

אחרי שהציג את הקומדיה 5 ז 1011 ) 131 ? 08 ? (״המתדיינים״), 1668 
— קריקטורה עליזה, בעקבות "הצרעות" שלאריסטופנס, על שגעונם 
של הצרפתים להתדיין — כתב, בשנים 1669 — 1677 , 6 טרגדיות. 
שתי הראשונות — 1$ ג:> 1 ״״ 3 > 1 ז£, 1669 ו 0 :> 1 ״נ>ז £0 , 1670 — שנושאן 
מתולדות האימפריה הרומית, ייצבו את נצחונו של ר׳ על קורני 
המזדקן, שעשה את רומא למופת הרצון האנושי שאין לגבור עליו. 
ב״ברניס" התחרה, בהצלחה, ב״טיטוס וברניס" של קורני, שנדחה ע״י 
הקהל. ב״בריסאניקוס" הופנתה תשומת־הלב להידרדרותו של נירון 
מהמידות הטובות שהתחנך עליהן לפשע חסר־רסן — "לידת המפלצת", 
כדברי ר׳. ההריגה הבוגדנית של בריטאניקוס, שהיה בן אבידמאמצו 
של נירון והורעל בסעודת-התפייסות, חשפה לראשונה את נירון 
כרוצח קר־דם. מעשר. זה גם היה מעין "חזרה-כללית" לרציחת אם־ 
הקיסר — פשעו המחריד־ביותר של נירון. ר׳ בחר בפשע הפחדת 
כמבשר הפשע הנורא־יותר, והקביל, בצורה גאונית, את "לידת־ 
המפלצת״ להתעוררותו המינית של הגבר: אהבת נירון ניצתה למראה 
נערה עירומה־למחצה, ארוסת אחיו, שנחטפה בידי חייליו; בנה 
המפוחד של אגריפינה הסך בבודאחת לגבר, קיסר, רודן וסאדיסט. 
"ברניס", מצד שני, מבשרת את שלטון המידות הטובות. שלטונו של 
טיטוס בעיני הרומאים, שנתאפשר ע״י דחייתה-בלב־כבד של בתיקי, 
(ע״ע, עם' 867 ) האהובה, שכן זו לא יכלה להיות לאשת־קיסר ברומא 
האנטי-מלוכנית, בשל מוצאה המלכותי. שינויים קיצוניים כאלה 
של נקודות־מבט רגילים היו בקאנון הראסיני. ב 3201 ( 63 ("באיזיד"), 
1671 , מילא ר׳ את ארמון־השולטן בגופות, בעוד ש״ברניס" היא 
טרגדיה המתרחשת כולה בנפשם של הגיבורים. 

לאחר הצלחת 1310 ) 1 ־!^ 11 \ (״מתרדח״ [ע״ע]), 1672 , הגיע ר׳ 
לשיא הפופולריות עלו, ובהשפעה המלך נבחר לאקדמיה הצרפתית. 
בדרמה זו סטה מנושאיו הרגילים, ותיאר רודן מזרחי, ספק מלך ספק 
שודד-ים, שהובס תכופות, אך לא נוצח ב 40 שנה, הנטיה לתיאור 
אלימות מורגשת גם ב 11110 ״\, תס 10 מ 80 ו 11 ק 1 ("איפיגניה [ע״ע] 
באוליס״), 1674 , הטרגדיה של אגממנון שצבאו יכול היה להפליג רק 
במחיר הקרבת בתו. במחזה — המתרחש בין אחלי לוחמים ר״ומריים, 
בטווה-ראיה מהים — מורגשת נוכחותם המאיימת של האלים, שכמו 
הים, אין לפייס אותם ואין לחזות את התנהגותם. דרמה זו היתה מעין 
מבוא לתיאור הדחפים ההיוליים, ששולחו לחפשי ב 110 ) 110 ? ( 1677 ; 
[ע״ע היפויליטוים]); כל הרימונים של הטרגדיה הראסינית הותרו 
סכבליהם ביצירה זו: תשוקה מפלצתית, אלים שאין להטות אותם, 
ולם שנרדף וחטא שלא-במתכוון. ב״פדרה" מודגמת ראיה פסימית 
של האהבה, כחו׳לי חשוך־מרפא. 

אחרי הצגת "פדרה", שעוררה ויכוחים סוערים, נטש ר׳ במפתיע 
את התאטרון. המלך מינה אותו — יחד עם בואלו(ע״ע) — להיססריון 
מלכותי והעלה אותו למעלת איש־חצר עשיר ונכבד. ר׳ שב אל הדת, 
כדוגמה המלך המזדקן, נשא לאשה בת־טובים שמעולם לא קראה את 
מחזותיו וגידל את ששת ילדיהם. אלא שחרף היותו חצרן יודע* 
הליכות, חידש ר׳ את נאמנותו לידידיו המוחרמים בפור־רואיאל. 
עדות למורכבות אפל ותושייתו היתה הכנת דו״ח סודי על רדיפת 
היאנסניסטים — 31 ־< 0 ?- 1 ז 0 ? ש!) 0 ־ 11 סז 111$ י 1 10 ) 080 ־ 161 ^ ("קיצור 
תולדות פור־רואיאל״}, 1695 — 1699 , בעוד שבאופן רשמי עסק ברי¬ 
שום מעשיו הגדולים של רודפם. 

שתי דרמות תנ״כיות — ■ £511101 , 1688 , ו 3110 ^ ("עתליה" 
[ע״ע]), 1690 , סימנו את סוף דרכו כמחזאי. להזמנת מדם דה מבטנון 
(ע״ע), אשת־המלך, חיבר את "אסתר", להצגה גביה״ם־לבנות 
שבחסותה ז סיפור על צדיק שיש שכר לפעולתו ורשע שסופו אבדון. 



205 


דסץ, ז׳ן — דטל 


206 


ע״י צירוף מקהלה מוסיקלית שאף ר׳ לחדש יסוד נוסף של הדרמה 
העתיקה שנעלם מהבימה המודרנית, ב״עתליה", שגם בה היחה 
מקהלה, הומחשו הגדולה והאכזריות של הסיפור התנכ״י במלואן; 
צלה של איזבל טורד את שנתה של בתה הרצחנית, שעדימהרה תיפול 
חלל לרגלי הילד יואש. בתהודתו השיקספירית מבשרת דרמה זו 
מיזוג של הסרגדיה הקלאסית והמחזה ההיסטורי. 

ר׳ נקבר בפור-רואיאל, וכשנהרס המנזר, הועבדו עצמותיו 
לכנסיית :ות 10 \- 4111 ־€מם©ח£־ 11 ! 41 § בפריס ונקברו סמוך לקברו של 
פסקל. בנו, ל ואי (.מ 18 ״ 1.0 [ 1692 — 1763 ]), היה משורר, וכתב גם 
על חיי אביו ויצירתו. 

השפעתו. במאה ה 18 נחשב ר/ ולא ק 1 רני, למייצגה המובהק 
של הטרגדיה הצרפתית, ו 1 לטר, כמחזאי, ראה את עצמו ממשיך דרכו 
של ר׳. השפעת ר׳ ניכרת גם ביצירתו הדרמתית של מריוו. אולם 
במאה ה 19 שוב לא ראו בר' דוגמה ומופת למחזאים, וביקשו להש¬ 
תחרר מהשפעתו. א, ו. שלגל וכן סטנדל ביקרו את ר׳ כמי שביטא 
את רוח "המשטר הישן", על מוסכמותיו הדתיות, החברתיות והספרו¬ 
תיות. בדורות האחרונים בוטים להעריך בעיקר את עצמת השירה 
הגלומה במחזותיו, אך אין מתעלמים גם מחשיבותם כיצירות־מופת 
דרמתיות־טראגיות. ברפרטואר של תאטרון ה״קומדי־פראנסז" נועד 
עדיין מקום חשוב למחזותיו. 

. 11 ־ 10 ^ 03 ^ באיזס ( 5 ^/ 1 •, נוס׳ 1937 ) היא מרכז המחקר הבי״ל 

של יצירות ר/ וע״ע צרפתית, ספרות, עמ׳ 775 . 

ר׳ בעברית. המעבד הראשון של "עתליה" ("גמול עתליה" ן 

תק״ל) היה דוד פרנקו־מנדס (ע״ע מנדס, עמ׳ 986 ; עברית, ספרות, 

עמ׳ 702 ). המעבד הראשון של "אסתר" היה ש. י, רפפורט (ע״ע; 

״שארית יהודה״, 1827 ), מ. ל ט ריס (ע״ע, ע מ' 664 ) אימץ את שני 

הנושאים: ״גזע ישי״, 1835 ! ״שלום אסתר״, 1843 , עיבוד נוסף של 

הנושא השני: ש. פריק, "אגרת הפורים", תרע״ב. תרגומים מודר¬ 

ניים ; ני אלתרמן, ״פדרה״, תש״ה; א. מיטום, "עתליה", תש״י. 

י. הריס, פדרה (תוכן זסירוש׳, תשל״ל״ן ,׳ס׳*/^ 61 .מ, 1 * 1-1,131x0101 
1.6 , 03660 . 3 > .( ; 1934 , 116 [> 11 < 11 ג 1 0616 ? ,.? 1 , 111 ^ 8 ת 1.106 16 .( ; 1930 
; ג 1950 ,.? 7 .[ סיס 16 ע 117 .? ; 1946 ,.מ 116 6 ( 101 ! 1 ?{ 1 > 06 ע 

, 0 .] ; 1950 ,.? 7 ,\ט 70 > 3 ז 61 ־ 1950 , 616 ( 0 10 61 ,: 61 ^ 01 ^ 1 . 0 . 8 

01611 10 ,חתצומ! 006 . 6 ; 1955 7/1 >/מ; 0 ן>א { 0 ! 61 €<)!!/ ,הן<ןג£ 

,. 11 ) 1 } 1/16 /)/ ( 6 6 ( 40 ( 06 '[ ). 1 ( 610 11 ( 00 ].'11160X1616 ־ 613111 , 0 ; 1955 ,■ €116116 
, 116 ) 16 ^ 0 ( 1 1£ ( 0£ ק ! 6 [ £1 .? 7 ,"*בת־ע ; 1963 . 76 ■( 1 ( 0 
, £11101 .א ; 1968 ,.? 7 36 ... 116 [)ו 1 ג 1 ז< 1 6 ( 11101 ( 0601 !וי 1.6 . 0 

,.? 7 .( . 54 ; 1969 ,. 11 36 6 ( 111661 16 ■! 360 16 ). 66 § 10 61 1116 [ 511 

!ת 11116 0£ (¥ ! 01 1/1166 ; 1972 , 16 ( 0611301 ( 16 !) 6 § 0 (' 1 1.6 , 06 ־ 31 ^ £111 . 51 ; 1970 

.(פ״ע) — 1957 

מר, גו.— מ. 

ךסיפו? בפורטוגלית "צוק־ים"), בירח מדינת פרנמבוקו 

(ע״ע), עיר-נמל והעיר הרביעית בגדלה בבראזיל. כ 1.3 מיליון 
תוש' ( 1975 ). באיזור המטרופוליטני של ר׳ מרוכזת אוכלוסיה של 
כ 2 מיליון נפש. ר׳ שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. העיר ידועה 
בכינוי "ונציה של ברזיל", בגלל שני הנהרות, בביריבי (€י 11 -זשנ 1 ;) 8 ) 
וקאפיביריבי(£>נ 11 ז£כ 11 ק 03 ), שחוצים אותה. בר׳ גנים ציבוריים נאים, 
כיכרות עטורות־ירק ואתרי־רחצה מרהיבים לחוף האוקיאנוס. צוקי- 
חוף (מכאן שמה של ר׳) יוצרים שובר-גלים טבעי. ר׳ נוסדה ב 1548 
כמעגן של היישוב אולינדה (ע״ע), התפתחה מאד בשלטונה קצר- 
הימים של הולנד ( 1630 — 1654 ) , ואח״ב אוחדה עם אולינדה, 

ר׳ מחולקת ל 4 רבעים: רובע ר/ השוכן על חצי״האי אולינדה, 

הוא העתיק־ביותר ובו נמצא הנמל. בתחומו מצויים מבנים מהתקו¬ 
פות הקולוניאליות ההולנדית והפורטוגלית. רובע סאנטו־אנטוביו 
( 10 מס 1 ם\, 0 !הג 8 ) שוכן על אי ומשמש מרכז־עסקים ראשי (מע״ר), 
סמוך לו רובע סאו־ז׳הה ( 080 [ 830 ), הניכר ברחובותיו הצרים 
והמפותלים מהתקופה הקולוניאלית ובו כנסיות עתיקות רבות, רובע 
בואר. ויסטה ( 1313 ^ . 803 ) שוכן ביבשה, ובו מוסדות-התינוך והאוני־ 


ברסיטות, ביניהן האוניברסיטה הקתולית שנוסדה ב 1911 ובה 8,700 
תלמידים ( 1977 ). האוניברסיטה הפדראלית של פרנמבוקו (נום׳ 
1946 ) הועברה לפרוורי העיר, ובה 14,500 תלמידים ( 1977 ). 

רוב תושבי ד , הם ממוצא אירופי והשאר אפריקנים ואינדיאני□. 
רבים מתושביה שוכנים במשכנות־עוני, בעיקר בשולי העיר; רובם 
מהגרים מאזורים כפריים ועניים שבסביבה. 

נמלה עמוק־המים של ר׳ הוא מהחשובים בברזיל, ושוכן בנקודה 
המזרחית ביותר בחוף האטלנטי של אמריקה הדרומית, מתקניו 
מודרניים ומשוכללים, מייבאים דרכו נפט, פחם וחיטה, ומייצאים 
סוכר, כותנה ומוצרים חקלאיים אחרים. ר׳ מוקפת מספר דב של ערי- 
תעשיה הנכללות בתחום ר׳ רבה. 

ר׳ משמשת מרכז לרשות המיוחדת ( 0 ו 1 ^>״ 5 ) לפיתוח איזור צפון־ 
מזרח ברזיל. 

כבישים, מס״ב ונתיבי־שיט מחברים את ר׳ עם שאר חלקי ברזיל, 
ובקרבתה נמצא נמל־התעופה גוורארפס (צ^זרתר."?)). 

יהודים. אנוסים היו בין מתיישבי ר׳ הראשונים, ותפסו מקום 
מרכזי במשק הסוכר (ע״ע ברזיל, עמ׳ 623 ). אנוסים סייעו בידי 
ההולנדים לכבוש את ר׳ ( 1630 ), שבו לדת אבותיהם, ויחד עם 
מהגרים מאמסטרדם הקימו את קהילת "צור ישראל", שבה כיהן הרב 
הראשון בעולם החדש, יצחק אבוהב (ע״ע) די פונשיקה. קהילתם 
המשגשגת התנהלה ע״ם דוגמת קהילת אמסטרדם. יהודים עסקו בר׳ 
בסחר עבדים, בחכירת המס ובתיווך בעסקי סוכר. ב 1645 היו בקהילה 
כ 1000 איש. יהודים לחמו לצד ההולנדים נגד הפורטוגלים. ובמלחמה 
ממושכת זו שובשו עסקיהם ומעמדם נתערער. לאחר הכיבוש הפור¬ 
טוגלי היגרו רוב יהודי ר׳ לאיים האנטיליים; הלק ם הגיע לבסוף לניד 
יורק (ע״ע, עמ׳ 120 ), ובה ייסדו את הקהילה היהודית הראשונה 
באמריקה הצפונית. האינקוויזיציה עקבה אחר האנוסים שנותרו בר/ 
ושלחה אחדים למשפט לליסבון; רובם התבוללו ונעלמו. 

בימי מלה״ע 1 הגיעו לר׳ יהודים ממזרח־אירופה, והקימו בה 
קהילה מבוססת ופעילה; ב 1974 היו בה כ 300 משפחות, 

, 7 ^ 12062 ^^ .*/ ; 1957 , 1654 — 1624 , 277 ?)' 51 171 611 ) 11 (' 1 116 ' 7 ,־ £ 1 * 60 . 0.11 

, £360, X ת 1£ תג> 0 :מ 1 ) ׳< 14 לת 016 א 7£ ; 1960 , 7 ־ 76777 101 ח €010 1 ( 1 !׳ 4 ) 6 [ 

. 1963 ,( 242 ־ 231 | |. 1 ק* 5 -< 1 ג 6 | 

יה. גר, - מ. - א.בן. 

רסל ( 81153611 ), משפחת אצילים אנגלית, שרבים מבניה מילאו 
תפקיד בפוליטיקה. אחד מענפיה מחזיק בתואר דוכס בדפ 1 רד 
(ע״ע). הנודעים שבבני משפחת ר׳; ( 1 ) וילים ( 1639 — 1683 ); 
( 2 ) ג׳ ו ן ( 1792 — 1878 ); ( 3 ) הפילוסוף ברט רנד ר׳ ( 1872 — 
1970 ). 

ר׳ הראשון הידוע היה ם ט י ו ן ר׳ (, 8 ; מת 1438/9 ) , 
כנראה סוחר מגאסקוניה, שנשא לאשה בת בעל־אחוזה ממחוז דורסט. 
אחד מצאצאיו׳ ג׳ון ר׳ (. 081111 (; 1485 [ר]— 1555 ), שירת בצבא 
הגרי 111 /\ והיה לורד שומריהחותם בימי אדו 1 רד ¥1 ומרי 1 (ע׳ 
ערכיהם). כאות־הוקרה על שהכניע מורדים ליד אכסטד, זיכהו 
אדוורד בתואר רוזן ( 6311 ) בדפורד ובאדמותיהם המוחרמות של 
מנזרי ו^ברן (פ־ 11 מ 1 ס^ 0 וטוויסטוק (^ס^^ר); אדמות אלו היו 
לעיקר העושר הקרקעי של המשפחה• התואר דוכס ( 6 ^) הוענק 
לווילים ר׳ ( 111140111 ^* 1616 — 1700 ) ב 1694 , בעיקר לכבוד זכר 
בנו וילים (ר׳ להלן), שהועלה לגרדום ב 1683 .( 1 ) ל ו ר ד ו י ל י ם ר׳ 
(.מ וחר.; ¥111 \ [״ 1,0 ; 1639 — 1683 ), מדינאי. התחנך בקימבדיג/ ולאחר 
הרסטוראציה ( 1660 ) גבנס לפרלמנט. קשרי נישואין עשאוהו מקורב 
לאנתוני אשלי קופד, שהיה אח״ב רוזן שפטסברי (ע״ע [ 1 ]). ב 1672 
הצטרף ר׳ לאופוזיציה לצ׳רלז ז 1 (ע״ע) ונעשה למנהיג הרוב 
בביה״נ. בגלל החרדה שאחזה בציבור עקב השמועות על "קשר 
אפיפיורי" של הישועים, שזממו להמליך את ג׳ימז, אתי המלך שהיה 
קאתולי (ע״ע ה [ה] ממלכה המאחדת, ענד 889 ), שכנע ר׳ את ביה״נ 
לקבל החלטה למנוע מג׳ימז לרשת את הכתר ( 8111 1^x011131011 ); אך 



207 


רפל 


208 


המלך מנע את הפיכתה לחוק. כשנתגלתה ב 1683 מזימה לרצוח את 
צ׳רלז 11 ואת אחיו ( 101 ? 1:10050 6 ץ?) נאסר ר , ונידון למוות׳ 
במשפט טען שלעתים מוצדקת ההתנגדות לשליט. צ׳רלז 11 , שלו 
מיוחסת האמירה, שלולא המית את ר/ היה ר׳ ממיתד, לא נעתר 
לבקשה לחון את ר/ וראשו נערף. לאמת( של דבר לא היה ר׳ 
מעורב בקשר שנתגלה, אם כי השתתף בפגישה בה דובר על קשר 
אחר. 

לאחר ״המהפכה המהוללת״ ( 1688/9 ) בוטלה הרשעת ר׳, שנעשה 

לסמל המאבק הוויגי נגד רודנות המלוכה. 

4 ־, 2.0 .[ . 5 ; 1855 4 ; 820 ( 4 /^ 2 .'א /ד- ז"/// ,.א .ז 

. 1895 

( 2 ) ג׳ ו ן, רוזן ר׳ — .>! 1 ־ 7 !;£ 151 1878—1792) — !011x1 ) , 

מדינאי. בנו השלישי של הדוכס ה 6 מבדפורד; התחנך באדינבורו 
וב 1813 נכנם כליברל לפרלמנט. ב 1819 החל את פעולתו למען 
רפורמה בבחירות לפרלמנט. הוא היה מראשי התובעים שדויון־זכויות 
לקאתולים ולדיסנטרים, ופעילתם הוכתרה בהצלחה ב 1829 — 1830 . 
לאחר עלות הליברלים לשלטון ( 1830 ) היה ד חבר הוועדה שניסחה 
את הצעת הרפורמה הפרלמנטרית. והוא שהציג את ההצעה לפני 
ביה״ג בצורה שתוארה כמרשימה ביותר (ע״ע [ה] ממלכה המאחדת, 
עמ ׳ 896/7 ), 

ב 1835 מונה ר׳ לשר־הפנים וב 1839 — לשר המלחמה והמושבות. 

ח סייע לרה״מ השמרני פיל (ע״ע) לבטל את חוקי הדגן ( 1846 ) — 

מה שהביא לפילוג השמרנים ולעליית הליברלים לשלטון. ר׳ מונה 

לר״מ. בתקופת כהונתו נתקבלו חוקים לשיפור תנאי הפועלים. שר 

החוץ של ר/ פמרסטון (ע״ע), פעל, לעתים קרובות, בלא להיוועץ 

בר/ עד שר׳ פיטדו ב 1851 ; אז הביא פאמרסטון להפלת ממשלת ר/ 

ב 1859 מונה ר׳ לשה״ח בממשלת פאמרסטון. ידועה האיגרת 

ההיסטורית ששלח ר׳ לאחר נצחונות גריבלדי (אוקטובר 1860 ) אל 

שגרירו בטורינו, ובה הביע את תמיכתו באיחוד איטליה. לאחר מות 

פאמדסטון ( 1865 ) היה ר׳ שוב ר״מ, עד שממשלתו נפלה ( 1866 ), 

משלא נתקבלה הצעתו לרפורמה נוספת בהליכי הבחירות. 

ר׳ כתב ספרים רבים, בהם ביוגרפיה של צ/ ג/ פוכס (ע״ע) 

ומסה על ההיסטוריה של החוקה האנגלית. ר׳ היה מדינאי תקיף, 

עקבי וישר ונודע בכנותו. את התואר רוזן קיבל ב 1861 . 

..?/ .{ 2.0/4 נ ־< 16 ת׳ .׳ 13 . 4 ; 1889 ,.<* ./ 2.0/4 /״ )) 11 ,ש 01 ק 31 ז \\ . 5 

. 1930 

( 3 ) ברטר נד א ר תר וי ל י ם, רוזן ר׳ — 

.£ £31-1 [ 1970—1872) — ^!■(£ 11 :■ ^!1113111, 3x0 ), פילוסוף ולוחם 
לתיקון החברה והעולם. נכדו של ( 2 ); את התואר רוזן ירש ב 1931 . 
נתייתם בגיל 3 וגדל בבית סבתו, באווירה קודרת ובבדידות. לא 
נשלח לבי״ס ואת הינוכו קיבל בבית. ר׳ חונך כפרסביטריאני ואת״ב 
כאוניטרי, אך בהתבגרותו איבד בהדרגה את אמונתו באלוהים ובדת. 
בשנים 1890 — 1894 למד פילוסופיה בקימבריג׳ וסיים בהצטיינות; 
מ 1895 הורה ב״טריניטי קולג"/ זמךמה שהה בגרמניה, ואת התרש¬ 
מויותיו מהסוציאליזם הדמוקראטי שם סיכם בספרו 501:131 ת 3 וו 1 ־ז.£נ) 
ץ 30 ־ 001 ת 01 <£, 1896 . את ספדו "עקרונות המתמטיקה", (ר׳ להלן) 
כתב במשך 3 חדשים ב 1900 , אותם תיאר כ״ירח־דבש אינטלקטואלי". 
בשנים שאח״כ עסק בעיקר בפילוסופיה של המתמטיקה ובלוגיקה. 
ב 1908 נבחר ל״חברה המלכותית הבריטית״ וב 1910 מוגה למרצה 
בקימבריג/ 

ר׳ היה חבר באגודת הפבינים (ע״ע). זמן־מה צידד באימפריא¬ 
ליזם, אך ב 1901 נעשה פאציפיסט, ובפרוץ מלה״ע 1 ־היה פעיל 
בתנועה נגד הגיוס. ב 1916 נקנס על פרסום חוברת שצידדה בסר¬ 
בני המלחמה, ובשל כך הורחק מההוראה באוניברסיטה. ב 1918 
נידון ל 6 חדשי מאסר על פרסום מאמר, שבו טען שהצבא האמריקני 
עתיד להשתלט על שטחי בעלות־הברית. את ספרו סז ו 101 :ז:> £1 > 0 -ח 111 


ע 1£ ! £11050 ? (״מבוא לפילוסופיה מתמטית״), 1919 , 

כתב בכלא. ב 1920 ביקר בבריה״מ ובסין, ואת אכזבתו מהקומוניזם 
הרוסי תיאר בספרו ו 1511 י 3 > 80££ 0£ ׳ 00x0 £*ד 31101 106 ) 30 ־ 1 ? 11£ ״ד 
(״הבולשביזם, להלכה ולמעשה״), 1920 . בשנים 1927 — 1932 ניהל ר/ 
יחד עם אשתו השניה, דורה׳ מוסד לילדים. בספריו,' 1011 ) £011103 מ 0 
€£1101110001 ע 1 ז £3 1x1 ץ 01311 סק £5 ("על החינוך; בייחוד בילדות 
המוקדמת״), 1926 ; 3£ ז 10 \ 01 ״ 3 ("נישואין ומוסר"), 

1929 ;־ 00161 500131 £0 ) 31101 ! 101 ) 1003 >£ ("החינוך והסדר החברתי"), 
1932 , ביטא ר׳ השקפות, שהיו אז יוצאות־דופן. הוא דחה מכל־וכל 
הפעלת לחץ וכפיה על הילד, משום שסבר שכתוצאה מהם משתרשים 
בילד הערצת האלימות ויצר ההרסנות הגורמים למלחמות. ר׳ הסיף 
לחיי־מין לפני הנישואין ונגד יחסי־מין בלעדיים עם בן־הזוג במסגרת 
הנישואין. הוא היה נשוי 4 פעמים ונולד* לו 3 ילדים. ר׳ תקף גם את 
הדת. הוא טען שקיומו של אלוהים כה בלתי־מסתבר, שלא כדאי כלל 
לעסוק בשאלת מציאותו; כן טען, שהאמונה הדתית מזיקה, משום 1 
שהיא פוגמת בביקרתיות בתחומים אחרים ומעודדת חוסר־סובלנות. 

ב 1938 יצא ר , לאה״ב והרצה שם באוניברסיטות. מינויו כמרצה 
בקולג׳ של העיר ניו יורק ( 1940 ) נתקל בהתנגדות — בעיקר בשל • 
השקפותיו על חינוך ומין׳ ומינויו נפסל בביהמ״ש. 

ב 1944 שב ר׳ לאנגליה ונתקבל שוב ל״טריניטי קולג״/ ב 1950 

1 

זכה בפרס נובל לספרות. במהלך חייו כתב יותר מ 60 ספרים, 
מהם כשליש בפילוסופיה, סגנונו הבהיר וחוש-ההומור שלו חיבבוהו 
על הקוראים. 

לאחר מלה״ע 11 פעל ר׳ נגד מירוץ־החימוש הגרעיני. ב 1960 
הקים את ״מוסד ב. ר׳ לשלום״. ב 1961 נאסר לחדשייס בגלל השתת¬ 
פות בהפגנה בלתי־חוקית. האוטוביוגרפיה שלו י״ל ב 3 כר/ ב 1967/9 . 

תורת ההגיון ויסודות המתמטיקה. עבודתו החלוצית 
של ר׳ בתחומים אלו מצויה בספרו 105 ) 3 !ח £6 ) £13 )ס 1£5 ון 101 ו 1 ז? 
(״עקרונות המתמטיקה״). 1903 , רי 1938 ), וב 03 נ) 113 ! £431££ 13 ק 101 ! 11 ? 
(״העקרונות המתמטיים״), 111-1 , 1910/13 ( ב 1925/7 ), שחיבר יחד 
עם א. נ. ויטהד (ע״ע), שהיה קודם מורהו למתמטיקה. 

בפיתוח האכסיומטי של שפה לוגית הלכו ר׳ ווייטהד בעקבות 
ג. פרגה (ע״ע). הלוגיקה שלהם, ולא של פרגה היא שנעשתה 
למקובלת, את כל תחשיב הפסוקים (ע״ע הגיון, תורת ה-. עט׳ 
364/6 ), גזרו ר׳ ווייטהד מ 5 אכסיומות (אח״כ הוכח, שאחת מהן 
מיותרת) ובעזרת שני כללי הסק. חשיבות מיוחדת היתד, בעיני ר׳ 
לעקרון, שכונה בפיו "עקרון ההפשטה", המגדיר תכונד? ע״ס הקבוצה 
שאיבריה מקיימים ביניהם יחס מסוים (למשל: כיוון מוגדר כתכונה 
שמקיימים כל הישרים המקבילים זל״ז). בעזרת הגדרה באמצעות 
הפשטה ניתן להראות, לדעת ר/ שאפשר לוותר על התכונות והישים 
המוגדרים. עקרון זה שימש את ר׳ גם בהגדרת המספרים הטבעיים. 

הגדרת המספרים הטבעיים. ר׳ היה ממבססי הלוגי־ 

צ י ז ם, הוא ההשקפה שהמתמטיקה היא בתיהעמדח על תורת ההגיון 
במובן זה׳ שמונחיה ניתנים להגדרה במונחים לוגיים, ומשפטיה 
המתורגמים לפסוקים לוגיים הם יכיחים בלוגיקה. במחצית השניה 
של המאה ה 19 הראו מתמטיקאים שניתן להעמיד את האנליזה על 
האריתמטיקה (ע׳ ערכיהן). אף שההגדרה של ר׳ למספרים הטבעיים 
דומה לזו שפרגה הציע קודם, הציעה ר׳ באופן בלתי־תלוי בפרגה. 
למעשה הגדיר ר׳ את המונחים הראשוניים באכסיומות פאנו (ע״ע). 

ר׳ הבין אמנם, שכדי להראות שאמיתות האריתמטיקה יכיחות 
בתחומי הלוגיקה, יש צורך בשתי הנהות שאינן לוגיות בטיבן: 
אכסיומת האינסוף ואכסיומת הבחירה, וזהו פגם רציני בלוגיציזם. 
בניגוד לפרגה, הרחיב ר׳ את תורתו גם לגאומטריה, אף שזו אינה 
ניתנת להעמדה פשוטה על האריתמטיקה. 

הפרדוכסים. במהלך עבודתו גילה ר׳ ( 1901 ) שמהנחות 
טבעיות ומקובלות לגבי פרדיקאטיס (נשואים) או קבוצות ניתן 



209 


ופל 


210 



ב. ראם? (באמצע) באתה ההפגנות הרבות שזזרג: ב^גות ד! 50 
נגד הניסויים ב:שה אטומי 


להסיק סתירה. ביו הפרדיקאטים יש כאלה החלים על עצמם: למשל, 
הביטוי "צירוף מלים בעברית" הוא עצמו צירוף מלים בעברית, ניתן 
לשאול אם הביטוי "צירוף מלים בעברית שאינו חל על עצמו" חל 
או אינו חל על עצמו. אם נניח שאינו חל על עצמו, הרי לפי 
משמעותו נסיק שאינו כזה שאינו חל על עצמו׳ ד׳א הוא חל על 
עצמו. אם נניח שהוא חל על עצמו, הרי לפי משמעותו נסיק שאינו 
חל על עצמו. מכאן שהוא חל על עצמו אם, ורק אם, אינו חל על 
עצמו. זהו "הפרדוכס של ר׳", בדומה למה שהציג במכתבו לפרגה 
(יוני 1902 ). גירסה אחרת המוזכרת שם יוצאת מן השאלה המקבילה, 

! אם קבוצת כל הקבוצות שאינן איברים של עצמן היא איבר של 
י עצמה (ע״ע קבוצות, תורת ה־, עמ׳ 54/5 ). כיוון שמן האכסיומות 
הלוגיות נובע שפרדיקאטים (או קבוצות) כאלה קיימים, נמצאה 
בכך סתירה במערכת המושגים שביסוד המתמטיקה. פרגה ראה בגילוי 
הפרדוכסים את התמוטטות יסודות המתמטיקה וחורבן עבודתו 
המדעית. 

תורת הטיפוסים. ר׳ היה הראשון שהתאמץ להתגבר על 
המשבר החמור, באמצעות מה שבונה "חורת הטיפוסים הפשוטה". 
התורה עושה שימוש חדש ברעיון הקטגוריות (ע״ע) העתיק. היא 
בנויה על הבחנה בין רמות שונות של מושאים (או ביטויים המציינים 
מושאים) באונטולוגיה של המערכת הצורנית. החלוקה לטיפדסים 
משייכת פרטים וקבוצות המורכבות מהם לרמות סמוכות בהיירארכיה, 

זו מיד מעל זו; לדוגמה: אזרח, מפלגה (קבוצת אזרחים) וקואליציה 
(קבוצת מפלגות) שייכים לשלושה טיפוסים עוקבים, הכלל היסודי 
של תורת הטיפוסים אומר, שכל מושא שייך לטיפוס מסוים ופסוק 
בעל משמעות בוצר רק כשהוא מייחם תכונה למושא השייך לטיפוס 
הנמוך ממנה ברמה אחת. הביטויים הפרדוכסליים "הפרדיקאט החל 
אך ורק על הפרדיקאטים שאינם חלים על עצמם" או "הקבוצה 
שאיבריה הן קבוצות שאינן איברים של עצמך אינם ניתנים להגדרה 
במסגרת תורת הטיפוסים הפשוטה. 

אמנם התורה מכבידה על ניסוח תורת הקבוצות, ובשל כך גם 
על העמדת האריתמטיקה על הלוגיקה, משום שיש להגדיר מחדש 
מונחים רבים באופן יחסי לטיפוסים שבהם מדובר, אך אלו הכבדות 
שניתן להתגבר עליהן, ואם נניח שיש מספר אינסופי של פרטים 
מהטיפוס הנמוך ביותר, ניתן להעמיד את האנליזה על הלוגיקה, 
באמצעות האריתמטיקה, בלי להסתבך בפרדוכס של ר׳. 

פ. רמזי (ע״ע) כינה אח״כ את הפרדוכסים שניתן להתגבר 
עליהם בעזרת תורת הטיפוסים הפשוטה בשם "לוגיים", והבדילם 
מפרדוכסים "סמאנטיים", הכרוכים ביחס בין השפה למושאיה, 
שעליהם אין תורת הטיפוסים הפשוטה מתגברת. דוגמאות לפרדוכסים 
סמאנטיים הס "פרדוכס השקרן", הנוצר השארם אומר "מה שאני 


אומר ברגע זה הוא שקר״ (פרדוכס שכבר נודע במאה ה 5 לפסה״נ) 
והפרדוכס של ריצ׳רד הנוצר מתיאורים כגון,,המספר הטבעי הראשון 
שאינו ניתן לתיאור בביטוי עברי בן פחות מ 15 מלים". לפי משמעות 
התיאור אין המספר שמדובר בו ניתן לתיאור בביטוי בזה, אך לפי 
הנוסח העברי של התיאור מספר כזה אכן מתואר בו, וזוהי סתירה. 
פרדוכסים רבים מסיג זה נתגלו בידי ר׳ עצמו ובידי אחרים, לדעת ר׳ 
נובעים פרדוכסים מסוג זה ממעגל-קסמים ( 011:010 10101:5 ׳!} הנוצר, 
כשמושאים מוגדרים אך ורק בעזרת האוסף הכולל אותם. 

כדי להיחלץ מפדדוכסים אלו ולהימנע ממעגל־הקסמים הזה, בנו 
ר׳ דוייטהד תורת טיפוסים ״מסועפת״ 0£ ־׳ 1110015 1 > 1£10 בתג!), 
שבה חלוקת הפרדיקאטיס (והקבוצות) אינה נעשית רק לפי המושאים 
שעליהם חלים הפרדיקאטים (או איברי הקבוצות), אלא גם לפי 
אופן ההגדרה שלהם במערכת הצורנית. כל טיפוס מסתעף לסדרים 
( 5 ז 16 )־ז 0 ) בהתאם לאופן ההגדרה, וכשמוגדר ביטוי מסוים באמצעות 
ביטויים אחרים השייכים לסדר ח, ישתייך הוא בעצמו לסדר 11+1 . 
לדוגמה: "להיות גנרל" ו״להיות בעל התכונות של גנרל" שייכים 
לאותו טיפוס (הם מציינים תכונות של פרטים, כגון נפוליון), אבל 
שייכים לסדרים שונים. תורת הטיפוסים המסועפת מונעת הגדרה של 
מושאים אך ורק ע״פ הקבוצה שהם איבריה דנחסמח הדרך בפני 
הפרדוכסים הסמאנטייס. הנהגת תודת הטיפוסים המסועפת עוררה 
קשיים חמורים. ראשית, לא ניתן לנסח במונחיה את תורת המספרים 
הממשיים, משום שע״פ הגדרתם (ע״ע אריתמטיקה, עם , 883 ) הם 
ייכללו בסדרים שונים, כך שאין רמה אחת המקבילה לרצף שלהם. 
כדי להתגבר על קושי זה אימץ ר׳ את אכסיומת ״ההעמדה״ (- 11101 ) 6 ־! 
?״ 11 ( 1 ), לפיה לכל ביטוי מסדר כלשהו יש ביטוי שקול השייך לסדר 
הנמוך ביותר מאותו טיפוס■ שנית, אץ אפשרות לנסח במונחי התורה 
את עקרון הזהות של לייבניץ, האומר ששני דברים זהים כשכל 
תכונותיהם משותפות להם, ושלישית, האינדוקציה (ע״ע) המתמטית 
אינה ניתנת לניסוח בתורה, וכזכור, הגדרת המספרים הטבעיים של 
ר׳ עצמו יצאה מאכסיומות פאנו הכוללות את עקרון האינדוקציה. 
שני הקשיים האחרונים נובעים מאי־אפשרות להתייחס בבודאחת 
לכל התכונות של מושא, ללא הבדל טיפוס וסדר. ר׳ ניסה אמנם 
להוכיח שהגדרת המספרים הטבעיים בדרך אינדוקטיווית אפשרית 
בלא אכסיומת ההעמדה, אבל גדל (ע״ע) הראה (ר , קובץ שילם׳ 
ביבל') שהוכחת ר׳ פגומה, ומייהיל ( 1 ( 111 ץ 4 י[, ר׳ קובץ נאכניקיאן, 
ביבל') הוכיח, שאייאפשר להוכיח זאת. 

אכסיומת ההעמדה עוררה ביקורת, בייחוד משום שאינה אמת 
לוגית ואינה קונסטרוקטיוויסטית אלא ראליסטית, 

עבודותיו של ר׳ בתורת ההגיון וביסודות המתמטיקה נתנו דחיפה 
שאין דומה לה למחקר בתחומים אלה, וגם מי שמביא בחשבון את 
השפעתם של קודמיו (פרגה) ובניתמנו (ויטגנשטין, גדל), חייב 
לראות בד את. מבססה של הלוגיקה המתמטית, (ר' עצמו החשיב 
יותר מכל את עבודתו בתורת טיפוסי הסדר). 

תורת התיאורים המיודעים ( 5 ' 1 וס 1 ]ק 1 ז 1650 > 0 ) 61:1111 ( 1 ), 
שהוצגה במאמר 101:108 ) 06 "ס (״על ההוראה ״; פורסם בכה״ע 1 ) 114111 , 
1905 ), נחשבת בעיני רבים להשג הפילוסופי החשוב ביותר של ד. 

ד השתמש בניתוח לוגי כדי לסתור השקפה של פילוסופים 
אחדים, לפיה ביטויים שמניים מיודעים, כגון "המלך הנוכחי של 
צרפת״, מציינים משהו שיש לו ״קיום משני״ ( 5111151516111 ), אם כי 
לא משהו ממשי במלוא מובן חמלה. לדעת ר׳ ביתן לתרגם פסוק, 
כגון "המלך הנוכחי של צרפת הוא קרח" לסדרת פסוקים פשוטים 
יותר, שבהם התיאור המיודע אינו מופיע עוד, והיא: "יש לפחות 
אדם אחד שהוא מלך צרפת; לכל היותר אדם אחד שהוא מלך צרפת; 
וכל אדם שהוא מלך צרפת קרח". סדרת פסוקים זו היא אמיתית 
רק אם כל אחד מהפסוקים בה אמיתי, לפיכך הפסוק הנ״ל שקרי, 
משום שאין לצרפת אפילו מלך אחד. הטענה העיקרית (של סטרוסון) 




211 


רסל — רסמופן, קנוד יודון ויקטוד 


212 


נגד ניתוח זה׳ שהוא אינו תואם את השימוש התקני בפסוקים כגון 
אלו בשפת יומיום. 

פילוסופיה. ר׳ פנה לפילוסופיה בבקשו ביסוס למתמטיקה, 
בתחילת דרכו בקימבריג׳ הושפע מהאידאליזם של ברדלי ומקטגרט, 
אך ג׳. א. מור (ע׳ ערכיהם) הניעו לאמץ ראליזם (ע״ע) קיצוני. ר' 
השתכנע שהתורה האידאליסטית של היחסים הפנימיים מוטעית. לפי 
תורה זו האופן בו מתייחם דבר אחד לאחר קובע את מהותו, ולפיכך 
כל דבר הוא חלק ממהותו של כל דבר אחר, ויחסים הם בני־העמדה 
על תכונות. לעומת־זאת, טען ר/ היחידות המתמטיות מוגדרות קודם 
שנודעים היחסים ביניהן, והעיסוק המתמטי ביחסים הוא עדות לכך 
שהם ממשיים לא־סחות מהתכונות. בספרו הפילוסופי הראשון, שבו 
ניתח את משנת ליבניץ (ע״ע), טען ר׳, שתורת המונאדות של לייבניץ 
נובעת מהדבקות בלוגיקה שבמרכזה צורת המשפט "נושא־נשוא" 
ומהתעלמות מיחסים חיצוניים. מביקורת זו משתמע עקרון יסודי, שר׳ 
דבק בו כל חייו, והוא ששיקולים לוגיים קובעים את המטאפיסיקה, 
הראליזם הקיצוני של ר , ייחם מציאות לכל מה שאפשר להעלות 
על הדעת ולכל מה שמציינות המלים, ובהשפעת מינונג (ע״ע) 
סבור היה שכל מלה — גם מלת־חיבור — מציינת משהו. 

אבל הראליזם המוקדם של ר׳ לא התיישב עם מסקנות הניתוח 
הלוגי כפי שבאו לידי ביטוי בתורת התיאורים המיודעים, בעקרון 
ההפשטה ובהצבעה על "מעגל־הקסמים" (ר׳ לעיל). ר׳ הבין שכדאי 
לנצל את מסקנות הניתוח הלוגי לצרכי בניית תורת־הכרה ואונטו־ 
לוגיה. דו״ח על ישים שלא ברור מה טיבם מוטל מלכתחילה בספק, 
ולפיכך כל־אימת שניתן לנתח אותו במונחים המדברים על ישים 
פשוטים, ודאיים ומובנים יותר ועל היחסים ביניהם, יש צידוק רב 
יותר לקבלתו. התיאורים בשפת יומיום אינם אלא מבנים (־חס: 
$ח 10 ::>גת $1 ) או הרכבים של תיאורים פשוטים יותר. ר׳ הושפע 
מהאמפיריציזם של ד. יום (ע״ע) • ובספרו - 11110 ? 0£ 1€1115 נ 01 ז? 
ץ!{ק 50 (״בעיות הפילוסופיה״), 1912 , הבחין בין ידיעה שבהכרות 
(^״טת 1131 ^ 30 ) בלתי־אמצעית של נתונים חושניים ( 1313 ) 5€ ״ 5€ ז 
להלן נ״ח) המקנה ודאות, לבין ידיעה שבתיאור ( 11011 ק 1 ־ 501 ^) שהיא 
בעייתית ומוסקת מהראשונה. המושאים החמרייב נודעים בתיאור: 
הם מוסקים כסיבות של הנה״ח. בספרו 16 * 1 0£ זג 01 

4 \ז 0 /*\ 1 גתז 0 ^? (״ידיעתנו את העולם החיצוני״), 1914 , טען 
ר׳ לפנומנליזם (ע״ע), דהיינו, שתיאורי המושאים החמריים אינם 
אלא מבנים לוגיים של תיאורי נ״ח, ממשיים ואפשריים. ר׳ סבר 
תחילה ש הנה ״ח הם י.שים פיסיקליים, אך בספרו 0£ 0317515 ^ 6 ב 1 ז׳ 
^ 411 * (״ניתוח הרוח״), 1921 , טען שגם הגוף וגם הרוח אינם אלא 
הרכבים לוגיים של נ״ח, שאינם חמריים ואינם רוחניים: נ״ח 
המקושרים בחוק פיסיקלי הם חמרים, וכאשר נ״ח מתנהגים לפי 
הפסיכולוגיה הם חלק מהשכל. 

בסדרת הרצאות מ 1918 , ת 1 צ 1 מ! 0 .ז^ 1,021031 0£ ץ 11 ק 50 ״[ 1 ! 1 ? ^ X11 
(״הפילוסופיה של האטומיזס הלוגי״; הופיעה בכה״ע ]<י. 1 ת 10 ^), 
ניתנה לתורה זו משמעות מטאפיסית: הישים הבסיסיים. ששאר 
הישים הם הרכבים לוגיים שלחם׳ הם כל מה שישנו בעולם. העולם 
מורכב מעובדות אטומיות — שאינן אלא הנה״ח — המצולמות 
בפסוקים אטומיים (כגון "זה לבן" "זד. מעל זה") שאפשר לאמתם 
מיד, באופן שישנה התאמה חד^ערכית־הדדית בין העובדות הללו 
לבין הפסוקים. כל ידיעה היא בת־ניסוח בפסוקים אטומיים כאלה, 
ומכאן שכל פסוק אמיתי ניתן לנתחו לפסוקים אטומיים. האטומיזם 
הלוגי של ר׳ דומה בפרטים רבים לתורת "המסכת ההגיוניחדפילו־ 
סופית" של ויטגנשסין (ע״ע), שהיה תלמידו של ר , . ר׳ הודה 
במגבלות תורתו ואח״כ אף הציב לה סייגים רבים. בספר ^ 

111 ט< 411 ת 3 403111118 ן 0 זח 1 (״חקר משמעות ואמת״), 1940 , דחה ר׳ 
את השקפתו הקודמת לפיה הנה״ח הם בעלי תכונות, וכמו ג/ ברקלי 
(ע״ע) ביטל את קיומו של העצם בכלל: עצמים אינם אלא הרכבים 


שבהם התכונות מצויות יחד ס״סצסזקמוסס), רק התכונות קיימות, 
וקיומן הוא כפרטים "מפחדים". האדום, למשל, הוא פרט המצד 
בבת־אחת בכל אחד מהדברים האדומים (בדומה למים, המצויים 
בכל מקווי המים). השקפה זו נשמרת גם בחיבורו הפילוסופי החשוב 

האחרון של ר , 1-311111$ 31101 €! $001 115 1111111311 

(״הידיעה האנושית: הקפה וגבולותיה״), 1948 , העוסק בבעיית 
התקפות של ך, 0 קים אינדוקטיוויים. 

לספריו של ר׳ בתורת־המדינה אין ערך מקורי. השקפתו על 
טיב תורת המידות, שהובעה בספריו הפופולריים בענייני מוסר, דומה 
לאמוטיוויזם (ע״ע מדות, תורת דד, עמ׳ 218 ) : משפטי המוסר 
מבטאים מאוויים, ולפיכך אין הם מ ת א ר י ם דבר, אין להם ערך 
של אמת וחם סובייקטיוויים. 

ר׳ נחשב לפילוסוף הבריטי החשוב ביותר במאה ה 20 , אף ששינה 

דעותיו במהלך חייו ואין לו משנה ברורה, פרט לכמה עקרונות 

כלליים: ניתוח לוגי, הערכה רבה להשגי המדע, וגישה ספקנית 

שיש עמה קבלת אותן טענות הנראות פחות מוטלות בספק. הוא היה ; 

מפניחי היסוד של הפילוסופיה האנליטית (ע״ע פילוסופיה. עט׳ 

670/1,667/8 ), והשפעתו על הפוזיטיויזם הלוגי(ע״ע) היתה מכרעת. 

ספרי ר , שתורגמו לעברית הם: "הנישואין והמוסר", תר״ץ; 

"בעיות הפילוסופיה", תרצ״ח; "שלטון", תשי״ג; "כיבוש האושר", 

1955 ; "נצחון ולא בנשק", תשכ״ד; "הסמכות והיחיד", תשכ״ז; 

״בשבח הבטלה״, 1975 ; ״עקרונות השיקום החברתי״, 1975 ; 

"תיאורים" (פרק מספר), תשל״ז. 

י. בר הלל, הגיון לשון וש-יסה, תש״ל; א. כשר - ד. גבאי, תיאורים 
מחסיאים (עיון, כ״ז), חשל״ו; א. צ. בדאון (עורך), מפארמנידס עד 
הוגי ימינו, ב , , תשל״ז! א. כהן, מטרות החינוך במשנתו של ב. ד׳ 
(מעלות, ט׳) תשל״ח! ,. 73,72 / 0 ־>*יד ,(. 06 ) ?( 5011111 ? 

חב ז \ .( ; 195 7 , 766 ) 866 805:1000:6 ?*" 7 ;.? 7 . 5 , 006 ^ ; 1951 3 

,(. 04 ) 50110011013011 ..א ; 1967 , 00621 ס: ) 1 ) 876 ! 87077 ,(. 4x1 ) זזסס 1100 ס 11 
0716 . 72 . 8 , 0315 ? .'י! . 0 ; 1967 ,!{ €671:117 1116 / 0 7/167 ) 9/111050 ;.מ . 3 
; 1972 ,.? 7 . 3 ,(, 041 ) . 141 ; 1967 ,ון!) 7 ) 911110:0 71 > 1706111011 !/: 87111 1116 
.( 1 .£ ; 1968 ,,? 7 66 6 ה/?} 111010 /ק 6 ׳ 6771167 •ה) 10 ־סס 071.7 ) 16 ,ח 1 ו 11431 < 11 ^ג ./ 

; 1972 ,.? 7 . 8 .[ ; 1970 ,. 72 . 75 071 :^ 0 :: 8 ״(. 04 ) 1140 מ 10 א 

־ 1431411 . 0 ; 1972 ,■{ 1/1 ) 8/1110:0 72.7 . 8 / 0 : 7171671 ) 610 ? 7 1116 / 0 //ן* 7 / 1116 1 ) 411 . 74 ,וזנ 1 צ 11 יע\ . 0 ; 1928 

ב. ח. 

ךספ י ג י , אוטורעו— 11 )£!ק 05 ) 011:011110 — ( 1879 — 1936 ), 
מלחין וכנר איטלקי. תלמידם של רימסקי-קורסקוב וברוך 
(ע׳ ערכיהם). מ 1913 הורה קומפוזיציה בקונסרווטוריון "סאנסה 


צ׳צ׳יליה"(ע״ע צציליה) ברומא, וכעבור עשר שנים ניהל את המוסד. 
ר׳ היה רחוק מסגנובותיהם של החדשנים בבני״דורו כשנברג, סטרוינ־ 
סקי או מיו(ע׳ ערכיהם). הוא היה מלחין פורה, שהושפע מד,מלודיות 
האיטלקית העשירה של פוצ׳יני ומהתזמור הססגוני של רימסקי- 
קורסקוב ור, שטראוס. ר' גילה התעניינות רבה במוסיקה איטלקית 
עתיקה וערך עיבודים שונים ליצירותיהם של מונטוורדי, פרסקובאלדי 
ופוצ׳יני. 

עם עיבודים אלה נמנות 4 סוויטות; "רוסיניאנה", ע״פ חיבור 
בלתי־ידוע של רוסיני; ״הציפרים״ — קטעי מוסיקה של מלחינים 
עתיקים (פאסקיני; ז׳אק דה גאלו; ראמו, ועוד) המתארים בצלילים 
עופות שונים, כגון יונה, תרנגולת, זמיר וקוקיה; ,,שירים וריקודים 
עתיקים״ — קטעי מוסיקה של מלחינים איטלקים מן המאות ה 16 — 
ה 17 שנבתבו במקורם ללאוטה, וכן הסוויטה לבאלט "סוכת הקסמים", 
ע״פ מוסיקה של רוסיני, המושמעת לעתים קרובות בקונצרטים 
סימפוניים. מתון יצירותיו הרבות האחרות זכו לפרסום מיוחד 
הפואמות הסימפוניות ״מעיינות רומא״ ( 1917 ), ״אמי רומא״( 1924 ), 
״חגיגות רומא״ ( 1927 ), שבוצעו לראשונה והוקלטו ע״י טוסקניני. 

י (. 3 ש) ^ 1.3610 .ז־\ ; 1962 ,(מאת אשתו; בולל ביבל׳) .? 7 . 0 ,.א .£ 
. 1965 ,£■()<] 0 116 ) 8 0 § 41410 ) ; 1936 — 1879 ,.א . 0 

רסק, רסמוס כר י 9 נדן — 3514 ? £1151:130 11350105 — ( 1787 — 
1832 ), בלשן דבי, ממייסדי הבלשנות ההשוואתית, על יסוד 
השוואת הלשונות הטוסוניות (ע״ע) ביניהן ועם אחיותיהן ההדר 
אירופיות (ע״ע) העיקריות. ר׳ היה בנו של חייט כפרי, בזכות 
כשרונותיו אופשר לו לרכוש השכלה גבוהה, אך לא השיג תואר 
אקדמי. תחילה היה ספרן ואח״ב פרופסור באוניברסיטת קופנהגן. 

בהשפעת התנועה הרומנטית הסקנדינווית החל להתעניין בסאגות 
האיסלאנדיות העתיקות וקיווה למצוא בלשונן את מקור הלשונות 
הנורדיות. את חקירותיו סיכם בספרו 15146 ) 111: 15120 § 164010 [ ¥6 
§ 70 ק 5 415146 ־ 001 30116 § ! 0116 ("מביא לאיסלאנדית או נורדית 
עתיקה״), 1811 , וכן ב־ 61161 001415146 30116 § 461 01 ס 6156 § 11046150 
0011046156 5 § 10 ק 5 1513045146 ("מחקר על מוצא הנורדית העתיקה 
או האיסלאנדית״), 1818 . הוא הצביע ראשון על חוקיות התאמי 
ההגאים בין לשונות קרובוודמשפחה (ע״ע בלשנות, עט׳ 964/6 ). 
ר׳ ביקש את מקור הלשונות ההודו־אירופיות באסיה ובשנים 1816/23 
יצא למסע לשוודיה, פינלאבד, רוסיה, הקאווקאז, פרס והודו. במסעו 
אסף חומר בלשני וכ״י עתיקים. את עיקר תגליותיו סיבם בספרו 
££1:1164 0£ 3:140 651:35 ׳ג 26043 0£ £61:5 ס 1 ק 26045 001 ("על הקדמות 
והאותנטיות של לשון הזנד והזנד-אווסטה"), 1826 (ע״ע זנד־אוסטה), 
ר׳ כתב עוד חיבורים רבים, מהם על כרונולוגיה יהודית ומצרית. וחקר 
גם את לשון האסקימואים (ע״ע, עמ׳ 77 ). 

רסקולגיקים ( 1,111040 * 710140 ? =ל "מתפלגים׳/ סיעת הנפרדים 
מהכנסיה העיקרית), כינוי שניתן במאה ה 17 לחוגים בכנסיה 
האורתודוכסית הרוסית שסירבו לקבל את תיקוני האפטריארך 
נ. ניקוז (ע״ע); מכאן גם שמם (להבדיל מהכינוי שדבק בהם) 
"המאמינים הוותיקים". הר", בהנהגת אוקום בן פיויטר (ע״ע), דגלו 
בהמשכת המסורת הפרבוסלווית ברוסיה, שימוש בלשון הרוסית 
בטקסי הפולחן והתפילה ובספרי קודש רוסיים, ועל-כך הוחרמו, 
נודו ונרדפו קשות, ומהם שעונו למוות, במיוחד בתקופה הראשונה 
אחרי הפילוג ובימי ניקולי 1 (ע״ע), התנועה התחזקה בימי פיוטר 1 
"הגדול" (ע״ע) שבגלל מדיניותו לכפות את תרבות מערב־אירופה 
נחשב, בעיני רבים, לכופר ו״אנטיכריסטוס". הר" התרכזו, בעיקר, 
באזורים בלתי־מיושבים בצפון רוסיה ומזרחה ושקדו להכשיר שטחים 
אלה וליישבם. רוב הר" היו איכרים ופשיטי-עם עם כוהני־דת רבים, אך 
לא היו להם הגמונים. דבר זה יצר את בעיות ההסמכה לכהונה, 
משום שבלעדי ההגמונים א״א היה לקיים את ההמשכיות והרציפות 




215 


רסקולביקים -- רסקין, ג׳דן 


216 


האוסטרלית של הכנסיה. הר״ נתפלגו בשל כך לשני פלגים: ( 1 ) 
ה״בזפופובצים" כפרו בצורך בכהונה בעלת סמיכה כדת-וכדין. בהעדר 
היירארכיה סמכותית התפלגו מתוכם כיתות רבות, שבמה מהן דגלו 
בדעות ובמנהגים קיצוניים; ( 2 ) ה "פו פ ובצים׳/ שהיו קבוצת 
הרוב, צידדו בהקמת היירארכיה אפיסקופאלית, ועד הקמתה — 
הסתייעו בכוהני-דת ש״עדקו" מהבנסיה האורתודוכסית והצטרפו 
לשורות הר״. ב 1846 הצטרף אליהם הגמון, שגורש מכהונתו, והוא 
שהעמיד היירארכיה אפיסקופאלית גם לר״. אע״פ שב 1881 זכו הר" 
להכרה רשמית ככנסיה נוצרית עצמאית, נמשכה איבת המשטר 
אליהם עד מתן הצו בדבר סובלנות דתית ( 17.4.1905 ). הר" המשיכו 
להתקיים גם אחרי המהפכה הבולשוויקית, וזכו להכרת השלטונות 
של בריה״ם; בין השאר הורשו לפרסם לוודשנה משלהם ( 1962 ). 
ב 1917 היו בבריה״ם כ 20 — 25 מיליון ר״, ואילו ב 1964 כ 850,000 ר" 
ולהם כ 300 כנסיות, יישוביהם פזורים באזורי סיביר, אוראל, קזכסטאן 
ואלטאי, אך ידוע עליהם מעט מאד. גם מחוץ לבריה״מ יש ריכוזים 
של ר״: בסין, ברזיל, תורכיה ועוד. 

ו. א. קליוצ׳בסקי, דברי ימי רוסיה, א—ב, פרקים 47/8 , תשכ״ט; 

, 23031 ? .? ; 76 — 1871 ר 1 ע־ 1 , 547 ׳! 1110 1 ) 171 ) 011 • 1177111 > : 1 € 1/1 ' י ז 1€ ז 11 ו;ק 
1107 71 117157 , 11 ה 3 (תתז 4 ^ . 4 . ; 1938 , 01 ) 171 >■! 111 > 1 }>> 1£17 > 107 £1 11171 ) 11 > ׳ 4171 > 

1271 > #117 , 501311311011 .$ ,־ 1950 , 1117 ) 111 ) 7 )^ £77 < 1 ) 7 !.}{ £11 ?{) 011 ) 071110 
, ££71171771 1 ( 1111 >!£! 41 ■ 1£ )) 7117117 001 ר ־ 01 < 1£ ? .׳ע ; 1950 ,',( 07110777:17 ) 11071 
. 1963 ,)? 07 011x111 ו 1 ) 1117 > 1 -ו 111 / נ חח 3 ן 1 ז 1 ק 0 ב 11 .? ; 1961 

צ. ו. - ב. ח. 

ךסלןין, ג׳ון — 111 ^ £0 01111 ! — ( 1819 — 1900 ), סופר, מבקר- 
אמנות, צייר והוגה־דעות אנגלי, אתת הדמויות המרכזיות 
בחיי-התרבות באנגליה הוויקטוריאנית. היה בךיחיד למשפחה אמידה 
ונחשב ילד-פלא. אביו החדיר בו את אהבת האמנות והספרות, ואמו — 
אדיקות פרוטסטנטית. ר׳ למד באוכספורד, ורישום ואקווארל אצל 
מורים פרסיים. הוא ביקר בצרפת, שוויץ ואיטליה, והתרשם עמוקות 
משגב האלפים ומיצירוח האמנות בארצות אלו. נשא אשה ב 1848 , 
אך הנישואין, שלא עלו יפה, בוטלו ב 1854 . מ 1869 היה פרופסור 
לאמנות באוכספורד, משך קהל שומעים רב, אך משהחלה רוחו 
להתערער, נעשה נושא לגיחוך. ב 1872 ייסד באוכספורד את "בי״ם ר׳ 
לרישום׳/ ייסד גם בי״ס למלאכת־מחשבת במירסברוק (אל 00 זכ 1 צ־ 0€1 ^) 
ובו מוזיאון וספריה. שנותיו האחרונות נעכרו בשל אהבה נכזבת 
לבערה שגם היא חלתה ברוחה, ובעוד שמצבו הנפשי הידרדר, גברה 
השפעתו כהוגה-דעות אמנותי ומתקן חברתי. 

ב 1843 י״ל הכרך הראשון בחמשת הכרכים של ״־ 7^x101 ס!!?׳ 
5 ־ 2111101 ? ("ציירים מודרניים"), שהוקדש כמעט כולו לציורי־ הנוף 
של טרנר (ע״ע), שר׳ העריכו במיוחד ואסף את תמונותיו. ב 1851 
יצא ספרו 115177 ג 201 ן 1 ק 3 ?-סז? על אסכולת הקדם־רפאליים (ע״ע, וע״ע 
ד. ג. רוסטי), שר׳ היה מתומכיה הנלהבים ברוח ונם בתומר. באותה 
שנה יצא גם ספרו המפורסם 011110011170 ־ 41 0£ $קרת 02 ״ 5040 7110 
("שבעת המאורות של האדריכלות"), שבו טען לקשר בין אמנות למוסד. 
ר׳ תבע עיצוב ארריכלי מותאם למהות הבניין וכן הימנעות מזיוף 
בשימוש בתמרים. הוא אימץ את תורת קרליל (ע״ע), שלפיה האמן 
חייב להתבונן במציאות תוך מיצוי כל יפיח ולהעביר את חזונו 
לציבור. בספרו מובעת הזדהות עם סגנונות הבניה של יה״ב, ובמיוחד 
הרומנסק הפיזאני, והסגנון הג(תי של המאות ה 13 —ה 14 (ע״עגותיקה, 
עמ׳ 539 [ביבל׳]). הוא העריץ במיוחד את הסגנון הגותי הוונציאני 
והקדיש לו את ספרו ¥011100 05 510005 1110 ׳ (״אבני ונציה״), 1851/3 . 
בספר מובאים גם רישומים ואקווארלים משלו. מידת השפעתו של 
הספר על אפנת הבניה הבריטית בזמנו הדהימה אף את ר/ ר/ שהטיף 
לשימוש בסגנונות היסטוריים, תקף בחריפות את חדשנותו של ג׳. א. 
ויסלר (ע״ע, עמ׳ 241 ), והסתבך בשל־כך במשפט־דיבה. השקפתו 
האמגדתית, כמו החברתית, היתה קשורה בפולחן מלאכודהכפיים, 
ובכך סלל את הדרך לו. מורים (ע״ע, עם׳ 855 ) ולתנועת 4.1-18 


02£15 1 >״ 3 ("א מנויות 
ואומנויות"). רישומיו 
וציורי־המים שלו — רו¬ 
בם תיאורים של קטעי' 

נוף סלעי או עירוני — 

מצטיינים בדיוקם וב¬ 
צלילות□ הסגנונית. 

מ 1853 ואילך הקדיש 
ר׳ תשומת־לב מיוהדת 
לבעיות חברתיות. 

ב 1854 החל מלמד ב־ 

בי״ם גבוה לפועלים, 

שהיה אחד ממייסדיו. 

הרצאותיו י״ל בקבצים 
- £00 01111021 ? 110 ? 

זז 4 0£ ץחזסס ("הכל¬ 
כלה המדינית של האמ¬ 
נות"), 1857 , ו 31115 ? 40 \? 1110 ׳ (״שני הנתיבים״). 1859 , המשמשים 
מעין מעבר מעיסוקיו הקודמים באמנות. 

ב 1856 י״ל הכרכים 1 ! 1 ־ 1¥ של ״ציירים מודרניים״, וה ¥ — 

ב 1860 . ב 1862 י״ל עוד קובץ מאמרים משלו 0251 11115 01110 
("לזה האחרון"), שבו תקף בחריפות את התורה הכלכלית התועלתנית 
של הדור והעמיד מולה תאוריה המודדת עשרה של חברה ע״ם כמות 
האחווה, הצדק והאפשרות להגשמהיעצמית שבה. ר׳ ביסס את משנתו 
החברתית, כמו את משנתו האסתטית, על הרעיון שהטבע הוא 
התגשמות מידותיו של הבורא, היינו חסד וצדק. גם בשאר כתביו 
החברתיים הטיף להידרש ערכי הנצרות הקדומה, אס-כי בעצמו לא 
האמין עוד בדוגמ 1 ת הכנסיה: 011105 21111 $0521710 ("שומשום ושו¬ 
שנים"), 1865 ; 01140 0£ ""!ס־ס 0110 ("עטרה של זית-בר"), 

1866 ! 010 ?׳ !) 211 0 ומ 1 ? (״זמן וזרם״), 1867 1 15 ־ 01401 ? 11111013 ״? 
(״מתנות העפר״), 1872 . 

בשנות ה 70 , בד־בבד עם מאבקו הנואש במחלתו, ניסה ר׳ ליישם 
את תורתו החברתית-כלכלית באמצעות אגודה בהשראת עקרונות* 
החברה מיה״ב ^ 001 . 51 ■ 51111010£ > 110 ? (״גילדת ג׳ורג׳ הקדוש״), 
שהשקיע בה הון ומרץ לרוב, אולם זו משכה תומכים מעטים בלבד. 
על רעיונות הגילדה פרסם סדרת איגרות "לאנשי־העמל בבריטניה" 
( 1871 — 1884 ), שי״ל בכותרת 2 ־ 801 ! 0124 015 ? ("הגורל נושא־ 
המפתח" [או: "נושא-האלה"]), ר׳ דן באיגרות אלו בנושאים כה 
רבים ומגוונים, עד כי ניתן לראות בהן מעין יומן רוחני. שונה 
ברוחה האוטוביוגרפיה מלאתיהחן 101 ־ 130101 ? ("מעשי-עבר"), 
1885/9 , שנאלץ להפסיקה משניטל ממנו כושר־הכתיבה עקב מחלתו. 
בעוד שתורתו האסתטית אומצה במהרה ע״י רוב האינטליגנציה 
באנגליה, נדחו רעיונותיו החברתיים בתחילה כביטוי מסוכן לטירוף 
מהפכני, והם נקלטו רק בעשור האחרון לחייו; לשיא השפעתו הגיע 
דווקא כשרפתה פעולתו בשל מחלתו. כל כתביו י״ל ב 39 כר/ 
בשנים 1903/12 . דע״ע ג/ א. הובסון, עמ׳ 641 ; ו. ה. הבט; אנגלית, 
ספרות, כרך מיל/ עמ׳ 266 . 

לרעיונות ר׳ נודעה השפעה רבה על התפתחות המחשבה הפוליטית 
באנגליה והם פילסו את הדרך ל״מדינת הרווחה" בימינו. רעיונותיו 
התפשטו אף ברחבי העולם ואומצו ע״י הוגים ופוליטיקאים שפעלו 
באזורים שונים ובמגמות מנוגדות, כגת פרוסט, שר׳ עורר אותו 
ללפייה של האמנות ושתרגם מיצירות ר/ גנדהי (ע״ע, עמ ׳ 993 ) 
ואף היטלר (ע״ע, עמ׳ 151 ), שלמד ממנו את שלילת הקפיטליזם 
ואת אי־הסובלנות כלפי הדמוקרטיה, שהיתה משותפת לר׳ ולקרליל. 

סיפורו האגדי של ד/ 1110 זס ז 140 ? 1011 ) 001 110 ! 0£ 11010111£ ? 
0111015 ־ 31 ! 1312010 , 1891 , תורגם לעברית פעמיים: "האחים השחורים 



נ׳ה רסקיו. ציור עסי על ג׳ז 1 אורם סיליי, 
3/4 <־. 18 . זהאקרסיה ־םלכיהית לאםנויות, 
לונדוז) 


217 


דסר,ין, ג׳ון — רעב 


218 


או מלך נהר הזהב״, תשי״ט; "מלך בחל הזהב או האחים השחורים", 
תשכ״ד. 

, 1 שזזב 1 \/ .( ; 949 [ , 1 ) 11 ^ £70 ס ( 0 £0/17211 £116 ;. 14 ./ ,!!;זחתשס() .? 

, 1 * 1014 ? . 1 \ 16 > £141/76 )' 1 61 ! 6 ) 141 145 ) , 1116 141 ? 14 ! .£_)/} 11167106 { 171 ' 0 

!'. 14 [ס £0717211 4 . ;!! 012 § 2 ! 111 ? 11 ■ 027 •) 12 י! ,£־ 1 שלת 11.0$£ . 14 .! ; 1956 

1 ) 271 . 14 .•)שתג׳וש? .א ; 1964 ;;{) 011 ! . 14 (. 641 ) ^ז 13 ס . 14 ; 1963 ,!!! 06711 

; 1972 ,. 14 ./ / 0 07210171 £116 ' , 31100 ^י . 11 .? ; 1969 , 101161-16-0146 

ץז 10 ג 141 110 ) 0£ . 11 ־ 1001 ) 76 ) 1 ! 612 ) 14 / 0 ? £60710771 1/16 27141 . 14 , 511£11 . 1 ^ 

. 1977 ! (^^ח\ XXX נ 8 צ£*> 1 £ס 

יה. אד.--א. רו, 

ךעב, מכלול התהליכים הפיסיולוגיים המביאים לידי הרצון לאכול. 

בעקבות האכילה מתמלאות הדרישות האברגטיות של הגוף 
ומורגשת תחושה של שובע. תאבון הוא התחושה הנעימה 
שבנטילת אוכל. אין הוא קשור ישירות לוויסות משק האנרגיה, אלא 
נובע מנסיון העבר של בעה״ח, והוא מותנה בגורמי-תחושה, כגון 
טעם, ריח וצורת המזון (ע״ע חושים), ובגורמים נפשיים הבאים 
לידי סיפוק בעקבות האכילה. התחושה ההפוכה לתאבון היא הוסר- 
תאבון ( 13 \.€: 101 ז 3 ). 

תפקיד מנגנודהבקרה של האכילה הוא להתאים את כמות האנרגיה 
הנקלטת מן המזון לדרישות הגוף. בשעת עבודה גופנית מאומצת 
גדלה הדרישה, ובהתאם לכך גדלה גם כמות האנרגיה הנקלטת מן 
המזון. מאגריהאנרגיה של הגוף המבוגר נשמר באמצעות מנגנון- 
הבקרה של האכילה; מאגר זה מושתת בעיקרו על האנרגיה הכמוסה 
ברקמת השומן. 

למנגנון ויסוודהאכילה שני מרכיבים 1 1 ) מערכת ניסור (- 1 מ 010 
;"ת״סז), המעריכה את השינויים המתחוללים בעקבות קליסת 
אנרגיה מן המזון; 2 ) מערכת אינטגרטירוית, המכוונת את התנהגות 
האכילה באמצעות תחושות הר 7 והשובע, ע״פ המידע המתקבל 
ממערכת הניסור. 

עד־היום לא נתברר מהד הגורם שלו מגיבה מערכת הניסור, 
ובעניין זה הועלו האפשרויות דלקמן: א) הגירוי המכאני של 
מערכת־העיכול (כגון מתיחת דפנות הקיבה); ב) הפרשת הורמונים 
ע״י מערכת־העיכול כתוצאה ממגע המזון במעי; ג) השפעה ישירה 
על תאי־כבד, או על איברים אחרים, של אבות־מזון(בעיקר פחמימות) 
הנספגים במעי: ד) השפעת מסבוליטים על המוח, כגון עליה בריכוז 
חומצות אמיניות או חומצות־שומן ספשיות בדם, או אפילו עליית 
חום הגוף בעקבות שריפת המזון שנספג. התאוריה שלפיה ניסר 
קצב הטמעת הגלוקוזה בתאים ע״י תאי־עצב (גלוקו־רצפטורים) 
במוח, זכתה לתמיכה הגדולה־ביותר; ה) שינויים בהפרשת הורמונים 
(אינסולין, גלוקוגן והורמוךהגדילה), המופיעים בעקבות שינויים 
ברמת תוצריו העיקריים של המזון (גלוקוזה, חומצות אמיניות 
והומצות-שומן חפשיות (ע״ע אמיניות, המצות; סכר*הדם). 

.תפקידם של גירויים אלה, הנמדדים במערכת הניסור והמדווחים 
באמצעותה למרכזי־המוח, לעודד או לעכב את תחושות הרעב 
והשובע. מערכת־הבקרה, הקובעת את תדירות הארוחות ואח גדלן. 
אינה תלויה בגודל הארוחה הקודמת בלבד, אלא גם בגורמים 
הכרתיים ובמאגרי־האנרגיה בגוף. מניחים, כי מערבת הניסור יודעת 
לאמוד את תכולת האנרגיה ברקמת-השומן, כך שהכמות הכוללת של 
שומן נשארת קבועה. יש המייחסים חשיבות לכמות הגלוקוגן הנאגר 
בכבד. 

המערכת האינסגרטיווית מורכבת, כנראה, ממספר רב של מרכזים 
ומסלולים המחוברים ביניהם. עמה נמנים סוגים שונים של סיבי 
מערכודהעצבים, ובעיקר סיבי המערכת האדרנרגית, והדופאמינרגית 
(ע״ע עצבים, מערכת ה־). תשומת־לב רבה יוחדה לשני מרכזים 
בהיפותלמוס (ע״ע מה): המרכז הצדדי ( 03 ־ 31 31 ־ 131€1 ) — כמרכז 
הרעב; והמרכז האמצעי התחתון !^סותס-!^) — כמרכז 

השובע. התאוריה הגלוקוססאסית מניחה, כי מרכז השובע קולט את 


קצב הטמעת הגלוקוזה ומדכא את המרכז הצדדי — אשר ללא דיכוי 
"מורה" על אכילה מתמדת. יש הרואים במרכזים אלה צמתים של 
מסלולי סיבי-עצב, ומניחים כי קליטת הגירויים נעשית במרכזים 
נוספים במוח, המצויים, מלבד בהיפותלמוס, גם במערכת הלימבית, 
בקליפת המוח הגדול ובמקומות אחרים. 

הנחה זו — שלפיה מצוי מנגנון בקרת האכילה במרכזים רבים. 
שחלקם, לפחות, במוח הגדול — עשויה להסביר את העובדה, 
שהתנהגות האכילה נקבעת לא־רק ע״פ הצרכים הפיסיולוגיים של 
הגוף, אלא תלויה גם בגורמים רצוניים ופסיביים: השפעת סביבה 
חברתית, הרגלי אכילה, טעם, צורת המזון, מצב נפשי וכיו״ב. 
לאחרונה יש המצביעים על ערד גורם בוויסות האכילה — העירבות 
הכללית. חלק מן התופעות המופיעות אחרי הריסת אזורים מסוימים 
במוח מוסברות כתוצאה מפגיעה בעירבותה הכללית של החיה, 
המובעת ממנה ביצוע פעולות שהן הכרחיות לאכילה, כגון חיפוש 
אתרי מזון וכיו״ב. וע״ע חלוף־חמרים. 

הגוף מסוגל להתקיים תקופה מסוימת ללא תוספת אנרגיה מבחוץ 
— ע״י ניצול מאגרי-האנרגיה הפנימיים שלו, מאגר-האנרגיה העיקרי 
הוא רקמת השומן; 1 ק״ג של רקמה זו תורם כ 7,500 קלוריות (משקל 
רקמת השומן 10% — 20% ממשקלו הכולל של הגוף). מאגרי הפחמי¬ 
מות (ע״ע סכרים) קטנים, ומספקים כ 1,000 קלוריות בלבד. רקמות 
מסוימות, ובעיקר תאי המוח והדם, זקוקים באורח רצוף לגלוקוזה 
לסיפוק צרכיהם האנרגטיים. כאשר אין אספקה חיצונית של גלוקוזה 
מהמזון אל הגוף, יש לסנתז גלוקוזה ממקורות שאינם פחמימות. 
לשם־כך הופך הגוף חומצות אמיניות (ע״ע אמיניות, המצות), שמקורן 
בפירוק חלבוני־השריר, לגלוקוזה; הפיכה זי מתרחשת בעיקר בכבד, 
מקור אחר לגלוקוזה הוא הגליצרול. 

בצום ממושך מפעיל הגוף מספר מנגנובי־הסתגלות: א) חילוף- 
החמרים הבסיסי קסן; ב) הפעילות הגופנית קטנה (שני מנגנונים 
אלה מפחיתים את הדרישה לאנרגיה); ג) המוח משתמש בגופי קטו — 
הנוצרים בעת פירוק השומן — כמקור לאנרגיה, ולכן קסן הצורך 
ביצירה מחודשת של גלוקוזה, מנגנונים אלה מווסתים ע״י ירידה 
ברמת האינסולין (ע״ע) ועליה ברמת גופי קטו. 

חוסר באבות־המזון העיקריים הרא כיום אחד ממצבי־החסר התזו¬ 
נתיים העיקריים בעולם. המחסור פוגע בעיקר בילדים בגיל הרך, 
ומעריכים כי כ 100 מיליון ילדים (הערכה זו אינה כוללת את ילדי 
סין ויפן) סובלים ממצב של תת־תזונה, ובראש-ובראשונה ממחסור 
בחלבונים. בצורתה החמורה של מחלת־חסר זו חל פיגור בגדילתם 
הפיסית של הילדים, בפעילותם הגופנית ובהתפתחותם השכלית. 
במצבים קשים־יותר נצפות שתי צורות קליניות: 1 ) מארסמוס 
( 35111115 ־ 031 ), המאופיינת בדלדול בולט של השרירים ושל רקמת 
השומן; 2 ) קוואשידרקור ( 01 >[־ 1101 { 35 ^), המאופיינת בבצקת בגפיים 
ובפנים (ע״ע פרוסאינים, עם' 131 ). 

בין שתי התמונות הקליניות הללו קיימות צורות־מעבר. במצבים 
הקשים־יותר מופיעים סימנים גם במערכת העיכול, בעור ובשיער, 
ושיעורה תמו תה גבוה. 

בתנאי סיפול ושיקום נאותים ניתנת המחלה לריפוי והילדים 
גדלים כיאות; ואולם, לא-ברור אם חל שיפור מלא גם בפגיעה 
השכלית. בד״כ קשה להפריד בין מחסור שמקורו בתת־תזובה לבין 
בזק הנובע מתנאי סביבה שאינם מאפשרים שיקום מלא. למחסור 
באנרגיה ובחלבון גורמים רבים, וביניהם: עובי, הפסקת־הבקה מוקדמת 
או מאוחרת מדי, חוסר ידע בהזנת ילדים, אמונות-תפל 1 ת ביחס להזנת 
ילדים וכיו״ב. חשובה במיוחד בעיית חשיפתו של הילד לזיהומים 
בגלל תנאי-תברואה לקויים. קיים קשר הדוק בין מחלות זיהומיות, 
המחמירות את תת־התזובה, לבין תת-תזובה, המקטינה את תנגודת 
הגוף לזיהומים, 

ג. קא. — צ. ג. 







219 רעב — רעל 220 


היסטוריה. אחרי מחלות ומלחמות, נחשב הר׳ ההמוני לאחת 
התופעות הנפוצות והקסלניות־ביותר בתולדות האנושות, ונודעו לכך 
השלכות חברתיות, מדיניות וצבאיות מופלגות. 

ר׳ המוני (להבדיל מתת-תזונה [ע״ע תזונה}) מתפתח בכליפעם 
שנוצר פער בין ייצורם של מוצרי־מזון בסיסיים (דגנים, אורז, תירס, 
בע״ח וכד׳) לבין הביקוש להם, יש להניח, כי בעבר היו רק אזורים 
מעטים בעולם שלא ידעו ר׳ מהו. הר׳ פגע במיוחד באזורים מאוכלסים 
בצפיפות יחסית, שאוכלוסיותיהם ניזונו בצמצום מיבול עיקרי אחד! 
ומשהושמד זה, או לא עלה יפה, לא היה לו תחליף, עפ״ר היו העניים 
הנפגעים העיקריים מר׳ — כי לא הצליחו לרכוש מזון במחירים 
המאמירים־. האמידים נפגעו פחות, שכן רק במקרים נדירים — למשל, 
כשעיר היתה במצור — עמדו אוכלוסיות בפני 
חוסר מזון טוטאלי. 

בעבר התפתח ר' המוני עפ״ר בגלל פגעי־ 
הטבע, להוציא תקופות של מלחמות כוללות, 
שבהן היה תוצאה של פעילות האדם. עם פגעי־ 
הטבע שגררו אחריהם ר׳ נמנים ז שינויי אק- 
לים; עצירת־גשמים עפ״נ שטחים נרחבים, 
ובעקבותיה בצורת; דלדול זמני של נהרות; 
עודף גשמים; שטפונות; קרה; ברד; מחלות 
צמחיה; ריבוי מזיקים (ארבה, עכברי־שדה 
וכד׳). ר׳ עקב מעשי־אדם נגרם ע״י מלחמות 
ארוכות או הרסניות, הצטמקות חאוכלוסיה 
כתוצאה מהן, מגפות שפגעו באוכלוסיה החק¬ 
לאית. יש שר׳ נבע מהשחתת האדמה החק¬ 
לאית בעקבות ניצול־יתר. בעידן המודרני הת¬ 
פתח ר׳ גם בגלל הטלת הסגרים על מדינות 
בימי מלחמה, חוסר תכנון חקלאי, זעזועים 
חברתיים וארגון לקוי של תובלה וחלוקה. 

במקרא נזכרות תקופות של ר׳ חמור, שפגעו בחבלים נרחבים 
במזה״ת והביאו להגירת אברהם ויעקב למצרים, ומפורסם סיפורו של 
יוסף (ע״ע), שחזה 7 שבות בצורת וחוסר מזון, ותכנן אגירת מלאי־ 
חירום בעוד מועד. במקרא בא הר׳ לעתים כעונש משמיים שהוטל על 
העם או שליטיו (למשל, דוד או אחאב). ב 436 לפסה״ב שרר ברומא 
ר׳ חמור עד כדי-כך, שאלפי תושבים התאבדו במימי הנהר טיבר. ב 42 
לסה״ב פקד ר׳ המוני את מצרים עקב דלדול במי הנילוס. ב 879 
נפגעו בר׳ מרבית חבלי אירופה, ובמאה ה 12 נפגעה היבשת 
כמה פעמים. לפי גרסה אחת. מתה כמחצית מאוכלוסיית גרמניה 
בתת־תזובה ב 1125 . לא בכל המקרים פגע הר׳ באזורים נרחבים, 
אך ככל שגדלה האוכלוטיה באירופה ביה״ב, כך הפכה היבשת 
פגיעה־יותר לבצורת, או לשטפונות, אפילו בחבלים מצומצמים. יש 
הטוענים שירידת היבולים בשלהי המאה ה 13 (כנראה בגלל עיבוד 
חקלאי של אדמות שוליות) גרמה לר׳ במערב אירופה. תת־התזונה 
בעקבות ר׳ זה הקלה על התפשטות מגפת "המוות השחור" (ע״ע 
דבר, עם׳ 872 — 874 ) שפרצה באירופה ב 1348 ושספיחיה הפילו בה 
חללים כל אותה מאה. אחרי המגפה פחתו היבולים ונשנה הר׳ 
בגלל צמצום האוכלוסיה החקלאית. מראשית העידן המודרני, ככל 
שגדל מספר תושבי הערים, כך נפגעריותר ריכוזי אוכלוסיה שבאו 
במצור — במיוחד במלחמות הממושכות של המאה ה 17 . ב 1772 
נספו כ 150,000 נפש מחוסר מזון, בסכסוניה שבגרמניה. בשנים 
1846 — 1849 כילתה מגפה באירלנד את יבולי תפוחי־האדמה — 
עיקר מזונה של אוכלוסיית האי — ומספר המתים בר׳ שהת¬ 
פשט שם הגיע אז לכמיליון נפש; באותה תקופה היגרו משם 
(בעיקר לאה״ב) כ 1.5 מיליון נפש. גם צרפת ודתם־מערב גרמניה 
נפגעו בר׳ בעטיה של מחלת תפוחי־האדמה, ובעקבותיו היגרו כ 3 
מיליוני נפש לצפדן-אמריקה, את הקיסרות הרוסית פקר ר׳ המוני 


כמה פעמים ( 1891/2 ; 1905 ). באסיה נודעו סין והודו כמוקדי ר׳ 
אנדמי, שנגרם בעיקר מקשיי-חלוקה— כל עצירת־גשמים, או שטפון, 
הפכו שם לשואת ד׳. תופעות ר׳ כללי נודעו בהודו מאז המאה ה 7 . 
בשנים 1876/8 מתו בחבלי בומבי, מיסור ומדרס כ 5 מיליונים נפש. 
מספר הנספים בר׳ בצפון סין ב 1877/8 נאמד בב 9.5 מיליונים. 

ר׳ המוני פקד את העולם גם במאה ה 20 . בעקבות ההסגר שהטילו 
בעלות-הברית על גרמניה במלה״ע 1 מתו שם רבים בר , . מגפת שפעת 
עולמית, שפרצה אחרי מלה״ע 1 בארצות רבות בגלל תת-תזונה, 
הפילה חללים רבים. בעקבות המהפכה ברוסיה והקולקטיוויזציה 
שנכפתה על האיכרים מתו מיליונים רבים בבריה״ם ב 1922/3 
וב 1932/3 , מיליוני שבויי־מלחמה (בעיקר רוסים) ומאות-אלפי 
אסירי מחנות־הריכוז (בעיקר יהודים) מתו 
במלה״ע 11 כתוצאה מהרעבה שיטתית ע״י 
הנאצים. ב 1943 מתו מיליונים בחבל הונן 
שבסין, וכמיליון איש בחבל בנגל שבהודו — 

ושוב, בעיקר מחמת ליקויים חמורים בחלוקת 
המזון. 

מוראות מלה״ע 11 והבצורת הכל-עולמית 
של 1946 החישו את הקמת "הארגון למזון 
ולחקלאות״ שליד האו״ם (ע״ע; ור׳ גם כרך 
מילואים, עמ׳ 377 ), שנועד לתכנן את אספקת 
המזון בעולם ואת חלוקתו. ההשגים העיקריים 
של הארגון היו בתחום הרחבת תפוקת המזון 
בעולם, בעיקר הודות לפיתוח זני־דגנים שתגו¬ 
בתם רבודיותר (.,המהפכה הירוקה"), ושהם 
עמידים־יותר בקור או בבצורת. ולהרחבת 
תפוקת ה ח ל ב ו נ י ם. המחסור בחלבונים הוא 
מהגורמים העיקריים לתת־ תזונה (ר׳ לעיל). 

כדי להתגבר על מחסור זה נעשים מאמצים 
רבים להחדיר לסל־המזונות חלבון מהצומח (למשל, סויה [ע״ע]), 
שהוא זול בהרבה פהחלבון מן ה חי (בשר). וע״ע מזון, עמ ׳ 899 — 
900 . ברם, עדיין קיימת הסכנה, שתת־התזונה התמידית שממנה 
סובלות האוכלוסיות המתרבות — בעיקר ב״עולם השלישי״ — 
תתפתח במסיבות שונות לשואודר׳ עולמית. סין ( 1960 — 1964 ), 
הודו, וגם בריד״״ט, סבלו בשנות ה 60 וה 70 סיבולים ירודים, ור׳ 
נמנע מאזרחי מדינות־ענק אלו רק בזכות יבוא גדול של דגנים 
מקנדה ומאה״ב, האוגדות מלאי דגנים עצום. הודות לסידורי־תובלה 
משופרים ולתמיכה כספית למדינות נזקקות, נבלמות כיום תופעות 
ר׳ רחב־ממדים. עם־זאת, בימי מלחמת־האזרחים בניגריה (ביאפרה; 
1968/9 ), בשנות הבצורת הקשה במדינות ה״סחל" (דרום מדבר 
סחרה) ובתקופת המהפכים המדיניים בחבש, סבלו האוכלוסיות 
המקומיות חרפת ר/ ורק מעט ניתן היה לעשות להצלת הסובלים, 
עקב המסיבות ששררו באותם אזורים של אפריקה השחורה והנח־ 
שלת. 

7116 , 3511 ^ 1 .ע ; 1900 , 67 ) 811116101 1771 €) 110 ) 11171£67 -{ , 1/1 ־ 001501111131 .־ 1 
; 1922 ,? €01077111 €7601 7 ' 6 ק £1160 , 601 ־ 0 ) 8 . 0 ; 1900 , £07711716 ) €760 

13. 14111017, (7 111x0. £07111 0} 807111716, 1926; 11. 13. 1-1*1161■, 7116 

£(17*11716 171 501116( £8/110, 1927; 0. 11, 150111 £1770£6 171 1071 ) 612 ■ 5107 , 06 ־ , 
1913; !. 5 נ 301 /תת<ז 8 ; 956 ( , 11771 ) 1 1 ) 1 616 6 ) 1 ) 011116 ^ €667 , 0 ־ 1 ) 035 10 ז , 

£0 (6776 61 10. 101771 ( 16 ( 1107717716(, ]960; 130 7 )£ 811171 10 80771 ,:^־ 01 ק , 
1968; 3 0 1 ) 6 ) 1 ) €0716 1/16 / $ 67 - 016 0 , (.׳\.^ 1 ) 18:11100 ) סס'? זש £1011 .) 01 ס / 

811171 £67, 1968; /. 1431$01 ) £67 { 7 ) 1 ! 8 1111771071 [ס ) 1071 ) 1777677 <£ 7176 ,' 61 ־ . 

1\ . 1976 ,( 3 ,.זשמז 

פ. פ. 

רעידות ותנודות, ע״ע תנודות ורעידות. 

. י 

רעל( 011 * 001 ), חומר שכמות קטנה שלי גורמת לפגיעה בגוף החי 
;10x10) ע״י שינוי בתפקודיו הביוכימיים וו״פיסיולוגיים. רעלן 
להלן ר־ן) הוא ר' טבעי שמקורו מן הצומח או מן החי. בשימוש 
הנפוץ אין הפרדה חדה בין שני מושגים אלה, ובמונה ר׳ כלולים 




221 


רעל 


222 


כל הזזמרים הרעילים ממקור ביולוגי, טבעי או מלאכותי. חקר הר״ — 
הטוכסיקולוגיה (ע״ע> — עוסק בהבטים השונים של ר" והרעלות, 
ואילו חקר הר־נים נקרא ט 1 כםינולוגיה. בהגדרת המונח ר׳ מודגשת 
הכמות הקטנה הדרושה להרעלה, שכן כל חומר במינון גבוה עלול 
להיות רעיל, אם הוחדר לנוף בררו המתאימה. 

עם הר" שאינם מן החי נמנים יסודות כימיים כעופרת, כספית, 
קדמיום וארסן(ע׳ ערכיהם), וכן חמרים סינתטיים מורכבים, אורגניים 
ואנאורגניים. ריכוז עודף של יסודות כימיים כמו נתרן, אשלגן, סידן 
וכלור, המצויים בכל מערכת בגוף, גורם לפגיעות בתפקודי הגוף 
החיוניים. הפגיעה יכולה להיות באיברים מוגדרים — בלב, בכבד, 
בכליות ובמערכת־העצבים — אך יכולה להופיע גם פגיעה בלתי' 
מוגדרת. הרעלה נגרמת בעקבות שתי צורית־חשיפה עיקריות: 
א) חשיפה חריפה חד־סעמית; ב) חשיפה ממושכת לכמויות קטנות, 
כשכל מנת ר׳ בודדת כשהיא לעצמה אין בה כדי לגרום להרעלה, אן 
הצטברות הר׳. בהעדר מנגנון להרחקתו או לפירוקו, גורמת להרעלה. 

ר״ חודרים לגוף בכמה דרכים: מבעד לעור — שחדירותו גבוהה־ 
במיוחד להמרים בלתי~פולריים; באמצעות דרכי הנשימה — החשופות 
לחמרים גזיים או לחלקיקים קטנים שאינם מסולקים ע״י מנגנוני־ 
ההגנה השונים; וכן דרד מערכת העיכול. על ר־נים הבוצרים בגוף 
בתהליכי חלוף התמרים והעכול (ע׳ ערכיהם) — ע״ע אוטואיב־ 
טופסיקציה. 

ר" עלולים לגרום לחולי ואף למוות, לשם קביעת שיעור־הסיכון 
של הר" מזריקים את החומר הנבדק למספר רב של חיות שונות, 
ולאחר עיבוד סטטיסטי של התוצאות קובעים את חצלן־התמותה 
( 51 נב 1 ( 50 050 ^ 1011131 ), המוגדר ככמות החומר הקוטלת מחצית מן 
החיות הנבדקות. קביעת הרעילות בחיות אינה מלמדת בהכרח על 
ארסיות התמרים באדם, וזאת משום הבדלי הרגישות של חיות שונות 
לחמרים רעילים. המידע לגבי הרעלות באדם הצטבר מ תאונות ־עב ודה, 
מנסידנות התאבדות, מהרעלות מכוונות (פשעים) ומניסויי־אנוש 
מבוקרים. 

אורח־החיים, במיוחד במדינות המפותחות והמתועשות, חושף 
את האדם למגוון רחב של חמרים רעילים — תרופות, חמרי ניקוי 
וחיטוי, חמרי־הדברה וצבעים. מרבית חמרי־ההדברה החקלאיים 
(קוטלי חרקים ומכרסמים, משמידי עשבים ועוד) הם ר׳/ ובחלקם 
אף וזריפים־ביותר. אחדים, כפרתיון, קטלנים גם במגע עם העור, 
והסכנה בעת ריסוסם־מהאוויר — מרובה. המרים כגון ד.ד.ט. (ע״ע), 
מפאת יציבותם הכימית הגבוהה והתמוססותם ברקמות שומניות, 
מצטברים במקווי־מים ובמקורות־מזון. מבין הגזים הרעילים הנפוצים 
—חד־תחמוצת הפחמן,הנפלט ממנועי מכוניות ומזהם את אוויר הערים. 

מדע ה ר ־ נ י ם התפתח במקביל להתפתחות האדם. האדם הקד¬ 
מון נתקל בר־נים בחיפושיו אחר מזון, ובמלחמת־הקיום שניהל נגד 
בע״ח רעילים, שימוש בר־נים — במיוחד בקרב אוכלוסיות בלתי־ 
מפותחות— היה בסים לאמונות־תפלוח, לאגדות ולטקסי־הווי שונים. 
למכשפים, לרופאי־אליל ולכוהני־דת יוחסו תכונות וכוחות על־ 
טבעיים, בשל בקיאותם בשימוש בחמרים אלה לצרכי ריפוי וקטילה, 
מידע מצויר על דגים רעילים נמצא על קברו של אחד הפרעונים 
( 2700 לפסה״ב), ובפפירוסים מצריים ( 2000 — 1350 לפסה״ג). הוארו 
גם שיטית־טיפול בהרעלות. העבודה המקיפה הקדומה־ביותר על 
הרעלות בע״ח וצמחים נכתבה בידי ניקנדרום (ע״ע). מכת הדם 
המתוארת במקרא (שם׳ ז, יט—בא) מוסברת כיום כתופעת־הטבע 
המכונה הגיאות האדומה (:> 1 >!ז 1x11 ), שמקורה בפריחה עצומה של 
אצות מסדרת הדינופלגלטה ( 13 ב 11 ^ב 0£1 ת 1 ס), המכילות צבענים 
(פיגמנטים) והיוצרות רץ חריף ביותר, הגורם לתמותה המונית 
של בע״ח ימיים (ע״ע שוטעיות), 

כימיה וביוכימיה. בטבע איו הר־נים מופיעים כחמרים 
בקיים, אלא בתערובת עם חמרי־לוואי. פיתוחן של שיפות חדישות 


להפרדת חמרי־טבע, לניקוים ולקביעת מבנם הכימי, העניקו תנופה 
לחקר מבנה הרעים ומנגנון־פעולתם בגוף. 

החמרים הרעילים־ביותר המוכרים הם חלבונים שמקורם בהידקי 
הכוטולינום (ע״ע בוטוליזם) והטטנום (ע״ע). לבוטולינום 6 ר־נים, 
שמשקלם המולקולרי 60,000 — 1,130,000 . 

בטבע מצוי מגוון של ר״ — בחידקים (ע״ע זהום, עמ ׳ 622/3 ), 
בחד־תאיים ובבע״ח עילאיים (להוציא את העופות). מציאות רעים 
נדירה ביונקים; בבלוטות־הרוק של החדף מצוי רץ. בין הצמחים 
ידועים מאות מינים היוצרים ר״ (ר׳ להלן, עם׳ 224 ). 

הרעים מסווגים לשתי קבוצות עיקריות: רעים ממוצא צמחי — 
פיטוטוכ 0 י נים( 5 ס 1 ^ס 1 ׳< 11 ק);רעים שמקורם בבע״ח — זואוטוכסינים 
( 2001:0x105 ). האחרונים נחלקים לשתי תת־קבוצות — ארמים 
(צתזסס^) ור" ( 5 ת 0150 ק). ארם מוגדר כרץ הנוצר באיבר מפותח 
ומוגדר — עפ״ר בבלוטת־ארס — והמועבר לבע״ח אחר באמצעות 
איבר החדרה או דקירה (ע״ע עקרבים; דבורים, עמ׳ 833 ; 
ור׳ שם ציור), או בהכשה כבנחשים (ע״ע, עבד 49 ; ור׳ שם ציור, 
עמ׳ 46 ). הרעים מהקבוצה השניה נוצרים ונאגרים ברקמות אד 
באיברים מסוימים בגוף, ופגיעתם חלה בעת שיוצר הרץ נאכל 
ע״י יצור אחר. אצות רעילות מפרישות רעים למים, או שהרץ 
משתחרר מגופן לאחר התפרקות התא. תופעה דומה מוכרת ברעי 
חידקים; כשהר׳ מופרש ע״י החידק באופן פעיל הוא נקרא אכסו־ 
טוכסין ( 10 * 0 ז 0 ^, ואילו רץ הנשאר בתור התא נקרא אנדוטוכסין 
( 11 ״נמ! 16 >ת€). קיים סיווג אחר של רעים — לפי פעילותם הביולוגית: 
נורוטוכסינים ( 105 ^ 01 ז 0€11 ) — הפועלים במערכת העצבים; המד 
טוכסינים ( 11001010x105 ) — הפועלים במערכת הדם ; קרדיוטוכסינים 
( 5 ס 1 \ 0 ז £110 ־ 3 1 ש ) — הפועלים על הלב; ר" מטב(ליים ( 0110 ל 3 ז 1€ ס 
005 צ! 0 ק) — הפועלים במערכות מטבוליות. 

בבע״ח ארסיים הרץ משמש להגנה, להשגת מזון או לשני 
הצרכים גם־יחד. לעומת־זאת לא־תמיד ברורה חשיבותו בבע״ח 
רעילים שבהם אין הוא מעניק הגנה. ניתן, אולי, להסביר את 
תפקידו במתן הגנה על כלל המין, בתנאי שבע״ח אלה מוכרים 
ע״י אויביהם כרעילים. ואולם, בחידקים ובאצות יש רעים בעלי 
כושר־קטילה מהגבוהים־ביותר, שאינם חיוניים לחיי יצורים אלה. 

הפעיל והידוע מבין רעי האצות הדא הסאכסיטוכסין 
( 53x11:0x111 ), הנוצר באצה 3 ] 1 שתס:ז 03 ^ 311 ץת 00 מסדרת הדינופל־ 
גלטה. החומר הנקי הוא, כנראה, בסים סוריני, עמיד בפני חום, 
ופעילותו הפרמקולוגית זהה לזו של הסטרודוטוכסין, המצוי בדגים 
מסוימים. במערכת ה נ ב ו ב י י ם בודדו מספר רעים חלבוניים בעלי 
כושר־פעילות ניכר. ר־ן 3113 צץ 11 ק הוא חלבון המורכב מכמה פפטי* 
דים (ע״ע פרוטאינים) והרגיש לחום ולממיסים אורגניים. לאחרונה 
בודד הפליטוכסין ( 31^0x10 <}), מקבוצת 11103 ץ 31 ק, שהוא הרץ 
הפעיל־ביותר מבין הרעים הימיים. מבנהו אינו ברור; ידוע כי 
אינו חלבון, וכי רגישותו לחום גבוהה. משקלו המולקולרי 
כ 3.300 . 

בפרוקי־הרנלים (ע״ע) משמש הארס להגנה ולהשגת 
מזון. ארם הדבורה הוא מן הנפוצים והמוכרים־ביותר. רעים של 
דבורים וצרעות מכילים מספר רב של מרכיבים כימיים, כגון היסטמין 
(ע״ע), אמינים ביוגניים, חלבונים ואנזימים. ארם הנמלים מכיל אף 
הוא חלבונים ואלקלואידים שובים. ארם העכביש (ע״ע, עמ׳ 830/1 ) 
"האלמנה השחורה" נחשב לאחד הקטלניים, ומכיל חומצות אמיניות 
חפשיות (ע״ע אמיניות, המצות), פפטידים וחלבונים. 

כ 500 מיני דגים נחשבים לרעילים, וכ 220 — לארסייס (וע״ע דג, 

עמ׳ 911 ), רובם חיים סביב חגורות אלמוגים, וההרעלה נגרמת לאחר 
אכילת דג המכיל את הר׳ ברקמותיו. הידועים־ביותר בין רעי הדגים 
הם הטטר 1 דוטוכםי ן ורץ תציג ו א טרה ( 3 ^ 113 ^ 01 ). 
הראשון נקרא גם ת 150 ״ק ! £151 ־ 1 ;>££! 1 ק, או פוגו ( £ 0311 ), ומצוי ב 3 



223 


רעל 


224 


משפחות — דושיניים (:> 33 > 11 מ 0 נ> 010 ), דגי-שמש (ע״ע) וארבע־שיניים 
( 111130 ח 10 > 0 גז 01 ץ). הרץ בדגים אלה (המצויים גם באילת) זהה 
ל 101131:0x111 ־ 131 — רץ שבודד מביצים, משחלות ומעור של סלמנדרה 
קליפורניה ( 3 צז 10 13110113 ׳), פעילותו זהה לסאכסיטוכסין, אף שמבנהו 
הכימי שונה. המשותף לשני הד־נים היא הקבוצה הגואנידינית, וע״ב 
מניחים כי הפעילות הביולוגית קשורה לקבוצה זו. הרעלח ציגו־ 
אסרה — או: הרעלת דגים טרופית — היא שם כולל להרעלה 
הנגרמת מאכילת דגים מסוימים מן האיזור הטרופי. מקור הרץ אינו 
בדגים, אלא באצה מקבוצת הכחוליות־ירוקיות — ציאנופיטה 
( 13 ־< 11 קס 30 ץס; ע״ע אצות, עט׳ 450 ) — המשמשת מזון לדגים. 
מבנהו הכימי שנוי במחלוקת. 

עם הדגים הארסיים נמנות בעיקר משפחות משתי סדרות־ 
דקךאים ( 110$ ״ 01£0 ז 0 ? [כגון עקרבנון, זד״רון, אבנון]) וצלופחאים 
(ע״ע). רוב הר־נים שבודדו מבלוטוודהארס של דגים אלה הם חלבו¬ 
נים׳ שיציבוחם מחוץ לבלוסות-הארס נמוכה-ביותר. נמצאו גם חמרים 
אחרים (כגון סדוטונין, צ־נוקלאוטידאז ופוסםז־דיאסטראז). 

מבין הר״ שבודדו מ ד ו ־ ח י י ם (ע״ע, עמ׳ 112 ) נחקרו במיוחד 
ה ט ר י כ ס ן כ ם י ן (ר׳ לעיל), וכן הבאטראכוסוכסין, המו¬ 
פק מעור קרפדת־העלים 01301113 ־ 3111 צ 310 כ 101 ![ץ 1 !?, והנקרא בפי 
הילידים 1001101 . זהו רץ פעיל־ביותר, השייך לקבוצת האלקלואידים 
הסטרואידיים, ונוסחתו;,ס,״ 11 ״ 0 (ע״ע סטרואידים וסטדולים. 
וע״ע קרפדיים), 

בין הזוחלים ידועים כ 200 נחשים ארסיים, ומשפחה אחת 
של לטאות — הלודרמיים (ע״ע לטאיים, עמ , 613 ). הנחשים הארסיים 
הם ממשפחות חפתניים (ע״ע, ושם ציור), הצפעוניים (ע״ע) ונחשיי 
ים (ע״ע נחשים, עמ׳ 49 ). ארסם מכיל תערובת מורכבת של פפטידים 
בסיסיים, שהם המרכיבים הקטלניים, וחלבונים, שהם בעיקר אנזימים. 
כמותם של האחרונים בארם גבוהה-במיוהד, והחשובים שבהם הם: 
הילואורונידאז, פוספדמונרודיאסטראז, נוקלאוטידאז, בולין אסטראז, 
פוספוליפאז ואנזימים מקרישי־דם. בארם נחשי-ים ופתניים בודדו 
נורוטוכסינים בעלי פעילות דומה לרץ הקוךרה ולקרדיוטוכסינים. 
אלה פפטידים בעלי גשרים דיסולפידיים, הנחלקים לשחי קבוצות 
ע״פ משקלם המולקולרי: קבוצה אחת משקלה כ 7,000 , והיא מכילה 
60 — 62 חומצות אמינו ו 4 נשרים דיסולפידיים! הקבוצה השניה 
משקלה כ 8,000 והיא מכילה 71 — 74 חומצות אמינו ו 5 גשרים 
דיסולפידיים. גשרים אלה תורמים, כנראה, ליציבותם הגבוהה של 
הר-נים, שפעילותם נשמרת גם לאחר חימום ב ס 100 במשך 30 דקות, 
או בעקבות חשיפה לשתנן (בסזט) במשך 24 שעות. בפתניים מוצאים 
גם ר־נים הגורמים לתמס־הדם (המוליזה) ופפטידים הגורמים ללפו־ 



טב:ד כיסי של הרעל;ים: א. סכסימ^פסיה ב. די־מובוקןרריז; נ. טטר 1 רד 
טובסין; ד. בטרכוטופסין 


לריזציה של ממברנות-השריר. מנחש־הפעמונים ( 00131115 ) בודד 
ק ר ו ט ו ב ם י ן( 01-010x111 ) — חלבון נורוטוכסי שמשקלו המולקולרי 
30,000 , המורכב מחלבון חומצי שאינו רעיל ומפוספוליפזה בסיסית 
שרעילותה ניכרת. 

ר־נים וסמים שמקורם בצמחים — כגון: אלכוהול, מורפיום, 
אטרופין וסטריכנין — ידועים זה אלפי שנים. הקור רה ( 0 ־ 31 ־ 0111 ), 
שימש אצל האינדיאנים ר׳ למריחה על חיצים, הוא מופק מהצמה 
ת 11 ן 5 מו 1 ! 1€ מ 0 ז 011 ז 1 > 1011 ) 110 ת 110 כ>. על פעילותו של הקוררה, ר׳ להלן. 
בודדו מספר אלקלואידים (ע״ע) שפעילותם דומה לזו של קוררה: 
הפעיל שבהם הוא הרי־טובוקוררין ( 6 ם 11 מ 1 ן 0 סאל 1 !ן- 1 )). ריצין ואברין, 
שהם גליקופרוטאינים קטלניימיביותר, בודדו מזרעי קיקיון (ע״ע) 
ומחרצנים של 0031011115 ־ 1 ? 115 ־!^. לשני החלבונים משקל מולקולרי 
של 60,000 ו 65,000 בהתאמה: הם יציבים מאד, ומורכבים משתי 
שרשרות פפטידיות המחוברות בקשרי סולפיד. השרשרת הארוכה 
קושרת את החלבון לקרום התא המותקף, בעוד שהרעילות טמונה 
בפעילות השרשרת הקצרה. על צמחייר׳ אחרים — ע״ע צמח, 
עם׳ 790 ! פטריות, ענד 601 , 606/7 . 

פיסיולוגיה ו פ ר מ ק ו ל ו ג י ה. יכולת־הקטילה הגבוהה של 
ר־נים במנות מזעריות נובעת מזיקתם הייחודית לאתרים שונים בגוף, 
ובמיוחד למערכודהעצבים. עובדה זו מנצלים ה^ורוביולוגים, המש¬ 
תמשים בר-נים לחקר מנגנוני־הפעולה במערכת־העצבים. 

טטרודוטוכסין וסאכסיטוכסין מונעים אח יצירתו של פוטנציאל- 
הפעולה במרבית סיבי-העצב ותאי השריר המשורטט בריכוזים של 
*־ 10 — 9 ־ 10 מולר, בלי להשפיע על פוטנציאל־המנוחה של התאים 
(ע״ע עצבים, מערכה ה־). יצירת פוטנציאליהפעולה מושתת על 
עליה בחדירות קרום התא ליוני נתרן, וכניסתם מהנוזל החוץ־תאי 
אל תוך התא. שני ר-נים אלה מונעים את חדירת יוני הנתרן ע״י 
חסימת "תעלות הנתרן". הם חסרי השפעה על שריר חלק, או על 
מנגנונים שבהם מבוססת יצירת פוטנציאל־הפעולה על יוני סידן, 
או על שחרור מעבירים (םרגסמיסרים) מקצות העצבים. זיקתם של 
ר־נים אלה למקומות מוגדרים במערכת העצבים מנוצלת לחקר תנועות 
יונים דרך קרומי תאים הניתנים לעידור חשמלי, ולחקר מנגנוני־ 
השחרור של מעבירים מקצות העצבים. לפעילות הפוכה מבחינה 
פיסיולוגית גורם הבאטראכוטוכסין, החוסם אח פדטנציאל-הפעולה 
ע״י הגברת החדירות ליוני נתרן בעת מנוחה, והגורם לקיטוב 
(דפולריזציה), המבטל מצדו את יכולת תאי־העצב ליצור אותות 
בצורת פוטנציאל-פעולה. אע״ם שאפשר לבטל פעילות זו ע״י ןןטרו- 
דוטוכסין, אין ר־נים אלה פועלים על אותו רצפטור, או על אותה 
מקרומולקולה, בקרום התא. בשרירי הצפרדע שמהם מופק הרץ אין, 
כנראה, אתרי־קישור המתאימים לו, אע״ם שיוני הנתרן מהווים 
בהם את הבסיס לעירור. נוסף על פעילותו בשריר ובעצב יש 
לבאטראכוטוכסין השפעה חזקה על שריר הלב. 

חמרים חלבוניים בעלי רעילות ניכרת ופעילות דומה לזו של 
הבאטראבוטוכסץ בודדו מארס עקרבים. ר־נים אלה גורמים לקיטוב 
בסיבי-עצב ובתאי־שריר, שמקורו, כנראה, בהגדלת החדירות ליוני 
נתרן בזמן מנוחה. את פעילות ר־ני העקרבים והבאטראכוטוכסין ניתן 
לבטל ע״י הקטנת ריכוז הנתרן בנוזל החוץ־תאי, או ע״י הגדלת 
ריכוז יוני הסידן המווסתים את מנגנון החדירות לנתרן. רץ הגימנו־ 
דיניום נוצר, בדומה לסאכסיטוכסין, באצות מסדרת הדינופלגלטה, 
ופעילותו בסיבי-עצב קשורה אף היא, כנראה, בשיבוש תפקידם של 
יוני הסידן: עקב כך חלות תנודות (אוסצילציות) בפוטנציאל־המנוחה 
של העצב, ומתהוות סדרות של פוטנציאלי־פעולה, הגורמות להת¬ 
כווצויות בלתי־מבוקרות של קבוצות שרירים. העלאת ריכוז יוני 
הסידן מנטרלת את פעילות הרץ. הנזק שגורמים ר־נים הנוצרים 
בפריחות של אצות — כגון סאכסיטוכסין וגימנודיניום — הוא 
בעיקר אקולוגי וכלכלי, הפריחות הרעילות מופיעות באורח פתאומי 





225 


רעל 


226 


עפ״ב משטחי־מים עצומים, ואין אפשרות להגביל את הפריחה או 
לנטרל את הגורמים הקטלניים הנוצרים באצות. 

מספר ר־נים משפיעים על שלבים שונים בהעברה הסינאפטית 
ובחיבור עצב־שריר, המתבצעים ע״י שחרור מעביר כימי מקצות 
סיבי־העצב, הגורם לעירור תא־העצב או תא־השריר הסמוך לו. 
המעביר עצמו מתפרק ע״י אנזים מתאים, והרצפטור מתפנה ומובן 
לקבל גירוי נוסף. 

הרעים הנוצרים ע״י חידקי הקלוסטרידיום־בוטולינום מונעים 
באופן ספציפי את שחרור המעביר הכימי (אצטיל-כולין) מקצות 
העצבים הקדם־סינאפטיים, המצויים במערכדדהעצבים הכולינרגית 
ההקפית. הדבר גורם לחסימה בהעברת הפקודות לשרירים הרצוניים, 
שתוצאתה שיתוק רפה הגורם למוות. 

?/־בונגרוטוכסין, אחד ממרכיבי ארס נחש־הבונגרוס 
ממשפחת הפתנים), ורץ עכביש "האלמנה השחורה" פועלים אף 
הם על החלק הקדס״סינאפטי בחיבור עצב־שריר. תחילה מאופיינת 
פעולתם בשחרור מוגבר ומהיר של מעבירים כימיים, המביא לידי 
דילול מאגריהם. בשלב השני חלה חסימה במעבר האות בסינאפסות, 
ובמיקרוסקופ אלקטרוני רואים היעלמות מוחלטת־כמעט של שלפוחיות 
המעבירים והרס אברונים צלולריים — בעיקר ע״י ארס "האלמנה 


רעילות של חגלנים וכימיקלים 


חזיון תמותה 
50 ס, 1 
םק*ב/ק*נ 

משקל 

פולקולדי 

מוצא 

שם הרעלן 

< 0 נ. 2.6 

150.000 

רעלנים חלבוניים 
קלוססרידיום בוסולינום 

כוסולינום 

נ ' 0 ר 1 

167.000 

קלוססריתום כוסולינום 

1 פוסולינום 

1,10^ 

100.000 

קלדססריז־יוס ססכי־ 

צמית 

0.1 

60.000 

קיקיון מצוי 

ריצין 

0.04 

65.000 

5 ״תס 81 ס 0 זק 5 נ 1 זנ 1 ^ 

יודז 

<•״ 

72.000 

20 ת 1£ ו 1 (ן 41 תו 11 נ? 0 )ס 2 גז 6 תץזסס 

דיפתריה 

40 ־ 25 

28.500 

כונברום 5 נן 01 ת! 0 ו 11 עחת $[ן £21 ו 1 ג 61 

0 בתצרוםוכסוין 

210 ־ 150 

8.000 

כונגרוס 

1 > מערוסובסץ 

50 

30 000 

נחש(יעמוניס 115 :ז 16 ח 0018111$1£ 

קררנזופסץ 

75 

7819 

קוברת־ המשק סיים 

רעלן הקוברה 

50-75 

ארם לא נקי 

( 011515 ( $1311 3 [ 3 ח 3 (. 3 א) 

(נבוביים) 3 ! 31 5 ץר 1 ון 5311 6 ^ 11 ק 

רעלן הפיזליה 

3700 

ארם לא נקי 

דבורת הדבש 

איסץ 

9 90 

ארס לא נקי 

פרוקי־רגלי׳ים(מידם שונים) 

ארס עקרבים 

0.1 ־ 0.05 

3300 

רעלגים לא״חלבוניים 

(נבוביים) ^ 5 ס)ט 0 ח€נ 1 עז 11103 ׳< ( 3 ? 

9 ליס 021 ין 

2 

538 

קרפדת העלים 

נאמדאכוטונסץ 

£ 

319 

( 0130312 ־ 2111 11 01121 05 ׳<(!?) 
ארכע־שניים ( 130 ) 0 תס 1 )ספז 01 ד) 

ססדזדוסופסין 

י 

372 

סלמנדרה קליפורניה 

( 053 ־ 01 ] 10113 ־ 721 ) 

2 [| 10 ז 0 ] 3 ס * 10 ס 3 ץ 1 זסס 

םאכסיסוכסץ 

16 


אסלופום 6 נםי ( 1 ) 01 ) 20 11$ קס 01 ) 4 ) 

רעלן מטל ופוס 

200 

696 

חז 0511 ) ת 0 וז 1 ס) חסז 1 )ת 10 )ס 1 )תסנ 1 ס 

קורדה 

980 

344 

ססריכנוס ההקאה 

ססריכדן 

9.10* 

289 

אטרופד רפואית 

אסרופין 

ג 5.10 

285 

פרג תרבותי 

סוד פין 

280 

ן 

140 

כימיקלים 

נז עצבים 

הרץ 

1.10* 

65 

רעל אנאורגני 

ציאניד 

3.1-4.2 10* 

58.5 

סלח בישול 

נתרן כלורי 

ן 10 1-37 

46.0 

נוהל 

כוהל אודלי 

5.7 10* 

78 

מסס אורגני 

3 נזן 


ערכי הרעילות (חציוני התמותה) מייצגים סססרים ממוצעים. קיימים הכדלים 
ברעילות בהשוואת מקורות־מידע שונים כתוצאה מהבדל בתכשירים כיולוניים, דיכי 
הזרקה שונות ושימוש בכע״ח שונים. 



השחורה". שני הרעים אינם משפיעים על רגישות הקרום האחר־ 
סינאפטי לאצטיל־כולין, או על פוטנציאל־המנוהה של העצב והשריר. 
ר־נים החוסמים את המעבר בסינאפסות ע״י פגיעה בקרום האחר- 
סינאפטי מצויים במיוחד בין רעי הנחשים. רעים אלה מכונים 
דמויי־קוררה, הואיל ופעילותם בגוף דומה לזו של הקוררה. קוררה 
ורעי נחשים כפו מ-בונגר^סוכסיו חוסמים את הרצפטור הניקוטיני 
לאצטיל-כולין בקרום האחר־סעאפטי שבחיבור עצב־שריר, ע״י 
התקשרותם לאחר־הקישור של המעביר. הקוררה גורם לשיתוק רפה 
של שרירי השלד ולחסימת גבגליונים אוטונומיים. אין הוא פועל 
במערכת־העצבים המרכזית, כנראה מחמת אי־יכלתו לחדור מבעד 
למחסום הדמי־מוחי (זשוזעגכ! ך/ 21 :ננ 1-1 ^ 100 כ 1 ). 

רעי נחשים כמו ,ס-בעגרוטוכסין ורץ הקוברה פועלים כמו 
הקוררה, אולם זיקתם ועצמודהקישור שלהם לאתר הס־לינרגי גדולה־ 
יותר, והחסימה שהם גורמים אינה הפיכה. ההבדל בעצמת־הקישור 
מתבטא גם ברעילות גבוהדדיותר של רעי הנחשים. לאלה (בצורתם 
הנקיה) אין השפעה על פוטנציאל־המנוחה או על פוטנציאל־הפעולה 
של סיבי שריר ועצב, או על מנגנון שחרור המעבירים מקצות העצב. 
ניתן למנוע חסימת רצפטורים כולינרגיים ע״י רעי נחשים באמצעות 
המרים בעלי פעילות הפוכה כקוררה, אצטיל־כולין וקרבקול — 
המתחרים אף הם על הרצפטור הכולינרגי, ועי״ב מגוננים עליו 
מהרעים. ע״י סימון ס-בונגרוטוכסין בי 1 ד רדיואקטיווי, ותוך 
ניצול זיקתו הגבוהה של הר׳ לאתר הכולינרגי, ניתן לבודד מתוך 
הממברנה את החומר החלבוני המהווה את אתר־הקישור, ואף 
להעריך את מספר האתרים וצפיפותם. מבין מרכיבי ארס־הנחשים 
בודדו גם פפטידים בעלי ארסיות נמוכה־יותר, הגורמים לתמס 
כדוריות־דם ( 315 ץ 1 ס 10111 \), להפרעות בלב, לקיטוב של תאי־שריר 
ולעיכוב "מש אב י ת" הנתרן והאש לגן בתאים. התמרים השונים בארס־ 
הנחש, הפועלים על כמה מנגנונים ביולוגיים בגוף, משלימים זה־את־ 
זה למען השגת המטרה — שיתוק מיידי של הטרף. אף שכל מרכיב 
יכול לפעול בנפרד, הרי ששילוב הפעילויות מחיש אה התוצאה 
הסופית. 

אתרי־הקישור במערכת־העצבים הנחסמים ע״י הקורדה ודומיו 
נקראים רצפטורים כולינרגיים ניקוטיניים. מלבדם קיימים בגוף 
רצפטורים כולערגיים מוסקרעיים (בשריר־חלק, בבלוטות־הפרשה 
ובשרירי האישון), הנחסמים ע״י הרץ אטרופין (ע״ע)׳ המופק 
מצמחים. החסימה ע״י אטרופין במערכת המוסקריניח דומה לזו 
הנגרמת ע״י הקיררה במערכת הניקוטינית? פעולתו מוגבלת לאתרי- 
הקישור של אצטיל־כולין בקרום האחר־סעאפטי, ואין לו השפעה 
על תכונות העצב או השריר. בניגוד לקודרה פועל האטרופין גם 
במערכת־העצבים המרכזית. 








227 


דעל — רענגה 


228 


בנוסף לסינאפסות 
מעוררות קיימות במע- 
רכת־העצבים המרכזית 
סינאפסות מעכבות 
(ע״ע עצבים, מערכת 
ה־״ עם׳ 78 ), הרגישות 
למספר ר־נים. הסינאס־ 

סות המעכבות מהוות 
חלק ממנגנון הוויסות 
והבקרה של המוח. המערכת המעכבת מתעלת וממתנת גירויים 
חיצוניים שונים, ושומרת על איזון בתגובות המעוררות. שיבוש 
פעילותה של המערכת המעכבת גורם להגברה בלתי־מאוזנת של 
תהליכים מעוררים במות, המתבטאת בתגובות מוגזמות ובלתי- 
מבוקרות. חידק הצפדת (ע״ע ססנוס; אימונולוגיה) יוצר רץ הגורם 
לעיכוב הסינאפסות המעכבות בחוס־השדרה. סינאפסות אלו קשורות 
למערכת־העצבים המרכזית, המפעילה זוגות של שרירי־שלד בעלי 
פעילות מנוגדת (מערכת אנסגוניסטית), שרירי השלד מופעלים ע״י 
פקודות מהמוח (פעולה רצונית), או באמצעות עצבים תחושתיים 
הקפיים הקשורים לרפלכסים (ע״ע רפלכס). במצב נורמאלי מווסתת 
מערכת־העצבים את פעולת השרירים המנוגדים, כך שבשעה ששריר 
מסוים מתבדח, מצוי בן זוגו (שפעולתו הפוכה) במצב של רפיון. 
ר־ן הצפדת חוסם את המערכת המעכבת, המונעת התכווצות שרירים 
מנוגדים בו־זמנית, ועקב כך חלה התכווצות מתמדת של שרירים, 
הגורמת לשיתוק עוויתי ולמוות. ר־ני הצמחים סטריכנין (ע״ע) 
ופיקרוטוכסין מעכבים אף הם אזורים שונים במערכת המעכבת. 
סטריכנין פועל באיזור האהר־סינאפטי, ואילו פיקדוטוכסין — המופק 
מזרעי הצמח 0000010$ גז-״ךז״גח^ — באיזור הקדם־סינאפטי. שניהם 
גורמים לגירוי ולעידור מערכת-העצבים המרכזית עקב דיכוי העיכוב, 
ובמנות גדולות־יותר נגרמים עוויתות, הפסקות בנשימה, מחסור 
בחמצן במוח ומוות. לשניהם נודעת חשיבות רבה בחקר תהליכי 
הבקרה והוויסות של פעילות המוח. 

הגליקופרוטאינים אברין וריצין הם ר־נים מסבוליים קטלניים־ 
ביותר ממקור צמחי. פעילותם נובעת מהפסקת ייצור החלבונים בתאים 
כתוצאה מעיכוב הרינוסומים (ע״ע תא), ועובדה זו מסבירה את 
איטיות פעולתם, הנמשכת מספר ימים עד להופעת סימני הרעלה 
ומוות. 

מ. שפיגלשטין. רעלנים (מדע י״ט, 1 ), 1974 ; .£ — 1 ז 1±€ ט 13 .^ו 

, ¥77101115 ■ 11711 ) 0.716 101$ * 47111 , ¥77107110715 ג 1 ש} 0 ]ג 0 < 1 

5 ^/ 071 ( 0 ?! 16, 70x100101 )ז 3 זש 0 . 7 ^י . 17 - מ<ז 3 וזונ 1 ^ש( 1 . 8 . 7 \ו ; 1968 , 1 

./י\ . 0 ;״ 1973 ,? 1 ^ 1, $717011/7 70x1 זשנ 4.11 . . 4 , ; 1969 , €11771117015 1 ) 071 

, 0716 1¥ 117 ! ( 0 4711771015 ) 11171710 ) 1 70170710115 071(1 ¥71107110X5 

. 1965/70 , 1-111 

מי, ש. 

רעם, ע״ע ברק ורעם. 

־ ■ז ז 1 !־־ -־ 

רעג^סס (במצרית: ¥\ 5 ־ 5 ית-מ — האל ,דע' הוליד אותו), שמם 
של 11 מפרעוני מצרים, בני השושלות ה 19 —ה 20 . השם ר׳ 

קשור בשמו של אל־השמש ,רע/ אלוהי העיר און (ע״ע) שבמצרים 
התחתית, והוא מכוון לשליטה על חבל־ארץ זה ולחידוש השליטה 
המצרית באסיה, שאבדה בתקופת אל־עמארנה (ע״ע). במקרא 
מופיע השם רק כשס־מקום, 

• 1 ) ר' 1 ( 1320 — 1318 לפסה״נ) — פרעה הראשון בשושלת ה 19 * 

היה שר בימי השושלת ה 18 ועלה לשלטון בזקנתו. וע״ע מצרים, 
ענד 174 . 

2 ) ר׳ ־ 11 ( 1304 — 1237 לפסה״ב)., נכדו של ר׳ 1 , השיב למצרים 
את גדולתה. שלטונו הממושך, מפעלי־הבניה המפוארים שלו(תוספוית 
למקדשי כרבך ולוקסור, בניית מקדש אבו־סימבל [ע״ע; גם כרך 
מיל׳ ז ור׳ בשני המקומות תמונת פסלו]) וצאצאיו המרובים (יותר 


מ 100 ילדים) עשוהו 
לדמות אגדית. ר׳ 11 
הרחיב את עיר־מושבו 
תאניס, וקראה על-שמו 
פר־ר׳(בית־ר׳), — היא 
העיר ר׳ במקרא (שמ ׳ 
א, יא, ועוד). הוא בנה 
גם את פתם (=פ(ר)־ 
תום. "בית האל אתום" 
— [ר׳ שם]), המזוהית 
עם תל אל־מסח׳וקה. 
במזרחה של דלתת הני¬ 
לוס. בשנת־מלכותו ה¬ 
חמישית נלחם בחתים 
ובבעלי-בריתם בקדש 
על הארנת,אך לא השיג 
הכרעה. אח״כ לחם ב־ 
דרום־פניקיה, באדום 
ובכנען, ולכד את אש¬ 
קלון (ע״ע, ושם תם׳). 
בשנת־מלכותו ה 21 כרת 
ברית עם החתים, אויבי 
מצרים לשעבר; אפשר שסכנות משותפות — עליית "גויי הים" 
במזרח הימה״ת והתחזקות אשור במערב מסופוטמיה — איחדו 
אותם. ר׳ 11 נקבר בנא אמץ (ע״ע; ושם תמונת מקדש-הקבורה 
שלו), וגם יורשיו נקברו שם. 

לפי השקפת המחקר המודרני יצאו בני-ישראל ממצרים 
בימי ר׳ 11 (ע״ע יציאת מצרים, עבד 188 ), ויש הסבורים שהוא גם 
פרעה ששעבד את בני-ישראל. וע״ע א״י, עם׳ 262/3 ושם חם׳; 
מים, עם׳ 238 : מצרים, עמ׳ 175/6 , 234/5 ; רהיטים, ענד 554 . תמונת 
האסטלה של ר/ כרך ח/ עם' 670 . כתובת־יסוד למקדש האלה 
איסיס, הנושאת את שמו של ר׳ 11 , נתגלתה בחפירות אפק (ע״ע 
[א], וע״ע ראש העין) ב 1977 . 

3 ) ר׳ 111 ( 1196 — 1166 לפסה״נ) היה בנו של מייסד השושלת 
ה 20 . בשנת־מלכותו השמינית נלחם ב"גויי-הים" והדף אותם מגבולות 
מצרים. ר׳ 111 חיזק את שליטתו על הלובים ועל כנען. בבית־שאן(ע״ע) 
בנה מקדשים חדשים, וגם הציב בה את פסלו (ע״ע א״י, עבד 266/7 ; 
ושם תנד). אחרי מותו (אפשר שנרצח) עברה כנען לשליטת בני- 
ישראל והפלשתים, ואבדה למצרים. רשימת מתנות־הקודש שלו 
מראה, שעושר רב החל להצטבר בימיו בידי כוהני אמון בנא־אמון. 
וע״ע מצרים, עם' 176/7 . 

4 ) ר׳ ז; \^-^־ 1085—1166) X ), שמם של יורשי ר׳ 111 , בני השושלת 
ה 20 . בימי שלטונם עבר עיקר הסמכות לידי הכוהנים. כוחם 
של הפרעונים ירד והמצב הכלכלי הידרדר, וע״ע מצרים, עם׳ 
177 , 184 . 

/ 0 110115 ^ 171501 17511 > 11 ) 1 17 ! " 7 נ ■!שש( 8 זב 0 ; 1948 , 111 . ,חש 55 ת 3 [ .( 

07 [ 5177101777 1010 £1001 * €1170 ^ ; 11 ■א ב 1 ש 8 . 0 .[ ; 1960 , 11 .מ 

. 1973 ,(כולל בי בל.) מ^נשזז * 61 
א. ג,-ש. 

רעננה, יישוב עירוני בשרון הדרומי, סמוך לכביש חדרה—פתח־ 
תקוה, כ 8 ק״מ מחוף הימה״ת! 22,000 תוש׳ ( 1977 ), שטח 
שיפוטה משתרע על 17,000 דונם, שמתוכם 10,000 דונם הם שטח 
חקלאי. ר , נוסדה ב 1922 , בידי חברת ״אחוזה״ שבניו־יורק — אחת 
החברות להתיישבות בא״י, שהקימו יהודים אמריקנים. המתיישבים 
הקימו מושבה, שהתבססה בעיקר על משקי־־עזר וגידולי טבק; 
במשך הזמן פינו אלה את מקומם לפרדסים. בשנים הראשונות 



סבנה כיטי של הרבנים: א. פיקרוטובסיז; 
ב. סטריבנין 



רעססב 11 . פסל נרניט בסקד-׳ע כ?וי 1 שור 



229 


רעננה — רעש 


230 


היה קצב גידולה של ר׳ אסי למדי ( 1927 — 42 תוש׳). בשנות 
ה 30 וה 40 החלה להתרחב, עם קליטת עולים שהגיעו לארץ בגלי 
העליה השונים. ב 1936 קיבלה מעמד של מועצה מקומית ( 2,000 
תוש , ). אחרי קום המדינה הואץ קצב גידולה, עם קליטת גלי עליה 
נוספים והעברת תושבי המעברות למבני־קבע. ב 1953 היו בר 7 9,000 
תוש/ וב 1961 — 12,500 . 

ב 40% מכלל האוכלוסיה הפעילה עובדים בתחום המושבה, 

והשאר — באגד־חערים של ת״א. ענפי־החעסוקה העיקריים הם: 
תעשיה קלה (יהלומים, עודות), מלאכה. שירותים, מסחר וחקלאות, 
ענפי־החקלאות העיקריים — הדרים ( 5,000 דונם) וירקות ( 3,500 
דונם). 

השטח הבנוי של המושבה התפתח תחילה משני צדי הרחוב 
הראשי, לאורך 8 ק״מ. כיום נמצאת ר׳ בתהליכי־עיור מתקדמים? 
ניכרת בה בניה אינטנסיווית של בתים־משותפים ווילות, והדבר 
גורם לשינוי הדרגתי בייעודן של הקרקעות שהיו מתוכננות בעבר 
לחקלאות. 

בר׳ מוסדות חינוך ותרבות רבים, בחם ישיבה תיכונית של 
"בני עקיבא" ומוסד חינוכי דתי, "כפר בתיה", שהקימה הסתדרות 
נשי ״מזרחי״ ב 1949 . 

לעש, אותות, בעיקר קולות או רעידות מטרידים או מפריעים, בגלל 
כיסוי או מיסוך אות שבו מעוניינים. בהכללה, ד׳ הוא כל 
הפרעה מכסה בהעברת אותות. לדוגמה; בתקשורת קווית או אלחוטית 
מדובר בר 7 חשמלי, ובתקשורת באור — בר׳ אופטי. המלה העברית 
ר׳ מתייחסת גם לתנודות ורעידות (ע״ע) בכלל ולר׳־אדמח בפרט 
(ע״ע ר׳ [או: רעידת] אדמה). בלשונות אירוסיות יש בד״כ שני 
מונחים המציינים קולות־ר׳: ר׳ כללי (אנג׳ £צ 101 !< גרכד ^ 5 סב־ 0£1 ; 

צרם׳ 1111111 ) ור׳ בעל אופי התרעתי (אנג׳ ! 3131-0 , זסת 1 ב! 0 < גרמ׳ 

1 1.31-01 < צרפ׳ £בו!ז 13 ג [חלק מביטויים אלה מאיט׳ ! 1£ מז 3 ' 311 = אל 

הנשק!]). הר" מהסוג השני הם בעלי הטרד (^ 1 ז 3 ץס 300 ) רב־יותר 
! ובעלי משמעות פסיכולוגית ופיסיולוגית מרובה. בשימוש העברי 
היומיומי ד׳ הוא תחושה של הפרעה אקוסטית (ע״ע אקוסטיקה) 
הנגרמת ע״י תנודות תווך, כגון אוויר, והוא ניתן לחישה באמצעות 
! האזן (ע״ע) ומערכת השמיעה (ע״ע), ובאמצעות עור הגוף המורעד. 




ציור 1 . עהומי טם?םי רעש 


מידת ההטרדה הסובייקטיווית של ר׳ תלויה בעצמת הקול ( 1£$5 ז 10113 ) 
הסובייקטיווית, וזו קשורה בגודל חאובייקטיווי — מפלם לחץ הר׳ 
(מל״ר,, 1 , הנמדד ביחידות $ל [ ££1 ], ועשיריתו הדציבל [ 3 \>, ד״ב]? 
על עצמת הר׳ ויחידות נוספות, ר׳ להלן). ור׳ טבלה. מידת ההטרדה 
תלויה גם במאפיינים אחרים. כגון: 

א. ר׳ החוזר ומופיע קצובות מטריד במיוחד (טפטוף מים), 
והמטרד תלוי בקצב הופעת הר׳. 

ב. ר" המודיעים על פעילות מוגדרת (הפעלת מתקן הדחה, 
נגינת מוסיקה לא־אהובה) מטרידים הרבה יותר מר" שבהם אין כמעט 
ערך אינפורמטיווי (רוח וגלי־ים). לאחרונה מייחסים יותר חשיבות 
למידע שבר׳ (ע״ע תקשורת ותורת האינפורמציה) כרכיב חשוב של 
ההטרד ואף נוטים להסיק על העצמה וההטרד כתופעות אינפור- 
מטיוויות־ביולוגיות בלבד. 

ג. המהירות שבה משתנה מפלס הר׳. עליה מהירה במפלס, או 
הפסקה פתאומית של ר׳ יש בהן מן האזעקה (מ!ז 13 ג [ר׳ לעיל]). 
גם שינויים מחזוריים במפלס (יללת צופרים) מזעיקים במיוחד. 

נזקי ר׳ תלויים למפלס הר/ בעצמתו ובהטרדו. במפלסים 
נמוכים שולטות תופעות ההטרד שבעיקרן משפיעות כמתח על 
מערכת העצבים הדוןטטידוית, מגבירות את צריכת האנרגיה והעייפות 
ופוגעות בכושר הריכוז והשינה. במפלסים בינוניים יורדת השיבות 
ההטרד ועולות בעיות של פגיעה באמינות התקשורת האקוסטית 
ובמובנות הדיבור, של ירידה בכושר הייצור ושל עליה במספר 
תאונות העבודה והתנועה. במפלסים גבוהים מכריעים נזקים גופניים, 
בעיקר נזקים למערכת השמיעה, שאינם ניתנים לתיקון אם הר׳ 
נמשך זמן רב (ר׳ טבלה). 

י׳חידות ר׳. מפלס הר׳ קשור ליחס בין הלחץ הנוצר ק 
בגלי הקול לבין לחץ מוסכם ״?, בן 3 ־ 10 * 2 אטכד, שהוא בקירוב 
סף השמיעה לצלילים בגובה בינוני, לפי הנוסחה: 

( 0 <ן/ק) 2010£ 10 =.! [ד״ב] 

נהוג במדידת ר" לייחס את עצמת הר׳ לעקומת ייחוס התלויה 
בתדירות. עקומי ייחום שונים מתוארים בציור 1 . העקום המסומן 
שם ב( 4 ) הוא המקובל ביותר, ויחידות הר׳ המשוקלל לפיו מסומנות 
( 4 ) 8 !:>, ד״ב( 4 ). עצמת הר׳ הסובייקטיווית ניתנת למדידה או 
לחישוב מקורבים בלבד. הקביעה המדויקת נעשית עקרונית ע״י 
השוואה עם צלילים תקניים. יחידתה של עצמת הר׳ הא ובי יק־ 
טיוויח היא הסרן (£ת 50 ) י עצמת מספר ר" בלתי מתמסכים היא 
סכום עצמות הר״ הבודדים. בין עצמת הר׳ ומפלסו 1.5 ($* 1£ ז 1 >! 01 צנ 











231 


רעש 


232 


וז״ג) 



ציור 2 . הק׳ער כין םם 5 ם הרעיש, 5 חץ ד!רע׳ש זספלה העצסה 

1 ש׳\ 16 ), הנמדד ביחידות פון (מסג!?), קיים הקשר המקורב 
10 'י 40 ^^ [סרן] * 

ממנו נובע שתוספת 10 פון למפלס מנפילה אח עצמת הר׳ הנמדדת 
בסונים. 

צליל סינוס בתדירות הייחוס 1,000 הרץ, שמפלס לחצו 40118 =.!, 
מפלס לחצו המשוקלל הוא (\ 180 >ס 4 = *, 1 , עצמתו ש $00 1 — 5 
ומפלס עצמתו מסן{? 40 = 5 ץ. ור׳ ציור 2 . 

בר" המורכבים מתדרים רבים קיים מיסוך הדדי, וחישוב עצמת 
הר׳ הכולל נעשית ע״פ שיטת סטיוונס (ציור 3 ), או בשיטת צויקר 
המדויקת יותר. בשיטת סטיוונם מחלקים את הספקטרום ל״סרטים" 
ברוחב אוקטוה (ע״ע), ומייחסים לכל סרט אח העצמה הממוצעת בו. 
העצמה המירבית בין עצמות סרטי־רוחב-אוקטווה אלה מסומנת ב~ 
,״ 3 וסכום העצמות — ב 15 . העצמה הכללית ניתנת אז לפי 

(״ 8 - £3 ) 0.3 + ״ 8 * , 3 [ 0 יו 1 • 

בשיטת צויקר מסכמים את השטח שמתחת לעקום הספקטרום במע¬ 
רכת עקומי צויקר המיוחדים (של הר׳ לפי התדירות), וגובהו הממוצע 
מוגדר כעצמת הר׳ הכללית. ספקטרום מפלס הר׳ קובע לא רק את 
עצמתו אלא גם את ההטרד, שיחידותיו נקראות נ 1 י 0 ( 5 ץ 40 י 1 ). ההטרד 



הכללי ניתן בנוסחת קרייטר: 

(^־^ 2 ) 0.3 + ^־ ז *ן [גויס] 

כאשר "א הוא ההטרד המירבי בסרט־אוקטווה יחיד (ר׳ לעיל. 
שיטת סטיוונס) ו — סכום ההטרדים החלקיים. צלילי יסוד 
בודדים מטרידים יותר מר׳ רחב־תדירות. 

מדידת ר׳ נעשית בעיקר בעזרת מדי מפלסי־ר׳, המכשירים 
המשוכללים ביניהם כוללים, בין המגבר למכשיר־המדידה, מערכת 
מסננות (רוחב סרט - ז או ־ 3 אוקטווה) לקביעת מפלסי־הר׳ 
בתדירויות השונות. לרוב יש חיבור לרשם גרפי. למערכת עיבוד 
נתונים או לרשמקול, לשם עיבוד המדידות בשלב מאוחר יותר. 
מכשירים מדויקים ( 1 + ד״ב) יש לכייל לעתים מזומנות, ובארצות 
רבות צריכים אישור מטעם מכון התקנים ביחס לאמינות המכשירים 
ודיוקם, והרשות למדוד ולקבוע ביחס לד׳ ובידודו ניתנת שם רק 
למכונים בדוקים. 

לפי מקור הר׳ מבחיניןם בין ר׳ דיור, ר׳ תעסוקתי, ר׳ תחבורה 
ועוד. הר׳ המותר שונה ממקור למשנהו (ר׳ חוק ומשפט להלן), אך 
רוב אמצעי מניעת הר׳ דומים. במקרים רבים ניתן לחשב את הר׳ 
מראש ולכן גם לתכנן אמצעים למניעתו. כך, למשל, מפלס־הר׳ כ 25 
מ׳ מכביש הומה ניתן ע״י הביטוי 

יא ״,*ס! 10 + 30 = , 1 [ד״ב (. 4 )) , 

כאשר א הוא מספר המכוניות החולפות בשעה במהירות בינונית, 
בהנחה שהכביש אפקי, חלק ויבש, ואין בינוי בצדיו. מפלס ר׳ 
התחבורה עולה כיוס בכ 1 ד״ב לשנה בממוצע. ר׳ התעסוקה גורם 
לכ 90% מבכות מחלות־העבודה בארצות המפותחות. ר׳ הדיור מטריד 
את רוב אוכלוסיית העולם ומביא לרוב הקובלנות על ר/ 

מניעת ר' נעשית באמצעות; (א) הגנה אקטיווית (ראשונית), 

ע״י טיפול הולם במקורות הר׳ (למשל שימון תמסורת גלגלי שיניים) 
או שינוי תהליך (הנעה חשמלית במקום מנוע בנזין). (ב) הגנה פסיווית 
(משנית), ע״י הקמת מתרסים בפני התפשטות הר׳ ומשטחים בולעי 
ר׳. מתרסים חוסמי קו ראיה בין מקור הר׳ והמקום המוגן מורידים 
את מפלס הר׳ ב 5 — 25 ד״ב לפי תוספת הדרך המינימלית הדרושה 
לר׳ להגיע למקום המוגן. סגירה מוחלטת של מקור ר׳ מורידה את 
המפלס ב 10 — 30 ד״ב ויותר. משטחים בולעי ר׳ מורידים את מפלס 
הר' בד״כ רק ב 3 — 8 ד״ב. (ג) אמצעים נגד מצלול צעדים וכד׳ 
כוללים רצפה "צפה" (מונחת על תמך קפיצי רך עשוי בד״כ מתומר 
סיבי). קיר "צף" או שימוש בשטיחים עבים ורכים. השיפור בבידוד 
יכול להגיע ל 40 ד״ב, בעיקר בתדירויות הגבוהות. (ד) אמצעי הגנה 
אישיים, כאזניות מגן ופקקי איטום לאוזן יכולים להוריד אח המפלס 
ב 12 — 25 ד״ב ויותר. בגלל הצטברות חום ולחות באוזן מצריכים 
אמצעים אלו הסתגלות הדרגתית ופיקוח. ההנחה שאץ אפשרות 
לתכנן אקוסטיקה (ע״ע אקוסטיקה ארכיטקטונית) טובה מראש אינה 
שרירה כיום ובפרט לא במניעת ר׳. 

תקנים לר׳ קיימים בארצות שונות ומטעם ארגונים לאומיים 
ובי״ל שונים. נוטים להתאים תקנות לאומיות להמלצות הבי״ל, 
שאינן מחייבות. ההמלצות הלאומיות כוללות בעיקר שיטות הישוב 
ואמצעי מניעת ר׳ מומלצים. בישראל אין כיום ( 1978 ) תקן של 
המלצות מחייבות כאלו, פרט ל״חוק־כנוביץ", הקובע מפלסי־ר׳ 
מירביים מותרים. 

חוק ומשפט. בנוסף לחוקים על מניעת זיהומים ופיגועים 
הכוללים מפגעי ר' ישנם בארצות שונות ובישראל הוראות ותקנים 
מחייבים. התקנים שבחוק מגדירים טווחי דרישות, למשל: א. בידוד 
ר׳ דיור תלוי בשימוש השונה של החללים הרועשים והחללים 
השקטים למגורים שבסמיכוח. ב. מפלס הר , המותר בבתים מותנה 
בד״כ במקור הר׳ ובדרך התפשטותו; ר׳ ממקורות טכניים בבית 







233 


רעש — רעש אדמה 


234 


(בתוך חדדי מגורים) מותר 
עד 25 — 35 ד״ב (^); ר׳ 
מקורות אנוש בתוך חדרי 
מגורים מותר ביום עד 35 — 
40 ד״ב ס/) ובלילה עד 
25 — 30 ד״ב (^). ג. מפלס 
הר׳ לפני חלונות כתוצאה 
מר׳ תעסוקה או תחבורה מותנה באיזור העירוני ( 35 ד״ב (^) 
ביום לאזורי נופש ובתי-חולים וסד ד״ב (^) ביום ובלילה לאזורי 
תעשיה). ד, בתעשיה ותעסוקה מוגבל הרעש ל 85 — 90 ד״ב ( 4 ) 
בממוצע ויש נטיה להנמיך את הגבול — וההגבלה תלויה גם בספק¬ 
טרום הר׳ ומשכי החשיפה. מאחר שהצטברות ר׳ בשעות רבות רצו¬ 
פות גורם לנזק שאינו ניתן לתיקון יש לדאוג להפסקות שקט. רק 
באה״ב יש המלצות על מספר הלמי־ר , קצרים המותר ליום. 



ציור 5 . סד מסלם רעש 


ר׳ חשמלי. לקבל (ע״ע) החשמלי יש עכבה (התנגדות) 
להולכת זרם־חילופין, המתכונתית להיפוך התדירות. בלשון עממית 
ניתן לומר, שהוא .,עוצר" זרם ישר, אד תדירות נמוכה, ו״מעביר" 
תדירות גבוהה. עבבתו של הסליל החשמלי מתכונתית לתדירות 
עצמה, והוא "מעביר" זרם ישר ו״עוצר" תדירות גבוהה. באמצעות 
מערכות משולבות של קבלים וסלילים ניתן לסנן או להעביר כל 
תדירות, או עקומת תדירויות רצויה, ועי״כ להימנע מר׳ חשמלי 
(שמקורו עפ״ר בניצוצות). לעתים נעזרים גם ברכיבים אלקטרוניים 
פעילים. 

על השאלות ה א ק ו ל ו ג י ו ת של ר׳ כ ז י ה ו ם ס ב י ב ת י, ע״ע 
עשן וזהום, עם׳ 258/9 . 

המלצות בי״ל: 150 ו 1£0 < תקנים והמלצות לאומיים: תקני 
והמלצות 1 כר\ בגרמניה; תקני 51 א\, באה״ב; תקני . 8,3 באנגליה. 

34 >ח 3 זש 8 ״ 1 .^ 1 ; 1957 . 01 * €9111 ימזמא [ס^ 00 ({ 1714 > 11 ,(. 63 ) 1$ זז 43 ז . 1 ^ . 0 
.ז£וז 1 ז 61 :> 5 .אי ; 1960 , 011071 * #£41 £)) #0 ז ,(. 0 ש) 

)) 76611711 4 ת,ו . 7 י\ - ז 1 > 11 ה< 501 . 13 -ס 2 ז £0 . 0 ;* 1974 

1 ) 371 71 § 6:1 ( 1 46014:116 . 1 ^ ;* 1975 71 ! 1 [<) 9711 ) 61 ( 1711 • €37 ■ 461 

. 1977 , 1 , 0001101 ?ז./ 0 א 
יו. מנ. 

רעש (או 2 ךעיד־ת) אדמה, זעזוע פתאומי של פני כדה״א. 

הגדרה ומבוא, עם׳ 233 ; תופעות נלוות לר", ענד 234 * גורמי ר' 
ומנגנוניהם, עמ׳ 234 < מגניסודה, עצמה ואנרגיה של ר״, עמ׳ 236 , 
תפוצה גאוגרפית, עם׳ 237 י תפוצת הר״ בזמן, עם׳ 240 ; הסייסמומסר, 

עמ ׳ 240 , הנדסה סייסמית וחיזוי ד׳, עם׳ 241 ; המחקר הסייסמולוגי, 

עם׳ 242 . 

פני כדה״א נמצאים בתנודה מתמדת, היוצרת "ר' רקע". הפרעות 
אטמוספיריות ופעולת גלי־הים מעבירות אל פני כדה״א זעזועים 
מיקרוסייסמיים, בעלי מחזורים של שניות אחדות ובמשרעות של 
0.1 — 10 מיקרון. כוחות־המשיכה של הירח והשמש גורמים לתנודות 
איטיות-יותר, שמחזורן מספר שעות. לעומת ר" מתמשכים אלה 
מתחוללים זעזועים שאפשר לייחס להם זמן התחלה ברור, והם ר״א 
במובן הצר של המלה. זעזועים אלה נגרמים בעיקר בהשפעת גורמים 
טקטוניים ובמקצתם ע״י התפרצויות געשיות, מפולות אדמה וכן 
פיצוצים. אם כי מרבית הר" הטקטוניים אינם מורגשים ע״י בני-אדם 




">ל/_ 1 



׳ 70 - " 1 וי - " 

נויקרוסון 

מגבר 

0 "ייי , 4 ' ג 


הבור למםנן 


ציור 4 . מד מפ 5 ם רעש — שבמה 


(אבל הם נרשמים במכשירים — סייסמוגרפים [סייסמומטרים}), 
עלולה עצמתם, לעתים, לגרום להרס מוחלט באיזור הר", 

על ר״א כאסון־טבע יש מידע משחר ההיסטוריה. עד פוף המאה ה 19 
היה הריון בו תיאורי בעיקרו, אך מסוף המאה ה 18 כבר עסקו 
בהבטיו הגאולוגיים ובהשפעתו על מבנים. מאמצע המאה ה 18 יש 
רשימות כרונולוגיות וקטלוגים של ר״א. משהוקמו (מ 1892 ) מצפים, 
המצוידים בסייסמוגרף נוח להפעלה (שתוכנן בידי ג׳ון מילנה), החלה 
חקירה מדעית של ר״א. היסודות התאורטיים של ה ס יי סמול ו- 
ג יה (מיוו׳ — ר״א) כבר הונחו ב 1760 בידי האנגלי 

ג׳ון מישל, שקשר את תופעת הר׳ עם תנועה גלית בכדה״א (ע״ע גל, 
גלים, עמ׳ 734/5 ; ור׳ להלן). 

מראשית המאה ה 20 יושמו התאוריה הסייסמולוגית והנתונים 
שנאספו מהסייסמונרפים להכרת התכונות האלסטיות (ע״ע גמישות) 
והאי־אלסטיות של כדה״א. ב 1914 קבע ב. גוטנברג את עמקו של 
גרעין כדה״א, וב 1939 קבע מוהורוביצ׳יץ׳ את עביר של קרום כדה״א. 

מאמצע המאה ה 20 הואצה התפתחות הסייסמולוגיה כתוצאה מ 3 
גורמים: 1 ) פיתוח סייסמומטרים בעלי מחזור ארוך, שאינם מופרעים 
מפרטים מקומיים; 2 ) הקצאת משאבים רבים לחקר זיהוי פיצוצים 
גרעיניים; 3 ) פיתוח המחשבים האלקטרוניים. חקר מנגנוני הר" 
הטקטוניים ומיקומם אפשר להבין את הכוחות הגאולוגיים המחוללים 
את הר". במסגרת המחקרים על ההבטים ההרסניים של ר" חלה 
התקדמות ראשונית גם בחיזוי חר". 

תופעות נלוות לד". נצפו תופעות מקרוסייסמיות (שאפשר 
להבחין בהן בלי עזרת מכשירים), שנגרמו ע״י ר", כגון: קימוט 
פני האדמה, סידוקם, או הסייתם אנכית או אפקית; התרוממות או 


שקיעה של חופים (בר׳ אלאסקה ! 1899 ) התרוממו חלקים מקרקעית 
הים ב 15 מ׳) ושינויים בקווי החוף; סכירת נחלים או הטייתם; 
שינויים בבארות ובמעיינות; גלישת קרקע; הרס מבנים, דרכים 
וכבלים; העתקתם והפלתם של חפצים < עצירתם אד שינוי מהירותם 
של שעוני מטוטלת ושינויים נאומגנטיים. נצפו נם תופעות חולפות. 
כגון: תחושת זעזוע, תנודת מבנים וחפצים, חרדה בבע״ח, קולות. 
שינוי במפלס מי בארות, נביעת מים, תנודות חפשיוח של מאגרי־ 
מים סגורים או סגוריפ-חלקית ( 5 מ< 4 > 1 ש 8 ), נחשולי-ים (צונאמי 
11 מ 3 ה 1$11 ) וזעזוע בים ( £ > 1131 ן> 503 ). יש גם עדויות על חבזקי-אור 
ועל תנועה גלית של פני האדמה. 

גורמי הר" ומנגנוניהם. האנרגיה הגורמת לר" מועברת 
ממקור היווצרותה אל פני האדמה ע״י־ גלים סייסמיים (ר׳ להלן). בר" 
הקשורים בהתפרצות געשית, דומה מנגנון הר׳ לזה של פיצוץ 
(התפשטות פתאומית של מטען). לגבי ר" טקטוניים מקובלת התאו- 
ריה, שמקור הגלים הסייסמיים הוא בתנועות פתאומיות של הסלעים 
שעפ״נ שברים גאול וגי ים. התנועה עפ״ב השבר היא האחרונה 


בשרשרת תהליכים טק־ 
טוניים, הקשורים גם 
ביצירת הרים ובהת־ 
רוממות יבשות. תהלי¬ 
כים אלה גורמים להצ¬ 
טברות אנרגיית-עיוות 
(רפורמציה) באיזור מוג¬ 
בל בכדה״א, ושחרורה 
הפתאומי גורם לתנועה 
עפ״נ השברים, את יסו¬ 
דותיה של תאוריה זו 
הניח ריד ( 8614 ; 1911 ), 
בהתבססו על סקרי קר¬ 
קע שנעשו סמוך לר׳ 
סךפרנסיסקו ( 1906 ), 



תנועה ?אורד •סבר ע״ם ריר. חסו האנכי 
העבה מציין את קו החיתוד ש? העבד עם פני 
כדה״א, * — תשר תנועה יחסית משני צרי 
השבר, סצב המודגם די קווים היפותטיים 
אפקיים. פ— עיוות הנוצר ע־׳י תנועה יחסית 
ש? שני צדי השבר, כאשר הוא ערייז נעול. 
ס — תנועה יחסית כנקודה מכוימת עם״נ 
השבר, שבה המאמצים צברו ע? החיכוד שבין 
שני צרי השבר. ם — התנועה ריחכית 
מועברת עפ״ג השנר, 





235 


1 


236 


רעש אדכז 



מעבר נליה סייהסיים כבדה״א. מהמוקד ( 1x115 ?) מוקרנים גלים כ״פכי״ם לכל עבר, הנליס נקראים 
לפי אפיים בנתיב החקדמותם, הנלים העוברים בקרוס נדה״א ינסעטה מבימנים נ? ן צ. החזרות מהגרעין 
החיצוני והפנימי מםומגים י. בהתאמה. נל ?נ בנרעיז החיצוני והפנימי מסוס; א, 1 בהתאמה. 
מימין; הטבעת החיצונית היא מעטה כדה״א. סחואריש נלים שינים והחזרותיהם השונות מסני כרה״א. 
משמאל: מתוארים גלים שייכסיים העוברים שכירות והחזרות בגרעי; החיצוני של בדה״א (הטבעת הפנימית) 

זבנרעי; הפנימי *העיגול הפנימי) 


ליד שבר סן אנדריאס, קליפורניה, סקרים אלה הראו, שלפני הר׳, 
הועתקה הקרקע משני צדי השבר ובמקביל לו — אך בכיוונים 
מנוגדים — ואילו עפ״נ השבר עצמו טרם חלו העתקות (ע״ע 
העתק). ריד הסיק, שהסלעים משני צדי השבר סבלו מעיוות, 
וברגע שגברו המאמצים על החיכוך שעפ״נ השבר החליקו שני צדיו 
זה לעומת זה וחוללו את הר/ אע״פ שברוב הר" לא זוהה העתק־ 
החלקה כזה עפ״ג השטח, התפתח מכאן המודל המקובל על הסייסי 
מולוגים. במודל זה מניחים במשוואות המתמטיות אי־רציפות בהע¬ 
תקות ובמאמצים משני צדי מישדר־השבר, הנמצא בתווך אלסטי, 
ומקבלים קרינת גלים בעלת דמיון רב לתצפיות. ארכו של מישור־ 
השבר עשוי להגיע למאות ק״מ■ ורחבו — לעשרות ק״מ. אנרגיית־ 
עיוות המצטברת ב 1 מע״ק סלע עשויה לשחרר ״ 10 ארג, ואזורי הר" 
הגדולים -י כ־ : - 10 ארג (אנרגיה זו שקולה לאנרגיה המשתחררת 
ב 1,000 פיצוצים גרעיניים בני 1 מגטון ט,נ.ט. כ״א). התזוזה הי־חסית 
של הסלעים משני צדי השבר עשויה להגיע לעשרות מטרים, והיא 
מתרחשת תוך מספר שניות (אם־כי ייתכן שאינה מונוטונית, אלא 
נעשית בהחלקה מהירה, נפילה מיידית במאמצים, עצירה וחוזר 
חלילה). נפילת המאמצים עשויה להגיע לעשרות בר ( 1 בר שווה 
בקירוב ללחץ של 1 אטמוספירה). בתקופה של חוסר פעילות שב 
השבר ומתאחד" עד שהצטברות מאמצים תגרום לפתיחתו מחדש 
בנקודה החלשה שבו, וממנה תתקדם הפתיחה לאוי־ך השבר במהירות 
של מספר ק״מ בשניה, 

יש קשיים בהתאמת מודל זה לד" עמוקים. בגלל הלחץ־המקיף 
הגדול שבעומק לידרשו מאמצים עצומים למודל כנ״ל, וספק אם 
בתנאי־־להץ השוררים תתחולל שבירה ולא זרימה. גידול בלחץ 
הנוזלים שבחללים הזעירים שבסלע עשוי להסביר אפשרות שבירה 


מהירות הגלים הסייסמיים שוגה, ולפי 
זמני הגעתם אפשר להעריך את המרחק 
ממוקד הר׳. סדר הופעתם הוא ? , 11,5 . 

גלי ? ו 5 עוברים שבירות והחזרות בתווך 
שבו אי־רציפות, כשאנרגיה יכולה לעבור 
מגלי ? לגלי 5 מקוטבים אנכית, ולהפך 
(האנרגיה שבגלי 5 מקוטכים אפקית תועבר 
תמיר בגלים מאותו הסוג). אי־הרציפות 
החריפה־ביותר בכדה״א היא זו שבין גרעין 
כדה״א למעטה. בגלל אי־ההומוגניות של 
כדה״א קיימת שבירה רציפה בגלי ג 1 ו 5 ; 

מסלולם קעור כלפי מעלה, ומהירות הת¬ 
פשטות הגל גדלה בד״כ עם העומק. 

תוך התפשטותם מאבדים הגלים אנרגיה, 

קצת מאי־האלסטיות של כדה״א, ובעיקר 
— מההתפשטות הגאומטרית. מכירת שההת־ 

פשטות הגאומטרית של גלי ? ו 5 היא תלת* 

ממדית (ההחלשה מתכונתית לריבוע המרחק), וזו של גלי־שטח 
דו-ממדית (החלשה מתכונתית למרחק), ייראו האחרוניס בסייס־ 
מוגרמות של ר" רחוקים כבולטים־יותר. גלי-השטח עוברים נפיצה 
(ע״ע), וייראו כשרשרת גלים, כאשר הארוכים־יותר מובילים בד״כ, 
מ ג נ י ט ו ד ה, עצמה ואנרגיה של ר". בסייסמולוגיה 

מודדים מספר גדלים המתייחסים לחוזק הר". ה מגנים ודה, 

• * 

המאפיינת את ע צ מ ת הר׳ במוקד, נמדדת מתוך הסייסמוגרמות. 
היא הוגדרה לראשונה בידי ר י כשר (■ 11161 :>!** ס; 1936 ), כלו־ 
גריתמום (לפי בסיס 10 ) של המעזרעת (במיקרונים) המירבית בגל 
הראשוני, הנרשמת בסייסמומטרים, מסוג מסוים במרחק 100 ק״מ 
מהמוקד העילי. כיום נקבעת המגניטודה בידי הסייסמולוגים לפי 
הנוסחה 

ס + ( 4,11 )־) ־ 4 = 


וזז 


\ היא המשרעת המירבית (במיקרונים) של תנודת הקרקע בגל 
הנפח (כפי שנמדדה ע״ם הסייסמוגרמה), ו' 1 הוא המחזור (בשניות) 
של תנודה זו (בגל הרמוני האנרגיה מתכונתית ליחס ■ך ומכאן 

ייחוס המגניטודה לגודל זה), 10 , ^ ) £ היא פונקציית־תיקון, 
שנקבעה באמצעים תאורטיים ואמפיריים, והניתנת בצורת טבלה, 
לפי זווית־העומק של המוקד 4 (במעלות) ועומק המוקד ! 1 (בק״מ)ן 
התיקון הוא בגלל ההתפשטות הגאומטרית והפסדי אנרגיה מחמת 
ספיגה אי־אלססית בנתיב מהמוקד אל הסייסמומטר. 0 הוא תיקון 
מחמת אופי הקרקע במצפה ובאיזור ומנגנון הר׳, ואינו נלקח בחשבון 
במדידות השגרתיות. 

חישוב מגניטודה מתוך גלי-שטח נעשה לפי הנוסחה 


בעומק. לוזץ זה יקטין את הלחץ-המקיף האפקטיווי, ויאפשר שבירה. 

הגלים הסייסמיים מקרינים לכל עבר את האנרגיה הנוצרת 
במוקד־הר׳. בתווך אלאסטי ייתכנו שני סוגי גלים נפחיים: גלי <\ 
( 317 וחו->ת = ראשוני), שהם גלי־אורך (ע״ע גל, עמ׳ 734 ), וגלי 5 
(ץזב^חס^צ - משני) — גלי־רוחב. בגלי ?, הקרויים גם גלי־דחיסה, 
תנועות החלקיק הן בכיוון התקדמות הגל. בגלי 5 , הקרויים גם גלי* 
גזירה. תנועות החלקיק הן במאונך לכיוון התקדמות הגל. בגלי 5 
ייתכן קטוב (ע״ע). בשפת התווך נוצרים גלי־שסח (תופעה גלית 
כעלת משרעת שערכה הולך וקטן אכספוננציאלית עם העומק 
ומבחינים בין גלי ) 1 (הוגדרו בידי רילי: ע״ע [ 1 ]) שתנודות החלקיק 
בהם נעשית במסילה אליפטית, במישור האנכי המכיל את כיוון 
התקדמות הגל, לגלי , 1 (ע״ש <£ -- גלי־שטח בעלי קיטוב 

אפקי (כלו׳ במישור השפה), המתקבלים בתווך שבו אי־רציפוח. 


3.3 - 4 1.66 + (ץי) 8 10 ס 1 

ז נבחר בסביבות ה 20 שניות. האיבר האמצעי מקביל ל£ שעבור 
גלי־הנפח, והאיבר השלישי בא לתת התאמה למגניסודות המחושבות 
מגלי־נפה. עפ״ר אין התאמה בין 1 ׳^ לתז, וכן יש הבדלזם עד־כדי 
דרגה אחת, ואף שתיים, בין המגניטודוח כפי שמחשבים אותן 
במצפים השונים — ע״כ מחשבים בד״כ את הממוצע. עם־זאת, בשל 
נוחיות החישוב של המגניטודה היא משמשת תדיר פרמטר עבור 
הר", ובשל הבסיס הנוח שהיא מספקת להשוואה בין ר" היא מצוינת 
תדיר באמצעי־ה תקשורת כ״דרגה בסולם ריב מ ר״. מגניטודה 7 
נחשבת כסף תחתון לר" הרסניים. עם זאת ר , במגניטודה נמוכה־ 
יוהד עשוי להיות הרסני ביותר, שכן מידת החרס מושפעת מגורמים 
נוספים המתבטאים בעצמת הר/ ר׳ שבני-אדם חשים בו יהיה 


1 

ן 


ו 


1 

1 


1 


1 



237 


רעש אדג 


2*8 



לפחות במגניסודה 1.5 , ואילו המגניטודה הגדולה־ביותר שנרשמה 
היתד. 8.9 . 

עצמת הר׳ היא גודל אחר — הנקבע ע״ס תצפיוח מקרוסיים־ 
מיות (בגון: השפעה על חפצים, מבנים וקרקע) י- והיא מתייחסת 
לאשר מורגש במרחקים שונים ממוקד הר/ לפי העצמות מכינים 
מפות איזוסייסמיות, המקבצות אזורים שנפגעו מהר׳ בעצמות שוות. 
מפות אלו משמשות למחקר ולקביעת תקנים בהנדסה סייסמית. 
סולכדהעצמה המקובל ( 50310 1£161] 1^01x3111 נ> 10 ח) מורכב מ 12 
דרגות. ואלה כמה מהמאפיינים של הדרגות השונות: 

עצמה 

1¥ זעזוע דומה לזה הנגרם ע״י מכונית בבדה. 

¥ מורגש מחוץ לבית. חפצים קטנים נופלים. 

¥1 הכל מרגישים בו. סדקים בטיח. 

¥11 איבוד שיווי־משקל בעמידה. פעמוני כנסיות מצלצלים. 
סדקים רבים בקירות. 

¥111 הרס בחלקי מבנים שאינם מחוזקים. נזקים במבני לבנים, 
בצינורות וכר, סדקים באדמה רוויה. 

^ גלישות־אדמה וסדקים. הרם במבני לבנים, נזקים במבני 
בטון בלתי־מזוין ובצינורות תת־קרקעיים. 
גלישותיאדמה רבות. הרס גשרים, מנהרות וקצת מבני בטון 
מזוין. נזקים ברוב המבנים, בסכרים ובפסי-רכבת. 
שינויי־קרקע קבועים. 

11 ^ הרם מוחלט, 

גודל אחר החשוב להנדסה סייסמית הוא התאוצה הנגרמת 
בעקבות הר/ והעלולות לעבור את תאוצת־הכובד — בר״ חזקים — 
בקרבת המוקד. 

הקשר בין המגניטודה !״ והאנרגיה £ המשתחררת בר׳ ניתן 
בנוסחה הנסיונית 2.4111 5.8 ( 5 *ת 6 ) £ 10£ 


טבלה המקשרת בין הגדלים השונים: 
(ע״ם נוסחאות אמפיריות (לפי 1 ־ 18311 ) 


מגניטידה 
(סולם ריכטר) 

עצמה 

מכסימלית 

--־־ 

תאוצה 

(ס״מ/שגיה־) 

אנרגיה 

(בארבים) 

4.4 

3 

3 

ר 1 

1 10 16 * 4 

5.0 

4.5 

10 

י ו 10 א 1 

5.7 

6 

30 

3*10 19 

6.3 

7.5 

100 

ז> ־ 10 א 8 

6.9 

9 

300 

2x10- 

7.5 

10.5 

(****) 1,000 

3 ״ 10 6 x 

8.2 

12 

3,000 

5 ־ 10 2 x 


כ 80% מכלל אנרגיית הר" משתחררת מר" שהמגניטודה שלהם 
גדולה מ 7.9 . 

תפוצה ג אוגר פ יי ת. מקובל, שהגורמים הגאולוגיים המיוח¬ 
סים לזרמי-קונוקציה במעטה העליון של כדה״א והקשורים ביצירת 


הרים, בתנועת היבשות וכד. הם גם הגורמים להצטברות אנרגיית- 
עיוות המשתחררת בצורת ר/ 

בשנים האחרונות התבססה תאוריית טקטוניקת הלוחות 
( 00100105 ! 1310 ?)! ל. ר. סיקס פיתח את השלכותיה לגבי ר". לפי 
תאוריה זו בנויה הליתוספירה (ע״ע) מ 12 לוחות עיקריים (ע״ע מסיו). 
אלה קשיחים יחסית למעטה העליון הנמצא מתחתם, עבים כ 100 
ק״מ והם נמצאים בתנועה מתמדת יחסית לציר־הסיבוב של כדה״א 
ובינם לבין עצמם. לכן תתאים התפוצה הגאוגרפית של ר" עפ״ר 
לגבולות הלוחות. משערים שאופי מנגנוני הר' מתאים לצורת 
התנועה היחסית בין הלוחות. ברכסים התת־ימיים האוקיאניים (באר 
קיאנוסים האטלנטי וההודי) עולה חומר במעטה כדה״א כלפי מעלה, 
ומניע את פיסות הליתוספירה לצדדים עם״נ קרקעית האוקיאנוס. 
אופי הר״ שם הוא משני סוגי-שבירה; 1 ) שבירה נורמלית, 
עם מישורים תלולים — ברכסים עצמם; 2 ) תזוזה אפקית של 
החלקה (ת״ 0 ) 305 ז 1 ? 511 1110 ־ 511 ) — בין הפיסות, במקומות שקו 
הרכסים אינו רציף. כך הוא ברכס המרכדאטלנטי—הודי, המשתרע 
לאורך 30,000 ק״מ והם תלכד עם קו של מוקדי ר" רדודים. הרכס נמשך 
מהאי ם^ק 1 סרה שליד מפרץ עדן, דרומה-מזרחה לרכס קרלסברג 
ולרכם המרכזי של האוקיאנוס ההודי (עד לרוחב גאוגרפי ״ 20 ) ? 
משם הוא פונה דרומה־מערבה עד למרחק 2,000 ק״מ מדרום לכף 
התקווה הטובה, ומתחבר אל הרכס המרכדאטלנטי. נוהגים לשייך 
גם את השבר הסורי-אפריקני למערכת טקטונית זו. יש גם קו 
סייסמי המחבר את הרצועה שבמרכז האוקיאנוס ההודי לאנטי״קטיקה, 
וקו סייסמי אחר מחבר את הרצועה המוכז־אטלנטית שבקרבת האיים 
האזורים לפורטוגל, ס״ה האנרגיה הסייסמית המשתחררת במערכת 
זו קטנה -- כ 3.3% מהאנרגיה הסייסמית הכלל־עולמית (למעלה 
ממחציתה תורמת הרצועה שבין האיים האזוריים לפורטוגל). 

טיפוס אחר של גבול בין לוחות מצוי ב״רצועת־האש הפציפית", 
המקיפה את האוקיאנוס השקט (:> 1 ' 3011 ג 1 011 x 1101 ). ברצועה זו יש 
לוחות אדקיאניים. המתכופפים אל מתחת ללוחות היבשה או אל 
מתחה לקשתות איים. המאמצים העיקריים ה□ במקביל לכיוון השי¬ 
פוע. מנגנוני הד׳ בגבולות לוחות כנ״ל הם משני טיפוסים: 1 ) שבר 
נורמלי ־— מתחת לתהום ( 00011 ־ 11 ). המאפיין גבולות כאלה; 
2 ) הר" המתחוללים מתחת לקשתות האיים ואשר מוקדיהם עמוקים- 
יותר מתאימים לשבר הפוך. כאז (שלא כבטיסוס הקודם, שם 
הליתוספירה רדודה) חודרת הליתוספירה אל המעטה, ומתקבלים 
מוקדים מעמקים בינוניים ( 70 — 300 . ק״מ) וגדולים ( 300 - 720 ק״מ). 
הר׳ העמוק-ביותר הידוע לגו התחולל בים פלורם, בעומק 720 ק״מ. 
העדר ר׳י עמוקים־יותר נובע מקשיחות בלתי־מספקח של הסלע בטמ¬ 
פרטורות הגבוהות, שאין בה כדי אצירת אנרגיית־עיוות. מיקומם במר¬ 
חב של הר" שאינם רדודים חופף לשיפוע הלוח הנטוי. רוב הר״בכדה״א 
הם בעומק רדוד — עד 60 ק"מ. מספר הר" העמוקים ועצמתם 
פוחתים עם העומק; אד אין זו ירידה מונוטונית — ביפן מתחוללים 
רוב הר״ העמוקים בעומק של כ 350 ק״מ, ואילו בדרוםיאמריקה 
אין ר״ בעומק של 300 — 550 ק״מ. ר" בעומק רדוד מתחוללים בשר¬ 
שרות הגעשיות שמסביב לאוקיאנוס השקט, והעמוקים - באיי 




239 


רעש ארמז 


240 


, 11 ,־...־ ל ....י .. ..— 

— י — ..——- 

11 1 1 קי! .=* 


ר־ה־־־־ד־דזז : . —׳ ׳ 





~ד. -— --- 1 ^ 1X _ 

יז 1 


הסע סד י •הם י גרמי־, •ער חד" ש*יחג מפו! מלינ׳כיי• כיולי זרי* 11 , 
בעזסק 161 ק״׳ט ובמרחק ״ 43 . 

קרמדק, טונגה, יווה ויפן■ ברצועה הסביב־פציפית משתחררים 80% 
מהאנרגיה הסייסמיח הכלל־עולמית (אם-כי לא כולם לפי המנגנונים 
שתוארו, אלא גם, למשל, לפי שברי תזוזה אפקית של החלקה). 

הרצועה הסייסמית עוברת באיי האלאוטים שבצפון האוקיאנוס 
השקט, איי הקורילים, יפן, פו׳רמחה, הפיליפינים, צפון גינאה־ 
החדשה, איי שלמה, ההברידים החדשים, פיג׳י, טונגה, קרמדק, ניד 
זילנד, איי מקורי ובלני שבדרום מזרח האוקיאנוס השקט (הרכס 
המזרח־פציפי), ומשם צפונה־מערבה לאיי הפסחא ולגלפגיס׳ מדרום 
לאיי הפסחא חודר קו סייסמי דרך הפינה הדרומית של אמריקה 
הדרומית לכיוון איי סנדווי? הדרומיים שבדרום האוקיאנוס האטלנטי, 
וממשיך לאנטרקטיקה. הרצועה חסביב־פציפית עוברת לאורך החוף 
המערבי של אמריקה הדרומית, חודרת מזרחה וסובבת את הים 
הקריבי, ונמשכת משם צפונה למכסיקו, קליפורניה, קנדה ואלסקה. 
מרכז האוקיאנוס השקט (שלא כאוקיאנוסים ההודי והאסלנטי) הוא 
איסייסמי, להוציא ר" געשיים, ולפעמים טקסוניים, באיי הוואי. 


רעשי־אדמה קטלניים במאה ה 20 


מספד הקרבנו ת 
(באלסיםי אומדן) 

עצמה 

(בסולם דיכסד) 

איז רד 

תאריך 

20 

8.6 

צ׳ילה(סנטיאגו, ולפראיסו) 

16.8.1906 

83 

7.5 

איטליה (מסינה) 

28.12.1908 

30 

7.5 

איטליה (אןזאנו) 

13,1,1915 

100 

8.6 

סין(גאנסו) 

16.12.1920 

99 

8.3 

יפן(טוקיו) 

1.9.1923 

200 

8.3 

סין (נ אן שאן) 

22.5.1927 

70 

7.6 

סין (גאנסו) 

26.12.1932 

10 

8.4 

הודו(?יסר), נפאל 

15.1.1934 

30 

7.5 

פאקיסטן (קוטה) 

31.5-1935 

28 

8.3 

צ׳ילה (צ׳יאן) 

24.1.1939 

30 

7.9 

תורכיה (ארזיגנ׳ן) 

26.12.1939 

12 

5.8 

מרוקו (אגדיר) 

29.2.1960 

12 

7.1 

איראו(קזויו) 

1.9,1962 

12 

7.4 

איראן, צפון־מזדח 

31.8.1968 

66 

7.7 

פרו. צפון 

31.5.1970 

10 

6.2 

ניקרגואה (מנגואה) 

23.12.1972 

23 

7-5 

גווסמלה 

4.2.1976 

655 

8.0 

צפון־מזדח סין 

27.7.1976 
, , ■ - . 


רצועה סייסמית אחרת נמשכת מהקימוט האלפיני הים־תיכוני 
(פורטוגל, אלג׳יריה, איטליה, יוגוסלוויה, בולגריה, יוון), דרך 
תורכיה ואיראן, אל ארצות ההימליה ואל בורמה, ומתחברת לחגורה 
הסביב־פציפית באינדונזיה. אסיכי רק 15% מהאנרגיה הסייסמית 
הכלל-עולמית משתחררים בחגורה זו, הר״ בה קטלנייס־יותר — 
בגלל קרבתם למקומות־יישוב. טיפוס מנגנוני הר" כאן הוא רבגוני. 
מניחים כי הר" בים הטירני הם מהטיפוסים של החגורה הסביב- 
פציפית, עם ר״ מעומק בינוני וגדול, ובזגרוס ובהימליד. — מהטיפוס 
של שבר הפור, כשלוח יבשתי אחד הותר מתחת ללוח אחר. כן 
מתחוללים ר" מטיפוס שבר של תזוזה אפקית (ר׳ לעיל). 

תפוצת הר" בזמן. אחרי ר׳ במגניטודה גדולה חלים ר" 


חלשים בקרבת־מקום, שהגדול בהם קטן בד״כ בדרגת מגניטודה 
אחת מזו של הר׳ העיקרי. ההתרחשות עשויה להימשך מספר שנים 
(המספר יורד היפרבולית) לאחר ר׳ חזק, פעילות סייסמית זו 
מודגשת־יותר בר" רדודים, מניחים שתפוצת הר" הנלווים מתרכזת 
ליד קצות השבר, ומייחסים אותם לעובדה, שלאחר העיוות והשבירה 
אין הסלע חוזר לקדמותו מיד — מבחינה אלסטית — אלא לאחר זמן, 
ע״י זחילה אי-אלסטית שיוצרת עיוות מחדש. נפוצה־פחות התופעה 
של "מבשרים" לר" הגדולים. מוכרת גם התופעה של סדרת ר", 
בלי שיהא בהם ר׳ אחד חזק־במיוחד. תופעה זו מוגבלת לאזורים 
מיוחדים, בעיקר געשיים. נבדקו ונתגלו מחזורים בהופעת ר", 
הקשורים, כנראה, בנצירת הר" ע״י גורמים משביים. 

לשבים 1953 — 1965 (תקופה קצרה־מדי להסקת מסקנות סטטיס¬ 
טיות) סיכם רותח ( 1101116 ) את מספר הר״ החזקים, כדלקמן: 


התפלגות הר״ ( 1953 — 1965 ) 


מגניטודה 

מספד רעשים 

רדודים 

-■ 

מספר רעשים 
בעומק ־ביניים 

מספר רעשים 

עמוקים 

סה״כ 

8< 

7 

2 

— 

9 

8—7 

139 

45 

20 

204 

7-6 

1.914 

470 

-ן 

153 

2,537 


לגבי ר" במגניטודות נמוכות, למשל, מעריכים שיש 10 5 ר" בשנה 
שאפשר להרגיש בהם, ר ^ 10 ר" הנרשמים ע״י מכשירים, 

ה סייס מ ומטר (או הסייסמוגרף) נועד לרשום את תנועת 
האדמה, באתר שהוא מוצב בו. כדי למדוד את פרטי ההעתקה ב 3 
רכיבים (אנכי, צפון—דרום, מזרח—מערב) משתמשים בסייסמומטר 
אנכי ובשני סייסמומטרים אפקיים. סייסמומטר־מטוסלת הוא הנפוץ- 
ביותר; יש בו מסה, הנתמכת בקפיצים, שכוח־ההתמדה שלה גדול, 
ולכן היא עומדת יחסית למסגרת הנעה עם תנועת כדה״א, התנועה 
היחסית שבין המסגרת למסה מועברת עפ״ר לתנועה יחסית בין סליל 
למגנט (המתמר), ונוצר זרם חשמלי, המועבר לרישום בד״כ ע״י 
גלווגומטר באליסטי. בעזרת בחירה נכונה של קבועי הקפיץ, המסה, 
המחזור הטבעי של הגלוונומטר והריסון, יבליט הסייסמומטר תחום־ 
תדירויות מסוים בלבד, וימנע בכך רישום תדירויות בלתי־רצויות, 
כמו אלו של רעשי הרקע. את הגברת המכשירים הקיימים מגביל 
רק ר׳ הרקע, ועי׳־־י שימוש במערך סייסמומטרים המתפשט עפ״ג 1 
שטח מסוים ניתן לדכא את ר׳־הרקע האקראי. 



רע׳ג־איטח ( 64 יג 1 ) גרם לרוויית־יתר של חולות בסים ולהטיית טבגי מגורים 
בג י נטה, צפח־סערב הונשו, ים; 






241 


רעש אדכז־ז 


242 



שט־ של < 1 זחה וימףח -*.ציל לווז משוער ^ 4$ * *זזדיס עול רעשים ^סזמ־ם 


מפה על אזורים פייכמיים בעולם 


הנדסה סי י ס מי ת ודו י ז וי ר". ממדי האבירות בנפש 
ן וברכוש הנגרמים ע״י הר׳ תלויים בעצמת הר/ בעמקו (ר" בעומק 
'של יותר מ 100 ק״מ אינם הרסניים בד״ב), בקרבתו למקום יישוב, 
בעמידות המבנים בר׳ (חשוב שלא תהיה תנועה דיפרנציאלית בין 
חלקי המבנה) ובאופי הקרקע. קרקע אלוביאלית מגבירה את התנודות 
בתחום התדירויוח הגבוהות. מעבר גלים בה יבול לגרום לפעמים 
להתמצקותה ולפעמים להתרוותה במים, ועקב כך מתרחשות תופעות 
כמו שקיעת בתים וכיו״ב, ממדי ההרס קשורים גם לתופעות משניות 
לר/ כמו שריפות, גלישות אדמה, גלי צונמי וסשה. הנדסה סייסמית 
עוסקת באנליזה של ההתנהגות הדינאמית של מבנים בהשפעת הגלים 
הסייסמיים, בשיטות תכנון ובניה עמידה ובסקר הגורמים שהוזכרו 
לעיל כמשפיעים על מידת הרסניות הר/ המכשור המקובל הוא מד- 
התאוצה —בתחום התדירות הטבעית של המבנים (התנודות הטבעיות 
של מבנים גבוהים הס בשיעורים של עשיריות הרץ, ושל מבנים 
נמוכים — עד 20 הרץ בקירוב). במקומות מועדים לר" ובארצות 
שהמחקר בשטח זה מפותח בהן (למשל, קליפורניה) מייעדים אזורים 
שלל שברים פעילים לגנים, למגרשי־משחקים ולמגרשי־חניה, ומחו¬ 
קקים תקן־בניה שימנע נזקיב ואסונות. בכורים גרעיניים, למשל, 
מחייבים תקן שימנע כל נזק שהוא. נחקרים גם גורמים שהשפעתם 
היא כ.,פתיחת הנצרה" להשתחררות הר". באזורים מסוימים נצפתה, 
למשל, פעילות ר" לאחר מילוי מאגרי-מים מלאכותיים (כמו מאגר 
קוינה במהרשטרה שבהודו, 1967 ). בדנוור שבקולורדו גקדחה באר 
להזרמת מי-פסולת לעומק של יותר מ 3.5 ק״מ, אל תוך סלעים 
קריסטליניים, ונצפה קשר ברור בין נפח המים המוזרמים לבין מספר 
הר" שהתחוללו באיזור (הסבר לתופעה ראה לעיל, בהסבר למנגנון 
ר" עמוקים). באתר הניסויים הגרעיניים בנוואדה נרשמה פעילות 
טקטונית בעקבות סדרת הפיצוצים. תופעות כגון אלו מצביעות על 
אפשרות למודיפיקציה של הפעילות הסייסמית, ע״י שחרור איטי של 
אנרגיית העיוות — בלי לתת לה להצטבר ולהשתחרר אח״כ בבת־ 
אחת כר׳ חזק. 


תחזית ר". נחקרו שינויי□ פיסיקליים החלים בסלע לפני 
פתיחת השבר. בך, למשל, נתגלתה ירידה הדרגתית (שנמשכה, 
במקרה אהד, 13 חודש) במהירות גלי ק ז אח״ב חזרה המהירות 
לנורמלית, וכעבור זמן־מה (באותו מקרה, 3 חדשים) התחולל ר׳. 
לפני הר׳ גם נצפו שינויים בהולכה החשמלית. בבריה״מ פותח למטרה 
זו מכשיר נייד למדידת הולכה חשמלית. 

השינויים הפיסיקליים מוסברים בכך, שאיזור מוקד הר׳ גדל 
תחילה בנפחו, ועקב כך משתנה רווייתו במים והוא נחלש. שינויים 
אחרים שנצפו הם שינויים בפעילות הסייסמית, שינוי בעיוות ובהטלה 
של הסלעים, ושינויים בהרכב הכימי של מי־תהום. 

הקושי במתן התראה מוקדמת לר" נעוץ בקושי להצביע על זמן 
מדויק ומקום מדויק לר/ קשה גם לקבוע את גודל השינוי הפיסיקלי 
שיעיד על ר׳ קרב. הסינים חזו־מראש את ר׳ אנשן ב 1975 (מגניטודה 
— 7.3 ), ונקטו אמצעים שהפחיתו את מכפר הקרבנות; לעומת־זאת 
נכשלו בחיזוי ר" קטסטרופאליים אחרים. המהירות הרבה של הגלים 
הסייסמיים מסכלת את יעילותה של התראה ברגע האחרון, כפי שמצ¬ 
ליחות לעשות רשתות־ההתראה באה״ב וביפן לגבי גלי צונמי 
האימייבדיותר, שפגיעתם רחוקה מהמוקד. 

המחקר. מלבד תרומתה לחקר תהליכי הר" מבחינה גאולוגית- 
טקטונית ומבחינת ההנדסה הסייסמית תרמה הסייסמולוגיה רבות 
להכרת מבנה בדה״א. וע־-׳ע גאופיסיקה, גם כרך המילואים, 
ושם ציורים. הנתיב שהגלים הסייסמיים עוברים בו בתוך כדה״א 
נותן את אותותיו ברישומי הסייסמוגרמה. התיאור המתמטי של 
המודל, ובעזרת המחשב בודקים מודלים אקראיים המקיימים אילוצים 
יחיד. לכן נוהגים להסיק מתוך הסייסמוגרמות אילוצים בשביל 
המודל, ובעזרת המחשב בודקים מודלים אקראיים המקיימים אילוצים 
אלה. לפעמים מאינדיקציה ברורה; אי מעבר גלי 5 בגרעין, למשל, 
מעיד על תכונותיו הנחליות. לפעמים אין האינדיקציה חד־משמעית, 
אך האילוצים (כמו זמני־ההגעה של הגלים השונים) מגבילים בצורה 
המורה את המודל האלסטי של כדה״א. הנפיצה של גלי־השטח סיפקה 













243 


רעש אדמה — רפאלו סנגזי (סנציו) 


244 




תוף הרישום המצב הקבוע של המשקולת 
מכשיר נתינה 


ז!ק*זי 




.*־ 




הסיסמוגרף במנוחה 


מעל מצב המנוחה 


מתחת מצב דימנזחה 


ככמה של סייפמונרף מטוטלת, בסייככווגדפים חדישים נרשמות התנודות 
ע״ג שרט צילום שעל התו!ז באמצעות קר! אור ממקור קבוע, המשתקפת 
ממראה שעל המטוטלת 

מידע על מבנה הקרום והמעטה העליון. התנודות החפשיות של 
כדה״א מלמדות על מבנה הכדור כולו. הדעיכה של הגלים למיניהם 
מלמדת על התכונות האי־אלסטיות של סלעי כדה״א. 

המחקר הסייסמי זקוק לתצפיות המקיפות את מוקד הר׳ מכיוונים 
וממרחקים שונים. הדבר הצמיח שיתדף־פעולה בי״ל רב, המתבטא 
בדיווח על זמני־־הגעתם של הגלים השונים, המגניטודה שלהם וכיוונם, 
תצפיות מקרוסייסמיות וחילופי סייסמוגרמות. 3 מרכזים — באה״ב, 
בבריה״מ ובצרפת — אוגרים ומספקים נתונים. וכן קיימים 3 מרכזים 
לעיבוד נתונים: 1 ) המרכז הסייסמולוגי הבי״ל בבריטניה עורך 
את הדיווחים מהמצפים השונים, מהשב מוקדים ומגניטודות ומפרסם 
קטלוגים לפי אזורים! 2 ) המכון הגאולוגי של אה״ב מפרסם את 
קביעתם הראשונית של המוקדים. בעזרתו של מרכז זה הוקמה 
רשת של למעלה מ 100 מצפים, המצוידים במכשור תקני; 3 ) 
המרכז הבי״ל לסייסמולוגיה שבצרפת מפרסם את קביעתם הראשונית 



ססס 000 י. 1 


ספה איווסייפסית של רעש צפת — 1,1.1837 


של מוקדים באירופה, באיזור הימה״ת ובמזרח־הקרוב. המכון הסמית־ 
סוני באה״ב מפרסם, בין השאר, דיווחים על אירועים סייסמיים 

חשובים סמוך להתרחשותם. 

הר׳ ומחקר הר" בארץ. ישראל איבה שוכנת על חגורת־ר" 
מובהקת. הר" בישראל מיוחסים לפעילות שבר הירדן, אך הובעו 
גם השערות על פעילות סייסמית בגין שבר משוער לאורך החוף. 
,1033/4 ד. עמית מציין ר״ הרסניים בארץ (החל בשנת 1000 ) בשנים 
1086 , 1201/2 , 1457/8 , 1481 , 1546 , 1752 , 1759 , 1837 ו 1927 . מצפה 
60 סייסמולוגי ממשלתי הוקם בירושלים בשבות ה 50 , ובשנות ה 
המאוחרות הקים "מכון וייצמך׳ באיזור אילת מצפה סייסמולוגי 
מצויד במכשור מגוון. המחלקה למתמטיקה שימושית ב״מכון וייצמך׳ 
פיתחה מחקר סייסמולוגי בנושאי סייסמוגרמות תאורטיות במודל! 

1 . ראלי של בדה״א ומנגנוני ר״, מחקר שזכה להוקרה עולמית 

1*116561 01 * 1101101 ז x1*1010^160/ 5*11*11*101■)/, 1 1 >18 —; 1). 13. £311001 ־ — 

1). ■4.1017371, £61'1164 £121111(1! 10/6-7, 111010^116 £016 / ס x6*16 (!£], 1, 223- 
246, ץ^ 1010 ** 561$ <(! 0 ! 102 << 6 !£ ,ז 0 ] 6 ־ £11 .£ . 0 ; 1952 — 950 [ ,( 65 — 48 , 11 ־ , 
1958; 130)101:10 1,1 1)10 !11060086 >£) 060170 501510010,81031 4 ;הס 0311 ־ 101 ס 
131710311 000113) 101010311003) 40 801*010105105), #€£101281 (',01810 £116 
0/ £011:/1([1(0/6( (150), 1964; £. £. 1)111100, 4*1 11116 10 1611071 ו/ 606 ) 1 ז 
7/160x3 561 /ס x771010^3, 1965''■, )118380150010 \.££ ז \ י ׳( 511 ז 0 ׳ו 111 ס ס 
1111071031100 .41131 ; 1965 , 561117101023 / 0 1 ( 7/1 ] 0 ^ 110  * 0116 , £0601 
£6 36, £060/111101X6 ׳\ 1 ו! 50 . 54 ; 1866 , 16 ^ 1011010 ** 012 1 ) 1 * 11 16 ^ 61010 ^ 1 * 4 
, 1 £ 1006 ) 1 * 1 1'0*1^61010^16, £, 1897; 0. ?7015006307., ? 0 ^X 1 (3x06006 
. 969 [ , 615 ^ 4x1 }ס [■*ס 19500, 4 13 10 ( 10 x 1 ־ 035 . 0 ; 1928 ,(■ 7 י-$ צ 60 ס 1 ) 


ר פא ל ו סנטי(סנציו) — ( $ 3112 , 10 ) 61 ב 1 ג$ ס £ 2011 ) 13 ו — ( 1483 , 
אורבינו — 1520 , רומא), צייר וארדיכל איטלקי, משלושת 
מעצביו של הסגנון הקלאסי של "הרנסנס בשיאו" (עם לאונרדו 


245 


רפאלז סנטי (סנציו) 


246 


ומיפלאנג׳לו), ומגדולי האמנים בכל הזמנים. מאביו, הצייר ג׳ 1 באני 
סאנטי, קיבל, כנראה, את ראשית חינוכו האמנותי. ב 1491 מתה 
אמו וב 1494 נתייתם גם מאביו. ב 1500 בקירוב פעל בטדנתו של 
פרוג׳ינו בפרוג׳ה, ואכן יצירותיו המוקדמות, עד אמצע שנות ה 20 
לחייו, מושפעות רובן מפרוג׳ינד. יצירתו המתועדת המוקדמת ביותר 
היא ״מזבח ניקולאום מטולנטינו־״ ( 1501 ) — שממנו שרדו קטעים 
בלבד. עם יצירותיו המוקדמות נמנים עוד: ״מזבח הצליבה״ ( 1502 , 
הגלריה הלאומית, לונדון), ״הכתרת מאריה״ ( 1502/3 , פינאקותקה, 
וטיקן), והחשובה מכולן — ״נישואי מאריה״ ( 1504 , גלריית בררה, 
מילאנו), שהושפעה מהתמונה "ישו מוסר את מפתחותיו" שצייר 
פרוג׳ינו (ע״ע, ושם תכד) על קיר הקאפלה הסיכסטינית 20 שנה 
קודם־לכן, או מציורו של פרוג׳ינו על אותו נושא בקאן (תש 01 ). אך 
כאן כבר החל להתגלות סגנונו האישי של ר/ הרך והמלא יותר 
והמצטיין בתפיסודחלל רגישה ועשירה יותר. 

ב 1504 עבר ר' לפירנצה ובה הגיעה יצירתו לשלב התפתחות 
חדש. בפירנצה פעלו אז לאונרדו דה וינצ׳י ומיבלאנג׳לו, ור׳ קלט 
את השפעתם. דיוקן ה.,מונה ליזה" של לאונרדו שימש מקור השראה 
לדיוקנים כמו אלה של מאדאלנה ואנג׳לו דוני ( 1506 בקירוב, גלריה 
פיטי, פירנצה), ולציור "האשה ההרה" (שם). באותה שנה פיתח ר׳ 
את דגם הפירמידה ששלט בקומפוזיציות של ציורי המאדונות וחמש־ 
פחות הקדושות שלו מאותה תקופה. מבין היצירות האפייניות: 
״המאדונה בדשא״ ( 1506 בקירוב, המוזיאון לתולדות האמנות, וינה), 
״המדונה עם החוחית״ (״דל קארדלינו״, 1507 בקירוב; ר׳ תמ׳: כרך 
ב׳, בין העמ' 760/1 ), ״הגננת היפה״ ( 1507 , מוזיאון לובר, פאריס). 
ר־ הפעיל את עקרון הקומפוזיציה הפירמידלית ופיתחו בשפע של 
נוסחים גם בנושאים אחרים, כגון "גאורגיוס הקדוש והדרקון" 
( 1505/6 , מוזיאון לובר, פריס; הגלריה הלאומית, וושינגטון). 
״המדונה של הדוכס הגדול״ ( 1504/5 , גלריה פיסי, פירנצה) היא 
דוגמה מעולה לסגנונו הרך והרחב יותר של ר׳ בתקופה זאת. 

בפירנצה הושפע ר' גם מפרא ברטולומאו (ע״ע). שציורו "יוסי 
הדין האחרון" במנזר סאן מארקו בפירנצה שימש מקור־השראה 
לפרסקו של ר׳ "השילוש הקדוש" בכנסיית סאן סוורו בפרוג׳ה (ע״ע? 
מתוארך 1505 , אך כנראה מאוחר יותר). ב 1507 , בשלהי תקופתו 
הפלורנטינית, צייר את "אשכבת ישר׳ (גלריה בורגזה, רומא), 



רפאלו סנשי (סנציז): קטע פ״ה׳עריפה כבורג׳" (היוטיקס 


רישומי ההכנה המעניינים 
של ציור זה (לונדון, אוכם־ 
פורד ועוד) מעידים על הת¬ 
רחקותו ההדרגתית של ר׳ 
ממורשת הקומפוזיציה של 
פדוג׳ינו, לקראת מבנה דרא- 
מתי ודינאמי יותר. 

בראשית 1508 עבר ר׳ 
לרומא. פטרונות( של יול- 
יוס 11 (ע״ע), שהזמין לרומא 
את ברמנטה (ע״ע), ואח"כ 
את מיכלאנג׳לו ור׳, הפכה 
עיר זאת, בבת-אחת, למרכז 
החשוב ביותר של "הרנסנס 
בשיאו״. ב 1508 התמנה ר׳ 
לבלר חצר האפיפיור ובמהרה 
זכה בהזמנה החשובה—עיטור 
חדרי־מגוריו (ש. 12 !ג 31 ) החדשים של האפיפיור. סדרת ציורי־־הקיר 
של ר׳ ( 1509 — 1517 ; האחרון שבסדרה 1 אול 0 קונסטנטינוס] צויר 
בידי תלמידיו לאחר מותו) הפכה לאחת מנקודות־השיא של 
אמנות הרנסנס, והם שניים בחשיבותם רק לציורי תקרת 
הקאפלה הסיכסטינית של מיכלאנג׳לו. שצוירו ג״ב באותה עת. 
בעיטורי שלושת החדרים באות לידי ביטוי התפתחותו המפתיעה של 
סגנונו המונומנטאלי של ר׳ וגם דרכו האקלקטית האפייבית. ציורי 
החדר הראשון (״סטאנצה דלה סניאטורה״, 1509 — 1511 ) מוקדשים 
למורשת התרבות האנושית; הדת הנוצרית ("הוויכוח על הסאקרא- 
מנס״), הפילוסופיה והמדעים (״האסכולה של אתונה״; תמ ׳ : כרך ה/ 
עם׳ 513/4 ), השירה כמורשת העולם הקלאסי ("הפרנסוס"), המשפט 
(הכולל, על התקרה, את "משפט שלמה"). בקומפוזיציה המאמנת 
שלהם, בפרספקטיווה הצלולה, ביפי הדמויות האידאליות וההאר־ 
מוניות מייצגים ציורים אלה את הרנסנס בשיאו באורח מושלם. ציורי 
החדר השני (״סטאנצה די אליודורו"; 1511 — 1514 ), שהושלמו בזמן 
כהונתו של לא! 4 x (ע״ע), מוקדשים לנושאים שעניינם התערבות 
ההשגחה העליונה למען הכנסיה ("גירוש הליודורוס [ע״ע] מביהמ״ק" 
[מכאן שם החדר]; ״המיסה בבזלסנה" [ע״ע, עם׳ 833 ]; "שחרורו 
של פטרום מכלאו״; ״לאו [ע״ע] הגדול פוגש באטילה״). 4 הסצנות 
צוירו בעצמה דראמתית ההולמת את הנושאים ומציינת גם שלב חדש 
בהתפתחות סגנונו של ר , : מופיע כאן סולם צבעים חדש, כהה יותר 
ועשיר באפקטים של אדריוצל. בסצנה הרביעית שבוצעה ברובה בידי 
תלמידיו ועוזריו (מכאן ואילך היה הדבר לנוהג קבוע) מופיע דיוקנו 
של האפיפיור החדש לאו שנעשה פטרונו הנאמן של ר ׳; דיוקנו 
צויר גם בידי ר׳ ( 1518/9 ; מוזיאון אופיצי, פירנצה). בינתיים צייר 
ר׳ בחווילה של אגדסטינו כיג׳י - "הפארמינה" ־־ את הפרסקו 
המפורסם שלו ״נצחון גלתיאה״ (ע״ע [ 1 ]; 1511 ) שהוא ביטוי מושלם 
של עיצוב היופי האידאלי של דמות האשה בציור הקלאסי של 
הרנסנס. בשובו ל״סטאנצות" צייר ב״סטאנצה דל אינצ׳נדיו די 
בורג 1 ״ ( 1514 — 1517 ), 4 אפיזודות מחיי אפיפיורים ששמם כשם 
פטרונו — לאו. החשוב שבציורי חדר זה הוא "השריפה בבזרגו" 
(מכאן שם החדר; 1514 ). ציור זה, הגם שבוצע בידי תלמידיו, הוא 
עדות מעניינת לשלב המאוחר של התפתחות הקומפוזיציה של ציורי- 
הקיר של ר׳. התפתחות סגנונו הבשל של ר׳ מתבטאת גם בסדרת 
ציורי-מזבח גדולי־ממדים: ״ד,מאדונה הסיכסמינית״ ( 1512/3 ; פינא־ 
קותקה, דרזדן), ״המאדונה של פוליביר׳( 1513 בקירוב; פינאקותקה, 
וטיקן), שבהם נישאת דמותה המונומנטאלית של המאדונה על עננים, 
והיא מנוגדת במהותה לאינטימיות המשפחתית של המאדונות המוק¬ 
דמות. 



רפאלו שנטי (פנציו): ריישום־ה״ה לשו ז ה 
ב״סרגסו-ס" (אוטף קולווייל, לז נדו ז) 




247 


רפאלו פנטי (ס;ציו) — רפואה 


248 


ר׳ כארדיכל. ב 1514 נתמנה ר׳ לסגנו של ברמבטה (ע״ע), 
ארדיכל הקתדרלה ע״ש פטרום הקדוש בווסיקן, ואח״ב היה ליורשו 
(ע״ע וטיקן, קרית ה־, עמ , 31 — 34 , ושם תם׳). כדשר-העיצוב וההמ¬ 
צאה הארכיטקטונית של ר׳ מתגלים כבר ברקעים הארכיטקטוניים 
של ציוריו (ב״נישואי מאריה" ובציורי ה״סטאנצות"). ברומא תכנן 
ר׳ את כנסיית אליגיום הקדוש ( 1509 ; הושלמה ע״י פרוצי [ע״ע! — 
כנסייה בעלת מבנה מרכזני), את ארמון וידוני־קאפארלי ( 1515 
בקירוב? רק חלק מהמבנה המקורי נשתמר), ובפירנצה — את ארמון 
פאנדולפיני ( 1520 בקירוב). בכל הארמונות ניכרת השפעת ברא- 
מאנסה והם מצטיינים בעיבוד מעניין של מקצב פתחי החזית 
ונדבכי־. המבנה הימרני-ביותר של ר׳ היא ״וילה מאדאמה״ (מ 1516 ; 
לא הושלמה), המצטיינת בעושר העיטור הפנימי שבוצע בידי 
עוזריו, ג׳ובאני דה אודינה וג׳וליד (ע״ע) ממנו. 

ב 1515 נתמנה ד׳ אוצר עתיקותיה של רומא וקיבל על עצמו 
לצייר מפה של אתריה הארכאולוגיים. הפסיפסים בכיפת קאפלת־ 
הקבורה של פטרונו הוותיק אגוסטינו כיג׳י ותכנית הקאפלה ( 1519 ) 
בכנסיית "סאנטה מאריה דל פופולר׳ בוצעו לפי המתווים של ר/ 
בסוף אותה שנה סיים ר׳ את עיצוב "הקרטונים" לשטיחי־הקיר של 
הקאפלד. הסיכסטינית (שבעה מהם שרדו במוזיאון ע״ש ויקטוריה 
ואלברט, לונדון) הכוללים סצנות ממעשי השליחים; לציורים אלה 
היתה השפעה גדולה על ציירי המאה ה 16 וגם אח״כ. ב 1517 הזמין 
החשמן ג׳וליו דה מדיצ׳י (ע״ע, עה׳ 300 ) מר" ומסבסטינו (ע״ע) דל 
פיומבו ציורי־מזבה גדולים למזבח המרכזי של כנסייתו בצרפת. ר , 
צייר את "הטראבספיגוראציה" (פינאקותקה, וטיקן) אך לא זכה 
להשלימה, וג׳וליו רומנו סיים אותה. 

ר׳ מת בדמי־ימיו והוא עשיר ונערץ לא פחות ממתחרהו מיכל־ 
אנג׳לו. הוא נקבר בפאנתאון, ואת הכתובת על המצבה הפשוטה שעל 
קברו היבר ההומניסט פיטרו במבו (ע״ע). הגם שר׳ היה הצעיר 
שבשלושת יוצרי הרנסנס בשיאו, אין חשיבותו נופלת מזו של חבריו. 
ר׳ היה לכאורה אמן אקלקטי מובהק, שכן סגנונו נתגבש תוך כדי 
קליטה בלחי־פוסקת של השפעות אמנים אחרים, ולעתים גם שיבץ 
ביצירותיו קטעים שאולים שלמים (מדונטלו, ממנטניה, מהפיסול 
הקלאסי ועוד), אך גאוניותו התבטאה בכשרונו לנצל את עקרונות 
המבנה והקומפוזיציה ששאל כדי לפתור באמצעותם בעיות שעמדו 
לפניו. כך השכיל ר׳ ליצור הרמוניה מושלמת בין המוסיווים השאו¬ 
לים לבין תכונות סגנונו האישי. השפעת ר׳ על הציור האירופי 
נמשכה כמעט ברציפות עד אמצע המאה ה 19 . היא התחילה בתלמידיו 
והתפשטה על פני כל איטליה, ומשם למרכז אירופה וצפונה (גם דירר 
והולביין הושפעו ממנו). השפעתו עברה גם באמצעות העתקות 
גראפיות שנעשו מיצירותיו עוד בחייו (ע״ע רימונדי). במאה ה 17 
טבועה אסכולת בולוניה (ע״ע קרצ׳י; דומניקינו; רני) בחותם 
השפעתו והיא הגיעה גם לפוסן זלרובנס. גם רבים מהאמנים הנאד 
קלאסיים במאה ה 18 הושפעו ממנו ובמאה ה 19 — ה״נצרנים" (ע״ע) 
הגרמנים; ויותר מכל — אנגר (ע״ע). 

מיצירותיו: כרך י״א, עכד 256 (וע״ע וטיקן, קרית ה־, עמ׳ 35 ); 
כרך כ״ב, עט׳ 553 . מיצירות ״אסכולת־ר׳״: כרך ברו, עמ׳ 113/4 . 

>..?/ י 1 ?ג 1501 ? . 0 ; 1906 3 ,. 72 ,£ז 0 ר 111 ש 5 ס£ .^/ ; 1568 ,... 116 ־ 1 06 . 0 

, 7111 ) 171 ) 1 ) 40 1 ) 11 .? 3 . 001210 .ע ; 1962 ,. 32 ,. :.¥) 1913 , 71 )^ 1177 ( 117 ) 1 ) . 7 

/ 0 .!■ 417110 ? 111471 ) 11 ■)! 77 י חס$ח 0 ז?ע .ת ;־ 1948 ,. 72 ,!; 1 ) 5111 ,£ ; 1936 

1)1( 11(7141!$071((, 1952; ?.1 51x11711((}!( 1444)071714, 1955; 

7?., 1958; £. 01*11, 72., 1959; 0. 0. 72. 511441 (.!, 

-מסס? .? ; 1961 ,. 72 , 6 ־ 1 * 8 ״ 1 ; 1960 ,. 72 , 61 ^ 731 ; 1960/63 , 11 1 

). 71711 ? {ס 711 ) 1771 < 4 <}) 0 ) 111 171 )£!(/' 4 ) 074 471 ! 41 ) 1 ,*/<) .[ - 

( 8714 . 72 / 0 )£ ( 07814/17 ) 1 ( " 7 י. 01171 ) 1411 11 ) 111 ־ 31 ) 1 ( 1 171 ) 07414/117£ 4 1/7 ) 

,.? 7 / 0 )^( 4117117 ? 1116 411 ! ,(.!מ) 3 ^ 1 ־. 65 ותה 0 .£ ; 1962 , 1-11 ,) 11 ־ €11 ־'./ 77 
,(. 1 ):>) 8311111 .^; 1963 , 1-11 ,. 72 / 0 )<>))))? ) 1 ( 1 411 ,. 111 ; 1963 , 1-11 
- 6 ^ 0 ? .[ :* 1970 ,. 72 ,■>קון 0 . 8 ; 1968 , 07111118 ( 14 , 107111 16 , 0 ־ס? 0 ' 1 ; 72 
;* 1970 ,.? 7 41 14 ) 1 ק 0771 ) 4 ־ 10 ) 00 , 1700:81 00 . 9 : 1970 ,.? 7 ,־<$<:? ת 1100 
. 1972 , 07100711 ^ *'.? 7 , 30 וס־נש 583 ,?) .. 72 ; 1971 ,.?/ , 160 ^ 011 . 0 

א. רו. 


רפוא!"! (אנג' €ת 01 נ 001 ו 11 ; מלאס' 3 ם״ 1 [) 6 מ 1 — רופא]), 

מדע העוסק במחלות האדם ובריפוין. הערך עוסק בהיס¬ 

טוריה, בענפי ר' כלליים ובנושאי ר׳ אחרים שלא נידונו בערכים 

עצמאיים רבים בתחום זה, כגון: אנטומיה, ביולוגיה, בקטריולוגיה, 

אפידמיולוגיה, פרזיסולוגיה, דרמטולוגיה, אורולוגיה, ביוכימיה, 

מחלות-ילדים, זקנה, גינקולוגיה, בית־חולים, כירורגיה, פתולוגיה, 

פיסיולוגיה, פסיכיאטריה, כימותרפיה. אימונולוגיה, חסון, נוגדנים, 

פרמקולוגיה, רוקחות (ע׳ ערכיהם) ועוד. וכן ע״ע המערכות 

והאיברים העיקריים ומהלותיהס — לב, כליה, ראה, כבד, מח, 

קבה, עכול, עצבים, דם, מרה, עמודיהשדרה, חוט־השדרה, עין, עצם, 

שריר, אכסטרפירמידית (מערכת), הפרשה פנימית, אלרגיה ועוד. 

וכן ע״ע מ ח ל ה והמחלות השונות — אנמיה, ארטריטיס, אנצ־ 

פליטים, אפילפסיה, סרטן, שתוק, שתוק־ילדים. שחפת, מין, דיפתריה 

ועוד, והתרופות השונות. וראה הביוגרפיות על ה ר ו פ א י מי¬ 

על רפואת ב ע ״ ח — ע״ע וטרינריה. — על הר׳ ב י ש ר א ל, ע״ע ) 

א״י, עמ׳ 714 — 728 , וכרך מילואים, עמ ׳ 427 — 432 . 

היסטוריה, עם׳ 248 ; חינוך רפואי, עם׳ 261 : אתיקה רפואית, עם׳ 264 ; 

ר׳ סביבתית, עם׳ 266 ! ר׳ שיקומית, עם׳ 267 ! ר׳ משפטית, עם׳ 
268 ? ד צבאית, עם׳ 270 ז הנדסה בידרפואית, עמ ׳ 3 ד 2 ; ביטוח , 
רפואי, עם׳ 274 ; פלפלת הר׳, עמ׳ 277 ; בדיקות רפואיות המוניות, 

עם׳ 287 .־ ר׳ עממית ופולקלור, עמ׳ 279 ; ר׳ לא-קונוונציונלית, עם׳ 

281 : אגודות רפואיות וכ״ע לר׳, עם׳ 283 ; ר׳ ביהדות, עם׳ 285 . 

היסטוריה. מחקר קורות הר׳ הוא ענף־־מדע חדש־יחסית, ■ 
שהתפתח בעיקר ב 200 השנים האחרונות. הוא משתייך — אם־כי 
לא במידה שווה — למדעי־הטבע ולמדעי־הרוח; משניהם הוא ידבק 
ואת שניהם הוא מספח. אמנם כבר בראשית הספרות הרפואית ניכרת 
ההתעניינות בקורות הר/ והיפוקרטם (ע״ע) היה ער לחקר הר׳ ! 
המוקדמת באחד מחיבוריו החשובים, ״על הר , העתיקה״, ואלה דברי 1 
"אבי הר"׳ (שם, פרק ב׳): "היא (הר׳) גילתה גם עקרון וגם שיטה, 
אשר הודות להם נעשו במשך זמן ממושך כמה תגליות, בחלקן 1 
מצוינות, בעוד אשר התגלית המושלמת תבוא כשהחוקר יהיה מוסמך 
וינהל את מחקריו בידיעה מלאה של השלבים הקודמים, אשר אותם 
יעשה לנקודות־המוצא". ואכן. ציובי־הדרך במחקר ההיסטורי 
הם: הפעולה ההוריסטית, החיפוש, שהוא כבלשות מסש, והיסוד 
לתגליות גם בשטח הר׳ ההיסטורית; השלב השני — הביקורת, 
שאינה רק ביקורת הטכסט, אלא גם בחינת כה״י וכל הכרוך בו; 
ולבסוף, פירוש התגלית במסגרת המקום והזמן, וקביעת ערכה של 
התגלית ההיסטורית. 

ראשית ההיסטוריה הרפואית נחקרה כבר בעולם העתיק וביה״ב. 
הרופא היווני סורניס (ע״ע) חיבר ביוגרפיה על היפוקרטס, שערכה 
התיעודי אמנם סובל ממרחק 600 השנים המפרידות בין החיבור לבין 
נושאו. ב 1161 כתב ר׳ אברהם בן דוד הלוי (הראב״ד הראשון; 
ע״ע אבן־דאוד): "ובימי רבנו הקדוש נעשו רוב ספרי רפואות, 
שבימיו היה גאלינוס, אבל ספרי אפוקראט הרופא בימי מרדכי 
כתבום, שבאותו הדור היה". הראב״ד הזכיר את אבדת הר׳ בכרונו¬ 
לוגיה מדויקת, חרף הקיצור הנמרץ בספרו, שאין בו תיאורי אישים 
לא־יהודיס. בערבית חשוב ספרו של אבן אבי אציבעח (ע״ע), "מקו¬ 
רות הידיעות על דורות הרופאים". הספר הראשון במערב לתולדות 
הר׳ הוא ספרו של סימפורין שמפיה (זש 1 ק 1 ת 3 ו €1 מ:>ד 01 ן{ק 1 זזץ$), 
115 ג 1 ״ 10 <}״:>$ $״ 13 :> סבחוס&שגת("על הסופרים המפורסמים בר"׳), 
1503 . שני לו היה דניאל לקלר (:ח^ס^! .ס), 1696 , ואחריו האנגלי 
ג׳ון פרנד ( 611141 <י*), בעל 510 ׳ח 1 ;ו״ס 0 — נדפס פעמים 
רבות בתרגומו הלאטיני (ומ£ז 50 ח 13 ! 11 \. 1 >ג ־ 01 ^ 1 ) ושימש ספר- 
לימוד עיקרי בבת״ס לר׳ ביה״ב. חיבורו השלישי, "על אבעבועות 
ועל חצבת", הוא שהקנה לו את הכינוי "קלינאי", בהיותו מוקדש 
לאבחנת שתי המחלות ובהיותו כתוב באורח מרוכז ובהיר. הוא י״ל 
בערבית ובלאטינית בלונדון, ב 1766 , ובתרגום לאנגלית — ב 1848 . 

אבן סיג א (ע״ע; 980 — 1037 ), המכונה במערב 
הוא בעל "הקאנון הרפואי". תרגומי ססר גדול זה ללאטינית היו מקו¬ 
בלים מאד באירופה עד המאה ה 17 , בייחוד הודות לשיטתיות המוש- 
למת־עד-להפרזה שבה סוכמו כל ענפי הר׳ שהיו ידועים ביה״ב■ לא 
נעדרו ממנו גם רעיונות פילוסופיים על מהות הר/ שכן אבן־סינא 
היה גם פילוסוף חשוב. בקאנון מצא הקורא תשובה לכל שאלה ולמד 
את תיאור המחלה, סיבותיה, מהלכה המשוער וריפויה. מצד שני, 
הוא עיכב חקירה עצמאית של הרופאים, שבעיניהם כל שנאמר בו 
היה תכלית השלמות. באיגרתו המפורסמת של הרמב״ם אל שמואל 
אבן תבון ( 1199 ) מובעת דעה שקולה על כתביו הפילוסופיים של 
אבךסיגא, המתאימה גם להערכת כתביו הרפואיים, 

בספרד, בח׳ליפות הערבית המערבית, גדולה היתה השפעתו 
של אבן רשד (ע״ע; המאה ה 12 ), המכובה במערב $ש 1-0 ז 0 ׳י\., והידוע- 
יותר כפילוסוף וכמפרש של אריסטו. ספרו הרפואי העיקרי הוא 
ה״כליאת״ (בלאט׳ ^ 00111 ) — סיכום הר׳ ב 7 חלקים. הספר תורגם 
לעברית (גם בשם "ספר־הכולל בר"׳), ומרבים לצטטו בספרות העב¬ 
רית. בקורדובה פעל אבו-לקאסם אלזהראוי (ע״ע; המאה ה 10 ), 
המכונה במערב; הוא היתיד בין רופאי ערב שכתב בפירוט 
על כירורגיה — מקצוע 
שהיה מוזנח בר׳ הער¬ 
בית. ספרו — חלק מחי¬ 
בור גדול בשם "אל־ 
סצריף" — תורגם ללא־ 
טינית (נדפס 1541 ; הו¬ 
צאה בקרתית עם תרגום 
לאנגלית י״ל ב 1973 ). 
ייחודו וראשוניותו של 
הספר בציורים המרובים 
של מכשירים לשימוש 
בכירורגיה ובריפוי שי¬ 
ניים. "אלהצריף" תורגם 
לעברית (לא בשלמות) 
בידי שם־טוב בן יצחק 
ואחרים. גדול הקלינאיס 
בספרד הערבית היה אבו 
מרואן אבן ציהר. 
המכונה במערב 
•״; 7,0 (המאה ה 12 ). שחת* 





255 


ר: ואה 


256 


רחק במידה רבה משיטתו הסכולסטית של אבו סיבא והיה קרוב־ 
יותר למציאות הרפואית. בין־השאר הציע טיפול בצנתר של כסף, 
שהוכנס דרך הפה לקיבה במקרים של היצרות הוושט. ספרו העיקרי, 
"אלתיסיר", לא נשתמר בערבית, ונודע לעולם המערבי רק מתרגומו 
לעברית: ממנו תורגם ללאטינית ונדפס כמה פעמים, לראשונה ב 1490 . 
הרמב״ם ("פרקי משה׳/ מאמר כ״ב) מצטט את אבן צוהר בהערכה 
רבה,וכותב עליו: "והוא היחיד שבדורו ומגדולי הרופאים". הרמב״ם 
עצמו נמנה אף הוא עם קבוצה זו; על פעולתו הרפואית ר׳ להלן, 
עמ׳ 289 . 

הר׳ ביה״ב באירופה הנוצרית קשורה קשר הדוק למצב 
החברתי והתרבותי של התקופה. בהשפעת הנצרות נוסדו יותר בת״ח, 
והמנזרים קיבלו עליהם, אם־כי באורח חלקי, את הדאגה לחולים 
עניים. בימי מסעות־הצלב נוסד (בירושלים) מסדר היוהניטים(ע״ע) — 
לטיפול כצליינים חולים, בבת״ח. אחר נפילת עכו המשיך המסדר 
בפעולתו ברודוס, במלטה ובאירופה, בת״ח רבים הוקמו אז באירופה 
— כנראה לפי דוגמת בתה״ח המוסלמיים. בעקבות הקשר עם המזרח 
בתקופה הצלבנית התרחבה הפעילות הרפואית ונתעשרה הפרמקו־ 
לוגיה, אם־כי הפריזו מאד בערכן של תרופות יקרות שהובאו מהמזרח; 
היו ביניהן לא־רק תמרים יעילים אלא אפילו אבק מחנוטי מצרים. 

במאות ה 9 -ה 11 פרחה האסכולה של סלרנו, שנקראה גם צג;י 1 ׳\ 01 

•י 

(הקהילה ההיפוקרטית) ושנוסדה, לפי האגדה, בידי 
4 מלומדים: יהודי, יווני, לאטיני ומדסלם. הוקמו שם בי״ס־לר , (ר׳ 
להלן, ענד 261 ), ובי״ח, ואצילים רבים נהרו לשם לריפוי. הסלרנים 
עסקו גם באנטומיה (ע״ע, עם׳ 394 ) והעשירי את הספרות הרפואית 
בלאטינית. בין ספריהם: "האנטומיה של החזיר" ו״הנהגת הבריאות" 
(צ 1 זג; 11 ז!ג 8 שתורגם לאנגלית בחרוזים משעשעים. ספרים 

בשם "הנהגת הבריאות" היו מקובלים על הקהל, ונמצאים ביניהם 
כמה ספרי־מופת במערב ובמזרח, ביניהם של הרמב״ם. במעמדם 
ה ח ו ק י של הרופאים לא חל שינוי, והר׳ היתה פתוחה לכל מי שחפץ 
לעסוק בה. פרידריך !(, מלך סיציליה, שתמך באסכולת סלרנו, אמנם 
ניסה ( 1224 ) לאסור על עיסוק בר ׳ ללא רשיון (בתמ^ 11 ) — שניתן 
לאחר בחינה בביה״ס של סלרנו — ואף הכתיב את הדרישה 
( 1240 ) ל 5 שנות לימוד ושנת התמחות; אך החוק נשכח עד־מהרה. 
ממלומדי סלרנו היו שכתבו גם על כירורגיה, ביניהם רוג׳רו מסלרנו, 

שתיאר ניתוחים אחרי 
שבר בגולגולת. גם ב* 

מלאכת התרגום מערבית 
ללאטינית השתתפו כמה 
ממלומדי סלרנו, ביני¬ 
הם קונסטנטינוס האפרי¬ 
קני (ע״ע). מן המרכזים 
האוניברסיטאיים תצוין 
גם בולוניה, שבה 
נוסדה פקולטה לר׳ בשל¬ 
הי המאה ה 13 . מבין 
מלומדיה יוזכר תאודו־ 

ריקוס, שהנהיג מעיו־ 

הרדמה בניתוחים (ע״ע 
אנסתסיה, עמ׳ 617 ). 

הוא גם התנגד לנוהג 
לעורר התהוות מרגלה 
בפצע פתוח, שכונתה 
"מוגלה ראויה לתהילה". 

בבולוניה ביצע מונדינו 
את הנתיחה האנטומית 
הפומבית הראשונה (ע״ע 



עיעור כאגטומיה, עער ספיז ה?יוס *!נזססמסש 1 תגוזזג 61 ?ס 
צייר: יאז סטפא; וא; קאלקאד, 1543 , בז 5 . (מ,'!'או; 

?אסנות, פי 5 רילפיר.) 

אנטומיה, ענד 395 ). באותה תקופה חודש השימוש בקשירת העורקים 
(בז 1£310 [) לעצירת הדמם — שיטה הנזכרת בכתבי גלנוס והרמב״ם 
— אלא שהיא נשכחה שוב וחרדשה רק בידי א. פרה (ע״ע). מן הסופ¬ 
רים הרפואיים יוזכר ארנלדו דה וילנובה (ע״ע; המאה ה 13 ), שהו״ל 
מהדורה מורחבת של "על הנהגת הבריאות" מסלרנו. כמה מחיבוריו 
המרובים תורגמו גם לעברית, 

תקופת הרנסאנס והמאה ה 17 . הרוח החדשה והמהפ¬ 
כנית של התקופה התגלתה בראשונה, באורח פרדוכסלי, דווקא 
בהערצת הר׳ היוונית העתיקה. המלומדים אמנם לא חסכו ביקורת 
הריסה על שגיאות הקדמונים, אבל עיקר התנגדותם כוונה לצודה 
הסכולסטית שלבשה תורת העולם העתיק במשך יה״ב, בעיקר בר׳ 
הערבית. עם המצאת הדפוס נתרבה קהל הקוראים והתרחבה גם 
הספרות הרפואית. במאה ה 16 פרהו בעיקר האנטומיה והבוטניקה 
הרפואית. באנטומיה ניכרה השפעתם של האמנים הגדולים, בייחוד 
של לאונרדו דה וינצ׳י, אבל גם של דירר, בעל "ארבעה ספרים על 
שיעורי גוף האדם״ ( 1528 ). בין הספרים הראשונים שנדפסו ( 1478 ) 
היתד׳ "האנטומיה" של מונדינו (ר׳ לעיל). על פעולתו של וזליוס 
כמחדש המקצוע — ע״ע; וע״ע אנטומיה, עט׳ 398 . גם ידיעות בפי־ 
סיולגיה מצאו את מקומן בספרו של וזליוס — כי עדיין לא הבדילו 
בין שני המקצועות. מזמנו ועד לימינו קנו להם שביתה הציורים 
המסבירים את הטכסט. במשך הזמן החליפו תחריסי הנחושת הברו¬ 
רים את תחריטי העץ, ואח״ב ( 1627 ) התרבו ציורים צבעוניים (ע״ע 
אזלי). גדל גם מספרם של ספרים רפואיים שנכתבו בשפת המדינה 
ולא בלאסינית. גם מספר המלומדים והחוקרים בר׳ גדל מאד. כך 
פעל בזמנו של וזליוס ב. אוסטאכי ([ 1 ^ 145:3 ^]; ע״ע אנטומיה, 
עמ׳ 400 ), חלוץ מחקר השיניים ומגלה יתרת־הכליה (ע״ע). ספרו 
020 !תז 10 ב 1 !ב (״לוחות אנטומיים״) — עם תחריטי נחושת 

מרהיבים — שכן כבוד בספריית האפיפיור, ונדפס רק ב 1714 ; הלו־ 



בריקה רפואית, מיניאטורה נ יפרו ׳ע 5 בור ידו 
דה וינ׳חאנו, 1345 (מוזיאון קונדה, ענטיצי.! 







257 


ר: ואה 


258 


חות שנשתמרו לוו בהסבר המהדיר לאנצ׳יוי ( 51 ממ^ 1 ), רופא האפי¬ 
פיור. באותה עת חלה התקדמות בבתה״ס האוניברסיטאיים. בפדובה, 
למשל. השתתפו התלמידים בהנהלה. תבנית־הלימודים, שהיתה שונה 
מאד מתכנית-הלימודים בימינו (ע״ע אמסוס לחיטנוס, עכד 944 ), 
כללה לימודים הומניסטיים נרחבים בשנתיים הראשונות, ופילוסופיית- 
הטבע ואתיקה ב 4 השנים האחרונות. אחדות מן הפקולטות — בעיקר 
בפדובה — נשאו אופי בי״ל, כשהתלמידים מאורגנים בחבורות לפי 
מוצאם (^תס״גת). שפת־ההוראה היתד, לאטינית, ולכן לא היה כל 
קושי לעבור מארץ לארץ ללימוד ר/ ב 1518 פורסם באנגליה צו 
שהסמיך את הקולג' המלכותי לר׳ להעניק רשיונות לעסוק בריפוי. 
אך שוב חלו שיבושים שונים במאמצים לפקח על מעמד הרופאים, 
עד שהוסדר הדבר בסוף המאה ה 18 . 

ההפרדה בין ר׳ פנימית לכירורגיה נמשכה עד סוף המאה ה 18 , 

עם שילוב ענף חשוב זה בד האקדמית. עד־אז נעשו מאמצים שונים 
להכשיר גלביפימנתחים (מחוץ לפקולטה לר , ) ולהקנות להם מעמד 
מקצועי במסגרת גילדה■ 

חריגה בתקופתה היתד, פעילותו של ס ר צ ל ס ו ס (ע״ע), שהכניס 
יסודות מיסטיים, דתיים וקוסמיים לחשיבה הרפואית. כאלכימאי חקר 
את התהליכים הכימיים בגוף האדם, ובידהשאר הוכיח את פעולת 
החומצה המלחית בקיבה בתהליך העיכול. 

במאה ה 17 , עם תחילת המהפכה המדעית, התחילו המדעים 
הבסיסיים, ככימיה ובפיסיקה, לתפוס את מקומם בר׳. עם מייסדי 
החברה המלכותית (ע״ע) נמנו כפה רופאים. היא עודדה ניסויים 
במדעי-הטבע ובר׳, וגם תמכה במלומדים זרים והדל את כתבי מלפיגי 
(ע״ע) מאיטליה ולאובנהוק (ע״ע) מהולנד. נסיונותיר של בויל (ע״ע) 
בנושא הנשימה — בעזרת הוק (ע״ע: ממשכללי המיקרוסקופ — 
גם זה מחידושי המאה ה 17 ) — פרצו את הדרך (שהושלמה רק 
במאה ה 18 , עם גילוי החמצן) להבנת הפיסיולוגיה של בע״ח. גם 
ענפים מיוחדים של הר׳ כמו הקרדיולוגיה, התקדמו בתקופה זו, 
בייחוד ע״י ר. לואר (ע״ע לב, עמ׳ 94 ). האנטומיה המשור, (ע״ע) 
המשיכה לצבור ממצא רב מעולם החי׳ אך בהעדר תארריה מקפת 
(את זר תציע דרוין [ע״ע] רק במאה ה 19 ) קופחה משמעותה המדעית. 
בין התגליות הגדולות של המאה בולטת תגליתו של הרוי (ע״ע) — 
על מחזור הדם (ע״ע). 

בסוף המאה התערער סופית הבניין שהעמיד גלנוס, ואחר לא 
בא במקומו, לכן פנה 
סידנם (ע״ע! "היפו־ 
קרטס האנגלי") לפרק¬ 
טיקה עצמה. בלי להס¬ 
תמך על מדעי־היסוד 
ועל הפתולוגיה הכללית 
ביקש להכיר את ה¬ 
מהלך הטיפוסי של 
המחלות. כך תיאר ב¬ 
הצלחה אתהצנית(ע״ע 
[פודגרה]) ואת מחלת- 
העצבים מחולית (ע״ע). 

במאה ה 18 נת¬ 
בסס מדע הפתולוגיה 
(ע״ע — בייחוד בידי 
מורגניי (ע״ע) — נוד 
עשרה הדיאגנוזה הפי¬ 
סיקלית ע״י הניקוש 
(ע״ע האזנה והקשה). 
הכירו את החמצן ותכו¬ 
נותיו, והר׳ המ 1 נעתהד־ 


בירה את מחלת האבעבועות, באמצעות החיסון שהנהיג א. ג׳נר 
(ע״ע), חלוץ האימונולוגיה המודרנית. בחינוך הרפואי הודגשה 
ההוראה ליד מיטת החולה — בעיקר בידי בורהוה (ע״ע), שעשה 
את אוניברסיטת ליידן שבהולנד מרכז להוראת הר' באירופה. הפי¬ 
סיולוגיה עדיין לא היתה למקצוע עצמאי (המכון הפיסיולוגי הרא¬ 
שון נוסד רק במאה ה 19 [ע״ע פורקיניה]), אך א. פון הלר (ע״ע) 
כבר הניח את היסודות לפיסיולרגיה הניסויית. נעשו מאמצים עקרים 
רבים— בהעדר ידע בבעיות אטיולוגיח — לסיסטמטיזציה של המח¬ 
לות, בדומה למפעלו הגדול של לינה (ע״ע). תגליתו החשובה של 
ג׳. לינד, רופא הצי הבריטי׳ על האפשרות למנוע צפדינה (ע״ע) 
באמצעות מיצי פרייהדר, הקדימה בהרבה את תורת הויטמינים 
(ע״ע), שנתבררה באופן ניסויי רק בסוף המאה ד, 19 . בסוף המאה 
ה 18 הכניס ויתרינג(ע״ע) לשימוש את הדיגיטליס '(ע״ע, עמ , 362 ), 
שהוא מן התרופות היעילות־ביותר למחלות שריר-הלב זה למעלה 
מ 150 שנה. פנגנון־ד,פעולה של תרופה זו הובהר רק כעבור 100 שנה. 

הכנסת הכירורגיה לתחום האקדמי נסתייעה הרבה בפעילות 
האחים הנטר (ע״ע), שפעלו בלי קשר למוסדות. אחד האחים הקים 
מעין בי״ס פרטי לר׳ — סקרה נדיר בתולדות הר׳ — ובו אולמות 
להרצאות ולניתוחים ומוזיאון, ואף רכש חווה גדולה לשכן בה את 
חיות הניסוי. התקופה אופיינה בחוקרים רבים שלא היו רופאים 
אך תרמו בחידושיהם לקידום הר׳. כך, למשל. הכומר האנגלי ס. הילז 
(ע״ע) מדד לראשונה את לחץ־הדס בסוס (ע״ע מחזור הדס, עמ׳ 
988 ) והכומר האיטלקי ספלנצני (ע״ע) מדד, בין־השאר, את מהירות 
תנועת הדם ועסק בהפריה מלאכותית (ע״ע ביולוגיה, עם׳ 337/8 ). 
התקדמות חקר הנשימה לא היתד, אפשרית ללא תרומת הכימאים 
(ע׳ ערכיהם) ג׳. בלק — שגילה את הפחמן הדו־חמצני ( 0 0 2 ); 
ה. קונדיש; ג׳. פריסטלי — שתיאר את תכונות החמצן וערכו לנשימה 
בלי שהכיר את טיבו! ק. ו. שלה— שפילס את הדרך לחקירת החמצן; 
א. ל. לוואזיה שהסביר את תהליכי הבערה והנשימה (ע׳ ערכיהם) 
ושזיהד, את החמצן (ע״ע, עם׳ 594 ). 

המאות ד, 19 והס 2 . המחצית הראשונה של המאה ה 19 עמדה 
בסימן התפתחות האסכולות הקליניות (פרים, דבלין, לונדון), בעוד 
שהמחצית השניה מצטיינת בקשר האמיץ עם מדעי-הסי־ע. 3 שינויים 
מהותיים מבדילים בין הר׳ החדשה לר׳ההיפוקרטית: 1 ) הממדים 
— בעוד שבביה״ח של בורהוה בליידן היו במחלקה 12 מיטות, בדק 
בוי 1 ( 801111130 ), מגלה הקשר בין המחלה השגרונית והלב, כ 25,000 
מקרים תוך 5 שנים; 2 ) את התצפית הפאסיודית החליפו בדיקות 
פעילות בשיטות־אבחון חדישות; 3 ) לתצפיות שהיו בלתי־מוסברות 
עד-כה ניתנו הסברים מתחום הפתולוגיה והמעבדה. 

אבני-הדרך במקצועות הר' השונים בתקופה 
האחרונה. את היסוד לר' הציבורית הניח י.פ. פונק(^!:?! 
1745 — 1821 ) בספרו 11€0 :> 15 ת 1 :> 0£111 ז 11£€0 ) 0 גז 011$ /י זססוס 1 מ 310 ץ 5 
< 20 ! 01 ? (״שיסה למדיניות רפואית כללית״), 1779 — 1827 , אלא 
שהצעותיו לא מומשו בזמנו. בר , הצבאי ת הצטיין לרה (ץ 6 -״^ 1 ), 
הכירורג של נפוליון, שהנהיג את האמבולנסים לאיסוף הפצועים 
בקרב. כ־בישה (ע״ע) היה ממפלסי-הדרך ל היסטולוגיה (ע״ע), 
בחקרו רקמות במקום איברים בודדים. פ. פינל (ע״ע) הנייח את 
יסודות זזפסיכיאטויה (ע״ע). קורדיזר (ע״ע), רופאו של 
נפוליון, מגדולי הקרדיולוגים, חקר את מחלותתזלב השגרוניות. לאנק 
(ע״ע) פיתח את שיטת ההאזנה (ע״ע), ותרם למחקר הקליני דחפתו־ 
לוגי של מחלות הריאה, הלב והכבד. הסטטיסטיקה הקלינית 
קשורה בשמו של לואי ( 01$ <^ 1 .\,. 0 .?), שהוכיח, בין־השאר, כי 
להקזת-דם אין כל ערך טיפולי במחלות השחפת והטיפואיד ( 1835 ). 
לראשונה בתולדות הר׳ הוקם מכון מיוחד לפתולוגיה — בידי 
קריויה (ע״ע); איורי־הצבע בספרו על אנט 1 מיה פתולוגית הם 
מהיפים בכל ספרות הר׳. 



ייפא סשפי בדו*ד-דכר. 5 יוח!ש ?!נ׳הטי*־ 
בניני, ;/ 1 +נ <םיז־א•: ?אם;זח, שי<דל 6 י־זי• 



259 


רפואה 


260 


עם התרחבות האשפוז גדל מאד נטל הר׳ המעשית על הרופאים, 
והצטמצם הזמן שעמד לרשותם למחקר. לקראת אמצע המאה ה 19 
ייצג ק. ברנר (ע״ע) דור חדש של רופאים שעיסוקם העיקרי המחקר. 

בין "האסכולות הקליניות" בתקופה זו ידועה זו של דבלין. בין 
חבריה היו: א. קולם ( 001105 .\ 0 ׳ הכירורג והביולוג! ג׳. צ׳יין 
( 0 ״ץ 0110 .[), שתיאר סוג של נשימה חולנית הנקראת נשימת צ׳יין- 
סטוקם; ר. גרייבז (< 0 ׳\גז 0 .( 10 ), חוקר מחלות בלוטודהתריס; 
סטוקס ( 405 ( 510 0 י\), הקרדיולוג. מתאר החסם השלם בצרור־ 
ההולכה בלב; ד. קוריגן (ן!^ 1 ז־ 1 ס 0 ,( . 13 ), שתיאר את אי-ספיקת 
הלותין. היה זה ריכוז מרשים של חוקרים ורופאים במקום ובזמן. 

דוגמה אחרת לאסכולה ללינית באותה תקופה קשורה ב 01105 
1 ־ 1 בלונדון (נוסד ב 1725 בידי הנדבן גאי, והתקיים כ 200 
שנה בעזרת תרומות). הרופאים ת. הוג׳קין (ע״ע), שתיאר את שאת 
מערכת הלימפה (ע״ע) הנקראת על שמו והיה אנטום מושלם, 
ת. אדיסון (ע״ע), שתיאר את מחלת יתרת־הכליה (ע״ע) והיה 
מראשוני האנדוקרינולוגים. ר. בריט (ע״ע). שתיאר את דלקת 
הכליות, והכירורג א. קופר (ע״ע), מתלמידיו של ג , . הנטר (ע״ע) — 
יצרו צוות שהיה בו איזון אידאלי בין מתקר להוראה. הם הקפידו 
לאמת את המהלך הקליני ואת הדיאגנוזה באמצעות נתיחת הגוויה. 
ברייט, למשל, ביצע במו-ידיו את הניתוח, ואף צייר את התמונות, 
ורק את הבדיקות המיקריסקופיות מסר למומחה. ברוב בתה״ח של 
התקופה שימשו החוקרים החשובים בצוות המורים לד, והתלמידים 
זכו לחוויית לימוד במחיצת מורים דגולים. 

המדעים הבסיסיים תפסו מקום הולך וגדל בר׳ החדישה. בצרפת 
בלטה נטיה זו במייחד בפעולתו של ק. בתר, ובגרמניה — בפעולתם 
של הפיסיולוגים י. פ. מילר וק. פ. ו. לודויג ושל הפתולוג רב־ 
הסמכות (שכונה "אפיפייר הד"), ר. וירכו (ע' ערכיהם). מאמצע 
המאה ה 19 ועד סופה מהווה הנטיה לעיסוק במדעי־הטבע חלק בלתי־ 
נפרד מהפעילות הרפואית, אלא שלפעמים התקשו לאחד את שני 



הסע סציור־קיר שצייר ד. ריוורה הסהאר אה תולרות הרפואה 
זנרגלי -ריפאים. 5 םמה, סיטיז, רו 6 א יווני: פשםא 5 — 
רופא כיני 


התחומים. הלמהולץ (ע״ע), למשל, שהתחיל כפיסיולוג, והיה תלמידו 
של י. פ• מילר ואף המציא את האופתלמוסקום, עבר אח״כ לעסוק 
בפיסיקה ובייחוד באופטיקה. לעומת־זאת נטש ל. פסטר (ע״ע) את 
הכימיה והניח — עם ר. קוק (ע״ע) — את יסודות הבקטריולוגיה 
!ע״ע). גם בימינו עדיין לא נמצא האיזון האידאלי בין המדעים 
הבסיסיים לבין הד הקלינית, ואפיינית התלבטותו של הקרדיולוג 
האנגלי ת. ל ואי ם בשאלה זו, כשיצר את המושג "המדע הקליני". בד 
המעשית השפיעה הבקטריולוגיה הרבה על הכירורגיה, והונהגו 
שיטות האנטיספסיס והאספסיס (ע״ע חטוי, עכד 292 : ליסטר), בד 
הפנימית הביאה הבקסריולוגיה לגילוי התמרים האנטיכיוטיים (ע״ע), 
שקדמו להם תכשירים סינתטיים אחרים כסמי חסולפה (ע״ע; וע״ע 
ג. דומג), וע״ע כימותרפיה. 

ה ת ר א פ י ה — הטיפול בחולה, שהוא המטרה הסופית של הד, 

— הוזנחה בפרקי־־זמן שונים בתקופה זו עקב ההתקדמות המהירה 

במדעים הבסיסיים, עד כדי־כך, שבאמצע המאה ה 19 אף דיברו 
ברצינות (בייחוד באסכולה הווינאית) על ״הניהיליזם התראפוטי״. ! 
אך כמה תגליות בולטות החזירו את עטרת התראפיה לךשנה, ביניהן: 
הטיפול המוצלח בכלבת בידי פסטר ( 1885 ); גילוי האינסולין (ע״ע; > 

1922 ); הצלחות הטיפול בזיהומים באמצעות סולפה ואנטיביוטיקה; 
גילוי הסטרואידים ( 1936 ) והשימוש המוצלח בתולדותיהם (תחילה 
כקורטיזץ). ברם, עם הצלחות הטיפול בסטרואידים באו גם סיכונים 

— בשל תופעות־לוזאי — ושוב נשמעה הקריאה הרפואית הישנה 
! סזסססת 1 !ת (לא להזיק). ב 1951 נתגלה בצרפת התכשיר בלוד¬ 
פדומזין (ללגקטיל), לטיפול במחלות־רוח (ע״ע), ונפתח ענף חדש 
בפרמקולוגיה — פסיכופרמקולוגיה (ע״ע). מרבית התגליות בתחום 
הכימותרפיה נשענו על מחקריו של גדול חוקרי הד בסוף המאה 

ה 19 ובראשית המאה ה 20 — פ. אהרליך (ע״ע). עם עליית י 
משקלה של התראפידי התפתחו במרץ רב הד המונעת (דוגמה 
קלאסית — הטיפול בשתוק ילדים [ע״ע]) והד הסביבתית, 
ובייחוד הפסיכותרפיה (ע״ע) לאסכולותיה השונות, שיסודה במפעלו 
הכביר של ז. פרויד (ע״ע). 

בין המאפיינים העיקריים של הד בעת החדישה — ה ה ת מ ח ו ת 
הרבה וריבוי המקצועות ותת־המקצועות (ביניהם בעלי חשיבות 
ניכרת, כמו, למשל, הכירורגיה בגיל הילדות וניתוחי לב פתוח, 
במיוחד במומים מילדים). לצד היתרונות הבולטים של תופעת 
ההתמחות מתגלים גם ליקויים לא־מעטים, דוגמת החלשת מעמדו | 
של הרופא הכללי, רופא המשפחה; מכאן גם ההסתבכות ביחסי ■ 
רופא — חולה. חברודהשפע המערבית כןרבה בלקיחת תרופות 
(על תופעה שלילית זו כבר התריע הרמב״ם: "ומאד היזהר מקפוץ 
לקחת רפואות"). התרבו (בעיקר באה״ב) תביעות משפטיות 
במקרים של אי־הצלחה בטיפול — בייחוד אחר ניתוחים. ההתקדמות 
העצומה בר׳ בכלל, שבאה לידי ביטוי בהארכת משך החיים, ובכי־ 
רורגיה בפרט, שבאה לידי ביטוי בהשתלת איברים ומכשירים ! 

(ע״ע טרבספלנטציה; כליה, עכד 849/50 : לב, עם׳ 92/3 ( עין • 

[קרנית], עם׳ 820 ), עוררה שאלות חמורות— שחלקן חדש־לחלוטין 
לד — השרויות בתחומי־ביניים בין א ת י ק ה רפואית לבין דת ומוסר 
מקובל. בין השאלות העיקריות: הבעיות העולות מהסימביוזות המת¬ 
רבות בין אדם למכונה (קוצבי לב; כליות מלאכותיות; גפיים 
תותבות, המגיבות על דהפי־עצכים; סימולטורים לראיה; מגבירי 
שמיעה; ועוד); המהות הרפואית של המות (ע״ע, ענד 879 ) — 
לצורך קביעת המועד המדויק לנטילת איברים להשתלה מחולים 
גוססים; שאלת "ההמתה מתוך רחמים"(ע״ע ^רתנזיה) התעוררה מחדש 
כשהתפתחה מאד היכולת להאריך חיי-אדם באמצעות מכשירים, אף 
כשנפגעו איברים חיוניים בגופו; השאלות המתעוררות מהפריה 
(ע״ע, עם׳ 108/9 ) מלאכותית ומטיפולים הורמונליים למניעת עקרות; 
ההתפתחויות המהירות במדע הגנטיקה (ע״ע) והיכולת המשתכללת 



261 


רפואה 


262 



1 יעור באנטוטיה. שימי; -- צייר ג׳ו? בניסנזר, 1581 (ספריית האוניברסיטה, ;?זגס. ס׳טסא? — צייר פ. ה. נטל, ־ 4 ־ 19 . (אים!ז 1 , ;ז. גטר, ?וננ-אימר, 

נידילרס) 


ל״הנדסה גנטית" (טיפול בגנים נושאי תכונות תורשתיות). ממדים 
חדשים אלה מחייבים שיתוף־פעולה מסוג חדש ביו הרופאים לבין 

פסיכולוגים, אנשי דת ומשפט ונציגי־ציבור. 

י. זיידה. תולדות הר׳. תשי״ד! א. רשף, ההיסטוריה של הדיאבטס 
דסיב רפואיים, י״ח). 1959 ; יה. ליבוביץ. אוניברסיטת בטודנסים ) 

41 בפדובה (סטתוסיןום), תשכ״ח; - 13 * 130 ,(. 5 ^ש)!??־׳•נ.! -ו^-ו^וו^א 
£!111 11 111 7 715107 } , 0 ) 11 [>ות 0 ו(ז ״ 1 ; 1902/5 , 1-111 ,./׳(. •!? 3 ׳ }/ 

0] 1,471^/0 0*13 £x { מסזזצא . 0 ;- 1923 , ¥111 -! ^ 0 )וז^[{ז|■ו^ו , 
111!?03!!?11071 /0 141? {315107}/ 0 / 5?1?13??, 1-111, 1927-1948; 111., 01 ז? 1 ס 
0/ 7? ?20 !310*1 , 1954; \ 1 '( 31£117/11510 ? 1 \ ? 11 ) 7 ( 1 £ ה ! 114/171 !( £1 ,] 4.7114 , ./י ^, 
1949; 1 ־ 01 ( 3 ^ 1 . 14 .א ; 1951/61 , 1-11 ,. 1.1 / 0 1 ( 315107 } \/ ,];י.! 7 ש% .£ , 4 ־ , 
1715107), 0} \ 1 ., 1-11, 1954; €:!?!1 \ ( 0 1 ( 313107 } ? 111 מיו ) 071 '׳ 14 711 ?־ ., 
1954-; 44. ך 1 * 12 ? 3 -1?31217713?1 זשזק;^}^ תשז 31 ז 7 4 . 4,1 •זש!) 1$5 ז[>סט 07 ) 11 ־ 1 , ? 51 ? 7 ו 7 ?ו , 

1 1 , 0118 '׳\\ . 14113741-41 <י 1 ; 1958 ,(/י x1 111. ?1111)01(? 011 001175 3?5 
51??1?5 , 1959; 0. '1' נ 7$ שק 3 ת ;! 0314 חסז 37 נ)וחס 0 ) . 1 \ ? 11171 * 3 > 2 \ 8 ,ח 41 ויחש 
X 11110 ? 31001 ? 1.1 1 > / 0 ? 1 * 11 ??(] 0713 ? £15 7711 7115 ? 0311 ,. 111 ; 1962 ,(^ ז < ו - 
50?/ 1964 / 15 ? 55 וד< 8 / 0 5 ! 50111 ?' 1 05 ? 7137 ^ ,עש 41311 ' 0 . 0 . 0 ; 1973 ,ץו ; 

41. 1111 1 ( 5107 ' 111 ? 11 "! , 112 ׳ 4 \ 0 נ 1 וש£ . 0 .{ ; 1970 , 1510173 מי׳ . 41 ? 1 <£ ,<זת 3 וח 
0/ €07031(1)■)! 13?0(1 1)171 5 ? 1 ?! 1 ס! 0 ) 0 71 )?? €011 ? 713 ,. 141 ; 1970 ,?>. 0 ?!ו 
{71:(07'1?01 ??75$>?<.! 11 1/111 ,ששחש 1 ש 5 31 ש 11 )ש 41 0£ 101171131 1 ש 3 ז 15 ) ?׳ ), 
1972; 14. 1_ 11111035 ^ 31001 ? 1,1 111 ? 1 3701 , ? 111 10 •\ 7 /<} 816110£10 ,זשו 111 ש , 
1973; חיברת חצ:>!זשתז\ 7 שנ£!]תשד. 51 : ספטמבר 1973 , מוקדשת לר׳ ! 

1.. 4'. 4407100 ( . 1974 ,? 0/117 !? 101 01 )! 3 ? 1 \ /ס ? 113 ,(. 1 >ש 
יה. ל. 

חינוך רפואי, כלל הגישות והשיטות להקניית ידע ומיומ¬ 
נות בתורת הר׳ ובמקצועות הקשורים בהי — על החינוך הרפואי 
עד יה״ב, ר׳ לעיל, היסטוריה של הר׳. 
במאה ה 11 נוסד ביה״ס־לר׳ בסלרנו, ובמאה ה 12 הוקמו בתה״ס־ 

לד׳ במונפליה, בבולוניה ובפד 1 בה. הטכסטים הערביים תורגמו ללא* 
טינית, והיוו, יחד עם כתבי המורשה היוונית, את חומר הלימודים 
בבת״ס אלה. החיביך הרפואי היה סמכותי — צמוד לדוקטרינה של 
גלנוס (ע״ע) — וכלל הוראה בפילוסופיה, לאטינית ורטוריקה; בכל 
אחד משלביו — הבאקאלאוראט, הליצנציאט והדוקטורט — נדרש 
התלמיד להפגין יכולת רטורית בהצגתה של תזה תאורטית ובהגנה 
עליה. ההוראה היתד׳ מנותקת מפרקטיקה קלינית — להוציא בתה״ס- 
לר׳ במונפליה, קימבריג׳ ואוכספורד, שהדגישו את ההוראה ליד 

מיטת החולה. 

במאה ה 16 החלה ההינתקות מהדוגמה של גלנוס, תיו הדגשת 
המגמה הקלינית והאמפירית בחינוך הרפואי ויישום תצפיות מורפו¬ 
לוגיות בחיפוש אחר גורמי המחאת (ע״ע וזליום; מלפיגי; מורגניי). 
בביה״ס־לר׳ של פדובה למדו: אנטומיה, פתולוגיה, כירורגיה, מייל¬ 
דות, ר׳ פנימית, כימיה, פרבקולוגיה ובוטניקה. ב 1675 יסדו תלמידים 
מאסכולת פדובה את ביה״ס־לר׳ בליידן, שבו כיהן בראשית המאה 


ה 18 בורהוה (ע״ע). בעיניו צריך חינוכי של הרופא המושלם להתחיל 
בלימוד מתמטיקה, כימיה. פיזיקה וביולוגיה. בשלב השני עליו ללמוד 
את מבנה גוף האדם, ואח״כ— את תורת הפיסיולוגיה ו״הרכב נוזלי 
הגוף". בשלב הבא עליו לבצע בדיקות שלאחר המוות, לגרום 
למחלות בחיות־ביסוי ו״לאסוף — מתוך נסיון אישי — שלל נתונים 
הקשורים בגילויי המחלות. לפרקים הוא משלים את הידע בקריאת 
כתבי המחברים המצטיינים בנושא; הוא מסדר נתונים אלה לפי 
תבנית הגיונית." כך שלבסוף הוא רוכש הבנה יסודית במהלך 
המחלות ובטיפול בהן". 

תפיסותיו של בורהאווה בחינוך הרפואי משמשות גם היום יסוד 
לתכניות-הלימודים במרבית בתה״ס־לר׳ בעולם: מתחי¬ 

לים במדעי-הטבע; עוברים ללימודים הקדם־קליניים באנטומיה, 
פיסיולוגיה, פתולוגיה ופרמקולוגיה; ורק לאחד שנרכש ידע תאורטי 
ומעשי במדעי־יסוד אלה מתחילים בלימודים הקליניים. עיקר החידוש 
בתפיסתו הפדגוגית של בודהא ווה היה בעידוד התלמידים להשתמש 
בחושיהם לחברתן ולאבחונן של המחלות, בהדגשת ההוראה ליד 
מיטת החולה ובקביעה שהוראת מדעי־היסוד היא הבסיס להוראה 
הקלינית. 

בימי בורהאווה הפכה ליידן למרכז הר׳ באירופה. תלמידו, בידלו 
( 0 ט 11 >( 8 .זאן), יסד בראשית המאה ה 18 את ביה״ס-לר׳ הראשון 
ברוסיה. מליידן בא לווינה ון סוויטן (ת 1£ ש 1 ״ע 5 חב׳\ .ס; 1700 — 
1772 ), והפך את ביה״ס־לר׳ שם למרכז החינוך הרפואי באירופה. 
תלמיד אחר של בורהאווה, מוגרו ( 0 זח 10 \; 1697 — 1767 ), הקים את 
ביה״ס־לר׳ באדינבורג. 

בראשית ימיה של א ה " ב ביתן החינוך הרפואי באופן אינדיווי¬ 
דואלי, ממורה לתלמיד. המחנכים הראשונים היו בוגרי ליידן ואדיב־ 
בורג. ב 1751 נוסד ביה״ח בפנסילווניה, וכעבור 10 שנים נפתח 
לידו ביה״ס־לד׳ הראשון באה״ב. באמצע המאה ה 19 היו באה״ב 133 
בת״ס־לר׳; חלקם הקפידו על רמרדהוראה גבוהה, אך באחרים היתה 
הרמה האקדמית והמוסרית נמוכה. בשלהי המאה היה מקובל, 
"שהחינוך של הרופאים האמריקנים בד״כ נחות מזה של עמיתיהם 
האירופים״. דו״ח פלקסגר; 1866 — 1959 ), שפורסם ב 1910 ׳ 
סימן את המפנה. הוא הצביע על כך, שהחינוך הרפואי איננו תהליך 
של השראה מסתויית, אלא של הקניית ידע ומיומנויות מוגדרים. 
בעקבות המלצותיו התארגנו־מחדש בת״ס לר׳ ברחבי אה״ב, ונקבעו 
סטנדרדים לאיכות ההוראה, ציוד המעבדות ורמת בתה״ח האוני¬ 
ברסיטאיים. היתה זו תחילת הדרך שהצעידה את החינוך הרפואי 
באה״ב להשגיו המרשימים בימינו. 

ראשיתו של החינוך הרפואי האוניברסיטאי בישראל בפתיחת 



263 


רפואה 


264 


ביה״ס־לר׳ שליד האוניברסיטה העברית וליד ביה״ח ״הדסה״ ב 1949 . 
ב 1965 נפתח ביה״ס־לר׳ שליד אוניברסיטת ת״א, וב 1969 — זה 
שליד הטכניון, בחיפה. הקמת בתה׳ס-לר׳ בישראל סללה את הדרך 
לפתיחת בת״ס במקצועות אחרים של שירותי הבריאות — רפואת־ 
שיניים, רוקחות, לימודי־המשך בר׳, מדעי הר׳, בריאות הציבור 
וסיעוד. את ביה״ס־לר׳ שליד האוניברסיטה העברית סיימו 1714 
בוגרים (עד תשל״ז); הוותיקים מביניהם משמשים כיום בתפקידי* 
מפתח בר׳ הישראלית. 

תכנית־הלימודים בשלושת בתה״ס־לר׳ מבוססת על הדגם המערבי 
אירופי, הכולל לימודים קדם־רפואיים (ביולוגיה, כימיה והמקצועות 
הקשורים בהן), קדם־קליניים (אנטומיה, פתולוגיה, ביוכימיה, פיסיו־ 
לוגיה, מיקרוביולוגיה, פרמקולוגיה) והוראה קלינית בבת״ח. עם־זאת 
השתנו חלק משיטות־ההוראד, האירופיות בהשפעת החינוך הרפואי 
באה״ב: מתקבל מספר קבוע של תלמידים — כדי להבטיח יחס 
מתאים ביו מספר המורים למספר התלמידים ? מודגשת ההוראה הקלי¬ 
נית וצומצמה ההוראה במקצועות הקדם־רפואיים; הורחבו מסגרות־ 
ההוראה בסמינריונים, במעבדות וליד מיטת החולה לקבוצות קטנות 
של תלמידים, וצומצמו ההרצאות לפני כלל התלמידים; מלבד לימודי־ 
החובה ניתנה לתלמידים אפשרות לבחור במקצועות שהם מעדיפים. 
בתום 6 שנות הלימודים ולאחר שעמד בבחינות־גמר במקצועות 
הקליניים מקבל התלמיד תואר ״דוקטור לר׳״(. 4.0 *; לאט" 
-! 00010 ). כעבור ערד שנה של עבודה קלינית מעשית (.,סטאז") 
באחד מכתה״ח המוכרים ולאחר שהגיש עבודת־גמר מקבל הרופא 
החדש את הרשיון לעסוק בר׳ בישראל. 

זרמים חדשים בחינוך הרפואי. בשנות ה 70 מסתמנת באר¬ 
צות המערב נטיה לחפש דרכים חדשות לחינוך הרפואי במגמה לייעל 
ולהחיש את רכישת הידע והמיומנות הקליניים, ומתוך היענות לצרכי 
החברה, בבת" ם אחדים שוב אין ההודאה מחולקת לדיסציפלינות השו¬ 
נות (אנטומיה, פתולוגיה, רפואה קלינית וכד׳), אלא ע״ם מערכות 
הגוף-הוראה אינטגרטיווית במערכת-איברים מסוימת, על הבטיה 
האנטומיים, הפיסיולוגיים והקליניים, מושם דגש ביכולת לזהות את 
בעיות החולה ולפתרן. וברישום רפואי המאפשר ביקורת יעילה על 
איכות השירות הרפואי. ההינוך הרפואי ניתן תוך עידוד הסקרנות 
האינטלקטואלית והלימוד העצמי ליעדים חינוכיים מוגדרים־מראש. 
מודגשת ההוראה בדרכי המחקר הרפואי ובמתודולוגיה של הסקת 
מסקנות מתצפיות אמפיריות. בתה״ס־־לר׳ הרחיבו את תחום אחריותם, 
לא־רק ער הסמכת התלמיד לרופא, אלא גם בעת השתלמותו ועבודתו. 

תפיסות חדשות אלו משתקפות במבנה תכנית־הלימודים של 
ביה״ס־לר׳ הרביעי ביישראל, שהוקם ב 1974 (בראשות פרום׳ 
מ. פריבס) ליד אוניברסיטת בן־גוריון בנגב (באר־שבע), וליד 
שירותי הבריאות של אמור הנגב, תוך חריגה ברורה מהמסורת 
האירופית שואף ביה״ס לאיחוד מלא של החינוך הרפואי עם שירותי 
הבריאות באמור. כבר בשלבים מוקדמים של הלימודים מודגשים 
תחושת האחריות הסוציאלית, גישה הומנית לחולה וכושר קומו¬ 
ניקציה עמו. ההוראה הקלינית, הניתנת במרפאות ובמחלקות האשפוז 
כאחד, מתחילה בשנת־הלימודים הראשונה׳ היא מבוססת על הפרת 
המחלה ועל זיהוי השלבים שבהם ניתן למנוע אותה, לעצור את 
התקדמותה או להפחית את מידת הקיפוח הנובע ממנה. בניגוד 
לתפיסה שלא תיתכן הוראה קלינית אלא על בסים ידע מוקדם 
במדעי־היסוד. ניתנת באן הודאה אמטגרטיווית במדעי־היסוד — 
במקביל — בכל שלבי הלימודים, בתשובה לשאלות המתעוררות 
מתצפיות בחולים במהלך ההוראה הקלינית. עדיין מוקדם לקבוע 
כיצד עלה נסיח־ זה בהוראת הר׳. 

מ. פריבם, מיזוג שירותי בריאות עם חינוך רפואי (הרפואה, פ״ג), 

תשל״ג; ; 1891 , 0011011 * £41 24 > 10 4 >? 4 \ / 0 ?■'( 10 * 141 4 ,מ 311 מ 111 סגג 1 נ 1 .מ 

. 5011 ) €071848 27111 > . 0.6.4 1112 112 1011 ) 41100 .£ 41 00.1 > 14£ 


7 >££" ,(. 01 ) ץ 3116 ^' 0 .(£ . 0 ; 1910 ,(? 1 , 1011 ! 13 > 1 ז 011 ? 1£ י 6£ ת 031 

, 41 ) 0007 ? 81 י> 041 \\ , 0611 ^ .£ ״ 1 ; 1970 , 0011071 * 41 >£ 11 >■> 11 !:>}?[ ךס ?׳ 1411101 

){ 4 1x20 ,*ש׳ץזץזק .!׳% ; 1971 , €870 4 > 811 111011 ) 10 > 4 .£ 1041081 >! 

. 1972 ,( 711 י£\. ,תס €30 ס 1 )£ 1103.1 ) 10 ׳^ 01 01111131 ]) 1 >( 11/11 ? 1110 10 

יו. ב. ־ב. 

אתיקה רפואית. בעולם המערבי מהווה שבועת היפוקרטס 
(ע״ע׳ עט׳ 344 ) את היסוד לתורת־המידות של הר׳. השבועה שבאוסף 
ההיפוקרטי כוללת את חובות הרופא בלפי החולים, והיא בבחינת 
מצוות "עשה" ו״לא תעשה". מלבד הערך ההומניטרי והדתי שבאתיקה 
הרפואית שירתה השבועה הן את טובת הרופא והן את טובת החו¬ 
לים. היא כללה בין־השאר חובה לשמירת הסודיות הרפואית, הת¬ 
חייבות לפעול לתועלת החולה והתחייבות להימנע מנתינת סם־מוות 
— אף אם יבקש זאת החולה — וכן מגרימת הפלה ומכל מעשה־תאווה. 1 
בחיבור הקצר רסס-וסססס ("מידות מכובדות") שבאוסף ההיפוקרטי 
נדונה השאלה אם מותר לגלות לחולה אנוש את המהלך המשוער 
של המחלה. המחבר אוסר, "כי רבים מן החולים באו לסף המוות 
אחר שסיפרו להם את האמת"! כך גם הנוהג העולה מהמקורות 
העבריים (קה״ר ה׳, ר). 

הדורות הבאים אימצו את השבועה, והיא שימשה דגם לשבועות 
דומות (גם יהודיות; ר׳ להלן), וזאת אע״ם שבולט בה העדרן של 
הטעמת. אהבת האדם והעזרה לחלש ולעני, 

השבועה ההיפו־קרטית אינה משקפת את מצב הר׳ ביוון העתיקה, 
שהיה ירוד במובן המוסרי והמקצועי (ר׳ לעיל, עט׳ 250 ), ויש יסוד 
להניח שהיא הושפעה מהנחיותיו! של האסכולה הפילוסופית של 
פיתגדרס. על רקע זה, ובגלל שהר׳ ביוון היתר, פתוחה ונעדרת כל 
גושפנקה חוקית וממשלתית, נדרשו הוראות שדגשן מוסרי ושכוונתן 
לחזק את מעמדו החברתי של הרופא, ש״שמו הטוב" 0 ס 86£ ) היה 
הנתון היחידי־כמעט שהבדילו מרופאי־אליל. 

מלבד השבועה שבאוסף ההיפוקדטי מצויים עוד חיבורים קצרים 
מהתקופה הקלאסית הדנים במוסר רפואי וגם בהם נזכרת הדרישה 
להשיג רמת-ידיעות גבוהה, שתבדיל את הרופאים מרופאי־האליל — 
אותם "סטטיסטים בתאטרון, שלמרות המראה החיצוני, התלבושת 
והמסווה, רק נראים כשחקנים, בלי להיות שחקנים ממש; וכך הוא 
בנוגע לרופאים" (גזקססס!:■!? ["מצוות"], פרק א׳). בחיבור זה מודגש 
היסוד הפילנתרופי שבר/ החסר, כאמור, ב"שבועה", ונאמר שם 
(פרק ד) בעניין זה: "מתוך אהבת האדם באה אהבה למלאכת הר"/ 
נזכרת שם גם העצה שלא להסס להיוועץ ברופאים אחרים, ונדונה 
שאלת ע*כר הרופא והגשת עזרה שלא־על־מנת־לקבל־פרס במקרים 
מסוימים. 

מהודו נשמרה שבועה רפואית (כנראה מהמאות הראשונות 
לסה״נ) בעלת תוכן דומה ל״שבועה ההיפוקרטית". בין ההוראות 
לרופא כלולה בה העצה שלא לגלות לחולה כי קצו קרב, וכן הוראה ! 
מוזרה למנוע עזרה רפואית מאויבי המלך או החברה. נזכרת הדרישה 
להעשיר את הידע הרפואי, לא-רק כעצה מקצועית אלא כחלק מן 
ההתחייבויות המוסריות. 

ביקורת קטלנית על אהבודהבצע של רופאים עולה מחיבורו 
של גלנוס, "הרופא הטוב יהיה פילוסוף". כאן נוגעת ההיסטוריה של 
המוסר הרפואי בבעיות שהתעוררו גם ממן־החדש, חרף השינויים 
החברתיים הגדולים שחלו עם התבססות העזרה הסוציאלית והביטוח 
הרפואי. 

מיה״ב ועד העת החדשה אין כמעט תעודות ספרותיות בנוגע 
למוסר הרפואי — אלא אצל היהודים (ר׳ להלן). ב 1803 פרסם ת. 
פרסיוול "אתיקה רפואית" (ר׳ ביבל׳). בספר, המוקדש כולו למוסר 
הרפואי, 4 חלקים: בתי־חולים; פרקטיקה פרטית או כללית; היחס 
לרוקחים; מקרים המצריכים ידיעות במשפט. מאז ועד היום לא 
פסקו המאמצים לשיפור תורת־המידות בר׳. ב 1948 יזם ארגון- 



2:5 


רפואה 


266 


הבריאות העולמי ([. 11,0 .^] — 100 ) 30123 ^־ 01 1 ) 1 ־ 01 ^) 

הצהרה וספר־חוקים בי״ל, וב 1964 פורסמה הצהרת־הלסינקי בנושא, 
במשפט סושעי־המלחמה הנאצים בנירנברג ( 1947 ) נוסחו החלטות 
בנוגע לאיסור ניסויים בבני־אדם. 

בעיות חדשות של מוסר רפואי התעוררו כשהחלו בהשתלת 
איברים (ע״ע טרנספלנטציה). קביעת זמן המוות של התורם, בחירה 
ודחיה של מועמדים להשתלה ולשימוש בכליה (ע״ע׳ עמ ׳ 849/50 ) 
מלאכותית וקביעת המועד להפסקת פעולת המכשור בחולים־לאחר• 
יאוש — הצמודים אליו להמשך החיים הווגטטיוויים — הן רק 
אחדות מהבעיות המוסריות שהר׳ המודרנית נתקלת בהן. ור׳ לעיל, 

עבד 260/1 . 

בתחום היהודי קיימות תעודות רבות, דאונטולוגיות ("תורת 
החובות״ — מושג שקבע בנתם [ע״ע, עמ׳ 210 )), שבועות ותפילות, 
המבוססות על ״שבועת היפוקרטס״. הקדומה בהן היא מהמאה ה 7 , 

פרי עטו של אסף הרופא (ע״ע), שחי בבבל אבל כנראה היה גם 
זמךמה בא״י. היא נכתבה בעברית מקראית, אך מזכירה בלשונה 
את פיוטי יניי (ע״ע). אחדות מהוראותיה (כגון; "אל תשקו אשה 
הרה־לזנונים להפיל, ואל תחמודו כל יופי־תואר בנשים לנאפה בהן. 

ואל תגלו סוד האדם אשר האמין לכם, לא למסוך סם־המוות לכל 
איש ואשה להמית רעהו"). מזכירות את שבועת היפוקרטס. אגל 
הצד הפילנתרופי מובלט — "ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל 
ואביון לרפא״. לראשונה פורסמה השבועה בשלמותה ב 1861 ׳ בכה״ע 
1 "הכרמל". שבועה בסגנון שבועודאסף חוברה (בידי פרום׳ ל. היילפרין) 
1 בסיום המחזור הראשון של ניה״ס־לר׳ של האוניברסיטה העברית 
בירושלים, ונוהגת מאז. 

ליצחק ישראלי (ע״ע, המאות ה 9 —ה 10 ) מיוחס הספר "מוסר 
הרופאים" המשלב מוסר באטיקטה רפואית. הוא מזהיר מפני סכנת 
השגיאות והטיפול הלקוי כשמוטל על הרופא עומס רב־מדי. חשובה" 
ביותר שבועת אמטום (ע״ע) לוזיטגום, מן האנוסים, שנכתבה ( 1559 ) 
כנספח לספרים ך\/ 1 ד\ של תצפיותיו ותגליותיו הקליניות, לצד 
נוסחים המוכרים מהשבועה ההיפוקרטית יש בה הוספות חשובות 
נגד תאוות הבצע והתהילה, על האהבה לתלמידים ועל השקידה 
בטיפול בעניים. במאה ה 17 כתב זכותוס (ע״ע) לוזיטנום, גם הוא 
מן האנוסים, ״על גישת הרופא לחולה״ — 80 כללי התנהגות; הם 
קוצרו ותורגמו לעברית בידי ר׳ יעקב צהלון (ע״ע; 1683 ). בין 
הדרישות מהרופא; לימוד והכנה קפדנית — "יכין לו ספרים לעיין 
בהם חכמת הר/ מעטים וטובים״, ועמידה בפני אפנות רווחות — 
"יעמוד בחוזק לב נגד קינטור ההמון". קרוב־יותר לדאובטולוגיה 
במובן המצומצם של המושג ספרו של צהלון "מרגליות טובות" 
(ויניציאה, תכ״ה), ובו תפילת הרופאים — כשלעצמה פנינה בספרות 
המוסר הרפואי. 

אחד מיסודות הדאובסולוגיה הרפואית, המושרש בהווי היהודי 
הדתי, הוא "דין הרופא", המחייב כל יהודי מאמין: "נתנה התורה 
רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא, ובכלל פיקוח*נפש הוא, ואם מונע 
עצמו הרי זה שופך דמים, יאפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל 
אדם זוכה להתרפאות; ומיהו [אבל] לא יתעסק בר׳ אלא אם כן 
הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו, ואס לא כן הרי זה שופך דמים" 
(שו״ע, יו״ד, של״ו). ההלכה דורשת גם היענות מוחלטת לקריאת 
החולה ובקיאות במלאכת הר׳ (ההוספה "ולא יהא שם גדול ממנו" 
נראית לנו רחוקה מעולם המעשה). 

"תפילת הרופא לפגי ביקורו את חוליו׳/ שיוחסה לרמב״ם, נכתבה 
לאמיתו־של־דבר גרמנית ( 1783 ) בידי מ. הרץ (ע״ע). אין בין 
כתבי הרמב״ם חיבור מיוחד הדן במוסר הרפואי, אבל במקומות 
שונים — בייחוד ב״ספר הקצרת״ — כלולה ביקורת חריפה על 
גרימת נזק לחולה בגין הזנחת חובות הרופא שאינו מושלם "ולא 
הגיע לגבול" (שלמות מוסרית ואינטלקטואלית). הרמב״ם מתאר 


את הרופא השלם, ורק אצלו ראוי "שיפקיד האדם רוחו וגופו" 
(פרק י״ג). מההתייחסויות המפוזרות בכתבי הרמב״ם עולה תיאור 
הרופא האידאלי, החש אחריות אישית לצרכי החולה; "ואם היה 
חולה עני... יכין לו המזון והר׳ כאשר לא יהיה זה אצלו; אבל 
שיאמר בלבד מה שראוי שיעשה וילך, לא יעשה זה" (פירוש 
רמב״ם לאפוריזם הראשון של היפוקרטם). 

יה. ליבוביץ, שמעת היפו־קרטס (איתנים, ד׳), 1951 ! הנ״ל, תפלת 

הרופא המיוחסת לדמב״ם (דפים רפואיים, ג׳), 1954 ; ע. יעקובוביץ, 

הר׳ והיהדות, תש כ ״ו; א. ברנד־אורבן. אתיקה רפואית לאור שבועות 

רופאים משך דורות, ובריאות הציבור אז והיום (קורות, ז׳), תשל״ז; 

■)!/ 7 ,מ £1 ] 1£15 ) 11 ; 1927 , 77/1165 01 ) 11 ) 16 \ 5 ' 01 עס 67 7 ,[ב׳ו 1 :ח 06 . 11 * 1 ' 

; 1961 , 11 ,./ג / 0 ע״ו 0 ) 1115 !/ . 14 ,£ ; 1943 , 0111/1 

, 1111 ־ 035 . 11 ; 973 ! , 1 ) €766 !' 171 > 61 ו 5 ץו/ 7 ? 7/1 ,(. £11 ) ׳< 1 ז 0 ו' 2 }£ . 0 . 1 \ 

1 / 1 ) 1410 / 0 11 / 1 ) 0 ? 7/1 , נ £ ת 1 נ 1 .צ ; 1973 ,. 616 116 () 11 )־ 1661 / . 7 ( 7 111 1117 ; £010 

££חש ! 80 }ס ׳( 1 ( £ 3110 ^ 1 ש 3 ־ 151 ) 1 ) 1 ) 06 71 ) 3 ! 171 ) 1 ( 1 ) ¥ 0/1 1 ) 1 ( 0 510071 ^ 7/1 1 / 1 £ 

£071 765 , 51111011 . 1 ; 1975 ,( 9 ,׳\ , 1£ 5 ) 1 .ת 3 ת 1111 1 4 מ. 3 

. 610 65 )>[> 1 />> 11 ( 1017 ) 6 1165 }) 61611 1165 ן) 010 % 1 ! 011 /) 6 ) 6 ) 11111551171 

. 1976 נ :*ט 14 בז 6 ^ 11 . 1 < 3 ( 1111511111% > 

יה. ל. 

ר׳ סביבתית ( 100 :> 1 [>שבת 31 זו 1 ש 111 תס־נ 1 ׳\ 011 ; מכונה גס בריאות 
הסביבה [סתשודוססזג^תס] או תברואה [ 311011 ) 1 ת 3 ל] עוסקת 

בזיהוי ובבקרה של גורמים ביולוגיים, כימיים ופיסיים בסביבת 
האדם׳ העלולים להשפיע באופן שלילי על בריאותו ורווחתו. 

בין עיסוקיה: הבטחת איכות המים (ע״ע, עמ׳ 232/4 ) בכלל ומי־ 
שתיה בפרט; טיפול בפסולת נוזלית ומוצקה (או סילוקה); מניעת 
זיהום־אוויר (ע״ע עשן וזהום); הדברת חרקים ובע״ח מעבירי מחלות 
מידבקות (ע״ע אפידמיולוגיה); הקפדת על תברואה תקינה בייצור 
מזון ובשיווקו; בריאות בעבודה; השלכות בריאותיות של דיור 
ותכנון־ערים; מניעת סכנות קרינה (ע״ע) מיננת; מניעת מטרדי 
רעש (ע״ע); תברואת חופי־רחצה ואתרי קיט ונופש; מניעת תאר 
נות; כל פעילות אחרת למניעת סיכון לבריאות האדם, שמקורו 
בגורמים סביבתיים עוינים. 

הזיהום הסביבתי הוא מסימניה של החברה התעשייתית המסד 
תחת. החקיקה הנרחבת בתחום זה וחנסיונות לאכיפת החוקים — 
תוך מאבק קשה עם המזהמים הגדולים, שהם גם בעלי־השסעה 
(תעשיה׳ תחבורה, קבלנים וכד׳) — נעזרים במיניסטריונים מיוחדים 
לאיכות־הסביבה. ואולם, אע״פ שהמודעות לנושא העמיקה, עדיין 
רבים קשיי התיאום בין הגופים האחראים על הד הסביבתית; זהו 
המצב גם במדינת־ישראל. 

העירנות להשפעת גורמים סביבתיים על בריאות האדם היא 
עתיקה; סוקרטס כבר הצביע על חשיבות השפעת האוויר, הקרקע 
והמים על בריאות האדם. גם בחיבורי הר׳ של הרמב״ם מודגש 
שהמזון, המים, הדיור וההיגיינה האישית חיוניים להבטחת בריאות 
הציבור. 

סבר(ר׳ ביבל׳> היה בין החוקרים הראשונים (במאה ה 19 ) שהר 
כיחו, כי אפשר להעביר מחלות מידבקות ע״י מי־שתיה, וכי חידקים 
פתוגניים, המסוגלים לחיות זמן־מה במים, עלולים להפיץ את מחלת 
החולירע (ע״ע) בקרב אוכלוסיות גדולות המשתמשות במים אלה. 
בעקבות מחקריהם של סגו ואחרים מבני־דורו נעשו שיפורים תברו¬ 
אתיים ניכרים בלונדון ובערים אחרות — הותקנו מערכודביוב 
מרכזית ומערכת לטיהור מים ולחלוקתם בצינורות מוגנים, נעשו 
סידורים לסילוק אשפה ולשיפור תנאי הדיור. 

מודעות זו לתברואה עירונית קנתה לה אחיזה ב 100 השנים 
האחרונות ברוב הערים בארצות המתועשות, ונתהולל השיפור המשי 
מעותייביותר בבריאות-הציבור בהיסטוריה של הר׳. תוחלת־החיים 
הוכפלה, ואף למעלה מזה, ותמותת יילודים וילדים צומצמה — זאת 
עוד לפני שנתגלו הפניצילין ושאר התרופות האנטיביוטיות ובטרם 
החלו בחסון (ע״ע) המוני, שהוא מיסודות הר׳ המונעת. טיפוס 
הבטן (ע״ע), חולירע ומחלות-מעיים אחרות המועברות במים הודברו 
כמעט כליל משהחל השימוש בשיטות טכנולוגיות חדישות לטיפול 



267 


דפואה 


268 


במים — הוספת כימיקלים לחקרשח, שיקוע, סינון בחול וחיטוי 
בכלור. 

מחלות המועברות ע״י חרקים וחולדות (כגון: מלריה, קדחת 
צהובה ודבר [ע׳ ערכיהם]), נעלמו כמעט לחלוטין בארצות רבות, 
לאחר שנמנעה דגירת יתושים, ע״י ייבוש ביצות, הושמדו זחלים 
וחרקים בוגרים בעזרת חמרי־הדברה (ע״ע אינסקטיצידים), ונמנעה 
דגירת חולדות,ע״י סילוק אשפה וגרוטאות. פיסטור החלב(ע״ע)— 
הקוטל חידקים פתוגניים, אך שומר על הערך התזונתי של המזון — 
היה גורם מרכזי בהקטנת תמותת תינוקות ממחלות־מעיים. 

הקטנת צפיפות הדיור ושיפורים בתברואת הדיור ובהיגיינה 
האישית הקטינו באורח ניכר את מספר המחלות המידבקות — המוע¬ 
ברות עפ״ר במגע ישיר — כגון שלשולי תינוקות ושחפת (ע״ע), 
בעקבות שיפורים תברואתיים אין המחלות המידבקות מהוות כיום 
סכנה בריאותית מרכזית בארצות המתועשות; לא־כן בארצות 
המתפתחות. 

כיום גורמי המוות העיקריים בארצות המערב הן מחלות שמהלכן 
ממושך, כגון מחלות־לב, מחלות מערכת מחזור־הדם וצורות שונות 
של סרטן, מועלית הטענה, שמחלות אלו הן למעשה תולדה בלתי- 
נמנעת מתהליכים ביולוגיים של זיקנה, כתוצאה •מהתארכות 
תוחלת־החיים. לפיכך יש הגורסים, שבד״ב אי-אפשר למנוע מחלות 
כרוניות. ואולם, מצטברות עדויות, שלפחות חלק ממחלות אלו קשו¬ 
רות בגורמים סביבתיים פרטניים. כך, למשל, הוכח, ש 65% — 80% 
ממקרי הסרטן בבני־אדם נובעים מחשיפה לגורמים כימיים סביבתיים. 
עוד הוכח, כי גם מחלות־לב עלולות להיות קשורות בגורמים סבי¬ 
בתיים מסוימים, כגון העדר מלחי מגנזיום וסידן במי־שתיה, ריכוז* 
יתר של מזהמים באיויר ועשן סיגריות. מחלות כרוניות של דרכי־ 
הנשימה, כגון ברונכיטיס ואמפיזמה (ע״ע ראות), התוקפות בשכיחות 
גוברת את אוכלוסיית האזורים המתועשים, קשורות אף הן בזיהום 
האודר. מדוגמות אלו וגם מן הקשר שבין עישון (של למעלה מ 20 
סיגריות ליום) למחלת סרטךהריאה עולה, שרבות מהמחלות הכרונ¬ 
יות קשורות בגורמים סביבתיים שניתן למנוע את השפעתם המזיקה. 

המחקר בר 7 סביבתית מתמקד כיום בזיהוי כימיקלים המצויים 
בסביבת האדם והמסכנים את בריאותו, ובפיתוח שיטות למניעת 
זיהום הסביבה בחמרים אלה. מתפתחת טכנולוגיה ענפה לבקרה 
ולמניעת זיהום סביבתי שמקורו בזיהום האוויר, המזון והמים, והיא 
תורמת להקטנת ממדי החשיפה של הציבור לגורמים מזיקים אלה. 

.־ 1855 , 10 ) €1101 /ס 1 זסו 01 ? 11 ז 111 ז*ה* €0 /ס ?ה! מ 0 .] 

ה. שו. 

הר׳ ה ש י ק ו מ י ח (ר״ש? . 1 זז חס!:) 10113611113 (>ן 1 ב 1751031 י 1 ק) 

מטפלת בבעיות ובמגבלות שהתעוררו מחמת מחלה או חבלה, בנכי 
מלחמה ותאונות, בחולים כרוניים ובסובלים ממגבלה גופנית, מולדת 
או נרכשת. 

כשענפי הר , המקובלים — המתמקדים באבחון מצבים חולניים 
ובסילוקם או ריפויים — סיימו את תפקידם, מתחילה פעולת הרה״ש. 
מטרתה להשיב לחולה את יכולת-התפקוד כמקודם, או ללמדו לתפקד 
במסגרת מגבלותיו ולשחררו מתלות, תוד הקניית כשרים חדשים 
תחת אלה שאיבה וניצול ופיתוח כשרים שלא בפגעו כפיצוי על 
אבדן האחרים. כשרים אלה כוללים: פעולות בסימיות־ביותר, כגון 
הנעת איברים, פעולות הכרוכות בתפקוד היומיומי ואלו הדרושות 
לחיי עבודה ויצירה, וכן כשרים הדרושים למערכת־התקשורת של 
החולה עם סביבתו. הרה״ש עוסקת גם בחיפוש פתרונות לבעיות 
הפסיכולוגיות והחברתיות המתעוררות בגין הבעיות הפיסיות הכרו¬ 
כות בנכות. 

התמחויות בר״ש הן: ר״ש בילדים הסובלים מפגיעות מילדות, 
כגון שתוק (ע״ע) מוחי ופיגורים תפקודיים שונים; ר״ש בנפ¬ 
געי ראש, בנפגעי חוט־השדרה, במשותקים בפלגי־גוף שונים 


כתוצאה מחבלה או ממחלה, בנפגעי מחלות־לב, בקטועי גפיים, 
ועוד. 

מורכבותו של תהליך השיקום מחייבת גישה טיפולית כוללנית 
במסגרת רב־מקצועית. צוות שיקום מטפל בחולה תוך תיאום 
וזיקה הדדיים, ותוך מעקב רציף מראשית תהליך השיקום ועד סופו. 
הצוות כולל רופאים, עובדים קהילתיים, מומחים טכניים ופסיכולוגים. 
בראש הצוות עומדים רופאים שהתמחו בר״ש, באורתופדיה, בנורו־ 
לוגיה וברפואה פנימית. גם האחיות העוסקות בסיעוד שיקומי מתמ¬ 
חות בנושא ובכרוך בד. 

הביצוע הפיסי של פעולת השיקום, דהיינו, החזרת הכשרים 
הגופניים, געשה בידי צוות שבו פיסיותרפיסטים, קלינאי־תקשורת 
ומרפאים־בעיסוק. הפי ס יו תרפיה כוללת תרגול החולה להנעת 
איבריו הפגועים ולחיזוקם (לעתים בעזרת מכשירים), הקניה־מחדש 
של כשרים תנועתיים או הסבתם ע״י ניצול כשרים אחרים שלא 
נפגעו, עצירת תהליכי□ ניווניים ומניעת התפתחותם. וע״ע פיסיקלי, 
רפוי. 

ק ל י נ א י־תקשורת ("מרפאי־דיבור 77 ? 5 ! 5 !ק 6€1-3 ז ו] 0 ^ 5 ) מטפ¬ 
לים בהפרעות בדיבור, הנובעות מפגיעה מוחית וסימניהן אבדן חלקי 
או מלא של כושר ההבנה, ההתבטאות ו/או הדיבור. המרפאים 
בעיסוק ($! 601:31115 ! 31 ח 10 ;ובק 1 \ 000 ) מדריכים ומאמנים את החולה 
במטרה להקנות לו כשרים תפקודיים ולהביאו לאי־תלות חלקית 
או מלאה. העסקת נכים ומוגבלים בעבודות־כפיים שונות היא תכלית 
דיפויית, פסיכולוגית, בידורית ומקצועית. הפסיכולוגים מתווים 
דרכים לשיפור הפרעות שכליות ונפשיות הבאות מחמת המחלה, 
ועובדים סוציאליים מטפלים במכלול הבעיות המשפחתיות 
והמקצועיות שמעוררת הנכות, וממשיכים בטיפול במסגרת השירו¬ 
תים הקהילתיים גם מחוץ לכתלי ביה״ח. וע״ע שקום סוציאלי, 

המקצועות הטכניים החיוניים כמסגרת שיקומם של נכים, 
נפגעי־גפיים ומשותקים, הם: ייצור, התאמה ותיקון של מכשידי־עזר, 
כסאות־נכים וגפיים מלאכותיות; מחקרים ופיתוחים בתחומי הפיסיו¬ 
לוגיה, ההנדסה הבידרפואית, האלקטרוניקה והביו־מכניקה משרתים 
תעשיה זו. ור׳ להלן, עמ 7 273/4 ; וע״ע תותבות. 

ההזדקקות לר״ש גברה עם העליה התלולה בנכדות ובעקבות עליית 
תוחלת־החיים והתפתחות התיעוש. מדינת־הסעד המודרנית, שביקשה 
לשלב־מחדש נכים אלה בחברה, הקצתה משאבים רבים לתכלית זו. 
באה״ב ידועים המרכז לשיקום ע״ש ראסק £11510 .}ל [בו׳ 1901 ] . 
חלוץ תורת השיקום הרפואי המודרני) בנידיורק, ו.,חוות הידידים" 
( 1£05 בח\; 105 46 060 ם £3 ) ליד לוס־אנג׳לס. 

בישראל לומדים ר״ש בבתה״ס־לר׳ באוניברסיטות ירושלים 
ות״א, וקיימים מרכז־לשיקום (צ״ש לווינשטיין) ברעננה, ומחלקות 
לשיקום במרכז הרפואי ע״ש שיבא (בתל־השומר — לנפגעי צה״ל), 
במרכז הרפואי "הדסה" בהר־הצופים בירושלים ובמקומות אחרים. 
למרות התקדמות הרה״ש יש עדיין אי־נכונות מסוימת מצד החברה 
לקבל את המשוקם כאזרח פעיל ולהעריכו לפי יכלתו והשגיו. כדי 
לגשר עפ״נ הפער הזה פועלים ארגונים רבים, ארציים ("אילן" 
בישראל) ובי״ל (כאולימפיידת הנכים), ואורגנו אפילו(בשנות הסד, 
באוהיו) תחרויות לבחירת "מיס כיסא־גלגלים". 

,(. 1 ) 0 ) 1 ו 50 ־ע 1 א . 11 ; 1908 ,./ג 1 >ה 0 ח 10 ! 0 } 111 ^ 10 /)א ,(. 1 ) 0 ) 1.10111 , 5 

.* 1971 , הסו 136111/01 /)א 1 > 1 ז 0 . 1 \ 01 ) 11 ץ!(? {ס 

0 . ס. 

ר׳ משפטית (ר״מ), תחום המופקד על יישום מידע רפואי 
לצורך בידור בעיות משפטיות. מומחים לר״מ מייעצים לבתמ״ש, 
לעו״ד, לחברות־ביטוח ולמשרדי ממשלה. — הי־סטוריה — ע״ע 
פתולוגיה, עם׳ 465 . הפתולוגיה היא חלק חשוב מן הרח״מ, שכן 
בטרם ייקבע מוות כבלתי־טבעי יש לשלול מזות טבעי ולקבוע את 
סיבת המוות. 



269 


ר:ואה 


270 


ניתוחי מתים (ע״ע פתולוגיה, עם׳ 464 ). במקרה של מוות 
בלתי־טבעי מבקשים א) לקבוע את מועד המוות; ב) לשחזר את 
האירוע; ג) לזהות את הנבדק; ד) לבדוק שמא נגרם המוות בשל 
צירוף גורמים מעוררי־מחלות וגורמים אחרים, כגון אלימות, חבלה 
וכיו״ב. למשל: נהג הסובל מאוטם שריר־הלב עלול לגרום לתאונה; 
סיבת המוות עשויה להיות חבלת־ראש חמורה׳ ברם, הגורם לתאונה 
ולנזקים הוא התקף־הלב. הוא הדין במקרי רצח־לכאורה: אדם נחבט 
קלות בחזהו ומת; התוקף עלול להיאשם ברצח׳ אולם ניתוח הגופה 
מגלה, כי פגם־מלידה באב־העורקים שהתנקב, או קרע בעורק, הוא 
שגרם למוות. 

סוג הפציעה וצורתה תלויים במכשיר או באמצעי הגורם לה; 
מבחינים בין פצעי דקירה, חתך, יריות. כוויות, חניקה ותליה. בדיקה 
חיצונית מדוקדקת של הקרבן עשויה לסייע באבחנת מקור הפגיעה. 
הבדיקה גם מאפשרת לשחזר את פרטי האירוע שקדם למוות. ולכך 
נודעת חשיבות רבה. חלק ניכר מן השחזור עושה הפתולוג. בתאונות 
"פגע וברח", למשל, ניתן ללמוד מבדיקת הגופה על כיוון הרכב 
ביחס לגוף, סוג הרכב ומהירותו המשוערת. צורת הפצע בעקבות 
דקירה עשויה לרמוז על צורת הסכין׳ ארכה ורחבה. מיקום הדקירה 
וכיוונה חשובים להערכת כיוון התקיפה. בדיקת הידיים מאפשרת, 
לעתים, לגלות סימני התגוננות. שריטות ופצעים אחרים עשויים 
אף הם לעזור בשחזור האירוע. 

את שעת המוות מעריכים לפי נסיבות המקרה ולפי מצב־ 
הרקבון של הגופה. קצב הופעת השינויים הרקבוניים לאחר המוות 
תלוי בגורמים חיצוניים (למשל; טמפרטורה ולחות גבוהות מאיצות 
את התהליך), וכן במיקום הגופה (באוויר, במים וכיו״ב). כשמפסיק 
הלב לפעום יורד הדם לחלקים התחתונים של הגופה — אם זו מונחת 
על הגב יורד הדם בכיוון זה ומכתים את איזור הגב; אם הגופה תלויה, 
מופיעים כתמי־המוות ברגליים, בחלק התחתון של הגוף ובכסות- 
הידיים. כתמי־מוות (ץ 1 ג]>ד\ 11 גתסחסרח *לסו!) מופיעים תוך 2 — 6 
שעות. צ פ י ד ת מוות (<־ 1 זז 0 תז ־ 1801 ־ 1 ) מופיעה 4 — 8 שעות לאחר 
המוות. הצפידה נובעת מהפסקת פעילות השרירים, עקב שינויים 
כימיים בתאי השריר. הצפירות מתמידה 2 — 3 ימים, אך באקלים 
חם ולח מאד היא עשויה לפוג תוך יממה■ תהליך חשוב אחר הוא 
איבוד־החום של הגופה. הטמפרטורה של גופה ממוצעת־מבנה משתווה 
לטמפרטורת הסביבה כעבור 28 שעות. כתמי־המוות, צפידת־המוות 
וטמפרטירת הגופה בטרם יחל תהליך הרקבון מסייעים אפוא לקבוע 
את שעת המוות. 

בהופיע רק בון הופכת הגופה למוקד־משיכה לבע״ח, שיחד עם 
חיידקים — המתרבים בהעדר מנגנוני-הגנה בגופה — מגבירים את 
הרקבון. בתוך 10-2 שנים נותר רק השלד (ע״ע). הרקבון מקשה 
מאד על זיהוי הגופה, אך ניתן ללמוד משרידיה — מבדיקת העצמות 
והשיני־ים — אף אם הגופה מעוותת או מרוסקת. 

המין נקבע ע״ם צורת הגולגולת ואגן־הירכיים; ה ג י ל — ע״פ 
צורת השיניים ומצב התפתחות העצמות: ה ג ז ע — ע״פ הגולגולת 
(ניחן להבדיל רק בין הגזעים העיקריים): הקומה באמדת ע״פ 
אורד עצמלרדהגפיים הארובות, (בעיקר התחתונות). זיהוי ודאי 
אפשרי רק ע״פ השיניים, אך יעילות שיטת זו מותנית בקיום כרטיסי־ 
שיניים להשוואה. 

למדע הרעלים (ע״ע רעל; סוכסיקילוגיה) תפקיד חיוני בכל 
בדיקה־שלאחר־המוות■ בכל מקרה מוות הנראה בלתי־טבעי מחפשים 
(בדגמי דם ואיברים) נוכחות כוהל■ רעלים ותרופות שונות, 

הרה״ס בודקת גם בני־אדם ח י י ם — בעיקר כדי להעריך נזק 
אקראי או חבלה מכוונת בגוף, העלולים לגרוד הליכים משפטיים. 
שכיחה גם בדיקה לקביעת הגיל — לצרכים שונים. 

פ, ע, ק. 



חי יקים רומאים םטפליש בדזכריהם ה&צועים. תכ 5 ימ מעמיד טרינוה 
׳שברומא, ׳ענת 113 


ר׳ צבאית (ר״צ) עוסקת בימי רגיעה במכלול הנושאים 
הכרוכים בשמירה על בריאות הצבא, ובעת מלחמה היא מופקדת גם 
על ארגון הטיפול הרפואי ועל פינוי הנפגעים. 

מאדומעולם, וכנראה עד למאה האחרונה, היה מספר האבידות 
שסבלו הצבאות מתחלואה וממגיפות גבוה מאד, ובוודאי עלה על 
מספר הנפגעים בלחימה עצמה. כך, למשל, נראה כי צבא אשור שצר 
על ירושלים איבד 185,000 איש ״בלילה ההוא״ (מל״ב יט, לה) — 
במגיפה■ 

כבר בכתבי המצרים הקדמונים מוזכרים רופאים שביצעו ניתוחים 
בשדה־הקרב. גם היוונים העסיקו רופאים בחילות הלוחמים; מכאון 
בן אסקלפיוס השתתף במלחמת טרויה, וזכה לשבחים על הצלת 
חיים ועל העלאת מוראל הלוחמים. בת״ח־של־שדה הוקמו לראשונה 
במאה ה 1 בידי הצבא הרומי, ביה״ב המוקדמים הוקמו במספר 
צבאות חילות־ר׳ של ממש. בצבא הביזנטי היה רופא בכל יחידה 
של למעלה מ 250 חייל, ובי״ודשדה (ביח״ש) בכל גזרת־לחימה. 
צבאו של הנרי /ו, מלך אנגליה, היה כנראה מן הראשונים שארגן־ 
מראש סיוע רפואי — לקראת הפלישה לצרפת ב 1414 . 

את היסודות לכירורגיית המלחמה המודרנית הניח פרה (ע״ע), 
ואילו את היסוד לר׳ המונעת הניח פרינגל ( 81€ ת 1 ז? 111 ( 0 ]) בספרו 
110 ז 0£ 011 צת 110 ב',ג־וש 065 (״ על מחלות הצבא"), 

1752 . לארה 9 ל:>־״ב. 1 ..מ) — רופא־מנתח, הרופא הראשי של 
צבא נפוליון — פיתה את עקרונותיו של פרה, הנהיג "עזרה 
ראשונה" בשדה-הקרב, יזם פינוי נפגעים משדה־הקרב באמצעות 
אמבולנסים והפעיל בת״דדשל־שדה בעורף אזורי־הלחימה. 

בעקבות מלחמת קרים (ע״ע), שבה עלה מספר חללי המגפות 
והפציעות על מספר ההרוגים־בקרב ביחס של 1:3.7 , חלה התפתחות 
רבה ברה״צ, בעיקר בארגון בת״ח — מפעלה של פלורנס ניטינגיל 
(ע״ע) — והקמח "הצלב האדם הבי״ל" (ע״ע), ביזמת דינן (ע״ע). 

במלה״ע 1 התברר שבירורגיית־המלחמה אינה מצטמצמת בריפוי 
פצעים ובקטיעת איברים, והונחה התשתית להתפתחות הר׳ השיק ומי ת 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 267/8 ) והכירורגיה הפלסטית. במלחמה זו התעוררה 



רפואה 


272 


271 


במלוא חריפותה בעיית 
הסיוע הרפואי בעת פי¬ 
גוע המוני (בעקבות 
הפגזות שנמשכו ימים 
רבים) והענקת טיפול 
רפואי נאות גם כאשר 
הסגל הרפואי מוצף 
נפגעים חסרי־אונים תוך 
פרק-זמן קצר (למשל, 

אחרי התקפת-גזים — 

מ 1915 ואילך. ע״ע׳מל־ 

חמה כימית וביולוגית, 

עמ׳ 630 — 634 ). במל¬ 
חמה זו גם בוצע לרא¬ 
שונה חיסון־מונע המוני 
נגד מחלות מידבקות. 

במלה״ע 11 נתגבשה 
והופעלה שיטת מתן טי¬ 
פול ראשוני קרוב ככל- 
האפשר למקום ההיפג* 

עות; שיטה זו הקטינה אה התמותה, את הסיבוכים ואת הנכות. 
לראשונה במלחמה זו פונו נפגעים בדרך האוויר, והוחל בשימוש 
בתכשירים אנטיביוטיים ובעירויי-פלסמה (ע״ע דם, עם׳ 698 — 700 ). 
הודות לשיפור הניכר ברמת התברואה היתה זו המלחמה המודרנית 
הראשונה שפחות חיילים מתו בה בגין תחלואה מאשר עקב פציעות 
בשדה־הקרב. 

ר " צ בימי רגיעה מכוונת לשמירת בריאות הצבא. תחומי- 
פעולתה כוללים; 1 ) תברואה ושירותים מונעים (ד• לעיל,עמ׳ 266/7 ): 
א. פיקוח תברואי על מיתקני הצבא ועל חייליו; ב. קיום שירותי 
ר׳ מונעת; ג. ביצוע חיסונים; ד. חינוך לבריאות; 2 ) קביעת מדיניות 
למיון רפואי וביצועה < 3 ) טיפול בכל סוגי התחלואה בצבא, ובכלל 
זה רפואת הנפש ורפואת השיניים; 4 ) טיפול בחיילים הנפגעים 
באקראי! 5 ) ר׳ בתנאים מיוחדים — באזורים מדבריים, באזורים 
קפואים, בצלילה ובחלל. 

ר"צ בעת לחימה מופקדת על ארגון הטיפול בנפגעים 
ועל פינולם משדה-הקרב לפי העקרונות האלה: 1 ) הגשת טיפול 
רפואי ראשוני קרוב ככל־האפשר למקום ההיפגעות — כולל חבישת 
פצעים, עצירת שטפי־דם, שיכוך כאבים וביצוע פעולות החיאה; 
2 ) פינוי הנפגעים משדה־הקרב לעורף במהירות האפשרית. הובלת 
הנפגעים מבוצעת בהתאם לנסיבות, ע״ג אלונקות, ברכב משוריין, 
באמבולנסים, בהסס או בכל רכב שניתן להוביל בו פצועים. אף 
שהדגש הוא על מהירות הפינוי, דואגים להשגחה רפואית ולנוחיות 
הנפגעים בעת הפינוי; 3 ) הימנעות מניתוחים מורכבים בשדה (בשל 
התנאים התברואתיים הגרועים שם בהשוואה לאלה שבעורף), אלא־ 
אם־כן מרחפת סכנה מיידית על חיי הפצוע אם לא ינותח לאלתר, או 
כאשר קיים חשש כי דחיית הניתוח תחמיר את מצבו בעת הפינוי 
עד-כדי סכנת־נפשות, וכן כאשר ברור שהתערבות מיידית עשויה 
להציל איבר מקטיעה; 4 ) אין פינוי מהיר משדה־הקרב תחליף לטיפול 
רפואי ראשוני נאות, ויש לפנות רק לאחר הגשת טיפול זה. קדימות 
הפינוי נקבעת לפי חומרת הפציעה ותחזית הטיפול. 

בדרג היחידתי מופקד על התחום הרפואי רופא, המשמש קציךר׳ 
יחידתי, ומסייעים לו מספר חובשים. בימי שלום אחראי צוות זה 
לשמירת בריאותם של חיילי היחידה. במקרה הצורך מופנים חולים 
ונפגעים להמשך הטיפול אל רופאים מומחים. המשתייכים למערך 
הרפואי הצבאי או למוסד רפואי אזרחי המשרת את המסגרת הצבאית. 
בימי מלחמה מהווים הרופא והחובשים המסייעים על־ידו יחידה 


רפואית בדרג הקידמי־ביותר, המגישה טיפול ראשוני לנפגעי היחידה. 
יחידה זו מסוגלת להשגיח על נפגעים עד שיתאפשר פינוים, ולבצע 
את הפינוי עצמו עד לדרג הרפואי הבכיר־יותר — יחידת־ר׳ ניידת 
בכירה, ביח״ש או בי"ח ערפי. 

בביה״ח הערפי יקבל הפצוע את הטיפול השלם הסופי, אף־כי 
ברוב צבאות העולם ניתן, מבחינה טכנית, לבצע את מרבית הניתוחים 
גם בביח״ש. למדיניות הקובעת את רמת הטיפול הרפואי בכל דרג 
השלכות על מבנה יחידות-הר׳ וארגונן, ועל הציוד הרפואי, תכולתו 
וכמותו. מדיניות זו נקבעת בהתאם לגודל היחידות הלוחמות ולאפזן, 
ובהתאם להערכת כוח האויב ולצורות הקרב הצפויות (ע״ע מלחמה 
כימית וביולוגית), והיא מתחשבת במצאי ובזמינות כוח־האדם הרפואי 
העומד לרשות הצבא והמדינה בשעת־חירום. 

סקרים ומחקרים רפואיים, שהם חלק לא־מבוטל מן הרה״צ. 
מסייעים בקביעת מדיניות זו. בימי שלום נשענת מערכת הרה״צ 
על מיתקנים רפואיים משולבים — אזרחייס-צבאיים, או על מיתקנים 
רפואיים צבאיים בלעדיים. בלחמה מודרנית, שבה עלול גם העורף 
להיפגע, עוסקת הרה״צ בתכנון מערכת־האשפוז הערפית, ובשעת- 
חירום הופכים כל מי תקני הר׳ במדינה למוסדות ר׳ צבאיים. במקרה 
כזה מפקח חיל-הר׳ על ביצוע התכנית! הוא אחראי לוויסות אשפוז 
הנפגעים — אזרחים וחיילים — בין בתה״ח השונים, והוא שולט בכל 
מערכת הטיפול, הפינוי והאשפוז. 

בעוד שהר׳ היומיומית עוסקת בד״כ בתחלואת יחידים, הרי 
שעל הרה״צ לספק מענה לבעיית הפיגוע ההמוני (ץ: 311 ג 151 ;:> 55 ר.תז). 
לפיכך אחראית מערכת הרה״צ גם על הגשת סיוע בכל מצב בלתי- 
צפוי שבו נפגעים אנשים רבים, כגון ברעש־אדמה, בשטפונות, 
באסונות תחבורה וכיו״ב. מלבד הטיפול הרפואי ההחיאתי והניחוחי 
ע״י יחידות־ר׳ של הצבא, מסוגלת מערכת הרה״צ להמציא פתרונות 
הולמים לבעיות התברואה המתעוררות בנסיבות אלו. 

בהיות המלחמות חלק בלתי־נפרד מתולדות האנושות, רבה חשי¬ 
בותה של הרה״צ בקרב המקצועות הרפואיים, ורובם מושפעים ממנה. 
ואולם, תרומתה העיקרית בולמת בענפי הכירורגיה והאפידמיולוגיה 
(ע׳ ערכיהם). ז . דו . 

חיל הר׳ (חר״פ) ב צ ה " ל צמח מ״השירות הרפואי" שפעל 
ב 1948 , חה התפתח מהשירותים הרפואיים של ה״הגנה" ושל גופי- 
המחתרת. מייסד ר״חר״ם ומארגגו הראשון היה ד״ר ח. שיבא (שיבר! 
1908 — 1971 . לימים — מנכ״ל משרד הבריאות י סגן־נשיא אוניבר¬ 
סיטת ת״א ומנהל בי״ח "תל-השומר" בר״ג [הנקרא כיום על שמו]), 
שהתבסס על הנסיון שרכש בשרתד בצבא הבריטי במלה״ע 11 . 

תפקידו של חר״פ חיוני־ביותר, הן בתחום הר׳ המונעת והן בתחום 
הר׳ הקרבית. הוא קובע סטנדרדים רפואיים למתגייסים, ויועץ 
למסכ״ל בנושאים רפואיים. בימי שלום דואג חר״פ לכשרם הקרבי 
של החיילים, ולרמה סניטרית נאותה במחנות ומיתקני־אימונים. 
חשובה־במיוחד פעילותו בתחום הר' המונעת, ומראשית הקמתו 
הקדיש תשומת־לב לזיהוי מחלות ומעביריהן ולבעיות משק-החום 
של החייל בתנאי מאמץ בחדשי־הקיץ, בידהשאר מבוססים על 
המחקרים שביצע חר״פ ביטול "משמעת-המים" בצה״ל בשעת אימונים 
וחובת נטילת בדורי־מלח. 

בתחום הר׳ הקרבית הוכיח חר״פ את כשרו ב 4 מלחמות-רבתי 
ובמאות תקריות-אש. במלחמת־העצמאות טיפל ב 11,000 פצועים; 
במלחמת־סיני — בה 920 ! במלחמת ששת הימים — ב 3,600 ; ובמל¬ 
חמת יום־הכיפורים — בב 6,000 . במלחמות 1967 ו 1973 חזרו כ 20% 
מכלל החיילים הפצועים לפעילות קרבית לאחר טיפול — השג בולט 
בתולדות הרה״צ בכל הדורות. הצלחתו של חר״פ בטיפול בנפגעים 
בשדה-הקרב נסתייע במידה רבה בארגון היעיל של פינוי הפצועים 
לבת״ח בעורף — באמצעות הטסים אוויריים. צה״ל הוא הצבא 



רפואה 


צבאית: 

איור 


כירורגיה בש! 
תורכי, 1573 


־ר, הקרב. 





273 


רפואה 


274 


היחיד בעולם שרופא — ולא חובש בלבד — מוצב בו כבר בדרג 
הגדודי. הוא נבדל מרוב הצבאות האחרים גם בכך שאין לו בת״ח 
משלו, ובזמני רגיעה מופנים חיילים חולים לטיפול במוסדות אזרחיים. 
בזמני־חירום מקיף מערך־האשפוז של חר״פ את כל בתה״ה בארץ. 

את חר״פ מפעילה מפקדת קצין־ר׳ ראשי במטכ״ל. בראשה תת־ 
אלוף, ולו כפופים קציני־ר׳ פיקודיים, וכן פלוגות איסוף, יחידות 
לחמת אב״כ (אטומית, ביולוגית, כימית), בתי-הבראה, ומחסן ציוד־ 
רפואי מרכזי. במסגרת מפקדות-הר׳ הפיקודיות פועלות מרפאות 
בסיסיות, יחידות אוגדתיות, בת״ח־שדה וכר, והן ממונות גם על 
האשפוז הערפי במוסדות אזרחיים. 

פ. פ. 

; 1922 / 0 ץ-ו 10 ?ך 1 { 16 ( 1 הס •.? 01 ^ 1 : ת 50 נזזב 0 . 1 ־ 1 .'•] 

ץזגזו 1 ! 1 \ ; 1968 ,•**'■$) 171 ,(. 1 ) 6 ) ץ 11 נא 130 \ . 5 

,(ב״ע) — 1891 

הנדסה ביו-רפואית, אלקטרוניקה רפואית 
ורפואה גרעינית. 

ר׳ ג רע י נ י ת — השימוש באיזוטופים רדיואקסיוויים בר , למט¬ 
רות דיאגנוזה וטיפול ובעיקר לשם מ י פ ו י ם של איברים - כגון 
הטחול, הכבד, בלוסת־התריס, הלבלב. הריאות, העצמות וכיו״ב, 
הבדיקה מבוססת על הזרקת חומר רדיואקסיווי בכמות מסוימת, וגילוי 
הקרינה באיבר הנבדק. השיטה מאפשרת לקבוע את שיעור קליטת 
החומר באיבר או ברקמה הנבדקים וכן פגמי מילוי או קליטה, העשויים 
להעיד על קיומו של תהליך "תופס־מקום" באותו איזור. באמצעות 
מיפוי מתאים ניתן להדגים — בדרגת־אמינות גבוהה — את קיומו של 
תסחיף (ע״ע) בריאה, וכן להדגים את גודל האוטם (ע״ע אינפרקט) 
בשריר־הלב. מיפוי הלב עשוי לסייע באבחנה המבדלת שבין אוטם 
שריר־הלב לבין שינויים בני־חלוף באספקת הדם לשריר־הלב, 
הנגרמים מעווית (ת 351 ק;>) של כלי־הדם הכליליים בעת מאמץ. ניתן 
לבצע מיפוי של שריר-הלב לפני מאמץ, בעת מאמץ ולאחריו, 
ולהסיק מסקנות בעלות־ערך מהשוואת תוצאות הסריקה. במיפויי 
כליה, מוח, כבד ועצמות ניתן לגלות גידולים שונים, אולם אין 
הבדיקה רומזת על טיב הגידול — אם ממאיר הוא או שפיר. 

יתרון המיפוי הגרעיני נעוץ בבטיחותו הגבוהה — בהשוואה 
לקרינת הרנטגן (ע״ע, וע״ע רריולוגיה אבחנתית) — רבנרחדתר. 
כמות החומר הרדיואקטיווי המוזרק קטנה, ואץ בה כדי להזיק, 
המגרעות העיקריות נובעות מהעלות הגבוהה ומסרבול המכשור 
הדרוש לביצועה, המחייב גם הכשרת טכנאים ורופאים מיומנים. 
לאחרונה החלו להשתמש במכשור־מיפוי נייד, אך עדיין מחירו גבוה 
מאד. — על השימוש בקרינה רדיואקטיווית ובאיזוטופים רדיד 
אקטיוויים ליינון רקמות והריסתן, למעקב ולזיהוי. ע״ע סרטן, עכד 
537 ; רדיואקטיויות, עמ׳ 539 . 

עוד אמצעי־עזר אבחנתי בשימוש הקליני היא הקרינה העל־ 
קולית ( 3 >תנ 3-501 ז 1111 ). למעשה זהה עקרון פעולתה לעקרון פעולת 
המכ״ם (ע״ע). הקרן העל־קולית, המוחדרת לאזורים הנבדקים, 
חוזרת בהד מכל שטח־מגע בין שתי רקמות בגוף שיש הבדל בדחי- 
סותן ובהתנגדותו לחדירת גלי־הקול. ע״פ עצמת ההדים ועיתוי 
חזרתם מן הגוף ניתן לקבוע — כבמכ״ם — את המרחק שבין מקור 
הקרן ובין שטחי-המגע בין הרקמות. המידע המופק מן הגוף הוא 
קולי! הגביש המשדר את הקרן אף קולט את ההד המוחזר, והופך 
אותו למידע חשמלי, הניתן לעיבוד ולהצגה חזותית ע״ג מצגים וכד׳. 
ייחודה של הקרן העל-קולית בכך שכושר-חדירתה (יחסית לתכולת 
האנרגיה שלה) רב משל כל קרינה אחרת. הקרינה העל־קולית 
מדגימה — כניגוד לקרני־הרנטגן — את הרקמות הרכות שבגוף, 
ובכך היא משלימה, אך לא מחליפה, את צילום־הרנטגן. השימוש 
הקליני הנפוץ־ביותר בקרינה על-קולית הוא בבדיקת הלב ובמילדות 
(ע״ע), הבדיקה, שאינה כרוכה בסבל כלשהו לחולה,.מאפשרת אבחנה 


מדויקת של מומים שונים במסתמי-הלב, כגון היצרות המסתם הדו־ 
צניפי, היצרות תח־נתיבית ממקור בלתי־ידוע, הגדלת חדרי־הלב 
והימצאות נוזל בכפורת־הלב (ח 5510 ט))ש 1 ב 61 ז 103 ז 0 ק). במיילדות 
ניתן לבדוק את תקינות התפתחות העובר — ללא הסבת נזק לאם 
או לעובר — ולעקוב אחרי ממדי גדילת הקף ראשו במשך ההריון, 
כדי לאתר, מוקדם ככל־האפשר, הפרעות בהתפתחות התידרחמית. 
לאחרונה הורחב השימוש בקרינה העל־קולית גם לתחומים אחרים 
ובכלל זה לגילוי אבנים בכיס־המרה. נמצא גם, כי קרינה זו מחישה 
תהליכי ריפוי של פצעים. 

האלקטרוניקה וההנדסה הביו־רפואית מושיטות סיוע ניכר 
לרפואה הקלינית זה זמן רב, מאז הוחל בהפעלת שיטות לרישום 
הפעילות החשמלית של הלב (ע״ע אלקטרוקרדיוגרפיה) ושל המוח 
(אלקטרואנצפאלוגרפיה [ 3 >££]; ע״ע מח, עמ׳ 936 ), ואח״ב גם של 
השרירים, ומאז הפעלת ההלם ההשמלי לטיפול בהפרעות־־קצב 
קשות. כיום שכיחה קביעת ק ו צ ב ־ ל ב (ת^גמזשנזפנ!), הניזון מאנר¬ 
גיה גרעינית, לטיפול בהפרעות קצב הלב, ההשג החשוב-ביותר של 
ההנדסה הביו־רפואית יהיה, כמובן, השתלת לב מלאכותי? המא¬ 
מצים בכיוון זה לא פסקו (ע״ע לב, עמ׳ 92/3 ). פריצודדרך דומה 
תהיה הצלחת המאמצים לפיתוח כליה מלאכותית זעירה, שניתן 
יהיה להצמידה לגוף, על הכליה המלאכותית הנייחת, שהיא השג ביד 
רפואי מהמדרגה הראשונה, ע״ע כליה, עמ׳ 849/50 . 

בשבות ה 70 התחזקה הזיקה שבין הר׳ הקלינית למדעי־היסוד 
בכלל ובין הפיסיקה. המתמטיקה והאלקטרוניקה בפרט. ביטוי למגמה 
זו ניתן לראות בהנהגת מסלולי־לימוד עצמאיים להנדסה ביו־רפואית 
(גם בטכניון בחיפה). 

ההתפתחות הרבה בתחום ההנדסה הביו־רפואית הביאה בין־השאר 
לפיתוח תותבות, במיוחד גפיים מלאכותיות יעילות־ביותר שהקלו 
על שקום (ר׳ לעיל, עמ׳ 267/8 ) של בכים רבים. גם בתחום הראיה 
ה 0 !* 1 כותית נרשמו השגים, שעדיין לא יושמו. בין המכשירים הביד 
ר&יויים יש למנות גם את אלה המשמשים בעיקר לניטור 
(£״ 1 ז 110 ח 0 רח) — מעקב רצוף אחר פעולת הלב, דופק העובר באם 
ההרה וכיו״ב — וכן מכשור מתוחכם לסיוע נשימתי. 

כיום ניתן למדוד באמצעים אלקטרוניים את מהירות הולכת 
הפוטנציאל החשמלי בסיבי־ע צ ב, שחשיבותה רבה באבחנת מחלות 
שונות במערכת העצבים ואי־ספיקת כליות, ביתן גם לגרות באורח 
סגולי מסלולים עצביים שונים, הן למטרות מחקר והן כאמצעי 
לשיכוך כאבים וכיו״ב. 

לאחרונה הוחל בפיתוח נסיוני של מחוש מיוחד, הנשתל ברקמה 
התת-עורית של חולי סוכרת, והמודד ללא-הרף את כסות הסוהר 
בגוף, ומאפשר הזרקה אוטומטית ומבוקרת של אינסולין(ע״ע סכרת) 
ע״פ הצורך. עם שכלול אמצעי-העזר הרפואיים התרחב גם השימוש 
במחשבים לפענוח נתונים ולעיבודם. דוגמה לשימוש קליני חדשני- 
ביותר במחשב היא הטופוגרפיה הממוחשבת (- 1€1 נ 1 קר 1 ז^ 
ץ£ס 3 ת 08 וזז 10 < ע״ע רדיוגרפיה, עמ׳ 542 : רדיולוגיה אבחנתית, עמ׳ 
544 ): היא חוללה מפנה רב-חשיבות באיתור מחלות שובות, בעיקר 
במערכת־העצבים המרכזית, גם לצורך עיבוד הנתונים המתקבלים 
ממיפויים שונים מסתייעים במחשבים. יו< מי 

ביטוח רפואי. כשהמחלה פוגעת באדם, בפגעים, מבחינה 
בלבלית, הוא ומשפחתו, הן מצד ההוצאות הגדולות והן מצד ההכנסות 
הפוחתות; לכן טבעית הנטיה לחסוך ליום־צרה, בעת שהאדם בריא 
והכנסתו סדירה. לפי תורת ההסתברות (ע״ע) ביתן העומס הכלכלי 
של טיפול רפואי לחיזוי ולחישוב מראש, וישנה אפשרות לחלוקת 
הסיכון בתוך קבוצות-אדכלוסיה גדולות. 

הבטוח (ע״ע) הרפואי(ב״ר) מבוסם בעיקרו על שני יסודות — 
חסכון ועזרה הדדית. צורות בלתי-פורמליות של ב״ר כבר נהגו 



275 


רפואה 


276 


בסין לפני מאות שנים, ובעולם־החדש ידוע על חוזה, המבוסם על 
עקרונות הבה״ר, שנחתם ב 1655 בין רופא לקבוצת מתיישבים 
צרפתים בקנדה. ב״ד מאורגן והמוני הונהג לראשונה ב 1883 , בגרמניה 
(ע״ע, עם׳ 459 ). מאז התפשט רעיון הבה״ר לארצות רבות, והיו 
אלה בעיקר ארגוני-הפועליס והתנועות הסוציאליסטיות שאימצוהו 
והפכוהו למכשיר חדהשפעה. צורות שונות של ב״ד קמו גם במס¬ 
גרות של אגודות מקצועיות והתאגדויות אחרות. 

מאז ראשית המאה ה 20 התפתח הבה״ר במהירות, בעיקר בגלל 
הסיבות האלה: א) עם עליית תוחלת-החיים נוספו לאדם שנים, 
שבהן עולה הדרישה לטיפול רפואי ואילו ההכנסה יורדת: ב) בהד¬ 
רגה נעלמו המחלות שפגיעתן קטלנית ומשכן קצר, והתרבו המחלות 
הכרוניות הממושכות, המטילות עול כספי כבד לתקופה ארוכה; 
ג) חלה התפוררות המשפחה המורחבת, שסעדה בני־משפחה בתקו¬ 
פות מהלה, ועם הצטרפותן ההולכת וגדלה של נשים לכוח־העבודה 
נתמעטו האפשרויות לטיפול ביתי וגדלה ההזדקקות למוסדות־אשפוז 
יקרים! ד) התייקר הטיפול הרפואי — בגלל התערבויות כירורגיות 
מרובות־יותר, תרופות ספציפיות וציוד מתוחכם — עד שגם אלה 
שבד״ב אינם נזקקים לעזרת הציבור אינם יכולים לעמוד בהוצאות 
0110 * 111411 ץ 11 ג 110 ) 0 מ!)ן ה) הולך ופוחת משקלה של הפילנתרופיה 
באחזקת שירותי״ר/ ומצטמצמת אספקתם ממקורות אלה לשכבות 
דלות־אמצעים. 

לעתים קרובות נתקל הבה״ר בהתנגדות הרופאים׳ שראו בהתאר¬ 
גנות צרכני הטיפול הרפואי סכנה לאינטרסים הכלכליים שלהם 
ולקשר הישיר שבין חולה לרופאו. הם היו מוכנים להתפשר על ב״ר 
למעוטי-יכולת בלבד, אך הטוענים למדיניות סוציאלית בר׳ התנגדו 
לסלקטיוויות זו, שריכזה בב״ר את "הסיכונים הגרועים", אוכלוסיה 
דלת־אמצעים ועתירת־מחלות. מאידך-גיסא קיימת נטיה בקרב צעי¬ 
רים׳ בריאים ואמידים להשתמט מב״ר. גישות מנוגדות אלו הביאו 
במדינות־סעד רבות להנהגת ב״ר־חובה לכל האוכלוסיה. 

בהדרגה הרחיבו חברות הבה״ר את תהום פעולתם, ונוטף על 
הצד הכספי קבעו גם את רמת הטיפול הרפואי באמצעות מוסדות 
(בת״ח, מרפאות, מכונים ובתי־מרקחת) משלהם. התפתחות היסטו¬ 
רית זו של בעלי "זכויות חזקה" ערמה קשיים רבים כשבאו להחיל 
ב״ר במסגרת ממלכתית על כל האוכלוסיה. 

גישות בב״ר: א) ביטוח שמספק שירותים (כמקובל בקופות- 
החולים בישראל) וביטוח שמחזיר הוצאות הקשורות בטיפול 
רפואי, בהתאם לתנאי הפוליסה (כנהוג במרבית חברות הבה״ר 
באה״ב); ב) ביטוח לכל האוכלוסיה, לעומת ביטוח לקבוצות נבחרות 
בלבד (בהולנד ובדנמרק, למשל, אין חובת ב״ר חלה על השכבות 
האמידות); ג) ביטוח מקיף, המכסה את כל השירותים הרפואיים 
השכיחים, או ביטוח חלקי, לשירותים נבחרים בלבד: ד) ביטוח חובה 
לעומת ביטוח רשות; ה) ביטוח מסחרי מול בטוח סוציאלי (ע״ע). 
מאפייני הביטוח הסוציאלי: 1 ) אופי מחייב בתוקף חוק המדינה; 
2 ) קשר פיננסי רופף בין הפרמיה והגימלח וצורך קטך־יותר בחי¬ 
שובים אקטואריים; 3 ) הפרמיה אינה מחושבת לפי אופי הגימלה 
בלבד, אלא גם על בסים הכנסת המבוטח; 4 ) תשלום הפרמיה אינו 
מוטל על המבוטח בלבד׳ ומתחלק עפ״ר בין העובד, המעביד והממ¬ 
שלה : 5 ) העדר פוליסה אישית׳ כשהחוק משמש כעין סוליסה קולק־ 
טיווית; 6 ) נושא הביטוח מונופוליסטי — בעיקר כשהוא מקיף את 
כל האוכלוסיה. 

הנהגת ב״ר מגבירה בד״כ את הביקוש לשירותים הניתנים, כי 
למבוטח הרגשה שכבר שילם בעד הכל. לכן גדל העומס על מיסדות 
הבריאות ומעלה את ההוצאה לבריאות, עד שמוסדות־ביטוח מבוססים 
ומדינות-סעד עשירית מתקשים לאחרונה לשאת בהוצאית שירותי 
הר/ והם מחפשים דרכים למנוע ניצול־יתר של השירותים. אחד 


האמצעים להגבלת הביקוש הוא גביית תשלום נוסף על הפרמיה 
הקבועה בעד טיפולים ותרופות. 

ראשיתו של הבה״ר בארץ־ישראל. בשלהי 1912 הוקמה 
קופת־חולים (קו״ח) ליד הסתדרות הפועלים החקלאים ביהודה. גם 
הפועל־הצעיר ואחדות־העבודה הקימו קו״ח והן התאחדו ב 1920 — 
עם ייסוד הסתדרות-העובדים הכללית — לקו״ח של ההסתדרות. 
בשנות ה 30 הוקמו קו״ח נוספות, שגם הן נשענו על גופים פוליטיים 
ו/או ארגונים כלכליים. לאחר קום המדינה הוכרו 6 קו״ח: קו״ח 
הכללית של הסחדרות-העובדים; קו״ח לאומית של הסתדרות העוב¬ 
דים הלאומיים; קד׳ח עממית מייסודה של "הדסה"׳ שסיפקה שירות 
רפואי במושבות ונתמכה בידי התאחדות האיכרים; קו״ח "מכבי", 
מייסודם של עולי גרמניה, שלא רצו להצטרף לקו״ח בעלת אופי 
מפלגתי; קו״ח של "הציונים הכלליים". זו שינתה את שמה לקו״ח 
מרכזית, והקימה יחד עם קו״ח עממית את ״קו״ח מאוחדת״; קו״ח ■ 
״אסף״ (״אוצר הרופאים״), שנוסדה בידי הסתדרות הרופאים כדי: 
לספק תעסוקה לרופאים עולים. קו״ח "אסף" הצטרפה לאחרונה ן 
לקו״ח ״מכבי״. — בתמיכת המוסדות הלאומיים, ואח״כ בתמיכת 
ממשלת ישראל, קלטה קו״ח הכללית את רוב העולים, ועד־מהרה! 
הקיפה 75% — 80% מכלל המבוטחים היהודים. וע״ע א״י, עמ׳ 
716 — 728 ; (ה) הסתדרות הכללית, עמ׳ 41 — 44 . 

הבה״ר במדינת־ישראל: א) הביטוח הוא רשות, ורק החלטת 
הסתדרות-העובדים הכללית על חובת השתייכות חבריה לקו״ח 
הכללית הקנתה לו גוון של חובה; ב) הביטוח מספק שירותים מקי¬ 
פים, למעט טיפול־שיניים, טיפול בשחפת ובמחלות־נפש ועוד שירו¬ 
תים מסוימים. הבה״ר בישראל אינו משלם בד״כ דמי־מחלה; ג) מוס¬ 
דות הבה״ר צברו במשך השנים גרעונות ניכרים; ד) רק קו״ח 
הכללית הקימה מוסדות־אשפוז משלה, שאר הקופות נזקקות למוס¬ 
דות ממשלתיים, עירוניים, ציבוריים ואף פרטייך, וגם קו״ח הכללית 
מספקת רק כמחצית צרכי-האשפוז של מבוטחיה בבתה״ח שלה. הקו¬ 
פות משלמות למוסדות־האשפח רק חלק מההוצאות בעין. ו״תמיכה 
סמויה" זו יצרה תלות נוספת של הקופות בגורמי-מימון חיצוניים. 
ב 1976 ניסתה הממשלה לגבות מהקופות מחיר עצמי מלא של האשפוז. 1 
הסדר זה הטיל על הקופות עול כספי שלא עמדו בו, והממשלה! 
הסכימה להסדרי־פשרה; עדיין מוקדם לקבוע כיצד ייפול דבר. 

הוועדה הבידמשרדית לתכנון הביטוח הסוציאלי ( 1949/50 ) 
המליצה על ב״ו״חובה כללי, שיבוצע ע״י "מוסד אחיד משותף של 
המבוטחים והמדינה גם־יחד״. חששות קו״ח הכללית, ובמידה פחותה 1 
גם של הקופות האחרות, לאבדן ״הזכויות שבחזקה״, הפריעו להפיכת 1 
השירות ד^קטורלי לשירות כללי לכל אזרחי המדינה. בעמדת השל¬ 
טונות חל שינוי, והוועדה לתכנון ביטוח־בריאות כללי ( 1957/9 ) 
נדרשה להציע תכנית לביטוח, שיוגשם "באמצעות קוה״ח של ארגוני 
המבוטחים תוך מניעת כפילות במתן העזרה הרפואית, השלמת 
החסר וכד׳״. הוויכוח בין שתי הגישות — קו״ח־ממלכתית אחת ן 
וקופות אחדות של ארגוני המבוטחים — מלווה את הדיונים הנמשכים ! 
מאז בעניין ב״ד כללי• בניגוד למקובל ברוב הארצות מתנגדים 
המפלגות וארגוני־הפועלים בישראל לב״ר ממלכתי, ותובעים להש¬ 
אירו בידי קוה״ח הקיימות, בעוד שמפלגות המרכז והימין וההסתדרות 
הרפואית תומכות בביטוח ע״י קו״ח־ממלכתית אחת. הוויכוח הוליד 
את הצעת ״חוק ביטוח בריאות, תשל״ג— 1973 ״, המבוססת על המשך 
קיומן של הקופות. ההצעה עוררה בעיות לגבי חופש־הבחירה בקופה, 
מנגנוני־גביה של דמי־חביטוח, ועוד, וגורלה לא הוכרע. מסתמנת 
נסיה להגיע לב״ר ממלכתי ע״י קו׳״ח אחת, ואולי — לשירות 
בריאות ממלכתי. 

משרד העבודה והביטוח העממי, תכנית לביטוח סוציאלי כישראל, 

הש״י; י. קגב, אוכלוסין וחברה בעמים ובישראל, תשי״ז; הועדה 

לתכנון בטוח בריאות כללי, חבגית לביטוח בריאות כללי לישראל, 



277 


רפואה 


278 


,(1959 ; ח. ש. הלוי, שרות רפואי וביסוח בריאות (הרפואה, פ״ב, ד׳ 
1972 ; חוק ביטוח בריאות, תשל״ג ־ 1973 ; סשרד־העבודה הבינ¬ 
לאומי : מבוא לבסחוןי סוציאלי, 1974 ; -<ו 0 ה 1 $0001 נ ש^{ 1£ ז ¥6 ש 3 .ע\ 
(!1)('£ .4112£(1 <5(■, / 07 ^)£ 14 ,( 1411101 \ 17 ) 1211 ) 01 ,.!)! ; 1942 ,/££)׳*־ 

1 ! 11211112 441111111 ,ץ] 61 \ 1 . 0 . 4 ; 1948 , 017££ י> 2144 ) 5011 / 0 ! 1 ) 1110 ? 17 11 ס x1 
1 01 ->.'•} 141 )^ 1 ח x 1 (01011.11 , 21 תזס 0 ( תס 1 ז 013 ס* 4$ 1 ג 310 ) 16 \ ת 1112 בתג ). 
196*1; 1 01 ! 1 ( £1 111 > , 00011 ( 1 ,■ 1963 ,;)) 11 ) €01111110 £!(! 07 } 6 ) €0 41 ) £01 ¥1 ,זח 3 ז 0 . 3 ( ; 1961 , )ס סס ; 
81. 1976 ,£! 2£0111 )! £1 < 1 ¥01121 [ 111 5121111 ![$ €07£ 11 ) 11 >£¥ ,ז 6 וזו 06 ^ 1 .ן ; 
1].5.4. !¥01101101 ¥!£01(11 112!1 , 1976 , 101011 } ¥10 1££ ז 70 ו 
ח. ש, ה. 


1 


: 


כלכלת הר׳, ביסוד תורת הכלכלה עומדת הנחת המחסור — 
המשאבים העומדים לרשות כל משק מוגבלים, לעל החברה להחליט 
מה לייצר ולמי לחלק את התוצר. עם התקדמות הר׳ התחזקה ההכרה, 
שאפילו למטרות בריאות אין אפשרות להקדיש אמצעים בלתי- 
מוגבלים, ויש לשקול ולבחור בין אלטרנטיוות אפשריות, למשל בין 
הקמת מכון לטיפול בחולי־כליות לבין הקמת יחידה לטיפול במרץ 
בחולי-לב, ההחלטות צריכות להתקבל על בסיס ידיעת ההוצאות לסי¬ 
פוק השירותים, תוך הערכת התועלת שתופק ממשירותים האלטר- 
נטיוויים. 

אחד מתחומי כלכלת הר׳ הוא הערכת עלויות השירותים תיחוח 
שיטות־הייצור. בארצות רבות ביתנים מרבית השירותים ע״י מוסרות 
ללא-מטרח-רווח. בהעדר תמריץ לרווחיות יש מקום לבדוק האס 
מתבצע הייצור ביעילות והאם אין בזבוז של אמצעים — בייחוד 
לאור העובדה שמוסדות-ר׳ רבים מקבלים תרומות ולכן גם מחיר 
ההון שלהם שונה ממחירו למשק. ברוב הארצות אין תחרות גזפשית 
בתחום שוק העבודה של שירותי הבריאות, שהרי את מספר 
בתה״סילר׳ — וכן את שכרם של העובדים הרפואיים — קובעת 
רשות מרכזית. בהעדר מנגנון־שוק בודקת כלכלת הר׳ האם נקבע 
השכר האופטימלי, או שיש מקום לשבות את השכר כדי שישפיע — 
בכיוון הרצוי — על מספר העובדים. 

כלכלת הר׳ עוסקת גם בצד ה צ ר י כ ה — בחקר התנהגות הצר¬ 
כנים מקבלי השירותים, המתנהגים באופן שונה מהמקובל; הואיל 
ואין בידם להעריך מה קיבלו, עליהם לתת אמון מלא בספקי השירו¬ 
תים — רופאים, רוקחים וכיו״ב. מאחר שמיסד האיכות בר׳ עולה 
בחשיבותו על מימד הכמות, יש קשיים בהערכת התפוקה או השירות. 
למעשה, משקי־הבית ,.מייצרים" בריאות, וקונים, בידהיתר, שירותי 
ר׳ כתור תשומות ־, אין להם צורך בתרופות, בביקור רופא ובאשפוז 
כשלעצמם. 

אי-הוודאות הכרוכה בהוצאה הכספית קובעת עוד תחום־ 
התעניינות. ביטוח־הבריאות הקיים ברוב הארצות הגורם לכך, שבעת־ 
הצורך מבקשים המבוטחים שירותים בהקף גדול מזה שהיו קונים 
אילו בדרשו לשלם בעבור כל שירות בעת קבלתו ( 31 1132*1x1 ז 0 ומ). 
בשוק חפשי קובעים הצרכנים בתשלומיהם את הקף הקניות הרצוי, 
בעת קבלת שירותי בריאות אין מנגנון השוק פועל לגבי צרכנים 
מבוטחים. תופעה זו דורשת עיון לגבי הקף השירותים הרצוי לחברה 
והדרך שבה יש לחלקם בין הצרכנים שאינם רואים את המגבלה 
הכלכלית וחפצים בשירותים במידה בלתי־מוגבלת. 

השיקולים בדבר עלות — תועלת קיימים בין אלטרנטיוות שונות 
של שירותים רפואיים ובין שירותים רפואיים לבין מוצרים ושירותים 
אחרים, הגדרת התועלת מסובכת, ובד״כ משתמשים במדדים או׳בייק־ 
טיוויים, כגון תוחלת-חייס ושיעור תמותת תינוקות, או במדדים 
סובייקטיוויים, כהערכות עצמי־ית של תושבים לגבי מצב בי־־אי ו;י-, 
בגישה של פונקציית־ייצור מנסים ניכלדיה לאמוד בשיטות אק:נו־ 
מטריות את השפעתם של מספר משתנים על המשרה שחציתי לעצמט 


— ג־הי תרומתם של המשתנים שירות״ ד׳•■ •י ייו; 5 .:, 
עישון, עיור יעוד׳ ׳;'תוחלת־החייים, ג־ וי,,דיל! 

באה־׳ב עולה־ שאם המשק ׳שניר משאייט כשיריתי׳ר 


נטה הר ני. ח, 

אקמומטדייר, 
ייחינוך תגדל 


תוחלודההיים. 


, 151010 ) £1 ? . 5 . 1 * 1 ; 1965 , £01111 }¥ { 0 !£( ¥£000111 י); 77 . 1311 ־ 3:11 ].ה ..ש . 11 

£ 11 ¥ ,. 1 ) 1 ; 1967 , ו.( 1£1£11£ }}£ $£101££ £01111 !¥ 07 } 01107111£ )£ 

.א .ע ; 1973 ,( 3 , 0, ^^XX1X ג:> 1 ז 1£ ח 4 ש 6 טמ 16 :> 8 ) /( ££0110111 51^x01 

,) €07 1001 !>£?\ 1 ) 011 11111 )£}¥ / 0 ££ 01101111£1 1 / 1 £ 111 ) 1 ( 0 !!£ ,(.!) ש ) 1,1 11:1 

־ 000 , 14 . 81 ; 1972 ,( 11111 )[} 07 ( 0(^111311, '¥/!£ 1)0■>10.1x1 ־] 0 . 81 ; 1972 

111130 ־ 01 ? . 81 ; 1973 ,! 11£ < ££07107 11 ) £01 11 נ (. 15 ) 0 ) זס< 1 ס 0 .ן . 4 ־!ס,"; 

, 1974 ,) €07 21 >£ 41 ) 51 1 ) 017 11 ) £01 !¥ { 0 !£! 1 ח 0110 )£ ־); 77 ,(. 1 ) 0 ) 

י. מ.־ב. 

בדיקות רפואיות המוניות בשיטות אוטומטיות הן ענף 
רפואי העוסק בהפעלת מערכות לבדיקות רפואיות כלליות באוכלו־ 
סיד, רחבה, אן בתת־אוכלדסיות נבחרות, לשם גילוי מוקדם של 
מחלות, איתור הפרעות בשלבים טבים (ללא סימני מתלה) או אישור 
מצב הבריאות של פרטים ושל קבוצות. הבדיקות מבוצעות במיתקן 
אחד — במהירות, באמינות ותוך הבטחת עלות סבירה של התהליך 
— בסיוע מכשור מתוחכם וצוות של בעלי מקצועות־עזר בר/ 

מכלול אפייני כולל בדיקות משקל וגובה, תפקודי ריאה, צילום 
חזה, בדיקות שמיעה וראיה, לחץ תוך־עיני, להץ־דם, רישום הפעי¬ 
לות החשמלית של הלב (א.ק.ג.), בדיקה גופנית ע״י רופא, בדיקות 
בסיסיות של הדם והשתן, בדיקות לגילוי מוקדם של תהליכים 
גידוליים והערכת גורמי־סיכון מיוחדים בקבוצת נבדקים. 

בד״כ משיב הנבדק על קורות תלונותיו ומחלותיו בסיוע ובפיקוח 
מחשב האחראי למערכת, המידע נאגר ומעובד יחד עם תוצאות 
הבדיקות הגופניות והמעבדתיות. הרכב הבדיקות וסוג השאלון 
האנמנסטי (ע״ע אנמבזה [ 2 ]) ניתנים לשינוי לפי מאפייני גיל ,מין, 
מצב חברתי-כלכלי, פיזור גאוגרפי ותחלואה בקרב האוכלוסיה 
הנבדקת. 

המחשב מעבד את הנתונים הנאספים לגבי כל בבדק, ובסוף 
התהליך הוא מדפיסם בסיכום רפואי אישי. את הנתונים הנאספים 
אפשר להעביר למערכות מידע-רפואי מרכזיות, לשם הערכה נוספת 
לפי צרכי שירוהי־הבריאות הכלליים. 

סדרת הבדיקות המגוונת מאפשרת זיהוי הפרעות תפקודיות 
במספר ניכר של מערכות־גוף, שלא כבדיקות-סקר מיוחדות לגילוי 
מוקדם של פתולוגיה ספציפית {סרטן השד, שחפת, לחץ-דם, סוכרת). 

תכלית הבדיקות לאתר מחוך אוכלוסיה כללית, בריאה לכאורה, 
פרטים החשופים לסיכוי ניכר לחלות במחלה מסוימת, הבדיקות 
אינן אבהנתיות (ע״ע אבחנה), ועפ״ר דרוש מבחן נוסף, מגולי-יותר, 
כרי לאשר או לשלול קיום הממצא שנתגלה במבחן הראשוני. שלב 
האישור נעשה עס״ר במיתקן רפואי רגיל. ביסוד שיטת־בדיקה זו 
עומדת ההנחה, כי גילוי מוקדם של הפרעות בריאות מאפשר נקיטת 
אמצעי טיפול ומניעה, העשויים להקטין באורח משמעותי את שיעורי 
התחלואה והתמותה באוכלוסיית הנבדקים. לפיכך נבדקות בעיקר 
מחלות שכיחות, שחומרתן מצדיקה מאמץ לגילוי מוקדם. 

ציוד הבדיקה מותאם לביצוע מספר רב של בדיקות. תוך אי* 
תלות מירבית בבודק. הבדיקה חייבת להיות בעלת דרגות רגישות 
וסגוליות מספיקות. ונוחה לביצוע באוכלוסיות גדולות; משיגים 
זאת ע״י קשירתו הישירה של ציוד־המדידה למחשב, ופיתוח 
מכשירי־מדידה משוכללים בעלי תפוקה גבוהה. האות הביולוגי 
זינמדד -י שהיא עפ יו אות שי; ־.-?)<־׳- ־כגון: אות תרשים הא.ק.ג,, 
נ!חי נשימה משך ופיקה צח! >? מח־:•בי. לאחר דיגיטליזציה. 
ד ־ ;,*דירת הצייד ירי״לג ••יקי י ;•־. ־־.־•נ״׳ת-מתשב. המאפשרות 
-־׳קוח רציף :;!ביע •״י ;•׳וזי״ ־׳ 0 ״■ ־. *.י• ;.-גי-״־יריז ג.׳:רה איכות 

* יי• ־ ׳יי״וייז *־ י׳. **דיר** , י־ י׳ ;!••ן .״••־*י ר • ־ *• * • •*•ז**ז 

• •י׳יו . • י !יי • יי יי־ ! * •■־״ - י • 1 ־־ .•״ • 

אהיים במערך הבדיקות. !.:ידי*כ• •־־־.* •י־ •>״ נ־.־שב 

המערכת באמצעות מסוף *״־<־ ומי'••׳ < עב ־ת סיג 

מסוים של מידע (תוצאות -,־סור. :'••י־. גזמצאי ריפא• • 

די• יקי • זו נמצאת לשלבי גי!.׳ת׳ 5 תמורה בהתאם להתפתחויות 

דידוייות יי׳,;־ז!מ״ •־ד . במכשיר ;;רומאי ובמדעי־המחשב. אלה עשי־יים 


279 


רפואה 


280 


להגביר את היעילות הרפואית־כלכלית של המערכות הללו ולהביא 
לשילובן במערד שירותי־הבריאות הכלליים. ר ש 

ר׳ עממית ופולקלור. בעיני האדם ה״פרימיטיווי" אין 
המחלה תולדה של סיבות טבעיות, אלא תוצאת פעולתם של גורמים 
על-טבעיים — אלים המענישים אותו על חטאיו או מזיקים המתנכלים 
לו. אמונה זו, המושרשת עמוק בלב האדם, היתד, נפוצה גם בקרב 
עמי-תרבות — לרבות עם ישראל — והחזיקה מעמד בשכבות 
עממיות גם לאחר שחכמת הר׳ הפכה למדע. אין פלא אפוא, שהאם* 
צעים הראשונים במלחמתו של האדם במחלה היו פעולות מאגיות — 
לפיוס האלים הרוגזים או לגירוש המזיקים. הכוח המאגי הדרוש 
לביצוע פעולות כאלה היה בידי רופאי-אליל או כוהנים, אבל גם בידי 
אישים רמי־מעלה אחרים, כגון ראשי שבטים ומלכים. גם היום פועלים 
רופאי־אליל בחברות שבטיות, כגון השאמאנים (ע״ע שמניזם) בקרב 
שבטי האינדיאנים ועמי סיביר. מאז־ומעולם עסקו כוהנים ונזירים 
בר׳. בישראל פנו לנביאים (אחיה השילוני, אלישע, ישעיהו! וע״ע 
צרעת). ישו ריפא חולים במגע~ידו או בדיבור־פיו; ואפילו במגע 
כנף בגדו — ללא ידיעתו — נרפאה אשה זבת־דם. אחרי מותו 
המשיכו שליחיו לרפא חולים. ראשי שבטי הטונגה (פולינזיה) 
מרפאים חולי חזירית במגע רגליהם; מלכי צרפת ואנגליה עשו 
זאת במגע־יד. 

אמצעי־הריפוי המאגי הנפוץ־ביותר הוא הלחש. נוסחי־לחש 
רבים נשתמרו־ בטכסטים שומריים, בבליים ואשוריים, בכתובות 
ובפפירוסים מצריים, בסאמה־ודה ובאטהארווה־ודה בהידו (ע״ע, עמ׳ 
487 ), בחיבורים גנוסטיים וקבליים ובכתבי־הקודש של עמים רבים. 
לחשים רבים נמסרו בע״פ מדור-לדור, עד ימינו, והם עדיין בשימוש. 
במקרא נזכרים מלחשים (תה׳ נח, ו) או נבוני־לחש (יש׳ ג, ג), 
וכן לחשים כתובים, שנישאו כקמיעות (שם, כ). גם התלמוד 
מכיר את הריפוי בלחש ("הלוחש על המכה", סג׳ י״א, ע״א). 
עקרונית התנגדו חז״ל לשימוש בלחש, במיוחד כשהיה מלווה 
אמירת פסוקים מן התורה ופעולות שנחשבו כמאוסות, כגון יריקה; 
אבל במקרים מסוימים — למשל, לריפוי הכשת נהשים — התירו 
את הלחישה אפילו בשבת (סב' ק״א, ע״א). לחשים רבים נשתמרו 
בתלמוד (לריפוי עיוורון — גיט׳ ס״ט, ע״א; למניעת עיוורון — 
ע״ז י״ב, ע״ב; נגד קדחת, שחין ואבעבועות — שבת ס״ז, ע״א, 
ועוד). חכמים רבים אסרו פעולות כאלה "משום דרכי האמורי"; 
אך הואיל ולא יכלו למנוע אותן, טרחו להדגיש, שגם מעשי־כשפים 
מצליחים רק בעזרת האל. היו גם הכמים חשובים שאמרו: "בל דבר 
שיש בו משום ר׳, אין בו משום דרכי האמורי" (שבת, שם). לחשים 
רבים היו גיבובי־מלים לא־מובנים אפילו למלחשים; אך עובדה זו 
לא גרעה מיעילותם, "כי ההברות [הקולות] גורמים הר׳ ולא 
המילות״ — כפי שמסר בשם בעל ס׳ ״מרדכי״. ור׳ לעיל, עם׳ 249 . 

קרוב ללחישה הוא הריפוי בתפילה. לתנאים אחדים ייחסו 
את הכוח לרפא חולים בתפילה. המפורסם בהם היה ר׳ חניגא בן 
דוסא, שאפילו גדולי־הדור פנו אליו; כשהיה מתפלל על חולים 
ידע אם יחיה החולה או ימות — לפי הרגשתו אם התפילה שגורה 
בפיו אם לאו(ברכ׳ ה׳, ג׳). כוודריפוי מעולה יוחס לפסוקים מסוימים 
— וגס היום "אומרים תחלים" למען חולים. בנצרות ידועה הכת 
המודרנית כריסצ׳ו סיינס (ע״ע), שהריפוי בתפילה הוא ממנהגי־ 
היסוד שלה; ה 6 נ 3£0£1 ת׳< 5 06 ח 6 ס 5 1 ( 15 ^ 10 , שנוסדה באה״ב ב 1921 , 
דוגלת בעקרונות דומים. חסידים מייחסים כוח-ריפוי לתפילות 
צדיקיהם. קתולים ופרבוסלווים פונים אל קדושים הידועים כרופאי- 
חולים, כסי שהיוונים חקדומים פנו לאסקלפיוס, אל הר', או להיגי־ 
איאה בתו, אלת הבריאות (ע׳ ערכיהם). חולים נהגו ללון(ס 1 ] 3 ן 111 :>״ 0 
במקומות הקדושים (,,אסקל פיו ת"), להביא תרנגול קרבן לאסקלפיוס 
ולהקדיש לו דגמי כסף או זהב של האיברים הזקוקים לר׳ — מנהג 





םיםו 5 במצורעים באמצעות כוויות. איור מחור כ״י תורכי, 1465 
(הספרית הלאומית, סרים) 


הנוהג עדיין בנצרות, במיוחד בכנסיה הקתולית, שבה מוקדשים 
דגמי האיברים למרים, אם ישו, ולקדושים המרפאים. גם המוסלמים ן 
פונים אל קדושיהם ומשתטחים על קבריהם ("זיארה") בבקשת ר׳. ן 

אל הלחשים והתפילות נתלוו בד״כ גם פעולות מאגיות. 3 יריקות 
נחשבות בעמים רבים אמצעי בדוק לגירוש מזיקים ולמניעת עין רעה 
(ע״ע). כמעט בכל מקום יוחסה לרוק סגולת מרפא — במיוחד 
לריפוי עיוורים וחרשים. אמצעי־ריפוי מקובל — לא־רק אצל 
היהודים, אלא גם בחברות שבטיות (למשל, בבורנאו) — הוא שינוי 
שם החולה, להטעיית המזיקים. להוצאת גורם המחלה מגוף החולה 
מוצצים השאמאנים האינדיאנים את האיבר החולה. פעולודריפוי זו 
מלווה לעתים ריקודים, ובהם מגלם השאמאן דמות חיה מסוימת(דוב, 
תחש וחיות אחרות) שמייחסים לה סגולות ריפוי. מאגיה סימפאתית 
מפעילים רופאי-אליל, המעמידים ־פני ם כאילו עברה המחלה אליהם, 
וכך משחררים ממנה את החולה. מקובלות גם פעולות של מאגיה 
הומיאופאתית. פעולה כזו — מלווה לחש, ליתר חיזוק — היא - 
המומלצת בתלמוד (שבת ס״ז, ע״א) למקרה שנתקעה עצם בגרונו 
של אדם. דרך־ריפוי חשובה היא גירוש המזיקים — במיוחד 
במקרים של מחלות־נפש. מנהג זה, הנפוץ בכל העמים, ידוע גם . 
ביהדות (ע״ע דבוק). האוונגליונים מספרים על גירוש שדים בידי 
ישו, וגם היום טוענת הכנסיה שנמסר לה הכוח הזה ( 6x01-050111$ ) 
ושהיא אף מ פעילה אותו. 

מקום מרכזי בר׳ העממית תופסים הקמיעות (ע״ע קמיע). 
תפקידם העיקרי להגן על נושאיהם מפני מחלה, אבל יש גם קמיעות 
בעלי סגולות־ריפוי. קמיע שהמלה "אבראקאדאברה" כתובה בו 
פעמים אחדות בסדר מסוים נחשב אמצעי בדוק נגד קדחת. מטבע 
הנושא את סימן הצלב מרפא ממחלת־הנפילה. בישראל האמינו, כי 
מסמר מעץ שנתלה עליו אדם ("מסמר הצלוב") מרפא מכות ופצעים 
(שבת ס״ז, ע״א), ונוצרים מאמינים בכוחו של מסמר מארון־מתים 
לרפא שגרון. סגולה רפואית יוחסה לאבנים טובות. על צווארו של 
אברהם היתה תלויה אבן־טובה, "שכל חולה הרואה אותה מיד 
מתרפא" (ב״ב ט״ז, ע״ב). "בזואר" (אבן הנוצרת במעי בע״ח) 
מרפא מחלות כרוניות והוא גם סגולה נגד הרעלות. 

אע״פ שהאדם סמך בעיקר על המלה והפעולה המאגית, חיפש 
גם סמי־מדפא בממלכות הצומח והחי; זו היתד, ראשיתה של חכמת 
הר׳. ביסוד הפרמקולוגיה העממית מונחת האמונה, כי לכל מחלה 
מצוי בטבע אמצעי־נגד, הניכר בתכונות מסוימות (דמיון לאיבר 





281 


רפואה 


282 


הנפגע, צבע, או תכונות אחרות), לעלי התלתן, דמויי־הלב, שימוש 
לריפוי מחלות־לב. צמחים מרובי זרעים נחשבו לתרופה נגד עקרות. 
הכרכום בעל הפרחים הצהובים, שימש תרופה נגד צהבת, והדמיה 
האדומה — נגד בורדם (דיסנטריה). באירופה נחשב הדבקון (ע״ע, 
עמ׳ 866 ) לתרופה אוניוורסאלית. סגולה דומה יוחסה באירופה 
ובאסיה לדודאים (ע״ע). במקרא הם נזכרים כנראה כסם־משגל, או 
כסגולה לפוריות. במזרח־הרחוק ובקרב שבטי האינדיאנים באמריקה 
הצפונית מייחסים לגינזנג (ע״ע) סגולה של תרופה כללית. 

לאמונה בסגולות צמחי־מרפא הצסרפו אמונות אסטרולוגיות על 
השפעת גרמי השמים (במיוחד הירח וכוכבי־הלכת). לקיטת הצמחים 
הרתה חייבת להיעשות במועדים מסוימים — לעתים בלילה — תוך 
הקפדה על מנהגים ריסואליים. את הדבקון הלבן היו הדרואידים 
הקלטיים קוטפים במגל־זהב בליל־ירח, וע״ע כשפים או מגיה; צמח, 
עמ , 789/90 ; פרמקולוגיה; רוקחות; רעל, ענ 7 221 . 

מלבד בצמחים השתמשה הר׳ העממית גם בחמרים מן החי. 
האינדיאנים סכים בשומן תחש כתרופה נגד חוסר כוח־גברא. 
בגרמניה שימש דם אתון תרופה נגד מחלת־הנפילה. במצרים העתיקה 
שימש כבד בהמה תרופה נגד מחלות מסוימות (למשל. עיוורון־ 
לילה). כושים באה״ב מחזיקים כבד־עגל מעל למכה, כדי להחיש 
את ריפויה. במצרים העתיקה נחשבה רחיצה בדם־אדם דרך לריפוי 
הצרעת, ועוד ביה״ב המליצו רופאים באירופה לאותה מטרה על 
רחיצה בדמם של ילדים בני שנתיים, בתוספת אכילת לבו של ילד. 

תוך־כדי נסיונות־ריפוי באמצעים מאגיים גילתה הר׳ העממית 
גם דרכי־סיפול ותרופות של ממש, שיעילותן אושרה והוסברה אח״כ 
ע״י מדע הר׳. כדי לרפא את חזקיה ציווה ישעיהו להניח דבלת־ 
תאנים על השחין (מל״ב כ, ז); גם היום נהוג הדבר בארצות 
המזרח — לזרז "הבשלת" מורסות. דייגים השתמשו בשמן־דגים 
זמן רב לפני שנתגלו הוויטמינים המצויים בו. במזרח־אירופה נהגו 
להניח טחב־לחם או פטריות על פצעים מזוהמים — לפני שנתגלו 
תכונות האנטיביוטיקה המופקת מהם. שמן־קיק וסמי־שלשול אחרים 
שימשו לטיהור הגוף מטומאה ריטואלית, לפני שנתגלתה תועלתם 
הרפואית. המדע גילה באיחור גס את סיבת יעילותן של תרופות 
מוזרות.־ קורי עכביש (המכילים ארכנידין) — נגד קצרת; קרפדות 
מבושלות (שעודן מכיל אלקלואידים דיאורטיים) — נגד מיימת; 
וכד׳. גם הקזת הדם רהשימוש בעלוקות ובכוסות־רוח היו מדרבי־ 
הריפוי של הר׳ העממית לפני שהרופאים אימצו אותם; בארצות 
רבות עדיין עוסקים בזה גלבים — המשמשים כעין רופאי-אליל 
בכפרים נחשלים — וזקנות, הבקיאות גם בלחשים ובמסורת צמחי־ 
מרפא. 

מ. ו. 

ר׳ לא־קונוונציונאלית — המשכה של הר' העממית 
(ר׳ לעיל), ב״לבוש" מודרני. 

בר׳ הלא־קונוונציונאלית נוהגות שיסות־ריפוי שונות, המוש¬ 
תתות על עקרלנות־יסוד משותפים: א) הבריאות— סגולת הגוף מטבע 
בריאתו — היא מצב שכל גוף חי שואף להגיע אליו. ב) הבריאות 
היא תולדה של חיים המתנהלים ע״פ חוקי־הטבע השולטים בעולמנו. 
ג) מחלה נובעת מהפרת האיזון הטבעי של האורגניזם. ד) בגוף 
קיים "כוח חיים", שפעולותיו הן הבראה ושמירת הבריאות. 

עם דרכי הריפוי הלא־קונוונציונאלי נמנים; נ ס ו ר 1 פ ת י ה 
(נם׳) — ריפוי טבעי. חנט׳ מושחתת על אורח־חיים ותזונה נכונים. 
הנחת־היסוד של הנט׳ היא, שהצטברוח חמרי־פסולת בגוף כתוצאה 
מאכילת מזון בלתי־טבעי — אורז מלוטש, קמח מנופה, סוכר 
מולבן וכיו״ב — היא הגורם העיקרי למחלות. הנם׳ מדגישה גם 
את חשיבותה של הרקת־מעיים סדירה למניעת מחלות. 

חנם׳ מייחדת שימת־לב ללימודי התזונה, משמעותה ויישומה. 

היא עומדת על חשיבות הויטמינים (ע״ע) בצורתם הטבעית, ועל 


ההשפעות של מזון המכיל תוספות סינתטיות (חמרים־משמרים, 
צבעי־מאכל וכיו״ב). העובדה שחלק מהמזון יויצר חומצות או בסיסים 
לאחר עיכולו, והקושי הנעוץ בעיכול מזון עשיר בעמילן יחד עם 
מזון עשיר בחלבון — הם שיקולים־מנחים בהרכבת תזונה בריאה. 

מטרת הנם׳ אינה רק להביא להבראת האדם, אלא גם ללמדו 
כיצד לשמור על בריאותו ולהימנע ממחלות, תוך הקניית מחשבה 
חיובית כדרך להבראה. עקרון הר' המונעת עומד אפוא בראש 
סדר־העדיפויות של הנס/ 

לגבי הנט׳ מרבית התופעות הקרויות "מחלות" אינן אלא ביטויים 
להעדר איזון טבעי. מאחר שהגוף ניחן בכוח־ריפוי פנימי, רואה 
הנט׳ בכל סימפטום נסיון של הגוף להתגבר על המחלה, כדברי 
פרצלסוס (ע״ע), ש״מחלה היא תהליך של ניקוי הגוף", וכסברתו 
של ד״ר ת. סינדהם (״היפוקרטס הבריטי״ [ 1624 — 1689 ]), שמחלה 
היא ביטוי לתהליך של הבראה. אף הרמב״ם (בפתיחה לפירושו 
לסדר זרעים) אמר; ״רופא בקי — כל זמן שיוכל לרפא במזונות 
לא ירפא ברפואות". סילוק הסימפטום באמצעות תרופות לא־רק 
שאינו מסייע לגוף, אלא אף מקשה עליו את מלאכתו, וכך עלולה 
מחלה חריפה להפוך לממושכת. לכן מתנגדת הנס' לתרופות, שרובן־ 
ככולן רעילות ורק מדכאות סימפטומים. הנם׳ רואה בחידקים 
ובנגיפים גורמים המנצלים את מחלת הגוף היסודית, המכשירה 
את הקרקע לפעילותם, אך אין היא רואה בהם מחוללי־מחלה 
ראשוניים. 

שיטות הריפוי בנם׳. צום (ע״ע) — הינזרות מוחלטת 
מכל מאכל ומשקה, פרט למים. משך הצום — תחת השגחה — 
מיום אחד ועד מספר שבועות. הצום הוא מדרכי־הריפוי היעילות־ 
ביותר; גם בע״ח מאבדים בזמן מחלה את תאבונם ונמנעים ממזון. 
אנרגיה רבה, המושקעת בד״כ בעיכול המזון ובקליטתו, מופנית 
בעת הצום לניקוי הגוף ולהבראתו. נפוץ־יותר צום חלקי — אכילת 
סוג אחד מפירות־העונה במשך ימים אחדים. מקובלות גם דיאטות 
זמניות מיוחדות — בעיקר בעת מחלות־מעיים — עד שוב הגוף 
לאיתגו. 

הידרותרפיה — ריפוי במים. רטיות (קומפרסים) קרות 
וחמות, חוקן, אמבטיות — עם או בלי מינרלים — אמבטיות־שמש, 
עיסוי רפואי, התעמלות, תרגילי נשימה וכר. 

ה ר ב ל י ז ם — שימוש בצמחי־מרפא. בסין כבר תוארו בתקופות 
קדומות כ 1,000 עשבי־מרפא, ובמצרים (ע״ע ג. אברס) — כ 700 
סוגי תרופות צמחיות, ביניהן שמן־קיק. גם הרופא היווני קראטואס 
חיבר קודכס הרבלי; החיבור אבד, עך עיקרו נכלל כנראה בספרו 
של דיוסקורידם (ע״ע) — הספר העיקרי בנושא במשך כ 1000 שנים. 
בעת החדשה נודעו ההרבליסטים, א. ברונפלס ( 015 )חסז 8 0 ח 0 ; 
המאה ה 16 ), ק. גסנר (ע״ע) וב. קאלפפר (*שת 0 נן 011 .או 1616 — 
1654 ). וע״ע צמח (צמחי ר'), עמ׳ 789/90 ; רוקחות. 

צמחי־המרפא עוזרים לריפוי הגוף ע״י הספקת יסודות החיוניים 



רפואה ?א־קינווגצ^ג^ית: אוסטאופתיה ("חי 5 ח עצמות") 


283 


דפדאה 


284 


1 

1 


לבריאותו (גם בע״ח בוררים לעצמם צמחי־מאכל מיוחדים בעת 
מחלה). עד תחילת המאה ה 20 היו מרבית התרופות שבשימוש הר׳ 
הקובוונציונאלית על בסים צמחי. 

א ו ס ט א ו פ ת י ה וכירופרקטיקה—־ שיטות ריפוי שהת¬ 
פתחו באה״ב בשלהי המאה ה 19 , והעוסקות באבחנת תקלות במבבה 
שלד (ע״ע) האדם, ובריפוין. מקור דרכי הטיפול במסורת "מחלצי 
העצמות" העממיים, שנהגו להשיב חוליה או עצם למקומם ע״ס 
חוש וכשרון טבעיים. 

אבי האוסטאופתיה, אנדרו ם טיל ( 1828 — 1917 ), עמד על 
הקשר ההדוק שבין מבנה עמוד־השדרה לבריאות הגוף, וטען שכל 
סטיה מן המבנה התקין גוררת אחריה הפרעה במחזור־הדם וירידה 
ברמת תפקודם של איברים הקשורים לאותו חלק של עמוד־השדרה. 

ד. ד. פ א מ ר (־ 01 ו״ 1 ג?; 1845 — 1913 ), ראשון הכירופרקטים, גרס, 
שנגרמות תקלות תפקודיות באיברים הפנימיים בשל הפרעה בזרימה 
העצבית, עקב פגמים בעמוד־השדרה. בשתי השיטות נכון גם היפוכן 
של הסברות שעליהן הן מתבססות — כל בעיה פנימית עלולה 
להתבטא כליקוי בחוליות. 

את האבחנה מבצע המרפא, החש באצבעותיו שינויים בחוליות 
הגב ; לעתים נעזרים גם בצילום רנטגן. כיום אין הבדל מהותי בין 
שתי התורות. האוסטאופת מרבה להשתמש בגפיים כבמנופים בעת 
"תיקון" הגב, בעוד שהכירופרקם מעדיף את "הלחיצה הישירה" 
על החוליות. רוב המבקשים להסתייע בשיטות אלו סובלים מכאבי* 
גב. 

אקופונקטורה — רפואתיהמחטים הסינית — ע״ע ם י ן, 

עמ׳ 937/8 . 

ה ו מ א ו פ ת י ה (ע״ע). בדרך מקרה גילה ד״ר ס. הנסן ( 1755 — 
1843 ) מגרמניה, שהכינין (ע״ע), המרפא קדחת, גורם קדחת לאד□ 
בריא. בעקבות זאת זנח את הגישה הרפואית שהיתה מקובלת אז, 
ושהיתד, מיוסדת על "תאוריית ההפכים", אשר לפיה על התרופה לג¬ 
רום למצב הפוך מהקיים: לטיפול בעצירות משמש חומר משלשל ? 
לטיפול בחום — סם להורדת החום, וכיו״ב. הנמן פיתח שימת 
ריפוי שהתבססה על ההנחה — שכבר העלה פרצלסוס 300 שנה 
לפניו — שלפיה עשוי סם שבכוחו לגרום מחלה לאדם בריא, לרפא 
סימפטומים זהים, אם יינתן בכמויות זעירות לאדם חולה. הנמן 
גילה, שככל שריכוז הסם קסן־יותר, כן גדולה השפעתו. מכאן 
הסיק, שבגוף טמון כוודריפוי עצום, ושהתרופות הניתנות במינון 
מזערי (בשיטת מהילה מיוחדת) מעוררות כוח זה. עוד עקרון 
הומאופתי חשוב הוא, שעל ההומאופת לטפל באישיותו של החולה 
לא־פחות מאשר במחלתו, ובעת בחירת התרופה וקביעת המינון 
יש להתחשב גם באופי האדם ובמצבו הנפשי. 

וע״ע צמחונות וטבעונות. 

,גנעזג׳.( . 17 ; 1958 ,) 0117 ) 01117 ^ 1 10 ) 011111 )'ץ 06 }ץ' 1 ) 11 \ 1 ,.ת 1 רו! 13 חנ> 0 . 13 

,)^ 711 ? 117 ) 071 0111 , 160 .^ . 4 . - זסותותסס .ס .ד ; 1958 )!! £0 

1963: 1. 1771 (7017(6 1-1 (311/1, 11$ 001 * 1 ( 0713. 0147(, 1970; 

11. !511:1 . 7 ) ; 1974 ) 01111 <) 0 ) 071 / 0 )) 704:1 '} 0116 ׳{׳! 0 ) 11 ־ 1 ' ,#גס{־ x1x13, 
00110} 0/ 0716 010701 \1., 1974. 

ג. רו. 

אגודות רפואיות וכת״ע לר׳. בימי-קדם הושתתה הר׳ 

על הבסיון; אפשר להניח שרופאים או מרפאים התכנסו להחלפת 
דעות או נסיונות (השר עמ׳ 253 , 255 ). על התכנסויות כאלה של 
רופאים ידוע מימי הרנסאנס. הגילדות הרפואיות היו בוודאי ההת¬ 
ארגנויות הראשונות של רופאים. ב 1446 נוסדה 0£ 4 ) 01111 ח 11 נ 111 ס 0 
5 ״ 800 ־/ 50 ־ 1 x 1 ־ 821 ("גילדת המנתחים־הגלבים בדבלין"), שזכתה 
להכרת הנרי ¥1 . ב 1518 ייסד הנרי ¥111 קולג׳ של רופאים ( 0011080 
$1012115 ץב 1 ? 0 £ ). ב 1540 נוסדה /י 211 קתזס 0 5 ״ 800 ־ 5111 ־ 1x1 ־ 831 , 
וב 1745 הפכה ל ח 10 )ת 00 0£ 511080005 0£ 7 ת 3 ק 1 זתס 0 . גוף מדעי 
של-ממש הוקם בבריטניה ב 1645 בקירוב, כאשר מדענים נועדו 


לאסיפות שבועיות ב 0011080 !"ב^ס בלונדון, על בסיס זה 
הוקמה ב 1660 החברה המלכותית (ע״ע) של לונדון ( 1017 מס 3 31 ץ 80 
ת 40 >״<^ 1 0£ ). האיטלקים הקימו בנאפולי את תז 11 ־ו 010 ־ו 500 113 זז 10 > 103 י 7 
20 ־ 131:111 ! ב 1560 , ברומא את 1,111001 401 > 3 ןךח 1£ > 2 :) 0 \! ב 1603 ובפי- 
רנצה את 0 :ז 011 תז 01 101 > 112 ח 40 ) 003 \. ב 1657 . ב 1652 הוקמה - 02 \/ 
״ 111 ־ 10501 ־ 001 20 ־ 1131111 100113 > בשוויינפורם, גרמניה, וזו הפכה ב 1859 
ל 1121:11120 001111311103 41110-021011112 ) 1,00901 02053103 113 ־״ 40 > 03 \ 1 
0011050111111 . ב 1731 הקים לואי ¥\ בפריס את 10 > 110 ה 40 > 03 ^ 
01111111810 , וזו חידשה את קיומה ב 1820 כ 1311011210 < 5001010 
0 ת 4101 > 10 \ 10 > 807310 5001010 01 01111111810 10 >. באמריקדדהצפונית 
הוקמו אגודות רפואיות בבוסטון ב 1736 , בניו־היוון ב 1739 , בצ׳רלס־ 
טון ב 1755 , בניו־ג׳רזי ב 1766 (זוהי האגודה הוותיקה-ביותר 
ביבשת אמריקה, הקיימת גם היום), במסצ׳וססס ב 1781 ובניו-יורק ! 
ב 1794 . ב 1790 נוסדה באמסטרדם אגודה רפואית. בארצות רב^ת י 
נוסדו אגודות רפואיות רק במאה ה 19 . וע״ע אקדמיה, עם' 517/8 . 

ההסתדרויות הרפואיות הארציות הגדולות הוקמו במאה ה 19 , 

0 ^ " 550013110 \ 1 11021 ) 10 \ 1847 ,^.1X10110311 , ו 11031 ) 10 ^ 81111511 
"ס 1 ז 013 ס 5$ \., 1856 . במאה זו הוקמו גם הארגונים המדעיים בהוד ן 
מחויות הרפואיות השונות. 

ב א ״י הוקמה. ההסתדרות הרפואית העברית ב 1912 , והיא 
איגדה אז בס״ה 32 רופאים ( 9 בירושלים, 10 ביפו-ת״א, 7 במושבות 
ו 6 בשאר מקומות); הקימו אותה רופאים שבאו זה-מקרוב (ד״ר . 
מ. שרמן, ד״ר א. ל. פוחובסקי וד״ר ב. קרינקיו). עם קום המדינה 
הוסב שמה ל״ההסתדרות הרפואית בישראל" (הר״י). היא מקיימת 
סניפים רבים, ולידה ארגונים מקצועיים ואיגודים מדעיים. 

תפקידי ההסתדרות הרפואית הם: פיתוחו וקידומו של המדע 
הרפואי ומתן אפשרות להשתלמויות; הגנה על זכויות הרופאים 
בכל הנוגע לתנאי השכר והעבודה, ובכלל זה גם החובות בתחום 
האתיקה הרפואית; דאגה לבריאות־הציבור באמצעות הדרכה והס¬ 
ברה, פעולות לשיפור התברואה והבריאות, השתתפות בתכניות 
לביטוח רפואי (ר׳ לעיל, עמ׳ 276 ), חינוך רפואי, ועוד. 

במדינות רבות קיימת "לשכת רופאים", שתפקידה לשמור על 
כללי הרישוי לרופאים (ולהקפיד שרק בעלי תעודה מוכרת 
יורשו לעסוק במקצוע), על הענקת תארי "מומחה" (יש ארצות, 
וישראל ביניהן, שבהן זכות זו היא בידי מועצות מיוחדות שליד 
ההסתדרות הרפואית), על כללי האתיקה המקצועית (כולל ענישת , 
העבריינים) ועל ביטוחים שונים לרופאים. בישראל מסרבת הממשלה 
לדרישת ההסתדרות הרפואית להקים לשכת רופאים. 

קיימים ארגוני ר׳ בי"ל, מהם מדעיים (כמו הקולג׳ הבי״ל 
של כירורגים [שיקגו, 1935 ] והפדרציה העולמית לבריאות־הנפש 
[לונדון, 1948 !) ומהם ציבוריים (כמו הפדרציה הרפואית הפאן- 1 
אמריקנית [ניו־יורק, 1925 ]). ב 1947 הוקמה "ההסתדרות הרפואית 
העולמית״ (״ 70550013110 11031 > 40 \. 4 > ¥014 \), המופקדת על כללי 
האתיקה, החינוך הרפואי ונושאים בעלי עניין כלל־עולמי. 

ב 1936 הוקם ארגון עולמי של רופאים יהודים, וכינוסו 
הראשון נערך בא״י. פעולתו הופסקה בפרוץ מלה״ע 11 . אחרי 
מלה״ע ח הקימה ההסתדרות הרפואית "מפעל חברות־חוץ" 
("ס 0131:1 ס 55 \ 1 10141031 ^ 151301 1410 0£ ק 111 צ׳ 5 > 80110 ), המאגד רופאים 
יהודים בחו״ל המצטרפים להר״י. כיום חברים בארגון כ 13,000 
רופאים. 

את כה״ע הראשון לענייני ר/ 5 ו 1 ס 53011 ״ 111105011111031102 ? — 
הו״ל החברה המלכותית. ב 1667 הו״ל האקדמיה של פירנצה את 
כה״ע 7.0 ״ 10 ת 0 י £$1 311 ־ 31111 3 < ■ 4 > 52881 • ב 1670 הו״ל ה 13 בח 10 > 02 .^ 
מזנ 1 ־ 01 צ 10 ־/ 011 30 ־ 30111 ״ בלייפציג את ־ 4100 ) 10 ״ 1053 ־ 0111 03 ״ 11500113 ׳\ 
1 חס־ 31 > 1 ״ 3 ו״־ 401 ) 1 דג 0 ־ 51031 ץ £1 ק, וב 1680 י״ל בהמבורג 410110 ז 3 ״ 10 ^ 
־ץ 12110 ־נ\׳. 101 ) 110110 ^ 3110 ־ 401301 ) 8011 ״ 11 > 1 ז 0 וז 1 ״\, 010 ״ 00££ ז 10 \ 0 " 



285 


רפואה 


286 


זצ״ג״ן. — העתונות הרפואית התרחבה והסתעפה לממדים עצומים;. 
ב 1968 נמנו למעלה מ 6.500 כת״ע, ומאז נוספו עוד מאות. 

ב א " י י״ל העתון הרפואי העברי הראשון עם ייסוד ההסתדרות 
הרפואית העברית ב 1912 ״ ושמו — "זכרונות דברים של האגודה 
המדיצינית העברית שבא״י". היה זה העתון הרפואי העברי הראשון 
בעולם. והוא י״ל עד פרוץ מלה״ע 1 וחידש הופעתו ב 1919 . ביולי 
1920 החל להופיע בה״ע ״הרפואה״ (החוברת השניה— אפריל 1924 )״ 
ומאז י״ל כירחון עד 1941 . עת הפך לדו-שבועון; גם היום זהו 
הבטאון הרפואי העיקרי בשפה העברית. מיוני 1940 יו״ל מטעם 
ההסתדרות הרפואית דדשבועון ושמו "מכתב לחבר". עוד יו״ל 
בעברית: "רפואת המשפחה"" "רפואת השיניים׳/ "מידע לרופא", 
״הרוקח העברי״, ועלובים שונים. מ 1966 יו״ל ) 0 [ 0111713 ! 01 ^ 15 
0€5 ״ 5010 1031 ^, המביא את השגי הר׳ והמחקר הרפואי בישראל 
לידיעתם של קוראי אנגלית. 

ם. שרמן, קורות העתונות הרפואית העבריה כארץ (הרפואה" נ/ א), 

תשט״ז; י. סוס (עורך}, ההסתדרות הרפואית בישראל בת 50 . 1961 ז 

{ 87-16 4 , 30101 ( 401 * .א . ז ,י\ ; 1 ־ 195 ../ 1 , { 0 4 ,־]״ 4:11 ? . 1-1 .א 

1 ) 0001 א 165 ) 50616 7116416111 011 ) 51(616/1 0 / 1/16 8116 0 / 4x71611 

121 -^ 80 — 46 י<< 166£ ה£ 6 ) 0 י 11 ז 8 ,מ 10 ־ז 8 ' 0 .יד .£ ; 1958 ,( 1., 01^X1 ג 1 ״ 
. 1976 ,( 01111121 ! ! 02 ! 4001 * 16161714 ] 171 1 ( 607 ^ 511x {ס 6 ^ €0116 

י. סו. 

מהידיעות על הר׳ המפוזרות במקרא עולות שתי עובדות 
בעלות חשיבות עקרונית: 1 ) קיים ידע על המחלות המידבקות וניתנות 
הוראות מעשיות למניעת התפשטותן ״■ 2 ) הונהג יום־מנוחה שבועי. 
מלבד ערכן הדתי הראשוני מתגלה בשתי העובדות מקוריות בגישה, 
ועד היום הן מעמודי־התווך של ההיגיינה הציבורית והפרטית גם~יחד. 
ההסגר (ע״ע) הנזכר במקרא (ויק׳ יג, ה) הוא מאבות הקרנטינה, 
שהונהגה לראשונה במאה ה 14 בנמל ראגוזה (ע״ע דוברובניק), 
והביאה לייסוד הלפרחוריות (בתיימחסה לחולי צרעת [ע״ע])" 
שהוקמו ביד,"ב ושכמעט הצליחו להדביר מגפה זו באירופה. חוקי 
השבת הם יחידאים במזרח הקדום — אין הם נזכרים בחוקי חמורבי, 
ואף לא ברפואת יוון העתיקה. הרעיון של יום~מנוחה שבועי היה זר 
לחברה של יוון ורומא, והסאטיריקן יובנליס (ע״ע) אף לעג להמצאה 
המוזרה בעיניו. 

בתקופת המקרא התקיימה כת רופאים מחוץ למרכז הפולחן, בעוד 
שכוהנים היו מופקדים על ראיית הנגעים והחליטו בענייני טמאה 
וטהרה (ע״ע). נזכרים גם מעשי ריפד שחוללו נביאים (אליהו, 
אלישע, ישעיהו) בדרך נס. הפרזה ברפואות אינה מיוחדת לימינו 
("לשוא הרבית רפואות" [ירמ׳ מו, יא]). גם "רופאי אליל" (איוב 
יג, ד) לא חסרו. נזכרות מחלות אפידמיות, המיוחסות לאיזור מסוים 
(.,ארץ אכלת יושביה״ [במ׳ יג, לב]; "והמים רעים והארץ משכלת" 
[מל״ב ב, יט]); הדברים מזכירים את שם ספרו המפורסם של היפד 
קרטס "על האוויר, המים והמקומרת". נמצא במקרא גם שיפוט 
פרויגנוסטי — מחלה חולפת (״ולא ימות ונפל למשכב״ — שמות כא, 
יח), ואף פרוגנוזה קשה (״חלה חזקיהו למות״ ׳•*- ישע׳ לח, א). 

בתחום האנטומיה מרובות מליצות וניבי־לשון בנוגע למבנה 
גוף*האדם: ״ויבן ה׳ אלהים את הצלע...״ (ברא׳ ב, כב); "אשר 
עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ"(תה׳ קלט, כוו); ועוד-(השורש 
"רקם" משמש בהיסטולוגיה אף בעברית החדשה). בפיסיולוגיה עומד 
הפסוק ״הלא כחלב התיכני וכגבינה תקפיאני״ (איוב י, י), על ערך 
החלבון במבנה הכימי של הגוף. הקביעה "כי נפש הבשר בדם הוא" 
(ויק׳ יז. יא) מדגישה את חשיבות הדם. ההיגיינה הכללית נידונה 
בהרחבה ובפירוט. האיסור לאכול בהמה טמאה הוא דתי בעיקרו, 
אבל בנוגע לנבלה ("ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" [שמ׳ כב, ל]) 
נראה שהאיסור קשור בחשש מפני זיהום ורקבון. דרכי ההיטהרות 
מטומאה הם בעיקר דתיים, אולם מתאימים גם לנוהג רפואי — 
רחיצת הגוף, הדחת בלים, טיוח הבית (ויק׳ יד׳ מב) וכייו״ב. הגשת 


מים לרחיצת הרגליים (ברא׳ יח, ד) היתה שייכת למידת הכנסת־ 
אורחים. ברחיצה קשורה גם סיכת העור בשמן — בגלל האקלים 
החם. הודגשה ההיגיינה של המחנה בזמן מלחמה (דב׳ כג, י-יד). 
האיסורים בתחום המין (ע״ע נדה) מוסיפים, אולי, קצב והתרעננות 
פסיכדסכסואלית בחיי הזוג. 

ר , בדרך נס אינה ניתנת בד״כ להסבר רפואי; אך, למשל, לגבי 
הסיפור על אלישע׳ שמנע הרעלה בפקועוודשדה (מל״ב ד, לט־ -מא), 
הוכח שהקמח מנטרל את ההשפעה הרעלית. החיאת בן השובמית 
(שם, לד—לה) הוא מעשה נם, אבל יש בסיפור רמזים לתהליכים 
טבעיים — טיפול בחימום ("ויחם בשר הילד"), ואולי בהנשמה 
מלאכותית (ומעניינים דברי רד״ק: "ואפשר גם כן להנשים על הנער 
לחממו בחום. הטבעי היוצא מפיו. כי רוב הנסים נעשים עם מעט 
תחבולה מדרך העולם"). ההתאוששות של המת המדומה היתה מלווה 
עיטוש, שהיא הופעה־מחדש של החזרים (רפלכסים). לא נזכרו 
במקרא תרופות מאגיות — שהיו מקובלות ברפואת העולם העתיק 
וביה״ב, והנזכרות גם בתלמוד — וכן אין בו גירוש שדים (ע״ע 
דבוק), הנזכר בברית החדשה. נזכרות חבישה ומשחות — בעיקר 
צרי גלעד. בתחום האורתופדיה נזכרים חבישה וחיתול לצורך ריפוי 
עצמות, ומובלט רעיון השיקום ("לחזקה [את הזרוע] לתפש בחרב" 
[יחז׳ ל, כא|). בר׳ הפנימית נזכר הלב — ולא־רק בדרך משל או 
מליצה — והביטוי "ויפג לבו" (ברא׳ מה, כו) מרמז, אולי, על 
הבחנה בין פעולה סדירה למופרעת. נזכרות גם מחלות נדירות, כמו 
מחלת המלך אסא ("חלה את רגליו" [מל״א טו, בג]), שהיתה, כנראה, 
מחלת כלי־הדם ההקפיים עם היצרות העורקים. מחלת המלך דוד 
בזקנתו ("ויכסהו בבגדים ולא יחם לד׳ [מל״א א. א]) קשורה גם 
היא בהפרעות במחזור־הדם. אין המקרא מספר על ניתוחים, אבל 
בפרשת יצירת חוה מצלע האדם כבר נזכרים השלב הראשון, ההרי 
דמה, והאחרון, הכיסוי ה" פלסטי" ("ויסגר בשר ת וו תג ה" [ברא׳ ב, 
כא]}. נידונים מיקום הפציעות והסכנה מפגיעה ב״חמש" (שמ״ב 
ב, כג); הפירוש שהמדובר במקום הצלע החמישית (הלב) אינו 
מתאים לנתונים האנטומיים, והכוונה היא לצלעות מימין(ליד הכבד), 
מקום מושב החגורה והתחמושת שהיא נושאת (מכאן "חמושים"). 
המליצה "אזנים כרית לי" (תה׳ מ, ז) מלמדת על ידיעת מיקום 
השמיעה — במעמקי העצם. נזכרים גם מונחים רבים מתחומי הדרמ־ 
טולוגיה, רפואת־העיביים, הגינקולוגיה ומלאכת המילדות. המומים 
הפוסלים לכהונה ולנישואין, מחלות עצבים ונפש, מחלות מגפתיות, 
ועוד. 

המשנה והתלמוד — בהלכות טריפה, נידה, מומים ועוד — 
עשירים בחומר רפואי. המשנה נערכה בערך בימי גלנוס, דיש מקום 
להשוואה. הרעיון האנטומי — בייחוד השתנות מבנה הגוף עקב 
מחלות שונות — מודגש*ידתר בר׳ התלמודית, בעוד שחורת הליחות. 
ששלטה ביוון וגם בין יהודי יה״ב, רק נרמזת בתלמוד. בהלכות 
טריפה מובלט רעיון הפרוגנוזה, שהדי בהמה אינה ראויה לאכילה 
אם נתגלתה בה אחרי השחיטה מחלה ש הי תה עלולה להביא למותה 
תוך 12 חודש — ״זה הכלל; כל שאין כמוה חיה — טרפה" (חולין 
ג/ א'). לא*רק מחלה אלא גם חוסר איבר מסוים (*!לש&^ןב) מטריף 
את הבהמה. עפ״ר נכונות הערכות אלו גם במבחן מדעי. ואולם, 
הטרפה בגלל ״ניטלו הכליות״ (ביו המותר) לא תיתכן — שהרי אין 
בהמה יכולה לחיות ללא שתי כליות; ואכן, המשנה מסיימת בקביעה: 
"ר׳ מאיר מכשיר וחכמים פוסלים"(נראה שמדובר בחוסר כליה אחת. 
שהרי כליה [בלשון יחיד] אינה נזכרת במקרא). אגב, כל הפרטים 
בנוגע לכליות כוללים תצפיות מעניינות: כליה כפולה; כליה בודדת; 
כליה שהקטינה 1-001011 !״ 00 ); כליה מלאה מים סרוחים 

(צ 1 צסז 1 ]( 1 * 0 םסץק) — טריפה! כליה מלאה מים זכים (;? 1051 ן[ל}€ת 0 ־ 1 ״! 1 ) 
— כשרה. מחלות הריאות היו מוכרות יפה, ולא־רק בתחום השחפת 
(סירכות, מערות, אוטם בריאה— שיכול להיות גידול או אינפרקט — 



287 


רפואה 


288 



ורופא היהודי יצחק ישראלי מתייעץ עם קונסטנטינוס האפריקני (ע׳ 
ערכיהם) ועלי עבאס הטופלסי. טתוד כחבי יצחק ישראלי, 5 יח, 1515 

מורטות, אכינוקוקוס, התנקבות). מתוארות גם טכניקות לבדיקה 
פתולוגית — ע״י ניסוה הריאה, וכן ע״י יציקת המוגלה לתוך כלי 
זכוכית מלא מים; כשמוצאים בהם חוטים לבנים ("שוריקי חיורי") 
הרי זה סימן להרס הרקמה, והבהמה טריפה. 

בתלמוד מצויות ידיעות גם על ראשית הכירורגיה (ע״ע, עם׳ 
804 ). מתואר ניתוח נדיר של הוצאת שכבות עצומות של שומן 
מתחת לדופן הבטן (ב"מ פ״גי ע״ב). החולה הורדם בסם־שינה, 
ומטעמי נקיון בוצע הניחוח ב״בית־השיש". מסופר על פתיחת גולגולת 
([טרפנציה]; כתר ע״ז, ע״ב, ועוד) ועל קטיעת רגל בגלל נומי 
(ע״ז י׳, ע״א), כנראה גגגרנה (ע״ע נמק). נזכרת נטילת הטחול 
(סג׳ כ״א, ע״ב). מעניין־ביותר הניתוח הגדול של "יוצא דופן" 
(נידה ה/ א׳, ועוד) — הוא החיתוך הקיסרי ביולדת (ע״ע לדה, עם׳ 
193/4 ). במשנה (בכר ד", ד׳) נזכרת הוצאת הרחם (ץחז 10 ^ז 51€ י< 11 ) 
בבהמות — משיקולים מסחריים; למרבה הצער מובאת ידיעה זו 
ללא פרסים על הטכניקה, בשם תודוס הרופא, שכנראה היה חניך 
אסכולת אלכסנדריה, ניתוחים מוצלחים בבהמות דרבנו את הרופאים 
לנסות אותם גם בבני־אדם. נזכרים גם מכשירים כירורגיים, כגון 
מקדח גדול וקטן של רופאים, וכן סדים וקשישים ([ 1 חנ 1 ק$]ו שבת 
נ״ג, ע״א) המשמשים באורתופדיה. 

בהיגיינה הציבורית נזכרים סידורים להוצאת האשפה מירושלים 
— דרך שער מיוחד, הוא שער האשפות — וברחובותיה נשמר 
הנק יון: .,שוקי ירושלים עש ויין להתכבד בכל יום" (פס׳ ד, ע״א). 
היו גס סידורים להאיר את הרחובות בלילה, כדי למנוע חבלות 
ותאונות. 

אחת הידיעות המרשימות בר׳ פנימית היא בדבר מחלת־הדם 
המופיליה (יב׳ ס״ד, ע״ב) והעברתה הגנטית (דרך האם, לילדים 
זכרים). מובאת גם ידיעה על צהבת המוליטית קשה בתינוק (שבת 
קל״ד, ע״א), ופסקיהלכה שלא למול אותו עד שיבריא. שתי תגליות 
אלו קדמו בהרבה לסרסומן בספרות הרפואית העולמית: ההעברה 
התורשתית תוארה ב 1803 , ועל ה״תינוק הירוק" דנו רק בימינו 
בקשר עם גורם הרזוס (. 7-1 .מ! ע״ע דם, עמ׳ 730/1 ) והפרעות 
באנזימים. בצד תגליות חשובות כאלה נמסרות ידיעות שהן בגדר ר׳ 
עממית ומאגית. בספרות הרבנית נפסק שאין מתרפאים בר׳ מסוג זה 
בלי לשאול רופא; הנימוק הוא, ש״השתנו הטבעים״ — דהיינו מבע 
האדם — ובהתאם השתנו גם דרכי הטיפול. רבות מן התרופות 
והטיפוליב העממיים — ביניהם גם כאלה השרירים וקיימים עד 
היום — מובאים בתלמוד בשם אשה; הרבה בזה אביי, הפותח כל 
הוראה מאת במלים "אמרה לי אם", דהיינו האומנת שלו. לבסוף 


יוזכר, שבמסגרת הר׳ הציבורית פותחה חוקת-עבודה מדוקדקת, 
שבאה לשמור על זכויות הפועל, בהמשך לציווי המקראי "למען 
ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב׳ ה, יד). התחשבות יתרה זו באה 
לידי ביטוי במליצה התלמודית "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון 
לעצמו" (קיד׳ כ/ ע״א). 

יה"ב והזמן החדש. עם ראשית הגלות נשמר זמן־מה 
ייחודו של הרופא היהודי — בגלל ההגבלות שהטילו עליו השלטונות. 
מהמאה ה 4 ואילך נאסר על יהודים לטפל בנוצרים ! אלא שהחוקים 
לא היו יעילים, כפי שעולה מעדותו של ארבלדו דה וילנובה ( 1300 
בערך), שהתמרמר על הפרת האיסור הזה, וטען שלא מצא מנזר 
שאין רופא יהודי מטפל בחוליו. ואכן, למעשה השתמשו אפיפיורים, 
מלבים ואצילים בשירותיהם של רופאים יהודים. אלה הרגישו עצמם 
גם כשגרירי האומה היהודית הנרדפת, ופעלו לטובת אחיהם. ההערכה 
היתרה שזכו לה מקורה גם באמונה שהם שומרי "סודות רפואיים" 
מיוחדים. למעשה הצטיינו הרופאים היהודים בידיעת שפות זרות 
ובזהירות מיוחדת בטיפול, שכן כל שגיאה מצדם עלולה היתה לגרור 
תגובתעקם כלפי אחיהם. מסיבות אלו שמרו בהקפדה על אתיקה 
רפואית. בחיבור ״ספר היושר״ (בכ״י! המאה ה 14 ) מצויה הקריאה: 
"אנו רופאים ישראלים אשר נתפשים תחת הגולה יצריך אלינו חכמה 
מופלאה", והרופאים נדרשים להיזהר במיוחד בטיפול בנכרים. 
הרופאים היהודים היו גם מעורבים בוויכוחים שכפו עליהם הנוצרים, 
וכדברי המחבר הנ״ל, "לפעמים צריכים לבאר חכמתנו בפניהם". 
שמות יהודיים מצויים,גם בין רופאי העיריות — בייחוד בזמן מגפות 
הדבר (ע״ע) באירופה, כשהשלטוגות התעלמו מאיסורי הכנסיה. 
מקצוע הר׳ היה חפשי במידת־מה ( 11$ ^ $10 !;1x ן> 076 ־וק), כשמרבית 
המקצועות היו חסומים בפני יהודים. 

מהספרות הרפואית בעברית ביה״ב המוקדמים יחברו ,׳ס׳ אסף" 

של אסף הרופא (ע״ע; המאה ה 7 ) ו״ס׳ המרקחות" של שבתאי 
דוב ולו (ע״ע; המאה ה 10 ), שהיה כה״י העברי הראשון שי״ל 
בהוצאה מדעית ( 1867 ). רבים מן הרופאים היהודים כתבו את חיבו¬ 
ריהם ערבית. כך, למשל, נהג יצחק ישראלי (ע״ע; המאות ה 9 — 
ה 10 )! כתביו תורגמו לעברית, ואח״כ (במאה ה 11 ) ללאטינית. 



עמוי טה״כגו?״ ? 5 אנן־פינא בתרגום עברי. סלרגו. 
הדאה הרז. (הפסריה האוניברסיטאית, בולוניה) 


















289 


רפואה — רפובליקנית, המפלגה ה 


290 


: מקום מיוחד תופס הרמב״ם — בגישתו הפילוסופית, במלחמתו 
באמונות־תפלות, בהתנגדותו למתן תרופות־סרק ובחברתו הברורה 
; בהשפעת גורמים נפשיים על מהלך המחלות. רק ב 1940 החלו 
להתפרסם כתביו הרפואיים במהדורות מדעיות (ע״ע משה בן מימון, 
עם׳ 563/4 ). בגלל קוצר־ידה של ההיסטוריוגרפיה היהודית של 
1 יה״ב זוהו אהדים מרופאי התקופה — בטעות — כיהודים (אל טברי, 
אבן זוהר, אבן רשד ואחרים). 

מימי הרנסאנס השתדלו יהודים להתקבל לאוניברסיטות, 
בייחוד באיטליה. הראשון שהצליח לקבל דיפלומה באוניברסיטה 
(ב 1400 בערך) היה אליה בן שבתאי ( 310 כ 1 כ 531 ). הוא אף נקרא 
ללונדון כדי לטפל בהנרי 17 , ונשאר שם עד מות החולה המלכותי. 
הוא הסכים לבוא רק אחרי שהותר לו להביא אתו 10 גברים ל״מניין" 

— שהרי אחרי הגירוש ב 1290 לא היו יהודים באנגליה. במאה ה 16 
גבר לחץ היהודים להתקבל לאוניברסיטות. עדות לקשיים מצויה 
בשיר של הרופא והפילוסוף דון יהודה אברבנאל (ע״ע), האומר על 
. הר׳: "כבשתיה במו קשתי וחרבי". מרכז ללימודי הר׳ ליהודים במאות 
ה 16 .וה 17 היתה הפקולטה לר׳ בפדובה, שמטעמים מסחריים, כנראה, 
הסכימה לקבל לא־קתולים. מן הרופאים היהודים המפורסמים יווכרו 
אמטוס (ע״ע) לוזיטנוס ודוד דה פומיס. עד המאה ה 18 כתבו רוב 
הרופאים היהודים את ספריהם בלאטינית; מבין הכותבים בעברית — 
יעקב צהלון (ע״ע; 1683 ) וטוביה (ע״ע) בן משה הכהן ( 1707 ). 
מאז ועד ראשית המאה ה 20 (בא״י) לא נכתבו בעברית ספרי ר' — 
מלבד ספרים על ר׳ עממית. 

עם תחילת האמנציפציה השתלבו היהודים היטב במחקר 
הרפואי. ר. רמק 310 רתס£ 1 ־ 1 * 1101 ; 1815 — 1865 ) עסק באנטומיה 
1 מיקרוסקופית וגילה סיבים — הנקראים על שמו — במערכת־העצבים; 
יחד עם וירכו (ע״ע) הוא נחשב אחד מאבותיה של תורת התא, 
הנלה (ע״ע; יהודי מומר), מגדולי האנטומיה במאה ה 19 , גילה את 
הלולאה — הנקראת על שמו — בכליה, בפתולוגיה האנטומית הבהיר 
כהנהים (ע״ע; יהודי מומר) את מהות הדלקת, והיה מנציגי השיטה 
הניסויית בפתולוגיה. תלמידו, ויגרט (ע״ע), פיתח שיטות לצביעת 
רקמות בצבעי אנילין, והיה מאבות ההיסטולוגיה (ע״ע, עמ׳ 257 ). 
הוא היה הראשון שתיאר ( 1880 ) את התמונה הפתולוגית של קריש 
(תרומב(זיס) בלב. הבוסנאי פ. י. כהן (ע״ע) היה ממניחי יסודות 
הבקסריולוגיה (ע״ע, עמ׳ 318 ), ב 1841 תיאר גרובי (ע״ע), מחלוצי 
הפרזיטולוגיה, את גורם היערת (ע״ע), ואח״כ — את הטריפבוסומות 
(ע״ע). ניסר (ע״ע; יהודי מומר) גילה את הגונוקוקוס, גורם הזיבה 
(ע״ע; 1879 ), סמוך לזמן התגליות המהפכניות של ק(ך (ע״ע). 
רוב החוקרים הללו פעלו בגרמניה. באה״ב פעל הבקטריולוג סימון 
פלכסנר, מגלה חידק הדיזנטריה הנקרא על שמו. בר׳ הפנימית 
התבלטו: ל. טראובה (ע״ע), שעסק במחקר קליני ובפיסיולוגיה 
ניסויית — בעיקר במחלות לב וכליות; מינקובסקי (ע״ע; יהודי 
מומר), ממגלי הסכרת (ע״ע) הניסויית ומסוללי-הדרך לגילוי האינ¬ 
סולין (ע״ע); בצרפת המציא פ. וידל (ע״ע) את האבחנה הסרולוגית 
של טיסוס-המעים (ע״ע); בניו־יורק תיאר עמנואל ליבמן את הפתו¬ 
לוגיה והקליניקה של דלקת פנים־הלב הבקטריאלית התת-חריפה. 
בחקר הדם הצטיינו: ז׳. אים (ו £11 ׳\ 173 א£? 1 .ז 0£0 ; 1841 — 1933 ), 
בצרפת, שתיאר בין־השאר את הססיות (תרומבוציטים) וחסר דם 
המוליטי נרכש, ואת התמיסה המשמשת גם היום בספירת הדם; 
הנוך (י 01 סח^ . 1-1 .£; 1820 — 1910 ), רופא־ילדים בברלין, שתיאר 
( 1874 ) מחלה של דגישות־יתר, המתבטאת בין־השאר בפריחה 
והנקראת על שמו(ע״ע שנלין). גם בתחומי הסרולוגיה והאימונולוגיה 
התבלטו רופאים יהודים, ביניהם: פ. אהרליד — מגדולי החוקרים 
בר׳ בתקופתו — א. וסרמן ולנדשטינר (ע׳ ערכיהם). שיעור היהודים 
בר׳ המעשית והתאורטית עולדדבהרבח על שיעורם באוכלוסיח. 
מבין 120 חתני פרס־נובל בפיסיולוגיה ור' 24 הם יהודים (כולל 


מומרים). מקום לעצמו תופס ז. פרויד (ע״ע), אבי הפסיכואנליזה, 

ותלמידיו, שכמעט כולם יהודים. 

י. ל. כצנלסוז, התלמוד וחכמה הר/ תרפ״ח; ז. מונסנר, הלשון 
העברית מחכמת הר/ 1940 : הנ״ל, הכתבים הרפואיים של הרמב״ם, 
א׳-ח/ ת״ש-תשכ״ם; הב״ל, ם׳ אסף הרופא (קירות, ג׳-־ו׳;. תשכ״ה- 
תשל״ב! יה. ליביביץ, לתולדות הד׳ בישראל (יבנה, ג/ 200-184 ), 
תש״ם; הנ״ל, תשובת הרמב״ם על קץ החיים (קורות, ה׳), תשכ״ט; 
הנ״ל, על הר־ במקורות היהדות (מחניים, קכ״ב), חש״ל; הנ״ל, ר׳ 
(בתוך.־ אנציק' מקראית, ז/ 407 — 425 ), תשל״ו; מ. שסייר, המיילדות 
לפי המקרא (עבודת'גביר. ביה״ס לר׳ ירושלים), 1967 ; אסיא, 
מאמרים, תמציות וסקירות בעביני הלכה ור/ א/ תש״ל-; י. אליאש. 
הרופא בהלכה (סיני, ע״ה). תשל״ד; ע. זהר, ר׳ ומחקר רפואי בישראל 
(מדע, י״ח, 4 ), 1974 ; א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ונושאי 
כליו׳ תשל״ה; הר׳ בהלכה (תורה שבע״פ, י״ח), תשל״ו: -תו 1 ז \ג.ן. 11 
? 1 ( 1 < ז 10 > 1 סת 11 :>לג 011 ז 8 . 4 ־ 1 ,־ 1850/60 ,./י, ? 111€/1 > 111 זו 11 > 71-1 .) 111 (( 1 ? 13 

- 4 ו,זי^ 1 / 0111 [?ן 0 { 1000 < 1 < 10 /¥ 3 ,: 130111 * 1 . 1 . 0 ; 1911 ,. 1 \ ? 11/11101.1 
38-41 , 1 \ 1 %1 ת 171 [ 1 ,£ח 1 ח 10 ו ¥0 11011 ! 10 0 > 0 מ 0 ־< 0/0 ? 7 11001 ( 811 1 > / 0 חס/ו 
,:ז 1$ ז $1£0 .£ . 11 ; 1919 ,( 81111., XXX .<ח 1 > 1 ק 110 - 15 ז\ 01 | 1116 ) 

/ 0 <()ו> 1 ן 111 !ז 3 ? 711 ,־ושחזתב!!^ . 5 ; 1951 , 406/7 , 1 ,. 3 : (ס ((? 131310 3 
.א . 5 ; 1951 ,(' ; \ 1., XX ג .;;! 6011.111 ) ,..?)? ח 11010 /( 11 ¥ ?(/ז 111 } 1 > 3 ?}/ 

1011/1 ? 1 111 €10111 71 ,( ¥11 701011 , 112 ^ 160 ־ £0 ,ס .[ ; 1952 ,, 14 11/1 ( 11 '.)[ 
: 1973 ,(,! £31 11 ח ג ,׳ 500100 תס ומט!ל 0 גן 111 ־ $1 . 111101 ) '(■ 3101 ! ! 1 €101 (> 8 
, 0 .( ; 1973 ,ץ,? 113 ] 11001 /ק 2 > 1 § 810 3 ;■( 0,11 סן' 1 ץ 1 /? 11013/1 [ ,ונסזסא 

211101 >, 7 ? 1/1 חס 101 > 1 ה 0 ח 111 > 4 ! $? 401 *־ ,(. 0015 ) צט 0 ז 13 \ .$- 112 ־ 1.016011 

. 1974 , 11 ( 101 (} 11 < י \ 8 { 0 
יד,. ל. 

רפובלי־לןה, ע״ע מדינה, מדע"המדינה, תורות 
מדיניות, עט׳ 269 ואילך, 

.רפובליקנית, המפלגה (׳\!ת 3 ? ן 031 ו 1 נ 1 טק £0 ), אחת משתי 

המפלגות הגדולות באה״ב. המה״ר נוסדה ב 1854 , בסערת־ 

הרוחות שהתעוררה סביב קבלת חוק קנזס־נבראסקה, שהתיר 
עבדות ממערב למיסיסיפי. מקימיה — ויגיס־לשעבר, חלק מהדמ 1 ק* 
רטים ו״אנשי הקרקע החפשית״ ( 5 ־ £1 ( $01 60 ־!?) — התנגדו בתוקף 
להתפשטות העבדות, ובחרו בשם מפלגתם לזכר הרפובליקנים מימי 
ג׳פרסון (ע״ע), המה״ר, שהדגישה עקרונות כללילאומיים מעל 
לזכויות המדינות באה״ב, קבעה במצע־הבחירות הראשון שלה 
( 1856 ), שהקונגרס רשאי וחייב לאסור עבדות בטריטוריות שעדיין 
לא אורגנו למדינות. כוחה היה במדינות הצפון. 

בבחירות לנשיאות ב 1860 ניצח מועמד המה״ר, א. לינקולן 
(ע״ע), בסיסמה של בלימת התפשטות העבדות. בעקבות בחירתו 
פרשו מדינות הדרום ופרצה מלחמת-האזרחים באה״ב. נצחון הצפון 
הבטיח הגמוניה של המה״ר: ב 72 השנים שבין 1860 ל 1932 ניצחה 
המה״ר 14 פעם, והפסידה 4 פעמים בלבד (ב 1884 וב 1892 , כשניצח 
קליולנד, וב 1912 וב 1916 , כשניצח וו. וילסון (ע׳ ערכיהם!). נצחון 
וילסון הושג מחמת פילדג בשורות המה״ר; ב 1924 ניצחה המה״ר 
חרף פילוג בשורותיה; הנצחון ב 1864 — בעיצומה של מלחמת־־ 
האזרחים — היה, להלכה, לא של המה״ר אלא של "מפלגת הברית 
הלאומית", שלינקולן הרפובליקני וסגנו הדמוקרטי א. נ׳ובסון (ע״ע), 
היו מועמדיה. וע״ע ארצות־הברית, עם׳ 95/8 ; דמוקרטית, המפלגה ה־. 

בימי שלטונה הממושכים, במיוחד בעשורים האחרונים של המאה 
ה 19 , פשו במד,"ר תופעות של שחיתות, שלטון "בוסים" נוקשים, 
קפיאה על השמרים והזדהות הולכת וגוברת עס אנשי העסקים 
וההון הגדול. היא דגלה במכסים גבוהים וביציבות המטבע. ת. רוזולט 
(ע״ע), שהיה הנשיא בשנים 1901 — 1909 , חולל מפנה וחידש את 
פני המפלגה. בהנהיגו מדיניות שדגלה בפיקות פדרלי על החברות 
הגדולות ועל בעלי המונופולין, ובמניעת הגבלים עסקיים. ואולם, 
יורשו, ו.ה. טפט (ע״ע), לא המשיך בקו זה, בבחירות הראשונות 
לנשיאות אחרי מלה״ע 1 חזרה המה״ר לשלטון, אחרי שתי תקופות 
כהונתו של דילסון. נשיאותם של הרדינג, קוליג' והובר (ע׳ ערכיהם; 
1920 — 1932 ) צוינה ברווחה מבית ובבדלנות מחוץ. ואולם, בעקבות 
השפל הגדול בכלכלה, שהחל ב 1929 , איבדה המה״ר את ההגמוניה 



291 


רפובליקנית, המפלגה ר־ — רפורמציה 


292 



ועידת המפלנח הרפובלימית שבחרה את בארי גולדווסר כמועסרה 

לנשיאות, 01 ( 11 

שלה. ומ 1932 עד 1952 שלטו יריביה הדמוקרטים. במחנה המה״ר 
ניטש מאבק בין השמרנים למתונים. ב 1952 זכה מועמד המתונים, 
איזנהואר (ע״ע ןכרך מילואים]) במועמדות המפלגה, וכן בבחירות 
עצמן, וב 1956 חזר ונבחר לנשיא. ואולם, נצחון זה היה יותר אישי 
— של גיבור־מלחמה פופולרי — מאשר מפלגתי, והמה״ד לא חזרה 
להיות מפלגת־הרוב; כבר ב 1954 איבדה את השליטה בשני בתי 
הקונגרס, ואחרי פרישת איזנהואר הפסידו מועמדיה בבחירות 
לנשיאות ( 1960 , 1964 ). הסתבכותה של אה״ב במלחמת ויסנם, 
מהומות ביךגזעיות בערים, בעיות־כלכלה מחריפות ומחלוקות 
פנימיות חמורות בקרב הדמוקרטים — רק אלו אפשרו למה״ר 
לנצח בבחירות לנשיאות ב 1968 . מועמדה, ניכסון (ע״ע), הזר 
ונבחר ב 1972 , אך נאלץ להתפטר ב 1974 , עקב מעורבותו בפרשת 
ווסרגים. סגנו התפטר לפניו, בגלל עבירות מם, ולראשונה בתולדות 
אה״ב עברה הנשיאות בדרך מינוי לצוות חדש * בעודו נשיא בחר 
ניכסון בג׳רלד פורז־ (ע״ע) לסגנו, וכשהתפטר ניכסון — ירשו פורד. 
המה״ר ניערה חצנה ממעללי ניכסוץ וסגנו, ופורד סרח הרבה להחזיר 
לנשיאות את כבודה ואמינותה. ואולם, בבחירות ב 1976 , מול קרטר 
(ע״ע), נוצח. 

מעוזיה המסרתיים של המה״ר היו בצפון ובמערב־התיכון, בקרב 
שכבות אמידות. עד לשפל הגדול ב 1929 נהנתה מתמיכה רחבה 
בקרב הכושים — כמפלגת לינקולן, ,,המשחרר הגדול״ — וכן תמכו 
בה יהודים רבים. משנות ה 30 איבדה את תמיכת הכושים ורוב 
המיעוטים האחרים, וכנגד זה חדרה למדינות הדרום, שמימי מלחמת- 
האזרחים היו מעוז הדמוקרטים. 

,זשי( 13 \ . 14 . 0 ; 1965 ,^ 01111 ? מע־.> 7 ו?ומ/✓ הו . 5 ו £.•)'! , 0064 [ . 0 .ד) 

. 1967 2 .? 1 ) 6 ' 7 

א. גל. 

רפוי פיסיקלי, ע״ע פיסיקלי, רפוי. 
רפופדד־ט, ע״ע רפפוו־ט, 
רפורמה ויהדות רפורמית, ע״ע שבוי ומסרת. 

* : ז* ג * י ■ד 

רפורמציה, כינוי לתנועת ההתעוררות להתחדשות ולתיקון דתי 
בנצרות המערבית במאה ה 16 . מוקדה העיקרי של הר" היה 
בגרמניה (ע״ע, עם׳ 433 — 436 , ושם מפה [ 16 ), ומשם התפשטה התנו¬ 
עה לארצות אחרות (ע״ע צוינגלין קלוין; נוכס; פרוטסטנסיזם), אולם 


הלותרניזם (ע״ע), מפעלו של לותר (ע״ע), מהווה הבסיס לתולדות 
הר/ לר׳ קדמו התפתחויות ומגמות רפורמאטוריות ביה״ב: אי-נהת 
מהאפיפיורות המונארכית, ומחאה (ולעתים על רקע חברתי) נגד 
תופעות שחיתות בכנסיה, מיסוד יתר של הנצרות ומגמות תאולוגיות 
מסוימות (ע״ע ג/ ויקליף; י. הוס; הוסיסים; סכולססיקה). הרנסנס 
וההומניזם (ע׳ ערכיהם) חתרו תחת אשיות הכנסיה כמוסד מדיני, 
משפטי, תאולוגי ודתי. האקלים התרבותי החדש שהתפשט באירופה 
עורר ביקורת היסטורית (וגם טכסטואלית) חדשה, ותחושה של 
חשיבות ההכרעה החפשית המצפונית של הפרט. גם אמנות הדפום 
והפצת תרגומי כתבי־הקודש בשפת-העם היו גורמים רבי־משקל. 

הצורך בשינוי הורגש גם במחנה הקאתולי, בעיקר אחרי כשלון 
ועידת הכנסיה של באזל ( 1449 ), ובקרב אלה שלא הצטרפו לר׳ 
(ע״ע ארסמום). הר׳ ראתה את עצמה תנועת התחדשות ותיקון — 
במשמעות של שיבה אל המקורות (דהיינו הברית החדשה והכנסיה 
הקדומה) ואל טהרתה המקורית של הנצרות. למעשה בקבעו דמותה, 
דרכה והשפעתה של תנועת הר/ שנודעה אח״כ בשם פרוטסטנטיזם, 
לא ע״י כוונות תאולוגיות בלבד, אלא ע״י הדינמיקה ההיסטורית. 
רוב פלגי התנועה מערערים על המיסוד הארגוני ועל החיצון 
בתפישת מעשה הישועה שהאל חולל ברוב חסדיו ע״י בנו, ישו 
המשיח. הדגש הוסט אל האמונה ואל היחס האינדווידואלי־מצפוני, 
ללא תיווך ממסד כוהני, של האדם החוטא הזקוק לתשועת גואלו 
האלהי. אמונה זו היא היענותו של האדם לפעולת האל באמצעות 
ישו (ע״ע), כפי שהיא מוצעת לו ע״י האוונגליונים (היותו לאדם, 
סבלו ומותו, תחייתו מהמתים) והכנסיה. היענות זו צריכה להיות 
אישית ומתמדת, אולם חיי אנוש — גם במסגרת העדה הדתית, 
דהיינו בכנסיה — בוסים להתבצרות בתוך מסגרות קפואות במקום 
לפתיחות מתמדת למעשה האל, לפיכך גם הר׳ איננה, מבחינה תאו- 1 
לוגית ובאופן עקרוני, מבצע תיקון או שינוי חד־פעמי, אלא מאבק 
מתמיד להתחדשות. הכנסיה היא בבחינת "תמיד מתוקנת ותמיד י 
צריכה תיקון״ (ג 1 > 111311 זס 0£ ־ 1 ־ 01 ^ 5011 €1 גזגתד £05 :>־ 1 ז 0 כ[ 1 מ£$). 

ברור שאידאל זה (שתאולוגים מודרניים כברת, ניבוהר וטיליך 
[ע׳ ערכיהם] שוב מדגישים אותו) לא זכה להתגשם, והר׳ נתגבשה 
עד מהרה בדפוסים, לעתים נוקשים ביותר, משלה. הביאו לכך 
מלחמות הדת במאה ה 17 , ביצורו של הפרוטסטנטיזס ב״כנסיות־ 
מדינה" בראשות השליטים או באפוסרופסותם, והתהוות "כנסיות 
לאומיות״ (ע״ע נצרות: הפרוטסטבטיזם ופלגיו, עמ׳ 350/1 ). ההת¬ 
פלגות של כנסיות הר׳ מנעה מהן להיות גוף אחיד בעל כוח מחץ, 
אך דווקא בשל-כך השפיעו השפעה רבגונית ורבת-אנפץ על התרבות 



קריקטורה בת״ה 1 ס 1 גזסתארת את סרתי! לותר (ואשתו קתרינה םוז בורד 
|סשסאל] 1 הנושא על כתפיו מטיפים רפורמטורים שנגרש , ־ וסתקנים רפור־ 
פטורים (כפריצה), ביניהם ם. פלנבתח (ע״ע> 


293 


רפורמציה — רפיח 


294 



הריקטודה אגסי־קחולית מתקופת הרפורמציה: הקוז 55 ים 0 ו?יכים את 
הסאמינים לגג, שבו אורב להם האפיפיור, במקום לשער השמיים 


המערבית, עם הר׳ נתבשלה האחדות הדתית־כנסייתית־תרבותית של 
אירופה, ושוחררו כוחות שהבשילו במרוצת הזמן, תהליכי חילון 
ומודרניזציה(ע״ע טרנטו, עם , 42/3 ! קונטרה־רפורמציה! נצרות, עמ׳ 
352 ). שלוחותיה התאולוגיות של הר' ניכרות גם היום במחשבה 
הנוצרית המודרנית (כגון בתאולוגיות של שחרור, של מהפכה, של 
תקווה וכיו״ב למיניהן). על יחס הר׳ ליהדות ע״ע פרוטסטנסיזם. 

1116 / 0 .? 1 .תמית ע 8 . 11 ..מ ; 1951 , 071716 ) 1-6 * 1 76 66 * 611 ? !> 7 , $00111 . 13 
(עבי' ; ר. ביינטון, הרפורמציה של הסאה השש־ 1953 ,?■ 06111111 161/1 
עשרה, 1959 ); . 1 \ ." 7 ! 1959 6 ,.£ ז?!) 607 1 ) 11 * 6/11 * 06111 , 0:15 ז 11 ת.\^ .ע\ 

,וח 1 זת 01 .[ . 13 ך 1956 — 1953 , 1-11 160 / 0 ׳ 00 * 6713 £ ,׳עגפג!;■! 

11 ) 116 >*£ 7/16 , 15 מג ¥1111 \ . 13 . 0 ; 1953 , 1650 — 1500 . 7.7,1 .£ 7116 
( } 1 :) 1 י׳י\ 0113.8 . 0 ; 1963 , 1599 — 1517 , 6 ק 10 * 7 , £11011 .א .?־) .?< ; 962 ! 

, 611 * 77-16 .£ ; 1967 566 > 061611161116 ,ו 1 ;>נז- 1 נ[<[ 5111 .£ : 1964 7116 

£. * 11(1 010 $!*, 7116 £!(! 6 X 1*1 111166 $) 61*11011 0 / 1116 7 . 011(1 11 * 
£ 7 ) 166611 ( 16111 * , 1974. 

צ. ו. 



רפיה סוג צמחים ממשפחת הדקליים(ע״ע, עמ׳ 58 ) הנמנה 

עם שבט משורייני־הפירות ( 3£ ^> 01 ץ- 140€31 ק^ 1 ), ומכיל 39 
מינים שתפוצתם אפריקה ואמריקה הטרופית. קורת הדקלים האלה 
אינה מפותחת, אך העלים המנוצים מגיעים לאורך של 10 — 20 מ/ 

חפירות — עגבות המכו¬ 
סות מבחוץ "שריון" קש¬ 
קשים גדולים. השימוש 
בדקלי הר׳ הוא רבגוני 
והיה נפוץ מאד (לבניין, 

מעשי־קליעה, מחצלות, 

סוכות וכיו״ב). במינים 
ידועים קוטמים את קצה 
הגזע או את קצות התפ~ 

רחות ומהמוהל הפורץ 
תוך הקיטום מכינים יין־ 

דקלים. הליבה של רפיית- 
היין (גז€) 11 ! 1 ע , 11 ) שימ¬ 
שה גם להכנת קמח בדו¬ 
מה לקמח הסגו (ע״ע). 

את סיבי הר׳ שבשימוש 
״ , 0 . _״״. הגננים וחרושת הקליעה 

תה*רמ>*ת *-!יו לא נ:־.־חי מכינים בעיקר מכפות 


דקל הר׳ החומה (בו££!ת . 11 ; תפוצתה — אפריקה המזרחית זמדגסקר! 
תמ׳: ע״ע דקליים, עמ׳ 57 ). הסיבים (ר׳, ל?ש), אינם אלא רצועות 
של העלים הצעירים שיובשו, המכילות את שכבות האפידרמיס 
התחתון יחד עם צרורות הסיבים הסמוכים לאפידרמים. סיבי הר׳ 
מצטיינים בעמידותם בפני מים, בקשיחותם ובגסותם, ומשמשים גם 
לתעשיית חבלים. 

רפיח עיר בדרום רצועודעזה, ממערב לדרך הראשית 

ולמסה״ב לסיני, כ 5 ק״מ מחוף הימה״ת; ב 55,000 תוש׳ 

( 1978 ), מהם כ 42,000 פליטים. רוב התושבים מוסלמים, ורק כ 100 
נוצרים. ר/ השוכנת בגבול שבין רצועת החולות לאיזור של אדמה 
פוריה ובארות-מים, התפתחה בימי המנדט לעיירה קטנה על גבול 
טיני—א״י (ע״ע, עמ׳ 523/4 ). גורם חשוב בהתפתחותה היו מחנות־ 
הצבא הגדולים שהקימו לידה הבריטים, ב 1949 הוקם מצפון־מערב 
לר׳ מחנה־הפלימים הגדול־ביותר ברצועה. בימי המינהל המצרי 
( 1948/67 ) הפריד הגבול הישן בין עיקרה של העיר — ר׳ הפלשתי¬ 
נאית — לבין ר׳ המצרית. פרנסת התושבים על עבודות־חוץ, שירותים 
וחקלאות — בעיקר גידול שקדים, ירקות ותמרים, המושקים בימי 
בארות (יותר מ 100 ) הפזורות בתחום העיר, ששטחה כ 40,000 דונם. 
הבל נמית (או: פתחת ר') משתרע עפ״נ כ 250 קמ״ר, 



מר׳ במזרח עד איזור חולות שיח׳ זויד — ביר אל-ח׳רובה במערב, 
ומהים בצפון עד חולות חלוצה הבלתי־עבירלח בדרום. זהו אמור 
מישורי, המתרומם במתינות דרומה — לגובה 80 — 85 מ׳ — במרחק 
11 — 13 ק״מ מהים. כבר ב 1882 העלה ז. לבונטיו (ע״ע) הצעה 
להתיישבות יהודית באמור, וב 1901 חזר על כך טריטש (ע״ע). 
ב 1905 ניסו יהודים מיפו לרכוש אדמות מידי הבדווים, אך נכשלו 
עקב המתיחות בשל הסכסוך הגדול שבין אנגליה לתורכיה, ב 1909 
געשו נסיונות מחודשים בידי יהודים מיפו, בהנהגת יוסף אמזלג, 
וב 1910 — בידי יהודים מירושלים, וביניהם י, מ. סלומון (ע״ע). 
אותה שנה נוסדה חברת ,,אגודת ישראל״ — לרכישת קרקע — 
וסיירה באיזור משלחת־סקר של המשרד הא״יי בראשות א. רופין, 
י. י, טהון, מ. דיזנגוף (ע׳ ערכיהם) וח. חיסין. ב 1911 רכש שינקין 
(ע״ע) 7,000 דונם, אך הקניה לא מומשה. נסיונות נוספים עשה 
בנק אפ״ק בשנות ה 20 . 

(על מבצע .,חורב״ במלחמת העצמאות — ע״ע א״י, עמ׳ 593 , 
ומפה שם, עמ׳ 582 ; על מבצע ״קדש״ — ע״ע א״י. כרך מילואים, 
עמ ׳ 537/8 , ומפה שם! על מלחמת ששת הימים — ע״ע, עמ׳ 729 — 
731 , ומפה שם, עמ׳ 732 ). 

בספטמבר 1967 החליטה הממשלה ליישב את האזור כדי שישמש 



295 


רפיח — רסלכם 


296 


חיץ בין מדבר־סיני לבין רצועת-עזה צפופת האוכלוסין. הראשון 
בעשרת היישובים החקלאיים היה היאחזות־הבת״ל ״דיקלה״ ( 1969 ), 
והיא אמרהה כמושב ב 1971 . היישובים מתבססים על חקלאות — 
בעיקר גידול ירקות־חורף. לצורך הקמת היישובים הופקעו וגודרו 
כ 60 קמ״ר, ופונו מהאיזור 1200 משפחות בדווים, רובן מבני מטה 
א-רמילאת, שרוכזו סמוך לצומתיאבשלום. ב 1974 הוחל בבניית 
העיר ימית, שתתבסס על תיירות, שירותים, תעשיה ונמל. כיום 
(ינואר 1978 ) מתגוררות בה 350 משפחות. 

בעת המו״מ עם המצרים בחורף 1977/8 היה האיזור לאחד מסלעי־ 
המחלוקת בין הצדדים. ישראל הכירה בריבונות מצרים על האיזור, 
אך תבעה לקיים את יישוביה ולהחזיק כוחותימגן קטנים, ואף החלה 
בעיבוי היישובים ע״י הכשרת שטחים והקמת מאחזים קטנים. בהסכמי 
?!מם דייויד (ספטמבר 1978 ) הוסכם לפנות יישובים אלה, 

היסטוריה. ר׳ נכבשה ברבים ממסעות־המלהמה המצריים 
לא״י, בגלל ישיבתה על "דרך הים" הקדומה, בגבול מצרים וא״י. 
היא נזכרת — בשם רפיח — בתבליטי סתי 1 ובפפירום מימי 
רעמסס 11 (ע״ע א״י, עם׳ 261/2 ). ב 925 לפסה״נ נכבשה במסע 
שישק (שם, עבד 281 ), וב 720 נכבשה בידי סרגון 11 , מלך אשור 
(שם, עבד 290 ). ב 217 נערך ליד ר׳ הקרב הגדול בין אנטיוכוס 
111 (ע״ע. עמ׳ 441/2 ) לתלמי ז\ 1 פילופטור. ב 100 לפסה״ב כבש 
אלכסנדר ינאי (ע״ע א״י, עבד 350 ) את שפלת עזה, והרם את עזה 
ואת ר׳. ב 63 הפקיע פומפיום ערים אלו משליטת יהודה. ב 57 לפסה״ב 
נבנתה ר׳ מחדש בידי גביניוס (שם, עט׳ 351/2 ), ולשנה זו התייחס 
מניין השנים המקומי. 

מקומה של ר׳ העתיקה זוהה, ע״ם סקר ארכאולוגי, בתל שיח׳ 
סולימן, כ 3 ק״מ מצפון־מערב לעיירה. בתל נתגלו ממצאים מתקופת 
הברונזה התיכונה ועד לימי ינאי. העיר שהקים גביניום היתה בתל 
רפח, בקרבת החוף. בתקופה הרומית היתה ר׳ מרכז פולחני, ועל 
מטבעותיה הוטבעו דמויות ארטמיס ודיוניסום. ב 401 נזכרת ר׳ 
כמושב בישוף. בתקופה הערבית היתה ר׳ עיר־מסחר פורחת. באותה 
תקופה התקיימה בעיר קהילה יהודית, ובמקורות יהודיים היא 
נקראת ר׳, חצור, חצרים או מבצר חצור. במאה ה 11 שבה ר׳ והיתה 
עיר־גבול, עקב מרידות חוזרות בשלטון הפאטימי, ורבים מתושביה 
ברחו אל הערים הבצורות (עזה, אשקלון). בראשית המאה ה 13 
נזכרת ר׳ כמקום הרב, אך נראה שכבר חרבה במאה ה 12 . יישובה 
לא חודש עד המאה ה 20 . 


י. ברסלבסקי, ארץ הנגב וסיכוייה, תש״ב; צ. אילן, סיבי ורצועת 
עזה. 1968 ־, מ. פעיל, שלשה קרבות ר׳־אל־עריש (מערכות, קצ״ג), 
תשכ״ה נ מ. אליאב, פתחת ר' בתולדות ההתיישבות היהודית (קתדרה, 
3 ), תשל״ד; מ. גיחון, תולדות רצועת עזה באספקלריה גיאו־פוליסית 
וגיאו־אססרסגית (שם, 6 ), תשל״ח. 

ר. יז. 


ךפיפות, עקרון הת ע״ע הץב 3 ךג, ותר(_קךל). 


רפלו ( 3110 ק 113 ), עיר־קיט ונמל לחוף הים הליגורי, צפוףמערב 
איטליה; 25,0000 תוש׳( 1975 ). ב 16.4.1922 חתמו בה שח״ח 
של גרמניה, ו. רתנאו, ושל בריה״מ, ג. ו. צ׳יצ׳רין (ע׳ ערכיהם). על 
חוזה בין ארצותיהם (ע״ע ג׳נובה, עמ׳ 37 ; מועצות, ברית הי, ענד 
737 ). הדבר סלל את הדרך לשיתוף־פעולה חשאי בין שתי המדינות 
בתחום הצבאי, בניגוד להגבלות של שלום ורסאי (ע״ע זקט). חוזה 
ד, שחילץ את בריה״מ מבידודה המדיני־, ציין התפייסות בין שתי 
המנוצחות העיקריות במלה״ע 1 וקרע מיידי בין גרמניה למדינות 
המערב. 


רפלז, סר ו 1 ומ 0 — 3113££16$ )־ £01 דתב 51 צבבמסגדד ־! 51 

— ( 1781 — 1826 ), מנהלן, חוקר מדעי־הטבע ומזרחן אנגלי, 
ממניחי־היסוד של האימפריה הבריטית. 


ר׳ נולד בלב־ים לאביו הקברניט. בגיל 14 נתייתם והיה לפקיד 
ב״חברת הודו המזרחית" (ע״ע הדו המזרחית, חברת) בלונדון (יחד 
עם צ׳. לם [ע״ע]) כדי לפרנס את אמו ו 4 אחיותיו. הצטיין במרצו 
העצום, ובכוחות־עצמו רכש השכלה נרחבת. ב 1805 נשלח למאחז 
"החברה" בפננג (ע״ע) ועלה מהר בסולם התפקידים. בשל כישוריו 
קורב ע״י הלורד מינטו (ע״ע) מושל ^ודו. במלחמות נפוליון היה 
הרוח החיה בפלישה הבריטית ליוה (ע״ע) ההולנדית( 1811 ), שנועדה 
למנוע את התבססות הצרפתים. בגיל 30 נתמנה מושל יווה ועשה 
רבות למען הילידים (ביטול העבדות והעינויים, ועוד), אך לא נתחבב 
על ״ההברה״ שבעיניה היו הרווחים העיקר. ב 1816 חזר ד׳ לאנגליה, 
קיבל תואר אבירות ונעשה חבר ה״חברה המלכותית" (ע״ע) בזכות 
ה&גיד במדעי־הטבע. ב 1817 פרסם . 3 ^( 0£ ץ־ 115101 ־ 1 1116 ׳ ("היסי 
טוריה של יווה"). אח״כ נתמנה מושל מאחז ה״חברה" בבנקולן 
(ת 6 !גי 0 ( 360 ; סומטרה), והיה עד נזעם לנסיונות ההולנדים להצר י 
את דגלי הסחר הבריטי בהודדהמזרחית לאחר שהוחזרה לארצות" 
השפלה. ב 1819 ייסד, באי נטוש, בסיוע מועט ממושל הודו לורד ן 
פ. קיפטינגז (ע״ע) ובהתנגדות החברה, את העיר סינגפור (ע״ע). 
בכך לא זו בלבד שהקים ( 1823 ) נמל חפשי, שעתיד היה ליהפך 
לאחד ממוקדי־הסחר המרכזיים בעולם, אלא גם הבטיח שיט בריטי 
חפשי לכל המזרח־הדחוק ולאוסטרליה, והכין את השתלטות ברי¬ 
טניה על חצי־האי מלקה. ר׳ חזר ללונדון ב 1824 , שם הקים את 

החברה הזואולוגית הבריטית ואת גן־החיות הראשון במולדתו. על 

שמו נקרא צמח־הענק רפלסיה (ע״ע רפלסיים). 

£6$ !< 1 ' 50 1 ) 071 ?>/ 17 1116 / 0 ■( 01 \<ז€ 14 ,(אשתו של ר׳} 6$ . 5 

.£ . 0 ; 1946 , 07 £ ק 5171£0 / 0 . 8 , 1 ) 140 ^ 000 . 11 ,־ 1830 ... 7 . 5.5 / 0 

. 1966 , 001115 . 1 \ ; 1954 ,)£{$[ 2 <- 2110 /£ 1116 / 0 ,£־ 1 נ 1 < 1 *:ו־ע 1 ז ^ 

רפלכס (אנג , ^ 6£ ז; מלאט׳ £16x05 :״ — חזרה), מונח כללי 

המיוחד למספר רב של תגובות בלתי־רצוניות לגירוי. המונח ! 

ר׳ הוטבע ע״י דקרט (ע״ע). ידועים יותר מ 200 ר" הנבדלים זה מזה 
בסוג הגירוי ובצורת התגובה. 

מקובל לתאר את הר׳ בצורת קשת (קשת הר׳; 011 ־ 31 .־!). 
הקשת מתחילה מאיבר־ חוש (ע״ע חושים, עמ׳ 215 ► ושם 
ציור) המופעל ע״י גירוי חיצוני (לחץ, חום, קור, אור, קול) או 

גירוי פנימי (ריכוז החמצן בדם, לחץ־דם). הפעלת הגירוי גורמת 

בד״ב לשינויים המתבטאים עפ״ר בטעינה החשמלית של הקרום 
ומועברים מתא-החוש לסיב־העצב הסמוך לו, כתוצאה מהגירוי 
נוצר פוטנציאל פעולה (ע״ע עצבים, מערכת ה-, עמ׳ 75 ) בסיב־ 
העצב, הנודד במהירות לכיוון מערכת־העצבים המרכזית, חוט־השדרה 
(ע״ע, עמ , 183 ) והמוח. בקצה המרכזי של תא־העצב מצויה סינאפסה | 
בין תא-העצב התחושתי ( 00 ־ 0601 7 ־ 560501 ) ובין תא־העצב השני ! 
בשורה. בד" פשוטים משמש תא־העצב השני גם בעצב המפעיל. 
לאחר העברה סיבאפטית (ע״ע עצבים, מערכת ה־, עמ׳ 77 ) נוצר 
פוטנציאל פעולה בעצב המפעיל והפוטנציאל נודד לכל אורך העצב 
עד לתא המופעל, באמצעות תהליך נוסף של העברה סינאפטית. התא 
המופעל הסופי הוא עפ״ר שריר. 

ר׳ הפיקה (.ז 6:10 [ 10066 ,.־! ־ 3161131 ?) הוא דוגמה לר׳ פשוט 
דו־עצבי. מכה על הגיד מתחת לפיקה גורמת להתארכות השריר. 
המפעילה את תאי החוש אשד בכישור־השריר ( 100116 ?$ 6 [ $0 טמ 1 )! 
הפעלה זאת מועברת דרך תא-העצב התחושתי עד לחוטיהשדרה, 
זבו— ע״י חיבור חד־סינאפטי מהיר— נוצר עירור בתא־העצב התנו¬ 
עתי (ת 0 זט 6 ס ־"""!ח). עירור זה מועבר עד לסינאפסת עצב־השריר, 
היוצרת עם הפעלתה פוטנציאל פעולה בשריר, והפוטנציאל גורם 
להתכווצות!/ התוצאה הסופית של התארכות השריר היא אפוא 
התכווצותו. השריר, שבתחילת התהליך התארך, שב ומתכווץ עתה, 
כך שבסיכום התהליך, שראשיתו, כאמור, מתן המכה, נשמר ארכו 
הקבוע של השריר. למנגנון זה נודעת השיבות רבה בשמירה על 



297 


רפלבס — דפפדדט, כגצידן 


298 


יציבות הגוף, שכן אלמלא שמר השריר על אורך קבוע, היתה הברך 
מתקפלת בגלל משקל הגוף. בד בבד עם ביצוע הפעולה המוטורית 
מועבר מידע גם למוח; למשל: עם הנעת היד ובמנעד. בגוף חם, 
לא רק מבוצעת פעולה אלא אף חשים בגירוי. 

לקיומה של מערכת ר״ אוטונומיים (ע״ע אוטונומיה, עמ׳ 792 ) 
תפקיד חיוני בשמירה על שיווי־המשקל הפנימי בגוף (ע״ע הומאו־ 
סטזה, עמ׳ 768 ), כמו, למשל, בשמירה על חום־הגוף (ע״ע, עמ , 552 ) 
המסייעת בהסתגלותו לתנאי־סביבה משתנים. ר" הם העומדים אף 
ביסוד פעילויות אוטומטיות המבוצעות על ידינו (ע״ע אוטומטיזם, 
עמ׳ 779 ). להבדיל מפעילויות הנשלטות ע״י אינסטינקטים (ע״ע 
אינסטינקט, עבר 962 ), קיימת בבע״ח זיקה ברורה בין ר" שונים 
לבין ארחות־התנהגות (ע״ע חי, חיה, בעל-חיים, עמ , 310 , 314 ! 
וע״ע פולוב [לעניו הר׳ המותבה]) ; זיקה דומה קיימת בין ר" לבין 
דסוסי-תגובה קבועים (ע״ע טרופיזם וטכסים, עט׳ 950 ). וע״ע למידה, 
עמ׳ 908/9 ; ביהיויוריזם. ר< רןז< 

1 

רפלסיים (* 81££16512003 ), משפחת צמחים דדפסיגיים, דו־ או 
חד־ביתיים, טפיליים חסרי כלורופיל, הנפוצה בעיקר באזורים 
הטרופיים. עם הר׳ נמנים 8 — 9 סוגים וב 50 מינים. צמחי הר , 
בשרניים, חסרי שרשים, חודרים אל רקמת הקאמביום בשורש או 
בגבעול של הפונדקאי הספציפי באמצעות חוטים מסתעפים דמויי־ 
קורים < הגבעול קצר מאד ובעל עלים קשקשיים. פרחים בודדים או 



5 ר־ז־עג־ ׳ 51 


תפרחות נראים כיושבים עפ״נ הפונדקאי. הפרחים חד־־מיניים עפ״ר, 
לעתים גדולים מאד; מספר עלי העטיף 4 — 10 , הם מאוחים בבסיסם 
לצינור; מספר האבקנים — 5 או יותר, לפעמים רבים מאד, מאוחים 
עפ״ר לעמוד ?. השתלה תחתית, אמצעית או עילית, בת 4 — 8-6 עלי 
שחלה ולה מגורה יחידה ובה 4 — 20 ביציות; יש גם שחלות בעלות 
מספר גדול של מגורות מעוקמות. הפרי ענבה מרובת זרעים. הרנה 
מינים מותאמים להאבקה באמצעות זבובים. אחד ממיני הר׳ 
" 1 > 101 !ז 2 , הגדל באי סומאטרה) הוא בעל הפרח הגדול ביותר בעולם 
(קטרו 1 מ , ). 

בישראל מין יחיד, רימונית הלוטם ( 15 :יצ 001 נ 1 י מיוו׳ 610 ^ £0 — דקלום קטעי שירה 
אפית), מונח במוסיקה במשמעויות שונות, עפ״ר לציון פנטסיות 
חפשיות שאפיין אפי, הרואי או לאומי (לדוגמא: "הר" ההונגריות" 
של ליסט, "ר׳ סלאווית" של דבורז׳ק ויצירות דומות מאת ראף 
( £3££ .ן.!), ללו וברטוק [ע׳ ערכיהם]). "הר" לפסנתר" מאת ברמם 
נקראות כך ע״פ אפין דמוי-הבלאדה, ואילו שמה של הר׳ שהלחין 
ברמס (ע״ע, עמ׳ 802 ) לאלט, מקהלת גברים ותזמורת, מקורו אולי 
בכך שהוא הלחין רק קטע מ״מסע־חורף בהרי־הרץ" של גתה, ההבט 
ה״חפשי", ה״ראפסודי", שבנגינה או בהלחנה בולט ביצירתו של 
גרשוין (ע״ע) "ר׳ בכחול". 

רפפורט (רפופורט), משפחת כוהנים אשכנזית ענפה; מוצאה 

• • 

מאיטליה, וסעיפיה נתפשטו לגרמניה, פולניה, בוהמיה 
ורוסיה. אבי המשפחה, ר׳ אברהם מנחם בן יעקב הכהן ר׳ (רפא) 
(ע״ע). נולד בפורסו שבאיטליה בראשית המאה ה 16 . מוצא השם 
רפא מ ^ 82 — בגרמנית של יה״ב "עורב". בני משפחת רפא 
שבפורטו צירפו אח שם מקוט־מושבם לשם המשפחה, ומכאן — ר/ 
בדגל־המשפחה של ר׳ אברהם מנחם מצויר עורב ומעליו כפיים 
פרושות לברכת־כוהנים (ר׳ תמ׳) אילדהיוחסין המדוקדק של המש¬ 
פחה — עד לאהרן הכוהן — הסך את בני ר׳ לכוהנים "מיוחסים", 
ומהדרים במצוות הקפידו לערוך "פדיון הבן" (ע״ע בכור) דווקא ע״י 
בן משפחת ר/ מהמאה ה 18 ישב רוב המשפחה במזרח־אירופה, 
ורבים מבניה היו גדולי־תורה ואגשי־ציבור בולטים. 

א. כרמולי, העורבים ובני יונה, תרכ״א? י. ט. אייזינשסאט — ש. 
ווינער, דעת קדושים, תרנ״ז/ח. 

רפפוךט (רפא), אברהם מנחם בן יעקב הכהן 

מפורטו ( 1520 , בערך, פ 1 רטו [איטליה] — אחרי 1594 ), 

רב, מלומד ופרשן. למד תלמוד ורפואה בוונציה, ושם התקרב לד׳ 
אליהו בחור (ע״ע). ר׳ גם עבד כמגיה בדפוסו של ברגדין (ע״ע). 
ב 1553 היח עד לשריפת התלמוד בוונציה, ולזכר המאורע קבע את 
י״ג וי״ד במרחשוון לימי צום. ב¬ 
שנים 1574 — 1582 (בקירוב) שימש 
ברבנות בקרמונה, ובשנים 1584 — 
1592 — בקהילת ורונה, ובה 
עמד בראש ישיבה מפורסמת. ר׳ 
היה בין האוסרים לקרוא בספר 

"מאור עיניים" לעזריה מן הארמים 

י 

(ע״ע) — אך חזר בו. חתימתו מו¬ 
פיעה על תקנות איטלקיות שונות. 
ביניהן האיסורים על משחקי מזל 
והסגת-גבולם של מלווי־בריבית. 

ספרו החשוב הוא "מנחה בלו¬ 
לה" (ורונה, שנ״ד) — פירוש 
על התורה. הוא גם חיבר פירושים על אחדים מספרי המקרא 
ועל מסכת אבות (בכ״י). תשובות בהלכה משלו מובאות בספרי 
חכמים אחרים, ואחרות עודן בכ״י. 

א- כרמולי, העורבים ובבי יונה, 5 — 8 , תרכ״א,־ י, רייפמאן, תולדות 
ר׳ אברהם מנחם בר יעקב הכהן(השחר, 3 , 353 — 376 ), תרל״ב; י. ס, 
אייזיגשטאס — ש. ווינער, דעת קרועים, 144 , תרב״ז/ח; א. בהבא, 
ספרות ההיסטוריא הישראלית, 2 , 255-252 , תרפ״ג!׳ י. זבה, אבני בנין 
לתוה״י בוררנה (קובץ על־יד, ג׳ [י״ג, 169 — 178 ]), תש״א; ש.םימוג- 
סון, פנקסי הקהילה בוירונה (ק״ס, ל״ה, 265 ), תש"ך. 

רפפורט, בנצייון ( 1884 , טרנוב [גליציה] — שנות השואה, 
אושוויץ), הוגרדדעות. ר׳ היה צאצא למשפחה רבנית מיוחסת. 
בצעירותו למד תלמוד, ובהיותו כבן 13 עבר עם אביו לנובי סונץ׳ 
(= צנז, ע״ע) ושם התקרב לחסידים; אך משנתוודע שם למשכילים 



דג 5 ר׳ אברהם מנחם בו יעקב 
הכהו רפא מפורטו, אבי בני 
רפ&ורמ 





299 


דפפורט, כ;ציץ — דפפורט, שלמה יהודה 


300 


— נהה אחריהם. את מאמריו הראשונים פרסם בעתון "המצפה׳-/ 
אח״כ עבר לקראקוב, ומשם פרסם מאמרים פילוסופיים בשבועון 
״העולם״ שי״ל באודיסה ב 1913/4 . לאחר מלה״ע 1 הורה תנ״ו־, 
ספרות ותר־׳י בגימנסיה עברית בקראקוב. 

ספרו הראשון, "הכרה ומציאות" (ברלין׳ תרפ״ט), עסק בתורת* 
ההכרה ובתולדות הפילוסופיה, ומעט גם בשאלות מתוך תורת־ 
המידות. ב 1936 פרסמה "התאגדות הסופרים העבריים" בקראקוב אוסף 
מאמרים של ר׳, ״הוגים והגיונות״ — על הזרמים החדשים בפילו¬ 
סופיה — ומעט הגיונות עצמיים על שאלות ההכרה והמטפיסיקה. את 
ספרו השלישי סיים לפני שהועבר למחנה־ההשמדה; בדרך נס ניצל 
הספר ונתפרסם בירושלים (,,טבע ורוח", תשי״ג). בספר מאמרים על 
שופנהאואר וניצשה, על מושג היהדות אצל אהד־העם, על בעיות 
פסיכולוגיות ועוד, את השקפתו הפילוסופית רכש במהלך טיפולו 
בפילוסופיה הביקרתית של קנט ובכתבי הקנטיאנים החדשים. בהם 
כהן וקסירר (ע׳ ערכיהם). בהיותו מצוי אצל המקורות הקלאסיים של 
המחשבה היהודית ועם־זאת בקיא בתולדות הפילוסופיה המערבית 
ומחונן בכשרון־הסברה בהיר, נעשה ר׳ לאחד מיוצרי הסגנון העברי 
בפילוסופיה בת־ימינו. — ר' הו״ל, יחד עם בנציון בנשלום, את מבחר 
כתבי יהושע טהון (ע״ע). 

ש. ה. ברגמן, ב. ר. ז״ל (בתוך: טבע ורוח), תשי״ג: ב. צ. בבשלום, 

עם ב. ר. (שם), תשי״ג; מ, א. קורץ, איגרת צוואה של אחד קדוש 
בישראל (בתוך: שי לישעיהו), תשס״ז. 

רפפורט, חיים בן שמחה הכהן ( 1700 , גרודנו - 1771 , 
לבוב), רב ופוסק; ממנהיגי יהדות פולניה במאה ה 18 . 

כיהן כרב בערים זיטל וסלוצק, וב 1741 נתמנה לרב ואב״ד בלבוב 
(ע״ע), ובה כיהן עד סוף ימיו. בגלל ייחוסו* המשפחתי, גדולתו 
בתורה ומעמדו כרבה של לבוב, היה מעורב בפולמוסים מרכזיים 
בחיי יהודי פולניה בזמנו. ב 1751 נטל חלק בפולמוס שבין ר׳ יעקב 
עמדן ור׳ יהונתן איבשיץ (ע׳ ערכיהם); הוא חתם על גילוי־דעת 
נגד ר׳ יהונתן, אך כפי־הנראה חזר בו אח״כ. ב 1757 חתם בברודי 
על כרוז נגד הפרנקיסטים (ע״ע פרנק, יעקב), וב 1759 השתתף 
בוויכוח עמם, שנערך בלבוב ביזמת הבישוף מיקולסקי. 

ספריו נדפסו שנים רבות לאחר מותו: "שו״ת רבינו חיים כהן" 
(תרכ״א); "זכר חיים" (דרשות, תרכ״ו). רבות מתשובותיו ורבים 
מחידושיו נדפסו בספרי מחברים בני תקופתו. ר׳ חתום על החלטות 
רבות של "ועד ארבע ארצות", ועל עשרות הסכמות לספרים 
שנדפסו בפולניה. 

נ. דעמביצער, ם׳ כלילת יופי, א׳—ב׳, תרמ״ח—תרג״ג! ש. באבער, 
אנשי שם, 69 — 72 , תרב״ה; י. ט. אייזינשטאט — יש. וויבער, דעת 
קדושים, 155 , תרב״ז/ח. 

רפפורט, יצחק בן יהודה הכהן ( 1680 [בקירוב!, ירושלים 

— 1755 , שם), רב ומחבר, שליח א״י, מגדולי חכמי ירושלים 
במאה ה 18 . ר׳ היה תלמידם של הרבנים אברהם יצחקי וחזקיה דה 
סילוה (ע׳ ערכיהם) בישיבת ״בית יעקב״ (ע״ע ישיבה, עס׳ 458 ) 
בירושלים. בשנים 1709 — 1712 היה שליח צפת בתורכיה ובארצות 
הבלקן. בהיותו בקושטא הצטרף ד לד אברהם יצחקי — שהיה 
אז שליח ירושלים שם — בפרסום כתב־חרם נגד השבתאי נחמיה 
חיא היון (ע״ע). ב 1714 , לאחר סיום שליחותו, הוזמן ר׳ לכהן 
כרבה של איזמיר; הוא הקים בה ישיבה והעמיד תלמידים הרבה. 
כל אותה עת עמד בקשר עם קהילת ירושלים. וסייע לשליחי א״י 
שנזדמנו למקומו, כך הדל את שו״ת "זרע אברהם" (א׳: איזמיר, 
תצ״ב; ב׳: קושטא, תצ״ג), לרבו, ד אברהם יצחקי, שהיה אז 
ראש רבני ירושלים. ב 1749 חזר ד לירושלים והיה לראש רבניה. 
בתקופת כהונתו פרסם מזכרונו את תקנות ירושלים — לאחר 
שאבד פנקס־התקנות הישן — והסכים על ספרים שחיברו חכמי 


ירושלים בזמנו. בספרו "בתי כהונה" (א׳: איזמיר, תצ״ו; ב׳: 
סאלוניקי, תקי״ד), שנדפס בחייו, כינס תשובות, חידושים ודרשות 
שלו. 

א. ל. פרומקין ־א. ריבלין, תולדות הכסי ירושלים. ג/ 61/4 , תרפ״ם, 

א. יערי, שלוחי א״י (מפתח בערכו), תשי״א. 

רפפון־ט, שלמה יהודה (שי״ ר; 1790 , למב - 1867 . פראג), 

• • 

רב ות״ח, מראשוני ההשכלה (ע״ע) ומראשי חכמת־ישראל 
(ע״ע, עם׳ 410 ). שי״ר קיבל חינוך מסרתי ובלט בכשרונותיו. 
בהשפעת נ. קרוכמל (ע״ע) נתפס להשכלה — למד שפות ועסק 
בתחומי ספרות שונים. הוא נשא לאשת את בתו של ד אריה ליב 
(ע״ע) בן יוסף הכהן. שלספרו, "אבני מלואים" (תקע״ו), הוסיף 
הערותיו. זמן־מה התפרנס מפקידות אצל חוכרי מס־הבשר בלבוב. 
בגלל העדר השכלה אקדמית נדחה מרבנות באיטליה ובברלין, 
בתמיכתו של י. פרל (ע״ע) נתקבל לרב בקהילת םרנ 1 םול (ע״ע) — 
בהתנגדותם העזה של החסידים בעיר. עקב מאבקם החריף נגדו 
פרש כעבור שנה; ב 1840 נתמנה לאב״ד בפראג, וב 1847 — לרב 
ואב״ד שם. 

יצירותיו הראשונות כוללות: חיבור גאוגרפי על פריס, שירים 
(שפורסמו בכה״ע "בכורי העתים"), סיפורים ("מפלאות הטבע", 
"על חיי הנמלה") ועוד. החשוב בחיבוריו הספרותיים הוא תרגום- 

עיבוד ל״אסתר" של 
רסין (ע״ע; "שארית 
יהודה", תקפ״ז), שערך 
כדי שימלא את מקום 
ה״פורים שפיעל". מ־ 

1829 התמסר לחקר 
הספרות הרבנית, וב- 
עבודותיו הניח את יסו- 
דות המחקר המודרני 
בתחום זה. בשיטות בי* 

קרתיות בירר את הבע¬ 
יות הביוגרפיות, הביב* 

ליוגרפיות והספרותיות 
של הספרות הרבנית 
בתקופת הגאונים וה־ 

"ראשונים"(ע״ע הלכה, 

עמ׳ 525/8 ), תוך בדיקה יסודית של המסורות הנמסרות, מקורותיהן 
ודרכי העברתן. מפעלו זה כונה "התולדות׳/ ופרהיו נכתבו מתוך 
מגמה לצרפם לספר שייקרא ״״אנשי שם״ — אך הוא לא י״ל. ראשון 
חיבוריו בתחום זה הוא "תולדות רבנו סעדיה גאון וקורות ספריו" 
(בכורי העתים, ט/ תקפ״ט). בסמוך נוספו: "זמן ומקום ר׳ אליעזר 
הקליר ועניין פיוטיו ופיוטי זולתו" (שם, תקפ״ט): "תולדות רבנו 
נתן איש רומי בעל הערוך וקורות ספרו" (שם. תק״ץ); "תולדות 
רבינו חננאל בן חושיאל ורבנו נסים ב״ר יעקב ממדינת קירואך 
(שם, תקצ״ב); "רב חפץ בן יצליח" (ישורון, ט/ תרל״ג). חיבורים 
אלה כונסו בספר "יריעות שלמה" (תרפ״ג). בפראג החל בחיבור 
״ערך מילין״ — אנציקלופדיה תלמודית הדנה בהבטים הי 0 טור ; ים 
וארכאולוגיים של התלמוד (אות א/ תרי״ב; מהד׳ מורחבת, א׳—ב/ 
תרע״ד). בס׳ ״דברי שלום ואמת״ ( 1861 ) הגן על "דרכי המשנה" 
לז. פרנקל (ע״ע) בפני משיגיו, בעיקר מחוגו של רש״ר הירש (ע״ע) 
האורתודוכסי. שי״ר גם הקדים מבואות ל״הגיון הנפש" לר׳ אברהם 
בר חיא (ע״ע; תר״ג) ול״תשובות גאונים קדמונים" (תר״ח). 
איגרותיו הרבות נדפסו במקומות שונים, וחשיבותם רבה לתולדות 
חכמת ישראל (ר׳ ביבל׳). 

נגד מסקנותיו ההיסטוריות של שי״ר יצאו בעיקר א. גיגר וי. ה. 




301 


רפפזדט, שלמה יהזדה — רצון, דצייד! 


302 


שור (ע׳ ערכיהם) — שלמאבקם עמו היה אופי אידאולוגי — ואליקים 
(ע״ע) המילזהגי, שיצא בגד שי״ר (וצונץ) בספרו "ראבי״ה" (תקצ״ז). 
שי״ר היה בעל תחושה לאומית עמוקה, שהיתר. הכוה־המניע לעבו¬ 
דתו המחקרית. כשד״ל לחם ברפורמה, שראה בה סכנת פירוד 
ומגמת התבוללות; הוא לחם נגד ביטול התפילות לשיבת-ציון, 
וראה ביהדות המסרתית ערובה לקיום היהדות, ובלשון העברית — 
ערך לאומי חשוב. כמו קרוכמל ולוצטו ראה שי״ר ב"חכמת ישראל" 
אמצעי להגברת "אהבת האומה", שלה צריכה להשתעבד כל הפעילות 
בתחום היהדות. לקראת אסיפת הרבנים הרפורמים השניה (ע״ע 
שנוי ומסרת) פרסם שי״ר "תוכחת מגולה" (תר״ו), שבה תקף את 
עקרונות הרפורמה והשיג על בעלי-דבבו, גייגר ושור. 

י, ציבברג, תולדות ספדות ישראל ו׳, 49-36 , 1960 ; ר׳ מאהלר, החסי¬ 
דות וההשכלה (מפתח בערכו), 1961 ! מ. וכסמן, ר׳ש,י.ר׳ (בתוך: 

ש. פדרבוש [עורך)), חכמת ישראל באירופה, 323-312 , תשכ״ה; 

.(כולל ביבל׳ מלאה של חיבוריו ואיגרותיו) 1969 .¥ . 5 ,׳{ 13 ! 2 ז 1.133 

אל, רי. 

רפפוןט, (רפופור) $ךל(הנא, .־;ן) - 3 ^ 011 

!זמן — ( 1865 — 1941 ), מנהיג וסופר סוציאליסטי צרפתי, 

יהודי, יליד ליטא. בווילנא השתתף בקשר ( 1887 ) נגד אלכסנדר 111 , 
נמלט לצרפת והצטרף שם למפלגה הסוציאליסטית. ד התנגד לכביסת 
צרפת למלה״ע 1 , וב 1917 נידון ל 3 חדשי מאסר בגלל נאומיו התבוס- 
תניים. בעקבות המשפט כתב קונטרס פולמוסי 11££5 ! 103 1967301 
65 ־ 031111311 (״לפני שופטים צבאיים״). ב 1921 הצטרף למפלגה הקומו¬ 
ניסטית וערך את בטאלניה: 001111111101510 £6706 ו 911111311110 'ז 03 , 11 ) 000 16 ) 3111 ? — ( 1613 — 1679 ), איש" 

כנסיה, סופר ומדינאי צרפתי. לד, בן למשפתודאצולה ממוצא איטלקי, 
יועדה קריירה כנסייתית, ואמור היה לרשת את כהונת דודו, הארכי¬ 
הגמון של פרים. אף שהצטיין בלימודי־הדת נודע באורח־חייו ההולל, 
בתככיו הפוליטיים ובהתנגדותו הנמרצת להשמן רישליה (ע״ע). 
לאחר שנתמנה לכמה כהונות כנסייתיות רמ(ת — ביניהן עוזרו 
ויורשו של הארכיהגמון של פרים ( 1643 ) וארכיהגמון־של־כבוד של 
קורינתוס ( 1644 ) — נשא עיניו לעמדת־כוח חשובה-יותר. בגין מעור¬ 
בותו הפוליטית נעשה ר׳ לאחת הדמויות הבולטות במרד הפרונד 
( 1648/52 : ע״ע צרפת, עמ׳ 924/5 ). הוא ארגן את ההתנגדות בפרים 
לאחר מנוסת לואי 7 \ 1 \, גייס כוח צבאי מקרב הכמרים ופעל בעקביות 
נגד מזרן (ע״ע), ראש שרי המלך, אבל תקוותו לרשת את מאזארן 
נכזבה, .כדי לרכוש את נאמנותו של ר' הודיעה המלכה בשלהי 1651 
על מועמדותו לתפקיד השמן, ולפני שהספיקה להתחרט השתדל ר׳ 
אצל האפיפיור לאישור מינויו. מ 1652 בתקרא קרדינל דה ר׳. שיתוף- 
פעולתו עם חוגי הממשלה צמצם את תמיכת העם בו; השלטון ניצל 
זאת כדי לאסרו ( 1652 ) ולאלצו לוותר על כהונתו. אבל ר׳ הצליח 
להימלט. עד 1661 , שנת מותו של מאזארן, שהה ברומא, פרנש- 
ק 1 נטה ( 16 מ 1 ס 6-0 ו 01 ס 3 ז?), גרמניה והולנד, וממקום מקלטו קרא 
חיגר על הסמכות המלכותית ותמך בינסניזם (ע״ע). ב 1661 הזר 
ר׳ לפריס, קיבל מחילה מהמלך, ויתר על הארכיהגמונות תמורת 
כהונה במנזר סן דני ופרש לחיים שקטים. ר׳ כתב זכרונות ועסק 
בהגות דתית ובשליחויות דיפלומטיות. הוא נודע בסגפנותו. זכרונותיו 
מימי מרד הפרונד (י״ל ב 1717 ) מגלים אישיות מגוונת של מתסיס, 
הוגה מדיני וסופר מוכשר. כל כתבי ד י״ל ב 11 כד, * 1956 . 

, 1115500 י 1 - 1 ז 1166 / . 15 ; 1929 ,. 3 * 1 > 01 ( €07411 111 ) 1116 ^ 20 ^ 310 , £ 01 ) 236 .? 

7116 :.? 4 16 ) 111101 ) €02 , 536000 . 1 ^ . 14 .[ ; 1954 ,, 11 11 > 01 ( 1111 ? 0.0 36 

01 ( 17 1 ) €01 7.6 , 4604023 ^ 46 . 8 . 8 ; 1969 .■! 110 ) €07111111 ס {ס ׳{ 0111 ) 1 ) 11 

. 1974 , 1671101765 ( 1 365 61 .? 7 46 

י. רמ. 

רצון, רצילו (אנג' 17111 , גרמ ׳ 1116 ^, צרפ׳ 7010016 , לאט' - 701110 
135 ), בפילוסופיה, מונח המציין את הכושר הרוחני, או את 
תכונת־הנפש, או מאורע המתרחש בנפשו של אדם הנמשך לדבר 
כלשהו או המתכוון לבצע פעולה. בעיית חופש הרצון (הד) היא 
אחת הבעיות המרכזיות כפילוסופיה, משום שחופש הד הוא תנאי 
שבלעדיו, לדעת רבים, כל שאלות המוסר הן חסרות־משמעות. על 
בעיה זו ע״ע בחירה. על השאלה מהו הד מתקשים הפילוסופים 
להשיב בשל הטעמים הבאים; 1 ) בכושר רוחני נחשב הד לחלק 
מהנפש או הרוח (ע׳ ערכיהן) של האדם, והקשיים הכרוכים 
בהגדרתן הם גם קשיים בהגדרתו, בשל הקשר הברור שיש לד עם 




303 


רצון, רציה 


304 


המעשה, מתמקדים דיונים רבים בשאלת היחסים בין גוף לנפש (ע״ע 
דואליזם) דווקא בבעיית הר׳. 2 ) הר׳ נבדל מכושר ההכרה בהיותו 
כרוך בנקיטת עמדה כלפי פעולות ומושאים שהכרתם בלתי־תלויה 
בשאלה אם הם רצויים; אוכל לדעת כי מה שמונח לפני הוא תפוח, 
ואילו השאלה אם אני רוצה בו, היא שאלה נפרדת. יש הסבורים, 
שאין לראות בר׳ דחף עיוור גרידא, ויש להבחינו מהתאוות. מהם 
אפוא היחסים בין הר׳ לכשרי הרוח האחרים, ובמה נבדל הוא 
מהם? 3 ) אפשר לראות בעמדות הנפשיות, המכונות משאלה, תשוקה, 
כוונה, העדפה ובחירה, סוגים של רציה (ר־ה), או עמדות הנבדלות 
מהר־ה. במקרה השני יש צורך להבחין בין הר׳ לשאר העמדות, 
ובמקרה הראשון — לעמוד על סוגיו השונים. 

אריסטו (ע״ע אריסטוטלס, עמ׳ ד 84 ) ניתח את מושג הבחירה 
שבהעדפה (; £01 ק 1 ט 0 קז 7 ), בעזרת מה שכינה־״הקש מעשי", באופן 
שהשאיר חותמו על המסורת הפילוסופית: אם אני משתוקק או 
זקוק לדבר א, ואני סבור שפעולה ב היא האמצעי להשגת א, 
אני בוהר ב ב, ומבצע את ב. הר , קשור אפוא באותן פעולות 
הנעשות מתוך שיקול־דעת. בעקבות אריסטו הבחין תומם מאקוינו 
(ע״ע) בין הר׳ שיש לו אופי תבוני לבין התאוות הנחותות. ביה״ב 
התנהל ויכוח גרול על השאלה: מה חשוב יותר, השכל או הר/ 
והיו שטענו בניגוד לתומם, לעליונות הר׳, משום שכל הכרה 
כרוכה בהכרעה לטובת השקפה מסוימת. תפיסה זו מכונה וולונטריזם 
(ע״ע). בתמונת עולמם של אנשי הסכולסטיקה הר־ה "מצווה" על 
ביצוע הפעולה, והיא (הר־ה) בעצמה "פעולה" של הר׳, דהיינו 
מאורע נפשי־פגימי, שעלינו לדמות בנפשנו שהוא דומה לפעולה 
גופנית. 

דקרט (ע״ע) ובעקבותיו האמפיריציסטים (ע״ע לוק ; יום) ביטלו 
את ההבחנה בין ר׳ לשכל ועשו את חרציות למושגים ( 13035 ) בשכל, 
ככל שאר המושגים. לפי קנס מתבטא האופי התבוני של הר׳ בכושר 
האדם לפעול לפי עקרונות. בספרות הפילוסופית האנגלית השתרש 
הנוהג לדבר על פעולות של הר׳ ( 111 ^ 0£ 3015 ) כעל מאורעות 
נפשיים הגורמים מצדם להתרחשות התנועה הגופנית. לכך מתאימים 
גם ביטויים שגורים כגון מאמצים של הר׳ או חולשת הר/ פעולה 
אנושית (רצונית) הוגדרה אפוא כתנועה גופנית שקדמה לה פעולה 
של הר/ ושנגרמה ע״י פעולת הר׳. גם קאנט אפיין את הר׳ ככוח 
הגורם שינויים בעולם התופעות. אפני־דיבור אלה תואמים גישה 
דואליסטית לשאלת גוף-נפש, המתירה קשרים סיבתיים בין מאורעות 
רוחניים למאורעות גופניים. 

התקוממות נגד דואליזם כזה מצויה במשנת שפינוזה (ע״ע), 
והיא אפיינית לחלק ניכר מהפילוסופיה במאה ה 20 . מאחר שלפי 
שפינוזה גוף ונפש חד הם, לא ייתכן שהפעולה הגופנית תהא נובעת 
מר־ה; אלא ההחלטה לבצע פעולה — זהה עם העובדה שהתנועה 
הגופנית נגרמה ע״י מאורע פיסיקלי קודם. ג. ריל (ע״ע) סבור 
שהעובדה שאנו מתייחסים לר׳ כאל כושר אינה מחייבת לראותו 
כמשהו "פנימי" שבו מתרחשים מאורעות בעלי אופי מיוחד. קל 
וחומר שאסור לנו להתייחם לר־ה כאל "פעולה" הדומה, עקרונית, 
לפעולה הגופנית, משום שאז מתקבלת נסיגה (רגרסיה) אינסופית, 
שהרי אם הפעולה הגופנית זקוקה לפעולה של הר/ פעולת הר׳ 
מחייבת מצדה פעולה נוספת (של הר׳?), וכן הלאה, רייל הגדיר 
את הר׳ כנסיה לפעולה: כשאומרים שמישהו רוצה לבצע פעולה 
כלשהי, אין אומרים עליו אלא שהוא יבצע פעולה בזאת לכשיבשילו 
התנאים. בכתבי ויטגנשטין (ע״ע) המאוחרים מצויד. ביקורת על 
הדואליזם דלעיל, שממנה משתמע שהקשר בין הר׳ למעשה הדוק 
יותר מאשר זה המתואר כיחס סיבתי. פעולותיו של האדם הן 
הקריטריונים שלפיהם אנו קובעים מהן הרציות.שלו, ואי־אפשר 
להבין את משמעות מושג הר׳ בלא הבנת מושג הפעולה. מכאן ניתן 
להבין שהשאלה החשובה אינה מה המעמד הישותי של הר/ אלא מה 


תפקיד מושג הר׳ במערך המושגים היסודי שלנו(ר׳ אנסקומב ומלדן, 
ביבל׳). די אפוא אם נאמר שייחוס ר׳ מסוג מסוים לפלוני מאפשר 
להבין פעולה שלו. הסברי פעולות, שבהם לר׳ תפקיד מהותי, נהוגים 
בחיי יומיום ובהיסטוריה והד,קש המעשי נוסח אריסטו (ר׳ לעיל) 
משמש דגם להסברים כאלה. למשל; העובדה שפלוני רוצה להדליק 
את האור והוא סבור שרק אם ילחץ על המתג יידלק האור, מסבירה 
מדוע הוא לוחץ על המתג. אך לא תמיד מבצעים בני־אדם את מה 
שהם רוצים לבצע. מוסכם, שניתן לדבר על התנגשות בין רציות, 
ועל "נצחונה" של הר־ה החזקה יותר. שיקולים אלה ואחרים מראים, 
שהסבר פעולה בעזרת הר׳ עשוי להיות מסובך ביותר ז עדיין לא 
הוצע דגם מניח את הדעת להסבר פעולות בעזרת הר׳. 

ניתן להציע את האבחנות הבאות בין הר־ה לעמדות קרובות 
לה. משאלה, בניגוד לר־ה, אינה קשורה באופן הדוק לפעולה ־ 
ואינה מחייבת אפילו נקיפת־אצבע. משאלה עשויה אף להתייחס 
למה שאינו בר־השגה בכלל. כשיש לאדם שתי רציות, לפחות, 
והאחת חזקה יותר, מדובר בהעדפה: במובן זה משתמשים : 
בביטוי ״סולם־עדיפויות״. בחירה קרובה במשמעותה להחלטה 1 
ע״ם שיקול־דעת המתחשב ברציות ובסברות. 

לפילוסופים של המוסר ושל המשפט יש עניין מיוחד ביחסים 
בין ר , לכוונה, או ביתר דיוק, בין ר׳ לפעולה בכוונה (-מ 1€ מ 1 
301:100 010031 , משום שליחסים אלו חשיבות מכרעת בדיונים ן 
בשאלת האחריות (המוסרית או המשפטית). נאמר על אדם שהוא 1 
מבצע פעולה בכוונה רק אם הוא יודע מה הוא עושה, או מודע למה ן 
שהוא עושה, במובן זה שתוצאת הפעולה צפויה, אך הפילוסופים 
חלוקים בשאלה אם כל פעולה הנעשית בכוונה היא גם רצויה, 
כאמצעי או כתכלית. בנתם (ע״ע) הבחין בין כוונה ישירה, כאשר 
הפעולה מבוצעת ביודעין ובר׳, לבין כוונה עקיפה (€נ 1 !> 11 < 0£ ) — 
כשהתוצאה צפויה, אך לאו־דווקא רצויה. אפשר שאותה פעולה 
תבוצע מתוך כוונה ישירה ועקיפה כאחד: אז מכחינים בין התוצאה 
העיקרית (הצפויה והרצויה) לבין תוצאת־ ה ל ו ו א י. בעוד 
שבפילוסופיה של המשפט יש נטיח לומר, שאדם אחראי באותה מידה 
לתוצאות הצפויות גרידא, במו לתוצאות הצפויות והרצויות, אימצה 
הקתוליות את "תורת כפל־התולדה" (ס 10 -חסס 3 ז ££€0 ;>- 1€ נ! 1 זס 1 .>), לפיה 
כשהתוצאות שוות־ערך מבחינות אחרות, יש חשיבות מוסרית לשאלה 
אם התוצאה צפויה ורצויה, או רק צפויה. לעמדה זו חשיבות באתיקה 
רפואית, למשל, בשאלת ההפסקה המלאכותית של הריון: הקתוליות 
אוסרת את המתת העובר אפילו למען הצלת חיי־האם, משום שמות 
העובר במקרה זה צפוי ורצוי (כאמצעי להצלת חיי־האם) כאחד, 1 
אך היא מתירה ביצוע פעולה להצלת האם, שבמהלכה מות העובר 
צפד אך אינו רצוי; והיא אף מציעה להניח לאם למות, אם ניתן 
להציל את הוולד בניתוח קיסרי שלאחר המוות, שהדי אז מות האם . 
אינו רצוי כאמצעי להצלת הוולד. 

חולשת הר׳. בעיית חולשת הר' העסיקה פילוסופים רבים. 
אנשים מעידים על עצמם שהם עושים משהו, אע״פ שהם מכירים 
בכך שהמעשה גרוע או רע מבחינה מוסרית יותר ממעשים אחרים 
שהיו יכולים לבצע בנסיבות שהיו נתונים בהן. תיאור ידוע של 
תופעה זו, המכונה "חולשת הר׳" או "חולשה מוסרית", נתן פאולום 
ב״אגרת אל הרומיים״ (פרק ¥11 ). תופעה זו נראית מביכה ביותר 
אם נקבל מה שנראה כמעט כמובן מאליו: אם אדם סבור, שפעולה 
מסוימת היא הטובה ביותר בנסיבות נתונות, הוא גם רוצה לבצע 
אותה יותר מאשר את הפעולות החלופיות והוא גם מבצע אותה, 
אם הוא יכול. סוקרטס הציג טיעונים שמהם נובע שחולשת הר' אינה 
קיימת כלל. אריסטו הגבילה למקרים מיוחדים של "כניעה ליצר" 
( 010 ^ 0x ) והסביר אותם כהעדר ידיעה מסוג מסוים. פתרון מקובל 
לקושי מציג את החלש ברצונו כמי שפועל בעל־כרחו, ולפיכך אינו 
אחראי לפעולתו. 





305 רצץ, רציה 

הר׳ כמושג מטאפיסי. הפילוסופיה והדתות המערבלות 
הקנו לאלוהים מעמד מטאפיסי ועם זאת ייחסו לו אופי אישי. כפילות 
זו הולידה את הנטיה לדבר על ר׳ אלוהי מטאפיסי. הבריאה תוארה 
כביטוי לר׳ האינסופי של אלוהים והמחלוקת על היחס בין הר׳ לשכל 
(ר׳ לעיל) נתעוררה גם בשאלת מקומם באל. לפי תומם מאקווינו, 
למשל, אלוהים אינו יכול לרצות את הבלתי־אפשרי מבחינה לוגית 
ולכן שכלו מכתיב לרצונו את האמיתות הנצחיות של תורת־ההגיון 
והמתמטיקה; דקרט, לעומת זאת, היה סבור שאלוהים בדחורין 
לברוא כרצונו אפילו את האמיתות הנצחיות. שפינוזה דחה בביטול 
ויכוח זה: לדידו הר׳ האלוהי אינו נבדל כלל ממחשבתו. 

שיטוח האידאליזם האובייקטיווי, המזהות אח כל מה שיש עם 
רוח (ע״ע) אחת, חייבת לקבוע את מעמדו של הר׳ בדוח זו, שלא 
כאצל הגל, תופס הר׳ מקום נכבד בשיטות׳ פיכטה ושלינג וב״ספירי־ 
טואליזם" של מן דה פירן ושל רוסון־מולין (ע׳ ערכיהם). לפי פיכטה 
חשוב הר' מההכרה, משום שהוא מהותו של האבי המוחלט הדוחפת 
אותו לכונן את העולם, שאת מושאיו הוקרת ההכרה. שליבג תיאר 
את תולדות היקום כתהליך, שבו מוליד מתוכו ר׳ אלוהי — שאינו 
אלא שאיפה אפלה ודחף איראציונאלי — את התבוניות. השיטה 
המטאפיסית, המקנה לר׳ את החשיבות הרבה־ביותר, היא זו של 
שופנהאואר (ע״ע), שטען כי הר׳ (בדומה לדבר כשהוא־עצמו [ע״ע] 
הקאנטי) הוא הממשות היחידה בנו ובעולם בכללו. לדעת ניצשה 
(ע״ע), לעומת זאת, לא ר׳ סתם, אלא ר׳ לעצמה, דהיינו לשלטון 
ולכוח, קיים בכל היצורים, והוא היסוד הפעיל בתופעות הטבעיות 
והאנושיות כאחת. 

על הר׳ הכללי: ע״ע רוסו, עמ׳ 849/50 ; על ר׳ בפסיכו¬ 
לוגיה, ע״ע, עמ׳ 969/70 . 

אריסטו, אתיקה: מהדורת גיקומאכוס, תשל״ג 5 ,־ 10 >תג*ש £1 

, 1 ז 172€ .£ ; 1898 ,^ 11 ^ 111050 ! ¥ ( 0 ^ 5107 111 1116 171 11 ,¥\ / 0 ¥11607165 
10701 ■<) י 3 )־ז 411 ) 1 ־ 1 י! .^ 7 . 1 ־ 1 ; 1924/8 , 1-11 ,. 071671 ) 1 ) 7151 1116 ¥\ 130367716 
. 1 ) 1 . 1 ) ; 1949 /ס 1 ^ 007166 ?!; 77 ז 10 ׳ 3 א . 0 ; 1949 , 011071 ^ 11 ) 0 

.^ 7 ; 1961 , 71671071 ¥766 ,. 1 .\׳. ; 1957 , 171167111071 ,.שנ 11 ח 0 >;! 11 \, 

0713 ¥76630771 , 1 ¥111 , 1 ) 1 ; 1963 , ¥111 [ . 0.713 771011071 .¥ , 71671071 
1176 171 5 ^ 603171 .¥ , 15,1 )£} תגוזזגש!) 1.211 . 0 — שז 02 . 5 . 14 ; 1975 ,■ ¥07667 
, 111 ¥\ / 0 ¥601771655 [ ,(. 78 ) שז 0 דה 101:11 \. ■ 0 ; 1968 , 71611071 { 0 $■ 1607 )¥ 

/ 0 006177116 16 ( 7 1 ) 071 6110771011 01 ¥701716771 ¥116 ,]סס? .? ; 1971 
. 1975 2 ,( 7161775 ) ¥70 1710701 ,[. 08 ] 18 ש 3211 ? .[ : 111 ) ) 66 ()¥- 716 )ו/ 00 

אל. וי. 

רצח, ע״ע הריגה; רוצח. 

יד י ׳ 

רציונליוח (אגג׳ 0110031117 , מלאט׳ מאוחרת 1311011311$ — 
תבוני), מושג בפילוסופיה, בתורת קבלת־החלטות ובמדעי־ 

החברה. אומרים שמעשה הוא רציונלי (ר—י), אם הוא המעשה 
הנכון או המעשה שיש לעשותו בנסיבות נתונות; אומרים שסברה 
(דעה, אמונה) היא רציונלית (ר—ת), אם היא נכונה או עדיפה על 
מתחרותיה. אבל מאחר שהתאמת המעשה לנסיבות, וכיו״ב החזקה 
כסברה נכונה, יכולות להיות תוצאה של מקרה מוצלח או תהליך 
טבעי, אץ ההגדרה הנכונה של הר׳ מצטמצמת להתאמה לנסיבות 
או לנכונות, והיא חייבת להתייחס לנימוקים. לפיכך מקובל לומר 
שמעשה הוא ר~י אם יש ט ע מ י ם או נ י מ ו ק י ם טובים ומספיקים 
לעשותו, ועל סברה שהיא ר־ת — אם יש נימוקים טובים ומספיקים 
להחזיק בה. מאז ומתמיד ביקשו הפילוסופים לומר, מהן התכונות 
המייחדות את אותן הסברות שמן הדין להאמין בהן, ומהם המעשים 
שראוי לעשותם, והר׳ הוצגה לעתים קרובות כאידאל שעל כל אדם 
לשאוף אליו. היא הובנה כ״מותר האדם מן הבהמה״ — רעיון 
שאריסטו ביטא כשהגדיר את האדם כבע״ח נבון. עצות השכל הישר 
כיצד להיות ר—י מקובלות וידועות; הבעיה הפילוסופית היא כיצד 
לנסהן במדויק ולשבצן בתאוריה כוללת של הר׳ שתוכל לעמוד 
בביקורת. 


— דציוגליות 306 

תורת קבלת־ההחלטות, או תורת־ההכרעות ( 1110017 015100 :>!)), 

היא הנסיון החשוב ביותר להגדיר ולהבהיר את מושג הד באופן 
שאפשר יהיה להשתמש בו בכלכלה ובתחומים אחרים. במדעי־החברה 
ובהיסטוריה מסבירים לעתים קרובות את מעשיו של פלוני, או את 
מעשיה של קבוצת אנשים, או את אמונותיהם, ע״ם ההנחה שמעשים 
ואמונות אלו הם רציונליים. יש הסבורים שרק להסבר כזה, המכונה, 
לעתים, הסבר ר—י, יש מקום במדעי^החברה ובהיסטוריה. השימוש 
בהסברים מסוג זה מעורר קושי מתודולוגי חמור: ההשקפות והמעשים 
של אנשים ועמים — במיוחד אלו של בני חברות פרימיטיוויות או 
של בני תקופות היסטוריות קדומות — בראות בעיני החוקר בן־המערב 
ובן־זמננו כבלתי־רציונליוח, ולפיכך כאלו שלא ניתן להסבירם באופן 
ר—י; במלים אחרות: אי־אפשר להבינם כלל. 

להלן תיאור כמה דרכים שבהן ניסו פילוסופים להתמודד עם מושג 
הר/ וכן תיאור של גישת תורת־ההכרעות לר׳ ודיון בשאלות 
המתודולוגיות. 

ר׳ מלאה. מעשה הוא ר—י במלוא מובן חמלה אם, ורק אם, 

הוא מקיים את התנאים האלה: הוא נעשה ע״פ החלטה שהיא 
ר—ת; ההחלטה הר—ת היא מסקנה של הסק מעשי או טיעון 
שהקדמותיו הן הטעמים או הנימוקים לביצוע המעשה. טיעון זה 
חייב, כמובן, להיות תקף מבחינה לוגית, ואם ישנם כללים שאינם 
לוגיים גרידא, המבטיחים את תקפותו, חייבים כללים אלה אף הם 
להיות רציונליים. ההקדמות בהסק המעשי הן סברות על־אודות 
הנסיבות שבהן אמור המעשה להתבצע וסברות על־אודות היחסים 
בין אמצעים לתכליות. סברות אלו חייבות להיות רציונליות. 
גם התכליות או העדיפויות שההקדמות מתייחסות אליהן חייבות 
להיות רציונליות. יסודות אלה של המעשה הר—י כבר מצויים בתורת 
אריסטו(וע״ע רצון). הוגים רבים מדברים על ר׳ במובן מוחלש יותר. 
ווטקינז (ר׳ ביבל׳) מסתפק בר׳ מוחלשת ביותר, לפיה פעולה היא 
ר—ת, אם היא נעשית ע״פ החלטה, שנתקבלה ע״ם מערכת סברות 
ועדיפויות. בלתי־רי—י הוא אפוא לא לנהוג לפי החלטותיו, כשאין 
לך שום טעם לשקול אותן מחדש. אפילו ר׳ מוחלשת כזאת אינה 
מקוימת תמיד, כפי שמעידה תופעת חולשת הרצון. הוגים אחרים 
(המפל, דריי [ר׳ ביבל׳]) סבורים, שאדם הוא ר—י, אם הפעולה 
שלו מתאימה למערכת הסברות והתכליות שלו. לפי אמת־מידה 
מצומצמת זו, אף מעשהו של אגאממנון, שהקריב את בתו, משום 
שהאמין שהמעשה תורם לנצחון על טרויה, היה ר—י. רק לעתים 
רחוקות דורשים פילוסופים שהסברות עצמן תהיינה רציונליות, ועוד 
פחות מקובל לדרוש שהתכליות תהיינה כאלו. 

ר׳ של התכלית. לפי השקפה מקובלת, שמקורה בד. יום 
ושלבים וחה בידי מכם ובר (ע׳ ערכיהם) הי תה השפעה רבה, תכליות 
(ע״ע) אינן ניתנות לשיקול־דעת ר—־י. לפי יום קובעים את התכליות 
הרגשות וההיפעלויות, ואילו השכל יכול רק לספק אמצעים לתכליות, 
ומבחינה זו הוא משרתו של הרגש. ובר הבחין ב 4 סוגים של פעולות 
בעלות משמעות, הנבדלות מתנועות גרידא: 1 ) פעולה מסרתית, 
ע״ס כללים ונורמות הקיימים בחברה, כגון התנהגות מילולית; 
2 ) פעולה רגשית, כגון זו המבטאת כעם; 3 ) פעולה המבוססת על 
בחירת אמצעים יעילים למטרות נתונות המכונה בפי ובר "פעולה 
ר—ת מזווית־הראיה של מטרות״( 31 ח 0110 > 001 ^ 2 ); 4 ) פעולה בעלת 
ערך עצמאי, שאינה משרתת תכלית מעבר לה, המכונה "ר-ת מזווית־ 
הראיה של ערך״( 1:103110031 ^). ובר טען שהר׳ מזווית־הראיה של 
מטרות היא הר׳ האמיתית והיא האסיינית לרוח הקפיטליזם המערבי 
המודרני. כנגד וכר מושמעת הביקורת, שהפעולה הר—ת מזווית־ 
הראיה של ערך אינה מוצגת בתורתו בצורה כזאת שניתן להבדילה 
מהפעולה המכונה בפיו "מסרתית". יוצא שערכים ונורמות הם 
מגבלות שאינן רציונליות, המוטלות על מערכת שיקולים שבה הר' 
היא זו של התאמת אמצעים לתכליות נתונות. 



307 


רציונליות 


308 


הדעה שניתן לדון באופן ר—י בתכליות הושמעה בעיקר בפי 
אריססו וקנס (ע׳ ערכיהם). באפנים שונים טענו שניהם, שהתכלית 
הר—ת של האדם היא לממש את הר׳ שלו ; לפי אריססו — משום 
שהר׳ היא מלכתחילה התכונה המייחדת את האדם, ולפי קאנס — 
משום שלהיות ר—י פירושו להיות בן־חורין ואוטונומי (מחוקק 
לעצמו). הר׳ כתכלית לעצמה פירושה אליבא דקאנס הוא קיום 
לשמו של החוק שהר׳ מכתיבה — מסקנה שהיא בניגוד גמור למה 
שמשתמע מהעמדה של וכר (שנורמה או חוק הם לפי טיבם אילוצים 
חח־רציונליים). 

ר , הכרתית. מושג זה קשור באופן הדוק למושגי הידיעה 
וההכרה (ע״ע הכרה, תורת ה־). מובן מאליו שר—י להאמין במה 
שהוא אמיתי. מאז דקרס (ע״ע) מקובל לומר, שאנו רשאים להאמין 
שטענה כלשהי היא אמיתית כאשר: ( 1 ) אמיתות הטענה ברורה 
מאליה, או ( 2 ) כאשר יש לגו טעמים טובים המצדיקים את ההאמנה 
באמיתות הטענה, במובן זה שהטענה נובעת באופן לוגי מטענות 
אחרות המוחזקות כבר כאמיתיות. בלא טענות שאמיתותן ברורה 
מאליה—הנושאות את חותם האמת על עצמן—החיפוש אחר טעמים 
המצדיקים טענה נתונה הוא חסר־שחר משום שהוא ללא־סוף. השאלה 
היא, כמובן, על אילו טענות נוכל לומר, שאמיתותן ברורה מאליה. 
לפי יום, טענה אינה זקוקה להצדקה בטעמים נוספים, אם אמיתותה 
תלויה אד ורק במשמעות המונחים המופיעים בה (טענות הלוגיקה 
והמתמטיקה), או היא מדווחת על נסיון בלתי־אמצעי. כל טענה 
אחרת זקוקה להצדקה. יום הראה שחוקי הטבע, שהם טענות כלליות, 
אינם נובעים מאוסף של טענות על־אודות הנסיון הבלתי־אמצעי, 
ולפיכך אין זה ר—י להאמין באמיתות חוקי הטבע הכלליים. מאחר 
שאמצעי לתכלית הוא בד״כ סיבה שלה, ומאחר שסיבתיות כרוכה 
בחוקיות, הראה יום, למעשה, לא רק שכל מדעי־ד״סבע וסברותינו 
היומיומיות אינם בגדר ר/ אלא גם שהר׳ המעשית בלתי־אפשרית. 

דרך לעקוף את הקושי של יום הציעו בזמננו ק. ר. פופר (ע״ע, 

ור׳ ביבל׳ כאן) והנוהים אחריו, כגון א. לאקאטוש (ר׳ ביבל׳) ום. 
פאיראבנד; צ׳. ס. פירס (ע״ע) השמיע רעיונות דומים כבר בשלהי 
המאה ה 19 . לפי האסכולה של פופר, שעשתה את השימוש במונח ר׳ 
לרווח ביותר, ר׳ היא תכונה של היחס כלפי סברות: אנו נאלצים 
לבחור בהנחות או תאוריות, ובהכרחיות זו אין שום ר׳. הר׳ כרוכה 
בגישה הביקרתית כלפי ההנחות שבחרנו, ביקרתיות שכבר מחייבת 
לנסח את ההנחה כך שאפשר יהיה לבחון אותה באופן נסיוני ולנסות 
להפריכה. ר—י להאמין בסברה כל עוד לא הצלחנו להפריכה, או 
להציע סברה חלופית עדיפה. הביקרתיות מתבטאת גם בהשוואה של 
ההנחה עם הנחות מתחרות, ביכולת לנצלה באופן טכנולוגי ועוד. 

ר׳ בבחירת המעשה. אומרים שר—י לבחור בפעולה 
כלשהי אם זו פעולה שהתוצאה שלה היא הטובה ביותר, יחסית 
לתכלי 1 ת ולסברות. כאמור, אם הבחירה היא ר—ת במלוא־מובן 
המלה, חייבות גם הסברות והתכליות להיות רציונליות. דברים אלה 
עמומים למדי, והיו פילוסופים שניסחו עקרונות בחירה ר—ת פרטניים 
יותר. ג/רולס (ע״ע, והשו׳ להלן) מסכם נסיונות אלה ב 3 עקרונות: 
1 ) בהינתן התכלית, ר—י להשיגה באמצעים היעילים או החסכוניים 
ביותר; 2 ) בהינתן מספר תכליות שקולות, ר—י לבחור באותה 
פעולה שתממש את המספר הרב־ביותר של תכליות; 3 ) בהינתן 
תכליות שקולות, ר—י לבחור באותה פעולה שהסיכויים שלה לממש 
אחת מהתכללת גדולים יותר. ניתן לראות בעקרונות אלה כללים 
שאינם לוגיים המשמשים לקבלת החלטה מעשית. ההחלטה המתק¬ 
בלת מיישומם אמנם אינה ר—ת, אם היישום נעשה שלא כהלכה, 
או אם נעשתה טעות בחישוב. יש בעקרונות הנ״ל עמימות רבה, 
ותורת* קבלת ההחלטות מנסה לנסחם בצורה מדויקת יותר. 

ר׳ בתורת קבלת ההחלטות (ע״ע). בעיסוק תאורטי 
בר׳ החלו הכלכלנים מאסכולת התועלת השולית — ג׳וונז, ויקסל 


ומרשל (ע׳ ערכיהם) — והוא הגיע לפריצת-דרך חדשה בעבודותיהם 
של המתמטיקאים ג׳. פון נוימן וא. מורגנשטרן(ע׳ ערכיהם); לעתים 
מכונה העיסוק פראכסאולוגיה ( 3x601087 !?). לפי תורת קבלת־ 
ההחלטות אי־אפשר לשקול תכליות באופן ר—י, והיא מקבלת אותן 
כנתונות, אבל היא מחייבת שמקבל ההחלטה יוכל: 1 ) להבחין בצורה 
ברורה בין תכליותיו השונות; 2 ) לסדר אותן בסולס־עדיפויות המקיים 
לפחות סדר חדש, דהיינו: 1 ) לגבי כל שתי תכליות שיש לו, מעדיף 
מקבל ההחלטה את האחת על האחרת, או מתייחס אליהן בשוויון־נפש 
(בלשון הלוגיקנים היחס "א׳ עדיף על ב׳ או שווה־עדך לב׳" קשור 
בקבוצת התכליות); 2 ) אם הוא מעדיף תכלית א׳ על תכלית ב/ אין 
הוא מעדיף את ב׳ על א/ ואם הוא מתייחם בשוויון־נפש לבחירה 
בין א׳ לב/ הוא אדיש גם לבחירה בין ב׳ לא׳ (היחס "א׳ עדיף על 
ב״׳ — אסימטרי; היחס ״א׳ שווה־ערך לב׳״ — סימטרי); 3 ) אם 
הוא מעדיף את א׳ על ב׳ ואת ב׳ על ג/ הוא מעדיף גם את א׳ על ג' 
(העדיפות היא טראנסיסיווית [עוברת]). העדיפויות המצויות בסולם , 
של מקבל־ההחלטה הן מסוגים רבים ושונים (הנאה והרגשה אישית ,' 
רווח כספי, ציות לנורמה מוסרית וכיו״ב). השגם החשוב של פון 
נוימן דמורמשסרן היה שהראו לא רק כיצד ניתן להקצות לכל תכלית 
בסולם העדיפויות המסודר כנ״ל מספר סודר (אורדינלי) בהתאם י 
למקומה בסולם, אלא גם כיצד ניתן לבטא בעזרת מרווחים בין 
ערכים מספריים את העצמה היחסית של ההעדפה. אם מקבל ההחלטה 
מעדיף את א׳ על ב׳ יותר מאשר את ב' על ג׳, יבוטא הדבר בערכים 
מספריים. הערך המספרי הניתן לעדיפויות השונות מכונה תועלת 
(ע״ע). 

תורת קבלת ההחלטות אינה דנה כלל בדרכים שבהן אוסף מקבל 
ההחלטה את המידע שלו על המצב שבו הוא נתון; היא מניחה, 
אם-כן, שהליכי קבלת־הסברות שלו הם ראציונליים. היא מבחינה 
בין 3 מצבי־יסוד שבהם מקבל־ההחלסה נדרש להחליט: ודאות, 
סיכון 10 <־״) ואי-ודאות. בתנאי ודאות יודע מקבליההחלטה, שכל 
פעולה, מהפעולות החלופיות העומדות לרשותו מובילה לתוצאה 
אחת ויחידה, ועליו לבחור באותה פעולה שתוצאתה היא התכלית 
המצויה במקום הגבוה ביותר בסולם עדיפויותיו. בתנאי סיכון 
יודע מקבל-ההחלסה, שלכל אחת מהפעולות החלופיות יש מספר 
תוצאות אפשריות, והוא יודע עוד, מה הסיבוי שכ״א מהתוצאות 
האלו תתממש. בתנאים אלו מוצע לו לבחור באותה פעולה שתועלתה 
הצפויה היא הגדולה ביותר ( 01:11117 ^: 0 ^ 6x )ס 100 ^ 013x101123 ) ; 
התועלת הצפויה של פעולה שווה למכפילה המתקבלת מהכפלת 
ההסתברות והתועלת של כ״א מהתוצאות האפשריות. לדוגמה (אם , 
נתייחס, למען הפשטות, לערכים הכספיים כאילו היו ערכי-תועלת), ן 
כשפלוני מתלבט אם להשקיע 10,000 ל״י בעיסקה א׳, שבה יש לו 
סיכוי של % להכפיל את ממונו, אך ישנה סכנה, שסבירותה 5 /ג, 
שיאבד את כל ממונו, או בעיסקה ב/ שבה תהא לו הכנסה בטוחה 
של 1,000 ל״י — מציעה התורה לבחור בעיסקה א/ משום שהרווח 
הצפוי מעיסקה א׳ גדול מהרווח הוודאי מעיסקה ב׳ (הרווח הצפד 
של עיסקה א׳ הוא 6,000 ל״י [=( 10,000 —) א 1^x10,000+1/5 ). 

בתנאי א י - ו ד א ו ת יודע מקבל-ההחלטה שלכל פעולה חלופית 
שהוא יכול לבצע יש מספר תוצאות אפשריות, והוא אף יודע מה 
התועלת של כ״א מהתוצאות הללו, אך אין הוא יודע מה הסיכויים 
להתרחשות כ״א מהתוצאות. בתנאים אלו אין פתרון חד־משמעי. 
הצעה אחת היא להתייחס לתנאי אי־ודאות כאילו היו תנאי סיכון, 
ע״פ הכלל הנקרא ע״ש לפלס (ע״ע, (ע״ע הסתברות, עמ׳ 924 ), או 
"עקרון הטעם הבלתי*מספיק", שלפיו כשהסיכוי להתרחשותם של 
המאורעות האפשריים אינו ידוע, יש לחשוב שהסיכוי שווה (אם 
מספר המאורעות הללו הוא ס, הסבירות של התרחשות כ״א מהם 
היא ת/ 1 ), אלא שעקרון זה שנוי במחלוקת. לחלופין מוצעים 
הכללים האלה: ( 1 ) בחר באותה פעולה שהתוצאה הגרועה ביותר 



309 


רציונליות — רציונליזם ואירציונליזם 


310 


שלה היא הטובה מבין התוצאות הגרועות של כל פעולה חלופית 
(כלל "מאכסימיך);( 2 ) בחר באותה פעולה שהתוצאה הטובה ביותר 
שלה טובה מהתוצאה הטובה ביותר של כל פעולה חלופית (כלל 
"מאכסימאכס"). בעוז־ שהכלל הראשון מתאים למקבלי-החלטות 
פסימיים או זהירים, מתאים הכלל השני לאופטימיסטים או נועזים. 
יוצא אפוא, שבתנאי אי־ודאות אין ר׳ אחת לכל. מלבד הכללים 
הנ״ל מוצעים גם כללים אחרים. 

כדי לקבוע מהי הפעולה הר—ת במצבים שבחם התוצאות תלויות 
לא רק בפעולה זו, אלא גם בפעולותיהם של אחרים, יש צורך לשלב 
את מסקנות תורת קבלת־הההלטות עם אלו של חורת המשחקים 
(ע״ע). דברים אלו אמורים הן לגבי מצבי תחרות והן לגבי מצבי 
שיתוף-פעולה, חלקי או מלא. 

מאחר שתורת קבלת־ההחלטות היא תורת ר׳ מפותחת ביותר, 
קיימו* נטיה בין הפילוסופים להשתמש בה בבניית טיעונים, כך, 
למשל, ניסה ג/ רולס (ד׳ לעיל) לחדש את רעיונו של קאנט, 
שעקרונות המוסר נובעים מהר׳ עצמה באופן זה: חברה צודקת 
תהא זו שבני-אדם רציונליים לגמרי יבחרו בה כשהם נתונים במצב 
של אי־ודאות ביחס לשאלות מי יהיו ומה יהיה מעמדם הכלכלי' 
חברתי. בני-אדם רציונליים לגמרי ישתמשו בתנאים אלה בכלל 
ה״מאכסימיך, ויבחרו, לפיכך, בחברה הדואגת לשכבות המקופחות 
ביותר. 

הסבר ר— י, הוגים רבים במאות ה 19 —ה 20 (דילתי, ריקרט, 
קרוצ׳ה, קולינגווד ום. ובד — [ע , ערכיהם]) עמדו על הייחוד של 
ההיסטוריה ושאר המדעים העוסקים באדם בהדגישם שבתחומים 
אלה נדרשת הבנה (." 110 :: 1 צז 0 /י) "מבפנים" של שיקול־הדעת שהוביל 
את האיש, שבפעולתו דנים. מדבריהם משתמע שהחוקר חייב להת¬ 
ייחם אל נושא מחקרו כאל אישיות ר—ת. ויליאם דריי (ר׳ ביבל׳) 
ביקש לתאר בצורה מדויקת יותר את המבנה של הסבר מעין זה, 
המכובה בפיו "הסבר ר—י׳/ לדבריו, בכל הסבר כזה נעשה שימוש 
מהותי בעקרון־פעולה הקובע, שבתנאים שבהם היה מצד האיש, שאת 
־ פעולתו מבקשים להסביר, ראוי לבצע פעולה מסוג מסוים, והפעולה 
מוסברת בכך. שראוי היה לאותו אדם לבצעה. דריי סבור, שבשל 
השימוש בעקדון־פעולה כזה, כל הסבר ר—י כרוך בהערכה ולפיכך 
אין ההיסטוריה (ושאר מדעי־האדם) ניטרלית מבחינה ערכית, ק. 
המפל (ר׳ ביבל׳) דחה דברים אלה והציע להבחין בין האופי 
הנורמאטיווי של דרישות הר/ כפי שהן מנוסחות, למשל, 
בתורת קבלת-ההחלטות, לבין האופי התיאורי של מושג הר' 
כשמשתמשים בו בהסבר: בהסבר מייחסים ר׳ לאדם שאת פעולתו 
מסבירים, ורואים בדרישות הר׳ חוקים כלליים נסיוניים על־אודות 
ההתנהגות של יצורים רציונליים. המפל הודה שרק לעתים נדירות 
נוכל לייחס את הר' של תורת קבלת-ההחלטות לבבי־אדם, אבל, 
לדעתו, התנהגות בני־האדם עשויה להיות ר—ת במקורב, ואפשר 
להתייחס לפעולות אנושיות כאילו היו רציונליות. ללא ספק, 
סביר יותר לייחס לבני־אדם ר׳ במובן הלא־טכני, כגון זו שתוארה 
בראשית ערך זה. אף אין צורך לייחס לאדם, שאת פעולתו מסבירים, 
ר׳ מלאה: אם נייחס לו ר׳ מעשית, נוכל להסביר את החלטתו לבצע 
פעולה מסוימת ע״ס סברותיו ותכליותיו — תהא אשר תהא הר' 
שלהן, ואם נייחס לו גם ר׳ הכרתית, נוכל להסביר את סברותיו ג״ב. 
כשבאים להסביר פעולותיו של אדם, עפ״ר אין מייחסים לו ר׳ של 
תכליות. ככל שהר׳ מלאה יותר, תלותה פחות כללית, וההנחה, שבני- 
האדם מקיימים אותה בד״כ, תהיה סבירה פחות, כך שהשימוש 
בהסבר ר—י תלוי ביכולת להראות שלאיש, שאת פעולתו מסבירים, 
היתה אותה ד' מלאה שההסבר מייחס לו. ויכוח מתודולוגי נוסף 
התעורר בשאלה, אם יש לראות בהסברי הפסיכואנליזה (ע״ע), 
הניתנים במונחי סברות ומטרות בלתי-מרדעות, הסברים רציונליים 
או משהד שונה לגמרי. 


ר' וההבנה של חברה זדה. אם כדי להבין את פעולת 
הזולת עלינו לייחס לו ד/ כיצד נבין את מעשיהם של בני חברות 
השונות ביותר מחברתנו — מעשים שהם מנקודת-ראותנו בלתי- 
רציונליים לגמרי, כגון טקסי־פריון או מעשי-כישוף ז בעיה זו מטרי¬ 
דה את המתודולוגים של מדעי-החברה (ר , הקובץ בעריכת וילסון, 
בביבל׳). לפי גישה אחת, שגובשה בהשפעת ויטגנשטין (ע״ע)' 
המאוחר, ושמבטאה העיקרי היא פ. וינץ׳(ר' ביבל'), אל לנו לשפוט 
חברות זרות לפי הר׳ שלנו, משום שהר׳ היא יחסית (ע״ע רלטיויזם) 
לתרבות. למעשי בני התרבות הזרה יש ר' "פנימית", והדרך היחידה 
להבינם היא לראותם בהקשרם התרבותי. כדי להבין חברה זרה על 
האנתרופולוג לאמץ לעצמו את הר׳ שלה. כנגד זאת טוענים אחדים 
(א. גלנר וס. הולים [בקובץ בעריכת וילסון]), שכל הבנה של 
חברה זרה ברוכה בתרגום מעולם המושגים שלה למושגי החוקר, 
וההזדהות של החוקר עם הר׳ של החברה הזרה היא לכל היותר 
שלב מכין לתרגום זה, התלוי במציאת יסודות משותפים, מכאן 
משתמע, שבעצם יש ר׳ משותפת לכל המין האנושי, למרות שלמר־ 
אית-עין אין הדבר כך. לדעת ג׳אדווי ואגסי (ר׳ הקובץ בעריכת 
וילסון), למשל, ניתן לייחס לבני החברה הזרה ר׳ מעשית דומה 
לזו שלנו, במובן זה שגם הם שוקלים אמצעים להשגת תכליות, 
אע״פ שהם נעדרים ר׳ הכרתית. 

שאלת ההבנה של חברה זרה, בפי שהוצגה לעיל, עולה רק אם 
דוגלים בהסבר ר—י. האסכולה הפונקציונליסטית באנתרופולוגיה 
החברותית (ע״ע, עמ' 699 ) ובסוציולוגיה (ע״ע, עמ׳ 561 ; וע״ע 
תכלית) והסטרוקטורליזם (ע״ע) עוקפים את הבעיה,־ שכן על־פיהם 
רשאי החוקר לייחס להברה הזרה מבנים ומטרות שאינם מודעים 
ומוכרים לבני אותה חברה. לפי גישה אחרת, שבה דוגלים האנתרו¬ 
פולוגים ליץ׳ ( 3011 -* 1 . 11 .£) וביטי (:> 1 :מג:> 8 .ן), כשהמעשים של 
בני החברה הזרה אינם מובנים לפי הר׳ של החוקר, עליו להסבירם 
באורח סמלי. 

-/־#׳מ ; 1937 . 4.0 11071 00101 .$ / 0 5 / 7146/1176 16 (¥ , 3150115 ? .' 1 

0713 5 )/ ¥01 ־ ץ 3 !ס .* 1 /יו ;* 1956 , 1-11 ,/ 06561156/181 1 ) 1171 
- 6 ( 1 07171 007710$ , 113/1:3 . 11 - סם 1.11 .ס ; 1957 ,({ ¥111107 71 ן 1 ) $8718/10 
■[ ; 1958 , 56167106 50001 0 / 0 17160 ¥116 .? ; 1957 , $ 151071 $ 

; 1964 , 66151071 (¥ 11071071111 ,(. 011 ) £116011 11 ? .[ . 0 ; 1964 ,.¥ , 11 01-011£ 

<[. 65 ש] 105111311 ) 1.311 . 6-0 ־ 031 .$ , 1 < ; 141 ) 46/1071 " 01101 )/ 0 .¥ , 01 קמז 10 ־ 1 . 0 
7/16 . 11 10 ; 1968 ,( 01100 ^ £<י ד 1£01 ו 1 ' 11£ : \ 1 ג 5 §ת 41 > £3 ? 

( 7/1607 171 { ¥60507 ,ץ 1£ § 1 >£ .א / 1968 , 7 ^/ 6 ' 015601 561677/1116 (ס ¥0£16 
1 ) 071 071/1611771 ,(. 611$ ) י 0 ז\ 3 י 411$£1 ג . 71 — 1.31:3105 . 1 ; 1969 , 706/166 ? 1 ) 071 
; 1970 ,.? 1 ,(. 1 מ) 011 £]סס 0011 ) 1 > ¥7071 506101 771 .? 1 / 0 
. 1976 , 561671665 8067151 1/16 . 0713 .? 7 ,(. 15 )£) £־ז 0 .יח 10111 .? . 9 > 

אל. וי. 

רציונליזם (ר׳) ואיר$י 1 נלץם (איר/מלאט׳ס!!"-תבונה), 
מונחים בפילוסופיה. למונח ר׳ 3 מובנים עיקריים: (א) ההש¬ 
קפה שבעולם יש סדר, מבנה וחוקיות כאלה שהשכל האנושי לבדו, 
ובלא עזרת החושים, יכול להכירם; (ב) ההשקפה שהאדם יבול 
להגיע להכרת אמיתות הדת באמצעות שכלו, ואינו זקוק כלל 
להתגלות (ע״ע) על-טבעית בכל צורה שהיא; (ג) ההשקפה הממעיטה 
בחשיבות הרגשות והיצרים של האדם והמדגישה את מקומה של 
התבונה בחייו, ובעיקר בהתנהגותו המוסרית. איר׳ הוא כינוי כולל 
להשקפות פילוסופיות שפותחו בעיקר במאות ה 19 —ה 20 והכופרות 
בעיקרי הר׳ מהסוגים (א) ו(ג), 

השקפה (א) מאפיינת בעיקר את הפילוסופים דקרם, שפינתה 
וליבביץ (ע׳ ערכיהם), בני המאה ה 17 . הם סברו שיש אמיתות 
הברורות מעצמן לשכל, כך שאי-אפשר לכפור בהן, או שכל כפירה 
בהן כרוכה בסתירה, דקרט ולייבניץ טענו שיש מושגים או עקרונות 
מסוימים הטבועים באדם מלידה, ושבלא עובדה זו לא ייתכנו למידה 
וידיעה, משום שמושגים ועקרונות אלה אינם גזודים מן הנסיון. 




311 


רציונליזם ואירצידנליזם — רציפות 


312 


בשאלה זו חלק על ןזר׳ האמפיריציזם (ע״ע אמפיריזם), ובמיוחד 
לוק (ע״ע), שטען שבהולדח האדם שכלו הוא "לוח חלק" וכל 
מושגיו שאובים מן הבסיון, הנחה בדבר נכיחתם של מושגים טבועים' 
מלידה אצל בני־האדם, מופיעה בימינו במשנת הבלשן נ. צ׳ומסקי 
(ע״ע), שלדבריו אי־אפשר להבין בלא הנחה זו כיצד יש יסודות 
משותפים לכל השפות הטבעיות, וע״ע אפריורי; הכרה וחורת־ההכרה. 

גלילאי (ע״ע) טען כי ליקום מבנה מתמטי. הר׳ מן הטיפוס 
שמדובר בו ראה בשיטה הד־דוקטיווית של המתמטיקה דגם לחיקוי 
בכל המדעים ובפילוסופיה, והדגיש את חשיבות המבנים המתמטיים 
בהסברים פיסיקליים. האמפיריציזם לעומת־זאת הבחין בין מתמטיקה 
טהורה למיושמת ועמד על הצורך בתצפית ובניסוי במדע. שפינחה 
הציג את הטבע ככוליות אחת, שחלקיה קשורים זב״ז ביחסים בעלי 
אופי לוגי־הכרחי. ואילו לייבניץ נתן ביטוי לאופי התבוני של העולם 
בעקרון הטעם המספיק: לכל דבר יש טעם מספיק, דהיינו הסבר 
הולם, לקיומו, 

בשאלת השאלה, מה הערובה לכך שיש לשכל הכרה אמיתית 
של העולם המסודר. לפי דקרט אלוהים ערב לכך שמושגינו הברורים 
והמובחנים משקפים את מבנה העולם. מאחר שלפי שפינתה יש 
לטבע, מלכתחילה, שני הבטים — חמרי ומחשבתי — יכולה המח¬ 
שבה מטיבה לשקף את מבנה החומר. לייבניץ טען שהערובה לתק¬ 
פות הידיעה היא ההרמוניה הקבועה מראש השורה בעולם. 

יש הרואים באידאליזם האובייקטיווי נוסח הגל (ע״ע) גירסה של 
ר/ בייחוד לאור אמרתו "מה שתבובי הוא ממשי, ומה שממשי 
הוא תבוני", 

על הר׳ וההשכלה — ע״ע; וע״ע מדע. 

(ב) השאלה אם האדם זקוק להתגלות כדי לגלות את אמיתות 
הדת העסיקה תאולוגים רבים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, ביה״ב 
(ע״ע פילוסופיה יהודית; סכולסטיקה), אבל שום הוגה ביה״ב לא 
טען לר׳ מוחלט, אנסלם מקנטרברי ותומס מאקוינו הנוצרים וכן 
משה בן מימון (ע׳ ערכיהם) הדגישו, שחלק ניכר מאמיתות הדת 
ניחן להוכחה שכלית, ועם־זאת השאירו מקום להתגלות. הר׳ הקיצוני 
ביותר ביה״ב היה של האבנרשדיים (אוורואיסטים) הלטיניים (ע״ע, 
עמ׳ 241 ), שקיבלו את אמיתות השכל גם כשלא התיישבו עם כתבי- 
הקודש, ולפיכך נאשמו בכך שהחזיקו בתורת שתי־אמיתוח. הר׳ 
הדתי של דקרט התבטא בבסיונו להוכיח את מציאות אלוהים 
ונצחיות הנפש באופן פילוסופי, אם כי רעיונו שאלוהים טבע את 
מושגו באני — הוא שריד של התגלות. הדאיזם (ע״ע) מבוסם על ר׳. 
ישנו קשר בין הטענה שהעולם מסודר לבין הטענה שאין צורך בהת¬ 
גלות הדתית להוכחת קיום אלוהים: סדר העולם הוא ראיה לבריאתו. 

(ג) סוקרטם סבר כנראה כי בהתנהגות האדם יש חשיבות רק 
לשכל ולכן הסגולה הטובה היא ידיעה. כל בני־האדם רוצים לעשות 
רק את הטוב, ואילו המעשים הרעים נובעים מאי־ידיעה, רעיון זה 
מופיע אצל כמה מהוגי ההשכלה, כגון וולטר וקונדורסה (ע׳ ערכיהם) 
כרעיון הקדמה: הרחבת הידיעה תביא בהכרח לשיפור אופי האדם 
והחברה. קנט (ע״ע) סבר, שגס אם ליצרים ולרגשות יש השפעה על 
האדם, בחיותו חלק מהטבע, ההתנהגות המוסרית נקבעת ע״י התבונה 
בלבד, והעקיבות ההגיונית שלה היא הבוחן למוסריות. וע״ע 
רציונליות, 

האיר׳ כופר בדעות שלעולם מבנה מסודר, שהאדם בשכלו 
יכול להבין את העולם ושלתבונה החשיבות הרבה־־ביותר בחיי האדם 
ובמוסריותו. 

אמנם כבר במשנת ד. יום (ע״ע) היתה הביקורת האמפיריציסטית 
על הד הרסנית־ביותר. הוא קבע שאי־אפשר להכיר את העולם ואף 
לא להוכיח ששלטת בו חוקיות, וטען שבחיי האדם הרגש ולא 
התבונה הוא הקובע את התכליות האחרונות.־ התבונה צריכה אפוא 
להיות השפחה של ההיפעלויות ולהציע אמצעים לסיפוקן. אבל האיר׳ 


המודרני צמח בעיקר כתגובה על היסודות הרציונליים באידאליזם 
של הגל, הכלולים במימרתו שהובאה לעיל. יש היסטוריונים המזהים 
אח ראשית האיר׳ עם משנתו המאוחרת של שלינג (ע״ע), שלפיה 
מגלה האדם במיתולוגיה ובדת, ולא בהכרה השכלית, את ייחודו 
ומהותו, כמשהו ש״נשר" מהמוחלט האלוהי. שהוא, בסופו של דבר, 
האין. לפי שופנהאדאר (ע״ע), כשם שפעילות האדם היא ביטוי של 
רצונו, ולא של שכלו, כך יש לכל דבר בעולם רצון המפעילו. רצון 
זה הוא כוח עיוור, נטול תכלית ומטרה, וגם האדם, שנדמה לו שהוא 
פועל בהתאם לתבונתו, רק מעמיד אותה לשירותו של הרצון העיוור. 
ניצשה (ע״ע) הדגיש, שהעולם הממשי הוא עולם של תוהדובוהו 
המשתנה ללא־הרף, שהכרחו בעזרת מושגי השכל מסלפת תמיד. 
המדע מועיל אך אינו אמיתי, והפילוסופיה הדבקה בתבונה מסלפת 
את החיים ומנוגדת להם. לאדם דחף יסודי אחד שהוא הרצון 
לעצמה — לחרוג ממצבו העגום, להיעשות שלם ויוצר. 

הפילוסופיה של האיר׳ מצאה ביטר עז באכסיסטנציליזם (ע״ע) 

על גווביו השונים. העולם הוא אבסורדי, ומה שישנו — ישנו, אך 
אין שום טעם לקיומו שהוא מקרי לגמרי. לפיכך, אף אם יש לאדם 
אופי תבוני, אין הוא יכול להכיר את המציאות. לכן אין האדם בן־בית 
בעולם והוא נזרק לסביבה עוינת. מה שקובע את אופי העימות של 
האדם עם עולמו אינו השכל, אלא הוויית־יסוד מסוימת, שתוארה 
כ״בחילה" ("€£״ן 2 !ז") או כ״חרדה" (" 886 [ 0 ?ןח 3 ") מהסופיות והקטע' 
יות של הקיום האנושי. הכרעות מוסריות אינן יכולות להיות מודרכות 
ע״י עקרונות תבוניים, ואעפ״ב הן מעצבות את גורלו החד־פעמי 
של האדם. עם זאת, ההכרעה חייבת להיות ,,כנה״ (״אותנטית״) — 
איכות שלא ניתן להגדירה באופן רציונלי. 

במחשבת המאה ה 20 קיבלה הנטיה להדגיש את האיר׳ של האדם 
חיזוק מהפסיכואנליזה (ע״ע) לגווניה השונים. 

איר׳ כפילוסופיה חברתית. הדגשת האיר׳ של האדם 
שימשה בד״כ הנמקה לתפיסה סמכותנית וטוטאליטרית של השלטון 
המדיני. באמרז, שהתליין הוא בעל התפקיד החשוב ביותר במדינה, 
נתן ד. דה מסטר (ע״ע [ 1 ]) ביטוי להשקפה שרק בכפיה אכזרית 
ניתן למנוע את התפוררות החברה. ו. פרטו (ע״ע) יעץ למדינאים 1 
לנצל את האופי האירציונלי של נתיניהם לצרכיהם. אבל הביטוי 
הברור ביותר לאיר׳ המדיני ביתן בתורתו של ז׳. סורל (ע״ע). 
לדעתו, תפקידם של המנהיגים אינו להציע להמונים תכנית חברתית 
רציונלית, אלא מיתוס, דהיינו חלום, חזון רווי עצמה רגשית 
שביכלתו לעורר פעילות מהפכנית אלימה. סורל הצביע אפוא על 
ה א ל י מ ו ת כעל הביטוי ההולם ביותר של האיר׳, ובתוך כך הסתמך 
גם על ההשקפה שכאשר האדם נמצא בתוך המון אף גדלה עצמת 
האיר׳ שלו. לסורל היתה השפעה רבה על הפשיזם האיטלקי והנציד־ 
גלסוציליזם בגרמניה (ע׳ ערכיהם). 

רציונליזם: 66166 * 11 ^ 161 1 ) 171 > ! 1 * 81 / 0 ץ $106 411 ,^ £4:31 . 11 .£ .¥\ 
- 0 * 11110 ? ? 1 ( 1 ,זשזג 0353 . 1£ , 1-11 , 76 ) £1160 171 . 8 / 0 11 ׳ 111 ) 51 7110 / 0 
- 06716 ס!? ,| 2115£ - 3113 ! 1111 ז 83 ס!! . 3 > ; 1932 , 411^1(1x1161% ׳ £1 71 ק 

0£ ב. נ £11 ו; 1:10 ׳<:> 11 £ £101131 113 ־ £1 ] 111 : 111 ) 6161015661 ) £661 / 0 66616611 ) 10 

'/) 1 ) 07471 ? 11 )!) 116/51 !) 44630 116 ? , 1101:11 . 8 .£ ; 1941 ,( 11 ,£שג 501£1 1 > 0 )£:ח 11 
6/67266 ( 1 72 ( ,ת 0 ] 3 ? .{ . 14 ך 19$0 , 56167766 } 2 > $1£ ץ 1 /? 17071$ 0/ 140(16X71 
, 111 11011% ? { 0 £66640611 / 0 ')■ 5101 ( 44 4 . ,׳(] 011 , 0 ■ 7 ; 1951 , 077 * 1 ) 86 / 0 
, 0115011 . 11 . 5 ; 1960 ,^ £6111717 [ 06 / 0 £4%6 772£ , $10 נן 01111 . 0 . 3 ) ;* 1952 
, 11£ ש 11 ש 61 ז . 1 ־ 1 ; 1961 , £65 . 4 116 ) 1 ) 11 ) 7 1176 171 071 ) 17 ) 861161 1 ) 171 ) 86115072 

0//6721(161/61%, ?6X71117211, 8x15167135, 1967 5 . 

א י ר צ י ו נ ל י ז ם : ר, סעד, אכסיסטנציאליזם, תשל״ה ; ־ז 11£ ״ 1 ג. 0 
// 66%71 1067 , 11 ] 111 ( $£11 !.? .£ . 14 ; 1927 ,. 17 165 ) ) 1 ) 75 ( 1 ! 44610 % ג £315 ח £1£ ] 0 

(165 17'., 1931; 0. 14. <16 \701£, ?1'76 86[1%10615 866011 0£<*17151 860501!, 
1949; 0. 016 26X570X1/77% (167 ?67611*77/7, 1954; \\ י ]]£־ 1 ־ 031 ■ ז 

1x7(1867101 44073, 1958; 01 8 70 111677011 ) 171760 , £11£ ־ x1 5 16 711111115661, 

1959. 

אל. וי, 

ךציפות, ע״ע ו!עתלןה; חשבון אינפיניטסימלי*, עמ׳ 120 ז 
טופולוגיה, עט׳ 489 ; פונקציות, עמ׳ 475 — 477 . 



313 


רצל, פריידריך — רקוד 


314 


1 *צל, ($("" י ךי{* י ף — 2£1 זב 11 1011 ־ו 1 ) 1£ ז? — (קארלסרוה, 1844 — 
אמרלאנד, 1904 ), גאוגרף גרמני, אבי האסכולות של האנתרו־ 
פוגאוגרפיה (גאוגרפיה של האדם) והגאוגרפיה הפוליטית* לאחר 
שסיים אח לימודיו בזואולוגיה שימש כתב העתון ^תט 2€11 £ו 1501 ר* 61 ^ 1 
( 1868 — 1874 ), והצטיין בסיקור מסעות לצפון־אמריקה ומרכזה (חלק 
מהחומר י״ל כספרים). בתיאוריו עמד בעיקר על הצדדים האנושיים־ 
תרבותיים של המקומות שביקר בהם. בעקבות מסעותיו וספריו הוזמן 
למינכן לשמש פרופסור לגאוגרפיה (אז מקצוע בחיתוליו, שנלמד 
באוניברסיטות מעטות). שם כתב את ספרו הגדול הראשון -ז 11:0 ס¥ 
010 ״״;!, ז-זז, 1885/8 ף 1894/5 ), שעסק בעמי העולם — לפי עקרונות 
אזוריים — כשיטה שעיקרה עדיין תאורטי. ב 1885 עבר ללייפציג 
(בה שימש פרופסור עד סוף ימיו), ושם פיתח את גישתו המדעית 
החדשה, המנסה לנתח את הקשר בין האדם והחברה לבין תנאי 
הסביבה. תאוריה זו מצאה את ביטויה בספרו 1 £ ( 1 ק^־ £ 051 § 0 ג 01 ז 111 ת^, 

, 11-1 , 1882 — 1891 . הואיל והיתד, זו תקופה הן של הגירה המונית 
, (בעיקר לאה״ב) והן של קולוניזציה (בעיקר באפריקה), עסק ר׳ גם 
בבעיות של נדידת אנשים ואידאות. תקופת הקולוניאליזם מצאה 
ביטוי בספר 1£ ו 1 (! 3 ז 00£ :> $011 [] 11 ס ג 1 ( 1923 3 ), שהיה לו הד במיוחד 
1 בין אנשי הצי הגרמני, שהיו הכוח העיקרי של הקולוניאליזם הגרמני 
הצעיר. בספרו מ 1 ט 512 ח£גו^ 1 ז<ו, 1901 , טבע ר׳ את המונח "תחום 
המחיה", מונח ששימש מאוחר-יותר בסים פילוסופי לתורת־ההתפשטות 
1 של הנאצים — אע״פ שר , עצמו היה רחוק מכל מחשבה מעין זו. — 
ר׳ חיבר עוד עשרות ספרים וכ 1,000 מאמרים, המצטיינים במחשבה 
מקורית ובסגנון מזהיר. 

.? 196 נ תץ 141 תב׳\\ . 14 

רצף, ע״ע ברה; !קבוצות, תורת ה־*. 
רק, ע״ע עכרל; פה, לשון ובלוטות רק. 

| ךקןב 1 ץ (״ס״ספ^סק), תהליך פירוקם של חמרים אורגניים 
(בעיקר חלבונים) , שיירי-צמחים ובע״ח, חשיבות תהליך הר׳ 

היא בהחזרת שיירים אלה למחזור חילוף־החמרים בטבע; בלעדיו 
1 היו חמרים אלה מצטברים בצורה שאינה ניתנת לניצול ע״י עולמ¬ 
ן החי. תוצרות הפירוק הן בעיקר חמרים אנאורגניים — כגון אמוניה, 
ניטראטים, ודדתחמוצת הפחמן — המאפשרים גידולם של צמחים, 
ומוחזרים באמצעות הצמחים למשק התמרים של עולם־החי. תהליך 
הר׳ הוא חלק של תהליך הבליה (ץ^ 6 ) בו מתפרקים גס שיירי 
פחמימות (בעיקר תאית) ושומנים — לתדצרות הניתנות לשימוש 
חוזר ע״י צמחים (על מחזור הפחמן : ע״ע, עם׳ 579/80 ). 

גורמי הר׳ הם בעיקר חידקים סאפרופיטיים (חידקים הניזונים 
מהמרים אורגניים שונים [ע״ע חידקים, עמ׳ 341 ]). מאחר שהחלבונים 
הם חמרים בעלי מולקולות גדולות ביותר, שאין תאי החידקים 
מסוגלים לקלוט אותם, מתאפשר הפירוק הראשוני של החלבון רק 
ע״י מיני חידקים המפרישים את האנזימים מפרקי החלבון אל מחוץ 
לתאיהם. תכונה זו קיימת במיני חידקים מעטים, וביניהם החוקים 
ממיני הקלוסטרידיום. אחרי שבירת המולקולות ליחידות קטנות יותר 
(פפטונים), יכולים מינים סאפרופיטיים אחדים להשתתף בתהליך 
הפירוק עד לחומצות האמיניות. 

חומצות האמינו מתפרקות ע״י חידקים שונים בשלוש דרכים 
שונות; 1 ) פירוק הקבוצה האמיני ת< 2 ) פירוק הקבוצה הקארבוי 
כסילית; 3 ) פירוק המולקולה באתרים אחרים. 

1 ) פירוק הקבוצה האמינית — (הדזאמינציה) — מתבצע 
בשלוש דרכים: (א) חמצון: 

8 מא + 00011 ■ 00 •£ *־ 0 2 * + 00011 ־ 112 ^ 011 £ 

חומצת קטו חומצה אמינית 


(ב) חיזור: 

11 3 א + 00011 ־ 0110 ־£ <- 211 + 00011 ■ 1112 י 0111 ־£ 
חומצה שומנית 

(ג) הידרוליזה: 

11 3 א + 011011 ־£ 11-0 + 00011 ־ 11 2 א 011 ־£ 

בכל הדרכים נוצרות, נוסף לאמוניה, חומצות קטו, חומצות שומן 
המתפרקות ע״י מיני חידקים שונים לדדתחמוצת הפחמן ומים. 

2 ) פירוק הקבוצה הקארבוכסילית קורה בעיקר בחומצות אמינו 
בעלות קבוצה פולרית נוספת לאמין והקארבוכסיל במקום אלפא. 
תוצרתם העיקרית הם די־אמינים. 

00 2 + 11 2 א 011 2 ־£־ 11 2 א 00011 ־ 11 2 א 011 ־£־ 11 3 א 

כך נוצר מהחומצה האמינית ליזידהקאדאוורין׳ 132 א־ 5 ( 0112 ) 112 א, 
מהא 1 רניתין נוצר הפוטדסצין׳ 11 2 א 4 ( 0112 ) 2 ^א, ומהארגינין 

\ 8 מא 

נוצר האגמטין (ע׳ ערכיהם), 11 2 א־ 4 ( 0110 ) 11 א־ 0 ( 

׳ 11 א 

המרים אלה הם בעלי ריח רע האפייני לר׳. הם נוצרים במערכת 
העיכול של בע״ח כתוצאה מפירוק שיירי-המזון ע״י חידקי קוילי. 

אמינים אחרים נוצרים מהחומצות ד״אמיניות היסטידין וטירוזין, 

והם ההיסטמין (ע׳ ערכיהם) והטיראמין. 

3 ) פירוק בדרך אחרת כולל ניתוק שרשרות צדדיות, כגון 
יצירת האינדול (ע״ע) מהחומצה האמינית טריפטופן (ע״ע). פירוק 
החומצה האמינית ציסטאין יוצר מרקפטנים (ע״ע) ומימן גפריתי. 
כמה מיני חידקים מסוגלים לפרק את השתנן (ע״ע), תוצר סופי של 
חילוף החנקן בבע״ח רבים, פירוק הידרוליטי לאמוניה ודרתחמוצת 
הפחמן. 

האמוניה הנוצרת בתהליכים אלה היא מקור חנקן לצמחים מצד 
אחד, ונוסף על כך היא מתחמצנת לניטראטים ע״י הידקי ניטרי־' 
פיקציה. גם הניטראסים הם מקור יעיל לחנקן לגידול צמחים (וע״ע 
דשנים, עמ׳ 225 ). 

זני חידקים מסוימים משתמשים בניטראפים כמקור לחמצן 
(בתנאים אנארוביים) ומחזרים את הניטראט לניטריט ואף לחנקן 
אלמנטרי (חידקי דניטריפיקציה). חנקן זה נפלט לאטמוספירה, כך 
שאינו משתתף במחזור החנקן הביולוגי. חנקן האטמוספירה מוכנס 
למחזור זה ע״י חידקים קושרי חנקן. מעריכים כי בתהליך הדניטרי־ 
פיקציה נפלטים לאטמוספירה כ 50 — 70 מיליוני טונות של חנקן 
מהיבשות ועוד כמות דומה מהאוקיאנוסים, וכמות זו מוחזרת לקר¬ 
קעות ולימים ע״י קיבוע החנקן. וע״ע חנקן, עט׳ 723/5 . 

ב. שם. 

רקוד, צורת ביטוי אמנותית של צירופי תנועות מקצביות מהב^ת 

והבעתי 1 ת, עפ״ר מלוות מנגינה. 

הר׳ הפריכדטיווי, עם׳ 314 < דיר׳ הקדום, עם' 315 ; הר' במזדוו־זזרחוק, 

עמ׳ 316 < הר׳ במערב, עמ׳ 318 < הר' המודרני, עם׳ 321 < הר׳ ביהדות, 

עם׳ 324 . 

ר׳ בצורה זו או אחרת היה קיים בכל חברה בכל התרבויות 
הקדומות, סרימיטיוויוח ומפותחות. ר" הנרקדים היום בקרב שבטים 
באפריקה, באיי דרום האוקיאנוס־השקט ובארצות אמריקה, מציגים 
כבל־הנראה את אפיו של הר׳ הפרימיטיווי, שבהיותו בעל 
השפעה מאגית היה קשור בכל תחומי החיים השבטיים — ריפוי, 
פריון, נישואים, טקסי־התבגרות, מלחמה, ציד, קבורה. טקם־הקבורה 
בגאנה, למשל, הוא ר׳ המעוצב עיצוב מדוקדק־ביותר והמתאר בתנו¬ 
עות את דמותו ואת פעלו של המת — תוך הבעת הוקרה לו — וכולל 
צורות פולחן המבוצעות שנה תמימה. לעתים קרובות מהווה החיקוי 
גורם בר׳ הפרימיטיווי < למשל, ר׳ כלב־הים אצל שבט ואגאן בטיירה 
דל פואגו מחקה את תנועות החיה. יש שתנועות הד׳ מספרות סיפור־ 



דיקור במורת־הרהוק, מימין לשמאל; דיקור פיליפיני, ביה״ם ?אמנויוח דרמאהיות, בנגקיה; ריקוד ממזרה הודו. אח־אי יעאנהאר ז?הקחז; ריקזד עמטי בי:* ושיוואן • 


מעשה במלואו; כד הוא בר׳־הפוריות של האינדיאנים בבי קובנה 
בבראזיל. לעתים מועלים בוהות מאגיים גם בדרד של תנועות 
מקצביות ב מ ע גל — הצודה הנפוצודביותר, הנחשבת לבעלת מש* 
מעות מיסטית: בני שבטים באוסטרליה נוהגים לנוע סביב מדורת־אש 
בטקס־ההתבגרות, ובני שבט ואיאו באפריקה־המזרחית נוהגים כך 
בטקס מילת הנערים. גם המסכה (ע״ע) היא אמצעי לעורר כוחות 
מאגיים. תפקידי הגברים בר" השבטיים שונים מתפקידי הנשים, 
וחשובים מהם, ומלבד בריקודי־פוריות אין מגע ביניהם בזמן הר׳. 
בד״כ מבוצעות התנועות בברכיים כפופות ובגב רפוי, החל בצעדי' 
גרירה פשוטים, ניתורים ורקיעות, עד לדילוגים ולסיבוכים של 
רקדנים מקצועיים. בעלי שליטה שרירית ויכולת טכנית מגוונת — 
קפיצות לגובה, סיבובי ראש, השלכת ידיים ורגליים באוויר, הרטטת 
שרירי הירך והפעלת חלקי גוף בריסוס מהיר או עוויתי. תנועווד 
נענוע עוויתיות — ליצירת אווירה של התרגשות ואכססאזה, המגיעה 
לחרגון (טראנס) — הן חזיון נפוץ בר׳ הפרימיטיווי, ואף בריקודי 
חברות מפותחות־יותר. בהאיטי, באינדונזיה ובאתיופיה קיימות עד- 
היום צורות־פולחן הממוקדות סביב מצבי־חרגון המוניים, שהמשתת¬ 
פים בהן נחשבים לאחוזי רוח־רעה; כמה מאות שנים, למן יה״ב 
המאוחרים, רווחו ר" מן הסוג הזה גם באירופה. 

המידע הנאמן הראשון על ר" הגיע לידינו מן התרבויות 
הים־ תיכוניות הקדם־נוצריות; הכשרים, השומרים, הבבלים 
והאשורים נהגו לרקוד בעת הטקס הדתי. — לשיא של פריחה הגיע 
הר׳ במצרים העתיקה, שם היה לחלק חשוב בחגיגות השנ¬ 
תיות לכבוד האלה איסים והאל אוסיריס, בחגיגות חמסרתיות לכבוד 
אל־השור אפים, בחגיגות־הפולחן של כוהני־הכוכבים (ר׳ מעגל 
הכוכבים) ובטקסי־קבורה של בני האצולה. לר׳ המצרי היה אופי 
לולייני ותאטדלי — גם במקדשים. ב 1500 לפסה״נ בקירוב הובאו 
למצרים רקדבי־מקדש מדרומה של הודו, ועמם שווה לר׳ המצרי 
סגנון נשי ורר־יותר. כיכרות מף. וגם אלכסנדריה, שימשו בימה 
להופעות רקדנים נודדים בקבוצות קטנות. 

ביוון העתיקה נועד לד׳ מקום של כבוד בהילולות לכבוד 
האל דיוניסוס — שהפכו בהדרגה לחגיגות רשמיות (ע״ע דיתירמבום) 
— בפולחני האלות דממר יפייספוני ובפולחן־המיסתורין האלוסיני 
(ע״ע אלוסים). ר״ היו בתהלוכות הלל, נצחון, חתונות, ועוד — 
ועיצובם היה מגוון וחפשי. ר׳־הטרגדיה ליווה בתנועות־מימיקה 
סמליות את נימת המחזה. ראשיתה של הקומדיה בריקודי־חיות ובר" 
בורלסקיים, ובהם הר׳ האפייני לקומדיה העתיקה, ר' הקורדכם, שהצ¬ 
טיין בתנועותיו הפרועות, ונוסחו הקיצוני, הסיקיניס, שהיה ר׳ מחזות 
הסאסירים. תם״: כרד י״ד, עמ , 634 ; י״ס. עם׳ 590 . 

באימפריה הרומית נהגו להשתעשע למראה הר" של 
עבדים מבני העמים השונים — במקום יצירת־ר׳ מקורית. הר׳ היוני, 


המאופק וההרמוני בחרבות יוון, היה לפראי ופרוע ברומא, ורק 
אמנות הפנטומימה הגיעה לרמת-עידון גבוהה. בקרב העמים שניצחו 
עודדו הרומאים חגיגות־ר״. בריקודי־החברה, — שפשטו ברומא 1 
כמעין בולמוס — שימשו אטרוסקים ויוונים כרבי־אמנים. 

עם התפשסדת הנצרות נחלקו תולדות הר׳ חלוקה חדה בין המערב, 

שם הוגבל בקפדנות בידי הכנסיה, לבין המזרח, שם שמר על מקומו 
המרכזי בפולחן הדתי; הסגנון המיוחד שהתפתח מכך ניכר גם 
בהצגות החילוניות. 

הר׳ ההודי, 3 אט;ה (= ר׳ וגם דרמה), הוא ככל־הנראה 
העתיק ובעל הסגנון המפותח־ביותר בעולם, ומהווה מקור לחלק 
גדול מן הד׳ האסייתי כולו. מוצאו במקדש, שבו הדגימו לראשונה | 
בתנוחת־ידיים (האססה־מודרה) את המנוני הרגודה. סגנון־הר׳ • 
בהרסגטים, המקובל על רקדני המקדשים בדרומה של הודו, מקורו, 
כמשוער, ב 1500 לפסה״נ; הוא כולל: ר׳ לירי מופשם (נרטסה), 
ר׳ פנטומימה רב-הכעה (נרטיה) ושילוב של ר׳ ושירה (נאוטש). ר׳ 
הקאטחאקאלי מציג, באמצעות שחקנים־רקדנים שאיפורם והלבשתם 
מסוגננים היטב, את שירי־העלילה הגדולים של הודו. ר׳ הקאטהאק 
של הצפון, במקורו ריקודם של כוהני בראהמה, כולל קטעים ריתמיים 
שופעי־חיים (טורה) וסיפורי־מעשיות על האלים בצורת פנטומימה 
(גאטה). ר׳ זה, הסתיר במסגרתו המקצבית מידת־מה של ספונטאניות, , 
הפך אח״כ לר׳ עממי. ר׳ אחר, המאניפור הדתי־הדרמתי, מאפשר 
השתתפות מירבית של רקדנים. לתחייתו של הר׳ ההודי במאה ה 20 
עשו רבות המשורר סגורה והרקדן אודאי שאנקר (וע״ע הדו, עמ׳ 
518/9 ; ותכד שם, בעבד 504 , 511,509 ; תמ׳ צבעונית מול ענד 504 ). 

עם ההינדואיזם והבודהיזם נפוץ הר׳ ההודי במזרח; טכניקות 
ודימויים מיתולוגיים הודיים נתמזגו בתרבות המקומית של כל ארץ. 
בצד השפעה זו ניכרת בסגנונות־הר' של ארצות־המזרח השפעת ה ר׳ 
הסיני הקלאסי, שהטכניקה המסובכת שלו לא פוענחה עדיין 
ברובדי. חלק ממנה נשמר בדראמה הסינית, שבה לכל שחקן־אופי 
תנועות־ידיים ודגמי-תנועה סמליים משלו. — בבורמה הוקדשו 
הר״ הקדומים ל 37 ה״רוחות" (נאם), וביצעו אותם רקדניות כשהן 
במצב של חרגון. ר" אלה מוסיפים להתקיים בחגיגות עממיות, 
בתוספת נימה של הדר בודהיסטי מאוהר. במחצית השניה של המאה 
ה 18 , אחר כיבוש סיאם, אימצו לעצמם בני בורמה את טכניקת־ 
המשחק הסיאמית — שפת־תנועות מסובכודפתות מן ההודית, אך 
קשוחה באותה מידה. מכל ארצות המזרח ניתן לדמות האשה רק כאן 
תפקיד פעיל בר׳(ויפ״ע בורמה, עמ׳ 67 ), — ר׳־הדראמה של יאווה, 
הוואיאנג וונג, הוא הצגת-תאטדון מן המושלמות־ביותר. הוא פותח 
ממשחק־הצלליות ההודי, שהשתמש במאריונט 1 ת, ובכך ההסבר לגו 
הבלתי-גבדש, לתנועות האיטיות ולקצב הרחפני של הרקדנים. 

הר׳ היפני, בדומה לתאטרון היפני, הושפע — פרם לר" 








317 



318 



טיפי{ לשמאל: ריקור קרשווז; ציור על כר יוני; גו^יאלטו מפזרו (בניסי; מפזדו) ותלמידיו. מיניאטורה סהוך ספרו "מסבת אסנוח הריקוד״, 1463 (הסשריה 

הלאומית,-סריס.!; א. דירר: ריקור איכרים, תחריט נחושת, 1514 


המקומיים הפרהיסטוריים — ממין ומהודו. שעשוע מקובל בחצר 
הקיסרית היה ר , הפוגאקו, שבד התנועה כשלעצמה עלתה בחשיבותה 
על הדראמה. ר׳ עממי ולולייני־יותר היה הדנגאקו. ראשון הר" המקו¬ 
מיים של יפן, הסארוגאקו (ר״־הקוף"), היה ר' ק 1 מי, מבוסס בעיקרו 
על משחק־החיקוי. מכלל סגנונוח־הר' הללו התפתח תאטרודהנז , . הר" 
היפניים הקלאסיים (ביהונבויו) מהווים חלק מתאטרון־הקאבוקי, 
שהוא צורה מחודשת של הנו: מאי — האיטי והאצילי; אוד 1 רי — 
הקל והעליז? פודי — הדרמתי. — השפעה הודית מעטה בלבד 
ניכרת בסגנוךהר׳ של באלי (תכד: כרך ח/ עם׳ 878 ) ; את צורתו 
הידועה־ביותר, ר׳־הפנטומימה לגונג, מבצעות שתי נערות מעוטרות 
להפליא. 2 — 3 שתקנים, המחליפים מסכות במהלך הר׳, מבצעים את 
כל התפקידים בר׳ הטופנג — ר׳־דראמה על נושא היסטורי־פוליטי. 
שני ריקודייגכרים הם הר׳ הפולחני בארי — שבו הרקדנים מופיעים 
מזוינים — ור׳יהמקהלה קטיאק, — ר׳-הדראמה של סיאם ושל 
קמבודיה היה בראשיתו (למן 800 ) הודי בעיקרו? ההשפעה 
הסינית ניכרת בעיצוב התלבושות בלבד. 

ר" קוראניים עתיקים, המשקפים אמונות ברוחות, שדים 
וכישופים, מקורם ב 1000 לפסה״נ. ריקודי־החצר ההדורים היו בנויים 
על תנועות נועם ואיפוק. "ר׳־הנזיר" הבודהיסטי שימש מקור ל״ר׳ 
תשעת התופים" הקוראני. — בפיליפינים מעיד הר׳ על השפעות 
הכיבוש הזר — הסיני, ההודי, המוסלמי והספרדי — מצד אחד; 
ומצד שני — על השפעת שבסים הרריים פרימיטיוויים. בדומה 
לארצות רבות במזרח חלה כאן בשנות ה 20 של המאה ה 20 מעין 
תחיה של צורות הר׳ הקלאסי עם הקמת להקת ה״באיאניהאך. 

ר׳־המזרה עוצב בידי אמנים שלא ביקשו להטביע בו את 
חותמם האישי, כי־אם לשמר ולשכלל אח מסורת הסגנון הקיים. 
הביצוע מוטל בעיקרו על החלק העליון של הגוף, ומגיע לשיא בידיים 
ובפנים; החלק התחתון של הגוף משמש מעין גורם־לוואי בלבד. 
הרקדן זקוק למרחב מועט, ולעתים אף נשאר במקומו. ברכיו כפופות 
בד״ב, ואין הוא מרבה להתרומם ולקפוץ. בטכניקות אלו מקום נכבד 
לשיווי־המשקל, לרחיפה ולמעוף. לבני יבשת אסיה, הרגילים בסמלים, 
גופו של הרקדן הוא מכשיר לביצוע תנועות סמליות — המתמקדות 
בהתבוננות ובתיאור — להערצת האל. הבט האהבה־המין מסמל תמיד 
אהב ודק ודש. 

טכניקות הר׳ המזרחי שונות מארץ לארץ, אך משותף לכולן 
ההבדל הרב בין הסגנון הגברי, המתאפיין בברכיים פשוקות, לבין 
הסגנון הנשי, המתאפיין ברגליים סגורות — הבדל המצביע על 
העמדה הברורה לגבי הכוח הגברי והפסיוויות הנשית. בנימתם 
הכללית ובנושאיהם ריקודי־המזרח הם רפלקטיוויים, ומבקשים לתת 
תיאור מסוננן של עולם יציב, שבו הניגודיות אינה אלא פן אחד 
בסדר הנצחי. 


בר׳ המערבי — שלא כבר' המזרחי — מוצגים מאבקיו 
הנפשיים של האדם הצגה דרמתית, הבלט, הר׳ המודרני וריקודי-העם 
לצורותיהם, חותרים בתקיפות לכיבוש המרחב, הדגש מושם בקפיצה 
ובשיווי־משקל, המנוגדים לכובד־הראש המאפיין את הר׳ המזרחי. 
כיוון התפתחותו של הר׳ המערבי, בחלקו לפחות, הוא תוצאה של 
שניות ביחס ה כנסיה אליו. מצד אחד קיימות עדויות להתרת ר" 
בטקסים גוצריינדדתיים בראשית יה״ב, באותם חחומי־פולחן שכוננו 
על יסודות של טקסים § 3 ביים; מצד אחר רבו הדרישות נגד ריקודי- 
הוללה. במשך 1000 שנים ויותר ניסתה הכנסיח לבער מחוך חצרותיה 
את הר׳ "המגונה", ועמו את ר׳־המכשפות ואת הר׳ אחודהטירוף. 
במאה ה 12 הטילה איסור על כל צורות הר׳, אף על אלו שהיו חלק 
מטקם התפילה ? עם־זאת הוסיפו הר" להתקיים באזורים שונים של 
איטליה, צרפת וספרד — אפילו בין כתלי הכנסיות עצמן — עד 
המאה ה 17 . מחוץ לכנסיה רווחו צורות ר׳ בעלות נימה דתית — 
ובמיוחד "ר׳־המוות", שהגיע לשיאו בימי "המוות השחור" במאה 
ה 14 ; קבוצות־רוקדים הקיפו בעליצות היסטרית מצבותיקבורה, 
וסחפו עמם את ההמונים בהמשך מסעם ברחובות העיר. הר" הכילו 
יסודות של חיזור, סאטירה ותחושת גורליות גם־יחד■ 

הר׳ המערבי צמח ברובו מחוץ למסגרת הדת: בקרב האיכרים 
— כר׳־עם; בקרב הטרובדורים (ע״ע) והשחקנים הנודדים — כבידור 
מקצועי? ובחצרות המלוכה והאצולה — כר׳-חברה וכד״צגת-ראווה. 

ר׳־העם המערבי מקורו אמנם בטקסים הפרימיטיוויים, אך 
הוא הפך בד״כ לצורת בילוי חברתי. משימתו הראשונית היתה 
למשוך משתתפים לתוך שורותיו — כגון זוגות, במשחקי־חיזור — 
ולהקנות חרגשה של ליכוד בצורות קבוצתיות (בד״כ מעגל). הוא 
מושרש בחיי הקהילה, והפך ביטד לייחודה הלאומי או האתני ולמזגה. 
האיכר האירופי פיתח סגנודר׳ סוער וכן בצביונו המיני־הגשמי — 
המ(רים 0 ! 1 זזס 4 ?) האנגלי, המאזדרקה הפולנית, הצ׳אךדאש ההונגרי, 
הטאראנטלה האיטלקית, הפולקה הבוהמית, ההיילנד״פלינג (- 11 § 131 
8 ״ £11 1 ) 1311 ) הסקוטי והג׳יג ( 18 !) האירי. 

הר׳ הספרדי, העתיק שבאמנות־הר׳ באירופה, הוא צורת 
ר׳־העם היחידה במערב שהתפתחה לר׳־ראווה מורכב ורשמי. בבר 
במאה ה 5 לפסה״ג ידוע על מחוללות-קאדיס שסבבו בעולם. ספרד 
גם היתה נקודת-מפגש בין הר׳ המערבי והמזרחי. המורים, כובשי 
ספרד הדרומית במאה ה 8 , הטביעו את רישומם בר׳ של אנדלוסיה, 
ודרכו — בר' של ספרד כולה. בספרד כיום 4 סוגי כוראוגרפיה: 
1 ) האזורי — הכולל את הר״ הקיבוציים של 43 מחוזות, כמו 
החוטה של ארגון והסגידיליה של קסטיליה? 2 ) הפלמנקו , — 
הצועני במקורו — שהגיע, כמשוער, מהודו, והבנוי על אלתורים 
במסגרת צדרות־מקצב מסרתיות: אלגריה, בולריה, סאפאטאדו, 
טאנגו, ועוד; הוא מלווה גיטרה ומחיאות־כף, רקיעות וקריאות של 





31^ 


דקזד 


320 





דיקורי־עם. טימי; ל׳עטאל, לטעלה: ריקוד עטטי תורכי (אוגסק״ו); ריקוד עטטי ססררי, אנדלוסיה. ?טסה: ריקוד עטם*, שננל (אונסק״ס: ריקור עטסי 
ישראלי (לעבת חעחונות הטסשלתית); ריקוד קמטי סקוסי (חסועצה הכקוסית לתיירות, אדינבח־נ) 


צופים ז 3 ) ד־ב י ה ״ ס — צורה, מסוגננת בד״ב, של ניב עממי, כגון 
הבולרו (ע״ע); 4 ) ר׳ הרנסאנס או הר׳ הנאו־ספרדי — 
חידשה אותו הרקדנית הספרדית, ילידת ארגנטינה, לה ארחנטינה 
( 18001102 .^ .^ 1 ! 1890 — 1936 ), בהתאימה את ר׳־ביה״ם לקומפו¬ 
זיציות הקלאסיות של אלבניס, מ. דה פליה (ע׳ ערכיהם) ואחרים. 
הקאסטנייטה, כלי־הקשה העשוי עץ והמופעל ביד, והטקאנאו הצועני, 
המופעל בעקב, הם המאפיינים המובהקים של הר׳ הספרדי, היציבה 
הגאה של הראש, של הגו ושל הזרועות, גם היא מסימני-ההכר של 
ר׳ זה. וע״ע ספרד, עמ׳ 346/7 . 

למרות נידויי הכנסיה הוסיפו להתקיים ביה״ב גם להקות של 
בדרנים נודדים — צירוף של זמרים, רקדנים, משוררים, 
מוסיקאים ושחקנים. בד״ב הם הציגו בכיכרות, ובסוף יה״ב — גם 
בטירות האצילים, בלוויית דמות חדשה, רביאמן הד, שהיה במקרים 
רבים יהודי. 

התנגדות הכנסיה לד נשבדה עם הרנסאנס, במיוחד בצרפת 
ובאיטליה של המאה ה 15 ; אמנויות־הבימה פרחו ואפיים החילוני 
התעצם עם ההתעניינות המחודשת בנושאים יווניים ורומיים קלא¬ 
סיים. משתאות־חצר הפכו יותר ויותר להצגות־פאר 
ראוותניות, שבהתפתחותו היו מיסודות מחזות־הנסים של יה״ב, 
שעשועי הטרובדורים ורבי־האמנים ושעשועי אנשי־זזחצר עצמם 
במסכות ובד/ היו אלו צורות מעודנות של ריקודי-עם, שנחלקו 
בתחילה לשתי קבוצות; ״הד הנמוך״ (צרם׳ 3550 ( 1 32050 ), האיטי 
והחגיגי, שבו הרגל מתרוממת אך מעט, ו״הד הגבוה״ (צרם׳ 33050 
^ 1120 ), כג 1 ן הםלםארל 1 או הפיוה. בסוף יה״ב היה הר׳ לחלק חיוני 
מסגולותיו של האציל בכל החצרות, אנשי-החצר של המאה ה 16 
תרגלו בשקידה אח הצעדים הפשוטים והמדויקים, ואת המבנים 
המסובכים, של ריקודי הפאוואן (ס 30 ׳\בת), הגאיארד ( 30 ־ £311131 ) , 
האלמאנד, הגולם, הקוראנם, הסאראבאנד, חז׳יג ( 81800 ) והמנואט 


(ע״ע). — החיבור הראשון הידוע על הד הוא חיבורו של 
היהודי האיטלקי גולילמו מפזרו (ע״ע; המאה ח 15 ), 1-31:1310 '! 
3110 ת 3 -£[ 0 נת ,^ 1 ז 11 מ 1 ! 51 ) ועוד, — היה הסגנון הכושי לבעל 

ההשפעה הבולטת־ביותר. הפופולריזציה של ריקודי אולם־הנשפים 
על־יסוד צעדי הג׳ז הכושי נעשתה בראשית המאה 
הרקדנים ג׳וזף סמית וורנון בליית קאסל ( 110 ^ 81 
035110 ) ואשתו אירין! הם שקיבלו מאמריקה־הדרומית 
את ר׳־הטאנגו, עם צעדי־ר׳ אחרים, שהובילו בסופו־של' 
דבר לבולמוס ריקודי הרומבה, הסאמבה, הקונגה, ועוד. 
במקומו של רב־אמן הר" מימי הרנסאנס קמו בת״ם־לר"; 
צירופי הצורות החדשות שנלמדו בהם הגיעו כולם 
לאירופה. 

ראשית המאה ה 20 ב אה "ב היתה גם עת המהפכה 
בר׳־הבימה, מהפכה שהולידה את הר׳ המודרני — 
אמצעי תקשורת אמנותית משוחרר מכל טכניקה אקדמית 
קשוחה, בניגוד גמור לאפיו של הבלט ולשיטתיותו. 
בהשראת איסדורה דנקן (ע״ע) פותחו צורות-בימוי 
אישיות, בטכניקה ובכוראוגרפיה. הרקדנית והכוראו־ 
גרפית רות סנט דנים ( 001115 , 51 ; 1880 — 1968 ), שהוש- 
פעה במידה מסוימת מדנקן, יצרה ב 1906 את ה״ראדהה" 

— ר׳ הודי מלווה מוסיקה מזדהית. היא פיתחה שיטה 
של ההזיה באמצעות המוסיקה — שיטה שבה שימשה 
להקתה בבואה לכלי־התזמודת. ב 1914 נישאה לטד שון 

נו׳ 1891 ), שלהקתו — להקת רקדניכדגברים 

— הציגה נושאים אתניים ונושאי־עבודה. ביה״ם ולהקת־ 
הר׳ ״דנישון״ (מ״ז 15112 !! 0 ( 1 ) שייסדו השניים שימשו 
מסגרת להתפתחות אמנותם של מארתה גריאם (־ 3 ז 0 
112111 ; נו׳ 1893 ), דוריס האמפרי (ץ 0 ־ 111 קרתע 11 ; 1895 — 
1958 ) וצ׳ארלז ויידמן(נר 1901 ); אלה מרדו, בביצועיהם 
הראשונים, בשיטת מוריהם. 

מ. גריאם הופיעה לראשונה בניו־יורק ב 1926 ; להקתה 
מוסיפה להופיע ברפרטואר של נושאים דראמתיים ופסי¬ 
כולוגיים, המבוססים לעתים קרובות על מיתולוגיה יוונית 
או על המקרא. הטכניקה שלה מבוססת על ״כיווץ — 
הרפיה״ של הגוף — קו עקום וקו ישר, לסירוגין; משיי 
גים זאת ע״י מתח־שרירים רב־עצמה. ם. גריאם השפיעה 
על דור שלם של אמני ר׳ ותאטרון, מספר מחקיה הגיע 
למאות, אד רבים מתלמידיה וחברי להקתה גם היו 
לאמנים שפיתחו שיטות משלהם. מיצירותיה המפור¬ 


סמות; ״האביב האפלאצ׳י״ ( 1944 ), ״מסע לילי״ ( 1947 ) ו״קליטמ־ 
נסטרה״ ( 1958 ). — ד. האמפרי הקימה בי 1928 בי״ס לר/ ולהקה — 
עם צ׳. ויידמו. היא נודעה ככוראוגרפית של יצירות דראמתיות ומום־ 
שטות (״השיקרים״, 1931 ; ״פאסאקאליה״, 1938 ). את הטובות 
ביצירותיה יצרה עבור להקתו של הרקדן והכוראוגרף יליד מפסיקו, 
חוסה לימין( £1111011 ; ״יום על האדמה״, 1947 ; ״כישוף לילי״, 1951 ). 
הטכניקה שפיתחה, המבוססת על תנועותמופסקותונפילות,לסירוגין, 
מוסברת בספרה 1921100$ 1310111£ \ 0£ :וז\, 10 רד ("אמנות עשיית 
הר״״), 1959 . ויידמן הצטיין בפנטומימה סאטירית ("הבהובים", 
1941 ). הקווים המשותפים האפייניים לרקדנים מודרניים אלה הם: 
פלאסטיות ותלת-ממדיות — לעומת התנוחה הקווית בבלט ; עיצוב־ 
מרחב דינאמי — לעומת הסימטריה של הבלט < סולן המעורב בלהקה 
— לעומת סולן הניצב במרכז הבימה, כשהלהקה משמשת לו מעין 
מסגרת; הבעה הטמונה בכל התנועות — לעומת ההפרדה הנהוגה 
בבלט, בין ר׳ ובדמוס. 

באותה תקופה עצמה פותחו באירופה גישות אחרות ל ר׳ 

ה מ(ד רני, בידי ר. לבן (ע״ע) פון פו־ליה ומרי ויגמן (ע״ע). 
תרומתו הגדולה של הראשון היתד, בניתוח התנועה ותיוויה. תחומי 
התעניינותה של ועמן היו נושאים סימבוליים־פרימיטיוויים, וגישתה 
אליהם היתה מיסטית, ולעתים קרובות גרוטסקית. בכוראוגרפיה שלה 
ייצג המרחב את היקום כיריבו של האדם. יצירתה הובאה לאה״ב 


ה 20 ע״י ב 1931 בידי תלמידתה, הכוראוגרפית והרקדנית הניה הולם. 



. 1 . סינואצ. הסאה ה 18 ; 2 . וא 5 ס, אסצע הסאה הפ 1 ; 3 . טננו; 4 . צ׳ר 5 סטח. שני 
האחיונים משנות ה 20 של המאה ה 20 ; 5 . ג׳יטרבנ, שנות ה 40 , של המאה ה 20 


1 




1 




\ 


\ 

1 


1 


1 

1 


1 





323 


רקוד 


324 



מימיו: פסטיוול "יןנרלריה", קופאקאפאנה, בו 5 ייויה (אונהק״ו); מש: א 5 : ריקוד אינדיאני, אח״ב 

(מהלקח המסחר, וושיננטו;) 


למן ראשית שנות ה 20 היתד. תחיה של ריקודי-עמיס מסר- 
תיים, וקמו להקות כמו להקת הבלס הפולקלורי המכסיקני׳ 
להקת מויסייב הרוסית ולהקת "ענבל" הישראלית. בניגוד לתפיסה 
הקודמת של הר׳ המודרני, עלה בשנות ה 50 גל חדש של יצירתיות 
בר׳־הבימה האמריקני, בהשראת הרקדן והכוראוגרף מרס קאנינגם 
(ומ 12113 ט 11 ״ט 0 ; נו , 1919 ), והכ 1 ראו*גרף, המלחין והמעצב, אלווין 
ניקולאיס ( 111401315 <; נו׳ 1912 ); אלה דחו את הנושאים הפסיכו־ 
לוגיים והארוטיים, ולמעשה כל תפיסה של עלילה ואופי. קאבינגם 
נסה לעבר תאטרון־האבסורד — עם המלחין ג׳ון קיג׳ וחתפאורנים 
אנדי וורהול ( 01 ו 1 ־ 21 /ע) ור. ראזשנברג(ע״ע). ממשיכיהם היו מחלוצי 
האוונגארד באמנות שנות ה 60 , וניסוייהם כללו תנועה מואסת, 
הצגת פעילויות יומיומיות על הבימה, חימום הקהל ע״י אורות 
מסנוורים וקולות רועשים, העתקת ההופעה מן התאטרון לרחוב, ועוד. 

כיום קיימת מזיגה של כל צורות-הר׳; הר׳ המודרני השפיע 
על הבלם, שספג לתוכו מאז־ומתמיד ריקודי־חברה וריקודי־עם 
חדשים, כשם שהרקדן המודרני אימץ הרבה מן הקו של הבלט ומן 
הטכניקה שלו. עם מרכיביה של אמנותיהר׳ נמנים: הרקדן — שהגיע 
לבשרו הפיסי בטכניקה מיוחדת ובדרך אינטרפרטציה מוסיקלית, 
ולעתים גם דראמתית; הכוראוגדף — שצמח בד״כ משורות הרקדנים, 
ושתפקידו ליצור, או לערוך, את נושאי הר׳ < מוסיקאים, תפאורנים, 
ועוד. 

קשר הדוק־במיוחד היה קיים בכל הזמנים בין אמנויות־הר׳ והמו¬ 
סיקה. מקורו של הרונדו במוסיקה בר׳־העם האנגלי, בתקופת הרנ¬ 
סאנס, פיתחו אמני־ר׳ איטלקים — יחד עם מלחינים — מעקובת 
מיוחדת של ריקודי-חצר, שממנה צמחה ד״סויסה (ע״ע). צורות 
הסוויטה הבסיסיות של בך הן האלמאנד, הקוראנט, הסאראבאנד 
והג׳יג (או הדיג [סט&ס*; צרפץ). מוסיקת-הבלט של סוף המאה ה 19 
פיתחה את צורות הוואלס, הפולקה, הפולונז, הצ׳ארדאש, המאזורקה, 
ועוד, במאה ה 20 השפיע סטרוינסקי (ע״ע) השפעה רב־ על הבלט 
ביצירותיו ״ציפור האש״ ( 1910 ), ״פטרושקה״ ( 1911 ) ו״אגויף׳ 
( 1957 ). כתפאורה לר׳ המודרני הועלו על הבימה דברי-פיסול — 
לעומת המסך האחורי הלינארי, ששימש רקע לבלט; עם מעצבי 
תפאורות אלו נמנו הפסלים א. קולדר (ע״ע), איסאמו נוגוצ׳י, ועוד. 

ע״פ הנוהג עברה מסורת־הר׳ ממורה לתלמיד.. נעשו גם נסיונות 
רבים לרשום את תנועות הר׳. סימני־התנועה הראשונים 
נרשמו בסוף המאה ה 15 (או בראשית המאה ה 16 ) ב״ספר הר׳ של 
מארגרסה מאוסטריה". רישום מפורט של "ר׳ נמוך" (ר׳ לעיל) ניתן 
בספרו של תואנו ארבו (ט 03 י 1 ז\־׳. *>״ו 10 ת׳), ש 111 ק 3 ז 3 ס 5 נ־ו 1 :ת 0 , 
1588 . שיטה מורכבת־יותר פיתח בסוף המאה ה 17 הכורא 1 גרף 


והרקדן הצרפתי לואי גיום פקור 
(!■!גוסס:*?)" ובדרכו המשיך תל¬ 
מידו, הכוראוגרף והמורה לבלט, 

ראול אודה פיה ( €1111151 *), בחי¬ 
בורו ; 1 ־ 1 ^ 2 ' 1 טס 111€ ו 31 ־ז 0£ שז 110 ג) 

0 13 413x150 ־ 11 ־ 001 ׳[) ("כוראוגרפיה 
או אמנות רישום הר״׳), 1701 . 

בספרו של מורזדהד פייר ראמו 
(ט 03 בח 3 א), ז 150 ז 3 ! 4 3 0 ־ 1111 ; 11,0 

("מורה־הר׳"), 1725 , נרשמו 5 
יציבות־הרגליים של הבלט. גם 
חדשני המאה ה 19 . הרקדן, הכו- 
ראוגרף, הכנר והמלחין הצר¬ 
פתי ארתיר מישל סן־לאון(-; 531111 
ת״ 0 ״ 1 ). מורה־הר' הגרמני פריד־ 

ריך אלברט צורן (!״ 20 ) והרק¬ 
דן הרוסי ולאדימיר סטפאנוף, 

תרמו לרישום הבלט. במאה ה 20 פותחו שיטות חדשות של רישום 
בידי ר. לבן פון פרליה ( 1928 ), מרגרט מורים ( 1928 ), ג׳ואן ( 10311 ) 
ורודולף בנש ( 1955 ), נועה אשכול ואברהם וכמן ( 1958 ). שיטות 
אלו נועדו לא־רק לרישום אלא גם לחיבור ולניתוח. גם הסרט 
והווידאו־טיפ משמשים כיום במידה רבה לשימור הרפרטואר, — 
וע״ע בלט; רוסיה, בלט. 

-ס■! , / , 10x3 ־ 1 . 1 : 1933 ,! 707120 0/01 0/110/110 !־ £0 / ¥01 \ ?וזו.? ,ל 51:1011 . 0 
71 ■ס!) 10 ? / 0 ^ 8001 1101202 7710 , 1 >ע 00 .ז\ ; 1937 ,׳ 111 ;׳ ¥01 •)) 1 * 00 10 !! 010 
. 01 ! ; 1963 ,•) 00110 ) 111 [ס )! 800 10 ( 7 .■ 11110 * 7 0 ( 1 . 71 ; 19 * 19 ,)) 111 ) 0 
011/10 !\ , 111311 ז*> 11 ו 1x3 ״ 1 ; 1963 ,! 101120 ' ,! 10 ) 110 ) 0 ־ 11 ) 1 ! 010 .חגמו;"^ 
: 1967 ,! 4$0 . 1/10 1 /^ 7/17011 007100 7 710 ,!!■סססלג . 7 \ ; 1966 , 0111 :! 01-0 
010 !? !' 8010710111716 , 313110111110 ( 1 . 3 ) ; 1968 , 007100 022 [ ,עמזג 510 . 71 
! 0001 ,(. 06 ) 001100 .( . 5 ; 1968 ,!) 80110 : 0111 ־ 01 / 0 ־.. 5/0170 11010 ) 1 ו €07 

. 1972 ,ץ 00 ( 1 <] 1711171 

ג׳. קם. 

במקרא מתואר פעמים רבות ״מחול״ — ר' נשים במעגל או 
בשורה — באירועים ציבוריים שונים: באבל, בשמחה, ובעיקר 
בחגיגות נצחון (שמ׳ טו, כ; שופ׳ יא, לד; שמ״א יח, ו, ועוד)! 
לעתים לווה תיפוף (שגד שם; שום׳ שם). הר׳(כמונח) מציין במקרא 
תנועות קפיצה. בתיאורי העלאת ארון־הברית לירושלים ע״י דוד 
(שמ״ב ו, ד; דבד״״א טו, כם) נזכרים 4 פעלים, המתייחסים לחלקי ר־ 
שונים: כרכר, פזז, רקד ושחק. מונחים אחרים הנזכרים במקרא הם: 
קפץ, חוג, פסח וסבי. ריבוי המונחים מלמד על תרבות־ר׳ מפותחת, 
ומעידה על חשיבות הר׳. בימי השופטים התקיים בשילה — מקום 
המשכן — חג־מחולות קבוע, שבו יצאו בנות ישראל לחולל בכרמים; 
ואע״ם שהחג נזכר ללא כל הקשר פולחני, כדנה "חג ה׳" (שום׳ 



. י * 


דיקור נשים תיסגי ביכוגגן. יהתת "ענבי" (צי?וכ: אפר*ה ארדה, ת״א) 



325 


רקוד — דרןרנפטרוקציוניזם 


326 


כא, יט). חג זה התקיים דורות הרבה, ובסוף ימי הבית־השני נזכר 
חג דומה שחל בט״ו באב (תע׳ ד׳, ח׳). מחולות פולחניים נזכרים 
בפרשת "עגל הזהב" <שמ׳ לב, יט), אך לא ידוע על ר" במסגרת 
עבודודהקודש בביהמ״ק. וע״ע פלחן׳ עמ' 838 , 

ר׳-חחונה נזכר בפירוט בתלמוד: ״כיצד מרקדין לפני הכלה ? 

בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים כלה נאה 
וחסודה״ (כתר ט״ז, ע״ב); ויש שרקדו לפני הכלה ובידיהם ענפי 
הדס (שם). ביה״ב התפתח הר׳ היהודי בתחום ריקודי-חתונה 
וריקודי מועדים. התפתחו טיפוסי-ר׳ מגוונים, חלקם מקומיים — 
בהשפעת הפולקלור המקומי־הכפרי — ואחרים שנפוצו בכל קהילות 
מרכז־אירופה ומזרחה. בקהילות מורח־אירופה נבנה בית־ר" (טאנץ 
הויז), ובו נערכו חגיגות, בעיקר משפחתיות: אין ספק כי לקיומו 
של מוסד זה היתה השפעה רבה על התפתחות דפוסי הר׳ (בקהילות 
המזרח לא היה מוסד מעין זה, והחתונות נערכו בד״כ בבתים). 
החשוב בריקודי־החתונה היה ה״מצווה טאבץ" (= ר׳־המצווה). ב,,ם׳ 
המנהגים" לר׳ איזיק (ע״ע) טירנא, המשקף את ההווי באשכנז 
במאות ה 14 —ה 15 , מתואר ר׳ בקבוצות נפרדות של גברים ונשים — 
אלה רקדו עם החתן ואלו עם הכלה. תיאור זה תואם את ההקפדה 
הרבה על איסור ר" מעורבים בקהילות אשכנז. מאוחר־יותר התגבש 
המנהג שלפיו רוקדים הגברים עם הכלה כשהם אוחזים ביניהם 
בקצותיה של מטפחת. הבלה ישבה במרכז המעגל, והבדחן — המנצח 
על הטקס — קרא לכל אורח, לפי מדרגתו, לרקוד עם הכלה. המכלול 
העשיר של ריקודי* ח תונה כולל קבוצת ר" בעלי אופי דראמתי או 
סימבולי, וביניהם: ר' תחיית־המתים, ר׳-החלה (ברכה לשפע), ור׳ 
ה׳,ברוגז״, המעלה סצנת ריב והשלמה. ריקודי־עם שונים — רוסיים, 
רומניים ופולניים—נקלטו באוצר הר׳ היהודי. ור׳ לעיל, עמ׳ 319/20 . 

לר׳ נודעת חשיבות בחבורה החסידית, ובאמרות ובפתגמים 
חסידיים הפליגו בערכו כאמצעי ל״דבקות" (ע״ע חסידות, עמ , 
800 , 810 ). עיקר הר׳ החסידי בעת עריכת "השולחן" ("טיש") בחצר 
ד״אדמו״ר בלילי שבת ומועדים ובימי־זברון (יארצייט) חשובים. הר׳ 
החסידי מבוצע בד״כ במעגל — תחילה בתנועות איטיות וקצרות 
ובשירה מובוטובית־מיבורית, ולאס*לאס גובר קצב הר׳ והשירה ועולה 
המתח האכסטאסי בחבורה. הר׳ החסידי השפיע מאד על הר׳ היהודי, 
ושימש בסיס לכוראוגרפיה של נושאים יהודיים. שני חגים המצטיי* 
נים בר״ הם שמחת* תורה (ע״ע שמיני עצרת) — שבו רוקדים את 
ה,.הקפות״ בכל קהילות ישראל — ושביעי של פסח, הנחוג בהתלהבות 
בחצרות חסידים. 

גם בעדות־ ה מזרח שאב 
אירועי־הר׳העיקריים הם: חתונה, 
לידה וברית־מילה, ובגלויות מסו¬ 
ימות — אף אבל. ר" מעורבים 
לא נערכו בקהילות המזרח — 
להוציא חלק מיהודי כורדיסטאן. 
בקהילות שונות במזרח היו רק¬ 
דניות מקצועיות, שחוללו בחתו¬ 
נות, בבריתות וסביב מיטת היו¬ 
לדת — נגד עין־הרע. ביהדות תימן 
היה הר׳ מפותדדביותר, ומסורות 
הר׳ התימני שהוסיפו להתקיים בי 
א״י השפיעו על ר׳־העם־הישראלי. 

בישראל ראשיתו של ר׳- 
העם באימוץ מסורות-ר׳ מתרבויות 
אחרות, ה״הורה״ — שבגלל פש¬ 
טותה היתה זמן רב הר׳ הנפוץ- 
ביותר — הובאה מרומניה, ור" 
אחרים הובאו מרוסיה (צ׳רקסיה) 



"בעלביש , ׳. ריקוד בביצוע להקת המחול "כת־דור" (צילום: סולר 
והרמתי, תל־אביב) 

ומפולניה (פולקה וקרקוביאק). מקורות יהודיים לר׳־העם הישראלי 
היו הר׳ התימני והר׳ החסידי, הראשון נודע היסב בארץ בזכות 
פעילותה של להקת ״ענבל״ מייסודה של שרה לוי-תנאי■ ה-,דבקה״ - - 
במקורה ר׳־גברים המבוצע בשירה — חיתה תרומת הר׳ המזרחי. 
ר׳*העם המקורי נוצר בעיקר בחוגי ההתיישבות העובדת ובתנועות- 
הבוער בערים. הוא ביקש לשוות אופי ישראלי מקורי לס״דבשבס 
ולשבועות, שהסקסים שנערכו בהם הפכו למסורת בתנועה הקיבוצית. 
הבולטת בכוראוגרפיות הישראליות בתחום זה היתד, גורית קדמן. 
בישראל פועלות להקות-ר׳ שונות, בהן להקת יונתן כרמון ולהקות 
הסטודנטים. מ 1944 התקיים בקיבוץ דליה פסטיוול שנתי לריקודי־עם. 

את הבלט בישראל פיתחו מורים שעלו ארצה ההל בשנות ה 30 ; 
הבולטים בהם, רינה ניקובה דגרטרוד קראוס, העמידו דורות של 
רקדנים. ב 1%4 הקימה בת-שבע דה רוטשילד אח להקת־הבלס "בת- 
שבע״, וב 1968 — את להקת ,.בת*דור״. ב 1960 נפתח בירושלים 
בי״ס להוראת מחול, ליד האקדמיה למוסיקה ע״ש רובין. 

מ. 

ר קורים, ע״ע ך ביבורים. 

ךקונס?זרוקציורזם, ע״ע _קפלן,מךדכי מנחם; שנר 

ומסרת. 

1 • 



משפאל: ,. ) פך 5 וז" — ריקוד חסידי 0 יי?ם: אפריש ארדה, ת״א) 






327 


רקוצי — רקח, יואל 


328 


הקוצי משפחת-אצילים הונגרית עתיקה, שנודעה כבר 

בימי ארפד (ע״ע), וכמאות ה 17 —ה 18 העמידה נסיכים 
בהונגריה ובטרנסילווניה. 

1 ) דיגמונד ר׳ — 1 >ם 0 ״#ו 25 •> 1 — ( 1544 — 1608 ), מראשי האצו¬ 
לה הרמה בהונגריה, הצטרף למאבק עם ההבסבורגים, שפרץ ב 1604 
בהנהגת בוצ׳קי (ע״ע). במות בוצ׳קי נהיה לנסיך טרנסילווניה 
( 1607 ), אך כעבור שנה הוכרח לוותר על כתרו לטובת ג 3 ור בתורי. 

2 ) דירדי ר׳ 1 — . 8 — ( 1593 — 1648 ), בנו של 1 ). 

ב 1630 , אחרי מות גבור בתלן (ע״ע), נבהר לנסיך טרנסילווניה. 
הוא הנהיג משטר ריכוזי בארצו והעלה מאד את מעמדה, בנצלו את 
חולשת תורכיה ואת קשיי ההבסבורגים במלחמת שלושיסיהשנה; 
כפרוטסטנט קנאי הצטרף לשוורים במלחמה זו. קנאותו הדתית הניעה 
אותו לרדוף את המתייהדים (ע״ע, עמ ׳ 735 ). 

3 ) דירדי ר׳ 11 — ץ£ז 0 ׳ל 3 ). 8 — { 1621 — 1660 ! שלט מ 1648 ), 

בנו ויורשו של 2 ). הוא המשיך את המדיניות הריכוזית והאנטי- 
הבסבורגית של אביו. 16573 , בימי ״המבול״ בפולניה (ע״ע, עמ ׳ 417 ), 
פלש אליה בבסיון לזכות במלוכה בה, אך נחל מפלה. התורכים ניצלו 
את חולשתו וניסו להחזיר את טרנסילווניה למעמד של חסות, ובקרב 
עמם נהרג ר׳. גם הוא, כאביו, רדף את המתייהדים; אח״ב פנה 
גם בגד היהודים וגזר עליהם ללבוש בגד־הכר. 

4 ) פרנץ ר׳ 1 — 600 ־ 1 ^ 11.1 — ( 1645 — 1676 ), בנו של 3 ). לא 
ירש את אביו, כי התורכים לא אישרו את מינויו. בהשפעת אמו עבר 
לקתוליות, ולימים ניצל — בהשתדלותה — מעונש מיתה, כשדוכא 
קשר האצילים נגד ההבסבורגים ( 1671 ). 

5 ) פרנץ ר׳ ח ( 1676 — 1735 ), בנו של 4 ). בהיותו תינוק התייתם 
מאביו, ואמו, בת מנהיג הקשר של 1671 , נישאה למורד האנטי- 
אוסטרי אימרה תקלי 
(ע״ע). האוסטרים הכ¬ 
ניסו את ר׳ לפנימיה 
של הישועים, כדי לנת¬ 
קו מהשאיפות הלאו¬ 
מיות של ההונגרים, 
כשבגר השתחרר מהש¬ 
פעות מחנכיו, אויבי 
ההבסבורגים בהונגריה 
ראו בו את מנהיגם, 
והוא התקשר עם לואי 
ע 1 ^מלך צרפת, לקבל 
סיוע למרד. ב 1703 
התייצב בראש מרד 
עממי, וב 1704 היתה 
רוב הונגריה בידי ה¬ 
מורדים. ר׳ נבחר לנסיך 
טרנסילווניה, וב 1705 - 
ל״נסיך המעמדות ה¬ 
הונגריים המאוחדים". 

ואולם, משנחלץ מידי צבא ההבסבורגים, ועזרה ממשית מצרפת לא 
הגיעה, יצא ר' ב 1711 להשיג עזרה מרוסיה, ש 4 שבים לפני-כן חתם 
על חוזה עמה. בהעדרו נכנע מפקד צבאו לאוסטרים. את שארית ימיו 
בילה בגולה — בפולניה, בצרפת, ום 1717 בתורכיה — ובצד פעילות 
דיפלומטית עסק בכתיבה ספרותית. בתודעת ההונגרים נשארה דמותו 
כסמל ללוחם לעצמאות לאומית וכמנהיג דגול. 

אנשי צבאו של ר׳ גרמו סבל רב ליהודים; הם שדדו ובזזו 
אותם. ובמקומות רבים נמלטו היהודים מפני המתקוממים. ואולם, 
לר׳ היו קשרים רבים עם יהודים, והוא הסתייע בהם לגיוס כספים, 
לפעולות רכש ולשליחויות מדיניות. 


״מרש ר׳״ — ב״קללת פאוסט״ לברליוז וברפסודיה ה 15 של 
ליסט (ע׳ ערכיהם) — מבוסם על מנגינה, שבה שוקעו "נעימות ר׳" 
ושירי צבאו בעת מאבקם עם החבסבורגים. מ , 

לקושי, מתיש — 45 ץז 12 ^ 051 ^ 84 — ( 1892 — 1971 ), מדינאי 

הונגרי, יהודי. למד כלכלה במכללות בהונגריה ובאנגליה. 

בהיותו בשבי ברוסיה, בתום מלה״ע 1 , הצטרף למפלגה הקומוניסטית 
הבולשוויקית. ב 1918 חזר להונגריה והשתתף בהקמת המפלגה 
הקומוניסטית בה. בימי המשטר המועצתי (ע״ע הונגריה, עמ׳ 859 ) 
נתמנה ( 21.3,1919 ) לסגן שר המסחר וקומיסר לייצור הסוציאליסטי. 
לאחר הפלת המשטר הקומוניסטי נמלט. מ 1921 עד 1924 היה ר׳ 
אחד ממזכירי האינטרנציונל הקומוניסטי. ב 1924 חזר בחשאי 
להונגריה ופעל במפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית. על כך 
נדון, ב 1925 , ל 8 שנות מאסר. ב 1934 נדון שוב, למאםר־עולם, על 
השתתפותו בממשלת 1919 . ב 1940 הועבר למוסקווה בעסקת חליפין 
ובמלה״ע 11 פעל שם בהסברה אנטי־נאצית. בינואר 1945 חזר, עם 
הצבא הסובייטי, להונגריה, ופעל לשיקום המדינה ולתפיסת השלטון 
בידי הקומוניסטים. ר׳ היה סגן רה״מ ( 1945 — 1952 ) ורה״מ ( 1952 — 
1953 ) ומזכיר ראשון של המפלגה ( 1945 — 1956 ). מ 1949 היה ר׳, 
למעשה, דיקטטור של הונגריה. עד מות סטלין ( 1953 ), היה ר׳ נציגו 
הנאמן, ואף סביבו פותח פולחן אישיות. ר׳ ארגן משפטי ראווה נגד 
מתנגדיו במפלגה וגרם, ב 1949 , להוצאתו להורג של ל. ראיק (ע״ע 
הונגריה, עם׳ 861/2 ). המשטר שבראשו עמד הפעיל שיטות דיכוי 
ומעצרים המוניים, ולכן היה ר׳ מטרה עיקרית לשנאת המוני העם 
שזכרו היטב גם את מוצאו היהודי. לאחר הדחתו ( 1956 ) בילה ר׳ 
בבריה״מ וחזר להונגריה רק ב 1970 . 

ר׳ הסתייג מהיהדות ומהציונות, בה ראה תנועה ראקציונית. 

מקצת נאומיו ומאמריו כונסו ב ^ 61 ^ 01 65 א 7310£310 ך 

("נאומים ומאמרים נבחרים"), 1955 4 . 

ךקח, יואל ( 1909 , פירנצה — 1965 , שם), סיסיקאי ישראלי; 

מחשובי החוקרים בספקטרוסקופיה אטומית. ר׳ למד באוני¬ 
ברסיטות פירנצה ורומא בהדרכתו של פרמי (ע״ע), והשתלם בציריך 
בהדרכתו של פאולי (ע״ע), ב 1932 התמנה מרצה לפיסיקה באוני¬ 
ברסיטת פירנצה, וב 1937 — אחרי שעמד בתחרות כלל-ארצית — 
נתמנה פרופסור באוניברסיטה של פיזה. ב 1939 עלה לא״י, והתמנה 
ראש המחלקה לפיסיקה עיונית באוניברסיטה העברית. במלחמת- 
השחרור היה סגן־מפקד ה״הגנה" בהר־הצופים, וערך מחקרים שימו¬ 
שיים לצרכי הצבא. ב 1958 זכה בפרכדישראל במדעי־הטבע, דב 1961 
נבחר לרקטור האוניברסיטה העברית, מחקריו הקנו לו פרסום בי״ל, 1 
והמוניטין שרכש בקהילה המדעית הסבו יוקרה רבה למדינת־ישראל 
ומשכו אליה מדענים חשובים מרחבי העולם. ר׳ היה חבר במכוני־ 
מחקר חשובים בעולם ( 1959 — חבר-כבוד של ״מכון וייצמך למדע; 
1961 — ד״ר למדעים לשם־בבוד של אוניברסיטת מנצ׳סטר; 1963 — 
חבר־כבוד זר של האקדמיה האמריקנית למדעים ולאמנויות), והיה 
הנשיא של אגודות וכינוסים בי״ל רבים. על שמו נקרא "מכון ר׳" 
לפיסיקה עיונית באוניברסיטה העברית. האיגוד חבי״ל לאסטרונומיה 
קרא על שמו מכתש על הירח ( 1970 ). 

עבודותיו של ר׳ הביאו לידי מפנה בחקר הספקטרוסקופיה (ע״ע 
ספקטרום וספקטרוסקופיה). עד לפרסומן נהגו לחשב את רמות 
האנרגיה של אטומים בשיטות־קירוב עקיפות, שיוחדו לכל מקרה 
ומקרה (חשבון־ההפרעות של סלטר [ז 6 ז 513 ]). בשיטות אלו פוענחו 
בהצלחה ספקטרה של אטומים פשוטים־יחםית בלבד; וכך נותרו 
רוב-רובם של הספקטרה בלתי-פתירים. 

ב 4 מאמרים קלאסיים — שכונו "תורת זיספקסירה המסובכים" 
( 1942/9 ) — פיתח ר׳ שיטות־חישוב ישירות וכלליות לחישוב רמות 
האנרגיה באטומים מורכבים־ביותר מבחינת סיבובם האלקטרוני, 



פרגיי דקזד* 11 . צייר*׳*.:©; ?ל אדב מ;י*קי, 
1706 




329 


רקח, יואל — רקמה ותחרים 


330 


והצליח לסווג סידורים אלו בעזרת מספרי הקוונטים והצגות אחרות. 
לצורך חישוביו השתמש ר , בתורות מתמטיות מיוחדות. הוא פיתח 
את האלגברה של טנסורים בלתי־פריקים ("א ל ג בר ת־ ר'"), 
והגדיר את מ ק דמי־ ר/ המשמשים כלי ראשוני בחישוב רמות 
האנרגיה. כיום פורסמו טבלאות מספריות, שהן מכשיר יסודי לכל 
חישוב בספקטרוסקופיה. ר׳ נודע גם באופן טיפולו המיוחד בתורת 
החבורות הרציפות (ע״ע לי, מ, ס.), ויישומה בספקטרוסקופיה. 

בשיטותיו הצליח ר׳ לחשב את רמות האנרגיה של מרבית 
היסודות המורכבים. בעיקר נודעו חישוביו ביסודות קבוצת העפרות 
הנדירות(ע״ע), ונודעה להם חשיבות בשל היותם מקבילים לספקטרה 
של היסודות הרדיואקטיוויים מקבוצת האקטיניום. אח״כ יישם ר׳ 
את שיטותיו גם לגבי ספקטרה גרעיניים, ובכך הניח יסוד למחקר 
מעמיק בתורת־הגרעין. ו, גם, ׳> 

לקח, מסעח־ חי ( 1690 , איזמיר — 1768 , טריפולי [לוב}), 
רב, פוסק ומחבר. מוצאו, כנראה, ממשפחת ר׳ — ממשפחות 
ונציה המיוחסות. ר׳ למד באיזמיר אצל הרבנים חיים אבולעפיה 
ויצחק בן יהודה הכהן רפפורט (ע׳ ערכיהם). ב 1729 שהה בוונציה, 
ובשנים 1731/6 שימש דיין בליוורנו; על הקשר עם רבני איטליה 
שמר כל ימיו. כשו״ת "אורח לצדיק" לר׳ אברהם רודריגז, מרבני 
ליוורנו, נדפסה התכתבות עם ר׳. ב 1749 עלה לירושלים, וכעבור 
זמן קצר בשלח כשליח א״י לצפון־אפריקה. במהלך מסעו ( 1751 ) 
נתמנה לרב ואב״ד בקהילת טריפולי שבלוב. הוא הקים שם ישיבה, 
והעמיד תלמידים הרבה, ומהם שהיו לרבנים ולדיינים כלוב. ספרו 
החשוב, ״מעשה רקח״ (א׳: וויביציאה, תק״ב! ב׳: ליוורנו, תרכ״ב! 
ג׳; שם, תרכ״ג; ד׳: תשכ״ד), שכבר נכתב בחלקו בימי בערותו 
באיזמיר, הוא פירוש על ״משנה־תורה״ לרמב״ם — עד אמצע הלכות 
נזיקין. חשיבותו בהשוואת נוסחאות בין מהדורות "משנה־תורה" 
השונות, שבחלקו איבן בידינו. ר׳ כתב גם חידושים על התלמוד 
(בכ״י), פירוש על הברייתא, פירוש על חמש המגילות וספרי דרוש. 
רוב ספריו אבדו. ר׳ הסכים על שו״ת הרדב״ז (ליוורנו, תצ״ו) ועל 
"פחד יצחק" לר׳ יצחק למפרובטי (ליוורנו, תק״ד). 
א. יערי, שלוחי א״י(מפתח בערכו), תשי״א, 

רקחות, ע״ע רוקחות. 
רקטה, ע״ע טיל. 

לקלי, (£'[ !׳ק) אל י !ה — ,! 00111 ? $06 £11 [ 05 ג\^ 0 ג! מגס!] — 
( 1830 — 1905 ), גאוגרף צרפתי. מראשי התנועה האברכיסטית. 

בעלות נפוליון 111 לכם־הקיסרות ( 1851 ) גלה ר , ממולדתו, שהה 
באירלנד, באה״ב, באמריקה התיכונה והדרומית, וניסה להקים מושבה 
חקלאית בקולומביה. ב 1857 שב לצרפת, יסד חבויות קואופרטיוויות 
ומוסד לביטוח־פועלים. ר׳ דבק ברעיונות האנרכיזם, השתתף עם 
בקונין (ע״ע) בקונגרס־ברן של האינטרנציונל (ע״ע) הראשון. ר׳ 
לחם בקומונה (ע״ע) הפריסאית, נידון למאסר־עולם־בגלות ורק 
הודות להתערבות מלומדים אנגלים הוחלף גזר־דינו להגליה מצרפת. 
שהה בג׳בובה מ 1871 ובשאר שם גם אחרי שנהן( 1879 ). שם יסד עם 
קרופוטקין (ע״ע) כ״ע אנרכיסטי ( 0110110 ? ^ 1 ). פרסומו המדעי בא 
לו בעקבות הופעת ספרו הגדול: 0150110 ׳\ 1 תמ 0 מ 1 קגז 000£ ס 011 עטסא 
(״גאחנרפיה כוללת חדשה״), 1 -£ס^ 1894-1875 . ב 1890 הוזמן 
לאוניברסיטה החפשית בבריסל. 

את השקפותיו על האברכיזם פרסם בחיבורו ,תס 11 מ 0 1 ז\£/ 1 
0 ג 11 > 111 :ת 3 ת 130313 י 1 !ס מ 0 ט 010 ע 0 ז ("ההתפתחות, המהפכה והאידאל 
האנרכי״), 1897 . ר , גיבה את האנטישמיות, אהד את היהודים ואת 
הציונות, אם־כי פקפק באפשרות הגשמתה. מכתביו (־ח 0 <עצשזז 00 
33000 ) י״ל ב 3 כר/ 1911 — 1925 , 

. 1928 , 7 * 171 ) 16 * 0 4 ממ 1151 ? 7107 € 4 ! ,.?/ .£ , 01211 ^ 1 


רקליננהאיזן, פרידריך דניאל פון — 0311101 1011 ־ 1031 ־ 1 ? 

ח 50 ט. 3 ו 1 ^ 1 ז 01011 ס? מ 0 ז\ — ( 1833 — 1910 ), מגדולי הפתולוגים 
הגרמנים בתקופתו. למד רפואה בבון, בווירצבורג ובברלין, שם עבד 
במחיצת רודולף דרכו (ע״ע). ב 1864 סובה פרופסור בקניגסברג, 
וב 1872 בשטראסבורג. 

עבודתו הראשונה היתה על "כלי הלימפה (ע״ע) ויחסם לרקמת 

החיבור״ (* 30£0 ת 1 ? 2,11171 £ 11111 ־ 802101 11110 1103 355£ ) £0 ןז £1 ל 1 ד<, 1 010 
060 ^, 1862 ). ר׳ תיאר את תנועתם האפיינית של כדוריות־הדם 
הלבבות במצבי דלקת, את בשרם הבלעני ואת תאי הדם הבאזופיליים 
(ע״ע דם, לוח צבעוני, אחרי עבר 696 ). כן תיאר מצבי חסר תזונתי 
והפרעות במחזור־הדם וחקר את מחלת הרבכת (ע״ע), תיאר ד׳-יבויים 
מולדים במבנה מערכת־העצבים המרכזית ודימומים שמקורם ברחם 
(ע״ע) השרירני. עסק גם בחקר הראיה ותפקידי הרשתית, בתיאור 
אוטם דמי של הכליה ומוקדי דלקת מאורגנים בשריר הלב. 

עיקר פרסומו בא לר׳ בזכות תיאורי שתי מחלות, הנושאות 
את שמו. האחת היא נאורופיברומאטחיס (צ 051 זבת 01 ־ןג 0111 זט 0 א), 
צברים של גידולים מכילי פיגמנט המתפתחים בנתיבי העצבים בעור. 
הגידולים נוטים לעבור שינוי ממאיר ולהופיע שוב לאתר כריתתם 
(ע״ע דרמטולוגיה, עמ׳ 201 , ציור 13 ). המחלה השביה מקורה 
בסיבוכים המופיעים בעצמות בעקבות פעילות־יתר של בלוטת יותרת 
התרים (מז 01315 זץנ 1 ן 3 ז 3 <£ז 0 נ 1 ץ 11 1171317 !? [ע״ע הפרשה פנימית]). 
ר׳ תיאר את נטילת הסיד המוקדית המלווה מחלה זו והברוכה בהופעת 
אזורי התרככות בעצמות ובהמרת רקמת העצם התקינה ברקמה 
בלתי־גרמית (ע״ע עצם, עמ׳ 89 ). 

רקלם, אנטון פ י ל י פ — 110013111 קק 1 [ 111 ? תסזת.^ — ( 1807 , 
לייפציג — 1896 , שם), מו״ל גרמני, מייסד החברה להו״ל 
הנקראת על שמו ( 1828 ). תחילת ההוצאה במועדון ספרותי לקריאת 
עתובים ולוויכוחים. ב 1867 יזם, יחד עם בנו האנס הייבריך ר/ 
את סדרת 110111010 ו 11 מ- 1 ג 5 ז 0 ׳\ 1 ת 0 5 .? ("הספריה הכללית של ר׳") 
שבה פורסמו יצירות מופת מספרות העולם וספרות שימושית. 
בין השאר היה ר׳ המו״ל של תומאם והייבריך מן. ד״ר ארנסט ר/ 
מנהל ההוצאה בתקופה הנאצית, הו״ל כמה ספרים וכתב־עת שדעת 
המשטר לא היתה בחזה מהם. עד 1945 יצאו ב״ספריה הכללית" 
7,600 כותרים ב 280 מיליוני עתקים. מאחר שההוצאה בלייפציג 
הולאמה ( 1950 ), עקרה המשפחה לשטוטגארט וייסדה שם חברה 
חדשה. 

. 1958 5 * 171 ? * 11 ? 11€ ? 50 ) 0 ״.£ ,־ 101 ] . 71 

רקמה ותחר־ים. רקמה היא טכניקה קישוטית, שלביצועה 
דרושים בסיס — בד״ב אריג — מחט וחוט. במהלכה ובכליה 
קרובה אומנות־הר׳ לתפירה הרגילה! ואולם, תחומי שימושיה 
רחבים־ביותר — למן חתכים הקישוטיים הפשוטים ועד לקומפוזיציות 
ציוריות גדולות. כבסים לו" משמשים האריגים העדינים והדקים־ 
ביותר, אך גם חמרים כגון עור או לבד. העבודה מתבצעת בעזרת 
כל סיב צמחי, שער בע״ח, רצועת־עור, חוט־מתכת כפוף או חוט 
מפותל. פנינים, אבנים־טובות ודיסקיות ממתכות יקרות משמשות 
אמצעי׳שיבוץ לר/ אין מלאכת הר׳ — בעיקר בצורותיה הפשוטות — 
מותנית בכלי־עבודח מסובכים ובכושר אמנותי או אומנותי מיוחד, 
וע״כ היא נפוצה ברחבי העולם, בקרב מיומנים וחובכים מכל שכבות 
החברה. רבגוניותן של טכביקות־הר׳ מעניקה חופש בלתי־מוגבל 
לדמיון באשר למוטיודם, לדמויות, לצבעים ולהצללה הציורית. 
מראשיתה היתה הר׳ קרובה ליצירה האמנותית, ומבחינות רבות — 
כבחירת הנושאים וכמגמת האפקטים — היתה דרכה מקבילה לזו של 
הציור, 



331 


332 


רקמה ותחרים 



מלאכתיהר׳ צמחה, ככל־הנראה, בתרבויות־העילית השונות מאות 
רבות קודם םה״נ, אם־כי דוגמות מעטו׳ת בלבד שרדו במקור מאמצע 
האלף ה נ לפםה״נ. אומנות־ר׳ מפותחת מתקופה זו מוצגת בתבליטים 
שבארמון אשדרנצרפל 11 בכלח (תנד; כדך ז׳, עמ׳ 562 ), ומאות 
בשנים נידעה הר' מאיזור זד. בצבעוניותה המיוחדת דמוית נוצות- 
הטווס. ר׳ בטכניקת־אפליקציה צבעונית נחשפה בכמויות ניכרות 
בממצאי הטכסטיל שבקברות נסיכי אלטאי מאמצע האלף ה 1 
לפסה״ב, ובהם קומפוזיציות פיגורטיוויות גדולות (יריעה רקומה 
דמויות של אלות ואבירים; 4.5 מ׳ א 6.5 מ׳). מעשי־אפליקציה 
מושלמים מז המאה ה 1 לפסה״נ נתגלו גם בנואין־אולה הסקיתית, 
בצד ר״־צמר ססגוניות. כעדות לעבודה יוונית מקורית מן התקופה 
הקלאסית במצאה באתונה רק פיסת־פשתן שרקומות בה דמויות 
של אריות בתוך מעוינים (המאה ה 5 לפסה״נ). ואולם ציורי־כדים מן 
המאות ה 7 וה 6 לפסה״ב, ותיאורי סופרים מן התקופה העתיקה, 
מעידים על קיומם של מלבושים רקומים יקרייערך כבר בתקופה 
הקדם־קלאסית. 

אומנות־הר׳ העשירה, הפיגורטיווית והתמונתית, שהתפתחה 
בסין תוך קשר הדוק עם אמנוודהציור, חדרה משם ליפן; הר' 
הקדומה־ביותר שנשתמרה מארץ זו היא מראשית המאה ה 7 . מן 
הר" העשירית של פרם מתקופת הססנים קיימים מעט ממצאים 
מקוריים, אך התיאורים המדויקים בתבליטים המגולפים בסלע, 
ותיאורי כלי-החרס, מצביעים על פאר מלבושי המושלים. רק בשני 
מקומות, שהתנאים האקלימיים בהם נוחים להשתמרות ממצאי* 
טכסטיל — מצריים ואזורי־החוף של פרו — נחשפו בקברים כמויות 
גדולות של עבודות־ר/ ובראש־ובראשונה ר״־קישוט לבגדים. בין 
ממצאי-הטכסטיל הרבים ממצריים של המאות ה 3 —ה 8 שרדו ר", 
המצביעות על המעבר מן התקופה ההלניסטית המאוחרת אל הצורות 
המסוגננות סגנון מרוחק־מן־הטבע של תקופת הכיבוש המוסלמי 
ולאחריה. הר׳ מן התקופה הקדם־קולומביאנית בפרו — ובייחוד זו 
שנחשפה בפאראקאס — נחשבת עדות חשובח־ביותר לאמנות- 
הטכסטיל המפותחת של יבשת אמריקה. הר׳ הפיגורטיווית — 
שנקרמה על האימרות, או ע״ג הבגד כולו, המרהיבה בעשרה — 
מציגה אח הסגנון הנוטה־לגאומטרי, הזזפייני לכל סוגי־האמנות של 
פרו בתקופה זו. 

משמעות ברורה ומוגדרתייותר שוותה לאומנות־הר׳ מן התקופה 
הרומית ואילך, עם חותם סגולותיה האמנותיוח הייחודיות של כל 
ארץ. דוגמות של הר׳ האנגלית מצויות כבר מן המאה ה 9 . היתד. זד 
ראשיתה של התפתחות אומנות־ר׳ מפוארת באנגליה של יה״ב, וכן 
היו אלה דגמיה הראשונים של ר׳ בחוט־זהב באירופה. רקמת־הזהב — 
ובייחוד רקמת־המשי הפיגורטיווית האנגלית (נה 11 חג: 11 ^חג 115 קס) — 
זכתה למוניטין במאות ה 13 וה 14 באירופה כולה, כנגד ר" יקרות־ 


המרים אלו הוצגו הר" הלבנות, המקושטות 
בחלקן במשי צבעוני, שעל שפען מעידות 
העבודות שבמנזרי סכסוניה התחתית 
(וטטסןתסזטשז 5 טק 0 ), רקמת״הזהב היקרה 
שימשה בעיקר לבגדים של אנשי-מעלה 
ולטקסים חגיגיים — כמו, למשל, בגדי* 

הפאר של הקיסר הינריך 11 ומשפחתו(ה¬ 
מאה ה 11 ). בעושר הביצוע לא נפלו בגדים 
אלה אף מבגדי המושלים הביזאנטים, 

שעל הדרם מורים פסיפסים, כגון הפסיפס 
בכנסיית סן ויטאלה שבראונה (ר׳ תמונת- 
שער, כרך ח׳). אותו הדר בהמצאה ובבי¬ 
צוע מציין את יצירות־הר׳ באזורי הכיבוש 
המוסלמי בדרומה של אירופה — בספרד 
(אלמריה), בדרום־איטליה ובסיציליה. 

הגלימה שנרקמה בפלרמו ב 1133/4 בשביל המלך רוג׳רו ח, היתד, 
לימים לגלימת־ההכתרה של הקיסרות הרומית הקדושה. על הקפה 
של אומנות־הר׳ בתקופה זו יכולה ללמד ההשוואה בין בלימודפאר 1 
זו ובין שטיח ביה (ע״ע ותמ׳ שם; ור׳ גם תמ׳ ׳ כרך ט״ז, עמ׳ 25/6 ) 
המפורסם ( 70.4 מ׳ א 0.50 מ׳), שנרקם אחר שנכבשה אנגליה בידי 
וילים ( 1066 ), והמתאר תיאור עובדתי מרשים אירוע היסטורי זה. ן 
בתקופה הגותית נעלמו מן הר׳ המחזורים הסיפוריים הארוכים 1 
וגברה השפעת הציור. ר״־משי יקרות־ערך ועדינות — "ציורי־המחט" 
— על רקע אריג־זהב, שיוו לר׳ גוון מיוחד. מקורן של היפות והעדי¬ 
נות במלאכות מסוג זה היה בצרפת, בדרוכדגרמניה ובבוהמיה. לשיא 
עידונה הגיעה אומנות זו ב״רקמת־הלאזור״ — בעיקר באיטליה 
ובארצות־השפלה (ר" לפי מתוות של פוליולו [ע״ע] בפירנצה). 

למן המאה ה 16 — עת התפשטות המתוות הגראפיות וספרי*הר׳ 
המודפסים י־ ניכרת בר׳ האירופית נטיד, לקו בי״ל. בעוד שרקמת* 

הזהב הקישוטית המפו¬ 
ארת ורקמת־התמונות 
המעודנת בשיטת״ציור* 

המחט" (ר׳ לעיל) מ־ 

תקופת-הבארוק התפת־ | 

חו בד-בבד עם התפת¬ 
חות סגנונוחדהאמנות 
באירופה, טופחה הייחו־ ן 
דיות האזורית בר" העמ¬ 
מית. רק למן תקופת 
הבארוק נותרו מר׳ זו 
דוגמות רבות, אך אלו 
שמרו לעתים קרובות 
על הצורניות המייחדת 
את הר׳ של יד,"ב המאו¬ 
חרים, משמעות מיו¬ 
חדת היתד, לר , באומ¬ 
נות העממית של אר¬ 
צות מזרח־אירופה, ש¬ 
בהן שימשה קישוט 
לבגד הכפרי ולחדר־ 

המגורים. רישומה של 
יצירתיהר' התורכית ני¬ 
כר — ע" פ התנאים 
ההיסטוריים-תרבותיים 
— בדוגמות-הד העשי- 



רקמה סי:ית (פוזיא;; ,דארסח ה?אזטי, 
טיחאז) 





1 

<1 

סיסי; לשכיאל: תחרים סצרפת, ראעית הסאה ה 18 ; תחרים ענית; ב 1599 לאלנרט ואיסבל, רוכסי בראבאנט, ייטע. תיאורים היסטוריים — מאדם וחוה ועורה 
תחתונה, משמאלו עד מלכי רומא העתיקה (שורה עליונה); תחרים בסגנון ונזייאני, קטע, המאה ־ 17 ; תהרים־סחם מאיטליח, לזטע. המאה ה 19 (כולם טהמהיאוז 

המלכותי לאסנוח ולהיםטוריה, ברים 5 ,י 


רות של איי-יוון, ארצות־הפלקן והונגריה. החל במאה ה 16 פרחה 
בתורכיה אמנות־הר , , ובראע־ובראשונה רקמתיהמשי הצבעונית על 
רקע פשתן לבן; היא שימשה בביגוד, בכיסויים קישוטיים, במטפחות 
ובמפות. תפקיד חשוב־ביותר בעיצוב אפיה של הר׳ התורכית — וכן 
הפרסית — היה לסוגי הטכסטיל האחרים, לאריגה היקרה ולשטיחים. 
כך מצויים בר׳ הפרסית דוגמות חמורות-קו, הקרובות לצורות־ 
המעבר באומנות־השטיחים באזורים שבין פרם והקווקז, דוגמות־ 
הפרחים העשירות של אומנו ת־ה ש טיח ים הצפווית ותיאורים פיגו־ 
רטיוויים, שנלקחו מציור־המיניאטורות ושולבו באריגת־הברוקאט 
והקטיפה היקרה. על קשר הדוק עם פרם מעידה גם הר׳ מצפון־הודו, 
ובעיקר זו שמאיזור קאשמיר. נטדראליזם מובהק, ריבוי מוטיווים 
וביצוע עדין־ביותר מציינים גם את הר׳ ההודית. 

בסין נשתמר הומר עשיר של ר" יקרות מימי שושלת מינג, 
וביפן — מתקופת טדקדגאווה. בסין נסוצה־ביותר הר׳ בחוטי־זהב, 
ובייחוד רקמת־המשי הצבעונית. בשימושים שונים: בקומפוזיציות 
ציוריות על יריעות־קיר גדולות ובקישוט עשיר לבגדי־שרד. עשירים 
לא־פחות היו המלבושים היפניים היקרים, ובראש־ובראשונה הדוגמות 
הנדירות של מלבושיעו, שמלאכת־הר׳ בהם בוצעה במשי צבעוני על 
אריג משי עם עלי-זהב. לנימה הרפה והציורית של הר׳ בארצות 
מזרח־אסיה נודעה השפעה רבה — בייחוד באמצעות הקימו׳בו* והשם־ 
שיה —על עיצוב הזרמים החדשים במלאכת־הר׳ של אירופה. 

תחרים (ת׳) הוא שמה של טכניקה קישוטית, מעין מלאכת ר׳ 
חרורה, שלביצועה דרושים חוס ומחט או אשווה. מולדתה של אומנות¬ 
ה ת׳, בשתי צורותיה היסודיות — ת׳־המחט ות׳־ה אשווה — הי תה 
איטליה, בסוף המאה ה 15 או בתחילת המאה ה 16 . שלביה הראשונים 
היו הר" הלבנות (ר׳ לעיל). 

ת׳ - ה מ ח ט הוא תפירה סמיכה של חוטים, זה ע״ג זה, המהודקים 
— בהתאם לדוגמה — בתך מעונב או בתך־לולאה, לבסיס יציב 
(נייר או קלף). רק בגמר העבודה נחתכים חוטי־המכלב ומורד הת׳. 
שורות אחדות, זו ע״ג זו, של תך מעונב, יוצרות מעין תבליט בת׳־ 
המחט. הדוגמות הראשונות של עבודות־הת׳ באיטליה — שוונציה 
שימשה מרכזן החשוביביותר — מעידות בחלוקתן לריבועים על 
הקשר לרקמת־הרשת. מהעערתה של דוגמה זו לצורות כוכבים ועי¬ 
גולים נוצרו דוגמות ה״רטיצ׳לה״ (ג 10£11 ; £1 ז — רשת קטנה). — 


ת׳־האשווה, לעומת־זאת, מתהווה ע״י השזרתם והצלבתם של 
חוטים חפשיים, הלפופים על אשרה. עיטורי-הגדילים ועבודות הלפיפה 
והעינוב (למשל, מקרמה), שהיו שלביה הראשונים של ת׳־האשוה, 
הותירו את רישדסס בדוגמות הראשונות של סוג ת׳ זה. 

בת' של המאה ה 17 הודגש הדגשה יתרה השוני בין שני הסוגים, 
שכן בת״המחט הלכה ונפוצה צורת התבליט (ת׳־השושנים הוונציאני, 
או ת״הרוזאלינות). ת׳־המחט הכבד ועשיר־התבליטים היה יקד* 
ביותר; כנגדו נוצרו עבודות ת׳-האשוה, רחבוודהמשטח ובעלות 
הדוגמות הלולייניות, של מילאנו ושל דרום ארצות־השפלה. הודות 
לאומני־ת׳ איטלקים נודע לצרפת למן סוף המאה ה 17 שם בי״ל בת׳־ 
המחט העדין (ססחגז? 0 )־; !!"סק). בתחום ת׳־האשןה היתה ידם של 



שיבת הלוהט, או סרס יונום. פסוז תתרים ( 80 א 80 ס״ם), בריסל, 
ראשית המאה ח 19 (חסוזיאון הסלכותי לאמנות ולהיבטוריה, 

בריס?) 






335 


336 


רקמה ו־תחרים 


אומני ארצות־השפלה על העליונה. לשיא בעידץ ובמיומנות הגיעו 
שני סוני הת׳ בדוגמות־הבארוק של המאה ה 18 ; ת׳־המחט של 
סדאן שבצרפת ( $€11211 ^ :זמ 01 ק)< ת׳־האשוה של ואלנסיין (- 2100 ^ 
$€חח 1€ :>, צרפת} ושל מספר מרכזים בארצות־השפלה, בבריסל, 
שנודעה בדוגמותיה הגדולות והעשירות־במיוחד; בנש ( 6 ^חז 8 ), 
ש ה ת״ שלה הצטיינו במבנה קליל ודק־ביותר; מקלן, 
בעלת חוט־השוליים המבריק בתחרימיה. 

גם בת׳־המחט הצרפתי במחצית השניה של המאה ה 18 שלט 
בסים־העיניים האחיד (ח 3 שת^־ 1 ^י 1 ) 01111 <*; 1 ] 0 ;> 1 ! 1€ ^י 3 *חגסק); ת׳ זה 
היה מורכב — לפי טעם התקופה — מדוגמות קטנות של עלים 
ופרחים בודדים. כבר ב 1800 בקירוב נמצאו לת׳ מסוג זה חיקויים 
של עבוות־מכונה בסלמלה, עם עיטורים רקומים. בעוד שהתפתחות 
מכונות־הת׳ במאה ה 19 הביאה להתקדמות מהירח בחיקוי, חלה 
במרוצת הזמן שיבה אל הדוגמות ואל הטכניקות הישנות של חת׳ 
עבודת־היד. 

; 1928 , 5 * 8 ) 7 * 111 1 /^) 7,701 ,^;מיז? —  

הוצאת בצלאל החדש, דפים לך׳ אמנותית, תש״ה < י. ל. נחום, מצפונות 

יהודי תימן( 58-56 ) , תשכ״ב; א. לנצם־מולר, על רקמת היהודים כעיר 

צנעא (א״י, ר. 171 — 179 ), תשב״ד. 

מ ל א כ ת ־ ה ת׳ בעדות ישראל בארץ היא משני סוגים: 
האחד נעשה בחוטים ובפתילים של זהב — עפ״ר במחט; השני נעשה 
בחוטי כותנה — במחט במסרגה או בבוכןר קטן. מעשי־הת׳ משמשים 
לעיטור תשמישי־קדושה, חלקי־לבוש, כלי־מיטה וקישוטי־בית. 

עולי תורכיה ועולי פרם הרבו לעטר בת׳ עשוי חוטי־ זה ב, 
בדגם־חוזר של ענפים ופרחים מסומנים, קשתות ושיניים משולשות. 
מעשי־ת׳ אלה משמשים בבתכ״נ כסיומת לפרוכת, ובבית — כסיומת 


337 


רקמח ותחריים — רקמות 


338 



רקמה ערכית טאיזור הה י י ש 5 א״י (דגם "עצים") 


למפית־חלות ולמפית-מצות, כעיטור שולי בלבוש האשה וכעיעור* 
סיומת לכיפת הגבר. 

מעשי־הת׳ העשויים ח ו טי ־כ ו תנה משמשים כסיומת לכיסוי- 
ספה, לווילונות ולעיטור ללבוש. תחילתם של דגמים רבים בפינה, 
והמשכם בקו אלכסוני; עפ״ר הם הנדסיים, ורחבם מגיע עד 20 0 ״מ. 

״מלאכת־המחט״ — שהיתה נפוצה בקרב העדות בארץ, 
בדגמים הנדסיים — שימשה לסיומת ולרצועות־ביניים, במפיות עגו¬ 
לות, בלבני נשים, בלבוש תינוק ובכלי־מיטה (חם יוצאו לחד׳ל 
בראשית המאה). 

תחרימי-המקוק (אנג׳ 31:11112 ); צרם׳ 0 :ז 011 ^ 1 *!£), שמוצאם 
מלבנון במאה ה 19 , נעשו בחוטי-כותנה, ב 2 — 4 צבעים ובדגמי 
פרחים מסוגננים או קשתות ולולאות; עפ״ר שימשו סיומת ללבני־ 
נשים• ז. וי. 

ה ר' ה ע ר ב י ת הא״יית, העדויות על הר׳ הערבית בא״י לפני 
המאה ה 20 , ואף בתחילתה, אינן מרובות — זאת מחמת אי־העמידות 
של חומר־הר׳. נראה שהיא המשך למסורת עשירה בעלת שרשים 
במזרח־הקרוב הקדום. בראשית המאה נראים בר , רבדים של יסודות 
והשפעות רבים ושונים, שהתמזגו לכדי מהות סגנונית מגובשת. 
בולטת השפעת ההשתייכות בת 400 השנים לאימפריה העות׳מאנית 
על מכלול תרבויותיה, השפעות אירופיות החלו חודרות באמצעות 
מוסדות־החינוך הנוצריים לנערות, שהוקמו בסוף המאה ה 19 , וחדירתן 
הואצה בתקופת המנדט הבריטי, עם הבאת חמרי־הטכסטיל החדשים. 
מאז סוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 — עת פריחה למסורת־הר׳ 
בגליל, ביהודה, בשפלת־החוף ובנגב — התנוונה ונעלמה אט־אט הר׳ 
המפוארת של כפרי הגליל, כשם שהיא הולכת ומתנוונת גם באזורים 
האחרים, למן 1948 עברו הערבים שנשארו בתחומי ישראל תהליך 
מהיר של מודרניזציה והתרחקות מן המסורת העממית. הקשר בין 
היישובים, התפתחות הר׳ המסחרית לצרכי פנים ותיירות והמי- 
כוו הביאו לשינויי אפנה ולטשטוש הסגנון המקומי הייחודי, המש¬ 
תקפים כיום בר׳ בנגב, ביהודה וברצועת־עזה. בעוד שבעבר נודעה 
חשיבות ליסוד המאגי שבר' ובדגמיה, מודגשת כיום משמעותה 
הקישוטית והיוקרתית. 

מרבית החפצים הרקומים הם מלבושים שנועדו לשמש את האשה 
ככלה, כאשה נשואה וכאם, והם נרקמים ברובם בידיה ובידי קרובות־ 
משפחתה כנדוניה, בעוד שהשמלה היומיומית צנועה באריג הפשתן 
או הכותנה, הכחול או השחור, ובמיעוט הר׳, מצטיינת השמלה 
החגיגית בעושר רקמתה, הערוכה בגושים או בפסים, ע״ג אריג־פשתן 
כחול או לבן, משי לבן או צבעוני מפוספס, או קטיפה. חשיבות יתרה 
נודעת לרקמת הלבבית (סביב מפתח־החזה). הכובע והכיפה מכוסים 
עפ״ר ר׳ צפופה, במטבעות, חרוזים וקמיעות. פס רחב של ר׳ צפופה 
בשוליים מהווה בד״כ את עיקר רקמתו של הרדיד. לבוש יוקרתי היא 
האפודה קצרת־השרוולים, הנרקמת באיזור בית־לחם, על אריג צמר־ 


לבוד או קטיפה. נרקמו גם נרתיקי פוך־לעיניים לאשה, ונרתיקי טבק, 
עבאיה, כיפות ואבנטים לגבר. כריות־המשענות והמטפחות הקישוטיות 
מצטיינות אף הן ביפי רקמתן. רקומות גם יריעות־הקישוט על קירות 
המסגדים. חומר־הר׳ העיקרי היה חוט־משי לא-שזור, והוא הוחלף 
בהדרגה בחוט־כותנה ממורצר (שהוברק). הצבע השולט הוא האדום 
לגווניו. פתילי משי וזהב, וגוני הזהב, הכתום והאדום, מאפיינים את 
רקמת בית־לחם, 

צורות הר , ומבני דגמיה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: הר׳ 
בחוט ספור והר׳ החפשית. הר׳ בחוט ספור נעשית לפי חוטי־ 
האריג — שהיה לעתים־קרובות ארוג ביר — או לפי חוטי אריג־עזר 
הנתלש בגמר עבודת הר׳. תך־הצלב הוא המצוי והשולט בר׳ מקבוצה 
זו, אולם בר״ ישנות מצויים תכים אחרים קרובים לו, שנשתכחו — 
תך משולש תורכי, תך בוסני ותך־צלב ארוך־זרוע. היסוד הגאו־ 
מטרי — בעיקר המשולש, המעוין והריבוע — מציין את הר׳ המסר־ 
תית במרכיבי דגמיה, במבניהם ובאופן עריכתם. לדגמים המאוחרים 
אפייני הענף המשתרג, המאוכלס פרחים, ציפרים ובע״ח אחרים, 
בתיאור ראליסטי. עם הר׳ החפשית נמנים: הר׳ הסונחת בית־ 
הלחמיח, הנעשית בפתילי משי וזהב, המונחים על צדו העליון של 
האריג והמאוחזים אליו בחוט־משי דק (ר׳ זו מעידה על קרבה רבה 
למסורת הביזאנטית ויורשותיה הים־תיכוניות); החיקויים המתבצעים 
כיום במכונה בסביבת ראמאללה; הר׳ המונחת הכפרית בחוט-משי 
לא־שזור, מסביבת חברון. גם רקמת־השרשרת, בעלת הקווים והדגמים 
המעוגלים והמפותלים, נמנית עם קבוצה זו. 

מבחר דגמיה הגאומטריים של הר׳ בחוט ספור גדול־ביותר — 
מהם הבלבדיים לה, כדגמי מסרקות ונוצות, קמיעות משולשים 
ומעוינים, עצי ברוש, ועוד. אך למרות הקו השונה, משותפים רבים 
מן הנושאים לשתי הקבוצות: דגמי מים, כדים, עציצים צומחים 
ופורחים, כפות־תמר וענפים משתרגים, פרחים, פירות, ציפרים 
וכוכבים, מהווים ביטוי לסמליות הראשונית של פריון וצמיחה, ושל 
הגנה מפני כוחות־הרע, במושגיה של הרוקמת הערביה. 

זי. ע. 

רקמות ( 1:1831105 ), צירופים של תאים והמרים הוץ־תאיים, המ¬ 
תפקדים יחד בבניה ובפעילות של מערכות ואיברים בגוף החי. 
החמרים החוץ־תאיים הם סיבים, חמרי-רקע חסרי צורה מאורגנת 
(אמורפיים) ומים. מיון הר" ואפיונן מתבסס על סוגי המרכיבים 
החוץ־תאיים ועל היחסים הכמותיים ביניהם, המדע העוסק בלימוד 
המבנה והארגון של הר" נקרא היסטולוגיה (ע״ע). המעבר מיצורים 
חד־תאיים לרב־חאיים בתהליך האוולוציה של החי והצומח (ע״ע 
התפתחות) מושחת על ארגון תאים בודדים לר " , ע״י יצירת חיבורים 
ביניהם וע״י הפרשת מרכיבי הר" החוץ-תאיים. תהליך דומה חל 
בהתפתחות העובר מתא הביצה עד להיווצרות הר" הראשוניות 
(ע״ע אמבריולוגיה). 

ב ב ע״ ח (ובאדם) מבחינים ב 4 רקמות־יסוד: אפיתל, רקמת־ 
חיבור, רקמת שרירים (ע״ע) ורקמת עצבים (ע״ע עצבים, מערכת ה־). 
א פי ת ל (להלן: אפ׳; 10171 מיוד — 8711 על, ף\ף 0 

פטמה; פטמיות העור) הוא שם הכולל את כל הר" המצפות את 
הגוף מבחוץ, או המרפדות את החללים ואת הצינורות הפנימיים 
(ע״ע מחזור־הדם, עמ׳ 976 ). תאים אפיתליאליים בונים גם את 
בלוטות ההפרשה הפנימית (ע״ע) והחיצונית. האפ׳ הוא מעין קרום, 
הבנוי שכבה אחת, או כמה שכבות, של תאים צפופים, וכמות מועטה 
של חמרים חוץ־תאיים. האפ ׳ מונח ע״ג רקמת־חיבור, וביניהם חוצצת 
שכבה הבנויה חומר־רקע אמורפי וסיבים ךטיקולריים. שכבה בלתי־ 
תאית זו מכונה ״עלה בסלי״ ( 3 ת 1 מ! 13 113531 ), ומק(רה, כנראה, 
מתרומה משותפת של תאי האפ׳ ותאי רקמות־החיבור הסמוכים להם, 
אין כלי־דם בין תאי האם׳; תזונת האפ׳ ושחלוף הגזים מתבצע ע״י 
פעפוע מרקמת־החיבור הסמוכה לעלה הבסלי. 



339 


רקמות 


34 () 


תפקידי האפ׳ מש¬ 
תנים לפי מיקומו: 

הגנה מכנית (בעור 
וברירית חלל־הפה וה־ 

וושט), ספיגה (במעי 
ובצינוריות הכליה) 

וייצורם ואגירתם של 
המרים המיועדים להיות 
מופרשים מן התא (בי 
בלוטות־הרוק ובכבד). 

יש שרקמת אפ׳ אחת 
עשויה למלא כמה מן 
התפקידים הללו. בד״כ 
יש לתאייהאפ׳ כידון. 

מבחינים בממברנה ה־ 

בסלית — הפונה לעלה הבסלי ולרקמודהחיבור; בממברנה האפי־ 
קלית — בקצה העליון, הפונה לחלל; בממברנות הצדדיות שבהן 
נוצרים החיבורים בין תאי־האם׳ לבין עצמם. צורת התא נקבעת ע״פ 
היחס שבין ממדי הממברנות השונות; יש אפוא תאי־אם׳ שטוחים, 
מרובעים או עמודיים. מבעד לממברנות של התא הסמוך לעלה הבסלי 
חל שחלוף חמרים עם רקמת־החיבור. בצד העליון של תאי־האפ׳ מצויים 
לעתים מבנים מיוחדים הקשורים בתפקיד האם׳: 1 ) מיקרדוילי(- 0 ז:>נ 4 ^ 
111 ״י) — קפלים של ממברנת התא, שצורתם כבליטות גליליות דמויות 
אצבעות. באמצעותם חל גידול ניכר בשטח־הפנים של ממברנת התא, 
הבא במגע עם הסביבה החיצונית. לכך נודעת חשיבות מירבית באם׳ 
סופג, ואכן מצויים מיקרדוילי רבים באפ׳ המעי ובצינוריות־הסופגות 
בכליה; 2 ) ריסים ( 01112 ) בעלי כושר־תנועה אקטיווי, המצויים 
בעיקר באפ׳ המרפד חלק ניכר מדרכי־הנשימה. 

חיבורים שונים בין תאי־האפ׳ מאפשרים לרקמת*האפ׳ לתפקד 
כציפוי מכני רציף, המונע מעבר בלתי-מבוקר של חמרים מבעד 
לשכבת־האפ׳. מבחינים בין: 1 ) חיבור הדוק( 1111011011 ( 111 * 1 ]}, המקנה 
תאחיזה מכנית ומונע מעבר המרים במרווחים שבין תאי־האם׳. בחתך 
של רקמת־אם' ניתן לראות (בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני) אזורי־ 
איחוי בין שני עלים חיצוניים של ממברנות סמוכות, אזורי־האיחוי 
מהווים פסי מגע הדוק, המשתרגים כעין חגורה סביב איזור האפ' 
של התא; 2 ) חיבור מחזק — דסמוזום — המקנה תאחיזה מכנית 
בין התאים, ואף מהווה נקו^ת־קישור בין ממברנות התא ובין סיבים 
תוך־תאיים שהם מעין שלד לתא. במיקרוסקופ אלקטרוני רואים, 
בצד הממברנה הפונה אל תוך התא, אזורי־עיבוי, המשמשים מעגן 
ללולאות של סיבים. איזור־העיבוי בתא אחד נמצא בדיוק מול איזור־ 
העיבוי בתא הסמוך. לפעמים נראה במרווח שבין שתי הממברנות 
חומר המשמש, כנראה, דבק בין־תאי! 3 ) חיבור מרווח (קג* 
110011011 (), המאפשר מעבר מלחים ופרודות גדולות־יותר בין 
תאי־האפ/ עי״כ מושג שיתוף־פעולה מטבולי בין תאים סמוכים. 
קשרים אלה מקנים בקרה תפקודית אחידה בקבוצות של תאים 
סמוכים. במיקרוסקופ האלקטרוני מבחינים בקיומן של מעין תעלות 
מגשרות בין שתי ממברנות צדדיות סמוכות. מידת הפתיחה של 
התעלות המגשרות נקבעת ע״י ריכוז יון הסידן החפשי בתא. בזמן 
נזק לתאים עולה ריכוז הסיח בתא, והתעלות המגשרות נסגרות. 
מנגנון זה מונע שפיבה של חמרים חיוניים לסביבה החיצונית דרך 
התא שניזוק. 

סיווג הר" האפיתליאליות הוא לפי ארגונם השבבתי, לפי צורת 
תאיהם ולפי קיום מבנים מיוחדים על פניהם. ע״פ אלה מבחינים 
בין: 1 ) אם׳ פשוט, חד־שכבתי, שתאיו שטוחים, מרובעים או עמודיים, 
והם עשויים להכיל ריסים או מיקרו־וילי; 2 ) אפ׳ רב־שכבתי 
(() 16 ) 511311 ), ובו לפחות שתי שכבות־תאים; השכבות העליונות אינן 


נוגעות בעלה הבסלי. מבחינים באם׳ רב־שכבתי שטוח או עמודי — 
ע״פ צורח התאים בשבבה העליונה הסמוכה לחלל שהאפ׳ מרפד. 
אם׳ רבישבבתי מיוחד הוא אפ׳־מעבר ( 113081110031 ), המצוי בדרכי- 
השתן. התאים בשכבה העליונה גדולים יחסית, ומסוגלים להשתנות 
מתאים שטוחים לתאים מרובעים בהתאם לשינויים בנפח שלפוחית־ 
השתן או צינור־השתן; 3 ) אפ׳ רב־שכבתי מדומה ( 50110105£1311£1601 כן), 
שבו כל התאים מצויים ע״ג העלה הבסלי, אך לא בולם מגיעים 
לשטח החיצוני, וצורתם שונה. 

רקמת־ ה חיבור ( 05500 6 ־׳\ 000060:1 ) מהווה מתחם בין ר״; 

היא מאגדת אותן לאיברים ומקנה להן יציבות. היא אף משמשת תוואי 
לצינורות־דם, ללימפה (ע״ע) ולעצבים, וע״כ היא מצויה בכל מקום 
שמגיעים אליו כלי-דם וסיבי־עצב. תכולת הנוזלים הגבוהה בר׳ זו 
מאפשרת פעפוע מהיר של חמרי מזון ופסולת. נוכחותם של תאים 
השייכים למערכה החיסונית מקנה לה כושר הגנתי נגד פלישת 
חידקים. צורת רקמת־החיבור משתנה ע״פ תפקידיה, אך מאפיינים 
אותה כמות גדולח־יחסית של חמרי־רקע וסיבים, וכן כמה סוגי תאים. 

ח ו מ ר ־ה ר ק ע בנוי גליקוזאמינוגליקן חומצי וחלבונים היוצרים 
— עם המים — נוזל צמיג ג׳לטינוזי. ג׳ל זה אוצר בתוכו כמות גדולה 
של נוזלים וחמרים, שחלקם נספחים לתרכובות החומציות וחלקם ן 
נמצאים בתמיסה. חומר־הרקע עשוי להיות רירי עד מוצק — בהתאם 
לסוג הר׳. התרכובות המיוחדות לחומר־הרקע מופרשות ע״י תאי ! 
רקמת-החיבור, אך חלק מהמרכיבים מגיעים מן הדם ומן הלימפה, 
ע״י דליפה מבעד לדפנות הצינורות. 

הסיבים נמצאים בתוך חומר־הרקע, ותורמים רבות לתכונות 
המבניות של הר/ 1 ) סיבי הקולגן (ע״ע) עבים יחסית; ?}טרם 
1 — 12 ננומטר (מיליונית המילימטר), ובמיקרוסקופ אלקטרוני נראה 
בהם פספוס בעל דוגמה חוזרת. הסיבים בנויים חומר חלבוני — 
קולגן — הקרוי פיברובלסט; חומר זה נוצר בתא רקמת-החיבור, 
ומופרש אל מחוץ לתא. בשלב זה מתחיל תהליך מורכב של ארגון 
פרודות הקולגן לסיב המוגמר. סיבי הקולגן מצטיינים בעמידות רבה 
נגד משיכה. הם מקנים קשיות לרקמת-החיבור, ומצויים בריכוז גבוה 
בגידים ובמעטפות העוטפות ר״ רכות. 2 ) הסיבים הרטיקולריים | 
(מלאט , 016 !— רשת) בנויים אף הם מחלבון הקולגן, אך צורת ארגונם 
לסיב שונה. הם דקים־יותר ( 1 — 4 ננומטר), יוצרים רשת עדינה, התו¬ 
מכת בתאים (תאי שומן, תאי שריר וכיו״ב), ומהווים שלד עדין לד" 
דלילות היוצרות תאי־דם. 3 ) סיבים אלסטיים, שקטרם 0.1 — 1 ננומטר, ן 
מהמים רשת עדינה, ומורכבים משני חלבונים: האחד בלתי-מאורגן — י 
אלסטין ( 6135110 ) — והשני מאורגן במבנה סיבי. בהשפעת משיבה 

(בעקבות פעולת שריר) 

נמתחים הסיבים האלם- 1 
טיים, אך עם הסרת 
הכוח המושך הם חוז¬ 
רים למצבם הקודם. ב¬ 
זכות תכונה זו מאפ¬ 
שרת נוכחות סיבים 
אלסטיים לאיברים ה¬ 
משנים את צורתם, או 
את מקומם היחסי — 

תוך־בדי פעולת שרי¬ 
רים — לחזור למצבם 
הראשוני בתום הפעולה. 

התאים ברקמת־החי־ 

בור הם: 1 ) הפיברו* 

בלסס (מלאט׳ 3 ־ £110 — 

סיב) — תא יוצר סיב. 

סכמות של רלם,ית אכיתל שונות זהו התא המצוי־ביותר 










רקם יד. ־— רקביה, ז ךפרנפואז־ז׳ילי־אדלאיר 


ברקמת־החיבור ; הוא 
מפריש את אבני-הבניין 
של הסיבים ואת רוב 
חומר־הרקע, צורתו 
שטוחה ומארבת, ולו 
שלוחות ארוכות; 2 ) 

תאים בעלי תפקיד ב¬ 
מערך הגבתי של הגוף, 

תאים בלעניים — מק- 
רופאגיס — חלקם ניי¬ 
דים וחלקם קבועים בר׳ 

(ע״ע רטיקולואנדות־ 

לית, מערכת). למערכת 
תאייהגבה אלה מצטר¬ 
פים גם תאים שמקורם 
במערכת־הדם הסגורה, 

אך המסוגלים לחזור 
לר״ בעת הצורך — 

מונוציטים, לימפוציטים 
ולוקוציטים (ע״ע דם); 

3 ) תאי־פיטום (ז 8 ג 1 מ 
0611$ ) — תאים גדולים 
מלאים גרגרים, המכי¬ 
לים תרכובות כימיות מיוחדות - - הפרין, היסטמין וסרוטובין. לחמרים 
אלה תפקיד בתהליך הדלקתי. יש שוני בתכולת התרכובות הללו 
בבע״דו שונים; 4 ) תאי־שומן מצויים לעתים קרובות לאורך צינורות- 
הדם. אלה תאים גדולים־יחסית, הצוברים בתוכם שומן בצורת מספר 
טיפות קטנות, או כטיפה גדולה אחת׳ שסביבה שכבה דקה של ציטו¬ 
פלסמה (ע״ע תא). השומן משמש לריפוד איברים ולבידודס זה מזה, 
וכן כמאגר לתרכובות שהן מקור אנרגיה; 5 ) תאים מזנכימליים 
( 5 ) 061 1121 ! ׳{ 1011 ! 5£ שבת €11 ז 3 נ 1 מ£־ 1£££1 ( 1 ח 1 ן) מצויים ברקמת־החיבור 
העוברית. אלה תאים בעלי דרגת־התמייבות (ח 0 ו 1131 ה 11££610 )) במו¬ 
כה׳ הנגזרים מרקמת־החיבור העוברית, והמסוגלים — ע״פ הצורך — 
להתפתח לתאים שובים ברקמת־החיבור. עפ״ר הם מצויים סביב 
צינורות-הדם. 

מיון רקמות-החיבור מבוסם על המבנה והתפקיד: 1 ) רקמת־החיבור 
היסודית לא עברה התמיינות לתפקידים מיוחדים, והיא דלילה או 



342 

צפופה. רקמת־חיבור דלילה מכילה מעט סיבים ומשמשת בעיקר 
לחיבור בין ר" קשיחות יותר. רקמת־חיבור צפופה מכילה יותר סיבים 
קולגניים. ולכן היא נוקשה־יותר ומשמשת מעטפה לאיברים רכים, 
כמו גלגל־העין, הטחול או האשך; 2 ) רקמת-חיבור המותאמת לתפקי¬ 
דים מיוחדים, כגון רקמת־החיבור הסדירה ( 10011¥6 ז 1 ! 00 10511131 
1155116 ), עשירה בסיבים המסודרים בכיוון אחיד, והתאים שביניהם 
מאורגנים בשכבות. ר׳ זו בונה את הגידים המחברים את השרירים 
לשלד. הסיבים עפ״ר קולגנייס. רקמת-חיבור אלסטית, העשירה 
בסיבים אלסטיים, מצויה בגידים מסוימים ובריאה. בעורקים הרא¬ 
שיים הסמוכים ללב מצויים קרומים הבנויים מחומר אלסטי. רקמת־ 
חיבור רטיקולרית מכילה רשת עדינה של סיבים רטיקולריים, 
המהווים מעין שלד לר״ יוצרות הדם — מדח־העצם, הטחול ובלוסות 
הלימפה. רקמת־השומן מצויה באזורים רבים בגוף — בעיקר מתחת 
לעור; 3 ) ר" שמקורן ברקמת־החיבור העוברית, ואשר עברו הת¬ 
מיינות לתפקידים מיוחדים, כמו רקמת־הדם והלימפה, רקמות-התמך — 
הסחוס (ע״ע חסחוס) והעצם (ע״ע) — אף הן נגזרות של רקמת- 
החיבור; תאיהם מפרישים חומר־רקע מיוחד. 

חלוקת התאים בר" חלה בד־בבד עם תהליך הרם התאים. בתקופת 
הגדילה עולה קצב ההתחדשות על קצב ההרס. בסיומה נוצר שיווי- 
משקל בין שני התהליכים. הזקנה ברובה בהתגברות קצב ההרס על 
קצב ההתחדשות, קצב שחלוף התאים אפייני לכל ר/ ברקמות העצב 
והשריר ההתחדשות אפסית כמעט. באפ׳ הנתון לשחיקה מתמדת — 
כמו בעור, או בצינור־העיבול — קצב חלוקת התאים מהיר (באדם 
מתחדש אפ׳-המעי כולו בל 3 — 4 ימים). גם תאי־הדם ורקמת־העצם 
נתונים לתהליך מתמיד של הריסה ויצירה של תאים חדשים. מנגנוני- 
בקרה הקיימים בגוף קובעים את קצב שחלוף התאים בר", את הגודל 
היחסי שאליו יגיע כל איבר בגוף, ואת גדלו הסופי של בעה״ח 
הבוגר. פציעת ר׳, או קטיעת איבר, מחוללות שינוי בשיווי־המשקל 
הטבעי, המתבטא בגידול מואץ, תוך התחדשות מלאה או חלקית. 
ב ב ע " ח עילאיים כמעט ואין התחדשות ברקמח*העצב או ברקמת־ 
השריר. ברקמודהאפ׳ קיימת ו־גנרציה רבה. במקרה של פציעת ר׳ 
המצופה אפ׳ — חלה תחילה נדידה של תאים אפיתליאליים לביוון 
האיזור החשוף, ואח״ב חל זירוז בקצב החלוקות, התאים האפיתלי־ 
אליים יכולים להגיע משולי הפצע, או מתאי אם׳ השקועים עמוק- 
יותר ברקמת־החיבור הסמוכה. לרקמת*החיבור בושר-התחדשות 
ניכר, ובמקרים שאין הר׳ הביזוקה יכולה להתחדש כלל, או שקצב 
התחדשותה אטי־יחסית, ממלאת רקמת־החיבור את החסר — וכך 
נוצרת צלקת (ע״ע רגנרציה). 

על ה ר״ ב צ מ ח י ם, ע״ע צמח. עם , 759 — 764 . 

את מרבית הר" אפשר לגדל בתנאים מלאכותיים מחוץ לגוף. 
תהליך זה מבונה תרבית־רקמה (ע״ע). ניתן לקחת ר׳ מהגוף 
החי, להכניסה לכלי המכיל נוזלים מזינים בטמפרטורה המתאימה — 
ואז מתחילים התאים להתחלק והר׳ גדלה. ניתן גם לפזר את הר׳ 
לתאים בודדים, ובתנאים הנאותים אפשר להביא לידי התארגנות 
מחודשת של התאים לר׳ בתוך התרבית. 

.** 1975 /ק 4 . , 3110611 ? .ס־-זה 8100 י ¥\ 

מ. גם. 

ך_קמיה, זץ־פרנסואז״ז׳ילי-אךלאיד, לבית בךנר 

!ס! 113 ! 116 €€;! , 1£1 מזב 00 ){ 1£ ) 1 ג 3£1 )\,-£ו 1111 ־ 5015£ גז 3 ז?'€.ו 11 זג£ן 

( 1777 — 1849 ), אשת־חברה צרפתית שטרקלינה היה מרכז ספרותי. 
נישאה בגיל 15 לבנקאי עשיר בן 42 שהתייחס אליה כאב. בין 
ידידיה היו אחי נפוליון, ליסיאן בונפרטה, ז׳. ברנדוט והסופר 
ב. קונסטן (ע' ערכיהם) שעליו השפיעה במידה ניכרת. את יפייה 
של ר׳ תיארה בהתלהבות ידידתה מדם דה סטאל (ע״ע סטל-הולסטין) 
בספרה ״קוריך וז/-ל, דויד (ע״ע, עמ׳ 124 ) הנציח אותה בציורו. 






343 


רקמיה, ז׳ז־פרנסואז־ז׳ילי־אדלאיד — דקפתיים 


344 



סאראש רתמיח על ספה הנקראת על שסה. ציור ש 5 ו׳ 1 5 ואי דויד; 1800 
(מוזיאו־ מכר, פרים) 


קיימה קשרים עם האצולה המלכותית ואריסטוקרטים גולים׳ אד 
נפוליון לא העז לפגוע בה. משה תרושש בעלה ( 1805 ), עברה לאחוזת 
מדם דה סטאל בקופה. כשהתאהבה בנסיך פרוסי שבוי, הסכים 
בעלה לגירושין, אד אלה לא יצאו לפועל. בעקבות צו קיסרי 
שהרחיק אותה מפרים שהתה בעיר־הולדתה ליון ובאיטליה ושבה 
לפרים אחרי הרסטורציה. בפריס השתכנה במנזר 15 ס 8 -צ 0-311 ־< 3 י 1 י 1 \> 
ומשם הקרינה את השפעתה על חיי הספרות, מ 1817 התקשרה בידידות 
עמוקה אל שטובריאן (ע״ע). בעלה מת ב 1830 , שטובריאן נתאלמן 
ב 1846 , אך היא סירבה להינשא לו לעת זקנה. זכרונותיה י״ל 
ב 1859 , וכן י״ל מכתבי קונסטאן ומדם דה סטאל אליה. לדברי 
קונסטאן לא היה דבר מרתק יותר משיחותיהן של ר׳ ומדם דה סטאל. 

,.? 7 6 ה 17 \ 1 ) 1 ) 0 ) 5 46 4016 ? :)) 11 ) 1010117 > 16 ) 0011 )ת 11 ,שתג 11 נ 3 י 1 ^ 1 . 1 \ 

. 1956 

ן־ןעחך־י, צבי חיילם הרמו ( 1825 , טריביץ׳ [מורוויה] - 
1875 , היידלברג), מזרחן וסופר. ר' למד בישיבות מורוויה 
ובאוניברסיטת לייפציג, ואח״כ הורד, מקצועות עבריים באוניברסיטת 
היידלברג. חיבר אוסף של סיפורים היסטוריים יהודיים, - 610110101 10 ס 
0300 ( ־ 301 01550 (״מסתרי היהודים״), 1856/7 , ואלה שימשו את 
א, ש. פרידברג (ע״ע) בספרו "זכרונות לבית דוד". מפעלו הספרותי 
החשוב הוא התרגום הראשון של הקראן לעברית (..אלקוראן או 
המקרא, נעתק מלשון ערבית ללשון עברית ומבואר", ליפסיה, 
תרי״ז). בנו של ר׳, הרמז ם ל ו מ 1 ן ד ( 1863 - 1923 ) , למד שפות 
שמיות בסמינר לרבנים בברלין, והיה פרופסור לתחביר ערבי 
באוניברסיטת פרייבורג. ספריו החשובים הם; 1 ז 0110 *ן 1:1 ג: 1 ״ץ 5 010 
1£0 { 0 ^ר 31 ז\ 1 ;! 30 5/01113011:111550 ("היחסים התחביריים בערבית"), 
1895/8 ; ^ 0 ץ 5 0110 < 1 ג 31 ז^ (״התחביר הערבי״), 1921 ; ז 0 < 01 
ת 10110 ;זק 8 011 ( 5001111501 300 .מ! 0001113510 ־ 31 ? ("לשון נופל על 
לשון בשפות השמיות״), 1909 ; 801000 310 003 4011311111103 < 
(״מוחמר ואנשיו״), 1907 . 

ךקנט/משפחה יהודית באיטליה, ממוצא ספרדי; קרויה ע״ש העיר 
ר׳ שבאיטליה. מצאצאיה נודעו ת״ח, רופאים, בנקאים 
וסוחרים. המשפחה נתפרסמה בעיקר במאה ה 17 , אבל ידועים גם 
מנחם ר׳(ע״ע) בן המאות ד, 13 -ה 14 , ואמדאו (ידידיה) ר׳, שב 1583 
תרגם לאיטלקית את "מורד, נבוכים" של הרמב״ם. אבי הענף העיקרי 
של המשפחה היה ר׳ שבתאי אלחנן, רבה של פרארה למן 1624 . 
בנו. מנחם, ירש את משרתו, ובנו, יהודה חיים, היה רבה של הקהילה 
הספרדית בפרארה. בנו, שבתאי אלחנן ח (נם׳ 1738 ), ירש את 
משרתו, ובנו, משה, היה רב בפרארה למן 1730 . נכדו, יעקב חיים, 


היה רב בסיינה, ורונה, וויניציה וערים אחרות באיטליה, ובספרו 
"פסקי ר׳ האחרונים" נכללו תשובותיו ותשובות אבותיו, בני משפחת 
ר׳ הנ״ל. בחוברתו "יאיר נתיב" (דסאו, תקע״ח), על שאלת העוגב 
בביהכ״נ הרפורמי בהמבורג, היה ר׳ מן המעסים בקרב הרבנים 
שנקטו עמדה ליברלית בשאלה זו. הוא עסק גם בדקדוק ובמתמטיקה, 
וכן כתב שירים ודרשות, אך דק מעט מזה נתפרסם בדפוס. 

יהודה ר׳ ( 1890 , סלוניקי — 1945 , ת״א), בנקאי, מראשי 

יהדות יוון. ב 1934 היה בשיא הקהילות היהודיות ביוון, ונציגן 

בסוכנות היהודית. ב 1935 התיישב בת״א וייסד אתבנקדיסקונט, 

שהיה לאחד הבנקים הגדולים בא״י, ואה״ב — במדינת־ישראל. בניו 

מנהלים את הבנק בארץ ואת שלוחותיו בחו״ל. ר׳ היה יו״ר מועצת 

הקהילה הספרדית בת״א, ופעיל במוסדותיה ונודע בנדבנותו. על׳שמו 

קרנות לקידום תלמידים מעדות המזרח ומוסדות חינוך ותרבות שונים. 

י. יבה, אבני בנין לקורות הירודים באיסליה (חורב, ר׳), תש״ב; ס. 
בניהו, רבי יצחק לאמפרונטי ורבי שבתי אלחנן מן הזקנים (סיני, ס׳ 
היובל), חשי״ח. 

1 

רקנטי, מ 1 חם (מפנה המאות ה 13 —ה 14 , איטליה), פוסק ומקובל. ] 
אין כל ידיעות על חיי ר/ לפי מסורת משפחתית, המובאת 
בס׳ "שלשלת הקבלה", היה ד "גס השכל" ע״ם טבעו׳ ובדרך־פלא 
נתמלא חכמה. ספריו בקבלה הם: א) פירוש על התורה (ויניציאה, 
רפ״ג); ב) טעמי המצוות (קושטא, ש״ד). הלק חשוב מספר זה, 
שר׳ דן בו בשאלת מהות הספירות, לא נדפס; ג) פירוש התפילות 
(שם). ספרו היחיד בהלכה הוא פסקי הלכות (בולונייא, רצ״ח). 
במאה ה 16 נכתבו שני פירושים לפירוש ר׳ על התורה, האחד בידי 
ר׳ מתתיהו דלקרוט <בכ״י), והאחר — ״ביאור לבושי אור יקרות״ — 
בידי ר׳ מרדכי יפה (ע״ע; לובלין, שנ״ה). לפי ר׳ אין הספירות 
עצמות האל, אלא "לבושים" וכלים למעשיו. ר׳ יהודה חייט הביא 
קטע זה בפירושו ל״מערכת האלהות׳/ וכן עשו גם מקובלים אחרים 
במאה ה 16 , בהם ד׳ שלמה אלקבץ ור׳ משה קורדוברו(ע׳ ערכיהם). 
שעסקו בנושא זה. גם המתנגדים לדעת ר׳ התייחסו אליו בהערצה, 
למעס ר , דוד בן יהודה (ע״ע) מיסיר ליאון, שבספרו "מגן דוד" 
(כ״י) תקף אותו קשות. פרט לחידושו הנ״ל במהות הספירות, 
שאובה תורת הקבלה של ר׳ ממקורות כתובים, ואין בה מקוריות, 
אבל הודות לו נשתמרו דעותיהם של מקובלים רבים שכתביהם 
אידו. ר׳ הושפע בעיקר מהרמב״ן — שהוא מכנהו ״הרב הגדול״ — 
ותכופות הוא מזכיר את ר׳ עזרא (ע״ע). ר׳ השתמש גם בכתבי 
ר׳ אשר בן דוד, ר׳ יעקב בן ששת, ר׳ יוסף ג׳יקטילה ור׳ משה 
בן שם טוב דה לאון(ע׳ ערכיהם). היו לפניו גם שני חיבורים גדולים 
על טעמי המצוות, שנכתבו בזמנו — של ר׳ יוסף הבא משושן הבירה 1 
(המיוחם לר׳ יצחק אבן פרחי), ושל מחבר אלמוני. פירושי ר' לסודות 1 
הרמב״ן לקוחים מ״כתר שם*טוב" לר׳ שם*מוב אבן גאון. ר׳ השתמש 
גם בס׳ הבהיר, אד מן הזהר רק חלקים. 

י. זנה, ההשלים ר׳ את פירושו על התורה ז (ק״ס, י״א), תרצ׳יד/ה; 

י. נדב, איגרת המקובל ר יצחק סר חיים על תורת הצחצחות (תרביז, 
ב״ו), תשי״ז! א. גוסליב, הקבלה בכתבי רבנו בחיי בן אשר, 259 ־— 
263 . תש״ל; ג. שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה ומפתח 
בערכו), תשל״ו; , 1501 ) 511 ■(? 5 61511 > >ן מ; ! 10111, 776714 סנ 3 > 5 . 0 

.* 1954 ,(.א }ס , 1 ^ .זי. 5 ג ;מ 3 מ 1 ) 

אפ. ג. 

ך?]פתיים ( 110111130030 ?) , משפחת צמחים דר־פסיגיים מאוחי 
עלייכותרת, הנפוצה עם״נ כל העולם (פרט לאזורים 
הטרופיים), ובמיוחד באזורים הממוזגים הצפוניים ובבתייגידול 
אלפיניים. בהתאם לתפיסות שונות מונים בר׳ בין 20 ל 30 סוגים, 
800 עד 1,000 מינים. הר׳ הם עפ״ר צמחים עשבוניים רב-שנתיים 
בעלי קביישורש או פקעות, לעתים חד־שנתיים (כגון מרגנית; 
03831115 .^) או בני־שיח ( 13 י 01 ב(ת $1 ׳<^ 1 ). העלים תמימים, ללא עלי־ 
לוואי, נגדיים או מסורגים או ערוכים בדודים, בעיקר כשושנת 
בבסיס הגבעול. הפרחים נכונים עפ״ר, בודדים או ערוכים באשכד 




345 


דקפתיים — רשום 


346 


לות, מכבדים או סוככים. איברי הפרח בכל דור זהים, מספרם 
4 — 9 , כרגיל — 5 ? עלי־הגביע ועלי־הכותרת מאוחים, צינור 
הכותרת קצר או ארוך; האבקנים מול עלי-הכותרת. ולפיכך מייצגים 
את הדור הפנימי (הדור החיצוני התנוון לגמרי או הפך לסטא- 
מינודים); השחלה עילית, בת 5 עלי־שחלה מאוחים, ללא מחיצות; 
השליה מרכזית. הפרי בד״כ הלקט מרובה־־זרעים, הנפתח בדרכים 
שונות. הזרעים בעלי אנדוספרם. אין בהם עמילן כחומר תשמורת. 
פרחי הר , אנדרוגיניים ומואבקים עפ״ר באמצעות חרקים. במינים 
רבים קיים מנגנון למניעת האבקה עצמית הבנוי על רב־צורתיות 
של איברי הריבוי בתוך המין (הטרוסטיליה [ע״ע האבקה, עמ׳ 280 ] 
שנחקרה לראשונה בסוג בכור־אביב [ע״ע, ור׳ שם תם׳]). קיים 
דמיון מורפולוגי (שאינו נתמך בממצאים כימיים) בין הר׳ לסדרת 
כפופי־העובר (סברחזסקגסזז״ס) ממפורדי עלי־־הבותרת. היו חוקרים 
שע״ם דמיון כזה (למשל, מציאות שליה מרכזית) העבירו את הר׳ 
סמוך למשפחת הצפרניים (ע״ע). החמרים המופרשים מהשערות 
המפרישות של הר׳ הם בעיקר פנולים ריחניים נדיפים. פנולים 
מופיעים גם בשאר חלקי הצמח ומרוכזים בייחוד בחלקים התת־ 
אדמתיים. מינים אחדים של הר׳ מפרישים המרים רעילים מקבוצת 
הכינונים, הפוגעים בעור. ערכה הכלכלי של המשפחה מועט. פקעות 
הרקפת, למשל, שימשו למאכל אחר קלייתן. ברפואה משתמשים 


מינים של ככור־אכיב; מימין לשטא? — בכור־אכיב סיני (ג 1111 ז 11 זק 
$15 מ? 1 זוצ); בכור־אבינ חרוטי (ג:> 1 ת 0600 .?); בכוד׳אביב רפואי 

( 8 [] 3 ס 1 'ש 0££1 .?) 

בכמה מיני בכור־אביב ( 00143 ״?). מינים המשמשים כצמהי־נוי 
שייכים לסוגים בכור־אביב, מרגנית ורקפת ( 0130100 ^ 0 ). ייצוגם 
של הר׳ בישראל: עפ״ר רק מין אחד מכ״א מ 7 סוגים, מהם נדירים 
ומוגנים ע״פ החוק, כגון הרקפת היוונית, ורק מרגנית השדות 
והרקפת המצויה הן בעלות תפוצה רחבה; המין הראשון בשדות 
והשני באזורי חורש, בתה וטרשים. תמ , צבעונית של מרגנית תכולה: 
כרך ב״ח, בין העבד 184/5 . 

א, דנין. בכור אביב היניי(טבע וארץ. ס״ז), 1974 ; ,שפחפ־מזג.! 

. 1951 , 10015 ? '**) ¥050111 /ק !( 0 * 7'0x000 

ק, ח. 

ררדם, ולדמר — סז 3 (״ 0 .מ ז 13 ם 3130 /ו — ( 1872 — 1946 ) , סופר 

■י■ • • 

דני. קובץ שיריו הראשון היה ץ^ 5 50102 ("שמש ושמים"), 

1895 , בסגנון נאו־רומנטי. פרסם כ 30 קבצי־שירה שנושאיהם 
העיקריים: אהבה, טבע, הכפר והמולדת. כן חיבר גם רומנים, 
שירים אפיים ומחזות, ותרגם מאנגלית, פולנית ורוסית. מרבים 
להשוותו לר. קיפלינג (שר׳ תרגם משיריו), הן מבחינת הסגנון 
והן מבחינת הזיקות הלאומיות. 

ר׳ פעל גם בנואם ותועמלן והיה שמרן וחסיד המיליטריזם. 
בתקופת הכיבוש הגרמני הביע אהדה לנאצים, והדנים גינו אותו 
על כך. 

ריעזבסקי*, #מואל (נו׳ 1912 ), שחמטאי. בן למשפחה חרדית 
מפולניה, למד שחמט בגיל 4 , ובן 6 היה "ילד־פלא" 
שהתמודד עם טובי שחמטאי ורשה. בן 8 ערך משחקים סימול¬ 


טניים, תמורת תשלום, נגד 
קבוצות שחמטאים מבוגרים, 
תחילה בבירות אירופה ואח״ב 
באה״ב, לשם היגרה משפחתו. 
באותה תקופה בדקו רופאים 
ופסיכולוגים את מהירות מחשב¬ 
תו ודיוקה. לימים הסביר ר׳ 
עצמו בספרו 1011055 !ס 11 . ("ר׳ 
על שחמט״), 1948 : "עתה, 
כשאני נמנה עם גדולי השחמט, 
יש שעלי לשקול את מסעי 
במשך זמן רב. בהיותי ילד, 
לשחק שהמט היה עבורי פעולה 
טבעית, כמו לנשום". 

עד מהרה הגיע ר׳ לצמרת 
השחמט העולמי. הוא ניצח ב¬ 
תחרויות בי״ל גדולות וכבש כמעט מדי שנה את תואר אליפות אה״ב. 
בשלהי 1961 התמודד ר׳ עם בובי פישר (ע״ע), אך הכרעה לא 
נפלה ( 6 ל 5 :%). כך היה ר׳ השחמטאי היחידי שפישר לא ניצחו 
בדו-קרב. 

ר׳ שומר מצוות ואינו משחק בשבתות ובמועדים (כי "שחמט 
לגבי הוא מלאכה"). לר׳ דעות שמרניות בשחמט. הוא זונח לימוד 
תאוריות הפתיחה ולא אחת נלכד במלכודת תאורטית; אינו נעזר 
באמנים אחרים לניתוח המשחקים שלא סיים, ותדיר שרוי בדוחק 
זמן. אך לעומת־זאת לר׳ כשרון אססרסגי נדיר ורצון עז לנצח. 
טכניקה מעולה למימוש יתרונות זעירים ביותר וכושר לחימה בלתי־ 
רגיל בהתקפה ובהגנה כאחד. 

רשום, אחת מהטכניקות העיקריות של האמנות החזותית, לצה 
הציור והפיסול. הר׳ קרוב לציור, וקשה להבדיל ביניהם באורח 
ברור וחד־משמעי. על הקושי בהגדרת הר׳ וגם על התפיסות השונות 
שלו, מהותו ומעמדו בתרבויות ובמסורות האמנותיות השונות, מעיד 
גם ההבדל האטימולוגי בלשונות השונות. בעברית ר׳ כשם־עצם 
וכשם־פעולה הוא מונח חדש־יחסית, ואילו השורש "רשם" קשור 
במקורו לכתיבה (במקרא), לשרטוט קווים (בתלמוד) ולהנצחת 
תיעודית (הקשורה בכתיבה), ומכאן — להטבעתם בזכרון של סימן, 
חוויה, מידע או צורה. באיטלקית ( 31508110 ) ובצרפתית ( 305510 ) 
קשורה המשמעות לצורה — עיצוב צורה, מבנה, תכנית ותכנון, 
ואפילו מזימה או תחבולה. באנגלית ( 108 ״\ 3 ז 1 >) ובגרמנית (־! 20101 
01108 ) מורה המשמעות על הפעולה הפיסית של משיכת הקו, 
ומכאן — להדגשת הקוויות כתכונתו המהותית של הר׳, לצד הקשר 
לשרטוט הטכני. 

הר׳ הוא תיאור אמנותי חזותי של צורות ועצמים עפ״נ משטח 
דו־ממדי, שבו מוותר האמן על תכונותיו המובהקות של הציור, 
ובמיוחד על המשטח ה פול י כ רומי, שתפקידו בציור הפיגורא־ 
טיווי (תכונתו המשטחית־צבעונית של הציור עשויה להשתמר גם 
בנוסחו המופשט) לחקות את החזר האור הצבעוני מן העצמים אל 
עין המסתכל. הר׳ מתווה את הצורה או את המבנה של האובייקט 
(או של אידאה פורמלית צרופה), ומכאן נטייתו של הר׳ האפייני 
לחדגוניות בסולם הצבעים ומונוכרומאטיות). כמו הציור מעצב 
גם הר׳ את הדימויים בתרגמו את האפקטים החזותיים ללשון־סימנים 
ויזואלית בעלת קונוונציות משלה. אך לשון־הסימנים של הר׳ נוטה 
להיות תמציתית, מרוכזת ומרומזת יותר. 

אמצעי-הביטוי הראשוני של לשון־סימנים זו הוא ה ק ו, שהוא 
מהותי לר׳ כשם שהמשטח הצבעוני מהותי לציור, ובעצם הוא תופס 
את מקומו של המשטח ומרמז על קיומו בחלל התמונתי. מאחר שהקו 




שייבסוויט 




־ 

* 


1 

0 


. 

1 

<י> 

־] 


£ 



• 

ם 





* 

ד 

1 





1 

1♦ 

1 


רשבסקי 

25 . ...פ־ר! 4 !: 20 . טה־ר 3 , ם־ז 3 
(בהגחה שאסור 27 . *-ו 3 בשל ה 4 
עם יתהסי כפולי); 27 . צ־ו 13 , 
ה 4 ?: 28 . צ:ז 3 !, ה:ר 3 ; 29 . צ: ז 7 4 
כ!־וז 8 ז 30 . )ו:ו 7 +! וטס בלתי 
נטנע כעבור שני טסעים 








347 


רשום 


348 



מימיו לשמאל: רידד: דיוקי של איש זקז, 1521 (מוזיאון א?כרטינה, וינה): רסברנט: חוטזו? ע?־יד אמשטרדם (מוזיאון בוימאנכ, רוטררם); 

אגנר: משפחת נו יון לטיר, 1810 (סוזיאו! לאמנויווז יפות, בוסטון) 


הטהור — לפי המונח הרווה בבאומטריה — הוא "מקום גאומטרי", 
דהיינו איראה צרופה ומופשטת, מוצר של התבונה, שאין לו קיום 
גשמי במציאות החיצונית, הרי שר׳ קווני ״טהור״ — כמו שרטוט 
של צורות גאומטריות טהורות — אינו קיים כלל במציאות. הקו 
שמצייר האמן בכלי ובצבע, דק בכל שיהיה, הוא בעל מימד רוחב — 
נוסף על האורך — ויש לו גם צבע! לכן דינו כדין המשטח הצבעוני 
בציור. השימוש בקווים דקים (כגון בר' עט או חרט־כסף) ובפיגמנט 
בעל גוון אחיד וניטראלי (כגון שחור, אפור או חום) מדגיש בד״כ 
את אפיו הלינארי של הר/ אך אופי זה נשמר לעתים גם כאשר 
מעבה האמן את הקווים (כגון בר , מכחול), עד שהם הופכים למשטחים 
(כמו בכמה מרישומי פאול קלה ופיקאסו, ובר' הפיני והיפני). 
ההבדלים בין הציור והר׳ מעורפלים אפוא אפילו בתחום הלינארי. 
בציורים רבים מתחזק האלמנט הלינארי '•־ד־כדי־כך שהם נראים 
כר" בתוספת צבע (כגון בציורי הכדים היווניים והקברים האטרוס־ 
קיים) או ארטיקולאציה של הקו, ואילו ר" רבים עשויים להתפרש 
גם בציורים מונוכרומיים ואף בציורים לכל דבר. 


אחד הביטויים האפייניים ללשון־הסימנים הלינארית האפיינית 1 
לר׳ הוא התוויית השלד הצורני של האובייקט, או של יחידות־המבנה ! 
שלו, במערכת קווים. בציור ובגרפיסי הפרהיסטוריים ושל השבטים 
הפרימיטיוויים, בציורי־הילדים ובפיקטוגרפים אין לעתים כל זיקה 
בין עבלם של הקודם לבין רחבם הראלי של האובייקטים המתוארים. 
אמצאה מאוחרת ומתוחכמח־יותר היא קו המתאר (ת״סזחסס 
סח!!), המשמש למעשה תחליף חד־ממדי למשטח הדדממדי המוגוון 
בצבע, כי קווי־המתאר תוחמים וגודרים משטחים ומרמזים על קיומם 
גם כשאלה אינם מצוירים. פענוחה הנכון של הפונקציה התיאורית 
של קווי־המיתאר בר׳ הוא תהליך מורכב, הכולל בידהשאר גם את 
תהליך תרגום החלל והנפח למשטח הציורי, ואת מערכת ההקצרים 
והפרספקטיווה הלינארית. בפענוח זה חייב המסתכל להתעלם לעתים 
מתכונתו הפיסית העצמאית של הקו, ולראותו רק כגבול המשטח 
בחלל הציורי — אחרת עלול ר׳ (של בוטיצ׳לי או של פיקאסו) להת¬ 
פרש כחוט חיל מתפתל גרידא, ור׳ של יד שמאל עלול להתפרש 
גם כמתאר יד ימין. על רב־משמעות זו של חקו — או הפונקציה 
הלינארית — כבר עמדו אמנים (קלה, שאול סטיינברג) 
ותאורטיקנים (גומבריך). כדי לסייע בידי המסתכל לפענח 
נכונה פונקציה ליבארית זו בתיאור הגופים התלת־ממדיים, 

משתמשים האמנים גם במערכת קווים המתווה את המבנה 
הפנימי של הגופים. כך, למשל, הופך משטח גאומטרי 
(מרובע) לגוף תלת־ממדי (קוביה) ע״י תוספת קווי־מבנה 
כאלה. בשיטה דומה, אך באופן מורכב־יותר, מתארים אמני 
הר׳ עצמים בעלי מבנה מסובך, כפני אדם, קפלי לבוש ן 
וכד׳. גם כאן אורבת לאמן ולמסתכל סכנת הדו־משמעוח, 

שכן קווי המבנה הפנימי, המרמזים על חלת־ממדיותו של 
האובייקט עשויים להתפרש גם בשני אפנים אחרים 
(לפחות) — כמערכת קוונית סתמית ועצמאית או כקווי־ 1 
מתאר של סדרת משטחים צמודים הנתונים על אותו 
מישור. נותר גם הקושי — הקיים גם בציור — להבדיל 
בין שקע לבליטה. 

כדי לצמצם עוד־יותר את אפשרויות הטעות בפענוח 
הדימוי התלת־ממדי בר׳ הלינארי נעזרים אמנים רבים 
ב צ י ל ו ל. בר׳ הלינארי מתורגמים הצללים שמטילים 
הגופים (או חלקיהם הבולטים) למערכות קווניות — 

סדרות של קווים (אנג׳ — 13101105 !), מקבילים, ישרים או 
מעוקלים, מצטלבים ( 1111£ ! 0 זבו 1 00055 ) וכד. לשיא התפת¬ 
חותה הגיעה שיטת צילול זו בר׳ הגרמני של ראשית המאה 
ה 16 , ובמיוחר אצל אלברכט דירר (ע״ע), שלרישומיו — 

^כמו לאלה של בני־דורו בגרמניה — היתה זיקה ישירה 



מימין: ס. חוקוסאי: מתווה למפר "א וסו* תמונות ע? גיבורי פוייזיח", י 1 צי*נ 
(המוזיאח הבריטי, 5 וגדח>; מיטמא?: נ. מסאי: עצים כעסה נתר ביוצ׳או, וד 13 

(אוסו* ואגג, ניז יורק) 





349 


רשום 350 


ליצירותיו הגרפיות. במאה ה 17 פותחה שיטת צילול קווני באמצעות 
שרבוט חפשי — לעתים פרוע וסבוך למדי — שנציגה הגדול הוא 
רמברנט (ע״ע). גם כאן קיים קשר ברור לתחריטיו של האמן. כאשר 
הצילול נעשה באמצעות משטחי־צבע (כתמי צבעי־מים [ 3511 ?ו], 
וכד׳) מתקרב הר' לציור. טכניקה זו קדמה, למעשה. לצילול הקווני. 
כאשר משטדוי־הצבע הללו הם פוליכרומיים הופך הר׳ לציור לכל 
דבר. מהמאה ה 15 ואילך נהוג היה גם להוסיף, במכחול, צבע לבן 
לר״ מונוכרומיים, כדי להדגיש אח הפרטים הבולטים — המוארים — 
שבעצמים ( 111211112111 $ ). 

תופעה מיוחדת לר׳ הלינארי היא הריתמוס של הולכת הקו 
( 3110111$ ), המהווה לעתים אפקט אמנותי עצמאי היוצר אצל המסתכל 
אשליה של תנועה. יש שהדינמיקה של הקו משקפת, כמו זו של 
כתב־היד, את אפיו ומזגו של האמן ואת האנרגיה הפיסית והנפשית 
שלו; ע״כ רואים רבים בר׳ מעין מסמך אישי־אינטימי של האמן. 
אך אין הדבר נכון לגבי כל ר׳, שכן מרביתם — כמוהם כציורים 
המוגמרים — הם פרי שיקול אמנותי מדוקדק, ורק חלק מהם נעשה 
באורח ספונטאני־כביכול או "אוטומטיסטי". ה $נ״ 0 ט 3 של הר׳ המהיר 
משקף יותר־מכל את מיומנות( הטכנית של האמן, את כשרו לתרגם 
אידאה חזותית מורכבת ללשון הקו בתנועת־יד אחת — יהיה סגנונו 
אשר יהיה. דירר, בוטיצ׳לי, רובנס, רמברנט, הוקוסי ופיקסו (ע׳ 
ערכיהם), למשל, היו בעלי מיומנות "ספונטנית" כזאת. 

עפ״ר קיים קשר ברוד בין אופי הקו הרישומי לכלים שבהם פועל 
האמן. חריטה באבן, עץ או שנהב יוצרת ר/ הנראה לעין הודות 
לצלם של הערוצים. חרט הכסף יוצר על הנייר קווים דקים וחורים, 
ללא הבדלי עובי, והוא מקובל על אמנים המעדיפים קו בעל מהלך 
מדויק ומחושב. העט יוצר קו רצוף, שעצמת הגוון שלו, ובמקצת 
אף עביו, עשויים להשתנות קמעה במהלכו. הגיר יוצר קו עבה־ 
יחסית ובעל רקמה מחוספסת, ולעתים הוא ניתן להיתפס כמשטח. 
המכחול יוצר קו שעביו עשוי להשתנות בכל פאזה של מהלכו, 
ולפיכך הוא ניתן לתמרון רבגוני־ביותר. ברישומי־מכחול רבים 
מטושטש הגבול בין הר׳ לציור. בקטגוריה זו נכללים מרבית הציורים 
הסיניים והיפניים. יש להם גם זיקה ברורה לקליגרפיה. גם 
יצירות מונוכרומיות על גייר שאין בהן כל אלמנט לינארי — כגון 
מתווי־המכחול של ק. לורן וקונסטבל, וציורי־הפחם של סרה 
(ע׳ ערכיהם) — נחשבים ר". 

כמו בציור אין למצע (" 0 קק $11 ) חשיבות לגבי אפיו והגדרתו 
של הד. ר" לינאריים נעשו באמצעות חריטות על סלעים, קירות־ 
אבן, טיח, אבני־מצבות, לוחות מתכת, כלי אבן, חרם, שנהב וזכוכית, 
מעשה תשבץ ופסיפס. הם נעשו בחמרים שונים: באמצעות פיגמנטים 
המשוחים על קיר חשוף או מטויח (ע״ע פרסקו), קלף, נייר, בד ועץ, 
ואפילו באוויר, באמצעות עשן מטוסים או אורות זרחניים (פיקאסו). 
חמרים וכלים אפיינים הם חרט, עפרון, דיות ועם, צבע־מים, גיר־פחם 
ופסטל; אך ניתן לרשום בכל כלי ובכל חומר המשמש לציור. 

הגדרתם, מיונם, קמלוגם ואחסונם של ר" במוזיאונים ובאספים 
נעשית בעיקר בזיקה למצע (קלף או נייר) ולחמרי־הציור. לכן 
מכונסים באספי־הר" גם אקוורלים (ציורי־מים) פוליכרומיים בעלי 
אופי ציורי מובהק, עפ״ר כוללים אספים אלה גם הדפסים (ע״ע 
גרפיקה). המכנה המשותף הוא, כאמור, המצע (נייר), 

מאחר שבד האפייני מודגשים בעיקר ערכי הקו, הצורה והמבנה, 

היה הד בסים ללימוד יסודות האמנות בכלל והתיאור הוויזואלי־ 
ציורי בפרט, מאז החלו להורות אמנות. — סכמות לתיאור ציורי 
של עצמים הופיעו בספרי־דגמים ובספרי־לימוד בעיקר בר", 
ואלה כונסו ב״פנקסים״ וספרים כבר ביה״ב; דוגמה מפורסמת — 
״פנקס הרישומים״ של וילר (ע״ע) דה אונקור (המאה ה 13 ), בכתבים 
דידאקטיים ותאורטיים מאוחרים־יותר, שהופיעו באירופה ואף במזרח 
הרחוק, נמשכה מסורת הסכמות הרישומיות לתיאור עצמים. החלק 



לםע 5 וז: אנרי דה סו^ח־לוסרגן: פרש בהרק~ רישום בניר צנעת י 
(מחיאה פלג לאמנות, אוניברסיטת האתורד); למסה: מלחסח פילים. 
רישום סומלי. הודו, סח* המאה ה 16 (מוזיאון ישראל, ירושלים) 


הראשון בספר־ההדרכה המפורסם (€;ז־ 1 ^׳ 3011 0 ־ 1111111 ) של צ׳. צ׳ניני 
( 1 ח 1 חח 0 סמ 11 זס 00 ; שלהי המאה ה 14 ) דן בד כהכנה הכרחית 
לציור. גם התאורטיקנים של הרנסאנס ראו בר׳ את "אם האמנויות" 
החזותיות ואת המרכיב האינטלקטואלי העיקרי שלהן, שבו על האמן 
לרכז את עיקר העיון. גישה זו מוצאת את ביטולה בכתבי גיברטי, 
אלברטי והרי(ע׳ ערכיהם), ובשיטות־ההוראה באקדמיות האמנותיות 
הראשונות באיטליה ומחוצה לה החל במחצית השניה של המאה ה 16 . 
ואכן, האקדמיה הפלורנטיני ת כונתה 3150200 361 003301013 ^ 
(אקדמיה לד), וד של גוף האדם (בעיקר עירום) כונה לעתים 
3003300113 . עד המאה ה 19 ראו התאורטיקנים האירופים את הד 
כביטוי של התבונה—בניגוד לצבע, הפונה, כביכול, יותר אל החושים. 

באמנות האירופית — עכ״פ החל במאה ה 14 — קנה לו הד מעמד 
מיוחד כאמצעי־עזר יותר מאשר כמטרה אמנותית בפני עצמה. בין 
שימושיו הרבים — הר׳־לעת־מצוא: העתקים של פרטי־ 
מציאות שוגים, כגון פרסי ארכאולוגיה, ארדיכלות ונוף, טיפוסים 
אנושיים, בע״ח, ואף יצירות אמנות בנות־התקופה (או יצירות 
קדומות), ששובצו אה״ב ביצירות אמנות או שימשו חומר לעיון; 
הד כתרגול באקדמיה ובסדנת האמן; רישומי־ההכנה לקומפוזיציות 
של יצירות העשויות בטכניקות אחרות, החל בשרטוט מהיר של 
סקיצה כללית (״לידת הרעיון״, איט׳ — 1303 13 ז 1 ״ק) וכלה בשלב 
הסופי, הנותן תמונה מדויקת ככל־האפשר (אים׳ — 03030110 ) 
והמשמש כדגם־עבודה, הניתן להגדלה באמצעות חלוקה למשבצות 
(אנג׳ — 2 ת 1 ז 3 ט^$) או להעתקה ישירה בשיטות שונות. בפרסקו 
(ע״ע) נהוג היה להכין ד־הכנה על שכבת־הטיח הראשונה ( 2 וק 0 ם 51 ), 
והחל במאה ה 15 — ר׳ על נייר (אים׳ — 0311000 ; אנג׳ ח 100 ז 03 ) 



351 


רשדם — רשיד א(ל)*ידץ, פזלאללה 


352 


בגודל הציור המוגמר. אמנים 
רבים ציירו רישומי־הכנה 
רבים, ובטכניקות שונות, לכל 
אחד מהפרטים החשובים 
שביצירותיהם. כך נהגו, ל¬ 
משל, רפאל, פ. ברוצ׳י ורובבם 
(ע׳ ערכיהם). 

הר׳ שימש גם אמצעי־הכנה 
עיקרי לעיצוב הארכיטקטוני, 
לעיצוב רהיטים וכלים ולעי־ 
טורים מסוגים שוגים. לתחרי־ 
טי־הנחושת ולחיתוכי• העץ 
(ע״ע גרפיקה) קודם ר׳ — 
לעתים על הלוח עצמו. לטב־ 



י § 

־ * ׳ 


.י• 


1 ; ־־ ן י 
־! ) • *י " 


ניקת הר׳ תפקיד מכריע ב־ 

, _ . _ . , , סימיז. 5 קריואואר; דרררז סשפאל; 

תולדות האילוסטרציה (ע״ע) ר 

לספרים, החל בכה״י המצו¬ 

ידים והמאוירים (ע״ע אילומינציה) — שרבים מהאילוסטראציות 
שלהם נעשו על טהרת הר׳ בכל התקופות והתרבויות — וכלה 
בספר המודפס. מכאן גם תפקידו החשוב בתולדות הקריקטורה 
(ע״ע). בעיני אספני האמנות ופטרוניה באירופה היה מעמדו של הר/ 
כמוצר אמנותי נפרד מהציור, נחות, אך אמנים רבים צברו את 
רישומיהם בסדנותיהם והורישום לידידיהם ולתלמידיהם. עם עלות 
קרנו של היוצר האינדיווידואלי במאות ה 15 —ה 16 , גבר הביקוש 
לר׳, והוא זכה למעמד עצמאי. במאה ה 16 היו ארטינו ווזרי (ע' 
ערכיהם) אספנים נלהבים של ר״, ווזארי כינסם ב 0 * 8 * 415 1 :>!) סזג!;! 
(ספר הר״). מרבית האספנים הגדולים של המאה ה 17 (ביניהם 
רמברנט), היו גם אספני ר״. בראשית המאה ה 18 המשיך האב 
סבססינו רסטה . 5 ) את מסרתו של וזארי, והתמחה באיסוף ר". 

אספי הר" הגדולים והחשובים בעולם מצויים כיום באלברטינה 
(וינה), בלובר (פרים), באוסף ארמון ועזור, במוזיאון הבריטי, 
באופיצי (פירנצה) ובאוכספורד, בקבינטים הגראפיים של הארלם, 
רומא וברלין, ובמוזיאוני ליל, אמסטרדם ולנינגראד. ליד מרבית 
אספי-האמנות הגדולים באירופה ובאה״ב מצויים אספי ר". גם במוזי¬ 
און ישראל מצוי אוסף ר", ובו מספר ניכר של יצירות חשובות. 
לדיון ברישומיהם של האמנים החשובים — ע׳ ערביהם. 


ר. שחורי, הר׳ עכשיו(ציור ופיסול. 15 ), 1977 1 ד. גרנשסיין, סכניקות 

בל' (שם)} ,(. 3 ( 0 ) ז* 1 מ 1 \ .(-ץ^ז 0 טזו 1 תס 11 :) 5 .! 

, 0£11 -| , ( ££1 ( 1141 ( 174 ( 801 ( 13£1£1 < 0 . 3 ( 141 11 ( 117 ?£ ? 411 3£7 0144 81£145£1 ־ 01/0 

141/3 \ 1141 /^' 7 17£ !) :§( 117 ( 117 :>( 132£ ז 1 > 11 017 י זש 8 ש 1 ׳ג .! ; 1908 — 1896 
- £10113 3111 £11 1010 /<} €70 2111 , 06860113/1 . 8 ; 1923 2 ,^ח 141 !/?> 443 )ה£ 
06 . 0 ; 1937 ,( 1 , 1303 .עז: 116 818110111603 ז 86 310810:11 )) , 71£ >.וה 2£17/1 
; 1943 , 071414/111115 ? 834451£ 013 / 0 44£ ף 1 ( 1 (/ ^ £' 1 3 ( 07 !(" 1115107 ,/ 10103 
■: 1703444 )££ 1/1£ 07 } ? 1 * 5043 1/05111 ; 1947 , 0 ( 315££1 311 8107141 , 551 בז 0 ״ 1 
- 47151 )£[ 01£ ,!חותסקיע! . 13 ;— 1950 , 1051£75 \ 014 ע?/ £5 ( 1 // 044 ? 0 / 0 51011 
-/ 074444 8105141 3 ) 0 / 0 0 741/1 ) 7 11 , 31:005 .[ ; 1955 ,£ 1411 ( 11 ) 1€72£40 
50 £110 ( £1501 0771 ?/ ה£( 1 < 1£/245 ! 070 £01 ■<€ ,£־ 8056116£1 .[ ; 957 ] , £4 71 ( 
, 12£ ז 71 411 < /ס £4 01014/411 £01 ?€ ,(. 1 >ש) 112 ׳י\ 0 ז 1051 \ . 1 ; 1959 . £14:0550 

1—1X7, 1962; 11. 110115:, 011 1{07132£!£/172147>£, 196.6; 0• >46011610- 

; 1966 . 07044/171% / 0 21075 1000 , 301 זד 61 8 ; 1966 . 172% ׳ 01044 , 11012 

1 ,(. 68 ) ומע 1 ^ 2 ז[ ז 7 ו . 9 ( ; 1969 , 074444/111£5 1:411 ? £31 84 , £1:3115 . 1 \ 

. 1970 , 7111 ו 3£ — 1 ,( 1710557 £4 3 1 ה 4£% ( 3 


ע״ע ר• 


שלמד. 


יצחהי, 


רשיד (רוזטה), אבן״, אסטלד, מצרית קדומה, שנתגלתה ב 1799 
בידי חיילי נפוליון, ברשיד (בלשונות אירופיות: רהטה) 
שבמצרים, באיזור הדלתא של הנילוס. האסטלה עשויה אבן־בזלת, 
?בהד. יותר מ 1 מ/ ורחבה כ 70 0 ״מ. כיום היא נמצאת במחיאון 
הבריטי בלונדון. על האססלה בתובת דו־לשונית ותלת־בתבית — 
נוסח מצרי קדום, בכתב ציורי ובכתב דמוטי(= עממי), ונוסח יווני. 


א אריכא: איור 5 ;אהכתו וטיתתו ש 5 הקורנט כריסטוס ריי^ר," מאח 
ם. רילסה (מוזיאו; ישראל, ירוע 5 ים) ! 

1 

1 

הקבלת הנוסחים אפשרה לשנפוליון לפענח את השפה המצרית 
הקדומה, על שני כתביה. הכתובת — שנכתבה מטעם כוהני מף י 
(ע״ע), ב 196 לפסה״ג, לכבוד תלמי ¥ (ע״ע) — מונה את מעשי | 
המלך לטובת הכוהנים. פענוח הכתובת הביא לידי ייסוד האגיפטו¬ 
לוגיה (ע״ע) המודרנית, ופתח עידן חדש בחקר המזרח הקדום. 
וע״ע חרטמים, כתב ה־, עמ׳ 31/2 (תמ , )! קריפסולדגיה. 

רשיד א(ל)״דין, פןלאללה — ^ זעג _ 

( 1247 , המדאן — 1318 , שם), מדינאי והיסטוריון פרסי, יהודי 
שהתאסלם. תחת שלטון הח׳אן ע׳אזאן (ע״ע פרס, עמ׳ 371 ), 
מונה ב 1298 , יחד עם שר אחר, לווזיר ראשי. אז כבר היה מסלם. 
גם תחת שלטון אלג׳יתי ( 1 * 61 ( 61 ; 1304 — 1316 ) החזיק ר׳ במשרתו 
הרמה. שליט מונגולי זה העניק לו סכומי כסף גדולים בהם השתמש 
בין־השאר לבניית פרוור בעיר שלטאניה ולמפעלים לטובת הציבור 
(בת״ח ומתקנים לאספקת מים). אחרי מות אלג׳יתי פוטר ר/ וב 1318 
הוצא להורג יחד עם בנו, ורכושו הוחרם. 80 שנה אה״ב הוצאו 
עצמותיו מקברו והועברו לבית-קברות יהודי. 

ע״פ הוראת ע׳אזאן כתב ר׳ בפרסית חיבור על דברי־ימי המונ¬ 
גולים "תאריח׳ ע׳אזאך (כרוניקה לפי הזמנת ע׳אזאן). אחרי מות 



יובי״א־־ד׳א* בחצרו. סיניאטורר. ( 14300 ) ב״כרוניקדז" ׳ 56 1 *>יד 

א(ל)־דיז 








353 


חטיד א(ל)ידין, פזלאללה — *תוך 


354 


ע׳אזאן ביקש ממנו יורשה אחיו אלג׳יתי, לכתוב הלק שני. הספר 
הראשון דן בתולדות התורכים והמונגולים, ואילו החלק השני עוסק 
בתולדות העמים של המזרח־הקרוב והמסלמים עד אמצע המאה 
ה 13 , בתולדות הסינים וההודים ובהיסטוריה של עמי אירופה 
הנוצרית. שבי החלקים נכללו בקובץ אחד שנקרא "ג׳אמע א(ל)־ 
תואריח׳" (קובץ כרוניקות). ר׳ הסתייע ברשימות ובמסמכים 
שבארכיון השליטים המונגולים של פרס וגם במלומדים סיניים, 
הודיים ואנשים בקיאים בתולדות אירופה. זו היא היסטוריה עולמית 
ראשונה הראויה לשמה, שנכתבה בארץ מוסלמית. אע״פ שר׳ ציווה 
לתרגם את חיבוריו ללשונות אחרות ולהעתיקם בעתקים רבים, 

הם לא הגיעו אלינו בשלמותם. חלקים רבים נדפסו בפרסית 
ומקצתם גם בתרגומים לצרפתית, לאנגלית ולגרמנית. 

, 0 מע\ 0 ז 5 . 0 .£ ; 1927 , 111 , 1071%013 \ 1/10 / 0 <ןו 10 *!# ,ג 0 זס*[ס 1 ? .מ . 1 < 

,(. £015 ) מלס[ .> 1 - ש 1 ע 80 ■\ 1 ,/ ; 1951 , 111 , 707310 / 0 /{ 7111107 ^ 1716707 / 7 

, ( ׳ \^ X ,[צמזנ 01 [ ;>!:) 1 בז) 11 ש 0 ) 01111110 071 /{ 116111070 < €0111 . 0 א . 1 ( 

ץ־ £01 צ 111 ) 171 ) 1151071 ^ 117111167501 71751 1/16 ,. 01-0 .?/ , 23011405 .! - 1 : 1970 

. 1971 ,(!^ו , 10431 

ך#ימת פועלי יעזראל (רפ״י), ע״ע מפלגת פועלי 
ארץ ישראל; עמ׳ 84/5 ; (ה)עבודה, מפלגת־. 

י י - ז •י י • י 

ר#ל (שם־בימה של אליזבט רשל [רחל] פליבס) — 11201161 
(^ £61 £201161 £1123110111 ) — ( 1821 — 1858 ), שחקנית 
צרפתיה, יהודיה, מהמבצעות הבולטות של הטרגדיה הצרפתית. 

ר׳ נולדה בשווייץ ובאה כבת למשפחה ענפה לצרפת. בגיל 10 
זימרה למחייתה ברחובות ליון. 
מורה לזמרה הבחין בה ודאג 
1 לחינוכה המוסיקלי והבימתי, 
1 כשהחלה לשחק ב 6 ־ 11631:1 ז 
256 ״תזץ 0 בפריס, עוררה תשו־ 
מת-לב מעטה, אך ב 1838 עברה 
ל" ק ומדי פראנסז" וזכתה להצ¬ 
לחה מיידית ב״אוראס" של 
קורני (ע״ע). ר׳ היתה דקת־ 
גזרה, בעיני אחדים לא־יפה, 
אלא שעל הבימה הקרינה יופי, 
קסם וכוח וקולה היה עמוק 
וחודר. אע״ם שהיתה בעלת 
השכלה פורמלית מעסה, הגיעה 
להשגים נדירים בדרמה הקלא¬ 
סית הצרפתית והמירה את הסג¬ 
נון הדקלומי הרווח — במשחק 
חיוני מלא־רגש. שיא הצלחתה 
היה ב״פדרה" של רסין (ע״ע) 

— הופעתה תוארה כ״אפד 
קאליפסה של הסבל האנושי , / משאר הופעותיה במחזות רסין: 
ב״באחיד", "ברניקי", "אסתר", "ע תליה". היא שיחקה גם במחזות של 
תקופתה: לגובה ( 6 * 1^x011 .£) וסקריב (ע״ע) חיברו עבורה את 
"אךריאן לקוברר". ר , סיירה בהצלחה בבירות אירופה ובאמריקה 
( 1855 ). משחלתה בשחפת פרשה (בגיל 35 ). — וע״ע צרפתית, 
תרבות, עמ׳ 992 . 

חייה הפרטיים היו סוערים. ר׳ לא נישאה, אך ילדה שני ילדים, 

אחד מהם לרוזן ולבסקי (ע״ע), בנו של נפוליון. ממאהביה היו 
הסופר א. דה מיסה (ע״ע), הנסיכים דדאנוויל ( 1116 * 00111 ונפוליון 
דרום בונפרטה (ע״ע, עמ׳ 892/5 ). גם אחיה ואחיותיה היו שחקנים, 
ובשמוודהבימה שלהם הדגישו את יהדותם, כר , עצמה: סופי(כונתה 
שרה; 1819 — 1877 ); רפאל (האמרגן של ר׳; 1825 — 1872 ); אדלאיד 


(כונתה ליאה; 1828 — 1908 ); רשל (דמתה לאחותה ר׳, וכונתה 
רבקה; 1829 — 1854 ) ומלאני אמילי (פונתה דינה פ , ; 1836 — 1909 ) 

16 ) 711066 } ״׳/? . 1.0 , 160113114 ? . 1 ׳\ ; 1935 , 07101 ( 1 ( 1771 1/16 .מ ,; 11 [;? . 13 
, 1071716 * 703 } £013111:1■, {7717106556 6/6 1/1611176 61 01X117 צ 1 ? .? ; 954 5 

, 01 ( 1 ־ 007 ./ 3 , , 073 !\ 1 114 \ : 6 ( 1/1601 1/6 617161 ■( 71013 , 0111120 ? ■ 1 \ ,׳ 1957 

. 1958 ..?/ 

ר. בר. 

רשלנות סטיה מאורח־התנהגות סביר. אדם 

מתרשל כשאינו נוקט אמצעי-זהירות הנדרשים באותן 
נסיבות ואיבו צופה את התוצאות שייגרמו ממעשיו, בעוד שאדם 
סביר היה צופה תוצאות אלה. אם אירעה תאונה, שלא ניתן היה 
למנעה, אפילו היה הפוגע נוקט באורח־התנהגות סביר, אין זה 
בגדר ר׳. 

הר׳ מוכרת בכל שיטות המשפט והיא מיסודות האחריות 

המשפטית, האזרחית והפלילית. בענפי המשפט קיימים הבדלים 

ביחס לר/ כיסוד לאחריות משפטית. במשפט הפלילי (ע״ע) מוכר 

העקרון לפיו אין ענישה בהעדר ״כוונה רעה״ — שהיא עמדה 

נפשית המחייבת כוונה או פזיזות. הטלת אחריות פלילית על 

התנהגות מתוך ר׳ היא בניגוד לעקרון זה, ולכן בעייתית. אולם 

המשפט הפלילי נוקט בדרך זו, כדי להגן על ערכים חשובים שיש 

סכנה שייפגעו אף ללא כוונה, כגון חיי־אדם. כך, למשל, מוכרת 

עבירה פלילית (ע״ע עברה) של גרימת מוות בר׳ (בישראל — 

סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936 ) ברוב המקרים של גרימת 

מוות בתאונות־דרכים או בתאונות-עבודה. העונש על עבירות-ר׳ 

יהיה נמוך מזה המוטל בעבירות דומות המבוצעות בכוונה או 

בפזיזות. במקרים מסוימים אוסר המשפט הפלילי על ר/ אף אם 

לא נגרמו תוצאות מזיקות בפועל. 

דינייהנזיקין המודרניים אינם כוללים "כוונה רעה" בין יסודות 

האחריות האזרחית. ומטרתם העיקרית היא פיצוי ניזקים. נטיה 

זו מתבטאת, בין השאר, בהעברת מרכז הכובד של הטיפול בנפגעי 

תאונות למסגרות של ביטוח, במקום מסגרות של התדיינויות על 

ר" לפי דיני־הנזיקין. במסגרת הביטוח, המטרה היא פיצר הניזק, 

והתנהגותם של המזיק והניזק איבה רלוונטית. למרות מגמה חיובית 

זו לפישוט ההליכים וצמצום הקשר בין הפיצוי לר׳ הפוגע או 

הנפגע, עוולת הר׳ עודנה הבסיס החשוב ביותר לאחריות בנזיקין 

במשפט האנגלי-אמריקבי (בישראל — סעיף 35 לפקודת הנזיקין 

[נוסח חדש]). גם בשיטות המשפט המבוססות על ה״ 11 11 * 01 

(ע״ע משפט, עמ׳ 663/4 ) העקרון הכללי של דיני־הנזיקין מטיל 

חובה על המזיק לפצות על נזקים שנגרמו ב״אשמתו" ("אשמה", 

כוללת ר/ ומרבית התביעות הן על גרימת נזק בר׳). 

לפי המשפט האנגלו־אמריקני והישראלי צריכים להתקיים 3 

תנאים כדי שתחול אחריות בנזיקים בעקבות ר , : 1 . למזיק חובת 

זהירות כלפי הניזק; 2 . המזיק הפר חובה זו ע״י ר׳; 3 . בתוצאה 

מן הר׳ נגרם נזק. לאדם חובת זהירות כלפי כל אלה העלולים 

להיפגע כתוצאה מפעולותיו במהלך הרגיל של הדברים. נוסף על כך 

נובעות חובות זהירות מיוחדות מיחסים מיוחדים כמו אלה שבין 

רופא או עו״ד ללקוחותיהם. בין יסודות העוולה אין דרישה לעמדה 

נפשית. בד״ב תהא זו עמדה של ר/ אולם יש סוברים כי גם גרימת 

נזק בכוונה, מקום שנתקיימו המרכיבים של העוולה, היא בגדר ר׳. 

ב. טדסקי, נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו״הר׳ הזדונית" (הפרקליט, 
כנ} ׳ תשכ״ז; . 3 ) ,־ 1950 ,׳ 10111 € 1011 1/16 ! 17 .א י 011 ג' 1 \ 1.3 . 1 ־ 1 .? 

, 70551071716 } 611711 ) 0 61 1 / 161111-6 1/0 7711166556 } •א ,ס 11 בר £0 ב• 1 ־ 1 .? : 1954 
, 007001 ./׳ 11 , 075 !\ : ׳" 31 : 1176 ) 1/16 16 ! 7611163 01 3 ' 71 , 0111120 ? 9571 [ 

, 1975 , 7071 071 , 102 ^ 1010 . 73 .(- 6614 ת ¥1 \ . 1 ? ,? 

ר. גב. 

רתוך (אבג׳ — ^ 614111 •*), תהליך חרמני לחיבור חמרים — בעיקר 
מתכות. הר׳ היה כבר מוכר ביוון העתיקה, שם שימש לחיבור 
חלקי פסלים מארד. הרומאים השתמשו בר׳ לחיבור צינורות עופרת. 
בטכנולוגיה המודרנית נפוץ מאד השימוש בר/ התהליך מבוסם על 




355 

היתיץ־ החמרים באיזור החיבור, ושימוש בנוזל הנוצר, או בחומרי 
מילוי הניתך בו־זמנית, לביצוע החיבור; חומר־המילזי ממלא את 
החלל שבין החלקים, נוסף על החומר הניתך מהחלקים עצמם. 

את תהליכי הר" ממיינים לפי מקור החום המשמש להתכת החמרים 
המיועדים לחיבור. 

בר׳ כ ג א ז מופק התום מבעירת גאז מסוים בחמצן(ציור 1 [ 1 ] >. 
הגאז השימושי־ביותר למטרה זו הוא אצטילן (ע״ע) — משום החום 
הרב שהוא משחרר בבעירתו (המם , של £ ס 3100 ). גאזים מקובלים 
אחרים הם פרופן, בוטן ומימן (ע׳ ערכיהם). התגובה הכימית של 
הבעירה מתרחשת בשני שלבים: 1 ) השריפה הראשונית — 

031 106,500 1 132 + 200 •- 02 + 132 * 0 

2 ) תגובות משניות עם האוויר — 

031 68,000 + צ א 2 -ד 00 2 <־- 2 א 2 ־י 0 2 *+ 00 
031 58,000 + 2 ^ 2 + 1320 3 2 ז 2 + 0 2 ^+ 112 

לר׳ בגאז מספר מגבלות הפוגמות ביעילותו: מקור החום הוא בעל 
אנרגיה מוגבלת; נוצרים גאזים, כגון מימן, המזיקים לאיכות הר׳; 
התהליך מתאים לקבוצה מוגבלת של מתכות בלבד; השיטה אינה 
ניתנת לאוטומציה. אעפ״כ, כשל פשטותו, נפוץ התהליך בעיקר לר׳ 
פחי־פלדה דקים (עד 1 מ״מ). 

בר׳ בקשת חשמלית מתקבל החום מהתפרקות חשמלית, 
המתרחשת כאשר זרם חשמלי עובר במרווח צר בין שתי אלקטרו¬ 
דות. בהתפרקות נוצרת טמפרטורה גבוהה מאד (אלפי מעלות), 
ומאפיין אותה המתח הנמוך שבין האלקטרודות. התהליך כולו מכונה 
"קשת חשמלית". 

בר׳ נוצרת הקשת ע״י נגיעה רגעית של אלקטרודה בחומר 
(המשמש אלקטרודה שניה), והרחקתה אח״כ למרחק של לא־יותר 
מ 4 מ״מ. האלקטרונים הנפלטים ממשטח׳ המתכת מואצים לעבר 
האלקטרודה החיובית (במקרה זה — החומר לו"). בדרכם הם 
פוגעים במולקולות של גאז, ונוצרים יונים, הנעים בד״כ בכיוון 
הפוך (ציור 2 ב). תערובת זו של גאז מיונן ואלקטרונים מכונה 
פלאסמה. החום הנוצר בתהליכים הנ״ל מעלה את הטמפרטורה 
של הגאז ל 1£ ס 6000 . את הטמפרטורה בחומר ובאלקסרודה קובעים 
תהליכי חימום הפלסמה והולכת החום באלקטרודות ובחומר 
המרותך. את האנרגיה לקשת מספק זרם חשמלי (במתח ישר, במתח 
חילופין, או בדפקים). הספק החום המושקע - ז! 1 !ז 0.24 = 0 
כאשר 2 > — הספק חומני (קלוריות); 1 — זרם ממוצע (אמפר); 
׳ע — מתח ממוצע (וולט); ך — מקדם יעילות. 

קיימות מספר צורות ר , בשיטה זו, הנבדלות בסוג האלקטרודה 



ציור 1 . ( 1 ) חתר סכמטי מבער נז אצמילן; ( 2 ) ריחוד בא 5 <ןטרודה 
מצופה; ( 3 ) ריתור בקרו אובטרונים 


רתוד 356 

ובגאז העוטף את איזור הר׳. הנפוץ־ביותר הוא ר׳ באלקטרו¬ 
דות מצופות. בתהליך זה נוצרת קשת בין האלקטרודה 
וה״עובד״ ( 1006 <£ 10 ־ 01 ^). האלקטרודה מורכבת מליבה מתכתית 
בעלת ציפוי חיצוני. האלקטרודה משמשת הן להולכת חשמל והן 
להספקת חומר המילוי (ציור 1 [ 2 )). 



ציור 2 . א. ר יתור בקשת זזשסאית — שכסה 

ב. היווצרות אלקטרונים ויונים בקשת חשמלית 


בעת הר׳ יוצר הציפוי סיגים, המגינים על המתכת המותכת. 
הסיגים מייצבים את הקשח ומשמשים כתווך להעברת המתכת. 1 
האלקטרודה, שארכה כ 60 ס״מ, מוחזקת ביד בעזרת צבת מיוחדת. 
אף שתהליך זה אינו ניתז לאוטומציה הוא מועדף בשימוש בגלל 
פשטותו והתאמתו למטרות שונות; מעריכים כי כ 60% מעבודות 
הר׳ מבוצעות כך. 

1 

הרכב האלקטרודות דומה בד״כ להרכב המתכת המרותכת. 
למטרות מיוחדות, כגון לחיבור מתבות שונות, משתמשים באלק¬ 
טרודות בהרבב מיוחד. קוטר האלקטרודות בין 2 — 4 מ״ס, לפי סוג 
העבודה. 

ר׳ אוטומטי נעשה באלקטרודה שאינה נגמרת (אלקטרודה 
לא-נצרכת, או אלקטרודה נצרכת רציפה) ובחומר־הגנה (אווירה של 
גאז אדיש, או חומר-מגן £ 111 x 1 ]). 

אלקטרודה לא־נצרכת עשויה טונגסטן, והקשת מועברת 
באווירת הליום ( 130 ) או ארגון (\.). לגאזים-אצילים אלה יתרונות 
אחדים: הם אדישים לחלוטין כלפי אלקטרודת הטונגסטן והמתכת 
המותכת, מספקים הגנה מצוינת לשתיהן ומשפרים את יציבות | 
הקשת. אלקטרודה נצרכת עשויה חוט מתכת־מילוי רציף, 
והר׳ בה נעשה באווירה סגינה. אפיינית לתהליך זה צפיפות־זרם 
גבוהה באלקטרודה — בין 100 ל 250 אמפר למ״מ של חתך האלק* 
טרודה. לעתים ניתן לשפר את תהליך העברת המתכת מהאלק- 1 
טרודה ל״ע ובד״ ע״י הוספת במות קטנה של חמצן ( 5% — 6% ). 

ר׳ בקשת עם פחמן דו־חמצני ( 2 ס 0 ). משיקולי מחיר 
משתמשים גם בשיטת ר׳ בקשת המוגנת ע״י הגאז 00 2 . 

ר׳ בקשת שקועה ( 3/0 ^/ 0 מ 1 ב 1 ! 51 ) נעשה בעיקר להגברת 
קצב ההעברה של מתבת־המילוי — כגון בר׳ לוחות בעלי חתך 
גדול. בשיטה זו משתמשים באלקטרודה רציפה של פלדה, הן להו¬ 
לכת החשמל והן כמקור לחומר־המילוי. חומר-ציפוי (^! £1 ), 
המכסה את המשטח המרותך (בד״כ בצורת אבקה), הופך לסיגים 
וממלא תפקידים אחדים: הוא משמש תווך ליצירת הקשת, מגן 
עליה, משפר את יציבותה ומגן על המתכת המותכת. 

בר׳ חשמלי (ללא קשת) התהליך המקובל הוא ר׳ חשמל- 
סיגי ( 05138 ־ 01000 ), הדומה לשיטת הר׳ בקשת שקועה, ומשמש 
כמוה לר׳ גופים מאסיוויים (שעבים למעלה מ 10 ם״מ); החום נוצר 
ע״י מעבר זרם החשמל בסיגים המכסים על משטח הר׳. שיטה זו 
פותחה ושוכללה במיוחד בבריה״מ. 

בטכניקות אחרות של ר׳ חשמלי נוצר החום במתכת המרותכת — 

ולא באלקטרודה — אם ע״י זרם בתדירות נמוכה (בעזרת התנגדות) 






357 


רתזך — רתם 


358 


ואם ע״י זרם בתדירות גבוהה (ע״י השראות). טכניקות אלו מיועדות 
ליישומים מיוחדים, ואין להם שימוש נרחב או מגוון. 

בשיטות־ר׳ חדישות מופקת האנרגיה ממקורות מיוחדים, 
כגון קרן אלקטרונים או קרן לייזר. ר׳ בקרן אלקטרונים 
נעשה ע״י האצת אלקטרונים הפשיים בריק, בהפרש פוטנציאלים 
גבוה ( 30 — 60 קילווללט; ר׳ ציור 1 [ 3 ]). האלקטרונים נפלטים מחוט־ 
להט חשמלי ומואצים לעבר האנודה החיובית. עדשה אלקטרו¬ 
מגנטית ממקדת אח הקרן על המתכת המרותכת. השיטה מסורבלת 
ומסובכת בשל הציוד המיוחד הדרוש ליצירת המתח הגבוה והריק; 
עם־זאת היא שימושית למטרות מיוחדות ומתפתחת בקצב מהיר. 

ר׳ בקרן לייזר נעשה ע״י מיקוד קרן ליזר (ע״ע) רבת־ 
עצמה על המתכת. השיטה תלויה בקיום לייזרים עתירי־עצמה — 
לייזר גאזי, ובמיוחד לייזר פחמן דו־חמצני, או לייזר מצב מוצק. 
לייזרים גאזיים מספקים אנרגיה כקרן רציפה, או דפקים, ומשמשים 
בעיקר לחיתון , . לייזדי מצב מוצק מספקים אנרגיה בדפקים, 
ומשמשים בעיקר בתעשיה האלקטרונית — לר׳ חוטים ורכיבים 
זעירים. שתי השיטות החדישות ניתנות לשליטה באמצעות מחשב. 

מטלורגיה של הר/ הצלחתו של חחיביר בר׳ בתוגה 
במידה רבה להשפעתה של ההתנהגות המטלורגית של המתכת. 
אף שהתנהגות החומר שונה ממתכת למתכת אפשר להבחין בחומר 
המרותך ב 3 אזורים בסיסיים (ציור 2 א); 1 ) חומר מתכת־האם, שאינו 
מושפע מהר׳; 2 ) האמ״ת — האיזור המושפע תרמית ; 31 ^ 1 

ש 1 ! 20 ) ע״י חום הר׳! 3 ) חומר הרתך ( 31 א>ות 3 (ש?\) — המתכת 
שהיתה במצב נוזלי בעת הר׳• איזור האמ״ת והרתך רגישים לטיפול 
התרמי הנלווה לח, ועלולים להיווצר בהם סדקים הפוגמים באי¬ 
כותו. ציור 3 מתאר חתך מטלוגרפי בר׳ שני לוחות פלדה שרותכו 
באלקטרודה מצופה של פלדה בלתי־מחלידה. נוסף על חומר מתכת־ 
האם ותומר הרתך (המבריק) אפשר להבחין בקלות באיזור־ 
ביניים — האמ״ת. במקרה זה יופיע סדק באיזור המושפע תרמית. 
כאמור, כל מתכת מגיבה בצורה שונה; ממדי האיזור המושפע 
תרמית ותכונותיו יהיו אפוא תלויים בסוג המתכת ובאופי שיטת הר/ 

הר׳ ב תעש יה. בתהליכים החדישים ניתן לרתך את רוב 
המתכות, ולפיכך יש לר׳ תפקיד חשוב בתעשיה, לצד תהליכי- 
הייצור של יציקת מתכות, חישולן ועיבודן. הקף השימוש בר׳ הוא 
נרחב מאד, ו 1% מכלל הפלדה המעובדת משמש באלקטרודות לח. 

וע״ע הלחמה, וח שם פרטי ההיסטוריה. 

י. הובשטט, תורת הד/ 1975 ; ,./! %ס 0:1 < 1 ס 816 ,(,!ס) תסזב? ,* 1 

- 11 10 81001)071 8(0x1 '80(11x0 סו 1 ) 1 ו 04 י( 1 ח] ,(• 1 ) 6 ) $11 ! ) 1131 .א ! 1962 
תב: 01011 \, ; 1967 , 0001105 ( 8 .'׳ 11 , 1 ) 0 ־ 1 ^ 1111 ) 13 .יד .? : 962 ( ,׳! 0£ / 
. 1968-1973 ,׳\- 1 . 18 (' 501:101 

י. מי. 



ציור 3 . חתר טטלוגרפי בויתור ׳עני לזהות פ?דה 


לתל, אלפלד — £ 1 ו 1 ז £ £ — ( 1859-1816 ), צייר ואמך 

תחריט גרמני. מ 1829 למד אצל ו. שדו (ע״ע) בדיסלדורף 
ומ 1836 אצל פ. פיט (ע״ע) בפרנקפורט. פעל בערים אכן, דיסלדורף 
ודרזדן, שהה פעמיים באיטליה. מ 1853 סבל מהפרעות נפשיות. 
פיתח סגנון מונומנטלי, אישי מאד, היה מחונן בחוש לקומפוזיציה 



וביצירותיו תיאר בעיקר סצנות היסטוריות. בעקבות מהפכת 1848 
יצר סדרה של חיתוכי־עץ, שהן מעבודות הגרפיקה החשובות ביותר 
של המאה ה 19 . 

עבודותיו העיקריות: דיוקן אם האמן, 1835 ; בוניפאציום, 1832 
(שניהם ב״גלריה הלאומית׳/ ברלין המערבית); פרסקים על היי 
קארל הגדול (שבוצעו בחלקם ע״י תלמידיו), 1847/52 ("אולם 
הקיסר", בית העיריה, אכן); סדרת חיתוכי־עץ: "ריקוד־המוות", 
1848 . 

,. 8 . 4 , 601161 ) 30 >^ ח 0 \ 86 ־* 2.0 .א ; 1911 ,. 8 . 4 ,( . 01 ) 01 ) 00 ? .[ 

1€ /> 0 § 11 ! 7 10 ( 1 , 10010 .? \\ . 13 ; 1929 , 110 ו 0/111 :!:! 101 ? {) 110 1 ז 111£0 \ס 1 /> 1 > 8 

. 1968 , 8.1 . 4 "!ס/) 

לתם ( 2 ות 3 :ז^ 1 ), סוג צמתים ממשפחת הפרפרניים (ע״ע, עמ׳ 
422/3 ), הכולל 4 מינים. המין הנפוץ בסוג הוא ר׳־המדבר 
( 11 ז 13 :> 3 ־ 1 .מ). זהו שיח גבוה, שענפיו דמויי־שבטים. הוא מצמיח 
עלים מועטים בראשית החורף, ומשירם בסופו; לפיכך מתבצעת 
ההטמעה גם בגבעולים הירוקים. הר׳ פורח באביב, ושפע 
פרחיו הלבנים ערוכים באשכולות קטנים. גודל הפרחים 8 — 10 
מ״מ, והאבקתם נעשית ע״י דבורים. הפירוח — שאינם אלא תרמילים 
קטנים, המכילים זרע אחד או שניים — מבשילים בראשית 
הקיץ. הפרי אינו נפתח בהבשלתו, אלא נושר ארצה כחטיבה אחת. 
זרעיו צהובים או חומים, והם נובטים רק לאחר שנפגמה קליפתם 
הקשה, הר׳ אפייני לנופי המדבריות של א״י. הוא גדל בחולות, 
בסלעים ובאפיקי הנחלים. זן אחד שלו נפוץ גם ברצועת החולות של 
מישור־החוף (וע״ע א״י, עמ׳ 183 ). 

פיסיולוגית פעיל הר׳ גם בעונת היובש, ומסייעת לו בכך העובדה 
שלענפיו מבנה כסרומורפי(פיוניות שקועות בתוך החריצים, העוברים 
לאורך הענפים; תאי סקלרבכימה: וע״ע כסרוסיטים, עמ׳ 977 [תמ׳ 1 ). 
האמצעי החשוב־ביותר המסייע לצמח במשק־המים שלו הם השרשים 
הארוכים. שרשי ו האנכיים והאפקיים מגיעים לאורך של 10 מ׳ ויותר. 

ר׳־המדבר משתרע בתפוצתו באפריקה מהאוקיאנוס האטלנטי, 
עפ״נ רוב שטחו של מדבר־סחרה, ועד לערב הצפונית. צמח זה 
נודע ביותר לשוכני-המדבר ולשיירות הבדווים העוברות בו ז עצו 
משמש לדלק, ענפיו טובים למאכל גמלים, ובצלו אפשר לחסות 
מפני השמש הלוהטת. תכונות אלו תואמות את הנאמר במקרא 





359 


רתם — רתרפדרד, ארגסט 


360 


(מל״א ים, ד—הן תה׳ קכ, ד—ה). הכתוב "ושרש רתמים לחמם" 
(איוב ל, ד) קשה, שהרי אין שרשי הר׳ נאכלים. 

בארץ מנחה הד׳ כמה חברות־צמחים — בנגב ובמדבר שומרון, 

וכן בחולות החוף. השם הקדום — ר׳ - נשתמר אצל הערבים, 
ונתקבל גם כשם סוג בוטני. 

מ. זהרי, ד׳(בתוך: אנציק׳ מקראית, ד), תשל״ו; ."סצגססינד . 1,1 .ע\ 

. 886 י . 1-111 , 8001 1/16 14 דס 10114 ' 7/1 

מ. ז, 

רתמה, ע״ע סוס, עט׳ 533/4 . 

* • 

רתנאו ( £31110030 ), משפחה יהודית בגרמניה שהתבלטה בכלכלה 
ובמדיניות. מחשובי בניה: 

1 ) אמיל ר׳ — .£ 011 ־ £1 — ( 1838 — 1915 ), תעשיין. היה מהנדס 
במקצועו ומהראשונים שעמדו על חשיבותה של טכנולוגיית החש- 
מל, הוא קנה מת. א. אדיסון (ע״ע) את זכויות הייצור של המצאותיו 
באירופה, וב 1883 יסד את ״חברת אדיסון הגרמנית״; ב 1887 הוסב 
שמה ל״חברת החשמל הכללית" (- 1 [ 0050 '$:ןג 11 :> 1 ז; £101£1 צ> 1 ז 1£1 ז 1180 ^ 
.£.£.£ *־ : 50£3£1 ). ר׳ היה בין היהודים המעטים שנמנו עם ידידיו 
המקורבים של הקיסר וילהלם 11 . 

2 ) ולתר ר׳ — .£ — ( 1867 — 1922 ), תעשיין, הוגה־ 

דעות ומדינאי, בנו של 1 ). ר׳ למד פילוסופיה, מדעי־הטבע והנדסת 
חשמל, עסק בניהול מפעל תעשייתי בשווייץ, וב 1899 הצטרף 
להנהלת החברה שיסד אביו. 

ר׳ הרבה לפרסם מאמרים וספרים, ובהם ביקורת חריפה על 
החברה ושרשיה הרוחניים, והצעות לארגון חדש של החברה. ביסוד 
ביקורות והצעות אלו היו מונחות כמיהתו לעולם של השראה לנפש 
ושל הנאה מהיופי והסוד שבו, וכן סלידתו מעולם ממוכן ומהרוציס 
לשלוט בו באמצעי הטכניקה. ר׳ התקומם נגד שלטון השכל, שבהיותו 
מופשט וזר לחיים אינו מסוגל לחדור אל מהותה האמיתית של 
המציאות, והאמין שרק כוחות הנפש והדמיון עשויים לחשוף את 
האמת. קיומו של העולם יתאפשר רק אם יבוא הקץ לסגידה לחומר 
ולהון, ורק אם יחדלו הבריות מפולחן השכל, המנתח והמבקש תכלית 
לכל. 

לתפיסות אלו, ששיקפו הלכי־רוח נפוצים בימיו ושניכרה בהן 
השפעת ניצשה (ע״ע), נלוו, זמן־מה, תפיסות גזעיות, בהשפעת 
גובינו (ע״ע): ר׳ ראה ב״גזע המזרחי" את "בני הפחד"; וב״גזע 

הצפוני״ — את בני הגבורה, 

שנועדו לשלוט ב״בני הפחד"; 

אלא ש"בני הפחד", בערמומיו־ 

תם ובשאיפתם להשגים חיצו¬ 
ניים׳ השתלטו על התעשיה המו¬ 
דרנית של אדוניהם. לימים נטש 
דעות אלו, אך המשיר להעריץ 
את תכונות "האצילות הפרוסית־ 

הגרמנית" ו״הצעיר הבלונדי, 

כחול־העיך, 

כפתרון לבעיות החברה ש¬ 
עליהן הצביע, הציע ר׳ דווקא — 

תכנון החברה והכלכלה. ואולם 
בחברה הרצויה לא תהיה הפעי¬ 
לות הכלכלית מטרה למען עצמה 
אלא אמצעי ליצירת ערכי רוח 
ונפש: ייאסר ייצור מותרות, 

המיועד למעטים, ובעלי־־ההון 
יהיו חדורי תחושת־אחריות 
לחברה כולה, כדי שהכל ייהנו 
מחינוך ומסיפוק צרכיהם הרו¬ 


חניים. בעלי־הון שוב לא יהיו בעלים בלבדיים של הרכוש, יש 
למצוא מזיגה בין היזמה הפרטית ובין תכנון מדיני, ואת המסגרת 
לכלכלה תקבע החברה ע־י׳פ צרכיה. הכלכלה החדשה תורכב מתאים 
אוטונומיים, בשיתוף הפועלים, והמדינה תהיה מכלול ארגונים. 
מדינודעם זו, שבה אין מעמדות סגורים, תהיה שונה הן מהמשטר 
הסמכותי של גרמניה הקיסרית והן מהמשטר הפרלמנטרי שקם אחרי 
התמוטטות הקיסרות. ר׳ ראה את הצורך בעילית מנהיגה מבחינה 
מדינית ותרבותית גס יחד. 

ר׳ סבר, שמבנה הכלכלה המודרנית שוב אינו מצריד כיבושים, 

אלא שילוב כלכלי בין מדינות. עקב ביקרתו את החברה הגרמנית 

* 

הסתייג מההתלהבות שאחזה בעם בפרוץ מלה״ע 1 , מחשש מפלה. 
בניגוד להערכה הכללית סבר שהמלחמה תהיה ממושכת, ולפיכך 
הציע להקים גוף מיוחד לריכוז חמרי־הגלם הדרושים למאמץ מלחמה 
בתנאי מצור ממושך ולמצוא תחליפים לתמרים שיחסרו, ובשנה . 
הראשונה למלחמה עמד בראש גוף זה והנהיג לראשונה בעולם 
כלכלה מתוכננת במדינה תעשייתית מודרנית. באוקטובר 1918 התנגד 
לבקשה לשביתת־נשק, באמרו שמשמעותה כניעה מוחלטת, ובהאמינו 
שגיוס כל משאבי האומה ימנע מפלה. ביולי 1919 מינהו רה״מ ליועצו ן 
לענייני כלכלה ולנציג במו״מ על פיצויי מלחמה, ב 1921 נהיה לשר . 
השיקום בממשלת הקנצלר וירת ובפברואר 1922 לשה״ח. מעשהו 
המפורסם ביותר בתפקידו זה היה ההסכם שחתם עם בדיה״בג ברפלו 
(ע״ע, וע״ע ג׳נובה, עט׳ 37 ). בגרמניה חיה ר׳ מטרה להתקפות 
חריפות מצד הלאומנים, הן בגלל יהדותו והן בגלל תמיכתו י 
ב״מדיניות המילוי" של התחייבויותיה בחוזה ורסאי, והצהרתו כי 
"שומה על גרמניה לכבד את התחייבויותיה, אף שאין הן משקפות 
את רצונותיה". הלאומנים הסיתו בגלוי לרצוח את ר׳! ד חשש 
להיראות פחדן, דחה את ההצעה להצמיד לו שומרי־ראש, ונסע 
במכונית פתוחה; ב 24.6.1922 נרצח בעת נסיעה למשרדו. הסערה 
שחולל הרצח היתד, גדולה יותר מזו שהתחוללה אחרי רצח ארצברגר 
(ע״ע), והזעם שנתעורר חיזק, לשעה, את הרפובליקה. 

הסתירות באישיותו השתקפו גם ביחסו ליהדות. בעת שנטה 
לתורת הגזע קרא ליהודים, במסתו! 301 ־ 0,151 ־ £301 ("שמע, ישראל ד), 
1897 , להשתחרר "מתכונותיהם הנחוחות" כ״בני־אסיה" ולהיטמע כליל 
בגרמנים ו״בתכונותיהם האצילות". אח״כ הסתייג מדעות אלו. לא 
התכחש ליהדותו, כמורשה רוחנית כללית, אד הדגיש אח השתייכותו 
המלאה לעם הגרמני. הוא בז למשתמדים, וראה בהמרה הכרה ביחס 
המעוות אל יהודים כאל אזרחים נחותים. הוא גם הושפע ממיסטיקה 
יהודית, כפי שתיארה בובר, בחזקה את נטייתו האינטלקטואלית 
לחוויה פנימית רגשית. לשווא ניסו איינשטין וקורט בלומנפלד לקרבו 
לציונות ; אך לפני מותו התל לומד עברית. 

אישיותו של ר׳ היתח שסועה וסבוכה, רבת פנים וסתירות. מאבקו 
עם הכישורים הרבים שבהם ניחן וסלידתו מהמוח החריף שבו הצטיין 
היו טראגיים במהותם וסימלו את הזמן והמקום — האדם וכיהודי 
מנוכר, בסביבה זרה, שבה עשה מאמצים כה רבים להיטמע. דמותו 
עוררה עניין רב — הוא עמד בקשרי ידידות והתכתבות עם סופרים 
ואמנים רבים, בהם ז׳יד, הסה, רילקה, האופטמן וס. צוויג. תיאור 
שלילי ביותר של ר׳ נתן ר. מוזיל (ע״ע) בספרו "האדם נטול¬ 
ה תכונות". 

כל כתבי ר׳ יוצאים לאור מחדש מאז 1972 (מהד א׳: 1925/9 ), 

, 011 ! ,ן ; 1928 .^־ס׳זז 0 ) $6 ,.א .׳זז ,■ £055101 ! 03 . 1 ־ 1 

- 1 ־ 1115:01 ) .א 101/1 4 0/1 ■( 170 ,ז £13 ־ 1 ש 8 . 1 ־ 1 ; 1960 , 1 ) 01111 ? מ/ * 1/401 ס' 11 ') 11 [ 

.א .׳* 1 ,* 11 * 1 .' 1 ; 1970 ,.א .׳ 8 ,. 14 ; 1969 ,(צ 00 ן 11 חנ 01 ט 1 ס 2 50110 
, 04315111 !) / £ 0 [ 01 .£ .׳ 11 , 31111 .£ ״ 1 ; 1970 ,( XX ׳ 1115100 ) 

-ז 3 םצ 1050:1116 : 83601 0 * 1 ) .א .? 1 , 11113111500 ^ . 0 .ס ; 1972 ,( 1 \\ 
. 1976 ,.א 1 ) 1/11 / 9 * 0 ,־ £311061 .£ ; 1975 ,( 110015, XX 

ס. ר. 

רתךפורד, ארנסט, ע״ע רך ך פ ורד, ארבסט. 



ו. רתנאו. ?יייר: א. מוגי!, זססג 
(אוסף ר. מיירם, גרגן, נורווגיה) 




361 


362 



(שי"ן) האות, האות העשרים ואחת באלפבית העברי! 

ערכה המספרי 300 . צורת הש׳ הכנענית (ובכתב עברי קדום) 

מעידה על קשר בין שמה ומוצאה כאות ציורית (- שן! ר׳ לוח). 

ש׳ סימנה במקורה, באלפבית הכנעני, הגה שנולד ממיזוג שורק 
/$/ (מקביל ל־/;/ ארמית או /$/ ערבית: שלום — שלמא — ^ 

ן ונשוף בין־שיני / 0 / (מקבילתו בארמית ובערבית: שלוש — תלת — 
?*׳-); אולם אין ראיה לכך שבתקופת המקרא נבדל הגה זה הבדל 
ן הגאי מאותה ש׳ המקבילה לס׳ ארמית או ל ^ ערבית (עשר — 
עסר — ^>. ומימונו של הגה זד. בסימן מבחין (הנקודה משמאל) 
בראה שהוא מצביע על מנהגי מבטא מאוחרים, כדוגמת הארמית או 
ממקור ארמי, יותר מאשר על תופעה של הלשון המקראית. בראה 
בכל־זאת שבמבטאם של ניבים מסוימים (כגון אנשי אפרים) חל כבר 
בתקופת השופטים מעבר של ההגה /$/ כולו ל/ 5 / (=ם׳), ומכאן 
אי יכלתם להגות שיבולת, אלא סיבולת (שום׳ יב, ו! המלה 
ו 01£11 ג 1 < 51111 פירושה בשפות אירופיות, ע״ם פרשה זו, "אות־הבחנה 
; בין קבוצות ודעות שובות", וכיו״ב). הגיית ש׳ שמאלית כס׳ מתועדת 
) בלשון חז״ל (כגון שידיסיד). ש׳ ימנית נהגית בקירוב לש׳ שמאלית 
במבטאן של קבוצות יהודים בצפון־אפריקה. 

באלפבית הכנעני היתה ש׳ אחד מארבעת ההגאים השורקים 


ונבדלת מן ד, ם/ צ׳ (ע׳ ערכיהן). עם העברת האלפבית הכנעני אל 
, לשונות שמערכתן ההגאית ידעה רק הגה שורק אחד — /$/, או 
שניים — /$/, 17.1 , נעשו רוב אותיות אלו מיותרות! באלפבית היווני 
הש׳ הפבה ל 2 וציינה /*/• ושאר ציוני השורקים הופנו למטרות 


עזאה ג׳האן, ע״ע הדו, עמ׳ 528 . 

שאהץ (המחצית הראשונה של המאה ה 14 ), גדול המשוררים 
היהודים בפרס, והראשון (עד כמה שידוע), שחיבר שירים 
אפיים על נושאים תנ״כיים בפרסית־יהודית (ע״ע). על חייו לא ידוע 
דבר. ש׳ (בפרסית "בשר"), הוא אולי שמו הספרותי של המשורר, 
הידוע גם בשם ״מולאנא ש׳״ = "אדוננו ש׳". לפי השערות שונות 
(שלא הוכחו) היה משיראז, מאזרביג׳אן או מקאשאן. ע״פ עדות 
עצמו לא זכה, מסיבות שאינן ידועות, לאהדת היהודים ולאמונם. 

יצירותיו הידועות הן: 1 ) ״מ י ם א ־ ב א מ ה״ (חובר ב 1327 ) י- 
עיבוד שירי לספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים, ובו כ 10,000 
בתי-שיר. שזורות בו אגדות רבות ממדרשים — בעיקר על משה 
ומלחמותיו במדבר בחיות ובאויבי ישראל. החיבור הוא חיקוי מוצלת 
של ש א ד. י נ א מ ה מאת פירדוסי(ע״ע)! 2 ) "ארדשירינאמה" 
( 1332 ) מבוסם בעיקר על מגילת אסתר, ובו כ 9,000 בתי-שיר. 
ביצירה שזורים שבי סיפורי-אד״בה: האחד קשור לארדשיר (המזוהה 
עם אחשוורוש) ולאשתו אסתר! האחר קשור לשירויה בן ושתי, 
אשת המלך ארדשיר, ולאהובתו מהזאד, הנסיכה הסינית. יצירה זו 
מכילה תיאורים נפלאים של מראות־טבע; 3 ) "ע ז ר א ־ נ א מ ה" 
( 1332 ) הוא המשך טבעי של ״ארדשיר־נאמה״. היצירה, שבה כ 500 
בתי־שיר, קשורה לאירועי ם׳ עזרא, ומדגישה את עלילות "כורש 
בן אסתר המלכה״; 4 ) עיבוד שירי (ובו כ 9,000 בתי-שיח של ם׳ 


חדשות, ואילו האלפבית הערבי השמיט מתוכו את הם׳ (אך קיים ד, בראשית (חובר ב 1358 ) — בעיקר של סיפור יוסף (נקרא גם 

צ׳). אם היו או התפתחו בלשונות הנכתבות באלפבית "מצומצם" "יוסף וזוליח׳א", (כשמה של אשת פוטיפר ביצירה). 

כזה הגאים שורקים, היה צורך לסמי 
נם או בסימון מבחין(בערבית ^ במבטא 
ש׳ ימנית, ׳^, כמבטא ם , ! באלפביתים 
רבים /*/ או /$/ לעומת /$/) או בהוספת 
אותיות ( 511 אנגלית, ! 501 גרמנית,! 50 איי 
טלקית, 52 פולנית, וכיו״ב). פתרון אתר 
הונהג במאות ה 6 —ה 9 לסה״ב בתחום ה¬ 
תרבויות הנוצריות המזרחיות, והוא הכ¬ 
נסת אות חדשה לאלפבית בעל בסים יווני, 
שצורתה נותנת מקום להנחה, שאלה ש¬ 
הנהיגו אותה פנו בחזרה אל האות ש׳ ב¬ 
כתב העברי המרובע(ע״ע סלוית כנסיתית 

עתיקה; קיריליצה! קופטית, עם׳ 454 ). 

ח. ד, 



* 




שאהץ — שאול 


364 


363 


ש׳ היה בקי הן בלשון 
הפרסית והן בסיפורת ה¬ 
יהדות והאםלאם,ובל יצי¬ 
רותיו נכתבו בצורה, ב¬ 
טכניקה, במשקל ובמבנה 
של הספרות הפרסית ה¬ 
קלאסית. שיריו שימשו 
מופת למשוררים יהודים 
בפרס ומקור להשכלה, 

לעידוד ולבידור ליהודי 
פרס, שקראו בהם בימי- 
חול ובשבתות בבתיהם 
ובביהכ״נ. ש׳ עשה למען 
הפרסית־היהודית מה ש¬ 
עשה פירדוסי לספרות 
הפרסית, ובצדק נתכנה 
בפי חוקרים מודרניים 
"פירדוסי היהודי". 

ש, חכם׳ ס׳ שרה שאהין חורה, תרגום התורה, תרס״ב/ה: הג״ל, 

ם׳ תפסיד. תרגום של מגלת אסתר, תרס״ה ,■ 7.0701 .עג 

־ 115 וחל 1 / ,( ; 1907/8 , 1-11 , 117111177170711 . 5 ; 0 / 1107 (<£ 10 ( 50 ( 7075 )- 1 ( 1150 ) 1 ( 
- 100 ־ 01 18 ( 17051771037 17(1X15 *•■!ח $0111 , 1 , 1 ) 7510 )? . חי 5£ 

; 1966 , 1 ! 4710517-8757 , 170215 § ,ש. 811£814 . 0 ; 1964/5 , £311:1 

11 ) 711 ) 071 1 ) 170 !) 1 ( £712707 ' 0711 , 5 : 800111017 71 ס 0751 ' 1 -ס 1117 [ 4 ,ז 20 ] 0 \ 

. 1974 ,(ע 1 , 5 ) 511411 
אמ. ב. 

'שאולי(, פריץ ריכרד - [***>* *״* - 

( 1871 — 1906 ), מיקרוביולוג גרמני. בעל תואר דוקטור 
למדעי-הטבע מאוניברסיטת ברלין ( 1894 ). ב 1904 מונה מנהל 
המחלקה לחקר החד-תאיים במשרד הבריאות הקיסרי בברלין 
וב 1906 — מנהל המחלקה לחקר החד־תאיים במכון למחלות טרופיות 
בהמבורג. ש׳ חקר את תהליכי ההפריה של הטפיל קוקסידיה (ע״ע 
נבגוניות, עמ׳ 797 ). במחקרים אלה סייע ש׳ לר. רום ולג. גרסי 
(ע׳ ערכיהם) להכיר את מחזור החיים של גורם המלריה (ע״ע, עמ׳ 
792 ) ותרם להכרת גורמי מחלת המלריה באדם ובעופות. היה הראשון 
שהבחין בין האמבה הטפילית 3 :> 1 זץ 01 *! 1 \ 1 הפאתוגנית 

הגורמת לדיזנטריה לבין 0011 .,־ 1 שאייה מזיקה (ע״ע אמביאזיס, 
עמ׳ 852 ). הוא גילה ( 1905 ) את הידק מחלת העגבת (בז 0 גו 0€1 ת 1 ק 8 
013 נ 311 ק [ע״ע בקטריולוגיה, עמ׳ 321 ]). 
ש׳ טבע את המונח מיקרוביולוגיה. 

שאול, ע״ע גיהבם; הדס; פלוטו, פלוטון. 

שאול, המלך הראשון לשבטי ישראל (לערך 1029 — 1005 לפסה״נ). 

על ש׳ לא נשתמר במקרא סיפור רצוף אחד, אלא סיפורים 
אחדים, הנבדלים בפרטים, וד״מתארים יחדיו את קורותיו (שמ״א 
ט-יא; יג—כ; כב, ו—כד, כב; כה, מד—כו, כה; כח- ג—כה< לא). 
ש׳ בן קיש התייחס על בכולת (-בכר, בכרי) — מן המשפחות 
הקדומות כבנימין (ברא׳ מו, כאז שמ״א ט, א; שמ״ב כ׳ א; דה״א 
ז, ו, ח); דבריו על משפחתו "הצערה מכל משפחות שבטי בנימן" 
(שמ״א ט. כא) הם דברי ענווה והצטנעות. לפי ם׳ שמואל ישב ש׳ 
בגבעה (ע״ע)— שנקראה גם גבעת שאול— אך לפידה״א (ח,כט—ל; 
ט, לה/ו) ישבה משפחת קיש בגבעון(ע״ע), ויש להניח שבימי הבית 
הראשון אכן ישבו צאצאיה שם. קבר קיש היה בצלע שבבנימין 
(שמ״ב כא, יד), ולפיכך יש לשער. שמוצא המשפחה היה משם. 

ש׳ הומלך פעמיים: תחילה במצפה, לפי גורל, ושנית — בגלגל, 
לאחר הנצחון ביבש־גלעד. קדמה לאלה משיחת ש׳ בסתר — ביד 


שמואל ובצווי ה׳ — לאחר שש׳ יצא מביתו לחפש אתונות שאבדו 
לאביו, ועלה לביתו של שמואל להיוועץ עמו בדבר. תחילה נמשח 
ש׳ על שבט בנימין ועל האזורים הסמוכים בהר אפרים, ובפעם 
השנית — על כל שבטי ישראל. משני עברי הירדן. אגב תיאורי 
המלכתו צוינו כמה מתכונותיו האישיות: "בתור וטוב, ואין איש 
מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם", צנוע 
ונחבא אל הכלים. 

המלכת ש׳ נבעה מנסיבות היסטוריות מיוחדות — הלחץ הפלשתי 
בהר אפרים וניוון השופטות (ע״ע שופטים)! עיקר תפקידו היה 
להושיע את ישראל מיד פלשתים. ש׳ מזעיק את עמו לא רק מכוח 
הופעתו וכבודו, אלא בכפיה ובאיומים (שמ״א יא, ז), ודבר זה 
הוא מסימני המלוכה כבר בשחרותה ובהתהוותה. המשיחה (ע״ע 
משיח, עמ׳ 612 ) נעשתה בידי שמואל, וציינה את בחירת ה׳ בש׳. 
ההמלכה במצפה נעשתה בטקס "לפני ה"/ בקריאת "יחי המלך" 
ובהקראת ״משפט המלוכה״ (ע״ע, עמ׳ 552/4 ). ההתנבאות האקסטטית 
של ש׳ לאחר הימשחו היתה האות העיקרי להכשרתו למלוכה, וסימנה 
את צליחת רוח ה׳ עליו (גם על השופטים שלפניו צלחה רוח ה׳ — 
אך בלא התנבאות. התנבאות כאות לכושר הנהגה מתוארת גם בסיפור 
הזקנים שנאספו לעזור למשה [בנד יא, טז—ל]), 

לפי סדר הכתובים, לחם ש׳ בראשונה בבני עמון, כדי להציל את 
אנשי יבש־גלעד (ע״ע), שהיו מקורבים לבנימין; אחר נצחונו . 
נתבססה מלכותו בקרב שבטי ישראל בעבה״י המזרחי. בקרב מכמש 
נהדפו הפלשתים מהר אפרים, אף שהמלחמה לא נסתיימה בנצחון 
גמור. גם ביהודה עמד ש' בראש מערכות נגד הפלשתים. באחת 
מהן — בעמק האלה — הגיעו בני-ישראל ברדיפתם עד גת ועקרון 
(שמ״א יז). המערכה בפלשתים היתה ממושכת וקשה ("ותהי המלחמה 
חזקה על פלשתים כל ימי ש , "; שמ״א יד, בב), ומפלת ש׳ בגלבוע 
מוכיחה, כי בסוף ימיו שוב גברה יד הפלשתים, אמנם באופן ארעי 
בלבד, ובלא שהשתלטו למעשה על הר אפרים. וע״ע א״י, עמ׳ 269/70 . 
מלבד בפלשתים נלחם ש׳ ״סביב בכל איביו״ — במואב, בבני עמון, 
באדום, במלכי צובה ובעמלק (שמ״א יד, מז—מח). בימיו לחמו בני 
ראובן בהגריאים, והתפשטו מעבר לנחלתם (דה״א ה, י). עקב 
המלחמות הללו קנה ש׳ אחיזה איתנה בעבה״י המזרחי, וישיבת 
איש־בושת בנו במחנים — בחינת עיר מלוכה — אף היא עדות לכך. 
על תוצאות מלחמותיו ״סביב״ נאמר ״ובכל אשר יפנה ירשיע״ 1 
(שמ״א שם; לפי גרסת ה 70 "יוושע". השר: שמ״ב ח, ו, יד ז אך 
בראה שגרסת ה 70 היא משנית, והושפעה מהנאמר על היוושעותו 
של דוד); הכוונה היא לעשיית שפטים באויבים ולהצלחה, אך לא 
לנצחון מוהלט — שהיה רק בימי דוד. רק על עמלק היה הנצחון 
מוחלט — חרף הגינוי האישי לש׳ — ונראה שש , אמנם נחל עליהם 
נצחון מכריע בשטה נרחב בנגב ובסיני (שמ״א טו, ה, ל). הנגב 
נשתייך אמנם למלכותו, אך שבסי המדבר עדייו לא רוסנו כליל 
(וחשו׳ שם ל). מ״מ מעמדו של ש׳ היה איתן גם ביהודה, ודוד 
ואנשיו נאלצו לעקור מפניו לארץ פלשתים. לפי התחומים שנפלו 
בחלקו של איש־בושת ברור, כי מחוץ ליהודה ולנגב שלט על הגלעד, 
יזרעאל, אפרים ובנימין, ואולי גם על נחלת אשר (לפי ת״י) — 
ובעצם, עד לגבולות הצפוניים והמזרחיים של היישוב הישראלי 
שבימי דוד (שמ״ב כד, ו—ז). 

לפי כתובים מעסים ומעורפלים, רדף ש׳ את הגבעונים וחשב 
להשמידם (שמ״ב כא, א—ב; והשר: שם ד, ג). הלשון "בקנאתו 
לבני ישראל ויהודה" בהקשר זה עשויה להתפרש כקנאות דתית, 
בדומה להברתת האובות והידעונים מהארץ (שמ״א כח, ג, ט). אפשר 
שש׳ ביקש לקיים בידיו סמכויות הוראה בענייני פולחן (שם יג, 
ח—יב; יד, לב—לה; טו, יב), אף שבמחנהו היה כהן — אחיד. 
מבית עלי. הריגת כוחני ניב (ע״ע) — עקב חשדו באחימלך שהושיט 
עזרה לדוד — העמידה אותו כמלך צורר לבית עלי, ואולי לכוהנים 



1 •**־*•*י/•־■"* ■י ■י* ם• **ז- 


איור ל,.ארדשיר־נאטח" של שאהיו. הסן 
טע?י,? בניין ביתו בי&ושז. הטחצית 
השניה של הסאה ה 17 (הססוית הטט 5 כ־ 
חית, טיביננן} 



365 


שאול 


366 


בכלל, ויוסף בן מתתיהו אף רואה בדבר אחד הגורמים למפלתו 
(קדח״י ו/ י״ד ט׳). ראוי לציין, כי בימי ש׳ נזנח ארץ ה׳ בקריית 
יערים (השד: דה״א יג, ג), ומסתבר שבביטוי היחידאי "הגישה ארון 
האלהים״ (שמ״א יד, יח) הכוונה לאפוד (כגרסת ה 70 ). 

הקרע בין ש׳ לבין שמואל נתהווה עקב הקרבת העולה בגלגל 
(שם יג, ח—יד) בטרם יבוא שמואל, ועקב אי־המתתו של אגג מלך 
עמלק הביוזת הצאן והבקר של עמלק לה׳, במקום להחרימם במצוות 
שמואל (שם טו, יד•—כר). ברם, מניעיו מורכביבדיותר: שמואל, שהיה 
בחזקת מורה ושופט גם בימי ש׳ (שם ז, טו; יב, כג), חשב לפסוק גם 
בעניין מלחמודהחרם 
בעמלק ובדרך החלתה 
למעשה, וכמו הנביאים 
בימי בתי אחאב ויהוא 
לא ידע פשרה בזה. ש׳ 
פירש את צו־החרם דרך 
פשרה, וויתר לעם כפי 
שעשה גם בפרשת יהו¬ 
נתן במלחמת מכמש. 
הקרע לא נתאחה, והדיו 
הנרגזים עולים גם לאחר 
מות שמואל, כאשר ביי 
קש ש׳ להעלותו באוב. 

הרדיפה אחרי דוד 
(ע״ע, עמ׳ 57/9 ) מסו¬ 
פרת בהרחבה; המגמה 
— לטהר את דוד ולהר¬ 
שיע את ש/ תחילת 
המעשה — קנאה בשר- 
אלף מצליח הנערץ על 
העם; וסופו — מאבק 
סמכויות; משעה שנע¬ 
שה דוד שר לאנשים 
מרי־נפש ביהודה. ש׳ מתואר כמלך עריץ, המתנכל לחתנו להמיתו, 
אף שנאמר, שהיהה זו "רוח רעה" שפקדה אותו מדי־פעם, והיא 
שגרמה לו תסביך־רדיפה. ש׳ מבצע את המרדף כאיש־מלחמה 
מובהק, תוך הכנה מדוקדקת, אד מתגלה כאיש חלש בעת מצוקה; 
גם הגילויים ההומאניים כלפי דוד - שלא נגע בו לרעה — מאופ¬ 
יינים ברפיון ובכשלון. הכבידה על הקרע אהבתם ונאמנותם ללא- 
מצרים לדוד של מיכל — אשת דוד — ויהונתן (ע׳ ערכיהם), בני ש׳; 
זו נחשבה "מרדות" בעיני ש׳ והוסיפה על סבלו. הקרע בין ש׳ ודוד 
לא נתאחה. אין המקרא מעלים את הנסיבות המיוחדות, הראליות 
והפסיכולוגיות, שהזינו את תסבידהרדיפה של ש/ ובידהשיטין אף 
מורגשת מעין הבנה לסבלו ולשיקוליו, אך הסיפור הגלוי והשוטף 
ערוך כצורה אוהדת לדוד. ואכן, לא-רק סיפור הרדיפה ערוך כך, 
אלא סיפור ש׳ כולו כך הוא, ופרשיות נכבדות, כביעור האובות 
והידעונים — עניין שתפס ש׳ כנראה כמצוות־מלך (ר' סמיכות 
הפרשיות בדב׳ יז~יזז), — וקנאותו הדתית בעניין הגבעונים, נזכרו 
רק ברמז ובדרך־אגב. 

מות ש׳ — ושלושת בניו, בהם יהונתן — בקרב עם הפלשתים 
על הרי הגלבוע היא מן הפרשיות ההרואיות והדרמתיות-ביותר 
שבסיפור המקראי. נפילתו על חרבו שלא ליפול בידי "הערלים 
האלה", התעללותם של הפלשתים בגופתו והחסד שעשו אנשי יבש 
גלעד עם שרידיה, הם ביטוי מזעזע לגורלו הטראגי של ש׳ — 
ולאהבת העם אליו. 

על היורש האחרון לבית ש׳ — ע״ע מפיבשתי צאצא אחרון 
לבית קיש הוא מרדכי (ע״ע- עמ׳ 371 ), גיבור מגילת אסתר, 


ה״מתקן" במלחמתו ב״המן האגגי" את שעיוות ש׳ באגג הראשון. 

מ, צ, סגל, ספרי שמואל, 28 — 35 , ס״א—רלג, 1956 ; ב. צ. לוריא, 

ש׳ ובנימין, תש״ל: ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, 138 — 
155 , תשל״ג* ם. גרסיאל, מלכות דוד, תשל״ה (כולל ביבל׳); ש. 
אברמסקי, לתפיסת המלוכה בס׳ שמואל ולרקעה ההיסטורי (בית 
מקרא, 20 ), תשל״ה; הנ״ל, הנהגת שמואל ומעמר בניו בבאר־שבע 
(שם, 21 ), תשל״ו; הנ״ל, מלכות ש׳ ומלכות דור — ראשית המלוכה 
בישראל, תשלי*!"!; 1967 מ* .! 

שמ. א. 

בספרות ח ז"ל, כבקרב דורות של חוקרי מקרא ופרשניו, חלוקות 

הדעות מאד, וגדולה 
ההתלבטות בהערכת 
אפיו של ש/ למן קי¬ 
צוניות חיובית — בעק¬ 
בות פשטי המעשים 
וברוח הסיפור המקראי 

— ועד להערכה שלי¬ 
לית קיצונית, בהאשמו¬ 
תיו של שמואל וברוח 
פסק־הדין המקראי ה¬ 
קשה. מחד־גיסא, נמנה 
ש׳ עם "שמונה נסיכי 
אדם״ — לצד אליהו 
ומשיח (סוכה נ״ב, ע״ב) 

— תואר "כבן שנה, 

שלא טעם טעם חטא" 

(יו׳ כ״ב, ע"ב), והרבה 
הפליגו בצניעותו(ברב׳ 

ם״ב, ע״ב; מג׳ י״ג, 

ע״ב; ירו׳ 0 נ׳ ב׳, ד׳), 

ביפיו(ברב׳ מ״ט, ע״א) 

— עד שאמרו שנברא 
"מעין דוגמא של מעלה" 

(סוטה י׳, ע״א) — ובמידותיו. ולא נהה דעתם עד שאמרו: "מפני 
מה לא נמשכה מלכות בית ש׳? מפני שלא.היה בו שום דופי", ו״מפבי 
מה נענש ? מפני שמחל על כבודו"(יו/ שם). מאידדגיסא, קיימת גם 
מידה רבה של ביקורת קשה על ש/ ובעיקר על מעשה נוב — שבו 
תלו חלק מהחכמים אח הריגתו של ש׳ ובניו( 0 נ׳ ק״ד, ע״א) — ועל 
מעשה אגג (יו/ שם). הפליג בביקרתו ס׳ "תנא דבי אליהו" (ל״א), 
שהאשימו ב״גסות הרוח", ו״שהיה משמר קנאה ונקמה בלבבו על 
ישראל בכל מקומות מושבותיהם בשביל דוד... וזלזל בעבירות...״. 
דוגמה לניגודים הקטביים שבהערכת ש׳ מצויה בתיאור יחסו למלכות. 
לדעת חכם אנונימי — "מה הזאב היה חוטף, כך הסף ש׳ את המלוכה, 
שנאמר: ,וש׳ לכד את המלוכה׳״ (ב״ר צ״ט, ג׳); ואילו לדעת חכם 
אחר — "בשבאו אליו להמליכו אמר להם, לכו ושאלו באורים והומים 
אם ראוי אני, ואם לא הניחו אותי במקומי" (מדרש אגדה, ויק׳ א/ 
א'), ניגודי־הערכה אלה משקפים יפה את דמותו האימפולסיווית של 
ש/ תכונה יסודית באפיו שהוגדרה ע״י חז״ל במלים: "ש׳ משונה 
במעשיו"(מו״ק ט״ז, ע״ב). חז״ל גם הדגישו את קני־המידה המוסריים 
והדתיים השונים שההשגחה מדדה בהם לשני היריבים, דוד וש׳; 
"ש׳ באחת [מעשה אגג] ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו" (יו/ 
שם); אלא שלא התלבטו כיצד ליישב את הדבר, ורק קבעוהו 
בעובדה. ואולי טמון טעם הדבר בהסברו של רב הדנא לחטאו של 
ש׳: ש׳ — שלא בדוד — קרא תיגר על עצם העקרץ של מצוות 
השמדת עמלק, "ומה נפש אחה אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל 
הנפשות הללו עליאחת־במה-ובמה״; על בך יצאה בת-קול מן השמים 
ואמרה לו: "אל תהי צדיק הרבה" (שם). מ. 






369 


שאוליי — שאלות ותשובות 


370 


(ע״ע, עם׳ 761/3 ) העצמאית שמרו יהודי ש׳ על מעמדם בתחומי 
המסחר והכלכלה. 

לפני מלה״ע 1 פעלו בש׳ 30 ״חדרים״ ובהם כ 450 ילד, בי״ס 
לבנות (נוסד 1894 ) ובו 150 ילדות ו״תלמוד תורה״ (נוסד 1908 ) 
ובו 250 ילד. ב 1913 הוקמה בש׳ ישיבה שמספר תלמידיה הגיע ל 70 . 
בין "מגידי השיעור" בלט רב העיר, ר׳ מאיר אטלס, שהיה לפני־כן 
ראש ישיבת טלז (ע״ע). בתקופת ליטא העצמאית הפך ה" תלמוד 
תורה״ לבי״ם עברי ולמדו בו 400 תלמידים. בש׳ פעלו גם גן־ילדים 
וגימבסיה עבריים. מוסדות־חינוך אחרים היו: בי״ס חרדי, בי״ם יידי 
ושתי ספריות — ציונית ויידישיסטית. 

לפני הכיבוש הגרמני במלה״ע 11 נמלטו רבים מתושבי ש׳ לפנים 
רוסיה, ומיד לאחר הכיבוש ( 27.6.1941 ) החלו הגרמנים והליטאים 
במעשי טבח. בחדשים יולי—אוגוסט הגיעו הרציחות לשיאן, ועם 
התקרב הצבא האדום נשלחו היהודים שנותרו למחנות־ריכוז בגר¬ 
מניה. — ב 1965 התגוררו בש׳ 4,000 יהודים. 

יהדות ליטא, ג׳, 362 — 365 , חשכ״ז. ס. 

? 2 אלות ותגובות, חליפת־מכתבים בין שני צדדים, שבה שואל 
מי שאינו־יודע, את החכם ממנו, שיודיעו דבר־הלכה. כבר 
מסופר על אביו של שמואל (ע״ע) שנשלחה לו שאלה כזו (יבמ׳ 
ק״ה, ע״א), והתכתבות ענפה בהלכה התקיימה בין ר' יוחנן בא״י 
לרב ושמואל בבבל (חו׳, צ״ה, ע״ב). באיגרות כאלו — שכמותן 
הרבה לכתוב אח״כ האמורא רבין (ע״ע) — יש לראות את תחילתה 
של ספרות השו״ת. בימי האמוראים היד, חידוש בעצם העלאת 
הדברים על הכתב, שכן סברו אז עדיין ש״דברים שבע״פ אי אתה 
רשאי לאמרם בכתב" (גיס׳ ס/ ע״ב). מסופר גם (סנ ׳ כ״ט, ע״א) 
על בעל־דין שרצה להביא מא״י איגרת שיפסקו בה כדעתו, וזו, 
א״כ, תשובה ממש. 

ראשיתה של ספרות השו״ת, כתופעה היסטורית מוכרת, באמצע 
תקופת הגאונים (ע״ע), ואז היה לה חלק מכריע בתהליך קביעת 
התלמוד הבבלי כספר הבלבדי בחיי עם־ישראל לפזורותיו. יהודי 
הפזורה, שלא הבינו את שפת התלמוד ואת מתכונתו, פנו אל 
גאוני בבל בבקשה כי ישלחו אליהם "מסכת זו" או "פרק זה" עם 
"פירושו", וכי יכריעו בספקותיהם בהלכה. כן שאלו בענייני מקרא, 
מסורת ואמונות־ודעות. מבחינה ספרותית נחלקות תשובות הגאונים 
לקצרות מאד, פעמים בנות מלה אחת או שתיים בלבד — בתשובות 
הקדומות של רב יהודאי גאון (ע״ע) — ולארוכות, עד־כדי ספר 
שלם, המכיל בתוכו פירוש למסכת שלמה, לפרק או לעניין מסוים. 
הסוג המונוגרפי הולד ומתרבה לקראת סוף תקופת הגאונים, מר׳ 
סעדיה (ע״ע) גאון ואילך. מספר תשובות הגאונים עולה לרבבות, 
ורק חלק קטן נדפס בקבצים שונים של "שו״ת גאונים״ < רבות 
עדיין משוקעות בגניזה (ע״ע). רובן נכתבו בדורות האחרונים 
של הגאונים, והרבו בכך הגאונים שרירא (ע״ע) והאי (ע״ע) בנו. 
בתקופת השנים 750 — 1050 "מכסה" ספרות השר׳ת את רוב הצורות 
הספרותיות, כולל פירושי מקרא ופירושי סוגיות, ענייני מחשבה, 
דיונים כרונוגרפיים, רפואיים ומדעיים שונים וכד׳ — ל״שאלת" 
יחידים או קהילות. 

השאלות נאספו בידי נציגי הישיבות במרכזים היהודיים השונים 
בספרד, בארצות צפון־אפריקה, בסביבות א״י ועד תימן שבדרום, 
והועברו בדרך המסועפת של שיירות־הדואר, שעברה דרך מצרים, 
בצירוף תרומות השואלים למימון הישיבות ואחזקתן. הנציגים, 
שהיו בד״כ ת״ח, היו מסננים את השאלות, מתקנים את לשונן 
ומונעים משלוח שאלות "כפולות", שכבר נתקבלה עליהן תשובת 
הישיבה. אח התשובות, שהועברו באותה הדרך. היו הנציגים הנ״ל 
מעתיקים בכמה העתקות, ומכיוון שפעולה זו נתרכזה במצרים, 
צומת־הדואר של אז, נשתמר חומר רב בגניזה שם. 


תשובות הגאונים, שהחלו מצטברות באלפיהן, ובהעתקותיהן 
המרובות, כבר נאספו בתקופות קדומות ל״קבצים" ול״קונטרסים", 
בעלי מכנה־משותף מסוגים שונים: ע״פ נושאים, ע״פ שמות המשי' 
ביס, ע״פ סדר המסכתות וכד/ עי״כ הופרדו תשובות שהיוו יחידה 
אחת בשעת כתיבתן ונצטרפו לקונטרסים שונים, חלקים־חלקים, 
בידי המעתיקים. כך חל בלבול בשמות המשיבים בקבצים השונים, 
ובעיית קביעת "בעלותך של התשובות השונות היא מהבעיות 
הקשות בחקר שו״ת הגאונים. המעתיקים נהגו להשמיט את שורות 
הפתיחה מהשו״ת, משום שלא היתה להן משמעות מבחינה הלכתית, 
וגם זה הוסוף על מבוכת הזיהוי. 

מתקופת הראשונים ואילך הולך ונעשה תוכן השו״ת מפורט 
וארוך יותר, תוך מו״מ בסוגיות התלמוד הקרובות והרחוקות, ותוך 
הישענות על פסקי הגאונים, שכבר הפכו אז לחלק מן ההלכה 
המחייבת, בייחוד באזורי ספרד וצפון־אפריקה. בתקופה זו מופיעות 
לראשונה סדרות של חילופי־תשובות בין רבנים ממקומות שונים, 
המתכתבים זה־עם־זה כדי ללבן ולחזק את פסקיהם. בניגוד לתשובות 
הגאונים, שבהן מועט מאד מספר המחלוקות — כי הגאונים הקפידו 
על שואליהם שלא יפנו אותה שאלה לשתי הישיבות — מצויים 
בתשובות הראשונים חילוקי־דעות לרוב; גם דבר זה הוא מסימני 
התרופפותה של הסמכות המוסדית המוחלטת בתורה שבע״פ, שחלה 
מסוף תקופת הגאונים. 

תשובות בתר־גאוניות הגיעו אלינו מהתקופות הראשונות של 
עידן הראשונים. חנוך (ע״ע) ומשה בנו (ע״ע), בני הדור הראשון 
לרבנות ספרד, השיבו הרבה, ועשרות מתשובותיהם נדפסו בקבצים 
שונים, ובעיקר בקבצי תשובות של גאונים. עשרות מתשובותיו 
של רבנו גרשם מאור הגולה (ע״ע) כיבס ש. אידלברג (תשט״ז). 
וש. אלפנביין(תש״ג) כינס את שרידיהן של תשובות רש״י. חשובות 
אחרות מראשוני צרפת ואשכנז נדפסו בם׳ "חשובות חכמי צרפת 
ולותר" ווינה, תרמ״א). שונה המצב בארצות צפון־אפריקה, שתשד 
בות חכמיהן הראשונים לא נשתמרו בידינו במקובץ; אף תשובות 
רבנו נסים ורבנו חננאל (ע״ע) הגיפו אלינו רק במיעוטן, ולא 
כונסו. שו״ת הרי״ף (ע״ע אלפסי, יצחק) הן ברובן משנותיו 
האחרונות בספרד. 

מתקופה זו ואילך מתרבה ספרות השו״ת בהתמדה, בארצות 
המזרח והמערב, והופכת למכשיר העיקרי של המשפט העברי (ע״ע) 
היוצר ביה״ב. מן המאה ה 16 ואילך, עם היווסד הדפוס העברי, 
התחזקה והלכה נטיית הפוסקים לראות בשר־ת, שלהם־עצמם ושל 
אחרים, ענף חשוב בספרות הרבנות העיונית, והם החלו לשמור 
על העתקי תשובותיהם במגמה לפרסמם ברבים, לתועלת לומדי־ 
התורה בכל מקום שהם. מספר ספרי השו״ת שנתחברו ב 500 השנים 
האחרונות מגיע לאלפים, והם מנכסי־צאן־ברזל של הספרות הרבנית 
עד היום. 

ערכם של ספרי השו״ת רב מאד גם לידיעת תו״י. הם משמשים 
מקור היסטורי ראשון־במעלה לידיעת העבר היהודי, מתקופת הגאונים 
ואילך, משום ריבוין של התמונות־המפורטות-מאד מתוך המציאות 
היומיומית, שמעלים השואלים, שמבחינה מתודית הם תמיד כמשי־ 
חים־לפי־תומם. עבודה רבה נעשתה בידי החוקרים להעלאת החומר 
המרובה הבמצא עדיין בכ״י, ריכוזו והחדרתו המדעית־ביקרתית. 
נסיון ראשון לרישום ביבליוגרפי מלא של כל ספרות השו״ת עשה 
בעז כהן (ע״ע; "קונטרס התשובות", תר״ץ): ספרו היה לעזר רב 
במחקר. לאחרונה נעשית עבודה מקיפה במיון החומר העשיר הזה, 
ושני מפעלי־מפתוח גדולים — היסטוריים, משפטיים וספרותיים 
(מראי־מקומות)—של ספרות השו״ת נעשים עתה בישראל, בצורה 
ידנית ובעזרת מחשבים: ה״מכון למשפט עברי", הפועל באוניבר¬ 
סיטה העברית, בראשות פרום , מ, אלון, הכין מפתח כולל לכל 
ספרות השו״ת הספרדית עד סוף המאה ה 14 (בדפוס), ובאוניבר־ 



371 


שאלות ותשובות — שארות או יחסי־קדבוז 


372 


מיטת בר־אילן העלו על סרטים מגנטיים תשובות מכ 200 ספרי 
שו״ת, מתקופות וממקומות שונים. 

ש. אסף, תקופת הגאונים וספרותה, רי״א—ר״כ, תשט״ו: ש. אברמסון, 
מתערבות הגאונים (בתוך: סיבי, ם׳ יובל), תשי״ח 5 הב״ל, במרכזים 
ובתפוצות בתקופת הגאונים (מפתח בערכו), תשב״זז; מ. אלון׳ המשפט 
העברי, א׳—ג׳ (מפתח בערכו), תשל״ג ! צ. גרובר, לצורתם המקורית 
של חמשה קונטרסי תשובות (עלי־ססר, ב , ), תשל״ו; . 2 

; 1865 ,!/■) 0x1 <}>-># מ ) 11 ) 40 ו/ 1 /< 1 ס! 1 /) 0 ! 7 . 141.4 /) 4 . 11 ) 1 ) 0 ■/) 1/1 ) /־<£ 

/ס ))/ 5014 1 > 111 11 * 0/11 )€ 110/1 ז $10 ? 801 ) 1/1 /״ 0/150 ק 5 )# ) 7/1 ד 0 חג 1 \ 

. 8 . 5 ; 1920/1 — 1916/7 ,( 5,, 711X1 .א ,..א.{).]) ע• 7115101 11-11/1 )( 
1 ) 0/11 !}>)# נ 6 ץז 1 ז 71 \\ .ס . 8 ; 1955 ,£' 1 >) 01 י!)/ 14 01110 <}>)# ) 77 1 ,? 106110 * 1 
81-31:1 11 ) 83.6 ) 01116 ס) !> 110 זז 08 ז? צ׳< 5$3 ^ 1 : 10 ) ץז 10 > 711 /<>! ))■/ 5011 0 11 ) 

; 1974 , 0/110 -}>)# 1 תז 0 {)# יך׳ 00 ,. 111 ; 1967 110 >סז 8 

0/14 150 /סק 5 )# , 8.1010 .ן־ ; 1975 , 0 / 110 ?}>)# ) 1/1 1/1 $) 0101 ) 7/1 ,;! 10006 • 0 

. 1975 , 5 ) 51/141 10 (/) 1-10101 
י. ת. 

שאפעי, מחמד אבןאדריסא(ל)־-^<* *. 

( 767 , עזה — 820 ׳ פסטאט), גדול חכמי המשפט המוסלמי 
ומייסד האסכולה ההלכתית (מד׳הב; ע״ע אסלאם, עמ׳ 968 ) 
השאפעית. ש , היה בן שבם קריש (ע״ע), ממשפחת האשם, היא 
משפחת מחמד. הוא למד במדינה מפי מאלך אבן אנס (ע״ע), מייסד 
האסכולה המאלכית. לאחר שהיה בתימן עבר לעראק ולמד מפי 
מחמד אל־שיבאני, מראשי האסכולה התנפית, אולם עיקר פעילותו 
היתד, במצרים. עד היום עולים חסידיו על קברו בקהיר. הידועים 
בספריו הם ("ספר היסוד" ו ו.ג ("האיגרת"). 

ש׳ הוא שיסד, או לפחות גיבש, את מדע "שרשי ההלכה" 

3 11 *״>). תרומתו החשובה־ביותד היתד. קביעת ה׳,סנה" (ע״ע) 
כמקור השני של החוק, זולת הקראן (ע״ע). ש׳ הפנה את תשומת־ 
הלב לצו הקראני(כ״ד, נ״ד) המדגיש את תפקידו של הנביא כמחוקק. 
הוא אמנם קיבל את ה (הקש) כמקור לחוק, אך רק ע״ם 

טכסט מפורש בקראן או בחדית׳ (ע״ע). ש׳ התנגד לחכמי־ההלכה 
(בעיקר מהאסכולה החנפית: ע״ע אבי הניפה) שהתירו שימוש 
בשיקול־דעת 1 י-—עי). ב״אג׳מאע" (הסכמת חכמי הדור? 

ע״ע אסלאם, עם׳ 968 ) לא ראה מכשיר לחקיקה, אלא רק אישור 
לדינים שהם ביסוד האסלאם. 

שאיפת ש׳ ליצור משפט מסלמי פורמלי, הגיוני ואחיד ולהיאבק 
במסורות המקומיות, שהתפתחו, בייחוד במדינה ובעראק, לא 
התגשמה, ולמעשה יצר אסכולה חדשה, המפשרת בין אנשי החדית׳ 
הקיצונים ("ההנבלים") ובין הרציונליסטים. חכמי־הדת השאפעים 
החישובים היו: אל־אשערי (ע״ע; מת ב 935 ), אל־מאורדי (מת 
ב 1058 ), א(ל)־נווי (מת ב 1277 ) ואל־גזאלי (ע״ע; מת ב 1111 ). 

עד לביבוש רובו של המזה״ת בידי העת׳מאנים, בראשית המאה 
ה 16 , היתה האסכולה השאפעית החזקה והנפוצה בארצות האסלאם 
המרכזיות. העת׳מאנים, שנהגו לפי האסכולה ההנפית, מינו שופטים 
חנפים במרכזי השלטון, אן ככל־זאת נשארה האוכלוסיה ברובה 
שאפעית. האסכולה השאפעית מקוכלת כיוס בקרב תושבי מצרים 
התחתית, בכפרי סוריה וא״י, אצל הכורדים בעראק, תושבי חג׳אז 
ועסיר שבסעודיה, חלק מתושבי תימן ותושבי עדן, ומחוץ לעולם 
הערבי — באפריקה המזרחית, אצל מסלמי בריה״מ, באינדונסיה 
ובמלזיה. 

) 950 [ ,)) 1 /) 4 (// 1 } 1 / 15 /{ 1040 / 1 ( 14110/11 1 ) 5 / 0 5 << 0/1£1 ) 7/1 ,) 1131 . 11 ־ 51 - .( 
. 1964 , 17 , 1.010 ) 1510/111 /ס $■/ 111510 41 , 00 ^ 0001 .[ .א 

מי. ו. 

שארות או יחסי~קךבה (אנג׳ 14:111511113 ), מערכת של יחסים 

י • ' • 

חברתיים בין פרטים, או קבוצות, המוגדרים על יסוד המוצא 
המשותף (ץ 111 ז 1 נו 2 ת^ 0 סם), או על יסוד יחסי־חיתון (׳< ££1011 ג), 
או על יסוד שניהם• יש תרבויות שבהן עשוי המוצא המשותף 
להיות מסומל ע״י רעיונות שונים ("לידה", או "בשר", או "דם", 
וכיו״ב). אף אח יחפי־ההיתון אפשר לסמל בדרכים רבות ושונות, 
אך בכל תרבות הם הוגדרו כניגוד גמור למוצא המשותף. ההבחנה 
בין מוצא משותף ליהסי־חיתון מתבררת לעתים באמצעות התשובה 


לשאלה האם יחסי־מין מותרים בנסיבות מסוימות, או אם הם אסו¬ 
רים ונחשבים לגילוי־עריות (ע״ע עריות, גלוי־). 

סוגי הש׳ מוגדרים לפי המין, הגיל, הדור, הייחוס לענפים שונים 
של אותה המשפחה, ועוד. הבחנתם לפי המין והדור מצויים, כנראה, 
בכל התרבויות; הבחנות לפי קני־הסידה האחרים מצויות במידה 
שונה בתרבויות השונות, 

ב מ ע ר ב ת ־ ש׳ כלולים היחסים שבין השארים, כגון, דאגת האם 
לילדיה, החסות והחיבה שמעניק אחי־האם לילדי אחותו, ומרותו 
של האב־הזקן על בני־בנו. אולם מערכת־הש׳ כוללת גם יחידות 
חברתיות בעלות תכונות מבניות, כדוגמת המשפחה הגרעינית, 
יחידת קרובי המשפחה משני הצדדים של "אני" מסוים (להלן "יחידת 
קרבת המשפחה״ — 63 ז 1 >מ 14.1 ) ויחידות צאצאות חד־קוויות. הדרכים 
שבהן קשורות יחידות אלו והדרכים שהן פועלות בהן כמערכת 
מקיפה הן צדדים חשובים של המבנה החברתי. 

המשפחה הגרעינית (ץ 111 ! £11 זר, 011016 ) מורכבת מבעל 
ואשה וילדיהם. במקרים של ריבוי־נשים נמנה הבעל עם מספר 
משפחות גרעיניות — כמספר נשותיו שילדו לו; הוא־הדין באשה 
במקרה של ריבוי־בעלים. הפרט משתייד למשפחה גרעינית, או ] 
ע״י נישואים והולדת ילדים, או ע״י שהוא נולד לבעל ואשה. ילד י 
מאומץ געשה לילדם של הוריו־מאמציו ומשתייר למשפחתם 
הגרעינית. 

המשפחה הגרעינית מתקיימת כל זמן שהנישואים קיימים ובני־ 
הזוג חיים — שהרי רק הם עשויים להוסיף חברים חדשים למשפחה 
כזאת! מכאן, שהמשפחה הגרעינית היא יחידה המתחסלת מאליה, 
ואינה יכולה להיות קבוצה מתמדת. שתי משפחות גרעיניות — 
או יותר — עשרות להיות קשורות זו־לזו ע״י יחסי־אחווה של 
כל אחד מן ההורים בכל משפחה; עי״כ יכולות להיווסד רשתות 
של משפחות גרעיניות הקשורות אלו באלו׳ אך קיומן תלוי באורך־ 
ימיהם של הפרטים ובמספר צאצאיהם. 

כל אדם נשוי יכול להשתייך לשתי משפחות גרעעיוח בעת־ 
ובעונה־אחת: משפחת־המוצא (ח 0 ! 1 ב 6 זז 0 זק £ם ׳< 1 ״ד! 3 ' 1 ). שהוא נכנם 
אליה כבן להוריו, ומשפחת־הייסלד (תס״בזמסוזס )ס ץ 1 <ת £37 ), שהוא 
מייסד אותה עם נישואיו; פרט לנסיבות של ריבוי־נשים מצומצמת 
חברותו לשתי משפחות גרעיניות. בדרך זו קיימת חברות כפולה, 
ורק במקרים נדירים ביותר יש חברות ריבויית. לפיכך, התחייבות 
היחיד למשפחה הגרעינית בד״כ אינה מסויגת בהתחייבויות אחרוה. 

יחידת קרבת־המשפחה (^!ח"[) מוגדרת כילה ע״י 
ההתייחסות ל״אני״ ( 0 ^ 6 ) מסוים. וכוללת את כל הקרובים שלו 
כפי שקובעת התרבות המסוימת. תביעות ה״אני" לגבי בני משפחתו 
המורחבת, ותביעותיהם של הללו לגביו, מודרגות לפי הריחוק 
הגנאלוגי. 

מאחר שיחידת קרבת־המשפחה מוגדרת ע״י הריחוק הגנאלוגי 
מן ה״אני״ שנקבע ע״י מוצא משותף, הרי שרק לאחים ולאחיות, 1 
מאב אחד ומאם אחת, קרובים זהים אלה לאלה. יחידת קרבת־ 
המשפחה בין דודנים מדרגה ראשונה חופפת ברובה, אע״פ שחלק 
מהקרובים של אחד מהם אינו קרוב לאחר; לדודנים מדרגה שניה 
חפיפה פחותה. משום כך עשויות יחידות קרבת־המשפחה בכל הברה 
להיות חופפות ומשולבות, באופן שכל אחד מחברי החברה עשוי 
להיות "קרוב" לכל פרט אחר. ובו־בזמן יכולים שני פרטים הקרובים 
ל״אני" מסוים לחשוב את עצמם כלא־קרובים זה־לזה (מבחינת 
חברותם ביחידה של קרבת־משפחה). אדם שהוא בחינה "אני" 
ביחידה של קרובי־משפחה משלו, יהיה חבר — במידות שונות 
של חברות — ביחידות רבות ושונות מסוג זה. בניגוד לחברות 
במשפחה הגרעינית החברות ביחידות של קרבת־משפחה היא תמיד 
דיבולית. 

מכיוון שכך, אי־אפשר להפריד — מבחינה פיסית — יחידה אחת 



373 


374 


שארות או יחסי־קרכה 


של קרבת־משפחה משאר כל היחידות מסוג זה מבלי לפרק את 
היחידות האחרות. אחת התוצאות של ההשתייכות ליחידה של 
קרבת־משפחח היא מידה מרובה של אינדיווידואציה, מאחר שרק 
אותם הפרטים שהם אחים, או אחיות, מאב אחד ומאם אחת, יכולים 
לתפוס עמדה זהה ביחידת קרבת־משפחה. 

היחידה של קרבת־המשפחה גדולה מזו של משפחה גרעי¬ 
נית. את החברות בה קובעים שווה־בשווה האב והאם. ילדי אדויו 
ואחיותיו של האב וילדי אחיה ואחיותיה של האם, כאחד, הם חברי 
היחידה של קרבת־המשפהה של ה״אני", ומידת הקרבה שביניהם 
שווה מבחינה עקרונית. יחידה כזאת אינה מתמדת והיא עשויה 
להתחסל מאליה, מאחר שהגדרתה מוסבת על "אני" מסוים, ואין 
היא מתקיימת אלא בחיי ה״אני". 

אע״ם שיחידה של קרבת־משפחה עשויה לכלול גם אבות קדו¬ 
מים׳ הרי שקביעתה מוסבר, על ה״אני׳/ והיא יוצאת ממנו לכל 
סוגי הקרובים, הן מצד האב והן מצד האם. כך כוללת יחידה כזאת 
לא-רק את הוריו ואת אחי הוריו ואחיותיהם, אלא גם את הורי־ 
הוריו; אולם הואיעצמו אינו נכלל ביחידה משום היותו צאצאם, 
אלא בתור נקודת המוצא וההתייחסות המרכזית של קבוצת קרבת- 
המשפחה. 

היחידה של קרבת ־משפח ת הנקבעת לפי עקרון המנוגד לנ״ל — 
כלו/ תוך התייחסות לאב־קדום היא יחידת ה צ א צ א ו ת 
1110 נ 1 :)מ 800 ש 3 ). החוקרים חלוקים בדעתם האם יחידת־צאצאות 
עשויה להיות למעשה "לא-חד-קווית" ( 1 >; 11€ ו 11 ״״־ת 0 ח) או "דו־ 
קווית" ( 1 ב־ 01 ז 112 כ 1 במ 3 ). אם אמנם קיימות יחידות לא־חד־קוויוח, 
הרי שהן דומות מאד מבחינה מבנית — או אף זהות — לקבוצות 
של קרבת־משפחה. יחידת צאצאות חד־קווית היא פטרילינאלית 
( 11111031 ^צק) כשהיא כוללת את ילדי הגברים אך לא את ילדי 
הנשים. ומטרילינאלית ( 1 11111031 ז 13 מ) — כשהיא כוללת את ילדי 
הנשים אך לא את ילדי הגברים. אם בתוך אותה החברה מצויות 
הן יחידות־צאצאות המבוססות על ייחום לאב והן יחידות המבו¬ 
ססות על ייחוס לאם, ואם כל אדם משתייך לשתי יחידות כאלה, 
מדברים על מערכת של צאצאות כפולה (זמ 3£5€€ 1£ נ 10111 .>). 

חברי יחידח־צאצאות חד־קווית קרובים אלה לאלה בשתי 
דרכים: א) כשאדים ביחידה המבוססת על ייחוס לאב ( 3803105 ), 
או ביחידה המבוססת על ייחוס לאם (שארי רחם — $ת״ 1 0 ח 1 ז 0 ] 11 ); 
ב) באמצעות ש׳־ביניים; כך עשויים שני אגנאטים להיות בני- 
דודים (בנים לאחי־האבות), או שני שארי־רחם — בני־דודות (בנים 
לאחיות של האמהות). 

ליחידה של צאצאות חד־קווית יכול להיות תחום מוגדר. אין 
היא בנויה בהתייחסות אל "אני' מסוים׳ החברות בה קבועה והיא 
יחידה בלבדית. אין בתוכה דרגות־חברות, או דרגות־ריחוק, או 
דרגות זכויות וחובות, משום שכל אחד מחבריה קרוב לשאר כל 
החברים באותה הדרך — בעוד שבקבוצה של קרבת־משפחה כל 
החברים קרובים ל״אני", אך אינם קרובים בהכרח זה־לזה. מאותה 
הסיבה שונה החברות הריבויית ביחידות של צאצאות חד־קוח־ת מן 
החברות הריבויית ביהידוח של קרבת־משפחה. במערכת של קרבת- 
משפחה עשוי אדם להיות "אני" ביחידה אחת, דודן מדרגה ראשונה 
ביחידה שניה. ודודן מדרגה שניה ביחידה שלישית. במקרה של 
סכסוך בין קרוביו אלה יהיו לשניהם תביעות שוות כלפיו, וחובותיו 
כלפי שניהם תחיינה שקולות. לעומת־זה בנויות יחידות של צאצאות 
חד־קווית בחינת תא בתוך תא — כל חברי היחידה הקטנהיביותר 
הם חברי היחידה הגדולה ממנה, וכולם חברי היחידה הגדולה 
משתיהן, לכן אין יחידות של צאצאות חד־קווית חופפות ומשולבות 
אלו באלו, כדרך שחופפות ומשולבות יחידות של קרבת-משפחח. 

יחידות של ש׳ חד-קווית מכל הגילים מוגדרות בבירור, וחבריהן 
הפיסיים נבדלים משאר כל האנשים, מבלי לפורר שום יחידה 


אחרת באורח פיסי. משוסיכך אין זכויותיו וחובותיו של כל פרט 
כלפי יחידת־הש׳ שלו מוגבלות ע״י שום יחידה מתחרה של ש' 
חד-קווית — שלא כדרך היחידות של קרבת־משפחה. ייתכן אפוא, 
שהיחידה של ש׳ הד־קווית תהיה קורפורציח, או סוג אוטונומי 
אחר בעל קיום מתמיד במסגרת החברה, שכן אין זהותה תלויה 
בשום פרט מפרטיה, ואף יש באפשרותה לגייס חברים חדשים 
במקום אלה שמתו. לכן מתאימות ומשמשות יחידות אלו מסגרות 
של סולידריות פוליטית בחברות שבטיות רבות. 

תחומה וחברותה של המשפחה הגרעינית מוגדרים בצורה 
אחידה בכל חברה, מה שאין ביחידת קרבת־משפחה ובצאצאות 
חד־קווית; הללו עשתות להיות שונות מאד בגדלן ובתחומן. למשל, 
יחידת קרבת־המשפחה עשויה להצטמצם לדרגת דודנים מדרגה 
שניה, או להיות מורחבת עד לדרגת דודנים מדרגה רביעית. 

תחומה של יחידת קרבת־משפחה או של צאצאות הד-קווית 
נקבע ע״י התפקודים המיוחדים לה בכל חברה וחברה. בך אפשר, 
שבחברה מסוימת תוגבל יחידת־צאצאות שבבעלותה שטח־קרקע 
נרחב ע״י עומק גנאלוגי של ^— 8 דורות. יחידת ש' חד־קווית 
המחזיקה בתלקות־אדמה קטנות, עשויה להיות מוגבלת ע״י עומק 
גנאלוגי של שני דורות בלבד, בעוד שיחידה המחזיקה בנכסי דניידי 
(כגון עדרים) עשויה להיות מוגבלת ע״י עומק של 3 — 4 דורות. 
ייתכן שיחידת קרבתימשפחה, הפועלת כיחידה של גאולת-דם וגביית 
כופר־נפש, תהיה מצומצמת לדודניס בדרגה שניה, בעוד שיחידת 
קרבת־משפחה, הפועלת לצבירת־הון למפעל מסחרי. אפשר שתהיה 
מורחבת עד לדודנים בדרגה רביעית. 

מאחר שתחומן של יחידות קרבת־משפחה ושל צאצאות חד- 
קווית נקבע ע״י התפקודים המיוחדים בחברות השונות, ומאחר 
שייתכן כי יחידות־ש׳ כאלה תמלאנה יותר מתפקוד אחד, עשויות 
להימצא בחברה אחת כמה יחידות של צאצאות חד-קווית, או של 
יחידות קרבת־משפחה בעלות ממדים שונים. 

כאמור, אי-אפשר לה ליחידת קרבת־סשפחה להיות יחידה מת¬ 
מדת או ״קבוצה קורפורטיווית״ — שלא כיחידת צאצאות חד-קוויח. 
אע״פ שיחידות צאצאות חד־קווית בעלות ממדים שונים עשויות 
למלא תפקודים שונים, עשויה יחידה אהת בעלת ממדים מוגדרים 
למלא יותר מתפקוד אחד. אם תפקודים אלה חשובים מאד, ואם 
נניח שהסולידריות בתוך היחידה גוברת עם כל תפקיד חדש שהי¬ 
חידה נוטלת על עצמה, יגביר ריבוי הדרכים שבהן קשורים חברי 
היחידה אלה לאלה את האוטרקיה והאוטונומיה של היחידה ויקטין 
את תלותה ביחידות אחרות, בחברות שבטיות עשויות יחידות־ 
צאצאות להיות רכיבים אוטונומיים ( 15 ת 0 ת 81 :>$) של השבט. 

נידונו כאן רק 3 טיפוסים של יחידות־ש/ בחברות שונות קיימים 
גם צירופים של טיפוסים אלה וואריאנטות שלהם המותאמים במ¬ 
יוחד לתפקודים מסוימים בתנאים מיוחדים. 

התפקודים המיוחדים הכדוכים ביחידות־ש׳ קובעים הן את אר¬ 
גונן הפנימי של היחידות הללו והן את תחומן. למשל, אין טיבן של 
היחידות של צאצאות המבוססת על ייחוס לאב מחייב שסמכות 
מוחלטת ובלתי-מוגבלת תהא נתונה בידי זקן הזכרים. ואולם מבנה 
כזה ייתכן — ואף מתאים— כאשר היחידה של צאצאות חד־קווית היא 
בעלת רכוש, המצריך ניהול ופיקוח מתמידים שאי־אפשר לקיימם 
בדרך שגרתית, בדומה לכך, רצוי, אולי, שלבעל־האב במשפחה 
הגרעינית תהא ההכרעה של סמכות ושלטון, אך דבר זה כוחו יפה 
רק לגבי פעילויות מסוימות, או צירופים מסוימים של פעילויות, 
ובוודאי אינו מתחייב מתפקידו של האב או הבעל. 

יחסי חיתון. הגדרנו את הש׳ כיחסים הנובעים ממוצא משותף, 

אד מחיתון. או משניהם. החיתון מסומל ברוב התרבויות — ואולי 
בכולן — במערכת היחסים שבתוכה מותרים קשרי־מין בתנאים 
מסוימים. סוג־קשרים זה הוא בעצם ואריאנטה של הש/ אך הוא 



375 


שארות או יחסי־קרבדז — שבא 


376 


מתמיד פחות מזו׳ דווקא משום שהוא כולל בתוכו יסוד של בחירה. 
במובן־מה ניתן לומר, שע״י חיתון נוצרים קשרים שיוכיים (ק!ת 50 ג 
0 ׳\ 1 ז) בדרך השגית, בין שהחיתון חל בין שני פרטים, ובין שהוא חל 
בין שתי יחידות של ש׳, נוצרת על-ידי סולידאריות ממין שונה — 
מתמדת־יחסית — הבאה לידי ביטלי בדרכים רבות ושונות, אך 
מנוגדות למצב בתוך היחידות שהוא מקשר ביניהן. 

אפום המיוחד של יחסי הש/ ראשית־כל יש להבחין בין הש׳ 
לבין פעילויות או תפקודים חברתיים מסוימים שאינם יחסי ש׳. הני¬ 
שואים, למשל, אינם זהים עם יהסי־מין, האימהות אינה זהה עם 
הטיפול בילד, והבעלות על הנחלה אינה זהה עם הצאצאות, אע״פ 
שלעתים הקשר ביניהן הדוק. שנית, מתברר כי צורות הגיוס לעמדות 
ולקבוצות הש/ והחברות בתוכן, כולן שיוכיות, וכי קני־המידה 
שהשיוך נעשה לפיהם הם תכונות יציבות ואובייקטיוויות, המשו¬ 
תפות לכל אדם — גיל, מין, דור, וכיו״ב; תכונות אלו אינן מעמדות 
נרכשים, שרק מקצת בני־אדם יכולים להגיע אליהם ע״י השגים 
ברמה גבוהה. שלישית, קני־המידה לייחוס עמדות ש , (ת 1 ו 31 ח 1 ^ 
צח 10 זנ 05 ק) מבוטאים ביטוי סמלי, אבל אין לזהות את הסמלים האלה 
עם קני־המידה שהם מסמלים. בד״כ הסמלים הם תכונות ביולוגיות 
או פיסיות של בני־אדם. הם נוטים לרמוז, או להעיד, על תכונות 
בלתי־משתנות, ולא על מצבים חולפים. ואולם, למושג "מין", למשל, 
כקנה־מידה, אין המובן הביולוגי, המוגדר הגדרה מדעית, אלא הוא 
מכלול דימויים שמקורם בשכל-ישר ובביטויי יומיום. כך, למשל, 
שונים המושגים "גבריות" ו״נשידת" מחברה לחברה, ומשתנים מזמן 
לזמן גם באותה חברה. לפיכך אין לדאות בהם מושגים ביולוגיים, 
אלא הגדרות של הבדלים הנובעים מחלוקת בני-האדם לשתי קבוצות. 
בדומה לכך ניתן לתפוס אה ה״גיל" בזמן שעבר, כגיל יחסי, או 
כמעמד כפוף בתוך היירארכיה של סמכות, הסמלים נראים כרומזים 
על אוניוורסאלירת, שלמעשה נעדרת מהם. כך. למשל, אין ה״מיך 
כסמל הש׳ זהה בכל התרבויות, והוא־הדין ב״גיל", וכיו״ב. 

הצד האוניוורסאלי הוא, שבכל תרבות קיימת מערכת של סולי- 
דארויות מובדלות, שאליה קשורה מערכת של פעילויות ותפקודים 
מובדלים. קני-המידה שעל־פיהם משייכים את קשרי־הסולידאריות 
משתנים בביטוייהם הסמליים, אך כולם מסמלים דרכים של 
קשרי־סולידאריות, בין אם אנו עוסקים ביחידוודש' המכילות סוני- 
ש , שונים, ובין אם אנו עוסקים בםוגי-הש׳ עצמם ("אם", "אב", 
"אח", "אחות"), נמצא שהתפקוד היחיד המגדיר את הש׳ ושבו 
עשויים להיות כרוכים תפקודים אחרים בנסיבות שונות, הוא להעמיד 
מערכת־דגמים של קשרי־סולידאדיות בין סוגים 
של בני־אדם או של יחידות חברתיות. הדגמים נבדלים 
זה-מזה לפי ממדי היחידה, מידת הדיפרנציאציה הפנימית שלה, 
ומידת הזכויות והחובות של יחס־קרבה אחד לעימת משנהו. מובן 
מאליו, שבתוך המערכת החברתית מצויים אף קשרי־סולידאריות 
אחרים (למשל: עובד — מעביד); אולם אלה חולפים ומצומצמים, 
בעוד שקשרי הש׳ מתמידים ומקיפים תהומי-חיים ותחומי-פעילות 
רבים. בחברות שבטיות ומסרתיות הם שימשו מסגרת לרוב התפי 
קידים החברתיים האחדים; הם קבעו את דתו, ועפ״ר גם את עיסוקו, 
מעמדו וכוחו הפוליטי של האדם. בחברות מודרניות עשוי אדם 
להינתק ממשפחתו ומשאריו, למצוא את מקומו במערכת הכלכלית 
והפוליטית — וגם להמיר את דתו. אבל קשרי הש׳ הם עדיין רקע 
לכל תפקידיו החברתיים של האדם. מוצאו המשפחתי קובע את מקומו 
ההתחלתי בחברה. הניתוק מקשרי המשפחה והש׳ הוא עפ״ר חלקי 
בלבד; גם כשנוצר הניתוק הוא מצטמצם עפ״ר לתקופה קצרה בחיי 
האדם — בין יציאתו ממשפחת מוצאו ועד ייסוד משפחה חדשה 
על-ידו. 

וע״ע חתנה; משפחה; נשואים; אשות. 


1^. 1401230, 5,)15(6211* 0) €021*422^1227111)1 (111(1 .4 ))1714)1 11721411 }¥ ) 1 ( 1 (ס 
¥<177111)(, 1870; £. 8. 1 1126 ^ 11 )) 4 ^( 1 * 1/6 * 11 ( 0 61/104 }(! 1 ) 072 ,ז 10 ץ 
066(\0$711622( ©/ 1*267117112011*, 7{$$1\64 70 ¥411(! 0) 1)18771<2£6 <1)2(1 
06*66711 (101111131 0£ [86 80111 ^צ ,£] 1 ג] 10511 101021001 } 0 ז 11 ] 4.0 . 31 ע . 
1889; \ 111 ; 1914 , 190:7072 מ 07£8 50610.1 0724 .¥ , 5 ז 6 ז 811 . 8 . 1:1 .ע ., 

506201 02■ ^(171224(1071, 1926; 0072 1/16 { 0 1116171 ( 5 .¥ 116 ' 7 , 50115 ־ו 3 ק .ד - 
(6712$0747^ 1/722(64 5(0(6* (.470671030 /\ ןןס 1 סק 0 ־ 1 ו 1 )ח /, X^-\ ; 1943 ,( ז 
6 * 71 ) 5 ¥65 , 71-57731155 ־ £6 . 0 ; 1949 , 5171161111-6 41 * 506 ,; 1 ש 10 ) י נ 1 ו 4 ז .? .ז .> - 
(1*761 6162)16*1(41765 46 14 {247-6)1(6, 1949; /\• 8. 83<1011£1 : 6-511 ״\ 0 ז - 
0. £07(16 (0115.), 4)716071 5^1(6771* : 1950 , 4£6 ־ 4771 },! 4714 . 10 /ס 
1951 , 11167 ([ 16 '/) %ה 10 ( 47 . 6 ^ 5167116 4714 .¥ ,! 011371 ] 71 ?-$תב׳ד£ .£ .£ ; 

4. 8. 8 50 166 ) 11 ( ¥711 171 1071 ) 2726 )¥ 0714 6 ( 11 ) 2-116 ) 5 ־ תי."\ 810 -££ : 111 ;> 4 >ב - 
6161)2, 1952; 14. £07765, 7/16 5(71*6(1*1-6 0 / 11711*7)64 0656672( 0701({15 
(,4 7211171647 ** ¥2072 ' , 7 ז 0 <ןת 6 ז\ 3 ס ; 1953 ,(ע£ ,׳( 740787000102 ת 103 ־ £1 ודו 
0656672( 604 06*6672( 07012$* (18111., 1^X1), (959; (. 17000130 ? .ל , 

071 (!>6 €0/166$1 0 נן 0 ז 78 ו 1 \/ 803711 1110 01 007031 () 101714764 1€ /) / ס - 
1021011 105(111176, X^.^) 16 ( 1 * 002 ) 0 1071 ) 164 ( 04552 .׳( 6008 .[ ; 1961 ג 
0656671( 5)2*(6771* (0117700[ *0711701x1102> 1 ) 0 ) . 1 ) 1 ; 1961 ,( 11 ,׳ .) , 

7/26 €!14766(67 0) 1(., 1973; 0. \1 8087101(167 - 8. 0011211 (045), 

; 1961 ,^ 010 <} 1172170 171£ )! 1171 /) ¥6 , 1,63011 . 8 .£ ; 1961 ,.[ 1 21171661 ׳ 2 ) 37 4 
- 14664 . 8 ; 1968 ,) 71 ** 74114660 * 1 ) 01/1 }/ ;.) 1 47226726472 . 167 ) 508061 . 14 .ם 
,(. 641 ) 8610102 .? ; 1971 , 6 ^ 147714 ( 1 4724 .¥ ^ 71 !)/( 17 (/) ¥6 ן(. 611 ) 8310 
, 1972 , 27 ) 46 ' 4 ) 671211 ) €612 671 ^ 22407 1/26 ! 17 * 11416 ) 5 

ד. ס. ש. 1 

שבא (שבאית: ווחר׳ , סבא), ממלכה שנתקיימה בחלק הדרומי' 
מערבי של חצי־האי ערב, בשטחי תימן ותימן הדרומית (ע' 
ערכיהן) שבימינו, באלף הראשון לפסה״נ ובמחצית הראשונה של 

האלף הראשון לםה״נ. ש׳ הש¬ 
תרעה באיזור ההרים שבקרבת 
צנעא של היום ובאזורי השפלה 
ממזרח ומדרום־מזרח לצנעא. 

בירת ש , היתה מארב. סמוך 
לש' נתקיימו כמה ממלכות: 

המיר, חצרמות (ע' ערכיהן), 

מעין בצפון, קתבן בדרום־מזרח 
ואוסן בדרום. תושבי הממלכות 
דיברו בלשון ערבית דרומית 
(ע״ע, וע״ע שמיות, לשונות), 

ענף של הלשונות השמיות 
הדרומיות, שעמן נמנות גם 
הערבית והלשונות האתיופיות. 

ידיעות חשובות על ממלכת 
ש׳ נשאבו מכתובות דרום־ 

ערביות שנתגלו בתחומיה (תם׳: 

כרך כ״ז, עמ׳ 144 ; רובן ציוני- 
קבורה, ציוני בניינים והקדשות 
לאלים); הן כתובות בכתב דרום- 
ערבי מיוחד, שצורתו נאה וסי¬ 
מטרית (ע״ע כתב, עמ׳ 1098 ). 1 
איסוף הכתובות החל במסעו של 
ק. ניבול (ע״ע; 1762 ). מרא¬ 
שוני מפענחי הכתב היה גזניום 
(ע״ע), והמחקר קודם במידה 
רבה אחרי מסעות־התגליות של 
יוסף הלוי, ד. ה. מילר וא. גלזר 
(ע׳ ערכיהם) בשלהי המאה 
ה 19 . מחקרים וחפירות שנעשו 
מטעם אוניברםיטתלובן( 1951/2 ) 

ומוסדות־מחקר אמריקניים 
( 1950/3 ; 1975/6 ) חשפו תרבות 
מפותחת, שהתבססה על חק¬ 
לאות (כולל גידול בשמים) 

וסחר אבני־החן, שהובאו, דרך 


תעתיק 

תעתיק 

עברי 

עזבאית 

לועזי 

ז 

א 

ו? 

כ 1 

ב 

ח 

9 

ג 

ך 

6 

ד 

*>1 

6 

ד׳ 


ו 1 

ה 

4* 

97 

ו 

ס 

1 

ז 



ח 

4* 

ו 1 

ח¬ 

¥ 


ט 

ש 

1 

ט׳ 

ו* 

ץ 

ר 

? 


כ 

£1 

1 

ד 

1 

ודו 

מ 

פ 

ח 

נ 


$ 

ס 

* 

< 

ט 

ס 

9 

ט׳ 

1 ז 

* 

פ 

0 


(רפה) 


5 

צ 

1*1 


צ' 

5 

9 

ק 

$ 

־׳ו 

ר 

י 

5 

ש 

(ימנית) 

* 

3 

ש 

סאמאלית") 


1 

ת 

צ 

1 

ת׳ 

1 


ד,א 5 ן*־בית וזעבאי 






שבא; הם הוו הררומי של הסכר הנר:? כסארב 


מיצר באב אל־מנדב, אל כל רחבי העולם העתיק. מארב, בירת 
ש/ היתד. מטרופולין ומרכז מסחרי בי״ל. החקלאות של ש׳ ניזונה 
מגשמים עונתיים וממערכת השקיה מסועפת של סכרים ותעלות. 
הסכר הגדול במארב (כ 600 מטר ארכו) היה בעל חשיבות מיוחדת; 
האגדה המוסלמית מייחסת אח התמוטטות התרבות הדרום־ערביח 
לחורבן סכר זה (המאה ה 6 )׳ אך אפשר שדווקא חולשה מדינית 
הביאה להזנחת הסכר. עשרו של איזור ש׳ היה מפורסם, והסופרים 
הקלאסיים (ארטוסתנס, 0 טךב 1 ן, דיודורוס סיקולום ופליניוס ׳,הק¬ 
שיש") קראו לחבל־ארץ זה ט 1 ון!וק\/' ע 0 > 1 ן: 80 <\£, 13 נ 31 ־ו\/ 

("ערב המאושרת"), או בז^זס^ס 3 ונ 31 ז\/ ("ערב המפיצה ריחות־ 
בושם״). וע׳״ע ערב, עמ׳ 140 : ערבים, עמ׳ 161/4 . 

היסטוריה. על מוצא הש" ושכניהם מעידה קרבת לשונם 
ללשונות השמיות הצפון־מערביות: יש בה כל 29 ההגאים שרווחו 
בלשונות אלו עד המאה ה 13 לפסה" נ (השווה הא״ב של אוגרית}. 

שכבת היישוב הקדומה ביותר שנחשפה בתרבות השבאית שייכת, 

לפי בדיקה של פחמן רדיו־אקטיווי, למאות ה 11 —ה 10 לססה״נ, ע״פ 
הכתובות, שזמנן מאוחר בכמה מאות שנים, נראה שתחילה שלטו בש׳ 
שליטים־כוהנים, שתארם היה מכרב, ואחריהם — מלכים (מלף). 
אד יש המשערים שה״מכרב״ים וה״מלכ״ים שלטו במקביל. ידועים 
שמותיהם של עשרות שליטים, אולם הכרונולוגיה אינה ברורה, שכן 
השליטים הראשונים נקראו בולם באותם שמות (כחצי־תריסר). בכ¬ 
תובות מלכי אשור ( 700 לפסה״נ בקירוב) באים שמותיהם של שניים 
ממנהיגי ש׳ (ב-!-מ 31 -*-ן 1 — ית׳עאמר; — כרבאל), אותם 

השמות ידועים בין שמות ה״מכרב״ים. מכאן שיערו שה״מגרב״ים 
הראשונים שלטו כבר ב 800 . ע״פ שינויים בתארי־המלוכה, המשקפים 
שינויים בכפיפותן המדינית של ש׳ ושכנותיה, מבחינים בכמה 
תקופות: ( 1 ) תקופת ה״מכרב״ים ( 800 — 450 ) ; ( 2 ) תקופת מלכי ש׳ 
( 450 — 65 לפסה״ג). בתקופה זו סופחה ממלכת מעין לש׳; ( 3 ) תקופת 
מלכי ש׳ וד׳ו רידאן ( 65 לפסה״נ — 300 לסה״ב). השם ד׳ו רידאן כלל, 
לסי פירושים שונים, את קתבן או את חמיר (ע״ע); בתקופה זו בלט 
המלך אלשרח יחצ׳ב, מביסו של איליום גאלוס (ר' להלן); ( 4 ) ב 300 
לסה״נ סיפח המלך שמר יהרעש את חצרמות וימנת. במאה ה 4 נשאו 
מלכי אכסם (ע״ע אקסום; חבש, עמ׳ 106 ) את התואר "מלכי ש׳ 
וד׳ו רידאן״. מה שמורה על הגמוניה אכסומית;( 5 ) ב 400 נקרא המלך 
אבכךב אסעד גם ״מלך הערבים בטוד ובתהמת"(■= ברמה ובמישור}. 
תקופת האיחוד של כל הממלכות הדרום־ערביות נמשכה מ 300 עד 
600 בקירוב. 

בכל תקופות שגשוגה ניצלה ש׳ מפלישות בשל ריחוקה מעבר 
למדבריות ? הפולש היחיד, המושל הרומאי של מצרים, מרקוס איליום 
גאלום, הגיע עד מארב ( 24 לפסה״נ), אך נאלץ לסגת באבירות 
כבדות. 


באימפריה הרומית שימשו הבשמים (ע״ע, עמ׳ 965 ; בעיקר מור 
ולבונה) לתרופות, לתמרוקים, לצרכי פולחן במקדשים ובבתים 
ולסילוק ריחות רעים. מרבית הצריכה סופקה מש , והביאה לפריחה 
בלא־תקדים בסחר־החוץ של ש׳. עם הפיכת הנצרות לדת מוכרת 
ברומא ( 313 ) ירדה צריכת הבשמים המרובה שהיתה נהוגה בעולם 
האלילי, במיוחד בקשר להקרבת קרבנות. ויצוא הבשמים מש׳ צומצם 
והמצב הכלכלי בדרום־ערב החל להתערער. חדירת הנצרות לחבש 
במאה ה 4 יצרה חיץ וסכסוכים עם השמיים בחבש, שכתוצאה מהם 
נחלשו ממלכות דרום*ערב עוד יותר. במאה ה 6 פעל יוסף ד׳ו נואם 
(ע״ע) מלך חמנר, שהיה יהודי, נגד הנוצרים ועורר רוגז רב בעולם 
הנוצרי. שליט ביזנטיון ניצל עניין זח להשתלטות על נתיבייהסחר 
בדרום־ערב, ובהשפעתו פלש כלב מלך אכסם לש׳ וכבשה ( 525 ). 
את שלטון אכסם פרק המלך האחרון של ש׳, אברה, שהיה נוצרי־ 
נסטוריאני. אברה ניהל מלחמות־כיבוש, תיקן בפעם האחרונה את 
סכר מארב, אך אחרי מותו ( 570 ) השתלטה פרס (ע״ע, עמ׳ 365 ) על 
ש/ במאה ה 7 בא כל דרום־ערב בשלטון הח׳ליפים הראשונים, 
וקיבל במהרה אופי ערבי ומוסלמי. 

הדת. ראש אלוהיהם של תושבי ש׳ היה אל־הירח אלמקה, והש" 

* - 

קראו לעצמם "בני־אלמקה". בת־זוגו היתה אלת־השמש שמם. מחשובי 
אלוהיהם היה עת׳תר, המקביל לעשתר־כמוש במואב, עת׳תר באוגרית 
(שהיה בן אל ואחי בעל ): מקבילותיו הנקביות בצפון: עשתרת 
(ע״ע) בכנען ואשתר בבבל. 

במאה ה 4 לסה״ב, אתרי ההגמוניה האכסומית, בא במקום הפולי־ 
תאיזם — פולחנו של רחמן, אלוהי־השמיים. כמה ממלכי ש׳ התייהדו. 
מהמאה ה 6 נשתמרו נוסחות דחיות יהודיות (ע״ע ערב, עמ׳ 144 , 
דשם תמ ׳ ) ונוצריות. בנוסחות הנוצריות נמנה רחמן בראש השילוש 
הקדוש, ואחריו ישו (הנקרא גם משיח) ורוח־הקודש. שמו של רחמן 
נתקבל כבר ע״י מחמד ככינויו של אללה, או כשמו (ע״ע אלהים, 
עמ׳ 465 ). 

במקרא. ש׳ ושכנותיה נמנו ב״לות העמים"(ע״ע שבעים אמות) 

הן עם בני יקטן בן עבר, היינו צאצאי שם (ברא' י, הו—כט ־ דה״א 
א, כ—כג) והן עם צאצאי חם (ברא׳ י, ז - דה״א א, ט). זיקתם לבני 
חם מתבארת לאור קשריהם התרבותיים והפוליטיים עם אוכלוסי 
אתיופיה. הופעת ש׳ גם בין בני קטורה (ברא׳ כה, ג [דה״א א, לב]), 
מתבארת בקשריהם אל העמים שישבו בצפון־ערב ובמערב ה״סהר 
הפורה" ועסקו בסחר הבי״ל הקדום. 

במקרא נזכרת ש׳ כסוחרת במותרות (בשמים, אבנים־יקרות, זהב. 
ועוד) שסחרה הגיע עד צור (ישע׳ ם, ו; ירם׳ ו. כ; יחז׳ כד. כב—כג: 
לח, יג; תה׳ עב, י, טו; איוב, ו, יט). לפי פליניוס, נמשך מסע 
מתמנע בירת־קתבן לעזה כ 65 יום. יש במקרא כמה הזכרות של ש׳, 
שכנראה איבן מתייחסות לש׳ הדרומית, סוחרת־העמים. אלא לש׳ 
הצפונית של נוודים ואיוב א, טו, ועוד). 



אולם הכניסה למקרש בסארב, בירת שנא 




380 


שבא — שבויים ופדיון שבדים 


הופעתה של מלבת¬ 
ש׳ בחצרו של שלמה 
(מל״א י, א—י, יג; 

דה״א ט, א—ט, יב)הצ- 
עיינה בעושר ובפאר. 

נראה שביקור זה בא 
להסדיר קשרי-מסחר 
הדדיים עקב התגברות 
השפעתו של שלמה נ־ 

איזור ים־סוף (ע״ע 
אופיר) ושליטתו על 
נתיבות-הסחר היבש¬ 
תיים. במקרא לא נזכר 
שמה של מלכת ש׳ ואין 
אפשרות לשבצה בין 
שליטי ש' הידועים, 

שכן כולם היו גברים. 

אולם הכתובות הקדו¬ 
מות ביותר הן מן המאה 
ה 8 , ולא מן הנמנע 
שבמאה ה 10 היתה 
בש׳ מלכה־שלטת. ב¬ 
קראן (כ״ז, כ׳—מ״ה) 

נקראת מלכת־ש׳ בלקס (= פילגש י). אצל יוסף מן מתתיהו הפכה 
מלכת־ש׳ למלכת מצרים ואתיופיה, ואילו בברית החדשה (מתי 1 ז\. 
42 ; לוקס 1 ^ 31 ) נקראת ג 101 י>׳\ סקס 30100.1 ), "מלכת-הדרום" או 
"מלכת תימן". 

מהסיפור על פגישת שלמה ומלכת־ש׳ צמחה אגדה אתיופית 
שייחסה את מוצא ״בית־שלמה״, ששלט באתיופיה עד 1974 , למלכת 
ש׳ (ע״ע חבש, עכר 106/7 ). אגדת הפלשים (ע״ע, עמ׳ 894 ), 
הקושרת אותם בבנה של מלכת־ש/ רומזת למוצאם מהיהודים בדרום- 
ערב. 

מלכת ש׳ באמנות. ציירים ופסלים הרבו לתאר את מפגשם 
המפואר והדרמתי של שלמה ומלכת ש׳. זכורות במיוחד יצירותיהם 
של ב. אנטלמי, ל. גיברטי (ע׳ ערכיהם, ושם תמ " ), ה. הולבין הבן, 
פ. ור(נזה, מ. רימונדי, טינטורטו (ע׳ ערכיהם) וקלוד לורן (ע״ע, 
ושם תמ , ). ור׳ תם׳ בערך שלמה. 

ר, בראוגינג (ע״ע) חיבר שיר ששמו ״ 83110 3 ״ב ״ 50101110 
( 1883 ), ואילו א. דה קאשטרו א אלמאידה ( 13 ) 01 חח 1 \ 7 0 ״ 035 * 3 .£) 
הפורטוגלי חיבר דרמה, 30 ^, 53133 30 8310113 83110155 
זגגיסץ!־! (״ בלקיס מלכת ש/ אכסום וחמיר״), 1894 . ק. גולדמארק 
חיבר אופרה וש. גרונמן (ע׳ ערכיהם) — קומדיה ששמן "מלכת־ 
ש״/ רספיגי (ע״ע) חיבר בלט, שהגיבורה שלו מלכת ש׳ ( 1923 ). 
ביבל׳ ר׳ גם: ערב. עמ׳ 140 . 

,'(־!שוחס^זנזס^ . 4 ■ 1 ; 893 ! .) 71 ( ! 107770 ) ) 017 ) 1 /)) 4070/11 * $1 , 61 ודזחח 140 .? 

1 ) 1 ? 0 ■(? 11 ו 07 א ) 0 . 0 ; 1934 .) 1 ?)! 8 ) 1 ( 1 1 ) 011 4701110 

,))>) [ 14071111 ) 17 } 1 ) 070/7 711 £10 ! ¥11 ) 16 ,. 1 ) 1 ; 1934/5 , 111 ־ 1 ,) ) 711111411 
-! 1 ) 711 ) 41-0/71 71 ) ) 11 [! 11 ! ) 71107707 1117111071 ) 71 ! 14 , 1113115 ) 01 < 11 .[ ;' 951 ( 
; 1955 ,. 5 1 ) ))) 07 10 ,^ 0011 ־ 11 ? .( 19511 , 7411711 ') 11-11711 > 01£ ( 1/101 
,א ; 1957 ,) 7171 ) 17 ? ./ ) 4 )!/ 114-070 ) ) 1/11 } 1 !' 6£1 ) 1 ! 1 ? 1,0 , 6 וחחז<;[ .\. 
)) 71 ) 10 0 ) 1 (£ ! 0 ) 01021 ) 0(15.), 41 x 110 ) £ו( 1£ ז 18 ^ .? ,ת - ח 0 ^ 0 ( 1 ת 0 זג 13 1,0 
/ 0 7011 004 )!!? ) 7/1 , 86010 ¥30 ./י\ . 0 ,- 1958 , 10 ( 4701 $0111/1 171 
1 )ז 083 ) 1 ז 8 . 8 .[ ; 1969 ,( XX1 ^^ נ ח 3 .> 1 זשתו\׳. :) 1 ) $6161111 ) ^ 1 ) 7 470/710 

. 1974 0174 $010111011 ,(. 1 ) 6 ) 

שמ, ש. 

שבו, ע״ע אכטיס. 


שבוטאים ( 0165 ־נ 0331£0 ), סדרת דגי־מאכל חשובה, הנמנית עם 
הכליל־גרמיים. יש בהם סימנים פרימיטיוויים וסימנים 
משוכללים כאחד. הסימנים הפרימיטיוויים: גופם מכוסה קשקשים 
עגולים. כל קרני־הסנפירים רכות. הסימנים המשוכללים; סנפירי- 
הגחון קבועים לפני סנפירי־החזה, שלפוחית־השחיה סגורה; סנפירי 
הגב והשת בד״ב ארוכים. למינים רבים בין בשרני מתחת לסנטר, 
המסייע בחיפוש מזון. רובם דגי-קרקע. תפוצתם העיקרית באזורים 
הממוזגים והקרים של כדה״א. 

בא״י מינים מעטים הנמנים עם משפחות אלו: ( 1 ) משפחת 
ה ש י ב ו ט י י ם ( 0331336 ), הכוללת סוגים רבים, חשובה לדיג, 
מהם בארץ; שיבוט ( 03305 ; ע״ע בקלה [שם ציורים]); 
פיציס ( 015 ץ! 1 ?) בו המין פיצים־המכמורת ( 81000101305 .?), 
החי במעמקים ( 100 מ׳) בחופי הים התיכון. לעתים נתפס בכמות 
קטנה בדיג־מכמורת. השלל השנתי בעולם של הדיג הימי של משפחת 
השיבוטיים (ממוצע 1970 — 1973 ) היה כ 10 מיליוני טונות. המין 
היחיד במשפחה השוכן במים מתוקים הוא 1003 13 ^ 1 , הנפוץ 
באגמים באסיה, באירופה ובאמריקה מצפון לקו רוחב 45 ; 
( 2 ) משפחת הבקלאיים ( 0 ג 11100113 ז 10 \), ובה הסוג החשוב לדיג — 
בקלה (ע״ע; ״!!ססס!־!^) 1 ( 3 ) משפחת ה { 1 ט מ נ י י ם 

( 330 !ז 1301011 \), דגים השוכנים בעומק עד 200 מ׳. בארץ קיימים 
שני סוגים: אחד מהם החטמן ( 15 !ו 01 תץ 11 ז 00010 0011115 ץ 11 ז 00€10 ) — 
גופו מוארך וקצהו האחורי מחודד, בלא סנפיר־זנב. חרטומו חד 
ומשוטח, פיו תחתי ומרוחק מהקצה כמו בכריש. שוכן באיזור א״י 
בחוף הימה״ת, בעומק העילה על 100 מ׳; ( 4 ) משפחת הגדליים 
( 6 ג 13 ־ 101 \). בימה״ת נפוץ מין יחיד — גדלה ( 0336113 ) — הנדיר 
מאד בחוף הארץ. 

שבויים, ארבעת ה", סיפור יהודי־ספרדי על־אודות 4 ת״ח 
שיצאו בשליחות ישיבות בבל לאסוף כספים ל״הכנסת כלה", 

נפלו בשבי "השליש הממונה על חציים" בקורדובה ונמכרו במרכזים 
יהודיים שונים? אלה הפכו על־ידם למרכזי לימוד-תורה ופסיקה 
עצמאיים. הסיפור מופיע לראשונה ב״ם׳ הקבלה״ (עמ׳ 46/8 ; ר׳ 
ביבל׳) לר׳ אברהם אבן דאוד. נזכרים בו רבנו חושיאל, שנפדה 
ב״אפריקיה" ומשם עלה לקירואן ו״היה שם לראש": ר , שמריה בן 
אלחנן, שנפדה באלכסנדריה "והיה שם לראש" ור׳ משה בן חנוך 
ובנו ר׳ חנוך (ע׳ ערכיהם) שנמכרו בקורדובה. עיקר הסיפור מתייחם 
לר׳ משה בן חנוך, המתואר ב״ם׳ הקבלה" כמייסד לימוד-התורה 
בספרד, שכן לפניו "לא היו אנשי ספרד בקיאין בדברי רבותינו ז״ל". 

ידיעותינו על תולדות החכמים הנ״ל אינן מקיימות את הסיפור 
כהווייתו. במכתב אוסוגרפי של ר׳ חושיאל (נתגלה בגניזה הקהירית) 
הוא מציין, כי עזב מרצונו את ארץ מולדתו — כנראה איטליה. גם 
ר׳ שמריה לא הגיע למצרים כשבוי, ואביו, ר׳ אלחנן, היה גם הוא 
ראש הקהילה במצרים. 

נראה שהסיפור משקף מסורת עממית שנפוצה בקרב יהודי 
ספרד במאה ה 11 , ואשר עיקרה — הדגשת עליית מרכז־התורה 
הספרדי על רקע שקיעת ישיבות בבל, שעד לזמן הסיפור (סוף 
המאה ה 10 ) נזקקו כל תפוצות ישראל לפסקיהן (ע״ע גאון, גאונים, 
ענד 134 ). הסיפור מדגיש את עצמאות המרכז הספרדי, שהשיב 
בהלכה לשואלים מארצות אחרות, תוך הדגשת הלגיטימיות שבהת¬ 
פתחותו ע״י הצבעה על זיקת החכמים למרכז הבבלי. 

ג, ד. כהן (מהדיר), ס׳ הקבלה לר׳ אברהם אבן דאוד הלוי, תשכ״ז! 

, €011611 . 0 . 0 ; 1899 ,( 1 '^ , 1011 ) 1 ) 111 ) 0111 ] 0 7 ) 77 ),] 4 ,־ 1301:11061 ^ , 8 
. 1960/1 , 8 ן 4 .\׳.ק) ))• 711 ^ €0 ¥0117 )!!) ) 0 1 ( 5 107 ) 7/1 

שבדים ופדיון שבדים. "שבי" במקרא מציץ לכידת בני- 
אדם במלחמה (השר: "אח השבי ואת המלקוח ואת השלל" 

[בנד לא, יב]. שבי — אדם; מלקוח — בהמות; שלל — חפצים). 
לפי חוקי המלחמה בימי-קדם היה הש׳ נתון לבעלותו המוחלטת של 


379 



מ 5 נת ישנא כטירה הודית. מיניאטורה 
פרשית. אם;־ז 1 המאה ה 10 (החיאו; יד 
5 . א. סאיר, ירחט 5 ים.ו 




381 


שבויים ופדידן שבויים 


382 


שובהו, שהיה רשאי לעשות בו כרצונו. המנצח במלחמה היה עוקר 
את השד ממקומם ומוליכם אתו; מכאן הביטוי הנפוץ ,הלך (ב)שבי׳ 
(והשר: "ותנהג את בניתי כשביות חרב" [ברא׳ לא׳ כו]). לפעמים 
"שבי" הוא מושג־נרדף ל״גלות". מלכים אכזרים היו מתעללים בש" 
ומוליכים אותם בבזיון (השר: ישע׳ כ׳ ד). שבויי־המלחמה היו נכב¬ 
שים לעבדים (היה זה אחד המקורות החשובים לסהר־העבדים בתקופה 
היוונית והרומית). יש שהמנצחים היו הופכים את הש" לעובדי- 
כפיה של המלך. כך אומר מלך מואב (ע״ע מישע, מצבת-)׳ שחפר 
בורות (או תעלות־מים) ע״י שבויי־המלחמה הישראליים (שר 25/6 ). 
חש" נכבלו כאסירים (השר: ישע׳ נב, ב; ירמ׳ מ, א—ד), וכמוהם 
הושמו ב״בור" (השר: שמ׳ יב׳ כט). פעמים היו ממיתים את הש" 
במיתות אכזריות (דה״ב כה׳ יב). בחוקי־המלחמה של העולם העתיק 
היתד. מקובלת הזכות להרוג את שבויי־המלחמה, אך לא אנשים שנת¬ 
פסו בדרכים אחרות. זוהי משמעותם של דברי אלישע הנביא אל מלך 
ישראל: "האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מגה" (מל״ב ו, כב). 
ומעין זה מספר יוסף בן מתתיהו, שלפי חוקי הרומאים היו שבויי* 
המלחמה שנשבו בעל-כרחם מוצאים־להורג; אבל בנופלים אל מחנה 
הרומאים מרצונם אסור היה לנגוע לרעה. בעולם העתיק היו הש" 
משוללי כל זכויות, ולא נותר להם לקוות אלא לרחמי ש 1 ביהם 
ולחנינתם — ולפעמים היו משיגים אותם (תה' קו, מר; ועוד). בייחוד 
נחשב לטוב ולהגרך לרחם על ש" מבני עמו של המנצה או קרובים 
אליו (השר: ברא׳ יד, כאז דה״ב כח, ח—טו). 

בעולם העתיק היו הגברים של האויב המנוצח נהרגים בד״כ, 
והנשים והטף — נשבים ונכבשים לעבדים ולשפחות. הנשים 
השבויות הוערכו לא ככוח-עבודה בלבד, אלא גם לסי יפין, והן 
חולקו כפילגשים למנצחים (שוס׳ ה׳ ל. בנושא זה פרצו לפעמים 
סכסוכים בין המנצחים; השר הסיפור המפורסם בפתיחת האיליאס). 
על רקע זה יש להבין את דין "יפת-תואר" (דב׳ כא׳ י—יד), המעניק 
לשבויה יפת־תואר זכויות של אשד, מועמדודלנישואים ממש. החושק 
בשבויה יפת־תואר חייב לתת לה חודש שלם — בביתו — להתאבל 
על הוריה (שיש להניח כי נהרגו במלחמה, ועכ״פ נותקה מהם 
לחלוטין); רק אח״כ רשאי השובה לבוא אליה, והיא נחשבת לאשתו 
לכל-דבר. אם השובה מתחרט בינתיים ואינו חושק בה עוד׳ הוא 
חייב לשחררה, ואסור לו לנהוג בה כשפחה (שהיא רכושו) ולמכרה 
בכסף. לא ידוע אם וכיצד קוים חוק זה בזמן מן הזמנים. חז״ל ראו 
בשלילה את לקיחת "יפת-תואר", ואמרי, שאץ כאן אלא ויתור 
של התורה לחולשת הטבע האנושי — "כנגד יצר־הרע דיברה 


ב תו"י. שבייתו של יהודי גוררת התייחסויות הלכתיות, 
שהחשובה בהן היא מצוות פדיון ש" (פ״ש). מצווה זו לא 
נזכרה במקרא, אך חז״ל הפליגו בערבה, הסמיכוה לפסוק והעמידוה 
כ״מצווה רבה" (בלר, מצווה גדולה; ב״ב ח׳, ע״ב); וכדברי הרמב״ם 
(הל' מתנות עניים ח, י): "פ״ש קידם לפרנסת עניים, ואין לך מצווה 
גדולה מפ״ש, שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד 
בסכנחרנפשות... ואין לך מצווה רבה מפ״ש". 

חשיבות רבה נודעת למצוות פ״ש אחרי חורבן הבית־השני 
וביה״ב. בהתאם לתנאי־החיים באותן תקופות הורחבה הגדרת השבי 
והתייחסה בעיקר למקרים הבאים: א) שבי בידי ליסטים, ביבשה 
או בים: ב) הימצאות במאסר; ג) הימצאות בסכנת שמד (ע״ע), או 
במקום שאי־אפשר לקיים בו מצוות. במשנה (כתר ר׳, ח׳-ט׳) נזכרת 
חובת הבעל לפדות את אשתו השבויה, חובה הנזכרת בכתובה 
(ע״ע אשות, עמ' 394/6 ): "אם תשתבאי, אפרקינך ואותביניך לי 
לאינתו״(= אם תישבי אפדך ואשיבך לי לאשה); ובכתובת כוהנת — 
״אהדרינך למדינתך״ (= אשיבך לעירך; שכן אשת כוהן שנשבית 
אסורה על בעלה). אך גם אם לא צוין הדבר בכתובה חייב הבעל — 


שכן זהו "תנאי בי״ד". זכר לתנאי זה נמצא בחומר ספרותי מהמאה 
ה 2 , שנתגלה במדבר־יהודה ובקטעי גניזה (ע״ע) מיה״ב. 

■לרגל מספר הש" הרב במלחמת־החורבן (לדברי יוסף בן מתתיהו 
[מלה״י ר, ט׳, ג׳] — 97,000 ) ומספר גדול אף יותר לאחר מרד 
בר־כוכבא — עת נמכרו לעבדים בשוקי חברון ועזה — ניסחו חז״ל 
במפורט את חיובי פ״ש החלים על היחיד ועל הציבור. חובת פ״ש 
מוטלת תחילה על הש׳ ובני משפחתו; אין להם — חובה על קרוביו; 
ורק אם אין לו, למשפחתו או לקרוביו — מצווה על כל אדם לפדותו 
(רמב״ם, חל׳ עבדים ב׳, ז׳). הפודה ש׳ רשאי לתבוע ממנו את 
כספו, או תמורתו — ללא רווח — אף אם פדהו שלא מדעתו. הפודה 
נערה ורוצה לשאתה לאש ה — דמי הפדיון נחשבים כמוהר או 
כמקדמה ע״ת כתובתה (כתר ל״ו, ע״ב); דין זה נהג ביה״ב במזרח, 
כעולה מספרות השר׳ת. 

סולם העדיפויות. האם קודמת לכל — אפילו לפדיון 
עצמו (תוספ׳ הוריות ב׳, ה , ); אך יש המגבילים עדיפות זו רק 
למקרים שאין בהם סכנת־נפשות. אח״כ הסדר הוא: רבו, אביו, בנו, 
אחיו ושאר קרוביו; שכניו, אנשי עירו ושאר המקומות! כהן, לוי, 
ישראל, ממזר, גר ועבד משוחרר; אשה קודמת בפדיונה לאיש 
(רמב״ם, הל׳ מתנות עניים ח/ א׳). סדר זה תקף רק אם כולם 
שווים בחכמה; אבל אם אביו חכם — קודם לרבו; וממזר ת״ח קודם 
אף לכהן־גדול עכדהארץ (שם שם, י״ז). 

אין מצוות פ״ש חלה לגבי יהודי עובר־עבירות במזיד ו״להכעיס"! 
עבריין "לתאבון" (כלו׳, בגלל נסיבות הזמן והמקום) מותר לפדותו. 
אך אין בכך חובה־ במצב של סכנת־נפשות או שמד חובה לפדות 
גם עבריינים־במזיד ופושעים. אין חובת פ״ש חלה לגבי משומדים, 
אך היא חלה על אבוסים (שו״ת הרא״ש, כלל ל״ב). במשנה (גיט׳ 
ד׳, ר) נמסרות התקנות הבאות בדבר פדיון שבויים: "אין פודין 
את הש" יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם", והטעם הוא כדי 
שהשבאים לא יתנו לבם לתפשם (ירר, שם ד/ ר; ובבלי שם מ״ה, 
ע״א, ובחידושי הרשב״א שם) וכן "אין מבריחין את השבויין מפני 
תקנת העולם" (גיס׳, שם) כדי שלא ינהגו בעתיד באכזריות כלפי 
שבויים אחרים, או כדברי רשב״ג "מפני תקנת השבויין", שלא יכבלו 
את השבויים שבידיהם. 

חכמי אשכנז (סמ״ג א׳, מצוות־עשה קס״ב) — ובעקבותיהם שאר 
הפוסקים — קבעו, כי מותר לפדות ת״ח אף במחיר מופרז; סירובו 
של ר׳ מאיר (ע״ע) מרוטנבורג להיפדות ממאסרו בגלל גובה הסכום 
היה "לפנים משדרודהדין". 

מגמת הפוסקים — בעיקר לאחר גירוש ספרד — היתה להתיר 
תשלום מופקע במקרים מיוחדים, והם: פדיוך עצמו, אשתו וקרוביו; 
״פיקוח נפש״; ילדים בסכנת שמד: חשש לחילול השם! ואם הציבור 
מתנדב מרצונו לשלם סכום גבוה. 

בכל הדורות עסקו במצוות פ״ש מנהיגי הציבור, ובעיקר ת״ח, 

בין בשליחות עצמם בין בשליחות הציבור. מסופר על חכמים רבים 
שעסקו במצווה זו בא״י ובבבל. ובולטת בהם דמותו האגדית־למחצה 
של ר׳ פינחס בן יאיר (חולין ד, ע״א). נראה כי בתקופת התלמוד 
הוטל פ״ש על הציבור, מנהיגיו ונציגיו; נערכו מגביות ואף נזכרת 
קופת פ״ש (ב״ק קי״ז׳ ע״ב). מעמדה של מצוות פ״ש כ״מצווה רבה" 
הציב את הלכותיה בנפרד מדיני צדקה (ע״ע), לדוגמה: נפסק כי 
מותר לשנות את ייעודם של כספי ציבור והקדש למען פ״ש, ומותר 
למכור, למטרה זו, ספר־תורה והמרים שנועדו לבניין ביכ״ב. פ״ש 
קודם לפרנסת עניים ולכסותם, כלו/ קודם לצדקה (רמב״ם, שם שם, 
י—י״א). בשבחה של מצווה זו נקבע, שהיא כוללת 4 מצוות־עשה 
למקיימה, וכמספר הזה של לאווין למעלים עיניו ממנה. העיסוק 
בפ״ש נחשב לאחת מדרכי הכפרה של רוצח — בחינת הצלת נפש 
תחת נפש (שו״ת מהר״י ברונא, סי׳ רס״ו). גם ספרי־המוסר בכל 
הדורות מפליגים במעלת העוסק במצווה זו. במהלך יה" ב ועד 



383 


ש:וייס ופדיון שכויי: 


384 


ה ז מ ן ה ח ד ש היו קהילות ישראל, ובעיקר אלו שלחופי הימה״ת, 
ערוכות לפדיון שבויי מלחמות ושוד ימי, שהיו תופעות-קבע במאבק 
בין העולם המוסלמי לנוצרי. 

במאות ה 11 — 13 הובאו ש" שנפלו בידי המוסלמים, לשוק 
העבדים הגדול באלכסנדריה, ופעילות פ״ש נרחבת, המשתקפת 
בתעודות הגניזה, התנהלה בקהילות אלכסנדריה, בלביס ופוסטאט 
שבמצרים. איסוף הכספים נערך ע״י דייני אלכסנדריה שפנו לצורך 
זה לראשי הקהילות במצרים ובערי המוצא של הש", בביזאנטיון. 
בעיתות אסון, בהן היה צורך בריכוז סכומי כסף גדולים עקב הבאתם 
של ש" רבים לשוקי העבדים, נערכו עצרות בחסות הנגיד, הוכרזו 
תעניות וביטול מלאכה והמוני העם תרמו כסף וחפצים אישיים — 
תופעה שעוררה התפעלותם של נכרים. בראשית המאה ה 12 עסקו 
קהילות המזרח בפדיונם של ש" שנשבו ע״י הצלבנים במהלך כיבוש 
א״י ב 1099 , ובהם ש" ירושלמיים שהובאו לאנטיוכיה ולאשקלון 
ונפדו ע״י יהודי המקום בעזרת קהילות נוספות, בעיקר קהילת 
בלבים שבמצרים. במאות ה 16-15 הובאו לשוק העבדים באלכסנ¬ 
דריה שבויי מלחמות העות׳מאנים והממלוכים; באותה תקופה הובאו 
לשם גם ש" פלשים (ע״ע) שנשבו במלחמות עם הנוצרים באתיופיה. 
רבני מצרים פסקו כי אין לנהוג בהם כבעבדים — אלא כביהודים, 
אע״פ שאינם מקיימים מצוות התורה שבע״ם. 

שבייתם של מאות יהודים, במלחמות פורטוגל וספרד בחופי 
צפון-אפריקה במאות ה 15 — 16 , הביאה לשכלול האמצעים הארגוניים 
ולפיתוח קשרים בידקהילתיים לגיוס כספים לפ״ש. בעקבות כיבוש 
העיר אדזילה במרוקו, ע״י פורטוגל (ע״ע, עמ , 515 ) ב 1471 , ושבייתם 
של 250 יהודים, יזם דון יצחק אברבנאל (ע״ע) בליסבון בחירת 
ועד בן 12 חברים, שכ״א מהם היה אחראי לאיסוף כספים באיזור 
מסוים. באותה דרך אורגנה מגבית לשחרור 400 יהודי מלגה (ע״ע) 
שנשבו ב 1487 ע״י כובשי העיר הנוצרים. תשלום דמי הפדיון הוטל 
על כל קהילות קסטיליה׳ ועל־כך הופקדו 12 חכמים שנשלחו 
לקהילות. 

בזמן כיבוש תוניס בידי הספרדים ( 1535 ) נשבו יהודים רבים 
שנפדו בסכומי־כסף גדולים בידי קהילות נאפולי וג׳נובה — ללא 
תיאום ביניהן. בעקבות. זאת הציע ד 7 עזריאל דאיינה, מרבני מנטובה, 
שיתוף־פעולה בידקהילתי הדוק־יותר, לייעול הגביה ולמניעת סחט¬ 
נות! לקבוע סכום מירבי לפדיון איש, אשה וקטן! להקים ועד בין־ 
קהילתי שיארגן את הגביה וירכז את הכסף בנאפולי ולהטיל מם על 
כל יהודי איטליה, שהכנסותיו יוקדשו לפ״ש. 

חיסול הממלכה הממלוכית ב 1517 הביא לירידת חשיבותו של שוק 
העבדים באלכסנדריה ולעלייתו של שוק עבדים גדול בקושטא, אליו 
הובאו תחילה שבויי מלחמות העת׳מאנים, ומאוחר יותר היה לשוק 
בי״ל אליו הובאו ש" מכל המזה״ת, ממרכז אירופה וממזרחה. בעק¬ 
בות זאת התרכזה עיקר פעילות פ״ש בקהילת קושטא. שהפעילה 
לצורך זה את קהילות ישראל באשר הן. 

חשיבות יתרה נודעה לשוק ולקהילת קושטא, בעקבות פרעות 
ת״ח—ת״ט ( 1648/9 ! ע״ע חמילניצקי, עמ 7 568/70 ) ומלחמות 
מדינת מוסקווה בפולנים בשנים 1654/9 (ע״ע פולניה, עמ׳ 417 ). 
אלפי יהודים פולנים נשבו בידי הטטרים, יושבי קרים (ע״ע), שלחמו 
בצר הקוזקים; חלקם נפדו בפולניה ואחרים הובאו לקרים׳ ומאשר־ 
יותר לשוק-העבדים המרכזי בקושטא. ב 1654 שוב נשבו אלפי יהד 
דים בידי צבא מדינת מוסקווה — רובם מהמחוזות הסמוכים לגבול 
הרוסי — וב־ 1659 בשבו יהודים תושבי הדוכסות הליטאית. שבויי 
המוסקוואים הועברו לפנים רוסיה; חלקם הוחזקו במאסר ושוחררו 
לאחר חתימת הסכם השלום ב 1667 , דבר שעלה לקהילות ליטא 
בממון רב, ש״ אחרים נמכרו למזרח — בעיקר לפרס — ונפדו 
מאוחר-יותר בפעולתו של "ועד ארבע הארצות". 

הפעילות לפדיונם של שבויי שלוש המלחמות בפולניה החלה 


ב 1649 ; היא התרכזה בעיקר בקושסא, ועלתה בהקפה על כל מבצ¬ 
עי פ״ש שבערבו ביה״ב. מספרם העצום של הש" הצריך גיוס 
כל המשאבים האפשריים! מסים כבדים הוטלו על קהילות מזרח־ 
אירופה, איטליה, אמסטרדם וקושטא; שליחים רבים נשלחו לאיסוף 
הכספים; נתמנו גבאים מיוחדים לעניין זה, וש" רבים שנפדו הקדישו 
עצמם לפדיון אחיהם שנותרו בשבי. פעילות זו נמשכה עד סוף שנות 
ה 60 של המאה ה 17 , ונשענה במידה רבה על מנגנון־חגביה, 
המאורגן יחסית, של כספי א״י. 

עד לראשית המאה ה 19 פעלו בקהילות הימה״ת, ובעיקר באיטליה. 
מוסדות קהילתיים שטיפלו בשבויי מלחמות העות׳מנים נגד מדי¬ 
נות אירופה, ובשבויי שוד ימי. שודדי־הים במאות ה 16 —ה 18 
היו אבירי מלטה, היוהניטים (ע״ע). והקורסארים המוסלמים 
שבסיסיהם היו באלג׳יר ובמרוקו (ע״ע: ספנות. עמ 7 250 ; עזד 
ימי), שפשטו על חופי הימה״ת ושבו יהודים. בש" אלה טיפלו 
יהודי ונציה שיסדו חברת פ״ש, שפעלה במאות ה 17 — 18 והיתה 
הגורם החשוב-ביותר בפ״ש בארצות הימה״ח. החברה דאגה לצרכי 
הש" וטיפלה בשחרורם ובאחזקתם לאחר השחרור. ומטעמה פעל 
במלטה סוכן נוצרי, שדאג לש" וניהל את המו״מ לשחרורם. כדוגמת 
ההברה בוונציה, נוסדו חברות פ״ש בליוורנו, המבורג, אמסטרדם 
ולונדון, חברות שעמדו בקשר הדוק עם חברת־האם בוונציה. עם 
חיסול השוד הימי — לאחר כיבוש אלג׳יר בידי צרפת ( 1830 ) — 
נפסקה פעילות החברות. 

בד״ב מומן פ״ש מכספי תרומות, נדרים- הסלים על מצרכים וסחו¬ 
רות יבוא־ויצוא והקדשות. בקהל אמסטרדם הוטל ב 1622 מם על כל 
היבוא והיצוא — לצרכי צדקה ופ״ש. בתקנות־קהל מ 1638 נאמר. 
שיש למנות גזברים מישדים לקופות א״י ופ״ש. תרומות "שבת 
זכור״ הוקדשו בד״כ לקופת פ״ש. באגרות השליחים מהמאה ה 17 
מוגדרים לעתים כספי א״י בכספי פ״ש, זאת בעקבות החובות הכבדים 
שרבצו על קהילות א״י שהעמידו את פרנסי הקהילות בסכנת מאסר• 
קהילת קנדיה (ע״ע כרתים, עמ 7 1075 ), למשל, מכרה לצורך פ״ש 
כלי-קודש של ביהכ״נ ( 1532 ). במאות ה 17 —ה 18 טיפלו סוחרים 
יהודים בשחרור נוצרים שנפלו לידי הקורסארים. 

במזרח־אירופה התייחס המונח פ״ש, בעיקר במאה ה 18 , 
לפדיון יהודים — חוכרי מם, ממזגות, אחוזות וכד׳ — שנאסרו בידי 
האצילים הפולנים, "הפריצים", משום שלא היה בידם לשלם את 
דמי־החכירה בזמן• מאסרים שרירותיים — במטרה לסחוט כספים — 
רושו בעיקר בחבלי-הספר הדרומיים־מזרחיים של פולניה. ידיעות 
על כך מצויות בס׳ "שבחי הבעש״ט ,, (ע״ע ישראל בעל־שם, עמ ׳ 
493 ) ובספרות עממית בת התקופה. הטיפול בש" מסוג זה היה 
בד״כ מקומי, ורק במקרים יוצאי־דופן הפך פדיון ש" אלה לפעולה 
ציבורית־כללית. 

ב. רות, חברת פ״ש במאה הי״ז (הצפה לחכמת ישראל, ט), תרפ״ה; 
הנ״ל. לתולדות הש" היהודים במלטה (ציון. מאסף, ב), חרפ״ם! 

ש. ברבשטין, לתולדות פ״ש באיטליה בסאה הי״ז (הצפה לחכמת 
ישראל, י״ג). תרפ״ט! ש. ד. גויטיין, מקורות חדשים על גורל היהודים 
בזמן כיבוש ירושלים ע״י הצלבנים (ציון. יז), תשי״ב; א. פריימן. 
תעודה על פדיון שבויים בדרום צרפת במאה ה 15 (קובץ על יד, ס״ו), 
תשכ״ו; א. בשן. מעמדם המיוחד של ח״ה לבבי פדיונם משבי! הלכה 
ומציאות (בר־אילן. ספר השגה למדעי היהדות והחוק, ו), תשכ״ח! 
הנ״ל, תעודות על עזרתה של קהילת וירונה לפ״ש (שם ז-ח), תש״ל; 

י. היילפרץ. שביה ופדות בגזירות אוקראינה וליטא (בתוך: יהודים 
ויהדות במזרח אירופה), תשכ״ט; י. ד, נילת, אם תשתבאי אפרקניך 
ואותבינך לי לאינתו (ספר בר אילן, ג), תשל״ו! !<*!?[? 7/1 ,תחגז׳א •ז 
, 346-356 , 1 ,>.)ן 1 >ווו$ 1 > 0 >> ) 11. 1926/2; 14., 7^x1 ־ 1 ,... 1/71 (££ וזו 
, 11 ;ו!־]□ס) בחסתש^) !?׳ $101 / 0 1 ( 1 ו 1 ז 10111 ח €0 1 / ,ו!} 8.0 . 0 ; 1931 , 366-370 
11 §? 2 > 0 )> 0 ?? 1 ז 1 ? 1 > £17111 ! 1 <] €001 1111 ?}> ? 1931; 111., 1x110 , 

,ח! 10 וס 0 .ם . 5 ; 1949 ,(/י 1, X ז 1 ;חג 1 ' 11 גוועזגצגא) ע/ע־! מין 

2£0111 > 7 ) 0111 .€ " 25 , 1x1 ז 2 ■! , 0 ; 1967-1971 , 11 ־ 1 ,ע 1 ? 1 ? $0 71 > 1 ? 111 >ו?]? 1 1 ? 
, 1 ? 3 זל 1 ' 4 10 ג 8 ת^ " 0100 ( 1 ( 7 11 ) 0171 ו 1 /?? £11 ?!> 1110 >?>>( 11 ■ז??} 

. 1972 י ( 111 ע\\.* 


אל. בש. 






385 


שכזיי״מלחסה 


386 


?צבויי־מלחמה, לוחמים שנפלו בשבי האויב. בתרבות העמים 
התפתחה בהדרגה מערכת כללים, שלפיהם אסור להמית ש״מ, 

אם־כי מותר למנוע מהם להמשיך לקחת חלק במאמץ המלחמתי של 
ארצם, ע״י החזקתם בידי שוביהם עד גמר מעשי־האיבח׳ השביה 
נעשית הן בכוחיהזרוע במהלך הקרבות, הן בכניעת בודדים והן 
באמצעות כניעת המפקדה של חנשבים. 

נוהג הריגת ש״מ נחלש מכבר, בשל ערכם ככוח־עבודה (בעבר 
אף בשל מחירם בשוקי־עבדים [ע״ע עבדות]) ובגלל הכופר ששולם 
תמורתם. שלום וסטפליה (ע״ע; 1648 ) היה נקודת־מפנה, משנקבע 
בו ששה״ט יוחזרו למולדתם בחליפין בלא כופר. 

עקב התפתחות הטכנולוגיה שוב אין שביית כוח־אדם הגורם 
המכריע בהכנעת האויב, ומטרות השביה השתנו. במלה״ע 11 שימשה 
השביה גם להשמדת־עם ואמצעי־סחיטה למטרות פוליטיות. 

ביזמת דינן(ע״ע), שנעזר במשפטן הבי״ל מואניה (־! 10 ח ז \ 10 \ . 0 ), 
נקבע בשורה של אמנות החל ב 1864 (ע״ע מלחמה, עמ׳ 635 ואילך; 
הצלב־האדום הבין־לאמי), שכל מי שאינם משתתפים בקרבות (כגון 
חסרי יכולת פיסית — פצועים וחולים) יזכו למעמד "ניטראלי". 
ב־ 1867 הציע דינאן להחיל עקרון זה גם על ש״מ. הרעיון נתקבל 
באמנת־האג השניה מ 1899 (תקנות בדבר מלחמה ביבשה, כפי 
שתוקנו באמנת האג הרביעית מ 1907 , סעיפים 4 — 20 ), ולפיה נהגו 
הצדדים במלה״ע 1 . באותה מלחמה נשבו כ 3.800,000 חיילים גרמנים 
ואוסטרים, ומתוכם לא חזרו למולדתם כ 600,000 ( 15.8% ). ב 1929 
נבדקו הכללים ונוסחו מחדש, ע״ם הנסיון שנצטבר במלה״ע 1 , אך 
אי־הצטרפות בריה״ם ויפן לאמנה החדשה הגבילה מאד את תועלתה 
במלה״ע 11 : רק 4 מיליונים ש״מ מתוך 12 מיליונים זכו לחסות 
האמנה. מקרי־מוות מרובים נרשמו בקרב ש״מ שהחזיקו מדינות 
שבהן לא חלה האמנה, אף שאין זו הסיבה העיקרית למספר המתים 
הגדול: מתוך 5 מיליונים ש״מ סובייטים בגרמניה מתו 3 — 4 מיליונים 
( 60% — 80% ); מתוך 3.7 מיליונים ש״מ גרמנים בבריה״מ מתו 1.3 
מיליון ( 35% ); מבין שה״מ שבידי יפן מתו כ 27% . 

אמנת ש״מ מתוקנת (להלן אשה״מ) נתנסחה ב 1949 , והיא 
בתוקף היום. 1 ) ש״מ, במשמעות הרגילה, הם כני־אדם שנפלו בידי 
האויב, והם "אנשי הכוחות המזוינים של בעל-סכסוך וכן אנשי מילי¬ 
ציה או חיל-מתנדבים המהווים חלק מהכוחות המזוינים האלה" 
(סעיף 4 (א)( 1 ) לאשה״ם). ואולם, גם לוחמים בלתי־סדירים (לרבות 
אנשי תנועותיהתנגדות מאורגנות), השייכים לצד בסכסוך, ייחשבו 
לש״מ אם מילאו אהרי התנאים האלה ("כללי־האג"): א) מפקד 
עליהם אדם האחראי לפקודיו; ב) יש להם סמל־אבחנה קבוע, 
שאפשר להבחין בו ממרחק סביר; ג) הם נושאים נשק בגלוי; ד) הם 
מנהלים את פעולותיהם בהתאם לחוקי המלחמה ומנהגיה (סעיף 4 
(א)( 2 ) לאשה״מ). עצורים בסכסוך שאינו בעל אופי בי״ל זכאים 
למידה נאותה של הגנה. אך לא למעמד ש״מ (סעיף 3 לאשה״מ). 
בזכרות אזרחים עצורים עוסקת אמנת דנווה ה 4 מ 1949 . 

2 ) במלה״ע 11 נהגו הגרמנים והיפנים בש״מ מצוותי-אוויר, או 
מיחידות־קומנדו של בעלות־הברית, כבלוחמים בלתי-סדירים, וחים־ 
לום מיד לאחר תפיסתם, אע״פ שלבשו מדים ושהיו ברשותם תעודות 
ודיסקיות־זיהוי. בתה״ד הצבאיים של בעלות־הברית ראו במעשים 
אלה פשעי־מלחמה, והאשמים נענשו בהתאם. מאחר שעל אחריות 
השובה נודע רק מרגע רישום חיילי־האויב שנתפסו, יכול השובה — 
בהעדר פיקוח בי״ל, אם-כי בניגוד לחוק — לעשות בש״מ כרצונו 
עד לרגע הרישום. חסרון זה — שבא לידי ביטוי במלה״ע 11 ובמלח¬ 
מות ישראל־ערב — לא זכה עד־כה לתיקון הדרוש. מרגע הרישום 
נעשה הפיקוח ע״י המדינה המגינה, ובהעדרה — ע״י מוסד בי״ל 
הומניטארי. גורם ניטראלי זה עוזר לש״מ ככל־יכלתו, בהתאם לאמנה, 
בצורה זו מובטח, שהשובה לא ישלול משה״מ את ההנאות הנובעות 



מאשה״מ. אפילו נאשמו בביצוע מעשים פליליים לפני תפיסתם (סעיף 
85 לאשה״מ). 

3 ) מותר לעכב עובדים רפואיים וכוהני־דת צבאיים, שנתפסו 
בידי המעצמה העוצרת, לשם מתן סיוע לש״מ, אך לא יראו אותם 
עצמם כש״מ, ויש לשחרר מיד את בל אלה מביניהם ששירותם אינו 
נדרש. עליהם לתת את שירותיהם המקצועיים והדתיים בהתאם 
להוראות השובה, ולהתנהג במחנה בהתאם למשטר שבו. 

4 ) ש״מ העושים מעשים מסוימים (כגון חבלה וריגול) מאבדים 
את זכאותם להגנה המגיעה לש״מ. א) מרגלים. השגת מידע 
באמצעות רגול (ע״ע) אינה נחשבת לעבירה בי״ל, ולצד הנפגע 
הזכות לנקוט את כל האמצעים הדרושים, כולל הטלת ענשים 
כבדים־ביותר. אך אם הצליח מרגל שנתפס לברוח ולהצטרף לצבא 
שהוא שייך אליו. ונשבה אח״כ, הוא זכאי למעמד של ש״מ, ולא 
ייענש על מעשי־הריגול שביצע (תקנה 31 לתקנות האג). ב) 
בוגדים. פעולותיו של בוגד עשויות להיות זהות לאלו של מרגל; 
אך עובדת היותו כפוף לחוקי מדינתו, וקיום חובת נאמנות כלפיה, 
הופכים אותו לבוגד. הנחשב לפושע ולא ללוחם. ג) לוחמים 
שאינם מזוהים כחיילים. עצורים שאינם עונים על 4 הדרישות 
שפורטו בפרק 1 ) לעיל, ו/או אינם מזוהים עם אחד הצדדים לסכ¬ 
סוך, אינם זכאים למעמד של ש״מ. מאופי פעולותיהם — ריגול, 
גריליה (ע״ע), חבלה וטרור — נובע, שאינם יכולים לענוד סמלי- 
זיהוי. הסירוב להעניק להם מעמד של ש״מ הוא ההגנה המינימלית 
שכל ממשל חייב לתושביו, אם־כי לאחרונה ניכרת נטיה להפחית 
בדרישות הפורמליות שמילוין מזכה לוחם בהגנת החוק כש״מ. 
נטיה זו נתמכת ע״י מדינות "העולם השלישי", ואילו התפיסה השמ¬ 
רנית נתמכת בעיקר ע״י מדינות המערב, המסתמכות על תקדימים, 
שלפיהם לוחם הלובש פריטי־לבוש אזרחיים אפייניים מאבד את 
ההכרה בו כלוחם. 

עם־זאת אסורה בתכלית לקיחתם של בני-ערובה כאמצעי למנוע 
פעולות עוינות בלתי־סדירות; קל־וחומר אסורה הוצאתם להורג. 
מפקדים גרמנים שנהגו כך במלה״ע 11 נענשו כפושעי-מלחמה. 
מאידך-גיסא, אסור שלבוש אזרחי כשלעצמו ייחשב סימן לכוונות 
פשיעה, שכן שבוי בורח נזקק בד״כ ללבוש אזרחי לצרכי בריחתו. 
ש״מ שברחו ושנתפסו בטרם יצליחו להגיע לכוחותיהם, מותר להע¬ 
נישם בדין משמעתי בלבד, ואין לשלול מהם את הגנתם כש״מ. 
ד) טרוריסטים הם אנשים המבצעים פעולות-איבה להפחדה 
המונית באמצעות מעשייפשע כרצח, או איומים בנזק פיסי או נפשי, 
נגד אוכלוסיה שלווה שאינה מעורבת בפעולות־לחימה. בכך נבדלים 
טרוריסטים מלוחמי־גריליה, המבצעים פעולות נגד גופים צבאיים 
(אם-כי בד״כ בשיטת ..פגע וברח"), תוך הסתכנות בתגובה צבאית 
מיידית. בעוד שהאיסור לקחת בני-ערובה מוטל גם על לוחמי־גריליה, 



387 


שכויי־מלחמה — שבועות 


388 


הרי שהטרוריסטים אינם מתחשבים בו, והם לוקחים בני־ערובה — 
למטרות הפחדה, סחיטה והגנה עצמית. לפיכך מותר להעמידם לדין, 
להענישם ואף להוציאם להורג. החזקתם במאסר אינה מחייבת הקפדה 
על הכללים החלים על ש״מ. עם־זאת חלה עליהם ההגנה הכלולה 
בסעיף 3 (ו)(ד) לאשה״ם, שלפיו אסורות "חריצת דינו והוצאתו 
להורג של אדם ללא פסק־דין קודם של בימ״ש המורכב כדין, והנותן 
את כל הערבויות המשפטיות שהוכרו ע״י עמים תרבותיים כדבר 
שאייאפשר בלעדיו״. וע״ע טרור ן ערביי א״י, עמ׳ 158 — 160 . 

5 ) התכליות העיקריות של ה ה ג נ ה על ש״מ הן ההגנה על חייו, 
כבודו, בריאותו הגופנית והנפשית ורכושו. אשה״מ קובעת את 
התנאים המינימליים בתחום הדיור, ההזנה׳ הלבוש, ההיגיינה, הטיפול 
הרפואי ופעולות דתיות, אינטלקטואליות וספורטיוויות. היא אף 
מגבילה את השובה בשימוש באמצעים משפטיים שונים, וקובעת את 
תנאי המשמעת והענישה הפלילית, ההעברות למחנה אחר, ניצול ש״מ 
ככוח־עבודה וכיו״ב. עוד היא קובעת בפרוטרוט את דרכי סיום השבי 
(השבה ישירה למולדת. אשפוז בארצות ניטראליות. או שחרור בתום 
פעדלוודהאיבה) ■ 

6 ) מעמד שה״מ במשך המלחמה. הכיבושים המהירים והממו¬ 
שכים במלה״ע 11 פתחו בפני מעצמות־הכיבוש (בעיקר גרמניה) 
אפשרויות חדשות, וביניהן: הקמח ממשלות-בובות (כגון זו של 
קויסלינג [ע״ע] בנורווגיה) וכריתת "הסכמים" עמן בדבר שינוי 
מעמד שה״מ של מדינות אלו; הסדרים אלה הושלמו ע״י "הסכמת" 
השבוי להתגייס בפועל לצבא־הכיבוש (אך ללא ההגנה הניתנת 
לש״מ). לגבי קבוצות שונות של ש״מ (כגון יהודים וצוענים) ננקטו 
אמצעים שמגמתם הי תה להוציאם אל מחוץ לחוק. בעקבות נסיון זה 
נוספו לאשה״מ שתי הוראות חדשות: א) מחן האפשרות ליריבים 
לבוא לידי הסכמים מיוחדים לגבי כל העניינים המתאימים לקביעת 
הוראה נפרדת. בתנאי ששום הסכם מיוחד לא יפגע לרעה במצבם 
של שה״מ ולא יצמצם את זכויותיהם (סעיף 6 ); ב) ההוראה שלפיה 
לא יוכלו ש״מ לוותר על זכות מן הזכויות המובטחות להט ע״פ 
אשה״ם וע״פ הסכמים מיוחדים (סעיף 7 ). 

7 ) הגורם המגן. אשה״מ דוגלת בעקרון, שהגנת מדינה על 
חייליה שנפלו בשבי צריכה להימסר למעצמה מגינה ניטרא¬ 
לית (וזאת, כמובן, על בסיס הדדיות), או — בהעדר הסכם בין 
היריבים — לארגון הומניטרי לא־ממשלתי (בד״כ הצלב־ 
האדום הבי״ל). אשה״מ מפרטת את ההוראות שמטרתן להבטיח 
מגע בין השבוי לבין הגורם המגן, ובאמצעות גורם זה — עם 
משפחתו וקרוביו. 

8 ) ענישה פלילית על עינוי ש״מ ורציחחם. בעקבות משפטי 
פושעי*המלחמה הוחרפו באשה״מ ההוראות בנידון. 

9 ) התאמת אשה״מ להתפתחויות חדשות. במדינות שונות 
שכבשה גרמניה במלה״ע 11 קמו תנועוח־מחחרת, שחבריהן לא נהנו 
ממלוא ההגנה ע״פ האמנות שהיו קיימות אז. קשה במיוחד היה 
מעמדם של אלה שהתנגדו לא-רק לכובש, אלא גם לממשלתם שבגולה 
(כגון חלק מהפרטיזנים [ע״ע) ביוגוסלוויה וביוון), וקשה מכולם 
היה מעמד לוחמי הגטאות והפרטיזנים היהודים. גרמניה ראתה בכל 
הקבוצות הללו טרוריסטים (והם נרצחו ללא־רחם בהיתפסם), הגם 
שכולם פעלו באזורים שכלל לא חיתה בהם אוכלוסיה גרמנית 
אזרחית, וכל פעולותיהם כוונו נגד צבא־הכיבוש. נסיונות ההתערבות 
של הצלב־האדום הבי״ל בסוף 1943 זכו להצלחה חלקית בלבד כעבור 
כשנה. עקב נסיון זה הורחב סעיף 4 (א)( 2 ) לאשה״מ, כדי שיכלול 
גם תנועוודמחתרת, כל־עוד הן משתייכות לצד בסכסוך ומקפידות 
על "כללי האג" (ר׳ לעיל), ובתנאי שאינן טרוריסטיות גרידא. מאז 
ראשית שנות ה 70 מסתמנת מגמה לריכוך תנאים אלה. 

10 ) מחן מקלט לש״מ. בעיה מיוחדת נוצרה בעת האחרונה 
לגבי ש״מ שהמשטר במדינותיהם נשתנה בזמן שביים, דבר שהביא 


לסירובם של מקצתם לחזור למולדתם. בעיה זו מוצאת עתה את 
פתרונה במסגרת ההסדרים למתן זכויות מקלט (ע״ע) לאלה מבין 
שה״מ שדינם כדין פליטים (ע״ע). 

11 ) ביצוע האמנה. אם-כי חתימת מדינה על אמנה בי״ל 
מחייבת אותה לנהוג לפיה, מלמד הבסיון, שלא־פעם היו התחמקויות 
מהתחייבויות אלו. הערובה הממשית לקיום התחייבויות כאלו היא 
בד״כ בהדדיות על כל הבטיח (כולל פעולות־תגמול ושלילת הטבות 
מסוימות) — אך אין להיזקק לפעולות נקם. אשה״מ אוסרת כמפורש 
פעולוח־נקם נגד ש״מ. או לקיחתם כבני־ערובה. 

אמנת ג׳נווה מ 12.8.1949 כדבר הסיפול כש״מ (רשומות, כתבי אמנה, 

1 , 558-453 ^, 1951 : עדכונים, מילואים והשלמות, 1 , 126-92 , 1974 ; 

/ 0 £111 / 1 ז 11 >)ז 1 ■ 16 ^ 1 10 ) 1111111 }.# 1011 /ה)י 1 ת €0 ־ *סשו 0 ש 1 > .[ 

0£ תסונחש׳\חס 0 ב^שסש!) ש 711 .)שוסוי! . 5 .[ :ת 1 ) / 0 $׳ 1 ) #111011 

, 30 וחש) . 14 1 ׳< : 1960 ,( 111 נ ץ־ 01 חשותרת 0 כ) , 1949 *! £11 ט.£ 12 

11 >£)# ש 50/11 ,חסזש!^ . 7 ; 1968 , 268 — 195 , 1/11011111107101 141*/, X (ס 

: 1 ז 1 ) ^ 10/1€ ג>ג) 1 ת €0 10 1/11$ ־ 1 ) 0 151$ ־ 7 0101 / 4101 ] 0 11$ )^ 141 

1/1/111 )# .] .\/ ; 1971 ,(סש!^ 3011 ׳ 1.3% 0£ ,[. 6 ש] 1 ד 31 ו 51101 . 8 

. 1974 ,ש־״׳א 11 ) 11 •(!)# 

י. לד, 

שבועות, ממועדי ישראל (ע״ע חג, עט׳ 128/9 ). חג חש׳ הוא 
השני מ״שלש רגלים", שבהם נתחייבו ישראל לעלות־לרגל 
לבית־המקדש (ע״ע, עט׳ 586/7 ). תאריכו המסרתי — ו׳ בסיוון 
(ר׳ להלן). החג נזכר בתורה בשמות "חג (ה)ש׳" (שט׳ לד. כב; 
דב' טז, י, טז), "חג הקציר" (שט׳ כג, טז) ו״יום הבכורים" (במ ׳ 
כת, כו). שני השמות האחרונים מציינים את אפיו החקלאי — מועד 
תחילת קציריחטים; ושמו הראשון, והעיקרי, מצביע על תאריכו — 
"שבעה שבעת תספר־לך, מהחל חרמש בקמה... ועשית חג ש"׳ 
(דב׳ טז, ט—י; והשד: וי׳ כג, יא, טו—כא). הפרושים והצדוקים 
נחלקו בפירוש הביטוי "ממחרת השבת" (וי' שם, טו), ועל כך ע״ע 
עמר. — בלשון חז״ל קרוי החג "עצרת" (ר״ה א/ ב׳), וגם "עצרת 
של פסח" (שהש״ר ד, ב׳), וכך גם אצל יוסף בן מתתיהו (קדה״י ג/ 
ג/ ד); ועל פשו השם ע״ע שמיני עצרת. הקשר בין חג חש׳ 
לפסח בולט, לדעת חז״ל, גם בתפקידם הזהה של קרבנות־החג 
המיוחדים — "העומר היה מתיר (את התבואה החדשה) במדינה, 
ושתי הלחם — במקדש" (מג׳ י׳, ד). 

שינוי רב־משמעות חוללו חז״ל בחג הש/ בהפכם אותו מחג חקלאי' 
בעיקרו לחג "מתן־תורה". ע״פ חשבונם תל יום נתינת התורה (ר׳ 
שמות יט) בו׳ בסיוון (לדעת ר׳ יוסי: בז׳ בסיוון; שבת פ״ו, ע״ב 

ומקבילות), וע״ב ציר¬ 
פו את העניינים. עם* 

זאת הדגישו גם את 
ערכו החקלאי של החג, 

ואמרו כי בו ,.העולם 
נדון... על פרות האילן" 

(ר״ה א׳. ב׳). 

ואמנם, בימי הבית ה¬ 
שני בלט דווקא אפיו 
החקלאי של החג, שבו 
החלו להביא אח הבכו¬ 
רים (ע״ע) לביהמ״ק 
בטקס גדול.מימי האמו¬ 
ראים ואילך, עס ניתו¬ 
קו של רוב עם־ישראל 
מאדמתו, בולט בעיקר 
אפיו של החג כיום 
מתן־תורה, וכזו היא 
גם הגדרתו בתפילת־ 

הקבע, בפיוטי החג וב* 



״*״—*.-!זי• - י 

****^•י ד־ 


יי נ ־י^י ^י י י י¬¬ 

• י • י* ■ 1 , , 0 ר ** 9 מ < 

י*ןמ ״.יז י ,־ובאמםו' 2 ־ ׳־׳*עיזי-יייזייליי י =־* 

.•״ ח *״ ז ?^ י.ו וי . י ^ ־ 

ז~סמניע 1 יו־־ " 4 :;<£■ ׳׳*ן.י׳י%<י*יבי*י־׳ו^י*י •; 

־*זי&ד־געף' ג <* * >■ ׳* 1 , ־"זוי 

*<־-■׳ י ז יי*י י ־* /- *מיאדדי׳ממ־י׳י 

—. י.,ל׳ אייסי ^ ׳ .ס ״וסו* / * * <• ~ 

נז*־.׳^״יזיד• ׳***#י ביוב 9 י*סי 3 יייי 5 .. 

י*,ך 17110 . ״** י׳ *^• 57 - י ־ז ," י. " 

1 י^ז$יזמו*^וי''ו^ר 1 ^ 7 י ׳'־* 7 * 
!!*י־יישוזשז*■- - ־ , ■ 



י 1 צ ר ליום שגי של שבועית פאת שמעו! 
כר יצחר!. איור במחוור הרמם. 1272 (בית 
הספרים הלאום' והאוניברסיטאי, ירו־ 
שליש) 






389 


שבועות — שבועות ונדרים 


390 


סדרי קריאח־התורה. ב¬ 

רוח זו גם נקבעה קריאת 

מגילת רות (ע״ע) בחג 

הש/ ומיה״ב הונהגה ב¬ 

קהילות אשכנז אמירת 

פיוט ה״רשות" "אקדמות 

מלין" (ע״ע). סוג קדום 

של פיוטים, שנושאם 

תרי״ג מצוות ומניינן, 

קשור בחג הש׳ — ועל 

כך ע״ע אזהרות. 

אין לקבוע מסמרות 

בשאלה מתי שולב היסוד 

של מחן־תורה בטקסי חג 

הש/ ואפשר בהחלט, כי 

יום מתן־תורה כבר נחוג 

בישראל — ובהקשר לחג הש׳ — בימי הבית־הראשון. בימי המלך 

אסא (ע״ע) מסופר: "ויקבצו ירושלים בחדש השלשי... ויזבחו לה׳,., 

ויבאו בבריח לדרוש את ה/ וישבעו לה׳ בקול גדול ובתרועה"(דהי״ב 

טו. י—יג) — כנראה לכבוד העליה־לרגל אז; אך אין משם ראיה 

ברורה. עובדה היא, כי אין חג הש׳ וחגיגתו נזכרים עוד במקרא — 

אף לא אצל יחזקאל. העדות הקדומה־ביותר לשילוב עניין מתןיתורה 

בחג היא בס׳ היובלות (ע״ע; א/ ו/ י״ז—כ״ב), אף ששם התאריך — 

של שני המרכיבים — הוא ש״ו בסיוון. 

ממנהגי התג: אמירת ״תיקון ליל ש׳״ — בהשפעת קבלת האר״י 

(ע״ע קבלה, עבד 129 ) ; אכילת מאכלי חלב — מנהג שמקורו אינו 

ברור; קישוט הבתים ובתהכ״נ בירק, ועיטור הבתים במגזרות־נייר 

("שושנתות")— אמנות עממית שנפוצה מאד בין יהודי מזרח־אירופה. 

יו״ם לוינסקי(עורך), ס׳ המועדים, ג/ תש״י; ד. צ. הופמן, ס׳ ויקרא, 

ב׳, קב״ג—קס״ח. השי״ר; י. קויפמן, תולדות האממה הישראלית, ב/ 
487 — 491 . תשי״וז; ש. י. עגנון, אתם ראיתם, א/ 1959 ! ש. י. זוין, 
המועדים בהלכה. תשכ״ד 0 נ ; א. נ. צ. רוח. חינוך ילדים לתורה בש' 
(ידע־עם, י״א), תשכ״ו; י. רוטשילד, מנהגי חג הש׳ בק״ק פרנקפורט 
(טורי ישורון, א׳). תשכ״ו; ד. אשכל, ש׳, חג הקציר, הלחם וחג 
הביכורים (בית־מקרא, י״ג), תשכ״ח; נ. צלניק, עצרת, תשל״ג; א. 
בנדויד, לשונות הג הש׳ (לשוננו לעם, כ״ה). תשל״ד. 


בנצרות נקרא החג ע״פ היוו׳ וזזס 0 >וףזע 716 (=היום ה 50 ; 
אנג׳ 11160051 :>?). לפי הברית החדשה (מעשי השליחים 11 , 1 ) חגגו 
השליחים ובני העדה הנוצרית הראשונה — שהיו יהודים לכל-דבר, 
לבד מאמונותיהם הספציפיות הקשורות בישו — את חג ריש/ שהוא 
לפי אמונתם גם היום ה 50 לתחיית ישו (ע״ע פסחא), והיום שבו 
צלחה עליהם רוח־הקודש והחלו להינבא ולדבר בכל הלשונות. הנוצ¬ 
רים ראו במאורע זה הגשמת נבואת יואל (ג, א), וכן הגשמת 
הבטחתו של ישו, שרוחו תשרה על כנסייתו. ש׳ הוא אפוא חג 
ירידת רוח-הקודש וחג ויסוד הכנסיה האוניוורסאלית. מכיוון שהפסחא 
נחוג תמיד ביום א׳ בשבוע, הרי שגם חג הש׳ חל תמיד ביום א׳. 
הוא קרוי באנגלית עממית ׳^ 115111133 ^, משום המנהג ללבוש בגדים 
לבנים בחג זה. חגיגות ש׳ בכנסיה הירושלמית בסוף הסאה ה 4 
מתוארות ברשמי מסע-הצליינות (סגוג״גז&ס״ק) של אם־המנזר 
אתריה ( 3 ת 6 ו 611 \/). הואיל ורוה־הקודש צלחה על השליחים בדמות 
"לשונות של אש". הצבע הליטורגי (בגדי הכוהנים בשעת הפולחן. 
וכיו״ב) הוא אדום, ובסדר התפילות רבים ההמנונות ושירת 
ה״הללויה" לכבוד רוח־הקודש. במיוחד מקובל ניגון ההמנון הידוע 
של רבנום (ע״ע) מאורום מגננטיוס, 15 ח 1 ז 1 ק 5 זסא 62 ־ו 10 ״ 6 ז \ ("בואי 
הרוח הבוראת" וכלו׳, "רוח הקודש"]). 

לבועות ונדרים. ש׳ היא אימות דברי אדם וחיזוקם באמצעות 
קללה על-תנאי, שתוצאילפועל בידי אלוהים, או כוחות על־ 

טבעיים, שבהם בשבע; הנוהג קדום מאד, ומקורו. כנראה, פולחני, 
אך הוא רווח גם בחיים החילוניים. 

ש׳ במשפט, עמ׳ 390 ! ש , ונ׳ בפולקלור, עמ׳ 391 ; שבועת־נ' בנצרות, 

עמ ׳ 392 ; ש׳ במזרח הקדום. עמ׳ 392 ; ש׳ במקרא, עמ ׳ 392 ! נ׳ 
במקרא, עם' 394 ; ש׳ רני בספרות חז״ל, עם׳ 395 . 

ש׳ במשפט. ההוראות בתקנות סדר הדין האזרחי ובחוק סדר 
הדין הפלילי קובעות, שלפני גביית עדותו יוזהר כל עד בידי 
ביהמ״ש. כי עליו להעיד אמת. שאם לא כן, יהא צפוי לעונש הקבוע 
בחוק; אח״כ חובה על העד להישבע באלוהים "להעיד את האמת, 
את כל האמת ואך ורק את האמת"• חובת חש׳ מוטלת על כל מי 
שנקרא להעיד, ואין ביהמ״ש רשאי לפטור עד מחובה זו, להוציא 
עדים המסרבים להישבע מטעמי דת (ע״ם הדיבר השלישי ב״עשרת 
הדברות"; שט׳ כ, ז) או מצפון (חסרי אמונה 
דתית) — אלה מצהירים ב״הן־צדק" בלבד. גם 
לא יישבע קטין שלא מלאו לו 14 שנה, ואשר 
ביהמ״ש סבור כי אינו מבין טיבה של ש׳ (עד 
זה מעיד שלא בש׳ כלל). 

לעומת הש׳ המשמשת אמצעי-אזהרה בלבד, 

קיימות שיטות משפטיות שבהן הש׳ היא אמצעי־ 

הוכחה, ודינה כיתר הראיות (ע״ע ראיות, דיני) 

המוגשות לביה״ם, ולעתים היא אף באה 
במקומן. המג׳לה (ע״ע תורכיה, משפט; א״י, 

משפט, עמ׳ 639 — 641 ), למשל, מונה 3 סוגי ש" 

המשמשות אמצעי־הוכחה: הש׳ המבררת, הש׳ 

המשלימה והש׳ המכרעת. ההבחנה העיקרית בין 
ש" אלו לבין קודמותיהן היא בכך, כי כאן 
המדובר בשבועות בעל־הדין במשפט — ולא 
של העד — והיא משמשת ראיה קבילה בביהמ״ש 
ולא אמצעי־אזהרה בלבד. המשותף לכל סוגי 
הש" הנ״ל הוא, כי ביהמ״ש מטיל אותן כשקיים 
ספק עובדתי, בין משום שכמות הראיות שהביאו 
התובע והנתבע שווה, בין משום שהמדובר 
במקרים מיוחדים המצדיקים זאת ובין משום 
שהתובע לא הביא כל הוכחה, וממילא לא נותר 




מגזרת נייר לח; השבועות. שיס׳טח לקיעוט 
חלונות בעיירות מזרה־אירופה. 

0 צ כ"ש;< 20 ם״מ. (המוזיאון לאתנוגרפיה 
ולפולקלור, מוזיאוז הארץ, ת״א) 




391 


שבועות ונדרים 


392 


לו אלא לבקש הטלת הש׳ על הנתבע, כדי לנסות עי״כ להוכיח 
את תביעתו. מקובל לחשוב׳ כי מוסד הש׳ כאמצעי־ראיה אינו נוהג 
עוד למעשה׳ וכי הש׳ נותרה משום כך אמצעי־אזהרה בלבד. 

בהיות הש׳ אקט דתי, משתמעת ממנה סנקציה (ע״ע) בידי 
שמיים, נוסף על העונש הפלילי למי שנשבע עדות-שקר בביהמ״ש. - ־ 
יש לציין, כי במקרים מסוימים מאפשרות הוראות־חוק שונות לעד 
להגיש תצהיר, שבו הוא מוזהר לומר את האמת וצפוי לעונש אם 
לא יעשה כן — וזאת כתחליף לעדות בע״פ ובש׳ בביהמ״ש. 

יע. רו. 

פולקלור. בכל העמים ובכל הזמנים רווח הנוהג לאשר 
אמיתות דברי אדם באלה ובש׳. הנשבע קורא לאלוהים, או לכוחות 
העל־טבעיים שהוא מאמין בהם■ להיות עדיו לנכונות דבריו, ומקבל 
על עצמו להיענש בידיהם אם יימצא שקרן. שבועת־שקר נחשבה 
פשע חמור׳ והנשבע לשקר היה מנודה מן החברה, לבל יפגע רוגז 
האלים או הכוחות העל־טבעיים בחברה כולה. יש שגזרו ענשים 
גופניים על שבועת־שקר (ר , דין עדים־זוממים ביהדות, כריתת יד־ 
ימין אצל שבטי הגרמנים הקדומים, ועוד). אדם נשבע בדברים 
היקרים לו׳ והוא מבקש שהעונש יחול עליהם אם הוא משקר. הרומאי 
היה נשבע בעיניו ובראשו; וגם היום נפוצה ש׳ זו בעמים רבים. 
יהודים׳ הודים ואחרים נשבעים בילדיהם, וההוטנטוטים — באחיו' 
תיהם. בני אשאנטי נשבעים בחיי המלך, החבשים נהגו להישבע 
בחיי הנגוס, והרומאים, בימי הקיסרים — ב״גניום" (ע״ע) של הקיסר. 
הש׳ בחיי הנשבע היא מן הנפוצות־ביותר. לחיזוק הש׳ נשבעים 
"בנקיטת חפץ". הודים מחבקים את הילד שבראשו הם נשבעים, 
ויש הנוגעים בעיניהם כשהם נשבעים בהן. הפרוסים הקדומים נגעו 
באלון שהיה קדוש להם, והיוונים סמכו את ידם על בהמת־קרבן. 
יהודים ונוצרים נשבעים על התנ״ך והביבליה, והמוסלמים — 
על הקוראן. בצבאות שונים נוגעים החיילים בדגל כשהם נשבעים־ 
אמונים. נוהג עתיק־יומין הוא להרים את יד ימין בשעת ש׳, ולכן 
נקראת הש׳ בערבית ^ (-־= ימין; והשד גם: "האומר ימין הרי זו 
ש׳" [נזיר ג , , ע״ב]). לעתים נלווית אל הש׳ פעולה סמלית, המרמזת 
על העונש הצפר על שבועת־שקר. בהודו נהגו לשחוט תרנגול, 
ערבים טבלו ידיהם בדם גמל ובתרבויות שונות רווחה שבועת־ 
נאמנות, שנחתמה בדם האוהבים והידידים. בכל הדורות ניסו להע¬ 
רים ולהימלט מעונש על הפרת הש׳ ע״י ניסוחה בלשון דו־משמעית 
— מוטיוו שכיח באגדות־עם. 

סוג מיוחד של ש׳ הוא הנדר (נ׳). הנודר מתחייב כלפי אלוהים 
(או האלים) לעשות מעשה, בתקווה, או בתנאי, שיזכה לגמול 
מסוים. המנהג היה ידוע ליוונים ולרומאים (ומטזס^), ומלבד נדרי 
הפרט נהגו אצלם גם נ" ציבוריים. בשעת מלחמה נדרה רומא 
להעלות לאל מארס קרבנות רבים׳ אי להקדיש לו חלק מן השלל, 
אם תנצח. אתלטים יווניים שהשתתפו בתחרויות נדרו נ" על־מנת 
שינצחו. ודורונותיהם מילאו את מקדשי האלים. גם הערבים כבר 
הכירו את מנהג הד ( 3 ג<_) לפני האסלאם. סיפרו על עבד אל- 
מטלב, סבו של מוחמד, שנדר להקריב את אחד מבניו בכעבה, אם 
יוולדו לו 10 בנים ויזכה לגדלם. מבוקשו ניתן לו, אבל תחת אחד 
הבנים הקריב לבסוף 100 גמלים. בדומה ליהדות, מייעץ גם האסלאם 
להימנע מג׳/ אך חובה על מי שנדר לקיים את נדרו, או לכפר על 
הפרת נ , בצדקה ובצום. בתרבויות רבות נהגו להגיש דורון לאלוהים, 
לקדושים או לאלים. אם ישלחו רפואה לחולה: היוונים, למשל, 
הקריבו לאסקלפיום (ע״ע), אל הרפואה! נוצרים מקשטים את 
הכנסיות בכלי־כסף וזהב ובכתובות־תודה; יהודים נודרים לצדקה 
בעבור מוסדות תורה־וחסד; בתרבויות המזרח מגישים מנחות־מזון. 

מ. ו. 



מ 5 ר צרפת ניכבע על הברית־החרשה בעת הכתרתו: מיניאטורה סתור "ספר 
ההכתרה ־כל ׳"דל ־\", המתציח התוניה ׳:־?י הניאה הי-ו (המחיאה הבריטי, 

לונדו!) 

ש ב ו ע ת ־ נ׳ בנצרות היא הבטחה שאדם מבטיח, מרצונו ] 
החפשי, נוסף על חובותיו הדתיות הרגילות. מקובל לחשוב, שקיום ■ 
הבטחה כזאת מצריך מאמץ מיוחד בעשיית מעשים, או בהימנעות | 
מהם, כגון; צדקה וגמילות־חסדים; תשובה, פרישות, סיגוף או צומות; 
תפילות מיוחדות, עליות־לרגל וכיו״ב. הד נפוץ בנצרות, וחובה על 
הנודר לקיים את נדרו. בד״כ נודרים ד כדי להפיק רצון מאת האלו¬ 
הות, כ״שילומים" או בהכרת־תודה על שנעתרה תפילה (במיוחד בעת 
צרה, מחלה וכד׳), או כביטוי להתמסרות שלמה לאלוהות; דוגמה 
מובהקת לסוג אחרון זה של ד היא הנזירות, שיש בה 3 נ״ — של 
עניות, פרישות מינית וציות לממונים. 

במשפט הקאנוני של הכנסיה נידונו הלכות ד׳ בהרחבה רבה. 
קיימות תקנות מדוקדקות באילו תנאים חד תקף, ובאילו תנאים, 
וע״י איזו סמכות, ניתן לבטלו; מה דינו של אדם המפר ד, ומהן 
דרגות ההתחייבות שמחייב נ׳. הכנסיה הקאתולית מבחינה בין נ" 
,,פרטיים" לד׳ "פומביים", ובין נ" "פשוטים", שנודרים נזירים, לד׳ 
"חגיגיים", בלתי־חוזרים. ההבדל בין שני נ" אלה, הלכה למעשה, 
הוא בכך, שנזיר הנושא אשה אחרי שנדר נ" פשוטים הריהו במצב 
של חטא; לעומת־זאת, אם יישא אשה אחרי "ד חגיגי", אין הנישואין 
תופסים כלל מבחינת החוק הכנסייתי, והעובר צפוי לחרם ולנידוי 
(וע״ע נזיר, נזירות), 

במזרח הקדום. נראה שמקור השם העברי ש׳ (ודומיו 
בארמית ובאוגריתית) בשם־המספר ,שבע/ שהוא, לפי האמונה 
הקדומה, מספר השלמות והמספר המסמל את היקום כולו (ע״ע ספרה, 
עמ׳ 412 ). מכאן שהנשבע העיד עליו, כביכול, שמיים וארץ שיקיים 
את שבועתו (לפעמים בהרמת-יד כלפי שמיים; חשו׳ ברא׳ יד, 
כב—כג; דד יב, ז, ועוד). אפשר שהש׳ היתה כרוכה במתן 7 בע״ח, 
בביתורם או בזביחתם, כפי שעשה אברהם כשנשבעו הוא ואבימלר ! 
בבאר־שבע; אברהם הציג 7 כבשות לבדן ונתן אותן לאבימלך (ברא׳ 
כא, כז—לא; וחשף: זביחת 7 בע״ח על 7 מזבחות לצרכי קללה 
מאגית, במד׳ כג—כד). טקסים מעץ־אלה רווחו בכמה מקומות 
במזרדדהקדום בקשר לכריתת־ברית, שהיתה כרוכה בש׳ לקיים את 
תנאי הברית ובקללות על ראש מפר הברית, שגורלו יהיה כגורל 
בע״ח שבותרו. במארי (ע״ע, עמ׳ 88 ) נהגו לקטול עיר (ח׳!רם 
קתלם) כאות לכריתת־ברית (והשד: ברא׳ טו, ט ואילך; ירמ׳ לד, 
יח—יט). גם ב י ו ו ן הקדומה נהגו לכרות ש׳ £1 ס 01 ט) 

— הרגו בע״ח והגירו לאדמה יין, כסמל לגורל הצפוי למפר הש׳. 

צ. ו."מ. 

ביהדות. במקרא משמשת הש׳ לאימות מוצא-פיו של 
האדם, ולקיומו ולחיזוקו בעתיד. יכול אדם להישבע בעצמו, או 




393 


שבועות ונדרים 


391 


להיות מושבע מפי אחר, תוך עניית ,אמן׳ כאות לקבלת הש׳, או 
בלעדיה. עיקרה של הש׳ — קללה (אלה) עצמית על־תנאי, המקבלת 
תוקף עם התמלא התנאי, ולפעמים היא מלווה מעשה סמלי: 
"ואשביעם לעשות כדבר הזה, גם תצני גערתי ואומרה ככה ינער 
האלהים״ (נחם׳ ה, יב—יג). נוסחה המלא של האלה נמצא במקרא רק 
לעתים נדירות (ר׳, למשל, במד׳, ח, יט—כב); בד״כ מפורט בהצהרת 
הש׳ התנאי בלבד, וגוף האלה נשמט — מאימת הוצאותיה. בדרך זו, 
למשל, נוסחת הש׳ השלילית היא כרגיל משפט־תנאי חיובי, בהעדר 
תשובת התנאי, וע״כ נאמר: "השבעה לי בה׳ אם תמיתני ואם 
תסגירני״ (שמ״א ל, טו); "חי ה׳ אם יקרך עון בדבר הזה" (שם 
כה, י). לעתים רחוקות־יותר אמורה האלה בלשון סתמית וכוללת, 
כגון: "וישבע דוד לאמר, כה יעשה לי ה׳ וכה יוסיף כי אם לפני 
בוא השמש אטעם לחם" (שמ״ב ג, לה). יסוד האלה הוא כה מהותי 
לתוכן הש׳, עד שניתן להישבע בה במישרין — "כי נשבעו בני 
ישראל לאמר, ארור נותן אשה לבנימין" (שופ׳ כא, יה); ושני המוש¬ 
גים גם מתחלפים הרבה זה בזה (השר ברא׳ כד, ח — שם כד, מא; 
שמ״א יד, כד — שם יד. כה. ור׳ במיוחד; ישע׳ סה, טז), ואף יצרו 
יחדיו את המושג ,שבועת האלה , (במד׳ ה, כא). אם ביקשו להפליג 
בקללה איחלו לאדם כי צרותיו יעשוהו לדוגמה בנוסחי ש' (ישע׳ סה, 
טו; והשר: במד׳ ה, כא; תה׳ קב, ט). 

בעת הש׳ היו נוקבים את שם האל, או המלך (ברא׳ מב, טו; 
שמ״ב סו, כא)י לעד (שמ״א כ, יב, מב), או כאיום על המסר את 
הש׳, ההופך בכך למחלל את שם ה' (וי׳ יט, יב). שימשו לכך המונ¬ 
חים ,נשא שם ה" (שם׳ כ, ז; תה׳ טז, ד; ועוד), ,נשא נפש׳ [ה׳] 
(תה׳ כה ד), או בפשטות, ,להזכיר שם׳ (יהו׳ כג, ז; ישע׳ מח, א). 
הנוסח הנפוץ־ביותר הוא: ,חי ה״ (שופ׳ ח, יט; שמ״א יד, לט) — 
ביטוי קשה, שיש לפרשו, כנראה, [,ב] הי ה". ה׳ נשבע ב,עצמר ("בי 
נשבעתי"; ברא׳ כב, טז), ב,שמו הגדול׳ (ירמ׳ מה בו), ב׳נפשר 
(עמום ו, ח), הקדשו׳ (שם ה ב; תה׳ פט, לו) והגאון יעקב׳ (עמוס 
ח, ז)׳ ויש ללמוד מכאן על נוסחים שונים של הזכרת השם בש׳ 
שרווחו בפי הבריות־ הנוסח "נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עזו" (ישע׳ 
סב, ח) מזכיר נוסחים עבריים מאוחרים־יותר, המציינים כי הנשבע 
מסיים דבר היקר לו כערובה לשבועתו ("דור לי בחיי ראשך"; 0 נ׳ ג׳, 
ב׳). הנוסחה החריגה "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או 
באילות השדה" (שה״ש ב, ז; ג, ה) נובעת, כנראה, מכך שראו 
בבע״ח אלה סמלי אהבה — והרי בה עוסקת הש׳ שם. "הךמתי ידי 
אל ה"׳(ברא׳ יד, כב) היא מחווה של ש׳(השר; דג׳ יב, ז), וגם על 
ה׳ עצמו נאמר כך (שמ׳ ו, ח; במ׳ יד, ל, ועוד). מחווה אחרת היא 
שימת יד הנשבע תחת ירך המשביע (בר׳ כד, ב—ג, ט; שם מז, כט), 
ומקורה נעלם. 

הש׳ נפוצה מאד במקרא, לרגל הזדמנויות קטנות כגדולות, בעלות 
אופי אישי או ציבורי (שום׳ כא, א; שמ״א יד, כח; יז, נה; כ, ג; 
שמ״ב יד, יט; מל״א יז, א; מל״ב ב, נחס׳ יג, כה, ועוד הרבה). 
בריתות אישיות (ברא׳ כא, כג; שמ״א כ, מב), ציבוריות ומדיניות 
(יהר ט, יח; שמ״ב כא, ב; יח׳ יז, יג) חוזקו בש׳, ובעלי־זזברית 
נקראו "בעלי ש׳" (נחם׳ ו, יח). אכן, הברית ביו ה׳ לישראל אינה 
נקראת ש׳ אלא לעתים רחוקות מאד (דה״ב סו, יב—טו; נחמ׳ י, ל). 

חוקי התורה מתייחסים ל 3 סוגי ש׳ עיקריים: 

א) הש׳ המנקה (״שבועת הדיינים״) — הנתבע נשבע אותה לתובע 
להוכחת חפותו, במקום שאין עדים. הש׳ הזו ניתנה במקדש (שמ׳ 
כב, ז, י; השר: מל״א ח, לא), ובעקבותיה פטור הנתבע. אם סירב 
הנתבע להישבע, הפסיד בדינר; כך היה גם בבבל הקדומה, ולעניין 
זה רומז גם הפסוק כקזד ט, ב. מי שנשכע ש׳ זו לשקר חייב להתכפר 
לפני ה׳ בסדר המפורש בויק׳ ה׳ כ—כו. מקרה מיוחד של סוג ש׳ 
זה היא שבועת הסוטה ־- ע״ע אשוח, עמ׳ 384/5 . 

ב) שבועת העדות — השבעה מצד המעוניין בעדות לאדם היודע 


לו עדות, או ״לכל מי״ שיודע לו עדות (ויק׳ ה, א; השר לדוגמה: 
שופ ׳ יז, א—ג). העובר על ש , זו בכוונה, חייב לעשות כסדר המפורש 
כויק׳ שם, ו—יג. 

ג) שבועת־ביטוי — לעשות דכר או להימנע מעשייתו (ויק׳ ה. 

ד). כפרה על חילול ש׳ זו הוא נושא הפרשה בדק׳ שם, ו—יג. ש" 
״עינוי־נפש״ לסוגיהן — הדומות באפלן לב׳ (ר׳ להלן) — שייכות 
גם הן לסוג זה; דוגמה לכד נמצאת בהה׳ קלב, ב—ה. ש" מסוג זה 
שנשבעות נשים, כפופות לא-שור האב, או הבעל. לאווים על איסור 
שבועת־שקר קבועים בספרי שמות (כ, ז; ור׳ דב׳ ה, יא) וויקרא 
(יט, יב). 

בתורה לא נקבעו ענשים בידי אדם על ש", אך "לא ינקה ה׳ 

את אשר ישא את שמו לשוא" (שמ׳ כ, ז). הנשבע לשקר "מחלל" 
(ויק׳ יט, יב) את שם ה׳ (ע״ע חלול השם), וע״כ פוקעת זכותו 
לבוא למקדש ה' (תה׳ כד, ג—ד). דוגמות לדרך פעולתו של עונש 
בידי שמיים הן: כאשר הילל יהונתן את השבעת שאול אביו, לא 
נענה ה׳ באפוד (שמ״א יד, לו ואילך); כאשר חילל שאול את הש׳ 
העתיקה לגבעונים (ע״ע) היה רעב בארץ (שמ״ב כא, א—ב); בני 
חיאל מתו על חללו את שבועת יהושע שלא לבנות את יריחו (מל״א 
טז, לד; והשר: יהו׳ ו, כו). 

העמדה המקראית היא, שאין כל פגם בש", וראיה לכד הש" 
המרובות המושמות בפי ה׳. אדרבה: הזכרת שם ה׳ בש׳ היא מעשה 
שיש בו משום הודאה באדנותו — "את ה׳ אלהיך תירא, אותו תעבוד, 
ובו תדבק ובשמו תשבע״(דב׳ י, כ; והשר שם ו, יג), והש׳ בשם ה׳ 
מקבילה במקרא לדבקות בו (תה׳ סג, יב; ישע׳ יט, יח; מח, 
א; ועוד). עבודה זרה באה על ביטויה בש׳ בשם אלוהים אחרים 
(יהו׳ כג, ז; ירמ׳ ה, ז ועוד). בם׳ קוהלת (ח, ב—ג; ה, א—ו) 
נמצאת, לראשונה, נישה צוננת אל הש׳, ובס׳ בז־סירא (ע״ע) 
כבר מפורשת אזהרה נגד ריבוי ש" (כג, ט). פילון (ע״ע) מציע 
להימנע מהן לחלוטין (״עשרת הדברות״, 84 ). 

מ. 

הפעל ,נ ד ר׳ נרדף במקרא ל,שבע׳: "איש כי ידר נדר לה׳ או 
השכע שבועה״ (במ ׳ ל, ג); "אשר נשכע לה׳ נדר לאביר יעקב" 
(תה , קלב, ב). כל נ׳ שבמקרא הוא הבטחה לה׳, להקריב לו קרבן, 
לעשות דבר לכבודו, או לקבל פרישות מסוימת או עינוי מסוים, 
כגון נזירות (ע״ע): "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר" 
(במ׳ ו, ב). נפח מאד היה המנהג שאדם הנמצא בצרה יעשה כך; 
כזה הוא נדרו של יעקב: "אם יהיה אלהים עמדי... וכל אשר תתן 
לי עשר אעשרנו לך" (ברא׳ כח, ב—כב). חלק נכבד מהנ" במקרא 
הם קרבנות, ויש גם סוג מיוחד של קרכנות, הנקרא "נ""(ע״ע קרבן, 
עמ׳ 62 ) — לצד ה״נדבות" (ויק׳ ז, טז ועוד), שהם קרבנות שלא 
קדמה להם התחייבות מוקדמת. מכאן הלשון הרגילה בתהלים — 
״נדרי לה׳ אשלם״ (קטז, יח) — שיש לה משמעות כפולה: פרעון 
חוב מחד-גיסא (חשו׳: דב׳ כג, כב: "כי תדר נדר לה׳ אלהיד לא 
תאחר לשלמו״) ורמז לקרבן שלמים מאידך־גיסא — שהוא קרבן 
התודה לנושע מצרתו (ע״ע שם). נ" כדוגמת נדרו של יעקב היו 
מקובלים בעולם הקדמון; כך נאמר בכתובת ע״ג מצבה של בר־הדד 
מלך ארם, המוקדשת למלקרת — "זי נזר לה ושמע לקלה" (=אשר 
נדר לו ושמע לקולו). בני־ישראל נדרו, שאם ינצחו את יושבי ערד, 
יחרימו את עריהם המנוצחות (במ׳ כא, ב—ג) — ואף זה היה 
נוהג רגיל. עקרה הי תה נודרת, שאם ייוולד לה בן תקדיש אותו לה׳ 
(שמ״א, א), ומעין זה היה גם נ׳ הנזירות של אם שמשון (שופ׳ יג). 
כינוי-החיבה "בר נדרי" (מש׳ לא, ב) מעיד עד כמה רווח הנוהג. 

תשלום חנ׳ נעשה בטקס גדול, ומאלף הוא, כי כמשל החכמה 
בס' משלי ז, יד—סו, מבקשת הזונה לפתות נער תמים בהעמידה 
פנים — "זבחי שלמים עלי, היום שלמתי נדרי, על כן יצאתי 
לקראתך". גם אבשלום דן דוד הסווה את ההכנות למרד בטענה של 



395 


שבועות ונדרים 


396 


שילום נ׳ (שמ״ב טו, ז—ח). הפרת נ׳ נחשבה לחטא כבד׳ כפי 
שעולה מסיפור בת יפתח (ע״ע). החומרה היתרה ביחם לב" הביאה 
לשתי תוצאות מנוגדות. מצד אחד הטיפו החכמים להימנע מג" 
כליל -- "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קד.' ה, ד); 
מצד שני חיפשו דרכים להגמיש את האיסור. בחוקי הנ " שבתורה 
ניתנת לאב הזכות להפר את נדרי בתו, ולבעל — להפר את נ׳ אשתו 
(במד׳ ל); אך זכות זו הוגבלה ל״יום שמעו" בלבד. ועל המפר ב׳ 
לאחר זמן זה מאיימת התורה — "ונשא את עוונה" (שם, טז). זכות 
ההפרה מקורה בוודאי בתפיסה החברתית הכללית על כפיפות האשה 
לאביה ולבעלה, אך דין זה יכול להיחשב כראשית הרעיון שחג׳ ניתן 
לשינוי או לביטול. מעין רמז לתפיסה כזאת יש במעשה העם, שפדה 
את יונתן מן החרם שנלכד בו (שמ״א יד, מה) — כאילו סמכות 
העם גוברת על סמכות שאול המלך ומבטלת את נדרו. נאמר שם: 
״ויפדו העם את יונתן״; והלשון רומזת לפדיון, דהיינו, תשלום כופר. 
בד״כ מתייחס המקרא בחיוב אל מוסד הב/ ולא־עוד אלא שהג' לשם 
ה 7 הוא סימן מובהק לעבודת ה׳ (ישע , יט, יט—כא; יונה ב, ט—י). 

ע. ח. 

ח ז " ל חידשו הלכות מרובות בש" ובב", בכללים ובפרטים, והק¬ 
דישו להם שתי מסכתות מיוחדות, ש" ונ " , במשנה׳ בתוספתא ובשני 
התלמודים• את הש׳ עשו חז״ל למכשיר חשוב בפרוצדורה של דיני־ 
ממונות לסוגיהם■ ובראש וראשונה במקרים שאין אפשרות להסתייע 
בראיה מכרעת, כמו עדים. בעניין זה יצאו חז״ל מתוך ההנחה 
הפסיכולוגית, שלא יהא זה נכון לומר כי "מיגו דחשיד אממונא 
חשיד אשבועתא" (מתוך ש(הוא) חשוד על הממון(הוא) חשוד (גם) 
על הש׳ 77 ; ב״מ ה/ ע״ב), וכי אדם עלול להכשיל עצמו באיסור 
גזל יותר מאשר באיסור ש׳. נקבע להלכה, כי נגד עדותו של עד 
אחד צריך הנתבע להישבע כדי להיפטר, ואם אינו רוצה, או אינו 
יכול להישבע — כגון "שהוחזק כפרן", או שהוא חשוך מסיבות 
אחרות — חייב לשלם כאילו הועד בשני עדים. כיו״ב חייבו ש׳ את 
מי "שמורה במקצת הטענה" (ב״מ ד , , ע״אז ועור הרבה). לש" אלו 
נתנו חכמים תוקף "מן התורה". 

נוסף עליהן תיקנו חז״ל ש" בכמה סוגי־סכסוך נפוצים (שבועת 
שכיר, פוגם שטרו ועוד), וקראו אותן ש׳ 7 של "דברי־סופרים". בעיקר 
נתפרסמה "שבועת ה[י]סת" (קיד מ״ד׳ ע״א; ועוד), שהיא, כנראה, 
מתקנת האמורא רב נחמן (ע״ע); היא נועדה ליתר־תוקף בלבד, 
ולהפסת־דעתו של הצד־שכנגד, גם כאשר אין כל צורך בש׳ מעיקר 
הדין. לימים הורחבה תקנת ההסת, והגאונים תיקנו, שיוכל כל צד 
לתבוע את שכנגדו להישבע לו(או לקבל עליו ״חרם״ [ע״ע]) — גם 
לאחר הכרעת הדין כסדרו ובתיקונו. מסורת זו נמשכה ביה״ב באשכנז, 
ובעיקר בצפון־אפריקה ובספרך, אך בעת החדשה נתמעט השימוש 
המשפטי בש׳. מלבד זה תיקנו חז״ל טקסים מפורטים ומורכבים 
לש״ הדיינין (ר׳ לעיל, עמ׳ 393 ) — לפי דרגות חשיבותן וחומרתן 
ההלכתית — במטרה להטיל אימה על הצדדים ולהרתיע את השקר¬ 
נים• עיקר החידוש בש״־ךרבנן לסוגיהן הוא בכך, שמכוחן "נשבעין 
ונוסליך, בעוד שעיקר דין ש׳ מן התורה הוא ל״נשבעין ונפטרין" 
(שבו׳ ז 7 , א 7 ). קרקעות, שטרות ועבדים אין בהם דין ש׳ בל־עיקר — 
כך דרשו חז״ל מהקש הפסוקים: כנגד זה הכירו חז״ל ב״גלגול־ש׳" 
מן התררה, שבאמצעותו ניתן לכלול בש׳ גם פרטים שאינם מגוף 
המעשה כלל, או שאין עליהם דין ש׳ (ר׳ קיד׳ כ״ז, ע״ב). שלא כש" 
מן התורה — כל הש" דרבנן ניתנות ל״היפוך-ש׳", ויכול החייב לומר 
לשכנגדו : "הישבע אתה וזכה בטענתך". 

גם בש" יחיד חידשו חז״ל הלכות רבות׳ והחשובה בהן היא 
האפשרות להתיר ש" ונ " ולעקרן מעיקרן: "מי שנשבע שבועת 
ביטוי וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם יקיים ש׳ זו, 
ונהפכה דעתו לדעת אחרת. או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו 
בשעת הש׳ וניחם בגללו, הרי זה נשאל לחכם אחד או לשלשה הדיו¬ 


טות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו, ויהיה מותר לעשות 
דבר שנשבע שלא לעשותו, או לא לעשות דבר שנשבע לעשותו, 
וזהו הנקרא היתר ש" (רמב״ם, הל׳ ש", ד, א׳^ב׳). חז״ל עצמם 
קבעו, כי "התר נ" פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" (חג , 
א׳, ה), וביה״ב עורר העניין טענות וסכסוכים, מבית ומחוץ, והיתה 
מעיקרי פולמוסם של הקראים נגד ההלכה הרבנית. השלטונית חששו 
מפני ערעור תוקף הש" שנשבעים להם נתיניהם היהודים, והפוסקים 
הוצרכו לחזור ולקבוע, כי אין ההתר הזה תקף אלא בש" ובג" שבין 
אדם לעצמו ובין אדם למקום, אך לא באלה שבין אדם לחברו — 
שם נחוצה הסכמת חברו כדי להתיר את הש׳ או את הנ ׳ . שאלה זי 
התעוררה בעיקר בקשר לסדר התרת נ״ בליל יום־כיפור — ועל כך 
ע״ע יום הכפורים, עם׳ 395/6 . 

כדי שלא תהא פרצה זו קוראת לגנב, הוטלו בהלכה מגבלות 
רבות על תהליך ההתרה, ובעיקר בסוגיית ה״פתח" וה״חרטה" שביסוד 
ההתרה והשאלה. היו מן הפוסקים שהרבו להתיר, והיו שנמנעו מכך 
לגמרי; ובזמן הגאונים, כאשר קשתה מחלוקת הקראים, נמנעו ! 
מללמוד מסכת נ" בלימוד פומבי בישיבה כדי להרחיק את העם ן 
מלהקל ראש בש" ובנ" ובהתרתם. לדעת הרמב״ם (סוף הל , ש"), 
"אע״פ שמותר להישאל על הש׳, כמו שבארנו, ואין בזה דופי, ומי 
שליבו ניקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות [לקראות], אעפ״כ 
ראוי ליזהר בדבר זה, ואין בזקקין להתיר אלא מפני דבר־מצוה או 
מפני צורך גדול". 

תנאי גדול בש״ ובנ ״ — שיבטאו אותם בשפתיים: אם לא עשה 
כן, אין במחשבתו כלום, אף אם גמר בלבו לגמרי. ואף שאין כוונת 
הלב מספקת בזה, הרי די בה כדי לבטל את ביטוי השפתיים, אם אין 
״פיו וליבו שווין״ — שגם הוא כלל גדיל בש" ובנ " . ע״פ זה נקבע, 
שאם נאנס אדם להישבע — בכח הזרוע או בכל אונס אחר — 
ואף אם נשבע מפני טעות שנכשל בה בתום־לב, אין שבועתו ש׳. 
והואיל והש׳־בטעות כמוה כש׳־באונס, נמצאו מזה סימוכין לעקרון 
התרת נ 7 . כדי למנוע כל אפשרות של ״אין פיו וליבו שוויך — 
בדיד של הערמה — בשבועת הדיינים, משביעים את החייב "על 
דעת בי״ד", או על דעת רבים וכד׳, וממילא אין אפשרות להערים על 
הש׳ או להישאל עליה. 

בשבועת היחיד מבחינה ההלכה בין שבועת־ביטוי לשבועת- 
שווא: הראשונה חלה על דבר שיש כו עשיה. הן בעבר והן בעתיד 
(״שאכלתי — שלא אכלתי״; ״שאוכל — שלא אוכל״), והשניה — 
על מצב עובדתי ידוע (על שיש שהוא זהב, ועל שיש שהוא שיש), 
או על דבר שאין לו אפשרות לעשותו ("שלא אישן ג׳ ימים", 
״שאעלה לשמים״; או לבטל מצווה: "שלא אשב בסוכה", וכד). 
בשתיהן, אם נשבע־לשקר במזיד. לוקה, אך בשוגג מביא קי־בן רק 
על שבועת־ביטוי, ולא על שבועת־שווא. י 

הש׳ נתפסת בהלכה כאיסור שמטיל הנשבע על עצמו — "איסור 
גברא״ — בעוד שהנ׳ נתפס כקדושה (מעין טאבו) שמטיל הנודר על 
החפץ, הנאסר עליו מעתה באכילה ובהנאה, כאילו היתה בו לגביו 
קדושת קרבן; זהו "איסור חפצא" (נד׳ ג׳, ע״א). מושג חנ ׳ נמשך 
ממושג הקרבן, שבו האדם מטיל בפיו איסור על חפץ כלשהו — 
לאסרו עליו ועל אחרים, לזמן או לעולם. גם מלת־הנוסח היסודית 
לנ׳ היא ״קונם״ — שיבוש־של-עגה מ״קרבן"; באמצעותה יכול 
האדם לאסור את נכסיו בהנאה על אדם אחר — ועליו בלבד — 
מה שאין כן בש 7 . משום טיבה כ״איסור־חפצא" ניתן "להתפיס" 
חפץ נוסף בחפץ הראשון שהושבע בנ׳ ושלישי בשני, וכר; לעומת- 
זאת אי־אפשר להחיל ש׳ בדרך של "התפסה". אכן, אף שקיימים 
הבדלים הלכתיים חשובים בין שני טיפוסי האיסור — בג׳ ניתן, דרך 
משל, לאסור גם חפץ של מצווה, ואף את עצם אפשרות קיומה 
(״קונם סוכה זו עלי״); מה שאין כן בש׳ — הרי שמבחינה עקרונית 
שווים שניהם בדרכי איסורם והתרם. 



397 


שבועות ונדרים — שבזי, שלם 


398 


מקום רב מוקדש בהלכה לדיון בפרטים משניים, כגון: גיל הבג¬ 
רות לש" ולב׳/ לזכר ולנקבה; לשון הב" ונוסהם המילולי הנכון 
והמחייב׳ כולל שאלת תקפותן של עגות שונות; נדרי האשה הנשואה 
שלבעל זכות להפרם; דיני אומדנות וגילוי-דעת לב", ועוד הרבה. 
דיונים אלה מלמדים בבירור על שכיחותה של התופעה — בייחוד 
בשכבות עממיות — הן בש" עצמם׳ והן בצורות הספציפיות-יותר, 
כגון נזירות (ע״ע), ערכין ("ערכי עלי"; מש׳ ערכין) וחרמים. ואכן׳ 

כשם שלא ראו חז״ל כל פגם בשימוש מרובה בש׳ בין כתלי בי״ד — 

־ 1 

ואדרבה, ראו בזה דבר שבח ומצווה (ר׳ לעיל) — כך התריעו 
והזהירו הרבה על הפריצות בש" רכב" מחוץ ל בי "ד, שהיתה פגע 
מצוי בעיקר בין הנשים, ונחשבה אצלן כ״מום" שיש בו כדי לעשות 
את קידושיהן למיקח טעות (כת׳ ז/ ז). ל. ת . 

[שבועה ודהודים - 13100 )״! €ז 0 רמ וח״זססמזגת״ן — השבועה 

! (ש׳) שנדרשה מיהודים בערכאות נוצריות, כדי להבטיח 

את אמיתות עדותם במשפטים עם לא־יהודים. שה״י היתה מקובלת 
באירופה עד לאמנציפציה. ש׳ מיוחדת ליהודים ולכופרים נקבעה 
לראשונה בימי יוסטיניאנוס ( 531 ). כדי להבטיח את אמינותה נקבעו 
נוסחים עבריים כבר ביה״ב המוקדמים; וכך היה נוסחה סמוך לשנת 
1000 : "בשם ה׳ אלהי אבותינו, אשר ברא שמים וארץ והוליך אותנו 
דרך ים־סוף לארץ אשר הבטיח לנו, הנני נשבע שאיני משקר. ואם 
יתברר ששיקרתי — תבוא עלי צרעת גיחזי ונעמן וקללת עלי הכהן, 
ותפתח האדמה את פיה לבלוע אותי חיים כדתן ואבירם". כדי להטיל 
מורא בלב הנשבע ולהשפילו, ניתנה הש' באווירה של כשפים 
ובעמידת־יחף בשלולית מים, כשהבשבע חגור מקלעת קוצים (זכר 
לצליבת ישו) ובידו ס״ת. במערב אירופה ובמרכזה נתמזגו בש׳ 
יסודות יהודיים וגרמניים, והיא דמתה למבחן דין־שמים (ע״ע): 
לפי ס׳ חוקים צרפתי מהמאה ה 11 ענד הנשבע זדקוצים על צווארו, 
ועמד בברכיים כבולות כשענף של שיח קוצים נתון בין שוקיו! 
אם לא ניזוק יצא זכאי. אכן, פרשני החוקים הסתייגו מן הטקסים 
! הנ״ל ודומיהם, וצידדו בש" תכליתיות־יותר, ובהישעבות על מנהגי 
היהודים עצמם. מקום מתן הש׳ — בביהמ״ש או בביהכ״נ — נקבע 
ע״פ חומרת הדיון המשפטי. בספרד הי תה ש , פשוטה, והקהילות 
יכלו לפטור עצמן ממנה תמורת כופר. 

טעם עיקרי לשה״י היה החשד העתיק, שבתפילת "כל נדרי" 

(ע״ע יום הכפורים, עמ׳ 395/6 ) מבטלים היהודים את תוקף שבועו־י 
תיהם. במאה ה 19 ניהלו יהודים מסע לביטול שה״י, וראשי תנועת 
״חכמת ישראל״ (ע״ע) — צונץ׳ פרנקל, שי״ר ואחרים — פרסמו 
מחקרים בגנותה. ביטולה היה מהצעדים הראשונים בדרך לאמנצי¬ 
פציה של היהודים. בצרפת ניהל י. א. כרמיה (ע״ע) משפטים־ 
לדוגמה׳ שהביאו לאיסור שה״י ( 1846 ), ברוסיה בוטלו המנהגים 
המשפילים הכרוכים בשח״י בימי אלכסנדר 11 , וברומניה בוטלו 
כליל רק ב 1912 . 

א. שייבר, שה״י בפרסבורג (ציון, ל״ז, ג׳—ה׳), ונשל״ב! , 1 ש 4 !ת 3 ־ 1 -ן . 2 

1113 ! ■?£[{)<\ 010£1 );/ 1 171 !? 11 ) 11 [ ■ 161 > ^ 11171 > 1 ) £1414 £ 1 ( 1 

: 1962 , 43/4 ( 523 . 2 ;^ 1847 ׳#ממ^״׳/זג^ת 
./) 197 , 287 — 275 ,^ 173 > 71 ד 1 ) 0 11 > 11 ) 1 4 ) 4 ! 171 >.י^ 1 1 £ ' 77 , 11 ^ 141 . 3 ) 

ה. וס. 

שבד, שלם ( 1619 , שבז (מחוז שרעב] — אחרי 1680 , תעז [?]), 
גדול משוררי יהדות תימן, שמו המלא — המופיע באקרוס¬ 
טיכון מלא או חלקי, ברוב שיריו — שלם בן יוסף בן אביגד בן חלפון 
אלשבזי, משתאי; ש׳ היה בן למשפחת משתא, שממנה ידועים 
סופרים ומשוררים. הוא עסק, כנראה, באריגה — מלאכתם של בני 
מחוזו — וחי חיי עוני. ש׳ הרבה לנדוד ברחבי תימן, הסתופף בבתי 
נדיבים ועמד בקשרים עם חכמי דורו ועם משוררים ושליטים ערבים. 
בשיריו הדגיש את קשריו עם חכמי ישיבת צנעא. בשנים 1679/80 
גלה למוזע — עם אחיו יהודי תימן — ועל גלות זו קונן בשיריו. 
אין ידיעות עליו לאחר שנות גלותו במוזע. לש׳ היו שני בנים ובת. 


בנו שמעון היה משורר, ונחשב יורשו הרוחני. המפורת העממית 
יודעת על בת ושמה שמעה, שקברה מקודש עד היום. בשירי ש׳ 
ניכרת ידיעה בתלמוד, בפוסקים, בקבלה ובפילוסופיה. הוא עסק גם 
באסטרונומיה ובאסטרולוגיה, ושלט היטב בערבית — שהיתה אחת 
משלוש לשונות יצירתו (לצד עברית וארמית) — ובספרות האסלאם. 
נראה שעסק גם בריפוי בסגולות, והתפרסם כבעל נס. יהודים 
ומוסלמים מוכי־גורל היו באים להתפלל על קברו בתעז. 

השפעתו הרבה של ש׳ על יהודי תימן נבעה לא־רק מכוחו 
כמשורר, אלא מבך שנתן ביטוי נאמן לסבלותיהם ולכיסופיהם של 
בני דורו בתקופה הקשה׳ ימי גזירת העטרות ( 1667 ) וגירוש מוזע 
( 1679/80 ; ע״ע תימן, יהודים). חשיבותו הביאה לייחוסם של קבצי 
השירה — הדיואנים התימניים — לש/ אף אם כללו שירי משוררים 
אחרים. 

עד-כה נודעו למעלה מ 500 שירים ופיוטים משל ש׳; ברובם הם 

מוקדשים לנושאים האפייניים לשידת־קודש, אך רק מיעוטם נועדו 

לאמירה בביהכ״נ, בין המוטיווים החוזרים בשירתו ז כנסת ישראל, 

תורה והעולם־הבא, אך לבה ונשמתה של שירת ש׳ היא שירת־ 

הגאולה, שעל-ידה התעלה ביהדות תימן למדרגתו של ד׳ יהודה הלוי 

בקהילות ספרד. דימוייו לעם־ישראל ולאלהיו שאובים משירת יה״ב, 

והם נשענים על הדימויים היסודיים של יחסי אוהב ואהובתו ואב 

לבניו. שירים רבים מוקדשים לאירועים ולאישים במקרא. חטיבות 

אחרות הן: פיוטים לשבתות ולמועדים, שירי חתונה וברית־מילה 

ושירי מוסר ותוכחה, המעלים את דמות המשורר כמחנך וכמנהיג. 

בשירי ש׳ ישנם יסודות קבליים ופילוסופיים. נושאים פילוסופיים 

מסודרים כשאלות לחכמי דורו בענייני הבריאה, תחיית־המתים 

והעולם-הבא. מעטים ביצירתו שירי-החול. החשובים בהם הם שירי־ 

ויכוח (בערבית) בין נדיב לכילי, בחור לזקן, גוף לנפש וכד׳. לשונו 

של ש/ לשון־חכמים פשוטה ובהירה, משוחררת מהמליצה המקראית 

ומלשונה המסולסלת של שירת ספרד. שירתו יונקת מספרות ישראל 

לדורותיה ובייחוד משירת ספרד ומשירת תימן שקדמה לו. רבה היתה 

השפעתו—בצורה, בסגנון ובנושאים— על משוררי תימן המאוחרים. 

בשירת ש׳ שליטות 4 צורות: א) הנשיד — שיר קצר, שבו נחלק 

כל בית לדלת ולסוגר; ב) השירה — הדומה לנשיד והארוכה הימנו; 

ג) ההלל — הנאמר בין שירה לשירה; ד) הפיוט — הנועד לאמירה 

בביהכ״נ, בד״כ ביוכחזכיפורים. כמרבית משוררי תימן השתמש ש׳ 

במשקל הספרדי של יתדות ותנועות, לצורותיו השונות. 

לראשונה נדפסו משירי ש׳ בס׳-פזמונים, שנדפס בכלכתה ב 1856 , 

אך עיקר פרסומו מחוץ לתימן היה ע״י ד יעקב ספיר (ע״ע), 

שבספרו, ״אבן ספיר״ ( 1866 ), הקדיש פרק לשירי ש/ ובכך הביא 

את שירת תימן לידיעת חוקרי שירת ישראל. לפנים רוכזו שירי ש׳ 

בקבצים, שנודעו כ״שבזייאת", לאחרונה נתגלו שני קבצים קדומים, 

ובהם כ 150 שירים, ברובם לא נודעים, שהועתקו עוד בחיי המשורר, 

ואולי אף בעצם כתב־ידו. חטיבות גדולות משירי ש׳ נדפסו עד חיום 

במהדורות האלה: שירי תימן(מהד , אידלזון — טורטשינר, תרצ״א); 

חפץ חיים (מהד מקיטון, תשכ״ו); שירי ר׳ ש. ש׳ (מהד׳ חסיד, 

תשכ״ט, תשל״א), שירים חדשים לר׳ ש. ש׳ (מהד מצולמת של שני 

כת״י, כולל מבוא ומפתחות, מהד סרי-טובי, תשל״ו). מלבד שירה 

חיבר ש': ״חמדת ימים״ (תשט״ז, תשל״ז) — פירוש קבלי־מדדשי 

על התורה! צ׳רב אל רמל (ס׳ החול; בתוך: ״ילקוט משה׳/ תרנ״ד) — 

ספר גורלות ע״י זריית חול; כתאב אלזיג׳(בכ״י) — ס׳ אסטרולוגיה. 

ב. ז. בכד, שירי תימן, תרע״א; א. צ. אידלזון, המשודר התימני 
ד ש. ש׳ ושירתו העברית (מזרח ומערב, א׳), תרע״ט; י. רצהבי׳ 

ר׳ ש. ש׳ ושירתו (ספוגות, ט׳). תשכ״הי הנ״ל, שירי ר׳ ש. ש׳, 
ביבליוגרפיה (ק״ס, מ״ג, ס״ו) תשכ״ח, תשל״א; הנ״ל. לשון ודקדוק 
בשירת ד ש, ש׳ (כתוך; ספדזכרוז לחנוך ילון), תשל״ד; י. טובי 
(עורך), קובץ ש. בן יוסף ש/ תשל״ב; ם. חוזה, ספר תולדות הרב 
ש. ש׳, תשל״ג! ד. נוי, פטירת רבי שלם ש׳ באגדת עס תימנית 
(מורשת יהוד תימן), תשל״ז. " 



399 


שבט 


400 


$בט (אנג׳ *)!־!ז), מונח סוציולוגי, שיש לו פירושים שונים. 

במובן רהב ש׳ הוא קבוצה פוליטית־טרימוריאלית בעלת 
תרבות, לשון ומוצא (או אמונה בדבר מוצא) משותפים. בהתייחסות 
כזו נראה העולם מאוכלס קבוצות של ש", או "משפחות" ו״גויים" 
(ר׳ ברא׳ י); והחברות שגילו האירופים מהמאה ה 16 ואילך באפ¬ 
ריקה, באיי האוקיאנוס השקט וב״עולם החדש" נקבצו בסדרות של 
ש". כפי שגם עמים אירופיים חיו לפנים במסגרות שבטיות. 

מבחינת ליכודם הפנימי מבוססת נאמנות חברי הש , על 
אמונה במוצא משותף. תכונה זו הוגדרה במונחי הניגוד שבין 
"שארות לטריטוריה" (מורגן; ר׳ ביבל׳) לבין "סטאטוס לחוזה" 
(מיין; ר׳ ביבל׳), כלו׳ היחסים בין האנשים בחברות שבטיות 
מוגדרים בעיקר ע״י שארות או סטאטוס, ובחברות־מדינה — ע״י 
קרבה טריטוריאלית וע״י הסכמים כתובים או בלתי־כתובים ("חוזים"). 
ואולם, מחקרים אנתרופולוגיים מפורטים הראו, שקיימים קשרים 
טריטוריאליים והחיים גם בחברות שבטיות, אם-כי לא באותו ההקף 
כבחברות־מדינה. 

כלכלת השבטים היא בד״כ כלכלת־קיום פשוטה. יש ביניהם 
מעט בעלי־מקצוע — למשל, עובדי־מתבת, או קדרים — אולם בד״כ 
עוסקות כל המשפחות בכל העבודות הדרושות לקיום בסיסי, וחלוקת 
העבודה והחליפין מצומצמים מאד. בסים הכלכלה הם איסוף, ציד, 
דיג, רעיית־צאן וחקלאות, המאפשרים אוטרקיה כלכלית וקיום 
מינימאלי. גם ההתפתחות התרבותית והארגונית מוגבלת. מכל הטי¬ 
בות האלה הש" הם עפ״ר קטנים, ורק לעתים עולה מספרם על 
אלפי, או רבבות, נפשות (יש אמנם שבטים אפריקניים, בגון גלה, 
יורובה או האוסר, [ע׳ ערכיהם] שאוכלוסייתם מגיעה לכמה מיל¬ 
יונים). 

בד״כ אין לחברות שבהיות כתב, והדבר מגביל את התפתחותם 
החברתית והארגונית. 

לש׳ דת ושפה משלו. האמונה הדתית משולבת במסורת על 
מוצאם המשותף של בני הש׳ (כבשבטי ישראל [ע״ע]), ומבדילה 
בין ש׳ למשנהו. אך גם בתחום זה אין אחידות ויציבות, והרבה ש", 
או יחידים מתוכם, אימצו להם דתות אוניברסאליות (אסלאם. נצרות) 
בלא לפרק את המסגרת השבטית. מאחר שהמסגרת הפוליטית בש" 
מתקיימת בד״כ בלא מנגנון מדיני-ממשלתי, רב העניין בחקר 
ארגונם הפוליטי. הסוג הפשוט-ביותר של מסגרת כזו היא 
החבורה ( 3114 <)), המורכבת מכמה עשרות, או מאות, נפשות, 
הניזונות מציד ומאיסוף. אלו הן בד״ב קבוצות נוודיות, שהנהגתן 
הפוליטית גמישה ובלתי־פורמאלית, 

סוג מורכב-יותר הוא הש׳ ה ם ג מ נ ט ר י, המורכב ממספר חלקים 
זהים זה־לזה, בלא מנגנוני ממשל והנהגה קבועים. הסולידריות 
והשליטה הפנימיות מתקיימות בו באמצעות עקרון האופוזיציה הסג- 
מנטרית, כשכל יחידודמשנה (סגמנט) נבלמת ע״י אופוזיציה של 
יחידות־משנה דומות. המבנה הפוליטי משתקף בגנאלוגיות השב¬ 
טיות ; יחסי שארות ומוצא משמשים למישוג קשרים פוליטיים. עקרון 
זה, המוכר מההיסטוריה המקראית, מהחברות הבדוויות ומחברות 
אפריקניות רבות, עוזר גם להבנת המבנה הפנימי של ש", שאפשר 
לחלקם לבתי־אב או לבתי־אם, לבתי־אב או לבתי־אם משניים, לכן 
הלאה (אוונס-פריצ׳רד; ר׳ ביבל׳). 

ב י ת - א ב או בית־אם מוגדרים כקבוצת אנשים המסוגלים לעקוב 
אחר מוצאם מאב או מאם מיי 0 ד(ת) יחיד(ה). קל א ן (״ 13 ;>) 
מוגדר כקבוצת אנשים הטוענים לייחוס מאב־מייסד יחיד, בלא 
שיוכלו לעקוב אחר מוצאם עד לאב־המייסד. אנתרופולוגים חברתיים 
(כגון רדקליף־בראון [ע״ע)) הראו, שלבד מהגדרות פורמאליות 
כאלה יש לרדת לחקר ההתארגנות והפעילות החברתית של יחידות 
אלו, ולראותן כקבוצות מאוגדות, השותפות לזכויוודקרקע, או שיש 
להן התחייבויות משותפות בגאולת־דם. יחד עכדזאת אין לדעת 


מראש מה יהיו התפקודים הסוציולוגיים של קלאנים ובתי־אב בחברה 
מסוימת. נראה שלעתים אין לקלאנים חשיבות אלא בקשר עם 
הפולחן או הפנאי, למשל. מטעה במיוחד העברת הגדרות של בתי-אב 
או בתי־אם וקלאנים, המקובלים באיזור תרבות אחת, לאיזור תרבות 
אחרת. לוי־שטרום (ע״ע, זר׳ ביבל׳ כאן) הראה, כי משנחקרו חברות 
אסייתיות צריך היה לשנות מושגים רבים בדבר מוצאם ומבנם של 
בתי-אב או בתי־אם שגובשו בחקר ש" אפריקניים ואמריקניים. בין 
הרכיבים בחברות שחקר הוא הדגיש במיוחד את קשרי הברית 
ו ה חל ים י ן — המסומלים בנישואים — במקום עקרודהמוצא, 
שהיה מקובל באפריקה. 

הראשות ( 11 ־ 0101 ) 110 ) 0 ) היא סוג של חברה שבטית, שיש בה 
יסודות של מסגרת פוליטית פורמאלית. אלו הן חברות חקלאיות, 
המייצרות עדפים ניכרים. הן מורכבות מבתי־אב ומבתי-אם — כמו 
הש״ הסגמנטריים — אך מקיימים תפקידי־הנהגה קבועים ( 5 ) 110 ) 0 ). 
בד״ב אין לצ-יפים כוח־שלטון מחייב, ולעתים גם הם עסוקים 
בפעילויות קיום, כחברים אחרים בחברה, ואולם, מעמדו של הצ׳יף: 
נתמך בהבדלי עושר ובמערכת טקסית מורכבת, הקשורה לאמונות] 
דתיות. לפרקים זוכה הצ׳יף למעמד כה נישא, עד שהוא מכונה! 
"מלך". המושג מתאים לאותן חבדות שבטיות, שהגיעו לדרגת ריכו-| 
זיות, המאפשרת לשליט לכפות מרות על נתיניו. במקרים כאלה 
נמצא, שעקרונות שבטיים, המבוססים על מוצא משותף מתקיימים 
בחברה שבמסגרת מדינה. 

התמורות בחברה השבטית. בחקר האנתרופולוגי של הש" 
רווחה זמן רב הנחה, שהש" הם חברות סגורות וכמעט בלתי- 
משתנות. לכן חקרו ש" מבודדים ומנותקים מקשרים תרבותיים, 
פוליטיים או כלכליים, כגון שבטי האינדיאנים בצפון־אמריקה וביע¬ 
רות דרום-אמריקה. ושבטי אוסטראליה ואפריקה. לקסטות הכפריות 
בהודו יסודות שבטיים חזקים, אך גם שם נחקרו בעיקר הש" הלא- 
הודיים, שמסיבות אקולוגיות ותרבותיות נשארו מחוץ להשפעת 
התרבות ההודית הכללית. 

למעשה קיימים שילוב ורצף בין הגדרה עצמית פוליטית ותר¬ 
בותית על בסים אמונה במוצא משותף — כנהוג בחברות שבטיות — 
לבין החברה המסרתית והמודרנית. דוגמה לשילוב כזה בחברה 
המסרתית במזה״ת היתה תלותם של חבדווים, מגדלי-הגמלים, באי¬ 
כרים שסיפקו מוצרי-מזון בסיסיים. הם חיו במתיחות פוליטית 
מתמדת עם הממשלות המרכזיות שבערים. מצב דומה שרר בין] 
הנוודים, מגדלי-הסוסים, של אסיה המרכזית, ביחסם לשושלות- 
המלוכה בסין. קבוצות שבטיות כאלה מתרכזות בד״כ באזורי־ 
מקלט, במדבריות ובאזורים ההרריים שבהם מתגוררים. למשל, 
הברברים והכורדים. ואולם, האוטונומיה הפוליטית הלכה והצטמ¬ 
צמה משניצהו השלטונות המרכזיים במלחמה המודרנית שניהלו 
נגדם. 

סוג אחר של שילוב ש" בחברת־מדינה התרחש במדינות הלאו¬ 
מיות שהוקמו אחרי מלה״ע 11 באפריקה. במדינות אלו צורפו רוב 
החברות השבטיות לתחומי כלכלות־השוק האזוריות והבי״ל ולמע¬ 
רכות פוליטיות לאומיות. הזהות השבטית נשמרה גם בתנאים 
החדשים, לא־רק בין אלה שנשארו באזורי־המגורים המקוריים של 
הש/ אלא גם בין חלק מאלה שהיגרו לערים. אלה האחרונים מקיימים 
לעתים קרובות יחסים הדוקים של קשרי ביקורים ותמיכה הדדית 
עם קרוביהם באיזור השבטי, ושומרים על מסורות שבטיות גם בעיר. 
רבים מהם גרים בשכונות הומוגניות מבחינה שבטית. המציאות 
השבטית המשתנה דומה לתופעת האתניות המצויה בחברות 
מודרניות רבות. 

וע״ע אנתרופולוגיה חברותית; חברה; סוציולוגיה. 

1001 ) 011 ? , £03011 .א .£ ; 1940 ,■!%. ??) 6161111 .[ ;' 1967 ,) 711 ) £07 10 16 ) )) 711017 ) 771 ) 61 )) 1111 ) 11 • 511 

. 1968 ,\ 2 /ס 061071 ■<£ 1 / 1 £ 071 

ה. גו. 

עבט, החדש (ע״ע׳ עם׳ 151 ) האחד־עשר בלוח העברי, לפי 
הסדר הקדום, והחמישי — לפי הסדר הנהוג כיום, מזלו: דלי. 

זשם ש׳, שמוצאו אשורי, נזכר במקרא בנבואת זכריה (א, ז) בלבד. 
ש׳ תמיד מלא. על ידם חמשה־עשר בשבט — ע״ע. יום כ״ב בש׳ 
:זכר במגלת תענית (ע״ע) כיד״ט; ביום זה נרצח קליגולה (ע״ע) 
ובוטלה גזירתו להעמיד את צלמו בהיכל. בכ״ח בש׳ מת אנטיוכוס 
אפיפאנם, ואף הוא צוין כיו״ט. הימים ה׳ וכ״ג בש׳ היו בעבר ימי-צום 
(מגילת תענית י״א, י״ג, י״ז—כ״א). 

שבטה (יור ^ 5011 ) 200 ). עיר עתיקה בנגב המרכזי,כ 40 ק״מ מדרום־ 
מערב לבאר־שבע. ש׳ נוסדה בידי הנבטים (ע״ע) במאה ה 5 
לסר,"נ, הגיעה לשיא פריחתה בתקופה הביזנטית, במאות ה 6 --ה 7 . 
והתקיימה עד המאה ה 8 , ואולי אף עד הכיבוש הצלבני. היא נזכרת 
בפפירוסי ניצנה, ושמה הקדום נשתמר בשם הערבי ה׳רבת סביטה 
(•<,*), השרידים הנבטיים מועטים — כתובת־הקדשה, כור¬ 
מים וקרמיקה. שטח העיר הביזנטית היה 115 דונם, היו בה 1,200 — 
1,300 חדרים ואוכלוסייתה הגיעה לכ 5,000 נפש. ש׳ לא הוקפה חומה, 
אך הבתים והחצרות יצרו קו דמוי־חומה, שנפסק רק במוצאי הרחו¬ 
בות — ובהם הוצבו שערים. הרובע הדרומי, העתיק, השתרע על 75 
דונם. ונחשפו בו 890 חדרים. במרכזו היו שתי בריכות, שלתוכן 
נוקזו המים מכל העיר; חובת ניקולן חלה על כל תושב. בראשית 



שבטה; הכנכיר 'צפונית (?שבת העתוסת הממשלתית! 


המאה ה 6 נבנו בצד הבריכות כנסיה ומנזר. בכנסיה היו 3 אפסיסים, 
שטויחו דעוטרו בציורי קדושים. את חללה חילקו שני טורי עמודים — 
6 עמודים בטור — ואולם — התווך רוצף בלוחות־שוש. בצפונה היו 
תא־תפילה ובית־טבילה, ולפניה — אולם־כניסה (נארתכם). כתובת 
מספרת, כי הכנסיה רוצפה כ 640 . שטח הרובע הצפוני היה 40 דונם, 
והיו בו 340 חדרים. במרכז הרובע נבנתה כנסיה, ובצדה מנזר. 
המאוחרת בכנסיות ש׳ היתה בקצה העיר הצפוני. היא נתמכה בקי¬ 
רות תמך עבים, ובראה שנבנתה לאחר רעידח־אדמה. הכנסיה, 
שנבנתה בראשית המאה ה 6 והוקדשה לגאדרגיום הקדוש, דמתה 
לאחותה הדרומית! קירותיה — עד למחצית גבהם — ורצפתה צופו 
בלוחות־שיש. 

פרנסת ש׳ היתרי על חקלאות שלחין; עיקרה היה בנחל־לבן 
הסמוך, שם עובדו 4145 דונם, שהושקו באמצעות מערכת של תעלות 
ומתקגי־השקיה אחרים. וע״ע א״י, עמ׳ 1133 , 1141 , 1157 ; תמ ׳ : 
שם, עבד 431/2 . 


י. קידר, החקלאות העתיקה בהרי הנגב, תשכ״ז! ־*; 77 ,׳<ש 01 ״/ע .. 0.1 

; 1914 ,( 51:31:61110111 ץ 1 י 0 ןזב 11 () .?.£.?) )§ 7111 )/> 1 ז 0 '\\ : 1/71 / 0 }' 50 ?ג 1 
,(. 1610 ) £10110 0 ( 411 * 01 )) 71 ); 01 ) 1 /( 1 ,: 3011 ) .( 1 ; 1935 ,(. 16111 ) . 5 ,ץ!נ! 1 . 0 
,( 227-233 ) 0 ח 6110 ! 6 01 0110111 ) 0 ))£ ..ז[ ,־זסרנסכחא .[ . 0 ; 1936 
,. 5 01 ?■ 10710.1161 ■^ : 1111 07711  . 0 ), 
שהוא מרכיב תשוב בצומח החולות של הנגב, איזור ים־המלח 
והערבה, ובעל כושר רב לייצוב החולות. מיני הש׳ עשירים בחמרי 

בורסקאות. . 1966 , 1 , £01001/710 , 201130 . 84 

'שבטי ישראל. במקרא נחלק עם-ישראל ל 12 ש״, שמוצאם מ 12 

: * י 

בני יעקב והנקראים על שמם. וכן מצאנו לאחר ברבת יעקב 
לבניו — ״כל אלה שבטי ישראל שנים עשר״ (ברא׳ מט, כח; וחשו׳: 
מל״א יח, לא). בם׳ בראשית נחלקים הש״ לפי התייחסותם אל 4 נשי 
יעקב: שתי הגבירות, רחל ולאה, ושתי האמהות — בלהה, שפחת 
רחל (ע״ע), וזלפה, שפחת לאה (ע״ע). בחלוקתם ניכרת תכנית 
מחושבת: 6 ש" הם בני לאה, והאחרים נחלקים בשווה בין שלוש 
הנשים האחרות. וזה לוח הש" לפי אימותיהם וסדר לידתם; בני 
לאה (סדרה ראשונה) — ראובן, שמעון, לוי, יהודה; בני בלהה — 
דן, נפתלי; בני זלפה — גד, אשר; בני לאה (סדרה שניה) — 
יששכר, זבולון; בני רחל — יוסף, בנימין. על כל אחד מהם — ע״ע. 
לוח זה הוא אב־טיפוס, ופרטיו באים במקרא בשינויים רבים (ר׳ 
ברא׳ לה, כג—כו; במ׳ א; דב׳ כז, יב—יג; לג; דה״א כז, טז—כב, 
ועוד). 

ייחום הש״ לאימהות הוא גורם חשוב בסיפורי ס׳ בראשית — 
בעיקר בסיפור מכירת יוסף — אבל לאחר תקופת האבות שיב אין 
שומעים עי הבדל התלוי באם השבט, ומכאן שהמוצא מצד האם 
כבר לא תפס מקום חשוב בתודעה השבטית. 

הובעו השערות, שייחוס לצד האם מרמז לכך שקבוצות ש" 
הצטרפו באיחור לאגודת שבטי ישראל; או שנכנסו לארץ בתקופות 
שונות — תחילה בני השפחות, אח״כ בני לאה, ולבסוף בני רחל; 
או שהדבר משקף מעמד שונה של הש״ בימי־קדם: שבטי השפחות 
היו משועבדים לבני הגבירות, ושבטי בני רחל — כאשה האהובה — 
החזיקו בשלטון העליון (או טענו לו) על כל הש". עוד הובעה 
ההשערה, כי שמות הש״ של בני השפחות מעידים על מוצא נברי: 
גד ואשר הם שמות אלילים (״גד״ נזכר ביש׳ סה, יא! "אשר" אפשר 
שהוא צורת זכר של שם האלילה "אשרה", ונזכר בכתובות מצריות 
קדומות; "דן" קשור, אולי, ב״דנאים" (הידועים משירת הומרוס 
ומכתובות עתיקות) — אך כמדומה שאין בסים לכל זה. 

למספר 12 היה יסוד ממשי רק עד לתקופות הכיבוש וההתנחלות. 
אח״ב חל ערבוב מסוים; יש ש״ שנטמעו באחרים — כגון שמעון 
ביהודה — ויש שבתי־אב היו לש׳ עצמאי, כגון יוסף, שנחלק למנשה 
ולאפרים. אעפ״ב נשתרש המספר 12 והפך למסורת ספרותית ולעיקר 
דתי, ואף לסטראוטיפ מקראי; כך נמנו 12 בניס לישמעאל (ברא׳ 
כה. יג—טז), לנחור (שם כב, כ—כד), ליקטן (שם, כו—ל) ולעשו 


403 


שבטי ישראל 


404 


(שם לו, י—יג). מספר זה נשמר בקפידה, ולאחר שהוצרכו להשמיט 
את לוי ממניין השבטים — מפני שלא היחה לו בחלה בארץ — 
חילקו את יוסף, ומנו את שבי בניו, מנשה ואפרים, לש" נפרדים. 
יתר־על־כן: בעת פילוג הממלכה קרע אחיה השילובי (ע״ע) את 
השלמה ל 12 קרעים סמליים, ונתן לירבעם 10 קרעים ואמר לו: 
"ונתתי לד את עשרה השבטים, והשבט האחד יהיה לו" (מל״א יא, 
ל—לב) — כלו׳, 11 ש״ למעשה, אבל להלכה, בסמל, 12 קרעים. 
מסתבר כי שלושת הש״ שבממלכת יהודה — יהודה, בנימין ושמעון — 
בחשבו לש׳ אחד. מניין "עשרה ש" שבממלכת ירבעם הושג ע״י 
ראיית "חצי ש׳ מנשה" שבעה״י כש׳ לעצמו. בימי דוד נזכרים "נגיד 
לחצי שבט מנשה יואל בן פדיהו", ו״בגיד לחצי המנשה גלעדה ידו 
בן זכריהו" (דה״א כז, כ—כא). בתיאור מלכות דוד על כל שבטי 
ישראל נמנים (שם) גם שמעון ולוי ובנימין, וע״כ הוסרו — כנגדם — 
חש" גד ואשר. חריגה ממספר זה נרמזת רק בברכת משה (דב׳ לג), 
שם צופה המברך ״מלך״, בהתאסף ״יחד שבטי ישראל״; ואף שנז¬ 
כרים שם כל בני יעקב — עם מנשה ואפרים — מתברכים הם ב 10 
ברכות בלבד; שמעון נרמז בברכת יהודה ("שמע ח׳ קול יהודה"), 
יששכר כלול בברכת זבולון, ומנשה ואפרים — בברכת "וסף("וליוסף 
אמר." והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה"). 

לפי התפיסה המקראית המצב האידאלי הוא, שכל ש׳ יושב 
בנחלתו, אבל כל הש" יחד מאוחדים בעבודת ה/ סמל לאחדות זו 
נמצא באבני החושן (ע״ע אפוד) — 12 אבנים, ועל כל אבן מפותח 
שם של אחד משבטי ישראל. על כתפי האפוד היו שתי אבני-שוהם, 
ועליהן היו מפותחים שמות בני ישראל, 6 על כל אבן (שם׳ כח, 
ט—יב; כא. כט—ל). בטקס הברית שבהר־סיני הקים משה "שתים 
עשרה מצבה לשנים־עשר שבטי ישראל" (שמות כד, ד), ויהושע 
ציווה על העוברים בירדן לקחת משם 12 אבנים — אבן לשבט — 
והקים אותן בגלגל. כיו״ב בנה אליהו בהדיהכרמל מזבח מ 12 אבנים 
(מל״א יח. לא—לב). בטקס הברכה והקללה שנערך בין הרי גריזים 
ועיבל עמדו 6 ש״ אל מול הר גריזים ו 6 אל מול חר־עיבל (דב׳ כז, 
יב—יג). חנוכת המזבח באוהל־מועד נערכה במשך 12 יום, ו״נשיא 
אחד ליום, נשיא אחד ליום" הקריבו את קרבנם. קרבן כל נשיא 
היה זהה בדיוק לקרבן חברו, לסמל את החלק השווה שיש לכל ש׳ 
בעבודת ה׳ במקדש המרכזי. עניין זה מסומל גם בסדר חניית הש" 
במדבר סביב המשכן (ע״ע). 3 ש" חנו לכל רוח, כשהם מצטרפים 
ל״דגל״ הנקרא ע״ש ש׳ אחד מהם: במזרח — דגל מחנה יהודה, 
ומצטרפים אליו יששכר וזבולון; בדרום — ראובן, ועמו שמעון וגד; 
במערב — אפרים, יחד עם מנשה ובנימין; ובצפון — דן, ואתו גד 
ונפתלי. ע״ם תיאור זה בנוי חזון יחזקאל הנביא על עיר־הקודש 
והמקדש שלעתיד. עיר-הקודש מוקפת חומה, ובה 12 שערים — 
3 לרוח — על שמות הש": בצפון — ראובן, יהודה ולוי! במזרח ־- 
יוסף, בנימין ודן; בדרום — שמעון, יששכר וזבולון; במערב — 
גד, אשר ונפתלי. 

אחדות חש" בעבודת ה׳ במקדש משותף אינה הביטוי היחיד 
ליסוד המאחד בין הש". במעשה פילגש בגבעה פורשה ההשקפה 
שקיום כל הש" דרוש לשלמות הברית שבין ה׳ וישראל ואבדן שבט 
מישראל פוגם בה (שום׳ כא, ג—יז). מלחמת שאול בנחש העמוני 
(שמ״א יא) היא דוגמה בולטת לשיתוף־פעולה פוליטי וחברתי בקנה־ 
מידה לאומי. מוסדות ההנהגה השבטית הם ה״זקנים" (שמ׳ יט, ז; 
במ׳ יא, טז; ועוד הרבה), ונזכרים "נשיאי העדה וראשי אלפי 
ישראל״ עם הכוהן הגדול — שהיוו יחד גוף ייצוגי לכלל שבטי 
ישראל במו״מ שניהלו עם ש׳ ראובן (יהו׳ כב, ל). נזכרים גם "זקני 
ישראל, ראשיו, שופטיו ושוטריו", שכינס יהושע בשכם (שם כד. א). 

משהחלה גלות בני מלכות הצפון מארצם (ע״ע א״י, עמ׳ 289 — 
290 ), איבדה החלוקה השבטית אח משמעותה הלאומית, שכן עשרת 
השבטים (ע״ע) שגלו היוו את רובו המכריע של העם מבחינת פיצולו 


לש". אולם לפי מסורת שנשתמרה בדה״ב ל, י—יא, לא היתה גלות 
עשרת חש" גלות שלמה, וחלקים מהש" הקדומים הוסיפו לשבת 
במקומותיהם. בני ממלכת יהודה אמנם שמרו על ייחוסם עוד זמן ניכר 
אח״כ, ועוד בימי עזרא ונחמיה ידעו המשפחות החשובות את סדר 
ייחוסם השבטי והמשפחתי (ע״ע יוחסין), אולם מסתבר שבמרוצת 
ימי הבית־השני כבר לא היתה בידי רוב המשפחות בישראל מסורת 
רצופה על ייחוסן לש", אף שהיו אנשים שייחסו עצמם על ש", ואף 
על שבטי הצפון. יהודית (ע״ע) שבספרים ה"חיצונים" מתייחסת 
על ש' שמעון, טוביה (ע״ע) מתייחס על נפתלי. במגילות מדבר יהודה 
נזכרים מנשה ואפרים, כנראה במשמעות סמלית של הכיתות השונות 
שבימי הבית השני. ב״ברית החדשה" נזכרים חנה, "נביאה" מש׳ אשר 
(לוקאס 11 , 36 ). ושאול־פאולוס, "השליח", הטוען שהוא מש׳ בנימין 
(אל הרומיים 1 ). דווקא ש׳ לוי, שאינו נמנה במניין הש", שמר 
על תודעת ייחוסו עד היום; ועל כד ע״ע כהן. 

יש חוקרים שביקשו להבין התאגדות קדומה זו של חש" ברצון 
לטפח מרכז פולחני משותף, ואת החלוקה ל 12 ש״ — משום שכל 
ש' היה מטפל בצרכי המקדש חודש בשנה. המרכז הקדום שלן 
התאגדות משוערת זו היתד. שילה, ימבנה היה כדוגמת האמפיק־ 
טיוניה (ע״ע) ביוון, שאיגדה 12 ש" יווניים לטיפוח המקדש בדלפוי. 
מ״מ ברור, שההשקפה הקדומה ייחסה ערך רב לאחדות חש" בעבודת 
ה׳ במקדש משותף, כפי שהדבר מתבטא בסיפור על התנגדות חש" 
שממערב לירדן למזבח שבנו בני גד ובני ראובן על הירדן — מחשש 
לפרישת הש" ההם מעבודת ה׳; ואילו בני גד ובני ראובן טענו, 
להפך, שהמזבח מסמל דווקא את שייכותם לעבודת ה׳ המשותפת 
(יהו׳ כב). 

אפשר שמהרעיון של אחדות שבטי ישראל לעבודת ה׳ במקדש 
מרכזי צמחה הדרישה לביטול הבמות (ע״ע במה) ולריכוז עבודת 
הקרבנות במקדש אחד "במקום אשר יבחר ה', באחד שבטיך". 
קביעת מקום המקדש המרכזי בתחומו של ש' מסוים היתה מסמלת 
גם את השלטון החילוני של אותו ש׳ על יתר הש". המשכן בשילה 
סימל את שלטונו של ש׳ אפרים; חורבנו והקמת המקדש בירושלים 
סימלו את העברת השלטון לש׳ יהודה ולבית דוד. דבר זה ביקש 
הנביא יחזקאל לבטל, ובחזונו קבע את המקדש ואת עיר־הקודש 
בתוך אחוזת הקודש, שהיא מחוץ לתחומו של כל ש/ ומחוץ לתחום 
אחוזת המלך. 

לפי ס׳ בראשית היתה זכות הבכורה הטבעית לראובן, ורק 
בחטאו ניטלה ממנו. בתקופת השופטים לא היה פעיל; אף שופט 
לא צמח מקרבו, ובמלחמת סיסרא "ישב בין המשפתים לשמע 
שריקות עדרים״ (שום׳ ה, טז). הבאים אחריו, לפי סדר לידתם — 
שמעון ולוי — נתקללו מפי יעקב; במציאות נטמע שמעון ביהודה, 
ואילו לוי נתפזר בארץ. הבא אחרי לוי בסדר הלידה הוא יהודה. 
את יהודה בירך יעקב בלשון ״אתה יודוך אחיך״, והוא הש׳ המנהיג 1 
(במלכות יהודה). בתקופת השופטים הי תה הבכורה, בלי ספק, לש׳ 
אפרים. ליוסף, בכור רחל — אשתו האהובה — אמר יעקב: "אפרים 
ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"; משמע: יוסף זוכה בשני חלקים 
בנחלת יעקב, כדין בכור הלוקח פי שנים. ע״ם הדברים האלה ביאר 
בעל דהי״א (ה, א-ב) "ראובן בכור ישראל, כי הוא הבכור; ובחללו 
יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכרה, 
כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכרה ליוסף". 

לפי תיאורי התורה היה ארגון עם־ישראל ע״פ שבטיו מושלם 
בתקופת המדבר׳ ומחוקי הנחלות עולה, שראשי הש" היו שומרים לבל 
תעבור נחלתם לש׳ אחר, והיו אוסרים נישואים עם בני ש׳ אחר. 
בתקופת כיבוש הארץ נתרופף הארגון העליון של הש", וסיפורי 
ס׳ שופטים (ע״ע) מרמזים על מחלוקות רבות ביניהם. אפשר שהיו 
גם הבדלי לשון בין ש׳ לש׳ ("שבלת — סבלת"; שום׳ יב, ו). נראה 
שדוד ביקש לארגן את צבאו וממלכתו ע״פ חלוקת הש" הקדומה 



405 


שבטי ישראל — שבימים 


406 


(דהי״א יב, כז), אלא שנתן יתרון לבני ש׳ יהודה! על רקע זה 
פרצו מרידות בממלכתו. שלמה חילק את ממלכתו ל 12 "בצבים׳/ 
אך תחומי שלטונם (מל״א ד) אינם זהים עם תחומי חש" הקדומים. 
אפשר שהיה בכוונתו לטשטש ולבולל את הש״ אלה באלה; ואולם, 
קנאת חש" היתד, גורם חשוב בפילוג ממלכתו. עדות חיצונית 
למסורת הייחום לש" עדיין נמצאת בכתובת מישע (ע״ע) מלך מואב, 
המזכירה את ש׳ גד. וע״ע עשרת השבטים; ארץ ישראל, עכד 267 — 
270 , ומפה שם. 

ע, ח, 

באגדת חז״ל מודגשת הנטיה לאידאליזציה של חש", הן 
כזכרון מפואר ומושלם של העבר, והן כחזון וציפיה לעתיד-לבוא. 
"יעקב הוליד י״ב ש" שלא היה בהן שום דופי" (שבת קמ״ו, ע״א), 
ו״אין לך כל ש׳ וש' מישראל שלא העמיד שופט... שלא יצאו ממנו 
נביאים; שבטי יהודה ובנימין העמידו מלכים ע״פ נביאים" (סוכה כ״ז, 
ע״ב: ור׳ רש״י שם). הש" הם המבנה האידאלי של עם־ישראל, שכן 
לכל ש׳ תחום־התמחותו המיוהד לו, ובו הוא יכול למצות את מיטב 
כוחו. ידוע היחס הכלכלי־תרבותי שקבעו חז״ל בין הש" יששכר 
וזבולון (ע' ערכיהם); וברוח זו אמרו: "לא משכחת צורבא מרבנן 
דמודי אלא דאתי מש' לוי או מש׳ יששכר" ("לא תמצא ת״ח שמורה 
הלכה, אלא הבא מש׳ לוי או מש׳ יששכר"! יומא כ״ו, ע״א). ש׳ לוי 
נתייחד בקנאתו לה' (יומא ס״ו, ע״ב). יהושע חילק את א״י ל 12 
חלקים שווים, בלי לשים־לב לגדלם היחסי של הש", ואנשי ש' גדול 
קיבלו נחלת־יחידים קטנה מזו של אנשי ש' קטן (ב״ב קכ״א, ע״ב). 
אולם ברכוש המיטלטל היה חלקם של כל הש" שווה בכל שטח א״י, 
ולעתיד־לבוא יהיה לכל ש׳ וש׳ חלק בכל א״י (ב״ק פ״ב, ע״ב). מ״מ, 
ירושלים — עיר המקדש ומרכז הפולחן לכל הש״ — "לא נתחלקה 
לש" " (מג׳ כ״ו, ע״א), אף שמקום המקדש נמצא בתחומי ש׳ בנימין. 
הלכה מרכזית — מצוות יובל (ע״ע) — בטלה מישראל עם גלות הש" 
(ערכין ל״ב, ע״ב), לעתיד־לבוא תחל הגאולה בתהליך "טיהור" 
חש": "כשהקב״ה מטהר ש", שבטו של לוי מטהר תחילה" (קיר׳ 
ע״א, ע״א); ו״כשהקב״ה משרה שכינתו — מעיד על כל חש"" (על 
טהרת ייחוסם; שם- ע׳ ע״ב), וייכללו בזה — ע״פ רוב הדעות בחז״ל 
— גם עשרת השבטים (ע״ע) האבודים. בתורת־הסוד נתפסו הש" 
כהבטים שונים של עם־ישראל, וכאילו לכל אחד מהם ,׳שער" מיוחד 
להיכל ה׳. 

ל, גיבצבורג, אגדות היהודים, א־ו, תשכ״ו—תשל״ה; א. מלםט, מארי 

והמקרא; לדפוסי המשמר השבטי (בתוך: ספר סגל), תשכ״ה; 

,ע^בוי! /?י ; 1930 ,> 7261 > 1 16 <ז<< 61 ! 5 { 61 * 11 * ■! 46 !ח■)/;* 1 ( 6 >, 03 , 40111 ־; ./ן 

■ 1944 ,* 610 '(וו:זף^ 0 *, לאם' 013 זדוסס: "כוכב 
שעיר"), גופים במערכת־השמש המאופיינים בגלעין מבריק 
וזנב ערפילי ארוך מאד. מאחר שהש" נראו לצופה עפ״נ כדה״א 
כתופעות חולפות, שהופיעו ללא אזהרה ולעתים לא־מזומבוח, בחשבו 
בעבר כמבשרי־רע ומביאים בעקבותיהם רעב, מגפות, מלחמות או 
אסונות אחרים. אריסטו(ע״ע) טען כי הש" הם גזים שנפלטו מכדה״א 
וניצתו ברום האטמוספירה, שכן לטענתו לא ייתכנו שינויים באזורים 
המרוחקים יותר מהירח. טיכו ברהה (ע״ע), שערך תצפיות מדויקות 
בש׳ שהופיע ב 1577 , הוכיח כי הוא מרוחק יותר מהירח והפריך את 
השקפת אריסטו. 

מסלולי חש", תחילה טענו שמסלולי הש" הם פרבולות 
(ע״ע הוליוס; פרבולה והיפרבולה; כוכבי־לכת), וניוטון (ע״ע) אף 
הציג שיטה לקביעת המסלול הפרבולי של כל ש/ מסלול פרבולי 
מרמז כי הגוף איננו נלכד במערכת השמש. רק בראשית המאה ה 18 , 
כאשר קבע הלי (ע״ע) את מסלולי 24 ש" בהירים שנרשמו בין 
השנים 1337 — 1698 , נמצא שקיים דמיון רב בין מסלולי הש" של 


1531 , 1607 ו 1683 . מכך הסיק שאלה הופעות חוזרות של אותו ש׳ 
וחזה את שובו ב 1759 ! תחזיתו התאמתה וש׳ זה מכונה על שמו — 
ש׳־ הלי". 

״ש׳־הלי״ נראה מכדה״א כל 76 שנה בקירוב. רישומים על 
הופעותיו קיימים מ 466 לפסה״נ. נתברר שהוא נע במסלול א ל י פ ט י 
מוארך עד כדי כך שניתן לקרב את קטעיו באמצעות פרבולה. ש" 
שנצפו יותר מאשר בפריהליון (מעבר קרוב לשמש) אחד, מכונים 
ש" מ ח ז ו ר י י ם. לדוב חש" מסלולים ארוכים מאד שאורך מחזורם 
אלפי שנים, ואף מאות-אלפי שנים; אעפ״כ הם שייכים למערכת- 
השמש. 

מסלול של ש' שמקורו מחוץ למערכת־השמש יהיה היפרבולי, 
ואמנם ידועים מספר ש" כאלה. אך לאחר ניתוח מסלולם נמצא, 
שכולם הוסחו ממסלול אליפטי בהשפעת כוח־המשיכה של כוכב-לכת, 
עפ״ר צדק (ע״ע). כוכבי־הלכת גורמים אפוא לכך שש" ייצאו 
ממערכת השמש. לא נמצא עדיין מקרה הפוך. 

ידועים כיום כ 40 ש״ מחזוריים, כשהמחזור הקצר ביותר, כ 3.3 
שנים. הוא של ״ש׳ אנקה״ ( 6 *> 1 !:?), שנתגלה ב 1786 וחזר מאז 
קרוב ל 60 פעם. ברוב הש" המחזוריים נמצא כי האפהליון (הנקודה 
המרותקת מהשמש) של מסלולם קרוב למסלול צדק. ש׳ הנע במסלול 
מוארך ועובר בקרבת צדק יואץ וייצא ממערכת־השמש, או יואט 
ויעבור לאליפסה שצידה הארוך כמרחק צדק מהשמש, בהתאם 
למיקומו של צדק יחסית לתנועת הש׳. ההנחה המקובלת היא, אם כן, 
שרוב הש" המחזוריים הפכו כאלה בהשפעת צדק (ר' עוד להלן). 

מראה ה ש ׳. חש , מתגלה לראשונה כגוף מטושטש או מעורפל 
וכהה, לעתים עם גלעין בהיר; לפעמים נראה עם זנב קצר מאד. 
עם התקרבותו לשמש עולה בהירותו, גבולות הראש ( 3 רת 00 ) מתח¬ 
דדים — אם כי לעולם אינם חדים לגמרי — וצורתו הופכת כדורית 
או אליפסואידית. הגלעין קטן ודמוי־כוכב. הזנב זורם מהראש, תמיד 
בכיוון הנגדי לכיוון השמש, וארכו ובהירותו גדלים במהירות. זנבו 
של ש׳ בהיר יכול להימשך לאורד כל כיפת השמים והוא מחזה 
מרהיב-עין. מבנה הזנב מורכב, ולעתים יש שני זנבות: הזנב נוצר 
מגז וחלקיקים זעירים הנסחפים מראש הש׳ בהשפעת "דוח-השמש" 
(ע״ע שמש) וכן בלחץ קרינת השמש. חלק מהזנב מורכב מחלקיקים 
ניטרליים וחלק מחלקיקים טעונים. האחרונים מושפעים מרוח השמש 
במידה שונה ולכן נסחפים בכיוון שונה, מה שיוצר לעתים זנב נפרד. 

הש" שונים בגדלם. יש שהראש גדול מאד? לדוגמה, 
הוערך שהראש של ש׳ 1811 גדול אף מהשמש. קשה יותר להעריך 
במדויק את גודל הגלעין: קטרו עשוי להיות בן מאות ק״מ או אף 
אלפי ק״מ, אורך הזנב עשוי להגיע למאות מיליוני ק״מ. מסות הש" 
קטנות מאד (פחות מ 6 ־ 10 מסות-הארץ) ומשום כך, למרות שמספר 
ש" עברו קרוב מאד לכוכבי-לכת, לא נמדדה הסחה במסלול כוכבי* 
הלכת עקב מעברים כאלה. צפיפות הזנב כה נמלכה עד שניתן לראות 
דרכו כוכבים בבהירות רבה, אפילו קרוב לראש. בחירות הש׳ 
תלויה בעיקר במרחקו מכדה״א, אך היא גדלה גם עם התקרבותו 
לשמש, כשחש' מתי־חק מהשמש קטנה בהירותו במהירות. לעתים 
גדלה בהירות ש׳ במידה רבה תוך ימים או אף שעות, גם במרחק רב 
מהשמש. סיבת ההתפרצויות הללו אינה ידועה. 

הספקטרום (ע״ע) של ש" מורכב מפסים בהירים על רקע 
רציף חלש, ב 1868 גילה הגינס (ע״ע) שהפסים הבהירים ביותר זהים 
לאלה המתקבלים מלהבת מבער בונזן(ע״ע), דבר המצביע על נוכחות 
תרכובות פחמן בש". באמצעות ספקטרוסקופיה צילומיח נבחן הספק¬ 
טרום ביתר עיון ונתגלו קווים השייכים למולקולות פשוטות שונות: 
03 , 07 י 1 ר\ 1 ,סא ,ס , צ 011 וכד׳. כשהש׳ בקרבת השמש, 

מבחינים גם בקווי מתכות כגון נתרן, מגנזיום וברזל. רוב המולקולות 
הללו אינן יציבות בתנאי כדה״א והן נוצרות מפירוקן של מולקולות 
יציבות יותר ע״י הקרינה האולטרה־סגולה של השמש. 


407 


שכיטיס — שכיל־החלב 


408 



ם ים י 


בעבר נצפו מספר מקרים שק 
התפרקות ש׳/ בגון זו של 
בילה ( 81013 ), שנתגלה בא 182 
ונמצא שהוא ש׳ מחזורי שמחזורי 
0.7 שבים. התברר שהוא זהה 
שנצפה ב 1772 וב 1806 . בשובו 
ב 1846 היה גלעינו חצוי לשני 
שברים שהלכו והתרחקו זה מזה 
ב 1852 הופיעו במקומו שני ש" 
ומאז לא נראה עוד. ב 1872 חצתה 
הארץ את מסלולו ובאותה עת היר 
מטר ,.כוכבים־נופלים" ($ת 0100 דח) 
מרהיב. ומטר זה חוזר במחזור 
הצפוי לפי מסלול הש' "האביד" 
נתברר שמטרות של "כוכבים 
נופלים" אחרים נעים במסלולי ש" 
מחזוריים אחרים שנעלמו. ההסבר 
המקובל הוא שהש׳ אינו גוף מוצק 
אלא אוסף אבני־מטאורים ואבק. 

בהשפעת משיכת השמש נוצרת בו גיאות (ע״ע גאות ושפל) גדולה 
ממה שהכבידה העצמית שלו (בהשפעת המסה שלו) יכולה להחזיר, 
והש׳ מתפרק בהדרגה תוך פיזור שברי מטאורים לאורך מסלולו. 

מקור הש" היה בעבר מסתורי. כאמור, לא נתגלה ש׳ שמקורו 
מחוץ למערכת השמש. ולעומת זאת נעלמים ש" מסיבות שונות: 
יוצאים ממערכת השמש עקב הפרעה במסלולם, מתפרקים לשברים, 
מאבדים חומר שזורם לזנב ואינו חוזר (גורם חשוב בש" קצרי- 
מחזור). למרות זאת מתגלים כל שנה מספר ש" חדשים. הסברה 
המקובלת היא שסביב מערכת השמש (וכחלק ממנה) נמצא ענן של 
גז, אבק וסלעים בגדלים שונים. על הקף הענן הזה אפשר ללמוד ע״פ 
התפלגות הצירים הארוכים של ש" ארוכי מחזור שנמדדו בדיוק, שכן 
להתפלגות זו יש הצטברות סביב כ 150,000 יחידות אסטרונומיות 
(י.א. 1 -־ מרחק הארץ מהשמש). מרחק זה קרוב למרחק של כוכב 
השבת הקרוב ביותר. ענן חומר כזה אינו יכול להשתרע הרבה יותר 
רחוק. כי ההפרעות של משיכת כוכבים אחרים יגרמו לאיבוד חלקו 
החיצוני. תנועת הגופים בתוך הענן היא אקראית, ובכל רגע רק חלק 
קטן מהם נע בכיוון המקרב אותם לטווח של פחות מ 2 יחידות 
אסטרונומיות מהשמש. רק ש" אלה שנכנסים לטווח זה יכולים להיות 
נצפים מפני כדה״א, ואלה הם שנחשבים לש" "חדשים". ההפרעות 
למסלול, שיוצרים כוכבי־הלכת, מוציאות ש" אלה מן הענן, וחלקם 
הופך לש" קצרי־מחזור. ההפרעות של כוכבים רחוקים על הענן 
גורמות לכך שמדי פעם נעים ש" חדשים לתוך מערכת השמש, 
י. ה. אורט 0 ־ 001 ) חישב שכדי לספק את מספר הש" הנצפים מדי 
שנה חייב הענן להכיל כ*' 10 ש". הוא שיער. שהענן נוצר מהתפוצצות 

שביטים נודעים 


שנת ההופעה 
הקרובה 

שנח 

הבילוי 

זמן המהזור 
(שנים) 

השם 

2085 

1773 

156.0 

הרשל־ריגילה 

— 

1806 

6.7 

בילה 

— 

1811 

3000 

הש׳ הגדול של שנת 1811 

2023 

1812 

70.4 

דה ויקו 

2026 

1815 

69.5 

אולברם 

— 

1786 

3.3 

י אנקה 

1986 

1835 

76.1 

הלי 


1864 

2,800,000 

הש' הגדול של שנת 1864 

1979 

1892 

6.9 

הומז 

1983 

1923 

6.7 

ד׳אדפט 

1989 

1925 

16.2 

שווסמן־וכמן 1 

1981 

1931 

6.5 

שווםמן;וכםן 11 

1978 

1939 

6.5 

ויפל 


1973/4 

75.000 

קיהוסק 


מאל: השביט סורהא'! ביוב 14.10.1906 ; העבים ״■־"כ : 2 י בוווניסם . ! 1 ; ־■;:*ט איק־מכק* 

ביום 111011101 ־ 


כוכב־לכת שהיה מצוי בין מאדים לצדק. אותם שברים שנשארו 
במסלולים קרובים למעגל יצרו את רצועת האסטרואידים (ע״ע), 
אחרים עזבו את מערכת־השמש, ורבים נלכדו בענן הש". 

כיום ידועים למעלה מ 1,000 ש" (על החשובים בהם. ר׳ 
טבלה), הנושאים, בד״כ, את שמות מגליהם. הש׳ שנחקר יותר מכל 
הש״ האחרים, עד לאמצע שנות ה 70 , הוא "קוהוטק" (.> 1 ש: 0111 ! 1 ס£) 
שהופעתו נצפתה 9 חדשים לפני שהגיע לקרבה מירבית לכדה״א 
(ינואר 1974 ). פרק זמן ארוך זה אפשר הכנת מערכות מדידה במטו¬ 
סים ובלוויינים בלתי־מאוישים (ובכלל זה מצלמות בתחנת החלל 
0-138 ! 5 ), ונאספה כמות רבה של מידע על קוהוטק בפרט ועל הש" 
בכלל. ניתוח המידע אישר את תורת "כדור־השלג" המוקפא, שהוצעה 
ע״י פ.ל. ויפל ( 10 קק 1 ^\\) ושתיארה את הש" ככדור־גז(בעיקר פחמן 

דו-חמצני, מהן, אדי מים) קפוא, המכיל רק מעט המרים מוצקים. 

■* 27 , 11:10100 <.] .מ : 1952 •;ס־*/•}/!. 17 ) 3 ,ז 10 זסק .{־> 

; 1970 ,( 0 ^ ,' 013 זב׳\ז^ 06 ) 0 ״ 18 : 1963 , 1 < %1 :ו 0 •/!€!/ 1 7 מו> י.'.] 
, 37000 ? 1 ' 77 ז שק 111 >) .י 1 . 0 - 1 . 0 11111 ) >? 1 ו 01 >) 11 \ 

/ 0 ?ו €01310%1 ) ח־ז 5:1 זג!׳ו . 0 . 13 ; 1 ) 197 17 ) 3 / 0 וו 1 <] 1 ( 0 

. 1972 ,) 017111 ^• 01111131 ') 

די. ו. 

שביל"החלב;אנג׳ מערכת צפופה מאד של כוכבים, 

ערפיליות ואבק בין־כוכבי, הנראית כפס בהיר וארוך בשמיים 
(וע״ע כוכבים; ערפלית). מתצפיות ומחישובים שערך האסטרונום 
הרשל (ע״ע) ב 1785 נתברר, ששה״זז מורכב ממיליארדי כוכבים, 
המרוכזים בכעין ךסקה בשמיים. לדסקח זו קוטר של כ 100,000 
שנות־אור, ועבלה כ 10,000 שנות־אור. מערכת השמש נמצאת בתוך 
דסקה זו ושייכת לגלכסיית שה״ח — "הגלכסיה שלנו". כל הכוכבים 
(מלבד כוכבי-הלכת) הנראים לעין הצופה מכדה״א בלי עזרת 
טלסקופ הם שמשות השייכות לערפילית זו. 

אסטרונומים החוקרים את מבנה שה״ח מתקשים בחקירתם במידה 
מסוימת, מפני שכדה״א מצוי בתוך שבה״ח (אם־כי לא במרכזו; ר׳ 
להלן), ואזורים שלמים של הגלבסיה מוסתרים מפני החוקר ע״י 
כוכבים, ובעיקר ע״י אבק בין־כוכבי וע״י "ענני" מימן. תנופה גדולה 
קיבל המחקר עם גילוי הקו הספקטראלי, שפולט המימן בתחום־ 
הרדיו שאורך־הגל שלו 21 ס״מ. את קיומו של קו זה חזה ואן דה 
הולסט ^ תג■;) ב 1945 , והוא אמנם נמדד ב 1951 . בעזרת 

רדיו־טלסקופ (ע״ע) המכוון לאורך־גל זה אפשר לגלות את הכיוו¬ 
נים שמהם נפלטה הקרינה, וכן את השינוי באורדהגל המראה על 
תנועה של חלקי שה״ח השונים (ע״ע דופלר). מתוך אנליזה מדוק־ 





שביל־החדב — שכירה 


410 


409 


דקת של שינוי אורך־הגל בכיוונים שונים התברר, ששה״ח מורכב 
מדסקה המחולקת לכמה זרועות (זרועיאורלן, זרוע־סאגיטאריום 
וזרוע־פרסאוס), ושצפיפות הכוכבים והגז גדולדדיותר במרכז הדסקה 
ועל הזרועות. בבדיקה זו התגלה עוד, שהשמש, יחד עם הזרוע 
שהיא נמצאת עליה, מסתובבת מסביב למרכז שה״ח ומשלימה 
את סיבובו־״ בב 200 מיליון שנה (מכאן שהיא נעה במהירות של 
כ 250 ק״מ/שניה מסביב למרכז שה״ח). בהנהה שתנועה זו היא 
קפלריאנית (כלו׳, שהיא מקיימת אותם חוקי־תנועה כמו תנועת 
כוכביחזלכת מסביב לשמש), אפשר לחשב את המסה של שה״ח, 
ונמצא שהיא גדולה פי 1 ' 10 ממסת השמש. ע״ס ערך זה, ומתוך 
הנחה שמסת כוכב ממוצע כמסת השמש, מסתבר שיש לכל-היותר 
10 11 כוכבים בשה״ח (כמחצית המסה נמצא בצורת אבק וגז). 

מאחר שמערכת השמש נמצאת בכ 3 / 4 המרתק ממרכז שה״ח 
(במימד האורך), קטנה-יחסית צפיפות הגז והאבק סביבה, ומאפשרת 
תצפית — גם באמצעות הקו הספקטרלי — על שה״ח ועל ערפיליות 
המרוחקות מכדה״א מיליארדי שנות־אור. שה״ח עצמו נחקר גם 
באמצעות תצפית שכזו על ערפיליות אחרות. לערפיליות אלו תכונות 
דומות לשה״ח — מרכז צפוף, אבק בין־כוכבי, גז מימן וכוכבים בזרו¬ 
עות. שה״ח פולט קרינת־רדיו לא רק באורך־גל של 21 ס״מ אלא 
בספקטרום רחב, הנגרמת מקרינת סינכרוטרון של אלקטרונים הנעים 
בשדה המגנטי של שה״וז (כ 5 ־ 10 גאוס — לעומת השדה המגנטי של 
כדה״א, שהוא כ 0.5 גאוס). 

ביבל׳ — ע״ע כוכבים ן ערפלית. ד. שד, 


היסודות 
הכבדים 
(ב% מכלל 
המסה) 

(ביליון 

שנה) 

מרחק 

ממישור 

הדסקה 

1 1 
, סוג הגוף בשה״ח 

4 

0.1 

120 פרסק 

גז ביךכוכבי, כוכבייהזרועות 

3 

1.5—0.1 

160 


בנסים מטיפוס 0 ע 





גלעין שה־ח, ערפיליות 

2 

5—1.5 

400 


פלנטריחז, חדשים ומשתנים 





מטיפוס 3 ־ד< 11 זמ עם 





מחזור קטן מ 0.4 יזם 





משתנים בעלי מחזור ארוך, 

1—0.1 

7—6 

700 


כוכבים בעלי מהירות גבוהה 





כוכבי צבירים כדוריים 

0.1—0.001 

10—7 

2000 


וכוכבים תת־בהירים 

החומר כתלות במרחק ממרכז הדסקה 

מהירות הסיבוב של 

8.2 6 

4 2 1 

0 

במרחק (אלפי פרסק) 

215 225 

210 180 

150 

0 

המהירות (ק״מ/שג׳) 

1 —__,_-_ 


באגדה ובפולקלור. חז״ל קראו לשה״ח נהר די־נור, 
וחשבוהו לנהר־של־אש היוצא מלפני הקב״ה; נראה שזוהי מסורת 
שנשאלה מהבבלים (וע״ע אסטרונומיה, עט׳ 813 ). המונח הר 1 וח 
בשפתנו היום נטבע ע״פ כינויו של שה״ח בשפות אירופיות, שמקורו 
ביוון — 167107 ) 06 .ט.ג 76 16 ־ ("החלב השמיימי") או 
(?מג* 6 מ) (["המעגל] החלבי"). שמות אלה מקורם בצבע החלבי 
של שה״ח׳ ובתפיסה שהוא מקיף את הארץ מלמעלה, ונמשך — 
בצורת עיגול — מתחת לארץ. בתחילה נחשב שה״ה לדרך השמש, 
ששרידי האש שלה נראים בלילה, או 
לדרך שהאלים הולכים בה לארמונו של 
זוס (ע״ע אולימפוס). בחיבורו "על 
ההשגחה" הביא פילון האלבסנדרוני 
את המסורת, שבשה״ה הוביל הרקלס 
(ע״ע, עמ׳ 427 ) את עדריו של גריון. 
נראה כי הרקלאידס הפונטי(ע״ע) היה 
הוגה הרעיון, שבשה״ח עוברות נשמות 
המתים — מי לאיי־המאושרים ומי 
להתגשמות חדשה על פני הארץ. 


הרומאים קראו לשה״ת !! 1111 * 1-0 ״ ^ 1201 ("מעגל חלבי") או 
03 * 130 713 ("דרדהתלב"), וחשבו ששם עברו נשמותיהם של אנשים 
דגולים (כגון ברוטום וסקיפיו) לשמיים. הנוצרים הקדומים סיפרו 
זאת על הנוך, וגם על אליהו, שנלקח ברכב־אש השמיימה, 

$בירה, בתורת הגלים, תופעה המתארת שינוי בכיוון מהלך התפש¬ 
טות גלית (כולל גלים אקוסטיים), כתוצאה משינוי תכונות 
התווך. השינוי בתכונות גורר שינוי במהירות התפשטות הגל; חזיתו 
של גל מישורי משנה את כיוונה (=בשברת), כך שהיא ניצבת לכיוון 
החדש של ההתפשטות. על ש׳ ב א ו פ ט י ק ה, ע״ע, עט׳ 55/6 ; נפיצה; 
עדשות. על ש׳ אקוסטית, ע״ע אקוסטיקה, עמ׳ 568 . 

ש׳ ארצית וש׳ שמימית הן הזווית שבה מוסטת קרן־אור, 
שמקורה בעצם ארצי או שמימי, בדרכה לעין בגלל מעברה דרך 
שכבות־אוויר שונות בצפיפוהן. כמעט תמיד נראה העצם גבוה 
משהוא באמת; במקרים קיצוניים מופיע ה״מיראז"׳ או חזיון־ 
התעתועים. בתצפיות אסטרונומיות מתקנים ע״ח סטיה זו. וע״ע 
נוטות, עמ׳ 936 . 

ש׳ כפולה היא תופעה אופטית בגבישים, המתבטאת בכך 
שקרן־אור הפוגעת בגביש לא־קובי (ע״ע גביש; קריסטלוגרפיה), 
מתפצלת בד״כ לשתי קרניים. 

מקור הש׳ הכפולה באי-איזוטרופיות של הגבישים. ההסבר לתו¬ 
פעה (לפי התורה האלקטרומגנטית הקלאסית של האור): כשאור 
עובר בתווך כלשהו, גורמים השדות החשמליים של האור לאלקטרו¬ 
נים שבחומר להתנודד בתדר האור. מקדם־הש׳ נקבע ע״פ גודל 
משרעת התנודות ביחם לעצמת האור, כלו/ ע״פ היענות האלקטרונים 
לכות החשמלי המאלץ. המרחקים הבידאטומיים בגביש תלויים בכיוון, 
ולפיכך אף מידת היענות האלקטרונים לשדות החשמליים אינה 
איזוטרופית ומקדס־הש׳ תלוי בכיוון התנודה, דהיינו, בכיוון הקיטוב. 
ההתפצלות לשתי קרניים קשורה בהעדפת כיווני־חנודה מסוימים. 
הנקבעים ע״י כיוון התקדמות האור וע״י הסימטריה של הגביש. בהת¬ 
אם לכך מקוטבות שתי הקרניים שהתפצלו בכיוונים הניצבים זה לזה. 

חישוב כיווני הקרניים הנשברות בגביש המראה ש׳ כפולה מסובך 
יותר מאשר בתווך איזוטרופי. כאן, למשל, אין הקרניים הנשברות 
נשארות בד״כ במישור הפגיעה, בניגוד לחמרים איזושרופיים (ע״ע 
אופטיקה). פרנל הציע את דרך-הבניה הגאומטרית דלקמן לקביעת 
תלות 1 !ז בכיוון. לכל גביש מייחסים אליפסואיד, שכיווני ציריו 
הראשיים נקבעים ע״פ המבנה הגבישי. כך, למשל, אם לגביש ציר־ 
סימטריה של סיבוב, משמש ציר זה כאחד מצירי האליפסואיד. 
ארכי הצירים הם כערכי מקדם־הש , בכיווניהם. מקדם־הש׳ בכיוון- 
קיטוב אחר כלשהו נקבע ע״י מחוג האליפסואיד באותו הכיוון. 
גבישים שלגביהם שווים שניים מתוך שלושת צירי האליפסואיד 
נקראים גבישים חד־ציריים, והאליפסואיד הוא אליפסואיד־סיבוב! 
לקבוצה זאת שייכים הגבישים מהמערכת הטריגונאלית, הטטראגו־ 
נאלית וההכסאגונאלית (ע״ע קריסטלוגרפיה). יתר הגבישים הלא־ 
קוביים (מהמערכת האורתורומבית, המונוקלינית או הטריקלינית) 





411 


שבירה — שכיתה 


412 


נקראים דדצ׳־ריים מבחינת הש׳ הכפולה, והאליפסואיד הוא אליפסו- 
איד כללי. 

בלוחות של גבישים שקיימת בהם תופעת ש׳ כפולה מתגלות 
תופעוודהתאבכות מרהיבות־עין בשלל צבעים, כשמסתכלים בהם 
באור לבן בין מקטבים מצולבים (ע״ע קסוב). על השימוש במיקרר 
סקום־קיטוב לחקירת האי־איזוטרופיות האופטית הכרוכה בש׳ 
כפולה — ע״ע מיקרוסקופ. תמ" צבעוניות של גבישים בעלי ש׳ כפולה 
במיקרוסקום־קיטוב, ר׳ כרך כ״ג, מול ענד 375/6 . 

יצ. ש. 

/טביתה (אנג׳ 0 ^ 5 ), הפסקת עבודה זמנית, היזומה ע״י קבוצת 
עובדים. בד״כ סיבת הש׳ היא מחלוקת בין עובדים למעבידם 
ומטרת הש׳ — שיפור, או מניעת הרעה, במעמדם ובתנאי עבודתם. 
גם הפסקת עבודה, שסיבתה הזדהות עם תביעותיהן של קבוצות 
עובדים אחרות, נחשבות ש/ 

ש׳ נבדלת מהתופעות הבאות: א. בניגוד להתפטרות ש׳ 

היא תופעה קבוצתית, החורגת מתחום סכסוו היחיד. אין בש׳ משום 
ניתוק ההתקשרות בין עובד למעביד; ב. ש' חלקית מאופיינת 
בהאטת קצב העבודה ("עיצומים" ־= סאנקציות) או בהגבלה חלקית 
אחרת על מהלכה התקין של העבודה. לעומתה — ש׳ מלאה מתבטאת 
בהפסקה כוללת של העבודה: ג. השבתה היא הפסקת עבודה 
זמנית המוכרזת ע״י המעביד, בעוד שהיזמה להכרזת ש׳ היא 
בידי הפועלים או נציגיהם. 

עובדים מפעילים לחץ על מעבידיהם גם בדרכים אחרות, ביניהן: 
חרם, האטה בביצוע עבודה תוך היצמדות מלאה לחוזה־העבודה ואף 
חבלה. 

מקובל לראות בש׳ ביטוי לרגשות אי־נחת של העובד. אולם, 

גם כאן אין הש׳ ביטוי יחיד לרגשות כאלה. איחורים, היעדרויות, 
תחלופה רבה וחאונות-עבודה בשיעור רב מהסביר הם דוגמות לביטוי 
כזה בתחום התנהגות היחיד, במישור הקבוצתי הן מתבטאות 
בהתארגנות פוליטית ומקצועית. 

הש׳ היא תוצר של התעשיה המודרנית. היו אמנם ש" בודדות 
בראשית העידן התעשייתי, אולם כתופעה חברתית ניכר רישומה 
ברבע האחרון של המאה ה 19 , כשהתפרסמו הסטטיסטיקות הרשמיות 
הראשונות על ש״ (איטליה, 1878 ). הש׳ קשורה בצורה הדוקה 
להתפתחות האגדות (ע״ע) המקצועיות ( 3 ח 10 תס ^■זד). הש" 
הגדולות בתעשיית הפחם באה״ב ( 1897 ; 1902 ), הש" של פועלי 
המספנות ( 1889 ) והכורים ( 1898 ) באנגליה, הן דוגמות לשימוש 
בש׳ לשם ארגון פועלים באיגודים מקצועיים. גם תנועת הפועלים 
היהודית נקטה שיטות דומות. בתקופה 1898 — 1900 קיימה הסתד¬ 
רות ה״בונד״ (ע״ע) 213 ש" שסייעו לארגון התנועה, תנועת פועלי־ 
ציון (ע״ע) ארגנה ש״ ראשונות של חייטים ביקאטרינוסלאב ( 1900 ). 
הש׳ הראשונה של פועלים יהודים שפרטיה ידועים פרצה בגלל 
תביעות שכר בביהח״ר לטבק של דורונצ׳א ושישמאן בווילנה ( 1871 ), 
והסתיימה בהתערבות השלטונות ובמאסר השובתים. בארץ* 
ישראל אורגנה הש׳ הראשונה של פועלי הדפוס בירושליים ( 1902 ), 
סמוך לייסוד אגודת פועלי־הדפוס השניה. השובתים דרשו לקצר את 
יום עבודתם מ 12 שעות ל 8 שעות. הם חידשו את עבודתם לאחר 
שלושה שבועות בתיווכו של ראש הרבנים האשכנזים בירושלים. 
יום העבודה אמנם קוצר, אך גם האגודה המקצועית פוזרה. בכנרת 
( 1911 ) הכריזו הפועלים ש׳ כמחאה על יחסו של מנהל החווה כלפיהם. 
הש' הסתיימה בהחלטתו של דופין(ע״ע) על החלפת המנהל ופיטורי 
העובדים כאחד. שביתת פועלי ביהח״ר .,פרומיך ( 1932 ) כללה מאבק 
בין שובתים לבין מפירי ש׳ שאורגנו ע״י הרוויזיוניסטים בהשפעת 
הכרזתו של ז. דבוטינסקי: "יא, ברעכן י"("כן, לשבור ד [את הסתד¬ 
רות העובדים]). אח״כ ניסו ד. בן־גוריח ח, ־דבוטיגסקי להסדיר את 
היחסים בין תנועת הפועלים לבין התנועה הרוויזיוניסטית ( 1934 ), 


בהצעת הסכם בשאלות יחסי־עבודה בארץ, שכללה גם אח העקרונות 
הבאים: א. אסור להפעיל חברי הסתדרות מקצועית אחת כמפירי ש׳ 
של ההסתדרות האחרת. ב. תובטח סמכותה של הסתדרות, המאגדת 
את רוב העובדים במקום־עבודה נתון, להבריז על ש׳ במקום־עבודה 
זה. ג, תובטח זכותו של מיעוט ניכר במקום־עבודה לתבוע מהמעביד 
בוררות לפני הכרזת ש ׳ . ד. תובטח סמכותה המוחלטת של הסתדרות, 
המייצגת את רוב הפועלים במפעל נתון, להכריז על ש' אם מנסה 
המעביד למנוע מעובדיו הברות בהסתדרות מקצועית כרצונם, או 
במקרים של פיטורין שרירותיים או במקרים שבהם הוא מרע את 
תנאי עבודתם ללא הסכמתם. ההסכם נדחה במשאל כללי של חברי 
ההסתדרות ( 24.3.1935 ) ברוב של 16,474 נגד 11,522 . 

הסברים לתופעת הש , הוצעו תוך בחינת השוואות בינלאומיות 
והשוואות בין־ענפיות. נסיונות הסבר אלה הוצעו למרות הדעה 
הרווחת ש״ש' היא תופעה מורכבת ביותר, שלעולם אין אפשרות ' 
לתארה בשלמות, ועל אחת־כמה־וכמה — להסבירה במלואה" 
(גולדנר, ר׳ ביבל׳). 


מעורבות חברי איגודים מקצועיים בשביתות 
בארצות שונות 


1948 ־ 1956 

ם 

1917 — 1930 

אחוזי 

1829 — 1900 

ב 

| ארץ 

25.2 

14.8 

18.2 

אוסטרליה 

15.4 

20.3 

33.2 

אה" ב 

5.9 

6.4 

16.1 

בריטניה 

2.6 

3.7 

14.2 

גרמניה 

1.4 

2.4 

6.3 

דנמרק 

1.4 

3.9 

24.4 

דרום־אפריקה 

1.3 

2.6 

7-0 

הולנד 

21.5 

39.0 

30.3 

יפן 

1.2 

6.8 

27.0 

גורויגיה 

13.9 

9.0 

24.5 

פינלנד 

62.4 

29-0 

27.1 

צרפת 

6.3 

13.3 

14.7 

קנדה 

0.3 

3.0 

22.7 

שוודיה 


I . השוואות בינלאומיות. מחקר השוואתי בינלאומי נערך 
ע״י רוס והרטמן (ר׳ ביבל׳) שהשוו שני מדדים: מעורבות חברי 
איגוד מקצועי בש״, ומשך הש׳ הממוצע לשובת. מהמחקר התברר: 
( 1 ) חלה ירידה הדרגתית במעורבות חברי האיגודים המקצועיים בש" 
בשנים 1900 — 1956 . ( 2 ) חלה ירידה במשך זמן הש׳ לאורך התקופה 
האמורה. ( 3 ) נמצאו 4 דפוסי ש" שונים במדינות השונות: א. דפוס 
צפון־אירופי א׳: דנמרק, הולנד, בריטניה, גרמניה, ודרום־אפריקה. 
ב. דפוס צפון־איתפי ב': נורווגיה, שוודיה. ג. דפוס ים־תיכוני 
אסיאני: צרפת, איטליה, יפן, הודו, אוסטרליה. ד. דפוס צפון־ 
אמריקני: אה״ב, קנדה ופינלנד. דרום־אפריקה, אוסטרליה ופינלנד 
הוגדרו כתופעות חריגות. 

הדפוס הצפון־אירופי א׳ מאופזן במעורבות נמוכה של חברי 
האיגוד המקצועי ובמשך ש' קצר עד בינוני; הדפוס הצפון־אירופי 
ב׳ - במעורבות נמוכה של חברי האיגוד המקצועי ובמשך ש׳ ארוך; 
הדפוס היסיתיכוני אסיאני — במעורבות גבוהה של חברי האיגוד 
המקצועי ובמשך ש׳ קצר, והדפוס הצפון־אמריקני — במעורבות 
בינונית עד גבוהה של חברי האיגוד המקצועי ובמשך ש׳ ארוך. 

קיומם של דפוסי חש" הוסבר באמצעות המשתנים הבאים: 

1 . מידת יציבותו הארגונית של האיגוד המקצועי; 2 . קיומן או העדרן 
של מחלוקות בין המנהיגים בתנועת־העבודה; 3 . מידת מיסודם של 
היחסים בין ההנהלות לבין האיגוד המקצועי; 4 . קיומה של מפלגת 
עבודה; 5 . מידת מעורבותה של המדינה בתהום יחסי־העבודה. 

II . השוואות בין־ענפיות. המחקר העיקרי בתחום זה 





שכיתה 


414 


413 

נעשה ע״י קר וסיגל (ר 7 ביבל׳) שהשוו את הנטיה לשבות בענפי 
משק שונים ב 11 מדינות. נתגלתה נטיה דומה בין הענפים בארצות 
שונות. ניתן לדרג את הענפים השונים לחמש קבוצות: 1 . בעלי 
נטיה גבוהה: מכרות דמספנות? 2 . בעלי נטיה בינונית־גבוהה: 
מנסרות וטקסטיל; 3 . בעלי נטיה בינונית: כימיקלים, דפוס, עור, 
תעשיה (כללית), בניה ומזון; 4 . בעלי נטיה בינונית־נמוכה: ביגוד, 
גז. מים וחשמל ושירותים אישיים? 5 . בעלי נטיה נמוכה: רכבות, 
חקלאות ומסחר. 


משו ממוצע של שביתות בארצות שונות 


1948 — 1956 
כאחוזים 
מ 1900 — 1929 

י ם 

י מ 

ארץ 

1956—1948 

1929—1900 

23 

3.2 

14.2 

אוסטרליה 

19 

4.3 

23.0 

בריטניה 

63 

9.9 

15.6 

גרמניה 

15 

4.3 

28.7 

דנמרק 

16 

2,6 

15.8 

דרום־אסדיקה 

33 

8.8 

26,6 

הודו 

23 

7.5 

32.7 

הולנד 

45 

15.2 

33.6 

נורווגיה 

44 

15.8 

36.0 

פינלנד 

20 

2.9 

14.4 

צרפת 

17 

19.3 

27.1 

קנדה 

61 

_1 

22.6 

37,1 

שוודיה 


המקור : ( 1960 ) ת 1£ ׳ח:ז־ 1 צ 13 !)מ* ! 11051 


נטיה גבוהה לשבות תלויה לדעת החוקרים במספר גורמים: 

1 . קיומה של קהילה תעסוקתית תד־ענפית. קהילה כואת 
קובעת סגנון חיים דומה והזדמנויות שוות לכל העובדים בקהילה; 

2 . דיפרנציאציה מועטה בתוך הקהילה התעסוקתית. המאפשרת 
הצטברות של נסיון דומה ואחידות בתביעות? 3 . בידוד גאוגרפי 
או חברתי של קבוצה תעסוקתית מכלל החברה מרחיק השפעות 
ערכיות ומוסדיות כלל־חברתיות, המיועדות להבטיח את רציפות 
הייצור ואספקת השירותים; 4 , ל כ י ד ו ת חברתית מאפשרת מימוש 
הלחצים בצורה של פעילות קבוצתית. נואלם (ר׳ ביבל') הצביע 
על כך שענפים שונים מגלים לא רק נטיח שונה לעבות, אלא ששונים 
גם מניעיהם לשבות. כך, למשל, פועלי מכרות ומחצבות באנגליה 
נוטים יותר לשבות בגלל נושאי איגוד מקצועי ואהדה לתביעותיהם 
של פועלים אחרים, בעוד שפועלי הטקסטיל נוטים יותר לשבות 
בגלל תביעות שכר. 

רמת הפעילות המשקית היא בעלת השפעה דחויה על מספר הש" 

או על הקף ההשתתפות בהן. קשר בולט יותר מתגלה בינה לבין 
הסיבות המוצהרות לש׳/ ש" בתקופות של שפל כלכלי נובעות 
מהתנגדות לסגירת מקומות עבודה או מהתנגדות להורדת שכר, 
בעוד שש" בתקופות שגשוג נובעות מדרישות לתוספת שכר. בישראל 
נבעו מהלנת-שכר 10.8% מכלל ימי-העבודה שאבדו ב 1967 (שנת 
מיתון), לעומת 0.1% ב 1970 (שנת שגשוג). 36,7% מימי־העבודה 
שאבדו בש״ ב 1967 נבעו מהתנגדות לפיטורי עובדים, לעומת 0.3% 
ב 1970 . לעומת זה, ש" בגין שכר־עבודה ותשלומים נלווים נסתכמו 
ב 84.2% מימי־העבודה שאבדו ב 1970 , וב 20.7% — ב 1967 , להסתד¬ 
רות הכללית יש אפשרות להשפיע השפעה ממתנת על רמת הש׳ באמ¬ 
צעות הקצבת ד מ י - ש׳ לכיסוי הוצאות הקיום של השובתים או מני¬ 
עתם. השפעה ממתנת נוספת, באמצעות הגברת נכונותו ויכלתו של 
המעביד לעמוד בלחצי עובדיו, היא ביטוח מעסיקים נגד נזקי 
ש". בישראל קיימת קרן-ביטוח-מעםיקים בחפות התאחדות בעלי- 
התעשיה, המתנה את סיועה למעסיק המושבת באי־כיסד שכר עובדיו 
בעת ש/ ש" בלתי מאושרות שכיחות בעולם. מקובל לראות בהן 


ביטוי לאי שביעוודרצון מכללי המשחק בתחום יחסי־העבודה, ובעיקר 
מאלה המווסתים את היחסים בין העובדים לבין איגוד העובדים. 
בישראל נתמכת הסמכות ההסתדרותית בתחיקה הממלכתית. ש" 
בלתי־מאושרות אינן מוגנות ע״פ דין. לפיכך זכאי בית־הדידלעבודה 
להתערב בהן ולצוות על הפסקתן. במקרים שבהם גוררת ש׳ פגיעה 
המורה באינטרס הציבורי זכאית הממשלה להוציא "צווי ריתוק", 
המחייבים את השובתים לחזור לעבודתם, מידת ההישענות של מערכת 
יחסי־העבודה על תחיקה ממשלתית איננה ברמה אחידה בארצות 
שונות. אה״ב נוטה להרבות בסוג ויסות זה, ובריטניה — להמעיט בו. 

ניסו לפתח דגמי ש" תאורטיים המאפשרים מאבק מקצועי חפשי 
תוך מניעת נזקים לציבור. דוגמה לדגם כזה משמשת הצעת ה ש ׳ ־ 
למחצה (;"ןד״ 1-5 מ £1 צ), לפיה ממשיכים הפועלים לעבוד גם בזמן 
שביתתם. הם אינם זוכים למלוא שכרם, ואילו המעבידים אינם 
מקבלים את מלוא התמורה עבור התוצרת, את ההפרש מעבירים 
לקרן שאינה בשליטת אף אחד מהצדדים המעורבים בסכסוך. בצורה 
זו מנסה הדגם המוצע לשמור על הדדיות הנזק (לעובדים ולמעבידים) 
בלי שייפגעו הצרכנים. 

ש׳ היא אירוע המיועד להשגת מטרה. קביעת נסיון הגשמת המטרה 
ועיתויו מושפעים מנורמות מקובלות בתקופה נתונה ומהשגיהן של 
קבוצות התייחסות שונות. מקום־העבודה חשוף להשפעות חיצוניות 
ממתגות של ספקים, צרכנים, ממשלה וכלל הציבור. עם החלשת 
הסמכות הכלל-חברתית יש אפוא לצפות להגברת שכיחות הש". 
תקופות מחלוקת במישור הממלכתי (בישראל, לדוגמה — בתקופת 
.,פרשת לבון") מלווית עליה ברורה בהקף ההשתתפות בש". תקופות 
ליכוד כלל־חברתי (בישראל, לדוגמה — בימי מלחמה, משפט 
אייכמן, או השבועות של ביקור סאדאר. והמו״מ הישיר עם מצרים) 
הצטיינו ברגיעה בולטת בתחום יחסי־העבודה. 

חופש הש׳ הוא ערך חשוב באידאולוגיה של תנועות־העבודה, 
שמירה עליו מיועדת להבטיח את איזון יחסי הכוח ואת חופש המו״מ 
בין נציגי העובדים למעבידים. השגת מטרות אלה מקובלת כיום 
בעולם המערבי ונתמכת בהסדרים מוסדיים וחוקיים שובים. 

כדי לאזן בין השלכותיה המזיקות של הש׳ לבין האינטרסים 
הלגיטימיים של הפועלים, אותם מיועדת הש׳ לשרת, פותחו מנגנוני 
פיקוח חברתיים והוצעו פתרונות ת ח ל י פ י י ם לש/ הפיקוח מתבטא: 
א) בהעברת זכות האישור הסופי להכרזת ש׳ לדרג גבוה מזה המיועד 
להשבתה? ב) בהגבלות על חוקיותן של ש"? ג) בהגבלות על התנהגות 
ממן ש". 

לפרסום מיוחד זכה חוק טאפט־הארטלי (׳\ 11 ־נג £141 ג 1 ) 
שנחקק באה״ב ב 1947 . החוק מייפה את כוחו של הנשיא להגדיר ש 7 
כלל-ענפית המסכנת את האומה — כשביתת חירום לאומית. משניתנת 
לש׳ הגדרה זו. מוכרזת תקופת צינון למשך 80 יום, ובמהלכה 
נכפים על הצדדים תיווך וועדה לקביעת עובדות. בתום תקופת 
הצינון מובאת הצעתו האחרונה של המעסיק למשאל עובדים הזכאים 
לדחות את ההצעה ולהכריז על ש/ חוק זה לא הוכיח עצמו במניעת 
ש" חמורות ומקיפות או בהפסקתן, 

בישראל מווסתת תופעת הש׳ ע״י ההסכם הקיבוצי הכללי להסדר 
יחסי־העבודה, שנחתם ( 11.1.67 ) בין ההסתדרות הכללית להתאחדות 
בעלייהתעשיה, וע״י החוק ליישוב סכסוכי עבודה (תשי״ז), לפי 
הסדרים אלה מצויה זכות אישור הש׳ במקום-עבודה אחד ברשות 
מועצת־הפועלים המקומית, ואילו השבתת ענף או קבוצת מקומות 
עבודה היא בסמכות הוועד־הפועל של ההסתדרות הכללית. 

עם הקמת בתי-ה דין לעבודה בישראל הוענקה להם 
הסמכות להגדיר ש׳ שהוכרזה שלא בהתאם להוראות החוק, כש׳ 
בלתי מוגנת. בית־הדין זכאי להורות לשובתים, או למשביתים, 
לחזור לעבודתם הסדירה. בתי־הדין לעבודה בישראל נוהגים להקדים 
נסיונות תיווך ופישור לפני הוצאות צווי החזרה לעבודה. מסורת זו 


1 


1 

1 

1 

1 

1 

1 

! 


1 

1 

1 

1 

1 

! 

1 





415 


שכיתה — שביתת־נשק 


416 


התפתחה נוכה הקשיים המרובים הכרוכים באכיפת הוראות בתי- 
המשפט על ציבור עובדים מאורגן. 


שביתות בארץ־ישראל — 1921 — 1977 
(שנים נבחרות) 


מספר 

משתתפים 

( 3:2 ) 

משך 

ממוצע 

( 4:3 ) 

מספר ימי 
עבורה 
שאבדו 

מספר 
יחידות * 
השובתים 

מספר 
השביתות 
דד,השבתות 

השנה 

(6) 

(5) 

(4) 

(3) 

( 2 ) 

־ 

(1) 

25.9 

16.2 

3,775 

233 

9 

1921 

27.4 

11.6 

6,705 

576 

21 

1923 

43.2 

12.6 

33,302 

2,638 

61 

1925 

28.1 

24.0 

13,469 

562 

20 

1927 

13.7 

15.6 

12.385 

796 

58 

1931 

38.4 

81 

15,330 

1.883 

49 

1933 

15.4 

10,3 

7,745 

753 

49 

1936 

24.2 

6-7 

20,841 

3,098 

128 

1939 

54.7 

35.3 

111,993 

3,173 

58 

1947 1 

32.3 

5.5 

7,979 

1,454 

45 

1948 

174.5 

7-0 

56,581 

9,421 

54 

1949 

127.4 

11.8 

94,537 

8,026 

63 

1951 

213.5 

4.3 

54,522 

12,595 

59 

1952 

157.1 

9.9 

111,488 

11.311 

72 

1956 

64.0 

45.8 

166,955 

3,648 

57 

1957 

115.2 

5.3 

31,328 

5,873 

51 

1959 

106.8 

3.4 

49,368 

14,420 

135 

1960 

684.8 

1.5 

129.001 

86,975 

127 

1963 

348.8 

2.1 

102,212 

48,130 

138 

1964 

300.5 

1.7 

147,846 

85,953 

286 

1966 

176.5 

2.3 

58,286 

25,058 

142 

1967 

705.2 

3-4 

390,344 

114,941 

163 

1970 

1,274.5 

3.1 

375,020 

122,348 

96 

1973 

969.0 

14 

160,728 

114,341 

116 

1975 

1,524.0 

2.1 

416,526 

194,297 

126 

1977 


מקורות: 1 . לשנים 1921 — 1939 : אבן־שושן, ג׳, עמ׳ 290 . 

2 . לשנים 1945 — 1948 : ההסתדרות, חש״ט, עס׳ 37 — 41 . 

3 . לשנים 1948 — 1968 : המכון, 1969 , עכר 125 . 

4 . לשנים 1969 — 1975 : נתוני המכון למחקר כלכלי וחברתי בוועד 
הפועל של הדיההדרות והממונה הראשי על יחסי העבודה 
במשרד העבודה. 

* מספר הפעמים בהם השתתפי עובדים בש׳ או בהשבתה, 

למרות קיומם של הסדרים אלה, רווחות בישראל ש" בלתי 
מאושרות (״ש״ פראיות״). בתקופה 1966 — 1975 היו ש" אלו בין 
״ 45% ל 68% מכלל חש״, שהקיפו בין 21% ל 68% מכלל השובתים ? 
בין 20% —ל 66% מכלל ימי־העבודה שאבדו בש" אבדו בשל ש" 
בלתי מאושרות. 

ריבוי הש" הבלתי מאושרות בישראל חוזר ומעורר יזמות חקיקה 
להנהגת בוררות חובה בשירותים חיוניים. הצעה בנושא זה 
הוגשה ב 1977 ע״י משרד העבודה. יזמות אלה בתקלות בהתנגדות 
עקבית של ההסתדרות ובהתייחסות ביקרתית מצד חוקרים בתחום 
יחסי־העבודה. 

נוסף לערכה של הש׳ ככלי מאזן בין כוחם של המעבידים לכוחם 

של העובדים ולמרות נזקיה של הש׳ לציבור הרחב, חשוב לזכור 

שהש׳ מפנה את תשומת-לבם של השותפים במערכת יחסי^העבודה 

לקיומם של חולשות וליקויים במערכת ושהש׳ מבהירה את כוחם 

היחסי של הצדדים ומאפשרת קביעת הסדרים המשקפים מאזדכוח 

זה, — וע״ע עבודה וטבלאות שם. 

ש. אייזגשטט, פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית, א-ג, 
תש״ל-תשל״ד 2 ; מ. ברסלנסקי, תנועת הפועלים הארץ־ישראלית, 
א-ד, תשס״ו-תשכ״ג; המכון למחקר כלכלי וחברתי בועה״ם של 
ההסתדרות, נתונים סטסיססיים, 1969 ; צ. רוזנשסין. תולדות תנועת 
הפועלים בארץ־ישראל, א-ג, תשס״ו-תשכ״ו: א, מיכאל-ר, בר־אל. 


ש״ בישראל; גישה כמותית, 1977 ; -־?*/״/ ? 7/1 , 1 * 8 * $1 . 1 ^־״^ . 0 

;ת 1 ) 1 ז 01110 ? €0171 11101101701 ) 1171 411 — 1 ־ 5/7 10 1 ( 71111 ) 7 ) 70 ? /( 17141110 

,( 1 ;> 111 תס 0 1 ג 1 ־ 50 נ 81 ס 1 ,(. 15 >:>) 11055 . 1 \ - ת 61 נ 191 .מ - זש 5 נ 1 ג 11 חז 0 > 1 

,$* 1 ^ £00 . 0 .( . 1 ) .א ; 1955 114001 '■}[ ,־!*ח 1 ) 00111 . ז \\ ; 1954 

-קו"[ . 1 \ . 5 - 500 ח 0 !ב 0 : 111 ) >) 1171071 חס 1 ) 0 111 1 ) 017 5 > ) 071 !>בז 1 3011 ) 360 ^ 1 ,ז 50 
- 031 ) 1 ^ . 8 . 19 ; 1960 , €07111101 1101 ) 1114111 / 3 > 1 ( 01101 ? ?( 11 ^( 0701 . 130 ־ 0 
, 15 , ז 5 \ 10 ׳ 5 >? 1311005 >? ־ 1.3601 3011 131 ז] 5 ט 8 ת 1 ) ) 71% ) 1717-5 ) 5 ? 7/1 ,זתסוח 
) 1/1 111 11 ( 7.110 ; 1 ) 1111 ) 011 111411111101 ,* 12 ) 1 ־ 11 > £1 .* 1 ׳ .? .] ; 1962 ,( 2 

. 8 196 , 10110711 ) 7 1714010101 /ק ץ 1010£ ) 50 

רן ח. 

שביתת״נ^ק (אנג׳ ^>נז 115 ז״ 3 ), הפסקה מוסכמת של מעשי איבה . 

מזוינים; השלב הראשון אחרי הפסקת־אש. במוסד ש״נ 
חלו שינויים מרהיקי-לכת, בעיקר מאז תום מלה״ע 11 והחלת מגילת 
האו״ם, ועודנו נתון לפירושים שונים. 

כל הסכם מסוג זה החורג מהסדר הפוגה (ש 10 \ז 1 [שנקבעת לזמן 
קצר]) הוא ש״ב, ויהיה כיבויו אשר יהיה; שכן למינוח שנבחר ע״י 
הצדדים תפקיד פוליטי יותר מבורמטיווי. לפיכך הסכמי ההפרדה ) 
שעשתה ישראל ב 1974/5 עם מצרים וסוריה דינם לענייננו כדין , 
הסכמי ש״נ פורמליים. ש״נ מוסכמת לפרק־זמן ניכר, או אפילו | 
בלתי־מוגבל, וללא זכות לחדש את סעולות־האיבה. עם זאת, אין 
ש״נ קשורה מהבחינה המשפטית בהסדר הסופי של הסכסוך, ודבר 
זה אף צוין בהסכמי שה״נ של ישראל עם שכנותיה ב 1949 . 

לשם יצירת מצב ש״נ דרושה הסכמה של הצדדים לסכסוך 
ואין להניח קיומו במשתמע. הסכמי ש״נ נחתמו בעבר בעיקר ע״י 
מפקדי הצבאות היריבים, אך לאחרונה בעשה הדבר תכופות ע״י 
נציגים אזרחיים של ממשלות. לפיכך יש הרואים בכריתת הסכם ש״נ 
משום הכרה במעמד הצד שכנגד כמדינה או כצד לוחם, הכל לפי 
העניין. על הסכמי ש״נ חלים דיני האמנות הבי״ל (ע״ע אמבה ביב־ 
לאמית), אך אין הם טעונים אשרור, ואף דבר זה מצביע על אפיים 
הארעי. 

אם לא הוסכם אחרת בין הצדדים, מתייחס הסכם שה״נ אך ורק 
לאלמנט הצבאי של מעשי־האיבה ואין הוא מבטל מניה וביה את 
שאר ההבטים של מלחמה, ובפרט את הלוחמה הכלכלית, כולל חרם 
(ע״ע, עמ׳ 57/8 ) כלכלי. מדינות ערב מצאו בכך הצדקה להמשך 
המלחמה הכלכלית בגד ישראל, כולל סגירת תעלת־סואץ בפני ספינות 
ומטענים ישראליים. טיעון זה יש בו משום החלשת מוסד שה״נ 
וכל הסכמי שה״ב שכרתה ישראל מאז 1949 סבלו מנקודת־תורפה זו. 
בכל מקרה שבו הסכם ש״ב הוא בגדר הסכם אי־התקפה (-^ 8£ ג-ח 0 ״ 
301 נ 1 תס"), אף תוקפנות (ע״ע) עקיפה (כגון עידוד פעולות*חבלה 
משטח המדינה השכנה ואף השלמה עמהן) היא בגדד הפרת־הסכם. 

אי־הקפדה של צד אחד על הוראותיו המהותיות של הסכם 
שה״נ פוטרת את הצד השבי מהתחייבויותיו אף לפני תום תקפו 
של ההסכם. להבט זה חשיבות גדולה ביחסי ישראל-ערב. 

בעוד שהסכמי שה״ב שנכרתו בסוף מלה״ע 1 והסכם הכניעה 
( 401 ךסז־!ט 5 ) בסוף מלה״ע 11 היו בלתי״תלויים בכל ארגון בי״ל, 
הרי הסכמי שה״ב, שנחתמו מאז הקמת האו״ם, נעשו בהתערבותו 
הישירה או העקיפה של אותו ארגון. לפיכך בהסכמי שה״ב החדישים 
כרוכים גם אלמנטים משפטיים הנובעים מקיומו של גורם שלישי זה. 
הגורם השלישי לא רק מקשר בין הצדדים אלא גם מפריד ביניהם, 
בסייעו תכופות (אף שלא מרצונו) לצד המבקש להימנע מהידברות 
ישירה עם יריבו. מקובל לשתף במנגנובי־הפיקוח על ש״נ גם את 
האו״ם כגורם שלישי, ולנציגיו, בד״כ, קול מכריע. צוותים מעורבים 
כאלה לפיקוח על ש״נ פעילים באזורנו מ 1948 , הגם שחלו שינויים 
במקורות סמכותם. כידוע, נתונים צוותים אלה לפיקודו של האו״ם 
עצמו ולא של הצדדים להסכמי ש״נ, יתר על כן: ההסדרים שנעשו 
ב 1949 , ב 1957 וב 1974/5 כוננו גם אזורים מפורזים (ב 1957 
ו 1974/5 גם אזורי־חיץ ונוכחות פיסית של כוחות האו״ם בהם). 
עם זאת, יציבות הסכמי שה״נ עודנה תלויה ברצון הצדדים, כשגורם 




417 


שביתת־נשק — שבלתי־שועל 


418 


הריסון העיקרי הוא עקרון ההדדיות והחשש מפני פעולות תגמול, 

ולאוו־דווקא סמכותו של האו״ם. להבט זה חשיבות מכרעת בעיקר 

בעניינים שהם מחוץ לתחום שליטתו הישירה של האו״ם, כגון 

הסתננות מחבלים ומלחמה כלכלית. 

אופי הסכמי שה״נ נקבע לפי תפקידם בתהליך המדיני, יותר 

מאשר לפי תכנם המשפטי. לכן אי־אפשר לקבוע מראש לסי אופי 

הסכם ש״ג מה יהיה טיב היחסים בין הצדדים אחרי כניסתו לתוקף. 

לאחר חתימת הסכמי שה״נ והכניעה שסיימו את שתי מלחמות- 

העולם חזרו הצדדים היריבים באופן הדרגתי ליחסים נורמליים 

ביניהם. שונים הדברים בכל הנוגע ליחסי ישראל־ערב (סרט 

ליוצאים־מן־הכלל מעטים ומוגבלים, כגון מדיניות "הגשרים הפתו¬ 

חים" עם ירדן (מ 1967 ]! ו״הגדר הטובה״ עם לבנון [מ 1976 ]). 

בכל ההסכמים עם מדינות־ערב נוצר מצב שאפיו המשפטי הוא של 

"לא שלום ולא מלחמה", אם כי כל שימושיבכוה נחשב כהפרת 

ההסכם. בתנאים הקיימים שיבת הצדדים למעשי-איבה היא בעיקרה 

הפרת התחייבויותיהם■ לפי מגילת האו״ם. לפיכך אין כל ספק 

שאסור לצדדים להסכמי ש״נ לעודד — או לסבול — פעולות 

חתרניות או לסייע לכנופיות מחבלים. 

בשל העובדה שמצב ש״נ עומד בין מצב מלחמה לבין מצב 

שלום, היו שטענו כי הוא מהווה "מצב־ביניים" ( 5131115 011x1:115 ). 

נראה שיש סכנה לא-מעטה ביצירת סטאטוס משפטי חדש כזה, 

ומוסד שה״נ גמיש דיו כדי לכלול בקרבו גם גוונים חדשים 

המתחייבים מההתפתחויות שבתוך החברה הבי״ל. 

נ. פיינברג, חוקיותו של "מצכ־מלחמה" לאחר גמר פעולות האיבה 
(בתוך: קובץ מחקרים לזכר סר ה. לאוטרפאכט), תשכ״ב! ,ססגחס^[ .מ 

, 5 זטב 0 1 נצ> 4 ו־^א) ! 2611 ז £6 6111 8 £) £711 ! €0610601100 ; 16 

, 5 ) 01 !$ זיז 1 
6 ■ ! 6 ^ 1 ,צב^וזסז) . 5 ) ; 1956 ,(, 1 .[) 1 כ 11 ) 01 ׳ £666016 }, .( 6 6 )■() /ס 6 <} $€0 

: 011 ־ 41 10 > 315 ;> 1 ז 3 ז 1 א־ו 31 טוזת\;) 10306/110016 ! 6 ; 606660 ,! 10160 )/ 016 <$ 
. 1967 ,. 4 6%00 ץ 116061-5 7/16 ,זיס ¥330 -ז 83 .א : 1956 ,( 1 בת 10 ז 3 חז־)) 1 ז 1 

י. לד. 

שבלולים, ע״ע חלזונות. 

שבלת״״שועל ( 0113 ־^ 7 ). סוג צמחים משבט (או תת־ישבם) ש״ש, 
ממשפחת הדגניים (ע״ע, עמ ׳ 956/7 5 ור׳ שם תנד). ש״ש 
מאופיינת בתפרחת דמוית מכבד מבודר; השיבלית בעלת 2 — 4 — 6 
פרחים, ומלען אשון, היוצא מגב המוץ התחתון של פרחיה התחתו¬ 
נים. עפ״ר השיבליות משילשלות כלסי־מטה ונישאות על עקצים 
ארוכים- המלען מפותל בבסיסו ובעל תגובה היגרוכאסטית (מתיישר 
כשהוא נרטב) 5 תופעה זו מסייעת בהפצה. בסוג ש״ש 20 — 70 מינים 
(לפי חוקרים שונים), מהם מיני בר ותרבות, חד־ ורב־שגתיים. 
מיני־הבר נפוצים באגן היסה״ת ובקדמת-אסיה. 

מיון ו פ יל וגנזי ם, בסוג 13 ״^ מבחינים בשתי קבוצות 
של מינים: 1 ) 3 ח 0 י\ 13 !£ — כל המינים חד־שנתיים; 2 ) 1111 ״ 51 בתנ>־ע\) 
— כל המיניםרב־שנתיים.ע״פמספר הכרומוסומיםהםבחלקים 
ל 3 קבוצות: דיפלואידים ( 14 -״ 2 ), טטראפלואידים ( 28 = ת 2 ) 
והכסאסלז־אידים ( 42 - ״ 2 ). בא״י גדלים בר כ 6 מיני ש״ש, כולם 
חד־שנתיים.• השכיחה־ביותר היא שה״ש הנפוצה ( 1115 ־ 5101 
הגדלה בשדות ובבתה. חשיבותה האקולוגית רבה׳ בהיותה מרכיבה 
עיקרית בחברות הסוקצסיה הראשוניות. בערבות שכיחה שה״ש 
הער בתי ת (!״ 105 ^ החשובה שבמיני-התרבות היא שה״ש 
התרבותית ( 3 -\ $30 .\.), ההכסאפלואידית, הנפוצה בשטחים 
נרחבים בעולם הישן והחדש. מיני־חרבות אחרים הם: שה״ש ה ביי- 
זנטית ( 3 ת 231111 ־<אל ..^), ההכסאפלואידית. מגדלים אותה באזורי 
הימה״ת, דרום־אמריקה, הודו ועוד; שה״ש החבשית (* 551 ץנ 31 
103 ״), הטטראפלואידית, מצויה באזורים הרריים של צסון־מזרח 



אפריקה, וכן בתימן; 
שה״ש השיכנית (.^ 
5108053 ), הדיפלדאי־ 
דית, גדלה באדמות־חול 
ובאזורים הרריים באי¬ 
רופה ומשמשת צמח־ 
מספוא. מיונם של מיני 
שה״ש נערך לפי מבנה 
המכבד והשיבולת, המוץ 
ומציאות מלענים. 

מוצא שה״ש. ווילוב 
(ע״ע) מייחס את מקורה 
של שה״ש התרבותית 
למזרח אסיה ולדרום- 
מזרחה, ושל הביזנטית — 
לחופי הימה״ת בצפון- 
אפריקה. מקובלת הסב¬ 
רה, שמוצאה של שה״ש 
התרבותית משה״ש ה¬ 

סטואית, ואילו של הביזנטית — משה״ש הנפוצה; שני מיני־בר 
אלה אף הם הכסאפלואידיים, ובני-הכלאה עם שה״ש ההכסאפלו־ 
אידית התרבותית. 

מרבות שה״ ש התרחש מאוחר-יחסית — בהשוואה לשני 


׳עי 3 ו?ת־שועל תרב־תיה 


דגני־חחורף העיקריים, חטה ושעורה (ע׳ ערכיהם). בעוד ששני 
הגידולים הללו תורבתו במזה״ת, באיזור שגדלים בו הורי־הבר שלהם, 
תורבתה שה״ש במערב־אירופה (לפי אחת ההשערות) הרחק מאחור 
תפוצתה הטבעי של שה״ש הנפוצה. מניחים כי האדם הביא את שה״ש 
הנפוצה למערב־אירוסה יחד עם זרעי חיטה; שם התסשסה כעשב 
בשדות, ורק אח״כ תורבתה. בתקופת־האבן לא נודעה שה״ש כגידול 
תרבותי. הממצאים הארכאולוגיים הקדומים־ביותר שבהם נתגלתה 
(בשוויץ ובאיים הדניים) הם מתקופת הברונזה. ש״ש מוזכרת בכתבי 
פליניוס ודיוסקורידם. 

תנאי גידול. אין לש״ש דרישות מיוחדות מבחינת טיב 
הקרקע, אולם היא נזקקת לרטיבות מרובה־יחסית ולאקלים ממוזג. 
בארץ ובארצות הימה״ת זריעתה בסתיו; באזורים ממוזגים-יוחר — 
באביב. משך גידולה 5 — 5% חדשים. 

מספר מחלות פוגעות בש״ש: חלדון הכתר וחלדון הקנה, 
הפחמון הסגור והפחמון הפורח, הקמחון ועוד (וע״ע צמח, 798/9 ). 

תפוקה ומסחר. ש״ש תופסת כ 4% משטחי גידול הדגנים 
בעולם (כ 30 מיליון הקטר) וכ 3.3% מהייצור העולמי (כ 50 מיליון 
טונות). כ^ 1 מהייצור מרוכז בבריה״מ, וב 16% — באה״ב. מרבים 
לגדלה בקנדה, סין, פולניה, גרמניה, צרפת ואוסטרליה. 

בישראל אין שה״ש גידול חקלאי חשוב. מגדלים אותה בעיקר 
למספוא, ובפרט במעורב עם קטניות שונות — לשם ייצור שחת. 
הזנים הנפוצים בארץ הם מולגה ומניסוטה — שביהם ממין ש״ש 
התרבותית — והזן סןה, השייך למין $108053 זן זה מועדף 
בגלל עמידותו חרבה בפני מחלת החלדון. 

שימוש בשייש. שה״ש התרבותית משמשת מזון לאדם 
ולבע״ח. היא מצטיינת ביבולי־ירק גבוהים ובתכדלת חלבון גבוהה־ 
יחסית. תכולת החלבון בזרע — 15% ,— 22% — היא הגבוהה־ביותר 
בין דגני החורף. גם הרכב החלבון מאוזן־יותר ומכיל את כל חומצות־ 
האמינל החשובות בפרופורציה נאותה. החלק הגדול של ייצור הגר¬ 
גרים נועד להזנת בע״ח (במיוחד סוסים), בצורות של ש״ש גרוסה, 
מקולפת, או בגרגרים שלמים. גבעולי הקש רכים־יחסית וטובים 
להאבסה. ירק ש״ש, כמות שהוא, או בצורת שחת, או תחמיץ, משמש 
למאכל בהמה. כמזון לבני-אדם תוססת ש״ש מקום חשוב בתסריט 


419 


שכלת־־שועל — שכר (כק?ן) 


420 


הארצות דוברות אנגלית. בבריטניה ידועים סוגים שונים של קמח 

וגריסים, שמכינים אותם מגרגרים מקולפים. פתיתי ש״ש ("קוואקר") 

הם תוצר מזין, בשל תכולת החלבון והשומן הגבוהה שלהם והת־ 

עכלותם הקלה. קמח ש״ש משמש חומר מובע חמצון שומנים, 

ומצפים בו, למשל, דפנות מכלים המיועדים לאריזת שמנים או 

חסרים עשירי־שומן. יש ממוצרי ש״ש הממלאים תפקיד של מייצבים 

למניעת קלקול גלידה, תוצרת חלב ומרגרינה. חמוצים — שהם 

תוצרת־לוואי של תעשיית הקמח והפתיתים — משמשים לייצור נוזל 

המנוצל כממם בתעשיית השמנים ובתעשיה הפטרוכימיה (ע״ע פורן). 

במקרא ובספרות חז״ל. את השורה הנזכרת בם׳ ישעיהו 

(כח, כה) זיהו תרגום יונתן וחז״ל (ידו׳ חלה א/ א׳) כש״ש. דעות 

החוקרים חלוקות בדבר; יש המזהים אותה עם 03 ^ 7 , ואחרים — 

עם שעורה דויטורית. ש״ש נזכרת במשנה פעמים אחדות. היא 

אחד מחמשת מיני הדגן החייבים בחלה (ע״ע). אין היא כלאים 

(ע״ע) עם השעורה (כלאים א׳, א , ). 

י. אפרת, אנציקלופדיד לחקלאות ב/ תשל״בז ו. קוסטרינסקי, גידול 
תבואות; שעורה וש״ש, תשכ״ו; 7 * 1 10 11071 ^ו^> 0 ז 1/11 .ן 

0017 07111 007 (.!>?) הגוזז 0011 .' 1 ; 1936 , 1 ,*?סו.') ¥1016 / 0 ץ■ ה 8010 
/ 0 מ! 01£ 1£7 071 1477777 ? 1 .£ < 1 ו 7 !¥ ,ץ^ 5 ח[ 112 זב_ 1 . 0 ; 1961 . 711 ? 1 < 77 י 701 ק( 1 < 1 
,ץז 2063 . 19 — ,, 141 ; 1969 <( 111 , 0111600 ^£) 0015 1 ) 101 ^ 11)6 £17x0 
,גסוזץ^קגוס) 1 ) 671 • 41 . ( 17 (ן 14 ס 1 <)ע £01 1 ) 171 ) 1$5 ( $1 8.71011071 5 •) 771 < 5£ הס 110175 
417710 >) 0015 / 0 75 ( 71 ה 110$7 ן€ , 5 בתז 110 ז . 11 - ץ 1131113111 .ז ; 1971 ,( XX 
ה 1 0015 1 ¥1171 , 0$ ת 0 [^ 1€ ז? . 19 ; 1974 ,( 2 ג ! 31 ת 03 .: 501 .:סמסס ס!!■!" ,(.. 1 

, €1111170164 0714 114 ^[ : 0015 , 831101 . 8 . 8 ; 1976 , 4£710111077 , 440714 [ 

. 1977 
ג. לד. 

שבע החכמות החפשיות, ע״ע חנוך, עמ׳ 632 , מרטיבוס 
פליקסהפלה; סכולסטיקה, עמ׳ 9% ; קסיודורוס. 

• ! *.ד ; ץ 1 1 ! 

שבע הקהלות, ע״ע בורגנלנד. 

שבע״ם, תרגום ה* (לאט , 1112 י 133£ :!<ן 5€ (— 70 )), התרגום 
הראשון של המקרא והספרים החיצונים ליוונית, מקור השם 
במסורת האגדית שנשתמרה באגרת (ע״ע) אריסטיאס ובתלמוד 
(מג׳ ט׳, ע״א/ב), שלפיה תרגמו 70 חכמים, ב 72 יום, אה התורה 
ליוונית, בפקודת המלך תלמי 11 (ע״ע) פילדלפוס ( 246-285 לפסה״נ). 
הם עבדו בנפרד, אך תרגומיהם תאמו, גם במקרים שבהם הטילו 
שינויים בנוסח המקורי. שם זה הוסב גם על הרגום שאר ספרי 
המקרא. וע״ע מקרא, תרגומים, עמ׳ 307/8 . 

שבעים אמות, מספרך הכולל של אומות־העולם לפי מסורת 
חז״ל. יסודו של המספר — על חילופיו הקטנים ( 72 ; מדה״ג 
ברא׳ י, לב) והגדולים־יותר ( 60 ; שם? במ״ר י״ד, י׳; ועוד) — 
בלוח־העמים (ברא/ י), שהיא אילדהיחס של צאצאי שם, חם ויפת, 
בני נח (ע׳ ערכיהם). לוח־העמים נתפס מאז ומעולם כדו״ח מהימן 
של מפת האומות, אלא שנחלקו הדעות לגבי המניין, ובפרט שע״פ 
נוסח תרגום השבעים— 72 עמים הם (וכך מנו הנוצרים הקדמונים), 
עוד נחלקו בשאלה כמה עמים מסתעפים מצאצאי שם, וכמה מאחיו. 
השיטה המקובלת (מדרש תה׳ ט/ ז/ ועור) מונה 14 ליפת, 3 לחם 
ו 26 לשם, אך בילקוט שמעוני(לברא/ ס״א) נמנו 15 ליפת, 32 לחם 
ו 27 לשם, ובוכו מהם שם עצמו, ארפכשד, שלח ועבר. המספר 70 
נפוץ מאד בספרות חז״ל, וע״פ זה מנו ״ 70 לשון" בעולם (סוטה ז/ 
ה׳; שבת פ״ח, ע״ב; ועוד). 70 קרבגות חג־הסוכות באו לכפר על 70 
אומות, וגם מספרם של חברי הסנהדרין — 70 — מרמז לזה (ר׳ 
תרגום יונתן לברא׳ כה, ג). 

לוח־העמים ממיין את העמים לפי עקרון הקרבה הגאוגרפית 
בלבד, ומתעלם משיקולים אתניים ולשוניים. בני יפת הם: גמר 
(בני קימריה), מדי, ילן (איוניה), אשכנז (סקיתיה), אלישה כתים 
(קפריסין), ועוד; הם מאכלסים את השטח הגובל בחבל הסהר־ 


הפורה מצפון, ומתפשטים במערב עד לאזורי הים. ענפי חם הם: 
כוש (יושבי החוף הדרומי של ים־סוף), מצרים, פוט (לא מזוהה) 
וכנען. עם בני כוש נמנה נמרד (ברא׳ י, ח), שרדה בכל עבר הנהר, 
ומקובל כי החליפו ׳כוש׳ של נמרוד עם הכשים (ע״ע כוש). הכללת 
הפלשתים והכפתורים (בני כרתים) בבני מצרים והכללת כנען בענף 
החמי מעידות בבירור על עקרון השיוך הגאוגרפי כעקרון בלבדי 
ברשימה. בני כנען הם צידון (הפניקים) — והפניקים אכן כינו את 
ארצם במפורש ,כנען׳ — ושבעת העממים (ע״ע כנען, עמ׳ 930 ). 
איזור בני חם התפשט מפניקיה, דרך מערב א״י, ועד לצפון־מזרח 
אפריקה. בני שם הם כל "בני עבר", האשורים, הארמים, כמה 
משבטי הערבים, וכן עילם — אף שמרכזה היה בדרום־מערב פרם. 
הלוח אינו מתיימר להיות שלם; מואב ועמון, בני נחור וקטורה, 
שבטי ישמעאל ואדום, ועם־ישראל עצמו, הושמטו ממנו במתכוון 
ונידונו בנפרד. לעומת־זאת לא מובן כיצד נשמטה בבל. מספר 
העמים בלוח הוא 70 (ר׳ לעיל), ואף שלא צוין במפורש, הריהו 
מרומז בפסוק "בהנחל עליון גודם, בהפרידו בני־אדם, יצב גבלת 
עמים למספר בני ישראל״ (דב׳ לב, ח), דהיינו 70 (ר׳ ברא׳ מו, כז). • 

ד. ש. — מ. 

שבעת פלאי העולם, רשימה של 7 מבנים ויצירות־אמנות 1 

ד 

שעוררו פליאה בתקופה העתיקה בשל גדלם ויפים. הרשימה 
העיקרית הובאה במכתם של אנטיפטרוס (ע״ע) מצידון ובספרו 
של פילון מביזנטיון 61 זזל 6 1 ג) 16 ז ("על שבעת 

המראות״; מאה 3 לפסה״נ). 

הרשימה המקובלת: ( 1 ) הפירמידות במצרים! ( 2 ) הגנים 
התלויים בבבל; ( 3 ) פסל זאוס באולימפיה; ( 4 ) מקדש ארטמים 
באפסוס; ( 5 ) המאוסוליאון בהאליקארנאסוס; ( 6 ) ה״קולוסוס", 
פסל־ענק של הליום ברודוס; ( 7 ) ה,,פארום״ (= מגדלור) באלכ¬ 
סנדריה, שקיבל את שמו מהאי שעליו הוקם. ברשימות הישנות 
נמנו חומות בבל במקום ( 7 ). 

את תיאורי המבנים ותולדותיהם ר׳ בערכים: אולימפית, עם׳ 

880 ; אלכסנדריה, עמ׳ 679/80 (מפה); אפסוס, עמ׳ 255 ; ארטמיס, 
עם׳ 807 ; גן, גננות, עמ׳ 960 ; הליום, עמ׳ 486 ; הליקרנסום, ענד 
497/8 (הכד); הלניזם, עמ׳ 600 , 649 ; זום. עמ ׳ 721/2 (תם׳); 
פידיאם, עמ׳ 621 ; פירמידה (תכד). 

א. דובניקוב. שבעת פלאי עולם בימי קדם, תש"י. 

£בר (בעצם), ע״ע עצם, עם׳ 90 ; חבי? 1 ה ותחבושות, 
עם׳ 54 . 

$בר (בקע) — 13 מז 11£ — (ש' — ביטוי עממי שמקורו ביידית; 

השם הנכון — ב׳), מונח רפואי (ע״פ א. ק. קלסוס [ע״ע]; 

המאה ה 1 לסה״נ), שמשמעותו התבלטות של איבר, או של חלקים ן 
ממנו, אל מחוץ לחללו הטבעי — אל מחוץ לגוף, או אל חלל 
נפרד בתוכו. בב׳ הסרעפת, לדוגמה, מתבלטים חלקי קיבה או מעי 
אל חלל בית־החזה! אך השימוש הרווח במונח ב׳ מתייחם להתבלטות 
דרך דופן חבטן. סיווג הב" השונים אינו מתחשב באיבר המתבלט, 
אלא במיקום האנטומי של ההתבלטות. ב׳ הוא סרעפתי, בין אם 
הקיבה או המעי הגס מהווים את תכנו, ומפשעתי — ביו אם האיבר 
המתבלט הוא מעי דק, תוספתן או שחלה. ב׳ בטני פורץ דרך מקומות 
שניכרת בהם חולשה או רפיון בדופן הבטן — בקו־האמצע בבטן 
העליונה, בטבור, באיזור הקו הקשתי שבבטן התחתונה, באיזור 
המותן מאחור, או בחיץ הנקביים ( 1 חט 6 מ 1 ־ 1 שק; ע״ע שלד). צורה 
מיוחדת של ב׳ עשויה להופיע בצלקת־ניתוח. 

הב׳ ה מ פשעתי הוא השכיח־ביותר. הוא מתפתח עפ״ר 
בשנת־החיים הראשונה— במיוחד בזכרים— בתהליך הקשור בירידת 
האשכים מן הבטן אל שק־האשכים בזמן החיים העובריים. האשכים 




421 


שבר (בקע) — שבת 


422 


עוברים ממקומם, מאחורי חלל הצפק (ע״ע), דרך התעלה המפשעתית 
שבשיפולי הדופן הקדמית של הבטן. כאשר קפל קרום הצפק הנדחף 
לפניהם אינו נכחד, מתהווה מצב נוח להיווצרות ב/ מבחינים בין ב׳ 
שאפשר להחזירו לחלל הבטן, לבין ב׳ שאי־אפשר להחזירו. במקרה 
האחרון עלול הב׳ להיות "כלוא", בעת ש,-צוואר" שק הב׳ מתהדק 
סביב תכנו, וזה נכלא מחוץ לחלל הבטן. כאשר גובר הלחץ נוצר ב׳ 
"חנוק". בעטיו של הלחץ הניכר על בלי־הדם נפגע הניקוז הוורידי 
של קטע המעי ״החנוק״, וכן נפגמת אספקת הדם העורקי; התוצאה 
היא נמק (ע״ע), ויש בו סיכון לחיי החולה. ב׳ כלוא, או חנוק, הוא 
סיבה שכיחה לחסימת מעי (ע״ע), ובהופיעו הכרחי ניתוח דחוף. 
את הניתוחים הראשונים לתיקון מפשעתי — איחוי דופן הבטן 
באמצעות קיצור השרירים באיזור הב׳ — תיארו בסיני והילסטד 
(ע״ע כירורגיה, עמ׳ 802 ). — לא נמצא קשר בין המוצא לבין 
נסיה לב׳. 

או. ם. 

עבר(?מתמטיקןה),ע״ע אריתמטיק!ה, עמ׳ 886/7,883-880 ; 

מספרים, תורת ה׳״, עמ׳ 1135 . 

• 1 * 

שבריה, אלפסי א״ני־אל — ־ 1£1 ־גנ 01131 01 ט 1 ז 3 מזתז£ 

( 1841 — 1894 ), מלחין צרפתי. ש׳ הגיע לפרים ללמוד 
משפטים, אך נמשך למוסיקה ולציור. במקביל ללימודי המשפטים 
השתלם בתורת המוסיקה, אבל השכלתו הטכנית־מקצועית היתה 
מוגבלת. בשנים 1862 — 1880 . שבהן היה פקיד ממשלתי במשרד־ 
הפנים, התקרב לחוג הציירים האימפרסיוניסטים (היה ידידו הקרוב 
של מנה), והספיק לחבר שתי אופרות — ״הכוכב״ ( 1877 ) ו״החינוך 
הלקוי״( 1879 ). לאחר ששמע ( 1879 ) את האופרה "טריסטן ואיזולדה" 
של וגנר, החליט לנטוש את משרתו כדי להתמסר אך ורק למוסיקה. 
במסגרת פעילותו המגוונת היה לאחד מקבוצת ״ביירוית הקטנה״( £6 
1 !ז 6 נן), שעמה נמנו מלבדו גם ד׳אנדי (ע^תדס), דיפארק 
ופורה. עם מיטב יצירותיו נמנות: ״עשרה קטעים ציוריים״ ( 1881 ) 
ו.,שלושה ואלסים רומנטיים״ ( 1883 ) — לפסנתר; ״אספניה״ — 
רפסודיה לתזמורת, בעקבות רשמי מסע בספרד ( 1883 ) ; -מרש עליז" 
( 1888 ); האופרות ״גואנדוליך ( 1886 ) ו״מלך בעל כרחו״ ( 1887 ), 
ש׳ נחשב לאמן המוסיקה ההיתולית והסאטירית, ונזקק תדיר למק־ 
צבים משתנים, המושפעים מן המוסיקה ומן המקצב שבאיזור הולדתו, 
אוברן. 

בקטעיו לפסנתר וביצירותיו התזמרתיות פיתח ש׳ סגנון פריפאי 

מבריק ומתוחכם, ושימש מופת למלחינים בני המאה ה 20 כדוגמת 

פולנק (ע״ע) ואוריק ( 16 ׳זט\;). גם התזמור (ע״ע) שלו הצטיין בחד־ 

שנותו בכל הנוגע לצירוף הכליי, שהגה אותו כהקבלה למזיגת צבעי־ 

היסוד שהשתמשו בהם אמני־הציור האימפרסיוניסטים. השימוש בנלי* 

נשיפה ממתכת ב״אספניה" שלו מבשר את האפקטים המצויים אח״כ 

ב״פטרושקה" של סטרווינסקי, 

,׳< 0 .//י/ 0 ע 11 111 ס?וו €0 0 <£ , 0100 ^ 011:11112 ,) ; 1912 ,. 011 .£ • 801 

.מ ; 1958 ,/ס/ל) 7/10 ,(. 1 ) 0 ) ז 06£ ין 1 . 00 1 .£ ; 1921 

. 1969 , 4/0 ( 67 ־ 6/7 2 > 1 ז 1 ) . €11 .£ 

'שברק 0 * 1 ח 0 ח 0 ), סוג צמחים בן כ 75 מינים, ממשפחת הפרפרניים 
(ע״ע), הגדלים באירופה ובאסיה, בעיקר באיזור הימה"ת. 

מיני הש׳ הם עפ״ר עשבוניים חד־ או רב־שבתייס, לעתים בני־שיח 
או שיחים, רבים מהם קוצניים. העלים עפ״ד בני 3 עלעלים ששוליהם 
משוננים או דמויי משור, עלי'הלוואי גדולים ודומים לעלעלים. 
הפרחים ערוכים בקבוצות קטנות או בתפרחות מרובות פרחים* 
מספר האבקנים 10 והם מאוחים בזיריהם; השחלה קרחת, יושבת 
על עוקץ קצר או ארוך ומכילה שתי ביציות ויותר (לפעמים: 
הרבה). הפרי — קטנית ישרה, נפתחת בשתי קשוות, ארוכה, או 
לפעמים קצרה, ובולטת אך מעט מתוך הגביע. הזרעים חלקים או 


מגובששים מעט■ בארץ גדלים, במגוון רחב של בתי־גידול, 15 
מינים של ש׳, מהם בעלי תפוצה רבה ונוכחות גבוהה במקומות 
גידולם, כגון הש׳ המצוי (^ 1 גח . 0 ) והש׳ הקוצני(רתט־ 01 ט^)״. 3 .ס 
1-1113 :>ק 5 ס 101 .זג־׳ו); הראשון — צמח בתה, השני — צמח שדות 
וגדות שמשרשיו מופק חומר המשמש ברפואה העממית. במינים 
של ש' נמצא אחוז גבוה של פיטוהמאגלוטינינים (־ 10 § 3£ דמ־ 6 ג 1 ק 

5 ת 1 ןז 1 )). 

שבת, היום השביעי בשבוע־הבריאה המקראי, שבו שבת האל 
ממלאכתו בבריאת־העולם (ע״ע קוסמולוגיה, עמ׳ 444 ) וציווה 
על מנוחת האדם מעמלו. 

הש׳ במקרא, עם׳ 422 ; הלכות עי׳, עמ ׳ 423 ; התפתחות היסטורית, 

עמ׳ 425 ; תפילות הש״, עמ ׳ 427 ; הש׳ באגדה, עמ׳ 427 ! הש׳ בקבלה, 

עמ ׳ 428 ; הש״ בנצרות, עמי 429 . 

במקרא. פרשת הש׳ היא פסקת הסיום של סיפור הבריאה. 
מוסבר בה, כי ביום זה "שבת" ה׳ "מכל מלאכתו", וכי בירך וקידש 
יום זה. משפם היום, ועצם שמו, נמסרו לישראל לראשונה בירידת 
המן (ע״ע), בראשית הנדודים במדבר. ביום ו׳ ירדה להם מנת־מן 
ליומיים, ו״ביום השביעי שבח, לא יהיה בו", "כי שבת היום לח"׳, 
העם נצטווה: "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום 
השביעי", ובכך הועלתה לראשונה התביעה לחדול ביום הש׳ מרדיפת 
המזון והפרנסה (שמ׳ טז, כב—ל). הדיבר הרביעי בעשרת הדברות 
(ע״ע) חוזר בקצרה על רעיון קדושת הש׳ ועל טעמה, ועל איסור 
המלאכה הכולל החל בו על האדם ועל כל הסרים למשמעתו (שם כ, 
ח—יא). בם׳ שמות מופיעה הש׳ לצד חגים אחרים; אלה נומקו שם 
כמיועדים להקל על האומללים בחברה, והש׳ עצמה נומקה בטעם: 
"למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שם, כג, יב). 
על נימוק זה חוזר גם ם׳ דברים, ובו היסוד הסוציאלי הוא גם 
הנימוק ההיסטורי לש׳: ישראל היה עבד למצרים רה׳ פדה אותו 
משם, "על כן ?וך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת" (ה, יב—טו), 
כלו׳, שיניחו לעבדיהם־הם ביום־המנוחה האלוהי. 

מרכזיותה של הש׳ בין דיני התורה ניכרת בכל דיבורי ה׳. 
הארוכים והמפורטים, שנאמרו למשה בעניין עשיית המשכן (ע״ע). 
אלה מסתיימים באזהרה מחודשת על שמירת קדושת הש׳ ובקביעת 
עונש מוות על חילולה (שמ׳ לא, ג—יז); לאמור: חשובה שמירת הש' 
מבניית המשכן. במסרו לעם את תוכן הדברים פותח גם משה באזכור 
הש/ שביתתה והעונש על חילולה. ומוסיף אזהרה מפורטת: "לא 
תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת" (שם לה, ב—ג). בדברי ה' 
אל משה נקראת הש׳ "אות" בין ה׳ לעמו, "לדעת כי אני ה׳ 
מקדשכם" (שם לא, יג). הש׳ היא מן המצוות היחידות בתורה 
שביצוען־בפועל נזכר בתורה במעשה־לדוגמה: במדבר נמצא איש 
מקושש עצים ביום הש/ והושם ,.במשמר, כי לא פורש מה יעשה 
לו". ע״פ ציווי ה׳ למשה נרגם האיש למוות בידי בל העדה (בם׳ טו, 
לב—לו). ליום חש׳ נקבע בתורה קרבן־מוסף מיוחד (שם כח, ט—י), 
ובו גם היו מחליפים את לחם־הפנים במשכן (ויק׳ כד, ח). פעמיים 
נכרכה האזהרה על שמירת הש׳ בנשימה אחת ע□ מצוות מרכזיות 
אחרות — כיבוד אב ואם (שם יט, ג) ומורא המקדש (שם יט, ל; 
כו, ב). 

בתקופת המלוכה נזכרת השביתה בש׳ ובראש־חדש (ע״ע; עמום 
ח, ה); את הימים האלה נהגו לחוג בשמחה רבה — כמו את יתר 
החגים והמועדות (הוש׳ ב, יג) — והיו מבקרים בהם בבית הנביא 
(מל״ב ד, כג). גם בבית־המקדש רבתה החגיגה (יש׳ א, יג; והשר׳: 
איכה ב, ו). עם־זאת נראה שזלזלו אז באיסורי היום, והנביא ירמיהו 
הקדיש תוכחה חסרת־תקדים — ל״מלכי יהודה" ול״כל יושבי ירו¬ 
שלים" — על איסור הוצאת משא מן הבתים ביום הש׳ ועל עשיית 
מלאכה בו, ותלה בזה את גורל העיר. גם הנביא יחזקאל חוזר ומזכיר 



423 


שבת 


424 


בין חטאות ירושלים את חילול חש/ ופרט לע״ז זהו החטא הרתי 
היחיד שפורש אצלו. הוא רואה בו חטא־קדמון של עסיישראל, 
המלווה אותו למן ימי נדודיו במדבר (כ, יב—כד). לפי חזון יחזקאל 
על ירושלים שלעתיד־לבוא, עתיד הנשיא לשמור כהלכה על קדושת 
השי (מד, כד), ואז גם יועלה מספר קרבנות־המוסף (של ש׳) ל 7 
(מו, ד). הגדיל לעשות הנביא ישעיהו — שאף הוא הבליט את 
ערך הש , וחשיבותה בכך שאותה לבדה קרא בשם — שבחזונו צפה 
ש׳ אוניוורסאלית, שישמרוה גם עמי־נכר (נו, ב—ז; סו, בג). 

בסעיפי האמנה שחתמו שבי־ציון לאחר הצהרת־כורש פורטה 
ההתחייבות שלא לסחור בשי (נחמ ׳ י, לב), לאחר שבווידוי שקדם 
לאמנה צוינה השי לבדה מבין כל ה״משפטים ישרים ותורות אמת, 
חוקים ומצוות טובים" (שם, ט, יג• -יד) שנתן ה׳ לישראל. גם הפעם 
זלזלו "הורי יהודה" באיסור, ובימי נחמיה שוב הפכה ירושלים בשי 
לשוק־מרכולת לעממי הסביבה. אז הפעיל נחמיה את סמכותו כמושל 
העיר; שערי ירושלים ננעלו בש/ והמנהג בוטל (שם יג, טו—כב). 

לש׳ אין אח ורע בכל ספרות המזרח הקדום, והיא תרומה 
ישראלית מקורית, יחידה־במינה ומכרעת בהשפעתה, לתרבות 
העולם. אפשר שיש לש׳ קשר כלשהו עם ה ט 11 בק 53 הבבלי, שהוא 
שמו של יום מילוי־הירח באמצע כל חודש, ובו "רוגע לב האל". 
בהקשר זה יש ענייו לצירוף "שבת וחדש" כימי־מועד, שבכמה 
מקומות במקרא (ר׳ לעיל). דמיון כלשהו יש לש/ אולי, עם "הימים 
הרעים״ הקבועים בחודש הבבלי — עפ״ר בהפסקות של 7 ימים -י 
שבהם הוגבלה מאד פעילות המלך; אך לא ידוע קשר בין "הימים 
הרעים" לבין ה " 11 גרןב$, 

מ. 

ה ל כ ו ת ש׳ הן ״כהררים התלויים בשערה; מקרא מועט והלכות 
מרובות״ (חג׳ א/ ח׳), ושתי מסכתות שלמ 1 ת, שבת ועירוביו — 
מן הגדולות שבש״ס — הוקדשו לליבונן. ההלכה מבחינה באיסורי 
ש׳ 5 סוגים: א) אבות מלאכות; ב) תולדות; ג) מוקצה והכנה; 
ד) שבות? ה) עובדין דחול. 

א) וב) המלאכות שנאסרו בש׳ לא נאסרו בגלל הטורח 
הפיסי הכרוך בעשייתן, אלא בדמיונן לאחת מ 39 "אבות מלאכות", 
שהם אבות־טיפום לכלל המלאכות האסורות, הנובעות — כ״תולדות" 
— בדמיונן ל״אב", בעניין, בתוכן או בצורה, רשימת ה״אבות" 
ערוכה (שבת ז/ ב׳) ע״פ המלאכות שהיו קשורות בעשיית המשכן 
(ע״ע) ובעבודתו הסדירה, ורק הן ושכמותן נאסרו בש/ מן 
ה״אבות": החורש, הזורע, הקוצר, הקושר והמתיר, הכותב שתי 
אותיות והמוחקן, המכבה והמבעיר, המוציא מרשות לרשות (ר׳ 
להלן), ועוד. רשימת ה"תולדות" אינה ברורה מבחינה סיסטמאטית, 
והרבה נחלקו בדבר בעלי־ההלכה הראשונים; כגון: האם "הזורע 
זרעים, או הנוטע אילנות, או המבריך אילנות, או המרכיב, או 
הזומר, כולן אב אחד הן״ — כדעת הרמב״ם בפירושו למשנה זו — 
או שמא לפנינו "אב" ו״תולדות", וכיו״ב בדברים רבים אחרים, 
אכן, אין להבחנה הסיסטמאטית המדויקת משמעות רבה מבחינת 
חומרת ההלכה, שכן הן ה״אב" והן ה"תולדה" איםורי*תורה הם. 
העובר עליהם במזיד ובהתראה — חייב סקילה; בלא התראה — 
חייב כרת (ע״ע): ובשוגג -- קרבן חטאת, ברם, אם "עשה מלאכות 
הרבה מעין מלאכה אחת״ — בין שעירב "אב מלאכה" עם "תולדה", 
בין שעירב ״תולדות״ אחדות של ״אב״ אחד — אינו חייב אלא 
חטאת אחת. 

האיסור להבעיר אש חל הן על יצירתה הראשונית והן על העברתה 
מעצם למשנהו. לעומת־זאת אין האיסור חל — ע״פ תפיסת ההלכה — 
על ההנאה מן האש המבוערת בש/ אם הובערה לפני ש׳, וראה 
להלן לעניין "שביתת כלים". 

איסור ה״הוצאה" מרשות־היחיד לרשות־הרבים, ולהפך, הוא 
המשכו הטבעי של האיסור לצאת בשבת מן ה״מקום" (ר׳ לעיל). 



בהגדרת ה״רשויות", כבהגדרת ה״מקום", ניסחו הקדמונים כללים 
שונים והביעו דעות שונות, ההלכה הגדירה כמה סוגי ״רשויות״ , 
ו״תחומים", והתקינה את תקנות הערוב (ע״ע), המביאות ל״איחוד" 
הרשויות ולהקלת האיסור. ״תחום שבת״ — שבמסגרתו בלבד יכול ן 
האדם להלך ביום הש׳ — ידוע לנו גם מן הממצא הארכאולוגי של 
א״י במאה ה 1 , וההקפדה בעניינו מפורשת בכתבי כת מדבר־יהודה 
(ע״ע). נראה שתחילה הקפידו שלא לצאת מן הבית כלל, אלא 
לצורד תפילה או הכרח כלשהו. רק במרוצת ימי הבית־השני החלו 
להקל בזה מעט, ולתת שיעורים שונים של מרחק מסביב לבית, 
הנחשבים עדיין ל״תחום" הבית, ואח״ב העיר, שנחשבה כ״תחום" 
טבעי של כל יחידות־הדיור בה. ה״תחום״ המקובל הוא 2000 אמה 
(כ 1.2 ק״מ) לכל צד סביב העיר, אך נזכרים גם "תחומים" אחרים 
של 1000 אמה מחד־גיסא ושל 12 מיל מאיז־ך־גיסא : וכן ניכרת בזה 
הבחנה בין הליכת האדם לבדו לבין יציאתו למרעה בהמתו. 

עקרון חשוב בהלכה הוא התר מלאכת הכלים בש/ אם החלה 
מלאכתם לפני הש׳ והם ממשיכים בפעולתם מעצמם ביום הש׳ — 
כגון ריחיים של מים, וכד׳. אעפ״ב היו גם דעות אחרות בזה, 
שדרשו ״שביתת כלים״ כאיסור־תורה. — כדי לאכול מאכלים חמים 
בש/ ולענג בכך את הש/ נהגו העם ב״הטמנה״ של האוכל המבושל 1 
בתוך כירות או תנורים, ששמרו על חומם של המאכלים למשך הש׳. 
כדי להדגיש את ההר ההטמנה — שהניח את התר ההנאה מן האש 
המבוערת מלפני ש/ והשימוש במלאכת הכלים בש׳ — הקפידו כל 
הדורות על אכילת ״חמין״, כלו/ מאכלים מחוממים היטב, ביום הש׳. 1 

ג) מוקצה והכנה. "מוקצה" 

הוא האיסור לטלטל חפצים ועצ¬ 
מים — דוממים ובע״ח — שאינם 
עומדים לצורך היום בש׳ ושלא 
זומנו מערב־ש׳ לשימוש בש/ וע״ב 
כאילו "הוקצו" והוסחו מדעת האדם 
למשך הש/ לאיסור "מוקצה" כמה 
סוגים: צרורות ואבנים, כלים 
שמלאכתם לאיסור (סכינים, מכשי־ 

רי״כתיבה וכד׳), כלים עדינים 
ויקרים וכד/ 

ההתפתחות ההלכתית — מחומרא 
לקולא — בדיני "מוקצה" מפורשת 
בתוספתא (שבת ט״ו, א׳): "ברא¬ 
שונה היו אומרים שלשה כלים 
ניטלין בש׳ ...חזרו להיות מוסיפין 



נביע לקידו־ס; כס* דזיז * ק , 
רוסיה, רא־סית המאד ה 10 
(אוסף פויבסווננר, מוזיאו; 
יעראל, ירועזלים) 






4; 5 


שכת 


426 


והולכין עד שאמרו כל הכלים ניסלין בער חוץ מן המסר הגדול"." 
וכר. ע״פ המסורת התלמודית (שבת קכ״ג, ע״ב): "בימי נחמיה בן 
חכליה נשנית משנה זו"; ולדברי יוסף בן מתתיהו (מלה״י ב/ ח/ 
ט׳) לא סלסלו האסיים (ע״ע) שום כלי ממקומו בש/ חז״ל אסרו 
טלטולם של כלים שמלאכתם לאיסור, ועוד קצת סוגים. ואיסור 
זה נחשב ל״דרבנן" ע״פ ההלכה, למעט דעת אמורא יחיד (פס׳ מ״ז, 
ע״ב). לצד איסור ״מוקצה״, ובהקשר אליו, נתפס הציווי — המפורש 
בתורה בפרשת המן (ע״ע) — להכין את מזון הש׳ מיום ר, ושלא 
להשתמש בציוד שלא הוכן מבעוד־יום לשימוש בש׳. נאסר גם להכין 
מש׳ לחול. 

ד) איסור שבות מקיף את כל המלאכות שאסרו חכמים קדמונים 
לעשות בש׳, ושאין.אפשרות לראותן כ״תולדות" ל״אב" כלשהו, אלא 
נאסרו מחמת שיקולים אחרים. מהם: "לא עולין באילן ולא רוכבין 
ע״ג בהמה" (ביצה ה׳, ב׳); וכן כל דיני "אמירה לנכרי" מערב־ש׳ 
לבצע מלאכה בש׳ עבור הישראלי. ור׳ להלן. 

ה) ע ו ב ד י ן ד ח ו ל הוא האיסור לעשות כל עשיה של חולין 
בש/ כגון התקשרויות עסקיות, סקירת נכסים, משאיומתן — ואף 
סתם דיבור של חול. מבחינת חומרת ההלכה זהו האיסור הפחות- 
חמור שבקבוצות האיסורים הנ״ל. 

באופן חיובי נקבעה מצוות השמחה והעונג בש׳ כחלק 
מחובת "כבוד ש"/ שהיא מן החובות המרכזיות של היום בהלכה. 
חלק מקיומה של חובה זו היא עריכת 3 סעודות (משפחתיות) חגיי 
גיות בש׳, שבראשן "קידוש היום" על היין(ע״ע קדוש והבדלה) 
וברכה על "לחם משנה". מובן מאליו שנאסרו תעניות־יחיד ותעניות־ 
ציבור ביום זה, ומפני כבוד הש׳ נדחו כמעט כל דיני האבלות בש׳. 

מן הבחינה ההיסטורית משקפת ההלכה המקובלת את 
ריחוקה של תפיסת־העולם הפרושית מזו של כיתות קדומות אחרות 
בישראל. אלו הבינו את מצוות הש' כתביעה לפסיוויות מוחלטת של 
הארם ביום זה מכל הבחינות: איסור גמור על יציאה מפתח הבית, 
מניעת כל פעילות מצד האדם ורכושו — כולל פעילות אוטומטית, 
שראשיתה מלפני הש׳ — הימנעות ו״שביתה" ממאכל וממשתה, 
והרחקה כללית של האדם מכל מעשי־החול הרגילים, במעשה, בדי' 
בור ובמחשבה (״ ,ממצוא חפצך ודבר דבר׳ — שלא יהא דיבורך של 
ש׳ כדיבורך של חול"). דוגמה לדרך התפתחות ההלכה בתחום 
זה — ע״ע מלחמה, עמ׳ 645 . הדי תפיסות קדומות אלו ניכרים בכתבי 
כת מדבר־יהודה ובם' היובלות (ע״ע) — שהחמירו מאד 
בתפיסתם את הש', ובהענשת העוברים על הלכותיה — 
ובמידה רבה קבעו גם את הליכות חש׳ בין הקראים (ע״ע, 
עמ׳ 45 ) ובמקצת בין השמרונים (ע״ע), יש הוכחות לכך, 
כי אף איסורי "שבות" שונים הנמנים במשנה (ר׳ לעיל), 
והנתפסים בהלכה כאיסורי "דרבנן" בלבד, נתפסו במקורם 
כאיסורי־תורה, המנוגדים לדרישת ה״שבתוך המפורשת 
בה; אלא שלא היה אפשר לחייב עליהם עונש חמור, 
כמקובל, משום שלא ניתן היה להגדירם במסגרת איסורי 
המלאכה. 

הגדרתן של ל״ט מלאכות ש׳, קביעת עקרונות העירוב, 
התר "שביתת כלים" וקביעת מצוות העונג והשמחה בש׳, 
הם שהפכו את הש׳ מיום "מועד" ליום־טוב. חז״ל גם לחמו 
להשלטת תפיסתם כדרכים רבות — בהלכה ובדברי אגדה. 
הם עשו זאת הן ע״י דחיית כל אבלות בש׳ (אפילו צום 
תשעה באב [ע״ע]), והן ע״י קביעת מצווה מיוחדת לעקרת* 
הבית להדליק נר מיוחד לכבוד ש׳ (בטרם כניסת הש ׳ ), 
כדי שתי־אכל- סעודת־החובה של הלילה באורה — שלא 
כבלילות־חול הרגילים, שבהם השתדלו לסעוד את סעודת 
הערב לפני חשיכה, כדי לחסוך בהוצאה למאור. מקובל 
הוא, שעם התעוררות הקראות והתחזקות הפולמוס סביבה 


בימי הגאונים, נקבעה הברכה המיוחדת על הדלקת הנר — כדי להו¬ 
ציא מלבם של הקראים, שאסרו ליהנות מן האש בש/ והורו לשבת 
בחושך; אך הגאונים סבורים היו כי הלכה קדומה היא (אוצה״ג, 
שבת, עמ׳ 28 ). עוד פיתחו חז״ל את סדר ההכנה לש/ החל בצהרי 
יום ר והעמידוהו במקום המנהג הקדום להרחיב את תחולת הש׳ 
בפועל עפ״נ זמן ניכר לפניה. את החיוב של "תוספת ש׳" העמידו 
חז״ל על מינימום של רגעים אחדים, אך במקומו קבעו סדר של 
"קבלת ש׳", שבמסגרתו "קיבלו" עליהם היחידים את הש׳ מבעוד 
יום — כדי להסתלק בכך מן הספק של "בין השמשות" (ע״ע יום 
ולילה, עמ׳ 404/5 ) ולהתהדר בכבוד ש/ חז״ל תיקנו גם סדר תקיעות 
מפורט, בכמה שלבים, בערב־שבת, כדי לעורר את הרבים על הת¬ 
קרבות הש/ ועל הצורך להסתלק, בהדרגה, ממלאכה האסורה בש׳. 

ההתפתחויות העיקריות בהלכות ש׳ ביה״ב חלו בהקשר עם 
מציאותם של הנכרים כרוב בסביבה היהודית. ל״גוי של ש׳" היה 
תפקיד חשוב בהפעלה התקינה של צרכי היומיום הדחופים בש/ 
ולאחר שהקלו יותו—ויותר בפרטי איסור "שבות" של ה״אמירה 
לנכרי", ניתן חיה להחמיר בפרטים שונים של מלאכות ש׳. ביה״ב 
גם נתפרסמה ספרות רבנית ענפה סביב שאלת "הבלעת" שכר־ש/ 
הן בצורות שונות של שיתוף־פעולה כלכלי וטכני עם הגוי, והן 
בפעילות יהודית כלכלית עצמאית ע״י פועלים נכרים. בתקופה 
המודרנית הולך ומתפתה השימוש בטכניקות של אוטומציה, כדי 
להתגבר בעזרתן על בעיות של הפעלת תעשיה־כבדה ושירותים 
ציבוריים שונים בימי הש׳, ואף הוקמו מכוני־מחקר מיוחדים לקידום 
מטרה זו. אחת מן הדוגמות החשובות להתפתחות ההלכה בתחום 
דיני הש' כיום היא שקילת האפשרות, שהפעלת מכשירים חשמליים 
בש' אינה אסורה ,-מן התורה״ (ע״ע חשמל, עמ , 189 — 190 ). 

במדינת־ישראל הש׳ היא יום־מנוחה ע״פ החוק, ובד״ב מושבתת 
העבודה במפעלים הממשלתיים והציבוריים. בתחומי הערים נקבעים 
סידורי מנוחת הש׳ ע״ס חוקי־עזר עירוניים, השונים אלה מאלה 
במידה ניכרת. ה״סטאטוס קוו״ בענייני*דת בישראל — שמקורו 
בהשתתפות המפלגות הדתיות בממשלות הקואליציוניות — מסדיר 
גם את העבודה בש׳ במפעלים חיוניים (ע״ס העקרון של "פיקוח 
נפש"), באמצעות אישורים לעבודה, הניתנים ע״י ועדה המשותפת 
למשרד־הדחות ולמשרד־העבודה. — פרישת המפד״ל מאחת הקד 
אליציות הממשלתיות, בעקבות חילול ש׳ (בטקס בואם של מטוסי 



פי 5 ״;: מגורת עבח סשולניד: פליז, רפאה ה 18 . ה:,",ובה; להדליק נר עיי ענת 

להדליק נר של יו״ט 

כשמאל: נר עבת מפרס; כסף, הניאה ה 19 (שניהם: אופו 1 פוירטהגגר, 
מוייאח ישראל, ירושלים) 





427 


שכת 


423 


15 ? מאה״ב [ 10.12.76 ]). אף 
גרמה למשבר ממשלתי הרה־ 

תוצאות. 

תפילות ה ש׳ סתייה־ 

דות בכמה עניינים. ההקף 
הרגיל של תפילת ה״עמידה" 

צומצם, והועמד על 7 ברכות 
במקום "שמונה עשרה"(ע"ע 
תפלות וברכות) — לאחר 
שהושמטו ממנה כל תפילות 
ה״בקשה" והרחמים, המש¬ 
רות עצבות שאינה נאה לש/ 

מאידד-גיסא נוספה "ברכת 
היום״ מיוחדת לש , , ב 4 נוס¬ 
חים: האחת לתפילת ליל ש/ הפותחת ב״אתה קדשת"; השניה 
לתפילת השחר, ופתיחתה "ישמח משה" ז השלישית ל״מוסף , / ופתי¬ 
חתה "תכנת ש"׳ ן והרביעית למנחה, ופתיחתה "אתה אחד". בין 
תפילות שחרית ומוסף נקבע סדר קריאה בתורה, שבמהלכו נקראים 
בציבור חלק קבוע מן התורה ("פרשת השבוע"), ע״פ תכנית שנתית 
(לפנים היתר, גם תכנית תלת־שנתית) — ועל כך ע״ע תורה, 
קריאת ה־ — וכן קטע מנביאים (ע״ע הפטרה). סדר־קריאה מקוצר 
נקבע גם בתפילת מנחה של ש׳. 

בעקבות סדר קבלת ש׳ שבתלמוד (ר׳ לעיל) חיברו מקובלי צפת 
במאה ה 16 סדר־תפילה מיוחד, ובו פרקי־שירה לאמרם בין תפילות 
מנחה ומעריב ולאחריהן. מהם נתפרסם־ביותר הפיוט "לכה דודי" 
שחיבר ר׳ שלמה אלקבץ (ע״ע). השיר "שלום עליכם" נאמר לפני 
הסעודה, וזמירות (ע״ע) של ש , מלוות את כל סעודות הש׳. הטקס 
המרכזי בכניסת הש׳ — המבטא את רעיון ״קדושת״ הש׳ — הוא 
ה״קידוש״ על היין בפתיחת הסעודה < מקבילה לו ה״הבדלה״ — אף 
היא על היין — לציון יציאת הש/ ועל כך — ע״ע קדוש והבדלה. 
לתפילת שחרית נוספת תפילת ה״מוסף" (ע״ע תפלות וברכות), 
שנקבעה כנגר קרבן ה״מוסף", שנוסף בש׳ על קרבבות התמיד (ע״ע 
בית המקדש, עמ׳ 562 ). 

מאד הפליגו חדל בדברי אגדה בשבח הש/ שהיא "מעץ 
עולס־הבא" (ברב׳ נ״ז, ע״ב). "נשמה יתירה" ניתנת בש , לכל 
יהודי — עד מוצאי ש , (ביצה ט״ז, ע״א) — וע״ב "לא דומה אור 
פניו של אדם כל ימות השבת (=שבוע) כמו שהוא דומה בש , " 
(ב״ר י״א, ב).הש׳ היא "מתנה טובה" שיש לקב״ה בבית־גנזיו ליתנה 
לישראל (שבת י׳. ע״ב). בש , ניתנה תורה לישראל (שם פ״ו, ע״ב), 
ו״אלמלי משמרין שתי שבתות כהלכתן מיד נגאליך (שם קי״ח, 
ע״ב). "כל המענג את הש׳ נותנין לו נחלה בלא מצרים" (שם). חז״ל 
הדגישו את תפיסת הש , כ״אות ברית" בין ישראל לאלוהיו. ומן 
הטעם הזה פטר ר׳ עקיבא מלהניח תפלין (ע״ע) בש/ שכן הן ניתנו 
לישראל ל״אות", ואילו הש׳ היא עצמה "אות" שכזה (עיר׳ צ״ו, 
ע״א). הואיל והש׳ "אות" היא בין ה׳ לישראל, קבעו חדל בפשטות, 
כי "גוי ששבת חייב מיתה", ואפילו אם קובע שביתתו ביום אחר 
מימות השבוע (סנ׳ נ״ח, ע״ב) — זאת כמו "גוי שלמד תורה" (שם), 
החייב בעונש דומה. אין ספק, שמשתקפת כאן מציאות קונקרטית 
של "מתייהדים", או של נוצרים קדמונים, שחדל ביקשו להרחיקם 
משרידי היהדות שבידם, כדי שלא תיווצר ערבוביה בין ישראל 
לגויים. שיחות בין חכמי ישראל וגדולי הנכרים בעניין הש׳ נזכרות 
במקורות ( 0 נ׳ ע״ה. ע״ב; שבת קי״ט, ע״א). הש , כקו-אופי ייחודי 
של היהודים כבר משכה את עינם של סופרים נכרים בתקופות 
קדומות־ביותר, ולדברי הקטיאום מאבדרה (ע״ע) — שסייר במצרים 
ובא״י בימי כיבושה בידי תלמי — נפלה ירושלים בידי תלמי משום 
שיהודיה סירבו להילחם בש/ לדבריו: "אלה הנקראים בשם יהודים". 



*י)י{ *יי , 2 .?£ 
^*דייי•'/׳ 








^״ 0 , 1 $ ^ 


־ללחות להכדלח מחרסינה. נרסניה, המאה 
ה 19 (אום!* פויכטוונגר, מוזיאון ישראל, 
ירושלים) 


רגילים לנוח ביום השביעי ואינם חוגרים חרב ביום הזה ואינם 

עובדים את אדמתם ואינם עושים בו כל מלאכה, רק פורשים את 

ידיהם בבתי מקדשיהם ומתפללים עד בוא הערב" (נגד אפי 1 ן א , , 

כ״ג). בימי אנטיוכום גם גזרו השלטונות שלא לשמור ש/ וגזירות 

כאלה נתחדשו גם בימי שליטים אחרים. וע״ע סנקה, עם׳ 184 . 

את עיקרה של הש׳ ראו חדל בשמחה עממית, ולא היססו לומר: 

"רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו ש" וימים טובים 

אלא לאכילה ולשתיה" (ירו׳ שבת ט״ו, ג׳), אף כי ר׳ ברכיה בשם 

ר׳ חייא בר אבא אמר: "לא ניתנו ש" וימיס-טובים אלא לעסוק בהן 

בדבר תורה"(שם). הליכות שמחה, עונג וכבוד בש/ נמצאים בפירוט 

רב בספרות חדל, כגון: "שלא יהא מלבושן של שבת במלבושן של 

חול... שלא יהא הילוכן של שבת כהילוכן של חול...״; וכיו״ב (שבת 

קי״ג, ע״א). הדל הרחיקו כל ביטוי של צער בשבת (ר׳ לעיל), 

ולדעת ב״ש אף נאסר לבקר חולים בש׳ (שבת י״ב, ע״א). 

י. ב. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, ׳ 276 — 300 , 1957 ; י. גילת, 

על ל״ם אבות מלאכות ש׳ (תרביץ, כ״ט), תש״ך: הנ״ל, לקדמותם 
של איסורי ש׳ אחדים ובר־אילן, ספר השגה למדעי היהדות והרוח, א׳), 
תשכ״ג,׳ א. צ׳ר־קובר, הסמבטיונים (בתוך: היהודים בעולם היווני 
והרומי 270 — 28 6 ), תשכ״א: מ. ד. הר, לבעיית הלכות מלחמה בש׳ 
בימי בית שבי ובתקופת המשנה והתלמוד (תרביץ, ל׳), תשכ״א; 

א. ווייס, שביתת עכו״ם (בר־אילן, ספר השנה למדעי היהדות והרוח, 

א׳), תשכ״ג; ש׳ (מחניים, פ״ה/ו), תשכ״ד ן י. י. כהן. סדר קבלת ש׳ 
ופזמון לכה דודי, תשכ״יט; י. גתי, הנחות מוקדמות בחקר הש׳ (בית 
מקרא, ט״ן), תשל״א! א. קורמן, ש׳ כסמל הבריאה והמנוחה (מוריה, 

ד׳), תשל״ב: ש׳ (מעינות), תשל״ד; א. שביד, הש׳ במדינת ישראל 
(פתחים, א׳ ( 31 )), תשל״ה; י. תא־שמע, נר של כבוד (לש , ), (תרביץ, 
ס״ה), תשל״ו; ב. שרביט, הש׳ של כת מדבר יהודה (בית מקרא, כ״א), 
תשל״ו: מ. נבעתי, הש , בדברי הנביא עמוס (בית מקרא, כ״ב), תשל״ז; 

. 2 .[ ; 1930 , 1 ) 110106/1 116 ) 1 ) 1171 11/7110671 [ ■ 1 ) 1 > 811611 003 ,) 416011 . . 011 
€676771071161 , 5 711/0 / 0 ) 661 חז 7 ) 610 < 061 11711 171 ^/ 06 7/16 . 016306 ) 1.30 

שבות 0.1 1/71 ) 110 }! . 5 , 0011011 .ם ; 1940 ,( ז \ 0/\, x ט 14 ) 

- 15 ) 1,30 .? ; 1945 י ( X [ ,■ו 615 ו 145500 £3661111031 010 }ס 60£5 > 0000 ־ויז) 

, 1100,4 ) , 5 1/16 07 ( 677167111 [<) 1771 11111101 ) 1/1 /ס 111 ^ 061 16 ! 7 ,ז £0 ־ 601 

,/* 1/16 81011601 5. (2X4 /ס 7/16 , 50711 יד .)׳א ; 1956 , 

6 ) 11606/1 0/6 ץ 70 116 [> 0 ) 6 ' 1 ס . 5 06 , 0 ־ 1,0111311 ; 972 [ ,(/י^ 1.XXX 

01111 171 ^ 071 7/16 , £0610500 . 0 ; 1973 ,( 06, ^.XXX ף 16611 £07110 ) 

. 73 ., 1 ;(דיסרטציה) 1975 ,. 5 101716131 ) 76 0111 1/16 / 0 ) 771671 ) 061610 

517111 ,. 5 , 0111155 ) 0 .£ ; 1975 , 0117716077 / 0 10 /} 10101 / 7/16 , 50611101300 
. 1976 ,(£ 0£, X סזםנ 061 ז.' 1 1 ) 00 ( 117111111 1 ) 1111 

י. ת. 

בקבלה מסמלים שבעת ימי השבוע את 7 הספירות (ע״ע 
קבלה, עמ ׳ 104 -^ 10 ) התחתונות, מ״דזסד" עד "מלכות". המכונות 
"ספירות הבניין", ע״ש תפקידן בבריאה. שלא כיתר ימי השבוע | 
יש כנגד חש׳ שתי ספירות — ״יסוד״ ו״מלכות״ — ודבר קיומן של 



סיסין: הרם לבשמים; בם?, גרסניוי, ; 1701 . כזשמאלל הרם 
לכשמים: כם", הולנר, תחילת הכזאה ה 19 (אוסה פויכט־ 
ווננר, סחיאח ישראל, ירושלים) 




429 


שכת — שכת!! י 


430 


שתי ש" בעולם־הספירות מרומז בתורה במלים "את שבתתי 
תשמרו״ (ויק׳ יט, ל) ובכפילות ״שמור״ — "זכור" שבשני בוסהי 
עשרת־הדברות (ע״ע). גם בספרות שאינה מושפעת־ ביותר מם׳ הזהר 
נתפרשה הש׳ כיסוד הזיווג שבין הפרינציפ הזכרי והנקבי שבעולם־ 
הספירות, והמלים "ויקדש אתו" (ברא׳ ב. ג), שנאמרו על הש/ 
נתפרשו בקבלה כרמז לאקט של קידושין בין הספירות "מלכות" 
ו״תפארת". שלא כמדרש (ב״ד י״א, ה׳), שבספרו על תלונות הש׳ 
לפני הקב״ה ""לכולם בתת בן זוג", מסיים כי ישראל ניתן כבן־זוג 
לש/ קובעת הקבלה, כי עם־ישראל הוא הצד הנקבי של זיווג זה, 
שממנו גם מקור־מהצבתן של ה״נשמות היתרות" (ר׳ לעיל), הנתו¬ 
נות לעם־ישראל בש/ מקום מיוחד תופסת הש׳ בם׳ הזהר, המתאר 
בצבעים מרהיבים ובלשון נשגבה את המאורעות המתרחשים בעו¬ 
למות העליונים ביום הש/ ואת ירידת השפע העליון אל העולם 
התחתון בכלל, ואל אותן "הנשמות היתרות" בפרט. קטע אפייני כזה, 
הפותח במלים "כגוונא דאינון מתייחדין" ("כמות שהם (המלאכים] 
מתאחדים"; זהר ח״ב קל״ה, ע״א/ב), נקלט בסידורי־התפילה של 
החסידים ונאמר אחרי סדר קבלודש/ לפני תפילת מעריב. 

כמה מנהגים והליכות לש׳ חידשו המקובלים — כגון,'שביטלו 
אמירת ״והוא רחום״ לפני תפילת מעריב. מקובלי צפת במאה ה 16 — 
ובראשם ר׳ יצחק לוריא (ע״ע) ותלמידיו — הנהיגו לצאת לשדה 
כיום ר אחה״צ ו״לקבל את פני הש׳" המתקרבת ובאה. תוך אמירת 
"מזמור שיר ליום השבת" (תה׳ צ״ב) ופרקי זמירות מקוריים 
שחיברו. כיתר מנהגי האר״י התפשט מנהג זח לארצות אירופה. 
בגרמניה נשתרש המנהג בין המתפללים להישאר במקומם, אך להפוך 
פניהם לצד מערב בעת אמירת סדר קבלת־שבח; כיום עושים כך 
בעת אמירת "בואי בשלום" שבסוף הפיוט "לכה דודי". בחוג תלמידי 
ר׳ משה קורדוברו (ע״ע) הוסיפו אמירת עוד 6 פרקי תחלים 
(צח—צט; כט) — כנגד ששת "ימי המעשה". סדר זה, על כל חלקיו, 
נדפס בספרי ״תיקוני שבת״, שנדפסו לרוב החל בראשית המאה ה 17 , 
ונכללו בהם גם השיר ""שלום־עליכם", הקטע "אשת היל"(משלי לא, 
יי-לא) — שנתפרש בקבלה כמתייחס ל״שכינה״ — וכן זמירות 
(ע״ע) שכתבם האר״י. — החסידים נוהגים להדר במיוחד בעניין 
"הסעודה השלישית" לאחר תפילת המנחה בש/ ונוהגים לערכה 
בחבורה, אם בחצרות אדמו״ריהם, ואם בחבורות קטנות בבתהכ״נ 
ובבתים. הם הנהיגו גם סעודת ״״מלוה־מלכה״ במוצאי-ש׳ — כדי 
.,ללוות" את "ש׳ המלכה" בצאתה. 

ה, ליברמן, ספר "תיקוני שבת" (ק״ס, ל״וז/ט), תשכ״ג/ד! י תשבי, 

משנת הזהר, נ׳, תפ״א—תק״ז, תקל״ג—תק״ן, תשכ״א; ג. שלום, 

דברים בגו, 133 — 140 , תשל״ו. אפ ג 

בנצרות. הנוצרים הראשונים — שהיו יהודים לכל דבר — 
שמרו את הש , כשם ששמרו את שאר המצוות; אך נוסף על כך 
נהגו להתאסף לטקס נוצרי מיוחד (ר׳ מעשי השליחים, ) 00 בימי 
א׳ בשבוע, שכן יום א׳ הוא יום־הזכרון לתחיית ישו (ע״ע פסחא) 
ולהאצלת רוח־הקודש על השליחים (ע״ע שבועות, עמ׳ 390 ). עם 
הינתקות הנצרות ממקורה היהודי וביטול המצוות, נתבטלה גם 
שמירת הש/ ויום א׳ הפך ליום הליטורגי של הכנסיה; אמנם היה 
זה יום של התכנסות לתפילה ולעריכת טקסי־הפולחן הנוצריים, ולא 
יום של איסור מלאכה. במאות ה 2 וה 3 בחשב איסור־המלאכה בעיני 
הנוצרים כ״נסיגה" אל עולם־המושגים היהודי של תורה ומצוות. 
אעפ״ב לבש יום א׳ אופי של ש , החל במאה ה 4 , וועידות־כנסיה 
שונות, ואף הרשות האזרחית הנוצרית, חוקקו חוקים האוסרים 
מלאכה ומשא-ומתן של חול. הוכחה לכך שמדובר כאן לא־רק 
באמצעי להבטיח השתתפות כל המאמינים בטקסי הכנסיה, אלא 
באיסור מלאכה ממש, הוא השימוש במונח 110 \ז*> ^ס, שהוא 
נוסה לאטיבי של האיסור המקראי "כל מלאכת עבודה" לא 
תעשו. 


במאה ה 17 גברו בכנסיות הפרוטסטנטיות — ובמיוחד באנגליה 
ובסקוטלנד ובחוגים הפוריטאניים שיצאו משם — ההחמרה ב״שמירת 
הש"׳ והנטיה לזהות את יום א׳ הנוצרי עם הש׳ המקראית. 

בנצרות המודרנית נחשב יום א׳ ליום־תפילה, ומבחינה זו גם 
ל״יום מנוחה וקדושה", אך היסוד של איסור־מלאכה נשמר רק 
בהקשר לחקיקה סוציאלית של יום־מנוחה שבועי, 

כיתות נוצריות מעטות בלבד, כגון האדובטיסטים (ע״ע), חידשו 
את שמירח הש׳ ביום השביעי — במקום ביום א׳ — וזאת ע״ס זיקתם 
ל״ברית הישנה" והעובדה שמצוות חש׳ היא אחת מעשרת־הדברות. 
על כיתות שומרי ש׳ ברוסיה (מולוקנים וסובוטניק*ם\,"ע״ע מת־ 
יהדים. 

; 1946/7 ,( 169-189 , 11 , 1103 ;(זב 1 () ? 2£ >) 1 ז $011 ■!? 1 ) 0 . 5 ., 0 

; 1955 ,( 182-201 .^ע 811)1x3, XXX > /״ ״ס״ג״־ד״ע * 76 י 1 ! 1 ז 0 א .א 
,[. 63 ] 5 ח 1 § 11£ ־ 1 . 13 .[ . 13 ;תו) !וו?ה<ן!? 5 ! 11 ) ׳ 11 !סן /? .' 6 . 11 

. 1959 ,( 210-217 :)מ 0 ךוו 3 },! 16 

צ. ו. 

שנית ( 001111110 ^), סוג צמחים ממשפחת הסוככיים (ע״ע). אחד 
משני מיניו הוא הש׳ הריחני ($ס 10 ס: 6 ־׳\ 213 .^), הקרוי בפי 
העם ״שמיר״. השה״ר הוא צמח חד־שנתי, שגבהו עד 1 מ׳; עליו 
שסועים לאונות בימיות ופרחיו צהובים. מוצאו המשוער באירופה. 
מגדלים אותו במזרזדהקרוב, כצמח תבלין. לעלים ריח חריף ונעים. 
והם משמשים לכבישת ירקות. 

כל חלקי הצמח מכילים שמן אתרי, המשמש לרפואה. שמן 
השה״ר (שמרכיבו העיקרי קרוי 6 ר 1 ס\ז 03 [ 0 ״ 9 ״ 10 1 ) מופק ע״י 
זיקוק■ 

בגלל קרבת השמות הלועזיים והשימושיים יש להבחין בין הש׳ 
לבין הכמנון — או האניס ( 3015001 10£113 <ן 101 ?) — שגם 
הוא ממשפחת הסוככיים (ע״ע, ושם תמ׳) י פירותיו המיובשים 
(״ 3111 0011x5 ־ 1 ?) משמשים תבלינים בייצור משקאות חריפים 
(ע״ע, עט׳ 701/2 ) וכאמצעי מרפא להעלאת כיח ולטיהור דרכי- 
הנשימה. השמן של האניס הזה ( 30151 010001 ) מכיל אבתול 
(,]? 0 — 011 =^ 0 — 0,14 4 — 0 י שהוא בעל ריח ארומטי 

חריף ומשמש לייצור תמרוקים ולהשמדת כינים. 

צמח אחר שגם הוא נקרא אניס —־ האיליקיון ח כ ו כ ב י( 1111011 x 01 
30151101 ) — שייך למשפחת המגנוליים (ע״ע). 

שבתא" ( $310111 — ע״ש האל הרומי סטורנוס [ע״ע]), כוכב־לכת 
(ע״ע כוכבי־לכת), הששי לפי המרחק מהשמש. ש/ שהוא 
השני-בגדלו בין כוכבי־הלכת של מערכת השמש, נודע בזכות מערכת 
ה״טבעות׳/ שניתן לראותן לעתים אף בטלסקופ (ע״ע) קטן, 
למרות מרחקו הרב מכדה״א (המרחק המזערי — כ 1190 מיליון 
ק״מ) ומהשמש עולה זהרו בשיאו על זה של כל כוכבי־השבת — 
פרט לסיריוס (ע״ע) ולקנופוס — הודות לרדיוס הגדול ולאלבדו 
הגבוה שלו. לפיכך כבר ידעו הבבלים שש׳ הוא כוכב־לכת, והוא 
כוכב־הלכת המרוחק־ביותר מהשמש שהכירו הקדמונים. אם־כי 
מרחקו מכדה״א משתנה (הוא מגיע עד לב 1660 מיליון ק״מ), בגרמים 
השינויים בזהרו בעיקר משינויי הזווית בין׳ מישור הטבעות לקו- 
הראיה (זוויודההצגה). בטלסקופ ניתן להבחין בקלות בפחיסותו של 
ש/ שהוא הפחוס בין כוכבי־הלכת. פחיסות זו קשורה בהבדלים 
בתאוצת הכבירה עפ״נ ש׳ — בין איזור־המשווה לקטבים — שהם 
הגדולים במערכת השמש (היחס הוא 3:2 , בהתאמה, אם מתחשבים 
בכוח הצנטריפוגלי). פני ש' — כפני צדק (ע״ע) — מחולקים לחגו¬ 
רות, המקבילות למשווה, אף שהן ברורות־פחות וצבעיהן בולטים' 
פחות. מדידות מראות. שאיזור-המשווה צבעו קרם ואזורי הקטבים 
ירקרקים. גון הטבעות בוטה לכתום. שני הפסים הבהירים־ביותר 
נמצאים משני צדי הפס המשווני. לש׳ אין כתם אדום — כלצדק — 
אך כתמים לבנים ארוכי-חיים מופיעים ונעלמים על פניו מדי-פעם. 


431 


שברגאי 


432 



כת 2 לבו כאיזור הצפוני של שנחאי נפי ש<יו 5 מ ב 0 מ! 1 


הסיבוב של ש׳ — כמו של שמש וצדק — מהיר־יותר באיזור המשווה 
מבאזורי הקטבים. 

הרכב. צפיפותו הממוצעת של ש׳ — הנמוכה בין כוכבי־הלכת, 

ואף מזו של מים — מצביעה על ריבוי גזים בהרכבו, בדומה לשאר 
כוכבי־הלכת הענקים. תאוצת הכבידה על פניו מספיקה לקשור 
אליו אפילו מימן והליום, שמהירות תנועתם בטמפרטורה השוררת 
עפ״נ ש׳ (£״ 78 ) קטנה ממהירות ההימלטות. כ 63% ממשקל ש׳ 
הם, כנראה, מימן. מ ב נ ה ש׳ אינו ברור כל-צרכו< לא ברור, למשל, 
אם יש לש׳ גלעין מוצק. הלחץ במרכזה מגיע ^ 5x10 אטמו¬ 
ספירות, מספיק ליינון־בלחץ וליצירת מימן מתכתי. נראה שהגלעין 
מוקף שכבת קרח עבה, שמעליה האטמוספירה. בהשוואה לזו של 
צדק עשירה אטמוספירת ש׳ במתן ועניה באמוניה (ע׳ ערכיהם) — 
כנראה מפני שהאמוניה קפאה ושקעה. בגלל הטמפרטורה הנמוכה 
מעטה הקרינה העצמית — גם קרינת הרדיו — ולפיכך מועטות 
ידיעותינו על הנעשה עפ״נ ש׳ מאשר על הנעשה עפ״ג צדק. הטמ¬ 
פרטורה של ש׳ — כזו של שכנו — גבוהה במקצת מהטמפרטורה 
של שיווי-משקל עם קרינת השמש. חישובים מראים שש׳ מתכווץ, 
כנראה, בקצב של כ 1 מ״מ לשנה, וכיווץ זה גורם לחימום 
הנחוץ. 

ת נ ו ע ת ש׳ הנראית בשמיים תלויה בתנועת כדה״א סביב השמש 
יותר מאשר בתנועתו העצמית, כפי שקל להיווכח מכך שהשנה 
הסעודית של ש׳ ארוכה ב 13 יום בלבד משנת כדה״א. רוב השנה 
הוא נע מזרחה — יחסית לרקע הכוכבים — אך 66 — 71 יום לפני 
כל ניגוד ואחריו הוא נע בכיוון ההפוך, מאחר שכדה״א "משיגו" 
ועובר אותו. בגלל קרבת מישור מסלולו של ש׳ לזה של כדה״א, 
מוסתר ש׳ מעיני הצופה הארצי, מאחורי השמש, ימים אחדים בשנה. 
מפאת מרחקו הרב מכדה״א כמעט שאי־אפשר להבחין במופע (פאזה) 
בש׳ (ע״ע נגה). שינויי קטרו הנצפה נגרמים משינויי מרחקו היחסי 
לכדה״א (ר׳ לעיל), ורוב ההפרש נובע מתנועת כדה״א במסלולו. 
השינויים בבהירותו נגרמים בראשעבראשונה משינוי זווית-ההצגח 
של הטבעות. זווית זו עשויה להגיע לסכום זוויודהנטיה של המשווה 
למישור-ההקפה וזווית־הנטיה של זה למלקה, כלר, ל ״ 28.20 . בקי¬ 
צוניות השניה מופנה אלינו הצד הצר של הטבעות, כלי, זווית- 
ההצגה היא 3 ס. 

הטבעות. את התצפית הראשונה על ש׳ בטלסקופ עשה, 
כנראה, גלילאו (ע״ע) ב 1610 . זווית־ההצגה של הטבעות היתה אז 
קטנה מאד וכושר־ההפרדה של הטלסקופ קטן; גלילאו הסיק מכך, 
כי לש׳ שני בני־לוויה. ב- 1612 דיווח שבני־הלוויה נעלמו, אך רק 
ב 1659 מצא הויגנס (ע״ע) את ההסבר הנכון. ב 1675 גילה ג/ ד. 
קסיני (ע״ע) רווח בין הטבעות, ושיער שהן מורכבות מ״ירחים" 
זעירים; הרווח, שארכו כ 2730 ק״מי קרוי כיום על שמו. רק ב 1850 
גילו ו. בונד וג׳. בונד — ובנפרד ר. דוז(^״ 03 ) — טבעת שלישית. 

עקב תנועת ש׳ במסלולו עובר מישור־הטבעות דרך השמש 
פעמיים בכל מחזור; אז כמעט שאין השמש מאירה את הטבעות. 


ורק טלסקופ רביעצמה מבחין בהן. בקטע המסלול הכולל 
את האפהליון נע ש׳ לאטייותר, ומרווח הזמן בין המעברים 
הוא כ 15 שנה ו 9 חדשים. אז מוארים חצי־הכדור הצפוני 
ופני הטבעות הצפוניים. במרווח הזמן הקצר־יוחר ( 13 
שנה ו 9 חדשים) מוארים הפנים הדרומיים. חדשים אחדים 
לפני כל מעבר ואחריו עובר מישור הטבעות דרך כדה״א 
— ואז זווית־ההצגה היא ״ 0 ; והואיל ועובי הטבעות כ 15 
ק״מ בלבד, חן נעלמות אז מן העין. כשזוויודההצגה גדולה 
מבחינים בשתי טבעות בולטות. החיצונית (\) משתרעת 
עד 75,900 ק״מ מפני ש׳, כלר, קטרה החיצוני 272,600 
ק״מ ורחבה 16.300 ק״מ. אחרי רווח קסיני מתחילה הטבעת 
הבהירה־ביותר ( 13 ), שקטרה החיצוני 234,000 ק״מ ורחבה 
27,000 ק״מ. אחרי רווח נוסף של 1600 ק״מ מתחילה הטבעת השלי¬ 
שית — ״טבעת הקרפ״ ( 0 ) — שרחבה 16,900 ק״מ, והיא מסתיימת 
אפוא בקוטר פנימי של 143,400 ק״מ, או כ 11,300 ק״מ מעל פני ש׳. 
יש המבחינים בחלוקות נוספות, בעיקר בטבעת רוחב מערכת 
הטבעות — כ 64,600 ק״מ — הוא אפוא למעלה מפי 4000 מעביה. 
כושר ההחזרה (האלבדו) של הטבעות גבוה מזה של פני ש׳, וניתן 
להבחין בצל שמטיל עליהן ש׳ ובצל שהן מטילות על ש׳. טבעת 
אטומה לקרינה, 3 כמעט אטומה ו 0 כמעט שקופה, וניתן להבחין 
דרכה בפני ש׳. לפי עקומת החזרת האור כנגד פגיעתו מסיקים, 
שהטבעות עשויות חלקיקים זעירים. שנפחם הכולל מגיע עד לכ 1/16 
מנפח הטבעות כולן. החלקיקים נעים במסלולים "קפלריים" סביב ש/ 
כשהקרובים לש׳ נעים מהר-יותר מהרחוקים, באותה מגמה כסיבוב! 
כוכב־הלכת. האלבדו הגבוה של החלקיקים הביא להשערה — שטרם 
אומתה — שהם עשויים קרח. מכסול (ע״ע) היה הראשון שהוכיח, 
כי מטעמי יציבות חייבות הטבעות להיות עשויות חלקיקים, ומסתן 
הכוללת אסור שתעלה על 1/27,000 . ממסת ש׳. 

הרווחים בין הטבעות נגרמים מאזורי אי־יציבות — בהשפעת 
משיכת הירחים של ש׳ — בדומה ל״רווחי קירקווד" באסטרואידים, 
שנוצרו בהשפעת צדק (ע״ע). מחזורו של חלקיק שהיה נע ב״רווח 
קסיני״, למשל, היה בדיוק 2 /י ממחזורו של מימאס, % ממחזור 
אנקלאדוס ו % מזה של טתיס, וכל הפרעה במסלול היתה נכנסת 
לתהודה (ע״ע) והופכת לחריגה־רבתי מהמסלול. 

חלקיקי הטבעות אינם יכולים להצטרף ללווין בודד, כי כוחות 
הגאות והשפל (ע״ע) שש׳ היה מפעיל על לווין כזה היו מפרקים 
אותו, שכן מרחקם מש׳ קטן מגבול רוש (ע״ע כוכבי־לכת, עמ׳ 
646 >. לש׳ 10 לוויינים (שם, עם׳ 647 ). ארבעת הקרובים אליו 
עשויים קרח, אמוניה ומתן קפואים. וצפיפותם קטנה, השניים 
הבאים — דיוני וראה — כבדים־יותר, ויש להם, כנראה, גלעין 
סלעי. בין מחזוריהם של ששת הירחים האלה קיימים יחסים פשוטים, 
המתבטאים, כאמור. ביצירת הרווחים בין טבעות ש׳. שלושת הירחים 
הבאים — טיטאן, היפריון, ויפטוס — שוב קשורים ביניהם ביחסי- 
מחזור פשוטים. טיטאן הוא אחד הענקים בין ירחי מערכת השמש, 
ויש לו אטמוספירה משלו — היחידי בין ירחי מערכת השמש שהדבר 
ודאי לגביו. הוא קל מכוכב־חמה לממאדים, ורק הטמפרטורה הנמובה 
השוררת על פניו מונעת את בריחת המתן המרכיב את האטמוספירה, 
יפטוס מעניין בכך שבהירות( משתנה באופן מחזורי. הוא סובב 
סביב צירו באותו מחזור כסיבובו סביב ש׳ (בדומה לסיכוב הירח 
השני (כגלל הרכב שונה של פני שטח או צורה לא־סדירה), בשיא 
סכיב בדה״א), וצד אחר שלו מחזיר, כנראה, הרבה־יותר אור מצדו 
בהירותו הוא שני רק לטיטאן. פויבי — בדומה לרחוקים בין לווייני 
צדק — סובב במגמה מנוגדת. ובזווית-הטיה גדולה לסיבוב ש׳, 
ונראה שהוא אסטרואיד (ע״ע) שנלכד. את עוס — הקרוב שבלווייני 
ש׳ — ניתן לראות רק בשהסבעות מפנות לכדה״א את צדן הצר. 


433 


שבת* - שבת" כ׳ גאי" הכהן 


434 


שמות הלוויינים שאובים מהמיתולוגיה היוונית־רומית, חלקם מקור¬ 
ביו של סטורנום (קרונום [ע״ע]), 

באוגוסט ובספטמבר 1977 שוגרו מבדה״א שתי חלליות מסדרת 
״וויג׳ר״ (־!ש^ס/י), במטרה להתקרב לכוכבי־לכת אחדים. הן 
אמורות להגיע לש׳ בנובמבר 1980 ובאוגוסט 1981 - ויחקרו את 
הקשרים בין ירחי־ש׳ ובין מעטה הפלסמה (גז מיונן) הסובב את 

1 

תנועות שבתאי וממדיו 


המרחק הממוצע של ש׳ מהשסע 

אבסצנטריות המסלול של ש ז 
נטיית מסלול־ההקסה של ש׳ למישור־ 
המלקה 

זמן ההקפה של ש׳ סביב השמש 
(שנת ש׳) 

ן המחזור סניבכדה״א(השגה הסינודיה) 
! המהירות הממוצעת של ש׳ במסלולו 
, זמן המחזור של ש׳(יום ש׳) 
סביב המשווה 
בקו־רוחב ״ 40 
הבהירות 

האל^דו(כושר החזרת האור) 
הקוטר הזוויתי הנצפה של ש׳ בקרבה 
מירבית (מפני כדה״א, בלי הטבעות) 
נטיית מישור־המשווה של ש׳ 
למישור־ההקפה שלו 

קוטר ש׳ כמשווה 
קוטר ש׳ בקטבים 
הסחיסית 

מסת ש׳ (בדח״א = 1 ) 
ושמש = 1 ) 

הצפיפות הממוצעת של ש׳ 
תאוצת הכבידה עס״ב ש׳ (כדה״א = 1 ) 
במשווה 

במשווה (בהתחשב בתאוצה הצנטרי־ 
פוגלית) 
בקטבים 

מהירות ההימלטות מפני ש׳(במשווה) 


טמפרטורת פני השטח ב״צהריים" 


— 9.548 יחידות אסטרונומיות = 
79-34 דקות אור ף 10 א 1.427 
ק״מ) 

— 0.056 
י־ " 22 ' 2 0 29 

— 29.46 שנה = 10,959.2 ימים 

— 8.1 ד 3 ימים 

— 9.6 ק״מ/שניה 

— 10 שעות 141 דקות 

— 10 שעות ו 41 דקות 
- 0.8 — 0.3 - 

— 0.42 


' 44 ״ 26 

120,800 ק״מ( 9.47 קסריכדה״א) 
108,100 ק׳׳מ( 8.47 קצרי כדה״א) 
1/9.5 
95-16 
1/3498.7 

0.69 מצפיפות כדה״א) 


088 

1.32 

35.4 ק״מ/שניה( 3.16 מזו של 
כדה״א) 
10 

^ 105 


כוכב־הלבת, את המבנה של אטמוספירה כוכב־הלכת ושל הטבעות 
ואת הרכבן, ואת האינטראקציות בין הרוח הסולארית לבין אטמו־ 
ספירת ש׳. "וויג׳ר 1 ״ אמורה לעבור בקרבת 5 ירחים (טיטאן, ראה, 
דיוני, מימאם ואנקלאדוס) — עד־כדי 7000 ק״מ בלבד מטיטאן — 
ולמדוד את פניהם ואת האטמוספירות שלהם, אם יש כאלו. לש׳ 
עצמו תתקרב עד-כדי 197,300 ק״מ. ״וויג׳ר 2 ״ תתקרב גם לירח 
טתים, ותחזור מאחורי הטבעות בצדן המוצל. 

■ 44 / 70 ) 10 14611071 ^ 171/70 , 2015 8 ת סוס 2 ת 112 .) 1 — ו[ 6 נ 11 :><מ.י 1 קג 5 )״שת^ 2 ? . 0 
-/) 107 <) £7 , 1 !שו 0 / .ס ; 1972 ,ה 67 //<( 5 - 17 ) 801 716 ? , 21 רן 1£0 . 2 ;' 1970 ,׳<י 077 מ 
011/67 16 ( 1 10 £מן 0£ י< 0 ע , 55 ש 8 ז 1 ו$ז .£ ,־* 1975 , 6746 !\ 11 ז 0 1116 / 0 11013 
. 1977 ג ( ז \ 1131, ^,XX ־ 1 ^ 0 ] ששמש 1 נ> 5 308 1 *חת 10 ש 5 זוושא שד|' 1 ') 111/2611 ? 

יא. ש. 


שבתה, ע״ע מנינגיטיס. 


שבתי, ר , חיים (מהרח״ש; לפני 1555 , סלוניקי — 1647 , שם), 
רב ופוסק. ש׳ למד אצל ר׳ אהרן ששון, מחבר "תורת אמת" 

(ונציה, שפ״ו), ואח״כ היה חבר בבית-דינו. אחרי 1640 היה רב־ 
ראשי בסלוניקי (ע״ע תסלוניקי). עם תלמידיו נמנו ר׳ שלמה הלוי, 
ר׳ יצחק ברקי ור׳ דוד קונסורטי (ע״ע). סמכותו ההלכתית פשטה 
בכל ארצות המזרח. ספריו הם: "שו״ת מהרח״ש" (שאלוניקי, תי״א) 
— לטור אה״ע ■- ובראשו ״קונטרס העגונות״! "תורת חיים"(א׳—ג׳, 


שאלוניקי, תע״ג—תפ״ב) — שו״ת על שאר חלקי השו״ע. רבות 
מתשובותיו נשארו בכ״י. לפי עדות ר׳ דוד קונפורסי חיבר פירושים 
("שיטות") לרוב מסכתות התלמוד הבבלי— אך רק מעט מהם נדפסו 
בס׳ "תורת משה" (שאלוניקי, תקל״ז) של בנו, משה, ממלא-מקומו 
ברבנות. 

ד. קונפורמי, קורא הדורות, מ״ד, תד׳ו-? י. ש. עמנדאל, גדולי 

שליניקי לדורותם, תרצ״י; הנ״ל, מצבות שלוניקי, א׳. 298 — 301 , 

תשכ״ג; ש, רוזאנים, דברי ימי היהודים בתוגרמה, ג/ 175/8 , תרצ״ח צ ; 

מ. בניהו, ידיעות על הדפסת ספרים והפצתם באיטליה (סיני, ל״ד), 

תשי״ד. 

ש 3 ו 1 י בן 3 א י ר ( 1621 ׳ אמסטיבאוו [ 0 ^־ 150160 ^, ליטא] 

— 1662 , הלישוי [מורוויה]), רב, פוסק ומהבר; החשוב 
ב״נושאי הכלים״ לשו״ע ? נודע בכינויו "ה ש " ך", ע״ש ספרי "שפתי 
בהך. רבותיו היו: אביו; ר׳ יהושע השיל בן יוסף, בטיקטין; ר׳ 
יהושע השיל בן יעקב. בקרקא; ר׳ נפתלי הכוהן, בלובלין. הש״ך 
התחתן במשפחת גבירים, צאצאי ר׳ משה איסרלש, ובסמוך נתמנה 
לדיין בבית־דינו של ר׳ משה לימא (ע׳ ערכיהם) בווילנה. ב 1655 
נמלט מווילנה ללובלין מחמת פרעות הקחקים (ע״ע חמילניצקי, 
עמ׳ 570 ), ועם התקרב הקוזקים ללובלין ברח לפראג וממנה לדרזניץ 
שבמורוויה. בסוף ימיו כיהן כרב בהלישד, ובה נפטר בגיל 41 . ספרו 
החשוב, ״שפתי כהן״ (על שו״ע, יו״ד; ק רק א, ת״ו), פורסם, בהסכמת 
גדולי פולניה וליטא, בהיות הש״ך בן 24 בלבד. הספר׳ הכתוב 
בסגנון מלוטש ותמציתי, והערוך היטב. הוא פירוש המבריע בין 
שיטות ר' יוסף קארו והרמ״א. בד״כ הוא מצדיק את דברי בעל 
השו״ע בפני משיגיו — ר׳ יואל סירקיש, בעל "בית חדש׳/ ור׳ 
מרדכי ליב יפה (ע׳ ערכיהם), בעל ה״לבושים". חשיבות היסטורית 
נודעת לספר בכך שסלל את הדרך להכרה בשו״ע מצד למדני פולניה 
ורבניה לאחר 3 דורות של התנגדות. 

בשנה שהופיע "שפתי כהן" גם י״ל הספר "טורי זהב" (לובלין, 
ת״ו) — אף הוא על שו״ע יו״ד — לר׳ דוד בן שמואל הלוי (ע״ע; 
"הט״ז"), ומיד יצא הש״ך כנגדו בספר "נקודות הכסף" (תל״ז). הספר 
אמנם נדפס לאחר מות שניהם, אך השגותיו של הש״ך הגיעו לידיעת 
הט״ז; הוא הספיק לענות עליהן ב״דף אחרון״ — שנדפס בסוף "טורי 
זהב״ — ועל תשובותיו ענה הש״ך בחריפות רבה ב״קונטרם אחרון", 
שנדפס בסוף "נקודות הכסף". המחלוקת בין הט״ז לש״ך העמיקה 
בקרב רבני פולניה גם בדור שלאחריהם, ואפיה חרג מדיון הלכתי 
צרוף והתרכז סביב מעמדם של השניים — הט״ז כזקדההוראה, 
המקובל על חכמי פולניה, מול הש״ך הצעיר, שאף לא כיהן כרב. 
בשנת חמ״ג (--- 1683 ) קבעו רבני "ועד ארבע הארצות" (בהסכמתם 
לס׳ "מגיני זהב" [פראג, ת״פ] לר׳ יואל מישברשין, נכד הט״ז), שיש 
לפסוק ע״ם הט״ז למרות השגות הש״ך. אעפ״ב הפך הש״ך בדורות 
מאוחרים לסמכות מכרעת בפולניה, שעה שרבני גרמניה המשיכו 
בד״כ לפסוק ע״פ הט״ז. החל במהדורת השו״ע שנדפסה באמסטרדם 
בשנת תל״ד (- 1674 ), נדפסו הט״ז והש״ך בצד השו״ע — ברוב 
דפוסיו —תחת השם "אשלי רברבי". "שפתי כהן" לחו״מ (אמסטרדם, 
תכ״ג) נכתב לאחר שעזב הש״ך את וילנא ( 1655 ), ונדפס לאחר מותו, 
בצד השו״ע — יחד עם ם׳ "מאירת עינים" ("סמ״ע"), לר׳ יהושע 
וולק כ״ץ — בשם "תורת בהנים". חלק זה של הש״ך, הארוך־בהרבה 
מחלקו הראשון, פחות מלוטש, ונראה שהמחבר לא הספיק לערבו. 
בספרו דן הש״ך בשיטות "ראשונים" ו״אחרונים" באריכות רבה; 
לעתים הוא דוחה את כל השיטות שקדמו לו, ובונה דרך חדשה, תוך 
מחלוקת עם השו״ע זהרמ״א — ואף עם "ראשונים". הספר הביא 
ליצירת ספרות פולמוסית כנגדו; בין משיגיו: ר׳ צבי אשבנזי (ע״ע) 
ור׳ חיים יונה תאומים פרנקל. על שני חלקי הש״ך נכתבו ספרים 
שובים, בהם "פרי מגדים" (ברלין, תקל״א/ב), לר׳ יוסף תאומים, 
״חוות דעת״ (לבוב, תקנ״ט), לר׳ יעקב מליסא (ע״ע). ואחרים. 



435 


שבתי בן מאייר הכהן — שבתי צבי 


436 


שאר ספריו: ״הארוך״ (ברלין׳ תקכ״ז) — פירוש על סור יו״ד 

(על "הטורים"; ע״ע ר׳ יעקב בן אשר); "תקפו כדיך (פרנקפורט 

דאודר׳ תל״ז) — על הלכות תפיסה; "גבורות אנשים"׳ (רסוי, תנ״ז) 

— על סימן קנ״ד בשו״ע אה״ע (אליו צורפו תשובות מאביו׳ ר׳ 

מאיר)! ״פועל צדק״ (יסניץ, ת״ם) — על תרי״ג מצוות. 

הש״ך כתב ספר היסטוריוגרפי על פרעות ת״ה—ת״ט — "מגילת 

עפה" (נספה ל״שבם יהודה"" אמסטרדם, תט״ו). עוד חיבר קינות 

לב׳ בסיוון(אמסטרדם, תי״א) — יום הטבח בקהילת נמירוב, שהוכרז 

ע׳-׳י ״ועך ארבע הארצות״ כצום — ופיוטים רבים. 

ה. ד, פריעדבערב, כתר כהונה, תרנ״זז! ש. מ, חאבעם, תולדות 
הפוסקים, תדפ״ב*; י. היילפרין (עורך)׳ סנקס 1 עד ארבע ארצות 
(מפתה בערכו), תש״ה; ח. טשרבוביץ, תולדות הפוסקים׳ ג׳, תש״ה. 

אל■ רי. 

שבתי צבי ( 1626 ׳ איזמיר — 1676 ׳ דולצינ 1 [אלבניה])׳ הדמות 

המרכזית בתנועה המשיחית הגדולה בתו״י לאחר מרד בר- 

כובבא (ע״ע משיחיות, תנועות). 

הרקע ההיסטורי, עם׳ 435 ; תולדות ש״צ, עט׳ 436 ; ראשית התנועה 
השבתאית, עם׳ 437 ! ש״צ באיזמיר ובקושטא, עם' 430 ! התנועה 
השבתאית ברחבי התפוצה. עם׳ 441 ; מהמרתו של ש״צ עד מותו, 

עט׳ 1443 התנועה השבתאית בתקופה 1680 — 1700 . עט׳ 445 ; השב* 
תאות במאה ה 18 והתפוררות התנועה, עם׳ 447 ! ביבליוגרפיה, עם׳ 

450 . 

הרקע ההיסטורי, לצד התקווה לגאולה משיחית, שהיתה 
גורם קבוע במסורת ישראל, נתקיימו תנאים ייחודיים שתרמו להת¬ 
עוררות ב 1665 . מעמד היהודים זהה היה, בעיקרו, בארצות האסלאם 
והנצרות; את ארחות חייהם קיימו תיד היבדלות מן הסביבה הנכרית, 
כל תמורה גרמה להשפלתם ותודעת חוסר־הבטחון היתה גורם מתמיד 
בחייהם. גל הרדיפות בפולניה וברוסיה, בעקבות גזירות חמילניצקי 
(ע״ע; 1648/9 ), השפיע עמוקות על היהדות האשכנזית והביא להת¬ 
עוררות תקוות משיחיות בקרבה. הדיו הגיעו למדינות רבות בשל 
ריבוי השבויים (ע״ע), שפרשת פדיונם עוררה תסיסה ניכרת׳ הוסיפו 
לכך תנאי־החיים באזורים אלה, ומלחמת השוודים ( 1655 ), שפגעה גם 
בתחומי-יישוב יהודיים שחמקו מטבח חמילניצקי. עס־זאת אין במ¬ 
אורעות אלה לבדם כדי להסביר את שהתרחש למעשה. הגורם המרכזי 
והמאחד מאחורי תנועת השבתאות (להלן ש , ) היה בעל אופי דתי, 
ונקשר בשינוי העמוק שחוללה ההתחדשות הרוחנית בצפת במאה 
ה 16 ׳ שהעלתה את ה ק ב ל ה (ע״ע, עמ' 92 — 96 ; 113 — 117 ) למעמד 
דומיננטי ביהדות. בצורתה הלוריאנית (ע״ע לוריא, יצחק) קשרה 
הקבלה החדשה תפיסות מיסטיות נועזות אל מסכת הרעיונות המשי¬ 
חיים המסרתיים, ובכך החדירה גורם חדש של מתת לקבלה הקדומה, 
בעלת האופי העיוני-יותר. ע״פ שיטתה קיים קשר מיסטי, אי הדוק- 
ביותר, בין קיום מצוות התורה ודקדוקי הבונה (ע״ע, ענד 687/8 ) 
בתפילה לבין קידום ההגשמה המשיחית. ההוויה כולה שרויה בגלות, 
וניצוצות האלוהות פזורים בכל מקום (ע״ע קבלה׳ ענד 115/6 ), 
שבויים בידי ה״קליפה" (=כח הרע), וחייבים להיגאל משם בשורה 
ארוכה של פעולות אישיות ומתמידות, המכונות בפי המקובל 
"תיקון". תפקיד זה נכון לעם היהודי, שגורלו וייעודו מסמלים את 
מצב היקום בכללו. הופעת המשיח מציינת את סוף תהליך התיקון. 
ע״פ תסיסה זו אין השחרור המדיני-לאומי, הברוך במושג המשיח, 
אלא סמל וסממן חיצוני לתהליך הגאולה הקוסמי, המתחולל אי־שם 
בחביוני האל; והמקובלים אכן ריכזו את פעילותם בזירוז התיקון 
הכללי באמצעות חיי סיגוף. מה שהפך את קבלת האר״י לגורם 
דינאמי בחו״י היתה הכרזתה, שהתהליך כמעט הושלם ושהגאולה 
הסופית היא בהשג־יד. בשנות ה 30 וה 40 של המאה ה 17 הפכה 
הקבלה הלוריאנית לגורם דומיננטי, והאידאולוגיה של הש׳ קשורה 
בה בקשר הדוק. העובדה כי לש׳ היה הד רב במרכזים כה שונים 
ומרוחקים כתימן, פרס, תורכיה, צפון־אפריקה, איטליה ואשכנז, 
מוסברת רק בכך, שהפצת קבלת האר״י יצרה אווירה נוחה לשחרור 


נטיות משיחיות, וזאת גם במקומות כאמסטרדם, ליוורנו וסלוניקי, 
שהיהודים חיו בהם ברווחה יחסית. 

תולדות ש״צ מתועדות יותר משל כל אישיות יהודית מרכזית 
אחרת בתו״י. הוא בולד באיזמיר בט׳ באב שפ״ו ( 1626 ; ייתכן שה¬ 
תאריך הותאם למסורת שהמשיח עתיד להיוולד ביום זה). אביו, 
מרדכי צבי, בא מן הפלופונסוס — אולי מהעיר פאטרס — ונראה 
שמשפחתו היתה ממוצא אשכנזי. כאיש צעיר התיישב האב באיזמיר; 
תחילה היה סותר־עופות צנוע, ואח״ב היה לסוכנם של סוחרים 
אנגלים והולנדים בעיר. עם שגשוגה של איזמיר אז, התעשרו האב 
וכן שני אחיו של ש״צ, אליהו ויוסף. ש״צ קיבל חינוך מסרתי; 
תחילה למד אצל יצחק דה אלבא, ואח״כ — אצל רבה של איזמיר, 
יוסף אסקפה. הוא יועד להיות ״חכם״, ונראה שהוסמך בהיותו בן 18 . 
עובדה היא. שמעולם לא גונה על היותו בור. ע״פ מקור אחד עזב 
את הישיבה בגיל 15 והחל בחיי בדידות ונזירות. ש״צ היה קשור 
רגשית לאמו; כבר בצעירותו פיתח חיי־נפש פנימיים אינטנסיוויים, 
ובגלל פרישותו הוטרד הרבה מתסכולים מיניים. בשנות התבגרותו 
התל ללמוד קבלה — בעיקר בספרי הזהר (ה) קנה ו(ה) פליאה (ע׳ 
ערכיהם) — וכמה צעירים נאספו ללמוד אתו. 

בשנים 1642 — 1648 החל לגלות תכונות אפייניות של פסיכוזה 
מאניודדפרסיווית קיצונית. תקופות של מלנכוליה עמוקה התחלפו 
בתקופות של התעלות מאנית והרגשת רוממות, כשביניהן תקופות 
של שפיות. מצבים אלה, המתועדים היטב לאורך כל חייו, תוארו 
בידי תלמידיו במושגים תאולוגיים של "הארה", "נפילה" ו״הסחר 
פנים", מחלתו הבליטה קו מהותי באפיו: בתקופות ההארה חש כפיה 
לבצע מעשים הנוגדים את ההלכה (אלה נקראו אח״כ "מעשים זרים"); 
תכנם השתנה, אך בכולם עוברת כחוט־השני הנטיה לטקסים מוזרים 
ולחדשנות פתאומית. דבר אחד היה קבוע בהם — הגיית "השם 
המפורש" באותיותיו. בתקופות הדכאון, שארכן לא היה קבוע׳ פרש 
לבדידות, ונאבק בכוחות דמוניים שחש כי התקיפוהו. לא ידוע מתי 
החלה מחלתו, אך ברור כי כבר נודעה ב 1648 , כאשר הגיעו לאיזמיר 
שמועות על פרעות חמילניצקי. אותה עת החל להגות את "השם 
המפורש" בציבור, ומסתבר כי אז גם הכריז על עצמו כמשיח. מאחד 
שנודע בחולה ברוחו, לא התייחסו אליו ברצינות. בשנים 1646 — 1650 
התחתן פעמיים באיזמיר, אך נמנע מלגעת באשתו ונאלץ להתגרש. 
אע״ם שבביתו נחשב לסהרורי וחסר־דעה, הצליח לקנות לעצמו חברים 
— אס-כי לא חסידים — בהופעתו הנעימה ובכשרונו המוסיקלי 
והזמרתי. אז החל לדבר על "סוד אלוהות" שנתגלה לו, ועל "אלוהי 
אמונתו", שעמה חש קשר אינטימי־במיוחד. לא ברוד אם נתכוון בכך 
ל״ספירת תפארת", שבה ראה את הגילוי העיקרי של האל, או לכוח 
עליון כלשהו שנתלבש בספירה זו; אך מ״מ קיבל המונח "אלוהי 
ישראל" משמעות מיסטית מיוחדת. מעשיו הזרים שפגעו בהלכה, 
וטענותיו החוזרות להיותו משיח, הניעו את רבני איזמיר — וביניהם 
מורו יוסף אסקפה — לגרשו מהעיר ב 1651/4 לערך. 

ש״צ נדד ביוון ובתראקיה כמה שבים! הוא שהה ארוכות בסלוניקי, 

ובה קנה חברים רבים. באחת ההארות חגג בסלוניקי נישואין — 
תחת חופה — עם התורה, וביצע מעשים זרים אחרים, שהביאו 
לגירושו. ב 1658 הלך לקושטא; שם בילה 9 חדשים, והתיידד עם 
המקובל, שליח קהילת ירושלים, דוד חאביליו (מת 1661 ). אז ערך 
את נסיונו הראשון להיפטר מדיבוקיו הרמוניים ע״י קבלה מעשית, 
אך באחת מתקופות האכסטזה שלו חגג פסח, שבועות וסוכות, בשבוע 
אחד, הכריז על ביטול המצוות וניסח ברכת-נאצה ל״מתיר את 
האיסוריך. בכך הביא לגירושו גם מקושטא. ש״צ שב לאיזמיר, ובה 
עבר תקופה ממושכת של מלנכוליה עמוקה. ב 1662 עלה לירושלים, 
דרך ר 1 דום וקהיר. בתקופה זו אין עקבות לתעמולה משיחית, והת¬ 
נהגותו הנלבבת והמכובדת כשהיה במצב-רוח נורמלי, עם השכלתו 
הרבנית והקבלית, עשוהו דמות מכובדת. בירושלים שהה כשנה 



437 


שכתי צכי 


438 


ועלה למקומות הקדו¬ 
שים. ש״צ אמנם הות¬ 
קף על אפיו המוזר ועל 
התנהגותו, אך עמדה 
לזכותו דרך הייו כם ת¬ 
מר. בסתיו 1663 נשלח 
למצרים כשליח ירד 
שלים. הוא פעל בקהיר, 
בהצלחה מסוימת, עד 
אביב 1665 , והשתייך 
לחוגו של רפאל יוסף 
צ׳לבי, ראש יהדות 
מצרים, שאהד נטיות 
סגסניות וקבליות. 

באחת מן ה״הארות" 
החליט ש״צ לשאת 
לאשר, את שרה, נערה 
אשכנזיה פרוצה, ש¬ 
באה, או הובאה, ביז¬ 
מתו מאיטליה, לאחר 

ששמע עליה ממבקרים שבתי צבי; תחריט הנחשב ?תמונתו האמיתית 

איטלקים. היא נתיית־ היחידה. טתוד ספרו ש? חומם קונן, אט■ 

^ י . פטדדם, 1669 

מה בפודוליה בפרעות 

חמילניצקי ב 1648 , ונהגה לספר סיפורים מוזרים על־אודות גידולה 
בבית אציל פולני. היא שהתה גם באמסטרדם ובמנטובה, ושמועות 
על פריצותה הילכו אח״כ גם בחוגי המקורבים לש״צ. נישואיו נערכו 
בקהיר ב 31.3.1664 . בחורף 1664/5 שוב ניסה לגרש את השדים, 
ובעקבות זאת נכנס לתקופה ממושכת של יציבות. 

ראשית התנועה. השינוי בחיי ש״צ אירע עם הגיע הידיעות 
כי בעזה הופיע איש-אלוהים, נתן (העזתי; ע״ע) שמו, המגלה לכל 
דורש את שורש נשמתו, וממציא לו את הדרך המיוחדת לתיקונה. 
באפריל 1665 נטש ש״צ את שליחותו והלך לעזה למצוא מרפא 
לנשמתו. קצת קודם־לכן, בפברואר אותה שנה, היה לנתן העזתי 
חזיון אכסטטי, שבו נראה ש״צ כמשיח — מה שנבע, ללא ספק, 
מהסיפורים ששמע נתן בעת שלמד בירושלים אצל ר׳ יעקב חגיז 
(ע״ע). במקום לרפא את ש״צ ביקש נתן לשכנעו באמיתות משיחיותו. 
תחילה דחה ש״צ את דברי נתן, אך ניאות ללוותו לכמה מקומות 
קדושים בחברון ובירושלים, ובדרך דנו במראות שנתגלו להם 
ובתקפם. נתן היה הראשון שאישר באורח עצמאי את חלומותיו 
המשיחיים של ש״צ, וביאר לו את מעמדה של נשמת המשיח במערכת 
הבריאה הקבלית. ע״פ סיפור אחד חגגו נתן וש״צ את ליל חג השבו¬ 
עות בבית נתן, עם קבוצת חכמים, ונתן נכנס לאכסטזה והצהיר לפני 
הנוכחים על מעלתו הגבוהה של ש״צ. ע״פ מקור אחר, מדויק-יותר, 
קרה הדבר בהעדרו של ש״צ, שסבל אז מהתקפי מלנכוליה. עוד 
לפני-כן הציג נתן טכסט אפוקליפטי שייחם אייתו לר׳ אברהם, "חכם 
גדול בימי רבי יהודה החסיד", מחסידי אשכנז, אך אין ספק שנתן 
כתבו בעצמו, ואשר בישר את הופעת ש״צ כגואל ישראל. כמה 
ימים אחרי שבועות שוב נכנס ש״צ לתקופת הארה, ולאחר שהפנים 
את המאורעות החדשים שב בבטחון לתביעותיו המשיחיות הקודמות. 
בי״ז בסיוון תכ״ה הצהיר על עצמו כמשיח, וגרף עמו את כל קהל 
עזה, ובתוכם רבם, יעקב נג׳רה. אח״כ באו כמה שבועות של התלהבות 
נרגשת. בהופעה מלכותית, כשהוא רכוב על סוס. קיבץ ש״צ סגל 
אוהדים, ומינה אותם לשליחים־נציגים של י״ב שבטי ישראל. הידי¬ 
עות׳ שנפוצו במהירות בא״י, נתקלו בהתנגדות חריפה מצד כמה 
מגדולי רבני ירושלים — אברהם אמיגו, יעקב חגיז (מורו של נתן), 
שמואל גרמיזאן ויעקב צמח (ע׳ ערכיהם). לאחר שהלשינו עליו 



לפני הקאדי של ירושלים, בא ש״צ לעיר, בחבורה גדולה, והצליח 
להפיס את דעתו. פרטי האירועים בירושלים אינם ברורים. בטקסיות 
רבה, כשהוא רכוב על סוסו, הקיף ש״צ את העיר 7 פעמים. הוא גם 
זכה לתמיכת כמה מרבניה — ביניהם: משה גלנטי, שמואל פרימו 
(ע׳ ערכיהם), מתתיהו בלוך וישראל בנימין, אך בגלל העימות עם 
רוב הרבנים גורש מהעיר. אכן, לאחר שהודיעו רבני ירושלים 
לחבריהם בקושטא את שקרה, חדלו לפעול נגד התעמולה המשיחית, 
נמנעו מלהשיב על מכתביהם הרבים של רבני קושסא בנושא ושמרו 
על שקט מפליא שנה תמימה. 

לעומת־זאת היו נתן — שהופיע עתה כנביאו וכנושא־דגלו של 
ש״צ — והקבוצה שמסביבו פעילים מאד. הוא קרא לתנועת תשובה 
המונית — כדי להקל את המעבר אל הגאולה הקרובה — תביעה 
שהרבנים לא יכלו להתנגד לה. רבים נהרו אליו לקבל "סדר תשובה", 
או כתבו אליו שיגלה את שורש נשמתם וימציא את תיקונה. צומות 
וסיגוסים הפכו לאפנה, אך את צום י״ז בתמוז עשה נתן ליום שמחה 
בעזה ובחברון. מכתבי־תעמולה נשלחו — תחילה למצרים; סופרו 
בהם נפלאות הנביא והמשיח, ונקבע בהם שאין המשיח ונביאו חייבים 
להוכיח עצמם ע״י נסים, ועם־ישראל נדרש לאמונה טהורה בש״צ. 
קורות הש׳ מאופיינים בסתירה הפנימית שבין דרישה זו לבין המון 
האגדות ומעשי־הנסים שפשטו בכל הגולה. תחילתם בסיפורים על 
התגלות עשרת השבטים (ע״ע). המונהגים בידי איש קדוש ועושה־ 
פלא. לפי גרסות אחדות סופר כי חילותיו כבשו את מכה, כי התאספו 
במדבר סחרה, ואף כי צעדו אל תוך פרם. שמועות מסוג זה, שבאו 
ממרוקו, הגיעו להולנד, לאנגליה ולגרמניה בקיץ 1665 , מבלי להת¬ 
ייחס אל ש״צ ומאורעותיו. התעוררות ניכרת-יותר היתה במזרח, 
שקהילותיו עמדו בקשר הדוק־יותר עם א״י. בספטמבר 1665 כתב 
נתן מכתב ארוך לרפאל יוסף צ׳לבי במצרים. תחילה תיאר בפניו 
את השינויים שחלו בעולמות הנסתרים עם ביאת הגאולה, ואת 
השינויים המתחייבים מכך בסדרי הדבקות הקבלית. כוונות האר״י 
שוב אינן תקפות, כי לא נותרו ניצוצות קדושים בשלטון הרע 
וה,.קליפות". זמן הגאולה הגיע, והמתנגדים'לכך עלולים להזיק רק 
לעצמם. ש״צ יכול לזכות את החוטא הכבד־ביותר — ואפילו את 
ישו — ולהעניש את הכופרים בו. חלקו השני של המכתב הוא מיתי- 
אגדי, ובו מתאר נתן את מהלך המאורעות העתידים מרגע כתיבת 
המכתב ועד לגאולה השלמה. ש״צ יקח, בלא מלחמה, את כתר 
השולטאן ויעשהו למשרתו. לאחר 4 — 5 שנים יצא לסמבטיון (ע״ע), 
כדי להחזיר את השבטים האבודים וכדי לשאת לאשה את רבקה, 
בתו בת ה 13 של משה, הקם לתחיה. בתקופה זו יעמיד את השולטאן 
לשלוט במקומו, אך זה יתמרד בש״צ בהעדרו, וזו תהיה תקופה של 
"חבלי גאולה", שמקשייה ייפטרו רק יושבי עזה, עד לראשית האירו¬ 
עים המשיחיים תחלוף למעלה משנה, ואז תיעשה תשובה בכל ישראל. 
למענה חיבר נתן סדרי תפילות — אחד כללי ואחד ליודעי־ח״ן — 
ושלחם לאירופה בליווי הכרזות מפורטות המבשרות את ביאת המשיח 
בשלהי 1665 . 

ש״צ באיזמיר ובקושטא. דו״חות ראשונים על-אודות 
ש״צ הגיעו לאירופה בראשית אוקטובר 1665 ׳ ובחדשיים הבאים הגיעו 
סיפורים מפורטים לאיטליה, הולנד, גרמניה ופולניה. ש״צ עזב את 
ירושלים, כנראה לפני צום י״ז בתמוז, יצא דרך צפת לחלב, הגיע 
לשם בח׳ באב ועזבה באמצע אלול. למרות פרסומו סירב להופיע 
כמשיח, אך באורח פרטי שוחח על כך עם כמה אנשים, ביניהם ר׳ 
שלמה לנידו (ע״ע) וחברי ביה״ד של חלב, שהפכו לתומכים נלהבים. 
בהגיעו לאיזמיר סמוך לראש-השנה (ספטמבר 1665 ), התבודד זמן 
ךב עם אחיו אליהו. באותו הזמן נודעה בחלב לראשונה התופעה של 
התנבאות שבתאית. גם ת״ח ורבנים :תפסו להתרגשות; בהם היה 
ר׳ משה גלנטי מירושלים, שבא לחלב כשליח, והלך אדרי ש״צ 
לאיזמיר ולקושטא. בחלב דווח גם על הופעת אליהו הנביא, והוקמה 


439 


שבתי צכי 


440 



חוזריט־נתושת הג.-שא את הכותרת: "שבתי צבי כד&יח שקר". למטה מתואר 
ש״צ ( 1 ), חבוש טורבאן, בהגיעו בתהלוכה לקושטא. במרכז לטעלה.־ 
ש״צ ( 2 ) ;יעב לפני נס־מלכות ובושו* אש. מיפי! לטעלה: ארם טובל לבית 
האטוריש; סשמאל: ריכל כיפתי פרתו* ורמות רכובה על חיה ונושפת אש. 

(אוסו* סוינטווננר, מוזיאון ישראל, ירושלים). 

קרן לתמיכה בעניים ובאלה שיינזקו מהאטת הפעילות המסחרית. 

אע״פ שלביאתו של ש״צ לאיזמיר קדמו מכתבים ושמועות, ורווחו 
ציפיות רבית, לא אירע דבר ראוותני 3 חדשים, ורבני איזמיר, 
ששמעו מרבני קושטא כי ש״צ נודה בירושלים, לא פעלו נגדל. רק 
כאשר חזרו "הארותיו" (בראשית דצמבר), שהיו מלוות מהומה 
ו״מעשים זרים", ביקשו הרבנים להפסיקם, אך איחרו: התלהבות 
והתרגשות אחזו בקהילה כ 3 שבועות, ולמהומה נודע הד ציבורי 
נרחב־ביותר. מלבד אלפי יהודים היתה באיזמיר גם מושבה של 
סוחרים אנגלים, הולנדים ואיטלקים, ודיווחיהם השלימו את הידיעות 
שממקורות יהודיים. אף שעמד בקשר־מכתבים ממושך עם נתך, פעל 
ש״צ מעתה על דעת עצמו. 

ש״צ נהג לשורר שחרית בקול ערב באחד מבתהכ״ב, הרבה בצדקה, 
טבל בחצות״לילה בים ונהג בסיגופים. בחנוכה הופיע ב״בגדי מלכות" 
ב ביה כ "נ, ועורר התרגשות בזמרתו האכסטטית. אותה עת הגיעה מש¬ 
לחת מחלב — משה גלנטי, דניאל פינטו ושני נכבדים — שלראשונה 
ביקרוהו בעזה, ועתה רצו לברכו כמשיח ישראל. במשך חנוכה 
נתחדשו זרויותיו: הגה את השם, אכל חלב ועשה מעשים אחרים 
הנוגדים את ההלכה, וגם דחק באחרים לנהוג כמותו. נוכחות מאמיניו 
דרבנה אותו לקיצוניות יתרה, וקרע עמוק נבעה בינם לבין מיעוט 
של ״כופרים״ בו — מונח שהפך לקבוע מכאן ואילך. בד״ב נמנה 
ההמון עם מאמיניו * לבם הלך שבי אחרי הבשורות המעודדות וקסם 
אישיותו של ש״צ — תערובת מוזרה של אצילות נכבדת ומתירנות 
שלוחת־רסן. מאות אנשים — עפ״ר מהשכבות העניות — ליווהו 
בכל אשר הלך, אך גם עירונים רבים ועשירים הצטרפו לתנועה, 
וכן רבנים ות״ח. 

שלושת חברי ביה״ד, שעדיין התנגדו לש״צ, היססו לפתוח בהלי¬ 
כים נגדו, מפחד ההמון, ובינתיים קרא ש״צ לתפילות המוניות, 
ובמהלכן פנה שוב לגנדור מלכותי והתנהג בעזות. ביום שישי 
( 11.11.1665 ) ניסה ההמון להתפרץ לביתו של חיים פניא, מראשי 
ה״כופרים", ובשבת הפסיק ש״צ באמצע תפילת שחרית, וכשהוא 
מלווה המון גדול הלך אל חצר הקהילה הפורטוגזית. מרכז המתנגדים 
לש״צ. משהחל להשחית את השערים בגרזנו התירו לו להיכנס, ואז 
קרא ש״צ בפרשת השבוע מתוך חומש מודפס (שלא כדין), העלה 
לקריאה את אחיו ואנשים ונשים רבים, חילק להם ממלכות ודרש 
כי יבטאו את השם בברכותיהם. בנאום פרוע השווה ש״צ את מתנגדיו 
לחיות טמאות, הצהיר שמשיח בן יוסף — האמור להקדים את משיח 
בן דוד — היה איזה אברהם זלמן, שמת מות קדושים בגזירות ת״ח, 
ואמר תפילה לעילוי נשמתו. אח״ב לקח בזרועו ס״ת ושר שידי-אהבה 


קסטליאני עתיק, שהיה חביב עליו, ולתוכו שילב קטעי קבלה. אח״ב 
הצהיר, כי הוא גואל ישראל, וחועיד את הגאולה ליום ט״ו בסיוון 
תכ״ו ( 18.6.1666 ) — בהתאמה לתאריך שקבע פעם נתן לגאולה 
"שלא בעתה". עוד הכריז, כי בקרוב יטול את כתר ה״תורכי גדול". 
ר׳ חיים בנבנישתי (ע״ע), ממתנגדיו, ביקש הוכחות. ש״צ נידהו 
וקרא לנוכחים להעיד על אמונתם בו בהגיית השם המפורש — חזיון 
דרסתי של הצהרה משיחית פומבית והמרת היהדות המסרתית־ 
הפגומה, במשיחית. מיד לאחר השבת שלח את אחד מחסידיו הרבנים 
להכין את בואו לקושטא. 

בגל ההתלהבות סרו פקפוקיו של ר״ח בנבגישתי, והוא החל 
לשתף־פעולה עם המאמינים. בה׳ בטבת הביא ש״צ להדחת ר׳ אהרן 
לפפא (ע״ע) — הברו של בנבנישתי בביה״ד, דריבו — ממשרתו, 
ולמינוי בנבנישתי לרב־ראשי יחיד של איזמיר. ש״צ זומן אל הקאדי 
של איזמיר, אך הצליח לפייסו. בימים הבאים התבקשו מאמיניו 
לנשק את ידו, וגם כמה מה״כופרים" עשו כן מאימת הטרור הגואה. 
לאחר טקס זה פרסם ש״צ צו המבטל את צום י׳ בטבת, וכאשר התנגדו 
לכך כמה רבנים ביקש ההמון לפגוע בהם; ר׳ שלמד. אלגזי (ע״ע), 
שהתמיד בהתנגדותו,נאלץ לברוח למגנסיה וביתו נבזז, שם השולטאן 
הוצא מ״התפילה לשלום המלבות", נקבעה תפילה לשלום ש״צ, משיח 
ישראל, והיא שנתקבלה בהרבה קהילות. אז הוחל לכנותו "אמיר״ה" 
(= אדוננו מורנו ירום הודו), הנופל על תואר "אמיר", שרווח עד 
ראשית המאה ה 19 . 

בתורכיה הצטרפו רבים לתנועה, ביניהם אברהם יכיני (ע״ע), 
דרשן נודע בקושטא, שהיה לאחד מגדולי התעמלנים. בגל של 
היסטריה המונית החלו אנשים מבל שדרות החברה להתנבא ולדקלם 
פסוקים משיחיים, וב 150 ״נביאים״ הופיעו באיזמיר — ביניהם אשת 
ש״צ ובנותיהם של כמה "כופרים". המסחר פסק, וריקודים ותהלוכות 
חגיגיות התחלפו לסירוגין בתיקוני תשובה משל נתן; פרק כ״א 
בתהילים, שפורש באינטרפרטאציה שבתאית, נאמר בכל התפילות 
במשך 3 ימים. כשם שחילק בין מאמיניו אה מלכות הארץ כך מינה 
ש״צ ״מלכי-ישראל״ — מדוד עד זרובבל — בעיקר מקרב תומכיו 
באיזמיר, אך גם ממקומות אחרים. אחרי־כן הפליג לקוששא, בלוויית 
כמה מ״מלכיו". התנהגותו בתקופה זו היתה יציבה יחסית; הוא 
היה בטוח בשליחותו, והאמין שכוח על־טכעי יהא מזומן להגשימה. 
בינתיים פילגו החדשות מאיזמיר ומעזה את קהילת קושטא, ואיגרות 
שהגיעו מהמקומות שש״צ עבר בהם הגבירו מאד את התסיסה המשי' 
חית. לפני הגיעו של ש״צ כבר "התנבא" בקושטא משה סרוואל (או: 
סוריאל), רב צעיר וכריזמתי מבורסה (ע״ע), וגילה סודות שבתאיים 
בלשון הזוהר. נראה כי כמה מראשי הקהילה הזהירו את השלטונות 
מראש, ואלה התכוונו לאסור את ש״צ באיזמיר — אלא שההוראה 
הגיעה לשם מאוחרימדי — או בהגיעו לקושטא. בינתיים החלה 
תסיסה גם באוכלוסיה הלא-יהודית בקושטא; נכרים שרו ברחובות 
שירים היתוליים על המשיח, אד היהודים בטחו שנסים יתרחשו מיד 
עם בואו לעיר, והפגינו גאווה. 

מרידות היו שכיחות בתורכיה, ומורדים הומתו במהירות. משלא 
נעשה כך לש״צ מיד לאחר שנעצר בים מרמרה ( 6.2.1666 ), נתחזקה 
אמונת המאמינים. ש״צ הובא אל החוף באזיקים. ובאותה עת הגיעו 
לשיאם השיבושים בעיר. הוא הובא לפני מועצת הממלכה, ואע״ם 
שאין בידינו תעודה רשמית על כך, ברור כי הווזיר הגדול גילה 
סובלנות מפתיעה, אולי בגלל קסמו של ש״צ ואולי כדי למנוע את 
הפיכתו לקדוש. ש״צ נכלא בצינוק חשוך; אח״כ הועבר לאגף נוח, 
וקצין הבלא אף התיר לו — אולי תמורת שוחד — לקבל חסידים 
בתאו. ש״צ עדיין האמין בכוחו, וסירובו להשתחרר תמודת שוחד — 
שחסידיו היו מוכנים לשלם — האדיר את שמו. בתקופת מאסרו היה 
במצב נפשי טוב, נהג בסגפנדתד הרגילה והסיף לתשובה. רבני קושטא 
שביקרוהו בכלא מצאו לפניהם ת״ח נכבד, הנושא סבלו באצילות, 





ז* 


מ, שאגאל: ״אני והעיירה״, 1911 (מוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק) 


האנציקלופדיה העברית (כרד ל״א) 







411 


ש:תי צבי 


442 


יותר מאשר כופר בתורה ובמסורת, וכמה מהם, וביניהם ר׳ אברהם 
אלגקווה, תמכו בו. במכתבים מאז דווח על סדרה חדשה של נסים — 
אות לכך שההתלהבות לא שככה. כאשר יצאו השולטאן והווזיר 
למלחמה בכרתים. הועבר ש״צ למבצר גליפולי, בצד האירופי של 
הדרדנלים, שם שוכנו אסירים מדיניים חשובים. ההעברה בוצעה 
בערב פסח, ובהיותו נתון אז במצב של "הארה" הקריב ש״צ כבשה 
לפסח, צלה אותה בחלבה, והאיץ במלוויו לאכול ממנה בברכה 
המורגלת בפיו: ,,המתיר את האיסורים". בעזרת שוחד הפך מאסרו 
למעצר מכובד, ונודע בפי מאמיניו בשם "מגדל-עוז" 

התנועה במקומות אחרים בגולה. המכתבים שהגיעו 
לכל חלקי הגולה, מא״י, ממצרים ומחלב, ואח״כ מאיזמיר ומקושטא, 
עוררו התרגשות עצומה. לאחר זמן השתדלו למעט בחלקן של 
השכבות הגבוהות והמנהיגים הרוחניים, ולייחם את עצמת ההתפר¬ 
צות לאספסוף ולעניים, אך אין זו התמונה העולה מהמקורות. 
5 גורמים תרמו להצלחה: 1 ) העובדה כי הקריאה המשיחית יצאה 
מא״י והיוקרה העצומה שנודעה לקבלת צפת; 2 ) יסוד הנבואה 
בדמותו הבולטת של בהן, שהאפיל על דמותו הבעייתית של ש״צ; 
3 ) שמירה על הרציפות האפוקליפטית, שליסודותיה ניתן פשר חדש. 
התעמולה השבתאית כוונה לקבוצה נרחבת של מקובלים, ובעוד 
שהסימבוליזם של נתן הניח את דעתם בטרמינולוגיה הקבלית המסר־ 
תית שלו, הוגנבו עמו במחתרת יסורות חדשים; 4 ) הקריאה לתשובה 
— הדרישה היחידה שפורסמה ברבים - ולה לא יכלו להתנגד אף 
שוללי התנועה; 5 ) האופי הלאומי, שכיסה על ניגודי עמדות בין 
היסודות השמרניים ליסודות האוטופיסטיים, 

ההתפרצויות ההמוניות העיקריות אירעו בריחוק רב ממקומם 
של ש״צ ונתן, וההמון ניזון ממכתבים ומשמועות משופעי דמיון. 
במידה רבה התפתחה אפוא התנועה בכוח עצמה, בעצבה בדפוסים 
חדשים נהגים ומושגים ישנים. העלונים והקונטרסים המרובים שהר 
פיעו ב 1666 , באנגלית, הולנדית, גרמנית ואיטלקית — ושהיו תלויים 
במקורות יהודיים, אלא שהוסיפו סילופים ועיוותים — נקראו בשקיקה 
ע״י יהודי הפזורה, שחשבום למקורות עצמאיים המאשרים את 
ידיעותיהם. גורם משני היתה האהדה שרחשו לש׳ חוגים מילנאריים 
(ע״ע משיח, משיחיות, עמ׳ 619 ; אחרית הימים, עמ ׳ 464 ) באנגליה, 
הולנד וגרמניה, שהאמינו כי הופעתו השניה של ישו תחול ב 1666 . 
אין אחיזה לטענה, שהתפרצות הש׳ עצמה נבעה מהשפעת חוגים 
מילנאריים נוצריים באיזמיר על ש״צ. 

בקהילות שמעשיהן ידועים לנו ממקור ראשון היה רוב העם 
שותף להתלהבות. שהונהגה בכל מקום בידי קבוצה מסורה של 
מאמינים; אך נודעו גם מחלוקות קשות. מתנגדי התנועה נחשפו 
לטרור משיחי, ומספר רבנים משוללי התנועה — כשמואל אבוהב 
(ע״ע) בוונציה — נמנעו מתוך־כך מעימות עם קהילותיהם. אופוזיציה 
רבנית גלויה היתה נדירה; עמה נמנו ר׳ יוסף הלוי, דרשן הקהל 
בליוורנו, ור , יעקב ששפורטש (ע״ע), שישב אז בהמבורג, זה האחרון 
קיים התכתבות ערה — אף עם אנשים זרים לו — כדי לחקור את 
האמת בפרשה. את התנגדותו הביע באזני המאמינים במלים שקולות, 
ובאזני חברידלדעה — בלשון קשה בהרבה. ב 1669 קיבץ ר״י 
ששפורטש חלקים נרחבים מהתכתבות זו, ערכם בקפידה, ופרסמו 
בספר "ציצת נובל צבי" (קיצורו י״ל בתצ״ז; במלואו י״ל בתשי״ד). 

יש בידינו תיאורים מפורטים של סדרי הצומות והסיגופים של 
המאמינים. רבים צמו כל ימות השבוע; אחרים — יומיים או 3 ימים; 
ונשים וילדים—בימי שני וחמישי. המקוואות מלאו טובלים. והתפילות 
שתיקן נתן נדפסו לרוב. המסחר שבת; רבים מכרו נכסיהם כדי לממן 
את מסעם לא״י, ואחרים היו סבורים כי יסעו בענן. עשירים ביקשו 
לשכור אניות כדי להסיע בהן את העניים. ההתעוררות הקיפה גם 
יישובים קטנים בגרמניה. משלחות רבות ביקרו אצל ש״צ והגישו לו 
תעודות־קלף חתומות בידי ראשי קהילותיהם, המכירים בו כמשיח 


וכמלך ישראל. מכ¬ 
תבים וגם ספרים מוד¬ 
פסים תוארכו "שנה 
ראשונה לחידוש הנבו¬ 
אה והמלכות". מכתבים 
מהמזרח נקראו בצי¬ 
בור. בתגובות לא היו 
הבדלים בין אשכנזים, 
ספרדים, איטלקים ובבי 
המזרח, והלהט היה 
חזק־במיוחד בקהילות 
של בני אנוסים — 
באמסטרדם, המבורג 
וסלוניקי. בצפוך־אפרי- 
קה היה הרופא אברהם 
קרדוזו (ע״ע; אנוס 
לשעבר) תעמלן שבתאי 
נלהב. רבים מרבני מרו¬ 
קו׳ שהכירו את אלישע 
חיים, אביו של נתן, 
מזמן היותו שליח ירו¬ 
שלים בארצות המערב, 
סייעו גם הם לתנועה. 
שירים לכבוד ש״צ ונתן 
נכתבו בתימן, כורדיס¬ 
טאן, תורכיה, יוון, איטליה, הולנד ועוד, ותופעה כגון זו של 
האחים יעקב ועמנואל פרנסיש (ע״ע) — שכתבו שירים בגנות הש' 
(״צבי מודח״) — היתד, בודדת בקהילות איטליה, שנתפסו בהתלהבות 
לש׳ כפי שעולה מרשימותיו של נוסע יהודי מקאסל מ 1665/6 . 
מכתבים מתקופה זו מגלים התלהבות והתעוררות בכל אתר ואתר. 
גם בפולניה וברוסיה שררה התלהבות עצומה, ומטיפים עידדו את 
תנועת התשובה שקיבלה שם צביון קיצוני. לא ידוע על אופוזיציה 
רבנית שם. היהודים נשאו בתהלוכות את תמונת ש״צ, שנלקחה 
מעלונים נוצריים, ועוררו התפרעויות (בפינסק, וילנה ולובלין), עד 
אשר במאי 1666 נאסר על הפגנות גאווה אלו. 

מאסרו המכובד של ש״צ הביא לחיזוק שליחותו. שמואל פרימו 
(ע״ע), מזכירו וסופרו, עיצב את הסגנון המלכותי ה״מנופח" של 
מכתביו, שעליהם חתם ש״צ "בכור אלוהים", ..אביך ישראל", "חתן 
תורה". ואף "אני האדון אלוהיך ש״צ". כתקופות הארה נהרו אליו 
רבים, והכלא הפך למעין חצר מלכותית, כשש״צ מדבר בגלוי על 
משיחיותו ומשפיע עמוקות על מבקריו. בקשת רבני קושטא מרבני 
ירושלים להרכיב ועדת-חקירה מנציגי ירושלים, צפת וחברון, לא 
נענתה. במארס 1666 ביקשו רבני ונציה חוות־דעת מרבני קושטא; 
ניתנה להם תשובה (מסוגננת במסווה של תשובה לשאלה מסחרית) 
שתמכה בש״צ. את צום י״ז בתמוז קבע ש״צ לחג "התחדשות רוחו", 
ואת ט׳ באב — לחג הולדתו; ובתורכיה נהגו כמעט כולם אחר 
הוראותיו. משלחת מפולניה, שבין חבריה היו בנו וחתנו של ר׳ 
דוד בן שמואל הלוי (ע״ע) — הסמכות הרבנית המרכזית במדינה — 
ביקרה אותו בשבוע שלאחר י״ז בתמוז, והוקם מה ממנו. עולי־ 
רגל רבים השבו את מאסר ש״צ לסמלי בלבד; אמונה זו נתמכה 
בקונטרס קבלי (״דרוש התנינים״). שכתב נתן בקיץ 1666 (נדפס 
בידי ג. שלום, "בעקבות משיח" ׳[ד׳ ביבל׳]), ושבו הוסברה אישיות 
ש״צ במונחי ביוגרפיה מטפיסית. גם בחיבור האפוקליפטי "גיא 
חזיון״ (נדפס — תש״ו [ר׳ ביבל׳]) שחובר בסוף 1666 בתימן, תוארו 
חיי ש״צ בדרך קבלית. 

השתמד ו תו של ש" צ. המאורעות הגדולים שהכל ציפו להם 



שער לספר "תיקו? הקריאה", אמסטרדם, תכ״ן, 
המתאר את שבתי צבי כמלר היושב על כס 
המלכות 


443 


שב י, י צב • 


444 


באו בדרך בלתי־צפויה. נחמיה הכהן, מקובל מפולניה, בא לראות 
את ש״צ ב 3 או ב 4 בספטמבר, ושהה עמו כ 3 ימים. לדברי מקור 
אחד טען נחמיה, שאין התאמה בי? מעשי ש״צ לסימני המשיח שע״פ 
המסורת, והדגיש את העדרו של משיה בן יוסף, החייב להקדים את 
משיח בן דוד; לדברי מקורות אחרים טען נחמיה כי הוא משיח 
בן יוסף. לפתע הצהיר נחמיה — בנוכחות השומרים התורכים — 
על רצונו להתאסלם. הוא נלקח לאדריאנלפול, ושם האשים את ש״צ 
בהסתה לקשר. אע״פ שנרדף בפולניה — גם לאחר ששב ליהדות — 
על הסגירו את המשיח לתורכים, סביר לחשוב כי אך תואנה נתן ביד 
השלטונות, שנחרדו ממילא מהמאורעות וביקשו להתערב. ב 13 
בספטמבר נלקח ש״צ לאדריאנופול, והובא בפני מועצת־הממלכה, 
בנוכחות השולטאן. המאמינים סיפרו שש״צ היה "במרה שחורה" 
ובהלך־רות פאסיווי, ולדבריהם נכפתה המרתו עליו. העובדות היו 
בוודאי שונות, שכן הכחיש שהיו לו אי־פעם יומרות משיחיות. 
ניחנה לו הבחירה ליהרג או להתאסלם, ורוב המקורות מסכימים 
שרופא השולטן, מוסטאפה פאוזי חייאטי זאדה (בן החיים) — יהודי 
מומר שפעל כמתורגמן במשפט — הוא ששכנע את ש״צ. שהחלים 
כנראה עוד קודם לקבל את הצעת החצר ולהתאסלם. ב 15.9.1666 
התאסלם ש״צ, ולאחר שחבש לראשו את התרבוש המוסלמי קיבל את 
השם עזיז מחמד אפנדי; והואיל והוחזק למוסר חשוב, הוענק לו 
תואר־כבוד ונקבעה לו קצבה מלכותית. כמה ממלוויו השתמדו עמו — 
ביניהם אשתו. לאחר המרתו שקע בדכאון עמוק, כפי שמוכח ממכתבו 
לאחיו אליהו, כעבור שבוע. 

מהמרת ש "צ ועד מותו. ההמרה גרמה להלם, וחלף זמן 
ניכר עד שהאמינו הכל כי אכן קרתה. מאמינים רכים הועמדו לפני 
דילמה אכזרית: להודות שאמונתם היתה לשווא ושגואלם היה רמאי, 
או לדבוק באמונתם ולצפות להסבר ולהצדקה. רבים הלכו בדרך 
השניה, ולכן לא תדלה התנועה, פתאום, עם ההמרה. הרבנים והראשים 
— בייחוד בתורכיה — ביקשו להרגיע ולמעט בערך המעשה, כדי 
להחזיר את החיים לקדמותם ולתת לזמן לרפא את הפצעים. היה חשש 
שהשלטונות יפעלו נגד ההנהגה שהתירה אח התסיסה, ואכן נראה 
כי נמנעו מזה רק לאחר היסוס ניכר. דפי פרוטוקול של הקהילה 
היהודית באיטליה, למשל, הושמדו במצוות הרבנים, ושנים רבות 
הושתק כל רמז לעניין בספרות העברית. 

שאלה פתוחה היא. האם היזמה לביאור ה״תאולוגי" של ההמרה 
יצאה מנתן העזתי, או מש״צ עצמו, לאחר שהתפכח. מ״מ, כאשר 
נודע דבר ההמרה לנתן, בראשית נובמבר 1666 , הודיע מיד כי כל 
שאירע הוא מיסתורין עמוק, שייפתר במשך הזמן. הוא יצא בחבורה 
גדולה להיפגש עם ש״צ, ורבני קושטא, שמרביתם נטשו את אמונתם 
השבתאית, ניסו למנוע זאת. תחילה, בחדשים מארם—אפריל, שהה 
נתן באיזמיר — שבה התמידה קבוצת מאמינים באמונתה — והגן על 
ההמרה ועל שליחותו המשיחית הנמשכת של ש״צ. טיעונו העיקרי 
היה. שההמרה נועדה להעלות את הניצוצות הקדושים המתרכזים 
עתה באסלאם, ניצוצות שרק המשיח עצמו יכול לגאול. לשם כך 
הוא חייב לרדת לתחום ה״קליפה", לקבל למראית־עין את שליטתה, 
וכך לבצע אח החלק המסובך־ביותר של שליחותו ע״י כיבוש 
ה״קליפה" מבפנים, כמרגל במחנה האויב. הוטל עליו להתבזות 
ולהיקרא בוגד, בטרם יתגלה בכל תפארתו בפני העולם כולו. בהנחת 
הפרדוכס על משיח מומר — גואל טראגי אך לגיטימי — ביסודה של 
התאולוגיה החדשה, הניח נתן את היסוד לאידאולוגיה השבתאית 
ב 100 השנים הבאות. נתן וההולכים בעקבותיו חיפשו במקרא, 
בספרות חז״ל ובקבלה, אחר הצדקות וסימוכין לפרדוכם זה, ואגב 
כך חידשו יבול עשיר של אינטרפרטציות נועזות ־ - לעתים כפרניות 
לחלוטין — לטכסטים העתיקים. בהסכמת ש״צ נתקבלו רעיונות אלה 
ע״י ראשי המאמינים, ונפוצו מאד — אך הרבנים אסרו כל דיון בהם. 

כמשך 1667/8 שככה ההתרגשות. כאשר ניסה נתן לראות את 


ש״צ באדריאנופול, אילצה אותן משלחת רבנים באיפסולה להתחייב 
בכתב שלא לעשות כן; אך אעם״כ ביקר אצלו מדי־פעם, הכריז על 
משיחיותו וקבע תאריכים שונים להתגלותו הסופית. בפקודת שז׳צ 
הלך נתן לרומא כדי לערוך טקס מאגי להפלת האפיפיור, והופעתו 
בוונציה, בפסח 1668 , גרמה להתרגשות רבה. הרבנים טענו שנתן 
הודה בטעויותיו, אך נתן התכחש לכל, וברור שרבים תמכו בו. לאחר 
ששב לבלקאן חי את שארית חייו באדריאנופול, סופיה, קסטוריה 
וסלוניקי — כולם מרכזי ש׳. 

ש״צ חי באדריאנופול ומעט בקושטא — עד 1672 — והיה רשאי 
לנהל חיים כפולים ולקיים חלק מהפולחן היהודי. התורכים ציפו 
שיפעל כמיסיונר, אך ש״צ הורה ל 200 ראשי המשפחות ממאמיניו 
שהעביר לאסלאם להישאר בסתר כקבוצה מלוכדת של לוחמים 
ב,.קליפה". בתקופות־ההארה שלו קבע חגיגות חדשות, אישר את 
שליחותו המיסטית ושכנע אנשים להמיר דתם בעקבותיו; האסלאם 
נקרא בפיו ״תורת החסד״, לעומת היהדות — "תורת האמת". תיאורי 
פריצותו בתקופות־ההארה נראים מבוססים. התגלויות שמיימיות היו 
שכיחות בחוגו. פרימו, יכיני ונתן, שביקרוהו לעתים קרובות, מעולם 
לא נתבקשו להתאסלם, והמאמינים בתורכיה ראו בהם דוברים 
לגיטימיים של ש׳־׳צ. בבלקאן ובתורכיה ירדו השבתאים אט־אט 
למחתרת, אף כי לא בידו. קו־הגבול בין השבתאים המומרים והלא־ 
מזמרים טושטש לפעמים, אך קבוצת היהודים נודעה באורח־חייה 
הסגפני• ש״צ, שנהנה מהסד השולטאן, עמד בקשר עם מיסטיקנים 
מוסלמים מבין מסדרי הדרווישים. לאחר שכמה יהודים ומוסלמים, 
שנסתייעו בשוחד רב, גינו את התנהגותו הדו־פרצופית ואת פריצותו 
המינית, נאסר ש״צ באוגוסט 1672 . הווזיר הגדול התלבט בין הוצאתו־ 
להורג לגירושו, ולבסוף, בינואר 1673 , הוגלה ש״צ לדולצינו 
שבאלבניה. אע״פ שזכה לחופש יחסי נעלם מתודעת הציבור, אך 
כמה מתומכיו המשיכו לעלות־לרגל אליו, כשהם, כנראה, מחופשים 
למוסלמים. ב 1674 מחה אשתו, שרה- והוא נשא לאשה את אסתר, 
בתו של יוסף פילוסוף, רב נכבד בסלוניקי ומראשי תומכיו. מפעם־ 
לפעם חזה את שובו למעמדו הקודם, וסבר שהגאולה הסופית קרובה. 

ב 10 שנותיו האחרונות גילה ש״צ לחשובי תומכיו את גרסתו 
על "סוד האלוהות", ולפיח אין "אלוהי ישראל" זהה ל״איו־סוף , / 
אלא מתגלה באמצעות ספירת "תפארת", מבלי להיות זהה אתה. 
שתי הנקודות העיקריות בדוקטרינה זו — שהיתה לה חשיבות מרכזית 
בהתפתחות ד,ש׳— הן: 1 ) הבריאה אינה בהשגחת "הסיבה הראשונה", 
אלא בהשגחת ״אלוהי ישראל״, שהתהווה רק לאחר ה.,צמצום״ — 
בתפיסה זו החזיקו רק הקיצוניים שבתנועה; 2 ) האופי הגנוסטי 
המובהק של הדואליזם. אכן, בעוד שהגנוסיס (ע״ע) הקדום רואה את 
האל הנסתר כאלוהים האמיתי, ואת "אלוהי היהודים" כנחות ממנו, 
הפכו ש״צ, נתן וקרדוזו את היוצרות; הם טענו, שאלוהי ישראל, 
למרות טבעו הנאצל, הוא אלוהי הדת האמיתי, ואילו "הסיכה הרא¬ 
שונה" בעיקרה אינה רלוונטית מהבחינה הדתית. לפני מותו הכתיב 
ש״צ גרסה ארוכה של תפיסה זו — שונה מזו של נתן — והיא 
שנודעה אח״כ בשם "רזא דמה ימנו תא". 

במכתבו האחרון — 6 שבועות לפני מותו — ביקש ש״צ מחבריו 
בקהילת בראם שבאלבניה לשלוח אליו מחזור ל״ימים נוראים", 
וביו״כ 1676 מת לפתע והוא בן 50 . נתן הפיץ את הרעיון שש״צ 
נבלע באורות העליונים - תאוריה שהתאימה להנחותיו הקודמות 
על תהליך ההאלהה הדרגתי של המשיח. נתן מת ב 1680 בסקופיה 
שבמקדוניה. 

נתן העזתי הוא יוצרה העיקרי של הקבלה השבתאית, 
המאחדת גרסה חדשה של קבלת האר״י עם רעיונות מקוריים על־ 
אודות מעמדו של המשיח בסדר החדש. את השפעתה אפשר למצוא 
גם בספרי קבלה כשרים־לכאורה, שנכתבו בשני הדורות הבאים. 

לתורת ה״צמצום״ (ע״ע קבלה, ענד 113/4 ) הוסיף נתן רובד הדש. 




4*5 


שנתי צבי 


446 


מתחילה היו ב״אין־סוף" שני סוגי "אורות׳/ הקרובים למושג "תואר" 
בתפיסתו של שפינוזה — אור מלא־מחשבה ואור נטול־מחשבה. 
הראשון הכיל את כל הכוחות המתמקדים למסר ת הבריאה, והאחר — 
את יתר הכוחות ב״אירסוף"" המבקשים להישאר באשר הם, והם 
משוללים כל מחשבת־בריאה. פעולת ה״צמצום׳/ שנועדה לאפשר 
את התהוות העולם, התקיימה. כמובן, רק בתוך האור מלא־המחשבה, 
שהצטמצם במגמה לממש את מחשבותיו, להשליכן אל החלל 
(ה״טהירו") הקדמון, ולהניח בכך את התשתית לבריאה. אך משנסוג 
האור החושב נותר ב״טהירו" האור נטול־המחשבה, כשהוא מעורב 
בשאריות האור מלא־המחשבה אף לאחר הצמצום, הנקרא ״גולם״ — 
חומר קדמון חסר צורה, שלא נטל חלק בתהליך הבריאה, ואף התנגד 
לו. בכך היה אור זה לכוח הרסני, וכוח הרע בעולם — ״הקליפה״ — 
מקורו בו. האור נטול־המחשבה אינו אפוא .,רע" בעצמותו, אלא מתוך 
התנגדותו לקיומו של כל דבר מלבד "אין סוף". התנגדות המביאה 
אותו לשאיפה להרוס כל מה שנברא ע״י האור מלא־המחשבה. כל 
תהליך הבריאה נובע אפוא מהדיאלקטיקה בין שני האורות, המוש¬ 
רשת בעצמה ב״איז־סוף". 

לאחר הצמצום, כאשר זרם האור מלא־המחשבה ב״קו היושר" 

אל תוך ה״טהירו״ — ובהתחילו שם תהליך הדומה מאד לזה המתואר 
בקבלת האר״י — הוא חדר רק למחצית העליונה של החלל הקדמון, 
תוך שהוא גובר על האור נטול־המחשבה ומשנה אותו; אך למחצית 
התחתונה של ה״סהירו״ — המתואר כ״ תהום גדול ועמוק״ -— לא 
הגיע. תור ת־ה" תיקון" הלוריאנית, שעל ישראל להגשימה באמצעית 
התורה, מתייחסת אפוא רק לחלק העליון של ה״טהירר/ ואילו החלק 
התחתון יישאר בגלמיותו עד בוא המשיח — שהוא לבדד יכול 
להשלימו. למעשה יוצרים גם האורות נטולי-המחשבה סטרוקטורית 
משל עצמם — הלוא הם העולמות הדמוניים של ה״קליפות", שכל 
תכליתו להרוס כל מה שהאור מלא־המחשבה פעל. כוחות אלה 
מכונים גם "נחשים השוכנים בתהום רבה". הכוחות השטניים, המכונים 
בזוהר "סטרא אחרא", אינם אלא הצד האחר של ה״אין־סוף" עצמו, 
שע״י התנגדותו נעשה מעורב בתהליך הבריאה עצמו. 

בתפיסה זו נודע למשיח תפקיד מרכזי, מאז הצמצום שוקעה 
נשמת המשיח בחלקו התחתון של ה״טהירו", בתחום ה״קליסות", 
בהיותה מניצוצות האור בעל־המחשבה שנותר ב״טהירף". מאז הבריאה 
נאבקת נשמתו, תוך ייסורים מרובים, על שחרורה מתחום האור 
נסול־המחשבה, כדי למלא את תפקידה הגדול — לפתוח את חלקו 
התחתון של ה״טהירו" לחדירת האור מלא־המחשבה, ולהביא את 
ה״תיקון" ל״קליפות". בכך שונה תפקידו של המשיח בתהליכי 
ה״תיקוך באופן מהותי מזה של יתר ברואי־אנוש: הם פועלים 
באמצעות מצוות התורה, ואילו הוא — בהיותו קשור אל האור נטול- 
המחשבה — לא הושם מעולם תחת שלטון התורה. דוקטרינה זו 
אפשרה לנתן להגן על כל המעשים הזרים של ש״צ, כולל 
השתמדותו. המקבילה המיסטית למשיח היא ה״פרה (ה)אדמה״(ע״ע), 
המטהרת טמאים אך מטמאת את הטהורים המתעסקים בה. כל נשמה 
מורכבת ביסודה משני האורות, וקשורה באורח מכריע לאור נטול־ 
המחשבה, שתכונתו להרוס ־. אך בעוד שהנשמות הקדושות מסתייעות 
במצוות התורה, נותר המשיח לבדו במאבק זה, והוא ה״נחש הקדוש" 
הגובר על נחשי התהום (ערכה המספרי של המלה "משיח" זהה לשל 
"נחש"). במהלך פיתוח רעיונות־כפירה קבליים אלה, שנטו באורח 
מוזר לשימוש בעקרונות סותרים מלכתחילה. רתם נתן את תהליכי 
״שבירת הכלים״ (ע״ע קבלה, עט׳ 115 ) וה״תיקון" הלוריאניים 
והתאימם לדיאלקטיקת שני האורות. 

התנועה השבתאית — 1680 — 700 1 . מחוץ לחוגו לא 
הותיר מות ש״צ כל רושם, אך למאמיניו גרם הדבר לבטים נפשיים 
מרובים? היו מהם שפרשו מיד, ואפילו אחיו, אליהו — שהצטרף 
אליו באדריאנופול והתאסלם — חזר באיזמיר ליהדותו. עיקר 


הפעילות התרכזה מעתה בתורכיה, איטליה ופולניה (בעיקר: ליטא), 
שבהן קמו נביאים וטוענים לירושה? מאמינים רבים נותרו גם 
בכורדיסטאן, מרוקו ועוד. הקבוצות הגדולות היו בסלוניקי. איזמיר 
וקושסא, אך במרבית קהילות הבלקאן המשיכה הש׳ להתקיים בחשאי, 
ואף בין חברי בתה״ד. בקושטא עמד בראשם אברהם יכיני, עד מותו 
ב 1682 , ובאיזמיר — מ 1674 עד 1680 — א. קרדוזו. בין חסידיו שם 
בלט גם ר׳ אליהו בן אברהם שלמה (אתמרי) הכהן (ע״ע), חכם 
מפורסם וסופר פורה. 

קרדוזו כתב ספרים רבים, גדולים וקטנים, ובהם ביטא את אמונתו 
השבתאית, שעיקרה — קיים הבדל עקרוני בין "הסיבה הראשונה", 
שהוא אלוהי הפילוסופים ועובדי־האלילים, לבין אלוהי ישראל. עירוב 
התחומים בין השניים הוא כשלונו המרבזי של עם־ישראל בגלותו, 
ובזה הטעוהו במיוחד הפילוסופים הגדולים של היהדות, רס״ג, 
הרמב״ם ואחרים, ורק חכמי התלמוד והמקובלים שמרו על גחלת 
האמת במסתרים. בבוא הגאולה ישיג המשיח את "סוד האלוהות". 
קרדוזו לא השתמש ברעיונותיו של נתן, אלא יצר שיטה עצמאית 
בעלת כוח דיאלקטי ניכר. לפחות תקופה מסוימת ראה עצמו משיח 
בן יוסף, הסובל מרדיפות הרבנים, והוא שיקדים את הופעתו הסופית 
של ש״צ שאחריה ייפתרו הפרדוכסים השבתאיים. קרדוזו נלחם 
בהתמדה בנטיות האנטינומיות, אע״פ שהתנבא לשינוי מוחלט בערך 
התורה ומצוותיה לעת בוא הגאולה. השפעת קרדוזו היחה משנית 
רק לזו של נתן. מחד־גיסא עמד בפולמוס עם ש׳ מתונה ונסתרת 
בנוסח שמואל פרימו, ומאידו־גיסא לחם בשבתאים הקיצוניים 
בסלוניקי. 

בסלוניקי היה מספר המאמינים גדול-למדי, ומשפחת אשתו 
האחרונה של ש״צ, משפחת פילוסוף, גילתה את אמונותיה ברבים. 
לנתן היו שם תומכים גם בין הרבנים. חזיונות שבהם נראה ש״צ 
נפוצו מאד, וב 1683 הובילו להמרה המונית של כ 300 משפחות. 
קבוצה זו, בהנהגת יוסף פילוסוף ושלמה פלורנטין, יצרה את קבוצת 
הדונמה (ע״ע) של אנוסים־מרצון, שנהגה כמוסלמית בציבור, אך 
בסחר דבקה במיזוג של יהדות מסרתית וכופרת. חבריה התחתנו 
אד־ורק בינם לבין עצמם, ובמהרה זוהו כקבוצה נפרדת, הן ע״י 
היהודים והן ע״י התורכים. 3 תת־כיתות קמו בתוכם׳ והקיצונית 
שבהן — זו שבהנהגת ברוכיה רוסו (עות׳מאן באבא; 1677 — 1720 ). 
הוא טען שהתורה המשיחית החדשה — ״תורה דאצילווד בפיו — 
הביאה לידי שינוי־ערכים, שמסמלת אותו החלפת ל״ו כריתות 
(ע״ע כרת), כולל איסורי־עריות, למצוות־עשה, קבוצה זו גם פיתחה 
את התפיסה. בי ש״צ, ואח״כ ברוכיה עצמו, היו הגשמה של האל; 
דוקטרינה זו יוחסה אח״כ בטעות לכלל השבתאים. אכן׳ מרבית 
המאמינים לא הצטרפו ל״דובמה", נשארו במסגרת הקהל היהודי, 
ואט־אט נעלמו. כמה רבנים נורעים בסלוניקי ואיזמיר במאה ה 18 , 
כאברהם מירנדה ומאיר ביקיאם, עדיין אהדו בחשאי את הש׳. ת״ח 
שלמדו עם נתן, או עם תלמידיו, בסלוניקי, כמו שלמה אאיליון (ע״ע) 
ואליהו מוג׳אג׳ון, היו אח״ב רבנים בקהילות חשובות באמסטרדם, 
לונדון ואנקונה, והפיצו ש׳ מתונה, שדבקה ביהדות ואף נטתה 
לחסידות יתרה. בשנים 1740 — 1780 "הובתמו" בש׳ מספר רב של 
שליחים מא״י, שפעלו גם כמקשרים בין קבוצות שונות של מאמינים 
בגולה. 

המרבז השני היה באיטליה, תחילה בליוורנו, שבה פעלו 
משה פיניירו, מאיר רופא, שמואל דה פאס ויהודה שרף, ואח״ב 
במודנה, שבה היה אברהם רוויגו (ע״ע) אדוק לש׳ חסידית; ומשום 
שנודע לת״ח ומקובל, והיה בן למשפחה עתירת-נכסים, פנו אליו כל 
המאמינים, ובמיוחד מבקרים מחו״ל. כמוהו האמינו גם חבריו 
הקרובים, בנימין (ע״ע) בן אליעזר הכהן, חיים סגרה (ע״ע [ 8 ]) 
ואחרים. הם עקבו בדריכות אחר אותות חדשים, ודיווחו זה־לזה על 
שמועות שונות, בכתב או מפי נוסעים. נפוצו אז התגלויות של 


447 


ש:תי צבי 


448 


"מגידים" (ע״ע מגיד), שאישרו את מעלת ש״צ ואמיתות שליחותו, 
ומסרו אינטרפרטציות חדשות לזוהר ולנתבים קבליים. כתבי רוויגו 
ששרדו מלמדים על קיומה של תעמולה שבתאית רחבה בשנים 
1680 — 1700 . ר׳ בנימין כהן תלה תמונה של ש״צ בביתו, ובפירושו 
לאיכה ("אלון בכות", ונציה, תע״ב) כלל אמרה של נתן, שבתקופה 
המשיחית ייקרא הספר כאוסף של המנוני־שמחה. ברוך מארצו, מחוג 
רוויגו, חיבר בשנים 1682/5 , כנראה במודינה, האגיוגראפיה של 
ש״צ, ״זב רון בני ישראל״ — הביוגרפיה הקדומה־ביותר מסוגה 
ששרדה (תל״ו). כתבי נתן נלמדו בהתלהבות בחוגים הללו. חזזים 
כיששכר בר פרלהפטר, מרדכי אייזנשטם מפראג ומרדכי אשכנזי 
מזולקוה, התקבלו בזרועות פתוחות אצל רוויגו. כאשר התיישב 
רוויגו בירושלים ב 1701 , יסד בה ישיבה שמרבית חבריה היו 
שבתאים. בהיותם דבקים במסורת הרבנית סטו בני חוגו של רוויגו 
מההלכה רק בקיום ס׳ באב כחגיגה בסתר — וגם זה לא בקביעות. 
מלבד הנספחים ל״דונמה" לא נבדלו השבתאים מיהודים אחרים 
בעשייתם אלא בעיון התאולוגי. ואף ששאלת מעמד התורה בתקופה 
המשיחית — שכבר היתה נושא לדיון רציני בחוגו של ש״צ ובכתבי 
קרדחו — לא יכלה להישאר מופשטת, אין כל ראיה לכך, שלפני 
1700 היתה הש , מאופיינת בפועל באנטינומיזם הלכתי. 

נש׳ האשכנזית עלתה — מיד לאחר מות ש״צ — השאלה 
שמא לא היה אלא משיה בן יוסף הסובל, ולא הגואל האחרון. בעמדה 
זו נקם גם מרדכי אייזנשסט (פראג, 1677 ), מטיף סגפן, שמשך 
מאמינים רבים ב 5 השנים הבאות. יחד עם אחיד — כנראה הרב 
הנודע מאיר איזנשטט (ע״ע) — עבר בבוהמיה, דרום־גרמניה וצפון־ 
איטליה, ועורר את העם לא לנטוש את אמונתו בגאולה הקרבה; 
ת״ח כבר פרלהפסר תמכו בטיעוניו, אע״פ שפרלהפטר עצמו נטש, 
כנראה, את הש׳■ אס-כי חשבו את ש״צ למשיח האמיתי, לא חסרו 
טוענים לתפקיד משיח בן יוסף, שימלא את החלל עד להופעתו 
השניה של ש״צ. כבר בהיות ש״צ באלבניה טען לתפקיד זה, במקנס 
שבמרוקו, יוסף אבן־צור, איש המוני שהפך לנביא ועורר סערה 
בהכריזו שהגאולה הסופית תחול בפסח תל״ה. רושם עמוקייותר 
הותיר י. ה. צורף (ע״ע), בעל־מלאכה חסר-השכלה, ש״נולד מחדש" 
בסערת 1666 , וזמן רב נחשב לנביא הש׳ בפולניה. במשך 30 שנה 
חיבר את "ספר הצורף", שבו ביקש לתאר את התורה המשיחית 
העתידה. אלפי דפי הספר — שנשתמר בחלקו — הכריזו למעשה 
על מחברם כעל משיח בן יוסף ועל ש״צ כמשיה בן דוד. גישתו 
להלכה היתה אורתודוכסית לחלוטין. חלק מהספר הגיע לידי ר׳ 
׳ישראל בעל שם טוב (ע״ע), וזכה להערכתו. 

נביא אחר מסוג זה היה צדוק המוזג, שהופיע בגרותו ב 1694/6 . 
באיטליה אספו רוויגו וחבריו עדויות על מאורעות אלה מפי מבקרים 
מפולניה. אחד מהם היה השבתאי חיים מלאך (ע״ע) מקאליש 
שבפולניה, ת״ח בעל אישיות חזקה. ב 1691 שקד באיטליה על 
כתבי נתן, והפיצם בין רבני פולניה. אח״ב הלך לאדריאנופול, 
ובהשפעת פרימו נקם עמדה שבתאית קיצונית, ואך שיתף־פעולה 
עם יהודה חסיד (ע״ע) משידלוב, מנהיג השבתאים המתונים. בשנים 
1696 — 1700 הנהיגו שניהם מאות אנשים — מרביתם כנראה שבתאים 
— שהתמכרו לסגפנות קיצונית וביקשו לעלות לא״י ולהמתין בה 
להופעתו השניה של ש״צ. בעברם דרך קהילות רבות בפולניה 
ובגרמניה עוררו התלהבות גדולה, ואף שלא הזדהו כשבתאים, לא 
היה ספק בכך. בסין* 1696 נתכנסה מדעצתם בניקולשבורג שבמורא- 
וויה, בנוכחות י. ה. צורף. 

הש׳ במאה ה 18 והתפוררותה. בשלונח של עליית 
החסידים הנ״ל גרמה אכזבה עמוקה, וכמה מהם התנצרו או התאסלמו. 
ר׳ יהודה חסיד מת סמוך להגיעו לירושלים, ואז התגלעה מחלוקת 
בין המתונים — שחלקם נטש את חש* — לבין הקיצונים. בהנהגת 
מלאך. הוא וסיעתו גורשו, אך גם מרבית המתונים חזרו לארצותיהם. 


שבתאי אחד שנשאר היה יעקב וילנר, מקובל מפורסם. שנת 1706 
נועדה לחזרתו של ש״צ, ומשנכזבה תוחלת זו נחלשה התנועה מאד, 
והפכה מחתרתית לחלוטין. תהליך זה הואץ בעקבות זיהויה עם האגף 
הניהיליסטי של ברוביה, ועם קבוצות אנטינומיסטיות אחרות. אכן, 
חלק מהמטיפים למוסר סגפני קיצוני היו שבתאים מתונים בחשאי, 
שקיבלו לחלוטין את ארחות ההלכה, ואף הפריזו בהן. רבים מספרי־ 
המוסר (ע״ע מוסר, ספרות ה־) דאז שייכים לסוג זה, ב״שבט מוסר" 
(לר׳ אליהו הכהן, תע״ב), "טהרת הקדש" (אנונימי, תע״ז), ו״שם 
יעקב"(לד׳ יעקב סגל, תע״ו). כמה מקובלים כתבו ספרי־מוסר ביידית, 
בצבי הירש חוטש ויחיאל מיכל אפשטין (ע״ע). לעומתם הוצרכו 
הקיצונים להיוח זהירים-יותר. הם פעלו באמצעות שליחים, שיצאו 
מסלוניקי ומפודוליה והפיצו כ״י ומכתבים ברוח "הקבלה החדשה" 
שלהם. אף החסידות הטרום־בעש״טית בפולניה, שנהגה סגפנות 
קיצונית, הכילה יסוד שבתאי חזק, במיוחד בפודוליה. ליבל פרוסניץ 
חולל מהומה לאחר "התעוררותו" כנביא שבתאי, ובקהילות מוראוויה 
ושלזיה מצא תומכים, שדבקו בו גם כשהתגלו זיופיו ולאחר שהוחרם 
( 1703/6 ). ואף שר׳ מאיר אייזנשטם, רבה של פרוסניץ, שאהד את 
התנועה, פנה נגדו, נשארה בעיר קבוצה ניכרת של שבתאים כל 
המאה ה 18 . בשנים 1708 — 1725 התגבש מרכז שבתאי במאנהיים, 

בעוד שאירועים אלה זכו לתשומת־לב כללית מועטה, פרצה 
שערוריה ציבורית גדולה,כאשר הצליח שבתאי משביל ות״ח להדפיס 
את הטכסט השבתאי התאולוגי היחיד במאה ה 18 . נחמיה חיון (ע״ע), 
שהתחנך בירושלים והיה רב בסרייבו, עיר־־מולדתו, קיים קשר עם 
שבתאי סלוניקי מחוג קרדוזו, וחיבר בא״י שני ביאורים מפורטים 
על ״רזא דמהימנותא״ — גילויו האחרון של ש״צ על "סוד האלוהות" 
(ר׳ לעיל, ענד 444 ). חיון נאלץ לעזוב את א״י, שהה כמה שנים 
בתורכיה, וב 1710 בא לוונציה. תוך התחזות למקובל אורתודוכסי 
השיג את הסכמת הרבנים שם לפרסם 3 ספרים: "רזא דדחודא" 
(ויניציה, תע״א), ״עוז לאלהים״ (ברלין, תע״ג) — חיבורו הנ״ל על 
הטכסט של ש״צ, שאת כותרתו החליף ל״מהימנותא דכלא״ — ו״דברי 
נחמיה" (ברלין, תע״ג). שמו של ש״צ לא נזכר אף פעם בספרים 
אלה, אע״פ ש״דברי נחמיה" מכיל דרשות דדמשמעיות ביחס לאלה 
שהמירו למען אלוהי ישראל — כלו׳ הדונמה. רק כאשר בא לאמסטר¬ 
דם, בסוף 1713 — שם נהנה מהגנתו של שלמה אאיליון, רבם של 
הספרדים באמסטרדם ואוהד חשאי לשעבר של הש׳ — עמד על אופי 
ספריו ד' צבי הירש אשכנזי, רב הקהילה האשכנזית באמססרדם. 
בסכסוך החמור שפרץ בין הרב האשכנזי לרב הספרדי, ושבמהלכו 
נכתבה ספרות-פולמוס ענפה, נדונה לראשונה בפרהסיה התורה 
השבתאית, והותקפה בידי רבנים כדוד ניטו, יוסף ארגם, משה חגיז 
(ע׳ ערכיהם) ורבים אחרים. חיון ניסה, לשווא, להגן על תפיסתו 
הקבלית ולכפור באופי השבתאי של החיבור. רבנים אחדים, שנחשדו 
על ש׳ בחשאי, םירב 1 להצטרף לחרם על היון. בסוף 1715 הוכרח 
חיון לעזוב את אירופה, לאחר שגם בסיונו לזכות בהגנת רבני תורכיה 
נכשל. 

כאשר שב לאירופה ב 1725 נקלע לשערוריה שבתאית אחרת, 
שהיתה קשורה בתעמולה הגוברת של תומכיו הקיצונים של ברוכיה. 
אלה התבססו היטב בפודוליה, במוראוויה, ובמיוחד בישיבה של 
פראג, שבה נחשב לתומכם ר׳ יהונתן איבשיץ (ע״ע) הצעיר והמפור¬ 
סם, ם 1724 ואילך הופצו כמה כ״י מפראג, שהכילו ביאורים קבליים 
דו־משמעיים וסתומים, ובהם הגנה על התפיסה של "אלוהי ישראל" 
שמקום משכנו ב״תפארת״ ולו קשר אינטימי עם המשיח — אך מבלי 
לציינו כהתגשמות אלוהית. העדויות שהצביעו על ר״י איבשיץ כעל 
מחברם של כד״י, ובעיקר כמחברו של כה״י "ואבוא היום אל העין", 
מרשימות מאד. כאשר התגלה חיבור זה בפרנקפורט ( 1725 ) — יחד 
עם כתבים שבתאיים רבים אחרים מכת ברוכיה — בתוך מסענו של 
משה מאיר מקאמינקא, שליח שבתאי למנהיים ולפודוליה, קמה 



449 שבתי נכי 

שערוריה רבתי. בחשפה רשת קשר ותעמולה, אך שמו של ר״י 
איבשיץ כגאון רבבי מבעה כל פעולה בגדו, במיוחד אחרי שעמד 
בראש המגבים בגלוי את ש״צ וכיתתו בחרם מיום 16.9.1725 . 

בקהילות רבות בפולניה, בגרמביה ובאוסטריה, בדרשו הכל 
לדווח לרשויות הרבביות על שבתאים בסתרים — ואלה ירדו למחתרת, 
בעיקר בפולביה, למשך 30 שבים הבאות. 

ב 1751 התגלה, שמספר ניכר של קמיעות שנתן ר״י איבשיץ 
במץ, המבורג ואלטובה, נשאו אופי שבתאי; קמה סערה חדשה, 
שהקיפה את גרמניה, אוסטריה ופולניה בתבערת מחלוקת. יריבו 
העיקרי היה ר׳ יעקב עמדן (ע״ע), בנו של מתנגדו העיקרי של 
חיון באמסטרדם (ר׳ לעיל) ולוחם נמרץ בשרידי הש׳. ספריו הפולמו- 
סיים הרבים, שי״ל בשנים 1752 — 1769 , החטיאו תכופות את מטרתם, 
אך הם מכילים מידע רב על חש׳ במאה ה 18 . להגנתו טען ר״י 
איבשיץ, כי הקמיעות הכילו רק שמות קדושים ששרשם בספרי- 
הקבלה, וכי אין לפענחם כטכסט רצוף; אך השוואת הקמיעות 
מוכיחה, שאף כי הקריפטוגרמות נשתנו מקמיע לקמיע, הכילו תמיד 
אישור לשליחותו המשיחית של ש״צ ולדעותיו השבתאיות על 
"אלוהי ישראל". מכל־מקום היה ר״י איבשיץ הדמות הבולטת בש׳ 
הנסתרת במרכז־אירופה, שעה שרבים ממתנגדי הש' סירבו להאמין 
בשבתאותו בגלל מעמדו המרכזי בעולם ההלכה והקבלה באותה תקופה. 

כמה מחברים מתארים את שיפת התעמולה השבתאית בין מעוטי 
ההשכלה התלמודית; אלה נמשכו, ע״פ טבעם, ללימודי אגדה, ואנשי 
הכת דאגו להסבירה להם בדרכם, ולהכניסם בסוד הכת. בדרך זו 
השתמשו השבתאים במרכז־אירופה יותר מ 80 שנה. העקרון השבתאי, 
שלפיו מותר למאמין האמיתי להעמיד פני כופר בטרם הופיעה 
הגאולה בגלוי, יצר חוסר־בהירות, שאפשר לשבתאי קיום קל יחסית 
בתוך קהילתו. למאמינים אף הותר לגנות בפומבי את אמונתם, 
ולחיבור כ״שער גן עדך לי. ק. ליפשיץ (תקס״ג) שהציג סיכום של 
התאולוגיה השבתאית, הוקדם מבוא שגינה בעוז את הש/ התנהגות 
דו־פרצופית זו הוכרה בזמנו כקו־אופי של חברי-הכת, ות״ח, ואף 
רבנים בפועל, מצאו דרך לקיים אורתודוכסיה קיצונית עם אנטינו־ 
מיזם פנימי, מתח שבהכרח פגע בזהותם היהודית. בפראג, למשל, 
יצרו מספר משפחות נכבדות גרעין חשאי של מאמינים, ובכמה 
מקומות הגנו יהודי־וזצר על שבתאים (במוראוויה היו רבים מהם 
עשירים). ידוע גם על קיום פולחנות בקבוצות אלו — בעיקר 
בפודוליה — וגילוי-עריות ואכילת חלב נחשבו כטקסי־חניכה 
מקובלים. מחוגים אלה באו בעלי־שם (ע״ע בעל־שם), שהתפרסמו 
בגרמניה ובאנגליה בשנים 1748 — 1780 , כמו חיים פלק (ע״ע), 
"בעל השם מפודהייץ" ו״בעל השם מלונדון". 

המחלוקת סביב ר׳ מ. ח. לוצטו (ע״ע), שהחלה ב 1727 , והנטיות 
המשיחיות של קבוצתו, מיקדו תשומת־לב רבה בזמנם. אע״פ שגם 
בכתביהם הנסתרים כפרו בתביעות ש״צ ותומכיו, הושפעו עמוקות 
מהקבלה השבתאית, במיוחד בסוגיית שורש נשמת המשיח ב״קליפות". 
רמח״ל עיצב רעיונות אלה באופן שניטלו מהם יסודות הכפירה, 
אך עדיין הם משקפים את עולמם הרוחני של השבתאים. הוא גם 
ניסה לקבוע לש״צ מקום בסדרי־עולמו — אף*כי לא מקום משיחי. 
את הרעיון של משיח מומר והרעיונות האנטינומיסטיים האחרים 
דחה לחלוטין, אך טענותיו להשראה אלוהית ולגילויים חדשים 
בקבלה — שבאו מיד לאחר נידוי חש׳ ב 1725/6 — עוררו חששות 
רציניים באיטליה ובגרמניה, שנתנסו הרבה עם חש/ כעבור דור 
נחשדה החסידות (ע״ע) הפולנית שהיא סניף של חש/ בשני המקרים 
היו החשדות מוטעים, אך היה להם יסוד בהתנהגותם ובתורותיהם 
של ה״חדשים מקרוב באו". מסובכת־יותר פרשת ט׳ "חמדת הימים" 
(דפוס ראשון; איזמיר, תצ״א/ב), המתאר אורח־חיים יהודי מנקודת־ 
השקפה של הקבלה הלוריאנית, אך רווי רוח של ש׳ סגפנית. הספר 
מאמץ כמה חידושים שבתאיים, כולל כמה המנונות שכתב נתן 


ש:ל. צדק 450 


העזתי ו״תיקון ערב ראש־חודש", שאפיו השבתאי ברור. למרות 
התחזותו כחיבור קדום נכתב הספר בין 1710 ל 1730 — אפשר 
בירושלים, אך ייתכן גם במקום אחר. סגנונו המושך ותכנו העשיר 
עשוהו לספר קלאסי, ר״י עמדן גינהו, משום שייחסו (בטעות) לנתן 
העזתי, ומשום שהפיץ דעות שבתאיות. 

על שלבה האחרון של הש , — ה פ ר נ ק י ז ם — ע״ע פרנק, יעקב. 

מקורות; 

י. עמת, זאה תורת הקנאות, תקי״ב; הג״ל, שבירת לוחית האון, 
תקס״ז! הנ״ל, ספר התאבקות אי״ש, תקכ״ב! י. אייבשיץ, לוחות עדות, 
תקס״ו; נ. ברילל (מהדיר), תולדות ש״צ, תרל״ס; א. פריימאנן, עניני 
ש״צ, תרע״ג; ש. ברנשטיין(עודך), דיווא! לד עמנואל בן דוד פראג־ 
סיש, תרצ״ב < א. נ. הברמן (מהדיר), ליקוטי מכתבים בעניין... (קובץ 
על יד, ג׳ [סדרה חדשה]), תש״א! מ, אטיאש-י. בן־צבי-ג. שלום, 
ספר שירות ותשבחות של השבתאים (ק״ם, כ^כ״ב), חש״ג/ד-תש״ה/ו! 

ג. שלום (מהדיר), בעקבות משיח; אוסף מקורות מראשית התפתחות 
האמונה השבתאית, תש״ד; הנ״ל (מהדיר), גיא חזיון, אפוקאליפסה 
שבתאית מתימן (קובץ על יד, ד [סדרה חדשה}), תש״ו; י. תשבי 
(מהדיר), י. סשפורסש, ציצת נובל צבי, תשי״ד! ם. נווה (מהדירה) 

כל שירי יעקב פרגסיש, תשכ״ס! ד לייב ב״ר עוזר, סיפור מעשי 
ש״צ (מתרגם ומהדיר: ז. שזר)׳ 1978 . 

מחקרים; 

ז. רובשוב, סופרו של משיח; לתולדותיו של שמואל פרימו (השלח, 

כ״ם), תרע״ג (ובהוצאה מיוחדת, תש״ל); הב״ל, משמשו של ש״צ 
(תרביץ, ה׳), תרצ״ד 1 ד. כהנא, תולדות המקובלים השבתאים והחסי¬ 
דים, א/ תרפ״ו*; ש. אסף, נתן העזתי בקשסוריא (ציון, א׳), תרצ״ו; 

ח. וירשובסקי, האידיאולוגיה השבתאית של המרודהמשיח לפי נתן 
העזתי ו״ אגרת מגן אברהם״ (ציון, ג , ), תרצ״ח; הג״ל, התיאולוגיה 
השבתאית של נתן העזתי(כנסת, ח׳), תש״ג/ד: ג. שלום, מצווה הבאה 
בעבירה (כנסת, ב׳). תרצ״ז • הנ״ל, חלומותיו של השבתאי ר׳ מרדכי 
אשכנזי, תרצ״ח ; הנ״ל, בקורת על ; 11 ש 3 תז£ < 1 ס 3 0 ן ,״!) 0011 .ן , 1 ^ 1 
([על פולמוס עמדדאייבשיץ], ק״ס, ס״ז), תרצ״ס-ת״ש; הנ״ל, פרשיות 
בחקר התנועה השבתאית (ציון, ף), תש״א; הנ״ל, ברוכיה ראש 
השבתאים בשאלוניקי (שם, ר), תש״א! הנ״ל, תעודות חדשות מס׳ 
תועי רוח (ציון, ז׳), תש״ב; הג״ל, לקיסים שבתאיים (ציון, י׳), תש״ה! 
הנ׳ל, היכן כת ש״צ (ציה, י״ז) תשי״ב; ד״נ״ל, ש״צ והתנועה השב¬ 
תאית בימי חייו, א׳-ב׳ (הספר המרכזי בנושא; כולל ביבל׳ מוערת! 

ור׳ גם תרגומו לאנגלית), תשי״ז; הנ״ל, מחקרים ומקורות לתולדות 
הש׳ וגלגוליה, תשל״ד , י. זנה, לתולדות הש׳ באיטליה (בתוך: ם׳ 
היובל לכבוד א. מרכס), תש״ג; הנ״ל עוברים ושבים בביתו של ר׳ 
אברהם רוויגו (ספונות, ה׳), תשנ״א; י. בן צבי, מקום קבורתו של 
ש״צ והעדה השבתאית באלבניה (ציון, י״ז), תשי״ב; מ. וילנסקי, 

ד קונטרסים אנגליים על התנועה השבתאית בשנות תכ״ה—חכ״ו 
(ציון, י״ז), תשי״ב! מ. בניהו (עורך), מחקרים ומקורות לתולדות 
התנועה השבתאית (ספונות, ג׳—ד), תשי״ם/כ; הנ״ל, התנועה השב¬ 
תאית בשאלוניקי (ספונות, י״ר, ספר יוון, ד), תשל״א—תשל״ח! 
הנ״ל, התנועה השבתאית ביוון, תשל״ג, י. תשבי, נתיבי אמונה ומינות 
(ובו מאמר ביקורת על ספרו של ג. שלום. ש״צ והתנועה השבתאית. 

ועל דרכו בהקר השבתאות). 1964 . 

7/16 ,. 5 . 5 ,. 13 ; 1971 , $711 144/111 { 171 1641 ) 1 16££1€4111€ \ 7/16 , 51:11010111 . 0 

1973 ,!/^ 6 $ ^ (מהד אנגלית מורחבת של הספר העברי, 

ש״צ והתנועה השבתאית, ובו ביבל׳ נרחבת). 

ג. ש. 

שגדון(פודגו־ה), ע״ע צבית. 

שגיאות, חשבון־, ע״ע ח׳עזבון־טעיות. 

שגל, מך ק — 01138311 :"*!ג — (בד 1887 , ויטבסק [רוסייה])׳ 
צייר יהודי, תושב צרפת. אחר לימודיו ב״חדר" ובבי״ס החל ש׳ 
ללמוד ציור אצל יהודה פן, בעיר־מולדתו. ב 1907 עבר לפטרבורג, 
וכעבור שבה נתקבל שם כתלמידו של הצייר בקסט (ע״ע). בתקופה 
זו צייר את אחת מתמונותיו החשובות — ״האדם המת״ ( 1908 ) 
המעלה על הבר את הכבר על הגג, מסמליו המובהקים. סגנונה 
ה״נאיווי" של יצירה זו מקשר את ש׳ אל חלוצי האמנות הרוסית 
של אותן שבים, מיכאיל לאריונוב ( 1881 — 1964 ) ונטליה גונצ׳ארובח 
( 1881 — 1962 ), שהושפעו, כמוהו, מציורי־האיקונין ומן האמבות 
העממית הרוסית (ע״ע רוסיה, עם׳ 928 ); אולם הדמיוני והמוזר 
שבציורו מיוחדים לש/ 

ב 1910 עבר ש׳ לפריס, ושם התיידד עם אמבים כמודיליני, לז׳ה 
ודלובה (ע׳ ערכיהם), ועם משוררים מקבוצתו של אפולינר (ע״ע); 
משוררים אלה חיפשו משמעויות חדשות בהרכבים השונים של מלים 


451 


שגל, מרק 


452 


ודימויים בשיריהם — גי¬ 
שה שתאמה את גישתו של 
ש׳ לדימוייו החזותיים. ב- 
1912 התחיל מציג, עם ידי¬ 
דיו, בתערוכות החדשניות 
בפרים — סאלון העצמאיים 
וסאלון הסתיו. ציוריו מ¬ 
תקופה זו מעידים על 
השפעת הסגנונות הצרפ¬ 
תיים החדישים: הפוביזם 
(ע״ע) השפיע על סולם 
צבעיו, והקוביזם (ע״ע) — 

על סגנונו הצורני. נושאיו 
בתקופה זו שאובים בעיקר 
מזכרונותיו מרוסיה ("אני 
והעיירה״, 1911 ; "לרוסיה, 

חמורים ואחדים״, 1911/2 ; 

״הכנר׳/ 1912/3 ), ולעתים 
רחוקות־יותר — מן התנ״ך 
ומן הברית החדשה ("אדם 

וחווה׳/ 1911/2 ; "גולגל¬ 

▼ 

תא׳/ 1912 ); אך בכולם שורה אווירה פנטאסטית, המערבבת מציאות, 
חלומות וזכרונות. ב״משורר״ ( 1911 ), ״אמהות״ ( 1913 ) ויצירות 
אחרות, תורגמו ניבים ופתגמים לשפת דמויות חזותיות, דבר שהגביר 
את אווירתן העל-מציאותית והדמיונית. 

ב 1914 הציג חערוכת־יחיד בגאלריית "דר שטורם" בברלין, ומשם 
הזד לעיר־מולדתו, ויטבסק, והתעכב שם עם פרוץ מלה״ע 1 . בתקופה 
זו ברוסיה נתגבשה יצירתו היהודית: ״יום חג״ (״סוכות״, 1914 ), 
״היהודי באדום״ ( 1914/5 ), ״שער בית־הקברות היהודי״ ( 1917 ) 
ואיורים לסיפורי פרץ ודר נסתר (ע״ע) — מצד אחד; מצד שני 
נתגלה ש׳ כאהד ממשוררי־האהבה החשובים, בציורים הקשורים 
לנישואיו ( 1915 ) ולהולדת בתו ( 1916 ): ״יוס-הולדת״ ( 1915 ), "מעל 
לעיירה״ ( 1917/8 ) ו״דיוקן כפול עם כוס יין״ ( 1917/8 ). 

אחרי המהפכה הרוסית נתמנה ש , "קומיסאר" לאמנות בוויטבסק, 
ופתח מוזיאון ובי״ס-לאמנות. ב 1920 , בתום מאבק חריף — בייו 
ובין הצייר קאזימיר מאלוויץ׳ ( 1935-1878 ), על ניהול ביה״ס, 
שהיה גם מאבק על אמנות פיגוראטיווית כנגד אמנות מופשטת 
גאומטרית — עבר ש׳ למוסקווה, ותכנן שם תלבושות ותפאורות 
למחזות. לתפאורות ולתלבושות למחזה של שלום עליכם ( 1921 ), 
ולציורי־הקיר, שביצע בשביל התאטרון היידי הממלכתי, היתה 
השפעה מכרעת לשנים רבות על "הסגנון היהודי" של ההצגות 
שהוצגו בו ובתאטרון "הבימה". בשנים אלו קשר ש׳ קשר הדוק עם 
גרנובסקי, השחקן מיכאלם (ע׳ ערכיהם) ואחרים, שעשו למען החייאת 
התרבות היהודית ברוסיה. 

ב 1922 , משנואש ממצב האמנות המחמיר ברוסיה, עבר ש׳ 
לברלין, ושם סיים את כתיבת ספרו 1£ ׳\ (עבר׳: ״חיי״, 1943 ), 
1931 , ואת עיטורו. בשובו לפרים ב 1923 אייר בתחריטים את "הנפ¬ 
שות המתות״ של גוגול ( 1923 — 1925 ), את משלי לה פונטן ( 1925 — 
1931 ) ואת התנ״ך ( 1931 — 1939 ); לשם ביצועה של הזמנה אחרונה 
זו סייר בא״י, בסוריה ובמצרים ( 1931 ), ואף ביקר בהולנד ( 1932 ) 
כדי להתבונן ביצירות רמברנט, שהשפיעו רבות על איוריו לתנ״ך. 
בשנים אלו נעשה סגנונו רך ונאטוראליסטי יותר — למשל, ב״אידה 
ליד החלון״ ( 1924 ), ״המאוהבים״ ( 1928 ), ״הרוכבת״ ( 1931 ) — 
אך בלא לוותר על היסודות הדמיוניים והסמליים הבולטים בציורים, 
כגון ״הכלה עם ראש כפול״ ( 1927 ) ו״על התרנגול״ ( 1929 ). 

עם עליית היטלר לשלטון הביע ש׳ את חרדתו לגורל היהודים 


(״בדידות״, 1933 ; ״המלאך בעל הכנפיים האדומות׳/ 1933 — 1936 ), 
וב 1935 נסע לפולניה לפקוד בה את בתהכ״נ בעוד-מועד. אף שלא 
פסק לצייר נושאי־אהבה הקרובים ללבו ("הזמן הוא נהר ללא חוף", 
1936 ; ״חתן וכלה של מגדל אייפל״, 1938/9 ; ״שלושה נרות׳/ 1938 — 
1940 ), נעשה הטיפול בהם מסתורי וחדור-אימה, וש , פנה לנושאים 
שהעלו את חרדתו בצורה גלויה — ״המהפכה״ ( 1937 ) ; "המעונה" 
( 1940 ); ״המלאך הנופל״ ( 1923 , 1933 , 1947 ). ב״צליבה הלבנה" 
( 1938 ) מסמל ישו היהודי, עטוף־הטלית, את היהודים המתים על 
קידוש-השם, כשסביבו יהודים בורחים, עיירה וארוךקודש עולים 
באש ואבות־האומה מתאבלים. סמל זה חוזר ביצירותיו — בייחוד 
אחר בריחתו מפרים לניו־י 1 רק במלה״ע 11 — והופך בהן נושא 
מרכזי, מלווה עס״ר סמלים יהודיים מובהקים, כטלית, תפילין או 
ספר־תורה: (״דיבוק״), 1943 ; ״הצליבה הצהובה״, 1943 ; "דיוקן־ 
עצמי עם שעון־קיר״, 1947 ). באה״ב חזר ש׳ לעבודות-תאסרון, 
ועיצב, בין היתר, את התפאורות והתלבושות ל״ציפור־האש" של 
סטראווינסקי ( 1945 ). את אבלו על מות אשתו הראשונה ( 1944 ) 
ביטא ביצירות כ״מסביב לה״( 1945 ; ד׳ תמ׳ בסמוך) ו״נרות החתונה" 
( 1945 ). 

ב 1947 שב ש׳ לצרפת; הוא השתקע בוואנס ( £ 110 € ז\י) ב 1950 , 
ונשא אשה ב 1952 . הוא הוסיף לצייר נושאים המקובלים עליו(אהבה, 
חיי היהודים בוויטבסק, הקרקס, צליבות), אך הזר גם אל ציורי־ 
ר״תנ״ך, בתמונות-שמן גדולות המשלבות מספר אירועים ודמויות 
והמקנות לסיפור התנ״כי רבדי-משמעות רחבים בחלל ובזמן ("דוד 
המלך״, 1951 ; ״מעבר ים-םוף״, 1954/5 ; ״בריאת האדם״, 1956 — 
1958 ; סדרת ״שיר השירים״, 1957 — 1966 ). ברבות מהן חוזרת דמותו 
של ישו כיהודי הצלוב (״יציאת מצרים״, 1952 — 1966 ). את יצירותיו 
אלו, המהוות את ״המסר התנ״כי״ של ש/ תרם לצרפת ב 1967 , והיא 
הקימה בשבילו מוזיאון בנים ( 100 א), ב 1973 . 

בתקופה מאוחרת ופוריה זו ניסה ש׳ ידו בטכניקות חדשות רבות, 
כולל שירה, קראמיקה (מ 1950 ), פיסול (מ 1951 ), ויטראד (מ 1957 ) 
ומלנוטיפים (מ 1961 ) — וגם פסיפס ושטיחי־קיר. בתנופה זו הוזמנו 
אצלו יצירות מונומנטליות חשובות, וביניהן: קיר הקראמיקה והפס¬ 
לים לכנסיית אסי (ץ $5 \;; 1950 — 1957 ) ; ויטראז׳ים לקתדרלת מץ 
( 1958 — 1968 ), לביהכ״ג במרכז הרפואי של "הדסה" בירושלים 
( 1961/2 ; ר׳ תמונת־השער בכרך ט״ז), לבביין האו״ם בביו-יורק 
( 1964 ), לכנסיית פרומינסטר (ז*ז 5 ״.ערח £111 ז?) בציריך ( 1968 — 1970 ) 
ולקתדרלת רנס ( 1974 ); ציורי־תקרה לבית־האופרה בפריס ( 1963/4 ); 
ציורי-קיר לאודיטוריום בטוקיו ( 1964 ) ולבית האופרה המטרופולי- 
טבית בנידיורק ( 1965/6 ); שטיחי-קיר ופסיפסים למשכן ה״כנסת" 
בירושלים ( 1963 — 1969 ; ר׳ תמונת־השער בכרך כ״ו); פסיפסים 



לרה ׳ 6 נל: "ססביב לר". ׳עלז, <) 4 עב. (דזמוזיאון רלאוסי לאטנות מודרנית, 



453 


שגל, מרק — שדה; יצחק 


454 


לאוניברסיטות ניס ( 1968 ) ושיקאגו ( 1972 — 1974 ). ש , הוסיף לאייר 
ספרים, הו״ל סדרה חדשד. של ציוריחזחנ״ד ( 1952 — 1956 ) וביצע 
תפאורות ותלבושות לבלט (״דפנים ובלואי״; 1958 ) ולאופרה ("חליל 
הקסם״; 1965 ). סגנונו המאוחר הוא ליריייותר ועשיר בהארמוניות 
צבעים המרחפים עפ״נ בדיו, בדומה לדמויות המרחפות בהם. 

מלבד יצירותיו הנ״ל ב״הדסה" וב״כנסת" שומר ש׳ על קשרים 
עם ישראל בביקורים רבים. 
ור׳ תמונת־צבע בכרך זה. 

חוברת בזית (ל״ב, ה—י״ב; 377 — 384 ). 1978 , מוקדשת לש' 1 

, 06 ^ 8011 . 8 ; 1921 ,$. €11 , 1 \ 1 ) 1 ) 11 >! 6 ) 0 , 1 .) 01 ו 11 .)ן 0£61 ' 1 .! - צלסז).-[ 
,ח 1 ב 1 ח 3 !א . 8 ; 1946 ,.!/€ .!\ ,׳< 0006 ^\ 5 .[ .{ ; 1931 , 6 ( 1111 ( 16 ת 11 ' 1 61 . 671 
,( 33/4 י ־> 1 ־];> 7 ) 81016 ,. €11 . 4 ^ ; 1948 , 6116/1111116 073%6 ' 1 011 . 1 !€ 
,(/ 60 ־ £1 . 7 \ ;( 1961 ,( 37/8 .. 16111 ) 16 ( 11 !! 0 ! 16 ) 10 } 1-1 * 11 ■! 06 ,, 111 ; 1956 
, 1-111 ,.!/€ (ס 11 /ק 10%70 ! 1 /! 7/16 , 101 ־ 40111 ^ . 8 - ח €31 .{ ; 957 ( ,.(/€ . 17 ׳ 
כילל ביבל׳) 1961 ,׳/״־׳ 11 111111 611 ( 761 ,. 011 . 1 \ י ז 6 < 16 \ .? ; 1960/9 
; 1963 ,.!/€ . 17 ; 116 611111116161 [ $0116 1011 2 ). 1 , 16 ז 13 חע £6 .( ו(ברחבת 
116 1 ) 7111/061 76 , 6 מ 531£ ל 1,3 .[ ; 1966 , 1-11 , $63 ו\! 10110 \ :. 0/1 ./־ 1 , ,. 1 ) 1 
10761161 )^ 0 61 ). 111 ). 06.1 :. 0/1 ■ 1 \, ,. 18 ; 1965 ,,!/€ . 11 ! $111 ) 161 ) 7 6 !) ס 0$67 ' 1 
, 6/16 ) 6711 ($ 11 >! 1/61 11 ( 7612616/11 , 1 )(^ 1 תז 80 ./יו .£ ; 1969 , 1001161 716 וו 0 ק 

701)16111(1^611 11111! 7101x16/111 !1(6 6011 !11. €/!., /: 1922-/966, 1970; 

* 31 ו 11$1 ת^ . 16 ; 1972 ,. 11 .€ 6 ( 1 $111161 16111 61 61 ) 1 ן> €6701711 1.61 ,ז 116 ז 50 . 011 

^431.^1 €!!.' ' ]611(1(116711 1111/011)1, !60110%70$!!)) 31)1/ 501(1661 ($61 1^13 

111613 ת 13 ג 1 תי(( 050 ־ , XXX^\7, 146-182), 1972; 16 ., 7 3 $6111011 161 ׳ (/ 
!■101111(1 67 . 37 , 1 > ח 11 ות־גסזסא . 1 \ . 11 ; 1973 , 361161 >[ 1/16 ]ס , 1 !€ .)/! (ס ;. 

1171!/ 1/16 81/>61, 1974; 5. 7116x311(167, \1. €., 1978. 

ז. ע. מ. 

?טגעון, ע״ע מחלות־רוח; נרררזית; פסיכוזות; 
פסיכופתיה. 

; " ־ :ז 

שגרון ( $111 ג 31 דוז 611 ו 1 ז), שם כולל למחלות רבות ומגוונות, 
תורשתיות או נרכשות, ממוקמות או מפושטות; משותפת 
להן הפגיעה ברקמות העצם והשריר, ובעיקר ברקמת החיבור. 
ארתריטיס (דלקת המפרקים) וקדחת השגרון (ע״ע) נמנות אף הן 
עם מחלות הש׳. במאה ה 17 ראו בש׳ יחידה קלינית מוגדרת, אם 
כי הפגיעה במפרקים, האפיינית לש׳, היא מן המחלות הקדומות׳ 
ביותר. שינויים הרסניים בעצמות המפרקים זוהו בחלקי שלד של 
בני׳אדם מהתקופה הנאוליתית. מבחינה קלינית כלולים במונח ש׳ 
כל המצבים שבהם מופיעים כאב ונוקשות במערכת השלד והשריר. 
אחדות ממחלות הש' קלות וניתנות לריפוי מהיר; אחרות קשות 
ומסכנות את חיי החולה. דלקת־הגיד היא דוגמה למחלת ש׳ מקומית, 
ואילו הזאבת האדפנתית המערכתית (-גמ €1 ן 1 זע־!€ ל 11 קט 1 1€ בנ €1 ז$<ל 5 
10511$ : ע״ע דרמטולוגיה, עם׳ 201 ) היא דוגמה למחלה נרחבת 
ומפושטת, הכוללת גם פגיעה במפרקים. גם בין מחלות המפרקים 
(ע״ע מפרק, עם׳ 89 ) יש הפוגעות במפרק אחד, כגון ארתרוזיס 
( 051$ ־ 1:111 ־ 31 ) ניוונית של הברך, או של הירך, ויש הפוגעות במפרקים 
רבים, ומתלווה אליהן, לעתים, גם פגיעה במערכות אחרות בגוף, 
כגון דלקת־מפרקים שגרונית ( 1$ ז 1 ז*ז 3 ()!סזגתז^־ז), הפוגעת 
בעורקים, בריאות. בכליות ובעצבים (ע״ע חסון, עם׳ 746 ), קדחת 
הש׳ ו 1$ זי 1 ל^ת 0 קצ 2 ם 1051 ^ 1 ״ 3 (ע״ע מפרק, עמ׳ 90 ) אף הן 
דוגמות לסוג זה של מחלות. דלקת, או שינויים ניווניים, במפרק 
עמוד־השדרה המתני, או בפרקי העצה (חז 11 ז $30 ) והכסל ( 11111111 ), 
הם מן הגורמים למתנת (ע״ע). 

מחלות הש׳ שכיחות בעיקר בקבוצות־גיל מבוגרות; רובן סבות, 
ומרפאים אותן באמצעות תרופות (ע״ע הנץ׳) ובריפוי פיסיקלי 
לסוגיו (ע״ע פיסיקלי, רפוי). 

! 1965 , 01160161 7111116 ' 6 < 1 !) €071366 16 ) 1 ( 0 !( 11/1010% ) 7 ,■]־>ח 11 ־ 31 ,' 6 .€ .( 1 
— 46 ( 80 .[ ; 1969 , 6 ) 11611 ) 6 !! 111601 ( 7/1 / 0711 1 ) 1/1111 17 ) ,(. 1 ) 6 ) 61 1.10 . 8 
. 1971 ,)( 11010 % ! 1611111 ! 7 1111601 ! 0 ,מג ונ 13 ( 8110 . 7 \ , 79 

י, שא. 

^גריר, שגרירות, ע״ע דיפלומטיה. 

• י • • ל 


שלה (אנג׳ צרפ׳ — ק־ 01 :>), מושג מרכזי באלגברה. 

המציין חוג (ע״ע) חילוק קומוטטיווי. דוגמות לש׳ מהווים 
המספרים הרציונליים ( 0 ) והמספרים הממשיים ( 11 ) — עש פעולות 
החיבור והכפל הרגילות — וכן המספרים המרוכבים 0 ). 

לעומת הש" האלה, שהם מסדר אינסופי (בעלי מספר אינסופי 
של איברים), מהווה שדה גלואה (ע״ע מספרים, תורת ה־. 
עמ׳ 1132 ) דוגמה לש׳ מסדר סופי. נהוג לאפיין ש׳ ע״פ המציין 
שהוא המספר הטבעי הקטן־ביותר 1 !, כד שלכל איבר x בש׳ קיים 
ס— *■מ. אם אין ח כזה, מוגדר מציין הש׳ כ־ס. ניתן להראות, 
כי המציין של כל ש׳ הוא ס או מספר ראשוני ק. במקרה הראשון 
מכיל הש׳ תחדש׳ ראשוני (תת־ש׳ המובל בכל תת־ש, אחר שלו), 
איזומורפי(ע״ע חבורה, עמ׳ 47 ) ל 2 ); במקרה השני תת־הש׳ הראשוני 
איזומורפי לש׳־גלואה מסדר ?. כל ש׳ סופי מכיל ״ק איברים; ק הוא 
מספר ראשוני. ש׳ ? המכיל ש׳ (תת־ש׳) £ עם אותן הפעולות נקרא 
ש׳ הרחבה של ש־הרחבה מתקבל ע״י סיפוח שורש של 
פולינום (\.)£. לדוגמה: ( 2 /^) 3 >, שהוא קבוצת כל המספרים 
{ 2 /^ + 3 } כאשר ר), 3 הם מספרים רציונליים, מתקבל מהמספרים 
הרציונליים 0 ע״י סיפוח שורש הפוליבים 2 ~\. בצורה דומה 
מתקבל ש׳ המספרים המרוכבים 0 =( 1 ) 11 לסיפוח השורש ! של הפולי׳ 
נום 1 ־<-* למספרים הממשיים 11 . ש׳־הרחבה אלגברי הוא ש׳ 
המתקבל ע״י סיפוח שרשים של פולינומים. ש׳־הרחבה שאינו אלגברי 
מתקבל גם ע״י סיפוח איברים טרנסצנדנטים •- איברים שאינם 
שרשים של אף פו־לינום עם מקדמים בש׳ הנתון. הטיפול בקבוצת 
ההרחבות האלגבריות של ש׳ נחון בעזרת תורת גלואה (ע״ע) הביא 
לפתרון מספר בעיות־יסוד, כגון אי קיום נוסחה לפתרון משוואה 
ממעלה 5 (ע״ע אלגברה). ש׳־מספרים אלגברי הוא ש״הרחבה 
אלגברי של ש׳ המספרים הרציונליים. הטיפול בש" אלה הוא אחד 
הפרקים החשובים של האלגברה המודרנית (ע״ע אריתמטיקה! 
מספרים, תורת ה־). ש׳ ס ג ו ר א ל ג ב ר י הוא ש׳ שאין לו הרחבות 
אלגבריות, כלף, ש׳ שלכל פולינום עם מקדמים בש׳ הנתון יש שורש 
באותו ש/ ש׳ סדור הוא ש׳ שבין איבריו קיים יחם נוסף י 1 >ב, 
המקיים דרישות הדרמות לסדר שבין מספרים ממשיים. 

א. ה. פרנקל, מבוא למתמטיקה, א׳-ב׳, תש״ב-תשי״ד* ת 3 ״י . 6 . 8 

• ד *" 966/7 נ , 11 ־ 1 , 0 ; 41 % 6 / 1 / , 1011 ) 201 ^ 101 ) 

ע. אל. 

שלה (לנדוברג), יצחק ( 1890 , לובלין — 1952 , ת״א), מראשי 

* - * * • 1 

ה״הגנה", מפקדו הראשון של הפלמ״ח ומפקד בצה״ל. 

במלה״ע 1 שירת בהצטיינות בצבא הצאר, ולאחר המהפכה פיקד 
על פלוגה בצבא־האדום. ש׳ למד פילולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת 
סוואססופול בקרים. הוא עסק בספורט, היה אלוף פטרבורג בהיאבקות. 
ופעמיים — מתאגרף בקרקס, ברוסיה התקרב אל טרומפלדור (ע״ע), 
וסייע לו בארגון ה״חלוץ״ (ע״ע, עמ׳ 481 ). ב 1920 עלה לארץ, והיה 
ממייסדי גדוד־העבודה (ע״ע); בשורותיו טיפח את ענף החציבה. 

ש׳ עסק בפעילות בטחונית מימי ה״הגנה" הראשונים, אך פעילותו 
העיקרית החלה במאורעות 1936 . ש׳ היה חדשן בתפיסתו הטקטית, 
והביא — לראשונה — לפעולות יזומות ב״הגנה". שיטות־הלחימה 
שפיתח — עיקרן בניידות וביציאה לקראת האויב במרחב, והן באו 
לידי ביטוי ביחידות שהקים: ״הנודדת״ ( 1936 ; ירושלים), "פלוגות 
השדה״(״פו״ש״; 1937 ), ״יחידות לפעולות מיוחדות״ (פו״מ; 1939 ) 
— ובעיקר בפלמ״ח (ע״ע; וע״ע הגנה, עמ׳ 403/4 ), שעליו פיקד 
מאז הקמתו ב 1941 ועד 1945 . הפלמ״ח הגשים במידה רבה את 
תביעתו לקיום כוח צבאי קבוע. במסגרתו הקים יחידות ים, אוויר 
והנדסה, והן היו יסוד לאותן יחידות בצה״ל. ההווי המיוחד לפלמ״ח 
היה במידה רבה פרי אפיו הסוער ואישיותו הכריזמתית של ש/ 
שכונה בפי חניכיו "הזקן". אישיותו רבת־הפנים, מנהיגותו ותפיסותיו 
הצבאיות היו למופת לדור־המפקדים הראשון של צה״ל. בין חניכיו 


455 


456 


שדה, יצהר, — שדה לבן 



יצהק שרה (באמצעו עם י גא? א?וז (מימיו; ופשר ריי!. 
הניתר״ 1038 (ארכיזז צד,"?) 


הבולטים משה דיין, ובעיקר יגאל אלון, שהיה מפקד הפלמ״ח 
אחרי ש׳. 

מ 1945 היה ש׳ חבר המפקדה הארצית (מ״א) של ה״הגנה", 
ועמד מאחורי תכנונן וביצוען של פעולות הפלמ״ח ו״תנועת המרי" 
(ע״ע הגנה, עמ׳ 401 ) נגד השלטון הבריטי. בשנים 1945/7 שימש 
רמטכ״ל־בפועל. במלחמת־העצמאות פיקד על הגנת משמר־העמק 
(ע״ע) ועל מבצע ,-.יבוסי״ (ע״ע א״י. עפד 576 ). ש׳ השתתף במבצע 
״דני״ (שם, עמ׳ 586/7 ), במבצע "חורב" (כמפקד חטיבת־השריון 
הראשונה של צה״ל [חטיבה 8 ] — בדרגת אלוף? שם, עמ׳ 593 ) 
ובכיבוש משטרת עראק־סווידאן (שם, עמ׳ 590 ). 

ש׳ היה סוציאליסט ופעיל במפ״ם. על שמו בקראים הקיבוצים 
משאבי-שדה וביר-יצחק, בנגב, ומושב שדזדיצחק, בשרון. מספריו: 
"מסביב למדורה" (רשימות בעלוני הפלמ״ח, בחתימת י. גודד), 
תש״ו; ״הפנקס פתוח״ (זכרונות), תשי״ב: ״לוחמים״ ( 4 מחזות), 
תשי״ג. 

מפלגת הפועלים המאוחדת, י. ש׳ (דברים לזכרו), 1952 ; ז. גלעד 
(עורך), ספר הפלמ״ח (מפתח בערכו), תשי״ג; ם. ברסלבסקי, תנועת 
הפועלים הא״יית, ד׳ (ספתח בערכו), תשכ״ג! ספר תולדות ההגנה, 
ב׳-ג׳ (מפתחות בערכו), תש״ך—תשל״ב. 

אל. רי. 

שדה; פנה ם (נו׳ 1929 , לבוב), משורר ומספר ישראלי. עלה 
לארץ בילדותו ולמד בת״א ובקיבוץ שריד. ספר־שיריו 
הראשון, "משא דומה", י״ל בתשי״א. ספרו האוטוביוגרפי "ההיים 
כמשל״ ( 1958 ), היה ספרו הראשון בפרוזה. 

שיריו הראשונים מיוחדים בריתמוס חפשי, באפים ההגותי 
האכסטאסי, בלשונם הארכאית ובשימוש מקורי במטפוריקה מיתו¬ 
לוגית וכן בצורת המשל, השאולה מהברית החדשה; ניכרת בהם 
גם השפעת א. צ. גרינברג. שיריו המאוחרים, שנדפסו ב״ספר 
השירים 1947 — 1970 ״ ( 1970 ) וב״אל שתי נערות בכבדות״ ( 1977 ), 
מאופקיכדיותר; נימתם לירית, וגוברים בהם יסודות משפת־הדיבור, 
בספריו המאוחרים — בהם: "על מצבו של האדם" (תשכ״ז), 
"העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד" (תש״ל), "מות 
אבימלך ועליתו השמימה בזרועות אמו" (תש״ל), "נסיעה"(תשל״א), 
"נסיעה בארץ ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים" 
(תשל״ד) — נתן ש׳ ביטוי לתפיסת־עולמו, שלא השתנתה מאז ספרו 
הראשון. תפיסתו מושפעת מהמיסטיקה הנוצרית והיהודית, מהפילו¬ 
סופיה של ניצשה (ע״ע) ומעמדות אבסיסטנציאליסטיות דתיות, 


הקרובות להשקפות קירקגור (ע״ע). עיקרה — ההנחה שהמציאות 
אינה אלא משל, ושהאלוהים הוא הנמשל; ע״כ אין ערכה של 
המציאות אלא בגילוי המשמעות הנצחית הגלומה בה והכוונה האלו¬ 
הית שמעבר לה. האדם נתפס כתופעה דתית ולא פסיכולוגית או 
חברתית, ותפקידו — להתעלות ולהשיג את הקשר עם הנצחי- 
המוחלט. קשר זה עשוי להיווצר גם בדרך של חטא, עוול, מלחמה 
והרס — בכל דרך אפשרית של התעלות מעל לחיים ה״אזרחיים", 
הקטנוניים — והוא מחייב ויתור, סבל והקרבת האושר הארצי. 

פילוסופיה זו משתקפת ברבדיה השונים של יצירתו. גיבוריו אינם 
אלא ואריאציות על דמות אחת של גיבור נישא, המעדיף את הפריצה 
הגואלת עפ״נ קיום יומיומי עלוב, והנצלב בצורות שובות בידי 
ההמון שאינו מבין אותו. בספרים, שהגיבור מופיע בהם כמספר, 
הוא ממלא תפקיד כפול: כגיבור הוא בוטל על עצמו לשאת בסבל 
האנושי, וכסופר — לתאר את הסבל ולגלות את הבשורה האלוהית 
הטמונה בו. לצד הגיבור מופיעים גיבורי־משנה, המדגימים מצבי 
בדידות, סבל וחטא, ואת אפשרויות השגת הגאולה מחד־גיסא, או 
שקיעה והידרדרות למצב פיסי, חייתי, מאידך־גיסא. 

מבנה העלילה ועיצוב מימד הזמן יוצרים מתח של הנגדה בין 
אירועים מקריים, יומיומיים, עוקבים, לבין אפשרויות פריצתם לעבר 
ממדי־זמן אחרים: עבר מיתי, היסטורי או אישי, או חלומות ונבואות 
על עתיד ראלי וסיפורי. מתח זה בולט־במיוחד ב״-החיים כמשל", 
שבו אוסף פרטים מקריים־לכאורה מחיי הסופר, הנמסרים בסגנון 
הווידויים של אוגוטטינוס, או רוסו, ומתקשרים למבנה מגובש 
ומשמעותי, המחקה את מבנה האפוס הקדום או המיתוס הנוצרי: 
הנסיובות להשגת אושר ארצי׳ הוויתור עליו והסבל הכרוך בכך, 
וכנגדם — הלידה מחדש של הרוח (או העליה מהשאול) אל מציאות 
אחרת, עליונה, המגולמת בחלומות, ביצירה הספרותית ובמשלים 
מיתיים. כל רמות-היצירה בספריו של ש׳ נועדו להציג כפילות זו 
במצב האנושי. 

השקפותיו של ש׳ עוררו פולמוס והתנגדות, וספריו לא זבו 
לאהדת הביקורת — בידהשאר משום שלא תאמו את הדרישות החב¬ 
רתיות של ספרות דור הפלמ״ח בתחילה, ואת הנורמה האלגורית 
והכתיבה המתוחכמת של ספרות שנות ה 60 . 

ש׳ כתב גם ספרי-ילדים בחתימת ש. פנחס, דן אורן ויריב 
אמציה, ותרגם משירת העולם. 

י. סונדי, שיחות בחצות לילה עם פ. ש/ 1968 ; צ. לוז, שירים בגגות 

חכמת החיים (״דבר״ לספרות ואמנות, 18.9.70 ); ג. שקד, גל חדש 

בסיפורת העברית, תשל״ב. 

נו. ג. 

שדה בוקר, קיבוץ במרכז הר־הנגב, על כביש באר-שבע— 
אילת; 230 תוש׳ ( 1978 ). ראשיתו ( 1952 ) בהוות־בוקרים 
באיזור אל־בקר. לרשות הקיבוץ 8,000 דונאם, כולל שטחים מעובדים 
בחבל הבשור ובבקעת באר־שבע. הקיבוץ מתקיים על מטעים, לול 
וגידולי-שדה, ומשתייך ל״איחור הקבוצות והקיבוצים". 

ב 1953 התיישב בן־גוריון (ע״ע) בש״ב, וביזמתו נוסדה ב 1963 
מדרום לקיבוץ מדרשת ש״ב. במדרשה מוסדות־חינוך (בי״ס- 
תיכון, בי״ס-שדה ומרכז השתלמויות) ובהם 480 תלמידים, וכן המכו¬ 
נים לחקר המדבר ולמורשת בךגוריון (ספריית בךגוריון והארכיון 
שלו), שהם שלוחות של אוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע. ליד 
המדרשה — קברות פולה ודוד בךגוריון. 

שדה לבן, כינויה העברי של בילאיה־צרקוב (= כנסיה לבנה; 

בפי העם: "שווארצע טומאה"), עיר בפלך קייב. קהילתה 
נוסדה בסוף המאה ה 16 . ב 1646 ישבו יהודים ב 100 מתוך 800 
בתיה. בגזירות ת״ח (ע״ע חמילניצקי) נחרבה הקהילה. ההידמקים 
(ע״ע) פגעו בה באמצע המאה ה 18 , אך היא שבה והתחדשה. 


457 


שדה לכן — שדדדתעופה 


458 


ב 1765 נמנו בש' ובסביבתה 1,876 יהודים משלמי מס־גולגולת, 

וב 1847 — 6,665 יהודים. ב 1823 נפתח במקום דפוס עברי ן נודעו 

ממנו 3 ספרים בלבד. עם התפתחות המסחר הפכה העיירה לעיר. 

ב 1897 היו בה 18,720 יהודים ( 54% מהתושבים), וב 1926 — 

15,624 ( 36.4% ). במשטר הסובייטי נתבטל אפ:ה התרבותי־היהודי 

של הקהילה. באוגוסט 1943 השמידו הנאצים את כל יהודי ש׳. 

א■ ד- רוזנסל, מגלת וזסבח, א/ 78 — 81 , תרפ״ז; מ. רבינוביץ, 
׳.לקוטי צבי״ מדפוס ש׳ (ק״ס, כ״א), תש״ד/ה; א. יערי׳ על ס׳ 
״אור חדש״ דפוס ש׳(שם); ש. אסינגר, חלקם של היהודים בקולוני¬ 
זציה של אוקראינה (ציה, כ״א), תשט״ז. 

שדה״תעופה ( 1:101:1 ־ 411 .; נמל־אוויר — זזסיע־ו!^; נמל-תעופה — 
0010 ־ 3 1 >ס־! 0 ^), אתר ומתקנים להמראתם ולנחיתתם של 
מסוסים; מקום המפגש בין התחבורה היבשתית לנתיבי התחבורה 
האווירית. 

בש״ת פועלות בתיאום שתי מערכות עיקריות: אווירית וקרקעית. 
המערכת האווירית כוללת את המתקנים והפעילויות הכרוכים בתנועת 
המסוסים בתחום שה״ת ובמרחב האווירי הצמוד לו. 

מטוסים ממריאים ונוחתים ע״ג מסלולי אספלט ובסון. המסלולים 
סלולים על תשתית כבושה — כדי שיוכלו לשאת את כובד משקלם 
של המטוסים. ארכם תלוי בסוגי המטוסים, תנאי האקלים וצפיפות 
האוויר באיזור שה״ת (ככל שצפיפות־האוויר נמוכה, קטן כוח 
העילוי במהירות נתונה). להמראה ולנחיתה ליליות מצוידים המסלו¬ 
לים במערכת־תאורה משני צדיהם. צורות המסלולים וכיווניהם 
תלויים בסוג שה״ת, באופי של הפעילות האווירית וברמת בקרתה: 
מסלול יחיד — להמראה ולנחיתה * מסלולים מקבילים; מסלולים 
נחצים; מסלולים בזווית, בלתי-נחצים. יש מסלולים המשמשים הן 
להמראות והן לנחיתות, ויש המשמשים להמראה, או לנחיתה, בלבד. 
בין מסלולי ההמראה והנחיתה לבין עצמם ובין איזור בית-הנתיבות 
מקשרת מערכת מסלולי-הסעה. אלה מתוכננים לפינוי מהיר 
של מסלולי הנחיתה, ולוויסות יעיל של תנועת המטוסים על הקרקע 
בשח״ת. רחבות-חניה למטוסים, באיזור ביודהנתיבות, קיימות 
במספר צורות — ע״פ מבנה שה״ת ומבנה בית-הנתיבות. 

בקרת התנועה האווירית נעשית בשתי רשויות. א) מ גד ל¬ 
ה פי ק ו ח (■!ש״יס! 01 ־ 000:1 ) מנהל ומבקר את תנועת המטוסים 
ברדיוס 5 מיל מסביב לשה״ת. חדר-הפיקוח ממוקם בראש בית־ 
הנתיבות, או במקום גבוה אחר, וקירותיו שקופים, כדי שלפקחי 
הטיסה המתפעלים את מגדל-הפיקוח תהיה שליטה חזותית על המס¬ 
לולים ועל דרכי־הגישה אליהם. בהמראה מספק הפקח לטייס נתונים 
מטאורולוגיים על התנאים השוררים בשה״ת ובסביבתו, מנחה אותו 



שרה־ההעופח ע״ש רה נזל. פר י כ 


אל קצה מסלול־ההמ־ 
ראה ומורה לו מתי 
להמריא; ההוראות ני¬ 
תנות בתיאום עם צוות 
הפקחים — כדי להב¬ 
טיח למטוסים תנועה 
בטוחה. 

בנחיתה מספר 
שלבים. אם מטוסים 
אחדים מבקשים לנחות 
בו־זמנית, הם מונחים 
לחוג זה מעל זה במע¬ 
גל, סביב קרן־רדיו 
אנכית (זס^זזגבת 13.0 ), 
המשודרת ממתקן ב־ 
שח״ת. כשנוחת מסוס, 
יורד כל מטוס ממתין 
למעגל שמתחתיך — 
עד הגיע תורו לנחיתה. 
ברוב המקרים (ותמיד כשהראות מוגבלת לגובה של 200 רגל 
[כ 65 מ , ]), נהוגה נתיתתמכשירים ( 19001108 , 110100:1 ־ 105:1 ), 
שבה נעזר הטייס במערכת משדרים המצויים על מסלול-חנחיתה: משדר 
אחד מצוי בקצה המסלול הקרוב לנקודת הנחיתה, ומשדר שתי אלומות 
רדיו, הניצבות לאופק והחופפות בגזרה של 1 0 . מרכז הגזרה נמצא 
בנטיה של 3 0 למישור שה״ת. הטייס מתביית על קרן זו כך שהמטוס 
מורכן בזווית מתאימה לנחיתה. משדר שבי מצוי בקצהו המרוחק 
של המסלול (מנגד לנקודת הנחיתה), ומשדר זוג אלומות אפקיות, 
החופפות בגזרה של 5 0 . מרכז גזרת החפיפה מציין את מרכז המסלול, 
ומאפשר לטייס לשמור על כיוון מדויק. מכשור מיוחד בהא הטייס 
מסמן לו כל סטיה, הן בכיוון והן בגלישה. עור שני משדרים ממוקמים 
בנתיב הגישה אל המסלול, ומשדרים אלומות אנכיות, המורות לסייס 
את מרתק המטוס מן המסלול ואת גבהו המדויק ברגע חציית 
האלומות. 

ב) בקרת התנועה האווירית בתחום מרחב האוויר של שה״ ת — 
תהום אווירי בקוטר של 25 - 50 מיל מסביב לשה״ת — נעשית בידי 
צוות מיוחד, באמצעות מכשירי מכ״ם. בקרת הטיסה בתחום זה 
מכוונת מטוסים באים אל נתיבי גלישה ואל שליטת מגדל-הפיקוח. 
ומטוסים יוצאים — אל נתיבי האוויר הארציים והבי״ל. 

מלבד מערכת הבקרה האווירית פועלים בשה״ת מערכות שירו¬ 
תים, ביניהם יחידות כיבוי-אש והצלה ומתקני אחזקת מטוסים, 
תדלוק, נקיון ואספקת מזון. 

לב המערכת הקרקעית הוא בית־הנתיבות. שם מתואמות 
פעילויות שה״ת מבחינה מינהלית וארגונית. בין הפעילויות: תפעול 
חברוודהתעופה, טיפול בנוסעים באים ויוצאים. שינוע מטעני 
הנוסעים מהמטוסים ואליהם ותקשורת ציבורית ואווירית, מתקני 
בית־הנתיבות מופרדים (אפקית או אנכית) לזרימת נוסעים יוצאים 
ונוסעים באים. המתקנים לנוסעים יוצאים כוללים בד״כ אולם- 
המתנה מרכזי, דוכנים של תברות-התעופה (לטיפול בנוסעים ולאיסוף 
מטענם), דוכנים לביקורת דרכונים ומכם ואזורי־המתנה ליד שערי־ 
היציאה אל המטוסים, את הנוסעים הבאים משרתים דוכנים לבי¬ 
קורת דרכונים ומכם, שינוע מזוודות מהמטוסים, ועוד, בית־הנתיבות 
מצויד במתקנים כלליים לשירות כל הנוסעים: דואר, שירותים, 
מסעדות, חנויות, איזור מבקרים, לוחות־תצוגה לטיסות, ועוד. פעי¬ 
לויות ביודהנתיבות מרוכזות בבניין אחד, או בבניינים נפרדים 
לחברותיתעופה שונות. המעבר משערי-היציאה אל המטוסים הוא 
דרך פרוזדורים ניידים, ישירות לפתח המטוס, או מצריך יציאה 



איזור ביוז־הנהיבות ורחבות החנייה נשרד־ 
התעופה של יוסטו!, אה״ב. 1 ) בי,'־נתיבות 
חמשלביש תנייה רכב ע־ 5 ית; 2 ) הגייה במלחי 
קלויז, 3 ) מנרשי חנייה ?רכב; מגר? פיקוח, 
5 ) מערכת נישה קתחנורת־הקן? פנימית 



459 


שדה־תעופה 


460 



ו!י 1 מר 
י 1 ח■ הר.נ 31 ה 


יגריייו 


!דייי! גוווו^י 0 
ה־ ימת ניסשיס 


ר.* אז ר עלדוכי יעל שערכת יעדזדומלםה: 

זרימת הנובעים וווםטזסים כי: רמרכינים 
הי-עונים 

לרהבת־החניה וגישה למטוס ברגל או באוטובוס, המערכת הקרקעית 
כוללת גם מגרשי־הביה לכלי־רכב, שירותי הסעה ציבוריים ופרטיים 
(של הברוח־התעופה) מש ה" ת למרכזים עירוניים סמוכים, ומערכת 
גישה לתחבורה יבשתית, שמטרתה להבטיח זרימה שוטפת של 
כלי־תחבורה בץ שה״ת לעורקי־תבועה ראשיים בסביבתו. למערכת 
גישה מודרנית — כבישים רבי־מסלולים, מחלפים ומס״ב, 


חוקי ם,הוראות ותקנים לתפעול ש״ת, בקרתו והשתל¬ 
בותו במערכת נתיבייהאוויר, נקבעים ע״י רשות בי״ל — "ארגון 
התעופה האזרחית הבי״ל״ ( 0 \) 10 ), — וע״י רשות לאומית 
(בישראל — "מינהל התעופה האזרחית", הכפוף למשרד־התחבורה). 
יש שגורמים פרטיים, רשויות מקומיות או מוסדות לאומיים, מנהלים 
ומתפעלים ש״ת י- ע״פ סוג השרה, ייעודו וגדלו. 

סיווג שדות־התעופה. 0 \ 10 מסווג ש״ת ל 5 קטגורילת 
ע״ם אורך המסלולים (החישוב לש״ת שבהם התנאים האטמוספריים 
רגילים [ר׳ לעיל, עמ' ד 45 )): 


-- ־ ־ 

אידך המכלול (ברגל) 

1 

סוג שדה״התעוםו 

7,000 ויותר 



6,999—5,000 


מ 

4,999—3,000 



00 כ, 2 — 2,999 


ם 

2,499—2,000 


£ 


מינהל־התעופה הפדרלי באה״ב (^ 1 ) מסווג ש״ת ע״פ ייעודם: 
ש״ת למטוסים מסחריים, לנוסעים ולמטען (ז^זזר״ז ־ 311 ), וש״ת 
לתעופה כללית ( 131100 י\ב 31 ז׳.>תש 8 ), המשרתים מטוסים קלים מסוגים 
שונים (מוניות־אוויר, מטוסי־השכרה, מטוסי שיטור ומדידה, מטוסי־ 
לימוד ומטוסים פרטיים). 

בתכנון ש״ת מודרני גדול ובקביעת מיקומו מופעלים (א) 
שיקולים הנדסיים, המביאים בחשבון את פילוס השטח. קיומם 
של מכשולים הרריים ומבנים גבוהים באיזור הגישה. תנאי אקלים 
(ערפילים, שלג, לחץ־אוויר) ועוד; (ב) שיקולים הקשורים בצרכי 
המרכזים העירוניים, מבחינת קרבה, נוחות גישה, בטיחות וכיו״ב; 
(ג) שיקולים כלכליים ואקולוגיים, המשפיעים על עלות הבניה 
והתפעול ועל איכות־ההיים בסביבת שה״ת. 

התפתחות שה״ת חלה בד־בבד עם ההתפתחות הטכנולוגית 














461 


שדה־תעופה — שריאל" (אחמד) פארע א(ל)־ 


462 



נגדם, מצד שני, כיום 
נוטים לבנות ש״ת 

בי״ל גדולים במרחק 

עדה תעופה בינלאומי מוז־בנו, כן־פרנציכהו. רב־יחטית מאזורים 
אה״ב, 1 > בית־הנתיבוח; 2 ) חנייה חזיתית של 

ממוכיש; 3 ) חניית מטוסים במזח אצבע; 4 ) חניית עירוניים. עם־זאתנח־ 
מטופים במזח י לווי!, 0 ) חגיו! לרכב: 6 ) מערבת קרות האפעןרן ר ןן[ ל. 
:ישד, לתחבורת יבשתית 

הפעיל מטוסים הממי 

ריאים והנוחתים אנכית, או במסלולים קצרים. מטוסים כאלה אולי 
לא יצריכו ש״ת גדולים, יקטינו את הרעש ואת הצפיפות בבתי" 
הנתיבות, וימנעו עיכובים. 


המסלולים, בהגדלת 
מרחב בתי־הנתיבות, 
בתחכום הבקרה ה¬ 
אווירית, בייעול זרי¬ 
מת הנוסעים, בשינוע 
מזוודות ומטענים וב¬ 
שכלול מערכוודהגי- 
שה היבשתיות. 

את ההתפת¬ 
חות העתידית 
של שה״ת יקבעו 
גידול הביקוש לתח¬ 
בורה האווירית, מצד 
אחד, ועצמת הנזק 
וההפרעה של שה״ת 
לסביבה וההיערכות 


התפתחות התעבורה בשד ה ־התעופה בז־גוריון 


1977 

1970 

1965 

1960 

1950 

1949 

ש נ ה 

20,500 

18,160 

9550 

4850 

4500 

4410 

מספר טיסות שנתי 







מספר נוסעים שבתי 

2309-9 

1112.0 

544.4 

223.4 

116.6 

41.9 

(באלפים) 







מטענים, שנתי 

111.0 

30.7 

4.8 

3.5 

1.9 

0.5 

(אלפי טון) 







דואר, שנחי 


1763 

1075 

522 

241 

130 

(טונות) 


ש" ת בישראל. נמל־התעופה בן־גוריון (ליד לוד) הוא שה״ת 

חבי״ל היחיד בישראל, שלו מסלולים ארוכים, המתאימים למטוסי- 

סילון לתובלה ולנוסעים. עד סוף שנות ה 90 מתוכנן להקים באיזור 

באר־שבע ש״ת בי״ל שני שיקלוט את התנועה העודפת של נמל 

בן־גוריון. בתכניות־הפיתודז של נמל־התעופה בן־גוריון נכללים: 

הארכת מסלולים ומסלולי־הסעה, הרחבת בית־הנתיבות הקיים, הקמת 

מרכז מסחרי ובניית איזור בית־נתיבות עד סוף שנות ה 80 . 

מבהלת נמל־תעופה לוד, נמל־תעופה לוד 1972,3 , תשל״ג; מנהלת נמל 
תעופה בן־גוריון, נמל־תעופה בן־גוריון (היברה־רקע לוועדת נולן), 
1975 ! י. אטקין, מגמות בתיכנון מסופי נוסעים בנמלי־תעופה לשימוש 
בשנות ה 80 (הנדסה ואדריכלות. ל ״ד) 1975 ! ״/ז . 0 .£ 

; 0715 <ך 417 , 1 ) 071 ?* 1 ^ 10 ־ #10661 ו £1 | 1 י\ 01 £<ז שזטזנזגס] 166 ; 1974 
1116 01 , 805 071716 [ 071$ <} 417 > ,. 4 ( , 1976 , 0 ) 01 ■ 7/16 

- 50 30 ׳) 1 ־ 61 מ 1 \/ ; 1974 ,( 1011 ) £011 י €6 ת 0 ז 0011£6 1115 ז 0 ^\ 1 ( £0011 

-סז?) ) 141117 ? 1/1£ /ס 5 ) 712 ) €11011 0715 <[ 1417 , £1116615 ח. ? 1 1 נע!ם 0£ ׳< €161 

..א ; 1973 ,(.^״ 11.5 , 6 1161(1 3(; 76x35 ש 1 ז 6 י 011£61 נ) 1:116 0£ £ת 1 ( €661 
. 1975 5 , 0715 ק 117 / / 0 £71 052 ( 1 7 > 071 71171171% ) 1 ? ,££.ש(ח 0 ז £10 

אי. י. 

שדו 0 \\ס 1 ) 113 :> 5 ), שמם של שני אמנים גרמנים, אב ובנו. 

( 1 ) י ו ה ן ג 1 ט פ ך י ד ש׳ — . 5 1 ) 1€ ־נ£: 1 ] 00 .ת 011311 ן — 
( 1764 — 1850 ), פסל דאמן־גרפיקה. למד בברלין וברומא והושפע 
מהפיסול הקלאסי, מ 1788 ניהל את בית מלאכת הפיסול בחצר 


המלוכה בברלין, ומ 1815 
עמד בראש האקדמיה 
לאמנויות. ש , יצר בסגנון 
ראליסטי מלא־חיים משו¬ 
לב בביטוי קלאסי שקול 
והיה יחד עם כ. ראוך, 
מהחשובים שבפסלי ה־ 
קלאטיציזם הגרמני. ב¬ 
תחום הגרפיקה עסק בעי¬ 
קר בתחריטים וליתוגר־ 
פיות. פירסם חיבורים על 
האמנות. 

עבודותיו העיקריות: 
מצבת־זכרון לרוזן אלכ¬ 
סנדר פון דר מארק, 
1790/1 (הגלריה הלאו¬ 
מית, ברלין המזרחית); 
פסל אלת הנצחון במר¬ 
כבה רתומה ל 4 סוסים 
על שער בראנדנבורג(בר¬ 
לין המזרחית), 1789/92 ? 
פסלו של גנראל ציתן, 
1794 (הגלריה הלאומית, ברלין המזרחית); פסל הנסיכות לואיזה 
ופרידריקה, 1795/7 (הגלריה הלאומית, ברלין המזרחית). וע״ע 
גרמנית, אמנות, עמ׳ 589 . 

( 2 ) ו י ל ה ל ם פון ערי — . 3 011 ׳\ תו 111161 /י!\ — ( 1788 — 
1862 ), בנו של ( 1 ), צייר. למד אמבות בברלין, פעל ברומא, שם 
התקשר ( 1811 ) לנצרנים (ע״ע) ויחד עמם עבד בבית ברתולדי 
ברומא. בשנים 1819/26 היה פרופסור באקדמיה לאמנויות בברלין, 
ומי 1826 מנחל האקדמיה לאמנויות בדיסלדורף, שם יסד את "אסכולת 
דיסלדורף", שנושאה העיקרי היה ציור היסטורי. 

עבודותיו העיקריות: פרסקים בבית ברתולדי, 1816/7 ; ציורי 
דיוקן עצמו עם אחיו רודולף (שהיה פסל; 1786 — 1822 ), ותורולדסן 
(ע״ע), 1815/9 (שניהם בגלריה הלאומית, ברלין המזרחית); ישו 
בחברת בתולות, 1838/42 (מוזיאום שטדל, פראנקפורט), ב 1845 
הועלה לדרגת אצולה. 

117211 . 0 . 5 .! , 5 ־ £61 ■§£ .\ 1 ; 1869 ') 171 ) 5 1 ) 1171 ■יל .' 0 ,ז 6 חנ] 1 ) 14 .[ 

. 1938 , 7 ) 0171 ) 1 107 ) ,. 0.5 , 1460612 .? ; 1886 , 71 ) 071 ? .ס. 0 

ע. מא. 

שך:אק, (אחמד) פאך 0 א(ל)־ (\^) 

( 1804 , עשקות [לבנון!׳ — 1882 , קושטא), עתונאי וסופר, 

מראשי החדשנים בחיי התרבות הערבית במאה ה 19 . ש׳ נולד 
במשפחה מארונית, אד בעקבות מות אחיו בכלא הפאטריארך המארוני 
נעשה לאויבי, המושבע של כמורה זו והתקשר עם מיסיונרים אמרי¬ 
קנים. הוא עבד בבית־הדפום שלהם במאלטה ואח״ב נסע לקיים- 
בריג׳ (אנגליה) והשתתף בתרגום כתבי״הקודש לערבית׳ משם נסע 
לתוניסיה והתאסלם (והוסיף לשמו אח השם אחמד). ש" נקרא 
לקושטא, לשירות השלטאן, ושם ייסד וערד (מ 1860 ואילך) את העתון 
"אל-ג׳ואיב", שכוון אל תושבי המזרח הערבי ותמך ברעיון הח׳ליפות. 

ש׳ היה מחבר פורה ורבגוני, ובכתיבתו מורגשת הנטיה להפגין 
את שליטתו המופלאה באוצרות הלשון הערבית. כמה מספריו עוסקים 
בלשון הערבית, דקדוקה ומילונה, וכן כתב שירים בנוסח הישן וחיבר 
שני ספרי מסעות (על מאלטה ועל אנגליה וצרפת). יצירתו הספרותית 
החשובה״ביותר היא 11 — 31 * 1 *. '(— 51 < ^ *י ("שוק על 

שוק באשר לטיבו של פאריאק"); משמשים בה בערבוביה יסודות 
אוטוביוגרפיים (השם "פאריאיך מתחרז עם "שדיאק" ורומז לזהות 



*•רז ׳.ו&םריר ■ט" חנסיכיח יואיזה פרי* 
.י**לה. ש"•;. 7 ־.<־.י! 17 •:־יפ^ריה י,?!!ווגיית. 
דדי י י ־־כורדית׳ 






463 


שדיאק, (אחמד) פארם א(ל)־ — שדים ודוחות 


464 


בין גיבור הספר ומחברו)- רשמי־מסע והרהורים על החיים ועל 
הלשון. הספר כולו שופע הומור וסרקאזם- וכלולות בו התקפות עזות 
על הכמורה המארוניח ועל הנסים שונים של החברה הלבנונית 
והמזרחית. ניכרים בו גם סממניה של הספרות הערבית המסרתית, 
אולם בכללותו הוא מהווה חידוש. מורגשת בו גס השפעת סופרים 
מערביים, כגון רבלה וסטרן (ע׳ ערכיהם). 

. 1971 , 1800-1970 ,?׳ 0/111 ׳\\,; 1.1 ־ 1 .[ 

שךים ורוחות, ישויות, או כוחות, על־אנדשיים, הפועלים, ע״פ 

אמונות שונות, ביקום ובאדם, לטובה ולרעה. .על שו״ר 
בתרבויות המערביות, ע״ע דמומלוגיה:שטן; באסלאם — ע״ע גץ. 
על התקשרות בין הש״ והר״ לאדם; ע״ע אוקולטיזם! כשפים: 
ספיריטיזם. 

ביהדות. המקרא מאשים את ישראל כי זנחו את ה׳ וזבחו 
לש״ (דב׳ לב, טו- -יח; תה , קו, לז—לח). אלה זהים, כנראה, לשעי¬ 
רים (ויק׳ יז, ז; דהי״ב יא, טו), היושבים במדבר ובוזורבות (יש׳ 
יג, בא) והידועים גם בדמובולוגיה הכנענית. ייתכן כי גם עזאזל 
(ע״ע) המקראי הוא רוח טומאה, ולכן זוכה בקרבן שעיר (ר׳ ויק׳ 
טז, ח—י). שו״ר נזכרים במקרא כמפיצי מחלות (תה׳ צא, ה) וטירוף־ 
דעת ("ר׳ רעה"; שמ״א טז׳ טו), או כגורמי מכשלה (מל״א כב, 
כב). נזכר גס ״קהל רפאים״ (מש׳ כא, יז) — אך אלה אין מקומם 
בארצוח־החיים, בזכרים גם לילית (ע״ע סמאל ולילית) — הידועה 
ממקורות מסופוטמיים כשדה המזיקה לילדים — ואולי גם "מ ו ת׳/ 
הזהה לאל־השאול הכנעני מות (חשו׳: "כי אמרתם כרתנו ברית 
את מוח" [ישע׳ כה, טו]). .רשף, קטב מרירי (דב׳ לב, כד) ודבר 
(תה׳ צא, ו) הם מפיצי מגפות, וציים ואיים (יש׳ לד, יד) הם 
שוכני החורבות, הנזכרים עם לילית והשעירים. בימי ה ב י ת - ה ש נ י 
נקלטו ביהדות — בהשפעה פרסית (ע״ע זרתושטרה) — תפיסות 
דואליססיות, שהבחינו בתוך תחום האלוהות במאבק בין מחנה הטוב 
לבין צבא השטן (ע״ע) הרע. שלפקודתו עומדים חילות הש״ והר״. 
וע״פ מגילות מדבר־יהודה מונהג עולם הרע בידי "בליעל׳/ הנקרא 
גם "משטמה", או שטן. סוגיה חשובה בתקופה זו היא ירידת חנפי' 
לים, החומדים את בנות האדם ומפיצים חטא בעולם; ועל כך ע״ע 
מלאך, עבר 518 . על האשמדאי מלך הש״ — ע״ע, 

גם בברית-החדשה משתקפת האמונה העממית בש" ובאחריותם 
לגרימת מחלות, בעיקר מהלות-נפש (מרקים ז, 23 , 26 ; שם 1% , 
17 — 24 ). הסיפור על־אודות ישו — המגרש ש" מחולים ומעבירם 
לעדר חזירים, הרצים בטירופם לים וטובעים (מתי 28 — 33 ) — 
משקף יפה את דרכי הטיפול בש" בסוף ימי הבית־השני. מ . 

ספרות ח ז " ל. האמונה במציאותם של הש" ובפעולתם המגוונת 
בין בני־האדם מצויה בכל ספרות חז״ל. לדעת אמוראים בבלים רב 
מספר הש" בעולם ממספר בני־האדם פי אלף ויותר (ברב׳ ר, ע״א), 
ולמזלם הטוב של בני־האדם אין הם יכולים להבחין בש" בתנאים 
רגילים, דרכם של חש" להיצמד ולה תלוו ת אל בני־האדם, ותוצאות 
הצפיפות שהם יוצרים בסביבתם ניכרות בבגדים ובכלים, ואף בהת¬ 
נהגות האנושית ("רוח רעה"; "רוח תזזית"). ברצותו יכול השד 
להיראות אל האדם, ובכמה גוונים מתחלפים (יומא ע״ה, ע״א), וגם 
האדם יכול לכוף את השד להיראות לפניו — בעצמותו ממש, או, 
לפחות, בעקבותיו הפיסיים — וזאת בעזרתן של טכניקות מאגיות 
מיוחדות, שהאמוראים הבבלים (בעיקר) מדברים בפרטיהן. למרות 
ריבוים המספרי המופלג אין הש״ — שדרכם לילך ולהזיק, ולכן אף 
נקראו בפשטות ״מזיקין״ (אבות ה/ ו׳) — מסוגלים לפגוע אלא 
באדם יחידי, אך בשניים הנמצאים יחד בחבורה, ועל אחת־כמה־ 
וכמה לא בשלושה, שאין הש" מסוגלים אף להפחידם בעצם הופעתם 
(ברב׳ מ״ג, ע״א). הש״ והר׳ , - שבספרות חז״ל אין הבהבה ביניהם 
— פעילים בעיקר בזמנים מיוחדים, כגון לילי רביעי ושישי (פס׳ 


קי״ב, ע״ב). הם נוהגים לאכלס מקומות מסוימים, החביבים עליהם 
במיוחד — בתים ריקים מאדם, חורבות, בתי״כיסא, בתי־מרחץ וכד׳ — 
וע״כ הסכנה לבבי-האדם מרובה בהם במיוחד. כדי להתמודד עם 
סכנתם נזכרה בתלמוד הבבלי שורה ארוכה של לחשים וקמיעות 
(ע״ע קמיע, עמ׳ 818/9 ) להזדמנויות השונות (שבת ס״ז, ע״א; ועוד). 

בדבר מהותם של הש" והר" רווחת ההשקפה, שעל-אף היותם 
״מין״ בפני עצמו — נפרד באיכותו מן המין האנושי, ושנברא 
ב״ערב שבת בין השמשות" (אבות ה/ ו׳), כלו/ לאחר בריאת 
האדם — הרי שקיומם הביולוגי תלוי באדם; הם פרים ורבים מן 
האדם, ובפרט מן האדם החוטא, הן מן הזכר (עיר׳ י״ח, ע״ב) והן 
מן הנקבה (נדה כ״ד, ע״ב). מבאן גם ״יחסם״ המיוחד אל בני־האדם; 
במגעיו עם האדם אין השד מבקש להזיקו מתוך רשעות, או סאדיזם, 
גרידא, אלא מגמתו לכופר עי״כ שיעשה את רצונו. מכאן גם 
הביטוי הרווח, כמי "שכפאו שד"(ר״ה כ״ח, ע״א). כיוצאים־מן־הכלל 
יש לציין את המקרים המועטים הנזכרים אצל חז״ל, שבהם נרתמו 
ש" לשירותם של בגי־אדם חשובים, שלמדו לשעבדם (חו׳ ק״ה, 
ע״ב; מעילה י״ז, ע״ב). כבני־האדם נחלקים גם חש" לזכרים ולנקבות, 
ושורר ביניהם סדר היארארכי, שבראשו מלך (ע״ע אשמדאי) ומלכה 
(ע״ע לילית). לש״ גם שפה משלהם, וגם שמות פרטיים — יוסף 
שידא, אגרת בת מחלת (ע״ע) ורבים אחרים. תכונותיהם האנושיות 
של הש" הן: אכילה ושתיה, פריה ורביה ומוות; ותכונותיהם כמלא¬ 
כים — טיסה. ידיעת עתידות ושמיעה "מאחורי הפרגוד" (הג׳ ט״ז, 
ע״א), ממשותו הפיסית של השד — מצד תכונחו האנושית — ניכרת 
בזה, שגופו מטיל צל; אך עם־זאת אין לו "בבואה דבבואה׳/ כלו/ 
הצי הצל שסביבות הצל (יבכר קכ״ג, ע״א). בשל היות הש" על 
גבול התחום האנושי, נתפס העיסוק בהם כהתר גמור מבחינת 
ההלכה — בניגוד למעשי "כשפים", האסורים מן התורה; ועל כך 
ע״ע כשפים, עמ׳ 1089 . על גירוש הש"• מגופו של האדם ע״ע דבוק. 
על מלאכי-חבלה, ע״ע שטן. 

י. ת. 

האמונה בש" והאמונה בר" ב יה" ב שייכות לתחומים שונים 
לחלוטין, האמונה בש" שייכת לתפיסת המציאות, שכן הש" הם 
יצורים ככל בעה״ח. לעומתם הר" הן חלק מתחום האדם, גילוי 
מיוחד של אישיותו לאחר מותו. בעבר היה מכנה-משוחף מסוים 
לש״ ולר״ — האמונה ביכלתם של מתים לצאת מקבריהם ולפעול 
בגופם בכוחות על־טבעיים שאין להתגבר עליהם, ובכך קרובים הם 
בתכונותיהם ובסכנות הברוכות במפגש עמהם, אך ביד״״ב נדחקה 
אמונה זו כמעט לגמרי מפני האמונה בפעולת ר" המתים, שאינה 
כרוכה ביציאת המת גופו מן הקבר; ובכד נפרדו לגמרי דרכי האמונה 
בש" ובר", 

ה ש" נתפסו ע״פ הספרות התלמודית (ר׳ לעיל) כיצורי־ביניים 
בין האדם למלאכים. לצד תכונותיהם האנושיות ניחנו הש" בתכונות 
מלאכיות — יכולת תנועה ופעולה מעבר לחוקי-הטבע. נשתמרה גם 
התפיסה, שהש״ הם מבניו של אדם הראשון — מויווגו עם לילית 
(ע״ע). ב״אלפא ביתא דבן סירא״ — חיבור סאטירי מימי הגאונים — 
מתואר גורלם המשותף של בני-האדם והש" למות, ומודגשת בכך 
האחווה שבשותפות-גורל. מוטיווים דומים מצויים עוד בספרות 
יה״ב. שרירה היתה האמונה, שהעולם חולק בין בני־האדם לביו חש". 
מקומות היישוב נועדו לאדם, ואילו מדבריות, יערות, חורבות, 
מרתפים, איים רחוקים וכר׳ — לש". מתוארת גם ממלכה מיוהדת 
לש", המתנהלת כזו של בבי־האדם, ואולם לתיאור זה אופי ספרותי. 
מפגש בין אדם לשד מתרחש רק שעה שהאחד חודר לתחום חברו — 
בד״ב שלא כדין; אחרת אין סכנת התנגשות בין אדם לש/ ואין 
הקונפליקט ביניהם הכרחי. חדירה כזו מתרחשת בעיקר בשני תחו¬ 
מים : כשפים (ע״ע) והיי המין — ולעתים נקשרים שניהם יחד. 

השבעת הש" והפעלתם לקידום שאיפות האדם היא מהתכונות 


465 


שדים ודודודת 


466 


העיקריות של המכשף. הש" משוטטים בין שני העולמות ויודעים 
את סודות הפרט ואת הגורל הצפון לכלל; ע״כ יכולים הם לספק 

ידיעות בלעדיות, מלבד יכלתם להפעיל את כוחותיהם הגדולים כדי 

•י 

להכריח אדם לפעול כרצונם. המכשף יכול לנצל זאת לתועלת 
פרטית. במישור האמונה העממית יש לכל מכשף שד, או קבוצת 
ש", שעמם הגיע לכלל מגע והקשורים בו אישית, והם המקנים לו 
את מעמדו. במישור גבוה־יותר מבוסם כוח המכשף על ידיעת 
שמותיהם הסודיים של הש", שבכוחם הוא כופה על הש" לפעול 
בשירותו. במישור זה אץ הבדל עקרוני בין השבעת ש" להשבעת 
מלאך, והפרוצדורות דומות מאד, מגע-כשפים עם הש" הוא רב* 
סכנות, כי הש" שואפים להישאר בתחומם, והמשביעם מסתכן בכך 
שזעמם יופנה אליו לאחר שביצעו את חובתם ע״פ ההשבעה. רבים 
התיאורים של נקמת שד כמשביעו, ובספרות העברית מצויות 
אזהרות לאין־ספור מפני מגע שכזה. 

לפי האמונה שרווחה ביה״ב שואפים הש" להזדווג עם האדם, 
ולהוליד ילדים בני-תעדובת. לעתים מבצעים זאת הש" בלא ידיעת 
האדם — כגון ש" הנולדים מהוצאת זרע לבטלה. לרוב נטפלים הש" 
לחסאי אדם, שמכוחם הם יכולים לחייבו להתערב בהם. עפ״ר חטא 
כזה הוא חטא הכישוף עצמו, ובכד מעניש השד את המכשף שהט¬ 
ריחו. הספרות העברית ביה״ב עשירה בדוגמות, והבולטת -בהן היא 
ב״מעשה ירושלמי"; בגלל טעות (אדם השם טבעת, דרך משחק, 
על אצבע בולטת בשדה או ביער), או חטא, מקדש אדם שדה ומוליד 
ילדים בני-ש". ברוב הנוסחים הוא חוזר אח״כ לחברת בני-האדם, 
עם אשתו השדה, וחי עמה בבית אחד עם משפחתו. בד״ב מסתיים 
הסיפור בכי־סוב, לאחר שנערך משפט, השולל את זכות הש" להינשא 
לבני־אדם; אך בשני נוסחים נוקמת השדה באדם שהפר הבטחתו לה, 
והורגתו בחניקה. סיפורים כאלה מכפים מרחב כרונולוגי וגאוגראפי 
רחב, ובין גיבוריהם: האר״י, ר׳ יואל בעל־שם ועוד, מצויים נוסחים 
מצפון־אפריקה, מאשכנז, מצפת ומפולניה, ומקבילות ישנן בדמו־ 
נולוגיה נכרית. 

עניין אחר הוא שאיפת הש" לחטוף את גופו, או את נשמתו, 

של ולד רך, ולעשותו משלהם. בטרם ברית־המילה וקריאת השם 
עדיין לא הוכרע אם יהיה הוולד אדם או שד — והמאבק סביב מיטת 
היולדת הוא שיכריע. תפיסה זו הולידה שפע של קמיעות וסגולות 
להגנה על היולדת. שרשה של אמונה זו בחשש מפני מבשפות 
אוכלות ילדים ומפני ומפירים (ע״ע), חשש שהוסב לש". 

בתפיסה העממית אין הש" אלא חלק מהתמונה הזואולוגית של 
המציאות, ואין הם "רעים" או ,.טובים" משאר בעה״ח המסוכנים. 
ואולם, שכבה עממית זו מצאה אך ביטוי מועט בספרות, שכן בעליה 
בד״כ לא בתבו ספרים. תיאורי הש" בספרות משקפים נסיון לקבוע 
לש" מקום בתוך מערכת תאולוגית כוללת. 

שלילת האמונה בש" מצומצמת היתה לשכבה קטנה של רציו־ 
נליסטים, ובראשם הרמב״ם, אם כי בפולמוס הרמב״ם (ע״ע, עמ׳ 
558/60 ) ביקרו חכמי אשכנז וצרפת את שלילת הש" שב״מורה נבו¬ 
כים", מתוך התבססות על תרגום מוטעה של אלחריזי, והמגינים על 
הרמב״ם לא דנו בכך (ר׳ קבוצת המכתבים, מהד׳ ש. ז. ח. הלברשטם, 
במברג 1875 , עמ׳ 102 ). גם משכילים כר׳ אברהם בר חייא ומשה בן 
נחמן (ע׳ ערכיהם) החזיקו באמונת הש", אף שלא חרחיבו בהסברים. 
מלבד אפיזודה זו. לא הסיל איש ספק כקיום הש״ עד המאה ה 19 . 

במאות ה 12 —ה 13 האמינו הכל ביהדותם של הש". כך ב״מעשה 
ירושלמי", המיוחס לד׳ אבדהם בן הרמב״ם, וכך בכתבי ר׳ יהודה 
חסיד ור׳ יצחק מווינה בעל "אור זרוע"(ע' ערכיהם), במעלה הגבוהה 
שהש" נמצאים בה, בוודאי גלויה לפניהם האמת, ולא ייתכן שיתעו 
אחר דתות־שקר. ע״פ התיאורים לומדים בני הש" תורה מפי מלמד, 
ואשמדאי (ע״ע) מלך השדים יושב ועוסק בתורה, ונוטה חסד לת״ח 
שהתגלגל לסביבתו. סיפור אחר מתאר את מות אשמדאי בשעה שהגן 


על יהודים מפני הצלבנים בגזירות תתנ״ו. ב״ס׳ חסידים" ובספרות 
חסידות אשכנז (ע״ע) נתייחד לש" התפקיד של הפעלת הגזירה 
האלוהית לגבי האדם. הם לוחשים לתוך אזנו דברים, שהאדם סבור 
שהם מחשבותיו, ובמקרים רבים מתחלפים, בתוך תיאור אחד. הכי¬ 
נויים "מלאך" ו״שד". בזה משתקפת הפיכתם של הש" מיצורים 
טבעיים למלאכי־חבלה; אך עדיין אין הם "רעים", אלא שונים 
ממלאכים אחרים בתפקיד שהוטל עליהם. 

שינוי מכריע חל בעקבות התפשטות הקבלה (ע״ע, עמ׳ 85/6 ). 
בסוף המאה ה 13 נתחזק בקבלה זרם שהבחין בין שתי מערכות של 
כוחות עליונים — מערכת הימין, הטוב, ומערכת השמאל, הרע, 
של כוחות השטן, תפיסה זו מרכזית בס׳ הזהר (ע״ע), ומכאן פשטה 
בכל ספרות הקבלה. בתוך המערכת המפורטת של הרע שיבצו — 
במקביל למלאכים שבצד ימין — את הש" כמשרתי כוחות הרע, 
ומכאן נתפתחה תפיסת הש" כיצורים "רעים", המתנכלים לבני־אדם 
להשטינם. בעיקר מהמאה ה 17 נעשתה תפיסה זו מרכזית בתיאור 
חש", ובעקבות תנועת החסידות היתד, לתפיסה העממית השלטת. 
בהשראת הקבלה נוצרה גם התפיסה, שהש" נוצרים מכוח חטאו 
של אדם. ושיש לזהותם עם נשמות הרשעים. עקב כך החלו להיכתב 
תיאורים של מערכות היארארכיות של הש" (כגון בם׳,.צפוני ציוני" 
לר׳ מנחם ציוני [ע״ע]), שמותיהם ותפקידיהם — במקביל למלאכים. 
השמות שאובים ממסורות על מלאכי־חבלה — שהגיעו ליה״ב מן 
העולם העתיק — מספרות ההיכלות, מספרות המאגיה הקדומה, וכן 
יצירה יהב״מית חדשה. מקור אחר היה הדמונולוגיה הנכרית, ובעיקר 
המוסלמית, שהעניקה ליהדות את מערבת השמות של השטן (ע״ע) 
ושושלתו. סיפורי־ש" מהמסורת העממית שולבו מאז במסגרת המאבק 
הקוסמי שבין הטוב והרע, האל והשטן. אכן, תופעה רעיונית זו עצמה. 
שעשתה את הש" למייצגי תאוות־הבשרים, עשתה אותם מבחינה 
מהותית גם לרוחניים־יותר, בהקבלה למלאכים שהם חסרי-גוף ואל־ 
מותיים. הסתירה משתקפת בסיפורים רבים, ובגללה קיימת אי 
בהירות דבה בתיאור מהותם וטבעם של הש". 

ה ר". ספרות הר" מיוסדת על התפיסה, שלפחות בתנאים ידועים 
אין המוות סוף-פסוק לגבי האדם. 3 סוגים ראשיים בספרות זו: הסוג 
הראשון עוסק במתים ממש, היוצאים מקכרם בדי למלא את אשר 
החסירו בחייהם — לקחת נקם, להחזיר חוב, לגלות אמת נסתרת, 
וכד׳. סוג זה, שהוא הקדום והעממי, מסביר יפה את הפחד הרב 
שנלווה בד״כ לסיפורי הר". הסוג השני הוא הבולט מבחינה כמותית 
ביה״ב: ר" מתים החוזרים לעולם, מן הטעמים הנ״ל ומטעמים 
אחרים — לספר את דרכייהגמול בעולם העליון, להודיע גורל נשמות 
אחרות, לנבא עתידות. ועוד. הסוג השלישי הוא של הופעת ר״־מתים 
בחלום; בד״כ מופיע בן המשפחה ומוסר אינפורמציה גורלית לקרוב 
משפחה. 

ניכר כאן תהליך של ספיריטואליזציה בתפיסת החיים שלאחר 
המוות, הקשור בהתפשטותה של התפיסה האפלטונית, שלפיה מורבב 
האדם משני יסודות מנוגדים — גוף ונפש — שצירופם ארעי בחיים 
בלבד. עם חדירת הרואליזם האפלטוני לשכבות רחבות הוחלפה 
הופעת המת עצמו בהופעת רוחו; מבחינה רעיונית זהו שלב-ביניים, 
שלפיו יש לר׳ האדם מעין דמות, המאפשרת לו להתהלך ולהיראות 
ע״י בני-אדם חיים — דבר העומד בניגוד לכל תפיסה אפלטונית 
של הר/ הסוג השלישי כבר משקף את מלוא התפשטותה של ההכרה 
האפלטונית. אכן, מאחר שמידת החדירה של התפיסות הביניימיות 
לקבוצות חברתיות שונות — עירוניות ובפריות — בזמנים שונים, 
היא שונה לחלוסין, ניתן למצוא בכל קבצי סיפורי־הר" מיה״ב 
יסודות השאובים מכל שלושת התחומים. כך, למשל, מצויים ב״ס׳ 
חסידים" למעלה מסס! סיפורי־ר"; שניים מהם בלבד יכולים להי¬ 
חשב על הסוג הראשון, והיתר נחלקים בשווה בין שני הסוגים 
האחרים. 


467 


שדיים ורוחות — שד־ימי 


468 


בספרות העברית של יה״ב נדירים מאד מקרים של השבעת ר". 
העלאה באוב (ע״ע אוב וידעוני [כרך המילואים 1 ), וכיו״ב כל 
צורה אחרת של נקרומנסיה נדחו — בגלל איסור ה״דרישה אל 
המתים׳/ שקשה היה לעקפו הרבה־יותר מאיסור הכשפים (ע״ע). 
תחת זאת מצינו סיפורים על אנשים, שכרתו ביניהם ברית, לפיה 
מי מהם שימות ראשון יבוא אל חברו בחלום ויספר לו את הנעשה 
בעולם העליון. שאלת־חלום נעשתה תחליף לדיווינציה אסורה. 

האוסף העיקרי של סיפורי־ר" נמצא ב״ס׳ חסידים׳/ וממנו נלקחו 
אל כל תהומי הספרות. אין המתים באים במגע עם החיים, אלא 
עוסקים בשלהם: "נשמות יש להם ספרים ערוכים על השולחן, כמו 
שרגילים בחייהם ללמוד כן במותן לום,דין. מעשה שעברו גויים דרך 
בית הקברות בליל שבת וראו יהודי אחד וספרו על שולחנו וקורא 
בו"(סי׳ תתתשמ״ו, מהד ויסטינצקי). מתים מתגלים אל החיים לגלות 
להם את מסתרי הגמול (סי׳ רע״ב), וכדי לעודדם לעשות דבר 
לצרכם — כגון, לתקן את אבני הקבר — ולהעירם לתשובה ולתיקון 
פגמיהם, בדרך זו נעשו סיפורי-ר" בכל ספרות המוסר לאחת הדרכים 
הבדוקות להטפה מוסרית. 

ע״פ הספרות המיוסדת על הקבלה אין בעולם מתים אלא אלה 

שלא זכו — בגלל חטאיהם — לתיקונם בגן־עדן או לצירופם בגיהנום. 

נשמות נודדות אלו — ״נשמות ערטילאיות״ — שטות בעולם 

ומבקשות את תיקונן; מהן המתלבשות בגוף אדם או חיה (ע״ע 

גלגול! דבוק), ומהן המבקשות מצדיקים להתפלל עליהן ולתקנן. 

בייחוד רבו סיפורים מסוג זה על האד־״י, שנשמות לרבבות באו 

אליו בשעה שיצא לשדה לבקש תיקון, ועל הבעש״ם, שבשעה 

שעמד בתפילה באו אליו נשמות, "עדרים עדרים׳/ שיתפלל עליהן. 

בכל רחבי ספרות זו (מלבד עניין ה״דיבוק") ניטל מנשמות המתים 

האופי המאיים והמזיק, והן עדות לשכר הצדיקים ולעונש הרשעים. 

מ. גידמן, ססר התורה והחיים, א׳, 157 — 185 , תרנ״ז; ג. שלום, 
בילאר מלך הש" (מדעי היהדות, אץ, תרפ״ו; הנ״ל, פרקים חדשים 
מענייני אשמדאי ולילית (תרביץ, י״ט/ תש״ה! י. ל. זלוסניק (עורך), 
מעשה ירושלמי, תש״ז; ר. פסאי, מעשה חתונת ש" (עדות, ב׳), 
תש״ז! י. דן, "שרי כוס ושדי בוהן" (תרביץ, ל״ב), תשכ״ב; הב״ל, 
תורת הסוד של חסידי אשכנז, 184 — 202 , תשכ״ח! , 78 * £01 ]!!:״;דד .[ 

. 1939 511 14 . 1111 ?[ 

י. ד, 

(אנג׳ ץש 3 ז 1 ק! מיוד ; 1 [ ־ וז 0 נן 1 .?ז 1 ; לאם׳ 3 ז 3 ת 1 ק, שודד-ים), 

השתלטות אלימה על אניח בלב־ים, ותפיסת מטענה ונוסעיה 
— בד״כ כדי לזכות בשלל ! לעתים רחוקות — מטעמים מדיניים. 
החוק הבי״ל רואה בשה״י פשע נגד האנושות גם כשהם בצע ים הם 
צווח האניה או נוסעיה. לכל ספינת־מלחמה, או ספינה בתפקיד 
רשמי, הזכות לעצור ולבדוק בלב־ים (ולא רק בתחומי המים הטרי¬ 
טוריאליים) כל אניה, החשודה שנתפסה בידי שודדים או שהיא 
משמשת להם בסים. העקרונות הבי״ל למניעת ש״י כלולים בהסכם 
ז׳נווה ביחס לים־הפתוח ( 29.4.1958 ) — ע״ע (ה)משפם (ה)ימי, 
עם׳ 912 . 

ש״י נמנה עם עיסוקיהם העתיקיס-ביותר של אלה שהתפרנסו 
מהים: דייגים או סוחרים — כשפרנסתם לא היתד. מצויה; צוותים 
של אניות־מלחמה — עם תום המלחמות וביניהן; ושודדי-ים ששה״י 
הוא פרנסתם. שודדי-הים שהו בד״ב במפרצים חבויים, קרוב לקווי 
התחבורה הימית, או שזסטו לאורך נתיבי־שים קבועים; עליה 
במספרם חלה כמעט תמיד כשנחלשו ציי המלחמה של המדינות 
שבסביבתם. להתפתחות השה״י תרמה גם העובדה, שעד לעת החדשה 
לא היה כל הבדל במבנה, בביצועים ובחימוש, בין ספינות־סוחר 
לאניות־מלחמה, ושמאז המצאת הנשק-החם היו כמעט כל האניות — 
לרבות ספינות־הסוחר — חמושות בתותחים. ההבדל בין מלחמה 
ימית חוקית לש״י ניטשטש מהמאה ה 16 ואילך, גם משום שממשלות 
נהגו להעניק ״כתבי הרשאה״ 0£ ":>: 0 ^ 1 ) ליורדי־ים 

פרסיים, שהוסמכו בכך לתפוס אניות זרות. "פריוואסירים" ( 3 ׳\וז? 


5 ז^, כלר, מפעילי אניות "פרטיות", שלא בבעלות המדינה) אלה, 
שפעלו להלכה עד אמצע המאה ה 19 , נחשבו ע״י יריביהם לשודדי־ים. 
מהמפורסמים שביניהם היו האנגלים פ. דריק וו. רלי(ע , ערכיהם) — 
בימי המלכה אליזבת — והצרפתים זץ בר (״ 03 ; 1651 [י 1 — 1701 ) 
ורובד.סירקוף ( 011£ ״ג 1 ל; 1773 — 1823 ). בין מפקדי השודדים היו 
גם נשים, למשל, אן בוני (^!חס©) ומרי ריד ( 1 ^ 003 ), האנגליות, 
במאות ה 17 —ה 18 . 

היוונים הרבו לעסוק בש״י, בעיקר בים האגאי, וכבר הומרוס 
ותוקידידס מזכירים שודדי-ים; פוליקרטם (ע״ע), שלים האי סמוס, 
נודע כשודד אניות, גם הפביקים היו שודדי-ים לעת־מצוא. ריכוז 
השודדים הגדול־ניותר בעולם העתיק היה בחוף קיליקיה (כיום 
דרום־מזרח אנטוליה), והוא הושמד במסע-הסיהור של פומפיום 
(ע״ע) ב 67 לפסה״נ. באותה תקופה שותקו גם בסיסי השודדים באי 
כרתים. בים האדריאתי נודעדלשמצה שודדי־הים האילירים, ובים 
הסירני — הליגורים והאסרוסקים. יוליום קיסר (ע״ע) נשבה 
בצעירותו בידי שודדים, ולאחר שנפדה התקיפם והרגם. במאבקם 
לשלטון נעזרו מצביאים רומאים גם בשודדי־ים. הימה״ת — ששימש 
נתיב-תחבורה עיקרי בין חלקיה של הקיסרות הרומית — נוקה 
משודדי-ים רק כשהקים אוגוסטוס את הצי הרומי הקיסרי, שחלש 
על הימה״ת מבסיסיו במיסנום ("!ב 1 ״ 11$€ \) שבמפרץ נפולי וברוונה 
שבים האדרייתי. רק בים-השחור ובים־האדום שרדו שודדים, ייתכן 
שבשלהי ימי הבית־השני, ובעיקר בימי מלחמת החורבן, עסקו גם 
ספני יפו בש״י לעת־מצוא. 

בימי הידרדרות הקיסרות הרומית עסקו בש״י כמד, עמים ברבדים; 
נותים, הרולים ודומיהם — בתחומיו של הים־השחור; פרנקים — 
בחופי הים הצפוני; ואח״ב — בעיקר הונדלים (ע״ע). משנפלו חופיו 
המזרחיים והדרומיים של הימה״ת בידי המוסלמים, הטרידו שודדי-ים 
מוסלמים את חופי איטליה וגליה (מהמאה ה 8 ואילך) והתנכלו גם 
להפנות הביזנטית, אותה עת פלשו לאירופה הצפונית והמערבית 
הויקינגים והנורמנים (ע׳ ערכיהם). שעיסוקם העיקרי היה שוד — 
הן בים והן ביבשה — אלא. שלא כקודמיהם, התנחלו אלה עד-מהרה. 
לאחר שנסוגו המוסלמים מחופי אירופה המשיכו לעסוק בש״י 
מבסיסיהם שבצפון־אפריקה. הם הרבו לשבות נוצרים, ומכרום 
לעבדות או שהדרום תמורת כופר־נפש; נראה כי יהודים שיתפו אתם 



׳צורד־חיש הטם־רשם, האננלי נ־וו אוורי (הסחצית השניה ש 5 
המאה ה 117 , נעת שאנשיו סשתלטים על אנייתו של הפתיל הגרול 



469 שדיימי 

פעולה. לימים היה סרונטס (ע״ע) שבוי בידם 5 שנים, עד שנפדה. 

בים־הבלטי ובים־הצפוני פעלו "האחים הוויטליים" (ע״ע ויטליים, 

האחים דדן 1400 ), ואחרים, נגד אניות־הסוחר של ערי ה״הנזה". 

שודז״הים ח׳יר א־דין ברברו׳סה ( 2 ** 631-0 ־ 331 1466 [ו]— 1546 ! יווני 

שהתאסלם) התפרסם בפשיטותיו על הנוצרים. 

ככל שנחלשה עצמתם הימית של התורכים כן עלה כוחם של 

ה.,פירטים (או הקורסרים) הברבריים" ($ז 531 ז 2105/00 ז 1 ? -\ז 63 זב 8 ). 

לימים נאחזו בסלה 5210 ! בחוף מרוקו, על הנתיב לאפריקה), 

באלג׳יר, בטונים, ובטריפולי (לוב) שבימה״ב. ממדגסקר ומחופי 

הים־האדום פעלו שודדי־ים נגד הסחר הימי ההולך והגובר עם הודו. 

מימי שושלת טיודור (ע״ע) ואילך פשט השה״י במימי אנגליה 

ואירלנד ובתעלה האנגלית; אחד ממרכזי השודדים היה באיי סילי 

(ץ 111 ש 8 ). בתקופת המאבקים הימיים הממושכים בין ספרד, צרפת, 

אנגליה וארצות־השפלה (במאות ה 16 —ה 18 ), התרבה מאד מספר 

יורדי־הים, משוחררי הציים השונים, שעסקו בש״י (£ת 1 ] 00600 ־ 6 ) 

ובסחר־עבדים לפרנסתם. מוקד השה״י ( 8 ח 1 ־ €1 ^ט 11116 ) עבר עתה 

לחופי דרום־אמריקה ומרכזה — שהיו בשלטון ספרד — ובמיוחד 

נפוץ בים הקריבי, שם נשדדו האניות הספרדיות שהובילו את 

אוצרות העולם־החדש למולדתן. משהתפתח יצוא המושבות הספרדיות 

נשדדו גם מטענים מסחריים. כגון סוכר ורום. 

במאה ה 19 הצטמצם השה״י. ב 1805 וב 1815 שיגרה אה״ב 

משלחת־ענשין נגד שודדי־הים בטריפולי (לוב) ובאלג׳יר. אח״כ 

נאלצה לפעול נגד ה ב ו ק נ י ר י ם (ע״ע), שפעלו במפרץ מכסיקו, 

עד ראשית המאה ה 19 , בהנהגת הצרפתי ז׳ ן לפיט ( 1110 )^ 1 ). 

ב 1816 הפגיזו האנגלים את קן שודדי־הים הערבים באלג׳יר. ב 1830 

תפסו הצרפתים את כל אלג׳יריה, ולמעשה בא הקץ על השה״י 

בימה״ת, להוציא שודדי־ים שפעלו בין איי יוון, עד 1850 לערך. 

מהירותן של אניות־הקיטור והשיפור בדרכי־הקשר חיסלו למעשה 

את השה״י עד ראשית המאה ה 20 , מלבד בכמה אזורים נידחים — 

המפרץ הפרסי ("חוף שודדי־הים"), מאלאיה, מימי הודו־המזרחית, 

חופי סין ונהרותיה — שגם בהם נעלם השה״י כמעט כליל כשהונהגו 

הסיורים האוויריים. לאחרונה ( 1977 ) נמסר על ש״י בחופי ניגריה, 

וע״ע ספנות וכלי־שיט, עם' 244 — 250 . 

משנות ה 60 של המאה ה 20 התפתח בעולם השוד האווירי 

0 ח 1 :) 301 ( 611 ) — תפיסת מטוסים, על נוסעיהם, בשעת טיסה. 

בצד הדרישה לכופר־כסף, מניעיו של השוד האווירי הם בד״כ 

מדיניים, ולכן עדיין לא הסכימו מדינות העולם על אמצעי־מנע 

יעילים, אם־כי 76 מדינות חתמו (דצמבר 1970 ) על אמנה בדבר 

הענשת שודדי־מטוסים. וע״ע תעופה. 

א. בשן (שסרנברג), הקורסארים הברברים וקשריהם עם היהודים 
באגן המערבי שין הימה״ח במאות הס״ז—י״ח (בתוך: הים התיכון 
ומקומו בתולדות ישראל והעמים ותרבותם/ תש״ל; . 0110500 ( ,ס 
, 1 ןסזשוזתז 0 . 7 . 11 ; 925/7 2 ! , 1725 , 5 )) 50 ץ? / 0 ץ 5105 ) 0 6611 ) 1 <) 0 {/ 

/ 0 )■ 05 ) 1115 ד , 00556 ,? ; 1924 , 1 ) 011 ) 0 ) 1 ) 451 1€ ! 1 מיו !(• 1.10 6 ? 
51 ) 11 ) 1111114 ^ ,).) 01 ) 51 } 5 ) 4 ) 010/14101 ) 015 ) 1165 ,ת 1£ ־!ז?ז׳א .[ ; 1932 ,*ס 0 יש 506 חת 3 וד] 1 ז 13 ־ 1 — ( 1440 — 1514 ), רופא, 

הומניסט וכתניקן גרמני. יליד נירנברג. למד רפואה 

בליפציג ובפדובה, וב 1480 שב לעירו. בספרו 1 תטז 3 ש 1 ת 0 ז 06 זש 3,16 

(״ספר הכרוניקות״), 1493 , ליקט כרוניקות קדומות והביא חיתוכי־ 

עץ רבים שתיארו אירועים ביבליים, ערים גרמניות ועוד. ב 1504 

י״ל ספרו ומט 1121 ט^זח^ זש 1.16 ("ספר הקדמוניות"). ספרייתו, 

שכללה יותר מ 300 כ״י וב 100 ספרים מודפסים. עברה לידי יעקב 

פוגר (ע״ע), ועתה היא בספריה הלאומית במינכן. 

״ 1 ; ע 1969 , 1908 ) 11 ) 847110 ) 1 !:> 11 615 ) $611 ) 1 ( 1 .א 

. 965 ( ,) 1 ) 1150/1 ) 1 ) 4 ) 1 ( $0 0155 0 ) 10/1 ) 50 ) 111115 ) 11 ) 11/161 ■/) 5 ) 01 . 4 


שדריים 470 



ת שדל; ירושלים. חיתור־עץ סחח־ ספרו חזג 1 ז 1 ;:> 1 מס־ 1 ו! 0 זשנ 1.11 , נירננרג, 
1493 (אומה ערן לא־ר, ירושלים) 

שדרות, עיירה בדרום מישור חוף יהודה; 9,000 תוש׳ ( 1977 ). 

ש/ המרוחקת 13 ק״מ מחוף הים ו 4 ק״מ מרצועת עזה, 

שוכנת במרכזו של איזור מיושב קיבוצים (ניר־עם, גבים, דורות 
ואחרים). העיירה בנויה על גבעות כורכר ומוקפת חורשות איקליס* 
טוסיס. 

ראשית היישוב — מעברה, שהוקמה ב 1951 ואוכלסה בכ 100 
משפחות של עולים חדשים מפרס ומכורדיסטאן. ב 1954/5 הצטרפו 
כ 750 משפחות של עולים מצסון־אפריקה, והוחל בבניית יישוב־קבע. 
הללו מהווים היום 65% מכלל תושבי ש/ האחרים הם עולים 
מרומניה ( 15% ), מרוסיה ( 5% ) ועוד. ביסוסה הכלכלי של ש׳ 
תוכנן תחילה על משקי־עזר ועל עבודה חקלאית ביישובי הסביבה, 
אך היא סבלה מחוסר תעסוקה וממצוקה בלבלית עד להקמת מפעלי־ 
תעשיה בשנות ה 60 . כיום מועסקים כ 40% מכלל המפרנסים בכ 30 
מפעלים, חלקם באיזור־התעשיה שבמזרח העיירה וחלקם במפעלים 
המשותפים לקיבוצים של המועצה־האזורית "שער הנגב", שמדרום 
לש׳. המפעלים הגדולים עוסקים בעיבוד תוצרת חקלאית ובייצור 
מזון, בתים טרומיים וכבלים. העיירה מתלבטת בבעיות חברתיות. 
עס־זאת היתה ש׳ מהעיירות הראשונות בארץ, שפותחו בהן יחסי 
שיתוף־פעולה אזורי — בתחומי החברה והחינוך — עם תושבי 
הקיבוצים שבסביבה. במבללה האזורית ע״ש ספיר ב״שער הנגב״ — 
שש׳ שותפה בהנהלתה — מתקיימים חוגים מקצועיים מגוונים, וכן 
לימודים על־תיכוניים בחסות אוניברסיטת באר-שבע. 

שדריים ( 30 ש 111120 ש 8 ), משפחה של עצים ושיחים חד־ביתייס, 
נשירים. העלים מסורגים, פשוטים ונישאים על פטוטרות; 
עלי־הלוואי נושרים מהרה. הפרחים חד־מיניים, הפרחים הזכריים 
מאורגנים כקבוצות, בנות 3 פרחים כרגיל, הערוכות בעגילים תלויים 
כלפי מטה; עטיפם כפול. או עפ״ר פשוט, בן 2 — 4 אונות (לפעמים 
חסר): מספר האבקנים — 1 — 4 לפרח, 2 — 12 לקבוצה. הפרחים 
הנקביים מאורגנים בקבוצות בנות שניים־שלושה הערוכות בשיבלים 
קצרות; העלי בודד והשחלה תחתית(או חשופה), בעלת שתי מגורות 
ונושאת שני עמודי־עלי או עמוד אחד מפוצל. הפרי — אגוזית קטנה 
אחת עטופה עפ״ר בחפיים ובחפיות או מעורה לפעמים בחפה גדול 
(דמוי כנפית). הזרע בודד, בעל עובר גדול, בלא אנדרוספרם. 
מבחינה פילוגנטית קרובים הש" למשפחת האלוניים (ע״ע). ייחודם 
של הש״ הוא בצורת התפרחת. ההאבקה — ע״י הרוח. מצויה כאן 
התופעה המכונה כאלאזוגאמיה, כלו׳ חדירת הנחשון לשק העובר 



471 


שדריים — שהרסתאני, מחמד בן עכד אל־כרים א(ל)־ 


472 



ענ!ז נושא תפרחות של אלנוס יפאני ענפים של מיני שרר: 1111108113.1 * 84 ; 
( 8 :״ 1 ז 0 ק 3 ן 10115 ^) 2 . *חמעפלטק . 8 ; 3 .. 8 


דרך בסים הביצית ולא דרך הפומה. כן במצאו במשפחה זאת מקרים 
של רב-עובריות. 

במשפחה 9 סוגים וכ 130 מינים► רובם מוגבלים בתפוצתם 
לאזורים הממוזגים של המחצית הצפונית של כדה״א. הסוגים 
החשובים ביותר במשפחה הם האלסר (ע״ע, ושם תמ ׳>; הקרפינוס 
( 111115 קז 03 ), האלנום ( 4.111115 ) והשדר ( 113 ״־}£), שהוא הגדול במש¬ 
פחה (כ 40 מינים). רוב המינים הם עצי-יער ירוקי־קיץ באזורים 
הממוזגים והקרים ; מהם מגיעים אחדים עד לתחום היעד הצפוני 
ואף לתחום היער האלפיני ( 3 ח 3 ם ב 111 זפ 8 ), ומהם מצויים בגדות 
נחלים ( 4.1x105 ). עצם שימש לדלק ולבניין. מינים אחדים של הסוג 
שדר משמשים לתעשיית־בית זעירה. 

יוצאי אירופה בישראל כינו בטעות את מיני השדר — "ליבנה", 
בשל הקליפה הלבנה של גזעם. 

0 . 11 . ?!2x0710771■^ 0 / 1 7050110? ?10711$, 1951 . 

מ. ז. 

שהם, מתתיהו (מתתיהו משה פוליקוויץ; 1893 , ורשה — 1937 , 
שם), מחזאי ומשורר עברי. ש׳, בן למשפחת־סוחרים מסרתית 
אמידה, נתייתם בילדותו וגדל בבית דודו המשכיל. את השכלתו 
היהודית והכללית רכש אצל מורים פרטיים. והם הכינוהו גם לבחינות־ 
בגרות רוסיות. ב 1915 נשא אשה. מאז היה סמור על שולחן חותנו, 
ובספרייתו העשירה השלים את השכלתו. 

בכתיבתו הושפע ש׳ במיוחד מביאליק, ברדיצ׳בסקי וסשרני- 
חובסקי בספרות העברית, ומסשף וויספינסקי (ע׳ ערכיהם) בספרות 
הפולנית, וכן הרבה לקרוא שידה גרמנית קלאסית. שיריו הראשונים 
הופיעו ב 1919 ב״התקופה", תחילה פרסם בעיקר שירים ליריים ושירה 
לא־חרוזה. ב 1922 התפרסמה הפואמה הראשונה שלו "קדם", עליה 
חתם לראשונה בשם ש׳. שני מחזותיו המקראיים. ״יריחו״ ( 1923 ) 
ו״בלעם״ ( 1925 , 1928 , 1929 ), נדפסו ב״התקופה״. ב 1930 עלה 
לא״י, אך מקץ שנה חזר מאוכזב לוורשה, ובה שהה ופעל עד 
מותו. בא״י כתב את מחזהו השלישי והחשוב־ביותר — "צור 
וירושלים״ (תרצ״ג) — ועליו כתב ביאליק: "דרמה זו תיחשב 
בלי ספק כמאורע בספרותנו, מומנט גדול ומכריע — כוח הביטוי 
של חשפה העברית בטהרתה ובעזוזה הקדמוני הורם בדרמה זו 
אל שיא עצום״. המחזה זיכה את ש׳ ב 1933 בפרס־ביאליק. לסי הצעת 
ביאליק עיבד ש׳ — בלא רצון — את המחזה לבימה, אך "הבימה" 
דחתה גם את הנוסח המתוקן (שאבד בינתיים). בגלל לשונו הארכ¬ 
אית והמפותלת, שלא התאימה לדיבור תאטרוני. בשנים 1934 — 1937 
לימד במכון ללימודי-היהדות בוורשה והיה ראש התאגדות הסופרים 
והעתונאים העברים שם. באותה תקופה כתב את מחזהו המקראי 
הרביעי ..אלהי ברזל לא תעשה לד׳ ( 1937 ), שבו חזה את השואה. 
במחזה שם ש׳ בפיו של גוג — הנלחם בחזון השלום של אברהם — 


דברים של אידאולוגיה נאצית. מחזהו האחרון, ״ישו ומרים״ — 
שהשלים אותו על ערש־דווי — אבד. 

ש׳ הקיף ביצירתו ז׳אנרים ספרותיים שונים: שירה לירית — 
חרוזה ולא-חרוזה — פואמות ("אור כשדים", "א״י"), מסות ורשי¬ 
מות ("ציונים", "הרהורים", "לזרות ולהבו־"). אך תרומתו המרכזית 
לספרות העברית היא ביצירת הדרמה העיונית-הפיוטית שפיתח במח¬ 
זותיו המקראיים. ארבעת מחזותיו, הכתובים בטורים שיריים וב״חריזה 
לבנה", מושתתים על נושאים מקראיים. ש׳ התכוון לכתוב טרילוגיה 
שתשקף את התגבשות רוח־האומה: אברהם — האב (״אלהי ברזל״)? 
אליהו — הנביא (״צור וירושלים״); ישו — הגאולה ("ישו ומרים"). 
הוא חיפש במקרא אבטיפוסים, המייצגים את הקיטוב של הרוח מול 
הארוס ושל המונותאיזם מול הפגאניות, ובמתח הקיטוב הזה ראה ביטוי 
לאידאה העברית. ברוח ברדיצ׳בסקי מכריע ש' ב״יריחו" וב״בלעם" 
לטובת החטא והארוס, כביטוי לזכותו של היחיד לאושר. מיזוג התרבו¬ 
יות נתפס במחזותיו אלה כדרך לגאולה — כך ב״בלעם", שבו בלעם 
המקלל הוא המקולל. השואף להיטמע בעולם־האור של משה. ב״צור 
וירושלים" תיאר ש׳ את המתח שבין האוטופיזם הנבואי לבין 
ההדוניזם (ע״ע) הפגאני, ע״י יצירת משיכה בין אליהו הנביא לאיזבל, 
המלכה מצור. אך כבר במחזהו זה חלה תמורה בעמדותיו: בניגוד 
לעכו ב״יריחו", הנכנע ליצרו, כובש הנביא את משיכתו לאשה 
הזרה, שכן הדרך לגאולה כרוכה בהינזרות מהעולם הזר. בהכרעה 
"הלאומית״־לכאורה התקרב ש׳ לתפיסותיו של אחד־העם (ע״ע), 
אף שגם בכתיבתו המאוחרת לא ראה את נצחון הרוח על הארוס 
כפופי, אלא כחלק ממאבק בלתי־פוסק. במחזותיו מתייחס ש׳ למקרא 
כאל מיתולוגיה; הוא מארגרמחדש את החומר המקראי, הן בסדר 
המאורעות והן בצירופיהם, כך שתבנית העלילה יוצרת משמעות 
חדשה, השונה מזו שבמקור. מחזותיו עמוסים רעיונות פילוסופיים, 
מהם מערב-אירופיים בני־זמנו (משל שופנהאור, ניצשה, שפנגלר). 
בעזרת צירופים חדשים ונועזים של התרחשויות היסטוריות הציג ש׳ 
את תפיסותיו ההיסטוריוסופיות וגם ביטא מאבקים אידאולוגיים ותר¬ 
בותיים בני-זמנו. 

חידושו המרשים של ש׳ בתחום ה מ ח ז ה ה פ י ו ט י היה בהענקת 
מעמד דרמתי עצמאי לציור הפיוטי, שהיה בעל פונקציה קישוטית 
בלבד במחזות ההשכלה. ש׳ השתמש בציור הפיוטי ליצירת מערכות 
מוטיוויות, המלוות את העלילה, ולאפיון עולמו הרוחני, הפסיכולוגי 
והמיתי של הגיבור. 

מחזותיו של ש , הם ספרותיים יותר משהם תאטרוניים; גודש 
עיוני רב ותחביר מפותל וארכאי הכשילו את הצגתם על הבימה. 
מאירך־גיסא, עצמיותו הסגנונית — השימוש בחמרים הלשוניים 
המקראיים על דרך העיבוד והחידוש, ולא על דרך החיקוי — היא 
אף מקור עצמתה האמנותית של יצירתו. 

ש׳ תרם תרומה נכבדה גם לז׳אנר של הפואמה העברית, בייחוד 
ביצירה ״גדיש״ ( 1931 ), שביאליק הפליג בשבחה. בתביו הופיעו 
במקובץ בתשכ״ה. 

ב״צ בנשלום, יצירתו האחרונה של מ. ש׳ (גליובוח, 14 ), תש״ג; 

ד. סדן, בין דין לחשסן, 86 — 90 , תשכ״ג; י. בהן, מ. ש׳ ן חייו 
ויצירתו, תשכ״ה ז ר. קרסין־בלום, דמות ודימוי ב, ציר וירושלים" 
(מולד, כ״ג), תשכ״די/ו! הנ״ל, מוטיבים ציוריים ב״אלהי ברזל לא 
תעשה לך׳ (שם. כ״ד), תשכ״ז/ח< ג. שקדי המחזה העברי ההסמורי 
בתקופת התחיה (מפתח בערכו), תש״ל ז :>־< 7 ! 7077 ? ,חז £110-8111 - 1 ב£ .א 
. 1969 [ 0 07171 '^ 1 ץ 0707 ) 1 ? £[/? ; 0711$0/071 ( 10 

ר. ק.־ב. 

שהרסתאנ/ £חמד 3 ן עבד אל־כדים א(ל)־־ ^ ^ 

— ( 1076 ? שהרסתאן [ח׳ראסאן] — 

1153 , שם), החשוב בסופרים המוסלמים ביה״ב שכתבו על ענייני דת. 
ש׳ חיבר חיבורים אחדים בנושאי ה״כלאם" (ע״ע), תולדות המלו־ 



473 


שהרסתאני, מחמד בן עכר אל־כדים א(ל)־ — שו, ג׳ורג׳ ברנרז 


474 


מדים והפילוסופים, והפילוסופיה. ספרו החשוב היא 
("ספר האמונות והכתות"), ובו הוא סוקר את השיטות הדתיות 
והפילוסופיות המוכרות לו, ומסדרן לפי מידת ריחוקן מהאורתודוכסיה 
המוסלמית. ש׳ דן ב״מעתזלה", ב"שיעה" לפלגיה, ב״בעלי הספר" 
(היהודים והנוצרים) בזורואסטרים, במניכאים ובעובדי-הכוכבים מכת 
הצאבים (ע׳ ערכיהם). בפרק מיוחד מתפלמס ש׳ עם דעות הפילו¬ 
סופים היוונים, שהכירו מכתבי אבן־סינא (ע״ע). הספר מסתיים 
בפרק על דתות הודו. למרות גישתו המוסלמית האורתודוכסית כותב 
ש׳ באופן אובייקטיווי, ומגלה עניין בתורות הזרות לו. הספר תורגם 
לגרמנית באמצע המאה ה 19 , ומשמש מקור חשוב־ביותר לחקר 
הדתות. — ש׳ היה ממניחי-היסוד למדע המחקר־המשווה של הדתות, 
שפרח באסלאם ביה״ב. 

של אלוי[ — ׳* 5113 " 1 ״ז 1 — (נו׳ 1913 ), מחזאי, תסריטן 
ומספר אמריקני, יהודי. ש׳ זכה להכרה מיידית כשהוצג 
מחזהו האנטי־מלחמתי 341  501 1 >״ 3 50115 (״בנים וחיילים״), 1943 ן €\\ 7 
״ 4553551 (״הרוצח״), 1946 ; והקומדיה ז 1101 ז ות 0 ז£ ת 0 ז 1 > 01111 
105 ״ 03 (״ילדים ממשחקיהם״), 1963 . 

ש׳ שירת במלה״ע 11 (במזה״ת ובאירופה), ובעקבותיה פרסם 
את רומן המלחמה 1,10115 §תט ¥0 7110 (עבר׳: "כפירי אריות", 
תשי״א), 1948 , שזכה להצלחה רבה. הרומן מספר בדרמתיות את 
קורותיהם של חייל גרמני ושני חיילים אמריקנים, ועוסק גם 
באנטישמיות בצבא. מספריו האחרים: 01 בז 1$ תס זזסקש? ("דו״ח 
על ישראל״), 1950 — רשמיו אחרי ביקור; ״׳* 100 (עבר/ 
תשי״ט), 1956 ; ץ 3 ס ־ 101 ״ 1 ״ב 51 ג £״ צ^ 7 01 \ ("קולות יום קיץ"}, 
1965 ; ו״ט 1 ז״ 23 '{ 8 1 ז 1 £״ 1 ״ 0 עי 1 (״ערב בביזאנטיון״), 1973 . קבצים 
אחדים של סיפורים קצרים זכו לתשבחות על הטכניקה המעולה. 
הרומן ״ 143 זסס? ,״ 143 11 : 831 .( 

. 1973 , 5 ) 007115 ((• 0701 ?} 7117711 ( 0 

? 12 , !! 7 ולג , 13 * 13 * 7 — '* $113 11314 ־ 1 ;>£ £0 ז 060 — ( 1856 — 
1950 ), מחזאי, מספר ומבקר אנגלי־אירי. נולד בדאבלין 
למשפחה פרוטסטנטית. חוץ מאהבת המוסיקה שןרש מאמו, ושנאת 
האלכוהול שבאה אליו ממראה אביו השיכור. לא שאב הרבה 
מהסביבה התרבותית הדלה שגדל בה. ב 1876 עבר ללונדון וכתב 
5 רומאנים, אבל לא הצליח אז להוציאם. מ 1885 ההל להתפרסם 
כמבקר מוסיקה, אמנות, ספרות ותאטרון. ב 1884 היה ממייסדי 
אגודת הפבינים (ע״ע; וע״ע סוציליזם, עמ ׳ 570/1 ), קבוצת סוצי¬ 
אליסטים משכילים בראשותם של סידני וב (ע״ע) ואשתו, וב 1889 
ערך עבורם ספר מסות על נושאים סוציאליסטיים. מגמה פוליטית 
וחברתית זו בולטת בכתבי ש/ והוא תרם רבות לקידום הרעיון הסו¬ 
ציאליסטי באנגליה ולהפיכתו לאפנה אינטלקטואלית בקרב המעמד 
הבינוני. 

ש׳ כ מ חזאי הושפע מאיבסן, כפי שמעידה החוברת 7110 
מו 15 ״ 50 ג 11 0£ ;>:>ת;> 055 ז״ 1 <) (״עיקרי האיבסניזם״), 1891 . ש׳ קיבל 
מאיבסן את השימוש בתאטרון לליבון בעיות חברתיות. כדוגמת 
איבסן, גם ש׳ ביקש לתקן את עיוותי החברה ולהוקיע את הצביעות 
שלה, אלא שאת הקדרות של קודמו החליף בעליצות, בשנינות 
ובדמיון. באחד ממחזותיו הראשונים — ב 3 > 1 (>ת 0 , 1894 . הציג ש/ 


בעקבות "ביודהבובות" של איבסן, 
אשה "משוחררת". שאר מחזותיו 
המוקדמים: 5£5 ט 10 ־ 1 ' 5 ־ 01 ׳* 10 > ¥1 \ 
(״בתי האלמנים״), 1892 , על נושא 
שכונות העוני; צ׳״סזזב^י . 5 ז 14 
" £05510 סז? ("מקצועה של גב׳ 
וורד), 1893 . על בעיית הזנות 
(הצגתו נאסרה באותה העת); 1115 ־ 41 . 
״ 143 111£ 1 >״ 3 (עבר׳: "נשק וה¬ 
אדם", 1974 ), 1894 , נגד יחם רו¬ 
מנטי לאהבה ולגיבורי המלחמות. 
2 ז;ו 3 ק 00 ! 0 []״ 3 ז 053 ג 0 , 1898 , הוא 
מחזה היסטורי-כביבול שבו הציג 
ש׳ את קלאופאטרה כצעירה מפו¬ 
נקת וילדותית ואח קיסר — כפילוסוף מזדקן. את סיפור אהבתם 
הציג בלא כל גוון ארוטי. כאן הפגין ש׳ את חיבתו לפאראדוכם, 
בעקבות הסאטיריקן בן־דורו ם. בטלר (ע״ע). מבטלר למד גם את 
הספקנות לגבי אנשי־מקצוע המסנוורים את הציבור במומחיותם 
המדומה, ובמחזהו 13 ״ 1 ״ 11€ נ 1 צ׳זסזססם 7110 ("הדילמה של הרופא"), 
1906 , תקף את יומרנותם של הרופאים. תקופתי הגדולה החלה עם 
״ 3 ו״ז 0 ק״ 5 0 ״ 3 ״ 143 ("אדם ואדם עליון"; עבר׳ !בחלקו]: "דון 
ז׳ואן בגיהבום״, 1957 ), 1903 , שבו פיתח שיטה אבולוציונית מקורית, 
כפי שהסביר זאת גם במבוא הארוך לטקסס המודפס. גיבור המחזה, 
ג׳ק טנר, הוא הגלגול המודרני של דון חואן (ע״ע, עמ׳ 186 ), אבל 
אין הוא רודף־נשים כקודמו, שכן תפקיד הרדיפה עובר לאשה אן, 
וטנר אינו אלא קרבן של "כוח־החיות" המתגלם בה. האשה צדה 
בלא־היסוסים את האיש הנחוץ לה להמשך התהליך האבולוציוני, 
שמטרתו הסופית — יצירת האדם העליון. קומדיה אכסטראוואגאנ־ 
טית זו אימצה את דעות ניצשה (ע״ע, עמ׳ 166/7 ) והשתעשעה גם 
בהפיכה "ניצשאנית" של המוסכמות במוסר ובחברה. הרעיון האבו¬ 
לוציוני חזר אח״כ כנושא מרכזי ב ו 1 ב 1 סצטר 14011 ס! ("חזרה 
למתושלח״), 1921 — יצירה ארוכה מורכבת מ 5 מחזות המגוללים 
את תולדות האנושות מאדם וחור, עד "האדם העליון" הנבון והחי 
חיי־נצה, בעתיד הרחוק, בשנת 31,920 לטה״נ. ב 3 ־ 1x11 ־ £31 ־ 01 ( 143 
(״רב-סרן ברברה״), 1905 , פנה ש׳ אל נושא הדת ולגלג על מאמצי 
חיל־הישע לתקן את החברה, אע״פ שהוא בעצמו נהנה מתרומות 
ממקורות מפוקפקים, כגון יצרני הוויסקי. שאלת הנצרות העסיקה 
אותו שוב ב ״ 0<:1<;3 31x1710 ־ 11 >״ 4 (״אנדרוקלס והארי״), 1912 , 
על רקע רדיפות הנוצרים ברומא העתיקה (ע״ע אנדרוקלוס, עמ׳ 
342 ). 1311011 ״£■*? (עבר׳: ״פיגמליוך [ע״ע], תשי״ד), 1913 , הוא 
אחד המחזות העליזים ביותר מסוג "הקומדיה של הנימוסים", ובו 
כיוון ש׳ את חציו אל החברה הגבוהה: הוא הציג מומחה לפונטיקה 
(פרופ׳ היגינז, בן דמותו של ה. סויט [ע״ע]), שהצליח ללמד 
מוכרת-פרחים צעירה לדבר אנגלית במבטא טרקליני מעודן, והוכיח 
בכך, שאין יתרונה של האצולה על הפרולטריון אלא במבטאה 
בלבד. הופעתה של ליזה בת עובד־הנקיון בסלון של אמו של היגינז 
— היא אחת התמונות העשירות־ביותר בתולדות הקומדיה בכלל. 
יצירה זו תורגמה לשפות רבות. והצליחה גם כסרט, וכמחזמר 
׳< 1 > 73 ־ 7311 (״גברתי הנאווה״), 1956 . סאטס!־! אל 03 ־ 1 נ 4 ז 11€3 
(״בית שברוךהלבב״), 1919 , מתמקד, כמו הרבה ממחזותיו של 
ש/ בדושיח רעיוני בין דוברים המייצגים גישות שונות לבעיות 
חברה ומדינה. במבוא למחזה זה העיר ש' על מידת תלותו בתאטרון 
של צ׳כוב, והרבה פרטים במחזה, ובכלל זה הטון הפסימי השורר 
בו, אכן מזכירים את צ׳כוב, אם כי התפאורה (חדר בבית שאנגלי 
אכסצנטרי שיווה לו צורת אניח) דומה לרקע של תאטרון האכס־ 
פרטיוניסטי. ״ 03 ( 1 ״ו $3 (עבר׳: ״יוהנה הקדושה״, תשי״ג), 1923 , 




475 


שי, ג׳דרג' ברנרד — שלאה 


476 


הוא המחזה הרציני וכן המוצלח ביצירותיו, שנועד להתחרות 
בגדולי המחזאים שעסקו בדמותה של ז׳ן דארק (ע״ע), במקום 
להציגה כמופת של גבורה (כפי שעשה שילר) או כזוממת מזימות 
שטניות (כמו שיקספיר), תיאר אותה ש׳ כבחורה תמימה שאינה 
מבינה את הכוחות ההיסטוריים הפועלים מסביבה (ראשית התהוותן 
של המדינות הלאומיות המודרניות) והולכת אחרי ה״קולות" 
וה״חזונות" שלה. במקום מצביאה וכובשת, הוא ראה בה עוד אשד. 
משוחררת (כמגמת קנדידה) המתמרדת נגד הממסד, כדי להסיח את 
דעתו של הצופה מסוסה הטראגי (דבר שאינו הולם את רוח 
התאטרון ה״שאוויאני") הוסיף ש׳ אפילוג מבדח: ז׳אן, לאחר 
שנשרפה על המוקד, מופיעה בחלום לדופן שארל ומספרת לו 
בעליצות על החלטת הכנסיה הקתולית מ 1920 להעלותה למעלת 
קדושה. כאן ובמחזות אחריב מתייחם ש׳ לנושאים היסטוריים 
תוך ראיה דיאלקטית: התמורות הגדולות בהיסטוריה הן תוצאה 
של התנגשות־כוחות מעבר למישור האישי. עם הופעת המחזה 
הזה הגיע ש׳ לשיא הצלחתו, וב 1925 הוענק לד פרס־נדבל 
לספרות. 

במחזהו 3 ־ 000 ( 1939 ) תיאר ש׳ את המצב המדיני בעולם 
ערב מלה״ע 11 , את תכנית המחזה שינה משיצאו הגזירות האנטי• 
יהודיות על מוסוליני, שבגללו חדל להיות חסידו של הרודן, במחזה 
הושמה בפי דמות יהודית הטענה שהרדיפות נגרמות בשל 
קנאתן של האומות נוכח כשרונם העדיף של היהודים. במחזה 
מופיעים היטלר (בכינוי ה 1€ ] 831 ) ומוסוליני (בכינוי הבומבאסטי 
£ת 10 )־ 21 נ 11 ;ז 80 ) ודמויות אחרות של התקופה, והם מפגינים את 
רדידות מחשבתם וחוסר־אנושיותם. הזוועות העתידות של מלה״ע 11 
לא נחזו כאן אלא בחלקן, 

כמות היצירה התאטרוניה של ש׳ היא כמעט בלא תקדים: כ 50 
מחזות שהאחרון בהם, 81111005 זת 2 ץ 0 ט 8 ("המיליארדים של בועט"), 
הוצג ב 1948 . בשבתו ה 92 , ש׳ היה אמן בעל דמיון עירני, שנקט 
תכסיסי־הלם כדי לעורר את מחשבתו של הצופה, הוא שלל את 
התנועה האסתטית של שלהי המאה ה 19 שדגלה באמנות לשם 
אמנות. בשבילו הבשורה היא העיקר, והוא נהג להקדים למחזותיו 
הקדמות ארוכות להסברת רעיונותיו; מי שמוכן להעמיק בקריאת 
המבוא, פטור לדידו של ש׳ מהחובה לחזות בדרמה על הבימה. אלא 
שמבלי להתכוון לשלמות האסתטית היה ש , איש תאטרון מובהק. 
הדיאלוג במחזותיו מצטיין בשנינות ובחריפות הסגנון, ויש בו קסם 
לצופים ואתגר לשחקנים. רבים סבורים שבתולדות הקומדיה תופס 
ש׳ את המקום השני אחרי אריסטופנס, ש׳ מת בגיל מופלג וייחס את 
אריכות־ימיו לצמחונות שאימץ לו מנעוריו ולרצון־החיים, שבכוחו 
לגבור על המוות. ״אין מוות טבעי: יש רק חיים טבעיים ונצחיים״ — 
היה אומר. את הונו הוריש למימון מחקרים על רפורמה של האלפבית 
האנגלי, וע״ע אנגלית, ספרות (כרך מיל׳, עמ׳ 268 ). 

ש׳ היה נשוי מ 1898 לאשה אירית בעלת דעות מתקדמות (מתה 
ב 1943 ). פרשיותיאהבה שלו עם שתי שחקניות נודעות (א. א. טרי 
[ע״ע] וגב׳ פטריק קמבל [ 11 ^ 0301 ]) הונצחו בחליפודמכתבים 
מעניינת (י״ל 1949/52 ). על הבימה העברית הוצגו מחזותיו 
הגדולים. תורגמה לעברית גם מסתו: "מורה־דרך לאשה המשכלת 
אל הסוציאליזמום והקפיטליזמום", א׳-ג/ תרצ״א/ג, 

י. ירושלמי, על ג׳, ב. ש׳ בעברית; ביבל׳ (במה, 72 , 40 — 46 , 1977 ; 

?!/״ל ,:>ת 1 ־\ז 1 ; 1932 , 161 )^ 710 0114 <\ 10 ! 710 $ ;. 5 . 8 ,ת 50 זש 1 >ת? 1 ־ 1 . 4 . 

,־<ש 1 זתש 8 .£ ; 1949 ,. 3 , 14 ־ 70 . 24 .£ . 6 ; 1949 ,. 0.8.3 {ס 56 ? 6 < 11 { 7 ס 

, 61145 ) 71 0114 ,})ז ¥0 \ , 6 ( 11 115 ־ 1 ;. 5 . 6 ■ 1 .ז 5 ; 1950 ,. 3 . 8 

1956: !. 8. 8. 3. <11111 1116 131116166111/1 06111x1)1 7104(11011, 

1958; 14. !41968 2 , 7/160161 $■ €6111111 1111 ז 6£ > 11£ ) 13 16 !) 0114 . 4 ,צזג 1 ש ; 

£. 0<_1969 ,/. 3.6.5 > 11011 <} 1%6 ז 1£0 41011101116/16 12 ( 1 , 3115 י! 2 ח 11 ח]־ ; 

1 0101610 16 ) 1 . 5 ,ת 0 ;קת 01 ז 0 ״ x51, 1971; ?. 3/5 . 8 ,זז?ת 1 מ 11111 . 5 ־ 

3107(0171 7.017101166, 1973; 14. 7 (16 €071■ 0114 71X1)1(161; 

. 1976 , 011 ) 5 )¥ 310701 3/5 , 711160 . 4 . ; 1973 ,. 0.8.3 / 0 5 ץ 10 ? 7116 

א. ה. - פי. 


? 12 , 0 ר ( 1 י לים) 1 פ י ר — ״וגו 51 זשוקבא (חש 11113 ^ו) ז $1 — ( 1854 , 
ברמינגהם — 1945 , לונדון) מטאורול^ג אנגלי. ש׳ נודע 
בהפצת השימוש ביחידת־הלחץ מיליבר, הנוהגת גם כיום לציון 
הלחץ האטמוספירי במפות מטאורולוגיות־סעופטיות; 1 מיליבר= 1000 
דין'/סמ״ר. יחידה זו שימושית, משום שהיא מסדריגודל של השינויים 
בלחץ האטמוספירי המשפיעים על דינמיקת האוויר בממדים גדולים. 
ש' גם פיתח מפה תרמודינמית מיוחדת לרישום נתוני־ר(ם אטמוספי¬ 
ריים, הידועה כטפיגרמה; ציריה הם הטמפרטורה והאנטרופיה, 
בהתאמה, היא משמשת עד היום לחקירת היציבות האטמוספירית 
ולקביעת הגובה של בסיס ענן ופסגתו (ע״ע מטאורולוגיה, עמ׳ 47 , 
ושם ציור 3 ). בין פרסומיו של ש׳ נודעות עבודותיו שקובצו 
ב ץ 010£ ־ €1€01 }\ 0£ 31 טח 13 \ ( 1926/31 ). 

? 12 אה (אנג׳ ז<־.ט 2 ^ 0 ך|), מושג שנתייחד לציון חורבן יהדות-אירופה 
בשנים 1933 — 1945 , כשהוכחדו, בידי הנאצים (ע״ע גרמניה, 

עמ׳ 471 — 479 ; מחנות רכוז; נציובלסוציליזם; נציונלסוציליס־ 
טית, מפלגה) ועוזריהם, כ 5,800,000 יהודים. ראשיתה של המדיניות 
הנאצית המתוכננת נגד היהודים — במעשי טרור, בבידוד חברתי, 
בגזירות כלכליות, באפליה חוקית ובהוצאתם משטח הרייך הגרמני, 
וסופד, — ביצוע תכנית להכחדה (גרם׳ 0£ ט.) 01011 ז€/י) מוחלטת 
של היהודים, מדיניות זו בוצעה, בהנחייתו של א. היטלר (ע״ע), 
בידי המנגנון הנאצי, בידי הרשויות השונות של המדינה הגרמנית 
וכן בסיועם הפעיל של חוגים סרו־נאציים ואנטישמיים בשטחים 
שכבשה גרמניה במהלך מלה״ע 11 ובמדינדת־גרורוה, האיבה ליהודים, 
ששימשה בסיס למדיניות הנאצית בכל שלביה, ינקה מהאנטישמיות 
(ע״ע) המסרתית ומגילויח הקיצוני — האנטישמיות הגזענית (ע״ע, 
שם, עמ׳ 528 — 543 ), ד״ש׳ העמידה את הציבור היהודי במבחן היס¬ 
טורי שלא היה כדוגמתו בתולדות ישראל במהותו ובממדיו. המיוחד 
במעמד היהודי בתקופה הנאצית היה, שכל אדם ממוצא יהודי — 
ללא הבדלי מין, דת, גיל, או השקפת־עולם— נידון להירצח. ההוצאה־ 
לפועל של התכנית ל״פתרון־כולל של בעיית היהודים" בידי גרמניה 
הנאצית נעשתה בזמן המלחמה ובחשאיות מופלגת. לתופעה 
כזאת אין תקדים בתולדות האנושות ועליה לשמש אות־אזהרה 
לעמי העולם. לחורבן יהדות־אירופה השלכות עמוקות על שאלת 
קיומו של העם היהודי בגולה ועל מערכת־היחסים בינו לבין העמים 
האחרים. 

מדיניות ההשמדה הנאצית. שלב 1 ( 1933 — 1939 ), עם׳ 476 ; שלב 11 
( 1939 — 1941 ), עמ' 481 ; שלב 111 ( 1941 — 1943 ), עפד 484 ; שלב 1¥ 
( 1943 — 1945 ), עמ ׳ 490 : ״מועצותחויהודים״ (יודנראטים״), 1 נמ׳ 496 ; 
המשטרה היהודית, עם׳ 501 ; ההתנגדות והמרי, עם׳ 501 ; נמיונות 
הצלה, סם׳ 511 ! משפטים נגד פושעי־מלחמה, עם׳ 517 ! שאריח־ 
הפליטה, עבד 519 ; ביבליוגרפיה והיסטוריוגרפיה, עמ' 520 ; ספרות 
השי. והציוד בתקזפת השי, עמ׳ 523 . 

מדיניות ההשמדה הנאצית. שלב 1 ( 1933 — 1939 ). עם 
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ( 30.1.1933 ) התפתחה מדיניותם 
כלפי היהודים בשני מסלולים: פרסום חוקים וצווים, שהקנו לגזירות 
על היהודים בסים משפטי, וכן מעשי-אלימות ללא אחיזה פורמלית 
בחוק. אחרי הבחירות לרייכסטאג ( 5.3.33 ), שבהן קיבלו הנאצים 
למעלה מ 40% מהקולות וזכו לרוב מוחלט בעזרת בעלי-בריתם, הוחל 
בחקיקה אנטי-יהודית שנועדה לסלק את היהודים מהחיים הציבוריים 
ולאלצם לנטוש את גרמניה. 

ב 9.3.33 פקד גל של פרעות את יהודי ברלין! ב 11.3.33 התפרצו 
אנשי ״פלוגות־הסער״ הנאציות ([.*. 5 ] 8 ן 611111 ; 1 ר 31 רת־ו 11 > 5 ) לבניין 
ביחמ״ש בברסלאו (ורוצלב) וגירשו ממנו את היהודים — שופטים, 
פרקליטי־מדינה ועורכי־דין. באותו חודש פגעו ביהודים גם בערים 
אחךות בגרמניה. ב 1.4.33 הטילו הנאצים חרם כלכלי על יהודי 
גרמניה, שהמשכתו נמנעה — כנראה, בשל מחאות ברחבי-העולם 



477 


שואה 


478 



מגן דור :חרט על מצחם של יוזודים 


ומחשש מפני שיבושים בכלכלה. ב 7.4.33 פורסם "חוק להשבת 
הפקידות המקצועית על כבה״ שקבע את חלף המושג "לא־ארי" — 
כלו׳ יהודי׳ עד פרסום חוק נירבברג (ר , להלן! וע״ע גזע, עמ׳ 576 ). 
על יסוד חוק זה פוטרו מהשירות הממשלתי כ 2,000 יהודים. ב 22.4.33 
הופסקה עבודת רופאים יהודים בקופות־חולים• באותה שנה צומצם 
מספר הסטודנטים היהודים במוסדות להשכלה־גבוהה והותאם למש¬ 
קלה היחסי של האוכלוסיה היהודית — פחות מ 1% . ב 29.9.33 בוטלה 
חברותם של אנשי-אמבות יהודים באיגודי-האמנים הגרמניים. ב 1934 
הואט קצב הפעלת הגזירות בגד היהודים בשל קשיים פנימיים, אך 
עם התחזקות המשטר ב 1935 גברה שוב המדיניות האנטי־יהודית: 
פרעות ברחוב הראשי בברלין — ה״קורפירסטנדאם" (יולי 1935 ), 
ובעיקר — ״חוקי נירנברג״ (ע״ע, עמ׳ 201 ; 15.9.35 ), שכללו את 
״חוק אזרחי-הרייך׳ — רק בעלי דם גרמני הם אזרחי־הרייך ורק 
להם זכויות־פוליטיות מלאות, ואת "חוק־החגנה על הדם-הגרמני ועל 
הכבוד־הגרמני", שאסר נישואים ויחסי-מין בין יהודי לבין מי שדמו 
גרמני, וכן העסקת נשים גרמניות מתחת לגיל 45 במשק־בית יהודי 
וגם הנפת הדגל הגרמני בידי יהודים. תוספות לחוק זה הגדירו, בין 
השאר, מיהו יהודי (מי שלפחות 3 מהורי־הוריו היו יהודים או מי 
שרק 2 מהורי-הוריו היו יהודים והוא עצמו בן דת־משה או נשוי 
ליהודי) ומיהו בן־תערובת (שרק 2 מהורי־הוריו היו יהודים, והוא 
עצמו לא נישא ליהודי). ב 1936 שוב מותנה המדיניות הנאצית כלפי 
היהודים בגלל קיום האולימפיאדה בברלין ורצונה של גרמניה לבסס 
את מעמדה הבי״ל. ב 1938 תכפו והוחמרו החוקים האנטי־יהודיים 
והתרבו מעשי־בריונות שארגנו רשויות נאציות שונות: נחקק חוק 
בדבר "שיבוי־שמות", שחייב להוסיף "ישראל" לשמו של כל גבר 
יהודי ו״שרה״ — לשמה של כל אשה יהודיה ( 5,1.38 ); בוטל מעמדן 
המשפטי המוכר של הקהילות היהודיות בגרמניה (מארס); הוטלה 
חובת־רישום של הרכוש היהודי לקראת החרמתו (אפריל); ב 15.6.38 
הושלכו כ 1,500 יהודים למחנות-ריכוז; ב 23.6.38 חויבו יהודים בכל 
הגילים לשאת תעודות־זהות! ביוני הודחו הרופאים היהודים ממק- 
צועם ובאוגוסט — עורכי־הדין; ב 5.10.38 בוטל תקפם של דרכוני 
היהודים. על דרכוני היהודים שהיגרו מגרמניה הוטבעה האות [ 
( 16 ) 1 * 1 ). ב 28.10,38 החלו מאסרי יהודים בעלי אזרחות-פולנית ותוך 
כמה ימים הובלו כ 17,000 יהודים לגבול הפולני. השלטונות הפולנים 
סירבו לקבלם וכ 5,500 מהם רוכזו בתנאים קשים בעיירת־הגבול 
בבצץ (ח 6 * 561 *ה 86 ; ועידת אוויאן (יולי 1938 ), שנועדה 


למצוא מקומות-מקלט למהגרים יהודים מגרמניה ולא עלה בידה, 
גילתה את אזלת־ידן של אומות־העולם. באותה עת הגיעו הנאצים 
למסקנה שמטרתם העיקרית — פינוי הרייך מיהודים — לא תושג 
באמצעים חוקיים בלבה לכן, תוך ניצול עובדת ההתנקשות של 
ה. גרינשפן (ע״ע, כרך מיל׳) בעובד השגרירות הגרמנית בפריס 
(כתגובה על התעללות הנאצים במשפחתו), ארגנו הנאצים את 
פרעות ״ל י ל - ה ב ד ו ל ח״ ( 1 ר 61 גח 011 ] 1£ ז^ד 116161 ; כונה כך בגלל 
שברי-הזכוכית הרבים) — 9/10.11.38 . ברחבי גרמניה נופצו חלונות 
בדירות ובעסקים יהודיים, נשדד רכוש והועלו באש כ 250 בתכ״ב. 
אלפי יהודים הוכו והושפלו וכמה עשרות נרצחו. כ 30,000 יהודים 
הושלכו למחנות־ריכוז. 

אחרי שאוסטריה (ע״ע, עם׳ 968 ) נכבשה וסופחה ( 11155 ו $01 ת^; 
13.3.38 ), סבלו 185,000 היהודים שבתחומה פגיעות חמורות־יותר 
מאלה שסבלו יהודי גרמניה. ב 20.8.38 הוקם בווינה "המוסד המרכזי 
להגירת היהודים״ (§ת 11 ־ 161 ) 1 תך.^\ 11£ .*/ 1111156116 [ ־ 1111 1510116 גת: 1 ח 20 ), 
וב 24.1.39 נפתח בברלין "המרכז הארצי להגירת היהודים" (- 616115 >! 

ט ־ 101 ) 110 ' 115 \/ 1111156116 [ ־ 111 } 116 ;־ 261111 ). מוסדות אלה, שבראשם 
עמד ה״גסטפו", אכפו הגירת יהודים תוך שדידת רכושם. עם כיבוש 
צ׳כוסלובקיה ( 15.3.39 ! ע״ע צ׳כוסלובקיה, עמ׳ 708/9 ; 716/7 ) הועמדו 
118,000 היהודים, תושבי פרוטקטויראט בוהמיה-ומוראוויה, בשליטה 
נאצית ישירה — ואף עליהם הופעל לחץ־להגירה. וכך, ערב פרוץ 
מלה״ע ח, נמצאו בתחום־השליטה הגרמני כ 400 410 אלף יהודים, 
לאחר שהיגרו כ 400,000 . 

תגובת יהודי גרמניה. ב 1933 הבינו יהודי גרמניה שיש להגיב 
על מדיניות האפליה והדיכוי של הנאצים. לאחר נסיון ראשון (אביב 
1933 ), שלא עלה יפה, הוקמה( 17.9.33 ), מתוך יזמה יהודית, "הנציגות 
הארצית של היהודים בגרמניה״ (״[ 1611 ) 11 [ ־ 6161 ^ת 11 י 6 ־ 1 ; 1 ־ 11610115761 
1 * 130 ו 1 :> 5 *ט 6 ס), שבה נטלו חלק הארגונים המרכזיים של יהודי גרמניה 
("האגודה המרכזית", התאחדות ציוני גרמניה, ברית חיילי החזית, 
איגוד הקהילות וקהילת ברלין). במקביל ל״בציגות" הקימו אותם 
גופים את "המרכז לעזרה ולשיקום" שפעל בהגירה ובסעד, בהכשרה- 
מקצועית לבבי־בוער ולמבוגרים שנדחקו מעסקיהם: אמנים יהודים 



לזר □גל: שונרוט, שט;, 1030/7 


חם?אי הצרזוב. חו?:ד 


שגורשו ממקומות עבודתם 
הקימו בעזרת "המרכז" מס¬ 
גרות יהודיות: "איגוד לתר¬ 
בות" — שהפעיל תאטרון, 
אופרה, בימת־בידור ותזמו¬ 
רת ,< כן נוסדו "בתי מדרש" 
מודרניים ללימודי־יהדות ול¬ 
לימודים כלליים שנועדו גם 
להחזיר ליהדות את המתבול¬ 
לים ולהבטיח עמידה גאה 
של יהודי גרמניה. 

רבים מיהודי גרמניה בח¬ 
רו בהגירה כבר ב 1933 . 
מ 1935 עודדו הגירה גם ה¬ 
ארגונים היהודיים המרכזיים 
אך רק מדינות בודדות קיבלו 
מהגרים יהודים. מ 1933 עד 


1941 היגרו מגרמניה כ 267,000 יהודים — כמחצית ממספר יהודי 
גרמניה. ב 1939 ביטלו הנאצים את "הנציגות הארצית של היד ודים 
בגרמניה׳/ והקימו( 4.7.39 ) ע״פ חוק את "האיחוד הארצי של היד ודים 
בגרמניה״ ( 1 ) 1 זב 1 ו 1$01 ג 01 כ 1 111 ח 30 >ט 1 ז 10 > 11115 ^ 01111 ־ 01 \ 10115 
שנועד לקדם את מדיניותם בשאלה היהודית ובעיקר — לזד את 
הגירת היהודים מתחומי הרייך. בראש "האיחוד הארצי" הו זיפה 
לעמוד המנהיגות היהודית הקודמת. אנשי ההנהגה היהודית בגרמניה 
היו מעוניינים כקיום נציגות מרכזית, אף אם פעלה בתוקף מינוי מצד 
הנאצים. בעמדתם העצמאית לא חל שינוי. בתקופה מסוימת ה רשו 
ראשי "האיחוד הארצי" לצאת את גבולות גרמניה, אלא שמתוד רגש 
האחריות כלפי בני-קהילחם במצוקתם — הם בחרו להישאר. 

"האיחח־ הארצי״ המשיך (גם אחרי 1939 ) בפעולות חינוך וסעד. 

ב 1941 נסגרו בתה״ס התיכוניים היהודיים והנוער מגיל 14 חויב 
בעבודת־כפיה. רק ב 30.11.42 נסגרו בפקודת השלטונות בתה״ס 
היסודיים של היהודים. ״האיחוד הארצי״ בוטל ב 10.11.43 , כשגרמניה 
״טוהרה״ מהאוכלוסיה היהודית. אז נמצאו בה רק כ 10,000 איש 
שנחשבו יהודים לפי "חוקי־נירנברג". 

למרות שבגלל בידודו, פיזורו ומספרו הקטן של המיעוט היהודי 
בגרמניה לא התארגנה התנגדות פעילה למשטר הנאצי׳ היו מספר 
נסיונות התנגדות: בהמבורג פעל "איגוד הסוציאליסטים היהודים", 
שחבריו ניהלו תעמולה אבטי־נאצית, וחניכי "השומר הצעיר" 
ו״החלוץ" הפיצו כרוזים נגד משטרו של היטלר. בשטוטגרט תכנן 
סטודנט יהודי, הלמוט הירש, לפוצץ את בניין עתון ה״שטירמר" 
(ע״ע אנטישמיות, עכד 541/2 ) ואת תחנת־הרכבת המרכזית בעיר. 
הוא נאסר ( 12.1936 ) והוצא להורג. הקהילה היהודית שם ארגנה 
הברחות־גבול לנמלטים ממחנות־ריכוז ולאנשי־מחתרת. קבוצת צעי¬ 
רים יהודים, בראשות הרברט באום, ניהלה פעילוח־מחתרתית ענפה. 
בארגון היו כמה עשרות חברים, שמניעיהם היו בד״כ קומוניסטיים, 
אד בלוויית נימה יהודית. מראשית 1941 קיימו חברי קבוצת־באום 
קשר עם קבוצה יהודית אחרת, שבראשה עמד היינץ יואכים, ושחלק 
מאנשיה היו בעבר חברי תנועות־נוער ציוניות. קבוצודבאום הפיצה 
חומר־תעמולה לנשים גרמניות בברלין ובו קריאה נגדהמשך־המלחמה 
ונגד התמיכה בשלטונות של היטלר. ב 13.5.42 הציתו אנשיו של 
באום תערוכה אנטי־סובייטית שערכו הנאצים בברלין. כעבור יומיים 
נאסרו רוב אנשי המחתרת, הואשמו בתעמולה נגד הנאצים ובהסתה 
להניח את הנשק, ו 22 מהם הוצאו להורג. גם מהיתר, שנידונו 
לעבודת־פרך, לא נשארו בחיים אלא 3 בלבד. כנקמה על מעשיה 
של קבוצודבאוס נאסרו כ 500 יהודים, 250 מהם נרצחו בו ביום 
והנותרים הומתו במחנות־ריכוז. 



מה קבוצת צעירים יהודים מגרמניה במחנה־ 
כשנודע שמספר גדול של יהודים עומדים להי־ 
וממות דוכאה והצעירים נשלחו לאושוויץ (ע״ע 
כ המשיכו יהודים ליטול חלק בפעילות מהתר־ 


השפעת הנאצים מחוץ לגבולות גרמניה. עם עליית היטלר לשל¬ 
טת הורגשה השפעת האנטישמיות הנאצית במדינות רבות באירופה. 
חלק מהאנטישמים הוסיפו על הערנות המסרתית ליהודים גם את 
העקרונות והשיטות הנאציים. בפולניה (ע״ע, עמ׳ 447 — 449 ) 
התרבו הפרעות ביהודים אחרי 1933 : התפרצויות — כעין־פוגרומים — 
בשווקים, ברחובות ובמוסדות להשכלדדגבוהה; החרפת החרם־הכלכלי 
והרחקת יהודים מארגונים מקצועיים כלכליים. בפוגרום בעיירה 
פשיטיק ומארס 1936 ) היו אף קרבנוח בנפש, ב 1934 הוקם בפולניה 
ארגון אנטישמי קיצוני ושמו "המחנה הלאומי הראדיקאלי" (.£.א, 0 ) 



שהנאצים שימשו לו מופת. 

הונגריה (ע״ע, עמ ׳ 868/9 ) היתד" בין המדינות הראשונות 
באירופה ששילבה יסודות אנטישמיים־גזעניים בחוקיה. ב 1920 הונהג 
חוק "נומרוס קלאוזוס" (ע״ע) במוסדות להשכלה ןנ^הה. גם מונןרי£^ 
ניתן היה להגדיר כיהודים, החוק "לשיווי-הן 
( 1938 ), שלפיו לא יעלה חלקם של היהוקם; 
קים על 20% , פגע בעיקר בבעלי מקצועוו 
אחוז היהודים במקצועות רבים על 6% . 
ציבוריים ומרבים נשללה זכות־הבחיר^ 
לעבודות־כפיה בתנאים קשים, ורבים מהג 
הקיצונית — "צלב החץ׳/ הגבירה את 


חציו ש רטיכרח 

ברומניה (ע״ע, עמ׳ 819 , 823 ) התקיימו קשרים (מ 1934 ) 

בין הנאצים ומפלגת קוזה־גוגה ועם ״משמר הברזל״. בשנים 1938 — 
1940 הוטלו על היהודים הגבלות שונות: נ אסר עליהם לקבל תפקידים 
ממשלתיים; נאסרו — המסחר בכפרים, בעלות על קרקע-חקלאית, 
עיסוק במקצועדודחפשיים שנזקקו לקשר ישיר עם השלטונות 
(בעריכת-דין), הו״ל של ספרים וכ״ע רומניים. גם כאן בלטה השפעה 
נאצית, שנוספה על האנטישמיות המקומית העתיקה. 

גם באיטליה (ע״ע, עמ׳ 800 ; וע״ע פשיזם) חל מפנה ביחס 
ליהודים ( 1936/7 ). עתונאים יהודים הורחקו מעבודתם; ביולי 1938 
פורסם "מאניפסט הגזע־האיטלקי" שהוקיע את היהודים והגדיר את 
העם האיטלקי כ״ארי". ב 5.10.38 הוצאו התלמידים והמורים היהודים 
מבח״ס ממלכתיים. ב 1939 הגבילו את היהודים בעיסוק במקצועות- 
חפשיים. גם אם ההגבלות והאיסורים לא בוצעו בדייקנות, הי תה 
השפעת הנאצים ניכרת. 


481 


שואה 


'82 



>**) 1 ■** י"*י • 6 י)> 11 *? 0111 ו< 0 


4 ג>אטאס 06 א 

1 ( 8 ע 3 ) 31 זא 1 > 11 ז 1 $ 1 ס וחן 1111169 ז 8 ט 9 חטחו 1 שו 26 חח 

1() ח:)?ו! 3 ! ני ז 6 נ 1 וו חסוי ? 0116 ו״ו 1114611 3116 1355 ) , 811 6 וו 4 ? 0 ו 
1 116 ) 1 נ) 131 )? 516 ו 81 1939 - 12 . 1 תזס* 9 חו 1 ו 1 ? 1 עי 11111 ו 31 י 31 ?א 111 !? 01 11 מו ? 

6<9€01056 .ח!>יי 13 ) ח 396 ו 1 ט 1 ח 6 ו) 161£ חת 6 א 65 ז 3 נ) 1 ו)) 51 ח! 6 11111119 ) 1110 ח 6 ח ? 
01 י) 61 ? 0 נ 151 ^ו? 11 ום ח? 1 4 וו 6 ו) 90 ? 6 נ)ס?סו וטח 1 )זנו 3 ח;יה 6 ו 1 ? 116 ז 0 9 וו 1 וח 4 ?סח 
2131165 ) 011/0111 61 ??י 1 ? 03116 410 זט| 111460 146 ו 616 *ח . 

011 ]9111 9 ח 11 ח 4 ?סמ 0 ? 41616 510116 חווי 46 ״ : 

1. *6 ח 3 וז 3 ו(* 5 ח! 6 זז! 596 ח 6 נ(ו 0131 ח 16 (* 05315 תו ח 6 ^> ז 
9611011 0*161131 ( 1 ) 0 ו 961 ח 3 ׳ , 

7. 16*166, *163560 1/3161 0*166 14111166 (166 0105313*1160 
01311)360596106:03*11311 3096)1061 0*166 3096)1061 )131. 

813 46 4 חט 16141:09 ) 1 ? 46 ו 1 ?? 6 ? 0 י 1 ס 6111160 ? חוח 111 ח 6 ו 1 > 61 זחח 6 א ? 
11(46 חט? 0 6111610 * 3111 416 , 1139611 ט 1 0110131046 6 ח! 6 9 יווו 41614 ? 6 נ 
24 חט? 3 ) 61116 * ? 06 . 16191 210011660 ת 6 ט 16 כ 1 ח 6 וו 61 6116 !מ 6 ! 1 ט 0 ? 46 ח 
101113 6106 10011 210011660 ? 46 , 360 ) 13 ( . 1 ״? 10 0104611601 ? 1 ) ¥0 6116 ?מ 
50 9?043 , 1610 1 ו X1 461160 969 601104611601 ח 16 !| 3 ) 5 11696040 ? 13£ טח 
£ ?10.60116101 11610 ) 61 ? 13 סו? 1 11 ט 0 ו 3311160 ? 08 . 4 חו . 

18(160, 416 41616? 86 06 ח 6 ?> 5 1360 * 1 ) , 11110101060 )* 1 ? • 1141 ׳ 9 חטו 1 () 0111 ז 6 /ו - 
1??6(611960 ) 1 * 96 ט? 1 מ ■ 

(0? 416 811111111,11119 41616? 806(40609. 10166 9 ח 96 ? 50 ? ¥6 416 6 ? 46 ח סו 
46? 16460 1011 1(61101611(160, 1104 416 81111161 )>|| 1 ? 1 >* 1 ת*? 6 * 6 ו 1 ? 1 ו . 

611 ** 6 . 6(0 10. 11. 1931. 1141 (11?•.? 


1660 ** 69616 ?* | 11 **ז**י 6 ? 6 * 1 

1£ ו 01£ ^ 1 ) 11101 110 

[ 1 * 1 ) 1 ) 810 ס^??> 01 • 1 * 101 וןו 1 11110 )* 0 ח 1 ( 1 וווו>וו) 


!■(!*11 064 ״ 6 1066 * * 611 * 1 ? 1 161 6 ■ 1 1939 . 11 ( ,! ■.״ 6 06 11 ) 01 ח 1 <* 1 ימוו*׳ 

י׳*־ ״״ ■י׳ ״*־*•* י^י ^־ 

211 ■( * 1 * 11410 * 10100 1100 41 י וזי * יי 01 ו : 

1) י 90 ** 0 ] 161 [ 0 וזו • 1 וח 4 ח 1 ץ* 1 * 6 1116 111 [ וז 16 ו 1 ,זז*ו 

2> 1<111 * 11111 ,'• 1 ' 01 130 ז 16 *,ץ 0 *ו x3 50 11413!3711 *90 ** 010 * 11101 <ו!ח 0 ח 1 ץ . 

2 0411 ( 1141 19 מ* ץ( 1 * 1 • 1 !*■•*־) יד? ***ומיי ם 03 סח^ולסח 0 ו 11 <סוות< 1 0 ) 1710 11 יי) חז*/!'•! 111 ■יו • 
*/) 1 *11( -ס• / 0801 ?•!! >*|ןזן •ח ס 41 * .ןחו>; 1 { 1 * 0 וו • 1010 * 4 1 ויוי 16 ו**< 1 י י 90 ס(ח*)ו 

1 >• !זסס ג |*ח 16 * 1 . 3 ז((י/<* .יזס 0 111110 >*'! י״** ■ י• '"יי■ ** x0 מ 1 * • 20 * 1 *ן ס ח ■ 
1911 1( 111/0101/ <0 יי י *•׳ 1 • 1 חחו 1 וח 

י>״* 1 ןז - .(•י״י ־*"י ־־׳ 0 * 1 0 ** 1011 111811 ) 11 (■) 0 ■•! ס * 

י 5 י־ח<. * 1 * 0 . .£ י וןס 0 *> <■/״״'״ . ^? 13 ג 1 צ£ *ס \ 

0?•*? 3. 401• 1•. 41. 19 ״ (_) . 9 ב 


הצר זזנרסני הכיהייב ענירח טגו־רוד באחור קרסוב, 1939 


בצרפת (ע״ע, עמ׳ 963 ), נוסף על האנטישמים הוותיקים מחוגי 
ה^ 1 ^ח 3 ־ו? (ע״ע ש. מ 1 ר 0 ), צצו בשנות ה 30 קבוצות 

חסידי הפאשיזם והנאציזם. היהודים הואשמו בכל הקשיים שפקדו 
את צרפת בתקופה שבין שתי מלה״ע• האנטישמים הצרפתים הקיצו¬ 
נים נטלו חלק בממשלת פסן (ע״ע) אחרי תבוסת צרפת׳ הפעילו 
צעדים אנטי־יהודיים והשתתפו בגירושים להשמדת יהודי צרפת. 

גם במדינות אחרות באירופה — בארצות הבלטיות, בהולנד, 
בבלגיה ובאחדות ממדינות הבלקן — היה גל של אנטישמיות 
ממקורות מקומיים שהקל על מלאכת הכחדודהיהודים, כשנכבשו 
ארצות אלה בידי גרמניה או שהפכו לגרורוחיה. 

שלב 11 ( 9 193 — 1 94 1 ), לאחר כיבוש מערב־פולניה 

(שסופחה לגרמניה) ומרכזה (שבה הוקם "גנרלגוברנמף׳ [ 11£5 ;>$:ונ 1 < 1 

1 "ממשל כללי גרמני"] בראשות האנס 
פראנק), וסיפוח מזרח־פולניה לבריה״ט (בהתאם לחוזה מול 1 ט 1 ב— 
ריבנטרום; 23.8.39 ) — נוספו פ 2 מיליוני יהודים לתחום־השליטה 
הגרמני. תוך פחות משנתיים, עד פלישת גרמניה לבריה״מ, נכבשו 
גם דנמרק, נורווגיה׳ הולנד, בלגיה, לוכסמבורג, צרפת, יוגוסלוויה 
ויוון, וגם יהודיהם עברו לשליטת הגרמנים, בתקופה זו גברו גם הרדי¬ 
פות נגד היהודים בגרורותיה של גרמניה — סלובאקיה, הונגריה, 
רומניה, קרואטיה, בולגריה וצפון־אפריקה שבשלטון וישי (צרפת) — 
וכן אצל בעלת־בריתה — איטליה. עצמת המדיניות האנטי-יהודית 
במדינות אלה היתה תלויה ביזמת החוגים האנטישמיים המקומיים 
ובמידה שקיבלו את התכתיבים והלחץ הגובר של הגרמנים. השוני 
ביהס העמים אל היהודים בארצותיהם יצר הבדלים, לעתים משמעו¬ 
תיים ביותר, במצבם של היהודים. 

בתקופת ספטמבר 1939 — יוני 1941 קיבלה המדיניות הנאצית 
צביון חדש. אפשרויות ההגירה, שהיו קלושות גם לפני המלחמה, 


אפסו עתה לגמרי, לאחר שהעולם נחלק לשני מהנות לוחמים. 
השנאה הקיצונית ליהודים, שהיתה טבועה באידאולוגיה הנאצית 
ובמעשיהם. הועמקה עוד יותר עם פרוץ המלחמה. אנשי הצמרת הנא¬ 
צית החלו לחפש אחר "פתרונות" לשאלה היהודית בתחומי שליטתם. 
בשלב זה התבססה מדיניותם על; שלילה מוחלטת של זכויות האדם 
והאזרח; השפלה והבלטת זהות־היהודים בסימני־הכר מיוחדים; 
מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי־כפיה; בידודם 
וריכוזם בגטאות; התחלת הגירוש משטח הרייך. מבוהמיה ומורוויה 
לאיזור־הכיבוש בפולניה, ובסופו של שלב זה — ריכוז אלפי יהודים 
במחנות־עבודה. 

אמנם בתקופה זו רבו מקרי רצה ופגיעות ישירות ביהודים 
בידי חיילי הוורמאכט (הצבא הגרמני) והרשויות הנאציות השונות, 
אך עדיין לא גובשה כל תכנית־הכחדה. יחד עם זאת, התרוששות 
כלכלית, עבודת־כפיה מפרכת, רעב, מחלות, תנאים אל-אעשיים 
בגטאות וטרור במחנות־העבודה — הפילו אלפי חללים; ניתן לדבר 
על תהליך של "הכחדה עקיפה". 

בגנרלגוברנמן הוטלו על היהודים בחדשי הכיבוש הראשונים 
גזירות רבות; ביניהן: עבודת-כפיה לכל יהודי מגיל 14 עד 60 
(צו מ 26.10.39 ) ואיסור על שינוי מקום־מגורים ( 11.1139 ); הוראה 
על ריכוז כל פקדונות היהודים בבנק אחד והקפאתם ( 20.11.39 ); 
איסור להחזיק מזומנים מעל 2,000 זלוטי; חיוב כל יהודי, מגיל 10 
לענוד סרט מסומן במגן־דוד ( 1 ד!;>]צמ 710 ;ת!^!^!) על זרוע־ 
ימינו (ע״ע אות־קלון, עמ׳ 340/1 , ושם תם׳) וחובת סימון חנויות 
יהודיות ( 23.11.39 ), וכן חובת רישום הרכוש היהודי ( 24.1.40 ). כמעט 
על כל הקהילות הוטלו תשלומי־חובה מכבידים־ביותר ולהבטחת 
פרעונם במועד־שנקבע נלקחו בני־ערובה. ב 21.9.39 החליטו ראשי 
ה. 5 , 5 ( 3££01 ז 25 ז 11 ז 1 :* 5 ["יחידות־מגף׳]) לגרש את היהודים משט¬ 
חים פולניים שסופחו לרייך: אזורי דאנציג, פרוסיה־המערבית, פוזן 
ושלזיה עילית־מזרחית. מאוקטובר 1939 עד מארם 1940 הובאו 
כ 95,000 מגורשים, וכן יהודים מווינה וממוראווסקה־אוסטראווה, 
לקרבת העיירה ניסקו (ס^״א), ממזרח לנהר סאן ( $311 ) ומדרום־ 
מערב ללובלין. הם הובלו בקרונות־רכבת סגורים וחתומים למקום 
שונים, ובתנאי קור ורעב נצטוו להקים מחנה למגורשים נוספים. 
באותו חורף גורשו עוד אלפי יהודים משטחי הרייך וצ׳כיה הכבושה 
לאיזור לובלין■ הם שוכנו. בעזרת האוכלוסיה היהודית המקומית, 
בבתב״ג ובמבנים רעועים, אולם רבים נשארו ללא קורת-גג. 

נסיונות אלה לריכוז היהודים באיזור ניםק 1 היו חלק מתכנית 
נאצית שנודעה בשם ״התחום־הסגור של לובלין״ ( 1111 כ 111 ״ 311 ז\- 01 צ 11£ ) 
ונועדה לרכז יהודים משטחים שצריכים היו להיות "מטוהרים" 



שרידי בית־הכנסת ב?ודו׳ 



483 


עראה 


484 



דוממו 1 ; ודן׳*£?ד. 


מיהודים (ת €1 ־זו 113£1 [), 
להבטיח פיקוח על יהד 
דים אלה, לנצל את 
בוח־עבודתם ולגרום ל¬ 
תמותה גדולה ברעב 
ובמחלות. אולי הי תה 
אף כוונה לדחוק אותם 
אל השטח הסובייטי. 
בגלל ריב-סמכויוח בין 
זרועות המנגנון הנאצי 
ובשל ההערכה שגירו־ 
שים המוניים ובלתי- 
מתוכננים יפגעו בשלב 
זה בכלכלה הגרמנית 
— הופסקו הגירושים 
(מארס 1940 ) לאיזור 
זה ובוטלה תכנית "ה־ 
תחום־הסגור של לוב¬ 
לין". 


תכנית נוספת שהתבססה על "פתרון טריטוריאלי" של בעיית 
היהודים קשורה למושבה הצרפתית — מדגסקר (ע״ע מלגסית, 
רפובליקה) שלשם הציעו הפולנים. כבר לפני המלחמה, להפנות 
הגירה יהודית. ההצעה שבה ועלתה ביולי 1940 ע״י היועץ לענייני- 
יהודים במשרד*החוץ הגרמני, והתכנית הייתה זמן־מה הפתרון 
המקובל על הצמרת הנאצית. דובר על ריכוז 4 מיליונים מיהודי אירו¬ 
פה במדגסקר תוך הבטחת פיקוח גרמני מלא. עם גיבוש תכניות- 
הכחדה בשטחי־הכיבוש באירופה ובעקבות כיבוש האי בידי האנ¬ 
גלים נטשו הנאצים תכנית זו. 

גטאות (ע״ע גטו) הוקמו ע״י הגרמנים בפולניה, ואח״כ גם 
בבדיה״מ ובארצות הבלטיות, כדי לבודד בהם את היהודים ולנצל 
את עבודתם. תחילה הוכנסו לגטאות, בצפיפות גדולה וללא תנאי־ 
קיום בסיסיים, רוב יהודי מערב־פולניה ( 1939 — 1941 ). אחרי פלישת 
הגרמנים לבריה״ס פשטה השיטה לשטחי כיבוש אחרים במזרח. 
על תנאי החיים בגטאות ניתן ללמוד מהדוגמות האלו: התמותה 
בגטו לורד (ע״ע, עם׳ 322/4 ), למשל, מיום שהוקם (מאי 1940 ) 
עד יולי 1944 היתה כ 43,500 ; גדולה פי 8 מהתמותה בקהיילה לפני 
המלחמה. התמותה בגטו וארשה (ע״ע גטו, עמ׳ 602 — 620 ) ב 1941 
היתד, למעלה מ 43,000 , כ 10% מהאוכלוסיה (לעומת 1.2% בשבות 
ה 30 בווארשה). ב 1942 היה אחוז התמותה גבוה עוד יותר. על 
עזיבת הגטו נענשו היהודים בענשים שהלכו והחמירו —עד להוצאה 
להורג. בתהליך הרצח ההמוני, ב 1942 , חוסלו רוב הגטאות ושרידי 
הקהילות הועברו לגטאות מרכזיים, ובסופו של דבר חוסלו אף הם. 
במספר מקומות הפכו הגטאות בשלב האחרון למתנות ריכוז ועבודה. 
יוצא מכלל זה היה הגטו בעיירה הצ׳כית טרזיאנשטט (ע־״ע טרזין), 
שבו רוכזו יהודי צ׳כיה ואח״ב נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, 
דנמרק׳ הולנד ובלגיה — במגמה להטעות את דעודהקהל במערב 
ולהציג במקום "יישוב יהודי לדוגמה". 

מ חב ו ת ־ע ב ו דה. היהודים הועסקו בעבודות־כפיה מהימים 
הראשונים של הכיבוש הגרמני. העבודות היו לרוב ללא כל תמורה 
ולוו השפלות ופגיעות גופניות. בקיץ 1940 חלה החמרה במדיניות 
ניצול כחז־העבודד, היהודי ועשרות אלפי יהודים הופרדו ממשפחו¬ 
תיהם ומקהילותיהם והוכנסו למחנות-עבודה סגורים ושמורים 
היטב. המחנות הראשונים היקמו באיזור לובלין. במרוצת־הזמן 
כיסתה רשת מחנות כאלה את בל שטח הגנרלגוברנמן. בלואי 
המחנות הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול הסובייטי, בסלילת 
כבישים׳ בבניית גשרים, בטיוב קרקע ובמפעלי תעשיה. תנאי 


העבודה, המגורים והתזונה היו קשים ביותר. במחנות הונהגו טדרים 
קטלניים שאפיינו מחנות־ריכוז ומחנות־ד״שמדה. עד־מהרה איבדו 
העובדים את כוחותיהם ואת בריאותם, ורבים מהם נספו. 

שלב 111 (יוני 1941 —סתיו 1943 ). "הפתרון הכולל" 
( 8 מ 110511 ^ת£); הכחדה־ המוני ת. במסגרת ההכנות לפלישה 
לבריה״מ, באביב 1941 , קבעו הנאצים הסדרים להכחדת־המונים 
(רצח קומיסרים קומוניסטיים ואינטלקטואלים סובייטיים), ובתון־-כו 
הגיעה לידי גיבוש סופי, כנראה, התכנית להכחדה ישירה ומוחלטת 
של היהודים. העקרונות האידאולוגיים והפוליטיים של הנאציזם — 
שעד כה מומשו בשטחים הכבושים בדרך של השפלה, הרעבה, ניצול 
כוח-עבודה וגזל־הרכוש, בידוד היהודים וריכוזם תוך גרימת קרבנות- 
בנפש — הגיעו בשלב זה של המלחמה לביטוןם הקיצוני ביותר: 
רצח־לשמו. בהכנת האמצעים להכחדה־המונית התבססו הנא¬ 
צים על הנסיונות שצברו במחנות־הריכוז ובביצוע תכניות אות- 
נזיה (ע״ע; לפי הפירוש הנאצי — סילוק בלתי־רצויים מבחינה 
גזעית וחברתית; וע״ע מחנות רכח, עמ׳ 33/4 ), 

הממונה על ביצוע הרצח היה ה . 8.5 ומנהיגו ה. הימלר (ע״ע), 
באמצעות "המשרד הראשי לבטחוךהרייך׳ (-צ] £1 ו(ש€ו €101155101 .מ 
[.^, 11.5.13 ! זמזבזגז^!!), שהיה מסגרת־גג לכל זרועות המשטרה 
הגימנית. ארגון . 5.3 זה, שבראשו עמד ר. הידריך (ע״ע), ולאחר 
שזה נרצח ( 1942 ) — ארנסט קאלטנברונר, הוא שריכז את התכנון 
המדוקדק של "הפתרון־הכולל" של הבעיה היהודית. בגסטפו 
(ע״ע), שהיה משרד מם' 4 3 ^. 11.5.11 . הוקצה מדור לענייני־ 
יהודים ( 34 [ ז\ 1 }, ובראשו עמד אדולף איכמן (ע״ע, כרך מיל , }. 
לא נמצאו תעודות רשמיות המאשרות בוודאות שבאביב 1941 
ניתנה הוראה להכחדת־היהודים, ואפשר לשער שההוראות ניתנו 
בע״פ. ואולם. יש אישור על־כך במכתבו של ה. גרינג (ע״ע) 
לר. היידריך ( 31.7.1941 ), ובו נאמר שיש להגיע ל״פתרון כולל 
(סופי) של שאלת־היהודים ( 2£6 ־ 11301£1 ן - 3£1 £תט 5 כ> 11 >ת£ 10 ס) 
בתחום ההשפעה הגרמנית באירופה", ולשם כך יש להכין "הצעה 
כוללת בדבר הפעולות המוקדמות, הארגוניות, הענייניות והיזמריות 
לשם ביצוע הפתרוךהסופי הרצוי של שאלת־היהודים". כמו־כן הושג 
לפני הפלישה לבריה״מ הסדר בין מפקדת הצבא־הגרמני לבין 
ראשי ה. 5.5 , שלפיו הוטלה מלאכת הרצח ההמוני על 4 יחידות 
ניידות של ה. 5.5 (" 0 חקטז 7, 8 ; 1 ב 5 ״ £1 ["קבוצות מבצעיות"]), 

שאמורות היד לנוע אחרי יחידות-צבא ולרצוח את האוכלוסיה היהו¬ 

דית בשטחים הכבושים. 

כשפלשו הגרמנים ל־ 

בריה״ס( 22.6.41 ), מוט¬ 
טו את המערר־הצבאי 
הסובייטי, ותוך מספר 
שבועות חדרו עמוק ל¬ 
שטח בריח״מ שבו היה 
ריכוז גדול של יהודים. 

היו אלה שטחים סו¬ 
בייטיים ואזורים שסופ¬ 
חו ב 1939/40 לבריח״מ: 

מזרח־פולניה ובה למע¬ 
לה מססס, 1,300 יהודים? 

ליטא (כולל איזור ויל¬ 
נה) — 250,000 ; לאט- 
וויה — 95,000 ; אססו- 
נ יה — 5,000 ; בסראביה 
ובוקובינה הצפונית — 

278,000 ; אוקראינה ובי- 
לורוסיה הסובייטית וכן 




485 


שראה 


486 





דצמבר 1941 נרצחו ברומבולי, לא הרחק מרעה, 27,000 יהודי 
העיר — מתוך 33,000 . לגטו, שהתרוקן מיושביו הקודמים, הובאו 
יהודים מגרמניה, שנרצחו בחלקם אף הם תוך זמן־קצר. סמוך לאותה 
תקופה נרצחו גם יהודי דווינסק וליפיה. 

כיבוש אסטוניה בידי הגרמנים הושלם רק בספטמבר 1941 , 
ועל־כן הצלייח חלק גדול ממעט היהודים שהיד שם להימלט 
לבריה״מ. כ 1,000 יהודים רוכזו במחנה ליד טאלין וב 500 מהם 
נרצחו כבר באותו חודש. האחרים הוכחדו בהדרגה. 

בילורוסיה נכבשה במהירות ולכן לא עלה בידי יהודים 
רבים לעבור לפנים־בריה״מ. כבר ב 20.7.1941 הוקם הגטו במינסק 
(ע״ע), ובמשך 5 ימים רוכזו בו כ 80,000 מיהודי העיר וסביבותיה. 
עד החורף הוצאו־להורג למעלה מ 50,000 איש. מנובמבר 1941 
הגיעו לגטו־מינסק כ 7,000 יהודים מגרמניה■ בחדשי הכיבוש הרא¬ 
שונים נרצחו גם רוב יהודי ויטבסק, חומל, בוברויסק ומוגילב (ע׳ 
ערכיהן). בבילורוסיח ובחלקיה הכבושים של הרפובליקה הרוסית 
(בעיקר במחוז סמו^נסק) חוסלו 12 מתוך 23 גטאות עד סוף 1941 , 
ועוד 6 בחדשים הראשונים של 1942 . 

במחוז ביאליסטוק נהרגו יהודים כבר בימי הפלישה הראשונים 
ב 27.6.1941 נרצחו בעיר 
ביליסטוק (ע״ע,ענד 470 ) 
2,000 יהודים, וכעבור 
ימים אחדים עוד אלפים 
אחדים. בספטמבר גירשו 
מהעיר פרוז׳אני כ 4,500 
איש לביאליסטוק. בעיר 
זו מצאו מקלט, לפי־שעה. 
שרידי הקהילות הקטנות 
שבמחוז, שנכחדו ברובן 
עד סוף 1941 . 

באוקראינה־המערבית 
(גאליציה־המזרחיח, וולץ 
[ע״ע, עם׳ 874 ]) ערכו 
הגרמנים והאוכלוסיה ה¬ 
מקומית פוגרומים כבר 
בסוף יוני ותחילת יולי 
1941 . בלבוב (ע״ע, עמ׳ 
111/3 ) נרצחו בימים 
. 30.6 —. 3.7 4,000 יהודים 
ובימים , 25,7 -. 27.7 כ־ 
2,000 . גל דומה של רצי¬ 
חות פקד את כל קהילות גאליציה־המזרחית. בלוצק (ע״ע) שבוולין 
הוצאו־להורג, ימים אחדים אחרי הכיבוש, 5,000 יהודים, וברובנה 
נספו בנובמבר 1941 — 15,000 איש מתוך כ 21,000 בני הקהילה. 
ואלה רק דוגמות לתהליך הר צח *ההמוני באותו איזור. 

רוב יהודי אוקראינה הסובייטית (יש שמעריכים: 70% '— 90% ) 
יצאו מהאיזור לפני כניסת הגרמנים. אך גורל אלה שנפלו בידי 
הנאצים היה כגורל אחיהם בשטחי המזרח: טבח נערך בסוף 

ספטמבר 1941 בגיא באבי־יאר, בפרבר קיב (ע״ע, עם׳ 605/6 ), 

ושם מצאו את מותם כ 33,000 מיהודי העיר. במקום זה נמשכו 
הוצאות־להורג המוניות׳ לאחר שנכבש, בסוף אוקטובר 1941 , כמעט 
כל חצי־האי קרים (ע״ע), נרצחו, בסיוע פעיל של האוכלוסיה 
המקומית, כ 2,500 מיהודי קרים (קרימצ׳אקים) וכ 18,000 יהודים 
נוספים. קהילות יהודיות רבות באוקראינה — כבאזורים אחרים — 
חוסלו בלי שנותר אפילו שריד מהן. מתוך 70 ריכוזי יהודים 
באוקראינה הסובייטית, שעל גורלן יש בידינו ידיעות, נעלמו 43 
קהילות עד סוף 1941 , והשאר — עד אמצע 1942 . 


ביפיננוכקה, פולניה, 19,11 ; משלות למהנה תשמרה; האשה מתחננת על חיי 

ילדיה 

חלקים מערביים של הרפובליקה הרוסית הסובייטית — למעלה 

מ 2,000,000 . 

כמה מאות אלפי יהודים הצליחו להימלט לפניס־בריה״מ, אך 
רוב הציבור־היהודי באזורים הנ״ל נשאר בתחום השליטה הגרמנית 
ונפל קרבן לרציחות ה״איינזאצגרופך, חיילי הוורמאכט ומשתפי־ 
פעולה מהאוכלוסיה המקומית. ״איינזאצגרופה 4 .״ ביצעה את הרצח 
באיזור הארצותיהבלטיות; ״איינזאצגרופה £״ היתה מופקדת על 
איזור בילורוסיה וחלקים סמוכים מהרפובליקה הרוסית; "איינזאצ- 
גרופה 0 ״ עסקה במלאכת־הרצח בכל אוקראינה — פרט לחלקה 
הדרומי, ששם פעלה ״איינזאצגרופה 0 ״. 

כבר בסוף יולי 1941 נרצחו בקובנה (ע״ע) אלפי יהודים בידי 
הגרמנים והליטאים, רובם הוצאו־להורג ב״פורט השביעי" בקרבת 
העיר. עם כביסת הגרמנים לוילנה (ע״ע; 24,6.41 ), היו בה למעלה 
מ 60,000 יהודים. ברציחות בלתי־פוסקות עד סוף 1941 נספו 
כ 45,000 איש מהם. גל של רציחות הקיף אה כל לי ט א (ע״ע, עם' 
771/2 ) ובראשית 1942 נמצאו שרידי קהילות יהודיות רק בקובנה 
( 16,000 ), וילנה ( 15,000 ), שאוולי ( 4,700 ) ושווינצ׳אן ( 2,000 ). 
בלטו יה (ע״ע, עמ , 622/3 ) הוכחדו היהודים בערי־השדה תוך 
כמה שבועות — פרט לקהילות יהודיות במינסק, ריגה וליפיה 
(ע׳ ערכיהן). הגטו במגה התקיים 37 יום, בסוף נובמבר ובראשית 





4*7 


שואה 


488 



לפני רצח הסוני כ?יפיה, ?טוויה 


ואכן, בשטחים האלה בוצע הרצח־ההמוני מיד עם הפלישה הגר¬ 
מנית׳ ונעשה בעיקר ביערות׳ בגיאיות ובמבנים ריקים הסמוכים 
למקומות־מגוריהם של הקרבנות. אולם, כאמור, במחצית השניה של 
1941 התגבשה תכנית להחלת ה״פתרון־הכולל" על היישובים היהו¬ 
דיים בכל ארצות אירופה הכבושה ישירות בידי הגרמנים, וכן במדי¬ 
נות גרורות הנתונות להשפעתם. למטרה זו לא התאימו עוד שיטות־ 
הרצח שנהגו במזרח. 

ראשי ה. 8.9.4 .£ ביקשו להכין תכניות מפורטות לריכוזם 
ולגירישם של מיליוני היהודים, שנמצאו בתחום שליטתם, למחנות 
שבהם הוכנו ושוכללו השיטות והאמצעים להמתה המונית ומהירה. 
לכן כונסה (ב 20.1,42 ) התייעצות בברלין ברח' 5€11 צ 0 ז 8 ד!ז 4 

*>״ 3 זמ) ליד פריס. 
ב 14.12.41 נאסרו כ 1,000 משכילים יהודים — הפעם אזרחי־צרפת. 
בחדשי יולי—ספטמבר 1942 נשלחו מדראנסי כ 22,000 יהודים להש¬ 
מדה באושוויץ. ב 16.7.42 נתפסו בפריס כ 13,000 יהודים, ואף הם 
גורשו לאושוויץ. 

מלבד הגירושים להשמדה באיזור הכיבוש הגרמני דרשו הגרמנים 
מממשלת וישי להסגיר את היהודים שבתחום־שליטתם. ואמנם בספ¬ 
טמבר 1942 הועברו לידי הגרמנים למעלה מ 12,000 יהודים ללא 
אזרחות צרפתית. בראשית 1943 הורגשה הסתייגות מסוימת מצד 
ממשלת וישי משיתוף־פעולה עם הגרמנים בהסגרת היהודים, כנראה 
בגלל השינוי לרעת גרמניה במהלך־המלחמה. בסוף 1943 נפלו לידי 
הגרמנים חלק מהיהודים שהתרכזו באיזור־הכיבוש האיטלקי בדרום- 
צרפת, שהיו עד אז במצב נוח. לאחר כניסת הגרמנים לשם, הצליחו 
יהודים רבים להימלט לאיטליה או להסתתר בסיוע האוכלוסיה המקו¬ 
מית. באביב 1944 תכננו הגרמנים להגביר את משלוחי היהודים 
אזרחי־צרפת, ודק נחיתת צבאות בעלות־הברית בנורמנדיה שיבשה 
את התכנית. באוגוסט 1944 הספיקו הגרמנים לפנות רק חלק מן 
האסירים שנמצאו עדיין במחנה בדראנסי, מספר הקרבנות היהודים 
בצרפת הסתכם בכ 83,000 . 

איטליה. בשנים 1940 — 1942 התנפלו בריונים סאשיסטיים על 
בתכ״נ בטורינו, פראדה, פאדובה וטרייסטה, אולם ההגבלות החוקיות 
(ר׳ לעיל, וע״ע איטליה׳ עם׳ 800 ) לא בוצעו במלואן ורוב האוכלוסיה 
האיטלקית הסתייגה ממדיניות אנטי־יהודית. גם מפקדי הצבא האי¬ 
טלקי גילו הבנה למצב היהודים באזורי־הכיבוש שבשליטתם, ויהודים 
רבים מצאו בהם מקלט ומחסה. מצב זה הופר לאחר כניעת איטליה 
לבעלות־הברית (ספטמבר 1943 ), משהכריז מוסוליני על רפובליקה 
פאשיסטית בצפון־איטליה, בשליטה גרמנית. 

ב 26.9.1943 נדרשו יהודי רומא לשלם כופר של 50 ק"ג זהב• 

ב 16.10.1943 כותר הגטו ונערכו חיפושים אחרי יהודים בכל רחבי 
רומא. 1007 יהודים (מתוך 8,000 ) שולחו לאושוויץ• בנובמבר 1943 
נערך מצוד על יהודים בערים אחרות בצפון־איטליה ונתפסו אלפים 
של יהודים מתוך כ 35,000 שנמצאו באיזור. שוב הצליח חלק ניכר 
מיהודי איטליה להימלט בסיועה הפעיל של האוכלוסיה האיטלקית. 
כ 7,500 מיהודי איטליה נרצחו בידי הגרמנים. 

יוון. תהליך ההשמדה של כ 65,000 מיהודי יוון התחיל ביולי 1942 . 
באותו חודש גויסו יהודי סאלוניקי (ע״ע תסלוניקי) לעבודות־כפיה, 
ורק אתרי תשלום כופר כספי גדול בוטלה הגזירה באופו חלקי. 
בפברואר 1943 נצטוו יהודי סאלוניקי לענוד מגן־דוד צהוב, הוטלו 
הגבלות על תנועתם והם רוכזו בגטו. במארס 1943 נערך רישום של 
הרכוש היהודי. המשלוח הראשון של כ 2,500 מיהודי סאלוניקי 
( 56,000 איש) יצא לאושוויץ ב 15.3.43 . באפריל 1943 הועברו 



ריכוז יהודי פריס באצטריח, לפני המשלוח 


לסאלוניקי יהודי קהילות אחרות באיזור הכיבוש הגרמני ומשם 
שולחו אף הם להשמדה. 

באוקטובר 1943 נדרשו כ 7,000 יהודי אתונה להתפקד והוטל עליהם 
עוצר. רבים ניסו להסתתר כדי להיחלץ מסכנת הגירוש. באתונה 
רוכזו גם כ 600 יהודים מקהילות קטנות בסביבה. ב 2.4.1944 נשלחו 
כ 1,200 איש מאתונה לאושוויץ ובדרך צורפו אליהם יהודים מערים 
אחרות. במשלוח כולו היו כ 5,400 יהודים. כ 6,000 מיהודי אתונה 
הצליחו להסתתר בעזרת האוכלוסיה המקומית וכוחות־מחתרת. הגי¬ 
רושים להשמדה פקדו אף את איי יוון: מקרקירה גורשו ב 20.6.44 
לאושוויץ כ 1,600 איש, מרודוס ( 26.7.44 ) — כ 1,600 ומכרתים — 
כ 260 . 

"הכחדה תו ך-כ ד י עבודה". בכל משך הרצח ההמוני 
היתה התחשבות מסוימת בשיקולים כלכליים, שהרי הנאצים המיתו 
תחילה "בלתי־כשירים" לעבודה בשאיפה שלא לפגוע בייצור, כבר 
ב 1942 נערכו באושוויץ ,,סלקציות". הכשירים־לעבודה הופנו למפעלי 
תעשיה, והאחרים - לתאי־הגאזים. עם גבור המחסור בכוח-עבודה 
בגרמניה ( 1943/4 ), הועברו לעבודה סוגים מסוימים של עצירים יהו¬ 
דים, בד־בבד עם החשת קצב הרציחות. אנשי "המשרד הראשי למינהל־ 
הכלכלה ([.\;.ך 1 , ז ׳\.^\\] :ומו 13 סט 3 ו 1 ^ 11 ט 11 ב^־ 1 ט׳״ 3£1 ו 1 ^ 1 ז 1 ^). שהחלו 
לפקח על המחנות במארס 1942 והרחיבו את שליטתם באוקטובר 



חיילי אח״ב ליר ניפות חללים במוזגה נורדחאחז, גרמניה, אביב 1043 


495 


שואה 


496 


1943 , היו רגישים־יוחר לצרכי משק־המלחמה, בעוד שראשי 
.. 1.4 ־ 1 .$.£ תבעו את רצח־היהודים בקנאות וללא התחשבות בשיקו¬ 
לים אחרים. ובך התגבשה מדעיות ה,,הכחדה תוך־כדי עבודה" בלא 
שוויתרו על ״הפתרון הסופי״. לכן הועברו (בקיץ 1944 ) כ 100,000 
מהיהודים שגורשו מהונגריה לעבודה במפעלי התעשיה ב״רייך". 

בסתיו 1944 הוחל בפינוי עצירי אושוויץ למחנות גרוס־רוזן. 
זאכסנהאחן, מאוטהאוזן, דכאו, ראוונסכריק, בוכנוואלד וברגן- 
בלזן. ב 25.11.44 הורה הימלר על פירוק מתקני־הרצח באושוויץ, 
ובינואר 1945 ציווה לפנות (במסע רגלי) את כל המחנות הסמוכים 
לחזיתות המתקרבות. ב״מצעדי־המוות" האלה נחרץ גורלם של אלפי 
יהודים תשושים וחולים, סמוך מאד לסיום המלחמה. כ 200,000 יהודים 
הועברו בדרך זו למחנות בתוך גרמניה. 80,000 — 100-000 יהודים 
נספו בחדשי המלחמה האחרונים על אדמת גרמניה; בברגךבלזן 
בלבד מתו אז כ 40,000 איש. 

גם בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי" נתן היטלר 
ב״צוואתי הפוליטית״ ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי — 
שמיליונים מבניו נרצחו בתקופת שלטונו — וקרא להמשך המלחמה 
נגד "היהדות הבי״ל ועוזריה". 


אומדן מספר היהודים שנספו בשואה 
(הערכותיו של ד״ר יעקב רובינסון) 


4,565,000 

פולניה — ברית־המועצות 

125,000 

גרמניה 

65,000 

אוסטריה 

277,000 

צ׳כוסלובקיה (בגבולות שלפני הסכם מינכן) 

402,000 

הונגריה (כולל צסוךטדנסילולניה) 

83.000 

צרפת 

24,000 

בלגיה 

700 

לוכסמבורג 

7,500 

איטליה 

106,000 

הולנד 

760 

נורווגיה 

40,000 

רומניה (כולל דרום־טרנסילווניה ודרוםיבוקובינה) 

60,000 

ירגויסלוויה 

65,000 

יורו 

5,820,960 

ם״ה 


ר׳ הילברג (ר׳ ביבל׳) אמד את מספר הנספים ב 5,100,000 . גם 
פרטי הנתונים שבמפה (עם׳ 509/10 , כאן) אינם זהים לפרטי האומ¬ 
דנים הנ״ל. מקור ההבדלים — בהעדר נתונים מדויקים, במיוחד 
בשטחי מזרח־אירופה ובגלל הגדרות שונות של הגבולות והנתינויות. 

בתקופת מלה״ע 11 סבלו גם עמים אחרים מידי הנאצים 
ועוזריהם. מקרב האוכלוסיה הפולנית האזרחית הושמדו במחנות־ 
ריכוז ובבתי־כלא, הוצאו-להורג בפעולות־ענשין ומתו בעבודות־ 
כפיה, במגפות וברעב — כ 2,350,000 איש. כמיליון אזרחים סוב¬ 
ייטיים נרצחו באשמת פעילות־קומוניסטית, ביצוע־חבלות" הש¬ 
תייכות לפרטיזנים ובמסגרת פעולות-ענשין אחרות. למעלה מ 3 
מיליוני שבויים סובייטיים מצאו את מותם בדרבים שונות במחנות 
שבויי־מלחמה. כ 4 מיליוני אזרחים סובייטיים הוגלו לעבודת כפיה 
בגרמניה. הנאצים רצחו באירופה את הצוענים (ע״ע) באלפיהם, 
על רקע גזעי. במהנה אושוויץ נכלאו גם כ 405,000 לא־יהודים 
(פולנים, רוסים, צרפתים, צוענים ואחרים) ומהם מחו כססס, 340 איש. 
ביוגוסלוויה נרצחו בידי הגרמנים ומשתפי־פעולה מהאוב־ 
לוסיה המקומית — כרצח פוליטי המוני ובמהלך פעולות־ענשין 
קולקטידיות — כ 1,400,000 איש. כ 50,000 מאזרחי יוון, כ 20,070 
מאזרחי בולגריה ואלפי צרפתים והולנדים נרצחו ישירות 
בידי הגרמנים בפעולות טרור וענשין. 



נעלי המומתים במחנדו ה ה שם ד־ אושוויץ 


״מ ו ע צ ו ת - ה י ה ו ד י ם״ 20 ז״? 0 ט! — ״יודנראט״). אחרי כי¬ 
בוש מערב-פולניה הורה היידריך, ראש "המשרד הראשון לבטחון 
הרייך׳ ( 21.9.1939 ), על הקמת "מועצות יהודיות" בכל הקהילות. 
נציגות זו — שלפי הוראות היידריך כללה אנשי־ציבוד יהודים, 
כרי להבטיח ביצוע צייתני של הגזירות — היתה צריכה להיות 
אחראית לביצוע פקודות שלטונות־הכיבוש הנוגעות לאוכלוסיה 
היהודית. 

הציבור היהודי חייב בד״כ הימצאות מנהיגים יהודים ותיקים 
ומנוסים ב״מועצות". ההתערבות הגרמנית בקביעת הרכב ה״מועצות" 
היתד, חלקית: יש שקבעו מי יהיה היו״ר ועליו הטילו לבחור את חברי 
המועצה, אולם עפ״ר הסתפקו בדרישה להקים את ה״מועצה" ולא 
התערבו בבחירת היו״ר וחבריו. היו מקרי סירוב או הסתייגות 
מלהצטרף ל״מועצה" מצד יחידים וגופים ציבוריים, אולם רבים מן 
המנהיגים נרתמו בעול הפעילות הציבורית למרות העוינות המופגנת 
של הנאצים ולמרות שהיו חששות לגבי המגמות הגרמניות ביחס 
למסגרת זו. 

השניות שבין הכפיה מצד השלטונות לבין ניצול מוסד כפוי להקלת 
מצבן של קהילות יהודיות איננה אפיינית רק ל״מועצות" בשלבים 
הראשונים לקיומן, בתקופות שונות בתולדות ישראל בגולה התקיימה 
שניות כזו בין הכפיה מבחוץ לביו היזמה היהודית מבפנים — ונסיון 
היסטורי זה עמד לנגד עיניהם של מנהיגים רבים, כשנאלצו לקבוע 
את עמדתם כלפי מוסד זה (בתקופה שלפני הפעלת "הפתרון הסופי"). 
בד״כ מבחינים בנטיה ברורה של האוכלוסיה היהודית להבטיח נצי¬ 
גות מנוסה ומסורה לטיפול בבעיות גורליות של הקהילה. 

בראש "המועצות" בתקופה הראשונה לקיומן עמדו אנשים בעלי 
עבר ציבורי בקהילותיהם. 


עברם הציבורי של 128 יו" ר המועצות 
בגנרלגוברנמן 


אחוזים 

מספר 


17.2 

22 

יו״ר ועדי קהילה 

4.7 

6 

חברי ועדי קהילה 

3.1 

4 

חברי מועצות עירוניות 

43.0 

55 

פעילים בולטים במפלגות פוליטיות 

20.3 

26 

פעילים בתחום הכלכלה בקהילה 

0.8 

1 

רב העיירה 

7.8 

10 

לא־פעילים בחיים ציבוריים 

3.1 

1 

פליטים 

100.0 

128 



גם הרכב "המועצות" בכל מזרח־אירופה מוכיח שהתקיימה 
"רציפות־אישית" בולטת בין ה מנהיג ות־ה מק ומי ת בקהילות לבין 
״המועצות״ הראשונות. מבין 317 חברי "המועצות" שניתן לבדוק 
את עברם הציבורי, נמצאו: 



497 


שואד 


4<8 


אחוזים 

מספר 1 


62.4 

198 

חברי ועדי הקהילות 

37.5 

118 

חברי מועצות עירוניות 

0.1 

1 

חברי פרלמנט 

100.0 

317 



מבין 850 חברי ״המועצות״ נמצאו: 


אחוזים 

מספר 


39.7 

337 

פעילים בתחום המקצועי והכלכלי 

27.0 

230 

פעילים בתחום הסעד 

20.6 

175 

פעילים בתחום החינוך והתרבות 

12.7 

108 

פעילים בתחום הדת 

100.0 

850 



(ממחקרי י. טרובק י ר׳ ביבל׳). 


רוב "המועצות" נימי לחזק את עמידת הציבור היהודי, תוך ניצול 
הסמכויות שהוענקו להם, להתארגנות ולעמידה בגזירות שהוטלו על 
הקהילה באמונה שהעולם נתון במלחמה והמערכה תסתיים במפלתו 
של היטלר. 

מראשית הכיבוש הנאצי הוטל על "המועצות" מילוי דרישות 
בלתי-פוסקות: גביית קוגטריבוציות (תשלומי-חובה). גיוס עובדי- 
כפיה ומסירת חפצים ודברי־ערך שונים. כן היה עליהם להסדיר 
אספקת מזון־קצוב, להחזיק בת״ח, בתי־יתומים ומושבי-זקנים, להגיש 
סיוע לנזקקים, לדאוג לקורת־גג לפליטים, לטפל בשחרור אסירים 
ובני־ערובה ולשמור על נקיון השכונות היהודיות לפגי הקמת הגטאות 
ואח״ב גם בגטאות עצמם. יש ש״המועצות" הקימו מפעלים ביזמתן 
כדי להבטיח מקומות־עבודה לבני הקהילה, ובכך להגביר את חשיבות 
קיומה של האוכלוסיה היהודית בעיני הגרמנים ולהקטין את היפג־ 
עותה, אנשי "המועצות" חשו בסתירה הטראגית שבין היענות לדרי¬ 
שות הגרמנים לבין סיפוק צרכי־הקהילח, אך האמינו שיש בפעולתם 
כדי להבטיח את קיומו של הציבור עד לשחרור. אולם, עם החרפת 
המדיניות הנאצית כלפי היהודים והתחלת ההכחדדרההמונית שוב 
לא הצליחו לתמרן בין מילוי הוראות הגרמנים לבין הדאגה לצרכי- 
הקהילה. אז התעוררה בכל חומרתה שאלת גב ו ל ההיענות לדרישות 
הנאצים, ואמנם בשלב זה בלטה ההתפלגות בהנהגות "המועצות". 

מבחינים בארבעה דפוסים עיקריים בהתנהגות אנשי "המו¬ 
עצות" : 

א) הסתייגות משיתוף־פעולה עם הגרמנים אפילו בתחום הגזי¬ 
רות הכלכליות! ב) נכונות למלא אחר הוראות הגרמנים כל-עוד 
דובר בגזל הרכוש ובגזירות כלכליות, אך התנגדות מוחלטת משנדרשו 
להסגיר אנשים; ג) השלמה עם פגיעות בחלקים מסוימים של האוב- 
לוסיה היהודית בתקווה שכך ניתן יהיה להציל חלקים אחרים; 


תגובתם וגורלם של 146 יו״ר של "מועצות" 
בגנרלגוברנמן 


— 

אחוזים 

מספר 


7.5 

11 

ויתרו על תפקידים מתוך אי־השלמה 
עם המדיניות הנאצית 

30.9 

45 

סירבו למלא גזירות כלכליות והזהירו את 
האוכלוסיה היהודית מפני "אקציות" מתקרבות 

12.3 

18 

סירבו להסגיר אנשים בתקופת הגירושיס-להשמדה 

3.4 

5 

התאבדו 

1.3 

2 

פעילים במחתרת היהודית 

17.9 

26 

הודחו ע״י הגרמנים, משום שלא מילאו אחר 
ההוראות, ונרצחו 

2.7 

4 

מתו מוות טבעי 

9.7 

14 

אין הערכה אחידה על התנהגותם 

14.3 

21 

צייתו להוראות הגרמנים. הניצולים 
שללו את התנהגותם 

100,0 

146 



ד) ציות מלא להוראות הגרמנים תוך התעלמות מכל שיקול ציבורי 
בנסיון לשמור רק על האינטרס האישי. 

בשלב הראשון לקיומם התנהגו רוב "המועצות" לפי שני 
הדפוסים הראשונים. 

כ 75% מבין יו״ר "המועצות" הנ״ל, שרובם נמנו עם המנהיגות 
הוותיקה, עמדו מול הלחץ הגרמני. רובם חוסלו או הורחקו לפגי 
גל הגיוושיס-להשמדה ב 1942 או במהלכו, 


הרקע הציבורי של 89 אחרוני יו״ר "המועצות" בגנרל־ 
גוברנמן: 


אחוזים 

מספר 


1.1 

1 

יו״ר ועד־הקהילה 

2.2 

2 

חברי ועד־הקהילה 

1.1 

1 

סגן ראש העיר 

39.5 

35 

פעילים במפלגות פוליטיות 

12-3 

11 

פעילים בתחום הכלכלה 

18.0 

16 

לא־פעילים בחיי הציבור 

25-8 

23 

פליטים 

100.0 

89~ 



מנתונים אלה עולה, שקטן משקלם של אחרוני יו״ר "המועצות" 
שעסקו (לפני המלחמה) בפעילות יהודית ציבורית — לעומת אלה 
שבתקופה הראשונה (ר׳ לעיל), ונותקה "הרציפות האישית". את 
מקום מנהיגי הקהילה הוותיקים תפסו אנשים שלא היו מעורים בחיי- 
הקהילה. שינוי זה בא עפ״ר בעידודם וב־־תערבותם הישירה של 
הגרמנים, והדבר השתקף גם בהתנהגותם של אחרוני יו״ר 
״המועצות״: 


אחוזים 

מספר 

סירבו למלא אחר הוראות הגרמנים 
בתחום הגזירות הכלכליות והתנגדו 
להסגרת אנשים לגירוש 

29.6 

30 

1.0 

1 

התאבד 

1.0 

1 

קשור למחתרת היהודית 

1.0 

1 

מת מוות טבעי 

7.0 

7 

אין הערכה אחידה על התנהגותם 

60.4 

61 

צייתו להוראות הגרמנים, הניצולים 
שללו את התנהגותם 

100.0 

101 



ואכן, בשלב האחרון של מדיניוודהרצח הנאצית, לאהד שהמנ¬ 
היגות הוותיקה ב״מועצות" הוסלה, בלטה עליה בגילויי צייתנות 
וכניעה ללחץ הגרמני. 

יחם "המועצות" במזרח-אירופה למחתרת לצורותיה, מתאפיין 
ב 4 גישות: 

א) "מועצות" בעלות גישה שלילית לרעיון ההתנגדות. הטיעון 
המקובל בפי "המועצות" האלה היה שכל גילוי של התנגדות פיסית 
עלול להמיט אסון על הקהילה ויחיש את חיסולה. הם ביקשו להמשיך 
במאמצים לדחיית הגזירות ולהתמיד בנסיונוודהצלה בתוך הגטאות. 
הרתיעה אותם שיטת האחריות-הקולקטיווית, שהנהיגו הנאצים, 
שעלולה היתה לחרוץ את גורל כל בני-הקהילה בגלל מעשיהן של 
קבוצות מחתרת. במזרח-אירופה נקטו עמדה כזאת "המועצות" של 
לודז/ לבוב (בשלב סופי), לאחוביץ, קורץ, קוברין, חמילניק, שלזיה* 
עילית המזרחית (זגלמביה), קראקוב (בשלב סופי), ועוד. ב) 
"מועצות" שעמדתן בשאלת ההתנגדות לא היתה חד־משמעית. אלה 
סברו שהתנגדות מוקדמת תזיק למדינייתן, שעיקרה להרוויח-זמן — 
בתקווה שתמורות במהלד המלחמה יביאו עמן הצלה. עם זאת אהדו 
את רעיון ההתנגדות וייעדו אותו לשלב שבו יהיו משוכנעים שעומ¬ 
דים לפגי חיסול הקהילה. "המועצה" בביאליסטוק (בראשות אפרים 
ברש) מייצגת גישה זו. גם לראש הגטו בווילנה (יעקב גנס) מייחסים 






499 


שואה 


510 


עמדה דומה. ג) "מועצות" שחייבו את רעיון ההתנגדות. אלה 
העריכה שמדיניות הגרמנים אינה מותירה כל סיכוי־להצלה, ולכן 
עודדו ותמכו בארגון התנגדות. גישה זו רווחה במינסק, קובנה. 
פיוסרקוב. פאיינצ׳נה ראדומסק, סאסוב ועוד. ד) חברי "מועצות" 
המשתתפים באורח־סעיל בה ת נגדו ת-מזוינת׳ ואף עומדים 
בראשה. דב לופטין, יו״ר "המועצה" בלחוה (ע״ע; איזור פינסק), היה 
בין מנהיגי המרד של הקהילה כדלה (ספטמבר 1942 )? סגן יו״ר 
"המועצה" בז׳טל הקים בגטו יחידת פרטיזנים. חברי "המועצה" נטלו 
חלק פעיל בארגון המרד במוצ׳ין. 

המצבים הנ״ל מתייחסים לעתים רק לחלק מחברי המועצה 
והתהוו רק בתקופות מסוימות לקיומן. רוב "המועצות" שללו התנג¬ 
דות מזוינת או היו בעלי גישה דדערפית לשאלה זו. 

עם התרחבות הכיבוש 
הגרמני הוקמו "המועצות" 
גם בארצות אחרות באירו¬ 
פה שבשליטת הנאצים וב¬ 
מדינות הגרורות. בהשוואה 
למזרח-אירופה, ששם הוק¬ 
מו "המועצות" על בסיס 
מקומי ולרוב ללא כל קשר 
ביניהן, היו רוב המסגרות 
בארצות אלה כלל-ארציות. 

ב 21.11.1941 הוקמה ב¬ 
צרפת "המועצה" המר¬ 
כזית, "איחוד כללי של 
יהודי צרפת״ (־ £0 ת 10 תע) 
10 >  31£ ז 11£ 
[ 7 !ן!)(!] — ססחגז?), ולה 
שני אגפים: אחד לאיזור־ 
הכיבוש והשני לאיזור 
וישי הלא־כבוש. פעילות 
הארגונים היהודיים נאס¬ 
רה, אך למעשה המשיכו 
רובם להתקיים במסווה 
של מחלקות'־ 1:011 , בפרט 
באיזור־וישי. בראש ? 51 >ס 
עמדו מנהיגים יהודים מ¬ 
לפני המלחמה, וארגון זה 
שילב עבודה רשמית ומוכרת מטעם השלטונות עם חיפוי על 
פעילות מחתרתית. 

ב 1.1.42 הופעלה ״המועצה״ בבלגיה — "איגוד יהודי בלגיה" 
(£ט 4 > 1 ^ 801 חס צ 1£ נ 1 ן 10$ > 1011 :ו 50013 צ.\/)• בין תפקידיה: הגשת סעד 
לאוכלוסיה היהודית, הקמת מטבחים ציבוריים, החזקת מוסדות-חינוך, 
בתי-יחומים ומושבי־זקנים. מלבד כל אלה נשאו, כמובן, באחריות 
לביצוע הוראות הגרמנים. אחדים מראשי ה״איגוד" היו קשורים 
לתנועדת־המחתרת הכללית. "המועצה" שלחה, לפי דרישת הגרמנים, 
״הזמנות״ להתייצב לגירוש הראשון — יולי 1942 . אולם לאחר 
שהגיע* שמועות ראשונות על הרצח במזרח, סירבה "המועצה" 
הבלגית לעזור למדיניות הנאצית. בעקבות זה נאסר יו״ר "המועצה", 
הרב שלמה אולמן, אך שוחרר לאחר התערבות המלכה-האם הבלגית. 
מנקודת־מבם גרמנית לא מילאה "המועצה" בבלגיה כל תפקיד 
אחרי אוקטובר 1942 . 

בהולנד הוקמה ״המועצה״(ב 12.2.1941 ) לאמסטרדם בלבד. אך 
תוך זמן קצר הורחבה סמכותה לכל המדינה. על "המועצה" היטל 
למלא גזירות שונות — כולל הכנת רשימות המיועדים לגירוש 
״מזרחה״, בקיץ 1942 . "המועצה" נכנעה לגרמנים, לאחר ויכוח מר, 


והסכימה לשלוח הזמנות ל״שירות-עבודה בגרמניה", בעיקר מתוך 
נימוק, שהתערבות גרמנית ישירה תהיה אכזרית יותר ותגרור הגדלת 
מספר המגורשים. בשלב זה לא היתה ל״מועצה" כל ידיעה מפורשת 
על גורל המגורשים מזרחה. ואכן, בהולנד נכנעה "המועצה" לחלוטין 
להוראות הגרמנים. 

ביוון אסרו הגרמנים (אפריל— מאי 1941 ) חלק ממנהיגי 
הקהילה בסאלוניקי ומינו את מנהל משרדי הקהילה, שבתאי 
שאלתיאל, לראש יהודי העיר. הוא מילא בצייתנות אחר כל הוראות 
הגרמנים. היהודים יזמו את החלפתו ברב צבי קורץ שעל התנהגותו 
חלוקות הדעות. 

בסלובקיה נוסד ״מרכז יהודי״ (; 02 ] 3 ח 1 >£ז 051 

"או״ז"׳]), שייצג בלעדית 
את יהודי סלובקיה. בנשי¬ 
אות ה״אוז׳" ובראש מחל¬ 
קותיו כיהנו עסקנים יהו¬ 
דים דתיים וציוניים. אחדים 
מפעילים אלה, — ביניהם 
התבלטו מנהיג האורתו¬ 
דוכסים הרב מיכאל דב־בר 
וייסמנדל והמנהיגה הציו¬ 
נית גיזי פליישמן — ניהלו 
פעילות מחתרתית במסגרת 
"קבוצת־העבודה" (כינוי 
שבחרו פעילי המחתרת 
היהודית — שהיתר. מור¬ 
כבת מציונים, רבנים ומת¬ 
בוללים). הם עמדו בקשר 
עם גורמים יהודיים מחוץ 
לסלובקיה, כדי לגייס עזרה 
ולבחון אפשרויות להצלה. 

בדצמבר 1941 ביטלו ה¬ 
שלטונות הרומנים את 
"איגוד הקהילות" ויסדו 
בבוקארשט "מרכז יהודים" 

( 11111 ־ 01101 ־ 1 ״י£ 313 ־ 01111 
3 נח 3 תז 0 .מ), שהיה נתון ל¬ 
מרות הקומיסאר לענייני 
היהודים. יחדיעם־זאת המשיכה המנהיגות הקודמת בפעולתה באורח 
בלתי־רשמי. כך, למשל, שמר ד״ר וילהלם פילדרמן, ראש הוועד 
של "איגוד הקהילות", על מעמדו כמנהיג יהודי־רומניה והמשיך 
לפעדל להכשלת המדיניות האנטי־יהודית והמגמות לגירוש. 

בהונגריה הוקמה (מארם 1944 ) בבודאפשט "המועצה המר¬ 
כזית של יהודי הונגריה"■ ( 3 צ:> 3 מ 13 ׳ 111 ז 0 ק, 07 .> 1 ז 3 ץ 43£ \), 

והופעלו "מועצות" מקומיות בערים אחרות. באורח בלתי-תלוי פעל 
"ועד לעזרה ולהצלה" של תנועת־העבודה הציונית בהונגריה, 
בראשות נתן-אוטו ק 1 מ(י, ישראל קסטנר (ע״ע), שמואל שפרינגמן 
ויואל בראבד (והשר עוד להלן). בין "המועצה" ו״הוועד" התקיים 
קשר, אלא ש״המועצה" נכנעה לכל דרישות הגרמנים בעוד ש״הוועד" 
ניסה לשחד את הגרמנים במגמה להציל חיי־אדם. 

שאלת "המועצות" שנויה במחלוקת בהיסטוריוגראפיה של הש׳. 
בהערכת מהותן של "המועצות" היהודיות התפלגו הגישות: יש 
הרואים בהן משתפי-פעולה עם הנאצים וטוענים נגדן שהחלישו את 
כוח־עמידתן של הקהילות היהודיות, ויש הנוטים לראות במרבית 
חברי "המועצות" מנהיגים שבתנאי הכיבוש הנאצי עשו לחיזוק 
מאבקו של הציבור היהודי על חייו. 



עמוא 5 נגן: הצעה למוכומנם. ׳עטו׳ 1977 




501 


שואה 


5 2 


בעקבות המחקר בתחום זה ניכרת נטישה הדרגתית של תפיסות 
כוללניות וסטיגמאטיות של "המועצות" ומתחרדת ההבחנה לגבי 
יסודות שונים שאפיינו את פעילותן. ראיה מבחינה זו של "המועצות" 
מתחשבת בשלבים השונים של המדיניות הנאצית ל״פתרון הבעיה 
היהודית", מביאה בחשבון את השינויים האישיים בהרכב "המועצות" 
ובודקת השפעת שינויים אלה על דפוסי ההתנהגות של אנשי "המו* 
עצות׳/ 

המשטרה היהודית. זמן קצר אחרי הקמתן נצטוו "המד 
עצות״ לארגן את ״שירות הסדר היהודי״ (-צע 1 זט 1 ז 01 x 1 ז^ 11501 >ט| 
המכונה "המשטרה היהודית". במזרח-אירופה בלטה תופעה 
זו עפ״ר לקראת בידוד היהודים בגטאות. באופן פורמלי היתה 
המשטרה היהודית אחת ממחלקות "המועצה", אך כבר בתקופת 
התהוותה היו חששות מצד אנשי "המועצה" ובחוגים שמחוץ 
ל״מועצות" היהודיות. שהמשטרה היהודית תהיה נתונה למעשה 
לפיקוח הגרמנים ותבצע בעיקר את גזירותיהם. ביודנראטים אחדים 
ניסו לגייס לשורות המשטרה היהודית אנשים מהימנים ולקבוע אף 
דפוסי־התנהגות שישרתו את הקהילה היהודית. אולם על אף נסיונות 
אלה חדרו לשורות המשטרה אנשים שמניעיהם לא היו ציביריים. 
וכן הוחדרו ע״י הגרמנים אנשים שעשו אח רצון־שולחיהם. כך, 
למשל, מתוך 100 מפקדי המשטרה היהודית הראשונים בגנרלגוברנמן, 
כ 70% לא היו קשורים בפעילות יהודית ציבורית לפני המלחמה; 
כ 20% היו פליטים יהודים שלא מבני המקום! כ 10% היו עסקני־ 
ציבור לשעבר. 

בתחילה, מלבד מיליי דרישות הגרמנים (אספקת אנשים לעבודת־ 
כפיה, מסירת חפצים ודברי־ערך), טיפלה המשטרה היהודית גם 
בשמירה על נקיון, בוררויות, עזרה־לנזקקים, טיפול בעניינים סלי¬ 
ליים וכד/ אולם לקראת 1942 הצטמצמו פעולות המשטרה היהודית 
שכוונו להסדר בעיות בני־הקהילה, והיא שותפה ידתר־ויותר בחטיפת 
יהודים למחנותיהעבודה, ועם התחלת הגירושים ההמוניים להשמדה 
— היפעלו השוטרים היהודים בריכוז ה,,משלוחים". על רקע זה נטשו 
קבוצות ויחידים מבין השוטרים את המשטרה, ורובם של אלה נרצחו 
בידי הגרמנים. במספר גטאות (למשל בקובנה) היו חלקים של המש¬ 
טרה קשורים לפעילות המחתרת היהודית, השוטרים והמפקדים 
הצייתנים יותר נשארו במשטרה, נכנעו ללחץ הגרמנים ומילאו את 
הוראותיהם עד הסוף. היו אף מקרים שהמשטרה היהודית, שהתמידה 
בצייתנותה, באה במקומן של "המועצות", בעיקר באותם המקומות 
שבהם לא נכנעו ה״יודנראטים" ללחץ הגרמנים וסירבו למלא את 
הוראותיהם, ואכן, בשלבים האחרונים לקיומה היתה המשטרה 
היהודית החוליה הציבורית החלשה ביותר ופגעה קשה בכוח־העמידה 
של היהודים. 

העמידה היהודית וההתנגדות לנאצים. להתנגדות היהודית 
לנאציזם שתי צורות עיקריות: א) התנגדות פעילה בלתי-מזוינת; 
ב) לוחמה יהודית מזוינת. 

א) התנגדות פעילה בלתי ־מ ז וי נ ת. לגבי אוכלוסיה חסרת 
אמצעי־התגוננות, בסביבה עוינת, גם עמידה רוחנית, מוסרית, וכל 
תגובה שהיתה מנוגדת להוראות ולמגמות הבסיסיות של הגרמנים — 
גם אם לא קיבלו אופי של מרי גלוי או מאבק אלים ומזוין — היי 
בגדר התנגדות. להתנגדות היהודית הבלתי־אלימה ביטויים רבים: 
בלטו מאמצים קהילתיים או של קביצות ויחידים לצמצם את השפעת 
הרעב ואת ממדי המגפות בגטאות באמצעות ארגונים לעזרה הדדית, 
שסיפקו מזון ובגדים לרבבות נזקקים• בגטו ורשה הוקמה רשת של 
מטבחים ציבוריים שסיפקו אלפי ארוחות ליום. כן פעלו בוורשה 
כ 2,000 ״ועדי בתים״ — התארגנות עצמית של דיירי בנייני-מגוריס 
שעזרו לשכניהם הרעבים, ובמיוחד — לילדים נזקקים. בתחום זה 
מילא תפקיד חשוב ה״ג׳וינט" (ע״ע). פרק מפואר במאבק נגד הרעב 
רשמו ילדי ישראל שרבים מהם עזרו בהברחת מזון לגטאות ורבים 



שומר יהודי" ליד שער הכניסה 5 ״משסרה היהודית" בוורשה 


שילמו על כך בחייהם■ בכמה גטאות נעשה מאמץ לקיים פעולות 
תרבות וחינוך בתגובה על רצון הנאצים לשבור את הנפש. בגטו 
ורשה פעלו מספר בת״ם תיכונים עיוניים (ביניהם בלט ביה״ס של 
תנועת "דרור"), קורסים (פדגוגיים וטכניים) ברמה אוניברסיטאית, 
בי״ס גבוה לרפואה ( 1941/2 ) ורשת ענפה של "חדרים". התפתחה גם 
למידה־בסתר של קבוצות־תלמידים קטנות שכונתה "למידה בקוכד 
פלטים״. בת״ס רבים פעלו בגטו וילנה! בספטמבר 1941 היו רשומים 
בהם כ 2,700 ילדים. ב 1940/1 פעלו בגטו לודז׳ 42 בת״ס יסודיים, 
4 גימנסיות ובי״ס מקצועי לאריגה. 

הציבור הדתי התמיד בשמירה על קדושת השבת וחגי ישראל, 

ולא פסקה התפילה בציבור — למרות שנענשו עליה בענשים כבדים. 

בתקופת הש׳ הועמד הציבור היהודי בפני הכרעות מוסריות 
עליונות. משפחות רבות סירבו להיפרד והעדיפו ללכת יחד לגירוש 
ולמוות — גם אם לעתים יחידים היו עשויים להינצל. מעשהו של 
הסופר והמחנך ינוש קורצ׳ק (ע״ע) — שהלך מרצונו למוות בעת 
הגירוש מוורשה ( 5.8.42 ), עם ילדי בית־היתומים שבניהולו, ודחה 
את ההצעה להשתחרר מן הגירוש — משמש מוסת להקרבה. לא 
היה זה מקרה בודד. 

ההתנגדות היהודית הבלתי־מזוינת — נשאה בעיקר אופי של 
״קידוש ה ח י י ם״ — מושג המיוחם לי' יצחק ניסנבוים בגטו ורשה. 
היה זה רצון עז לקיום, שבלט בכל מקום ובמצבים קשים ביותר, 
למרות כל ההגבלות וההשפלות. היהודים חשו שבעצם המאבק על 
קיומם ובשמירה על צלם־האדם בתנאים האיומים הם פועלים נגד 
כוונת הנאצים להכחידם. 

כשהחלו פגיעות המוניות בנפש, הכינו יחידים, משפחות וקבוצות 
יהודים מקומות־מ ח ב ו א בגטאות בתקווה שיוכלו למצוא בהם מקלט 
בעת ה״אקציות". למטרה זו נוצלו מרתפים, עליות־גג ותעלות־ביוב. 
הגרמנים ועוזריהם התקשו בגילוי מקומוודמחבוא אלה, שרבים מהם 
נחשפו רק בעת ההריסה המוחלטת של הגטאות. יהודים חיפשו מחסה 
גם מחוץ לגטו והתחזו ל״ארים״ בעזרה תעודות מזויפות — "ניירות 
אריים״ — או בהסתתרות אצל לא־יהודים, תמורת תשלום, ובמקרים 
נדירים יחסית — ללא תמורה. ליהודים אלה ארבה סכנה כפולה: 
מפני החיילים הגרמנים׳ השוטרים והבלשים — וגם מפני היסודות 
העוינים בקרב האוכלוסיה המקומית. לעתים קרובות מאד נחשפה 
זהותם של בעלי "הניירות האריים , / קבוצות יהודים חיפשו מקלט 
ביערות הסמוכים למקונדמגוריהם, אולם גם שם ~ נוסף על העדר 
תנאים בסיסיים לקיום — היו צפויים להלשנות, להסגרות ואף 
לרציחות בידי איכרים מקומיים. 






503 


שואד! 


5)4 


זמן מסוים עלה בידי הגרמנים להסוות את מלאכת ההכחדה 
ההמונית ולהציג את הגירושים כ״פינוי לעבודה במזרח". אולם 
במרוצת הזמן נתגלתה האמת, במיוחד ביישובים שבקרבתם בוצע 
הרצח, ונתפסה כמציאות — למרות שהאפשרות של רצח־עם היתד. 
מחוץ לכל נסיון אנושי, לצד התופעות של השלמה עם הגורל, רבו 
בתקופה זו התפרצויות המוניות מן הגטאות בעת ה״אקציות" לגירוש. 
אולם רובם של אלה שהצליחו להימלט מן הגטאות נתפסו; באזורים 
מסוימים — בסיוע פעיל של האוכלוסיה המקומית. נסיונות־ההצלה 
ומאבק על החיים נמשכו גם כשהוכנסו הקרבנות לקרונות־משא. היו 
שהתפרצו מתוכם במהלך הנסיעה למחנות־המוות, תחת מטר היריות 
של השומרים. 

אחד מביטויי־ההתנגדות למדיניות הנאצית היה התגבשות המח¬¬ 
תרת היהודית הפוליטית- שפעלה במססר קהילות כמעט מראשית 
הכיבוש הנאצי. בפעילות זו נטלו חלק תנועות־נדער וארגונים 
מפלגתיים, שעשו תחילה לחיזוק מסגרותיהם הארגוניות, טיפחו 
עזרה־הדדית והמשיכו בעבודה תרבותית וחינוכית (שלא תמיד 
נשאה אופי מחתרתי מובהק) ואח״ב פעלו במחתרת ישירות נגד 
המדיניות הנאצית■ ביזמת ההיסטוריון רינגלבלום (ע״ע) ובמסווה 
של פעילות תרבותית, נוסד בוורשה ארכיון מחתרתי (שכונה "עונג 
שבת"), בו נאסף חומר רב על מצב הקהילות היהודיות בתנאי־ 
הכיבוש ועל פשעי־הנאצים. הומר זה, שחלקו נתגלה אחרי הש , , 
הוא מקור חשוב לחקר גורל היהודים באותם ימים. עתונות־־מחתרתית 
ענפה — בוורשה: 51 פרסומים של רוב המפלגות ותנועות־נוער — 
דיווחה על המתרחש בחזיתות, על הפגיעות בקהילות שונות, ביקרה 
תופעות שליליות בעבודת "המועצות" והוקיעה את התנהגות המש¬ 
טרה היהודית, המחתרת קראה לחלוקה צודקת של עול הגזירות, 
ועם התחלת השילוחים למחנות־העבודה דרשה להתנגד לחוטפים. 
שליחי המתחרת העבידו ידיעות על גל הרציחות ההמוניות במזרח 
וחשפו את אפיה האמיתי של מדיניות־הרצח הנאצית. קבוצות מחתרת 
אלו, שהתבססו על תנועות ציוניות, הבונד והקומוניסטים היהודים, 
הפכו אח״כ לגרעיני הארגוניפ-הלוחמים בגטאות וביערות שהעלו 
את נס המרד והלוחמה המזוינת. 

ב) ההתנגדות המזוינת. הרצח ההמוני של היהודים 
בשטחי המזרח, שהתחיל מיד עם פלישת הגרמנים לבריה״מ, הביא 
להתגבשות גרעינים ראשונים של התנגדות יהודית. בווילנה הופץ 
בתחילת 1942 כרוז שחיבר אבא קובגר (ע״ע), שחשף את שאיפת 
הנאצים לחיסול העם היהודי באירופה וקרא למרד. החיסול השיטתי 
של קהילות יהודיות באיזור לובלין באביב 1942 , החשת גירוש 
היהודים ממערב וממרכז אירוסה שבשליטת־הנאצים -— למזרח, 
שמועות ראשונות על הפעלת מתקני־רצח במחנה חלמנו וידיעות 
מווילנה ומאזורי־המזרח — הגבירו בקרב קבוצות־מחתרת יהודיות 
— בעיקר בווילנה, בוורשה ובביאליסטוק — את התחושה שאין 
אלה תופעות מקומיות וחולפות, אלא חלק מתכנית שמטרתה הכחדת 
הציבור היהודי כולו. בוורשה הבשיל בתוך המחתרת (בפברואר־— 
מארס 1942 ) רעיון ההתנגדות המזוינת. למסקנה דומה הגיעו קבוצות 
מחתרת גם במקומות אחרים, באביב ובקיץ 1942 . 

רב ההבדל בין הלחימה היהודית לבין מאבקן של תנועות־ 
התנגדות לא־יהודיות. ארגוני־התנגדות לא-יהודיים ביקשו להחזיר 
את העצמאות הפוליטית ולהשפיע על ההסדרים הפוליטיים ועל אופי 
המשטר בארצותיהם לאחר המלחמה, והיו ביניהן תנועות־התנגדות 
שהזדהו עם הסובייטים או עם מדינות־המערב ונתמכו על ידיהן, 
הלוחמת היהודית היתה ללא מרכז מדריך ומכוון. ללא ממשלה־גולה 
וללא בעלי־ברית בין השותפים לקואליציה האנטי־נאצית. היא נעדרה 
מקורות חיצוניים לנשק ולתמיכה מדינית. זה היה מאבק נואש של 
מיעוט לאומי מפוזר בסביבה אדישה לרוב (במזרח־אירופה — אפילו 



ניזגויוים כיחבו-נקרים של גטו ורעו תהרוס 


עוינת) — נגד האויב הנאצי שנהנה מעדיפות מוחלטת. בעצם ביטאה 
הלחימה היהודית את שמירת הכבוד־היהודי, ורק לעתים היה בה 
גם פתח להצלה — בעיקר במזרח־פולניה, בליטא ובמערב־בריה״מ, 
בסביבת יערות־העד ובמחיצת יחידות פרטיזניות לא-יהודיות, שלא 
תמיד שיתפו פעולה עם היהודים. אולם ככלל לא יכלה ההתנגדות 
היהודית המזוינת להוות אלטרנאטיווה ראלית להמוני היהודים, 
ואף במזרח עשויה היתה ההתנגדות להציל צעירים בלבד. לאוכלוסיה 
היהודית הבוגרת ולילדים לא היתה כל דרך ליערות ולפרטיזנים, 
מלבד "מחנות משפחתיים" ספורים שקמו ביערות, עפ״ר בחסות 
פרטיזנים יהודים. ולבסוף -- בשלב שבו הבשיל רעיון ההתנגדות 
המזוינת הכללית ( 1942/3 ), כבר הושמד רוב הציבור היהודי שמתוכו 
עשויים היו לבוא הלוחמים. 

אעפ״כ נטלו יהודים רבים חלק בלחימה נגד הנאצים בכל רחבי 
אירופה. התקיימה התנגדות במסגרות יהודיות (גטאות, מחנות של 
יהודים, יחידות־פרטיזנים במזרח־אירופה או יחידות לוחמות במערבה) 
אך עפ״ר לחמו היהודים במסגרות כלליות (יחידות פרטיזנים — 
במזרח. ארגוני מחתרת — במערב). בין הלוחמים היהודים היו 
שהתכחשו למניע יהודי כלשהו; אך רובם פעלו באופן מודע גם מתוך 
מניעים יהודיים. 

4 תחומים עיקריים להתנגדות היהודית: א) ביערות — במסגרת 
חמלחמה־הפרטיזנית במזרח־אירופה; ב) בגטאות; ג) במחנות; 
ד) בתנועות־התנגדות כלליות וביחידות יהודיות, עירוניות בעיקר, 
במערב אירופה. 

הלוחמה היהודית הפרטיזנית במזרח, וביחידות עירונ¬ 
י ו ת במערב■ חברי המחתרות במזרח העלו שתי אפשרויות ללחימה 
יהודית: התנגדות בגטאות או יציאה ליערות, אלא שרבים 
מבין אלה שהחליטו לצאת ליער נתפסו ונרצחו בטרם הגיעו ליעדם. 
זה גם היה גורל צעירים יהודים. שבאופן ספונטאני, וללא קשר עם 
המחתרת היהודית׳ התפרצו מן הגטאות בתקווה להגיע ליער. לא־ 
מעטים נרתעו לצאת מן הגטו גם מחשש שהנאצים יפעילו ענשים 
קולקטיוויים על הקהילה (ור׳ להלן). 

האיזור הסובייטי. מעריכים ש 20,000 יהודים ויותר נטלו חלק 
בתנועה הפרטיזנית בשטחים שבפיקוח הסובייטים ובפיקודם. רבים 
פעלו באיזור בריאנסק הסמוך לחזית המזרחית, ובפילורוסיה הסוביי¬ 
טית — בסביבות ויטבסק, מינסק וחומל. ריכוזי פרטיזנים יהודים 
היו ביערות חדניקי (כ 40 ק״מ מדרום לווילנה) וביערות קאזיך 
נארוץ ונאצ׳ה. ביערות ל י ט ה פעלו מספר יחידות יהודיות עצמאיות, 


505 


שואה 


536 


אך הפיקוד הסובייטי התנגד לקיומן העצמאי■ בלטה גם הסתייגות 
מהגנה על ריכוזי משפחות יהודיות שחיפשו מחסה ביערות לצד 
יחידות־הפרטיזנים. 

בילורוסיה המערבית. המחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק 
קיימה קשר עם הפרטיזנים היהודים באיזור, סביב סלונים וביערות 
ליפיצ׳אנסק (בין אלה הצטיינה היחידה בפיקוד יחזקאל אטלס), 
ביערות נאליבוקי (בהנהגת האחים בילסקי). בסביבית מיה וולוז׳ין 
וקוריניץ ובאיזור ברנוביץ. 

באיזור הביצות הטובעניות של פול ס יה ובאיזור וו ל ין 

׳.׳ / י 

השתלבו פרטיזנים יהודים בפעילות הכללית ולעתים אף התארגנו 
סביבם יחידות פרטיזניות. לשם הגיעו שרידי קהילות לאחווה 
וטוצ׳ין שהתמרדו בגטאות. באיזור זה הצטיין בלחימתו מ. גילדנמן 
שכונה "דיאדיה מישה". 

יהודי אוקראינה הסובייטית שניצלו מידי ה״איינזצגרופך הצטרפו 
לפרטיזנים בעיקר בסביבות צ׳רניגוב. יהודים מילאו תפקידים חשו¬ 
בים בחטיבת הפרטיזנים הגדולה של מדווידייב, וכשזו הגיעה ליערות 
סאי־ני וצומאן ולסביבוה רובנה ברולין׳ הצטרפו אליה עוד קבוצות 
יהודים. 

בגליציה המזרחית היתה פעילות יהודית פרטיזנית באיזור בדודה 
בוצ׳אץ/ סטניסלבוב וביערות שבמורדות הרי־הקרפטים. באיזור זה 
נאלצו הלוחמים היהודים להילחם גם בכנופיות הלאומנים האוקר¬ 
אינים של סטיפאן באנדרה שרצחו כל יהודי שנקרה בדרכם. ביערות 
מזרח-פולניה ומערב־רוסיה נלחמו וניצלו כ 30,000 פרטיזנים יהודים. 

בתהום הגנרלגוברנמן פעלו ב 1942/3 כ 30 יחידות עצמאיות או 
קשורות במחתרת הפולנית הפרויסובייטית, מלבד קבוצות קטנות 
נושאות נשק ששימש בעיקר להגנה־עצמיח. מעריכים שמאמצע 
1942 עד אמצע 1943 נמלטו מהגטאות, ממשלוחים־להכחדה וממחנות 
השבויים והעבודה 50.000 יהודים. רובם נהרגו והנמלטים התרכזו 
לפעילות פרטיזנית באיזור לובלין — ביערות פארצ׳וו, וולודאווה 
וקוזלוב (בפיקודו של י. גרינשפאן), במחוז ראדום היו היהודים 
בשלהי 1942 רוב מכריע בקרב הפרטיזנים (כ 13 יחידות יהודיות, 
וב 8 יחידות אחרות — אחוז יהודי ניכר), באיזור מאזוביה ופודלא- 
סיה נמצאו 350 — 400 פרטיזנים יהודים. גם במחוז קראקוב פעלו 
מספר יחידות יהודיות. 

בכל תחום הגנרלגוברנמן היו הלוחמים היהודים נתונים ללחץ 
קשה של המחתרת הפולנית הרשמית, "צבא הארץ" ( 13 בח^ 
שהיתה קשורה לממשלה הפולנית הגולה בלונ¬ 
דון; רבו בה אנטישמים שרצחו יהודים רבים. 

בס״ה פעלו כ 30,000 פרטיזנים יהודים בתחומי בריה״מ הכבושים 
בידי הגרמנים (כולל הארצות הבלטיות), ובגנרלגוברנמן לחמו 
בגרמנים, בזמנים שונים, כ 3,000 יהודים. 

בשלהי אוגוסט 1944 , כשהתקרבה החזית הסובייטית להרי סלו¬ 
בקיה, התקוממו פרטיזנים בבאנסקה ביסטריצה, ואליהם הצטרפו 
שרידי היהודים בסלובקיה: עשרות חברי תנועות־הנוער החלוציות 
ומשוחררי מחנות־העבודה נובאקי וסאראד — כ 2,500 איש. באמצע 
ספטמבר 1944 הגיעו לשטח שהחזיקו הפרטיזנים 4 צנחנים מא״י: 
חביבה רייק, צבי בן-יעקב, רפאל רייס וחיים חרמש. לאחר התמוטטות 
המרד (סוף אוקטובר 1944 ) הקימו הארבעה מחנה פרטיזנים יהודים 
בהרי הטאטרה, וזה חוסל עד־מהרה: הלק מהפרטיזנים נהרגו ואחרים 
נפלו בשבי (ביניהם חביבה רייק׳ רפאל ריים וצבי בן־יעקב), והוצאו 
להורג עם אלפי פרטיזנים שנשבו אחרי כשלון המרד, שרידי 
המתקוממים, ובתוכם כ 2,000 יהודים (ביניהם גם ח, חרמש), המשיכו 
במאבק בהרים עד שהגיע הצבא הסובייטי. 

ב י רגום ל וויה השתתפו יותר מ 2,000 יהודים בפלג הקומו¬ 
ניסטי של התנועה הפרטיזנית בראשות טיטו, הן כבעלי עמדות 
חשובות בדרג הפוליטי (כגון משה פיאדה [ע״ע] וליאור גרשקוביץ) 


והן כחיילים מן השורה. משקלם היחסי של היהודים היה גדול 
מזה של קבוצות לאומיות אחרות, למרות שחלק גדול מיהודי יוגו־ 
סלוויה הוכחד עוד לפני שהתגבשה התנועה הפרטיזנית, פרטיזנים 
יהודים רבים זכו לאותות־הצטיינות. לא הותרה הקמת יחידות יהודיות 
נפרדות. 

יהודים רבים השתתפו בתנועת ההתנגדות הבולגרית (שהי תה 
בהשפעה קומוניסטית) — בשיעור גבוה יותר מזה של המיעוטים 
האחרים. היו ביניהם בעיקר חברי המפלגה הקומוניסטית ואוהדיה 
וגם צעירים יהודים בעלי נטיח ציונית, המחתרת קראה לאוכלוסיה 
לסייע לציבור היהודי. 

כ 13,000 יהודים שירתו בצבא היווני, ויותר מ 600 יהודים 
נפלו בשירות. ב 1942 הצטרפו צעירים יהודים למחתרת. בראשית 
1943 הוקמו בסאלוניקי, באתונה ובתסאליה ארגוני פרטיזנים, ובתוכם 
יחידות רבות שרוב חבריהן יהודים. חלק מחברי המחתרת היהודית 
ביוון נפל בידי הנאצים ונשלח לאושוויץ. מהם היו בין הפעילים 
בפיצוץ אחדות מן המשרפות שם (אוקטובר 1944 ). 

באיטליה נלחמו כ 2,000 יהודים בשורות הפרטיזנים וכ 100 
מהם נפלו. 

יהודים רבים מצאו את דרכם אל ארגוני המחתרת בצרפת. 
משקלם בתנועת־ההתנגדות היה למעלה מ 15% (שיעורם באוכלוסיה 
— 1% ). הם נטלו חלק בארגוני-מחתרת כלליים, אד יצרו גם מסגרות 
יהודיות נפרדות. כבר ב 1940 נוצר הגרעין הראשון של המחתרת 
היהודית ושמה ״המבצר היהודי״ (ס׳?!!! 0x550 ־ 01 ?) שהפך לארגון 
״הכוחות המזוינים היהודים״ ( 05 ^ 111 ! 111005 ־!^ 00005 ?) ול״ארגון 
המאבק היהודי״ (: 31 כ 11 ז!ס 0 10 ) 0 ׳\ 1 ס[ ב 101 ז 153 ס 3 §- 01 ). ארגון זה עסק 
בעיקר בהצלת יהודים באמצעות תעודות מזויפות והברחת־גבולות, 
הארגון פעל בפריס, בליון, בגרנובל, במארסיי ובטולוז וביצע כ 2,000 
פעולות חבלה. שלוחה שלו פעלה בנים ( 1100 ?), מרכז איזור־הכיבוש 
האיטלקי בצרפת. עם כניעת איטליה (ספטמבר 1943 ) השתלטו הגר¬ 
מנים על העיר, אד יהודים רבים ניצלו הודות לפעולת הארגון. 

ב״מועצה הלאומית של המרי׳/ שארגנו הקומוניסטים, מילאו 
יהודים תפקידים חשובים. ביניהם — פייר ויון (גינסבורגר) שניהל 
את הגוף הצבאי של המועצה והיה פעיל בארגון ההתקוממות לשחרור 
פריס. בין יחידות הפרטיזנים, שהקימו בצרפת משתתפי ה״בדיגדה 
הבי״ל״ בספרד ( 1937 — 1939 ), היתה יחידה יהודית אחת — "יחידה 
מס׳ 2 ״, שעסקה בפעולות חבלה במתקנים צבאיים באיזור פריס. 

בדרום צרפת אורגן 
"איגוד יהודי למרי ולסיוע 
הדדי״ ( 5 ־ 1011 105 ) תס 101 _ 1 

01 05151:31100 ? 13 10111 } 

[.£ .? .[ .ס] 10 ) 31 ז: 1 ת.£' 1 ) 

שעסק בהברחת יהודים וב¬ 
חבלה. ביךהיתר הרגו את 
מארק קארל, אחד הקומי- 
סארים הנאצים לענייני 
יהודים. 

לאחר תבוסת צרפת 
הוקם בעיר א ל ג׳ י ר אר- 
גון־מחתרת יהודי ביזמת 
קצינים וחיילים לשעבר 
בצבא הצרפתי. רוב מש¬ 
תתפי נסיודההשתלטותעל 
המתקנים הצבאיים בעת 
פלישת צבאות בעלות־ 
הברית לצפון־אפריקה (נו¬ 
במבר 1942 ) היו יהודים. 



סטפן וכבר: אושוויין. רישום דיו, 1945 
(המוזיאו; ה 5 אוםי, ורשה) 



507 


שואה 


5 8 



לאיפולרו מגלז. רכבח־ההווו־ן, חיתיז״ע , !. פ 4 <ו 1 


״הוועד להגנת היהודים״([.[. 0.0 ] 11£8 \( 10 ) ש 15 ז 0 ^כ 101 ) 0010116 ) 

בבלגיה, שבראשו עמד אברהם יושפה, והשתתפו בו קומוניסטים 
וציונים, עסק בעזרה המרית, בהסתרת יהודים (בעיקר ילדים) ובה־ 
בלה. חבריו ניסו גם לשבש את גירוש היהודים מזרחה: עצרו את 
אחת הרכבות שהובילה יהודים למחנות ( 19.4.43 ) וסייעו למאות 
יהודים להימלט. רבים מלוחמי המחתרת־היהודית הוצאו־להורג בידי 
הגסטאפו. קומוניסטים יהודים שפעלו במחתרת שללו, בעקרון, יחי¬ 
דות יהודיות נפרדות. אעם״כ הוקמה בשלהי המלחמה, במסגרת 
תנועת ההתנגדות הלאומית ( 110 ן) 1 § 601 0 [) 3110031 ^ 1 )תסבחס^סס!^ 
([ 8 .א. 4 ג]) ׳ "הקומפניה התשיעית", שכל חבריה היו יהודים. 

המחתרת היהודית החלוצית ב ה ו ל נ ד לא נשאה אופי של ארגון־ 
פרטיזני לוחם, אך — למרות המספר הקטן של חבריה — תרמה רבות 
לנסיונות ההצלה. היא עסקה בהברחות־גבול. בעיקר לצרסת (שם 
נתפסו ונהרגו רבים מהפעילים), ובהסתרה יהודים, וניסתה להציל 
יהודים מתוך מחנה וסטרבורק, שדרכו עברו ב 120,000 יהודי הולנד 
לאושוויץ. נושאי הפעילות המחתרתית היו חברי תנועות־חלוציות, 
שרובם היו פליטים מגרמניה. חלק מב 80 יהודים שהועברו בעזרתם 
לספרד הגיעו לא״י בסוף 1944 . 

בהונגריה נתקלה ההתנגדות בקושי מיוחד בשל הדחקתם 
השיטתית, במשד שנים, של גברים יהודים בוגרים למחנות עבודת- 
כפיה, בחלקם מעבר־לגבול. אעם״כ כבר ב 1942 ארגנו התנועות־ 
החלוציות הברחת יהודים מסלובקיה להונגריה. הוברחו ב 2,500 
יהודים גם מפולניה. בתחילת 1943 נוסד בבודאפשט, ע״י חלק מהאר¬ 
גונים הציוניים, ״הוועד לעזרה ולהצלה״ (ור׳ כאן, עמ׳ 500 , 515 ). 
במארס 1944 (עם הכיבוש הגרמני) החלה התארגנות-מחתרתית בין 
חברי תנועות־הנוער הציוניות. חברי המחתרת חיפשו דרכים להגיע 
לרומניה, ומשם — לא״י. היו קבוצות שחזרו לסלובקיה ונטלו שם 
חלק בהתקוממות בסתיו 1944 . אחרי ההפיכה הפאשיסטית (אוקטובר 
1944 ) גברה רדיפת היהודים והחלו "מצעדי-מוות" מהונגריה לאוס¬ 
טריה• הנוער הציוני התארגן להגנת הבתים שהיו בחסות הקונסוליה 
השווייצית ובהם אלפי יהודים (מהם שהוברחו מהמחנות לעבודת' 
כפיה), וסיפק תעודות-חסינות מזויפות, שנועדו להבטיחם מפני הגי¬ 
רושים ומפני פגיעת הכנופיות הפאשיסטיות. 3 מהצנחנים שנשלחו 
מא״י לאירופה נועדו להגיע להונגריה. חנה סנש (ע״ע) נעצרה מיד 
בחצותה את הגבול, נכלאה והוצאה-להורג. יואל נוסבאכר (פלגי) 
ופרץ גולדשטיין הגיעו לבודאפשט והקימו קשר עם "הוועד לעזרה 
ולהצלה". אנשי ועד־העזרה שכנעו את השניים להסגיר עצמם לנאצים. 
פרץ גולדשטיין נשלח לגרמניה ושם נעלמו עקבותיו. יואל בוסבאכר 
(פלגי) נמלט מרכבת־הגירוש וחזר לבודאפשט. וע״ע ר. ולנברג; 
פרטיזנים. 


מחתרות ומרידות בגטאות. בוויכוח בין חברי המחתרת 
בגטאות, אם לצאת ליער או להישאר בגטו, הועלו שיקולים מוסריים 
ומעשיים בעלי חשיבות גורלית. המחייבים הישארות בגטו טענו שאין 
להפקיר את בני־הקהילה ואת המשפחות ויש להנהיג את הציבור 
היהודי לנוכח סכנת חיסול הגטו, אע״ס שידעו שחמרידות בגטאות 
אינן אלטרנטיווה בעלת-סיכוי, לא מבהינה צבאית ולא מבחינת 
האפשרות־להצלה. 

המחתרות היהודיות שהחליטו על התנגדות בגטאות עמדו בפני 
קשיים רבים: ניתוק בין הגטאות הכביד על העברת־מידע ותיאום־ 
עמדות; פיקוח גרמני התק בגטאות הקשה על ארגון מחתרת לוחמת; 
נשק הושג בקושי רב וחסרו אפשרויות להתאמן בו. נוסף על כך 
נשאה ההתארגנות המחתרתית סכנת עונש קו׳לקטיוד על בל תושבי 
הגטו• הלוחמים בגטאות עמדו בפני הכרעות קשות כשהיו צריכים 
להחליט על מועד פרוץ־המרד ודחו אותו בד״כ עד לשלב האחרון 
של חיסול הגטו. עד־אז נאלצו להשלים עם הכחדת חלק מהקהילה. 

במקומות מסוימים הנהיגו הלוחמים את הקהילה לעמדו בראשה 
בימיה האחרונים. ואולם היו מקרים ששרידי הקהילה לא קיבלו את 
דרכה של המחתרת הלוחמת וחיפשו דרכים אחרות להצלה, שאף הן 
הכזיבו בד״כ. 

ורשה. במארס 1942 הוקם בגטו "הגוש האנטי־פאשיסטי" שקרא 
למרי נגד הנאצים. ב 28,7.42 , בעיצומו של הגירוש־להכחדה, נעשה 
נסיון ראשון להקים ארגון יהודי לוחם ע״י חברי "דרור", "השומר 
הצעיר" ו״עקיבא". הם קראו ליהודים להתנגד לגירוש וביצעו מספר 
פעולות מזוינות. בספטמבר 1942 אורגן "הוועד הלאומי היהודי" 
שבו השתתפו נציגי הארגונים הפוליטיים, שחייבו הכנות להתנגדות 
מזוינת: "פועלי ציון־שמאל׳/ "פועלי ציון־ימין", "השומר הצעיר", 
"דרור" "החלוץ", "ציונים כלליים", "עקיבא", "גורדוניה" והקומו¬ 
ניסטים. ה״בונד" לא הצטרף, אך שיתף פעולה במסגרת "ועדת 
תיאום״■ באוקטובר 1942 הקימו ארגונים אלה "ארגון יהודים לוחם" 
(אי״ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ׳ (ע״ע, כרך מיל׳). בגטו פעל 
גם "האיגוד הצבאי היהודי" מיסודה של התנועה הרוויזיוניסטית. עם 
חידוש גירוש היהודים מן הגטו ( 18.1.1943 ) התנגשו חברי "הארגון 
היהודי הלוחם״ עם הנאצים. בתקופה זו כבר הוקמו 22 קבוצות 
לוחמים ונרכש עוד נשק. המרד פרץ ב 19.4.43 , כשהחלו הגרמנים 
בחיסול הגטו. חרף עליונותם המוחלטת של הגרמנים ניהלו הלוחמים 
קרבות-גבורה, ב 8.5.43 נהרגו מרדכי אנילביץ׳ וחבריו בבונקר המטה 
של אי״ל, אך ההתנגשויות המזוינות לא פסקו כל אותו קיץ. מספר 
לוחמים נמלטו ליערות והמשיכו בלוחמה פרטיזנית. המרד בגטו 
ורשה הפך סמל להתנגדות היהודית נגד הנאצים, ויום פרוץ־המרד 
נקבע כ״יום הזכרון לשואה ולגבורה״ (והשד להלן, עמ׳ 519/20 ). 

בגטו וילנה התקיימו תאי־מחתרת נפרדים כבר בסוף 1941 . 

ב 21.1.42 קם "ארגון פרטיזנים מאוחד" (פאראייניגטע פארטיזאנער 
ארגאניזאציע" [ם.פ.או]), שחבריו באו מכל המפלגות הפוליטיות. 
מפקדו היה איציק ויפנברג, וסגניו — אבא קובנר (ע״ע) ויוסף 
גלזמן. בקיץ 1943 הצטרפה לם.ם.או., שעסקה בחבלה בעיר ובסבי¬ 
בותיה, קבוצת־מתתרת בפיקודו של יחיאל שינבאום, שפעלה עד אז 
בנפרד, בעיקר בהוצאת יהודים ליערות ללחימה־פרטיזנית. באמצע 
יולי 1943 דרשו הגרמנים להסגיר את איציק ויטנברג, ואם לא כן, 
יפגעו בתושבי הגטו. ויטנברג הסגיר את עצמו והומת ב 17.7.43 . 
בשהוחל ( 1.9.43 ) בחיסול גטו־וילנה, היו קבוצות לוחמים מזרנים 
שהתנגדו, אך לאחר שתושבי הגטו החליטו לציית לגרמנים ולצאת 
למחנות באסטוניה, נטשו הלוחמים את וילנה ועברו ליערות. 

מראשית 1942 פעלו בגטו ב י א ל י ם ט ו ק קבוצות מחתרת, שקמו 
בלזמת ארגונים מקומיים ושליחי "השומר הצעיר" ו״דרור" מווילנה 
ומוורשה. רק מספר ימים לפני חיסול הגטו ( 16.8.43 ) התאחדו שני 
ארגוני המחתרת (שהתקיימו עד אז בנפרד) ופתחו במרד. מפקדי 





1 ריכוז והשמדה ומרכזי מר 


* י#ט< 1 *ה 


מ בעויאנו 
מח 1 ה ריכוז 
מקום וצח הנו![ , □ 
התקוממות נ נטו 
התקוממות נמחנר! 


צבאי בתקופת הכיבוש הנאצי; 3 ריכסקומיסאריאם אוקראינה; 4 ריכסקומיסאריאם אוסטלאנד; 5 סופה לגרמניה ( 4.1941 ); 6 סלובניה (לאיטליה 4.1941 ); 7 קרואטיה; 8 וויוודינה 
יו הכבושות: 11 מאקדוניה (לבולגריה 4.1941 ): 12 סופח לאלבאניה הכבושה בידי איטליה; 13 תראקיה (סופח לבולגריה); 15.14 לגרמניה ( 10.1939 ); 16 גנראלגוברנמן (שטחי פו 
בשליטה סובייטית ( 10.1939 — 6.1941 ): 19 איזור וילנה; 21 סופח לגרמניה ( 1.10.1938 ); 22 ב 1 המיה־מורוויה (לגרמניה 2.11,1938 ); 23 סלובאקיה: 24 להונגריה ( 2.11.1938 ); 25 להר 
יאס לורן (לגרמניה 6.1940 ): 29 צפו! טרנסילוואניה (להוגגריה 30.8.1940 ); 30 לבולגריה ( 9.1940 ); 32,31 בסאראביה. בוקובינה. סופחו לבריה״ם — 1941.1940 — 1944 — בידי רוב 



511 


שואה 


512 


הארגון׳ מרדכי טננבוים ודניאל מושקוביץ, התאבדו בתום ההתנג¬ 
שויות עם הגרמנים, ולוחמים רבים נפלו. אחרים המשיכו בלחימה 
פרטיזנית. 

ארגוני לוחמים יהודים או מחתרת מזוינת פעילה היו גם בגטאזת 
הגנרלגוברנמן, צ׳נסטוכובה וקראקוב. גם בגטו לבוב היו מספר מוקדי 
התנגדות מזוינת, וכן פעלו מחתרות מזוינות בגטאות קטנים: 
ולודאווה׳ ז׳לכוב, ואדזין, מרקושוב, קאמיונקה. טומאשוב לובלסקי, 
איוואנובקה, דזיאלושיצה, ז׳שוב (ריישה), אופאטוב, מיינדזידץ 
פודלאסקי, סאנדימיר, טארנוב ופוליציה• 

מלבד המחתרות שנזכרו פעל "ארגון יהרדי לוחם" באיזור שלזיה- 
עילית המזרחית (זגלמביה). ארגוני לוחמים, שגילו התנגדות בגטאות 
והוציאו גם קבוצות ליערות, קמו גם בשטחי מזרח-פולניה׳ בארצות 
הבלטיות ובתחום בריה״מ: במינסק, בקובנה, בווילנה, בריגה בשאוולי 
ובשוויינציאן. בעיירות לאחווה וטוצ׳ין התמרדו כל בני־הקהילה, 
שרפו את הגטו וניסו לפרוץ ליער. קבוצות של מחתרת מזוינת 
התארגנו גם בגטאות וולקז׳ביסק, ברסט־ליטובסק, לאחויביצה, גלבוקי, 
נובוגרודק, קוריץ, קוברין, סימיאטיצה, לוצק, מיר, נישוויז׳ ועוד. 

התנאים לארגון התנגדות במחנות (מחנות־עבודה, מחנות־ 
ריכוז, מהנות־שבויים ומחנות־ההשמדה) היו קשים במייחד בגלל 
הפיקוח החמיר, הניתוק מן העולם־החיצון, האחריות הקולקסיווית 
והטרור הנורא. בכל־זאת היו גם שם מקדי־התנגדות: ב א ו ש ו ו י ץ 
קיימו היהודים קשר עם המחתרת-הכללית. באוקטובר 1944 תוכננה 
התקוממות־כללית, שצריכה היתה לפרוץ כשיפוצצו את המשרפות 
במחנה בירקנאו. התכנון השתבש כאשד אנשי הקבוצה היהודית 
שעבדה בתאי־הגזים (זונדרקומאנדו) פוצצו משרפה, כי נודע לחם 
שעומדים לחסלם. הנסיון לפרוץ את הגדרות נכשל וכמעט כל 
המתמרדים מצאו את מותם. 

כל משך קיום המחנה בטרבלינקה היו פעולות ספונטניות 
של יהודים, יחידים וקבוצות, להתנגדות ולבריחה. בנובמבר 1942 
ערכו האוקראינים, משומרי המחנה, טבח המוני במגורשי גטו שידליץ 
שהתמרדו כשהובאו לטו־בלינקה, ובסוף 1942 היתה התנגדות מזוינת 
של מגורשי גטו גרודנו. ב 2.8.43 פרץ מרד במחנה. המורדים פרצו 
למחסני נשק וניסו להתגבר על השומרים. כ 150 הצליחו לברוח, 
ומאות נהרגו בעת הפריצה- ב 14.10.43 התמרדו עצירי מחנה- 
ההשמדה ם ובי ב ו ר. מתוך כ 400 איש שפרצו את גדרות המחנה 
הצליחו כסס להימלט ולהצטרף לפרטיזנים הסובייטים■ במחנה 
פלאש וב, ליד קראקוב, פעל ארגון יהודי לוחם שעסק בהברחת 
אסירים ובריכוז נשק לקראת מרידה אפשרית, שלבסוף לא יצאה- 
לפועל. 

התנגדות מזוינת של יהודים היתה גם במחנות־העבודה: אדסטיו־ 

ביץ שווינסוקשיסקי, בדדז׳ין, ולאבוב. יאסטקוב, מינסק מאזובייצקי, 
סקארז׳יסקו־קאמייננה, פיונקי, קראשניק. קרושינד" קריכוב, טראווי 
ניקי ופונייאטובה. גם במחנות־ח ש ב ויי ם, בלובלין ובבורקי, פעלו 
מחתרות יהודיות שסייעו לכלואים להימלם. 

חיפוש מקלט אצל נכרים, כשהחלו ,,האקציות" ההמו¬ 
ניות של 1941/2 , גיסו יהודים רבים למצוא מקלט אצל לא־יהודים 
מחוץ לגטאות (ב״צד הארי"}. בארצו ת־הבלטיות היתה זו תופעה 
שולית, שכן איבת האוכלוסיה המקומית מנעה כמעט כל הסתתרות. 
ב 1943 . כשהחל מפנה במלחמה, בא שינוי־מה בנכונות להציל 
יהודים גם בקרב הליטאים — בקבוצות אנטי־פשיסטיות ובארגונים 
כנסייתיים. 

בבילורוסיה חיפשו דק יהודים מעטים מסתור אצל שכניהם. הם 
העדיפו להסתתר ביערות העבותים ("פושצ׳ות") שבסביבותיהם. 
באוקראינה היתה עוינות רבה ליהודים. עם־זאת היו מיעוטים - 
הבפטיסטים האוקראינים, כפרים "אדומים" של תומכי המשטר 
הסובייטי ואתרים — שנתנו מסתור ליהודים. בס״ה היה מספר 


המסתתרים כסה מאוח בלבד. בפולניה נטה המיעוט הפולני בוזלין 
להגן על יהודים, בעוד שבאזורי פוזנאן, קיילצה או צ׳נסטוכוב 
ואזורים כפריים אחרים היתה איבה רבה ומספר המסתתרים זעום. 
בכפרים נדדו ילדים יהודים (בעיקר ילדות) שנתייתמו מהוריהם. 
כמה אלפי ילדים יהודים הוסתרו במוסדות כ ג ם י י ת י י ם 5 אלה 
שלא נתפסו בסריקות הגרמנים ־־ ניצלו; הלקם הועברו על דתם, 
אך מרביתם חזרו ליהדות. מסדר האחיות האירסוליניות ומוסדות 
שבהשפעת המטרום 1 ליט אנדרי שפטיצקי מלבוב הצטיינו בהצלת 
ילדים יהודים בלא שניסו להעבירם על דתם. יהודים הוסתרו באוק¬ 
ראינה. ובפולניה, בעיקר תמורת כסף. במקרים לא־מעטים הוסגרו 
היהודים כשאזל הכסף שהיה בידיהם. גם הגרמנים שילמו בכסף או 
בסחורות תמורת הסגרת יהודים. מי שנמצא מסתיר יהודים׳ בעקבית 
הלשנה או סריקה, היה צפוי לעונש־מוות וביתו ורכושו הועלו־באש. 
לכן, מפחד הגרמנים ומלשינים, הוסגרו או גורשו יהודים רבים 
נוספים. המסתור היותר-בטוח היה בד״כ אצל אנשים בעלי עמדות 
פוליטיות או דתיות ברורות. 

השלוחה המדינית המחתרתית של הממשלה הפולנית הגולה 
בלונדון ("הדלגטורה") הקימה בוורשה ( 4.12.1942 ) ארגון מחתרתי 
לעזרה ליהודים מסתתרים שכינויו היה "ז׳גוטה". בניהולו השתתף 
הוועד היהודי המתאם של "הבונד" והוועד היהודי הלאומי. מזכירו 
היה אברהם אדולף ברמן. ה״דגוטה׳/ שפעלה בוורשה, בקראקוב 
ובמספר מקומות נוספים, הגישה עזרה חמרית, דאגה לחבורוח־ילדים 
וטיפלה בהסתרת יהודים — לרוב אצל בני האינטליגנציה הפילנית 
הליברלית, אצל הסוציאליסטים הפולנים, או — באמצעות תעודות 
מזויפות — אצל פולנים שלא ידעו את זהותם האמיתית של המס¬ 
תתרים. גם חוגים קומוניסטיים עשו להסתרת יהודים. כן מצאו כמה 
אלפי יהודים מחסה אצל פולנים באופן פרטי, בלא כל קשר להסתרה 
מאורגנת. מעריכים שב 1943 , לאחר תיסול גטו ורשה, הסתתרו בעיר 
10.000 — 15,000 יהודים• 

עם שחרור פולניה נמצאו בה כ 70.000 יהודים. כ 60% — 70% 

מהם הסתתרו שם בעת הש׳, היתר — פרטיזנים או חוזרים מן 

> 

המחנות. 

בסלובקיה הסתתרו כמה אלפי יהודים, בעיקר צעירים, בעת 
הגירושים ב 1942 וב 1944 . אלה שהסתתרו בברטיסלווה הבירה 
נתמכו בשלהי המלחמה ע״י שליחי הצלב־האדדם הבי״ל בכספי 
הג׳וינט. בהרי סלובקיה מצאו מקלט קבוצות יהודים ביערות ובכפרים. 
בהונגריה עפ״ר לא הסתתרו היהודים מחוץ למקומות־מגוריהם. 
בווינה הסתתרו כ 700 יהודים. מ 1941/2 עד סוף המלחמה׳ בין 
האוסטרים, בחלקם ב״ניירות אריים" (הם נקראו "צוללות"). בברלין 
יצאו עם תום המלחמה 1.100 יהודים ממקומוודמחבוא אצל גרמנים. 
יחידים מצאו מחסה אצל הגרמנים בערי גרמניה האחרות. לפחות 
כמה מאות יהודים התחזו כארים ועבדו בעבודות אזרחיות בגרמניה. 
בצפון־איטליה הסתתרו כמה אלפי יהודים אצל האוכלוסיה המקומית 
הידידותית. רבים בעזרת כמרים קתוליים. שמרכזם היה אצל ההגמון 
של ג׳נובה, ובתמיכה כספית של הג׳וינט בשוויץ. בסרביה ניצל 
מספר קטן של יהודים בסיוע האיכרים, אך המחסה העיקרי היה אצל 
הפרטיזנים של טיטו. חלק מיהודי קרואטיה ניצל כשברח לאזורים 
בשלטון איטלקי, ואח״כ לאיטליה. כ 2,000 יהודים ממהנה באי ראב 
פדנו בידי הפרטיזנים היוגוסלווים לפני שהגרמנים כבשו את האי, 
והפרטיזנים קיימו אותם בעזרת האמריקנים באיטליה. 

בבולגריה ניצלו היהודים בהתערבות הכנסיה, יסודות מתונים 
בשלטון הפשיסטי׳ המלך והמחתרת הקומוניסטית. פרט ל 11,343 
יהודים בתראקיה ובמקדוניה, שגורשו לפולניה. ביוון ניצלו רוב 
יהודי אתונה הודות לפעילות הכנסיה האורתודוכסית, הקונסולים של 
ספרד ואיטליה ובעיקר הודות למחתרת הקומוניסטית. יהודי המחוזות 
התיכוניים ביוון ניצלו ברובם ע״י המחתרת. כ 850 מהם הועברו בסי־ 



513 


שואה 


514 


רות מהאי אובויה (ע״ע) לאיזור איזמיר בתורכיה — כעזרת המו¬ 
דיעין האמריקני והמחתרת היוונית. 

בהולנד הסתתרו בין התושבים כ 24,000 מתוך 140,000 היהו¬ 
דים < כשליש מהם בתפס עקב הלשנות של יסודות הולנדיים עוינים. 
בבלגיה הסתתרו למעלה מ 25,000 יהודים, מהם ילדים רבים, 
עפ״ר בעזרת המחתרת הבלגית הכללית והקומוניסטית, ובסיוע המח¬ 
תרת היהודית בראשות אברהם יושפה (ר׳ עמ׳ 499 ; 507 ), וכן 
בעזרת הכנסיות. בידהשאר ביזמת הארכיהגמון של אנטוורפן. 
בצרפת הוסתרו ב 7,000 ילדים ע״י הארגונים היהודיים — אוז״ע 
5 זת £3 ג £1 \.ט 3 5 זנ $6001 1£ ) [ע״ע אלזה]) , הצופים 

([? £1 ] ?סח&זיל €!> ;!■ 1 ט 6 ז 1 ג £01 ), הנוער הציוני המאוחד 

([ 8 ן 1 ^[] 151£ ת 810 £$צ€מ 1 ! 6 ן 1:1 16 > :ןתסמושזתזס!^) וארגוני קומוניסטים 
יהודים שהסתייעו במפלגה הקומוניסטית הגדולה• לפחות 100,000 
יהודים הסתתרו בין צרפתים. מלבד המחסה שמצאו יהודים בלזמתם. 
הגישו עזרה רבה אישים בכנסיה הקתולית (הארכיהגמון סאליאז׳ 
[ 5311666 ] בטולוז, ההגמון תאז [^יך!] במונטובאן, ההגמון דלי 
[ץ 13 < 1 ] במרסי, האב גלסברג -- עוזרו של הארכיהגמון ז׳רליאה 
[- 061:1101 ] בללן, ואחרים). סייעה מאד גם הכנסיה הפרוטסטנטית 
בראשות הפסטור מרק בגנר (■ 80661161 ). מצד הקתולים היו נסיונות 
להעברת היהודים, בעיקר ילדים, על דתם. 

כ 410,000 יהודים עזבו את גרמניה, אוסטריה, בוהמיה־מורוויה 
ותציג בין 1933 לנובמבר 1941 , כשהנאצים אסרו כל הגירה נוספת. 
כ 80,000 מאלה עלו לא״י, ב 63,000 (עד מאי 1939 ) היגרו לאה״ב, 
השאר פנו לארצות אירופיות אחרות, לדרום־אמריקה ולמקומות 
אחרים מעבר־לים. חלק מהמהגרים נפלו שוב בידי הגרמנים, כשהש־ 
תלמו על אירופה. מכסות־העליה לא״י צומצמו באורח דרסטי מ 1936 
(ב 1935 עלו לא״י 62,000 יהודים, רובם ממזרח-אירופה). באה״ב 
היתה מכסת ההגירה מגרמניה ואוסטריה — 27,370 לשנה, אך רק 
מ 1936 החלה מכסה זו להתמלא. ב 1938/9 התמלאה כמעט לגמרי, 
אולם ב 1939/41 צמצמו האמריקנים שוב את ההגירה לארצם. ברי¬ 
טניה קיבלה לתחומה. לאחר ״ליל־הבדולח״, כ 65,000 מהגרים יהודים 
ממרכז אירופה, ובתוכם כ 10,000 ילדים. 

מראשית המלחמה הצטמצמו מאד אפשרויות היציאה החוקית 
מארצות שבכיבוש־הבאצים. מפולניה הגיעו לא״י ב 1939/40 כמה 
מאות אנשים בלבד. מליטא, לפני שסופחה לבריה״מ, יצאו כמה מאות 
יהודים לא״י ולאה״ב, ומסתיו 1940 ועד אביב 1941 יצאו עוד כ 2,400 
פליטים מפולניה, שנמצאו על אדמת ליטא׳ דרך יפאן לארצות אמריקה 
ולשנגהאי, ) וב 2,000 — לא״י. 18,000 יהודים הגיעו לשנגהאי, בעיקר 
ב 1938/9 ",רובם מצאי מרבז־אירופה. הם קדמי בזמן המלחמה בכספי 
"ג׳וינט וועד-ההצלה של הרבנים האורתודוכסים באה״ב. 

מצרפת נמלטו ב 1940 כ 40,000 יהודים צרפתים ובלגים דרך 
ספרד לפורטוגל, בחלקם, כנראה, בעזרת קונסול פורטוגל בדרום- 
צרפת, שהיה מצאצאי האנוסים. 7,500 יהודים ניצלו דרך ספרד 
בתקופה שבין קיץ 1942 עד סתיו 1944 . מלבד יזמה־עצמית הוברחו 
רבים מהם ע״י המחתרת הצרפתית וע״י "הצבא היהודי" בדרום- 
צרפת וארגון אוז״ע. ארגונים אלה פעלו גם בהברחת כ 300 ), 11 יהודים 
לשוויץ, ביניהם כ 2,000 ילדים ובני-נוער, באיזור־הכיבוש האיטלקי 
בדרום־מזרח צרפת חיו היהודים בחסות הצבא האיטלקי. לאחר 
שנכבש האיזור בספטמבר 1943 בידי הגרמנים, נתפסו כ 5,000 
יהודים ונשלחו דרך מחנה דרנסי להשמדה. אחרים הסתתרו במקום 
ומספר קטן עבר לשוויץ. כמה מאות יהודים נסוגו עם האיטלקים 
והגיעו לרומא, שם קוימו ע״י הכנסיה בכספי הג׳ויגט. 

בדנמרק מסרו כמה גרמנים מראש על התכנית לגירוש היהודים 
בליל 1/2.10.1943 . המחתרת הדנית הודיעה על כך לרב מרכוס 
מלכיור בקופנהגן, והוא מסר זאת בבהכ״נ שלו למתפללים בתפילת 
ראש־השנה (תש״ד). לא נעשתה שום פעולה אחרת ע״יי המוסדות 


היהודיים. אולם, המחתרת הדנית העבירה 7,220 מיהודי דנמרק דרך 
הים לשוודיה. רק 464 יהודים נאסרו בדנמרק וגורשו לטרזיינשטאט. 

בשנות ה 30 ניסו ארגונים יהודיים לסייע ליהודי מרכז־אירופה 
במקומותיהם ולהקל על הגירתם. הסוכנות היהודית הפעילה את 
"ההעברה" (־ 115£61 בז 1 ) להצלת חון יהודי מגרמניה; במסגרת זו 
הועברו כ 8 מיליון לי״ש לא״י בסחורות גרמניות שסייעו לקליטת 
העליה החמישית. מ 1938 ארגנו התניעה הרוויזיוניסטית, המוסד 
לעליה ב׳ (תחילה של ההסתדרות׳ ואח״כ של ההגנה) ויזמים 
פרטיים, עליה בלתי-ליגאלית לא״י, לעתים בסיוע ה. 8.8 , שנקט אז 
מדיניות הגירה מואצת. עד פרוץ־המלחמה הגיעו לא״י כ 16,000 
עולים בדרך זו. מספטמבר 1939 עד מארס 1941 נמשכה עליה זו תוך 
קשיים גוברים־והולכים, עליהם נוספו רדיפות הבריטים. ב 25.11.1940 
טיבעה ה״הגנה" בחיפה את אניית־הגירוש "פטדקד שבה עמדו הברי¬ 
טים להעביר יהודים לאי מאוריציוס. כ 250 איש מצאו את מותם 
באסון זה. אניית המעפילים ,.סלוודור״ טבעה ב 14.12.40 בים מרמרה. 
ב 11.10.40 עלתה האניה "פנצ׳ו" על שרטון בים האגאי. הניצולים 
הועברו לאי רוידוס. משם למחנה פרמונטי באיטליה, ושב שוחררו 
ע״י צבאות-הברית בסוף 1943 . ב 24.2.42 טובעה האניה ,.סטרומה" 
על 769 נוסעיה (רק אחד ניצל) בים־השחור, כנראה ע״י צוללת 
גרמנית (ויש אומרים — סובייטית), לאחר שממשלות בריטניה 
ותורכיה סירבו להתיר לנוסעיה להגיע לא״י או לרדת בחוף קושטא. 
ב 1943/4 התנהלה עליה בלתי־לגאלית מרומניה בדרך הים בממדים 
זעומים. אחת הספינות שיצאו מרומניה, "מפקודה", טובעה אף היא 
ע״י צוללת ( 5.8,44 ). בעת המלחמה ניצלו 54,000 יהודים, בעיקר 
מהונגריה ויוגוסלוויה, שעלו ברשיונות בריטיים דרך קושטא לא״י. 

בסיונות מקיפים להצלה. הג׳ויבט, הקונגרס היהודי 
העולמי והיצם (ע׳ ערכיהם) פעלו למען הגירה בשנות ה 30 . ב 1936 
דנו הג׳וינט, הסוכנות וכמה יזמים בעלי-שם בבריטניה בתכנית 
להגירת 100,000 צעירים יהודים מגרמניה, אך התבנית לא יצאה 
לפועל. ביזמת הנשיא רוזוולט נתכנסה ביולי 1938 ועידה א ו י א ן 
(ע״ע)י כדי למצוא מקומות מקלט ליהודי מרכז־אירופה. השלטונות 
הנאציים התירו גם לנציגים יהודים מגרמניה ואוסטריה לבוא 
לוועידה. נכחו גם נציגי 39 ארגוני־סיוע לפליטים, ביניהם 20 ארגונים 
יהודיים. הוועידה— מלבד ששיוותה דמות ליבראלית לממשל האמרי¬ 
קני, שלא היה מוכן או מסוגל להילחם למען מכסות־הגירה גדולות 
ליהודים — הסתיימה בלא־כלום. קם ועד בין־ממשלתי חדש לפליטים 
שניהל מו״מ עם הגרמנים על־שחדיר הין יהודי לקליטת יהודים 
בארצות הגירה• תכנית כזר, שהציע הילמר שבט (ע״ע), נתקבלה 
ע״י הוועד החדש (תכנית רובלי-שאכט) והיטלר אישרה (ינואר 
1939 ); אלא שבגלל היסוסי ממשלת אה״ב, התנגדות פוליטית ואי־ 
דאולוגית של גורמים יהודיים וקשיים באיסוף הסכומים הגדולים 
שנדרשו מיהודי אה״ב — נדחה ביצועה. בינתיים פרצה המלחמה 
והתכנית נגנזה. 

עד סתיו 1942 לא היו כל פעולית הצלה של ממש ע״י גורם 
כלשהו בעולם החפשי. ההנחה היתה שלא ניתן לסייע ליהודי אירופה 
אלא בהחשת הנצחון על היטלר. לאחר גינוי גרמניה בשל רצח יהודי 
אירופה (ההצהרה פורסמה בעת־ובעובה־אחת בלונדון, בווש י נגט 1 ן 
ובמוסקווה; 17.12.1942 ) הופעל לחץ ציבורי על מעצמות־המערב 
לעשות למען ההצלה. בבריטניה פעלו בעיקר גב׳ אלינור ראתבון 
וראשי הכנסיות האנגליקנית והקתולית. באותו־זמן נערכו אסיפות 
המוניות של יהודים באה״ב שתבעו מממשלתם פעולה להצלת יהודים. 
בלחץ דעת-הקהל נתכנסה בברמודה ועידה אבגלית־אמריקנית 
( 19.4.43 ) ודנה בבעיות הפליטים. סוכם שם שאין אפשרות לסייע 
ליהודים תחת השלטון הנאצי ושאין להגביר את העליה לא״י או 
את ההגירה לאה״ב. נדונו בעיקר בעיות יציאת היהודים מספרד 
לצפרן־אפריקה כדי לפגות מקום ליהודים אחרים שאולי יגיעו לספרד• 



515 


שואה 


516 



גופות הקרבנות בפחנה השמדה 

הקמת מחנה בצפרךאפריקה נתקלה בקשיים ולא יצאה־לפועל אלא 
בסוף 1943 . על כשלון הוועידה ניסו לכסות במעטה סודיות. 

מ א " י נשלחו לקושטא, מינואר 1943 , שליחי הסתדרות העובדים 
הכללית. התנועות הקיבוציות וגופים מפלגתיים שהצטרפו לנציג 
מחלקת־העליה של הסוכנות היהודית, חיים גרלם, בנסיון לסייע 
ליהודי אירופה. ב 1943 הועברו למעלה מ 200,000 ליש״ט ליהודים, 
בעיקר בהונגריה, סלובקיה, רומניה ובולגריה. סכומי כסף הועברו 
גם משוויץ, הג׳וינט העביר משם 8,371,300 דולר ליהודים. תחת 
שלטון הנאצים (כולל סיוע לפליטים בשוויץ). סכומים אלה עזרו 
לארגון מזזבות״עבודה בסלובקיה שיושביהם לא גורשו, קוימו שירו¬ 
תים חיוניים בזגרב, נעזרו המסתתרים בצרפת, וכד/ 

בהעדר פעולות הצלה כלשהן נחלצו מספר פקידים במשרד־ 
האוצר האמריקני והשפיעו על שר־האוצר היהודי, הנרי מורגנטאו 
הבו, לתבוע פעולה מנשיא אה״ב. בעקבות־זאת הכריז הנשיא רוזוולם 
ב 22.1.1944 , על הקמת הוועד לפליטי מלחמה (' £0 ^ 1 זג/ע 
1 >ז 803 00 ׳*), שהוסמך להעביר כספים (בעיקר תרומות הג׳וינט) 
לשטחי האויב, לארגן הובלת פליטים באניות, וברמז גם הוסמך לנהל 
מו״מ עם נציגי האויב כדי להציל חיי־אדם, אפילו בניגוד לחוקים 
ולנהלים המקובלים בעת מלחמה. ואכן, נציגי הוועד ניהלו מו״מ 
להצלת־יהודים עם נציגי הונגריה ורומניה (בתורכיה ובפורטוגל) 
ועם שליחי ה. 5.5 (בשוויץ ובשוודיה). פעולות הוועד הקלו על 
כניסת פליטים מהבלקבים לתורכיה ( 1944 ); סייעו בהעברת שרידי 
יהודי טרנסניסטריה לרומניה, בכניסת יהודים לספרד וקיומם שם 
וכן בהסתרת יהודים בצרפת ובצפון־איטליה. המו״מ עם ה, 8.5 
(שניהל ם. מאייר מהג׳ויבט) תרם להצלת 180,000 מיהודי בודאפשט 
ולהעברת כ 1,700 אנשי רכבת־מיוחדת שארגן ישראל קסטנר (ע״ע) 
בבודאפשט ממחנה ברגן־בלזן לשוויץ. מו״מ מקביל של ועד־ההצלה 
הרבני הביא לשחרור 1,200 יהודים מגטו טרזיינשטם לשוויץ 
(פברואר 1945 ). מאמצי הסוכנות היהודית, ועד ההצלה הרבני 
והקונגרס היהודי העולמי (מראשית יוני 1944 ) לגרום להפצצת 
א לש ו וי ץ או מסילות־הרכבת המובילות אליה, כדי לעצור את 
גירוש יהודי הונגריה- לא הועילו, אע״ם שהיו בידי הביון האמריקני 
— כפי שנתברר לאחרונה ( 1979 ) תצלומי־אוויר של מחנה-המוות. 

הסוכנות היהודית בשוויץ (בראשות חיים פוזנר) הצליחה 
להציל כמה אלפי יהודים משהבטיחה שהם מועמדים לקבל רשיונות־ 
עליה לא״י. קבוצה קטנה מאנשים אלה הוחלפה בגרמנים והגיעה 
לקושטא ביולי 1944 . האחרים הועברו למחנות מיוחדים ורובם ניצלו. 

ראשי מעצמות־המערב סברו כל משך המלחמה שאיו להסיח את 


הדעת מהמטרה הראשית — הנצחון על גרמניה. לכן, כשהחלו 
בפעולות ההצלה, בעיקר ע״י אה״ב, היה כבר מאוחר־מדי והתוצאות 
הכמותיות לא ענו לצרכים. ייתכן שאפשר היה להציל יהודים רבים, 
אילו הסכימו מעצמות־המערב לפעול במישרין למניעת השמדת־ 
יהודים (הפצצת מחנות־השמדה ומסילות־ברזל המוליכות אליהם וכד׳). 

הצלב האדם הבין־לאמי (ע״ע) הועמד בימי מלה״ע 11 
במבחן קשה בכל הקשור בטיפול ביהודים בתחומי השליטה 
הגרמנית, הישירה או העקיפה. במשך המלחמה עסק הצלב האדום 
בעיקר בשבויי מלחמה. גרמניה כיבדה רק באופן סלקטיווי את 
אמנת ז׳נווה בנידון, ובמיוחד נמנע מילויה לגבי היהודים. בין 420,000 
החיילים הפולנים, שנפלו בספטמבר 1939 בשבי הגרמנים, היו 
כ 61,000 יהודים. ואלה ברדפו ונפגעו הרבה־יותר משבויים אחרים, 
ומאות מהם נרצחו. בנובמבר 1943 נרצחו שבויים יהודים במחנה 
ליפובה בלובלין. עזרת הצלב האדום לשבויים יהודים והגנתו על 
מעמדם וחייהם היו ניכרות. 

בין ספטמבר 1939 ליוני 1941 — לפני ההכחדה ההמונית — סבר 
הצלב האדום שאין לו רשות להתערב למען כלואי־הגטאות ואסירי־ 
המחנות, ועיקר עיסוקו— העברת חבילות־מזון מזמדלזמן לארצות־ 
הכבושות באמצעות הצלב־האדום הגרמני. בתקופת הגירושים 
ההמוניים להשמדה נדרש הצלב־האדום להתערב כדי למנוע רצח 
המוני, אך ראשיו סברו שהתערבות־פומבית לטובת היהודים תחטיא 
את המטרה, והסתפקו בהמשך הבסיונות להגשת עזרה חמרית. עם 
זאת השתתף הצלב־האדום ביזמות לביטול סכנת־הגירוש של יהודי 
רומניה, התערב לטובת יהודי סלובקיה, ניסה לפעול למניעת גירוש 
יהודי הונגריה לאושמיץ ב 1944 , השתתף במאמצים בין־לאומיים 
להצלת שרידי עצורי־המחנות בתקופת פינוי המחנות ו״מצעדי־ 
המוות״ (ראשית 1945 ), והיה פעיל בנסיונות לחילופי יהודים תמורת 
גרמנים. ההערכה הרווחת היא שהצלב־האדום השתדל, לפי תנאי 
הזמן ולפי האמצעים שעמדו לרשותו, להושיט עזרה חמרית ליהודים 
בארצות הכיבוש הנאצי, אך לא עשה דבר לארגון פעולה *יבורית 
בי״ל להכשלת תכניות "הפתרון הטופי". 

חלק מיהודי מזרח־אירופר, מצאו בתקופת המלחמה מקלט 
ב ב ר י ה " מ. אמנם לא היתה מדיניות סובייטית מכוונת להעדפת 
יהודים במסגרת ההצלה,אולם הגיעו לשם מאות אלפי יהודים. כססס , 350 
יהודים ממערב־פולניה, בעיקר גברים, התרכזו באזורים שסופחו 
בספטמבר 1939 לבריה״מ. רבים מהם הוגלו לאזורים המרוחקים של 
בריה״מ, כי הוגדרו כבלתי־נאמנים לשלטון. מסיבות פוליטיות 
וכלכליות הוגלו לבריה״מ גם יהודים תושבי מזרח־פולניה. יחד עם 
הגולים היהודים מהארצות־הבלטיות, מבסרביה ומבוקובינה, שסופחו 
לבריה״מ ב 1940 , נמצאו בעת המלחמה על אדמת בריה״מ כ 400,000 
פליטים יהודים. למרות הקשיים, הסבל והרעב שהיו מנת־חלקם של 
היהודים שהוגלו לפנים בריה״מ ועשרות אלפי הנספים בבתי־סוהר 
ובמחנות־עבודח סובייטיים — שרדו רוב הגולים, משום שלא נפלו 
בירי הגרמנים. 

עם פרוץ המלחמה ביו בריה״מ לגרמניה פונו(מטעמים אסטרטגיים) 
וברחו, מהשטח הסובייטי שכבשו הגרמנים- מיליון עד מיליון וחצי 
יהודים, רובם אזרחים סובייטים "ותיקים". חלק מיהודי פ(לניה 
שהוגלו לבריה״ם מבתי־כלא וממחנות, שוחררו עוד בזמן המלחמה, 
בעקבות ההסכם בין בריה״מ והממשלה הפולנית הגולה בלונדון 
(הסכם סטאלין—סיקורסקי), ורבים יצאו עם יחידות הצבא הפולני 
בפיקודו של אנדרם ועזבו את בריה״מ דרך פרם (אפריל-אוגוסט 
1942 ). בקבוצה זו היו כ 4,000 חיילים יהודים, ביניהם: מ, בגין [ע״ע], 
ראש ממשלת־ישראל מ 1977 ), 2,000 בני־משפחח וב 1,000 ילדים 
("ילדי טהרן"). יהודים אחרים התגייסו ליחידות הפרר־סובייטיות 
של הצבא הפולני שהוקמו בבריה״מ ונלחמו בנאצים. יהודים פולנים 




517 


שואה 


5)8 


אחרים עזבו את בריה״מ עם סיום המלחמה במסגרת הסכם 
ה״רפטריאציה": 160,000 יהודים ב 1946 וב 20,000 ב 1956 . גם יהודי 
הארצות הבלטיות, בסרביה ובוקובינה, שנמצאו בפנים בריה״מ, 
השתתפו במאמץ־המלחמתי במשק ובצבא׳ ועם השחרור חזרו לארצות 
מוצאם או חיפשו דרכים לצאת מבריה״מ. 

חסידי אומות־העולם. לצד גילויי שיתוף־פעולה עם 
הנאצים ע״י קבוצות אוכלוסיה בארצות שונות, ברדיפות וברצח היהו¬ 
דים, היו גם מקרים של הושטת־עזרה ומעשי־הצלה. עפ״ר היו אלה 
תופעות של יחידים מטעמים הומניטריים, תוך גילוי אצילות־נפש 
והקרבה. אלה שהושיטו עזרה לנרדפים היו נתונים לסכנות חמורות 
ואף לסכנת־מוות, הן מצד משתפי־פעולה מקומיים והן מצד הגרמנים. 
בחוק "זכרון השואה והגבורה — יד ושם, תשי״ג — 1953 ״, נקבעה 
הענקת תואר "חסיד אומות־העולם" לאלה "ששמו נפשם בכפם 
להצלת יהודים״ (וע״ע יד ושם). עד 31.7,76 זכו בתואר זה 1,190 איש. 
התואר הוענק גם לעם הדני כולו בשל הצלת יהודי ארץ זו 
(ר לעיל). 

"חסידי אומות העולם" 


(לפי מוצא או אזרחות) 


2 

לוכסמבות 

15 

אוסטריה 

19 

ליטא 

34 

איטליה 

1 

נורווגיה 

7 

בולגריה 

1 

ספרד 

93 

בלגיה 

300 

פולניה 

11 

בריה״מ 

20 

צ׳כוסלובקיה 

83 

גרמניה 

103 

צרפת 

3 

דנמרק 

6 

רומניה 

431 

הולנד 

1 

שוודיה 

22 

הונגריה 

10 

שוויץ 

12 

יוגוסלוויה 



16 

יוון 


משפטים נגד פושעי־המלחמה הנאציים. ידיעות על 
פגיעות הנאצים באוכלוסיה אזרחית התחילו להגיע לעולם־החפשי 
כבר ב 1940 . ב 17.4.40 התפרסמה מחאה משותפת של ממשלות ברי¬ 
טניה. צרפת ופולניה (הגולה) על פשעי הגרמנים בפולניה הכבושה 
נגד האוכלוסיה, בציון רדיפות היהודים. בהצהרה זו הוזהרו הנאצים 
שישאו באחריות למעשים אלה, 

אחרי פלישת הגרמנים לבריה״מ ותחילת הרצח ההמוני של 
האוכלוסיה האזרחית ושבויי־המלחמה הסובייטים הכריזה הממשלה 
הסובייטית על המנהיגים הנאצים כפושעי־מלחמה שיש להעמידם 
לדין בפני בימ״ש בי״ל. 

ב 13.1.42 התכנסו בארמון סינט ג׳ימז בלונדון נציגי 9 המדינות 
הכבושות — צ׳כוסלובקיה׳ פולניה, יוגוסלוויה, יוון. נורווגיה, בלגיה, 
הולנד, לרכסמבודג וצרפת החפשיח — וקבעו שאחת המטרות העיק¬ 
ריות של המלחמה היא הבאת האשמים הנאצים למשפט בי״ל והענ¬ 
שתם על פשעיהם באירופה הכבושה• למרות שבתקופה זו בוצע הרצח 
ההמוני של היהודים בשטחי המזרח, לא הוזכר בהצהרה זו גורל 
היהודים במיוחד. 

לאחר שבקיץ ובסתיו 1942 הגיעו ידיעות בדוקות על רצח היהו¬ 
דים, גינו ב 17.12,42 בריטניה, אה״ב ובריה״מ במשותף את גרמניה 
על השמדת יהודי אירופה. צעד חשוב לקראת הגדרת עמדת בעלווד 
הברית ביחס לפשעי הנאצים נעשה ע״י בריטניה, אה״ב ובריה״מ 
בהצהרה מ 30.10.43 שדיברה בשם 32 האומות-המאוחדות; בהצהרה 
זו גונו לא־רק הפשעים שבוצעו באזורים גאוגרפיים מסוימים, אלא 
גם הפושעים המרכזיים שהיו אחראים באופן כולל למעשי-זוועה 
באירופה הכבושה. 

עם סיום המלחמה, משנתגלו פשעי הנאצים בכל הקפם האיום, 
הוקם ( 8,8.45 ) "בית־דין צבאי בין־לאומי" וסוכמו עקרונות השפיטה 


של פושעי־המלחמה המרכזיים. בין סמכויותיו של בית־דין זה נכלל 
הטיפול בפשעים נגד האנושות, כגון הגלויות, הכחדה־המונית ומע¬ 
שים בלתי-אנושיים אחרים שבוצעו נגד אוכלוסיה כלשהי לפני 
המלחמה או בשעתה, וכן רדיפות מטעמים מדיניים, גזעיים או דתיים. 
ביה״ד הוסמך להוציא אל מחוץ להוק וגם לשפוט את חברי המנגנון 
הנאצי שהיו קשורים ישירות בביצוע הרדיפות והרצח, כגין ה. 5.5 , 
ובתוכו הגסטאפו. סעיף זה ואחרים העניקו לביה״ד הצבאי את 
הסמכות לשפוט את ראשי הרייך השלישי על פשעיהם נגד העם 
היהודי. בבית־הדין, שהתכנס ב 18.10.45 בנירנברג (ע״ע. עמ' 
202/3 ), הוגשו כתבי־אישום נגד 24 פושעים נאציים מרכזיים. בבית- 
הדין נתברר לראשונה קיום התכנית ל״פתרון הכולל". נגזרו ענשי 
מוות (או מאסר עולם) על 12 מראשי הנאצים, וביניהם כאלה שהיו 
קשורים ישירות בתכנון ובביצוע של ההכחדה של יהדות א־רופה: 
חרמן גרינג(ע״ע) — סגנו של היטלר ומי שהורה על ביצוע התכניות 
לרצח ־היהודים; ארנסט קלטנברונר— ראש "המשרד הראשי לבטחוך 
הרייך׳ אחרי היידריך (משרד זה ריכז את הטיפול ברצח־היהודים)) 
אלפרד רוזנברג (ע״ע) — האידאולוג הנאצי, בעת המלחמה — שר 
לשטחים־הכבושיס במזרח; האנס פראנק — המושל הכללי של 
הגנרלגוברנמן; יוליום שטרייכר — המו״ל והעורך של העתון האנטי¬ 
שמי הקיצוני ״דר שטירמר״: ארתור סים־אינקווארט — מושל אוסט¬ 
ריה עם סיפוחה לרייך, פרק זמן סגנו של פראנק בגנרלגוברנמן 
ואח״כ קומיסאר הרייך בהולנד הכבושה. כן נערכו משפטים בפני 
בת״ר צבאיים אמריקניים נגד נאצים שנאשמו ישירות ברצח העם 
היהודי, ביניהם: האחראים לניהול מחנות־יהריכוז ומחנוחדהמוות; 
חלק מאנשי ה״איינזאצגרופך < ושרי ממשלת־הרייך ואנשי השירות־ 
הדיפלומאטי. ב 1951 העניק מושל האיזור האמריקני בגרמניה, ג׳. 
מקלוי, חנינה שבעקבותיה שוחררו נידונים רבים. 

משפטים נגד הפושעים הנאציים ועוזריהם נערכו גם בפולניה: 

נגד רודולף הס — מפקד מחנה־המוות אושוויץ; נגד יירגן שטרום — 
מדכא מרד גטו ורשה, ואחרים. בבראטיסלאווה נידון למוות עוזרו 
של א. אייכמן — דיטר ויסליצני. בהולנד היה בין הנידונים מפקד 
המשטרה וה. 5.5 האנס ראוטר — אחד האחראים העיקריים לגירוש 
היהודים להכחדה. בצרפת הועמדו לדין, בין־השאר, מפקדי המשטרה: 
קארל אוברג והלמוט קנוכך משפטים דומים נערכו בבלגיה■ בנור¬ 
ווגיה, ביוגוסלוויה, ברומניה ובהונגריה• בריה״מ הענישה בחומרה 
פושעים נאצים ומשתפי־פעולה מבין האוכלוסיה המקומית, אם כי לא 
הבליטה את העובדה שעיקר הקרבנות היי יהידים. בגרמניה המער¬ 
בית נמשכים המשפטים נגד פושעי־המלחמה, אלא שהליכי המשפט 
מתירים דיון הנמשך שנים רבות ואין הם ממצים את הדין עם 
הנאשמים. במשרד המרכזי לחקר פשעי־הנאצים בלודוויגסבורג בגר¬ 
מניה המערבית רשומים כ 190,000 פושעים נאציים. רק חלק זעום 
מהם בא על ענשו. בסוף שנות ה 70 התנהל מאבק נגד החלת חוק* 
ההתיישנות בגרמניה המערבית על פשעי הנאצים. מלבד ארגונים 
יהודיים והכנסת בישראל — פעלו בנושא זה בעקשנות גם באטה 
קלרספלד וטוביה פרידמן. ב 1978/9 עוררה הקרנת הסדרה הטלווי¬ 
זיונית "הש׳", באה״ב ובאירופה. הדים רבים, ובדעת־הקהל הגר¬ 
מנית הסתמנה בעקבותיה נטיה נגד החלת חוק־ההתיישנות. 

ב 1950 אושר בישראל ה״הוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם", 

ובו הוגדרו סוגי העבירות שבוצעו נגד העם היהודי והענשים החלים 
על מעשים אלד. ב 1960 הובא לישראל אדולף איכמן (ע״ע, כרך 
מיל/ ור׳ להלן) — אחד האשמים העיקריים בהכחדה עקבית ושיט־ 
חלת של יהודי אירופה, הוא נדון ( 1961 ) בפני בימ״ש בירושלים 
ונגזר עליו גזר־דין־מוות שבוצע ב 31.5.62 . 

לפי חוק זה נשפטו עד 1965 — 12 יהודים שהואשמו בשיתוף־ 
פעילה עם הנאצים כמשגיחים במחנות ובשוטרים במשטרה יהודית. 
7 מהם זוכו ו 5 נידונו לענשי מאסר. 




519 


שדאזז 


520 


שארית־ ה פליטה (ש״ה). בחדשים האחרונים לקיום גרמניה 
הנאצית נמצאו במחנות־הריכוז בשטח שבשאר עדייו בשליטתה כמה 
מאות אלפים יהודים. הם נאבקו על חייהם במחנות ראוונסבריק, 
ברגן־בלזן, בוכנוואלד, דאכאו׳ אלאך, קאופרינג, מאוסהאוזן, גרוס־ 
רוזן, שטוטהוף, אבנזה, גחן, טרזיינשטט ואחרים. כלואי מחנות 
אלה שוחררו באפריל—כ?אי 1945 , בעלות־הברית עשו להצלת חיי 
הניצולים שסבלו מתשישות וממחלות. ואמנם, רבים מתו בתקופה 
הראשונה אחרי השחרור. חלק מהניצולים, ובמיוחד יהודים מהולנד, 
בלגיה, צרפת, הונגריה, רומניה וצ׳כוסלובקיה — חזרו לארצותיהם, 
אך אחרים, בעיקר ממזרח־אירופה, החליטו לא לחזור. אלה מהם 
שבכ״ז שבד למקומותיהם נתקלו בעוינות, משום שהאנטישמיות 
באוכלוסיה המקומית לא נעלמה ובגלל חשש האוכלוסיה שהחוזרים 
יבקשו לעשות חשבון עם משחפי־פעולה ויתבעו בהזרה את רכושם. 

באוגוסט 1945 נמצאו כ 50,000 יהודים במחנות בגרמניה, באוסט¬ 
ריה ובאיטליה. חיילים יהודים בשורות הצבא האמריקני וחיילי 
"החטיבה היהודית הלוחמת" (ע״ע; "חי״ל") ויחידות אחרות של 
יהודים בצבא הבריטי הושיטו סיוע חמרי ורוחני לניצולים. יושבי 
המחנות — שבהעדר אזרחות נקראו "עקורים" ( 3 ת 50 ^? [)£שג 1 נ! 015 
[ 5 .?,ס]) — התארגנו במסגרות ציבוריות. בעזרתם הפעילה של 
רבנים צבאיים, חיילים וקצינים אמריקנים והחי״ל הוקם ב 1.7.45 
"הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים" במינכן שייצג את ש״ה 
באיזור־הכיבוש האמריקני. כן נתארגנו ועדים דומים במהנה ברגן־ 
בלזן באיזור הכיבוש האנגלי, באוסטריה ובאיטליה. 

במרוצת 1945 ובראשית 1946 התרכזו בגרמניה יהודים נוספים 
שהגיעו ממזרח־אירופה בכוחות עצמם ובאמצעות ״ה בריחה״ — 
ארגון שהעביר יהודים ממזרח־אירופה בהמוניהם, בסוף 1946 ייצג 
״הוועד המרכזי״ במינכן 175,000 יהודים מש״ה. ביניהם היו רבים 
מב 160,000 היהודים מפולניה, שנקלעו במהלד המלחמה לבריה״מ 
(ר׳ לעיל) והותר להם לעזבה, השתהו זמן קצר בפולניה והמשיכו 
למחנות ש״ה בגרמניה, משם קיוו לעלות לישראל או להגר אל מעבר 
לים. גל הבריחה של יהודים אלה גבר אחר פוגרום קילצה (ע״ע; 
4.7.46 ), שבמהלכו רצחו אנטישמים פולנים 41 יהודים. באביב 1947 
הגיעו למחנות ש״ה בגרמניה אלפי פליטים יהודים מרומניה ומהונ¬ 
גריה. 

ש״ה הקימה מיבהל אוטונומי מסועף, שנתמך בעיקר ע״י 
הג׳וינט ומשלחת־סעד מא״י, והתארגנה פעילות ציבורית־תרבותית 
ענפה: הוקמו גני־ילדים ובת״ס, גימנסיות עבריות וישיבות, ספריות, 
תאטרונים ומועדוני נוער וספורט. התחדשה הפעילות המפלגתית 
והו״ל עתונים רבים ומגוונים. "הוועדה ההיסטורית המרכזית" במינכן 
גבתה עדויות מפי הניצולים על פשעי הנאצים ועל גילויי העמידה 
היהודית בתקופת הש/ ציבור ש״ה, שרובו ביקש לעלות לא״י (כך 
נתברר ממשאל שערכה ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית [ע״ע 
א״י, עמ׳ 563/4 ]), היה מהגורמים המרכזיים במאבק הפוליטי להקמת 
מדינת־ישראל. המאבק על עלייתם לא״י (לאחר שהוועדה המליצה 
להעניק 100,000 אשרות כניסה לא״י, וממשלת בריטניה התנגדה), 
באמצעות ה״העפלה" והעליה ה״בלתי־לגאלית" באניות רעועות, 
הוא אפילוג הרואי ונחרץ לש/ אך רק מיעוט הצליח לפרוץ את המצור 
הבריטי על חופי הארץ. רובם נתפסו ונכלאו במחנות־מעפילים בקפ¬ 
ריסין (ע״ע, עכל׳ 1007/8 , ושם תמ׳) — שם שהו עד להקמת מדינת- 
ישראל. וע״ע שיבת־ציון ועליה. 

מחנות ש״ה בגרמניה נסגרו ב 1953/4 לאחר שכ 2/3 מיושביהם 
עלו למדינת־ישראל ויתרם היגרו למדינות שמעבר־לים. 

יום ה ש/ ב 1951 החליטה הכנסת שיום כ״ז בניסן יוכרז "ליום 
הזכרון לש׳ ולמרד הגטאות". תאריך זה חל בין יום פרוץ מרד גטו 
ורשה (א׳ בפסח) לבין יום הזכרון לחללי מלחמת העצמאות (ג׳ 
באייר) ובימי האבל של ספירת העומר. ב 1959 נחקק חוק "יום הזכרון 


לש׳ ולגבורה׳/ תיקון לחוק ( 1961 ) קבע שבתי־שעשועים יהיו סגורים 

בערב יום הזכרון. בתפוצות נשמר יום זה ב 19 באפריל, יום פרוץ 

מרד גטו ורשה (לפי הלוח הכללי). הרבנות הראשית לישראל קבעה 

את עשרה בטבת ליום הקדיש הכללי בו נאמר "יזכור" לזכרם של 

קרבנות הש׳ שיום מותם לא נודע, 

ביבליוגרפיה והיסטוריוגרפיה. הספרות העוסקת בשואת יהודי 
אירופה צעירה למדי. בתום המלחמה ובשנות ה 50 הראשונות 
עסקו בעיקר באיסוף נתונים וזכרונות אישיים. פ. פרידמן ריכז 
ביבליוגרפיה של ביבליוגרפיות מתקופה זו (ד להלן). בין הפרסומים 
הראשונים שביקשו להציג תמונה מקיפה — - 876 נ ׳\\ 0 > 31 ו! 0 י 1 . 6 
53 19 , $011111071 817101 6 !*' 7 ,־ו £6 ת 11 :ו €1 .א . 0 ; 1951 , 101776 * 10 46 1710176 
— המתארים את שקרה ושואלים על מקורות יניקתה של השנאה 
הנאצית ועל אפשרות ביצוע רצח בממדים כאלה. במחקרים אלה 
מופיעים יהודים כגורם סביל, קרבן הסר־ישע של מכונת הכחדה. 
1957 ,! 67 ק 66 * 8 ! 167 * 8701 •׳״׳ 77 .יז ניסה לתאר בעיקר 

את עמידח־הגבורה של היהודים; מנקודת מבט פרו־קומוניסטית ניסה 

לעשות *את 1959 3 , £6110 16£0 }) 5201475 ז 0 < 14 %0£1040 1 10 * 01 ?[ .£־!ג 1 ׳ג , 5 . 

עידן הדש בחקר הש׳ פתח 1116 { 0 ! 107 ^ 14 ^ 6 ( 1 7/16 , 8 ־ 1 * £1111 . 11 
1961 ,-*׳*!<*/ ! £14708607 , שהוא ספר־יסוד להבנת הביורוקרטיה הגר¬ 
מנית ולתולדות רצח־היהודים. הוא מבוסם. כקודמיו, בעיקר על 
מקורות גרמניים. הילברג מעמיק־חקור בחוסר האנושיות של הביות־ 
קראטיה הגרמנית ורומז אגב־כך לסכנות הצפויות ממערכות ביורו- 
קראטיות בכלל. לדעתו, גם ההנהגה היהודית בתקופת ד,ש׳ הפכה 
בעל־כרהה, לחלק מהביורוקראטיה הנאצית, ובשל־בך בוצע הרצח 
ביעילות וללא התננדות־של־ממש. הילברג סבור שהעם היהודי היה 
סביל לחלוטין, כתוצאה ממורשתו ההיסטורית, הגלותית, ולא נקט, 
פרט למקרים בודדים, את דרך־התגובה האפשרית היחידה; המרד 
המזוין. 

שאלות רבות בנושא זה ואחרים נשאלו בעת משפט א י כ ם ן 
( 1961 ! ע״ע, כרך מילואים). המשפט הדרמתי ושפע העובדות שנת¬ 
בררו בו בתנו דחיפה רבה לחקר הש/ בין הפרסומים הישירים: 
נאומי הפתיחה והסיכום של היועץ המשפטי לממשלה נגד אייכמן, 
פסקי־הדין והעדויות (א׳-ב׳), תשכ״א-ג׳ז ח. ברלס-ב. בלומנסל- 
י. קרמיש. הש׳ והמשפט, א-ג, חשכ״ב/ג׳; י ־ 01 תנ}חו £0 .׳ 13 . 1 ג .ע 

0714 77,107171 * £16 (עבר׳: "המקצוע: השמדה", תשכ״ד), 

1961 . 

חנה א ר ג ט ( 1963 , 67145016771 [ ! 17 ! 7710717 !* £16 . 14 ) פירשה 

את העובדות שנתבררו במשפט אייכמן מתוך שקיבלה את תפיסתו 
של הילברג ואף הפליגה מעבר־להו * היא קבעה כי הרצה בוצע בידי 
ביורוקראטים אסומי־מוח שלמותם מצויים בהמוניהם בכל החברות 
בימינו. לדעתה, ההנהגה היהודית בש׳ שיתפה פעולה באופן־מלא 
עם הנאצים ומוטב היה שלא היחד, קיימת כלל. מתשובתו של יעקב 
ר ו ב י נ ס ו ן, המשפטן הנודע, לספרה של ארנט ( 4714 , 11061115011 .! 
1965 , 11 * 81 >#$ 4046 ? 16 1011 * 5 64 ^ €700 116 ) (עבד; "העקוב למי¬ 
שור", תשכ״ז) נתבררה מלחמתם המזוינת של יהודי אירופה, הובהרו 
מאות הטעויות שבספרה ונתערערה מאוד אמינות מסקנותיה. גם ספרו 
של הפסיכולוג ברונו ב ט ל ה י י ם, ( 11110777164 746 ,וז 11 ש 16 שז 1 ש 8 מ 
1961 , 6071 **} מעלה טענות המקבילות לאלה של היל בדג: היה בכוחה 
של השיטה הנאצית, נפי שבאה לידי ביטוי במשטר הטרור של מחנות־ 
הריכוז, לדכא את הקרבבות ולהפכם אבק-אדב. רק בודדים מסוגלים 
לעמוד מולה < דווקא היהודים, בעלי החינוך ההומניסטי־ליבראלי היו 
בין קרבנותיה הקליס-יחסית של שיסה זו. בם מדבריו עולה שסיכויי- 
העמידה מול הטוטאליטאריות המודרנית הם אפסיים. רובינסון השיב 

ג□ לבטלהיי□ \ - 861 . 8 ; 061414772 ? ס 171 ! 4 !<( 1007101 * 6 <( 5 ? , 110610500 .! 

1970 , 4010601461 * 16 * 1 0714 ! 16177 * 161 . מההשגות על ססרים כאלה של 
הילברג, ארנט ובטלהיים צמחה ספרות כעין־א פ 1 ל 1 ג ט י ת שביקשה 
לתאר את עמידת היהודים; מספרות זו :,^* 806 1 <* 00% ? ץ 6 !* 7 . 5061 .¥ 

1971 , 1 ( 807 171 £64 801 , 1115 >!!.£ . 1 ׳\ 1 ; 1967 . הפליג בכך ,ת £1 ]: 52 ת 1 \׳ . 11 

1974 , 086 ־ £117 £0516771 7164 ) 06614 07,1 * 18 71 ' 1 86515107166 1 * 61615 [, שצייר 

את הש׳ כתולדות מלהמחם של יהודים חמושים בנאצים. תיאור מוגזם 
כזה בא אולי לעבות על צורו נפשי של הציבור היהודי בכלל, וזה 
שבישראל בפרט, בייהוד למול תחושת חוסר־האונים היהודי שעלתה 
בחריפות רבה במשפט אייכמן, אך קסבה תדמתו לבירור העובדות. 

ב מ ז ר ה־ א י ר ו פ ה, בעיקר בפולניה, מתבססת (בייחוד מאז 
1967 ) היסטוריוגרפיה המסבירה את שואת היהודים כתוצאה מהש¬ 
תלטות הראקציה האימפריאליסטית הגרמנית והפאשיזם האירופי, רוב 
הפולנים מתוארים כמסייעים לנסיובות הצלת היהודים, היהודים מתו¬ 
ארים כפאסיוויים לגמרי והנהגתם בוגדנית וחלושת־אופי. בעיקר יצא 
הקצף על הציונים שכביכול שיתפו פעולה עב הנאצים. לפי תיאורים 
אלה בוצעו מרידות בגטאות, ובמיוחד מרד גטו וארשה, בידי אוהדי 
הקומוניזם בין היהודים. כזה הוא ספרם של - 5£1 ץש 0521 ״ 63 ■ .ז\ג 

16 *) 64 <] 61 * 8 80165 16 * 1 0147 * 8 ,' 0110715 * 8 £ 0711011 1160145 *£!? , 111 ^ £0 . 2 

1969 , 1939-1945 , 61471 [, המתאר בהרחבה את העזרה המכרעת שביתבה 
כביכול ע״י מרבית העם הפולבי ליהודים. סילוף היסטורי זה מצוי גם 
בספריהם של היסטוריונים רציניים: 0 \(( 1 ! 801 , 6 ־< 02 ( 64363 .ס 

10 * 8 , 11£€61 ]צ £6-0 ח 113 .£ ; 1970 , 01506 ? { 60716 ! 10 ) 114 * 0 117 )'!! £26 111 
1968 , 1939-1945 , 421 ץ. 7 ! ע 0106 ? .., 16 ) 1 ( 2 64116 ? 6 { 70114 . היסטוריו¬ 
גרפיה¬ תעמול חית פולנית זו, שהיא גם בחלתב של המהגרים הפולנים 
במערב, מידרדרת לעתים לאנטישמיות גלויה המאשימה את היהודים, 
למעשה, בהשתתפות ברצח עצמם. 

גם לנאצים ולתומכיס בהם, מדעת או שלא־מדעת, היסטוריה 


521 


שואה 


522 


תעמולתית משלהם: , 61470866716 *ן 141 [ 365 707716 ( 1 6 ! , £35510107 .? 

/ 0 77111/1 7/16 :? 16 ( 1 ( £6011 ! 1 111107 \ 51.7 0141 , 143757006 . 11 ; 1964 
1/16 7710111718 ) £1061 ; 171316 < 511 ! 1111107 ( 515 7/16 ,תו 51 ט\, .ן ; 4 197 ,) 705 
; 1974 , 007/565 1 ) 70/1716016 !/ 11 ( 1 ) 5 ) 1071 ( 1 ) 07 // 07 } 760/116 1071 ( 0677 
, £70801300 . 17 . 0 ; 1975 , 8 )) £ 6/7 - 112 ( 1 ) 4/156/1 . 67 ( 7 , 11 >$ ■ס 11 {] 01111510 .ז 
1976 , 1932/9 ,//מט^מ 2 11 ) 156/1100 ) 061 ! 077 718 !£ !£. ספרות זו מם׳ 
חיתה את מספד היהודים הנרצחים, מכחישה קיום תאי־הגזים באוש־ 
וויץ, טוענת שהיהודים לא סבלו יותר מעמים אחרים והנפגעים 
שביניהם היו קרבנות המלחמה בלבד, או שלא התקיים כלל רצח 
יהודים. לשיאה הגיעה תעמולה זו בספר ( 0 ) 71005 7/16 , 72 ט 8 .ג . 4 . 
1976 ,,( 0671/117 !// 16 ) 710671 1/16 , הטוען שנרצחו כמיליון יהודים במהלך 
הקרבות ברוסיה הסובייטית וכל היתר היגרו והתפזרו, ואילו את הש׳ 
המציאו היהודים המבקשים לסחוט כספים מן הגרמנים ואהדה ממע־ 
צמות־המערם. 

בעקבות משפט אייכמן, ובמידה הולכת וגוברת מסוף שנות ה 60 , 
מתפרסמת ספרות היסטוריוגרפית שאינה קשורה לעמדות אידאולו- 
גיות, 1968 , / 5 ) 71010601 7/16 , £0710 . 4 י חוזרת על מפעלו הגדול של 
הילברג, אולם ספרה של 1/16 / 801715 !/ ■ 07 ( 13 7/16 , 35716057102 <£ . 5 . 7 

1975 , 1933-1945 , 6105 !, הוא נסיין חדש לחיבור כולל מל הש/ אין 
ספר זה מתאר את אירופה היהודית בולה, ויש בו הכללות שאינן 
מקובלות על כל החוקרים, אך הוא מיטיב מקודמיו לאזן את תמונת 
הבעיות ההיסטוריוגרפיות הכלליות. הנ״ל פרסמה גם אוסף תעודות 
מקיף מתקופת השואה (להלן). גם ספדו של נ. עק "שואת העם היהודי 
באירופה״, 1975 , הוא נסיון מקיף כזה, ואולם. עדיין חסרים מחקרים 
בנושאים ספציפיים רבים, בלעדיהם יקשה להגיע לידי הכללה ותי¬ 
אור היסטורי מאוזן, אם כי חלה התקדמות ניכרת גם בתחום המונו¬ 
גרפיות ומחקרי־היסוד. חוקרים גרמניים העמיקו בחקר מדיניות 
הנאצים כלפי היהודים: למשל, 718 ) 16711/6710181 ) 1 ![ , 14 ;>! ת ג טב ■ 10 . 14 

165 ) 16 ! 1077 ס! 47 / , £73050106 . 14 - 3006500 ! . 4 . 0105231-14 . 4 < :תו) 
1965 , 55-5/00/65 ), מברר מתי החליטו הנאצים על "דים תרו ן הכולל" 
ומה היתד, השתלשלות המדיניות הנאצית בשאלה היהודית! 

! 671/177 ^ 05/1771 156/16 ) 061 305 1 ) 0 ) 1 " 8 ח,! 1105 ) £71 " 16 ( 7 , £4111870607 . 4 

1972 ,(€) 85506106 ו 201 £111 £)) 11£ ג£ < 3111 [[ 1£ י 1 ) 171 ) הבהיר את הקשר 
שבין רצח היהודים לבין מדיניות־המזרח של היסלר 1 , 46301 .ס.ע 

1972 ,!/ £616 ! 0711/67 ! 177 )/ 136718011/1 ![, עוקב אחרי המהלכים האדמי־ 
ניסטרטיוויים של הנאצים כלפי היהודים ופיתולי המדיניות הנאצית. 

1972 , 143671701 [ ז 06 ט 7 יד . 1 , טיפל בפרובלמטיקה של המועצות 
היהודיות נ״יודנראטים') בפולניה ובארצות הבלטיות והבליט את 
שטחי פעולתם ודפוסי תגובתם. ביבליוגרפיה בנושא זה ריכזה: 

1 ) ¥3 ) £1416 17. 1^36^0, 56166/ £11)1108708/1)1 07 ! ]14367170(6 1171367 47 0x1 
1974 ,( 3, x ־ 061 ) 8 01 ־ 356 ־¥. בהוצאת "י ד ־ ו ש ם" (על פעולותיו של 
מוסד מרכזי זה לחקר הש׳ — ע״ע ■ ור׳ להלן) י״ל ספרי תיעוד בסי¬ 
סיים : נ. בלומנמל, -דרכו של יודנראט״. תשכ״ב — על גטו ביאליט־ 
טוק! הנ״ל, ״תעודות מגיטו לובלין״, תשכ״ז 1 נ. בלומנטל - י. קרמיש, 
"המרי והמרד בגיטו וארשא", תשכ״ה; א. צ׳רניאקוב, "יומן ניטו 
וארשא״, תשכ״ט. מלבד קבצי תעודות, י״ל למעלה מ 400 ספרי ז כ ר ו ן 
לקהילות שנחרבו וספרי ז כ ר ו נ ו ת של ניצולים — כולם נדבכים 
שבלעדיהם לא ניתן להבין את הש׳. 

חקר התגובה, ההתנהגות והעמידה היהודית נמצא עדיין בעי¬ 
צומו. בין הפרסומים החשובים בנושא זה: צ. א. בדאון-ד. לוין, 
״תולדותיה של מחתרת! הארגון הלוחם של יהודי קובנא״, תשכ״ב! 
י, ארד. "וילנה היהודית במאבקה ובכליוך, תשל״ו. י. גוטמן, "מדד 
הנצורים״, תשכ״ג — על דמותו של מרדכי אנילביץ׳; הנ״ל, "יהודי 
וארשה. 1939 — 1943 ״, 1977 ! א. מרגליות, "התנובה הפוליטית של 
המוסדות והארגונים היהודים בגרמניה..״ בשנים 1932/5 ״ (עבודת 
דוקטור)! תשל״א; ל. רומקירכן, ״חורבן יהדות סלובקיה״, תשכ״א! 
א. וייס. "המשטרה היהודית בגנראלנוברנמנם ובשלזיה עילית" (עבודת 
דוקטור), תשל״ג. תיאור הצלת יהודי דניה היא פרשה לעצמה שסוכמה 
בספרה של ל. יחיל. "הצלת היהודים בדניה", תשכ״ז. לתיאור כולל 
בתחום זה הגיעו שני חוקרים שנמנו כאן: ■ 0011111 .״ 1 -ת 3 תזזט 0 . 1 

1976 ,(( 7 ( 614 [ ! 1708607 )£ ( 0 05 / 708 / 16 ) 7 0 ) 7/16 , 0 ־ 06 . 

בתחום חקר ההתנגדות המזוינת: 056 !/ 0 1 ( 7/16 , 03001 .¥ 

1973 , 7101060/451 6 !// ! 17 107166 ! £651 !/ 5 !ז 0503 א 15£1 ׳*ז 0 ן זס) 10 ט 1 ו) 1 .ח 1 0 ^ ¥1 

(.יידישער וויסגשאססלעכער אינססיסום — ייווא") 

, 011 ז 3 :א 0 א 1 זת 3 ח 0 ו) 2 ]ח 0 מ]ט 00 ס — 1105 > 1 ח$ £401003051 £01 ז־ז)ח 0 

• 00 [־> 1 ז 1.0 -<ד 8210 טזז£ ־ ץח 3 בתז 00 תז 0 ז£ 5 ^ 0 ( 0£ 10 ט:) 511 ו 11 830014 1.00 

01-14 ׳^ "ץ 0 א 

בריסניה: ת 10 > 1.011 ,ץ 130 כ 1 נ< 1 , 01101 !^ ס^־ד 

( 8011060 ־ 10001 ^ 1110 ) 

ספרות המחקר בנושא הש , מתרחבת והולכת. ביסודה מצויה ההנחה 
שהש׳ היא מאורע מרכזי לא רק בעם היהודי, אלא כתולדות־ 
האנושות. נסיונות ההכללה והתיאורים הכוללניים הולכים וסוחתים, 
וניכרת מגמה להעמיד תשתית מוצקה של מחקר ספציסי מפורם 
ומתועד. שעליו יוכלו בעתיד להישען הכללות תקפות. מגמה זו 
ברורה־ביוחד ביו החוקרים הישראלים ובין כסה מחשובי החוקרים 
באה״ב ובגרמניה, נוצרים כיהודים. בחקר הנאציזם התגבשה גישה 
הרואה בו פרי התפתחות ממושכת של היסטוריה אירופית־נוצרית, 
בנושאי המנגנון הנאצי ניכרת השפעתו של ר. ה יל ב ר ג. ביחס. 
לעמדת היודנראטים ("המועצות") מסתמנת מגמת חוקרים יהו¬ 
דים הדוחה הכללות ומדגישה את המאבק היהודי לחיים בצל־ 
המוות. במסגרת זו נחקרת ההתנגדות היהודית המזוינת, אך 
לא־פחות מזו גם העמידה הכלכלית, התרבותית והחברתית של הציבור 
היהודי. כן נעשים בסיונות לברר את יחם המעצמות לשואת יהודי 
אירופה ואת יחסם של העמים שבתוכם ישבו יהודים אלה. נחקרת 
גם תגובת הציבורים היהודיים, ביניהם היישוב היהודי בא״י. אך 
למרות שפע המחקרים חקר הש׳ עדיין נמצא בראשיתו. 

ור׳ ביבל׳ גם בערכים: אנטישמיות; גטו; גרמניה, יהודים; היסלר; 
נציונלסוציליום! מחנות־רכוז; וכן בערכי המדינות והמקומות השונים. 

י. בא."אה.וי. 

ספרות הש , והציור בתקופת הש׳. 
ספרות ה ש׳, הספרות שנכתבה — בעיקר מאז תום מלה״ע 11 
— על גורל היהודים תחת השלטון הנאצי, והשפעתם של אימי העבר 
על הניצולים ואף על יהודים שלא נתנסו בש , אישית. יצירות־ספרות 
על הש׳ נכתבו גם בעצם ימי־הש/ בארצות השלטון הנאצי, ואפילו 
בגטא 1 ת, אך רובן אבדו עם מחבריהן. 

נושאיה של ספרות הש׳ הם: סבלו של היהודי ועמידתו בסבל. 
אכזריות הרוצחים הגרמנים ומסייעיהם. אדישותם דצביעותם של 
העומדים מן הצד, נסיונותיהם של הניצולים לשקם את חייהם בצל 
זכרונות העבר והטראומה שהשאירה הש׳ בעם־ישראל כולו. ניתן 
להבחין בספרות זו במעבר מן הרישום התיעודי וניהול יומנים (כגון 
יומנה של אנה פרנק [ע״ע]), עד לאמנות תיעודית־למחצה, ומכאן י־ 
לאמנות הצרופה* היצירה הספרותית על חש׳ הופכת לעתים ליצירה 
כלל־אנושית, העוסקת בבעיית קיומו של האדם בעולם־האבסורד. 

בספרות העברית. לש׳ ולהשלכותיה השפעה על רוב 
המספרים והמשוררים העברים. בין כותבי הפרוזה בולטת קבוצת 
סופרים, שעלו לא״י אחר שנות־דלדות בש׳, והפכו, כביכול, 
ל״צברים"; ביצירותיהם עובדת על הגיבורים מטמורפוזה הגורמת 
להם לתחושת תסכול ולהאשמה עצמית, על שבני־משפחתם נספו ואילו 
הם ניצלו ועתה אף מתכחשים לזכרם ולמורשתם התרבותית. דרך 
התמודדות אחרת עם הנושא היא זו של ה״החזר־לאחור״ — מציאות 
העבר, המסבירה את התנהגותו של הגיבור בה 1 וה (בן־ציון תומר, 
שמאי גולן, איתמר יעוז־קסט, אורי אורלב). לעוסתחאת נשארים 
גיבוריו ניצולי־הש׳ של אהרן אפלפלד מעוגנים בעולם העבר, בימי 
הסיוט של ערב־הש , ובשנות־הנדודים שלאחריה; הם איתנים ברצונם 
להישאר בחיים, בבחינת התגלמותו של היהודי הנצחי (ע״ע). הת¬ 
מודדות ישירה עם מציאות הש׳, החיים בח, המאבק והמרי ונסיונות 
השיקום כארץ, הם נושאי יצירתם המשותפת של י. וא. סנד (ע״ע). 

גם סופרי דור מלחמת־השחרור והדור שאחריה, אשר לא נתנסו 
באימי הש׳, נזקקו לנושא הש׳ ביצירותיהם: מפגש בין חיילי הבריגדה 
היהודית ובין פליטי־הש׳ על אדמת אירופה (חנוך ברטוב); מפגש 
השליח, יליד־זזארץ, עם הפליטים במחנות־הניצולים (חיים גורי); 
נסיונות ההתכחשות של יליד־הארץ לקרבנות הש׳ (א. מגד; ע״ע). 
מ. שמיר (ע״ע) מציג את היהודי התובע פיצויים על סבלותיו בש". 
ל. גולדברג(ע״ע) ביקשה לתאר את עולמו הפנימי של הניצול. עמוס 


אנומינו נדכיירי־ ביויםט־ריזש, די־ש־ם־עה. ►־.*■: 1 (ר:קריה •זע י מניח 
ליזסנות חדשה, מי 5 נ 0 

עוז מעלה את הש׳ כקטליזטור בתהיה על עצם הקיום היהודי וזהותו. 
העימות בין עולם האתמול, עולם הילדות, ובין עולם התקופה הנאצית 
וההווה בגרמניה, משמש נושא לסופרים שעלו ארצה קודם הש/ 
מאירופה, ובעיקר מגרמניה (נעמי פרנקל, יהודה עמיחי, דן בן־אמוץ, 
רוח אלמוג), התייחסותו של עגנון (ע״ע) לנושא באה לידי ביסוי 
בעיקר בתחושה שהיישוב בארץ לא עשה די למען הניצולים אחר 
הש׳ (״לילה מן הלילות״). — וע״ע עבריה, ספרות, עמ׳ 694/5 . 

בשירה — בניגוד לפרחה — בא נושא הש׳ לידי ביטוי 
מובהק כבר בעצם ימי המלחמה, אצל רוב המשוררים שחיו בא״י 
בתקופת מלה״ע 11 — טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי, ש. שלום, 
שמעדגי (ע׳ ערכיהם), י. סיכמן, זרובבל גלעד, ע. זוסמן, משה 
טבנקין, צכי ארד, י. צ. רימון, א. חלפי, מ. בסוק, יוכבד בת־מרים, 
א. גלבע (ע״ע, כרך מיל׳), ועוד. לימים ניתוספו אליהם משוררים 
ניצולי־הש' — שעלו ארצה, ובשיריהם חזרו וחיו את חוויות העבר 
(א. קובנר [ע״ע], דן פגים, מ. וינקלר, יעקב בסר, מ. ויזלמיר. א. יעוד 
קסט), את מרא 1 ת החורבן ואת מראות נדודי שארית־הפליטה והעפל־ 
תה לארץ (ק. אהרן ברתיני) — וצעירים מהם, שלא נתנסו בש׳: 
חיים גורי, שלמה טנאי, אבנר טריינין, אנדד אלדן, ט. כרמי, ראובן 
בדיוסף, רבקה מרים. באה״ב שר המשורר העברי א. ציטלין (ע״ע) 
על חורבן יהדות אירופה. ואולם, מבין כל המשוררים העברים הכות¬ 
בים על גורל עם־ישראל בימי הש׳ בולט א. צ. גרינברג (ע״ע), 
ובעיקר — ב״רחובות הנהר". 

נוסטאלגיה והתרפקות על עולם שחרב, קריאה למרי ולנקמה, 
קריאת־תיגר על העומדים אדישים מן הצד חעקת־קינה של היישוב 
היהודי בא״י, הן המוטיווים של שירי הש׳. המשוררים־העדים לש׳ 
מספרים גם על המאבק היומיומי ברעב, בקור ובמחלות, על הנסיעה 
בקרונות החתומים, על הזוועות של מחנות־ההשמדה ועל החיים 
העולים בעשךהארובה; ובצד כל אלה — על התקווה להינצל ולהגיע 
לא״י. יש שהמשורר מבקש למלא בשירתו מעין צו־שליחות אלוהי! 
ויש שגוברת תחושת הקינה. פעמים באה הש׳ לידי ביטוי בדרך של 
חלום סיר־ראליסטי, משל, אלגוריה, או סמל, ופעמים נזקק המשורר 
לסמלים מן המקרא ומן המדרשים, כסמל העקידה. יש שהש׳ נתפסת 
במבול שירד על עם־ישראל, והנאצים — כהמן הרשע, כעמלקים; 
עם־ישראל משול ליוסף, הבן האהוב, המושלך אל הב 1 ר, או ליונה 
הנשחטת יומיום. 

גם לתפיסה ההי 0 טוריוס 1 פית מקום בשירה זו — הש׳ היא מאבק 
בין העם היהודי הטוב לבין הגויים האכזריים, בין רוח־היהדות, 
ההומאנית, ובין רוח־הנצרות, המסומלת בכוח הפיסי הגם. הש׳ אף 






525 


שואה 


ב 52 


מוצגת כשלב ברצף הייסורים של העם היהודי — למן יציאתו לגולה — 

בבחינת עובש משמיים. ואולם, לעתים מתכחשת שירה זו לאלוהי 

ישראל, המנהיג עולם מופקר זה, שבו חוגגת האלימות את נצחונה; 

לפיכך, על היהודים ליטול לידיהם את תפקיד הנקמה, כפי שמורים 

שירי ההשבעה והנדר לזכור ולא לשכוח עד דור אחרון. 

צ. דרור, נושא הש׳ בשירה העברית, תשב״ד; א. הגורני־גרין, לנושא 
הש׳ בשירתנו, 1970 ; ג. שקד, גל חדש בסיפורת העברית (מפתח 
בערכו), תשל״א; מ. פייקאד, הש׳ וספיחיה בספרים העבריים: 1933 — 
1972 (ביבל׳), 1973 ; סופרים עברים שניספו בש׳ (ידיעות גנזים 81 , 

כר׳ ה׳, שנה 10 ), תשל״ג! נ. גרוס, א. יעוז־קסט, ר. קליבוב (עורכים), 

הש׳ בשירה העברית, 1974 : ג. אכינור, השקף אחורה בעצב, 1974 ! 

ש. גולן (עורך), הש׳ — פרקי עדות וספרות, 1976 . 

בספרות היידית. קודם המלחמה היו לא מעטים מבין 
הסופרים היידים, מעין נביאי-זעס על הש׳ הקרבה. לצד הקינות 
ותיאור הזוועות מפעמת בספרות זו — וגם ביצירות הרבות שנכתבו 
בעצם ימי הש , — האמונה בנצחונו הסופי של הצדק. לפי מכתבי־ 
הלוואי ששרדו, מטרת הכתיבה היא להשאיר עדות לסבלו ולמותו 
של עם־ישראל. 

משוררה הבולט של שירת הש׳ היה י. י. קצנלסון (ע״ע), 
שכתב בעצם ימי הש׳ את שירו המונומנטלי "השיר על העם היהודי 
ההרוג׳•/ משוררים אחרים, ששיריהם נישאו בפי יושבי הגטאות 
והמחנות, היו: מ. גבירטיג (ע״ע), מחבר "בוער, אחים, בוער"; 
הירש גליק, מחבר שיר־ד״סרטיזנים; הרשלה דנילביץ וישראל שטרן. 
עם חברי קבוצת "וילנה הצעירה" בגט 1 וילנה נמנו המשוררים 
א. סוצקור (ע״ע) ושמרל קצ׳רגינסקי. הש׳ משמשת נושא מרכזי 
גם בשירתו — אחר המלחמה — של ח. גידה (ע״ע). אף רבקה 
קביאטקובסקי־פנחסיק וחוה רוזנפרב תיארו בשיריהן את סבל היהו¬ 
דים בגטו. 

בתחום הסיפורת יצרו: ירחמיאל בריקם, המספר ב״הומור 
שחור״ על החיים בגטו ועל מאבק־ הגב ורה הפא סי ווי; ישעיהו ש פ יגל; 
ק. צטניק (יחיאל דינור), שכתב (ביידית ובעברית) על הגטו ועל 
מחנות־החשמדה; ל. רוכמן (ע״ע), שספרד "בצעךים סומים עפ״ב 
האדמה" הוא מעין חזיון אפוקליפטי של החייאת מתי הש׳ עד בואם 
ל א "י. 

מספרים שנמלטו לבריה״מ (נחום בומץה, ישראל אמיוט, יוסף 

רובינשטיין, מנדל מאן), מתארים את גורל עם־ישראל בימי הש׳ 

ברוסיה. קבוצה אחרת של סופרים יהודים בבריה״מ, שתיארו את 

גורל היהודים, לצד מעשי-האכזריות של הנאצים ומעשי־הגבורה של 

חרוסים, הוצאו-להורג ב 1952 : ד. ברגלסון׳ י. ספר, פ. מרקיש 

(ע׳ ערכיהם), ואחרים. — וע״ע יידית, ספרות, עמ׳ 807 . 

ש. נינער (ואחרים), לעקסיקאן פון דער נייער יידישעד ליטעראטור, 
1956 — 1965 ; י, גאר - פ. פרידמאן, ביבליאבראפיע פון יידישע ביכער 
וועגן חורבן און גבורה, תשכ״ב; מ. קנאפהייס (עורך), ווידעדשטאנד 
און אויפשטאנד (אנטאלאניע), 1970 ! י. הארן, ארזם יידישער ליסע־ 
ראטור און יידישער שרייבער. 1973 ; ן 0 ?■ 1111101 4 ,ו 1211 ק 1.1 . 8 

. 1972 ,) 701117 ) 711 71441111 ' 

בספרות הכללית. קובץ־שירים ראשון, "מן התהום", 
שנתחבר בעצם ימי הש׳, בלשון הפולנית, נתפרסם ב 1944 . היה זה 
פרי־עטם של משוררים יהודים־פולנים ופולנים על מאבקם וכליונם 
של יהודי פולניה. הוא הודפס במחתרת בווארשה. וי״ל לציון יום־ 
השנה הראשון למרד גטו וארשה. אותם הנושאים — הפרטים 
והקהילות שהושמדו, ההשפלה והניוון, הפיכת האדם ל״מוזלמך, 
לתת־אדם, ה״אקצילת״ וההשמדה — שימשו גם ביצירות שנכתבו 
בלשונות אירופה. לעתים תוארו המאבק, המרד ונתיב־הייסורים עד 
לגאולה (אלי ויזל ואנה לאנגפום — בצרפתית; חורחה סמפרון 
— בצרפתית ובספרדית: ס. לוי [ע״ע] — באיטלקית; 

פרידריך טורברג ויעקב לינד — בגרמנית). ההתנגדות הפאסיווית, 
הרוחנית — המאבק על השגת חירותו הפנימית של האדם והשמירה 
על צלם־האנוש — משמשת נושא לרבות מן היצירות (נגינת 


הרקוויאם של ורדי במחנה־הריכוז תרזינשטט, תוך מתו ביטוי 
לעצמאות הרוחנית בפרק הסיום, ביצירתו של היהודי הצ׳כי יוסף 
בור). ההתנגדות המזוינת מתוארת בעיקר במרד גטו וארשה (ג/ ר. 
הרסי [ע״ע] ולאון יורים [ 111-18 ]). האשמה מוטלת על העומדים 
מנגד— ואפילו על האפיפיור (הוכהוט [ע״ע, כרך מיל׳], א. רודניצקי 
[ע״ע]). ההשקפה ההיסטוריוסופיה על הש׳ ניכרת אף היא בספרות 
המערב — החל בראייתה כהמשך לרדיפות העם היהודי בכל הדורות 
(אלי ויזל, אנדרה שוורץ־ברט), ועד להתייחסות אליה כאל חזיון 
אפוקליפטי (ידי קושינסקי). וע״ע מ. פריש; ג׳. בסני (כרך מיל׳). 

בדומה לספרות העברית נידון גם בספרות היהודית־אמריקנית 
העימות בין היהודי ניצול־הש׳ ובין היהוךי־המקומי (האמריקני) שלא 
נתנסה בה (ב. מלמוד [ע״ע], סול בלו [ע״ע, כרך מיל'], אדוורד 
ל. וולנט 0 ת* 11 ג/י\], ארתור אלן כהן, ועוד). 

הש׳ עולה גם בכתביהם של המספרים ריצ׳רד אלמן, מאיר לוין, 
זדנה ברגר, נורמה רוזן, ושל המשורר ארווינג פלדמן — באה״ב; 
המשוררת היהודיה-הגרמניה קארן גרשון והמשוררת הלא־יהודיה 
סילוויה פלאח ( 111 * 1 ? — באנגלית; המספר היהודי, יליד וילנה, 
רומן גארי (ץתג 0 ) — בצרפתית; אנאטולי קוזניצוב והמשורר יבגני 
יבסישנקו - ברוסית; לאדיסלאב גרוסמן(כיום בישראל) — בצ׳כית; 
יצחק מראם — בליטאית ; נלי זק״ש ופ. א. וים (ע' ערכיהם בכרך 
מיל׳) — בגרמנית; קלמן סגל (כיום בישראל), תאדאוש בורובסקי, 
הנריק גרינברג ( 8 זטנ 1 חץ־ 01 ) — בפולנית; ועוד. 

א. ברמן. שירה מן התהום (מאסף א׳, בית לוחמי הגיסאות); ש. גולן, 

א. רודניצקי ובעית היהודים (״גזית״, כ״ג, י״א/ב, 275/6 ), 1976 ; 

, 0 / 111 £ 71010(01x51 )׳( 70111 ) 04 - 711 )( 7 1116 1001 } ?•( 1,1£5501££ , הן־ושק 132.1 . 1 
) 701111 ) 141 14 ( 0 5 ))<> 01 ' 6 ׳,ז?// ד 2714 > 1.11 ( 1101001 7/10 , 1115011 ( 8.01 .( ; 1970 
1 ( £ 0 §סיס!. 7 מ/ £ ■( 0.111 ■ 7110 111, 110100x1151 גח 2 13 . 8 ; 1973 , 11 .111 §!!. 7 מין 
) 711 , 13311 . 0 , 1973 , 130014 ■ 31 ־ז'\ 1 ; 110 ; 1 )נ 1 [ 3 נ £11 גק<) 01 '< 0 ת£ , 5 )§ 1 )> 1 § 1 < 70 
; 1973 , 11170 סס! 71 71-01011 1 ( 1 \.§ 1 ז( 1 )€ 1 ( 0119 ( €0710011 /ס ) 1 ( 7110 

71010001151 / 0 ?§ 171111010 / ,(. 415 •)) £051165 ז 12 \ . 8 — \ 8110 . 1 - 111 ;>ן 5 } 013 .[ 

?!ס ■ 71111 1110 0714 77 010001151 7116 ,ז^ 1 זב^ 1 ״ 1 1973 2 ,)■ 11111 ) 7110 
- 071 ) 0-1 ( 77 4 171 01157 ) 14010 ) 7/1 ' נ ז-> 1 >ח 1 :^ 1 )/ ,£ ; 1975 , 711111011 * 1011 ( 17 
. 1976 ,( 3 ( ׳\ 1§ ( [11(1315111, XX <*ה£'! 1 >)* 1 / 0 * 310 }/ , 1100 ) 71 ( 111 * 0 ))} 

ש. גו. 

הציור בתקופת הש/ יצירות של ציירים יהודים — וגם 
של לא-יהודים — בארצות הכיבוש הנאצי באירופה. 

היצירה האמנותיח מתקופת הש׳ היא, בראש-ובראשונה, בעלת 
ערך תעודתי. למן תום המלחמה ושחרור המחנות נתגלו אלפי יצירות, 
שנוצרו בתנאים בלתי־אנושיים, ושנועדו לשמש עדות לדורות הבאים. 
הציירים שמספרם לא נו¬ 
דע — ציירו תוך־כדי 
הסתכנות מתמדת, בתמ¬ 
רים פרימיטיווייס-ביותר. 
הצבעים הורכבו ממש¬ 
קאות, כגון קפה (עולש), 
מתרופות או מנוזלים ש¬ 
הופקו מעשבים, ואף 
מתערובת חומר או אד¬ 
מה. כמשטח שימשו קר¬ 
עים של שקי-מלט, בדים 
של בגדי אסירים, חרסים, 
פבכי-אוכל, קירות צרי- 
פים, דברי-דפום של הגר¬ 
מנים, כרזות שהורדו מ¬ 
קירות ועתונים ישנים. 
בחלקו הוחבאו היצירות 
במרתפים, או בעליות- 
גג, ולעתים אף הועברו 

למקום מבטחים, בחלקן אלכסנדר כיגז; ילד בצטין. "?•ב עט. 1:3 <ו 




527 


שואה — שוב, משה דוד 


528 



רישום שע׳עד הצייר אביגדור אריכא בחיותו י 5 ד במחנה בטראנפניסטריה 


נקרעו ופוזרו כדי להעלימן מעיני הנאצים, ורק אהרי עבודת־הרכבה 
מאומצת של שרידי הקרעים ניתן לתאר את התמונה המקורית 
בשלמותה. רבים מן הציורים היו טמונים באדמה שנים רבות, 
ושרידיהם בלבד משמשים זכר ליצירה כולה. 

רוב הציורים צוירו בשחור, או בצבעים כהים; אך היו מקומות — 

כמו מחנה תרזיינשטט — שהאמנים השיגו גם בדים וצבעי־שמן, 
גואש ומים. מגטו וארשה שרדו ציוריהם של רומאן קראמשטיק 
( 10 ץז 2 ; 15 ח 3 ז.> 1 ) — מציירי אסבולודפריס — פליכס פרידמן, ואחרים. 
בגטו קובנה רשמו אסתר לוריא ויעקב ליפשיץ; זה האחרון הנציח 
את ילדי ישראל, תינוקות של ביתירבן. רזים ומזי־רעב, האוחזים 
בידם האחת בספר, ובשניה — בספל מנת־המרק היומית. ציורים 
אחרים מגלים קטעי־־חיים ממחנה שטוטהוף וגטו לרדד — דמויות של 
לוחמים, רבנים, ילדים וזקנים והטלאי הצהוב על בגדיהם (שמעון 
שרמן 11 ז 13 תזש $2 ]). ש. בק (כיום בישראל) שהה במחנה ליד וילנה. 
וציוריו (שצוירו כשהיה בן 9 ) הוצגו בזמן המלחמה בגטו וילנה. שם 
צייד גם א. בוגן(כיום בישראל). אדולף פדר תיאר את מחנה דראנסי, 
וזאוולי שלייפר — אח מחנה קומפיין(שניהם בצרפת). גם ציוריו של 
אוזיאם הופשטטר (כיום בישראל) משמשים עדות למחנות שבצרפת. 
דמויות הסוהרים, בעלי המבט הברוטלי, ודמויות האסירים, בשחור־ 
לבן ובצבעים — של ארנולד דגני — צוירו במחנות רומניה, שם 
צייר גם א. אריכא. 

המספר הרב־ביותר של ציורים שרר ממחנה תרזיינשטט. כאן — 

כמו גם בגטו ביאליסטוק — הועסקו הציירים בזיוף יצירות קלאסיות. 
בתרזיינשטט הוטל עליהם גם לקשט את הגטו לקראת ביקור הוועדה 
של הצלב־האדום הבי״ל ולהכין סרט־תעמולה על "מצבם האידאלי 
של היהודים" במקום. 

הצייר, יליד צ׳כיה, פריסה (!׳,זז[־;?; שמו האמיתי — פרידריך 
טאוסיג 131155181 ]). נתמנה במחנה תרזיינשטט ראש המחלקה הטה* 
נית ואחראי לציורים הרשמיים. אד יצירותיו הבלתי־רשמיות, בצבעיהן 
הכהים הקודרים, משקפות — בדומה ליצירותיהם של לאו האם 
( 1335 ?), אוטו אונגאר, מוריץ מילר, קארל פליישמן, ועוד - — את 
המציאות המרה. הן הוברחו(כ 500 במספר) אל מחוץ למחנה, הוסתרו 
ונתגלו אחרי המלחמה (כיום — במוזיאון היהודי בפראג). ב 1950 
נתגלו בעליית־גג של בית בתרזיינשטט כ 250 ציורים בצבעי־מים, 
מעשי־ידיו של מוריץ נאגל. גם הפסל ארנולד צדיקוב, יליד גרמניה. 
השאיר ברישומיו ובמתוותיו לפסלים חומר־מחקר עשיר. אוסף פרטי 
מיוחד־במינו הוכן בידי האמן פלאצ׳ק 130010 ?); היו אלה קריקטורות 


של כ 500 איש, בעלי תפקידים חשובים בעבר בחיי התרבות, הכלכלה. 
הצבא והחברה. קריקטורות אלו מהוות תעודה חשובה למחקר החב¬ 
רתי על מחנה תרזיינששט. גם הצייר יהודה בקון (כיום בישראל) 
שהה בתרזייבשטט ובמחנות ריכוז אחרים, וציוריו מאותה תקופה 
הובאו כעדות במשפט אייכמן. מזעזעים־במיוחד הציורים שצוירו 
במחנה זה בידי ילדים בני 10 — 15 . שנתגלו אחרי המלחמה. 

הסדרה הטלוויזיונית האמריקנית ״הש /״ (ג׳רלד גרין; 1978 ) 
תיארה בפירוט גם את מעשי הציירים היהודים בתרזיינשטט, 
והקרנחה ברחבי־העולם עוררה הדים רבים. 

101 ו 1 דןןק 5 ,<:.־זסת 3 ;£:)ז£הס 0 ת בס ויסות ^ 01 ח;>נת' 0 

. 1978 , 1945 940 [ 111071 >ז 1 ( £1 ס 71 ס 0 7,7 '. 

מ. אב. 

שואזל, אט י ן פרנסוא, דוכס — 10 > ס!!!), 3119015 ־ 1 ? 

1 ט 010150 — ( 1719 — 1785 ), מדינאי צרפתי. ש׳ היה כנו 
של רוזן, והצטיין בשירותו בצבא במלחמת הירשה האוסטרית 
(ע״ע). ב 1752 קנה את תמיכתה של פילגש המלך, מדם פומפדור 
(ע״ע), בהזהירו אותה מקנונייודחצר נגדה. כעבור שנה מונה, 
בהשפעתה, לשגריר ברומא; בתפקידו זה יישב את הסכסוך 
הממושך בין צרפת ובין ״הכם הקדוש״ מאז 1713 , כשפורסמה המלה 
"אוניגניטום" ובה הוקעו תפיסות הינסניזם והגליקניזם (ע׳ ערכיהם). 
ב 1757 מונה לשגריר בווינה, וב 1758 הוענק לו תואר דוכס והוא 
מונה לשה״ח. מאז ועד 1770 החזיק בתיקי ממשלה שונים, ולמעשה 
היה ראש השרים; שאר־בשרו, ש׳־פראלן (, 18117 ־ 1 ^ 0-0 . 0 

0351111 ? 10 ! 110 (ז) היה שר המלחמה והימיה. 

בעלות ש׳ לשלטון היתה צרפת בעיצומה של מלחמת שבע־השנים 
(ע״ע). הוא חידש את הברית עם אוסטריה ( 1759 ), בצמצמו את 
המחויבות כלפיה, כדי לסלול את הדרך לשלום נפרד עם בריטניה. 
ב 1761 חתם הסכם עם ספרד (״חוזה המשפחה״ — 3101110 ? 16 > 3010 ?< 
כי בשתי הארצות מלכו הבורמנים), ובעקבותיו הצטרפו הספרדים 
למערכה נגד בריטניה, וצרפת נחלצה מהשפלה חמורה עוד יותר. 
אחרי המלחמה הנהיג ש׳ תיקונים בצבא ובצי, כהכנה למלחמת נקם 
בבריטים. אחרי מות פומפדור התערער מעמדו, וב 1770 הודח והוגלה 
לאחוזתו בלזמת מדם די ברי (ע״ע). כעבור שנים מספר חזר לפריס. 
זכרונותיו ב 2 כר׳ י״ל ב 1790 (מהדורה חדשה ב 1895 ). 

שואן־צנג, ע״ע הסואךצנג, 

שלב, גףסטו 3 דמין — 38 ^ $08 3111111 ( 011 ? ^ 0115£3 - 

( 1792 — 1850 ), משורר וחוקר תרבות יוון, גרמני. ש׳ נולד 
בשטוטגרט, במרכז שוביה (ע״ע), ושם בילה את מרבית שנותיו 
כמורה־גימנסיה וככומר. ש׳ למד תאולוגיה ופילולוגיה קלאסית 
באוניברסיטת טיבינגן, ונמנה עם חוג משוררי "אסכולת שוואבך 
( 80111110 501103815080 ), יחד עם אוהלנד (ע״ע) ידידו ומשוררים 
אחרים שצידדו בזרם הרומנטיקה בספרות ובאמנות. הוא ערך כ״ע 
לספרות ומוספים ספרותיים, שבהם פרסם מיצירותיו וממיטב השירה 
והספרות של דרום־גרמניה. שיריו זכו להצלחה רבה וחלק מהם 
היו לשירי־עם המושרים בפי-כל. להצלחה גדולה, הנמשכת גם היום, 
זכו עיבודיו לסיפורי־עם גרמניים (־ 0110581101101 /ן 0011150110 ["ספרי־ 
עם גרמניים״], 1836 ), וכן עיבודיו מתחום המיתולוגיה הגרמנית 
הקדומה והמיתולוגיה היוונית והרומית, 

שוב, מ׳שה .דוד ( 1854 , מוינשט [רומניה] — 1938 , ירושלים), 
מחלוצי ההתיישבות היהודית בגליל־העליון. ש׳ קיבל חינוך 
תורני׳ והיה שו״ב (שוחט ובודק) בעירו, הוא נמנה עם מייסדי אגודת־ 
ההתיישבות ״חברת ישוב א״י ע״י עבודת־אדמה״, ב 1882 עלה לא״י, 
קנה את אדמות המושבה העזובה גיא־אוני (ג׳עוני) שליד צפת, 




529 


שוב, משה דוד — שיפרט, בריסטין פרידרין דניאל 


530 


הקים עליה עם חבריו את המושבה ראש־פנה (ע״ע) ונבחר לראש 
הוועד. כשעברה המושבה להטות הברון א. ג/ רוטשילד (ע״ע) סירב 
ש׳ לקבל את תמיכת הפקידות, ויתר על אדמתו והיה למנהל ביה״ס 
במושבה. ב 1891 ניהל את המושבה משמר־הירדן (ע״ע). ואח״ב — 
את עין־זיתים. ב 1896 יצא לגרמניה לפקח על ,׳תערוכת מושבות 
בני-ישראל בארץ הקדושה״. הוא נפגש עם הרצל, וב 1898 , בעת 
ביקורו בא״י, שימש מלווהו, בשנים 1904 — 1908 עסק ש׳ בהוראה 
ובעבודה ציבורית באה״ב, במושבות, בירושלים ובצפת. ש׳ פרסם 
חיבורים בשאלות ההתיישבות; ביניהם "תולדות האחוזות בגליל 
העליון" (תרנ״ב) ו״יסוד המעלה" (תרצ״א). זכרונותיו, "זכרונות 
לבית־דויד" (תשל״ג 2 ), מהווים מקור חשוב לתולדות ההתיישבות 
היהודית בא״י. 

י. קלויזנר, חיבח ציון ברומניה (ספתח, בערכו), תשי״ח; י. הרוזן, 

חזון ההתנחלות כגליל (מפתח, בערכו), תשל״א. 

?צובה, משה ( 1889 , האלה [גרמניה] — 1956 , ירושלים), מחנך 
וחוקר חתרבות הקלאסית׳ למד באוניברסיטות האלה וברלין 
(אצל וילמוביץ [ע״ע]) ועסק בחקר המזרח ההלניסטי׳ ש׳ היה 
ציוני מנעוריו, השתתף בייסוד קבוצת החלוצים הראשונה בגרמניה. 
משזכתה ליטא (ע״ע, עם׳ 770 ; קובנה, עט׳ 218 ) לעצמאות, מונה 
ש׳ מנהל מחלקת־החינוך במיניסטריון לענייני היהודים, ויסד את 
הגימנסיה העברית בקובנה שנקראה על שמו. ב 1925 עלה לא״י 
ופעל בארגון הצופים במסגרת "לגיון צופי ירושלים", .,הצופה 
המורה", שמבוגריה התיישבו בעמק־יזרעאל, והיה ממקימי חג״ם 
(ע״ע בירם). ש׳ היה מהמורים הראשונים ומייסד החוג ללימודים 
קלאסיים באוניברסיטה העברית. היה דיקן( 1945/7 ) ורקטור בתקופת 
ההתארגנות שאחרי עזיבת הר־הצופים ( 1950/2 ). התמחה באפיגרפיה 
יהודית-יוונית ותרם תרומה חשובה בפענוח הכתובות היווניות בבית- 
אלפא, בית־שערים וקיסריה (ע׳ ערכיהם). ש׳ העמיד דור של תלמי¬ 
דים המשמשים במשרות הוראה באוניברסיטות ישראל. היה מעורבי 
האנציקלופדיה העברית. ביבל׳ של כתביו הופיעה בתוך ארץ־ישראל, 
א׳, תשי״א. הכתובות היווניות של ביודשערים י״ל בשיתוף ב. ליפ¬ 
שיץ ( 1913 -- 1976 ; תלמידו וממשיך דרכו של ש׳)! מהדורה עברית, 
תשכ״ז; מהדורה אנגלית, 1974 . 

#וביה ( 011 ג 31 *\ 1 ( 50 ), חבל-ארץ היסטורי בדרום־מערב גרמניה, 
הבלול כיום בבאדךוירטמברג ובאוואריה (גרמניה), באלזם 
(צרפת) ובשוויץ. סובים או סווים ( 1 ^ 50 ; 511061 ) היו. בפי הרומ¬ 
אים, שמותיהם של קבוצות שבטים גרמניים המזוהים, כנראה, עם 
האלמנים (ע״ע). במאה ה 3 התיישבו באיזור הרינוס. חלק מהם 
פלש לספרד וב 409 הקים ממלכה בצפון־מערבה (איזור גליסיה 
[ע״ע] וצפון פורטוגל). באמצע המאה ה 5 שלטו על כל פורטוגל 
של היום ואף על שטחים בדרום ספרד׳ אך הויזיגותים (ע״ע) בלמו 
את התפשטותם ודחקום לצפידמערב חצי-האי האיברי. בנסיון 
להתפשר עם הוויזיגותים, המירו הסובים ב 464 את הנצרות הקתולית, 
שאליה עברו ב 448 , בנצרות האריאניח (ע״ע אריוס). כעבור מאה 
שנה חזרו לקתוליות. ב 585 כבשו הוויזיגותים את ממלבחם וסיפחוה. 

הסובים־האלמנים שלא השתתפו במסע לספרד התפשטו באלזס, 
בשוויץ ובטירול. ב 506 (?) ניצחם בלובים (ע״ל), מלך הפרנקים, 
בקרב טולביאק. הפרנקים הקימו דוכסית שבטית, אלמניה, ולימים 
(במאה ה 11 ) הוסב שמה לש׳, והשתרש בה ניב מיוחד, שוובי. 
דוכסות ש׳ היתה מהחשובות בגרמניה, וב 1077 , בעת מאבק 
,׳האינווסטיטורה", נבחר רודולף דוכס ש' למלך־נגד במקום הינריך 
(ע״ע, וע״ע גרמניה, עם׳ 423 ). העריך הדית את רודולף ומסר את 
הדוכסות לחתנו. פרידריך, אבי בית ההי׳הנשטאופים (ע״ע). הקיסרים 
משושלת זו החזיקו בדוכסות כנחלתם. כשנכרת בית הוהנשטאופן 
( 1268 ) החלה הדובסות מתפוררת וב 1313 בטלה כליל. 


ב 1321 התארגנו 22 ערים חפשיות ("ערי קיסרות") בש׳ בברית 
להגנת חירדותיהן. ב 1366 קם ארגון נגדי, של אבירי ש/ ואליה 
הצטרפה וירטמברג, שלפני כן היתה קשורה בבריח הערים. במלחמת 
אזרחים בין שתי הבריתות נוצחו הערים ( 1372 ), אך בעבור 4 
שנים חזרו 89 ערים והתארגנו, בהנהגת אולם (ע״ע), ב״ברית ערי 
ש"/ ניצחו את וירטמברג, עמדו בהצלחה מול קרל י ׳\ 1 וזבו בהכרה 
מצד ונצל (ע׳ ערכיהם). ואולם ב 1388 ניצחה וירטמברג גם ברית 
זו, וכעבור 7 שנים הביסה גם את ברית האבירים. 

ב 1488 שוב קמה "ברית ש׳", ובה השתתפו ערים, אבירים, 
הגמונים ונסיכים (באוואריה. וירטמברג, הסן, באדן, פפאלץ, מעץ, 
טריאר ועוד). הנהגת הברית היתר. בידי מועצה, שבה השתתפו 
הנסיכים, נציגי האבירים והערים. הברית סייעה למכסימיליאן 1 , 
השתתפה בדיכוי מרד האיכרים הגדול ( 1524/5 ) עד שהתפוררה 
מחמת חילוקי־דעות דתיים בעקבות הרפורמציה ( 1533 ). 

כ 1500 הוקם ״גליל ש״׳ ( 015 ־ 1 .)) 3111501100 ^ 5011 ) כאחד מ 10 
הגלילות המעהליים של קיסרות גרמניה. הוא בוטל ב 1806 , ב״גליל 
ש׳״• היו כ 100 יחידות מדיניות. משאורגנה גרמניה מחדש בימי 
נפוליון (ע״ע גרמניה, עמ׳ 444/5 ), נמסרו רוב חלקי ש׳ לווירטמברג 
ולבאוואריה; בבאוואריה הוקם מחוז ש/ 

ה. רם. 

ביניזם, ע״ע לאם, עמ׳ 73/4 . 

שובלה, !ילהלס - 0 ס 3 < 1111 (נ> 5 101111 ( 11 ^ - ( 1960-1873 ), 
פילולוג קלאסי, חוקר תולדות ביזנטיון, מגדולי הפפירולוגים 
הגרמנים. היה פרופסור באוניברסיטות ברלין, האלה ובשנים 
1946 — 1953 בלייפציג (גרמניה המזרחית). תרומתו העיקרית היחה 
בפרסום אספי הפפירוסים היווניים שבגרמניה, והו״ל של פפירוסים 
יווניים ממצרים ופרשנותם ההיסטורית. חיבר ספרי־עזר ומבואות 
לפפירולוגיה ופאלאוגרפיה. הו״ל קטעי שירה יוונית עם וילמוביץ 
(ע״ע). 

מחיבוריו 1 11 ־ 600101 111101 10011011 ־ 01 00 ( 0 601 1 ( 6110 035 

(״הספר אצל היוונים והרומאים״), 1907 , נ ' 1961 ; חסע " 10 ק׳ל 08 .£ 
10x3010100 0100!<30055001 615 30( ?40113x1101001 ^ ("מצרים מאלכסנדר 
מוקדון עד מוחמד״), 1922 ; 1 ז 0 זקע 408 ח 10111 ( 00100 10 ם ("היוונים 
במצרים״), 1927 ; 1003 ) 00 י 1 ? 1 ) 101 ! 111511111311 , 1943 . בספרו 035 
0511 ! 61101 ז!ס¥\ (״תמונת העולם של ישו״), 1927 , '* 1928 , תיאר את 
המקורות היהודיים של השקפות ישו והגן על הפרושים מפני 
ההשמצות שבאוואנגליונים. 

שובלה, כריסט_ץ פריךדיך דנ״אל- 1 ( 01001010 ? 0101511311 
; 5011116301 0301101 — ( 1739 — 1791 ), משורר ופובליציסטן 
גרמני. ש׳ למד זמן קצר תאולוגיה, ובזכות כשרונו המוסיקלי נתמנה 
ב 1769 למנגךעוגב ולמנצח בחצר דוכס וירטמברג (ע״ע), קארל 
אויגן. ב 1773 פוטר ממשרתו וגורש מהמדינה בגלל הוללות ופגיעה 
בכבוד הדוכס. ש׳ ייסד ב״ע, 110 ח 00 ו 0 10 ( 0011150 , שבו התקיף את 
שלטון הכנסיה ופגמי הפאודליזם, ומעל לכל — את מכירתם של 
חיילים גרמנים לאנגליה, שילחמו את מלחמותיה מעבר לים. סוכני 
דוכס ויטרמברג פיתו את ש׳ לשוב למולדתו, ושם נבלא ל 10 שנים. 
בבית־האסורים חיבר שירה פוליטית בגנות העריצות ודיכיי העם. 
מאסרו הפך אותו לקדוש מעונה בעיני הציבור, והמשוררים הלדרלין 
ושילר (ע׳ ערכיהם) ביקרוהו בכלאו והתרשמו מאישיותו העשויה 
ללא־חת; שילר אף הושפע משירתו של ש׳. עיקר השיבותו של ש׳ 
כסמל המרד הפוליטי של דור ה״סער ודחף" בספרות הגרמנית 
(ע״ע, עם׳ 564 ). 


.־ 956 [ 1 < 1 111 $ * 1 ? 0 ,חז 110 ' 1 



531 


שוכרט, פרנץ 


532 


10 * 3 * 1 — :ז^נ 5011111 3112 ־ 1 ? — ( 1797 — 1828 ), מלחין 
וינאי, מן הדמויות הבולטות במוסיקה הרומאנטית, ומעצבו 
של ה״ליד׳ ( 103 ?) האמנותי. ש׳ נולד למשפחה מוסיקלית, ואביו, 
שהיה מנהל בי״ס, טיפח במיוחד את הנגינה בצוותא. ברביעיית־ 
המיתרים המשפחתית ניגן ש׳ בוויולה. את ראשית חינוכו המוסיקלי 
קיבל מאביו ומאחיו. אח״ס משעמדו על כשרונותיו, העבירוהו לידי 
מנצח־המקהלה של הכנסיח המקומית, ואצלו למד תאוריה ונגינה 
בעוגב. ב 1808 זכה במלגת-לימודים בביה״ם שליד הפנסיה המלכותית 
(:ז 11£ ׳\ח 140 צז 3 ג 51 ). בתזמורת ביה״ם ניגן ש׳ בכינור; אך עד־מהרח 
היה לנגן הראשי, ופעמים — בהעדר מנצח התזמורת — גם מילא 
את מקומו. התפתחותו המוסיקלית של ש' הצעיר מצאה אפיק 
מתאים. לצד השירה במקהלה, הנגינה בתזמורת והניצוח, התמסר 
ש׳ — יחד עם כמה מידידיו — למוסיקה קאמרית, ובסתר גם החל 
לחבר את יצירותיו הראשונות, שכללו בעיקר קטעי פסנתר ל 4 ידיים, 
3 רביעיות־מיתרים, מספר פתיחות ואופרטה בלתי־גמורה. ש׳ הביישן 
היסס להראות את חיבוריו, ורק בלחץ חבריו ניאות להציג את 
עבודותיו בפני סלירי (ע״ע). ב 1813 עזב את ביה״ס, והמשיך ללמוד 
באופן פרטי אצל סליירי. במקביל רכש גם את מקצוע ההוראה, 
ומ 1814 שימש מורה-עוזר בביה״ס של אביו, משרה שהחזיק בה עד 
1818 . השנים שבהן עסק ש׳ בהוראה סדירה גם היו שנים פוריות 
בהלחנה. בשנים 1813 — 1815 חיבר שורה ארוכה של יצירות־נעורים, 
מלאות השראה מלודית; ביניהן: 5 רביעיות־מיתרים, 3 מיסות, 
3 סימפוניות ואופרה ראשונה. מקום מיוחד ביצירתו תופסת הלחנת 
מנגינות לשירים, ב 1814 הלחין את $01111113416 1£11 ( 01610 

(״גרטכן ליד הכישור״) — לפי מלים של גתה — שיר המציין את 
הולדתו של ד״״ליד״ האמנותי. כעבור שנה הלחין למעלה מ 150 
שירים אחרים, ביניהם "מלך היער", "ורד בר" ואחרים, המאופיינים 
בנעימות ערבות ובכשרון המיוחד של ש׳ לתאר את המוטיוו היסודי 
של עלילת השיר גם באמצעות הליווי. בתחום־הלחנה זה, שהעסיק 
את ש׳ גם בשנים שאח״כ, בולטים מהזורי־השירים "הטוחנת היפה" 
( 1822 ), ״מסע חורף״ ( 1827 ) ו״שירת הברבור״ ( 1828 ), ובמיוחד 
השירים "המוות והעלמה" ו״דג הטרוטה׳/ שנושאיהם המוסיקליים 
שימשו גרעין לכמה מן היצירות הקאמריות הידועות אף הן בכינויים 
אלה. מחזורי השירים האלה הם ממיטב המוסיקה האירופית. 

ידידיו של ש/ חבורת אנשי בוהמה. משוררים ואמנים, הכירו 
בכשרונותיו ועודדוהו. הם ביקשו לעניין את גתה בש׳, ושלחו 
למשורר הזקן מבחר מלחניו, ידידו של ש׳, המשורר שובר ( 61 ( 501101 ), 
המריצו להשתחרר מעול ההוראה ולהתמסר להלחנה. לידיד אחר. 
הזמר הנודע פוגל, חלק חשוב בהפצת שירי ש׳ בטרקליני וינה. 
ב 1816/7 התגורר ש׳ בבית ידידיו וכתב סדרה ארוכה של שירים, 
את הסימפוניה הרביעית ("הטרגית") והחמישית (הפופולארית, 
בסי במול־מז׳ור), מיסה רביעית, מספר סונאטות וקטעים אחרים 
לפסנתר. 

אבל מאמציו הרבים של ש׳ להשיג משרה מוסיקלית לא נשאו 
פרי, ופניותיו המרובות נענו בשלילה. רק פעם אחת שימש, לפרק 
זמן קצר, מורה למוסיקה אצל הנסיד אסטרהאזי, ב 1818 נטש לגמרי 
את ההוראה, עבר לווינה וגר שם עם המשורר מאיירהופר, התמסר 
כולו להלהנה ושקד על כתיבת האופרה "התאומים". בינתיים נתחבבו 
יצירותיו בווינה, וקנו לעצמן קהל-מאזינים גדול במופעים המוסי¬ 
קליים שב תכבו "שוברטיאדה". האוסרות — שש׳ הקדיש להן הרבה 
ממרצו, ואשר בשל העיסוק בהן הניח הצדה חיבורים רבים אחרים, 
כגון הסימפוניה שנודעה בכינויה ״הבלתי־גמורה״ — לא העניקו לו 
לא תמורה ולא תהילה, רק האופרה "התאומים" הועלתה בהצלחה 
מסוימת ( 1820 ), וכן המוסיקה הבימתית ל״נבל הקסמים", שממנה 
נתפרסמדרבמיוחד הפתיחה "רוזאמונדה". 

פרסום יצירותיו היה נושא אחר שהעביר את רוחו, ואלמלא עצת 


ידידיו לא היה זוכה לראות 
את חיבוריו בדפוס. הרעיון 
להחתים מנויים על כמה מן 
השירים היותרינודעים(״מלד 
היער", "גרטכן לד הכישור" 

ועוד) זכה להצלחה, ואפשר 
את מימונן של יצירות אח¬ 
רות, שירים, ריקודים וקט¬ 
עים לפסנתר. 

ב 1822 נתרופפה בריאותו 
של ש'; הוא חלה בעגבת 
ונתפס לדכאון עקב כשלונו 
בתחום האופרה. מחמת הס- 
רון־כיס נאלץ לשוב ולשמש 
מורה למוסיקה בבית אסטר־ 

האזי בעונות הקיץ ( 1823/4 ). 

בפרק־־זמן זה כתב כמה מיצי¬ 
רותיו המקוריות והבשלות: מיסה בלה־מינור! פנטסיה לפסנתר 
"הנודד"; שתי רביעיות, בלה־מינור וברה־מינור ("המוות והעלמה"); 
שמיניה בפה־מאז׳ור, אופוס 166 , לכלי־קשת וכלי־נשיפה; הסימ¬ 
פוניה "הבלתי-גמורה". יש הסבורים, כי ש׳ עצמו החשיב סימפוניה 
זו למושלמת בשני פרקיה בלבד, ולכן לא סיים את הסקרצו שבכתי¬ 
בתו החל. היצירה נשארה עלומה שנים רבות; היא נתגלתה רק 
ב 1868 , ומאז כבשה את לב שומעיה. 

ש׳ לא זכה לכהונה מוסיקלית מכובדת גם כשיצא שמו כמוסיקאי 
וכמלחין וכשהיו לו המלצות חשובות. המרירות על דחייתו הוסיפה 
אח״כ להרגשת התסכול והכשלון האישי. למרבה הפלא לא ריפו 
אכזבות אלו את כוח יצירתו. שנותיו האחרונות ( 1827/8 ) היו 
סוריות־במיוחד, ובהן הוציא מתחת ידיו שורה ארוכה של יצירות־ 
מופת: הפנטסיה בפה־מינור; הסימפוניה "הגדולה", בדוימאז׳ור; 
המיסה השישית, במי במול; סדרה ארוכה של שירים. בכמה מיצי¬ 
רותיו לפסנתר — בייחוד בסונאטה בדדמינור ובטריו במי במול, 
המצטיינות בעמקות רבה — ניכרת השפעתו של בטהובן. שפטירתו 
( 1827 ) עשתה רושם קשה על ש׳. אין לדעת אם ש׳ ראה עצמו 
כיורשו, אבל הוא ביקש להיקבר סמוך למלחין הדגול שאותו העריץ, 
ש' מת בהיותו בן 31 , כשהוא צעיר ממוצרט וממנדלסון; אבל 
יבול יצירותיו היה עצום למרות תנאי״הקיום הקשים שלו (רק 
ב 1828 — אחרי קונצרט פומבי יחיד שערך — עלה בידו לקנות 
פסנתר). בחייו הקצרים הספיק ש׳ לכתוב 9 אופרות. 7 מיסות, 
9 סימפוניות, 15 רביעיות, שתי חמישיות ו 3 שלישיות, וכן חיבורים 
רבים לפסנתר (סונאטות, קטעי סולו, דואטים ועוד) וב 600 שירים. 
סימפוניות ־ה נעורים הראשונות של ש׳ חושפות את השפעת היצירה 
הסימפונית של מוצארט, היידן ובטהובן. אבל הטיפול בנושאים 
והפיתוח הם אישיים־ביותר ־. לכולן אפיינית המלודיות הרבה והאיב־ 
דיווידואליות, גם אם משפטים מוסיקליים מסוימים מזכירים פראזות 
של מלחינים אחרים. מן הסימפוניה השישית ואילך מצא ש׳ דרד* 
התבטאות מקורית משלו בטיפול התזמרתי, האפייני גם ל״ררזאמונדה", 
ובמיוחד לסימפוניה "הגדולה". עם־זאת בולטת בהן חזרה תכופה 
על קטעים שלמים — פעמים רק בסולם אהד — דבר שנבע מהעדר 
הקפדה קונטרפונקטית. ש׳ עצמו היה מודע למגרעת זו. ובשנותיו 
האחרונות ביקש להשתלם בקונטרפונקט. 

המוסיקה הקאמרית של ש׳ מאופיינת בשפע רעיונות חינניים 
ועליזים ובעושר מלודי. מוסיקה זו היא ביטוי למצבי־רוח ולנטיות' 
הנפש יותר מאשס פיתוח אינטלקטואלי של גרעין מוסיקלי יסודי 
או בניין־על של ניגודים רעיוניים. הדבר משתקף גם בתכיפות הרבה 
שש׳ נזקק לשירים ממש במוסיקה הקאמרית שלו. מבחר גדול מן 



פרנץ שונרם, ציור בצבעי-סים סאה 
אוגושט רידר, 1825 (המחיאו! ההים־ 
טורי עול וינה) 



533 


שרכרט, פרנץ — שודיה 


534 


הספרות הקאמרית של ש׳ מקובל כיום על מבצעים ומאזינים כאחד. 

בתולדות המוסיקה שמור מקומו של ש׳ כמלחין המגשר בין שני 
עולמות — הקלאסיקה והרומאנטיקה. שפתו המוסיקלית היתה שפה 
אישית, מלודית מאד, בעלת ביטוי לירי-רגשי ורומאנטית בעיקרה; 
אבל היא היתה יצוקה בדפוסים של צורות קלאסיות מובהקות. לפיכך 
נחשב ש , — וכיום יותר ויותר — לאחרון המלחינים הקלאסיים, 
העומד על סף תקופת הרומאנטיקה. 

..£ . 0 ; 1953 , 1-11 ,. 5 77 ) 1 ^: 1011 ״ 0 . 1.1 ; 1934 ,. 5 .זן . 7 י\ 

) 771011 ) 111 :. 5 ,. 1 ) 1 ; 1946 ,ץ 1 /ק 10 ^סו 8 ץ< 01:1171177110 ( 1 4 ;. 9 . ,!!;•*!טס(! 
-ח £1 ..}/ ; 1951 ,■ 11 >}ויו 0 01 ) 0£1 ! 0 ח 0 < 0/1 ווו : 1-11 411 /ס ) €01010£11 

; 1958 ,ץו/<ן 70 1 ^ 810 1701 ) €71 4 :. 5 , 11 ^ 0 ז 8 .ש .ן .}\ ; 1951 ,.' 3 ,סוס;* 

- 111 ) 111171 <)$ ח׳ 11 ! 1 * 41 , 1311 ? 1£ (ז ):) 11 :> 11 .( 1 ; 1966 ,. 5 מס ־י.עג>־..־',£ ,. 1 ) 1 
1/16 0714 . 5 .? , 031 . 11 ;= 1973 ,. 5 , 5 *״ 111 :>]ג 141 ;־ 1972 , 7 ) 4 ) 11 -. 5 

. 1974 ,ץ 4 ס 101 \ / 0 )) 11 )::£ 

צ. בר. 

עודיה 1£0 ־ €1 ׳\$, קרי: סוריה), הגדולה במדינות סקנדינוויה — 
449,970 קמ״ר, 8,208,550 תוש׳ ( 1975 ). ש׳ משתרעת במזרח 
חצי האי סקנדינויה (ע״ע, ושם מפה) ובמרכזו, לחוף המפרץ הבותני 
והים הבלטי במזרח. מצרי.קטגס וארסון, המחברים עם מיצר סקגרק 
בין הים הבלטי לים הצפוני, מפרידים בין ש׳ לדנמרק בדרום־מערב. 
לש , שייכים איים בימים הסובבים אותה, רובם קטנים וסמוכים 
לחוף. הגדולים שבהם — גוטלנד 3,000 קמ״ר, ואולנד 1,344 קמ״ר 
(ע' ערכיהם) בים הבלטי. 

גאוגרפיה, עם׳ 533 ; גאולוגיה, אקלים, צומח, חי — ע״ע סקנדינויה, 

עט׳ 479 — 485 ו אוכלוסיזז. עמ׳ 1533 כלכלה. עם׳ 535 ו חוקה ומשטר, 

עם׳ 540 ! משפט, עמ׳ 540 ; דתות. עם׳ 541 ! חיברך והשכלה, עמ׳ 541 ! 
כוחות מזוינים, עם' 542 ; לשון, עם׳ 543 ; ספרות, עס׳ 545 ; אמנות, 

עמ ׳ 548 * מוסיקה, עמ ׳ 550 ; היסטוריה, עמ׳ 551 ; יהודים, עמ' 562 . 

ארכה של ש׳ מצפון לדרום כ 1,600 ק״מ ורחבה עד 400 ק״מ. בנופה, 
שעוצב מפעולת הקרחון היבשתי. בולטים יערות, נהרות וימות. 
יערות אורן, אשוח ועצים אחרים, מכסים כמחצית שטח המדינה, 
ב % משטח ש׳ תופסים גופי מים: 96,000 ימות ונהרות רבים 
וקצרים. הארוך שבהם הוא סורנה — 570 ק״מ, שלאורך חלקו התח¬ 
תון עובר הגבול עם פינלנד. הנהרות מצטיינים בזרימתם המהירה. 
משופעים באשדות ומפלים ועתירי פוטנציאל הידרו־חשמלי. כמעט 
בולם מתנקזים למפרץ הכותני. קו החוף, המפורץ והסלעי ברובו, 
מתפתל לאורך 7,600 ק״מ. אף שצורות נוף אלו שליטות בטופו¬ 
גרפיה, קיימים הבדלים גדולים ביו הצפון לדרום. מבחינים איפוא 
ב 3 אזורים גאוגרפיים עיקריים: 

1 ) נ ו ר ל נ ד ( 1 )ןז 13 ־״ 0 א), ארץ הצפון, התופסת כ 60% 
משטח המדינה, היא חלק מהמסיוו הפנוסקנדי. קו הגבול 
הצפוני עם נורווגיה עובר לאורך הרי צ׳לן (ס 01 (£) 
שבלפלנד (ע״ע). שיאם הר קבנקיסה — 2,123 מ , . הרמות 
הסחופות שלמרגלות ההרים, משתפלות דרומה. הן מבו¬ 
תרות בימות קרחוניות ובנהרות, הזורמים ברובם בכיוון 
צפון־מזרח דרוט־מערב, ומשמשים להובלת עצים למנסרות 
שלחוף המפרץ הבותני, ולהפקת כוח. 2 ) ס פא ל נד 
( 1 )ת 13 ב:>/ו$), ארץ הסוררים (השוודים) שבמרכז ש/ עיקרה 
רמות ושפלות מיוערות, מעט מישורים וימות גדולות, 
בהן ימת ונדן, 5,546 קמ״ר — הגדולה בסקנדינוויה, וימת 
מלרן, 1,150 קמ״ר, שלחופיה שוכנת סטוקהולם. 3 ) דרום 
ש׳ היא גוטלנד (^ 6011 ) — ארץ הגושים (גותים), 
ובה רמות סמולנד המיוערות, שגבהן כ 300 מ׳ בממוצע, 
וחצי־האי סקונה ( 0 ת 3 .> 51 ) שבדרום, בסקונה המישורית 
והפוריה מצויים רוב השטחים המעובדים בש'. החופים 
נמוכים וחוליים. 

על הגאולוגיה, האקלים, הצומח והחי של ש׳ — ע״ע 
סקנדינויה, עמ׳ 479 •— 485 • 

אוכלוסיית ש׳ שמרה על הומוגניות בשפה ודת. 


כ 90% הם שוודים, דו¬ 
ברי שוודית ומחזיקים 
בדת האוונגלית-לותר־ 
נית שהיא דת המדינה. 
בש׳ כ 10,000 לפים 
(ע״ע לפלנד, לפים). 
רק מיעוטם חי באודה־ 
חיים מסרתי של נדידה 
מצפון לחוג־הקוסב, עם 
עדרי איל-הצפון. לאחר 
מלה״ע 11 נקלטו בש׳ 
פליטים מהארצות הבל¬ 
טיות ופינים (אלה יוש¬ 
בים בעיקר בצפון). ב¬ 
ראשית שנות ה 70 הו¬ 
עסקו בש׳ כ 200,000 
זרים, כמחציתם פינים, והשאר יוגוסלווים, דנים, נורווגים ואחרים. 
כמיליון שוורים היגרו בשנות 1860 — 1910 מש/ בעיקר לאה״ב 
ולקנדה. מאז גדול מספר המהגרים לש׳ — בהם שוודים־חוזרים — 
על המהגרים ממנה. 

שיעורי הילודה בש׳ ( 1970 — 1975 ) הוא 12.6 ל 1,000 ; שיעוד 
התמותה — 10.8 ל 1,000 , שביהם — מהנמוכים בעולם. שיעור 
הגידול השנתי 0.18% , תוחלת החיים היא מהגבוהות בעולם: 72.1 
שנים לגברים ו 77.7 שנים לנשים. 

כ 90% מאוכלוסי המדינה יושבים במחציתה הדרומית. היישוב 
הדליל בנורלנד, מתגורר ליד המכרות (בעיקר ברזל) ומפעלי 
תעשיה (עץ, תחנות-כוח). ריכוזי האוכלוסיה הגדולים והוותיקים 
נמצאים במישורי ספאלנד ולאורך חופי סקונה. 81% מאוכלוסי ש׳ 
( 1975 ) גרים בעתם (לעומת 11% ב 1860 ). בש׳ 3 אזורים מסרופו־ 
ליטניים: סטוקהולם, 1,359,500 תוש׳ (אומדן 1976 ; בעיר 644,920 
תוש׳), יטבורי, 691,740 תוש׳ (בעיר 444,700 תוש׳), ומלמה, 
453,900 תוש׳ (בעיר 242,750 תוש׳). עוד 7 ערים הן בבות 100,000 
תוש׳ ומעלה, הגדולות בהן: אופסלה (ע״ע), 138,380 תוש/ ונור־ 
ציפין, 119,040 תוש׳. 

." 1968 , 71 ) 074 א / 0 ^<) 0 ו<) 0 ) 0 4 ,(. 1 ) 6 ) 6 והוח 50 ..ו/ 

ר. בג. 



שווריה: מראה מ; האוויר של 2 ?םר. בחזית- מבצר קוטר, נבנה במאה ה 12 ; ברקע; הגשר 
הארוך ביותר באירופה ( 6,070 ט׳/ המחבר אח האי אומר עם היבשח (תברח דחעופה ס.א.ם.) 



שוודיה; בית־רעיריה וכנסיית פט. פטר 
(משמאל) במלטה (לשבח התיירות המט־ 
שלתיח, סטוקהולם) 



535 


שודיד! 


536 


כלכלה. יחסי־חוץ שלווים, שוק־עבודה שקט, יציבות מדינית, 
עושר במחצבים וחריצות כפיים תרמו לכך שש׳ היא אחת המדינות 
העשירות והמפותחות בעולם. אוכלוסייתה היא רק 0.2% מאוכלוסיית 
העולם, אולם ב 1976 היה חלקה בתוצר העולמי 1.1% , וחלקה ביצוא 
העולמי היה 2.2% . ההכנסה הלאומית לנפש היתה ב 1977 (במחירים 
שוטפים) 9,500 דולר, מקום שני כין המדינות התעשייתיות בעולם, 
אחרי שוויץ ולפני נורווגיה, אה״ב, גרמניה וקנדה. ב 44 שנות 
שלטונה הרצוף של המפלגה הסוציאלדמוקרטית ( 1932 — 1976 ) הושם 
דגש רב על צמיחה כלכלית, תוך תיאום ושיתוף־פעולה בין הממשלה 
לבין האיגודים המקצועיים, שכל אותה תקופה היו בשליטת המפלגה. 
בעתות האטה כלכלית (למשל ב 1974/5 ) הרחיבה הממשלה את 
ההשקעות בתעשיה, כדי לצמצם עד כמה שאפשר את האבטלה, 
ואף לא מנעה עליית שכר (עליה של 40% ב 1974/5 ). במקביל, 
פיתחה ש , מערכת של רווחה חברתית בהקף חסר־תקדים, דהיתה 
מופת למדינות־סעד. למימון מערכת זו הוטלו בש׳ מסים בשיעור 
שהוא מהגבוהים בעולם: סך תשלומי המסים ודמי הביטוח־־הלאומי 
עלו על מחצית התוצר הלאומי הגלמי. גם שיעור מעורבות הממשלה 
במשק היה גבוה מאד. 


מקורות ושימושים, 960 1 — 1975 
שינוי שנתי ראלי, באחוזים 


1975—1970 

1970—1965 1965—1960 


2.9 

5.0 

5.1 

תוצר מקומי גלמי 

5.7 

8.5 

6.9 

יבוא 

2.3 

3.2 

4.1 

צריכה פרסית 

3.3 

5.7 

5.4 

צריכה ציבורית 

1.0 

3,7 

6.9 

השקעה בנכסים קבועים 

00 

<א 

9.0 

7.6 

יצוא 


ב 1977 היתד, כלכלת ש׳ נתונה במשבר החמור ביותר מאז 
שנות ה 30 . וזאת מחמת המאמצים לקיים אבטלה מזערית, העליות 
בשכר בתקופת השפל והמשך הקפאון במשק העולמי. אותה שנה 
ירד הת 1 צר הלאומי הגלמי במונחים ראליים, לראשונה בעת 
החדשה, ב 2.3% , לכך נית 1 סף גרעון ניכר במאזן־התשלומים, ירידה 
של כ 13% בהשקעות, שיעור אינפלציה שנתי של יותר מ 15% 
ושיעור אבטלה (ובכלל זה אבטלה סמויה) של כ 10% . כדי להתגבר 
על המשבר הזרימה הממשלה החדשה ב־ 197 יותר מסי מיליארד 
כתר לתמיכה בתעשיה. 


כוח־ ה עבוד ה האזרחי המועסק, 1975 
(גילאי 16 — 74 ) 


באחוזים 

במססרים מוחלסים 

ן 

6.5 

261,000 

חקלאות, ייעור ודיג 

0.5 

21,000 

מחצבים ומכרות 

28-1 

1,138,000 

תעשיה 

0.8 

32,000 

חשמל, גז ומים 

7.2 

290-000 

בניד, 

14.9 

585,000 

מסחר, אירוח ומלינאוח 

6.7 

272,000 

! תחבורה, אחסון ותקשורת 

5.3 

214,000 

כספים, ביטוח ושירותי עסק 

30-0 

1,249,000 

שירותים קהילתיים ואישיים 

100.0 

סה״כ 4,062,000 

_ _ 


חקלאות. פחות מ 10% משטחה של ש׳ מעובדים, בעיקר 
באזורי הדרום. כמחצית משטח המדינה ( 22,713 אלף הקטאר) 
מכוסה יער. השאר — שטחי הרים בלתי ניתנים לעיבוד. 

יבולי החקלאות העיקריים הם חיטה, שיפון, שיבולודשועל 
ותפ״א. משק החלב תורם כשליש מערך התפוקה החקלאית הכוללת, 
וכמחצית מהכנסות הסקטור החקלאי. החקלאות כולה תורמת כ 4% 
לתוצר הלאומי הגלמי. 



— נ 11 ד ביח״אוגד 

- דדך ר* ׳!ו■ רו 

-—- מס 7 1 זז ברזל 
נמל 

^ ומל ת/ננסח 
■ וזחנוח נוס 
© תחנות מח נר^יויויז 


מי "מ סו סרח גדול 
וזע/ידידז גדול ופלדס 
9 סגנו חססויית ברזל ופדדוז 
ת/ 1 שיית מננתדו 
< 1 נס<ויד 
[}ן־ןןןל|| 1101 ) 1-1 < ינוכית 
ס ת/ושיית נייד 


.'•־־־. כ 5 נלה 


יותר מ 90% מהקרקע המעובדת היא בבעלות פרטית, ורק כ 20% 
ממנה מעבדים חוכרים. הגודל הממוצע של היחידה החקלאית הוא 
קטן. לכן מכוונת המדיניות החקלאית ליצור יחידות חקלאיות גדולות 
יותר ע״י מיזוג וכן להקים קואופרטיווים, ארגוני ייצור ושיווק 
וכיו״ב. 

שטחי היער העצומים מספקים עץ לבניה ולדלק וחמרי־גלם 
לתעשיות הנייר והסיבים הסינתטיים ולתעשיות אחרות. ב 1975 סיפקו 
יערות ש׳ כ 53 מיליון ממ״ק עץ — 18.3 מיליון ממ״ק עץ לבניה, 30.5 
מיליון ממ״ק עץ כחומר־גלם לתעשיות הנייר יהקרטון. 2.9 מיליוני 
ממ״ק עץ לדלק, ו 0.9 מיליון ממ״ק לשימושים אחרים. 

צי הדיג השוודי פעיל בעיקר בימים הצפוניים. דיג ההרינג 



537 


שו ייה 


538 


היה ב 1976 כמחצית מכמות הדיג ( 79 אלף טון מתוך 176 אלף טון) 
וכשליש מערכו ( 89 מיליון כתר מתוך 240 מיליון כתר), 


יבולי החקלאות, 1975 


היבול לדונם 

(ק״ג) 

היבול 
(אלפי טון) 

השטח המעובד 
(אלפי דונם) 

— 

492 

1,481 

3.010 

חיטה 

344 

238 

950 

שיפון 

321 

1,937 

6,050 

שיבולת־שיעל 

291 

1,345 

4,640 

שעורה 

1,991 

837 

420 

תפוחי־אדמה 

200 

328 

1,650 

צמחי שמן 


תעשיה. תעשיית ש׳ מבוססת על יערות המדינה, על עפרות 
הברזל, על הכוח ההידרדחשמלי הזול ועל מיומנותו הרבה של כוח־ 
העבודה. כ 40% מכוח״העמדה השוודי עסקו ב 1976 בשירותי־עזר 
לתעשיה ובתעשיה, שענפיה העיקריים הם עיבוד מתכות ותעשיות 
הנדסה, וכן תעשיות העץ והנייר. מוצרי התעשיה העיקריים של 
ש , הם מכונות, כלי-רכב, ציוד אלקטרוניקה וקשר ובניית ספינות. 
גם ריהוט, כלי־חרס וזכוכית ומוצרי צריכה שוודיים אחרים רכשו 
להם שווקים בעולם הודות לעיצובם ואיכותם. 

כשליש ממפעלי התעשיה בש׳ הם בבעלות המדינה, ומנוהלים 
ע״י מינהל-החברות הממלכתי, שהוא אחד הקונצרנים התעשייתיים 
הגדולים בש/ הריכוז הממלכתי בולט נוכח העובדה כי פחות ממאה 
מפעלי תעשיה בש׳ מעסיקים יותר מ 1,000 עובדים — וכמעט כל 
המפעלים שבבעלות המדינה או בשליטתה מצויים בקטגוריה זו. 
כבחקלאות, מנסה הממשלה להפעיל מדיניות של עידוד יצירת 
יחידות גדולות וכלכליות יותר, ובמשבר הכלכלה של אמצע שנות 
הסד הוחש תהליך זה. כדי לסייע לענף המספנות, למשל, העבירה 
הממשלה לבעלותה את שלוש המספנות הגדולות ביותר, איחדה 
אותן והזרימה לענף ( 1977 ) קרוב ל 5 מיליארדי כתר. הממשלה 
איחדה גס את שלושת מפעלי הפלדה הגדולים, והיא מחזיקה במחצית 
השליטה בחברה המאוחדת. מצב דומה קיים בתעשיית הטכסטיל, 
המתקשה להתחרות ביבוא, וחלקה בשוק המקומי ירד מכ 70% 
( 1965 ) לב 30% ( 1977 ). הממשלה מתכוונת להעביר לרשותה מפעלי 
טכסטיל בעלי סיכויי שיקום, ולהניח לאחרים להתחסל. כזה גם המצב 
בחלק גדול מתעשיית האלקטרוניקה. אולם. לא כל המיזוגים הללו 
הצליחו, מיזוג שתי החברות הגדולות לכלי־רכב — "סאב" ו״סקניה 
וואביס״ — נכשל ב 1977 . 

הייצור התעשייתי, 1975 


טונות) 

(אלפי 


בדי כוחנה 11.3 

3,485 

ברזל 

צמר סינתטי 35,5 

5,610 

מטילי סלדה 

עיסת עץ 6,430 

3,935 

פלדה מוגמרת 

נייר עתונים 1,180 

77-0 

אלומיניום 

נייר וקרטון 3,260 

57.0 

נחושת אלקסרוליסית 

מלט 3,120 

36.0 

עופרת מזוקקת 

לבנים (מיליון) 208 

2.4 

חיטי צמר 

דירות במורות(יחידות) 74,500 

0.5 

בדי צמר 

חשמל (מיליון קוט״ש) 80,570 

6.4 

חוסי כותנה 


מחצבים. ש׳ עשירה באוצרות־טבע. עפרות־ברזל הן הבסיס 
לתעשיה הכבדה ופריט־היצוא העיקרי של ש , . 90% מעפרוח־הברזל 
מיוצאים, בעיקר למדינות תעשייתיות באירופה. מכרות הברזל 
העיקריים מצויים בקירובה ובמאלמברןט, מצפון למעגל הארקטי, 
ומכרות משניים מצויים במרכז המדינה. ירדה מאד חשיבותם של 
מכרות הנחושת, שעד סוף המאה ה 18 היו המחצב העיקרי של ש׳. 



מפפנה ל&בליית ענק, ;מ 5 יטבורי ז־מכוו השוודי, סטוקהו 5 ם 1 

ב 1975 הגיעה כריית עפרות־הברזל ל 31 מיליון טון. נחצבו גם 
100,000 טון עפרות עופרת ו 197,000 טון עפרות אבץ. 

אנרגיה. צריכת החשמל בש׳ היא מהגבוהות בעולם. מקוד 
האנרגיה העיקרי, כדי שני־שלישים מייצור החשמל, הוא כוח הידר(" 
חשמלי, אולם ניצול מקורות אלה קרוב לאופטימום, וש׳ תלויה כיום 
במידה ניכרת ביבוא נפט, שעליית מחיריו מ 1973 תרמה להרעת 
מאזן־התשלומים שלה, במארס 1976 הסכימו ש׳ ונורווגיה לתאם 
את מדיניות האנרגיה שלהן, והפרלמנט השוודי אישר חוק להגדיל 
עד אמצע שנות ה 80 את מספר תחנות־הכוח הגרעיניות בש׳ מ 5 
ל 13 בהנחה, כי ב 1985 יספק הכוה ממקורות גרעיניים כמחצית 
מצריכת האנרגיה של ש/ אולם, אחרי בחירות 1976 התברר שרה״מ 
החדש מתנגד להפקת חשמל מכורים גרעיניים מנימוקים של איכות 
הסביבה ומוסר. הופכם ( 1977 ) שהתחנה הששית, שבנייתה הושלמה, 
תופעל, שלוש תחנות שבשלבי בניה תושלמנה אולם לא תופעלנה, 
ואילו שלושת התחנות האחרות לא תיבנינה כלל. אולם ב 1979 הוחלט 
להפעיל עוד 4 תחנות גרעיניות. 

רשות הכוח הממלכתית מספקת כ 45% מכלל צריכת החשמל 
הארצית. את השאר מספקות חברות פרטיות שמספרן גדול יחסית. 

תחבורה ותקשורת. אורך המסילות של הרכבות הממלכ¬ 
תיות — 12,100 ק״מ, מזה 7,500 ק״מ מסילה מופעלת בחשמל. 
הרכבת מפעילה גם שירותי מעבורת לדנמרק ולמזרח גרמניה. 
ב 1975 הסיעה הרכבת 5,861 מיליוני נוסע/ק״מ ו 16,057 מיליון טון/ 
ק״מ מטענים. אורד רשת הכבישים — 98,000 ק״מ. בסוף 1975 היו 
בש׳ 2.8 מיליוני מכוניות נוסעים ו 170,000 כלי־רכב מסחריים. מכו¬ 
נית אחת לכל 3 נפשות — מהשיעורים הגבוהים בעולם. 

תפוסת צ י הסוחר השוודי (למעט שיט חופים) כ 8 מיליוני טונה 
( 1976 ), מזה כ 3.7 מיליוני טונה מכליות. תנועת המטענים 
בנמלי ש׳ ( 1975 ) היתד. 32.4 מיליון טון טעינה, 52.2 מיליון טון 
פריקה, לחברת התעופה השוודית 3/7 בקובסורציום חברות הת¬ 
עופה הסקנדינוויות . 5 .^. 5 . בסוף 1975 היו בש׳ 5.4 מיליוני טלפו¬ 
נים (השיעור השני בגבהו בעולם, בחישוב לנפש, אחרי אה״ב). 
רשויות הרדיו והטלוויזיה הן ממלכתיות. בסוף 1975 היו בתוקף 2.9 
מיליוני רשיונות טלוויזיה (מחצית — בצבע) ורדיו. בש׳ הופיעו 
( 1975 ) 120 יומונים בתפוצה של כ 4.5 מיליוני עתקים, — יותר 
מ 520 עתונים לכל 1000 תושבים — השיעור הגבוה ביותר בעולם. 
בש׳ אין ביקורת גבולות פרט לביקורת המשותפת למדינות סקבדי- 
נוויה, לכן אין נתונים לגבי תנועת התיירות. ההכנסות מתיירות 
( 1975 ) נאמדו ב 1,425 מיליון כתרים, 




539 


שודיה 


540 


רווחה חברתית. מערכת הרווחה בש׳ היא המקיפה שבעולם. 

היא מורכבת ממערכת ביטוח* 0 וציאלי שאינה מנוהלת בידי הממשלה, 
וממערכת קיצבאות (שהממשלה משלמת מתקציבה), שעיקרן קיצי 
בות ילדים. קיצבות שיכון ומקדמות ע״ח דמי־מזונות. המרכיבים 
העיקריים של מערכת הרווחה הם: 

1 . קיצבות ילדים הכוללות קיצבה יסודית לכל ילד עד לגיל 
16 : תוספת לילדים המצויים ברשות הורה אחד ; מערכת גנים ומעו¬ 
נות לילדי הורים עובדים, ומערכת מרכזים לטיפול בילדים אחרי שעות 
ביה״ס. 2 . 9 שנות חינוך חובה בבת״ס יסודיים. חינוך חינם 
בבת״ם על־יסודיים ובאוניברסיטות, וסיוע נרחב לתלמידים וסטודנ¬ 
טים נזקקים. 3 . קיצבות ש י כ ו ן (עד 80% מהוצאות הדיור) למשפ¬ 
חות מעוטות הכנסה או בעלות ילדים אחדים. קיצבות שיכון אחרות 
ניתנות לזוגות בלי ילדים, לבודדים ולפנסיונרים. 4 . ביטוח ברי¬ 
א ו ת ואשפוז כללי לכלל האוכלוסיה. תשלום מחצית ההוצאות לקניית 
תרופות (בשום מקרה לא ישלם המבוטח יותר מ 20 כתר). ב 1974 
הונהג ביטוח ריפוי שיניים (כדי מחצית ההוצאה). ביטוח הורים — 
5 ־ 2 כתר ליום לשבעה חדשים בעת לידה, והיעדרות של עד 10 ימי־ 
עבודה לשנה מפאת מחלות ילדים. ביטוח הכנסה, במקרי היעדרות 
כתוצאה ממחלה, עד 90% מההכנסה. 5 . מערכת פנסיה כללית. 
ב 1976 הורד גיל הפנסיה מ 67 ל 65 שנים, אולם אפשרית פרישה 
מוקדמת או מאוחרת, תוך הקטנת הפנסיה או הגדלתה, בהתאמה. 
אפשרית גם פרישה חלקית בין הגילים 60 לסד, מבלי לפגוע בזכויות 
הפנסיה. תשלומי הפנסיה צמודים למדד־המחירים. הכוונה להבטיח 
לפנסיונרים 60% מהכנסתם השנתית הממוצעת ב 15 "השנים 
הטובות ביותר״ שלפני גיל 60 . 6 . תשלום מלא לאבדן הכנסות 
כתוצאה מפגיעה בעבודה או ממחלות הקשורות בעבודה, בשילוב 
עם מערכת הבריאות. 7 . ביטוח אבטלה המכסה את מרבית עובדי 
התעשיה והבניה וחלק ניכר מעובדי השירותים, מופעל בידי האיגו¬ 
דים המקצועיים השונים. מ 1974 מובטח לכל מובטל בש׳ תשלום 
בסיסי של 45 כתר ליום. 

סחר חוץ. מוצרי היצוא העיקריים של ש׳ ב 1976 : מכונות 
( 27% ), מכוניות (%/־. 10 ), מתכות ( 9.2% ), נייר וקרטון ( 8.5% ), 
עיסודעץ ( 7.7% ), מוצרי הנדסה ( 5.3% ), ספינות ( 5.1% ), עץ 
( 5.0% ), כימיקלים ( 4.6% ) וטכסטיל ( 2.7% ). מוצרי היבוא העיק¬ 
ריים הם: מכונות ( 22.0% ), דלק ( 17.2% ), מתכות ( 8.9% ). כימיק¬ 
לים ( 8.1% ), טכסטילים ( 7.5% ), מזון ( 6.6% ), מכוניות ( 6.6% ), 
מוצרי הנדסה ( 5.0% ) וספינות ( 2.1% ). 

המייצאות העיקריות לש', בסדר חשיבותן, הן נורווגיה. בריטניה, 
מערב גרמניה, דנמרק, בלגיה־לוכסמבורג, פינלנד דאה״ב. והמייב¬ 
אות העיקריות ממנה: מערב גרמניה, בריטניה, בלגיה-לוכסמבורג, 
דנמרק, נורווגיה, אה״ב ופינלנד. קשרי הכלכלה של ש , עם בריה״מ 
השכנה — מצומצמים. 6,3% מכלל היצוא מש׳ נשלח למדינות הגוש- 
המזרחי ( 1976 ), וכ 6.1% מכלל היבוא לש׳ בא משם. 


מאזן הסחר 1974 , 1976 
(מיליוני כתר) 


1976 

■־־ 

1974 


79,155 

70,514 

יצוא סחורות 

78,000 

72,758 

יבוא סחורות 

1,155 

- 2,244 

_ 

המאזן המסחרי 

_ _— 


כספים ומטבע. ה״ריקסבנק", הבנק המרכזי הראשון בעולם, 
נוסד ב 1657 . שלא כברוב המדינות, הפיקוח עליו הוא בידי הפרלמנט 
ולא בידי הממשלה. יחידת־המטבע הלאומית, ה״ריקסדאלר", הונהגה 
ב 1855 , וב 1873 הוסב שמה לבתר ("קר 1 נה"), ובו 100 אורה. ב 1931 
הצטרפה ש׳ לגוש־השטרלינג. ערב מלה״ע 11 פרשה ממנו. ב 15,8.71 


יוסף הכתר והפך למטבע נייד. ב 1973 הצטרפה ש׳ למסגרת 
״הנחש האירופי״ — ההסדר לייצוב כמה מטבעות אירופיים לעומת 
הדולר. המאמצים להגן על שער הכתר בשנות הסד גררו ירידת 
הרזרבות ל 1.6 מיליארד דולר ( 1974 ), גרעונות במאזךהתשלומים, 
3 פיחותים ( 1976 , 1977 ) ונטישת ״הנחש האירופי״ ( 1977 ). במקומו 
נקבע שער־חליפין לפי ״סל״ בן 15 מטבעות. השער נע ( 1978 ) 
סביב 4.8 כתרים לדולר של אח״ב. 

החוב הלאומי השוודי בסוף 1976 היה 85 מיליארד כתר, לעומת 
23 מיליארד כתר בסוף 1960 ו 36 מיליארד כתר בסוף 1970 , 

ש׳ חברה בקרן המטבע הבינלאומית ובבנק העולמי. היא אחת 
המדינות הבודדות שקיבלה עליה להקציב אחוז אחד מהתל״ג שלה 
לסיוע למדינות מתפתחות. ש׳ חברה בהתארגנויות הכלכליות של 
מדינות סקנדינוויה ובאפט״א. מתוך שמירה על ניטרליות מסרתית 
לא הצטרפה לקהיליה הכלכלית האירופית. 

,זש 12 שז 0 .'׳ 1 \ ; 1 ־ 195 ,. 5 / 0 (■( 111510 ) 11 ( 0101 ?£ ( 41 , .'־ 1 . 11 

־״ 5 / 0 !( 007 ה ( £01 ? 7/1 ,־ 1 ש 21:1111112 ; 1966 111 011 ( 1 : 11 -(( 1.0111411 ? 1 ( 1 

,חש^זסא ; 1970 ,?: 1 ) $1 ??סן!?^ :רו? 014 / ? 11 ! / 0 •( 4 ) 5:11 /- 

. 1971 5 / 1101 ( 41 ) 1 ( 1 

ד. גב. 

חוקה ומשטר. התיקונים שהוכנסו ב 1968 — 1975 שינו מן 
היסוד את החוקה משנת 1809 , 

הכתר. מאז 1975 ממלא המלך תפקידי ייצוג וטקס בלבד: הוא 
אינו רשאי להשתתף בישיבות הממשלה, אינו בוחר במועמד לראשות 
הממשלה, וחתימתו אינה דרושה לאישור חוקים. מאז 1973 מולר 
קרל ^ 7 \ X גוסטו. 

הרשות המבצעת היא הממשלה, האחראית בפני ביה״נ 
(ריקסדאג). יו״ר ביה״נ הוא הממנה את המועמד לר״מ; המינוי 
תופס אם אין רוב חברי ביה״נ מתנגד לו, והמועמד לר״מ ממנה את 
השרים. לבחירת מועמד לר״מ השפעה רבה, לפי שאם לא אישר 
ביה״נ 4 מועמדים — נערכות בחירות חדשות. הצעת אי־אמון בממ¬ 
שלה נידונה רק אם 10% ויותר מצירי ביה״נ מציעים אותה, והיא 
מתקבלת רק בתמיכת רוב מוחלט של חברי הבית (ולא רוב המש¬ 
תתפים באותה ישיבה כלבד); גם אז אין הממשלה חייבת להתפטר, 
אם היא מכריזה על בחירות כלליות תוך שבוע ימים! וכן רשאית 
הממשלה לפזר את ביה״ב לפני תום כהונתו ולערוך בחירות 
כלליות. 

ב י ה ״ נ מורכב, עפ״י התיקון מ 1971 , מבית אחד בלבד, בן 
349 חברים. 310 מהם נבחרים באזורי בחירה, ו 39 ברשימות מפלג¬ 
תיות ארציות. כדי לזכות במושבים חייבת מפלגה לעבור את אחוז 
החסימה ( 4% מקולות הבוחרים בכל הארץ, או 12% באיזור בחירה 
כלשהו). זכות הבחירה היא לבני 18 ומעלה. פעילותו החשובה ביותר 
של ביה״נ היא בידי 16 ועדות-הקבע שלו, המוסמכות ליזום חקיקה. 
המיסוי הוא בסמכותו הבלבדית של ביה״נ. 

חשיבות רבה ביותר נודעת בש׳ לשלטון המקומי, המופקד על 
חלק גדול ממינהל הציבור. בשל חשיבותו נערכות הבחירות לרשו¬ 
יות המקומיות ביום הבחירות הכלליות לביה״נ, פעולת השלטון 
המקומי וסמכויותיו אחידה בכל הארץ? אין חוקי עזר ואין חקיקת- 
משנה, וביה״נ מחוקק גם את החוקים הנוגעים לשלטון המקומי. 

מוסד נציב תלונות הציבור (אומבודסמן) קיים. בצורה זו או 
אחרת, מאז המאה ה 18 , וארצות אחרות העתיקוהו מש׳. כיום משמ¬ 
שים בש׳ 3 נציבי תלונות ציבור, הנבחרים מטעם ביה״נ לתקופת 
כהונה של 4 שנים, סמכותם מקיפה ביותר, הם רשאים לבדוק אחר 
החלטות עובדי הממשלה, עובדי־ציבור ואף שופטים, אין להסתיר 
מפניהם מסמך כלשהו, וזכותם להעמיד לדין כל מי שלא נהג כחוק; 
זכות זו מופעלת לעתים רחוקות, לפי שנדפה מצדם דיה לתקון 
מעוות. אה• א• 






541 


שדדיו 


5 2 



׳שווריה: בית קי , { ע? עפר. אגם במחוז דאלארנה (חכרת התע־פה ס-א.ס.) 

משפט. הבסיס למשפט השוודי הוא "ספר־ההוקים הממלכתי" 
( 1.38 ^ 1 ^ 51 ש§ 1 ־ 0 -\ 5 ) מ 1734 , על תיקוניו ומילואיו הרבים. במשפט 
האזרחי בולטת כיום מגמת תיאום עם תפיסות המשפט של הארצות 
הצפוניות השכבות, וניכרת דאגה רבה בייחוד להגבת הצרכן ולזכויות 
המשפחה (ובכלל זה [מ 1974 } ליברליזציה רבה בחוקי הנישואין 
והגירושין). בחוק הפלילי, המבוסם על ספר־החוקים הפליליים (- 01x5 ־ 61 
; 0311 ) שנכנס לתקפו ב 1965 , מושם הדגש על מניעת הפשע ושילוב 
השפוטים מחדש בחברה. מערכת החוקים נתונה לביקורת תמיד 
במגמה להתאימה לרוח הזמן. 

ב 1942 נקבעו ארגון מערכת השפיטה ונהליה, בערכאה הנמוכה — 
*ו 3 ־ 7111851 ("בימ״ש שלום״), יושבים 3 שופטים מקצועיים. מעליה — 
בתמ״ש גבוהים בהרכב 4 שופטים, הפועלים ב 6 הערים 

החשובות. ה ח $101£ בת 0 ינ 11085131 (ביהמ״ש העליון) פועל בסטוקהולם 
הבירה, בהרכב 5 שופטים. 

דתות. כ 90% מאוכלוסיית ש׳ משתייכים ל״כנסיה השוודית 
הלותרנית׳ , (ת 3 ־!?>ו 11111 311 ; 1 ־ 1 ץ£ 3 ; 51 ^ 0 ׳.י 8 ), שהיא הדת הרשמית 
במדינה. המלך ושר-החינוך היו חייבים (עד לאחרונה) להימנות 
עמה. מבחינה מיבהלית 13 מחוזות(■!^ 511£ ) לכנסיה הרשמית, ובראשה 
עומד הארכיהגמון של אופסלה (ע״ע). בצד הכנסיה הרשמית קיימות 
נם כמה כנסיות פרוטסטנטיות אחרות המאוגדות (מ 1953 ) ב״ארגון 
הכנסיות השוודיות החפשיות״, ולהן כ 335,000 נפש. יש בש , גם 
כ 60,000 קתולים, ובראשם הגמון, וכ 15,000 יהודים, ולהם רב 
ראשי (ר׳ להלן). 

מסיבות היסטוריות היתה הבנסיה בש׳ שמרנית מאד. רק במאה 
ה 19 פגה שמרנותה. ב 1617 נגזרה מיתה על קתולים. ב 1781 בוטלו 
חוקי האפליה לגבי קתולים אזרחי־חוץ, ורק ב 1860 ניתן חופש־ 
פולחן לקתולים אזרחי-ש׳. לממשלה ולפרלמנט השפעה ניכרת על 
התחיקה הכנסייתית. 

חינוך והשכלה. מאז מלה״ע 11 פעולת בש׳ תנועת רפורמה 
חינוכית ערה מאד. פרי פעילות זו היא ביה״ס המקיף התשע״שנתי 
שהלימוד בו חובה וחינם. זהו מוסד אחיד הקולט את כל בני 7 — 16 , 
ובאחרונה, בהדרגה, עוד שנתון. יש בו 3 דרגות של כיתות, והמעבר 
מן הנמוכה לגבוהה ממנה אינו קשור בבחינות ג א׳-ג/ ד׳-ד, ד־ט , 
(האחרונה מכונה גם "בי״ס תיכון תחתון"), תכניות הלימודים בכי¬ 
תות א׳-ר אחידות לגמרי; בשנות הלימוד ז׳יח׳ נלמדים מקצועות 
בחירה בצד גרעין מקצועות משותף לכל, ואילו בשנה ט׳ קיימות 
2 מגמות (עיונית יותר ומעשית יותר) ומגוון רב של "זרמים". 

בוגר המוסד רשאי לעבור בלי בחינות לבי״ם תיכון עליון (גימ¬ 
נסיה)׳ שהלימוד בו אינו חובה אך חינם. במוסד זה כמה סוגי־משנה: 


גימנסיה 3 — 4 שנתית ובה 3 "זרמים" (קלאסי, מודרני, טבע) והרבה 
״תת-זרמים״, והיא מכינה לבחינת־בגרות ולבי״ס גבוה; נוסף על כך 
יש 2 מגמות תלת־שנתיות מעשיות — גימנסיה טכנית או מסחרית. 
בסך הכול יש בגימנסיות לסוגיהן 22 תת־מגמות, המאפשרות לחני- 
כיהן להפעיל את כשרונותיהם האישיים. 

בש׳ 70 מוסדית גבוהים, בהם 8 אוביבדסיטות (ב 1976/7 למדו 
בהן 87,516 תלמידים), כמה מהן ותיקות (אופסלה, 1477 ; לונד, 
1668 ), וכן שתי אוניברסיטות טכניות ( 12,700 תלמידים). תלמידי 
המוסדות הגבוהים פטורים משכר־לימוד וזכאים למלגות; הנהירה 
אליהן גוברת והולכת, עד שבאחרונה הוגבל מספר הלומדים ברוב 
הפקולטות, בייחוד למקצועות המעשיים. 

רבים בש׳ "בת״ם גבוהים לעם" מטעם אוניברסיטות, כנסיות 
ואיגודים מקצועיים, שהממשלה תומכת בהם. במוסדות למבוגרים 
לומדים ( 1973/4 ) 4 ! 2 מיליונים נפש לשנה. בש׳ 4 ספריות ראשיות 
(הגדולה שבהן באופסלה) וספריות אזוריות ומקומיות רבות. מצויים 
בש׳ הרבה מוזיאונים בעלי רמה גבוהה. הממשלה משתתפת ב 65% 
מהוצאותיהן השוטפות וב 30% מהוצאות הבניה של בתה״ס המקיפים 
והתיכונים. 

י. ארגון, הרפורהה החינוכית בש׳(החינוך, ל״ח), תשכ״ו; . 5 

; 1.967 , 11001 ) 5 )< $11 <ך 6 ן{)ז 1$ *ז €0 1 /;> 11 > 6 ע $1 ■) 7/2 .ק - 10114 

,§ס 1 זז 0 .[ ; 1967 2 , 2611 זזי< 0 { 6 ( 11111 ) 11 5 ) 1 11: 6 ! 0 016 ,:)?!!!.עסזיד . 5 

. 1968 ,. 5 112 5611001 

ח. א. 

כוחות מזוינים. עקב מצבה הגיאדפוליטי העדין בין הגוש 
המזרחי למדינות נאט״ו והניטרליות שלה בסכסוכים בידלאומיים 
כ 160 שנה, מייחסת ש׳ חשיבות רבה לקיום כוחות מזוינים חזקים. 
היא גם הקימה תעשיה צבאית מסועפת והדישה לייצור עצמי של 
כלי־רכב משוריינים, נשק קל וכבד ( 5 ־! 60£0 ), מטוסים ( 5336 ) 
ואניות-מלחמה. 

ב 1977 היו לש׳ כ 69,000 איש בשירות צבאי, שפעלו במסגרת 
3 הזרועות המזוינות, מהם כ 49,000 מגויסי־חובה, והשאר אנשי־ 
קבע. שירות חובה חל על גילאי 18 — 47 , והשירות הבסיסי נמשך 
714 י— 15 חודש, בהתאם לזרוע. מספר הנקראים לשירות סדיר מגיע 
לב 50,000 לשנה. כ 110,000 מילואים מגויסים כל שנה ל 18 — 40 
יום. בשעת חירום אפשר לגייס 750,000 איש תוך 72 שעות, תקציב 
הבטחון ל 1977/8 הגיע ל 2,833 מיליון דולר. ב 1976 היה התקציב 
3,7% מהתל״ג הלאומי. חיילים שוודים משרתים בכוחות או״ם בקפרי¬ 
סין ( 425 איש) ובסיני ( 687 איש). 

כוחות היבשה כוללים בימי שלום רק מסגרות ארגוניות 
(מטות), יחידות אימונים ובתי״ם, ומשרתים בהם כ 46,000 איש, 
מהם כ 10,000 חיילי־קבע, בשעת גיוס כללי יכלול הצבא 5 חטיבות' 
שריון, 20 חטיבות חי״ר, 4 חטיבות ניידות מיוחדות לשירות בצפון 
( 1 > 11 ג 1 -ו-ו 0 א), 50 גדודים (חי״ר, תותחנות, נ״מ) עצמאיים, ועד 500 
פלוגות־הגנה מקומיות. לצבא כ 700 טנקים, וכן תותחים מתנייעים, 
ארטילריה חזקה, 17 מטוסי־קשר ו 34 מסוקים. תודעת המיקוש 
מפותחת היטב בצבא ש׳. 

את בלחות האוויר מפעילים כ 11,000 איש, מהם כ 5,700 
בשירות חובה. מספר המטוסים המבצעיים כ 500 , ובכללם מטוסי 
יירוט, תקיפה וסיור, בעיקר מדגמי \ €11 ; 31 ־ 191 י ח 5€ ת 13 , שבי- 

צועיהם מעולים. 110 מטוסי־תקיפה שמורים בעתודה. רב מספר 
מטוסי-האימון, יותר מ 300 . מצויים גם מטוסי־תובלה ומסוקים. 
לצורך הגנת נ״מ מפעיל חיל האוויר כ 170 טילי "הדק" (תוצרת 
אה״ב). רשת־התראה אווירית, אוטומטית ( 60 511-11 ), מכסה את כל 
המדינה. 

קטעים בכבישיה הראשיים של המדינה הותקנו כדי לשמש 
משטחי המראה ונחיתה למטוסי-קרב בעתות חירום. 

את כוחותיה ים מפעילים 12,000 איש ( 7,100 בשירות קבע). 



543 


שודיה 


544 


מצבת האניות כוללת 6 משחתות, 23 צוללות, 14 מקשות ו 46 
טרפדות. יש גם מספר ניכר של נחתות ו 8 שוברות-קרח חמושות. 
בסיוע לאניות פועלים 25 5 סוקים. בפיקוח חיל-הים פועלות גם 
סוללות-חוף ניידות, ו 45 נייחות, המצוירות (מלבד בטילים) בתו¬ 
תחים מ 210 מ״מ וממה. בחופיה המסולעים של ש׳ נחצבו מקלטים 
עמידים בפני התקפה גרעינית, לאניות־מלחמה (ממשחתת ומטה). 

ג ופי־ ע ז ר. לש׳ הגנה מרחבית חזקה, בה משרתים לפחות 
120,000 איש. ההתגוננות האווירית האזרחית מפותחת מאד, והיא 
נעזרת בארגון 1x1113 , שלו כ 100,000 נשים בשירות־עזר וסעד. 
ל״צלב האדום״ השוודי כ 500,000 מתנדבים שיופעלו בעת־חירזם. 
מערכת מקלטים תת־קרקעיים מסועפת מאד תעניק לרוב תושבי 
ש׳ הגנה בפני תקיפות מטוסים בעת מלחמה. מנהרות הרכבת התח¬ 
תית בסטוקהולם, שארכן עשרות ק״מ, תוכננו מלכתחילה לשמש 
מקלטים לאוכלוסיית הבירה. 

פ. פ. 

לשונה של ש׳(כ 8 מיליון דוברים) היא הלשון השוודית( 60510 * 5 ) 

— לשון טוטובית (ע״ע, וע״ע סקבדינויה, עמ ז 492 ) צפונית. השוודית 
רווחת גם באזורי־התוף של פינלנד (כ 300,000 דוברים), שבה היא 
לשון רשמית שניה, ועד המאה ה 19 אף היתה לשון התרבות והחינוך 
(ע״ע פינלנד, עם׳ 724/5 ; והשו׳ להלן: ספרות). עד מלח״ע 11 היו 
כ 7,500 דוברי־שוודית בחופה של אסטוניה ובאייה. דוברי־שוודית 
יש גם ב״איי־ההתיישבות" השוודיים באה״ב(במערב־התיכון היו ב 1930 
כ 500,000 , אך מספרם הולך ופוחת במהירות). בש׳ גופא יש עוד 
כ 30,000 דוברי-פינית (תושבים קבועים בצפונה של ש׳ [על הפועלים 
הארעיים הפינים ר׳ לעיל, אוכליסיה)) וב 10,000 דובדי לפית 
(בלפלנד [ע״ע, עמ׳ 1016 ]). בשוודית הבדלים דיאלקטליים חריפים, 
במיוחד באזורים הכפריים, ותושבי אזורים שונים יש שמתקשים 
להבין זה את זה. ההבדלים הניביים מתבטאים גם בהנגנה. שוודית 
תקנית פותחה בעיקר לצרכי התאטרון, השחקנים נזקקים לה־בלבד 
אף בבימות שבאזורים דיאלקטליים מובהקים, והיא המקובלת ברדיו 
ובטלוויזיה. 

המבנה ההגאי. הכתיב לא הותאם לשינויים הפונולוגיים(ע״ע 
פונטיקה ופובולוגיה) המופלגים שחלו בשוודית במרוצת הזמן, 
והכתיב משקף אך בקירוב את ההגיה הנוכחית. בשוודית 9 פונמות 
תנועתיות: /!/;/?/;/*%/ (כתיב: ס) ? /ש/;/■*/ ו 111 \) (/ס/ 

קצרה ו/ס/ ארוכה; כתיב ! 1 ); /ס/ (כתיב: ס, 3 ); ״/ כתיב: 3 , ש); 
! 16 (כתיב : 0 ); / 3 /. הבדלי-האורך חשובים בעיקר לגבי / 3 / ו/ט/. 
בשוודית 18 פונמות עיצוריות בסיסיות: /ק/ז/ 1 /ז/ש 1 /ז/נ 1 /ז/ 1 )/; 
/ 8 /;/ 01 /;/ת/;/(ז/ (כתיב: 8 ״) £1 0/1 * 1 <{! £41 < 511 ס;// /ס ^ץ 10 ! 1 }{ )? 5/20 !/ 

,(על הדיאלקטים) 141 ה\ 01 [ 0 ז 7$ \־ ,. 1 ) 1 ; 1965 , 1-111 , 11101-10 ^ 4 ^ 

.* 1967 

ים. ה. 

ספרות. מהספרות השוודית (=הסה״ש) הקדומה שלפני 
הנצרות, שלא כמשאר ססרויות סקנדינוויה, נותר מעט מאד — בעיקר 
בכתובות בכתב הרוגים (ע״ע), ומתוך שחזור. אחרי קבלת הנצרות 
(במאה ה 11 ) תורגמו חלקים מ״הברית החדשה" לשוודית, וחוברו 
ועובדו פזמורי־כנסיה. כה״י השוודיים הקדומים־ביותר הם קבצי- 
חוקים מהמאה ה 13 . לסופר השוודי הראשון נחשב הנזיר פטרו דה 
דאציה ( 3013 <£ 410 1235 — 1289 ), שחיבר בשוודית אוסף של 

"אגדות שוודיות קדומות" ע״ם קבצי אגדות־קדושים שנפוצו אז 
באירופה. יצירה חשובה אחרת של הספרות הדתית היא החיבור 
הלאטיני על חזיונות בירגיטה (או בריגיטה [ע״ע]) הקדושה (י״ל 
ב 1486 ). 

מתחילת המאה ה 14 נשתמרו שירה חצרנית וסיפורי-אבירים — 
בעיקר ב :ס 15 * 113 ס £0 ט£(״שירי אופמיה״) וב £1-114510-01111430 ("דה״י 
של אריק" [ע״ע אריק ^]). ב״שירי אופמיה", שעלילתם שאובה 
מתולדות נורווגיה, כבר הופיע דגם־השיר הנקרא 5 ז 0 * 01 :: 1 ס 14 ; יש 
בו משקל (ע״ע) הטעמות, ושורותיו חורזות בצמדים — במקום האלי־ 
טרציה (ע״ע) של השירה הנורדית הקדומה. אייהיציבות המדינית 
מאמצע המאה ה 14 ואילך גרמה את ירידתה של הספרות העילית 
שבכתב. הופיעו התחלות של כתיבה היסטורית, בעלת אופי דמיוני 
בחלקה, כגון הצגת השוודים כבני־מגוג. עם סוג זה נמנה החיבור 
הלאטיני 00:1101-11111 011011103 1x8:11 ("תולדות ממלכת הגותים"), 
מאת אריקוס אולאי ( 0131 ; מת 1484 ). אד קול השירה לא נדם 
לגסרי, והמחאה הלאומית נגד השתלטות הדנים הובעה בשירות 
המיוחסות להגמון תומם סימונסון(מת 1443 ) — 1530 * 1£0:5 ־!£ ("שירת 
החופש") ו ח 153 ׳\ 0£0:5 <ד ("שירת הנאמנות"). 

לעומת שקיעת הספרות ה״גבוהה" פרחה הספרות ה״נמוכה". 
דאנר מרכזי בספרות זו היתה הבלדה (ע״ע); היא הגיעה מצרפת 
ומאנגליה, אלא שתכונותיה המיוחדות נתגבשו בצפון. התפשטו גם 
מעשיות עממיות, שסוגיהן העיקריים היו: £011453860 — סיפור 
המבוסס על אירועים היסטוריים, י £01145383 — סיפור פנטסטי. 
שני הז׳אנרים נרשמו רק בתקופה מאוחרת, אך כבר מהמאה ה 14 
יש תיאורים מגוונים על אופן כתיבתם. 

השגה הספרותי החשוב־ביותר של הרפוסציה במאה ה 16 היה 
תרגום הביבליה לשוודית ("הביבליה של גוסטו ואסה", ע״ש גוסטו 
אדולף [ע״ע]; 1540/1 ). בנושא זה רבה היתה תרומתו של אולאום 
פטרי(״:*? 013115 ), תלמידו של לותר והדמות החשובה ברפורמציה 
השוודית; הוא גם חיבר ספר בעל חשיבות היסטוריוגרפית על תול¬ 
דות ש׳. לפטרי מייחסים גם את חיבור הדרמה הביבלית הראשונה 
בשוודית 000104113 0£10 ד. לחיבורים אלה היה תפקיד מכריע בגיבוש 
התקן של השוודית. נמשכה גם מסורת הכתיבה בלאטינית, ויוהאנם 
מאגנוס — שגלה לאיטליה — ואחיו אריק חיברו חיבורים היסטוריים 
על ש׳ ועל ארצוחיהצפון. 

בעקבות מלחמת שלושים־השנה ועלייתה של ש׳ כמעצמה, 
החלה להיווצר תרבות חילונית בהשפעת הרנסאנס. ואולם׳ סכנת 
כליה ריחפה על השפה השוודית מחמת המעמד המכריע בכלכלה 
שהיה לסוחרים הגרמנים בעיר־הבירה, ובשלהי המאה ה 17 הוקדשו 
מאמצי המשוררים בעיקר להגנת השפה ולטיפוחה. 

המשורר הלירי הראשון בשוודית היה לארס ויוואליוס (- 1 ^\ 
311111$ *; 1605 — 1669 ). הדמות המרכזית של התקופה היה יאורג 
שרנילם ( 0£101111 -! 0 וז$ . 0 ; 1598 — 1672 ), שיצירתו העיקרית היתה 
£101x010$ — פואמה אלגורית־דידקטית, שבה הוחלף משקל־ההטעמות 
המסרתי בהכטאמטר גמיש. בשיר זה משתלבים — בלי כל סתירה 


— תיאורים חושניים והדגשה של ערכי־מוסר, דמות מרכזית אחרת 
הוא אולאום רודבק ( 14 :> 131141£0 ; 1630 — 1702 ), שהיה פרופסור באום־ 
סאלה ועורר עניין בי״ל בגילוייו האנטומיים. הוא פנה אל המסורות 
הגותיות של הסה״ש — שתאמו את עליית הלאומנות ותחושת הגדולה 
של ש׳ כמעצמה — ובחיבורו £130£0101 -! 0110 41 ״ 13 :\ 1 ("אטלנטים 
או מנהיים״), 1679 , תיאר את ש׳ הקדומה כמקור כל התרבויות 
והשפות בעולם. באותה עת נודעו עוד הליריקן והבלשן סמואל 
קולומבוס ( 1642 — 1679 ), והליריקן לארם יוהאנסון ( 1638 — 1674 ). 

בתחילת המאה ה 18 בא הקץ למעמדה של ש׳ כמעצמה. הורגשו 
השפעות הרציונליזם האירופי, והסה״ש התקדמה לא־רק 
בקליטת רעיונות ודגמים ספרותיים חדשים, אלא גם בשימוש בלשון 
גמישה־יותר וקרובה למה שמכונה "השוודית החדשה הצעירה", 
אם השוודית המודרנית. נוסדו ד״עתונים השוודיים הראשונים, ביניהם 
כה״ע, מבשר התקופה החדשה, 1811$ ^ 305143 ׳*$ תסברד ( 1732/4 ), 
בעריכת ההיסטוריון, המסאי והמשורר אולוף דאלין ( 03110 < 
1708 — 1768 ). דאלין תיאר את תולדות ארצו ברוח ההשכלה, ויצא 
בחריפות נגד התפיסות ההיסטוריות הלאומניות והדמיוניות של 
רודבק וחסידיו. יצירתו החשובה היא £35:00 ח-זס $3830 ("סיפור 
הסום״), 1740 ; באלגוריה זו מתואר העם השוודי כסום, ומלכיו — 
כרוכביו. תרומתו העיקרית היא יצירת שפת־־פרוזה חדשה, שהיתה 
גמישה, קריאה ומשוחררת מכבלי המסורת המאובנת. הצטיינו גם 
הליריקנית הדוויג שרלוטה נורדנפליקט (ז 0£ ץ 0:4100£1 ז א; 1718 — 
1768 ), מחבר האידיליות הרוזן גוסטוו פילים קרדץ ( 01x11:2 < 
1731 — 1785 ), ומחבר האודות, גוסטוו פרדריק יילנבורג( 018 נ 11€ 0 1 זל 07 ; 
1731 — 1808 ). המשורר שהיה לדמות המרכזית בשירה השוודית 
לדורותיה הוא קרל מיכאל בלמו ( 130110130 ; 1740 — 1795 ); שלא 
כמשוררים האחרים פנה אל תיאור חיי היומיום בסטוקהולם, על 
בתי־המרזח שלה, שיכוריה ודמויותיה הציוריות. שיריו היו מלווים 
מוסיקה ומימיקה, והופעותיו זכו לפופולריות רבה, ואף לתמיכת 
המלך גוסטו 111 (ע״ע). אעפ״ב יצא ספר־שיריו הראשון £104101308 
ז 15:13 ק 0 (״איגרות פרדמאך). 1790 , רק 5 שנים לפני מיתו. שירי 
בלמן נחשבים ליצירה "השוודיח״יביותר באפים הלשוני וברוחם, 
ועד היום מקדישים בש׳ מדי שנה בשנה יום לזכרו, קרוב לו ברוחו 
היה יקוב ולנברג (*■! £0 ״ ¥3110 ץ; 1746 — 1778 ), שתיאר מסע בים 
ברומן־הרפתקות בעל צביון ראליסטי נועז. 

המלך גוסטוו 111 היה פטרון האמנויות וחסיד התרבות הצרסתית 
הנאדקלאסית בת־זמנו. בשל השפעתו על חיי־התרבות מכנים את 
סוף המאה ה 18 "התקופה ה ג ו ס ס ו ו י א נ י ת". גוסטוו עצמו 
חיבר ועיבד מחזות רבים, מקצתם בשיתוף עם סופרים אחרים. גם 
שני מדינאים־סופרים שהיו מקורבים לחצרו, אוכסנשרנה (. 0 .{ 
1818—1750 ;0x005:10103 ) ואדלרבט ( £04£ ז 4110 \> 1751 — 1818 ), 
עסקו בתרגום אופרות ויצירות אחחת בהשראת המלך. משוררי 
החצר וחביבו של גוסמוו, לאופולד ( 0141 ק £00 3£ . 0 0 < 1756 — 
1829 ), גיבש דגמים רטוריים של שירה גוסטוויאנית נאו־קלאסית, 
וקמו לה מחקים רבים. כעת מעריכים אותו המבקרים השוודים דווקא 
בשל כתבי־הביקורת שלו. דמות חשובה־יותר היה צ׳לגךן (ע״ע), 
שעורר עניין במאמריו ובשיריו, בעלי הצביון הארוטי והסאטירי. 
נטייתו המאוחרת של צ׳לגוץ לרומנטיקה באה בהשפעת חיבוריו של 
תומס תורילד ( 1 ) £0111 !׳ < 1754 — 1808 ), שיצא נגד הנורמות הגוס־ 
טוויאניות והחדיר לסה״ש נורמות הדשות, ע״פ אמות־המידה של 
הספרות האנגלית (מילטון, אדוורד ינג, ואפילו מקפרסון [ע׳ ערי 
כיהם]). השפעתו של תורילד היתה מכריעה גם כמשורר. המפנה 
בכיוון לרומנטיקה התבטא גם בשירתו של בנגט לידנר (־ £141001 ; 
1757 — 1793 ). 

בתחילת המאה ה 19 עלה דור חדש של משוררים — "הרו¬ 
מנטיקנים החדשים״ ( 3 ת* 11401 :״ 13 סס 1 ץא) — שלחמו בשרידי 




547 


שודיה 


543 


הגוסטוויאניות. באותה עת — ״תרד הזהב של השירה השוודית״ — 
החלו לפעול בבת-אחת משודרים מוכשרים רבים, שהושפעו מרעיו¬ 
נות האידאליזם (קנס, פיכטה, שלינג) והרומנטיקה (טיק, זץ פאול, 
האחים שלגל [ע׳ ערכיהם]) בגרמניה. המשוררים אטרבום (ע״ע), 
לורנסו המרשלד ( 1 > 461 [צ־ 31 ו 11 דו 1 ג 11 ; 1785 — 1827 ), א. ג. גיר וא. טגניר 
(ע׳ ערכיהם), שרובם גדלו במחוזות כפריים, ושהיה להם מגע בלתי- 
אמצעי עם המסורות העממיות, החלו לשלב אותן בשירתם — כמו 
עמיתיהם הרומנטיקנים בגרמניה. גייר וטגנר היו לדמויות לאומיות 
בתקופתם, והאפוס של סגנר — ״סאגת פריתיוף״ ( 1825 ) — נחשב 
בדורו לאפוס לאומי. הליריקנים ולין וסטגנליום (ע׳ ערכיהם) נחשבו 
לאמני־הלשון. 

לקראת אמצע המאה ה 19 חלה התרחקות מהאפנה הרומנטית, 

אף שהשפעתם של רומנטיקנים מאוחרים (ביירון, למשל) עדיין 
היתה חזקה. האישיות המרכזית של התקופה היה אלמקויסט (ע״ע), 
מספר מעולה, שהתחיל כרומנטיקן, אך פנה בשנות ה 30 לראליזם. 
בשנים 1833 — 1851 (עד שנמלט מש , מחמת הסתבכויות מסתוריות) 
פרסם סדרת רומאנים, מחזות, שירים ומסות, והם נכללו באוסף 
"שושנת הבר". יצירתו מגוונת־במיוחד, ובסיפוריו תיאר שכבות- 
שוליים בחברה השוודית (כגון הצוענים). המשוררים הבולטים של 
התקופה היו רונברג — משורר פיני בשפה השוודית, שהיה למשוררה 
הלאומי של פ י נ ל נ ד — ורידברג (ע' ערכיהם), שכתב גם רומאנים 
היסטוריים ועסק בחקר המיתולוגיה הגרמנית, בצלם של אלה פעל 
סנוילסקי(ע״ע). באותה עת הגיעו גם סופדות למעמד מרכזי בסה״ש, 
ביניהן: פרדריקה ברמר (• 01£1 סז 8 ; 1801 — 1865 ) — שתיארה את 
חיי המעמד-הבינוני בראליזם פסיכולוגי — ואמילי פליגארה־קארלן 
(ח 10 ז 03 ־ 0 ז 23 ץ £1 ; 1807 — 1892 ). לקראת סוף שנות ה 70 חלו שינויים 
מרחיקי־לכת בסה״ש, עם עליית מעמדה של הספרות הסקנדינאווית 
משולי הספרות האירופית למוקד של השפעה (ה. כ. אנדרסן, ב. בית־ 
סון, איבסן ואחרים). הסה״ש השתלבה בזרם זה עם הופעת האישיות, 
שהיתה לדמות המרכזית בכל תולדותיה — אוגוסט סטרינדברג 
(ע״ע). מחזותיו חוללו מפנה בספרות האירופית כולה, והוא בישר 
את האנטי־נטורליזם והפוסס־סימבוליזם של המאה ה 20 . דעותיו 
החריגות, התקפותיו על מוסד הנישואין, על הדת ועל הצביעות 
המוסרית של זמנו, לא נתקבלו באהדה יתרה בארצו, שבאותם 
הימים היתה שמרנית, אך במרוצת הזמן היו יצירותיו לחלק בלתי- 
נפרד מרפרטואר התאטרון השוודי והעולמי. בשנות ה 90 חלה עוד 
תפנית רבת-משמעות, והיא היתה מכוונת נגד הזרם הנטורליסטי 
ששלט בכיפה. הידנסטם, והמבקר, הסופר והמשורר לורטין (ע׳ 
ערכיהם) — שהיה היוצר היהודי הראשון בסה״ש — חוללו את 
ה נ א ו * ר ו מ נ ט י ק ה. היידנסטם שאף ליצור רנסנס רומנטי, והשיג 
זאת לא בזכות עצמו, אלא בכוחה של סופרת שנתפרסמה בעולם 
יותר ממנו — סלמה לגרלף (ע״ע); הרומן הראשון שלה, "הסאגה 
של יוסטה ברלינג״, 1891 , זכה לפרסום חסר-תקדים בעולם כולו. 
בכל יצירותיה שלט היסוד האגדי, ועם־זאת היתה קשורה למציאות 
של ארצה. הפרוזה השוודית זכתה להשגים גדולים לקראת סוף המאה 
(שאף זכה לכינוי 516016 16 ) £111 [״סוף המאה״] השוודי), ביצירותיהם 
של ילמר סדרברג ונלמר ברגמן (ע׳ ערכיהם). הרומן של ברגמן, 
זסזבסו״סות 15 ) 10 ) ״£ (״יומנו של מת״), 1918 , בישר תכונות רבות 
של הרומן המודרני; סדרת 0115 ־ 111 > 1 ־ 431 א ("בני מארקורל") הקנתה 
לו פופולריות, אבל הביקורת לא הכירה בו בחייו. 

אחרי מלה״ע 1 החלה תחייתה של השירה השוודית ברוח השירה 
האירופית החדישה. מחוללי התחיה היו שני משוררים פ י נ ל נ דים, 
ארית סדרגראן (״ 50010:81-3 ; 1892 — 1923 ) ואלמר דיקטוניום (׳) 1 !נ 1 
1001115 ; 1896 — 1961 ), שהיו חדשני לשון ותוכן. בזרם האכספרסיו־ 
ניסטי השתלב המספר והמחזאי לגרקויסט (ע״ע), שהוא מעין חולידד 
מקשרת בין הסה״ש שלפני המלחמה ובין המגמות החדשות שהתהוו 


בעקבותיה. חלק מיצירותיו, כגון "הגמד", "בר־אבא" ו״מרים החש¬ 
מונאית" ( 1967 ) זכו לתפוצה בי״ל. אותה עת עלו לראשונה יוצרים 
שבאו ממעמד הפועלים והאיכרים. אבי הספרות ה״פ ר ו ל ט ר י ת" 
הוא גוסטוו הדנווינד-אדיקסון(ח 550 ) £1-11 - 1 )ת 1 ׳\ת 6 ^ £16 ; 1880 — 1967 ), 
שאופן סיפורו הוא מיזוג של ראליזם ורומנטיקה. הוא השפיע על 
קבוצה גדולה של סופרים: איוינד יונסון (ע״ע; מת 1976 ), יאך 
סרידגורד ( 1 )־! 3 ״ 10 ) 1 ־ 1 ? ; 1897 — 1968 ), הארי מרטינסון( 311111800 ^ 1 < 
1904 ), וילהלם מוברג (ע״ע), איוואר לו־יוהנסון ( £0-101130300 ; 
נו׳ 1901 ), ארתור לונדקויסם 150 ^ 11 ) £00 ; נו׳ 1906 ) ואחרים. סופרים 
אלה היו בנים למשפחות עניות, גדלו בימי מלה״ע 1 , עבדו בעבודות 
קשות ומפרכות, יצאו לנדוד בעולם, והחלו לכתוב לקראת סוף שנות 
ה 20 ; בשנות ה 30 כבר פרסמו רובם יצירות־מופת. מוברג התפרסם 
בסדרת הרומאנים שלו על חיי המהגרים השוודים באמריקה, איווינד 
יונסון, שבשנות ה 30 חיבר רומאנים ראליסטיים מעולים, התחיל — 
אחרי מלה״ע 11 — לכתוב רומאנים היסטוריים סימבוליסטיים, עשה 
נסיונות בדרכי־הסיפור והתקרב לעולמם של פרוסט, ג׳ויס ותומס 
מאן. מרטינסון פרסם כמה יצירות בפרוזה, שבולסת בהן הווירטו¬ 
אוזיות הלשונית, וגם הגיע לשיאים בשירה. לעומת-זאת נשאר 
לו־יוהנסון צמוד לראליזם שממנו צמח. מןזפריהם של אלה נוצרו 
בש׳ יצירות־מופת קולנועיות. בשירה הגיע ה״מודרניזם" המובהק 
ביצירתו של גונאד אקלף (: 0101 ) £1 ; נו׳ 1907 ). מקום לעצמו שמור 
לטאגה אורל ( 011 ז 1 ן^! נו׳ 1895 ) — יוצר של עולם ייחודי, הרמטי — 
שלא השתייך מעולם לזרם מסוים. בשנות ה 40 התגברה הזיקה 
ל מ ו ד ר ב י ז ם בכל הז׳אנרים, עם הצטרפות דור חדש של יוצרים: 
סטיג דאגרמן( 1030 ־ 03801 ; 1923 — 1954 ) — "ילד הפלא של הסה״ש", 
שכתב שירים, סיפורים ומחזות; קרל ונברג ( 01-8 ג 1 חח^\; נו׳ 1910 ); 
לינדגרן (ע״ע; מת 1975 ) — שבקובץ־שיריו "האדם ללא דרך" 
( 1942 ) בישר תקופה חדשה לשירה השוודית. שלושת עשורי השנים 
שאחרי מלה״ע 11 היו עשירים ביצירה ספרותית, ולמרוח הנבואות 
הקודרות על שקיעת הספרות, זכתה הסה״ש לפריחה בלתי־פוסקת. 

על התרגומים לעברית של יצירות שוודיות, ר׳ הערבים על 
הסופרים השוודים העיקריים. 

צ. שחר (עורך), מבחר הסיפור הסקנדינבי, 1954 : א. אבך־זהר (עורר), 

סיפורים סקנדינבייב בני זמננו (גולל מבוא וביבל׳ של תרגומים), 

1965 ! , 10 זס^ 11 )ץ 1111££0114 * 1111 1 (. 1 ) 0 ) .א .£ 

. 1961 , / 0 ^ 10 ^ 11 ־ 1 4 ! ,מס £5 ג) 01115 ; 1955/7 ,ע 1-1 

א. א.־ז. 

אמנות. ראשיתה של האמבות השוודית בתקופה הפגאנית, 
קודם לחדירת האמנות הנוצרית — כגון חיטובי־הסלע בנורלנד 
( 1 ) 130 ־ 1 ־ 01 ^), ובהם תמונות פיגורטיוויות מרתקות ומורכבות. נושאי 
התמונות בחיטובי־הסלע ובעבודות־הזהב מתקופת הויקינגים (ע״ע) 
שאובים מן האגדות הצפוניות העתיקות, ומופיעים בהם עיטורים 
מסוגננים של חיות. מיה״ב שרדו ציורי־קיר בכנסיות שבערים 
הקטנות. בסוף המאה ה 10 — לאחר תקופת הוויקינגים הגדולה — 
נוצרה בש׳, בשל בידודה הגאוגרפי. אמנות בעלת אופי מיוחד. במאה 
ה 11 , בעקבות ההתנצרות והתיישבותם בש׳ של אמנים נוצרים, 
חדרו בהדרגה מסורות נוצריות. 

האדריכלות הדתית של יה״ב נודעה בפשטותה ובתמימותה. 
השפעות מדכזי־התרבות של אירופה (אנגליה, צרפת וגרמניה) 
ניברות-במיוחד בקתדרלה של לונד (ע״ע; ושם תמ׳), שנבנתה 
בסגנון רומנסקי, ובקתדדלות של אדפסלה (ע״ע; ושם תמ ׳ ) וליב- 
צ׳פיו ( 102 ק 0 ) 1 ת £1 ), שסגנונן גותי מובהק. סטוקהולם (ע״ע; ושם 
תם׳) העתיקה שמרה על האופי הביניימי שלה עד היום. גם ה צ י ו ר 
והפיסול הושפעו מהאיקונוגרפיה הרומןסקית והגותית של אי¬ 
רופה, ובמיוחד מזו של גרמניה. מרובים ציורי-הקיר, ויטראז׳ים 
וציורי צליבה ומאמנות, שבהם משתקפת מסורת של איור צבעוני 
ומלא ־חיות, 


549 


שודיה 


55() 


את תחילת הרנ¬ 
סנס השוודי קובעים 
ב 1527 . הוא בא בד- 
בבד עם הרפורמציה. 
בעידוד המלך גוסטו 1 
אדולף (ע״ע), ובמיוחד 
בעידוד בנו יוהן 111 
( 1568 — 1592 ). שהבי¬ 
או אמנים זרים לחצר־ 
המלוכה, והקימו סירות 
מפוארות, כגון טירות 
ודסטנה ( 1545 ), גריפס־ 
הולם ( 1537 ) ו_קלמר 
( 1570 ). המאה ה 17 
היתה תקופה של הגמו¬ 
ניה פוליטית שוודית 
באירופה, והאמנות פר¬ 
חה בחסותם של פט־ 
רוני-אמנות, כגון מג¬ 
נום גבריאל דה לה גרדי 
(?;^ס). גם המלכה 
כריסטינה (ע״ע) הי תה 
פטרובית-אמנות, ואס¬ 
פה יצירות של טי* 
ציאנו, ולסקס ועוד. בציור ובפיסול שלטו אמנים זרים בינוניים, 
שהחדירו את סגנון הברוק בנוסחו האקרמי המנוסח; אולם באדרי¬ 
כלות הושגו כמה השגים מרשימים, כגון ארמון־האצילים (-־ 4631 ) 1 ) 1 
״ 1 י 1 ! 1656/74 ), שחזיתו היא מהיפות בסטוקהולם, וניכרות בו 
השפעות הרנסנס הפלמי, הארדיכל המקובל על בית-המלוכה ועל 
האצולה היה ניקודמוס טסין הבן (ע״ע), ששאב מסגנונו של ברניני. 

תור־הזהב באמנות השוודית במאה ה 18 , שהושפע מסגנון 
הרוקוקו הצרפתי (במיוחד מסגנון לואי 1 ^ 4x נקרא ע״ש גוסטו 111 
(ע״ע, עט' 455 ), מעריץ האמנות הצרפתית והקלאסיקה הרומית. 
אוסף של אמנות צרפתית מן המאה ה 18 שהובא לש׳ — בעיקר 
עבודותיה של שרדן ובושה (ע' ערכיהם) — הוא כיום גאוות 
המוזיאון הלאומי בסטוקהולם. מן העבודות הבולטות של התקופה — 
צייר־הענק הלא־גמור של קרל גדסטו פילו (״ 11 ?; 1711 — 1792 ), 
״הכתרת גוסטו 111 ״ (מ 1782 ואילך; המוזיאון הלאומי, סטוקהולם); 
התמונה מצטיינת במשחק אור־וצל ובצבעים בוהקים. צייר-הדיוקנים 
הנודע של התקופה היה אלכסנדר רוסלין(״ 11 ^ 110 ; 1718 — 1793 ). בין 
הפסלים בלט יוהן טוכיאם פון סרגל ( 1740 — 1814 ), שיצר סדרת 
פסלים דרמאתיים — מטרקוטה — על נושאים מיתולוגיים. 

במאה ה 19 שלטה מגמה של אמנות בורגנית זעירה! אמנים 
שוודים התיישבו ברומא ובדיסלדורף (ע״ע), והושפעו מאסכולת 
האמנות שם. מ 1880 ואילך חדרה השפעת הציור הצרפתי תחת־ 
כיפודהשמיים (״באוויר החפשי"; ז 31 10 ס 1 ק (ע״עברביזרן]),והביאה 
קבוצת ציירים לירי מרידה בשיטות האקדמיות. ב 1890 באה תפנית 
בכיוון אל ציור רומנטי בעל צביון לאומי — בעיקר בציורי־הנופים 
של קרל נורדסטרם (!״ 50:0 !״סא; 1855 — 1923 ) והלמר אוסלונד 
( 4 >תג 05511 ; 1866 — 1938 ). הצייר ארנסט יוספסון (ע״ע), שהיה 
רומנטיקן רגיש, לא עורר עניין בתקופתו; אך בלמינו מחשיבים 
אותו. איורו אגולי (! 1 ס 80 \,; 1869 — 1917 ), תלמידו של אמיל ברנד 
(ע״ע), היה מחלוצי הציור־המופשט הסקנדינווי. יצירה א רדי- 
כלית חשובה הוא בית*העיריה בסטוקהולם (שהושלם ב 1923 ), 
שבנה דגני אסטברי ( 8 ז^ 5 צ); 1866 — 1945 ); מבנה מעניין ואקלקטי 
זה הושפע מן הרנסנס השוודי וממבנים ונציאניים. 


באמנות של ראשית המאה ה 20 התבלטו הציירים: י. ה. 
גרינולד (ע״ע), ששהה במחיצת מאטים בפאריס; קרל איזקסון, 
שהושפע מסזאן; יסטה אדריאךנילסון (נו׳ 1884 ), שהושפע מן 
האכספרסיוניזם הגרמני ומבוצ׳וני הפוטוריסטי. ציור נאיווי, שנטה 
לנושאים ספרותיים, התפתח בהשראת הרברט לינדקויסט; 
נו׳ 1896 ). בשנות ד. 30 הופיעו מגמות מודרניות חולפות — כגון הזרם 
הקונקרטי, שמייצגו העיקרי היה אוטו ג. קרלפונד ( 150001 ־ 031 ; 
1897 — 1948 ) —בעוד שקבוצת הלמסטד החדירה סגנון סיר־ראליס- 
טי. בתקופת סלה״ע 11 הוסרו כליל המחיצות הלוקאליות בציור. 

ממשיכי המסורת הפיסולית הלאומית היו: אכסל פטרסון (-ז 6 ז 0 ? 
חסי־.; 1868 — 1925 ), שעסק במיוחד בפיתוחי-עץ; ברור חיורט 
*זסל^; 1894 — 1968 ), שייצג פרימיטיוויזם הבעתי. פסל בעל 
השפעה חזקה בארצו היה קרל מילם ( 1875 — 1955 ). הארדיכלות 
אחרי מלה״ע 11 נטתה למגמה של תכנון־ערים. וע״ע סקנדינויה, עמ׳ 
489 — 492 . 

?;/־ 7 < [ 5£61 [> 1 ] 0 ז 8 .[ : 1960 %*ו £7 י 51 ,חזס 1 נ 11 >ת 10 .\, 

-£!ק / 30 ,/ £1101 121 . }< 0 ? 1 ,(. 016 ) . 31 מ 31:0 ־ 01 . י ! ; 960 ( 

. 1963 1711 

נ. בה. 

מוסיקה לאומית בסגנון ייחודי ושונה מזה של יתר ארצות 
סקנדינוויה התפתחה בש׳ רק במאה ה 19 . אך גם בה ניכרות השפעו¬ 
תיהן של האסכולות האירופיות — הגרמנית, האיטלקית והצרפתית. 
בתקופה זו זכה גם הפולקלור המוסיקלי של ש׳ להתעניינות ולתנופה 
רבה, הן בקיבוץ ואיסוף החומר והן בפרסומו. 

אבל כבר במאה ה 18 התבלטו בש׳ מוסיקאים אחדים בעלי שיעור- 
קומה. בתואר "אבי המוסיקה השוודית" מחזיקים שניים. האחד הוא 
גוסטב דיבן ( 1624 — 1690 ; ת 6 כ 1 ט( 1 . 0 ), שמשפחתו מילאה תפקיד 
חשוב בחיי המוסיקה של ש׳ כ 3 דורות. דיבן עמד בקשרים עם 
בופסטהודה (ע״ע), הושפע מאכעוחו ונודע בשל אוסף החיבורים 
מן המאה ה 16 —ה 17 שהניח אחריו. בין יצירותיו: קונצ׳רטי גרוסי, 
סימפוניות ומחולות; ידדעה־במיוחד יצירתו "בוא, הבורא, הרוח" 
(ל״ 11 ז 1 ק$ ,זכ״^״ס , 7001 ), למקהלה ולכלי־קשת. השני הוא יוהן 
הלמיך רומאן ( 1694 — 1758 ; 1100130 ,מ .!), שהשפעתו של הנדל 
ניכרת בחיבוריו: מספר סימפוניות, סונאטות לחליל ופרקי תהילים 
למקהלה ולתזמורת. 

במאה ה 19 בולט במקוריותו פרנץ ברוואלד ( 1796 — 1868 ; 
1 ) 31 ׳*-! 80 .?). רעיונותיו לא נתקבלו בהבנה בארצו, לא ע״י קהל 
המאזינים ולא ע״י חוגי המוסיקה, ולכן ביקש את דרכו בבירות־ 
המוסיקה — וינה, ברלין ופריס, ליסט היה בין הבודדים שהעריכו 
בשעתו את תרומתו, אבל יצירותיו כמעט שלא הושמעו על בימות 
הקונצרטים עד למאה ה 20 . בין יצירותיו התזמרתיות: 4 סימפוניות, 
6 פואמות־סימפוניות ו 3 קונצ׳רטים (לכינור, לבאסון, לפסנתר) — 
ולכולן תזמור מבריק. ברוואלד פעל גם בתחום האופרה, והיה פורה 
גם בשטח המוסיקה הקאמרית. 

רבים ממלחיניה של ש׳ הושפעו מהאסכולה הגרמנית הרומאנטית: 
אדולף פרדריק לינדבלאד ( 1801 — 1878 ; 4 > 13 נ\ 1 >וו 1 ? ,? . 4 .), המכונה 
״שוברט השוודי״ — בגלל ד,ליריות והרגשיות הבולטת בנעימו¬ 
תיו; א. רובנסון ( 1826 — 1901 ; 005011 ( 1 ״? — קרוב ברוחו 

למוסיקה של מנדלסון; יוהן אוגוסט זודרמן( 1832 — 1876 ; -־! 10 ) 80 • 1 

0130 ) — בעיקר בבלאדות הדרמתיות שלו: "טנהויזר", "האביר 
השחור״, ״חורבות קווארך ועוד; אנדראס האלן ( 1846 — 11925 
1311611 ? .^) — שגישתו המודרנית הושפעה מליסט ומווגנר. לעומתם 
נטו אמיל סייגרן( 1853 — 1918 ; $1681-00 . 11 ) ופטרסון-ברגר ( 1867 — 
1942 ; ^־!??-ססצזסזסק .¥\) לאסכולה הצרפתית. 

עם דור־המעבר של המוסיקאים שפתחו תקופה חדשה במוסיקה 
השוודית נמנים: הפסנתרן והמנצח וילהלם סטנהמאר ( 1871 — 1921 ; 





551 


שודיה, ה , : מוריה 


552 


זגתוזמב&מ&צ.¥\), שהמוסיקה הקאמרית שלו קרובה לזו של ברהמס. 
בייחוד ברביעיותיו, בשני הקונצ׳רטים לפסנתר ובשתי הסימפוניות 
שלו? הוגו אלפוין( 1872 — 1959 ; ת 0 ׳\ 41£ . 9 ), — שחיבר 6 סימפוניות 
וכמה רפסודיות שוודיות; טור ראנגסטרום ( 1884 — 1947 ; .ין 

0111 ־ 811 ) -- הנחשב למלחיו השוודי האפייני מכולם. האימפרסיוניזם 
שלו ב 4 הסימפוניות, 3 האופרות ומאות השירים שהלחין למלים של 
משוררים שוודים, הוא ממקור צרפתי. 

בין המלחינים השוודים של המאה ה 20 נחשב הילדינג רוזנברג 
(נו׳ 1892 : . 14 ) לדמות המרכזית. תחילה נהה אחרי 

שנברג והינדמית (ע׳ ערכיהם), אבל אח״כ פנה למוסיקה הסריא־ 
לית. המוסיקה הקווית שלד שואבת השראתה ממחקר רב־שנים 
בשידה הגרגוריאנית. בין יצירותיו 6 סימפוניות. רוזנברג כתב כמה 
סימפוניות כוראליות לטכסט מתוך האוואנגליונים, ביניהן "ההת¬ 
גלות של יוחנן הקדוש״. בשנים 1945 — 1948 חיבר אורטוריה גדולה 
ב 4 חלקים, ע״פ "יוסף ואחיו" לתומאם מאן. 

המלחינים השוודים ילידי ראשית המאה ה 20 נטו לסגנוץ הנאו־ 
קלאסי ולאסכולה הצרפתית. ביניהם: דאג דרו (נד 1905 ! ־ 038 
— שנודע ב,,סרנדה לכלי-מיתר" ( 1937 ); משה פרגמנט 
(נד 1893 ; ;!ת£תנ 83 ־!€ ע 1 .^) — היושב מאז 1913 בסטוקהולם ובין 
חיבוריו: האורטוריה "זמר יהודי", "רפסודיה עברית", "רפסודיה 
שוודית", "כל נדרי" לבאריטון, מקהלה ותזמורת, באלטים ויצירות 
סימפוניות; לארם אריק לארסון (נד 1908 ; 85011 ־ 31 ^ 1 .£ .£) — 
שיצירתו עברה מן הנאו-קלאסיקה. דרך הרומאנטיקה (הסימפוניות, 
הסוויטות, הדיוורטימנטד, ד״״מיסה ברמים", "הוקרה למוצרט"), 
עד לסגנון הדיסוננמי בנוסח הונגר. עם המלחינים הצעירים נמנים 
בעיקר תלמידיו של רוזנברג, שהתארגנו ב״קבוצת יום ב"/ והלכו 
בעקבות הינדמית, שנברג ווברן, ומאפיינת אותם חדשנות מוסיקלית 
נועזת; ביניהם: קרל בירגר בלומדל (נד 1916 ; 1 ד 131 זרח 10 מ .מ ,£) , 
לידהולם (נד 1921 ; .רח 101 ( 4 > 1 < 1 . 1 ). דור המוסיקאים הנוכחי נחלק 
לתלמידיו של לארסון, שהמוסיקה שלהם טונלית, ולתלמידיו של 
באסדהל, שמגמת פניהם לחידושי המחר; ביניהם: בו נילסדן (נד 
1937 ; ״ 150 !א . 0 ) — שיצירותיו וחידושיו הקנו לש׳ מקום נכבד 
בתחום המוסיקה האלקטרונית; א. מלנס (נד 1933 ; 35 ת 1311 ל . 4 .); 
ר. לונדשטן (נו׳ 1936 ; חש:ז 15 > 1 !ם£ . 0 ); א. אליאסון (נר 1946 ; 
£11355011 • 4 ). 

. 1 \ ; 1914 , 1-11 , 11011 '<< ׳ 11 ./ 0 ו?מ/ 0 /^ מ 4 ו/ 0 / , 1 ) 14 נ 1 ] 6 ז ז \ .? 

,ז סח 211 . 8 ; 1956 ,/ 011/1 > ־. 730 ,ת 10 ץ 3 ״ 1 ,א ; 1947 , 0 £ ^ 71 ^ 0 ^ 1 £מו/> 7 ו/ 7 

ח 03 <ן 0 ז £3 י [. 1 מ) ^ 10 זג 11 ;תז) 500 א/ 

-ומ 0 ־ 1 /^ס £7 ,ת 50 חל 0 ! .£ . 8 : 1957 ,(׳<זו 1.1 ח 0 11 דוו 13 0 ו 1 ז ח 1 0 !לו 1 ^י 

. 1972 , 10108 ׳\) . 5 מ; )/').)/¥. 0/10 ־>. 

מ. 

ראשיתה של ש/ ממצאי הארכאולוגיה ושמות מקומות מעי¬ 
דים ברור, שלמצער 200 שנה לפסה״נ כבר ישבו בשטחה של ש׳ דוברי 
לשון שממנה התפתחה אח״ב השוודית. במאה ה 1 לסה״נ היו לשב¬ 
טים שישבו בש׳ קשרים סדירים עם שבטי הגרמנים ועם הרומאים, 
כמוכח ממטבעות רומא שנתגלו בחפירות. סמוך לשנת 100 תיאר 
טקיטוס את הסייובים ( 51110005 ) כשבט חזק, הודות לנשקו ולציו. 
הסויונים מזוהים עם הסואר (ספאר. ז £3 ׳\ 5 ), תושבי המחוזות הסמו¬ 
כים לימת מלרן, שלימים נקראה הארץ על שמם. הם היו השבט 
החזק ביותר בארץ, ומרכזם היה במקדש־המלך שבאופסלה. בין 
השבטים שישבו מדרום להם היו הגוטים (גותים), שבמאה ה 6 
הזכירם יורדנס (ע״ע). 

היסטוריה. ראשיתה של ש׳, עמ׳ 551 ; ההתנצרות: מלוכה. אצולה, 

כנסיה, עמי׳ 552 ז איחור קלמר, עכר 553 ! ראשוני בית וסה, 1520 — 1611 , 

עמ׳ 554 ; ש׳ כמעצמה גדולה■ 1611 — 1718 , עם׳ 555 : המאה ד, 18 , 

עמ׳ 558 : השלום הגדול, עם׳ 559 . 

הקשרים עם הרומאים הצמיחו מרכדסחר חשוב באי גוטלנד, 

ושם התרכזו מוצרים שיובאו מהקיסרות תמורת ענבר, סוסים, 


פרוות ועבדים. אחרי כיבושי האסלאם במורח הופנה סחר שבטי 
ש׳ מזרהה, לתחומי הח׳ליפות, שהתפשטות כלכלתה הגבירה את 
הביקוש לפרוות ולעבדים. לחדירה לשוק חח׳ליפות — וכן לשוקי 
ביזנטיון — סייעה העובדה שבמאות ה 9 — 10 שלטו באזורי קייב 
ונו־בגוררד הוריגים (ע״ע); אלה היו ויקינגים (ע״ע) שפנו מזרחה. 
רובם באו מש׳, מאזורי החוף הסמוכים לסטוקהולם של היום. כמעט 
כל הים הבלטי, פרט לחופי הדרום והמערב שלו (משפך הויסלה 
מערבה) היה בשליטת שוודים. 

הכלכלה בש׳ גופא היתה חקלאית בעיקרה, אך הסחר הפורח עם 
קושטא, דמשק ובגדאד, הביא לידי כך שחלק ניכר מהסחר בין 
המזרח למערב היה בשליטת שוודים. בעקבות כך צמחה בראשית 
המאה ה 9 העיר הראשונה בש׳. בירקה ( 3 אלזג 0 ; כ 20 ק״מ ממערב 
לסטוקהולם). משגשוג הכלכלה בימי הוויקינגים נהנו בעיקר בני- 
החורין; את עבודות־הכפייס עשו בעיקר עבדים, והחקלאות גם 
היא היתד. מושתתת על עבדות, באחוזות של אצילים. מטמונים רבים 
של מטבעות ערביים, המתגלים לעתים קרובות, מצביעים על העושר 
שנצבד באותה עת. משעלתה חשיבותם של נתיבי סחר חדשים בין 
המזרח למערב, בעקבות מסעי־הצלב, ומשהשתלטו סוחרים גרמ¬ 
נים על הסחר דרך רוסיה, במאות ה 12 — 13 , שקע מעמדה של ש׳ 
במסחר הבידלאומי. 

עפ״י המסורת נהיתה ש׳ לממלכה כבר בשבת ססד. היא כללה 
את כל שטחי ש׳ של היום, פרט לתבל סקונה שבדרום, שרק במאה 
ה 17 סופח לממלכה. למעשה היתה הממלכה מעין ברית־שבטים 
בהנהגת שבט הסואר. את המלכים בחרו בני הסואר, ואולם לשאר 
השבטים היתה אוטונומיה, והמלך היה צריך להופיע אישית ב״טינג" 
(אסיפה) של כל שבט ושבט ולזבוח באישורו. בידי האצולה היה 
השלטון למעשה, והיא החזיקה בו כל ימי הפריחה בכלכלה שבאה 
בעקבות פשיטות הוויקינגים וכיבושיהם. 

ההתבצרות: מלוכה, אצולה, כנסיה. חיזוק כוח 
המלוכה היה קשור כהתפשטות הנצרות. בראשית המאה ה 9 הגיעו 
לש׳ מיסיונרים פרנקים, ואולם רק במאה ה 11 קיבלה ההתנצרות 
תנופה גדולה, ורק באמצע המאה ה 12 התבצר מעמדה. ההתנצרות 
היתה מלווה במאבק־דמים עם האלילות שארך יותר ממאה שנה. 
מעוז הנצרות היה בדרום, בגטלבד, ומעוז האלילות במרכז האלילי 
הקדום שבאופסלה. ב 1163/4 הוקמה ארכיהגמונות באופסלה, ונצ־ 
חונה הסופי של הנצרות הובטח: אך עוד מאות שבים החזיקה 
האלילות מעמד, במיוחד באזורים מרוחקים ונחשלים. בסערת 
מלחמותיהדת ערך אריק (ע״ע) "מסע צלב" לפינלנד, כבש 
את דדום־מערבה וסיפחה לממלכתו (אמצע המאה ה 12 ). 

הואיל והנצרות עודדה שחרור עבדים נוצרים, נהיו העבדים 
באחוזות האצילים לצמיתים, ומבנה החברה דמה, במקצת, למבנה 
הפאודלי שבאירופה המערבית הקתולית, עש׳ גהיתה לחלק ממנה, 
נצחון הנצרות הוליד כוח חדש ־ - הכנסיה, ולה זכויות יתרות, 
אחוזות נרחבות וארגון מקיף, וכוח זה נהיה יריב לכוח האצולה. 
במחצית הראשונה של המאה ה 12 עוד הצליחו האצילים, בהנהגת 
ודלים (!! 3 ! !מבאן, באנג/ 1 ־ £31 ] = מפקד, מצביא), לעמוד סול 
תביעות הכתר להעלות מס, למלא שירותים ולהישמע לו! במאה ה 13 
התבסס כוח הכתר, בהישענו על הכבסיה שהעמידה לרשותו את כוח־ 
האדם הפקידותי ואת התפיסה של המלוכה. ברחבי הארץ נבנו 
מצודות מלוכה; נכפתה חובת תשלום מסים על בנייהחורין תמורת 
פטור חלקי משירות צבאי, והוחל כחקיקה כלל־ארצית. בהדרגה 
התמזגו אצילים בעלי־אחוזות ופקידי־הכתר לאצולת־שירות, פטורה 
ממסים. ראשי מעמד זה זומנו להתייעצויות, וכך צמחה מועצת* 
המלך. 

התפתחויות אלו קשורות במפעלם של _ירל בירגר ושל גנו, 
המלך מגנום 1 (ע״ע [ 3 ]). בירגר היה גיסו של המלך אריק אריקסון, 



וב 1248 מונה לירל והביס את האצולה הסוררת, ב 1250 מת אריק, 
נכרת בית המלוכה הקדום, וירל בירגר הבטיח את המלוכה לבנו 
ולדמר, ולמעשה החזיק הוא בשלטון, במדיניות החוץ חידש את 
תנופת ההתפשטות בפינלנד, שהיתה סלעימחלוקת בין השוודים 
לרוסים: שנים מספר לפני עלות בירגר לשלטון, ב 1240 , הביסו 
הרוסים בהנהגת אלכסנדר (ע״ע) נוסקי את השוודים בקרב על הקרח 
בנמת פיפום. כיבוש רוסיה בידי המונגולים סייע לשוודים, ותוך 
כ 70 שנה, עד 1323 , סיפחו את פינלנד כולה וכן את קרליה עד 
ללנינגרד של ימינו. 

לכיבוש פינלנד היו מניעים דתיים — הפצת הנצרות בקרב 
עובדי־אלילים ומאבק עם הפרווסלווים — אך תרמו לו גם שיקולי 
כלכלה, עם גידול הסחר בים הבלטי ועליית הערים. ירל בירגר 
החל בבניית סטוקהולם, ועודד סוחרים גרמנים, בעיקר מליבק, 
בירת ההנזה (ע״ע), להתיישב בה. חשובה יותר בסהרה היתה ויסבי 
(ע״ע) באי גוטלנד, שגם היא היתר. חברה בהנזה. 

אחרי מות מגנום 1 חזר כוח האצולה והתחזק ע״ח הכתר והכנ־ 
סיה. מגנום 11 (ע״ע [ 4 ]) אריקסון, שמלד ב 1319 — 1365 , בלם 
במידת־מה, את גידול כוח האצולה. הוא ביטל את העבדות, וב 1350 
פרסם חוק אחיד לארץ, במקום החוקים הנפרדים לכל מחוז ומחוז. 
ואולם במאבקו עם האצולה נכשל מגנום 11 . כשלונו נבע מהתפת¬ 
חויות שבאו בעקבות ״המוות השחור״, שפקד בשנים 1349 — 1950 את 
סקנדינוויה, דילל את אוכלוסיית ש׳ ופגע מאד בכלכלתה. האצולה 
התעצמה. היא הרחיבה את שטחי אחוזותיה ע״ח נחלות איכרים 
עצמאיים שנספו בךבר, הידקה את שליטתה על אריסים, הורידה 
אותם לדרגת צמיתים, ושעבדה איכרים הפשיים רבים. הכנסות 
הכתר פחתו מחמת הפגיעה בכלכלה, והמלד ביקש להטיל מסים 
כבדים על האצולה וד,כנסיה. בתגובה עשו שני כוחות אלה יד אחת 
נגד מגנום 11 . במאבק זה, שבו התייצבה בריגיטה (ע״ע), הדמות 
הגדולה ביותר בנצרות בש/ נגד המלך, השתלבו גם סכסוכי משפחה 
בין מגנום לבניו, וכן גם ולדמר ׳׳\ 1 (ע״ע [ 4 ]) מלך דנמרק. הדנים 
כבשו את גוטלנד, ומגנום נוצח והודח. 

איחוד קלסר. האצולה המליכה את אחיינו של מגנום, 
אלברכט (אלברקט) ממקלנבירג, ואולם הוא לא חיה עושה דברה, 
ומלכותו היתה רצופה מאבק עם האצולה. אלברקט נכשל במאבק 
זה, אחוזות האצולה גדלו מאד ע״ח אדמות הכתר והאיכרים החפ־ 
שיים, וכן גדלו זכויות האצילים. משניסה אלברקט להשיב לכתר את 
סמכויותיו פנו האצילים לעזרת עוצרת דנמרק ונורווגיה, מרגרטה 
(ע״ע; ושם אילדיוחסץ וקשרי משפחתה עם בית המלוכה בש׳). 
אלברקט נוצח ונשבה ( 1389 ). מרגרטה נר״יתה לעוצרת כל ממלכות 
סקנדינוויה, וב 1397 איחדה אותן ("איחוד קלמר", ע״ש העיר בש׳ 
שבה הוסכם על כד). היא המליכה על האיחוד את אחיינה איריק 
מפומרניהז למעשה שלטה היא על הממלכה, שהקיפה גם את 
פינלנד, איסלנד וגרנלנד, והיתח, בשעתה, הגדולה שבאירופה. 
מרגרטה, ואחרי מותה ( 1412 ) איריק, השיבו לכתר את סמכותו, 
והחזירו לו, וכן לאיכרים העצמאיים, את האדמות שהאצולה השתלטה 
עליהן בימי קודמיהם. 

באיחוד קלמר היתה הבכורה לדנמרק, ודנים מונו למשרות רמות 
בש׳. איריק הטיל מסים כבדים, למימון מלחמותיו בערי ההנזה 
ולכיבוש שלזוויג־הולשטין — מטרות שלא היו מעניינם של השוו¬ 
דים, שיצואם. במיוחד יצוא המכרות. נפגע מחמת המלחמה בהנזה. 
ב 1434 חולל בעל מכרות, אנגלברקט אנגלברקטסון, התקוממות׳ 
ותומכיה היו בעיקר איברים עצמאיים. האצולה תמכה במלד ובהישא־ 
רות ש׳ ב״איחוד קלמר", שאנגלברקט רצה לפרוש ממנו. המתקומ¬ 
מים השתלטו על הארץ, אנגלברקט כפה על מועצת־המלך, מוסד 
האצולה, להסתלק משבועת־האמונים למלך, וב 1435 זימן ״ריקסדג״— 
פרלמנט, ולמעשה אפיפת־מעמדות; שלא כאסיפות־מעמדות בארצות 


אחרות היה הריקסדג, שהחל לפעול אז, מורכב מנציגי 4 מעמדות 
(אצולה, כמורה, עירונים ואיכרים עצמאיים). אנגלברקט נבחר 
לעוצר, אד כעבור שנה נרצח ( 1436 ). 

לתנועתו של אנגלברקט היה אופי עממי עם סממנים דמוקרטיים, 
והיא נחשבת להתעוררות הכרה לאומית שוודית. 80 השנים שאח״ב 
היו ימי מאבק בין תומכי "איחוד קלמר" ובין הסידי הפרישה. 
שתי הקבוצות היו בהנהגת אצילים, ואולם כמעמד וכגוף תמכו 
האצולה והכמורה ב״איחור", מתוך שכפיפות למלך זר, היושב 
בקופנהגן ואינו מרבה להתעניין בנעשה בש ׳ , אפשרה להם להחזיק 
בשלטון למעשה. חסידי הפרישה נהנו מתמיכה עממית מבית ומ¬ 
תמיכת ההנזה, וליבק בראשה, מחוץ. 

ב 1448 השתלט על ש׳ מנהיג מתנגדי "האיחוד", קרל קנוטסון, 
והכתיר עצמו למלך. מלכותו היתה רצופה מאבק עם הדנים מחוץ 
ועם חסידי ״האיחוד״ מבית. ב 1457 נוצח קרל וגלה, וש׳ חזרה 
ל״איחוד״? כעבור 7 שנים חזר קרל ומלך עד מותו ב 1470 . כריסטץ 1 
(ע״ע) מלך דנמרק, שניסה להחזיר את ש׳ ל״איחוד", הובס ברוק- 
ברג בידי סטן סטורה, אחיינו של קרל ויורשו ( 1471 ). 

כ־ 50 שנה שלטו סטן סטורה ( 1471 — 1503 ) ויורשיו, סונטה 
סטורה ( 1503 — 1512 ) וסטן סטורה ״הצעיר״ ( 1512 — 1520 ). הם לא 
נקראו מלכים אלא "עוצרים". מאמצי הדנים, שהסתייעו באצולה, 
להחזיר את ש׳ ל״איחוד", הצליחו לזמן קצר בלבד, כשהוכר הנם 
(ע״ע יוהן 1 ) למלך ( 1497 — 1501 ). שלטון העוצרים מבית סטורה 
הושתת על תמיכת העירונים, האיברים והכורים, וסימל השתחררות 
מדנמרק — מזה, ומההנזה השוקעת — מזה: השפעת הגרמנים 
ירדה, וסטן סטורה "הבכור" ביטל את החוק שקבע, שמחצית החב¬ 
רים במועצות הערים חייבים להיות גרמנים. פריחת ש' השתקפה 
גם בתחום התרבות. עם חדירת תרבות הרנסנס, וב 1477 הוקמה 
אוניברסיטה באופסלה, הראשונה בסקנדינוויה. 

ב 1520 ניצח כריסטין 11 (ע״ע) את השוודים. וסטו ספורה 
״הצעיר״ מת מפצעיו בקרב. כריסטון 11 החזיר את ש׳ ל״איחוד", 
והוציא להורג 82 מתומכי סטורה ("מרחץ הדמים של סטוקהולם"; 
8.11.1520 ). 

ראשוני בית וסה, 1520 — 1611 . כעבור הדשיים פרץ 
מרד של איכרים וכורים, בהנהגת גוסטו וסח, ובסיועה של ליבק 
השתלטו המורדים על ש׳ וגוסטו וסה נבחר לעוצר! ב 1523 הודח 
כריסטין 11 ממלכותו בדנמרק, גוסטו וסח נבחר למלך (ע״ע נוסטו 1 ) 
ו״האיחוד״ בא אל קצו: פרדריק 1 מלך דנמרק הסתלק מהתביעה 
לכתר ש׳, ועד 1560 שרר שלום בין שתי המדינות. 

סיועה של ליבק למאבק עם דנמרק נקנה תמורת התחייבויות 
כספיות מעיקות. הצורך בכסף לתשלום התחייבויות אלו היה מהמני־ 
עים להחלטת הריקסדג ב 1527 , בהמרצת גוסטו 1 , להנהיג בש׳ את 
הלותרניות, ובמקביל — להפקיע רכוש של הכנסיה. המאבק עם 
הקתוליות החל לפני המרד: כריסטין 11 לחם בסטן סטורה "הצעיר" 
כמגן הכנסיה וזכויותיה. הלותרניות התפשטה במהירות בסטוק¬ 
הולם הבירה לבדה; במקומות אחרים היתה התפשטותה איטית, 
נתקלה בהתנגדות, ועד אמצע שנות ה 40 פרצו מרידות קתוליות. 
הנהגת הפולחן בשוודית ותרגום כתבי-הקודש לשוודית תרמו הרבה 
לצמיחת שוודית תקנית ולהתפתחות הספרות (ע , לעיל, עמ׳ 545 ). 

גוסטו 1 חתר למרכוז, נעזר ביועצים ובאנשי־שירות שלא 
מהאצולה, הפך את המלוכה לחורשתית ( 1544 ). הכפיף את האצולה 
והכנסיה לכתר, ושקד על ארגון מערכת הכספים וקידום החקלאות, 
הכריה והמסחר. הוא עשה יד אחת עם דנמרק נגד ליבק, שכה סייעה 
לש׳ מול הדנים, והמלחמה עמה ( 1534 — 1536 ) מציינת את שקיעת 
ליבק וקץ שליטתה על כלכלת ש׳. גוסטו בנה צי חזק, והקים צבא, 
מושתת על גיוס. 

ואולם גוסטו 1 הוריש לבנו, אריק(ע״ע [ 2 ]; 1560 — 1568 ) לא 



555 


רק מלוכה חזקה ואוצר מלא, אלא גם דוכסויות שהעניק לשני בניו 
האחרים, יוהן וקרל. וכך יכלו אחי אריק לנסות ולתפוס את השלטון 
מידיו. תולדות ש׳ ב 50 השנים שאה״כ מצוינים בהתפשטות מחוץ 
ובסכסוכי האחים מבית, וסכסוכים אלה אפשרו לאצולה, בימי 
יוהן 111 (ע״ע? 1568 — 1592 ) ובנו סיגיסמונד (ע״ע זיגמונט [ 3 ] ; 
1592 — 1599 ), להחזיר לעצמה הרבה מכוחה. בנו השלישי של גוססו 1 , 
קרל ^ ( 1600 — 1611 ), עתיד היה להחזיר לכתר את עליונותו, 
ואולם במותו שוב התעצמה האצולה. 

התמוטטות המסדר הטוסוני (ע״ע) חוללה מאבק על השליטה 
בארצות הבלטיות, בהשתתפות רוסיה, פולניה, דנמרק וש׳.ב״מלחמת 
ליווניה״ ( 1558 — 1583 ) לחמה ש׳ במדינות אלו — תחילה שיתפה 
פעולה עם רוסיה, אח״כ פנתה נגדה ושיתפה פעולה עם פולניה (ע״ע 
בלטיות, מדינות, עמ׳ 867/8 ). ב 1583 הוכרה שליטת ש' באסטלנד 
(אסטוניה, ע״ע, עמ׳ 753 ). נישואי יוהן, דוכס פינלנד ואחיו של 
המלך אריק עם קטרינה בת זיגמונם 1 מפולניה, קירבוהו 

לקתוליות, והתחוללה מלחמת־אחים בין אריק ליוהן. אריק הודח 
ויוהן נהיה למלך ( 1568 — 1592 )? כדי לשמור על מלכותו שיתף 
את אחיו קרל, הפרוטסטנט האדוק, בשלטון? בנו של יוהן, סיגים- 
מונד, נהיה תהילה למלך פולניה ( 1587 ), אח״כ למלך ש׳ ( 1592 ), 
ובכך קמה "אוניה פרסונלית" בין שחי המדינות. ואולם במאבק 
ממושך של סיגיסמונד הקתולי עם דודו, קרל הפרוטסטנט, גבר 
קרל והיה למלך ( 1600 — 1611 ). עוד עשרות שנים התנהלו מלחמות 
בין ש׳ לפולניה. וע״ע וסה, ושם אילךיוחסין. 

ש׳ כמעצמה גדולה, 1611 — 1718 . בסוף המאה ה 16 גברה 
מאד הדרישה בשוקי אירופה לברזל ולנחושת שייצאה ש/ והתרחבות 
הכלכלה היתה הבסיס לעצמת הארץ במלכות גוסטו 11 אדולף (ע״ע 
[ 2 ]). השיבות לא פחותה נודעה לכך, שהאצולה השלימה עם תפיסת 
המדינה הריכוזית; בהנהגתו של גדול מדינאי ש/ אכסל אוכסנשרנה 
(ע״ע), הפנתה האצולה את מאמציה לזכות בשליטה בלבדית על 
משרות השלטון, ולא לחזור ולכונן משטר מעין־פאודלי. האצולה 
קיבלה את מדיניות הכתר, ובתמורה אישר "מסמר החוקה" את 
מעמדה של האצולה ואת שליטתה על המינהל. מינהל הארץ אורגן 
מחדש, בקווים שעתידים היו להפוך את ש׳ למדינה המודרנית 
הראשונה, ואח״כ שימשו מופת לארצות אחרות (פרוסיה? רוסיה 
בימי פיוטר 1 )י השלטון שקד על פיתוח הכלכלה, ברוח המרקנטי־ 
ליזם (ע״ע), ובצד עידוד הכריה דאג לתעשיית הנשק, לבניית צי, 
למשיכת בעלי מקצוע, יזמים ומשקיעים מחו״ל, וכן למערכת החי¬ 
נוך. נקודחיהתורפה של ש׳ היתה במיעוט אוכלוסייתה (לפי האומדן 
לראשית המאה ה 17 , כ % מיליון נפש [לעומת כ 20 מיליון בגרמניה, 
16 בצרפת, 10 בספרד, 8 בפולניה—ליטא, 2 / ג 4 באנגליה]). בסופו 
של דבר הבשילה חולשת־יסוד זו את מדיניות ההתפשטות של ש , 
במאה ה 17 ; העובדה שחרף חולשה זו זכתה ש׳ בהשגים כה מרשי¬ 
מים, מצביעה על יעילות ארגונה, כלכלתה, צבאה ומנהיגותה. 

התיקונים מבית הונהגו, במידה רבה, בהמרצת המפלה במלחמה 
בדנמרק ב 1611 — 1613 והצורך לשלם דמי־ענושים למנצחת. בצד 
שיפור מערבת הנספים הוקם צבא, מורכב מאיכרים מגויסים, והונ¬ 
הגו שיטות מלחמה חדשניות (ע״ע מלחמה, עמ׳ 607 ). במהרה ניברו 
תוצאות התיקונים: המאבק עם פולניה גרר את ש׳ להתערב בנעשה 
ברוסיה ב״ימי המהומות״ שם (ע״ע רוסיה, עמ׳ 872/3 ). ב 1617 
מסרה רוסיה לש׳ את קרליה ואת אינגריה (האיזור שליד לנינגרד 
של היום), ובכך נחסם הים הבלטי בפני הרוסים ? במלחמה בסולניה 
בבשו השוודים את ליווניה ( 1621 ) וזמן־מה שלטו על בל חופי הים 
הבלטי מגדנסק (דנציג) צפונה ? ב 1629 הכירה פולניה בשלטון ש׳ 
בליווניה, ומסרה לה 4 עדי־נמל בפרוסיה. 

ההסכם עם פולניה הושג בתיווך צרפת, אויבת ההבסבורגים, 
ואפשר לגוסטו אדולף להפנות את כוחותיו נגדם. התערבותו במל- 


י 5 טוריה 556 



הנזלר נוסטו אדולו* נ־פי , בקרב 5 יצו ( 1632 .ד 6.1 ) 


חמת שלושים השנה (ע״ע, עמ׳ 718/9 ) הצילה את הפרוטסטנטים 
בגרמניה. נצחונו הגדול ביותר היה בקרב בריטנפלד ( 1631 ), ובעק¬ 
בותיו כבש את הפלטינט וחלק מבלריה? בקרב ליצן ( 1632 ) ניצחו 
השוודים, אך גדסטו אדולף נהרג. ש׳ המשיכה במלחמה, במימון 
צרפת, ומצביאיה, בנר, טורסטנסון וקרל גוסטו ורנגל (ע׳ ערכיהם), 
הרבו שוד והרם בגרמניה ? צבא ש׳, שסבל אבידות כה רבות, חדל, 
למעשה, להיות צבא לאומי, מורכב משוורים. ורובו היה מורכב 
משכירי-חרב זרים. בשלום וסטפליה (ע״ע) זכתה ש׳ בפומרניה 
המערבית, בוויסמאר שלחוף הים הבלטי, ובהגמוניות ברמן וורדין, 
ובתוקף בך קיבלה נציגות בריכסטאג של גרמניה? מלבד זה קיבלה 
תשלומי כסף גדולים. — במהלך מלחמת 30 השנה, לחמה ש׳ בדנמרק 
( 1643 — 1645 ), כבשה את ימטלנד והרידלן מנורווגיה (שהיתה מאו¬ 
חדת עם דנמרק), את הלנד ואת האיים גוטלנד ואזל. 

השלום עם דנמרק ב 1645 ושלום וסטפליה ב 1648 הושגו, במידת 
מה. בלחצה של המלכה כריסטינה (ע״ע? 1632 — 1654 ), בתו של 
גוסטו אדולף. בקטינותה שלטה מועצת־עוצרים בראשות אכסל 
אוכסנשרנה? משהגיעה כריסטינה לפרקה, ב 1644 , חתרה לשלום. 
ב 1654 התפטרה ממלכותה, עברה לקתוליות והתיישבה ברומא, 
יורשה, בךדודה קרל x גוסטו (ע״ע; 1654 — 1660 ), לחם בכל 
שכנותיה של ש': ב 1655 פלש לפולניה, כבש את ורשה וקרקוב, 
וחלק מהאצולה שם הכיר במלכותו ? ואולם אכזריות השוודים עוררה 
התנגדות עממית, בעלת צביון דתי־קתולי, והמערכה בפולניה הס¬ 
תבכה במלחמות עם מדינות אחרות — רוסיה וברנדנבורג (שעברה 
מצד אל צד), אך קרל x הדפם. ב 1657 הצטרפה דנמרק למערכה 
נגדו. קרל יצא מפולניה, פלש ליילן (יוטלנד) ובחורף 1658 העביר 
את צבאו דרך הים הקפוא — דבר נדיר ביותר — לשלאן (זלנד), 
ואיים על קופנהגן. מסע זה. מהנועזים בהיסטוריה, אילץ את הדנים 
לוותר על כל שטחיהם שממזרח למצרי סקגרק וקטגט, וכעיקר על 
סקונה, וכן על שטחים נרחבים בנורווגיה, ובהם איזור סרונהם 
(!!!!^"ס•!?). כעבור חדשים מספר חידש קרל את המלחמה בדנ¬ 
מרק, במטרה להשלים את כיבושה ואת איחוד סקנדינדויה בהנהגת 
ש/ ושנתיים צר על קופנהגן? בסיוע הולנד נבלמו השוודים, ומותו 
של קרל סיים את המלחמה. בשלום קופנהגן ( 1660 ) נקבעו הגבולות 
הנוכהיים בין דנמרק ונורווגיה ובין ש/ אותה שנה עשתה ש׳ שלום 
גם עם פולניה, וב 1661 — עם רוסיה ? במהלך המלחמות הללו כבשו 
ההולנדים את ״ש׳ החדשה״ שבאמריקה, היא דלור (ע״ע, עמ׳ 637 ). 

ש׳ הגיעה לשיא התפשטותה, אך לא הגשימה את מטרתה — 
שליטה מוחלטת ביס-הבלסי ( 8311101 15 ־ 131 ^ תזט 1 ת 1 וזז 0 ס). בימי 
העוצרות שאחרי מות קרל שנמשכה גם אחרי שקרל ^ X (ע״ע; 
1661 — 1697 ) הגיע לפרקו, הסתבכה ש׳ במלחמות ומעמדה התערער. 
נצהון פעוט של ברנדנבורג (פרוסיה שלעתיד) על השוודים בקרב 
פרבלין (״ 130111 ־ 0111 ? ? 1675 ) ניפץ את אגדת הצבא השוודי הבלתי־ 
מנוצח, והולנד, הקיסר ההבסבורגי ודנמרק הצטרפו למערכה נגד 





557 


שודיה, היסטוריה 


558 


ש׳. הדנים פלשו לסקונה, ורק במערכה ממושכת נהדפו משם 
( 1675 — 1679 ). עוד זמן רב המשיכו תושבי סקונה, שראו עצמם 
דנים, במלחמת גרילה ננד השוודים. התנגדותם דוכאה באכזריות, 
ואח״ב הונהגה שם מדיניות טימוע לאומי — מהמוצלחות בתולדות 
אירופה — עד שהסקונים הזדהו כליל עם ש׳. לואי מלך 

צרפת, השיג שלום מבלי שש , איבדה שטחים — אך מבלי להימלך 
בשוורים. 

ועדת־חקירה שמונתה אתרי המלחמה הוקיעה עוצרים, מהאצולה 
הרמה, כאחראים לכשלונות במלחמה ולירידת מעמדה של ש׳ בדיוני 
השלום. הוועדה הוקמה עקב ביקורת ציבורית בקרב כל המעמדות, 
ובהם האצולה הנמוכה, על האצולה הרמה, וזאת כתוצאה ממתיחדת 
חברתית חמורה ביותר שפשטה בש׳ מאז מלחמות גוסטו אדולף. 
מלחמות אלו החלישו אח הכתר וחיזקו את האצולה, אף שנמשך 
שיתוף־הפעולה ביניהם: תמורת שירותיהם הצבאיים קיבלו בני 
האצולה הרמה אדמות, עד שבאמצע המאה ה 17 היו כ 2 / 3 מהאדמות 
המעובדות בש׳־פינלנד בידי אצילים; הואיל והם היו פטורים ממס, 
נפגעה הכנסת האוצר וגבר עול המסים על שאר התושבים. חסרון־ 
כים גרר את ש׳ לתלות כספית בלואי כמעט בתנאים של 

שכיר־חרב, והסתבכותה של ש׳ במלחמה בברנדנבורג — ובעקבותיה 
בדנמרק ובבעלות־בריתה — נבעה מחמת שיקולי צרפת ולא מאינט¬ 
רסים של ש׳. התמרמרות בני כל המעמדות האחרים על האצולה 
אפשרה לקרל 1 \, בעקבות דו״ח ועדת החקירה על המלחמה הכו¬ 
שלת, להגשים חוק ישן בדבר החזרת אדמות לכתר, וב 1680 היו 1 / 3 
האדמות בידיו. 3 /< בידי האצולה ו 1 / 3 בידי איכרים עצמאיים. ההכנ¬ 
סות מאדמוחיו אפשרו לכתר אי־תלות כספית ב״ריקסדאג" ובמסים 
שבסמכותו לאשר. הדבר סייע לקרל ^ x להנהיג משטר אבסולוטי: 
בתמיכת ה״ריקסדאג" נשללו סמכויות ,.מועצת המלך", מוסד האצולה 
הרמה, ואח״ב ויתר ה״ריקסדאג", אחת לאחת, על סמכויותיו הוא. 
קרל ארגן מחדש את הצבא, והנהיג מכסת מגויסים וחובת ציודם 
בכל איזור ואיזור. שיטה זו היתה מופת לפרוסיה, ונהגה בש׳ עד 
תחילת המאה ה 20 . 

ימי מלכותו של יורשו, קרל ( 1697 — 1718 ), היו רצופים 
מלחמה בשכני ש׳ — רוסיה, דנמרק, פולניה וכן סכסוניה, ששליטה 
היה מלד פולניה. ב״מלחמת הצפון הגדולה״ ( 1699 — 1721 ) התגלתה 
יכלתם הצבאית של השוודים במלוא עוזה — ובה נשברה ש׳. אחרי 
נצחונות על הדגים (ב 1699 ), על הרוסים (בנרוה, 1700 ), ועל 
הפולנים־הסכסונים (ב 1702/3 וב 1706 ) פלשו השוודים לרוסיה, 
ושם הובסו בשיטות ״האדמה החרוכה״ ובקרב ם(לטוה ( 1709 ). 
וע״ע קרל 11 צ. 

בשנים 1709 — 1714 ישב קרל חג בתורכיה, ואעפ״כ שלט משם 
על ממלכתו — דבר שהעיד על יציבות המשטר, במבחן העליון של 
מלחמה־מקיזודדם, מול קואליציה שאליה הצטרפו גם פרוסיה 



נשיאת נוסת קר 5 ^ x1 (ע״ע) ספרדריקפט; (דרום נורווגיה), 18 ־ 1 


־ל 0 •,' 6 ת* 



והנובר־אנגליה. מותו 
המקרי של קרל 11 ג, 
המצביא המהולל והמו¬ 
זר, ליד מבצר פעוט 
בנורווגיה, בישר את 
קץ גדולתה של ש׳ ואת 
קץ המשטר האבסולוטי 
גם יחד. 

המאה ה 18 . בשלום 
ניסטד (ג> $13 ?א) ויתרה 
ש׳ לטובת רוסיה על 
ליווניה, אסטוניה, אינ־ 
גריה, חלק מקרליה 
ואיים בים הבלטי. היא 
גם איבדה שטחים רבים 
בגרמניה (הולשטיין־ 
גוטורם,חלקמפומרניה, 
וברמן וודדן), וירדה 
לדרגת מדינה ממדרגה 
שביה. השינוי במשטר 
הפנימי התאפשר מח¬ 
מת המאבק על הכתר, 
משמת קרל 11 \ מבלי 
שהשאיר צאצאים. "ה־ 
ריקסדאג" הכריע לטו¬ 
בת אחותו, אולריקה 
אלא 1 נ 1 רה, רק אחרי 
שהבטיחה לשמור על 
חוקה שיאשר גוף זה. ה¬ 
חוקה ( 1 ח־ 111£$£01 ז 68£ ץ) 
הנהיגה משטר פרלמנ¬ 
טרי וקיצצה מאד את 
סמכויות הבתר וכן את 
סמכויות "מועצת המלך". 

השנים 1718 — 1722 , שבהן נהג המשטר הפרלמנטרי, קרויות 
״תור החירות״ (ת^״״שן!"!). ההערכות על "תור החירות" מנוגדות 
מאד — יש הרואים בו מעץ הקדמה לדמוקרטיה של המאות ה 19 — 
20 , ויש הרואים בו ימי ירידה והידרדרות מבית ומחוץ. ההערכה 
ששררה בקרב שכנות ש׳ בעיצומו של "תור החירות" היתה, 
שהמשטר החדש מחליש את ש׳, ולפיכך עשו רוסיה ודנמרק חוזה 
ובו התחייבו להגן על חוקת ש׳. מדינות רבות נהגו לשחד, כמעט 
בגלוי, את צירי "הריקסדאג", ואולם תכופות התאזן השוחד מכיוונים 
שונים, וחולשתה של ש' ממילא הקטינה את יכלתה לפעול. בריקס- 
דאג נאבקו שתי מפלגות, ״הקובעים״ (■ 1-131131 ) — ע״ש קובע* 
המלחמה של החיילים — שהעלו על נם את ימי תהילתה הצבאית 
של ש׳ ודגלו במלחמת נקם ברוסים, ו״הכיפות״ — קיצור של 



לפעלד: התפשטות שוודיה פטאות הז> 1 —ה 17 ; 
5 סטה: אבר: שטחיב בכיאוח ה 18 —ה 19 


״כיפות שינה״ (ג״זס&צס^א) — ביבוי־הגנאי של "הקובעים" ליריביהם 
אוהבי השלווה. בשנים 1741 — 1743 סיבכו "הקובעים" את ש׳ במלחמה 
ברוסים, ובסופה סיפחה רוסיה עוד שטח מפינלנד; ב 1757 סיבכו 
"הקובעים" את ש׳ במלחמת שבע השנים נגד פרוסיה, ושוב נחלו 
השוודים מפלות ורק מאמץ דיפלומטי מנע אבדן שמחים בפומרניה. 
בבחירות אחרי המלחמה נוצחו "הקובעים" בבחירות, 

מדיניות המרקנטיליזם של השלטון סייעה לפיתוח התעשיה, 
בסובסידיות ובמכסי־מגן. צי הסוחר גדל, ותנובת החקלאות עלתה 
מאד; אעפ״ב ייבאה ש׳ דגנים, לפי שהאיכרים השתמשו בחלק ניכר 
מתבואתם לזיקוק אלכוהול ביתי, ולשווא לחם השלטון ברעה 





559 


שודיה, היסטוריה 


560 


חברתית וכלכלית זו. ההתפתחות העיקרית בחברה חיתה בחקלאות 
— העברת הבעלות על רוב האדמות לידי האיכרים, ובערים — 
גידול הבורגנות ועליית כוחה על חשבון האצולה. "תור החירות" 
צוין גם בהשגים בתחומי המדע והתרבות, כאותם, הקשורים בשמו¬¬ 
תיהם של לינה, צלסיוס ובל מן (ע׳ ערכיהם). במחצית הראשונה 
של המאה פשט מאד הפיאטיזם (ע״ע). ואח״ב ניכרה השפעת 
"ההשכלה"; את מגמות המדע, הפילוסופיה וחדת, ניסה למזג 
סודנבורג (ע״ע). 

ב 1772 חולל המלך, גוסטו חז (ע״ע; 1771 — 1792 ) הפיכה, 
צמצם את סמכויות הריקסדאג, ביטל את סמכויות "מועצת המלך" 
וכונן אבסז־לוטיזם נאור. נוכח התנגדות האצולה זימן גוסטו ב 1787 
את "הריקסדאג", וגוף זה ביטל כמעט את כל הזכויות היתרות של 
האצולה, ובהן מונופולין על משרות מסוימות ומעמד מיוחד לאדמות 
שברשותה. בתחום הכלכלה נטה גוסטו 111 למדיניות שהציעו הפיסיו- 
קדטים (ע״ע). הוא טיפח את התרבות והאמנות, יסד תאטרון לאומי, 
אופרה ואקדמיה (זו הממונה כיום על מתן פרם־נובל לספרות; 
האקדמיה למדעים נוסדה 50 שנה לפניה). גוסטו עצמו הצטיין 
כסופר ומחזאי, וכפטרון לסופרים ולאמנים נקרא שמו על הפעי* 
לות התרבותית בימיו ("התקופה הגוססוית"). במדיניות החוץ לחם 
גוסטו 111 ברוסים ( 1788 — 1790 ) בנסיון להחזיר שטחים שנלקחו 
מפינלנד, אך חרף נצחון צי ש׳ נסתיימה המלחמה בלי שינויי גבול. 
אויביו מהאצולה רצחוהו בנשף־מסכות. ד׳ תם׳ בפרק על האמנות. 

עד 1805 היתה ש׳ ניטראלית במלחמות המהפכה הצרפתית 
ונפוליון, ואותן שנים שגשגה מאד ספנוחה — תוך חיכוכים עם 
האנגלים, שרגזו על שאניות ש׳ סוחרות עם צרפת. בשנים 1805 — 1807 
השתתפה ש׳ בקואליציה השלישית נגד צרפת וניגפה: בהסכם טיל־ 
זיט בין צרפת לרוסיה קיבלו הרוסים יד חפשיח נגד ש׳, ובמלחמת 
1808 — 1809 כבשו ממנה אח פינלנד. דנמרק הצטרפה למלחמה 
בשוודים, וההתמרמרות בצבא גרמה מהפכה (מארס 1809 ): המלך, 
גוסטו ז \ 1 (ע״ע; 1792 — 1809 ) הודח, דודו מונה לעוצר ואח״ב נבחר 
למלך (ע״ע קרל 1818—1809 1X111 ), ו״הריקסדאג" אישר חוקה 
חדשה, מושתתת על חלוקת סמכויות בין המלך ושריו, נבחרי העם 
והרשות השיפוטית. 

ש׳ עשתה שלום עם אויביה, וויתרה על פינלנד — "מחיר השלום 
הממושך מ 1814 עד היום", כדברי היסטוריון שוודי (ם. קרלסון). 
היא השתלבה במערכת המדינית של נפוליון, וכיוון שקרל ^^^ X 
היה חשוך־בנים בחר "הריקסדאג" במרשל הצרפתי ברנדוט ליורש. 
הלה הסב את שמו לקרל יוהן, ניהל את מדיניות ש׳, וב 1818 עלה 
למלוכה (ע״ע קרל 7 \ 1 ^ 1318 — 1844 ). 

בעקבות תבוסת נפוליון ברוסיה פנה ברנדוט־קרל נגד אדונו 
הקודם, והצטרף לקואליציה האחרונה נגד צרפת ( 1812 ); אגב כך 
ניצל את ההזדמנות למלחמה בדנמרק, שנשארה נאמנה בבריתך! 
עם נפוליון, ואילצה לוותר על נורווגיה לטובת ש׳ (ינואר 1814 ). 
הנורווגים התנגדו להסגרתם לידי השוודים, בחרו לעצמם מלך וחוקקו 
חוקה משלהם; בתגובה פלשו השוודים לנורווגיה. המלך הנבחר 
של נורווגיה התפטר, והוסכם שהארץ תאוחד עם ש׳ באיחוד אישי 
("אוניה פרסונלית") אך תשמור על חוקתה ועל עצמאותה בענייני 
פנים. 

השלום הגדול. הפלישה לנורווגיהביולי 1814 היתההפעולה 
האחרונה של צבא ש/ ומאז נהנתה הארץ משלום— השלום הממושך 
ביותר שידעה מדינה כלשהי. תולדות ש׳ מאז הן, בעיקרן, בתחום 
הפנים, ומציינים אותן התיעוש והעיור. כינון דמוקרטיה וצמיחת 
משטר־רווחה וחברח־שפע. 

במאה ה 19 גדלה האוכלוסיה ביותר מכפליים, מ 2,35 מיליונים 
ב 1800 ל 5.14 מיליונים ב 1900 , האת חרף הגירה רבת־ממדים 
(בשנים 1840 — 1900 850,000 מהגרים שלא חזרו למולדתם). המחסור 



<ר 5 ^נ־ב־׳נו־יט, טי— •:וידי•־; 

עייר־ שדייו'־ יכעיז <צייז 1 - 02 ך/ן/ 


בקרקע עקב ריבוי ה־ 
אובלוסיה גרם, בצד 
פליטת מהגרים לחו״ל 
(בעיקר לאה״ב), פרול- 
טריזציה של האיכרים, 
הגירה לערים, וכן הכ¬ 
שרת אדמות שלא עוב- 
דולפני־כן.ב 1827 נחקק 
חוק שאפשר ריכוז אד¬ 
מות שהיד לפני-כן מפו¬ 
צלות, וכתוצאה מכך 
נהיתה החווה, במקום 
הכפר, ליחידה החב¬ 
רתית הבסיסית בחק¬ 
לאות בש׳. מודרניזציה 
של החקלאות והנהגת 
גידולים וזנים חדשים 
הגדילות במאד התנובה. 

בהדרגה ירד משקלה 
ה י ח סי של החקלאות. 
ב 1850 עסקו בה 80% 

מכוח העבודה; ב 1910 ירד שיעורם ל 50% . באותן שנים גדל שיעור 
האוכלוסיה העירונית מ 10% ל 25% . ההכנסה הלאומית גדלה באותו 
פרק־זמן ב 400% , בעוד שהמחירים עלו ב 25% בלבד, וכך התאפשרו 
גידול בצריכה והצבר הון: עד 1914 ייבאה ש׳ הון מחו״ל, בעיקר 
מבריטניה וצרפת, ומימונו היה חיוני לתיעושה; מ 1914 היתה ש׳ 
למשקיעת הון בחו״ל. 

במקביל להתפתחויות אלו הונהגו תיקונים בחברה ובשלטון. 
תחילתם בנצחון הליברלים בבחירות ב 1840/1 . כך הונהג חינוך 
יסודי חובה ( 1842 ), חופש עתונות, חופש דת ( 1860 ), תוקן השלטון 
המקומי ועוד. התיקון המרכזי בכיוון לדמוקרטיה היה במבנה הפרלמנט 
ובזכות הבחירה ( 1865/6 ): נקבע ש״הריקסדאג״ לא יהיה מורכב מ 4 
מעמדות (״שדרות״), אלא משני בתים, שווים בסמכויותיהם; 
הבית התחתון ייבחר בבחירות ישירות, והעליון בבחירות עקיפות, 
בידי מועצות מיוחדות, שתיבחרנה עפ״י קריטריונים כספיים (מספר 
קולות גדול למשלמי מסים גבוהים). זכות הבחירה לבית התחתון 
היתד, מוגבלת לפי קי־יטריון כספי, ורק כ 5% — 6% מכלל הגברים 
היו בעלי זכות בחירה. 

הליברלים, וכן המפלגה הסוציאלדמוקרטית שנוסדה ב 1889 , דרשו 
להרחיב את זכות הבחירה. ההרחבה היתה הךרגתית, עד שב 1909 
ניתנה זכות בחירה כללית לגברים לביחדהתחתון. בעקבות כך ניצחו 
הליברלים בבחירות, וכן התחזקו מאד הסוציאלדמ 1 קרטים בהנהגת 
ברנטינג (ע״ע). 

מדיניות החוץ של קרל ^ 1 צ־ברנדוט דגלה בהבנה עם רוסיה 
ועם בריטניה. בנו, אוסקר 1 (ע״ע; 1844 — 1857 ) עשה הסכם עם 
בריטניה וצרפת ( 1855 ) כדי להצטרף אליהן במלחמתן ברוסיה 
בעת מלחמת קרים; המלחמה הסתיימה לפני הצטרפות ש/ ולפיכך 
לא קיבלה חזרה את פינלנד ואיי אולנד, אך בשלום פרים הובטח 
פירוז האיים. .,הסקנדינוויזם" שרווה בש׳ באמצע המאה כמעט 
שהביא לידי השתתפותה במלחמת הדנים נגד פרוסיה ואוסטריה 
ב 1864 ; הימנעותה של ש׳ מלהיכנס למלחמה זו, ממש ברגע האחרון, 


חשפה את כשלון ״הסקנדינוויזם״; דבר זה תרם להגברת שאיפות 


הנורווגים להתנתקות מש/ וב 1905 הגשימוה (ע״ע נורוגיה. עם׳ 997 ); 
ש׳ הגיבה באיפוק מופתי, הסתפקה בפירוז הגבול עם נורווגיה והכירה 
בעצמאותה, ובכך נסללה הדרך ליחסים ידידותיים בין שתי המדינות. 



561 


שודיה, היסטוריה; יהודים 


562 


במלה״ע 1 נפגעה מאד ש׳, שקשרי הסחר העיקריים שלה היו 
עם גרמניה — מזה, ועם בריטניה — מזה. ש' הניטרלית עמדה על 
זכותה להמשיך ולסחור עם גרמניה, ששלטה בים הבלטי, ולפיכך 
החילו הבריטים, ששלטו בים הצפוני, את ההסגר שלהם גם על 
ש׳. נוכח מצב החירום אפשרו המפלגות לממשלת המיעוט השמרנית, 
בראשות הילמר המרשלר (ע״ע), לפעול ולהנהיג קיצוב במזון! 
ואולם ב 1917 , כשהחלה לוחמת הצוללות הבלתי־מרוסנת, החמיר 
המחסור במזון והמרשלד התפטר. בבהירות באותה שנח ניצחו הלי¬ 
ברלים והסוציאלדמוקרטים והקימו ממשלת קואליציה — הראשונה 
שבד, השתתפו הסוציאלדמוקרטים. האהדה ל״הסכמה" גדלה בעק¬ 
בות המהפכה ברוסיה, וש׳ הסכימה לצמצם את סחרה עם גרמניה 
ולהעמיד חלק מצי הסוחר שלה לרשות ״ההסכמה״! בתמורה בוטל 
ההסגר עליה. 

בשנים 1918 — 1920 העניקה ממשלת הקואליציה זכות בחירה לנשים 
וביטלה את השיטה שלפיה היה למשלמי מסים גבוהים מספר קולות 
רב. בכך הושלם תהליך הדמוקרטיזציה של המשטר. אחרי המלחמה 
נהנתה ש׳ מפריחת כלכלתה. תרומודמה לפריחה זו באה מצמצום 
הוצאות ההגנה, בעקבות.מםלתן של שתי המעצמות השכנות, גרמניה 
ורוסיה. הרגשת הבטחה גדלה משזכו פינלנד, המדינות הבלטיות 
ופולניה, בעצמאות. דווקא עם פינלנד נתגלע סכסוך, משתבעו 
תושבי איי אולנד (ע״ע) להסתפח לש 7 ; הסכסוך הובא להכרעה 
חבר־הלאומים, ומשפסק גוף זה לטובת פינלנד ( 1921 ) קיבלה ש׳ 
את הדין. 

השפל בכלכלה שהחל ב 1929 באה״ב פגע קשה בש׳, וגרם אבטלה 
רבת־ממדים. ירידה בשכר וסכסוכי עבודה חמורים. בעקבות הבחי¬ 
רות ב 1932 קמה ממשלה בראשות הסוציאלדמוקרט פ. א. הנפון 
(ע״ע). בהנהגת הנסון( 1932 — 1946 ) ויורשיו, טאגה ארלנדר ( 1946 — 
1969 ) ואולוף פלמח ( 1969 — 1976 ) שלטו הסוציאלדמוקרטים, לבדם 
או בקואליציה עם מפלגות אחרות, 44 שנים רצופות — זמן שיא 
במשטר דמוקרטי; יציבות שלטונית זו אפשרה להנהיג תיקונים 
מקיפים במדינה ולהעמיקם. 

הסוציאלדמוקרטים לחמו באבטלה בשיטות שעליהן המליץ קינז 
(ע״ע), ושמבשרן הראשון היה השוודי ויקסל (ע״ע): הורדת שער 
הריבית והזרמת כסף לשוק ע״י עבודות ציבור יזומות. שיטה זו 
הצליחה בש 7 יותר מבארצות אחרות שהלכו באותה דרך, ותוך 
6 שנים נעלמה האבטלה כמעט כליל. הקיצוב וארגון משאבי הארץ, 
שהונהגו בהסכמת הימין בעת מלה״ע 11 מחמת מצב החירום, היו 
היסוד למשק מתוכנן, שהממשלה מווסתת אותו עפ״י שיקולי חברה 
וכלכלה גם יחד. בצד דברים אלה הוקמו שירותי רווחה מקיפים — 
בתחומי השיכון, הבריאות, ביטוח מחלה, זקנה, אבטלה ועוד — 
במסגרת תכנית ״האומה — בית״ ( 010161 ^ £01 ). כלו 7 , המדינה 
התחייבה לתת לפרט את השירותים והביטוחים שבעבר היה הבית 
מספקם. בהקפם של שירותי הרווחה וביעילותם נהיתה ש , למופת 
לעולם כולו, והשניה — וכשלונותיה — נחשבות תכופות אבן־בוחן 
למידה שבה עשויה ההברה לעזור לפרט. העוני נעלם כמעט 
כליל, הושגה מידה רבה של שוויונות, והמתחים בחברה הצטמצמו, 
מדיניות זו הצריכה מיסוי גבוה (הגבוה שבעולם), אך היא לא 
היתה כרוכה בהלאמות, והארץ נהנתה מפריחת הכלכלה. 

במלה״ע 11 היתה ש 7 ניטרלית, ואולם בעת פלישת בריה״מ 
לפינלנד ( 1939/40 ) התנדבו שוודים רבים ללחום בפולשים. אחרי 
כיבוש נורווגיה בידי גרמניה נאלצה ש׳ להתיר מעבר צבא גרמני 
בתחומה, ברכבות סגורות, מנורווגיה לפינלנד. בעת המלחמה היתה 
ש׳ מקלט לפליטים רבים, בהם יהודי דנמרק (ר 7 להלן, יהודים, 
עמ 7 563 ), והצלב האדום השוודי ואישים שוודים הצטיינו בעזרתם 
לנפגעי המלחמה (ע״ע ולנברג; פ. ברנדוט). 

אחרי מלה״ע 11 נמנעה ש׳ מלהצטרף למסגרות שהקים המערב, 


ובעיקר לארגון הברית הצפון־אטלנטית, ושמרה על ניטרליות במאבק 
המזרח עם המערב. מדיניות זו נבעה בעיקר משאיפתה להבטיח 
את עצמאות פינלנד, בהבהירה שאם תפגע בריה״מ בעצמאות פינ¬ 
לנד תצטרף היא למערב. לשמירת ניטרליותה הקדישה ש׳ מאמצים 
רבים לפיתוח צבאה ולמערכת הגנתה. מחמת ניטרליוחה לא הצטרפה 
ש 7 גם לקהיליה האירופית, שמסגרתה איננה כלכלית בלבד. ב 1953 
השתתפה בהקמת "המועצה הנורדית 7 / עם נורווגיה, דנמרק, פינלנד 
ואיסלנד — מסגרת המחייבת התייעצויות בלבד. ב 1960 הצטרפה 
ל״איזור הסחר הוןפשי 7 ׳, שמסגרתו היתה כלכלית בלבד, והיתה 
חברה בו 10 שנים, עד להתפוררותו. 

ש׳ היתד, פעילה באו״ם ושוודים התבלטו בין אישיו (בהם מזכיר 
האו״ם, ד. המרשלד, והמתווך בא״י, פ. ברנדוט [ע׳ ערכיהם]). היא 
העמידה חיילים לכוחות האו״ם ולמשקיפיו בכמה מקומות, בהם 
בין ישראל לשכניה. השופט אמיל סנדסטרם היה יו״ר הוועדה המיו¬ 
חדת של האו״ם שהמליצה להקים מדינה יהודית (ע״ע, עמ 7 566 ), 
וש׳ הצביעה בעצרת האו״ם בעד הצעה זו. רצח ברנדום עיכב 
לשנתיים קשירת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. אח״כ נהיו היחסים 
ידידותיים׳ וב 1962 ביקר בישראל ר״מ ש 7 טאגה ארלנדר. בימי 
יורשו, אולוף פלמה, הצטננו במקצת היחסים. 

בש׳ צמחה חברה מיוחדת במינה, פרי השלום הממושך ביותר 
שידעה חברה כלשהי, ותוצאת השפע, הרווחה והעדר מתחי חברה 
חריפים, תרמו לה גם ההומוגניות הרבה של התושבים, שאפשרה 
מידה גבוהה של הסכמיות בתחומים שבהם אין די בחוק כשלעצמו 
(שוויון חברתי של האשה, מתירנות מינית ועוד). דווקא השגיה 
הגדולים האירו בזרקורים את פינותיה האפלות — תופעות בגת 
האלכוהוליזם, הפרעות נפש, שיעור גבוה של התאבדויות, הרגשת 
ניכור, התפוררות מסגרת המשפחה ועוד. פשטה הדעה, כאילו דווקא 
העדר בעיות־כלל מעיקות החריף את בעיות הפרט, והוליד — באין 
אתגר — שממון. בחיפוש אחר הרפתקה, בחברה הסוככת ומגינה על 
בניה, ובכמיהה לתוכן, פשטו תופעות של התמכרות לסמים והזדהות 
עם קיצונים למיניהם (לאו דווקא שוודים). 

שלטונם הממושך של הסוציאלדמוקרסים עורר ביקורת על הביו¬ 
רוקרטיה, הפטרנליזם, המיסוי הגבוה, וכן על הצפת ש׳ בזרים, 
״פועלים אורחים״, שנהנו מרווהתה, באמצע שנות ה 70 הצמיחה 
האיבה לזרים תנועה של "ש׳ לשוודים". תכניתו של אולוף פלמה 
להעביר בהדרגה את ניהול המפעלים לידי האיגודים המקצועיים 
עוררה התנגדות רבה, ובבחירות בספטמבר 1976 נוצחו חסוציאלדמד 
קרטים וקמה ממשלת קואליציה ימנית בראשות תוךביורן פלדין 
( 1111 ) 311 ? ח:ו 0 [נ 1101-1 ז) ממפלגת המרכז. 

,ץ;> 03141 . 5 ; 1954 / 0 ץ? 10 !,ו!■! :/!״ 0 ״״££ 411 .ק .£ 

; 1 975 3 ,. 5 , ץאל>/! 1 ן ,. 18 ; 1924 ,. 5 1 10773 * 11 ) * 437713 

מ. 

#ודרלו דה לקלס פיר אמ^תאז פדנסמאה — £־ 1 ־ 1€1 ? 

£31:105 010 €1108 ! 00 ו 0 015 ן 1311 ? 015€ זר 1 חי 1  £13150115  ,: 131x161 ש 111 ' . 8 .ם ; 1953 ,■)( 77 ?{ 1111-77 ■ 7117 } £ ,(.[*>) ¥31113714 ..מ 
1968 , 1734111071 13 1:1 * 1 , 5101 ־ € 1 ^ .. 1 ; 1963 , 01761 !^ /\ 7171111117 } 11 6 ) 1 

. 1975 ,. 1 . 8 !(דיסרטציה) 

שווב, (מאיר״אגךרה־) מךסל — 1 *״ £0 \ 

כ 1 ס*״ץ 50 — ( 1867 — 1905 ), סופר צרפתי, צאצא למשפחת 
רבנים ורופאים, שהיו מעורים היטב בהווי הצרפתי. ש׳, שנולד 
בעיר־שדה וגדל בפרים. למד יחד עם ל. דודה ום. קלודל (ע׳ ערכיהם). 
במהרה נכנס לחיים הספרותיים והתיידד עם הסופרים הסימבוליסטים, 
ואלה העריכו את השכלתו הרחבה (יוונית דלאטינית, תרבות יה״ב 
ותרבות אנגלו־סאכסית), את כשרונו הסיפורי בטוויית עלילות מוזרות 
ומסתוריות ואת סגנונו הפארבאסי המעודן (ע״ע פרנס), מיצירותיו: 
(״מימוסים״ [ע״ע]), 1894 — שירים בפרוזה בהשראה יוונית; 

3 ) £11 £5 ) ^> 153 כת 0 £3 (״ מסע־הצלב של הילדים" [ע״ע מסעי' 
הצלב, עמ׳ 1117 ]), 1895 . ספרו ? 1 > 0 ז££ £6 ("ספרה 

של מונל״), 1894 , פרסם את שמו! בטון ובפילוסופיה שלהם בישרו 
שירים־בפרוזה אלה את ״המזונות הגשמיים״ של ז׳יד (ע״ע, עם׳ 795 ). 
אשתו של ש׳ (מ 1900 ), מארגריט מ 1 ךנו, שהיתר. שחקנית ב״קומדי־ 
פראנסז״, כתבה זכרונוח על חייהם — ¥10 113 ! ש 4 > 3 ־ €1111 ׳< 5011 , 1948 . 

. 1927 ,*ק 16711 071 * 61 . 9 . . 24 , 0113111111011 

שווי־משקל, בביולוגיה, כשרו של בע״ח (ובכלל זה האדם) 
להימצא בתנוחה יציבה — ולהגיע למצב זה מכל תנוחה 
אחרת. כושר זה תלוי בשחי מערכות: 1 ) המערכת התחושתית. 
תפקידה לחוש בשינויים במצב הגוף — יישורו, יציבותו, תנועתו 




565 


שווי־משקל 


566 


ותנוחתו; 2 ) המערכת התנועתית. תפקידה לתקן את התנוחה — 
באמצעות החזרים (ע״ע רפלכס) — בלי שתחושת הסטיה מן התנוחה 
תגיע להכרח האדם (או בעה״ח). 

איברי־החוש העיקריים, המשמשים לשמירה על ש״מ תקין, מצויים 
בחלקים הלא־שמיעתיים של האוזן הפנימית (ע״ע אזן), והם: המבוך 
(ו 11 תנ־ 1 ׳< 136 ), או מערכת הפרוזדור (- 0511611131 *); האוטוליתים 
( 010111115 ) — או שקיות הפרוזדור — שהם השלפוחית ( 5 ט 10111 ־ 11£1 ), 
השקיק ( 5300111115 ) ושלוש התעלות הקשתיות (ל 1 ב 11 ג:> 131 ג 1 :>ז 1101 ת 5£ ). 
בחלקים אלה מצויים תאי־תחושה שעירים. תחושת שה״מ מושגת ע״פ 
גירויים מכניים עליהם, באמצעות ( 1 ) העתקת הנוזל שבשלוש התע¬ 
לות הקשתיות, או/ו( 2 ) העתקת החלקיקים (אוטוליתים). 

בכל אוזן 3 תעלות — מאוזנת, עילית ואהורית — הממוקמות 
כך, שהאחת פונה כלפי רעותה בזווית של כ - 90 . האמפולה, שהיא 
איבר־החוש של תעלה, נמצאת בחלק המורחב של התעלה: מצר 
בה קפל של תאי־חחושה ( 15 ז 113 ג!קדת 3 07151:3 ) שעירים בעלי־זיפים 
ארוכים. הזיפים נתונים בתוך גביעונים ( 1113 ק 1 ז 0 ) העשויים מחומר 
מקפא (רירי) הממלא את רחבה של כל אמפולה. הגביעונים מפוגלים 
לנוע מצד לצד, כמו דלתות הסובבות על צירן. מחלקו התחתון של 
כל תא שעיר יוצאים סיבי העצב התחושתיים של התעלות. מידע על 
תאוצה סיבובית של הראש מועבר באמצעות עצבי־התעלות, כאשר 
סיבוב הראש גורם לכיפוף השערות. המבנההתלתיממדי של התעלות 
מאפשר לעצבי כל תעלה — הפועלים יחדיו — להעביר דחפים, 
המודיעים על תאוצתו הסיבובית של הראש בכל כיוון אפשרי. אם 
לא חלה תנועה סיבובית, קצב הדחפים בעצב התחושתי היוצא מן 
התעלה הוא כ 90 בשניה. רגישות איבר־חוש זה כה גדולה, עד 
שתאוצה סיבובית של 1 0 בשניה משנה את קצב הדחפים ב 1 — 4 
דחפים בשניה. 

סיבי־עצב תחושתיים אלה— שמקורם בקשתות האוזן־הפנימית - - 
מגיעים לגרעינים הווסטיבולריים שבגזע המוח, והללו קשורים 
לגרעינים התנועתיים שבמוח, המעצבבים את שרירי גלגל־העין. 
מערכת החזרים זו, המורכבת מן החלק התחושתי, מן הקשתות ומן 
החלק התנועתי המפעיל את שרירי־העיניים, אחראית לתנועות 
העיניים בעת סיבוב הראש, ותפקידה לשמור על כך, שחרף סיבוב 
הראש יוותר המוקד שהמבט מרוכז אליו בתחום שדה-הראיה. בעת 
סיבוב הראש לכיוון אחד, אגב התבוננות בנקודה מסוימת, רואים 
שהעיניים נעות באיטיות אל הכיוון ההפוך — כך שהמבט נותר 
במקומו. במקרים שבהם זווית סיבוב הראש גדולה, יוצא המוקד 
הראייתי משדה־הראיה, ואז חל סיבוב מהיר־יותר של העיניים בכיוון 
סיבוב הראש, תוך ריכוז המבט בנקודה חדשה. תנועות־עיניים אלו 
נקראות ניסטגמוס ( 115 ת 3£1 ן$׳לת), והן עשויות להיות אנכיות או 
סיבוביות, בהתאם לכיוון סיבוב הראש. בעת החזקת הראש בתנוחה 
ישרה — ללא סיבוב — מגיע למוח מכל זוג קשתות מספר זהה 
של דחפים ביחידת־זמן. לעומת־זאת, בעת סיבוב הראש, נוצר הפרש 
בקצב הדחפים, המגיעים משתי הקשתות הזוגיות, הנמצאות במישור 
סיבוב הראש, שיעור ההפרש תלוי בשיעור התאוצה _המוקנית עם 
סיבוב הראש. כך מקבל המוח מידע על שיעור סיבוב הראש, וכך 
מתהוות תנועות־העיניים המתאימות. גירוי הקשתות ע״י סיבוב הראש 
עלול לגרום לתחושת סחרחורת ולבחילה. 

הקשתות המאונבוח קשורות ברפלפסים, הפועלים למניעת נפילה. 
נטיה לנפילה סיבובית לצד ימין, למשל, מעוררת קצב דחפים שונה 
בשתי הקשתות המאונכות, ובתגובה חל יישור הגפיים הימניות תוך- 
כדי כיפוף הגפיים השמאליות. תגובות אלו מונעות נפילה. 

ב א ו ט ו ל י ת י ם מצויים רצפטורים דמויי־בקבוקונים מקובצים 
ב״כחמים" ( 11130013 ) העשויים תאי־אפיתל ומצוידים בזיפים. את 
שבבת תאי־האפיתל מכסה שבבת־ריר, ועליה מספר רב של גבישי 
פחמת־סידן(אוטוליתים). כתמים יש בדופן האנבי של השקיק, בדופן 



רסבור וסערבת חאי־התח־עה 

ציור 1 . א. סכור של האוזן הפנימית (ארם>: 1 . נאדון זש?םוחיתו; 

צ. שקיק; 3 . תעלה קשתית סדסיח; ׳ 3 תעלה קעתית אחורית; ״ 3 תע 5 ה 

קשתית אפקיח; 4 . אמפולה של תעלה; מ. כתם (^ 10111 ;חי); ח. מכלול; 

כ. רכס (פז.!!■!:) 1 , : נ. בתם ( 130111:1 ״); 1 . סינים עצביים; 2 . חאי־חסיכה; 

' 2 . סמכרנה נסיכית; 3 . האי־דוישת שעירים; 4 . זיפים; 5 . חוס,־־ מקפא; 

' 5 . שכבה רירית; 0 . איסוליסים (בותימסוס) 

המאוזן של השלפוחית ובבליטה האטומה ( 03 ^ 13 ). האוטוליתים, 
ובמיוחד השלפוחית, רגישים לכוח-המשיכה של כדוד¬ 
ה א ר ץ ול ת א ו צ ה ישרה. עצביהם מוסרים למוח מידע על תנוחת 
הגוף, ובעיקר על מצב הראש. בשעה שהראש ישר, מועברים מן 
העצב התחושתי היוצא מכל שלפוחית אל המוח כ 10 — 20 דחפים 
בשניה. עם הסטת הראש לזווית ניצבת — כך שהצד השמאלי 
נוטה מטה — עולה קצב הדחפים היוצאים מעצב השלפוחית השמא¬ 
לית, ואילו במספר הדחפים שמקורם בעצב השלפוחית הימנית חלה 
ירידה. 

הדחפים הבאים מן האוטוליתים נותנים מידע על תנוחת־הראש 
בלבד. מידע על תנוחת שאר חלקי-הגוף מועבר למערכת־העצבים 
המרכזית באמצעות עצבים תחושתיים, שמקורם בעיניים, באיברי- 
חוש, הנמצאים עפ״נ העור ובאיברי־חוש ( 5 ־ 101 קססס״קסזק) המצויים 
בשרירים, בגידים ובפרקים. איברי־חוש אלה והאוטוליתים פועלים 
באמצעות קשתות של רפלכסים מורכבים, הגורמים להתכווצות 
השרירים המתאימים, שתכליתה לתקן את תנוחת הגוף. 

לדוגמה: חתול הנזרק מגובה כלפי מטה נוחת על ארבעת גפיו. 

אם עוקבים אחר תנועותיו בעודו באוויר, מבחינים שתחילה הוא 
מיישר את ראשו, את״כ את ״כתפיו״, ולבסוף — את "אגן הירכיים". 
התוצאה היא — נחיתת החתול על גפיו. כיצד מודעת מערכת' 
העצבים המרכזית של החתול לתנוחת גופו באוויר ? משערים שחלק 
ממידע זה מועבר באמצעות חוש-הראיה! ואולם, הבסיון פורה, כי 
אף חתול שכוסו עיניו נוחת על רגליו. העובדה שהראש הוא האיבר 
הראשון המתיישר רומזת, אולי, על בך, שהאוסוליתיס הם איברי- 
החוש הראשון המופעל בעת תנוחה לא־תקינה. ואמנם, בחתול 
שהאוטוליחים שלו אינם מתפקדים, אין הראש מתיישר. והחתול 





567 


שווי־משקל 


568 



" 1 . לשנות ברישור תאי אפיתי ריסי המתקשרות אל השלסוחיח; 2 . שקיק; 

3 . צינור אנדולימפאטי; ׳ 3 . שק אכרולימשאטיז 4 . למה; ׳ 4 . כתם חלננד,: 

ש. פאפילה; ' 5 . כתם ( 0131:1113 ),־ 6 . תערה קשתית קרטיית: ׳ 8 . תעלה קשתית 

אחורית; ״ 6 . תעלה קשתית אפקית; 7 , ־ 7 , "ך. אמפולות של הקשתית 

(בהתאמה); 6 . שבלול; ׳ 8 . צינור השבלול; 9 . עצב ה^מע; ' 0 . עצב הפרוזדור 
(העיוי עליו! וכעי!! תחתון); 10 . עצב השבלול 

אינו נוחת כמצופה. תנועה לא־נכונה של ראש החתול בהיותו באוויר 
גורמת לחוסר שוויון בקצב הדחפים היוצאים מן העצבים התחישתיים 
של שבי האוסוליתים אל הגרעינים הווססיבולריים שבגזע המוח. 
מכאן יוצאים סיבי־עצב לגרעיבי העצבים־התנועתיים של שרירי 
הצוואר. התכווצות שרירי הצוואר גורמת לסיבוב הראש׳ וזה מתמיד. 
עד שמתיישר הראש עם היווצר שוויון בקצב הדחפים. זהו המנגנון 
המבהיר את נסיבות התיישרות הראש. במצב של ראש ישר ללא 
"כתף" ישרה, נגרמת מתיחה של שרירי הצוואר׳ וזו מפעילה איבר- 
חוש למתיחה, הנמצא בשריר עצמו. העצבים התחושתיים מאיבר זה 
מגיעים למערכת־העצבים המרכזית, ובאמצעות קשת רפלכס הם 
מפעילים אח סיבי־העצב התנועתיים. המכווצים את השרירים 
שנמתחו. מכאן, כי בעת שהראש מוחזק ישר מאזנת התכווצות 
שרירי־הצוואר את ה׳,כתף״ ביחס לראש, והתוצאה היא — יישוי 
החלק העליון של גוף החתול. בעקבות יישור זה נמתחים גם שרירי 
ה״מתניים". מתיחה זו מפעילה רפלכס להתכווצות השרירים׳ הגורם 
לחלק התחתון של הגוף להתיישר יחד עם החלק העליון, וכך, לבסוף, 
נוחת החתול על גפיו. 

לותול המושכב על צדו מתיישר בעקבות מידע על תנוחתו, 
המסופק באמצעות עצבי-הראיה והעצבים היוצאים מן האוטוליתים. 
התיישרות זו תחול גם אם אין החתול רואה, או אם אין האוטוליתים 
שלו פועלים. במקרים אלה, מקורו של המידע על התנוחה הבלתי־ 
נכונה באיברי־חוש למגע, המצויים בעור החתול; אלה המצויים בצד 
העור המונח על המשטח מגורים, ואילו אלה המצויים בצד הנגדי 
אינם מגורים. מערכח־העצבים המרכזית שואבת אפוא מידע על כל 
תנוחה בלתי־תקינה הודות לקצב הבלתי־שווה של הדחפים, המגיעים 
אליה משני צדי גוף החיה. מכאן, שבתנוחה בלתי־נכובה של גוף 
שמבנהו דו־צדדי סימטרי, חל גירוי בלתי-שווה של איברי־חוש 
שונים ושל עצביהם. בעקבות זאת מתקבל כיווץ החזרי של השרירים 
המתאימים, המחזיר את הגוף לתנוחתו התקינה. הסימטרית. 

ח. ם. 

איברי חוש שה״מ בבע״ח: בחולייתנים כמו באדם (ר׳ 


לעיל); וע״ע אזן, עם׳ 374/5 . תפקידי השקיק והלאגנה בחולייתנים 
גבוהים אינו ברור די־צרכו; בחולייתנים נמוכים הוא קשור לשמיעה 
וגם לשינויי־מצב. תגובתה של השלפוחית לגירויים דומה לזו שבאדם 
וכן פעולת הרצפטורים (ר׳ לעיל) שבמערכת המבוך הקרומי. 

בחסרי־חוליזת יש איברים לש״מ המכונים טט אט ו¬ 
צים ט ו ת. במבנה ובפוגקציה הם דומים לאלה של האוטוליתים 
שבאוזן הפנימית (ר׳ לעיל). עפ״ר הם בעלי מבנה של שק מרופד 
בתאי־תחושה שעירים, ביניהם תאי-תמיכה. תאי־תחושה אלה הם 
מטיפוס של רצפטורים ראשונים (ע״ע חושים, עמ׳ 218 ). השק מכיל 
סטאמולית — מבנה סידני כבד, תוצר של הפרשת תאי־תמיכה אחדים. 
הסטאטולית נתון בתוך חומר מקפא. יש שהסטאטולית עשוי גושים 
של גבישים זעירים ויש שהוא עשוי גוש אחד. בסרטנים הסטאטו־ 
ליתים הם גרגירי־חול המוחלפים בכל נשל. במקרים לא מעטים לסטא־ 
טוציסטות פתחים׳ או צינורוח־מוצא החוצה. את חסטאטוציסטות 
מוצאים בנבוביים (כגון הידרוזואנים; ע״ע, עמ׳ 91 ), בתולעים 
שטוחות, בפרוקי־רגליים (הן הסרות בחרקים) ורכיכות. הן מופיעות 
בזוגות, ולעתים — כבודדות. לדיונונים סטאטוציסטות בעלות דיפרנ¬ 
ציאציה הגבוהה־ביותר: יש בהן חלקים שונים, הפעילים באופן שונה 
והמגיבים לתאוצה סיבובית, לתנודות בתדירות נמוכה ולשינויים 
במרכז־הכובד. אצל כמה סרטנים מעשירי-רגליים ממלאות הסטא־ 
סוציסטות את תפקיד השלפוחית והקשתות שבאוזן הפנימית של 
החולייתבים. 

בצמחים ידועים כסטאטוליתים — גרגירי־עמילן גדולים המפו¬ 
זרים בתאים (בעיקר בכיפת־השורש). לפנים הסתמכו על מציאותם 
כדי להסביר את תופעת הגאוטרופיזם (וע״ע טרופיזם וטכסים, עם׳ 

949 ). 

לחרקים (זבובניים) איבר לש״מ בתעופה, המכונה — בוכניות. 
וע״ע זבובניים, עם׳ 579 . 

מ. 

מחלות ש " מ. שמידת ש״מ באדם מושתתת על פעילות תקינה 
של מספר מערכות: 

א) מערכת התחושה העמוקה (נו 0 ב 1 ק 1000 זק 0 ז< 1 ), שבאמצעותה 
זורם מידע על מצב הגוף כמרחב ועל תנועתו. מידע זה מנוצל 
לפעולות מודעות, וכן לפעולות החזריות ברמות שונות. 

ב) המערכת הווסטיבולרית, שדרכה מתקבל מידע על מצב 
הראש במרחב ועל תנועתו. גם מידע זה משמש לפעולות מודעות 
והחזריות. מערכת זו מסוגלת להפעיל במישרין את חוט־השדרה(ע״ע). 



צייר 3 . טטאטוציכטוח בהכרייחוליות — ציור שבטטי. א. א)בליה ( 113 * 01 , 
נבוביים): ב. חלזון (^ 1401 , רכיכות); נ. תמנו! ( 115 ק 0 *> 6 , דיונונים); 
1 . כטאטולית אחד או רבים : צ. תאי-תמיבד!; 3 . רכס ( 15:3 ־ 01 ) ארפי; 
׳ 3 . רכס ניצב; " 3 . רכס רחבי; 4 . חא־חויצ; 5 . עצב 





569 


שווי־משקל — שוחט, ישראל ומניה 


570 


ג) המוח הקטן (ע״ע מח), השואב מידע ממקורות רבים על 
מצב הגוף והאיברים, ומתאם בין הדרישות התנועתיות השונות של 
המרכזים הגבוהים (קליפתיים ותת־קליפתיים). תוך קיום מש(ב בין 
מרכזים אלה ואגב הפעלה ישירה של הוט־השדרה. 

ד) המערבות המוטוריות (תנועתיות) השונות• מחלות הגורמות 
נזק למערכות הנ״ל, או להפרעה בקשרים שבין המערכות לבין עצמן. 
ובין המערכות לבין מרכזים אחרים במערבת־העצבים, יגרמו להעדר 
ש״מ, כחלק מתופעה בללית־יותר, הנקראת א ם כס י ה (ע״ע). 
חוסר ש״מ מאופיין בהפרעות בעמידה ובישיבה ( 1 גז 0510 <* זס 513110 
313x141 ). בהפרעות בהליכה ובתנועה ( 313x13 ^;ו 10 ז״ 1 ), בהפרעות 
בסדר התנועה, בעצמתה ובמש כה. וכן בהפרעות ב ט ונום (מתח) 
השרירים — זאת בהעדר חולשת שרירים ראשונית. 

1 ) אטאכסיה תחושתית (סנסורית) עיקרה ירידה 
בתחושת המצב, הליכה בלתי־יציבה עלי בסים צר וברגליים מורמות 
ונפילה לכיוונים שונים ממצב של עמדת־דום. תופעות אלו מוחרפות 
בעת עצימת העיניים ובחשיכה. אטאכסיה תחושתית מופיעה במקרים 
האלה: א) עגבת (ע״ע). באחת מצורותיה נפגעים הגנגליונים הגביים 
בחוט־השדרה ונגרם נזק למסילות פדופריוצפסיוויות, וכן למסילות 
המובילות מכישורי השריר ומרצפטורים אחרים. ב) המחלה ע״ש 
דז׳רין ( 0186256 8 י 1116 ז 6 [ 06 ), שבמרכזה דלקת העצבים ההקפיים 
ונזק פרופריצפטיווי מסיבות שונות (סוכרת, הרעלת מתכות כבדות, 
קרמת). ג) המחלה ע״ש דז׳רין־סוטה ( 0186256 5 י ±2 י 116-50 ת 6 ( 06 ). 
ראשיתה בילדות — דלקת היפרטרופית בעצבים הקפיים, יחד עם 
ירידה בתחושה ותופעות מוטוריות וסנסוריות כאחד. ד) לחץ על 
חוט־השדרה. לחץ מאחור על חוט־השדרה עלול לפגוע בתחושה 
העמוקה ולגרום להעדר ש״מ, המופיע זמן רב לפני הופעת סימנים 
אחרים. ה) ניוון תת־חריף משולב של חוט־השדרה. מחלה זו נגרמת 
מחמת העדר ויטמין 8 12 במזון, או עקב אי־ספיגתו במערכת-העיכול 
— עס״ר כחלק מתסמונת תת־הספיגה הכללית! במרכזה: נזק לתחו¬ 
שה העמוקה, לעצבים הקפיי־ם ולמערכת המוטורית. 

2 ) אטאכסיית המבוך. אפיינית למחלות אלו נפילה לצד 
מסוים, בעת עמידה, או בשעת הליכה בעיניים פקוחות או עצומות. 
החליבה היא על בסים רחב. קיימת תחושת סחרחורת סיבובית, 
ומופיעות בחילה, הקאה והפרעות בתנועת העיניים (ריצוד; ניססג־ 
מום). עם צורה זו במנות: א) מ ח ל ת מנייר ( 0156256 6 ־! 16 ״ 16 לן). 
מקורה בשינויים חולניים במבוך האוזן, תוך גירויו והריסתו. החולה 
סובל מהתקפי סחרחורות, בחילה, הקאה, צפצוף באוזן (טיניטוס) 
ומירידה מהקדמת בכושר השמיעה באוזן הפגועה. התוצאה הסופית 
היא חרשות ונזק וסטיבולרי שלם. ב) פגיעות משניות במבוך, 
על רקע דלקת, או מורסה, באוזן התיכונה, גידולים, או בעקבות 
חסימת עורק המבוך (ץז^זב 6 ח 161 ח 1 :ו-< 126 ). ג) דלקת העצב 
הווסטיבולרי. זוהי מחלה נגיפית, הנלווית עפ״ר למחלת־חום 
ולדלקות באף, באוזן ובגרון. עפ״ר הפגיעה היא בעצב הווסטיבולרי 
(חלק מהעצב השמיני) בעברו בתעלות־השמע. לפעמים נפגע גם גזע 
המוח. ההופעה היא פתאומית, והיא מלווה סחרחורת, בחילה והקאה, 
איבוד ש״מ וניסטגמוס. התופעות חולפות מאליהן תוך 6 — 8 שבועות. 
ד) נורינומה אקוסטית — גידול של העצב השמיני, המביא 
להריסתו ולנזק לשני חלקיו. נפגע גם עצב־המוח השביעי, ואח״כ 
גם עצבים קרניאליים הקרובים לגזע המוח ולמוח הקטן. ה) פגי¬ 
עות במערכת השמע בגזע המוח. הנזק אינו ייחודי 
למערכת זו, וע״כ התופעות הקליניות הנלוות הן מ ורכב ו ת ובלתי־ 
סגוליות. עם המחלות הגורמות נזק לגזע המוח נמנות מחיות כלי־דם, 
מחלות גידוליות, טרשת נפוצה (ע״ע), זיהומים וסירינגובולביה 
( £06111613 ח 1 ־!'{ 5 ) 4 

3 ) אטאכסיה צרבלרית. במחלות המוח־הקטן נוטה החולה, 
העומד ליפול, לכיוון הצד הפגוע במוח, או שהוא סוטה לאותו הכיוון 


בלי ליפול. ההליכה — בלתי־יציבה ועל בסים רחב. חלה הפרעה 
במשרעת התנועות ( 3 נ־ 611 ה 1 ז 6 < 1 ץ 6 ) ובהתאמתן ( 3$71161-813 ). ניבר 
רעד, המתגבר בתנועה 1111601100.1160100 ), ומופיע רעד אפייני של 
הראש במנוחה ( 111116211011 ). קיימת הפרעה בתנועות מתחלפות 
( 6513 ג 1 ״ 1101 :> 21113110 ). טונוס השרירים רפה-ביותר ( 010012 ^^ 6 ), 
ועפ״ר מופיע ניסטגמו־ם. 

במחלות המוח־הקטן מבחינים בין: מחלות זיהומיות — נגיפיות, 
חידקיות (עם יצירת מורסות) ן מחלות גידוליות, ראשוביות וגרור- 
תיות! מחלות כלי־הדם — פקקת עורקים, דימומים, מפרצות וכיו״ב < 
ניוון המוח הקטן! פגיעות רעליות (רעלים, אלכוהול ותרופות)! 
טרשת נפוצה, הפוגעת במוח הקטן! אטאכסיה מעורבת ([ 011x66 
313x12 ), שבה חל נזק משולב, הן למערכת המבוך, והן למערכת 
המוח־הקטן ולמערכת התחושתית. בין המחלות הגורמות לתופעות 
מעורבות אלו: הטרשת הנפוצה; האטאכסיה ע״ש פרידריך; ניוון 
תת־חריף משולב של חוט־השדרה; תהליכים שונים, ובתוכם גידולים 
בגזע־המוח. 

מחלות כלי־הדם ומחלות גידוליות, ביווניות, דלקתיות וחבלתיות, 
הגורמות נזק לאזורים אחרים במוח — ללא נזק ישיר למערכת התחו¬ 
שתית במוח־הקסן, או למערכת המבוך — עלולות אף. הן לגרום 
לאיבוד ש״מ, לאטאכסיה מעורבת ולסימנים כלליים או ממוקמים 
אחרים 

א) 
להלך 


חררה, 


אססזיה-אבאזיה ( 3513513-363513 ) מציינת אי־יכולת 
לעמוד גם כשאין הפרעות בכוח השרירים ובמתחם, ואין 
הפרעוו^ בתחושה ובתיאום המוטורי, או פגיעות במסלולי המוח אל 
חוט־ה?ןדרה. לעתים הרקע למחלה נפשי בלבד — למשל, במצבי 
היסטריה (ע״ע) ופ(ביה (ע״ 7 נ נורמות). במקרים אחרים 


הרקע הוא גופני — למשל, בפגיעות ממוקמות במוח־הקטן. 


י. יע. 


שווי־משקל- בכימיה, ע״ע, עמ׳ 768/9 ; תרמודינמיקה; 
בפיסיקה, ע״ע מבביקה, עמ׳ 440/1 ; בכלכלה, ע״ע מחירים, 
תורת ה־; כלכלה ? שוק. 


#וחט, ישראל ומניה, ממנהיגי העליה השניה, ממייסדי ארגון 
"השומר" וממתווי דרכה של הצבאיות העברית. 

ישראל ש , ( 1886 , ליסקובה [ליד גרודנו] — 1961 , ת״א), מעצב 
דמותה ומפקדה של אגודת "(ה) ש ומר"(ע״ע). י״ש קיבל חינוך מסרתי, 
ולמד במכון חקלאי בגרמניה. ב 1903 השתתף ב״הגנה העצמית" 
(ע״ע) בגרודנו, והיה חבר ״פועלי ציוך. ב 1904 עלה לארץ, וב 1907 
יזם את הקמת ארגון "בר גיורא" (ע״ע "(ה)שומר") ועמד בראשו. 
היה בין פעילי ה״קולקטיוו״ בסג׳רה (ע״ע אילניה), וכ 1909 יזם את 
הקמת ארגון ״השומר״, ופיקד עליו עד לפירוקו ב 1920 . ב 1912 נסע 
לקושטא ללמוד משפטים, וערב מלה״ע 1 שב לארץ. למרות המגמה 
הפרד תורכית של הארגון גורש י״ש בראשית מלה״ע 1 לתורכיה. 
לאחר הקמת ה״הגנה" (ע״ע) התנגד י״ש להפיכתה לארגון צבאי 
כללי, ועמד בעימות עם מנהיגיה, ובעיקר עם א. גזלומב (ע״ע). 
י״ש היה בין מייסדי "גדוד העבודה" (ע״ע), והשתתף בו בהתארגנויות 
בדלניות בתחום הפוליטי והבטחוני; אלו הגיעו לשיאן בהקמת ארגון 
ה״קיבוץ״ — ארגון צבאי סודי, בעל מגמות שמאלניות, פרדסוביי־ 
טיות, שפעל בהנהגת י״ש בשנים 1922 — 1927 . ב 1925 נסע י״ש 
לרוסיה. במשלחת ״גדוד העבודה״, וניסה לקשור קשרים עם הסוביי¬ 
טים ? סמוך לשובו נטש את הקבוצה השמאלנית ב״גדוד העבודה", 
שהתפרקה עקב הגירת רבים מחבריה לבריה״מ. י״ש היה ממייסדי 
"הסתדרות העובדים הכללית" וארגון "הפועל". לאחר קום המדינה 
לא עסק בפעילות ציבורית. הוא נתמנה "ממונה על משרד המשטרה" 
— תפקיד שנשא, בעיקר. אופי ייצוגי. 






571 


שוחט, ישראל ומניה — שוטר,/ דלטר 


572 


מניה ש׳ ( 1879 , לוסוסנה 

[אחוזה ליד גרודנו] — 1961 , 

ת״א), לבית וילבושביץ׳(ע״ע), 

אשתו של י״ש. מ"ע למדה 

בגימנסיה בגרותו, היתר. פעי¬ 

לה בתנועה המהפכנית ברוסיה 

ונאסרה. בהשפעת זובטוב, ראש־ 

הבולשת במוסקדוה, השתתפה 

בהקמת מפלגת-פועלים יהודית 

בלתי־תלויה. ב 1904 עלתה ל¬ 

ארץ׳ ערכה עם אחיה נחום סיור 

מקיף בא״י ובסוריה, והעלתה 

תכנית להתיישבות יהודית בחו¬ 

רן — נושא שלמענו פעלה 

במסגרת "השומר". היא יזמה 

את ה״קולקטיוו" בסג׳רה ועם 

י״ש היחד! בין מייסדי "בר גיורא" ד״השומר"! בשני הארגונים 

נודעה לה השפעה מכרעת בזכות אישיותה הכאריזמטית. בימי 

מלה״ע 1 גלתה עם בעלה לתורכיה. ב 1919 הצטרפה לקבוצת 

תל-עדשים, ואח״ב עקרה לכפר־גלעדי. ב 1921 יצאה לאה״ב בשליחות 

ה״הסתדרות״ ולהקמת קרן סודית לרכישת נשק. במאורעות 1929 

היתה פעילה ב"הגנה". מ״ש עסקה בפעילות לקירוב יהודי—ערבי. 

בימי מלה״ע 11 הקימה את הליגה לקשרי ידידות עם רוסיה. 

קובץ ד ,"שומר", תרצ״ח 2 : ספר השומר, חשי״ז; ב״צ דינור (עודך), 
ספר תולדות ההגנה, א׳־-ב׳ (מפתחות בערכם). תשט״ו-תשכ״ט? 

ש. שבא, שבט הנועזים, תשכ״ס; ר. ינאית בן־צבי, מ. ש/ תשל״ו. 

אל. די. 

ש 1 ^, י ו 3 י 7 !!ל| 31 — ?) 110 :>$ 011 ) 31 ( 0113011 [ — ( 1664 — 

1772 ), מזרחן גרמני. התקרב ליהודים כדי להפיק מהם 
תועלת ללימודיו וגם כדי להעבירם לנצרות. ב 1700 פרסם כתב 
הגנה על המקרא מפני השמצות סופרים פגניים בתקופה העתיקה. 
שריפה גדולה שכילתה את גטו פרנקפורט (ע״ע, עם' 331 ) ב 1711 
המריצה אותו לחיבור ת 0 ?:>> 11£1 >־ 01 ׳\ 1 ) 1 -! 16 \ 16 !:> 5 [[> 0 ( ("דברים 
מעניינים מתיי היהודים״). 1 ־^ 1 , 1714 — 1718 . הספר הוא לקט 
של חומר ממקורות שונים ומשונים על היהודים ומנהגיהם, חלק 
ניכר ממנו מוקדש ליהודי פרנקפורט, מלבושיהם, מנהגיהם, 
מגוריהם. מובאים בספר גם שירי־עם ו״פורים-שפיל" ביידית. 
החיבור הוא מקור עשיר לתולדות יהודי אשכנז. 

שלטוניות ( 3 ־ 1101 נן 1£0 ) 138 \ [ 132611313 ?]), מחלקת בע״ח חד־ 
תאיים (ע״ע) המאופיינים באיבר-תנועה בצורת שלטון. 

יחיד או רבים (ע״ע חי, חיה, בעל־חיים, עמ׳ 299 ), ובגוף דמוי 
כדור או פלך. גדלם כ 5 — 1100 ^. השי׳ נפוצות בכל מקווי-המים, 
במים מתוקים, בים, במים נקיים ובאגני־חמצון של מי-בילב. רובן 
חיות חפשיות, אד יש בהן סימביונטיות או טפיליות בבע״ח ובצמחים 
(ור׳ להלן). יש שהש" יוצרות, מסיבות שעדיין אינן ברורות, 
"פריחות-מים". ב״פריחה" כזו הן מתרבות ביותר, והמים מקבלים 
גוון ירוק, זהוב או אדום, בהתאם למין הש". כד, למשל, יוצר הש , 
גוניאולאכס פריחה אדומה רעילה ( 16 ) 11 ()£■!) בחופי אה״ב, הגורמת 
לעתים להרעלת אוכלי צדפות שבהן נאגר רעל זה. בכינרת "פורחת" 
באביב הש׳ פרידיניום, המקנה למים גוון של קפה. ש" מקבוצת 
הדינופלאגלאטה (ר׳ להלן) הן ממרכיבי הפיטופלנקטון בים (ע״ע 
פלנקטון, עמ׳ 871/7 ) ומהוות חוליה בשרשרת המזון. בבריכות 
לגידול דגים בישראל נפוצה ש׳ רעילה — 1 ח 6510 חמ 1 ץ־ 1 ? — הפוגעת 
בדגים. 

אשר לצורת התזונה — מבחינים בש" בעלות כלורופיל (ע״ע) 
הניזונות בדרך אוטרטרופית (ע״ע) ובש" הניזונות בדרך הטרוטרו־ 


פית (ר׳ להלן). בין ד.ש״ בעלות כלודופיל נפוצה תגובה לאור — 
פי׳טוטכסיס (וע׳״ע טרופיזם וטכסים, עם׳ 949 — 950 ). 

בין הש׳י מופיעות צורות מושבתיות הכוללות אלפי תאים, כגון 
מושבות הכדורון (^!ס/י). במושבה כזו קיימת חלוקה בין תאים 
וגטטיוויים המשמשים להזנה בלבד, לבין תאים גנרטיוויים היכולים 
ליצור תאי־מין: זכריים הדומים בצורתם לתאי־זרע של יונקים, 
ותאי־ביצה חסרי תנועה (ע״ע אצות, עמ ׳ 441/2 , ושם ציור). 
במקרה זה הרביה היא מינית וההפריה — אואוגאמית. בין הש" 
נפוצה גם הפריה בדרך של איזוגאמיה והטרוגאמיה. אך עפ״ר 
מתרבות הש" בדרך אל־מינית, ע״י חלוקת התא לארכו, בגלל 
מציאות צורות-מעבד מתזונה אוטוטרופית להטרוטרופית, ומחיים 
בתא בודד למושבות מפותחות, יש הרואים בקבוצה זו את קבוצת־ 
המוצא לכלל בע״ח והצמחים. 

לש" שתי קבוצות עיקריות: (א) 1813 ) 101035 ׳ס 11 ):>ס 04 יוצר בקיץ פריחות הזוהרות בלילה באור זרחני. 
על ^ 30 <ח 00 ו 1101001 ) 61-1 ? ר׳ לעיל; וע״ע אצות, עם׳ 450 . 

(ב) ^ 7000135118 , קבוצת ש" חסרות כלורופיל, ובה הסדרות 
האלו: ( 1 ) ב 1 ) 181 ז$ £11120103 — ש" בעלות מספר שוטונים ופסודו• 
פודיה. מהווה, כנראה, קבוצת־מעבר ממחלקת האמבידת (ע״ע, כרך 
מיל׳); ( 2 ) 13 ) 11 ) 01001003 ־!?. ש״ בעלות 1 — 2 שוטונים, רובן 
טפיליות. הסוג 00813 ק 0$ ) 0 ז? חי במים מתוקים ויוצר מושבות 
הדומות לאלו של ספוגים פרימיטיוויים. סונים אחרים: ט ר י פ נ ו ־ 
ם ומה (ע״ע. ושם ציור), לי ש מניה (ע״ע לישמניזים); ( 3 ) 
181613 ! 35 ת 1 < 01 ?, ש״ בעלוה 3 — 12 שוטונים. שכיחות במעי בע״ח 
כטפילות או כסימביונטיות. אחד הסוגים, 30311115 ־ 1611 *, מצוי במים 
מזוהמים. מחזור חייו כולל צורה שוטונית ואמבואידלית; הסוג 
113 >ז 03 הוא טפיל פאתוגני במעי האדם וביונקים אחרים; ( 4 ) 
ם 1 ) 181 ז 35 ד 0 ז 6 ק< £1 — ש" בעלות עשרות רבות של שוטונים. כולן 
טפיליות או סימביונטיות במעיהם של פתקי־רגליים. הסוג -ס 1011 ז 1 ל 
3 ו!ק 01 < 0 הוא סימביונט במעי טרמיטים (ע״ע, עם׳ 31 ) ותיקבים. 
נמצא שהורמובים, המופרשים ע״י המאכסן בשעת הנשל, מביאים 

לרביה מינית אצל הש״ הסימביונטיות. (וע״ע סימביוזה, עם׳ 795 ). 

מב. רה. 

1 לטל — <) 11 ] 0 !! 56 ■!ס:• 31 *^ — (נו׳ 1886 , ציריד), 

פיסיקאי גרמני. כיהן כפרופסור באוניברסיטת רוסטוק, 

ועבד בחברת זימנם ( 8160100$ ). חקר בתורת היונים (ע״ע) 
ובבעיות באלקטרו-אקוסטיקה. ב 1915 המציא סריג-סוכך (ע״ע 






573 


שדטקי, ולמד — שויסקי, ופילי 


574 


שפופרת אלקטרונית), ב 1920 גילה את ״אפקט ש׳" וב 1935 את 
"דפקט ש׳". 

אפקט ש׳: הגברת הפליטה התרמיונית בשפופרת ריק, 
בהשפעת שדה חשמלי. שדה במתח נמוך גורם לסחיפת אלקטרונים 
מפני הקאתודה. באפקט ש׳ הגדלת המתח גורמת לכך שפונקציית 
העבודה (האנרגיה המינימלית הדרושה לפליטת יונים מן החומר) 
קטנה, בך שאותה אנרגיה תרמית (התלויה בטמפרטורה 7 ) מספיקה 
לפליטה תרמיונית בעצמה חזקה יותר. 

דפקט ש׳: יצירת זוג "חורים" במבנה גבישי כתוצאה מנדידת 
קאטיון ואניון אל פני הגביש. ה״חורים" בדפקט נוצרים בזוגות 
כדי לשמור על הניטרליות החשמלית של הגביש. 

שויכצר, י ו 1 ״!ן '?}! 1 כ — י €1 . 7 ו €1101 י 501 ן 1 זחג 1011 — 

( 1672 — 1733 ), חוקר טבע שוויצי. למד רפואה, ומ 1702 
היה פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת ציריך. חיבורו העיקרי 

35 ת 1 <ן 1 ^■ ־!שגן ג:זשת 1 ז 1 , 05 ס; €1 זג 1 ס 11 $€? 10 ]בן 1 0$ ־ 001 

£301:2 1000$ ^־ 1 ("סייר־הרים שוויצי, או מסעות באזורים האלפיניים 
של שוויץ), 1723 , הוא מחקר מקיף על הצומח, החי, המינרלים 
והמארבנים בארצו. ש׳ התעניין בבעיית מוצא החיים וההתפתחות 
(ע״ע), ומחקריו בפלאונטולוגיה (ע״ע) הקנו לו שם עולמי (אף 
שאחד מזיהוייו המפורסמים €51:15 ! 1 ^ 31111 > 740010 ["איש המבול"], 
הוכר ע״י קיויה [ע״ע ן כשלד של סלמנדרה ענקית). מחקרו על 
ה״היסטוריה של הטבע בשוויץ״ (-: 011 ^ 5011 105 ! 1£ ו 101 ו £€5€1 ־ 1 ט! 3 *א 
13110105 ־ 201 ) לא הושלם; י״ל שני כדכים ( 1746 ): על מבנה ההרים, 
מקורות המים ותפוצת המינרלים ואבני־המטאורים. במסגרת עבודתו 
פרסס מפה מפורטת של האלפים, והיה הראשון שהשתמש בבארומטר 
למדידת גבהים ולקביעת הפרשי־גובה בין נקודות שונות. כמו־כן 
ערך ופרסם מדידות מטאורולוגיות שיטתיות באיזור ציריך. 

שו י {ג(", ג׳ולין ס י מ 1 ר — זנ 01 בנ 1 ץ 50 01130 [ — (נו׳ 

1918 ), פיסיקאי אמריקני, ש'התקבל לקולג׳ העירוני בניו-יורק 
בגיל 14 , ובגיל 21 בבר היה בעל תואר "דוקטור" (מאוניברסיטת 
קולמביה). מ 1939 התמחה אצל י. ר. אופנהימר (ע״ע). בשנות 
המלחמה הורה באוניברסיטות שונות, ועם סיומה הצטרף לסגל 
אוניברסיטת הרווארד. ביצאו מהעובדה שמשוואת דירק (ע״ע יחסות, 
תורת ה־) לא התאימה לנסיונות, פיתח תורה של אלקטרודינמיקה 
קוואנטית, שאיחדה את מכניקת הקונטים (ע״ע) עם תורת היחסות. 
ב 1965 זכה על כך בפרס־נובל לפיסיקה — יחד עם ר. פ. פינמן 
(ע״ע) וס. א. טומונגה, שפיתחו בנפרד, ובגישות אחרות, תורות 
מקבילות. ש׳ זכה גם במדליה המדעית הלאומית ( 1964 ) ובתארי- 
כבוד אחרים. 

שוינד, מוו־יץ פון — 01 ת 1 ׳ 0 ׳י 1 ) 50 ח 0 ׳\ 112 ז 10 \ — ( 1804 — 1871 ), 
צייר ומאייר אוסטרי־גרמני. למד באקדמיה הווינאית לאמנויות. 

מ 1825 למד ציור מונומנטאלי אצל ם. קורנליום (ע״ע) במינכן. 
ב 1835 ביקר באיטליה. מ 1847 שימש פרופסור באקדמיה לאמנות 
במינכן. ש׳ צייר פרסקים ותמונות ליריות בסגנון הרומנטיקה המאו¬ 
חרת, ונמנה עם האמנים המקובלים בגרמניה בתקופתו. 

עבודותיו העיקריות: איורים ל״רובינזון קרחו״, 1821/3 ; "שעת 
בוקר״, 1858 ; ״קרן הפלאים״, לאחר 1860 (שניהם במינכן, גלריה 
שאק). מחזור של קומפוזיציות: ״הסימפוניה״, 1852 (מינכן הפינא- 
קותקה החדשה); ״מלחינה היפה״, 1869/70 (וינה, גלריית המאה 
ה 19 ), פרסקים ב״אולם האמנות״, קרלסרוהה, 1840/44 ; בארמון 
וארטבורג, 1854/56 ; באולם האופרה, וינה, 1866/7 , 

;. 1.5 . 17 ׳ , 1 ^) 0 ) 01118 . 0 : 1925 , 111/101-11 *¥ *. 5 .ט . 7 !. **ו(/ , 0511111 .? 

16 ( 1 ,(. 011 ) 1 רת 8311 . 17 ; 1951 , 66 />\ 1 */ מ >ו/ 0 ז* 1 ו/ /*חוו - 6 >. £61 

. 1963 ,*.$ .ט 01 ) 1 • י*■!/ 


שוינטוכובסקי, אלכסנדר — 1 ! 51 ^\סן!סס 0£1 *\ 8 ־ 01 [)ח 53 ! 01 [^ 

(השתמש בפסודונימים רבים; אחד מהם: זו\ 513 ץ 1 > ¥13 \ 
0100115101 ) — ( 1849 — 1938 ), סופר פולני, מראשי תנועת ה״פוזי־ 
טיוויזם" בספרות הפולנית. בפעילותו הענפה (פובליציסט!, סופר 
והיסטוריון) הטיף ש׳ לעבודה יצרנית ולחופש, דמוקרטיה וזכויות- 
האדם. חיבר רומנים, סיפורים, מחזות ומחקרים, ל״הצהרת הפתי- 
טיוויזם״ נחשב מאמרו (״אנחנו ואתם״), 1871 , ממחזותיו: 

10520 ) 106 ש 1 ז 1051010 ז 8 [ (״נשמות בנוחדאלמוות״ — טרילוגיה), 
1876 — 1889 ; 3 [ 32 ק 5 \ 7 ( 1879 ) ; ׳לו]ס 0 נ 1 (״רוחות״ — סדרת מחזות), 
1895 — 1909 . ממחקריו: 10 ק 0 ז 14 ( 1910 ); 015101011 <) ב[־ 01 ! 915 

(״תולדות האיכרים הפולנים״), 11-1 , 1925/8 . בסיפורו 3 ^ 0113 
10 < 01 > 1 , 1879 , וברבים ממאמריו (כגון ״על זכויות המיעוטים״, 1907 ) 
הגן על היהודים, אולם אח״כ נטה לדעות אנטישמיות והצטרף 
למחנה הראקציה. ב 881 ! ייסד ש׳ את כה״ע 013 ^ 3 ־ 1 ? ("אמת") 
אשר המשך למעלה מ 20 שנות קיומו עיצב את השקפותיה של 
האינטליגנציה הפולנית הצעירה. כתביו ( 15013 ?) י״ל ב 8 כרכים, 
1908/9 , וע״ע פולניה, עמ׳ 406 .־ 

1 .צ . 1 ; , 1/1.1 ) 6.11 .[ ; 1957 , 1111 -$ / 11 * 11 ט 01 !/**ו 1 >. 26 ,ח' 111 >מ £3 . 8 

. 1968 , 1 ) 1 1111 $ * 2 * * 11 ׳** 612111 * 

שד 1 פ(רט ( 1 ־ 10 ) 010 ^ 8011 ), עיר במדינת בוריה (ע״ע), גרמניה 
המערבית. ש׳ שוכנת ע״נ מין (ע״ע), ובה כ 60,000 
תוש׳ ( 1972 ). היא משמשת מרכז לאיזור חקלאי, המתמחה בייצור 
יינות ונגידול בקר. במאה ה 19 הפכה למרכז תעשייתי, העוסק 
בייצור חלקים למכוניות ולאופניים. בש׳ צומת־תחבורה חשוב. 
ש׳ נזכ׳־ת לראשונה ב 791 . במאה ה 10 היתה מקום מושבו של 
רוזן־ספ־, ובמאה ה 13 — ״עיר קיסרית״ ( 512011 * #€1011 ). ב 1803 
סופחה לבוואריה. במלה״ע 11 ניזקה קשה, אך שוקמה מאז כעיר- 
גנים מוךרנית. 

יהודים. ידיעה ראשונה על יהודי מש׳ היא מ 1212 ; ב 1243 
נזכרת במקום קהילה. הקהילה נפגעה קשה בגזירות רינדפליש 
(ע״ע? 1298 ) ובימי המגיפה השחורה ( 1345 : ע״ע דבר, עמ' 874/5 ). 
ב 1368 התיר הקיסר קרל 1¥ (ע״ע) לעיר לקבל יהודים לתחומה 
והטיל עליהם מם; עד 1424 הגיעו מסי היהודים לכדי מחצית ערך 
דכושם. משבר כלכלי קשה פקד את הקהילה בעקבות שמיטת החובות 
שהכריז הקיסר ונצל (ע״ע) ב 1385 וב 1390 . מצב יהודי ש׳ הוטב 
בעקבות כתבי־זכויות שהוענקו להם בשנים 1420 — 1430 , שהתירו 
להם לנוע באופן חפשי ולהישפט בפגי מועצת־היהודים 20 ־ 0010111 [), 
ואשר לפיהם ניתן היה להביא נגדם רק עדים הגונים, הידועים 
כשומרי-חוק. בתעודות מאותה תקופה נזכרים ביכ״ג, בית־קברוח 
(כמה ממצבותיו נתגלו לאחרונה) ורחוב היהודים. במאה ה 16 הורע 
מעמדם; ב 1537 חויבו ברשיון־מגורים, ובעקבות זאת הצטמצם 
מספר היהודים? ב 1544 נסגר ביהכ״ג, וב 1555 גורשו יזדדי ש׳, 
ועד למאה ה 19 לא שבו אליה אלא לצרכי מסחר. בראשית המאה 
ה 19 התיישבו בש׳ יהודים מעטים, וב 1863 נוסדה קהילה והיתה 
למושב רבנות־המחוז. ביכ״נ ראשון נחנך ב 1866 , ואחר — ב 1888 . 
תחילה היתה הקהילה רפורמית; לימים הפכה לאורתודוכסיה ועמדה 
בראש "ברית הקהילות החרדיות בבוואריה". רבים מיהודי ש׳ עסקו 
בסחר בהמות, ומהם שהיו סוהרי יין. ב 1867 היו בש׳ 200 יהודים, 
וב 1880 עלה מספרם ל 490 . ערב התקופה הנאצית התרוקנה הקהילה, 
וב 1939 היו כה 120 נפש. בשואה נכחדו רוב יהודי ש׳. 

פנקס הקהילות, גרמניה. כאוואריה, 572/6 , תשל״ג; - 06 .ח 01 ] 5 . 5 

11/6 ז!* 6771 ^** 1 { 111 .^/ !* 6/1 * 161111 ) 7 * 1 016 , 1 ) 1 ; 1899 ,. 5 111 1 * 16 * 11 } -<)/! 11161116 '** 

.!; 1310 ) 10 17131113 ־ 1 '>ז) : 1914 ,£ 607 , מ, 7 ,£ י, תו) 11 ־ 1 

י. קר. - מ. 

שויסקי, וסילי, ע״ע וסילי ( 4 ). 




575 


שויץ 


576 


ש 1 י ץ (גרם׳ 012 ^ 508 , צרם׳ 8111550 , איטל׳ 3 ־ 8*127x1 ) , רפובליקה 
קובפררטיווית במרכז אירופה, שטחה 41,228 קמ״ר, ובה 
6.5 מיל׳ תוש׳ (אומדן 1974 ). ש׳ מורכבת מ 25 ( 22 — ר׳ להלן, 
חוקה) קנטונים בעלי אוטונומיה נרחבת. אוכלוסייתה רבגונית 
מבחינת המוצא האתני, הלשון והדת, אך מאוחדת בהרגשתה הלאו¬ 
מית. בעיר הבירה ברן 152,800 תוש׳ ( 1975 ). ש׳ משתרעת במרכז 
הרי האלפים וחולשת על המעברים העיקריים החוצים אותם ומקשרים 
בין מרכז אירופה לדרומה, ובין צרפת לדרום־מזרח אירופה. 

גאוגרפיה, עס׳ 575 ; אקלים, עס׳ 576 ; צומח, עמ ׳ 577 ; חי, ע״ע 

אלפים, עם׳ 758 ; אוכלוסיה ודמוגרפיה. עם׳ 579 ; כלכלה, עם׳ 580 : 

חוקה ומשטר. עם׳ 585 : משפט, עט׳ 586 ; חיבוד והשכלה, עמ׳ 587 ; 

דתות, עם׳ 588 ; כוחות מזוינים, עס׳ 588 ; לשונות, עם׳ 589 ; 

ספרות, עמ ׳ 589 ; פולקלור, עם׳ 591 ; אמבות, עמ׳ 592 ; מוסיקה, 

ע 0 ׳ 594 ; היססוריה, עם׳ 595 ; יהודים, עם׳ 603 . 

המבנה הפיסי. ש׳ היא ארץ הרים וגבעות. יותר ממחצית 
שטחה גבוה מ 1,000 מ׳. מבחינים ב 3 אזורים הנמשכים מדרום־ 
מערב לצפון־מזרח: ( 1 ) הרי היורה; ( 2 ) ארץ־הביניים; ( 3 ) הרי 
האלפים. 

( 1 ) ה ר י יורה (ע״ע) נמשכים לאורר 200 ק״מ במערב המדינה 
במקביל לקל הגבול עם צרפת ומעבר לו בתחום צרפת. רוחב ההרים 
בש׳ 20 ק״מ בממוצע והם מורכבים מרכסי־קימוט מקבילים בגובה 
ממוצע של 1,000 מ׳ ובגובה השיאים של 1,400 — 1,600 מ׳ (ר׳ מפת 
מבנה בכרך י׳, עבד 105 ). איזוד היורה התופט ב 10% משטח ש׳ 
מאוכלס בדוברי צרפתית, ודרגת התפתחותו הכלכלית נמוכה. 

( 2 ) א ר ץ ־ ה ב י נ י י ם ( 1 >ת 0113 ר 411 ג), לב היישוב והכלכלה של 
ש׳ הוא איזור מעבר בין היורה ובין האלפים, המשתרע לאדוץ־ כ 250 
ק״מ ורוהב 60 ק״מ. מבחינת המבנה זהו שקע גאולוגי בין אזורי 
הקימוט הנ״ל ועיקרו רמות בגובה 400 — 600 מ/ בעלות טופוגרפיה 
גבעית, ומעליהן מתנשאים רכסים אד הרים בודדים לגובה 1,000 — 
1,200 מ ׳ . ארץ־הביניים משופעת בימות, במיוחד באזורי המגע 
שלמרגלות רכסי היורה והאלפים. 2 הימות הגדולות תוחמות את 
ארץ־הביניים: ימת קונסטנץ (ע״ע) בצפון, שבה עובר גבול ש' עם 
גרמניה ואוסטריה, וימת דנוה (ע״ע) בדרום, שבח עובר הגבול עם 
צרפת. המישורים היחידים בש׳ נמצאים באיזור זה, לחופי הימות 
ולאורך הנהרות הראשיים, יובלי הרין. בשל הטופוגרפיה הנוחה, 
אפשרויות התחבורה ותנאי האקלים, זהו האיזור המפותח והמשגשג 
ביותר בש/ ובו מרוכזים החעשיה ורוב הערים הגדולות. 

( 3 ) רכסי האלפים (ע״ע) המרכזיים, שבדרום ש׳ ובמזרחה, 
תופסים כ 60% מכלל שטחה■ הגבוה בהרי האלפים שבתחום ש׳ 



נוף הגבעות בצםח־מזרח שוויץ ;טשרד החיירווז ש? שהיץ) 


הוא פסגת דיפור (זט £0 ט 0 ), 4,634 מ׳, במסיוו מינטה רחה, באלפים 
הוואליזיים, על גבול איטליה בדרום. 

ההרים מבותרים ביותר ע״י עמקים קרחוניים, אשר קרקעיותיהם 
חתורות בהרים לעומק מאות מטרים. לאורר העמקים עוברות דרכי 
התחבורה, הקשר בין עמק לעמק בעשה במעברים הרריים טבעיים 
או במנהרות. החשוב והנודע שבדרכי התחבורה הוא זה העובר 
לאורך עמקי רין־רין והחיבור ביניהם — מעבר גוטהרד (ע״ע). 
נתיב זה מפריד גם בין איזור האלפים הדרומי, הרחב, שבו מתנשאות 
הפסגות הגבוהות ביותר, לבין האיזור הצפוני הצר, ששיאו במסיוו 
יונגפראו (ע״ע), 4,166 מ׳. 

הידרוגרפיה. בגלל גבהה וכמות המשקעים הגדולה, ש׳ 

היא מוקד הידרוגרפי לנהרות-אירופה הגדולים רין, רון ופו (ע׳ 
ערכיהם). גבולה הדרומי של המדינה עם איטליה עוקב בד״כ את 
קו פרשת המים שבין אגני הניקוז ריין־רון — מצפונו, לבין אגני 
טיצ׳ינו, אדה ויובלי פו האחרים, וכן בחר אדיג׳ה — בדרום. — 
68% משטח ש׳ נמצאים באגן ניקוזו של נהר ריין, שלאורך אפיקו 
עובר גבול המדינה עם אוסטריה בצפון־מזרח וגרמניה בצפון. היובל 
הראשי של הריין בש׳ הוא נהר ארה (סזג^). רוב הנהרות בש׳ 
עוברים בימות קרחוביות שיצרו מחסומי מורנות, ואפיקיהם משו¬ 
פעים במפלים. הבהרות והימות (בשטח כולל 1,356 קמ״ר) הם אוצר 
הטבע של המדינה. 

הביתור הרב וגובה ההרים מהווים מכשול קשה ביותר לתח¬ 
בורה המתנהלת בעמקי נהרות — פרט לקטעיהם העליובים. בעיית 
התחבורה סבבה תמיד סביב הצורך להתגבר על פרשוודחמים שבין 
נהר לנהר; מעבר ( 355 ^) נוח באיזור פרשת המים נמצא במקום 
שבו קרובים ראשי שני הנהרות זה לזה; עם זאת, כרוכה הגישה 
למעבר תמיד בעליות וירידות קשות ותלולות. עצם הקמת הקונ¬ 
פדרציה של ש׳ חיתה קשורה בפיתוח דרכי המעבר. המעבר החשוב 
ביותר, מעבר גוטהרד (ע״ע), המשרת את הדרך הקצרה ביותר 
בין מרכז אירופה לעמק הפו, נפתח ב 1225 לתנועה. ב 1882 נחפרה 
בו מנהרה באורך 15 ק״מ לצרכי מס״ב, ועתה נבנית לאורך תתאי 
המסילה אוטוסטראדר. בש׳ רשת משוכללת של מס״ב שארבה הכולל 
9,388 ק״מ ובה 608 מנהרות ואלפי גשרים. פועלים גם קווי מסילות 
הרריות, המופעלות בגלגלי שיניים, ומסילות־כבלים מסוגים שונים 
(ע״ע רכבת). רשת הכבישים בש׳ — באורר כולל של 37,000 ק״מ — 
המרשימה ביותר בשכלולה, מוכשרת עתה למערכת אוטוסטראדוח. 

. 1961 ,.' 5 י ץ 1 ג 1 ״£ . 11 
י. קר■ 

אקלים, הרי ש׳ מהווים נקודת התכנסות ומזיגה של סוגי 
האקלים המגוונים והשונים באירופה. מערך כזה יוצר אקלים בעל 
אופי משל עצמו. במערב הוא מושפע מהאקלים האטלנטי הנתון 
לחילופי זרם הגולף. במזרח — מאקלים פנים היבשת האירופית; 
בדרום — מהאקלים הים־תיפוני; ובצפון — מהאקלים הציקלוני של 
מרכז אירופה. 

מאחר שהגשמים מתגברים ביחס ישר (בקירוב) לגונה פני 
הקרקע, דומה מפת המשקעים למפת קווי הגובה; משום כך קיימים 
גם הבדלים חדים בכמויות המשקעים בין אזורים שמרחק קטן בלבד 
מפריד ביניהם. לדוגמה, הממוצע השנתי של המשקעים בסנקט גלן 
( 730 מ׳ גובה) מגיע ל 1,318 מ״מ, ואילו בגובה 2,730 מ׳ מגיע 
ממוצע המשקעים השנתי ל 2,904 מ״מ. עפ״ב יותר מ% משטחה 
של ש׳ עולה הממוצע השנתי של המשקעים על 1000 מ״מ, שבחלקם 
יורדים בצורת שלג, בעיר הדרומית לוגנד (בגובה 300 מ׳), שלה 
מזג-אוויר י ם-תיבוני, רק 5% מהמשקעים הם שלגים; בציריך 
( 540 מ׳) — 11% שלגים. בגבהים שמעל כ 3,850 פ׳ כל המשקעים 
הם שלגיים, והאזורים המצויים בגבהים אלה שזורים שדות־שלג 
וקרחדני-עד. קו השלג נע בין 3,070 מ׳ באלפים הצפוניים לכ 3,600 






ז 57 


שדיץ 


578 



שוויץ, תחבורה: הדרך מחור ללוקרנו מדרגם למעבר פרנרדיג) 
(משרד התיירות של שוויץ) 


מ׳ באלפים הדרומיים. בהרים שבפנים הארץ מצויים כיסים יבשים 
יחסית ממשקעים. המפורסם שבהם הוא עמק הרון המוקף קבוצות 
הרים בעלי פסגות גבוהות. כמות המשקעים היא נמוכה גם במדרונות 
עצמם, אעפ״כ מתפתחת הצמחיה כתוצאה מקרבת האיזור לשדות 
שלג וקרחונים המתפשטים עמוק לתוך העמק. אוויר בעל לחות 
נמוכה כגון זה המצוי מעל ערים גבוהות כדוום (כ 1,700 מ') וארוזה 
(ב 2,000 מ׳), מאפשר מעבר קרינת השמש בתחום ארכי גל רחב. 
משום כך ידועות ערים אלה כמקומות מרפא. 

בגבהים של כ 4,300 מ׳ מגעת כמות המשקעים לב 4,000 מ״מ, 
ובפסגת ד, 4600858x31 * (כ 4,500 מ׳) שבקבוצת הרי היונגפראו 
נמדדת הכמות הממוצעת הגבוהה ביותר בש׳ — 4,146 מ״ם 
משקעים. 

מזג־האוויר היציב המוכתב ע״י רמת הלחץ השלטת בסדשי 
החורף מעל מרכז אירופה, מאופיין בגושי אוויר קרים המכילים 
לעתים קרובות ערפל כבד ועבה בגבהים נמוכים יחסית, היפוך 
במפל הטמפרטורה (אינורסיה [ע״ע ( 1 )]) היא תופעה תדירה 
ואפיינית, שאף מושכת תיירות חורף בהרי האלפים הגבוהים. 

הרוחות השכיחות מוצאן במערב, אך בגיאיות זרמי האוויר 
מתכנסים לרוחות עזות שכיוונן מוכתב ע״י התנאים הטופוגרפיים, 
כגון רוחות הביז (ע״ע רוח, רוחות [ 7 ]), רוחות צפיר־מזרחיות, 
המאפיינות את אתור העיר ז׳נווה, והפהן (ע״ע, שם [ 2 ]) הדרומית, 
המתחממת אדיאבטית במורדות הצפוניים של האלפים. 

וע״ע אלפים (אקלים). 

אר. כה. 

צמחיה וצומח. ש׳ היא ארץ מגוונת מאד מבחינה סופר 
גרפית. מרבית בתי־הגידול של הצומח, ותצורותיו, מותנים כאן 
בגובה מעפה״י, המגיע בהרי האלפים עד 4000 מ׳ (וע״ע אלפים, 
עם׳ 755/7 ). בשל המגוון הטופוגרפי והאקלימי יש בש׳ צמחיה 
עשירה מאד. מרבית המינים הם איררסיביריים, אך מצויים גם 
אלמנטים ארקטיים מחד־גיסא וים־תיכוניים כלאח־ך־גיסא. במרבית 
שטחה של ש׳ שולטים יערות של עצי־שלכת, או של עצי־מחט, 
והעיקריים שבהם הם: 

1 ) יערות אלונים מעורבים. אלון הסלע ( 006x005 
61x363 זס 0 .ד ו 1105 ץ 8 קץ 131 ק \ 1 ; לפי צירופים שונים של מלוויהם 
הובחנו גם באלה חברות שונות. 

5 ) יערות הגדות קשורים לאפיקי מים, לנהרות ויובליהם, 

וכן לאדמות מוצפות. הצמחים המנחים הם מינים של צפצפה, אלנום, 
ערבה ושדר ( 861013 ). 

6 ) יערות השדרים ( 100303 013 ז 80 ) אינם דורשים תנאים 
מיוחדים, והם מופיעים באדמות חמוצות ודלוודמינרלים. השדר 
יכול להופיע כשליט יחיד, או במעורב עם עצים אחרים, או גם 
בחברת מלווים עשבוניים שונים. 

7 ) י ע ר ו ת אשוחים. האשוח היחיד המצוי בש׳ הוא האשוח 
הלבן ( 3183 816$ ^). זהו עץ הדורש לחות, ובדרישותיו האקולוגיות 
הוא דומה במקצת לאשור; ע״כ הוא יכול לגדול יחד עם האשור 
וליצור טיפוס של יער מעורב, אך עפ״ר הוא יוצר יערות לעצמו. 
באלפים הוא קשור למדרגה המונטנית, החברות השונות שהוא 
מנחה נבדלות בעיקר לפי המלווים השיחניים והעשבוניים המיוחדים. 

8 ) י ע ר ו ת ה א ש ו ח י ת. המין היחיד של הסוג הזה המצוי בש׳ 

הוא האשוחית הקיפחת ( 1063 6x00153 ?). עץ זה עמיד בקור ובכפור, 
ועולה בהרים עד למדרגה הסוב־אלפינית. ע״כ נפוצה האשוחית 
במקומות שהאלונים והאשורים אינם יכולים להתחרות בה. היא 
יוצרת יערות נקיים וגם יערות מעורבים. שכבת תת־היער עשויה 
עפ״ר בתות אברשיים, או גם ככוליות (צומח של טחבי כבולית, 

8320613  1111 אל 1 ו 2 ז 0 ! תס; 
ר׳ טבלה). התפתתהות התעשיה בתחילת שבות ה 50 וירידת 
חשיבותם של ענפי החקלאות הם הגורם הראשי לנדידה 
מהאזורים הכפריים לאזורי התעשיה השוכנים במישור. 
התיעוש גרם כניסת עובדים מארצות זרות לתחום ש/ 
ומספרם ב 1974 הגיע ל 551,300 נפש, כמחציתם איטלקים. 

ההגירה מהאזורים הכפריים היא מקור עיקרי לגידול 
הערים. ערי ש׳ התפתחו סביב מנזרים (סרגל), סביב 
יישובים רומיים (ציריך), במוקדי תחבורה ימית לאורך 
ימות (ז׳נווה, לוצרן, ציריך) שהפכו אח״כ למרכזי נופש 


ציריה, הגדולה בערי שוויץ, מראה ב 5 לי (משרד התיירות של שוויץ) 

שרוב השיחים המאפיינים את בתי־הגידול האלו, נמנים עם משפחת 
האברשיים (ע״ע, עמ׳ 340 ). 

ב) בתות אברשיים אלפיניות. התחום העליון של היער 
מסתמן עפ״ר במציאותו של האורן הננסי (ס^״רז! 5 נ 1 ״ 1 ?) או ערער 
השיח ( $2511x3 $ט:ו 6 ק 11 ז 11 [), אבל לצדם, או מעליהם, מתפתחות 
באלפים בתות ברחבות של שיחי ח 0 ז 1101 ש 1 > 0 נ> 150 ן או של שיחי 
חזג 1 ן ת ן שש 3 /' , 1 זז 11 ־ 1 :ז 0€ ת £1 י 1105 ץ £5 ג;:ז 0$ :ז;>- 01 ואחרים. הבתות הללו 


ותיירות < סביב מבצרים מיה״ב (רגבסבורג, גרויר). כפרים 
רבים התפתחו לערי שוק המשרתות את סביבתן החקלאית 
(פריבורג וברן). המבנה ההררי המסובך של ש׳ היה תמיד גורם חשוב 
בהתפתחות ערי מעבר הרריות. הערים חור, מרטיביי, בליבצונח הן ערי 
מפתח בשרשרת ערים היושבות במעברי האלפים החשובים. הערים 
ליגנו, לוקרנו ואסקונה, ערי תיירות ונופש, הן שער תחבורתי מהדרום 
לאיזור האלפים. 52% מאוכלוסיית ש׳ היא עירונית(יישובים בני 10,000 
תוש׳ ויותר), הערים בש' קטנות, ורק ב 5 יש יותר מ 100,000 תוש/ 
( 1975 ; בסוגריים — מספר התושבים באגד הערים): ציריך 396,300 


מצויות הן באדמות חמוצות והן באדמות גירניות. 

ג) ארץ עשירת מים כש׳ משופעת באחווים ובצומח ביצות חמוצות 
ומתוקות, את איזור האלפים מציינים במיוחד חאחווים האלפיניים 
שופעי־הירק, המבסים את כל המדרגות האלפיניות של ההרים מעל 
לתחום היערות. הללו הם אוצר כלבלי חשוב־ביותר, בהיותם משאבים 
חשובים לגידול צאן. 


תוש׳ ( 720,800 ), בזל 195,700 ( 379,500 ), ז׳נווה 159,200 ( 323,000 ), 
ברן, הבירה, 152,800 ( 288,100 ), לוזן 135,200 ( 231,300 ), וינטרטור 
91,000 ( 109,900 ). הכפרים בנויים בשולי העמקים. במדרונות ההרים 
בנויות בנות־כפר ( 11 ג 1€ ז! 52 ), המשמשות בחדשי הקיץ משפחות 
העולות להר עם עדריהם, לרעות בברי האחו הדשנים. 

יר. פ. 


. 1967 , 91/2 , 1 ,.'ל. ■ 20 > ,!סג־ז!!! . 011- 11 [ 4 חמ״ 1 , 11 - . 11 , 14 


על החי׳ ע״ע אלפים, עט׳ 703 , 


מ. ז. 


אוכלוסיה ודמוגרפיה. מ 1850 הוחל בש׳ בעריבת מפקדי 
אוכלוסין כל 10 שנים (להוציא את המפקדים שנערכו ב 1888 
וב 1941 ). 


אוכלוסיה 

שנה 

2,391,740 

1850 

3,325,000 

1900 

4,714,992 

1950 

5,429,061 

1960 

6,269,783 

1970 

6,500,000 

1975 


כלכלה. ש׳ חייבת לייבא את בל חמרי-הגלם שלה, אין לה 
מוצא לים, תלותה במדיניות הכלכלית ובהגבלות הסחר של שותפות 
הסחר שלה מרובה, ואעפ״ב הקימה תעשיה מפותחת ביותר. האילוצים 
הללו גרמו שש׳ היתה חייבת (במיוחד בשנות ה 60 והסד) לנצל 
ביעילות מירבית את בלי המדיניות הבלבלית שעמדו לרשותה כדי 
לקיים את יצואה ולמנוע אבטלה נוכח השינויים בתנאי הסחר 
בעולם ושיעורי האינפלציה הגואים במדינות התעשיה, וכן בדי למנוע 
פגיעה במעמדה כמרכז פיננסי בין־לאומי ראשון במעלה, ביציבותה 
הכלכלית והמדינית ובניטראליות המסרתית שלה. 

מתום מלה״ע 11 ועד אמצע שנות הסד גדלה הפעילות הכלכלית 
בש׳ בקצב קבוע ומתמיד, ואוכלוסייתה נהנית מרמת־מחיה מהגבוהות 
בעולם. ההכנסה הלאומית לנפש בש׳ היתד, הגבוהה בעולם בין 
המדינות התעשייתיות — 10,000 דולאר (מחירים שוטפים } 1977 ). 


בשנים 1850 — 1950 גדלה אוכלוסיית ש׳ פי שניים. גידול שעודד המשק תלוי במידה רבה בעובדים זרים. בסוף 1975 נמנו במח¬ 

את ההגירה מש׳ לארצות אירופה ואה״ב. ההגירה מש׳ החלה כבר האדם המועסק 2,695,000 עובדים ( 168,000 בחקלאות, 1,195,000 


במאה ה 16 , כאשר שוויצים רבים שירתו כשכירים בצבאות זרים. 
בשנים 1800 — 1940 היגרו מש׳ 683,000 נפש, ושנת השיא היתה 1883 , 
שבה עזבו את המדינה 12,578 תוש׳. במלה״ע 11 פסקה ההגירה 
כמעט לחלוטין. ולאחריה חודשה בממדים קטנים, 2,000 — 2,500 
נפש בשנה. מספר השורצים המתגוררים מחוץ לש׳ נאמד ב 1971 
ב 300,000 נפש. בשנים 1970 — 1975 היה שיעור הריבוי הטבעי 0.4% 
בשנה. שיעור הילודה בשנים אלה היה 12.4 לידות ל 1,000 ושיעורי 
התמותה — 8.8 ל 1.000 . תוחלת החיים — 70 שנה לגברים ו 76 
שנה לנשים. 


בתעשיה, 1,332,000 בשירותים), מהם היו 644,000 עובדים זרים: 
48% איטלקים, 11% ספרדים, 11% גרמנים, 10% צרפתים, 
20% — אחרים. סימני אבטלה, וכן לחצים מדיניים הביאו לידי 
הגבלות על הגירת עובדים זרים לש׳ מאוגוסט 1975 ואילך, בסוף 
1976 ירד כוח-העבודה, כשל צמצום מספר העובדים הזרים, 
ל 2,475,000 . 

בשנים 1974/6 פקד שפל בכלכלה את ש׳. ב 1974 היה הגידול 
בתוצר הלאומי הגלמי הריאלי פחות מ 0.5% , ב 1975 קטן התל״ג 
הריאלי ב 7% וב 1976 נשאר באותה רמה, רק ב 1977 שב התל״ג 




581 


שויץ 


582 


וגדל ב 4% ומספר המובטלים היה זעום (כ 10,000 ). באותה שנה גדל 
היצוא ב 9% למרות עליה של 14% בערך הפרנק השוויצרי לעומת 
מטבעות של שותפות־הסחר עמה. 

ש׳ טבלה מאינפלציה פחות מבל מדינה אחרת באירופה. השיעור 
השנתי הממוצע של עליית מדד־המחירים־לצרכן בעשור 1967 — 1976 
היה 5.1% . הלחצים האינפלציוניים שנגרמו מיבוא ההון הגדול 
( 1974 ; 1978 ) והפעילות הבין־לאומית של מערכת הבנקאות נבלמו 
ע״י הגבלות ( 1971 ) על הקף האשראי הבנקאי והנהגת ריבית 
שלילית (בעל הפקדון חויב בתשלום קנם) על פקדונות זרים בש׳ 
( 1975 ), ותודות לעליית ערך הפרנק השוויצי במונחי המטבעות 
האחרים (בין 1970 לאמצע 1976 עלה ערכו של הפרנק לעומת 
מטבעות שותפות־הסחר העיקריות של ש׳ בכ 60% ). 

למרות אפיה ההררי של ש/ חשובה החקלאות לכלכלתה, 
במיוחד מבחינת סיפוק הביקושים המקומיים. % משטחה של ש׳ 
מעובדים או מיוערים, וכ 7% מכוח־העבודה עוסקים בחקלאות. 
החקלאות אינה ענף יצוא ישיר (פרט לגבינות קשות), אף 
שלתעשיית המזון יש יצוא נכבד. מתוך 75,000 טון ( 1976 ) גבינות 
קשות (גרויאר [ש־זשץ״זס] ואמנטאלר [־ 31€1 ו 1 :ת 1€ ! 11 ז £1 ]) שנמכרו, 
יוצאו 44,400 טון, מרביתם מסוג אמנטאלר. 


חקלאות, 1976 


3,400 

(אלפי טון 

חלב 

2,000 

(אלפי ראש) 

בקר 

35 

99 

חמאה 

47 

♦ * 

סוסים 

103 

99 

בבינה 

2,030 

* * 

חזירים 

381 

99 

בשר 

377 

א • 

כבשים 

730,000 

(אלסי יחידות) 

ביצים 

6,100 

>9 *9 

תרנגולות 

4,5 

(מיליוני סמ״ק) 

עץ 





תעשיה. ש , מייבאת את כל חמרי־הגלם לתעשייתה. הכוח 
ההידרו־חשמלי הוא "אוצר הטבע" היחידי שלה, והמחצב היחיד 
בתחומה הוא מלח. מכאן התמחות התעשיה בייצור מוצרים בעלי 
ערך גבוה ליחידת ייצור, בעיקר בגלל תחכום, מהימנות ודייקנות 
טכנולוגיים, ובמוצרים המושפעים במידה קטנה ככל האפשר מתנודות 
במחירים היחסיים. נעשו מאמצים לגיוון מירבי של ענפי התעשיה. 
לכמה מענפי התעשיה מסורת ארוכה. הבולטים ביניהם: תעשיית 
השעונים, שהפכה את הדייקנות השוויצית לשם־דבר, תעשיות 
מסוימות בענף הכימיקלים ותעשיית המזון(שוקולד, קפה), ותעשיות 
בסיסיות כהלבשה והנעלה, ואכן, בשנים 1975/6 , כשהורע כושר 
התחרות של הייצוא של ש/ סבלו ביותר ענפי הגעלה והלבשה 
וסכססילים, ושני הענפים העיקריים שנפגעו, שעונים 
וצבעים, הם ענפי יצוא מובהקים (הראשון מייצא 97% 
מתפוקתו והשני 95% מתפוקתו). 

ענף השעונים, שבעבר היה ממאפייניה של ש , , נפגע 
מההתפתחות המהירה של הענף ביפן, שאחריו הוא מפגר 
הן בפיתוח טכנולוגי (שעוני קווארץ) והן במחירים, עד כרי 
סגירת מספר רב של מפעלי־שעונים בש׳. 

ענפי תעשיה עיקריים אחרים הם: תעשיות הנדסה כבדה 
ומכונות (לרבות תעשיית־נשק גדולה, במיוחד תותחים ונשק 
אישי), מכניקה עדינה, כימיקלים (כימיקלים תעשייתיים, 
תרופות, פלסטיקה). מוצרי עץ ומוצרי צריכה שונים. 

אנרגיה חשמלית. כוח הידרו־חשמלי הוא מקור 
האנרגיה העיקרי של ש׳, ובעבר הלא רחוק היה אף המקור 
הבלעדי. מאז חום מלה״ע 11 פיתחה ש׳ מקורות אנרגיה 
נוספים, כיוון שהגידול בצריכת החשמל (ש , תופסת את 
המקום החמישי בעולם בצריכת החשמל לנפש) יצר לחץ 
רב על כושר הייצור. כרבע מהחשמל מופק בתחנות תרמיות 


הייצור התעשייתי ( 1975,1973 ) 


!975 

1973 

יחידות 

המוצר 

47,190 

59,670 

אלפים 

שעונים 

42,995 

37,155 

מיליון קוט״ש 

חשמל 

122 

420 

מיליון ממ״ק 

גאז 

79 

85 

אלפי סון 

אלומיניום 

8-580 

10,770 

אלפי זוגות 

נעליים 

3,765 

5,760 

אלפי סון 

מלט 

54,900 

81,865 


יחידות דיור 
שהושלמו 

14,010 

16,950 

סדן 

חוסי צמר וחוטים 
מעורבים 


6,940 

טון 

בדי צמר ובדים 
מעורבים 

59 

72 

אלפי סון 

סוכר מזוקק 

58,465 

69.575 

טון 

שוקולד 

26,730 

31,080 

_ 

מיליונים 

סיגריות 


וב 20% ב 3 התחנות הגרעיניות הפעילות. תחנה גרעינית רביעית 
אמורה להתחיל בייצור ב 1978 (בכושר ייצור של 6 מיליארדי 
קוט״ש), תחנה חמישית (בכושר ייצור דומה) ב 1980 , ושישית — 
ב 1982 . ש׳ מייצאת כ 10 מיליארדי קוט״ש חשמל ומייבאת כ 7 
מיליארדי קוט״ש. 

תחבורה ותקשורת. לרכבות הפדראליות, שהן מהיעילות 
ביותר בעולם, מסילות באורך 2,853 ק״מ, כמעט כולן פועלות בחשמל. 
ב 1975 העבירו הרכבות הפדראליות 313 מיליון נוסעים ו 7,451 
מיליון טון/ק״מ מטענים. הרכבות הפרטיות המרובות מפעילות קווים 
קצרים באזורי ההרים. ברשת הכבישים 18,150 ק״מ כבישים ראשיים. 
לש' 27 ספינות אוקיאנוס בצי־הסוחר במעמם של 365,000 טון, ו 473 
דוברות ריין במעמס 575,000 טון, שבסיסן בשני נמלי הריין בבאזל. 
הריין הוא מנתיבי התחבורה הפנימיים והבידלאומיים החשובים 
של ש׳. הקף התנועה בו ב 1975 בתחומי ש׳ היה 8.2 מיליוני טון. 
חברת התעופה הלאומית היא "סוויסאיר" 10 ג 5 !!!^$). במלי־התעופה 
העיקריים הם ציריך, דנווה ובאזל. 

בתחילת 1976 היו בש' 2.7 מיליוני כלי־רכב מנועיים, מהם כמיליון 
אופנועים ו 1.8 מיליון מכוניות נוסעים, וכן 1.6 מיליון אופניים. 
אותה שנה היו בש׳ 4 מיליוני מכשירי טלפון, 2.1 מיליונים מקלטי־ 
רדיו ו 1.8 מיליון מקלסי־טלוויזיה. 

ב 1976 הופיעו בש׳ 497 עתונים, מהם 144 יומיים: 356 בגרמנית, 

113 בצרפתית, 24 באיטלקית, 3 ברומאנש ו 1 בספרדית. 

ש׳ היא מדינת התיירות הקלאסית, והראשונה שהפכה את 




*ווו , אלטיח: 

* 60 ןו 1 ניוו 

• י״וחו קייזעיז 

£! ¥1 י*י* ■'•*י 

10 ״״ *#;!•ו 


׳("";",י *ף 

^ 3 . איסייה 


שווי , {: כלכלה 






583 


שויץ 


584 



שכר במעבר נרימכ 5 (משרד התיירות ש? שוויץ) 


ענף התיירות למקור הכנסה ולענף יצוא, תוך כדי כינון מערכת 
ומסגרת לאומית של תכנון, תיאום ושילוב כל גורמי התיירות. אזורי 
התיירות העיקריים של ש׳ הם אזורי האגמים ואזורי הרי־האלפים. 
טיולים, טיפוס הרים וסוגים שונים של ספורט החורף הם עיסוקי 
התיירות העיקריים. 6.2 מיליוני תיירים שהו (ב 1975 ) 19.4 מיליון 
לילות בבתי־המלון וההארחה בש׳ ( 60% מהתפוסה). התיירים באו 
בעיקר ממערב־גרמניה, אה״ב, צרפת, איטליה ובריטניה. 

סחר־חוץ. שותפות הסחר העיקריות של ש׳ ב 1976 , לפי סדר 
חשיבותן, היז: בייצוא — מערב־גרמניה. צרפת, איטליה. אה״ב, 
בריטניה, אוסטריה, שוודיה, יפן! בייבוא — מערב־גרמניה, צרפת, 
איטליה, אה״ב, בריטניה, אוסטריה, בלגיה־לוקסמבורג והולנד. 56% 
מהייצוא באותה שנה היו מוצרי תעשיה מוגמרים, 38% — מוצרים 
מוגמרים למחצה וכימיקלים, 4% — מזון, משקאות וטבק, 2% — 
מוצרים אחרים. 15% מהיבוא אותה שנה היו חמרי~גלם, 12% — 
מזון, משקאות וטבק, 31.5% — מוצרים מוגמרים למחצה וכימיקלים 
ו 41.5% — מוצרי-תעשיה מוגמרים. 

ש׳ היתה בין החברות המייסדות ( 1960 ) של אפטי׳א, ארגון הסחר 
החפשי באירופה. ביולי 1972 , לקראת פירוק אפט״א, נחתם הסכם 
מיוחד להסדרת יחסי הסחר, תנועות כוח־עבודה ותשלומים בין ש׳ 
לבין הקהיליה הכלכלית האירופית (השוק המשותף). אופציה שניתנה 
לש׳ להצטרף להסדר ניידות המטבע המשותף לכמה ממדינות אירופה 
("הנחש האירופי") לא נוצלה, בעיקר כדי שלא להביא ע״י כך 
לפיחות הפרנק. 

כספים ובנקאות. חשיבותה של ש׳ כמרכז פיננסי נובעת 
מגורמים היסטוריים וגאוגרפיים: ש׳ היא מדינה קטנה, נעדרת 
אוצרות־טבע, הנמצאת במרכז אירופה, ולה מסורת ארוכה של 
ניטראליות מדינית ואוכלוסיה רב־לשונית. הניטראליות של ש׳ 
במלה״ע 1 . ותוצאותיה של אותה מלחמה, קבעו את מעמד הבנקים 
של ש׳ כמקום מקלט בטוח להון זר. עקרון הסודיות הבנקאית 
הפד לחוק ב 1934 , בין השאר כדי להגן על פקדונות תושבי גרמניה 
(ביניהם יהודים רבים) מהפקעה בידי הנאצים. שיטת החשבונות 


הממוספרים שימשה אף היא להגנה על המפקידים מאפשרות גילוי. 
החוק בש' אוסר על הבנקאים לגלות פרטים על חשבונות לקוחות 
או זהותם, גם בבתי~המשפט וגם לגבי נושאי מיסוי. לרשויות זרות 
מותר לחקור בנק בש׳ רק לאחר שביודמשפט שוויצרי הכיר בהקפות 
תביעה פלילית שהוגשה נגד בעל-החשבון בבית־משפט זר, ורק 
לגבי עבירות מסוימות. בשל ניצול לרעה של הסודיות הבנקאית 
ע״י גורמי הפשע המאורגן נחתמה במאי 1973 אמנה בין ש׳ לאה״ב, 
ולפיה יתירו הבנקים בש׳ בדיקת חשבונות אצלם כשקיים "חשש 
סביר" לפשעים מוגדרים, כסחר בסמים, חטיפת מטוסים, הימורים 
בלתי חוקיים, זנות וזיופי מטבע, אולם עבירות כהעלמות מס, חוקים 
אנטייקרטליים, וכמובן האשמות פוליטיות וצבאיות לא ישמשו עילה 
להסרת חסינות החשבונות הבנקאיים. 

האמצעים האנטי־אינפלאציוניים אותם נקטו הרשויות בש׳ מאז 
סוף שנות ה 60 הגבילו את חופש־הפעולה המסרתי של הבנקים ופגעו 
ברווחיות מערכת־הבנקאות. 

בסוף 1974 היו בש׳ 4,789 סניפי בנקים, שהופעלו בידי 461 
בנקים מסחריים, 32 בנקים פרטיים, 15 בנקים זרים, שבי ארגוני 
מימון־הלוואות ו 62 חברות מימון. הבנקאות בש׳ נשלטת בידי "חמשת 
הבנקים הגדולים״, שלהם 970 סניפים, 44% מכל נכסי מערכת־ 
הבנקאות, ומעורבות רבה בעסקות בידלאומיות. 

הבנק הלאומי של ש׳ (הוקם ב 1906 ) הוא אחד הבנקים 
המרכזיים המעטים בעולם שהוא עסק פרטי. 

הסתבכויות של סניפי בנקים בש׳ באמצע שנות ה 70 הגיעו 
לשיא בגניבה חסרת תקדים בסניף של "קרדיט סוויס", אחד מ״חמשת 
הגדולים". תופעות אלה ותחרות גוברת מצד מרכזי בנקאות ומקלטי־ 
מס חדשים, העמידו את הבנקאות של ש׳ במצב שבו היא נאלצת 
להיאבק על ההגמוניה בעולם הבנקאות, שעד אז היתה מובנת מאליה. 

סקטור הביטוח הוא חלק חשוב מהמערכת הפיננסית הפנימית 
והבין־לאומית של ש׳. הבורסה של ציריך היא מהחשובות 
באירופה, מבחינת ערך ניירות־הערך הרשומים בה והקף המסחר 
בה. מ 1,000 המניות הרשומות בציריד, 250 הן מניות זרות, בעיקר 
אמריקניות. ציריך היא גם אחד משני שוקי הזהב העיקריים בעולם, 
היא המרכז הבץ־לאומי לסחר הנומיסמטי, ואחד משוקי האמנות 
הגדולים בעולם. 

ה פ ר נ ק של ש׳ הוא מהיציבים שבמטבעות העולם, למרות שבין 
1940 ל 1975 איבד הפרנק יותר מ 70% מכוח־הקניה שלו. אלא 
שירידה זו קטנה מהירידה שחלה במטבעות עיקריים אחרים. ביוני 



שיו־ץ, כ 5 כ 5 ה: מהרטח ענקית במםע 5 5 נלנ 5 י שיניים ו 0 \.^ 4 ?), ציריר; 
תנ 5 גל הוא ב; 50 טח 




585 


שריץ 


586 


עיר הפירה 

צפיפות 

(לקנדר) 

אוכלוסיה 

(אומדן 1974 ) 

שטח 

(קמ*ר) 

קגנזיו 


ציריו 

641 

1.138,600 

1.728.6 

ציריך• 

1 

פרו 

144 

1,003.900 

6.886.9 

ברן• 

2 

לוצרן 

194 

295,900 

1,492.2 

לוצרן" 

3 

אלטדורף* 

31 

34.800 

1,076.5 

אורי• 

4 

שוויץ 

101 

93.800 

908.2 

שוויץ 

אונטרנלדן• 

5 

סארנן 

52 

26,300 

490.7 

איב ולח¬ 

6 

סטאנס 

94 

27.200 

275.8 

ני רול דן 

7 

גלרום 

54 

37.400 

684.3 

:לרום* 

8 

צע 

300 

73.800 

238.6 

צוג 

9 

סריבור 

107 

182,700 

1.670.0 

פריכור• 

10 

!ולוהורן 

295 

299.600 

790.6 

זולות ורן• 

בזל• 

11 

בול 

5,035 

222,700 

37.2 

פזל העיד 

12 

ליסטאל 

502 

223.000 

428.1 

בזל הגליל 

13 

שאשהאוזן 

242 

72.700 

298.3 

פאסהאוון• 

אפנצל• 

14 

הריואו 

199 

48 500 

243.2 

אוסררודן 

15 

אסנצל 

80 

13.700 

172.1 

איגררודן 

16 

סן־גל 

190 

390.400 

2.014.3 

סן־גל• 

17 

כור 

23 

166,600 

7.105.9 

גראופינדן• 

18 

אראו 

313 

451.000 

1.404.6 

ארנאו• 

19 

פראיאנשלד 

180 

187.800 

1,012.7 

תורגאוי 

20 

בלינצתה 

91 

267,500 

2.810.8 

טיצ׳יני* 

ן 21 

לוזן■ 

161 

527,400 

3,219.0 

וו• 

22 ! 

סיון 

40 

216,800 

5.225.8 

ולה• 

ן 23 

נשסל 

212 

170-400 

796.6 

נשטל• 

24 | 

ז׳נווה 

1,175 

340,300 

282.2 

ז׳נוה* 

25 


• — ע' ערכיהם 


הקנטונים ב׳טוויץ 

1977 החזיק הבנק הלאומי רזרבות של 10.9 מיליארדי דולר, מזה 
3.4 מיליארדים בזהב. שער החליפין אותה עח היה 2.46 פרנקים 
( 100 סנטים בפרנק) לדולר אה״ב. במארס 1979 — 1.68 פרנקים לדולר. 

; 1961 , 1-11 ,^ 1111 : 6/10 * 4 ^ 01 ע 40 / 114761267156/16 016 , 305 ו 1£1 ז 1 חז וזז 11 . 0 
ג ז 20 ו 0 ע,ג 5011 . 11 ־ ו 10 ) 13 \ .£ ; 1966 , 5 ^ 8071 . 5 7116 , 3011 ( 1 ח:זז ז .א . 7 

. 1972 , 114717156 / 10 / 1 ) 2171 1 612661 / 6/16 ' 46/114 016 

ד. גב. 

חוקה ומש ס ר. תחילתה של ש׳ ב״כתב־הברית" (־ 5 ש 1 ) 1 ז 11 מ 
מסמך חוזי מ 1291 , שקבע את יחסי־הגומלין בין שלושת 
הקנטונים הראשונים, גרעין "הקונפדרציה ההלווטיח" ( 0 נ 31 ז 110 ^ח 0 
, כתב זה מזכיר במפורש ברית קודמת של הקנטונים. 

עד 1798 היתה ש׳ קונפדרציה של מדינות עצמאיות כמעט לגמרי. 
חוקות ל״ברית״ פורסמו ב 1798 , 1803 ו 1815 (ר׳ להלן, היסטוריה). 
הוקת 1848 מונחת ביסודה של חוקת 1874 , שהקנתה זכויות מורחבות 
לממשל המרכזי, ועדיין היא שרירה כיום, אף שהוכנסו בה תיקונים 
רבים, המגדילים את סמכותו של הממשל המרכזי. כעת דנים בניסוח 
חוקה חדשה. 

ש , היא איחוד (קונפדרציה) של 22 קנטונים, ולמעשה 25 קנטו¬ 
נים — 19 קנטונים שלמים ו 6 חצאי־קנטונים, שכן הקנטונים אפנצל, 
באזל ואונסרוולדן (ו 1 ש 1 ^\־ 1 ש 111 ס ,!שא&מ ־ 11 ש/ 011 כןנן\׳) חלוקים כ״א 
לשני גופים מדיניים עצמאיים. ב 1974/5 הוסכם להקים עוד קנטון, 
יורה ( 3 !ט!), שיהיה מורכב מהחבלים הקתוליים, דוברי־צרפתיה, 
של הקנטון ברן. 

הרשות המחוקקת העליונה היא "אסיפח־הבריח" (פרלמנט) 
המורכבת משני גופים: א) מועצת־המדינות־הקנטונים (; 31 ז 0 !) 1 ז 513 

£1319 0105 1 גש 115 ס 0 שש[ר 11 ח€צ 5 \ 7 ; 2 חו 11 תזרת 53 ־ €1 \$ש 1 ש 81111 ), 

ובה 44 חברים, 2 לכל קנטון, ואחד לכל חצי קנטון, הנבחרים ל 4 
שנים; ב) ״מועצה לאומית״ 30 ז 1131 ס 311 ^ 1 ), ובה 200 צירים הנבחרים 
מהקנטונים במספר יחסי לגודל האוכלוסיה בכל אחד מהקנטונים. 


לכל קנטון וחצי־קנטון ציר אחד לפחות. הרשות המבצעת, הממשלה, 
נקראת ״מועצת הברית״( 31 זש 1 ) £0 11 ש 15 זס 0 ; 31 ז^ 1 )״ 1 ץ 8 ) בת 7 חברים 
(שרים), שכל אחד מהם עומד בראש אחד משבעת הדפרטמנסים 
(מיניסטריון) של הממשל הפדראלי. על הרשות המשפטית ע׳ להלן, 
משפט. בראש הממשלה עומד נשיא־הברית, הנבחר אחת לשנה, 
לתקופת כהונה אחת. ב״אסיפת־הברית"(שני בתי־הפרלמנט, ר׳ לעיל), 
והוא למעשה ראש־המדינה. פמכויות השלטון מחולקות בקפידה בין 
הממשלה המרכזית היושבת בעיר ברן, בירת הקונפדראציה, לבין 
הקנטונים. בין תחומי האחריות של הממשלה הפדראלית: ענייני חוץ, 
צבא, רכבות, מכס, דואר, וכד׳. במקרה של חילוקי־דעות בין הממשל 
הפדראלי לקנטונים ביחס לסמכויות, או לשינויים, נתונה ההכרעה 
בידי בית-המשפט הפדראלי בעיר אזן. 

בקנטונים נתונה סמכות החקיקה בידי,׳המועצה הגדולה"("מועצת 
קנטון״). מ 1971 יש לנשים זכות הבחירה בעניינים פדראליים, ברוב 
הקנטונים יש זכות בחירה לנשים גם בעניינים מקומיים. בקנטונים 
הקטנים מתנהלת לעתים ההצבעה באשר לאישור חוקים או דחייתם׳ 
תחת כיפת השמיים ובהשתתפות אישית של בעלי זכות־הבחירה. 
בקנטונים הגדולים, שבהם רבים המצביעים, מתנהלת ההצבעה 
בצורה המקובלת בארצות אחרות, ל״משאל־העם" (וחט 111 ז€זש£שז) 
נודע מקום חשוב בחוקת ש׳, החוקה גם קובעת מתי חובה לערוך 
משאל־עם. 

- 6071 .§ ! 14 . 80111 .( 1970 , 6111516 10711161 ) 6071411111 6011 ( 1 ,סז/יגיל ., 4 

. 1972 , 116 ^ 101111 ( 1716 61 6 ) 50616 . 116 ) 7070 ) 6111 ) 

משפט. עד 1898 היתה החקיקה בתחום המשפט האזרחי בעיקר 
בסמכות הקנטונים השונים. דוברי הגרמנית שביניהם הושפעו בעיקר 
מהתחיקה האזרחית באוסטריה מ 1811 ודוברי הצרפתית היו נתונים 
להשפעת ה 11 * 01 ? 004 הצרפתי מ 1806 . ב 1847 הוחל באיזוד 
התחיקה האזרחית. והתהליך הסתים ב 1912 בהנהגת ספר־החדקים 
האזרחי. הוראות החוק האזרחי הותאמו מאז לדרישות המשתנות 
של החברה, לאחרונה — ב 1972 וב 1974 . ב 1942 נכנס לתקפו החוק 
הפלילי האחיד, וב 1974 תוקן לאחרונה, בעיקר בתחום עגישת בני־ 
נוער. בחוק הפלילי ניכרות מגמות ליברליות; בביטול עונש מוות, 
בתחום הענישה "על תנאי" והנהגת "מאסר פתוח". בכמה תחומים, 
למשל ביחס לענישה על עבירוח־מסים וכר, נשארה התחיקה בידי 
הקנטונים, אכיפת החוק האזרחי והפלילי היא בידי הקנטונים. ספרי 
החוקים מנוסחים בשפות הרשמיות. 

את המערכת המשפטית של ש׳ מפעיל כ״א מהקנטונים כנפרד. 
בכל קנטון פועלים בד״ב בתמ״ש לשלום, מעליהם בתמ״ש מחוזיים, 



הצבעה בהנטח א 2 נצ 5 ־אינדרורז, סורח שוויץ (כישרר התיירות ש 5 שוויץ) 





5:7 


שויץ 


588 


ומעליהם ביהמ״ש הקנטונלי או "הגבוה". את השופטים בוחר הציבור 
או ממנים שופטים מערכאה גבוהה יותר. נפוץ שיתופם של מושבעים, 
אך בראש ,ההרכב יושבים בד״ב משפטנים מקצועיים. הדיונים 
מתנהלים בשפות הקנטונים ויש שמחויבים לנהל משפטים בשפת 
הנאשם. הערכאה העליונה בש׳ היא ביהמ״ש הפדראלי שמושבו 
בלחן. תחום סמכויותיו נרחב, והוא דן בערעורים פליליים, בתביעות 
אזרחיות מעל לגודל כספי מסוים, בסכסוכים שבין הממשל הפדראלי 
לקנטונים, בין הקנטונים לבין עצמם, ביו תובעים אזרחים לממשל 
הפדראלי, וכד׳. 

המשפט האזרחי בש׳ שימש בסיס לתחיקה במדינות שונות 
כברזיל, ליכטנשטין ותורכיה. 

פ. פ. 

חינוך והשכלה. חוקת הקונפדרציה השווייצית מ 1874 
מחייבת להעניק לכל ילד חינוך יסודי חינם, אולם הביצוע מוטל 
על הקנטונים, האזורים והרשויות המקומיות. ואין למדינה משרד 
לחינוך. את התמיכה הכספית לקנטונים לצרכי חינוך נותנת הקונ¬ 
פדרציה, זהיא הממונה ישירות על התחומים האלה: החינוך המקצועי, 
החינוך הטכני הגבוה, ניהול מכון לספורט, הסררת בחינות• הבגרות 
וניסוח קווי־יסוד בחינוך. רשויות הקנטונים והרשויות האזוריות 
והמקומיות רשאיות לארגן ע״פ דרכן את החינוך היסודי, העל־יסודי 
והגבוה, וכן את הכשרת המורים. בשל־כך רבים ההבדלים האזוריים 
בתחום החינוך, ואף במינוח הפדגוגי. בכל הקנטונים מושם דגש 
בערכי-חינוך הנחשבים לשוייצייס־מיוחדים. אהבת־התירות, סובלנות 
ושאיפה לפיתוח רב־צרדי של היחיד. רובם המכריע של המוסדות 
מעורבים לשני המינים. לשון־ההוראה היא לשון הקנטון או האיזור, 
אך בכל מקום חייבים להורות, כלשון שניה, לשון רשמית אחרת 
של ש , . ילדי פועלים־מהגרים (רובם מאיטליה) רשאים לקבל חינוך 
בשפת־אמם, אם רצונם בכך. 

חינידחובה חינם מתחיל בגיל 6 — 7 . הוא נמשך עפ״ר 9 שנים, 

אך לפעמים רק 7 — 8 שנים; שכן יש שההשתתפות בשנות הלימודים 
השמינית והתשיעית היא רשות. אחרי 6 שנות חינוך יסודי יכול 
התלמיד להמשיך בבית־ספרו, או לעבור למוסדות חטיבת־הביניים, 
ומשם לביה״ס התיכון. סוגי מוסדות החינוך התיכון הם: 1 ) גימ¬ 
נסיות או קולג׳ים עיוניים ( 4 שנים), המכינים לקראת בחינות־בגרות 
לפי ההתמחויות האלה: שפות עתיקות, שפות חדשות, מתמטיקה 
ומדעי־הטבע; 2 ) בתמ״ד למורים ( 4 — 5 שנים); 3 ) בת״ס למסחר 
( 3 שנים — לתעודת*גמר: 4 שנים — לתעודת בגרות); 4 ) בת״ס 
מקצועיים ( 4 שנים); 5 ) בת״ם משלימים לשוליות (עד 2 ץ 4 שנים). 
תעודות המורים תקפות דק בקנטון שניתנו בו; בקנטונים בזל וז׳נווה 
ניתנת גם למורים בבת״ס יסודיים הכשרה אוניברסיטאית. מורי־תיכון 
בכל הקנטונים חייבים להיות בעלי תואר אוניברסיטאי. 

בשי 7 אוניברסיטות, ולומדים בהן ( 1976/7 ) 41,000 תלמידים. 
הגדולה באוניברסיטות היא אוניברסיטת ציריו (נוס׳ 1460 ; שפת־ 
הלימוד גרמנית) — 12,000 תלמידים, יש שתי אוניברסיטות טכניות 
(ציריך — גרמנית; לוזן — צרפתית), ובהן 8,400 תלמידים. יש 
עוד בת״ם לטכסטיל ולאפנה, 8 קונסרווטוריות למוסיקה ושני בת״ם־ 
גבוהים לאמנות. מספרם היחסי של הסטודנטים ילידי־ש׳ קטן 
מהמקובל בארצות מערב-אירופה, ויותר מ % הסטודנטים הם בני 
ארצות־חוץ. 

בש׳ פועלים כמה מוסדות וארגונים פדגוגיים בעלי שם עולמי, 
ובהם גם מוסדות בי״ל: כפר־הילדים ע״ש פסטלוצי (ע״ע), בטרוגן; 
מוסד חינוכי בבזל, שהקים שטינר (ע״ע); המשרד הבי״ל לחינוך, 
בז׳נווה — איגוד בין־ממשלתי (גם ישראל חברה בו) המסונף 
לאונסק״ו; מכון ד. ז/ רוסו (ע״ע), ליד אוניברסיטת ז׳נווה; ועוד. 

בש׳ 45 ספריות מקומיות מצוידות־היטב, ספריות אוניברסיטאיות 
(הגדולה שבהן היא זו של אוניברסיטת בזל. ובה 2,131,300 כר׳), 


וכן ספריות מקצועיות עשירות של שלוחת או״ס באירופה, של 
משרד העבודה הבי״ל ושל המשרד הבי״ל לחינוך — שלשתן בז׳נווה. 
ברוב הערים מוזיאונים; הגדולים שבהם הם "המוזיאון הלאומי" 
בציריך — שהוא בעיקר היסטורי — והמוזיאון־לאמנות בברן. 

ח. אורמיאן, הכשרת מורים בש׳ (החינוך, ל״ב:, תש״ך < ע. עצמון, 

הלבציה (בתוך אנציק׳ חינוכית, ג/ 1151 — 1155 ), תשכ״ז ו ,- £2€1 ! 1 .:- 1 

^ת> 1 ז/ 0 ^־זר 6 יו/, 7 ז/ז> 5 ■מ 7 > מ<>?מ־ן 60 ,.^.* 10 ^ . 11 ; 963 ( ,. 5 77 ־> 

; 1968 ,. 9 . ־ 7 ^ 2 / 8/7 1/1 0115 ,מחבוח 1111 /וו .י! ; 1964 ,. 5 ז•)!) מן 
. 1975 ,( 2:100 :□ 11 ב 76 ] 0 ־זס£ 0 ־ ¥65:61 !) . 5 מ/ 1 ? 0 !! 2 )! 31 .ץ 

ח. א. 

דתות. בדור האחרון הפכה ש׳ מארץ בעלת רוב פרוטסטנטי 
למרות האפיפיור. למרות חופש־הדת המוחלט הקיים בש׳ להלכה אסר 
חוק פדראלי ב 1874 (עד שתוקן ב 1973 ) על הישועים (ע״ע) לפעול 
הסרוטסטנטים ירד באותה תקופה מ 56.2 ל 47.7 . 

הכנסיה הקתולית בש׳ מאורגנת ב 6 הגמוניות, הסרות ישירות 
למרות האפיפיור. למרות חופש-הדת המוחלט הקיים בש , להלכה 
אסר חוק פדראלי ב 1874 (עד שתוקן ב 1973 ) על הישועי□ (ע״ע) 
לפעול במדינה, וכן לא הורשו מסדרים אחרים להקים מנזרים (ח 
להלן, עכד 602 ). הקתולים חפשיים לפעול בקנטונים הפרוטסטנטיים, 
והפרוטסטנטים חפשיים לפעול בקנטונים קתוליים. 

הכנסיות הרפורמיות (פרוטסטנטיות) הקנטונליות קשורות בחלקן 
לממשל הקנטונים (למשל בציריך ובברן), ובחלקן הן סועלות באורח 
עצמאי במסגרת הקנטונים. מאז 1920 מאוגדות כל הכנסיות — יחד 
עם המתודיסטים וכנסיות פרוטסטנטיות קטנות אחרות — ב״ברית 
הכנסיות האוואנגליות", ארגון־גג רב־עצמה, הפועל בש׳ ומחוצה לה. 

על ההתפתחות ההיסטורית, ר׳ היסטוריה (להלן). 

על היהודים, ר , להלן, עמ ׳ 603 . 

כוחות מזוינים. כוחותיה של ש׳ נועדו לשמור על הניט¬ 
רליות המסרתית, ה״נצהית", של המדינה. תפיסותיה המבצעיות 
האסטרטגיות של ש׳ הן הגנתיות מעיקרן, אך בשטח הטקטי חזויה 
גם פעילות התקפית. צבא ש׳ מאורגן כצבא־מיליציה מובהק; גרעינו 
משרתי־קבע במספר מצומצם, ובשעת חירום יקום סביבו, תוך 48 
שעות, צבא עממי, שבו כל איש הכשיר לשאת נשק. בימי שלום 
מצויים בצבא-הקבע 3,500 איש בקירוב, ורק כ 15,000 מגויסי־חובה. 
בשעת־־חירוס מגויסים 625,000 איש לשירות פעיל, ומלבדם עוד 
כ 600,000 אנשי־מילואים מאומנים. צבא ש׳ נועד להתייצב בראש־ 
וראשונה לאורך גבולות המדינה, אך בשעת הצורך ייסוג לאזורי 
מעוזים מבוצרים היטב, בשטח ההררי של האלפים במרכז המדינה, 
בין סרגנס (קנטון סן גל) במזרח, לאיזור מעבר גויטהרד במרכז וסט. 
מורים (קנטון ולה} במערב. 

למפקד עליון של הכוחות השוויציים מתמנה "גנרל" רק בעת־ 
חירום. בימי רגיעה מנוהל הצבא, מבחינה מינהלית בלבד, ע״י "ראש 
מחלקת ההגנה", המבצע את הוראות הממשלה. מפקדי הקורפוסים 
(ר׳ להלן) הם הסמכות הצבאית הגבוהה־ביותר. 

חוק גיוס־חובה בש׳, למשך שנה, חל על כל גבר בגיל 20 — 50 . 
אנשי המילואים מחזיקים את נשקם האישי בביתם. קיים גם שירות- 
חובה בהג״א, לבני 20 — 60 , שאינם משרתים בצבא. נשים רשאיות 
להתנדב להתגוננות האזרחית. 

ב 1977 הסתכמו הוצאות חבטחון של ש׳ ב 1,280 מיליון דולר. 

לש' תעשיית נשק נודעת (; 3 /' 1 נ 311051 ק<■! ל £5 עגז 1 ת 00 

"<״ 1 ([־! 0 ), המייצרת את רוב צרכי ש/ להוציא מטוסים צבאיים 
(שאותם רק מרכיבים). 

כוחות-היבשה של ש׳ כוללים, בגיוס מלא, כ 600,000 
א-־ש. הם מאורגנים במסגרת 3 קורפוסים (לכ״א 2 דיביזיזות חי״ר. 
ואחת ממוכנת) וקורפום הררי ( 3 דיביזיות חי״ר), ועוד כ 20 הטיבות 
עצמאיות להגנת הגבולות, למבצרים, ולהגנה מקומית. לש׳ 640 
טנקים. מחציתם מדגם "סנטוריוך הבריטי, ומחציתם תוצרת ש/ ועוד 





589 


שריץ 


590 


200 טנקים קלים 13 תוצרת צרפת, ו 1250 נגמ״שים 1113 \, 

תוצרת אה״ב. 110 טנקים בינוניים 268 ?, דגם ש/ נמצאים בייצור, 
לש׳ ארטילריה חזקה, הכוללת 150 תותחים מתנייעים 155 מ״מ, 
תוצרת א ה "ב. 

כוחות־האוויד שייכים להלכה לצבא, ובהם משרתים 
45,000 איש. הטייסים וצוותי־הקרקע כולם אנשי־מילואים, מלבד 
טייסיהם של 4 טייסות־יירוש שבכוננות מידית, שהם בצבא-הקבע. 
התחזוקה בידי אזרחים. לש׳ 347 מטוסים מבצעיים במסגרת 21 
טיייסות: 57 מטוסי מירז׳ 11 ], תוצרת צדפת, ו 290 מטוסי־תקיפה 
ישנים (משופצים}, תוצרת בריטניה, מדגמי "ונום" ו״האבטר". 
טייסת התובלה כוללת מטוסי ״יונקרם 52 ״ תלת־מבועיים מימי 
מלה״ע 11 . יש גם מטוסי אימונים וקשר קלים (ביניהם מדגם "פיל' 
טוס׳ , ־ השווייצי) במספר רב, וכן מופעלים כ 100 מסוקים תוצרת 
צרפת. מאה״ב הוזמנו 72 מסוסי תקיפה ויירוט 5 .?. לרוב שדוח־ 
התעופה מוסכים תת־קרקעיים. 

מערכת ההגנה נגד־מטוסים של ש", במסגרת כוחות־האוויר, 
כוללת 22 גדודים החמושים בתותחים 20 — 40 מ״מ. יש לש׳ גם 64 
טילים נ״מ, מדגם .,בלאדהאונד", תוצרת בריטניה, 

פ. פ. 

לשונות. בחוקת 1674 הוכרו 3 לשונות רשמיות בש׳: 
גרמנית, צרפתית ואיטלקית; ב 1938 הוכרה הרטורומנית (ע״ע) 
כלשון "ארצית" רביעית. שתי הקבוצות הראשונות משתרעות 
בשטחים רצופים, בקרבת הגבולות של גרמניה וצרפת; בגראובינדן 
(ע״ע), במערב ש׳, מתמים דוברי הרטורומנית, בטיצ׳ינו, בדרום, 
ובחלק מגראובינדן — דוברי האיטלקית. 


התפלגות הלשונות בש׳ (באחוזים) 


זרים 

אזרחי ש׳ 

ה 

ם" 


1970 

1950 

1970 

1950 

1970 

1950 

לשונות 

19 

40 

75 

74 

65 

72 

גרמנית 

8 

16 

20 

21 

18 

20 

צרפתית 

50 

36 

4 

4 

12 

6 

איטלקית 

— 


1 

1 

1 

1 

רטורומנית 

23 

8 


— 

4 

1 

אחרות 


הצרפתים תושבי ש׳ דוברים בד״כ בניב ספרותי, אד באזורים 
כפריים עדיין נפוצים ניבים, כגון הפרנקו־סרובנסלית (ע״ע פרו־י 
בנסלית, לשון; עמ׳ 106 ) הרווחת בעיקר בקנטונים של פריבור 
וולה (ע׳ ערכיהן). הניב האיטלקי הנפוץ בש׳ שייך לענף האלפיני- 
לומברדי (ע״ע איטליה, ענד 767 ). תופעה מיוחדת היא הלהג הגרמני 
הנפוץ בש׳ (ו 501 ז 411 ־זש^\ $011 ) המשמש כשם ת־ יומיום בשדרות 
רחבות של האוכלוסיה, אולם דובריו נזקקים לגרמנית-עילית ספרו־ 
תית ( 1:5€11 ט 01€ ז 1£ ז 5011 , 5011 ] 1101£11 סס 1 ?) לצרכי כתיבה וחינוך, ושפה 
זו משמשת גם בתקשורת ההמונית (רדיו וטלוויזיה). הלהג הגרמני 
המדובר הוא ענף של האלמנית (ע״ע אלמנים; גרמנית, לשון, עט׳ 
551 ) — האלמנית־העילית. אפיינית לניב זה הגיית 10 כ 011 (למשל 
[ 10 ־ £11 [״ילד״] נהגית €1111101 ), הניב השווייצי לא עבר את מעתק- 
ההגאים (^ת 11 י 0111€1 ;לז 11170 ^ 1 ) השני" (למשל: 012 ^ 5011 נהגית 
2 ׳ ל ^ $011 ; 0101115011 נהגית 401x011 ; וע״ע גרמנית, עמ׳ 552 ). בבאזל 
רווח הניב האלמני הצפוני. 

- 1880 0 011 10111$ )-ו $€11100120 010 ,ז:> £8 ש־ 1 ש 1 )ח 50 . 8 

2071 /€> 1 > 101 ! 107 > 3113 $  0 ; 1 ך 13002£1 . 11 ; 1962 . 1959 

. 1962 ,. 5 

שמ. ש. 

הספרות בש׳ נכתבת בכל הלשונות הרווחות בה: גרמנית, 
צרפתית, איטלקית ורטורומנית (ע״ע רטורומנית, לשון וספרות), 
החשובה בהן היא בגרמנית, שכן הספרויות הנכתבות בצרפתית 



ה 1 *•:*. , ־ יזיכירס־ז כסגה־ניב ;הסכבריש דיד־לי= ?ריצ-סה וזי:טיניש בדברה 

שבעט׳ 585 ) 


ובאיטלקית הן הסתעפויות של הספרויות הלאומיות הגדולות שמר־ 
כזיהן בצרפת ובטוסקנה, ואילו הספרות הגרמנית היא ספרותם של 
רוב תושבי ש׳, ותופסת מקום חשוב גם כאחד המרכזים של הספרות 
הגרמנית כולה, קביעה זו מתייחסת לספרות בגרמנית־עילית 
בלבד, לפי שהספרות בניב האלמני המקומי (ר׳ לעיל, לשונות) 
לא חרגה מהמסגרת הפרובינציאלית, 

ראשית הספרות השווייצית היתד, בספרות ה ל א ט י נ י ת והמ¬ 
תורגמת מלאטינית שנכתבה מהמאה ה 10 ואילך במנזר זאנקט גאלן 
(ע״ע נוטקר; סן גל). אחת היצירות האפיות הראשונות בתחום התר¬ 
בות הגרמנית, £00115 131101 ח 1115 ־ 1131 ) 31 ׳\\ ("ולחארי תקיף*היד"), 
חוברה במנזר זה. אחד מגדולי המשוררים הגרמנים ביה״ב, הרטמן 
(ע״ע) פון אואה. היה ואסאל של אציל שווייצי. ש , היתד" גם מרכז 
לשירת המינזנגר (ע״ע), בשלהי יה״ב חיבר סבאסטיאן בראנט 
( 301 ־ 61 ). יצירה סאטירית מוצלחת, .,ספינת השוטים״ (- 1 זש־ת 73 י 1 035 
] 501111 ) . 

בתקופת הרנסנס והרפורמציה היו ערי ש׳ למרכזים חשובים 
של לימודים הומניסטיים, רוב ערי ש׳ קידמו את הרפורמציה בברכה, 
וזו הטביעה לדורות רבים את חותמה על היצירה הרוחנית באזורים 
דוברי גרמנית (ע״ע א. צוינגלי) וצרפתית. הדרמטיקן ניקולאום 
מנואל יצא להגנת האמונה החדשה והוקיע את חטאי דורו. 

במאה ה 18 חדרו רעיונות ה״השכלה" מצרפת ומאנגליה אל 
היצירה המקומית וסופרים שווייצים היו לקובעי הטעם הספרותי 
הגרמני. י. י. בודמר וי. י. בריטינגר דרשו, בפולמוס ספרותי עם 
גוטשד (ע׳ ערכיהם), ביטוי חפשי של הרגשות והדמיון היוצר. 
א. פון הלר (ע״ע, עמ׳ 717 ) הציג את טהרתם ופשטותם של בני־ 
האלפים כנגר קלקול־המידות שפשה בערים, והיה בכך ממבשרי הפי¬ 
לוסופיה של רוסו ("שיבה אל הטבע"). ס. גסבר (ע״ע) תיאר באי¬ 
דיליות שלו את האושר של חיי־כפר תמימים, ויצירתו היתה מהנק־ 
ראות ביותר בספרות הגרמנית עד המהפך שחולל זרם "הסער 
והדחף". היתה לו השפעה גם על ספרות ההשכלה העברית. המשורר 
י. ק. לוטר (ע״ע) ייצג את ההתלהבות הדתית של תקופת "הסער 
והרהף״; הוא הנהיג גם את מחקר הפיסיוגנומיה. ה. פסטלוצי (ע״ע) 
קיפל תאוריה חינוכית שלמה ברומנים הדידקטיים שלו. מיוצרי 
דמותם של בני־ש', בעיניהם ובעיני שכניהם. היה ההיסטוריון י. פון 
מילר (ע״ע) שחיבורו על תולדות ש׳ שימש מקור ל״וילהלם טל" 
של שילד. 

סופרי ש׳ היו, עפ״ר, שקולים וראליסטיים מכדי להיסחף בזרם 
הרומנטיציזם של המאה ה 19 . י. גוטהלף (ע״ע) תיאר במגמה 
מחנכת את חייהם הפשוטים והישרים של האיכרים; אח רוחות הרע 
בסיפוריו ייצגו זרים ושוכני־ערים. גדול סופרי ש , בתקופה זו היה 
ג. קלר (ע״ע). מחבר "הינריך הירוק", שתיאר את חיי הבורגנות 









591 


שויץ 


592 


בעיר ובכפר. הרומנים והסיפורים שלו אינם נופלים ממיטב היצירות 
של הראליזם באירופה׳ בשעה שבגרמניה לא נכתבה יצירד, ראליס־ 
טית חשובה. ק. ם. מיאר (ע״ע) קנה לו שם כמחבר רומנים היסטד 
ריים רחבי־יריעה. יעקב בורקהרם וי. י. בכאופו (ע׳ ערכיהם) היו 
ממקדמי מחקר ההיסטוריה והאנתרופולוגיה החדישים. ק. שפיטלר 
(ע״ע) ניסה ליצור מיתולוגיה מודרנית ע״פ הדגם של ניצשה. — 
יעקוב שאפנר (ז 0 ת 13££ *> 1875,5 — 1944 ), שעבר במלה״ע 1 לגרמניה׳ 
פנה בסיפוריו אל המיסטיקה של הרייך הגרמני. 

מהדמויות הבולטות במחצית הראשונה של המאה ה 20 היה 
אלברם שטפן (ח 510££0 ן 1884 — 1963 )׳ שהתקרב אל התנועה האני 
תרופוסופית של ר. שטינר (ע״ע) ושאף, בהשראת תנועה זו׳ לסיג־ 
תזה של המדע, האמנות והספרות. שטפן חיבר דרמות, שירים 
ומסות; את סגפורם עיצב ע״ם המסורת הפסיכולוגיסטית של דוס־ 
טויבסקי. מגדולי הסופרים השווייצים כותבי הצרפתית בדור זה היה 
ש.־פ. רמי(ע״ע), אותה עת היתה ש׳ מקלט לסופרים בני אומות שונות, 
וביניהם הגרמני ה. הסה (ע״ע ן גם כרך מיל׳])׳ חתך פרס־נובל 
לספרות 1946 . אחרי מלה״ע ] 1 , שוב עבר מרכדהכובד של הספרות 
הגרמנית לש/ כשסופרי גרמניה היו מדוכאים בשל רגשות־אשם 
אישיים ולאומיים. הידועים בסופרי ש׳ בתקופה זו היו המחזאים 
והמספרים, בעלי המעורבות החברתית הגבוהה, מ. פריש (ע״ע) 
ום. דירנמט (ע״ע, כרך מיל'); מיצירותיהם תורגמו לעברית, הוצגו 
בישראל, ולהם קשר אמיץ עם ישראל. על דרכם של שני אלה 
חולק במידה רבה דור־ההמשך של הסופרים, מהם: א. פ. ואלטר 
(ז 3110 ^\ .ז .ס; נר 1928 ), ה. לצ׳ר (ז 10 *> 01$ ס 0 . 1 ־ 1 ז נו׳ 1929 ), 
ו. מ. דיגלמן ( 191880101300 . 1 \ .¥\; נר 1927 ). 

הספרות של ש׳ עומדת בסימן מתיחות, משחק־כוחות והשפעת־ 
גומלין ביו הנטיה היסודית לשירות הכלל — לעתים בצורה דידאק¬ 
טית ובהטפת־מוסר, לביו הנטיה למחאה, מרד, חלומות ופחדים. 
הסופרים הנוטים בכיוון השני פונים תכופות אל עולם פנימי, פיוטי 
ועשיר, ובו הם מוצאים מסלט מדאגות הציבור הזר להם. 

וע״ע גרמנית, תרבות, עט׳ 556 — 569 , 578 . 

; ־ 1919 ,. 5 ■ 461 112 6701117 ) 14 )( 16 ( 156 ) 461 ' 467 ׳ 1 > 5 ב 66 נמ 3 מ .ן 

; 1933 1671 ( 1166 ) 46 '! 46 06151651617611 11714 71% ) 111 ! 16 ( 1 ,ז 6 §ס 01 ; 1 ח־ז£ .£ 

1167 ( 016 ,זשו 0 ם 1 ז 0 •/ע ; 1963 ״ 5 [ 0 ! 6 6711110 ) 71 70117 16 ( 7 , 1 זג^ 031 . 0 

; 141671111176 111 ) 067771 01111 / 117 *] , 19001012 . 0 ; 1963 , 11 ־ 1 ,. 5 67671 ) 7161 467 

- £ 6720111 ) 261 16 ( 7 נ (. 1 ) 6 ) ז£^ 61 ז/} ', 1970 , 117 - 0411611071 < 1 €7111601 14 

' 761 { 0 671 ( . 5 1671 ! 56 ) 4611 
א. בר. 

פולקלור. בשל המבנה ההררי של ש׳ היו רבים מאזוריה 
מבודדים זה־מזה, והתודעה המקומית החזקה שפיתחו בבי הקנ¬ 
טונים העצמאיים (שגררה גם הסתגרות חברתית) גרמה לכך, שגם 
כיום מצטיינת ש׳ בגיוון פולקלורי רב. אזורי־הססר והריכוזים 
העירוניים הגדולים הושפעו מאד במאה השנים האחרונות מנהגי 
העמים השכנים (גרמנים, צרפתים ואיטלקים), ונשתמרו בהם תהלוכות 
וחגיגות עממיות אפייניות — הקרנוול בבזל, ה $0131000 ו $001 בציריך 
וה 001110 ? בז׳נווה. 

גם האמנות העממית בש' מגוונת: ציור פרימיטיווי, גילוף 
חפצי־עץ, אריגה, רקמה ותלבושות עממיות. נודעים בססגוניותם 
תלבושות הקנטון ברן, וכיסויי־הראש האפייניים, כגון כיפות־הבוקרים 
( נ 1 קק 3 ;אל 0 סח 0 ס 5 ) וה״משולשים" ( 2 :ו 1 נ} 1-015 ג 1 ) לגברים, וסרטים 
( 11 >ת 1 נ 11 ). סיכות, מגבעות וכובעים ( 11111 ,* 111 *£) — לנשים. 

מפורסמת ״מוסיקת *האלפים״ העממית ס 11 צ״ 0111 סק[^), המיו¬ 
חדת לש/ ובמיוחד שירת ה״יודל" ( 101 > 0 !) המסולסלת, המחקה את 
הדהודי ההרים, ומנגינות "ריקוד־הפרות" ( 105 > 11302 ; £0111-01800 
301105 •<), המנוגנות על ״קרן־האלפים״ ( 0 זס 11 ק 1 \׳) — קרן־עץ ארוכה 
הנשמעת למרחוק. 


מגוונים גם אפני הבניה הכפרית, אך משותף לאזורים רבים 
הגג השוויצי האפייני, הבולט חרבה מעל לבתים, ומחפה על הקירות 
משלג גולש וממים נוטפים בעונודההפשרה. במערב ש׳ ובדרומה 
נפוץ השימוש באבן לבניה. ברוב חלקי ש׳ האחרים רב השימוש בעץ. 
על יסודות אבן. בהרבה אזורים נהוג הבית הרב-תכליתי ? הוא מאחד 

— במבנה אחד — רפת, ממגורה ומחסנים, בקומה התחתונה, והקומה 
העליונה מיוחדת לדיור. בחבלים שבהם מגדלים בקר נפרדות הרפתות 
מבתי־המגורים. בערי ש׳ — שכמעט לא נפגעו במלחמות — שרדו 
בתים יפים, שנבנו בשיטת *;**!!!סג?; קירותיהם החיצוניים בנויים 
ססגרות־עץ המצופות לבנים, ומטויחות טיח לבן או צבעוני. בתים 
כאלה מצויים גם בכפרים. רב השימוש בגילופי-עץ לקישוט הבתים 
הכפריים, ובמיוחד — לייפוי מרפסות וגגות. סגנון הבניה הכפרית 
בש׳ הועתק לארצות הרריות רבות, וה: 013101 — בית־נופש בנוי־עץ 
נוסח ש׳ — היה לשם־דבר. 

פ. פ. 

אמנות. חפצי־אמנות רבים מן התקופה הרומית נתגלו 
בקרבת באזל. ביניהם פסל־זהב של מרקום אורליום מסוף המאה 
ה 2 . במנזר של סן מורים בולה (ע״ע) נשתמרה בסיליקה מן המאה 
ה 6 , ונמצא בו גם אוצר של חפצי פולחן נרירים מהתקופה חקרו־ 
לינגית והרומנסקית. מהתקופה ה ק ר ן ל י נ ג י ת (המאות ה 3 — 
ה 9 ) נשתמרו פרסקים, בין־היתד במנזר זאנקס יוהאן במינסטר 
(: 1051:311 ;? ,■ 10051:01 * 2 ) שבהרי גראובינדן (ע״ע). עבודת פיסול־באבן 

— מהמעטות שנותרו מתקופה זו — הוא תבליט־הצליבה מ 961 
מהרצנך ( 00203011 *£; מוזיאון אראו [ 30 ז 3 \.]). 

הסגנון הר ו מ נ סקי הופיע עם התפשטות הארדיכלות נוסח 
קליני (ע״ע: תנד: כרך כ״ג, עמ׳ 1020 ). דוגמות מובהקות לסגנון 
זה הם: הקתדרלה של ציריך (ע״ע, עמ׳ 679 ), מהמאות ה 12 —ה 13 ; 
כנסיות םן־פייר־דה־קלאז׳ ( 01380 ); מנזר "כל הקדושים" (נוסד 
1106 ) בשפהאוזן (ע״ע) — אלא שבבניינים אלה מורגשות השפעות 
גרמניות, 

דוגמות לפיסול הרומנסקי הם הפסלים שקישטו את אכסדרת־ 
הכניסה בקתדרלת בזל (ע״ע; המחצית השניה של המאה ה 14 ) — 
מהראשונים בסוגם בארצות דוברות גרמנית; הכנסיה עצמה היא 
מבנה חשוב ביותר, והיא אולי היפה שבכנסיות ש/ הציור הרומנסקי 
מיוצג בתקרת כנסיית מרטינום הקדוש בציליס( 211115 ; 1150 ) שבגראו־ 
בינדן, המורכבת מ 153 לוחות־עץ ועליהם תמונות מחיי ישו ומרטינוס 
הקדוש. הכנסיה נבנתה בתחילה בסגנון נוצרי־רומי קדום, ובמאה 
ה 12 הפך למבנה רומנסקי חשוב. דוגמה אחרת לציור הרומנסקי 
הם כה״י הנודעים של מנזר סרגל■ 

ההשפעה הגותית הגיעה לש׳ בראשית המאה ה 13 . אמנים 
מדרום*גרמניה, שפעלו בעיקר בש׳ הגרמנית, החדירו השסעות 
בורגונדיות ושמפניות. הכנסיה בלתן ( 1173 — 1275 ) היא הראשונה 
שנבנתה בסגנון בורגונדי, ומצויים בה חלונות מצוירים ופסלי עץ 
ואבן מרהיבים. קתדרלת פטרום הקדוש בז׳נוה (ע״ע) היא דוגמה 
לסגנון־מעבר, ואילו קתדרלת ברן (ע״ע) בנויה בסגנון גותי מאוחר. 
האדריכלות והפיסול הגותיים נפוצים־למדי, ואילו הפרסקים — פחות. 

קונרד דיץ (ע״ע) היה הצייר השווייצי החשוב הראשון, וסגנונו 
הראליסטי היווה מפנה. ציורו הידוע, "ישו המהלך על ים־כינרת" 
(המוזיאון לאמנות והיסטוריה, ז׳נווה), 1444 , מכיל את אחד מתיאורי- 
הנופים הראליים הראשונים בציור האירופי החדש. בסוף המאה 
ה 15 קמה בברן, פריבור וציריך קבוצת אמנים אנונימיים הידועים 
כ״אמני פרזדהציפורן" ( 1,11101 )׳ 1 3 ), הואיל ופרח זה שימש חתי¬ 
מתם. הנם פריז ( 105 ־ 10 ; 1460 — 1518 ) מפריבור היה — יחד עם 
ויץ — ממבשרי הרנסנס. 

ש׳ קשורה קשר הדוק במסורת־האמנות של שכנותיה, בעיקר 
של גרמניה וצרפת. עד המאה ה 15 שלטה באמנות ש׳ השפעה 




5 >3 


שויץ 


594 


גרמנית מכרעת. בעיקר בציור ובארדיכלוח. לציור במאה ה 16 היה 
אופי גרמני מובהק. מיטב יוצרי ש׳ בתחום הציור והפיסול היו בגי 
הקנטונים דוברי־גרמנית או ממוצא גרמני (ק. ויץ, א. ד״ולבין, ג. מ. 
דייטש, א. גראף, י. ה. פיפלי, א. בקלין, פ. הודלר, ועוד). מרבית 
האמנים ממוצא שווייצי פעלו, למן המאה ה 18 , מחוץ לארצם. 

העת החדשה בש׳ עמדה בסימן הופעת הדפוס ( 1465 בקי¬ 
רוב), ההומניזם והרפורמציה, שפתחו אפקים חדשים. הארדיכלות 
החילונית פרהה בראשית המאה ה 16 (למשל: מגדל־העיר בלוצרן). 
ציורי־הקיר בקלוסטר (ע״ע מנזר, עמי 1020 ) של מנזר שטיין אם 
ריין ( 1111010 מע 510111 ן 1515/6 ) , מעשי־ידי תומם שמיד ( 1 ) 50111111 ) 
ואמבולזיוס הולביו (ע״ע) הם יצירות-מופת של התקופה. 

תור־הזהב בציור השווייצי בא עם יצירותיהם של ניקולאס 
מנואל דויטש ״הקשיש״ מברן ( 1484 — 1530 בקירוב), אורם גראף 
והאנס לוי הבן ( 1.011 ? 1490 — 1531 בקירוב), שהיו לפרוטסטנטים. 
הגס הולבין הבן (ע״ע) בחשב — חרף מוצאו הגרמני — לאמן 
שווייצי? יצירותיו הבשלות שביצע בבאזל הן עדויות של שיא 
כשרובו. טוביאס שטימר ( 1539/84 ) משאפהאוזן ידוע בעיקר כצייר 
מנייריסטי (ע״ע מניריזם) של דיוקנים ופרסקים. 

המאות ה 17 —ה 18 עמדו בסימן ה ב ר ו ק, שחדר לש׳ מאוסטריה 
ומגרמניה. בעקבות המאבקים הדתיים פעלו מגמות סותרות: הקתולים 
עודדו חידושים באמנות ההזותית — בעיקר לעיטור-כנסיות עשיר 
וגדוש — ואילו הפרוטסטנטים עודדו בניה ציבורית חילונית. הנם 
אולריך רבר (: 1131101 ) שיצר עבודתימופת במזבח של כנסיית הרגמד 
וואלד ( 314 ^ 813 ־ 1401 ? 1658 ), היה מן הבולטים באמני־התקופה 
הקתולים. בוואלה הקתולית נוצר סגנון מקומי של פיסול. בארדיכלות 
הברוקית ראויות־לציון שתי כנסיות של המסדר הישועי: הפנסיה 
ע״ש פרנציסקוס כסויר בלוצרן וה״פרופסורנקירכה" (-משזמיל^סת? 
0110 ־ 1011 ) בסולוטורן. גם המנזרים היו למרכזים ברוקיים מובהקים. 

הרוקוקו חדר מדרום־גרמניה והתפשט רק בש׳ הגרמנית. 
מבנה־מופת של ה ק ל א ם י צ י ז ם היא הקתדרלה ע״ש הקדושים 
אורסוס וויקטור, שנבנתה ( 1763 — 1773 ) בידי הארדיכלים בני 
משפחת פיזוני ( 150111 ?) מטיצ׳ינו, גם הארדיכלות החילונית של 
התקופה נשענה על דגמים קלאסיים, ויש ארמונות הדומים לבניינים 
בסגנון קלאסי שנבנו בפרים. אף כי הציור במאות ה 17 —ה 18 לא 
היה חשוב־במיוחד, ידועים ציירים בעלי שיעוריקומה, כגון _ק 0 פר 
וולף ( 1735 — 1798 ), וכן י. ה. סיסלי (ע״ע), שפעל בעיקר באנגליה 
והיה ממבשרי הרומנטיקה. 

במאה ה 19 התחדש הציור השווייצי. הסופר והצייר ר. טפפר 
(ע״ע), הרומנטיקן אלכסנדר קאלאם ( 0313010 ? 1810 — 1864 ), 
ברתלמי מן ( 1910111-1 ץרת 10 ס 11 ^ 3  ־ !א! 1863 — 1913 , תלמידו של רודן) וקרל 
בורקהרט ( 11 }ת 113 אל 0 תס 8 ; 1878 — 1923 ). את הנאדקלאסיציזם ייצג 
הרמן ד״אלר ( 1880 — 1950 ). ז׳אן טיגגלי 1X108110130 נו׳ 1925 ) 
נודע ב״מכונות העליזות והחפשיות" שלו ובפסליו הממונעים. 

בין ה א ר ד י כ ל י ם (מלבד לה קורביזיה [ע״ע] שפעל בעיקר 
מחוץ למולדתו) חשובים רדבר מאיאר (זז 1113 ב^; 1872 — 1940 ), 
בונד,־הגשרים, וקרל מוזר (ז 056 ^ן; 1860 — 1963 ), שבנה את הכנסיה 
הראשונה בסגנון מודרני בש׳ (כנסיית אנטוניוס, ציריך? 1926/7 ). 
כ ה י ם ט ו ר י ו ן־האמנויות זכה לפרסום עולמי יעקוב בורקהרט(ע״ע). 
בש׳ יש מיזוג של סגנונות וזרמים, וזה הביא לרבגוניות האמנויות בה. 

040116 \\ , 11111 ; 1942 , 060616 1 > 1$ ?£ 65 ^ 1 , 0601101 

, 1-11 חש 0103 £1116 שז 11 ;ק 1 חש 5 03 ־׳ 0133 ( ; 1949 ,■ 1 > 11 }! 6 ] 6111 ז 4 . 

7 ן סס 14 .. 8 ; 1960 ,. 5 ■< 10 ) 1 ) 1 1 * £110 ) 111:1 1161116 ) 6 >. 06 , 6,302 .? ; 1955-59 
/־־ 47 , ,*חשז 0 .א , 1969/70 , 1-11 ,. 5 ■ 161 > : 11 •< 1016 ת\ח 16 ) 161 ז %14 ,(. 1 מ) 
,(כ״ע) . 5 ־ 6161 £]ו 1 ש 1 ו 1 :>צש 518 ם 1 ו 10 ־ 7.01 שז! 3 ־ 0610 ; 1970 ,. 5 611 

.— 1970 

ב. בה. 

מוסיקה. למרות שש׳ היא פדרציה של קנטונים שבהם דוברים 
גרמנית, צרפתית ואיטלקית, ניתן לדבר על מוסיקה שווייצית לאומית. 
לש׳ מסורת מוסיקאלית עממית רבת שנים בטיפוח שירה מקהלתית. 
האנס גאורג נגלי ( 1773 — 1836 ־ 38011 א .ס . 11 ) נחשב מניה 
היסוד למסורת זו. ממשיכיו היו: פרידריך הגא ר ( 1841 — 1927 ; 
• 146831 .?), מנצח מקהלות, ידידו של ברמס, שיסד בציריך בי״ס 
למוסיקה, לימים הקונסרוואטוריון של העיר. הגאר פעל גם כמלחין — 
האורטוריה "מנשה" ויצירות סימפוניות (פתיחה חגיגית, קונצ׳רטו 
לכינור, ועוד); האנס הובר ( 1852 — 1921 ; . 14 ), מנהל הקוני 

סרוואטוריון של באזל ( 1896 ), שחיבר 8 סימפוניות, היונקות השראתן 
מאגדות ותמונות. שווייציות׳ וכתב גם מוסיקה קאמרית (שלישיות, 
רביעיות) ויצירות למקהלה; בזכותו הפך פסטיוואל המקהלות בבאזל 
( 1610 <} 5 :! 65 ?) לאירוע המוסיקלי המרכזי בש׳. 

מוקד חשוב של חיי מוסיקה בש׳ הוא פסטיוואל הכורמים ( £61:6 
(*תסזס״^ 46$ ) הנערך בווי (׳ג 6 ^׳\; בקנטון וו [ע״ע]) שבש׳ 
הצרפתית, כל 25 שנים. הוגו פון זנגר( 1835 — 1892 : ־ 560861 ח 0 ׳\. 4 ?) 
העניק תנופה רבה למוסיקה בש׳ הצרפתית וכתב, בין־היתר, את 
המוסיקה לפסטיוול ווי ב 1809 . מלחינים דוברי־צרפתית ששאבו מן 
הפולקלור המוסיקאלי העממי הם: אמיל ז׳אק דאלקרוז( 1865 — 1950 ; 





595 


שויץ, היסטוריה 


596 


^סז^גס .( .£), שחיבר סימפוניות ומוסיקה בימתית, אבל ייחודו 
במוסיקה עממית חדשה ומקורית. וגיסטוו דורה ( 1866 — 1943 ; 
;זשזסם . 0 ), תלמידם של מסנה וסן סנס (ע׳ ערכיהם), כנר ומנצח, 
חיבר מוסיקה לפסטיוואל ווי ב 1905 וב 1927 , אופרות ומוסיקה 
בימתית, שעשו שימוש בלחנים כפריים ועממיים. 

בין המלחינים בש׳ הגרמנית יצוינו: אותמר שק ( 1886 — 1957 < 

, שנודע גם בגרמניה בזכות מחזורי שיריו (ז£^ 10 ע) 

והאופרה ״פנתסיליאה״, ע״פ קלייסט; פולקמאר אנדראי ( 1879 — 
1962 ; £ב 0 ז 1 )ח\. .¥), שפעל בעיקר כמנצח, אך נודע גם כמלחין. 

גם המלחינים א. הונגר וא. בלוך (ע׳ ערכיהם) — הם בני 
ש׳, אף שמרבית חייהם עשו מחוץ לש׳ וארצות שונות טוענות 
להם. בין המבצעים נודע המנצח א. אנסרמה (, £1 ו״זש 8 ת\/ ,£ 
1883 — 1969 ), שב 50 שנות פעילותו הוציא מוניטין לתזמורת ש׳ 
המערבית. 

עם המלחינים השוויצים החשובים נמנים גם: וילי בורקהרט 
( 1900 — 1955 ; ז 1 )־ 1 בי 1 ^ת 1 ; 8 .¥\). בין יצירותיו (כ 100 במספר): שתי 
אורטוריות (,.חזון ישעיהו"; "השנה"), אופרה ("העכביש השחור"; 
1948 ), 3 סימפוניות, קונצ׳רטים אחדים. קטעי פסנתר ומוסיקה 
קאמרית! קונרד בק (נר 1901 ; > 1 :>:> 13 .€) בעל אוריינטאציה צרפתית 
מובהקת, ההולך בעקבות הונגר וראוול. בק יצר בכל תחומי המו¬ 
סיקה (פרט לאופרה). הוא חיבר שתי אורטוריות (האחת [ 1936 ] ע״פ 
התמליל של מיסטיקן גרמני בן המאה ה 17 , והאחרת — "המוות 
בבאזל״ [ 1952 ] , בעקבות דימויים ביניימיים של מחול המות [ע״ע, עם׳ 
884 )). בין השאר כתב גם קנטטות (למלים של רילקה); מוסיקה 
קאמרית מגוונת, קונצ׳רטים ו 7 סימפוניות: פרנק מ ר ט י ן(נו׳ 1890 ; 
431:1111 ? .?), גדול מלחיני ש׳ למוסיקה בת־זמננו. עד 1946 ישב 
באמסטרדם. בראשית דרכו הושפע מפרנק, פורה ורול (ע׳ ערכיהם). 
אח״כ יצר מוסיקה סריאלית (בהשפעת ברג ושנברג [ע׳ ערכיהם]). 
עד אז כתב: ״ריתמים״. 3 קטעים סימפוניים, סונטה לכינור ופסנתר; 
קונצ׳רטו לפסנתר: שלישיה בשיטת 12 הטונים, וסימפוניה שבה 
בולטת נטייתו של מרטין לג׳ז. ב־ 1938 החל לכתוב בסגנון אישי 
ויצירתו האפיינית היא הקנטטה ״יין־שיקוי״ ( 1941 ). בין יצירותיו 
גם: ״בלדות קונצרטנטיות״ ( 1950-1938 ); ״הקורנט״ ( 1942/3 ) ע״פ 
רילקה; פאסאקאליה לעוגב: אורטוריה ״שלום עלי אדמות״ ( 1944 ), 
והסימפוניה הקונצרטנטית הקטנה שהוציאה לו מוניטין. מאז המשיך 
מרטין לחפש דרכי ביטוי חדשות, בקונצ׳רטו ל 7 כלי נשיפה וקשת 
( 1949 ), באורטוריה הגדולה "גולגתא" ( 1948 ), באופרה "הסערה" 
( 1952 — 1955 ) וב״ארבעת היסודות״, סוויטה תזמרתית ( 1964 )* 

גם המוסיקה האלקטרונית החדשה של ש׳ קנתה לעצמה מקום 
בכבד. עם החלוצים בתחום זה נמנים: ה. להמאן (נו׳ 1937 ; 
311 ת 1 ו 1 ^ 1 .; 1 . 14 ). ת. קסלר (נו׳ 1937 ; . 711 ): ג/ גיונה 

(נר 1933 ; £1 מו 01 ׳\ 011 .(). יצירות המוסיקה החדשה מושמעות מאז 
1968 במסגרת הפעילות של "האנסמבל לאפקים חדשים בברך. 

,(. 54 ) 806116 ; 1938 ) 0.71111 ) 11/11x1 יס 0 ,׳ 61610 ־ 0601 .£ . 3 , 

מן €!).!! 1 \ , 143111111:011 . 1 ; 1948 70 > ' 150 ?/ 1111 ' 1 51 

)/מסוייז , 10111 .>[ .¥\ ; 1957 ,׳<־/ן//מ 0 1x1/1 " ?׳ 11 י] ){/, 

סק !מס",/ , 1 ־ 1,361131 - 8161116006 . 11 ; 1960 1111/1 

1111X11 11 "$ 0 '£ 1 ' 7x11, 1975. 

מ. 

היסטוריה. על הפרהיסטוריה של ש׳ ועל ש׳ לפני כיבושה 
בידי הרומאים ע״ע אלפים, עמ׳ 758/9 ; אירופה, עמ׳ 133 — 142 ; 
הלוטים; ריטיה, ריטים. 

ב 58 לפסה״נ ניצח יוליוס קיסר את ההלוטים, וב 15 לסה״נ נוצחו 
חריטים. ארץ החלוטים, במערב ש׳ של היום, נכללה בפרובינקיה 
גליה הבלגית ואח״ב בגרמניה העילית, וארץ חריטים, במזרח ש׳ 
של היום, נכללה בפרובינקיה ריטיה. בעקבות הכיבוש חדרו תרבות 
רומא ושפתה וצמחו ערים רומיות. 


ב 260 פרצו האלמנים (ע״ע) לתחומי ש׳ של היום. ובמאות ה 5 — 6 
פלשו לשם שבסי גרמנים אחרים — הבורגונדים, האוסטרוגותים, 
ולבסוף הפרנקים, והארץ נכללה בממלכת הפרנקים. במאה ה 7 חזרה 
הנצרות, שנעלמה בעת פלישות הגרמנים, והשתלטה על הארץ, 
קמו הגמוניות ונוסדו מנזרים, ולהם אדמות רבות. 

בחלוקת ממלכת הפרנקים ( 843 ) נמסר מזרחה של הארץ ללודויג 
הגרמני ומערבה ללותר (ע״ע [ 1 ]), ואח״כ היה מערבה בידי בור־ 
גונדיה ( 888 — 1032 ) ודרומה, כחלק מלוסברדיה, בממלכת איטליה 
( 879 — 950 ). חלוקות אלו הצטרפו למסורות ולהתפתחויות מקומיות 
ועיצבו אופי גרמני למזרח, רומאני-צרפתי למערב, ורטו־רומאני 
ורומאבי-איטלקי לדרום־מזרח. 

ב 1033 נכללה כל ש׳ של היום בתחומי הקיסרות הרומית הקדושה. 
במאה ה 11 הושלם תהליך הפיאודליזציה בש׳, וגדל כוח השליטים 
המקומיים — אצילים והגמונים — בין־השאר בעקבות סכסוך האינ־ 
וסטיטורה (ע״ע גרמניה, עמ׳ 423 ), כשגם הקיסרים וגם האפיפיורים 
ביקשו את תמיכתם. מרכזי שלטון ומינהל מבוצרים שהקימו השלי¬ 
טים המקומיים היו גרעין לצמיחת כסה ערים, ביניהן ברן. אלו 
התפתחו גם כמרכזי סחר, במיוחד במאות ה 12 —ה 13 , עם הידוק 
הקשרים בין גרמניה לאיטליה ופתיחת מעבר גוטהרד (ע״ע). 

בעקבות מאבקים בין השליטים המקומיים עלה כוחן של שתי 
משפחות, ההבסבורגים ובית סוריה. בשליש האחרון של המאה ה 13 
נהיו ההבסבורגים- ששמם בא להם משם טירתם בש׳( 2 ־ 111 < 1 צ 111 : 1£ < 1431 
ע״נ ארה בצפון ש׳). לשליטים התקיפים ביותר במזרח, ובית סוריה 
במערב. ב 1273 נבחר רודולף (ע״ע [ 1 ]) לקיסר, ובתוקף מעמדו 
החדש תבע לעצמו ולמשפחתו את השליטה גם על "מחוזות היער" 
(: 1 ״ 3 ״> 1 ) 1 ^\\) אורי, שויץ ואונטרולדן ( 114011 ^ז 10 ת 11 [אובולדן 
ונידולדן]), שעד אז היו בני־חורין, לא היו כפופים לאדון־פאודלי 
כלשהו, בחרו במנהיגים משלהם והכירו רק במרותו־העליונה של 
הקיסר המרוחק. 

מיד אחרי מות רודולף ( 1291 ) התקשרו שלושת "מחוזות היער" 
ב״ברית בצח" ( 4 חנ 131 ח^ 1 ״\£) להגן על חירותם מפני ההבסבורגים. 
הבאים בברית התחייבו ליישב סכסוכים ביניהם בדרכי בוררות, 
להימנע משימוש בכוח ולמנות שופטים מבני המקום בלבד. שבועתם 
נחשבת לגרעין "ברית השבועה" (:ז£ג 11 ס 15 ו 0886 מ 186 > £1 ). לימים דבק 
שמו של מחוז שויץ ב״ברית", והיא נקראה על שמו ש׳, והמחוזות 
(ת 10 ־! 0 ) נקראו "קנטונים". 

במאבק הממושך עם ההבסבורגים — שבו נתלתה האגדה על 
וילהלם טל (ע״ע) — התגבשה תודעת הזהות העצמית של "הברית", 
והמאבק נתפס כמלחמת שחרור לאומי. ב 1315 ניצחו כוחות "הברית" 
את ההבסבורגים בקרב מורגרטן (מנאיונ&תס^); בעקבות קרב זה 
הושגה שביתת־נשק. והיא ארכה כ 70 שנה. ב 1332 הצטרפה לוצרן 
ל״ברית״, אף שלא השתחררה ככלל מתלותה בהבסבורגים; ב 1351 — 
1353 הצטרפו ל״ברית" ציריך, גלרוס, צוג וברן. "הברית" היתה 
רופפת ומגוונת: בצד "מחוזות היער". של איכרים ורועים, היו בה 
גם ערי מסחר ומלאכה פורחות, בברן וציריך: ובעוד שבברן שלטו 
הפטריקים העשירים, היו האומנים בציריך שזיוי־זכויות לעשירים. 
המהוזות ניהלו מלחמות פרטיות נגד אדונים פאודלים חילוניים 
ודתיים, וסיפחו את אדמותיהם; ברן אף נעזרה בהבסבורגים, האויב 
המושבע של "הברית". ה־א הרחיבה את גבולה ע״ח בית סוויה, 
וסיפחה אזורים של דוברי צרפתית, אורי סיפחה אזורים של דוברי 
איטלקית בררום. נטיון התפשטות של לוצרן גרם התנגשות עם 
ההבסבורגים, ובקרב זמפך (י 1 :> 3 נ 1 דח:> 5 ; 1386 ) שוב ניצחו כוחות 
״הברית״. ב 1415 כבשו כוחות "הברית" את טירת־המשפחה המקו¬ 
רית של ההבסבורגים בארגאו ( 311 ^־ 1 צ\ן). תושבי ארגאו לא נהיו 
לחברים ב״ברית" אלא ל״בתינים" שלה. אותו מעמד קיבלו גם 
מחוזות אחרים שנכבשו בידי ״הברית״ — טיצ׳ינו (ע״ע) בדרום, 



597 


שי׳ ץ, הי: טוריה 


598 



שגועת נציגי של״ישת הסנטונים (אורי. ש ,"ץ, אונטרוילח) בריטלי 
( 1 (ז 0 מ>, 1291 . במרכז וילהלם ט?. חיתור־עץ (טשרר ־תיירות 

שוויץ) 


שנכבשה ב 1475 מידי בית סוויה, ותורגאו (ע״ע) בצפון, שנכבשה 
ב 1460 מידי ההבסבורגים. 

ב 1476/7 הכשילו כוחות "הברית" את נסיונו של שארל "האמיץ", 
דוכס בורגונדיה, לכבוש את לותרינגיה (לורן), ושארל נוצח ונהרג 
בקרב נאנסי (ע״ע בורגונדיה, עם׳ 965 ). ב 1499 ניסה הקיסר מכסי- 
מילין (ע״ע) לכפות הלכה למעשה את סמכויות הקיסר שלו על 
"הברית"; פרצה מלחמה, השווייצים, כרגיל, ניצחו, ושלום באזל 
(ספטמבר 1499 ) הציר למעשה, אס לא להלכה, בעצמאותם. 

נצחונות השווייצים וכיבושיהם הושגו הודות לעליונות צבאם: 

הוא היה מורכב מעירונים ואיכרים חפשי־ים, שלחמו רגלי, במבנה 
דמוי פלנכס יווני, חמושים ברמחים. לוחמה וחימוש אלה אומצו 
מעיקרם בדלית ברירה, בהעדר המשאבים הדרושים להקים צבא 
אבירים משורין, כמקובל באותם ימים. ואולם בדיעבד נתברר, 
שצבאות האבירים הפאודליים לא יכלו להבקיע את גוש הרגלים 
המלוכד, הממושמע והמאומן של השווייצים. שמם יצא לתהילה 
כלוחמים הרגלים הטובים שבאירופה, בייחוד אחרי שגברו על צבא 
האבירים המהולל של בורגונדיה, ושליטים רבים שכרו להם חיילים 
שווייצים ללחום את מלחמותיהם. התשלום לשכירים היה גבוה, וכסף 
רב החל זורם לש׳ מייצוא כוח־אדם לוחם — ענף הייצוא הראשון 
עד כדי נטישת ישובים שלמים, ביחוד באזורי ההרים העניים 
שלה. עם הכסף פשטו תופעות של שחיתות, וכן של זניחת העבודה 
שהשתבחו בלוחמים מעולים. חלוקת השלל במלחמות שנלחמה 
"הברית" היתה כרוכה בתילוקי־דעות ובסכסוכים חמורים בין הקנ¬ 
טונים. ברן, ציריך ולוצרן התקשרו עם פריבור (ע״ע) ועם זולותורן 
(ע״ע), שמחוץ ל״ברית", נגד הקנטונים הכפריים, ומלחמת־אזרחים 
עמדה לפרוץ; זו נמנעה בפשרה שהושגה ב 1481 , בנזמת נזיר 
מתבודד, ״האח קלאוס״ (ב 1947 הוכרז ל״קדוש"); הוכר שוויון 
מעמדם של כל הקנטונים, נאסרה התערבות קנטון אחד בנעשה 
במשנהו, הוסדרה חלוקת השלל והאדמות הכבושות, ופריבור וזולו- 
תורן נתקבלו ל״ברית". 

אחרי הנצחון על מכסימילין 1 הצטרפו ל״ברית" גם בזל ושאם* 
האוזן (!סאט 113 ^ 50113 < 1501 ), וב 1513 הצטרפה גם אפבצל (ע״ע). 
בכך הגיע מספר הקנטונים ל 13 , ועד למאה ה 19 לא נוספו עוד 
קנטונים. ואולם בצד החברים ב״ברית" ו״הבתינים", היו גם "בעלי 
ברית" או "נספחים" (סרגל, דנוה, גראובינדן, 


ולה, ביל ונשסל [ע׳ ערכיהם! חמן־מה גם מילוז [ע״ע!). לכל אחד 
מהקנטונים ומהאזורים האחרים, שהיו קשורים בצורה זו או אחרת 
ב״ברית", היה אופי משלו, מיוחד במשטרו, בכלכלתו ובחברתו. 
היחסים בין הקנטונים לבין עצמם וביניהם ובין "הנתינים" ו״הנס־ 
פחים" היו מורכבים ביותר. עניינים משותפים ל״ברית" (בעיקר 
ענייני חוץ) נידונו בגוף מיוחד ( 18 ז 1 \^ 853 גד); אלא שנציגי הקנ¬ 
טונים בגוף זה לא היו מוסמכים לחייב את ממשלותיהם העצמאיות 
לקבל את החלטותיו. 

לו היתה "הברית" מגובשת יותר, יכולה הי תה למלא תפקיד פעיל 
יותר במדיניות האירופית במאה ה 16 . כשהחלו מלחמות איטליה 
ב 1494 , ביקשו כל הצדדים את סיוע השווייצים — צרפת, הר,בס־ 
בורגים, מילנו, ונציה והאפיפיור, ואולם בד״כ לא פעלו השווייצים 
במלוכד, אלא נמצאו בשני המהנות היריבים. זמן־מה הצליח החשמן 
מתאוס שינר (־ 1 ?תת 11 !:> 5 3115 ו 13111 \) לאחד את "הברית" למען 
האפיפיור ונגד צרפת, ונצחון השווייצים בנוברה ( 1513 ) הציל את 
מילנו משליטת צרפת. ואולם פרגסוא 1 (ע״ע), מלד צרפת, שיחד 
את הקנטונים המערביים, ובעקבות נצתון הצרפתים בקרב מרינינו 
(סת^״ג&ן; 1515 ) נחתם "שלום עולמים" עם צרפת: השווייצים 
התחייבו שלא לסייע לאויבי צרפת, התירו גיוס שכירים לשירותה, 
ובתמורה קיבלו כסף, זכויות סחר והכרה בסיפוח שטחים ממילנו 
עלטלינה, לרגבו, לוקרנו ובלינצונה). 

בין המשתתפים במערכות באיטליה ובקרב מרינינו היה כומר 
צבאי, א. צוינגלי. הוא ראה כיצד נעזבים הכפרים ממיטב בניהם 
הנמשכים להיות שכירים, וכיצד מביא הדבר לידי אהבת מלחמה 
לשמה, לידי אהבת השלל והביזה ושנאת המלאכה והעבורה, ולידי 
שירות בצבאות זרים תמורת כסף, התנגדותו למענקי כסף ממדינות 
זרות תמורת העמדת חיילים לשירותן וכן למתן התר להן לגייס 
חיילים שווייצים, עוררה אותו להתנגד לחשמן שיבר ולאפיפיור; 
דבר זה השתלב בביקרתו על הכנסיה ורמתה המוסרית. וכן בתפיסו¬ 
תיו את סמכות כתבייהקודש וסמכות האפיפיור. ככומר בציריד ניתק 
את הכבסיה שם מתלותה כאפיפיור והנהיג בה את הרפורמציה, אד 
לא בנוסח לותר — שלתפיסותיו התנגד — אלא בנוסח מיוחד שלו 
(ע״ע צוינגלי; בצרות, עם׳ 350 ). מציריך פשטה הרפורמציה לקני 
טונים ולאזורים אחרים, שהיסוד העירוני היה חזק בהם (ברן, סן גל, 
בזל, שפהאוזן, אפנצל, גלרוס וגראובינדן) בעוד שהקנטונים והאזו¬ 
רים הכפריים ביסודם וההרריים דבקו בקתוליות (לוצרן, אורי, שויץ׳ 
אונטרולדן וצוג). התפשטות הרפורמציה בקרב "הנתיבים" בארגאו 
ובתורגאו, שהיד בשליטת "הברית" כולה, היתד, הגורם למאבק 
הקתולים עם הפרוטסטנטים, ובקרב קפל ( 1 ^ £3 ) שליד ציריך 
ניצחו הקתולים וצוינגלי בהרג ( 1531 ). 

בשלום שנחתם כעבור חודש הותרה אמנם הפרוטסטנטיות בקנ¬ 
טונים שכבר קיבלו את הרפורמציה, פרט לסךגל, שלא היה לה מעמד 
של קנטון; היא הוחזרה לשלטון אב־המנזר של זנקט-גלן; והוא כפה 
מחדש את הקתוליות. ואולם הפרוטסטנטיות נאסרה במקומות 
שבשליטת "הברית" כולה, ולעומת־זאת הובטח חופש פולחן למיעוט 
הקתולי בקנטונים הפרוטסטנטיים. הפילוג הדתי שיתק כמעט כליל 
את פעילותה המדינית של ש׳ ב 300 השנים שאח״ב, ופלא הוא 
ש״הברית" לא התפרקה. היא התבטאה, למעשה, רק בניהול השטחים 
שבשליטתם המשותפת של הקנטונים, שהיו מדינות ריבוניות: הפרו¬ 
טסטנטיות שבהן קשרו קשרים הדוקים עם אנגליה, מדינות סקבדי־ 
נוויה וצפון גרמניה, והקתוליות עם צרפת, ספרד ואוסטריה. 

בשולי המסגרת הרופפת של ״הברית״ היחה דנוה, שב 1526 
כרתה ברית עם פריבור וברן. הרפורמציה התפשטה בדנוה ביזמת 
ג. פרל (ע״ע), וכשניסו סוויה וההגמון המודח של דנוה לכבשה 
באה ברן לעזרתה, ואגב כך השלימה את כיבוש וו מידי סוויה 
( 1536 ). אותה שנה בא לדמה קלוין (ע״ע), ועשאה למעוז הפרוטס- 



599 


שויץ, היסטוריה 


600 


טנטיות בנוסח שלו, הפרסבימריניזם (ע״ע), ולמופת לכל הסרסבי- 
טריבים בעולם. ב 1549 הושג הסכם, ביזמת בולינגר (ע״ע), ולפיו 
התאפשרה הפצת הקלדניות בכל ש׳ הפרוטסטנטית. התנגדות הקתו¬ 
לים מנעה עד 1815 הסתפחות ז׳נוה ל״ברית׳/ ועצמאותה נשמרה 
בחסות ברז ובתמיכת צרפת, שלא רצתה בסיפוחה לסודה. 

הקונטררסורמציה הקתולית בש׳ קיבלה תנופה ביזמת החשמן 
ק. בורומאו (ע״ע) והישועים. לוצרן נהיתה למרכז הקתוליות בש/ 
ולרכיב העיקרי בברית הקתולית שקמה ב 1586 . מול בדית זו קמו 
שתי בריתות פרוטסטנטיות. ואולם מלחמזודדת התנהלו בעיקרן 
מחוץ לש׳ גופא — שווייצים פרוטסטנטים וקתולים לחמו, אלה בצד 
זה ואלה בצד זה, במלחמות־הדת בצרפת, ואח״ב במלחמת 30 השנה 
בגרמניה — או בתוך הקנטונים עצמם. כתוצאה ממלחמת־דת התפצל 
הקנטון אפנצל לשניים, אוסררודן (פרוטסטנטי) ואינררודן (קתולי). 
בראשית המאה ה 17 נאבקו צדפת, ההבסבורגים וונציה על השליטה 
בולטלינה (ע״ע), שבשליטת גראובינדן, ושהיתה בעלת חשיבות 
אסטרטגית רבה במקום המעבר מאיטליה למרכז אירופה. למאבק 
זה היה אופי של מלחמת־דת, הוא השתלב, כזירה צדדית, במלחמת 
30 השנה, והיה קשור בפעילותו של לוחם החירות הנועז, האכזר 
וההפכפך ג. ינץ (ע״ע). בסופו של דבר חזרה ולסלינה לגראובינדן 
וחופש־ד״דת הובטח בה. במהלך מלחמת 30 השנה הידקו הקנטונים 
את הקשרים ביניהם, כדי למנוע פלישה מחוץ, ובסופה, בשלום 
וסטפליה (ע״ע ז 1648 ) הוכרה סופית עצמאותה המלאה של ש/ 
והקיסרות הסתלקה רשמית מכל תביעה לריבונות עליה. סכסוכים 
בין הקנטונים על רקע דתי גרמו ב 1712 התנגשות מזוינת שבה ניצחו 
הפרוטסטנטים; בעקבות נצחונם ניתן חופש-דת מלא לפרוטסטנטים 
גם בשטחים שבשליטת "הברית" כולה. 

במאות ה 17 — 18 הוסיפו שוויצים רבים לשרת כשכירים 
בצבאות זרים, אף שההערכה אליהם פחתה. גם כך לא יכלה הארץ 
הקטנה לכלכל את תושביה הרבים מהחקלאות בלבד, וגדל משקל 
המלאכה והתעשיה. בהעדר אוצרות־טבע התפתחו בש׳ תעשיות 
המאפיינות אותה עד היום, דהיינו, אותן המושתתות בעיקר על 
יעילות ודיוק בעבודה ולא על מחצבים. רווחו תעשיות-בית, במיוחד 
באזורים הכפריים שבהם לא יכלו הבריות להרחיק מביתם, בעיקר 
בחורף. כך סשטו עבודות-עץ, סריגה ורקמה, ובמקומות שהסתייעו 
בניצול כוח־המים — תעשיית אריגים (משי, כותנה וסשתן). בערים 
התפתחו הצורפות ובניית כלי־בגינה, והחלה תעשיית השעונים, 
שעתידה היתה לתפוס מקום מרכזי בכלכלה. במאה ה 18 נגלה יפי 
נופה של ש׳ לזרים, שעד אז חשבוהו לזועף, קודר ו״פראי , / והחלה 
תיירות אליה — תחילה בממדים צנועים. באותה מאה החלו לבוא 
לש׳ גם מבקשי מקל מדיני, בהם אנשי־רוח כוולטר, ומבקשי־מנוחה 
רוחנית מלחצי סביבתם, כגון גיבון (ע״ע). ערי ש׳ היו מרכז לפעי¬ 
לות ערה בתחומי הרוח, ובין השווייצים שבלטו בפעילות זו היו 
רוסו, פס טל וצי, בודמר, לוטר, א. הל ר ומשפחת ברנולי(ע׳ ערכיהם). 

ואולם שרר אז איישקט חברתי ומדיני שכוון נגד שלטון האר* 
סטוקרטיה והפטריקים. ב 1653 פרצה מרידת איכרים בסוצרן, ברן 
ובזל, ובמאה ה 18 היו מרידות בלוזן של "נתינים" וכן של עירונים 
נגד הפטריקים. רעיונות ה,,השכלה" מצאו קרקע פורה בש׳. לראשונה 
נראו ניצני הרגשה כל־שווייצית, מעבר לענייני ההגנה וניהול האזו¬ 
רים שבשליטת כל חברות "הברית", והוקמה "אגודת החלוטים", 
לבני כל הקנטונים והדתות. 

בפרוץ מלחמות המהפכה הצרפתית שמרה ש׳ על ניטרליות, 
חרף איבת השלטונות השווייצים למהפכנים וטבח המשמר השווייצי 
של המלך לואי ^ 7 \ 10.8.1792) x ). בהשראת צרפת ובתמיכתה 
השתלטו מהפכנים על ז׳נוה, וב 1794 השליטו בה טרור מהפכני. בתום 
המערכה באיטליה ב 1797 פלשו צבאות צרפת לשטחי האלפים של 
גראובינדן, השתלטו על דנוה והתערבו במרידה בו 1 נגד ברן, 


ובחסותם קמה בוו הרפובליקה הלמאנית העצמאית; במארס 1798 
כבשו הצרפתים, אחרי התנגדות קלה, את ברן, ועד סוף אותה 
שנה נכנעו כל הקנטונים. ב 1799 פלשו האוסטרים והרוסים לש/ 
והארץ היתה זירת קרבות (ע״ע צרפת, עמ׳ 932 ). בסוף 1799 היתה 
ש׳ בידי הצרפתים. 

בחסות צרפת קמה ״הרפובליקה ההלוטית" ( 1798 — 1803 ) 
ו״הברית" הישנה באה אל קצה. הרפובליקה ההלוטית היתד. מושתתת 
על ריכוזיות, הקנטונים חולקו מחדש והיו למעין יחידות-מינהל. 
החוקה דמתה לחוקת צרפת בימי הדירקטוריון (ע״ע): מועצה גדולה 
וסנאט מחוקקים, ודירקטוריון מבצע בן 5 הברים. הובטחו חירויות 
האזרח — חופש פולחן ומצפון, ושוויון בפני החוק. ברפובליקה 
החדשה נאבקו חסידי הריכוזיות עם הפדרליסטים, שדגלו בזכרות 
הקנטונים, החוקה שונתה פעמיים, היו התקוממויות בכמה אזורים 
עד שכל המפלגות פנו להכרעת נפוליון; פסק-דינו הסופי (פברואר 
1803 ) ביטל את הרפובליקה הה ל וטי ת והקים ״ברית״, הוחזרו 13 
הקנטונים הישנים, פחות או יותר בגבולותיהם הישנים, ונוספו 6 
חדשים שעד אז היו במעמד של "נספחים" (סךגל וגראובינדן) או 
"נתינים" (ארגאו, תורגאו, טיצ׳ינו וו 1 , שחזרה לחיק ש׳). בקנטונים 
החדשים הוקמו מוסדות ייצוג דמוקרטיים; בקנטונים הישנים נשמר 
הנוהג של אסיפות-עם כלליות של כל הגברים בני 20 שנה ומעלה, 
ובקנטונים העירוניים (ציריך, ברן, בזל, פריבור, זולותורן ושאם- 
האוזן) חזרה וניכרה השפעת הפטריקים, אם בי במסגרות־שלטון 
חדשות. האיכרים שוחררו מחובות סאודליות, נאסרו חקירות בעי־ 
נדים, מנזרים רבים פורקו, הכנסיה הופרדה מהמדינה והונהגו 
נישואים אזרחיים, וניתן עידוד לחינוך. השלטון הפדרלי החדש לא 
היה רופף כ״בריח״ הישנה: הוקם צבא פדרלי, הונהג מטבע אחיד 
ובוטלו המכסים בין הקנטונים. מדיניות החוץ המוצהרת של הפד¬ 
ראציה היתה של ניטרליות, אך למעשה השתלבה ש׳ במערכת 
המדינית שבונן נפוליון, התירה לו לגייס 16,000 חיילים לצבאותיו 
(רבים מהם נפלו במערכה ברוסיה) וסבלה מ״הסגר היבשה" שלו, 
שפגע בכלכלת הארץ התלויה בסחר-חוץ וביבוא חמרי-גלם. בעלות־ 
הברית שלחמו בנפוליון לא ביבדו את ניטרליות ש׳ ופלשו לשטחה 
( 1814/5 ). 

בקונגרס וינה הוכרה עצמאות ש׳ וניטרליות־התמיד שלה, והמע- 
צמות ערבו לניטרליות זו, בקונגרס נקבעו גבולותיה; ולטלינה 
ושטחים סמוכים לה, שהצרפתים סיפחו לרפובליקה הציסאלפינית 
(ואח״כ לממלכת איטליה) נשארו מאוחדים עם לומברדיה; שטחים 
אחרים שניתקו הצרפתים הוחזרו לש׳: ז׳נווה, שב 1798 סופחה 
לצרפת, ולה, שסופחה ב 1810 , ונשטל, שנמסרה למרשל ברתיה 
(ע״ע). מילה נשארה בידי צרפת. היו עוד שינויי גבולות קטנים. 
הסדרים אלה יצרו שטח רצוף, והשינוי היחיד שחל מאז בשטחים 
של ש׳ היה במעמדה של נשטל, שד״יתה נסיכות פרוסית ורק ב 1857 
ויתר מלך פרוסיה על זכויותיו עליה. 


הצטרפות קנטונים ל "ב ר י ת" השווייצית: 


שבת ההצטרפות 

שם הקבטין 

שבח ההצטרפות 

שם הקבטון 

1501 

שאפהאחן 

1291 

אורי 

1513 

א§בצל 

1291 

שויץ 

1803 

סן גל 

1291 

אובטרולדן 

1803 

ארגאו 

1332 

לוצרן 

1803 

גךאוביבדן 

1351 

ציריך 

1803 

תורגאו 

1352 

ג^רוס 

1803 

וו 

1352 

צוג 

1815 

טיצ׳יבו 

1353 

ברן 

1815 

ז׳גףז 

1481 

פויבור 

1815 

ה" 

1481 

זולותווץ 

1815 

ביןןכזל 

1501 

בזל 



602 


601 


שויץ, הי:טוריה 


1017 0 20 <0 66 



3 .71% 


'שדישת חחוזזת היעד ■ 9 ל 1 (י־ - ) חקוטתיס עיזצערסו עד 1515 ^ £7 ־זתיניח" טז 1796 

_= חלןוג 1 ו;* 0 0 י!ו*<זרבו ע• 53 נז 11 ^ 1 §'נהסזיס' עו 1790 


דת^-י ת דזוג 0 לר 9 'ד) זשל ז 2 י י*ו 


באוגוסט 1815 אושרה הוקה הדשה לש׳. ז׳בווה, ולה 
ונשסל• נהיו לקנסוניס, ובכך הושלם מספד הקנטונים 
והגיע ל 22 , ולא היו עוד "נתינים" ו״נספחים". חוקת 
1815 (§ 3 ז 1 ז 6 ׳\ €5 (>ת 311 ) החזירה לקנטונים כמעט את 
כל סמכויותיהם הישנות מלפני 1798 בריבונות כמעט 
מלאה, ובכלל זה חוקה נפרדת לכל קנטון, גביית 
מכסים וטביעת מטבעות, בידי "הברית" הופקדו ענייני 
החוץ וכן צבא פדרלי, שלאחזקתו הוקמה קרן מיוחדת. 
אדמות המנזרים נמסרו גם הם לניהול "הברית". בוטל 
חופש הפולחן, ובחוקות הקנטונים גברה הנטיה לשמ¬ 
רנות — דבר שהתבטא בהחזרת מעמדן של משפחות 
הפטריקים ובהגבלת זכוה הבחירה לבעלי רכוש בלבד. 

בעקבות מהפכת יולי 1830 בצרפת אירעו גם בכסה 
קנטונים בש׳ הפגנות ומהומות מצד הדוגלים בליברלי¬ 
זציה, וב 11 קנטונים תוקנו החוקות והורחבה זכות הבחי¬ 
רה. בבזל פרץ מאבק אלים, לפי שמתן זכות־בחירה 
כללית היתה מעבירה את השליטה בקנטון מהעיר לאי¬ 
כרים, ולפיכד חולק הקנטון לשני חצאים, העיר־בזל 
והגליל־בזל ( 1833 ). ואולם לא בכל הקנטונים ניצחו הלי¬ 
ברלים, 7 קנטונים ליברלים התאגדו במטרה להביא לידי 
תיקונים בחוקת "הברית" שיחזקו את סמכויות השלטץ המרכזי כפי 
שהיו בימי נפוליון; הקנטונים השמרנים התנגדו לכך, ושינוי בחוקה 
ניתן היה להנהיג רק בהסכמת הכל. מאבק הליברלים עם השמרנים 
השתלב בבעיות דת, משניסו הליברלים לצמצם את זכויות המנזרים 
והשפעת הישועים; בהנהגת לוצרן קמה "ברית נפרדת" (-־ 1 ש 1 >ת $0 
311001 ) של 7 קנטונים שמרניס-קתולים (אורי, שויץ, אונטרולדן, 
צוג, פריבור, ולה ולוצרן). התארגנות נפרדת זו נגדה את חוקת 
"הברית", ומועצת "הברית" דרשה את פירוקה; "הזונדרבונד" 
החליט להתנגד לכך בכוח הנשק, בקוותו שאוסטריה וצרפת יבואו 
לעזרתו, !׳:ך הן היססו לעשות זאת מחמת התנגדותה של בריטניה, 
בהנהגת פמרסטון (ע״ע). פרצה מלחמת אזרחים, ובמערכה קצרה, 
שארכה כחודש ושהסתיימה בנובמבר 1847 , הביס ג. א. דיפור 
(ע״ע) את צבא ה״זונדרבונד". מלחמה זו שהי תה כרוכה בשפיכות- 
דמים מעטה בלבד, היתה האחרונה שראתה ש׳. 

בעקבות נצחונם של הקנטונים הליברליים אושרה חוקה חדשה 
לש׳ (יוני 1848 ). חוקה זו ( 5$1111£ ב£- 01 ׳\ 5 8110010 ), הנוהגת, בעיקרה, 
גם כיום, מושתתת על חלוקת הריבונות בין "הברית" ובין הקנטונים. 
הוקמה ממשלה מרכזית ל״ברית״, ובה 7 חברים ("מועצת־הברית", 
: 31 ־ 1051 ) 81111 ), בימ״ש פדרלי עליון 10110 ־ 1 ^ 5 ^ 8110 ) ושני בתי־ 
מחוקקים, אחד הנבחר על בסים כלל-ארצי 30 ־ 100311 * 15:3 ) ואחד 
הנבחר על בסים קנטונאלי, ובו שני נציגים מכל קטניז 30 ־ 101 ) 5130 ). 
בידי הממשלה הפדרלית הופקדו ענייני החוץ, הדואר, המטבע, 
המידות והמשקלות והמכסים, הוקם צבא פדרלי והונהג שירות־חובה 
בצבא, ונאסר השירות בצבאות זרים (פרט למשמר האפיפיור). 
חוקים מסוימים הונהגו כחוקי חובה בכל הקנטונים; שוויון האזרחים 
בפני החוק, זכות בחירה כללית ושווה, חופש ההבעה, הפולחן 
וההתאגדות. לגבי חופש הפולחן ושוויון הזכויות היו הגבלות ביחס 
ליהודים (ע׳ להלן, ענד 604 ), והישועים גורשו מש׳. הארץ היתה 
למסגרת כלכלית אחת עם ביטול המכסים הפנימיים. הוקמו בירות 
קבע — ברן היתר. למושב הממשלה, לוזן למושב ביהמ״ש העליון 
וציריך למושב המכון הטכנולוגי הפדרלי; המטרה היתה להקים מרכז 
פדרלי לחינוך הגבוה ולהשאיר בידי הקנטונים את החינוך היסודי 
והתיכון, אד האוניברסיטות והאקדמיות שהיו קיימות סיכלו את 
מגמת האחידות־מגבוה, ו,.המכון הטכנולוגי" היה מוסד החינוך הגבוה 
הפדרלי היחיד יותר מ 100 שנה. 

הנצחון על ה״זונדרבונד" והחוקה החדשה ביטאו שינויים בחברה 


ובכלכלה, פרי התיעוש והעיור, משקל החקלאות ירד, ומהרבע האחרון 
של המאה ה 19 היתה ש׳ למייבאת דגן בשיעור גבוה; משק החלב 
התרחב, וש׳ מצאה שוק בחו״ל לגבינותיה ולשוקולד, שייצורו גדל 
מאד. התיעוש נתקל בקשיים מחמת העדר פחם, ורק עם בניית תחנות- 
כוח הידרדחשמליות זכתה ש׳ ביתרון ניכר (התחנה ההידרו־חשמלית 
הראשונה בעולם הופעלה ליד ציריך ב 1892 ). התיעוש הסתייע 
בשיפורים בתחבורה, עם פיתוח רשת הרכבות. סלילתן, שהחלה 
ב 1847 , היתה כרוכה בהשגי־הבדסה מזהירים, כגון במעבר־גוטהרד 
ובמנהרת סימפלון (ע , ערכיהם). התחרות הפרועה בסלילת מס״ב 
והספסרות בתחום זה הביאו במפנה המאה ה 19 —דה 20 לידי הלאמת 
הרכבות. הצורך בגיוס הון למסה״ב עודד את ענף הבנקאות, שתחילתו 
ב״בנקי-דיסקונט״ מקומיים בשנות ה 20 —ה 40 של המאה ה 19 . הבנ¬ 
קאות בש׳ הצטיינה בהעדר ריכוזיות, ורק בתחילת המאה ה 20 נוסד 
בנק פדרלי. 

להתפתחות הבנקאות, שבמאה ד, 20 נחיתה לבעלת חשיבות 
מרכזית בכלכלת העולם. סייעה ניטרליותה של ש׳. ניטרליות זו 
הועמדה בסכנה ב 1856/7 , עקב הסכסוך עם מלך פרוסיה בשאלת 
ריבונותו על נשטל (ע״ע), עד להסתלקותו מתביעותיו. סכסוכי- 
קבע היו לש' עם מדינות אחרות כתוצאה ממתן מקלט מדיני לגולים, 
מהפכנים ומורדים למיניהם, כגון גריבלדי ומציני (ע' ערכיהם), 
שפעולתם חידדה את היחסים עם אוסטריה. ומהפכנים רוסים, ובהם 
לנין, שהימצאותם בש׳ עוררה קשיים עם רוסיה. ש' לא נכנעה ללחצים 
ולא שינתה את מדיניותה רלפי גולים מדיניים. 

אחרי הנצחון על "הזונדרבונד" שלטו הליברליס-הדמוקרטים. 
בעקבות פרסום "רשימת הטעויות" (ע״ע סילבוס) מטעם האפיפיור 
ב 1864 גברו בקרבם הנטיות האנטיקלריקליות, ובעקבות החלטתה 
של ועידת הוטיקן 1 ב 1870 בדבר ,.אל-טעות האפיפיור" נתגלע בש׳ 
משבר ביחסים עם הכנסיה הקתולית. התחוללה "מלחמת חרבות" 
(£ק 3111 ! 1 ז! £0111 ) , השלטונות סייעו לפורשים מהכנסיה (חסידי 
"הקתוליות הישבה"), שהיו מרובים בש/ ובכמה קנטונים הודחו 
הגמונים שקיבלו את הדוגמה של אל-טעות האפיפיור. הסכסוך 
הביא לידי ניתוק היחסים עם הוטיקן, לאיסור הקמת מנזרים חדשים, 
ולגירוש מסדרים דתיים; נקבע שנישואין חייבים להיערך גם בטקס 
אזרחי, ובתה״ם חייבים להיות כלל־עדתיים. רק באמצע שנות ה 80 
שכד המאבק עם הכנסיה הקתולית. 

ב 1874 תוקנה החוקה, ונכלל בה עקרון משאלי־העם, שכמה 


















603 


שוי ן, היסטוריה; יהודים 


4 ג 6 


קנסונים הנהיגוהו כבר לפני כן. אח״כ הונהגה ,יזמת־עם" (ע״ע 
משזןל עם) ביזמת 50,000 אורחים. אותה עת האחידו את החוק 
האזרחי ודיני העבשין, ונחקקו, במישור הפדרלי והקנטונאלי, 
חוקים סוציאליים שונים. חקיקה זו נעשתה במידה רבה ביזמת 
המפלגה הסוציאלדמוקרטית, שנוסדה ב 1888 . 

בשתי מלה״ע היתה ש , ניטרלית, אך בשתיהן נפגעה כלכלתה, 
מחמת הקשיים בהשגת חמרי־גלם, ביצוא, בהפסקת התיירות ובצורך 
להחזיק צבא גדול להגנת הארץ מפני סכנת פלישה. בשתי המלחמות 
סייעו שוויצים לנפגעי המלחמה, באמצעות הצלב האדום שנוסד 
ב 1863 בז׳נוה ביזמת ז׳. א. דינן (ע״ע), וכן היו בש׳ מגעים בין 
הלוחמים. עם זאת היתר. ש׳ גם מרכז לריגול ותככים, וקשיים נגרמו 
מחמת מתן מקלט לגולים מדיניים ולפליטים, במלה״ע 11 היו בש׳ 
כ 100,000 פליטים. הקשיים במלה״ע 1 הצריכו הנהגת מס־הכנסה, 
קיצוב מזונות ופיקוח על המחירים. המצוקה והשפעת האגף השמאלי 
של הסוציאלדמוקרטים גרמו בנובמבר 1918 שביתה כללית של 
העובדים, בדרישה לתיקונים בחוקי העבודה, ביטוח הבריאות והגיבו־ 
לאות. השביתה דוכאה תוך הפעלת הצבא — ואח״כ הונהגו כמה 
מהתיקונים שדרשו העובדים. 

חבר-הלאמים (ע״ע) קבע את מושבו בז׳נוה, ומשאל־עם שנערך 
במאי 1920 אישר את הצטרפות ש׳ לחבר. הארגון הבין־לאומי הסכים, 
שבמדינה ניטרלית לא תידרש ש׳ להשתתף בסנקציות צבאיות. 
השווייצים לא גילו עניין בהצטרפות המחוז האוסטרי פורארלברג 
ל״ברית״, למרות שתושביו הצביעו ברוב גדול להתקבל כקנטון ה 23 
של ש׳; לעומת זאת הוקם איחוד-נכם עם ליכטנשטיין ( 1923 ). 

במשבר העולמי בשנות ה 30 נפגעה ש/ יחסית, פחות מארצות 
מפותחות אחרות. עליית המשטרים הרודניים, ובמיוחד עליית הנאצים 
לשלטון בגרמניה, יצרו מתיחות בש׳ בין אוהדי משטרים אלה לבין 
יריביהם, וכן החריפו את היחסים בין קנטונים דוברי גרמנית לקנטו* 
נים דוברי צרפתית. ב 1936 נרצח מנהיג הנאצים בש׳ בידי ד. 
פרנקפורטר (ע״ע). ב 1938 ניתן מעמד רשמי לרטורומנית. 

במלה״ע 11 נפגעה כלכלת ש׳ פחות מאשר בקודמתה, אך מטוסי 
הלוחמים חדרו לעתים לתחומיה, ובטעות אף הפציצוה. אחרי המלחמה 
נמנעה ש' מלהצטרף לאו״ם, אך היא חברה בסוכנויותיו (שמושב 
רבות מהן הוא בתחומיה), וכן קשורה היא בהסכמים עם כמה 
מארגוני־השותפות האירופיים, בתחומי החברה והכלכלה היתה ש׳ 
למדינת סעד, ואולם זרמו אליה פועלים זרים ("עובדים אורחים") 
בשיעור גבוה מאד (ר׳ לעיל, אוכלוסיה, עכר 580 ). ב 1971 קיבלו 
נשי ש 7 זכות הצבעה, בעקבות משאל־עם. ב 1974/5 נערכו 3 משאלי- 
עם באזורי היורה של קנטון ברן, ובעקבותיהם נבחרה ב 1976 אסיפה 
מכוננת לקנטדן חדש, דובר צרפתית, נפרד מברן — שעשוי להיות 
הקנטון ה 23 ב״ברית״. בסתיו 1978 היו ההליכים החוקתיים להקמת 
קנטון זה בעיצומם. 

,/י- 1 (* £14£010156 * 4.1 ,ז: 111 ),־];) 1 ( 1 .ן 

ות 1 .; 1 ; 1975 ,. 5 , 5 ^ 11118 . 06 ; 1931 ,ז 10 )״ת 11 :>$ . 11 ,ד\ , 924 1 |~ 1919 

." 1976 ,. 5 ■ 461 6 * 0656 / 116/1 .) 130 
א. א. הו. 

יהודים נזכרים באזורים הגרמניים שבתחום ש׳ דהיום, מאמצע 
המאה ה 13 . הקהילות הראשונות נוסדו בבאזל, קונסטנץ, לוצרן, 
ברן וציריך (ע׳ ערכיהן), וב 1350 הגיע מספרן לכ 30 . באזורים דוברי 
צרפתית היתה הקהילה הראשונה — והראשית — בז׳נוה (ע״ע); 
לצדה התקיימו עוד 14 קהילות, שקמו במפנה המאות ה 13 —ה 14 — 
ביניהן: מונטרה ולוזן (ע 7 ערכיהם) — ובעיקר לאחר גירוש צרפת 
( 1306 ). עד אמצע המאה ה 14 חיו הקהילות בש׳ בבטחון יחסי, 
וכד״כ היו תלויות בשלטונות העירוניים (ולא בגופי-שלטון 
מרכזיים). מספר חבריהן לא היה גדול, ובעיקר עסקו בהלוואה 
ברבית. רק לקהילות ברן וציריך — שהיו הגדולות בש׳ — היו 
בתי־קברות משלהן, בתקופה זו נודע ר׳ משה מציריך, שכתב הגהות 


רבות ותשובות על "ספר מצוות קטף• לר 7 יצחק מקורביל (ע״ע). 
בעקבות עלילת־דם ( 1294 ) נרצחו בברן כמה יהודים, ויתרם גורשו. 
מפנה יסודי חל בימי ״המוות השחור״ ( 1348/9 ; ע״ע דבר, עמ 7 
874 ); אז הוכו כל קהילות ש׳ מכה אנושה, והמונים הועלו על 
המוקד. הקהילות הוותיקות לא התאוששו, והחדשות שנוסדו לא 
התבססו מבחינה כלכלית בגלל התחרות מצד הנוצרים. במפנה 
המאות ה 15 —ה 16 הביא הדבר לידי גירושם מכל הערים שישבו 
בהן, פרט לאיזור שהיה משותף לכלל הקנטונים, ושממנו הורכב 
אח״כ ( 1803 ) הקנטון ארגאו (עב^ג^), כאן היו שתי קהילות 
כפריות — אנדינגן (ן £1 ^״ 31 >״£) ולנגנאו ( 11311 ^, 1 ) — שחבריהן 
התקיימו בעיקר מסחר בהמות; ב 1774 היו בהן 104 בתי־אב. כמח¬ 
צית מאלה הנחשבים כיום ליהודי ש׳ מוצאם משתי הקהילו• הללו. 
ב 1970 היו בהן 373 יהודים. 

ב 1793 הוקמה הרפובליקה ההלווטית בחסות צרפת המהפכנית. 
שערי ש׳ נפתחו בפני היהודים, ואזרחי צרפת מאלזס התיישבו בש׳ 
למורת־רוחם של אזרחיה. המאבק לשוויודזכויות ליהודים התנהל 
בש , מ 1798 — עד שאושר ב 1874 . עד-אז היו חוקים שונים לכל 
קנטון, והם היו חמוריט-ביותר בקנטון ארגאו — היחיד שבו 
התגוררו יהודים, נאסר על היהודים לרכוש נכסי־דלא־ניידי ולגור 
עם נוצרים, חסרי־אמצעים לא הורשו לשאת אשה והוטלו מסים 
מיוחדים. בעקבות דרישת הממשלה הצרפתית בוטלו ב 1797 המסים 
המיוחדים על סוחרים יהודים אזרחי צרפת, ובעקבות זאת שוחררו 
ב 1798 גם יהודי ש 7 ממסים אלו, אך ההגבלות נשארו בתקפן. ב 1856 
החליטה המועצה הלאומית על שוויון־זכויות ליהודים היושבים בש 7 
ישיבת־קבע, אך החלטה זו נדחתה בידי שלטונות ארגאו ותושבי 
הקנטון. יהודי קנטון זה קיבלו זכות־בחירה ב 1863 , ושוויון־זכויות 
מלא הופעל בהדרגה בשנים 1866 — 1874 . וע״ע אמנציפציה, עמ 7 
97/8 . רגשות־איבה מצאו ביטוי בסעיף איסור השחיטה (ע״ע, עמ 7 
697 )! הוא נכלל בחוקה — שנתקבלה במשאל־עם ב 1893 — והוא 
בתוקף עד עצם היום הזה. מסוף המאה ה 19 הגיעו לש׳ מהגרים 
יהודים ממזרח־אירופה, אבל הם לא הטביעו את חותמם על היישוב 
המקומי. לעומת־זאת השפיעו סטודנטים יהודים במפנה המאות 
ה 19 —ה 20 השפעה מכרעת על החיים היהודיים בש 7 . ב 1904 היה 
מספר חברי הקהילות כ 1500 , בלבד. חוקי הגבלת ההגירה מ 1915 
פגעו גם בהגירה היהודית לש׳. 

ב 1897 נערך בכאזל הקונגרס הציוני הראשון, ועוד 9 קונגרסים 
נערכו שם אחרי־כן. 

בשנות ה 30 גברו בש׳ הלכי-רוח פרדגרמניים ופרו־נאציים, 
וארגונים נאציים מקומיים הפיצו תעמולה אנטישמית. ב 1934 תבעו 
מנהיגי ארגונים יהודיים לדין שני נאצים שהפיצו את "הפרוטוקולים 
של זקני־ציוך (ע״ע זקני־ציון, הפרוטוקולים של) באשמת הפצת 
דיבה. ב 1935 פסק ביהמ״ש בברן, שהוכח כי הפרוטוקולים מזו¬ 
יפים. במידת־מה היה לפסק־הדין אופי של עמדה מדינית, לפי ששל¬ 
טונות גרמניה התערבו בעת המשפט, בשלחם "מומחים" להעיד בו, 
ב 1935 פיתה סוכן נאצי עתונאי יהודי גרמני שהתיישב בש׳ לנסוע 
לפרים, ושם חטפוהו סוכנים נאצים; שלטונות ש׳ עצרו את הסוכן 
הנאצי, ושחררוהו רק אחרי ששוחרר העתונאי היהודי. ב 4.2.36 
רצח ד. פרנקפורטר (ע״ע) את המנהיג הנאצי השווייצי גוסטלוף 
( 011560££ ). אותה שנה יסדה "ברית הקהילות היהודיות בש"׳ סוכנות* 
ידיעות משלה, בדי ללחום בתעמולה אנטישמית ונאציח. בדצמבר 
1938 נחקק חוק פדרלי, שאסר הסתה על רקע גזעי או דתי. 

ואולם, השלטונות גילו נוקשות רבה כלפי יהודים שביקשו 
להיכנס לש׳ ולמצוא בה מקלט מפני הנאצים. ש׳ לא הסכימה לאפשר 
לפליטים — ובפרט לפליטים יהודים — כניסה לתחומיה אלא לצרכי 
מעבר בלבד. משגבר לחץ הפליטים — אחדי סיפוח אוסטריה וחלקים 
מצ׳כוסלובקיה ( 1938 ) לגרמניה — הגיעו ש׳ וגרמניה לידי הסבם, 





605 


שדיץ, יהודים — שויצר, אלברט 


606 


שלפיו יסומנו דרכוני יחודים גרמנים בציון מיוחד ךך = 11100 ; 

אוקטובר 1938 ), כדי להקל על שלטונות ש׳ את הפיקוח עליהם. 

בעת מלה״ע 11 החמירו השלטונות עוד־יותר את התקנות לגבי כניסת 

יהודים, ובאוגוסט 1942 נקבע, ש,.פליטים מטעמי רדיפות גזעיות, 

כגון יהודים׳/ אינם נחשבים לפליטים מדיניים, הזכאים למקלט, יהודי 

ש/ וכן לא־יהודים רבים. מחו נגד סילוף זה של העמדה המסרתית 

ביחס למקלט מדיני, אך לא הצליחו במאבקם. יהודים רבים שהגיעו 

לש׳ מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים ושלא היו להם 

אשרות־כניסה לארצות אחרות, הוחזרו לארצות מוצאם — ובכך 

נידונו למיתה בידי הגרמנים. רק 25,000 יהודים שנמלטו מפני 

הנאצים הצליחו למצוא מקלט בש׳ן רובם התקיימו מתמיכה של 

ה״ג׳וינט". אלפי פליטים הוכנסו ל״מחנות־עבודה", שהקימו שלטו¬ 

נות ש׳, ובהם טיפל "אורט" (ע״ע), ־■בסוף המלחמה העניקה ש׳ 

מקלט ל 1,700 יהודים הונגרים שהיו כלואים בברגי-ביזו (ע״ע 

י. קסטנר). אחרי המלחמה עזבו רוב הפליטים היהודים את ש׳. 

יהודים רבים שהפקידו כספם ורכושם בבנקים שווייציים — 

חלקם בעילום־שם (״חשבונות ממוספרים״) — נספו בשואה; שאלת 

גורלו של רכוש עצום זה עדיין לא נפתרה, 

ב 1956 נקלטו בש׳ פליטים יהודים ממצרים ומהונגריה, 

וב 1968 — מצ׳כוסלובקיה. ב 1977 היו בש׳ 24 קהילות, ובהן כ 21,000 

יהודים, רובם תושבי ש׳ לפני השואה. הקהילות הגדולות הן: צידיך, 

ז׳נווה, באזל, ברן, לחאן, לוצרן, לוגאנו׳ ביל וזנקט-גאלן. 

החברה היהודית בש׳ אינה מעור אחד, ולבד מהבדלי השפה 

(לפי הקנטונים) יש בה קהילות ליברליות וחרדיות. המסגרות 

הארציות הפועלות בש׳ הן: "ברית הקהילות היהודיות בש"׳ (נום׳ 

1904 ); הפדרציה הציונית, ובה כ 5000 חברים; ויצו; "התאחדות 

הסטודנטים היהודים בש"/ "ברית הקהילות" דואגת לצרכים דתיים 

וחברתיים ולמלחמה באנטישמיות. הפעילות החברתית בקהילות ש׳ 

מתרכזת בעיקר במרכזים קהילתיים, שהוקמו ברוב הקהילות. השתת¬ 

פות היהודים בחיים הציבוריים בש׳ קטנה־יחסית. כ 18% מיהודי ש׳ 

נישאו בנישואי־תערובת ( 1975 ). 

בחלוקה למקצועות של יהודי ש׳ בולט חלקם של העוסקים 

במסחר לסוגיו ( 30% ), במקצועות חפשיים ( 26% ) ובפקידות 

והוראה ( 34.2% ); 9% מיהודי ש׳ עוסקים בייצור ובשירותים. 

שני כ״ע יהודיים יו״ל בש׳ — הירחון "ישראל" (בשפה הגר¬ 

מנית), היו״ל מטעם הפדרציה הציונית, והשבועון 15136111150116.5 

11 ג 151 ס 066 ס¥\, היו״ל בגרמנית ובצרפתית, 

ה. גוט, מקורות לםטאטיססיקה דימוגראפית של יהודי ש׳ (כתוך: 
יהודי אירופה המערבית), תשל״ז; א, שוזארצבאום, פעולות עזרה 
מש׳ בשנים 1940 — 1945 (משואה, ב׳), תשל״ד;, 1011 ־ 0.011 .[ 

- 76161 ^ ; ' 1972 , 1768 , $0/110612 7 )/ 1 171 0650/110/11671 113150/100 ן 1111% ! 
,^ 143651 ; 1966 1167 117 1101011 [ 0107 0050/110/716 ,£־ €1 ( 5101111 *' 1 ג) 1 

; 1969 , 700111 18110110110 ז 016 , 013112 . 8 ; 1969 , 71111 15 06005 [! 7 7/16 
; 1970 , 1945 — 1934 _){ 1 ! 011 <} 71110/111171%5 $0/11001201150116 ,־ 0111 [ 11011 . 0 .£ 
. 1971 . 7010/1 01/10 ( 1 305 , 11713 .$ 16 ( 7 ,,!לס/ש־].(! . 19 

ה. וס. 

של י צר, אלברט — ־!ס^!^! 3011 :ו:נ 6 < 11 .\ 9 — ( 1875 , קייזרסברג, 
אלזאם העילית — 1965 , לאמבארנה, גאבון), תאולוג, הוגה־ 

דעות, מוסיקאי ורופא, גרמני. ש׳, בן למשפחת כוהני־דת לותראנים, 
למד תאולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת שטראסבורג. ש׳ גילה 
עניין מיוחד בחקר האוואנגליונים הסינאופטיים, אבל את עבודת 
הדוקטוראט כתב על ״הפילוסופיה של הדת אצל קנט״ ( 1899 ). 
ב 1902 נתמנה מרצה לפילוסופיה באותה אוניברסיטה. ספרו ח 6 ע 
; 10 ; 110 :)^:ס-ס^-ססכזס? 61 ^ 101110 065011 ; 16 > 6 ־ 1 ז \\ 211 115 ־ 6610131 
("מריימארוס עד ורדה: תולדות המחקר של חיי ישו״), 1906 , 
1951 0 , הוציא לו מוניטין כתאולוג. בספר נסקרו דעות החוקרים 
על ישו ההיסטורי מן המאה ה 18 ואילך, בניגוד לתאולוגים הליבר¬ 
לים, שתיארו את ישו כמתקן חברתי, כמטיף למוסר חדש, נעלה 


מזה של היהדות, וכמתבגד לפור־ 
מאליזם של היהדות בת־זמנו — 
הציג אותו ש׳ כאיש חדור אמו¬ 
נה אסכאטולוגית קיצונית, שצי¬ 
פה לקץ־הימים ולבוא מלכות- 
השמיים בימיו־הוא, והאמין ב¬ 
תפקיד המשיחי שנועד לו. מכאן 
נובעות, לדעת ש׳, שלילת העולם 
וחיי־ההווה בתורתו של ישו, 
ואדישותו למוסדות כגון משפחה 
ומדינה. משבוששו לבוא חבלי 
המשיח, החליט להחיש את 
התהליך בקבלו עליו ייסורים 
ומוות. הספר עורר ביקורת, 
ותאולוגים רבים הסתייגו מדעו¬ 
תיו. אבל ש׳ המשיד לדבוק 
בהשקפותיו גם בספריו האחרים, 
ובמיוחד ב' 30 ? ־! 16 > €:וו 101 ב 00501 
־ 161 > ס 0 ז 5 , 5011110£ ־ 01 ? 110151:1160 
1 ־! 2 ׳י\ס 6 ־ 068 116 > ! 311 ;•. 111311011111 ־ 116101 ("תולדות המחקר על־אודות 
פאולוס, למן הרפורמאציה ועד ימינו״), 1911 , 165 > > 11 ז 5 ץ 1 ( 1 016 
301115 ? 051615 נן>/ (״המיסטיקה של השליח פאולוס״), 1930 , שבהם 
הדגיש בעיקר את היסוד האסכאטולוגי-אפ^קאליפטי שבראשית דרכה 
של הנצרות. שלא כתאולוגים אחרים (בופה [ע״ען; רייצנשטיין) 
ש׳ שלל את הדעה, שפאולוס הוא האחראי להלניזציה של הבשורה 
הנוצרית. 

כבר בנעוריו החל ש׳ לנגן בעוגב. הוא למד אצל מורה מפורסם, 
העוגבר הצרפתי שארל מארי וידור (־ 101 > ¥1 \י . 1 \ .ס), והתמחה 
במיוחד ביצירות באך. ש׳ נחשב לאחד העוגברים המעולים בדורו. 
הוא גם חיבר ביוגראפיה של המלחין האהוב עליו — 8615351160 1630 
100516100-150616 16 ; 53011 (עבר׳: ״י. ם. באד״, תשי״ח), 1905 — 
וכן ההדיר, יחד עם וידור, את יצירותיו של באך לעוגב ( 630115 
6 > 1 ־ 01 ^\ £01 ז 0 ; 1912/4 ). 

ב 1905 נטש ש׳ את הקאריירה האקדמית והתמסר ללימוד 
רפואה, כדי לפעול כמיסיונר־רופא באפריקה, ב 1912 נשא לאשה 
את הלנה ברסלאו, אשה משכילה ואחות במקצועה, ולאחר שהוסמר 
לרפואה במס יצא אתה לגאבון, שהיתה אז מושבה צרפתית, 
והקים ליד לאמבארנה בי״ח לילידים. עם פרוץ מלה״ע 1 הובל ש׳, 
כאזרח גרמני, כשבוי לצרפת ופעולתו הופסקה. הרושם העמוק 
שעשה עליו הטבח העולמי, מצא את ביטויו בספרו הפילוסופי 
11110$0151116 ק>ס 10111 (״פילוסופיית התרבות״), 1923 , שבו טען, כי אין 
תקומה לתרבות האנושית, אלא־אם-כן תושתת על עקרון של יראת־ 
הכבוד לחיי-אדם. 

ב 1924 חזר ש׳ לגאבון, הקים מחדש את ביה״ח ליד לאמבארנה 
והוסיף לו גם מחלקה לטיפול בצרעת. להחזקת ביה״ח הקדיש את 
כל הכנסותיו מספריו, וכן ממסעי-הרצאות ומהקונצרטים לעוגב, 
שהיה עורך מדי-פעם באירופה. אבל גם נדבנים רבים ומוסדות־ 
צדקה תמכו במפעלו, וש׳ התמיד בו עד יום מותו. ב 1952 הוענק לו 
סרס-נח־ל לשלום על מאמציו למען אחווודעמים, והנאום שנשא 
בהזדמנות זו — 611 ^\\ 60 ^ 1161111 ־ 161 > ס! 1605 > 1£ ־ 1 ? 165 > 0151601 ־!? 035 
(״בעיית השלום בעולמנו״) — י״ל בשפות אחדות. ב 1958 הקדיש 
ש׳ לבעיית השלום 3 שידורים ברדיו אוסלו, והם פורסמו תחת 
הכותרת ? 16£ :ו> 10011 \, • 161 > 0 160 > 6 ת? ("שלום או מלחמה אטומית?"). 
ש׳ זכה להוקרה רבה ברחבי העולם ולאותות־כבוד על שירותיו. 

מלבד עבודתו המפרכת בניהול ביה״ח ומאמציו לגיוס אמצעים 
שקד ש׳ גם על פעולתו המדעית והספרותית, מספריו; 1501160 ^ 2 




607 


שייצר, אלכרט — שולוחוכ, מיכאיל אלכסנדדזביץ' 


608 


1 ) 31 ^־ 111 1 ) 111 ! ■ ¥355501 ^ (״בין מים ליערות־עד"), 1921 ; 025 
1011011 § 011 ־ 2 ז 01 ז ׳\\ 110 > 1 > 1 ז 1 ! בז! 3 ח 01x181:0x1 ("הנצרות ודתות העולם"), 
1924 ; ־ 00111001 ח 11.50110 )ת! 100 > 011:3050113111108 ^ 010 ("השקפו¬ 
תיהם של הוגי-הדעוח ההודים"), 1935 ; - 03111 15 ! 3 1111:01111x120x1 ^ 
31-0110  ; 1964 ,. 5 . 4 , ( 0 7110 ! 7 

, 2131)320x1 .[ ;״ 1969 , 711711 711$ 1 ) 171 ) 71071 16 ' 37 ;. 5 . 24 ,ז£י\ 503 . 0 

. 1975 ..־ 6 . 4 , 

מ, ו. 

שוכךט, הוגו — 11 ) $0111101131 91120 — ( 1842 , גותה — 1927 , 
גראץ), בלשן. מ 1873 היה פרופסור באוניברסיטת האלה 
ובשבים 1876 — 1900 באוניברסיטת גראץ. היה מומחה בעיקר 
ללשונות הרומניות (ע״ע) והלשונות הקרובות להן (מהן בסקית 
[ע״ע] והונגרית). ש׳ היה בעל גישה חדשנית: (א) התבגד להנחות- 
היסוד של ״המדקדקים הצעירים״ (ע״ע בלשנות, עמי 969/70 ), 
ובעיקר להנחת "חוקי־הגאים" בעלי תוקף כללי, ודרש בירור תחולתם 
של החוקים ובדיקת סיבותיה באופן עקרוני בכל מלה מושווית. 
(ב) הכיר, ליד התפיסה של קשר גנאלוגי בין לשונות, בתפיסה 
של קשר טיפולוגי; הגדיר יחידות טיפולוגיות גאוגרפיות (- 13011  1 ז ) 1/1 1 ) 071 . 5 ,םץ; 2 ו 01 ס 1211 ס 5 ; 1970 ,. 24. 111 ! 

1 ) 10 ^> * 1/2 071 2 ( 0/7 ( 3 , 6153 ( 4 ) . 0 ; 1974 ,( 3787 , 1.8 ־ 1 ) " 00/1 )^ווו^ 
. 1976 ,( XX11 ,נס 1 י\ 3 [ 5 ׳ס 0 ת 3 ס 5 ) <(/> $111 ! 110 ? 4 , ; 1 ( 00 

אל. סר. 

שולי, ע״ע שאוליאי. 

ש 1 ל י אק, ל ל!! — 0113111130 0 ^ ץ 011 — ( 1300 [ן] — 1368 ) , 
רופא צרפתי, מגדולי המנתחים ביה״ב. למד רפואה באוני¬ 
ברסיטות מונפליה וב 1 לוניה. שירת 3 אפיפיורים באוויניון. ש׳ קנה 
לו שם־עולם בספרו הגדול על כירורגיה ( 1363 ). הספר הניח את 
היסוד להתפתחות הכירורגיה וזכה לתפוצה רבה במהדורות שונות 
( 13 בלאטינית, 43 בצרפתית ו 5 באיטלקית). הוצאה מודרנית 
(ע״י 1$0 ם 10 א .£), 1890 . 

ש׳ נסתייע בספרות רפואית קודמת וציטט בעיקר את גלנום 
(ע״ע) ואף את הרמב״ם (ע״ע משה בן מימון, עמ׳ 563 ). בכתביו 
הדגיש את חשיבות ידיעת האנטומיה כבסיס לכירורגיה נאותה. הוא 
טיפל בשברים והמליץ על כריתת גידולים שטחיים. הניתוחים 
שערך (בבקעים ובהפרעות אחרות) נטלו את ההגמוניה מרופאי- 
אליל למיניהם. הנחותיו של ש׳ לא תמיד עמדו במבחן. הוא האמין, 
למשל, שמוגלה מסייעת לריפוי פצעים ולכן ביכר לחבוש פצעים 
מוגלתיים ולא לנקזם. השפעתו היתה כה רבה עד כי בשל שגיאה זו 
עוכבה התפתחות כירורגיית הפצעים המזוהמים במשך 200 שנה 
(וע״ע כירורגיה, עמ׳ 800/1 ). 

#וליה (אנג' סס^תסזקקב), חניך במקצוע מסוים, בעיקר במלאכת־ 
יד. מקצועות עברו בד״כ בירושה, וכזה עדיין המצב בחברות 
מסרתיות. האב היה מחנך את בנו במשלח־ידו, אך קיבל כש" גם 
נערים ממשפחות אחרות. מחוקי חמורבי עולה שהיה זה מעין 
אימוץ: "אם בעל־מלאכה מאמץ ילד ומלמד אותו את אומנותו, 
לא יוכלו הורי הילד לעולם לדרוש את החזרתו" (סעיף קפ״ח). 
בחוקי יוון ורומא אין זכר לש׳/ אבל יש רמזים לכך, שבעלי- 
מלאכה חינכו ש" שגרו אצלם בשנות לימודיהם והיו כעין בני־ 
משפחה. יש להניח, כי האיגודים ( 00116613 ) של בעלי־מלאכה 
ברומא קבעו כללים לקבלת ש", תנאי עבודתם ומשך החניכות 
במקצועות השונים. התלמוד מזכיר ש" נגרים, נפחים ואורגים, 
עומד על יחס־הכבוד שהש׳ חייב לרבו (פס , ק״ח, ע״א) ודן במידת 
אחריותו של הרב לתאונות העבודה של הש׳ (ב״ק ל״ב, ע״ב). 
רק בחברה האירופית של יה״ב נתמסדה השולייאות. לכל- 


המאוחר מן המאה ה 11 היו האומנים מאורגנים באיגודים מקצועיים 
(ע״ע גילדות), שנועדו לשמור על האינטרסים של המקצוע ולמנוע 
תחרות פרועה. הגילדות קבעו את מספר הש" שכל אומן רשאי 
לקבל. כש" נתקבלו דק בניהם החוקיים של אומנים. משך השולייאות 
היה שונה במקצועות השונים: בד״כ 3 — 7 שנים, ובמקצועות 
מסוימים — עד 9 ו 10 שנים. בזמן השולייאות גרו הש" בבית 
האומן! הוא דאג להחזקתם, אך לא שילם להם שכר, והם היו 
חייבים לבצע כל עבודה שהוטלה עליהם, בין ביתית ובין מקצועית. 
תקנות הגילדות מפרטות את חובות הש״; אבל כמעט שאין בהן זכר 
לחובות האומן כלפיהם, ובמידה רבה נוצלו הש" לצרכים אישיים. 
בתום תקופת השולייאות. ולאחר שהוכיח הש׳ כי למד את אומנותו 
היטב, הפך ל״חבר״ (צרפ׳ "ס״^גקנמסס 1 גרמ׳ 0050110 ! אנג׳ 
סבתז׳לסתז^ס(), כלו/ פועל שכיר (ברגיל שכיר־יום). רק לאחר 
מספר שנות־עבודה כשכיר והשתלמות אצל ררי־אומבים במקומות 
שונים הותר לו לבקש את צירופו לגילדה כאומן — וזאת אם היה 
באפשרותו לעמוד בתשלום דמי-ההצטרפות הגבוהים. 

בצרפת בוטל משטר הגילדות ב 1791 . בגרמניה ובאנגליה הוא 
נמשך גם במאה ה 19 — אבל ללא הזכויות המונופוליסטיות שהיו 
נחלתו לפני־כן. המהפכה התעשיינית, שהחלה באמצע המאה ה 18 , 
גררה אחריה שינויים במוסד השולייאות. במידה הולכת וגוברת 
החליפו המכונות עבודות רבות שהיו קודם בתחום מלאכת־היד. 
הפעלת המכונות היתה פשוטה־יותר, והכשרת מפעיליהן לא היתה 
ארוכה. גם יחסי־העבודה במפעלים היו שונים מן היחסים האישיים, 
המשפחתיים, בין האומן לשולייתו. מצד אחד הצמיחו התעשיה 
וחלוקת־העבודה הנהוגה בה מעמד של פועלים לא־מקצועיים, שהחלו 
לעבוד בגיל רד תמורת שכר זעום וללא סיכויים רבים להתקדמות! 
מצד שני התעורר הצורך בעובדים מיומנים לעבודות ספציפיות. 
לכן ייסדו גופים ממלכתיים בת״ם מקצועיים, שבהם עבדו התלמי¬ 
דים בסדנאות בתה״ס. בבתי־המלאכה של אומנים או במפעלי- 
תעשיה. כהשלמה ללימודיהם העיוניים. בת״ס כאלה פועלים כיום 
כמעט בכל הארצות. עם־זאת עדיין קיימים בארצות לא־מתועשות, 
ובמידה מסוימת גם בארצות מתועשות, בתי־מלאכה המחנכים ש" 
בצורה המסרתיה. ברוב הארצות מסדירים חוקים את חובותיהם 
ואת זכויותיהם של ש". 

בישראל קיים חוק־החניכות מ 1953 (שונה ב 1972 ), האוסר 
להעסיק נער (עד גיל 18 ) אלא כחניך, ואוסר קבלת תשלום או 
פרס על העסקת החניך. החוק קובע את תקופת החניכות למקצועות 
השונים (בין 15 חודש ל 4 שנים), את גיל החניכות ואת ההשכלה 
המינימליים. החוק מעודד את החניכות (באמצעות הקלה במס' 
הכנסה), מחייב את המעסיק לשלם לש׳ עכר*עבודה ולאפשר לו 
להתקדם במקצועו באמצעות לימוד מסודר, מטיל על שר־העבודה 
להקים מועצת חניכות וועדות־חניכות מקצועיות שתייעצנה לו 
בהפעלת החוק, וקובע את הענשים לעוברים על החוק. 

על חינוך מקצועי — ע״ע חנוך, עמ ׳ 658 , כרד ף, עמ׳ 
1005/7 . 

; 1958 , 107167 ) £0 ) 1/1 171 € 10.777007717 , 5103:1 . 5 . 1 ־ 1 - > 1 זב 01 \ 1 . 11 

■ 0£ !ח 31 ז' 1 308 ק 1 וי 1 ^ 0 סת 5 זר]נן\. 01 311 ;זז 0 ( 1 ,־ 7,360111 01 . 1  1 ז 1311 * — ( 1888 — 1972 ), שחקן, 
בדרן וזמר צרפתי! אמן הרווחי המוסיקלי, שהופיע בב 40 
סרטים צרפתיים ואמריקניים ותרם רבות לביסוס מעמדו של הסרט 
המוסיקלי. את צעדיו הראשונים עשה כזמר בבתי־הקפה של פריס 
( 1901 ), אד הצלחתו הראשונה היתד, בפולי-ברדר ( 0 ־ 01 ^ 80 ־ 01105 ?), 
ב 1909 . בשנות ה 20 הרבה להופיע במחזות מוסיקליים ובסרטים, 
ומילא בד״כ תפקיד של מאהב שנון ומקסים. מסימני-ההכר שלו: 


611 


שוליה, מורים — שולץ, ברונו 


612 


כובע קש, מקל ומבטא צרפתי 
כבד כשדיבר אנגלית. סרטו 
האמריקני הראשון, "התמימים 
של סריס״ ( 1929 ), פתה שורת 
סרטים מוסיקליים מקסימים -י 
״מצעד האהבה״ ( 1930 ), "שעה 
בחברתו״ ( 1932 ) ו״אהוב איתי 
הלילה״( 1932 ). להצלחה ניכרת 
זכה בסרט "האלמנה העליזה" 

( 1934 ), שבו כיכב לצדה של 
השחקנית הנודעת דנט מקדד 
נלד. בעת מלה״ע זז נפגעו שמו 
הטוב ופרסומו משום שהופיע 
בצרפת הכבושה בידי הגרמנים, 

אבל אחרי המלחמה טוהר מחשד 
של שיתוף־פעולה. בשנות ה 50 
המאוחרות חזר להוליווד והופיע ככוכב־יחיד בסדרת סרטים מוסיי 
קליים, כגון ״אהבת אחר-הצהריים" ( 1957 ), ״ז׳יז׳י״ ( 1958 ), "קאך 
קאך ( 1960 ) ו״פאבי״ ( 1961 ). עם שיריו הנודעים נמנים: "ולנטינה", 
״מימי״, ״לואיז״. ב 1958 הוענק לש׳ פרם מיוחד מטעם האקדמיה 
לאמנויות על תרומתו לבידור ולזמר במשך 50 שנח ויותר. ב 1970 
פרסם את זכרונותיו — סבתס^ן ^ $ש 8£ מ 0 נ 1 8 :^ 1 ("הרהורי 
מומו"). 

#ולמן, אליעזר ( 1837 , סלנט [ליטא] — 1904 , קייב), סופר 
עברי וחוקר יידית. ש׳ היה חניך ביהמ״ד הישן ואוטודידקט 
בהשכלתו העברית והכללית. לפרנסתו עבד כמורה ובמזכיר בבית 
ברורסקי (ע״ע) בקייב. מאמריו התפרסמו בכ״ע שונים ("השחר", 
"השלח" ועוד). נסיונותיו הבלטריסטיים (עיבוד הרומאן "האובדים 
והנדחים" לויקטור הוגו [א׳—ב/ תרכ״ז]; "זכרונות עיר מולדתי", 
ו״אוצר ספורים", [תרנ״ד]) לא עלו יפה. מחקרו החשוב הוא "ממקור 
ישראל״ — מונוגרפיה היסטורית על הינה (ע״ע! "השחר", ר —זד, 
תרל״ו/ז) ועל חיי ברנה (ע״ע, תרנ״ד). שנים רבות עסק בחקר 
הי ידי ת וספרותה הקדומה. בנושא זה פרסם את המאמר "עמקי 
שפה" ("השלח", ד׳) ואח הספר "שפת יהודית־אשכנזית וספרותה 
מקץ המאה הט״ו עד קץ שנות המאה הי״ח" (בעריכת י. ח. טביוב, 
תרע״ג). גישתו ליידית היתה אמנם ביקרתית, אך הוא ראה בה "עצם 
מעצמינו ובשר מבשרנו, ורוח עמנו מתנוססת גם בתוכה כבספרותנו 
המקורית, בשפת עבר" בספר נסקרת הספרות היידית לסוגיה: 
תחינות, תרגומים מעובדים, ספרי־מוסר וספרות עממית. חשיבותו 
בראשוניותו ובשפע החומר המובא בו מכ״י ומדפוסים ישנים. 

א. ש׳(לוח אחיאסף, ט), הרס״ב! המשקיף, דשקפה עברית ("השלח", 

י״ד), תרס״ד/ה! ד. פרישמאן. כל כתביו, ה/ עמ ׳ נ״ב—ס״ה, תר״ץ: 

ז. רייזען, לעקסיקאן פון דער יידישער לי־טעראטור, ד׳, תד״ץ. 

#ולמן, קלמן ( 1819 , סטרי־ביחוב [רוסיה הלבנה] — 1899 , 
וילנה), סופר עברי ומתרגם, בן תקופת ההשכלה. ש׳ למד 
בישיבות ליטא, נתפס להשכלה ולמד בעצמו תנ״ך, דקדוק וגרמנית■ 
ב 1843 השתקע בווילנה, ושם היה ידידו הקרוב של המשורר מ. י. 
לבנזון (ע״ע). ספרו הראשון׳ "שפה ברורה" (תר״ח), כלל ברובו 
תרגומים ספרותיים מגרמנית. בשנים 1849 — 1861 הורה ספרות 
עברית בביהמ״ד לרבנים בווילנה. אח״ב התמסר לעבודה ספרותית 
— בעיקר עיבודים ותרגומים ע״ס חוזה עם הוצאת האלמנה והאחים 
ראם (ע״ע) — תמורת קצבה זעומה. אף שביקש להפיץ את רוח 
ההשכלה נהג ש׳ זהירות ומתינות בסגנון כתיבתו, וע״כ נתקבלו 
פפריו גם בחוגי החרדים, ומהם שנפוצו בכמה מהדורות. ספריו תרמו 


רבות לגידולו של ציבור הקוראים בעברית במאה ה 19 . תרגומו 
ל״מסתרי פריז״ ( 18 ־ 31 ? ^ £105 ) 5 ו!א) מאת א. סי (ע״ע! תרי״ד) 
היה הנסיון הראשון לתרגם לעברית רומן מודרני, והוא קומם נגדו 
חוגי שמרנים, שראו גנאי בתיאור ההווי של העולם־התחתון בעברית. 
מאז עסק ש׳ בספרי־מדע בלבד. ״דברי ימי עולם״ (א׳-ט׳! תרכ״ח- 
הרמ״ד) נכתב — לבקשת חברת מפיצי־השכלה (ע״ע) — לפי ספרו 
הגרמני של ג. ובר (ע״ע). עוד כתב: ״מוסדי ארץ״ — גאוגרפיה 
כללית, ו״מחקרי ארץ רוסיה" (תר״ל). כתבי יוסף בן מתתיהו (ע״ע) 
תורגמו לראשונה לעברית בידי ש׳ (תרגום חפשי, מגרמנית; 
תרכ״א). ש׳ כתב שררת ספרים בתולדות א״י, ביניהם: "הליכות 
קדם" (תרי״ד), "הריסות ביתר" (תרי״ח) ו״שבילי ארץ הקדושה" 
(תר״ל); וכן כתב "תולדות חכמי ישראל"(א׳י-ד׳; תרל״ג/ד) וקבצים 
שונים: "חבצלת השרוך (תרכ״א); "בית האסף, אסופת מאמרים 
שונים על פלאי מעללי אל בממלכת העולם והטבע.""; תרמ״א); 
,.מנחת ערב" (תדמ״ט) ואחרים. שפתו של ש׳ עברית מקראית 
נמלצת, אך משולבים בח גם מונחים חדשים. 

י. קלוזנד, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ג׳. תשי״ג 2 ! 

ק. א. ברתיני, ק. ש , (ם׳ יהדות ליטא, 1 [כולל ביבל׳ 1 ), תש״ך. 

י, ס. 

#ולץ, ברובו — . 50111117 0 ״טז 8 — 1892 , דרוהוביץ׳, גליציה — 
1942 , שם), סופר פולני וצייר, יהודי. אביו, סוחר בדים, 

נתרושש בילדותו, והדבר נתן את אותותיו ביצירתו. חולניותו מנעוריו 
הביאה אותו לידי הסתגרות ולבדידות מכאיבה. ש׳ למד אדריכלות 
וציור, אך בגלל רגישותו הפסיק את לימודיו. בשנים 1924 — 1942 לימד 
ציור בביה״ס־התיכון בעיר־מולדתו. סדרת ציוריו, -״*! 631 
ב 102 ב^\ 011 (״ספר אלילי״), י״ל ב 1920/1 . 

ב 1925/6 החל ש׳ לכתוב סיפורים, אך רק בהשתדלות ידידתו, 
המשוררת היידית דבורה פוגל ( 1900 — 1942 ), פרסם את ספרו 
הראשון, ס^ס״סתזבח׳לס ץנןש 1 .ז 51 (״חנויות קנמון״), 1934 . הספר זכה 
מיד לשבחים. קובץ־סיפוריו השני, 3 ת[ 1 ץ£< 1 ש 41 ! 1 ) 0 ק 1 תט 1 ת 10 בב 1 ב 5 
("בית־מרפא בסימן מודעת־אבל", או "בית־מרפא בסימן שעון־ 
החול״), הופיע ב 1937 . ב 1938 זכה באות־הצטיינות מטעם האקדמיה 
הפולנית לספרות. הרומן 81387 ש 1 \ ("המשיח"), שנכתב בשנים 
1937/9 , אבד, וכך אירע גם לנובלה הגרמנית זו 11:01 ת 1 י># ש 1 נ 1 
("השיבה הביתה"), ששלח לת. מאן. שמו של ש׳ מופיע כמתרגם 
לפולנית של "המשפט" לקפקה, אך למעשה נעשה התרגום ביד ארו¬ 

סתו. בימי מלה״ע 1 ז 
העסיקו הגסטפו בקט¬ 
לוג ספרים מוחרמים 
ובציור — עד הירצחו. 

בתקופת הסטליניזם ב¬ 
פולניה ( 1945 — 1956 ) 

הושכח ש׳ כ״דקדנט", 

אך עם ה״הפשרה" 

( 1957 ) התפרסם. יצי¬ 
רותיו תורגמו ללשונות 
המערב, והוא הוכר כ¬ 
אחד מגדולי הספרות 
המודרנית. ב 1964 י״ל 
כל סיפוריו, מאמריו 
ומכתביו. 

סיפוריו מתרחשים 
בעיר קטנה — כעיר 
מולדתו — ומתאפיינים 
במיתולוגיזציה של עו־ 

ברונו <טו?<ז: דיוק! עצמי לם־הדמיון של ילדותו 



מוריס ?},יוליד״ 1971 . (פוכגות 
כר־דור, ת״א) 







613 


שולץ, ברונו — שום 


614 


המוקדמת. לדעת ש׳ אין באמנות הבחנה ברורה בין המחשבה הרצי¬ 
נית לדמיון. מציאות סיפוריו חורגת מחוקי החלל והזמן. היא משקפת 
עולם במצב של אבדן־ערכים והתפרקות. העולם הפטריארכאלי־הרוחני 
של האב ו" חנויות קנמון" נדחקים ע״י החמדניות הוולגארית של 
"רחוב התנינים" ו״הסחורה הבלה , / וע״י היצריות הסדיסטית־הנשית 
של העוזרת היפה אדלה. 

לשון יצירתו, המצטיינת בעושר פיוטי־ציורי ובנאולוגיזמים, 

היפכת אפילו את הטריוויאלי־ביותר — כסחורה בלה — לקסום < 

ושילוב אפיקה, רפלכסיח ומשחקי־דמיון יוצרים יצירה מקורית מאד. 

כמה מסיפוריו תורגמו לעברית בידי גבריאל מוקד, אורי אורלב 
ויורם ברונובסקי, והתפרסמו במוםפים-לספרות של העתונים היו¬ 
מיים, 

ד, רפאלי, הבית בו התגורר ב. ש/ תשל״ה; ש. לינדנבאום, קשר 

הבודדים — בין ב. ש׳ ליוסף רות (הארץ, 16.1 2.1977 )! ,במ״קצ .! 

, 1 ן 62 ' 161 ! ( £16 161 ' 11 ^ 011 (^ 86 ■[ ; 1974 , 1 ) 111105 ) ■ 86 116/0 ))) יו }/( 11 ) 8 

ן .־ 1975 

ש. לי 1 . 

? 112 לץ, 1 י ל 1 /ל י 0 © 1 [— , 11017 :>$ תסע וזז ¥1111£1 \ — ( 1874 — 1969 ), 

סופר גרמני. ש , , בנו של שר־אוצר בממשלת פרוסיה, למד 
ספרות גרמנית, והיה מנהלו של תאטרון שטוטגארט. ראשית יצירתו, 
ובמיוחד מחזותיו, אפייניים לזרם הנאדקלאסי — הצורה שמרנית 
וההסתבכויות הטראגיות נובעות מן ההתנגשות בין רצון הגיבור 
לבין הגורל המכריע. הטרגדיה 2 מ 3 ז 5 מ 140 תסי׳י 0 ^ 111 ־!סט ("היהודי 
מקונסטאנץ"), 1905 , שהיא מיצירותיו המוקדמות החשובותיביותר, 
מתארת — על רקע רדיפות היהודים ביה״ב — את מאבקו חסר־ 
התוחלת של רופא יהודי להגשמת מאווייו ולמציאת שלווה, ואת 
זרותו בשתי התרבויות גם יחד, אף אחר המרת דתו. ברבות מיצירותיו 
— כמו במחזה $0113 ]!!מ 11£ ג 1 ״^\\י ־ £1 $ .ט . 8 ) , ■ 161 > ' 26 ( 01 / 161 '!<£ !(!:סי'! ,ב 1 ט 1 ךחצז 0 

^ול^ה״דליץ/ חרמן — 5011 £1112 ( 1 ' 1112£ ו $01 11 ח 3 וה־נ 140 — 

( 1808 — 1883 ), כלכלן ומדינאי גרמני. למד משפטים, וכיהן 
במערכת השיפוט בברלין דבדליץ׳. נבחר לפרלמנט לראשונה ב 1848 , 
התפטר ממנו, ומשאר כהונותיו הציבוריות. ב 1851 בשל סבסוך עם 
שד המשפטים, וחזר אליו ב 1861 . בעת כהונתו הראשונה בפרלמנט 
שימש נשיא ועדת חקירה ל״מצב הפועלים והאומנים", ולמד להכיר 
בחשיבות הקואופרציה המאפשרת לבעלי-מלאכה לעמוד בתחרות 
הגוברת מצר העסקים הגדולים. מאז הקדיש את רוב מאמציו 
לייסוד ארגון שעודד הקמת אגודות צריכה ואשראי שיתופיות! 
להקמת ארגון מרכזי לקואופרציה בפרוסיה ולייסוד "הבנק הגרמני 
לקואופרציה״ ( 1865 ). 

תנועת ההתאגדות השיתופית שייסד וארגן ש׳ התרחבה במהירות, 

אם כי הוגבלה למעשה, הן בימיו והן לאחר מכן, לבני המעמד 
הבינוני הנמוך (בעלי־מלאכה, סוחרים ואיכרים) ולא עסקה בארגון 
פועלים. משום כך ומשום שש , התנגד למעורבות ממשלתית באגורות 
הקואופרטיוויות לא זכתה התנועה להכרת הסוציאליסטים, ובראשם 
לאסאל שצירף לשמו של ש׳ בלעג את שמו של בסטיא (ע״ע), 

כלכלן צרפתי שמרני. 

ש׳ ביסס גם את מערכת המשפט של התנועה השיתופית ותיבר 
את חוק האגודות השיתופיות של פרוסיה ששימש את גרמניה 
כולה< 

את כל כתביו, ב 5 כר/ הו״ל 1909 — 1913 . 

. 11 ד ; 1949 ך \ 61 8 \ 611011116116 $ > 5 / 611 £6110 ( 611 : 1 ) 1111 .( 1 -. 5 ,* 1115 :? . 13 

. 1956 ,. 0 -. 5 ,**"שא 


1$ □ ( 11111111 ^), סוג צמחים במשפחת השושניים (ע״ע). 

בו למעלה מ 250 מינים, הגדלים בר באזורים הממוזגים של 

חצי־הבדור הצפוני ובסביבתם. החשובים שבהם הם הבצל (ע״ע, 

עמ , 276/8 , ושם תמ , ) וש׳־הגינה 5311 

ש , ־ ה גי נ ה הוא צמח עשבוני, רב-שנתי, בעל גבעול גבוה 

ועלים ארוכים, צרים ושטוחים (ולא נבובים). בתוך העלים הסמוכים 

למרכז הצמח נוצרים ניצני אגירה, המתפתחים לשבנות. השנגה 

כוללת עלה-אוגר — הח 1 פה 

בבסיסו על גוף הניצן — 

ועלה קרומי, המגן עליו. 

מספר השננות, צורתן, ?דלן 

ומשקלן, שונים בהתאם לזן 

ולתנאי הגידול. כלל השננות 

עטוף עלים קרומיים, ויוצר 

את הבצל התת־קרקעי. עמוד 

התפרחת גלילי. התפרחת — 

שהיא כעין סוכך — מלווה 

מתחל אחד, המסתיים בחוד. 

הפרחים קטנים! רובם עק¬ 

רים, ומיעוטם יוצרים בצל¬ 

צלים קטנים. ישנם זנים 

שבתפרהתם נוצרים רק בצל- 

צולי-ריבוי. בזנים אחרים, 

ובכל מיני־הבר, מתפתחים 

הלקטים (לאחר האבקה ע״י 

חרקים). מערכת השרשים עום ( 1 ת״׳״ 31 ;י והו״!!*); 1 . פרח ו? ירי 

עמור חפרחת: 2 , בצלצל 

שטחית. במשך הזמן מתכוו¬ 

צים השרשים, ומושכים לאדמה את החלק התחתון, העל-קרקעי, 
של הצמח. ש׳־הגינה מתרבה באמצעות השננות או הבצלצולים, ניתן 
לרבות מיני ש׳ גם ע״י זרעים. 

התפצלות הש׳ מושפעת מהטמפרטורה ומאורך היום, ואף מטפל- 
טורז׳ת אחסון השננות. הגידול עולה יפה בכל אזורי א״י. מבחינת 
דרישותיו לתנאי-הגידול אין ש׳־הגינה שונה מהבצל. זריעתו בסתיו. 
הצמח מתפתח ביום קצר ובטמפרטורות נמוכות-יחסית. זמן האיסוף — 
עם הצהבת העלים. מאמצע אפריל עד אמצע מאי. 

מוצאו של ש׳-הגינה באסיה התיכונה, בדרובדאסיה או בדרום* 
אירופה. ציורי בצלים ושננות ש׳ נתגלו בקברים מצריים מ 3000 
לפסה״נ. במקרא ובתלמוד נזכר הש , פעמים רבות. 

הש , נאכל הי או מבושל, והוא משמש תכלין וגם לשימור מזון. 
לש׳-הגינה ולמיגי ש׳ אחרים מייחסים תכונות אנטיביוטיות ותכונות־ 
מרפא אחרות, בזכות תכולת שמנים אתריים — בעיקר ( 60% ) 
דיאליל-דיסולפיד — המקנים לש׳ את ניחוחו וטעמו. אליל־סולפידים, 
או בגזרותיהם, אחראים לחריפות מיני הש׳; בש׳־הגינח קרוי החומר 
אליצין. הש׳ מכיל 35% חומר יבש; פחמימות ( 26.3% ), חלבונים 
( 6.8% ), תאית ( 0.77% ), אפר ( 1.44% ) וחומצה אסקורביח. בפולק¬ 
לור נחשב ש׳-הגינה צמח מעורר־תאווה. 

הייצור העולמי של ש׳-הגינה מגיע ל 1,314,000 טונות ( 1972 ). 
היצרן הגדול הוא הודו ( 250,000 טונות); אחריה באות: מצרים 
( 145,000 ), ספרד ( 135,000 ), לבנון ( 82,000 ) ואיטליה ( 64,000 ). 
יצרנים חשובים הם: סין, תורכיה, תאילנד, ארגנטינה וברזיל. 
בישראל הגיע ייצורו ל 2,550 טונות, על שטח של 4,300 
דונם. 

מרבית מיני הש׳ האחרים הם צמחי-בר, באזורים הממוזגים של 
חצי-הכדוד הצפוני, בין אלה מצויים עוד 4 — 5 מיני-תרבות. המשמ¬ 
שים אף הם לכבישה, למאכל או תבלין: ש׳־הכרש ( 1 ת 0111 ז 0 ק .\;), 

ש׳־אשקלץ ( 1 ד 1 נ 101 ןז 350310 <\',), 1 ת 3511 ־ 1 ס 0 ת 10€ ! 5£ . 4 . ( £5 ׳ 11 ו 01 ), 




615 


שום — שדמן, ררכרט אלכסנדר 


616 


1 * 11105111 * £15 , 4 . עוד מינים ספורים חורבתו באופן מקומי, חלקם 
לנוי. מיני ש׳ אחרים שימשו ברפואה העממית (ץ 01 *ת . 4 ). ומינים 
שונים מהווים חומר־ניסויי חשוב למחקרים ציטולוגיים ואמבריולו־ 
גיים. בישראל מצויים למעלה מ 20 מיני ש/ מהם אנדמיים, בעלי 
ערך גאובוטני (מינים הגדלים במדבר ובערבה) או ביולוגי (דוגמת 
ש׳־הגלגל), הש״יהגבוה ( 3511111 ־ 1 נן 010 ק*ח 3 . 4 ), הגדל בר בישראל, 
הוא מין הקרוב לש׳־הגינה. 

ה. צ. חומפסון, גידול ירקות ב׳, חש״ח; י. בארי - ב, כפולר, גידול 
ירקות ב/ תש״ך! 1 ז 7116 ך. 0 ; %6 11 ) 11177111 17 11 , 1 זש£ס 01111 ׳־ £1 ^: 1 ש 5 .ן 

1617 ( 1 ' 07111 הס 11 * 0 , 431111 *[ . 14 .. 10068-1 .\- . 11 ; 1950 5 

. 1963 ,! 411116 

ש. ה. 

שו״ם, ע״ע שפיר,ווךמס, (וירמיזא) מיבץ(מעצא). על תקנות 

שו״ם, ע״ע תקנות, 

1 • 

של^׳יל, ( 0 ץ 1 ״ 1 ס 5 ), סופרים הונגרים, יהודים, אב ובנו: 

( 1 ) ז ו ל ט ן ש׳ — 2011311 . 5 — ( 1882 — 1937 ), משורר, 

מתרגם ומספר. ש׳ היה ממשתתפי כה״ע הספרותי "המערב" (ע״ע 
הונגריה, עמ׳ 843 ), קיבל באהדה את מהפכת 1918 . בשירתו המלודית 
שיקף את סבלות חייו מוכייהעוני שנקרעו בין יהדותו וסביבתו 
ההונגרית ("רדפוני נוצרים, יהודים לעגו לי והקלו בי ראש גם 
הגשים. השליכוני כפרי באושים"). ש' קרא לעצמו "המשורר המקולל" 
וזה היה שם ספר שיריו הראשון ( 150110 ״ 020 :> 11 ב 42 ,• 1911 ). 
תרגם גם שירה משפות זרות (הופמאנסתאל) וחיבר רומנים. הרבה 
לפרסם משיריו בנושאים יהודיים, גם בבטאונים יהודיים בהונגרית. 
משיריו תרגם לעברית אי יעודקסט (בתוך "מבחר השירה היהודית 
בהונגריה ותולדותיה״, תש״ך; ״כתב בגביש״, 1968 ). 

( 2 ) דירדי^ 01 ץ 0 . 8 — (נר 1920 ), משורר, מתרגם, 
מבקר ספרותי ומסאי. ש' למד באוניברסיטות בודפשט ופריס, 
מ 1947 החל לשמש בתפקידים ציבוריים, בשנים 1951/3 עדך את 
כה״ע של אגודת הסופרים ואח״כ ניהל את מדור הספרות ברדיו, 
ביצירתו ייצג את הקו הנוקשה של המפלגה הקומוניסטית, אך 
אחרי מאורעות 1956 השתחרר ממנו. מאז התעמקה שירתו הלירית. 
שירתו אינטלקטואלית ושואפת לשלמות הצורה. מקבצי שיריו: 
״ 313 08 , 1 * £010 10 (״מעל האגם, מתחת לשמים״), 1962 . תרגם 
מהשירה הקלאפית והמודרנית, בעיקר מצרפתית. ש׳ נמנה עם 
חשובי הסופרים בהונגריה. 

- 1703.010771107 ■<סי\ 10£ ח $£15 , 523601051 . 1 ^- 161 ) 82311 .[ - ׳< 81301020 .ז 

. 1961 , 7161 ^ 1 


השתתף בחפירות בעלבך (ע״ע, עכד 260 ) ושומרון והופקד על חפי¬ 
רות מגדו (ע״ע, עמ׳ 135 ) מטעם החברה הגרמנית לחקר 
המזרח. במגידו ערך חפירות־בדיקה קטנות: הפר שתי תעלות 
רחבות וגילה בנייני־ציבור רבי־מידות, אך לא הצליח לקבל תמונה 
ברורה על תולדות התל ותכנית הבניינים. שם גילה את החותם 
הנודע (שאבד בינתיים) בכתב עברי עתיק: "לשמע עבד ירבעם". 
בשל חלקיות חפירותיו וידיעתו המועטת בסטרטיגרפיה, ממצאיו 
עפ״ר אינם ניתנים לניצול מדעי בימינו; עיקר חשיבותו בהכנת 
התשתית המדעית לחקר עבה״י המזרחי ובקידומה של הארכאולוגיה 
בא״י למדע מגובש. ביךהשאר מדד ורשם מבנים היסטוריים בירושלים. 

מחיבוריו: 11311 ־ 01 ! 1110 4x1:055 ("אל מעבר לירדן" [תום׳ בידי 
ל. אוליפנט]), 1886 ; 501101311 ( 1 * 00 , 1886 ! 3111311 ! 110 ז, 1888 
(מהד׳ מצולמת: 1976 ); 1611 ( 4 1 ״ 110 :ך 1 סא ("צפון עג׳לוך [חבל 
מן הירמוך עד היבוק 1 ), 1890 ; 1 * 0501111 * 1 *^- 01 1011 (גרמ ׳ , על 
חפירות מגידו), 11-1 , 1908/29 ; 113110105 ז 3 !>־! 0 ; 051 05 !) £3110 ("מפת 
עבה״י מזרחה״), 1913/21 . עזבונו, 401501111111 * • 01 ( 1 , 1927 , י״ל 
בידי ק. שסוירנאגל. 

א. כרמל, התיישבות הגרמנים בא״י בשלהי התקופה העות׳מאנית 

(מפתח בערכו), תשל״ג, 

שומן, רובר — 801111111311 ״ 11060 — ( 1886 — 1963 ), מדינאי 
צרפתי. ש׳ למד משפטים בסטרזבור, שהיתה אז בשלטון 
גרמניה, וב 1919 — אחרי החזרת אלזם־לורן לצרפת — נבחר מטעם 
הרמוקרטים-העממיים לאסיפודהלאומית בפריס. ב 1940 , אחרי מפלת 
צרפת, היה ש׳ הראשון מצירי האסיפה שנאסר בידי הגרמנים. 
ב 1942 נמלט, והיה ממנהיגי המחתרת בצרפת, עד לשחרורה. הוא 
היה ממייסדי התנועה הרפובליקנית העממית(ע״ע דמוקרטים־נוצרים, 
עמ׳ 787 ), ובשנים 1945 — 1962 היה ציר האסיפה־הלאומית מטעמה. 
ב 1946 היה שר־האוצר, ב 1947/8 היה — פעמיים — רה״מ, ואח״כ 
היה שה״ח ! 1948 — 1952 ) ושר־המשפטים ( 1955/6 ). 

ב 1950 העלה ש׳ את התכנית הקרויה על שמו ("תכנית ש׳"), 
שהגה ז׳. מדנה (ע״ע). תכנית זו — בדבר הקמת "מאגר אירופי 
לפחם ולפלדה״ (ר׳ כרך מילואים, עמ׳ 185 ) — הוגשמה ב 1952 , 
והיתה היסוד לקהיליה הכלכלית האירופית (השוק המשותף! ר׳ שם, 
ענד 185/7 ; וע״ע סחר, עמ׳ 646 ). ש׳ יזם גם תכנית להקים צבא 
אירופי משותף, ואולם באוגוסט 1954 דחתה האסיפה-הלאומית את 
תבניתו. הוא המשיך במאמציו לכינון אירופה מאוחדת, ב 1955 נבחר 
לנשיא התנועה לאיחוד אירופה, ובשנים 1958 — 1960 היה יו״ר 
הפרלמנט האירופי בסטרזבור. 

. 1965 ,. 5 . 11 ,[) 20 תשע£ . 3 [ 


{ 131 ל ל 1 כ — ־ 801111111301101 * 1101 ** 00 — ( 1857 , זנזויל 
[אה״ב] — 1924 , חיפה), אדריכל, קרטוגרף וארכאולוג, 

ממוצא גרמני. ש' חי מילדותו במושבת הטמפלרים (ע״ע) בחיפה, 
ושנים רבות היה ממנהיגי הכת בארץ; למד להתהלך עם השלטונות 
ותושבי הארץ, עסק באדריכלות, השתתף בהכנת תווי מסילת־הברזל 
מצמח לאדרעי ובנה גם יישובים יהודיים; עסק בחקירת א״י מטעם 

החברה הגרמנית לחקר 




יג. 


.ך ) , 

. ןזי 0 


4 


ג. שומבר חכג! אח הייזב בוא׳שודלעיח 
׳ערטום; א?יהו ׳עייד) 


א״י (״ 1 * 3135 ? ז 10 ) 050 ע 0 ם 

סוסזס׳ע-ג!!) ומטעם ח־ 
הקרן הבריטית לחקירת 
א״י (?£?), סקר ומיפה 
בגלעד, בגולן ובבשן 
( 1885 — 1902 [ע״ע א״י, 
עמ׳ 1131 ]). חפר יחד 
עם ארנסט זליד (ע״ע) 
בתל תענך( 1902 — 1904 ), 


עומן, רובלט אלכסנדר־" ת 311 רהט 8011 ־ 101501•* 410x300101 ! — 

( 1810 — 1856 ),' מלחין ומבקר מוסיקלי גרמני, אביו היה 
סוחר־ספרים, שרכש בכוחות עצמו השכלה ספרותית רחבה ועסק 
בחיבור ספרים, בעריכה ובהוצאה־לאור; הוא שעורר בש׳ את אהבת 
הספרות הרומנטית הגרמנית, ובעיקר את יצירותיו של זץ (ע״ע) 
פאול, ש׳ למד נגינה־בפסנתר אצל נגן־עוגב מקומי, שגילה עד־מהרה 
את כשרונו יוצא-הדופן של תלמידו. אבל חלומותיו של ש׳ על 
קריירה מוסיקלית באו לקיצם עם מות אביו ב 1826 — האם שלחה 
את בנה ללמוד משפטים באוניברסיטת לייפציג. ש׳ לא התלהב מלי¬ 
מודיו אלה, והקדיש את עיקר זמנו לנגינה בפסנתר. הוא למד אצל 
פרידריך ויק 010 ס 1 ז \\) — לימים חותנו — שהיה אז מגדולי המורים־ 
לפסנתר באירופה, וכן התוודע אל המוסיקה של בך (ע״ע), 
שהשאירה עליו רושם עז, ב 1829 ניסה לשוב אל לימודי זזמש־ 
פטים — הפעם באוניברסיטה המהוללת של היידלברג — אולם לאחר 
שנה של לימודים מרוכזים החליט לפנות לפסנתרנות כמקצוע. 

ש׳ שב ללייפציג, התקבל כתלמיד אצל דק, ואף התאכסן בביתו. 


617 


שומן, דוכדט אלכסנדר — שומפטר, יוזף אלדיס 


618 


הקריירה הפסנתרנית שלו 
כווירטואוז באה לקצה 
ב 1832 ,כשאחת מאצבעות 
ידו הימנית נפגעה לצמי¬ 
תות (מקובלת היתה ה¬ 
דעה, שהפגיעה נגרמה 
בעקבות שימוש במתקן 
שהמציא ושנועד ל 5$ תח 
את שרירי האצבעות? 

לאחרונה סוברים, שה¬ 
פגיעה נגרמה ממחלה, 

שהביאה בסופו-של-דבר 
למותו. ור׳ להלן), לאחר 
שהחלים היה אמנם מסוגל 
לנגן — אולם לא כפסנ¬ 
תרן מקצועי! במקום זאת 

ו-י ט מייי• יי״יוג **ויי״יי =א־נ הפנה את מרצו להלחנה 

ולביקורת מוסיקלית. עד 
1839 חיבר את מרבית 
יצירותיו החשובות לפסנתר — "פרפרים", "תמונות ילדות" ועוד. 
ב 1834 החל לפרסם בלייפציג — יחד עם קבוצת מוסיקאים — את 
״כה״ע החדש למוסיקה״ 1115110 ^ ז״£ £1 נז 11 :> 2£115 €11£ א), וב 1835 
היה לעורכו. ש׳ ביקר בחריפות את הרמה הנמוכה של המוסיקה 
הגרמנית באותם ימים שלאחר מות בטהובן, שוברט וק, ובר (ע׳ 
ערכיהם), כשפסנתרנים וירטואוזים — כאנרי ארץ ( 4 ״ 1161 ) השליטו 
מוסיקה ראוותנית וריקנית. ש׳ יצא חוצץ גם נגד חסידי הא 1 פרה 
האיטלקית, ושיבח את יצירותיהם וביצועיהם של מלחינים צעירים 
ומוכשרים כשופן, ברמס ומנדלסזון. ב 1844 פרש מפעילותו כמבקר 
והפנה את כל מרצו להלחנה. 

ק לרה ויק ( 1819 — 1896 ), בתו של מורהו, שניחנה ביופי 
ובקסם בלתי־שכיחים, כבר גילתה אז כשרונות רבים כפסנחרנית, 
ועתידה היתה להיות אחת הפסנתרניות הגדולות באירופה ומלחינה 
בזכות עצמה. משביקש ש׳ לשאתה לאשה דחהו ויק; ש , פתח במאבק 
משפטי, עד שהוכרה זכותו לשאת את קלרה לאשה ( 1840 ). חייהם 
המשותפים הצטיינו באהבה עמוקה ובשיתוף־פעולה מתמיד, שכן 
ק לרה הי תה מבצעת אידאלית ליצירותיו, והיא שסייעה להם צ תן 
באירופה. 

ב 1840 פנה ש׳ מתחום המוסיקה-לפסנתר אל השיר האמנותי 
( 16001 ), ובשנה אחת השלים אח מרבית יצירותיו הגדולות בתחום 
זה — בהן כמה מחזורי-שירה, כגון "אהבת אשה" ו״אהבת משורר", 
שהקנו לו שם־עולם. ב 1841 החל גם בחיבור סימפוניות; ב 1842 חיבר 
את מרבית יצירותיו הקאמריות החשובות, מ 1843 חיבר יצירות 
למקהלה. באותה שנה התמנה — בהמלצת מנדלסזון — פרופסור 
לקומפוזיציה בלייפציג, אולם אפיו המופנם והסגור לא התאים 
לעבודה זו. באותה עת הורע מצב בריאותו ונתגלו הסימנים הרא¬ 
שונים למחלת-העצבים שעתידה היתה להביא את קצו. ש' עבר 
לדרזדן, מצבו השתפר, והוא אף השלים שם יצירות רבות, ביניהן 
האופרה היחידה שלו, "גנובפה" (ע״ע). דחיה חוזרודונשנית של 
הצגת־הבכורה שלה גרמה לו עגמת־נפש רבה. ב 1850 נתמנה מנהל 
מוסיקלי של התזמורת של דיסלדורף, אולם לא גילה עניין בחובותיו 
המפרכות של מנצח קבוע. ב 1851 גברה מחלתו, והוא שקע בדכאון 
ובהזיות לתקופות ארוכות. בעקבות נסיון־התאבדות הועבר לבית־ 
מרפא בבון, ושם מת. בעבר סברו שש' חלה בעגבת ובסכיזופרניה, 
אבל נתברר שסבל מגידול בעצב־הצוואר, שגרם תחילה לחולשה 
באצבעות יד-ימינו, ולבסוף — למותו. 

ש׳ היה נציגו המובהק של זרם הרומנטיקה הצעירה בגרמניה. 



שילוב היצירה הספרותית והמוסיקלית — מהמאפיינים החשובים 
של הרומנטיקה — הגיע לשיאו בפעילותו של ש/ שהשראה 
ספרותית־פיוטית היתה גורם ראשון־במעלה בתהליך יצירתו. יצירתו 
כוללת כ 240 שירים, כ 300 יצירות לפסנתר, 4 סימפוניות, פתיחות 
ויצירות תזמרתיות אחרות, ו״רקודאם״ — שביצוע־הבכורה שלו 
נערך באה״ב ב 1975 . יצירותיו הגדולות לפסנתר, כגון "קרנוול" 
ו״קרייזלריאנה", הן מחזורים של מיניאטורות לפסנתר, שכ״א מהן 
מביעה הלך־רוח המבוסם על השראת יצירה ספרותית, תמונת טבע 
או יצירי-דמיון. יצירותיו הסימפוניות והקאמריות הן המשך למסורת 
הגדולה של היירן, מוצרט ובטהובן, שבהם ראה ש , את מניחי- 
היסוד לאסכולה הרומנטית. עם־זאת שילב גם בסימפוניה הגדולות 
שלו את הליריות השלטת בכל יצירותיו. בתרומתו העשירה לתחום 
השיר האמנותי המשיך ש׳ את דרכו סל שוברט. 

01 . 5 . ,ב 1111£ מ 2 [? . 8 ., 1 ; 1948 ,. 5 , 11 ^. 011155 .[ ; 1925 ,. 5 .? 1 •? 

. 1972 ,. 5 .">/ ,(. 68 ) 2114£1 /י\ ,א ; 1967 ,' 11 * 01 

י. היד. 

עוומפטר*, י וזף אלויס — 50111101 1015 ^ — 

( 1883 — 1950 ), כלכלן והיסטוריון של התאוריה הכלכלית, 
אוסטרי־אמריקבי. בשנים 1909 — 1932 לימד ש׳ כלכלה בהפסקות, 
באוניברסיטות צ׳רנוביץ׳, גראץ ובון, ום 1932 ועד מותו — באוניבר¬ 
סיטת הרווארד, אה״ב, פעמים מעטות חרג ש׳ מהתחום האקדמי: 
ב 1907 עבד כעו״ד בקהיר, ב 1918 שימש באחת מוועדות-התכנון 
של גרמניה הוויימארית, ב 1919 כיהן כשר־האוצר של הרפובליקה 
האוסטרית החדשה, ואח״ב — כנשיא בנק שהתמוטט. לדבריו, 
התפקיד היחיד שהצליח בו היה עריכת־הדין בקהיר; בבל השאר — 
"אי אפשר היה שלא להיכשל". ש׳ היה איש החאוריה הכלכלית, אך 
תמיד גילה עניין רב בבעיות כלכליות ופוליטיות אקטואליות — 
הוא טיפל בבעיותיה של המדינה האוסטרית העתידה, וחזה את 
אי־יכלתה להתמודד עם בעיותיה הכלכליות בשל "חוסר יעילות" 
פוליטית, וכן עסק בנושאי מיסוי ומדיניות כלכלית בעת( ת משבר 
(במיוחד "המשבר הגדול") ובבעיות ה״ניו-דיל" שהנהיג רוזוולט 
באה״ב. ש' היה משוכנע שה״נידדיל" האט את ההיחלצות ה״טבעית" 
מהמשבר הכלכלי הגדול. 

בתאוריה הכלכלית קישר ש׳ בין הכלכלה הסטאטית, כלכלת 
מצב־האיזון של ולרה (ע״ע), לבין הכלכלה הדינאמית המודרנית. 
ש' סבר, שמצב דינאמי הוא מצב של נטישת האיזון, עד כדי הריסתו. 
התאוריה צריכה לענות על הסיבות לנטישת האיזון, שבו כשלעצמו 
לא ראה ש' אידאל אלא מצב היסטורי קיים. בהקשר זה הרבה ש׳ 
לעסוק גם במחזורי עסקים (ע״ע), שהם תוצאה של הרם 
האיזון עקב תהליך החידושים, ותהליך התאמתו של המשק להרס זה 
לפני שיוכל להוסיף ולהתחדש. ה״חדשנים״ — כפי שקרא ש , לחמים 
— הם הגורמים העיקריים למחזור העסקים והם גם הנהנים העיקריים 
ממנו. ש׳ ניסה לסווג את מחזורי העסקים לפי ארכם ולאבחן שלבים 
שונים בתוכם. ספריי העיקריים בנושא זה הם:■ 161 ) 1 ^ €0110 ;! 0 /*\ 005 
10 בת 0 ת 0 :? 13101 ז 7360 י 1 065011011 ־ £001 ) זס 01 11311 ח 6 ק 1311 ־ 1 ("המהות 
ועיקר התוכן של הכלכלה הלאומית התאורטית״), 1908 , שבמרבית 
עבודותיו שנכתבו גרמנית תורגם אח״כ לאנגלית; : 0010$ 8115111055 
1110 0£ $15 ץ 1131 .\ 7 512656031 3001 1031 ־ 115101 ־ 1 , 06031 ־ 01 ־.} ו! , ! 
, 00055,1-11 ־ 1 ? 1131151 ^ 03 (״מחזורי עסקים: ניתוח תאורטי, היסטורי 
וסטטיסטי של התהליך הקפיטליסטי״), 1939 . 

גולת־הכותרת של עבודתו בתחום המחשבה הכלכלית הוא ספרו 
518 * 1131 ^ £000011110 0£ £1181017 ("היסטוריה של התאוריה הכל¬ 
כלית"), 1954 , שי״ל אחרי מותו, בעריכת אלמנתו (-ךחט! 501 .£ .£ 
תסזסק); ספר זה הוא מספרי-היסוד בהיסטוריה של המחשבה הכלכלית, 
ואולי הבהיר שבכולם. בין ספריו האחרים בנושא; ■ 101 -• 10 ־ 111001 ׳ 
8 חנ 601011 *\זח£ ח £1110110 ב 5011 )־! 56 \ ("התאוריה של ההתפתחות הכל" 



619 


שדמ 2 טר, יוסר אלוים — שומר, שומרים 


620 


כלית״) ׳ 1912 5 16086561116111:6 ) 461110 * 1 ) 00 0160 § 0 ( 1 ־ 101 ) 061160 <£.? 
(״ימי הדוגמות והיסטוריה של המתודות״), 1914 ; €31 ז 0 160 

65 חץ £6 10 אז 43 * וחס!? : £0000011515 ("עשרה כלכלנים גדולים: 
ממרכס עד קינז״), 1951 — שזכה להצלחה רבה. ש׳ סבר, שאיו 
התאוריה הכלכלית ניתנת לחלוקה כרונולוגית, אלא היא תוצאה 
מצטברת של תהליך התפתחות רצוף, כמו התאוריה של המדעים 
המדויקים. 

ש' עסק גם בסוציולוגיה — 61:11015011 תז 1 135560 .£ 50213.160 6 ! נ! 
1111011 * 110111080060 ("המעמדות החברתיים בסביבה אתנית הומו־ 
גנית״), 1937 — ובמיזוג ניתוחי הכלכלה והסוציולוגיה. כשהוא עוסק 
בעיקר בבעיות העימות שבין הקפיטליזם לסוציאליזם. בין ספריו 
בנושא זה: ח 13115016 ־ 61 קו 10 ־ 161 } 021010816 § זט 7 ("לסוציולוגיה של 
האימפריליסמים״), 1919 ; ׳{ 36 ־ 1001 ־ 1960 1 >חב 80613115111 ,ות 1115 ס 1 קב 0 
(״קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה״). 1942 . ש׳ סבר, שקצו של 
הקפיטליזם יבוא עקב הצלחתו הסופית. לאחר שכלכלה יצרנית חזקה — 
שתיבנה במסגרת קפיטליסטית — תפתור את בעיות העוני והמחסור; 
אז יהיה המעבר לסוציאליזם כמעט ללא קשיים. ש׳ מדבר על סוציי 
אליזם דמוקרטי, שבו המחליטים מגיעים למעמדם בתחרות על קולות 
המצביעים, אף כי ייתכן שייכללו בו מרכיבים פשיסטיים מסוימים. 

.־ 3021 >) £/ ./ / 0 /ס ץ{/ק 0 ( 110£ < 811 ,ז 0 ) 6 ל[וח 50113 . 8 .£ 

41 * 50 :. 5 ,(. 643 ) 15 זזמ 13 .£ . 5 ; 1950 ,( 373-384 ,^ £60., 8X1 .[ 

. 1970 ,. 4.5 /.{ ,־ 5680614161 .£ ; 1951 ,ז!ו 1 ח 6 * 5 

ד. בב. 

(ה) שומר, ארגון שומרים יהודי בא״י, בשנים 1909 — 1920 . מקי- 
מיו, מראשוני העליה השניה (ע״ע א״י, עמ ׳ 512/4 ), הושפעו 
מהתנועות המהפכניות ברוסיה והיו מפעילי ההגנה העצמית (ע״ע) 
שם. רובם היו חברי "פועלי ציוך (ע״ע), והם ביקרו קשות את 
החיים במושבות א״י ואת היזקקות האיכרים לשמירה ערבית. 
ב 1907 יסדו 7 חברים, ביניהם י. בן־צבי, א. זיד וי. שוחט (ע׳ ערכי¬ 
הם)׳ את ארגון "בר גיורא", לכיבוש העבודה והשמירה במושבות 
ולפיתוח ההתיישבות היהודית, בסיסמה (משירו של י. כהן [ע״ע], 
"הבריונים"): "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". 
הארגון היה מעין מסדר קונספירסיווי של חבורת־עלית בעלת תודעה 
פוליטית חזקה. חבריו התרכזו בחוות סג׳רה בגליל התחתון ושמרו 
על המקום. בעקבות מתיחות בין השומרים הערבים של כפר־תבור 
למתיישבים (קיץ 1908 ), נאספו פועלי הגליל להגנת המקום, 
והשמירה נמסרה לחברי האגודה. 

באפריל 1909 הוקם במסחר, ארגון הש׳. הארגון הציב לעצמו גם 
מטרות מדיניות, ותחילה עמד בראשו י. שוחט. תוך שנה קיבל הש׳ 
את השמירה ביבנאל, בבית-גן ובמצפה, ב 1911 — בחדרה וברחו¬ 
בות׳ וב 1912 — בראשודלציון ובמנחמיה. חש׳ פיתח שיטות שמירה 
שנתבססו על לימוד תנאי הסביבה ועל הכרת מנהגי הערבים, ונשען 
על מעט חברים קבועים, שצוידו בנשק חדיש ובסוסות. ב 1914 היו 
בו 40 חברים וכ 50 מועמדים ושכירים. בתקופות־שיא הגיע מספר 
השומרים ל 300 (כולל השכירים). המועמד שירת שנת נסיון לצד 
שומר ותיק, וקבלתו אושרה ברוב של את אפיו החברתי של 
הארגון קבעו, במידה רבה, ישראל ומניה שוחט. בין פעולותיו 
החשובות של הש׳ — קביעת הבעלות היהודית על אדמות אל-פולה 
(ע״ע מרחביה) ב 1911 , תוך התנגשויות חמורות עם ערבים. 

ביקורת על חש׳ מתחו אנשי ה״פועל הצעיר" (ע״ע). הם טענו 
נגד הצבאיות היתרה, והעדיפו שמירה של המתיישבים עצמם. התנג¬ 
דות קמה גם מצד האיכרים; אלה טענו כי שמירת חש׳ יקרה 
ומסכנת את היחסים עם הערבים. ב 1913 נאלץ הש׳ לעזוב את 
שמירת חדרה ורחובות, וחבריו, שהתרכזו שוב בגליל, התיישבו 
בתל עדש וארגנו הגנה אזורית בגליל התחתון. תכניות התיישבות 
בחורן ופיתוח ענף המרעה — לא התגשמו. 



קבוצת יטוסריש כי 5 י 5 (ארביוז חו?ר 1 ת ההגנה, ת״א! 


עם פרוץ מלה״ע 1 ירד הש׳ למחתרת, בעקבות דרישת השלטונות 

שיסגיר את נשקו, וזאת למרות מגמתו הפרותורכית של הארגון. 

מניה וישראל שוחט הוגלו לתורכיה. עקב פרישת קבוצת שומרים 

מתל עדש והתיישבותם ליד מטולה (כפר ב״ג, אח״כ — כפר 

גלעדי) התרופפה המסגרת הארגונית כולה. רק ב 1916 חזר הש׳ 

לתפקידי שמירה ברחובות. גילוי קבוצת ניל״י (ע״ע), שהש׳ הסתייג 

ממנה, ובעיקר פרשת לישנסקי (ע״ע), הביאו לרדיפת הש׳ מצד 

השלטונות, ורבים נכלאו. עם כיבוש דרום הארץ בידי הבריטים 

נטלו חברי הש׳ חלק בארגון ההתנדבות לגדוד העברי, ולאחר כיבוש 

הגליל התנדבו למשטרת הרוכבים. ב 1919 הצטרפו לאגודה ג 1 לומב, 

הוז וסבנקין (ע׳ ערכיהם). באסיפת הש׳ ב 1920 ניטש ויכוח בין 

גולומב וטבנקין, שדרשו את הפיכת הש׳ לארגון עממי רחב׳ לבין 

י. שוחט וחבריו, שעמדו על שמירת אפיו הסגור, ואז הוחלט על 

פירוק האגודה. ברם, עם ראשית פעילות ההגנה (ע״ע), בפרעות 

1921 , החלו אנשי הש׳ בפעילות עצמאית, דבר שהביא למחלוקת 

חריפה בינם לבין הנהגת הארגון. על פעולת אנשי הש׳ בתוך ההגנה 

— ע״ע, עמ׳ 400 . וע״ע גדוד העבודה, עם׳ 264 . 

קובץ הש', תרצ״ח-; צ. נדב, מימי שמירה והגנה, תשט״ו; ב. צ. דינור 
[עורף 1 , תולדות ההגנה. א", חשט״ו/י״ז; ם , הש׳, תשי״ז; ש. שבא, 
שבט הנועזים, תשכ״ט. 

י. ס. 

0 ומר, שומךים. (אכדית 800166 ; שומרית £6080 ), שמם של 

ארץ ועם קדומים בדרומה של מסופוטמיה (ע״ע). השטח 

היה מיושב בתקופה קדומה מאד (ע״ע בבל, עמ ׳ 529 ) ע״י אנשי 

"התרבות העבידית" וע״י שבטים שמיים. הש", שהגיעו למסופוטמיה 

ב 3500 לפסה״ג בקירוב, יצאו, כנראה, מאיזור הים הכספי. התרבות 

השומרית (ש־ת) נוצרה ממיזוג□ האתני והתרבותי של העבידים, 

השמיים והש", ושמם של האחרונים נקרא עליה משום שבתחילת 

ההיסטוריה הרשומה שלטו בה הלשון הש־ת ואורח־החיים השומרי. 

תולדות ש/ עט׳ 620 ; החברה. עמ ׳ 621 ! המשטר, עמ׳ 622 ; הדת, 

עם׳ 622 ; הכתב, עמי 623 ; הלשון, עם' 623 ; תולדות הכתב והלשון, 

עם׳ 624 ; הספרות. עם׳ 625 ; המדע, עם׳ 626 ; השפעת דש", עם׳ 

626 ; הש״ והשמיים־המערבים, עמ׳ 627 ; חש״ ועם-ישראל, עם , 627 ; 
תולדות המחקר, עם׳ 628 . 

על האמנות של הש״ — ע״ע אמנות, עמ ׳ 31 , 37 ! בבל, עמ׳ 556/8 ! 
ותה״ שם, עם׳ 533/5 , 537 (השפעה על אמנות מצרים), 539 , 565 . 
וע״ע אור, אור־כשדים. 

תולדות ש׳. ארץ ש׳ תפסה את רובה של מסופוטמיה התחתונה 
(הדרומית), שהיא מישור של אדמת־סחף, המשתרע בץ הנהרות 
פרת וחידקל, וגבולו הצפוני באיזור בגדאד של ימינו, עד־כה הוכיחו 
החפירות את קיומם של יישובים שומריים בחלקו העליון של שטח 
זה, עד למרחק של כ 300 ק״מ מדרום לבגדאד. באיזור זה נוסדו 
המרכזים הנודעים של התרבות הש־ת (מצפון־מערב לדרום־מזרח): 
נפור (ע״ע), ארב, איסין, שרפכ, אמה, לגש, ארך, לרסה, אור 



621 


שומר, שומרים 


622 



וארידו (ע׳ ערכיהן של 6 האחרונות), שלטונן של ערי- 
ממלכה אלו השתרע על־פני האזורים הסמוכים. תכופות 
היו מסוכסכות זו עם זו, ולעתים הגיעו המלכים ששלטו 
באחת מהן להגמוניה על ש׳ כולה. ב 2300 לפסה״ג 
בקירוב השתלם סרגון (ע״ע), מלך אכד (ע״ע) השמית, 
על ש׳ כולה; ובימי השושלת ה 3 (המאות ה 22/1 ) שלטו 
גם מלכי אור על כל ארץ־ש׳ ואכד. כל אלה כינו את 
מלכותם ״ש׳ ואכה״. לאחר חורבן אור (ע״ע. עמ׳ 207 ) 
של השושלת ה 3 המשיכה השליטה השית להתקיים בערים 
איסין ולרסה, עד שנכבשו בידי חמורבי, מלך בבל (ע״ע, 
עמ׳ 540 ), ונכללו בממלכתו. עם־זאת נתקיים התואר "מלך 
ש׳ ואכד" כתארם של מלכי בבל, עד ימי כורש (ע״ע) 
הפרסי במאה ה 6 לפסה״ב. ור׳ עוד בערכי הערים הרא¬ 
שיות; וע״ע אפיה, עמ׳ 928 ! אשור, עמ׳ 361/2 ; בבל, 
עמ׳ 528 — 541 . 

החברה הש־ת היתה עירונית בעיקרה; בסביבת הערים 
היו מפוזרים כפרים (ע״ע ערים ועיור, עמ׳ 204/5 ). הערים הגדולות 
היו מוקפות חומה. הבתים נבנו קירות עבים של לבני־טין והיו בהם 
חדרים אחדים; פה־ושם עמדו בתים מפוארים־יותר, בני קומתיים. 
הריהוט וכלי־הבית היו עשויים עץ, חרס, אבן, נחושת, ברונזה 
וקנים. מראה הערים היה חדגוני ולא־נאה. הרחובות היו צרים 
ומפותלים; הם לא רוצפו, לא נוקו ולא נוקזו. אך היו בערים גם 
דרכים מרכזיות רחבות, שוק הומה וכיכר מרכזית נאה, ושם היה 
ארמון המלך או המושל. בכל עיר היה תחום מקודש, ובו עמד מקדש 
מפואר, שכלל את הזקרת (ע״ע אור, עבר 206 ; בבל, עמ׳ 531 , 563/4 , 
ושם הכד) — מגדל־היכל רב־קומתי, ההולך וצר למעלה (השר: 
ברא' יא, א—ד — תיאור בניית בבל ובה "מגדל וראשו בשמים" 
בארץ־שנער [=שומרז; ר׳ להלן]). האזרחים אהבו את עירם, 
התגאו בה, לחמו למענה והתאבלו. על האסונות שפקדו אותה — 
כפי שמעידות הקינות המרות על ערים שחרבו בידי אויב. 

החברה הש־ת היתה מורכבת מ 3 מעמדות עיקריים: אזרחים 
חפשיים, משרתים — שהיו כעין צמיתים — ועבדים. מקצת האזרחים 
החפשיים היוו מעין אצולה: כוהנים, נושאי־משרות בארמון המלך 
(או המושל) ובעלי-אחוזות עשירים. האזרחים הפשוטים התפרנסו 
מעבודתם כאומנים, בעלי־מלאכה, חקלאים, דייגים, סוחרים וסופרים 
(אלה היו ברובם צאצאי משפחות חשובות, שכן רק ידן השיגה לשלם 
שכר־לימוד). המשרתים היו קשורים למקדש, לארמון או לאחוזות 



אס:ות שוסריח; 5 וח מת 5 ־? 1 ח (גירםו־ם 5 גש) המתאר אח אור־ננשה, ש 5 יט 
ובניג. ?יסטה — חגיגת חנוכת מקדש. הנובה — 40 ס״ם, אמצע 
חאלו* ח 3 לשסח״ג (מוזיאון לובר, הריס) 


שומר וערי המזרח הקרוס 

הגדולות. הם קיבלו בד״כ חלקות־אדמה לעיבוד, וגם הקצבות של 
מזון וצמר. העבדים באו מקרב שבויי־המלחמה, וגם מהאזרחים 
החפשיים שנמכרו לעבדות. העבד היה רכוש אדוניו, אך היו לו 
זכויות מסוימות: הוא היה רשאי ללוות כסף. לעסוק במסחר ולקנות 
את חירותו, אם היה נשוי לבת־חורין היו ילדיהם בני־חורין. 

נראה שצורת המשטר המקורית בערי ש׳ היתה מעין דמוקרטיה 
פרימיטיווית, שהשלטון בה היה נתון בידי כלל האזרחים החפשיים 
של העיר, ובידי המושל שנבחר מתוכם לפרק־זמן קצוב ( 6313 = 
תורנות). לקבלת החלטות מכריעות התכנסו האזרחים לאסיפה, 
שכללה שני בתים — בית־זקנים (מעין בית־עליון) ובית צעירים 
נושאי־־נשק (מעין בית־תחתון). עם החרפת המאבק בין המדינות־ 
הערים, ועם גבור לחצם של האויבים החיצוניים, התעורר הצורך 
בחיזוק ההנהגה הצבאית ונבחר מלך ( 1 ^ 10 - איש גדול) — תחילה 
בעתות־משבר, לביצוע משימה מסוימת, אך באמצע האלף ה 3 כבר 
היתה משרתו משרת קבע. המלוכה עברה בירושה. אף שלא חסרו גם 
תופסי־שלטון שלא־כדין. למלך היו סמכויות גם בענייני'ק ודש, והוא 
חיה מושל במקדש העיר. הוא מינה מושלים בערים הכפופות לעירו, 
ואלה משלו בהתייעצות עם אסיפח־האזרחים. 

המלך השומרי לא היה עריץ, שנהג בשרירות. הוא רא־ עצמו 
שליח האלים ונבחרם, שהעניקו לו מסגולותיהם כדי להנהיג בצורה 
נאותה את הארץ ולזכותה בשגשוג ואושר. המלך הגן על הארץ, שמר 
על מערבת־ההשקיר. ושיפר אותה ע״י חפירת תעלות חדשות ותיקון 
הישנות. הוא בנה גם דרכים ושמר על תקינותן. תפקידו הראשון־ 
במעלה היה לקיים ולטפח חוק וצדק, ולהביא לידיעת התושבים את 
זכויותיהם החוקיות ע״י פרסום חוקים וצווים. אע״פ שהש" ביטאו 
לא-אחת שאיפה להגן על השכבות החלשות (כגון היתום והאלמנה), 
לא מנעו החוקים את הניצול החברתי, וע״ע אורוקגינה (קרי: 
ארכגנ); בבל, עמ׳ 554/5 . 

הדת. בראש עולם־האלים של ש' עמדו 4 אלים: אנ (ע״ע), 
אלוהי־השמיים; אנלל (ע״ע), אלוהי הרוח והסערה; אנכ ובאכדית 
אא; ע״ע איא). אלוהי הארץ; והאלה־האם ננח׳רסג. לפי המיתוסים 
השומריים היה בראשית העולם ים־בראשית, וממנו נתהוו רקיע דמוי־ 
כיפה וארץ שטוחה. בין שני אלה נכנס האוויר והוצבו גרמי־השמיים. 
לבסוף נבראו הצמחים ובני־האדם. כל היקום (לרבות נהרות, סכרים, 
שדה ומשק) הונהג בידי האלים; לצורך זה הולידו ובראו האלים 
הראשיים מאות אלים נחותים, ואלה פעלו ע״פ חוקיות קבועה־מראש. 

לארבעת האלים הראשיים נצטרפו עוד 3 אלוהויות: ננ (באכדית: 

סין [ע״ע בבל, עבד 545 )), אל־הירח; את (באכדית: שמש [ע״ע]) — 
אל־השמש, המופקד על הצדק והוא פטרונם של הנוסעים (שכן 
עינו צופיה בכל) ז ואע (באכדית: אשתר [ע״ע])׳ אלת־המלחמה 
והאהבה. 7 אלוהדות ראשיות אלו התכנסו באסיפות וחרצו גורלות, 



623 


שי•ר, שומריס 


624 



ו 50 אלים בכירים, ששמם אננ, היו 
אומרי־ההן באסיפות ואישרו את הוד 
לטת אדוניהם. מסתבר, שאסיפות שבעת 
האלים היו מעיו השתקפות שמימית 
של הדמוקרטיה הפרימיסיווית שנהגה 
בתחילה אצל הש". הרעיון של כינוסי 
הפמליה־של־מעלה נפוץ במזרח הקדום 
:באכדית: 511111 באוגריתית: 

פח׳ר בנ אלט; בפניקית: מפחדת אל... 

קדשמ; שרידים בעברית: עדת אל, 

בני אלים, סוד קדושים, קהל קדושים), 

ונתגלגל, בסופו של דבר, לכינוסי 
האלים "האולימפיים" במיתולוגיה היוו¬ 
נית (ע״ע יונית, עם׳ 593 ). 

האדם קורץ מעפר, ולא נברא לשמו 
אלא לשמם של האלים, תפקידו היה 
לשרתם ולספק להם מחסה ומזון* ומכאן 
שחובתו הראשונה היתה בנייח מק¬ 
דשים והקרבת קרבנות. את התפקידים 
האלה מילא מדרג מסועף של כוהנים, 

בעזרת משרתים־בקודש. במרכז הפול¬ 
חן של ערי ש׳ עמד סקס נישואי־הקודש 
(אצל היוונים: ; 0 !!ט 7 ;> 6 ק 16 ) — 

בראש־השנה — שבו חגגו את נישואי המלך לאלת־האהבה; את 
האלה אנב ייצגה הכוהנת הגדולה. במקדשים הוקרבו קרבנות מדי- 
יום. אלה כללו מעין־ארוחות: מזון מן החי והצומח, וניסור יין, 
מים ושיכר. חגיגות מיוחדות נתקיימו 3 פעמים בחודש: בשבעה בו, 
בחמישה־עשר בו וביומו האחרון, וע״ע חג, עם׳ 120 ; קרבן, עט׳ 59 . 

השומרי ראה עצמו כפות לגזירות סתומות ונמנעות־חיזוי של 
האלים, ולא נותר לו אלא להתפלל ולקונן לפני האל האישי שלו, 
או לפנות אל הכוהנים ולשאול באותות שיודיעו לו את גזר־דינם של 
האלים. הוא ידע שסופו לרדת שאולה, ושם יהיה עליו להתקיים 
כבבואה קודרת של חייו עלי־אדמות. וע״ע בבל, עט׳ 543 — 550 . 

השגם הגדול של הש" היה פיתוח כ ת ב ־ ה י ת ד ו ת (ע״ע יתדות, 
כתב ה-! כתב, עט׳ 1095/6 ; ור׳ תכד בערך בבל, עט׳ 529/30 ) — 
אחד הכתבים הקדומים־ביותר. מוצא הכתב מכתב־תמונות באלף ה 4 ; 
בהדרגה איבד הכתב את אפיו התמונתי, עד שהיה לכתב דמוי- 
יתדות. אין לדעת בבטחה מי היו ממציאי הכתב; אפשר שהיו אלה 


אמנות שומרית: כר בהט 
.־ק 5 יו תיאור ,!קרבתסנחד. 
?אנג. נמצא במהר׳ש ב¬ 
ארד 2450 — 2400 5 פסח״נ 
(המוזיאון של עראק, 
בגדאר} 



דוברי "לשון־ההמוך (ש-ת: . 5£ .^), שקדמו לש", 

אולם ברור שהש" היו מפתחי הכתב, ומהם קיבלו אותו ד״אכדים 

ועמים אחרים במזרח הקדום. במחקר המדעי נהוג לציין את סימני 

הכתבהשומרי בתעתיק 
באותיות לאטיניות. 

הלשון הש־ת היא 
אגלוטינטיווית(ע״עאג־ 

לוטינציה, עט׳ 416 ; 

בלשנות, עמ׳ 979 , 

987 ; דקדוק, עט׳ 992 ), 

דהיינו,התצורות הלשו¬ 
ניות נעשות בה ע״י 
הדבקת תחיליות, תו¬ 
כיות וסופיות לשרשים 

בלתי־משתנים; בכך 

לוח־טיו כתוב כב 1 <נ-ח 10 נ 1 ח (הכתב הפיה־ היא נבדלת מהלשונות 
מונראפי) טאו־־. פוף האלף ה 4 לפבה״ג 

(מוזיאו; לובר. פרים). השמיות וההודו-אירו־ 


פיות שרווחו באזורים הסמוכים לש׳, שכן אלו לשונות נוטות, המבי¬ 
עות שנויי־מובן באמצעות שינויים (תנועתיים ואהרים) בשרשי־ 
המלים. במבנה הדקדוקי של הש־ת יש משום דמיון ללשונות האורל־ 
אלטאיוח (ע״ע, עמ׳ 282 ) — כגון תורכית והונגרית — אך אין קרבה 
מוכחת ביניהן, ונראה שהש־ת היא יחידה־במינה מבחינת אוצר־ 
המלים שלה, 

בש־ת 6 תנועות, המתחלקות לשתי קבוצות (בערך כמו בלשונות 
האורל־אלטאיות): 3 תנועות פתוחות — ס , 6 , 2 ! ובמקביל להן 3 
תנועות סגורות — ט ,ם , 1 . את התנועות לא הגו הגיה חדה, ולעתים 
קרובות הן משתנות ע״פ חוקי ההרמוניה התנועתית (גם בכן יש 
דמיון בין הש-ת ללשונות האורל-אלטאיות): בסוף המלה, או בין 
שני עיצורים, הן הובלעו לעתים קרובות. מספר העיצורים 15 : 
6 , <£, נ!, 1 , 8 , 14 , 2 , 5 $״ ! 1 (ח ׳ חכית), ז, 1 , מ!, ח, 8 (מעין נ' 
אנפית), נעדרים העיצורים הגרוניים ואחרים. האפייניים בד״כ 
ללשונות השמיות; ומכאן אהד הקשיים להתאמת כתב־היתדות 
לכתיבת לשונות אלו. בש־ת עשויים היו גם העיצורים להישמט בסופי 
מלים אם לא באה אחריהם תנועה. 

רבים מן השרשים השומריים הם חד־הברתיים; הכפלת השרשים 
מציינת ריבוי עצמים או פעולות. בש-ת יש אפשרות לצירוף כמעט 
בלתי-מוגבל של מלים (ומליות), והרבה שמות־עצם בנויים מצירופי- 
מלים, כגון 831 ־ 111 . מלך (= ״איש גדול״); ז 16-53 > 6 , סופר (= "כותב 
לוח״); ( 11 ) 6116-3 ־ 0 . בית־ספר (= "בית-לוחות"). שמות מופשטים 
נוצרים באמצעות התחילית 3x11 ״, כגון: 1 ב 1-1118 מ 2 ת, מלכות. לשמות־ 
עצם אין מין דקדוקי, אך הם נחלקים לשתי קטגוריות: לבני-אדם 
ולאלים מצד אחד, ולדוממים ולבע״ח מצד שגי. הש־ת דלה בשמות- 
תואר, והיא מרבה להזדקק במקומם ליחסי-קניין. אוגדים ומלות- 
חיבור — נדירים; המלים, הצירופים והפסוקים סדורים בד״ב בלא 
מלות־קישור. במשפטים מופיע שם־עצם בודד, או מכלול שמני, הכולל 
— מלבד השם — גם כינויי־קניין, תארים, תמורות ומשפסי־זיקה. 
בסוף השם, או המכלול השמני, יכולות לבוא מליות מגדירות, כגון 
המלית ( 14 ) 3 של יחסת־הקניין, המגדירה את יחס השם לשם־עצם אחר. 

בד״כ רכיבי הפועל הנטוי הם; פרפורמטיוו, המציין את דרך־ 
הפעולה ( 06118 !״) ; תחילית, המציינת אספקטים שונים של זמן 
ההתרחשות ומקומה; תוכית, או שתי תיכיות, המציינות את יחס 
הפועל לנושא ולמו&א. סוג מסוים של תוכית זהה למליות-היחס. 
וחוזר עליהן, כגון בז (= מתוך — £׳ 2 ]-!ת 3 ת בז — 0 = מתוך 
המקדש היא יצאה (מתוכו). אחרי שורש הפועל עשויות לבוא סופיות. 
המציינות את הגוף ואת המספר, ופן אספקטים אחרים של דרך 
הפעולה. 

ת ו ל ד ו ת ה כ ת ב ו ה ל ש ו ן, ע״ם אופי הכתב והלשון מבחינים 
בספרות השומרית 6 תקופות; 1 ) התקופה ה תמונתי ת־ למחצה ( 3000 — 
2700 לפסה״נ). שרדו ממנה כ 1,000 קטעים, בעיקר■ מינהליים; 2 ) 
התקופה הקדם־קלאסית ( 2700 — 2500 ). נחשפו כתובות מינהליוח. 
משפטיות, לכסיקאליות וספרותיות, וכן כתובות־הקדשה; 3 ) התקופה 
הקלאסית ( 2500 — 2200 ). לשונה היא הטהורהיביותר. היא משתקפת 
בשפע של תעודות־הקדשה ותעודות מינהליות והיסטוריות. הלשון 
היא לשון חיה, אשר כמעט שאינה מושפעת מלשונות העמים השכבים; 
4 ) התקופה הבתר־קלאסית ( 2200 — 2000 ). הש־ת עדיין היתה לשון 
מדוברת, אבל ניכרת בה השפעה שמית־אכדית רבה! 5 ) התקופה 
הבתר־ש־ת המוקדמת ( 200 — 1700 ). בתקופה זו חדלה ש׳ להתקיים 
כיחידה מדינית ( 1750 בקירוב) והש־ת נדחקה ממעמד של לשון 
מדוברת. היא נעשתה לשון־קודש ולשון של בת״ס, ונלמדה מפי 
מורים דוברי־אכדית, ואלה הנהיגו בה שינויים דקדוקיים רבים 
והחדירו מלים אכדיות. לתקופה זו שייכות — בצורה פרדוכסלית — 
כמעט כל התעודות הספרותיות הידועות היום; 6 ) התקופה הבתר־ 
ש־ת המאוחרת ( 1700 — 100 לפסה״נ). הש-ת של תקופה זו ידועה 








625 


שומר, שומרים 


626 


בעיקר מתוך טכסטים דד 
לשוניים שהכינו כוהנים 
ומלומדים בבלים ואשר־ 

רים. 

הספרות. נתגלו יותר 
ס 5,000 לוחות וקטעי־ 

לוחות ועליהם יצירות 
ספרותיות ודתיות — 

מיתוסים, אגדות אפיות, 

מזמורים, קינות, תעודות 
היסטוריוגרפיות, מסות 
ארוכות וקצרות, מצוות 
ומשלים. נראה שתחילת 
הספרות הש־ח באמצע 
האלף ה 3 , והפעילות 
הספרותית נמשכה גם 
במחצית הראשונה של 
האלף ה 2 , אע״ם שה¬ 
לשון הש־ת עצמה הלכה 
ונדחקה מפני האכדית. 

רוב היצירות הספרותיות כתובות בצורת שירה, עדיין בלא משקל 
וחרוז, אך תוך הזדקקות לשאר הסממנים המאפיינים שירה: התק¬ 
בולת, ההשאלה והדימוי, המקהלה והפזמון החוזר. בשירה האפית 
שרו על תקופת גיבורים; אלה מתוארים בתארים קבועים, ועלילו¬ 
תיהם מסופרות בנוסחות חוזרות — תכונות סגנוניות שנפוצו בספרות 
המזרח הקדום כולו, והן עדיין מורגשות בשירה היוונית האפית 
הקדומה. בד״כ לא נתנו הסופרים הש" את דעתם על עלילה בנויה 
בקפדנות, וסיפוריהם מתמשכים בחדגוניות ובלי קשר שבעניין. אין 
בספרות הש־ת תיאורים פסיכולוגיים, והאלים והגיבורים הם חסרי 
תכונות אישיות מיוחדות. 

כיום ידועים — בשלמותם או בחלקים גדולים — כ 20 מיתוסים 
שומריים. בד״כ נושאיהם הם: הולדת־האלים ומעשיהם, בריאת העולם 
ובריאת האדם, כינון הסדר העולמי, הקניית החוקים והתקנות 
האלוהיים והנסיעות הכושלים להשמיד את האדם במבול ובמגפה. 
חלק מהמיתוסים האלה נתגלה גם בנוסח אבדי. או בנוסח דדלשוני — 
טכסט שומרי ובצדו תרגום אכדי. נראה שמחברי המיתוסים האכדיים 
שאלו את רוב נושאיהם ממקורות שומריים. הגיבור השומרי החביב־ 
ביותר על האכדים היה גלגמש, והם רקמו מהסיפורים השומריים 
האפיזודיים שיר־עלילה נוגע־ללב, המתאר גיבור אמיץ, הרפתקן 
וטראגי, החותר לשם, לתהילה ולאלמוות. הסיפור נפוץ בגרסה 
אכדית. חיתית וחורית בכל המזרח הקדום. גם הכנענים הכירו את 
עלילות־גלגמש, וקטע מהנוסח האכדי נמצא בין שרידי מגדו (ע״ע, 
עמ׳ 135 ; ור׳ תמ׳ והשפעות על המקרא בערך גלגמש, עלילות־, 
עם׳ 777/8 ). בעלילת־גלגמש בא לראשונה סיפור המבול (ע״ע, ענד 
91 ), שמוסיווים חשובים ממנו חוזרים גם בסיפור המקראי. תיאור 
גן־האלוהים אצל יחזקאל (בח, יג—יד), דומה לתיאור מקביל 
בעלילות־גלגמש — על עצי גן־האלוהים פירות עשויים אבנים־טובות, 
כגון אודם וספיר (ע״ע עדן, גן-, עמ׳ 738/9 ). ידידות גלגמש ואנכד 
— החזקה משאול — נתגלגלה, באפוס היווני הקדום, לידידות 
אכילוס (ע״ע) ופאטרוקלוס (ע״ע הומרוס, עם׳ 804 ) ; אכילום קונן 
על מוח ידידו קינה דומה לקינת גלגמש על מות אנכד (והשף: קינת 
דוד; שמ״ב א, יז—כז). לנדודי גלגמש בנופים מרוחקים ובין יצורים 
משונים, מקבילים — בכמה פרטים — נדודי אודיסוס (ע״ע). 

כתיבת ה המנונות היתה אמנות מעודנת ומסובכת בש׳, 
והאכדים נטלוה בשלמותה. נמצאו עשרות מזמורים שומריים — 
שארכם מכ 50 שורות ועד לכ 2,000 שורות — ונראה שאין אלה 



אמנות שומרית: אי? ?כור בסכך. פני ד,אי? 
ורנ?יו, העץ, הע?ים והפרחים עשויים זהב; 
הקרניים, העיניים ורעמת הכתפיים — ?פיס 
?זו?י; מקברי המ?כים באור; אמצע הא?ח ח 3 
?פסה״נ (המוזיאוז הבריטי, ?ונדון) 


אלא שריד מועט של ספרות עשירה. בין ההמנ 1 נות היו מזמורי 
שבח והלל לאלים, ומזמורים השמים דברי רהב והתנשאות בפי 
המלכים. יש גם מזמורים לכבוד מקדשים חשובים, כגון זח החרות 
על גלילי גדא (ע״ע בבל, עמ׳ 538/9 ; לגש), שבו יותר מ 1,300 
שורות, והוא שיר לכבוד חנוכת מקדש שהקים גדא בלגש. יש ששירת 
המזמורים היתה מלווה נבל, תוף וכלי־נגינה אחרים (ע״ע בגינה, 
כלי־; ור׳ תנד בערך בבל, עם׳ 564 ). בקינות השומריות שני 
סוגים עיקריים: 1 ) קינות המבכות את חורבן הערים השומריות 
(בעקבותיהן: קינות ם׳ איכה; ר׳ להלן); 2 ) קינות המבכות את 
מות האל דמז (ע״ע תמוז), או אחד האלים המקבילים לו. החיבור 
ההיסטוריוגרפי השומרי הארוך־ביוחר שנודע עד־כה הוא 
"קללת אגד" (=אכד); הוא בא להסביר מבחינה תאולוגית, כי 
השואה שפקדה את אכד בידי הגותים (ב 2200 לפסה״נ; ע״ע בבל, 
עבד 538 ), באה בשל חטאה בביזת נפור — מרכזה הדתי של ארץ 
ש׳ — ובית־מקדשה ("בית-ההר" [ר׳ הריבוע שבשמאל המפה 
בערךנפור]): 

"העיר אשר התבשאת לעוט על אכר, אשר המרית פי אבלל, 
אגד, אשר התבשאת לעוט על אכר, אשר המרית פי אנלל, 
חורשותיך לתלי־עפר תהיינה, 
חומד לבניך תהומה ירד, 
יקלל אנב חומר לבניך, 
אילנותיך אל יערותיהם יושבו... 
תחת שוריך השחוטים מי יתן ותשחטי נשותיך, 
תחת צאנך הטבוחות מי יתן ותטבחי עולליך." 
אגד, ארמונך אשר בבנה בצהלה, לעי־חרבוח יהיה... 
במקומות שם עבדת את אלוהיך, 

יהלך שועל בחרבות השוממות" (השר: תה׳ קלז, ז—ט; איכה 


ד, כא; ה, יח, ועוד). 



נתגלו גם סיפורי־חכמה שומריים, ובהם אספי מצוות, וכן 
משלים, הדומים למשלי-חחיות של 
איסופוס (ע״ע). המסות השומריות 
עוסקות בחיי ה״אלב", היא האקדמיה 
הש-ת. 

הסופרים הש" היו מראשוני ה¬ 
מדענים, יוזמי האסטרונומיה, הגאו־ 
מטריה (ע״ע) והקרטוגרפיה (ע״ע. עם׳ 
134 ; בבל, עבד 549/50 ; מדות ומש¬ 
קלות, עם׳ 230/1 , 233 ; נפור, עמ׳ 268 
[מפה הכתובה רובה ש־ת ומקצתה 
אכדית]). הש" היו מפתחי העגלה(ע״ע) 
הנוסעת על גלגלים. ממפתחי החקלאות 
וממקדמי ביות הבהמות (תנד צבעונית, 
כרך י״ז בין עבד 888/9 ). 

השפעת הש". הספרות הש־ת 
היתה הראשונה שזכרה נשתמר בכתב. 
הש" הצליחו להגיע לרמה גבוהה־ 
יחסית כיצירה האמנותית ובמדע, 
והשפיעו — במישרין או בעקיפין — 
על המזרח הקדום פולו. תושביה ה¬ 
שמיים של מסופוטמיה — הא כ די ם, 
ויורשיהם הבבלים (ואח״ב האשורים) 
— קלטו את הדת הש־ת וזיהו את 
אלוהיהם השמיים עם אלי הש״ז זוהי 
הדוגמה הראשונה של סינקרטיזם 
(ע״ע) מושלם, שכמוהו התרחש ברומא 
עם זיהוי האלים הרומיים עם אלי יוון. 


אסניח שומרית: חיבת תהודת 
ש? כ?י״:גיגה עשוית צדפים 
וביסוטן. הגובה — 22 ם׳׳מ. 
אור, המחצית הראשונה ש? 
הא?ז* ח 3 ?פםה״נ (טוזיאוז 
האוניכרכיטה ש? 5 גשי?ו,¬י¬ 
גיה, פי?ר?פיה) 





ז 62 שו 5 ר, שומרים 628 



אמנות שומרית: לוח מ׳צחיז מעובץ וכלי־המעחק. נתגלו נל!ברי המלכים 
באור. כללי המשחה לא פוענחו. אמצע הא 15 * ה 8 5 פםה״נ 
(המוזיאון הבריטי, לונדון) 

הבבלים קלטו גם את הספרות הש־ת בשלמותה, והוסיפו להעתיקה 
ולפתחה — הן בשפתה המקורית, והן באפדית — אף כשהדלה 
הש־ת להות לשון מדוברת. הסופרים, הכוהנים והפקידים בבבל 
ובאשור — במשך כל תולדותיהן — חייבים היו לדעת שית, ולצרכי 
לימודיהם שימשו סילאבארים (רשימות של סימני־הברות) ומלונים 
דו־לשוניים. הש-ת היתה איפוא השפה "המתה" הראשונה ששימשה 
לצרכים תרבותיים בלבד — כמו הלאטינית באירופה של יה״ב 
וראשית העת החדשה — אלא שהשימוש בה (כ 3000 שנה) היה 
ממושך לאידערוך מאשר בלאטינית (כ 2000 שנה). תכנים ספרותיים 
שומריים נפוצו — יחד עם כתב־היתדות — בעמים ובתרבויות רבים 
במסופוטמיה (ע״ע) ומחוצה לה (ע״ע יתדות, כתב ה־? קריפטו־ 
לוגיה, ענד 196/7 ! גלגמש, עלילות־). בכל איזור־ההשפעה של 
הש־ת שימשו סילאבארים ומלונים שומריים דו־לשוניים (ע״ע מלון, 
ענד 562/3 ). 

התגליות החשובות של השנים האחרונות הוכיחו, שגם עמים 
שמיים־מערביים נזקקו לש־ת. באבלה (באתר תל־מרדיח׳ 
[ע״ע] שבצפון־סוריה) נתגלו אלפי לוחות בכתב־היתדות, שבהם 
נרשמו טכסטים בש־ת ובשפת אבלה, המוגדרת ככנענית־קדומה. בין 
הטכסטים גם כמה עשרות מלונים דו־לשוניים, שומריים — אבלאיים 
(המלונים הקדומים־ביותר הידועים עד־כה), וסילאבארים. באבלה 
נתגלה גם סיפור על מבול שנמשך 7 ימים — גרסה הדומה לגרסה 
הש־ת (ע״ע מבול, עמ׳ 91 ). נראה שבמחצית השניה של האלף ה 3 
לפסה״נ סיגלו אנשי אבלה את הכתב השומרי לשפה שמית — בערך 
באותה תקופה שהאכדים עשו זאת. וע״ע אוגרית, עמ' 684 . 

גם בא״ י נתגלו לוחות בכתב־היתדות מן האלף ה 2 לפסה״ג, 
המעידים שהסופרים בבתה״ס של ערי כנען למדו ש־ת נוסף על 
האכדית. בחצור נתגלתה טבלה לכסיגרפית ש-ת — אכדית מסדרת 
0110 ג 1 טנ 1 = 13 — 9X11 , מסוף התקופה הבבלית הקדומה (המאה ה 16 
[?־] לפסה״נ). גם בחפירות אפק נתגלו ב 1974/5 קטעים של מלון 
דו־לשובי (שומרי—כנעני), של מלון תלת־לשוני (שומרי—אכדי— 
כנעני) ושל טכסט ספרותי שבו שורה ש־ת ושורה אכדית לסירוגין. 
הטכסטים מיוחסים למאות ה 14 —ה 13 לפסה״ב, 

הש" ועם־ישראל. חש" אינם נזכרים בשמם במקרא, 

אך בד״ כ סבורים, שהשם ״שנער״ (ברא' י, י; יא. ב, ועוד [והשו׳ 
לעיל, חברה]) מכוון לש', או לצירוף ( 1 ) זט — ( 1 ט) 1 זזט$ =־ ש׳ 
ואפד. הועלתה גם ההשערה, כי שמו של שם (ע״ע) — בכור בניינח 
ומאבות עם־ישראל— נשתלשל משמו האכדי של עם ש׳, תוך השמטת 
ההברה השניה, כפי שרגיל היה אצל דוברי ש־־ת (ר , לעיל, לשון); 
ומכאן ש״אנשי השם" (ברא׳ ו, ד), שחיו לפני המבול, היו חש", 
נראה שמספר מלים מקראיות מוצאן שומרי: אנך, 1303 ! (= בדיל)! 
עדן, ת 11 >£; גן, ״ 03 ! היכל. 031 (-בית גדול); כיסא, 01123 ; 
מלח, 131311 ״; שיר, ! 51 ! תמוז (שם אל), איכר, ז 03 ה£; 

חידקל,: 110131 >! ; פרת, ת 1 ! 1 ״ 3 זט 6 (שלוש המלים האחרונות הן מלים 


שאולות משפה קדומה־יותר גם בש־ת עצמה). חשובים־יותר המוטי־ 
ווים, הנושאים ודרכי־ההבעה הספרותיים (ר׳ לעיל. ספרות), שיש 
להם הקבלה בספרות הש־ת: קיומו של ים־בראשית; הבדלת השמיים 
והארץ; בריאת האדם מעפר שנשמת־חיים הופחה בו? הכוח היוצר 
של דבר־אלוהים! מוטיווים של סיפור גן־עדן; המבול (ר׳ לעיל; 
עלילות-גלגמש); יריבות אחים (כמו קין והבל)! מגדל־בבל (הזקרת 
השומרי); בלבול הלשונות (בלי קשר עם מגדל־בבל); התפיסה של 
אל אישי (והשר: ״אלהי אברהם״, ״פחד יצחק״ וכיו״ב)! אסונות 
לאומיים ומגפות כעונש מידי שמיים; צדיק סובל ונכנע! ההשראה 
האלוהית באמנות (ע״ע, עמ ׳ 37 ); חזיונות לילה ובניית מקדשים. 
לחוקים אחדים במשפט המקראי יש, כנראה, מקור שומרי. בספרי 
תהלים, משלי ושיר־השירים יש קווי־דמיון מעניינים חשובים לסוגים 
המקבילים בספרות הש־ת. במיוחד תהו החוקרים על קרבתן של 
קינות ס׳ איכה לקינות הש״ על חורבן עריהם (ר׳ לעיל, עמ , 626 ), 
שכן ספר זה נתחבר בתקופה מאוחרת־יחסית, כאשר זכרון הש" 
החל להיטשטש אף בבבל עצמה. 

תולדות המחקר, משחדל כתב־היתדות לשמש בבבל נשכח 
זכרם של הש". גם המקורות המקראיים והקלאסיים, ששימרו ידיעות 
מרובות על תושביה הקדומים של מצרים, בבל ואשור, לא מסרו 
שום ידיעה ישירה על קיומם של הש " . בראשית המחקר המודרני 
(בתחילת המאה ה 19 ) היה מוסכם על הכל, שהתושבים השמיים 
של בבל ואשור הם שהמציאו את כתב־היתדות. הראשון שהטיל 
ספק בכך היה הינקם (ע״ע, ענד 247 ) < בהרצאה שנשא ב 1850 טען, 
שכתב־היתדות אינו מותאם לרישום לשונות שמיות כל־צרכו, והדעת 
נותנת שהומצא בידי עם דובר שפה לא־שמית. על אפיה האגלוטי־ 
נאטיווי של הלשון הזאת יכול היה לעמוד כשקרא את תעודות 
נפור. ב 1852 גילה רולינסן(ע״ע) בחפירות נינווה מלונים דו־לשוניים, 
שבהם תורגמו מלים אשוריות למלים מקבילות בלשון לא־מוכרת. 
רולינסן כינה לשון זו "אכדית", ושיער, שה״אכדים" היו סקיתים 
או טורנים. הוא ייחס לאכדים האלה את המצאת כתב־היתדות ואת 
בניית המקדשים והערים הראשונות בבבל. 

החוקר היהודי־צרפתי דיל אופר ס (ע״ע) היה הראשון שהעלה 
( 1857 ) את המוצא השומרי של כתב־היתדות, והוכיח, שאת העם 
הלא־שמי שקדם לשמיים בבבל יש לכנות ש". הוא אף מצא בלשון 
הש" קשרי־קרבה הדוקים לתורכית׳ להונגרית ולפינית. רוב חוקרי 
כתב־היתדות לא מיהרו לקבל את השם ש", וקיומו של עם זה היה 
שנוי־במחלוקת כמה עשרות שנים (ע״ע יוסף הלוי, ענד 468 ). עם 
התקדמות החפירות ופענוח הממצאים נתאשרו באופן מוחלט קיומה 
ואפיה המיוחד של הלשון הש־ת ונחשפה תרבותם המפוארת של הש". 
וע״ע אשדרולוגיה, כרך מיל/ ענד 606/7 ! ש. נ. קרמר (קרימר). 
בשנים האחרונות מוסיפות להתפרסם תעודות שומריות חשובות, 
ועדיין לא נחקר ולא פורסם כל הגנוז במוזיאונים וכל ההולך ונחשף 
בחפירות החדשות. 

ש. ב. קרמר, ההיסטוריה מתחילה בש ׳ , 1960 ! הנ״ל, הש" (בתוך; 

א, א. ספייזר [עורך!, ההיסטוריה של עם ישראל! בשחר הציבילי¬ 
זציה]), תשכ״ז; הג״ל, מפיוטי ש׳(דברי האקדמיה הלאומית הישראלית 
למדעים, ד׳), חשל״א! הב״ל — מ, ויינפלד, הספרות הש־ת וס' 
תהלים (ביודמקרא, י״ט), תשל״ד; ה. וו. טאגם, דברי ימי בבל, 
תשל״ב; מ. כוכבי, הארמון הכנעני של אפק וכתובותיו (קדמוניות, 

י'), תשל״ז; ן^/ 1 ) 8 .? 11 ת 7 מ 6 1 < 56/16 ! 161 הו 51 ? 66 ? 172118 ! >! 7 <€ 

, 19 . 5 ; 1925-1950 , י ׳\ 14 , 01 7 }/ 1 * 1.6 61 !/ 116 ? $117716 ,!שמוושלז : 1923 

826 ו 111371 3367611 16 ( 7 ,. 18 ; 1961 2 ,' 01081 ו/ 1 ץ 1 \ 1 1 ז 18 ז 511186 ,־ז^וחוחא 
{ 0 0651711611071 ־ ? 111 ■ס ׳ 01 1(111, 1969; 1 : 1 ., [37116x1851071 
, 317113 ) 0 ] 14650 4x116x1 . ,וח 1 :>ו 1 ו £1 כ[ק 0 .. 1 . 73 : 1969 , 15!-(1(1, 1X1 ?/?>׳?£׳) 

15171 ■? 16 > מין " 71671 ( 1 / 17 !{ %5 711 1 € 6 " 6 !/ $1117167156 ,זשחזס)! .? . 11 ,¥\ ; 1961 
17 . 1 , 5117)261188 3 >1(4 [)06117176X15 ־ז)/ .? - '< \£, 1 . 8 ; 1965 , 11 ־ 76 
; 1965 ,(/ 11 ,) 0 ן> 1 ז.^) 157861 מין 0171 ?1)11116 87111 [1117816 €01166110X5 '(} 
• 0 ׳מ 3 [ . 0-13 ז? 6 סן 5 .¥\ ¥/ ; 1969 , 05 !}£ 8 !)ה 8 ] 11£81 ] ' 3 ( 1 . 0 >ל ¥110 \ 0 

.־ד ; 1969 , 5 ת( 17 \ 1 ] 16 <) 767/1 511171671871 1/76 / 0 €0116611011 7/16 ,חגז 11 וח 
- 11 ( 1 ,ז 1516 ^ . 8 ; 1970 , 78111/111116 / 0 11713£6 1/16 701113111 



629 


שומר, שומרים — (ה)שוםר הצעיר 


630 


10 !( 6 ח׳ 0111 [ 15 <;> .! 5,1 10 ** 7/01 ,ב־ 11 ז־ £61 ■ 1 ; 1972 , 1 * 001 * 0 >. , 1121 הו 

1'/70 * 101 * 110 * 30 7/10 , 1610 ; 1973 ,** 1 1>6 1011 * 3010 . 4 > ; 1974 , 3 * 101 * 10 ** 314 סו/) הס 3 ץ £330 00 * 7/1 ,ז £6 ז 

70*130/1**11 (5111(113 01160(3113, X^,^^), 1975; 7, 7. 113106)', 7110 

,. 1 * 1 ; 1975 ,( 11 161 ) 1/10/1 ) 4 > 701 * 1 * 0 *( 3 )ה 0 ***%ס* 7 ומ־! 7/0 >מ/ 0 

,( 111 ,, 1 ) 161 ) )/ 7/10 ) 4 > 701 ה* ס // 10111 ח 0% * 7 1 ח*ס) 1 סה> 01 £1101 7111 << 7 4 . 

1 בס 1 ^ 1010 זץ 55 \^) מ 0 *< 000 £ ( . 7 { 0 * 10 * 710 111 * 410 > 3111 1001 ^ 010 * 10 * 3111 ; 1976 

1 * 01 * 1 100! 70x1 ו/!} 0 * 100£ \ 70 4 > , 0306 131.1 ' . 11 ; 6 197 ,( 8(11(1165, XX 

. 1977 ,.ן.£. 1 ) * 110x0 

ש. ב. ק. 

(ה) 1$ מר הצעיר, הסתדרות־נוער ציונית־סוציאליסטית. בוגריה 

1 

הם מייסדי הקיבוץ הארצי השוה״צ (ע״ע קבוצה, 

קבוץ, עמ ׳ 44/5 ). 

ראשיתו של השוה״צ ב,,צעירי ציוך, חוגי נוער לומד, שקמו 
בראשית המאה ה 20 בגאליציה — להשתלמות ביהדות ובציונות. 
בשנים 1911/4 נוסדו חבורות "סקאוטים" (צופים) ושמם "השומר" 
(בהשראת ״(ה)שומר״ [ע״ע]). ב 1916 התמזגו השניים בווינה, 
שבמלה״ע 1 היתה מקוס־מקלט לאלפי פליטים יהודים מגאליציה. 
באותו זמן קמו קבוצות צופים בפולניה שתחת שלטון רוסיה. 
כשנתכוננה פולניה העצמאית התאחדו שתי התנועות ושמן הוסב 
להשוה״צ. במהרה נוסדו הסתדרויות ארציות גם ברומניה, בבריה״מ, 
בליטא, בלאטוויה ועוד. ב 1924 נערכה בדנציג(היום גדנסק) הוועידה 
העולמית הראשונה של התנועה; נבחרה "ההנהגה העליונה", ומושבה 
נקבע בוורשה. 

השוה״צ שאב השפעות ומסורות ממקורות רבים: מחוגי השתל¬ 
מות ביהדות ובציונות : מתנועת־הנוער הגרמנית "ונדרפוגל" 
ס^ס^תב^י) ומה״סקאוטינג" (£״ 6 טס 50 ) מייסודו של בדן- 
פאואל (ע״ע); מקסם מהפכת אוקטובר ( 1917 ) 1 מהאתוס הרוחני־ 
מוסרי של ברבר (ע״ע) וזיגפריד ברבפלד; מהשפעותיהם של 
מחנכים והוגי־דעות בעלי מגמה סוציאליסטיח-מוסרית; ויותר מכל — 
מההתעוררות הלאומית שגאתה בעם בעקבות הצהרת בלפור, 
והתקוות לבניין מהיר של הבית הלאומי בא״י. רעיונות התנועה 
עמדו בסימן של רדיקאליות: שלילת הגולה, שלילת הסדר החברתי 
הקיים ועיצוב תרבות־נוער עצמאית; וכן הדבקות בציונות העובדת, 
קנאות לשפה העברית ונסיונות סינתזה בין ציונות לסוציאליזם. 
היתוכם של היסודות השונים וגיבוש אידאולוגיה עצמאית נמשכו 
עד הוועידה העולמית השניה, ב 1927 . באותה שנה נוסד הקיבוץ 
הארצי (הקבה״א); בוועידה, שעסקה בשאלת הקשר ביו השוה״צ 
לקבה״א, הוחלט כי השוה״צ מחנך את "הנוער היהודי לקראת 
השתתפותו במפעל מעמד הפועלים בא״י, לקראת הגשמה אישית 
וקולקטיווית ובניין החברה הסוציאליסטית בא״י בדרך הקמת תאים 
חלוציים". כד היה השוה״צ לתנועה הראשונה בעם שחייבה את כל 
בוגריה להגשמה חלוצית. ההגשמה העצמית חיתה לשוה״צ 
לערך עליון, נתקבל עקרון ה״קולקטיוויות [השותפות] הרעיונית", 
בניית חברה סוציאליסטית (אח״כ ברוב הנחותיו של המרכסיזם) 
וסינתזה בין המפעל החלוצי למלחמת המעמדות. התנועה החינוכית 
הכריזה כי היא חיל־מילואים של הקבה״א. 

בבר בימי העליה השלישית ( 1919/23 ) עלו לא״י — שלא 
במאורגן — כ 700 "שומרים", רובם מגאליציה; הם התפזרו עפ״נ 
כל הארץ ולא דאגו לרציפות התנועה. קבוצה שומרית ראשונה, 
קצרת־ימים, קמה ב 1920 בביתניה-עילית בגליל התחתון (על הלכי- 
הרוה בה מעיד הקובץ ״קהילתנו״, 1923 . ב 1922 עלה להתיישבות 
הקיבוץ הראשון של השוה״צ, בית־אלפא, שלא שמר על קשריו עם 
תנועודהאם שלו, ושרדו רק כמה קבוצות זעירות. עד 1927 עלו לא״י 
4 קיבוצים; החברים ( 249 איש) עבדו כפועלים שכירים במושבות, 
והקימו את הקבה״א. לא הצטרפו אליו יוצאי התנועות בבריה״ם 
ובלאטוויה (השוה״צ—נצ״ח [נוער צופי חלוצי]), שהתנגדו להקמת 
מסגרת קיבוצית ופוליטית ליוצאי השוה״צ. הללו הצטרפו ל״קיבוץ 



יזכזצת חברי ה׳&וה״צ ב׳עניטי;, פולניה, 1910 (ארכיון ה׳שוה״צ ז 1 ״י 3 ימילכיה 

רכב, מרחביה) 

המאוחד״, וב 1930 פרשו סופית מההסתדרות העולמית של השוה״צ. 

השוה״צ התייחד בשיטתו החינוכית, והיא — חינוך 
הנוער בידי נוער. שיטה זו נשענה על הקבוצה החינוכית, 
שבה בני אותו גיל (עד 20 נפש) ובראשה מדריך ("מנהל") צעיר. 
ב״קך (המועדון המקומי) היו 3 שכבות־גיל: השכבה הצעירה (בני 
11 — 14 ) — על שמותיה השונים ("בני-מדבר", "כפירים", "בני- 
מצדה״): השכבה הבינונית (בני 14 — 16 ) — "צופים": השכבה הבו¬ 
גרת (בני 17 ומעלה) — "בוגרים׳/ "קשישים׳/ "מגשימים". ב״קנים" 
הגדולים נתלכדו הקבוצות ל״גדודים״. הדגש הושם בחינוך האדם — 
השתלמותו המוסרית, כושר הפעולה בצוותא, חישול האופי, צופיות, 
טיפוח המשמעת והסתפקות במועט. כך נוצר סגנון־נעורים "שומרי׳/ 
שהתבטא בנורמות התנהגות, מערכת סמלים, טיולים, שירה ורי¬ 
קודים וכר. בקנים רבים בגולה שלטה הלשון העברית ושררה 
אווירה "ארצישראלית" חלוצית. 

התנועה התפשטה בכל תפוצות ישראל; מספר חבריה עלה מ 7800 
(בפולניה) ב 1920 ל 70,000 ב 1935 , ופעלו בה 60 שליחים מא״י. 
הרכבה ההברתי התגוון, והקיף לא-רק בני נוער־לומד בערים ויוצאי 
בתים אמידים, אלא גם בבי בוער־עובד בעיר ובעיירה. בשנות ה 20 
החלו ה״בוגרים״ לצאת להכשרה (ב 1933/5 — יותר מ 80% 
מהם). 

בא״י נוסדה התנועה רק ב 1930 . ראשון קיבוציה — תל עמל 
(היום ניר־דוד) — נוסד ב 1936 , והיה ראשון יישובי "חומה ומגדל" 
(ע״ע קבוצה, קבוץ, עמ׳ 38/9 ). 

ה״בוגרים" היו פעילים מאד ב״(ה)חלוץ" (ע״ע), בהסתדרות 
הציונית, בטיפוח רשת החינוך העברי "תרבות", במגביות הקק״ל, 
בייסוד עתונות ענפה בהרבה שפות, ובפיתוח פעילות מו״לית 
בתחומי החינוך, התרבות הכללית והיהדות. "השומר הצעיר" 
(וארשה) היה העתון העברי האחרון שיצא במזרח־אירופה בטרם 
שואה, ו״החינוך השומרי" היה אחרון הספרים בעברית שם. 

עם כיבוש פולניה בידי הגרמנים במלה״ע זז הסתגלה התנועה 
— על 250 קניה, ו 18,000 חניכיה — במהירות לנסיבות החמורות. 
"שומרים" רבים נמלטו לבריה״מ, ובווילנה קם "הריכוז השומרי׳/ 
שדאג למאות חבריו שנמלטו לליטא ואף פתח דרכים לא״י. לפי 
הוראות ההנהגה הראשית חזרו פעיליה לפולניה הכבושה. חידשו 
את העבודה החינוכית והתרבותית ושקדו על עזרה הדדית ועל עידוד 
מוסרי של הנוער. בראותם בגזירות הנאצים את תחילתה של השמדה 
גמורה של יהודי אירופה העלו את הסיסמה "אל נלד כצאן לטבח" 
(קן וילנה; 1.1.1942 ), ויחד עם שאר כוחות־התנגדות פתחו בהכנות 
למלחמת־התגוננות. מפקד מרד גטו וארשה ( 1943 ) היה חבו 
השוה״צ, מרדכי אנילביץ׳ (ע״ע; כרך מילואים), וחברי 




631 


(ה)שדמד הצעיר — שון, תאודוד 


632 



התנועה היו גם מעיליה המרכזיים של ההתנגדות היהודית בווילנה׳ 
בביאליסטוק, בלובלין, בקרקוב, בקובנו ובעוד עשרות ערים 
ועיירות. הניצולים המעטים הצטרפו אח״כ לפרטיזנים. חלקם של 
חברי השוה״צ היה ניכר גם במרד בסלובקיה ( 1944 ) וגם במפעל- 
ההצלה של המוני היהודים בבודפשט (אוגוסט 1944 ; ע״ע הונגריה, 
עמ' 870 ) וברומניה. בבריה״מ היה "קולקסיוו שומרי" מחתרתי, 
שחתר לעליה לא״י. 

אחרי שחרור וילנה הוקמה בה ההנהגה הראשית של השוה״צ 
במזרח־אירופה (ספטמבר 1944 )׳ וחברי התנועה היו בין פעילי 
ה״בריחה"(ע״ע שיבת־ציון ועליה). לאחר המלחמה נעשתה א״י מרכז 
לתנועה׳ על כ 10,000 חבריה, והיא ייסדה קיבוצים רבים. בשנות 
ה 70 פועל השוה״צ הישאלל ב 26 ארצות באירופה, באמריקה הצפו¬ 
נית והדרומית ובאוסטרליה. 

י. גוטהלף - א. כהן׳ ספר השומרים, תרצ״ד; מ. זילברטל, החינוך 
השומרי, 1939 5 ש׳ רכב (לנדקוטש), השוה״צ; מתנועת הנוער לקבוץ 
הארצי, 1953 1 ספר השוה״צ, א^ג׳, 1956 — 1964 ; ד. הורביץ, האתמול 
שלי, עמ ׳ 72 — 152 , תש״ל; א. מרגלית, ה״שוה״צ" — מעדת נעורים 
למארכסיזם מהפכני, תשל״א! א. קובנר, מיפגש מעבר לחשיכה (ילקוט 
"מורשת", י״ז), תשל״ד ז י. אורון(ירליכט) "השוה "צ" והצעת החלוקה 
של הוועדה המלכותית ( 1937 ) (מאסף, י׳), השל״ט. 

ד. כג. 

מפלגת השוה״צ נוסדה ב 23.2.1946 משהתאחדוהקבה״א ו״הליגה 
הסוציאליסטית , ׳ (ה״ליגה״ הוקמה ב 1936 ; היא הקיפה אנשים שלא 
מהתנועה הקיבוצית, שהזדהו עם הקו המדיני של השוה״צ). מפלגת 
השוה״צ דגלה ב״ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים". נאמנה לסוציא¬ 
ליזם מהפכני, קיבלה המפלגה את רעיון מלחמת המעמדות׳ ראתה 
בבריה״מ מבשרת המשטר החברתי החדש והוקיעה את מעצמות- 
המערב כאימסריאליסטיות. במאבק נגד השלטון הבריטי בא״י דגלה 
המפלגה ב״מאבק צמוד" לעליה ולהתיישבות (בניגוד לקו שדגל 
ב״מאבק רצוף"). אגב מלחמה תקיפה ב״סורשים" (האצ״ל והלח״י). 
את הפתרון המדיני ראתה המפלגה בהקמת מדינה דדלאומית, 
יהודית־ערבית. מנהיגיה הבולטים היו מ. יערי (ע״ע) ויי חזן, 
משנתקבלה בעצרת האו״ם ההחלטה על חלוקת א״י והקמת מדינה 
יהודית בה, הסתלקה מפלגת השוה״צ מרעיון המדינה הדו־לאומית; 
בכך הוסרה המחיצה בינה ובין התנועה לאחדות־העבודה, ובינואר 
1948 התאחדו שתי המפלגות והקימו את מ פ ״ ם — מפלגת הפועלים 
המאחדת (ע״ע), בטאונה, "המשמר", נהיה לבטאון מפ״ם, "על 
המשמר". 


שומרון, ע״ע שמרון. 
שומרונים ע״ע שמרונים. 


שומרים, שמירה (במשפט העברי). דיני ש" מתייחסים: 

א) לחובת הש׳ כלפי הפקדון* ב) למידת אחריותו של הש׳ 

כלפי המפקיד. במשפט העברי נלמדו דינים אלו מפסוקי המקרא 
(שם׳ כב, ו—יד) העוסקים בדיני שמירת פקדון׳ והם נידונו בעיקר 
בפרק השלישי ("המפקיד") של מסכת ב״מ. 

חובת הש׳ לשמזר על הפקדון כפי שמתבקש מטבעו, ערכו 
וצורתו של החפץ המופקד ("כדרך שמירתן"). לפיכך נשמרות 
חבילות־תבן בחצר. ובגדים — בבית. חפצי־ערך, כגון כלי זהב 
וכסף, שמירתם בתיבה, ומעות — שמירתן בקרקע. שמירה שלא 
כדרך שמירת החפץ היא פשיעה בשמירה. מידת אחריותו של הש׳ 
כלפי המפקיד נקבעה במשפט העברי ע״פ אפי הזיקה שבין הש׳, 
המפקיד והפקדון, והיא סווגה ל 4 דרגות־אחריות: ש׳-חינם, ש׳־שכר 
(או "נושא שכר"), שואל ושוכר. 

ש׳ ־ ח י נ ם — שאינו מקבל שכר על שמירתו — אחריותו מיני¬ 
מלית, והוא מתחייב רק במקרה שפשע בשמירת הפקדון ע״י שמירה 
לא ראויה, או אם שלח ידו בפקדון. ע״י שבועה בפני בי״ד, ששמר 
כראוי ולא שלח ידו, נפטר ש׳־החינם מתשלום בעד הפקדון הגנוב 
או האבוד (רמב״ם, הלכות שאלה ופקדון. ד׳). במקרה שפשע 
בשמירתו — חייב באחריות הפקדון אף אם נגנב שלא כתוצאה 
מפשיעתו (שם, הלכות שכירות, א׳ ד׳), 

ש־שכר — המקבל שכר על שמירתו — מתחייב באחריות 
הפקתו — במקרה של גניבה או אבידה, ואין בהעדר פשיעה 
מצדו כת לפטרו. חובתו לשמור שמירה מעולה, ואינו נפטר אלא 
במקרה אונס; אם למשל, היתה בהמה ומתה, נשברה, נשבתה 
או נטרפה, נשבע הש׳ שנאנס — ונפטר (שם א׳, א׳-ג׳). 

השואל — הנוטל פקדון לשימושו — נזכר במקרא במפורש 
כש׳ בעל מעמד עצמאי: "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או 
מת, בעליו אין עמו שלם ישלם. אם בעליו עמו לא ישלם" (שמ׳ 
כב, יג-יד). אחריותו של השואל רחבה משל כל הש", שכן הוא 
נהנה מן הפקתן. הוא מתחייב בכל מקרי האונס, להוציא "מתה 
מחמת מלאכה" שלד, נועדה הבהמה, ואז נשבע שכך אירע. 
ונפטר. הוא נפטר גם אם בעל החפץ או הבהמה עושה במלאכה 
אצל השואל ומתה הבהמה או נשבר החפץ תחת ידו. (רמב״ם, הלכות 
שאלה ופקתן א׳, א׳; ב׳ א׳). 

השוכר משלם בעד שימושו בפקדון, ולמדו חכמים דיניו 

מסיום פרשת השואל — ״אם שכיר הוא — בא בשכרו" (שמ ) כב, 

יד). נחלקו תנאים אם מעמדו כש׳-חינם או כש׳־שכר (ב״מ צ״ג, 

ע״א), ולהלכה — דינו כש׳־שכר. 

כל דיני ש" מתייחסים למיטלטלין ולרכוש של הדיוט בלבד. 

שטרות, הקדשות וקרקעות הנמסרים לשמירה — ש׳־חינם פטור 

משבועה דש״־שכר פטור מתשלום. 

אחריות הש" ניתנת לשינוי ע״ם תנאי שבין המפקיד לש׳ ז לכן 

יכול ש׳־שכר להתנות שיהא כש׳-חינם, דלדזפך. 

במתנת-ישראל נקבעו דיני ש" ב״חוק חש"," תשכ״ז, והם 

תואמים כמעט לחלוטין את עקרונות המשפט העברי. החוק מבוסם 

על 3 קטגוריות-שמירה, שלכל אחת מהן מידת אחריות שונה, 

בהתאם לתועלת שמפיק הש׳ מן הפקדון. 

י. ש. צורי, משפם התלמוד, ה/ 105-17 . תדס״א: א. גולאק, יסודי 
המשפט העברי, ב', 65/8 ; 190/2 , תרס״ג; צ, קארל, דיני ארבעת 
הש" במשפט העברי והתפתחותם (תרביץ, ז), תרצ״ו! ב. דקובר, 
מקורות המשפט ד״עברי לחוק הש״ תשכ״ז — 1967 (הפרקליט, כ״ד), 
תשכ״ח 5 מ. אלון, המשפט העברי, א^-ג׳ (מסתח בערכו), תשל״ג. 

מ. 

? 11 ן, ז 10 > 0 :> 111 " — ( 1810 — 1882 ), היס־ 

טולוג ורופא גרמני, ממניחי־היסוד להכרת מבנה תאי־הגוף 
בכלל ותאי־העצב בפרט (ע״ע תא). כבר בילדותו הצטיין ש׳ 
במיומנות טכנית גבוהה, וזו סייעה לו אח״כ בניסוייו המעבדתיים. 


633 


שדן, תארדוד — שדנציגו 


634 


הוא למד באוניברסיטת בון, ובה היה נתון להשפעת יוהנס מילר 
(ע״ע), שהיה פרופסור לאנטומיה ומגדולי המדענים במאה ה 19 . 
ב 1834 סיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת ברלין. עבודת־הסיום 
שלו עסקה בתצרוכת החמצן ובמנגנוני־הנשימה בעוברי תרנגולות. 
אח״כ שימש 5 שנים עוזרו של מולר, שהצטרף לאוניברסיטת ברלין 
ועסק בפיסיולוגיה נסיונית. בהיותו בן 29 בלבד מונה ש׳ לפרופסור 
באוניברסיטה הקתולית של לובן ( 1¥3111 ז 10 ), בלגיה. כעבור 9 
שנים היה לראש המחלקה לאנטומיה בלייז׳ ( 1.1686 ), ובה עבד 
עד מותו. 

מחקריו של ש׳ על מבנה התא הושתתו על גילויו של הבומנאי 
מתיאם יעקוב שליידן ( 1611 ) 8011161 ) , שקבע כי רקמות צמחים מור¬ 
כבות מאוסף של תאים. ש׳ הניח, שקביעה זו נכונה גם לגבי רקמות 
(ע״ע) האדם, ב 1837 תיאר ש׳ את מבנה השריר המשורטט (ע״ע 
שרירים) בחלק העליון של הוושט (*ט^קס^ס), וכעבור שנה 
הצביע על קיומה של מעטפת־תאים, המצויה סביב תאי עצב ואכסו־ 
נים — תאי ש׳ (ע״ע היסטולוגיה, עם׳ 255 ). חשיבותם של תאים 
אלה הוכרה כעבור זמן עם שכלול שיטוודהמחקר, ובעיקר בעקבות 
השימוש במיקרוסקופ האלקטרוני. כיום מייחסים לתאי ש׳ תפקידים 
בהזנת תאי־עצב ובהגנה עליהם (וע״ע עצבים, מערכת ה־). 

ש׳ היה הראשון שחקר — תוך שימוש בשיטות מתמטיות ופיסי־ 
קליות — את חוקי התכווצות שרירי הגוף, והוכיח כי מתח ההת¬ 
כווצות משתנה כתלות באורך סיבי השריר. מחקריו הבסיסיים 
בתחום זה הורחבו אח״ב, ותרמו רבות להבנת הפיסיולוגיה של 
שרירי הגוף. עבודתו התמקדה בעיקר בהבנת קשרי־הגומלין שבין 
מבנה התא — על כל חלקיו — לבין פעולתו. חרף העובדה שחשיבות 
גילויו העיקרי (קיומם של תאי ש׳) הוכחה רק לאחר מותו, ועל 
אף נטייתו להסתגר, יצא לש׳ שם של חוקר מעולה, ומוסדות 
מכובדים — בעיקר בגרמניה — הציעו לו משרות־מפתח ; אולם ש׳ 
ביכר להישאר בבלגיה (וע״ע ביולוגיה. עמ׳ 336 ; בקטריולוגיה, 
עמ׳ 318 ), 

יו. מי. 

(!וונגלאו*, מרט י ן —־ 1:111501100831161 ־ 131 ^ — ( 1450 [י] — 1491 ), 
צייר וחרט גרמני. ש׳ היה בנו של צורף, ונתחנן*, 

כפי הנראה, בסדנת אביו. ב 1465 נרשם לאוניברסיטת לייפציג, 
אך קרוב לוודאי שכעבור זמן קצר פנה ■לציור. הוא פעל בקולמאר 
ואלזם) ובסביבתה. בעיקר הושפע מקודמו באלזם. הצייר קספאר 
איזנמן (״ 186:111130 ; מת 1472 ), ומן הציירים הפלאמיים ר. ון דר 
וידן וד. באוטס (ע׳ ערכיהם). הציור היחיד המיוחם לו בבטחה 
הוא ״המדונה של גדר־הוורדים״ ( 1473 ; כנסיית סט. מרטין, קול־ 
מאר); שרדו גם כמה פרטים מציורייהקיר "יום־הרין האחרוך, 
בכנסיית סטפאן, בברייזאך. אך ש׳ נודע בעיקר בזכות 116 תחריטי־ 
הנחושת מעשה ידיו, החתומים בראשי־התיבות של שמו והמהווים 
את שיאה. של התפתחות טכניקה אמנותית זו בגרמניה במאה ה 15 ; 
בגלל תפוצתם היתה להם השפעה רבה על האמנות בארץ זו, ואף 
על האמנות מחוץ לגבולותיה. בין האמנים שהעתיקו את תחריטיו 
של ש׳ במאה ה 16 היו האיטלקים קריסטופנו ר 1 בסה ( 110136113 ), 
ניקולטו דה מודנה ומיכלאנג׳לו הצעיר. ב 1491 אף הגיע דירר במיוחד 
לקולמאר כדי לפגוש את ש/ אך איחר את המועד. — ש/ שהיה 
החרט הגרמני הראשון הידוע בשמו, נחשב גדול אמני־חהדפס 
במאה ה 15 . סגנונו שאב את השראתו ממסורת הצייר והפיסול 
הגותיים המאוחרים, בנוסחם הגרמני. הדפסיו כוללים נושאים מן 
התנ״ך ומן הברית החרשה, דמויות של קדושים, סצנות־הווי ודגמים 
לעיסורים (למלאכת צורפות, ועוד). 

ציור: ר׳ בר׳ ד/ עמ׳ 421 . 

״ 61115 ^ 1 . 14 ; 1923 . 5 .#ג ״(. 64 ) 8 ־ 61 < 15601 ) 11 , 1 

0 \ 1 .. 11 י ! 11211 . 15 1 * 17 ,,״ 1 ^ , 

; 1941 ,■ 7 ) 1401 211 > . 5 . 4 > ,׳ 030111161 .£ ; 1925 ,■) 57:11111 ? £ 171 ! 17111 ! \ 5 ./ג 



מ. ••עזננאואו; מות הבחו 5 ה. תחריט (הגלריה הלאומית, ושיננטח) 


,־ 1321861 ^ .£ ; 1 2 כ 19 ,. 5 ./ 3 ,^[ £1606$ .£ ; 1948 ,. 5 . 4 ! , 83331 .( 

£})! €0771$ ■) 111 ,(. 66 ) 806813010 ; 1962 , 1 51.5.1 1£01 ! 111111 ס!),? 0/6 

. 1969 ,. 5 . 51 . ( 0 £1 ! 11 י! 2 )י( 1£ ?£ 

שונצינו (גם "שונציך, "סונצינו", "צונציך), משפחת מדפיסים 
עברים נודעת; נקראת ע״ש העיר 5006100 שליד קרימ^בה, 

איטליה, שבה החלד בהדפסת ספרים ב 1484 . 

1 ) אבי המשפחה, ר׳ משה משפיך (המאה ה 13 ), נזכר ב״תוספות" 
(ע״ע). צאצאיו בדור השישי, שמואל ושמעון, יצאו מאשכנז 
במאה ה 15 , מחמת המציק, והשתקעו בשונצינו. בנו של שמואל, 
ישראל נתן, שהיה רופא ות״ח, עמד על האפשרויות הגלומות 
במלאכת הדפוס — שנתפשטה בימים ההם — להפצת התורה. 
והשפיע על בנו׳ יהושע שלמה, לייסד (ב 1483 ) בית־דפוס 
עברי. הספר הראשון שנדפס בו — מסכת ברכות — י״ל בשנת 
גמר״א (רמ״ד [ 1484 ]); היתה זו המסכת הראשונה מהתלמוד הבבלי 
שנדפסה. אחריה נדפס מחזור (ע״ע) בני רומי (רמ״ו). גם תנ״ך 
שלם ומנוקד נדפס כאן לראשונה (רמ״ח). יהושע שלמה המשיך 
להדפיס ספרים בשונצינו — ואח״ב בנאפולי — ומת ב 1493 . 

2 ) נכדו של ר׳ ישראל נתן, גרשם, היד. המדפים העברי הפורה־ 
ביותר במשך דורות רבים. מלבד בעברית (וביידית?) הדפים ספרים 
גם בלאטינית וביוונית, ובהם חתם 001100 ־ 061 ,צ 11 בת 1 ' 00 :! 1316 או 
3 ״ 111 סז 01 (תמ״ — ע״ע דפוס, עמ' 957 — 960 ), הוא טרח ואף 
נסע למרחקים כדי להשיג כ״י חשובים. במסעותיו בצרפת גילה 
את "תוספות" ר׳ אליעזר מטוך (ע״ע), והדפיסן לראשונה■ הוא היה 
הראשון שהדפים ספר עברי מאויר, מעשה פיתוח־עץ ("משל 
הקדמוני״ לר׳ יצחק אבן סהולה, ברשה׳ רנ״א בערך; תמ׳ — ע״ע 
אילוסטרציה, עם׳ 833/4 ), ואף הראשון שהו״ל ספר בלטריסמי עברי 
("מחברות עמנואל" לעמנואל הרומי, ברשה. רנ״ב). הוא הדפים 
לראשונה ספרים קטנים, מעין ספרי־כים, לנוחות הרבים. עמדו 


635 


שונצינו — שופץ, אדנסט 


636 


לימינו יועצים ספרותיים בעלי־שם ומגי¬ 
הים מומחים. הוא הושפע הרבה מאיכות 
ההדפסה בבית־הדפוס הנודע של א. מנו- 
ציום (ע״ע); האמן פרנצ׳סקו דא בולו¬ 
ניה, שחתך אותיות בעבור מנוציוס, 

החך גם בעבורו. גרשם השתדל הרבה 
לטובת "אנוסי ספרד, ובפרט פורטו¬ 
גל" והרבה במסעות. מ 1489 עד מותו 
ב 1534 הדפיס ספרים בשונצינו, קזאל 
מג׳ורה (ס־ו 0 ו*״ 843 04531 ), ברשה 

( 81x5013 ), ברקו ( 831x0 ), פאנו ( 8300 ), 

פיזרו ( 05300 ?), רימיני ( 11101101 ), אורי 
טונה ( 1003 ־!()) ועוד, וכן בסלוניקי 
ובקושטא. בשנים 1494 — 1504 היה המדפיס העברי היחיד בעולם 
(בשנים 1499 — 1501 לא נדפסו ספרים עבריים. מחמת רדיפות). 
ב 1502 חזר גרשם להדפיס ספרים בפאנו, ואז התחיל להדפיס גם 
ספרים לועזיים. בשנותיו האחרונות סבל מאד משנאת-ישראל 
ומתחרות מקצועית. 

3 ) מבית־הדפום של שלמה. אחי גרשם, נודע לנו רק הספר 
"ארבעה טורים" לר׳ יעקב ב״ר אשר (חסרים מקום ושנת דפים: 
שונצינו, 1490 לערך). 

4 ) משה, בן שלמה׳ הדפיס מספר ספרים בסלוניקי, בשנים 
1521 — 1527 . 

5 ) אליעזר. בן גרשם■ עשה עם אביו במלאכת הדפוס, כנראה 
מ 1531 , אבל שמו נזכר במפורש לראשונה בס׳ "מכלול" לרד״ק 
(קוסטאנטינה רצ״ב/ד). הוא הדפיס ספרים בקושטא, ואולי אף בסלו¬ 
ניקי, עד מותו ב 1547 . שותפו, משה בך אליעזר פרנס, המשיך במפעלו. 

6 ) גרשם, בן אליעזר, אחרון המדפיסים מבני ש/ התגורר 
במצרים, ושם הדפיס את "רפואות התלמוד עם ספר רפפות" (שי״ז) 
ו״פתרון חלומות שחיבר הרב רביבו האי גאון" (שי״ז). אפשר 
שהדפיס שם גם ספרים אחרים, אלא שאבדו. 

בהדפסת הספרים שצוין עליהם כי נדפסו "על ידי בני ש"׳, היו 
שותפים. כנראה, כל בני המשפחה, או רובם. 

גם בני משפחת ש׳ בדורות מאוחרים, כגון ר׳ יהושע ור׳ מ?צה, 

בני ר׳ מנחם ש/ בראשית המאה ה 18 , סייעו בהדפסת ספרים עבריים. 
ייתכן שמייסדי ביודהדפוס העברי בפראג ( 512 !) היו מבני 
משפחת ש׳. 

ב 1924 הוקמה בברלין אגודה ביבליופילית ע״ש משפחת ש/ 

15083 £ 1 [: £ 5 € ז /) 8000100 
- 11 [ 105 > ש!.) 0 ס 0 ־ 81 זש[> 

800805 1150800 > ("אגו¬ 
דה ש׳ של ידידי הספר 
העברי"), ששמה לה 
למטרה לטפח את הטי¬ 
פוגרפיה ואת העיצוב 
של הספר העברי. בלז־ 

מת האגודה עיצב האמן 
מרקוס במר (־! 808010 ) 

אותיות חדשות, ע״פ 
אותיות המדפיס גרשם 
כהן, איש פראג(המאה 
ה 16 ) — אך השתמשו 
בהן פעם אחת בלבד■ 

להדפסת חומש (ברלין, 

תר״צ/ג: תמ׳ ״•־ ע״ע 




דפוס, עם׳ 965/6 ). האגודה הוציאה כ״ע ביבליוגרפי, 5000100 

8881 x 0 , שערכו הרמן מאיר, מייסד האגודה ומזכיר־הכבוד שלה. 

ב 1937 נסגרה האגודה בפקודת הנאצים. 

א. מ. הברמן, המדפיסים בבי ש׳, חרצ״ג; הנ״ל, פרקיס בתולדות המד־ 
פיסיש העברים, חשל״ח: א. יערי, מצאצאי שוגציו יק"ם י״ג). תרצ״ו/ז; 
הב״ל, הדפום העברי בקושטא, תשכ״ז: ח. ד. פרידברג, תולדות הדפום 
העברי במדינות איטליה, אספמיה-פורטוגליה, תשט״ז־ 1 ב■ רוח, היהו¬ 
דים בתרבות הרנסנס באיטליה (מפתח, בערכם), תשכ״ב ן . 4 * 

ץ 11111 171 4061175 !ז 1 ) 5 ' $0710710 ( 1 וו 1  1 — ( 1726 — 1792 ), 

אמן הדפס־עץ וצייר !פני. ש׳ היה תלמידו של הצייר 
מיאגאווה שונסד. ב 1770 עיטר — יחד עם הצייר בונצ׳ו ( 1764 — 



1840 ) — את הסדרה 

"ספר מניפות התאטרון"; 
דמויות הספר — שחקני 
תאטרון — מצטיינות ב¬ 
צבעוניות רבה ובהוד. מאו־ 
חר־יותר עיצב הדפסי-עץ, 
שהציגו את השחקנים ב־ 
הייהם הפרטיים. בגישה 
ראליסטית חדשה: בגישתו 
זי הצליח ש׳ לשחרר את 
רישום הדמויות מן הסט- 
ראוטיפיות שאפיינה את 
אסכולת טוריי בעלת המו¬ 
ניטין באמנות יפן בתקופה 
זו. יצירתו כוללת מגוון 
של נושאים, אולם איכותו 
המיוחדת מצאה ביטוי ב¬ 
תיאור דמויות של אישים 
בני-זמנו, שהומחשו בדיי¬ 
קנות ובעצמה. ש׳ התמחה 
בעיקר בתיאור שחקני 
תאטרון הקאבוקי, מתאב- 
קי סומו ונשים. הוא היה 
אבי אסכולת קטסוגוה של 


לן. עונשו: השחקן סטסיטרטו קושירו ע 1 
נד,צנח ״ססח־אי״, 1780 


הדפס־העץ היפני, ונחשב 
לאמן הגדול בתקופתו, 


אחרי הרונובו(ע״ע). בכוה אישיותו ריכז סביבו מספר רב של תלמי¬ 


דים מוכשרים, שאימצו לעצמם את שם המורה, קטסוגוה: הבולט 


בהם היה הוקוסי (ע״ע). 


, 1 ־ 155 ,:*מ? י ( £ 01011 ) 1/1 (ס 11111101, ]11 ?11 >101: \] 1151x75 .! 


^!״סו[, — 0831155011 '.)■־.)[>נ:ררז\/ 0051 ־ £1 — ( 1855 — 

1899 ), מלחין צרפתי: תלמידם של מסנה וצזר פרנקן (ע׳ 
ערכיהם), והבולט בקבוצת חסידיו של פרנק. ש׳ היה פעיל ב״חברה 
הלאומית למוסיקה", שמטרתה היתד, לעודד מוסיקה צרפתית חדישה 
ורצינית. יצירותיו הראשונות כללו כמה מחזורי־שירים למלים של 
לקונט, ורלן, בדשור (־ 8000801 ) ומטרלינק. את המוסיקה של ש' 
מאפיין מבנה שקוף ונטיה למלנכוליה עדינה. מבחינה האדמונית 
הושפע לא־מעט מפרנק ומווגנר. צדדים אלה בולטים־במיוחד בסימ¬ 
פוניה ובמחזור־השירים "לילות חמים". 

בין יצירותיי התזמרתיות: סימפוניה בסי־במול ( 1890 ) והפואמה 
לכינור ולתזמורת ( 1890 ). עבידיתיו הקאמייית מצטיינות בחותמו 
האינדיווידואלי, ובמיוחד הקיבצ׳רטו לכינור. פסנתר ורביעיית מי¬ 
תרים 1890/90 ) יהרביעיה י־כלי־מיתר ופסנתר (פורסמה ב ־ 191 ). 













637 


שוסץ, ארנכט — שועל 


638 


ש׳ נהרג בתאונת אופניים, והאופרה שלו "המלך ארתום" הועלתה על 
הבימה אחרי מותו ( 1903 ). יצירתו האחרונה, רביעיית מיתרים, 
הושלמה בידי ד׳נדי(? 1 *תדנ 1 ). 

£ ״ 4£ ח 1 )( 1 " ן>/ £1 . 0/1 .£ : 1 10117 ( 107 , 0111111001 . 06 

. 1935 ,") 1 > 1 < 78 י 1 

שוסטקוביץ/ דימישדי דימישריויץ׳ - ( 1975-1906 ) - 
מלחין רוסי, סובייטי. על כשרונותיו בבר עמד גלזונוב 
(ע״ע), והוא שהמליץ על לימודי קומפוזיציה ופסנתר בעת ובעונה 
אחת. ש׳ למד בק(נסרוואטוריון של לנינגרד, אצל מכסימיליאן שטיינ¬ 
ברג, תלמידו וחתנו של רימסקי-קורסקוב. עם תום לימודיו נתפרסם 
כפסנתרן־וירטואוז, והרבה להופיע בקונצרטים. הסימפוניה הרא¬ 
שונה שלו — שהלחין ב 1925 כעבודת־גמר — הסבה אליו את 
תשומת־לבו של העולם המוסיקלי, והוציאה לו שם של מלחין 
מבטיח! ב 1927 זכתה להצלחה רבה בברלין, בניצוחו של ברונו 
ולסר. עם־זאת המשיך ש׳ גס בקריירה הפסנתרנית. ב 1927 נטל 
הלק בוורשה בתחרות הבי״ל לפסנתרנים ע״ש שופן, וזכה שם 
בתעודת־כבוד. הסימפוניה השניה ( 1927 ) של ש׳ והאופרה "החוטם" 
( 1930 ! ע״פ סיפורו של גוגול), עוררו ביקורת מפלגתית חריפה, 
בשל נטייתו של ש׳ לחידושים מודרניים "מערביים", וזמן רב נאסר 
ביצוען. לביקורת דומה זכתה האופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", 
שהועלתה, בהצלחה רבה, תחילה בלנינגרד ( 1934 ) ואח״כ באה״ב 
( 1935 ). הבטאון המפלגתי הסובייטי הרשמי "פראוודה" יצא נגדה 
ב 1936 , והגדירה כ״תוהו ובוהו" של מוסיקה צורמנית וולגארית. 
המאמר פתח את הדרך לגינוי יצירתו של ש/ והוא הואשם בפור¬ 
מליזם ובמגמה אנטי-לאומית. גם הבאלט "הנחל הצלול", המבוסס 
על מוטיווים סובייטייס-יותר, כונה ב״פראוודה" "זיוף של באלט". 
מחשש לביקורת רשמית גנז ש׳ אח״כ גם את הסימפוניה הרביעית! 
הוא לא ניאות להשמיעה אע״פ שכבר נערכו חזרות, ואף גזר על 
עצמו שתיקה למשך שנתיים. ב 1937 חיבר ש׳ את הסימפוניה החמי¬ 
שית, שבה מסתמן ויתור מסוים לטעם המפלגה הקומוניסטית. 
לפני מלה״ע 11 חיבר את רביעיות המיתרים, הסימפוניה השישית 
( 1939 ), החמישיה לפסנתר ( 1940 ) ומוסיקה מגוונת לסרטים. ב 1937 
החל להורות בקוסנרוואטוריון של לנינגרד. וכעבור שנתיים נתמנה 
לפרופסור שם, בימי פלישת הגרמנים לרוסיה ( 1941 ) חיבר ש׳ 
את הסימפוניה השביעית "לנינגרד"׳ שתכניתה ההרואית והלאומית 
עשתה אותה סמל מובהק של רוסיה בעת המצור. היצירה בוצעה 
בהצלחה רבה בלנינגרד הנצורה ומחוץ לגבולות בריה״מ, וזכתה 
להסכמת רשויות המפלגה הקומוניסטית במידה שלא זכו לה הסימ¬ 
פוניות המאוחרות שלו. בשנים 1943 — 1948 היה פרופסור בקונסר־ 
וואטוריון של מוסקווה, אבל בעת רדיפות־התרבות של סטאלין 
פוטר ממשרתו. ב 1948 שוב "הוחדם" ש , מטעמים של מדיניית 
תרבותית, ואז פנה אל אפיק־יצירה אחר — המוסיקה הקאמרית 
והווקאלית. 

למרות היותו מלחין שנוי־במחלוקת זכה ש , בפרסים חשובים 
(ע״ש סטאלין ולנין) בבריה״מ ולתארי־כבוד בי״ל. בשנים 1960 — 
1968 עמד בראש אגודת המלחינים הרוסים. ש׳ נודע בהתנגדותו 
החריפה לאנטישמיות בבריה״ס, ובמחאה נגד מדיניות זו חיבר את 
מחזור השירים ״מן השירה היהידיתיהלאומיה״ ( 1948 ) ,שבו מורגשת 
היטב השפעת הפולקלור היהודי. מוטיוויס יהודיים ניכרים גם 
ביצירות אחרות שלו, כמו בקונצ׳רטו לכינור, איפוס 77 ( 1947/8 ), 
ובסימפוניה מס׳ 13 , ״באבי יאר״ ( 1962 ), המבוססת על שירו של 
יווטושנקו, בשעתה עוררה יצירה זו הד בי״ל נרחב והשמעתה 
נאסרה בבריה״מ במשך זמן־מה. 

בין יצירותיו המרובות: 15 סימפיניות, 15 רביעיות לכלי־קשת, 

10 פואמות למקהלה מעורבת, 24 פרלורים ופוגות לפסנתר, שני 
קונצ׳רטים לפסנתר שני קונצ׳רטים לכינור, שני קונצ׳רטים לצ׳לו. 


שירים ויצירות ווקאליות רבות, וכן עיבוד חדש לאופרה "בורים 
גודונוב" למוסורגסקי. ש׳ עמד בקשרי ידידות ועבודה עם יוצרים 
ואמנים כדוד אויסטראך, מסטיסלב רוסטרופוביץ׳ ואחרים, ואף 
הקדיש להם כמה מיצירותיו. את יצירתו האחרונה, ,,סונטה לוויולה 
ופסנתר״, אופוס 117 , סיים ש׳ סמוך למותו. 

- 00111 1 ) 301/1 0 ( 0 11 חוו £70 )/ 800 01111 ){(■ 1 7116 ;. 5 11 . 0 ,)} 0 ז£$ . 1 
; 1947 ,;/ 07 ^ 1 : 111 07111 071 7/10 ;. 3/1 . 0 ,־\ 0 ת< 1 ז 3 ^ . 1 ; 1943 ,־ 7 >; 0 ק 

. 1971 .. 5 ,־ £3% . 4 ? ; 1959 ,. 311 .(] ,י 01 ״סח 6161 ן . 0 

מ. גו. 


שועל (צ€י! ¥111 ), טורף קטן ממשפחת הכלביים (ע״ע). הסוג 
מונה 9 מינים. במובן רחב יותר נכללים במונח ש׳ כמה סוגים 
נוספים כגון פנק (צ״^״ת^), ש׳־השלג (ר׳ להלן), ש׳ אוזנן 
(ח 0 ץ:> 0 :ו 0 ), ש׳־אמריקאני (״ 0 ^ 00 ־ 111 ). כל מיני הסוג הנם קטנים. 
הזנב ארוך מבשאר הכלביים. בגב בסיס־הזנב מצויה בלוטה תת־ 
עורית העטורה קווצת שיער השונה מהצבע הכללי. בסוג ש׳ האי¬ 
שונים אנכיים וצרים. בסוג פנק האישונים עגולים. לש" פנים 
מוארכות ואפרכסות־אזניים גדולות ובמינים אחדים גדולות מאד. 
הרגליים דקות וארוכות והכפות שעירות עפ״ר, תכונה המאפשרת 
תנועה עפ״נ קרקע חולית וכן ע״ג שלג. 

המינים החשובים: הש׳ המצוי ( 05 נ! 1 ט^ .¥), נמצא בארץ 
בבתי־גידול שונים. בעולם תפוצתו משתרעת כמעט בכל החבל 
הפאליארקטי וגם בצפון אמריקה. סימן זיהוי הוא הצבע השחור 
של הצד האחורי של אפרכסת־האוזן. הגוונים השולטים בצבע שערו 
הם: חום, אפור וצהוב ולא אדום כבתת־המין שבאירופה. צבע גחונו 
אפור עד שחור. צבע אמרת הזנב עפ״ר לבן. מידת שעירות כפות 
הרגליים משתנה. בפרטים החיים בדפים סלעיים כמעט שאין שיער 
בין האצבעות, ואילו ש" החיים על קרקעות חוליות כפות רגליהם 
שעירות ביותר. משקל גופו של הש׳ מגיע באירופה עד 9 ק״ג, בא״י 
אינו עולה על 5 ק״ג. היות שאין לש׳ המצוי דרישות מיוחדות מסביבת 
חייו, אפשר למצאו כמעט בכל נוף בארץ. הוא חופר לו מאורה 
הבנויה ממערכת מחילות בעלות 8-2 פתחים. כל שנה מיתוספים 
פתחים חדשים למאורה. לעתים קרובות משתמשים ש" במאורות 
ישנות של גיריות או דרבנים. מזונו השכיח ביותר של הש׳ הוא: 
מכרסמים, חגלות וגם חרקים וחומר צמחי. עונת הייחום בישראל 
חלה בחדשים דצמבר—ינואר ומשך ההריון הוא 50 — 56 ימים. 
מספר הגורים בהמלטה — 2 — 6 . בשבועיים הראשונים לחייהם 
הגורים יונקים חלב ואח״כ מתחילים לעבור למזון אחר. בגיל של 
חודש ימים מתחילים הגורים לצאת אל פתח המאורה. הקשר בין 
הזכר והנקבה נשמר עפ״ר גם בתקופת גידול הגורים. הזכר אינו 
מתגורר עם האם והגורים במאורתם, הוא מביא מזון עבור הנקבה 
ומקיא אותו במרחק־מה מהמאורה, והנקבה מעבירה מזון זה 
לגורים. האם, ולעתים האב, יוצאים עם הגורים בהיותם בני כ 90 
יום לסיורי לימוד-ציד. הש" פעילים בד״כ בלילה, אבל בצפון הארץ 
גם ביום. הש׳*המצוי אינו תלוי במקורות מים והוא יכול להסתפק 
במים שבמזונו. באזורים שחונים יש שהוא חופר, בערוצי־נ־לים, 
בחצץ ובחול, בורות בעומק עד מטר במאמץ להגיע אל המים 
האצורים בקרקע הערוץ, אויביו הטבעיים של הש׳־המצוי: זאב, 
קרקל, עיט-שמש, עיט-סלעים ופרס, 

ש׳ הנגב ( 111 ^ 1-11 .¥) קטן מקודמו, צבעו הכללי בהיר, 
גהינו לבן. אפרכסות אזניו צהובות בהירות בצדן האחורי. וכפות 
רגליו מכוסות לגמרי בשיער צפוף ועדין. מזונו העיקרי: מכרסמים 
ממשפחת הגרבילים. מאורתו: במצוק חולי. ההזדווגות חלה בדצמבר 
וההמלטה בפברואר או בראשית מארם. מספר הגורים 1 — 4 . גס 
היא — קיימו אינו תלוי במים. :מצא בארץ בקרקעות הול בערבה, 


בצפיךמערב הנגב. תפוצתו העולמית מצפון אפר-קה עד אפגניסטן. 
משאר המינים יש לציין את הש׳ הבנגלי .¥)״ 



639 


שועל — שופטים 


640 



החי בחבורות עד 25 פרטים, וש׳ 
חסטפות (:> 3 צ־ 01 ;> י ז\), הידוע ביכל- 
תו לטפס על עצים. 

מהסוגים האחרים: הפנק (-חש? 

!; 6<:115 7x1-3 "), חי בקרקעות חול 
נורד בצפון אפריקה, וכפי שנתגלה 
לאחרונה — גם בסיני. הוא הזעיר 
שבכלביים: משקלו 1 — 1,2 ק״ג. 
צבעו הכללי חום חולי בגוון אדמדם 
ואמרת זנבו שחורה. אפרכסות 
אזניו גדולות מאד, עיניו גדולות 
וחרטומו מחודד. כפות רגליו שעי¬ 
רות מאד. הפנק נמצא אך ורק 
בחולות ואינו תלוי במקורות מים. 
מזונו העיקרי חרקים, אד הוא ניזון 
גם מחולייתנים קטנים ומן הצומח. הפנק חופר את מאורתו בגושים 
של חול מוצק; לה פתחים אחדים וחיים בה 4 — 10 פרטים. ההזדווגות 
חלה בינואר—פברואר, ההריון נמשך 52 — 58 ימים. מספר הגורים 
בהמלטה 1 — 4 . גידולם מהיר ובגיל שנה הם בוגרים פיסית ומינית. 
ר׳ תמ׳, א״י, עמ׳ 234 . 

ג. אי. 

ש׳ השלג ( 115 ק״ 138 א%! 410 ), טורף קרוב לש׳־המצוי. אורך 
גופו 50 — 70 ם״מ וזנבו כמחצית מזה. קיימות 2 תופעות' צבעים, 
האחת — חום בקיץ ולבן בחורף, והשניה — כחול-כהה בקיץ וכחול־ 
בהיר בחורף. הפרווה רכה מאד, האזניים קצרות וכפות הרגליים 
שעירות. הוא והדוב הלבן הם היונקים היבשתיים הצפוניים ביותר. 
ש׳ זה מסוגל להתקיים בקור עד ״ 80 ־. הוא שוכן במקומות סלעיים. 
טרפו: מכרסמים, שיירי טרפו של הדוב הלבן, נבלות של לוויתנים 
וביו״ב. אוגר מזון ואיננו חורף. אורך חייו כ 15 שנים, תפוצתו: אירו¬ 
פה, אסיה ואמריקה, מסביב לציר הצפוני. פרוותו יקרת ערך, בעיקר 
של הש׳ הכחול, ומגדלים אותו בשל כך. 

הש׳ נחשב לבע״ח ערוס־במיוחד, וסיפורים על תכונתו זו רווחים 
בכל העולם. המקרא (יחז׳ יג, ד) משווה את נביאי־השקר לש", 
אפשר בשל ערמתם. על תפוצת הש" בא״י בתקופת המקרא אפשר 
ללמוד משם המקום ש ע ל ב י ם (שום' א, לה) או ש ע ל ב י ן (יהד 
יט, מב), שמשמעו — ע״פ האכדית ( 56111311 ) והערבית — ש". 
הש״ נחשבו למזיקים ונהגו ללכוד אותם (השר שה״ש ב, טו: "אחזו 
לנו ש״, ש״ קטנים מחבלים כרמים״), שמשון לכד 300 ש" (שום׳ 
טו, ד—ה), קשר לזנבותיהם לפידים בוערים ושילח באמצעותם 
אש בשדות הפלשתים (מכאן הכינוי "שועלי-שמשוך׳ ליחידודקומנדו, 
שפעלה בנגב בתקופת מלחמת־השחרור). חוקרים מצאו קשר (אולי 
דרך תרגום השבעים) בין מעשה שמשון לבין מנהג שילוח ש" ועל 
זנבותיהם לפידים בוערים — בטקסי־הקציר ברומא (אווידיוס, 
״הלוח הרומי״, ^ 1 , 679 ואילך: 901 ואילך). הסיפור הקדום ביותר 
ביוון על ש׳ נשתמר בשירו המקוטע של ארכילוכוס (ע״ע), "הש׳ 
והגשר"; מקור הסיפור בעלילת א תג (ע״ע) השומרית־בבלית, 
שבה הנחש הוא יריבו של הנשר. על משלי־ש" בספרות חז״ל 
ובם פר ויו ח העמים, ע״ע זאב, עמ׳ 569 ; משל, עמ׳ 630/2 ; 
רינקה ש׳. 

-■ 111111167 ? 111 % 146 / 116 ? 116 > 1 ) 1411 • 0 { 60 £ ? £ 77 % 70/1111671611 16 ( 7 ,!שווז״מ .? 

14111(16 $1:11(1x0, 1956; 1, 

* 3111:1 . 3 *>.\/) 170116167% )? 011671101116/1071 11176 !).ת!} 11761 )? 156/16 ^ 010 16 ( 1 ? 

, 1959 ,( 11 /י ,? 103 ) £2 ח 1411 1 ח 11 ־ 631 מ 16 )§ 113 [) 

?צופטים, הספר השני בקבוצת "נביאים ראשונים"; מקומו בין 
ספרי יהושע ושמואל (ע' ערכיהם). תכנו: תו״י בא״ל (ע״ע, 

עמ׳ 267/9 ) בתקופה שלפני המלוכה, תחת הנהגת הש׳י. הכינוי "ש׳". 
ביאורו ואפיון התקופה, נמצאים ב 4 פסוקים רצופים בספר (ב, 


טז—יט), ומלבדם שוב לא בא בו השורש "שפט" אלא כפועל, או 
בצורת הבינוני (וכן בשם ״משפט״). שני ש״ — עתניאל ואהוד — 
מכונים "מושיע" (ג, ט, טו), ועל יפתח נאמר "ראש וקצין" (יא, 
יא). השורש "שפט" והשם "ש׳" משמשים במקבילות שמי 1 ת, 
בהוראת "מושל" ו״דייף, שכן שני התפקידים מסורים היו למנהיג 
העליון. מתפקידי המלוכה (ע״ע, עם׳ 553 ) העיקריים "לשפוט את 
העם״ — ויש במשמע ניהול ענייני העם — וגם "לדון". בקרת־חדשת 
מכונים הש״ (בלאט׳) 50116165 — גלגול של ״שופטים״ — והרומאים 
זיהום עם הקונסולים; מעיקרם היו מנהיגים בעתות שלווה. 

יש חוקרים הרואים במשה את הש׳ הראשון — ואחריו יהושע * 
ואולם, לפי התפיסה המפורשת בספר מתחילה תקופת הש" לאחר 
שמת יהושע וכל הדור, וקם "דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את 
ה , וגם את המעשה אשר עשה לישראל" (ב, י), ומשמע שהיה פער־ 
זמן בין התקופות. ואעפ״ב, חש׳ ("המושיע") הראשון הוא "עתניאל 
בן קנז אחי כלב", בן דורו של יהושע, הנזכר במלחמות הכיבוש 
(יהד טו, יז). 

תקופת הש" מתוארת בם׳ ש" במחזורים של שעבוד ותשועה, 
המקבילים לחטא וענשו ותשובה ושכרה (ע״ע עם ישראל, עט׳ 
967/8 ): בני ישראל עובדים אלוהים אחרים, וזד מביא עליהם אויבים 
המציקים להם; אז הם זועקים אל ה/ והוא מקים להם ש׳ מושיע; 
לאחר מות הש׳ שב ישראל למורו < וחוזר חלילה. 

ספר ש״ נחלק ל 3 חלקים גדולים: מבוא (א—ב); קורות הש" 

(ג—טז); נספחות (יז—כא). 

המבוא פותח ב״ויהי אחרי מות יהושע", ובזה הוא מתקשר 
אל ם' יהושע, כדרך שפתיחת ם׳ יהושע — "ויהי אחרי מות משה 
עבד ה׳״ — מתקשרת אל התורה. למבוא שתי חטיבות: סקירה 
היסטורי ת־גאוגרפי ת על הכיבוש, חשגיו ומחדליו (פרק א), וסקירה 
היסטוריוסופית-תאולוגית על קורות ימי הש". בחטיבה א׳ יש כמה 
עניינים הנמצאים גם בס׳ יהושע, ואין להכריע היכן מקורם 
הראשון. יש המבקשים למצוא בחטיבה זו תיאור קדום של כיבוש 
הארץ, השונה מזח שבס׳ יהושע; אחרים טוענים שמאורעות אלה 
אירעו לאחר כיבושי יהושע. בחטיבה ב׳ נזכר שנית מות יהושע, 
ושולבו פסוקים מהסיום של ם׳ יהושע. הובאו שם 3 טעמים למצבו 
הקשה של העם: א) אי־ציות למצוות ה׳; ב) כוונת ה׳ לנסות את 
ישראל; ג) רצון ה׳ ללמד את העם מלחמה. אי־כיבוש ב ל הארץ 
המובטחת (ע״ע יהושע, עמ׳ 237 ) מוצג כחטא של בני־ישראל — שלא 
השמידו את כל הכנענים ופולחנם האלילי — וגם כגזירה מכוונת מאת 
ה׳. יש הרואים כאן עירוב של דעות שונות, ואחרים רואים בזה 
השקפה עקבית, שעיקרה: יהושע לא סיים את כיבוש הארץ, כי 
ה׳ רצה לנסות את ישראל; אלה לא עמדו בנסיון ונמסרו ביד 
אויביהם, וכך שוב לא יכלו להשלים את הכיבוש. עוד יש לזכור, 




641 


שופטים 


642 


שהקדמונים רגילים היו לקשור את המאורעות בכמה עילות, ולא 
ראו בכך סתירה (עילות אחדות ניתנו גם למות נדב ואביהוא, 
ולעובדה שמשה לא נכנם לא״י, וכד׳). 

פרק ב פותח בתוכחה נבואית מפי מלאך ה/ שעלה "מן הגלגל 
אל הבכים". יש שביארו מלאך ממש (השד: שמ׳ כג, כ ז יהו׳ ה, 
יג—טו), ואפשר שהוא נביא. מ״מ, התוכחה דומה לנאום שנשא "איש 
נביא" בימי שעבוד מדין (ו, ז—י) ולנאום המובא מפי ה׳ בימי 
שעבוד עמון (י, יא—יד). 

רשימת ה ש" כסדרה בספר. 

1 ) ע תניא ל בן קנז היה מבני שבט יהודה (דה״א ד, יג), או, 

כפי שמשערים. מבני הקנזי (השד: ברא' סו, יט; במד׳ לב, יב, 
ועוד). עתניאל הושיע את ישראל מיך "כדשן רשעתים", מלך ארם־ 
נהרים, שעל זהותו נחלקו המפרשים וההיסטוריונים. שעבוד כושן 
נמשך 8 שנים, והרווחה — 40 שנה. 

2 ) א ה ו ד בן גרא (ע״ע), בן־הימיני. 

3 ) שמגר בן ענת. לא ברור, האם ענת הוא שם אביו של 
שמגר, שם מקום־מוצאו המשוער (בית־ענת בנחלת נפתלי), או רמז 
לאלה הכנענית ענת. שמגר היכה את הפלשתים — 600 איש — 
במלמד הבקר, בהתנגשות הראשונה בינם לבין ישראל, "ויושע גם 
הוא את ישראל". נזכר גם בשירת דבורה. 

4 ) דבורה, אשת לפידות, שישבה בהר־אפרים (בין הרמה 
ובין בית־אל). דבורה היא האישיות היחידה בתקופה הש" הנודעת 
בשמה, שמיוחסת לה נבואה. וע״ע דבורה הנביאה. 

5 ) גדעון (ע״ע), משבט מנשה (ממערב לירדן). בשל מעמדו, 
לאחר הנצחון על מדיין הוצע לו למשול בישראל — מעין ייסוד 
מלוכה, שבראשה יעמוד הוא וביתו. גדעון דחה את ההצעה בנימוק 
שה׳ הוא המושל בישראל (ח, כג). לאחר מותו הרג אבימלך (ע״ע), 
בן פילגשו משכם, את 70 אחיו, והכריז עצמו למלך בשכם — שבה 
ישבו כנענים. רק יותם (ע), הקטן באחיו, ברח, ונשא את משל־ 
העצים המפורסם בגנות המלוכה (ע״ע משל, עמ׳ 631 ). אבימלך 
משל על ישראל שבתיים, ואח״כ מרדו בו "בעלי שכם". והוא נהרג 
בפלת־רכב שהשליכה עליו אשה מעל מגדל תבץ. כך נכשל הנסיון 
הראשון לייסד מלוכה בישראל. 

6 ) תולע בן פ 1 אה, איש יששכר; מושבו וקבורתו בשמיר אשר 
בהר אפרים. הוא קם אחרי אבימלך ושפט את ישראל 23 שנים. 

7 ) יאיר הגלעדי, משבט מנשה, שפט את ישראל 22 שנים. 

8 ) יפתח (ע״ע) הגלעדי, בן גלעד, משבט מנשה. 

9 ) א ב צ ן מבית־לחם (שביהודה — ע״פ מסורת חז״ל; או, בנחלת 
זבולון [יהד יס, טו] שפט את ישראל 7 שנים. נקבר בבית לחם. 

10 ) אלון הזבולוני. שפט את ישראל 10 שנים. נקבר באילון 
בארץ זבולון. 

11 ) עב דון בן הלל הפרעתוני. שפט את ישראל 8 שנים. נקבר 
בפרעתון בארץ אפרים, והיה, כנראה. בן שבט זה. 

12 ) ש מש ו ן(ע״ע), בן שבט דן (מצרעה). 

הנספחות מורכבים גם הם משתי חטיבות: א) סיפור 
פסל מיכה (ע״ע) וכיבוש ליש בידי שבט דן (ע״ע). שני המעשים 
משולבים יחד, וכתובים מתוך מגמה של לעג לפסל ולעבודתו. הסיפור 
על נדידת בני דן מכוון להיות המשך לסיפורי שמשון; הוא לא שבר 
את עול הפלשתים, ולכן נאלץ שבטו לנדוד צפונה. ב) סיפור פילגש 
בגבעה. מעשה באיש לוי שהשתקע בהר אפרים. פילגשו עזבה אותו. 
והוא הלך להשיבה. בחזירתם לנו בגבעת בנימין, ושם התעללו אנשי 
הגבעה בפילגשו וגרמו למותה. מעשה זה — הדומה למסורת סדום 
(ע״ע) — עורר את כל שבטי ישראל להילחם בבנימין, ואז נשמד 
כמעט כל השבט. אח״כ השלימו הלוחמים עם שארית השבט, אך 
השמידו את יבש־גלעד על שלא השתתפה במלחמה! את בתולות 
יבש־גלעד נתנו לירידי שבט בנימין לנשים. ולאותם שלא נמצאו 


להם נשים — ושבטי ישראל נשבעו שלא יתנו את בנותיהם 
לבנימין — ניתנה דרך לעקוף את השבועה: הם ארבו בכרמים 
וחטפו להם את בנות שילה המחוללות. כך מסתיימת החטיבה השניה 
של הנספחות בהזכרת שילד. (ע״ע) — וכך גם החטיבה הראשונה 
(יח, לא)! וכך יש קשר בין סוף ספר ש" ובין תחילת ס׳ שמואל, 
המספר על ימיו האחרונים של משכן שילה. 

על מלחמותיהם של 6 מבין 12 חש" מפופר בפרוטרוט (פרשני 
המקרא מגדירים אותם כ״גדולים")! ששת הש" ה״קטנים" מפוזרים 
בין הסיפורים על ה״גדולים״ בקבוצות של 1 (שמגר), 2 (תולע, 
יאיר) ו 3 (אבצן׳ אלון, עבדון), ניכר שמחבר ספר ש" ליקט מתוך 
חומר שהיה בידו, והשמים וערך את הדברים לפי תכנית שקבע 
לעצמו. הסדר הכרונולוגי ועצם מניין השנים של תקופת הש" מוטל 
בספק. כיום מניחים, שתקופת הש״ הקיפה כ 200 שנה (המאות ה 12 — 
ה 11 לפסה״נ! עד ימי שמואל [ר׳ להלן!), בעוד שצירוף המספרים 
בספר עולה ל 350 (עד עבדון) — מספר סמלי ( 7 יובלות). גוון נוסף 
של התכנית הספרותית הוא, שכל ש׳ נלחם באויב אחר ומייצג — 
פרט ליאיר וליפתח — שבט אחר. 3 מהש״ ה״קסנים״ — תולע, יאיר 
ואלון — נקראים בשמות של ראשי משפחות הנזכרים בתורה (במד׳ 
כו. כג, כו; לב, מא). 

דמות השלטון העולה מתיאורי ספר ש" היא של זקנים וראשי־ 
המשפחות כמנהיגי השבטים — והשבטים לא היו מאוחדים תחת 
מרות אחת. ראשי בתי־האבות העמידו בנים רבים — מנשים רבות — 
ובזה הגדילו את סמכותם. בעת צרה קם מנהיג "כאריסמטי" מאחד. 
ומשניצח את האויב, נעשה מנהיג העם. אעם״כ אין בספר ש" גבול 
ברור בין ש׳ "כאריסמטי" לש׳ רגיל, שהוא ראש בית־אב. גדעון 
היה ראש בית־אב ומנהיג כאריסמטי כאחד (אע״ם שלא נתפרש 
אצלו ששפט את העם), ועל תולע נאמר "ויקם להושיע את ישראל". 
גם המנהיגים הכאריסמטיים אפשר שנזקקו למינוי מטעם הזקנים, 
כפי שמתברר עכ״ם מסיפור יפתח. נראים דברי קויפמן, שההבדל 
בין הש" אינו מהותי, אלא נובע מאפי המקורות ששימשו את מחבר 
ספר ש". עבודת הבעל ושאר אלי־כנען היתד, נפוצה (ע״ע עבודה 
זרה, עם' 616 ), אך האמונה בה׳ ועבודתו ייחדו בכל־זאת את שבסי 
ישראל, והיו הכוח המאחד ביניהם באין שלטון מרכזי. בית־אל ושילה 
היו מקודשים לכולם, ואין לדמות מצב זה לאמפיקטיוניה (ע״ע) 
היוונית. משטר חש" קדם למלוכה (ע״ע); הד לכך בם׳ דברים (טז, 
יח), הקובע כי תחילה ״שפטים ושטדים תתן לך״. ואח״ב — "שום 
תשים עליך מלך" (שם יז, טו). השאיפה למלוכה נזכרת לראשונה 
בימי גדעון, באמצע תקופת חש", אך הסיפורים על גדעון וביתו 
כתובים במגמה אנטי־מלוכנית. מא י דך~גי 0 א, הסיפורים שבבספחות 
— פסל מיכה, כיבוש ליש ופילגש בגבעה — מבליטים את ההפקרות 
והשחיתות שבמשטר הש", וההכרח להחליפו במלוכה. הפסוק החוזר 
שם הוא: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". 
אפשר ששתי ההשקפות מונגדות בכוונה, כדי להעמיד את האידאל — 
מלכות ה׳ — מול ההכרח, וצירופן בדרך זו מצוי גם בסיפורים על 
המלכת שאול שבם׳ שמואל (ע״ע). 

ם׳ שמואל בפרקיו הראשונים הוא המשך לסיומו של ספר ש", 
בעיקר בסיפורים על משכן שילה ושקיעתו. עלי ושמואל הם שני 
הש״ האחרונים, וכך עולה מספר הש״ ל 14 . מגלת רות (ע״ע) פותחת 
ב״ויהי בימי שפט השפטים״, ובתרגום ה 70 סידרו את רות תיכף אחרי 
ש". חז״ל ייחסו את כתיבת ספרי ש" ורות לשמואל. רבים מחוקרי 
המקרא מאחרים את עריכת ספר ש" לתקופת מלכות־יהודה, ואילו 
לדעת י. קויפמן נתחבר הספר בראשית תקופת המלוכה. 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ב׳, 90 — 158 , תש״ך; הנ״ל, 

ססר ש׳(כולל ביבל׳), 1962 ; י. ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של 

א״י. 79 — 124 , 1965 ; א. מלמם, ימי הש״(בתוך: ההיסטוריה של עם 

ישראל! האבות והס - ), תשכ״ז; י. מ. נרינץ, מוצאי דורות, 309 — 343 , 

תשכ״ם; י. קורנגריז, האם היחד! אמסיקטיוניה בישראל (בתוך: זר 



643 


644 


ישו פט ים — שופמן, גרשם 


לגבורות), תשל״ג! ש, אברמסקי, ש׳ ומלך והנהגת משה, תשל״ג; 

הב״ל, מלכות שאול ומלכות דויד (ושם ביבל׳ מפורטת), תשל״ז; 

י. אליציר, ספד ש״, תשל״ז; 1110 /ס 1 > 1 -< 0 ט\ ? 111 , €11210 ^^ . 1 

, 1966 ,! 0 '}^!![ 

ע. ח. 

שופטים ודיינים, מורי־ההוראה בישראל בתחומים של "בין אדם 
לחברו" ושל המעמד האישי ע״פ עקרונות ההלכה; במובן 
מצומצם־יותר — כל התוודעות של 3 יהודים מבוגרים לצורך 
השתתפות פאסיווית במעמדים פרוצדוראליים שונים, כקבלתיעדות, 
אימות־שטרות, סידור גיטין וחליצה וכד/ במעמדים אלה משמש 
ביה״ד ״נוכחות״ ציבורית בלבד — למתן גושפנקא של פומביות 
לאותם מעמדים, כשנדרש מעצם טיבם — ואין דרושה לזה שום 
התמחות מקצועית. 

פעולתם של הש" נעשית בביה״ד, שמספר חבריו המינימאלי, 
והנורמאלי — 3 , פורומים רחביס־יותר ובעלי סמכות־עבישה רחבה- 
יותר פעלו בעבר במסגרות עירוניות גדולות ובמסגרות כלל-ארציות, 
ובד״ב היו פונקציות של המעמד הפוליטי של עסיישראל בארצו. 
ועל כך ע״ע סנהדרין; ענש, עמ׳ 43 — 45 . בתקופות אחדות שימשו 
בתה״ד במתכונתם הרחבה־יותר (של 71 חברים) כגוף העליון של 
ההנהגה הדתית בישראל — כמו הסנהדרין עד סמוך לחורבן, ובתה״ד 
הנשיאותיים כא״י לאחר החורבן. ועל כך ע״ע א״י, עמ׳ 396 — 398 , 
409 — 412 . 

על דרך מינוי הדיינים לתפקידם בתקופות אלו, וכן על השוני 
במעמד בתה״ד בין א״י לחו״ל — ע״ע סמיכה. 

בקהילות האשכנזיות ביה" ב נתמזגו תפקידיו של הדיין 
עם אלה של הרב; ועל כך — ע״ע רבבות, עבד 476 . אם פעלו בהן 
בת״ד נפרדים, היו דייניהם בד״כ במעמד של בוררות (ע״ע). שונה 
היה המצב בספרד, שבה פעלו בתה״ד גם מכוח האצלת סמכויות 
מטעם המלך, ובזה ביטאו את מעמדן המיוחד של הקהילות שם (ע״ע 
ספרד, עמ׳ 393 — 395 ). ביךכך ובין־כך ביטאו בתד״״ד ככל תפוצות 
ישראל את עקרון האוטונומיה היהודית (ע״ע, ענד 786/7 ) — אבן- 
הפינה לחיים היהודיים בגולה — והיהודים שמרו על מוסד זה כעל 
בבת־עינם בהטילם חרם של הוצאה מכלל ישראל על הליכה 
ל״ערכאות של גויים". 

ע״פ חוקי מדיבת־ישראל, וכפי שכבר נקבע בתקנות שלטון המנדט 
הבריטי, נידונות כל סוגיות המעמד האישי והכרוך בהן בבת״ד 
מיוחדים (ע״ע משפט עברי, עמ ; 690 — 692 ; רבנות, ענד 488 — 490 ); 
ואולם, בדיני ממונות הם פועלים על בסים של בוררות, כבעבר. 
על תפקידיו החברתיים של ביה״ד — ע״ע אפיטרופום, ענד 196/7 . 
במזרח־אירופה בתקופה לפני השואה היה מעמד הדיינים פחות מזה 
של רב העיר. בקהילות גדולות שימשו דיינים לצד רב העיר. במדינת 
ישראל הלה הפרדה בין משרות הרב והדיין. 

על הש״ במשפט הכללי. ע״ע סדרי־דין; משפט. 

ש. אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, תרפ״ב; הנ״ל, בתה״ד 

וסדריהם, תרפ״ד; א. גולאק, יסודי המשפט העברי, ד/ הרפ״ג! הנ״ל, 

אוצר השטרות, תרפ״ו; מ, פרנק, קהילות אשכנז ובתי דיניהן, 

תרצ״ח; ג, אלון, אילין דמתמנין בכסף (בתוך: מחקרים בתולדות 

ישראל, ב׳), ת שי״ ח 1 נ. רקובר, אוצר המשפט, 231 — 241 , תשל״ה: 

/ 1965 1110 171 ! 1 ? 10 ז 17 ז , 0000 -[ $01 11 ) 6101 \ , 01401814:111 ד 1 .. 1 

י, ת, 

שופמן, גךשם ( 1880 , אז־רשה [רוסיה הלבנה] — 1972 , גדרה), 
סופר עברי. ש׳ נולד במשפחת מלמדים מחסידי חב״ד, ולמד 
כ״חדר" אצל אביו וסכו, ובישיבות בדוברובנה ובויטבסק. בהשפעת 
אחיו הבכור החל בלימודי־חול, וכאוסודידקט רכש בקיאות בספרות 
העברית והרוסית. הקריאה עם אחיו והשיחות עמו מילאו תפקיד 
חשוב בהתפתחותו, ומכתביו אליו הם נסיונותיו הספרותיים הראשו¬ 
נים. ב 1901 נסע לוורשה להו״ל את ספרו הראשון, "ספורים וציורים" 
(תרס״ב), ושס נפגש עם פרץ, ברדיצ׳בסקי, ריזין, פרישמן (ע׳ 
ערכיהם) ואחרים. ספרו עורר עניין בחידושיו, בתוכן ובצורה, וקבע 


את השתייכותו למחנה "הצעי¬ 
רים", עם ברבר, אנכי (ע׳ ער¬ 
כיהם) ואחרים. 

בשנים 1902/4 שירת בצבא 
הרוסי, ובחופשותיו התרועע עם 
סופרים צעירים בהומל, ביניהם 
גנסין. באותה תקופה נפגש גם 
עם שמעוני וציטלין (ע׳ ערכי¬ 
הם). חוויות השירות בצבא וה¬ 
פרעות ביהודים הביאוהו להע¬ 
רצת הכיח הגופני בכתיבתו. עם 
פרוץ מלחמת רוסיה—יפן( 1904 ) 

ברה לגליציה. הוא התיישב 
בלבוב, ושם נאסר לזמן קצר. 

מאז נעשו עולם בית-הסוהר 
ודמות הפליט מוטיווים קבועים בסיפוריו. בלבוב ישב עד 1913 ! 
הוא כתב הרבה, ערך וגם השתתף בכ״ע מקומיים ולא-מקומיים, 
ביניהם "המעורר" ו״רביבים" (עם ברנד). סיפוריו, ובעיקר ספרו 
"רשימות" (תרס״ה), עמדו במוקד הוויכוח שניטש אז על מגמות 
המודרניזם בספרות העברית. בוויכוח השתתף גם ש׳ עצמו, ברשיי 
מות-ביקורת חריפות, שנחתמו בפסודונים ולא נכללו בכתביו. באותה 
תקופה גם כתב מעט שירה — אך לא יסף. 

עיקר פעילותו בלבוב הם 50 סיפוריו, שקובצו בספרים "רשימות" 
(תרס״ח), "מאידך גיסא" (תרס״ט) ו״ספורים וציורים" (תרע״ד). 
בסיפוריו אלה תיאר גם את אווירת גליציה, היהודית והלא־יהודית. 
מוטיוו חשוב בהם היא האשה; את מקום הנערה שבסיפוריו הראשו־ 
ניב תופסת הזונה שבביודהקלדן, לצד דמויות נשיות אחרות, הסובבות 
את הגיבוריהפליט. שכיהה גם התבנית של שבי הרעים האוהבים אשה 
אחת, וסבך היחסים ביניהם. 

ב 1913 עבר לווינה, ושם השלים את הוצאת סיפוריו. את ימי 
מלה״ע 1 עשה בה כפליט חסר־אמצעים, עם סופרי יידית ועברית 
אחרים, ביניהם פוגל ורויץ׳ (ע׳ ערכיהם). הד לתקופה זו נמצא 
בסיפוריו ״במצור ובמצוק״, ״מלחמה ושלום״ ועוד. ב 1919 השתתף 
בעריכת הירחון לפובליציסטיקה ולספרות "גבולות" (א׳-ר, תרע״ט). 

מ 1919 פרסם סיפורים ותרגומים בכה״ע "מקלט" ו״התקופה", 
בהוצאת שטיבל (ע״ע), שממנה התפרנס עד 1924 . בשנים תרפ״ז— 
תרצ״ח הופיעה מהדורת כתביו המקובצים. תרגומיו החשובים הם: 
"כתבים נבחרים", לפי אלטנברג(תרפ״א), ו״גן הדובדבנים"(תרפ״א) 
ו״בת שחף" (תרפ״ב) של צ׳כוב. נושאי סיפוריו אז שאובים מסביבתו 
הקרובה: נישואיו, ילדיו והכפר האוסטרי על טיפוסית באחדים 
מסיפוריו ("אדם בארץ", "עינים ונהרות", "אור חדש") הבחין 
בעליית הנאציזם בסביבתו. 

על-אף ריחוקו, עקב בהתמדה אחר הנעשה בספרות העברית בא״י, 
ועמד בקשרי-מכתבים עם אישיה, ביניהם: מ. פוזננסקי, ש, צמח, 
א. ברש וב. כצנלסון (ע׳ ערכיהם). הוא השתתף בקביעות בכה״ע 
העבריים דאז, ונטל חלק בפולמוסים כענייני ססרות, תרבות וחינוך. 

בקיץ 1938 עלה לא״י; תחילה התיישב בת״א, ואח״כ עבר 
לחיפה. הסיפורים הראשונים שכתב בארץ כונסו בעיקר בספרים 
"בטרם ארגעה" (תש״ב) ו״במלקחיים" (תש״ד). נושאיהם שאובים 
מהמציאות החדשה בא״י, ובסגנונו מתגבר היסוד המקראי. ב 1947 
ערך את מאסף סופרי א״י, "מעט מהרבה", ואותה שנה הוענק לו 
פרס־ביאליק. ש׳ כתב הרבה במדורים הספרותיים של העתובות 
היומית בארץ, וזמן־מה ערך את המדור הספרותי בעתון־הערב 
"ידיעות אחרונות". המהדורה השביה של כתביו (א׳—ד/ תש״ו— 
תשי״ב; ה , — תש״ך) כוללת את מרבית סיפוריו ומקצת מאמריו 
העיוניים; הוא בנה בהם תאוריה ספרותית. שעל קיומה הקפיד. 





645 


שופמן, גרשם — עופנהאואר, ארחה־ 


646 


בין עיקריה — כתיבה קצרה ותמציתית מתוך חוויה אישית, והסתיי¬ 
גות מהרומן הגדול. 

עיקר פרסומו של ש׳ כאמן הסיפור־הקצר. סיפורו תמציתי, בנוי 
בקפידה ובעל סיוס-פואנטה מגוון. בולטת בו הערצת היפה. עלילתו 
עשירה בטיפוסים ובנושאים. היא בנויה סביב לחוויה ממשית, וכוחה 
בעשיית הפרט היומיומי סמל למציאות כולה. תסיסת-עולמו נטולת 
מוסכמות בנושאיה ובדרכי תיאורה, ומכאן יסוד המרידה שביצירתו. 
ש׳ נחשב — לצד ברנר וגנסין — בין מבססי הסיפור העברי המודרני 
לאחר מנדלי מוכר ספרים (ע״ע). הוא הושפע בעיקר ממנדלי ומטשר־ 
ניחובסקי (ע״ע), וכן מהסופרים הרוסים, טולסטוי, דוסטויבסקי 
וצ׳כוב (ע׳ ערכיהם). ש׳ דחה את הביקורת בדבר השפעת אלטנברג 
(ע״ע) עליו. 

נ. גוברין !עורכת], ג. ש׳ — מבחר מאמרים על יצירתו(כולל כיבל׳), 

1978 ; הנ״ל. מפתחות, תשל״ח. 

נ. גו. 

?צופן/ פרדריק פרנסוא — 111 ק 0 ו 1 ס >! 01 ?מ 3 ־ 1 ? — 

( 1810 — 1849 ), מלחין ופסנתרן פולני. ש' — בן לאב צרפתי 
ואם ממוצא פולני — עשה את צעדיו הראשונים במוסיקה ובנגינה 
בפסנתר בהדרכתו של מורה צ׳כי. הלה עמד על כשרונותיו המוסי¬ 
קליים המבטיחים, ובעידודו הופיע ש׳ בפומבי כבר בגיל 9 . אח״כ 
למד אצל אלסנר, מנהל הקונסרווטוריוץ של ורשה; הוא פטר את ש׳ 
ממסגרות הלימוד האקדמיות המגבילות, ואפשר לו להתפתח כפסנתרן 
בדרכו המוסיקלית העצמאית. כבר בגיל צעיר התוודע ש׳ אל 
הפולקלור המוסיקלי הפולני העממי, ורישומו ניכר היטב הן ביצירו¬ 
תיו והן באלתורים שהשמיע בעת רסיטלים וקינצרטים שהופיע בהם. 
ב 1825 ראו־אור יצירותיו הראשונות לפסנתר: רונדו בדדמינור! 
שלישיה לפסנתר וכלי־קשת; רונדו לשני פסנתרים; סונאטה, מק¬ 
טורן במי־מינור ושני פולונזים. 

אחרי סדרת הופעות מוצלחות בוורשה יצא לסיור — תחילה 
לברלין ( 1828 ) ואח״כ לווינה ( 1829 ). במהלך הסיור זכה להציץ אל 
העולם המוסיקלי שמחוץ לפולניה, ולקצור בו הצלחה נכבדה כפסנ¬ 
תרן• בשובו הביתה חיבר את שני הקונצ׳רטים לפסנתר — בפה- 
מינור ( 1829 ) ובמי־מינור ( 1830 ) - ועוד יצירות לפסנתר ותזמורת, 
שבחן הפגין את סגנונו הווירטואוזי המבריק. בשלהי 1830 יצא ש׳ 
לסיור קונצרטים בערי גרמניה, כשבאמתחתו יצירות חדשות לפסמ 
תר: מספר אטיודים — שהציגו את החידושים הטכניים בנגינה על 
פסנתר — נוקטורנים, ולסים, פולובזים ומזורקות. באמצע המסע 
הגיעה לאזניו השמועה על המרד הפולני ועל נפילת ורשה בידי 
הרוסים ( 1831 ); אותות המאורע ניכרים ב״אטיוד בדו־מינור" ובפר־ 
לודים בלה־מינור ורה־מינור, המשקפים את מצב*רוחו כאותה שעה. 

לרגל הנסיבות יצא ש׳ לפרים, שהיתר! באותה עת לא רק מרכזם 
של פולנים גולים, אלא גם המוקד 
התרבותי והרוחני של אירופה כולה. 
ימיו הראשונים של ש׳ בפרים היו 
קשים־למדי מבחינה חמרית, אבל 
היתד. זו חממה מתאימה לכשרון 
כשלו; כאן נפגש עם מלחינים ומו¬ 
סיקאים ככרוביני, בליני, ברליוז. 
מאירבר. ליטט (ע׳ ערכיהם) ואח¬ 
רים, וזכה להכרה כמוסיקאי וכפסנ- 
תרן וירטואוז. עד־מהרה נעשה מבו¬ 
קש כמורה לפסנתר בחוגי האריס¬ 
טוקרטיה. והתשלום היפה שקיבל 
שיפר את מצבו הכלכלי ואפשר לו 

להתמסר להלחנה. אחרי 1835 מיעט פררריק פרנסוז* יטו 9 ן 


ש׳ להופיע בקונצרטים פומביים, והעדיף להציג את יצירותיו החדשות 
בחוגים מצומצמים של שוחרי מוסיקה אניני־טעם, ידידים קרובים 
ואריסטוקרטים מחוגי־האצולה. 

ב 1838 נרקם קשר הידידות בין ש׳ וז׳ורז׳ סנד (ע״ע), הסופרת 
הנודעת בעלת האישיות החזקה והנמרצת. קשר זה נמשך כ 10 
שנים ועתיד היה להשפיע על מהלך חייו ועל יצירתו. בשלהי אותה 
שנה יצאו שניהם לחופשת־הבראה במיורקה, ושם הספיק ש׳ לחבר 
אחת מהיפות ביצירותיו — הפרלודים אופוס 28 ; אבל מחמת ברי¬ 
אותו הרופפת של ש׳ מיהר הזוג לשוב לפרים. הימים שלאחר שובם 
ממיורקה היו המאושרים והפורים־ביותר בחיי ש׳, ובאחוזתה של 
סנד — שם בילו את רוב הקיץ כתב את מיטב יצירותיו. ניתוק 
היחסים בינו לבין סנד ב 1847 — עקב סכסוכים במשפחתו — 
השפיע לרעה הן על יצירתו והן על בריאותו. מאז הפירוד חדל ש׳ 
לא־רק להלחין מוסיקה אלא אף להילחם בשחפת שלקה בה. ב 1848 , 
שנת המהפכה בפרים, ביקש ש׳ מפלט באנגליה ובסקוטלנד, ושם 
נתקבלו הקונצרטים שלו בהתלהבות גדולה. את הופעתו הפומבית 
האחרונה ערך בלונדון, והכנסות הקונצרט הוקדשו לפליטים פולנים. 
בשלהי 1849 , זמן קצר אחר שובו לפריס — מת ממחלתו. 

למרות הופעותיו המועטות — ב 30 קונצרטים — זכה ש׳ להערכה 
בי״ל כפסנתרן. מקוריותו הרבה, כוח המצאתו, גישתו הטכנית 
החדשה לפסנתר. שיטח האצבוע והשימוש בדוושות (פדלים) הם 
פרק חשוב בתולדות הפסנתר. בזכות כשרונו המיוחד להפוך את 
הפסנתר לכלי־הבעה ממדרגה ראשונה, זכה ש׳ לכינוי "פייטן 
הפסנתר". כמלחין היה יבולו של ש׳ קטךיחסית, וכמעט כל הרפר¬ 
טואר שלו מוקדש לפסנתר; אעפ״כ נחשב למלחין גאוני ואניךטעם, 
שומאן היה בין הראשונים שהכירו בגאוניותו. ההרמוניות שלו 
מבשרות בחלקן את אלו של וגנר, ריכרד שטראום והלק מן המלחינים 
האימפרסיוניסטים. המוסיקה של ש׳, שניחנה בשירתיות ובמלודיות 
רומנטית בלתי־רגילה, נתנה ביטוי לטראגדיה האישית שלו ושל 
העם הפולני, שאת נעימות-העם שלו השכיל לשלב בצורה מעודנת 
במזורקות ובפולונזים המרובים שלו. 

בין יצירותיו של ש׳: שני קונצ׳רטים לפסנתר, 21 נוקטורנים, 

27 אטיודים, 26 פרלודים, 60 מזורקות, 21 ולסים, 16 פולונזים, 
4 מקרצות, 4 בלדות, 3 סונאטות לפסנתר ופרקי-נגינה אחרים. כל 
יצירות ש׳ י״ל מטעם ההוצאה הפולנית הלאומית ב 1949 . 

פ. ליסט, פ. ש׳ (עבד: י. לייכטגבום)" חשט״ו; \.€ .£ .שיןשונגס . 1 )£ 

* 1-11 , 10011 ) 1 ע 1 \ .ע\ ; 1913 ,( 1849 — 1810 ) *£: 11 1111 

. 1 ) 1 ; 1949 , 00510011 ^ . 11 ; 1937 , 01107 *££ .!/ ; 1 * 193 ,ז>/ע 

. 1962 , /ס ££!ז . 0881 <)<£- 1 ; €0 ,(. 1 ) 0 ) 

צ. בר. 

^©{{(א-אי, אלתוי - ־ 111131161 * $01101 ־ 1111.1 ־ 1 * ־ ( 1788 , 
דאנציג [גדאנסק] — 1860 , פרנקפורט ע״נ מיין), פילוסוף 
גרמני, אביו, שהיה סוחר עשיר, דאג לחינוכו המגוון של ש/ 
ואח״ב אילצו לשמש שוליה בבית־מסחר ( 1805 ). זמן קצר לאחר-מכן 
מת האב (אולי התאבד), והאם, שהיתה סופרת, עקרה לווימאר 
( 1806 ), "בירת-הרוח" של גרמניה אז. בין באי ביתה, שהיה מקום 
מפגש לאנשי-יוח, היה גם גתה. ב 1809 החל ש' בלימודי רפואה 
בגטינגן, אך פנה ללימוד הפילוסופיה והתעמק במיוחד בכתבי 
אפלטון וקאנט. כ 1811/3 למד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין מפי 
סיכטה ושלירמכי (ע׳ ערכיהם). כשהיתה האוניברסיטה סגורה בזמן 
מלחמות נפוליון ( 1813 ), שקע ש/ שהיה בעל השקפות קוסמו¬ 
פוליטיות והתנגד לאלימות, בכתיבת הדיסרטציה שהגיש לאוניבר¬ 
סיטת ינה: ות 0 ׳\ $31265 165 > 261 ־ 01 ^ 161136116 ׳.י 1116 171161 
16 ) 1 ! 1 ת 0 ת 6 [:>ת 116 :> 20161 ("השורש המרובע של עקרון הטעם 
המספיק"). 

ש׳ שב לווימאר, התקרב לגתה, אותו העריץ, ונפגע מאד משלא 




647 


•לזדפנהאואר, איתור 


648 


זבה לתשומת־לב לה ציפה מצידו. 

אותו זמן התוודע לפילוסופיה ה¬ 
הודית, שהשפיעה עליו כל ימיו. 

עד מהרה נתגלעו מריבות ביבו 
לבין אמו. הוא התקנא בהצלחתה 
הספרותית ויחסה אליו נראה לו 
יהיר ורודני. ב 1814 עזב ש׳ את 
ביתו, ולא שב לראות את אמו עד 
מותה כעבור 24 שבים. בשנים 
1814 — 1818 שהה ש׳ בדרזדן וכתב 
את ספרו העיקרי 315 £ !ם 

1110 ^ ("העולם 
כרצון ודימוי״), 1819 . תפוצת הספר 
לא היתה גדולה אבל זיכתה את 
ש׳ במשרה באוניברסיטת ברלין ( 1820 ). הרצאותיו, בהן יצא 
נגד הפילוסופיה של הגל (ע״ע), שהיתה מקובלת באוניברסיטה, 
לא נתקבלו בעין־יפה, ולאחר זמן קצר הפסיק ש׳ להרצות, אף 
שרשמית שימש מרצה בברלין עד 1832 , ב 1831 עקר מברלין 
לפרנקפורט *ע״נ מיין. בשל התבטאויותיו החריפות בגד פילוסופים 
אחרים דחתה האקדמיה הדנית למדעים חיבור, שש׳ הגיש לתחרות 
מטעמה. חיבור זה וחיבור אחר, שזכה בפרס מטעם האקדמיה הנור¬ 
ווגית׳ פורסם בספרו אל 1 ו £11 1£ וז 1€ ( 01 ־ 1 <} 4 חנ\ז 0 €!ם 

(״שתי בעיות היסוד של תורת־המידות״), 1841 . ספרו היחיד שזכה 
להצלחה רבה בימי־חייו היה ספר המסות שכתב על נושאים שוגים 
ושמו 3 דו: 6 דת 0 ק 311 ־ 31 ג 1 111 ^ 11 !;#־!ש!!;? (ביוד: "נספחות ותוספות"), 
1851 (מבחר מתוכו תורגם לעברית: "הגיונות", תש״ו). הצלחה זו 
מוסברת על רקע המפנה שלאחר 1848 , שהביא לפסימיות ביחס 
להיסטוריה ולקידמה. כל ימיו חי בבדידות עם כלבו * לנשים הביע 
בוז עמוק. והיה מר-נפש על שתורתו לא גברה על הפופולריות של 
ההגליאביזם, שש׳ היה מבקרו החריף. 

העולם כדימוי. בפתח הספר "העולם כרצון ודימוי" טוען 
ש׳: "העולם הוא דימוי שלי". העולם, או הגסיון בכללו, הוא מושא 
של הסובייקט התופס. בדומה לברקלי (ע״ע) טען גם ש׳ שנתוני 
החושים חדורים בפירוש הניתן להם ע״י השכל, ואופן תפיסתנו 
את העצמים אינו דומה לאופן קליטת הגירויים החיצוניים בחושינו. 
אילמלא השכל, היתה לנו רק תודעה עמומה, מחוסרת כל משמעות, 
של שינויים גופניים. השכל מחיל את הזמן, החלל והסיבתיות — 
אלו צורות ההסתכלות ומושגי-היסוד שלו — על הנתונים החושניים. 
אל התחושות אנו מתייחסים כאל תוצאות של מאורעות בעולם 
החיצון ומכאן שהעולם נוצר ע״י שכלנו. כל חלק בעולם קיים רק 
ביחסו אל יתר החלקים: כל רגע בזמן אינו אלא נקודה בין העבר 
לעתיד, ובאופן זה תלויים זב״ז גם כל הדברים בחלל. קשר זה של 
כל חלקי הנסיון, באשר הם דימויים שלנו, מתבטא בחוק הסיבתיות 
המזוהה ע״י ש׳ עם חוק הטעם המספיק (ר׳ להלן). 

באותו אופן שהעולם כמושא (אובייקט) תלוי בי, בסובייקט, 
תלוי אני בו. סובייקט ואובייקט הם קורלאטים שאין להפריד ביניהם. 
ברם, אין להשתמש בסיבתיות לתיאור היחס בין סובייקט לאובייקט, 
כי אז מתעוררות בעיות מדומות. טעה אפוא קאנט כשטען שה״דבר 
כשהזא־לעצמו" (ע״ע) "מפעיל" את הסובייקט. ש׳ מבטל אפוא 
את הקיום העצמאי של החומר ומתחייב באידאליזם, אבל 
זהו אידאליזם נטול הבחנה ברורה בין ממשות לחלום, שכן ש׳ 
אינו מקבל את הצעתו של קאנט להבחין ביניהם ע״פ הבוחן של 
החוקיות הסיבתית. לפיכך העולם כדימוי הוא, במידה רבה, אשליה, 
או בלשון הפילוסופיה ההודית, שש׳ אהב לצטטה, "מאיה". ש׳ אף 
אימץ את רעיונו של אפלטון שטען, שעולם הדימויים אינו ממשי, 
משום שיש בו התהוות מתמדת. 


חוק הטעם המספיק. במקום 12 הקטגוריות של קאנט 
טען ש׳ לתקפותה של קטגוריה אחת בלבד, הסיבתיות, שזוהתה 
אצלו עם עקרון הטעם המספיק. מקור העקרון אצל ליבניץ. אף־כי 
ש' השתמש בנוסח של כ. וולף (ע׳ ערכיהם): שום דבר אינו קיים 
בלא שיהא טעם לקיומו. אולם, קבע ש׳ בדיסרטציה שלו, דיסויינו 
נחלקים ל 4 סינים: 1 ) הסתכלויות חושניות; 2 ) מושגים ל 3 ) הסתכ¬ 
לויות טהורות: חלל וזמן ז 4 ) תודעה עצמית. בהתאם לכך מופיע 
עקרון הטעם המספיק ב 4 צורות או ״שרשים״: 1 ) סיבות ההתהוות 
הדזמרית ל 2 ) טעמים המצדיקים טענות באופן הגיוני ז 3 ) האופן בו 
חלקי החלל והזמן קובעים זא״ז לפי חוקי המתמטיקה? 4 ) האופן 
בו נקבעים מעשי האדם לפי חוקי ההנעה. 

תכונות החומר, למשל, מתחלפות לפי חוק הסיבתיות, ושינויים 
אלה הם ביטוי לכוחות־טבע הקיימים מחוץ לתהליך עצמו, ומוכנים 
לפעול כשהשינויים בתומר מזמנים לכוחות אלו הזדמנות לפעול. 
התנאים שלפיהם יוצא לפועל כוח־טבע (כגון חשמל, כובד) ניתנים 
ע״י חוקי־הסבע הסיבתיים, אך הסיבתיות אינה חלה על כוחות 
הטבע עצמם. 

פעולות האדם מונעות ע״י מניעים הפועלים, שלא כסיבות 
הדזמריות, בעזרת כוח הדימוי וההכרה, ובעוד שאצל בע״ח המניעים 
מוחשיים, אפשר שאצל האדם יהיו מופשטים. אבל כיוון שמניעים 
הם סיבות, אין לאדם חופש פעולה. ש׳ הקנה לאופי האדם מעמד 
של כוח־טבע, וכשם שכוחות הטבע קיימים מחוץ לזמן, והסיבה, 
שהיא מאורע בזמן, מזמנת להם הזדמנות לפעול, כך גם אופי האדם 
קיים מעבר לזמן ואינו משתנה במהלך חייו, ואילו המניעים מזמנים 
לו רק הזדמנות להתגלות ולפעול, כך שאין הם קובעים את האופי, 
אלא רק את המעשים. רשעות וטוב־לב הם עובדות שאינן ניתנות 
לשינוי ואף לא להסבר. 

העולם כרצון. אילו היינו רק יצורים מכירים, לא היינו 
מצליחים לעבור את גבולות העולם־כדימוי ולגלות את מהות העולם 
כשהוא-לעצמו. כשאנו מביטים אל תוך עצמנו, אנו מגלים את 
עצמנו כרוצים דבר זה או אחר. מושא התודעה־העצמית אינו האני 
המכיר אלא האני הרוצה. גופנו נתון לנו בבת־אחת בשני אפנים: 
כמושא בין יתר המושאים, וכרצון. כל פעולה של הרצון היא גם 
תנועה של הגוף, והסובייקט אינו יכול לרצות בלי להסתכל על עצמו 
מבחוץ ולראות כיצד הרציה שלו מתבטאת בתנועה של גופו. זהות 
הרצון והגוף אינה ניתנת להוכחה וגם אעה טעונה, לדעת ש׳, 
שום הוכחה. 

השאלה היא, אם להניח שגופנו הוא הדימוי היחיד שהוא, יחד 
עם זה, תופעה של רצון, או אם לשער, שכל יתר המושאים הידועים 
לנו כדימויים, גם הם, כמו גופנו, תופעות של הרצון. לדעת ש׳, 
הסוליפסיזם (ע״ע) הוא שגעון, אף שאינו ניתן להפרכה, ואנו 
יבולים אפוא להניח, שהאופן הכפול של קיום גופנו הוא כללי, 
וכך גופנו משמש מפתח להבנת הטבע כולו. העולם אינו דימוי 
בלבד אלא גם רצון, וכל הפעולות בטבע הן פעולות הרצון. הזרות 
שבתורה זו היא מדומה בלבד, שכן אם נאמר שכל דבר בטבע שואף 
להתקיים, הבענו אותו רעיון במלים אחרות. ש׳ עצמו הציג את 
תורתו כפירוש לקאנט: מה שהיה לקאנט "הדבר כשהוא־לעצמד 
ובבחינת נעלם, הוא לש׳ הרצון. 

הרצון הוא ההוויה האחדותית של העולם, אך הוא מתפרט 
לכוחות־הסבע בעולם החומר (ר׳ לעיל) ולרצון הפרטי של כל 
אדם וארם, המזוהה גם עם אפי האדם. הדטרמיניזם של האופי הוא 
ביטוי של הרצון. 

הרצון הוא דחף עיוור, שלעולם אינו בא על סיפוקו. בני־אדם 
שואפים לסיפוק ואושר, אך לשווא. האושר הוא, לכל־היותר. שחרור 
מסבל ומחסור, ולפיכך אפיו שלילי, ולעולם לא חיובי. הטבע כולו 
הוא מאבק מתמיד בין הדברים השונים למען קיומם על חשבון 



איתור ?]לפנהאואר. צליר: ?ו-ד* 
ווינ ם. רולי, (אנורח ׳עז 0 נ־ 
האואר, פרנקשורם ע׳׳נ מיין) 






649 


שדפנהאדאר, איתור — שופרון 


650 


האחרים" ומלחמת הכל בכל מגיעה לשיא אכזריותה אצל בני־האדם. 
הרצון כופה את האדם להיות אבוכיי — אנוכיי עד כדי סאדיזם. ש׳ 
דוחה בהחלטיות את רעיון הקידמה, מורשת ההשכלה: המדינה היא 
אמצעי למניעת הרע ביותר, אך שום נסיון לתיקון חברתי לא ישחרר 
את בני־האדם מסבלם היסודי הנובע מטבעם היצרי והתוקפני. 
מדברים אלו ברור מדוע ש׳ הוא פסימי, ומתנגד לכל אופטימיזם 
(ע״ע׳ עם׳ 54/5 ). הפסימיות שלו אינה רק פרי התבוננות נסיובית, 
אלא המסקנה הבלתי-נמנעת מהמטפיסיקה שלו. 

תורת המוסר. למרות הדטרמיניזם של האופי, יש, לפי ש , " 
מימד מוסרי לחיי האדם. הערך המוסרי שקול למידת יכולת האדם 
להשתחרר מן הרצון ולשלול אותו. זהו השחרור של הרצון עצמו 
מעצמו כפעולה רצונית של הרצון. השתחררות כזאת מופיעה, 
למשל, לדעת ש/ במיסטיקה ובסגפנות הכרוכות בהינתקות מכל 
מה שהוא ארצי, והיא עשויה להתבטא בראיית המשותף והדומה 
בין בני־האדם המוליכה להזדהות עם הזולת ולאהבתו. 

אסתטיקה. אם בהתבוננות האסתטית נעשה האדם צופה 
חסר-פניוח שאינו משועבד לתשוקותיו, כי אז, לדעת ש׳, הוא 
משתחרר לשעה מהשעבוד לרצון. ליצירה האמנותית יש אפוא 
מעמד מיוחד, משום שהיא מבטאת את יכלתו של האמן לתפוס 
באופן בלתי-אמצעי את הצורות המהותיות והנצחיות של הדברים, 
שש׳ כינה, בעקבות אפלטון, בשם "אידאות". 

המוסיקה, לדעת ש/ היא הנעלה באמנויות, מפני שאינה מציגה 
אידאות, אלא מבטאת את הרצון עצמו, את ממשות הדברים. בסופו 
של דבר, סבור ש/ יש מימד לפילוסופיה שאינו ניתן לביטוי 
והשתיקה יפה לו. הפילוסופיה האמיתית היא זו שהיתה מתארת את 
מה שהמוסיקה מבטאת, לו היה הדבר אפשרי. 

ה ש פ ע ו ת. ככל שש׳ היה מפרשו של קאבט, הרי הוא סיתח 
את יסודות הסובייקטיוויזם, האשלייחיות והספקנות שבתורתו, יסודות 
שקיבלו ביטוי חריף עוד יותר אצל ה. פיהינגר (ע״ע). בעוד 
שבתורת הדימוי ש׳ הוא אידאליסט, ויש לראות את תורתו במסגרת 
האידאליזם הגרמני, שש׳ תקף אותו בחריפות, הרי תורת הרצון 
שלו מנוגדת לכיוון הכללי של האידאליזם, משום שלפיה הממשי 
אינו תבוני אלא כוח עיוור. כך משמשת תורתו שלב חשוב בהתפת¬ 
חות הפילוסופיה האי רציונלי ת (ע״ע רציונליזם ואידציונליזם). 
ניצשה הושפע בצעירותו מש׳ וכן ניכרת השפעתו על א. פון הרטמן; 
יש המוצאים אותה גם בכתבי ויטגנשטין(ע׳ ערכיהם). 

ר. וגנר (ע״ע) ראה את עצמו כמי שמגשים את תורת האמנות 
של ש׳. הפסימיזם, שרווח בספרות האירופית של המאה ה 19 , זכה 
לביסוס מטאפיסי במשנת ש/ במאה ה 20 ניכרת השפעתו בייחוד 
על ת. מן, ובספרות העברית — על מ. י. ברדיצ׳בסקי. 

ו. דיוראנט, גדולי ההוגים, חייהם ודעותיהם, 215 — 251 , תשכ״ו ז ש. ה. 
ברגמן, אנשים ודרכים, תשכ״זו צ. רוזן, תפיסת היהדות של שופג* 
האואר (ידיעון למורה להיסטוריה, 13 ), תשב״טן -•<£ ! 1 > . 5 י 125011£ ש 1 א 

■ 71717 ^ 1, 5.'/ $911077 177 11! £/1710!0(>/11601 5x [ש^ 1 ו 1 ג 0 ; 1874 , 216/167 

- 7,1 / 0 9 ־< 7 /160 !' $£0711 / 0 7 ת! 11761 • 0 ,!:)סתגציל , 11 ; 1896 , 60/166 
,. 4.5 /.(;' 1920 , 6/76 ! 2 ) 76 ^ן 1 ) 0/1 . 5 נ 1 :זודו 51111 . 0 ; 1911 , 767167766 ) 

' 1 7/726 ) 7/7/1017 ) 10 : 11 > 11167766 ^ 177 ,) 1131110 .ו/ ; 1926 ,.$ ,*וגב!? . 11 ;* 1923 
16 , 4. 1'0777/7167716, 13 1)1x3 / ,וחב׳ 31101 ? .ס ; 1927 , ¥1-117106 71 ) . 5 

,חח 13 ^ .י! ; 1937 , 16 !/ 7 ) 0£73 ו 8 ?ח/? ,. 5 ,ז £111£ חו $01 . ז \ו ; 1934 , 7676 ) 0 
; 1946 , 1177111777 !£¥ {ס 7/767 ) 1060 ^£ ,. 5 , 1 ! 0 ) 10 ק 00 .? ; 1938 ,. 5 

חש £6£ ־״) 00111 ,.[>■ ;־ 1949 , 111  1 :)§£!¥ , 1771 >£¥ / 0 1£$ ז 711£0 

,.$ (■ 1 ?וז 31 וז 03 .? ; 1933 , 16111 ! 107££ £6 $33 1/7/1 76710/1116/16771 ) 2111 > 
; 1969 , 11601 ¥111111111 /ס • 7 ) 1771111 ח 70 ' 1 ' 71 > .' 3 ,זשט!פ .^ 3 .פ ; 1967 

. 1969 ,. 5 16 0 . 6 }> £ 11 / 7617 '\ . 0 

ש. ה. ב, - אל. וי. 

זפופר, כלי-נשיפה עשוי קרן איל (שפר = איל־בר), מן הקדומים 
שעודם בשימוש. הש׳ נזכר במקרא כ 70 פעם — לראשונה 
בתיאורה של התגלות ה׳ בהר סיני (שמות ים, כזז; ע״ע סיני, 
מעמד הדי). בש׳ הכריזו על כניסת שנת היובל (ע״ע; ויק׳ כה, 



5 םע 5 ה: שופר מנרמגיה, הסאה ה 18 ; באמצע: שופר מטוניס, המאות ה 18 —ה 19 ; 
למטה: שופר מתיסז, הסאה ה 9 ו (אוסה פויכטוונגר, מוזיאח ישראל, ירושלים) 


ס-י), ובעיקר היו תוקעים בו בראש־השנה (ע״ע), הנקרא לפיכך 
"יום תרועה" (במ׳ כט, א), בש׳ היו מלווים גם כלי־נגינה אחרים 
(תה׳ צה, ו), והוא היה משמש בתהלוכות (יהו׳ ו, ד), כסימן לרבים 
(שם ו, יב; שמ״ב טו, י), כאות למחנות הלוחמים (שופ׳ ג, כז) 
וכאות אזעקה (עמום ג, ו). 

נחלקו התנאים מחם בעה״ח שקרנותיהם כשרות לש/ והאם יש 
להעדיף ש" כפופים או פשוטים. להלכה נקבע, כי משתמשים בש׳ 
העשוי קרן־איל כפופה, שיש בה זכר לעקדת יצחק (ע״ע). הכל 
מודים, שש' של ביהמ״ק שונה היה, דשהריעו בו בר״ה לצד החצו¬ 
צרות (ר״ה ג/ ב׳—ג , ), אך ״בגבולין(= מחוץ לירושלים), מקום שיש 
חצוצרות [= ימי תענית] אין ש/ מקום שיש ש׳ אין חצוצרות" 
(ר״ה כ״ז, ע״א). היו מקומות שנהגו להשתמש בר״ה בש׳ ובחצו¬ 
צרות יחד. הלכות רבות נאמרו בש' — עיטורו, גילופו, איחויו ודיבוק 
שבריו, איכות הקולות שיש להשמיע בו וסדרם; ועל כך ע״ע ראש־ 
השנה, עמ׳ 429/30 . 

מלבד שימושו בר״ה — ותפקידו המיוחד, ע״פ האגדה, "לערבב 
את השטן״ ביום זה — נוהגים לתקוע בש׳ כל חודש אלול (ע״ע) 
לאחר תפילת שחרית. היו תוקעים בו גם בטקסי חרב וגבורה, וכאות 
לרבים לפני כניסת השבת (שבת ל״ה, ע״ב) ועם יציאתה. המנהג 
לתקוע בש' לציון יציאת השבת שרד כיום רק במוצאי יום־כפורים 
(ע״ע, עט' 397 ). סמיכותה של תקיעה זו לקריאה "לשנה הבאה 
בירושלים" העניקה לה מעבד סמלי חשוב, והזכות להשמיעה ברבים 
ליד חכתל-המערבי (ע״ע, עם׳ 1124 ) היתה סלע-מחלוקת קשה בין 
יהודים לערבים עד 1948 . 

ביבל׳ — ע״ע ראש ־השנה. 

קרן־ד״איל המשמשת לייצור חש׳ מעובדת בקהילות אשכנז 
מלבר ומל!ו. צורח הש׳ האשכנזי כעין אנקול, או מגל, ולעתים 
מעוטרות שפתיו בעיטורים גאומטריים. הש׳ הספרדי (והמזרחי) 
מעובד מלגו בלבד, ונשמרת הצורה החיצונית של הקרן. הש" התי¬ 
מניים (והשומרוניים) מצטיינים בארכם ובסלסולם. ייצור הש" הוא 
מלאכתם של יחידים, הממשיכים בד״ב מסורת אבות. הייצור הוא 
עונתי — בקיץ, עד סמוך לר״ה. התהליך כרוך בריכוך פנים הקרן, 
תוך שמירה קפדנית על דפנותיה. לאחר הריכוך קודחים ומרחיבים 
את פנים הש/ והאשכנזים גם מחליקים ומעצבים את צורתו החיצונית. 

י. ת. 

עזופחץ (ת 0 ־וק 50 , גר׳ £ז 11 < 1 ״^ 0 ), עיר במערב הונגריה; 47,000 
תוש׳ ( 1970 ). ש׳ שוכנת על הדרך המובילה משפלת הונגריה 
העליונה לאגן וינה, סמוך לחבל בורגנלנד (ע״ע) שבתחומי אוסטריה. 
ב 1922 נחיתה לעיר־גבול (עם אוסטריה), וחשיבותה כמרכז מסחרי 
פחתה. בש׳ מפעלים לייצור טכסטיל ומזון, וכן יקבי יין. בעיר בנייני- 




651 


שופרון — שוק ושווק 


652 


מגורים עתיקים ושרידים היססוריים: כנסיות בסגנון גותי (המאות 
ה 14 —ה 17 ), ביכ״ב (המאה ה 14 ) וארמון (המאה ה 15 ). בש׳ אוני¬ 
ברסיטה ליערנות ולתעשיית-עץ ( 1,000 תלמידים, 1976/7 ), מוזיאון 
לתולדות כריית הפחם בהונגריה ומוזיאון ע״ש המלחין פ. ליסט, 
(ע״ע), 

יהודים. ב 1324 התיר המלך שרל רובר (ע״ע הונגריה, עט , 
851/2 ) ליהודים להתיישב בש׳. ב 1360 , בעקבות "המוות השחור" 
(ע״ע דבר, עמ׳ 872 ), גירש המלך ליוש הגדול (ע״ע) את יהודי 
הונגריה, ורוב יהודי ש׳ מצאו מקלט בוינד־נוישטט (ע״ע). ב 1364 
הותרה שיבתם לעיר, ועם שובם תבעו, ללא הועיל, החזרת רכושם 
— בתים וחובות, שהופקעו בזמן הגירוש. פעילותם הכלכלית של 
יהודי ש׳ הוגבלה בלחצם של הסוחרים הגרמנים וגילדוודהמסחר, 
ומצבם השתפר רק בימי המלך מתיאש 1 קורוינוס (ע״ע; 1458 — 
1490 ), שמינה יהודי למפקח על היהודים (מזטזסס^ט! 8 ו 1:1 ש€£€גז?) 
ולנציגם בחצר המלך. מס שהוטל על יהודי ש׳ ב 1495 בוטל ב 1523 , 
שעה שיהודי הונגריה באו תחת חסותו של המלך ליוש 11 (ע״ע; 
1516 — 1523 ). בסוף המאה ה 14 ידועים שני ת״ת בני ש׳: ר׳ מאיר, 
הנזכר ב״ס׳ המנהגים" לר׳ איזיק טירנא (ע״ע), ור׳ יהודה, הנזכר 
ב״שלשלת הקבלה״ לר׳ גדליה בן יחיא (ע״ע יחיא, עמ׳ 752 ). לאחר 
כיבוש הונגריה בידי התורכים הואשמו יהודי ש׳ בשיתוף־פעולה 
עמם, וב 1526 גורשו ממנה; הם לא שבו אליה עד למאה ה 18 , עת 
הסתננו לעיר סוהרים מעטים. עם פתיחת שערי הערים בפני היהו¬ 
דים בהונגריה ב 1840 , הותר ליהודים להתיישב בש/ ועד 1855 
התיישבו בעיר 180 יהודים, שבאו בעיקר מ״שבע הקהילות , ׳ (ע״ע 
פורגנלנד). המועצה העירונית ניסתה לדחות את היהודים. ב 1858 
פרצו בש׳ פרעות, אך השלטון המרכזי דיכא אותן. ב 1857 הוקמה 
בש׳ קהילה, ב 1869 נרכשה קרקע לבית־העלמין וב 1884 נוסד בי״ס. 
לאחר פילוג הקהילות בהונגריה ב 1868/9 נוסדה בש׳ קהילת 
״סטאטוס קוו״ (ע״ע הונגריה, עמ׳ 867 ), וב 1872 נוסדה קהילה 
אורתודוכסית. ערב השואה היו בקהילת ש׳ 1861 נפש. במארס 
1944 נשלחו יהודי ש׳ למחנזדההשמדה אושוויץ, ורק מעטים מיהו¬ 
דיה נותרו בחיים, ב 1974 התגוררו בש׳ 74 יהודים. 

€: 1 ! 110 !) 067 ? 1 ( 1 ,. 14 ; 1896 , ( 111 (}' 1 < 4 0 ( 60 £ 167 )/ 27140 4 ,? 011:11 ? , 14 

,ג 0 וג 18 ו/ ;> 9 ת 771111£3 3 !ח 6 רח 11 ת 40 ן ; 1929 א/ %? 1114 '\ 4 £ 

1 ז 0 < 0711 ץ $0$ 2 > 1501414 215140 <\§! 1 , 318 זי\תנ 1 ז 0 ; 1961 , ¥1 

. 1970 ,( 64 — 52 י ז!/מט} 3 \£ 523£0.5 ־ 0-1 ז. 2 < 12£ ׳^) 

ג. שט. - ב. י, 

עוץ׳ אלפרד, ע״ע עיץ, אלפרד. 

שתמקו, טרס גריגוריויץ׳ -.יזגו- ( 181.4 — 

1861 ), משורר וצייר אוקראיני, יליד מחוז קייב. ש׳ חיה צמית 
של בעל-האחוזה אנגלראד, שהכיר בכשרונותיו ושלח אוחו ללמוד 
ציור. עד מהרה התפרסם ש׳ בחוגים הספרותיים־אמנותיים בפטרבורג. 
ב 1838 הגריל הצייר הנודע ק. פ. בריולוב את אחת מתמונותיו לפדיון 
ש , מצמיתותו. והוא נרשם באקדמיה בפטרבורג בכיתת מיטיבו. 
ב 1844 קיבל את התואר "צייר חפשי", שמו נודע גם כמשורר אוקר¬ 
איני, המתרפק על מורשתו, וב 1840 הופיע קובץ־שיריו הראשון, 
< 1 ק 632 כש (״הקובזאר״ [ע״ע דומי, עמ׳ 160/1 ]). ב 1841 פרסם 
את הפואמה ההיסטורית מא 1 טג 421 ,#. 13 ("הידמקים" [ע״ע])׳ שנת¬ 
קבלה בהתלהבות ע״י משוררים אוקראינים, אך בילינסקי (ע״ע) 
דחה אותה, שכן הוא כפר בקיומה של ספרות בשפה "שאינה קיימת". 
בשיריו הסתמך ש׳ על הניב העממי באוקראינה, על הפולקלור ועל 
השירים הליריים והאפיים מהמאות ה 16 —ה 17 . ש׳ התעמק בחקר 
ההיסטוריה והשירה העממית של מולדתו, ובפואמות ובבלדות שלו 
יצר היסטוריה פיוטית של אוקראינה, תוך הערצה לקחקים, למנהיגים 
ולגיבורים, שנלחמו על עצמאותה המדינית. הוא ביטא גם את סבלו 
של העם בהווה תחת הדיכוי הסוציאלי והלאומי, כשתיאר אח גורלה 


הקשה של האשה־האיכרה. ש׳ חיבר גם סאטירות פוליטיות ( 1843/5 ). 
שלא נועדו להידפס, ובהן הוקיע את ניקולי 1 (ע״ע), את שלטונו ואף 
את אשתו. ש׳ ביקר באוקראינה ( 1845,1843 ), התקרב לאיגוד ע״ש 
קירילוס ומתודייס (ע״ע, עמ ׳ 685 ), שדגל בהקמת פדרציה רפובלי¬ 
קנית סלאווית, ונאסר ( 1847 ) בשל חברותו בארגון זה. הסאטירות 
שנמצאו אצלו עוררו את זעמו של הצאר, וש׳ נידון ל 10 שנות 
שירות צבאי, ואף נאסר עליו לכתוב ולצייר. בכל-זאת המשיך 
ביצירתו, וכתב ויצר סדרת רומאנים ברוסית. אחרי מות הצאר שוחרר 
( 1857 ), ונתקבל בפטרבורג בהתרגשות. השירים שכתב אחרי שובו 
ספוגים מוטיווים נבואיים ומזמוריים — בהשפעת התנ״ך. ב 1859 נסע 
לאוקראינה, אך שם נאסר והוחזר לפטרבורג. ב 1860 י״ל מהדורה 
חדשה של "הקובזאר", וניתן לש׳ התואר האקדמי "אמן־התחריט". 
ש׳ מת זמן קצר אחרי פרסום המנשר על שחרור האיכרים, והלווייתו 
הפכה להפגנה כללית. באותה שנה הועבר אפרו לאוקראינה. גם היום 
מעצבות יצירותיו את תודעת האוקראינים. וע״ע אוקראינה, עמ׳ 179 . 

,פ 11 ! 1 ץ 71 , 71 ; 1964 ,ספזסס^קספז 11 . 111 .;ו 1111101 <ן 31 > 7 . 17 ,£ 

- •!; 1964 , 111 ;ס 0 11 1 < 381 ת 0 0011 ־ 31101 ק*׳{ 0 ; 11061 חס . 111 . 7 

. 1965 , 1 ! ¥77 \ 5071 14714 71 )?!^! #מ־, ;. 4 ." 7 ג (.;. 8 ש) ■ 161 ־ 10110110 •. £3 . 8 

אל. סר. 

עיק (ישווק (אנג׳ ^ת 1 :זש? 1 ז 13 ז 1 , :ז 110 ז 13 ת ן מלאט׳ 3 ־ 1 ט;ו £103 ו 11 , 
מסחר). במובן המצומצם שוק (ש׳) הוא המקום שבו 
נמכרות ונקנות סחורות; במובן רחב — המערכת הכלכלית, שהיא 
עיקרו של משק חפשי, שבו מתקיימת תחרות בין יצרנים על 
הצרכנים. בתחרות זו פועלים חוקי הביקוש ו ה ה צ ע, השולטים 
בש׳, והקובעים את מחירי המוצרים הנסחרים בו. בעת החדשה, 
כשהחל הייצור ההמוני, גדלו הצע הסחורות וכושר הייצור, וגברה 
התחרות בון היצרנים; אז התפתח מדע השיווק (ש-ק), העוסק 
בהכוונת הביקוש למוצרים, ובהגברתו. 

!. הש׳ בעולם העתיק, עם׳ 652 ; הש׳ בארצות המוסלמיות, עט׳ 

653 ; הש׳ והיריד בביזנטיון ובאירופה, עט׳ 656 ; כלכלת הש׳ — 
ביקוש והצע, עט , 657 ; הש׳ בהלכה ובתו״י, עמ׳ 660 ; וו. שיווק, 

עט׳ 663 . 

1 . ה ש׳ בעולם העתיק. עמי העולם העתיק ניהלו את 
המסחר בש , . באכדית. למשל, ט 4 ט 3 פירושו גם רחוב, ובאשורית 
גו-״ £2 משמעו מזח, נמל וגם ש׳. גם המקרא משתמש במלים ,ש" 
(מש׳ ז, ח), ,רחוב׳ (שה״ש ג, ב) ו,חוץ׳ (עמוס ה, טז; מש׳ א. כ: 
ז, יב) לציון המקום שבו מתנהל המסחר. 

בתקופה העתיקה התרכזו חיי המסחר ברחובות העיר ובכמד 
רותיה, ובד״ב בקרבת שעריה (ברא׳ כז, י; מל״ב, ז, א). יש להניח, 
שכמו בהרבה משוקי המזרח בימינו, היו הסוחרים ובעלי-המלאבה 
מתרכזים בש" לפי מרכולתם ותוצרתם. כד נקראו שערי העיר 
ורחובותיה לפי התוצרת שנמכרה לידם: ,שער הדגים׳ (צם׳ א, י; 
בחמ׳ ג, ג; יב, לט); ,שער הצאן׳ (נחמ׳, ג, א; יב, לט); ,שער 
הסוסים׳ (נחמ׳ ג, כז); ,רחוב האופים׳ (ירט׳ לז, בא). אנו שומעים 
גם על ש׳ תחום בחומה, שדלתותיו ננעלות (קה/ יב, ד). 

בערי המזרח הקדמון, כגון דמשק ושומרון, היו ש" שהמקרא 
קורא להם ,חוצות׳ (מל״א כ, לד). מלבד זאת שימשו נמלי הערים 
באופן טבעי כש׳/ והתנהלו בהם חיי מסחר. עד כה טרם נתגלו 
בחפירות ארכאולוגיות מקומות או מכלולים שניתן לזהותם 
בוודאות כש". 

הש׳ כמקום מוגדר מבחינה ארכיטקטונית ותפקודית ידוע לרא¬ 
שונה בעולם היווני והרומי. היה זה שטח שהוקצה במיוחד לניהול 
מפגשים ציבוריים ולמסחר. בעולם היווני הקימה כל עיר שכיבדה 
את עצמה ש׳, שנקרא ,אגורה׳ (ע״ע). היה זה שטח פתוח, שבערי- 
ההוף הוקם סמוך לים, ובערי האיים — לרגלי גבעת המצודה. 
ה,אגורה׳ היתה המרכז הדתי, הפוליטי והכלכלי של העיר, או של 
היישוב, ולכן נבנו בה מקדשים, מזבחות, בנייני-ציבור וחנויות, 




653 


שוק ושווק 


654 


והוצבו בה פסלים, מונומנטים ובימות-נואמים, ה,אגורה׳ קושטה 
בגנים ובעצים — במיוחד עצי דולב. שם נוהלו העסקות המסחריות, 
וכן תעמולת הבחירות, 

מבין הש" העתיקים מפורסם־ביותר שוקה של אתונה, שעשרות 
שנים כבר חופרת אותו משלחת ארכאולוגית אמריקנית. ,אגורות׳ 
נחשפו גם בפרגמון, סוניון, קורינתוס, מגנסיה על המיאנדר, מנטי־ 
ניאה, מילטום, פריאנה, אולינתוס, פיראוס ועוד. על חש׳ בעולם 
ההלני היה ממונה אגורנומום (ע״ע), שתפקידו היה לפקח על איכות 
הסחורות, על כשרות המידות והמשקלות ועל המחירים, וליישב 
סכסוכים או חילוקי־דעות בין הקונים לסוחרים. באתונה היו 10 
אגורנומוי — 5 לעיר עצמה ו 5 לעיר־הנמל, פיראוס — שנבחרו מדי 
שנה ע״פ גורל. 

בעולם הרומי, נקרא הש׳. במובנו הרחב. ,פורום׳ ( 11111 ־ £01 ), 
ובמובן המצומצם (מקום מסחר) — 3105 :ת:> 01 . ה,פורום׳ היה שטח 
קטור, ששימש למפגשים פוליטיים, לדיונים משפטיים, לעסקות 
מסחריות ולעצרות-עם. ה,פורום׳ הרומי היה בד״כ מכלול מלבני, 
או ריבועי, מרוצף לוחות־אבן ומוקף מכל עבריו שדרות עמודים, 
שיצרו סטאווים מקורים, ומאחוריהם — חנויות. גם ב,פורום׳ הרומי 
פעלו מודדי-תבואה ( 131-11 ת£וס 0 ז £3 ;> 3 -! 50 ת 010 ) ושוקלים רשמיים 
( 0 ־ $30001:11 ), שהיו בתחום־פיקוח של 15 נ 1£1 ק 5 ־ 3111 > 3£ . 

ד״פורום׳ הקדום והחשוב־ביותר בעיר רומא היה - 0013 ? 001 ־ 01 '< 
0001 (נקרא אח״כ ¥300100 10 * 0301 ), שמוקם בין גבעת הקפיטול 
לגבעת הפלטין. זהו מכלול מוארך ובלתי-רגולארי. במרוצת הזמן 
הוקף מקדשים, בנייני־ציבור, בסיליקות, בימות־נואמים, מונומנטים 
וכיו״ב. בתקופת האימפריה צמחו סמוך ל ! 0013000 ? !ססזס? עוד 
סס?, ששימשו לצרכי משפט ולעסקי מסחר. במרכזם עמדו מקדשים, 
והם קושטו בפאר רב. סס? אלה היו של יוליום קיסר, אוגוסטוס, 
וספסיאנוס, נרווה וטריאנוס; זה האחרון היה הגדול והמפואר 
שבכולם. מלבדם היו גם ש״ ספציפיים, כמו 11101 ־ 031 < 01-1101 ? (ש׳ 
הבקר), 001 ת 1$£3 ת (ש' הדגים), 0111:01-11101 < (ש׳ הירקות) וכד׳. 

ה״פורום" נפוץ גם בפרובינציות של האימפריה הרומית, ותוכנן 
בהתאמה קפדנית לתכנית העיר. נחשפו 3 ז 0 ? בסוריה (פלמירה, 
דמשק, בצרה) עבה״י (גרש? ,פורום' עגול, מוקף עמודים), א״י 
(שומרון), תורכיה (פרגמון, אנטיוכיה, אפסום), יוון (אתונה, 
פיליפי), צפוךאפריקה (חמגד, סבסה), אנגליה (סילצ׳סטר) ועוד. 

הש׳ היווני היה צפוף בבניינים ובמונומנטים, הוא נעדר מרחב 
ורחובותיו היו מתפתלים. לעומת-זאת הצטיין תכנונו של ה,פורום׳ 
הרומי — למעט ה! 0013000 ? 001 ־ 01 ? — בתפיסת המרחב. 

הש" בתקופה ה כי ז נ טי ת הקדומה דמו בתכנונם ובצורתם 
הארכיטקטונית לש" הרומיים, ובמקרים לא מעטים אף השתמשו 
בסס? הרומיים ששרדו. דוגמה ל,פורום׳ מהתקופה הביזנטית 
הקדומה הוא זה של קונסטנטינוס הגדול בקושטא, שעמוד הפורפיד 
שהוצב בו, מצוי בו עד חיום. ש׳ זה, וכן ש" רבים בערים הלניות 
גדולות, ובעריה הראשיות של האימפריה הרומית, שידתו את 
הסחר הבי״ל, ולא רק את הסחר המקומי. 

... נמס־(ס/ 163 61 1 מןצימ>? ? 0 , 011100 .? 

. 3 . 0 ; 1956 , 0 ^ 11 ^ 111 11 ( 1111 ,ח[';ו 1 ג 1 \ . 11 ; 1876 

. 1972 י , , , 07 - 0 §!■. 1 ( 11 110 ' 7 צ 1€7 ז 011£ ׳\^\ . 3 .. 3 י־ 11011111500 * 1 

א, ע. 

הש׳ בארצות המוסלמיות. הערים המוסלמיות היו 
בראש־וראשונה ערי־מסחר, ולכן מילאו הש" תפקיד חשוב בהת¬ 
פתחותן, על השי׳ אנו יודעים בעיקר מ 3 מקורות: מתכניות הערים 
שנחרבו (הן ממקורות ספרותיים והן ממחקר ארכאולוגי) וממבנה 
הערים ששרדו ; מכתובות שחקקו השליטים במקומות מרכזיים כדי 
להודיע על ביטול נוהג נפסד בש׳ן מספרי־הדרכה שנועדו לממונים 
על הסדר בש". 


כמו באזורים אחרים באסיה ובאירופה, היו בארצות המוסלמיות 
ש" שפעלו יום אחד בשבוע בלבד. ש׳ של יום ג' היה בבגדאד המז¬ 
רחית; ש , של יום ה׳ — בקירואן, בירת צפוךאפריקה הערבית; 
ש׳ של יום ו׳ — בעיר הפרסית אל־עסכר, ובקרבתה היו ערים 
אחדות, שבכל אחת מהן נערך הש׳ ביום אחר בשבוע. במערב 
המוסלמי נהגו לערוך פעם בשבוע ש' מחוץ לשערי העיר — סוק 
אל־ע׳באר (״ש׳ האבק״) — אולם מרבית הש" היו קבועים ופתוחים 
בכל ימות השבוע, ונמצאו עפ״ר במרכדהעיר. 

תכנית הערים בארצות שהיו מלפנים תחת שלטון הביזנטים 
נשתנתה עם הכיבוש הערבי; נעלמו הרחובות הארוכים והישרים 
והכיכרות, ובמקומם התפתחו חש״ — רחובות צדים, ולארכם חנויות 
קטנות. כך היה בדמשק ובחלב, ואף בירושלים; במקום ה,קרדו 
מכסימום׳ — הרחוב שחצה את העיר מצפון לדרום — קמו שלושת 
הש" שנקראו ביה״ב (ממערב למזרת) סוק אל־ח׳צ׳רואת (ש׳ 
הירקות), סוק אל-עטארין (ש׳ הבשמים) וסוק אל־קמאש (שוק 
הבדים). בתקופה העות׳מאנית הפך המערבי בש" אלה לסוק אל־ 
להאמין (ש׳ מוכרי-הבשר), ואילו ש׳ הבדים נקרא סוק אל-ח׳ואג׳את 
(ש׳ האדונים, כלו׳, הסוחרים המכובדים). בכל ארצות המזרח' 
הקרוב היו הש״ החשובים ליד המסגד הראשי; ש" כאלה היו שוקי 
הבדים, שוקי הבשמים וש׳ הספרים. רחוק מהם נמצאו עפ״ר שוקי 
חרשי-הנחושת והמסגרים. שוקי הצבעים והבורסקאים היו בפרוורים. 

גם בערי פרם ושכנותיה היו הש" הגדולים עפ״ר ליד המסגד 



הראשי, כך היה בבלה׳, במרו א(ל)־רוד׳ שבח׳וראסאן ובכרג' שבמדי. 
בהראת (כעת באפגניסטן) היו הש" הגדולים ליד ארבעת השערים, 
ואילו בנישאפור היה הש׳ הראשי מחוץ לעיר. בבגדאד — הבירה 
שתכנן אל־מנצור, אבי השושלת העבאסית — נבנו הש" בראשונה 
לאורך הרחובות הגדולים, שהובילו מארבעת השערים אל מרכז 
העיר; אולם עד מהרה העביר הח׳ליף את הש״ לפרוור אל-כרח׳ —־ 
כדי להרחיק מוקדי מהומות מארמונו. גם בבצרה היו 3 רחובות־ש׳ 
ראשיים. 

הש״ היו, כאמור, שורות של חנויות קטנות (ערב׳ — דכאן) — 
כוכים חשוכים, ובהם אצטבה לסחורה שעליה ישב גם הלקוח. לכן 
נקרא הש׳ בערבית גם "צף"(שורה); בפוססאט (קהיר העתיקה) היה 
ש׳ מפורסם שנקרא א(ל)־צפין (שתי השורות). עפ״ר ננעלו שערי 
חש" בלילה. מקצת הש" היו מקורים, ודרך חלונות שבתקרה חדר 
אור השמש. רחובות הש" לא היו מרוצפים, ולכן רב היה האבק 
והלכלוך, מלבד הש״ שבתוך העיר היו גם ש״ ליד שערי העיר — 
בעיקר שוקי הסוסים, 
התבן והנשק, ושאר מצ¬ 
רכים הנחוצים לנוסעי 
השיירות, נוסף על הש" 
הגדולים היו גם "ש" 
קטנים" (ם_ויקה); אלה 
נמצאו בתוך שכונות- 
המגורים והציעו בעיקר 
מזון. 

ש" שבהם היו החנו¬ 
יות סביב חצר מרכזית 
נקראו ״קיסריה״ — כנר¬ 
אה משום שקיסרים רו¬ 
מים וביזנטים בנו בניי¬ 
נים כאלה — ובהם נמ¬ 
כרו סחורות יקרות, ב¬ 
ייחוד בדים יקרים ותכ¬ 
שיטים; "אל-קיסריה" של 

י היצוק דמקורר, בשכם <הקם 3 ד 1 ) 

גרנאדה משמשת בתפ- (?עכוז העתונוח המםיצ 5 הית, ת״א) 


קידה גם כיום. בספרד המוסלמית ובמרוקו, שבהן נשמרת גם 
בימינו המסורת הספרדית-ערבית, בקרא ש' הבגדים בשם הלאטיבי 
"מדקטל" (למשל, בפאס). ה״ה׳אן" היה בניין־קומות, ששימש 
לאחסנה ולמכירה של סחורות יצוא ויבוא; בספרד מכרו בו גם 
חיטה וקמח. אף ה״הנדק" שימש לאחסנת סחורות, וגם בית-מלון — 
בעיקר לסוחרים זרים; בקומת־הקרקע היו מחסני הסחורות ובקו¬ 
מות העליונות התגוררו הסוחרים. במאה ה 14 היו פונדקים מיד 
חדים לסוחרים יהודים — למשל, בתוניס ובאלכסנדריה. מאחר 
שבפונדק שהו סוחרים זרים׳ הוא שימש גם מעין בורסה. 

ביה״ב נהוג היה בארצות אירופה. שבעל חבות (או בית־מלאכה) 
התגורר באותו בית (מעל לחבות), ואילו בארצות המוסלמיות חלה 
הפרדה גמורה בין רבעי״הש״ לרבעי־המגורים; בש" התגוררו 
רווקים בלבד — מעל החנות (במה שנקראה במערב המופלמי 
"מצריה"). לעתים בבנו ב״קיסריות" דירות מעטות להשכרה. החנויות 
והפונדקים היו עפ״ר בבעלות השליטים, או ברשות ההקדשים, 
והסוחרים שכרו אותם. 

הש" היו מקור־הכנסה חשוב לקופות השליטים. מראשית ימי 
השלטון המוסלמי הוטלו מסים — ״מכוס״ (יחיד ״מכס״) — על 
ענפי מלאכה ומסהר. גביית המכום 'הוחכרה, ובספרד המוסלמית 
נקרא החוכר "מתקבל". מיסוי מסוג שונה שהנהיגו השליטים היה 
המונופולין; כך, למשל, היה לירושלים, בשלהי המאה ה 15 , המונו¬ 
פולין על השמן שהופק בהרי־שכם. גם ה״טרח״ — החובה לקנות 
מהשליטים מצרכים מסוימים במחירים מופקעים — הגדיל את 
הכנסותיהם. התערבות שרירותית זו של השלטונות הפריעה למסחר 
שבלאו־הכי לא היה חפשי לגמרי. סחורות רבות היה צריך לקנות 
באמצעות סרסור רשמי (סמסאר), ונתרבו גם מכירות פומביות 
(מנאדאת), שלפניהן נאסר כל מסחר במצרך המוצע. 

הפיקוח על הש" בארצות המוסלמיות ("חסבה") בעשה בידי 
מחתסב. המשרה בחשבה דתית, ולהלכה היה תפקידו של המחתסב 
"לצוות הטוב ולהזהיר מן המגובה"; לפיכך נחשבו בין תפקידיו גם 
הפיקוח על המוסר, על שמירת המצוות הדתיות בפומבי ועל מלמדי- 
דרדקי. למעשה הצטמצם התפקיד לפיקוח על הש/ בהיותו גלגול 
של משרת האגורבומום (ר׳ לעיל, עם׳ 653 ). מניעת מעשי תרמית 
(מכירת סחורה קלוקלת, למשל) ובדיקת המשקלות היו תפקידיו 
העיקריים, מלבד תפקידים מוניציפאליים (בהעדר עיריה), כגון 
הדאגה שתהיה לאופים כמות של קמח שתספיק לצרכי העיר בלחם, 
מניעת אגירת מזון ופיקוח על הסוחרים שלא יחסמו את הרחוב. 
רבה היתה השפעתו גם בקביעת מחירים. בספרד המוסלמית הוא 
היה מפקח אף על הבניה, אם־כי רשת הרחובות הצרים והמפותלים 
בעיר המופלמית — כפי שהשתמרה גם בימינו — אינה מצביעה 
על הצלחה יתרה במילוי שבי התפקידים האחרונים. 

ראוי לציין, שכללי החסבה נועדו להגן בעיקר על הצרכנים, 

ולא כפי שהיה המצב באירופה, שם הגנו התקנות העירוניות בעיקר 
על היצרנים, שהיו מאורגנים באיגודים רבי־השפעה. מקור ההבדל, 
כנראה, בחולשת התאגדות היצרנים בארצות המוסלמיות. בארצות 
המזרח התחזקה החסבה מאד בשלהי המאה ה 12 , ומעמדה היה איתן 
גם במאה הראשונה לשלטון הממלוכים ( 1250 — 1350 ), אולם במאה 
ה 15 נמכרה המשרה גם למי שלא היה ראוי לה, ולעתים תכופות 
נתאחדה עם משרת ראש המשטרה הפלילית. גם בתורכיה החכיר 
השלטון את המשרה (שבקראה אחתסאב); הנוהג בוטל ב 1826 . 
ב 1854 בוטלה המשרה כליל. בפרס עלתה חשיבות המשרה במיוחד 
תחת שלטון הצפוים ( 1502 — 1736 ), שמינו גם מחתסב ראשי לכל 
הממלכה (מתחסב אליממאלכ). הם היו אלה שקבעו את המחירים 
בש". 

-־ 511101 .^ .£ ; 1949 , 00191115 ^ ״ 31 ) 85 ) 711681667 , 31615 ע צש־ססיד .. 1 

€#11 11 3 ] 15 ז \ 1 א } £ 81 ' £1 11 ) 16 ( 1 5 $716 . 11 ") !) 855 , £*0£111!?1'151701!07) 1171x1111 

/ס 6 ? $17116114 181 ) 50 116 ־ 1 ' . 11 ; 1956 ,(^ 5111111 0/1011191], XXX 


0£ 10111091 ) 85111 } 1 /> 7111 1 ) 071 010.71077105 , 05101 ? .א .מ ; 1957 , 1711 ) 151 

.? . 0 ; 1970 , ( 111 ג , 1001 ־ 01 1110 0£ ׳ 5 ־ 1315101 500131 3001 £00000110 
, 1973 , 1118 ) 1 ) £5 671 " 0 ־ 300 161 > 567107 " £1 , 0113101013 

א. אש. 

ה ש׳ והי ר יד באירופה. לסיפוק צרכיה העצומים של 
המטרופולין הביזנטית, קונסטנטינופוליס, הובאו אליה תבואות, 
אריגים, כלי מתכת, חרם וזכוכית, תכשיטים ומוצרי־מותרות אחרים 
מכל חלקי האימפריה ומארצות שמחוצה לה. ביזנטיון גם ייצאה את 
תוצרתה לארצות רבות. המטבע הביזנסי — ה״בזאנט״ — היה 
מקובל באירופה, עכ״ם עד המאה ה 11 . כך ריכזה ביזנטיון מסחר 
בי״ל רב־הקף. בבירה ובשאר הערים הגדולות היה המסחר מרוכז 
ב ב א ז א ר י ם, שם היה לכל ענף רחוב־חבויות משלו. החבויות היו 
רכוש ממשלתי, והושכרו לסוחרים. 

לאחר התפוררות האימפריה הרומית חלה בארצות אירופה 
ירידה כלכלית ניכרת. בעוד שבשוקי איטליה — שהיתה בחלקה 
בשלטון ביזנטי — עדיין נמשך הסחר הבי״ל, חזרו הארצות שמצפון 
לאלפים לכלכלה חקלאית, והמסחר הצטמצם מאד. בימי־ש' שבועיים 
הציעו איכרים מהסביבה הקרובה תוצרת חקלאית, ואומנים — את 
פרי־מלאכתם. לעומת־זאת התפתח בצפון־אירופה סוג מיוחד של 
מסחר בי״ל. הנורמאנים הביאו לסקנדינאוויה שלל רב ממסעותיהם, 
וייצאו אותו — בעיקר לרוסיה — תמורת תבואות, מצרכי־מזון 
וסחורות אחרות. מסחר זה התנהל בש" (ב״סקךחש) גדולים על חופי 
הים הצפוני והים הבאלטי, שמהם צמחו במרוצת הזמן ערי־המסחר 
הגרמניות המבורג, קיל ואחרות. 

עם התארגנות האומנים בגילדות (ע״ע) לבש המסחר בתוצרתם 
צורה שונה. האומנים מכרו את תוצרתם בחנויותיהם או בבתי- 
המלאכה שלהם, אך התוצרת הופצה גם בידי רוכלים. המסחר בש׳ 
הצטמצם בעיקר לתבואה, בע״ח, בשר, מצרכי מכולת ומצרכים 
אתרים למשק־הבית. השלטונות העירוניים הסדירו את המסחר בש׳ 
כדי להגן על הצרכנים וכדי להבטיח לעצמם הכנסה ממיסים ואגרות• 
לכן בנו ש" ובנייני־ש׳, שבהם היה הפיקוח קל-יותר. אחדים 
מבנייני-הש' שהוקמו ביד,"ב שרדו. העתיק והמפורסם שבהם הוא הש׳ 
של בריד (ברחה), בלגיה (המאה ה 13 ). קיימים ש" עירוניים בכל 
הערים הגדולות, חלקם למסחר סיטוני וחלקם למסחר קמעוני, 
ביניהם ש״ עירוניים שהפכו לשם־דבר, כמו ה״ש׳ המרכזי״ ( 5 ^ 1-131 
של פאריס. הצבעוניות והרבגוניות שבש" תוארו במכ~ 

חוליהם של ציידים רבים, במיוחד הולאנדים (גבריאל מטסו ["שוק 
הירקות"], פראנם סביידרס [ר׳ תמ׳ בערך פלמית, אמנות! ואחרים). 

ש׳ ציורי־ביותר, הקיים בערים רבות, הוא "ש 7 הפשפשים" 
(צרפ׳גששגו^^^ז^), שבו נמכרים חפצים משומשים, עתיקות 
ו״מציאות". בין המפורסמים — הש' המתקיים בימי א׳ ליד ד״״פורטה 
פורטזה" ברומא. 

בעת החדשה יש למושג ש׳ גם משמעות מופשטת-יותר (הנדונה 
להלן), וגם רחבה בהרבה: הש׳ האירופי וש" אזוריים אחרים{ 
על כך — ע״ע מכס, עמ׳ 450/1 ; סחר, עמ׳ 646 ; בנלוכ״ם; אירופה, 
עמ׳ 185/7 , כרך מילואים. 

מלבד הש" היומיומיים או השבועיים נערכו, כבר בזמן העתיק. 
ירידים (צרם׳ שיעסס; אנג׳ ־ 311 ) [מלאט׳ 1 ־ 1 :>) 5 ^ 011 , ימי-חג]; 
גרמ׳ ; 111311101 ־ 10111 או ^ 1 ^ [מ 1 ע 15 רת — התפילה הקאתולית העי¬ 
קרית]). הם נבדלו מהש" בכך שהתקיימו בימים קבועים בשנה, 
והיו מכוונים לאיזור נרחב. 

אירועים אלה היו צמודים עפ״ר לחגיגות דתיות (כפי שמלמדים 
השמות הלועזיים). ביוון העתיקה נערכו ירידים באולימפיה 
ובקורינתום — לרגל המשחקים האולימפיים והאיסטמיים — וכן 
בדלום ובדלפוי, בטיטוריה התקיים יריד פעמיים בשנה — באביב 
ובסתיו — לרגל החגיגות לכבוד האלה איסיס, ברומא נערך יריד 


657 


שוק ושווק 


658 


שנתי על גבעת האוונסין, ובאטרוריה — בהורשה הקדושה של 
האלה פרוניה. בתקופה הביזאנטית נערכו ירידים שבתיים בסאלו־ 
ניקי — לרגל חגו של דמטריום הקדוש — באנטיוכיה ובטרפזונט 
(טרבזון). כבר בראשית יה״ב, כשעדיין היה המסחר בד״ב בשפל 
המדרגה, נתפרסמו ירידים אחדים, כגון זה שבסן־דני ליד פרים, 
הידוע כבר מן התקופה המרובינגית. בתקופה הקארולינגית נהגו 
סוחרים לקיים ירידים ליד הלימם הרומי, ובהם ביקרו קונים מהשבטים 
הנרמאניים שמעבר ללימס. במאה ה 11 התפרסמו יריד קלן שבגר¬ 
מניה ויריד פרארה שבאיטליה. מאמצע המאה ה 12 ועד אמצע המאה 
ה 14 נודעה חשיבות רבה לירידים בערי שאמפאן השונות. בגלל 
מיקומו הגאוגרפי הנוח של מחוז זה ביקרו בהם — מלבד הצרפתים — 
גם סוחרים ולקוחות מארצות השפלה, מגרמניה ומאיטליה, ואפילו 
מרוסיה ומארצות האסלאם. במחצית השניה של המאה ה 14 ירש 
את מקומם של ירידי שאמפאן יריד ז׳נווה. ירידים מפורסמים אחרים 
באירופה הביניימית נערכו בסטורבריג׳ (^^ 1 ־ 510111:131 ) שבאנגליה 
(מהמאה ה 13 ), ובאבן, פרנקפורט ע״נ מיין (מ 1313 ), פרנקפורט 
ע״נ אודר (שהיה מכוון לסחר עם מזרח־אירופה) ולייפציג (מ 1282 ) 
שבגרמניה. יריד לייפציג התמיד עד הזמן החדש, והגיע לשיא 
חשיבותי במאות ה 17 —ה 18 . באיטליה נודעו ירידי בארי, נובי 
ופיאצ׳נצה;בספרד — יריד מדינה דל קאמפו, ובארצות־ה שפלה 

— יריד בריז׳ ואיפר. הירידים נערכו אחת לשנה במשך שבועות 
מספר, אולם יש שנערכו באותו מקום במשך השנה מספר ירידים, 
לסחורות שונות. כל הירידים נערכו בחסות הכנסיה, השלטון המקומי 
או השלטון המרכזי, שערבו לבטחון הסוהרים והלקוחות, פיקחו על 
הגינות המסחר והקימו בת״ד לשיפוט מהיר. ברוסיה התפתחו 
הירידים בתקופה מאוחרת־יותר, בעיקר עם התפשטות ההתיישבות 
הרוסית באוראל ובסיביר. המפורסם שבהם היה זה שבניז׳ני נובגורוד 
(היום גורני). ראשיתו בסחר עצים, פרוות, בקר וסוסים, ובמחצית 
השניה של המאה ה 16 הפד ליריד־קבע. בסוף המאה ה 19 , בעת 
שהירידים במערב־אירופה איבדו מחשיבותם, נעשה ידיד זה — 
שנערך מספר פעמים בשנה, לסחורות שונות — לגדול שבעולם. 
ירידים אחרים נערכו (מהמאה ה 17 ) באירביט ובארבנגלסק שבסי¬ 
ביר. אלה שימשו עד הזמן החדש מרכז לסחר הבי״ל בפרוות. 

ההמון שהתאסף בש׳ משך לשם לוליינים, להטוטנים, שחקנים, 
נגנים, זמרים ושאר אמני־בידור. אלה אכלסו גם את הירידים, שבהם 
היה הקהל גדול ורבגוני־יותר, והזמן שעמד לרשותם — ארוך-יותר. 
שם צמחו תאטראות־היריד, כגון : 010 ־ 1 ^ צ 410 :> 11 יד שבידידי סן 
דרמן וסן לוראן, שבהם התפתחה האופרה הקומית מהמאה ה 16 . 
במאות ה 17 —ה 18 הפכו ירידים רבים לאירועי־בידור מובהקים — 
כיריד ברתולמיו הוותיק, באנגליה. 

בזמן החדש, עם קביעת תקנים לחסרי־הגלם ולתוצרת התעשיי¬ 
תית׳ ועם התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה המודרניים, פחתה 
חשיבותם של הירידים בצורתם חמסרתית. רבים מהם בוטלו או 
ירדו לדרגה של אירועים מקומיים, אחרים לבשו צורה חדשה והפכו 
לירידי־דוגמות ( 1€55£ זת־ 61 ] 18 ן*\; 5 ־ £311 16 > 3 ־ח) ולתערוכות, שם שוב 
אין מציגים סחורה למכירה, אלא דוגמות בלבד, שעל-פיהן הלקוח 
מוסר הזמנות. ירידים כאלה הם עפ״ר בי״ל, ומשתתפים בהם יצרנים 
פרטיים, אף יש שגם המדינות מציגות — מתוך מגמה תעמולתית. 
הירידים המועטים שנותרו באירופה הם ש" הנערכים במשך יום 
אחד — בד״ב אחת לשבוע או אחת לחודש — למכירת התוצרת 
החקלאית של המחוז. ב א ה "ב היו הירידים בד״כ אירועים שנתיים 

— להבלטת השגים חקלאיים — ובמסגרתם נערכו תחרויות וחולקו 
פרסים, מתוך מגמה חינוכית. 

מ. ו. 

כלכלת הש'. הביקוש (אנג׳ {> 311 במ 1£ >) למוצרים ולשירו¬ 
תים שונים וההצע (אנג׳ ץ 1 קעג 51 ) שלהם קובעים, בש׳ חפשי, את 


המחירים היחסיים בש׳ ואת הקצאת המקורות במשק; מכאן חשיבותן 
של תאוריות ביקוש והצע במדע הכלכלה. רמת הביקוש שיש לו כיסוי 
כספי של צרכן כלשהו למוצר מסוים נתון, תלויה בטעמו של הצרכן, 
בהכנסתו ובמחירי מוצרים אחרים, ובמיוחד אם קיים בינם לבין 
המוצר הנדון קשר של תחלופה ( 111111011 *$נ 5111 ; כקשר שבין חמאה 
למרגרינה), או קשר של השלמה (כקשר שבין מכונית לדלק). 
שינוי בגורמים אלה גורם לתזוזת עקומת־הביקוש (המסומנת 
ס 11 >ן 31 בס 0 ^]) — ביטויו הגרפי של קשר התלות ההדדית בין מחיר 
המוצר לבין הכמות שרוצים לקנות ממנו. עקומת־הביקוש יורדת 
משמאל לימין; כלו/ ירידה במחיר מוצר תביא — כשגורמים אחרים 
קבועים — לעליה בכמות המבוקשת. לחוק כלכלי זה יש ביסוס 
נסיוני, ואף כמה הוכחות דדוקטיוויות, המבוססות בעיקר על הנחת 
התנהגות רציונאלית של הצרכנים. ירידה במחיר מצרך אחד, כשאין 
שינויים במחירים אחדים, מגדילה את הכנסתו הראלית של כל 
צרכן (השפעת ההכנסה), ומכאן שיבקש לקנות יותר מכל 
מוצר (פרט לחריג של מוצרים נחותים), ובוודאי יקנה יותר 
מהמוצר שמחירו ירד, כי עי״כ פחת הוויתור — במונחים של מוצרים 
אחרים — הכרוך בקניית יחידה נוספת של מוצר זה (השפעת 
התחלופה). חיבורן של עקומות־הביקוש של הפרטים קובע את 
עקומת־הביקוש העומדת לפני הענף — קבוצת הפירמות המייצרת 
מוצר מסוים; בתנאים מסוימים ניתן לחשב עקומת־ביקוש זו בעזרת 
מחקר סטטיסטי. עקומת ־הה צ ע (מסומנת 5 [ע 1 שק 511 ]) — 
המבטאת את היחס בין כמות המוצר שתוצע לש׳ לבין מחירו, בתנאי 
ידע טכני נתונים ובמחירים נתונים של נורמי־הייצור ושל מוצרים 
אחרים — תלויה בעיקר בהשפעה שיש לגידול התפוקה על רמת 
הוצאות הייצור. המשמעות הכלכלית של המונח "הוצאות" אינה 
הוצאות כספיות דווקא, אלא הוויתור הכרוך בייצור מוצר — ההכנסות 
הגבוהות־ביותר שהיו עשויות לנבוע מפעולה אלטרנטיווית. ההוצאות 
נחלקות לקבועות ולמש תנוח, בהתאם לקשר שבין רמתן 
לבין תפוקת המפעל. בטווח הקצר — המוגדר כזמן שיש בו לפחות 
גורם-ייצור אחד (בד״כ ציוד) שכמותו קבועה (ולגבי הענף נתון 
גם מספר הפירמות) — תעלה עקומת־ההצע של פירמה משמאל 
לימין בהתאם לחוק התפוקה השולית הפוחתת (ע״ע 
כלכלה, עמ׳ 873 , ושם ציוד 6 ). חוק זה קובע, שהתפוקה השולית — 
התוספת לס״ה התפוקה בעקבות הגדלת תעסוקת גורם־ייצור ביחידה 
אחת — של גורם־הייצור המשתנה תלך ותקטן משלב מסולם ואילך 
אם ישנו לפחות גורם־ייצור אחד שכמותו קבועה. במחירים נתונים 
פירושה של תפוקה שולית פוחתת הוצאות שוליות עולות. 
עקומת־ההצע של פירמה בתנאי תחרות חפשי ת זהה לעקומת 
ההוצאות השוליות שלה, בתחרות חפשית, כשמספר הפירמות בענף 
גדול וכל פירמה מייצרת רק חלק קטן מס״ה תפוקת המוצר שהוא 
הומוגני לגבי צרכניו, המחיר נתון לגבי כל פירמה, ואין שום פירמה 
יכולה להשפיע לבדה על המחיר, ואין לה אלא להחליט כמה יחידות 
תספק במחיר הנתון (שנקבע לש׳ הענפי ע״י הצטלבות עקומת־ 
הביקוש, העומדת לפני הענף, ועקומת־ההצע של הענף, התלויה 
בעקומת־ההצע של כל פירמה). כדי להגיע למירב רווחים כדאי 
לפירמה לייצר עוד יחידות, עד שההוצאות השוליות — הוצאות 
הייצור של יחידה נוספת — ישוו למחיר. עקומת ההוצאות השוליות 
היא אפוא עקומת־ההצע של פירמה בתחרות חפשית בטווח קצר, 
והיא עולה משמאל לימין. בתחרות חפשיח עולה עקומת־ההצע של 
הענף אף היא משמאל לימין, משום שאינה אלא צירוף אפקי של 
עקומות־ההצע של הפירמידות הנפרדות, תוך התחשבות בכך שמחירי 
גורמי־הייצור הנתונים לגבי הפירמה אינם נתונים בהכרח גם לכלל 
הפירמות בענף כאחד. בטווח הארוך — כשכל פירמה יכולה 
לשנות באופן חפשי את הכמויות שהיא מנצלת מכל הגורמים — 
עשויה עקומת־ההצע של הפירמה להיות אפקית, בעלת שיפוע חיובי, 



652 


שוק ושווק 


660 


או שלילי, הכל בהתאם לתנאי התבואה לגודל ( 50316 10 8 ת־ובו]שת), 
כלו/ בהתאם להשפעה שיש לממדי המפעל על ההוצאות הממוצעות 
ליחידת מוצר. מאחר שבטווח הארוך גם מספר הפירמות בענף אינו 
קבוע, וגידול התפוקה עשוי לנבוע מגידול במספר הפירמות, ולאד 
דווקא מגידול בייצור של כל פירמה, מסחבר־יותר שעקומת־ההצע 
תטה לאפקיות (ע״ע הוצאות יצור). 

במבני ש' — כגון מונופול, אוליגופול או קרטל (ע״ע מונופו¬ 
לין) — כשמחיר המוצר תלוי בכמות המיוצרת ע״י פירמה(ות) 
מסוימת(ות), וכשקשר זה ידוע לפירמות, אין משמעות לעקומת- 
הצע. בתנאים כאלה יקטין ייצור יחידה נוספת את המחיר — גם 
את מחיר כל היחידות שיוצרו לפני כן — ומשום כך יהיה הפדיון 
השולי, כלו/ התוספת לפדיון, קטן מהמחיר. ייצור יחידה נוספת 
כדאי לכל פירמה רק אם ההוצאה השולית אינה גדולה מהפדיון 
השולי, להפירמה קובעת את תפוקתה בהתאם. 

מידת הרגישות של הכמות המבוקשת (או המוצעת) לשינוי במחיר 
המוצר נמדדת ע״י ג מ י ש ו ת הביקוש (או ההצע), המודדת אח 
היחס בין השינוי היחסי בכמות המבוקשת (מוצעת) לשינוי היחסי 
במחיר, בד״כ שונה גמישות הביקוש (וההצע) למוצרים השונים, 
ולכל מוצר במחירים שונים, ותלויה באפשרויות התחלופה בשימוש 
או בייצור. אם גמישות הביקוש קטנה מ 1 , לא ישתנה הפדיון ע״י 
שינויים במחיר ובחפוקה, שכן ההגדלה (או ההפחתה) היחסית 
בכמות שווה להקטנה (הגדלה) יחסית בכמות. הביקוש נחשב גמיש 
אם גדלה המוחלט של הגמישות גבוה מ 1 , ובלתי־גמיש — אם הוא 
נמוך מ 1 . הקטנת (הגדלת) מחיר תביא להגדלת (הקטנת) הפדיון 
כשהביקוש גמיש, ולהקטנתו (הגדלתו) — כשהביקוש אינו גמיש. 
מאחר שהגמישות תלויה באפשרות ובכדאיות תחלופה, היא גבוהה־ 
יותר בטווח הארוך. 

עקומות ההצע והביקוש נחתכות בנקודה שהיא נקודת שיווי- 
משקל, שכן שווה בה הבמות שרוצים לקנות לכמות שרוצים 
למכור (בדיעבד שווה הכמות הנקנית לכמות הנמכרת בכל מצב, 
שהרי כל קניה היא גם מכירה). במחיר נמוך־יותר יש עודף של 
כמות מבוקשת, והמחיר יעלה בגלל תחרות בין הקונים (אלאיאם־כן 
אין מניחים למחיר לעלות — בעזרת פיקוח על המחירים). במקרח 
כזה יש הכרח בקיצוב לצרכנים. במחיר גבוה־יותר יש עודף של 
כמות מוצעת והמחיר ינטה לרדת, ויש הכרח בקיצוב ליצרנים. ור׳ 
דיון מפורט בערך כלכלה, במיוחד בעכד 873/4 . 

גורמים המסיטים את עקומת־הביקוש לימין(כגון גידול בהכנסות, 
גידול בהעדפת המוצר, ירידת מחירי מוצרים משלימים, עליית מחירי 
מוצרים מתחרים), או המסיטים את עקומת־ההצע לשמאל (כגון 
העלאת מחירי גורמי־הייצור, עליית מחירי מוצרים שהם תחליפים 
בייצור וירדת מחירי מוצרים שהם מוצרי־לוואי), יעלו אפוא את 
מחיר המוצר, והסטת עקומת-הביקוש לשמאל ועקומח־ההצע לימין 
תוריד את המחיד. 

על תפקידם היחסי של הביקוש וההצע בקביעת המחירים ניחן 
לומר רק זאת, שחשיבות ההצע גדולדדיותר בטווח הארוך מאשר 
בטווח הקצר, שכן בטווח הארוך לא עצרו מוצרים אם המחירים 
שישיגו לא יכסו את הוצאות ייצורם, 

מאחר שהביקוש נשען על רצון הצרכנים וההצע על הוצאות 
הייצור. משקף מחיר מוצר, או גורם־ייצור — בתנאים אידאליים — 
את המחסור היחסי השורר לגביו. בתנאים אידאליים (הכוללים 
חלוקת־הכנסה רצויה) גורמת מערכת המחירים — הנקבעת ע״י הבי¬ 
קוש וההצע — להקצאה אופטימלית של תפוקת המשק בין המוצרים 
השונים. עיקרה של הקצאה אופטימלית כזאת — שכל שינוי בהרכב 
הייצור פוגע ברווחת התושבים. 

וע״ע מחירים, תורת ה־; התחרות; הוצאות יצור, וביבל׳ שם. 

אמ. מו. 


בספרות חז״ל משמשת המלה ״ש׳״ במשמעותה האכדית — 
רחוב — כינוי לכלל בני־האדם (בביטוי "אחד מן הש׳" [פס׳ ט/ י״א] 
ובהחר היבמה [ע״ע יבום וחליצה] להתחתן עם כל אדם — התר 
"יבמה לש׳" [יבמ׳ נ״ה, ע״ב]). לעתים נקרא הש׳-הרחוב ע״ש 
דייריו (״שוקא דארמאי״, ירו׳ נדר׳ ד/ ט׳ 1 "שוקא דגזוראי׳/ עיר׳ 
ה/ ה׳). השימוש במלה ש׳ כמציינת מקום מסחר נבע מכך, שהאי¬ 
כרים מכרו את תוצרתם ברהובות העיר — בש". עם התהוות מעמד 
קבוע של סוחרים ובעלי-מלאכה שהתרכזו ברחובות מסוימים, נוצרו 
"ש׳ של צמרים׳/ "ש׳ של פטמין" (עיר/ י/ ט׳), "ש׳ של טבחים" 
(חוסם׳ נדה ו/ י״ז), ״ש׳ של סקאים״ (ב״ר ע״ט, ר) — ואף 
"ש׳ של זונות" (כתו׳ ס״ד, ע״ב). ייתכן ש״תגרי סמטה" (תוספ׳ 
בכורים ב/ ט״ז) הם סוחרים שנדחקו מהרחובות המרכזיים לרחו¬ 
בות הצדדיים, שנקראו גם ..שקקים" (איכ״ר א/ א׳), במשך הזמן 
נבנו מבנים מיוחדים לצרכי המסחר והרחובות קדרו מפני החמה 
והגשמים; זהו כנראה "בית הש"" (מבשירין ו/ ב׳). חז״ל מייחסים 
שיפור זה לרומאים, ש״תיקנו ש"", אך גינו את הדבר, מביוון 
שלדעתם לא נועדו הש" אלא "להושיב בהם זונות" (ע״ז ב/ ע״ב). 

ש" היו בערים הגדולות, ואף בכפרים. בירושלים נזכר "ש׳ 
עליון" (שקלים ח/ א׳), וממילא היה בח לפחות גם ש׳ תחתון, שני 
ש״ — עליון ותחתון — נזכרים גם בציפורי (עיר׳ נ״ד, ע״ב) 
ובטבריה (שהש״ר א/ ד׳). על ציפורי סיפר ר׳ יוסי, שבימי של¬ 
וותה היו ב ״ 180,000 ש" של מוכרי ציקי קדירה" (ב״ב ע״ה, ע״ב). 
נזכרים גם ש׳ במירון (תו 0 פ׳ דמאי ד/ י״ג) ו״ש׳ של פטרום" 
(אולי אנטיפטריס [ע״ע]; שם א/ י״א), בחו״ל היו ש" יהודיים 
עצמאיים, וע״פ חוק מסוף המאה ה 4 , הנזכר ב - 60110 ^ 1 ^.> 00 
51311115 (ע״ע רומי, המשפט ה־, עמ׳ 778 ), נאסר על הנברים להת¬ 
ערב בקביעת המחירים בהם. 

בהעדר מעמד מבוסס של סוחרים הביא האיכר את תוצרתו 
למכירה בשוקי העיר ביום קבוע — יום־הש/ בראשית ימי הבית־ 
השני היה יום-ש׳ בשבת, ונחמיה ביטל זאת — למנוע חילול שבת 
(נהמ׳ יג, טו—כב), יש הסבורים (ע״ם חשמ״א א/ נ״ח), שיום־ש׳ 
התקיים פעם בחודש, אך ממקורות אחרים נראה, שיום ו׳ היה יום- 
הש׳ בכפרי א״י (חוסם׳ ב״מ ג/ כ׳) — כבצור ובצידון, ימי-הש׳ 
שנתקבלו היו ימי ב׳ וה/ והם נקראו "ימי הכניסה" (מגי׳ א/ א׳). 
לפי מסורת חז״ל נועדו ימים אלה — מאז ימי עזרא לקריאת־ 
התורה ולישיבות בתה״ד (ב״ק פ״ב, ע״א). בעולם העתיק התקיים 
ייום־הש׳ ביום שהאיכרים התכנסו במקום מרכזי לצורך פולחן. 
אח״כ נקבעו ימים אלה לישיבות בתה״ד. קשה לקבוע באיזה סדר 
התגבשו שלושת היסודות — פולחן, מסהר ומשפט — בא״י במסחר 
שהתקיים שלא בימי-הש׳ היו המחירים נמוכים־יותר (ב״מ צ״ט, 
ע״ב). 

ימי־ש׳ שנתיים התקיימו בערי א״י ועבריות, ותחילתם — במו 
בארצות העולם העתיק — בחגים פגאניים שנוצלו גם למסחר. 
חשיבותם הכלכלית של ימי-הש׳ היתה בהנחות מס שניתנו לעסקות 
שבוצעו בהם. (,אטליס׳ [מיוו׳ ברוב מקורות חז״ל הוא 

,.ש׳ שמניחין [מלשון ,הנחה׳ ן בו המכס"). החג והש׳ הקשור בו 
נקראים בתוספתא (ע״ז א/ ח׳) ובמקורות מאוחרים "יריד" (או: 
"ירוד"). ביה״ב הורחב הכינוי לכל ש׳ שנתי או עונתי, אך ללא 
הקשר דתי. 

במקורו היה זה. כנראה, כינוי לכינוס פגאני; המונח מצביע, 
אולי, על ירידה למעיין, או שהוא נועד להבליט את הניגוד בין 
העליה־לרגל לירושלים לירידה ליריד הפגאני, שהתקיים בד״כ 
בערי־החוף של א״י. חז״ל אסרו יל ההשתתפות ביריד: המשתתף 
נקנס ופירותיו נאסרו בהנאה — בגלל זיקת היריד לע״ז גתוספ' 
שם ג/ י״ט). יריד שלא לשם ע״ז, כגון "יריד שבחנה מלכות 
ושנתנה מדינה ושנתנו גדולי מדינה" (שם א/ ד), הותר. איסור 


661 


שוק ושווק 


662 


המסחר ביריד גרם קשיים כלכליים חפורים, ועקב כך ניתקנו 
הקלות שונות! בבית־שאן, לדוגמה, הותר לסחור — אפילו בימי 
החג — עם חנויות שלא עוטרו בעיטודי ע״ז (ע״ז א׳, ד׳). לדעה 
אחת מותר לקנות ביריד שדות וכרמים, עבדים ושפחות — מפני 
שהוא כמציל מן הגויים (תוספ' ע״ז א/ ז , ). חז״ל אפרו מו״מ עם 
הגויים לא־רק בחגים תפגאניים ("אידיהם של גויים"), אלא גם 
בשלושת הימים שלפניהם, ולדעה אחת, אף בשלושת הימים שלאח¬ 
ריה□ (ע״ז א׳, א׳—ב , ). שמואל הבבלי צמצם את האיסור ליום־ 
האיד עצמו (ע״ז י״א, ע״ב), ובא״י ביקש ריש־לקיש לבטל את 
הקנס על המשתתף ביריד (שם ר, ע״ב). 

ב 3 מערי א״י הוזכרו ירידים: עזה, עכו (ע״ע) — ובוטנה, 
שהוא "מחוור שבכולן" (ירוש׳ ע״ז א/ ד׳). יריד בוטנה התקיים 
בראמת אל ודליל שמצפון לחברון — שם היה עד למאה ה 4 מרכז 
פולחני חשוב, ושם נמכרו לעבדות שבויי מרד בר־כוכבא (ע״ע 
אלוני ממרא). יריד עזה (ע״ע, עכר 784 ) שנקרא ע״ש אדרינוס 
(ע״ע) מייסדו, התקיים מאות שנים בכפר בית אילים (= בית 
אלהא) שליד עזה, שבו היה מקרש אלילי. לרשימת "אידי הגויים" 
האסורים במסחר הוסיף רב דימיאת היריד שבעין בכי(=בעלבך[ו]! 
ע״ז י״א, ע״ב). דרשן א״יי ציין, שאף ליהודים יש ירידים מקבילים 
לירידי הגויים (ב״ר ס״ז, ד) — אבל אין כוונתו ברורה. 

לעתים קרובות מציין המונח "ש׳" "רשות הרבים", ולאו־ 
דווקא מקום־מסחר מוגדר! זוהי משמעותו בהגדרת האסופי "כל 
הנאסף מן הש׳" (קיד׳ ד׳, ב׳), בהבחנה בין המבייש את חברו 
בביה־המרחץ למביישו בש׳(תוספ׳ ב״ק ט׳, כ׳) ובעוד מקומות. "ש׳" 
במשמעות מסחרית מובהקת מופיע כקנה־מידה למחירים או לסחירות 
(״כיוצא בה נמכרת בש׳״; עדויות ה׳, א׳; מעשרות ה׳, א/ ועוד), 
שער הש׳ חיה ידוע, ולבן התירו לאדם ללוות כסף תמורת פירות 
לפי שער הש׳ הקבוע (להבדיל מש׳ ארעי), ללא חשש רבית 
(ע״ע). כיו״ב הוערך אדם לתשלום נזיקין כאילו היא "עבד הנמכר 
בש"׳ (ב״ק ח/ א׳). כדי להגן על הקונה חפץ גנוב בתם־לב, ניתקנה 
"תקנת הש"׳ (ב״ק קט״ו, ע״א). תקנה שאסרה לפדות פירות מעשר־ 
שני בסביבות ירושלים ניתקנה כדי "לעטר את שוקי ירושלים 
בפירות" (ביצה ה/ ע״א), וכנראה גם כדי להוזיל את המחירים. 

תיאור הש' בספרות חז״ל יוצר תמונה צבעונית־ביותר של 
מקום־מפגש מרכזי ובימת התרחשות לאפיזודות מחיי יומיום. הש׳ 
נחשב מקום סכנה, והיוצא לש׳ נמשל למי שנמסר לסרדיוט (שבת 
ל״ב, ע״א). אוכלוסין רבים מילאו את הש׳ — מהם יושבי־קרנות 
ובטלנים, שטיילו בו להנאתם. רוב החנוונים בש׳ היו גברים, אך 
נזכרות גם נשים (כתו׳ ט/ ד׳) — ואפילו קטנים (תו 0 פ׳ מע״ש 
ד/ ט׳). כבימה לעושי-להטים נודדים נזכר הש׳ בדברי ר׳ ינאי, 
שראה מכשת יוצר עגל בש׳ של ציפורי (ירו׳ סנ׳ ז׳, י״ט). דרשן 
אחר תיאר דובה "עומדת בש , ומקושטת באבנים טובות ומרגליות" 
(ב״ר פ״ו, ד׳). 

חז״ל דרשו הופעה צנועה בש׳ והקפידו על הופעתם בו ( י במ׳ 
ס״ג, ע״ב). האוכל בש׳ נמשל לכלב (קיד׳ מ״ב, ע״ב). אשה האו¬ 
כלת בש/ מותר לדעת ר׳ מאיר לגרשה (גיט׳ פ״ט, ע״א). אשך 
הטווה בש׳ עוברת על דת יהודית (כתו׳ ד, ף). גנאי היה לת״ח 
להופיע בש׳ מבושם (ברב׳ מ״ג, ע״ב) או נעול מנעלים מטולאים 
(שבת קי״ד, ע״א), חז״ל הקפידו גם על משאפ-ומתנם עם הבריות! 
בשבחו של רבן יוחנן בן זכאי נאמד, שהקדים שלום לכל אדם. 
ואפילו לנכרי בש׳ (ברכ׳ י״ז, א), ריש לקיש, לעומתו, נזהר מלדבר 
בש׳, ובני־שיחו נחשבו לאנשים מהימנים־ביוחר (יומא ט׳, ע״ב). 

בגלל תקיפותם של הסוחרים, שנחשלדו ברמאות במידות וב¬ 
משקלות, מונה פקיד אחראי על הנעשה בש׳ — האגורנומוס (ע״ע). 
או "בעל השי". מבין החכמים שכיהנו בתפקיד זה נודע רב (ע״ע) 
בבבל (ירו׳ ב״ב ה/ י״א). חז״ל אף התערבו, בדרכים עקיפות. 


בקביעת המחירים! רבן שמעון בן גמליאל הזקן הוריד מחירים 
ע״י הגבלה הלכתית של הביקוש (כריתות א׳, ז׳), וכן עשה שמואל 
הבבלי (פס׳ ל/ ע״א). לעומח-זאת תמך רב הונא במחירים — ע״י 
קניית עדפי־מזון — בדי להבטיח אספקה סדירה (תע׳ ב׳, ע״ב). 

גם מו״מ של תורה נשמע בש׳. מסופר על הלל הזקן שהיה 
עומרי בשערי ירושלים בדי לקרב בריות לתורה (אדר״נ כ״ו). ר׳ 
אליעזר עסק בתורה בש׳ של ציפורי (עיר׳ נ״ד, ע״ב), ובן עזאי — 
בשוקי טבריה (שם כ"ט, ע״א). מסורת אחת מייחסת לר׳ יהודה 
הנשיא גזירה "שלא ישנו לתלמידים בש׳", אבל ר׳ היא לא קיבל 
גזירה זו. 

ש. קרוים, הבסילקי בתלמוד (השלח ל׳ט). חרפ״א! הנ״ל- קדמוניות 
התלמוד, א׳/א׳, 56 — 61 ; 74 — 76 , תרפ״ד; ש. ליברמן. עשר מילין 
אשכולות ג׳) תשי״ם! מ. אבי־יונה, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, 

125 — 136 , תשכ״ד < - 356 . 11 ,) 1 ^ 1010 ) 470 / 1 , י 1£ /^:״מ/ג' 7 ,לגסבחא . 8 

-תשנן 5 ■( 1 ; 1974 ,*ו 71 זס 1 זס 0% ) 710/1 ^ 10171311 , 8 וןו 03 -ו 1 :>ע ; 1911 , 367 

10 \ 20 ) ) 111 ) 5 ) 01 ? 1071 < 07 }{ 171 ). 0707107710 ^ 4 . ) 1/1 / 0 ) 10 ^ 0 ) 1/1 071 

. 1977 , 227-243 ,( 2 /ז 1 עס 0 ( 0 

י. תב. 

טבעו הנוודי של הסחר ביה״ב עשה את הסוחר היהודי, בעל 
הקשרים הענפים כארצות שונות, לדמות מרכזית בסחר הים־ 
תיכוני ולשותף פעיל בימי־ד״ש׳ השבועיים ובירידים העונתיים. 
פיזורן של הקהילות היהודיות וקשריהן ההדדיים הקלו על 
הסוחר היהודי את המסחר, אף הרחק מארץ מולדתו! וע״ע 
רהדנים. אגוברד (ע״ע! 825 לערך), ארכיבישוף ליון, מתלונן בכת¬ 
ביו על שיום הש' הועבר מיום השבת בגלל הסוחרים היהודים! 
התחשבות זו בסוחר היהודי נבעה בוודאי מחשיבותו ביום הש׳. 
החל במאה ה 8 התפתחה דמותו הספרותית של היהודי־הסוחר, 
והיא עולה בתיאורי־מסע, כרוניקות וביוגרפיות של מלכים. בימי 
לואי החסיד (ע״ע; המאה ה 9 ) התבסס מעמדם של הסוחרים היהו¬ 
דים והוענקו להם כתבי־זכויות שהבטיחו את זכויותיהם ואת מעמדם 
בתחומי־מסחר שונים, כולל סחר עבדים. גם כתבי־זכויות שהוענקו 
ליהודים בערי אירופה רואים בהם גורם המבסס את המסחר בעיר, 
ואת מוסדותיו — יום הש׳ והיריד. מאידד־גיסא ניסו הסוחרים 
האיטלקים במאה ה 10 — שהיו הבולטים בסוחרי ירידי שמפן 
וקולוניה — להגביל את הסוחרים היהודים ע״י איסור שהוטל על 
הקברניטים הוונציאנים להסיע למזרח סוחרים יהודים. 

ימי היריד נוצלו למפגש מנהיגי הקהילות! בספרות השו״ת 
מופיע תבופות הביטוי ״הקהילות הנועדים לש׳״, ובמאה ה 12 פרסמו 
רבני שמפן תקנה "בכנופיא של ש׳ טרויש". שורה של תקנות, 
שניתקנו בתקופה זו ולפניה׳ שמרה על המונופולין של הסוחר 
היהודי בפני מסיגי־גבול. הירידים שנערכו בימי־חג נוצריים 
העמידו את הפוסקים במאות ה 11 —ה 12 בפני בעיה, שכן הז״ל 
אסרו לשאת־ולתת עם גויים 3 ימים לפני אידיהם (ע״ז, א׳, א׳). 
ר׳ יעקב תם (ע״ע) פירש איסור זה כאיסור מסחר בתקרובת ע״ז 
בלבד, דבר שאפשר לסוחר היהודי השתתפות בירידים ללא הגבלה 
של ממש. אמנם אין בדבריו אלא משום הצדקת המצב הקיים, 
כפי שהדבר בולט בלשון התוספות: "וקשה על מה סמכו העולם 
לשאת ולתת ביום איד העבודת כוכבים" (חוס׳ ע״ז ב , . ע״א). 

התר זה נמשך גם בתקופה מאוחרת, ונזכר עוד ב״ם׳ התרומה" 

לר , ביוד מגרמיזא שהתיר להלוות לכמרים, ולהשתתף ביריד 
שנקבע ע״י הכנסיה, והעמיד את האיפור רק על תקרובת ע״ז ממש, 
בעקבות מסעי-הצלב נדחקו יהודי מערב־אירופה ממסחר להלוואה־ 
בריבית, וזו הפכה לעיסוקם העיקרי. עקב כך פחתה חשיבות היהודים 
בירידים ובימי הש׳ באזורים אלה. 

אם אמנם במערב־אירוסה נדחקו היהודים מהמסחר, היי שב־ 
מזרח-אירופה הפסו במוצאי יה־׳ב מקים מרכזי בימי חש׳ ובייידים. 
המבנה החברתי נמזרח־אירופד, — רוב מוחלט של חקלאים ושכבה 
דקדדביותר של עירונים — אפשר ר ריר ת יהודים לתהום השיייק 




663 


שדק ושווק 


664 


החקלאי, ובו תפסו מקום מרכזי עד לעת האחרונה. על זכויות 
הסוחר היהודי שמרו בקפדנות השלטונות והסוחרים הלא־יהודים; 
כך, לדוגמה, נאסר במפורש לקבוע את הש׳ והירידים לימי שבת 
וחג. ב 1539 , בעת פרעות ביהודי ליטא, דרשו האצילים מהמלך 
לדכא את המהומות, כדי שהסוחרים היהודים יוכלו להגיע לירידים. 
במקרים רבים גורשו יהודים שהתגוררו בערי־יריד, אד הותר להם 
להשתתף בירידים. 

הירידים העיקריים התקיימו בלובלין, ברודי, ירוסלב, גניזנו, 
ורוצלב, דנציג, טדרון, לבוב וקרקוב; התכנסו שם אלפי יהודים, 
ובהם רבנים, ראשי ישיבות, תלמידי ישיבות, בעלי־מלאכה, וכמובן 
סוחרים. היריד החשוב־ביותר היה יריד לובלין, שנערך בחג גרום- 
ניץ (החל ב 2 בפברואר ונמשך 16 יום). ועד ארבע ארצות (ע״ע 
ועדי הארצות), שהחל את פעולתו כבי״ד של היריד, התכנס 
פעמיים בשנה — באביב ובקץ — ביריד לובלין, ולעתים גם ביריד 
ירוסלב(ע״ע). לקראת הירידים מינו הוועדים פרנס ודיין לזמן היריד, 
שהיוו מעין בי״ד מהיר לבעיות שהתעוררו במשך היריד, וכוחם 
היה רב, ביריד ורוצלב (ע״ע, עמ׳ 511 ) יצרו הסוחרים היהודים 
ארגון קהילתי של באי היריד — קורפורציית סוהרים. "פרנסי 
היריד" ייצגו אותם בפני השלטונות וגבו מהם מיסים ע״פ דיני 
ישראל. ועד ארבע ארצות היה גובה כספים מבאי היריד. ו״שמשים" 
שמינה הוועד דאגו לקבוצות הסוחרים היהודים, וגם שימשו דייני 
היריד. הופעת היהודים כקורפורציה העניקה סמכות לוועד ארבע 
ארצות לנהל את ענייני הסוחרים היהודים. בסוף המאה ה 18 עלה 
ערכו של יריד לייפציג, שרוב הסוחרים בו היו יהודים, 

בירידים השתתפו יהודים כרוכלים, כסוחרים ואף כלהטוטנים. 

בין ענפי המסחר החשובים היו: נוצות, עור, בגדים משומשים 
ומוצרי־טכסטיל שונים, אבני־חן, תכשיטים, עצים ועוד. 

בעיירות שבתחום המושב (ע״ע) ברוסיה ובגליציה, במאה ה 19 , 
הפכה כיכר הש׳ השבועי למרכז חברתי וכלכלי של העיירה, בה 
התבצעו עסקית עם איכרי הסביבה שבאו לקנות ולמכור ובצדה 
היה בית־המרזח, או הפונדק, שבד״כ היה חכור בידי יהודי. בשנות 
ה 30 של המאה ה 20 הועברו ימי־השוק בפולניה מימי ג׳ ור לימי 
ד ושבת׳ והדבר פגע קשות כרוכלים ובמסחר היהודי שם. ש" בעלי 
אופי מזרח־אירופי הוקמו במרכזי־ההגירה היהודיים במערב־אירופה 
ובארה״ב. 

ש. דובבוב (עורך), פנקס המדינה (מפתח בערכו), תרפ״ה ? י. היילפרין 

(עורר), פגקם ועד ארבע ארצות (מפתח בערכו), תש״ה; הנ״ל, פנקס 

מדינת מעהרין (מפתח בערכו), תשי״ב! ר. מאהלר, תולדות היהודים 

בפולין (מפתח בערכו), 1946 ! ב, רות (עורר), תקופת האופל, 

תשל״ג ; 71 ) 01 ? 171 ?) 1 ) ' 7.111 ,■| 1£ ןשז 11 . 1 \ 

ס) 11 ) 111 ) 1 ) 0 , 011111118 . 8 ; 1932 , 775 ) 7111 * 18117/11 . 17 5 ) 4 ! 718 )■ 38.111 * 1 

- 1/111 *£ 11713871 נ £115 .\ 7 . 1 ; 1960 , 1424-1702 071 י 1 511111 ) 81 171 71 )^ 11 ( 

. 1965 , 11 ־ 1 ,) 1 ) 157110 171 1 ( 0 > 11 ) 2 

אל. רי. 

11 ► שיווק (אנג' — פעולות עסקיות, המבוונות 

את זרימת המוצרים או השירותים מהיצרן, אד מהספק, אל הצרכן, 
במגמה לספק את הלקוחות ולהשיג את מטרות היחידה העסקית. 
במובן חברתי רחב יש המגדירים ש-ק כפעילות אנושית, המכוונת 
לסיפוק צרכים ורצונות, תוך תהליך של חילופין (^״ 6x0113 ); 
הגדרה זו מאפשרת הכללת מוסדות לא-עסקיים, כגון: עיריות, 
בת״ח, משטרה, מוזיאונים, מוסדוח־צדקה וכד׳. 

לקמן יידו־ן ש־ק עסקי כלבד, אם־כי ברור, שגם מוסדות הפוע¬ 
לים שלא למטרות רווה עשויים להשתמש בשיטות שיווקיות כדי 
לקדם את מטרותיהם. 

3 דרכים עיקריות לסחר: גישת המוצר, גישת המכירה 
והגישה השיווקית. בגישת המוצר מפתחת הפירמה 
מוצרים, או שירותים, הנראים בעיניה טובים ואשר מחירם 
סביר. לדעת היצרנים, הסבורים שהם יודעים מה טוב ומה 


הלקוחות רוצים, יביאו תכונות אלו לכך, שהמוצרים למעשה 
"ימכרו את עצמם" כשיובאו לש׳. כזו היתה, לדוגמה, גישתו של 
פורד — יצרן המכוניות ואכי קו־הייצור ההמוני — שייצר מכונית 
זולה והרחיב במידה רבה את הש/ אך מאחר שפורד היה נאמן 
לייצור ההמוני, ולא היה מובן לגוון אפילו את צבע ממניותיו 
("תוכל לקנות מכונית "פורד" בכל צבע, כל עוד הוא שחור"), 
הוא סייע בכך דווקא להצלחת הפירמה המתחרה, "ג׳נרל מוטורז". 
גם לאותו יצרן שפיתח מלכודת-עבברים טובה־יותר, והניח שטיב 
המוצר יריץ אליו את הלקוחות, נבובה אכזבה קשה; ועדיין רבות 
הפירמות הפועלות בגישה זו, ולא אתת הן נכשלות. 

גישת המכירה מפעילה פרסומת ואנשי-מכירה, באמונה 
שאלה ישכנעו את הלקוחות לקנות את מוצרי הפירמה או את 
שירותיה. ההנחה היא, שמוצרים ושירותים אינם נקנים אלא נמכ¬ 
רים. אפיינית לגישה זו ההתייחסות לפרסומת כשוות-ערך לש־ק, מצד 
אחד. והאמונה התמימה, שאיש-מכירות טוב יהיה מסוגל למכור כל 
שירות או מוצר — ללא תלות בטיב המוצר, או במחירו — מצד שני. 

הגישה השיווקית כמובן מביאה בחשבון פיתוח מוצרים 
טובים והפעלת פרסומת ואגשי-מכירות, אלא שאלה אינם עומדים 
לעצמם והם חלק מהמכלול השיווקי. כלולים בו (ברמת היצרן): 
ניתוח ש׳ — המאתר צרכים וש" וקובע באילו ש" תתמקד 
הפירמה; תכנון וקביעת מנוון מוצרי הפירמה בנקודת זמן, ולאורך 
זמן— הוספת מוצרים חדשים, הוצאת מוצרים שהביקוש להם פוחת, 
קביעת שם מסחרי, תכנון האריזה ואספקת שירות; קביעת תכנית 
קידום מבירות — פרסומת, מכירה אישית, מבצעי מכירות ויחסי־ 
ציבור! קביעת מדיניות מחירים — מחיר מבירה, תנאי אשראי 
והוזלות זמניות! גיבוש צינורות ש־ק — בחירת גורמים חיצו¬ 
ניים שיסייעו לפירמה להגיע ללקוחותיה, היחסים כין הפירמה 
לגורמים אלה, וקביעת דרכי ההפצה האופטימליים בין הפירמה 
ללקוחותיה. תוך הסתייעות במידע שיווקי קיים, או הנאסף באמצ¬ 
עות מחקרי ש". 

הגישה השיווקית התפתחה יותר בפירמות העוסקות במוצרי־ 
צריבה ובפירמות גדולות. ככל שהתחרות קשה־יותר, ככל שחיוניות 
המוצר בסל־הצריכה נמוכה־יותר, ובכל שההחלטה על קניית המוצר 
מבוססת יותר על שיקול־דעת איכותי ופחות על תכונות ומדדים 
בלתי-תלויים, כך גדלה השיבות הגישה השיווקית. חברת־החשמל, 
למשל, שהיא הספק היחיד של אנרגיה חשמלית, אינה זקוקה לגישה 
שיווקית, אם־כי גישה כזו עשויה לשפר את תדמיתה, ואולי — 
במידה שולית — גם להשפיע על הביקוש. ואילו פירמות המייצרות 
מוצרי-חשמל — טלוויזיות, מקררים, מגהצים חשמליים וכד׳ — 
העומדות בתחרות קשה עם פירמות רבות המייצרות מוצרים זהים, 
זקוקות לגישה השיווקית בהתאמת מוצריהן לטעם הלקוחות. מספר 
הלקוחות למוצרים הנמכרים ל ת עש יה ולמוסדות — כמכונות 
וכהלפים — הוא בד״כ קטן, הקשר אתם הוא בד״ב ישיר-יותר, 
והחלטותיהם מבוססות יותר על דרישות מוגדרות הניתנות למדידה; 
במקרה בזה נדרשת הגישה השיווקית פחות. במוצרי־צריבה המו¬ 
ניים — משחת־שיניים, ריבות, תכשירי קוסמטיקה וכד׳ — התחרות 
היא קשה, והלקוח עומד כפני מספר רב של מוצרים בעלי תכונות 
זהות. ללא יכולת מספיקה למדוד את ההבדלים בין סוג אחד 
למשנהו. במקרה מה בולטת מאד חיוניות הגישה השיווקית, המת¬ 
מקדת בסיפוק צרכים וש" מוגדרים. במוצרים שיש בהם מחסור, 
במובן שאין תועלת בגישה השיווקית! כל מוצר בזה שיוצע לש׳ — 
ייקנה* 





6:5 


שוהן דשודהז 


666 


התפתחות המוסדות השיווקיים. נוהגים להבחין ב 8 תקו¬ 
פות בהתפתחות הכלכלית: א) תקופת הייצור העצמי של יחידת 
המשפחה; ב) תקופת היחידות השיתופיות הקטנות; ג) תקופת 
הרוכלים; ד) תקופת הש" המקומיים; ה) תקופת המעבר לכסף; 
ו) תקופת הקפיטליזם; ז) תקופת הייצור ההמוני; ח) תקופת 
חברת־השפע. 

מוסדות שיווקיים קט עוג איים התפתחו מהתקופה השלישית 
ואילך, ואילו המדע השיווקי המקיף את היצרן, הסיטונאי, הקמעו¬ 
נאי. ועד לצרכן — התפתה רק מתקופת הייצור ההמוני, כשנוצרו 
עדפי כושר-ייצור לעומת הביקוש. ככל שגדל עודף כושר־הייצור 
בסחורה מסוימת, כן גברה התחרות, וגררה הורדת מחירים, פיטורי 
עובדים, ירידת כוח־הקניה וירידת מחירים נוספת — תהליך שכונה 
מחזורי עסקים (ע״ע). לכן גיסו היצרנים להגדיל את יציבות 
הביקוש למוצריהם. הם קבעו שמות מסחריים וייחדו תשומת־לב 
לאריזה. פותחה הפרסמת (ע״ע) — להגברת המכירות ולהעדפת 
מוצרי הפירמה. הוגדל מספרם של אנשי-מכירות וסוכנים — כדי 
להגיע לש" חדשים ולפתח את הש" הקיימים, פותחו מבצעי־מכירות 
— לחיסול מלאי מצטבר. הודגשו עיצוב המוצר, אבזרים נלווים 
וטיב המוצר. עם התפתחות חברת־השפע — המאופיינת בהכנסה 
פנויה ניכרת לרבים — החלו לפתח ולייצר מוצרים ושירותים, 
שנועדו לספק צרכים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים של הצרכ¬ 
נים. ריבוי המוצרים והשירותים החליפיים, המתחרים על הכנסתם 
הפנויה של הלקוחות, חייב התאמה מדוקדקת-יותר של המוצרים 
לטעם המעודן והמפונק־יותר של הצרכנים. מכאן ההתעניינות 
הגוברת בחקר מניעיו של הצרכן. תהליך התאמת המוצרים 
לטעם הצרכנים הוא אפוא בעצם מערכת סיפוק צרכים, שהרי 
הלקוח הבוחר במוצר מסוים, מתוך מוצרים דומים רבים, עושה 
זאת משום שהמוצר שבחר עונה על צרכיו בצורה הטובה-ביותר. 
בחירת מכונית, למשל, בד״כ אינה מביאה בחשבון את בחינת 
רכיביה הפיסיים בלבד, אלא בעיקר את סיפוק הצרכים השונים של 
הקונה, שאינם כרוכים בתפקידה הישיר של המכונית — נוחיות, 
עיצוב, ייחוד, סטאטוס וכד׳. 

ממחקר מניעי הצרכן לומדים גם כיצד לפנות אליו — בוחרים 
את אמצעי־התקשורת ואת מערכת הש־ק, וקובעים את המחיר 
בהתאם לציפיותיו. 

מערכת הש־ק מניעה את המוצרים והשירותים מן היצרן, 

או מהספק, אל הצרכן, בש-ק ישיר מהיצרן לצרכן, או בש־ק 
באמצעות מתווכים — סיטונאים וקמעונאים. 

ש־ק ישיר נעשה באמצעות סוכני הפירמה, והוא מקובל מאד 
במוצרים יקרים יחסית, ובש*ק לתעשיה, למוסדות ולחברות מסחר¬ 
יות. בש׳ הצרכנים נוהג ש־ק באמצעות סוכנים כשמחיר יחידת- 
המוצר, או השירות הנמכר, גבוהים־יחסית — אנציקלופדיות, 
תכשירי קוסמטיקה, ביטוח וכד׳. חלקו של הש־ק הישיר מתוך בלל 
המכירות קטן, והוא נעשה בעיקרו בש־ק באמצעות מתווכים. כשהקף 
עסקי הקמעונאים ניכר — כמו ברשת סופרמרקטים — פוסחים 
על הסיטונאים. במערכת זו תפקידו של היצרן לפתח ולייצר מוצ¬ 
רים, ולקבוע את מדיניות הש־ק המתאימה, ואילו המתווכים בוחרים 
מתוך מבחר המוצרים והתנאים את המתאים ללקוחותיהם ולהם. 
היצרן מתחרה במוצריו, והמתווך — במגוון המוצרים ובשירותים 
שהוא מעניק. 

ש־ק סיטוני. הסיטונאי מוכר ומעניק שירותים לקמעונאים, 
לסוחרים, ללקוחות בתעשיה ולמוסדות, ורק לעתים רחוקות — גם 
במכירה לצרכן. הש-ק הסיטוני התפתח, כאמור, במקביל להתפת¬ 
חות הייצור ההמוני. בתחילה עסקו הסיטונאים במגוון סחורות רחב, 
ונקראו םיטונאי־סחורות כלליים. עם הגידול בהקף הסחורות וב¬ 
מגוון התמחו הסיטונאים במוצרים מסוימים. כשההתמחות מצסמ- 



ה"■; הסיטונאי החרע כפרים, אנר חפירות (הרעות ?תיירות, פרים) 


צמת לסוג מוצרים מוגדר (למשל: מזון מזרחי, סיגריות, משקאות 
חריפים, אספקה לרופאי־שיניים) הם נקראים סיטונאים ייחודיים. 
סיטונאים אלה רוכשים בעלות על המוצרים לפני שהם נמכרים 
לשלב הבא. 

בין הסיטונאים שהם מתווכים בלבד, ושאינם רוכשים בעלות על 
המוצרים, מתווכים ($ת£^ 0 תכ 1 ), נציגי מפעלים ( 8 ח 1 ז 11 :ז £20 טח 3 ךח 
*"!:**ג) ונציגי מכירות ($זת^ 3 ,; 316 *). הסיטונאים הרוכשים בעלות 
הם משני סוגים עיקריים: א) נותני שירות מלא — בחירת מבחר 
מוצרים, אחזקת מלאי, ביצוע משלוחים, מתן אשראי, מתן הדרכה, 
ייעוץ ושירות; ב) נותני שירות מוגבל — המקיימים רק חלק 
מהשירותים שהוזכרו. בעקבות התפתחות מוסדות קמעוניים (רשתות 
ש-ק) ומנגנוני-מכירה של יצרנים, הממלאים גם פונקציות סיטונא¬ 
יות, הצטמצם הקף הש־ק הסיטוני. 

הש־ק הקמעוני החל עם הרוכל הראשון. בתקופת הש" 
המקומיים ככר החלו חלק מהקמעונאים להתמחות בסוגי סהורות. 
חנויות כלליות ( 0 ז 0 ז 5 31 זשת^), המחזיקות במגוון רחב של מוצ¬ 
רים, וחנויות המתמחות במספר קווי־מוצרים, או בקו-מוצרים 
ייחודי — קיימות מתקופות-הסחר הקדומות. 

מלבד ההבחנה הקלאסית בין מוצרים ראשוניים (בעיקר 
מוצרים חקלאיים, שבד״ב אין משקיעים בהם עבודה לאחר שנאספו) 
לבין מוצרים תעשייתיים, נהוג להבחין גם בין מוצרי־נ ותות, 
מוצרי-חיפוש ומוצרי ייחוד. מוצרי-נוחות נקנים לעתים 
קרובות, והלקוח רוצה להשיגם תוך השקעת מאמץ מזערי (סיגר¬ 
יות, עתונים, דברי־מתיקה וכד׳); לגבי מוצרי־חיפוש בודק 
הלקוח גם מוצרים חליפיים, או מקומות־קניה חליפיים, לפני שהוא 
מחליט לקנות, תוך בדיקת התאמה, איכות, סגנון ומחירים(רהיטים, 
ביגוד, מוצרי-חשמל ביתיים); ואילו לקניית מוצרי ייחוד — 
מוצרים בעלי תכונות ייחודיות או בעלי שם־מסחרי מסוים — 
מוכנים צרכנים לעשות מאמץ מיוחד לפני קניה (מוצרי-יוקרה, 
ציוד צילום, חליפות וכד׳). לצד הש*ק הקמעוני המסרתי התפתחו 
(מאמצע המאה ה 19 ) יחידות קמעוניות — עצמאיות או מאוגדות 
ברשתות ש־ק — בעלות הקף־מכירות גדול. היחידות הקמעוניות 
הגדולות עוסקות בעיקר במוצרי־ה נ ו ח ו ת, הנמכרים ב״סופר־ 
מרקט", או במוצרי־היפוש, הנמכרים בחנויות "כל-בו". מוצרים 
ייחודיים נמכרים בעיקר בחנויות המתמחות. התפתחות הדרגתית 
זו נבעה בעיקר מהיתרונות הכלכליים בגין הגודל ומצרכיו ודרי¬ 
שותיו של הלקוח. 

ש־ק קמעוני באמצעות חנויות. א) חנות כללית ( 31 זט 1 ו:> 8 
:״ 0 ז 5 ) — חבות מקומית, קטנה יחסית, המוכרת מגוון מוצרים 
מסוגים רבים. מכל סוג מוצרים מצוי בחנות מספר פריטים קטן. 


667 


שוק ושווק 


668 


בחנות כזו נמצאים מוצרי־נוחות ומוצרי חיפוש — מוצרי מזון, כלי־ 
בית, ביגוד, הנעלה וכד/ יתרונה בנוחיות המיקום — חנויות כאלה 
נמצאות במקומות־יישוב קטנים, המרוחקים ממרכזים מסחריים, והן 
מספקות לתושבי המקום את כל צרכיהם המיידיים. כיום מתמעט 
מספרן של חנויות אלה. ב) חנות מתמחה ( 1 ) 11111110 181€ 2x6 ״ 5 
510108 11110 ) — כאלה הן רוב החנויות המקובלות כיום? מהן המתי 
מהות במספר סוגי מוצרים (חנויות־מכולת, שבהן נמכרים מזון, 
חמרי־ניקוי, דברי־מאפה וכד), ומהן המתמחות בסוג מוצרים אחד 
(ביגוד, פרחים, חמרי־בניין, ציוד ספורט וכד). דרגת ההתמחות 
חגבוהה־ביותר היא של חנויותיייחוד, המציעות סוג מוצרים אחד, 
שגם הוא ייחודי. בתחום ההלבשה נקראות חנויות כאלה "בוטיק", 
והן מקובלות גם בתחום ציוד־צילום ייחודי, אבזרי ספורט ייחודיים, 
עתיקות וכד. ככל שהחנות מתמחה־יותר, כל גדול־יותר מספר 
הפריטים בסוג, והחנות מסוגלת לספק כמעט כל צורך בתחום סוג 
המוצרים שלה. לחנות כזו חוג לקוחות קבוע בד״כ, הנהנה מיחס 
אישי. במרכזי־קניה בערים גדולות מצויות חנויות־מתמחות גדולות 
(חנויות רהיטים, למשל). ג) סופרמרקט (ש׳־על? *"וזמת״סקט*) 
— חנות גדולה, המתמחה בעיקר בש־ק מוצרי-נוחות; מכולת, 
פירות וירקות ומוצרי בשר. אפייניים לסופרמרקט: ש י ר ו ת¬ 
עצמי (בעיקר במוצרי המכולת), מספר גדול של פריטים, נוחיות 
קניה וחניה. הסופרמרקט התגבש באה״ב בשנות ה 30 של המאה 
ה 20 ד) חנויות כ ל ־ ב ו ( 51010 זססגמזזגעס!)) משווקות מגוון רחב 
מאד של מוצרי־חיפוש — הלבשה, ציוד ביתי, ריהוט וכד. מאפיינת 
חנויות אלו — שהתפתחו באמצע המאה ה 19 — החלוקה למחלקות, 
שכל אחת שווה בהקפה לחנות מתמחה, ולעתים הן כוללות אף 
מחלקות בעלות אופי של חנות ייחודית. מלבד המגוון הרחב מצטיי¬ 
נות חנויות הכל־בו במתן שירותים מגוונים ללקוחות: משלוחי-בית, 
אשראי, זכות החזרה, שמרטף, חניה, מזנון, תצוגות־אפנה, שעות 
פתיחה ארוכות וכד — ובד״כ ניתנים שירותים אלה ללא תמורה. 
ה) חנות הנחה ( 1101150 : 115001101 >) — חנויות למוצרי־חיפוש, 
שקמו בשנות ה 50 כתגובה לחנויות הכל-בו. הן משווקות מוצרים 
מקובלים וסטנדרטיים במגוון קטן־יותר מחנויות הכל־בו, אך בהקף 
גדול. בד׳כ מחיריהם נמוכיס־יחסית, וזאת בעיקר בגלל הקף המכי¬ 
רות הגדול במגוון מוצרים מצומצם־יחסית. ו) חנויות ע נ ק ( 1 ) £00 

1 ש.) 1111311 ש<עץנ 1 ,שזס 01$1 ק 11 צ , 15 זז 111 ז 0 ( 11 ז 1 ש) התפתחו בשנות ה 60 

והסד. חלקן מתמחה במוצרי־נוחות — כחנות״עגק למוצרי־מכולת 
בלבד — ואחרות ("היפרמרקם") משווקות מוצרי־נוחות עם מוצרי- 
חיפוש. הן מתבססות על מכירה בשירות־עצמי ובמחירים נמוכים, 
בהם הן יכולות לעמוד הודות להקף־המכירות הגדול. הן משרתות 
אזורי-קניה נרחבים. 

ש־ק שלא באמצעות חנויות. א) ש־ק בדואר ( 101 ) 01 111311 
8 ח 13111 ש 1 ) כבר החל בשנות ה 80 של המאה ה 19 . המגוון המוצע 
דומה למצוי בחנויות הכל־בו, שחלק מהן משווקות בדואר נוסף על 
המכירה בחנויותיהם. יש אפילו חברות המאפשרות הזמנת סחורות 
באמצעות הטלפון. בד׳כ משווקים בשיטה זו תקליטים, ספרים, 
רכיבים אלקטרוניים, מוצרים אפנתיים לנשים וכד. אצל החברות 
הגדולות בתחום זה ניתן להזמין בדואר — לפי קטלוגים ענקיים — 
כמעט את כל המוצרים בני־הקיימא. ב) מכונות מכירה ( 11118 >ת 0 ־\ 
05 תו 3011 !ח) התפתחו בשנות ה 50 של המאה ה 20 . הן משווקות 
בעיקר מוצרי־נוחות, בסיגריות, ממתקים, משקאות קרים וחמים 
וארוחות קלות. בבתי-מגורים מופעלות גם מכונות־מכירה לש־ק 
תוצרת סריה ועתונים. היתרון — נוחיות הקניה! החסרון — תפעול 
יקר. ג) מכירה מבית לבית ( 50111110 !סס^ © 1 ! 100 >). כאמור, 
משווקים יצרנים, אך גם סיטונאים וקמעונאים, ישירות לבית 
הצרכן, בעיקר מוצרים שהלקוח אינו מחפש אחריהם, כמו ביטוחים 
ואנציקלופדיות. שיטה זו יעילה בהחדרת מוצרים חדשים. 


במרכזי-קניות מצויות חנויות מסוגים שונים. ככל שמרכז- 
הקניות גדול־יותר יהיה מספר החנויות גדול-יותר והחנויות עצמן 
גדולות-יותר. במרכזי־קניות — שהתפתחו בשנות ה 40 של המאה 
ה 20 — 3 סוגים; מרכזי-קניות שכונתיים, מרכזי-קניות עירוניים 
ומרכזי-קניות אזוריים. הראשונים מיועדים לספק שירותי־נוחות 
לשכונת־מגורים מוגדרת. במרכז־קניות כזה סופרמרקט, בית־ 
מרקחת, חנות לחמרי־בניין, מספרה. סלון ליופי, מכבסה לניקוי־ 
יבש ועוד. המרכזים העירוניים מיועדים לשרת אוכלוסיה עירונית 
גדולה, והם מתמקדים במוצרי-חיפוש — כביגוד וכריהוט — אד 
כוללים גם חנויות־נוחות. במרכזים האזוריים יש לפחות חנות כל¬ 
בו אחת, ועד 100 חנויות קטנות, המתמחות בעיקר במוצרי־חיפוש. 

המגמה בש-ק הקמעוני היא יצירת יחידות גדולות־יותר, המאפ¬ 
שרות ריכוז קניה תוך נוחות מירבית ובמחירים סבירים. ואולם, 
אין לצפות לחיסול החנויות המתמחות, המעניקות טיפול אישי- 
יותר ללקוחותיהן, והנמצאות קרוב-יותר אליהם. 

הש-ק בכלכלה ריכוזית. 

במדינות שפועלת בהן כלכלה ריכוזית — כלכלה הנשלטת 
בידי מנגנון ממשלתי ולא לפי כוחות הש׳ — כפי שהמצב במדינות 
הקומוניסטיות, קובעות רשויות־התכנון מה לייצר, כמה 
לייצר, אילו שירותים לספק, ומהו המנגנון שיניע את המוצרים 
והשירותים מן היצרן, או הספק, אל המשתמש, או הצרכן. הגבלה 
מתוכננת בהצע מוצרי-צריכה, למשל, מאפשרת למדינה להשקיע 
במוצרי־ייצור ובתעשיה כבדה, או להגדיל את ההוצאות לבסחון. לכן 
אין הצע המוצרים והשירותים נקבע לפי חוקי הצע וביקוש, אלא 
מוכתב בידי השלטון המרכזי, ומטרת המתכנן היא, שהביקוש 
יתאים עצמו להצע זה. ברור שאם 0 ה״כ הכמות המוצעת קטנה 
מסה״כ הכמות המבוקשת, נוצר למעשה מחסור? זה גורם לתופעת 
"שוק־שחור" בהקף נרחב — תופעה שכיחה בכלכלות ריכוזיות. 
גם כשנעשה מאמץ לחזות את הקף הביקוש והכמות המוצעת 
נקבעת בהתאם, בד״כ נעדר מהש" המגוון המבוקש ע״י הצרכנים, 
ורק חלק מהכמות המוצעת נמכרת. כד שוב נוצרת תופעת מחסור, 
המעודדת "שוק-שחור" וגורמת לבזבוז משאבים. הכלכלה הריכוזית 
מפוגלת לתכנן את הייצור, אך לא את הביקוש. ככל שהכלכלה היא 
ריכוזית־פחות ומנגנון הש , פעיל-יותר — כבהונגריה וביוגוסלוויה 
כיום — כן היא גם יעילה-יותר, הן בהשגת המטרות שהציבה 
המדינה והן בסיפוק צרכי הצרכנים. 

מובן שאין המצב זהה בכל תחומי־הצריכה. כך, למשל, מקבילה 
רמת־הצריכה של בשר, ביצים, חלב, ביגוד ודיור בבריה״מ כיום, 
לרמת־הצריכה של מדינה מתפתחת, ואילו בתחומי הרפואה הציבו¬ 
רית והתחבורה הציבורית זהה רמת השירותים שם לרמה של 
מדינה מפותחת. 

במערכת השיווקית בכלכלה ריכוזית פועלים אותם מרכיבים 
בסיסיים כבכלכלה ך 1 פשית — יצרנים, סיטונאים וקמעונאים. מובן 
שנקבעים גם המוצרים שייוצרו, גם המחירים, גם דרכי-ההפצה, 
ובמידה מסזימת גם קידום המכירות, אלא שכל הפעולות מודרכות 
בידי הרשויות הממשלתיות, והקף ההשקעות בהן נקבע במסגרת 
המדיניות הכלכלית הכוללת. 

הטיפול בחוסר־היעילות של המערכת השיווקית נעזר ברשויות- 
פיקוח ממשלתיות תקיפות, המופקדות על שמירה קפדנית של 
תקנים, וברשויות ממשלתיות שתפקידן לייעל את המערכת. ואולם, 
עדיין רבים הקשיים בשמירת איכות המוצרים ובהבטחת אספקת 
המוצרים שתוכננו, בהקף ובלוח־זמנים שנקבע-מראש, ואין צריך 
לומר — לסיפוק צרכי הצרכנים. 

מאפייני הש-ק בכלכלה ריכוזית: 1 ) ברמת היצרנים. 
מכסות־הייצור הנקבעות לכל מוצר מיוצרות בעשרות מפעלים, 
הפזורים ברחבי המדינה. למפעלים סמכויות מוגבלות. הם משתדלים 







669 


670 


שוק ושווק — שור, כזשפחו־ן 


למלא את המכסות, ללא מאמץ מיוחד לקדם את מכירותיהם. איכות 
המוצר אינה קבועה. למרות התקנים הקיימים, גדולים הבדלי הטיב 
בין מפעלים שונים. אין סיאום מלא בין מפעלים המייצרים מוצרים 
משלימים. כך, למשל, ייצרו מספר גדול של מצלמות, אך באותה 
תקופה לא ייצרו סרטי־צילום בכמות מספיקה. פיתוח מוצרים חד" 
שים נעשה ברמה על־מפעלית, 

2 ) ברמת הסיטונאים פועלים סיטונאים למוצרי־צריכה, 
למוצרי־תעשיה ולמוצרי־חקלאות, המקיימים פעילות סיטונית 
רגילה — הבטחת מגוון מוצרים, אבחנה, מיון, מילוי הזמנות והנעה 
לשלב הבא — אלא שגישתם פסיווית ומתרכזים במילוי משימות 
שהוכתבו מלמעלה. יש מחסור חמור במתקני־אחסון, המקשה על 
פעולה סיטונית יעילה. לעתים משמשות חנויות קמעוניות גדולות 
סיטונאים לחנויות קטנות־יותר, ולעתים נוצר מגע ישיר בין יצרנים 
לקמעונים. 

3 ) ברמת הקמעונאים. עיקר הש־ק הקמעוני בערים נעשה 
ע״י חנויות המדינה ; אלו חנויות כליבו גדולות מאד, והמגמה היא 
להגדילן עוד־יותר. עקרון השירותיהעצמי הולך ומתחזק. באזורים 
כפריים פועלות חנויות קואופרטיוויות, ששירותן — במגוון, במחיר 
ובאיכות — נופל מזה שבחנויות המדינה. ישנם גם יחידות קמעונ¬ 
יות קטנות־יותר, כגון חנויות המשרתות את עובדי המפעלים, או 
חנויות במחנות־צבא. חנויות־ספרים, בתי־מרקחת וחנויות־עתונים 
מופעלות בפיקוח חנויות המדינה ומשרדי־המדינח השונים. קיימות 
גם חנויות למוצרים חדשים, חנויות המוכרות תוצרת־חוץ, חנויות 
לזרים וחנויות המשרתות את הפקידות הבכירה בלבד — אך כולן 
בהקף אפסי יחסית לפעילות הקמעונית הכללית. אמנם מופעלים 
שירותים קמעוניים חדשניים — כמכונות־מכירה, הזמנה בטלפון, 
משלוחי־בית וש~ק באמצעות הדואר לפי קטלוג — אלא שהקפן 
מצומצם־ביותר ורמתן נמוכה מהמקובל במדינות־המערב. בכמה 
מדינות קומוניסטיות פועלות יחידות קמעוניות פרטיות בערים 
הגדולות, אך הן קטנות והקף המסחר בהן מצומצם. 

,ץו{)ז 1 ; 460 ל .[ .£ ; 1973 , 0111011 ־ ) 11 ' 01 5 £!{) 111 ,ז £6 ת 0 .עי ." 7 

/ 0 ץ 1601 } 1 16 >ד , 83/1615 .מ ; 1975 € 1 * 83 

,' 111 :> 1 ז 7 !)%. 10 ז 10 \ ,־ £01161 .ק ;* 1976 , 11 ^£ 1011 ( 4 

.* 1976 , 101 ) €011 01111 £ 101111111 ? 

ש. לכו, 

?צוקולדה, ע״ע קקאו. 

1 • 1 ז^ז 1 

?צוקי 1 , אחמד — י^■ ^ — ( 1868 — 1932 ), משורר מצרי 
נאו״קלאסי. לאחר שהשלים את לימודי המשפטים בצרפת 
( 1891/3 ) שימש משורר־חצר אצל הודדיו עבאם 11 . בשנים 1915 — 
1919 שהה בספרד, לאחר שהאנגלים הגלוהו ממצרים, בשובו פנה 
בשירתו לענייני מצרים הפנימיים — פטריוטיזם, פאן־אסלאמיות 
ופאן־ערביות. ב 1927 הכתירוהו משלחות של משוררים מארצות־ערב 
בתואר "אמיר המשוררים הערבים". 

שירתו' של ש׳ מצטיינת בסגנון קלאסי רהוט, בטון רטורי מדקלם 
ובחיקוי מוצלח של דרכי־ההבעה של השירה הקלאסית העבאסית 
והספרדית־ערבית גם־יחד. בסוף ימיו ( 1927 — 1932 ) פנה לכתיבת 
דראמות פיוטיות, ביניהן 5 טרגדיות, שנושאיהן לקוחים מההיסטוריה 
של מצרים הקדומה והערבים, קומדיה פיוטית אחת, דראמה בפרוזה 
ו 3 רומנים בפרוזה מחורזת. הכרך הראשון של שירתו, א ל " ש ו ק י ־ 
את ( 1 ! 1 ^ 3 !_ 01 ), הופיע ב 1898 ; המהדורה השניה, שי״ל ב 1925 , 
מכילה גם את שירתו הפוליטית, ההיסטורית והחברתית. בכרך השני 
( 1930 ) ישנם תיאורי ערים ומקומות במזה״ת ובאירופה שביקר בהם. 
הכרך השלישי ( 1936 ) מכיל שירי־קינה, ובכרך הרביעי ( 1943 ) — 
שירתו הדידקטית לילדים ולנוער ושירים על נושאים שונים, ב 1962/3 
פורסמו קטעי השירה והפרוזה מהעתונים שלא הופיעו בדיואן שלו 
בשם ה״שוקיאת הבלתי־ידועות". 


המחדשים כגון טה חסין, עבאס מחמוד אל־עקאד, איברהים עבד 
אל־קאדר אל־מאזני ואחרים ביקרו אותו קשות אחרי מותו. 

, 138 — 125 , 1£7¥10 ז €1 . 0113 ז 6016 !{ 7 ! 41111 . 1/16 ת 1 ^ 1131 ) 5 , 1311 ) 1 ). 3 * 1 .[ 

. 1958 

שוקלי, ו י ל י ם 3 רד פורד — ע 10 ; 001£ ! 151 )״ 1 ס 301£ ז 8 דחג ¥1111 \ — 

(נו׳ 1910 , לונדון), פיסיקאי בריטי־אמריקני. עם סיום לימודיו 
הצטרף ש׳ למעבדות חברת ״בל״ ( 1936 ), ושם עסק בחקר מוליכים־ 
למחצה (ע״ע) — בעיקר מיישרי־זרם. במלה״ע 11 ניהל אח המחקר 
של צי אה״ב בתחום גילוי הצוללות. ואח״כ חזר לחברת "בל". בסדרת 
נסיונות (שנתפרסמו בשנים 1948 — 1952 ) הביא — יחד עם ברדיו 
וברטין (ע׳ ערכיהם: כרך מילואים) — לפיתוח הטרנסיסטור — 
היסוד לאלקטרוניקה (ע״ע; כרך מילואים, עמ׳ 224 ) של המצב 
המוצק (ע״ע). ב 1954 עבר למכון הטכנולוגי שבפסדינה, ואח״ב — 
למשרד־ההגנה האמריקני. ב 1955 הקים את מעבדת ש׳ למוליכים־ 
למחצה ב״חברת ברגמן למכשירים״. ב 1956 זכו ש׳, ברדיו וברטיין 
בפרס־נובל בפיסיקה. מ 1958 מרצה ש׳ באוניברסיטת סטנפורד 
(מ 1963 , כפרופסור). ב 1972 חולל שערוריה, בהצהירו כי הכושים 
נחותים בכשרם השכלי לעומת הלבנים. 

?צוקן, ?צלמה זלמן ( 1877 , מרגונין שבחבל פוזן [פוזנן] — 
1959 , שוויץ), איש־עסקים, מו״ל ופטרון לספרות העברית. 

יחד עם אחיו הקים רשת משגשגת של חנויות כל־בו ברחבי גרמניה. 
בעלות היטלר לשלטון הופקעו ממנו עסקיו — תמורת תשלום חלקי — 
וש׳ התיישב בירושלים ( 1934 ). 

ב 1910 הצטרף ש׳ לתנועה הציונית. הוא היה חבר בכמה ממוס¬ 
דותיה — ובהם הקק״ל — וב 1928 יזם את רבישת אדמות מפרץ־ 
חיפה. ש׳ היה אספן נלהב של ספרים וכ״י־ עבריים ושל אמנות 
יהודית. הוא סייע לעגנון (ע״ע) בראשית דרכו, בהבטיחו לו הכנסה 
קבועה, ובהשפעת עגנון ובובר (ע״ע) — שגם עמו היה מיודד — 
יסד הוצאת ספרים יהודיים (הוצאת ש׳), תחילה בברלין(נסגרה בידי 
הנאצים ב 1939 ) ואח״כ בת״א (בעברית) ובנידיורק (באנגלית). 
ב 1929 יסד ש׳ בברלין את ״המכון לחקר השירה העברית״; בעלות 
היטלר לשלטון העתיקו לירושלים, וכן העביר שמה אח ספרייתו 
ואספיו. בשנים 1934 — 1945 היה יו״ר הוועד־הפועל של האוניברסיטה 
העברית. ב 1945 עבר לאה״ב והיה שם נציג האוניברסיטה. 

אחרי מותו היו ,,המכון לחקר השירה העברית" וספריית ש׳ 
ל״מכון ש׳", המסונף לסמינר התאולוגי היהודי בניו־יורק, והעוסק 
גם בתחומי־מחקר אחרים ביהדות (מקרא, תלמוד). 

בנו, גרשם גוסטו (נו׳ 1912 ), נהיה ב 1939 למנהלו ולעורכו של 
העתון ״הארץ״ (ע״ע א״י, עמ ׳ 1065 ), שרכש אביו, זלמן. בשנים 
1955 — 1959 היה חבר הבנסת השלישית מטעם המפלגה (ה) פרד 
גרסיוית (ע״ע). הוא התנה את הסכמתו לייצג מפלגה זו בכנסת 
בכך, שלא תעלה כל תביעה לשנות את אי־תלותו של "הארץ" ואת 
צביונו האל־מפלגתי — דבר שש׳ הקפיד עליו. 

ש׳ פרסם שירים בעברית, באנגלית ובגרמנית, והם הופיעו — 

כל שיר בשפח־המקור — בקובץ ״שירים לעת מצוא״, 1970 (בשם־ 
העט רוברט פוזן), 

?צור, משפחה. משפחת רבנים ואישי־ציבור בפולניה, ליטא, 
גליציה, בוהמיה, מוראוויה ורומניה. מביניהם: 

1 . ר׳ אברהם חיים בן נפתלי הירץ ש' (נם׳ 1632 , לבוב), רב 
ומחבר. כיהן כרב בעיירות גליציה, סטנוב ובלז. ספריו: "תורת 
חיים״(א׳—ב׳ : לובלין, שפ״ד ; קראקא. שצ״ד) י- חידושים על מסכ¬ 
תות הש״ם; ,.צאן קדשים״ (וואנזיבעק, תפ״ט) — על סדר קדשים; 
״בדק הבית״ — על הלכות גיטין(אמסטרדם, תצ״ג). 

2 . אפרים שלמה בן נפתלי הירש ש׳(נפ׳ 1663 , לובלין), רב, למדן 


671 שיר, גושפהה 

ומחבר בליטא. כיהן ברבנות העדים ה 1 רודנה, שברשיו ובריסק 
דליסא ; בסוף ימיו היה רב ואב״ד בלובלין. חתום על הסכמת ועד 
ארבע הארצות משע״ה ( 1617 ). חיבר ״תבואות שור״ — על ארבעה 
סורים (לובלין׳ שע״ה, שע״ו). תשובותיו ופסקיו מצוטטים לעתים 
קרובות בספרות־ההלכה בזמנו. מכונה "תבואות שור הזקן׳/ כדי 
להבדילו מאלכסנדר ש/ שחיבר גם הוא ספר בשם זה. בנו, יעקב, 
חיבר את הספר ״בית יעקב״ (ונציה, תנ״ג) — על מסכת סנהדרין — 
וכיהן ברבנות כריסק. 

3 . אלכסנדר סנדר בן אפרים זלמן ש׳ ((?], לבוב — 
1737 , ז׳ולקייב), למדן ומחבר. חתנו של ר׳ מרדכי בן לייבוש, נשיא 
ועד ארבע ארצות. ישב רוב ימיו בדולקייב וסירב לכהן כרב. ספרו 
"שמלה חדשה" (זאלקווא, תצ״ג) כולל פסקים בהלכות שחיטה וטרי* 
פות, ומצורף אליו ״תבואות שור״ — פירוש רחב על־דרך הפלפול. 
כנספח לספר צירף חידושי הלכות ואגדות על מסכת חולין, "בכור 
שור". הספר יצא במהדורות רבות, והוא הספר היסודי בהלכות 
שחיטה. על ספרו נתחברו פירושים שונים ז מהם: "לבושי שרד", לר׳ 
דוד שלמה אייבשיץ (מוהילב, תקע״ב), ו״תקוני הזבח", לר , ישעיהו 
בורוכוביץ (אודיסה, תרמ״ג). 

4 . א ל י ש ע ש/ בנו של ר׳ נפתלי ש׳, רבה של לובלין. כיהן 
כ״מגיד״ ברוהסין והיה ממנהיגי השבתאים בדרום פולניה. ב 1775 
הצסרף לי. פרנק (ע״ע, עם׳ 311 ) ונטל חלק פעיל בארגון הוויכוח 
עם הרבנים בקמניץ פודולסק ביוני 1757 . לאחר הוויכוח ברח 
לתורכיה, ושם מת. בניו השתמדו ב 1759 והחליפו את שמם לוולובסקי 
(שור = 61 ׳\ץ, בפולנית). מצאצאיו היו משפטנים ומדינאים, ומהם — 
בעלי תארי־אצולה. 

5 . ישעיהו ש/ (נם/ יאסי, 1879 ), מגדולי רבני רומניה? כיהן 
ברבה של יסי(ע״ע) מ 1850 . ש׳ עמד בקשר הדוק עם ר׳ י. ש. נתנזון 
(ע״ע) ועם אחרים מגדולי דורו. ספריו: "כליל תפארת" (תרכ״ח) 
ו״חזון ישעיה״ (תרס״ה) — על התורה. בשנות ה 60 עמד בפולמוס 
חריף עם משכילי עירו על רקע התנגדותו לתיקונים. במהלך הפולמוס 
הושעה, בעזרת השלטונות, ממשרתו, אך הוחזר אליה כעבור זמן קצר. 

י. עמדו, ספר שמוש, תקי״ח (מהדורת־צילום: תשל״ה)< ח. ד. פריפד־ 

בערב, ספר תולדות משפחת ש׳, תרס״א; מ. בלבן, לתולדות התנועה 

הסראבקית, א׳, חרצ״ד ; ח. צ׳רבוביץ (רב צעיר), תולדות הפומקים, 

ג/ תש״ח. 

אל. רי. 

11$ *, יהו$ע ה$ל (יה״ש! 1818 , ברודי — 1895 , שם), חוקר 
וסופר, מראשי הדור השני של "חכמת ישראל" (ע״ע) 

בגליציה. כיתר אנשי "חכמת ישראל" במזרח־אירופה התפרנס גם 
ש׳ מן המסחר, אך את רוב עתותיו הקדיש ללימודים ולעבודה 
ספרותית. במחקריו — שיש בהם בקיאות רבה וחריפות יתירה — 
נטה ש׳ באופן קיצוני לתנועת הרפורמה והתיקונים בדת, ויצא 
בסלחמודחרמה נגד היהדות האורתודוכסית ומוסדותיה הקלאסיים. 
החלק הגדול והחשוב במחקריו נכתב כביקורת על עבודותיהם של 
אחרים — בעיקר בהחדרה מתוקנת של טכסטים מדרשיים ורבניים — 
והאופי הביקרתי ניכר בכל מפעלו המדעי והספרותי של ש/ והוא 
גם היסוד־המעמיד שבו. עקב כד היה ש׳ איש ריב ומדון גם לרוב 
אנשי "חכמת־ישראל׳/ והוסיפה על כך נטייתו המופלגת לסרקאזם 
ולסאטירה — בסגנונם של פרל (ע״ע) וארטר (ע״ע, ענד 810 ) בני־ 
זמנו — ושקידתו המתמדת לחשוף ולפרסם בדפוס אירועים הטרו־ 
דדכסיים מן העבר, מהם בעלי אופי אנטי־רבני ואנטי־ממסדי מובהק. 

בגלל בדידותו המדעית, שהלכה וגברה עם הזמן — למרות 
ההתכתבות הענפה שניהל עם גדולי ״חכמודישראל״ — נאלץ ש׳ 
לייסד ולממן כ״ע פרטי משלו, שמעל דפיו יכול היה לפרסם מחקרים 
שלו ושל מתי־מעט חברים לדעה. בשנים 1851 — 1887 הופיעו 11 
כרכים של ״החלוץ״ — מייסודו ובעריכתו — ומכרך ו׳ ואילך נכתב 


— שור, משה 672 

רוב החומר בידי ש׳ עצמו. מלבד זאת הופיעו מאמריו ב 15011£ :ז 11 שבז 15 
" 316 תה* של יוסס (ע״ע), בכה״ע "ציוך ועוד. פרק חשוב ממלחמתו 
באורתודוכסיה הגליצאית בשנים 1879 — 1884 טמון בין דפי "עברי 
אנכי", שיצא אז נבראדי. מלחמתו "המדעית" של ש׳ באורתודוכסיה 
הקיפה את כל התקופות ההיסטוריות, החל בתקופת המקרא (ש׳ היה 
מראשוני המשכילים שהשתמשו בשיטות ביקורת־המקרא נם לגבי 
התורה) ועד לחסידות בת־ימיו, אך פרקיה החשובים, שערכם לא פג 
לגמרי, נוגעים לספרות הרבנית של יה״ב. בקרב המוני החרדים 
בגליציה נצטיירה דמותו של ש׳ כמשכיל הכופר (בה״א הידיעה), 
וכזה הונצח — בשמו, אף כי במחלצות ספרותיות — ב״הכנסת 
כלה" של עגנון. ועוד. 

י. קיוזנר, תולדות הסםח־ת העברית החדשה, ד', 58 . 77 , 11953 
ע. שסייזהנדלר(עורך), ה. ש/ מאסריס, 1972 !. 8 
,.[>! ; 1960 ) ( 11^0.^, XXX1 ־ 1 ) 1 ) 0 *ק 70 ) £1 70 * £011 104 > 

. 1969 ,. 8 מ!ז) ! 07 *¥ * 147 ו 0 )\ * 1 ) 7 — . 1-11.5 

מ. 

שור, י$עיה ( 1875 , מוגילב (אוקראינה] — 1941 , ישראל), 

י • 1 

מתמטיקאי יהודי. למד באוניברסיטת ברלין והיה תלמידו 
של פרובניוס ( 6111115 ( 01 ־!'^). ב 1920 נתמנה שם פרופסור, אולם 
נאלץ לוותר על משרתו עקב חוקי־הגזע הנאציים ( 1935 ). ב 1939 
עלה לישראל. 

ש׳ חקר בתורת־המספרים ובאלגברה, והיה ממניחי־היסוד לתורת 
ההצגות הלינאריות של חבורות (ע״ע). נודע בעיקר בשל ה״למא 
של ש׳", הקובעת, כי האופרטורים (ע״ע אופרטור (כרך מיל׳]) 
היחידים המתחלפים עם הצגות אוניסריות אי־פריקות הם מכפלות 
סקלריות של אופרטור היחידה. ש׳ הרחיב גם את תורת החבורות 
הסופיות לחבורות קומפקטיות וחקר את ההצגות של חבורת־הסיבוב. 

$ור, מ$ה ( 1874 , פשמישל [גליציה] — 1941 , אוזבקיסטן), 
היסטוריון. ש׳ למד בביהמ״ד־לרבנים בווינה ובאוניברסיטות 
דנה, לבוב וברלין. למן 1899 הורה לימודי־היהדות בסמינר־למדרים 
בלבוב, וכן עסק שם בפעילות חינוכית וחברתית ענפה. מ 1905 
היה מורה. ומ 1915 — פרופסור לבלשנות שמית באוניברסיטת לבוב. 

ב 1923 נתמנה רב ומטיף בביהכ״ג המתקדם "טלומצקה" בוורשה, 
במקומו של ש. פוזננסקי (ע״ע). אח״כ כיהן כסרופסור באוניברסיטה 
של ורשה וב״מכון למדעי־היהדווד שם, שהוא היה ממייסדיו ( 1928 ). 
בשנים 1935 — 1938 היה חבר האקדמיה הפולנית למדעים. ש׳ היה 
פעיל בחיי הציבור היהודי; בשנים 1936/8 היה חבר הסנאט הפולני, 
ושם לחם בעוז באנטישמיות הגוברת. בפרוץ מלה״ע 11 נמלט 
מזרחה. הוא נאסר בידי הסובייטים ונדד מכלא לכלא, עד אוזבקיסטן 
— שם נפטר. 

ראשית עבודתו המדעית היתה בחקר קורות יהודי פולניה. ש׳ 

היה הראשון שהחל לתת תיאור מקיף ומבוסם של משטר הקהילות 
והוועדים בפולניה, ובכך השפיע הרבה על המשך המחקר. "ארגון 
היהודים בפולניה עד 1772 ״ (בפולנית). ב 1899 י״ל גם ברוסית 
וגם בתרגום גרמני (מקוצר). ש׳ חיבר מונוגרפיה מקיפה, ע״ם 
חומר ארכיוני, על קהילת פשמישל (בפולנית; 1903 ), ההדיר 
קורפוס פריוולגיות שנתן ססניסלאוו אוגוססוס ליהודי קראקוב 
ב 1765 וכתב עוד עבודות רבות. לאחר זמן פנה ש׳ לחקר המשפט 
של אשור ובבל והיה מראשי המדברים בתחום זה. בידהשאר 
ההדיר, תרגם ופירש 184 תעודות משפטיות אכדיות, ובכך אפשר 
גישה אל החומר האכדי גם לחוקרי־משפט שלא ידעו אח כתב־ 
היתדות. ש׳ עסק גם בבירור הזיקה שבין קדמוניות המקרא ותרבויות 
הקדם. ספריו העיקריים בתחום זה הם: ' 5 ;ז 110011 15011€ ת 10 ץנ 31 ( 111 ^- 
האיזור, אופנמרג (ע״ע) — 32,600 תוש׳! ראססאם — 29,00 
ו 5 ן 1 { £0 ז 2055 ס־! כ 1 1 >מ 11 ' 21111 3£5 > ת 1€ ! 1 ז 11 ] 1 ז 11 

(״מקורות למשפט האזרחי והפלילי בבבל העתיקה״). 1913 . 



673 


שור, משה — שורץ, יהוסן* 


674 


ם׳ היובל לכבוד פרוס׳ ד״ר ס. ש׳, תדצ״ה (כולל ביבל׳); קובץ מדעי 
לזכר מ. ש׳, תש״ה: י. גוזיק, מ. ש׳ (בתוך: 0 . ק. מירסקי !עורך]. 
אישים ודמויות בחכמת ישראל באירופה המזרחית לפני שקיעתה, 
207 — 222 ), תשי״ט. 

י. הי. ־ ר. י. 

#ורץ, גץ אליקים הכהן ( 1760 , שווריז - 1850 , ביה 

[הונגריה]), רב ואיש־ציבור בהונגריה. ש׳ למד בישיבות 

פוזן(אז — פולניה) ופרשבורג (הונגריה). ב 1782 עקר לפראג ולמד 

שם מתמטיקה. ב 1786 השתקע בעיר ביה ( 2 ( 83 ), דרום הונגריה. 

הוא הקים שם ישיבה, והיא משכה תלמידים בזכות המוניטין שיצאו 

לש׳ כלמדן מופלג. ב 1812 נבחר לכהונתו הראשונה כרב, בקהילת 

סבדקה ( 3 ^ 52363 — סובוטיצה ביוגוסלוויה), דרום הונגריה. 

ב 1815 היה לרב בביה, ובתקופת כהונתו — כיובל שבים "־ היתד. 

קהילתה לקהילה המרכזית באיזור כולו ן ב 1827 נבחר לרב־הפלך. 

ש' נודע בלמדנותו ועמד בקשרים עם גדולי יהדות הונגריה — 

ר׳ מאיר איזנשטט, בעל "מאורי אש", ור׳ משה סופר (ע׳ ערכיהם). 

השכלתו ומ תינו תו ייחדו את עמדתו בפולמוס תיקוגי־הדת (ע״ע הוני 

גריה, עמ׳ 866/7 ) 1 בהשכלה ובתופעות החילון(סקולריזציה) בחברה 

היהודית ראה ש׳ תופעות שלא ניתן לעקרן, וסבר כי על הרבנים 

האורתודוכסים להתמודד עמן ולא לדחותן. ב 1844 השתחף בוועידת־ 

רבנים בפקש (״ 21 ?), ובה לחם נגד מגמות קיצוניות באורתודוכסיה 

ההונגרית; הדבר הביא לצינון יחסיו עם משפחת הרבנים לבית סופר, 

מנהיגת היהדות החרדית בהונגריה. 

פ. ז. שוורץ, שט הגדולים מארץ הגר, א, אות ג׳, ם׳ ט״ז, תרע״ד! 

י. גריבוואלד, לסלגות ישראל באונגריא, ל״ד/לה, תרס״ט; -תז 13.1.3 

,( 1 ,£ח 31 ) 160261 > 0 [ 1111131116116 6 ת 611161 § 11 ^ , 03111161 ) . 0 . 5 ,־!££■] ש נ 1 
. 1898/9 ,( 15-16 , 16 ת $231 251.10 ז 3 ץ 135 *) . 0 ' 5 70 , 1111 □£ . 5 ; 1860 

שול״ל, אז ׳ | — 010 £11£€0€ — ( 1786 — 1889 ), כימאי 
צרפתי. למד באנז׳ר ( 5 ־ 801 ת^) עיר מולדתו ובפריס והתמנה 
ב 1806 עוזר מדעי ב 0£ ח 3 ז? 36 11£8£ נ>כ>. עסק בעיקר בחקר האינ¬ 
דיגו (ע״ע) ובתכונות הסבון. ש׳ גילה ובודד תרכובות אורגניות 
רבות, ובמיוחד חומצות שומביות ותולדותיהן. שמו נתפרסם בזכות 

ספרו 131 מ 1 ת 3 £ת 011£1 י 1 > 35 ־ £1 5 גןזס 0 5 ש 1 5111 111£5 ) 1 בת 0111 

(״מחקרים כימיים על שומני בע״ח״), 1823 . חיבר מאמרים נוספים 
בתחום ההיסטוריה של הכימיה. התעניין גם בתהליכים תעשייתיים, 
וב 1825 רשם יחד עם גי־ליסק (ע״ע) פאטנט לייצור חומצות 
שומניות לתעשיית הנרות. תקופה ארוכה שירת כמנהל ביהח״ר 
לחמרי צבע במפעלי גובלן (ע״ע). בשנים 1828 — 1864 עסק בפיתוח 
תהליכי צביעה וגם במחקרים על הפסיכולוגיה של ראיית הצבעים. 
בעשור האחרון לחייו חקר את תופעות ההזדקנות. ש׳ היה חבר 
האקדמיה הצרפתית למדעים, וכיהן כנשיאה שנים רבות. המשיר 
בעבודותיו עד יום מותו בזקנה מופלגת. 

#!רץ, אליה(אדולף) ( 1846 , טול-אדם [הונגריה] — 1931 , 
וינה), רב וחוקר. ש׳ למד באוניברסיטת וינה וגם בביהמ״ד- 
לרבנים בברסלאו, שם היה תלמידו המובהק של ראשו, ז. פרנקל 
(ע״ע). בשנים 1875 — 1893 היה רב בקרלסרוהה, וכשנוסד ביהמ״ד- 
לרבנים בווינה ( 1893 ) היה למנהלו. ש׳ עסק בעיקר בחקר התושבע״ב 
וכלליה (ע״ע מדות שהתורה נדרשת בהן). בשנים 1879 — 1929 פרסם 
מחקרים על התוספתא למסכתות שונות, ועמד על היחס שבינה לבין 
המשנה. בשבתו בווינה פנה לחקר התלמוד. באותה עת כתב 

3 מ 11 ת 311£ ת 1 בת 80112 ז&י ת€ל־ £1 ־\ 110 תס 0 ("המחלוקות בין 
בית־שמאי לבית־הלל״), 1893 , וספרים (בגרמ ׳ ) על כמה מן המידות 
שהתורה נדרשת בהן: ״הגזירה-השווה״ ( 1897 ; עבר׳: תרנ״ח); 
״ההקש״ ( 1901 ); ״כלל ופרט״ ( 1909 ); "ריבוי ומיעוט וריבוי" ו״דבר 
הלמד״ ( 1921 ). את המחלוקות בין ה״בתים" ייחם לירידת סמכות 
הסנהדרין, לעיסוק הגדל בעיון ולחילוקי~ר.דעות העקרוניים באשר 
לשימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. ש׳ גם פרסם ספר על "משנה 


תורה״ לרמב״ם ( 1905 ). בעבודתו המחקרית והחינוכית נהג ש׳ 

שמרנות רבה, וגם התנגד ל״ביקורת הגבוהה" של המקרא (ע״ע, עמ׳ 

319 ) ולתיקונים בדת, ב 1926 י״ל ספר ליובלו ה 80 ("מנחת ביכו¬ 

רים"), וב 1946 — ״ם׳ זכרוך, במלאת 100 שנה להולדתו. 

בנו, ארתור זכריה ש׳ ( 1880 , קרלסרוהה — 1939 , ירו¬ 

שלים), ביבליוגרף וחוקר ב״י עבריים, פרסם ספרי ביבליוגרפיה 

על הספרים ועל כה״י העבריים שבווינה (ובאוסטריה בכלל), וכן 

הו״ל כמה מכ״י אלה. הוא השתתף בקביעות בבטאון התנועה הציונית 

ז 1 ש¥\ ש 1 ס. עם כיבוש אוסטריה בידי היטלר נאסר ועונה. הוא עלה 

לא״י, וכעבור זמן־מה נפטר. חתנו הוא ט. קולק (ע״ע). 

מ. ווכסמן, סרום׳ א. ש׳ (בתוך: ש. פדרבזש [עודד], חכמת ישראל 
במערב אירופה א/ 482 — 490 ), תשי״ט! ד. ש. לוינגר, ד״ר ז. ש׳(שם, 

ב/ 257 — 264 ), תשכ״ג; 1916 , . 70 7.11 ,. 4.5 , , 0163 ? .? 

#ולץ, יהוסף ( 1804 , פלוס [בוואריה] — 1865 , ירושלים), 
ראשון לחוקרי א״י בעת החדשה. ש׳ היה ת״ח ובעל השכלה 
חילונית רחבה. הוא סיים בינדד-למורים, ואח״ב למד 5 שנים בווירצ־ 
בורג, הן לימודי־קודש והן באוניברסיטה שם. ב 1829 פרסם 
מפת א״י, בעברית ובלועזית, והיא זכתה ל 3 מהדורות עד 1832 . 

ב 1833 עלה לירושלים, יסד בה את 
ישיבת "עדות ביהוסף" ועמד 
בראשה. ש׳ התקרב לחוגי המקו¬ 
בלים הספרדים ולמנהגיהם, ולבש 
בגדי המזרח. את מיטב זמנו הקדיש 
למחקר אינטנסיווי של א״י ונתו¬ 
ניה הפיסיים והנאוגרפיים, בערכו 
תצפיות ממושכות וסיורים נרחבים. 

במחקריו לא יכול היה להיעזר 
במכשירים מדויקים ובספרות ה¬ 
מדעית בת־זמנו, והדבר ניכר בטיב 
מסקנותיו. ב 1841 פרסם מאמר 
*"י 0 * ׳"ייי־י (איסף ?זבדיח ׳ גדול על מצב היישוב היהודי בא״י, 

הספריה הלאומית) , , 

ואז גם החל לערוך את כתביו 
בענייני א״י, בשם "דברי יהוסף". חלק א', "תבואות שמש" 
(ירושלים, תר״ג), דן בסוגיות אסטרונומיות הקשורות בהלכה: 
זמני עלות־השחר והנץ־החמה. חלק ב׳, "תבואות הארץ" (ירושלים, 
תר״ה; אנג׳: י. ליסר, פילדלפיה, 1850 ; גרמ׳: ישראל ש/ 1852 ; 
מהד׳ זו עודכנה בידי ש׳), שהוא החשוב בספריו, דן בגבולות א״י, 
בזיהוי אתרים מקראיים, בחקר החי והצומח של א״י ובסקירת 
תולדות א״י מחורבן הבית השני ועד ימיו. במהדורות הלועזיות 
נוספו מפות ותמונות. חלק ג׳, "פרי תבואה" (ירושלים, תרכ״א), 
מוקדש למחקרים במקרא ובספרות חז״ל, וחלק ד׳, "דברי תשובות 
יוסף" (ירושליום, תרכ״ב), משלים את קודמיו וכולל תשובות 
בהלכה. ב 1849 יצא ש׳ לחר׳ל בשליחות "כולל הו״ד" (ע״ע א״י, 
עמ׳ 506 ), שתקופה מסוימת נמנה עם ראשיו. בשנות ה 50 נוצרה 
מתיחות בינו לבין ראשי ה״כולל", משום התנגדותו לתכניות 
פרודוקטיוויזציה של ה״כולל״ — על רקע בניית "בתי מחסה" 
(ע״ע, עמ׳ 332 ) — חרף התנגדות הקהילה האשכנזית — וביוסף 
בסדרי החלקה (ע״ע). מאידד־גיסא גילה אהדה לתכניות תיקון 
החינוך ותמך בל. א. פרנקל (ע״ע) בהקמת ביה״ם "למל" בירושלים 
(ע״ע, עמ׳ 332 ) — חרף התנגדות הקהילה האשכנזית — וביוסף 
בלומנטל בעת הקמת ביה״ס ״דורש ציון״ (ע״ע, שם). — כמה 
מציוריו שמורים באספי מוזיאון ישראל ובית הספרים הלאומי. 

י. בן אריה, א״י במאה ד״י״ט, גילויה מחדש (מפתח בערכו), 1970 ; 

א. מ. לובץ, תולדות הרב ר׳ ש׳ (בתוך: ג. קר&ל [עורך], בתיבות 
ציון וירושלים), תשל״א! י. פישר (עורך), אמבות ואומנות בא״י במאה 
ה 19 , (מוזיאון ישראל), תשל״ט. 



אל. רי, 



675 


שורץ, ישראל יעקב 


שורצנברג, סליקם, נסיר 


676 


שורץ, ישראל יעקב ( 1885 , פסרושי? [ליד קובנה, ליטא] - 
1971 לקסינגטון [קנטקי]), משורר יידי־עברי. ש׳ למד 
בישיבות קובנה. ב 1906 היגר לאה״ב, ובאותה שנה הו״ל את שיריו 
ותרגומיו הראשונים ביידית, במהרה השתלם בשפה האנגלית, ותרגם 
ליידית מיצירות שיקספיר, מילטון וויטמן. ש׳ היה מראשי קבוצת 
המודרניסטים בשירה היידית (ע״ע, עמ׳ 803/4 ) באה״ב, "די יונגע" 
("הצעירים"), ופרסם בבטאונה "די יונענד" ("הנוער"). הוא היה 
היהיד בקבוצה זו שכתב גם עברית. ב 1918 התיישב בלקסינגטון 
(״ 0 ^ 16x10 ), ונופיה היו מקור־השראה לפואמה שלו, "שירת קנטקי", 
1925 , שאח״ב תרגמה בעצמו לעברית (תשכ״ב). גיבור הפואמה הוא 
יהודי ליטאי, המהגר לאה״ב, עוסק תחילה ברוכלות, מתעשר והופך 
לדמות מרכזית בסביבתו החדשה. בפואמה האוטוביוגרפית, "יונגע 
יארו" (״שנים צעירות״), 1952 , שר ש׳ לכפר-ילדותו על גדות הנימן 
ולימי לימודיו בישיבה; נוסף על לימודי־הקודש למד ש , להכיר שם 
את שירתו העברית של ביאליק, את שירתו היידית של א. ריזין 
(ע״ע) ואת חזונו הציוני של הרצל, 

משירי ביאליק תרגם ש׳ ליידית את ה״מתמיד", "מגילת האש", 
ועוד, וכן תרגם וערך שתי אנתולוגיות מהשירה העברית. משיריו 
בתרגום לעברית מצויים בכל האנתולוגיות לשירה היידית. 

ד. סדן, מבוא לשירת קבמוקי(כתור י. י. ש׳), תשכ״ב; י. י. ש׳, דרכו 
של משורר יהודי דו־לשוני (הדואר, 42 , כ״ט), תשכ״ג. 



שורץ, מו־דיץ — 12 ־ 31 ^ 5011 — ( 1890 , סודילוב, 

רוסיה — 1960 , ישראל), שחקן ובימאי יידי, אמריקני, מן 
הדמויות המרכזיות של התאטרון היידי בניו יורק. ב 1901 הגיע ש׳ 
עם הוריו לאה״ב. את דרכו כשחקן תאטרון החל ב 1905 , כשהופיע 
בבלטימור עם להקה יידית, וכעבור 7 שנים הציג בפתיחת התאטרון 
של קסלר בברודווי. ש׳ נשאר בתאטרון זה עד 1918 , ואז פתח 
תאטרון משלו — ״התאטרון האמנותי היידי״. ב 40 שנות פעילותו 
היה ש׳ לשחקן נודע, וסייר והופיע עם תאטרונו ברחבי העולם — 
בדרום־אמריקה ובצפונה, באירופה, בישראל ובאפריקדדהדרומית. 
הרפרטואר המגוון שלו כלל כ 150 מחזות של שיקספיר, לופה דה 
וגה וברנרד שו. ש' פעל רבות להעלאת מחזותיו של שלום עליכם 
ובימוים. תאטרונו נתפרסם כמוסד שטיפח כשרונות־בימה לתאטרון 
היידי והאנגלי כאחד. ש׳ ניחן באישיות בימתית מרשימה ונזקק 
הרבה למימיקה; חרף נטייתו לסגנון מצועצע— כיתר בני האסכולה 
שלו — זכו הופעותיו לשבחי הביקורת בברודווי, הוא נתפרסם 
במיוחד בתפקידים כשיילוק ב״הסוחר מוונציה" לשיקספיר, אום־ 

וואלד ב״רוחות" לאיב- 
סן, ר׳ מלך ב״יאשע 
קאלב" ("יושה עגל") 

לזינגר ו״המלך ליר". 

ב 1950 נאלץ ש׳ לסגור 
את תאטרונו (שהיה 
בין תאטרוני־היידית ה¬ 
אחרונים שסגרו שע¬ 
ריהם) מחמת התמעטות 
הקהל ולהקות השח¬ 
קנים. הנסיון להחיותו 
ב 1955 לא עלה יפה. 

ב 1960 עלה ש׳ לישראל 
בתקווה להקים בה מר¬ 
כז לאמנות יידית. הוא 

הקים להקת שחקנים,ש־ 

מוריץ שוורץ בתפקיד רבי ם 5 ו במחזהו ׳ 58 הציגה את ,יושה עגל", 

י. י. זיננר "י&שע קא?כ"; י&וון־ץ א,,י ביים "* , י' 
את הסחזח (ארכיון ?תאטרון, יר 1 ש?יםו אבל מת זמן קצר אח״כי 


שורצבךד, שלום ( 1886 . איזמאיל [בסרביה] — 1938 , קייפ־ 
סאון), פעיל בתנועה הסוציאליסטית היהודית במחתרת, 

בבלטה (אוקראינה), ומארגן ה״הגנה העצמית" (ע״ע) שם. ש׳ היה 
בעל השקפית אנרכיסטיות, נוסח שסירנר (ע״ע). ב 1909 נמלט 
לפריס והתפרנס משענות. בפרוץ מלה״ע 1 התגייס ל״לגיון הזרים", 
נפצע וזכה לאותות־הצטיינות. ב 1917 חזר לרוסיה והתגייס ל״גוורדיה 
האדומה", שלחמה ב״צבאות הלבנים" לאחר המהפכה. במהלך שירותו 
היה עד לפרעות ביהודי אוקראינה, שנהרגו בהן גם מבני משפחתו 
ושהשתתפו בהן גם סוציאליסטים ואנרביסטים. באוקראינה הצטרף 
לקבוצות ציוניות, והשתתף בנסיונות לארגון הגנה עצמית. לאחר 
שהתאכזב מהמשטר בבריה״ם חזר ב 1920 לפרים. ב 25.5.26 הרג את 
פטליורה (ע״ע) כנקמה על הפוגרומים באוקראינה (ע״ע, עם׳ 188 ). 
באוקטובר 1927 — לאחר משפם דרמתי שעורר הדים בעולם— זוכה 
ש׳. בין עדי-ההגנה היו מוצקין, טיומקין (ע׳ ערכיהם) וה. סליוזברג, 
והסניגור היה אנרי טורם, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית הצר¬ 
פתית. במערכה הציבורית להגנתו נטלו חלק הסופרים דולן וגורקי 
(ע׳ ערכיהם), מדינאים ואנשי-מדע. לאחר זיכויו הסתתר ש׳ מחשש 
נקמה, כעבור זמן ביקש לעלות לא״י, אך לא קיבל אשרת-כניסה 
משלטונות המנדט. ב 1937 יצא בשליחות ה״אנציקלופדיה היהודית" 
לדרום־אפריקה ונפטר שם. ע״פ משאלתו הועלו עצמותיו לישראל 
ב 1967 ונטמנו במושב אביחיל. 

ש. ש׳, ספר חיי (זכרובות), תרצ״א (תרגום מקוצר לספרו היידי: 

״אינם לדף פון יארן״, 1934 ); י. נדבה, ש. ש׳ — פרשה ולקחה(האומה, 

ה), תשכ״ו! מ. קומיק, משפט ש׳, תשל״ב; * 41 5 ^ 0 ■!<} ,*)־!־!ס! . 14 

. 1976 ,^/^ 74 מ 0 -< 0£ ין ,תסתז[)•*!-!? . 8.5 ; 1928 ,* 1€ <ז 0 ? 110£ 


שוךצולד ([ 1 [ 3 ^ 2 זב׳*ו 8011 = יער שחור), איזור הררי במדינת 
בדן־וירטמברג (ע״ע), בדרום*מערב גרמניה המערבית. 

ארכו — מכאזל בדרום ועד קרלסתהה בצפון — כ 160 ק״מ, 
והנהר קינציג מחלקו לשניים: החלק הדרומי — הרחב (כ 60 ק״מ) 
והגבוה (שיאו, הר פלדברג, 1,493 מ׳) — בנוי גראניט, עם שוליים 
של אבן־גיר; החלק הצפוני (רחבו 35 ק״מ; שיאו 1,200 מ׳) בנוי 
אבךחול, היוצרת מצוקים אדירים. המדרון המערבי יורד בתלילות 
אל הבקע של הנהר רץ (ע״ע), וקווי־העתק מבתרים אותו. לארכם 
פורצים מעיינות מינראליים רבים, המשמשים אתרי-מרפא; הידוע 
בהם הוא בדן־בדן ( 40,000 תוש/ 1970 ). לצד מזרח יורד הרכס 
הראשי במדרונות נוחים אל עמקו של הנהר נקאר (יובל הרין). 
במדרון הצפוני־מזרחי של פלדברג נמצא מקור הדנובה. 

רוב האיזור מכוסה יערות עבותים — ומכאן שמו. העמקים 
הגבוהים והבינוניים משמשים למרעה בקר, והעמקים הנמוכים 
מנוצלים לכרמים ולמטעי-פרי. רוב השטחים ההרריים, שהיו ריקים 
מאדם, יושבו ביה״ב בלזמת מסדרי נזירים. ליד כ פ ר ו ב י ם הוקמו 
עיירות זעירות, המושכות תיירות בגלל אפיין המסרתי הרומנטי. 
עד למאה ה 18 נוצלו מחצבים שונים, וכשהידלדלו אלה, התפתחו 
תעשיות־בית אפייניות לאזורי-הרים — בעיקר פיתוחי עץ, עבודות 
פסיפס ושעונים. 

מן היישובים העירוניים התפתחו רק אלה שבשולי בקע הרין, 
המשמש נתיב־התחבורה העיקרי של האיזור: ליראך — 32,600 תוש׳ 
( 1970 ); פריבורג (ע״ע), 163,570 תוש׳ — היישוב המרכזי של 
האיזור, אופנבורג (ע״ע) — 32,600 תוער; ראסטאם — 29,200 
תוש׳. 

. 19/1 , 111111 ;!$ . 13 

שדךצנברג, פליכס, נ 0 י ך — 8 ־ £ 1 ( 11 ז 20 ־ 31 ^ 5011 1 ) 2 :) 5 ־ 111 ? 

( 1800 — 1852 ), מדינאי אוסטרי, בן למשפחה מיוחסת, 

שהעמידה אישים נודעים בשירות קיסרות אוסטריה. ש , . איש נוקשה 
והחלטי, היה חייל, אך שירת בדיפלומט ( 1824 — 1848 ). ב 1848 ). 
לחם ש׳ נגד פימונטה (ע״ע) בלומבארדיה בתפקיד בכיר, בצד רדצקי 



677 


שודצכברג, סליקס, נסיך — שושן 


678 


(ע״ע). בסיוע קרובו, א. וינדישגרץ (ע״ע), נתמנה ר״מ בנובמבר 
1848 , ומאז הקדיש את כשרונותיו הרבים לחידוש שלמות הקיסרות 
האוסטרית ולהחזרת מעמדה בקרב מעצמות־אירופה. ש׳ היה אחראי 
להדחת הקיסר המפגר, פרדיננד ז (ע״ע), ולהכתרת פרנץ־יוזף (ע״ע) 
הצעיר. על פעילותו למען הקמת משטר אוסטרי ריכוזי, הכנעת האי¬ 
טלקים בלומבארדיה, דיכוי ההונגרים בעזרת רוסיה ומניעת מעמד 
בכיר לפרוסיה במסגרת הכלל־גרמנית — ע״ע אוסטריה־הונגריה, 
עמ ׳ 989 ; גרמניה, ענד 452 . מחמת מותו המוקדם נקטעה מדיניות- 
החת שלו, והמסגרות הפנימיות שהקים לא נתבססו. 

, 1521111£ .£ . 8 ; 1946 ,. 5 211 .'־/ ■מקו׳/א ז £־]ש 18 ז 26 ז 3 ׳מ 8 נ>$ 

. 1952 ,. 5 וו: 

שורצפלד, משפחת עתונאים, היסטוריונים וסופרים יהודית 
ברומניה. 

1 ) אליהו ש׳ ( 1855 , יאסי — 1915 , פריס) יסד וערך ביאסי 
ובביקרסם מספר כ״ע ברומנית וביידית. ב 1885 גורש מרומניה — 
יחד עם מ. גסטר (ע״ע) ואחרים — בגלל הביקורת שמתח על 
המדיניות האנטישמית של הממשלה הוא התיישב בפריס, והברון 
מ. הירש (ע״ע) מינהו למזכיר קרךהצדקה שלו ולמזכיר יק״א 
(ע״ע). 

במחקריו על תולדות יהודי רומניה טרח ש' להפריך את טענת 
האנטישמים כאילו היהודים הם חדשים־מקרוב־באו לרומניה, 
,.פולשים מבחוץ" נטולי שרשים היסטוריים. מחיבוריו: ..השקפה 
על דברי ימי היהודים ברומניה משבים קדמוניות עד חצי המאה 
הי״ט״(בתוך: ס׳ הזכרון לאגודת חוקרי דברי ימי היהודים ברומניה), 
תר״ך; 10 ח 3 מ 1 ט 8.0 ״ 0 5 ) 111 ! £05 , 1901 (פורסם בשם־העט -״ 51 .£ 

115 ־ 001 ); ■ 1101 ־ 111 ״ז 13 £3 ־ 001 ת 101 ב 11 51 03 ־ 11131 קסקבמ 01 ־ 1 , 03 ז 1113 נ* 0 קמ 11 
3 ־\ 10 > 101 \! מ! ־ 6101 ־ £115031 ־! 13 3 51 ("ההתיישבות במולדוויה וייסוד 
עיירות ועריישוק בה״). 1914 . בצד מחקרים בהיסטוריה כתב ש׳ 
גם רומאנים מחיי היהודים ברומניה: ״ 83110 011 ־ 861 (ברקו הבטלן); 
■! 1110 ר 01 1010 [ 150 מ 50111 (שמש׳לה הגיבור), 80115011 1 נ 01111 ״ס (הדוד 
בריש). 

2 ) משה ש׳ ( 1857 — 1943 ), אחיו של ( 1 ), בהיותו בן 20 יסד את 
״השנתון היהודי״ ברומניה. בשנים 1887 — 1890 ערך את שנתוני 
החברה ההיסטורית ע״ש יוליום ברש (ע״ע), וב 1890 יסד וערד 
את השבועון ££31103003 ("שוויון"). ש׳ היה פעיל מאד בתנועה 
הציונית ובמאבק לשוויון היהודים ברומניה, וכן כתב כמה בי 1 ־ 
גרפיות, בהן על יוליום ברש ( 1919 ) ועל משה צ׳יליבי ( 0111131 , 
1812 — 1870 ; דמות בולטת בפולקלור של יהודי רומניה), 1883 . 

שורצשילד — 1 > 11 ר 2501 ז 3 ^\ 11 ס 8 — אב ובנו, פיסיקאים, אסטרו¬ 
נומים ואסטרופיסיקאים גרמנים. 

1 ) קרל ש׳ ( 1873 , פרנקפורט ע״נ מיין — 1916 , פוטסדם). 
נולד כיהודי, ועד גיל 11 למד בביה״ם היהודי בעירו. ק״ש רכש 
את השכלתו המדעית באוניברסיטת מינכן, שם נתקבל כתלמיד 
לאחר שכבר נודע ברבים כשרונו בעקבות מאמר באסטרונומיה 
(על מסלולי הכוכבים) שחיבר בהיותו בן 16 . בגיל 28 כבר נתמנה 
פרופסור ומנהל המצפה של אוניברסיטת גסינגן, וכעבור 8 שנים 
ניהל את המצפה האסטרופיסיקאי בפוטסדם. 

עיקר פרסומו של ק״ש בא לו מעבודתו העיונית על מעברי 
קרינה באטמוספירות כוכבים בכלל ובאטמוספירות פלנטאריות בפרט. 
משוואות מעבר־הקרינה היסודיות נושאות את שמו, ומבטאות את 
השינוי ליחידת עומק־אופטי של עצמת הקרינה כנגד פונקציית 
המקור (סונקציית פלנק), ואת איברי הפיזור והבליעה של התווך 
בעל העומק האופטי הנידון. משוואות אלו מונחות בבסיס התורה של 
חילופי החום ומעברו 4 , ולפיהן מחשבים את מצבי שיווי־המשקל בכל 
אטמוספירה, ובכלל זה את מפל הטמפרטורה שבה. 


ק״ש נודע גם בתרומתו לאסטרונומיה התצפיתית, בפתחו שיטות 
מדויקות בפוטומטריה. הוא גם תרם לפיתוחן של תורת האופטיקה 
הגאומטרית ושל התאוריה שבבסיס התכנון של מערכות אופטיות. 

בפיסיקה עיונית נודעות עבודותיו במכניקת הקונטים בגין 
קביעתו (הבלתי־תלויה בזומרפלר [ע״ע]) את חוקי הקונטיזציה, 
פיתוח התיאוריה הקונטית, המסבירה את הספקטרה של פרודות, 
וכן ההסבר לאפקט שטרק (ע״ע). ק״ש חקר גם את תורת־חיתסות, 
והציג לראשונה פתרון מלא של משוואות הגרוויטציה המוכללות 
של איינשטיין. פתרון זה התנבא על קיומו של ״חור שחור״ — 
גוף שבגלל עצמת שדה־הכבידה שלו אין אפשרות לחומר, ואף לא 
לקרינה, להיחלץ ממנו. גוף זה הוא נושא מרכזי בקוסמולוגיה (ע״ע) 
המודרנית. ק״ש אף התנבא מה יהיה הרדיוס, האפייני לכל כוכב, 
שאס יתכווץ לתוכו — יהפך ל״חור שחור"; רדיוס זה מכונה כיום 
על שמו. 

ק״ש השתתף בצורה פעילה במלה״ע 1 . במהלכה חלה במחלה 
נדירה, וממנה לא נתרפא. ק״ש לא הספיק אמנם לזכות בהכרה 
מלאה בהיותו בחיים, אך רבים מגדולי הפיסיקה תלו את פיתוחיהם 
ברעיונות שפורסמו לראשונה במאמריו. ב 1909 נשא אשד. לא־יהודיה, 
חרף התנגדות שתי המשפחות. שלושת ילדיהם גדלו כלא־יהודים. 

2 ) מר טין ש׳ (נר 1912 , פוטסדם), בנו של 1 ). את השכלתו 
המדעית רכש באוניברסיטת גטינגן, ומיד אחרי קבלת התואר 
״דוקטור״ ( 1935 ) יצא להשתלמות בנ 1 רווגיה. ב 1937 עקר לאדי״ב. 
שם עבד באוניברסיטות הרוורד ( 1937/40 ) וקולמביה ( 1940/7 ), 
ומ 1947 הוא פרופסור באוניברסיטת פרינטטון. מ״ש תרם להבנת 
הכוכבים המשתנים לסוגיהם, לשיפור התצפיות מהסטךטוספירה, 
ובעיקר — לפיתוח שיסות־מחשב לתיאור מבנה פנים הכוכבים 
ושלבי התפתחותם. 

אר. כה.— יא. ש. 

271$ ( 8123 ־ 1 ־ 1 ׳< 0 ץ 1 ס ; מיור — "שורש מתוק"). סוג צמחים 

ממשפחת הפרפרניים (ע״ע, עמ ׳ 422/3 ), הכולל 15 — 18 
מינים, שתפוצתם באזורים הממוזגים והסוביטרופיים. מיני הש׳ הם 
עשבים רב־שנחיים, או שיחים. העלים מנוצים והעלעלים עפ״ר 
תמימים. הפרחים קטנים, צבעם כחול או סגול, ולפעמים לבן עד 
צהבהב, והן ערוכים באשכול או בתפרחת דמרית קרקפת. הגביע 
מעט דו־שפתני. האבקנים — 9 מאוחים ואחד חפשי. התרמיל 
גלדני, בלתי־נפתח או נפחה בקושי, ועפ״ר מכוסה שיכים או זיפים. 

4 — 5 ממיני הש׳ משמשים צמחי תבלין או רפואה. החמרים 
המתאימים מצויים בעלים או בשרשים. מינים כאלה מצויים במרכז־ 
אסיה, במזרח־הרחוק ובצפון־אמריקה. במזה״ת מתורבת לצרכים 
דומים הש׳ הקרח ( 3 ז! £131 . 63 ). איברי צמח זה מכילים גליציריזין, 
הוא גליקוזיד (ע״ע), שטעמו מתוק מאד. בהידרוליזה מקבלים חומ¬ 
צה גלוקור^נית וחומצה גליצירטינית. ש׳ מכיל גם ״ 11:1 ־ 1111 * 111 , טרבד 
נים, רב־סוכרים ותרכובות אחרות. מן השרשים ומקנה־השורש מופק 
ה 100 ־ 11001 . הש׳ הקרח היה מקובל ברפואה העממית (לפנים השתמשו 
בש׳ נגד כיב־הקיבה ומחלת אדיסון). החומר המופק ממנו משמש 
גם כיום בסים למשקה ("סיס"), וכן בייצור תרופות כיוח ולהוספת 
טעם לרפואות, לממתקים וכיו״ב. בארץ גדל בר — מלבד הש׳ הקרח — 
גם הש׳ הקוצני ( 001110313 . 0 ). שני המינים קשורים לבתי־גידול 
לחים, כגון גדלת נחלים; פריחתם — בהתאם — חלה בחדשי הקיץ. 

שושן (בעילמית; בפרסית עתיקה — סושה; ביוו׳ — £00001 , 
כיום סחה [ 53 ״$] בשפות אירופה ושלש בפרסית), בירתן 
הקדומה של ממלכת עילם (ע״ע), ואה״כ — של פרם האחמנית 
(ע״ע); כיום הכפר קלעה א(ל)־שוש, ע״נ _קרקה, במחוז ח׳וזיסטן 
(ע״ע) שבפרס, על הכביש הראשי אח׳וז—טהרן. 

היסטוריה. אתרה של ש׳ כבר היה מיושב באלף ה 4 לפסה״ב. 



679 


שושן — שושן 


680 



טימיין: דמות ברונזה ש? א? משושן; מ׳פסא?; פס? ברונזה של המ 5 בה 

נפירא סשוש: 

באלף ה 3 לפסה״ב נעשתה העיר — שהתפתחה על גדת נהר קטן — 
בירת ממלכת עילם, ופרחה מאד. נצטבר בה השלל שהובא משפלת 
מסופוטמיה, כולל אסטלות של מלכי אכד (ע״ע), מנישתוסו ונרם־ 
סיו (ע״ע; וע״ע בבל, עמי 541 ). כל אלה נמצאו בחפירות בש/ 
בצד תעודות רבות בעילמית ובבבלית, שהפיצו אור על תולדות 
עילם בשנים 2500 — 600 לפסה״ב. סגנון הכלים שנמצאו בחפירות 
היה חשוב גם לקביעת גילם של ממצאים ארכאולוגיים דומים במקו' 
מות אחרים במזה״ת (ר׳ תמ ׳ , כרך כ״ח, עט׳ 350 }. ב 640 בערך 
נחרבה העיר בידי אשורבניפל (ע״ע־ תמ׳, ברך כ״ה, עמ׳ 161 ). 
בימי כורש הגדול (ע״ע; ב 538 בערך) שוקמה העיר ונעשתה 
לאחת מבירות פרם. מאז היתה לאחד ממוקדי־הכוח של שושלת 
האחמנידים (ע״ע; גם אח׳מנים). בימי רריוש 1 (ע״ע) שימשה 
מרבז למינהל הקיסרות הפרסית. הוא בנה בה ארמון ("אפדנה"), 
שממנו שרדו כתובות תלת־לשוניות, ציורי־קיר על לבנים ותבליטים 
צבעוניים מרשימים■ גם המלכים האחמנידים שבאו אחריו — עד 
ארתחשסתא זח — המשיכו לבנות בש/ מש/ מרכז השלטון, 
יצאה "דרר־המלך" באורך כ 2,700 ק״מ, שהגיעה עד סרדם (ספרד) 
שבאסיה־הקטנה (ע״ע דריוש׳ עמ ׳ 135 ). העיר נשארה חשובה גם 



שושן־ הח? והחפירות, מראה מז האוויר (חסכון דמזרחני, 
אוניברסיטת שיקנו) 


לאחר נפילת הקיסרות הפרסית בימי אלכסנדר מוקדון, ועדים לכך 
ממצאים יווניים, פרתיים וססניים שנמצאו בה. בתקופה המוסלמית 
ירדה חשיבותה, אך ש׳ נשארה נושבת עד המאה ה 14 . משלהי 
המאה ה 19 ואילך נערכות בה חפירות מקיפות ע״י משלחות ארכ¬ 
אולוגיות מצרפת■ בחפירות נתגלו תרבויות קדומות (למן האלף 
ה 4 לפסה״ג), ארמונות מלכי פרם — והחשוב בהם ארמונו של 
דריווש — ומבצר העיר. רוב ממצאי ש׳ מצויים ב״לובר" בפרים. 

ש׳ נזכרת גם במקרא, כעיר שדניאל שהה בה (דג׳ ח, ב); את 
קברו מראים במקום גם היום. בש׳ התרחשה פרשת מרדכי (ע״ע) 
ואסתר (ע״ע אסתר, מגלת). בימי הבית־השני נקרא השער המזרחי 
של הר־הבית בירושלים "שער ש׳". 

ור׳ תמ׳ ז כרך ב/ עמ׳ 432 ; וע״ע פרם, עכד 354 , 356/7 . 

211165 }) 11211 ) 1.65 ,. 111 ; 1890/92 ,/ג־ 1 , 5244 € 76 . 016 ^ 0 00 '^ ,־׳( 1316111:160 ■ 1 ׳ג 

,) 5 ־ ¥0 76 11€ ן>! 0£ ! 160 ? 6 '< 0 .ח 510 > 711 < 10 ״>/> 6 ־ 1 !<)?מ 1/6 ; 1913 , $1456 76 

.— 19 52 ,') 52441012 מ 6 111551011 

פ. 6 . 

? 2 ושן ( 11111111  
1 . גבע ו? סורח; 2 . בצ 5 ; 3 . ש וישו 3111111 ־ 1111 ״ 1 


( 5 ץ 1 -^־- 1 ט 1£ ? ^!-^)-[^־!ס^ , ?). מאז ימי שרל ^ (ע״ע) מספר 
העלים הוא 3 — סמל ל״שילוש הקדוש". הוא מופיע אף על סמלי 
ערים (למשל. פהרנצה), מטבעות ועוד. 

צבי זילברשטיין, על הש׳ הצחור (מדע, א׳, 1 ) תשט״ז ! י. סליקס, עולם 
הצומח המקראי, 234/8 , תשי״ז < א. פלדמן, צמתי ד״תנ״ך, 180 — 187 , 
תשי״ז; הג״ל, צמחי משנה, 315/6 , תשכ״ב; אנציקלופדיה חקלאית, 

71 , 602/7 , תשל״ב ן , 3££ ז 0 86 .( - 1 ז 30 ץ 3 ז 0 . 0 .£ - 11 ־>¥י> 1 :) 0 א .? .? 
ח €7 ^ 0 ^! י ( 1 ע\סת 6 ' 1 זס 5 ז 0110 [ .( . 1 ׳\ : 1961 , 1 * 1411 /ס \ 00771800 ?!( 1 ד 

. 1965 , 1 * 131 
מ. 

שו^ 11 ? ( £135 נ! 51 ץ־ £1 , 0 ־ £11 $יץ 1100 ]ת.\ 7 . 31 ), זהום (ע״ע) של העור 
הנגרם עפ״ר ע״י הידקים מסוג סטרפטוקוקוס המוליטי 
מקבוצה (ע״ע ודדקים< תמ׳> מול ענד 344 ). הזיהום מתפשט 
במהירות וגורם לתפיחות ואודם של העור (ע״ע דרמטולוגיה). 
האיזור הנגוע בשכיחות הגבוהה ביותר הוא איזור הפנים. המחלה 
עלולה לפקוד את כל הגילאים, אך היא נפוצה יותר בגיל העמידה, 
ובקרב חולים שמצבם הכללי ירוד. החידק, שמקומו עפ״ר בדרכי 
הנשימה העליונים, עלול לחדור לגוף בעקבות הדבקה טיסתית 
שמקורה באפם ובגרונם של חולים או של נושאי החידק שאינם 
חולים. החידק חודר אל העור או אל הרקמה התת-עורית דרך שרטת, 
פצע, חתך ניתוחי או נגע של מחלת עור. זמן הדגירה — ימים 
אחדים, התגובה הדלקתית בעור גורמת להופעת הנגע. העור אדום, 
חם, כואב ורגיש. מופיעים כתמים אדומים בעלי שוליים חדים, אך 
בלתי סדירים, המתמזגים זה בזה, ולעתים מופיעות שלפוחיות. בלו¬ 
טות הלימפה המנקזות את האיזור הנגוע מתנפחות. נוסף על הפגיעה 
בעור מופיעות, לעתים, תגובות המאפיינות זיהום כללי (אלה), כגון 
חום גבוה וצמרמורת. הש׳ עשויה להתרפא ללא טיפול כעבור 7 
עד 10 ימים, אך הסכנה הטמונה בסיבוכי אלח ( $1$ קש$) או בסיבוכי 
דלקתיהריאות מצדיקים טיפול בתכשירים אנטיביוטיים המאיצים 
את הריסוי ומונעים סיבוכים. המחלה נוטה לחזור מספר פעמים 
( £13$ קנ$׳לז£:זתשזזטסשז), לגרום לחסימת הניקוז הלימפטי ולהתפתחות 
בצקת ניכרת דמולת שנהבת או אלפנטיאזים (ע״ע). 

80110 ה, מעשה*, חיבור חיצוני (ע״ע ספרים חיצונים) מן המאה 
ה 1 או ה 2 לפסה״נ, שניתוסף לס , דניאל בנוסחים המוק¬ 
דמים. בב״י עתיקים (יווניים, לאטיניים וקופטיים) נמצא ססר ש׳ 
בתחילת ס׳ דניאל, ובתרגום הסל ובוולגטה (ובנוסחים המבוססים 
עליהם) — בסופו. ס׳ היתה אשתו החסודה והיפה של יהויקים, 
יהודי עשיר בבבל. שני זקני בי״ד ניסו לפתותה, ומשסירבה העלילו 
עליה כי נאפה. וע״ם עדותם נידונה למוות. דניאל התערב במשפט, 
והוכיח שיש סתירה בעדותם. במשפט המחודש נמצאה ש׳ זכאית, 
והזקנים הוצאו-להורג ע״פ דין עדי-שקר (השר: דב׳ יט, יח—יט). 


הטכסט הקדוס־ביותר חנמצא בידינו הוא ביוונית, בשני נוסחים 
— תרגום הסד ותרגום תאודוטיון (ע״ע מקרא, עכד 308 ). עד חמאה 
ה 3 נמנה מ״ש עם ספרי־הקודש, והקתולים רואים בו גם היום ספר 
קאנוני. מאז ימי יוליוס סכסטוס אפריקנוס (ע״ע) טענו — ע"ם 
משחקי מלים יווניות (פסוקים 54/5 5 58/9 ) — שהספר נכתב 
במקורו יוונית. לדעת מרבית החוקרים נכתב הספר במקורו עברית 
או ארמית, בסיפור־מוסר העומד לעצמו; רק כעבור זמן השתרבב 
לס׳ דניאל בתרגום הסד. הדעה הרווחת היא שדניאל נעשה לגיבור 
המעשיה משום ששמו מתאים לאיש המכריע בדין. יש הסבורים, בי 
אע״פ שמקום האירוע הוא בבל, התחבר הסיפור בא״י, וכי הוא מציג 
את מגמות הפרושים (ע״ע) בעניין חשיבות בדיקת העדים. — 
הסיפור היה מקובל בספרות העברית בימי-הביניים בתרגומים ובעי¬ 
בודים שדנים. 

המוטיוו המרכזי של מ״ש — האשה הנאמנה — המצוי לרוב גם 
בסיפורי פולקלור מזרחי, זכה אח״כ לעיבוד ספרותי, ושימש 
השראה לחיבורים שונים. היצירות הספרותיות הראשונות על ש׳ 
הן החיבור האנגלי £חת 51183 £!£-*\ 5 0£ 11 ״ 1$ ק£ ("אגרת של ש׳ 
המתוקה"; אמצע המאה ה* 1 ), והמחזה הצרפתי ש 11 1£ !י £ת 0 
£״ת 53 ט 5 3£ ) 5310 (״חיי ש׳ הקדושה״), שהוצג ב 1470 . מחזאים 
בתקופת הרנסנס נמשכו לנושא זה בשל המשמעות הדתית־מוסרית- 
חינוכית — ההגנה על התמימים והצדיקים. עם הדראמות הנודעות 
יש לציין את 5053003 (בגרסה גרמנית — 1532 ; בלאטינית — 
1537 ) של סיכסטוס בירק ( 14 :>ז 81 51x105 ), את המחזה £1513 505303 
מאת המשורר הדתי מאוורו וסראנוביץ׳ (:> ¥1 סס £0-3 ז\ 0 ;? 43 \) וכן 
את 50531103 בגרסה הלאטינית מאת ההומניסט ההולנדי גאורגיוס 
מקריפדיום ( 5 ט £111 ק 1 ז 13£ \ 05 נ§־ 0£01 ; 1558 — 1475 ) ואת הסיפור 
הפולני 507:3003 ( 1562 ) של לן קוחנ 1 בסקי ( ¥5141 \ 0 ח 113 :> £0 130 ). 
מהבולטים במחזות האנגליים: £! 05 !\ £! 11 0£ '{!)ססתסתסס 1£ רר 
£ח 50$30 1€ :>מ 531 (״חיי ש׳ הקדושה״), שהוצג ב 1470 . מחזאים 
ויראת האל״! 1578 ) מאת תומם גארטר (־!£!־! 03 £1101113$ ), 
שהושפע מחיבוריו הארוטיים של אובידיוס! ואת 13 סס 505300 
3$1£1£ ל 0 (״שושנה או הצניעות״; 1061 ) מאת המחזאי הצרפתי 
אנטואן דה מונכרטיאן (ס 1€ ז£־ 0:111 סס 1 \ ^ 010106 ^). במאה ה 20 
מגלים במה סופרים יחם סאטירי לנושא. כך, למשל, במחזה הגרמני 
1£ ־> 83 ! 10 5053003 (״שושנה רוחצת״; 1907 ) מאת הוגו סאלוס 
( 5310$ 0 ^ 90 , מחבר יהודי מפראג), או בהצגה 1111£ ) 30 508300311 
$! £140 (״שושנה והזקנים״; 1937 ) מאת הסקוטי ג׳יימז ברידי 
(ס^״ע 1301£5 ), המציג את המחזה בסיסור-אהבהבים, שבו זוכים 
הזקנים ליתר אהדה מש׳. גישה מקורית מגלה ין אלברט גודיס ( 130 
15 ־ 001 1 ^ 16 ^) בספר הפלמי ת 10 ץ 836 ¥30 03011101 ( ¥30 ) 0££1 ג 1 1££ ־ 1 
(״ספר יהויקים מבבל״), 1947 . 

באמנות מצא המוטיוו של מ״ש ביטויים מגוונים. במאות 
ה 2 —ה 4 מופיעים אירועים ממ״ש ע״ג ציורי-קיר בקטקומבות וע״ג 
סקרוסאגים רומיים וגאליים! ש׳ מופיעה שם לעתים ככבשה בין 
זאבים. המוטיוו מצוי גם על קערת זכוכית מימי לותר 11 ( 860 ). 



שושנה מתוארת ככבשה ביו שני !אביים. *'יר־ריר בביח־הקברוח םוטסטאטו, 

רומא, אמצע המאה ה 4 



683 


שושכה, מעשה־ — שושניים 


684 



״אבן־הברו^ה יותר 11 ״. שמונה מעמדים מחיי שושנה; באמצע — השופט. 
חריטה ע? אבן בדו 5 ח; המאה ה 9 (המוזיאון הבריטי, לונדון) 


בתפיסה הדתית סימלה ש' היוצאת זכאית בדין את בשמת הנוצרי 
הבבחר, הניצל בדין. במשך הדורות עסקו האמבים בעיקר בשבי 
מאורעות מחיי ש׳: 1 ) משפט דניאל, ששימש — בעיקר ביה״ב — 
דוגמה למשפט־צדק, כדוגמת משפט שלמה. נושא זה מופיע באמנות 
הנוצרית הקדומה ובתמונה המיוחסת לג׳ורג׳ונה (ע״ע), את סקילת 
הזקנים תיאר אלטדורפר (ע״ע); 2 ) ש׳ מתרחצת — נושא שנפוץ 
במאות ה 16 —ה 18 . בתקופה זו הודגש העניין האנושי יותר מאשר 
המשמעות הדתית־מוסרית, ואמבים רבים ניצלו את ההזדמנות לצייר 
אשה עירומה ויפה. ביניהם 1 אלטדורפר 1 האמנים הוונציאנים הגדו¬ 
לים — בסבו, ורוגזה. לוטו וטיבטורטו (ע , ערכיהם)! אמבים פלמיים 
— רובנס, א. ון דיק, לוקס ון לידן, רמברנט (שצייר את שבי הנוש¬ 
אים ! ע׳ ערכיהם). גם אמנים מודרניים, כגון ל. קורינת וא. קוקושקה 
(ע׳ ערכיהם), התייחסו לנושא — לעתים בהיתול. 

במוסיקה. מ״ש שימש נושא למוטטים רבים - בעיקר ב תמליל 
הלאטיני — בנוסחים שונים! בין המלחינים שנזקקו למוטיוו: 
א. וילארט, פלסטרינה, אורלבדו די לסו (ע׳ ערכיהם). במיסה בנוסח 
גרמני (נ 1 וש! 1 ז£ " 116 ג 5 ג 51 ) השתמש די לסו בלחן צרפתי מאת 
מלחין לא־ידוע, התמליל והלחן הזה שימשו גם מלחינים אחרים; 
ביניהם: ביקדלה גומבר ( €1:1 < 11 ץ 001 .א), קיפריאנו דה ר(רה 
(€־! 80 10 ־נג 1 ־ 1 נ[ 01 ), קלוד לה זץ (שסגוס! 16 €£>! 1 ג 01 ) ואחרים. 

המנגינה אף עובדה להרכבים כליים שונים. באנגליה נפוץ מ״ש 
בעיקר בנעימתו של וילים ברד (ע״ע), וכן בתמליל שהופיע במחזהו 
של שיקספיר, "הלילה השבים־עשר", שהותאם, כנראה, למנגינה 
של אורלבדו די לסו. מאז פנו לנושא זה מלחינים שונים; ביניהם: 
יוהן פרנק 10 מבז? .ן; 1618 — 1677 ) וא. סטרדלה (שכתבו אורטו־ 
ריות); סקרלטי ( 1706 ) והבדל (אורטוריה מ 1749 ; ע׳ ערכיהם); 
ובמאה ה 20 — ג׳. ג׳ילברט 0 ־ 1 סנ 111 ס ־ז; 1879 — 1942 ! אופרה, 
1910 ), פ. הינדמית (ע״ע; . 8 1922 ) ואחרים. 

תרגום עברי עם מבוא: א. ש. הרטום, הספרים החיצוניים, תוספת 
לסיפורי המקרא, 68 — 2 ד, תשכ״ב; , 7 ^ 701 . 1111 ( 165 > . 1 /^ 06 ״־! 6 ־ 1 ו; 11 ש 8 .£ 
, 638/54 , 1 ,^■ 0 ס? 4 . 16 ) 7 ,(. 68 ) * 0118116 י מ .א ; 1909 4 , 452/8 , 111 
. 18 . 0 ן צ 1959 ,.££ 696 , 393/5 , 015707166 [ 67 ./ 1 מ; 1411716 . 8££5£ . 0 ; 1913 
, 8051:011 . 14 ; 1957 , 107/113 , 110 <}ץי 3$00 16 ) 1 10 17111-0311611011 

. 1968 , 10718 ^ 711 171 111110 '!<£ 1411111601 

ב. מ, מ, — מ, 


לן!!*© © 71 — ע 111£ ב 1 ס 8011115 1 ־ 111 .)! — ( 1897 — 

1977 ), מדינאי אוסטרי. ש' התחנך בבי״ס ישועי, ולמד 
משפטים. הוא נבחר לציר ביה״ב מטעם המפלגה "הנוצרית־ 
סוציאלית"; זו הי תה עמוד־התווך של הממשלות האוסטריות, שתמרבו 
בין השמאל, שוחר־התיקובים, לבין הימין, שדגל בסיפוח אוסטריה 
לגרמניה. ש׳ היה שר־המשפשים ושר־החינוך בממשלתו של דולפום 
(ע״ע), וארגן — יחד עם הנסיך שטרהמברג — את "חזית־המולדת", 
תנועה צבאית־למחצה, שמילאה תפקידה בדיכוי פועלי וינה (ע״ע 
אוסטריה. עמ׳ 968 ). לאחר שנרצח דולפוס בידי נאצים (יולי 1934 ) 
היה ש׳ לרה״מ ולשר־החוץ, ונאלץ להתמודד עם מזימותיו של 
היטלר. תחילה סמך על עזרת מוסוליני (ע״ע), אך כשהלה התקרב 
להיטלר, נותר ש׳ ללא בעלי־ברית מחוץ וללא תמיכהישל־ממש 
מבית. שגריר גרמניה, פון פפן (ע״ע), חתר תחתיו, וחלק משריו 
ומנאמניו צידדו בהסתפחות לרייך השלישי (״אנשלוס״) ב 1936 , 
לאחר ששיתף חסידי נאצים בממשלתו, זכה לארכה מדינית מהיטלר. 
בראשית 1939 נקרא אל מעונו של היטלר בברכטסגדן (בווריה), 
ושם הוצגו לו, להפתעתו, תנאים קשים, שפירושם היה העברת 
השלטון לידי הנאצים. ש׳ הסכים בחצי־פה, אך בשובו הכריז על 
משאל־עם ובא בקשרים עם מתנגדי הנאצים. בתגובה פלש היטלר 
לאוסטריה (ע״ע, עמ׳ 972 ). ש׳ נאסר וישב במחנה־ריכוז עד תום 
המלחמה. בשנים 1948 — 1967 היה פרופסור למדעי־המדיבה באה״ב, 
וב 1967 שב לאוסטריה. 

,<( 071 ת 1 ז* 0 , 10 ■ 411.711 , , 061 .[ ; 1961 ,$:■! 1111 ! 6 ! 471 י !£- 11 £ 1 נ[ 5 £ ־ 008 ־ 81 .,) 

. 1963 , 1-1938 ) 19 , 111175 ) 37176 1/16 . 0113 

ע)ושני !י ם (ש^ס&שע), משפחה גדולה של צמחים חד-פסיגיים, 

בסדרת השושביים ($ש 1 ג 1,111 ); עם המשפחה נמנים כ 250 
סוגים וב 4,000 מינים, רובם צמחים עשבוניים רב־שבתיים ומיעוטם 
שיחים או מטפסים, הש׳ בעלי תפוצה כלל־עולמית, בבתי־גידול 
שונים, רובם באזורים הטרופיים והממוזגים, מעטים מגיעים לאזורים 
הארקטיים, ואחרים — כסרופיטים — לאזורי ערבה ומדבר. עלי 
הש , ערוכים כשושנת, ורובם גאופיטים (ע״ע), היינו בעלי איברי 
התחדשות תת־קרקעיים (עפ״ר בצל, לפעמים פקעת או קנה־שורש), 
הפרחים קטנים בד״ב, אך יש אפילו גדולים מאד, בהתאם למינים 
השונים. הפרחים בודדים לעתים, אך עפ״ר ערוכים בתפרחוח בלתי* 
מסוימות. מבנה הפרח נחשב בראשוני שממנו נגזר הפרח בקבוצות 
רבות של הד־פסיגיים: פרחים נבונים בעלי שני דורים של עטיף 
(עפ״ר כותרתי), שלושה עלים בכל דור, שני דורים של שלושה 
אבקנים, שחלה עילית בעלת שלושה עלי-שחלה המחולקת לשלוש 
מגורות ובהן שליות זוויתיות. הצופנים נמצאים עפ״ר בתוך דפנות 
המגורות בשחלה. לפעמים בבסיס זירי האבקנים או ע״ג עלי העטיף. 


■לשניים, צמחי נ.־׳. מימין 5 שמא 5 ; נ 5 ודיוזוז ( 1 ת 111 ) 1 נ 101115£11 ! 105 ־ 0101 ); 
צבעוני( 1 נ[ 111 !ז) מזן י 1 נ^ך 1 *.ט 1 ־ 71 ד. 




685 


שושניים — שזיף 


686 


הפרי עפ״ר הלקט רב־זרעי, הנפתח 
בין המגורות או באמצע כל עלה־ 
שתלה; לעתים — ענבה. התפת¬ 
חות שק־העובר, בקבוצות שונות, 
חורגת מן הטיפוס ד״מונוםפ 1 רי הנפוץ 
יותר. רוב הש׳ מואבקים באמצעות 
חרקים; מיעוטם — באמצעות צי־ 
פרים. ריבוי,וגטאטיווי, למשל ע״י 
בצלצולים, נפוץ בש/ הקף מש¬ 

פחת הש' נתפס בצורות שונות . י 1 . . 

עושניים, צמחי׳גוי. מימין 5 שטא?: בן־חצב (גתב 1 ׳\ 11 ז£ין 113 ״ 5 ); 

בספרות הבוטאנ ת וקבו ות ש נ ת עצבונית גדו?"־ע 5 ים(ת]ט;! 02105 קץב 0151  001-381£ .?), שמוצאו מקווקז ומדרום־מערב 

האבקנים והפרי מקובל לחלק את הש׳ למספר ( 10 — 12 ) בנות־ אסיה. למין זה שייכת כנה מקובלת — בעיקר בקרקעות כבדות — 

משפחה (או לתריסר ויותר שבטים), מהן המכילות סוגים או היא המירובלן. בא״י ובסוריה מצוי גם ש׳ הקא ראם ( = כרז; 

מינים רבים: המכילה את הסוגים עירית (ע״ע), 12 א 3 ז 0€ .?), המשמש כנה ובמידה מצומצמת גם למאכל. באמריקה 

עריר ( 0111131% ^£), קניפהופיה (. 110£13 ק 1 ״£) ואלוי (ע״ע) בן 250 גדלים בר עוד כ 7 מינים, שלחלקם ערך מצומצם כפרי למאכל, 

מינים; ^ 1.1110 , שבה הסוגים בעלי הפרחים היפים, כגון שושן חלקם שימשו למכלואים עם מינים אחרים וחלקם משמשים כנות, 

( 111111111 ), גביעונית, יקינתון (ע׳ ערכיהם) וצבעוני (^טי!); בטהרתם, או בהכלאה עם מירובלן — כגון כנת המאריאנה, המקו־ 

מ 0 נ> 1101 ^, שבה הסוג הגדול שום (ע״ע), בן כ 400 מינים, ביניהם בלת מאד בישראל. 

בצל־הגינה (ע״ע בצל) וסוג הזהבית ( 03802 ), שבו כ 70 מינים; עצי הש׳ האירופי והיפני מגיעים לגובה של 6 מ׳ ויותר, ורובם 
ש 3 ^ 1801 :^ 5 ^, שבה הסוג אספרג (ע״ע) בן כ 300 מינים, והסוג רחבי נוף. עצי הש׳ הדמשקאי קטנים וצרים־יותר. עלי המינים 

עצבונית ( 1180118 ?), שענפיו דמויי־עלים. לש׳ אפיינית הופעת תאים השונים דמויי ביצה הפוכה, או אליפטיים — בהתאם למין — 

המכילים גבישי קאלציום־אוכסאלאט, בעיקר בצורה מחטים (רפידים) ושפתם משוננת. הפקעים נחלקים לפקעי־־גידול — המצמיחים ענפים 

שמציאותם וצורתם הם סימנים סיסטמתיים. הש׳ עשירים בספונינים בלבד — ולפקעי פרי, שמהם מתפתחים פרחים בלבד; האחרונים 

(ע״ע), בעיקר אגליקון (עם 0 27 ), וכן בחומצה קלדונית בתמיסה מצויים ברובם על ענפי־פרי קצרים (דרבנות), או במינים ובזנים 



רירית; חמרי חתשמורת העיקריים חם רב־סוכרים וסוכרים — 
באיברים התת־אדמתיים, והמיצלולוזה, חלבון ושומנים — בזרעים. 
בסוגים רבים הכרומוסומים גדולים ומשמשים נושאים למחקרים 
ציטוטאכסונומיים; רבים מן המינים— פוליפלואידיים. ערכם הכלכלי 
של חש׳ אינו גדול: כצמחי מאכל ותבלין משתמשים במיני הבצל 
והאספרג; כצמחי רפואה חשובים ביותר: החצב (ע״ע), ממנו מופק 
הגליקוזיד סצילארן, בו משתמשים ברפואודזזלב, והם תורנית (- 1 ס 0 
ומ 0£11011 ), ממנה מופק האלקאלואיד קולכיצין (ע״ע). מעט מינים, 
כגון היוקה(ע״ע), שימשו להפקת סיבים. מינים רבים הם צמחי 
נוי בזכות פרחיהם, המצטיינים ביפיים, כגון מיני שושן, צבעוני, 
יקינתון או גלוריוזח, או בזכות עלוותם, כגון האלוי׳ המגנית 
( 1:3 ] 11$ >!נ! 5 .£), העצבונית והקיסוס (^ 11 מ 5 ). בישראל גדלים בר 
כ 100 מינים של ש׳ מתוך כ 20 סוגים, שבהם המיוצגים במספר 
מינים רב ביותר הם הסוגים שום, זמזומית ( 2113 ׳\ £0110 ) ׳ סתוונית, 
זהבית, כדן ( 1 ׳ $031 נ 11 ^), עירית ונץ־החלב ( 01111083111111 ־ 01 ) י חלקם 
של הש׳ מאפיינים בתי-גידול, מיעוטם (עירית גדולה, למשל) 
שולטים בהברות צומח. 

צ. זילברשטיין, על השושן הצחור (מדע, א׳), תשט״ז; ,ז־ז! 31 ת£^ .א 

1 ^( 2 ) 1071 ). 011 1 / . 0 .ן : 1966 ,י\ 1 , 112112.01 (? 107 ) ' 111 * €110)10112X07101 

. 19 / 3 6 , 15 * £ 7 ? 1 ) 1 * 1 ) 5 ) 271 ) 1 ? 1£ ( 1 07 ' 14021 ( 0 

ק. ח. 

יעזזיף ( 1111118 ׳!?), סוג צמחים ממשפחת הורדיים (ע״ע, עמ׳ 497 — 
500 ). הסוג שתפוצתו באזורי חצי־חכדור הצפוני הממוזגים, 

כולל כ 30 מינים.• היו שמנו בסוג למעלה מ 150 מינים, ובהם השקד, 
האפרסק, המשמש והדבדבן (ע׳ ערכיהם), אך כיום מקובל 
לראות בהם סוגים בפני עצמם. בא״י מצוי מין בר — ש׳ הדוב 
( 13 !! 8 ־ 11 ! .?), הגדל בחרשים הצפוניים. המינים החשובים מבחינה 
כלכלית הם: ש׳ ה ג ן(הש׳ האירופי: 10111681103 ! .?) — שהיא כנראה 
צורת כלאיים, שמוצאה מקווקז ומאיזור הים־הכספי; הש , היפני 


מסוימים בצדי ענפי-גידול חד־שנתיים. הפרח אפייני לבת־משפחת 
השזיפיים: גביע וכותרת בעלת 5 עלים; אבקנים מרובים; שחלה 
עילית — עפ״ר מעלה־שחלה אחד; שתי ביציות. ההאבקה נעשית 
ע״י חרקים (דבורים), ולפעמים היא עצמית. הפרי — בית־גלעין 
בעל ציפה עסיסית — שונה בצבעיו, בגדלו ובצורתו מזן לזן. 

תנאי-ח גידול. הש׳ האירופי זקוק לחורף קר־יחסית, 
בישראל ניתן לגדלו רק באיזור־ההר הגבוה. לעומתו ניתן לגדל 
את מרבית הזנים של הש׳ היפאני ברוב אזורי הארץ, מבחינת 
הקרקע ניתן לגדל ש״ באדמות שונות מאד — אם משתמשים 
לכל סוג בכנה המתאימה לו. הש״ — ובפרט הש׳ היפאני — עמידים 
היטב ביובש, אך בכל־זאת מקובל בישראל להשקות את רוב שטחי 
הש״ לשם קבלת יבול סביר (כ 2 טון לדונם) ופרי גדול. 

מחלות ומזיקים אינם פוגעים קשה בש" בישראל. באזורים 
לחים נתקפים העלים ע״י חלדון. זבוב־הפירות הים־תיכוני פוגע בש׳ 
במידה בינונית בלבד. פגיעת נמטודות בשרשי העץ עלולה להיות 
חמורה רק אם יורכב על כנת השקד. 

תרבות הש׳ באירופה ובמזה״ת צעירה בהשוואה למיני פרי 
אחרים. הוא הגיע לסביבות דמשק במאה ה 7 או ה 6 לפסה״נ. 
הרומאים שיבחו מאד את שזיפי דמשק, ובמאה ה 1 לפסה״נ התחילו 
בעצמם לגדל ש" בסביבת רומא. 

כיום עולה מספר הזנים של מיני הש׳ על 1,000 , ביניהם זנים 
שלהם פרחים רבים, המשמשים לנוי. זני הש׳ היפאני מצטיינים 
ברובם ב:פים, בגדלם ובצבעיהם, ומספר זנים מהם מגדלים בישראל. 
הנפוצים מביניהם הם: ביוטי (ץ:זב €31 ?), מתלי (ץש 11 (זש 1 \), אוגדן 
(״^ס), סנטה רוזה, קלסי 61861,0 > 1 ), וויקסון ( 10118011 ^) , לרודה 
( £30x13 ). היפים מביניהם (כגון סנטה רוזה) גם מתאימים ליצוא 
לשוקי אירופה. מבין הש" האירופיים מגדלים כעת בישראל רק אחד 




687 


שזיף — שחד 


688 


בקנה־מידה מסחרי (שגיב). הוא שייך לקבוצת האחרונים ( 5 שח! 1 ־וקז 
ר׳ להלן), המתאימים לייבוש, אך ניתן לאכלם גם כפרי חי. הש" 
משמשים גם להכנת שימורים ומשקאות כד״ליים חריפים (סליבוביץ). 

תפוקה וסחר. ב 1976 גידלו ש" עפ״נ שטחים נרחבים, 
היבולים היו: בבריה״מ — 1.3 מיליון טין; ביוגוסלוויה — 570,000 
טון; באה״ב — 560,000 טון; ברומניה — 550,000 סון; בגרמניה־ 
המערבית — 450,000 טון. הייצור העולמי הגיע ל 4.43 מיליון טון. 
באה״ב וביפן מגדלים ש" יפניים עפ״נ שטחים ניכרים. בשאר ארצות- 
הייצור הגדולות מגדלים בעיקר ש" אירופיים, ובמיוחד את הש" 
הכחולים, העשירים בסוכר, המכונים אחוונים והמשמשים בעיקר 
להכנת פרי מיובש. 

ב א ״י התפשט גידול חש׳ בעיקר מאמצע שנות ה 30 , וב 1946 
הגיע שטח הגידול לב 7,000 דונם. הייצור הכללי של ש" בישראל 
הגיע ל 14,800 טון, מזה כ 2,000 טון במשק הלא־יהודי. בשנת 1960 
הגיעו שטחי הש׳ בישראל לשיא — 18,000 דונם. כיום תופס שטח 
הגידול 8,000 דונם בלבד — כ 3,000 דונם ש" יפאניים והשאר ש" 
אירופיים. 

א. גור - י. ברסי -־ ש. שסיגל, הש/ תשכ״ו! י. קובץ, הש", (המדריד 
החקלאי), 11963  1 ז 0 
. 1976 13 ,־״>/מ 0 *מגמ £0 / ,■ 0301 ־ 50111 . 11 — 501100140 

ח ב¬ 

בס קרא ש׳ הוא תשלום למי שהסמכות בידו, כדי לקדם את 
האינטרסים של המשלם, כדין ושלא כדין* מקביל ל״שלמונים" 
(ישע׳ א, כג), "מחיר"(שם מה, יג), "כופר"(מש׳ י, לה), ועוד. בגלל 
הקרבדי-למעשה שבין המלך והשרים לבין תחום המשפט בעולם 
המקרא, ובגלל היות "משפט־צדק" מן התכונות הסגוליות של המלך 
במקרא (ע״ע מלך, עמ׳ 553 ), מופיע הש׳ במקרא במידה שווה 
בשני התחומים. האזהרה שלא לקחת ש׳ מכוונת לשופט, ומופיעה 
בתורה פעמיים, בליווי הטעם כי "השחד יעור פקחים" (שכר כג, 
ח; ״עיני חכמים״ — דב׳ טז, יט) — "ויסלף דברי צדיקים" (שם). 
ועוד נאמר: ״ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי״ (דב׳ כז, כה) — 
למקרה של שסיכות־דמים. בין מידותיו של ה׳ — "לא ישא פנים 
ולא יקח שחד" (שם י, יז). על בניו של שמואל (ע״ע) מסופר שלקחו 
ש׳ (שמ״א ח, א—ג), ובדברי הנביאים נאמרו דברים רבים בגנות 
השרים הסוררים בירושלים, אשר "כלו אוהב שחד" (ישע׳ א, כג< 
עמום ה, יב* מיכה ז, ג! יחז׳ כב, יב). 

חז״ל דרשו; ״,ושחד לא תקח׳ — אפילו לזכות את הזכאי 
ולחייב את החייב". לא רק ש׳־ממון נאסר, אלא אף ש״דברים, 
שהוא בכלל "אב ק-ש"׳, מסופר על חכמים שפסלו עצמם מלדון 
אדם בגלל שירות קטן, או מחווה של נימוס, שהופגן כלפיהם 


שחייה 690 

(כת׳ ק״ה, ע״א/ב׳), ה״עוורון" הבא מחמת הש׳ נתפרש בדברי חז״ל 

במובן סמלי ("נתקרבה דעתו אצלו, והוא כגופו, ואין אדם רואה 

חובה לעצמו"), אד גם כפשוטו; "כל דיין שלוקח ש/.. אינו מת 

מן הזקנה עד שעיניו כהות״ (פאה ח/ ט/ ועוד). להלכה נפסק: 

"וחייב להחזיר הש׳, כשיתבענו הנותן. וכשם שהלוקח עובר ב,לא 

תעשה/ כך הנותן" (רמב״ם, הל׳ סנהדרין כ״ג, א׳—ב׳). במגילת־ 

המקדש (ר׳ ביבל׳) נקבע עונש־מוות לשופט הנוטל ש/ 

ם. דייקן, חש׳(חסקלים, ו׳-ח׳), 1949 — 1952 ! ם. אלון, המשסם העברי, 

א׳—ג/ תשל״ג* י. ידין, מגילת־המקדש, א/ 292/4 , תשל״ז. 

שחזור ושמור, ע״ע שמור ושחזור. 

• ז 

שחיה (£ח 1 תזת״׳״ 8 ), תנועת האדם (ובע״ח) במים באמצעות 
כושר הציפה של גופו ותנועות גפיו. במובן מצומצם — 

הבסיס לספורט־המים: ש׳ מסוגננת, משחקי־מים, קפיצות למים, 
צלילה, גלישה וסקי־מים. הש׳ היא מתרגילי הגוף העתיקים ביותר. 
ציורים פרהיסטוריים בצפון־אפריקח ובסחרה, איורים מצריים 
מהאלף השלישי לפסה״ב ואיורים אשוריים ובבליים מהאלף הראשון 
לפטה״נ מתארים אנשים שוחים לצרכים שונים. מן האיורים עולה 
שסגנונות הש׳ המקובלים דמו לסגנון ה״חפשי" בן־ימינו. לעזרת 
השוחים רווח השימוש באמצעי ציפה מלאכותיים בנאדות מנופחים. 

הש׳ נודעה גם בישראל (השר ישע׳ כה, יא; "ופרש ידיו... 
כאשר יפרש השחה לשחות"). חז״ל מנו את הוראת חש׳ בין החובות 
העיקריות המוטלות על האב כלפי ילדיו: "למולו ולפדותו וללמדו 
חורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו 
במים" (תוסם׳ קיד׳ א/ י״א; קיד׳ כ״ט, ע״א). 

ביוון העתיקה, כבמצרים העתיקה, נחשבה הש׳ ספורט מכובד, 
חשוב לתרבות־הגוף ז ידיעת הש׳ נחשבה חיונית ככתיבה. ברומא 
היתה הש׳ מהאמצעים המקובלים לטיפוח כשדם הגופני של החיילים, 
ומריבוי המרחצאות (שבחלקן היו בריכות־ש׳ גדולות ועמוקות) 
ניתן ללמוד על הפופולריות הרבה של הש׳ גם בחוגים אזרחיים. 
את התועלת שבספורט חש׳ גילו שוב באירופה במאה ה 16 משפרסם 
ניקולאם ויינמן מבאווריה ( 1538 ) את ספר הש׳ הראשון. ב 1774 
הוקמה בפרנקפורט ע״נ מיין בריכת־ש׳ והתרבו שיעורי חש׳ 
שהתבססו כבר על ידיעת העובדה שגוף האדם קל מן המים ולכן 
הוא בעל כושר ציפה. ב 1810 שולבה הש׳ בתכנית הלימודים 
בגרמניה. הש׳ התקבלה כענף ספורט במשחקים האולימפיים (ע״ע) 
מתחילתם ( 1896 ), וב 1908 הוקמה ההתאחדות הבי״ל לש׳ ילספורט־ 
המים (.\״א. 1 .?), והיא שקבעה את חוקי הש׳ התחרותית המודרניים 
ומארגנת תחרויות בי״ל, לרבות אליפות העולם הראשונה בש׳ 
(קאלי, 1973 ). 

טכניקת ה ש/ משקלו הסגולי של האדם קטן מהמשקל הסגולי 
של המים, ולכן עם שאיפת אוויר לריאות הוא מסוגל לצוף עפ״נ 
המים. אולם כדי להתקדם במים נדרשות גם תנועות גפיים. 

יש הטוענים שאפשר ללמד ש׳ גם תינוקות בני 18 חדשים 
(בתנאי שהמים בבריכה הם בטמפרטורה של ״ 33 ). בגיל 3 — 4 
כבר מלמדים את אחד מסגנונות הש׳ (ר׳ להלן), לאחר שבתחילה 
מתגברים על הפחד מפני המים שהוא טבעי לאדם. שלבי רכישת 
הרגלי מים נכונים ושיטת ש׳ נכונה מידי מדריך מוסמך הם: משחקי־ 
מים במים רדודים < לימוד נשימה נכונה < נשיפה בתוך המים בהדרגה 
ושאיפה מחוץ למים דרך הפה < שימוש בעזרים בחגורות, מצופים, 
קרשי־ציפה, סנפירים, מסכת "שנורקל׳/ לשם הקניית בטחון־עצמי ן 
לימוד ציפת־גב המאפשרת מנוחה ונשימה יותר קלה * לימור תנועות 
הרגליים והידיים מחוץ למים ואח״ב בתוכם. האסכולה האירופית 
(הנוהגת גם בישראל) מתחילה בלימוד סגנון שחיית־החזה; האסכולה 
האמריקנית מתחילה בלימוד ש׳ בסגנון החפשי שתנועותיה טבעיות 
וחפשיות יותר (ומכאן שמה). 



695 


שחיה — שח יטה 


6% 



שעיקרו ריאות־אוויר ( 8 ת 113111 ן> 3 ) — 
בלו׳ני אוויר דחוס הנישאים על גב 
הצוללן, הנושם מהן דרך צינורות. לחץ 
האוויר הנשאף מווסת בהתאם לעומק 
הצלילה. ככל שהצלילה עמוקה יותר 
נדרש גוף הצוללן לעמוד בפני לחץ 
גובר של המים. חליפות־הגומי (מלבד 
שהן מגינות מפני קור המים) מאפשרות 
לעמוד בלחצים המצויים אף בעומק 60 — 
70 מ׳. השימוש במכשירי־צלילה החל 
בתקופת מלה״ע 11 ושופר ע"י חוקר 
המצולות הצרפתי דק־איוו קוסטו 

( $1£311 ג 01 נ) €5 ^¥ 11€5 {) 30 ( ; נר 1910 ). 

בישראל החלו בשימוש אזרחי 
בציוד הצלילה האישי לאחר שקוסטו 
ומשלחתו ביקרו בארץ ( 1954 ) וצילמו בה מתחת לפני המים עבור 
סרטם המפורסם ״עולם הדממה״ ( 06 ת 5116 111 ) ^ 1 ). כיום 

רווח ספורט זה בישראל בעיקר לחופי ים־סוף. שימוש צבאי בציוד 
הצלילה האישי ("אבשי־צפרדע") נוהג בהרבה צבאות (גם בצה״ל). 
הצוללנים נשלחים בד״כ לנמלי-אויב ולמתקניו הקרובים לחוף 
לפעולות חבלה. מתקנים אלה נשמרים בד״ב ע״י צוללנים. 

גלישה על גלים ( 8 ת 1111 ז £זט 5 ; 51116118 ). הגלישה נעשית 
על-גבי קרש־גלישה צר וארוך הנישא על שיאי הגלים •לחוף׳ 
כשהגולש עומד עליו. ספורט-מים זה מקורו בהאווי ורווח היום 
לחופי האוקיאנוסים (האוויי, אוסטרליה, דרום־קליפורניה, אפריקה). 
במיוחד במקומות בהם נוצרים משברים גבוהים ( 5 ־ 1 ^ 6163 ) בגלל 
פגיעת הגלים בריף או במחסומי חול בריחוק מהחוף. במקומות נוחים 
במיוחד במקומות בהם נוצרים משברים גבוהים ( 5 ־ €1 ;ז 1 ג£־ 61 ) בגלל 
4 מ/ הגלישה דורשת תזמון מדויק מאד, כושר גופני ורפלכסים 
ערים כדי לשמור על שיווייהמשקל. 

בד״כ מתאמן הגולש בגלישת־גוף לפני השימוש בקדש הגלישה. 
הגולש מתרחק מהחוף בשחיה ומצפה לגל גבוה עליו הוא "רוכב" 
לחוף כשגופו מתוח. כשהגל נשבר הוא מותח את ידיו ומפשק את 
רגליו בכדי להאט את התאוצה. בגלישה על גבי קרש משיט הגולש 
את הקרש למקום בו נוצרים המשברים כשהוא שוכב על בטנו וחותר 
בידיו. הוא רוכב על הגל׳ מתרומם לעמידה ומנווט (ע״י העברת 
משקל גופו) את הקרש עפ״נ הגלים בד״ב באלכסון לחוף, כדי 
להאריך את הגלישה. גולשים מנוסים עומדים בקצה הקדמי של 
הקרש, אבל רוב הגולשים עומדים במרכז או בקצה האחורי של 
הקרש כדי למנוע התהפכותו. קרש הגלישה הנפוץ ביותר עשוי 
מפיברגלאס, $רכו 3 מ/ רחבו 75 ם״מ. ^ביו כ 8 ס״מ ומשקלו 
3.5 — 7 ק״ג. נהוגות תחרויות גלישה לאומיות ובי״ל. השופט 
מביא בחשבון את ההתרוממות. אורך הגלישה. תפניות וסוג הגלים 
שנבחרו ע״י הגולש. 

ס ק י * מ י ם — ע״ע סקי. 

הצלה וכללי בטיחות במים. בבריכה: אין לשחות במים 
עמוקים אם אין שולטים בש׳. אין ללמד ש' את האחרים! אין לשחות 
או לצלול מתחת למקפצה ? אין לקפוץ למים אם לא ידוע עומק המים 
במקום הקפיצה ? יש להישמע להוראות המציל. בים: יש להישמע 
להוראות המציל והשלטים; להתרחץ מול תחנת־הצלה; לא לשחק 
בכדור או לשוט בגלגלי־גומי בים סוער; לא להיכנס לים כל עוד 
מונף דגל שחור בתחנת־ההצלה; לא לשהות על החוף ובמים זמן 
ממושך בלא כיסוי־ראש. וע״ע טביעה והצלה. 

מ. גלסז, הש/ תש״ח ; ר. סלקי, הש׳, 1973 2 ! ־ 011 ״זי\יוז*)ז 0 . 14 .? 

; 1953 , 1 ) 071 711 * $11 ), 77 , 311 ) 001151 .[ , 1940 ,. 5 ) 0 ^ 1 /ק 70 § 10 }< 811 

; 1968 ,. 5 ( 0 * 717 * 571 ) 7/1 , 001105110130 .£ .ן ; 1963 ,. 5 071 , 1116 ז 03 .? 

* 7/1 ,ח 3 ז 11 ^ 1 ו 03 ■א - ]־ 1 ) 1.30111 . 8 ; 1969 , 03016111 ״ 1 ,ס 


/ ¥ 1111077 " * 7/1 , 101 •) 011 *;!;ס .? ; 1969 , ¥010 7 * 01 ' 11 ( 0 * 7 / 1711414 * 7 
כ״ע : . ¥ 07111 ( . 5 :* 1971 , 71171 07 / 011 / 171 % , $111 ז*ו 0 ] 1 ץז] 5 .ן ; 1970 ) 0 

. 110711 / 600 % 077 ) 07101 ) 47 . 5 7 ) 1 ) 477101 ; 07600% * 7 1 / 1% ( 5147 

או. מי. 

#חיטה, דרך המתתם של בהמה, חיה ועוף טהורים (ע״ע מאכלות 
אסורים, עם׳ 80 ), כדי להתירם באכילה ע״פ ההלכה. עקרון 
הש׳ הוא חיתוך אפקי מהיר של שגי ה״סימנים״ — הקנה והוושט. 
בבהמה כשרה הש׳ אם בוצעה ברוב שני הסימנים, ובעוף — ברוב 
סימן אחד. 5 דברים מוסלים בש׳ ״הלכה למשה מסיני״: א) שהלה — 
הפרעה כלשהי ברציפות הש׳; ב) דרסה — לחיצת הסכין אל 
הצוואר, במקום משיכתה לארכו! ג) ; חלדה — תקיעת הסכין מאחורי 
הסימן השני; ד) הגרסה — ש , שלא במקום המדויק; ה) עיקור — 
קריעת מקום חש׳ ותלישתו במקום חיתוכו. סכין הש׳ חייבת להיות 
חדה-ביוחר ובלי כל פגימה! לפני כל ש׳ ולאחריה חייב השוחט 
לבדוק ולוודא את כשרותה, בבחינתה על קצה ציפרנד. בד״כ 
משתמשים בסכין פלדה, שאין לה חוד ושארכה כפול מרוחב צוואר 
הבהמה. לפני הש׳ מברך השוחט ברכה מיוחדת, ולאחר שחיטת 
חיה ועוף הוא חייב בכיסוי הדם, שהוא מצווה מן התורה. 

הכתוב "וזבחת מבקרך ומצאנך... כאשר צ ו י ת ו" (דב' יב, 

בא) הוא סתום, כי לא מצאנו ציווי כזה בשום מקום בתורה, אך 
רבי יהודה הנשיא אמר על כך: "מלמד שנצטווה משה על הוושט 
ועל הקנה..." (הר כ״ח, ע״א). ש׳ מפורשת בתורה הרבה אצל 
קרבנות, שם היא נמנית עם 4 העבודות העיקריות שבמעשה 
הקרבנות, אף שהיא גם "כשרה בזר". לגבי קרבנות העוף מפורש 
בתורה כי המתתם במליקה — שהיא בציפורן — מן העורף מאחורי 
הצוואר. צורת המתה זו מיוחדת לקרבנות העוף, ואין היא מתירה 
באכילה; ובדבר זה נחלקו ראשוני הקראים, שלדעתם מליקה מותרת 
בעוף. לגבי שחיטת חולין מפורשים בפסוק הנ״ל רק בקר וצאן, 
וע״כ יש מחכמי התלמוד שפסקו "אין ש׳ לעוף מן התורה"׳ אלא 
מדברי סופרים בלבד; אך אין ההלכה כן. דגים אינם בכלל ש׳ 
לדברי הכל. הש׳ מתירה את כל איברי הבהמה (למעט גיד הנשה 
[ע״ע]; וע״ע בשר, עבד 980 ! מאכלות אסורים), ואף עובר שלם 
שנמצא בבטנה ("בן פקועה") מותר באכילה בלא ש׳ מיוחדת. 

מעיקר הרין רשאי לשחוט כל אדם בר־דעת, ובלבד שיהא 
בקי בפרטי ההלכות, אך מחמת ריבוי ההלכות ופרטיהן והנסיון 
המעשי הרב הנדרש לכך, היתר. ידיעת הש׳ בימי התלמוד מסימני־ 
ההכר הבולטים של ת״ח, שידעו "כתב, ש׳ ומילה" (חף ט/ ע״א); 
בזמן המקדש היו הם שלימדו הלכות ש׳ לכוהנים (כתף ק״ו, ע״א) 
ונטלו שכר על כך. ביה״ב (לערך ב 1200 ) התקינו, שלא יוכל 
אדם לשחוט בשביל הרבים — ולעתים אף לא לצורך עצמו — אלא 
אם בחנו רב והסמיכו ב״כתב־קבלה", המאשר את יכלתו לפעול 





699 


שחיטה — שחלד, 


700 


והספרדים במאות השנים האחרונות, והדבר הצריך קיום ש׳ נפרדת 
לשתי העדות גם במקומות שבהן חיו שתיהן בשכנות קרובה. 

י. ת. 

עד אמצע המאה ה 19 היתה השחיטה נא״י בידי הנהגת העדה 
הספרדית, שחבריה הוכרו ע״י הרשות הדתית המוסלמית בירושלים 
כ״בני אברהם יצחק ויעקב״ — והיה זה תנאי הכרחי לקבלת רשיון 
ש׳. העדה האשכנזית למרכיביה נזקקה לש׳ הספרדית, חרף הבדלי 
מנהגי הש' בין העדות, ולעתים תוך תשלומים כבדים. ב 1864 הכיר 
ראש הקאדים של ירושלים בעדה האשכנזית כ״בני אברהם", ובאותה 
שנה הוקמה ש׳ אשכנזית־פרושית, שממנה הסתפקו גם אשכנזים 
אחרים. עם גידול האוכלוסיה החסידית בירושלים הוקמה ב 1876 
ש׳ חסידית נפרדת, דתוך זמן קצר נפרדו "כוללים" רבים מהש׳ 
הפרושית והקימו ש" עצמאיות. בעקבות ריבוי מסגרות הש׳ התארגנו 
רבני ירושלים — ובעיקר ר׳ שמואל סלנט ור׳ מאיר אדארבך (ע׳ 
ערכיהם) — להקמת מסגרת ש׳ כללית, וב 1887 הוקם "ועד הש׳ 
של אשכנזים פרושים וחסידים" (הקיים להלכה עד היום), שפעל 
בצר מסגרות הש׳ הספרדיות הוותיקות. 

בישראל אחראית על הש׳ מחלקת הכשרות הארצית של 
הרבנות (ע״ע) הראשית לישראל, המקיימת את הפיקוח באמצעות 
לשכות הרבנות המקומיות, שהן המבצעות אותו למעשה. הבשר 
הנשחט בבית־מטבחיים נועד בד״ב לסביבתו הקרובה, וזאת בגלל 
בעיית ״שחיטת חוץ״ — איסור על מכירת בשר בקר שנשחט שלא 
במקום מכירתו, שהיה נהוג בחו״ל, כדי להגן על המתפרנסים מן 
הש׳ וממכירת הבשר, ועל הקהילות שנהנו ממס־הבשר. ב 1966 
פרצה סערה ציבורית בישראל בגלל סירובה של הרבנות — מטעמי 
״שחיטת חוץ״ — להעניק הכשר למפעל־הבשר "מרבק" בקריית' 
מלאכי, שאמור היה לשווק בשר טרי בכל הארץ (ע״ע שנוי ומסרת). 
כיום פועלת המשחטה בהכשר הרבנות. כל הנ״ל אמור רק לגבי 
בשר טרי הנשחט בישראל. חלק ניכר מהבשר המשווק בישראל 
מיובא, והוא נשחט בחו״ל בידי שוחטים מישראל ובפיקוח הרבנות. 
בבתי־המטבחיים מתקיימות ש׳ ספרדית וש׳ אשכנזית בנפרד — 
בגלל הבדלי המנהג בבדיקת הבהמה השחוטה. הפיקוח ההיגייני 
בבתי־המטבחיים נתון בידי מחלקות-התברואה המקומיות, 

נוסף על הש׳ המתנהלת בפיקוח הרבנות מתנהלות בבתי- 
המטבחיים ש" נפרדות ע״י קהילות חרדיות שאינן נזקקות לשירותים 
הדתיים של הרבנות הראשית; בעיקר אמור הדבר לגבי הש׳ 
שבהשגחת העדה החרדית (ע״ע ירושלים, עמ׳ 336/7 ) בירושלים 
וש" שונות בבני־ברק. מ 

י. י. נרינוואיד, השוחט ורש׳ בספרות הרבנית, תשט״ו; ח. שמרוק, 
משמעותה החברתית של הש׳ החסידית (ציון, כ׳), תשס״ח י. י. 
וייבברג, שרידי אש, א׳, ד׳ — קע״ב, ש״ע — שצ״ב, תשכ״א! עדות 
נאמנה, שו״ת על מאבק הש׳ באירופה, תשל״ה; - 11 /^ 5 * 01 ,^. 1 .ן 
1 ) 0.71 11 ) 0111107 ) 1/1 171 14 :.. 2011 >■<£ 10 : # 1%/1 ) 7/1 : 10171 )))?£ 11 % 10111 )£ ,ח 13 מזש 8 ,ץ .ץ 

) 1/1 1 ) 10 ) £10710171% / 0 01 ) 1 ) €71 4 , 53550011 .ם . 6 

- 7 ) 1/111 , 1 ש 2 ח['׳\ש, 1 . 1 ;* 1955 ,(.!/£) 7 )) £1011%/1 / 0 1 ) 1/10 )!'./ 0111/1 ) 1 

31 שנ 1 >ש 1 \ ; 1961 ,.!/£ , 110013 .( 1 ; 1961 , ו / < 7 ) 1 < 701 ק) 0/1 ס 1 /ס£ 20711 1110/11171% 
5 ט 10 § 11 שמ ;, 56 ,[. 85 ש] ) 1 תט 1 \ .£ - 14111111 ., 1 . 1 \ : 13 ) . 511 0£ 
. 1976 ,(זשזו 1 או 5131 1 ס 1 > 1110 ש)\ 1511 ^\שן 1116 חס 11 שז 3 ש 5 ש 11 31111 

שחלב, ע״ע סחלביים. 

־ : ־זי ; זי • 

שחלה (ץ־! 3 ׳\ 0 ), באדם ובחי, בלוטת־מין (לרוב זוגית) בנקבה, 
שבה מיוצרים תאי הביצה והורמוני־המין. ש" מצויות בכל 
החוליתנים. בחוליתנים, שדרגת התפתחותם נמוכה, נותרות הש" 
בקרבת הכליות, מקום היווצרן בתקופת ההתפתחות העוברית. בדגים 
ובבע״ח אחרים נמצאות הש׳ משני צדי חלל־הגוף, לכל ארכו. ביונ¬ 
קים הן נודדות, בעת ההתפתחות העוברית, מאיזור הכליה אל האגן. 
צורתן החיצונית תלויה במספר הביצים החורגות מן הש/ בשיעור 


בשלותן, בעונות השנה, בתקופת ההתרבות, בגיל בעה״ה ובאורח 
חריגת הביצה. חריגה זו מתאפיינת ביצירת מעין שקית (כמו בדגי־ 
גרם, בדו־חיים ובעופות) או זקיק (כביונקים). וע״ע הפריה. 

באשה מונחות שתי ש״ מתחת למבוא האגן — משני צדי הרחם 
(ע״ע) — אחוזות בשטח האחורי של הרצועות הרחבות. הן נתמכות 
בשתי רצועות: האחת — מן הש׳ אל הרחם; והשניה — מן הש׳ 
אל קיר האגן. לש׳ מבנה דמוי־שקד, וצבעה אפור־לבן. ארכה כ 3.5 
ס״מ, רחבה כ 2.5 ס״מ ועביה עד 1.5 ם״מ.-הש" והחצוצרות הן 

־ד־ י י 

ספולות הרחם ( 3(100x3 ). במרבית היונקים מבחינים בשני מרביבים 
בש׳: החיצוני, המבינה קליפה (*)*סס), והפנימי — הטוחה (- 1£ מ 
111113 >). הקליפה מכילה את הזקיקים ( 101110108 ) — מרכיבי הש׳ 
העיקריים המצויים במצבי בשלות שובים. הטוחה מורכבת ממשתית, 
מכלי-דם, מכלי־לימפה ומעצבים החודרים לש׳ דרך שעריהש׳( 1111115 ). 

על הש׳ בבע״ח ע״ע רביה, עמ׳ 445/6 , ושם ציור. 

להתפתחות הזקיקים 3 דרגות: א) זקיקים ראשוניים, שמספרם 
בזמן הלידה כ 500,000 . אלה תאי־ביצה המוקפים שכבה אחת, או 
שתיים, של תאי-תמך ( £1-311111053 ); ב) זקיק משני, המצטיין בחלוקת 
הפחתה וביצירת גוף קטבי ראשון. בתום חלוקת ההפחתה נוצרת 
סביב הביצה עטיפה שקופה ( 3 !>ו 011110 ק 2003 ); ג) זקיק שלישוני, 
המאופיין ביצירת חלל ( 1101 ־ 3011 ) בין הביצית ובין שכבת תאי־ 
התמך. בחלל מצוי נוזל. משלב זה ואילך משפיעים ההורמובים הגוב־ 
דוטרופינים (ע״ע הפרשה פנימית, עמ ׳ 119/20 < הריון, עמ׳ 261 ) 
על המשך התפתחות הזקיק. הזקיק הבשל, המוכן לביוץ, נקרא ע״ש 
גרף (ע״ע גרף, דיניה דה). חללו מתרחב והולך בהדרגה, עד שדופן 
הזקיק גובל בדופן הש׳. סביב תאי־התמך ערוכות שתי שכבות 
של תאי רקמת־חיבור — התיקה ( 11003 !) החיצונית והפנימית. לאחר 
הביוץ (חריגת הביצה) הופך הזקיק לגופיף צהוב׳ השורד תקופה 
קצרה (באשה — 12 יום), וזאת רק אם לא הופרתה הביצית ולא 
החל הריון. בגיל הפוריות מצויים ביונקים בעת־ובעונה-אחת זקיקים 
בדרגות־התפתחות שונות. בש׳ בוגרת מצויים תמיד זקיקים בדרגות־ 
ניוון שונות. ניוון הזקיקים ( 0513 ־ 311 ) הוא תהליך נורמלי, שמנגנון 
ויסותו אינו נהיר. 

כתוצאה מגירוי מחזורי של הש׳ ע״י גונדוטרופינים גדלה הש׳ 
ומתבגרת, ויוצרת זקיקים בשלים והורמוני-מין. כל אחד ממרכיבי 
הש׳ — הזקיק, הגופיף הצהוב והמשחית — מסוגלים לייצר את 
שלושת ההורמונים העיקריים: האסטרוגנים, הפרוגסטרונים והאג־ 
דרוגנים. 

האסטרוגן — הורמון־המין הנקבי — מופרש בעיקרו ע״י הזקיק 
בשלבי התפתחותו. מדבית הפרוגסטרון מופרש מן הגופיף הצהוב, 
ואילו האנדרוגנים — מן המשתית שבטוחה, בעיקר באיזור שער־ 
הש/ המבנה הכימי של הורמוני הש׳ במינים שונים של בע״ח אינו 
זהה בהכרח, אולם פעולתם היסודית דומה. להורמוני-המין המופ¬ 
רשים מהש׳ השפעה רבה על מבנה מערכודהרביה בנקבה ועל 
תפקודה, על התפתחות תאי הביצה (ע״ע) והזקיקים, על שמירת 
תקינות ההריון ועל התפתחות סימני-המין המשניים. וע״ע מין, עמ׳ 
270/3 . 

בהתפתחות הש" עלולים לחול שיבושים, המתבטאים במומים 
מולדים, כגון ש" פסיות, או העדר מוחלט של הש" (תסמונת ע״ש 
טרנר). במקרה אחרון זה המראה החיצוני הוא של נקבה, איברי־ 
המין החיצוניים והפנימיים תקינים, אולם נעדר כרומו 0 ום-מין נקבי 
אחד (ע״ע מין, עם׳ 265/6 ! ושם טבלה), הפרעה בפעילות הש׳ 
תיתכן מחמת מציאות ש" גדולות מלאות חללים כיסטיים ( 518 ׳< 0 ) 
או בעטיים של גידולים פעילים, המפרישים הורמונים וגורמיה 
להפרעות במחזור הוסת (ע״ע, ענד 446 ) ובפוריות. גידולי הש׳ 
עשויים להיות ממאירים או שפירים, שאח ממאירה של חש׳— גידול 
המתגלה עפ״ר בשלביו המאוחרים, הואיל ואין החולה חש בו — 



807 


שילדקראוט, רררילח — שילר, יורן כריסמוף פרידרין־ פון 


808 


המשנה הטוב־ביותר בשנים 1928 ו 1942 . בשנות ה 50 שב לברודווי 
ושיחק את תפקיד האב בגרסה התאטרונית של ,.אנה פראנק". יוסף 
ש , חיה בעל אישיות דינאמית, רבת~פעלים ורחבת־אפקים. את 
תולדות־החיים והפעילות האמנותית שלו ושל אביו תיאר בהרחבה 
באוטוביוגרפיה 11 ) 30 ■ 132161 (״אבי ואני״), 1959 . 

#'לי*, ?[־" 0 ^־" ?^־[־ 1 *^־ 0 ־ 1 ־ 01111 * 0111 0113011 ( 

־ 501111101 מ 0 .\ 011 ת 1 ) 16 ז£ ( 1759 , מארבאך — 1805 , וימאר), 
דרמתיקן, משורר ופילוסוף, מגדולי היוצרים בספרות הגרמנית. 
ש׳ היה בנו של רופא צבאי ובמצוות דוכס וירטמברג (ע״ע) למד 
באקדמיה צבאית. המשמעת החמורה בביה״ס ועריצות הדובס הט¬ 
ביעו חותמן על תפיסותיו והפכוהו מרדן ולוחם לאידאל החופש. 
ב 1780 החל לשמש כרופא צבאי. ש׳ נכח בהצגת-הבכורה של מחזהו 
"השודדים" בלא רשות מפקדיו, נענש ע״י הדוכס ונאסר עליו לעסוק 
עוד בספרות. ש׳ ערק ( 1782 ) וב 1783 מונה "משורר התאטרון" 
במאנחי׳ים. ב 1787 בא לוימר (ע״ע), שהיתה מרכז לספרות ו״בירת 
הרוח׳/ ופגש את הידר דוילנד (ע׳ ערכיהם) גתה היה אז באיטליה). 
ב 1788 חיבר מחקר על מאבק ארצות השפלה לשחרורן, ובהמלצת 
גתה נתמנה פרופסור להיסטוריה בינה ( 1789 ). ב 1790 נשא את 
שארלוטה פון לנגפלד ( 1 ) 61 ) 6 * £60 ), אשד משכילה ורעיה נאמנה. 
ב 1791 חלה, לא הבריא לגמרי, והמחלה הביאה למותו המוקדם. 
מ 1794 קשר ידידות עמוקה עם גתה (ע״ע, עמ׳ 739 ) שנעשתה יסוד 
לעבודה משותפת וציון־דרך בהתפתחות הספרות הגרמנית. ב 1799 
עקר לווימאר וב 1802 הועלה לדרגת אציל. 

תרומתו העיקרית של ש׳ לספרות היתד. בדרמה (ע״ע, עם , 
187 ; טרגדיה, עבר 563 ), ובמיוחד בדרמה ההיסטורית; הוא נחשב לדר- 
מתיקן השני במעלה לצד גתה. כל הדרמות שכתב עו״סקות בבעיות 
החירות: בעוד שבדרמות המוקדמות, בתקופת "הסער והדחף" (ע״ע 
גרמנית, תרבות, עם׳ 564/5 ) ראה אח החירות כשחרור מדיכוי, 
הרי בדרמות המאוחרות, "הקלאסיות", ביטא שאיפה לחירות מוסרית. 
ש׳ בחר בנושאים ההיסטוריים והתעמק בהם גם במחקריו (על 
מלחמת שלושים־השנה. ועוד), משום שמצא בהם אפשרות לתיאור 
ההתנגשות בין חופש הפרט לבין הכורח המדיני. גיבוריו בוחרים 
בד״כ במוות כדי להציל את חירותם הפנימית ושלמותם המוסרית. 
הדרמה הראשונה, ! 231126 10 נ 1 (״השודדים״; עבר׳: 1871 ; קטע בידי 
נ. סוקולוב, תש״ג [אופרה של ורדי, 1846 ]), קצרה הצלחה מיירית, 
שכן מעולם לא נשמע, על בימה גרמנית, קול צלול כל־כך של מחאה. 
ברוח רוסו, נגד החברה המושחתת והמשחיתה. הדרמה מציגה גיבור 
ממוצא אצילי הפונה לדרך הפשע כדי לנקום על אי־הצדק בהברה 
ולהשיב סדר-עולם מוסרי. הוא מבין לבסוף את אשמתו ומתמסר 
לשלטונות (ור׳ להלן: יהודים). הדרמה * 46 > * 0100 ^ 5011 ־ 01 ^ ש 1 ס 
060113 !! 2 0 ) £1051 (״קשר פיאסקה בג׳נובוד; עבר׳: 1888 ), 1872 , 
מציגה אידאליטט רפובליקני שהשדרה ויצר-הגדלות הופכים אותו 
לריח (ע״ע ג׳נובה, עט׳ 35 ). המחזה 1£1626 ) 10 ! £32316 ("מזימה 
ואהבה״ [הוצג ב״אוהל״, 1940 ; תרגם: א, המאירי]; אופרה של ורדי, 
1849 ), 1783 . היא ״טרגדיה בורגנית״ שנושאה — מעשה-עוולה של 
אנשי־חצר ופיגורם הפוליטי של בני השכבה הבינונית. הטראגדיה 
031105 ססס (תורגמה לראשונה תרל״ס; א. ברש, תרפ״ח [אופרה 
של ורדי, 1867 ]) מסמנת את המעבר למגמה הקלאסיציסטית, 
אל הטרגדיה ההיסטורית הנשגבת (בפנטאמטר יאמבי לא־מחורז, 
"תרח לבן", שאומץ אח״כ גם ע״י גתה), שבד" דורש המרקיז פוסה 
( 053 ?) ממלכו פליפה 11 (ע״ע, עט׳ 852 ) חירות וחופש-מצפון לעם, 
והתנגשותם כרוכה בהתנגשות משפחתית בין המלך לבנו. 

הדרמות הקלאסיציססיות של ש׳ הושפעו מעיוניו בתורת קאבט 
והתבססו על ״הציווי הקאטגורי״ של קנט (ע״ע, עמ ׳ 895 , 897 ) 
ותורת־הנשגב שלו. הטרילוגיה ״ולנשטין״ (ע״ע; 1798/9 ) מנגידה 


את תבוסתו הגופנית והאתית של המדינאי הראליסטי עם נצחונו 
המוסרי של אידאליסט צעיר, פיקולומיני, המקריב את חייו. ש׳ הציג 
את נצחון הרוח על כוח־הכפיה בתיאורן של שתי גיבורות המשיגות 
חירות מוסרית בדרכן אל האבדון: : 1 ־ 50131 13 ־ 2431 (עבר׳: תרל״ט; 
תר״ע; דן מירון, 1961 ), 1800 ; 16305 ־ 01 1 ! 0 ׳\ 1 * 103 * 110 ( €!ס 
(״הבתולה מאורלאך [ע״ע ז׳ן דארק, עט׳ 894/5 ]; עבר/ תרצ״א 
[אופרה של ורדי, 1845 ]), 1802 . ב 21655103 סס'! 21310 016 ("הכלה 
ממסעה״ [עובד לעבר/ תרמ״ז; 1852 ; 1868 ]), 1803 ,ניסה להחיות 
את הטראגדיה הקלאסית בנושא ובצורה, לרבות המקהלה הטראגית. 
ש׳ העלה כאן את בעיית החירות מול הגורל: הגורל המופנם, השיקם־ 
פירי, ב״ואלנשטיך, ואילו כאן — הגורל המוחצן, הס 1 פ 1 קלאי. 
הדרמה האחרונה של ש׳ 1011 ׳ ¥1126101 \ ([ע״ע ו. טל, עמ׳ 727 ; 
עבר׳: תרל״ח; ח. נ. ביאליק, תרפ״ג; עובדה לאופרה ע״י ב. א. ובר 

ורוסעי (ע״ע)]; "הבי¬ 
מה", 1936 ), 1804 , 

מתארת את מאבק ה־ 

שווייצים נגד הדיכוי ה־ 

חאבסבורגי במאה ה 14 ; 

במרכז הדרמה — גיבור 
המתעלה לסמל החירות 
הדמוקרטית של ארצו. 

תכניתו האחרונה של 

ש׳ 6016111115 (£״ על 

טועדלשמא לבתר־ 

הצארים, לא הוש¬ 
למה. 

תרומתו העיקרית של 
ש׳ לשירה היתה בשטח 
הליריקה ההגותית 
והסיפורית. מהפואמות 
הפילוסופיות נודעו ב¬ 
עיקר: 16 ) 21011 110 > 

״לשמחה מזמור-שיר״ [עובד לעבר׳ לראשונה 1817 ]), שבטהובן 
בנה עליה את הפרק האחרון ב״סימפוניה התשיעית" שלו 
(באמרו: ״הבה נשיר את האודה של ש׳ בן־האלמוות שלנו״); 016 
15 ) 16011611130 ־ 01 ז 6 ״ 00 (״אלי יוון״). מהבלדות (ע״ע, עמ׳ 788 ; 
תרגומים אחרונים: י. ליכטנבוס, "בלדות נבחרות", תש״ה; ח. ריכמן, 
״משירת העולם״, תשכ״ה): ;! 31:6 ־ 1 ) 1 ^ 01 ? 165 > * 2.10 ! 06 ("טבעת 
פוליקרסם [ע״ע]); 8 נ 21 ץ 12 16$ ) 1026 ת 3 ־ £1 016 ("עגורי איביקוס" 
[ע״ע]), : 1 ) 850113 ־ 11 ) 8 6 !ס ("הערובה" [תורגם לעבר׳ לראשונה 
1829 ]) ; 3011611 ־ 1 <£ 16/11 ) 11 ח; 4 ק £310 ־ 61 <£ (״המלחמה בדרקון״); 
6 ) 01001 ־ 161 ) 00 ד \ 1 ) 16 .£ 035 ("השיר על הפעמון" [תורגם לעבר׳ 
לראשונה 1845 ]); 150111111 ) 1-1311 ־! 136 ("הכפפה" [תורגם לעבר׳ 
לראשונה 1842 ]), שבה העלה ש/ ביד אמן, תמונה ססגונית של המון 
מתקחל למחזה-ראווה של מלחמת-חיוח ועמידתו הגאה של אביר 
כנגדן(ור׳ להלן: יהודים). 

כפילוסוף שאל ש׳ למקומם של שיקולים אסתטיים במכלול 
חיי האדם ובהתפתחותו ההיסטורית. אף שהושפע מ״ביקורת כוח־ 
השיפוט״ של קנט (ע״ע, עט׳ 882 ) יצא נגד משקל-היתר שנתן הלה 
לצד התבוני של האדם. בסדרת המאמרים - 351116 116 ) ־ 11101 ) 16£6 ז 8 
2460501160 165 > * 611110 ) 2 !£ 5026 ) 1 (,,מכתבים על החינוך האסתטי 
של האדם״), 1795 , הוסיף ש׳ על שני היצרים — החמרי או החושני 
( 62 ״* 5102 ) והצורני או התבוני ( 101x1011 ־ 01 ?) — המשקפים את 
הדואליזם הקאנטי -־ את יצר המשחק ( 162 ־ 1621 ס 5 ), או היצר האסתטי 
הממצע ומתווך ביניהם. החינוך האמנותי מוביל להיווצרות אדם 
בעל ״נפש יפה״ ( 56616 802006 ) והרמונית, שבה אין עוד מאבק בין 






809 


שילר, ידהן כריסמוף סרידריך פון — שילד, שלמה 


810 


היצר החושני למוסריות התבונית, והחובה המוסרית נעשית מתוך 
נטיה טבעית (וע״ע אסתטיקה, ענד 94 ; הומניזם, עם׳ 795 ; הפעלה, 
ענד 98 ; ליבניץ, ענד 686 ), 

במסה 8 ת 1 ן: 1 ב 131£.1 £ו £1 £ 125 > ■ 1 * 01 (״על הנשגב״), 1801 , טען ש׳ 
שהעולם בכוליותו אינו ניתן להסבר, והאדם רשאי — במסגרת 
העובדות וההגיון — לשער השערות כרצונו. בכך גדול כוחו של 
המשורר מזה של הפילוסוף. 

השפעתו. בגרמניה העריכו את ש , תחילה כאידאליסט ליברלי 
ואת״כ כמשורר הלאומיות. האידאליזם של ש׳ איבד את אמינותו 
במאה ה 20 , שכן נראה היה שהוא נבע מחוסר נסיון מדיני ואי־הבנת 
החיים הפוליטיים. מחוץ לארצו היתה השפעתו נרחבת ומהירה, 
שכן המהפכה בצרפת הכשירה את הקרקע לקליטת רעיונותיו, 
ואירופה, שהיתה קודם בהשפעה מכריעה של תרבות צרפת, החלה 
לפנות אל גרמניה של גתה ושילר. משילר הושפעו מאדאם דה סטל, 
ב. קונסטן, מיסה, קולריג/ קרליל ורבים אחרים. באיטליה (ע״ע, 
עם׳ 738 ), בתקופת ההתלהבות הליברלית של ה״ריסורג׳ימנסד, 
נקלטו רעיונות ש׳ במהירות, וורדי (ע״ע, עמ ׳ 496 ), שהיה מסמלו 
של ה״ריסורג׳ימנטו", עיבד לאופרות אחדים ממחזותיו (ראה לעל). 
גם מנזוני(ע״ע) הושפע מש׳. דוסטויבסקי ב״אחים קאו־אמאזוב" שאל, 
בעקבות ש׳ הצעיר, על הטוב והרע, החושי והרוחני*דתי. השפעת 
מחזותיו מורגשת בדרמות ההגותיות של סרטר, העוסק בשאלת 
חירותו הפנימית של האדם. א. שורץ־ברט 2-13210 ־ 21 ^ 5011 £־ 11 >ח^) 
ברומן שלו 105 > ז 11£ וז 00 £0 (עבר׳: "אחרון הצדיקים", 

תש״ך), 1959 , הציג אידאליסט שילראי, שסבר שחורת רבו היא 
הגאולה מהברבריות השלטת בעולם: "היום בו ייוודע ש׳ לבל באי־ 
עולם — יהיה יום נשגב, לא יהיו עוד בעיות של פוליטיקה, כסף 
ונשים חוטאות". אלא שאידאליסט זה לא הצליח להציל את גיבור 
הרומן מידי הנאצים, על חיי ש׳ חוברו רומנים ומחזות. 

ש׳ הכיר את כתבי משה מנדלסזון, העריך את ש. מימון, עיבד 
להצגה את ״נתן החכם״ של לסינג ( 1801 ) וניכרת השפעת התנ״ך 
על סגנונו. ביצירתו הספרותית לא הזכיר ש׳ יהודים במפורש. 
הדמות היחידה בדרמות שלו שיש לה צביון יהודי היא מוריץ 
שפיגלברג ב״שודדים", המדבר על הקמח מדינה יהודית. דמותו היא 
שלילית בעיקרה. ב 1920 הציג פיסקסור (ע״ע) את שפיגלברג בדמות 
טרוצקי. 

במחקריו ( 1791 ) נזקק ש׳ לנושאים מקראיים, החשיב בהם את 
תפקיד העברים בקידום התרבות האנושית, אך טען שמשה קיבל את 
המונותאיזם השכלתני מדת־המיסתורין המצרית והפך אותו לאמונה 
עיוורת כדי להתאימו לתפיסתם של עבדים נדכאים. הוא ייחם 
לתקופה זו את מוצא תכונותיהם "הדוחות" של היהודים "שנתקיימו 
עד ימיו". 

אולם האידאלים הנשגבים שבוטאו במכלול יצירתו של ש׳ 
השפיעו מאד על היהודים. דמותו עיצבה, במאה ה 19 , את יחסם 
החיוני של יהודי מרכז אירופה ומזרחה לעם הגרמני. שיריו נקראו 
ע״י כל יהודי משכיל, ויהודי מזרח־אירופה, ביניהם המנהיג הציוני 


ש. שילר (ע״ע; מקודם: בלנקנשטין), נטלו לעצמם את שם משפחתו 
של ש׳. 

המתרגם הראשון של ש׳ לעברית היה ל. מ. בישנטהאל 
( 16 >! 61 ז£ 116 > ״. 4 ; ״גבר משכיל אל הגילה״, 1817 ). עם מתרגמיו 
נמנה י. ל. גורדון, שגם הושפע ממנו(כגון בשירו "בין שיני אריות", 
חיקויו הקודר של "הכפפה"). ביאליק בשירו "הציץ ומת" יצר גירסה 
עברית מקורית לבלדה הנודעת של ש׳ ! 21 1£ ז 50.111£10 ז£׳ 5 035 

5315 (״הרמות המצועפת של סאיס״ [ע״ע] ; תרגום יל״ג: "סוד 
אלוה"). 

ש. לחובר, ם. ם. ש׳ בעברית (יד לקורא, ד/ 59 — 75 ). תשט״ן—תשי״ז; 

ב. מרק, האציל המהפכן, תש״ך; י. ליבטנבום, משוררים עולמיים. 
42 — 56 , תשכ״ן; 011 * 111 * 0 [ 0 15 6 * 1 : 8 ה 0 . 5 ,׳<ט[ 0 ע £0 ■ 0 . ^ 

,תת 13 \ ." 1 ; 1948 ,( 111035 0£ ■<ז 11510 ־ 1 110 ) סו 5 ־< 3 צ £5 :ת!) ( 1511 ) 710011 * 8.0 
, 8051 £* 7 * 8 * 01 * 0 1116 111/1 > , 5 , 431013118 ^ .? .¥\ ; 1955 0^ 141x7 ״■״?>£ 

* 1 ו 110£70$1 ( 1311 -. 8 י צט!ק 1 ט¥ .¥\ ; 1959 , 17 71 * 81 171/1 > . 5 ,שאנעו ./¥ ; 1957 
; 1961 ,? 1 ) 11 811110:0$ 01 1 ) 80 ,. 5 , £105011 ¥11 \ . 1 ) 18 * 15 * 81011:2 3 (1x8 **#ס * 8 * 81101 20 ) 7 , ¥011 

- 5311101 . 0 ; 1970 ,/ 00111*11111*8 <1*7 81*11x1 ,ז 0 ט 110 .£ ; 1969 ,(¥^£ X 
8.5 ,ז 0 ט 10 ־ 1 .£ ; 1971 , 8.5 . 8 \־ר) * 71 * ) 1 * 01 * 01071 8 * 1 * 1 1111/1 ( 18 ,׳ 01015101 

0*1 187**5* 730:1101* 1*1x8 801 801*1x1 ,־!סע 13 \ . 1 ־ 1 19711 , 11311( 0*011x11 [ 

- 8{)**8<11>*>'£' 4 71:11101711*1* 8*1 ]14811(1x71 877*07] 21$01101* *1* 0*1*1x11 
. 1973 ,(^^¥ 0001501100 501111101-00501150113 11, X ־ 101 > 1 ( 0 טנ 1 י 1 311 1 ) 8 * 101 

א. בר. — אל. וי. 

ש י לר, פרד י נ 1 ד ק 1 י גג סקוש — :> 01 :> 5 111£ תח 103 >ח 3 ח 11 >ז£? 

ז 111£ ו 501 — 1864 — 1937 ), פילוסוף בריסי. ש׳ נולד בשלזוויג־ 
הולשטיין והתחנך ברגבי, ובאוניברסיטת אוכספורר וקורנל, מ 1897 
הורה באוכספורד, ומ 1926 — גם באוניברסיטת דרום־קאליפורניה. 
ב 1935 השתקע באה״ב. ש׳ התעניין באוגניקה (ע״ע), צידד בפאשיזם 
הבריטי מייסודו של א. מוזלי (ע״ע) וביקר את הדמוקרטיה. ש׳ נודע 
בחוש־ההומור שלו, ואף פרסם קובץ פארודיות על כה״ע 3 >ח 11 \ 
(״שכל״) וקרא לו ״ 1111 ״׳^״ ("שים־לב").חיבוריו החשובים מכונסים 
בקבצים:  1 ח 5 ("מחקרים בהומניזם"), 
1907 . תורתו של ש/ שכונתה בפיו "הומניזם", אינה אלא גרסה של 
פרגמטיזם (ע״ע), וניכרת בה השפעת ו. ג׳ימז (ע״ע), שהיה 
ידידו. 

תורת ש׳ היתד! יוצאודדופן בבריטניה. ש׳ הדגיש את האופי 
הסובייקסיווי של הידיעה. ואח העובדה שהמחשבה קשורה באורח 
הדוק לצרכים אנושיים. הממשי הוא מח שחשוב לנו מנקודת־ראותנו, 
והאמת היא אותה הפעלה של מושאים המוכחת בנסיון כשימושית 
למטרות אנושיות. ואולם, ש׳ לא טען שהשימושי הוא אמיתי. הוא 
תקף את הלוגיקה הצורנית בחסרת-ערך, מפני שטיעוניה אינם עוט* 
דים, למעשה, באמות-המידה שלה; במקומה הציע מתודולוגיה גמישה 
של חשיבה מדעית. עוד טען, שאמיתות הדת הן הפוסטולאטים של 
המוסר, כלו/ דרישות המופנות כלפי האדם! אלוהים, למשל, הוא 
עקרון הטוב. 

. 1955 ,. 8.0.8 .5 [ס 15771 * 07 * 71 * 171 ) 0/5 * 870871 * 11 ' 7 , 601 .^ . 8 

*שילר, שלמה ( 1862 , מיחאילובו, על־יר ביאליססוק — 1925 , 
ירושלים). הוגה־דעות ציוני, מחנך ועסקן ציבור. בן למשפחה 
חסידית. בנעוריו נתפס להשכלה, עבר ללבוב (גליציה), והסב את 
שם משפחתו, ב^נקשטין, לש/ מתוך הזדהות עם ההומניזם של 
המשורר הגרמני פ. שילר (ע״ע). ש׳ למד פילוסופיה בלבוב, הצטרף 
לאגודת ״ציון״ (ע״ע גליציה, עמ׳ 886 ) ולקח חלק בעריכת עתובה 
05£ ! 52 ץ 2 ז? ("העתיד"). בהרצאותיו ובמאמריו השפיע על הנוער 
היהודי המשכיל בגליציה, ש' השתתף בקונגרס הציוני הראשון 
בבאזל, הקים בתי־ספר עבריים בגליציה ובבוקובינה. 

ש׳ גילה זיקה עמוקה לתורת אחד־העם, שראתה בלאומיות את 



811 


שילד, שלמה — שימפנזה 


812 


תכבה העיקרי של היהדות, את הגלות ראה בפרק שבו נתחשלה 

לאומיות העם היהודי. התרכזות היהודים במסחר מבעה, לדעתו, את 

השתרשותם בגלות ואפשרה את בדודיהס, אך האמבציפציה ובפילת 

חומות הגטו הדגישו את האנומליה שבחיי עם־בלא־ארץ, באשר 

לא אפשרו את קיום היהדות בלאום. ב 1910 עלה לא״י, והתמנה 

למבהל הגימבסיה העברית בירושלים. במלה״ע 1 הגלוהו השלטובות 

התורביים לדמשק. אחרי המלחמה חזר לירושלים, ב~ 1922 התפטר 

מהנהלת הגימבסיה, המשיך להורות בה ובביהמ״ד למורים בירושלים 

והתמסר יותר לפעילות ציבורית. ש׳ התקרב לתנועת העבודה בא״י, 

היה ממנהיגי " (ה)פועל הצעיר" (ע״ע), וראה בתנועת העבודה 

מבשרת א״י חדשה, שבה ישולב הרעיון הלאומי ברעיון הסוציאלי. 

הוא היה חבר ב"אסיפת הנבחרים" וב״ועד הלאומי" (ע״ע א"י, עמ ׳ 

538 ), לקח חלק בעבודת "הסתדרות המורים", ונאבק לזבויות האשה. 

בשנת 1927 יסדה קבוצת חברי "הפועל הצעיר" מגליציה את הקיבוץ 

גן שלמה (קבוצת שילר), ע״ש ש״ש, 

כתבי ש. ש׳ (כולל ביבל׳), תרפ״ז! ד. שטוק, גורל והכרעה, תש״ג ז 
ב. מ. גלבר, תולדות התנועה הציונית בגליציה (מפתח בערכו), 1956 ז 
ב. אגמון וביסטריצקי) .במעגלי הגות והגשמה י כ״ה שנים לפטירת 
ש. ש , , תשי״ב ■ א. ארנון, ש. ש׳(בתוך: י. צ. לוין, על הראשונים). 
תשי״ט, 

י. ם. 

עימונוביץ, #מעון — ' 0 ות 81 81111011 ) 10 ע\סתסחזץ 52 תס 10 ץ 82 
צ?[״״) — ( 1558 — 1629 ), משורר ומחזאי פולני. ש׳ עזר לין 
זמויסקי (ע״ע) בארגון האקדמיה בזמושץ' (ע״ע), המלך זיגמונט 111 
מינה את ש׳ ״למשורר המלכות״ והעניק לו ■תואריאצולה ב 1590 ? 
כאציל נתכנה $ 101 ח 10 >״ 80 . תחילה בתב לאטינית, שירי-תהילה 
ויצירות דתיות, ונודע ברחבי אירופה. מחזותיו: !!קסצסן 035111$ 
(״יוסף הצדיק״), 1587 ; 601051163 ? ( 1618 ). שיריו -צ 1 ח 813 צ 1 ר 1$ מ 
1311$ (״סטאניסלאוו האלוהי״), 1582 ? 013 ו 1 (!סז? 061 ; ( 1593 ). יצי- 
רותיו החשובות ביותר נתחברו פולנית: 5101311101 ("אידיליות"), 
1614 . 20 האידיליות נכתבו ברוח תאוקריטוס וורגיליוס, אך בזכות 
לשונן הפולנית היפה ורעננות לירית שלא פגה גם בימינו, אין אלו 
חיקויים גרידא. האידיליות הבולטות: £013020 ! ("חלות־סולת"), 
תיאור חתונה בחצרו של אציל? 20007 ("הקוצרים"), על חיי יומיום 
במשטר האריסות. הוצאות כתביו: 3 ז 6 (! 0 . 5. 8 ,(. 1 > 0 ) 011111 ( 1 
. 1964 , 0131110 (! 20 צ 1 ס 1 ע\ 02031:310 ( 11 8101311101 ,. 82 . 82 ; 1772 , 001013 

, 1901 , 2 ) 61 * 42 1 £ 0 ■)[ ,. 52 . 52 .>[ 

שימנו בס קי, קרול — 5111 ע\ 10 ג 3 ומ< £310182 ! — ( 1882 — 1937 ), 

מלחין ופסנתרן פולני. בן למשפחת אצילים מאוקראינה. למד 
נגינה על פסנתר בבית אביו, שם הכיר את הפולקלור המוסיקלי האוק¬ 
ראיני והפולני. כבר מילדותו גילה כשרון מוסיקלי והחל להלחין בגיל 
צעיר מאד. השפעת שופן (ע״ע), שהיה מלחינו האהוב, ניכרת היטב 
ביצירותיו הראשונות. מ 1901 למד בקונסרוואטוריון של ורשה וב 1905 
הצטרף לחוג המלחינים הצעירים שכינה עצמו בשם "פולניה הצעירה" 
— חוג שמילא תפקיד נכבד בהתפתחות המוסיקה הפולנית החדשה 
(ע״ע פולניה, עמ׳ 410 ). בשנים 1906 — 1908 שהה בברלין והושפע 
מסגנונו המוסיקלי של ריכרד שטראוס (ע״ע), שניכר ב״פתיחה 
הקונצרטית״ ובסימפוניה הראשונה ( 1907 ). אחרי מלה״ע 1 החל ש׳ 
נוטה יותר לאקזוטיקה ולמסתורין, וכן לפולקלור המוסיקלי העממי — 
מגמה המשתקפת ביצירותיו: "אגדות", "הנוקטורן והטךנטלה" 
ובמאזורקות המרובות. ש׳ גם פרסם מאמרים שבהם קרא לחקר המו¬ 
סיקה העממית ולביסוס סגנון פולני עצמאי במוסיקה. בשנים 1926 — 
1929 שימש מנהל הקונסרוואטוריון של ורשה ובשנים 1930 — 1932 — 
מנהל האקדמיה למוסיקה, אבל גם הרבה להופיע כפסנתרן בקונצר¬ 
טים. בין יצירותיו אופרות (״חגית״; ״המלך רוג׳ר״), בלטים, 4 
סימפוניות, יצירות קאמריות, 3 סונטות לפסנתר, קונצ׳רטים לכינור 
האורטוריה "סטאבאט מאטד" וחיבורים מגוונים לפסנתר: ואריאציות, 


פואמות, אטיודים, פאנטסיות ומאזורקות. בין השירים הרבים נודע 
במיוחד המחזור "סלופיווניה" ( 10 ״^ 10 ק 810 ) ע״פ מלים של יוליאן 
טובים (ע״ע). בסגנונו מתקרב ש׳ לאימפרסיוניזם, אולם ביצירתו 
ניכרת גם השפעתם של סקריבין, סטרווינסקי ומלחינים אחרים 
משנות ה 20 . 

. 1950 ,. 5 ,ב . 5 

'שימפנזה (תג?). סוג קופים (ע״ע, עמ׳ 460/1 ) ממשפחת 
האורנגאוטנגיים ( 130 > 8 1 סס?) השייכת לעל־משפחח קופי־ 

אדם ( 103 ) 01 ח 11 ״ 10 *). תפוצתו: אפריקה הטרופית, קונגו, אוגנדה 
וטנזניה. ידועים שני מינים: המין הנפוץ — ש' מצוי( 10$ ^ 1 > 10 § 10 :.?) 
הנחלק לתת-מינים אחדים, וש׳ גמדי ( 1$011$ ח 3 (ן .?) החי על גדתו 
המערבית של נהר קונגו. 

הש׳ המצוי. גבהו (בעמידה) כ 140 — 170 0 ״מ, משקלו 45 — 

70 ק״ג. קיים שוני רב בין הפרסים הבוגרים השובים, בפרט בממדי- 
הגוף והבעות הפנים. הפנים, חשופים מלידה, משתנים מוורוד אצל 
צעירים עד לאפור־כהה אצל הבוגרים. העיניים חומות; הפה והאז־ 
ניים גדולים. אצל הצעירים כתם לבן על השת. עם הגידול מופיעות 
שערות לבנות ארוכות על הפנים והחזה, בפרט אצל זכרים. משקלו 
של הוולד 1.5 — 2 ק״ג. עם הבגרות המינית, בגיל 7 , עולה משקלו 
עד ל 32 ק״ג. אין הש׳ גדל עוד לאחר השבה ה 12 או ה 13 . 

תנועת הש׳: על הקרקע מסוגל הש׳ לנוע בתמיכת ארבע הגפיים, 
כשהוא דורך על כפות־רנליו ואצבעות ידיו. הוא יכול להתקדם וגם 
לרוץ למרחקים קצרים על רגליו האחוריות בלבד. על העצים 
תנועתו זרועתית (וע״ע פרימטים, עמ׳ 224 ). 

הש׳ הוא בעל עצמה גופנית גדולה. כוח שריריו רב מזה 
של האדם. בעוד שאתלס מאומן יכול להפעיל בידו כוח של 80 — 110 
ק״ג, הצליח הש׳ (בשבי) — להפעיל כוח של 330 ק״ג בידו האחת. 

תזונתו ביסודה צמחונית, בעיקר פירות. אחדים אוכלים בצרים, 
עלים ומדי-פעם בשר. במחקרים אחדים שנעשו לאחרונה הוכח, 
שבנסיבות מסוימות צד הש , קופים, עפרים וחזירים קטנים. יש גם 
שבעונות מסוימות בשנה הוא ניזון מטרמיטים. 

הש׳ הוא החברתי ביותר מכל קופי־האדם. הוא חי בחבורות 
בבות 4 — 40 פרטים. בתוך החבורה ניתן להבחק במדרג חברתי 

שבראשו עימד הזכר 
החזק ביותר ובד״ב גם 
הנבון ביותר. גדלן של 
החבחיות ותחימייהמ- 
חיה אינם קבועים. וח¬ 
בורות שונות מחלקית 
ביניהן את אתרי המזון 
והשיגה מבלי להפגין 
טיבה הדדית כלשהי. 

הש׳ חי במש סחה 
קבועה. תקופת ההריון 
נמשכת כ 8 חדשים, 

ובכל הפלטה — ולד 
אחד. הש׳ מבלה את 
יומו ביערות יבקרחות 
עשבוניות באכילה, 

משחק, ניקוי ומיפדל 
בצאצאים. כלילה הוא 
ישן בקן שטוח וחשוף. 

שנבנה מענפים בצמ¬ 
רות העצים (מדי לילה 
קן חדש). 

חש׳ הוא קוף נבון 





813 


שימפנזה — שינסו 


814 


יותר מקופי־האדם האחרים. (וע״ע פרימטים, עמ׳ 226 , ושם ציור). 
פניו הם רבי־הבעה, הוא ער וזריז. חושיו מפותחים. הוא ניחן 
בכושר־למידה (ע״ע חי, חיה, עמ ׳ 309 ), חיקוי והסתגלות. יש לו 
זכרון־ראיה, יכולת להשמיע קולות כאמצעי תקשורת בינו לחבורתו 
וגם היכולת להשתמש במכשירים. משתמשים בש׳ בניסויים'רפד 
איים, ביולוגיים ופסיכולוגיים ; במבחני־משכל יש אף רמה המכונה 
״גיל הש׳״ (וע״ע אינטליגנציה, עמ׳ 935 ). 

ביבל׳ — ר׳ פרימטים. 

נ. רוט. 

שינג׳יגג או י גור (־ 1 עו 1 § 1 ס 118 ^ 1 ^ 5111 ), חבל אוטונומי בצפון־ 
מערב סין, הגובל במונגוליה (בצפון־מזרח), בריה״מ (בצפוך 
מערב), אפגניסטן וקשמיר (בדרום־מערב) וטיבט (בדרום־מזרח). 
ש׳ היא היחידה המינהלית הגדולה ביותר בסין — 1,646,700 קמ״ר, 
שהם כשישית משטחה, אך מספר אובלוסיה — 7,270,000 נפש 
בלבד, כי לש/ הרחוקה מים וסגורה בין הרים נישאים, אקלים 
יבשתי צחיה. 

ש׳ היא ארץ רכסים רמים הסוגרים על אגנים פנימיים ויוצרים 
5 אזורים עיקריים (מצפון־מזרח לדרום־מערב); ( 1 ) בצפון — רמה 
הררית שעיקרה נמצא מעבר לגבול מונגוליה. פסגות הרכס הגבוה 
אלטאי (ע״ע) גבוהות מ 4,000 מ/ מורדותיו הדרומיים־מערביים 
משתפלים לעבר ( 2 ), אגן דזונגריה (ע״ע), המוקף רכסים נישאים, 
אך הפתוח במזרח לעבר מדבר גובי. ( 3 ) הרי טין־שן (ע״ע) חוצים 
את ש' לרחבה ותופסים כ % משטחה. הם חודרים מבריה״מ מזרחה 
לאורך כ 1,600 ק״מ. פסגותיהם הגבוהות בתחומי ש , מתנשאות 
במזרח על גבול בריה״מ: חאן טנגרי 6,995 מ' ושנג־לי (פובידה) 
7,439 מ/ ( 4 ) אגן טרים (ע״ע) משתרע על יותר ממחצית שסח ש/ 
הוא מוקף רמות ורכסי הרים גבוהים מכל עבר, פרט למסדרון קאנסו 
( 311811 :>}) בצפון־מזרח. ( 5 ) בכל דרום ש׳ מתנשאים הרי קון לון 
(ע״ע) שבשוליה הצפוניים של רמת טיבט. הפסגה הגבוהה בתחומי 
מכשול בלתי עביר כמעט מצפון דרומה. 

מכל נהרות ש׳ רק אוארצ׳יסו (קרה אירטיש) מגיע לים. מקורו 
בהרי אלטאי והוא זורם בצפון ש׳ צפון־מזרחה, ומתחבר לאגן נהר 
אוב. הוא גם היחידי בסין כולה המתנקז לים הארקטי. 

וע״ע סין, אקלים, צומח. 

כלכלה. בשל מגבלות האקלים והטופוגרפיה, ש׳ היא מהחבלים 
המפגרים בסין, אך השלטונות משקיעים מאמצים רבים לפיתוח 
הכלכלה. השטח המעובד — כמעט כולו בשלחין — הוכפל עם 
הגברת השימוש במקורות המים. בש׳ מגדלים שעורה, תירם, אורז, 
קאולינג (סורגום סיני), דוחן, כותנה ארוכת סיבים ופירות הנודעים 
בטיבם, ברמות — כרי מרעה למשק החי, הכולל כרבע מהכבשים 
בסין ומפיק יותר ממחצית הצמר בסין. בש׳ מחצבים רבים שמידת 
כדאיות ניצולם אינה ידועה. מפיקים זהב, נפט, ברזל ופחם, המשמ¬ 
שים בסים לתעשיית ברזל ופלדה (באורומצ׳י). כן מייצרים מכשירים 
וכלים חקלאיים. רוב המפעלים קשורים לעיבוד תוצרת הצמר, 
הכותנה ולייצור מזונות. "ענף" מיוחד הוא איזור הניסויים הגרעיניים 
הנערכים בלופ־נור. בשנות ה 60 חוברה אורומצ׳י, בירת החבל, 
לרשת מסה״ב הסינית. אולם, המשך המסילה מזרחה, וחיבורה עם 
מסה״ב הסובייטית הושעו. כן נסללו כבישים ושופרו נתיבי התחבורה 
העתיקים. הנודע בהם הוא "דרך המשי" העוברת בשולי אגן טרים 
דרך קשגר (ע״ע). 

א ו כ ל ו ם י י ת ש׳( 7.27 מיליון ב 1974 ) מנתה ב 1953 4.87 מיליון 
נפש. היא מורכבת מ 13 קבוצות אתניות שהגדולות בהן הם האוי־ 
גורים והסינים. ה א וי גורי ם (ע״ע) היוו 75% מכלל אוכלוסי 
החבל בעת כינונו ב 1955 \כיום הם מונים כ 4 מיליון נפש. האויגורים 
הם מוסלמים־סונים, דוברי לשון ממשפחת השפות התורכית, רובם 
יושבי קבע, בשולי אגן טרים. הם מתקיימים על חקלאות שלצרכיה 


פיתחו מערכת משוכללת של השקיה בתעלות. 4 קבוצות אתניות 
נוספות זכו ל 5 מחוזות אוטונומיים בתחום החבל. הגדולה 
שבהן — הקזכים — אף הם מוסלמים סונים, הדוברים לשון ממשפחת 
הלשונות התורכית. רובם רועים־נוודים בצפון, בערבות דזונגריה 
ובעמק נהר אילי (ע״ע) העליון, ששם מצוי מחוזם. בעלי אפיונים 
דומים הם הקירגיזים שמחוזם נמצא במערב. רבים מהם הגיעו לסין 
מבריה״מ לאחר מהפכת 1917 . על מוסלמים דוברי לשון תורכית 
נמנה גם המיעוט האוזבקי. למונגולים (ע״ע) הבודהיסטים 2 מחוזות 
אוטונומיים, במרכז ש׳ ובמערב־המרכז. רובם רועים־נוודים. מחוז 
אוטונומי יש גם לבני הואי, סינים מוסלמים שנטמעו בהם יסודות 
של שבטים תורכיים. מחוזם משתרע בדרום אגן דזונגריה ובשיפולי 
הרי טין שן. מהם חקלאים ומהם סוחרים, יושבי ערים. 

ה ס י נ י ם — הקבוצה השניה בגדלה בחבל — מונים 2.6 מיליון. 
בעת כינון החבל היו רק כ 10% מכלל האוכלוסיה. הגירת סיגים 
לש׳ שינתה את מערך היישוב. רובם הופנו לענפי ייצור, בניה 
ופיתוח בדזלנגריה, שישבו בה לפני בוא הסינים רק % מכלל האוב־ 
לוסיה. כיום מחולקת האוכלוסיה שווה בשווה בין הרדום שבו רוב 
אויגורי לבין הצפון, שבו רוב סיני. 

וע״ע סין, אתנוגרפיה, עט׳ 817/8 , ושם מפת תפוצת הלשונות. 

המרכזים העירוניים העיקריים הם: אורומצ׳י (ע״ע), הבירה, 
400,000 תוש׳ ( 1970 ), מרכז תעשיה וחינוך גבוה; קשגר (ע״ע), 
170,000 תוער; קולמאי, 100,000 תוש/ מרכז הפקת נפט בצפון־ 
מערב דזונגריה, וסוצ׳ה (ע״ע ירקנד [ 2 ]). 

היסטוריה, ע״ע אויגורים; דזובגריה. וע״ע סין ומפות שם, 

ר. בב. 

עזי{טו ( 0 זח 1 ' 1 } 5 ; ביפנית — "דרך האלוהויות",או"תורתהאלים"), 
אמונות וטקסים יפניים עתיקים, שהתפתחו לדת לאומית 
מיוחדת ליפן, הנבדלת מן הבודהיזם (ע״ע; וע״ע יפן, עמ׳ 80 ) . אין 
לש׳ המוסר האינדיווידואלי הקיים בדתות אחרות ולא מנגנון אידאו־ 
לוגי, ולמעשה היא דת בלתי־כתובה, ללא כתבי־קודש וללא מייסד. 
רק בתקופות מאוחרות נכתבה המיתולוגיה שלה כבסיס ליצירת דת 
לאומית. אלי הש׳ נקראים "קאמי", שפירושו "העליון", והם למעשה 
תמצית כל דבר אצילי ביקום. "קאמי" עשויים להופיע כתכונות 
(פוריות וגידול), כתופעות־טבע (שמיים וארץ, שמש, הרים, עצים, 
גשם), בדמות בע״ה, כנשמות של האבות (במיוחד אבות האצולה 
והקיסר) ושל גיבורים ואנשי־מופת וברוחות של המקצועות השוגים. 
בדומה לאיחוד השבטים השונים ביפן תחת מנהיגות הקיסר, כך 
הובאו גם האלים המקומיים השונים תחת מרות אלת־השמש, 



קינטי: המהדק הגדו? סל 8 יס. המאה הד 


815 


שינטו — שינפי, איברהים 


816 



שינסו: תה?ןכה כהניגח טקרש טו^גו, ני<זו, י 5 ן 
(?שכת התיירות, טזקיו) 

אמאטראסו אומיקאמי. שלטון ה״קאמי" ואלת השמש מתקיים באמ־ 
צעות הסכמה ושיתוף ביניהם. לכל "קאמי" תכונה ותפקיד משלו — 
ה״קאמי" אשר על המים, אשר על הבריאות, "קאמי" המגינים 
על איזור, או על שבט, או על בית-אב וביו״ב. 

הפולחן מצטיין בפשטות ובצניעות, והוא מבוסס על הכרת-תודה 
ועל אמון, ולא על פחד. ההזדהות עם הטבע היא גורם יסודי בדת 
הש׳, את הטקסים עורכים אב־־המשפחה, השמנים (ע״ע), או ראש 
השבט, הפולחן מקפיד על חוקי־טהרה, ופגיעה בהם היא עבירה 
חמורה, טומאה מקרית — כגון לידה, מחלה או מגע עם מת — ניתן 
לטהר במים וע״י צום; אך טומאה מכוונת גוררת עונש חמור, עפ״ר 
— גירוש מהקהילה. המוסר מבוסם על תפיסה של קדושת השבט 
לעומת אפסות הפרט. הסמכות והמסורת הן אבני־יסוד של הש׳, 
וגורם זה. שתרם רבות לאיחוד המשמר הפאודלי. דיכא את יזמת 
היחיד וחופש הפרט. 

הצד הצבאי של הש׳ מתבטא בטיפוח האומץ הצבאי — 
כשהמטרה היא לחימה למען השבט — והשירות בצבא נתפס כחובה 
דתית; מכאן גם הערצת כלי־מלחמה, פטרון הרוח הצבאית הוא 
אל־חסערה, בעוד שאלת־השמש והקיסר מסמלים את הפשרה, השלום 
והאחדות. 

אימזץ הבודהיזם (בשלהי המאה ה 6 ) גרם למאבק בין שתי 
הדתות, אך בשל האופי הפשרני וחוסר הקנאות הדתית של הש׳ 
נתקיימו השתיים זו בצד זו. בעקבות זאת התפתחה במאה ה 9 אמונה 
סינקרטיסטית של בודהיזם וש' — ה״ריובו(סלס^} שעטו", דהיינו, 
ש׳ זוגי. אלי ש׳ נכנסו לפנתאון הבודהיסטי, ה״קאמי" פורשו כהת¬ 


גלמות האלים הבודהיסטים, מקדשי ש׳ אוחדו עם מקדשים בודהיס¬ 
טיים, ונזירים ערכו טקסים משותפים. במאה ה 13 , כשגברה התודעה 
הלאומנית, נעשה נסיון לשחרר את הש׳ מתלות במקורות זרים, 
ולהוכיח כי ה״קאמי" הם מקוריים ואוניוורסליים, בעוד שהאלים 
הבודהיסטים הם צורות משניות. במאה ה 17 , כשהתחזק הלך־הרוח 
הלאומני, הניחה אסכולת "פוקו־ש , " ("חזרה למקורות"), בעלת 
האופי הלאומני, את היסודות לש׳ המודרני, וסיפקה את הבסיס 
הרוחני לתנועה האנטי־שוגונית, לביטול הפאודליזם ולהחזרת מעמדו 
של הקיסר כפי שהדבר בא לידי ביטוי ברסטורציה של מיג׳י (ע״ע 
יפן, עמ׳ 136 — 139 ). בתקופת מיג׳י נחלק הש׳ לשתי קבוצות עיק¬ 
ריות : א) הש' הממלכתי, ששימש אמצעי לטיפוח רגשות לאומניים. 
פולחן זה, שהיה בעל אופי מדיני יותר מאשר דתי, נוצל אח״כ 
להעמקת לאומנות קיצונית ושנאה לזרים; ב) הש׳ הכיתתי, שמקורו 
בקבוצות ובפלגים שונים שזכו בהכרה ממשלתית; עד לתבוסת יפן 
ב 1945 היו 13 פלגים כאלה. עם סיום מלה״ע 11 בוטל הש׳ הממלכתי, 
ואלו הש׳ הכיתתי, שאיבד את זכויותיו, זכה לפופולריות בדמותן 
של כיתות עצמאיות, וע״ע יפן, עמ ׳ 78 — 80 . 

; 1922 ,. 5 6771 ^ 0 }>? / 0 1050$6$ 61 ? 11 > 01111£ ? £({ 7 , 1101100 . 0 .ת 
, 111071 >$־ 1 £ 5 £ ( 1 > 1 $ >[ 66 > / 0 1 * £10 111:11 766 ,. 9 . )ס /־, , 310 ^ 1 . 3 > 

,. 18 ; 1930 , £ 1071 !!£^ 171 £ 5 £ > 1 ) 4 [ / 0 ^ ¥ 71:107 1 \ ; 1926 

711€ , 1.11500 .י! , .( ; 1961 ,^/ק 0 ׳>י 7 £!:) 171 > 0$ [ 1/1£ / 0 ■)/ 13 

,.!>! ; 1964 ,. 5 ? 7 : 7071 ) 13 114 > £65 ז>> 50 ־ 1 * 4 . ,זחשנ 1 זש 11 ,/ ; 1935 / 0 

. 1965 , 1071 ) 11 [ ) 17 > ^ 01107101 ח 7475 

א. לב, 

ל 1 ר — 11 ת 1€3 ! 31 § • £3231 (מקודם: 610 ^ 8 ) — ( 1859 . 

פלוישט — 1934 , פרים), בלשן ופולקלוריסט רומני־צרפתי, 

יהודי. קיבל חינוך יהודי ורומני-כללי ונחשב לתלמידו וממשיך דרכו 
של ב. פ. השדאו (ע״ע). נתמנה למרצה (בלא שכר) לשפה וספרות 
רומנית באוניברסיטת בוקארשט* לקיומו הורה לאטינית בבי״ס 
תיכון. מחקריו זכו להערכה, אך בשל מוצאו היהודי לא ניתנה לו 
אזרחות רומנית; את האזרחות השיג אחרי מאבק ולאחר שהתנצר. 
ב 1901 עבר לצרפת, נתקבל באוניברסיטת סורבון כמרצה לפולקלור 
רומני. על הרדיפות נגדו ברומניה כתב בספרו, שי״ל בפריס 
במהדורות רומנית וצרפתית: תש £נ 1 ן) 1 א 111010 (ק €־] 1£ ־זזב 0 6 ת( 1 
1€ ת 3 חז 011 >! (״דרכו של פילולוג ברומניה״), 1901 . בצרפת ההל 
להיקרא ת €3 ת 531 . 

אחד מחיבוריו החשובים ביותר הוא המילון האטימולוגי הרומני 
^ 1 ־ 1 , 1895 ,€ס 13 ז 101 £1 י 111 ת 11 31 11111¥£1521 0101101131 , (י״ל ב 84 
מהדורות), שביסס בצורה מדעית את תורת הגזרונים של לשון זו. 
ש׳ חיבר מהקרים (ברומנית ובצרפתית) על ההשפעות המזרחיות על 
התרבות הרומנית, כתב על תולדות היהודים ברומניה וב 1882 נכנם 
לפולמוס ספרותי נגד עלילת הדם. חקר עוד את היידית המדוברת 
בפי יהודי רומניה: ־ €0 ־!׳\€ £031111111 511101111 81315x1010^10 35x11113 

1X1311 ־ £€1 , 51889 ־ 501 :זת€נ €0131€11 כ!צ 0 1161031101 ב- 0 ש 1101 ( 16 • 8111 £5531 

1€ נ 31301 ז\ ת? €!! 3 ק 1€ :> 1€ ב 11 > ? 1 , 1902 . בצרפת התמסר לחקר הלשון 
הצרפתית ופרסם מחקרים חשובים ; ביניהם על ראבלה ולשונו. 
אחיו קונסטאנטין ש׳ כתב על חיי ש׳ והו״ל את מכתביו ( 1936 ). 

ש י נ 0 ' י / א ל ב!ר 1 ו י 0 — 111351 § גח 111 בזנ! 1 — ( 1826 , קושטא — 1871 , 
שם). משורר ופובליציסט תורכי. ש׳ היה בן למשפחת קצין 
בצבא העות׳מאני, וזכה לחסותו של מוצטפא רשיד פאשא. בתקופה 
1849 — 1853 שהה בפריז, שם למד כלכלה וספרות ובא במגע עם 
אנשי־רוח צרפתים ליברלים. לאחר שובו לקושטא החל לפרסם את 
שיריו ותרגומים מן השירה הצרפתית והו״ל את אסופת שיריו 
״דיוואנ-י ש׳״. ב 1860 השתתף בהוצאת ה״תרג׳ומאנ-י אחוואל" 
("מפרש המצב")" העתון הראשון בבעלות תורכית פרטית, ושנתיים 
אח״כ הוציא את עתונו שלו, "תצוויר-י אפכאר"("חזות המחשבות"), 


817 


שינסי, איכרהים — שיעה, שיעים 


818 


שהפך מוקד החיים האינטלקטואליים של התקופה. לאחר שיחסיו 
עם ראשי השלטון השתבשו, יצא שוב לפריס ( 1865 ), שהה שם 
5 שנים והתמסר ללימוד ספרות ובלשנות ולחיבור מילון תורכי 
גדול, אותו לא סיים. 

ש׳ נודע במיוחד כאבי הזרם הליברלי והמודרגיסטי בתורכיה. 
בעתוניו הקצה מקום רב לזרמי המחשבה החדשים באירופה ולחידושי 
הטכניקה והמדע. הוא האמין במושגים הליברליים של כבוד האדם, 
חירות וצדק, ובכך היתה גלומה מחאה נגד השלטון שנתגבשה אח״כ 
בתנועת העות׳מאנים הצעירים. ש' הצטיין גם בשימוש בלשון פשוטה 
וברורה, בשיריו ובכתביו, בכוונה להנחיל את הספרות וההשכלה 
לרבים, ונחשב אחד מחלוצי הספרות התורכית המודרנית. 

; 1900-1909 ,ר\־ 1 ,? 0617 ? 171 ) 1 * 0110 /ס ? 07 ) 4411 4 , 01116 .ע\ .[ .£ 
. 1962 , 1 ^) 7/101 0110771071 %( ¥0117 /ס ! 0171677 ,ת 11 )תב 1 * 1 . 5 

׳שין פין (ת 01 ? תת 51 ; בגלית: "אגו בעצמנו"), תנועת שחרור 
לאומית אירית; כיום מפלגה אירית קטנה. התנועה נוסדה 
ב 1905 בידי ארתר גריפית ודרשה ממשל נפרד לאירלנד, תוך 
שמירה על האחדות האישית של הכתר. הש״ם לא זכתה לתמיכה 
רבה עד שנכשל הנסיון הבריטי להעניק שלטוךבית 0 וה 10 ־ 1 ) 

ב 1914 . ב 1917 נבחר אימן דה ולרה (ע״ע) למנהיג המפלגה, 
שנעשתה קיצונית יותר, ודרשה הקמת רפובליקה בכל אירלנד. 
בבחירות 1918 זכתה הש״ס ב 73 מ 103 המושבים האיריים בפרלמנט, 
אך נציגיה סירבו להשתתף בפרלמנט בלונדון והכריזו על עצמם 
כעל הפרלמנט ( 0311 ) של אירלנד. חלק ניכר מחברי הש״פ, 
ובראשם דה ולרה, התנגדו להסדר של 1921 ולחלוקת אירלנד, 
והקימו את ״הצבא האירי הרפובליקני״ (.** 1.8 * אי.אר.אי.), שפתח 
במלחמת אזרחים נגד הממשלה. ב 1924 פרש דה ולרה מהש״פ 
והקים מפלגה חדשה, שהצטרפה לפרלמנט ( 0311 ) ב 1927 . 

הש״פ היתה למפלגה זעירה, המסרבת להכיר בממשל האירי. 

היא משמשת כסות חוקית לאי.אר.אי., המתקיים במחתרת. בצפון- 
אירלנד נבחרו ב 1955 שני אנשי הש״פ לפרלמנט הלונדוני, אך 
נפסלו בטענה שהשתתפו בפעולות טרור של האי.אר.אי. ב 1969 
התפלגו. גם הש״פ וגם האי.אר.אי., לפלג סדיר ולפלג בלתי־סדיר 
( 31 ת 10 ל 1 \ 0 זק). מאז התרבו מאד פעולות הטרור בצפון־אירלנד — 
ומייחסים זאת לאי.אר.אי. הבלתי-סדיר. 
וע״ע אירלנד, עמ ׳ 228/9 . 

. 1972 , 771 ! 011 ( 01107 1711/1 / 0 ? 107 ! 141 4 , ¥ 10 % 076671 7116 ,' £01 ■א 

שינקיויץ/ הנריק, ע״ע סינקיויץ׳ הנריק, 

שינקין, מנחם ( 1871 ,אולה [בילורוסיה] — 1924 , שיקגו), עסקן 
ציוני. ש׳ היה בן למשפחת רבנים, קיבל חינוך תורני, אח״כ 
למד באוניברסיטה באו־דסה, יסד שם אגודת סטודנטים ציונים והיה 
ציר בקונגרס הציוני השני. בשנים 1901 — 1905 היה רב*מטעם בבלטה 
(ע״ע). מהקונגרס הרביעי השתתף בכל הקונגרסים הציוניים, הצטרף 
ל״פראקציה הדמוקרטית״ מיסודו של ויצמן (ע״ע, עמ׳ 258 ), היה 
פעיל מאד במאבקם של ״ציוני ציון״, וב 1905 נבחר לוה״ם הציוני 
הגדול. ב 1906 עלה לא״י, ניהל את לשכת העליה ולשכת המודיעין 
של "חובבי ציון" ביפו, והיה מראשי העסקנים ביישוב בתחומים 
רבים (ייסוד הגימנסיה העברית "הרצליה", הקמת "אחוזת בית", 
שלימים נקראה, ע״פ הצעתו, תל־אביב, ארגון מרכז בעלי־מלאכה, 
ועוד). במלה״ע 1 גורש מא״י, יצא לאה״ב, ובשובו ב 1919 ניהל את 
לשכת העליה של ההנהלה הציונית. ש׳ היה חסיד בניין הארץ ביזמה 
פרטית, ובמאמריו הרבים בעיתונות תקף את הדוגלים בקרקע 
לאומית ועבודה עצמית. כל כתביו י״ל בעריכת א. חרמוני (כתבים, 
תרצ״ה). 


שיזקל, הרל קריךריך — 14 : 61 ח 50111 11 ם 1 ז 3 >ש 1 ז? 1 ־ £ 31 ! — 
( 1781 — 1841 ), ארדיכל וצייר גרמני. למד בברלין אצל 
הארדיכל פ. גילי. בשנים 1803/5 שהה באיטליה ולמד את הארדי־ 
כלות הרומית העתיקה; ביקר גם בפריס. מששב לברלין, החל לצייר 
תמונות־נוף גדולות ותפאורות־בימה (ביניהן ל״חליל הקסם" של 
מוצרט). ב 1815 נתמנה ארדיכל המדינה ותכנן בברלין, בין השאר. 
את בית המשמר החדש ( 1816/8 ) ע״פ הדגם של מקדש יווני בסגנון 



ק. ם. ׳עינ?ל: בית התאטרון בברלין 


דורי; את התאטרון ( 3115 ז 11 :> 1 ק 5 ט 3 ן 801 [ 1819/21 ]), שבו בולט 
הפירוש האישי־גרמני שהעניק ליסודות הארדיכלות היוונית, ואת 
המוזיאון הישן שבחזיתו שורה ארוכה של עמודים בסגנון יוני 
( 1828/30 ). שי בנה גם מחוץ לברלין: חווילות רבות וכנסיות, 
לרבות כנסיית ניקולאי בפוטסדם ( 1830/37 ) שתכנית הקרקע שלה 
ריבוע ומעליו כיפה. 

ש׳ הוא נציגו העיקרי של הקלאסיציזם הגרמני ומטובי הארדי־ 
כלים של הקלאסיציזם הרומנפי בצפון־אירופה. הוא תכנן מבנים 
שמטרתם שימושית בעיקרה וניכר בהם גם סגנונו התכליתי. בכך 
הוא ממורי־הדרך של ארדיכלות המאה ה 20 . ש׳ השאיר אחריו 
אוסף עצום של תכניות למבנים שלא בוצעו, ביניהם: ארמון למלך 
אוטו מיוון על האקרופוליס באתונה ( 1834 ; במוזיאון העירוני, 
ברלין) ומבצר אוריאנדה לקיסרית רוסיה, בקרים ( 1838 ). ש׳ עיצב 
גם רהיטים, עסק באמנות זעירה והיה אחד האמנים הרב־צדדיים 
בתקופתו. 

,){ 67 ע 1 !(* 6 <\ 6 ^ 1 ,. 5 .־/ . 0 .? ; 1924 ,.$ .? , 11 :> 63 ש 5 וז 0 .. 4 . 

511 □רז 8 )ס 0 ) 11111 * 111 £0131 ■ז 111 0£ 31 מז 011 ]) . 5 ,ז 6 ח 5 י׳ו 5 ? .^ 1 ; 1941 

171 ? 511111 4 ; 8671171 ז.'.' 6 ,; 4 חט? . 0 . 14 ; 952 [ , £1X1 .$ז 0 ?] 0111 ז\, 

. 1972 ,% ¥107111171 77167110 . 1 ( ¥71111701 

שיעה, עיעים כינוי לכיתות רבות באסלאם, 

שהמשותף לכולן הוא ההכרה בזכותו הבלבדית של עלי 
(ע״ע) לח׳ליפות אחרי מחמד (ע״ע), והאמונה בבחירה האלוהית שלו 
ושל בני משפחתו. השיעים (ש־ם) רואים עצמם כמוסלמים האמיתיים. 

האורתודוכסיה המסלמית (סנה; ע״ע) דוחה אותה ומכנה אותם 
בשם הכולל "ךואסצ " (כלו׳, מומרים). הספרות הסנית מונה למעלה 
מ 30 כיתות שובות המזוהות כש׳. גוף הש׳ הגדול, המרכזי והמתון־ 
ביותר הוא המכונה את׳גא עשוץה (ר׳ להלן), שמאמיניו מעריצים 
את זכרם של 12 (מכאן השם) אמאמים. 

תחילת הש׳ במאבק פוליטי בראשית האסלאם בין עלי למעאויה 
(ע״ע), שהביא לפילוג בעדה המסלמית; תומכי עלי נתכנו כעבור 
זמן ״ש י ע ת ע ל י״ — דהיינו, הסיעה, או המפלגה, של עלי — 
ולימים, יוחד השם ש׳ רק לאלה שתמכו בזכותם של עלי וצאצאיו 
לשלטון באסלאם. משהקים מעאויה את שושלת בני אמ_יה (ע״ע) 
נתלכדו נאמני עלי בעיר כופה (ע״ע), וצמחה בתוכם מערכת אידאו־ 
לוגית, שהלכה ונתגבשה במסגרת הוויכוח הציבורי מסביב לשאלת 



819 


שיעה, שיעים 


820 



ראשון המדרדים היה 
בנו של עלי, חסין(ע״ע 
אל-חסן ואל־חסי!), ש¬ 
בהרג בקרב בכרבלא 
ב 680 . כמעט מיד עם 
מותו בחשב ל״קדוש 
מעובה", ודמותו היתה 
במשך דורות לאבן- 
יסוד בש׳ על כל פלגיה. ביום מותו מציגים מעין מחזה המתאר את 
מותו, ויש מאמינים החובטים בעצמם עד זוב דם. 


הנייא מחמר עם נכדיו חם 1 ואל־חםין, קדושי 
האסלאם השיעי. מיניאטורה וזוריח, אמצע 
הסאה ה 18 (יד ל. א. מאיר, מכוז לאמנות 
חאסלאם, ירושלים). 


הלגיטימיות של השל¬ 
טון באסלאם. אט-אט 
חדרו לתוך טיעוניהם 
אלמנטים תאולוגיים, 
ודמותו של עלי, ואח״כ 
אף של צאצאיו, איבדו 
את המימד הראלי 
וקיבלו משמעות דתית 
הולכת וגוברת. מרי־ 
דות־בפל של אחדים 
מצאצאי עלי הביאו 
בש׳ ליצירת מרטירד 
ל 1 גיה מפותחת, וזו 
הפכה לכוח־מניע רב־ 
עצמה בהתפתחותה. 


מוטיוו זה הכביס לש׳ את המימד האנושי־הרגשי ואת האווירה 
המיסטית. הוא הפך לעניין כה עקרוני, עד שהספרות השיעית 
התאמצה לחפוך כל אחד מצאצאי עלי למרטיר, בכך שהמציאה 
סיפור כי ברצח בידי אחד הח׳ליפים. 

לאחר מות חסין נעשתה נקמודדמו לאידאל המרכזי של הש׳. 

רק עם השמדת קבוצת ש־ם, שיצאה למסע־בקמה נגד האמיים ( 685 ), 
קמה התנועה המאורגנת הראשונה של הש׳. זו הציבה לה תחילה 
למטרה את תפיסת השלטון, וקשרה עצמה לבן חי של עלי, מחמד, 
הידוע בשם אבן אל־חבפיה. 

תנועה זו — בראשות אדם ושמו מח׳תאר — זכתה להצלחות 
צבאיות ממשיות בתחילת דרכה, ויצקה דפ 01 ים ארגוניים ורעיוניים 
ראשונים לש׳: במרכז שאיפותיה עומד צאצא של עלי, שחייב להיות 
בלתי־מעורב בפעילותה — ה א מאם (ע״ע). זהותו נשמרת בסוד, 
והתנועה מונהגת בידי בא־כוחו, ה״וזיר", רק לאחר הבצחון מופיע 
האמאם בגלוי, וה״וזיר״ מעביר לו את השלטון. ה ״ת ק י ח״ — 
ההסתתרות של בבי הכת ומנהיגיה מטעמי זהירות — הפך לרעיון 
מרכזי בש׳ לאורך כל התפתחותה. כדי להיחלץ מרדיפות מותר 
לשיעי אפילו להתכחש לאמונתו (וע״ע דרוזים). 

לאחר כשלובו של מח׳תאר נתפלגה התנועה לשניים; קבוצה 
אחת נשארה באמנה לזכרו של מחמד אבן אל־חנפיה, והאמינה שלא 
מת אלא בעלם ועתיד להופיע כמה די (ע״ע) באחרית־הימים. 
משנולד רעיון זה נפרצה הדרך לפילוגים רבים בש׳; דמויות שובות 
ממשפחת עלי נעשו "מהדים" של אחד הפלגים, וכל פלג התחיל 
לפתח מערכת תאולוגית מיוחדת. 

הלגיטימיות של האמאם מעוגנת באקט של צוואה (״וציה״) — 
העברת "זכויות" מפורשת מן האמאם הקודם, בחייו, לאמאם הבא 
אחריו. בלי הצוואה לא תיתכן באמנות לאמאם החדש. לכן ייתכן גם, 
שבראש תנועה שיעית יעמוד אמאם שאינו מצאצאי עלי, וביתן מקום 
לטענה, שהזכויות לשלטון עברו למשפחת עבאם — דודו של מחמד 
— עד שקמה תנועה אדירה שהפילה ב 750 את האמיים והעלתה את 
העבאסים (ע״ע) לשלטון. אע״פ שלהלכה הייתה תנועתם תנועה שיעית, 


דחו העבאסים את הטענות האידאולוגיות של הש/ והפכו למגיני 
האסלאם האורתודוכסי, על אפם וחמתם של נאמני בית עלי. באותה 
עת נמשכה בעראק — ואולי גם בחג׳אז — פעילות רעיונית, שהחלה 
להדגיש את זכויות־היתר דווקא של חסן וחסין, בניו של עלי מאשתו 
פ א ט מ ה, בתו של הנביא. העובדה שהם בכדי מחמד הודגשה גם 
כנתון בסיסי לזכותם המיוחדת בקרב העדה המסלמית. במרוצת הזמן 
הציגה משנה זו את מחמד, פאטמה, עלי, חסן וחסין, כראשית 
הבריאה, ואף כחלק מן הישות האלוהית. 

עד אמצע המאה ה 8 היה הענף החסיני של המשפחה במכה פעיל 
מבחינה פוליטית בגד האמיים. הענף החסבי במדינה היה שקט. 
ב 720 עמד זיד, בכת של עלי, בראש מרד כושל בבופה, והוא ובנו 
בהרגו. בעקבות המרד נפרדו מעל הש׳ נאמני זכרו של זיד, וקמה 
כת הזידלה. כת זו קרובה לאסלאם האורתודוכסי, ודמותו של זיד 
לא הואלהה, אלא הודגשו בה התכונות שיוחדו לזיד: אומץ־לב, 
גבורה, בדיבות, חכמה והו׳. לפי כת זו בחשב האמאם לבן־תמותה 
רגיל, אין "אמאם בסתר" ואין אמונה במהדי. אין בו ניצוץ אלוהי, 
ולכן אינו מחוסן מחטא ומטעות; אך הוא נהנה מהדרכת האל. לעולם 
יהיה האמאם מזרע הנביא, אך לא ימלוך מכוח ירושה אלא בזכות 
פעלו העצמאי. תיתכן תקופה ללא אמאס, ואף קיום שבי אמאמים 
בעת־ובעובה־אחת, וכאן מקור למאבקי־דמים. כיום מרכז הזידיה הוא 


הימן. 

הענף החסיבי של הש׳, שהונהג בידי ג׳עפר א(ל)־צאךק, בנו של 
זיד, החליט שלא לפעול. בראה שג׳עפר קבע קו של הבלגה פוליטית, 
שהתאימה לעבאסים והביאה לידי כך שנוצר גוף עיקרי מתון של 
הש׳; גוף זה פיתח רעיון של ציפיה, ובינתיים העביר את נאמנותו 
מאמאם לאמאם. על גוף זה עברו עוד פילוגים, שהחשוב שבהם היה 
התפלגות האסמאעיליה (ע״ע); אך ביסודו התרכז בפיתוח תורה איד- 
אולוגית, עד שב 878 הגיעה שרשרת האמאמים לטוף הדרך. האמאם 
השבים־עשר, מחמד, הוכרז לאמאם ש"נעלם", ועם הכרזה זו הגיע 
גם הגוף העיקרי של הש׳ לקצה הדרך. נוצרה הכת שהעמידה במרכז 
שאיפותיה את שובו של האמאם כמהדי באחרית־הימים — היא כת 
ה "א ת׳ ב א ע ש ר י ה", הנחשבת ל״אורתוד 1 כםיה" השיעית. אפשר 
להניח, כי האמצעים האכזריים שנקט הח׳ליף אל־מנצור ( 755 — 775 ) 
בשעת דיכוי המרד הם ששכנעו את ג׳עפר לפתח את ההשקפה 
של ההמתנה הסבילה. בד־בבד עם חוק הערצת עלי וצאצאיו התפתח 
בש׳ גם כיוון של הגזמה דוקטרינאלית, שהושפעה מאמובות־ודעות 
בלתי־מסלמיות — גנוסטיות, זור(א 0 טריות, נוצריות ואחרות. הגזמה 



י ו• י• !״וי* ר י״ י 1 * מ ?ר — זדור!ר*ן\ח ( 1.16 


*לחת קרמיקה סגישפיר, אי סכסרקנד (הסאה 
ח 10 או ת 11 ). הכתונת שעליה מפארת את 
עלי אב; אפו■ טאלב (ע״ע), שהוא בעיני השי¬ 
עים יורשו החוקי היוויר של מחמר 
(יד ל, א. מאיר, מכו; לאמנות האסלאם, 
ירושלים) 


= הפרזה. קיצוניות) — 
הציגה את עלי וב¬ 
מקרים אחרים את 
אחד מצאצאיו, בתור 
התגשמות האלוהות 
עלי אדמות. מתוך 
ה״ע׳לאת״ (= מאמיני 
ה״ע׳לוא") האלה הת¬ 
פתחו תנועות רבות, 
אשר 2 מהן, העל¬ 
ו י ם (ע״ע) והדרו¬ 
זים (ע״ע), חשובות 
גם בימינו. 

בשני מקרים בול¬ 
טים הגיעה הש׳ ל- 
השגים פוליטיים 
ותפסה את השלטון: 
הפאטמים (ע״ע) ב- 



821 


שיעה, שיעים — שיח, יעקב הגרי 


822 


מצרים במאה ה 10 , וה״את׳נא עשריה״ בפרם (ע״ע, עם׳ 372 ) , 
שהפכה לדת המדינה. התעוררות שיעית בפרס ב 1978 הדיחה את 
השאה וכוננה( 1979 ) רפובליקה אסלאמית בהנהגת האייתולה הומייני. 

ריכוזים השובים של הש׳ קיימים בהודו ובדרום עראק; בזו 
האחרונה הם תופסים מעמד פוליטי חשוב־ביותר, ותמיד היוו גורם 
תוסס ומרדני. 

המוטיוו המרכזי במערכת האמונות־והדעות של השי הוא תפיסת 
ה אם אם ה — "כל מי שמת מבלי לדעת את האמאם האמיתי של 
זמנו, מת מיתת כופר". ברעיון זה משולבים מרבית היסודות המפרי¬ 
דים בין האסלאם האורתודוכסי לש׳ על כל פלגיה. לאורתודוכסיה 
האסלאמית מוסיפה הש׳ את הגדרת מהות האמאם, כי הוא נושא 
בתוכו חלק מן הישות האלוהית, והוא המדריך אל הישע. עצם 
ייחום התגלמות האלוהות באדם יצר בין שני פלגי האסלאם תהום 
שאינה ניתנת לגישור. 

הדגשת הצד העל-אנושי באמאם אפשר לש׳ להתייחם למותו 
בכמה דרכים: א) הוא מת רק לכאורה, או נעלם, אך מכיוון שיש 
בו חלק נצחי הוא עתיד להופיע באחרית־הימים. כך הופך האמאם 
למהדי. רעיון ההיעלמות וההופעה מחדש — רג׳עה — גם הוא עיקר- 
אמונה. ב) גופו של האמאם מת, אך חלקו האלוהי מתגלגל באמאם 
הבא אחריו — זהו הפיתוח התאולוגי של רעיון ה "ו צ י ה" ו ה ע ב ר ת 
החכמה, ע״י קישורו עם תפיסת גלגול־הנשמות. 

האמונה שאמאם מודרך ע״י אלוהים, ושהוא בעל ניצוץ אלוהי 
המדריך כל דור ומעביר תפקידו בירושה בכל הזמנים, או עד היעל¬ 
מות האמאם־האב, היא השיבולת בין הש׳ ובין האסלאם האורתו¬ 
דוכסי. בעוד שהאסלאם האורתודוכסי דגל בראשית ימיו בהשקפות 
דמוקרטיות, הרי שהש׳ מבוססת על הרעיון של הנהגה אוטוריטרית, 
ולכן אין בינה לבין הפרוטסטנטיות הנוצרית ולא כלום. 

הספרות השיעית הענפה מתמקדת גם בפרשנות הקראן. ספרות 
החדית׳ (ע״ע) השיעית מבלימה את מעמדם הנבחר של עלי ושל 
צאצאיו. אמרות ונאומים המיוחסים לעלי נאספו בספר נג׳ א ל¬ 
ב ל א ע׳ ה, שהש׳ העמידה אותן בדרגה הנמוכה רק במעט מן הקראן. 
על שני מקורות ספרותיים עצמאיים אלה פיתחו חכמי־ההלכה השים 
את ספרותם המשפטית המיוחדת. ספרות משפטית זו אינה שונה 
באופן עקרוני מן הספרות המשפטית הסנית — לבד מאי־אלח 
פרטים — ואולם, העובדה שהש־ם לכיתותיהם כפופים למערכת 
משפטית עצמאית (כיום בעיקר בדיני אישות) מדגישה ביתר־שאת 
את ייחודם ביחס לסנים. בעיקרי האסלאם — תפילה, חג/ צדקה וצום 
— אין הבדל בין הש׳ לסנה. הש־ם גם מקיימים את חגי האסלאם 
במועדם. התוספות המיוחדות להם הן: הזכרת שמו של עלי 
ב״שהאדה" ומספר ימי־מועד שהם שומרים, בעיקר יום־הזכרון לחסין 
(עשורא). 

הש , האורתודוכסית סובלנית-פחות אל לא־מוסלמים מאשר כיתות 
אחרות, שבן בעיניה אף המגע עם לא־מוסלם נחשב למטמא. 

י. גולדציהר, הרצאות על חאסלאם (מפתח בערכו), תשי״א< 

. 1933 ,! 101 § 7611 . 5 766 ג ס 50 ^ 31 חס 0 . 1 \ .ס 

מש. שר. 

$יף, דוד טבלי, בן שלמה (י, פרנקפורט — 1792 , לונדון), רב 
ופוסק. למד בישיבתו של הרב יהושע פלק (ע״ע) בפ״פ דמיין, 
ונתפרסם בתורתו. תחילה פעל כמגיד־מישרים בווינה, אח״ב היה 
ראש בית המדרש בוורמיזא, ושוב נתמנה לדיין בעיר מולדתו. בין 
תלמידיו המובהקים והנודעים ביותר היה הרב נתן אדלר (ע״ע). 
ב 1765 ההמן לכהן כרב ראשי לקהילת האשכנזים בלונדון, ובמשרה 
זו החזיק עד פטירתו. בתקופת רבנותו צמחה הקהילה האשכנזית 
בהתמדה, וסמכותו של רב "ביהכ״ג הגדול" הוכרה, בהדרגה, כראש 
כל קהילות האשכנזים. לאחר 1780 פעל ש׳ גם כרבו של ביהכ״נ 


"ך׳מברו׳/ האשכנזי היריב, ובכך תרם בעצמו להתגבשותה של ההכרה 
בתפקידו בייצוגי לכלל האשכנזים בלונדון. שו״ח שלו בהלכה, בשם 
"לשון זהב" (ח״ב: חידושים למשנה ודרשות על התורה) נדפסו 
לאחר מותו, בידי בנו (אופנבד, תקפ״ב). וע״ע גורדון, לורד ג׳ורג/ 

, 125-138 , 1690-1940 , 0. 8.0111, 711? 07601 710. §0§!16, 707x1011 

^זחו) 6 ! 1 § 0 § 0 ח^ 5 ) 0760 166 / 0 706617x116 ,׳( 51:1110611 גו( 1 . 0 ; 1950 

. 1921 ,(.\ . 5 

$ י ף, יעק 3 לי?("* י — 111££ :> 5 ץ־נתס!? 130011 — ( 1847 , פרנק¬ 
פורט — 1920 , ניו־יורק), בנקאי ונדבן יהודי באה״ב. ש׳ 

נולד למשפחת-הרבנים הנודעת, למד בביה״ם הראלי של "עדת ישותך 
החרדית מייסודו של ר׳ ש. ר. הירש (ע״ע, עמ ׳ 383/4 ). בהיותו 
בן 18 היגר לאה״ב, ונהיה לסוכךבורסה בנידיורק. ב 1875 נשא 
לאשד. את בתו של סולומון לב (ע״ע [ 1 ], עמ׳ 98 ), מבעלי בנק 
״קוהן, לב ושר״. ש׳ הצטרף לבנק, וב 1885 נהיה למנהלו. 

בהנהלת ש׳ נהיה הבנק לשני־בגדלו באה״ב בין הבנקים הפרטיים, 
ומילא תפקיד מרכזי־ביותר בהתפתחות כלכלתה של אה״ב בשיא 
תיעושה. הוא היה קשור במימון מפעלים כגון וסטינגהאוז (ע״ע), 
תעשיית הגומי, חברת הטלפון והטלגרף ועוד, ובמיוחד — במימון 
רשתות מסה״ב הגדולות. הוא גם הפיץ איגרות־חוב של ממשלת 
אה״ב וממשלות אחרות, והשגו הגדול-ביותר היה הפצת איגרות־חוב 
של יפן (בעת מלחמתה ברוסיה [ 1904/5 ]) בהקף חסר-תקדים של 
200 מיליון דולר. היפנים גמלו לו באות־כבוד הגבוה ביותר שניתן 
אי-פעם לאמריקני. סיועו ליפן היה מחמת שנאתו למשטר הצארים 
רודף־היהודים. ש׳ סייע בהרמת כספי־סיוע למען קרבנות הפוגרומים 
שנערכו בשנים 1903 — 1905 , וכן תרם לארגוני ה״הגנה (ה)עצמית" 
(ע״ע). ב 1911 בוטל הסכם הסחר בין אה״ב לרוסיה (משנת 1832 ) 
עקב מאבקו של ״הועד היהודי האמריקני״ שש׳ היה מיוזמיו ( 1906 ) 
וממנהיגיו. 

בראשית מלה״ע 1 תמך ש׳ — שנחשב למנהיג החילוני של יהודי 
אה״ב — בגרמניה, נגד רוסיה ובעלות־בריתה, אך משהתחוללה 
ברוסיה המהפכה (הראשונה) והתמוטט שלטון הצארים (מארם 1917 ) 
הסכים ש׳ — שזמן־מה אח״כ הצטרפה ארצו לאויבי גרמניה — לתת 
מלווה לממשלת קרנסקי (ע״ע). 

ש׳ הצטיין כתורם נדיב למוסדות ציבור ותרבות ולמפעלי־צדקה 
יהודיים וכלליים באה״ב. אף שהיה קשור בביהכ״נ הרפורמי "עמנואל" 
— הרם גם למוסדות שמרניים ואורתודוכסיים, במיוחד לביהמ״ד־ 
לרבנים באמריקה (ץעמ 11 מ $0 111001081031 ׳ 1511 ^ 16 ). הוא סייע גם 
ל״ישיבת רבי יצחק אלחנן״ (לימים — "ישיבה יוניוורסיטי") האור¬ 
תודוכסית, נתן את הכסף הדרוש לייסוד בתהמ״ד־למורים שליד 
,.ביהמ״ד־לרבנים" השמרני באמריקה ושליד ה״היברו יונין קולג׳" 
הרפורמי, וכשנתכוננה קהילה בניו-יורק תרם הרבה למחלקת־החינוך 
שלה (ע״ע מאגגם). ש׳ גילה ענייו רב בתרבות ישראל ובספרותה, 
חיה מראשי התורמים ל״חברה היהודית להוצאת ספרים״ ( 1811 ^ 0 ! 
ץ 101 םס 8 1110110311011 ?), והוא שמימן את התרגום היהודי של התנ״ך 
לאנגלית בהוצאה זו. בכספו התאפשרה גם הוצאת האנציקלופדיה 
היהודית המודרנית הראשונה ( 113 > 3£ ק 010 ׳ל 0 ת£ ! 151 ^ 1 ) , הקמת 
המחלקה היהודית בספריית ניו־יורק, המוזיאון השמי באוניברסיטת 
הרוורד ועוד. 

באפריל 1904 ביקש הרצל להיפגש עם ש׳ כדי למשכו לציונות, 

אך הפגישה לא נערכה מחמת בריאותו הרופפת של הרצל. ש׳ סבר, 
שהציונות אינה מעשית ואינה עולה בקנה אחד עם חובת הנאמנות 
של יהודי אה״ב לארצם, והתפלמס בפומבי מעל דפי ה״ביו יורק 
טיימם״עםש.שכטר(ע״ע ז 1907 ). ב 1908 ביקר ש׳בא״י, ותרם למו¬ 
סדות חינוך והשכלה בה — במיוחד לייסוד הטכניון בחיפה ולשאר 
מוסדות־החיבוך של "עזרה" (ע״ע). כאשר פרצה "מלחמה השפות" 
תמך ש׳ בהנהגת העברית — ולא גרמנית — כלשודההוראה בטכניון 



823 


שיף, יעקב הנרי — שיפר, יצחק 


824 


(ע״ע א״י, עם׳ 988/9 ). במלה״ע 1 סייע ליהודי א״י שנידלדלו 
מקורות פרנסתם (ע״ע מורגנטאו [ 1 ]). מצוקת יהודי מזרח-אירופה 
במלחמה הביאה אותו לכלל הכרה בצורך ב״מרכז רוחני" (ודתי) 
בא״י, וב 1917 קידם בברכה את הצהרת־בלפור, אך לא הצטרף 
לתנועה הציונית, לפי ש״הסתדרות ציוני אמריקה" לא נענתה לתנאי 
שהציג להצטרפותו — לפרסם את השקפותיו נגד לאומיות יהודית 
חילונית. 

,י/ז:>י 51 גח* .ק ; 18255 , 1-15 ,*?? 11 ^ 1 1 >ח 0 ?! 11 .// ./ ,זש 11 ז* . 0 

, 1969 ,. 5 .! 

אה. א. 

^יף, מאיר בן יעקב הכהן (פ״פ דמיין, 1605 — שם, 1641 ), רב 
וראש ישיבה. ממפרשי התלמוד המפורסמים ביותר במערב 
אירופה. אביו היה ראש ישיבה בעיר, וש׳ עצמו נודע בתפיסתו 
ובידיעותיו כבר בנערותו, עד שבגיל 17 נתמנה לרב העיר סולדא — 
מעשה חריג לגמרי באותה תקופה. בתוקף תפקידו זה אמר גם שיעו¬ 
רים בפני ישיבת תלמידים, והם ששימשו יסוד לספר חידושיו על 
התלמוד. הספר המקורי הקיף את התלמוד, אולם, כעדות נכדו, 
שהו״ל את הספר כמאה שנים לאחר פטירתו, אבד רוב הספר, שהכיל 
גם ביאור לארבעה חלקי הטור, ולכמה ספרי קבלה, ולא נדפס אלא 
למסכתות מועטות בלבד (הומבורג, תצ״ז—תק״א). בספרו זה סלל 
המחבר דרך חדשה לגמרי בהבנת הסוגיות, שהיתה שונה ממה שהיה 
מקובל אז בישיבות, ומגמתה היתה להגיע אל עמקו של הפשט בכל 
מקום ולהתרחק מן הפלפול. הספר נתחבב ביותר על הלומדים, וזכה 
למהדורות רבות, ואף נצטרף אל מהדורות התלמוד הגדולות עם יתר 
פרשנים "קלאסיים". לשונו של הספר קשה מאד, ונכתבו עליו 
פירושים מיוחדים, מחם נתפרסם ביותר פירושו של הרב מרדכי ב״ר 
אברהם מארדוש, שנדפס עם גוף הספר (פאריצק, תקס״ח). לספר 
מצורפים כמה דרשות שנשא ש׳ בציבור, ויש בהם עניין היסטורי 
וחברתי רב. 

ב 1644 נתמנה ש׳ לאב״ד וראש ישיבה בפראג, אד הוא נפטר 
בטרם הגיע לשם. 

ם. הלוי הורוויץ, רבני פרנקפורט, 54-52 , תשל״ג. 

עיפון ( 0310 :>$), סוג צמחים חד־, דו־ ורב־שנתיים, ממשפחת 
הדגניים (ע״ע; ור' שם, עמ׳ 965 ) ושבט השעורניים. הקנה 
דק, העלה שטוח, הלשונית קצרה והאזניות קטנות. ציר השיבולת 
מורכב מפרקים, הערוכים מדרגות נושאות שיבוליות, המסודרות 
בשני טורים לאורך ד״שזרה. לכל שיבולית שני פרחים. הגלומות 
צרות וגלדניות. למוץ התחתון מלען ארוך. ההפריה זרה. בסוג 13 
מינים, הנפוצים בארצות אסיה המרכזית והקדמית ובארצות של 
האגן היס־תיכוני. 7 מהם ידועים בתרבות ונכללים בקבוצת 
3113 נח:>נ). רוב זני הש׳ התרבותי 0 > €31 - 0€1 . 5 ) חרפיים, ומיעוטם 
קיציים. הם נמנים עם המין הדיפלואידי ( 14 - ת 2 ). לאחרונה טופחו 
זנים טטרפלואידיים ( 211-28 ). בהפריית פרח חיטה באבקת ש׳ 
נוצר מכלוא 0 > 31 ס 11 תד), שלו תכונות תזונתיות כשל חיטה ועמידות 
לקור כשל ש׳. מכלוא זה אינו יציב. יציבים־יותר הזנים האמפירי- 
פלואידיים ( 56 = ״ 2 ), הנוצרים בהכלאות חוזרות והצוברים מערכות 
כרומוסומים משני ההורים, בהכלאת הש׳ התרבותי עם הש׳ ההררי 
(חתנומגזמסבח . 5 ) הצליהו ליצור ש׳ רב־שנתי. 

מוצא, הדעות חלוקות בשאלת מוצאו של הש׳ התרבותי. הן 
מתייחסות ל 3 מינים: 0££1310 צ. 8 , ות 11011 ס 31131 . 5 ו בח 11 ת 3 ; 1 ח 10 ת . 8 . 
מקובל שמוצא הש׳ התרבותי מהש׳ הסגטלי, שמולדתו באזורים 
ההרריים של אסיה התיכונה והמערבית. 

תרבות הש׳ צעיר־בהרבה משל החטה והשעורה (ע׳ ערכיהן). 
באירופה המרכזית הוכנס לתרבות לקראת סוף תקופת הברונזה. 
גרגרי הש׳ העתיקים־ביותר התגלו ב״בבייני הכלונסאות" של מ 1 ־ 


ראוויה, שלזיה וקרלסרוהה, ובסביבת 
אגם לדוגה שבבריה״מ, והם מהמאה הד. 

תחילת גידולו של הש׳ כעשב־בר 
המשבש את מזרעי החיטה והשעורה. 
גם היום מצוי בשדות חיטה ושעורה 
באזורים נרחבים של אסיח המרכזית 
והמזרחית. עם נדידת גידולי החיטה 
והשעורה לאזורים צפוניים והרריים 
נמצאו תנאים שבהם הש׳ עלה יפה 
כעשב רע, והחיטה והשעורה לא יכלו 
לעמוד בתחרות אתו. תחילה הוכנס 
הש׳ כרכיב בתערובת, ובשלב מאוחר־ 
יותר — כשחלקו בתערובת גדל — 
גידלוהו בנפרד, כגידול יחידי. 

כצמח תרבותי הש׳ עמיד לקור של 
עד כס ״ 30 -, הוא מסתגל ליובש ודרי¬ 
שותיו לתנאי קרקע מועטות. — בין 
המחלות הפוגעות בש׳ יש עניין 
מיוחד בארגוט (ע״ע), הנגרם עליידי 
הפטריה 63 ־ו 11 נן־] 11 ק 5 ק 100 י\ 13 ס. 

תפוקה וייצור. בתפוצתו תופם 
הש׳ מקום שלישי בין דגני־החורף, 
לאחד חיטה ושעורה: 16.4 מיליון 
הקטר ו 27.5 מיליון טון ( 1976 ). 55% 
משטחי המזרע ו 44.4% מהייצור העו¬ 
למי מצויים בבריה״מ. אחריה באות: 
פולניה ( 2.9 מיליון הקטר; 6.9 מיליון טון)# גרמניה המזרחית וה¬ 
מערבית ( 1.3 ; 3.4 ); תורכיה ( 0.56 ; 0.90 ). שטחי ש׳ נרחבים מצרים 
גם בארגנטינה, אה״ב וקנדה. היבול העולמי הממוצע הוא 168 ק״ג 
לדונם. השיעור הגבוה־ביותר הושג בגרמניה המערבית ( 316 ), והב־ 
מוד־ביותר — בבריה״מ ( 133 ). 

ניסויים לגידול הש׳ בישראל לא עלו יפה, הוא אינו עומד 
בתחרות עם דגני־החורף האחרים, אהרון אהרונסון גילה ש׳-בר 
במורדות החרמון ומול־הלבנון ובסביבות דמשק. 

שימושו העיקרי של הש' באפיית לחם (בארצות אירופה). 
לחם־ש' קשה לעיכול יותר מלחם־חיטה, וטעמו חמוץ. לאפייתו 
משתמשים בד״כ בשאור במקום בשמרים, או בשניהם. לשיפור טעם 
הלחם יש ומוסיפים תבלינים (וע״ע לחם, עמ׳ 603 ). הש׳ משמש 
להפקת כוהל וגם להזנת בע״ח — בעיקר מספוא ירוק ושחת. הקש 
משמש לריפוד ברפת. 

בספרות ח ז"ל נזכר הש׳ כאחד מחמשת הדגניים שחייבים עליהם 
חלה (ע״ע). וכן נאמר, ש״הכוסמין והש׳ אינם כלאים זה בזה" 
(כלאים א/ א , ). נוטים לזהות את הש׳ שבמשנה עם חיטת הספלטה 
(ע״ע חטה, עמ׳ 281 ; ור' ערוך השלם, ע׳ 1 שפן). 

י. אפרת, ש׳ [בתוך אנציקלופדיה לחקלאות, ב/ 71/3 ), תשל״ב; 

; 1936 , 1 ,; €70$ !<* ^ #01411 1 ) 111 10 ,־זס 01 :זדז .( 

. 1971 , 1 ) 01 $ 1 ^^ 111 x 1 ?׳{׳)€ : 15. 1'. 15130(1, 0 ' 0 {> 1 x 011 

ש. ה. 

עיפר, יצחק 0 ^ 80111 1884 ! טרנוב — 1943 , מחנה־ 

ריכוז ליד לובלין), היסטוריון של יהודי פולניה. ש' למד 
משפטים. בצעירותו היה מפעילי ״פועלי ציוך, ומ 1922 — מפעילי 
הציונים הכלליים (ע״ע). ש׳ שלח ידו בעתונאות, ובשנים 1922 — 
1927 היה חבר זז״סיים״ (ביד״״ג) הפולני. מ 1928 הרצה ב״מכון 
לחכמת ישראל" בוורשה. כהימטוריון עסק בעיקר בכלכלת יהודי 
פולניה ובתרבות יהודית עממית, תחומים בהיססוריוגרפיה היהודית 
שלא נחקרו כלל עד ימיו. במחקריו הכלכליים המקיפים התייחס 



׳עיגולת של שיפון תרבותי 




825 


שיפר, יצחק — שיק 


826 


בהרחבה לתזה השנויה־במחלוקת של הסוציולוג הגרמני זומברט 
(ע״ע), שטען לקשר בין התפשטות הקפיטליזם ליהודים. ש׳ היה 
אוטודידקט מחונן — שלא שלט במקורות היהודיים — והצטיין 
בדמיון פורה ומפליג, שבעטיו נכשל לעתים. אעפ״ב, מחקריו הם 
נכםי־צאן־ברזל בחקר יהדות פולניה. 

ספריו החשובים בכלכלה הם : ־ 0 ק;< £ 0 $10500103101 03.01 3 ׳< 1 ) 5111 

02.1 :) 1 ׳$\ 1010 ) 6 ז 5 5 ב 102 > 0 נן 01806 ? ^\ 10 >ץ 2 ו 1 סץ 62 ז 013 ("מחקרים 

על יחסי הכלכלה של יהודי פולניה ביה״ב"), 1911 (ביידית! 1926 )< 

1011 ^ 01$1 ק 2160113011 03 16£0 ) $1 ז$\ 10 >ץ 2 11300110 021616 ("תולדות 

המסחר היהודי בארצות פולניה״), 1937 ; - 1000120 ) 0 01566 ? 0121 ץ^ 

( 06 (״היהודים בפולניה המתחדשת״), 1933 . מחקריו בתרבות יהודי 

פולניה נכתבו יידית: קולשור געשיכסע פון די יידן אין פוילן בעת׳ן 

מיטלאלטער (״תולדות התרבות היהודית בפולניה ביה״ב״), 1926 ! 

געשיכטע פון דער יידישער קונסט און דראמע פון די עלטסטע 

צייטען ביז 1750 ("תולדות התאטרון והדרמה ביידית מזמנים קדו¬ 

מים עד 1750 ״), א׳—ג/ 1923 — 1928 . ספרו, תולדות הכלכלה היהו¬ 

דית, א , —ב/ תרצ״ה/ו, נכתב עברית. 

ר. מאהלר, י, ש׳, 1884 — 1943 (ייווא־בלעסער, 25 ), 1945/6 ; י. שאצקי, 

י. ש׳(ייווא-בלעספר, 39 ), 1954/5 ; ש. אידלברג(עורר), י. ש׳. כתבים 
נבחרים ודברי הערכה (כולל ביבל׳), תשכ״ז. 

$) 2 ״.< 33 ־ ( 1899 - 

1959 ), פילוסוף של החיים החברתיים, אוסטרי. מ 1939 חי 
בניו יורק, שם הורה ב 65636011 ? 500131 £״ 5011001 ^־סא. בספרו 
7611 \ $0213160 166 > 30 כ 0£1 .\/ 6 ] 3£ ו 1 ת $10 066 ("המבנה בעל־ 
המשמעות של העולם החברתי״), 1932 (אנג׳ 1960 ), תיאר ש׳ את 
האפנים בהם נראה העולם החברתי בעיני הפרטים בני־החברה, 
וחשף מה שלדעתו הן ההנחות המוקדמות היסודיות של ראיה זו. 
לשם כד השתמש במתודה של הפנומנולוגיה של הוסרל (ע״ע), 
במרכז שיטתו של ש׳ עומד מושג הפעולה האנושית. פעולה היא 
התנהגות שהפועל יכול לייחס לה משמעות; היא תהליך של תכנון 
וביצוע, כשהפועל מדמה לעצמו את התוצאה הסופית. הבנת פעולה 
פירושה תפיסת המשמעות שהפועל מייחם לפעולתו, ובהבנה זו ניחן 
כל פרט נורמאלי בחברה. לסוציולוגים יש הבנה מסוג שונה: גישתם 
לסרטים בחברה מופשטת והם מייחסים להם דפוסי פעולה משוערים, 
כלר׳ בונים טיפוסים אידאליים של פרטים. אך מדעי־החברה מבינים 
בכ״ז את המשמעות של הפעולות, ולפיכך אין מקום בהם לאימוץ 
השיטות של מדעי הטבע. את מושגי הפעולה בעלת־המשמעות 
והטיפוס האידאלי נטל ש׳ ממכס ובר (ע״ע). 

א. זינגרמן, הפיגומינולוגיה של העולם החברתי(עיון, ב׳), תשכ״ם— 

תש ״ל ; 1970 50001 1 ) 071 

• — 5011012 161061011 ? — ( 1585 — 1672 ), מלחין 

גרמני. מן החשובים שבמלחיני גרמניה בתקופה שבין 
פלסטרינה לבך (ע׳ ערכיהם). ש׳ מכונה גם ""אבי המוסיקה הגר¬ 
מנית"• ב 1599 החל לשיר כנער-מקהלה בכנסיית־החצר בקאסל, ושם 
זכה להכשרה מוסיקלית יסודית ולחינוך כללי ומקיף. ב 1609 שלח 
אותו הלאנרגראף של קאסל לוונציה — על חשבונו — ללמוד 
מוסיקה אצל ג׳ובאני גבריאל (ע״ע); שם פרסם ש׳ את חיבורו 
הראשון — קובץ מדריגאלים ( 1611 ), שהוקדש לפטרונו. בשובו 
לגרמניה החל בפעילות מוסיקאלית ענפה כעוגבר וכמלחין מוסיקה 
כנסייתית, תחילה אצל הלאנדגראף מקאסל ואה״ב בחצרו של נסיך 
סבסוביה בדלזדן. באיטליה ביקר לעתים מזומנות. בשנים 1633 — 
1635 ; 1637 — 1638 ו 1642 — 1645 עשה ש׳ בחצר המלכות בקופנהגן, 
לשם נמלט מפני מוראות מלחמת 30 השנה. במעט כל חיבוריו של 
ש׳ כתובים לסבסטים דתיים, והס יצירות ווקאליות עם או בלי ליוד 
כליי. בין יצירותיו פרקי תהלים, מוסטים, ״שירי קודש״( 1006$ ) 030 


$30630 ), אורסוריות ועוד. חיבו¬ 
ריו כתובים בסגנון המונודי 
שהביא מאיטליה, אבל המוסי¬ 
קה שלו נשארה אינדיווידוא¬ 
לית וגרמנית ברוחה. ש׳ השת¬ 
מש גם באמצעי-ביטוי איטל¬ 
קיים אחרים, כגון הנגדת מק¬ 
הלות שונות וצירופי קולות 
וכלים שונים והעמדתם זה כנגד 
זה. ש׳ חיבר גם מוסיקה חילו¬ 
נית; הוא כתב את האופרה 
הגרמנית הראשונה, "דפנה" 
( 1627 ), ובאלט, "אורפאום ואד 
רידיקה״( 1638 ), וכן מספר יצי¬ 
רות חילוניות אחרות — אבל 
כולן אבדו. בין יצירותיו החשד 
בות האחרות: מספר ״סימפוניות״ דתיות ( $30630 570101100136 ; 
1627 ; 1647 ; 1650 ), רקוויאם גרמני, מוסיקה דתית למקהלה (- 051 ^ 
0 ־ $30601 ״ 0110601 1 ) 3 03113 , 1648 ), אורטוריה לחג־המולד ו״פאסיו־ 
נים" ע״פ טכסטים של הברית־החדשה, המצטיינים בדרמאתיות מיו¬ 
חדת. לזכותו של ש׳ נזקפת העובדה שהכניס לגרמניה את המוסיקה 
המונודית, אבל ידע לנצל גם את מעלותיה של הפוליפוניה, ועלה 
בידו למזג את המעלות של שתיהן. לפיכך נחשב ש׳ למבשרם של 
הנדל ובאך. 

ב 1955 י״ל בגרמניה כל חיבוריו של ש׳. וע״ע מונודיה; מו¬ 
סיקה, עמ ׳ 554 — 556 . 

ם. 

שיק ( 5110 [מקודם: 50111010 ]), שני אחים, בהונגריה, בנים להורים 
שהתנצרו■ מצאצאי ר׳ משה שיק (ע״ע); ( 1 ) שאג דור ש׳ — 
106 ) 530 ?! 5 — ( 1963-1889 ), כומר קתולי, חבר מסדר הפיאריסטים, 
משורר וחוקר הספרות ההונגרית. ש׳, שהיה תחילה מורה בגימנסיה, 
ומ 1930 פרופסור לספרות הונגרית באוניברסיטת סגד, היה ממייסדי 
תנועת הצופים בהונגריה. מ 1947 היה הממונה המחוזי של מסדר 
הפיאריסטים בהונגריה, ובו בזמן — עורך כה״ע הקתולי היחיד 
שהורשה להופיע. 

כמשורר היה פופולרי בין שתי מלה״ע בשל יכלתו לבטא תכנים 
פטריוטיים ודתיים בהבעה אימפרסיוניסטית, מספרי שיריו: 1610 ) 363 ^ 
) 3601 -^ 103 (״שארית ההונגרים״), 1919 ; 6 ) £6051 0821 ("סנונית 
של סתיו״), 1958 , תרגומו לס׳ תהלים ( 6 ^ 1060 2801136010 
1923 , 1961 2 ) הוא השג ספרותי חשוב. בתקופת "הטרור הלבן" הגן 
על היהודים — פעם אפילו בגופו. 

2 ) אנדרה ש׳ — 166 ) 0 ? 5110 — ( 1890 — 1978 ), עסקן קומו¬ 
ניסטי וחוקר תולדות אפריקה. היה חניך כמורה קתולי, במלה״ע 1 
גויס, נפל בשבי ברוסיה ושם היה לקומוניסט. בתקופת שלטונו של 
הורתי (ע״ע) שהה בבריה״מ. בטיהורים של סטאלין גורש מהמפלגה. 
אחרי מלה״ע 11 שב להונגריה. היה מיופה-כוה בשגרירות בוושינגטון, 
מ 1954 היה מבקר פנימי של משרד־החוץ, ובשנים 1956 — 1961 היה 
שה״ח. ביקר בישראל ב 1954 . בספרו האוטוביוגרפי תיאר בצורה 
אוהדת את ג. מאיר, אתה נפגש בעצרת-האו״ם. על גורל הגולים 
ההונגרים בבריה״מ בתקופת הטיהורים של סטאלין כתב בספרו 
י י 6161 ׳\ 16 3 711136 ״ (״עלה ברוח־סערדד), 1971 ; הספר י״ל בהוצאה 
ממשלתית, אך כעבור יום הוחרם בידי המשטרה. ש׳ חיבר גם 
ספר מקיף על תולדות אפריקה, .ב 3 כד(תורגם לאנגלית ולצרפתית). 
במותו נערכה לו הלוויה ממלכתית. 



827 


שיק, איתור — שיק, קדנדד 


828 


? 2 י ק, ארתויר* — 10 ץ 52 זג 1 ו 1 זז.£— ( 1894 — 1951 ) צייר, גרפיקאי, 
מעטר וקריקטוריסט יהודי, יליד פולניה. ש׳ השתלם כקרקוב 
ובפריס. במלה״ע 1 נלחם בשורות הצבא הרוסי, ונפל בשבי. עם 
שחרורו נלחם גבולשוויקים, תחת פיקודו של הגנרל סיקורסקי. 
את״כ עבר לפרים, ושם הרבה לעסוק בעיטור ובאיור ספרים. ב 1934 
יצא לאה״ב, והציג את יצירותיו בוושינגטון ובמוזיאונים שונים. 
סדרת מיניאטורות שלו — על תולדות המהפכה האמריקנית — 
הוגשה כמתנה מטעם ממשלח פולניה לנשיא רוזוולט, בפרוץ 
מלה״ע 11 עשה בלונדון, ושם החל לעסוק בציור קריקטורות בעתו־ 
נים ובכ״ע, ב 1940 היגר לאה״ב והתמסר לציור קריקטורות אנטי־ 
נאציות! אלו כונסו בקובץ ״ 41 ־ 01 ׳*סא ?!ת׳ ("הסדר החדש"), 
1941 . אמנותו באיור הספרים ובעיטור האותיות נעשתה בסגנון 
ובצבעים חזקים׳ המזכירים את האיורים מיה״ב; אך הם נוטים 
ל״מתיקות״ יתרה. בין יצירותיו החשובות: "תקנות קאליש", "הגדת 
פסח״ ( 1932/6 ), הכרזת־העצמאות של אה״ב ומגילת-העצמאות של 
ישראל ( 1948 ). 

?ציק, בתך בן יעקב (ברוד שקלובר! 1740 לערד, שקלוב — 
לאחר 1812 , סלוצק), רב וחוקר, מחלוצי ההשכלה (ע״ע, 

עמ' 537 ) במזרח־אירופה. ב 1764 נתמנה לרב, ואח״ב — לאב״ד, 
במינסק. מצעירותו נמשך להשכלה. לאחר שנשרף ביתו, ובו כל 
ספריו שחיבר, יצא ללונדון ללמוד רפואה, ושם הצטרף לתנועת 
הבונים החפשים (ע״ע). לאחר שהוסמך לרופא יצא לברלין, ושם 
התרועע עם משכילי העיר, ובפרט עם משה מנדלסזון וג. ה. ויזל 
(ע׳ ערכיהם). כל ימיו שקד על הפצת השכלה — דווקא בעברית 
ולא בשפת המדינה — ובדבריו חזר על האשמותיו של קודמו, ישראל 
זמושץ (ע״ע), בדבר קיצוניותם של כמה רבנים, שמלחמתם העיוורת 
בהשכלה מעכבת את המלחמה בבערות. ב 1777 הו״ל בברלין, מתוך 
כ״י עתיק, את ספרו באסטרונומיה של יצחק ישראלי (ע״ע), "יסוד 
עולם״. אותה שנה פרסם גם את חיבורו־הוא ״עמודי שמים״ — פירוש 
מדעי להלכות קידוש־החודש לרמב״ם — יחד עם ספרו האחר, 
״תפארת אדם״, שעניינו אנטומיה פופולארית. ב 1778 , בדרכו חזרה 
למינסק, עבר דרך וילנה. שם נמנה עם קבוצת משכילים מחוגהגר״א, 
ובשמם פרסם הצהרה בכתב בדבר התועלת והצורך במדעים הכלליים 
לקידום הבנת התורה וההלכה. ש׳ אף טען, כי הגר״א עודדו לתרגם 
ספריימדע לעברית. ב 1779 פרסם את ספרו "דרך ישרה" (האג, 
תקל״ט) — על ענייני רפואה והיגיינה. ב 1780 פרסם תרגום עברי 
שלו לטכסט לאטיני בעניין הגאומסריה האוקלידית, וב 1784 פרסם 
בפראג — שבה ביקר אז — ספר־לימוד (תרגום מאנגלית) בנושאי 
הגאומטריה והטריגונומטריה ושמו ״קנה המידה״, ב 1791 הדפים 
בשקלוב מהדורה שניה של ספר זה, וצירף לו ביאורים להלכות 
קידוש־החודש. בשקלוב הצטרף ש׳ לקבוצת המשכילים המקומיים, 
שעסקו בלימודים בתמיכתו של העשיר יהושע ציטלין (ע״ע). בסוף 
ימיו עבר לסלוצק, ושם פעל כדיין וכרופאו האישי של הנסיך 
ראדזיוויל. 

י. טברסקי, ר׳ ברוד משקלוב. (העבר, ד), תשט״ז; ר. מאהלר, דברי 
ימי ישראל, ד, 53 — 56 , 1956 ! י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, 

ג׳, 325 — 328 , 1958 ; ב״צ כ״ץ, רבנות, חסידות, השפלה, ב׳, 134 — 
139 , תשי״ט ו י. כץ, בונים חסשים יהודים — קשריהם האמיתיים 
והמדומים, תשכ״ה. 

אב. ד, 

ערק, מ?!זה (מהר״ם! 1807 , ניטרה [ 0 ל 1 באקיה] — 1879 , חוסט), 
רב ופוסק! מראשי האורתודוכסיה ההונגרית, בצעירותו למד 
6 שנים בישיבת החת״ם סופר (ע״ע סופר, משה) בפרשבורג, וב 1827 
נתמנה, בהמלצת רבו, רבה של ורגין הסמוכה לפרשבורג. 24 שנים 
כיהן ברבנות זו, רב 1851 נתמנה רבה של העיר חוסט; שם העמיד 
ישיבה גדולה, ובראשה עמד עד מותו. ש׳ היה מן הלוחמים התקי¬ 


פים בתנועת הרפורמה. מיד עם כינוס ראשי הרפורמה בבראונשויי* 
( 1844 ) קרא שי לניתוק מחברתם ולהקמת חזית אחת למלחמה בהם; 
אך הוא לא הצליח בכך עד לקונגרס 1868 (ע״ע הונגריה, עמ׳ 867 ), 
כאשר קריאתו להתארגנות קהילתית חרדית נפרדת זכתה להגשמה. 
ש׳ ך!רבה לכתוב בעניין זה, התנגד לקהילות ה״סטטוס קוו" (ע״ע 
שם) ועמד בעת לצדו של ר׳ ש. ר. הירש (ע״ע) — שביקש להקים 
קהילות אורתודוכסיות עצמאיות בגרמניה — במלחמתו בר׳ זליגמן 
בר במברגר (ע״ע), שחתנגד לפילוג קהילתי שכזה. עס-זאת היה 
ש׳ מתוךיותר בשאלת דיהתר לרב לדרוש לפני קהילתו בשפת המדי¬ 
נה, וסירב לחתום על תקנת הקיצונים לאיסור גמור של תופעה זו, 
מחשש לחדירת הרפורמה לקהילות. 

ש׳ היה מחבר פורה, ומספר רב של ספרים מפרי־עטו נדפסו — 
כולם לאחר מותו — בידי בנו יוסף. ואלה הם: למעלה מ 1000 תשו¬ 
בות נדפסו בספרי שו״ת מהר״ם שיק (מונקאטש, תר״ם! למברג, 
תרמ״ד); חיבור הלכתי בסדר תרי״ג מצוות (א , —ב׳; מונקאטש, 
תרנ״ה—תרנ״ח), פיתש לפרקי אבות (פאקש, תר״ן)! פירוש לתורה 
(שם, תרס״ה) ולמסכת חולין(סאסמאר, תש״ד)! ספר דרשות(תרצ״ז). 

י. י. גרינוואלד, לתולדות חריפורמציאן הדתית בגרמניא, חש״ח; 

מ. מ. פולק (מהדיר), דרשות מהר״ם שיק, עמ׳ 23/5 , 1968 . 

?טיק, קונו״ד — 014 ;^ 34 זת< 0 — ( 1822 — 1902 ), נגר וארדיכל 
שוויצי, מיסיונר וחוקר ירושלים. ב 1846 התיישב בירושלים, 

כחבר קבוצת מיסיונרים פרוטסטנטים שהקימה ״בית אחים״(-- 114101 ־ 81 
113115 ) בעיר-העתיקה. ב 1848 הקים מוסד מיסיונרי, שחניכיו — 
רווקים יהודים — לבדו בו מלאכות, ובעיקר נגרות. ב 1888 נודע 

לש' מסי אחד מתל¬ 
מידיו על כתובת- 
השילוח! הוא ניקה 
אותה והודיע לרא¬ 
שונה על גילויה. 

ב 1864/5 סייע לויל- 
סון (ע״ע) בהכנת 
מפת ירושלים. במח¬ 
קריו הארכאולוגיים 
פעל תחילה מטעם 
"החברה הגרמנית 
למחקר א״י״ - 00111 ) 

- 3 ת 1 ) 5 313 ? ־ 501101 

.¥.?.(! = ״ 01 ־ ¥01 ) ובבטאונה פרסם את מחקריו. אח״כ סייע לסקר 
א״י המערבית (.?.¥\. 5 - 310511:10 ? ו 1 ז 01 :י ¥05 \ 0£ ץ:ו׳\־וג 31 ) ומחקריו 
פורסמו בבטאון החברה הבריטית לחקר א״י( 311011 ־ 101 ^ 31051111011x ? 
.;־).?.ש.? - ץ 1 ־ 1-101 ב 11 ^> 1 > 1 ! 11 ?). למחקריו, ובעיקר למסות ולתכניות 
ששרטט, נודעת חשיבות רבה, שכן נערכו בטרם החלו פעולות הבניה 
הנרחבות ששינו את פני העיר־דזעתיקה. עם האתרים החשובים שסקר 
וחקר נמנים מתחם המוריסטן — החשוב לחקר ירושלים בימי הבית 
השני, ובעיקר בתקופה הצלבנית — כנסיית־הקבר ובריכות-מים בירו¬ 
שלים. ש׳ עמד בקשר עם החוקר לונץ (ע״ע), ופרסם מאמרים בכה״ע 
שלו, "ירושלים". ש׳ ערך מחקר מקיף על מתחם הר-הבית, פרסם ספר 
בנושא זה ( 1896 , 151111011:0 ) 311 010 ) ובנה דגם של בית-המקדש 
(מוצג בביה״ס .,שמידט"). ש׳ בנה דגם גם לכנסיית־הקבר (מוצג 
במרכז הלותרני במוריסטן). ב 1874 תכנן את שכונת "מאה שע¬ 
רים" — ובכך השפיע על אם? של השכונות הראשונות בירושלים, 
שרובן חיקו את תכניתו — את בניין "טליתא קומי" (רח׳ המלך 
ג׳ורג׳), את ביה״ח האנגלי ואת ביתו, "בית תבור" (שניהם ברח׳ 
הנביאים). 

י. בךאריד" עיר בראי תקופתה (מפתח בערכו), חשל״ז. 



אל. רי. 





829 


שיקביץ/ נחום מאיר — שיקגו 


830 



שטח נווי 


1 -; 7 ,מ פארקים 
•*=־־: בבי ש מהיר 


|ר*אד?ן 

-:ס*ינ 7 זן■ 




ף;׳ו ק 
) 1 • * 1/1 


*ןני־גרמישח 
..*י ד*! וי 


לי*ס 1 מ^ז 


יזשימטסן 


>ס 19 דשיו 1 וו 


נ%זז 

1 ־^ 101 ; 


שירןביץ/ נחום מאיר(= שמ״ר ן 1846 , ניסוויז׳ [רוסיה הלבנה] 
— 1905 , ניו־יורק), סופר ומחזאי יידי. ש׳ היה בן למשפחה 
אמידה. לאחר שאיבד את הונו במסחר עקר לווילנה. עם כ״י של ספרו 
העברי "זבחי האינקביזיציה" (נדפס בשם "מות ישרים או קין", 
תרמ״ז), פנה למו״ל רש״י פץ (ע״ע), והלה הציע לו לכתוב "א 
מעשה־ביבל" (״סיפורי־מעשיות״) ביידית. תוך 9 ימים מסר ש׳ לפין 
9 סיפורים, ועליהם חתם בכינוי־העט שבדר. סיפוריו זכו לפופולריות 
רבה בקרב פשומי־העם. בית־ההוצאה הווילנאי המפורסם "האלמנה 
והאחים ראם", ובעקבותיו מרבית המי״לים היהודים ברוסיה, הזמינו 
אפוא אצל ש׳ רומאנים חדשים. ואלה הופצו ברבבות עתקים. בסוף 
שנות הסד של המאה ה 19 עבר ש׳ לאודסה — אז מרכז התאטרון 
היידי— והחל להמחיז את סיפוריו, לעבד מחזות משל אחרים ולכתוב 
מחזות משלו. לימים הקים תאטרון, וזה פעל בראשותו עוד ב 1882 . 

ב 1885 שב ש׳ לווילנה. הוא המשיך בכתיבת רומאנים פופולריים, 
שעשוהו לחביבם של פשוטי־העם בתחום־המושב. הצלחתו הצמיחה 
אפיגונים, שחיקו את סגנונו ואף אימצו לעצמם שמות בדומה לשמו 
הספרותי, בכוונה לזכות באהדת הקורא המורגל ליצירותיו של ש/ 
סיפוריו של ש/ שנכתבו לפי דגם הרומאן הצרפתי הזול, עוררו 
את זעמם של מבקרי התקופה וסופריה ובראשם שלום־עליכם. לאחר 
שורת מאמרי־ביקורת מאת דובנוב, רבניצקי ופרישמן, פרסם שלום- 
עליכם חוברת ביקורת, ״שמ״רס משפט״ (״משפטו של ש׳״), 1888 , 
שהספרות היידית החדשה לא ידעה כמותה עד אז. במלים בוטות־ 
ביותר ״קטל״ שלום־עליכם את ״הרומאן השמ״רי״ — מושג שהפך 
מאז כינוי־גנאי בספרות היידית — פסל מכל־וכל את פעולתו הספרו¬ 
תית והאמנותית של ש׳ והאשים אותו בהשחתת טעמו של הקורא 
הפשוט. זעמו של שלום־עליכם יצא על העלילה הרגשנית — החוזרת 
בכל ספרי ש׳ בלשון קלוקלת ובמבנה פגום — על הדמויות המעוותות 
ועל המציאות היהודית המסולפת שהעלה ש׳ בסיפוריו. ב 1889 היגר 
ש׳ לאמריקה, ושם קיבלוהו בשמחה פעילי התאטרון היהודי בניו- 
יורק. המהגרים המזרח־אירופאים, קוראיו הלא־בררנים של ש׳ כבר 
בארצות מוצאם. — שהיידית עדיין היתה שפתם היחידה — נשארו 
נאמנים לו ונהנו ממחזותיו ומספריו — "א כלה פון דריי חתנים" 
("כלתם של שלושה חתנים"), "די שבתדיקע פעטש" ("םטירות־לחי 
של שבת"), "דער יידישער פרינץ" ("הנסיד היהודי") ועוד רבים 
אהרים; מהם שזכו למהדורות רבות. לטענת המבקר היהודי־סובייטי, 
א. וויעוויארקע, היה ש׳ ראשון סופרי היידית שהגיש להמוני־העם 
ספר שווה־לכל־נפש, שהיה קרן־אור בחייהם העלובים. אם אמנם 
לא יצר ש׳ ספרות-איכות יהודית, הרי שיצר את הקורא היהודי — 
זאת ע״י יצירתו העצומה, שהקיפה כ 300 רומאנים (מהם כ 15 רומא¬ 
נים עבריים, בהם "הנדחת", א—ג, תרמ״ז), סיפורים ומחזות. 

שירי ש׳ הברונותיו, תשי״ב ר. שמ״ר־באטשעלים, אביגו ש מ" ר 
(כולל מבוא של ד. סדן; ביקורת וביגל , ), 1953 ; ז. רייזען. לעקסיקאן 
פון דער יידישער ליטעראטור. 4 , 1929 . 

א. דר. 

שיקגו ( 01110320 ) , הכרך השני בגדלו ובחשיבותו באה״ב (אחרי ניד 
יורק). בעיר, השוכנת לחופה הדרומי־מערבי של ימת מישיגן, 
באילינוי (ע״ע), יושבים 3.4 מיליון תוש׳ ( 1975 ); בש׳-רבתי המש¬ 
תרעת עד גבול ויסקונסין בצפון וכוללת את אגד־הערים גרי־איסט-ש' 
בצפודמזרח אינדיאנה — 7.6 מיליון תוש׳. ש׳ היא מהצעירות 
שבערים הגדולות בעולם. משום התפתחותה המהירה, חיוניותה, 
אוכלוסייתה, נופה ובעיותיה. ניתן לראות בש׳ אב־טיפוס לעיר 
האמריקנית. 

מבנה ה ע י ר. ש׳ משתרעת לאורך כ 40 ק״מ לחופה המישורי 
של ימת מישיגן, ולגדות נהר ש׳. רשת הכבישים בש׳ כולה סלולה 
בדגם שתי וערב, פרט למספר רחובות העוקבים אחר נתיבים אינדי¬ 
אניים קדומים. כמה מכבישי־האורך נמשכים כדי 30 ק״מ. אפיק 


שיקנו: 1 . אוניברסיטת נודת׳וופטרז: 2 . אוניברסיטת לוי 1 לה; 3 . מנדל־המים 
היש?; 4 . בניין הנקוק; 5 . תטחיאה לאמנות מודרנית: 6 . "טרינה סיטי"; 
7 . ״טרצ׳נדייו סארט׳ , , 8 . המרבז האזרת׳; 9 , הבורסה של המערב חתיבוז; 
10 . :־ת רשוח־הטכחד; 11 . טגדל סיר?; 12 . הבורסה לביטוח; 12 . הדואר; 
14 . המפעל לזיקוק מים: 15 . תאטרו: נודטו, 5 ) 1 . הם־וז לאמנות; 17 . כיכר 
הקונגרס: 18 . הטוזיאו; למרעי־הטבע; 19 , ד,אקווריום: 20 . הפלנטריום; 21 ■ נמל 
התעופה מיגם; 22 . בניין מק 1 רסיק; 23 . המוזיאון למרע ולתעשיה 

הנהר ש׳ מתפצל במרחק של פחות מ 2 ק״מ מהימה לזרוע צפונית 
וזרוע דרומית. תעלת ש׳ שלאורך הזרוע הדרומית נחפרה ( 1900 ) 
לצרכי ניקוז, סילוק שפבים ותחבורה, ומזרימה את מי הנהר ממזרח 
למערב — מהימה לנהר אילינוי (יובל המיסיסיפי), ככיוון הפוך 
למהלכו הטבעי. הנהר וזרועותיו מחלקים את העיר ל 3 חלקים: 
האיזור שמצפון לנהר ( 1£ > 51 1 { 1 ת 0 לז), זה שמדרומו ( 81110 5011111 ) 
והאיזור שממערב לזרועות הנהר ( 1€ > 51 : 0¥£51 . 



831 


שיקגו 


832 


מרכז העיר (ת״׳\ 10 ח׳\\סס) נמצא בין נהר ש׳ בצסון, זרועו 
הדרומית— במערב, ובימה וסארק גראנט— במזרח. לבו של המרכז, 
כ 35 גושי בניינים, מוקפים במסילה חשמלית מוגבהת. מכאן הכינוי 
"הלולאה" (קסס 0 0 !ר 1 ) למרכז העסקים הראשי. קו הרקיע המרשים 
נוצר ע״י נורדי-שחקים, שראשיהם נסתרים עפ״ר ע״י ענני ערפיח 
( 511105 ), תוצר עשן התעשיה וערפל (תמ 7 : ר׳ כרך ד, עמ׳ 25/6 ). 
לאורך רחוב סטייט ( 51310 ) שבמזרח "הלולאה" נמצאים בתי כל־בו 
וחנויות המושכים כ 4 * מיליון קונים מדי יום. ברחוב לסל שבמערב 
מרוכזים הבנקים והמוסדות הפיננסיים, בהם בית רשות ש׳ למסחר 
( 45 קומות) והבורסה של המערב־התיכון. ממערב לאלה מתנשא 
מגדל סירז ( 5 ־ 5031 ) בן 110 הקומות לגובה 446 מ׳ — גורד־השחקים 
הגבוה בעולם, בצפון ״הלולאה״ מתנשא ( 31 קומות) הבניין המסיווי 
של המרכז האזרחי, ולידו — בית עיריית ש/לאורך שדרות מישיגן 
שממזרח ל״לולאה" נמצאים מבני משרדים רבי־קומות, מלונות, 
חנויות יוקרה, וכן המכון לאמנות. בין יצירות האמנות המעטרות את 
האיזור יצוינו: מזרקת בקינגהם בגראנט פארק, פסל פלמינגו של 
קלדר בכיכר המרכז הפדרלי, ססיפס של שאגאל בכיכר הלאומית 
הראשונה ופסל של פיקאסו בכיכר דילי. 

תפקודי מסחר ושירותים, האפייניים לאיזור־העסקים הראשי, 
ובנייה גבוהה, התפשטו אל גושי הבניינים שעל הגדה הצפונית 
של הנהר ש׳. :ן 0 > 1 ז 13 ** 1131111150 :>•! 10 \ הוא מרכדהקניות הסיטוני 
הגדול בעולם. שני מגדלי-מגורים עגולים מרשימים — "מרינה 
סיטי״ (הארדיכל; ב. גולדברג) — מתנשאים לגובה של 60 קומות 
וכוללים מרכזי-קניות ומשרדים. ליד שדרות מישיגן בולטים גורדי- 
השחקים של חברת־הביטוח 10 ( 111131 !>£, העתון ש 7 טריביון ומלון 
"שרתוך. 

לאורך שדרות מישיגן, הנמשכות בצפון ש/ נמצא מגדל" 
המים הישן ששרד מן השריפה הגדולה של 1871 . בקרבתו מתנשא 
בניין ותנק 1 ק — בן 100 קומות — החולש על נוף צפון העיר (תמ׳: 
ר 7 כרך כ״ב, עמ 7 105 ). פארק לינקן — הגדול בגני העיר — משתרע 
לחוף הימה, ובו גדחיות. הצפון הוא איזור מגורי־היוקרה, בעיקר 
לאורך ״חוף הזהב״ 00350 070111 ), שבו בין־היתר שני מגדלי- 
מגורים של מים ון דר רואה (ע״ע). 

מערב ש׳ הוא מאזורי־התעשיה החשובים שבעיר. הוותיקים 
שבהם צמודים לזרועות הנהר ומשורתים ע״י מסופים של מס״ב. 
שטחים נרחבים משמשים לאחסנה. מדרום־מערב לצומת הכבישים 
המהירים קנדי—איזנהאור נמצאת קריית האוניברסיטה של אילינוי, 
ומרכז רפואי ובו 7 בוד׳ח. בצפון־המערב, מחוץ לתחום המוניציפלי, 
נמצא נמלחזתעוסה הבי״ל אזהר ( 0 ז £13 י 0 ). 

ד ר ו ם ש 7 תופסת יותר ממחצית שטח חעיר. סמוך לאיזור המרכז, 
לאורך הימה, משתרע פארק גראנט שבו החניון התת־קרקעי הגדול 
בעולם — ל 3,600 מכוניות, על חוף הימה נמצא שדה־התעופה 
10155 \, ובמערב — שדה־התעוסה ץ 3 ?י£> 41 ץ, בין אזורי המגורים 
הרבים משכנות־עוני עלובים, שאחדים בהם, במרכז הדרום, שוקמו. 
בשולי הדרום נמצאים מפעלי תעשיה כבדה: ייצור ברזל ופלדה, בתי 
זיקוק לנפט, ומפעלים לייצור כימיקאלים וחמרי-בניה, נמל 0311111101 
הוא מסוף לנתיב השיט סינט לורנס (ע״ע). 

ש׳־גופא משתרעת עפ״נ 590 קמ״ר. ש׳־רבתי גדולה בשטחה פי 16 . 
הפרברים הראשונים בתחום המסרוסוליטני הוקמו לאורך קווי מס״ב. 
לאחר השריפה ב 1871 נבנו פרברי מגורים למפונים. רוב ערי הלווין 
באילינוי נוסדו במאה ה 19 כתחנות־מסחר. בגדולה שבהן, ג׳וליט 
101100 ), 80,000 תוש 7 . ערי הלווין בצפון־מערב אינדיאנה התפתחו 
כערי תעשיה כבדה, ובראשן גרי (ץזג 0 ) שנוסדה כמרכז לייצור 
פלדה ב 1906 , והיא מרכז לאגד ערים המונה 650,000 תוש׳. פרברי 
מגורים הבנויים בצפיפות נמוכה, מקיפים היום את ש 7 , המפוארים 


שבהם — בצפון. רק בתחום התברואה, הניקוז והביוב, פועלת רשות 
מפקחת אחת באיזור המטרופוליטני. מתן יתר השירותים מפוצל בין 
הרשויות המוניציפליות השונות. 

אוכלוסיה, ש׳ היא בעיקר עיר של אנשי "הצווארון הכחול" 

— פועלים ובני פועלים, מהגרים מאירופה וכושים מדרום אה״ב. 
המהגרים שהיוו ב 1900 % מכלל אוכלוסי העיר, נטו להתיישב בצוו־ 
תא, בהתאם לארצות המוצא. העיקריות שבהן היו: פולניה, גרמניה, 
איטליה, רוסיה, שוודיה ואירלנד, נוסף לאלה, נקלטו בש׳ קיבוצים 
של יהודים, סינים. יפנים, אינדיאנים ואחרים. קבוצות המהגרים 
התיישבו "באיזור מעבר" שמסביב למרכז העיר, בלצרם חלק מהמערך 
האקולוגי הקונצנטרי שנחקר בידי ברגם (וע״ע ערים, עיר, עמ ׳ 225 ). 
לאחרונה הולכת ומיטשטשת הסגרגציה האתנית — להוציא הכו¬ 
שים — כשם ששיעור ילידי חו״ל בקרב אוכלוסיית ש 7 פוחת בהתמדה 
מ 1950 . ב 1970 היו ילידי חו״ל 11% מכלל תושבי העיר ו 8% מבלל 
תושבי המטרוסולין, 

מאז מלה״ע 11 , ובעיקר משנות ה 60 , חל גידול ניכר של האוב' 
לוסיה הכושית שהיתר, ב 1970 בת 1.1 מיליון נפש, כ 30% 
מכלל תושבי העיר — הריכוז הכושי העירוני השני־בגדלו באה״ב. 
בש׳־רבתי הם מהווים 18% מכלל האוכלוסיה. רובם מרוכזים ברצועת 
גטאות — משכנות עוני מהגדולים, הירודים והצפופים באה״ב, צמו¬ 
דים לאורך נתיבי־התחבורה הראשיים בדרום ש׳ וסמוך למפעלי- 
התעשיה. מרצועה זו חודרות שלוחות למערב־ש׳ ולצפונה — לאזורי- 
מגורים מתנוונים, שנעזבו ע״י תושביהם שהתבססו והיגרו לפרברים. 
מתח על רקע גזעי מוליד מדי פעם מהומות קשות, דוגמת י אלו 
שאירעו ( 1968 ) בגטו הכושי שבמערב, עקב רצח מרטין לותר קינג 
(ע״ע). יציאת לבנים בני המעמד הבינוני והגבוה, מש׳ לפרבריה, 
קשורה גם בהפחתת מספר המבנים למגורים במרכז כתוצאה מפעו¬ 
לות פינוי ושיקום שכונות, והקצאת שטחים ניכרים לצרכי תשתית 
תחבורתית. למרות סלילת כבישים מהירים ושכלול אמצעי התחבורה, 
אין התחבורה הציבורית (אוטובוסים ורכבות) מספקת את צרכי 
ב/ 1 מיליון היוממים ( 0010111111015 ) למרכז ש 7 מהפרברים. 

תפקודים. גורם מכריע בהתפתחותה המהירה והדינאמית של 
ש׳ למרכז כלכלי אדיר, הוא מיקומה במפגש דרבי־התחבורה 
של הימות הגדולות (ע״ע) כולל נתיב סינט לורנס (ע״ע), עם 
מערכת השיט של המיסיסיפי (ע״ע), באמצעות תעלת אילינוי- 
מישיגן שהושלמה ב 1848 . שנים מעטות אח״כ, כבר היתה ש׳ למרכז 
ארצי של מס״ב, בלב האיזור החקלאי העשיר של המערב-התיכון. 
מרכז זה משרת תחום נרחב, עתיר יערות ומכרות, המספקים חמרי־ 
גלם לתעשיה. תחבורה היא מתסקודיה הראשיים של ש 7 . היא מוקד 
מס״ב — 20 קווים לעיר, 12 מסופים למפעלים בסביבתה — הפעיל 
בעולם. בצדם רשת מסועפת של כבישים מהירים. נמל ש׳ — הגדול 
בנמלי הימות הגדולות — משרת 4.5 מילית טון מטענים בשנה, בש 7 
פועלים 3 נמלי-תעופה, המשרתים כ 50 מיליון נוסעים בשנה, מהם 
44 מיליון בנמל־התעופה אוהר, הפעיל בנמלי־האוויר בעולם; תנועת 
המטוסים היומית בו — 2,000 בממוצע. נמלי-התעופה מידווי ומיגם 
משמשים בעיקר לתנועת יוממים. בין שלושת הנמלים קיים שירות 
מסוקים. 

נתונים אלה משקפים את מקומה המיוחד של ש׳ במסחר 
האמריקני. כ 22% מהמועסקים בעיר קשורים בענף זה, המתמחה 
בשיווק חקלאי. שוק הדגנים בש׳ הוא הגדול בעולם! שני לו בחשי¬ 
בות — שוק בע״ח ומוצרים חקלאיים אחרים. ש׳ היא הבירה הפי¬ 
ננסית של המערב־התיכון. הבורסה של המערב־התיכון היא שניה 
בהקף פעולותיה לאחר זו של נידיירק. העיר מארחת מדי שנה 
יותר מ 1,000 ועידות, תערוכות וירידים חקלאיים ומסחריים. 

ש 7 , המרכז התעשייתי השני־בגדלו באה״ב, אחרי זה של 
ניו־יורק, מייצרת מגוון רחב של מוצרים, ובעיקר מתכות ומכונות. 



833 שיקגו 

ב 14,500 מפעלי התעשיה בש׳־רבתי עובדים כ 33% מכלל 
המועסקים באה״ב והם מייצרים כ 5% מכלל התפוקה 
התעשייתית של אה״ב. בראש רשימת המוצרים נמצאים 
ברזל ופלדה, מכונות חשמליות ואחרות. ענפים חשובים 
נוספים הם זיקוק נפס, מוצרי צריכה למיניהם ומזונות, 
למרות הפסקת ייצור שימורי-הבשר בראשית שנות הסד. 
שש׳ היתה מרכזם בעבר. מקום מיוחד בש׳ תופסים הדפוס 
והמו״לות — המתמחה בהדפסת ספרי לימוד, אנציקלו¬ 
פדיות ופרסומים מקצועיים ומסחריים. כלכלת העיר המאו¬ 
זנת היטב בין ייצור, מסחר ושירותים, מדוסנת־יחסית 
מפני משברים ותמורות, 

ש׳ תופסת מקום חשוב בתחומי החינוך הגבוה וה¬ 
תרבות האמריקנית. בה קרוב ל 100 מוסדות ללימודים 
גבוהים, כולל 7 אוניברסיטות< ב 1976/7 למדו בהן 74,000 
תלמידים. 

באוניברסיטת ש׳ בנה פרמי (ע״ע) את הכור הגרעיני הראשון 
בעולם ( 1942 ). המכון המזרחני של אוניברסיטת ש׳ הוא המכון 
המרכזי בעולם למדע המזרח-הקדום (אשורולוגיה, אגיפטולוגיה 
וארכאולוגיה). ידועות אוניברסיטת נורת׳ווססרן (ח 81£1 ש״\! 11 ז 0 א), 
האוניברסיטות הקאתוליות לויולה ( 013 ׳לסט) ודה פול ( 3.111 ^ 1 סט) 
ומכון־אילינוי לטכנולוגיה. ש׳ היא מרכז חשוב למחקר תעשייתי 
ומהמרכזים החשובים באה״ב למחקר רפואי. יש בה 10 בת״ס־ 
לרפואה ויותר מ 150 בת״ח. בין המוזיאונים בש׳ בולטים אספי 
המכון־לאמנות של ש׳. המוזיאון למדע ולתעשיה ומוזיאון פילד 
( 1 ^ 101 ?) למדעי-הטבע. לתזמורת הסימפונית של ש׳ יצאו מוניטין 
בעולם. 

בש׳ עוצבה וגובשה ה א רדי כ לו ת האמריקנית המודרנית 
(ע״ע אה״ב, עמ׳ 149 — 152 ). ביה״ס־לארדיכלות בש׳ היה בסוף 
המאה ה 19 מרכז לזרם בארדיכלות, שהחדיר טכניקות ("גורדי 
שחקים") וחמרים חדשים (בסון, זכוכית) לבניה פונקציונלית של 
מבני-ציבור ובתי־מסחר. מחשובי העומדים בראש ביה״ם היו: 
לה־ברון ג׳ני (ץ-סמתס[), שתכנן בניין לחברת־ביטוח — בן 10 קומות 
ובעל שלד פלדה ( 1884/5 ) — שנחשב לגורד-השחקים הרא¬ 
שון, והארדיכל ל, ה. סליון (ע״ע), שתכנן את בניין התחבורה 
( 1893 ; תמ׳: ר׳ כרך ז/ עמ׳ 149 — 150 ), בתי-מסחר ובתי משרדים 
רבי־קומות וגורדי-שחקים. בש׳ פעלו ובנו מבחירי הארדיכלים 
במאה ה 20 : ולטר גרופירס, מיס ון דר רואה ופרנק ל^יד ריט 
(ע׳ ערכיהם). 



שיקנו: בניין חברת קרסח, פירי, סקוט; האדריכל ל 1 אים סליהז, 1899 


ש חני: פראח כללי של גרנז ח?•־ (?ירייה מיקניז 

,) 00081 . 7 \ . 0 ; 1960 ,. 0 , 3 ( 11111 ( 1 , 0 . 2 8 חג ת 10 ז 101 ס 5 .£ 

,:ז 341 ^\ . 0 . 11 - . 1 \ . 11 ; 1964 % /ס $0/1001 . 0 ?ו!" 1 

-ס־ .£ ,(. 1 ) 6 ) 01 ) 0111 . 1 ; 1969 , 0111 <} 0 ז 101 \ 2 > / 0 ־..ם 

. 1970 , 0/0013 מ^)/ 0 י# 

ר. בנ. 

היסטוריה. במקומה של ש׳ היה יישוב קטן של אינדיאנים 
(השם ש׳ מקולו אינדיאני, אך הוראתו אינה ברורה). במאה ה 17 
הגיעו לשם מגלים צרפתים, ובמאה ה 18 — ציידים והרפתקנים. 
ב 1795 השתלטה אה״ב על שפך הנהר ש׳, במקום הוקמה מצודה 
וצמח יישוב קטן. תעלת אירי (ע״ע), שהושלמה ב 1825 , פתחה את 
הדרך מהחוף האסלנסי לימות הגדולות, ומתיישבים רבים החלו 
זורמים לאיזור זה. ב 1830 ניתן לש׳ מעמד רשמי, וב 1837 , כשישבו 
בה כ 4,000 נפש, ניתן לה מעמד של עיר. גידולה היה מהיר מאד. 
בייחוד עם השלמת תעלות אילינוי ומישיגן, שקישרו את הומות 
הגדולות למערכת המיסיסיפי ( 1848 ), וסלילת מס״ב. ב 1856 כבר 
היתה ש׳ לצומת מסה״ב הראשון־במעלה באה״ב. במלחמת־האזרחים 
( 1861 — 1865 ) שגשגה כלכלת העיר; נוסדו בה תעשיות רבות, הן 
לצרכי הצבא והן לחקלאות, ובהן תעשיית מכונות חקלאיות שהקים 
מקורמיק (^!תתסס^ ״!״ 05 ), שהביקוש להן גבר עקב גיום חקל¬ 
אים לצבא. ב 1870 הגיע מספר תושבי ש׳ לכ 300,000 . 

הגידול המהיר של העיר היה כרוך בספסרות בקרקע, בפיגור 
בהתקנת שירותים ובסלילת דרכים אחר הבניה (ברובה מעץ) החפוזה 
ונעדרת התכנון. ב 8-9.10.1871 השתוללה שריפה בש׳, ו 3 /ן העיר 
עלה באש, בעיקר בחלקה הצפוני, הסמוך לומה. העיר שוקמה 
במהירות רבה, בתכנון וברמת-בניה גבוהים־יותר, ובמקום בתי־ 
העץ נבנו בתי לבנים ואבן. גם קצב גידולה לא הואט: ב 1880 ישבו 
בה 500,000 נפש רב 1890 — 1,100,000 . התיעוש המהיר היה כרוך 
בסכסוכי־עבודה חריפים, עקב מאמצי המעבידים למנוע התארגנות 
הפועלים, ולש׳ יצא שם של רדיקליות ואנרכיזם. ב 1886 נתלו בה 
אנרכיסטים באשמת הטלת פצצה בשוטרים והריגת 7 מהם (־ץ 3 ^ 
) £10 אחת השביתות הנודעות ביותר היתה של עובדי 

חברת־הרכבות "פולמן"; מארגן השביתה היה יוג׳ין דבס (ע״ע). 
תנאי-העבודה האיומים בבתי־המטבחיים בש׳ תוארו בספר "הג׳ונגל" 
( 1906 ) מאת א. סינקלר (ע״ע). בעבודה סוציאלית לשיפור מצב 
הפועלים התבלטה ג׳ין אדמם (ע״ע), 

החיוניות הגועשת והלא־מהוקצעת של העיר, שהפכה תוך 50 
שנה מכפר קטן לכרך השני־בגדלו באה״ב, ביטאה הן את רוח-הספר. 
שש׳ היתה בשר מבשרו, והן את העצמה האצורה בכור-ההיתוך של 
בבל-העמים שנמשכו אליה: במפקדים ב 1890 וב 1900 היוו מהגרים 
מחו״ל יותר מ % מכלל התושבים (ד לעיל, אוכלוסיה). ב 50 שנותיה 
הראשונות נהרו לש׳ בעיקר יוצאי צפון אירופה; בסוף המאה 
הציפוה מהגרים ממזרח אירופה ומדרומה — איטלקים, פולנים, 







835 


שיקגו 


836 


צ׳כים, קרואטים, סרבים ואחרים (וכן יהודים) — וכתוצאה מכך 
גדל שיעור הקתולים בעיר, והוא כיום יותר מ 40% ? הקהילה הקתו¬ 
לית בש׳ היא הגדולה ביותר באה״ב. ב 1910 נפקדו בש׳ קרוב ל 2.2 
מיליוני תושבים. אח״כ עכו זרם ההגירה אליה, וכתוצאה סכך קטן 
קצב גידולה וגדל שיעור ילידי אה״ב בה. מלה״ע 1 חוללה שינוי 
עמוק בכלכלת ש׳: התפתחו בה תעשיות הברזל והפלדה, וכנגדן 
ירדה תעשיית המזונות, ובתי־המטבחיים החלו עוקרים מהעיר. 
התעשיות החדשות משכו אליהן כושים מהדרום, ובעקבות כך נוצרה 
מתיחות גזעית. על רקע זה אירעו ב 1919 מד״ומות־דמים חמורות. 
ב 1920 נפקדו בש׳ כ 3.4 מיליוני תושבים? מאז כמעט שלא גדל 
מספרם, ומ 1950 החל לרדת; מספר הלבנים בש׳ קטן כבר מאז 
מלה״ע 1 , וכנגדם גדל מאד מספד הכושים ( 1920 — 110,000 , 1940 — 
278,000 , 1960 — 813,000 ). 

מסוף המאה ה 19 החלה ש׳ מתבלטת גם בתחומי התרבות. ב 1891 
נוסדו האוניברסיטה של ש׳ והתזמורת הסימפונית שלה — שני מוס¬ 
דות שעתידים היו להוציא את שם העיר לתהילה. אותה עת החלה 
ש׳ להתפרסם גם באדריכלות החדשנית שלה, ועשרות שנים 
שמרה על בכורתה בתחום זה- ל״דנסאנס של ש׳", כפי שכונו השנים 
1890 — 1920 , תרמו גם סופרים כת. דריזר, ק. סנדברג (ע׳ ערכיהם), 
ולאחרונה — סול בלו (ע״ע [כרך מילואים]) ואחרים. בצר מוסדות 
חינוך ותרבות קמו בש׳ גם ארגוני־אזרחים לשיפור העיר, שירותיה׳ 
איכותיהחיים בה, תרבותה וכר. במידת־מה היתה זו תגובה לאופי־ 
הפרוע של העיר ב 50 שנותיה הראשונות, כשהיתה מרכז לזנות 
ולמסבאות, ומשטרתה התפרסמה בלקיחת שוחד ובסחטנות. בלחץ 
ארגוני־אזרחים אלה, שביניהם התבלטו ארגוני־הנשים, הונהגו תי¬ 
קונים רבים. ואולם, בשנות "היובש" באה״ב, כשנאסרו ייצור אלכו¬ 
הול ומכירתו ( 1920 — 1933 ; ע״ע אה״ב, עמ׳ 196 ; אלכהליזם, עם׳ 
597 ), הצמיח איסור זה מסבאות־אסורות ($:> 1 * 03 > 1 ב:>ק 5 ) וכנופיות 
רבות, שעסקו בהברחת אלכוהול, בייצורו ובמכירתו. ב 1927 נאמד 
מספר הכנופיות בש׳ ב 1,300 , ובהן 25,000 — 30,000 חברים; אלה 
עסקו גם בהחזקת בתייהימורים, בתי־בושת, מכירת סמים וכד, תוך 
הפרשת כספים לשיחוד המשטרה והרשויות (ע״ע גנגסטריזם, עמ׳ 
991 ). נראה שש׳ לא עלתה על ניו־יורק בתחום הגנגסטריזם; אך 
בגלל פעילותו של אל(םונזו) קפונה 000 ק 03 ; 1899 — 1947 ), 
שב 1931-1925 עמד בראש הכנופיה המאורגנת, היעילה והמתוחכמת־ 
ביותר בש׳, ושהילח־אגדה של גיבור העולםיהתחתון נקשרה לראשו, 
יצא שמה של ש׳ כבירת הפשע והפך לשם־דבר. 

המלחמה בפשיעה וטיהור המשטרה והמינהל משיתוף־פעולה עמה 
או העלמת עין ממנה היו למשימה ראשונה במעלה. ב 1931 נבחר 
הדמוקרט אנטון סרמק (^בו 7 !ז 0 ) לראש־העיריה על מצע זה• סרמק 
היה הראשון שהקים מנגנון ("מכונה") מפלגתי עירוני מקיף ויעיל, 
דוגמת סמני בניו־יורק (ע״ע, עמ׳ 119 ). המנגנון החזיק מעמד גם 
אחרי שסדמק נרצח (מארס 1933 ; הכדור שפגע בו יועד לנשיא- 
הנבחר ם. ד. רוזולט [ע״ע] שהיה לידו). ראשי־העיריה שבאו אחרי 
סרמק שירתו תקופותיכהונה ממושכות, והתקיף שביניהם, ריצ׳רד 
דילי (ץ:> 31 ( 1 ), כיהן 21 שנה ,עד מותו ב 1976 . דילי נשען על 
תמיכת האיגודים המקצועיים, המיעוטים, בעלי עסקים זעירים ונאמני 
המנגנון והמפלגה. הוא נחשב לאחרון "הבוסים" בכרכים הגדולים, 
והיה אולי הגדול שבהם, לחיוב ולשלילה כאחד: הוא נשען על 
פרוטקציה ומתן טובות הנאה לתומכיו, נהג ביד חזקה — ופעמים 
נוקשה — להבטחת הסדר והחוק, בהפעילו את משטרת העיר שהת¬ 
פרסמה באכזריותה. וכתוצאה מכך לא פקדו את ש׳ בשנות ה 60 
התפרעויות חמורות כאותן שפקדו כרכים אחרים באה״ב, והאלימות 
והפשיעה בה לא הגיעו לאותם ממדים. דילי יזם גם בניית שיכונים, 
חיסול משכנות־עוני ושיקום העיר בקנה־מידה מרשים, ועם זאת 
נשמר בענייני תקציב וכספים, ועיריית ש׳ לא התרוששה כעיריות 


אחרות. הוא היה גם יד׳ר המפלגה הדמוקרטית במחוז קוק 00010 
ץשתסס 0 ), והשפעתו חרגה מעבר לתחומי ש׳ וניכרה אף במדיניות 
הלאומית ובבחירות לנשיאות אה״ב. עם זאת לא ניצלה ש' מהבעיות 
החמורות שנגרמו מחמת יציאתם של בעלי־אמצעים לפרברים, 
והצורר לממן שירותים לאיזור מטרלפוליטני גלל מעול מסים המו¬ 
טלים על בעלי הכנסה נמוכה־יחסית. 

; 1929 , 141411071 (}€# 115 / 0 ׳( 07 ) 1115 7 ו /* 7 , 5011111 .[ . 11 - 5 נ^ע^[ ״ 1 

, 8055 , 40 < 0 א . 1 \ ; 1937-1957 , 1-111 / 0 (( 1115107 4 , 06 זש!ק ., 1 . 8 

. 1971 

אה. א. 

יהודים יחידים התיישבו בש׳ בראשית המאה ה־ 19 . תחילת 
ההתארגנות הקהילתית היתה בשנים 1840/4 עם התיישבותם של 
יהודים מגרמניה, שייסדו "חברה קדישא", ובית־קברות. ב 1846 נוסדה 
״קהילת אנשי מערב״ ב 1851 נחנך ביהכ״נ הראשון 

והוזמן שוחט וחזן מגרמניה, וב 1853 נוסד בי״ם יהודי בעיר. בשנות 
ה 50 נוסדו שתי קהילות הדשות ע״י קבוצות שלא מצאו מקומם 
בקהילה הגרמנית בעלת האופי האורתודוכסי: £מש 01 ־ 0 ת 8€ ^^ 13 
.!ס 0£ < 0101 ס 5 ("חברת שוחרי טוב בש , "), שהיתה בעלת דפוסי־דת 
ליברליים, וקהילת ״בני שלום״, שנהגה כ״מנהג פולין״. ב 1861 
הוקמה הקהילה הרפורמית הראשונה בש׳ — ״קהילת סיני״ — 
ובראשה עמד ב. פלזנתל (ע״ע). בעקבות התיישבותם של יהודי 
רוסיה ופולניה, בעיקר החל בשנות ה 60 ואילך, הוקמו קהילות מזרח־ 
אירופיות בעיר. מתקופה זו ואילך ירד כוחה של הקהילה הגרמנית 
הוותיקה והמבוססת, ועלה כוחם של יוצאי מזרח־אירופה, שהפכו תוך 
זמן קצר לרוב בולט באוכלוסיה היהודית והטביעו את חותמם על 
החיים היהודיים בעיר. 

גל־הגירה גדול נקלט בש׳ לאחר פרעות 1882 ברוסיה. הפליטים 
היהודים שהתיישבו בעיר היו בעיקרם פועלי־מחט, ורבים נקלטו 
גם בענף הטבק. תנאי־העבודה הקשים בבתהח״ר־הזעירים לבגדים 
(,>ק 0 ו($ : 31 ^ 5 ) היו בשנות ה 80 גורמים עיקריים לצמיחת התנועה 
הסוציאליסטית היהודית בש׳ בקרב מהגרי רוסיה ופולניה ולהקמת 
איגוד מקצועי של פועלי־המחט. 

ב 1886 הוקם בש׳ סניף של ״חובבי־ציוך, דב 1896 — סניף ראשון 
של התנועה הציונית, שייסדו תומכיו הראשונים של הרצל באה״ב. 
ב. פלזנתל, וולף שורי ב 1896 נוסד גם מסדר ״אבירי ציוך — אגודה 
ציונית בעלת אופי חשאי. 

בשנים 1880 — 1920 גדלה האוכלוסיה היהודית בש׳ מ 10,000 
ל 225,000 נפש (ומ 2% ל 8% באוכלוסיית העיד). ב 1900 היו יוצאי 
מזרח־אירופה כ 65% מאוכלוסייתה היהודית של העיר, וב 1920 — 
כ 85% . 

בין שתי מלה״ע היה המרכז היהודי הגדול בחלק המערבי של 
העיר. ערב מלה״ע 11 התפתח מרכז חדש בנורת׳ לוגדייל. לאחר 
המלחמה העמיקה מגמת הנדידה של הריכוזים היהודיים לצפון 
העיר, ולפרברים שמחוץ לש/ מצפון, מדרום וממערב, עד 1963 
עקרו מהשכונות הוותיקות לאזורים החדשים כ 80% מכלל יהודי 
ש׳. שני הריכוזים הגדולים־ביזתר כיום הן השכונות הצפוניות סקוקי 
( 10 ? 1 ס^ 5 ) וגסס רוג׳רז פארק 10 זג? 5 !^□^ 1 ל ש ז\\), שבכל אחת 
מהן למעלה מ 50,000 יהודים (כ 70% מתושבי השכונות). תהליך 
הנדידה לפרברים הוא בעיצומו, והוא מואץ ע״י כניסת משפחות 
כושיות לשולי השכונות היהודיות, שתושביהן היהודים נטשו אותן 
בחפזון. לאחרונה אירעו התפרצויות אנטישמיות קטנות; הבולטת 
ביניהן היה נסיון של תנועה נאצית מקומית — ביוני 1978 — לצעוד 
בפרבר סקוקי. 

שנות ה 40 היו שנות-שיא בגידול האוכלוסיה היהודית בש/ 
שהגיעה לה 350,000 נפש והיתה הריכוז השני־בגדלו באה״ב. ברא¬ 
שית שנות ה 50 החלה שקיעה מסוימת, בעקבות הגירה מהמערב־ 



837 


שיקגו — ימי ק כפי ר, מדים 


838 


התיכון כולו לדרום התעשייתי, ובעיקר לקליפורניה במערב. כיום ש׳ 

היא הריכוז היהודי הרביעי־בגדלו באה״ב (אחרי ניו־יורק, לום' 

אנג׳לם ופילאדלפיה) ובו 253,000 יהודים ( 1977 ). 

חיי־הדת בש׳ מנוהלים בידי ״חבר הרבנים דש׳״ ( 0£ 8031-11 , 0 

<: 3661 א), המשותף לרבני כל הזרמים מלבד הרבנים האורתודוכסים 

של מרכז הרבנים. רבני הקהילות האורתודוכסיות קשורים ב״מרכז 

הרבנים" וב״מועצת הרמים דש׳". בעיר שני בת״ד רבניים: אורתו¬ 

דוכסי וקונסרוואטיווי. כ 50% מיהודי ש׳ חברים בבתהכ״נ. 

מוסדות חינוך. בש׳ פועלים: "ביהמ״ד לתורה" ()* 6 ־ 81081 

6 ^ 0011 31 ^§ 7110010 ), שנוסד ב 1922 (ע״ע בתמ״ד לרבנים, עמ׳ 

997 ), והשייך לזרם האורתודוכסי. לצדו — "ישיבה" (בי״ם תיכון), 

מכון ללימודי־היהדות ומכון להכשרת מורים! מכון ללימודים יהו¬ 

דיים ( 1001310:3 0£ 116£6 ס 0 15 ן:>־ 61 וע 5 ); האקדמיה היהודית (ו 1 צ 1 ז*\€{. 0 

ץמ 1 :> 0301 \*) ו 8 בתי״ם יומיים. בש׳ שתי ספריות, מוזיאון וארכיון 

יהודיים. החשוב בעתונים היהודיים הוא 5601:11101 180 ׳, היוצא מאז 

1911 . כיום יש בש , ארגונים ציוניים רבים, הקשורים בפדראציד. 

הציונית, והפועלים במסגרות המאפיינות את הפעילות הציונית 

באה״ב בכל הקשור לחינוך, כספים וקשרים עם ישראל. יהודים 

רבים ממלאים תפקידים מרכזיים בחיי התרבות, הכלכלה והפולי¬ 

טיקה בש/ אם־כי קיימים מחסומי התבדלות חברתית. 

ש. ראבידוביץ (עורך), פנקס ש׳, תשי״ב ן ,(. 8 ש) ., 1 . 11 

, £ 111.1 1 75 * 1 ) 1  . 07 .? .? ; 1924 ,, 0 }ס !' £ 11 [ 16 * 1 / 0 1 ( 07 ) 011 

[ 0 1 ) 070161 ? 1/1 1£6 })ר 1 ))) 71661611 ? /■/ י 1 זו 6 ?<;זט 0 .\, ; 1933 

10141 ( 14411 ( 07 ( 6141111701 ) 4 . 1 כנ 1 זת^ 0 א .£ ; 1953 ,׳(?•*ס/ ..€ ((? €671111 !) 191 
; 1960/1 ,( 3 ,י< 4 ) 1010 ם 80 ־)ס 21 תזנ 01 ( ווב: 1 ?ז 6 דדו ^,) 114071 ) 111 ( 41117 , 

1*1., 7(115 14)115 51011(1 7014 ) 71 ( 10 . 1 £ 7 )!€ ' 1 ' 70711 $ 101 ) 1 ( 1 ! 101 ) 0 ] 0 ] 614)1111 
€ 01717 ) 1117111 )), () 505 , XX ^^), 1960 . 

מ. א. ג — א. רוז. 

שיקורסל! , *, ולךיסלו — 1 ;) $1 זס 8110 ז\\ $13 ץ 1 > 13 ^\ — ( 1881 — 1943 ), 
איש-צבא ומדינאי פולני. ש׳ היה קצין בצבא אוסטריה, 

וב 1908 ייסד עם פילסודסקי (ע״ע) ארגון צבאי מחתרתי לשחרור 
פולניה מעול רוסיה. ש' הצטיין במלחמה עם בריה״מ ( 1920 ), וב 1921 
מונה רמטכ״ל. ב 1922/3 היה רה״מ וב 1924/5 שר-המלחמה. אחרי 
עלות פילסודסקי לשלטון ( 1926 ) היה ש׳ באופוזיציה, וב 1928 
עקר לפרים. 

אחרי כיבוש פולניה בידי גרמניה ובריה״מ היה ש׳ רה״מ ושר* 
המלחמה בממשלה הגולה, שישבה בצרפת ואח״כ בלונדון. הוא הגיע 
לידי הסכם עם בריה״מ ( 1941 ) על עתיד פולניה אתר שחרורה, ועל 
־שיתוף פולנים, שהיו בשבי בבריה״מ, במלחמה נגד גרמניה. ב 1943 
פנה ש׳ לצלבדהאדום לחקור את גורלם של אלפי קצינים פולבים 
בשבי בריה״מ, בעקבות הודעת גרמניה בדבר חשיפת קבר־המונים 
של קצינים פולנים בקאטין. בריה״מ הגיבה בניתוק יחסיה עם 
ממשלת ש׳. ש׳ נהרג בתאונת מטוס, אין יסוד לטענת המחזאי הוכהוט 
(ע״ע, כרך מילואים) כאילו צ׳רצ׳יל הוא שתכנן את סילוקו של ש׳. 

. 1954 ,.' 3 11 ) 67 ( 061 41-1 61 . 1 \ 

עיקלה, רגו* — 8681010616 6116 ? — ( 1883 — 1940 ), סופר 
גרמני. ש׳, יליד אלזאם, היה בן לאב גרמני ולאם צרפתיה ז 
הוא גדל בסביבה דוילשונית, אך כתב בעיקר גרמנית. ש׳ למד מדע- 
הטבע ופילוסופיה. — כה״ע שבעריכתו, ובייחוד 613$£118130160 ^ 6 !ס 
( 1913 — 1920 ! י״ל בציריך בשנות המלחמה), היו לכלי-מאבק בבע¬ 
רות ובשו׳ביניזם, ולמען הומניזם קוסמופוליטי ופציפיסטי. באמצעות 
כ״ע זה — שעם משתתפיו נמנו, בין־היתר, מ. ברוד, מ. בדבר, פ. 
?!פלה, וא. לסקר־שילר — היה ש׳ לאחד המנהיגים של התנועה 
האכספרסיוניסטית בספרות הגרמנית. —־ יצירתו כוללת רומאנים 
( 6111016 -!? ■! 06 [״הזר״], 1909 ; הטרילוגיה ״ 8861 תז 3 86 ־ 81 035 
[״המורשה שעל הריך], 1925 — 1931 ), מחזות, שירים ( ¥01$5 \ 

! 180 ) 1111 [״לבן ואדום״], 1910 ), מסות ומאמרי-עתונות. היא מבקשת 


לשלב את מורשתו הרוחנית משתי התרבויות, ומעידה על זיקתו 
לבעיותיה הפוליטיות והתרבותיות של מולדתו אלזאם — זיקה 
שהפכה סמלית להארמוניה האירופית והבין־לאומית. סגנון שירתו 
הוא מיזוג־ניגודים של אימפרסיוניזם ואכספרסיוניזם, של רומאנ¬ 
טיקה ומיסטיקה גרמניות, וראליזם ואהבת־צורה, הגאליים במהותם. 
הקלילות, השנינות והמוסיקליות, המציינות את סגנון־הפרוזה שלו, 
באות לידי ביטוי מובהק ברומאנים המאוחרים שלו, כגון ־ 13 ? 016 
0$0 ק 508611 (״דואר-בק בוקים״), 1937 , המספר על מגעיו עם חוגי 
האינטליגנציה הגרמניים והגרמניים־יהודיים, שנמלטו, יחד עמו, מפני 
הנאצים, לדרומה של צרפת. 

, 5111 1611 ( ) 7111 6710 <} 6171611 ( 1471 [(} 0711 .€) 067 ,', 1 ) 56 .'יו . 8 .? 

1953 , 1 ( 1411 ) 5 € 711160.1 4 , ז. 5611 .א , 1 זח 3 תזז 6 ) 01 .ד׳• .? ; 1942 

,) 61 * 510 .¥\ .{ ; 1956 , ץ■!) ?. 0 110 ( 11 ? 4 ־ . 56/1 יא ,־ס; ;(דיסרטציה) 

. 1971 , 564 

ש י לספ״ר, ר י ל י ם — :ת 63 < 88310652 ת ¥111131 \" — ( 1564 , סטרט" 
פורר און איוון [מחוז ווריק] — 1616 , שם), המשורר 
והמחזאי הלאומי של אנגליה, מגדולי המחזאים והמשוררים שבכל 
הזמנים. 

חייו, עם , 838 : סדד-הזמנים של יצירותיו, עם׳ 840 ; יצירתו, עם׳ 

841 ? שיריו, עם׳ 845 ! הסונטות, עם׳ 845 ? הביקורת, עם׳ 845 ; 

ההשפעה, עט׳ 847 ; מהדורות וביבל/ עם׳ 848 ? ש׳ בעברית, עם׳ 849 . 

חייו. ש׳ היה ילדם השלישי ובנם הראשון של ג׳ון ש׳ — אומן- 
כפפות — ואשתו, מרי, לבית ארדן (ח 6 [ 0 ז 4 ,). בספר־הקהילה של 
כנסיית ״השילוש הקדוש״ בעיר־מולדתו נרשם ה 26.4 כיום־טבילתד. 
לפי המסורת נחוג יום־הולדתו ב 23.4 , שהוא יומו של ג׳ורג' הקדוש, 
הפטרון של אנגליה. נמצאו רשומים גם תאריכי טבילתם של 7 אחים 
ואחיות, ש 3 מהם מתו בילדותם. האח הצעיר־ביותר, אדמונד 
( 1580 — 1607 ), היה שחקן בלונדון. 

על חיי־הרווחה ומעמדו החברתי של האב מעידים רכושו (שכלל 
את הבניין הנחשב מקום־הולדתו של ש׳) ותפקידי-הציבור החשובים 
שהופקדו בידיו; ב 1568 אף נבחר למשרת ראש־העיר ( 83111££ 812:8 ). 
אך אח״כ נכונו לו זמנים קשים; אחרי 1575 שוחרר מתשלום מסים 
מסוימים וב 1586 אף הוסרה מעליו גלימת חבר המועצה. ואולם, 
פנייתו לקבלת נשק — שחושבה ריקם לפני-כן — נענתה ב 1586 
(אפשר, הודות להשתדלות בנו וי־לים). ובכך הוענק לו מעמד של 
ג׳נטלמן. 

ככל הנראה למד ש׳ בביה״ס ( 508001 *ז 3 מזמז^) המקומי, אך 
המאורע הראשון בחייו (אחר הטבילה) שנמצא מתועד הוא נישואיו 
— ב 1582 — לאן התווי (ץ 3 ׳* 13183 ־ 1 ) , שהיתה מבוגרת ממנו ב 6 
שנים. ב 1583 נולדה בתם סוזאנה. על אירועי השנים שבין הולדת 
התאומים, המנט וג׳ודית ב 1585 — ובין 1592 , שנה שבה הוזכר 
שמו לראשונה בלונדון, אין יודעים דבר. באותה עת כבר היה מעמדו 
כמשורר וכמחזאי מבוסם דיו כדי לעורר את התקפתו הארסית של 
הסופר רוברט גריז (ע״ע), שהזהיר מפניו את עמיתיו, "משכילי- 
האוניברסיטות" כמוהו. אך ההתקפה הולידה מחאה עזה. ידידו של 
גרין, המחזאי הנרי צ׳טל ( 0860:16 ), שהכין את הטכסט לפרסום, 
ראה צורך בהתנצלות, בהתכחשות להתקפה ובדברי־שבח ליושר־לבו 
ולחן כתיבתו של ש/ שעם פטח׳ניו נמנו, לדבריו, כמה מבני המעמד 
הגבוה.— ב 1594/5 כבר היה ש׳ חבר קבוע בלהקת־הגברים(שחקניות 
לא היו) של הלורד צ׳מברלין (-■ 1101150 186 0£ 0830386113111 01 ־ 01 ? 
80101 ) בלונדון, ומנציגיה הרשמיים. ב 1598 שיחק בקומדיה של בן 
ג' ונסוך (ע״ע), ״איש איש ורוחו״, וב 1603 — בטרגדיה "ויאנוס" 
מאת אותו מחבר. 

היתה זו עת הקמתם של בנייני-התאטרון הקבועים הראשונים 
בלונדון, במקומן של הבימות המאילתרות בזירות לשיסוי חיות, 
בשווקים, ברחבות־הכנסיות, בחצרות אכסניות ובבתים פרטיים 




83 } 


שיקשןיי, וילי: 


840 



ץ: 0 מ 0 £ 

; 1 * 1 9113 11140 ץ< 31 מ 1 חח' 1 


1 ,?\. 11 :זזע¥.י 1 \ 

££ 8 ^£? ££ 8 ^ 80 


€0\4£ 018$, 
£1131© 11 !£3, ,* 
?8^0£01£3. 


דיוקנו ש 5 וי 5 יים שיקספיר: עטור־העער ׳ע 5 סונץ טחזותיו, 

162:1 ; החריט מאת סרט י ז ררוש.־!וט 

מרווחים. ודתה זו גם עת הענקת חסותן ההולכת וגוברת של המלוכה 
והאצולה לתאטרון החילוני, חסות שבעטיה זכה לכבוד דקר שכמותם 
לא ידע. אשר ללשון האנגלית — זו הייתה נתונה במצב של השתנות 
מתמדת, מצב שהיה נוח ליצירתן של מלים חדשות, בלא הקפדה 
מחמירה על חוקי הדקדוק וכבליו. התודעה של יציבות הלשון היתה 
מפותחת פחות משחיתה בדורות קודמים או מאוחרים. העשרת 
הלשון היתר, למעין אפנה הומניסטית, וש׳ — אף שבכמה מן הקו¬ 
מדיות שלו שם ללעג אפנה זו —־ היה פעיל מאד בתהליך זה. 
בייחוד בולמת עצמיותו בעיצוב מלים, ובראש־וראשונה — בעיצוב 
פעלים. 

ב 1598 הרסו שחקני הלורד צ׳מברלין את בניין־חהצגות שלהם — 

ה 0 ז: 11103 — וקירות־העץ שנותרו שימשו לבניית תאטרון גלוב 
( 010130 ). בבעלותו של ש׳ היו 10% ממניות התאטרון החדש, והוא 
נמנה, ככל הנראה, עם מעצבי מדיניותה של הלהקה. בכתב־המינוי 
המלכותי מ 1603 , שהעניק לחברי-הלהקה את התואר "אנשי-המלך׳ 
(ח 40 ל 5 י 8 ת 8.1 ), הופיע שמו בין הראשונים. הוא גם היה הראשון 
בתשעת השחקנים שהוזכרו כזכאים לאריג לתפירת בגדי-שרד חדשים, 
לשם השתתפות בתהלוכת־ההכתרה של ג׳ימז 1 ( 1603 ), 

ש׳ שמר על קשר הדוק עם עיר-מולדתו, מקום מגורי אשתו 
וילדיו. ב 1597 קבה בה בית גמלוני, תלת־קומתי ( 1300 ? 
שחיה השני־בגדלו בעיר. על אמידותו מעיד גם המכתב היחיד אליו 
ששרד, ובו בקשת הלוואה לתשלום חובות. ב 1602 רכש אדמה 
בסטרטפורד העתיקה, וגם קנה בית קטן, עם חלקת־אדמה, מול ביתו 
הגדול. בדבזמן הוסיף לטפח את עסקיו בלונדון. 

בנו של ש׳, המנט, מת ב 1596 , בגיל 11 . בתו האהובה עליו מכל 
ילדיו, סוזאנה — שתוארה כאשה חכמה וחריפה — נישאה לרופא 
ג׳ון הול ( 1311 * 1 ). בישואי בתו ג׳ודית לתומם קויני (ץש״ 1 ע 0 ) — 
שלא הצטיין ברמתו המוסרית ושלא נהנה מאמון חותנו — היו, ככל 
הנראה, הסיבה לשינויים שש׳ שיגר, בצוואתו — את החלק העיקרי 
של נכסיו הוריש לבתו סוזאנה. 


ש׳ נקבר במקום־כבוד בכנסיית .,השילוש הקדוש" שבעירו, כיאה 
לאזרח נשוא-פנים. שנים אחדות אחר מותו הוקמה בכנסיה מצבה 
לזכרו, מעשה ידי ג׳ררד ינסן ( 0305500 , ובה אחד משני דיוקניו 
הקיימים; הדיוקן השני הוא המופיע בשער ההוצאה הראשונה של 
כתביו והידוע כדיוקן דרוסהוט (: 11011 ח 3 1£$ ־ 01 ז 1315 י צ 1€31£ ! 1 ס 0 8 *^ 5 .: 1 ל 
£03105 ("הקומדיות, ההיסטוריות והטראגדיות של מר ו. ש׳"), 
הו דפסה בידי ןילי ם ואיז ק ג , גרך ( 3 ^ 88 ■!) והוצאה־לאור בידי 
אדוורד בלאנט 8101100 ), ב 1623 . נכללו בה 36 מחזות, שמחציתם 
פורסמו כאן לראשונה. לגבי 18 מחזות אלה משמשת הוצאה זו 
סמכות יחידה מבחינת הטכסט. 18 המחזות האחרים נתפרסמו לפני¬ 
כן בהוצאות קווארטו נפרדות, והן משמשות טכסט מוסמך לחלוטין 
לגבי רובם, להוציא 7 . כרך ההוצאה הראשונה נערך ע״פ חלוקה 
ל 3 מדורים: קומדיות, טרגדיות והיסטוריות. המחזות לא סודרו לפי 
הסדר הכרונולוגי של כתיבתם! "הסופה", למשל, מחזהו האחרון 
של ש׳, הופיע בראשית הכרך. בפתח המהדורה: חרוזי־הקדמה מאת 
בן ג׳ונסון; שער ודיוקן־דרושאוט (ר׳ לעיל); איגרת אל הקורא מאת 
העורכים, ג׳ון המינג ( 1100110£ ) והנרי קונדל ( 0303011 ); רשימת 
המחזות (שמתוכה הושמט "טרואילוס וקרסידה"); רשימת שמות 
השחקנים הראשיים בכל המחזות! ועוד. 

בשערה ובכותרתה הראשית התיימרה הוצאה ראשונה זו להיות 
מבוססת על הטכסטים ה״מקוריים" של המחבר! באיגרתם אל 
הקורא הציגו העורכים את מהדורתם לעומת "עתקים שונים גנובים 
ומזויפים, קטועים ומושחתים ע״י הזיופים והתחבולות של נוכלים 
למיניהם" שי״ל לפני־כן. אכן, בסיס לרוב הטכסטים האלה שימשו, 
ככל הנראה. ,.הניירות המשובשים" (טיוטה ראשונה או מוקדמת), 
ולא עותק סופי ונקי. טכסטים "גנובים ומזויפים", שאליהם נתכוונו 
עורכי המהדורה, נחשבים עפ״ר ההוצאות הראשונות של המחזות 
האלה: 000100:1011 110 ? (״הסכסוך״), 1594 ; 36037 :? 110 :? 0 !(? 
! ¥0:1 0£ :״!!!ם 810113:3 0£ ("הטרגדיה האמיתית של ריצ׳רד דוכס 
יורק״), 1595 (הכולל את \\ ץ:ס 0 ? 1 , על שני חלקיו, ואת 
¥1 ץ־וחס!?, על שלושת חלקיו); : 11110 ! 3 חב 800100 ("רומאו 
ויוליה״), 1597 ; 111 810113:3 , " 159 ן ¥ 1100:7 , 1600 ; ץ:: 10 \ 110 ? 
: ¥10350 ^ 0£ 05 ׳\ ¥1 \ (״נשי וינדזור העליזות״), 1602 ; 11301101 , 
1603 ; : 03 ? £ח £1 (״המלך ליר״), 1608 ; 1:10$ ־ 1 :>? ("פריקלס"), 
1609 . מחזה אחרון זה הוא אחד מבין 3 , שלא נכללו במהדורת־ 
כתביו הראשונה של ש/ והמוכרים כיום בד״כ כפרי־עטו, לפחות 
בחלקם; השניים האחרים הם: 8.11180100 161310 ? 0 ^־ 1 ׳ 110 ? ("שני 
השארים האצילים״) — שנתחבר, ככל הנראה, בשיתוף עם פלצ׳ר 
(ע״ע בומונט ופלצ׳ר); ו 40:0 ^ 11100135 ־ 80 ("סר חומם מור"). 

לגבי הסךר הכרונולוגי של המחזות אין כל ודאות. בחיבורו של 
פרנסים מירז ( 30:05 ?) , 130113 3113318 ?, הובאו — ב 1598 — 6 
קומדיות משל ש'; ¥0:003 }ס 000 ־ 000:101 0 ז %\ 1 1110 ("שני בני* 
ורונה״); 0:5 ::£ ^ 0001037 110 ? (״הקומדיה של טעויות״); 



^ ־ - *י "* . " ^ $45 ״ י **׳: י~ 



ן 


מעמר במחזון טיטוס ואנדריניתוס, מחזהו חרא׳&ח 50 שיקססיר שי"{; 
ריעום מאת הנרי פיצ׳אם, בערר 1594 



841 


שיקס:יר, ויליב 


842 


] 1315 $ , 0111 נ 1 ב^ 1 5 ' 0 ׳\<£_ 1 ("טורח אהבה על־חינם"); ציזגיסכ!^! 
ח ¥0 \ ("טורח אהבה נושא פרי", שהוא, ככל הנראה, 011 ז \\ 5 ׳ 11 ^ 
¥011 \ 15 ) 1 !£ ] 11111 ("סוף טוב הכל טוב"!); 5 י ז 11 § 11 י 1 ־ 01 בח 111 גו 15 ) 11 \ \ 
! 0311 ־ 01 ("חלום ליל־קיץ"); ¥011100 0£ :זת 0113 ז 10 ^ 110 ז ("הסוחר 
מוונציה״). באותו חיבור הובאו גם 6 טרגדיות: 11 11 ־ £101131 ; 
111 1 )ז 3 ו 1 נ> £1 ; 1¥ '{־ 90111 ; 01111 ( 1£ ז 1 ^ 1 ("המלך ג׳וך); 11:115 ־ 1 
8 נ! 0 ותסז 1 )!!^ (״טיטוס אנדרוניקוס״); 101101 308 £011100 ("רומאו 
ויוליה"). 1£ ״ 11 ; 0 א ) 1.00 ^ ״!¥/ ! 4001 ? ("מהומה רבה על לא דבר") 
ו¥ ץ־!ח 90 נמצאו רשומים באגודת סוחרייהספרים והמדפיסים 
בלונדון (ץת 3 י 1 וזזס 0 ' 5 ז€נ 101 :ז 813 ) ב 1600 , אין תאריכי ההוצאה־לאור 
מצביעים בהכרח על תאריכי החיבור. המחזה - 05 ־ €1 1 ) 311 11-011115 
13 ) 81 (״טרואילוס וקרסידה״) הופיע ב 1609 , אך נרשם לראשונה 
ברשימת האגודה הנ״ל ב 1603 . הסונטות של ש׳, שנתפרסמו לרא¬ 
שונה ב 1609 , כבר היו נפוצות וידועות בחוגי ידידיו של המחבר 
לפני־כן — ע״פ עדותו של מיךז (ר׳ לעיל). סדר כרונולוגי מסוים 
ניתן להשערה ע״ם המסורת ובאמצעות ניתוחים של התפתחות 
סגנון והשוואות של נושאים ושל גישה דרמאתית — החל בקומדיות 
הראשונות, שהיו לעתים קרובות חיקויים, שני מחזורי המחזות 
ההיסטוריים, דרך הקומדיות הבשלות ומחזות־הבעיה, הטרגדיות 
הגדולות, ולבסוף, ה״רומאנסות" הענוגות והנעימות. מקורות-סיוע 
אחרים לקביעת סדר כתיבתם של המחזות הם ארכיוני־תאטרון, 
שבהם נרשם יום הצגתם הראשון. מבקרים כאדוורד דאודן 
( 8011 ^ 00 ) ביקשו למצוא נקודות־הקבלה בין האירועים הידועים 
בחייו של ש׳ ובין תוכן יצירותיו; "המלט", למשל, קושר במות 
אבי המחבר, ב 1601 , וסדידת פרוספרו מכשפיו משקפת, כביכול, 
את רחשי-לבו של ש׳ בשעת פרישתו מן התאטרון, 

יצירתו. אחת ההבחנות המקובלות היא זו המבחינה בין 
השלב הראשון של יצירתו, מימי אליזבת, ובין השלב השני, בעל 
הנימה ההולכת וגוברת של ספקנות ופקפוק, מימי ג׳ימז 1 (למן 
1603 ), מחזותיו הראשונים הם ניסויים מובהקים בסוגים שונים 
של סגנונות־דראמה ונושאים. "הנרי ¥1 ״ נשאר נאמן למסורת 
מ ח ז ה ־ ה כ ר ו נ י ק ה; אך המבנה הרופף, האפיזודי לכאורה, כבר 
מאוחד למעשה בשלב מוקדם זה של יצירתו, בדרכים שונות, כאגדי־ 
דימוי ושימוש עדין בניגודים ובמקבילים. בעת חיבורו של "רי־ 
צ׳רד 111 ״, אחרון המחזות בטטראלוגיה הראשונה — 
כבר היה ש׳ רב־אמן בתורת האפיון, וגם בעל תחושה ערה לגבי 
תפקיד הנמסים (ע״ע) בקביעת מאורעות ההיסטוריה. ריצ׳רד הוא 
דוגמה מובהקת של הגיבור־הנבל, המותיר את צופיו נבוכים בין 
רגשי־התפעלות למראה אומץ־הלב ובין רגשי-זוועה למראה האכ¬ 
זריות, ההגיון הקר והעדר כל רגש. "הקומדיה של טעויות" 
אמנם מבוססת על קומדיה של פלוטוס (ע״ע), אך עולה על גלמיות 
מקורה בהצגתם הנלבבת של האח המחפע} ושל האב הנידון, 
ובתיאורן האוהד של האשה הנבגדת ושל אחותה גלוית־הלב 
וברורת־הקול. כבר במחזה זה מציין יחס של אהדה את הצגת נושא 
ה א ש ה. גם ב ^ 51110 0£1110 131111118 ׳ 110 ־ 1 ׳ ("אילוף הסוררת"), 
העשיר בהשפעות מק 1 מדיית־העם האנגלית ומן הקומדיה 
דל ארטה (ע״ע) האיטלקית, הפך ש׳ את הנושא הגלמי של 
מקורותיו על אילוף האשד. ליצירה מסובכת-יותר, שאינה מתייחסת 
בסלחנות מוחלטת אל שיטות כוח־הזרוע של הבעל המאלף. הצגה 
אוהדת של דמויות הנשים מציינת גם את הקומדיה הרומאנטית, 
התפלה-במקצת — ״ש נ י ב נ י * ו ר ו נ ה , / לעומתה, "ט ו ר ח א ה ב ה 
על־חינם" היא ק ומדיית־מידו ת מחוכמת־ביותר,בעלת מבנה 
המעיד על שנינות מחברה. זהו ראשון מחזותיו המעטים של ש׳ 
שמקור ידוע כלשהו לא שימש לו יסוד; בו גם הגיעה לראשונה 
למלוא עצמתה שליטתו במבנה, בלשון ובאפיון. ש׳ שר כאן שיר- 
הלל לנשים, ומוכיח בהוכחה נחרצת את עליונותן השכלית והרגשית. 



הסוני־[ המשפט מ״־סוחר טוונציר," בביצוע תאסרח "הבימה", בביטויו ׳של טירזז 
נאחרי ( 11058 ; במרכז —׳שיילוק (א, משקיו; ארכיד ומוזיאון לתאטרון, ירועליםו 


הדמויות המשניות, אף שעוצבו ע״פ דגמים של הקומדיה הקלאסית 
ושל הקומדיה דל ארטה, מצביעות גם הן על אמנותו ההולכת ומת¬ 
פתחת באפיון הקומי ועל כשרו להסתייע לצורך זה בסגנונות־לשון 
ובמיזוג־מלים מיוחדים. "ט י ט ו ס א נ ד ר ו נ י ק ו ם" נאמן למסורת 
טרגדייודהנקמה נוסח תומם קיד (ע״ע) ב״טרגדיה הספרדית", 

נסיונו הראשון של ש׳ בתהום ה ט ר ג די ה — להוציא טרגדיית־ 
הנקמה — מצטיין אף הוא בשנינות־הלשון ובמשחק־המלים: נסיון 
זה הוא מחזהו "רומא ו וי ולי ה". גורל ולחצי־הברה הם גורם 
נכבד בהתפתחות לקראת הפורקן הסופי; ואעפ״ב, גם הגיבורים 
עצמם אינם חפים־מאשמה לחלוטין, ולפחות חלק מן האחריות 
מיוחם בבירור ליצרו חסר־הרסן של רומאו ולמזגו הסוער. נושא 
הנאהבים חסרי־המזל חוזר במחזה לירי אחר, "חלום ליל¬ 
ק י ץ"׳ בתוספת פרודיה על הסגנון הטראגי ב״פיראמום ותיסבי", 
שהוא מחזה־בתוד־מחזה, המסייע להתיר את התשזורת המסובכת 
של העלילה. "חלום ליל-קיץ" הוא דוגמה טובה לאמנות מיזוגן של 
מספר עלילות שונות בתוך מסגרת מבנית אחת; הגורמים השונים 
— ארבעת הנאהבים הצעירים, ריב אוברון־טיטאניה והחזרה של 
הצגת האומנים — נשזרו יחד במסגרת נישואי תסאום והיפוליטה. 

עם ״ר י צ׳ ר ד 11 ״ — אף הוא ברובו בעל נימה לירית וכולו 
כתוב חרוזים — נפתח המחזור הטטראלוגי השני של 
המחזות ההיסטוריים, מוקד ליצירה משמש המאבק בין שני יריבים 
פוליטיים; הנושא — הסגולות הדרושות למלוכה — כבר נידון 
במחזות הסטראלוגיה הראשונה, הצגתו של המחזה ערב ביצוע 
הקשר — שנידון לכשלון — ב 1601 , מומנה בידי תומכי רוזן אסכם, 
במטרה להוכיח, כמשוער, שהתקובמות מזוינת בגד מישל חוקי 
יכולה להיות מ־־צדקת אם אינו ממלא כראוי את חובותיו המלכו¬ 
תיות• ואולם, במחזה מאוחר־יותר, "ה נ ר י 1¥ " מוצג המשתלט 
הבלתי־חוקי, בולינגברוק, כמשלם מחיר יקר על שהיה מורה־דרך 
למרד. האמצעים המאחדים את ״הנרי 1¥ ", הראשון והשני — בדומה 
לאלה של מחזות הטטראלוגיה הראשונה — הם תמאטיים בעיקרם. 
כובד־הראש של העלילה המתרחשת בחצר־המלוכה, ובייחוד ההת¬ 
נגשות בין המלך ובין בנו התועה, הנסיך הל ( 931 ), מוצגים מול 
בדיחות־הדעת הרועמת בפונדק ההומה, ובו יועצו של הנסיך, פול- 
סטאף ( 3££ ! 15 ב?), השולט ביד רמה: ובצד אלה — סערת־הרגשות 
של תמונות-הקרב. גם כאן הנושא המלכד מצעים שובים אלה הוא 
נושא המלוכה והסגולות הנדרשות לה, אותו רעיון עצמו מרכזי 
גם ב "ה מ ל ך ג׳ ו ך, שליט שלאו־דווקא צוין לשבח על עמדתו 
האנטי-קאתולית, אלא הוצג כעוד דוגמה שלילית למלוכה. אפילו 
תיאורו של הנרי ¥, הבחשב לעתים קרובות התגלמות המלך 
המושלם, יכול להתפרש כאירוני במחזה הנקרא על שמו; המלך בהר 
במלחמה מחוץ לגבולות ארצו כרי ללכד את נתיניו המפולגים, 




849 


שיי,שפיר, דילים — שיראז 


850 


,ס\ס 0 ז 0 76150 404 10 ) 1,4 501411 5/1 ./} ,ת ¥1 \[)[ב 5 ./י\ .ז ; 1944 
, 100 ) 441 ■< 7 10116 ח 0 ץ( 7 ז 10 * 1 ?ס? 1/10 004 . 5 , 11 ס 11 ] 0£ ״ 1 , 5 ; 1944 , 1-11 
7/10 , £1118114 ,^ 1 . 0 ; 1949 ,! 14 ? 0041 404 14001101 < 5 שת 10 . 11 ; 944 [ 

7/10 ,.[ע :* 1954 , 7/10010 101 זס? 1111 7/10 ,. 141 ;* 1949 , 7100 / ס 1¥/1002 
7/16 , 11 ^ 00 ז 0 ( 111 ז 83 . 8 .ן ; 1955 , 5000011 !/ 5 0 ס , 710016 511111101 
4411 404 0114 ׳ 11 1411 :, 5 ,ש 5 שז. 0 . 1 \ ; 1952 , 11140 /© 170144 10 ) 141 

• 7/1011 404 ! 14$ ? 7.00140 5/1 , 14:031111111 •^ .¥\ . 1 \ ; 1953 ,} 700 \ 
10010110 ( 7 004 01100 ■! 880 ־ ,(. 1 ) 0 ) 81111011811 . 0 ; 1953 , 01104 ?$)/ 840 
,^ 1-1 ,. 5 ס) 010001 ■ו? ,■ 1 ־>:!־] 11£-03 !־׳ות 3 ־ 1 ס . 14 ;. 11 1957 ,. 5 (ס ! 504000 
־ 131 ־ 1 .. 5 ; 1964 ,. 5 10 01100 * 1011041 !' 10x00401 !/ ,־ 1 ^ 1963; 0. ^10x30 
0111601 ■!? // 5 ,ש 110 שז^ז 03 .¥\ ,^\ ; 1966 ,. 5 /? 4 01 ס 11 קסס 0 סס ז 03££ 
, 1574-1642 , 0 ^ 510 040 ז 60 ? 05 \ 5/10 7/10 ,־ 01111 .. 5 ;* 1969 , 000104101 
1/10 004 . 5 ,ת 1 ^ 1 . 11 ; 1970 ,! 14116 5/1 י ח 63111 ת 00 ( 1 נ 51 . 5 ; 970 [ 

, 100 !)■) 111.011 ? 1/10 . 5 ,שוירוס!! .. 5 ; 976 [ , 711001 110 } (ס 100 ) 7000111 

. 1978 , 5000011 5/1 ,(. 041 ) 800111 . 5 : 1977 

א. ה. ש. 

ש׳ בעברית. השסעת המקרא על יצירתו של ש' בחקרה 
בידי חוקרים רבים. כמה מהם אף ביקשו להצביע על השפעה 
אפשרית של יצירות עבריות מאוחרות-יותר, כ,,פרקי אבות" וכמחזה 
עברי בלתי-ידוע, שקדם — לפי השערת שינפלד (ר , ביבל׳) — 
ל״הסוחר מוונציה". רות (ר׳ ביבל , ) העלה השערה נועזת אחרת, 
ולפיה הגיע ש׳ הצעיר עם להקת שחקנים נודדים, למבטובה שבאי' 
טליה, ופגש שם את המחזאי והבימאי היהודי יהודה סומו (ע״ע). 
לשתי ההשערות לא נמצא ביסוס רב. 

היצירה העברית הראשונה שבה ניכרת השפעה שיקספירית 
כלשהי, הוא מחזהו של יוסף מטרופלוביץ (ה)אפרתי(ע״ע), "מלוכת־ 
שאול" (תקנ״ד). שמו של ש׳ נזכר בעברית לראשונה בספרו של 
ש. לויזון (ע״ע), ״מליצת ישרוך ( 1816 ), ושם גם מונולוג מתורגם 
מתוך "הנרי ז\ 1 ", שהוא התרגום העברי הראשון הידוע לנו של 
יצירה של ש׳. במאה ה 19 הרבו הסופרים העברים להזכיר בהערצה 
את שמו של ש׳ ולצטט מחוך מחזותיו; ואולם, השפעתו על הדראמה, 
הסיפורת והשירה העברית היתה שולית. עד שנות ה 70 של המאה 
ה 19 נתפרסמו בעברית רק כ 6 תרגומים של מונולוגים קצרים, ושתי 
מסות קצרות על "המלט" ו״מקבת" (בפולמוס שבין א. י. פפרנה 
וי. שטינברג, תרכ״ו); השפעת־מה של ש' ניכרת גם בשתי הפואמות 
של מיכ״ל, ״יעל וסיסרא״ ו״שלמה וקהלת״ ( 1849 ). גדול מעריצי ש׳ 
בספרות העברית במאה ה 19 היה סמולנסקין (ע״ע), שהקדיש פרק 
ארוך מסיפורו, "שמחת חנף׳/ לדיון ב״המלט", ותרגם כמה קטעים 
ממחזה זה. בעידודו תרגם המומד־המיסיונר סלקינסון (ע״ע) שני מח¬ 
זות של ש׳ לעברית: ״איתיאל הכושי״("אותלו", תרל״ד), "רם ויעל" 
(״רומאו ויוליד.״, תרל״ח). לקראת סוף המאה י״ל עוד 4 תרגומים: 
״מקבת״ (בתרגום י. בארב, 1883 ), "מוסר סוררה" (בתרגום י. ה. 
עלקינד, תרב״ג), "המלך ליר" (בתרגום של״ג, תרנ״ט) ו״המלט" 
(בתרגום ח. בורנשטין, תרפ״ו). תרגומים חלקיים אחרים במאה ה 19 
נעשו בידי ז. יעבץ, א. בךיהודה ואחרים. המונולוג "להיות או לא 
להיות״ מתוך ״המלט״ תורגם לעברית במאה ה 19 בידי פ. מיזם, 
נ. םופר־קרסנזון, סמולנסקין, יל״ג, א< בן־יהודה וח. י. בורנשטין. 
מרבית ההערות והאזכורים הקשורים לש׳ בפובליציסטיקה העברית 
במאה ה 19 מתייחסים למחזות "הסוחר מוונציה" ו״המלט". 

בעידודו של י. ח. ברנר, ואח״ב של ביאליק, קמה במאה ה 20 
קבוצת המתרגמים "האמריקנים" מבין המשוררים העברים באה״ב 
(ב. סילקיבר, א. א. ליסיצקי, ה. בבלי וי. י. שוורץ) ושל משוררים 
שעלו מאה״ב לישראל (י. אפרת, ש. הלקין, ש. צ. דוידוביץ 
ור. גרוסמך־אביבועם); מרבית תרגומיהם י״ל במקובץ בכרך "טרא- 
גדיות״, 1959 . בשנות ה 20 וה 30 נתפרסמו גם תרגומיהם של 
פרישמן, ביאליק וטשרניחובסקי. בשנות ה 40 וה 50 קמה בא״י קבוצת 
מתרגמים. ובראשם שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, ר. אליעז 
וא. ברוידא, ותרגמה רבים ממחזות ש׳ — בעיקר לצרכי הבימה 
(מרבית תרגומיהם נדפסו במקובץ ב״מחזות״, 8 כר/ 1961 — 1964 ). 
בשנות ה 60 וה 70 קמה קבוצת מתרגמים צעירה יותר; א. אחרוני, 


ד. אלמגור, א. הוס, ט. כרמי, א. מנור, ד. מירון, א. עוז ועוד. 
הסונטות של ש׳ תורגמו במלואן בידי ש. שלום וא. ברוידא, ובחלקן 
בידי י. י. שוורץ (תשל״ז) ואחרים. 

הרומאן היחיד שנכתב עברית ע״פ מחזה שיקספירי הוא "שיילוק; 
היהודי מויניציה״ לא. אבךזהב, 1947 . 

ש' בתאטרון העברי. ההצגה השיקספירית הראשונה 
בעברית היתה "קומדיית המשוגות" ("קומדיה של טעויות"), בנוסח 
מקוצר־ביותר, פרי־עטו של א. בן־יהודה; היא הוצגה ע״י תלמידים 
ב 1905 בביה״ס "כי״ח" בירושלים. המחזה הראשון שהוצג במלואו 
ע״י תאטרון עברי היה ״הלילה ה 12 ״ (בתרגום טשרניחובסקי) — 
ב״הבימה״ ב 1931 . בעקבותיו הוצגו: "הסוחר מוונציה" ("הבימה", 
1936 ), ״אותלו״ (״הבימה העברית״, חיפה, 1936 ), "המלך ליר" 
(״האהל״, 1941 ), ״המלט״ (״הבימה״, 1946 ), "נשי וינדזור העלי¬ 
זות" (״האהל , / 1946 ). מאז קום המדינה מוצגים מדי שנה לפחות 
מחזה או שניים משל ש , על הבימה העברית. ההצגות הבולטות־ 
ביותר בשנות ה 50 וה 60 היו; ״חלום ליל קיץ״ ( 1949 ), "מקבת" 
( 1954 ) ו״המלך ליר״( 1955 ) — ב״הבימה״; ״כטוב בעיניכם״ ( 1955 ) 
— בתאטרון הקאמרי; ״ריצ׳רד 111 ״ ( 1966 ) — בתאטרון חיפה. 

מוטיווים וניבים שיקספיריים מופיעים גם בכמה מחזות ישראליים 
(מאת א. רז, נ. אלוני, ב״צ תומר ואחרים), וכן בפארודיות סאטיריות 
ובפזמונים ישראליים רבים. 

ל. קלבר, ש׳ ופרקי אבות (דביר, א׳). תרפ״ב; ש. י. שיבפלה מקור 
עברי ביהסוחר מונציה", תשל״ו! י. א. קלוזבר, ש׳ בעברית(יד לקורא, ג׳), 
חשי״ב/ג; ב. רות, היהודים בחרבות הרינסאנס באיטליה, 242 . 
חשכ״ב; י, גור, מחזות-ש׳ בעברית (במד״ 21 ), תשכ״ד; מ. תססה, 

ש׳ והתב״ך (בתוך; מ. רוסטון [עורך!, העולם השקספירי), 1965 < 

א. יערי, ביבל׳ של תרגומי מחזות ש׳ לעברית (שם); ח. קלעי, תר¬ 
גומי ש , לעברית (שם); ם. קוחבטקי, ש , על הבמה העברית (שם)! 

א. בר, קהלת וש׳ (על המשמר), 2.10.69 ; 14.10.70 ; י. יואל, ש׳ 
בספרות העברית בתקופת החחיה וההשכלה (רשימת מאמרים במדעי 
היהדות), חשל״א; ד. אלמגור, ש׳ בספרות העברית (בתוך; ם' היובל 
לש. הלקין), תשל״ה (עם ביבל׳ רחבה) ; ; 061  . 8 ) 1950-1965 . 00 £10{1/1$ )00 1/10 $04x1 ס 11  0 ו 11 ו 0 / 0 

אם. ג. 

שירה ותורת השירה, ע״ע פרוסודיה; משקל:עברית, 

- ■ד : ־* -־ד : : ז 1 - : ז 1 י ־ ג ־ 

ספרות. 

שיר השירים, מחמש המגילות שבקובץ הכתובים (ע״ע). ברוב 
המהדורות הנפוצות מקומה בין איוב ורות, הפסוק הראשון: 

״שה״ש אשר לשלמה״, מתפרש כרגיל — המעולה שבשירים, או: 
המלוקט משירים, שחיברם שלמה המלך, או שנתחבר לכבוד שלמה 
או שמספר על־אודותיו. שלמה נזכר עוד 5 פעמים (א. ה; ג, ם < 
ג, יא; ח, יא; ח, יב), מהם בתקבולת: .,כאהלי קדר / כיריעות 
שלמה" (א, ה), דש מפרשים שהוא כ״קדר 77 , שבט מנודדי המדבר 
(״קמי״ בתרגומים הארמיים - "שלמאי"). 

השירים מתארים אהבה גדולה ועמוקה של "דוד" ל״רעיתו" 

ושל "רעיה" ל״דודה 77 . והבעיה הספרותית היסודית היא, אם לפנינו 
רציפות אחת או ילקוט של שירים. לכאורה ערוכה המגילה 
ב״מסגרת". בפתיחה מספרת הרעיה על אחיה ששמוה "נטרה את 
הכרמים" (א. ו), ובסוף המגילה האחים מדברים על אחותם (ח, 
ח), ומסופר על "כרם היה לשלמה בבעל המון, נתן את הכרם 
לנטרים" (ח, יא). הלשון "השבעתי אתכם" חוזרת ארבע פעמים 
בספר (ב, ז; ג, ה; ה, ח; ח, ד}, כעין פזמון המחלק את הספר 
לחלקים כמעט שודם. הטוענים לרציפות פירשו, ששה״ש היא דראמה 
על אהבת המלך שלמה אל נערה רוןה, הדוחה את אהבתו ונכספת 
אל "דודה", בחיר לבה, הרועה, ואולם אין לשון המגילה מתיישבת 
כך אלא בדוחק רב. דוגמה פשוטה להעדר רצף היא שבפרק ד, 
טז— ה, א מתוארת סעודת-הכלולות בחברת קרואים, ואילו סמוך 
לסיום שומעים אנו שהרעיה בעיני אחיה היא "אחות לנו קטנה 
ושדים אין לה", והם שואלים: "מהמעשה לאחותנו ביום שידבר־ 
בה" (ח, ח). ניכר ששה״ש הוא ילקוט שירים, אלא שמסדרם ערכם 
ע״פ תכנית מסוימת. 

מלבד דברי האהבה של צמד הרעים — שהם עיקר השירים — 

יש גם שיחות בין הרעיה ל״בנות ירושלים", דברים בפי אחי הרעיה, 
וכנראה גם בפי הצופים במחולות ה״שולמית" (ז, א): זהו אולי שם 







867 


שכירות והשאלה 


868 


ש׳־משגה. ההשאלה נבדלת מש׳ בדבר אחד: השימוש וההנאה 
בנכס נמסרים לשואל ללא תמורה. 

בשיטות־משפט עתיקות התייחס המושג ש׳ לא רק למתן שימוש 
בנכסים אלא גם לביצוע עבודה או שירותים תמורת שכר. המשפט 
הרומי הבחין בין שלושה סוגים של ש׳( 1110110 ) 1002:10.0011 ): ש׳ של 
נכסים; ש , של עבודה וש׳ של שירותים. גם המג׳לה (ע״ע תורכיה, 
משפם) מדברת על שכירת־עובדים. לעומת זאת, בשיטות־משפט 
מודרניות, מתייחם המושג ש׳ עפ״ר אך ורק לנכסים ואין הוא 
מתייחס לשירותים או עבודה. וע״ע קניו, עט׳ 928/9 , 931 . 

סוג מיוחד של ש׳ הוא הקרוי ש׳־מכר ( 011350 ־ז 11 ק 6 ־ 1111 ). בעל 
נכס מיטלטל משכירו לשוכר, ובחוזה 'ביניהם נקבע שעם תשלום 
הסכום האחרון של דמי־הש׳ זכאי השוכר לקנות את החפץ במחיר 
נומינלי. המטרה האמיתית של עסקה זו היא מכר באשראי < הלבוש 
של ש׳ הניתן לעסקה נועד להותיר את הבעלות על החפץ בידי המוכר, 
כל עוד לא שילם הקונה את המחיר בשלמותו, ועי״ב למנוע אפשרות 
העברת הבעלות לצד ג׳. במדינות רבות יש חיקוקים מיוחדים 
המסדירים את נושא ש׳־המכר. 

בשיטת המשפט הישראלי מוסדר עניין חש׳ בכמה חוקים: חוק 
הש׳ והשאילה. תשל״א — 1971 ? חוק המקרקעין, תשכ״ט — 1969 , 
וחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל״ב — 1972 . חוק הש׳ 
והשאילה קובע את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים לחוזה־ש׳ 
כמידה ולא נקבעו בחוזה ביניהם. המשכיר חייב למסור את הנכס 
נשוא־הש׳ לשוכר ולאפשר לו להשתמש בו במשך תקופות הש׳ ללא 
הפרעה מצדו או מטעמו. כן חייב המשכיר לתקן כל דבר השולל 
או המגביל הגבלה־של־ממש את השימוש במושכר זולת פגם שהשוכר 
אחראי לו. השובר חייב לקבל את הנכס לרשותו ולשלם את דמי־ 
הש׳. אם אלה לא נקבעו בחוזה בין הצדדים, ישלם השוכר דמי־ש׳ 
שהיו ראויים להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. השוכר 
רשאי להשתמש בנכם לפי המוסכם והוא חייב לאפשר למשכיר, 
בכל עת סבירה, לבדוק את הנכס ולבצע בו תיקונים. אם נמנע מן 
השוכר להשתמש בנכס למטרת הש׳ מחמת נסיבות הקשורות לנכס 
או בגישה אליו, אין הוא חייב בתשלום דמי־הש׳. לא נקבעה תקופת־ 
הש׳ בחוזה׳ רשאי כל צד לסיים את הש׳ ע״י מתן הודעה לצד 
השני. החוק מאפשר למשכיר להעביר לאחר את זכויותיו בנכס 
נשוא־הש׳. במקרה זה בא רוכש הזכויות במקומו של המשכיר בכל 
הנוגע לחוזה־הש׳. השוכר איננו זכאי להעביר את זכות־החזקה 
בנכס בלי הסכמתו'של המשכיר; אולם אם התנגד המשכיר להעברת 
החזקה בנכס מטעמים בלתי־סבירים, רשאי השוכר להעביר את 
החזקה בלי רשותו, אם המדובר במקרקעין', וברשות ביהמ״ש אם אין 
המדובר במקרקעין, אבד הנכס או ניזוק, אחראי השוכר רק אם 
האבדן או הנזק נגרמו ברשלנותו (ע״ע רשלנות). 

חוק־המקרקעין קובע דין מיוחד לש׳־מקרקעיו: ש׳ לתקופה 
העולה על 5 שנים, או ש׳ שיש עמה ברירה להאריך את תקופתה 
לתקופה כוללת העולה על 5 שנים, טעונה רישום בפנקסי־ 
המקרקעין המתנהלים לפי החוק. כעוד שחוזה־ש׳ רגיל איננו חייב 
להיעשות בכתב,־ חוזה לש׳־מקרקעין לתקופה העולה על 5 שנים 
חייב להיעשות בכתב. 

חוק אחר הקובע דין מיוחד לסוגים מסוימים של מקרקעין הוא 
חוק הגנת הדייר. בחוק זה מתערב המחוקק בחופש ההתקשרות של 
הצדדים לחוזה־שכירות של בניין או חלק ממנו: הוא מעניק זכות 
לשוכר להישאר במושכר אחרי תום תקופת הש׳ המוסכמת ואף 
מגביל את דמי השכירות. ואולם תחולתו של החוק היום מוגבלת 
מאד. החוק איננו חל על ש׳ נכס שהיה פנוי בזמן כלשהו החל 
מ 20 באוגוסט 1968 אלא אם שולמו דמי־מפתח. 

מוסד ההשאלה מוסדר גם הוא בחוק הש׳ והשאילה, תשל״א — 
1971 , היות שהשואל איננו משלם תמורה, נהנה המשאיל מיתרון 


חשוב לעומת המשכיר: אפילו נקבעה תקופת־השאילה בהסכם בין 
המשאיל לשואל, זכאי המשאיל לסיים בכל עת את השאילה, אם 
הנכם המושאל דרוש לו לצרכיו. המשאיל זכאי להעביר את זכו¬ 
יותיו בנכם בלי הסכמתו של השואל בעוד שהשואל איננו רשאי 
להעביר את הזכות להחזיק ולהשתמש בנכס אלא בהסכמת המשאיל. 
השואל אחראי כלפי המשאיל לאבדן־הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם 
אשר יהיו. 

א. סוכובולסקי, על ש׳ לפי חוק הסקרקעיץ, תשכ״ם— 1969 (הפרקליט, 

כ״ז), 96 , 261 , תשל״א 1 הנ״ל, על ש׳ מקרקעין לאחר צאת חוק־הש׳ 

והשאילה, תשל״א — 1971 (משפטים, ד), תשל״ב/ג; 80010 .¥\ 

, 221-226 , 1410 €0171171071 0714 1410 110171071 . 0 - 3 מב 1 

1936; 8. 1^1060135, 411 171110411011011 10 11017x111 14101, 182-185, 

, 10710711 0714 !) 1471/1107 { 0 1410 1 ' 011 ^ ¥004 \ , 11311 )סס ./י\ ; 1962 

ז־ . 1968 

ד. קר. 

בהלכה נקבעו למעמד הש׳ עקרונות כלליים אלה: הש׳ היא 
כמכר בכל הנוגע לשימוש הש׳, אך לא בנוגע למעמדו של גוף החפץ 
המושכר (ר׳ "להכדמשנה", הל' ש׳, ז׳, א׳), וע״כ יש בה דין אונאה 
(ע״ע) — במיטלטלין ולא בקרקע — משום שאין אונאה לקרקעות 
(ב״מ נ"ו, ע״ב). לדעת הפוסקים יכול המשכיר להתנות הש׳ כרצונו 
— כבמכר — וכל מי שבסמכותו למכור נכס, בכוחו בם להשכירו. 
הש׳ נתפסת בדרכי הקבין (ע״ע, עם׳ 936/7 ) הרגילים, ודין קניין 
חצר — הקונה לבעל החצר חפצים שעליה — קונה לשוכר בתקופת 
שבירותו ז במה דברים אמורים — אם היתה דעת אחרת מקנה לו ז 
אכל אם בנכסי הפקר רגילים — קונה למשכיר (רמב״ם, הל׳ ש׳, ר, 
ה׳). ויש חולקים על הבחנה זו. המשכיר חייב להעמיד לשוכר את 
הנכס במצב מתוקן וראוי לשימושו המקובל (ב״מ ח׳, ד), אך אם 
ניזוק הנכס במהלך זמן הש׳ — אין חיוב על המשכיר לתקנו אלא 
א״ה השכירו "בית" סתם. אם השכירו "בית זה" אינו חייב לתקנו, 
ואם נפל אינו חייב להעמיד לו אחר תחתיו. לעומת זאת המשכיר 
בית סתם לחברו ונפל, חייב להעמיד לו בית אחר, אף אם קטן 
הימנו במידותיו, שהרי השכירו "בית" סתם (ב״מ ק״ג, ע״א). השוכר 
חמור מחברו למשא סתם, וחלה החמור או נלקח לעבודת המלך, 
אין המשכיר חייב להעמיד לו אחר תחתיו (ב״מ ר, ג ׳; שם ע״ח, 
ע״ב), אבל אם שכרו לרכיבה או לשאת כלי זכוכית, מעמיד לו אחר 
תחתיו, שנשאר החמור שנשכר בלא שימוש כלל (שם). אם מת 
החמור — תלוי הדבר אם השכירו חמור סתם או חמור זה, כנ״ל. 

לגבי דמי הש׳ — וכן שכר הפועל — נחלקו הדעות בהלכה, אם 
״ישבה לש׳ מתחילה ועד סוף״ — כלו׳, שחיובים נושא אופי מצטבר, 
תוך כדי זמן הש׳, או ש״אין לש׳ אלא לבסוף״, בלו׳ — שחיובם חל, 
בשלמות, ברגע הסיום (קיד׳ מ״ח, ע״א/ב). תוצאותיה של מחלוקת 
משפסית־עקרונית זו נוגעות לעניינים צדדיים בלבד, כי לגוף הדבר 
מוסכם על הכל שזמן תשלום דמי הש' הוא בסוף, ובמקרה של 
שכר־עבודה — בכפוף לתנאי ההלכה של הלנת־שכר — ועל כך 
ע״ע עבודה, עם׳ 609 . 

אין השוכר רשאי להשכיר (תוסם׳ ב״מ ג׳, א׳ ז גיט׳ כ״ם, ע״א), 
למעט מקרים חריגים, כגון הפורק את משאו מן הספינה השכורה 
שבידו באמצע הדרך, והשכירה לאחר, או לקונה עצמו, וכד/ מתוך 
כך הסיק הרמב״ם הלכה חדשה: "שלא אמרו חכמים אין השוכר 
רשאי להשכיר אלא מיטלטלין, שהרי אומר לו ,אין רצוני שיהא 
פקדוני ביד אחר׳, אבל בקרקע או בספינה, שהרי בעליה עמה, אין 
אומר כך. וכל זה אם רוצה השוכר להניח שבירותו בתוך התקופה 
נגד רצון המשכיר, ובכפוף לאי־הרעת תנאי הש׳ מבחינת המשכיר, 
כגון: מספר הדיירים, אופי השימוש וכך! אבל אם הפכים המשכיר 
לוותר על המשך הש/ אין המשכיר יכול להשכירה לאחר (רמב״ם, 
הל׳ ש/ פ״ה, ה״ה)! והטעם הוא, שאומרים לו "עד שאתה משכירו 
לאחר, תניח לזה ביתו". ש׳ בתים שלא נקבע לה משך זמן מסוים, 




875 


שכם 


876 



שכם; הד! וסח ה״קי* 815 יוד םהחהום!ז חכגעגיח 
חחירוגר 


בדיקות מצומצות. 

ראשית יישוב-הקבע 
בש׳ בתקופה הכנענית 
(ברונזה) התיכונה 111 
( 1750-1850 לפסה״נ). 

חלקו המערבי של התל 
סולם לצורך הקמת 
מתחם מקודש, שנבנה 
בעיקר בשלב השני של 
תקופה זו( 1650-1750 ); 

אז נבנו 4 מקדשי־חצר, 

זה ע״ג זה. תוך שהם 
שומרים בקירוב על 
אותה תכנית — הצר קטנה מוקפת חצר גדולה. ב 1750 בקירוב 
נבנתה ממערב לשטח המקודש — על בסים אבן — חומת לבנים, 
שהיתה לימים לקיר-תמך לסוללת־עפר גדולה שהקיפה את העיר. 
בתקופה הכנענית התיכונה 11 3 ( 1650 — 1550 לפסה״נ) הוחלפה 
הסוללה בחומה שגבהה 10 מ׳ ("החומה הקיקלופית"); חומה זו 
נחשפה למלוא גבהה. החומה כללה לראשונה את השטת המקודש. 
עוד שער, ולו שתי כניסות, נבנה במזרח העיר. בסמוך נבנתה עוד 
חומה ע״ג הסוללה, חו סגרה על העיר מצפון וממזרח. על ראש 
הסוללה הוקם מקדש־מגדל גדול, והוא נהרס בפלישות המצריות 
במאה ה 16 לפסה״נ. לאחר חורבן זה היה האתר עזוב כ 100 שנח, 
והוא שוקם לאחר מסע תחותמם 111 ב 1465 לפסה״נ. בתקופה הכנע¬ 
נית המאוחרת 11 1 — זמנו של לבאיא (ר׳ לעיל) — שגשגה ש/ 
והדבר בא לידי ביטוי בטיב הבניה, לתקופה זו שייך ארמון מפואר, 
שנתגלה בו מצבור של כלי־חרם צבועים. ביצורי העיר נבנו מחדש, 
אך המקדש היה קטן לעומת התקופה הקודמת. בסמוך נתגלתה 
מצבת־אבן גדולה, הקשורה למקדש, וייתכן שהיא ה״אבן הגדולה 
אשר במקדש ה׳" (יהו׳ כד, כו). בין התקופה הכנענית המאוחרת 
לבין תקופת־הברזל 1 (המאות ה 13 —ה 12 לפסה״נ) לא חרבה העיר, 
ומכאן שש׳ לא נכבשה כיבוש צבאי בימי יהושע. לעומת־זאת חרבה 
ש׳ ונעזבה כעבור כ 100 שנה ( 1100 לפסה״ג) — כנראה בעטיו 
של אבימלך. 

העיר ניטשה למעלה מ 100 שנה; היא נבנתה שוב במאה ה 10 , 
ושגשגה בעיקר בימי שלמה — עד לחורבנה במסע שישק. בימי 
אחאב (המאה ה 8 לפסה״נ) חדלה פעילותו של האיזור המקודש, 
ונבנו בו אסם מלכותי ו 3 מחסנים גדולים. העיר חוקפה חומת- 
סוגרים. לאחר הכיבוש האשורי היתה ש׳ כפר דל, והיא חזרה לגדו¬ 
לתה רק לאחר 331 לפסה״נ, כשהתיישבו בה השומרונים וחידשו 
את ביצורי התקופה הכנענית התיכונה. תקופה זו מסתיימת בחורבן 
ש׳ ב 107 לפסה״ג, ולאחריו שוב לא חודש היישוב בתל. מהתקופה 
הרומית שרדו עמודים מהרחוב הראשי של העיר, המדרגות המו¬ 
בילות להר גריזים ומערכת־ קברים מפוארת. 

וע״ע שמרונים, ארכאולוגיה. 


^), בשנים 1956 — 
1968 ערכה שם מש¬ 
לחת אמריקנית, ב¬ 
ראשות ג. א. רייט 
( 118111 ^\), 7 עונות- 
חפירה. בשנים 1969 — 
1973 ערכה המשלחת 


א. רייסנברג, הר גריזים (א״י, א׳), תשי״א? ב. לואים, א״י ביובל 
הראשון לשלטון העותמאני(א״י, ד), תשט״ז; ח. רביב, הממשל בש׳ 
בתקופת אל עמארנה ובימי אבימלד (ידיעות, כ״ז), תשכ״ז; הב״ל, 
לקורות ארץ ש׳ בתקופת אל-עמרגה (תרביץ, ל״ג), השכ״ד; א. פ. 
קמפבל-א. ב. רייט, החפיתת בש׳ בשנים 1956 — 1969 (קדמוניות, 


נ׳), תש״ל/א; ב. א. רייט, ש׳(בתוך אנציק׳ לחפירות ארכיאולוגיות, 

ב/ 539 — 545 ! ושם רשימת דו״חות ארכאולוגיים עד 1965 ), תשל״א; 
הנ״ל, ש׳ (בתוך: אנציק׳ מקראית. ז , , 662 — 676 ; ושם ביבל׳ עד 
1973 ), תשל״ו; א, קינדלר, מטבעות העיר ניאפולים (בתוך "שומרון, 
לקט מאמרים ומקורות״), תשל״א 1 י. דיוור, התפירות בש׳ ובהר 
גריזים (בתוך: "ארץ שומרון"), תשל״די ב. מזר, תקופת הברונזה 
התיכונה בא״י(בתוך: ״כנען וישראל״), תשל״ד; הנ״ל, מקום ש׳ — 
תחום סקודש לבני ישראל (שם); . 9 13 - ־ 1£1 >ת 0 נ) . 0 .א . 0 

; 1882 , 203-210 , 5 11 ) 01 * 1 / 0 1£ /״ 7 ,־סמ^זוא 

; 1965 , 1 ( 011 81/111001 0 / 0 /( 810£10/1/1 ? 771 ,. 5 ,ז 1811 ז'\\ .£ . 0 
3071 ץס[ / 0 10171 >£ 1 ז £1 { 171110 ) 1101/1 £!/"}' ,(. 51 ) 1 ?) ) 011301 ? .\,-ץבן 511 . 11 

. 1977 ,(^>ח 1 ) )/ 8011 51 )^ 1 10 /% . 0113 

מ. - אל. רי. 

יהודים. הידיעות הראשונות על יישוב יהודי בש׳ הן מראשית 
התקופה העות׳מאנית. מאז ימי הבית־השני נמנע יישוב יהודי בעיר, 
תחילה מחמת הרוב השומרוני העוין, ומאז הכיבוש הערבי — 
כנראה עקב נסיבות כלכליות. פליטים מקהילת ירושלים, שנמלטו 
מפני פלישות המונגולים ב 1260 בקירוב, שהו בש׳, שהיתה בירת־ 
מחוז ועיר מבוצרת, הרמב״ן — שייסד ב 1267 ביכ״נ בירושלים — 
העביר מש׳ ספרי־תורה, שהוברחו לשם כמה שנים לפני־כן. 

את הידיעה הראשונה על יהודים בש׳ בראשית ימי השלטון 
העות׳מאני מוסר הנוסע ר׳ משה בסולה (ע״ע; 1522 ), המספר על 
.,בעלי-בתים״ מסתערבים (ע״ע) בעיר. ב 1533 מדווח מפקד עות׳- 
מאני על 71 משפחות יהודיות משלמות-מס — ובהן מסתערבים 
ופרנג׳ים (אירופים; הכוונה לספרדים) — הדר 1 ת בדרום־מזרח העיר, 
בשכונות דבורה וג׳יבלי. השכונה היהודית העיקרית —ג׳יבלי — 
נפגעה ברעש־אדמה חזק שפקד את א״י ב 1546 , ובעקבות זאת 
הצטמצמה הקהילה לכדי מחציתה; במפקד 1548 נמנו 34 משפ¬ 
חות יהודיות משלמות־מס בש׳. ב 1595 ירד מספר משלמי־המם 
ל 20 . 

עדויות נוסעים — המקור העיקרי לתולדות יהודי ש׳ — מלמדות 
על יישוב יהודי רצוף לאורך התקופה העות׳מאנית, למעט תקופה 
קצרה בסוף המאה ה 16 . ב 1690 היו בקהילה 34 משפחות. היהודים 
עסקו בעיקר במלאכה, והיו בהם סנדלרים וצורפים. במאה ה 18 
פעלו בש׳ סוחרי־כותנה יהודים, ועמדו בקשרי־מסחר עם יהודי 
דמשק וחלב. 

בראשית המאה ה 19 היתה בש׳ קהילה בינונית, דוגמת קהי¬ 
לות אחרות מחת ל 4 "ערי הקודש". מצב הבטחון הרעוע באיזור 
ההר, המאבק בין המשפחות הערביות בש׳, העדר תמיכה כספית 
ופיגורה הכלכלי של העיר, מנעו עולים חדשים מלהתיישב בעיר, 
והביאו לשקיעת הקהילה במרוצת המאה ה־ 19 ולחיסולה בראשית 
המאה ה 20 . ב 1860 בקירוב ניסה עשיר ירושלמי, ר׳ לייב יעב״ץ, 
ליישב בש׳ — על חשבונו — משפחות אשכנזיות עניות; הנסיון 
נכשל בגלל התנכלות ערביי ש׳. תעמולה לחיזוק היישוב היהודי 
בש׳ — בכסף ובאנשים — נוהלה בעתונות העברית, בארץ ובחו״ל. 
באותה תקופה תמכו בקהילה הברון רוטשילד וה״כולל" הספרדי 
בירושלים. 

בשנים 1892/7 פעלה אגודה גרמנית, "למען ציוך, לחיזוק 
הקהילות שמחוץ ל 4 "ערי הקודש", ובכללן ש׳. כל הנסיונות נכשלו, 
כשם שנכשלו נסיונותיהם של אשכנזים בודדים להיאחז בעיר. 
בשנותיה האחרונות היו בקהילה 20 — 30 נפש. אחרוני יהודי ש׳ 
עקרו לטבריה ב 1902 . בשנות ה 20 ישבו בעיר יהודים מעטים ללא 
מסגרת קהילתית, ולאחר פרעות תרפ״ט שוב לא התגוררו בה 
יהודים. 

מ. נרקים, תשמישי־קדושה יהודיים מש׳ שנגלו בגרמניה המזרחית 
(א״י, ב׳), תשי״ב; א. יערי. תולדות הישוב היהודי בש׳ (סיני, ל״ו), 
תשט״ו; מ. בניהו, תעודות לתולדות היישוב היהודי בש' (סיני, ל״ה), 
תשט״ז; י. בן־צבי, שאר ישוב, 331-322 , תשכ״ו צ ; ב. לנדר, ש׳ 
והישוב היהודי (מחניים, קי״ו), תשכ״ח; ש. אבן אור, נסיונות הת¬ 
יישבות יהודית בש׳ (בתוך: ״יד לאמנון״, 198 — 207 ), תשל״ז. 

ר. יז. 


9)1 


שלד 


902 


יחסית, ומתספרקת בצדה התחתון לקרסול־השוקית (- 1131 ! 1216131 
1601118 }. ראשיהשוקית מתמפרק רק לע׳־השוקה. קרום בידגרמי 
( 0 ת 3 זנ 1 וח 0 מ! 10161-08860118 ) מחבר בין השוקה והשוקית. ע׳-הפיקח 
( 316113 ק) מצויה בקדמת־הברך, ומשמשת לנעילת הברך בעת עמידה 
ישרה. צדה האחורי מתקשר למפרק־הברך. 

ע״ ש ורש ־ה רגל הן 7 (ע״ע רגל). החשובות בהן הן: 
ע׳־הערקוב ( 1:31118 ), המתמפרקת עם ע" השוקד. והשוקית, וע׳־העקב 
( 03102:10118 ), המונחת מתחת לע׳־הערקוב והמתמפרקת עמה. ע׳־ 
הערקוב מתמפרקת מלפנים גם עם ע׳יהסירה (■ 1011131 ׳\ 13 ז). ע׳־העקב 
מתמפרקת מלפנים עם ע׳־הקוביה ( 111 סל 1 ז 0 ), שלוש ע" שורש־הרגל 
המרוחקות, ע" הטריז ( 1 ח־ 01 )! 6 ח 011 ) ונם ע׳־הקוביה. מתמפרקות עם 
5 מע ״ מתוך־הרגל ( 110065 016131:31831 ), ואלו מתספרקות עם ע" 
אצבעות הרגל. לכל אצבע — פרט לבוהן — 3 גלילים (גליל מקורב, 
אמצעי ומרוחק)! לבוהן רק שני גלילים. 

א. א.-נ. 

ה ש׳ ב ב ע " ח. אין הש׳ תנאי הכרחי לקיומם של האורגניזמים. 
בע״ה חסרי־הוליות ימיים רבים, וכן מעט מאד בע״ח יבשתיים, הם 
חסרי ש׳. 

בתא (ע״ע) — כיחידת חיים, או כחלק ממערכת של רקמה — 
מצויים מבני־תמיכה; אלה הם סיבים, המכונים ש׳ תאי (-ס:ץ 0 
ח 61610 > 81 ). בחסרי־חוליות הש׳ הוא חיצוני — כעין כסות חיצד 
נית — ובחולייתנים הוא פנימי. 

כל בע״ח זקוק להגנה מפני גורמים חיצוניים שונים. בחד־ 
תאיים (ע״ע) הפלסמה החיצונית סמיכה־יותר, ונוצר קרום? 
לעתים מיתוספת לקרום זה קוטיקולה, הבנויה חומר אורגאני, או 
נרתיק, הבנוי צורן או סידן (ע״ע הריריות). על הש' ב ם פ ו ג י ם — 
ע״ע, עמ׳ 208 ; ור׳ שם ציור. בתולעים (ע״ע) קיימת קוטיקולה, 
וברבות מצויים נרתיקים, או קופסיות, העשויים חומר אורגאני או 
מינראלי (שלשול הצינורות). אמצעי-ר״גנה דומים קיימים ביתר 
המערכות. ברכיבות (ע״ע) קיימות קונכיות, המעניקות הגנה מוש¬ 
למת. בפרוקי-רגלים (ע״ע) נוצר ש׳ חיצוני, העשוי כיטין, 
המשמש גם בתפקידי ייצוב ותנועה. ש׳ זה חסכוני ויעיל־ביותר. 
לחולייתנים הקמאים היה ש׳ חיצוני גרמי, שהקיף את כל גופם! עם 
התפתחותם ירד ערכו של ש׳ זה, והוא נעלם ברוב(. הש' החיצוני 
מגביל את ממדיה של החיה. לא־כן הש׳ הפנימי של החולייתנים, 
שההגבלה בהם היא קטנה־יותר; משום־כך מגיעים אחדים מהם 
לממדים גדולים. הש׳ עשוי להיות מקשה אחת (אלמוגים, רכיכות 
ועוד), או פרקים בני-תנועה (פרוקי־רגליים, קווצי־עור וחולייתנים). 
במקרים אלה משמש הש׳ מנוף לתנועה. 

"ש׳ הי דר ו סטאטי". בקבוצות שונות של חסרי־חוליות 
משמשים החללים הפנימיים של הגוף — המלאים נוזל (נוזל צלו־ 
מאטי, או דם) — בתפקידי תמיכה, וגם כמדיום שלא ניתן ללחיצה. 
חשיבותו של ש׳ זה בכך שהוא מאפשר פעולה אנטגוניסטית של 
השרירים. למשל: התארכות החדק של הפרפרים ופשיטת הרגליים 
של העכבישים (בפרוקי־רגליים) נעשות הודות להגדלת לחץ 
הד,מ(צל. 

דוגמה מיוחדת הוא הש׳ של קווצי־עור (ע״ע). 

בבע״ח עילאיים ניתן לחלק את מרכיבי הש׳ בדרכים שונות. 
מבחינת מוצאם העוברי, בהתפתחות האונטוגנטית, מבחינים בין 
ש׳ ד ר מ ל י לש , פנימי, מקורה של חלוקה זו בשתי צורות של 
התגרמות (ר׳ לעיל), או בשני סוגי ע". א) ע" דרמליות, או 
חופות, שנוצרו בעור ישר מהדרמיס. אלו האחרונות הן שריד של 
ש׳ חיצוני (כעין שריון) אצל ראשוני ההולייתנים. לסוג זה שייכים 
קשקשי הדגים, בטטרפודה קשורות הע" הדרסליות לש , הפנימי, 


והן כוללות מספר ע" שטוחות ודקות בגולגולת ובהגורת הגפיים 
העליונים. ב) ע" ־ ם ח ו ם שמילאו באופן הדרגתי את מקום הסחוס. 
סוג זה הוא החלק העיקרי של הש׳. ע" אלו אינן מצויות במחלקות 
נמוכות של דגי־הגרם. 

לפי המיקום והתפקיד ניתן לחלק את הש׳ הפנימי לש , ויצ¬ 
ר א ל י ולש׳ ס ו מ א ט י. בדגי־סחדס מהווים הלסתות, קשת־הלשון 
וקשתות הזימים, את הש׳ הוויצראלי. בזוחלים ובעופות נשארו 
שרידים מש׳ זה; בלסתות — ע" המפרוק והמרובעת, ע׳־הלשון 
וסחוסי הגרון. ביונקים הפכו ע" המפרוק והמרובעת לע״־השמע. 
ש׳ איזור הזימים הוא יחיד במינו ובמוצאו העוברי (ע״ע דגים, עמ׳ 
899 ). הש׳ הסומאטי כולל: א) את ע" ש׳ ה צ י ר (ה ג ל ג ל ת [ע״ע] 
ועמוד־השדרה [ור׳ להלן]); ב) את ע" ש׳־הגפים (ע״ע); ור׳ 
לעיל. עבד 899 . 

א) עמוד־השדרה. החל ב ב ע ל י - ה מ י ת ר הש׳ הוא פנימי 
ועשוי מיתר־הגב, שמוצאו מהמסודרמה (ע״ע אמבריולוגיה, עמד 
870 ). על המיתר המשמש ש׳ פנימי, ועל השינויים החלים בו עד 
להתהוות עמור־השדרה, ע״ע מיתרביים, עמ׳ 415 . וע״ע עמוד־שדרה. 
מספר החוליות בעמוד־השדרה — עשרות אחדות. אך בחולייתנים 
שגפיהם התנוונו, ואשר תנועתם נעשית ע״י פיתולי עמוד־השדרה 
(צלופחאים [ע״ע|; נחשים [ע״ע, ענן׳ 43 ]), מספר החוליות עולה 
למאות. 

בדגים עמוד־השדרה הוא ציר מרכזי גמיש של הגוף, הודות 
לחיבורי־חוליות העשויים גידים ארכיים ובין־חולייתיים. ואולם, 
עמוד־השדרה כגורם של משען ותמיכה הוא מינימאלי, מאחר שכובד 
הגוף מתאזן ע״י המים. עם המעבר לחיי יבשה הפך עמוד־השדרה 
לציר מרכזי, בצורת קשת, הנתמכת בשני קצותיה ע״י שני זוגות 
גפיים. מתפתחות חגורות, המקיפות את הגוף ומשמשות 
משען לגפיים; מופיעה ע׳־החזה, ואליה מתחברות הצלעות. 
בחוליות מתפתחים זיזים, המחברים את החוליות ביניהן ומאפשרים 
תנועה מפרקתית. 

צורות שמחי המפרוק של גופי־החוליות חשובות מבחינה הת¬ 
פתחותית, פונקציונאלית וסיסטמאסית. גופי החוליות הפרימי־ 
טיוויית (דגים, דו־חיים וזוחלים פרימיטיוויים) הם ד ו-ק ע ו ר י ם 
(חוליות אמפיצליות [ 5 עס 61 ס 1110 קוח 3 ]! בחלק מהדגים (סרדינאים) 
הם מחוררים למעבר שריד מיתר־הגב. החלל בין החוליות מלא 
רקמודחיבור, או סחוס, או שרידים של מיתר־הגב. לפעמים גופי 
החוליות קעורים מפנים וקמורים מאחור (חוליות פרוצליות [-סזק 
00610118 ]), והחוליות קבועות זו־בתוד־זו כעלי בתוך מכתש, חוליות 



ציור 3 . שלו* חציי. א. מיתר חגב ש? רג (כריש): 1 . מיתי הנב; 2 . קשת 
נוראלית; 3 . קשת המאלית; 4 . עורק הזנב; 5 , וריד הזנב; ב. שתי 
חוליות חזה של זוחל קדפוני; נ. שתי חוליות ונב: 1 . נוח החוליה; 
2 . קשת נוראלית; 3 . קוץ גוראלי; 4 . קשת {!טאליח; 5 . איגטרצנמרוש 
(שריר נוןז־החוליה); 0 . זיז רהבי; ך. זיז פרקי( 515 ׳( 11 נ 1 מ! 53 ^) עליוו; 
ד. זיז פרקי תחתון; 8 . צלע הזנב; 9 . ראש הצלע (וח 11 ]טז!ק 03 ) ׳ 9 . גבשושית 
הצלע ( 011)61X11111111 ) 



903 


שלד 


904 



ציור 1 טיפוסי חוליות. א. חוליות אמפיצליות ; ב. חוויות פרוצליות ; 

נ. חוליות או ם יםתוצליות; ד. חוליות המרוצליות; ד.. חוליות פלטיצליות: 

1 . קיצת נוראלית; 2 . קוץ נוראלי; ו:. קשת המאלית; 4 . קוץ הסאלי; 

5 , זיז רחבי ; 0 . זין פרקי תחתון ;' 7 . נקב רחבי 

אלו שכיחות אצל רוב הזוחלים. בחוליות־הצוואר של מפריסי־הפרסה 
ומכפילי־הפרסה צורת החוליות הפובה — גוף החוליה קמור מפנים 
וקעור מאחור (חוליות אופיסחוצליות [$( 0£101 :) 110 :) 1$ ק 0 ]). 
בשני הטיפוסים האחרונים מאפשר המפרוק תנועה לבל הכיוונים. 
בעופות חיבור חוליות־הצוואר הוא כאוכף (חוליות הסרוצליות 
[ 1311 כן]). 

חלוקת עמוד־השדרה. לארכו של עמוד־חשדרה מופיעים 
שינויים במבנה החוליות, ובחולייתנים עילאיים ניתן לחלק את 
עמוד־השדרה לפי סוג הצלעות, או העךרן. ואולם, בדגים רבים, 
דו־חיים קדומים וזוחלים שונים, יש לבל החוליות צלעות. בדגים 
מבחינים בשני חלקים — איזור הגופה ואיזור הזנב — ע״ם 
הקשתות חהמאליות שבזנב, המגינות על צינור־הדם. בחולייתנים 
יבשתיים מופיע איזור העצה עם התפתחותן של צלעות לחיבור 
חגורת־האגן לש׳. בבע״ח אמביוטיים מביאה התהוות הצוואר 
לידי חלוקה נוספת של איזור הגופה — לאיזור הצוואר ולאיזור 
הגופה. באיזור הצוואר נוטות הצלעות להתקצר, או שהן נעדרות, 
או שהן מחלבדות עם החוליה. החוליה הראשונה של איזור הגופה 
היא זו שבה מתחברות הצלעות לע׳יהחזה. אצל היונקים 
מתחלק איזור הגופה לאיזור החזה, שצלעותיו מחוברות אליו, 
ו ל א י ז ו ר מ ת נ י י ם, שבו הצלעות חסרות, או שהן מנוונות ומתי 
לכרות לזיזי הרוחב. על מבנה עמודיהשדרה כמערכות השונות, ע׳ 
ערכיהן. 

הצלעות הן חלקי ש׳ מוארכים — סחוסיים או גרמיים — 
המתפתחים במחיצות רקמת־החיבור (בןבוחוחסססץחח); הן מצטלבות 
לאורך ולרוחב דופן הגוף ומתמפרקות עם החוליות. באופן ראשוני 
הן משמשות לאחיזת שרירים, אבל בצורות הגבוהות הן חלק מבית־ 
החזה, המגן על האיברים הפנימיים. רק באמביוטה מסייעות הצלעות 
בתהליך הנשימה. בין החולייתנים ניתן להבחין בשני טיפוסים של 
צלעות: 1 ) צלעות גביות, או אמיתיות, המתספרקות לזיזים 
הרחבייט של החוליות ( 53 ץולקסק 10 [)), והמתפשסות החוצה דרך 
המחיצה המבדילה בין גושי השרירים הגבי והגחוני של איזור 
הגופה; 2 ) צלעות ג ח וביו ת, המתמפרקות לזיזי החוליות 
הגחוניות ( 3 צ<ו 01 < 521 ו* 1 ), והמתפשטות החוצה בין גוש השרירים 
הגחוני לריפוד חלל הקלום. צלעות:אלו שכיחות־יותר בדגים. בבעלי' 
רגליים הצלעות הן גביות, ולהן בד״ב שני ראשים. בסטרפודה צלעות 
הצוואר קצרות, והן עשויות להתמפרק חזק עם החוליות (בזוחלים 
רבים), או להתלכד עם החוליות (בעופות וביונקים), או אף לאבד 


כל קשר לחוליות (בצבים). צלעות הזנב חפשיות (במספר מועט 
של זוחלים), או נעדרות, או מתלכדות עם זיזי״הרוחב. — לחולייתנים 
חסרי לסתות אין צלעות. 

בדו-חיי ם אין הצלעות מגיעות לע׳־החזה. הן חסרות, או 
מנוונות, ברוב הצפרדעים והקרפדות — פרט לאיזור העצה. בבעלי־ 
הזנב הן קצרות — עם מפרוק יחיד. בחסרי-רגליים הצלעות מפו¬ 
תחות. בזוחלים יש מגוון רב של צלעות. לנחשים צלעות רבות. 
בצבים מתלכד מספר צלעות לש׳ החיצון — השריון — המגן על 
החיה. בבע״ח אמניוטיים מבחינים בכל צלע בשני פרקים: קדמי. 
גרמי — המחובר לחוליה; ואחורי, ססרבלי — פרק קצר, סחוסי 
(פרט לעופות, שם הוא גרמי), המתחבר לע׳-החזה. מפרק המחבר 
שני פרקים אלה מאפשר לחזה להתרחב ולהתכווץ — מה שחשוב 
בפעולת הריאות בתהליך הנשימה. צלעות החזה הקדמיות־ביותר של 
רוב בעה״ח האמביוטיים מתמפרקות לע׳־החזה בעזרת הפרקים 
האחוריים (סטרנליים) של הצלעות. בעופות מתלכדות צלעות 
הצוואר לחוליות. באיזור החזה מתרחבות הצלעות החפשיות בצורת 


זיזים אנקוליים גרמיים (;!סזגמוסמט 5 ג 51 צ£:>סחי 0 . הפונים אחורה 
ומשמשים נקודת־אחיזה לשרירים התומכים בעצם־הכחף. ליונקים 
צלעות בכל החוליות שבאיזור החזה. הן מתחברות בקצותיהן הסהו־ 
סיים לע״החזה ויוצרות את בית־החזה. שאר הצלעות קצרות, והן 
מתחברות לע׳־החזה בעזרת רצועות של רקמת־חיבור, הקושרות 
אותן לצלעות הקדמיות חארוכות־יותר. 

ע׳ *ה ח זה. זהו מבנה לוחי בחלק הגחובי של איזור בית־ההזה, 
והוא קיים החל בקבוצת הטטרפודה (לא בכולם). תפקידיו מרובים: 
לחזק את דופן הגוף, להגן על האיברים הפנימיים. לשמש מקום־ 
אחיזה לשרירים של הגפיים העליונות ולסייע בנשימה. ב ד ו¬ 
חי י ם, ברוב בעלי־הזנב. ע׳־החזה הוא לוח סחוסי פשוט. בחסרי- 
זנב הוא מגיע לפעמים להתגרמות. בדו־חיים אין לע׳־החזה חיבור 
לצלעות. בצפרדעים יש חיבור לחגורת הגפיים העליונות. החל 
באמניוטים מופיע החיבור לצלעות. בזוחלים ע׳־החזה היא בד׳׳כ 
לוח אחד, סחוסי (לטאות ותנינים) או גרמי. כאן נוצר איזור חזה, 
הסגור ע״י מפרוק ע׳־החזה בצד הקדמי לש׳ הגפיים העליונות, ובצד 
האחורי ובצדדים — לצלעות החזה. על ה ע ו ם ו ת — ע״ע, עם׳ 750 . 

ביונקים שונה ע׳י 
החזה מבבל שאר החול־ 

ייתנים. צורתה קנה 
מפורק ומוארך. הגוף 
העיקרי של הלוח, המ¬ 
כונה גוף ע׳־החזה, 

נחלק לב 6 חלקים גר¬ 
מיי□ ( 3£ זנ €1 תז€:!$). מל¬ 
פנים ישנה ע׳, המ¬ 
כונה ידית ע׳־החזה וה־ 

מתחברת לע׳־הבריח; 

מאחור ישנה ע׳, המכו¬ 
נה זיז-הסיף, שהיא 
גרמית בקצה הקדמי 
וסחוסית בקצה האחו¬ 
רי, מבנה זה של ע ׳ - 
החזה מקל על פעולת 
הנשימה. הצלעות מת¬ 
חברות אל גוף ע׳־החזה 
— בין שתי סקרבברות 
תכופות — ואל ידית 
ע׳־החזה. 

ב) ש׳ הגפיים 



ציור 5 . עצם־החזת בחולייחנים: א. צפרדע; 
נ. חתול: נ. ארס. 1 . אפיפטרנום. 2 . אומוסטר־ 
נום; 3 . עצם הכריח; 1 . עצס ה׳שכסה; 
ה. כחום על־עכםתי; 0 . גוטץ גלנואידי; ד. עצם 
העורג: 8 . עצם־החזה האמצעית: 9 . זידהפיר; 
0 נ. ידיח עצס־החוה: 11 . נווי עצם־חחזה; 
12 . קצה עצם זידהסיף; 1:1 . צלע רא׳שונה; 
14 . צלע עיש'ריח 





905 


שלד 


906 


כולל את החגררות וה־ 

גפים (ע״ע). החגורות 
מונחות בתוך שרירי־ 

הגו. הן משמשות לחי¬ 
בור ולתמיכה של הג¬ 
פיים ושל השרירים. 

חגורת החזה 
0 = כתף) תומכת את 
הגפיים הקדמיות. בכל 
הקבוצות הגדולות — 

פרט לדגי־סחוס — 

לחגורה מבנה כפול, ה¬ 
כולל יסודות דרמליים 
וגרמיים ממוצא סחוסי 
גם־יחד. הע" הדרמליות 
הן; בצד הגחוני — ע ׳ ־ 

הבריח, המונחת לפני 
ע׳־העורב; ע׳־המוט וע׳ 

העל־מוטי. שהן מעל 
לע׳־הבריח, הע" ממו¬ 
צא סחוסי הן: בצד 
הגחוני — ע׳־העורב; 

מעליו — ע׳־השכמה וע׳ על־שכמתית. החלק של החגורה העשוי 
ממוצא סחוסי הוא החשוב משני היסודות, מאחר שבאמצעותו נוצר 
שקע מפרק הגף, המכונה גומץ גלנואידי (בצ 0 5 ) 81010111 ). היסודות 
הדרמליים פחותים בבעלי הרגליים. עגולי-הפה (ע״ע) הם חסרי 
חגורת-חזה. ב ד ג י ־ ס ח ו ס כל החגורה הסחוסית היא דמוית / 1 . היא 
בנויה ע׳ עורב־שכמי וע׳ על־שכמתית. ב ד ג י ־ ג ר ם המרכיב העי¬ 
קרי בחגורה הדרמלית היא ע׳־המוט הזוגית (במצב־אנכי), ומתח¬ 
תיה — ע׳־הבריח, הקטנה־יותר. מעל לע׳־המוט ישנם אלמנטים 
המחברים את החגורה לגולגולת. בדגים כליל־גרמיים אין ע׳־בריח. 
החגורה ממוצא סחוסי קטנה־יחסית, ובד״כ מנורמת. 

ב דו־ חיים פרימיפיוויים שונה מבנה החגורה מזה שבדגים 
בכך שהע" הגרמיות גדלות ואילו הע" החופות קטנות. עם העליה 
ליבשה חלו שינויים גדולים. כל הע" מהצד הגבי של ע׳־המוט אבדו, 
וכך נפסק החיבור של הגולגולת לחגורה, והראש היה חפשי לנוע 
על הצוואר ולהסתובב. בדו־חיים מודרניים, בבעלי-הזנב, הע" 
החופות חסרות לגמרי. החגורה בנויה מ 3 אלמנטים: ע׳-העורב, 
ע׳־השכמה וע׳ על־שכמתית. בצפרדעים יש שינוי ניכר. בזוחלים 
החגורה עשויה כמו בדו־חיים. הע" החופות פוחתות. ע׳־הבריח קטנה 
בממדיה, או חסרה (כגון בתנינים), ובצבים היא חלק מש׳ השריון. 
גם בעופות בנויה החגורה מ 3 אלמנטים. שתי ע״־הבריח הדר• 
מליות בעופות מעופפים מתלכדות בצד הגחוני — כדי ליצור בקדמת־ 
ההזה את המזלג. בשאר העופות אין התלכדות של ע׳־הבריח (וע״ע 
עופות, עמ׳ 751 ). ביונקים יש כמה שינויים. ביובקי־הביב דומה 
החגורה לטיפוס של זוחלים. בשאר היונקים נעלם החלק הקדמי של 
ע׳־העורב׳ ובחגורה יש עפ״ר שתי ע": ע׳־שכמה רחבה וע׳־הבריח. 
החלק האחורי של ע׳־העורב מתלכד עם ע׳־השכמה כדי ליצור את 
זיז־העורב (צצסססזי! 001-300101 ), המשמש מקום־חיבור לשרירים רבים. 
עפ״נ ע׳־השכמה מתרומם "רכס" (קוץ [ 6 מ 1 ק$]), שקצהו הגהוני 
נמשך כזיז־הכתף (צצסססזק ת 11110 נת 30 ), המתמפרק עם ע׳־הבריח. 
השינויים האלה — היעלמותה של ע׳־העורב והשינוי בצורת 
ע׳־השכמה — קשורים במעבר של עמדת הגפיים מזוחלים ליונ¬ 
קים. אשר לע׳-הבריח — ישנם שינויים בקבוצות שונות של 
היונקים. 


בחגורת־הגפיים התחתונות אין למצוא ע" דרמליות. 

כל חלקיה ממוצא סחוסי. היא שונה מחגורת־החזה באופן ניכר — 
בעיקר בהולייתבים הנמוכים. עגולי־הפה חסרים חגורה זו. בדגים 
חגורת־האגן קטנה. מחציתה עשויה לוח גחוני סחוסי, שת־חיקי קטן 
ופשוט, הנתון בתוך השרירים ורקמת־החיבור של הבטן, ללא קשר 
לעמוד־השדרה. שני חצאי החגורה מתקרבים זה־לזה — כעין סימ־ 
פיזי! בכרישים ובדגי־הריאות מאוחים שני החצאים לפנפירי הגחון. 
בדגי־סחוס, בדגי־ריאות ובכמה אקטינופטריגים, נשארת החגורה 
סחוסית בבוגר. בקבוצות דגים אחרות כל האגן הוא לוח גרמי. עם 
העליה ליבשה חלים שינויים גדולים בחגורה: הגפיים התחתונות 
נעשות חשובות־יותר, כי הן המסייעות העיקריות בתנועה ועליהן 
נשען רוב משקל הגוף. לחיבור שרירי־הגפיים נחוצים שטחים גדולים 
בחגורה — בפרט בצד הגחוני — ותמיכת הגוף מחייבת קשר הדוק 
של החגורה בפנים הגוף. בתהליך ההתפתחות של בעלי-הרגליים 
קיבל החלק הגחוני של החגורה צורה של לוח גרמי הרחב מזה של 
הדגים, והוא מונח במצב נטוי בצדי הגוף. החגורה בנויה 3 ע״ — 
ע׳־הכסל, ע׳-השת וע׳־החיק. שלוש הע" האלה יכולות להיות 
בפרדות, או שהן עשויות להתלכד לע , אחת ( 3 ז 13 ז 11 ח 0 חח 1 0552 ). 
בהתלכדותן הן משתתפות ביצירת המרחשת — שקע־מפרוק גדול 
לע׳־הירך. דבר זה אפייני לחולייתנים יבשתיים. ע׳-הכסל הארוכה 
מתמפרקת בקצה הקדמי של זיזי־הערב של חוליית העצה. מפגש שני 
חצאי האגן בצד הגחון יוצר סימפיזיז(מאחה־חיק) רחב. הביב מאחורי 
החגורה. החגורה — עם הצלעות והחוליות המתקשרות — מהווה 
כעין טבעת ע׳, התוחמת את המפתח האגני. שדרכו מופרשות 
החוצה תוצרוח דרכי העיכול, השתן והמין, גודל המפתח הוא גורם 
חשוב בבע״ח המטילים ביצים, אן הממליטים ולדות. ב ד ו * ח י י ם 
פרימיטיוויים עשויה החגורה בדמות משולש, כשע׳־הכסל היא חוד 
המשולש. ע׳־השת מהווה את הצלע האחורית, וע׳ החיק — את 
הקדמית. בע׳-החיק נקב "החלון הסגור" (ת 10 ז 31 ז £0 ז 0 ]ב־ 1111 נ 01 ) " 
שדרכו עוברים העצבים לשרירי הגפיים. בבעלי־הזנב החגורה 
בעיקרה סחוסית; בחסרי־זנב היא גרמית־יותר. פרט לע׳־החיק, 
לצפרדע חגורה לא טיפוסית. בזוחלים החגורה טיפוסית לטטר־ 
פודה. לוח ע׳־הכסל מתרחב, ומשמש מקום־אחיזה לשרירים ולמפרוק 
עם לפחות 2 מחוליות־העצה. בנחשים ובלטאות חסרות־רגליים אין 
חגורה. בעופות מתארכת ע׳־הכסל קדימה ואחורה, מתאחה עם 
חוליות העצה ומהווה חטיבה אחת קשה (ר 1 נ 11 ז 30 צ 1 זץ 5 ), ע׳־החיק 
דקה, והיא פונה אחורה מתחת לע׳-השת. מאחה-החיק (כפי שזה 
בשאר חולייתנים) חסר בעופות, והאגן פתוח; עי״כ מתאפשרת 



ציוד 7 . חגורת אנז כחולייחניס; א. דג (עמוד־רשררת וצרעות, מראה 
טז הצר); ב. טטרסודה פרימיטיווי; ג. הרחיים (פלטנררה); ד. זוחל 
(אגואנה נלטאדז]): ה. עוח (קיווי); ו. יונק (חתול). 1 . עצם החיק; 2 . עצם 
דשת; 3 . ע׳ הכפל; 4 . סרחשת; 5 . "חלו: סגור" (ח 1110 בזס 1 ] 0 ) 3 ז 0 ) 1 !ס); 
0 . ״חלו! תירואידי״; 7 . לפרק הסנפיר; 8 . צלע של העצה (החלקים 
חסי וקר י ם הם □חוסיים) 



ציור חגורות כחף בחולייתנים. א. דג 
(טריח!; י. רו״חיים קרסוז (צקס 5 ־ £1 ) ; 
נ. צסררע; ד. עוף; ה. יונק (אובוסים) ; 
1 . עצם הבר יה; 2 : עצם המוט ("וו 1 זב 1 ) 1 ^ 1 ש>; 
׳ 2 . עצם על־מוטי; " 2 . עצם אהור־טוטי; 
3 . עצם כירבריהית( 101113 ׳ 0131 ־ 10101 ): 4 . עצם 
העורב ; ׳ 4 . אלטנם קדמי של עצם העורב ; 
' 5 . עצם עה־ש-פחיח: " 5 . רבה; 6 . נוסץ 
׳ 5 . עצם על־שכטחית; ״<". רבה; 6 . נוט׳ן 
גלנדאידי ; 7 . לוח עצם תחזה ; 8 . זיז הכח■!; 
0 עצם הצדע האחורית 





907 


שלד — של 


908 


פעולה תקינה של התרהבויות והתכווצויות של שקי־האוויר שם, 
והטלת ביצים גדולות. בשלבים הראשוניים של התפתחות העובר 
ביונקים עשוי הש׳ מ 3 ע". במהלך ההתפתחות מתלכדות 
שלוש הע". 

ע" ה ט ר ו ט ר ו פ י ו ת הן ע" המצויות בחלקים הרכים של הגוף, 
שלהן קשר מועט עם שאר חלקי הש׳. ע" אלו שכיחות ביונקים 
ובחולייתנים נמוכים אחדים. לדוגמה: ע׳־הלב באייל* הע׳ שבחדק 
החזיר* הע׳ התומכת את הכיס — בהיות־כים (אופוסום והקרובים 
לו); ע״ איבר-הזכרות (! 1110 ^ 83 ) של יונקים רבים;׳ במקרים שונים 
ע׳־הק ליס וריס בנקבה. גדלה וצורתה של ע׳ זו משמשות סימן 
סיסטמאטי. 

ם. דו. 

א. ש. רומר, גוף החוליתן, 1972 ; 707011116 ) €0171 , 210 םז׳<^ . 11 - 1 

, £171% £17167 11011 ) £11011 ,ץ €£01 ] 0 .¥׳ו ;* 1942 , 7 ( 40010771 £) £6716670 

, 17016 $ ) 6116 \ 16 ( 1 ( 0 ^ 7010 ( £17161 16 ) 707011 ) €0171 ,נ 1501 שא .£ . 0 ; 1951 

£. £6 , ¥011118 . 2 .( ; 1956 ,^ 7.0010% £7161110.16 /י , 1 שש 0 ש 0 . 0 ; 1953 

) 6101001 171 ; 71077116 !((־ 1 , 14 ־ 0131 ..£ . 0 ; 1962 2 ,; 67016 ) £ 671 ) ( 0 0 ( 1.1 

. 1964 , 011111071 ׳■]£ 

^זלדגיים (^ 1 ת 11 >ש 10 .\/), משפחת ציפרים מסדרת הכחלאים 
(ע״ע), המונה 14 סוגים ו 87 מינים. הש׳ מצטיינים בצבעים 
ססגוניים מבריקים — כחול, טורקיז, ירוק, אדום, חום או לבן־שחור. 
רובם קשורים לגדות מקווי־מים — נחלים, אגמים, סלעים יסנגרובים 
לחוף־הים. ראשם מעובה ומקורם ארוך, מעובה בבסיסו, חזק, מחודד 
ופחוס־צדדים. זנבם קצר. ברשתית העין, כמו לעופות רבים אחרים 
(תוכיים, שחפאים, ועוד), שתי גומות מרכזיות 0 > €3 עס 1 ). אלה 
מאפשרות, כנראה, את מיקוד ראייתם באוויר ובדגים שבמים בעת 
ובעונה אחת. רגליהם חלשות ואצבעותיהם הקדמיות צמודות זו לזו 
כמעט לכל ארכן ואינן מותאמות להליכה אלא לאחיזה בלבד. 

כולם ניזונים מן החי — חרקים, רכיכות, דגים, דדחיים וראש־ 
ניחם, לטאות, נחשים ויונקים קטנים. מינים רבים של ש׳ חיים רק 
על דגים שהם שולים בצלילה ובטבילה שטחית עפ״נ המים, ומכאן 
שמם. בדרך זו הם גם רוחצים את גופם, כי אין ביכלתם לשחות. 

אין חש׳ עופות חברותיים. קולותיהם צורמניים למדי. בעונת 
הדגירה חם שומרים על תחוסי־מחיה (טריטוריה) מוגדרים. כולם 
דוגרים במקומות אפלים — במחילות החפורות בקירות זקופים של 
גדות נחלים ואגמים, בקיני טרמיטים או בעצים חלולים, כגון המג־ 
גרובים. המחילות אפקיות וצרות, מגיעות לאורך מטר 1 ומסתיימות 
בהתרחבות שבה נמצאת התטולה. מספר הביצים בתטולה — 8-4 , 
צורתן כדורית, צבען לבן ומבהיק באפלת הקן. שני כני הזוג דוגרים 
ומטפלים בגוזלים. משך הדגירה 18 — 24 ימים. הגוזלים בוקעים 
כשהם עירומים מפלומה. כסות הנוצות הראשונה היא צבעונית, 
כלבוש הבוגרים, רק דהה משלהם. 

רוב הש׳ הם עופות טרופיים וסובטרופיים של העולם הישן, ורק 
6 מינים הגיעו לאמריקה. רוב המינים יציבים והמינים הבודדים 
שחדרו לאזורים הקרים, כגון סקנדיבוויה ואלסקה, נודדים בחורף. 

בא״י מצויים 3 מינים:( 1 ) ה שלדג הגמדי ( 111$ * 3 ס 4.10€11 ). 

קטן מהדרור, מקורו ארוך (תם , : א״י, עם׳ 224 ). חלקי גופו העליונים 
צבעם ירוק־בחול מתכתי, ואילו גחונו חלודי. דוגר בנחלים באירופה 
ואסיה וחורף בארץ* ( 2 ) ל נ ן־ הס זה ( $1$ תשתזץמז 3 1 !סץ 10 ג^). 
ראשו, גחונו, גבו וכנפיו בצבע כחול־טורקיז מבהיק, גרונו וחזהו 
לבנים. מקורו האדום מעובה, כי הוא נמצא גם הרחק ממקורות מים 
וניזון גם מדדחיים וזוחלים שלכד בצניחה. יציב בארץ. 

( 3 ) הפרפור ח 2 קוד ( 11411$ ! צבעו לב דש חור, 

מקורו שחור ומחודד, ובראשו ציצית. קשור ביותר למים בהיותו 
ניזון בעיקר מדגים. מגובה 8 — 12 מ׳ מעם״נ המים הוא צופה על 
טרפו, צונח אנכית אל פני המים ומיד מזנק לאוויר. יציב בארץ. 
נפוץ באפריקה ובאסיה עד סין. 


ע״ם המיתולוגיה היוונית הפכה אלקיוני (ע״ע), או הלקיוני, 
לשלדג, יורדי־הים האמינו שהשלדג בונה את קנו עפ״נ הים ובתקופת 
הדגירה מרגיעים האלים את הים; ימי רגיעה אלה נקראו: "ימים 
אלקיוניים". 

אר. אב. 

?טליה (שלו, שילה, שיל 1 ), עיר מקראית בדרום הר־אפרים. בתקופת 
ההתנחלות היתה ש׳ מרכז ברית השבטים, ולפי המסורת 
המקראית הוקם בה, כבר בתקופה זו, אוהל־מועד (יהד יח, א). בש׳ 
הונחלה הארץ לשבטים (שם יח, ח—י* יט, נא), ושם נאסף העם 
למלחמה בשבטי ישראל שבעבה״י המזרחי, שבנו שם מזבח (שם 
כב, יב). מדי שנה נערכה בש׳ חגיגה — "חג לה׳... מימים ימימה" 
(שוס׳ כא, יס), עליה־לרגל לש׳ נזכרת בסיפור אלקנה, אבי שמואל, 
העולה "מימים ימימה להשתהות ולזבח לה׳ צבאות בש׳" (שמ״א 
א, ג). למלוא חשיבותה הגיעה ש׳ בסוף תקופת השופטים, בימי 
עלי ושמואל. אז היה שם מקדש — אולי אפילו בנוי אבן — שעמד 
בו ארון ברית ה׳ (שם ד, ג־ד) ואשר בו קיימו כוהנים פולחן קבוע. 
המקדש והעיר נהרסו בידי הפלשתים לאחר קרב אבן־העזר, שבמ¬ 
הלכו נשבה ארון הברית (שם, שם, יא). ש׳ לא חזרה עוד לגדולתה, 
אך המשיכה להתקיים כעיר בממלכה המאוחדת, ואח״כ בממלכת 
ישראל, עד שנהרסה בכיבוש האשורי של סרגון 11 (ע״ע; 721 
לפסה״נ). לאחר שהתאוששה נראה שהתקיים בה פולחן מתוך זיקה 
למקדש בירושלים (ר׳ ירם׳ מא, ה). 

מקומה של ש׳ מזוהה בוודאות בח׳רבת סיילון, כ 30 ק״מ מצפון 
לירושלים, בצד הכביש ירושלים־שכם. מקומח צוין במקרא "מצפונה 
לבית-אל, מזרחה השמש למסלה העלה מבית־אל שכמה, .ומנגב 
ללבונה״ (שום׳ כא, ים). לפי אוזביוס מרוחקת ש׳ 12 מיל משכם. 
ש׳ גם מופיעה במפת מידבא. לראשונה זוהתה ש׳ בידי אש תורי 
הפרתי (ע״ע), בספרו "כפתור ופרח" (מהד׳ לונץ, רצ״ה). זיהויה 
של ש׳ היה ידוע ליהודי א״י ביה״ב, שעלו אליה לרגל, ומוריח־רך 
יהודים נהגו להביא לאתר תיירים, ובכלל זה נוצרים. בעת החדשה 
זוהתה לראשונה בידי א. רובינסון(ע״ע; 1838 ). 

משלחת ארכאולוגית מדנמרק חפרה בש׳ בשנים 1926/9 , ושוב 
ב 1963 . החפירות העלו, כי בתקופת הברונזה הקדומה 11 (האלף 
ה 3 לססה״נ) כבר היה יישוב בש׳. בתקופת הברונזה התיכונה 
הוקפה העיר חומת אבן. מתקופת הברזל 1 נמצאה שכבת חורבן, 
שהחופרים תיארכוה למאה ה 11 לפסד״״נ — זמנו של קרב אבך 
העזר. חומר קראמי מעיד על המשך יישובה של העיר מיד לאחר 
חורבנה. עוד נתגלו שרידים מהתקוסות הפרסית, ההלניסטית והרד 
מית. מהתקופה הביזאנטית נתגלו שתי כנסיות מעוטרות בפסיפסים: 
האחת — קפלה, והשניה — בסיליקה, מהמאות ה 5 או ה 6 . בסביבת 
תל ש׳ אתרים מקודשים למוסלמים, המתייחסים לאירועים ולדמויות 
מקראיים, בהם קובת א(ל)-םכינד, ("כיפת השכינה"), שיש שרצו 
לראות בה את מקומו של אוהל-מועד. המבנה הקרוי היום "ג׳מעת 
סיתין״ (מסגד ה 60 ) קדום מן התקופה הערבית, וע״ם משקוף 
מעוטר שנמצא בו נראה ששימש ביכ״נ בתקופת המשנה והתלמוד. 
עוד הראו בקרבת מקום את קבר עלי ואת מרג׳ אל־עיד ("עמק 
החג״; קרוי גם מרג׳ אל* 3 נאת — עמק הבנות"), אך ספק אם 
המסורת לגבי אתרים אלה עתיקה. 

ב 1977 התיישבה קבוצה של חברי "גוש־אמונים" סמוך לש׳. 

ב 1979 הוכרה הקבוצה כיישוב-קבע. 

י. ברסלבסקי, ״כיפת השכינה״, ו״אבן השולחן משמים״ בש׳(בתוך: 
לחקר ארצנו, עבר ושרידים), תשי״ד* י. אחרוני, א״י בתקופת 
המקרא ? גיאוגרפיה היסטורית (מסתת בערכו), תשכ״ז 2 ! א. קמפינסקי, 

ש׳ (אנציק׳ לחפירות, ב׳ * ושם ביבל׳), תשל״א ז - 03111 ״! . 1 ׳^ 
. 1969 , 5011611 701 01 1 ז 0110 < £%601 6 ;! 011 <£ 760 ,, 5 ,ת 1$£ ש 11 ו[״ 1 מ 1 י) 11 . 5 

אל. רי. 


911 


שלר — שלידי *רץ־ישיאל 


912 


הש׳ שימש מזרן לידצאי־מצרים (שמ׳ טז, יג; במד' יא, 

לא—לד). התיאורים במקרא מתאימים לנדידת-הסתיו של הש" 
בחדשים תשרי—חשוון. 

, 10 ^ 0 ^ / 0 ;^ 01 ,. 1 ) 1 ; 1930 [ס / י // 0 /ו\ו .מי 1£1 :/' 1 ' 0 ןו €1 }\ .א 

, $10111 \ 5 <ז 0110 ?^ 1 (\ 81 מ 7 /־* 7 /; 1 ;- 1€ !.!? 0 * 0 ( 0 ? ?<( 1 ,ז 11 ;:>ז 10 \ .ר 1 .א ; 19 54 

. 1972 

אר. אב. 

שלו, לצחק (נר 1919 . טבריה), משורר ומספר עברי; מורה 
בביהמ״ד-למורים בירושלים ובביה״ם־לחינוך באוניברסיטה 
העברית. שיריו כתובים במבנה פשוט. בצורות ובמשקלים מסרתיים, 
ובהשראה רומאנטית; קריאתם שוטפת, והם חביבים על קוראי־שירה 
רבים, בשיריו הבליע ש׳ גם "אנטי־מודרניזם", קבצי־שיריו הם: 
״אוחזת ענף השקד״ (תשי״ב), ״קולות אנוש חמים״ ( 1954 ), "קול 
ענות (תשט״ו), ״אלהי הנושק לוחמים״ ( 1957 ), "נער שב מן הצבא" 
(תש״ל), "שמלת הריון" (תשל״ב), "שכרון זהב" (תשל״ה) ו״מעשן 
אה מקטרת רעי" (תשל״ו). שיריו שטיפחו את הזיקה לירושלים 
המזרחית ולנופי יהודה ושומרון מלפני מלחמת ששת הימים כונסו 
ב״שירי ירושלים", תשב״ח. סיפוריו הם: "פרשת גבריאל תירוש" 
(תשכ״ה). "דם ורוח" (תש״ל) ו" תחת התות" (תשל״א). ש׳ כתב 
גם ספד-ילדים — ״ילד היה בירושלים״, 1974 , נושאי סיפוריו שאו¬ 
בים מהווי נערים מתבגרים ביישוב היהודי בא״י בתקופת המנדט. ש , 
פרסם גם מאמרים בענייני ספרות. ש׳ הוא טייל ותיק, ועשה רבות 
להחדרת הטיול הרגלי למסגרות חינוכיות שונות. 

שאחי ארץ־ישראל (שליח, שד״ר [=שלוחא דרבנן], שליח 
ציון, משולח, ועוד), שליחי מוסדות ההנהגה בקהילות א״י 
לקהילות הגולה, לאיסוף כספים למען א״י (ע״ע צדקה, עמ׳ 525/6 ). 
השליחות (להלן ש-ת) וכל המסתעף ממנה — כספי א״י. הנהגת 
קופות א״י ומעמד השליח (להלן ש׳) בארצות הגולה — הם, מאז 
חורבן הבית־השני בקירוב, ביטויה החמרי של מערכת היחסים האי- 
דאית בין א״י לקהילות הגולה, זו מתבססת על התפיסה, הרואה 
ביושבי א״י — ובעיקר בתופסי־התורה שבה — שליחי עם־ישראל 
בחצרות ה/ מתוך כד הועמדו כספי א״י מעל לדרגת צדקה רגילה; 
עניי א״י הוגדרו כ״עניי עירך״ — בעלי עדיפות ראשונה (שם. 
עמ׳ 524 ) — ושליחי א״י זכו לכבוד מיוחד, בזכות א״י שאותה ייצגו 
ובזכות תורתה שאותה הביאו לארצות הגולה. 

בד״כ היה הש׳ מגדולי תה״ח שבא״ל. ייזכרו: ר' בצלאל אשכנזי, 

ר׳ משה אלשיך, ר׳ יו״ט צהלון, ר׳ משה חגיז, ר׳ חזקיה דה סילוה 
ור׳ ח. י. ד, אזולאי (ע׳ ערכיהם). בד״כ יצא ד״ש׳ בשם עיר־מגוריו — 
ירושלים, צפת, חברון או טבריה. לעולם יצא בשם עיר אחת בלבד. 
וזאת בגלל התחרות בין הערים על כספי א״י. הש׳ יצא לשליחותו 
כשהוא מצויד במספר איגרות; החשובה שבהן היתה "האיגרת 
הכוללת״ — איגרת הש-ת המופנית אל מנהיגי קהילות הגולה. מבנה 
האיגרת כבר מצוי במאה ה 10 , ורוב האיגרות למן המאה ה 16 
כתובות בנוסח דומה. האיגרת פותחת בברכות לגבאים ולרבנים 
בקהילה המארחת, מציגה את הש׳ ואת מעלותיו ומספרת בשבחי 
העיר השולחת ואתריה הקדושים. בגוף האיגרת — החתומה בידי 
רבני העיר ומכובדיה — מתוארות הסיבות לש-ת: צרות, חובות, או 
אף תביעה להחזיק בקהילות א״י בגלל חשיבותן. לעתים מסופר 
באיגרת על סימני גאולה קרובה שנראו בארץ, או שבאות בה 
ידיעות בדבר עשרת השבטים (ע״ע). מלבד איגרת זו נשא אתו 
הש׳ ייפוי־כוח מאת הקהילה השולחת, וכן פנקס־ש-ת, שבו רשמו 
גבאי הקהילות את סכומי הכסף שהעניקו לש/ בצירוף דברי־ 
התעוררות לצדקת א״י. הפנקס שימש לביקורת על בספי הש-ת, 
ובעיקר — מדריך לש׳ הבא- חשיבות יתרה לפנקסים אלה, שכן מהם 
נודעו ידיעות על קהילות נידחות שהש' ביקר בהן. חשיבות נודעת 
גם לספרי־מסעות שחיברו ש״. ייזכרו: ״מעגל טוב השלם׳/ תרצ״ד — 


,*"׳זסרד ״״על! יג-זס!,י.!יי■ *•*״.! *.״י 3 - 1 ־*יכו/{• •,**ויו׳•• 

88 ■-,יזנק,י •"׳י■ ■יי-ו $(!>• • 9 *ן י),ל,}יעי! < 1 יל גכ 8 ■ב־יוו כ 18 כ׳ יש<<ל,•(■ס*, ,*■ד,"*! ססז •**;ץ ארעיס י/רי.?׳, 48 ה 

*+• י/*־.*•גי), ,,*ן־ן ( 1 ! ,.*דמז **",ו ״ז!? ע י/,^-י ויסלל,, מי 8 * 1 - קז־י. י/מדק" 1 ,,*^ ־ , 1 וטון־ 

,*־ 0 ; 3 ׳*״• י*יי,ין׳־" ירלר ן;ץ<ןיק 0 ■״׳,<^ מד ,יי״ו ■*•י,, 9 שז י 

•,*יל 81 * 8 , 5 ״* ס(* ,״מלי , 41 * 0/ 1 * 1 43 ימ 8 *, ״ענו לו,,. , 48 * 1 ל״׳ייל־ סר סק*. 

י■־״ !,,*י. *־*••*• מר *'יי׳ 8 * 8 ד ס* : 1 ו.# וג*י/׳ • > 3 ויןט*ן 2 ל,י י^י 7 ' ',זי! יד 

(**,.*, .**_ ,״.!ל ,**(ז ״*ד״ י,• ליי ״י- (יי׳״ יע 1 ד, ת׳ 1 ׳י, יהוגיג״ ומיי 8 * י***• ^״ 5 ■ מי •ב. ׳,*ג״ 411 

! ׳ 1 אר!נ 18 * 1 8 2 ,יד, ׳ 8 ^• ״*>,*״*■• •׳״**ל-ש,*•* סיץ , ,,**^,* 4 ״ 0.00 8 '(״׳( '"•' 1 י׳*י* ■׳*'ר מ. ניעי, 5 ״ יז 8 **ו 

יל 11 ״ 2 38 •ל׳לענו נילי 2 * י >ין£* סן י• ^*ו*ן •נ! ,נין מלי ק,נ>(־, ■< 3 י 3 ,י/ יומני {!!סל ועך, 3 8 , ,*(י 

*׳־ • גל.£ער וי!׳-■ !*;•*׳יי■ **,י, מ״* ״׳ 71 ״.!% כ״נ<׳ וי׳ין 2 ' ׳י•*״ נ•״• נף״ 11 ־.י׳י " 3 <כ 41 לי.ז 4 נ 5 

*,*• 1 * ו.^י,״ 8 י י׳ז״ני ""י ״״'יי'*- יי״■ י״ט 1 י״יי י ='• יזי״ג׳•' י יי יי״"? 9 ״י־י ימ!ןז ־ ,י, ,-ל 

0 ; לול. 1 *•.-* ׳.*מד <יל ,* 18 • ״•,״,,ליו 38 8 ״״• ("י־, ל״״ 5 י׳ ״-■׳ ׳״*ז״׳״^ ״ י^״עעדמן עזבי ״ס ׳^*״,יי־־• , (* ׳ד״ ,, י׳*י י״ח מ״־! ׳ 88 ־ 1 , !!יי׳ 

,י,!מי״ייילמ^יז יי נרבד, חדעזול יי*! •מ י. לי- 


1 ויי^ 

^ 1 •^ 1 יו י וי־י׳י■ ״ני••״■■ י•-- 

./,<*■ ׳-'־הי,״■־ 7 י. , *׳^ ״״י ׳״ 3 י׳ ״י* ^ ׳״י י , '״<* ״־,־< הל,ע• י׳.א 

וייי . . ^ ,ב<* 0 2 * 5 • ר*■ ■ • [ 5111.8 • י,,^גו^*ע*י ■,כ״ כ^נל ל״" ׳יעי■׳*• 48 ,יוה נגלי כ ועד,כל י׳**לל 

.י-טל ו!ג>מ — 


ליצריי-*.** , " — 


1 * ס? - 


; — — 1 . ***״!נה הילל* <׳!*£ . 3 מ•) 11 ר!מ£י ^ ־ 


\ י, 

8 -^— 11 





אינרת ע 5 ־אודות עליח 'יו׳^ים, ר׳ רפא 7 י,סו= ;׳ רוכי, תל,מ"נ ( 2 ^ 17 ; 

מתוך: א, יערי, ׳ט 5 וחי א״י, העלי׳ ו 

יומן־המסע של החיד״א, שהיה שלית חברון ב 1753 וב 1773 ; ,אבן 
ספיר׳/ תרב״ו—תרל״ג, לר׳ יעקב ספיר (ע״ע), שליח ירושלים, 
שסיבב בתימן ובמזדח־הדחיק ב 1654 . וע״ע עברית, עם׳ 717/9 , 

בד״כ זכה הש׳ שסובב בגולה לכבוד רב בקהילות שביקר בהן. 
בשבת הראשונה לבואו דרש בשבח א״י, לעתים גם התערב בחיי 
הקהילה — הכל לפי כוחו, שהיה פועל־יוצא מלמדנותו, מעמדו 
בקהילה ומשך שהייתו שם. במהלך שליחותם הדפיסו ש" רבים 
ספרי־הלבה, או ספרי תעמולה לא״י — רשימות קברים קדושים, 
מדריכים לעולה לארץ, או ספרים בשבח א״י. 

רב חלקם של הש" בהפצת ידיעות ותודות של התנועות הרוחנ¬ 
יות בישראל. הפצת הקבלה (ע״ע, עמ׳ 94/6 ) הצפתית נעשתה במידה 
רבה בעזרתם של ש". כתבי ר׳ משה קורדוברו (ע״ע) הופצו בידי 
בנו, ר׳ גדליה, במהלך שליחותו ב 1582 , ידיעות הקשורות בתסיסות 
משיחיות שונות הועברו מא״י ע״י ש", ובדרך זו גם הופצו ידיעות 
ותזח־ת שבתאיות. עם הש" השבתאים נמנו שבתי צבי עצמו, שמואל 
פרימו, שלמה אאיליון, אברהם רוויגו (ע׳ ערכיהם) ואחרים. עם 
ראשי הלוחמים בשבתאות נמנה שליח ירושלים, ר׳ משה חגיז(ע״ע). 

בד״ב קיבל הש׳ תמורת שליחותו כ מהסכום שאסף — בניכוי 
הוצאותיו — ובזמן הש—ת היתד. פרנסת בני־ביתו על הקהילה. משך 
שהייתו של הש׳ במסעו היה 3 — 4 שנים. אך ידועים מקרים שבהם 
שהה ש׳ בדרכו 10 שנים, ומאידך־גיסא היו ש" שהזרו כעבור זמן 
קצר. החל במאה ה 17 (שבה נתגבשו דפוסי ד״ש־ת) היו 4 אזורי־ 
ש-ת עיקריים: 1 ) ש-ת תורכיה (נקראה גם "ש-ת תוגרמא"), שכללה 
את תורכיה והבלקן; 2 ) ש-ת פרנקייא. תחילתה לאיטליה ולצרפת, 
ולימים כללה את כל אירופה, לרבות מזרחה; 3 ) ש-ת המערב — 
לצפון־אפריקה. זו נחלקה לש-ת למערב החיצון (לוב, אלג׳יריה 
ותוניס) ולש ת למערב הפנימי (מרוקו, גיברלטר ומאלטה); 
4 ) ש-ת ערביסטאן — לעראק, לפרס ולאפגניסטאן, ולעתים לבד 
בארה ולתימן. 

ככלל נשלח הש׳ מאת ישיבות א״י והנהגת הקהילות מטעם כל 
העדות, וכספי שליחותו נועדו לפרנסת ת״ח, להחזקת הישיבות 
ולצרכי הקהל, תוך הקפדה שלא תשלחנה העדות ש" לעצמן, יצאו 
מכלל זה העדות האשכנזיות בירושלים ובצפת והעדה האיטלקית 
בצפת, שהותר להן לשלוח ש״ לעצמן, לארצות מוצאן. מ 1777 הותר 
לישיבת המקובלים ,.בית־אל׳/ בירושלים, לשלוח ש" לעצמה, לעתים 
העניקו ראשי הקהילות א־יגרוודש-ת לאנשים שיצאו לאסוף כסף 
למען עצמם; ש׳ כזה כונה ״ש׳ לעצמו״, מאז המאה ה 17 החלו 
קהילות א״י לשלוח ש" משלהן, ואז נקבע מפתח שעל־פיו חולקו 
הכספים. המפתח השתנה במשך הדורות. במאה ה 19 נקבע המפתח 
האחרון, ועל־פיו התחלקו כספי א״י ׳ל 28 חלקים: מהם קיבלה ידוש- 



913 


שלדי <רךישראל 


914 


לים 11 ; צפת — 7 ; חברון — 6 * טבריה — 4 . נוסף על החלוקה 
הכללית נוסדו, החל במאה ה 18 , קופות מיוחדות לכל עיר; הידועה 
שבהן היא קופת טבריה, שכונתה במזרח "קופת ר׳ מאיר בעל הנס". 
לימים התקבל שם זה לכל קופות א״י. 

התרומות שנאספו בקהילות הועברו בד״כ למרכזים ארציים, 
שבהם ישבו גבאי א״י; מהם הועברו לא״י, או נמסרו לידי הש". 
המרכז החשוב־ביותר לכספי א״י במאות ה 17 —ה 18 היתר. ונציה. 
מרכז חשוב — בעיקר לכספים שהגיעו מצפון־אפריקה — היה 
בליוורנו. מאמצע המאה ה 18 התרכזה עיקר הפעילות למען א״י 
בקושטא. במזרח־אירופה שימשה לבוב מרכז לכספי א״י, ובה ישב 
״נשיא א״י״ — הגבאי שהיה ממונה מטעם ועד־הארצות על כספיס 
אלה. במאה ה 19 רוכזו כספי א״י ממערב־אירופה באמסטרדם. 

תולדות ה שית. ביסוס הקשר שבין א״י לגולה על ש" שיצאו 
מטעם הנהגת היישוב בא״י התחיל בתקופת הנשיאות ביבנה, במאה 
ה 2 . מטעם הנשיא נשלחו לגולה ש" מחכמי יבנה, ואלה אספו שם 
כספים ופעלו בכל הנוגע בסדרי הקהילות — מינוי (או הדחת) 
פרנסים, ראשי קהילות, סופרים, דרשנים וחזנים. איסוף הכספים 
קרוי בפי חז״ל "מגבת חכמים", והכספים הוקדשו להחזקת הישיבה 
ובית הנשיא. התייחסות לש־ת (בלאט׳ — :ו 1013 *סץ 3 ) מצויה בכתבי 
אבות־־הכנסיה היארונימוס ואוזביום (ע׳ ערכיהם). עם הש" נמנו: 
ר׳ אליעזר, ר׳ יהושע, ר׳ עקיבא, ר׳ שמעון בן לקיש ור׳ חיא (ע׳ 
ערכיהם). מסוף המאה ה 4 התנכלו הקיסרים לגביית הכספים. ב 399 
אסר הקיסר הונוריוס על הש-ת; האיסור בטל ב 404 . אך סמוך 
לביטול הנשיאות ( 425 ) נאסרה הש-ת בפקודת הקיסרים תאודוסיום 
11 וולנטיאן, שעשו את כספי הש ת למס ממלכתי (־ 3 ת 0 ז 0 ש 0 ־ 1 ( 1 ־ 2111 
!׳״״!ז - זהב הכתר). בכל־זאת נראה שהש-ת נמשכה ואף חרגה 
מתהומי הקיסרות הרומית: במאה ה 6 נזכרת ש ת לחמיר שבערב. 
התגבשות הש-ת המאוחרת כרוכה בעליית הישיבה בא״י בתקופה 
הערבית, תחילה בטבריה ואח״ב בירושלים (ע״ע גאון, ענד 138/9 ). 
עדות ראשונה על ש" בתקופה זו נשתמרה על מצבת־קבר בוונוזה 
( 1 :^ 7010 ) שבדרום־איסליה; מצוין עליה, כי את הנפטרת הספידו 
שני ש״. עוד ידיעות על ש״ בדרום איטליה — שעמדה אז תחת 
השפעתה של ישיבת א״י — נשתמרו במגלת אחימעץ (ע״ע; המא¬ 
ה 11 ); נזכרים בה ש׳ שדרש בביהכ״נ, תמיכה ל״עוסקי בתורתו 
ולאבלי זבול תפארתו" (בלו/ לחכמי הישיבה ול״אבלי ציוך [ע״ע] 
שבירושלים) ותרומת שמן למקדש בכותל-המעדבי. איגרת ש-ת 
ראשונה, הכוללת את כל המרכיבים שנזכרו לעיל, נשתמרה משלי* 
חותו של ר׳ יונה ב״ר יהודה 'הספרדי, שיצא ל״ארצות רחוקות" 
(כנראה, מחוץ לתחומי האימפריה העבאסית) במחצית השניה של 
המאה ה 10 , קשרי הישיבה הא״ית במאה ה 11 עם קהילת יוצאי א״י 
בפוסטאם הפכו את מצרים למוקד הפעילות למען א״י, ורוב הש ; ׳ 
בתקופה זו נשלחו לשם, ביניהם בניו של גאון א״י, שלמה בן יהודה 
(ע״ע). במאה ה 11 נשלחו ש" למצרים גם שלא מטעם הישיבה; 
היו אלה שליחי עדת ״המיוסרים״ בטבריה — חולים, ובעיקר מצור¬ 
עים, שהתגוררו בעיר וביקשו מזור לתחלואיהם במעיינותיה החמים, 

ידיעות ספורות בלבד שרדו על קשרי התמיכה שבין יהודי א״י 
לגולה בתקופה הצלבנית. התפוררות הישיבה הא״יית כבר קודם 
לכיבוש הצלבני גרמה לערעור הקשרים עם הגולה. עיקר הפעילות 
היתר, בפדיונם של שבויי א״י מידי הצלבנים, ונטלו בה חלק קהילות 
פוסטאט ובלביס במצרים. בסוף ימי השלטון הצלבני בעכו נשלח — 
כנראה לאירופה — יעקב, שליח ישיבת ר׳ יחיאל מפריס (ע״ע), 
ונשא עמו רשימת קברים קדושים בא״י. 

עד אמצע המאה ה 15 אץ כל ידיעות על שית א״י, מאז התגבשה 
כצורתה המאוחרת, בעקבות עליות רצופות מארצות אשכנז ואיטליה, 
שבהן התגבשו מוסדות ודרכי-טיפול מוסדרים בכספי א״י. שליחי 
המאה ה 15 יצאו לדרכם אחרי שהוטלו מיסים כבדים על הקהילות 


בממלכה הממלוכית, ובעקבות נסיונות המוסלמים לנשל את יהודי 
ירושלים מביהכ״נ העתיק, שגררו הוצאות מרובות. בין הש" בתקופה 
זו היה ר׳ אברהם הלוי, "פרנס הממונה על ענייני הקדש", שיצא 
לשליחותו ב 1455 ; באיגרת־הש-ת שלו יש ידיעות המעידות על 
תסיסה משיחית גדולה, כנראה בעקבות נפילת קושסא בידי העות׳- 
מאנים ב 1453 . מתקופה זו נותר מקור חשוב לתולדות הש״ — פנקסו 
של ר׳ מיכאל באלבו, מראשי קהילת .קנךיה במאה ה 15 , שהעתיק 
לפנקסו איגרות של ש" שעברו בקנדיה בזמנו, בפקנס נזכר, למשל, 
ר׳ משה עשרים וארבע (יצא ב 1472 ), שבמהלך שליחותו עמד 
בפולמוס עם ר׳ משה קפסלי (ע״ע) בקושטא, שהתנגד להוצאת כספי 
א״י מתחומי הממלכה העוודמאנית לא״י הממלוכית. בהמשך שליחותו 
פעל הש׳ לקימום ביהכ״ג בירושלים. בתשובת ר״י קולון (ע״ע) 
המתייחסת לש-ת זו נזכרים לראשונה גזברים קבועים לכספי א״י 
בארצות הגולה, בשנים האחרונות לשלטון הממלוכי לא נשלחו, 
כנראה, ש" מקהילת ירושלים; תמך בה אז הנגיך ר׳ יצחק שולאל 
(ע״ע). לעומת־זאת שלהה קהילת צפת ש׳ למצרים, ונענתה ביד 
נדיבה. 

התיישבות גולי ספרד בא״י בעקבות הכיבוש העדת׳מאני ( 1517 ) 
הביאה להידוק קשרי קהילות א״י, בעלות החותם הספרדי המובהק 
מכאן ואילך, לבין אותן קהילות אירופה שישבו בהן גולי ספרד. 
בעקבות זאת גובשו דרכי הטיפול בכספי א״י, ונוסדו קרנות ומרכזים 
לאיסוף כספים, בעיקר באיטליה ובהולנד. הנודע בשליחי ירושלים 
במאה ה 16 היה ר׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע), שכבר בהיותו במצה □ 
פעל למען א״י. ומשהתיישב בירושלים ב 1577 עמד בראש הקהילה. 
סמוך לעלייתו יצא נש״ת לדמשק, התקין בה מגביות שנתיות ומינה 
גבאים לכספי א״י. בימיו נזכרת לראשונה זכותם של האשכנזים 
לשלוח ש״ לעצמם, תקנה שכבר נקבעה, כנראה, במאה ה 15 . הש" 
האשכנזים במאה ה 16 הגיעו לגרמניה, לפולניה ולליטא. 

שלא כירושלים היתד, פרנסתה של צפת במאה ה 16 בעיקר על 
בני העיר עצמה, מהם סוחרים, יצרני צמר ובעלי־ממון. ישיבות צפת 
התפרנסו בעיקר מהקדשות ומקרנות שנקבעו למענן בחו״ל, וכך 
נודע (עד 1575 ) על ש׳ צפתי אחד בלבד. מאידך־גיסא הביאה ירידתה 
של צפת בסוף המאה ה 16 ובראשית המאה ה 17 לשליחת ש" 
מגדולי העיר כדי להציל אח יהודי העיר מעוני ומרעב. עם הש" 
נמנו: ר׳ יו" ט צהלון, שסובב באיטליה, בהולנד ובמצרים; ר' משד, 
אלשיך, שסובב בסוריה, בתורכיה ובפרס; ור׳ יוסף טראבי, שנשלח 
לקושטא. סובבו גם ש" אשכנזים, איטלקים ומערבים, 

לאחר ייסוד טבריה ( 1564 ), ובעיקר לאחר מות דונה גרציה 
לבית נשיא (ע״ע), נשלחו ש״ מעיר זו — עד שניטשה ב 1644 . 
אח״כ נהנו חכמיה, שעקרו לצפת, מקרנות טבריה שפעלו מזמן 
קיומה. 

חורבן קהילת ירושלים בעקבות גזירות אכן פרוך ( 1625 ; ע״ע 
ירושלים, עמ׳ 305 ) הביא לשליחת עשרות ש" תוך זמן קצר. בנסיד 
נות לגייס משאבים להצלת יהודי ירושלים בלם חלקו של המרכז 
לאיסוף כספי א״י בוונציה, שהיה כתובת לרבים מש" אלה. 

הש" האשכנזים הבולטים בתקופה שלאחר אבן פרוך היו: ר׳ 
משה סוריית, שיצא ב 1650 וחיבר מדריך לא״י ביידית, "דרבי ציוך 
(פרנקפורט, או אמסטרדם, ת״י), ובו תיאר את מצב הארץ, מנהגיה 
ודרכי התפילה והלימוד; ר׳ נתן שפירא (ע״ע), שחיבר ס׳ "טוב 
הארץ״ (ויניציאה, תט״ו) על שבהי א״י. ב 1650 יצא למסע ש-ת 
ר׳ אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי (ע״ע), וב 1664 יצא 
שבתי צבי (ע״ע) עצמו בש ת ירושלים. 

עם ירידת ההכנסות ממזרח־אירופה, בעקבות פרעות ת״ח—ת״ט, 
הסכימה הקהילה הספרדית להעביר את כספי ארצות אשכנז לידי 
הקהילה האשכנזית בלבד. ב 1673 החליט ועד־הארצות שלא לתת 
כסף אלא לש" אשכנזים. הדמות המרכזית בקהילה האשכנזית בירד 



915 


שלידי ־<רךי 2 ר*ל — שלוז 


916 


שלים בסוף המאה ה 17 
היה רב הקהילה, ר׳ משה 
כהן, שסבב באשכנז ב 1687 
והקים שני מרכזים לאיסוף 
כספים למען אשכנזים — 

בפרנקפורס ובוונציה. ה¬ 
גביה האשכנזית העצמאית 
היתה נושא למחלוקת עם 
הקהילה הספרדית עד סוף 
המאה ה 19 . 

עליית ר׳ יהודה חסיד 
(ע״ע; 1700 ) ושיירתו 

וחורבן החצר האשכנזית 
בירושלים ב 1720 הטילו 
עול-חובות כבד על קהילת 
ירושלים, ועשרות ש" יצאו 
לארצות אשכנז (בעיקר) 

בנסיון להציל את הקהילה. 

בעקבות משבר זה הוקם 
ב 1827 "ועד פקידי ירוש¬ 
לים בקושטא׳/ שארגן את 
התמיכה בקהילת ירושלים, 

ובהדרגה הפך לגורם המרכזי בחיי הקהילה. בעקבותיו הוקמו ועדים 
דומים לצפת, לחברון ולטבריה, וזה הביא לירידת ערכו של מוסד 
הש-ת. מאז ואילך מונו חש" מטעם "פקידי קושסא", אע״ם שהש" 
היו מאנשי א״י. את הכספים שאספו הביאו הש" לקושטא, ושם 
חולקו לקהילות. בתקופה זו התגברה גם הביקורת בקהילות הו״ל — 
שראשיתה כבר במאה ה 17 — על הבזבוז שבפעולת הש". הקמת 
״הפקידים ואמרכלים״ באמסטרדם בידי משפחת להרן ב 1824 ריכזה 
את גביית הכספים במערב־אירופה ואסרה על שליחת ש" לאזורים 
אלה. בכך חדלה הש-ת להיות הקשר העיקרי שבין א״י לגולה, 
אע״פ שעד סוף המאה ה 19 עדיין יצאו עשרות ש" לסבב בגלויות 
ישראל. 

א. יערי, אגרות שליחי ירושלים (ירושלים, ס), תש״ט! הג״ל, שלוחי 
א״י (ושם ביבל׳ עד 1950 ), תשי״א י הנ״ל, פנקס חשבונות של שלית 
חברון מסוף המאה השמונה עשרה (סורא, ג׳) תשי״ז/ח ! מ. בניהו, 
אברהם יערי, שלוחי א״י (ביקורת! ק״ם כ״ח), תשי״ב/ג! הנ״ל. 
אגרות ר׳ אברהם קונקי לר׳ יהודה בריאל (סיני, ל״ב), תשי״ג! הנ״ל, 
קונטרס על חלוקת כספי אי׳י מארצות אשכנז (סורא. א׳), תשי״ר! 
הנ״ל, פנקס שליח א״י באדרינופול (שם, ב׳-ג׳), תשט״ו/י׳־ח * הנ״ל, 
קהל אשכנזים בירושלים (ספונות, ב׳), תשי״ח: הנ״ל. ר. חיים יוסף 
דוד אזולאי. א׳-ב׳ (מפתח בערכו), חשי״ט! י. כ״ץ, העח־ת סוציו¬ 
לוגיות לספר הסטורי (בחינות, 2 ), תשי״ב; ד. ברילינג, קהילת 
היידינגספלד. ויחסה לא״י (ירושלים. ד׳), תשי״ג! ש. מרכוס, פנקס 
שלוחי א״י ברודוס (שם)! ש. סימונסוץ, שלוחיה של צפת במנטובה 
במאות הי״ז והי״ח (ספונות, ד), תשכ״ב; הנ״ל, תולדות היהודים 
בדוכסות מנטובה, א׳-ב׳ (מפתח בערכו), תשכ״ג/ה! ר. עמנואל, 
סייוען של קהילות הספרדים באמשטרדם ובקוראסאו ל״ארץ הקדושה" 
ולצפת (ספונות, ר). תשכ״ב! י. טובי, ידיעות חדשות על שלוחי א״י 
לתימן (שבט ועם, ס״ח, נ [ח]), 1978 . 

א. י. 

שלום (ביחסים בין מדינות), העדר מלחמה (להלן מ׳) או פעולות 
איבה ? במשפט הבי״ל — המצב השורר בין מדינות שאינן 
לוחמות זו בזו. המונה ש׳ משמש גם לציון החוזה המסיים בהסדר 
סופי את מצב הם׳ ובמובן החיובי — לתיאור שיתוף־פעולה וידידות 
בין שתי מדינות, או מצב השורר בין מדינות העולם כולו, או חלקו. 
מאז ראשית התרבות האנושית היה הש , אידאל נכסף — דתי, 
פילוסופי ומוסרי — והרבה עסקו בשאלה, אם ייתכן שלום עולמים 
וכיצד אפשר להשיגו. 

תולדות מושג הש 7 במערב. השקפות הפילוסופים על 
הש' ועל המ׳ נובעות בד״כ מהשקפתם על טבע העולם והאדם. להש¬ 


קפת היוונים הקדמונים, שלפיה הם׳ דבר טבעי הוא וחלק מהחיים, 
ניתן ביסוס פילוסופי במשנת הרקליטוס (ע״ע) בדבר ההרמוניה 
הנוצרת מתוך מאבק נצחי בין ניגודים בטבע היקום. אמנם בשלהי 
המ׳ הפלופונסית (ע״ע) נשמעה כמיהה לש׳ במחזות אריסטופנס 
ואוריפידס (ע׳ ערכיהם), אד אפלטון ואריסטו עדיין סברו שחמ׳ 
הכרחית. לעומתם ראו אנשי הסטואה (ע״ע) את היקום כיחידה אחת, 
שבה שליטים סדר, חוקיות והרמוניה, ולפיכך סברו, כי מדהראוי 
שתהא מדינה עולמית אחת. לרעיון הסטואי ניתן מימוש — לפחות 
חלקי — בקיסרות הרומית. במאה ה 1 נטבע המונח "הש׳ הרומי" 
(גחגתזס*! מיו): השלטון הרומי, המקיף את העולם התרבותי בכללו, 
מקנח לתושבים בטחון, שלווה ושגשוג. ש׳ זה תלוי, כמובן, בקיומו 
של שלטון מרכזי חזק. 

הנצרות ינקה מתפיסת הש׳ במקרא, ב״דרשת ההר" (מתי, 
— 11 ׳ע) מדובר על מוסריות של אי-שי־מוש באלימות, ועל אהבה. 
אמנם בכנסיה הקדומה היו שאסרו לקחת חלק בכל מ׳ שהיא, אבל 
כבר בסוף המאה ה 1 , ובייחוד משהפכה הנצרות לדת הקיסרות, 
ניתן אישור למ׳ כחלק מתפקיד השלטון החילוני. נתקבלה עמדת 
אוגוסטינוס (ע״ע), שהתיר "מ׳ צודקת , / כלר, מלחמת-מגן ומ ׳ 
לענישת חוטאים. מושגהש׳ הנוצרי השפיע על היווצרות תנועת "שלום 
האלהים" (ע״ע). הבחנת אוגוסטינוס בין מ׳ צודקת לשאינה־צודקת 
נתקבלה בעת החדשה אצל כמה הוגים. הקויקרים (ע״ע), השוללים 
אלימות מכל־וכל, הדגישו אותה תפיסה נוצרית שדגלה בש׳ כתכונת- 
הנפש של היחיד לפני אלוהיו. 

פילוסופיות מלחמתיות בעת החדשה. לאנשי 
הרנסנס נראתה הכד טבעית ואף הכרחית. מהאוטופיה של מורוס 
(ע״ע) אין היא נעדרת, ולמקןולי (ע״ע) היא נראית כגורל (בחטזזס)) 
האדם. חשיבות רבה הי תה לתורת ה ובז (ע״ע) — והיא נתקבלה גם 
על שפינוזה — שלפיה מלחמת הכל בכל - שהיא המצב הטבעי—פוסקת 
רק עם הקמת ממשל מדיני, ולפיכך נותרת כמצב טבעי ביחסים בין 
מדינות. במאה ה 19 חזרה וניעורה פילוסופיה מלחמתית, אף שתכניות 
ש׳ הלכו ורבו. הגל (ע״ע) ראה בהיסטוריה מאבק בין ניגודים, ומאחר 
שסבר (לפי פירוש מקובל), שהמדינה הלאומית היא גילום התבו¬ 
ניות, הפקיע כל אמת־מידח מוסרית ביחסים בין מדינות. למרכם 
נראה הש׳ אפשרי רק בחברה הסוציאליסטית, נעדרת המעמדות, 
"שמעבר להיסטוריה". ניצשה (ע״ע) שיבח את המ ׳ כלחם־חוקו של 
"האדם העליון", שאל לו להיכנע למוסריות הנוצרית העבדותית. 
סורל (ע״ע) והוגי-הדעות של הפאשיזם והנאציזם העלו על־נם את 
האלימות. 

ת כ נ י ו ת -ש׳ בעת החדשה. עד לסוף יה״ב לא העלו רוב 
המטיפים לש׳ תכניות מעשיות להגשמת חזון הש ׳ . התכניות המעש¬ 
יות הראשונות אף הן לא נועדו להגשמת הש׳ כשלעצמו, אלא 
למטרת מ׳ באויב מחוץ — האסלאם. כבר בעת מסעי־הצלב הבינו 
האפיפיורים, שהצלחת המ׳ במוסלמים דורשת שיתוף־פעולה בין 
מדינות הנוצרים. בשלהי יה״ב קמו הוגי-דעות, שביקשו פתרון 
חילוני. בראשית המאה ה 14 טען פיר דיבואה 0 ־;ס< 1 עם! המשפטן 
בשירותו של פילים [ע״ע]), שרק ברית של הנסיכים החילוניים, 
בראשות מלך צרפת, תוכל לחזק את הנצרות כנגד האסלאם, והציע 
שלברית יהיה בי״ד ליישוב סכסוכים, ירז׳י(גאורג) פודיברד (ע״ע), 
מלך בוהמיה, הציע ברית דומה לכד בתורכים. רבים ממציעי תכניות־ 
הש׳ הבינו, שהש׳ עשוי לחזק את מעמדם של השליטים במדינות. 
הדוכס סילי (ע״ע) ייחם לאדונ 1 , אנרי ע 1 (ע״ע), תכנית להקים 
סנט מנציגי מדינות אירופה, מחוזק בצבא בי״ל המופקד על שמירת 
המצב הקיים המדיני והדתי. ב 1623 הציע הסופר הצרפתי אכזריק 
קריסה ( 1€6 ת 0 ) להקים בוונציה מועצה לבוררות בין כל מדינות 
העולם. והוגה־הדעות, האב סן פייר (שזזס!? :" 11 ג 8 ), הציע להבטיח 
את הש׳ ע״י ברית מדינות אירופה, עם מוסד לבוררות וכוח צבאי. 



שליח ירושלים לצפו;־אםרי?ה. (מתור: 
^ 10 ־ 01 10 > ^ 3 ־ 1 ) 30 ^ 1 ) ז;> €1 ז 0001 
( 1821 ,"ש 1111 ן $0 ב.!*' €*נ 53 ו 1 ג־ 1 ? 


917 


שלו: 


918 


ר. ד. רוסו (ע״ע) עיבד־מחדש את תכנית סן פייר ( 1761 ), והדגיש, 
כי הצלחת התכנית תלויה בכוח הברית לכפות רצונה על חברותיה. 
קנט (ע״ע) היה הראשון שקשר את אפשרות הש׳ בשינוי המשטרים 
הפנימיים של המדינות חברות הברית: הש׳ יהא כרוך בהקמת חבר 
של רפובליקות ייצוגיות, שיחסיהן יהיו מלכתחילה כאלה שלא 
תהיה שום עילה למלחמה. הוא אף סבר, שההיסטוריה חותרת באופן 
תכליתי לקראת ש׳ עולמי, בנתם (ע״ע) הבין׳ שעקרון התועלתנות 
חל על כל הבריות; הוא דרש להקים בי״ד ליישוב סכסוכים ובית־ 
מחוקקים בי״ל, וסבר כי לדעת־הקהל העולמית תהא חשיבות עליונה 
בשמירת הש׳. 

כבר ב 1908 טען נורמן 
אנג׳ל (ע״ע), שהמ׳ המודר¬ 
נית היא כה הרסנית עד 
שאין היא כדאית עוד, 
וגם המנצחים מפסידים בה. 
רעיון זה קיבל משמעות 
חדשה עם המצאת הנשק 
הגרעיני. ב. רסל (ע״ע), 
למשל, הציע, שמעצמת־העל 
הגרעינית (אה״ב) תשתלט 
בכוחה הגרעיני על העולם. 
לדעתו, רק לאחר שתתקיים 
מדינה עולמית בכוח הכפייה 
כ 100 שנה, ייתכן שהש' 
ייכון מתוך הסכמה. 

תנועות־ש׳ במאות 
ה 19 והס 2 . ב 1815 הוקמו 
לראשונה תנועות למען 
הש׳ בניו־יורק, מסצ׳יסטס 
ואוהיו. הן התנגדו למ׳ 
מטעמים דתיים, בייחוד משלא מצאו טעם להבחנה בין מלחמת־ 
הגנה (צודקת) למלחמת-התקפה (שאינה־צודקח). ארגונים דומים 
הוקמו בלונדון ( 1816 ), פרים ( 1821 ) וז׳נווה ( 1830 ). ב 1843 נערך 
בלונדון כינוס עולמי ראשון, וב 1848 הוקם ארגון עולמי. ההתנגדות 
למ׳ מצאה חיזוק ברעיונות ליברליים בדבר סחר חפשי בעולם 
וביטול מכסי־מגן (ע״ע [ה] ממלכה [ה] מאחדת, עם , 897 ), וכן 
ברעיונות סוציאליסטיים. כך התנגד האינטרנציונל (ע״ע) הסוציא¬ 
ליסטי לכל מ׳ בין מדינות, משום שראה בה ביטוי לעימות שאינו 
קיים למעשה. 

כינוסים עולמיים של התנועות למען הש׳ נערכו במקומות 
שונים בשלהי המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 , ובהם נידונו הצעות 
שונות לביסוס חש׳; חלקן הוגשם אח״כ (כגון ביה״ד הבי״ל; חבר- 
הלאמים [ע׳ ערכיהם]), אך קשה לאמוד את מידת ההשפעה של 
ארגוני־הש׳ על מימוש ההצעות בדרכים מדיניות. ב 1900 היו כ 425 
ארגוני־ש׳, ב 1910 הוקם מוסד לחקר הש' (־ 13 * 0111 ? 65106 ? 1 > 1 ז ¥0 \ 
ת 10 ז), בסיועו של א. קרנגי. 

על פעילותה של ברתה פון זוטנר לתנועת־ש׳ בי״ל ולפרסי־ 
נובל לש׳ — ע״ע זוטנר; נובל, פרסי-, ור׳ להלן. פרוץ מלה״ע 1 
היה מכה קשה לתנועת-הש׳ ולאינטרנציונל הסוציאליסטי (השני), 
משהצטרפו רוב הסוציאליסטים בארצות הלוחמות להגנת מולדתם. 

באמצע שנות ה 60 פעלו כ 1,500 ארגונים וקבוצות למען הש׳ 
ופירוק החימוש. קמו גם מוסדות־מחקר רבים ונוסדו כת״ע לחקר 
הש׳. וע״ע פציפיזם. 

פעילות מדינית למען הש׳. במאות ה 19 —ה 20 הת¬ 
נהלה פעילות מדינית למען הש׳ ב 5 אפיקים, נוסף על הפעילות 
השגרתית באמצעות הדיפלומסיה המסרתית: 1 ) ש י ת ו ף ־ פ ע ו ל ה 


ב י ן ה מ ע צ מ ו ת. החל בקונגרס וינה (ע״ע; 1815 ) דובר על תגובה 
אירופית ( 0 ק 0 *ט£ 06 1 *>:>״ 0 ב>) משותפת לשמירת הש׳ והשלטון 
הקיים במדינות אירופה, ונכרתה ברית בין 4 המעצמות דאז (ע״ע 
[ה]ברית הקדושה). שיתוף־הפעולה — שהתבטא בד״כ בהתייעצויות 
בעתות־משבר — לא מוסד, ושינויים במאזן־הכוחות שיבשו אותו. 
במאה ה 20 אומץ הרעיון בצורה חדשה — למעצמות ניתנה השפעה 
רבה בחבר־הלאומים ובאו״ם. כיום ברור, ששיתוף;פעולה בין מעצמ- 
תי אינו יכול לשמור את הש׳ כאשר גוברים האינטרסים של אחת 
המעצמות על עניינה בשמירת הש׳ז 2 ) ארגונים בי״ל 
למטרות מיוחדות. במחצית השניה של המאה ה 19 הוקמו 

הארגונים הבי״ל הראשונים, 

כגון ארגון הטלגרף ( 1865 ) 

וארגון הדואר ( 1874 ), וב¬ 
מאה ה 20 גדלה מאד הפעי¬ 
לות במסגרת ארגונים בי״ל 
למטרות מיוחדות (בריאות, 

חינוך, חקלאות וכר) במס¬ 
גרת חבר־הלאומים והאו״ם. 

נהוג להניח, שפעילות מוג¬ 
בלת במסגרות בי״ל כאלה 
וביחידות קטנות־יותר (כגון 
ארגון מדינות אמריקה [ע״ע 
פן־אמריקה] והשוק האירופי 
המשותף) מכשירה את הקר¬ 
קע למדינה עולמית (וע״ע 
ארגונים בי״ל); 3 ) ארגו¬ 
נים על ־ל א ומי ים. ב¬ 
יסוד חבר-הלאמים והאמות 
המאהדות (ע׳ ערכיהם) גלום 
רעיון הבטחון הקיבוצי — 

הארגון מקנה בטחון לכ״א מחברותיו בפעולה מאוחדת שלו נגד כל 
תוקפן מבין חבריו; אבל מעולם לא היה לחבר־הלאומים ולאו״ם כוח- 

הרתעה מספיק; 4 ) בוררות בי״ל(ר׳ להלן); 5 )פרוק נשק(ע״ע). 

אל. וי. 

שני האחרונים קשורים בוועידות־הש׳ בהאג בשנים 1899 — 1907 , 
שכונסו ביזמת קיסר רוסיה, ניקולי 11 (ע״ע). המניע העיקרי ליזמתו 
היה רצונו להביא לידי צמצום החימוש, ועי״ב — לש׳ כללי; מירוץ- 
החימוש של המעצמות היה מעמסה כבדה על כלכלת רוסיה. בוועידה 
הראשונה ( 18.5 — 29.7.1899 ) השתתסו 26 מדינות ( 20 מאירופה. 2 
מאמריקה [אה״ב ומכסיקו] ו 4 מאסיה [יפן, סין, סיאם ופרם]). 
הוועידה לא הצליחה להביא לידי צמצום החימוש, אך נתקבלו בה 
3 אמנות. ובהן אמנה בדבר דינים ומנהגים של מ׳ ביבשה ואמנה 
בדבר יישוב סכסוכים בי״ל בדרכי שלום. למטרה זו הוקם בהאג 
ביה״ד לבוררות (ת 0 ס 3 ז 1 [י 1 ־ 1 \צ 06 ;תסח&רח •!€?). וע״ע ביה״ד 

הבי״ל; בוררות בי״ל. 

הוועידה השניה, 15.6 — 18.10.1907 , זומנה אף היא מטעם ממשלת 
רוסיה, אך היזמה לכינוסה יצאה מנשיא אח״ב, תאודור רוזולט 
(ע״ע). השתתפו בה 44 מדינות: 21 מאירופה, 19 מאמריקה ו 4 
מאסיה. גם ועידה זו נכשלה במאמציה להגביל את מירוץ החימוש, 
אך נתקבלו בה 10 אמנות. 7 מהן עסקו בשאלות של מ׳ בים וביבשה 
ובתיחום זכויות וחובות של צדדים לוחמים וצדדים ניטרליים. אחת 
האמנות (מס׳ 11 ) אסרה שימוש בכוח מצר מדינה אחת כדי לכפות 
תשלום חובות על מדינה אחרת, לפני שהעניין יידון בבי״ד בי״ל. 
אמנה זו — הקרויה אמנת־פורטר (־! 0116 ?), ע״ש נציג אה״ב 
בוועידה — ביטאה פשרה בין עמדת המדינות המלוות, שדגלו בזכותן 
להתערב למען כפיית פרעון החובות הציבוריים של מדינה לווה, 




919 


שלו 6 


920 


ובין עמדת המדינות הל 1 ות, המתבטאת בדוקטרינת דרגו ( £0 בז 0 ; 
שה״ח של ארגנטינה [ע״ע, 683/4 ])׳ שלפיה אסור שימוש בכוח 
למטרות אלו. עוד אמנות שנחתמו בוועידה הן: אמנה העוסקת בהקמת 
בי־״ד בי״ל למלקוח ימי (אמנה זו לא אושרה); אמנה האוסרת פתיחת 
מעשי־איבה בלי התראה, בין בצורת הכרזת מ׳ מנומקת, ובין בצורת 
אולטימסום מלווה הכרזת מ 7 מותנית: אמנה בדבר יישוב סכסוכים 
בי״ל בדרכי-ש׳, המחייבת — במקרה של סכסוד חמור בין 
מדינות — לבקש את השירותים הטובים, או התיווך, של מדינה 
ידידה. או מדינות ידידות, או לבקש ועדה בי״ל חוקרת, שתברר 
ותבדוק, בחקירה אובייקטיווית וע״פ נהלים קבועים, עובדות השנויות 
במחלוקת. האמנה קובעת את סמכויות ביה״ד הבי״ל לבוררות בהאג 
ואת נהלי הבוררות. 

ב 1920 תפס ״ביה״ד הבי״ל לצדק״ בהאג 001:1:0 

£״) — שהוקם ביזמת חבר־הלאומים — את מקום ביה״ד 
לבוררות. וע״ע ביה״ד הבי״ל. ת, מ. 

הלך־הרוחות, שהתבטא בוועידוח-האג ובפעילותן של תנועות 
ש׳ למיניהן, הוליד גם את "הפרס לש׳" שקבע א. ב. נובל (ע״ע; 
וע״ע נ(בל, פרסי־, עם׳ 905/7 . ושם רשימת מקבלי הפרס [עד 1971 ]. 
ב 1972 לא הוענק הפרם. ב 1973 ניתן הפרם לה. קיסינג׳ר [ע״ע] 
וללה דוק תו [ 0 ! 1 יד 100 ! 00 ] מצפון־ויטנאם; האחרון סירב לקבלו. 
ב 1974 זכו בפרס ש. מקבריד 5000 ] מאירלנד ואיסקו 

סאטו [ 5310 0 ^ £1531 ] מיפן; ב 1975 — אנדרי סאחרוב מבריה״מו 
ב 1976 — מ קוריגאן [ 11830 ־ 001 ^ 03 ־ 311 ^] וב. ויליאמז 
*ו 1 ז 11113 ז \\], שתיהן מאירלנד, ב 1977 — ארגון "אמנסטי" ן^ 0£ ת!^ 
10161:11300031 ], ב 1978 — מ. בגין [ע״ע], ראש ממשלת ישראל, 
וא. סאדאת [ע״ע], נשיא מצרים). שלא כשאר פרסי־נובל — שאותם 
מעניקה האקדמיה השוודית — מוענק פרם זה ע״פ החלטת ועדה 
של הפרלמנט הנורווגי; נובל הנהיג זאת כדי למנוע שיקולים מדי¬ 
ניים במתן הפרם — ובאותה עת לא היתה נורווגיה עצמאית, אף 
שהיה לה פרלמנט עם ממשל עצמי. 9 שנים אחרי מותו זכתה נור¬ 
ווגיה בעצמאות, ומאז נשמעו טענות ביחס לשיקולים מדיניים בהענ¬ 
קת הפרם. 

אחרי מלה״ע 1 נוצלה תעמולה לש׳ למטרות מדיניות — תכופות 

בידי מדינות תוקפניות. כך עודדה גרמניה הנאצית הלכי-רוח של 

ש׳ במדינות דמוקרטיות (ע״ע [ה]ממלכה [ה]מאחדת, עמ ׳ 908 ; 

צרפת, עבר 945 ), אף שבגרמניה גופא לא הותרה תעמולה לש׳. 

אחרי מלה״ע 11 עודדה בריה״מ תנועות־ש/ ואף שתעמולה לש׳ 

מתנהלת מטעם השלטון בבריה״מ גופא, הרי עוקצה מכוון כלפי חוץ. 

לעומת־זאת קמו בארצות דמוקרטיות תנועות-ש׳ רבות־השפעה, 

ש תביעתן לש׳ הייתה מכוונת בעיקרה להפסקת מ׳ מם וי מ ת, שהת¬ 

נהלה באותה שעה. תנועות כאלה קמו במדינות הצפון של אה״ב 

בעת מלחמת־האזרחים; בבריטניה — בימי המלחמה באפריקה- 

הדרומית (ע״ע,עמ׳ 396/9 ); ובאה״ב — בעת המלחמה בוויטנאם. זו 

האחרונה השפיעה במידה רבה מאד על הלכי־הרוח בציבור, ובכך 

תרמה להחלטת הממשל להסתלק מוויטנאם. גם תנועת "ש׳ עכשיו", 

שקמה בישראל ב 1978 . לא היתר. תנועה למען ש׳ כללי, או ביטוי 

של פציפיזם, אלא בעלת תביעה מוגדרת — הסדר-ש׳ עם הערבים 

תמורת ויתור על שטחים שכבשה ישראל ב 1967 , בהנחה שוויתור 

זה הכרחי לש׳ ומבטיח אותו. מ. 

; 1919-1963 , 111 ־־! , 1€ זז 1111 ) 1 ז 1110 >ה-ס 1 ן 11 '< 1 £>) £ ■( 1.01 * 1-11 , 10£6 ז£ ., 1 . 0 
; 1929 , 11 (^ 711011 1101101 ס 11 )) 1111 / 0 011/1/1 ( 0 ? 711 , 611 ^ 5131 .־ז 

/ 0 01$ ) 717 4 ^ ; 1931 /ס $■ 111/101 ) 7/1 , 63163 ( 1 ,ע . 0 .) 7 

: 511 1 /^ 011 ) 1/1 . 7 ־ 01 ( 10115 ? , 13601168611 .ן . 5 ; 1937 , 1501 ) 0 ) 51111 

,) 1 * 7111 . 7 1 ) 0 111 * 1 !! 11 , 1 ) 1307 . 0 - סחת׳; , (( .£ ; 1943 , 5 ) €0111111 

)) 11 11 ) 5 ) 1 ) 10 ?-. 7 1 ) 1 * 11 0/6 ?! <•£ - 1 ) 1 ) £101 .־ 8000161 700 . 8 ;־' 1949 

; 1957 ,.? 3 ת 0 5 ) 81 ) 01 ) 51 , 5 ) 60111 , 140107711:2 . 1 ; 1953 ,)) 1 ) 11550 ) £01 
; 1960 (ס 0710115 )? ) 1/1 מן 5 ) 1 ( $1111 , 1710117 , 8 . 8 - 061 !> 0 ס( 1 . 0 .^ 7 
) 7/1 , 6 ת־ 031 !) 130 \ ■] ; 1965 3 , 6$ * 0105/14 )? 10 15 ) 51001 ' , 16 ) 313.0 ) .£ . 1 

. 1973 ,.? / 0 1 ק)) 6011 


במקרא יוצאים השורש "שלם" והנגזר ממנו למשמעויות 
רבות. ש׳ הוא מצב שאין בו חסרון, פגם או נזק, בדומה ל״אבנים 
שלמות״ (דב׳ כז, ו). וכך מבטיח יוסף לאחיו שלא יעשה להם דעה: 
"ש׳ לכם אל תיראו" (בר׳ מג, כג). יש ש׳ במשמעות שלווה (ירם׳ 
ל, ה; איוב כא, ט), ויש שהוא נרדף עם ,.טוב": "עושה ש׳ ובורא 
רע" (ישע׳ מה, ז; והשו׳: שם נב, ז). ממשמע זה באה, כנראה, 
הוראת ש׳ כנרדפת לבטחון מאויבים וביטול המ״:״ונתתי ש׳ בארץ 
ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור 
בארצכם" (ויק׳ כו, ו). היא אף מורה על יחם של עזרה הדדית 
ושיתוף־פעולה; כמו: "וישלם יהושפט עם מלד ישראל" (מל״א כב, 
מה) — והכוונה שסיים את המ׳ הארוכה וגם בא בברית — וכן: 
"ויהי ש׳ בין חירם ובין שלמה ויכרתו ברית שניהם" (מל״א ה, כו). 
פעמים שחש׳ מציין את שעבוד המנוצח למנצח. כך מצווה התורה: 
,,כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לש׳" (דב׳ כ, י), כלו׳ 
לפתוח במו״מ על תנאי הכניעה. אמנם, בד״ב מבטא הש׳ שגשוג 
והצלחה מלאים, ולא העדר מ׳ בלבד, כש׳ בימי שלמה (מל״א ה, ד), 
וכזה המובטח למלך האידאלי (שזוהה אח״ב עם "מלך המשיח"), 
הלוא הוא ״שר ש׳״ (ישע׳ ט, ה) — "למרבה המשרה ולש׳ אין קץ" 
(שם שם, ו! והשף: תה׳ עב׳ ג־ו). 

גם בין אנשים פרטיים ש׳ הוא מצב של יישוב סכסוכים ועזרה 
הדדית ואמון: "סור מרע ועשה טוב בקש ש׳ ורדפהו" (תה׳ לד, 
טו) — שלא כרשעים, שעליהם אמר הנביא: "בפיו ש , את רעהו 
ידבר, ובקרבו ישים ארבו" (ירם׳ ט, ז). מפסוקים אלה ואחרים (ר׳, 
למשל, זכ׳ ו, יג) משמע, כי יש לש׳ גם משמעות של ההנהגות 
טובה, במקביל אל צדק וצדקה: "צדק דש׳ נשקו" (תה׳ פה, יא), 
"אמת ומשפט ש׳ שפסו בשעריכם" (זכ׳ ח, טז) ו״האמת והש׳ אהבו" 
(זה׳ ח, יט). 

ש׳ במשמעות שלווה (תה׳ קכב, ח) נאמר גם על מנוחת השינה 
זעל המוות המשול לשינה: ,,יבוא ש׳ ינוחו על משכב ו תם". מיתה 
בש׳ — מתוך שלווה ובמועד הקצוב (בניגוד למוות ב״חצי ימיו"), 
היא מחסדי ה׳(ברא׳ טו, טו). יש ש׳ שהוא מצב של בריאות, והחולה 
מתאונן "אין ש׳ בעצמי" (תה׳ לח, ד), כלו׳ יש מריבה בין העצמות 
(השר: איוב לג, יט). הברכה המקובלת בין אנשים, השואלים "איש 
לרעהו לש״׳(שמ׳ יה, ז), היא: " הש׳ אתה אחי"(שמ״ב כ, ט); כלו׳ 
האם חסר לד דבר. כזו היא שאלת יוסף לאחיו: "הש׳ אביכם הזקן" 
(ברא׳ מג, כז), או שאלת אלישע לשונמית: "הש׳ לד הש׳ לאישך 
הש׳ לילד" (מ״ב ד, כו). התשובה הרגילה לשאלות אלו היא: "ש". 
ברכת ש׳ משמשת גם בפרידה, כמו: "לד לש"׳ (שמ׳ ד, יח ועוד). 
התפשטות נוהג זה גרמה לטשטוש המשמעות, ומצאנו שדוד שאל 
"לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המ׳ " (ש״ב יא, ז), כלו׳ 
למצב הם/ 

לעומודזאת משמשת ברכת הש׳ ברכת-שיא במעמדות חגיגיים. 
"ברכת כוהנים" מסיימת במלים "וישם לך ש׳" (במ׳ ו׳, כו), ומשורר 
התהלים אומר: "ה׳ עז לעמו יתן׳ ה׳ יברך את עמו בש"׳ (כט, יא). 
עולי-הרגל הבאים לירושלים מברכים: "שאלו שלום ירושלים, 
ישליו אהביד, יהיה ש׳ בחילך, שלוה בארמנותיך, למען אחי ורעי 
אדברה נא ש׳ בך" (שם קכב, ה-ו), האור והש׳ הם סמל הטוב היוצא 
מאת האל, וניגודם החושך והרע — סמל הרע (ישע׳ מה, ז). הברית 
הנצחית שבין ה׳ ובין אהוביו, הכוהנים, וכלל ישראל, מכוגה "ברית 
ש׳" (במ׳ כה, יב: ישע׳ נד, י), 

בעקבות חז״ל, יש הסבורים כי קרבן (ע״ע, עמ ׳ 62 ) ה״שלמים" 
נקרא כך משום שהוא מסמל את הש׳ הבא מאת האל; אד אין הדבר 
ברור. אפשר גם שהשם "ירושל(י)ם"" משמעו "עיר הש׳". 

הנביאים התנבאו למצב של ש׳ באחריודהימים (ע״ע), ש״לא- 
ישא גוי אל-גוי חרב ולא ילמדו עוד מ׳" (ישע׳ ב, ד). נבואה זו והנ¬ 
בואה: "וגר זאב עם כבש... ונער קטן נוהג בם" (שם, יא, ו), ובמק- 


921 


שלו* 


922 


בילות (שם סה, כבן מיכה ד, ג) הן חלק ממסות־נבואה מקיפות 
(ישע , ב, א—ד: יא—יבן סה, יג—כה; מיכה ד, א—ח), המתארות 
את המצב האידאלי שישרור באחרית־הימים, כשיכירו כל העמים 
במלכות ה׳ אלוהי ישראל, יעלו להר קדשו ויקבלו אותו לשופט- 
מכריע בכל מחלקותיהם ומריבותיהם. שלמות התיקון הדתי הזה היא 
שתצמיח, ממילא, את הש/ שהרי כל הסכסוכים שבין עמי העולם 
יינסשו ויימסרו להכרעת ה׳ — ואולם, בנבואות האלה לאחרית הימים 
יש פסוקים המדברים על שימוש בכוה כנגד גויים רשעים שלא ייכנעו 
למלבות ה , , או שחטאם כבד מנשוא (ישע , יא, יא—יד), ש׳ זה הוא 
בעל אופי דתי מושרש, והוא מניח את כפיפותדלעתיד של כל המין 
האנושי — מתוד הברה. ושבנוע 
פנימיים — למשפטו האחרון של 
האל, יוצר־הכל, ולערביו המק- 
ראיים, כולל ערכי הצדק, הכוח 
והשלטון שלו. ואולם. יש בעלי 
תפיסות הומאניסטיות חילוניות, 
שניתקו את פסוקי "השלום 
הנצחי" מהקשרם הדתי שב¬ 
מקרא ועשו את הדימויים הפיו¬ 
טיים הנשגבים שבהם ליסוד 
לבשורת הפציפיזם ההומאני- 
הליבראלי המודרני. 

תפיסה זו של הש׳ הנבואי 
כאחד מערכי המוסר הכלל־ 
אנושיים שימשה אבן־יסוד ב¬ 
מערכות החינוך היהודי והיש¬ 
ראלי — בבתה״ם ובתנועות- 
הנוער. וע״ע מקרא, עמ׳ 336/8 , 

ע. ח. 

דרשות ומאמרים רבים מאד 
בשבח הש , נמצאים בדברי 
ח ז "ל ן הם מאירים ומדגי¬ 
שים בו הבטים מגוונים, ומהם 
שנאמרו בהפלגה מרובה, בגון; "שמו של הקב״ה נקרא ש׳״(ויק״רט/ 
ט , ; ור , שבת י/ ע״ב); "שכל הברכות כלולות בר׳ (שם)* ולדעת חכ¬ 
מים "אין אליהו בא... אלא לעשות ש׳ בעולם"(עד , ח/ז , ). מקומו של 
הש׳ בסולם־הערכים המוסרי הוא למעלה מן האמת, ולא די שמותר, 
או מצווה. לאדם לשנות בדיבורו מפני הש/ אלא שאף הקב״ה בעצמו 
עשה כן (יבמ , ס״ה, ע״ב), וגם "דיברו כתובים דברי בדאות כדי 
להטיל ש׳ בין יוסף לאחיו" (ירו׳ פאה א/ א׳). אין הש׳ הזה, שכה 
הפליגו חז״ל בשבחו. דווקא ניגודה של המ , — ועל כך ר׳ להלן — 
אלא עפ״ר ניגודם של קטטה ומריבה, ואילו "הבאת ש׳ בין אדם 
לחברו" היא מן הדברים ש״אדם אובל פירותיהן בעולס-הזה, והקרן 
קיימת לו לעולם־הבא" (פאה א/ א׳). הדמות המקראית המייצגת 
את רדיפת הש׳ ביותר היא׳ לדעת חז״ל, אהרן (ע״ע) הבהן * והלל 
(ע״ע), תלמידו הרוחני, היה אומר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב 
ש׳ ורודף ש/ אוהב את הבריות ומדרבן לתורה" (אבות א , י״ב). 
מסיבה זואיןהש׳ צורך מיוחד של בני-האדם דווקא, אלא אף המלאכים 
צריכים לו — כי גם ביניהם המחלוקת מצויה (ברב׳ י״ז, ע״ב; 0 נ׳ צ״ט, 
ע״ב) — וכן המתים(במ״רי״א, ט״ז), ע״כ הדגישו חז״ל גם את הצורך 
בהשכנת ש׳ ״בין התלמידים״(= ת״ח) בד״כ, כי אע״פ ש״ת״ח מרבים 
ש , בעולם״(ברב , ס״ד, ע״א), מ״מ מצויה ביניהם המחלוקת — אם לשם 
שמים, ואם שלא לשם שמים — הרבה־יותר מאשר בקרב סתם בני 
אדם (ברב׳ י״ז, ע״א), וע״כ צריבים הם לברכת הש׳ תדיר. 

ע״פ תפיסת חז״ל, ש׳ של אמת הוא זה שיסודותיו הראשוניים, 


בבית פנימה, יציבים* ואמרו: ״בקש ש׳ ורדפהו״ (תה , לד, טו) — 
בקשהו במקומך ורדפהו במקום אחר" (ירד פאה א׳, א , ). "שלום- 
בית", דהיינו, הטלת ש׳ בין איש לאשתו, הוא מעשה רב (ירר סוטה 
א/ ד׳! חד קמ״ב, ע״א), שלמענו הותרה מחיית (כלר, מחיקת) 
שם ה׳ ממגילת הסוטה (סוכה נ״ג, ע״ב), ומשום ״דרכי ש׳״ — 
דהיינו, כדי למנוע מצבים הרי קטטה וסכסוך — תיקנו הז״ל כמה 
תקנות בניגוד לדרך הסלולה של ההלכה (גיט׳ נ״ט, ע״ב), אף 
הובעה הדעה, כי התורה כולה ניתנה מפני דרכי ש/ במטרה לתקן 
את אופי האדם ולבטל ממנו סכסוכים (שם). ברוח זו נכתב אף סיומה 
של משנת רבי לפנינו (וכך הוא גם בספרי, נשא, מ״ב): "אמר ר׳ 

שמעון בן חלםתא, לא מצא 
הקב״ה כלי מחזיק ברבה ליש¬ 
ראל אלא הש/ שנאמר (תה׳ 

סט, יא), ,ה׳ עז לעמו יתן ה׳ 

יברך את עמו בשלום"׳(עוקצין 
ג/ י״ג). כד גם הברכה המסיימת 
את תפילת "שמונה עשרה" וה¬ 
משפט המסיים את הקדיש 
(ע״ע). 

תפקידו של הש׳ כערד־רקע 
לכל בניינה של ההלכה ניכר 
יפה גם בעמדתם של החכמים, 

שהמליצו בפני הדיינים לחתור 
לפשרה מוסכמת בסכסוכים 
ממוניים המובאים לפניהם, ולא 
למצות את עקרונות ההלכה 
באופן כפוי על הצדדים — 

זאת על-אף שהפשרה, ע״פ 
עצם טבעה, אינה אמת, "שנא¬ 
מר ,אמת ומשפט ש׳ שפטו 
בשעריכם׳ — איזה משפט שיש 
בו ש׳ ן זה ביצוע" (סוכה ף, 

ע״ב). בניגוד לעמדה קיצונית 
זו עומדת הדעה האחרת, בי 
"על ג׳ דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל הש/ ושלשתן 
דבר אחד: נעשה הדין — נעשה אמת, נעשה ש , " (ירד תע׳ ד/ ג , ). 
תפיסה זו מזהה את הש׳ עם הסדר המשפטי התקין, ושכמותה מצויים 
עוד דברים הרבה בחז״ל. 

המנהג לברך איש את רעהו — בכניסה וביציאה — בש , . ידוע 
בארצות המזרח־הקדום מתקופות קדומות של מארי וחמורפי. בסוף 
ימי הביתיהשני הפכה ברכה זו לסימן־הכר יהודי מובהק־ביותר. היא 
מופיעה על מצבות יהודיות בא״י ובגולה, ועל הכתובות הרבות — 
באבן ובפסיפס — שנתגלו בבתכ״נ עתיקים, וכן במעשי אמנות יהו¬ 
דיים מגוונים, כסמל יהודי בלעדי, לצד המנורה וארבעת המינים. 

עניינו של הש׳ הנזכר בדברי חז״ל הוא עפ״ר, באמור, הש׳ 
הפנימי. הרעיון הפציפיסטי של ש׳ בי״ל ובטחון הגבולות תופס מקום 
שולי בספרות חז״ל, ובעיקר באגדה המאוחרת. כחלק מן החזון 
המדיני־האוטופי של אחרית־הימים (ע״ע). דבר זה כרוך ביחסם 
המיוחד של חז״ל אל הם , (ע״ע, עמ׳ 643/4 ); הם ראוה לא כדבר 
חיובי, אלא כאירוע חריג מסדרי־הטבע הרגילים, שבו באה לידי 
ביטוי התערבותו הישירה — האישית כביכול — של הבורא 
בענייני הבריאה. לנגד עיני חז״ל עמדו "מלחמות העולם" הפר¬ 
סיות, היווניות והרומיות, ששינו פני תבל ושנכנסו באופק ההיס¬ 
טורי של ראייתם, וכן המלחמות המקראיות הקדומות, שלהן שיוו 
חז״ל אופי דרמאתי דומה, ואמרו: ״אומרים לפניו [= מלכות פרס]: 
רבש״ע! הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מ" עשינו, 



"שלום על ישראל" -- סרצפת פסיפס של כיב"; ביריחו; 
התקופה הביזאנטית (אגף העתיקות והסוזיאונים, ירלשלים* 


913 


שלו: —שליב, ר*ב נרזרד) 


924 


וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם 

הקב״ה:... מ" אני עשיתי, שנאמר ,ה׳ איש מ׳".׳" (ע״ז ב/ ע״ב), 

ואחת מ״דמויותיו״ הקבועות של הקב״ה היא: "אין לך נאה בישיבה 

אלא זקן, ואין לך נאה במ׳ אלא בחור״(חג׳ י״ד, ע״א). ובדומה לכך: 

"ובי ידיו של משה עושות מ׳ או שוברות מ׳? אלא לומר לך, כל 

זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם 

שבשמים היו מתגברים"." (ר״ה ג/ ח׳). גם לעתיד־לבוא יקדמו 

"מלחמות־עולם" קטסטרופאליות לגאולה, וע״כ "מ" נמי אתחלתא 

דגאולה הן״ (מג׳ י״ז, ע״ב) — ועל כך ע״ע אחרית־הימים, עמ׳ 

447 — 455 ; גוג ומגוג. למ" אלו השוו חז״ל כמה מן הכד הישראליות 

הקדומות (ברב׳ נ״ח, ע״א), ומסיפור נסי הם" ההן למדו חז״ל על 

דרכי התערבותו של הבורא בניהול מלחמות ההווה והעתיד. הדי 

הרעיון הגותי של המ׳ כאידאל הגברי העליון נמצאים, אולי, בדעת- 

יחיד שבמשנה: ״לא יצא האיש [= בשבת] לא בסיף ולא בקשת ולא 

ברומח; ר׳ אליעזר אומר: תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים: אינן 

אלא לגנאי, שנאמר ,וכתתו חרבותם לאתים"׳ (שבת ד ד׳). 

מ. פייסס, ,שלום׳ בכתובות ובתגליות ארכיאולוגיות (מחניים, קכ״א), 
תשכ״ם: א. אליאב, שלום, 1975 ז 0£ ;*? 0 > 7 *״׳״•>/ ,שלום 1 * 

. 1944 מס 

י. ת. 

שלום, אברהם בן לצחק (נם׳ 1492 , ספרד), פילוסוף יהודי 
ספרדי. ש' תרגם לעברית שני חיבורים לאטיניים: ילקוט 
למדעי־הטבע — מזטז^ט^ק 1113 ק 0111050 לאלברטום מגנום (ע״ע; 
״הפילוסופיה הטבעית״, כ״י המבורג 266 ); "שאלות ותשובות"(נדפס 
בתוך ״ליקוטי קדמוניות״, תר״ך, עמ׳ 152 ) — דיון בחלק מן 
ה״אורגאנון" לאריסטו, מאת מרסיליוס מאינגן. הקדמתו לחיבור 
אחרון זה — שבה התווכח עם מתנגדי הלימודים הכלליים והעיו¬ 
ניים — וכן המפתח לספר, פורסמו לפני־כן בידי א. יליבק ( 1859 ). 
ספרו העיקרי של ש׳ הוא ״נוה־שלום״ (קושטא. רצ״ח) — דרשות 
על חלק האגדה שבמסכת ברכות. ספר זה מעיד על שליטתו הרחבה 
בכל תחומי־הידע החשובים של זמנו, והוא עשיר בציטוטים מן הספ¬ 
רות הפילוסופית הערבית והיוונית. בספר בודק ש׳ את התאמתן 
למקרא ולאמונות היהדות של כמה שיטות פילוסופיות חשובות, 
ועיקר מטרתו להוכיח את אמיתות משנתו הפילוסופית של הרמב״ם. 
בנושא זה נקט ש׳ עמדת־ביניים, בין התפיסה הקיצונית של ר׳ לוי 
בן גרשם (ע״ע) — שלפיה התפשר הרמב״ם יותר מדי ע״ח הפילו¬ 
סופיה בנסיונו ליישבה עם אמונת היהדות — לבין עמדתו השמר¬ 
נית של ר׳ חסדאי קרשקש (ע״ע), שסבר כי הרמב״ם הרחיק־לכת 
מדי בוויתוריו האמנותיים בדרכו לקראת הפילוסופיה (וע״ע משה 
בן מימון, עמ׳ 554/5 ). בשאלות אמונה קרוב היה ש׳ לשיטתו של 
קרשקש, ברם, שלא כמותו סבר, כי אין מקום לבקר את הרמב״ם 
בזה, שכן באמת כזו גם היתה דעת הרמב״ם, אלא שלא הובן כהלכה; 
וע״כ ניסה ש׳ את כוחו בפרשנות הרמב״ם ברוח זו. 

אין בספר יצירה פילוסופית מקורית, וכל גדולתו בבקיאותו של 
מחברו בחומר העברי והלועזי, ובעיקר באבן רושד. ש׳ ייחס חשיבות 
רק למספר נושאים פילוסופיים בעלי אופי אמוני-דתי, ורק בהם טרח 
לקבוע עמדה מדויקת ומנוסחת כהלכה ובה דבק בעקביות. שאלות 
פילוסופיות אחרות — ובמיוחד כאלה שאפין טכני — נראו לש׳ 
משניות בחשיבותן, והוא נתפס לאי-דיוקים רבים׳ ואף לסתירות 

קלות, בהתייחסותו אליהן במקומות שונים בספרו. 

. 1964 ״ 5 .// / 0 , 00 * 1 > 4 \בנ 1 . 14 

?צלום, גךשם (גרהךד) (נר 1897 , ברלין), מכונן מחקר הקבלה 
המודרני, מגדולי חכמת-ישראל, חוקרי המיסטיקה ותולדות 
הדתות וההיסטוריונים היהודים בדורנו. ש׳ נולד למשפחה מתבוללת. 
בהשפעת ספריו של גרץ (ע״ע) התחיל להתעניין ביהדות ובתו״י, 
והחל לומד עברית: דבר זה גרם לריחוקו מבית אביו. באותן שנים 


הושפע מסופרים ומאנשי רוח 
ממזרח-אירופה — ביאליק, 
בובר, עגנון, ז. רובשוב (שזר) 
ואחרים — שעמהם התרועע 
בברלין בזמן מלה״ע 1 ; בהש¬ 
פעת שזר למד ש׳ יידית, וממנה 
תרגם לגרמנית את ספר "יזכור" 
לחללי ״העליה השניה״ ( 1918 ; 
הקדמה מאת מ. בובר). באותה 
עת הושפע מבובר (ע״ע) ומת- 
רומתו להכרת החסידות. ש׳ 
תרגם לגרמנית מכתבי ביאליק 
ועגנון. בשנים 1915 — 1922 למד 
באוניברסיטות ברלין, ינה, ברן 
ומינכן — תחילה מתמטיקה 
ופילוסופיה, ואח״ב בלשנות שמית; אך למעשה עסק בחקר תורת" 
הסוד. באין מי שידריכו בתחום זה, למך ש׳ בכוחות עצמו את לשון 
הקבלה, כדי שיוכל לחדור לעולמה ולהבין את מושגיה, מונחיה וסמ¬ 
ליה. פריו הראשון של מאמץ זה היתה עבודת-הדוקטור שלו, 035 
־ 831111 11 :>ט 8 — תרגום לגרמנית ופירוש ל״ס׳ הבהיר", הספר הראשון 
של ספרות הקבלה (סוף המאה ה 12 ; ע״ע בהיר, ספר); מחקר זה 
י״ל ב 1923 ( 1970 2 ). אותה שנה עלה ש׳ לא״י, ושימש (עד 1925 ) 
ראש המחלקה העברית והיהודית בבית־הספרים הלאומי בירושלים. 
הוא התאים את השיטה העשרונית בספרנות למדעי־היהדות. ב 1925 
נתמנה מרצה לקבלה ולמיסטיקה יהודית באוניברסיטה העברית, 
ובשנים 1933 — 1965 כיהן בה כפרופסור. מ 1946 עד 1952 היה ש׳ 
ממונה מטעם האוניברסיטה על הצלת אוצרות התרבות היהודית 
ששרדו מהשואה. ש׳ היה ממייסדי האקדמיה הלאומית הישראלית 
למדעים, ונשיאה — בשנים 1968 — 1974 . הוא היה עורך המדור 
"קבלה" באנציקלופדיה העברית, ותרם את הערכים המרכזיים בתחום 
זה. ש׳ זכה בפרסים רבים: פרס רוטשילד ( 1952 ), פרם ישראל 
( 1958 ), פרם מרד ( 1974 ), פרס ביאליק לחכמת-ישראל ( 1977 ) 
ופרסים בי״ל רבים ותארי "דוקטור (לשם) כבוד". ש׳ חבר במספר 
אקדמיות לאומיות, ב 1969 זכה בתואר "יקיר ירושלים". 

בהוראתו באוניברסיטה העברית העמיד ש׳ את הדור השני וה¬ 
שלישי בחקר הקבלה. מפעל־חייו הוא תופעה נדירה — יצירת 
תחום־מחקר שלם בידי אדם אחד. לפניו עסקו רק מעטים בחקר 
המיסטיקה היהודית, וברוב המקרים מתוך דעות-קדומות, שקלקלו 
את שורת המדע. מחקריו הקנו לקבלה את מקומה במסגרת תו״י, 
חכמת-ישראל ותולדות הדתות והמיסטיקה. 

ש , חשף וזיהה טכסטים קבליים רבים שהיו טמונים באספי ב״י. 
במחקריו מתגלות בקיאותו בספרות הקבלה, דייקנותו בפרטים מצדם 
הפילולוגי והביבליוגרפי — ועם-זאת חדירה לעומק הרעיונות העק¬ 
רוניים ופענוח הסמלים הקבליים; ביקרתיות היסטורית חמורה — 
ועם־זאת ראיה רבת־מעוף של המשמעויות ההיסטוריוסופיות 
הרחבות. 

ש׳ פרסם מאות ספרים ומאמרים. תחילה עסק בחקר ח״<הר" 
וספרות הקבלה הקדומה, ואח״כ בתנועות משיחיות — השבתאות 
והפרנקיזם. פרסומיו על השבתאות נפתחו במסתו הגדולה "מצוה 
הבאה בעבירה" ("כנסת", ב׳, תרצ״ז; י״ל כספר בתשל״ג; נכלל 
ב״מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה״, תשל״ד), המס¬ 
בירה את התבססות השבתאים והפרנקיסטים על הקבלה הלוריאנית 
(ע״ע לוריא, יצחק בן שלמה). אח״כ פרסם טכסטים ומחקרים מרו¬ 
בים על השבתאות; במסגרתם חידש את הטענה בדבר שבתאותו של 
ר׳ י. איכשיץ (ע״ע), ובעקבות זאת התעורר פולמוס נגדו. ספרו 
"שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", א׳—ב׳, תשי״ז, הוא 




9:5 


של •ר, רעב ;וו ה־יד; — שלע־, ע. 


926 


גולת־ד״כותרת המסכמת את מחקריו בשבתאות (תרגום אנגלי — 
1973 ). 

ש׳ עמד על התסתחות תורת־הסדד בזיקותיה לנסיבות ההיסטוריה 
ולחיי הרוח והתרבות, כגון: ההשפעה שהיתר. לתנועת הקתרים 
(ע״ע) בפרובנס על הקבלה; שרשיה של השבתאות בשואת גלות 
ספרד! תרומת האנוסים לח; הסיוע שהסתייעה ההתעוררות השב¬ 
תאית בהגמוניה הרוחנית שהיתה אותה עת לא״י; התפקיד שמילאה 
התנועה הפרנקיססית בחדירת המודרניזם לחברה היהודית* ועוד. 
הוא הדגיש את "המחיר הכבד ששילם העם היהודי בעד המשיחיות" 
(לימים הבהיר ש/ שמשפט זה פורש — שלא כהלכה — כאילו הוא 
אנטי־משיחי [בתוך: דברים בגו, עמ׳ 33 , תשל״ו]). 

ש׳ עסק בעיקר בחקר תולדות הקבלה, ובאמצעותו פתח אפקים 
חדשים בתו״י והבליט את האופי הדיאלקטי של התפתחות היהדות. 
הוא העלה את חשיבות הקבלה בתו״י — בניגוד למגמה הרציונליס¬ 
טית ששלטה בחכמח-ישראל, הן בתיאור ההיסטורי (כזה של גרץ), 
והן בהערכה הפילוסופית (כזו של הרמן כהן [ע״ע]). במגמה רציונ¬ 
ליסטית זו נתפסה הקבלה — מבחינה היסטורית — כראקציה חשוכה 
לרציונליזם של הפילוסופיה היהודית ביה״ב; מבחינה פילוסופית 
נתפסה הקבלה כסילוף "היהדות האמיתית", שסמלים מיתיים ומיס¬ 
טיים זרים לה, מפעלו של ש׳ מציג את הקבלה לא-רק כתחום מתחומי 
המחשבה היהודית, אלא כמפתח וכדגם להבנת תהליכים שונים — 
ואף מנוגדים — בתחום הדת. 

ש׳ הצביע על חשיבות היסודות והסמלים המיתיים ביהדות. ועל 
התפקיד המכריע שמילאו בהתפתחויות בתחומי חדת והחברה בתו״י 
בזמן־החדש. הוא הראה, שיסודות אלה לגיטימיים ביהדות ומופיעים 
בה מאז ימי הבית־חשני. ממפעלו של ש' עולה תפיסה עקרונית של 
תדי, ולפיה היהדות היא ממשות הלובשת צורות שונות, והשומרת 
עם־זאת על אחידות פנימית ועל חיוניות שאינה מתמצית בגילוייה 
ההיסטוריים החלקיים. 

על מצב המחקר בחכמת־־ישראל ועל עצם מטרת המחקר פרסם 
ש׳ את מאמרו "מתור הרהורים על חכמת-ישראל" (לוח הארץ, 
תש״ה; כעת בתוך: ״דברים בגו״. תשל״ו), שבו קורא ש׳ לחקירה 
נטולתיפניות אידאולוגיות. שתגלה את שיעור-הקומה האמיתי של 
היהדות. 

אין השתמעויות כלליות אלו מתוך מחקריו המדעיים של ש׳ 
אמורות במפורש במרבית כתביו, ועובדה זו פתחה פתח לפירושים 
שונים שניתנו לדעותיו בשאלות־יסוד בהבנת היהדות, תו״י והציונות. 
אחד ממבקריו החריפים בנושאים אלה היה ב. קורצויל (ע״ע), אך 
ש׳ לא הגיב על הדברים. 

ש ׳ נקם עמדה בשאלות־השעה: הוא נמנה עם חברי "ברית שלום" 
(ע״ע), היה. מקורב לתנועת-העבודד. ולב. כצנלסון (ע״ע) והרבה 
להגיב על נושאים שונים במאמרים ובמכתבים (חלקם כונס בספרו 
"דברים בגו", תשל״ו). 

אחדים מספריו החשובים של ש׳ התפרסמו בשפות שונות; שניים 
מהם תורגמו לעברית בספר "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", 
תשל״ו, שבו הציג ש׳ את מושגי־היסוד במיסטיקה היהודית, בתורת 
האלוהות, בתורת הנפש. בתורת הרע ועוד. 

אח ספרו המקיף על הזרמים השונים במיסטיקה היהודית — 
שהיה מחיבורי-היסוד בחקר הדת והמיסטיקה — כתב אנגלית: 
756015111 ^ 1 6851 *€[ "! 65 ת 0 < 1 ("זרמים עיקריים במיסטיקה יהודית"), 
1941 . הספר תורגם לצרפתית ( 1950 ), גרמנית ( 1957 ), איטלקית 
( 1965 ) ופורטוגלית ( 1972 ). מחקרו של ש׳,,ראשית הקבלה" פורסם 
תהילה בעברית (תש״ח); אח״כ הורחב ופורסם בגרמנית — - 01 
1962 , 313 < 1 <: 1£31 ־!ס!.* :>£ת 61 ת. 4 6 ת 11 1.10£ ־ 1 ק 5 . ב 1966 י״ל בצרפתית. 
עבזדת-יסוד ביבליוגרפית בתהום זה פרסם ש׳ כבר ב 1927 — < 811 

£38631151103 13 ו 1 ק 3 ז 110£ . 


נסיונו של ש׳ לחשוף את המקורות הקדומים של תורת־הסוד 
בישראל סוכם במחקרו על היסודות המיסטיים ביהדות בתקופת 

הב י ת'השני ־— 5 ) 311 75601801 ) 11 313 6 3 .] 1 ־ 601 < , 011056015111 01.71813 [ 

1960 , 11600 ) 3 ־ 11 13101110110 . מאמריו על הרעיון המשיחי בישראל 
(כולל ויכוחו עם מ. ברבר על דרכי חקר החסידות) כונסו ב 760 
111631801 ת 1 503 >! 5513010 ;>^ ("הרעיון המשיחי ביהדות"; י״ל בצרם׳ 
1974 ), 1971 . רוב המאמרים הכלולים בספר תורגמו לעברית. עוד 
מאמרים (בגרמ׳) פרסם ש , בקבצי 1163103 (, 1 ־ 111 , 1963 — 1973 , וכן 
בפרסומים של כינוסי £131105 במשך שנים רבות, 

ש׳ הו״ל את כתביו ומכתביו של ידיד נעוריו, וולטר בנימין, 
( 8601301111 . 7 \\! 1892 — 1940 ), חוקר ספרות והוגה־דעות, וערך 
ספר־מסות עליו. ב 1977 פרסם ספר אוטוביוגרפי העוסק בתקופה 
עד עלותו לארץ — 610531010 [ 0308 110 ־ 801 תס^ ("מברלין 
לירושלים"). 

ביבליוגרפיה של כתבי ש׳ רוכזה בתוך: מחקרים בקבלה ובתול¬ 

דות הדתות, מוגשים לג, ש׳, תשכ״ח; מ. קטן (עורך), ביבל׳ של 

כתבי ג. ש/ תשל״ח. (הוצאת האקדמיה הישראלית הלאומית למד¬ 

עים — במלאות לג. ש׳ 80 שנה). 

י. תשבי, על משנתו של ג. ש׳ בחקר השבתאות (בתוך: נתיבי אמונה 
ומינות), 1964 ; א. א. אורבך, על ג. ש׳(מולד, א׳) תשכ״ח; י. רוזג־ 
צויג, קבלה ומהפכה; על דרבו של ג, ש׳ (שם) ז ש. י. עגנון, ג. ש׳ 
(בתוך : מעצמי אל עצמי), תשל״ו ־, נ. רוטנשטרייד, על הגות שבחקר 
(מאזניים, מ״ו), תשל״ח; 0 טש ז .ל) . 8 .ס #71 , 460010 . 771 

״. 7/5 ,: 41101 •א ; 1967 2011:11118 ■ 101101 ־ 2111 

- 1/1£0 £0 ( £111 '<£. 772/1011 ע■ 8 

. 1979 ,. 8 . 0 , 111310 .ר 1 
יו. ב.־ש, 

שלום, יש. (שס־העט של שלום יוסף שפירא; נו , 1904 , פרצ׳ב 
[פולניה]) , משורר ומספר עברי. גדל בחצר אביו, האדמו״ר 
והצייר אברהם יעקב שפירא מדרוהוביץ/ וסבו. האדמו״ר הציוני, 
חיים מאיר יחיאל שפירא. עם פרוץ מלה״ע 1 עברה משפחתו לווינה, 
ושם החל בכתיבת שירים, תחילה בגרמנית ואח״כ בעברית. ב 1922 
עלה לא״י ולמד בביהמ״ד־למודים ״מזרחי״ בירושלים. ב 1926 היה 
בין מייסדי כפר־חסידים, ועסק שם בהוראה. בשנים 1930/1 למד 
פילוסופיה בארלנגן, גרמניה. מ 1939 עוסק בעבודה ספרותית בלבד. 
בשנים תשכ״ב/ג—תשב״ח/ל היד, יו״ר אגודת הסופרים. ומתשל״ג — 
נשיא האגודה. שיריו כונסו בכרך אחד (״שירים״, 1949 )׳ וכלל 
יצירתו — ב 12 כר׳ (תשכ״ו—תשל״ה). ש׳ תרגם לעברית שירה 
אירופית ויידית. ש׳ זכה בפרס-טשרניחובסקי על תרגום הסונטות של 
שיקספיר (תש״ג), והוא גם חתן פרס-ביאליק, פרם־ישראל ופרסים 
ספרותיים אחרים. 

יצירתו בפרוזה היא ברובה בעלת אופי אוטוביוגרפי, בסיפור 

,.עלית זקני ז״ל" ("אדמה ושמי 
שמים׳/ תש״ט) תיאר ש׳ את יל¬ 
דותו בגולה ואת עליית משפחתו 
ארצה, בהנהגת סבו. בספריו "יומן 
בגליל", תרצ״ב, ו״הנר לא כבה; 

מחיי משורר בארץ", תשי״ב, תיאר 
פרקים מחיי היישוב בארץ, בעלי 
קווים אוטוביוגרפיים, 

במרכז מחזהו "שבת העולם" 

(תש״ה) עומדת מרידתו הרעיונית 
של אלישע בן-אבויה בהלכה, מרי¬ 
דה הניזונה גם מאהבתו הנכזבת 
לברוריה, אשת ר׳ מאיר. מחזהו 
"יריות אל הקיבוץ" (ת״ש) עובד 



ש. ש 5 ום 
(אזסד "גנוים") 


9:7 


של ־גי, צ. — שלודדאל־גים 


928 


כידי מבס ברוד — ע״ם גרסתו המאוחרת, ״דן השומר׳/ תש״ה — 
לליברית לאופרה עברית מאת מ. לברי (ע״ע). יצירתו לילדים — 
״כוכב התקומה, פואמה לבני הנעורים״, תשל״ב — נדרשת במידה 
רבה לנושאים לאומיים. 

שירתו של ש׳ ספוגה מראשיתה במתח אמוציונלי, בפאתום 
ובמסתורין. חתירתה לגילוי המשמעות החבויה במציאות שמעבר 
לנגלה צוינה לא־אחת כבעלת זיקה למסורת־השירה הסימבוליסטית, 
תוך הטעמת דרכה הייחודית. במרכז שירתו עומד ה״אני" המצר על 
הקרע שבינו לבין המציאות, והתוהה על סודות ההורה. מחמת העדר 
סמכות אלהית, הופך ה"אני" למרכז ההוויה, הוא מנסה להסדיר את 
המציאות ע״י איחוד מיסטי בינו לבין העולם. ברוח זו מסתיימת 
הפואמה "יהי אדם" ("פלא גמע", תרצ״ד), שהיא מביטוייה המוקד¬ 
מים של תפיסה זו, הרווחת בשירת ש/ מחזור־השירים "שער החמי¬ 
שים" ("פנים אל פנים׳/ תש״א) מגולל במבנהו המורכב והמחושב 
את מסכת חיפושיו של ה״אני״. מעולם הילדות — תחנתו הראשונה 
של המסע — הוא יוצא לבחון את אפשרות הגאולה הטמונה בבדי¬ 
דות, באמתה באל, ברעות, באהבה לעם ולמולדת. המפתח לפתרון 
הוא, כמובן, ב״אני" עצמו, אשר כדי לגבור על המכשולים העומדים 
בדרכו, מסיים את המסע בצלילה אל תוככי הנשמה. 

היסוד המיסטי מצוי גם בשירת-האהבה של ש׳ ז שלושת מחזורי 
הסונטות: "מעבר הדם". "האשה" ו״חנינא בני"("פלא גמע" תרצ״ד), 
הם משיאיה הבולטים. לעומת המבנים הקצרים והחריזה הלא־סדירה, 
המאפיינים חלק משירתו המוקדמת, מדגימים מחזורים אלה את 
פנייתו של ש׳ אל הפואמה המורכבת ורחבת־ההקף ואל החריזה 
המוקפדת הרווחת ביצירתו. שיריו אלה .נוטים להפגנת־רגשות 
קיצונית, ניסוח פאתטי ויצריות גועשת. הקשר הארוטי מופיע בהם 
כביטוי לכיסופו של ה״אני" למגע עם הפלאי וליניקת החיתיות ממנו. 
דמותו של חנינא הבן — נציגו של הדור הראשון לתקומת העם 
בארצו — היא דוגמה לכך שהדראמה האישית והמטפיסית בשירת 
ש׳ מהווה לעתים קרובות גם בבואה של הדראמה הלאומית. כך גם 
מבטאים גלגוליו של היהודי המודרני בפואמה האוטוביוגרפיה, "און 
בן פלא" (ת״ש), את הכמיהה אל הפלא הנעלם, הצופן בתוכו את 
חזון התחיה הלאומית והאישית כאחת. ב״ספר חי רואי" (תשכ״ג) 
העלה ש׳ בעצמה רבה מומנטים אלה של מאבק לתקווה. זהו מאמץ 
של התגברות על קרע נפשי ע״י היטהרות רוחנית, שפירושה השתח¬ 
ררות מפיתויי הטומאה, היצריות והחטא, ובמיוחד מן החטא הארוטי. 

החל במאורעות תרפ״ם, שהדיהם מופיעים בפרוזה שלו ("יומן 
בגליל") ובשירו "מתוך הלהבות" ("מי?" תר״ץ), ליוותה יצירתו 
הספרותית של ש׳ את האירועים שהסעירו את העם היהודי בארץ 
ובגולה. הוא העמיד את שירתו ה״ציבורית" לרשות המאבק לתקומה 
הלאומית, והיא נוקט בה נימת הזדהות, לעתים בעלת אופי המנוני. 
בשירים אלה כותב ש׳ על ההתיישבות החלוצית, ההפעלה, מלחמת 
העצמאות והקמת מדינת׳ישראל. פרקי-שירה המוקדשים לתיאור 
שואת יהדות אירופה נכללו בספרו "אילן בכות" (תש״ו); נודעו 
במיוחד השירים "תהלוכה" ו״דודי ר׳ אהר׳לי", המעלים את גורל 
בני משפחתו. 

בשנים האחרונות גוברת בשירת ש׳ נימת תוכחה; המופנית אל 
מצב האומה, ובעיקר אל בני הדור הצעיר. בספרו "מחתרת השיר" 
(תשל״א) הוא מבטא את תחושת זרותו ואת הסתייגותו מדרכה הנוכ¬ 
חית של הספרות העברית. 

בשיריו של ש׳ ניכרת יניקתו מעולם הסמלים והרעיונות של 
הקבלה והחסידות. בספריו האחרונים חווה המשורר את חוויית 
ההזדקנות ואת החרדה מפני ההשתכחות ("כי פנה יום", תשל״ד), 
בספרו "אור הגנוז" (תשל״ו) חוזר ש׳ לבעיות אלו ומפרש את 
העמידה לנובח המוות כחוויה מיסטית. 

בסגנונו עושה ש׳ שימוש נרחב בלשון המקרא. הוא מעבד אותה 


לצירופים מיוחדים, המבטאים את עולמה ההגותי והחווייתי של 
שירתו. בנוסף לאפיה הרטורי של שירת ש' בולטת נטייתה למוסי¬ 
קליות, המנצלת אפקטים של ריתמוס וחריזה. המוסיקליות והמטפו־ 
ריקה תורמות לבנייתה של החזות הסימבוליסטית בשירים, שעיקרה 
חריגה מן המוחש וערעור הוודאות שבקונקרטי. 

י. שה־לבן, שירת ש. ש/ 1949 ז ב, קירצוויל, בין חזון לבין האבסורדי, 
54 — 110 , תשכ״ו! ש. אבנרי (עורך), ש. ש/ הדים, תגובות ומאמרים 
על שירתן, תשל״ג. 

ח. חב. 


$לדם״האלהים (לאט׳^ס שמה של תנועה שקמה בשלהי 
המאה ה 10 , ביזמת הכנסיה באירופה־המערבית, במטרה 
לבלום את האלימות ואת האנארכיה הפאודאלית, ע״י כפיית שלום 
(להלן ש׳), כהגשמת הרעיון הנוצרי של ש׳ בין המאמינים. התנועה 
קמה בתגובה על התגברות האנארכיה והאלימות בתופעת יומיום — 
במיוחד בצרפת (ע״ע, עמ׳ 915 ) — מחמת חולשת המלוכה והסניו־ 
דים הפאודאלים הגדולים והתעצמות הסניורים הקטנים (את 1 ג €1 )ג! 01 ). 

ב 987 החליט כינוס כנסיה בשארו (*.סס!•!!! 011 < כיום בדפרטמנס 
ויו) לאסור — באיום של חרם — מלחמות בין נוצרים, ופגיעה 
ברכוש הכנסיה, בשאינם־לוחמים, בתבואה, בשדות ובסחורות שבידי 
רוכלים, לקראת סוף המאה ה 10 אימצו ההגמונים את צעדו של 
הגמון לה-פיאי (ץ״ כ 1 * 1 < כיום בדפרטמנט לואר), שב 990 כפה על 
כל אנשי הדיוקסה שלו להישבע לו אמונים לשם שמירה על שה״א. 
בדיויקסות רבות הקימו ההגמונים ״אגודת ש׳״ ס 0111111 בתסס) , 

שאיגדה את כל הנשבעים, והם חויבו להעלות "מם ש׳" למימון לוח¬ 
מים, שיכפו את שה״א בכוח הזרוע. בכך חוזק מעמדם של ההגמונים 
באדונים פאודאלים, שהרי לא היה הבדל בין שבועת־הנאמנות של 
וסאל לאד 1 ניו, ובין שבועת-האמונים להגמונים לשם שמירה על 
שה״א, ורבים מבין הנשבעים היו לווסאלים של הכנסיה. 

הצלחותיה של תנועת-הש׳ היו מועטות, לפי שאיסור מלחמה 
נגד את מהות הפא 1 דליות, ולפי שהמלחמות למען כפיית הש׳ גרמו 
המשך האלימות. לפיכך חושם במאה ה 11 הדגש ב״שביתודהנשק 
של האלהים״ (שה״נ< 1 < 1 ^ג 61 זיל). זו נקבעה לראשונה ב 1028 , 
באסיפת ראשי הכנסיה ברוסיון (( £01155111011 ) שבדרום־צרפת, והיא 
אסרה מלחמות 4 ימים בשבוע (מיום ה׳ עד יום ב׳) ובימי חג, וכן 
השאירה על כנם את האיסורים לפגוע בשאינכדלוחמים וברכושם. 
האיסור לתקוף כנסיות, אנשיהן ורכושן, נשאר בעינו וכונה "שלום 
הכנסיה״ (^ 0001081 ^?). תנועת שה״נ הצליחה יותר מקודמתה, 
ומרבית "אגודות הש׳" שהקימו ההגמונים עברו אליה. הצלחתה 
היחסית, ובעיקר יקלתה של הכנסיה להגדיל את כוחה באמצעות 
"שבועות הש"/ הניעו גם סניורים חילונים להצטרף אליה, הן 
בצרפת (דופסי אקויטניה ובורגונדיה) והן בספרד ובאיטליה. משלהי 
המאה ה 11 ניצלו שליטים פאחדאלים חזקים את שה״נ כדי להפכה 
ל״שלום הנסיכות", במיוחד בפלנדריה ובנוירמנדי. עקרונות "שלום 
הנסיכות" של נ 1 רמנדי הועברו לאנגליה והיו היסוד ל״שלום המל¬ 
כות" של וילים הכובש. 

בוועידת-הכנסיה בקלרמון ( 1096 < ע״ע מסעי־הצלב, עמ׳ 1111 ) 
נקבעו תקנות שה״נ, והאפיפיור אורבן 11 (ע״ע) נתן להן תוקף בנצ¬ 
רות כולה. במאה ה 12 סייעה תנועת-הש , לחיזוק מעמד המלוכה 
בצרפת. ב 1121 נעשה נסיון להנהיגה בגרמניה (ע״ע, עמ׳ 423 ), 
בעטיה של מלחמת האינוסטיטורה, אך הקיסר הינריך ז \ היה חזק 
דיו ולא נזקק לה. ב 1142 הונהגה שה״נ באנגליה, שהיתה שרויה 
באנארכיה בעקבות המאבק על המלוכה בין סטיון (ע״ע) למתילדה. 
ואולם, במאה ה 12 עברה יזמת תש׳ בהדרגה מידי הכנסיה לידי 
המלכים, פרט לאזורים בדרום־צרפת ובמרכזה. בוועידת־לטראן 
השניה ( 1139 ) הוכרה סמכות המלכים לשפוט עבירות על שה״א, 
וב 1157 חרקק לואי 1 ך׳\ (ע״ע) את שה״א כשלום המלך ( 16815 **נ). 


929 


שלו 5 ה<ל״י: — שלו:• ■ןליכם 


930 


11114 * $111461 6 ) 001 ^ 11 */ 16 (/ 11 £ 116 */ 6 ? 7 1 *}( 511441111 , 0 ־ 1 ־) ) 1111 ־ 1 .. 0 
, 11 (£ £0 71114 114 * 1 141 * 11 $ 1 ) 00 , 101101100 ־ 1 . 11 ; 1892 , 1114111 ( 1-011411 
: 10 ) 101 411 ־ 011 ׳# 10 5 01611 41 1 ' 161 ) 10 11 ( 1 , 1964; 0111x115 
76061 7/11 ,ץשז 1 >^\ 00 .[ .י? . 11 ; 1966 ,(: 2£1 ס] 0 .. 8 3 5 :!?!!ס 5 ?£ת 1012 \ 

נ( 1 ז \.]^ ,]ם 1€5£ ? 1 ) 10 ] 35 ?) /( 1 * 011111 */ 1111 ' 7111 * 11 004 / 0 61 ) 1 ( 7 0114 

. 1970 

אר. גר. 

$לום עליכם ( 1859 , פריאסלאוו [אוקראינה] — 1916 , גיד 
יורק), כיבויו הספרותי של שלום רבינוביץ! מגדולי סופריה 
של היידית (ע״ע, ענד 803 ) החדשה. 

ש , התחנך בבית אביו, "גביר", למדן ומשכיל, הסיד וממוקירי 
הספרות העברית, בעיירה וורונקובו, הסמוכה לעיר־מולדתו. לאחר 
זמן נתרוששה המשפחה וחזרה לפריאסלאוו, וב 1872 מתה האם, 
והילדים נשלחו אל הוריה בבז־הוסלאוו. בבית זקנו, חסיד חב״ד, שהה 
ש׳ כשנה. בשובו לביתו מצא אם־חורגת רעה, שאת גידופיה הנציח 
בספרו "פונעם יאריד" ("חיי-אדם"). בשנים 1873 — 1876 למד ש׳ 
בביה״ס המחוזי, וסיימו בהצטיינות. בתקופה זו הרבה לקרוא ספרות 
מקורית ומתורגמת בעברית, רוסית וגרמנית. בעל־אחוזה יהודי, 
עשיר ומשכיל, העסיקו כמזכירו הפרטי וכמורה לבת-זקוביו, באחו¬ 
זתו שבסופיובקה, ושם בילה ש׳ את שלוש השבים "הטובות. היפות 
והמאושרות־ביותר" בחייו. בהיוודע לאב דבר אהבת בתו למורה, 
נאלץ ש׳ לעזוב ( 1880 ), ואז נבחר ל״רב-מטעם" בלובן. שם פרסם 
את מאמריו הראשונים ב״המליץ", ועליהם חתם בשמו המלא. הקש¬ 
רים בינו לבין תלמידתו, אולגה לויב, נתחדשו, וב 1883 נישאו השניים. 

סיפורו הראשון של ש׳, "צוויי שטיינער"("שתי אבנים"), הופיע 
ב״יודישעס פאלקסבלאם" בהמשכים (יולי—אוגוסט 1883 ? נכלל 
במהד׳ הסובייטית [ 1948 ] בלבד). כעבור חודש התפרסם הפליטון 
״די וויבארעם״ (״הבחירות״) — שעליו חתם לראשונה בשמו הספ¬ 
רותי — ואחריו ראתה־אור סדרת פליטונים, "די איבערגעכאפטע 
ברירו אויף דער פאסט" ("המכתבים שנתפסו מהדואר"). במצוות 
חמיו בטש ש׳ את משרתו בלובן, והשתקע בבילאיה צרקוב (שדה 
לבן) כפקיד בבית משפחת ברודסקי. ש׳ המשיך לפרסם פליטונים, 
בעיקר בצורת איגרות — סגנון שהיה חביב עליו כל ימיו — וכן 
מאמרים, סיפורים קצרים ואף שירה — שממנה חדל כעבור זמן 
קצר. ב 1884 הופיע סיפורו ״נאטאשא״ (אח״כ כינהו "טייבעלע") — 
ראשון ל״יוגנט־ראמאנעך ("סיפורי הנעורים") שלו. מאז מזדקרת 
לעין ההבחנה שמתח בין כתיבתו הפליטוניסטית-שחשבה לפחותה— 
לבין צורת הרומן, שבה ראה את המסגרת הספרותית הנעלה. בין- 
היתר מעידים על כך גם נסיעותיו החוזרים בתחום הרומן — חרף 
הכשלונות שנחל לעומת הצלחותיו הרבות בתחומי הסיפור הקצר, 
ההומורסקה, הפרודיה, המונולוג המפותח ואף הסיפורת הרומנטית, 
ב 1884 פרסם ש׳ את סיפורו הרוסי הראשון, "מייצ׳טאטיילי" 
("החולמים"), שהוא, לדבריו, בבואה חיוורת של "מסעות בנימין 
השלישי" למנדלי מוכר ספרים (ע״ע), שאותו העריך מאד. 

אחר מות חמיו, ב 1885 , הופקדה בידי ש׳ האפוטרופסות על 
העזבון הגדול, והוא נכנם לעולם העסקים בקייב, אעפ״כ הופיעו 
ב 1886 , בזה אחר זה, שני הסיפורים "די וועלט-רייזע"("המסע סביב 
העולם״) ו״קינדער-שפיל״ (״משחק ילדים״) — השבי ל״סיפורי 
נעורים״ — ומלבדם פרסם סררת פליטונים ביקרתית־משכילית. 
ב 1887 הופיעו, נוסף על פליטונים ומאמרים. גם סיפורים קצרים, 
שאחד מהם, "דאס מעסערל", עורר את מבקר ה״ווסחוד׳/ ש. דובנוב, 
לנבא לש׳ עתיד ספרותי מזהיר, ובכך נתחזקה החלטתו להמשיך 
ולכתוב ביידית. 

בתקופה ההיא טרם קמו ליידית סופרים בעלי שיעור-קומה — 
פרט למנדלי — אך לעומת-זאת כבשו שמ״ר (ע״ע שיקוביץ, נחום 
מאיר) וחקייניו את שוק קוראי היידית בהמון רומנים זולים. נגד 
תופעה זו לחם ש׳ — ובעקבותיו נרתמו למאבק גם אחרים — 


בעיקר בחיבורו "שמ״ר׳ס משפט" 
(״משפטו של שמ״ר״ז 1888 ), 
שבו פסל את עבודתו מבחינה 
רעיונית ואמנותית, והאשימו ב¬ 
פגיעה בהתפתחותה של הספרות 
היידית הצעירה, ומעל לכל — 
בהשחתת טעמם של קוראיה ה־ 
בלתי־מנוסים. בספר זה נתן ש׳ 
ביטוי להשקפותיו־הוא בנושא — 
מעין "אני מאמין" ספרותי, שלא 
נטשו עד סוף ימיו. 

באותה עת פורסם סיפורו, "ר׳ 
סענדער בלאנק און זיין פילגע־ 
שעצטע פאמיליע"("ר׳ ם. ב. ומש¬ 
פחתו הכבודה מאד״), שהוא, בכותרתו המשנית, ״רומן ללא רומן״ — 
חידוש לעומת סיפוריו הקודמים. בהשפעת הסיפור הרוסי בנה ש׳ את 
כל הרומנים שלו סביב ציר משולש — האשה ושני הגברים בחייה. 
מול הגבר האהוב והחלש, המתכחש לה, ולעומתו הגבר הנאמן והאו¬ 
הב, ניצבת גיבורה-למופת, כליל היופי והשלמות הנפשית, שברור- 
מראש, כי בחירתה הסופית תהיה תמיד נכונה. ב״סנדר״ ויתר ש׳ — 
פעם ראשונה — על האינטריגה הרומנטית, וזאת, כנראה, בעקבות 
ניתוח הרומן השמ״רי. למן סיפור זה — שהוא חלק א׳ של טרילוגיה 
שלא יצאה-לפועל — חל שינוי דראסטי בגישתו הרעיונית של ש , 
לרומן, ובצורת הביצוע האמנותית שלו, ומתגלים לראשונה כשרונו 
הרבגוני ולשונו הייחודית. 

ב 1888 הוציא ש׳ את הכרך הראשון של שנתונו "די יודישע 
פאלקסביבליאטעק" (״הספריה העממית היהודית״) — לספרות, 
ביקורת ומדע — כדוגמת ה״ווסחוד" הרוסי. ש׳ ריכז סביבו את מיטב 
סופרי היידית — מזקן סופר היידית א, ב. גוטלובר (ע״ע), ועד 
מנדלי וי. ל. פרץ — והוא עצמו פרסם בו את הרומן "סטעמפעניו", 
שבו ביקש לממש את רעיון "הרומן היהודי" כבעל דפום יהודי־ 
ייחודי מובהק, בכוח תפיסתו של מנדלי. הודות לש׳ הפך ה״רומן 
היהודי" למושג ממשי בספרות היידית. בכרך השני של שנתונו 
( 1889 ) פרסם ש׳ את הרומן היהודי השני, "יאסלע סאלאוויי"(יוסילי 
הזמיר) — השני אחרי "סטעמפעניו" בסדרה על חיי אמנים יהודים. 

לקראת סוף 1890 הפסיד ש׳ את רוב הונו; הוא נמלט לרומניה 
ולצרפת, ומשפחתו עקרה לאודסה. ב 1891 , לאחר שחמותו פרעה את 
חובותיו, שב ש׳ לאודסה. הוא חזר לעסקי הבורסה, אך נתרושש 
כליל. בתקופה זו סרטם מספר סיפורים ברוסית, ביניהם ,.הרומן של 
סבתי״ — במתכונת ״הרומנים היהודיים״. ב 1892 הו״ל "דר קול* 
מבשר״ — לכרך ג׳ של ה״פאלקסביבליאסעק״, שלא הופיע מעולם — 
כולו מפרי עטו ובשמות-עט שונים. עיקרו: ״לאנדאן״ — חילופי־ 
מכתבים בין מנחם-מנדל, העושה בבורסה של אודסה, לאשתו שיינה 
שיינדל שבכתריאלכקה (וורונקובו). כאן הגיע ש׳ לשלמות הסגנון 
האפיסטולארי האהוב עליו, ובחן ההומוריסטי־סאטירי העשיר שלו. 
גיבור זה ליווה את ש׳ 20 שנה. ש' העבירו מאודסה ליהופץ (=קייב), 
ותיאר בסדרות נוספות — ״פאפירלעך״ (״ניירות״; 1895 ) ו״מיליא- 
בעז״ (״מיליונים״; תרס״י) — את כל הקורות אותו שם בנפלאות 
הבורסה ובנפתולי הפרנסה, עד להחלטה להגר לאמריקה. הסדרה 
האחרונה של המכתבים — על קורותיו של מנחם־מנדל באמריקה — 
פורסמה ב״היינט״ הוורשאי ב 1913 . 

דיווחיהן החטופים של שתי הדמויות המנוגדות, הקשורות זו בזו, 
נותנים ביטוי לתמורות שחלו בחברה היהודית דאז: המעבר מן העיי¬ 
רה אל העיר, קשיי-הקליטה בעיר הגדולה ותקוות ההגירה ההמונית 
לאמריקה על סף המאה ה 20 . מנחם־מנדל הוא סמל לדמות רדופת 
אשליות ורצופת אכזבות, דמות שמריצים אותה מכשלון אל דחי ואין 



ע 5 וס על'כם 
(ר״ 5 וום: ט. רהנם 5 ים) 




9*1 


שלו: ;לי: 2 


932 


בה כוח לעצור. ש/ שהתנסה בגורלה של הדמות, הצליח להפכה 
לגיבור המרכזי של הספרות היהודית דאז, ושל תחום נכבד מהחיים 
היהודיים שנכחדו. 

ב 1892 פרסם ש׳ — בצוותא עם י. ח. רבניצקי — סדרות מאמרים 
ביקרתיים בשם ״קבורת סופרים״, והמשיך בפרסומיו ברוסית. ב 1893 
חזר לקייב, עסק במסחר ובתיווך, ופרסומיו הצטמצמו מאד. ביידית 
לא כתב ש׳ כמעט דבר, אך הוא המשיך בסדרת "קבורת סופרים", 
וב 1894 פרסם את המחזה הסאטירי ״יקנה״ז״. ב 1895 י״ל סיפור, 
שכותרתו, בניסוח הסופי, היתה "דאם גרויסע געווינס" ("הזכיה 
הגדולה״) — ראשון לסיפורי "טוביה החולב", שהפך מאז לאחת 
הדמויות החשובות בספרות היידית: גיבור עממי מובהק, מיזוג של 
הפשוט והנאצל, ושל כל הטוב, הישר והנשגב, הגנוז באוצרות 
המוסר והרוח של העם. צמיחתו של ט 1 ביה ביישוב נידח, מרוחק 
מהווי העיירה המסרתי ומאווירת העיר הגדולה גם־יחד. קרבתו אל 
הטבע היא סוד שרשיותו, וחיי-העמל נוסעים בו בטחון ויציבות, 
החסרים כל־כך לגיבור המנוגד לו, מנחם־מנדל. השינויים בחברה 
היהודית פוגעים גם בביתו המבודד, אך אינם פוגמים בתפיסת־חייו, 
המעוגנת בעולם ההולד ונעלם ובערכים שחונך עליהם. לצורך סיפורי 
טוביה עיבד ער רובד לש 1 ני מיוחד, סיגל צורה מונולוגית בלעדית 
בסגנונה, והפעיל — לראשונה — את שיטת הפרסונה הספרותית, 
המאפשרת לשבור את רצף המונולוג ולשמור על מרחק נאות בין 
המספר לבין גיבורו, ועל אי-התערבות במתרחש. קרוב ל 20 שנה 
חזר ש׳ אל מעשי טוביה — והיתה לו בזה אמתלה לתגובה אמנותית 
על הקורה בתחום־המושב, בכך הפכה דמותו של טוביה למדיום אשר 
שיקף את סימני־ההכר של התקופה, וביטא את הלכי־הרוח שהתסיסו 
את התברה היהודית דאז. 

עם הופעת כה״ע ״דער יוד״ ( 1899 ) נתחדשו ביתר-עוז פרסומיו 
של ש/ ושמו הלך לפניו. באמצעות הסיפור ההומוריסטי הקצר חדר 
ש , לכל תחומי החיים. ב 1900/1 התפרסמו הסדרות על כתריאלבקה 
וה״אנשים הקטנים שלה". במקביל לעיירה, שמנדלי תיאר אותה מתוך 
זעם וסרקזם מצליף, העלה ש׳ את העיירה במילואה, וביחס שונה 
לגמרי — תערובת של דאגה רצינית, חיבה עמוקה וכאב מתובל 
בלעג היתולי. ביקרתו מגלה הבנה וסלחנות, האירוניה שופעת 
הומור מבריק, וכל-כולו מקרב את העיירה ומחבב אווזה ואת דמו¬ 
יותיה, למרות— ואולי דווקא בגלל—המוזר והמצחיק שבה. בתקופה 
זו גם הרבה לכתוב סיפורי־ילדים, מונולוגים, סיפורי אופי, מאמרי 
ביקורת, מערכונים ומחזות, וכן העלה — לראשונה — את נושא 
חברת־השוליים ("מאשקעלע גנב"; תרע״ג). 

ב 1903 י״ל בוורשה "אלע ווערק ["כל כתבי"] פון שלום עליכם" 

( 4 כר׳), ומספר סיפורים, ביניהם "מיליאנעך, י״ל בפולנית, מחזהו 
"צעזייט און צעשפרייט" ("מפורדים ומפוזרים") הוצג בהצלחה בת¬ 
אטרון הפולני בוורשה, 1905 , בתרגומו של י. אור. ש׳ היה אז הסופר 
היהודי היחיד שהתקיים מכתיבתו, אף כי מכר לשם כך את כל 
זכויותיו הספרותיות למו״לים. 

מהפכת 1905 גרמה למשבר עמוק בחייו. במקום שוויון וצדק 
הביאה החוקה — שיהודי רוסיה, וש׳ בכללם, תלו בה תקוות מרו¬ 
בות — לגל פרעות נרחב, שמאימיו נמלטו ש׳ ובני־משפחתו אך 
בנם. מדוכא וחסר־כל יצא ש׳ בדרכו לאמריקה, וזמן־מה התעכב 
בלבוב ( 1906 ). ב״פאגראס-בילדער" ("תמונות מן הפרעות"), ביקש 
לעורר את מצפון העולם. ש׳ הופיע בערבי-קריאה, ונתקבל בחמימות 
בכל ערי פולניה, בוק 1 בינה ורומניה. ש׳ קרא מיצירותיו בפני סטו¬ 
דנטים יהודים בשוויץ ובבלגיה, עבר בווינה, בפרים ובלונדון, 
וב 1907 בא לניו־יורק וזכה לקבלת־פנים נלהבת. שם כתב למען ב״ע 
באמריקר״יועסיה וגליציה, ערך את המחזה "שמואל פסטרנק" והמחיז 
את סיפורו י״סטעמפעניו". הצגות אלו לא משכו את לב הצופה האמ¬ 
ריקני, והדבר גרם לו צער רב, אף שהרבה לכתוב ולפרסם לא 


השתרש באמריקה, ולקראת קיץ 1907 שב לאירופה, השתתף כנציג 
ציוני ניו־יורק בקונגרס בהאג, והתיישב בשוויץ. 

בשנה זו הופיע בשני עתונים אמריקניים הרומן "דער מבול", 

שבו ביקש ש׳ להגשים את שחשב לאידאל ספרותי: סיפור ראליסטי 
גדול, רחב־ירייה, דוגמת הרומנים הרוסיים הדגולים בני־דורו. 
ברומן זה מופעלים גיבורים רבים ומועלות בעיות מתחומים שונים 
במישור עלילתי אחיד. רקע לרומן משמשת החברה היהודית סמוך 
למהפכת 1905 , ובמרכזו עומדים פער הדורות והמעמדות והפיצול 
האידאולוגי והחברתי למתבוללים, מהפכנים ושוחרי הרעיון הציו¬ 
ני — רעיון שש׳ ראה בו את הפתרון הנאות, אף כי לא היחידי, 
לשאלה היהודית; כפתרון־ביניים טוב נטה לראות את ההגירה 
לאה״ב. אכן, יכלתו הרבה של ש׳ בצורות הקטנות, בעלות הפואנטה 
המיידית, לא עמדה לו להשתלט על סיפור ארוך ומסועף. הוא הכיר 
בכך, שב ועיבד את הסיפור, קיצרו בצורה דראסטית ואף החליף את 
שמו ל״אין שטורעם"("בסערה"). בד־בבד עם כשלון זה באה הצלחת 
הפדרה הראשונה של "מאטל פייסי דעם חזנ׳ס" (מוטל בן פייסי 
החזן) — גולת־הכותרת של גיבוריו, שילדותם תמה בטרם התחילה. 
דמותו קורנת הן ושובבות ילדותית, מהולים ברצינות ובפיקחות של 
אדם מבוגר, למוד סבל וייסורים. מעורה בענייני המבוגרים, בוחנת 
עינו של הילד את עולמם, בלשון משעשעת, על בל האכזריות שבת- 
מימותה. בחיתוך־הדיבור של הילד מתגלמת בכל עצמתה הסגוליות 
של שחוק תוך דמע, המייחדת את ש׳ יותר מכל. 

במסגרת הופעותיו ברוסיה ( 1908 ) חלה ש׳ בשחפת; הוא יצא 
לאיטליה, ושם רותק למיטתו שנה תמימה. אעפ״כ המשיך לטפל 
בסדרות שהתחיל בהן, והחל בכתיבת הרומן השלישי על חיי האמנים 
היהודים, "בלאנדזנדע שטערך ("כוכבים תועים"), שעלה בממדיו 
על קודמיו, אך לקה בכל הליקויים המאפיינים את הרומנים הגדולים 
שלו. הסיפור עופק בשחקנים, הנעים ונדים במסלולו ההיפטודי של 
התאטרון היידי — מבסרביה, דרך ארצות מזרח-אירופה ומרכזה, אל 
אמריקה — ומועלה בו מכלול הבעיות של התאטרון ואנשיו. ש׳ 
קורא תיגר על אווירת השחיתות ויחסי־האנוש המעורערים השוררים 
בו, ומצביע על רמתו הירודה, על הזלזול בצופים ועל המסחור 
השולט בו, במיוחד באמריקה. 

בכסף שנצטבר מנשפים שאורגנו לכבוד מחצית יובלו הספרותי 
( 1909 ) נפדו מידי המו״לים הזכויות על יצירותיו, ובכך נפתרה 
הבעיה הכלכלית שעמה התמודד ש׳ כל חייו. ב 1908 התחיל המו״ל 
הוורשאי "פראגרעס" להו״ל מהדורה חדשה של כתבי ש/ ועד פרוץ 
מלה״ע 1 הופיעו 16 כר׳. מו״ל מוסקוואי החל לפרסם את כתביו 
בתרגום לרוסית (של י. פינום), בפיקוח הסופר. ש׳ פרסם אז כמעט 
בכל כה״ע היידיים באירופה ובאמריקה. ב 1912 התחיל להופיע, 
בהמשכים, השלישי מבין הסיפורים הגדולים שלו, "דער בלוטיקער 
שפאס״ (״בדיחת הדמים״) — על רקע משפט בילים (ע״ע עלילות- 
דם, עמ׳ 860 ). על אף חולשותיו, המציינות את סיפוריו הגדולים, 
גם סיפור זה הוא נכס תרבותי רב־ערך. 

עד פרוץ מלה״ע 1 התגורר ש׳ בשוויץ, והרבה לבקר ברוסיה 
( 1914 ), בפולניה, בליטה ובארצות הבלטיות. בפרח המלחמה היה 
ש׳ בגרמניה. הוא נמלט לקופנהגן, משם היגר אח״כ לא ה "ב, ובה 
המשיך לכתוב ולהופיע. נוסף על סיפורים מחיי היהודים באמריקה 
כתב אז את המחזה "דאם גרויסע געווינס" ("הזכיה הגדולה"), 
שבדומה למחזותיו האחרים — ״דער אוצר״ ( 1908 ), "שווער צו זיין 
א ייד״ (״קשה להיות יהודי״; ע״פ ״בדיחת הדמים״, 1914 ) ו״טביה 
דער מילכיקער״ (״טוביה החולב״) — לא הוצג בחייו, באותה שנה 
פרסם ש׳ שני חלקים של סיפור־חייו הלא-נשלם, "פונעם יאדיד" 
(״חיי אדם״). לאחר מות בנו ( 1915 ) נתערערה בריאותו לחלוטין, 
וב 13.5.1916 נפטר, 

ב 1917 הוחל בהוצאת מהדורה שלמה של כתבי ש׳. ועד 1923 



933 


שלו:' ד.י:ג 


שלו:וי 


934 


י״ל 28 כר׳ ז אך רבות מיצירותיו המפוזרות טרם קובצו. בעידודו של 
ש׳ תרגם חתנו׳ י. ד, ברקוביץ (ע״ע), את מרבית כתביו לעברית: 
״כתבי שלום עליכם״, א׳—ג׳ (ווארשוי, ״השחר״), 1911 ! "כתבים", 
א׳ ב׳ (אודיסה, מוריה), תרע״ג/ד! "כתבי שלום עליכם", א׳ (מהד׳ 
שלישית! ווארשוי, ״השחר״), 1913 ! "כתבים", א׳—ב׳ (מהד׳ שניה; 
ירושלים־ברלין, מוריה), תרפ״ב! "כתבים", ג׳—ר (ת״א, דביר), 
תרפ״ח/ם; "כתבי שלום עליכם", א׳—י״ג (מהז" מתוקנת! ת״א, 
דביר), תרצ״ט—תש״ד! "כתבי שלום עליכם", א׳—ט״ו (מהז" חמי¬ 
שית שלמה מתוקנת! ת״א, דביר), תשי״ב—תשט״ו. ברקוביץ היטיב 
למסור את אווירת היצירה; ואולם, בהיות העברית אז שפת-הספר 
בלבד, נבצר ממנו לבטא את העממיות העסיסית של שפת המקור. 
הפשטות המסוגננת שביידית המדוברת קיבלה את פיצויה במיטב 
שבעברית הספרותית! בכך אמנם הוענק לתרגום מעמד מיוחד, אף 
כי עדיין רחוק הוא מרחק ניכר מן המקור. 

בשנות ה 70 תרגמו מיצירותיו לעברית גם: א. אחרוני ("שלש 
אלמנות״, 1969 ! ״שבעה סיפורים״, 1973 ; "סיפורי אלף לילה ולילה", 
תשל״ו; ״מנהם מנדל בורשה״, 1977 ; ״סיפורי הרכבת״, תשל״ט), 
ד. ירדן, תשל״ה, וא.אופק (״מוטל בן פסי״; סיפור ילד יתום), 1976 . 

ב 1926 ף 1928 ) י״ל בנידיורק "דאס שלום-עליכם בוך", עם 
מבואותיו והארותיו של י. ד. ברקוביץ. בספר כלולים חומר אוטו¬ 
ביוגרפי, ביוגרפי וביבליוגרפי, רשומות וכ״י שפורסמו לראשונה, 
ומקצת איגרותיו אל בני־משפחתו וחברים, ביידית, ברוסית ובגר¬ 
מנית. חלק ניכר ממכתביו, שלא נכללו ב״שלום־עליכם בור", פורסם 
( 1923/4 ) ב״דער טאג" הניו-יורקי, והאחרים טרם הופיעו בדפוס. 

את היצירות שכתב ש׳ במקורן בעברית, ואת אלו שעיבד ותרגם 
מחדש בשנים 1888 — 1892 ו־ 1901 — 1908 , כינס ח. שמרוק (תשל״ו) 
והוסיף מבוא והערות. 

מיצירות ש׳ ברוסית: ״שירים בפרוזה״ ( 1891 ), "טיפוסי הבורסה 
הקטנה״ ו״מאה אלף״ ( 1892 ) — נכללו בכרו 1 של "כל כתבי ש"׳ 
(כרכים 1 ~ד\), שי״ל במוסקווה ב 1971 . ב״ווסחוד" הפטרבדרגי הופיעו 
״הרומן של סבתי״( 1891 ) ו״מצוקתו של ר׳ אליקים״. ב 1898 פורסמה 
הסדרה "סיפורי הגיסד. "המעיל של הור מעלתו" ו״פונטה הגזלן" 
הופיעו ב 1898 . 

מאז מותו של ש׳ משמשות דמותו ויצירתו מקור להתעניינות 
בלתי-פוסקת, והפופולריות של כתביו, שתורגמו לשפות רבות, 
הולכת וגוברת. מקום ראשון בין הקלסיקנים היהודים נודע לו 
בבריה״מ. התאטרון היהודי הממלכתי "גוסס" העלה בהצלחה רבה 
את מחזותיו שטרם הוצגו, וסיסוריו "המבול", "כוכבים תועים", 
"מוטל בן פייסי החזן", "בדיחת הדמים", "החייט המוקסם" ("דורך 
סרערך) ו״מנחם מנדל" הוסרטו. השינויים במדיניות התרבותית 
בבריה״מ הביאו — לזמן קצר-יחסית — לידי שיגוי־עמדה כלפיו, 
ובראשית שנות ה 30 נמתחה ביקורת שלילית על יצירתו. 

העשור השני למות ש׳ ( 1936 ) כבר צוין בפרסומים ובתרגומים 
רבים, בעצרות ממלכתיות, ובמופעים בימתיים. אחרי מלה״ע 11 
תוכנן בבריה״מ להו״ל מהדורה מלאה של כתביו, ב 20 כר/ אולם עד 
לראשית החיסול של תרבות יידית (ע״ע, עמ׳ 806 ), ססרותה ויוצריה 
שם, לא ראו־אור אלא הכרכים א׳—ג/ בכרכים אלה פורסמו לרא¬ 
שונה כל יצירותיו הראשונות. 

המחקרים העיקריים ביצירת ש׳ נעשים בישראל, שבה נמצא — 
ב״בית שלום־עליכם״ ( 1 ח 1 ך בת״א ב 1965 ) — הארכיון שלו, שנאסף 
בקפידה רבה בידי בני משפחתו, ובמיוחד בידי י, ד. ברקוביץ. 

.(עבר׳: אבי ש״ע, תשל״ג) 1968 . 5 ^ 01/1 ? ׳*/ג. 1 * 

ש. ניגמר, ש״ע. זיינע וויכטיקסטע ווערק. זיין ד,ומאד און זיין ארם 

אין דער י״ידישער ליטראסור, 1928 י א■ וויעוויארקא, רעוויזיע, 1931 * 

מ. ווינער — א. בורשטיין, פראבלעמעם פון קריטיק, 1933 ; י. ד. 

ברקוביץ, הראשונים כבני-אדם, א—ה, תרצ״וו—תש״ג! ו. ו. סרונק, 

ש״ע (זיין וועזן און זיינע ווערק), 1937 ! הנ״ל, טביה או מנחם־מנדל 

אין יידישן וועלט־גורל, 1944 ! ד. בערנעלסאן, ש״ע, 1939 י וו. ראבי־ 


נואוויטש, מיין ברודער ש״ע, 1939 ; י. דרוקער, ש״ע, קריסישע עטיודן, 
1939 ! ע. ספיוואק, שלום עליכמ׳ם שפראן און סטיל, 1940 ; א. פינקעל, 
ש״ע (א מאנאגראסיע) 1959 ז א. בילין, ש״ע, 1959 2 ; נ. מייזל, אונדזער 
ש״ע, 1959 ; ש. ורסס, ש״ע: הערכות וגלגוליהן (מולד, יז), תשי״ט; 

ד. מירון, ש״ע, סרקי מסה, 1970 ; הנ״ל, מסות משולבות, 1978 ־ ד. ב. 
מלבין, האוניברסלי בש״ע, חש״ל; ח, שמרוק, "טביה דער מילכיקמר": 
לתולדותיה של יצירה (הספרות, 26 ), 1978 ; י. ברטל, דמות הלא־יהודים 
וחברתם ביצירת ש״ע (שם), 1978 . 

א• דר. 

$לום ?צכנא ( 1495 [לערך], לובלין — 1558 , שם), רב וראש־ 
ישיבה. אביו היה מוכסן וסוחר עשיר. ש״ש היה תלמידו 
המובהק של ר , יעקב פולק (ע״ע). סמוך ל 1520 נתקבל לרב ולראש- 
ישיבה בלובלין, ותפקידים אלה מילא למעלה מ 400 שגה. בישיבתו 
למדו כמעט כל גדולי־ההלבה בפולניה במאה ה 16 , ובהם חתנו. ר׳ 
משה איסרליש (ע״ע), המעיד עליו, כי "העמיד תלמידים הרבה מסוף 
העולם ועד סוסו, עד אשר כל רבני וגדולי הדור ההוא היו תלמידיו". 
נראה כי ש׳ פיתה את דרך הפלפול שלרש מרבו — כעדות ר׳ מאיר 
(מהר״ם) מלובלין וכתלונת ר׳ שלמה לוריא (ע׳ ערכיהם) — ויש 
להניח שזה היה סוד נהירת התלמידים לישיבתו, כרבו לא הותיר 
אחריו ש' ספרים, ולדברי בנ 1 נמנע מפסיקת הלכה מחשש שיסמכו 
על דבריו מכוח הכלל של "הלכה כבתראי". פסקו בעניין "סבלונות" 
נדפס בסוף ם׳ חידושי הרא״ה למסכת קידושין (הוסיאסין, תרס״ד), 
והשיגו עליו חכמי דורו, ביניהם ר׳ שמואל חכים מקושטא. ש׳ גם 
היה מעורב בפולמוס בעניין גט בפראג, וגם כאן עמד נגד רוב חכמי 
דורו. חידושים ספורים משלו מסר הרמ״א בספרו "דרכי משה". את 
מקומו בישיבת לובלין מילא בנו, ר׳ ישראל. 

ש. אסף, השגות הגאון ר' שמואל הלדי (סיני, ד׳), תרצ״ט; מ. א. 
שולוואם, התורה ולימודה בפולין וליטא (ביח ישראל בפולין. ב׳), 
תשי״ד; נ. י. הכהן, אוצר הגדולים, ח׳, תש״ל. 

'שלומי, עיירת־פיתוח בגליל המערבי, על כביש הגבול הצפוני, 
כ 3 ק״מ ממזרח לראש־הנקרה וק״מ אחד מגבול לבנון! 2,200 
תוש׳ ( 1977 ). ב 1950 יושבו עולים חדשים בכפר הערבי הנטוש 
בצה, ששרדו ממנו מספר מבנים, וביניהם כנסיה ומסגדים. עד-מהרה 
נעזב הכפר. ב 1956 נבנתה במקום מעברת פחונים גדולים, ואח״כ — 
שיכוני־קבע. עד ראשית שנות ה 60 אוכלס המקום בעולים מארצות 
צפון־אפריקה — יוצאי מרוקו ( 70% ) דיוצאי תוניס ( 25% ). ב 1960 
הוענק לש' מעמד של מועצה מקומית. 

המגבלות לפיתוח היישוב נובעות מריהוקו ממרכזי־תעסוקה, 
קרבתו לגבול והעדר תשתית כלכלית. רוב המפרנסים מועסקים 
במפעלי תעשיה באיזור, אד מחוץ ליישוב. ב 1977 הוקם בש׳ מפעל 
לעיבוד בשר, המעסיק בשלבי-ההרצה כ 200 עובדים. 

שלומים, פיצויים שקיבלה ישראל מגרמניה המערבית בשנים 
1953 — 1965 על גזל רכוש היהודים בגרמניה ובארצות שכבשה 
בימי שלטון הנאצים. השם ש׳ נבחר ע״ס האמור בישע׳ לד, ח. 

כבר בספטמבר 1945 ~ 3 חדשים אחרי תום מלה״ע 11 — הגיש 
ח. ויצמן (ע״ע) בשם ״הסוכנות היהודית״ תזכיר ל 4 מעצמות־ 
הכיבוש בגרמניה (אה״ב, בריה״מ, בריטניה וצרפת), ובו תביעה 
לפיצויים מגרמניה לעם היהודי על הנזקים החמריים שנגרמו ליהו¬ 
דים ואשר נאמדו ביותר משני מיליארדי ליש״ט. וייצמן ביקש לכלול 
תביעה זו במו״מ על תשלום פיצויים מגרמניה, ואולם מו״מ זה הגיע 
למבוי סתום, ואח״כ נפסק. 

בראשית 1951 הגיש שה״ח, מ. שרת, תביעת פיצויים בסד 1.5 
מיליארד דולר. התביעה נומקה בכך, שבישראל — ולפני-כן בא״י — 
מצאו מקלט 2 /י מיליון מנרדסי הנאצים, והוצאות קליטתם היו 3,000 
דולר לנפש. התביעה הוגשה ל 4 המעצמות; בריה״מ כלל לא הגיבה 
עליה, ואילו מעצמות־המערב הבהירו לישראל, שעליה להפנות את 
תביעתה לממשלת הרפובליקה הפדרלית בגרמניה המערבית, ולפתוח 




9 5 


1 


936 


שלו:י: — של יעמד ץ אל:םנדר 


במו״מ ישיר עמה. ב 27.9.51 הודיע ראש ממשלת גרמניה המערבית. 
ק. אדנאואר (ע״ע; כרך מילואים) על נכונות ממשלתו לתת ש׳ על 
פשעי הנאצים, וקרא לפתוח במו״מ עם נציגי העם היהרדי ומדינת- 
ישראל. חברי "הבונדסטג" (הבית־התחתון של גרמניה המערבית) 
שמעו את ההודעה בעמידה, ונציגי כל הסיעות תמכו בה. בעקבות 
הודעה זו הקימו 23 ארגונים יהודיים את "איגוד הארגונים לייצוג 
התביעות היהודיות החמריות מגרמניה״ ( 1511 ^ 10 011 €110€ ת £0 בו 00 
ץח 13 ח־ 001 ז 5 ח 3£31 צ 1 חנ 013 131 ז 431€ ג), ובתחילת דצמבר נועד בלוג* 
דון ראש ה״איגוד", נ. גולדמן (ע״ע), עם אדנאואר, והוסכם לקבל 
את הסכום שנקבה ישראל כבסים למו״מ. 

בעוד שבגרמניה חברו שיקולי מוסר ורצון להתנער מן העבר 
הנורא עם שיקולי מדיניות ורצון לטהר את שמה בעולם, עורר 
הצורר לשאת־ולתת במישרין עם גרמניה ולקבל ממנה ש' — ועי״ז 
לתת לה הכשר — חילוקי־דעות עמוקים בישראל, שלוו סערת- 
רוחות עזה. ב 7.1.52 , אחרי היסוסים שארכו חדשים רבים, הביא 
בדגוריון את עניין הש׳ להכרעת הכנסת. הוא הדגיש את הנימוק, 
שיש להחזיר ליהודים רכוש שדוד — כדי שהרוצח לא יהיה גם 
היורש — וכן שחש׳ דרושים לקליטת שארית־הפליסה. הוא לא הזכיר 
את כוונת הממשלה לשאת־ולתת במישרין עם גרמניה, אר הצעה 
זו היתה ברורה. תמכו בה 61 חברי מפא״י, מפלגות הדתיים והפרו־ 
גרסיווים, והתנגדו לה 50 חברי חירות, מפ״ם והציונים הכלליים. 
מחוץ לבניין הכנסת נערכה עצרת מתנגדי הש/ ובה איים מ. בגין 
באלימות אם יוחלט על מו״מ עם הגרמנים. משתתפי העצרת פנו 
אל בניין הכנסת! פרץ קרב אבנים וגז מדמיע בין המפגינים 
למשטרה, וחלונות הכנסת נופצו. בעקבות זאת הורחק בגין מישיבות 
הכנסת ל 3 חדשים. 

המו״מ עם הגרמנים ארר חצי שנה (מארס-ספטמבר 1952 ) 1 הוא 
הופסק פעמים מספר עקב מאמצי הגרמנים להקטין את סכום התביעה. 
ישראל הסכימה שגרמניה המערבית תשלם מיליארד דולר, והודיעה, 
כי את היתרה תתבע מגרמניה המזרחית (זו לא נענתה עד־בה 
[ 1978 ] לתביעה). ב 10.9.52 חתמו אדנאואר, שרת וגולדמן בלוכסנד 
בורג על הסכם הש׳. מדינות־ערב איימו על גרמניה המערבית בחרם 
אם יאושר ההסכם, וחילוקי־דעות בממשלת אדנאואר השהו את 
האישור עד מארס 1953 . בעת חתימת ההסכם הודיעה ישראל, שאין 
לראות בו הכרה מצדה בגרמניה. 

בהסכם התחייבה גרמניה המערבית לשלם תוך 12 — 14 שנה 
3 מיליארדי מרקים לישראל, ו 450 מיליון מרקים ל״איגוד הארגונים 
היהודיים". נקבע שישראל תשלם לגרמניה פיצויים בעד רכוש של 
גרמנים המוחזק בידיה — ובכלל זה רכוש הטמפלרים (ע״ע) — 
וסכום זה יופחת מסכום הש׳. אשר לכספי הש׳ — נקבע שחלקם 
ישמש לתשלום בעד הדלק שקונה ישראל מבריטניה, ורובם ישמש 
לתשלום עבור סחורות ושירותים מגרמניה. 

ישראל החליטה, שהש׳ לא ינוצלו לצריכה שוטפת, אלא לפיתוח 
המשק — החקלאות, התעשיה, התחבורה ומערכת החשמל. הוקמה 
"חברת הש׳", ולה משלחת־קניות בגרמניה המערבית. הגרמנים 
מילאו אחר ההסכם בדקדקנות, והשלימו אותו עד 1965 . הש׳ סייעו 
למיכון החקלאות ולפיתוח התעשיה והתחבורה, ובמיוחד לפיתוח 
צי־הסוחר! הם היוו 12% — 20% מכלל היבוא לישראל, ותרמו תרומה 
גדולה להתעצמות כלכלתה. 

ב 1956 נחקק בגרמניה המערבית חוק בדבר זכותם של נרדפי 
הנאצים לפיצויים אישיים, וחוקים שנתקבלו אח״כ הרחיבו 
את תחולתו. בישראל ישבו רבים מהזכאים לפיצויים, וכספי הפי¬ 
צויים האישיים — שלגביהם התקינה ממשלת ישראל תקנות מיו¬ 
חדות — היו לסעיף נכבד במאזן־התשלומים של ישראל► הפיצויים 
לתושבי ישראל היו כ 4 * מכלל הפיצויים האישיים; ואולם, הנתונים 
המדויקים על פיצויים אישיים ליהודים הם עניין לאומדן בלבד. 


ב 1960 הבטיח אדנאואר לבן־גוריון להמשיך ולסייע לישראל 
גם אחרי תום הש׳. יורשו, ל. ארהרד (ע״ע! כרך מילואים) מילא 
הבטחה זו עם כינת יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות ( 1965 ; 
ר׳ כרך מילואים, עמ׳ 520 , 533 ), וכן הסכימו יורשי אדנאואר לתו¬ 
ספת ש׳ לארגונים שייצג נ. גולדמן. ב 1964 יסד גולדמן בכספי ש' 
(כ 10 מיליוני דולר) את ח״קרן לתרבות היהודית" (!בתסבחש!^ 
€- 1 ס 11 נ 0 1511 ^! -! £0 1311011 ) 0011 ?), קרן זו, שמרכזה בניו-יורק, 
מממנת פעולות חינוך, מחקר, פרסומים ותיעוד (במיוחד על תקופת 
השואה). 

הש׳ והפיצויים גם־יחד היו פחות מ 3 ץ מכלל הנזקים החמריים 
שנגרמו ליהודים מידי הנאצים. חרף ההכרזות, שאין לראות בקבלת 
הש׳ התפייסות עם הגרמנים, גרמה קבלתן בדיעבד להתקרבות 
ולהתפייסות, ומשלחת הקניות — שישבה במתכות בקלן, ולא בבון 
הבירה — היתה למעין נציגות ישראל בגרמניה המערבית. ב 1965 
נקשרו קשרים דיפלומטיים תקינים ביניהן — ואז נחשב הדבר להשג 
לישראל. 

מסמכים בדבר ההסכם בין ממשלת ישראל ובין הרפובליקה הפדרא¬ 

לית של גרמניה, תשי״ג! פ. שנער, בעול כורח ורגשות בשליחות 

המדינה: יחסי ישראל-גרמביה 1966-1951 , 11967 נ. גולדמן, זכרובות 

(עמ ׳ 258-228 ), תשל״ב ; , 1 ש*} 0 ^ .א 

. 1967 

אה. א. 

שלומציון אלכסנךר־ה ( 67-140/139 לפסה״נ! מלכה בשנים 
76 — 67 ), מלכת יהודה, אשת ינאי (ע״ע) ויורשתו. שמה 
מופיע בצורות שונות: אצל יוסף בן־מתתיהו — סלומי או סלינה 
, 0 * 20X1 ); בספרות חז״ל — שלמתו, שלמצו, שלמינון, 

שלציון ושל ציון. יש הסבורים, ששמה, או קיצורו, היה שלומית, 
שלמה, שלומי, ואף שלום. במטבעות שטבעה מופיע שמה ביוונית 
בלבד (אלכסנדרה). 

השם ש״א מופיע אצל יוסף בן־מתתיהו (קדה״י י״ג, 320 ) כשמה 
של אשת אריסטובולום (ע״ע), שבמות בעלה שחררה את ינאי 
ממאסר והמליכה אותו. רוב החוקרים סבורים, כי המדובר באותה 
אשח, וכי ינאי נשא את אשת אחיו המת וחשוך־הבנים כדי לקיים 
מצוות ייבום. יוסף אינו מזכיר זאת בפירוש, ומתעוררות גם בעיות 
של הבדלי־גיל בין ינאי לש״א והאיסור על כהן־גדול לשאת אלמנה 
(ויק׳ כא, יד; אר לפי יחז׳ מד, כב, אלמנת־כוהן מותרת, ונראה 
שכך נהגו). לפיכך יש חוקרים הסבורים, שהמדובר בשתי נשים 
ששמן זהה. 

נראה שכבר בחיי ינאי, שלחם בפרושים, היה לש״א קשרים 
טובים אתם, ולפי מקורות תלמודיים היה מנהיגם, שמעת בן שטח 
(ע״ע), אחיה של ש׳. ינאי, שבסוף ימיו ביקש להשלים עם הפרושים, 
הוריש — בדומה לאביו יוחנן (ע״ע) הורקנום — את השלטון 
לאשתו! אר בעוד שצוואת הורקנום לא קוימה, נתקיימה צוואת 
ינאי וש״א היתה למלכה, ובכורה, הורקנוס (ע״ע) — לכוהךגדול. 

במלכותה של ש״א היתד. לפרושים השפעה מכרעת, למצער — 
בכל הנוגע לענייני-הפנים. שמעון בן שטח חזר ממצרים — לשם 
נמלט מפני ינאי — והוא ובן "זוגו", יהודה בן טבאי (ע״ע), עמדו 
בראש הסנהדרין. גם הפרושים האחרים שנמלטו מפני ינאי נקראו 
לשוב! הם מונו לסנהדרין והצדוקים הורחקו ממנה. הפרושים השליטו 
את ההלכה שלהם: הם ביטלו את "ספר הגזירות" (דיני הראיות 
של הצדוקים), קבעו את חג השבועות ע״פ ספירתם (ביום ה 50 
מהיום השני של פסח, ולא ממחרת השבת שחלה בפסח) והנהיגו את 
סדרי העבודה בביהמ״ק ע״ס שיטתם (בעניינים כגון ניסוך המים, 
חיבוט הערבה וכר), הם גם נקמו בעוזרי ינאי שהיו קשורים בהריגת 
800 הפרושים, ואחד ממקורבי ינאי, דיוגנס, הוצא להורג. דע״ע 
פרושים וצדוקים. 

ש״א שקדה על ביצור בטחונה של יהודה! היא הכפילה את צבאה 



937 


שי *מצי , ־ *לכס דרה — של ז פ;י, א:דה ם 


938 


וגייסה היל־שכירים גדול, והשפעת יהודה על סביבותיה היתה 
ניכרת. ואולם, אף ששמרה לעצמה את ניהול ענייני החוץ והבטהון, 
נראה שהפרושים הצליחו למנוע בעדה מלהמשיך במדיניות־ 
ההתפשטות של קודמיה, שלה התנגדו. הצבא הופעל במקרה אחד 
בלבד, בפיקודו של בנה הצעיר, אריסטובולוס (ע״ע) — במסע 
לדמשק כדי למנוע את נפילת העיר בידי שליט כלקים שבצפון. 
כשריחפה סכנת פלישה מצר טיגרן (ע״ע), מלך ארמניה, השתמשה 
ש״א בדיפלומטיה ובתשלום כופר כדי למנעה. 

בקרב מפקדי־הצבא הצדוקים שררה התמרמרות על רדיפת עוזרי 
ינאי, והם פנו לעזרת אריסטובולוט. בסוף ימי ש״א שוב החריף 
הקרע בין הפרושים לצדוקים, והזדהה עם הקרע בין שני בניה, 
הורקנוס ואריסטובולוס. אריסטובולוס מרד, ותוך שבועיים כבש 
כמעט את כל מבצרי הארץ והכריז עצמו למלך; בעיצומה של 
המרידה מתה ש״א. 

יוסף בן־מתתיהו תיאר את ש״א בצורה שלילית, כפי שתיאר 
את כל שליטי החשמונאים שאחרי יוחנן ד״ורקנוס. במקורות חז״ל 
מתוארת היא בצורה חיובית־ביותר, דמי מלכותה נזכרו כלמי שלום 
ושפע; בצר האהדה למלכה הפרושית אפשר שסייעו לתיאור זה 
הגעגועים לימי השלום והעצמאות האחרונים שהתגעגע העם במל־ 
חמוודהאזרחים ובכיבוש הרומי. ואולם, תיאור השפע אינו משולל•* 
יסוד, שאלמלא הוא לא היתר, הארץ יכולה לקיים צבא כה גדול, 
ולשלם כספי־ענושים חוזרים־ונשנים לרומאים. — וע״ע א״י, עמי׳ 351 . 

י. קלוזבר, היסטוריה של הבית השני, ג/ 142 ־ 145 , 178-165 , תש״י*ו 

1511 ^ 10 1110 0£ ׳ 1115100 101 ־ 01 ^ 7 110 " 1 ' ;מ 1 ) . 4 . . 5 ,־ £13115001 •[ 

. 1972 ,( 242-254 י 1 ע , 10 ^ 00 ? 

אה. א. 

?טלונסקי, אברהם ( 1900 , קןריוקוב [אוקראינה] — 1973 , 
ת״א). משורר עברי, עורך ומתרגם; דמות מרכזית בשירה 
העברית המתחדשת בא״י. חתן סרס־ישראל 1967 . יצירתו מציינת את 
המעבר מן השירה הרטורי ת־דידאקטית — שהיחה אפיינית לתקופה 
הקודמת בשידה העברית — אל השלב השירי המודרניסטי־סימבולי 
והאישי, שאפיין את התקופה הא״יית והישראלית. ואע״ם שמגמות 
סימבוליסטיות ואכספרסיוניסטיות כבר ניכרו בספרות העברית קודם 
לתקופתו של ש/ הרי שש׳ נתן דחיפה חשובה לחדירתן לשירה 
העברית. מלבד תרומתו המכריעה בתחום זה, קבע ש׳ — בזכות 
פעולתו הענפה כעורך, מתרגם, פזמונאי, מחזאי וסופר־ילדים — 
את הסגנון ואת הטון הספרותי של דור שלם, 

ש׳ היה נצר למשפחה חב״דית, מושרשת ביהדות המסרתית 
ובציונות ה,,רוחבית", מייסודו של אחד העם (ע״ע). האב חיבר את 
חלתן — שהפך להיות ״עממי״ — לשירו של טשרביחובסקי, "שחקי, 
שחקי". האם הי תה פעילה בנעוריה בתנועה הסוציאליסטית־ 
המהפכנית ברוסיה. כבן 13 נשלח ש׳ לא״י ללמוד בגימנסיה 
״הרצליה״ בת״א, אך חזר לרוסיה סמוך לפרוץ מלה״ע 1 , ולמד 
בגימנסיה היהודית בייקטרינוסלב. שיר־נעוריו, "בדמי יאוש׳/ נדפס 

ב״השילוח״, 1919 .ב 1921 , 

לאחר נדודים ברוסיה 
ובפולניה, שב ש׳ — 

בתוך קבוצת חלוצים — 

לא״י, עבד בסלילת כבי¬ 
שים ובבניין, והיה זמר 
מה בקיבוץ עין־חרוד. 

הרבה מאווירת אותה 
תקופה שיקע במחזורי־ 

שיריו, "גלבוע", "עמל", 

"בעקבי הצאך ו״יז־ 

אביתם שלונםמי (אום!* "גנזים") רעאל". ש , ביקש לחדש 


ולתרום לעיצוב התרבות העברית המתרקמת בא״י גם מחוץ לתחום 
השירה; מרץ רב הפנה לתרגום ולעיבוד מחזות לתאטרון העברי 
הצעיר ופזמונים לבימה הסאטירית ולנשפי פורים של "ת״א הקטנה", 
ואף מחרוזייפרסומת לא משך ידו. אכן, תרומתו העיקרית אז היתה 
בפיתוח כלים והמצאות לשוניות לשכלול אפשרדות־ההבעה של 
שירה עברית־מודרנית — ושירתו בכלל זה. 

ב 1922 הופיע — ב״הפועל הצעיר״ — שירו הא״יי הראשון של ש׳. 
אותה שנה עבר לת״א, ונתקרב לחוגם של א. ברש, וי. רבינוביץ (ע׳ 
ערכיהם) — עורכי כה״ע ״הדים״ — שראו בו נציג מובהק של השירה 
הא״יית הצעירה, לצד א, צ. גרינברג וי. למדן (ע׳ ערכיהם). ב 1924 
יצא לפרים ללמוד, וב 1925 שב לא״י. לפי הזמנת ב. כצנלסון (ע״ע) 
הצטרף למערכת העתון "דבר", וערך בו את המדור הספרותי. ב 1926 
החל לערוך את השבועון הספרותי ״כתובים״ — בשיתוף עם א. 
שטינמן (ע״ע) — שבמהרח הפך לבטאון ה״אופוזיציה" לאגודת 
הסופרים העברים בא״י ולממסד הספרותי בכלל. 

ב 1933 נפרד ש׳ — ועמו רוב אנשי ״כתובים״ — מהבטאון הזה 
(שהמשיך להופיע עוד זמן־מה בעריכת א. שטיינמן לבדו), וייסד את 
השבועון הספרותי "טורים", כבטאון לקבוצה האופוזיציונית "יחדיו". 
מלבד זאת ערך את המדור הספרותי של "הארץ" (תרפ״ח—תש״ג), 
את ה״דפים לספרות" של שבועון "השומר הצעיר", את הדף לספרות 
של היומן "משמר" (אח״כ "על המשמר") ואת הרבעון הספרותי 
"אורלוגין" (תש״י—תשי״ז). ש׳ מילא תפקיד מרכזי גם בכינונה של 
״ספרית פועלים״ ( 1939 ), ובעיצוב דרכה. קרוב למפלגת הפועלים 
המאחדת (ע״ע) היה ש׳ מאנשי־הרוח הישראלים שהצטרפו לתנועת־ 
השלום העולמית, ועמד בראש כמה משלחות לוועידותיה. למן סוף 
שנות ה 50 נתן ביטוי לביקרתו כלפי העמדה הסובייטית בשאלת 
עם־ישראל והתרבות היהודית בבריה״מ, ועמד בקשר הדוק עם אנשי־ 
רוח יהודים בבריה״מ; הוא שיזם את הוצאת התרגום העברי של 
ב. גפונוב לאפוס הגרוזיני "עוטה עור הנמר". 

שירת ש׳ נילושה מן העולם האכזרי שסביבו. מוראות מלה״ע 1 , 
הפוגרומים ביהודי אוקראינה והמהפכה הבולשביקית — ציפיות משי¬ 
חיות אל מול תוהדובוהו ואכזריות — כל אלה ועוד, שימשו נושאים 
לשירתו. בפואמה "דרי"(תרפ״ג) מקוננים המצורעים על סדר־העולם, 
ובמרידתם הם מבקשים את "האביב". "באלה הימים" (תר״ץ) הוא 
ספר־שירים על מאורעוודהדמים בא״י ב 1929 . ב״אבני-בהו"(תרצ״ד), 
פרי מפגשו של ש׳ עם הכרך המערב־אירופי, קיבלה שירתו מימד 
חדש, אורבאניסטי־קיומי. בשירים אלה מובעת מצוקת בדידותו של 
האדם המודרני בעיר המתועשת. המשורר מרגיש כי מתפקידו לזעוק 
ולעורר, וכי מהפכות אינן באות בכוח החרב בלבד. אלא גם בכוח 
השירה, המכשירה את הלבבות. מעל לכל מובע כאן זעזוע מאדישות 
האדם אל נוכח סבל ואסון 

אימי שואה קרבה מרומזים ב״שירי המפולת והפיוס" (תרצ״ח). 
ביקור נוסף בכמה מכרכי אירופה הניב ביתר־שאת את הבעת רגשות 
הבדידות והחרדה, ופחדי״ילדות ומחזות־פוגרום שוב השתקפו בשי¬ 
רתו. הכרך האירופי — שש׳ משולחי לסדום — מפחיד ומלא חמס 
וטירוף. אכן, בסוף הלילה מבחין המשורר באור של "בראשית 
חדשה". הוא שב ומגלה את חדוות-החיים הפשוטה ואת רוממות 
הטבע, והם הם מוטיוו־הפיום בשיריו. שירת ״על מילאת״ ( 1947 ) 
היא המשך ישיר ל״שירי המפולת והפיוס". ש׳ פותח ספר זה 
ב״בראשית חדשה", הוא השיר שסיים בו את ספרו הקודם. השירים 
שאח״ב נושאיהם פגישה מחודשת עם העולם, חידוש הברית עם 
הדברים הפשוטים והחזרה לילדות ולטבע. כאלה הם "שירי הלחם 
והמים", החותמים תקופה זו ביצירת ש׳. 

בתקופת השואה שוב גוברים יסודות החרדה והמבוכה. שירי 
"ממחשבים" מביעים את תחושת חוסר־הישע באותם ימים נוראים. 



939 


שלונסקי, אהדה ם — שלזריג־הדלשסין 


940 


אח״ב באה תקופת "תשובה". שוב שר המשורר על א ו ר העולם, ושב 
לאהוב את העולם, אף כי לא מתוך הסח־הדעת או הכחשת מה 
שאירע בינתיים. 

הספר "אבני־גויל" (תש״ך) מכיל את שירת בגרותו של ש׳. 

אין המשורר חחר במישרין למוטיווים אשר בשירתו הקודמת, אלא 
שוזר אותם לתוך מציאות חדשה, מתוך התאמה לאקלים שבות 
ה 50 — החרדה מפני שואה עולמית. שירי "פחד־המות" מתייחדים 
בשתיקתם המאוימת ("שירי המרוצה הרעה")! המשורר מאמין 
בהצגת עובדות ללא זעקה ובקבלת דין ללא מחאה — לא מתוך 
פאטאליזם, אלא מתוך אותה תבונה עליונה, המכירה בחוסר יעי¬ 
לותה של מחאה מעין זו. הפרוזאיזמים בחלק מהשירים (כגון, 
"נאום פלוני על שכונתו") אינם פרי השפעות "ספרותיות", אלא 
תוצאה בלתי־אמצעית של תחושת הזמן, המולידה מבלי-משים 
צורותיהבעה שכאלה, כשם שגם שבירת הריתמוס ונטישת החרוז 
והמלודיות נובעות דווקא מתוך עודף כוחו של המשורר, ולא 
מקוצר־ידו. חידוש כוה־יצירתו של המשורר אינו רק תוצאת 
התהליכים שהתחוללו בפנימיותו, אלא משקף גם את רשמי המצי¬ 
אות האובייקטיווית המשתנה, ב״אבני נויל" ממוזגים אפוא יסודות 
שונים — הישן והחדש, החוויה הנפשית, ההיפעלות והדעת, הרגש 
והמשמעות. 

״משירי הפרוזדור הארוך״ ( 1968 ) הם שירי־רגש והרהורים 
על חיים ומוות. הפרוזדור הארוך מסמל עולם חבוי של מבוך, סוד 
והפתעות. עובר האדם לאורך הפרוזדור, שבו דלתות מכל צד; 
מאחוריו הדלתות פתוחות! מלפניו — בעולות. השירים שואלים 
יותר ממה שהם משיבים, יש בהם ספקות יותר מאשר בטחון, והם 
מבטאים מחאה יותר מאשר השלמה. את יצירתו בפרק-חייו האחרון 
משלים "ספר הסולמות" (תשל״ג). 

ש 7 לא דחה לגמרי את מורשת הספרות העברית בת דורו של 
ביאליק! אך בסלידתו מפני הקלישאות שתש כוחן קרא תיגר על 
חאותוריטה הבלתי־מעורערת בשעתה של ביאליק בשירה העברית, 
הן בנסיון ליצור פיאטיקה חדשה ובעיקר בכתיבה פובליציסטית, 
ששיאה היה ביקורת חריפה על שירו של ביאליק "ראיתיכם שוב 
בקוצר ידכם" (כתובים, תרצ״א). ש׳ לא ביקש להתחיל לגמרי 
מבראשית. הוא הניח כיסוד את מיטב המורשת הספרותית, ועליה 
הקים את יצירתו המקורית, מתוך שאיפה למזג את הערכים החדשים 
במסגרות התרבות הלאומית. בשנות ה 30 כתב מאמרים רבים להב¬ 
הרת תביעתו להתחדשות שירית ולביסוסה, ותקף בסרקאזם את הרמה 
הנמוכה של היצירה הספרותית הנטוראליסטית והפשטנית שהתיימרה 
להביע את דרך־החיים המתחדשת בא״י. הוא טען, כי בתקופה 
גדושת-מאורעות אין השירה יכולה להתנהל על מי־מנוחות, וכי 
ספרותו של דור עקור-שרשים חייבת להיות סוערת כמותו. "הסער 
והפרד׳ בפעילותו החדשנית של ש׳ השפיע על הדמויות הבולטות 
בשירה העברית עד לשנות ה 50 , ובכללם: אלתרמן, לאה גולדברג 
ובנימין גלאי. ביצירתו לגווניה הביא ש׳ לשינוי מכריע בלשון הספ¬ 
רות העברית. ש׳, שידע להשתמש בגמישות ובחן ברבדי-לשון 
ארכאיים, הביא לידי מתן לגיטימציה לחידושיו בשירה, בתרגום 
ובמסה. יד לו לש׳ בהחדרת המבטא הספרדי בשירה במקום המבטא 
האשכנזי שנהוג היה בד״כ עד ראשית שנות ה 30 . 

מספריו: "לאבא־אמא" (תרפ״ז) ו״שירי הימים" (תש״ו; רובם 
מתורגמים)! שלושה ספרים לילדים: ״עלילות מיקי מחו״ ( 1947 ), 
״אני וטלי בארץ הלמה״ ( 1957 ) ו״עוץ לי גוץ לי" (תשכ״ז)! 
תרגומיו הרבים ממיטב הספרות העולמית: "המלט"(תשט״ו) ו״המלך 
ליר״ (תשט״ו) לשייקספיר! ארבעת מחזותיו העיקריים של צ׳כוב; 
"יבגני אוניגיך׳ (בכמה מהדורות, שונות זו־מזו) ו״בורים גודונוב" 
לפושקין (תשט״ז); "רביזור" (תרצ״ה) ו״שידוכיך (תש״ה) של 


גוגול; "טיל אולנשפיגל" של שארלם דה-קוסטר (תש״ט)< "קולה 
ברוניוך של רומן רולן (תש״י); "הדון השקט" של מיכאיל שולוחוב! 
סיפורי יצחק בבל, ועוד (בעיקר "מבחר שירת רוסיה" [יחד עם ל. 
גולדברג], שהיה לאחת האנתולוגיות המשפיעות ביותר על השירה 
הצעירה בשנות ה 40 וה 50 ). בתרגומיו שיקע חידושי־לשון רבים 
והעמיק את החדרת לשון־הדיבור אל הפרוזה, תוך שילוב רבדי־לשון 
עתיקים. כתביו המקובצים הופיעו לראשונה בתשי״ד (כר׳ א׳—ב׳), 
ומהד׳ מורחבת (כר׳ א׳—י׳) ראתה אור בתשל״ב. — מבחר ממסותיו 
נכלל ב״ילקוט אשל״ ( 1960 ). 

י. זמורה, א. ש׳, תרצ״ז! יבול (קובץ לדברי ספרות ומחשבה עם יובל 
א. ש׳), 1950 ! ש. לחובר, א. ש׳* ביבל׳(תרפ״ב-תש״י), תש״י; ד. כנעני, 
בינם לבין זמנם, 255 — 291 , 1955 , י. לוין, בין גדי וסער! עיונים 
בשירת ש׳, 1960 ; י. רטוש, מקרא ב״שער הנפילים" לא. ש׳ (קשת, 

ב׳), תש״ך! א. ב. יפה, א. ש׳ — המשורר וזמנו, תשכ״ז; א. שביד, 
שלוש אשמורות בספרות העברית, תשכ״ז, ה. ברזל, שירה ומורשה, 

א, תשל״א; ב. קורצווייל, בין חזון לבין האבסורדי, 155 — 190 , תשל״ג 2 ! 

ד. מירון, הערות חדשות למחלוקת ישנה, — על ספר "אבני בוהו" 

לא. ש׳ וסביבו (עכשיו, 29 — 30 ), תשל״ה; הנ״ל, "אבני בוחר׳ לא. 
שלונסקי — שירת ההפשטות (עכשיו, 32-21 ), תשל״ה; א. וייס 
(עורך), א. ש׳! מבחר מאמרי בקורת על יצירתו, תשל״ה, 

א. ב. ים. 

#לוע, ע״ע נצרות, עמ׳ 334/5 , 

#לזרג״הולעטיין (ח £1 : 1$1 ס £1 ' 1£ ^ 5 ס 80111 ) ׳ הצפונית במדינות 

גרמניזדהמערבית! שטחה 15,657 קמ״ר, ובה 2,584,000 
תוש׳ ( 1974 ). ש״ה משתרעת בדרום חצי־האי יוטלנד, המפריד בין 
הים־הצפוני לבין הים־הבלטי. בצפון גובלת ש״ה בדנמרק. בשל 
מיקומה רבה חשיבותה התחבורתית, כמקשרת בין גרמניה־המערבית 
לבין סקנדינוויח, וזאת באמצעות האוטוסטראדה המבורג—קופנהגן, 
ואניות־מעבורת למכוניות ולרכבות בין איי הים־הבלטי, פמארן 
(הגרמני) ולו־לאנד (הדני). תעלת־קיל, המחברת בין הים־הבלטי 
לים־הצפוני, חוצה את ש״ה ממזרח למערב. 

הנוף בש״ה עוצב כקרהון רב־עוני, שיצר 3 אזורים גאומורפו־ 
לוגיים, המשתרעים מצפון לדרום: 1 ) המערבי והנמודביותרמתמשך 
לאורך חוף הים־הצפוני. בגלל הטווח הגדול של מועדי הים מתכסה 
חלק גדול מאיזור זה לסירוגין בים, ולו אופי אמפיבי. בין האיים 
הרבים השטחיים — האיים הפריזיים (ע״ע) הצפוניים, הגישה 
לאניות קשה. גם פנים־האיז 1 ר שטוח ומכוסה ביצות, ורק שטחים 
קטנים מתאימים לחקלאות. השימוש הכלכלי העיקרי הוא לקיט! 
2 ) באיזור המרכזי מתנשאות מורנות לגובה 90 מ׳, וביניהן — 
מישורים ועמקי נהרות. רוב הקרקעות חוליות, ובינוניות מבחינה 
חקלאית; 3 ) האיזור המזרחי, לאורך חוף הים־הבלטי, בנוי מורנות, 
היוצרות רבסים שגבהם עד 150 מ׳, וביניהם מישורים שבהם :מות 
רבות. קרקעות־הטין במישורים טובות לחקלאות. לאורך קו החוף, 
בעל המצוקים התלולים, חודרים מפרצים צרים וארוכים (ש 1 >ז 0 י 1 ), 
המספקים מקום מצוין לנמלים. באן נמצאות הערים הגדולות: קיל, 
הבירה — 264,300 תוש׳ ( 1974 ); ליבק — 240,000 תוש׳ ( 1970 ! 
ע׳ ערכיהן); פלנסבורג — 95,500 תוש׳. 

ב 70% מהשטח משמשים לחקלאות — בעיקר גידול בקר לבשר 
ולחלב. מגדלים גם תבואות, סלק־סוכר ותפוחי־אדמה. לאחר 
מלה״ע ח פותחה תעשיה — בניית אניות וכלי־רכב, וייצור טכסטי- 
לים ומזון. 

לאחר מלה״ע 11 חלו תמורות באוכלוסיית ש״ה עקב קליטת 
יותר ממיליון פליטים מגרמניה־המזרחית ומפולביה. 86% מהתושבים 
הם פרוטסטנטים — השיעור הגבוה־ביותר בגרמניה המערבית. 
בצפון ש״ה חי מיעוט דני. 

. ג 1966 ! 14 * 4 ■ץ 0/16 ). 1 ^ 0 ^ 0 ^ס' 7 י (. 45 ש) 4111158 >! .ס - ז 1 ^מ . 0 

י. קר. 



911 


של׳וינ־דולשמץ — שלזדי 


942 


% 

היסטוריה. שטח ש״ה היה איזור מריבה ממושכת בין הדנים 
לגרמנים. בימי קרל הגדול נהיה הנהר אידר ( 1 ^ £1 ) לגבול בין 
הדנים ובין ממלכת הפרנקים, ואח״ב גרמניה. סמוך ל 975 כבש 
הקיסר אוטו 11 את הצוואר הצר שבדרום לילן (יוטלנד), מצפון 
לאידר, ושטח זה אורגן כספר של שלזויג. ואולם, ב 1035 ויתר הקיסר 
קונרד ח על השטח שמצפון לאידר, ושלזויג היתה לר(זנות — 
ואח״כ דוכסות — דנית, בשלטונם של בני משפהת־המלוכה של 
דנמרק. ב 1111 נמסר השטח שמדרום לאידר לאדולף מבית שאו- 
אנבורג, כרוזנות הולשטין. ב 1188 כבש את הולשסין _ולךמר׳ דוכס 
שלזויג (אח״כ — ולדמר ח, מלך דנמרק)? ואולם, ב 1227 הוכרח 
להחזירה לרוזן הגרמני מבית שאואנבורג ולהכיר במעמדה העצמאי, 
והיא היתה חלק מקיסרות גרמניה. שלזויג והולשטין נעזרו זו-בזו 
בחתירתו לאי-תלות במלך דנמרק ובקיסר גרמניה, וב 1386 נהיה 
רוזן הולשטין גס לדוכס שלזויג. ב 1459 מת הרוזן — הדוכס, 
אדולף %11 \, בלי צאצאים, ובית שאואנפורג נכרת. אסיפות־חמעמדות 
בשלזויג ובהולשטין בחרו במקומו את בן־אחותו, כריסטין 1 (ע״ע) 
מלך דנמרק, תמורת הרחבת זכויותיה של האצולה המקומית והת¬ 
חייבות שש״ה תהיינה מאוחדות לעד. האיחוד האישי של ש״ה 
עם כתר דנמרק התקיים עד 1864 . הולשטין — שהיא לבדה היתה 
חלק מהקיסרות — הועלתה ב 1474 לדרגת דוכסות, למרות התחיי¬ 
בותו של פריסטין 1 חילקו בניו ביניהם את ש״ה ( 1490 ). היא חזרה 
ואוחדה ב 1523 , אך ב 1544 חולקה שנית בין המלך, כריסטיז 111 , 
ובין שני אחיו. עקב כך קמה בדרום דוכסות משגשגת — ש״ה גלטדרפ 
(ז-זס״סס ;קזס״סס) — ובחסות שוודיה חתרה לעצמאות. הסכסוך 
בין דוכס גוטורפ ובין מלך דנמרק היה העילה ל״מלחמת־הצפון 
הגדולה״ בין דנמרק ובעלות־בריתה — ביניהן רוסיה— ובין שוודיה 
ובעלות-בריתה ( 1700 — 1721 ? ע״ע קרל 11 ^. בסופה איבד דוכס 
גוטורם את נחלותיו בשלזויג. ואולם, הוא נשא לאשה את בת 
פי 1 סר הגדול מרוסיה, ובנם, הקיסר פיוטר 111 (ע״ע), ביקש לפתוח 
במלחמה נגד דנמרק למען הדוכסות? רק רציחתו מנעה מלחמה 
( 1762 ). בנו, פוול (ע״ע פול 1 ), ויתר על תביעתו לש״ה. ב 1815 , 
כשהוקמה הברית הגרמנית, נהיה מלך דנמרק לחבר בה כדוכס 
הולשטין (אך לא כדוכס שלזויג, וכמובן לא כמלך דנמרק). 

בשנות ה 40 של המאה ה 19 הפכה ש״ה לסלע-מחלוקת בין הגר¬ 
מנים ובין הרניס, ולבעיה חמורה־ביותר במדיניות הכל־אירופית. 
הרקע לבעיה זו היתה ההתעוררות הלאומית בגרמניה ובדנמרק גם־ 
יחד, המסגרת למאבק נוצרה עקב שאלה שושלתית־חוקתית, שהת¬ 
עוררה בימי כריסטין ¥111 (ע״ע; 1839 — 1848 ): בנו, יורש-העצר 
פרדריק (אח״ב פרדריק %1 \? ע״ע), היה חשוו־בנים, ויורשו 
המיועד היה בן־אחותו (אח״כ בריסטין ע״ע), ואולם, בה 1 לשטין 
נהג "החוק הסאלי", שלפיו אין אשה יורשת ומורישה, והמצב החוקי 
בשלזויג לא היה ברור. מבהינה לאומית היתה הולשטין גרמנית, 
ושלוויג — צפונה דגי, דרומה גרמני ומרכזה מעורב (בייחוד בערים), 
התנועה הלאומית הדנית ("הדנים של האידר") דגלה בסיפוח מלא 
של שלזויג לדנמרק ובניתוקה מהולשטין; התנועה הלאומית הגרמנית 
דגלה בהמשך הקשר בין שלזויג להולשטין ובניתוקן מבתר דנמרק. 
בעלות פרדריק ז%\ למלוכה ( 1848 ) פרסם חוקה, המכירה באוטו¬ 
נומיה של שלזויג ושל הולשטין בנפרד. בתגובה מרדו ש״ה, 
הבריזו על עצמאותן כיחידה אחת וקראו ל״ברית הגרמנית" להגן 
עליהן. בגרמניה (ע״ע, עמ' 449/51 ) התחוללה אז מהפכת 1848 , 
ופניית ש״ה השפיעה על מהלכה, בחשפה אח חוסר־האונים של 
הממשלה הזמנית שהוקמה בפרנקפורט, לעומת־זאת זכה צבא פרוסיה 
בהצלחות בהתערבותו למען המורדים; הוא שטף את ש״ה וחדר אף 

ליילן. 

בלחץ המעצמות נסוגו הפרוסים, ודנמרק דיכאה את המרידה 
( 1850 ). שלזויג הופרדה מהולשטין, ופרוטוקול-לונדון של המעצמות 



-.!לזוידיזויי&נסיו אח•־* ש?־.כית 1541 


מה ת־ 


( 1852 ) עךב לזכויות 
של שלזוויג ושל הול־ 
שטין וכן לשלמות בתר 
דנמרק. 

הדנים עצמם פגעו 
בפרוטוקול-לונדון, כ¬ 
שאישר כריסטין 
(ע״ע) — 3 ימים אחרי 
עלותו למלוכה—חוקה 
חדשה, ולפיה אוחדה 
שלזויג לחלוטין עם 
דנמרק (נובמבר 1863 ). 
בש״ה פרצה התקומ¬ 
מות מחודשת. פרוסיה 
ואוסטריה יצאו למל¬ 
חמה על דנמרק (ינואר 
1864 ). המעצמות — 
פרט לבריטניה — לא 
תמכו בדנים, תמיכת 

בריטניה היתה מילולית ושוודיה נרתעה ברגע האחרון 
ערבות. דנמרק נוצחה וויתרה על ש״ה (אוקטובר 1864 ). אוסטריה 
ופרוסיה לא הגשימו את שאיפת התושבים להקים מדינה מאוחדת 
ועצמאית בשלטון אחד הטוענים־לכתר ובמסגרת הברית הגרמנית, 
ותחת זאת כוננו בש״ה שלטון משותף שלהן (קונדומיניון), וכעבור 
שנה חילקוה ביניהן, הסכסוך בשאלת עתידה של ש״ה החריף את 
מאבק שתי המעצמות על ההגמוניה בגרמניה, וחולל את מלחמת 1866 ? 
בעקבות נצחונה זכתה פרוסיה בש״ה וסיפחה אותה לעצמה כמחוז. 

חוזה־השלום בין אוסטריה לפרוסיה כלל סעיף שהבטיח עריכת 
משאל־עם בצפון שלזויג המיושב דנים, אך ב 1878 הסכימו אוסטריה 
ופרוסיה לבטל סעיף זה, במחאה היגרו דנים רבים משלזויג לדנמרק, 
משהתברר שהדבר מסייע למדיניות פרוסיה לגרמן את ש״ה, החלה 
פעולה לחיזוק המיעוט הדני, והוקמו מוסדות לסייע לדנים לרכוש 
אדמות ולבנות בת״ס. 

בעקבות מפלת גרמניה במלה״ע 1 נערכו בפברואר ובמארס 1920 , 

בפי שנקבע בשלום;ורםי — משאלי-עם בצפון שלזויג ובמרכזה? 
בצפון הצביעו 75% בעד הסתפחות לדנמרק, ובמרכז — 80% בעד 
הישארות בגרמניה, כך נקבע הגבול הנוכחי. גבול זה נשאר־בעינו 
גם אחרי שכבשה גרמניה את דנמרק במלה״ע 11 (אפריל 1940 ), 
וגם אחרי המלחמה. ב 1946 וב 1955 העניקה דנמרק לגרמנים בצפון- 
שלזויג זכות לחינוך בבת״ם גרמניים, ובבך נפתרה בעייתם. בגרמניה 
אורגנה ש״ה כמדינה (^מ £3 ) במסגרת הרפובליקה הפדרלית. ובה 
ניתנו למיעוט הדני זכויות לחינוך כדומה לגרמנים בצפון שלזויג. 

אחרי מלה״ע 11 הגיעו לש״ה המוני פליטים גרמנים מן המזרח, 
וחלקם התיישב במקום, בואם יצר בעיות אבטלה ושיכון, אך אלו 
נפתרו כעבור שנים מספר. בואם גם צמצם את הפער הלשוני בין 
הניב המקומי של גרמניה תחתית (; 131:1 ? -זשמ^ס^) ובין ניבים 
גרמניים אחרים. 

5011601 . 15-0 טג? . - ע ; 1932 , 11071 >€> 01 ./ 7 -. 5 11 £ ' 7 , 31:60161 .ס . 6 

.״ 1966 ,*? 7 -. 5 .^״ 0 . 0 ; 1939 , 1-471 ,־י.. 13 -. 5 . 66 * 76 ) ,(. 6115 ) 

אה. א. 

יהודים, ע״ע דנמרק, יהודים? אלטונה; קיל. 


שלזיה (גרמ׳ ״^ 50111051 ן פול׳ > 4 > 513 , שלונסק; צ׳כית 0 ^ 51 , 
סלזקו), חבל־ארץ שרובו בדרום־מערב פולניה ומיעוטו 
בצפון־מרכז צ׳כוסלובקיה? שטחו כ 45,000 קמ״ר ובו כ 7,5 מיליון 
תוש׳ ( 1977 ). 



943 


שלזייז 


9*4 



888 ■*.•יי "*,יו נ ־.־)•*• ל■;ד-ו/>י 
□ ׳*,ז•,׳יו, דנוסיונקיה מנ.ים 1 ■ 
23 שסח שוזיח ו!*ים 0 ו' 11 "קינוח גינוסז־ 1 נ?ןי 1 ר 
*״זו■ *יזיז! *ושאו .׳* נוזי.. .י* *וו וי וו״ייית 
|)| י.׳ ויו זווווזו 


9 

שליטיה; ביראו יערות, ביקזו ביצות, פיתחו את החק¬ 
לאות — בהנהיגם שיסות־עיבוד משוכללות — הקימו 
ערים וניצלו את המכרות. במרוצת הזמן קיבלה ש׳ צביון 
גרמני, וב 1335 אף נהיתה לחלק מהקיסרות הגרמנית, 
משוויתר קדימיז׳ 111 (ע״ע) על הסוזרניות של פולניה 
על ש/ לסובת בוהמיה, שהיתר. חלק מהקיסרות. השינוי 
היה נומינלי גרידא, לפי שש׳ לא סופחה לבוהמיה, אלא 
נחשבה לאחת מארצות־הכתר שלה. הנסיכים מבית פיסט 
הוסיפו להחזיק איש בנסיכותו, ורק כשנכרת אחד מבתי- 
הנסיכים רשאי היה מלך בוהמיה להעביר את נחלתו 
לנסיך אחר. 

בשנים 1420 — 1434 , בעת מלחמות ההוסיטים (ע״ע), 
תמכה ש׳ במלך־הקיסר זיגיסמונד (ע״ע), וסבלה מפלישות 

ההוסיפים, כשעלה למלוכה ירז׳י פודיברד (ע״ע; 1457 ) 

>' . 

הכירו בו נסיכי ש׳; אך הערים התנגדו לו, והדבר הקל 
על מלך הונגריה, מתיאש 1 (ע״ע) להשתלט על ש׳ 
( 1469 — 1490 ). במוח מתיאש חזרה לידי בוהמיה, ואסיפת- 


ש 5 ייח אחרי ט 5 ה״ע 1 

ש , — המשתרעת משני עברי הנהר אודרה (ע״ע אודר) העילי 
והתיכון — מורכבת משני אזורים גאוגרפיים עיקריים. ש׳ ה ע י ל י ת 
— בדרום — כוללת את המורדות הצפוניים של הרי חסורטים והבס- 
קידים, שלארכם עובר גבול פולניה —צ׳כוסלובקיה, ואת האגנים 
שלמרגלותיהם. בין שני הרכסים חודרת ש׳ דרומה — דרך "השער 
המורווי״ — לצ׳כוסלובקיה. ההרים עשירים במחצבים מתכתיים(אבץ, 
בדיל, ברזל) ובמעיינות מינראליים, והאגנים — בפחם. מרבצי- 
הפחם הגדולים נמצאים בסביבות קטוביצה (כ 70% מתפוקת הפחם 
בפולניה) ובוואלבז׳יק. מסביב למכרות התפתחה תעשיה מגוונת, 
שעיקרה ייצור פלדה. הערים הראשיות הן: קסוביצה (ע״ע), 
321,900 תוש׳ ( 1974 ) — בפולניה; אוסטרווה, 293,450 תוש׳ — 
בצ׳כוסלובקיה. 

ש׳ ה ת ח ת י ת היא חלק מהמישור הצפון־אירופי הגדול, קרקעות 
הלס הפורה עשוה לאיזור חקלאי מהחשובים במרכדאירופה. הגידו¬ 
לים העיקריים הם: תבואות, תפוחי־אדמה וסלק־סוכר. מעמדו של 
האיזור כצומת-תחבורה חשוב, וכן תפקודיו האחרים, נפגעו 
במלה״ע 11 . הפגיעה עדיין ניכרת בעיר הראשית ורוצלב (ע״ע, 
568,930 תוש׳), שחרף שיקומה טרם חזרה למעמדה ערב המלחמה, 

היסטוריה. המאבק הלאומי על ש , משתקף גם בהיסטוריו¬ 
גרפיה שלה ובהסברת מקור שמה. הגרמנים גוזרים את השם ש׳ 
משבט הסילינגים הונדלים (ע״ע); הפולנים — משמו (הפולני) של 
מאסיוו לרגלי הסודטים, או משמו (הפולני) של יובל של האודרה; 
הצ׳כים — גם הם, כגרמנים — גוזרים אותו מהסילינגים, אך בשמם 
הסלאווי, שנשתמר בצ׳כית. 

במאות ה 8 —ה 10 התיישבו בש׳ סלאווים מערבים, ביניהם 
השלונזים (ץ 0 ג 5192 ), או הקולנז׳ניים ( 231116 ? 51 ), שמרכזם היה בש׳ 
העילית. בסוף המאה ה 9 נכללה ש׳ בממלכת מורויה (ע״ע), ובמאה 
ה 10 ד,יתזז חלק מצ׳כיה (בוהמיה). בשנים 989 — 992 עברה לידי 
הפולנים, ושלטונם התבסס עם כינון הגמונות ורוצלב ( 1000 ) והכ¬ 
פפתה לארכיהגמונות גניזנו, מרכז הכנסיה בפולניה. כשפוצלה 
פולניה ב 1138 היתה ש' לנסיכות; ב 1163 פוצלה נסיכות זו לש׳ 
עילית, ובירתה אופולה, ולש׳ תחתית, ובירתה ורוצלב. תהליך 
הפיצול נמשך, עד שבסוף המאה ה 14 היו בש׳ 18 נסיכויות, ולכולן 
שליטים מבית פיסט (ע״ע). ב 1241 נפל הנריק (חינריו) 11 , נסיך 
ש׳ העילית, בקרב!לשטט שליד לגניצה ( 03 !״^ 1 ), שבו בלם צבא 
האבירים הגרמנים והפולנים שלו את המונגולים. 

מתחילת המאה ה 13 זרמו מתיישבים גרמנים לש/ ע״ם הזמנת 


המעמדות של ש׳ ניצלה את חולשת הכתר, וסחטה ממנו 
ויתורים במידה שהפכו את ש׳ לאוטונומית. 

ב 1526 עבר כתר בוהמיה, ועמו ש/ לפרדיננד 1 (ע״ע) מבית 
הבסבורג. ההבסבורגים צמצמו את זכויותיה של ש/ ועם־זאת 
הדגישו את א י ־תלו תה בבוהמיה. רוב הארץ נהיה לנחלת הכתר, 
משנכרתו רבים מבתי־הנסיכים הפיסטים. בעת הרפורמציה עברה ש׳ 
לפרוטסטנטיות, ובפרוץ מלחמת שלושים השנה ( 1618 ) הצטרפה 
לצ׳כים המתקוממים. צבא הקיסר ההבסבורגי ניצח, אך הקונטר- 
רפורמציה לא הונהגה בש׳ באותה שיטתיות אכזרית כבבוהמיה; 
בהתערבות סכסוניה השכנה, הלותראנית, התחייבו ההבסבורגים 
למידה מסוימת של סובלנות דתית ( 1621 ), אעפ״ב נפגעה ש' מאד 
במהלך המלחמה מידי הצבאות היריבים שעברו בתחומה. בלחץ 
שוודיה ניתן בשלום־וסטפליה ( 1648 ) הופש־פולחן לפרוטסטנטים 
בכמה ערים, וב 1707 הורחב בהתערבותו של קרל ^^ x (ע״ע), מלך 
שוודיה. במאה ה 18 היתה ש׳ האיזור הפרוטסטנטי־ביותר בממלכת 
ההבסבורגים, וגם האיזור העשיר־ביותר, בעקבות פיתוח מכרותיה 
ותעשיית הטכסטיל בה. ורוצלב (ברסלאו) נחשבה לאחת הגדולות 
והעשירות בערי הקיסרות. 

ב 1740 כבש פרידריך 11 (ע״ע), מלך פרוסיה, את רוב ש׳. 
פחות מ 10% מש/ בדרום־מערבה, נשארו בידי ההבסבורגיס, צורפה 
למוראוויה, וב 1849 אורגנה כיחידה נפרדת. בחלק שכבשה פרוסיה 
בוטלו המוסדות המקומיים, הונהג מינהל ישיר — כבפרוסיה — 
ובטלה כפיפותה של הגמונות ברסלאו לארכיהגמונות הפולנית 
בגניזנ 1 (גנזן) והיא הוכפפה במישרין לאפיפיור ( 1818 ). שטחה 
הורחב משצורף לה חלק מלאוזיץ ( 1815 ). ש׳ היתר, מהאזורים 
המפותחים והמשגשגים־ביותר בפרוסיה, ואח״ב בגרמניה — שניה 
לחבל הרור בחשיבות מחצביה ותעשייתה; אלה היו מרוכזים בעיקר 
בש׳ העילית, ומשכו אליהם עובדים פולנים רבים. 

בתום מלה״ע 1 תפסה צ׳כוסלובקיה את ש׳ האוסטרית, פרט 
לטשין (צ׳שיו), שעליה נאבקה עם פולניה, עד שהוסכם לחלקה 
ביניהן (יולי 1920 ). הצ׳כים סיפחו גם חלק קטן מש׳ הפרוסית. 

בעיית ש׳ העילית הי תה מהסב וכוודב יותר־, וגרמה סכסוכים חמו¬ 
רים בקרב המדינות המנצחות. ע״פ חוזה ורמי צריך היה משאל- 
עם לקבוע את עתיד האיזור, ולמטרה זו נשלח לשם כוח צבאי של 
מעצמות־המערב (פברואר 1920 ). הפולנים ניסו לכבוש את האיזור, 
אך במשאל־העם זכו הגרמנים ברוב המקומות. ואולם, צרפת תמכה 
בתביעות הפולנים — נגד עמדת בריטניה ואיטליה — ובאפריל 
1921 , חודש אחרי המשאל, מרדו הפולנים, בהנהגת קורפנטי £01-9 
^!! £3 ), לחמו בצבא גרמני שנשלח לדכאם ובחיל־משלוח של 



945 


שליה — של י *.גר, $קיבא 


946 


מעצמות־המערב שסייע לגרמנים, ורק בסוף יוני התמוטטה מדי¬ 
דתם. באוקטובר 1921 החליטה ועדה מיוחדת של חבר־הלאמים(ע״ע) 
לחלק את ש׳ העילית, ופולניה זכתה ב% מהמכרות והתעשיה. 

לגבי פולניה העניה היתה ש׳ מרכז עצמתה התעשייתית. כנגדה 
ירדה חשיבות החלק הגרמני בכלכלת גרמניה. ב 1938 , עם קריעת 
צ׳כוסלובקיה, קיבלה גרמניה את חלקי ש׳ שהיו קודם בידי אוסטריה, 
ופולניה זכתה בכל צ׳שין. שנה אח״כ, עם כיבוש פולניה בידי 
הגרמנים, חזרה כל ש׳ העילית לידי גרמניה. אחרי מפלת גרמניה 
במלה״ע 11 החזירה צ׳כ 1 סל 1 בקיה לעצמה את חלקה בש/ ושאר ש׳ 
נמסר לפולניה. יותר מ 3 מיליוני גרמנים ברחו או גורשו מש׳, 
ונותרו בה כ 700,000 גרמנים בלבד (הם קרויים "אוטוכתונים", 
כלו׳ בני המקום). ממשלת פולניה יישבה בש׳ מיליוני פולנים, 
שעברו מהשטחים שנמסרו לבריה״מ. 

;* 1961 ,$'. 5 . 1£^01, 1591; £1. (011.), 06x11 ו/ 56 ־,.' 5 . 6 ) £111 

- 501080 . 4 \ .? ; 1932 ,! ***#?}#סס 16 > 11 , 610 ] 61118 , 7 

נמ^ס־/יז 6 ^ 7 ,■<גזו 1301 \ .א ; 1932 ,£! 11 > 1 ז #010 . 9 . 1 ב 1 ,(. 6£ ) 

. 1945 ■ $61 ?ט /ס 

(שני הספרים הראשונים — מנקודת־מבטה של גרמניה; האחרים — 

מנקודת-מבסד. של פולניה). 

יהודים. איז ידיעות ודאיות על יהודים בש׳ לפני המאה ה 12 . 
נראה שראשוני היהודים שהגיעו שמה נמלטו מפני הפורעים בגזירות 
תתנ״ו ( 10% ; ע״ע גרמניה, עכד 492/3 ) , או היו מהגרים מבוהמיה. 
הם עסקו ברוכלות ובחקלאות, וידוע על שני כפרים יהודיים — 
טיניצה וסוקוריצה 0 >ס 1 ב 71 ד; ^ 1 ז 011 אל 30 ). במאה ה 13 החלו רדיפות 
היהודים. בסופה של אותה מאה, משהתיישבו גרמנים רבים בש , 
ופיתחו את הארץ, גדלו ריכוזי היהודים בערים, והם עסקו בהלוואה- 
בריבית ובמסחר. כנם־בנסיה אזורי (םינ(ד) ב 1267 גזר גזירות על 
היהודים, אך אלו קוימו זמן קצר בלבד. ב 1270 העניק הדוכס 
היינריך ז\ 1 (הנריק) כתב־חסות ליהודים, שאמנם הגביל את עיסוקם 
להלוואת-כספים, אך הבטיח את מעמדם ואסר עלילות-דם. ואולם, 
ב 1335 עברה ש׳ לידי בוהמיה; מלכי בוהמיה מכרו לערים חירויות 
והיהודים באו בשלטון הערים, מצבם הורע מאד, במיוחד בעקבות 
המוות־השחור (ע״ע דבר, עבד 872/5 ), מלחמות ההוסיטים והמתוח 
ג׳ובני דה קפיסטרנו (ע״ע). בסוף המאה ה 15 לא היו עוד יהודים 
בש׳ התחתית והתיכונה, וב 1582 גורשו גם מש׳ העילית; רק בגלוגאו 
ובצילץ ( 20612 ) נותרו קהילות, והן היו גרעין ליישובים חדשים 
שקמו במאה ה 17 . באמצע מאה זו הגיעו לש׳ פליטים מהמזרח, 
שנמלטו מפני חמילניצקי (ע״ע). ב 1713 הטילו שלטונות אוס¬ 
טריה ״מס סובלנות״ (־ 1 :> 31125:611 ־ 10101 ) על היהודים; ב 1737 
היו 800 משלמי־מם כאלה. ב 1746 , 4 שנים אחרי סיפוח ש׳ לפרוסיה, 
גזר פרידריך הגדול גירוש על כל היהודים שישבו בש/ אך החוק 
נעקף, וב 1751 כבר היו בה 1,100 משפחות יהודיות, מאורגנות ב 4 
קהילות: גלוגאו, צילץ, ברסלאו והאיגוד הכל־ארצי 
: 50113£ ). מאותה עת חל גידול מהיר במספרם, וכן קמו קהילות רבות 
בערים אחרות. במיוחד גדלה קהילת ברפלאו, ובמאות ה 19 —ה 20 
היתה ממרמי״התרבות הגדולים של יהודי גרמניה. ב 1905 נמנו 
בש׳ הפרוסית 48,000 יהודים — 8% מכלל יהודי גרמניה. אחרי 
מלה״ע 1 , משנמסר חלק מש׳ העילית לפולניה, עברו יהודים רבים 
משם לחלק שנשאר בידי גרמניה, וב 1925 היו בש׳ הפרוסית 45,000 
יהודים. בשואה נשמדו קהילות ש/ אחרי השואה התיישבו בש׳ 
יהודים רבים מפולניה. וורוצלב היתה מהקהילות הגדולות בפולניה; 
בעקבות הגל האנטי־יהודי אחרי מלחמת ששת־הימים עזבו רובם את 
פולניה. 

על הארגון הקהילתי ועל גדולי-ישראל בקהילות — ע״ע אום 1 לנו; 
בז׳ג; גרליץ; גלונוב; זבז׳ה! ורוצלב; קטוביצה. 

י. קר. - אה. א. 


הבן — ! ־ ££1 ח 51 :> $0111 ־ 111 ^ 1-1 ^ 

.־!ן — (נו׳ 1917 ), היסטורית ומדינאי אמריקני, יהודי. ש׳ 

למד באוניברסיטת הארווארד (עד 1938 ), במלה״ע 11 שירת בחיל- 
המודיעין של אה״ב וב 1946 החל להורות בהארווארד. ש׳ זכה לפר¬ 
סום, אך גם לביקורת, בשל ספרו □ 1301050 0£ ^\! 111£ ("תקופת 
ג׳קסוך), 1945 . יחד עם ר. ה. רוויר . 11 .£) כתב ספר על 

המחלוקת בין מרומן למקארתר: 1 ת 1€ > 081 ז? ס* [)מג 31 ־ 1£1 ז 00 711€ 
(״הגנרל והנשיא״), 1951 . ספרו הגדול £005€7011 0£ ^ 1110 
(״תקופת רוזוולט״), 11-1 ], 1957 — 1960 , זכה לפרסום רב. בעריכתו 
י״ל קובץ מקורות על מדיניות׳החוץ של אה״ב: ׳לזגז״סדחבוססס \ 
1972 — 1945 — 01107 ? ח £1£ ־ 01 ? . 17.3 0£ 7 ־ 915101 , 1 -/ג, 1972 , וכן 
ערך ספר על תולדות המפלגות באה״ב — . 17.8 0£ 7 ־ 715:01 [ 
105 :־ 31 ? 011:1031 ?, 1 ־/י 1 , 1972/3 . 

ש׳ פעל במפלגה הדמוקרטית, ושימש פעמיים בצוות של עדלי 
סטיוונסון כשהיה מועמד לנשיאות ( 1952 , 1956 ). ב 1960 סייע לקנדי, 
וב 1961 מונה ליועצו לענייני אמריקה־הדרומית. אחרי רצח קנדי 
( 1964 ) התפטר וכתב ספר על הממשל של קנדי — 1 >ח 11011x3 ?׳ ^ 
* 037 (״אלף ימים״), 1965 . 

#לזינגר, עקיבא יוסף ( 1837 , פרשכורג — 1922 , ירושלים), 

רב הונגרי, ממבשרי הציונות. ש׳ למד בישיבתו של מהר״ם 
שיק (ע״ע) ובישיבות אחרות של תלמידי הר׳ משה סופר (ע״ע), 
בהונגריה, וב 1892 נשא לאשה את בתו של הר׳ הלל ליכטגשטין 
(ע״ע), מראשי החרדים בהונגריה. כרבותיו אלה היה גם ש׳ מדוברי 
הפלג הקיצוני שבמחנה החרדים בהונגריה, וכמותם דגל בניתוק 
קהילתי וחברתי גמור ממחנות הרפורמה וההשכלה, לדעותיו אלו 
נתן ביטוי עז כספת ״לב העיברי״ (אונגוואר, תרכ״ה). ב 1870 עלה 
לא״י, לאחר שגברה בו ההכרה, כי תקוותה היחידה של היהדות 
החרדית לשמור על ארחות חייה — בהתבססותה כקהילה חרדית 
בא״י. ב 1873 פרסם את חוברתו, ״חכרא מחזירי עטרה ליושנה — 
כולל העברים", שבה פרש את תכניתו לכינון אגודה כלל־עולמית 
לחיזוקה של היהדות החרדית, אשר תייסד ותפעיל רשת של בת״ס 
אורתודוכסיים, ע״פ תכנית מפורטת שהציע. מרכז האגודה יהיה 
בירושלים, וראשיה — שיפעלו בממשלה — ידאגו לארגון חייה 
של הקהילה האורתודוכסית על יסודות כלכליים (בנקאות ותעשיה) 
וחקלאיים, בעיקר התיישבות חקלאית נרחבת ברוח התורה והמצווה. 
ה״אגודה" תגבה מסים ותרומות מחבריה, ותיטול על עצמה את 
משימות החייאת השפה העברית, ארגון הגנה עצמית, ביטול ה,,כול¬ 
לים" וגיבוש החברה כולה ב״כולל העברים״ — משהו מעין "מדינה 
עברית" הצעות אלו דמו־ביותר למה שעתידה היתד. להעלות אח״ב 
התנועה הציונית המאורגנת; במיוחד רב הדמיון בזה, שש׳ סבור 
היה, שהגאולה יכולה לבוא גם בדרן טבעית, ואין בפעולות המו¬ 
צעות משום ״דחיקת הקץ״ — כטענת החוגים החרדים אז. 

בירושלים עמד ש' בראש קבוצה שניסתה לשנות את שיטת 
ה״חלקה" (ע״ע), להחיל פיקוח ציבורי על דרך חלוקת הבספים 
בין'המשפחות, ובעיקר — להפנות את כפפי ה״חלוקה" לעידוד 
התיישבות חקלאית בארץ. גכאי ה״כוללים" וראשי ה״חלוקה" ראו 
בש׳ איום למנהיגותם, וכאשר פרסם את ספרו "בית יופף החדש" 
(ירושלים, תרל״ה) — שהכיל התקפה חריפה על הרפורמים והמתק¬ 
נים מחד-גיסא, ועל ראשי מוסדות ה״חלוקה״ מאידך-גיםא — החרי¬ 
מוהו, ציוו לשרוף את ספרו, ואף העלילו עליו כי הוא מטיף בתכ¬ 
ניותיו למרד בשלטונות החוקיים. ש׳ ענה להם בכתבי־פולמוס חרי¬ 
פים, והסכסוך ביניהם נסתיים — בכוח הנסיבות — רק בראשית 
מלה״ע 1 . ב 1878 היה ש׳ ממייפדי פתח־תקוה (ע״ע), וב 1879 החל 
להו״ל את כה״ע "עמוד התורה ועמוד הוראה", ששימש ככלי-ביטוי 
לרעיונותיו. 



91 


שלימי, ;ר, י ג* יד:י —שלין ;רו % 


9-8 


י. טריואקס - א. שסממן, ספר מאה שבה, 387 — 398 , תרצ״ח! א. י. 

שחראי, רבי ע״י ש/ תש״ב; ש. הלוי, חזונו המשיחי של רבי ע. י. ש׳ 

(מחנים, קכ״ד), חש״ל ; ח. חמיאל, מלחמתו של ר׳ ע. י. ש׳ בריפורמה 

(סיני, ם״ג, א׳-ב׳), תשל״ח. 

אל, רי. 

שלח, ע״ע א״י, עם׳ 291/2 ? ירושלים, עם׳ 247/8 ; 

• ? ״ * 

מנהרה, עם׳ 991 . 

י : זז 

שלחן ערוך, שמו של קודכס־הפסיקה המקיף והאחרון עד-עתה 
בהלבה; נתחבר בידי ר׳ יוסף קארו בגפת, במאה ה 16 , 
ונתפרסם לראשונה בדפוס בוונציה, שב״ה/ו. על מבנהו הספרותי 
של השדע ויחסו התכני והצורני אל ספרי־הפסיקה הגדולים שקד־ 
מוהו — ע״ע קארו, יוסף. 

מבחינה היסטורית משקף השו״ע את השגיה של הרמה התורנית 
העליונה שהגיעו אליה יהודי המזרח בכל רחבי האימפריה העות׳- 
מאנית בדור מגורשי ספרד ובדור צאצאיהם, כשם שהגהותיו של 
ר׳ משה איפרליש (ע״ע; הרמ״א) על השו״ע — שאפשרו את 
התאמת השו״ע למנהגם של יהודי אשכנז, והפצתו הנרחבת ביניהם — 
משקפים את רמתם התורנית הגבוהה של יהודי פולניה במאה ה 16 , 
שהיתה מן המאות היפות של עם־ישראל בגלותו. צפת וקרקוב (עירו 
של הרמ״א) היו מן הערים המרכזיות ליהדות במאה ה 16 — בבמות 
ובאיכות — ומאות גדולי־תורה פעלו בהם. ההכרה המלאה שהעניקו 
גדולים אלה לסמכותם של ר״י קארו והרמ״א, היא שאפשרה את 
חדירתו של השו״ע לכל תפוצות ישראל כ״פוסק אהרון". 

ם. 

ההערכה לשו״ע היתה מעורבת תחילה במידה רבה של ביקורת 
והתנגדות, במזרח ובמערב כאחד. ר , יעקב די קסטרו (ע״ע) הצביע 
על פתירות שונות בין ספרי "בית־יוסף" ושו״ע, ותלה את הדבר 
בזקנתו של ר״י קארו בעת שהשלים את השו״ע ("אהלי יעקב", סימן 
כ׳). הוא אף בתב הערות־הגהות משלו לשו״ע (,.ערך לחם"). ר׳ 
שמואל אבוהב (ע״ע) טען, כי ר״י קארו הפקיד את חיבור 
השו״ע בידי תלמידים (שו״ת "דבר שמואל׳/ סימן ב״ה). ר׳ יו״ט 
צהלון (ע״ע) סבור היה, כי השו״ע נתחבר "לקטנים ועמי הארצות" 
(שו״ת מהריס״ץ׳ סימן ם״ז) — בניגוד לדבריו המפורשים של ר״י 
קארו בהקדמתו לשו״ע בדבר מטרת הספר: "כי כאשר ישאלו לת״ח 
דבר הלכה, לא יגמגם בה", אף שהיתה בקשתו גם ש״התלמידים 



שער וזטהדורה חראשונה ה״שולהז ערוד", 
ונציה, שב״ו 


הקטנים יהגו בו תמיד וישננו לשונו בע״פ, ותהיה גירסא דינקותא 
מסודרת בפיהם מקטנותם הלכה למעשה" (שט). חכמי המזרח פקפקו 
גם בהכרעתו של ר״י קארו לפסוק את ההלכה במחלוקות שבין הרי״ף, 
הרמב״ם והרא״ש, ע״ם הסכמת כל שניים מביניהם כנגד השלישי, 
שכן הדבר מנוגד לכלל היסודי בהלכה, שלפיו "הלכה כבתראי". על 
קבלת הכרעותיו הקלה המסורת — שטרם נמצאו לה סימוכין — 
כי 200 רבנים בזמנו של ר״י קארו הסכימו עמו בזה. למרות הבי¬ 
קורת הנ״ל הוכרה סמכותו של ר״י קארו ע״י רוב חכמי־המזרח בזמנו 
(שו״ת ראנ״ח, א׳, סי׳ ק״ט). בפולניה ובגרמניה היתה הביקורת 
קשה ויסודית־בהרבה. אבות היישוב הרבני בפולניה, ר׳ יעקב פולק 
ור׳ שלום שכנא (ע׳ ערכיהם), התנגדו לעצם רעיון הקודיפיקציה 
של ההלכה, ובעקבותיהם הלכו תלמידיהם, ר׳ יהודה ליוא ב״ר 
בצלאל (המהר״ל) מפראג, ואחיו חיים (ע׳ ערכיהם). לדעת המהר״ל 
יקפח העיון בסםרי*הםסיקה את סדר הלימוד הנכון במקורות עצמם 
ויטהו אל דרך פלפול הסרק. לדעתו, לימוד והבנה מעמיקה של 
ההלכה, לפרטיה ובמקורותיה, הם דרישות־יסוד לכל אקט של פסיקה 
בהלכה, ובכל מקרה יש להעדיף סיכון של טעות בהכרעת ההלכה 
כשהיא נחקרת מתוך מקורותיה עפ״נ הליכה עיוורת בעקבות ספרי- 
הלכה תוך אי־ידיעת שרשיה במקורות (״דרך חיים״ ו, ו׳; "נתיבות־ 
עולם", נתיב התורה, ט״ו). אחיו, ר׳ חיים, התנגד לסיכומים הלכ¬ 
תיים, בטענה שהם מעודדים עצלות בלימוד התורה, ושהם יוצרים 
אחידות מלאכותית ומסתירים את דבר קיומם של חילוקי־דעות 
מרובים בהלכה, שהם חלק אינטגרלי מחכמת התורה, וכולם כאחד 
"דברי אלוהים חיים". 

חכמים אשכנזים אחרים נקטו עמדה מתונה־יותר בשאלת הקודי¬ 
פיקציה, אך ביקרו את המתודה והצורה שנקט בהן ר״י קארו. לדעת 
ר׳ מרדכי יפה (ע״ע) השו״ע קצר ותמציתי מדי, ושולל כל אפשרות 
לקיים בלימודו מצוות תלמוד־תורה כפשוטה. לעומתו ס׳ "בית-יוסף" 
מפורט־מדי, ושולל כל אפשרות להבריע הלכה מתוכו. ע״כ כתב 
ר״מ יפה את ספרו הענק, ״הלבוש״ (ב 10 חלקים), שבו ביקש לפשר 
בין המגמות: םםקי*הלכה ברורים, בלי המו״מ התלמודי, אך מנו¬ 
מקים, בגוף החיבור ובקצרה, ע״פ המקורות. בדורו ובדור שאחריו 
גברה מאד הביקורת על השו״ע. ר׳ שמואל אידל׳ם (ע״ע) קבע, כי 
"בדורות הללו, אותם שמ 1 רים הלכה מתוך שו״ע והרי הם אין 
יודעים טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו מתחילה בדבר מתוך 
התלמוד... טעות נפל בהוראתם, והדי הם בכלל מבלי־עולם ויש 
לגעור בהם" ("חידושי אגדות" למסכת סוטה כ״ב, ע״א). ר׳ מאיר 
מלובלין (ע״ע; מהר״ם) לא ביסס שום הכרעה על השו״ע או על 
ם׳ ״הלבוש״ — שכנראה כבר החל לתפוס את מקומו בספר־פסיקה 
אלטרנטיווי לצד השו״ע של ר״י קארו — והתריע על כך, שספרים 
אלה, בהיותם ראשי־פרקים של הלכה בלבד, גורמים להטעות את 
הרבים, לאסור את המותר, ולהפך (שו״ת מהר״ם מלובלין, סי׳ קל״ה). 
ואף שהכיר מהר״ם בגדולתו וסמכותו של ר״י קארו, לחם בתוקף נגד 
הפיכת השו״ע לספר-פסקים סמכותי. גם ר׳ יו״ט ל. הלר (ע״ע; בעל 
"תוספות יום טוב") ביקר קשה את סמכותו של השו״ע. 

גישה זו לשו״ע (עם הגהות הרמ״א) עדיין היתה משותפת לרוב 
החכמים האשכנזים במחצית הראשונה של המאה ה 17 , ונראה היה 
שהשו״ע לא יוכל למלא את התפקיד שהועיד לו מחברו. את המפנה 
חוללו חכמים מחוגי המתנגדים לספר, לכאורה, שגישתם לנושא 
היתה שוגה משל קודמיהם. ראש וראשון בקבוצה זו היה ד׳ יהושע 
פלק (ע״ע). הוא טען כי ספרי השו״ע והרמ״א לא נתכוונו מעולם 
לאפשר פסיקת הלכה עצמאית מתוכם, אלא על בסים ידיעת ספרי 
ה״טור״ וה״בית-יוסף״ — ידיעה שהיתר, פשוטה ונפוצה בזמן חיבור 
אותם הספרים — "מה שאין כן בזמנינו בהיות בכובד התלאה נמשך 
מהטובים [הנ״ל] רעה, שרבים... רוצים ללמוד התורה על רגל אחת 




949 


של ־זן ;רך — של ג אן 


950 


ומצפצפים מתוך חשו״ע והם מחריבי עמנו"."(מתוך ההקדמה לספרו, 
״מאירת־עינים״ [= סמ״ע] לשו״ע חו״מ). כדי לסייע בהוצאה- 
לפועל של תכניתו המקורית של ר״י קארו, כתב ר״י פאלק ביאור 
מקיף לשו״ע, שיתפוס מקום כחלק של השו״ע, עד שלא יפסקו הלבה 
אלא מתוך עיון בשני החיבורים כאחד. בדרך וו יהא השו״ע ספר 
ה״פסקים", אבל ההכרעה על־פיו תותר אך־ורק לאחר העיון בביאור 
המשלים לכל סעיף וסעיף, ובכך תתבטל פכנת הסעות שמקורה באי- 
ידיעת המקורות. ספרו המשלים של ר״י קארו עצמו, "בית־יוסף", 
גדול בהקפו ונפרד במתכונתו מכדי שיוכל לשמש גשר — לדעת הר״י 
פאלק — בין מגמת הפסיקה ודרישות העיון. מאידך־גיסא, אין גם 
ליצוק את העיון המשלים כחלק בלתי-בפרד מספר־הפסיקה, כפי 
שביקש לעשות ם׳ "הלבוש" הנ״ל. ע״כ סבור היה ר״י פאלק, כי 
העצה הנכונה היא לשלב את חלק העיון, בקצרה, לצד ספר־ 
הפסיקה, שיהא כתוב וערוך כחלק ממנו, אך מגובש כספר בפני 
עצמו שיודפס על נליונותיו! וכך עשה בספרו "מאירת עיניים". 

בכך קבע הסמ״ע את התבנית לכל הטיפוס הספרותי הענף של 
"נושאי הכלים" לשו״ע, שפעולתם החלה סמוך לזו של הסמ״ע. 
נתפרסמו־ביותר: "טורי-זהב" (ט״ז) — לר׳ דוד בן שמואל הלוי 
(ע״ע)! ״שפתי כהן״ (ש״ך) — לר׳ שבתאי בן מאיר הכהן (ע״ע); 
״הלקת־מחוקק״ — לר׳ משה לימא (ע״ע) ן ״מנן אברהם״ — לר׳ 
אברהם אבלי (ע״ע) גומבינר, ואחרים. "נושאי כלים" אלה, שהיו 
ממיטב גדולי־הדור בפולניה ובגרמניה, הם שגרמו להכרה הכללית 
בשו״ע בין יהודי מערב־אירופה ומרכזה, אף כי במחיר ניכר — 
בצורתו זו, וכאשר חיבוריהם נדפסים על גליונותיו ומהווים חלק 
בלתי-נפרר ממנו, שוב אין השו״ע ספרו של ר״י קארו כנתינתו, 
אלא כהבנתם הם אותו, וכהכרעותיהם. 

מג. א. 

מאז נדפס השו״ע לראשונה, חזר ונדפס — עם "נושאי הכלים" 

הנ״ל — פעמים רבות בכל הארצות שהיה בהט דפוס עברי. הלך 

ונתרבה גם מספר החיבורים שנכתבו במישרין על השו״ע, מהם 

שמצאו להם מקום על גליונותיו, שהלכו והתרחבו, של הספר הנדפס, 

ומהם שנדפסו כספרים לעצמם — עד האחרונים שבהם, "משנה 

ברורה" לד ישראל מאיר הכהן מראדין (ע״ע), ו״כף החיים" לד 

יעקב בדודי הספרדי(א^ה/ תרס״די-תרצ״ג). גם ספרי-קיצור נערכו 

ע״פ השו״ע ו״נושאי כליו", מהם בורע-ביותר "קיצור שו״ע" לד 

שלמה גנצפריד (ע״ע). בעקבות שו״ע נכתב גם "ערוך השולחן" 

לד יחיאל מיכל אפשטיין (ע״ע אפשטין, ענד 430 ), והוא כולל גם 

הלכות שאינן נוהגות בזמךהזה. מבחינה היסטורית משקפת ספרות 

״נושא הכלים״ — שהיא בעיקרה תופעה אשכנזית — את ההתנגדות 

עתיקת־היומין של יהדות אשכנז לכל מוסד של פסיקודהלכה מרכזית 

או ממוסדת, ואת האוטונומיה של הקהילה (ע״ע, ענד 181 ) ושל 

הרבנות (ע״ע, עמ׳ 476 ) באשכנז בכל הדורות. למעשה "גלגלה" 

ספרות "נושאי הכלים" את ההלכה מן הקודכס המצומצם והיבש 

בחזרה אל הלימוד החי והסוער של המו״מ התלמודי. 

ח. סשרנוביץ, תולדות הפוסקים, 1 ', תש״ח; י. ז. כהבא, ספרי הקי¬ 
צורים מבחינת הסמכות (סיני, ל״ג), תשי״ג< ר. מרגליות, דפוסי 
השו״ע הראשונים (סיני, ל״ז), תשט״וז י, נסים, הגהות הרמ״א על 
שו״ע (בתוך: סיני, ם׳ היובל), תשי״ח; הב״ל, הגהותיהם של רבי יעקב 
קאסטרו ורבי יעקב צמרו על שו״ע (ספונות, ב׳), תשי״ח; חוברת 
מוקדשת לשו״ע (מחניים, צ״ז), תשכ״ה, 021 ( 5/11211 ? 7/2 ,ץ&מ׳״ד . 1 

. 1967 ,( 1 ע% ,תז 1315 >ט() 110 ^ 1 (/ 5 (י 211 [ /ס ! 002/2 £(זו 7 > 11 ) 7.22 ;!{!/ 4211 . 

שלטאן תואר לשליט מסלמי עצמאי וריבוני. מוצא המלה 

מ״שלטאנא" בסורית, שפירושה "כוח". בראשית האסלאם 
מופיעה המלה במובן הרשות הממשלתית, או השלטון, ובמשך הזמן 
התפתח מובנה והיא ציינה את השליט. 

מסוף המאה ה 10 נקראים ש" שליטים משושלות שונות, כגון 
הגזנוים באפגניסטאן, הפאטמים במצרים והכויהים בפרס ובעראק. 



שלטאז ם?בל שני ישגריר (הספריה הלאומית, וינהי 


הראשון שנקרא כך באופן קבוע, ואף טבע תואר זה ע״ג המטבעות, 
היה המפקד התורכי-סלג׳וקי טוגריל בך (ע״ע סלג׳וקים, ענד 58 ), 
שהחזיר ( 1055 ) בבגדאד את שלטון האסלאם הסוני אחר תקופת 
שלטון חבויהיים (ע״ע) השיעים. מאז יש למשרת הש , אופי סוני 
מובהק, וכמעט שלא היו עוד ש" שיעים. נוצרה גם חלוקת סמכויות 
בין הח׳ליף (ע״ע), המנהיג הדתי, לבין הש/ השליט החילוני, 
הצבאי-מינהלי. תאורטית כפוף הש' לח׳ליף ומקבל ממנו את הלגי* 
טימציה לשלטונו. בתואר ש׳ נשאו השליטים "חסלג׳וקים הגדולים" 
בעדאק ובפרס, אחריהם "הסלג׳וקים של רום" באנטוליה, ומאוחר' 
יותר — שליטים מסלמים בהודו, במרוקו ועוד. 

לשיא זהרו ביה״ב המאוחרים הגיע התואר בשלטאנות הממלו־ 

כית (ע״ע ממליכים) במצרים ובסוריה ( 1250 — 1517 ), עת היו לש׳ 
הממלוכי כל הסממנים הקשורים בתואר. אין ספק, שהשליטים 
התורכים־העת׳מאנים היו חש" החזקיס-ביותר בהיסטוריה המסלמית, 
אז נבלעה הח׳ליפות בשלטאנות, והביטוי ודליף הפך לאחד'מתארי* 
הכבוד של הש׳ ותו לא. אך בסוף המאה ה 18 , כשהפסידה האימפריה 
העת׳מאנית במלחמותיה שטחים מיושבים מסלמים, הוצג הש׳ כמג* 
היגם הדתי של כל המסלמים — גם אלה שמחוץ לתחומי ממלכתו — 
מעמד שמעולם לא היה לו, גם במאה ח 19 הדגישו כמה ש״ — 
בייחוד עבד אל־חמיד 11 (שלט 1876 — 1909 ) — את מעמדם כח׳לי* 
פיס. כמאל אתאתורך (ע״ע), מייסד הרפובליקה התורכית, ביטל גם 
את הח׳ליפות (ע״ע ח׳ליף, עמ׳ 496 ). 

במצרים שוב הופיע התואר ש׳ בזמן החדש, כשהצטרפה תורכיה 
למלה״ע 1 , שבה שמה בריטניה קץ לריבונות הנומינלית העת׳מאנית 
של מצרים והכריזה על מתן חסות למדינת הנילוס. שליט מצרים 
(חסין כאמל? 1914 — 1917 ), שתארו היה ח׳דיו (משנדרלמלך), היה 
מעתה לש/ כדי לסמל את עצמאותו. כשהכריזו הבריטים ב 1922 על 
עצמאות מצרים, נטל לעצמו הש׳ פדאד את התואר מלך, שנחשב 
אפוא גבוה מהתואר ש/ 

* 712 1968 <ז 22 // 10 \ /ס 7/12 , 1$ ^ 0. 1x 

מי. ו. 


951 


שלגון 


9 : 2 


שלטון. לחילוקי־הדעות הבסיסיים בדבר המושג ש׳ ובדבר מהותו 
יש גם הבט סמאנטי: בכמה שפות אין מונה אחד ויהיד לש/ 

אלא מונחים חלופיים, ואף מרבניהם שנויים במחלוקת. באנגלית 
מרובים המונחים — י ^ 11 ז, 1011 ת 11 ז 101 > < ץ 11 י 01 ו 11 ב 3.1 

ק 15111 )ז 10 , 05 ב) 1 זס^] 311 ג ץזח 1£ :מ^ $0 ,)סזזחס:! וכן - 511 

ז 5 :זח 31 ר 2€1 ; בצרפתית — 11€ קמ £1 , 11€ ז 31110 , 011111111€ ק ,־ 011¥011 ק. נראה 
שהמלים הקרובות־ביותר לעניין הן י ; 1€111 תתז€ ז \יג £01 ,:זה 1 £ מ.חזם^ 50 } 
: £1 * 8011 :ת 16 * (בגרמ # ) ודומיהן בשפות אחרות. 

אין מערכת פוליטית בלי ש/ ולו מזערי — וזאת בין שנתייחס 
לש׳ כאל קבוצת בעלי תפקידים מוגדרים בחברה, כאל מרכז עצמה 
בחברה, כתכונה, סגולה או יכולת מסוימת של איש או תפקיד, כיחסים 
בין בעלי־שררה (שליטים) לנעדרי שררה (נשלטים), או כתכונה של 
מסר, שבעטיה מקבל אותו הנמען. 

ש׳ הוא שילוב שני יסודות: מדרג ומרות (היסוד הראשון נעדר 
ב״ש׳ עצמי"). הוא גם מערכת פעולות־גומלין אסי&טריות מדרניות 
בין תפקודים של שליטים לשל נשלטים, והשליטים והנשלטים פועלים 
בצירופים שונים: בכמה משטרים נמנה אדם עם אהד משני המהנות 
בלבד, אך במשטרים אחרים יכול חוא להימנות עם שניהם כאחד 
— הכל לפי ההקשר התפקודי. שני המחנות אינם שווים במספרם: 
השליטים מועטים והנשלטים מרובים — אף שעקרונית אין הכרח 
בדבר. שליט אפשר שיהיה יחיד — לפחות להלכה — אם־כי עפ״ר 
הש׳ הוא למעשה אוליגרכי, ופעמים גם להלכה. 

פעולות־הגומלין השלטוניות הן מעין זרימח־מסרים הדדית בין 
השליטים לנשלטים. ניתן להבחין בין פעולות־הגומלין מבחינת תכנן 
ומבחינת מקורן וכיוונן. 

את תכנן של פעולות־הגומלין אפשר להבהיר בעזרת מושגי 
המרות (או הסמכות) והלגיטימיות. את מרותם מטילים 
השליטים באמצעים מגוונים, שהם, בעיקרם, משני סוגים: תגמולים 
(הקצאת משאבים נדירים ומבוקשים, חמריים ואחרים) וכפיה — 
פיסית ורוחנית — או האיום בהפעלתה. השיבות עקרונית רבה 
נודעת לכוח (הפיסי), ובד״ב רואים בו את המייחד את הש׳ 
המדיני מהנהלות ומהנהגות של יחידות אחרות בחברה. למעשה 
נפוצה בה מאד הפעלת אלימות ואיום בכל היחסים בין בני־האדם, 
והמייחד את הש׳ המדיני הוא תביעתו העקרונית למונופולין על 
השימוש בכוח פיסי — לסמכות בלבדית על הפעלתו, להתרתה 
ולקביעת תנאים להפעלתה מצד גורמים אחרים, 

בצד התגמולים והכפיה יש למנות עוד שני אמצעים להטלת 
מרות: טיעונים מוסריים־רעיוביים-שכליים (הקרובים ללגיטימציה), 
וכן ההסתמכות על הרגלי־ציוח. האמצעים הללו נבדלים אלה מאלה 
מבחינות רבות. כגון מידת יעילותם, המאמץ הכרוך בהשגתם 
ובהבטחתם, הנעימות והרווח לנשלט וכר, והרבה קובע העניין 
שלגביו מוטלת המרות. 

הלגיטימציה (או לגיטימיות! ע״ע) היא פעולת־הגומלין 
הנוצרת כתוצאה מטענת השליטים, או מתודעתם, לזכות שליטתם 
על אחרים ולציפיה להישמעותם — מזה, ומהכרת הנשלטים במרות 
השליטים, כלו/ בעליונות מעמדם, ומכאן בזכאותם לתמיכה ובהי- 
ענות מזה. באופן כללי אפשר לומר, שהכרה זו בלגיטימיות מותנית 
בנכונות הנשלטים לראות בשליטים את מייצגי ערכיה של החברה 
ומגשימי משימותיה הקיבוציות. עם־זאת מקובל, שנכונות זו היא 
פרי פעולת-עיצוב מצד השליטים, ורואים באידיאולוגיה (ע״ע) 
את האמצעי העיקרי להשגת מטרה זו. 

ההבחנה בין לגיטימציה דתית לחילונית, שהציע שטרנברגר 
(- 8£1 ־ו:>< 1 תז $1€ . 0 ), היא. אולי. הבוחה־ביותר! ואולם, מקובלת 
ההבחנה מייסודו של מכס ובר (ע״ע) בין 3 סוגי-בסיס ללגיטימציה 
של הש׳: כריסמאתי, מסרתי ותבוני׳חוקי. השליט הכריסמאתי מחונן 
בסגולות שאינךמצויות, ואף בכוחות מאגיים, והלגיטימציה שלו 


יסודה ביראה ובהערצה. שליט כריסמתי נדיר מאד, שהרי מעטים 
הם הכדהנים, גיבורי־־המלחמה והדמגוגים הגדולים באמת! הופעתו 
אינה סדירה, והמשכיותו אינה מובטחת, הן מחמת השרירותיות שבו 
והן משום שעם מיסודו זקוק הוא ללגיטימציה מסוג אחר. לגיטימציה 
ם ם ר ת י ת מצויה במשטרים פטריארכליים, פאודליים, ובכל הסדרי- 
ש׳ תורשתיים. הלגיטימציה התבונית־ ה חוקית רחבזדביותר, 
וכוללת תפיסות המושתתות על "חוק הטבע", המשפט הפוזיטיווי, 
"אמנה חברתית", עקרון הרוב ובחירות וכר (ע״ע דמוקרטיה, עם׳ 
776 — 785 ) . לפיכך יש המבחינים בין שני סוגי לגיטימציה עיקריים: 
לגיטימציה הסכמית, שבה מיוחס מקור הזכות לשלוט להסכמת 
האוכלוסין, ולגיטימציה אוטוריטארית, שבה היא מיוחסת למקורות 
אחרים. ואולם, לפי ובר נקבה הש׳ במשטר תבוני־חוקי הודות למומ¬ 
חיות ולידע; הלגיטימיות של השליטים באה מכוח החוק, בהיותם 
נושאי־ תפקידים שהחוק יצר, ומדות השליטים באה להם לא בזכות 
עצמם אלא מתוך יחם של משמעות לחוק. הביורוקרטיה היא, לפי 
ובר, דגם הש׳ התבובי־החוקי, ומכאן שהביורוקרטיה כולה היא 
בחזקת בעלת־הש׳ במדינה המודרנית. 

גם ובר הכיר בכך, שבמציאות אין בסיסי־לגיטימציה אלה מופי¬ 
עים בטהרתם, ושאין המיון המשולש שלו ממצה את כל הוואריאנ¬ 
טים. במיוחד לוקה מיון זה בהעדר ש׳ שהלגיטימציה שלו היא אלי¬ 
מות ; משטרים בעלי לגיטימציה זו היו הבפוצים־ביותר. אמנם מקובל 
להבחין בין ש׳ לגיטימי לש׳ אהורפט 1 רי — כיבוש, השתלטות בכוח 
או הישענות על הכוח כבסיס ש׳ יחיד, או עיקרי — ויש אף הטוענים, 
שהנשען על הכוח בלבד אינו ראוי להיקרא שליט. ואולם, הטענה 
כאילו אלן ש׳ אהורפטורי מסוגל להאריך ימים אין לה על מה 
שתסמוך, כפי שהוכח פעמים איז־ספור בהיסטוריה; ולא זו בלבד, 
אלא שתכופות קרה, כי במרוצת הזמן זכה ש' זה בלגיטימציה מסוג 
אחד — ותחילתם של משטרים לגיטימיים רבים באוזורפציה, קורה 
גם, שמשטרים אחרים, שמקורם איננו באוזורפציה, אינם זוכים 
בלגיטימציה מ ל א ה מצד הנשלטים, והישענות בלבדית, או מירבית, 
על כוח היא אפוא רק מקרה קיצון־יותר. 

מבחינת כיוונן של פעולות־הגומלין השלטוניות ראוי להזכיר 
שני צמדים עיקריים: הכוון והישמעות, הפצר והיעתרות. 

ההכוון הו;. סך כל פעולות השליטים המכוונות להשפיע 
על הנשלטים, וכן התוצאות הממשיות של הפעלתן. התקף, הכיוון 
והתוקף של ההכוון הם הקובעים את אפיו של המשטר — ממשטר 
טוטאליטארי, או ממושטר, בקוטב הקיצון האחד, עד משטר ליבראלי, 
או מתירני, בקוטב האחר. ההישמעות של הנשלטים היא כאילו 
הפנים האחרות של ההכוון. כמה גורסים קובעים את אפלה, ובראש 
כולם — הלגיטימציה. אפשר גם לצייר רצף של מניעי הישמעות: 
בקוטב הקיצון האחד — כניעה, או קבלת מרות ? באמצעו — לא- 
איכפתיות; בקוטב האחר — אי-קבלת מרות; ומעבר לזה — אי־ 
הישמעות מתוך אי קבלת מרות. 

צמד פעולות־הגומלין הפצר־היעתרות מתייחס למעין דו־שיח 
בין הנשלטים לשליטים. ה ה פ צ ר הוא סך כל הפעולות מצד הנש¬ 
לטים להשפיע על השליטים ועל ההכוון! מקובל לראות במימד 
זה את מידת ההשתתפות של הנשלטים בתהליך השלטוני, והיא נעה 
בין אי־השתתפות לבין השתתפות מירבית. תשובת השליטים להפצר 
היא ב ה י ע ח ר ו ת, הנעה בין הקוטב הקיצוץ האחד של א 1 טוקרטיה 
— אי־היעתרות מוחלטת — ובין הקוטב הקיצון האחר, שיש המכנים 
אותו אלטרויקרטיה, כלו/ היעתרות מוחלטת לדעודהקהל וללחצים 
"מלמטה", והסתלקות השליטים מהכוון מצדם; זהו מצב אנארכי 
שאינו בראה מציאותי. והוא מסכן את קיום היחידה. 

מראשית המחשבה המדינית חלוקות הדעות באשר לתפקידים 
המוטלים על הש/ לאפיו, מעמדו, דרכי פעולתו ושיטותיו. הגישה 
הנורמטיווית מציבה יעדים ערכיים (אושר, שלום, צדק, חופש, 


953 


שלצדן — שלצץ שיושי 


4 ג 9 


שוויון ועוד < וע״ע מדינה, עם׳ 283 — 291 ). מתוך גישה התנהגותית, 
בלתי־ערפית, ראוי לעסוק בתפקידי הש׳ מבחינת מיקומו של הש׳ 
ותפוקתו (פעולותיו ותוצאותיהן). הרף נכונותם אין משמעות רבה 
לניסוחים רחבים על תפקיד הש׳ — כגון, שמירה על הסדר החברתי 
— וזאת מחמת כוללבותם. יתרה מזו: יש המציעים, כי בצד תפקידו 
של חש׳ בשמירת הסטאטוס־קוו נועד לו גם תפקיד של הנהגת 
שינויים. לפיכך, מוטב לפרק ניסוחים כלליים אלה לגורמיהם. בעניין 
זה תורמת תרומה של ממש מערכת ארבעת "משתני הדפוסים", 
שהציע פרסונז (ע״ע), שבצירופם אפשר לראות את סך כל תפקידי 
הש׳: 1 ) קיום הדפוסים, דהיינו, חברות (סוציאליזציה) — הקניית 
נורמות־התנהגות כלליות לאוכלוסיה והשגת התחייבות לגביהן; 2 ) 
תכלול (אינטגרציה) במטרה לתאם בין היסודות הפעילים בחברה 
למען יתמכו זה בזה, או, למצער, לבל יהרסו זה את זה; 3 ) השגת 
מטרות, כלו/ הגדרת המגמות והמטרות של החברה והיערכות 
להשגתן (אליבא דפרסונז זהו התחום המדיני במשמעותו המצומ¬ 
צמת)? 4 ) התאמה, שעיקרה ייצור והפעלה של משאבי חברה ברמה 
נאותה, והקצאתם וגיוסם להשגת המטרות הנ״ל של החברה, אין 
ניסוח זה מבליט כראוי את תפקידי תפוקת הש׳ במישור מוחשי- 
יותר, דבר זה נכון־במיוחד לגבי ״משתנה הדפום״ ( 4 ), העוסק, 
לכאורה, בפעילות בתחום הכלכלה, אך התפקיד המיוחס בו לש׳ 
הוא לקבוע את גורל המשאבים, או להחליט מי הם הגורמים שיקבעו 
החלטות אלו. את ההחלטות הללו מחלקים ל 3 סוגים: א) החלטות 
מום תו ת, שניסוחן אמנם כללי, אך תחולתן היא לגבי יחידים, והן 
מטילות אילוצים, כלו/ מגבילות את ההתנהגות, ובכך גורמות ליחי¬ 
דים הבוגעים־בדבר רווח או הפסד ? ב) החלטות מקצות, המעניקות 
טובות־הנאה אישיות, לאו־דווקא במסגרת של מדיניות כוללת, או 
של לקיחה מזה ונתינה לזה ? ג) החלטות של חלוקה-מחדש, בעלות 
המשמעות הרחבה־ביותר, המשנות את יחסי־הכוחות לא בין יחידים, 
אלא בין שכבות ומגזרים, ע״י לקיחת משאבים — חמריים ואחרים — 
מזה ונתינתם לזה. 

אם רואים באינטרסים, ולא במשאבים, את מרכדהכובד, 
ובניגודי אינטרסים את התופעה האנושית הכללית, יכולים תפקודי 
הש׳ להתמצות ביישוב סכסוכים בין בני־אדם ובין קבוצות. בגישה 
המזערית לרווחה אנושית, הרואה בש׳ "שומר לילה׳/ כלולים בכך 
בטחון מבית (מניעת סכסוכים בתוך החברה, ריסונם ויישובם) 
ובטחון מחוץ. היפוכה של גישה זו היא, בימינו, גישת "מדינת 
הרווחה", שבה חייב הש׳ לדאוג לא־רק לחסרונו של האזרח, אלא 
אף לכל רווחתו — המדינה כאומנת. האפשרויות בין שני הקטבים 
על ציר זה רבות מאד. 

מבחינת מיקומו במערכת יחסי החברה — וליתר דיוק ן בין האינ¬ 
טרסים המנוגדים והמסוכסכים — יכול הש׳ להיות גורם ניטראלי, 
הנמצא כאילו מחוץ למאבקים בחברה, ויכול הוא להיות צד בהם. 
תורות מדיניות רבות, החל באפלטון, הציגו את הש׳ כשופט חסר- 
פני 1 ת, שאליו מביאים סכסוכים להכרעה, אך הוא עצמו איננו היוזם 
את יישובם. יש אפילו המבססים את תורודהמדינה שלהם 2 ל כך, 
שלא זו בלבד שאין הש׳ צד במאבקים בחברה, אלא שהוא אף 
מחוץ לחיים המדיניים, כלו/ הוא משוחרר מאינטרסים אנושיים 
חלקיים ומנחה אותו טובת הכלל בלבד. מבחינה עקרונית נכון הדבר 
גם כאשר הש׳ סבור שמתפקידו ליישב סכסוכים, לווסת משאבים. 
להקצותם או לחלקם־מחדש. היפוכו הגמור של מצב זה הוא כאשר 
הש׳ מופיע כצד בסכסוכים, וממילא כבעל אינטרסים חלקיים, הפועל 
ביזמתו־הוא — וכמובן הוא פועל לטובת האינטרסים שלו. במציאות 
המדינית — להבדיל מן ההלכה — דומה שזהו מיקומו המצוי של 
הש׳. בתולדות האדם מרובים המקרים של ניצול מעמד שלטוני 
באורח חד־צדדי. הקיצוניות הצפויה במקרים אלה נבלמת ואינה 
מתרחבת עקב צירוף גורמים, ובראשם חוסר המונוליתיות של הש׳ 


גופו — המורכב, בד״כ, מקואליציות שובות — וכן האינטרסים הרב־ 

צדדיים והרב־כיווניים. הדברים הללו מראים, שקיים שוני מהותי 

בין הש׳ במדינה ובמערכות דומות לה (ץ 1 ; 01 ק) ובין הש׳ במערכות 

אחרות, וזאת חרף הגישה התפקודית הרווחת, המדגישה כי יש ש׳ 

בכל יחידה חברתית, וכי הפוליטיקה היא תופעה הווה־בבל. משום 

כך גם אין משמעות להבחנה בין ש׳ ציבורי (זת^דחחז^ס^ 10 [ 1 < 1 ! 1 ק) 

לבין ש׳ פרטי ( 1 ח€דת 1 ״ 20¥£ 21£ -,ו 1 זק), הנבדלים זה מזה במשתנים 

שחשיבותם משנית: משום כד גם מטושטשת ההבחנה בין ש/ עצמה, 

הנהגה, הכוונה ואף כוח (פיסי). 

על ההבטים המוסדיים־הפורמאליים והמשפטיים ועל טיפוסי 

משטרים — ע״ע מדינה, עמ ׳ 267 — 282 . 

ר. מ. מקאיוור, מסכת הממשל, תשכ״ז! 14 * 1 > 7110 ) £14 ,!מבדחש**.£ . 0 
; 1957 ,? £711 1 ) 7 ) $017 . 13 ; 1944 , 1 ה) 711 ח 7 סס 00 ) £711/01 

- 193111 . 8 ; 1961 ,)] 10111071 46 ) 16071 ) 1 )! 4 , 117 ) 11145 [><£ ,[>בן 3 ש 1 זט״מ 
16 ) 7 , 15011 נ 1 ש 0 .!א ..א ; 1962 , 11 ) 1 ) 1 ) £7 11114 1 ( 10 ) 501150 ) 0 ,£ז 10 }^ש 1 
117 ) 0714 1 * 10 -) , 11 :![, 1 ) 10 ־ 1 י! .{ . 0 ; 1963 , 111 ) 1 * 7111 ) 0011 / 0 5 ) 76 )אי 
; 1969 .) 17 ) 71101 )$ $0010,1 0714 £0111107 , 15 זי> 5 ז 3 ? . 1 ; 1963 ,ז 771711071 ) 1 ! 00 
, 3011 .[ .א . 19 ; 1975 ,? 10711 ) 4111 / 0 7715 ) 1 ) £0 , 1 זס 0 . 8 .ז — מג£] £4±5 . 11 
11714 1 ) 10 ) 17150 1¥ ,•ושנ 1 ש^י\ - 1 \ ; 1975 ,?) 1071 ) 1 ) 41 0714 ) 710 ) 111 ( 71 ) , 7 ) £010 
. 1977 , ? 71£ ! 1 ! 07 < 001 15 101 )/ 4 ) , 8080 . 8 ; 1976 3 , 10/1 ) 1150 ) 5 ) 0 

ע. גו. 

שלטון מקומי, שם־כולל לרשויות שסמכותן על שסח מוגדר 
בתוך מדינה ז הן פועלות, ב״א בתחום שיפוטה, במסגרת 
מעין־אוטונומית, בביצוע התפקידים שנתייהדו להן. 

השה״מ באירופה ובאה״ב הוא המשך להתפתחות החיים 
הקהילתיים, שהתחילו כבר לפני הופעת המדינה המודרנית, במאות 
ה 15 —ה 17 . מתחילה הצטמצם השה״מ בניהול העניינים המקומיים 
לטובת תושבי המקום, ופיקוח השלטון (להלן ש׳) המרכזי עליו היה 
מצומצם מאד. במאה ה 19 הפכו הרשויות המקומיות לגופים מש¬ 
פטיים — המוסדרים ע״פ חוק המדינה, עם כפיפות לש׳ המרכזי — 
מתוך השקפה, כי יש עניינים שמוטב כי יוסדרו לפי תנאי אותו 
מקום ואפיו, ולפי רצונם של תושבי המקום, באמצעות רשות מקו¬ 
מית נבחרת, ותוך חלות מזערית בש׳ המרכזי. 

ההתפתחות הכלכלית והחברתית במאות ה 19 —ה 20 הביאה לידי 
צמצום סמכויותיו של השד״״מ. הצורך בכלכלה מתוכננת, בייעול 
שירותים ובצמצום הוצאות, הביאו לתכנון כלל-ארצי בתחומים שונים 
ולנטילת חלק מסמכויותיהן של הרשויות המקומיות בידי הש׳ המר¬ 
כזי. ענייני חינוך, סעד ותכנון ובניה. למשל, שהיו בעבר נחלתו 
הבלעדית של השה״מ, נמצאת כיום בטיפול בלעדי, מקביל או חופף 
של הש , המרכזי. מציאת האיזון בין האינטרסים המקומיים מחד- 
גיסא, ובין הצורך בפיקוח מרכזי על הרשויות המקומיות מאידך- 
גיסא, היא מבעיותיהיסוד של המדינה בימינו. 

באנגליה הרשויות המקומיות הן תאגידים, מכוח החוק, או 
מכוח צ׳ארטרים. כל רשות היא עצמאית, במסגרת הסמכויות 
שהעניק לה חש׳ המרכזי ובכפיפות לפיקוח מינהלי קבוע שלו ? חברי 
מועצת הרשות וראש הרשות (-!ס-^דח) נבחרים באופן חפשי. 

ב אה "ב יש לרשויות המקומיות חופש רחב מאד, כמוגדר 
בחוקות המדינות השונות. הן מחוקקות את חוקי-העזר, תוך כפיפות 
לפיקוח מרכזי מינהלי מינימאלי. קיים שוני בין סמכויות הרשויות 
בכל מדינה ומדינה. 

בצרפת יש לרשויות המקומיות סמכויות נרחבות, אך הן כפו¬ 
פות לפיקוח מרכזי היארארכי חזק. ראש־עיר (:"!*מ!) הנמנע 
מלבצע פעולות הנדרשות ממנו ע״פ החוק, עלול להיות מושעה 
בידי ראש־המחוז ס&״ק) לתקופה של עד 3 חדשים, והש׳ המרכזי 
עלול להעבירו מתפקידו כליל. על ריכוזיות השה״מ נמתחת ביקורת 
תכופה, אד קשה להניח כי יחול שינוי קרוב, בשל אפלה הכפרי של 
צרפת, מסרתרי הפוליטית והחששות מהמפלגה הקומוניסטית. 

בבריה״מ קובעת החוקה סמכויות נרחבות ליחידות העירו־ 



955 


שלשון גרו צי 


956 



םכם 5 י רש 5 טח המקומי בישרא 5 . 5 טע 5 זז: סס 5 י עיריות; 5 מטה: םם 5 י מועצות סקוטיות 


ביות, אך יש פיקוח היארארכי חמור, המגיע — דרך הש׳ המרכזי 
של הרפובליקות השונות — עד לממשלה המרכזית. במציאות קשה 
לדבר על ש׳ אוטונומי של הרשויות המקומיות. 

בתקופת המנדט הבריטי בא" י היה השה״מ היהודי הי 10 ד 
לחיים הציבוריים של היישוב העברי. עם הקמת מדינת־ישראל 
הושארה מערכת השה״ם על כנה, מכוח סעיף 4 לפקודת סדרי 
השלטון והמשפט תש״ח— 1948 . בישראל מעניקים החיקוקים 
המוניציפאליים למשרד־הפנים פיקוח מרחיק־לכת על השה״מ (ר׳ 
להלן)• 

השה״מ מורכב מ ע י ר י ו ת (ביישובים שבהם מעל 20,000 תוש , ) 
וממועצות מקומיות. מעמד העיריות מוסדר בפקודת העיריות 
(נוסח חדש; קודם: פקודת העיריות, 1934 )! מאז חקיקתה קיבלו 
מעמד משפטי עיריות באר־שבע, בית־שאן, חיפה, טבריה, יפו, 
ירושלים, לוד, מג׳דל, נצרת, עכו, צפת, רמלה, שפרעם, תל־אביב 
ופתח־תקוה. יתר העיריות כוננו ע״פ צווים של שר־הפנים, והן: 
נתניה (תש״ט), רמת־גן (תש״י), בני־ברק (תש״י), ראשון־לציון 
(תש״י), חולון (תש״י), רחובות (תשי״א), חדרה (תשי״ב), בת*ים 
(תשי״ח), אילת (תשי״ט), גבעתיים (תש״ד), הרצליה (תש״ך), 
בהריה {תשג^א), כפר־סבא (תשכ״ב), אשדוד (תשכ״ח), קרית- 
אתא (תשכ״ט), דימונה (תש״ל), עפולה (תשל״ג), קריודשמונה 
(תשל״ד), נצרת עילית (תשל״ד). 

מעמד המועצות המקומיות מוסדר בפקודת המועצות 
המקומיות (נוסח חדש), ולפיה רשאי שר־הסנים להכריז בצו, כי 
כפר פלוני, או קבוצת כפרים, או איזור פלוני, יתנהלו בידי מועצה 
מקומית. מרבית המועצות המקומיות פועלות לפי צו המועצות 
המקומיות, תש״י— 1950 ; צו אהר — מ 1953 — מיוחד לעיירות- 
פיתוח, למועצות קטנות בעלות אופי כפרי ולכפרי מיעוטים. המו¬ 
עצות האזוריות (המוקמות מכוח צו מ 1958 ) הן מועצות המאגדות 
בתוכן כמה יישובים קטנים (קיבוצים, כפרים, מושבים וכד׳), באיזור 
טריטוריאלי רצוף, לצורך מתן שירותים מוניציפאליים משותפים. 

הרשות המקומית היא תאגיד יציר־החוק, ובתור שכזה יש לה 
קיום תמיד, והיא מוסמכת לפעול כיחיד. היא כפופה לחוק — ככל 
אזרח — ולביקורת ביהמ״ש הגבוה לצדק, המוסמך לצוות עליה ועל 
פקידיה לעשות מעשה, או להימנע מלעשות מעשה, במילוי תפקי¬ 
דיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו, שלא כדין — להימנע מלפעול 
(סעיף 7 לחוק בתהמ״ש, תשי״ז— 1957 ). 

הבחירות לרשויות המקומיות מתנהלות ע״פ חוק הרשויות 
המקומיות (בחירות), תשכ״ה— 1965 . את מססר חברי המועצה קובע 
שר־הפנים — ע״פ מספר התושבים ? בעיריות נע המספר בין 9 ל 31 , 
ובמועצות מקומיות — בין 5 ל 21 . הבחירות מתקיימות אחת ל 4 
שנים, ביום ג׳ הראשון בחודש מרחשוון, והן כלליות, ישירות, 
שוות, יחסיות וחשאיות. הזכות לבחור נתונה לכל מי שרשום בפנקס־ 


הבוחרים של אותה רשות. הזכות 
להיבחר נתונה למי שרשום כני׳ל, 

שמלאו לו 21 שנה,שמקום־מגוריו 
הקבוע בתחום אותה רשות, 

ושאינו פסול לפי אחד החוקים 
הקובעים מגבלות על זכות זו 
(למשל: עובדי־מדינה מסוימים), 

שלא חויב בפסק־דין סופי על 
עבירה שיש עמה קלון תוך 5 
שנים שקדמו ליום הגשת רשימת־ 

המועמדים, ולא הוכרז פסול־דין 
או פושט־רגל. 

לפי חוק הרשויות המקומיות 
(בחירת ראש הרשות וסגניו וכהו¬ 
נתם), תשל״ה— 1975 , נבחר ראש הרשות המקומית בבחירות 
אישיות, כלליות, ישירות, שוות וחשאיות, הנערכות יחד עם הבחי¬ 
רות לרשות. במקרים מסוימים, הקבועים בחוק, תבחר מועצה בראש¬ 
ה מ ועצה. 

החוק מבדיל בין חובות הרשויות המקומיות (פעולות שהן 
חייבות לבצע, כגון הפעלת מערכת החינוך), לסמכויותיהן (פעו¬ 
לות שהן רשאיות לבצע, למשל, בענייני שווקים, בתי־מסבחיים, 
רישוי עסקים, תברואה, ביוב ואספקת מים). לשם ביצוע תפקידיה 
מוסמכת רשות מקומית לחוקק — באישור שר־הפנים — חוקי-עזר, 
ובכלל זה להטיל מסים למימון פעולותיה: ארנונה כללית — ממח¬ 
זיקי מבנים ומקרקעין; מם עסקים — מבעלי-עסקים; אגרות — 
בעד שירותים שובים; הטלים שונים (כגון הטל סעד והסל עינוגים). 

נוסף על הסמכויות שמקנות לרשות מקומית פקודת העיריות 
ופקודת המועצות המקומיות, מקנים לה חוקים שונים סמכויות 
לאספקת שירותים ולתפקידים אחרים. לסי חוק התכנון והבניה, 
תשכ״ה — 1965 , למשל, מהווה מועצת העיריה גם ועדה מקומית 
לתכנון, האחראית למתן התרי-בניה בתחומיה. חוק איגוד ערים, 
תשט״ו— 1955 , מאפשר לרשויות מקומיות סמכות לשתף־פעולה 
בביצוע תפקידים מסוימים (כגון ביוב, בית מטבחיים, שירותי 
כבאות). 

השה״מ בישראל מבקש להשתהרר מהתערבות משרד-הפנים, 
המטפל בעניינים מוניציפאליים מובהקים. מצב־דברים זה נובע 
מהחקיקה המנדטורית משנות ה 30 . חוקים אלה קובעים, שכמעט 
בכל עניין — קטן כגדול — זקוק השה״מ לאישור משרד-הפנים. 
לפי החוקים הנוהגים יש לש׳ המרכזי סמכויות רבות בכל הנוגע 
לשה״מ: הוא'רשאי לפזר מועצה של רשות מקומית ע״פ החלטת 
השר בלבד, לשנות גבולותיה, לחייב את הרשות לפעול בעניינים 
מסוימים, לבטל פעולות של השה״מ ולפעול תחת רשות מקומית 
אם זו אינה פועלת כחובתה. מלבד שהתלות בש׳ המרכזי מסרבלת 
את הטיפול, יש הרואים בהתערבותו משום נטילת עצמאותו של ש׳ 
שנבחר באורח דמוקרטי. 

ההצדקה להתערבות הש׳ המרכזי נובעת מהעובדה, שהוא מספק 
אחוז בכבד מתקציב השה״מ, ולכן הוא רוצה לפקח על דרך הוצאת 
הכספים, שהם גם כ 9% מכלל תקציב המדינה. 40% — 45% מהכנסות 
השה״מ באים ממקורות ממשלתיים. מתוך תקציבים של כ 10.4 מיל¬ 
יארד ל״י ( 1977 ) היו ההכנסות העצמיות של השה״מ 3.3 מיליארד 
ל״י ועוד 2.7 מיליארד ל״י ממסי רכוש וכד׳ (בגביה ממשל¬ 
תית). היתרה, בסך 4.4 מיליארד ל״י, נבעה ממענקים ממשלתיים, 
מהשתתפות הממשלה בתקציבי חינוך, סעד וכד׳ וממלוות ממשל¬ 
תיים■ 

השה״מ מבקש לחולל רוויזיה יסודית בחקיקה המוניציפאלית — 
כולל קבלת חלק מהמסים ישירות מהאזרח — במגמה לצמצם את 



957 


שלצדן ציד:י — של: וסגל % פ 


958 


סמכויות הש׳ המרכזי! ואילו הש׳ המרכזי מצביע על הקף המימון 
המרכזי, ועל העדר הצורך בביזור בארץ קטנה כישראל. בשלהי 
1976 הוקמה ועדה ממלכתית לבדיקת שאלות אלו. 

ע״ע מנהל ומנהל צבורי. עט׳ 984/5 . 

ם. גוריה (וגר). מבוא לתולדות השה״ם בישראל. תשי״ז 1 ש. וייס, 

חשה״ט בישראל, תשל״ג * א. וינוגרד, דיני רשויות מקומיות, 1977 3 ! 

ד, רוזן, שש מערבות בחירות לעיריות ולמועצות מקומיות עבריות 

בשלושים שבות המדינה, תשל"ט. 

אל. ויב. 

׳!צלטים וסמלים. תורת השלטים (ש״) והסמלים (ס״) — ההרל־ 
דיקה — עוסקת בש" ובס" של מדינות, ערים, 

גופים ציבוריים (כגון, הגילדות [ע״ע] ביה״ב), משפחות ויהידים. 
תורת־הש״ היתה חשובה מאז יה״ב ועד סוף מלה״ע 1 , דהיינו, בת־ 
קופות־הזוהר של המונארכיות והאצולה באירופה. הש" המסחריים 
דהיום — המוגנים ע״פ החוק — והש" של גופים ציבוריים ואקדמיים, 
הם במידה רבה השלב האחרון בהתפתחות ההרלדיקה. המונח הלועזי 
.,הרלדיקה״ נגזר מהמלה 14 ^ ±1 = פר 1 ז ! היה זה בעל תפקיד בחצי 
רות המלוכה והאצולה, מיה״ב ואילך, שמחובתו היה להתמצא בש" 
ובבעליהם. הש" נקראו צוהז^ 0£ $:> 3 ל> 15,0 > 101 ו 5,51 ת 60 ב €1 : 1 ס>$£ וגם 
61320118 . הס״ — שמהם ומההותמות (ע״ע חותם) התפתחו, כנראה, 
הש״ — נקראו 12€8 ) 83 , או 

תורת־הש" נחשבת מדע, שכן יש לה חוקים מוגדרים משלה, 

וגם אוצר־מונחים מיוחד. רוב המונחים ההרלדיים לקוחים מהצרם־ 
תית של יה״ב. יש שההרלדיקה נחשבת גם לאמנות, היות שגם כיום 
היא עוסקת בעיצוב ש" חדשים, 

התפתחות השי. במשך תקופות ארוכות רווחה הדעה, כי 
ראשיתה של ההרלדיקה, אולי, בסמלי בני יעקב (ברא׳ מם), או 
בדגליהם של שבטי ישראל במדבר (במד׳ ב). יש שגרסו, כי ראשיתה 
בימי המצרים הקדמונים, או האשורים, או בס" שהופיעו על מגיניהם 
של היוונים, או בניסי לגיונות הרומאים. סמליהם של כל אלה אמנם 
שימשו ברובם לזיהוי, אך לא היה קשר רצוף ביניהם להרלדיקה. גם 
הס" המעידהרלדיים (ת 10 ג) של היפנים ביה״ב, ושל הנסיכים הגוי 
ג׳רטים בהודו בתקופה מאוחרת־יותר, נשארו תופעות בודדות, שלא 
היה להן המשך. ביום מקובלת הדעה, כי הש" התפתחו בערך מהמאה 
ה 12 ואילך, מציורי חותמות ומם" אישיים, ששולבו בניסים ובדגלים 
(ע״ע דגל),. וצוירו אח״כ על מגינים ושריונים, כאמצעי לזיהוי 
יחידים וגופייצבא. 

הש" האירופיים הקדומים־ביותר הופיעו באנגליה ובצרפת באמצע 
המאה ה 12 לערך. משם התפשט השימוש בהם לדרום־אירופה, למר¬ 
כזה ולמזרחה. משנתמשכו מסעי־הצלב (ע״ע) גבר הצורך בסימני- 
הכר ברורים ובולטים, שיאפשרו להבדיל בין ידידים לאויבים, בין 


מימיו: מם 5 ים הוא?ריים ע 5 סגן ?וחם יווני. ציור כד, 480 
5 פםה״ג (מוזיאח ההחייזז): משטא?: ז׳ופרוא 6 ?נםג׳גט (ע״ע) נושא 
מגז מעוטר כסמל הראלרי. ילוח־סצרח סאסאיל, הסאח ה 12 


נוצרים למוסלמים, ברבות הימים כללו סימנים כאלה — מלבד 
צלבים, יסודות הנדסיים ושיניות למיניהם — גם דמויות של חיות, 
מהן דמיוניות: אריה, נשר, גריפון, חד־קרן וכר. לא־פעם נלקחו 
הציורים מן הססר העתיק "פיסיולוגים" (ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 324 ). 

גם בתחום התרבות המוסלמית התפתחו ש", וייתכן מאד שאף 
קדמו לאלה של הנוצרים. הש" המוסלמיים היו תחילה סימני־תפקיד 
(למשל, גביע — כמו הגביעים המגולפים בחזית קברו של טאז 
א־נאצרי [מת בערך 1361 ] ברח׳ דוד בירושלים, מול ספריית 
ח׳לדיה), ולאחר זמן נעשו ם" של משפחות. בימי מסעי־הצלב 
נתפרסמו שלטי הערבים באירופה, והשפיעו על עיצוב דמותם של 
הש" האירופיים. כך, למשל, נמצא בהרלדיקה האסלאמית הנשר 
בעל הראש הכפול, שמהמאה ה 14 ואילך היה לשלטם של קיסרי 
גרמניה, ום 1896 — לשלטם של קיסרי אוסטריה. 

הציורים שעל הש״ נקבעו ע״ם בחירתם של המשתמשים בהם; 
לפעמים נבחרו תמונות שהיה בהן משום רמז לשמם, או למוצאם, 
של בעלי הש". ש" כאלה נקראו "ש" מדברים" ( 5 מ 1 ז^ 8 ח 1 ממט?). 
למגוון התמונות נוספו אח״כ גם ציורי צמחים, כוכבים, חיקדי 
פרוות, דמויות אדם, וכד׳. לפעמים הושפעו ציורי הש" מטמליהם 
של בעלי־מלאכה ושל בתים, ולא-אחת נודעת לש" אלה חשיבות 
מבחינת תולדות התרבות. עם־זאת רבו גם ש" שעוטרו בסימנים 
גאומטריים בלבד — קווים, קורות וכלונסאות — בצירופים ובצב¬ 
עים שונים. ההשערה שמקורם של ס" גאומטריים אלה ב״רונ 1 ת" 
( 0065 .£) הסקנדינאוויות העתיקות לא אומתה, וכסי־הנראה נבחרו 
רק משום שהיו בולטים־לעין. 

המגינים (מ") וצורותיהם. יש ש" שצורתם אינה אלא 
אלא צורת מ׳ — כגון, הש" הלאומיים של שוויץ ושל ישראל. ברם, 
ברוב חש״ אין המ׳ אלא חלקו העיקרי של הש׳ ז חלקים אחרים הם: 
הקסדה, היריעה, וכד (ר' להלן). צורת המ' השתנתה מזמן 
לזמן — ע״פ האפנה. ביה״ב הופיע תחילה המ׳ הנורמאני, דמוי־ 
המשולש, ואח״כ רווחו פיתוחיו הגותיים. בראשית העת החדשה 
השתמשו בדגמי המ ״ המקושטים של הרנסאנס, ובמאות ה 17 —ה 18 
נפוצו ה״קרטושות״ ( 031-10001168 ; מ" מוארכים, מעוגלים למעלה 
ולמטה). 

צבעי הש״. לעתים היו הט״ חד־צבעיים. אך עפ״ר — בעלי 
צבעים שונים. השימוש בצבעים ( 05 ז 010 ת 71 ) השונים היה כפוף 
לכללים נוקשים, שהבדילו בין ״מתכות״ ( 1315 ;>!*) לבין "צבעים" 
( 0010015 ). המתכות היו זהב (או צהוב! בשפת ההרלדיקה — זס) או 
כסף (או לבן — 1 ח 86 ז 3 ). הצבעים (רובם צבעי־יסוד) היו: אדום 
( 80168 ), כחול ( 3201-6 ), ירוק ס־זסז!), שחור ( 531116 ) וארגמן (-!סע 
6 ז 0 ע). לפי כללי ההרלדיקה לא היה אפשר להסמיך צבע לצבע 
ומתכת למתכת. יש שרקע המ׳ היה דמוי סרווה — למשל, של חולד־ 
ההרים ( 11110 !!■!£), כשציירו, חרתו, או גילסו את דמות המ׳ ללא 
צבעים, היו מסמלים אותם ע״י קווקיו: קווים אנכיים ־— לאדום ז 
אפקיים — לכחול! רשת שתי־וערב — לשחור < קווים אלכסוניים 
מימין למעלה ועד שמאל למטה — לירוק ? משמאל למעלה ועד ימין 
למטה — לארגמן. הימין ( £16x161 ) והשמאל (• 51015161 ) נחשבו 
מנקודת־מבטו של בעל המ׳ (ולא של המסתכל). בש" ללא־צבעים 
צוין צבע הזהב ע״י נקודות, וכסף — ע״י שמח חלק. 

חלוקת הש" וציוריהם. לעתים קרובות מאד היו הש" 
מחולקים ל ״חל קו ת״ ( 03110111188 !>) — שמספרן היה 4 — 8 , וגם 
יותר — ובהן ס" או ש" קטנים, שהצביעו על משרותיו השונות של 
בעל הש/ או על קרבתו למשפחות־אצולה אחרות. יש שהש" חולקו, 
או קושטו, ע״י כלונסאות אפקיים או אלכסוניים. לציורים ( 131-865 * 0 ) 
שעל הש" לא היה מקום קבוע. התופעה המשותפת לכל ציורי הש" 
היתה, שנושאיהם מעולם־החי, או מעולט־הדומם, לא צוירו בצורתם 
הטבעית, אלא בצורה מסוגננת מיוחדת לתורת־הש". ש" מיוחדים 






959 


שלצי: וס וליה 


900 



פיסח ?שמא?: פם? בית ?יזיניאז — ם?ני יריש?ים וקפריסין בסאה ת 13 . (משרד החינוד והתרבות, אגף העתיקות 
והמחיאונים, ירושליפו; סמל העיר פירנצה —מעשה ירי ולבטלו, שיש; סם? העיר ירוש?ים: האריה — סמ? 

שבט י ה ו רה — על יקע חומת העיר 


מצוירים ע״פ חוקי תורת־ההרלדי- 
קה. אדם הרוצה בכך, יכול לרשום 
את שלטו בפנקס הממשלתי של ם" 
מסחריים, ובכך יזכה להגנה חוקית 
על הש׳ שלו, 

ם״ מעין־הרלדיים (־ 111 נ 8 ש 13 > 2 ל 
513x112 ) נהוגים ברבים מצבאות 
העולם, בצייהם ובחילות-האוויר 
שלהם. הם מופיעים יגל כובעים, 
כפתורים, ועל תגי-כתף וניסים, יכן 
על כלי־רכב, רכב־שריון ואניות. 
את הס" אמנם מסירים בעת מל־ 
חמה — כדי להקשות על זיהוי 
נושאיהם — אך בימי שלום הם 
נפוצים מאד, כאמצעי לטיפוח 


היו לנשים — לא־נשואוח, נשואות ואלמנות. היו ש" שצוירו כשהם 
נוטים על צדם, ולא עומדים. לכל מרכיבי חש״ וציוריהם — מתצורות 
גאומטריות, ועד לצמחים ולבתולות־ים — היו שמות הרלדיים 
משלהם. 

מרכיבים נוספים בש״. חלקים חשובים בש׳ — לצד 
המ׳ — היו קסדות, כתרים ויריעות. הקסדות ההרלדיות היו צמודות 
לש" בשפתם העליונה. בדומה למ" נשתנו גם הקסדות ע״פ הסגנון 
של כל תקופה. יש שצורות הקסדות הצביעו על השתייכות בעליהן 
לדרגות־אצולה מסוימות. יש שלקפדות, או לש" בכלל, הוצמדו 
כתרים (של בני־מלוכה, דוכסים, רוזנים, וכר). לקסדות רבות נוספו 
גם ״כרבולות״ ( 010315 ) — לשם קישוט — כפי שנהגו בתקופות 
שונות. מן המאה ה 14 מופיעה בש" גם יריעה ( 1211110 * 1 ), צמודה 
לקסדה; זו לבשה אח״ב צורת גלימה, המאהילה על הש׳ מלמעלה, 
והיא הופיעה בעיקר בש" של אישי־שלטון. שכיחים בש" גם "מחזיקי- 


גאוות־־היחידות ולהגדרת שיוך לאומי, בצבא הבריטי, למשל, ישנם 
ס״ — מהם עתיקים מאד — לכל החיילות ולכל הרגימנטים. הם" הנו¬ 
עדים לזיהוי לאומיותם של מטוסים (בר״כ עגולים, בצבעים שונים — 
אך גם משולשים, צלבים וכד׳), משמשים גם בתנאי מלחמה. כוחות 
אה״ב עשירים־במיוהד בס", ומיתוספים אליהם חדשים לבקרים. 
וע״ע מדים; עטור. 

גם לארגון הבי״ל של ה צ ו ם י ם (ע״ע) ס" מעידהרדליים משלו. 

ס׳ התנועה 0 * 3 ^? 801111 ) הוא החבצלת (או השושן הצחור [׳ל 11 ע]) 
— אולי כס׳ לטוהר ולתום. זה גס היה הסמל ההרלדי של מלכי צרפת 
( 8 ץ 1 ^ ! 100 ?). של העיר פירנצה ועוד. ם׳ הצופות הוא התלתן 
(במ £01111 ״ 7 ). סמלי־ההשגים ( £2x1308 ז״ס^ז) המוענקים לצופים 
כוללים ם" ד״רלדיים מובהקים (לפיד, עוגן, נבל, וכד). לבעלי 
הדרגה העליונה בצופיות ( 5001115 £2316 ) מוענקים עלי־דקל מסוגנ¬ 
נים בדגם הרלדי. 


מ"׳ ( 8 ז 0 )ז 0 קק! 51 ), התומכים במ׳ משני צדיו; המחזיקים היו צבאים, חקר הם". הראשון שחקר את נושא ד״ש" היה המשפטן האי־ 
אריות, דמויות של פראים וכר. מרובות בש״ (בד״כ מתחת למ') גם טלקי ברטול 1 די ססופרטו (" 21 -״ £0 ס 8255 ! 1314 — 1357 ), בספרו 
סיסמאות של בעליהם — בלאטינית ובשפות אחרות. 10513x1115 !ס 210115 סט ("על נשק וס""). בעקבותיו באו הצרפתי 

ם ״ מ י ו ח ד י ם. יש שם״ מיוחדים ע״ג הש״ הצביעו על בכורתו קלמן פרנסו ( 1x1521111 ־ 1 ?) והכומר הגרמני יוהנם רותה ( £01110 ) — 

(ץסתס^ס) של בעל הש׳ במסגרת משפחתו. כלונס שחצה אח הש' שניהם במאה ה 15 . גם התאולוג הגרמני הנודע פ. י. שפנר (ע״ע) 

באלכסון (• 511115101 ת&ל) הצביע על מוצאו הבלחי-חוקי של בעל דן בנושא, והיום מגיע מספרם של המחקרים ההיסטורייס־הגנאלוגיים 

הש׳ — עובדה שביה״ב לא היססו לפרסם אותה בני מלכים וכיו״ב, בתורת־הש״ למאות. מקורות ההרלדיקה — מלבד דיש״ עצמם — 

שנולדו מחוץ לנישואין. קרה שש״ שונו במרוצת חיי בעליהם, כדי הם: חותמות, מטבעות, ציורים, מיניאטורות, בניינים, צייני־קברים, 

להנציח מאורעות בתולדותיהם או שינויים במעמדם. בש" שעוצבו ב״י, פנקסי־ש", כלי-בית ועוד. 

בדורות האחרונים משתלבים לעתים מוטיווים מודרניים (כגון, מדחף ש" בישראל. גם בארץ נתגלו כמה ש", מהם המצויים עדיין 
של מטוס)• באתרם המקורי, ומהם שהועברו למוזיאונים. ביניהם: ש׳ על קברו של 

המשמעות המשפטית של ש", הענקתם 
ורישומם. ביה״ב נודעה לש" משמעות מעין־משפטית, 
שכן הש׳ — שנטבע בצורת חותם — שימש לאימות 
מסמכים רשמיים, בצד חתימה, כשהחותם לא ידע לכתוב, 
בא הש׳ במקום חחימת־היד. 



הענקת ש׳ מטעם שליטים הונהגה רק בסוף יודב. כדי 
להגן על הש" מחיקוי, או משימוש שלא כדין, נתבקשו 
השליטים לאשר את זכותם של בעלי חש" ע״י תעודה, 
ש" חדשים מעוצבים ומוענקים גם כיום. באנגליה נמצאים 
בדיקת אמיתותם של ש", רישומם, אישורם, וכן הענקת 
ש״ חדשים לזכאים להם, בסמכותו של ה 4.1105 0£ 2011030 >, 
המסונף לחצר־המלכות; מצב דומה קיים גם במונארכיות 



אחרות. בכמה מדינות בעלות משטר רפובליקני — לרבות ^ 1 
גופת, עוזיתה ערש חהרלדיקה — קיימות חברות ^ 


ן!ן 33 י* י* ^ מ 0 י 

% ^ # $0 ^ ^ 


הרלדיות-גנאלוגיות, המנהלות פנקסי רישום ש". את 
הפנקסים מנהלים מומחים, האחראים לכך שד״ש" יהיו 


ש?טים הר?רייט מאירופה. טרכיבים גאוסטריים אפייניים !דנסים מצוירים 
אפייניים בו?טת רבגוניות הצבעים והצורות הנבד?ים נם בשסרתיהם ובכינוייהם 




1 כ 9 


שלצי: ום:לים 


9 2 






מימיו: הססל של ממלכת ירושלים הצלבנית ושל מסדר הסרנציכקנים בא״י טאו 
12 *; 1 : משמאל: סמל השליט המסלופי ביכרכ (ע״פ תבליט שעל נשר ג׳ינדם, 

על־יר לור) 

האביר האנגלי סיליפ ד׳אוביניי שנמצא בחצר כנסיית־הקבר בירו¬ 
שלים ממש לפני הכניסה; באולם "הסעודה האחרונה" בהר־ציון 
בירושלים, וכן בכניסה צדדית לבניין באותו מקום; בכנסיית־הלידה 
בבית־לחם• בבית-הקברות הצלבני בעתלית; בשני אתרים בעכו. 
בקריית־המתים היהודית העתיקה בבית־שערים נתגלו ש" של אבי¬ 
רים צלבנים ושל אנשי-צבא ממלוכים שביקרו במקום ביה״ב. 

כה״ע החשוב־ביותר בתורת הש״ הוא הרבעון השוויצי — 
ת 1 נ 1101 ) 31 ז£^ בתנ 1 ׳\ 0111 ־ 1 ^, 1953 —. 
וע״ע מסדר, מסדרים; עטור. 

; 1926 , 016511716 ? 1/1 1 ( 446/0147 4110516771 [ס 10/1 ) 1 ^ 1 ( 1 ^ 1/16 10 146 * 01 
- 10 ! 15167716 ( 5 6 * 1 , 1£11 ך 1 ]נ> 14 .. 5 ; 1933 , /{/!) 11 )■(^ 1 ־ 1 5070667116 ג ־ £1 ץ 11 \ .״ 1 
- 116/111 / 6 !) 116171 ! 4407141146 , 11 ז 1 ? 1 נ 11 ג 0 .* 1 .ע ; 46 ־ 19 , 1115 ) 1-0/1 [ £> 1 }) 11 ) 31 ■( 

41\, 1948"; 1*'0/1 61 10 1/16 <111 7710^6/1 0£6 0 1/01167 5 165 !11050715 61 
165 5^601*X ; 1950 ,( 15 ־ 31 ?) 17156 * 501 01015 ? , 17116/710110/1016 ( 10511107 ) 61 ' י 
16 ?$ . 0 ; 1951 , 116 )) 16701111 !' 4 76615 ? ,■ 1 ש־ 1 ז 0 ?-ת 11 ץ£ ז \ .ירד 
]1/146 6467 [ 7 * 1 [ 117146 ^ 671 ?? 0 ? 1 161116 ?ה 6 קק 00 > 111£71 (ז 07 ? 6171 !!סו - 
1110/1/1, 1956: !. ?0 ־וץ 03 ■א . 3 ) ; 1960 , 7651 ל) 0/14 5/11614 ,תעג^תגז , 

7!16 0111/6 0] *477715, 1961; 0. ^43 0 ס? 67 , 5 < 5671 ¥ 

צבי). 

ש" באבזרי־שימוש חילוניים. ציורים הרלדיים יהו¬ 
דיים נמצאו בקערות־בדיל ובאריגים (כגון פרוכות), וכן נתגלה 
בהלברשטט (גרמניה) ש׳ על סוכד־של-תנור עשוי מתכת, מהמאה 
ה 17 . 

ם" הרלדיים על מצבות־קבורה. במרכז-אירופה נת¬ 
גלו ם" כאלה רק על מצבות יהודיות מועטות. בין הם": כתר וידי- 
כוהן — על קברות כוהנים; נטלה וכיור — על קברות לוויים; 
אריה — על קברות רופאים; מ׳-דוד — על קברות יהודים ששמם 
היה דוד. לעתים רחוקות נמצא על קברות ש׳ דוגמת חותם של 
משפחת הנפטר (למשל, השלט של משפחת המרשלג [־! 301010 ^ 
5011135 ] מפראג). 

לעומת־זאת נמצאו הרבה ש" משפחתיים על מצבות של יהודים 


איטלקים וספרדים. הדוגמות הנאות־ביותר נמצאות באמסטרדם, 
ששם הש" פשוטים ועדינים ואינם עמוסים עיטורים. ש" רבים של 
יהודים ספרדים ופורטוגזים מצויים גם בגרמניה (בהמבורג ובאל- 
טונה), בדניה, באנגליה, באיים האנטילים, בסורינם ובאפריקה־ 
הדרומית. 

ש" בכתובות. הכתובות של יהודי איטליה היו מעוטרות, 
רובן ככולן, בש". הללו מצויים עפ״ר בחלקה העליון של הכתובה. 
ש" בכתובות היו נהוגים גם בכרתים, בקורפו, במאלטה ובגיברלטאר. 
לעומת־זאת לא נהגו היהודים הספרדים בארצות־המזרח לעטר את 
כתובותיהם בצורה זו. 

ש״ על בתים. ש״ מעין-חרלדיים — שלא שימשו בהכרח 
להדגשת מעמדם, או עשרם, של בעליהם — היו נהוגים בין יהודי 
גרמניה מיה״ב ואילך; אלה התנוססו על בתים ושימשו לזיהוים. 
כך זוהה ביתו של "שסואל היהודי" בלינדאו (דרום־מערב גרמניה) 
ע״י ש׳ ובו ראש אריה שלשונו שלוחה. השלטונות תמכו בשימוש 
זה בש״ מטעמים סינהליים. בתקנת־היהודים של העיר וורמם מ 1641 
צוין, כי על כל בית יהודי חייב להיות ש' ואות "כנהוג מקדמת דנא". 
בגטו של פרנקפורט ע״נ מיין נודעו ש" יפים. יש שהש" היו לשמות־ 
משפחה — כגון רוטשילד (מ׳ אדום), שוורצשילד (מ׳ שחור), וכד׳. 

הענקת ש" מטעם הרשות, זמן רב השתמשו היהודים 
בש" לפי שיקול-דעתם, ללא אישור מטעם השלטונות. ברם, כך 
נהגו גם — ובעיקר — לא־יהודים. בשנים 1696 — 1709 התירו השל¬ 
טונות כמעט לכל יהודי דרום־צרפת להשתמש בשלטי־משפחה, אותם 
ש" שלפני־כן השתמשו בהם ללא רשיון. כך, למשל, נרשמו הש" 
של 19 משפחות יהודיות מהעיר ביון ( 00110 * 83 ) בדרום־מערב צרפת 
בספר־חש״ הצרפתי ( 813000 10 ) 31 ־ 0:101 § 131 ז 010 ־ 1 \ 1 ). ב 1738 העלה 
לואי 7 \ X את רופאו היהודי, י. ב. סילוה, למעמד האצולה, עם הזכות 
להשתמש בש׳. בדומה מינה לואי ^ 7 \ x את הסוחר ממוצא גרמני, 
ליפמן קלמר (■! 031010 ) , לבארון ול״אדון של פיקיניי" (ץס§ג 11 ! 101 ?, 
בפוקרדיה, ע״נ סוס), עם ש׳ משלו. 

במאה ה 16 לא העלו קיסרי גרמניה לאצולה אלא יהודים מומרים, 
כגון פאולום וידנר מבילדבורג (§ז 11 ג 1 ־! 81110 ; מת 1585 ) ופאולום 
ריציוס פון שפרינצנשטיין ( 010 ז 15 ז 1020 ־ 1 קן 8 ), ועוד. ברם, במאה ה 17 
העניקו תארי-אצולה וש" ליהודים גמורים ולאנוסים. הקיסר פרדי־ 
ננד 11 עשה את יעקב בסוי (ע״ע) מפראג ל״אציל מטרויאנברג" 
( 1622 ), ולדברי גרץ העניק לו ש׳ — אריה בצבע תכלת, עם 8 
כוכבים אדומים על רקע ירוק. עם־זאת נראה, שהש׳ האמיתי היה שונה, 
וחלקו העיקרי חולק ע״י כלונס אלכסוני(ימין—שמאל) לשני "שדות" 
ובכ״א אריה. לש׳ היתה צמודה קסדה, ועליה כתר. ב 1644 העניק 
פרדיננד 111 ללצרוס אהרן מליכטנשטט (ן 1 > 513 ת 1101110 ; בבוהמיה) — 
שהיה ספק הצבא במלחמת 30 השנה — איגרת-חסות וטכסט לש׳. 
לאופולד 1 העלה את האנוס פרנסיסקו דה סילוה ( 1695 ) לאצולה, 
וקרל ¥1 העניק תואר בארון לדיאגו ד׳אגילר (ע״ע). הרופא והתוכן 
עמנואל בוקארו אי רוזאלם (מת 1668 ) נעשה "רוזן־הפלטינאט". 
לכל אלה היתה הזכות להשתמש בש״. ברם, כשהעניק יוזף 11 לאב¬ 
רהם.וצלר מעמד של בארון־הרייך (זז 01110 ז 8010115£ ), קבע בפירוש, 
שתואר־האצולה והש׳ כוחם יפה רק לגבי בניו שכבר המירו דתם, 
או העתידים לעשות כן (באשר לאוססרו-הונגריה — ר׳ להלן). 

בפולניה ובליטא העצמאיות במאה ה 17 לא הועלו יהודים לאצולה 
אלא-אם־כן המירו דתם, ויש להניח כי אז קיבלו ש". ברוסיה הצא¬ 
רית לא היתה הבעיה אקטואלית, מכיוון שליהודים לא הוענקה 
אצולה. המשפחה היהודית הראשונה שהועלתה שם לאצולה היתה 
משפחת גינצבורג ( 1871 ), ואל־נכון היה לה ש׳ משלה. 

בבריטניה הגדולה במאות ה 18 —ה 19 זכו יהודים רבים במעמד 
של אצילים, וגם לאלה שלא השתייכו לאצולה ניחן להשתמש בש" 
שלהם באורח חוקי. ה 015 ־!^ 0£ 0 § 00110 — הגורם המלכותי המוסמך 




9 5 


966 


שלגי: ו:כלי: ■ 

לאישור ש״ — העניק זבות העוברת־בירושה לשימוש בש" לאלה 
מהיהודים שהביאו את שלטיהם מארצותימוצאם (ספרד, פורטוגל, 
איטליה), ולא הקפיד־במיוהד באימות תביעותיהם. בעוד שבמאה 
ה 18 אושרו ש" בעיקר למשפחות מהעדה הספרדית. הרי שבמאה 
ה 19 ביקשו אישור לשלטיהן בעיקר משפתות אשכנזיות. כך זבו, 
עד שנת 1900 , כ 70 משפתות לש״ העוברים־בירושה — אך ללא 
תואר אצולה; מלבדן זכו כמובן בש" כל היהודים שהועלו לאצולה. 

בקיסרות אוסטריה (מ 1804 ׳) ובאוסטריה־הונגריה (מ 1868 ), 
הוענקו תארי-אצולה וש" ליהודים רבים. ש" הוענקו גם למומרים 
הרבים וליהודים המעטים שהגיעו לאצולה בפרוסיה. הש" הפרוסיים 
הצטיינו במרכיבים הרלדיים מדוקרקים־ביותר. 

הש״ המרובים שהוענקו לאצולה היהודית — או ממוצא יהודי — 
באירופה לא סטו מן הצורות ההרלדיות המקובלות, אלא־אם־כן 
ביקשו בעליהם לכלול בהן מוסיווים יהודיים. כך כולל הש׳( 1835 ) 
של משפחת הופמן פון הופמנסטל ( 31 ן 511 ת 311 וח 110£ ) האוסטרית 
את שני לוחות-הברית; בש׳ של משפחת מוקטה ( 1003113 *) האנ¬ 
גלית — מנורה; בש׳ של משה מונטפיורי מחזיקים ה"תומכים" 
(צבי ואריה) ביסים ועליהם המלה "ירושלם" (בעברית); בשלם של 
משפחת מורנו, הספרדית־הולנדית, נראה עץ ועליו המלים (בעברית) 
״עץ חיים״; והסיסמה שמעל לש׳ של משפחת ששון (״ 535500 ) היא 
(בעברית) "אמת ואמונה". בש׳ זה גם מרכיבים יהודיים אחרים 
לרוב, בש" של משפחת עבדאללה מהאי היווני קורפו כלול גביע 
לקידוש. 

ה ש׳ של מדיג ת־ י ש ר א ל ו ם" יהודיים כיום. הש׳ 
הרשמי של מדינת־ישראל מאז הקמתה הוא דמוי מ׳ מסוגנן בצבע 
כחול. הם׳ המופיע בו הוא מנורה (ע״ע) בצבע כסף, ומשני צדדיה 
ענפי־זית, על פירותיהם, בצבע כסף, מתחת למנורה המלה "ישראל" 
בצבע כסף. המנורה בעלת שבעת הקנים היא בין הס" היהודיים 
הקדומים־ביותר — לצד האתרוג והלולב — אולם הסמל היהודי 
הנפוץ*ביותר במאות האחרונות הוא ה״מ׳ דוד״ (ע״ע) — סמל 
הציונות (ע״ע), המופיע גם על הדגל הלאומי של המדינה ועל דגל 
צה״ל, דגל צי-המלחמה ודגל צי-הםוחר. וע״ע דגל, עמ׳ 943 , 946 . 

א. יערי, דגלי המדפיסים העבריים, תש״ד ! )^ 5451011 , 00313 1.43 

, 460-537 , 071 ) ¥011 510 71 ) 1 ) 1 } 157 171 1€1101071 >< 15 10 ) ■!:)!){ 07 671 ) 0051520/1 

- 30 ... 36 #ס 0071071 ) 5 ^ 07 115171 3.0117 ,סזט 035 40 .ם ;* 1876 

/ 0 5 * €00 15/1 < 055 {- 471%10 / נ 01£ /י\ . 0 ; 1883 ,...)/ 07 )/< 4510 > 0 0 ) 5 ) 2 > 152 <ן 2111 >'<£ 

, 1 ) 1311 ^ £0 0£ ץ 0101 ל> 5 ] 103 ־ 1 ס 5£ ו 11 1511 /י\ 0 ( 110 ) 06 5 ח 60 ז 1 צוי.ת 2 , 3 'ו) 5 ה< 4 7 . 

- 141 ) 51 { 215 > £7 <) 2 > %7 71 ) 5 ) 15£1 ) 07 ? , 314 י\\ 1 זטז 0 ; 1894/5 ,( 160 — 153 , 11 

,ז\ 1 , 113 )^ 010 ^ £00 4311 *):>( סב! , ! :סו) 5477715 /ס 00511 ; 1902 ,) 3751 7 ) 5711 

; 1907 ,(בולל מבחר איורים מעניין, בטכסט ובטבלה בשער; 125-132 

; 1912 , (לכסיקון אנטישמי הדן באצולה היהודית בעולם). 1152 ) 771100 ) 5 

כוללת רשימת אצילים ; 821-848 , 1 , 13103 ) 111 ב 11 ) 30 ק 010 < 0 ת£ :ת 1 ) 401 \, 

54771071% 5 ) 52771111 ? 01210 ^ 1 , 00313 43 . 1 ; 1928 ,(תיאור שלטיהם וביבל , 

5477715 / 0 5 ) 0052 4515/1 ) 0 {- 0 \ 5471% , 131160115 ; 1936 , 105455 17 5/1 >{ 

ם. '. ד. — פ. ם. 

27 ל י , 5 לס י — ץ $11€110 : $511€ ? 8 07 ■!€? — ( 1792 , הורשם 
[סאסבם] — 1822 , מסרץ לזדספציה [איטליה]), משורר 
אנגלי, מגדולי התנועה הרומנטית. ש׳ היה בנו של בעל-קרקעות 
אמיד, שהיה חבר פרלמנט וזכה ( 1815 ) בתואר־אצולה. כבר בהיותו 
תלמיד בביה״ם המפורסם "א יטך נבדל מחבריו בהליכותיו ובדעו¬ 
תיו, ואף כונה "ש׳ המטורף". שם גם החל בפעילות ספרותית; ב 1810 
פרסם רומן קצר ( 0221 ־ 23511 ), מהסוג ה״גותי" שהיה מקובל אז, 
ובשיתוף עם אחותו, אליזבת — אסופת שירים. 

ב 1810 ההל את לימודיו באוניברסיטת אוכספורד, וב 1811 פרסם 
רומן ״גותי״ שני ( 0 ״ץ!\ז 1 . 81 ). באוכספורד התיידד עם סטודנט 
מתחיל, ת. ג , . הוג ( 1-1082 ). יחד שקעו בקריאת כתבי הפילוסופים 
הנאו־אפלטוניים, הוגי־הדעות הצרפתים של המאה ה 18 והסופרים 
הרדמןלים האנגלים בני־זמנם. לימודיהם באוכספורד במשכו 8 


שלי, ורם :ישו 

חדשים בלבד, שכן ב 1811 
סולקו מהאוניברסיטה, לאחר 
שסירבו להיחקר על־אודות 
קונטרס שחיברו, -שא 711€ 

1 ו €151 ו 11 ^ 0£ ? 005511 ("כורח 

הכפירה"). ידידותו של ש׳ 
עם הוג העיבה גם על יחסיו 
עם אביו, שניסה לשווא 
להפריד ביניהם, ולא סלח 
לש׳ על שלא קיבל את מרו¬ 
תו. באותה שגה ברח ש׳ בן 
ה 18 עם הריאט וסטברוק 
10 סס־ונ €511 ^\), בת ה 16 , 
ונשא אותה לאשה. הוג הצ¬ 
טרף אליהם, אולם משניסה 
לפתות את הריאט, ברח ממנו הזוג, בלוויית אחותה של הריאט, 
אליזה. 

עד אמצע 1813 העתיקו השלושה את מגוריהם פעמים רבות; 

הם נדדו באירלנד, ויילז, דוונשיר ולונדון, והיו מעורבים במאבק 
למען שחרור האירים ובמפעלים פילאנתרופיים שתים. כל אותה עת 
לא חדלו מקריאה, לימוד וליבוךבעיות בצוותא; הם ביססו והעמיקו 
את התנגדותם לדת ולמלוכה, לא־מעט בעקבות מגעיהם עם הוגה־ 
הדעות הרדיקאלי רב־ההשפעה, וילים ג(דוין (ע״ע), אבי אשתו 
השניה של ש/ מרי (ר׳ להלן). הנדודים המרובים, התסיסה הרגשית 
והשכלית המתמדת, קשזייהם הכספיים ונסיונוודהנסל להתפייס 
עם ש , האב, ערערו את חיי־הנושואים של הזוג. גם אהובתו 
האפלטונית של ש/ אליזבת היצ׳נר ( 1 שנ 1101101 *£) — שהתגוררה 
עמם ע״פ הזמנתם, במחצית השניה של 1812 — תרמה לערעור 
הנישואים. 

רעיונותיו ה רדיקאליים של ש׳ בתקופה זו מוצאים ביטוי פיוטי 
ב< 131 * ״ 01100 (״המלכה מב״), שפרסם באופן פרטי ב 1813 . בשיר 
ארוך זה הוא מותח ביקורת חריפה על הדת, על רודנות המלכים 
בכל הדורות, על המסחר ועל הנישואים. הוא מסיים בחזון אחרית־ 
הימים, שבו האהבה האוניוורסאלית תביא לעולם את כל ברכות 
השלום, ביניהן'גם הצמחונות שלה הטיף. 

ב 1814 , משהלכו והתערערו יחסיו עם הריאט, התאהב ש׳ בבתו 
בת ה 17 של גודווין, מרי (ר׳ להלן). הוא ברח עמה לצרפת, בלוויית 
ג׳ין(קליר) קלירמונט 0 ״סתז־ 1311 ס), פילגשו־לעתיד של לורד בירון. 
משם כתב ש׳ להריאט, והזמינה להצטרף אליהם כ״אחות". 

כשחזרו ללונדון באותה שנה התרגשו הצרות על ש': הריאט 
סירבה להשלים עם המצב, יחסיו עם גרדוריך הורעו, הוא הסתבך 
בחובות ובריאותו נפגעה. ב 1816 פרסם ש׳ את יצירתו החשובה 
10 ) 801110 £ם 100 ־!ס ,־! 13510 ^ (״אלסטור, או רוח הבדידות״)— 
אלגוריה שירית בחרוז לבן, המספרת על משורר המחפש לשווא את 
האידאל בעולם־הזה, ומת מתוך יאוש. הנושאים המרכזיים ב״אלם־ 
טור״ — החיפוש והחזון — היו מאז נושאים קבועים בשירתו. הרטו¬ 
ריקה הדידקטית של "המלכה מב" פינתה מקום ב"אלסטור" לשירה 
עריבה בעלת סמליות עדינה, שהשפיעה עמוקות (בתכניה ובדימוייה) 
על משוררים אנגלים (קיטם, בראונינג, טניסון, ייטם). ב 1816 בילו 
ש/ מרי וג׳ין את הקיץ בשוויץ. שם הכיר ש׳ את בירון (ע״ע, 
עמ' 527 ), ושם כתב את שיריו 4011101300 * ו 31 ט 1011001 ״ 1 ס! " 1 מ?ך£ 
? 80301 ("שיר־מזמור ליופי השכלי"), שבהם מודגש ביחר־שאת 
היסוד האפלטוני. 

כשחזרו לאנגליה בסוף אותה שנה, התאבדה הריאט בטביעה. 

ש׳ בלחם בגד משפחתה על זכותו לאפוטרופסות על שני ילדיו ממנה, 



פרשי ב, על'. ציור על עס 5 יה קוראן, 
1819 (דזסוזיאוז חלאוסי 5 דיוקנזת, 
לונדוז) 





9:7 


שלי, ער:י :י ג — שליי, של־דד־ן 


9(8 


אך זכותו נשללה מפאת דעותיו האפיקורסיות ואררח־חייו. בדצמבר 
1816 נשא לאשה את מרי. 

עידוד^רב בתלאותיו שאב ש׳ מקשרי־הידידות שרקם עם הסופר 
לי הנט (ע״ע) וחובר — קיטס, הזליש(ע׳ ערכיהם) ואחרים. ב 1818 פרסם 
את שירו !״ 1513 £״ 011 ׳\ 11€ שו 1 ז ("מרד האסלאם"), הדן באכזבה 
שנחל המחנה הליברלי מהמהפכה הצרפתית ובתקוות לעתיד טוב־יותר. 

ב 4 שנות־חייו האחרונות חי באיטליה, עם אשתו, שני ילדיו 
הקטנים וקליר קלירמונם ובתה אלגרה, שאותה ילדה לבירון מחוץ 
לנישואין. שוב עברו על השלושה נדודים ותהפוכות קשות (ילדי ש׳ 
ומרי ובתה של קליד מתו? הורעו היחסים בין ש׳ למרי, אך נולד 
להם עור בן), אך ביצירותיו בפרק־זמן זה מתגלה ש׳ המשורר במלוא 
גדלותו. בתקופה זו כתב אחדות מיצירות־המופת של השירה האנג¬ 
לית: 0 ו 1 ! ס! 30 ) 0 ("אז־דה אל הרוח המערבית״)? 3 10 ׳ 

* 131 ^ 51 (״אל העפרוני״); 3 ) 01011 1110 ׳ (״הענן״)! 0£ 11€ י 1 ׳ 

1135 ^ 7 (״מכשפת אטלס״), 1820 ; 3 >חנו 0 י 11 !בו 5 ג 1 :> 001£111 ■!? ("פרומ- 
תאום המשוחרר״), 1820 — שירתו הגדולה על נצחון הטוב על הרע; 
טרגדיה ב 5 מערכות, 0001 סווד, 1819 , שדנה תוך העמקה פסיכו¬ 
לוגית בקורות משפחת צ׳נצ׳י (ע״ע); חס 11 ) 0111 ץ^ 
(עבר׳: ״אדוניס״! תרגם י. אורלנד, תשל״ח), 1821 , שנחשבה בעיניו 
כפסגת יצירתו. 

ש׳ היה הנציג האפייני־ביותר של התנועה הרומנטית, הן 
באורח־חייו, בדעותיו ובשאיפתו הבלתי־נלאית לאידאל, הן בשירתו 
והן בדרך שבה היו חייו ושירתו שלובים זה-בזה, 

אפיו של ש׳ כרומנטיקן משתקף במוטיווים החוזרים־ונשנים 
בשירתו: אידאליזם ללא נבול; אהדה עמוקה לכל הסובלים מהאכזר¬ 
יות ואי־הצדק, המאפיינים, לדעתו, את סדרי החברה בכל הדורות! 
שגיונות האהבה; בריחה מהמגבלות של חיי-אנוש אל החופש 
שבטבע, בחלום ובחזון אחרית־הימים. 

לעתים קרובות מעוררת שירתו ביקורת, מפאת סגנונה המעורפל 
עד-כדי חוסר משמעות, לכאורה < ואולם. ערפול זה נובע משאיפתו 
לתאר בהבחנה דקה ככל־האפשר,גוני משמעות ורגש נדירים. לעומת- 
זאת התפעלו שוחרי השירה הרומנטית מהליריות העדינה של שירתו, 
ומהסמליות המורכבת של דימוייו. 

ש׳ מת כשם שתי את חייו הקצרים — בסערה, שהטביעה את 
ספינתו במפרץ לה-ספציה. 

בין כתביו בפרוזה ץז 1 ש 0 ? 0£ \ (עבר׳ [בידי ש. הלקין] ■ 

״סניגוריה על השירה״, תרפ״ח), 1821 , שבה עולה דמות המשורר 
כ״מחוקק הבלתי־מוכר של העולם״. ב 1824 הו״ל מרי ש׳ - 051 ? 
00015 ? 5 ס 0 ת 1 נן! 1 ("שירים שי״ל לאחר המוות"). וע״ע אנגלית, 
ספרות, כרך מילואים, עמ׳ 263 < רומנטיקה. 

אשתו השניה של ש׳, מרי ו(ל 0 סונקרפט גודוין (- ¥011 \ זלז 3 ^ 1 
10 ^ 00 2£1 ־ 001 ססזל; 1797 — 1851 ), היתה סופרת וחלוצת "התנועה 
לשחרור האשה" באנגליה. 

היא זכורה בעיקר בזכות הרומן ״!סזצמסאלמבז?, 1818 — מאבותיו 
של סיפור המדע הבדיוני, המתאר בריאת יצור-חי בידי אדם. גם 
״ 3 !\ 110 ?׳ (״האדם האחרון״), 1826 , המתאר את חורבן המין 

האנושי, מבשר את סיפורת המדע הבדיוני. מ. ש׳ כתבה עוד רומנים 
ויומני־מסעות. דאגתה העיקרית אחרי מות בעלה היתה להנציח את 
זכרו ולפרסם את אלה מכתביו בשירה ובפרוזה שלא ראו־אור בחייו. 

א. מוריאה, אריאל! חיי ש׳, תש״ה! 0114 * 1 * 1 >.־*/ ,. 5 ,£ 

,ש 1 ס 01 -£תנ) 1 .ס ; 1945 ,. 5 / 0 811 ז 1 ז 0 ? ־ 1:0 ו'י 4¥1 . 1 .א ; 1927 , 1-11 ,^ס׳זז 

111 ) 801111 /׳. 5 ,חמו 30 > .? .[ ; 1960 10112 / 11 !" 7 ;. 5 

,$£ווז 1 כ׳ 4 ז .מ ; 1972 ,.$. 8 .? { 0 ^ 11 ,קז 5113 ; 1969 , 7/10112/11 

5.; '1'!%( ?11! 5x11, 1975. 

מ, ש׳: ,. 5 .? 31.1 / 0 11 *) 1 < 57 5 )*.* 0 ) 8 / 0 0/11111 ,> 1 ז. 2 נ^ 5 . 4 ) 1 

. 1959 ,. 5 .* 3 , 0181303 .£ ; 1953 ,. 5 ./* .£ ; 1951 

יה. אד. 


?סליידן, מזזס&ס יקוב —ח 36 ) 1 ש 50£11 3431111125130013 — ( 1804 , 
המבורג — 1881 , פרנקפורט), בוטנאי גרמני. ש׳ סיים את 
לימודיו התיכוניים בהמבורג ופנה להידלברג ללמוד משפטים. לאתר 
שנים אחדות נטש את מקצועו כעורד־דין והלך לגטינגן ללמוד 
רפואה ובוטניקה. ש׳ כיהן כ 25 שנה בינה. ב 1862 נטש עיר זו 
והחל במסכת נדודים מעיר לעיר, בכהונות ובמשרות שונות, עד 
מותו. מחקריו הראשונים הקיפו תחומים רבים בבוטניקה: טכסונו־ 
מיה, ציטולוגיה, אנטומיה, פיסיולוגיה ואפילו אקולוגיה. ש׳ התעניין 
גם בפילוסופיה ובתרומת יהודים למדע, אחת מתרומותיו החשו¬ 
בות היתה פיתוח ״תאוריית התא״ ( 1838 ) — יחד עם עמיתו, 
הזואולוג שח־אן ( 0 ת 3 ^ 11 ס 5 .ד). ש׳ הגיע למסקנה כללית, שכל 
רקמות הצמתים מאורגנות מתאים! כעבור שנה הרחיב שוואן את 
היריעה גם לבע״ח, והציע כי התא הוא אבךהבניין של כל האורג¬ 
ניזמים. גולת-הכותרת של מהקריו הבוטניים היתח ספרו 18€ ן 32 > 1111 ז 0 
0130110 ? 50113£11101100 ח 1550 ^\י ־!ש 1 >, שפורסם לראשונה בשבי חלקים 
( 1843,1842 ) ויצא במהדורות אחדות. בספר זה כינס המחבר ידיעות 
רבות על הפיסיולוגיה של התא, על אנטומיה ועל הולדות התפתחותו 
של הצמח, במטרה להציג במכלול מאוזן אחד את כל תחומי הבד 
טניקה. מחקריו ודעותיו השפיעו זמן רב על התפתחות המקצועות 
האלה בקרב הבוטנאים. 

,(׳<תג;ס 0 ש 16£1 נ 5010 01 5 ש 1 נ^ 1 סתנ 01 ,. 5 .[ . 4 ) 1 :נ 1 נ) ח- 140 } 01111 ץ 11 ז 1 , £00:11 .[ 

. 1969 


שליה, ע״ע אמבריולחדה, עמ׳ 871/6 ; הריון, עמ׳ 264/6 , 

! ז יי* : ׳ י ! ־די 


ע 1 ליח(ש׳), בליחות (ש-־ת). במשפט העברי. מוסד הש-ת לא 
היה מוכר בשיטות משפטיות עתיקות, וראשיתו בשלבים 
המאוחרים של המשפט הרומי. במקרא אין רמז למוסד הש־ת, אך 
התנאים עשו בו שימוש נרחב בתחומים מגוונים — דיני ממונות, 
תרומות, קרבנות, גיטין וקידושין — וקבעו את הכלל היסודי; 
"שלוחו של אדם כמותו" (ברב׳ ל״ד, ע״ב). בית־שמאי ובית־הלל 
הסכימו, כי אין ש׳ בעשה עד לאותו מעשה (תוספתא קיד׳ ד/ א׳), 
אך האמוראים מצטטים מסורת תנאית הפוכה (קיד׳ מ״ג, ע״א) — 
והלכה כמותה, ע״כ אין הש׳ נחשב "כמותו" ממש, שהרי יכול הוא 
להעיד על פרטי המעשה בנסיבות שבהן המשלח פסול לעשות כן. 
במשפט הפלילי נקבע, כי "אין ש׳ לדבר עבירה" (קיד מ״ב, ע״ב), 
בנימוק ש״דברי הרב [הקב״ה] ודברי התלמיד [= המשלח) — 
דברי מי שומעין?"! וע״כ נחשב הש׳ לעובר העבירה, והוא לבדו 
נושא באחריות לה. אעפ״ב נשתמרה גם מסורת הפוכה — בשם 
שמאי הזקן — כי האומר ״צא והרוג את הנפש — חייב״ (שם). ב 3 
מקרים יש'ש׳ גם לדבר עבירה: 1 ) ש-ת־יד בפקדון! 2 ) טביחה 
ומכירה (ע״ע גנבה, עמ׳ 980 ); 3 ) מעילה בהקדש (ע״ע, עמ׳ 144 ) 
ע״י ש׳. לרעת רביבא יוצאים־מן־הכלל אחרים הם, כשאין הש׳ מצווה 
על אותה עבירה, אלא המשלח בלבד (כגון ש׳ לקדש גרושה לכוהן), 
ולדעת רב סמא — אם הש' ש וגג באותה העבירה (ב״מ י', ע״ב). 
במקרים שבהם יש ש׳ לדבר עבירה, ביתן לתבוע לדין את הש׳ 
(שפתי־כהן, חו״מ, סי׳ רצ״ב, ס״ק ד׳). 

בכמה מצבים אין דין ש-ת כלל: 1 ) ב״מידי ךממילא" (דברים 
שממילא ן נד' ע״ב, ע״ב) — כגון בעל שהעמיד ש׳ לשמוע את 
נדרי אשתו במקומו; 2 ) במצוות אישיות — כגון שמינה ש׳ להניח 
תפילין, או לישב בסוכה, במקומו. לדעת רוב הפוסקים, מקרה דומה 
הוא, אם מינה ש׳ שיישבע במקומו. 

המשלה יכול להשאיר פרטים חשובים בתנאי הביצוע לשיקול־ 
דעתו של הש/ כגון אם שלחו לקנות לו שדה בין השדות, או להשיאו 
אשה מתוך קבוצת בשים. חרש, שוטה וקטן — שאין להם דעת — 
אינם יכולים לשמש בש״ת ולא לשלח אחרים. משתיקת הסוגיות 
ברור, כי ש׳ מתמנה לתפקידו באמירה גרידא, ואין הש-ת צריכה 


9 


שלי , לי ווו — שלי י 


9 



1 


קניין, פרט למקרים מיוחדים. כגון ש-ת לקבלת הגט. אעפ״ב היו נראה שהמספר 12 . 
*;ומזן) שחייבו קניין לחיזוק הש-ח. אם חרג הש' מסמכויותיו, או שיש לו מקבילות גם 
שפעל לרעת משלחו, בטלו כל מעשיו, וע״ב הקפידו לכלול בשטרי- במגילות מדבר־יהודה, 



הקניין סעיף מיוחד המסדיר את הבעיות העלולות לצמוח מכד. ש׳ היה חשוב למסורת 



שחזר בו משליחותו אינו חייב לפצות את שולחו על כך, אלא־אב־כן הנוצרית, שכן אחרי 
נטל שכר על שליחותו, שאז יש אומרים כי חייב לפצותו על ביטול התאבדותו של יהודה 
רווחיו. סרסור — שקיבל חפץ, למכרו תמורת שכר — נושא באוד אימ^^נמזר ננד 
ריות אם סכרו מתחת לערכו בשוק. ".־ו■■ נ•..:" 

ניתן לבטל את הש-ת באמירה גרידא, כדעת ר' יוחנן נירו׳ 

ד, א׳), אפילו נגמרה הש-ת עצמה בקניין. מת המשלח נטלה רש־ת. בש^יםן 
נגרם נזק לצד שלישי כתוצאה מכך — כגון בעל־זלוב^ילסילעלי^ ^■מות ש^יע-זרי, 
המת או המבטל — פטור הוא מחובו, ו?או^ 8 *ים הללתיים ברז^כנסיית^ 

שונים שמחוץ לדיו הש-ת. ש׳ שקנת ; דבו^לעצמו.י*קום למן!ל(ןו, האם*וידושל{ם. ׳ ונןמ 
אם עשה בן בכספו של המשלח נקנה החפץ למשלח״אך־מם קנן ^<|הכנדה את לסיז) 
בכספו שלו — קנה לעצמו. , 6 *£ י 5 י המען| •-גמגמה* 


י 1 הש?יחים ע" נ תיבה משנה; 
£המאה ה 4 (המוזיאון הלאום 
^נרליו המזרחית) 


■נ* בתיאורים אמנותיים. הש" 

אבחון אישי מיוחד, מימינו 
ית^רמות בע״ח — כבשים או 

הש׳ ( 01102 ^ 05 ^ 2 8110€05810 ) 

ו 1 )#להטיף, להטביל, להעמיד 
־ ■שופים בסיועה של רוח¬ 
ן• על המבנה ההיירארכי של 
^{אמינים גם היום שסמיכת 
ןדז£ את הבישופים הראשונים. 

"עיבורים שונים או חיבורים 
נה^יהוא דידכי (ע״ע). הניחו 
ים של פאולום, גם הש" ערכו 
מסעות; כך נרקמו אגדות שונות, המבוססות בעיקר על מחי 
111 זתג^ 20-19 . ומרקוס 15 — 17 . והמספרות על כך שאחרי 
מות רבם נפוצו חש" במצוותו, כ״א לארץ אחרת. כדי להביא לשם 


׳ורשים־מפוצי 


שליחים 


0 ס.ג 0 זס 6 א 6 ; אנג' 

הקדומה או למיסיונרים חלוצים שהביאו ק 
הנצרות לחבל ארץ מסוים. בכינוי 9 ^נ 0 ן■! 
פאולוס וברנבא (ע׳ ערכיהם), אך בע;קרו? 9 ' ח 
שנים־עשר המקורבים לישו, שבחר״בהם לחי. 
את בשורתו. יש הבדלים בין רשימת השמות ש 
2 — 4 ; מרקום 1 , 16 — 19 ; לוקאס ¥1 , 14 — 16 ; יוחנן ז, 43 — 45 ; 
״מעשי השליחים״ ז, 13 ), כנראה משום שאותם אנשים כונו בשמות 
שונים: 


1% בשולח 
ה)זדשה 'גס 
ים כך אוסט- 


באנגלית 

בלאטינית 

ביוונית 

השם בעברית 

510100 ?0:0: 

5 טז 01 ? 510100 

?סקז־שך! ׳\מ > £41 

1 . שמעדן הנקרא 




פטרום (ע״ע) 


035 ז 1 זח 

? 360 ) 8 ׳\\,' 

2 . אנדרי (אחיו) 

05 ווזפ[ 

)3001105 70116111*1 

? 111101330 ' 

( 80101 .־} ו] 26 

3 . יעקב (ע״ע, 
עם׳ 1007 ) 




בן זבדי 

]0110 

]0300*5 

?ף׳;ע 136 ) 1 ' 

4 . יוחנן(אחיו) 

ק! 1 ה 1 ? 

1115 ןק 11111 ? 

;>ו) 1 ז 1 ן 1 .ג 1 < 0 

5 . פיליפום 

׳ףג£וס 11010 }ז 03 

( 311130101 ^ 1 ) 

110100130115 ]ץ!; 13 

( 3:11303.01 א) 

60(390^.0(1(110? 

6 . בר־תלמי (ע״ע) 
או נתנאל 




(ע״פ יוחנן) 

135 ח 110 ז 

11135 ס!!? , 

00300? 

7 . תומא 

1¥ ו 110 ::ב 4 ? 

131:1130115 \ 

5 טח 03 ו 1 כ 1 טק 

? 110.919010 ? 
?ח׳\נ#ג 6 ז 6 

8 . מתי המוכס 

]30105 

311301 ) 1 05 ( 01 ־ 31 [ 

'10*0330? 

9 . יעקב (ע״ע. 
עמי 1008 ) 




בן חלפי 

1011, 5 > !} 3 נ 11 ' 

13005 > 1 > 113 ז 
( 81330115 ^ 1 ) 

@ 088010 ? 

(/\633010?) 

10 . תדי(או לבי). 
(ע״פ לוקאס 




ו״מעשי השליחים" 

]11110 

300111 [ 35 [>ם[ 

' 10080 ? 

'10*6301) 

יהודה בן [או: 

אחי] יעקב) 

510100 

510100 01130303005, 
2010:05 

6 ׳\נ 10 ן 11 
,? 010 ׳\ 0 ׳\ 0 ^ 
? 1 זד 3 ^גף 2 0 

11 . שמעון הקנאי 

: 1503510 10 >ט[ 

503110:05 ] 35 !>ט[ 

6 ? 1 ) 1068 ' 
?חז 3103 ) 0 * 10 ' 

12 . יהודה איש־ 
קתות (ע״ע) 


את בשורת הנצרות. 

תפוצת הש״ ( 3003.010,11111 5.0 |ע 11 >), שהגה חל ב 15 ביולי. 
היא מסורת מאוחרת (מהמאה ה 12 ), שהוכשרה ע״פ ספרו של 
אוזביוס (ע״ע), "דברי-ימי הכנסיה", והאיקונוגרפיה הנוצרית 
(בייחוד זו שעל חזיתות הקתדרלות). ע״פ מסורת זו יוחסה לכל ש׳ 
אומה מסוימת שאליה הביא את דבר הנצרות (כך, למשל, יעקב 
נחשב לשליחה של ספרד ואנדראם — של רוסיה וארצות הצפון; 
תומא — של הודו; שמעון הקנאי — של פרס). אגדות שונות קיימות 
על פעולתם, הטפתם והנסים שחוללו. על מותם של הש" על קידוש 
האמונה הנוצרית (ע״ע מרטיר) נתחברו גם חיבורים חיצוניים שונים 
(!לקץ״סקנ 3 *>^) שבאו, כביכול, להשלים את המפופר ב״מעשי 
השליחים" שבברית-החדשה. 

״מעשי השליחים״ ( ״ש.< 0016 ״ 4 /';״! 110651 ) הוא חיבור 
היסטורי, המספר על תולדות העדה הנוצרית והתפשטותה ממות 
ישו עד בואו של פאולוס לרומא. בבריח החדשה מופיע החיבור 
אחרי ארבעת האוואנגליונים, אך, למעשה, הוא כתוב כהמשך של 
האוואנגליון של לוקס (ע״ע) שליווה את פאולוס בחלק ממסעותיו. 
מסתבר שהמחבר היא לוקס עצמו, אם כי יש חוקרים המפקפקים בכך. 
המחבר מדבר בגוף ראשון רבים כשהוא מתאר את המסעות 
שבהם השתתף אישית, וכדרך המקרא והסופרים היוונים הוא 
שם בפי גיבוריו נאומים, בייחוד נאומי הטפה לאמונה הנוצרית. 
הגיר־ר העיקרי של אותו חלק, הדן בנוצרים של א״י הוא פטרום 
(ע״ע) וגיבור החלק האחר הוא פאולום המתואר כיהודי נאמן. המחבר 
מנסה להמעיט בחשיבות הפלוגתא שבין פאולוס והנוצרים־היהודים 


לדברי האוואנגליונים (מתי צ 1 \, 28 ; לוקס 0111 ג. 30 ) הבטיח של ירושלים בגלל מגמתו להבליט את השרשים היהודיים של 
ישו ל 12 הש״ שבאחרית הימים הם ישפטו את 12 שבטי ישראל. הנצרות, כמייצגת הלגיטימית היחידה של היהדות. מכאן גם חיבתו 








971 


שלי ■י: — שלי גן, זיג ר ן 


2 ,־ 9 



ישו ושנים־עישר הסיחים. חזית הסזבח בכגמיית 5 ה פאי רה אח־ח' 5 

(?אטא 5 וניה; הסאה ה 12 ) 


לקהילה הנוצרית הראשונה של ירושלים, למרות מגמתיותו המובהקת, 

החיבור הוא מקור היסטורי חשוב ביותר, 

ד. פלומה פשר ישעיהו ורעיון שנים־עשר השליחים בראשית הנצרות; 
הנ״ל, הנצרות לאחר אסיפת השליחים(שניהם בתוך: ד. פלומה היהדות 
ומק וחת הנצרות), תשל״ם; 1116 /ס 711 ^ 10 ^ 0 116 7 .תט 1 * 1 ש׳ןו ¥1 .מ 

^) 18711 ) €11715 171 1071 ) 071710 [ 770715 5 ) 1 4 ) 171 ) 115771 ) 4 ) 14 [ 171 £! 051018 (} 4 , 

-!*)!ס?*/ 6 ^ 47611116 ^ 15 ) 5011011111315 ,0 ./¥ ; 1925 ,( 123 — 99 , 11 ,\, 0 ס £4 ) 
-ע 0%7 ? 4 116116 ) 6510711671 ) 611 אי ,(. 5 ) 6 ) • 101101 ש 1 מש 0 ת $011 ; 1961 ,) 1111 ) 

- 135 , 11111:131:10 ) [ 1101 ) 2 7116 117171 0111711871 ,־ £105301 .( 1 ; 1964 3 , 11 , 1671 (<) 
) 1,001 11 ) 446 4 . , 4 ) 0 ' 0 /ס ?)/׳)סס , / 116 ) 01174 6 ) 11 * 1 , 1011 ) 67 [ ./ ; 1965 ,( 146 
} 0 ) €01171 466177181 ) 0110 7116 ,תש 1 ז 3 ן} 1 ז 03111 . 13 .[ ; 1972 , 74015 -€)(* 1.1 ) 0 

011171707 , ()81* X^\', 59-78, 1976. 

ה פ. 

שליט, אברהם (נר 1898 , זולוצ׳ב, גאליציה), היסטוריון ישראלי. 

ש׳ למד לימודים קלאסיים באוניברסיטה של וינה. ב 1929 
עלה לא״י ועסק בהוראה. ב 1950 נתמנה מרצה בחוג להיסטוריה 
ישראלית באוניברסיטה העברית בירושלים, וב 1957 — סרוססור מן 
המניין. עיקר התמחותו — תו״י בימי הבית־השני. ש׳ נודע במחקריו 
על שתי דמויות מרכזיות בתקופה זו — הורדום ויוסף בן מתתיהו 
(ע׳ ערכיהם) — והעלה על נם את תרומתם החיובית. לדעת ש׳ שסטו 
אותם בבי-דורם, וגם היסטוריונים מאוחרים, לכף חובה, אלא שלמע¬ 
שה הם היו מדינאים ראליסטים, מרחיקי־ראות, שהעריכו נכונה את 
כוחה האמיתי של רומא, והבינו שאין בכוח האומה היהודית לעמוד 
בדרכה. עוד הראה ש׳, שיוסף בן מתתיהו לא בגד בעמו, אלא 
שהעריך אחרת את עתידו. הוא לא ראה בחורבן המקדש קץ האומה, 
והאמין שחובה לשמור על קיומו של עם־ישראל בפזורה. מכתבי ש׳: 
המשטר הרומאי בא״י, תרצ״ז; הורדוס המלך, תש״ך. ספר זה זיכה 
את ש׳ בפרס־ישראל, 1960 , ומחד׳ מורחבת שלו, בגרמנית, £וח £0 
0010$ ־ £101 י״ל ב 1969 ; 5 ב 111 ק 0 צ 10 105 ^ 13 ?[ 211 11011 וותסזזס^ססדס^!, 
1968 — קונקורדנציה של השמות המופיעים בכתבי יוסף בן מתתיהו. 
ש׳ תרגם לעברית את קדה״י'ליוסף בן מתתיהו ( 3 כר׳; 1944 — 
תשכ״ג) והקדים מבוא מפורט על הבעיות ההיסטוריוגרסיות ועל 
מקורות החיבור. ש׳ היה חבר מערכת האבציקלוסדיה העברית ועורך 
המדור לתר׳י בימי הבית־השבי ב״אנציקלופדיה יודאיקה׳/ וכן ערך 
את הכרך £10110015110 7110 (״התקופה ההלניסטית״), 1972 , 
במפעל "ההיסטוריה של עם ישראל". 

$ל י טל, אנדלאס — ־ 5011101:61 — ( 1662 [?] — 1714 ), 

פסל ואדריכל גרמני, מאמני הברוק (ע״ע, עמ׳ 569 ) החשו¬ 
בים בגרמניה. נראה שש׳ למד בדאבציג (גדאנסק). ב 1694 הגיע 
מוורשה לברלין. בשנים 1694/6 ביקר, כנראה, בצרפת, וראה את 
עבודותיו של הפסל פראנסואה ז׳ירארדון. ב 1696/7 פיסל את אנדרטת- 
הברונזה של פרידריך 111 (בקניגסברג), ובשנים 16% — 1709 — 


את הפסל הרוכב של ״הבוחר־הגדול״, פרידריך וילהלם 1 
(ברלין, מצודת שרלוסנבורג), שבו ניכרת קרבה רבה 
לפסליו של ז׳ירארדון, אלא שעיצובו של ש׳ — בחיות 
ובתנועה — מעולה־יותר. יצירות סיסוליות אחרות שלו 
הן הסארקופאגים של המלכה סוסיה שרלוטה ( 1705 ) 

והמלך פרדריך 1 ( 1713 ; שניהם בקתדראלה של ברלין). 

עד מהרה ( 1698 ) נתבקש ש׳ לייעץ בבניית בית־נשק 
( 2011211305 ) בברלין, שלעיסור חצרו חטב מסכות נפלאות 
של לוחמים נוססים. ברם׳' הוא פוטר מתפקידו כאחראי 
לבניה, בעטיה של טעות שעשה בתכנון המבנה. ש׳ היה 
אחראי לבניה מחודשת של "הארמון המלכותי" בברלין 
(מ 1698 בקירוב; נהרס במלה״ע 11 ), והוא שקישט אותו 
ואת גרם־המעלות שלו בקישוטי ססוקו, שבהם בולטת מאד 
השפעת ברניבי (ע״ע). 

הקאריירה של ש׳ באה לקצה ב 1706 , משהתמוסט 
מנדל המטבעה ( 11102101-01 ^) בברלין, שנבנה לגובה רב־ 

מדי; אעפ״ב בנה אח״כ את ״וילה קאמקה״ (: £301010 ) בברלין 
( 1711/2 ; נהרסה במלה״ע 11 ). 
ב 1714 הוזמן לפטרבורג ושם מת. 

; 1935 ,. 5 . 4 > 675 ) 8014771615 4 ) 71 ) 1 8117411011£75 165 )... ,) 501 ) 160 ]וו 1,8 . 14 
־ 51331 ) ^ 71 ) 11 ( 7671-8817177 * 1 /^ 1 ) 1 ) 81 477 ) 171 8.5 . 4 * )( 1 ) 105 ? 046 , 11 ) 1111 * £1 .£ 
; 1964 ,( ¥1 ,ש) 11 ש 1 זש£ 5 ) 1111 חש^ו 5011111 * 1 ס£ ; 86:110 211 1 ם 11 ש 1115 \ 110605 
- 0 ־ 01 .£ — ח £1111 :ת 1 ) , 8 . 4 , 7174 ), 11055 ( 86 7167 ! 8671 005 , £5116313 .£ 

465 > 4117151 ? 016 ,. 111 ; 1963 ,( 0311 ז$תז£ 16 ־זו 1 ש 115 חש!> 0€ ,[.* 611 ] 1 .ז 1 ש 1€ ז 

. 1970 , 4 6715 ) 71 ) 0117111 [ . 47 

שליכר, אוגוסט — 501110101100 );> 020 \!—( 1821 — 1868 ),בלשן 

• • * 

גרמני, פרופסור בפראג ובינה. מלבד מחקריו החשובים 
בלשונות טלויות (ע״ע) ובלטיות (ע״ע; וע״ע ליטא, לשון, עמ׳ 764 
[ביבל׳]) ידוע-במיוחד ספרו המסכם, ה״קומפנדיום" ןסס 11 >ח 0 ק 1 סס 0 

- 3 ־ 11 | 5 ח 0130150110 ־] 0£0 [> 10 ־ 01 [) 3010134110 * 01 0100 ח 81010110 ־ 01 ז\ ־ 101 > 

01100 ["קומפנדיום של הדקדוק המשווה של הלשונות ההודו־אירו־ 
פיות״]), 1861/2 , ״ 1876 , שניתרגם לכמה שפות. — בכתביו, כגון 
בספרו $0113£4 ת 50 צ 1 ז\\ 3011 ז< 8£ 0110 1 ) 00 סוזססו!'!' 0 ו 1501 ןו 0 *\־ 0131 1310 
(״התאוריה הדארוויבית ומדע-הלשוך), 1863 , הדגיש ש׳ את זיקת 
הבלשנות למדעי־הטבע, ובמיוחד לדרויביזם (ע״ע, ור׳ שם, עט׳ 115 ). 

שמו של ש׳ נזכר תכופות בנימה ביקרתית במחלוקת על "תורת 
שושלת היוחסין״ בבלשנות (ע״ע, עט׳ %8/9 , 979/84 ; חדו־ 
אירופיות, לשונות, עט׳ 571/2 ). ברם, ש׳ אינו יוצרה של תורה זו, 
אלא נציגה הידוע-ביותר; מאידך־גיסא מקובלת חורה זו על בלשנים 
רבים גם בימיני, אם-כי בגירסוח מתוחכמות־יותר. 

, 01615 ) ׳( 0101661010 £ 4 ) 011 ׳( 741607 1786 £ , 7766 /( 071111 ? , 0181301 ? .£ 
; 1962 ״(כולל ביבל , ) 71% ) 1171671 ח.? 51147 . 8 . 74 .,זש 1806 ? . 8 ; 1953 ,( 11 

. 1966 ,) 15 'י*) 810 015 . 5 ,// ,ש. 7 ;ש 01 .( 

קזלימן, הינף־ןד — 5011110111300 1011 ־ £10101 — ( 1822 — 1890 ), 
איש־עסקים וארכאולוג גרמני. בהשפעת אביו, שהיה כומר 
פרוטסטנטי, החל ש , להתעניין במיתולוגיה של יוון ובתולדותיה. 
מחמת מצוקה הפסיק את לימודיו בגיל 14 , ועבד כשוליה במכולת 
וכשרת באביה. משנטרפה אנייתו היה למנהל־חשבונות באמסטרדם. 
ש׳ נשלח לייצג את מעסיקיו בפטרבורג ( 1846 ), ייסד שם עסק 
משלו (למסחר אינדיגו) והתעשר. זמן רב הקדיש ללימוד שפות 
( 13 ), וב 1856 למד גם יוונית עתיקה וחדשה. אח״ב סייר ברחבי־ 
העולם (מצרים, יוון, המזרח הקרוב והרחוק וצפון־אמריקה), וב 1866 
נסע לפאריס ללמוד ארכאולוגיה; במקצוע זה גם קיבל הדרכה אצל 
וירכו (ע״ע, עם׳ 313 ). ב 1868 התיישב ש׳ ביוון והחליט לחקור 
את עברה, שכן האמין באמונה רומאנטית באפשרות גילויו של 
עולם-הגיבורים ההדמרי. מש מיאנה אשתו הרוסיה ללכת אחריו, 
התגרש ש׳ ממנה, וביקש את הארכיהגמון של אתונה למצוא לו 





974 


שלי:!ן, וזי: יד — *לחג, פר דדיך דילהל: יוזן פון 


יווניד. צעירה, משכילה וחובבוד 
הומרלם כמוהו. ב 1869 נמצאה 
לו אשתו השניה (סופיה אנגאם־ 

טר 1 מנו 0 [קאסטרומנוס]; 1852 ״ 

1932 ), והיא היתה לו לעזר- 
רב בחפירותיו. ילדיהם היו אג־ 

דרומאכי (נישאה ליווני) ואנא־ 

ממנון ש׳(שהיה דיפלומט יווני). 

ש' החל לחפור באתר היסאך- 
ליק ( 1870 ), הוא טרויה (ע״ע, 

עמ׳ 919 ; אגאית, הציויליזציה 
ה־, עמ׳ 344 ! חפירות ארכאר 
לוגיות, עמ ׳ 844 ). הוא זיהה ד 
שכבות של יישוב, ובשכבה 
השניה מלמטה גילה שריד של 
מצודה, שזיהה אותה עם מצודת 
פריאמלס (ע״ע). עקב ביקורת 
מחוגים מקצועיים עמד ש׳ להפסיק את חפירותיו, אך שינה 
החלטתו משגילה ב 1873 אוצר תכשיטי־זהב (נזרים, צמידים, 
עגילים ואלפי טבעות וכפתורים) ולידם חפצים וכלי-נשק מברונזה. 
את המטמון כינה "אוצר פריאמוס", אלא שאח״ב נתברר, כי מוצאו 
מתקופת הברונזה הקדומה (האגאית), וכי הוא קדום בכ 1000 שנים 
לנפילתה המשוערת של טרויה. לפי תנאי רשיונו חייב היה ש 7 
למסור את מחצית האוצר לממשלת תורכיה, אך מחשש שמא יתיכו 
את הזהב, הבריח את כולו לאתונה. ש׳ פנה לחפירות במיקני (ע״ע; 
1874/6 ), הוא גילה שם מעגל של 5 קברי-פיר, ובהם שלדים מכוסים 
מסכות ומגינים של זהב, ולידם כלי־נשק עשויים ברונזה ומצופים 
זהב, וספלים ותיבות־תמרוקים מזהב ומכסף. הוא מצא גם גביע־זהב 
מעוטר ביונים, הדומה לגביע־נסטור המתואר ב״איליאם". ש׳ זיהה 
קברים אלה עט קברי אגממנון (ע״ע; וע״ע קבורה. עמ׳ 59 ) ובני־ 
דורו, אלא שאח״ב נתברר שהם קדומים־יותר וקשורים לתרבות 
המיקנית. ש' חפר עוד בטירינס (ע״ע; 1884/5 ) ובטרויה ( 8/9 ל 18 ; 
1882/3 ; 1889/90 ), ובאורחומנוס (ע״ע; 1880 ; 1886 ) גילה את 
"אוצר־מיניאס". ממצאיו ממיקני שמורים ב״מחיאון הלאומי" באתונה, 
ואילו את "אוצר־פריאמוס" מסר למוזיאון בברלין, ומשם נעלם 
בשלהי מלה״ע 11 . 

התלהבותו של ש׳ הביאה לגילוי ממצאים חשובים־ביותר שבזמנו 
טרם עמדו על מלוא משמעותם. ש׳ — בסיוע עוזרו דרפפלד (ע״ע) 
— הקפיד לציין את השיכוב של השרידים שחפר, והיה ממייסדי 
השיטה הסטרטיגרפית בארכאולוגיה (ע״ע, עט׳ 900 ), שיטות החפירה 
שהנהיגו ש , ודרפפלד בטרויה היו לשיטות המקובלות בארכאולוגיה 
עד לאחר מלה״ע 1 . על מסעותיו וחפירותיו דיווח בשורה של ספרים, 
את האוטוביוגרפיה של ש , הו״ל־ אשתו ב 1892 ( ם 1968 1 ). מכתביו 
י״ל ב 1953/8 . 

;. 5 77 . 51011 : 1959 ,ע,״ 7 / 0 061:1 ^ 7 ,סתץ"? .א 

-/] £04 ;. 5 . ./ 7 ,£ ; 1964 ,, 5 77 , 5011 ס 1 מ 7110 . 3 . 3 ) ; 1960 ,׳*ס/מ 

. 1969 ממ 20 מ 

א. ע. 

קזליבג, פדך דיך רלסלם יו!ף פון - 111161111 ^ 011 ״^״? 

£ת 6111 ג 501 מסע 10561111 — ( 1775 . לאונברג — 1854 , באר 
ראגאץ [שוויץ]), פילוסוף גרמני. ש/ בנו שלבוהן־דת פרוטסטאנטי. 
למד בסמינר התאולוגי בטיבינגן ( 1790 ), ושם התיידד עם הגל 
והלדרלין (ע , ערכיהם). ב 1798 מונה נרי פרופסור בינה, ובה עבד 
במחיצת פיכטה (ע״ע) והגל. הוא התוודע לשילר וגתה, והתיידד 
עם נובלים, האחים אוגוסט ופרידריך שלגל (ע׳ ערכיהם) ואחרים 


ממנהיגי הרומנטיקה הגרמנית. ב 1803 נשא ש' לאשה את קארר 
לינה, לאחר שזו נפרדה מבעלה, אוגוסט שלגל. מאותה שנה הורה ש׳ 
באוניברסיטת וירצבורג, וב 1806 התיישב במינכן; שם כיהן כמזכיר 
האקדמיה הבאווארית למדעים, ובשנים 1827 — 1841 הורה באוניבר¬ 
סיטה המקומית. ב 1841 מונה חבר האקדמיה־למדעים בברלין, והרצה 
באוניברסיטה של עיר זו עד 1845 . 

חיבוריו הראשונים של ש/ 111 ־ 01 ? ■ 611161 : 110111061 ^ 10 ^ 116 ) ־ 1161 ( 1 
1 ע 311 ו 1 ז 6 נ 1 מ 1116 ^ 11110 ? ^ ("על האפשרות של פילוסופיה בכלל"), 
1795 , ו 1111050111110 ? ־ 161 ) ין 021 "? 111011315 ! 0 ^\ ("על ה,אני' כעקרון 
הפילוסופיה״), 1795 , נכתבו בהשפעתו הישירה של פיכטה, אם־כי 

בולט בהם קו־מחשבה עצמאי; כדרך 
שפינתה ביקש ש׳ לבנות שיטה פי¬ 
לוסופית כוללת על בסיס "התבונה 
הטהורה" של קאבט; הוא סבר, כי 
לשם כך יש להמיר את מושג העצם — 

העומד במרכז שיטת שפינוזה — 

במושג הסובייקט בעל התודעה. 

באופן זה שאף ש , לחרוג מהאידא־ 

ליזם הסובייקטיווי של פיכטה, ולגבש 
"שיטה קבועה", שתכלול את הדעת 
האנושית על כל תחומיה. 

כדי לממש מטרה זו פנה ש׳ 

( 1797/9 ) לגזירה של פילוסופיית־ 

הטבע ע״פ העקרץ, שפעילות הרוח 
היא המאפשרת את היווצרותם וקיומם של המושאים; כך היא מהווה 
את עקחדהפעולה של הטבע — או: ״נפש העולם״, בלשון ש׳ — 
המקיים באיזונם ובמאבקם את הכוחות־המנוגדים בטבע, הלא הם 
הכוח הצנטריפוגאלי והכוח הצנטריפטאלי. 

פילוסופייודהטבע מכירה את הרוח בפעולתה הבלתי־מודעת 
בטבע; ואילו הפילוסופיה הטרנסצנדנטאלית מעלה את הרוח, לדעת 
ש/ לכלל תודעה עצמית, או, במלים אחרות, מסבירה את הטבע 
הראלי ע״ס התודעה העצמית האידאלית. בחיבורו השיטתי־ביותר, 

16211501115 ) 1 3160 ;| 1£0 ) 305260 ־ 1 : 1165 ר 51£0 ׳{ 8 ("שיטת האידאליזם 

הטראנסצנדנטאלי״), 1800 , ביקש לבסס את הנחת האחדות המוחלטת 
בין העולם הראל' לעולם האידאלי, בין הטבע לתבונה, בין האובייקט 
לסובייקט. השפעה עמוקה של הרומנטיקה ניכרת בחיבור זה, המע¬ 
מיד את האמנות במרכז הפעילות הפילוסופית. רק בתחום ההת¬ 
בוננות האסתטית אפשר להשיג אחדות זו, שפירושה אחדות הפעולה 
הדופשית־בהחלט, מחד־גיסא, והפעולה ההכרחית, המוגבלת והסופית, 
מאידך־גיסא. בהיסטוריה מושגת אחדות זו באופן חלקי בלבד; 
אף שהאדם בן-חורין לפעול בהיסטוריה, והוא מודע לחירותו זו, 
לעולם אין תוצאות פעולותיו תואמות את כוונותיו. תפקיד ההשגחה 
האלוהית ליצור התאמה נסתרת בין פעולות בני־האדם המנוגדות 
אלו לאלו, ובאופן זה להוביל את ההיסטוריה לקראת תכלית אחת. 
הפעילות האמנותית, לעומת־זאת, אינה רק מבטאת את שאיפת 
הסובייקט למימוש עצמיותו באופן חפשי, אלא היא ההגשמה האוב־ 
ייקטיווית של שאיפה זו, עכ״פ כשמדובר ביצירתו של גאון. תהליך 
היצירה נובע מתחושת הקרע בין המודעות לבין העדרה, והוא מגיע 
לשיאו באיחוי הקרע. לפיכך מוגדרת האמנות ב״התגלמות האינ¬ 
סופי בסופי", והיא מסוגלת לבטא אף אח מה שאין לו ביטוי פילר 
סופי מנוסח. 

בספר 6118100 ? 1 ) 1111 116 <ק 11080 ו 14 (״פילוסופיה ודת״), 1804 , 
החל ש , בפיתוח מה שמכונה בפי החוקרים "המשנה המאותרת של 
ש , ״. מאז ועד מותו פרסם רק חיבור חשוב אחד — 11150116 !} 1111050 ? 

: 0111011 ־ 1 ? 016050111101160 ־ 161 ) ¥6560 ^ 135 ) ־ 01361 110£60 ן 01 נ 51 ־ 01:61 ( 1 

(״מחקרים על מהות חירותו של האדם״), 1809 ; עיקר יצירתו המאר 


973 



סופיה שלימז עדויה בתכשיטים 
שגילח בעלת בחפירות טרויה 
(ארכיון אולשטייז, 

מערב ברלין) 




975 


שלינג, פרידדיך וילהלם יהין פמ _ שליפץ, רוזן אלפרד פון 


976 


חרת י״ל רק לאחר מותו, בעריכת בנו ( 1856 — 1861 ). בתקופה וו 
ניכרת השפעת המיסטיקן י. במה (ע״ע) על ש׳. גקודת־המוצא 
בכתבים המאוחרים היא ביקורת הפילוסופיה ההגליינית. לדעת ש׳ 
היתה טעותה העיקרית, שלא הבחינה בין "פילוסופיה שלילית", 
המזהה את המציאות עם תהליך השגת התודעה העצמית הרפלקטי־ 
ווית של הסובייקט, לבין "פילוסופיה חיובית", שהיא "התנועה 
הממשית" של המחשבה, המראה שתהליך המחשבה אינו יכול לבסס 
את עובדת קיומה באופן זה מכיר ש׳ בקיומם של יסודות בלתי' 
תבוניים במציאות, והוא מפתח פאנתאיזם, שלפיו בריאת־העולם 
היא "נפילה" מתוך ה״איך, או ה״אופל", שבאלהים. לרע יש קיום 
ממשי, ואינו רק העדר, כפי שחשבו אוגוסטינום ושפינתה (וע״ע 
תאודיציה). בעיני ש׳ המאוחר נראתה המיתולוגיה נפפנת היצירה 
האנושית. 

בעוד שערכה של משנת ש׳ המוקדמת בהיותה חוליית-מעבר בין 

פיכטה להגל, דהיינו, שלב בהתפתחות חאידאליזם האובייקטיווי, 

נחשבת משנתו המאזחדת למבשרת האירציונליזם (ע״ע רציונליזם 

ואירציונליזם) והאכזיסטנציליזם (ע״ע). ש׳ השפיע על פ. רוזנצויג 

(ע״ע), והלה אף גילה ב״י של ש/ 

מ. שוורץ. התפיסה הדאליסטית של המיתום (עיון׳ י׳). תש״ך ז הנ״ל, 
האסתטיקה של ש' (ביקורת ופרשנות, ב׳•- די), 1972 < הנ״ל, ממי' 

תום להתגלות — משנתו המאוחרת של ש׳ ו״כוכב הגאולה" של 
פ. רחנצוויג, תשל״ט; ש. ה. ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה, 

ג/ תעל״ג 1 ס 30 ? 4 ס 14 י 1 } 0 ] 1 ׳י £101 ו> 1 ח 3 [ .¥ ; 1895 ,־ 1501101 ? .£! 

-/ 1111 ? . 13 ; 1933 ,. 8 40 2120 ? 2311030 ? 401-712270 20 3 * 401 3020x00 ח סס 111 40 
■ ¥011 \ 407 2120 ? 111305, 5./ 101x10 ?2111050)1/110, 1940; 1(1., 5.1 ?211X030 

01 ) 07 , 1954; !. 11 1955 , 102110 ( €0302 410 13/14 0 ) 3010 47 , 05 ( 1 , 135 זז 01 נ 1 ג ; 

£. ]35 10 ( 1 , 501111117 .#י ; 1955 , 23 ה^ה 7/10 ס¥ 0714 €70330 '.. 5 , 5 זשנן 
¥0220/340/1^ 403 400130210/1 1400123171113 8 2120 ? 2121030 ?) 0 ? 8 407 הו ^, 
1955; !. 501113(1201, 5. 01 10 7001110 11/110, 1966; 10 ( 1 ;. 5 , 118 ) 3 [ .ס 
22(*0/14 10030/1 ? ,ז 0 בנץג 11 . 0 .? ; 1966/9 , 31120 ) 11030 ( 2 ? 407 171 ($ה 
23x2310000, 1967 ', 7 (.. 11 — 1 , 27 ה 0 < 401 הס 32120 ) 32121030 } 12710 ,. 5 , 0 :ןן 0 ! 111 ז , 
1970; ?. '?1111011, 7210 €05 הו ה %10 011 ? / 0 /( 222:107 4 ה 0 ה 020 *ו/):ה .': 
?0:21270 ?2111030)321 0 ^ 21 ? 2121030 ? 07 ( 101 7210 , 0 ״) 0 ־ 81 .? .א ; 1974 ,ע / 

5., 1977; 7. ?. 10 רר) 1 ( 1:0 £ 212001 ? 22223120£70 4 .¥\.? , 3 ז 103 זזיס 
?0105 נל׳{ 11 < 1013£ \ 01 ׳\ 101 ׳ , XXX^), 1977. 

. מ. שור 



עלנפין, ?דודור איונוביך - - 3% * 1 ,ממממ^זע 

1 ז! 081 מ — ( 1873 — 1938 ), זמר באם־בריטון רוסי. ש׳ נולד 
במשפחה עניה, וטבל חרפת־רעב בילדותו. בכוח כשרונו הטבעי 
מצא דרכו אל הבימה, אע״פ שלא היתה לו הכשרה מקצועית של 
ממש. לאחר חקופת־לימודים קצרה אצל הזמר אוסאטוב בטיפליס 

התגלה כשרונו הגדול, 


11 ריכ עייפי! בהםיזיר 3 וריס גור׳נ;ב 
(סחיאח ויקטוריה זאלברט, 5 וגדוו) 


והוא זכה בחוזהו חרא- 
שון בלהקת-אופרה ב־ 
פטרסבורג בהיותו בן 21 . 
אח״כ היתד. התקדמותו 
מהירה, הוא הופיע ב* 
תאטרון מארינסקי וב־ 
להקות־האופרה האחרות 
של פטרסבורג ( 1894 ) 
ומוסקווה ( 1896 ). מש¬ 
יצאו לו מוניטין בי״ל, 
הוזמן לאיטליה ("לה 
סקאלה") ולאה״ב. עף הו¬ 
פיע עם להקת דיאגילב, 
וזכה להצלחה רבה באנ¬ 
גליה ובפריס, אחרי מה¬ 
פכת 1917 הורעו יחסיו 
עם המשטר הסובייטי. 
הוא היגר לארה״ב, ושם 


הופיע 9 שנים על בימת ה״מסרדפוליטן אופרה". ש׳ גילה אהדה 
מיוחדת לתנועה הציונית ברוסיה. הוא היה ידידו ותומכו הנלהב של 
המנצח מ. גולינקין (ע״ע, כרך מילואים). באפריל 1918 אף הופיע 
בקונצרט למען קרן התאטרון העברי, ובו שר את "התקווה" (בעב¬ 
רית) ושירי־עם יהודיים. 

ש׳ היה מהגדולים ומן המקוריים בזמרי־האו׳פרה של המאה ה 20 . 
הוא יצר גישה חדשה לעיצוב הדמות האופראיח, תוך חדירה עמוקה 
לעולמה הנפשי הפנימי של כל דמות דרמאתית. במיוחד הרגיש 
קרבה אל האופרה הרוסית הלאומית. ש׳ ניחן בכוח-עבודה בלתי- 
שכיח, והוא שלט ברפרטואר אופראי גדול. במיוחד הגיע לשיא כוחו 
באופרה "בורים גודונוב" של מוסורגסקי. אחדות מהקלסותיו של ש׳ 
נשתמרו, והן מסמך היסטורי חשוב. 

מ. גוליגקין, מהיכלי יפת ל אה לי שם, תשי״ז ; 4 ה 0 מע/ג, 1 ) 01131001 .? 

, €0/1$ 240x270 ס 1 71314 03 21$ ? 70 ^ 102320 * 41 471 ,. 0 ,. 1 ) 1 ; 1932 ,( 2032 \ 
. 1967 ,.€ ,(. 15 ״) ץ 13010 ? .[- 1038 ? ; 1967 

שלי 9 ן, רחן אל?ךד פון, — ח 111€££€ ( 50 ח 0 ז \ €01 י 1 :} 1 \, 2£ ז 0 — 

( 1833 — 1913 ), איש־צבא גרמני. ש/ בנו של גנרל, חיה 
קצין מ 1854 . ב 1866 השתתף במלחמות נגד אוסטריה, וב 1870/1 — 
במלחמות נגד צרפת. בשנים 1891 — 1906 היה רמטכ״ל של צבא 
גרמניה הקיסרית, וב 1911 נעשה פלדמרשל. 

ש' עשה רבות להנהיג תפיסות־לחימה אחידות בקרב הקצונה 
הגרמנית הגבוהה, שיפר את המערך הלוגיסטי הגרמני, עשה שינויים 
מרחיקי־לכת במערך התותחנות, פיתח את התובלה הצבאית, והת¬ 
עניין גם בהבטים הצבאיים של התעופה, שהיתה אז בחיתוליה. 
כיורשו הרוחני של מולטקה (ע״ע) ה״זקן" דגל באסטרטגיה שתכ־ 
ליתה כיתור מוחלט של האויב, נוסח קרב קני (ע״ע). עיקר פרסומו 
בא לו בשל ״תכנית ש /״ (״ 13 ?-.$), שפיתח ושכלל במשך שנים. 
בפרוץ מלחמה, חייבה תכניתו — שהתגבשה בעקבות כריתת הברית 
בין צרפת לרוסיה ב 1894 , שחשפה את גרמניה לסכנת מלחמה בשתי 
חזיתות בעת ובעונה אחת — מגננה כללית במזרח, בחזית רוסיה, 
וריכוז המשאבים במערב. נגד צרפת. הכוונה היחה לתקוף את רוסיה 
רק לאחר חיסולה הצבאי של צרפת. 

בחזית המערבית תכנן ש׳ פריסה הגנתית בדרום — בחבלי אלזם 
ולורן — אפילו במחיר התקפה צרפתית באיזור זה לכיוון דרום- 
גרמניה. את כל משאביו האדירים של הצבא הגרמני דרש לרכז 
בצפון, משם תכנן להנחית מכה מוחצת על הצרפתים, דרך חבל 
פיקרדיה — ראשית לכיוון מערב, ואח״ב לעבר דרום. מגמתו היתר, 
לא־רק לכבוש את פריס אלא לאגף את כל הצבא הצרפתי, לכתרו 
מן העורף, ולבסוף לשבות אותו, או לדחוק אותו לתוך שוויץ הניט¬ 
רלית- שם ייאלץ להתפרק מנשקו. כפי שקרה לגיס צרפתי במלחמת 
1870/1 . 

תכנית ש׳ הושלמה (מלבד תיקונים קלים) ב 1905 . אך בפרוץ 
מלה״ע 1 לא בוצעה כמתוכנן (ע״ע מלה״ע 1 , עם׳ 657 ) — באשמת 
מולטקה "הצעיר" (ע״ע). הלה לא הקצה די כוחות להסתערות, 
וגיסותיו פנו דרומה מוקדם־מדי. תנועת האיגוף הגדולה שחזה ש׳ 
נבלמה על הנהר מרן (ע״ע מרן, קרב־), הגרמנים לא הגיעו אל הנהר 
סן התחתי ולא חצו אותו — כפי שתוכנן — פרים לא נפלה והצבא 
הצרפתי לא כותר. ש׳ מת בטרם יחזה בכשלון תכניתו. 

כתביו של ש׳ פורסמו ב 1913 , מחקרו על קרב קני י״ל ב 1952 
ומכתביו הופיעו ב 1958 . 

י. ואלך, תורות צבאיות (הסרק: ש׳ בעל הדוגמה של מלחמת התשה 

{י״ל בם כספר — 67 ^ 1 ,)!!^!!סצצ^חסן^סוח־״ע 403 0081,13 35  ב 01 § 2 ז ? (״שאלות המוסר״), 1930 . 

071 ז 4 ־ע>גמ £0 , 11111 ־<.£ .ם ; 1937/8 ( 71 ע , 1:00011115 ־ £1 ) . 5 ./ 1 , ,| 1£ ר>ק . 1 ־ 1 

; 1948/9 , ( 1 ד\ , 11111050 < 010£1 ח 0 תז 

אל. וי. 

עזליךמכר, פדךך־ך דניאל אךנסט - 1£1 ״ ג ם 1011 *£״? 

:נ 11€ :> 3 וח־ 1£1€1 ו 1 :) 5 £$ח £1 — ( 68 ד 1 , ברסלאו — 1834 , ברלין). 
פילוסוף ותאולוג פרוטסטנטי, גרמני. ש׳ היה בנו של כומר פרוטס¬ 
טנטי! הוא חונך בבי״ס של כת ההרנהוסיים (ע״ע), שנודעו בדבקו¬ 
תם הדתית, ובאוניברסיטת האלה, שבה שלטה תורת קנט (ע״ע). 
ב 1790 הוסמך לכמורה, ום 1796 היה כומר בברלין. שם התוודע 
לחוג אנשי הרומנטיקה של ם. שלגל (ע״ע), וחיה מבאי-ביתן של 
הנדיאטה הרץ ורחל ורגהגן (ע׳ ערכיהן). אז הושפע בייחוד מאפ¬ 
לטון, שפינתה ופיכטה. ספרו הראשון, £11 ^>££ ; ££1181011 1110 ■ 1:1501 
ת£זו 11 ז€:ז 1111 ת 1£1£ ) 11 ג 0£1 11£ ) תג (״על הדת ; הרצאות 
למשכילים מביו אלה הבזים לה״), 1799 , הקנה לו פרסום רב. 
בשנים 1804/6 הורה בהאלה, וכשהוקמה אוניברסיטת ברלין ( 1810 ) 
נעשה ש' פרופסור לתאולוגיה שם. עם־זאת המשיך בדרשותיו 
הכנסייתיות, שמשכו קהל רב. 

ש׳ דחה לגמרי כל נסיון לבסס תאולוגיה בהוכחות שכליות של 
מציאות אלוהים (ע״ע דקרט, עם׳ 71 ), או על תורת־המידות (ע״ע 
קנט, ענד 896 ). שלושת הבטי-היטוד של התודעה האנושית — הכרה, 
רצון ורגש - באים לכלל ביטוי כדלקמן: ההכרה מסגלת את 
המחשבה למציאות ומושאה הוא הטבע; המעשה הרצוני מסגל את 
המציאות למחשבה ומתבטא ברוח. אחדות המחשבה והממשות, 
הטבע והרוח, היא הנחה מוקדמת, המאפשרת את ההכרה, אך אינה 
ניתנת בעצמה להכרה. אחדות זו, המזוהית עם אלוהים, היא המושא 
של רגש בלתי־אמצעי. יש אי־בהירות בעמדת ש׳ בשאלה אם אלוהים 
והעולם זהים, או שהם רק ישים מצטרפים (קורלאסיוויים), שאינם 



בבי־חפרדה. שני תפקידים לרגש: 

אותה תודעה־עצמית של הפרט 
בייחודו (ז £1 ^ 11011 רחט! 11 ו! £1££ ) 

ובנבדלדתו מסביבתו היא גם 
רגש־התלות (־ 5 :ז 1 :>^ 1181£ פר 1 ! 1 \. 

111 ט 8££ ) המוחלטת — הוא רגש־ 

הקדושה הדתי. התאולוגיה היא 
תוצאה של פענוח רגש זה, 

ואמיתות הדת חן סמלים, שניתן 
להתחקות מהם אחרי רגש* 

התלות המקורי. האמונה בישו 
מסבירה, למשל, את תודעת 
הגאולה והשחרור של הנפש 
הדתית ממצוקה. ההקשר ההים־ 

טורי-חברתי שבו מתממש הרגש 
משפיע אפוא על תכניו הסמליים. גם למעשה המוסרי יש — בניגוד 
לדעת קאנט — מימד בלתי־צורני ושאינו בר־הכללה אלא מבטא 
את ייחודו של כל אדם. 

ש׳ נחשב לאחד מהוגי־הדעות ד״חשוביס-ביותר של הפרוטסטנ¬ 
טיות, ולהצעתו להעמיד את הדת על הרגש הפנימי היה ערך רב 
בהתפתחות המחשבה הדתית בכלל (ע״ע דת, עמ׳ 257 ). ש׳ במנה 
עם מייסדי מדע הפרשנות (ע״ע הרמנוטיקה) כבסים למתודולוגיה 
של מדעי־הרוח. לפי ש/ הבנת יצירה רוחנית היא האמנות של שחזור 
התהליכים הנפשיים של יוצרה, ומאחר שבכל יצירה כזאת יש תלות 
הדדית בין היצירה השלמה ובין חלקיה — תופעה שש׳ כינה "מעגל 


הרמ^וטי״ — דרושה מלכתחילה הבנה אינטואיטיווית, מעין "קפיצה" 
אל תוך המעגל. 

מספריו: ן 010££1 ה 10 ^ (״מונולוגים״), 1800 { ־ 1£1 ז €1 11111£11 :>!! 11 ז 0 


£־ 1 ו 1£1 ת£:ז $11 ת 1££ ז£ו 151 נ 1 1£ :ז 1 ז£ ("ראשי-פרקים בביקורת תורת- 

המידות כפי שהתפתחה עד ימינו״), 1803 ; ,£<]! 0131 111£11€ צ 1-1 ! 01 ז 0€ 


£ן 01 ז £1 011£11 צ £611 ת 3 ע 0 סס!) 2£11 :ז 53 [)ת 11 ז 0 £11 ^ 1X3011 ("האמונה 
הנוצרית ע״פ עקרונות הכנסיה האוונגלית"), 11-1 , 1821/2 . 


ץ 1 ( 7 ) 070 \) 1 /? £!{ 7 ,: 3081 ) 8 .£ ; 1970 9 ; 1870 , 7 .$ 71 ) £017 037 ז ׳ 10 }] 1 ו 0 .ע\ 

; 1957 , 717171117771117 ) 701 ? 7 ) 6 11716 . 5 , 2 ) 501101 ; 1941 ,. 5 .'־/ /ס 

. 5 , ,ססג״ד . 19 .ד ; 1964 , 1£1071 !? 8 3716 ) 0/1717 071 . 5 ,־ 060111 ( 4 ־ 1 .£ .£ 
. 1968 . 7 ,• £0301101 .^ 1 ; 1966 ,^ 7 / 1 ) 73 ^ £ 1/7110 

א 7 . וי. 


עזלישון ( 1317 *€?), תקופה המהווה את חלקו העיקרי של עידן 
הקנוזואיקון (ע״ע), הצעיר והקצר בין העידנים הגאולוגיים. 

התקופה החלה לפני 60 — 70 מיליון שנה (ראשיתה מציינת את תום 
עידן המסוזואיקה) ונסתיימה לפני 2 — 3 מיליון שנה, עם תחילת 
תקופת הרביעון (ע״ע). תקופת הש׳ הוגדרה לראשונה באירופה. 
הבסיס העיקרי להבדלתה מן המסחואיקון הוא תחילת תהליכי 
ההתרוממות של השרשרת האלפינית מתוך הגאוסינקלינה של 
אוקיאנוס טתיס (ע״ע; וע״ע אודוגנזה). אוקיאנוס זה, שהפריד בין 
יבשת גונדונה (ע״ע) מדרום ליבשת לאורסיה ( 3513 ־ £3111 ) מצפון, 
חדל להתקיים בש/ והמשקעים שהורבדו בו בתקופות הקודמות 
החלו להתרומם מקרקעית הים וליצור את השרשרת האלפינית־ 
הימלאית. תהליך זה נגרם בעקבות התפתחות רכס במרכז האוקי¬ 
אנוס ההודי, שגרם להתקרבות היבשות — גונדוונח ולאורסיה זו־לזו 
ולסגירת אוקיאנוס טתיס (ע״ע אוקיאנוגרפיה, ברך המילואים, 
עמ׳ 86 ). 

תקופת הש , חולקה לשתי תקופות־משנה עיקריות: 1 ) הפאלאוגן 
, אשר בהמשכו עדייו היו חלקים גדולים של אירופה 
מכוסים ים רדוד; 2 ) הנאוגן (£״ 0$€ :>א), שמציין אותו בעיקר 
משטר יבשתי באירופה. ע״ם השינויים בגובה הים חולקו שתי 



97) 


שלי 8 ץ — שלל 


98) 


תקופות אלו לגילים, כאשר כל גיל מייצג תקופה שבה פני־הים 
גבוהיס־יחסית (טרנסגרסיה, הדירה), וביניהן — נסיגות של הים. 
החלוקה המקובלת של תקופת הש׳ לתת־תקופות ולגילים, מהקדום 
למאוחר, היא אפוא כזאת: הפאלאוגן כולל את הגילים פאלאוקן, 
אאוקן ואוליגוקן, והנאוגן — את המיוקן והפליוקן. וע״ע סטרטי- 
גרפיה, עכד 742 , לוח התקופות הגאולוגיות, 

בעולם החי, ובעיקר בקבוצות בעה״ח שביבשות, חלו שינויים 
מפליגים במעבר מן המס 1 זואיקון לש/ החשוב בהם הוא ללא־ספק 
תחילת השליטה של היונקים (ע״ע, עמ׳ 639/40 ) — לעומת שליטת 
הזוחלים (ע״ע) הגדולים (דינוסאורים; ע״ע) במסוזואיקון. בים 
נעלמו לחלוטין האמוניסים (ע״ע). שהיו אלמנט מכריע של הפאונה 
המם 1 זואית, והופיעו צורות חושות של חריריות (ע״ע, עם' 44/5 ). 
בעולם הצומח נמשכה בש׳ ההתפתחות של מכסי־זרע (ע״ע), והגיעה 
לשיא, אף שעלייתה של קבוצה זו כבר החלה בשלהי המסוזואיקון. 

תקופת הש׳ בישראל ובמזרח־הקרוב ניתנת אף היא 
לחלוקה לשניים, בפלאוגן היה האיזור מוצף ים. הדי הקימוט האלפיני 
הגיעו אלינו בדמות יצירת מערכת הקמרים והקערים — המהווים 
את קשת־הקימוט של המזרח־הקרוב. בנאוגן נסוג הים, זולת חדירות 
קטנות בתקופות־השיא של פני הימה״ת. את האיזור חצתה מערכת 
נהרות, שהרבידו משקעים אפייניים. פעילות געשית חזקה התרחשה 
במזרדרהקרוב בנאוגן, וחלק מן הטור הסטרטיגרפי עשוי בזלת. וע״ע 
א״י, עמ ׳ 118 — 120 , 125/6 , 130 . 

לקראת סוף המיוקן התבסאה הפעילות לאורך הרכס שבמרכז 
האוקיאנוס ההודי בפעילות טקטונית במזרח־הקרוב — פתיחת ים־ 
סוף, מפרץ־סואץ ומבנים מקבילים, כגון עמק־יזרעאל וחלק מבקע 
ים־המלח. גם הימה״ת הועמק באותה תקופה, והאגן המזרחי נוצר 
כיחידה עצמאית (ע״ע ים תיכון [ 2 ]). היווצרות מפרץ־אילת, בקע 
הערבה ועמק־הירדן, וכן תהליכי ההתרוממות הסופיים של א״י, 
אירעו מאוחר־יותר, בתקופת הרביעון. 

נוף הארץ היה שטוח־יחסיוז בש/ ובעיקר בראשיתו, כאשר מילא 
הים את הקערים במשקעים. עם נסיגת הים בנאוגן נוצר תבליט 
חריף־יותר, אך ברוב המקרים מתון מזה של תקופת הרביעדן. 

מעט ידוע על האקלים בארץ בזמן הפאלאוגן, אך העושר במאו¬ 
בנים ימיים מעיד על אקלים נוח. במיוקן היה האקלים טרופי או 
תת־טרו&י, וקשרים חזקים עם אפריקה אפשרו חדירת חי וצומח 
משם לא״י. בזמן הפליוקן החל האקלים להתקרר, עם התפתחות 
חגורות־האקלים של כדה״א (ע״ע אקלים, עכד 594 ). תקופה זו 
מאופיינת בחדירת חי וצומח אירו־סיבירי למזרח־הקרוב. שרידים 
של קבוצות אלו מצויים בארץ גם היום, בצד עולם החי והצומח 
הים־תיכוני השליט. 

ג. גבירצמן, חבורת סקייד, במישור החוף, 1970 (דיסרטציה); -#!ס 
16 ( 1 / 0 1 ( 115107 ! , 1 שמ 1 ןח 11 א , 8 ; 1955 ,^ 10% ס 6 כ) ( \ 011 ב 1 

0 . 71/1 3/1 '#$ ? 73/1 ^ 7 , 2 ; /? 0 ־ 1301 ; 1970 , 17111 >.£־ 

. 1974 , 061 ■#! /ס 

א. הו. 


שלל (אנג׳ — ץ: 001 נ 1 ), רכוש האויב, שנתפס בשטח האויב, בידי 
צבא־הכיבוש בשעת מלחמה. במקרא קרד הש׳ גם "בז", 

"ביזה", ואולם בימינו מציין המונה "ביזה" תפיסת רכוש האויב 
למטרות פרטיות (£ת 0011 נ 1 ), האסורה בתכלית (בישראל: סעיף 74 
לחוק השיפוט הצבאי, תשט״ו— 1955 ). 

הנוהג לשלול ש׳ קיים מימים ימימה בקרב עמי־העולם. בשעת 
כיבוש יריחו שרפו בני־ישראל את העיר — "רק הכסף והזהב וכלי־ 
הנחשת והברזל נתנו אוצר בית ה׳" (יהו׳ ו, כד); ואילו על מעילתו 
של עכן בחרם (שנטל לעצמו מהש׳) נענש כל העם (שם, ז). 
אחשוורוש התיר ליהודים "להשמיד ולהרוג ולאבד... ושללם לבוז" 
(אם׳ ח׳ יא), אך היהודים — "בבזה לא שלחו אח ידם" (שם ט, טז). 



חיי?ים בוזזים ׳ע?? סיניאסווה אנ: 5 ית היח״ב (הסוזיאח הבריטי) 


עם התגבשות דיני המלחמה (ע״ע, עמ ׳ 634/9 ) התפתחו כללי־ 
התנהגות מפורטים לגבי רכוש האויב בעת מלחמה ביבשה (על ש׳ 
ימי, ע״ע מלקוח ימי), והם מצויים בעיקרם בתקנות הנספחות 
לאמנת־האג הרביעית מ 1907 , הנחשבות לחלק מהמשפט הבי״ל 
הפמבי (ע״ע) המנהגי ומחייבות את כל המדינות. 

א) בשדה־הקרב מותר לתפוס רכוש אויב (ציבורי ופרטי) 
כשיש בתפיסה משום צורך צבאי(הכולל תפיסת ציוד צבאי, מתקנים 
צבאיים ואמצעי־תובלה צבאיים). כשקיים צורך צבאי מיידי בעת 
הקרב, ניתן לתפוס אף רכוש פרטי, אפילו אינו רכוש צבאי במהותו. 
ניתן, למשל, להשתמש בבניינים פרטיים כעמדות־ירי, בחמרי־בניה 
לצרכי ביצורים וכן במאגרי־דלק. במידת האפשר יש לערוך רישום 
הנזק, או השימוש ברכוש הפרט, כדי לאפשר תשלום פיצויים עם 
סיום מצב המלחמה. 

אין לקחת מחייל־אויב ציוד צבאי אישי המשמש להגנתו, כגון 
מסיכת־גז, כובע־פלדה ומדים. אסור לתפוס בניינים וציוד המשמשים 
להגנה על חולים ופצועים. ציוד שנתפס שייך לצבא התופס דלא 
לחיילים הבודדים שתפסוהו. 

ב) בשטח כבוש ולאחר גמר הקרב מבחינים — לצרכי תפיסת 
רכוש בשטח אויב — בין רכוש ציבורי לרכוש פרטי. 

1 ) רכוש ציבורי. מיטלטלין (כולל ניירות־ערך ומזומנים) 
השייכים למדינה, ששטחה נכבש, ניתנים לתפיסה אף אם אינם עשויים 
לשמש לפעולות צבאיות. לכובש זכות החזקה על נכסי־דלא־ניידי 
של המדינה הנכבשת, אולם אין הוא זכאי לבעלות עליהם. החזקה 
כוללת את זכות־ההנאה מפירות ומהכנסה על נכסים, מכירת יבולים, 
כריתת עצים ומכירתם וניצול מכרות ובארות־נפט. השימוש חייב 
להיות סביר — כמנהג בעלים — וחל איסור על ניצול־יתר של 
אוצרות־הטבע. אין לתפוס כבלים תת־ימיים, המחברים שטח כבוש 
עם מדינה נייטרלית, אלא במקרה של צורך מוחלט. 

לזכות השימוש בנכסי־דלא־ניידי שני יוצאים מהכלל: א) תקנות- 
האג מ 1907 ואמנת־האג מ 1954 בדבר הגנה על נכסי־תרבות בשעת 
סכסוך מזוין קובעות רשימה של נכסי אויב שאין לתפסם, ובכללם 
נכסי־דת, צדקה, תרבות, חינוך, ארכאולוגיה ואמנות; 

ב) אמנת ז׳נווה השניה ( 1949 ) בדבר הקלת מצוקתם של פצועים 
וחולים מקרב הכוחות המזוינים (ע״ע 1 ה]צלב האדם הבי״ל, עמ׳ 
726 ) קובעת, שציוד רפואי של האויב ישמש רק למטרות רפואיות, 
ומטילה הגבלות מיוחדות על תפיסת בת״ח ומתקנים רפואיים קבו¬ 
עים, ובכלל זה מתקני הצלב האדום הבי״ל. 

2 ) רכוש פרטי. בכפוף למספר סייגים הרי שככלל אין 
להחרים, או לתפוס, רכוש כזה. אך מותר לצבא הכובש להחרים 
("ס""")^!) רכוש פרטי: א) אם הורה על כך המפקד המקומי; 

ב) אם הדבר דרוש לצרכים המקומיים של הצבא הכובש; 

ג) מזון וציוד רפואי ניתנים להחרמה רק אם הם דרושים לצבא 
הכובש והסגל המינהלי בשטח הכבוש, ואם נעשו סידורים להבטחת 


9 


שלל 


של וז 


982 


האספקה הדרושה לאוכלוסיה האזרחית בשטח הכבוש; ד) אם אץ 
בהחרמה משום שיתוף האוכלוסיד, האזרחית בפעולות צבאיות! 
ה) אם נעשו סידורים לתשלום במזומנים, ובהקדם, בעד הרכוש 
שהוחרם. 

מותר לתפוס (:־ 12 *) רכוש פרטי המשמש לצרכי מלחמה, בגון 
אמצעי תקשורת ותובלה וציוד צבאי סכל סוג שהוא. בבוא השלום 
יש להחזיר ציוד כזה לבעליו, או לשלם תמורתו. 

בישראל הוחלו כללי המשפט הבי״ל בענייו הש׳ בפקודות מטב״ל. 

. 1 ׳!? ; 1957 .׳ 3 * 7/0 וז 76 ץ 1 < 67 !*£ / 0 ■פו/ , /' , 0131111 תנ>זץ . 0 

. 1959 1 > 1 ז 14 / 0 1410 ({■ן!) 1 ) 40 ? 6 ( 71 י נ 31 ק 1$ !€?־ 01 

ר. ם. 

< 2 לל־;ם, ע״ע מלקוח;מי, 

$לם, נתן ( 1891 , לנגד׳ס, יווו - 1959 , ת״א), חוקר א״י ופורה. 

ש׳ קיבל את חינוכו בתסלוניקי, וב 1914 עלה ארצה. הוא 
למד בביהפ״ד־למורים בירושלים, ואח״כ עסק בהוראה. את השכלתו 
הגבוהה רכש ש׳ באוניברסיטת פירנצה, שבה הוכתר בתואר "ר״ר 
לגאולוגיה", ובאנגליה •שבה למד גאוגרסיה. בצד עבודתו כמורה 
בגימנסיה העברית בירושלים יסד את "אגודת המשוטטים׳׳ ואת 
״האגודה לספלאולוגיה" (חקר המערות). מ 1954 שימש מנהל המח¬ 
לקה לגאומורפולוגיה וסייספולוגיה במכון הגאולוגי. ש׳ פרסם מאם־. 
רים רבים, •פרי מחקריו המקוריים בטבע הארץ ויושביה! בולם בהם 
שילוב עבודת־שדה עם בחינת מקורות כתובים, ובעיקר התנ״ך.. 
תרומתו העיקרית היתה בחקר הקארסט בא״י, הרעשים ותולדות 
הרביעון. לאחר מותו י״ל (בעריכת-ד. בנבנישתי) מחקרו החשוב 
והמקיף על פדבר־יהודה (תשב״ח), וכונסה אסופת מחקרים שלו 
(תשלדד). — על-שםו_נקרא קיבוץ מצפה שלם שבמדבר־יהודה, י 
סמוך לחוף ים־המלח. הקיבוץ עלה על הקרקע ב 1970 , כחיאהזות 
נח״ל, וב 1977 אוזרת כקיבוץ המסונף ל״איחוד הקבוצות תזקיבוצים״._ 

עלמה, בנו של דוד (ע״ע) מלך ישראל! מלך על יהודה וישראל 
בשנים 967 — 928 לפסה׳־נ (לערך). מהן שלוש השנים הרא¬ 
שונות (בנראה) עם אביו. ש./ שנולד לבת-שבע (ע״ע), קיבל את 
1 שמו מאביו (אן לפי הקרי, תרגום יונתו" והתרגום הסורי —*מאמו). 
נתו (ע״ע) הנביא קרא לו בתואר־החיבה "ידידיה", "בעבור ה׳" 
(בתרגום ה 70 — ,.בדבר ה׳" [שמ״ב יב, כד—כה]). השם ש׳ מקביל 
לשמות פניקיים, כגון שלמון ובעל שלם. בדה״א (כב. ט) פורש השם: 
"הוא יהיה איש מנוחה... כי"שלמה יהיה ישמו ושלום ושקט"אתו 
על ישראל בימיו״. ושמא יש לשם קשר עם שמה של ירושלים — 
שלם — שבה נולד ש׳ (השר: שמ״ב ה, יג—טז). ש׳ הומלך בחיי' 
אביו ובציווי(, בעצת נתן, שזירז את דוד להגשים בחייו את השבועה 
שנשבע לבת־שבע, וזאת לאחר שאדניה (ע״ע) בן חגית התנשא 
למלוך. ש׳ נמשח בגיחון — בידי צדוק (ע״ע) הכוהן, ובנוכחות נתן 
ובניהו בן יד,וידע [ע״ע)'— ולצדו נטו "הגיבורים" אשר לדוד. 
.הכרתי והפלתי (ע״ע כרתים, עם׳ 1074 ) ו״עבדי המלך" (מל״א א, 
ה—מז)." המלכת י ש׳ היתד, כרוכה בניגודי אינטרסים בקרב שרי- 
הצבא והכוהנים, ולבסוף הומת אדנןהו. ומצדדיו הושמדו או גורשו 
(ע״ע אביתר: יואב). גם שרידי בית שאול חוסלו. לפי דד,"א הומלך 
ש , פעמיים בחיי אביו — בפעם השניה ברב־עם (כט, כ—כו! והשר: 
שם כג, א! כח, א—יא, כ—כא). 

ש׳ ירש מאביו ממלכה, שהשתרעה מהפרת ועד גבול מצרים 
(סל״א ה, א) — אך בלא ארץ פלשתים, כי רדה "עד עזה" (שם ה, 
ד: לפי דה״ב ם. כו — "עד ארץ פלשתים"). לאחר מות דוד קם 
שטך׳״לש׳ — הדד האדומי, שהיה אבל פרעה מאז ימי מלחמת דוד 
באדום, ועם מות דוד שב לאדום ועורר מרד נגד ש׳. אך נראה שלא 
נתמלך על אדום כולה, שהרי ש׳ שלט. ללא פגע, בעציון־גבר — 


אילת. "שטן" אחר היה רזון בן אלידע. הלה הקים את מלכות ארם־ 
דמשק (מל״ב יא, כג—בה), ואף שלטון ש׳ בדמשק לא הפקיע את 
אחיזתו בסוריה ובחמת, והיתה לו השפעה גם על הממלכה הנאו־ 
חיתית חמת. לפי דה״ב (ח, ג) הלך ש׳ אל "חמת צובה ויחזק עליה", 
ואפשר כי השתלט מחדש על הממלכה; בחפירות חפת גם נתגלו 
מבנים מימי ש׳. התחזקות זו משתלבת יפה בקשריו עם ממלכות 
הצפון — ביניהן קוה. בקיליקיה שבאסיה־הקסנה (סל״א י, כה) — 
ובבנייתו את תדמור (דד,״ב ח, ד; השר מל״א ט, יח) — כנראה 
להגנה מפני שבטי המדבר. וע״ע א״י, עם׳ 29 . 

השתררות זו הביאה לריבוי נכסים — מנחות של מתכות יקרות, 
לבוש, בשמים וסוסים (מל״א ה,.א; י, כה) — ולרווח כלכלי 
י מהשליטה על נתיבי־התחבורה שבין מצרים למסופוטמיה ולאנטוליה: 
"דרך הים" הבי״ל. שחצתה את ארץ פלשתים, "דרך המלך" בעבה״י 
המזרחי ודרכי־השיירות מנווה־המדבר תדמור ועד נאות ערב, ואולי 
אפילו עד דרום־ערב. לממלכת ש׳ היה מוצא לימד,"ת ולים־סוף, 
וקשר יבשתי ביניהם, ובנתיבים אלה נסתעף מסחר רב-הקף, עד 
אנטוליה בצפון,. שבא בדרום־ערב, והרחק מזה עד אופיר (אולי 
במזרח אפריקה). ש׳ קיים מסחר ענף בסוסים ובמרכבות: מסתבר 
.שהביא סוסים מאנטוליה ומכרם במצרים, ומרכבות ממצרים היה 
מוכר בסוריה ובאסיו,־הקטנה. 

בפעילות זו משתלב הסיפור על מלכת שבא, שבאה לירושלים 
ב״חיל כבד מאד, גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה" 
(שם י, ב). אמנם אין לסיפור אישור.בידיעותינו על שבא במאה 
ה 10 לפסה״נ. אך פירוט המתנות מסתבר יפה מכוח המסחר הענף 
של שלמה עם ארצות הדרום. 

על רקע זה יש להבין את היחסים ההדוקים בין ש׳ לבין חירם 
(ע״ע) מלך צור, שנודע גם הוא בבניה ובמפעלים ממלכתיים. ישראל 
שיתפו׳,־פעולה עם צור בספנות בים־סוף, ויחדיו הביאו מאופיר סחו¬ 
רות אכזוטיות שונות! עי״ב התפתחה באותה תקופה הספנות היש¬ 
' ראליתז״שעציון־גבר'שימשה לה נמל־מוצא. ישראל סיפקה לצור 
חיטים ושמן, וקיבלה ממנה עצי ארזים, עצי ברושים וזהב, וכן 
בנאים לבניית המקדש. בין יצור לישראל נקשרו קשרי־ברית. וה¬ 
מקרא מספר על יחסי-ידידות. אישיים בין שלמה לחירם, העברת 20 
העדים מש׳ לחירס היתד, גם היא שלב בשיתוף־הפעולה ובחילופים 
ההדדיים (מל״א ט, י—יד; דה״ב ח, ב). 

יחסי ש , עם שאר הממלכות היו גם הם יחסי שלום וקרבה, כמוכח 
מנישואיו עם הנשים הנכריות הרבות. להבלטה מיוחדת זכו נישואיו 
עם בת פרעה (מל״א ג, א!'ז. ח;'ט,'כד"; דה״ב ח, יא), ופרעה 
(אחד פפרעוני השושלת ה 21 : סיא אפון או פסוסנס) נתן אח העיר 
גזר "שלוחים לבתר׳ ("מל״א ט, טז). עצם ההתחתנות של פרעה 
את פלך ישראל — מקרה חסר־תקדים בתולדות הפרעונים — 
מצביעה על מעמדו האיתן של ש' בין מלכי ארצות־הקדם. גם המעמד 
המיוחד שנתן ש׳ לבת פרעה והארמון המיוחד שבנה לה, מעידים 
על חשיבותו של בית פרעה בעיני ש׳. 

בימי ש׳ תלו תפוו־ות בכלכלה, נתפתחה החקלאות, נשתכללה 
המלאכה ונחרבו אוצרות הממלכה. מצב הרווחה משתקף בסיפורים 
על הנחושת הרבה. הזהב, הכסף, דברי־הפותרות והפצי־היקר 
האחרים (שם ז, מז; ם, כח; י, יא". יב, כב, כה), ובביטויים המופ¬ 
לגים על הארזים שנחשבו כשקמים, ועל הכסף שנחשב כאבנים או 
"לא נחשב בימי ש׳ למאומה" (י, בא, כז). בימיו נשתלבה ישראל 
לראשונה כגורם עצמאי בתרבות החמרית של המזרח־הקדום, וביטוי 
לכך הם תיאורי הבניה בם׳ מלכים, ועדות הממצא הארכאולוגי: 
בנייני־פאר של המקדש (לפרטיהם ע״ע בית המקדש, עם׳ 556 — 570 ) 
ובית המלך; הרחבת ירושלים (לצד צפון): הקפת ערי רכב ופרשים 
וערי־פסכנות בממלכה; הבניה המיוחדת של הבית הישראלי בעל 
ארבעת המרחבים; השימוש באבני־גזית; ביצורי ערים, כגון מגידו, 





983 


של:ה 


984 


בית־שמש (ע׳ ערכיהן) ותל בית־מרסם; השער רב-הרושם, בעל 4 
האומנות — בהצור, במגידו ובגזר — שנבנה, כנראה, ע״פ תכנית 
מלכותית אחידה ומחושבת! ועוד. ערים אלו נזכרות גם במקרא, זו 
ליד זו, כדוגמה לבניית שלמה -י כמוהן כירושלים (שם י, כו). 
ארגון המינהל הממלכתי נשתכלל בימי ש/ כפי שמלמדת רשימת 
הפקידים (שם ד, א—ז). החלוקה לנציבויות גתבססה בימי ש/ ועל 
הנציבים היה לכלכל — ״חדש בשנה״• ־״ את בית המלך ואת צרכי 
החצר, 

ההתרחבות הכלכלית נכרכה בעבודת־כפיה (ע״ע מם, עמ׳ 1079 )׳ 
שהוטלה גם על בני־ישראל. היו לש , 70,000 ״נישא סבל״, 80,000 
״חצב בהר״ ו 30,000 עוכדי־כפיה, שנשלחו ״חליפות״ — 10,000 
בחודש — ללבנון. לידם נזכרים 3,300 "שרי נצבים" "הרדים בעם" 
(שם ט, כג). עובדי־כפיה עבדו במפעלי־הנחושת שבין סוכות לצרתן 
(שם ז, מו), אך אין לדעת אם מיתה בימי ש , פעילות במכרות- 
הנחושת באדום, ובעיקר בגוש פונלן שמדרום־מזרח לים־המלח. 
עבודת־הכפיה עוררה זעם בעם, והמרד שפרץ בראשית מלכות 
רחבעם (ע״ע) מקורו בוודאי בכד, — וע״ע א״י, עמ׳ 274 — 280 , 

המקרא תולה את הרווחה בימי ש׳ בחכמתו. ס׳ מלכים מפליג 
בתיאור חכמת ש/ שהיתה למעלה מחכמת ארצות־הקדם (מל״ב ו, 
ט). בעיקר נתפס ש׳ כשופט חכם — שהוא האטריבוט הראשי של 
מלכי־הקדם - הן בעשיית דין והן בכינון משטר של משפט וצדק. 
אחד האולמות החשובים בבית המלך — שהיה סמוך למקדש — 
נקרא "אולם הכסא". סמיכות בית המלך למקדש, שלא נמצאה לה 
דוגמה כה בולטת אצל מלכי־הקדם, אמורה היתה להאציל חותם של 
בחירה אלוהית על הנהגת ש/ משום חכמתו ייחסו לש׳ כבר כתקופת 
המקרא את חיבורם של ספרי־חבמה שונים — שיר-השיריס, משלי 
וקהלת (ע׳ ערכיהם) — שהצד השווה שבהם הוא, בין־היתר המוטיוו 
של אפיון פגולת־מלכים המצוי בהם. 

תולדות ש׳, כפי שהן מתוארות בם׳ מל״א פרקים א—יב, שאובות 
ממקורות היסטוריים שונים, ואינן סיפור ביוגרפי רצוף ואחיד כסי¬ 
פור מלכות דוד (שמ״ב ב—כא). מקורותיו; רשימות ממלכתיות על 
סדרי הפקידות, חלוקת הנציבויות, שירות המלך, קשרי־חוץ, מפעלי- 
הבניה ופיתוח המסחר והספנות. סיפור בניית המקדש הובא, כנראה, 
מרשימה אותנטית מימי ש׳, הסיפורים והרשימות שלובים אורגאנית 
בס׳ מלכים מכוח הסגנון המיוחד, הדידאקטי־המסבם, של המחבר. 
דמות ש׳ אינה מצטיירת בס׳ מלכים כדמות אידאלית; לפי הסיפור 
המקראי כבדים היו חטאי ש׳, אף שאין המקרא מקדיש לכך מקום 
רב. למעשה עבר ש׳ על שלושת האיסורים המיוחדים למלך, כפי 
שהם מפורשים בם׳ דברים (טז, טז—יז) — אף שיש טוענים כי טרם 
נודע הספר בימיו (ע״ע דברים, ספר) — וס׳ מלכים עצמו מדגיש 
את העבירה שבחתחתנות עם הנכרים, ואת העובדה כי נשים נכריות 
אלו היטו את לבב ש׳ בזקנתו כאזהרה המפורשת בתורה, עד שבנה 
לבבודן כמה־וכמה בתי ע״ז בירושלים. לפי תפיסת ס׳ מלכים, קריעת 
הממלכה מידי בית דוד היא תוצאה ישירה מחטאותיו אלו של המלך 
ש/ לעומת־זאת, בדה״ב (א—י) נתפס ש׳ כדמות-למופת: מלך חכם, 
מקיים — ומחדש — בפולחן ובאמונה, וממשיך הגון לדוד בהנהגת 
המקדש ובהפדרת מעמדם של הכוהנים והלוויים. מחבר ס׳ דה״י אף 
העלה את הדרת "הוד מלכות" שלו מעל למלכות דוד (דה״א כט, 
כג—כו); משום כך השמיט אח סיפור המאבק על המלכתו ואת פירוט 
חטאיו כגורם לפילוג, ואף שינה — או שמסר מסורת שונה — בעניין 
הערים שנתן ש׳ לחירם. ואעפ״כ נשתמרו בגרסתו מסורות היסטור¬ 
יות טובות, כגון; על הגרים (ב, טז), על מקום הר-המוריה, על ערי־ 
חמבצר, על הליכת שלמה לחמת, ועוד. 

דברי יוסף בן מתתיהו על העתקי המכתבים שבין ש׳ לחירם 
שנשמרו בידי הצורים (קדה״י ח׳, ג׳, ח ׳; נגד אפיון 111,1 ) — קשה 
לייחס להם ערך היסטורי. במובאותיו ממנדרוס וממדיוס (קדה״י ח/ 


ה׳, ד׳) על חירם נשתמרו, אולי, הדים לדמות חירם כמרחיב גבולות, 
בונה ערים וכו׳ — בדומה לש/ הסיפור על התנצחות בחידות בין 
עבדימון הצורי לש׳ הוא מוטיוו עממי, ע״פ המתכונת שנשתקעה 
בם׳ מלבים. אצל יוסף קרוי ש׳ "מלך ירושלים". 

י. ידין, חצור, גזר ומגידו בימי ש׳ (בתוך: א. מלמט [עורך], בימי 
בית ראשון), תשכ״ב; א. מלמט, פרקים במדיניות החוץ של דוד 1 ש׳ 
(שם)ז ש. אברמסקי, ש׳(בתוך: העולם העתיק), 1971 ; הנ״ל, ראשית 
המלוכה בישראל, תשל״ז (כולל ביבל׳); ־^קגמ< 7 ג. 5 ,• £01 י £1 נ 53121 . 0 
, 03751371$ ./ ; 1912 , 013¥ ז 111€ \ 5 0%61 ימ 7 > מג 1 ) 0 ־ 1 ( 77 /מ,? 1/311 

, 1701:12 . 1 < ; 1947 ,. 5 171$ ) 1 , 61 ןן-מ 12 שנ 1 ר 7 .£ ; 1934 ,. 5 / 0 £7113$€ /ן :) 7/1 
,־ 1967 , 15736 מג 1 <ז 11$13 ו 6 )} 05 ( 1 , 10 ^^ 80 ,{ ; 1964/8 ,/ו־] ,?>£גמ £0 

,: 01151121 .\ 2 . 111 ; 1968 , £ ׳ 60770111 ־ ) 7/1 ־ ץג 1 ג 1 ץדח^ו . 17 . 11 

01017107110 "ל . 0 . 17 .*ד ; 1970 , 11 ז£] £7052 { 71/071 £7 (! 

.(דיסרטציה) 1971 ,/ 0111631 ) $131 

שם. א. 

באגדה. כדרכם הרחיבו חז״ל בעיקר בתיאור ובהדגמה של 
קוד־האופי העיקריים של ש׳, כפי שנצטיירו במקרא, והוסיפו עליהם 
מעט פרטים ביוגרפיים, כגון שנתמלך בהיותו בן 12 (סדר־עולם 
רבא, י״ד), וכי נשא את בת־פרעה לאשה 4 שנים לאחר שנחמלך 
(שם, ט״ו). נוספו דוגמות אחדות לחכמת־המשפט שלו (בית־המדרש 
לילינק, ד/ 145 — 151 ; ר, 124 ) — המודגמת במקרא במשפטן של 
הנשים הזונות בלבד — ופורטו תחומי חכמתו; ידיעת הקרקע, 
הצומח והחי, עד־כדי האפשרות להבין את שפתם (שהש״ר, א׳). 
בגלל חכמתו המופלגת — וחז״ל מנו את ש׳ בין "הנביאים הראשו¬ 
נים" (סוטה מ״ח, ע״ב), ואמרו, כי "ביקש להיות כמשה" (ר״ה כ״א, 
ע״ב) וכי ״רוח־הקודש הופיעה בבית־מדרשו״ (מכות כ״ג, ע״ב) — 
הגיע ש׳ למידה יתירה של בטחון בעצמו, עד שביקש לפסוק במשפט 
מבלי להזדקק לעדים כלל, אלא שמן השמים מנעוהו מזאת (ר״ה 
כ״א, ע״ב). לדעת חז״ל, חכמתו זו היא שהביאתו לבסוף לידי חטא, 
משום שסמך על עצמו יתר־על-המידה שלא יחטא, וכך נכשל דווקא 
כאיסורים המיוחדים למלד, שבימוקיהם מפורשים בצדם בתורה — 
"מפני מה לא נתגלו טעמי תורה ן שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן 
ונכשל בהן גדול העולם" (סב׳ כ״א, ע״ב). נם ש׳ נאלץ להודות, כי 
חלק מחוקי התורה נשגבים מבינתו, וזאת לאחר שנכשל בנסיונו 
לתת טעם למצוות פרה אדמה (ע״ע). את חכמתו ניצל ש׳ כדי לה&יץ 
תורה בישראל, הן ע״י ה', 0 ימנים" שתיקן לתורה ("אזניים לחורה"), 
והן ע״י תקנותיו וסייגיו בדיני עירובין, ברכות ונטילת־ידיים (ברכ׳ 
מ״ח, ע״ב; שבת י״ד, ע״ב; כ״א, ע״ב). אגדות ומעשיות על ש׳ ועל 
חכמתו — ובעיקר על מעשה בניין המקדש ומלאכת כסא מלכותו — 
הילכו בעם כל ימי הבית-השני, וקצתן נשתקעו בספרות חז״ל (י/ 
למשל, סוכה נ״ג, ע״א; ב״מ פ״ו, ע״ב; מדךש־תנאים, ב׳). 

את כשלונו של ש׳ בעת שנשא את בת פרעה תיארו חז״ל בסמלים 
דרמאתיים: "בשעה שנשא ש׳ את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה 
בים והעלה שרטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי״ ( 0 נ׳ שם < ועוד). 
היו מן החכמים שהפליגו ואמרו, כי בגלל חטאו זה ביקשו לכלול 
את ש׳ בין המלכים שאין להם חלק לעוה״ב (שם י׳, ע״ב), ורק 
בהתערבותו של דוד אביו נמנע הדבר (ירו׳ שם). אחרים ניסו להקל 
מחטא זה, בטענה שש׳ גייר את בת פרעה לפני שנשאה, או שלא 
נשאה כלל, אלא גר עמה באהבה בלבד ( י במ׳ ע״ו, ע״א/ב), ואחרים 
הפליגו ואמרו, כי "כל האומר ש׳ חטא אינו אלא טועה" (שבת 
נ״ו, ע״ב). 

פרשה מיוחדת באגדה היא עניין סילוקו של ש׳ מכם־מלכותו — 

ע״י אשמדאי(ע״ע), מלך השדים, שתפס את כסאו — ופרשת נדודיו 
כעני ומסכן במשך זמן ידוע ( 36 יום — לפי משגת ר״א, ה׳). נחלקו 
ראשוני האמוראים — רב ושמואל — אם חזר עוד למלכותו, או 
שמת בענשו. הסיפור הזה נמצא בפירוט רב ובהרחבה בבבלי (גיט׳ 
ס״ח, ע״ב? והשד; מג׳ י״א, ע״ב). בירושלמי(פג׳ ב/ ף) ובמדרשים 
(רו״ר ה׳), זהוא קשור באגדה האחרת, שלפיה היה ש׳ "בתחילה 


9 5 


שלצד־ 


986 


מלך על העליונים", כלו׳ על המלאכים והשדים, שהיד. משעבדם 
ומשתמש בהם לתועלתו (גיט/ שם); ומפלתו מידיהם היתה נקמתם 
בו על שפלש לתחומם. מאמונה זו השתלשלה ליה״ב המסוךת, כי ש , 
היה רב־מג, ובכישוף של יה״ב — העברי כנכרי — שמור מקום של 
כבוד לפורמולוח המיוחסות לו. 

י. ת. 

ב א ם ל א ם. זכר חכמת ש׳ וגדולתו נשתמר גם במסורת המוס¬ 
למית. ע״פ אגדותיה שלט ש׳ על הרוחות והשדים, ובטבעת־הקסם 
שהיתה לו בפה עליהם לבנות לו ארמונות ומבצרים ולמלא את כל 
רצונו. מלר־השדים, צח׳ר 0-0 , המקביל לאשמדאי (ע״ע; ור׳ 
לעיל), השיג בעבורו אח אבן־הפלא סאמור ("שמיר" במסורת חז״ל), 
ובאבן זו סיתתו את אבני־הגזית להיכלי אף אותו צח׳ר מרד בש׳, 
לבש את דמותו והוציא מידי אמינה, אשת ש׳, אח הטבעת שהופקדה 
אצלה, הדיח את ש׳ מכסאו ומלר תחתיו 40 יום, בעוד ש׳ נודד 
בארץ חסר־בל. לבסוף נפלה הטבעת לים, והדג שבלע אותה נדוג 
והובא אל ש׳. כד שב ש׳ למלכותו. לזכר חזרת ש׳ לכס־מלכותו 
נקבע חג ה״נורוז" (ראש-השנד, הפרסי). 

הסיפור על ש׳ ומלכת שבא (ע״ע׳ עם׳ 379 ) נודע גם למוסלמים, 
ואומץ בידי החבשים הנוצרים. לפי מסרתם היה מבילד — מייסד 
שושלת בית־ש׳, ששלטה שם עד 1974 — בנם של ש׳ ומלכת שבא 
ונתחבר בירושלים, בחצר אביו (וע״ע חבש׳ עט׳ 107 ). 

בספרות. חכמת ש׳, פגישתו עם מלכת שבא (ע״ע) ושיר־ 
השירים (ע״ע), שחיבורו יוחס לש/ שימשו נושאים נפוצים בספרות 
בכל התקופות. בחיבור אנגלוסכסי קדום מיה״ב — "שירת ש' וסא־ 
טורנוס״ — סופר על ש׳ ועל אחיו סאטורנום, שהיה חכם כשדי. טון 
הומוריסטי אומץ בחיבור הלאטיני הביניימי 50100101115 0131021:5 
1£1 ס 0 ז* 1 \ 01 , שהציג את בן־שיחו של ש/ מרקולף (אולי ע״פ שמו 
של מרקוריום [ע״ע]), כאחידהחורג מדרגה נחותה — אלא שניצח 
את המלך הודות לחריפות־שכלו הטבעית. ידועים כמה חיבורים 
ביניימיים עממיים על נושא זה, אך בד״כ הם לוקים בסגנון המוני. 
בסגנון דומה נתחברו מחזות ה. זקס (ע״ע): 841011101115 111111111 ) 11 ( 
("משפט־ש׳ , ׳), 1550 , ו 10 \ 1 ) 1111 1 !ק 05€ ( 00 ׳\ 1101 }$ 5 ) 11 3011 ) 5 גר 1 
. 5 0111£ .) 1 11 ) 30 11550 ("מחזה לערב תקופח־הצומות על יוסף, מליסו 
וש׳ המלך״), 1550 . באמצעות ביזנטיון הגיעה האגדה על הדחת ש׳ 

גם לבילינות (ע״ע) הרו¬ 
סיות; את מקומו של 
אשמדאי תפס בנו, קיטו־ 

בראם׳ אחיו של ש/ 

וסופר שחטף גם את 
אשת המלך. בחיבורים 
אירופיים שונים מיה״ב 
סופר על מעשה דומה 
בידי 0021 ^ (נגזר משם 
אלוהים או משמו של 
אדוניהו), אחיו של ש׳. 

נודעת הדראמה על ש׳ 

של יוסט ון וונדל (ע״ע! 

1648 ). בעלי אופי פילו¬ 
סופי היו מחזהו של 
קלופשטוק, "ש", וה¬ 
דראמה הדתית של י. י. 

בודמר (ע׳ ערכיהם), 

105 ) 110111011011 ז 10 ם 

5 ^ 1.011 1 >! 015011 '׳)! ("מע־ 

שי־השטות של המלך 



שלמר, על כפא מלכותו, רקמה יהודית מאיטליה; המאה ד! 17 
(המוזיאון היהודי, ניו יורק) 


החכם״), 1776 . במאה ה 19 היתר! דמותו של ש׳ נושא חביב על 
סופרים רבים: חינה חיבר עליו שיר רומאנטי ( 1851 ); לונגפלו (ע״ע, 
עמ׳ 464 ) — ב 301 ז 2 ^ — שם בפי יהודי ספרדי סיפור של פגישת 
ש׳ ומלאך־המוות; ויקטור הוגו (ע״ע, עמ׳ 109 ) הקדיש לש׳ שיר 
נהדר ב״אגדת הדורות״ ( 1877 ); מחזהו של פ. היזח (ע״ע) על ש׳ 
תורגם לעברית בידי של״ג. במאה ה 20 בלט שירו של ייטם (ע״ע) 
5. 211(1 (110 ^11x11 (״ש׳ והמכשפה״), 1924 . 

בדורות האחרונים תרמו יהודים (בלועזית, בעברית וביידית) 
תרומה מיוחדת לנושא; א. לורטין (ע״ע) חזר למוטיוו של ש׳ ומר־ 
קולף; א. פלג (ע״ע) חיבר ביוגרפיה על ש׳ ( 1929 ); ביאליק פנה 
אל דמות ש׳ באוסף־האגדות שלו, ״ויהי היום״, 1938 ; ש. גר 1 נמן 
(ע״ע) חיבר קומדיה — שהפכה למחזמר מצליח — על "ש׳ המלך 
ושלמי הסנדלר", שבד, תופס את כס ש׳ סנדלר הדומה לו, ואילו ש׳ 
נהיה סנדלר. ברומן של מ. שמיר (ע״ע), "כבשת הרש", הוצגה 
מלבות ש׳ כהשלמת מפעלו של דוד — אע״פ שמקורה היה בחטא. 
במחזהו "אכזר מכל המלך" העלה נסים אלוני את דמותו של ירבעם, 
״שהרים יד במלך״ (ע״ע עבדות, עמ׳ 706 ). המלודראמה ההיסטורית 
של גולדפדן(ע״ע, עבד 391 ), "שולמית", זכתה בזמנה להצלחה רבה. 

באמנות הפלסטית תוארה דמות ש׳ יחד עם מלכת שבא 
(ע״ע), או בקשר לשיר־השירים (ע״ע). תיאורים מחיי ש , הופיעו 
בכ״י ביזנטיים. משיחת ש׳ והכתרתו (מל״א א. לט; שה״ש ג, יא) 
מתוארות בפיסול הביניימי, בכ״י ובמעשי זגוגית צבעונית. בת־שבע 
היושבת לימין ש׳ (מל״א ב, יט) נחשבה ^מבשרת של הכתרת 
הבתולה (על ציור־שטיח בקתדרלה של סנס [ 800$ ] בצרפת, ועוד). 
תיאורי משפט־ש׳ — כמופת של דין־צדק — היו מצויים בבתמ״ש 
ביה״ב, ותיאור פיסולי מהמאה ה 15 יש בארמון הדוג׳ים בוונציה. 
מתקופת הרנסנס ואילך הרבו לצייר נושא זה אסכולת מנטניה, 
ג׳ורג׳ונה (ע״ע, עמ׳ 474 ), רובנם, יורדנם ופוסן. טיפולו (ע״ע) תיאר 
את משפט־ש׳ בציור־תקרה בארמון הארכיהגמון באודינה. באיורי 
ה״קדמוניות״ תיאר פוקה (ע״ע, עמ׳ 497 ) את בניין ביהמ״ק בידי 
ש׳! המקדש שצייר נראה בקתדרלה גותיתיצרפתית בתקופתו. תדאו 
גדי (ע״ע) צייר את ביהמ״ק בבנייתו כבניין מתומן ועליו כיפה 
ובדומה למסגד "כיפת־הסלע"). 

במוסיקה, היצירות המוקדמות־ביותר על נושא זה הן המוטט 
של ז׳וסקן דה פרה ( 1538 ) וקאנון ל 96 קולות של פייטרו!לנטיני 
( 1631 ) — 8010010015 1115 > 0 ז \ן ("קשר ש׳"), האורטוריות הראשונות 
הן משל ^ריסימי (״משפט־ש׳״ז 1669 ) ופ. ם. ריכטר ("הכתרת ש׳"; 
1696 ). ש׳ ומשפט־ש׳ היו נושאים חביבים ומקובלים גם על מלחינים 
רבים אחרים. ביניהם; שירמן (חמ 13 ח- 11 ) 11 :>$ . 0 . 0 — ״ש״׳; 1701 ), 



שלפה ימלנח שבא מוקפים שריט וחיות; 
איור מהמאה ה 17 לכפרו של קזויני 
(ע״ע), "פלאי הבריאה" (מוזיאון טו 9 ־ 
קא 9 י, איסטנבול! 


987 


שלגה — שלג!ד, גז גו •י 


988 


קייזר (־ €18€1 ^ .ס; ״ש׳״, 1703 ), שרפנטייה (־ 11€1 תשקז 3 ! 01 , 1 \ז 

״משפט ש׳״, 1702 ), הולצבאור (■ 1101215311£1 . 1 ; "משפט ש׳", 
1766 ) ואלסבר (־!£ח £15 ! 1806 ), מורו של שופן. האורטוריה "ש׳" 
של הנדל בוצעה לראשונה ב 1749 , ו״כניסת מלכת שבא" מתוך 
יצירה זו מנוגנת לעתים כקטע קונצרטי נפרד, הכתרת ש׳ שימשה 
השראה להנדל גם בחיבור סדרה של ד״מנוני־הכתרה לכבוד ג׳ורג׳ 111 . 
המאה ה 19 העניקה למלכת־שבא את הבכורה עפ״נ ש׳. האופרה של 
גונו (ע״ע), ״מלכת שבא״, הועלתה בפריס ב 1862 . אבל להצלחה 
רבה-יותר זכתה האופרה — באותו השם — של קרל גולדמרק 
( 1875 ), ויש סוברים כי חלק מן החומר המוסיקלי שאוב ממוטיווים 
של זמרת ביהכ״נ. מקים נכבד ברפרטואר הקונצרטי תופסת יצירתו 
של ארנסט בלוך (ע״ע) ״ש , — רפסודיה עברית" לצ׳לו ולתזמורת 
( 1916 ). לפופולריות רבה זכתה המוסיקה של אלכסנדר ארגוב ל״ש' 
המלך ושלמי הסנדלר" מאת גרובמן (ר' לעיל). 

מ. ו. — מ. 

?צלמה, איי ( 5 ^/ 1513 ת 0 מ 50101 ), שרשרת איים במערב האוקיאי 
נום השקט, ממזרח לגינאה החדשה — רובם שטח־חסות 
בריטי — 29,785 קמ״ר; 178,940 תוש' (אומדן 1973 ). האיים בוקה, 
בוגנוויל ומספר איים קטנים בצפון, משתייכים למדינה הצעירה 
פפואה־גינאה החדשה. (פפואה־ניוגיני). שטחם הכולל 10,600 קמ״ר 
ובהם כ 77,000 תוש/ 

א״ש, המשתרעים לאורך כ 1,400 ק״מ מצפון־מערב לדרום־מזרח, 
ערוכים בשתי קשתות מקבילות, המתאחדות באי סן קריסטובל 
בדרום. האיים הגדולים — 10 במספר — נופם הררי, מבותר ומיוער. 
מצויים בהם הרי־געש, מהם פעילים. הפסגה הגבוהה — הר־הגעש 
בלבי, 2.743 מ/ בבוגנוויל. איים ואיונים רבים הם אטולים (ע״ע 
אטול) נמוכים ושטוחים. אוכלוסיית האיים מלאנזיח (ע״ע מלבדה) 
בעיקרה. באטולים יושבים מעט פולינזים. יש גם מיעוטים אירופיים 
וסיניים. דתם של רוב התושבים היא הנצרות — בעלת גוון מקומי — 
וכן שכיח אנימיזם מסרתי. היישובים העירוניים היחידים הם: 
הוניארה; בגודלקנל — בירת שטח־החסות הבריטי — 15,300 תוש׳ 
( 1972 )> קיאטח — 2,500 תוש׳ בבוגנוויל. 

כלכלת האיים מבוססת במידה רבה על יצוא: קופרה — תוצר 
מטעי הדקלים שפיתחו הבריטים? עץ; ולאחרונה — דגים. לצריכתם 
מגדלים התושבים תפוחי־אדמה מתוקים, אורז, אננס וקקאו. בשנים 
האחרונות נבדקת כדאיות כרייתם של בוקסיט, נחושת וניקל בא״ש 
הבריטיים ונחושת בבוגנויל. פיתוח האיים מתעכב בשל קשיי-תחבורה 
והעדר כוח־אדם מיומן. 

היסטוריה. את א״ש גילה ב 1568 הנוסע הספרדי אלורו דה 
מנדביה דה נירה ( 3 זץ€א €*> גח 13 >ח 1£ א)ז הוא קרא להם בשמם 



איי שלמה; עיר־ה^ירת — הוגיארה (צילום מן האוויר) 



אי• שלסה : מקם סקוטי 

הנוכחי, מכיוון שציפה שיתגלו בהם אוצרות כגון אלה ששלמה 
המלך הביא מאופיר. אח״ב נשכחו, עד שביקרו בהם האנגלי קרטרט 
( £1 ז^ז 03 ) והצרפתי בוגנויל (ע״ע). מ 1830 פעלו באיים סוחרים 
ומיסיונרים אירופים. בשנים 1886 — 1899 חילקו בריטניה וגרמניה 
ביניהן בהדרגה את האיים. שני האיים הצפוניים — בוננויל ובוקח — 
צורפו לשטח־החסות הגרמני גינאה החדשה (ע״ע), ויתר האיים 
הפכו שטח־חסות בריטי. אחרי מלה״ע 1 נמסרו האיים הגרמניים 
כמנדט לאוסטרליה. במלה״ע 11 הפכו האיים — ובייחוד גידלקנל 
( 31 ס 131£3 ) 3 ״ 0 ) — זירת קרבות אכזריים בין כוחות אה״ב ליפנים 
הפולשים ( 1942 — 1944 ? ע״ע מלה״ע 11 , עמ׳ 700/1 ). כיום מצויים 
שני האיים הצפוניים בתחום פפואהיניוגיני, שהפכה עצמאית ב 1975 . 
נסיון של האי בוגנוויל להכריז אותה שנה על עצמאותו נכשל. ב 1977 
זכו לעצמאות. 

- 1£ ז 11 ־$ . 5 ; 1945 , 11 ) 11100 5010111011 1116 1 ) 011 10 ( ¥011X0 ־ 1 ת 3 . 13 

; 1969 ,( 132 ,!ס׳יבחיד :ת 1 ) 111071111 1 * $011111% 1 / 1 * 01*%/1 1/10 $0101x0 ,ת 50 
— 1567 , 1 * 110 * 5010 01 ) 1 > 1:1011 1/10 01 ! 1 /€-* $€0 7/10 , 3011-1110103 ! . 0 

. 1969 . 1838 

ר. בנ,— ם. פ. 

שלמה, חכמת, ע״ע חכמת #למה. 

• 9 9 1 • 1 

#למה, מזמורי, קובץ של 18 מזמורי תהילים, המצויים בנוסח 
יווני ומורי, ואשר במקורם נכתבו עברית. על כך מעידים 
בראש-וראשונה המשקל העברי והסגנון, ובעיקר השגיאות הדקדו¬ 
קיות השכיחות, שאפשר להבינן רק ע״ם שחזור המקור העברי. 
ייחום המזמורים לשלמה נעשה ע״פ הגרסה היוונית (שבה באים 
השם הכללי והכותרת בכל מזמור)! אבל אין לכך כל ביסוס היס¬ 
טורי, ואין במזמורים עצמם כל התייחסות לשלמה. המזמורים עוסקים 
בנושאים חברתיים, דתיים ופוליטיים שונים; מצויים ביניהם פיוט 
אישי, קינה על תלאות האומה ומזמור המביע תקווה משיחית. הדעה 
המקובלת היא, כי מ״ש נתחברו בא״י באמצע המאה ה 1 לפסה״נ, 
וכי המחבר עצמו היה בן הארץ ונמנה עם מפלגת הפרושים או 
החסידים. למסקנה זו הגיעו החוקרים ע״ס ניתוח הטכסט, הרעיונות 
והרמזים למצב המדיני, המשקפים את תקופת כיבוש יהודה בידי 
פומפיום, דהיינו, 63 לפסה״נ לערך. תמונת־המצב המתקבלת ממ״ש 
היא של פילוג בעם בין שני מחנות: מחד־גיסא — החסידים, הקדו¬ 
שים והצדיקים, שעמהם נמנה גם המשורר, מחבר המזמורים > 
ומאידך־גיסא — רשעים, טמאים וחנפים, שתפסו את המלוכה ואת 
כסא בית־דוד בכוח־הזרוע. על פושעים אלה — שידעו בתחילה 
להסתיר את כוונותיהם — בא עונש מידי כובש זר, המופיע ממערב. 
הכובש, שהחנפים מקבלים אותו בסבר פנים יפות, משתלט על 




989 


שלצד, :ז גזר *־ שלצד :ן י זירה ה דבלי־ 


990 


הארץ, כובש את ירושלים, מטמא את המקדש ומגלה את נכבדיה 
למערב. ואולם, גם הכובש האכזר, שהמשורר אינו רואה בו אלא 
כלי־שרת בידי אלוהים, סופו להיענש. הוא עתיד למות במצרים, 
וגווייתו תושלך ולא תיקבר. תיאור זה תואם את התקופה שפומפיום 
עמד בה בשערי א״י, כאשר העם היה מפולג בין שתי הכיתות — 
הצדוקים והפרושים — וכאשר האחים החשמונאים נאבקו על השלטון 
ביהודה. המושלים הרשעים, דהיינו, האחים החשמונאים — שנטלו 
בכוח־הזרוע את כסא דוד, המובטח לזרעו — באים על ענשם; 
העם מוגלה בידי הכובש הרשע — פומפיום — המתואר בפרוט¬ 
רוט (בפרקים ב׳, ה׳} כמי שצר על ירושלים וחילל את ביתי 
המקדש. 

מ״ש, שלא כולם נכתבו בזמן אחד — כפי שניתן ללמוד מן 
הפרק המתאר את מותו של פומפיוס ב 48 לפסה״נ — הם מקור 
חיוני להכרת הכיתות בימי הבית־השני, השקפותיהן ואופי היחסים 
ביניהן. המשורר — שנמנה בוודאי עם המחנה של יראי־אלוהים — 
מטעים במפורש את החירות המוחלטת של האדם בבחירת פעולותיו, 
ולפיכך גם את האחריות שלו למעשיו (פרק ט׳). ע״ם מ״ש ניחן 
לעמוד גם על היחסים המתוחים בין הכיתות, וכן על הציפיות המשי¬ 
חיות של התקופה, הבס שיוסף בן מתתיהו השתדל להצניעו, עד 
כמה שאפשר, כדי שלא לעורר את חמת הרומאים. פרקים י״ז—י״ח 
מתארים את משיח בן דוד — ככל׳הנראה בהשפעת ישעיהו (יא) — 
ואת התקווה לתיקון העולם בימות המשיח. 

על השקפה מקובלת זו ביחס למ״ש ערער לאחרונה י. אפרון. 

הוא סבור, שאין במ״ש שום סימן מובהק המעיד על שייכותם לתקופת 
החשמונאים, או למורשת העברית בכלל. לטענתו זהו ספר נוצרי, 
שנתחבר ברוח הספרות המקראית ושכמוהו מצויים במסורת הנוצ¬ 
רית ספרים גנוזים אחרים ; ואולם, אין בספר סממנים נוצריים. 

מ״ש נודעו בראשית המאה ה 17 , כאשר פרסם 3 !>ז 0 13 ., 1 .[ 

את כה״י היווני. מאז נתגלו עוד כמה כ״י ביוונית, ויצאו מהדורות 
נוספות. מ״ש זכו להיתרגם לעברית פעמים מספר, בידהיתר בידי 
א. ש. קאמיניצקי (תרס״ד), א. כתנא וחרטום. 

י. אפרון. י׳מ״ש". השקיעה החשמונאית והנצרות (ציון י׳), תשכ״ה ז 

- 0 * 1111 471 , 010 * $1 . 8 . 11 ; 1895 5 ' 1107110 > 5 12 ) 501771 ? 016 ,: 41 ־ 006621 . 0 

־־ 601 \ 1 ; 1914 , 282/8 .) 62 ) 07 271 711 ) 6510,771 יד 2 ) 01 * 121 0 ) 11071 ** 21 > 

) 121 / 0 071*2 X121 /זג ,/׳ 1 . 0215 / 0 41111510715 0.1 * 22151071 7/10 , 83011 

■ 76510 014 ) 7 21 , 1011 ^ £152 . 0 ; 1950/1 ,( 1 צר\ . 5 {ס 5017715 ? 

11071 ) 211 ) 171170 , 00015 .\ 2 ; 1965 , 610/3 , 11071 ) 70411 ) 171 471 . 711 ) 771 

. 1970 , 64 ־ 60 , 711 ) 7 6510.771 71 ) 447165 65 ) 07 5 ) 21 ? 1£70 ?) 114 ) 5 ? 

א. רם. — מ. 

עלמה, תהלות — ת 0 דת 5010 0£ 00105 — קובץ של מזמורים 
נוצריים מן המאה ה 1 , המיוחם לשלמה המלך, ואשר הושפע, 

כנראה, במידה מסוימת מן הספרות היהודית הכיתתית. את הקובץ, 
המכיל 41 מזמורים, גילה רנדל הרים ( 15 ־״ 3 ^ ,!) בגרסה 

סורית, והוא נתפרסם ( 1909 ) תחת הכותרת "ת״ש", כדי להבדילו 
מן הקובץ הידוע כ״מזמורי שלמה" (ע״ע). כמה מן המזמורים וכן 
קטעים ידועים היו לאבות־הכנסיה, ואף הופיעו במספר חיבורים 
נוצריים מן המאה ה 6 . הגרסה שנתגלתה היא תרגום סורי מנוסחה 
יוונית, אבל סביר מאד, שהמזמורים נכתבו במקורם עברית או 
ארמית, אף כי אין לכך ראיות. מבין 41 המזמורים אין כל ספק ש 15 
הם נוצריים; 11 ספק־נוצריים, אבל אף אחד מהם אינו מכיל חומר 
יהודי מובהק. מ״מ ניתן לסווג מזמורים אלה יחד עם ה״הודיות" 
שבמגילות מדבר יהודה (ע״ע) בשל הדמיון בביטויים פיוטיים, 
בדימויים ובמטאפורות, וכן הרגש הדתי העמוק והחוויה האישית המת¬ 
מקדת בנושאים של בחירה וגאולה. קשה לזהות במדויק את הכת 
הנוצרית הקדומה שרעיונותיה מצאו ביטוי במזמורים אלה, אבל אין 
להוציא מכלל אפשרות, שעניין לגו עם קבוצה נוצרית שהושפעה 
מכת מדבר יהודה, או מכת יהודית אחרת. 


ב 0£30 ו!^ — . 14 ; 1909 / 0 5017715 ? 2 ) 071 0465 7 216 , 15 ־ 1 ־ 031 . 8 .ן 
(045.), 7 216 0(265 0714 125017715 200 ) . 14 . 8 ; 1916-1920 , 11 — 1 ,. 5 /ס - 
0018) 293-309 , 11 קנ , 1$ ־ 0 ? 1071 ) 21725 € 07 161521 )[ ־.. 5 02 5 ) 2 ) 0 ) 721 ,׳ ), 
1912; 14. ?6110000180, 7(5 04(5 46 5., 1960; ]. 031 765 ,:> 3 ט 1£ מ 1 ־ 
42117111(5 0:117170121(71716! 4( 10 071X1(771( 04( 4( 5. (80540 00 ־ 

0:17117071, 111, 71-102), 1961; 14., 22(621(762165 5117 10 1071§11( 071 §1- 

. 1963 ,( 429-432 ,ע 1 ,. 1614 ) . 5 46 0465 465 710116 

#למה בן אברהם ממובפליה, ע״ע משה בן מימון 

עמ ׳ 559 . 

#למה בן אדרת, ע״ע אדרת, ר׳ #למה בן אברהם, 

• .־ 1 ־ ל י • ץ 1 ! 11 

#למה בן יהודה ( ? , פס, צפון-אפריקה — 1051 , ירושלים), 
גאון ישיבת א״י בשנים 1028 — 1051 . ש׳ מונה לתפקידו 
אע״פ שלא התייחס על משפחות הגאונים; לפני מינויו שימש 
״שלישי״ ואב בי״ד (ע״ע גאון, עכר 138/9 ). תקופתו מוכרת יותר 
מכל תקופה אחרת בתולדות הגאונות בא״י בזכות עשרות מכתבים 
ממנו ואליו, שנתגלו בגניזה. 

תקופת כהונתו היתה מהקשות בתולדות היישוב היהודי בארץ, 
עקב שרשרת פגעי טבע ואדם: פלישת בדווים לערי א״י, מגיפה 
ורעב, מיסוי כבד ובעיקר רעידת־אדמה ( 1033 ), שהרסה את רמלה 
ופגעה גם במקומות אחרים בארץ. בעקבות כל אלה התמעטה גם 
העליה־לרגל, שהיתה מקור־הכנסה חשוב ליהודי א״י. מצב זה העמיד 
את ש׳ בראש פעולות התעמולה והסיוע ליהודי א״י. התכתבויותיו, 
העוסקות ברובן בנושאים אלה מופנות לראשי הקהילות במזרה — 
חלב, צור ודמשק — ובראש־וראשונה ראשי קהילות פוסטאט שבמצ¬ 
רים — ר׳ אברהם בן סהלן וסהלן בנו, ראשי הקהילה הבבלית, ור׳ 
שמריה בן אלחנן, ראש הקהילה הירושלמית בפוסטאט — שהיו 
תומכיה העיקריים של הישיבה בא״י. בתפקידו כראש היהודים 
במדינה הפאטמית היה הגאון מעורב בחיי הקהילות במצרים, וכל 
מינוי שם נזקק לאישורו. 

בעקבות תסיסה ב 1039 נגד הנהגתו התקיפה של ש׳ מינה עצמו 
נתן בן אברהם, אב ביה״ד, לראש-ישיבה במקומו, ובמשך 3 שנים 
נתפלג היישוב בין תומכי ש׳ לתומכי נתן. ב 1042 חזר ש׳ למשרתו 
בתמיכת השלטונות הפאטמיים, לאחר שהגיע להסכם, כי את הישיבה 
ינהל ועד שיהיו בו הגאון, אב ביה״ד ו 3 "חברים"; בכך קופחו 
סמכויותיו של ש , . בתחילת כהונתו נאלץ לעקור מרמלה — כנראה 
בלחץ הקראים — אך במהלך כהונתו השתפרו יחסי העדות, וש׳ אף 
ניסה לבטל את מסורת הטלת החרם על הקראים בהושעבא־רבה על 
הר־הזיתים. 

מלבד מכתביו בערבית ובעברית מלוטשת כתב "קרובות" לימי- 
חול ולשבועות ושיר ציפיה לגאולה, נשתמר גם פיוט שנכתב לכבודו 
בידי החזן עלי הכהן מפוסטאט, וקיבה שנכתבה לזכרו בידי אפרים 
"החבר", בן שמריה. 

ש. אסף - ל. א. מאיר (עורכים), ספר הישוב, ב׳ (מפתח כערכו), 
חש״ד* א. שייבר, קרובות לחול (תרביץ! כ״ב), תש״ח; מ. זולאי, 
מקור וחיקוי בפיוט (סיני, כ״ה), תש״־ט; א. מ. הברמן, קרובה לחנוכזז 
מר׳ שב״י(סיבי, נ״ג), תשכ״ג; ש. ד. גויטיין, ראש ישיבת א״י כראש 
היהודים במדינה הפאטימית (א״י, י׳), תשל״א! הנ״ל, לתולדות הגאו¬ 

נות בא״י (שלם, א׳), תשל״ד; 0714 271 14/5 ) 1 ) 7 21 , 43110 < .! 

; 1920/2 ,(.*.* 10401 ) 1-17 , 7215 ) 0011 7 01277114 ) 1 ( 1 7 ) 714 ) 1 ) 51171 ) 01 ? 

,. 14 ; 1971 ,(.־\. 8 ; 1040 ) 11 , 1 ( 506261 011 ) 71071 ) 246421 4 , 0011010 . 0 .$ 

- 61 ט| 00 ־ 631 7 \\ 5310 : 10 } 00071016 016511711071 ? 1116 071 5 ) 6 ■( 5011 / 11 ) 22 

. 1974 ,( 1 , 0111100 ^ 100 

אל■ רי. 

#למה בן יהוז־ה הבבלי (אמצע המאה ה 10 ), מראשוני 
הפייטנים העברים באירופה. ש׳ חי, בנראה, באיטליה — 

אולי בצפונה — אולם מוצא משפחתו היה מן המזרח, כפי שמעיד 
כינויו. אין ידועים פרטים על-אודותיו, מלבד רמיזות מועטות, 
אגדתיות־למחצה, על תפקידו בהעברת "סודות תפילה" מאיטליה 
לאשכנז. עזבונו הספרותי כולל פיוטים אחדים לשבתות ולחגים 


991 


שלמה בן יהודה הבבלי — ר׳ שלמה יצההןי 


992 


וכ 25 סליחות (ע״ע). כל אלה נדפסו לאחרונה במהדורה ביקרתית, 
מבוארת ומלווה מבוא מפורט (ר׳ ביבל׳). הפיוט המפורסם־ביותר 
שלו, "אור ישע מאושרים", "יוצר" לחג הפסח, שימש דוגמה לפיי¬ 
טנים אשכנזים ואיטלקים רבים, ביניהם משולם בן קלונימום (ע״ע 
קלונימוס, משפחה). שלפי כמה עדויות היה תלמידו של ש׳. "סדר־ 
העבודה״ שלו ליום־הכפורים (ע״ע, עמ׳ 393 ), "אדרת תלבושת". 
היא מן היחידאיות בסוגה. בכה״י קרויות סליחותיו של ש׳ לעתים 
קרובות "שלטוניות" — כנראה ע״ש מחברן. פיוטיו של ש׳ מצטיינים 
בחרוז מצוחצח ועשיר, פרט ל"עבודה" הנ״ל, שהיא בלתי־חרוזה. 
סגנונו כבד. ולעתים קרובות מעוררות יצירותיו בעיות פרשניות 
קשות, שכבר התמודדו עמהן חכמים קדומים, וביניהם רש"י. פיוטי ש' 
השפיעו השפעה עזה על פייטני איטליה המאוחרים ממנו ועל 
הפייטנים הראשונים באשכנז, וחלקם בעיצוב אפיה של האסכולה 
הפייטנית המרכז־אירופית היה נכבד. 

ע. פליישר [מהדיר], פיוטי ש׳ הבבלי (מבוא), תשל״ג, 

שלמה(בן יעזועה) עדני, ע״ע עדני, עולמה. 

?צלמה הלו־י מבוך־גו־ס; אח״ב - פ בלן דה סנטה מריה 
( 1350 , בורגום — 1435 , שם); המשומד היהודי המפורסם־ 

ביותר בספרד; בן למשפחה חשובה, שהעמידה אנשי־כספים ומוכסים 
בחצר־המלוכה בקסטיליה. בצעירותו השתייך לחוג ת״ח, ובהם 
קרובו, מאיר אלגואדש, בנבנשת יהודה דה לה קבלריה (ע׳ ערכיהם) 

■ * ־ 7 ״• .׳ • • 1 — - - ן 

ואחרים. בהיותו כבן 30 עמד בתליפת־מכתבים בהלכה עם ר׳ יצחק 
בן ששת (ע״ע; ר׳ שו״ת הריב״ש, סי׳ קפ״ז—קצ״ב). ש׳ ידע מעט 
בפילוסופיה עברית וערבית, וכבר קודם המרתו עסק בתאולוגיה 
נוצרית. ב 1389 נשלח בשליחות החצר הקסטיליאנית לחבל אקווי־ 
טניה שבצרפת, שהיה אז בשלטון אנגליה, ונעצר שם כבן־ערובה. 

נסיבות המרתו — שעשתה בזמנה רושם רב — אינן ידועות. 

לפי המסורת הנוצרית נטבל ב 21.7.1390 , אבל ממכתב ששלח אליו 
לאחר המרתו תלמידו, יהושע הלורקי (ע״ע), נראה שאין תאריך 
זה ודאי, יחד עם ש׳ התנצרו גם ארבעת בניו, בתו ושלושת אחיו, 
וכעבור שנים אחדות השתמדה גם אשתו. זמן קצר לאחר ההמרה 
שיגר ש׳ מכתב מפורט לחברו, יוסף אוךה*בונה, רבה הראשי של 
באווארה׳ ובו הסביר את המניעים למעשהו, ממכתב זה נפוצו 
העתקות מרובות בקרב הוגי היהודים המשכילים בספרד. בין מקבלי 
המכתב היה גם יהושע הלורקי, שהעלה אף הוא הערכה לגורמי 
המרתו. 

לאחר התנצרותו יצא ש׳ ללימודי תאולוגיה בפריס, ושם שהה 
עד 1394 , אח״כ התיישב באוויניון, נתקרב לאפיפיור בנדיקטום ^^^ X 
והיה מראשי תומכיו. בתקופה זו החל גם בפעולתו נגד יהודים, 
ועודד את המלד ח׳ואן 1 מארגון לחוקק חוקים נגדם. ב 1396 נעשה 
ארכידיקון של טרווינו; ב 1403 — בישוף של קרטח׳נה; ומ 1415 — 
בישוף של בורגוס, עיר מולדתו. מ 1407 נשא בתואר "יועץ ראשי 
למלך קסטיליה". גם בניו מילאו תפקידים חשובים בחברה הקסטי־ 
ליאבית, כמושלים, אנשי-צבא בכירים ואנשי-כמורה נכבדים. בנו, 
אלונסד דה קרטח׳נה, ירש את מקומו ככישוף של בורגוס. 

ספריו של ש׳ נכתבו זמן רב לאחר שהשתמד, וקשה ללמוד מהם 
על הלך־רוחו ועל דעותיו בזמן ההמרה. המקור החשוב*ביותר 
לדעותיו בתקופה זו הוא מכתבו של יהושע הלורקי אליו(בתוך: א. 
אשכנזי, דברי חכמים, 41 , תר״ט), שמתוכו עולה תוכן מכתבו הנ״ל 
של ש׳ אל ר׳ יוסף אורה־בונה. קטע מתשובתו של ש׳ למכתב זה 
נשתמר, אך הושמטו ממנו — כנראה בידי המעתיקים — כל הטיעו¬ 
נים התאולוגיים (אוצר נחמד ב׳, 5 , תרי״ז), במרכז תפיסתו הדתית 
של ש׳ עומדת התנגדות חריפה להשקפות האוורואיסטיות (ע״ע 


אבנרושדים) הקיצוניות, שדגלו בהן רבים מאנשי־הרוח היהודים 
בספרד, ואשר הקלו על דרכם של יהודים רבים לנצרות, ע״י ההש¬ 
קפה המשיאה את הפילוסוף לבחור בדרך הנוחה־ביותר ומבטלת את 
ערכה הייחודי של כל דת. ש׳ קיבל בצורה חד־משמעית את חפיסת 
הגזרה הקדומה (ע״ע) הפאולינית ודבקותו בה באה לידי ביטוי 
בבחירת שמו לאחר ההמרה. את המרתו ראה כפועל-יוצא מאמונתו 
בהורת־משה, שהאמונה במשיח היא מיסודותיה. מתוך כך בא לחקור 
בתורה שבכתב ובתורה שבע״פ מי הוא המשיח, ולבחון — כיהודי — 
את משיחיותו של ישו הנוצרי. בהבנת השילוש נזקק ש׳ לדרכי 
הדרוש הכריסטולוגי. תפיסתו התאולוגית מושפעת מתומס מאקוינו 
(ע״ע), ובפולמוטו נגד היהדות ניכרות השפעותיהם של רימונדום 
מרטיני ושל המומר אבנר מבורגום (ע׳ ערכיהם), המצוטטים תכו¬ 
פות בספרו הפולמוסי ןמ 11 ־ 121 ט:> 10 ־ 501 1 מ 11110 זט־ 1 :> 5 ("בחינת כתבי- 
הקודש״; מנטובה 1475 ). בחלקו הראשון של הספר מובא דו־שיח 
בין היהודי שאול לנוצרי פאולוס, ובו מפריד הנוצרי את קושיות 
היהודי על הנצרות. חלקו השני של הספר מסודר כשאלות־ותשובות 
בין מומר למורו על־אודות נקודות סתומות בדוגמה הנוצרית. ב 1429 
השלים ש' את חיבורו 2 ־ 1 ׳<,! 10 ) 100131 ^ 1 3005111125 1 ) 2 1101105 
("תוספות לפירושו של ניקולאום מלירה"), שבו מפגין את למדנותו 
ואת ידיעותיו בפרשנות־המקרא היהודית. ש׳ כתב גם היסטוריה של 
ספרד, מימי-קדם ועד 1412 , £503112 10 > 0111025 ־ 01 10 ) 5111113 ("סיכום 
דברי ימי ספרד"), ופואמה בנושא זה. בסוף ימיו חיבר ספר־יוחסין 
של משפחתו. 

י. בער, תוה״י בספרד הנוצרית (מפתח כערכו), תשי״ט 2 ;, 0201013 .־ז 

,. 101 : 1933 ,/׳) 2.0 8010113011 1 ) 1 * 11 )>)! 2171 >) י*־׳'/?)/!') 861 < 301 ! € 0136€1 .[).! 

,(./ י .? א 10 ; 10 ) ! €071176130 86 01711110 / 33 ! '< 840110 801110 ) 8 , 00,1030 11 ) 1 ) 41 , 

0 ! 11071 / ץ 840110 801310 86 710 ) 0 ? 101 ־י 0 ׳)מ 10 ! 130 , 300 ־ 5011 ״ 1 ; 1952 

. 42 19 , € 0110%£130 86 

יו. קם. 

ר׳^למה יצחקי (או: בן יצחק; ר ש ״י; 1040/1 , טרואה — 
1105 , שם), גדול מפרשי התלמוד שבכל הדורות, ומן החשובים 
במפרשי המקרא! אחד האישים המפורסמים שקמו לעם ישראל 
ביה״ב, מורה ומנהיג לקהילות צפון־צרפת ומשפיע לדורות. כבר 
בדור שאחריו תיארו ר׳ אליעזר בן נתן ממגנצא (ע״ע) כמי ש״העמיד 
לעולם רגל שלישי" 

תולדותיו, עם׳ 992 ; קווים לדמותו, עמ׳ 993 ; פירושיו למקרא, עמ׳ 

1993 רש״י כפוסק, עט׳ 995 ; רש״י כפייטן, עמ ׳ 996 ; פירושו לתלמוד, 

עמ׳ 996 . 

תולדותיו. רש״י חי ופעל בטרואה (ע״ע! טרוייש) שבחבל 
שמפאן ( 110 ^ 103 ־ 0120 ) — בזמנו מרכז מסחרי חשוב ומשכן לירידים 
(ע״ע שוק, עט׳ 656 ). אגדות שובות בקשרו במשפחתו ובלידתו, אך 
מספר הידיעות הממשיות זעום. רש״י הביא "לשון אבא מורי מנוחתו 
כבוד״ לתלמוד (ע״ז ע״ה, ע״א) — אד אסשד שהוספה היא׳ ושאין 
הקטע מגוף פירושו של רש״י. דודו, אחי אמו, ר׳ שמעון, היה 
מתלמידיו של רבנו גרשם מאור הגולה (ע״ע), ורש״י השתמש בקונ¬ 
טרסי פירושיו לתלמוד (אין לזהותו עם הפייטן ר׳ שמעון בן יצחק 
בן אבון). בראה שגם ר׳ שלמה ב״ר שמשון, ראש ישיבת וירמם 
(ו(רמייזא) בסוף המאה ה 11 , היה קרובו. 

כבן 20 יצא רש״י ללמוד בישיבותיה המפורסמות של גרמניה. 
תחילה למד תלמוד ומקרא לפני ר׳ יעקב ב״ר יקר (ע״ע) במיינץ 
(מגבצא). רגשי-קרבה היו ביניהם, והשפעתו על רש״י — הן בדרכי 
לימודו והן באפיו— היתה מכרעת: "לבי וסברתי והבנתי מפיו 
יצאו" (תשובות רש״י, סימן נ״ט). במגנצא שימש גם לפני ר׳ דוד 
הלוי, וקיבל ממנו כמה מסדרות הלכתיות, ששונות היו מאלו של חכמי 
אשכנז האחרים. לאחר פטירת ר׳ יעקב ( 1064 ) למד רש״י אצל ר' 
יצחק ב״ר יהודה (״מורה צדק״; 990 — 1070 ), וכעבור זמן־מה עבר 
לישיבתו של ר׳ יצחק הלוי בוורמייזא. בעל־משפחה היה באותם 



993 


ר׳ שלמה יצחמי 


994 


הימים, ואת לימודיו למד בתנאים קשים: "חמר לחם ועדי-לבוש 
ורחיים בצוואר שמשתי לפניהם וימי כלו אצלם" ("ח 1 פש מטמונים", 
עם׳ ב , ). בסוף שנות ה 60 חזר לעיר־מולדתו, אך שמר על קשר הדוק 
עם רבותיו שבגרמניה; כעבור 5 שנים אף שב לוורמייזא, בירר 
ספקותיו עם ר , יצחק הלוי ואף העמידו על טעות. בסרואה נמנה רש״י 
עם סגל ביה״ד המקומי, ופרסומו גדל עד־מהרה. כבר בשנות ה 30 
שלו כתב אליו רבו, ר׳ יצחק הלוי: "יבורך צורינו שלא נתיתם 
דורינו... רעי יקירי נכבדי גדולי... כמותך ירבו בישראל" (שם, 
עמ ׳ י׳). תלמידים ממקומות שונים נתקבצו אל ישיבתו, וזו גדלה 
תוך זמן קצר והפכה — לאחר הרם מרכזי־התורה בגרמניה בשנת 
תתנ״ו — למרכז התורה החשוב במערב־אירופה. עם תלמידיו נמנו 
כמה מגדולי הדור שלאחריו, ביניהם: ר׳ שמעיה — מזכירו וסופרו < 
ר׳ שמחה מויטרי; ר׳ יעקב ב״ר שמשון; ר׳ עזריאל ב״ר נתן * ר׳ 
יוסף קרא (ע״ע); חתניו — ר׳ יהודה ב״ר נתן (ע״ע) ור׳ מאיר בן 
שמואל מרמרו (ע״ע); נכדו ר׳ שמואל בן מאיר (ע״ע). 

מקובל לומר, כי פרנסתו של רש״י היתה מגידול גפנים וממכירת 
יין, אך דבר זה מסופק. במקומות שונים בתשובותיו הוא מתאונן 
על מחלותיו ועל סבלו: "נידון בייסורי חולי ומוטל על ערש דווי... 
תש כחי ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר״ (״מעשה הגאונים׳/ עמ ׳ 11 ; 
וראה תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן ס״ו, ועוד). בתו מרים 
נישאה לר׳ יהודה ב״ר נתן ובתו יוכבד — ״החסידה״ — לר׳ מאיר 
ב״ר שמואל. על בתו השלישית אין ידיעות מדויקות. נכדיו — 
וביניהם רבנו יעקב (ע״ע) תם והרשב״ם — היו גדולי דורם, 
והמשיכו את מפעלו הרוחני (ר , להלן). 

קווים לדמותו. שתי תכונות מנוגדות נתמזגו באישיותו: 
פשטות טבעית וענווה יתרה עם עוז־רוח ותקיפות. סגנונו בתשובותיו 
הוא כשל תלמיד הדן לפני רבותיו, ובמקומות רבים השיב — ואף 
לצעירים ממנו — תוך התבטלות עצמית. עם־זאת לא נכון היה לבטל 
דעתו מפני דעת אחרים — ואף רבותיו במשמע — כשלא תאמה 
דעתם את חקירתו ואת הבנתו במקורות, ואז דחה את ראיותיהם 
בכבוד, אך בתקיפות. נחרצות דומה גילה נגד מעשי-עוול ובדאגתו 
לשמירת סדרי ארגונן של הקהילות ולביצור כוחן. הוא הורה, כי 
חובת הציות לתקנות־הקהל בגדר מצווה מדאורייתא היא, ו״חנשבע 
לעבור על דברי ציבור, נשבע לשוא הוא". בניגוד לדעתם של גא 1 ני 
בבל קבע, כי ל״חשובי עיר״ — אף אם הדיוטות הם — מעמד של 
"בי״ד חשוב", ואפילו יש חשובים מהם בקהילה סמוכה. למרות חיבתו 
הגדולה למנהג ול״מסורת אבות" לא היסס לשנות כאשר נראה לו 
שבטעות מקורם, ואף הגיה נוסחאות קדומות בספרים ובמחזורי־ 
תפילה. בדרכו זו מיזג רש״י באישיותו — תוך הארמוניה מלאה — 
את תכונות שני מוריו: את ענוותנותו של ר׳ יעקב ב״ר יקר — 
אשר כעדות רש״י נהג עצמו "כאסקופה נדרסת ושם עצמו שירי 
שיריים״ (״אור זרוע׳/ ב/ דף 75 ב) - עם תקיפותו וסגולת הנהגתו 
של ר׳ יצחק הלוי, "שהיה דבר ומנהיג לדור ועל פיו יצאו ויבואו" 
(שם). אהבת התורה ואהבת ישראל מודגשות במעשיו ובמשנתו, 
והרבה להזהיר על השלום ועל האחדות: "ואתם תנו לבבכם לרדוף 
שלום... והשלום הוא יגרום לכם לעזר מן הצר" ("תשובות חכמי 
צרפת ולותיר", סי׳ כ״ג). רש״י קרא לקרב אנוסים ועבריינים, 
והשתדל להקל לפי צרכי השעה, במיוחד בחשש ריבית, יין־נסך 
ובדיקת טריפות ("קשה לי לאבד ממונם של ישראל"). מידותיו 
התרומיות באו לידי ביטוי גם ביחסי האחווה והרעות שקיים עם 
תלמידיו. 

פירושיו למקרא הקיפו את רובו, ואולי כולו. הנדפס על 
שמו לספרים עזרא, נחמיה, דה״י ואיוב (מ, כה ואילך) אינו שלו, 
שכן הדברים נבדלים בסגנון ובדרך הפירוש. כמה מפירושיו לסוף ס׳ 
איוב נשתמרו בכ״י — ומכאן שפירש את כולו. ייתכן כי הפירוש 
המיוחס לו על ספרי עזרא ונחמיה מבוסם על פירושו, וכי תלמידים 


עיבדוהו והוסיפו עליו. בפירושו למקרא משוקעים גם דברים משל 
תלמידיו — במיוחד ר׳ שמעיה, ושב״ם ור׳ יוסף קרא — אם שקיבלם 
בעצמו והכניסם לפירושו, ואם שכתבום אחרים בשולי פירושיו והכ¬ 
ניסום מעתיקים לגוף פירושו, את פירושיו חזר רש״י ובדק, תיקן 
והשלים! והרשב״ם מעיד, (בפירושו לברא׳ לז, ב), כי בסוף ימיו הודה 
לו רש״י. "שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי 
הפשטות המתחדשים בכל יום״. רוב פירושו — במיוחד לתורה — 
מלוקט מדברי חז״ל, ורק מיעוטו מקורי ועוסק בעיקר בפירוש הלשון. 
אד גם בליקוטיו עשה רש״י עבודה פרשנית גדולה. ממקורות שונים 
בחר את המדרשים ההולמים־ביותר את לשון הכתובים ואת אלה 
המתייחסים לבעיות העולות מן הכתובים ("אני לא באתי אלא 
לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על 
אפניו" [ברא׳ ג, ח; ועוד]), עיבד את נוסחם, הוסיף וגרע מלים, ואף 
שינה את נוסח המדרש, כדי לקשרו עם לשון הכתוב ולהגביר את 
הבהירות וההבנה. כך גם נוצרה רציפות סגנונית, ואין פירושו נראה 
כטלאי ע״ג טלאי. במקומות רבים הביא דברי־אגדה והעיר שאינם 
הולמים את הפשט; אך בוודאי לא חשב ל״פשט" את כל המדרשים 
שהביא בלי הערה, שחלקם סותר במפורש את פירושו־הוא במקומות 
אחרים. בחלק ההלכתי של התורה הסתמך רש״י על התלמוד; אך 
הוא הביא מעט בלבד מההלכות הנוגעות לכל נושא, ולעתים העיר, 
כי אין מדרשי־ההלכה הולמים את הפשט, ואף פירש את הכתוב 
בניגוד לפסק-ההלכה (ויק , יג, ו; ועוד). — וע״ע מקרא, עמ׳ 315/6 ; 
332/3 . 

תשומודלב רבה הקדיש רש״י לצד הלשוני — שורש המלח, בניינה 
והוראותיה השונות. הוא הסתמך על דונש בן לברט ועל מנחם בן 
סרוק (ע׳ ערכיהם), אך גם חלק עליהם, ולעתים אף עלה עליהם 
בחקירתו. על השגיו כ מ ד ק ד ק — ע״ע דקדוקית, חשיבה, עמ׳ 37/8 . 
בפירושיו קבע כללים רבים בשימוש־הלשון, עמד על הוראותיהם 
השונות של שמות־נרדפים והבחין בין לשון המשנה ללשון התלמוד 
— אך הוא גם פירש מלים מקראיות ע״פ לשון חז״ל, וכבר השיגו 
על כך הרשב״ם (שמ׳ יב, ז). כ 1000 מלים במקרא פירש ע״י 
לעזים צרפתיים — החשובים גם לחקר הצרפתית של זמנו (ע״ע 
בלונדהים) — וכן הביא לעזים גרמניים מעטים, שחלקם — ובעיקר 
מבין הלעזים הסלאוויים — הם הוספה מאוחרת. רש״י הרבה להס¬ 
תמך על טעמי המקרא (ע״ע) — "אלמלא שראיתי טעם זקף גדול 
נקוד על ׳ופניהם/ לא הייתי יודע לפרשו״ (יח׳ א, יא) — אך 
גם פירש בניגוד להם. לעתים קשר בין מקראות (כגון דב׳ ד, מד), 
ופרטים הנראים מיותרים הסביר בכך שנועדו להבהיר אירועים 
הנזכרים במקום אחר (כגון שמ׳ יג, יח). שתי דרכים אלו פותחו 
בידי תלמידיו, מפרשי־המקרא בצרפת. רש״י הסתייע בראליה של 
תקופתו, שהיטיב להכירה — טביעת מטבעות, חקיקת אבנים, מעשה 
זכוכית, ציד עופות, תכסיסי מלחמה, טבע, צמחים וחיות ועוד; הוא 
אף הוסיף ציורים (מל״א ו, לא), אלא שחלקם הושמטו בידי מעתיקים 
ומדפיסים (ור׳ רשב״ם לבמד׳ לד, ב: "רבינו זקיני פירש וצייר 
תחומיך). 

רש״י נמנע מלעסוק בבעיות הקשורות בפילוסופיה; זו לא חדרה 
אל יהדות אשכנז וצפוךצרפת בזמנו, ובעיית התאמתה לעולם המקרא 
לא עלתה. מסיבה זו כמעט שלא נזקק לבעיות שהרבו להעסיק את 
מפרשי־המקרא בספרד — טעמי המצוות, ההערכה המוסרית של 
מעשי האבות, מבנה הספרים והסתירות שביניהם, הסדר הכרונולוגי 
וכיו״ב. תורת־הסוד האשכנזית אף היא נעדרת מפירושיו, לעתים יש 
בפירושיו הד לרדיפות היהודים בזמנו (ר/ למשל, יש׳ נג, תה׳ לח, 
יח) ולמעמדם בעולם הנוצרי; דוגמות לכך — ע״ע גלות, עמ׳ 826/7 . 
לעתים רחוקות יצא נגד פירושים כריסטולוגיים למקרא. 

בין החשובים במקורותיו של רש״י היו התרגומים הארמיים. 
בפירושו לתורה נעזר הרבה בתרגום אונקלוס; הוא דקדק הרבה 


995 


ר׳ שלכן• יצ׳קי 


995 


ח 70 ־ ו וז^נ ד א!ו זחקד׳ןן••**־*▼׳•* 

*! מ!ןף חה >ימ י!ן , ת 1 מ 10 י*^* 1 לז ס יילדיי^מיז * 1 מ *** 0 (ףדא •אי מל* , ? 
1 ) 91 ! ן£יי י״/*י: 

,■*!וד< 80 יץ 6 בי^ןי 5 <מימזיקר^י 1 וץיזמך?ממ^ 5 עיזיייאידךמימם י־קיו^מם־ח 
ז^ז ה^נסיד־מ 10 * ידיו ׳;^מ״ק ימי*מ ימ\ץי!ממיממיל •¥זךחימ*י 5 ^מ >**ין 50 * 

ויניסו י*ידי ^*•א ׳ 1 *עדז (יךמ*ן,*י#מ*ג^ $ ץ! 4 ז ־#ו •ייי* יהי* 

1 מ׳ץמ*לידיז^-ך^^־י׳*/^ד© 1 ןמ^ד ^י , ■ב * 0 *^ 0 * $ קל מדג 
•; * **י - ר~ ך מ/זץ 1 ד מדסס <ייזזכ $מי׳*כ 1 בןט**יז_יח#*ן 8 נץייוא מ 
ו^ו^י׳ק־ימת^ פדה 1090 שסיקסיזחם י*ןחייו ^יץזיייח אסי , ^ מ*ז סיי*> 

*יי• יי** •יי* |* ^ ליזר 9 ממ^?מיךא ע ^ 5 ס יי^מיא* 1 *יול 
ץ*י# ׳יו.״ 1 ( 0 !ייך^ <$*ן סלז ימי* $0 מתא יי־ייז יתייץע ססא ס ן*ודעיכלי* 3 * 

־ 4 • מ^יו י״ךי> אי •יימי■ זישטירד מס למי׳ש יוס ^ 0 •?ץ מדילשיי ^ 

^ ־ ן|^ן* 01 ן ) ^ז^יע^^^^ו״וי<^^ר^* "©דייוהממיס* 

^ 4 . •}ססןר מג !^***•ןק 4 <*/**ק"** עמי* מיז יךץ •¥> ן^ק 58 ׳ממג ?ויג * 

־מיז ■י •זי ׳* 0:1 7 י־׳ק*<ך*טהן 0 ם לן ** מייס י*) מז שג "ק 

'[*<$ ^^*יך***^*^^ל 0 יזיז*. ־היימ*וחחיחייז׳בז#גקד 

מ *ייג •ן^'לד*^ןימ<־יי 7 <זחה^^ץ 0 מ^^ס*דהה 1 לך^^ז״י 
יומס*•■ מוי ,, ■ *<- **■ ז י*^ *?*חגיסגיזחיזיזמ! סד? < 3 ר יחי* סס 

טיסאיסיו־י־• - 1 ^ן^^ם^^סז 1 ^יפ^ 0 <מזאאמי ח 

־דייגייייי^ריר"^*־־ •^יס^י 0 ' 1 .ו 0 * 01 * 9 ^ד^יוסזליילקדכומ^זג 

ד 1 * גדפוס ראשון של פירוש ריס" י ע? התורה. 

ר:׳יו די קאלאבייה, רל״ה (ביבליוהלוה פאלאטינה, פארמה, איטליה) 

בדבריו, פירשם, הביא להם ראיות, עמד על אטימולוגיות, ואף קבע 
כללים ללימוד התרגום. עם־זאת לא נמנע מלדחותו במקומות רבים. 
בפירושו לנביאים ולכתובים הרבה רש״י להשתמש בתרגום יונתן. 
מלבד אלה היה חלק ממקורותיו בע״ם, ממה ששמע מאחרים. 

פירושיו למקרא — ובמיוחד לתורה — זכו לתפוצה מפליגה, ופי¬ 
רושו לתורה היה למלווה קבוע ונאמן של החומש. כל ילד בישראל 
קרא לאורו את סיפורי־התורה ואת משפטיה, ודרכו ספג את מדרשי 
החכמים ואת אגדותיהם. פירוש זה הוא הספר המוארך הראשון 
שנדפס בעברית (ליסבון, רל״ג; או: רג׳יו די קלבריאה, רל״ה — 
וע׳־ע דפוס, עפד 954/5 ). מאות פירושים נכתבו על פירושו זה, מהם 
חשוב במיוחד פירושו של ר׳ אליהו מזרחי (ונציה, רפ״ז; ועוד 
הרבה). אף נקבע להלכה, כי יוצאים ידי חובת קריאת "שניים מקרא 
ואחד תרגום״ בקריאת פירוש רש״י — במקום תרגום (שו״ע או״ח 
רפ״ה, סימן א׳). דור אחד לאהר פטירת רש״י כבר נודע פירושו 
בספרד, ור׳ אברהם אבן עזרא (ע״ע) נזקק לו; בצרפת התפתחה 
בהשפעתו אסכולת פשטנים, שבמרכזה עמדו ר׳ יוסף קרא, רשב״ם, 
ר׳ יוסף בכור שור ור׳ אליעזר מבלגאנצי (^תש 8 ט 803 ). החל במאה 
ה 12 גילו גם מלומדים נוצרים עניין בפירושו, ויש שהושסעו ממנו 
במיוחד, כגון ניקולאם דה־לירה (ע״ע). במאה ה 17 הוחל לתרגם 
מפירושיו לשפות זרות; יצוינו: התרגום לגרמנית של י. ל. דוקס 
(פראג 1833/8 ), התרגום לגרמנית של דעסויער (תרכ״ד/ז)? התרגום 
ליידית (בתוך: חומש "בית יהודא", תרס״ג); התרגום לאנגלית של 
וח 1 ן 2 נ 1 ה 11056 . 1 \ ו 1 ז 3 מ 1 ז£( 5111 . 1 * .. 4 ( 1929/34 )ז התרגום לצרפתית 
של ׳ל^ 1 ( 1964/6 : לא גמור). מהדורה משובחת של פירושו הו״ל 
א. ברלינר, שבדק כ 100 כ״י וספרי־דפוס (פפד״מ, תרס״ה 2 ). חלק 
מפירושיו לנ״ך הוהדר ע״פ כ״י בידי י. מארשען (ישעיהו ז ירושלים, 
תרצ״ג; תרי-עשר: אמשטרדם, תר״ת? תהלים: ירושלים, תרצ״ו). 
ליקוטים מפירושיו לס׳ יחזקאל נדפסו בס׳־זכרון לש. א. פוזנבסקי 
(ורשה, תרפ״ז) ובפילדלסיה ( 1931 ). את הפירוש לשה״ש הו״ל 
י. רוזנטאל (בס׳־היובל לש. מירסקי, 1958 ). הפירוש המיוחם לו 
על מדרש-רבא לבראשית אינו שלו. 

ר ש " י כפוסק. מקום חשוב תופס רש״י בפסיקה ההלכתית, 

אף שבעצמו לא כתב ספרי־הלכה. כבר בדור שלאחריו נחשבו פסקיו, 
תשובותיו, הוראותיו, מעשיו ומנהגיו כרבי־ערך, וגדולי ה״ראשונים" 
נשאו־ונתבו בהם. בפירושיו לתלמוד הכריע לעתים רחוקות גם 
בשאלות של הלכה־למעשה — במיוחד במסכתות חולין וע״ז. בד״כ 
עשה כן בשאלות שהרבו להתחבט בחן בזמנו, או כאשר חלק על 
רבותיו ועל גאוני בבל, ולעתים — בשל הצורך להעיר על כלל 


בפסק־ההלכה, שמקורו במקום אחר בתלמוד (עיר׳ ט״ו, ע״א בסופו), 
או כשיש סתירה בין הסוגיות. מגמת־פסיקה קיימת גם במקומות 
שהאריך בהם — שלא כמנהגו — בפלפול ובסברה. 

בבית־מדרשו עסק הרבה בשאלות של הלכה-למעשה, והכרעותיו 
נשתמרו בפסקי־הלכות של תלמידיו ותלמידי-תלמידיו. הקבצים 
העיקריים שנדפסו, ואשר בהם נכללת תורתו, הם: "ס׳ הפרדס" 
(קושטא, תקס״ב; בודפסט, תרפ״ד 2 ; ועוד), "ס׳ האורה" (לבוב, 
תרס״ה), "סידור רש״י" (ברלין, תרע״ב), "מחזור ויטרי" (ברלין, 
תרפ״ג 2 ), "ס׳ איסור והיתר" (בחלקו: ברלין, תרצ״ו). "ס׳ הסדרים" 
(חורב, י״א, תשי״א) ו״ליקוטים מספרי דבי רש״י" ("ם' רש״י״ו 
ירושלים, תשט״ז).קבצים קטנים נוספים מצויים בכ״י, ורובם כוללים^ 
מלבד תורתו של רש״י — ליקוטים שונים מגאוני בבל, מם׳ "מעשה 
המכירי" ואף מתורתם של חכמי פרובאנס. זהותם של קטעים אנו¬ 
נימיים רבים מסופקת, וחלק מיוחס לרש״י בטעות. את תשובותיו 
של רש״י ( 342 במספר) ליקט י. ש. אלפנביין (ניו־יורק, תש"ג), אך 
עשרות מהן אינן שלו. מאידך־גיסא מצויות בדפוסים ובכ״י עשרות 
תשובות אחרות שלו שלא נכללו בקובץ זה. 

המקור העיקרי לפסיקתו של רש״י הוא התלמוד הבבלי. מלבדו 
הרבה להשתמש בתורתם של גאוני בבל ובמסורת רבותיו באשכנז. 
בהכרעותיו לא נשא-פנים לאיש, ואף על רבותיו נחלק בעניינים 
שונים, לעתים תוך משא־ומתן חריף — "לא נתישבו לי דברי רבותי, 
ולא השיבו על דברי בי אם מן השפה ולחוץ, ועדיין אני מוסרם 
לצנועים״ (תשובות רש״י, עמ׳ 57 ). 

את פסקיו שקל ובדק מבחינות שונות, ולדבריו הביא אסמכתות. 
במקומות שונים הודה בטעותו, וחזר בו. קו בולט בפסיקתו היא 
הנכונות להתחשב במציאות ובצרכי-השעה, כדי שלא להכביד על 
היהודים במסחרם ובחיי יומיום שלהם. בשל בך פסק לקולא בכמה 
נושאים שהרבו להתחבט בהם בזמנו, ובעיקר בשאלות של חשש 
ריבית ("הנמנע ליקח רבית מישראל בענין זה הרי זה חסיד שוטה"), 
יין נסך ("לפי שאין גויים עכשיו אדוקים לנסך יין") ובדיקת טריפות. 
דרכו זו בולטת במיוחד על רקע השמרנות וההתנגדות לקולותיו מצד 
כמה מחבריו באשכנז, ולעתים אף מצד רבותיו. וכבר העיר רש״י 
על עצמו: "וגם מיום הבינותי בדברי תלמוד, לבי נוטה אחרי המתי¬ 
רים" (תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן י״א). 

בספרי־ההלכה שיצאו מבית־מדרשו מובאים בעיקר פסקיו בהלכות 
או״ח ויו״ד, אך כפי שעולה מתשובותיו משתרעת פסיקתו על כל 
תחומי ההלכה. 

רש״י כפייטן. כרוב חכמי זמנו כתב גם רש״י פיוטים. 7 
מ״סליחותיו״ שרדו, ובעלותו על במה אחרוה מוטלת בספק; פיוטים 
מסוג אחר לא יצר ככל־הנראה. אפשר שבחר דווקא ב״סליחה" בשל 
החופש היחסי שהיא נותנת לפייטן, ובשל האפשרות להביע בה את 
רגשותיו. אין פיוטיו מיוחדים בסגולותיהם השיריות, ולעתים לשונם 
כבדה! רש״י תיאר בהם את צרות הדור ואת מאווייו לגאולה, את 
השפלת היהודים וביזדם, את הנגישות הכלכליות נגדם ("רועצות 
ורוצצות וגובות מנו טסיות"), את הריגתם בעת הפרעות ואת 
מסירות־נפשם על לימוד־התורה. אפשר שתיאורים אלה קשורים גם 
בפרעות הקשות במסע־הצלב הראשון (תתנ״ו; 1096 ), אך אין בהם 
עדות ברורה על כך. "סליחותיו" כונסו בידי א. מ. הברמן (פיוטי 

י*״י־ ***** אב. גר. 

ס י ר ו ש רש״י לתלמוד נמנה עם מיטב היצירה העברית 
שבכל הדורות, ולהשגו הפרשני אין מתחרה. לא היה זה הפירוש 
הראשון שנכתב למסכתות מן התלמוד, ואף לא הראשון שנכתב 
למלוא הקפו של התלמוד. מחוץ לגכולות צרפת ואשכנז די לציין 
את פירושו המקיף של רבנו חננאל ב״ר חושיאל (ע״ע) — שרש״י 
לא הכירו — וגם בתוך גבולות הללו קדמוהו כמה פירושים - 



997 


ר׳ שלמח יצחקי 


998 


כפירושי רבנו גרשם מאור הגולה (ע״ע) וכפירושו הגדול של ר׳ 
יצהק ב״ד יהודה, רבו של רש״י — ורש״י הכירם ואף השתמש בהם. 
רבו זה עמד בראש ישיבת מגנצה באמצע המאה ה 11 , והביא שם 
לידי שכלול את "פירושי מגנצא", שהיו מקובלים בישיבה ונתייסדו 
שם במרוצת המאה ה 11 . מ״פירושים״ אלה — שהיו כתובים על 
ספר, שרש״י מבנהו ״יסוד״ (ר״ה כ״ה, ע״א; ועוד) — מצטט רש״י 
בכמה מסכתות. גם מרבותיו האחרים ומחכמים אשכנזים אחרים מביא 
רש״י דברים לא מעטים, שראה בכתב ("ובתלמידי רבינו הלוי 
מצאתי"), או ששמע בע״ם, בשמם או באופן סתמי ("קונטרס" של 
ר׳ יעקב ב״ר יקר מזכיר רש״י בגיט׳ פ״ב, ע״א). את פירושו הגדול 
ייסד רש״י על בסיסה של מסורת פרשנית זו; ואף אם נטה ממנה — 
פעמים רבות — בפירוש או בשתיקה — או צירף לה מסורות פרשנ¬ 
יות משל גאוני בבל, הוא שנתן לה פה והיה לה לכלי־מבטא עיקרי 
והוא שעשאה לפירוש המוכר של התלמוד. מבחינה זו יש לראות 
ברש״י את המסכם על תורת אשכנז הקדומה ואת הדף האחרון 
בתולדותיה, ערב מפעלם המהפכני של בעלי התוספות (ר׳ להלן) 
במאה ה 12 . 

עד־מהרה דחה מפניו פירושו של דש״י את הפירושים האשכנזיים 
שקדמוהו. אלה נשתיירו בידינו לאותן מסכתות מעטות שלהן לא 
כתב רש״י פירוש — תענית, נדרים, נזיר (פירוש רש״י הנדפס 
למסכתות אלו — "פירושי מגנצא" הם), מועד־קטן (פירוש רש״י 
האמיתי למסכת זו נתפרסם רק בתשכ״א, מכ״י יחיד בעולם, בידי 
א. קופפר), בבא־בתרא (פירוש רש״י למסכת זו מקיף פחות מ 30 
הדפים הראשונים של המסכת) — ולמסכתות אחדות מסדר קדשים — 
בכורות, ערכין, תמורה, כריתות, מעילה, תמיד, מנחות וחולין — 
שלהן נשתמרו גם פירושי רש״י וגם "פירושי מגנצא" (ואף נדפסו 
יחדיו במהדורות הש״ס הגדולות). ברובן המכריע של מסכתות 
התלמוד — מלבד אלו בסדר קדשים — שנלמדו בקביעות עם פירוש 
רש״י. פסק כליל השימוש ב״פירושי מגנצא״, וכבר במאה ה 12 
חדלו הסופרים להעתיקם. 

השוואת פירושי רש״י עם "פירושי מגנצא", שקדמו להם, ועם 
פירושו של רבנו אליקים ב״ר משולם (ע״ע [כרך המילואים! — חברו 
ובדזמנו של רש״י, שפיח־שו לרוב מסכתות התלמוד נדחה גם הוא 
מפני פירושו של רש״י, ולא נשתמר בידינו אלא למסכת יומא 
בלבד — מצביעה על מסורת ספרותית ותכניתית משותפת ועל מידה 
רבה של דמיון אף בפרטים שונים של הבעה וסגנון; לפיכד ישנו 
קושי לא־מבוטל בהגדרת היסודות המייחדים את פירוש רש״י והמע- 
ניקים לו את סגולתו המיוחדת. מבין אלה יש לציין בעיקר — מלבד 
סממנים סגנוניים אחדים — את הנקודות דלקמן: א) ראשיתה של 
הנטיה לפתח, לעתים מזומנות, מו״מ פרשני בדרך של קושיה ותירוץ 
ואם בפירוש ואם בהבלעה); ב) השילוב האורגני של הפירוש ורהיטות 
לשונו בתוך מסכת הטכסט התלמודי, ע״י הצמדת מלות הפירוש אל 
מלות הטכסט ברצף מילוני ותחבירי; ג) הצגת אלטרנאטיוות פרשנ¬ 
יות עיקריות, תוך הצבעה על מעלותיהן ומגרעותיהן; ד) השימוש 
הנרחב־למדי בסוגיות חיצוניות — מקבילות ושאינן מקבילות — 
והפניית הלומד, בשתיקה, אליהן; ה) הקדשת תשומת-לב רבה לגיד- 
סות ולתיקון הטכסט ע״פ שיקול-הדעת; ו) הקפדה חמורה על 
ברירה המלים במשפט. והדרכת המעיין — בדרך רמז — גם ע״י מה 
שלא נאמר. טכניקה אחרונה זו פיתח רש״י מאד, ובעזרתה קבע 
שתי רמות — הקיימות בו־זמנית — של הפקת תועלת אפשרית 
מעבודתו: האחת — ללומד הפשוט; והאחרת — ללומד בעומק העיון. 
חלק מתכונות אלו כבר מצויות בצורה בולטת הרבה פחות — גם 
בפירושים שקדמוהו; אך באופן כללי ברור, כי מייחדים את פירוש 
רש״י, וגם ניכרים אצלו ביותר, ניצניהם של אותם יסודות חדשים־ 
יחסית, שעתידים היו להגיע לשיא פיתוחם בבתי-מדרשם של בעלי 
התוספות (ע״ע) — תלמידי רש״י, קרוביו וצאצאיהם — שמפעלם 


: 4 ^■**. ■׳*״? י\זק~ יש י י*י־ 5 יי י •ת,-.־.-ין*״■■ ״>., 

י.מיה *יי*ייי ינטי ייי יידכהייי״ילי׳יג . 36 ;'^ * ד־ייקו •ץ*•; כךייעי 

# <יי •;ויי*״י״**.״.יש •^* 5 •שבק״יייי. ״*, 

י ז:*ר •י־*יי **••־!ירי**■.■ 'יי■ , 1 ■.״*!?' -..׳.י יהי ! *ו ;ך"י'יי...״ 

• 'יי'*ה׳י״.עדימ י כ , *•'־ 5 י**י^י סי׳ ־"* יי 4 "יי־ ייוי. דייר ד־ר* י£י־*ך: *♦!ד- 

׳״־וי• מי ^ ייי■ 'ויי ו״״י יקייי״דח ^ י 11 ' י**מ ■י? •(ייחי ו־דימי- .- 

״ז* ■,״*•ן* ומןרי״יימ׳^י״יוייי , יש 1 ד 3 ר*וי־ ויו\ 1 *ורזי״יי• 

■*■ייי ״■♦דיידג לזיזי״״ה^יקי♦ ■:ויט^?ע*ייד? *•ו־וןי■־•.-.י 

יישיי׳ייש'ין 1 *־ *■•*■י*' ייייימייי־גר■־־ כידי יינדייייץדהייזי־לדיזידינ. , '■**— 

•יי? •ו•*״ , %ג י *יי.יי *•*•**'יה י.• י־ייידי^ע/יי , יישלדהי־^די־יכד"^ 

*יייד^טי.״״^ 8 י*.ו 0 ^ . ?**"ידד*״זי*״שי.^ 6 יגי 

•■•■!יי , . לידי ד ■ 1 יי ?לב• יי 1 י^יל טיי ר 1 ל ׳י 3 י :';׳:•■׳ ; מי־זב^ן■• ■יי־מ^ייי •ייחס־ 
1 עלייי* 1 , 7 <גדהיי^י*ישמי>גי ידי■** ייימי׳:זייישהיזון ׳•דיי"^ 

1 ־י 1 י*י■־* ז״ייי״י• י׳יי״יל 4 %ז ור ;ן,■; •*■•ויד־ ״ וייזיייסייימי^יו ^י^ י* זי יי״ךיך - 

ייי!^!*:יייד־ו 1 ׳■!;ד״׳ר ■״״ייי*י ־*״.• יל •ירזי ס(י* 71 ז*יימגד:^ , *■!׳:' יי־•!־ 
רייולדיו •ו*־ימ:•■ 3 מ ה וי■ י ־־״י *״.ע !*!.;.*$ . דגיו׳ ייוד. רי.י טי"*כו!י. <לפי^יו 
י , /־**-״ ייי י*יפ י ז יי-־גה*■* נ•׳סייייי. י־ל♦'*יפ^דיי. ■ 1 יכש*ג ?ן\ןוייי 1 ־ 1 • ' 

11 !?. י*"• ירימה* 43 ־י״ %4 י^*יו״י\ז ־ ,פיייגר׳ו ייש י״י* י *'?רץ י^■ 

'.׳סימייי״ר״־^יייסללמויייז־ישייוק. ס־ ?\רי ייהייתי•■•:זיידיי •־^~י־־>- 

מ■'־* ייינ^יייייזד .. ■ד.:.::^..^ג;.,מ 1 י?ו*:י 1 יירי יי״׳ידד י^ילפיי. סי׳י&ז־, 

קטע סת־טובת ר־נזי׳י — ככ,תכ־'-ו — לחלמידו ׳כמעיר,־ כיח פ רכס באי לרא׳עונת. 
יכסו (יכלכיה! נ 1 נר ביכורה 12 בעמודה ה״ 1 םאלית <כ״י קסברינ/ מס' 667 , 

רף 67 כ׳) 

הגדול נוסד מתחילה על מצע פירושו לתלמוד, ועל המו״ם הנוקב בו 
ובעקבותיו. 

פירושו של רש״י לתלמוד קורסורי, שוטף — לטכסט התלמודי 
כולו, ולא לקטעים קשים בו, או נבחרים מתוכו, בלבד — והוא 
כחוב בלשודחכמים תלמודית ובצמי־דות מירבית אל הטכסט, אעפ״ב 
אין הוא מפרש כל מלה ומלה בטכסט, אלא את הטעון פירוש 
מיוחד בלבד — ואז מעתיק רש״י אותן המלים שבדעתו לפרש, ומס¬ 
מיך להן את פירושו. ״דיבורו״ קצר — לפעמים כדי מלה אחת, או 
שתיים, ובד״ב מלים אחדות בלבד — לשונו תמציתית, מצויות בו 
רמיזות והפניות לדיבורים קודמים ומאוחרים, לעולם אין בו דיגר- 
פיות, ומעל לכל שפתו בהירה בתכלית וקשה לטעות בכוונתה. 
אף אם לא תמיד קל לעמוד על מלוא כוונתה ועומק משמעותה. 

רש״י הקפיד על עקביות פרשנית בתוך אותה המסכת — אד לא 
בין שתי מסכתות שונות, ואף לא בסוגיות מקבילות שבהן. דרכו זו 
עוררה את תמיהתם של קדמונים ואחרונים; ומקובל לומר, כי בכל 
מסכת שימר רש״י את עיקרי המסורת הפרשנית כסי ששמעה מרב 1 
שלימדו אותה המסכת (השר דבריו בקיד׳ י״א, ע״ב, ד״ה "התוקע", 
ובברכ׳ ל״ט, ע״א, ד״ה "דורמסקין"). אפייני לפירוש רש״י, שבשום 
מקום אין ניכרים בו כל סימנים חיצוניים לתיקונים, השלמות, 
חזרות וכד/ ואף לא לשינויים במתכונת, בסגנון או ברמה — וזאת 
אע״פ שאיו ספק, כי רש״י היה עסוק בחיבורו שנים רבות, ואפשר 
שגם לא סיימו ממש עד מוחו. 

לא־פעם העירו הראשונים על קשיים שונים בפירוש רש״י — 
ונקודת־המוצא למפעלם של בעלי־התוספות היא ביקורת פירושי 
רש״י — העידו כי רש״י שינה בפירושו וחזר בו, ואף הזכירו בדב¬ 
ריהם ״מהדורות״ של פירושו ; אד מספרן הכולל של הדוגמות הללו 
מגיע לכמה עשרות בלבד, ועד היום לא במצאה כל הוכחה של ממש 
לקיומן של ״מהדורות״ מפירוש רש״י. בד״ב מהוות ״מהדורות״ אלו — 
עד כמה שהגיעו לידינו (כבמסכת כתובות; ר' ביבל׳) — נוסחים 
מפירושו של רבנו יהודה ב״ר נתן (ע״ע; התנו של רש״י. ר׳ לעיל). 
שכתב את פירושו תחת חסותו של רש״י ובקשר ספרותי הדוק עם 
פירושו של רש״י ודרכו המיוחדת. פעמים השלים הריב״ן מקומות 
חסרים ברש״י (כגון בסוף מסכת מכות), פעמים הוסיף דברים בשולי 
פירוש רש״י — אולי בשליחותו, במצוותו או עכ״ם בהסכמתו — 
ופעמים שהדברים מצורפים לפנינו יחד, ואין אגו יודעים להפריד 
ביניהם אלא ע״פ עדות כה״י. יש עדויות לכך, כי בסוף ימיו של 
רש״י השתתף גם הרשב״ס ב״חידוש פניו" של פירוש סבו, אם 
בהבלעת דעותיו בתוך פירושו המשלים (ב״ב כ״ט ואילד ופרק 



999 


ר׳ שלמה יצחקי — שלמדן/ קראל 


1000 


"ערבי פסחים") ואם בהוספות בשולי הפירוש (כמו בכ״ם הדפים 
הראשונים של מסכת ב״ב, ואולי גם במסכת ע״ז). עם ההוספות מן 
הסוג הזה נמנית גם המובאה היחידה מם׳ ה״ערוך" (ע״ע נתן בן 
יחיאל מרומי) הנמצאת ברש״י (שבת י״ג, ע״א), והחסרה בכה״י 
הקדומים. ברור שרש״י לא הכיר את ה״ערוך", ומקור הקרבה 
הפרשנית ביניהם בעשרות מקומות בשימושו של ה״ערוך" ב״פירושי 
מגנצא" הב״ל, בדומה לרש״י. 

פירוש רש״י מצוי בידינו בכ״י לא־מעטים — שלמים (למסכתות 
יחידות) או חלקיים— רובם בלא הטכסט של התלמוד. גם במזרח כבר 
נודע במפנה המאה ה 12 ; הוא נזכר ברשימות־ספרים מן הגניזה מתקר 
פה זו, ואף שרידים מעטים מגוף הפירוש נמצאו בגניזה. אמנם הרמב״ם 
לא הכיר את פירוש רש״י. פירוש רש״י נדפס לראשונה בהדפסה 
הראשונה של מסכת מן התלמוד (שונצינו, רמ״ד), ומאז נדפס בכל 
מהדורות התלמוד הידועות, לצד גוף הטכסט התלמודי (ר׳ תמ׳ 
בע׳ תלמוד בבלי). למן המאה ה 13 ואילך לא היה אף פרשן 
תלמודי אחד שלא נשא־ונתן בדברי רש״י לסוגיה שעמד בה, וגם 
בספרי הפוסקים — מכל האזורים הגאוגרפיים — דעת רש״י היא 
מיסודות הדיון, וזאת אע״פ שבפירושו לתלמוד לא שיקע רש״י מגמה 
פסיקתית ניכרת־לעין(פרט לסוגיות אחדות, שהיה להיערך אקטואלי 
מיוחד בזמנו). בגלל מעמדו המיוחד הזה — כפרשן של התלמוד — 
כבר נקרא רש״י בפי הקדמונים "פרשנח־תא" (השיר האנונימי "כוכב 
דרך מצרפתה"! בשיר הזה מוסב הכינוי על פירושו לתורה). גם 
גרסותיו של רש״י בגמרא — ש תלאן בגליון התלמוד בלשון "הכי 
גרסינך ונזהר שלא לשלבן בגוף התלמוד — נתקבלו בד״כ כאמת 
מבוררת. כיום מתוקנות מסכתות התלמוד הנדפסות (כמו חלק גדול 
מכה״י שלפניהן) ע״פ תיקוניו של רש״י, עד שלפעמים קשה לדעת 
איזו גרסה נתכוון רש״י לפסול. מהמאה ה 14 ואילך גם נתחברו 
כללים מתודולוגיים ללימוד רש״י — בדומה לכללי התלמוד. למרות 
תפוצתו הרבה — ואולי דווקא בגללה — לא הותקנה עד־היום 
מהדורה מדעית ביקורתית של פירושו אף לאחת ממסכתות התלמוד; 
ועדיין רחוקה הדרך מהשגת מטרה זו. 

השגו העיקרי של פירוש רש״י הוא בכך, שפירושיו לסוגיות 
שבכל מסכת נובעים במישרין מתפיסה אחדותית של מכלול ענייני 
המסכת: עקרונותיה ההלכתיים היסודיים והמוסכמים; המחלוקות 
הראשיות (והמשניות) בין התנאים במשנה, בברייתות ובתוספתא; 
ומחלוקות האמוראים בתלמוד, תלותם ההדדית ודרך ההכרעה 
העקבית ביניהם ובמה שתלוי בהם. איו פירוש רש״י מיועד ללומד 
המתחיל, שאינו יודע דבר על״אודות המסכת וענייניה; לצורך תלמי¬ 
דים כאלה כבר היו במאות ה 12 וה 13 פירושים דרדקאיים, שנראה כי 
השימוש בהם נפוץ גם בקרב תלמידים מבוגרים־למדי, ואף בני 15 
בכלל. כוחו של פירוש רש״י כבטחון שהוא מקנה ללומד המבין 
והמנוסה־יותר, כי אין הוא טועה ללכת אחר הרהורי־לבו ודמיונותיו, 
וכי אכן יש בידיו תשתית פרשנית נאותה להמשך לימודיו בעומק 
כל סוגיה במקומה ולרוחב כל המסכת. ייחודו הסגולי של הפירוש 
הוא בהתאמתו הפנימית לכל רמת-לימוד סבירה, וגדולתו בכך, שככל 
שגבוהה רמת הלומד, כך רבה התועלת שהוא יכול להפיק מן הפירוש, 
ועמוקה הערכתו לגבי איכות הפירוש וגדולת מחברו. 

י. ת, 

א. גייגר, פרשנדתא, תרס״ו; א. ה. וייס, תולדות רש״י(בית תלמוד, 

ב׳), תרמ״ה; ל. צובץ — ש. בלאו, תולדות רש״י, תרכ״ג; א. 
עפשטייו, ר׳ יוסף קרא והפירוש לבראשית רבה המיוחס לרש״י 
(החוקר, א׳), תרב״א; הנ״ל, ר׳ שמעיה תלמידו וסופרו של רש״י 
(כל כתביו, א׳), תש״י> א. ס. ליפשיץ, רש״י, תרע״ב; ש. א. פוזננסקי, 
מבוא על חכמי צרפת מפרשי המקרא, 13 — 22 , תרע״ג! ח. סשרנוביץ, 
להפסקנות אצל רש״י (הגורן, י׳) תרפ״ח! י. נ. אפשטיין, פירושי 
הריב״ן ופירושי וורמייזא (תרביץ, ד), תרצ״ג; הנ״ל, פירושי ריב "ן 
לכתובות, תרצ״ג; א. אפסוביצר. מבוא לספר הראבי״ה, 395 — 407 , 
תרצ״ח; הב״ל, לתולדות פירוש רש״י לתלמוד (בתוך: ספר רש״י), 
תשס״ל! י. זנה, לביקורת הסכסט של פירוש רש״י על התורה 
סג 0 , 111704 ), 1940 נ י. ורפל, רש״י בתשובותיו (ספר רש״י), 


תש״א; י. שפירא, פרשני רש״י על התורה (בצרון, ב'), ת״ש; 

י. אבינרי, היכל רש״י, א׳־ד׳, ת״ש־תש״ך? י. ל. מיימון (עורך), 
ספר רש״י, תשס״ז; א. מ. הברמן, פיוסי רש״י. תש״א; י. בער, 
רש״י והמציאות ההיסטורית של זמנו (תרביץ, כ , ), תש״ם; א. א. 
אורבך, כעלי התוספות, סרק שני, תשט״ו; הנ״ל (מהדיר), ספר ערוגת 
הבושם. ד׳. 5 ־ 13 , 168/9 . תשנ״ג; א. ברלינר. לתולדות פירושי 
רש״י (בתוך: ספר רש״י), תשט״ז; א. עובריה. פירוש רש״י לתורה 
ומפרשיו (שם), תשט״ז; ב. שפירא, על הידע הטכני והטכנולוגי של 
רש״י ודרבי הבעתו (קורות, ג), חשב״ג ג א. גתסמן. יחסם של חכמי 
אשכנז הראשונים אל שלטון הקהל(שנתון המשפט העברי, ב׳), תשל״ד׳י 
י. פרנקל, דרכו של רש״י בפירושו לתלמוד הבבלי, תשל״ה; מ. סליי, 
רש״י — מפרש או פוסק (המעין, יז, ב), תשל״ז! י, תא־שמע, על 
פירוש רבינו גרשום מאור הגולה לתלמוד (קרית ספר, נ״ג). תשל״ח ? 

י. סגל, גנוזות רש״י, תשל״ט! -הזזבס. 4 ; 1906 י (, 1£ ז£).? 7 ,־>**-* 

4 ) 1 0.715 / 5 ) 015 ^ 17071 >_ • 7.1 7 מזנ 1:16 >חס 01 .צ .כ 1 — ; 16 ) 516 

/ 14 ) 1/1 ;.־. 0 ,; 16 ) £08130 . 11 ; 1929-1937 , 1-11 ,.? 7 */ 5 ) 71 ^ 10177111/1 
■ 070771 ,. 18 ; 1930 ,( 11 ע , 111104 > 00015 פ״ו 3001 ע״ע 630 ׳\\ 0£ ) 01 
5 ) 711071 ) €0777771 01 ) 81/711 !'.£ 171 71010 ! 7771 ) 7 / 071 7114 ) 171 ) £1 01 ) 771011 

,) 7/111010215 05 . 77 ,ב 6102 ס 16 ) 3-1 ; 1 ג> 61 ? .( ; 1936/9 ,. 11:111 ) 

1940; £. 1. ). £.056011131, 7?. 071/ 1/1( £712115/1 81/71( (3011660 01 1116 
)060 00 ,׳לז 3 ז< 1 ע 08.5 1 3 ע X1 ^),00771 1/1 6 / 071 .? 7 , 00 ; 83 . 5 ; 940 ד ■ 
771117115 463 16311 ; 06 ז 4 ; 1941 ,(. 01 ׳\ ׳(;ב 5 ; 6 ׳ 11 תת 4 . 0 :״ 1 ) 4 ) 1 ^ 770 / 0 ע - 
(1606563 11 ( 01 * 61 ( ; 10 •<רת x611, 7?. //717111>(7507)1 1/0111771(, 1941; 4, 015:60, 
11/071 1714 / 0.11 .? 7 ,ח 1 ; 6 ק 1-1311 . 11 ;; 1952 , 7177165 / 071 )/!-/ 15  £6 . 5 ; 1963 , 50/101075 0/17151107% ) 1/1 /חס ,), 

5 ) 71 ) £702771 , 33011 , 1 \ ; 1958 , 1 ( 750710111 )? / 071 5 ^ 11171 ) 0 ) 7 7715 ,.?/ 
; 1961 ,([ $015 /11 700)1(71-02( (001, 111 [0X0 ה 70 /- 0 )/ 111 ) 2/055017 1 ו 11 '/ 
,• 16116 ׳ 061 5 ( 4 ) ? ץ 715107 / ^/ 701 715 ) 7 ) 11 /^/ 770/0 0071 , 61161110 ׳ 50105 . 11 

. 1978 ,( 111 

שלמה מחלמא ע״ע חלם, עלמה. 

*■ * ן ■ י יי 

ר׳ שלמה מרדומסק ( 1803 ^ 186 ), אדמו״ר חסידי. ר״ש למר 
בישיבה בפיטרקוב, אצל ר׳ אברהם צבי, מחבר שו״ת "ברית 
אברהם" (דיהרנפורט, תקע״ט). הוא נתחנך בדרכי החסידות, ונתקרב 
אל הצדיק ר׳ מאיר חלדי מאפטא (ע״ע), תלמידו של "החוזה" 
מלובלין. ב 1834 הוכתר לרבה של העיירה רדומסק, ומ 1843 התל 
לכהן שם גם כאדמו״ר חסידי. ר״ש התמסר בכל מאודו לפעולה 
סוציאלית בקרב עניי עירו, ובכוח אישיותו המרשימה, תפילתו 
הנלהבת, בגינותיו המיוחדות ואמרותיו שעשו להן כנפיים, משך אליו 
חסידים רבים; היו ביניהם אהרן מרכוס (ע״ע) והרופא חיים דוד 
מפיטרקוב. ספרו, "תפארת שלמה" (ורשה, תרכ״ז/ט), נחשב לספר־ 
חסידות קלאסי, המביע את רעיונות החסידות לעמקם, בהיותו מכוון 
לאינטלקטואלים שבין החסידים, ולא להמון העם. לאחר מותו המשיך 
את השושלת בנו, ר* אברהם יששכר (נס׳ תרנ״ב)" בעל ספר "חסד 
לאברהם", ואחריו כיהן בנו שלו, ר׳ יחזקאל (נם׳ תרע״א), בעל 
ספר "כנסת יחזקאל". ד שלמה חנוך, בן ר׳ יחזקאל, אדמו״ר אחרון 
לשושלת זו, נרצח ע״י הנאצים ( 1942 ). שושלת ר' קיימה בפולניה 
רשת רחבה של ישיבות בשם "כתר תורה". 

י. מ■ רבינוביץ, אהל שלמה, תרפ״ד! הנ״ל. עטרת שלמה, תרפ״ו! 

צ. מ. רבינוביץ, ספר יזכור לקהילת ראדומסק, 22 — 26 , 75 — 106 , 
110 — 114 . תשכ״ח. 

שלמון, ?ןלאל (ח 0 רת 5£10 1 ־ ££1 ) 00 מ $311 י 1 :נ>'ז£.£ — 1897 , 
היידלברג — 1974 , ירושלים), מלחין ישראלי. ש׳ למד הלחנה 
בגרמניה אצל מכס רגר ור. שסראום (ע״ע), והיה מוסיקאי פעיל 
שם — כמנצח וכזמר באס — עד עלות הנאצים לשלטון. ב 1933 
עלה ארצה, השתקע בירושלים והיה שנים רבות ( 1936 — 1957 ) מנהל 
מרור המוסיקה בתחנת-השידור בירושלים. מ 1957 ניהל את שירות־ 
ההקלטות של "קול-ישראל", ובידהיתר היה אחראי לחילופי תכניות- 
רדיו עם תחנות־שידור בעולם, לש׳ היתה קאריירה מוסיקלית כזמר, 
פסנתרן, מנצח, מורה בקונסרוואטוריון ומלחין. ביצירותיו ניכרת 
נטיה לצורת הוואריאציה והעיבוד הסימפוני. חיבוריו שייכים למו¬ 
סיקה הישראלית הים־תיכונית. המבקשת למזג את המסורת המוטי־ 
קלית האירופית עם הפולקלור היהודי המזרחי. בין יצירותיו החשו¬ 
בות; ״עלי באר״ — ואריאציות על שיר-עם עברי ( 1937 )! "הסבי* 



1001 


שלדי*, •ר #ל — שלדזאסר 


10(2 


ברך׳ — ואריאציות על שיר־חנוכה; "ארבעה מחולות עממיים 
יווניים״ — סוויטה סימפונית ( 1943 ); קונצ׳רטו לפסנתר ( 1947 ); 
אופרה זעירה, ״דוד וגלית״; ״לילות כנען״ — סימפוניה( 1949 ); "סימ¬ 
פוניה לנוער״( 1950 ); ״דליה״ — ראפסודיית מחול ( 1953 ); קונצ׳רטו 
לשני חלילים ותזמורת; מוסיקה קאמרית (שתי רביעיות; 3 שלי¬ 
שיות), שירים רבים, קנטאסות למקהלה וחיבורים אחרים למקהלה 
ותזמורת. 

שלמוביים (ש 3 ^ 5303 ק 1 ם), משפחה קטנה של צמחים דדפסיגיים׳ 
מאוחי עלי־כותרת, הכוללת 10 סוגים ומעל ל 200 מינים, 

הגדלים רק באיזור הממוזג החם של העולם הישן, מהם רבים באגן 
הימה״ת ובמזרח התיכון. עפ״ר משייכים את הש׳ לסדרת השלמוניים 
( 5 :> 031 גז€ז?), ובו 4 מינים, ומין יחיד של 
קנאוסיה ( 3 ״ע 3 ח£). מאלה בעלי נוכחות גבוהה בצומח, כגון התגית 
המצויה ( 3 ז £0 ) 1 סתק . 5 ) בשדות ובצדי דרכים. המשפחה כמעט ללא 
ערך כלכלי (השלמון הסורי היה, בשעתו, עשב רע בשדות תבואה) 
ויש בה אך מעט צמחי נוי. 

. 2 ' 1964 45 )^ 11 ^ 5 !'■) 16 ^ 1 )£ .// ,זש 1 ^ת־ 1 

ק. ח. 

עזלנעאסר (אשורית: ב\ 1 )£ז 353 -טת 3 רת 1 ! 51 = האל שלמב הוא 
הראשון־במעלה), שמם של 5 ממלכי אשור, 

1 ) ש׳ 1 ( 1275 — 1245 לפסה״ב בקירוב), בן אדד־ניררי 1 , ניצל 


את הסתבכות החתים במלחמה עם מצרים, פלש לקפדיקיה (ע״ע) 
וייסד שם מושבה אשורית. ש׳ סיפח את מיתני (ע״ע, ע 5 ׳ 413 ! 
והגלה את תושביה, פלש לאררט (ע״ע), מצפון לאשור, פשט על 
כרכמיש (ע״ע) ופתח מחדש את דרכי־המסחר בכיוון צפודמערב. 
בבירתו, אשור (ע״ע, עמ׳ 377 ), בבה ארמון ושיקם את אחד המק¬ 
דשים. נחשפו בניינים שבנה בנינוה, וכן בכלה (ע״ע אשור, עמ׳ 
359/60 , 636 ), שהוא היה מייסדה. יורשו היה תכלת-ננרת 1 . 

2 ) ש׳ 11 ( 1019 — 1008 בקירוב), בן אשור־נצרפל 1 . מלך בתקופה 
של לחץ ומתיחות. יורשו היה אשור־ניררי ^\ 1 . ר׳ תם׳ אובליסקים 
של ש׳ 11 , כרך א׳, עם׳ 628 . 

3 ) ש׳ 111 ( 858 — 824 ), בן אשור־נצרפל 11 (ע״ע), ירש מאביו 
ממלכה מאורגנת היטב. הוא הבקיע דרך אל מקורות חמרי־הגלם 
באנטוליה ובצפוךסוריה (ב 8 מסעות; בשנים 858 — 841 ). תחילה 
פורר את ברית המדינות הנאו־חיתיות, שבראשן עמדה כרכמיש 
(ע״ע) ואשר השתתפו בה ורתע, ביח־עדן, שמאל (ע״ע), קוה 
וח׳לב (קיליקיה [ע״ע]), ואח״כ פנה נגד ״ברית 12 מלכי חוף־הים", 
שהחשובים בהם היו בן־הדד השני (ע״ע) ואחאב (ע״ע, עם׳ 396 ; 
הוא נקרא באשורית 11 ץ 113 י ז $1 11 כ 1 כ 31 ר 1 \^ - אחאב הישראלי [באם־ 
טלה של ש , מכרה׳]; זהו האזכור היחיד של ישראל בשמה בתעודה 
בכתבדהיתדות). ש׳ התנגש ב 12 המלכים בקרקר ( 853 ), אך הקרב 
לא היה מכריע. רק משנתפרדה ״ברית ה 12 ״, במות בן־הדד, הצליח 
ש׳ להכות את חזאל (ע״ע), הגיע לגבול ישראל וקיבל מנחה מיהוא 
(ע״ע; ושם תמ , ), שנקרא כאובליסק השחור של ש׳ "בן עמרי" 
( 1 זבזז 111 ־ 1 ־ 17191 , דהיינו, מלך "בית־עמרי". מכאן ואילך היה זה כינויה 
של ממלכת ישראל בכתובות אשוריות — ע״ש עמרי מייסד השושלת 
החשובה). ש׳ קיבל מנחה גם מצור (ע״ע). הוא ערך מסע גם לבבל, 
היכה את הכשרים, נכנם לערייהקודש הבבליות וחלק כבוד לאלי 
בבל. ש׳ הדביר גם את אררט (ע״ע, עמ׳ 320 ). בנר אשור־דדאפלי, 
מרד בו ( 826 ), אך נוצח, ובנו האחר, שמשי־אדר (ע״ע) ירשו. 
וע״ע אשור, עמ׳ 365/6 ; ושם תמ " . 

4 ) ש׳ ז ׳\ 1 ( 782 — 772 ), בן אדד־ניררי ] 11 , נלחם באררט ובדמשק. 
מלכותו היתה תקופת ירידה לאשור (שם, עמ׳ 366 ). 

5 ) ש׳ ז\ ( 727 — 722 ) ירש מאביו, תגלת פלאסר 111 (ע״ע), 

ממלכה גדולה. מימיו לא שרדו תעודות אשוריות (פרט לכמה מכתבים 
מתקופת היותו יורש־העצר, ובהם הוא מכונה 121 ט 1 ס, כלר, יליד 
חודש אלול), ועל מלכותו אפשר ללמוד ממקורות עקיפים בלבד. 
נראה שכבש את קיליקיה ולחם באסיה־הקסנה. מתוך מה שנאמר 
בקדה״י(ט/ י״ד, ב׳) על אפשר להסיק, שש׳ נלחם בצור, 

אך לא עלה בידו לכבשה. באותו פרק־זמן מרדה שמרון (ע״ע; 
ה 1 י 3 ־ 21 וזז 3 §), ש׳ עלה עליה, וכבשה בחורף 722/1 . המקרא (מל״ב 
יז, ג—ו; יח, ט —יב) מייחם לש׳ הן את כיבוש שומרון והן את 
הגליית עשרת השבטים (ע״ע, עם׳ 263 ), ואילו יורשו של ש׳, 
סרגון 11 (ע״ע), זקף מעשים אלה לזכותו. נראה שש׳ מת. או הומת, 



שלמנאשר 111 (סימיז) סקבל פני םלר בבל מתחת לחופדז; קטע פאסטלו! מאולם 
כם־הפלכות בילח, בארמונו של שלטנאסר 111 ; 852 לפסה׳': 



1003 


שד:נ *כד — שלר ב 3 פ 


1004 



הסע מהאוכלי=ה העחזר על שלסנאסר וז 1 : פלח ( 82$ לסכה״גז. יםע?ה; יהוא 
מלו־ יעראל (כורע), מעלה סס לעלסגאסר 111 (הסחיאו; הבריטי, לונדון) 


בקשר, בעיצומה של מלחמה זו, וסרגון, שהתמלך תהתיו, השלים 

את הכיבוש ואת ההגליה. וע״ע אשור, עמ # 368 ; הושע בן אלה, 

אנציק׳ מקראית, ז/ ערבים שלמנאסר ג׳, שלמנאסר ה׳ (ושם ספרות). 
תשכ״וז: ה. י. קצנשטיין, אלולי מלך הצידונים (פרקים, ב'), תשכ״ט— 
תשל״ד; ה, ו. סאגם, דברי ימי בבל, א׳, תשל״ב! ב. עודד׳ אשור וערי 
סניקיה בזמן האימפריה האשורית (שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, 

א׳) תשל״ו! , 0111021 [ ת 10 :ו 3 ״ 10£ ג[*£ 151201 ) 71 ) 1411 1/6 (1x4 () ,־ 01 תז 131:1 .]-] 

. 8 ? • 1 . 810110-1 ) 00 . 11 : 10 ) (! 11/6 1/16 710 4x4 ון 1 ! 1 . ,. 18 ; 1961 ,( X1 
,ת 1 ש) 5 0 * 36 ? .[ . 11 ; 1975 ,(ז״ 5 ז 0 ־ 11 נ 1 308 ע* 1 ת; 1 ,[.* 08 ] 15 ״״״£ 

111 . 8 (ס >ה%!ס?} €0111 7/16 , £131 . 1 >< : 1973 .) 2/11 ,־>< 7 / 0 ;;■ 7/1-107 ■) 7/1 
! 1975 י( ; ) 11011 ]001031, XX גז 10 נ[\£ 201 ז* 1 ) 117061 4 ה 0 47001 . 111 ז 0£01 
70711 } 1/1 . 5 /ס 111071 } 0(0! 071 1/16 110710111/1 1x1671 א ס ■.) 71 , 0130 ' 33 יא .?>! 

. 1976 ,( 111 £01 ) 17/1/1 •£! 


מ. 

שלף, יוהנס — £ג 1 ? 80 * 0 ס 1 נב?נ> 1 — ( 1862 ־- 1941 ), סופר גרמני. 

ש׳ למד באוניברסיטות האלה וברלין. שיתוף־הפעולה בינו 
ובין א. ה 1 לץ (ע״ע) הצמיח את "הנטורליזם העקיב" (־.תסס! 



יורנם עלן* (הארנירז לאמנות ולהיסטוריה, 
בדלי! המערבית) 


־ 1115 )"! 11 ) 3 0 )ת£.ג 1 ! 00 צ 

*"יוזז), שהיה במשך 
שנים הצורה השלטת 
באסכולת־ברלין של ה* 
ספרות הגרמנית (ע״ע 
נטורליזם). ביצירתם ה¬ 
משותפת הראשונה — 
קובץ שלושת הסיפורים 
) 130110 ? 2 ין 3 נ 1 ("אבא 
האמלט״), 1889 -י השי¬ 
בות מיוחדת לסיפור 
1001 !״£ ("מוות"), 

אשר סגנונו, "סגנון 
השניות" (- 11 ש[ 111 ב 1 ) 1 ט<> 
11 ) 5 ), משחזר בקפידה כל 
הגיג והתרשמות של כל 
שניה ושניה. פרי אחר של 


שיתוף־פעולתם הוא המחזה 50110100 3011110 ? 010 ("משפחת זליקה"), 

1890 . — לימים פיתח ש׳ סגנון משלו. החיפוש אחר אנושות חדשה 

הוא רעיונם המרכזי של כמה ממחזותיו. נטיח לסימבוליזם מיתי — 

המעידה על השפעות של המשוררים א. ורהרן וו. ויסמן (ע׳ ערכיהם) 

— ניכרת גם ברשימותיו רפויות-המבנה, 13 ) 011188 ת 1 ("היכן־שהוא"), 

1892 ׳ ו 1108 ? ?ז? (״אביב״), 1896 , בעלות הנימה הכפרית וסגנון־ 

הפרוזה הלירית. — למן פרסום ספרו ? 11010 10 ) 1 ־ 11 ) 035 ("הממלכה 

השלישית״), ב 1900 , ביקש ש׳ לבטא פרספקטיווה חדשה של 

השקפת־עולם קוסמולוגית מיסטית, הרואה באדם את הגוף שבתווך 

בין שבי תחומי ישות. הוא היה לחסיד הראיה הגאוצנטרית, ובשירתו 

הלירית־הדתית התקרב לסיר־ראליזם. 

; 1922 , 711 ) 111 -. 5 ./ 007 ,(. 8 )) 831€ .£ ; 1965 ,. 8 11714 14011 , £116110510 . 5 
, 8.7 ./ %16 ס 11711 ז 110 ז 1/0 67117 017 י 011 ון 5 . 0 ; 1938 ,. 81/71 -. ' 6 . 1 ,*]ח!•> 11 ״ 1 
- 007 $061116116 11714 061111111% 1 , 6 ו 101 ו 1 )/ 6 ק 1 • 017 , 1 ־ 35801 ?£•.)[ .£ ; 1969 
. 1969 ,. 5 .{ 6071 67/1 £! 1711 01 11 7 א 461 6111111% ]). 


7 צלר, מכס — ז 010 ? 50 ג 3 !\! — ( 1874 — 1928 ), פילוסוף גרמני. 

ש׳ היה בן לאב פרוטסטנטי ולאם מבית יהודי דתי. תחילה 
קיבל על עצמו את היהדות, אבל ב 1916 עבר לקאתוליות. ב 1924 
התרחק מהקאתוליות, ומשנשא אשה גרושה ניתק עצמו מהכנסיה. 
ש׳ למד רפואה ופילוסופיה בינה, ושם הושפע מר. אויקן (ע״ע), 
מ 1907 למד במינכן, אצל פ. ברנטנו (ע״ע), והושפע מהפנומנו־ 
לוגיה שלו ושל היסרל (ע״ע). ב 1910 התיישב בברלין ועסק בכתיבה. 
ו. רתנאו וו. זדמברט (ע׳ ערכיהם) היו מידידיו. מלה״ע 1 עוררה בו 
תחילה התלהבות, והוא אף פרסם ספר בשבח הלאומנות והאלימות; 
אך לקראת סופה נעשה פאציפיסט. מ 1919 הורה ש׳ באוניברסיטת 
קלן, ומתחילת 1928 — בזו של פרנקפורט. ש׳ פרסם 11 ספרים בחייו. 
היבורים רבים שלו עדיין לא ראו־אור, שכן פרסום כל כתביו, שהוחל 
בו ב 1954 , ביזמת אשתו, עדיין לא הושלם. לש׳ היתה השפעה על 
הסנומנולוגיה ועל האכזיסטנציליזם בצרפת. רק בשנים האחרונות 
הוחל בתרגום ספריו לאנגלית. 

ש׳ ראה בפגומנולוגיה (ע״ע) שיטה לחקירת עובדות בעלות אופי 
מיוחד: מהויות וקשריב מהותיים. לדעת ש׳ אפשר להתנסות באופן 
ישיר במהויות אלו, "לראות" אותן ולחוש בהן, ולכן סבור היה שיש 
התנסות ערכית (ח 10 ? £11 זז ¥0 \), הדומה לתפיסה החושית והמאפשרת 
את הביסוס של מעמדם האובייקטיווי של הערכים ואת תקפם הכללי 
בלא מה שנראה לש׳ הפורמליזם הריק של קנט (ע״ע). ש' הבחין 
ב 4 סוגי ערכים, שחשיבותם עולה לפי פדר זח: ערכי החושים 
(הנאה), ערכי החיים (אצילות), ערכי הרוח (יופי, צדק) וערכי 
הדת (קדושה), ש׳ מיקד את תשומת־לבו ברגש־האהדה (- 10 ?!גי]גתץ$ 
1 ? 80£11 ), הנבדל, לדעתו, מההזדהות ומההשתתפות ברגשות הזולת, 
משום שאינו פוגם באחדותו של הזולת, וברגש התרעומת (- 00 ** 0 ? 
! 10100 )), האפייני, לדעתו, לבורגנות, ולא לנצרות, כדעת ניצשה 
(ע״ע). 

בתיאור הפנומנולוגי מתגלית החוויה הדתית ככזאת המובילה 
להכרות בלתי־אמצעית של האישיות המוחלטת — היש ( 5010 ) 
כשהוא לעצמו. •אבל כדי להכיר ממש את היש העליון, יש צורר 
בשלב־הכרה מעבר לפנומנולוגיה, המכונה בפי ש׳ "ידיעה גואלת": 
האדם מתגלה כמיקרדתאוס ("אלוהים מעיר־אנפץ") וכמפתח להכרת 
אלוהים. נקודת־המוצא של המטפיסיקה היא אפוא האנתרופולוגיה 
הפילוסופית — חקירת מהות האדם. 

חקר מהות האדם הוביל את ש׳ להנחת היסודות של "הסוציו¬ 
לוגיה של הידיעה", וש׳ היה אחד ממבססיה הראשונים. אע״ם שש׳ 
ייחם אובייקטיוויות לערכים- הוא טען לרלטיוויזם בהכרתם, המוש¬ 
פעת מהתנאים החברתיים. ש׳ דחה את תורת שלושת שלבי התפתחות 
הדעת של א. קונט (ע״ע), וטען לבו-זמניות של אפני־ההכרה השונים 
הללו. 




10(5 


שלי, ׳:!מ — של גול 


1006 



מספריו החשובים: -ז £0 זש< 1 
1 ) 0 ט ? 1111 :£ ז 6 !> ח 1 5 ט 1 ז 51 [ 131 מ 
) 611111 )־ 61 ז \\ 611316 ) 013 116 ) 

("הפורמליזם בתורת־המידות 
ותורת הערר התכנית״), 11-1 , 
1913/6 ; חז 1 ת 1£6 ׳*\£ 111 ס/ו 
501160 160 ^ ("על הנצחי באדם"), 

1921 ; 1 ) 110 ח 16 ז 1 ז 5£0 ח ¥1556 \ 10 ס 

0656115011311 110 > (.,אפבי ההכרה 
והחברה״), 1926 ; - 5161 16 ( 1 

- 03 ^ 1 1111 , 301160 160 \ 165 ) §ן!ט 1 

003 ! ("מעמד האדם ביקום"), 


2 :ס •הלר (דארכיון לאטגות 

.•*רזיסטוריה, בר?ין הסןדביח! מ. מ. בובר, פגי אדם, 85 ־ 105 , 

תשכ״ב; - 11110 ? 0 * 1 ,'<טק 011 . 1 \ 

0 ס 1 ^ 11 ? 7 10 ס?) ? 81 11110.10$ ? 0 * 1 ,. 1 ) 1 ; 1959 , 1-11 ,. 5 . 111 ?/> ? 181 ) 0 > 
, 011185 ? .$ . 4 י 1 ; 1963 ,? 0£70$/11 ו 181 ? ,. 5 . 171 ,תת 3 ךוז 1 זב 9 .!\\ ; 1959 ,. 5 ./ 1 , 
,!{ 0 ו 1 ?>ו 7 ו? 71 ?? 8 > 71 ? 8 ?* 1 ?? 8 ? 11071071161101081 ? • 2.111 ,. 1 ) 1 ; 1965 ,.' 5 ./ 3 
, 0717011 ? 11001 1:121 ) !! 11 011 ; 1834-1928 ,, 5 ./׳ 3 , 51311110 .א .[ ; 19/1 

. 1967 


אל. וי. 


שלשול (תולעת הגשם; תולעת החכה), כל אחד מהמינים היבש¬ 
תיים ממחלקת הדל־זיפיות שבמערכת תולעי הטבעת (ע״ע). 

ידועים ב 2000 מינים, הנפוצים עפ״נ כל כדה״א, פרט לאזורים 
שהקרקע שם קפואה רוב חדשי השנה, 

גוף הש׳ מוארך, גלילי ומחודד בקצוות, צבעו ורדרד וארכו ממספר 
ס״מ ועד 3 מ , . ארכו של המין הנפוץ־ביותד באקלים ממוזג — - 1 מנ £1 
5 }-!*יש-״ 316 ט 10 זנ 1 — מגיע ל 25 ס״מ. הש' חי במהילות בקרקע לחה ו 
מזונו — רקבובית, שיירי צמחים (שרשים מתים ועלים יבשים) ואף 
שיירים מהחי. יחד עם החומר האורגאני נשאבים ללוע הש׳ חלקיקי 
קרקע, העוברים דרו המעי. חלקיקים אלה מופרשים, לאחר שהם 
נטחנים ומתערבבים באנזימים ובהפרשות מבלוטות סידניות. באופן 
זה גורם הש׳ לתנועת הקרקע׳ לתיחוחה, לאוורורה, להעשרתה בתע¬ 
רובת אחידה של הומר אורגאני ואי־אורגאני ולוויסות החמיצות. 
בקרקעות המות ולחות הי הש׳ ב 20 — 30 הס״מ העליונים של הקרקע, 



יעל׳ 6 ול: מראה ט; הצר. 1 — הפרק רוראיעון (רת 51011110 ״זיז): <ז 1 , 38 — פרקים 

ובשעות הלילה הוא אף עולה אל פני השטח. כשהשכבות העליונות 
מתחממות ומתייבשות עשוי הש׳ לחדור לעומק של 1 — 2 מ/ ולתרום 
לתחיחותן של שכבות מוצקות ודלות בחומר אורגאני. דרווין חישב, 
כי באיזור תצפיותיו (באנגליה) מתחח הש׳ במשך שנה כ 5 טון 
קרקע; עי״כ הוא ממלא (יחד עם בע״ח חופרים אחרים) תפקיד חשוב 
מאד בהעלאת פוריות הקרקע. בקרקעות שצל גדות הנילוס נספרו 
כ 500,000 ש׳ בדונם. הש׳ משמש מזון לעופות ולבע״ח אחרים ולפתיון 
על חכות דייגים; ומכאן שמו באנג׳. הש״ בישראל נחקרו אך מעט; 


ידוע כי מצויים כתריסר מינים, רובם מהסוגים 0 ז 110 ק 0 נ 1 ס 111 /, 
□ £15601611 ו 11115 ־ 11 ) 1610 ־ 1 . 

,זז 16 ז 113 .[ ." 1 ; 1935 ,? 1171 :.? 01 ? 112 ?[ 3.1 101 ה 11 ! 4 . , 11011061 ת 16 ) 110 . 5 .? 

. 1948 ,! 120777 ) 11 ) £07 ?!! 1 £( 7 \ 1$ ? 1 !-\ 140 

'שלישרל ( 1163 -״ 0113 ), הרקה תכופה של צואה; היפוכו — עצירות. 

בהעדר אמות־מידה תקניות לגבי תכיפות היציאות הממו¬ 
צעת ביום באוכלוסיות שונות, ולאור טווח-השינויים הגדול בהרגלי 
היציאות בקרב בני-אדם שונים, אין הגדרת הש׳ אחידה, אלא 
מותאמת לכל חולה, תוך התבססות על הכרת פעולות־המעיים הרגי¬ 
לות שלו, ש׳ ח ר י ף הוא ממצא שכיח ומקורו עפ״ר בזיהום פעיל 
במערכת־העיכול. לעתים נגרם הש׳ בתגובה לרעלנים (ע״ע רעל) 
המצויים במזון המעוכל, או שהוא ביטוי לתגובות־לוואי בעקבות 
שימוש בתרופות שונות. חום, הרגשה כללית רעה, חוסר תאבון, 
ולעתים בחילה יהקאה, מרמזים על תהליך דלקתי במעי הדק. ש׳ 
חריף הוא עפ״ר מימי, ובבדיקת הבטן ניכרת רגישות כללית, ללא 
ממצא ממוקד, ש' חריף, הנגרם ע״י נגיפים, נמשך 2 — 3 ימים, וחולף 
בהדרגה. במקרים אלה, אין הצואה מכילה תאים דלקתיים או דם. 
לעומת־זאת, במחלות דלקתיות שמקורן במעי הגס. ניתן למצוא 
בבדיקתיהצואה תאים לבנים (ע״ע דם), ולעתים ניתן לגלות את 
החידקים מחוללי הש׳. או טפילים הגורמים לו (ע״ע אמביאזיס). 
כיום ידוע, שאחד ממנגנוני חש׳ נעוץ בהפרשודיתר של נוזלים מן 
המעי הדק בתגובה לרעלנים המופרשים מחידקים מסוימים, כגון 
חידק החלירע (ע״ע). הצואה המימית התכופה המלווה מתלה זו 
מקורה בהפרשת הנוזלים האמורה. החידק מחולל הדיזנטריה 
(סלמונלה! ע״ע זהום, עמ׳ 625/6 ) — חודר מבעד לרידיה־הקיבה, 
וגורם לתגובה דלקתית ולהתכייבות השכבה הפנימית של הרי¬ 
רית. צורה מיוהדת של ש/ שמהותו לא הובהרה, מופיעה אצל 
תיירים המגיעים לארץ זרה ולוקים בש׳ גם כאשר הרגלי אכילתם 
ותפריסם הקבוע אינם משתנים. לעתים מהווה הש׳ החריף סימן 
מייצג, או מבשר, למחלה כרונית במערכת־העיכול, כמו אנטריטיס 
אזורית ( 1115 ־ 60161 !□ססי^ס•! — המחלה ע״ש קרון 1156356 ) 5 י 0 ו 001 ), 
או דלקת כיבית של המעי הגס ( 0011115 6 ׳\ 311 ז 106 ט), המאופיינת 
בש׳ מימי־דמי תכוף, ולעתים — בפגיעות במערכות שמחוץ 
למערכת־העיבול (ע״ע מעיז קיבה). ש׳ כרוני ממושך מחייב בדיקה 
מדוקדקת, שכן לבד מן האפשרות שהוא מבטא מחלה כללית, או 
מקומית, קשה, הוא טומן בחובו סכנה רצינית לירידה ניכרת במשקל, 
לתת־תזונה ולהיחלשות כללית. ש׳ חריף ותכוף, ואף ש׳ כרוני, 
עלולים לגרום לצחיחות, בשל אבדן ניכר של נוזלים (זו הסכנה 
העיקרית בחולירע, למשל). מצב זה מחייב תיקון מיידי של משק־ 
המים ושל האלקטרוליטים בגוף (נתרן, אשלגן וכיו״ב, וע״ע נוזלי 
הגוף באדם, עמ׳ 928 ). בין הגורמים לש׳ כרוני גם מצבים אמוציו¬ 
נליים ואלרגיים (ע״ע אלרגיה), וכן מחלות שימחוץ למערכת־ 
העיכול, כמו יחר־תריסיות (ע״ע הפרשה פנימית; תריס, בלוטת 
ה־), שחפת (ע״ע) ומחלות ממאירות של מערכת הלימפה (ע״ע), 
לייפת כיסתית של הלבלב (ע״ע) ותסמונת הספיגה הלקויה, המת¬ 
בטאת באי־יכולת לעכל כראוי את אבות־המזון (ע״ע עכול). בין 
האמצעים הפשוטים והיעילים לאבחנת סיבת הש׳ — תרבית־הצואה 
לזיהוי הידקים או טפילים, ובדיקת תכולת־הדם בה. לצואה דמית 
השיבות אבחנתית רבה: הדם עלול להיות טדי — בצבע אדום־ודוד; 
אם מקורו בדרכי־העיכול העליונות הופך צבעו לשחור, ומכאן 
השם ״שחרה״ ( 0161603 ). אם אין האבחנה ברורה לאחר בדיקת־ 
היסוד, ניתן לבצע בדיקות נוספות, כגון צילומי־רנטגן של מערכות־ 
העיכול התחתונות והעליונות, וכן אפשר לערוך בדיקה חזותית של 
דרכי־העיכול באמצעות מכשיר אופטי מיוחד, המוחדר דרך פי 
הטבעת — רקטוסקופיה. 

ד 


יו. מי. 




0$ , $מ 1 ו 1 (יוד ,ס^ס^יס; לאט' מסנמסחל אנג׳ 03100 ), 

כינוי מיוחד שניתן לאלוהות, לאדם, לבע״ח, למקום- לדומם, 

למוסד, ליצירת־אמנות וכיו״ב, כדי להבדילם מאחרים. להלן יידונו 
בעיקר שמות של בני־אדם ומקומות. הקיצורים; ש״ = שמות! 
ש״פ = שם פרטיי ש״ פרטיים; ש״מ = שם־משפחה, שמות* 
משפחה. 

ש" ו ש ״מ, עם׳ 1006 ! ביוון העתיקה, עט׳ 1007 ז ברומא, עמ ׳ 
1008 ! ש״פ באירופה, עם׳ 1008 ; ש״מ באירופה, עמ׳ 1009 ! בתור¬ 
כיה׳ עם׳ 1010 ; יהודים. ש״ במקרא, עם׳ 1010 ; במקורות חוץ* 
מקראיים, עם׳ 1011 ! בתקופת הבית־השבי ובתלמוד, עבד 1011 ; ביה״ב, 

עם׳ 1011 ; בספרד. עמ ׳ 1012 ! הש" בעת החדשה: אוסטריה, עט׳ 
1012 ; רוסיה, עם׳ 1012 ; צרפת, עם׳ 1012 < פרוסיה, עם׳ 1012 ; ש״מ 
יהודיים במזרח־אירופה, עם' 1013 ; ש״מ בהונגריה, עם׳ 1013 ! באה״ב, 

עם׳ 1014 ! ש״ם בא״י, עם׳ 1014 ; שינויי ש״מ בא״י, עמ׳ 1014 ! מקומות 
ואתרים, עם' 1015 ; מחקר וכ״ע, עם , 1016 . 

ש"פ של בני־אדם נודעו בכל התקופות ובבל החברות. את 
הש׳ נותנים לילד — בד״כ הוריו — סמוך להולדתו ; יש גם החלפת 
ש״ בגילים שונים ומסיבות שונות. בחירת השם מושפעת — בעיקר 
משלהי התקופה העתיקה ואילך — מהנוהג, האפנה או המסורת 
המשפחתית. בד״כ יש ש" שנתייחדו לזכרים ויש שנתייחדו לנקבות. 
ויש שההבחנה מתבטאת בסיומת־השם בלבד; בעברית, במיוחד 
החדשה, סיומת -ה או -ית לנקבה (כגון: דניאל, דניאלה; ירון, 
רון, רוני, רונית); ביוו׳ *>-, ? 0 -, ;ף- ו * 10 - לזכר. ח- 
"ו-, "ס*־, 0 >- וכיו״ב — לנקבה; בלאט׳: 115 - לזכר ו 3 - לנקבה; 
הסיומור. הלאטיניות נתקבלו בלשונות הרומאניות (ואחרות) 
בצורת ס- ו 11 - לזכר, ו 3 - לנקבה; בצרס׳ ש- לנקבה; בלשונות 
הסלאוויות חדרה הסיומת 3 - לנקבה גם לשה״מ, בצורות שונות. 

ש״מ. כל־עוד מצומצם היה מספר בני־האדם, שנזקקו — בגלל 
מגעם הקרוב — למלאי־ש" מסוים, אפשר היה לזהות כל אדם ע״פ 
שמו "הפרטי". עם התרבות האוכלוסין, התפשטות ש" דומים בשטחים 
נרחבים והתפשטות הנוהג לבחור בש" נורשים או מקובלים, היה 
צורך בסימן־הבחנה נוסף, שישייך את האדם למשפחתו. העברים 
(ויהודים אשכנזים עד המאה ה 18 ) נזקקו לצורך זה בעיקר לשם 
האב (״פלוני בן פלוני״); הערבים — גם לשם האב (עמר אבן אבי- 
רביעה [ע״ע; ושם דוגמות אחרות]) וגם לשם הבן־הבכור (אבו 
דאוד). ניצני שה״מ הופיעו אצל היוונים בתקופה העתיקה׳ ש״מ 
סדירים היו לרומאים, ומאז יה״ב נפוץ — באירופה ובכל העולם — 
השימוש בש״מ הנורשים מאב לצאצאיו. אשה הנישאת מקבלת 
עפ״ר את שה״מ של בעלה (בארצות אנגלוסכסיוח, בצרפת ובהונ¬ 
גריה — אף את שמו הפרטי [בד״כ לצרכים רשמיים]; האשה ניכרת 
ע״פ הקידומת. 5 ־^ 1 , 43(131x10 *, או הסיומתסס-). באנגליה (במשפחות 
מיוחסות) יש שמצרפים את שה״מ של הבעל ושל האשה לש״מ 
כפול, המתקיים לדורות (למשל: סקויל־וסם (ע״ע] — מהמאה ה 18 
ואילך). בספרד נוהגים לצרף את הש״ של הבעל ושל האשה — ע״י 
מלית־החיבור ע או בלעדיה — לשם כפול, המתקיים בד״כ רק בדור 
צאצאיהם (גרסיאה לורקה; ח׳וסה אורטגה אי גסס היה בנו של 
ח׳וסה אורסגה מוניה). יש מקומות (כגון ישראל), שבהם האשה — 
במיוחד אם היא אישיות ציבורית — מצרפת לשה״מ שלה את שה״מ 
של בעלה, אך אינה מורישה את שמה לצאצאיה. במשסר הקומוניסטי 
בצ׳כוסלובקיה רשאים הזוגות הנישאים לבחור בשה״ם של כ״א מהם. 

יוון העתיקה. הש" היווניים היו מורכבים עפ״ר משתי תיבות 
בעלות משמעות חיובית (?ן^*- 1 ק 116 י ״נודע מסביב״; 
"סוגדרואי"); כך גם היה הנוהג בלשונות הודדאירופיות אחרות 
(רוסית: ולאדי־מיר: גרס׳: זיג־פריד (ר׳ להלן]). אד היו גם ש" 
לא־מורכבים, כגון אגאתון (-טוב). עושר הלשון היוונית אפשר 
המצאת ש״ מיוחדים לכל יילוד; אך בכ״ז היו חזרות, מהן מקריות 
ומהן מכוונות. רווח, למשל, הנוהג לקרוא ילד ע״ש סבו (- 0 קק 3 < 1 
13 מדל 0 ). כך נקרא פיסיסטרטוס (בקירוב ,.משכנע־צבא״; או: ,.לוחם- 


בשכנוע״) ע״ש כמה מאבותיו, שהראשון בהם היה — לפי המסורת 
— בן מלך פילוס בימי מלחמת טרויה. ביוון רווחו גם ש" ת א ו¬ 
פוריים (ח 0 ^ 1 ז 10 {ק 0 ^ס), שהכילו שמו של אל, וביטאו דבקות 
באותו אל וציפיה לחסדיו. באתונה עד שלהי המאה ה 5 לפסה״נ היו 
רק 6,5% מהש״ הידועים לנו ש״ תאופוריים; עד 30/29 לפסה״נ — 
מתוך 16.000 ש״ 15.6% היו ש" תאופוריים, ובתקופה הרומית 
והביזאנסית — 30% . תחילה הופיע שמו של אסקלפיום ברוב הש" 
התאופוריים (כגון: אסקלפיאדס ן״בן אסקלפיוס"]); אח״כ — שמו 
של זאוס (דיוגנס (״בן זאוס״]), אח״כ — שמו של אפולון(אפולודורום 
]״דורון של אפולוך]; ולבסוף — שמו של דיוניסום (דיוניסיוס). עם 
חדירת הפולחנות המזרחיים הופיעו ש" כגון איסידורוס ("הדורון של 
איסיס״). עם הופעת הנצרות הופיעו ש״ מונותאיסטיים — כגון 
תאודורוס (״הדורון של אל״; מקביל לש" העבריים מתתיהו ונתנאל, 
אך גם ל 3113 ן>־ 3 ״ 01 ס בהודית עתיקה [מתאודורוס נגזר השם העברי 
הביניימי טודרוס]), — ושמות קדושים (דמטריום [בצורה פרדוב* 
סאלית: "חסיד האלה הפגאנית דמטר"]). 

כדי להבחין בין אנשים בעלי ש" דומים נהגו לציין את שם האב 
ביחסת־הקניין (גניטיוום) — פעמים בצירוף המלה ? 016 (= בן). 
ע״ס שירו של סימונידס (ט 149 ) מסר קאסמילוס, אלוף־האגרוף, את 
פרטיו האישיים כך: 06100 <)' . 6£ ! 1 1 ) 01 מד 1 נ 00 ק 70 מע£ ,;) 0^0X0 ))^! 
("קאסמילוס בן אואגורום ["טוב-הדיבור"], אלוף־אגרוף במשחקים 
הפיתיים [בדלום], איש־רודוס״). משפחות מיוחסות — כגון האלק־ 
מיאונידים (ע״ע) — החלו להתבדל ע״ם שם אביהן (ההיסטורי,' או 
האגדי [צסוחץססקס]. כינוי מיוחד, ע״פ שם האב, ניתן תבופות לאלים 
ולגיבורים קדומים. זאוס נקרא ;>וו 16 /י 0 ק> 1 . או ׳\ש}׳\ 0 ק> 1 ("בן־ 
קרונוס״), ואכילוס (ע״ע) — פלאידס. הסיומות ?ף 6 - (ההגיה כיום: 
-דהיס) ו 00 - מופיעות תכופות גם בש״מ ביוונית חדשה 
(;>ו £0151 ,ג 1£ ויש אף 800 ןז^׳\ 1 ) 10 י [ — בנו של בן 

ייאנם]). 

הרומאים זנחו במהרה את הש" ההודו־אירופיים הדי־רכיביים 
הקדומים והנהיגו ש" פרטיים קצרים ומיוחדים לכל איש (כגון: 
רומולדם, רמוס). בתקופה הקלאסית השתמשו במערכת מורכבת מ 3 
ש״ עיקריים ( 0010103 13 ־ 11 ) , שציינו במדויק את השתייכותו המש¬ 
פחתית של האדם: 1 ) שם פרטי (תשב״סחשהזק); כאלה היו 18 בלבד, 
ואחדים מהם ש״ סידוריים פשוטים: 101115 <) (= חמישי); 50x1115 
(= ששי); 00010115 (~ עשירי); 05111111115 ? (- אחרון; נולד אחרי 
מות אביו), ועוד, את חש״ האלה נהגו לקצר (. 051 ? ,.ס נ .\ 80 ,. 0 ); 
2 ) שם בית־האב ( €01:110 § 000100 ), כגון 001-001111$ (לנשות בית" 
האב היה תכופות שם יחיד — קורנליה [ע״ע]); 3 ) שם*משפחה 
( 008000100 ), כגון 10 ק 56 (סקיפיו [ע״ע]). לש" אלה נהגו להוסיף 
כינוי אישי נרכש ( 38001000 ), כגון: 0311118 ״£^ — לזכר נצחון 
באפריקה; :! 00001310 ("משתהה" [ע״ע פביים]). כינויי*הבחנה 
נוספים היו: 013100 (״קשיש״) ו זסחסמ (״צעיר״) — כאשר שניים 
היו בעלי אותו השם (כגון: סקיפיו; קטר). עבדים משוחררים ובני* 
חסות קיבלו את שם בית־האב של פטרונם; כך היה יוסף בן מתתיהו 
(ע״ע, עמ 7 683 ) ליוספוס פלאוויוס (ע״ע אספסינוס; טיטוס). 

ש"פ בנצרות. השימוש בשה״מ נעלם עם הנצרות. שכן 
חסידי אמונה זו הסתפקו בשם שניתן בעת הטבילה (מכאן — 
03010 151130 ־ 11 ) 0 [״שם נוצרי״ = ש״פ]). הנוצרים נהגו לתת לבניהם 
ש״ של קדושים, ומשנקבע לוח־הקדושים בשנה (במערב — מהמאה 
ה 2 ואילך), נתנו לילדיהם את שם הקדוש שב,.יומו" נולדו. מהש" 
האלה: פטרום, פטר, פייר, פיטר, בוטרוס; פאולום, פאולו, פבלו, 
פאול, פול, פאוול, פאל, בולום, יוהנם, הנס, ג׳ובאני, ה׳ואן, ז׳ואאו, 
ז׳אן, ג׳ון, יאן, איוואן, יאנוש; סטפאנום,' שטפאן, אסיאן, אסטבאן, 
סטיוון, סטיפאן, אישטוואן; מאריה, מארי (בארצות קתוליות: גם 
ש״פ שבי לגבר), מרי. נתפתחו גם ש" נוצריים מיוחדים, שלא היו 



1009 


ש:. שמות 


1010 


קשורים בשמות קדושים, כגון: בנדיקטוס, בנדטו. בנראה ("ברוך"; 
ע״ע שפינוזה)? דזידריוס, דזידריו, דזירה, דדה ("המייחל" ולגאו¬ 
לה])? רנאטום, רנאטו, רנה ("נולד 'מחדש"), גם ש״ם עבריים 
מהמקרא חדרו לשימוש! כך, למשל, נקראו שניים ממלכי הונגריה 
הראשונים שמואל (שמו הפגאני: אבה), ושלמון (ש" אלה נעלמו 
שם לגמרי בשל צביונם היהודי, ובדור שלפני־השואה זנחו אותם 
אף היהודים), 

חרף תפוצח חש" ה״נוצריים" לא נכחדו הש" ששרדו מהתקופה 
הפגאנית — זיגפריד (גרמ , : "שלום נצחוך; וע״ע ניבלונגים), 
ולדימיר (רוסית: "מושל־העולם"), ולדיסלו ("שלטון ותהילה"), 
וכיו״ב. 

ועידת טרנטו (ע״ע; 1563 ) חייבה את הכמורה לתת ש" של 
קדושים לנסבלים, וזאת כדי למנוע את התפשטות הנוהג הפרו־ 
טסטאנטי ליטול ש" מהמקרא (אברהם, רחל, שמואל ועוד). ש" 
מקראיים נתקיימו אצל הפוריטאנים, ובין המתיישבים הרא¬ 
שונים בשטחי אה״ב של אמריקה היו רבים שנקראו איברהם (ע״ע 
ליבקולן), איזו־אל (!), מוזם, ארון, סמיואל, רבקה, וכיו״ב (ליישו¬ 
ביהם קראו: ירושלים, ביח־להם, שילה, וכיו״ב). ש״פ אלה נזנחו 
עפ״ר בשל צביונם היהודי, ואף יהודי אה״ב מעדיפים להיקרא בש" 
מקוצרים ובעלי צביון אנגלי, כגון אייב, איירה, מום, סם וסול 
(= סולומון). 

בצרפת, בזמן המהפכה׳ הותר להורים לתת לילדיהם ש״פ 
כאוות-נפשם, ואז ניתנו גם ש" משובים, כגון 1 ז 40 ז 

013165 ("מוות לאריסטוקרטים"). כדי למנוע זאת, נקבע בחוק 
( 1803 ), שאין לתת אלא ש״פ של אישים היסטוריים וכן של קדושים 
הרשומים בלוחות־השנה הנוצריים. ההוראה לא קוימה במלואה; ברם, 
ע״פ חוק זה מונעים פקידי־המרשם הצרפתים, למשל, מתן ש" ברסו־ 
ביים ליילודים — מחשש לתחיית הלאומנות הברטונית. 

ש"מ. כדי להבחין בין בני־האדם רבים שנקראו באותם ש", 
החלו לציינם — מהמאה ה 11 ואילך (באיטליה: מהמאות ה 8 —ה 9 ) 
— בש״מ, בתי־האצולה היו הראשונים שאימצו נוהג זה, והם החלו 
לציין את מוצאם ע״פ מקום אחוזת־המשפחה שלהם ; לפיכך חיו רוב 
שה״מ של האצילים בעצם ש״ של מקומות (כגון: 5 ״ 163 ז 0 ־ס — 
שמה של משפחת הנסיכים מאורלאן). בצירוף הש" הוקדם השם 
הפרטי, אח״כ באה התיבה ״מך׳ (, 16 > ,ת 3 ע , 211 111101 תג״י ,תס־ן ׳ 0£ 
013 , 0161 , 361 > . 011 ,?> , 0111 ), ולבסוף שה״מ [וע״ע אצילים. עמ׳ 492 ]. 
בארצות סלאוויוח ציינו את המוצא בסיומת -סקי (כגון סלבייסקי, 
וישינסקי), ואילו בהונגרית — בסיומת הארכאית ץ- (ללא-אצילים: 
!-; ההבחנה הותרה גם במשטר הקומוניסטי כשריד היסטורי. לעומת־ 
זאת בוטלו שמוח־הלוואי [ע״פ מקום־המגורים] ותארי־האצולה. 
ור׳ להלן יהודים). בשל מבנה הלשון בהונגרית הוקדם שה״מ לשה״ם 
(למשל: 101031 . כדמוקראט ויתר יוקאי על הסיומת ץ- וגם על 

שם־הלואי שלו [לאצילים הונגרים היו בד״כ ש״מ כפולים]; על 
השה״ם מור — ר׳ להלן׳ יהודים). גם ה ס י נ י ם מקדימים את שד.״מ: 
בנו ויורשו של צ׳יאנג קי־שק נקרא צ׳יאנג צ׳ינג־קוא(. ברוסיה 
משמש שה״מ לצרכים רשמיים בלבד, והאדם נקרא בפי מקורביו 
בשמו הפרטי ובשם אביו בלבד, בסיומת -ויץ , (או: -איז׳ { -ונה — 
לנקבה). כך, למשל- פנו מקורבי לנין אליו לא באל לנין, או אוליאנוב 
(לפני שינוי שמו), אלא כאל ולדימיר איליץ׳ (והשף צירופי הש" 
של משפחת טולסטלי המסועפת (ע׳ ערכיהם). בצ׳כית מופיעה 
בשה״מ של בשים (גם רווקות וגם נשואות! והשד לעיל) הסיומת 
¥3 ס-, ואילו בפולנית וברוסית הופכת הסיומת 5101 - ל 5103 - בש" 
של נשים (השד: אידה קמינסקה; וילנסקי — וילנסקה). 

את נוהג האצולה חיקו גם האזרחים האחרים, והם אימצו להם 
ש״מ — לעתים ע״פ מקצועם (למשל: £00515 ,; 416 ) 8 * £1 , 031:101 
[= עגלון]), מו$אם, או שם אביהם (פאטרונימיקין! בספרדית — 


בסיומת 02 -: 00023162 [= בן גרבסאלר]; 11062 ־ 31 ]^ [= בן מארטין]? 
באירית — כקידומת ' 0 : ■ 1 סמ 0 סס י ס ,?סחתססיס; בסקוטיח — 
בקידומת 30 !\: ץ 10£3 *ז , 1300111130 ^ 1 > 031 ססס 13 * 1 ? באנגלית ובל¬ 
שונות טאוטוניות אחרות — בסיומות 500 ־, 500 -, 5 -: 1 ( 1150 ־ 1431 , 
מ 6 צזס 1 .> 0 \ 531105,1 [■- בן הרי; בן אנדר; בן כרנהארד; על הסיומת 
הגרמנית 50110 - ר׳ להלן יהודים]; בהונגרית — בסיומת £1 -; 61011 ? 
[לאצילים בסיומת ׳<££-: ׳ל 31££ ?. ההבחנה נותרה גם במשטר הקומו¬ 
ניסטי]). את אימוץ שה״מ החישו גם צרכי־רישום; ועידת טועמו 
( 1563 ; ור׳ לעיל, ש״פ) חייבה רישום שמות הנטבלים, הוריהם 
והורי־הוריהם. את הנוהג הזה אימצו גם הפרוטסטאנטים, ובכך 
הוחשה תפוצת שד,"מ באירופה הנוצרית (בצפון־מערב גרמניה 
הושלם תהליך זה רק במאות ה 13 —ה 19 ). 

בתקופת הרנסאנס וההומאני ז ם נהגו סופרים והוגים לאמץ 
ש״מ לאטיניים ויווניים לא־מסרתיים — סקליגר (לאט׳; "נושא־ 
סולם״ — בשל התייחסותו של משפחת האצילים האיטלקית 00113 
80313 ), ארסמוס (ע״ע; ושם מקור שמו), מלנכתון (יוד: "אדמה 
שחורה״; ע״פ שמו המקורי 312611 ^ 5011 ), רגיומונטנוס (ע״ע; ושם 
מקור שמו), וכיד׳ב. 

מאירופה נפוץ השימוש בש״מ בכל האזורים שאירופים התיישבו, 

או שלטו, בהם. ביפן היו רק לאצילים ש״מ, והשה״ס שונו עם 
הגיע הצעיר לבגרות. במסגרת הרפורמות של תקופת ״מיג׳י״( 1870 ; 
ע״ע יפן, ענד 136/9 ) חויב כל יפני לבחור לו ש״מ (עפ״ר נבחרו 
שמות מקומות) ולהחזיק בש״ם יחיד בל ימיו. האחרונה באימוץ 
שה״מ היתה תורכיה. במהלך המערוב שהנהיג כמאל (ע״ע, עם׳ 
892 ) אתאתורף כ 1934 , חויב כל תורכי לקבל ש״מ: כמאל עצמו 
נקרא "אבי-התורכים". לש״מ קיימים שיוו צורה תורכית. הש" הער¬ 
ביים הוסיפו לשמש ש״מ — אד בחגיה ובכתיב תורכיים: 150101 
במקום עצמת (באי־הגיית אות גרונית ובהשוואת ם׳ וצ ׳ ט׳ ות׳); 
501010120 במקום סלימאן; וכיו״ב. חודשו גם ש״פ של גיבורים 
תורכים קדומים (כגון טי־מור). מחמת הצירוף של ש״פ ערביים וש״מ 
תורכיים התהווה ״פער״ בצליל חש״: בש״פ נדירות התנועות 6 י 1 ! 
(שאינן בערבית), ואילו בש״מ (ע״פ אפיה של התורכית) הן שכי¬ 
חות: .>! * 13101 £ 02031 , 111000 150101 , 11110 קס£ 031 ? 1 ) 1611100 ^ 

(עד 1934 : ס[ 010231 !נ[ס£ [־בן קפרילי]), ! £0001 3211 ?. וע״ע 
תורכיה, היסטוריה. 

יהודים. במקרא מופיעים תהילה ש״פ בני תיבה אחת או 
שתיים, ומובנם ברור בד״כ; אדם (שם כללי לגזע האדם), חוה 
(= חיה; ״אם כל חי״), מתושלח (= איש־הנשק), נח, שם, יצחק, 
יעקב. למתן הש" נתלווה תכופות הסבר ("מדרש־ש") שלא־תמיד 
קלע לעיקר האטימולוגי(כגון: קין;קניתי; שמואל — "מה׳ שאלתיו"). 
חלק מהש" האלה מתפרשים בימינו ככינויי־חיבה מקוצרים 
0 ס 1151111 סססתץ 11 ), ששם האל — הרכיב ה ת א ו פ ו ר י ( 10 ־ 1101 ^ 11100 ) 
— הושמט מהם (יצחק אל — כלו/ ישמח האל ויביט בפנים צוחקות). 
ב מ זר ה הקדום כולו (וגם ביוון) רווחו ש" תאופוריים, כגון 
רעמסס, שלמנאסר, סנחריב, נבוכדנאצר, נבוזראדן (ע׳ ערכיהם; 
ושם פירוש הש"). במקרא ניכרת מעיו החפחחות בש" התאופו־ 
ריים■ תחילה הופיעו ש" המכילים את התיבה "אל", בתחילתם או 
בסופם ׳. ישמעאל, ישראל (במקום ״יעקב״ — שם בלתי־מורכב), 
אליפז, ועוד רבים. בדור יציאת־מצרים שכיחים הש" המכילים את 
הרכיבים התאופוריים שדי וצור: עמישדי, שדיאור, צורישדי, 
פדהצור ("צור" היה גם שם נכרי [ר׳ במד כה, טו; וע״ע שמאל) 
ועוד. הרכיב העברי הנגזר משם־הוי״ה (יהו-, יו- יהו, -יה, 
-יו) היה נפוץ כישראל מדורו של יהושע ואילך; יהושע עצמו 
נקרא תחילה הושע, ומשה נתן לו את שמו החדש (במד׳ יג, טז; 
ואפשר שהדבר קשור בגילוי השם ה׳ למשה), טיבו של השם 
"יוכבד" אינו ברור. בחרסי ערד (מימי הבית־הראשון) נתגלתה עדות 



1011 


שם, שמות 


1012 


לריבוי הדרגתי של הש" המכילים את שם־הוי״ה, ומימי יאשיהו 

ואילך היו ש" אלה הרוב (אפשר שהשינוי מ״אליקים" ל״יהויקים" 

[מל״ב כג. לז] הושפע מאפנה זו). בני־ישראל נקראו גם בש" של 

אלים זרים, כגון ענת (שמגר בן ענת): והרכיב הזה עוד היה ידוע 

ליהודי יב (ע״ע, עמ׳ 118 : וע״ע ענת [בישראל כיום "ענת" הוא שם 

נפוץ לנקבה]), בתקופת השופטים, וגם אה״כ, נודעו גם ש" שבהם 

התיבה ■״בעל״ (ע״ע), כגון ירבעל (הוא גדעון: ע״ע, עמ ׳ 284 ). ש" 

אלה הייו "בעיה דתית" בדורות מאוחרים־יותר וע״כ עשו מהרכיב 

▼ 

״בעל״ — "בשת"): ברם, לאחרונה מוצע לראות ברכיב זה, כשהוא 
מופיע בישראל, כינוי לאלוהי־ישראל (השר: ישוי [-- אישין; 
שמ״א יד, מט], הנקרא גם אשבעל [- אישבעל: דה״א ח, לג: ועוד] 
וגם איש בשת [שנדב ב, ח; ועוד]). ש" דומים רווחו אצל הפני־ 
ק ים והפונים — אתבעל (-את 1 בעל), חניבעל (-חגנבעל), 
הסדרובעל (=עזרובעל), וכיו״ב. 

גם במקרא ניתנים מקצת השה״פ לשני בני־אדם, או יותר (כגון 
אחיה, אחיו). כדי להבחין בין אישים בעלי ש״ זהים — וגם בדי 
להדגיש את הייחוס — נהגו להוסיף לשמו של אדם את שם אביו, 
ואף את שם אבי־אביו (כגון שפן בן אצליהו בן משלם: אחיקם בן 
שפן: גדליהו בן אחיקם), ולאשה — את שם בעלה (דבורה אשת 
לפידות [ו]; אביגיל אשת נבל הכרמלי). יש שציינו אדם ע״ם מוצאו, 
או ע״פ מקום־מושבו(נבל הכרמלי, אחיה השילוני), ויש גם התחלות 
של ציון ש״מ. כגון יואש אבי־העזרי (ממשפחת אביעזר: אך גדעון 
בנו נקרא — "בן ידאש")! 

במקורות חוץ־מקראיים (חותמות, כתובות) מימי הבית־ 
הראשון נתגלו כ 900 ש״פ, מהם כ 200 שאינם במקרא. בחפירות 
כנתלת עג׳רוד בסיני נתגלתה ( 1975/6 ) כתובת על אגן־אבן — 
״לעבדיו בן עדנה בךך הא ליהו[ה]״. בכתובת זו - ובכתובות 
אחרות שנתגלו שם — נזכר שם ד׳וי״ה לראשונה בתעודה 
ישראלית (המאה ה 9 ז מאותו הזמן בקירוב גם האזכור של שם הוי״ה 
במצבת מישע [ע״ע]). מכתובת זו יוצא, כי עדנה ועבדיה — הנזכרים 
במקרא כשרי יהושפט (דה״ב יז, ז, יד) — היו אב ובנו. ב 1978 
פורסמו שלוש החותמות הראשונים, שהיו שייכים לאישים הנזכרים 
במקרא: "לברכיחו בן נריהו הספר" ס־ברוך בן נריח): "לירחמאל 
בן המלך׳ (השר: ירמ׳ לו, מ); "לשריהו [בן] נריהו" (השר: שם, 
נא, נט). 

בימי ה בי ת ־השני נמשכה המסורת המקראית של מתן ש", 

אך גם החלה חדירתם של ש״ זרים — תחילה פרסיים (ששבצר) 
ואח״כ יווניים. אחדים משליטי בית־חשמונאי נקראו בשני ש״ — 
אחד עברי ואחד יווני: יוחנן הורקנוס (הירקאנוס [ע״ש הירקאניה 
שמדרום־מזרח לים־הכטפי]), יהודה אריסטובולוט (=־ בעל הרצון 
הטוב), שלומציון אלכסנדרה (בקירוב: אשת־מגן), ועוד. משפחות 
מיוחסות החלו להזדהות בשמותיהן: בית חשמונאי, בני טוביה (ע׳ 
ערכיהם: וע״ע אצילים, עמ׳ 503 ). 

בתקופה זו החלו לחזור לשימוש ש" קדומים נכבדים, כגון יהודה, 
שמעון ושאול (גם בחותמות מימי הבית־ד,ראשון נמצא: "שאל"), 
אך שום יהודי לא נקרא משה, אהרן או דוד (ש" אלה חזרו לשימוש 
רק ביה״ב). ע״פ זה נקבע, כי אהרן הכוהן, שקבר את "אחרון 
החשמונאים" (לסי השערה מוטעית) בירושלים, בימי הורדוס (ע״פ 
כתובת שנתגלתה בגבעת־המבתר) — שומרוני היה. 

בתקופת התלמוד חזרו לשימוש עוד ש" קדומים, כגון לוי, 
יוסף (=יוסי) ושמואל. התרבו ש" ארמיים ודמויי־ארמיים, כגון 
עקיבא. אבא, הונא והמנונא, וגם ש" יווניים שלבשו צורה עברית: 
ורדימון (; 0 ^ף 68 ק £6 [מילולית: רחבעם]), אבדימי (;>ט 11 ף £08 
[שטוב עמו]) ודוסתאי (;*) 136 ז> 40 [מילולית: מתנאל]). 

ב יה "ב שימשו ש״פ עבריים, תכופות בשינוי־הגיה, כמנהג 


המקום: כך, למשל. בארצות הערביות היה אברהם לאפרהים ודויד 
לדאוד. תכופות היו ליהודים שני ש״פ, אחד עברי ואחד לועזי, שהיה 
ביניהם קשר מסוים, כגון: אלעזר—מנצור, יפת— חסן, אליקים — 
אנסטזיוס, מתתיהו — דיאדוני (שתתססס^ס), יחיאל — ויוואנט 
( 1 תב^\), חיים— ויטל שם ספרדי זה היה אח״כ לשם־ 

משפחה [ע״ע ויטל]). ש״ נפוצים לנשים היו: מסעודה וסולטנה — 
בארצות דוברות ערבית: אספראנזה (=־ תקוה) וגראציה (=חן 
וחסד) — בארצות דוברות ספרדית. בארצית דוברות ערבית נטלו 
להם יהודים כינויים ע״פ מקום־מושבם; כגון, ר׳ יצחק אלפסי (ע״ע, 
וע״ע דוד אלפסי), שישב בפאס. ור׳ סעדיה (ע״ע) גאון, הנקרא 
אל־פיומי. ר׳ יחיאל מפריס, מנהיג יהודי צרפת במאה ה 13 , נקרא 
בפי הצרפתים ע״ש מקום־הולדתו. 

שה״מ החלו רווחים בספרד. השם בנבנשתי (ן 1 ]* 1 מש׳\ח־><£ 

; 151 ת 0 נ 1 תנ>< 1 \. , 151 ׳\נזש 8 ,שן;! 1 מ 6 ׳,\ת 1316 [בקירוב: ברוך הבא]) כבר 
נודע במאה ה 11 . ש״מ נפוצים אחרים היו: אסטרוק (= איש אסטדריה 
שבספרד: השם נפוץ גם בדרום־צרפת [ע״ע אסטריק]), אלבו (ע״ע; 
או עלבו [לבן]), אלברצלוני, אבולעפיה (ערב׳: אבי־הבריאות), 
אזולאי (מספרדית: צובע בכחול [ 3201 = כחול] — ע׳ ערכיהם). 
יהודים מיוחסים. שהשתבחו במוצאם מבית־דוד, נשאו את התואר 
״הנשיא״ (ע״ע אצילים, עמ ׳ 504 ), ואילו אחרים — את תואר־ 
הכבוד הספרדי ״דוך (מלאט׳ 115 ת 11 ה 10 > = אדון [ע״ע אברבנאל; 
נשיא, דון יוסף]). מאות שנים שימרו יהודי ספרד את זכר עיר־ 
מוצאם שמלפני הגירוש; כאלה הם הש" אלקלעי, טולדנו, סרגוסטי, 
קורדוברו, ועוד. גם לחלק מיהודי איטליה ש" ע״פ מוצאם (כגון 
לוצטו, די מומה, פדואה). 

היהודים האשכנזים השתמשו בד״כ בשמם הפרטי ובשם 
אביהם (פלוני בן פלוני), ולעתים גם בש״מ, ע״פ מוצאם (גינצברג, 
הורוביץ, רפפורט), האימוץ הכללי של ש״מ — מהמאה ה 18 ואילך 
— בא בלחץ השלטונות. יוזף 11 (ע״ע). שליט אוסטריה־הונגריה, 
חייב את יהודי ממלכתו — במסגרת תיקוני־המינהל שלו( 1780/7 ) — 
לבחור להם ש״מ גרמניים "ע״פ המבטא הגרמני והנוצרי"; אך 
נאסר עליהם להשתמש בש" של משפחות גרמניות ידועות. בגאליציה 
ניצלו השלטונות עניין זה לסחיטת־כססים; את שה״מ חילקו לסוגים 
אחדים, ואלה נמכרו במחירים שונים. היקרים־ביותד היו ש" של 
פרחים ומתכות יקרות, כגון רחנ^ל (=-עמק הוורדים), בלומנקרנץ 
(= זר־פרחים), גולדשטיין (= אבן־פז), גולדברג (= הר־פז: ש״מ 
נפוץ בישראל), וביו״ב; זולים־יותר היו הש" שנחשבו פשוטים, 
כגון שטאהל (=פלדה), אייזן (=ברזל), אייזנפרג ו-הר־ברזל); 
וחינם ניתנו ש״ של בע״ח, כגון הירש (= צבי), אוקס (= שור) 
ופוקס (=שועל), ושמות־תואר, כגון גרץ (=ירוק), שוורץ 
(=שחור), קליין (=קטן), עוד הורה יוזף ח ליהודים ( 1787 ) 
להיזקק לש״ם מקראיים בלבד. שינויי־שם אושרו רק למתנצרים, או 
לאותם יהודים שהשיגו הסכמה קיסרית. 

■ברוסיה חויבו היהודים ב 1804 לרשום בתעודות הרשמיות את 

שה״מ הנורשים ־, הדבר היה חשוב־במיוחד מ 1844 ואילד, משנרשמו 

* 

היהודים ברשימת תושבי הערים. ב 1850 נאסר על יהודים לשנות 
את שה״מ שלהם אף במקרה של המרת־דת. 

בצרפת חייב השלטון הנפוליוני ( 1808 ) את היהודים לבחור 
בש״מ (וגם בש״פ קבועים) תוך 3 חדשים מיום פרסום הצו; לגבי 
שה״מ ניתן חופש־בהירה, אך נאסרו ש" של משפחות ידועות, וכן 
נאסר לבחור בש" מקראיים כש״מ■ שה״מ של היהודים הספרדים 
הותאמו בקלות למבטא הצרפתי (כגון אסטריק [ר' לעיל]), והיו גם 
שהוסיפו לעצמם כינוי שציין את צרפתיותם (כגון אחד מאבותיו 
של רוה״מ מנךס״פרנס). יהודי אלזם החלו לבטא את שה״מ הגרמניים 
שלהם בהגיה צרפתית, המטעימה את ההברה האחרונה: בלוך הפך 



1013 


שם, שמדת 


1014 


לבלוק, ריינאך לרנאק ודרייפום לדרייפיס. שינויי־ש" באו בד״כ 
בעקבות התנצרות; (כך, למשל, הפך סרף־בר לדברה (אחד מצאצאיו 
היה רו״מ). 

פרוסיה הלכה בעקבות צרפת, וב 1812 חויבו היהודים לבחור 
ש״מ תוך 6 חדשים; מי שלא עשה כן, עלול היה לאבד את זכות- 
התושב שלו. בחירת חש" היתה חפשית, אד השלטונות רשאים חיו 
שלא לאשרם תוך 8 ימים. שינויי ש" היו טעונים אישור מיוחד. 
יהודים רבים בחרו בש״מ ע״פ מקום־מושבם או ע״פ מקום־מוצאם 
(כגון ברלינר, קניגסבךגר). יש מיהודי גרמניה שבחרו להם ש" ע״פ 
השלט שהיה תלוי על ביתם — רוטשילד (=שלט אדום), שווחד 
שילד (= שלט שחור), וכיו״ב. 

ש "מ יהודיים ב מ ז ר ח ־ א י ר ו ס ה. החקיקות הללו וגם 
כוחו של הנוהג המתפשט גרמו לכד, שלכל יהודי אירופה היו ש״מ, 
ושרבים מהש" האלה היו ש" ג ד מ נ י י ם. סוג חשוב של ש" יהודיים 
היו ה״ש״־ע״פ־האמהות"(חס&מזץמסזז^!!), ובסוג זה נכללו ש" של 
פרחים ואבנים יקרות: בלום (ע״ש בלומה), גולדמן (ע״ש גולדה), 
בין(דבורה), באסווי, באשכים (= בן בת־שבע). ה״ש״־ע״פ־האבוח" 
(נ 01 > 1 ו 1 ז 1 ץו 01 ת 1 ג<*) נסתיימו בסיומת הגרמנית -זון(מנדלסזון, יעקוב־ 
זון), או בסיומת הסלאווית -ביץ׳(מנדלביד, יעקובוביץ/ רביבוביץ׳), 
נפוצים הכינויים בר״ת עבריים: ז״ק (= זדע־קודש), חרל״ם (ע״ע), 
כ״ץ (= כוהן־צדק), ש״ץ (= שליח-ציבור), שו״ב(= שוחט ובודק). 
ש״ נפוצים אחרים הם: כהן, כוהן, כהן, כהנא, כהנוב, כגנוביץ/ לוי, 
לוינזון, לוינשטיין, קפלן (-רב), קלויזנר (= רב של "קלויז"), 
רבינוביץ׳, חזנוביץ׳, קנטור (= חזן), שכטר (=שוחם), שוחט, 
שוחטמן — כולם כינויים למשמשים־בקודש ולבניהם. רבנים, גדולי- 
תורה וסופרים נקראים תכופות ע״פ רה״ת של שמם (בכל תפוצות 
ישראל ובכל הדורות * ר׳ בדפי־הפתיחה של כרך זה, עמ , 19 — 22 : 
ר״ת וקיצורים — ובמיוחד האותיות מ/ ר' וש׳). רבנים מכונים גם 
ע״ש חיבורם החשוב־ביותר ; ה״שאגת־אריה" (ר׳ אריה ליב בן אשר 
גינצבורג); ה״חפץ־חיים" (ר׳ ישראל מאיר הכהן מראדין); ה״חזון־ 
אי״ש״ (ר׳ אברהם ישעיהו _קרליץ), ועוד. 

השח״ם שנפוצו בין האשכנזים במזרח־אירופה הם תכופות ביידית, 

או בצירוף עברי-יידי (השר לשמות הספרדים: עברי־ספרדי): צבי־ 
הירש, דב־בער, אריה־ליב, יהודה־ליב או יהודה־אריה (ע״פ ברא׳ 
מט, טל הצירוף האחרון נפוץ גם ביו הספרדים [והשר בנימידזאב: 
ע״פ ברא׳ מט, כז]). שלמה הפך לזלמן (^ תורכית־ערבית ז סולי- 
מאן) וסניור (= אדון בספרדית) לשניאור, ותכופות הופיעו הצירו¬ 
פים שלמה־זלמן ושניאור-זלמן. 

שינויי־ש״פ. התאמת שמות היהודים לש" שרווחו בסביבה 
כבר ידועה מן המקרא: דניאל ורעיו, חנניה, מישאל ועזריה, נקראו 
בפי הנכרים בלטשאצר, שדרך, מישו ועבד נג 1 , והדסה נקראה 
בפרסית אסתר. ש״ם לועזיים לצד הש" העבריים רווחו בין היהודים 
מאז ימי החשמונאים. 

בשלהי המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 — עם האמנצי¬ 
פאציה ופתיחת האפשרות לקריירה ציבורית ליהודים — החלו יהודים 
לשנות את שמותיהם, במיוחד אם היה אפום של אלה יהודי במובלט. 
תחילה שונו השה״ם: ילד שנקרא מרדכי, או משה, נקרא בשפת 
המדינה מורים, מ 1 ריץ, מור; אברהם נקרא אדולף; ישראל — 
איגנץ או איזידור (ר׳ לעיל, ש״ יווניים); הירש — הוגו; הרצל — 
הוראץ; וכיו״ב. בתהליד זה קיבלו חלק מחש" שנמנו אופי "יהודי" 
כל־כך, עד שש״ כגון מוריץ (בהונג׳: מור), איגנץ, ואחרים — 
שנחשבו לפני-כן לש״ ״אציליים״ — נזנחו ע״י הנוצרים (והשו׳ 
לעיל: ש" פוריטאניים באה״ב), 

שינויי ש"מ. מסיבות היסטוריות היו לחלק ניכר מיהודי 
אירופה ש״מ דומים לש״ שרווחו בסביבתם ; נבדלו בעיקר יהודי 
מזרח-אירופה שהיו בשלטון קיסרי-אוסטריה. בפולניה המתחדשת 


החלו יהודים לכתוב את שמותיהם הגרמניים בכתיב פולני ( 110115 ? 
הפך ל $>[ט£, 10 ^ £105 — ל 1 ! 521£1 ח 1 .^, ועוד כיו״ב). בהונגריה 
היתח הבעיה חריפה־במיוחד מחמת אי־סובלנותם של ההונגרים כלפי 
ש" שצלילם גרמני-יהודי. רק ליהודים מעטים היו ש" הונגריים 
עתיקים (כגון, פרקש [=זאב])! אחרים, ששאפו לקריירה בתחומי 
הפוליטיקה והתרבות, נאלצו לשנות את שמותיהם. ברם, בחירת ש" 
של בתי-אצולה (אף הפחותים שבהם) נאסרה על יהודים, וגם הסיומת 
האצילית ץ- וכתיבים ארכאיים אחרים לא אושרו אלא בתחילת 
התהליך — כגון ץזס&ת!^ (מקודם: במברגר; השה״ם 

הגרמני ארמיו רווח בין היהודים — בד״כ כמקביל לאהרן — או 
במקרה שמשנה־השם עצמו הועלה לדרגת־אצולה (פחות מ 300 — 
עד לדרגת ברון; רוזן יהודי לא היה). יהודים שקיבלו תואר-אצולה 
ושם־לוואי אצילי ע״פ מקום־מגוריהם (כגון (זש* 11 ז 11 שז? 131 ) 01x1 
קס 01 ?) נקלטו בחברה ה״גבנהה" גם מבלי ששינו את שמם. הש" 
האציליים לא נשללו מיהודים אלה אף בשלטון הפאשיסטי, ואלה 
שהיגרו נטלו את הקידומת הגרמנית "פון" (פילים פון פרוידיגר; 
ג׳ון פון נוימן). שינויי-הש" הקיפו חוגים רחבים (ביניהם כמעט כל 
אנשי־הרוח). 

כ א ה " ב, בשל המוצא המעורב של אוכלוסייתה, שררה סובלנות 
כלפי ש" זרים; לכן לא נהגו היהודים לשנות את שה״מ שלהם. 
ואולם, עקב אי־ידיעת השפה ואי־הבנת פקידי־החגירה נתקצרו ושונו 
ש" רבים: הסיומות -סקי ו-ביץ׳ הושמטו, וגם ההגיה האנגלית 
השפיעה. בך התהוו הש" האפייניים ליהודי אה״ב, כגון מורגנסטרן, 
ג׳ייקובסון (במקום יעקובזון), קי (במקום קמינםקי, וכיו״ב), סטון, 
פינקלסטון, ועוד. היהודים מעדיפים ש״פ מסוימים, שאין להם צליל 
נוצרי מובהק (כגון סטנלי, הרי [במקום הירש]; ש״פ אחרים ר׳ 
לעיל; פוריטנים), ונמנעים בד״כ מש״פ של קדושים נוצרים: ג׳ון, 
פטריק, סטיוון, ועוד. 

ש״פ בא״י. עם חידוש היישוב העברי בא״י התעורר הרצון 
לפתח כאן טיפוס יהודי מקורב לטבע, לעבודת־האדמה ולהווי של 
תקופת המקרא. בך חידשו המתיישבים במושבות ש" מקראיים, כגון 
בעז, נעמן, איתן, כרמי, אבשלום, יגאל, תמר, עובד, וכיו״ב. בחירת 
הש״ היתה נתונה לתנודות האפנה; כך הודבקו לבני המושבות הכינוי 
״בועזים״ (או בפי עצמם: ״גדעונים״), ולילדי הארץ בשנות הסד — 
״יורמים״. המשוררת רחל ביקשה לה ילד ששמו — ע״פ אפנת הימים 
ההם — אורי. 

בשנות ר. 40 (בעיקר) ניתנו תכופות הש" חירות. דרור, דרורה, 
דרורית, נמרוד, גאולה ועמליה — כביטוי לכיסופי גאולה ושחרור 
ולשאיפה לתיקון החברה. בעקבות פענוח כתבי אוגרית (ע״ע) 
נכנם לשימוש השם ענת (לנקבה; במקרא, זהו, כנראה, שם זכר); 
זהו גם חיקוי נאה לשם הלועזי אנט (:מ״םס* — שמוצאו מהשם 
חנה). בציבור הרחב מצטמצם והולך השימוש בש" המסרתיים 
(כגון אברהם, יצחק), אך יהודים דתיים עודם מקפידים לתת לילדיהם 
ש״ של קרובים נפטרים, ובעדות־המזרח — גם של קרובים (בעיקר 
סב וסבה) חיים. בני עדות־המזרח הולכים ונוטשים כמה משמותיהם 
הייחודיים, או משנים אותם במקצת (םימן־טוב, נסים, רחמים 1 >רמי], 
מז י ל [>מלי], ועוד [ש" אלה נחשבו למביאי־מזל]). 

ש "מ ב א"י. בראשית ימיו של היישוב החדש לא היתד, נטיה 
לאמץ ש״מ עבריים; שה״מ של שרידי היישוב הישן ושל המתיישבים 
הראשונים (ריבלין, ייבין, ילין, פרומקין ועוד), נחשבים לש" מיו¬ 
חסים, ואין מעבךתים אותם. לחלק מהיהודים ממוצא ספרדי היו ש״מ 
עבריים זה דורות (ששון, מיוחם, סיון [= חיוני], ועוד), ואילו האש¬ 
כנזים החלו להחזיר לעצמם את שמותיהם העבריים המקוריים 
(מרגוליאס הפך למרגליות; לפידם — ללפידות; שפירו לשפירא). 
תנועת עבדות שה״מ נתעוררה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה 
הזאת ("העליה השניה"); בין מעבדתי שח״מ הראשונים היו אליעזר 


1015 


שם, שמות 


1016 


בדיהודה (פרלמן), ויצחק בן־צבי (שימשלביץ) ודוד בן־גוריון 
(גרין). המגמה הגיעה לשיאה עם הקמת המדינה, ואז החלו כל ראשי 
היישוב (כגון צ׳רתוק > שרתוק > שרת; בוגרצ׳וב > בוגרשוב > 
בוגר), נבחריו, נציגיו בחו״ל ועוד רבים, לעברת את שמותיהם. 
בשנים האחרונות הואט תהליך העברות; התחדשה הדבקות בש״מ 
מסרתיים (גם כסימן לגאווה עדתית), ולאישי־ציבור, אמנים וסופרים 
שוב אין עניין לשנות את שמם הלועזי. בד״כ נמנעים המעברתים 
מש״ם של אישים בולטים — כגון בן־גוריון ושרת — אך יש 
שנותנים לבניהם מש" אלה כש״פ. 

משינויי־הש" המעניינים; שניאורחלמן רובשוב בחר לו לש״מ 
עברי את רה״ת של שמותיו (שזר [ע״ע]), שהוא גם תרגום מקורב 
של שם־משפחחו הקודם; האחים עדה ויהח־ה־ליב פישמן בתרו 
בשה״מ מימון (ע״ע) בשל התייחסותם לצאצאי הרמב״ם; ישראל 
שרעבי (לימים: שר־הדואר ויו״ר הכנסת) הפך את שם אביו ישעיהו 
(יעיש) לשם משפחתו (שערב היא מקום־המוצא של משפחתו 
בתימן). שני ראשי האצ״ל ותנועת־החירות בחרו בשה״מ מרידוד, 
הנזכר ברומן "שמשוך של דבוטינסקי. נפוצים מאד שה״מ הרפז, 
הר־זהב, ורד, ורדי, פלד. פלדי, טל, רוזן — כולם תרגומים, או 
חיקויי-צליל, של ש" יהודיים נפוצים בגולה. 

את שמות ה מ ק ו מ ו ת והאתרים ( 3 ^ 1 ״ץ 011 כ! 0 ז) חוקר מדע 
הטופונימיה, או הטופונומסטיקה ( 1103 ^ 011001 ^ 1:0 , 13 ךו 1 ץת 0 ק 0 ז). 
בד״כ נורשים שמות המקומות מעם לעם, וכך משתמרים בהם שרידים 
של שכבות לשוניות קדומות. ב א " י זוהו הרבה אתרים קדומים ע״פ 
שמותיהם הערביים, שנתקבלו מהיהודים: גבעון הי תה לג׳יב ; מי־ 
נפתות — ללפתה; מנחת — למלחה; ועוד. בזיהוי שמותיהם של 
אתרים בא״י הסתייעו גם בקובץ־הש" ("אונומסטיקון") של אוזביוס 
(ע״ע). ביוון ובאסיה־הקטנה היוונית היו בתקופה העתיקה 
מקומות רבים ששמותיהם הסתיימו בסיומות -נחום, -נדום, או - 010 ׳ 
-סה (כגון קורינתום, זקינחוס, פרנסום, הליקרנסום, לריסה, לינדוס)! 
אלו אינן מתפרשות ביוונית, וע״פ זה שיערו את נוכחותה של 
אוכלוסיה קדם־הלנית אחידה משני עברי הים־האיגיאי, מקצת הש" 
היווניים נשתמרו — בשינוי צורה — גם בפי התורכים: סמירנה 
היתה לאיזמיר; קיפרום (קפריסין) — לקיברים < ועוד• 

הטופלנומסטיקה חשפה פרטים על לשונם ועל תולדותיהם של 
הקלטים (ע״ע > ור׳ רמיזות שם, עמ׳ 735 ), שישבו במרכז־אירופה 
ובמערבה. ת 30111 ״ 1 נ £1 (שם עץ בקלטית) שבבריטניה היתד, ל-־! £0£0 


10 ^, ואח״כ ל ¥0110 . 1011001 ) £111110 (= עיר על שפת האגם) היתה 
בתקופה הרומית ל 0010013 1001 > £10 , ובאנגלית — ל £10001x1 , 

101105 ) £1X00 (= עיר זוהרת [עיר = 111x10111, !111x105 !]) שבגאליה 
נקראה בלאטינית £11211111111111 ובצרפתית ח״׳ל£. למוסקווה וליישו¬ 
בים אחרים בסביבתה ש״ פיניים ( 10-3 = מים), ומהם נתברר 
שאוכלוסיה אוגרו־פינית נכחה באחור זה קודם לסלאווים, נהרות 
אחדים באירופה נקראים בש״ דומים: £5013 (ספרד), אחר, אחר 
(ע׳ ערכיהם; צרפת, בוואריה), ! ¥53 (בלגיה), 1x013 ! (צ׳כוסלר 
בקיה); מש" אלה לומדים על נוכחות אוכלוסיח הודו-אירופית קדם־ 
קלטית במקומות אלה. 

חלוץ המחקר של תפוצת שמות־המקומות הפניקיים באירופה 
היה ב 1 שאר ( 1599 — 1667 ; ר׳ ביבל׳), ומאז נחשף מוצאם הפניקי 
של שמות־מקומות רבים באפריקה ובדדום־אירופה (ע״ע פניקיה, 
עמ׳ 925 : קרת־חדשת). 

מחקר ה ש׳ נקרא אונומטולוגיה, בארכיון של צרפת ( 4x01111105 
3000 !£ 0 !!) יש שירות מיוחד לבירור ש״ ( 5110 ) 100 0x101x13511 ׳\ 501 ). 
כה״ע העוסקים במחקר־הש״ הם: 3 מ 101 !ס (מ 1950 ואילך); 

' £01 נ 311101 ' י \! 2111 £0^110 1X110X113X10X131 01 0X1011135X1(5110; 8011X320 

3 תטו 5 01 (שני האחרונים מ 1949 ואילך); 05 ת! 3 א הוא רבעון של 

^ 500101 41110X103X1 >5 3X00 (מ 1953 ואילך). 

על משחקי־מלים בש" וש" בדויים; ע״ע אנגרמה. 

ש. מנדלקרן, קונקורדנציה לתנ״ך, ב׳, 1349 — 1532 , תשט״ו 2 ; ר. מר¬ 
גילות, לחקר ש" וכינויים בתלמוד, תש״ך; ד. מ. הרדוף, ילקוט 
השה״ם שבתנ״ך ומדרשיהם, חשכ״ד; א. אבן־שדשן, המלון החדש, 

ז/ 2953 — 2972 , תש״ל; ד. רוזן, פסוק לי את שמך, תשל״א 2 ; מ. 
הלצר-מ. אוחנה, מסורת חש" העבריים החוץימקראייס מתקופת בית 
ראשון עד תקופח התלמוד, תשל״ח ■ ; 00 - 0 ; , 1 ־ 5. 00x1131 

; 1681 , 111 * 10517151 )? 6 ({ 110 * $0 61 $)) 601071 * 4 $611 , 010710011 61 62 ( 7/10 
16 { $6 ) 6 )( 101 /ס ■ 51 ( 01 , 6 . 23112 , )40171617 6161■ ](<(101, 1837 ; ]. 01511335 x 11 
- 11110131 ) 61$ )(! 061126 -(? 5 . 0 ) 611 ) 111 ( $611 $}/) 011 0611 ( $001 ) 01 

.* £ ? $6/1611 1 ) 1 ! 66 ,$ 1 6 ) 0 , 120111 . 1 \ ; 1853 ,( ¥111 , 135 x 31 x 1 •!? 

'01161112011)6 17 11,) 8(! !1 !1417 2 ( 1261 ( 1407,16 £71 ( $51 )) 1 ' 17$5117 )) ■< 1 £ > 11 ) (ץ , 

1928; 1 311 ( 0 ; 1929 . 40112617 £ 71 1 ) $0 11 ) 11 ן 17011 71 ) 11 ! 0 / נא /) 0 , 0 ^\ £0 . 1 ־ • 
231, (1( ] 071)1116 * ? 701166 , 1945: 1(1 6 ( 1107 415 1$ ( 1401 16 $ ״ , 

19573 ? . 0 . 1 ;'־ x1113, 011 1 15 ) 7 , $011111 . 0 .£ ; 1949 . 51411101715 $ 11011071 ־ 
5 ( 0 )■? 0/ 0111 ■ 1401176 $, 1950; 4 04011-0). 06111 $ 6/16 46117671 - 

1(311(1€. 1-11, 1952/6; 7 , £71 11 ( 0 4 ( ■( 5 ) 6 5 {[ 1 , < 52 (]}) 1117 * 0 , 1 ; 51 ז ,י\ 0 ) 1 ! 1 /ע - 
1 ( 1 ) 71615 , 1964; 0. 0. $10033 4 ,- 1967 8 , 1 ) 1011 15 ( 1 60 01775$ ) 1 , 1 ז 9 ׳*ץ x1 ־ , 
7/16 0151101701? 0] 311 רו 1 ז 0 ^מ $1 . 0 ; 1971 , 17$ ז? 1077 ) 1 ס>.יז , 

]60,•)$(} 071(1 1761>!607767170$(26$! 4 8(1)1 (' . 1977 ,?()<) 0 -/ 2 ס 

שם. ש. 


סוף הכיר השלושים ואחד