האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציטראלית 


כיד לנשרים 

יעקב מליסה-בתנה 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בלניפו 
ירוסילים - תסול״א - תל־אביב 



^ונ £1 ^ק 0 _ו:)ץ:>א£ 

^:>ו^ו 1£8 -ו 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע׳ם 

מאיר (ז״ל) וברבה ם לאי 


הברד סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בעיט, גבעתיים--רמת־גו 
ההגהות— אשר נו־תנאו ע. רבי ן* ישעיהו ג ב ריאלי! ציור ומיפוי—יהודית בלופגצווייג, .^״ 8 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכרות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
. 1,70 ,זרא*עא 00 0 אםו 081,15 ? * 1 ם£*?ס.ו 0 ע 0 אפ זו 8 07 ס 1 זהו?סס 
. 51 * 1511 א 1 760 א 1 א? 



המערכת הכללית לביד ב׳ 


העורך הראשי: מנהל המערבת: 

פרוס׳ ישעיהו ליבוביץ אלכסנדר פלאי, .^. 61 


המערכת המרכזית 

מחלקת מדעי־היהדות: פרוס׳ אפרים אלימלך אורבך 
מחלקת מדעי-ד׳דוח : פרופ׳ שמואל הוגו כרגמן 

ד״ר צכיח קליין(עורכת־מישנה) 

מחלקת מדעי־הסבע : פח־פ׳ ישעיהו ליבוביץ 

ר״ד גרמה ליבוביץ (עורכת־מישנה) 


המזכירות המדעית 

המזכירה הכללית: 

ד״רגרטחליבוביץ 

ישראל תא־שמע, / מקצועות היהדות, ד״ר צביה קליין / מקצועות הרוה ! אהרן אריאל,,מ 1 / היסטוריה ז 
רות מדל, . 8 / גאוגראסיה! ד״ר גרמה ליבוביץ / מקצועות הטבע! ד״ר אריאל כחן / מאתמאטיקה, פיסיקה, 
אסטרונומיה, מטאורולוגיה! מלכה טרגן, . 50 / בוטאניקה! זואולוגיה! חקלאות 

ישראל איגרא / המביא לבית־הדפוס 


עורבי מדודות 


פרוס׳ ג. מרפקי (עורך־יועץ) .. .. משפט 

.. .. ארכאולוגיה 

פרום׳ מ. אבי״יונח 

. מוסיקה 

י. מל 

גאולוגיה ופאלאונטולוגיה 

פרום׳ מ. אבנימלך 

. .. תולדות הרפואה 

פרוס׳ יהושע ליבוביץ . 

היסטוריה ישראלית עתיקה 

ר״ד ש. אכרמסקי מקרא! 

כימיה! ביולוגיה ! רפואה 

פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ . 

תלמוד! ספרות רבנית 

פרום׳ א. א. אורבך 

ציונות! סוציאליזם 

א. ליבנה . 

פסיכולוגיה! חינוך 

ד״ר ח. אורמיאן .. .. 

, .. . אמנות יאפאן 

א. לנצמן . 

. יאפאן 

ד״ר א, אלממן .. .. 

.. .. המזרח הרחוק 

ד״ר מ. מדזיני ,. . 

. פיסיקה 

פרום׳ א. אלכסנדר 

דמוגראפיה וסטאטיסטיקה 

פרום׳ ח. מיוזם .. . 

. היסטוריה 

א. אריאל .. .. 

מאתמאטיקה 

פרום׳ ש. א. עמיצור 

.. .. איסלאם 

פרום׳ א. אשתור .. .. 

צבא והיסטוריה צבאית 

רס״ן(מיל׳) ם. פיק 

מינראלוגיה ופטרוגראפיד. 

פרום׳ י. בן־תור .. .. 

. נצרות 

פרופ׳ ד. ג, פלוסר 

. פילוסופיה 

פרום׳ ש. ה, ברגמן 

.. .. היסטוריה רוסית 

פרום׳ מ. קונפינו .. . 

.. .. גאוגראפיה 

פרום׳ מ. ברור .. .. 

.. .. ביבליוגראפיה 

ד״ר מ. קטן. 

. בלשנות 

פרום׳ א. גדבל(ז״ל) .. 

. בלשנות 

פרוס׳ ח. רוזן .. . 

. מוסיקה 

פרום׳ א. גרזוךקיווי 

. אמנות 

ד״ר א. רונן. 

.. .. זואולוגיה 

ד״ר מ. דוד . 

המזרח התיכון והרחוק 

י. שמעוני 

. חקלאות 

פרום׳ ש. חודביץ .. .. 

. משפט 

ד״ר כ. שרשבסקי 

. כלכלה 

י. הם . 

.. .. אנטומולוגיה 

פרום׳ א. תאודור .. . 

. מכניקה 

י. מ. ווידגין. 

.. .. המזרח הקדום 

פרום׳ ח. תדמור .. . 

.. .. מדע הדתות 

סדום׳ ר. י. צ. ורבלוסקי 






























רשימת הנוחבדיב המפוחחפים בביר ב׳ 


אכי־יונה סיכאל, ד״ר 

ירושלים- פרופסור באוניברסיטה העברית / ארכאולוגיה 

אביצור שמואל, ד״ר 

תל־אביב, המכון לידיעת הארץ והעם ע״ש חיים אבשלום / גאו־ 
גראפיה 

אביתר עזריאל, ד״ר 

חיפה, פרוססור־מישנה בטכניון / הערך: כדור 

אבגימלך משח, ר״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאולוגיה ופאלאוגטו־ 
לוגיה 

אבניי־סגרה דן, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: כושים(בחלקו) 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת הנגב / מקרא* היסטוריה 
ישראלית עתיקה 

אדלר ל., ד״ר 

תל־אביב / הערך: יפן — ארדיכלות 
אוליצקי אריד! לאו, ד״ר 
ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / באקטריולוגיה 
אולמן תאודור דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / העיד: כליה 
(בחלקו) 

אורבך אפרים אלימלך, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / תלמוד 

אורבך יעקב 

ירושלים / הערך: ירושלים — היסטוריה (בחלקו) 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים, משדד החינוך והחרבות / פסיכולוגיה, חינוד 

אורן שמעון 

ירושלים / ספרות עברית חדשה 

אחימאיר אבא, ד״ר (ז״ל) 

היסטוריה רוסית 

איזנר יצחק, ד״ר 

ירושלים ! העיד: כסנטן 

איפר סטנלי, ,£.*! 

ניו־יורק, מרצה באוניברסיטת גיו־יורק / הערד: כרונולוגיה 

אלון אלעי, . 1 * 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / העיד: כנרי, אבו יוסף 
אל־ 

אלמבאואר משה, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / בלשנות 

אלטמן שמעון צבי אלכסנדר, הרב ד״ר 
וולתאם (אה״ב), פרופסור באוניברסיטה ברנדים / פילוסופיה יהר 
דית 

אליצור יהודה,.*! 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / מקרא 

אליקיס מרסל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: כבד (בחלקו) 

אסף שמתה, פרוס׳ (ז״ל) 

הערך: ישיבה (בחלקו) 

אפרה אלישע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראפיה 

אקשטיין ולמר, ד״ר 

ניו־יורק / העיד: ירוזלם, וילהלם 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה 


ארנון יצחק, ד״ר 

רחובות, פרוסםור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ק תנה 

אשבל רב, ד״ר 

ירושלים, פרופסוד־חבד באוניברסיטה העברית / קלימאטולוגיד, 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / איסלאם 

כהט דן,. 8 

ירושלים, זעף העתיקות והמוזיאונים / הערך: ירושלים — ארכאו¬ 
לוגיה (בחלקו) 

בורוט שירה, ד״ר 

ירושלים, חברת־סחקר באוניברסיטה העברית / בוטאניקה 

בזק יעקב, ד״ר 

ירושלים- מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: כשפים 
(בחלקו) 

בידני דוד, ד״ר 

בלומינגטון, פרופסור באוניברסיטת אינדיאנה / הערך: כשפים 
(בחלקו) 

בילסקוב־ינסן פרדריק יוליוס, ד״ר 

קופנהגן, פרופסור באוניברסיטה / ספרויות סקאנדינאוויות 

בלום יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכיר באוניברסיטה העבריה / משפט בירלאומי 

בלום קרל חיים, ד״ר (ז״ל) 

הערך; כלקו׳קונדילס, דמטריום 

בלומנמל מוכיח, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: יפן — כלכלה 

בנדל רות, . 1 /- 8 

ירושלים / גאוגראפיה 

בן־טוביה אדם, ד״ר 

חיפה, משרד־החקלאות / הערך: בלבי-ים (בחלקו) 

בן־יעקב אברהם, .^. 8 

ירושלים / תו״י׳ בארצוח המזרח 

בן־שמאי חגי, ,.^. 8 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / העיד: ירושלים — 
היסטוריה (בחלקו) 

כן־שמאי מאיד חלל, ד״ר 

ירושלים / כימיה! הערך: יצר־(ה)טוב ויצר־(ה)רע 

בן־תור יעקב, ד״ר 

ירושלים, סרוססור באוניברסיטה העברית ! מינראלוגיה ופטרוי 
גראסיה 

בראוור אברהם יעקב, ד״ר 

ירושלים / גאוגראסיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ברגר־ברזילי יוסף 

תל־אביב, הבר־מחקד באוניברסיטה בדיאילן / הערך: יקיר, יונה 

כרויאר מרדכי, ד״ר 

ירושלים / הערך: ישיבה (בחלקו) 

ברור משה, ד״ר 

תל־אביב, סרוססור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגראפיה 

ברוש עמיאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: יער (בחלקו) 

בר־כהן רפאל, אינג׳ 

תל־אביב, משרד החקלאות / הערך: כורנות 



13 


רשימת המחברים 


14 


כרס צבי, .^. 8 

ירושלים / העיד: כסנופול, אלכסנדרו דימיטרו 

גוטליב אפרים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העבריוו / הערך: יגהק 
דמן עכו 

גולדברג אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בביר באוניברסיטה העבריה / הערך: ישיבה 
(בחלקו) 

גולדברג אולגה, ד״ר 

ירושלים, הברת־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: כפר(בחלקו) 

גולדמן אלישע 

רמח־גן / הערך: כספת 

גומפרץ יחיאל גדליהו, ד״ר 

ירושלים / הערך: יקותיאל בן יהודה הכהן 

גיחון מרדבי, סא״ל (מיל׳), ד״ר 

תליאביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: כירוניאה 

גיל עמנואל 

תל־אביב ! ספורט 

גלכר נתן מיכאל, ד״ר (ז״ל) 

הערך: כהן, אברהם 

גלונר אברהם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך כספית (בחלקו) 

גליל יעקב, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / בוטאניקה 

גנחובסקי דוב, ., 8.4 

ירושלים, בנק ישראל / הערך: כסף (בחלקו) 

גנצל כרנהרד דב, ד״ר (ז״ל) 

היסטוריה כללית 

גרכל אירנה, פרוס׳ (ז״ל) 

בלשנות 

גרוסמן אברהם, ., 8.4 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת הנגב 1 הערך: כספי, יוסף (בחלקו) 

גרזון־קיווי אסתר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / מוסיקה 

גרינברג יוסף הרולד, ד״ר 

גיו־יורק, פרופסור באוניברסיטה קולמביה / בלשנות אפריקנית 

גרינץ יהושע מאיר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / מקרא 

דון יהודה, ד״ר 

ימת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / כלכלה 

דופטרובסקי אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / רפואה 

דינרי ידידיה אלתר, ,^. 8 

תל־אביב, מדריך באוניברסיטת תל־אביב / ספרות רבנית 

דירינגר דוד, ד״ר 

קימבריג , , פרופסור באוניברסיטה / פאלאוגראפיה 

דן יוסף ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / קבלה 

דגלום דגלם מ., ד״ר 

גיו־יורק, פרופסור באוניברסיטה קולמביה / הערך: כוזרים 

הברמן אברהם מאיר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / ספרות עברית 
של יה״ב 

הורביץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

רמת־גן / ספרות רבנית 

היילפרין ישראל,. 11 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ירוסלב (בחלקו) 


חיסאמאטסו סגיצ׳י, ד״ד 

טוקיו, פרופסור באוניברסיטה / הערך: יפן — ספרות 

הירשכרג חיים זאב, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / איסלאם 

הכהן מרדכי, הרב 

ירושלים / הערך: ירושלים — היסטוריה (בחלקו) 

הם יצחק, . 8 

ירושלים / כלכלה 

הר משה דוד,.ע 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / הערך: כובע (בחלקו) 

הראל אריה, ד״ר 

תל־אביב / הערך: כגנוביץ׳, לזר מויסיביץ׳ 

הרפז יצחק, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית ן הערך: כנימות 

וולי סר ריצ׳רד, ד״ד 

היילשם, אסטרונום בסצפודהכוכבים המלכותי בגריניץ׳ / הערך: 
כוכבים (בחלקו) 

ווירגין יוסף מגחם, אינג׳ 

ירושלים / טכניקה 

וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / אנתרופולוגיה! פולקלור! קראות 

ויטנכרג גדעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / פאראזיטולוגיה 

ויפכרג דוד כרזןי, ד״ד 

סינסינטי, פרופסור בהיברו ייניון קולג׳ / הערך: יתדות, כתב ה־ 

ורבלוכסקי רפאל יהודה צכי, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דתות 

ורדי חיים, ר״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אכיב / הערך: כנסיה 
(בחלקו) 

ורהפטיג שלם, ד״ד 

ירושלים ! משפם עברי 

זקס משה,. 11.80 

תל־אביב, המכון לחקר החקלאות על־פי התורה / הערך: כלאים 
(בחלקו) 

חיימי אכיגועם,. 4 .ע 

תל־אביב / הערך: כרתים (בחלקו) 

חבם עמום,. 8 

ירושלים / מקרא 

חלמיש משח,.מ 

הרצליה, מדריך באוניברסיטה בר־אילן / קבלה 

מדסקי גד, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / משפט 

טל יוסף 

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

טרגן מלכה,. 14.80 

ירושלים / בוטאניקה; זואולוגיה 

יאמאמוטו יוקי,. 8 

טוקיו / הערכים: יפן — תיאטרון! אמנות (בחלקו) 

יאפו־הוסמן עדית, ד״ד 

ירושלים / אמנות 

יעקכי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

יערי אברהם (ז״ל) 

הערך: ישראל משקלוב 

ישראלי עמיהוד,. 14.4 

חיפה- מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: כורדים (בחלקו) 

בהן אהרן 

שער־העמקים / הערך: כורדים (בחלקו) 



15 


חמימה המחברים 


16 


כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית ן פיסיקה, מטאורולוגיה, 
אסטרונומיה 

כחן חיים י., ד״ר 

ירושלים, טרצה באוניברסיטה העברית / הערך: כרכיד (בחלקו) 

כהן משה מ. 

ירושלים, שופט בביודהמשסס המחוזי / הערו: כבוד (בחלקו) 

כחן תאודור 

טוקיו / הערך: יפן — יהודים 

כחנא שמואל זנוויל, ד״ר 

תל־אביב / הערך: כהנא, שלמדי דוד 

לוין ישראל, ד״ר 

תל־אביב, סרוםסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב/הערד: ירושלמי, 
תנחום ויוסף (בחלקו) 

לוין מנחם, ר״ד 

ירושלים, המכון לסיבים ומוצדי־יער / הערך: כביסה וגקוי יבש 

לזר משה, ד״ר 

ירושלים, נורופסור־חבר באוניברסיטה העברית / העיד: כרסיו 
דה טרואה 

ליכוביץ אליהו מנחם, ד״ר 

קיסבריג׳(אה״ב )! הערד; כוכבים (בחלקו) 

ליבוביץ נרמה, ד״ד 

ירושלים / סאתסאטיקה( פיסיקה ז אסטרונומיה( תולדות התרבות 

ליגוכיץ יהושע, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבוביץ ישעיהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסזר באוניברסיטה העברית / ביולוגיה! כימיה ז 
רפואה 1 יהדות 

ליכנח אליעזר 

ירושלים / ציונות! סוציאליזם! היסטוריה של רוסיה 

ליוור יעקב, פרום׳(ז״ל) 

מקרא 

לינדר אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: כנסיה, מדינת ה־ 

ליפצין סול(שלמה), ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת ניו־יורק / הערך: כהן, אברהם 

ליפשיץ יחזקאל, פרום׳(ז״ל) 

הערך: כימיה 

לנדוי משה, ד״ר 

ירושלים, שופט בבית־הסשפם העליון / הערך: ישר, דיני־ 

לנצמן אלי,. 14 

היפה, מורה באוניברסיטת חיפה / הערך: יפן — אמנות (בהלקו) 

לפיד פנחס,. 14 

ירושלים / הערך: ירושלים — במדיניות הכנסייתית והבידלאומית 

לצרוס־יפה חוה, ד״ר 

ירושלים, פרצה בכירה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

מדזיני מירון, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / המזרח הרחוק 

מזר עמיחי, . 4 .. 8 

ירושלים, אגף העתיקות והפוזיאזגים / הערך: ירושלים — אספקת 
המים (בחלקו) 

מידזם הלמות, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / דמוגראפיה 

מילר תי אנדרז, ד״ר 

נירר׳יוון(אה-ב), פרופסור באוניברסיטה ייל / הערד: יפן — לשון 
(בחלקו) 

מנצל רודולפינח, ד״ר 

קריית־מוצקין, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / העיד: 
כלב־הבית (בחלקו) 

מרכוס שמעון, ד״ד 

ירושלים / תולדות ישראל בארצות הבאלקאן 


מרקום הנס, אינג׳ 

חיפה, משרד המסחר והתעשיה / הערר: כלייעבודה 

נהר אנדרה, ד״ר 

סטראסבור, פרופסור באוניברסיטה / מקרא 

ניכלי יו, ד״ר 

פרובו (אוד׳ב), פרופסור באוניברסיטה ברייאם ינג / הערך: 
ירושלים — בנצרות 

נמוי לאון, ד״ר 

ניו־היוון(אה״ב), פרופסור באוניברסיטה ייל / הערך: יצחק מטרוקי 

סדן יוסח, ד״ר 

ירושלים, טרצה באוניברסיטה העברית / איסלאם 

סולממן אכרהם, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטה בריאילן / הערד: כל 1 ביס 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

דמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / תולדות ישראל 
במזרח־אירופה 

ססראי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / תלמוד 

עולמי־גלם אנימה, ד״ר 

ירושלים / הערך: יקופונה דד. סודי 

ענכר ראובן 

חיפה / זואולוגיה 

פאי אכרהם, ד״ר 

תל־אביב, משרד החקלאות / העיד: כבש (בחלקו) 

סויכטונגר משח מיכאל, ד״ר 

באר־שבע, מרצה בכיר באוגיברסיטה העברית / הערך: כירורגיה 
(בחלקו) 

פולוצקי חנן יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

פטנקין דן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כלכלה 

פיגנכאום אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ירוד 

פינקלשטיין מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: יתרת־הכליה 
(בחלקו) 

פיק פנחס, רפ״ן(מיל׳), ד״ר 

ירושלים / צבא! הערכים; ירושלים — היסטוריה (בחלקו)! (ה)כהל 
המערבי 

סישלזון לם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / זואולוגיה 

סלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקם יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: כלאים (בחלקו) 

פראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ירושלים — 
היסטוריה (בחלקו) 

פרוסיין יעקב צכי, ד״ר 

ירושלים, חבר־מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: כרומסר 
גראפיה 

פדוידנברג גדעון, ד״ר 

ירושלים. חבר־הוראה באוניברסיטה העברית / הערכים; ישו 
(בחלקו)! כסר (בחלקו)! כפר־נפש (בחלקו) 

פרידמן ישנן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / תרבות הודו 

פרלמן שלום, ד״ר 

תל־אביב, פדופסור-חבר באוניברסיטת חל־אביב / היסטוריה עתיקה 

סרנקל־רייד מידה,.^. 2 

ירושלים, ביח־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / הערך: כץ, מגה 



17 


רשימה המחברים 


18 


צ׳טרג׳י שיבה פרסד, ד״ר 

בלכתה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: בלכתה (נחלקו) 

צימלם בכי יעקב, ר״ד 

לונדון, סרגה ב * 001168 ׳ 5 ״־! / הערך: יגהק נתן בן קלוגימום 

קאנאי מרוקה, ד״ר 

טוקיו, מרצה באוניברסיטה / הערר: ימי — היסטוריה 

קומאטסו אי&או 

טוקיו / הערך: י 6 ן — לשח (נחלקו) 

קוספר אפרים 

ירושלים, חנרימחקר באוניברסיטה העברית / ספרות רבנית 

קטן משה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / חולדות ישראל 
בצרפת 

קיטאזאווח יוזו, ד״ר 

טוקיו, פרופסור־חנד באוניברסיטה / הערך: יפן — הצומח והחי 

קינרום לורד ג׳ון פמריק דגלם בלפור,.מ 

לוניח / הערך: כמאל אתאתורך, מצטפא 

קלוגאי יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור בטכניון בחיפה / הערך: יפה, אברם סיח־ר 
רוביץ׳ 

קלחנר יהודה אריח, (ז״ל) 

הערך: כורדים — ספרות 

קליין צביה, ד״ר 

ירושלים / פילוסופיה; ספרות 

קלינמן אליעזר, .. 51.4 

רמת־גן / הערך: כתיבה 

קפלן יעקב, ד״ר 

תל־אביב, מנהל המוזיאח לעתיקות ת״א־יפו / הערך: יפו(בחלקו) 

קפלן ירחמיאל ,. 80 .ע 

רחובות, אגף־הייעור של הקהק״ל / הערך; יער (בחלקו) 

קפלן צבי 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 

קרמץ יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאוגראפיה 

קרפל נצל 

״ולח / הערך: כהדצדק, יוסף 

קשת ישורון 

ירושלים / הערך: כהן, יעקב 

רובינשטיין אברהם, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / תולדות ישראל 
במזדח־אידופה 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בלשנות 

רוטשילד יעקב, ד״ר 

ירושלים, בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי / תולדות ישראל 
במערב־אירופה 


רונן אברהם, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת תל״אביב / אמנות 

דייני אנפץ פרנק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: כשדים 

רצהכי יהודה, .ע 

תל־אניב, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: יצחק הלוי, 
ו" יחיא 

שורץ מיכאל, ד״ר 

ירושלים. מרצה באוניברסיטת חיפה / איסלאם 

שזר זלמן 

ירושלים, נשיא מדינת־ישדאל / הערך: כצנלניח, ברל 

שטיינזלץ עדין, הרב 

ירושלים / הערך: ישיבה (בחלקו) 

שטייניץ עזרא, ד״ר 

ירושלים / כיסיה 

שטיינר יעקב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / פיסיולוגיה 

שטרן מנחם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חנר באוניברסיטה העברית / חולדות ישראל 
בתקופת בית שני 

שילה יגאל, .^. 51 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: ירושלים — 
ארכאולוגיה (בהלקו) 

שילוח אמנון, ד״ר 

ירושלים, מרצה בניר באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

שיפטר עליזה,. 8.80 

ירושלים / זואולוגיה 

שלום גרשם, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / קבלה 

שנער פפה, ד״ר 

ירושלים, סרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ישו — 
באיסלאם 

שפיר אומו עמנואל 

רמחיגן / פילוסופיה 

שפיר אלכסנדר, . 8 

ירושלים / הערך: כבאות 

שפירא בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: כולסטרול 

שקד שאול, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של פרם 

תאודור אוסקר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אנטומולוגיה 

תא-שמע ישראל, . 51 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 

הדמור חיים, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / המזרח הקדום 



דאשי־תיבות של שמוח המחברים 


= אפרים אלימלד אורבף 

א. א. א. 

= אנא אדזיסאיר 

א. אח, 

= אלישע אסרת 

א. אס. 

= אליהו אשתור 

א. אש. 

= אדם בן־־סוביה 

א. ב. ס. 

= אברהם בן־יעקב 

א. ב. י. 

= אברהם גולדברג 

א. גו. 

= אימה גרבל 

א. ג—ל 

= אסתר גרזודקיד 

א. ביק. 

= אריה דוסטרובסקי 

א. דו. 

= אריה הראל 

א. הר. 

= אבינועם חייטי 

א. הי. 

= אברהם יערי 

א. י. 

= אברהם יעקב בראוור 

א. י. בר. 

- אליעזר ליבנה 

א. לי. 

= אלי ל נצפן 

א. לג. 

= אריה לאו אוליצקי 

א. ל. א. 

= אברהם מאיר הברמן 

א. מ. ה. 

= אליהו מנחם ליבוביז 

א. מ. ל. 

= אנדרה נהר 

א. נה. 

= אברהם טולססז 

א. סו, 

= אניטה עולמי־גלס 

א, ע.־ג 

= אוטו עמנואל שפיר 

א. ע. ש. 

= אריה פיגנבאום 

א. פ. 

= אברהם פאי 

א. פא. 

=־ אגסון פרנק רייני 

א. פ. ד. 

= אפרים קופפר 

א. ק. 

= אברהם רובינשטיין 

א. ר. 

= אברהם רוגן 

א. רו. 

= אוסקר תאודור 

א, ת. 

= אברהם גלזנר 

אב. ג. 

= אברהם גדוסמן 

אב. גר. 

= אהרן אריאל 

אה. א. 

= אהרן כהן 

אה, כ. 

= אולגה גולדברג 

או. ג. 

= איסאו קומאטסו 

אי. ק. 

= אלעי אלון 

אל. א. 

= אלישע גולדסן 

אל. גו. 

= אליעזר קלינמן 

אל. ק. 

= אלכסנדר שפיר 

אל. ש. 

= אמנון ליגדר 

אם. ל. 

= אמנון שילוח 

אמ. ש. 

= אפרים גוטליב 

אס. נ. 

= אריאל כהן 

אר. כר¬ 

= בדנהדד דב גנצל 

ב. ד. ג. 

= בנימין שפירא 

ב. שם. 

= גדעון ויטנברג 

ג. וי. 

= גד טדסקי 

נ. ס. 

= גרטה ליבוביץ 

ג. ל. 

= גדעון פרוידנברג 

ג. פ. 

=־ ג׳ון פטדיק קינדוס 

ג׳. פ. ק. 

= גרשם שלום 

ג. ש, 

= דב אשבל 

ד. א. 

= דן אבני־סגרה 

ד. אדם. 

= דוד אשרי 

ד. אש. 

= דן בהט 

ד. בה. 

= דוד ברק• ויסברג 

ד. ב. ו. 

= דוד בידני 

ד. בי. 

= דוב גנחובסקי 

ד. גב 

= דוד דירינגר 

ד. ד. 

= דוד יעקבי 

ד. י. 

= דגלם מ. דנלופ 

ד. מ. ד. 

= דוד פלוסר 

ד. פ. 

= ח פטנקין 

ד. פט. 

= הלמות מיוזם 

ה. מי. 

= הנם מרקום 

ה. פר. 


= ולסר אקשטיין 

ו. אק. 

= זלמן שזר 

ז. ש, 

= חיים אורסיאן 

ח. א. 

= חיים ורדי 

ח. ו. 

= חיים זאב הירשברג 

ח, ז. ה. 

= חיים י. כהן 

ח. י. כ. 

= חנן יעקב סולוצקי 

ח. י. ס. 

= חוה לצרוס־יפה 

ח. ל. י. 

= חיים רוזן 

ח. ר. 

= חיים תדמור 

ח. ת. 

= חגי בן־שמאי 

חג. ב. 

= טוביה בלומנסל 

ס. ב. 

= יהודה אליצוד 

י. א. 

= ידידיה אלתר דינרי 

י. א. ד. 

= יהודה אריה קלוזנר 

י. א. ק. 

= יצחק ארנון 

י. אר. 

= יעקב בן־תור 

י. ב. 

= יוסף ברגר-ברזילי 

י. ב.־ב. 

= יעקב בזק 

י. בז. 

= יחיאל גדליהו ג ומפרץ 

י. ג. ג. 

־־ יוסף דן 

י. ד. 

= יהודה דון 

י. דו. 

= יוסף הרולד גרינברג 

י. ה. ג. 

= יהושע הורוביץ 

י. הו. 

= ישראל היילפרין 

י. הי. 

= יצחק הס 

י. הם 

= יוסף סל 

י. טל 

= יוקי יאמאמוטו 

י. יא. 

= ישעיהו ליבוביץ 

י. ל. 

= יהושע פאיר גרינץ 

י. מ. ג. 

= יוסף מנחם ווירגין 

י. מ. וו, 

= יו ניבלי 

י. גי. 

= יהודה סלוצקי 

י. ס. 

= יוסף סדן 

י. סד. 

= יהודה סליקם 

י. פל. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= יעקב צבי פרוביין 

י. צ. ם. 

= יוזו קיטאזאווה 

י. קי. 

= יצחק קלוגאי 

י. קל. 

= יעקב קפלן 

י. קפ. 

־= יהודה קרמון 

י. קר. 

= ישורון קשת 

י. קש. 

= יהודה רצהבי 

י. ד. 

= יעקב שטיינר 

י. שט. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= יגאל שילה 

יג, ש. 

= יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יהושע סראוור 

יה, ס. 

= יוחנן פרידמן 

יו. פר. 

= יחזקאל ליפשיץ 

יח. ל. 

= יעקב אורבד 

יע. או. 

= יעקב גליל 

יע. ג. 

= יעקב ליוור 

יע. לי. 

= יעקב רוטשילד 

יע. ר. 

= יצחק איזנר 

יצ. א. 

= יצחק הרסו 

יצ. ה. 

= ירחמיאל קפלן 

יד. ק¬ 

= ישראל לדן 

יש. ל. 

= ל. אדלר 

ל. א. 

= לאון נמד 

ל. נ. 

= לב פישלזון 

ל. פי. 

=־ מערכת 

פ. 

= משה אבניסלך 

מ. א. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= משה ברור 

מ. בר. 

= מרדכי גיחון 

מ. גי, 


= משה דוד הר 

מ, ד. ד¬ 

= מאיד הלל בן־שפאי 

ם. ה. ב. 

= מרדכי הכהן 

ס. הב. 

= מרדכי וורמברנד 

מ, ו. 

= משה זקס 

מ. זק. 

= פלכה סרגן 

מ. ט. 

= משה לזר 

מ. ל. 

= פשה לנדוי 

מ. לנ. 

= מירון מרדני 

מ. מד. 

= פשה מ, כהן 

מ. מ. כ. 

= משה פויכטןנגר 

ם. פו. 

= פיכאל פינקלשטיין 

מ, סי. 

= משה קטן 

מ. ק. 

= מיכאל שגרץ 

פ. שו. 

= מרוקה קאנאי 

פד. ק. 

= מירה פרנקל-רייך 

מי, סר. 

= מנחם לוין 

מג. ל. 

= מנחם שטת 

מג. ש. 

= מרסל אליקים 

מר. א. 

= מרדכי ברויאר 

מר. בר. 

= פשה חלמיש 

מש, ח. 

= נתן מיכאל גלבר 

נ. מ. ג. 

= ססנלי איסר 

ס. אי. 

= סניצ׳י היסאסאטסו 

ם. ה. 

= סול ליפצין 

ס. ל. 

= עזריאל אביתר 

ע. אב. 

= עמנואל גיל 

ע. ב 

= עמוס חכם 

ע. ח. 

= עמיהוד ישראלי 

ע. י. 

= עדית יאפו-הופמן 

ע. י-ה. 

- עפיחי מזר 

ע. ס. 

= עדין שטיינזלץ 

ע. שט. 

= עליזה שיפטר 

ע. שי. 

= עזרא שטייניץ 

עז. ש. 

= עמיאל ברוש 

עם. ב. 

= פרדריק יוליוס בילסקוב-ינסן 

ם. י. ב. 

= פנחס לסיד 

ם. לס. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

= פסח שנער 

פ. ש 1 . 

= צבי ברס 

צ. בר. 

= צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

= צבי קפלן 

צ• ק. 

= צביה קליין 

צ. קל. 

= קרל חיים בלוט 

ק. ח. ב. 

= רוי אנדרו מילר 

ר. א. מ. 

= רפאל בד־כהן 

ר. ב.־כ, 

= רות בנדל 

ר. בג. 

= ראובן ענבר 

ר. ע. 

= רודולפיגה מנצל 

רו. מ. 

= ריצ׳רד וולי 

רי, ו. 

= שמחה אסף 

ש. א. 

= שמואל אביצור 

ש. אב. 

= שמעון אורן 

ש. או. 

= שירה בודוט 

ש. בו, 

= שמואל הורביץ 

ש. ד¬ 

= שמואל הוגו ברגמן 

ש. ר- ב. 

= שלם ורהסטיג 

ש. ו. 

= שמעון מרכוס 

ש. מ. 

= שמואל ספרא י 

ש. סם. 

= שיבה סרסד צ׳סרג׳י 

ש. ם. צ/ 

= שלום פרלמן 

ש. סר. 

= שמעון צבי אלכסנדר אלטמן 

ש. צ. א. 

= שאול שקד 

ש. ש. 

= שמואל אברמסקי 

שפ. א. 

= תאודור דוד אולמן 

ת. ד, א. 

= תאודור כהן 

ת. ב. 



דאסי־תיבות וקיצורים 


כתב־עת : כתבי־עת 

= 

כ״ע 

הושע 


הוש׳ 

אדוני אבי זקני 


אאיז 

כתובות 

— 

כת׳ 

הלכה! הלכות 


הל׳ 

אב בית־דין 

= 

אב״ד 

ליטר 

— 

ל׳ 

הנזכר לעיל 

= 

הנ״ל 

אבות דרבי נתן 


אדד״ג 

לשת אחר 


ל׳א 

הפועל המזרחי 

= 

הפוהיס 

ארצות־הבריח 

= 

אה׳ב 

לאטינית 

= 

לאט׳ 

הקדוש ברוך הוא 

= 

הקביה 

אלסונה, המבורג, ואנדזצק 

= 

אוד׳ו 

לוקאס 

— 

לוק׳ 

הרב אברהם הכהן 

= 

הרא׳־ה 

אהלות 

= 

אהל׳ 

לוחפי חירות ישראל 

= 

לחיי 

הרב אליהו מזרחי 

= 

הרא״ם 

אבךהעזר 

— 

אדדע 

לירות שטרליע 

= 

לי "ש 

השווה 

= 

השר 

אודודחיים 

= 

אויה 

לספירת מוצרים 

= 

לסה״ג 

השומר הצעיר 

— 

השוה׳צ 

אומות מאוחדות 

= 

אדם 

לשון עם זר 

= 

לע״ז 

וגומר 

— 

וגו׳ 

אחרי הצהרים 

= 

אחה״צ 

לפני ספירת הנוצרים 

ג¬¬ 

לפסה׳־׳נ 

ויקרא 

— 

ויק׳ 

אחר־כד 

— 

אחיכ 

לקח טוב 

" 

לק •־׳ס 

ויקרא רבה 

— 

ויקיר 

אטמוספירה, אטמוספירות 

— 

אטמ' 

מסר 

— 

ם׳ 

וכדומה 

= 

וכד׳ 

ארץ־ישראל 

= 

א-י 

מגילה 

— 

מג׳ 

וכוליה 

— 

וכו׳ 

איכה רבתי 

— 

איכ׳־ר 

מיליגראם 

— 

ס״ג 

וכיוצא בזה 

— 

וכיו״ב 

אנגלית 

= 

אנג׳ 

מגילת תענית 

— 

סג״ת 

ועד פועל 


וע׳יס 

אנציקלופדיה 

— 

אנציקל׳ 

מדרש הגדול 


מדה״ג 

ושם נסמן 

= 

וש״נ 

אף־על־פי 

— 

אע״פ 

מדרש 


מדר׳ 

זאת אומרת 

= 

ז״א 

אף־על־סי-כן 

= 

אעפ׳ב 

מהדורה! מהדורת 

= 

מהד׳ 

זה את זה 

= 

זא״ז 

אפילו 

— 

אפי׳ 

מורנו הרב רבי יעקב לוי 


מהרי׳ל 

זבחים 


זב׳ 

אנגלדפלשתיגה קופפגי 

— 

אפיק 

פורנו הרב רבי ליוא 

= 

מהדיל 

זכריה 

= 

זב׳ 

אין צריך לומר! 

= 

אציל 

סודנו הרב רבי מאיר 

= 

מהר״ם 

זכרונו לברכה 

= 

זיל 

אירגון צבאי לאופי 



מוציא לאור 

= 

מו׳ל 

זה מזה 

= 

זפ״ז 

אלהי רבי יצחק! 

= 

אדיי 

משא ומתן 

= 

פו״ס 

זכר צדיק לברכה 

= 

זציל 

אשכגד רבי יצחק 



מורה נבוכים 

= 

מו״נ 

זרע קדושים 

= 

זק״ש 

כבא כתרא 

= 

ב״ב 

מועד קטן 

= 

סו״ק 

חלק א׳ 

= 

היא 

בדרך־כלל 

= 

בדיב 

מורנו ורבנו 

= 

סו״ר 

חלק ב׳ 

=5 

ח״ב 

ביבליוגרפיה 

= 

ביביר 

מיליון! מיליונים! מילואים 

= 

פיל׳ 

חכמה, בינה, דעת 

= 

חביד 

בית־דין 

= 

בי "ד 

מלאכי 

= 

פלא׳ 

חגיגה 

= 

חג׳ 

בית־המקדש 

= 

ביהמ״ק 

מלכים א׳ 

= 

סל׳א 

חלק ג׳ 

= 

חיג 

בית־הספרים 

= 

ביהס״ס 

מלכים ב׳ 

= 

סל׳ב 

חלק ד׳ 

= 

ח״ד 

בית־חולים 

= 

בי׳ח 

מלזזמת־העולם 

= 

פלה׳ע 

חס ושלום 

= 

ודו 

בית־חרושת 

= 

ביח״ר 

מילימטר׳ סכל מקום 


סיס 

חוברת! חוברות 

= 

חוב' 

ביכורים 

= 

ביב׳ 

מנחות 


פנה׳ 

חולין 

= 

חול׳ 

בית־כנסת 

— 

ביכיג 

מסכת! מספר 

= 

מס׳ 

חח־׳לארץ 

= 

חו־׳ל 

ביתיפדרש 

= 

ביפיד 

משקל סגולי 

= 

סיס 

חושן משפט 

= 

חו'מ 

בית־ספר 

= 

בי*ס 

מסילח־ברזל 

= 

מסיב 

חכמינו זכרונם לברכה 

= 

חדל 

ברית טרופפלדור 

= 

"בית׳רי 

מעשרות 

= 

מעש׳ 

חיים יוסף דויד אזולאי 

= 

חיד׳א 

בכורות 

= 

בכר 

מפלגת פועלי ארץ־ישראל 

— 

מפא׳י׳י 

חיל רגלים 

= 

חייר 

בבא מציעא 

= 

ב־׳ם 

מפלגת פועלים מאוחדת 

= 

מפ״ם 

חשמונאים א׳ 


חשמ״א 

במדבר 

= 

במד׳ 

מטר מעוקב 

= 

מ-ק 

חשמונאים ב׳ 

ז¬¬ 

חשמיב 

במדבר רבה 

— 

במדיר 

מסר מרובע 

= 

מ״ר 

טון, טונה, טונות 

¬ 

ט׳ 

בעל־בית 

= 

בעיב 

מרקוס 

= 

מרק׳ 

טור שולחן ערוד 

= 

טושיע 

בעל־חייס! בעלי־חיים 

= 

בע׳־ח 

משניות 

= 

משנ' 

יחידות אסטרונומיות 

= 

י״י׳א 

בעל־פה 

= 

בעיס 

נגעים 

= 

נגע׳ 

יאפאנית 

= 

יאס׳ 

בעל שם סוב 

= 

בעשיט 

נדרים 

= 

גדר׳ 

יבמות 

= 

יבם׳ 

בדציוז 

= 

ב״צ 

נולד 

= 

גו׳ 

יפי־הביניים 

= 

יה״ב 

בבא קפא 

= 

ביק 

נוסח 

= 

נר׳א 

יהושע 

= 

יהר 

בן רבי! בראשית רבה 

= 

ב׳ר 

נוסח ב׳ 

= 

נו״ב 

יואגס 

— 

יוא׳ 

בראשית 

= 

ברא׳ 

נחמיה 

= 

נהם׳ 

יורה דעה 

= 

יריד 

ברית־המועצות 

= 

בריה׳־מ 

נדו יאיר 

= 

נ״י 

יום הכיפורים 


יוה׳׳כ 

ברכות 

= 

ברב׳ 

נגד מטוסים 

= 

ג'מ 

יוונית 

= 

יור 

בתי־מדרש 

= 

בתמיד 

נשמתו עדו 

= 

נ״ע 

יושב־ראש 

= 

יר־׳ר 

בתי־נגסת 

= 

בתכ-ג 

נפטר 

= 

נם׳ 

יחזקאל 

:= 

יחז׳ 

בתי־ססר 

= 

בתים 

נפתלי צבי יהודה ברלין 

= 

נצי׳־ב 

יצא לאור! יצאו־לאור 

= 

י״ל 

גראם 

= 

ג׳ 

נקודת־רתיחה 

= 

נ״ר 

יהודה ליב גורדון 

= 

יל״ג 

גיסין 

:כ¬ 

גיט׳ 

ספד 

= 

ם' 

ילקוט 


ילק׳ 

גם־כן 

— 

ג׳׳כ 

סדר־עולם רבה 

= 

סדע״ר 

ילקוט שמעוני 

= 

ילקיש 

בליון! גליונות 

= 

גל׳ 

סך־הכל 

= 

ס״ה 


8= 

ימק״א 

גמילות חסדים 

= 

גפיח 

סופרים 

= 

סופר׳ 

^550031100 



גרמנית 

= 

1 רמ׳ 

ספרא אחרא 

— 

סטיא 

(= אגודת נוצרים צעירים) 



דברים 

= 

דב׳ 

סימן 

= 

סי׳ 

ח 0 םב 10013 נ 0 נ 1$1 ׳ 8 מן 

= 

יקיא 

דברים רבה 

= 

דביר 

סינית 

= 

סיג׳ 

100 ) 40013 ! !י, (= החברה 



דיבור המתחיל 

= 

דיה 

סיבובים לדקה 

= 

סליר 

להתיישבות יהודית) 



דברי־הימים 

= 

דהיי 

סנטימטר! סמאל 

= 

סים 

ירושלמי 

= 

ירר 

דברי־הימים א׳ 

= 

דהייא 

ספר מצוות גדול 

= 

ספיג 

ירמיהו 

= 

ירמ ׳ 

דברי־היפים ב׳ 

= 

דהייב 

סנטימטר מעוקב: 

= 

ספיק 

יין־שרף 

= 

ייש 

דין וחשבת 

= 

דדח 

ספר מצוות קטן 



ישעיהו 

צ¬ 

ישע׳ 

דברי יפי ישראל 


די׳־י 

סגהדריז 

= 

סג׳, סגה׳ 

כל אחד! כל אחת 

— 

כ״א 

דניאל 

= 

דג׳ 

עיין! ערך! ערכים 

= 

ע׳ 

כוהן גדול 

= 

כ״ג 

דקדוקי־סופרים 

= 

דקים 

עמוד א׳ 

= 

ע׳א 

נתב־יד! פתבי־יד 

= 

כ״י, כתיי 

דוקטור 

= 

ד׳־׳ר 

על אחת כמה וכפה 

= 

עאכתכ 

כל ישראל חברים 

— 

כי׳ח 

הגאת רבי אליהו 

= 

הגריא 

עמוד ב׳ 

= 

ע״ב 

כלומר 

= 

כל׳, כלו׳ 

הולאנד ודויטשלאנד 

= 

הדד 

עבר הירדן 

= 

עבה׳י 

כלאים 

— 

כלא׳ 

הוצא לאור! הוציא לאור 

= 

הר׳ל 

עברית 

= 

עבר׳ 

כנזכר לעיל 


כנ״ל 

הוצאה! הוצאת 

= 

הוצ׳ 



27 


ר׳ יעקב מסרויש — רבנו יעקב המכונה תם 


28 


הקונטרס ״שאלות ותשובות מן השמים״ — הספר ההלכתי 
היחיד מסוגה הידוע לנו: הוא "היה שואל שאלות מן השמים 
בהלכות ובספיקי-רינין ולהכריע בין פוסקים." ע״י התבודדות 
ותפלה והזכרת שמות, והיומשיבין לו על שאלותיו [בחלום]" 
(רדב״ז , החיד״א). למתת ההיסוסים לגבי ההסתמכות על 
דברי-חלומות, הביאו פוסקים חשובים, שבאו אחריו, כהלכה 
את התשובות שקיבל. תב השאלות מתייחסות לפרטים 
בדינים ומנהגים של ברכות ותפילות, מקצתן — לפרטים 
בדיני איסוד־ותתר! באחת מהן נזכר התאריך: "ליל כ״ט 
אלול שנת תתקס״ג״ [= 1303 ]. התשובות מנוסחות בקיצור, 
לעיתים — בצורת רמיזות לפסוקים או למאמת הדל* על 
שאלה בדבר ״קץ הגאולה״ לא ניתנה תשובה. — הקונטרס 
נדפס לראשונה בתוך שו״ת הרדב״ז (ח״ה, ליוורנו תקע״ח), 
ואח״כ במהדותת שובות, לאחרונה — עם תיקוני הנוסח, 
פתיחה והערות — בידי ראובן מרגליות (תשי״ז 3 ). — היו 
שזיהו את ת״מ עם ת יעקב מקורביל, הנזכר הרבה בתוס¬ 
פות ! אולם זיהוי זה נראה מוטעה. 

א. א. אורבך: בעלי התוססות, 129 , 202 , תשי״ז 2 ז ר, מרג¬ 
ליות [מהדיר], שו״ת מך השמים, מבוא, תשי״ז 3 ! ח. סיכל, 

אור החיים, 492/3 , תשכ״ה 2 . 

י׳ יעקב בן חננאל סיקילי (שנות ה 80 של המאה ה 13 
— אמצע המאה ה 14 ), רב ומחבר. מתא משפחתו 
מסיציליה, אך כבר מנעותו יצא למסע בארצות שונות 
בחיפושיו אחר ספרי ליקוטים ומדרשים, שבהם גילה התענ¬ 
יינות מרובה. הוא התיישב בקורדובה, ושם התחיל כותב 
את ילקוטו המדרשי הגדול לתורה, "תלמוד־תורה", על יסוד 
חומר עצום מתוך 234 ספרים שאסף בנדודיו. ספר זה הוא 
אתר בלום לחקירת האגדה, ונשתמרו בו מדרשים אבודים 
רבים. עם ההתעוררות שחלה אז בספרד לעלות לא״י, התקשר 
ר״י עם "החכם השלם רבי הזקיה", וב 1317 נדרו שניהם 
לעלות לא״י תוך שנתיים ולחיות יחדיו בשותפות 7 שנים. 
מחמת סכנת הדרכים נדחה ביצוע הנדר, ור״י חלה את 
מותם של ארבעה מחמשת ילדיו בעתן זה. הוא פנה אל 
הרא״ש שיתיר לו ללכת לבד, ומיד עלה לא״י. מ 1324 היה 
בדמשק, ושם השלים ער 1337 את ילקוטו. "תלמוד תורה" 
נשתמר בכ״י, ונדפסו ממנו ליקוטים בלבד. — בדמשק היה 
ר״י מנכבדי הקהילה, ושימש שם גם כמורה־הוראה וכדרשן. 
את דרשותיו בשבתות על פרשיות התורה ואת ביאוריו להן 
אסף בספרו "תורת המנחה" (כ״י? קטעים בם׳ "ברכה משו¬ 
לשת", פרשפורג, תר״ן, וב״תדרה שלמה" [לרב מ. מ. כשר], 
תש״ט). — בשנות שבתו בדמשק ביקר ר״י לעתים תכופות 
בא״י וסייר בה לארכה ולרחבה. על־סמך סיורים אלה חיבר 
את "ספר היחס", שבו הזכיר "כל עיר ובפר מא״י ומי קבור 
שם״; ספר זה אבד ברובו. 

י. מ. טולידאנו, בר המערב, 74/5 , 123/4 , תרע״א ז ש. א. 
פאזנאנטקי, על דבר הילקוט "תלמוז-תורד," לר״י ב״ר 
חננאל ם׳ (הצופה מארץ הגר, ג'), תרע׳״ג! הנ״ל, ראשיתו 
של הילקוט ת״ת לר״י ם׳ (.ז 11 ;א 51 ־ ז 1 10 ״ 3 ( 1 ץ 11 * 1 5 ), 11914 
ש. א. ווערטהיימער, אוצר מדרשים וכ״י, א/ תרע״ג [חזר 
ונדפס: הנ״ל, בחי־מדרשות, א׳, קל״ט—קס״א, תש״י 2 ] 1 
י. מאן, פל מאמרי ילמדנו הנמצאים ב״ילקוט תלמוד תודה" 
לבראשית ( 1111 111 1 ) 636116 !? נ> 1 ! 3 116311 35 1£ < 811 * 1 ד 
6 נ 0$1 ; 1138 ץ 5 [החלק העברי]), 1940 ! ש. ח. קוק, ר״י ם׳ 
וספריו(עיונים ומחקרים, ב׳), תשכ״ג! א. הורביץ, "תורת 
המנחה" לר״י הסקילי ו״מדדש דוד" לר׳ דוד הגגיד (סיני, 
ג״ט), תשכ״ו! א. קופפר, קונטרס א״י (קובץ על יד, סדדה 
חדשה, ז׳), תשכ״ח. 

א. ק. 


ר׳ £צקב בן יוסף רי׳עזר [ע״ש מוצא משפחתו מרישא 
(׳* 1126526 )] ( 1670 [ז], פראג — 1733 , מץ), רב, 

פוסק ומחבר. ר״י נתפרסם כבר מצעירותו, בזמן שלמד 
תורה אצל הרב ארית שמעון שפירא (ע״ע), רבה של פראג, 
ואח״כ אצל בנו של זה, ר׳ בנימין, אב״ד פראג, שלקח 
את ר״י לחתן) בגיל צעיר נתמנה לדיין בפראג. ב 1709 
נתקבל לאב״ד ור״מ באנסבאך, ב 1715 — בוורמס! שם 
נתקבצו אליו תלמידים רבים ממקומות שתים, ביניהם גם 
רבנים ידועים. בעקבות סיכסובים בקרב הקהילה קמו לו 
מתנגדים שפגעו בו, וב 1718 עזב ר״י את וורמס ונתקבל 
כרב במץ, ושם ישב עד מותו. — ר״י נתפרסם הרבה בגלל 
חיבוריו החשובים בכל תחומי ההלכה ז הוא נתקבל כאחד 
מחשובי פוסקי ההלכה בזמנו. וכל גדולי־הדור פנו אליו 
בשאלותיהם. תקיפותו הרבה וסיגנונו החריף, שנבעו מהכרת 
ערך עצמו כפוסק ומכריע, הקימו עליו מתנגדים, והיו מן 
הרבנים, ובייחוד מן החכמים הספרדים שבירושלים, שהביעו 
את התנגדותם במכתביהם ובחיבוריהם. ר״י ענה בעצמו על 
חלק מדברי מתנגדיו (קונטרס "לא הביט און ביעקב"), 
והדבר הגיע עד לידי פולמוס ספרותי, אם-כי מצומצם. 

ספריו של ד״י:( 1 ) "חק יעקב" — ביאור על שו״ע הלכות 
פסח (דעסוי, תנ״ו), שנדפס במה פעמים לעצמו, וגם ביחד 
עם השדע. ( 2 ) ״מנחת יעקב״ — כולל: א. ביאור ל״תורת־ 
חטאת" לרמ״א; ב. "תורת השלמים", על הלכות נידה! 
ג. שדת (פראג, תמ״ט).( 3 ) ״סולת למנחח ושמן למנחה״ — 
מהדורה בתרא ל״מנחת יעקב״ (דעסוי, תנ״ו). ( 4 ) "עיון 
יעקב״ — ביאור של האגדות שב״עין יעקב" ובפרקי אבות 
(וילהרסרשחירף, תפ״ט). ( 5 ) ״שבות יעקב״ — כללי מיגו, 
וקונטרס הספקות (פראג, תמ״ס). ( 6 ) ״שבות יעקב״ — 
שו״ת, חלק א/ וחידושי מסכתות (האלע, ת״ע) ז חלק ב/ 
עם דיני מיג( וספק-ספיקא (אופיבך, תע״ט)! חלק ג', עם 
קונטרס "לא הביט און ביעקב" (מיץ, תקמ״ט). 

י. ק. דושינסקי, תולדות הגאון ר׳ דוד אוסנהיימער זצ״ל 
(הצפה לחכמת ישראל, ו , , 212-210 ), חרס״ב! א. י. גולדראט, 
״מיעוט דמות״ של ספרים (תגים, זר), תשכ״ט ? - 031 [ £] 

־ 181 ) 61266 ^ 1 . 4 . 06668 . 3 01 ^ 1 () 1 ) 1661 זו 86 ,׳ 111013 

, 1248-1251 , 08 ,• 61 ג> 5611061 ״ 5161 . 14 ; 1840 , 96 ,([!]] ■ חח 1 > 

14 ?ת 1 > 14 ז 6 ק 116/3 46 £6 , 031160 \ ; 1852-1860 

1884 ,( 271-273 ,מרו ,(££) 1567-1871 416 >)^ 661046 ק 

א. ק. 

רבנו יעקב המכובה תם ( 1100 [?] — 1171 ), גדול בעלי 
התוספות (ע״ע) וראש לחכמי צרפת בסאה ה 12 , 

ר״ח היה נכדו של דש״י — בנם של ר׳ מאיר בן שמואל(ע״ע) 
ויוכבד בת רש״י. אשתו, מרים, היחה אחותו של ר׳ שמשון 
הזקן מפלייזא (ע״ע). רבותיו היו: אביו. אחיו ד שמואל בן 
מאיר ([רשב״ם] ע״ע) חד יעקב ב״ר שמשת, מתלמידיו 
של רש״י. ר״ת ישב ברמרו (:זס 1 ןש 0 ת 31 א, בצרפת הצפונית) 
והתפרנס מעסקי הלוואות ועשיית־יין, מלאכות שהיד טיפד 
סיות ליהודי מקומו תמנו, ואף הגיע לאמירות. עסקיו הביאוהו 
בקשרים עם אבירים ואנשי־שלטון/ וגרמו לו טרדות מרובות. 
יחסו לגויים בשאלות־הלכה שתות נקבע הרבה מתוך מגעו 
הישיר עמם והכרתו את תכונתם. בימי מסע־הצלב השני 
נפגע ר״ת מידי הצלבנים שעברו בעירו, ואך בנס ניצל ממוות 
( 1146 )< אחרי מאורע זה עזב את רמרו. 

ר״ת הופר ע״י כל חכמי זמנו כגדול הדור, ד אברהם 
בן דוד אבן דאוד (ע״ע) בספרד וד אברהם בן דצהק (ע״ע) 
וד זרחיה הלוי גירונדי(ע״ע) בפרובנס מזכירים אותו בכבוד 



29 


רבנו יעקב המכונה תם — יעקוב, מז 


30 


גדול, וגם חכמי איטליה הדרומית פנו אליו בשאלותיהם, וביו 
הפונים— גם חכמים שהיו גדולים ממנו בשנים. לבית־מדרשו 
הגיעו תלמידים גם מביהם (בוהמיה) ומרוסיה, והביאו את 
דברי רבם לארצותיהם הרחוקות בשובם לשם. גדולתו בתורה 
היתד. מודעת גם לו עצמו׳ ועליה ביסס אח תביעתו למתן 
סמכות הכרעה מוחלטת לבית־דינו, ואף "בתב פרוסבול׳ בי 
היה אומר דלא בעינן אלא בית־דין חשוב שבדור" (תום׳ 
גיטין ל״ו, ע״ב׳ ד״ה דאלימי). ר״ת כתב בתקיפות רבד. נגד 
חכמים, גם ממקומות מרוחקים, שסירבו לקבל את פסקיו 
והכרעותיו, ובדבריו ניכרת השאיפה להטיל את מרותו 
ההלכתית גם על פרובנס ואשכנז, מגמה שלה התנגד הראב״ד 
בכל כוחו. ויכוח חריף היה בין ר״ת ובין רבנו משולם ממלון 
(ע״ע) בקשר לכמה מנהגים שבהם נהג והנהיג ר׳ משולם 
את קהלו, ושהיו שונים מאלו של ר״ת ומקומו. סיגנונו של 
ר״ת תקיף ביותר, והוא מאיים בנידויים ובחרמות על כל 
מי שינהג בדרכו של ר׳ משולם, שאותו הוא מאשים בזילזול 
בכבוד חכמי־צרפת, ובתוכם רש״י׳ ובקלות־ראש בהגהת 
נוסחות התלמוד. מחליפת־המכתבים (המקוטעת) שהגיעה 
לידנו עולה בבירור נסיונו התקיף של ד׳ת לכפות על רבנו 
משולם את דעתו והכרעתו. אופי דומה לכך היה גם לחליפת־ 
המכתבים שבין ר״ת לבין ר׳ אפרים מרגבשבורג (ע״ע). 

ר״ת הנהיג את דורו ביד רמה ולא נמנע מלבטל כמה 
וכמה מנהגים שלא נראו בעיניו, ולתקן תקנות והתרים 
חשובים, שהשעה היתד. צריכה להם, הוראותיו אלה עוררו 
לעתים תמיהה אצל חכמים שבאו אחריו, ואילו בין חוקרי 
ההשכלה היו אף שניסו — על׳סמך קולות אלו — להציג 
את ר״ת כרב ,מתקר, ברוח ההשכלה המאוחרת. אולם המקו¬ 
רות מעידים, שמבחינה עקרונית היה ר״ת שמרני מאד 
בשאלות של מנהג — דבר שכבר בא על ביטויו הברור 
בחליפת־המכתבים בינו לבין ר׳ משולם, וכן שהיה לעיתים 
מחמיר דווקא במנהגים של מה־בבך, שנהגו בהם הדיוטות 
ונשים. לאמיתדשל־דבר לא נהג ר״׳ת לפי שיטה של קולות 
או של חומרות! כמנהיג הדוד, וחדור תודעת מנהיגות זו, 
נבעו שיקוליו מן הרצח לשמור על שלמותן ושלומו של 
הקהילות, תוך חיים של תורה ואמונה. 

ר״ת העמיד תלמידים הרבה — מהם שהיו מגדולי החכמים 
בדוד שלאחריו: יצחק הזקן מדנפיר (ע״ע), אליעזר 
ב״ר שמואל ממץ (ע״ע), חיים בן חננאל הכהן (ע״ע), יום־ 
טוב בן יצחק מיואני(ע״ע), ואחרים. אולם גם אחדים מבני־ 
דורו ראו עצמם כתלמידיו, אע״פ שלא שמעו תורה מפיו — 
ביניהם גם גדולים ממנו בשנים. על פירושיו, הגהותיו ופסקיו 
של ר״ת נוסדו כל דברי התוספות שלנו, ודבריו מלאים 
אותם בכל מקו* אך מלבד זאת רבה וענפה היא יצירתו 
הספרותית. 

ספרו העיקרי הוא "ספר הישר" (וינה, תקע״א), המכיל 
שני חלקים: ( 1 ) שאלות־ותשובות (הוצאה מדעית בידי א. 
ז. מרגליות וש. פ. רוזנטל, ברלין, תרנ״ח! תשובות נוספות— 
בידי י. קאפח [קובץ על יד, ס״ח, ז׳] תשכ״ח)ז( 2 ) חידושים 
לש״ס (הוצאה מדעית בידי ש. ש. שלזינגר, ירושלים, 
תשי״ט). עיקר מגמת הספר היא ליישר את הגירסות בתלמוד, 
ולהוכיח שאין בשום פנים להגיה את הספרים, לא למחוק 
ולא להוסיף, לא ע״ם סברה ולא ע״פ ספרים או מקורות 
מקבילים. הספר, כפי שהוא לפנינו, הוא מעשה ליקוטים — 
עוד מתקופת הראשונים — וחלו בו ידים רבות, וביניהן ידי 


ר״ת עצמו, שחזר והגיה ותיקן הרבה בספר; הוא הגיע לידנו 
בצורה משובשת מאד, וגם אחרי העמל הרב שהושקע בהחד¬ 
רתו נשארו בו מקומות רבים סתומים ובלתי-מובנים. "ספד 
הפסקים" של ר״ת, שאותו מזכירים הראשונים, לא הגיע 
לידנו. ספק הוא אם חיבר ר״ת פירוש מיוחד לתורה, אף 
שפידושי־מקרא משמו נזכרים אצל בעלי־התוספות הראשר 
נים; אולם ידוע שחיבר פירוש לס׳ איוב. ר״ת כתב "הכרעות" 
(לונדח׳ תדט״ו), שבהן יצא להגן על מנחם נגד התקפותיו 
של דובש בן לברט (ע״ע), וחלק גדול של חיבור זד. מוקדש 
לענייני דקדוק ומסורה! "תיקח ם״ת" שלו נדפס ב״מחזור 
ויטרי", ר״ת היה גם הראשון בח חכמי־צרפת שחיבר שירים 
שקולים; אח ספק שבכך הושפע מחכמי ספרד ודרום־צרפת, 
שאתם בא במגע, וידועה גם חליפת השירים בעו לבין ר׳ 
אברהם אבן עזרא (ע״ע) בעניין זה. ר״ת כתב גם פיוסים 
לרוב, בדרך הפיוט האשכנזי־צרפתי. — בטעות יוחס לר״ת 
"ספר הישר הקטך העוסק בתודת־המוסר, שמחברו הוא, 
כנראה, ר׳ זרחיה חינני (ע״ע). 

ש. ד. לוצאטו, העתקות יקרות של שו״ת ושירים מקובצי 
פ״י עם הערות מושפלות (כרם הסד, ז׳), תר״ג; א. ה. דים, 
תולדות רבינו יעקב תם (כית תלמוד, ג׳), תרמ״ב/ג! הב״ל, 

דור דור ומרשיו, ו״, 337 ואילך, תרפ״ד 5 ! י. דאווידזאן, 
אוצר השירה והסיוט, ד׳, מסחח.־ בערכו, תרצ״ג! א. 
אסטוביצר, מבוא לספר ראבי״ה, 366-357 , תרצ״ח! ש. 
אלבק, יחסו של ר״ת לבעיות זמנו (ציון, י״ט), תשי״ד. 

א. א. אורבך, בעלי התוספות, 140-55 , תשי״ז 2 . הנ״ל 
[מהדיר], ערוגת הבשם, ז״, ספתח:'בערכו, תשכ״ג! ש, 
אברמסון, עניינות בס' הישר לר״ת(קרית־ספר, ל״ז>, תשכ״ך. 

) 11 > 4111 { ) 1/1 מ. 1 ו 1 ) 11 ו 1 ו' 1 )ט %0 -[ 1 ) 5 1 ( 11/11 )[ ., 1 

-׳-״״>/ ״ 2 , 8661 . 8 , 1924 , 150-215 , 50-55 ,:) 4% 

,( 01099 (ביקורה על הספר הזה) .) 1 ) 1 <ז) 11 זור?)< 801 -ן!) 5 
70111 ־ 11 )/ 3 מז > 6 010/1 [ .שש 3114 [£..£ , 81 , 1927 ,( 71 

1940 ,( 15 , 14110 / 9 ) 610111111011011 111 

י. ת. 

נעקוב, בנו (בנימין) — 30011 ( 11110 * 8 — ( 1862 , ברסלאו 
— 1945 , לונדון), רב ליבראלי, חוקר המקרא,'עסקן 
אנטיציוני ולוחם באנטישמיות. י׳ למד בביהמ״ד לרבנים 
בברסלאו, ושם היד. לתלמידו המובהק של גרץ! באוניברסיטה 
שם למד לימודים קלאסיים. ב 1886 , בהיותו סטודנט, ייסד את 
אגודת־הסטודנטים היהודית הראשונה, 3113 ז 1 > ¥13 , שהנהיגה 
את הסיוף כדרך של הגנה על כבוד היהדות מפני פגיעתם של 
סטודנטים אנטישמיים. בשנים 1891 — 1906 היה י׳ רב 
בגטינגן, וב 1906 — 1929 — בדורטמונד. ב 1929 פרש מן 
הרבנות, עבר להאמבורג והתמסר כולו לעבודתו בפרשנות 
המקרא. ב 1939 מצא מקלט באנגליה, וגם שם הוסיף בעיונו 
עד מותו. 

תחומו העיקרי בחקר המקרא הוא ספד התורה. י׳ לא 
ביסס את עבודותיו על האמונה בתורה־מו־השמים, אך מת 1 ך 
עיון מדוקדק בטכסט הגיע לשלילה מוחלטת של שיטות 
ביקורת-המקרא המודרנית. נוסח המסורה נראה לי מהימן 
יותר מן התרגומים הקדומים — השבעים והסורי —, ואת 
תיקוני־הנוסח השרירותיים של הביקורת הספרותית ראה 
כבלתי־מדעיים. באשר לא באו אלא לאמת את הנחותיה. י׳ 
עמד על הלכי־הרוח האנטישמיים ועל המשפטים־הקדומים 
הנוצריים נגד היהדות, שהדריכו את החוקרים. במחקריו 
הגיע י׳ להבהרה חדשה של רעיונות וביטויים מקראיים, 
שהובנו—לדעתו—באופן מוטעה ומטעה, וכן פיתח תאוריה 
בדבר מציאותו של קצב פנימי בסיפורי התורה ובניסוח 
חוקיה, המתבטא בחזרה על מלות־מפתח במספרים קבועים. 



31 


יעקוב, כנו — יעקובי, אברחם 


32 


גולת־הכו׳תרת של מפעלו הוא ספרו הענקי 80011 6 ז 5 ז 6 03$ 
0606515 — 38 ) 70 ■ 83 > (״ספר בראשית״! 1934 ), פרי עמלו 
במשך 10 שנים, שנכתב בעידודו של פרנץ רוזגצויג (ע״ע). 
פירושו המקיף לס׳ שמות נשאר בב״י, ומתוכו סודססו מאפ¬ 
רים אחדים בב״ע שונים. 

י׳ השתתף באופן פעיל, כנואם וכסופר. במלחמת יהודי 
גרמניה נגד האנטישמיות, בייחוד בשנים שאתרי מלה״ע 1 , 
אולם הוא התנגד גם לציונות, הן מתוך אמונתו בסינתזה 
היהודית־גרמנית, והן מפגי שראה בציונות חילון מוהל ט של 
היהדות ובסיס לאתאיזם יהודי. יחד עם זה לחם בחריפות 
בליבראליזם הדתי הפושר של זמנו, וגם התקיף את המגמה 
האפולוגטית של "חכמת־ישראל" (ע״ע) בת־זמנו. 

חיבוריו (מלבד הג״ל): 0£ ( 0 , 1 > 861 • £811161 811011 035 
(״מגלת אסתר בתרגום השבעים״), 1890 ! ת 16 ז! 3 א 1 ״]" 
" 165 ) 60 (״בשם ה׳״), 1903 ! 6013161108 ? ) 06 ("החומש"), 
05 : 1905 ) 160:11 ) 0 ( . 8 ! 5$6 11508318 !/'\ 016 ("מדע היהדות"), 
1907 1 . £6¥ ) 811686 . 1 > 260 ) 0656 . 1 > 10 48238100£60 016 
.ומסא . 1 ! ("המניינים בחוקים של ספרי ויקרא ובמדבר"), 
1909 ! 6068 ) 3 ) 60 ? 0 ) 1 68656 ) £1 ■ 1 ) 11108 ) 006116056861 
(״הפחדת המקורות והפרשנות בתורה״), 1916 ! 301 81056 
83630 ? .!י :) 00 — 001-0811568 ("משה ליד הסנה! ה׳ 
ופרעה״) ( 68 , 66 ,(/ 840¥ ), 1922 , 1924 ! 066310806 86 ? 
(״עשרת הדברות״) (¥^ 4.086! 1923/4 ,(108. x מ!״ 4.086 
(״עין תחת עיו״), 1929 ! ) 0 8 ) ¥00 308 1 ) 081111800 786 
810565 (״ילדותו ונעוריו של משה״)(.( )ס • 81000111 510 ץ £553 
2 ) 066 .]£), 1944 ! 5 ) 10160 ) 00010130 1 ) 56600 1 ) 30 ) 8 ) 1 ? 786 
("ד.ךבר הראשון והשני״), ( 131501,13 ) 0 /), 1964 . 

- 06 1$ ) 1.3236 11 ) 3 ?) ./ 8 / 0 ^{ 07 '^ 0714 81/6 , 3606 [ . 1 ,£ 

■ 1 0 /ס 1 ) 50/101071/11 7070/1 ) 7/1 ,, 1 ) 1 ; 1961 ,( 611611 ) 1601 ) 
117107 ) 1/0/7 011 ./ . 14,0 ; 1961 ,("א ,מ 11431$1 [ 3076 ע 561 תס 0 ) 
- 651 ״! 10 11460 [ . 4 5 068011. 0. 1x600 ״\ 1 ) 00717710714 171 
,״ 111611 ,״! .א ; 1962 ,( 89-109 ,[ז 6 ׳ 435 ן . 011 64 ] ״ 316 ) 

,) 6001 ) 763 6 ) 11 ) 1054 ! 83661 1700 ) 1  1 ן? 4 ז? ■ו?<{ 011010 ק 1 / ./ , 18111 >!; .א 

. 1930 ,( 143 ,.זג 1 ;>*! 2 

ב. ד. ג. 

יעקובי( 1 לסס 0 3 , האחים מ 1 ךיץ הךמץ --״ 9 12 ״ 10 א 
131111 ״ — ( 1801 , פוטסדאם'— 1874 , פטרבורג), 

וקדל גוסטו!עקב - ל 0 ל 3 ! ׳ 0115131 031-1 — ( 1804 , 
פוטסדאם — 1851 , ברלין), אנשי-מדע גרמנים, יהודים 
מומרים. 

( 1 ) מ ו ד י ץ (מ ש ה) ה ר מ ן י׳ למד אדריכלות בגטינגן 
והתיישב כארכיטקט בקניגסברג. ב 1835 נתמנה לפרופסור 
לארכיטקטורה באוניברסיטה' הרוסית-גדמנית בדודפאט, 
18371 הוזמן לפטרבורג, נתמנה גם לחבר באקדמיית־המדעים 
הרוסית, וכן הועלה למעמד אציל. ב 1837 המציא י׳ את 
הגלננופלסטיקה (ע״ע גלוגוטכניקה, עמ ׳ 792 ), 
שעוררה עניין רב בעולם. במשך שנים אחדות שיפר את 
תהליכד, הטכני והצליח ב 1839 להכין דפוסים, שפניהם מצו¬ 
פית גראפיט דיסקנד. להם מוליכות חשמלית, הוא עסק גם 
בניצול המעשי של האלקטרומגנטיות (ע״ע) להתנעת מכו¬ 
נות (סירה חשמלית), וכן עשה ניסויים בקשת החשמלית. 

( 2 ) ק דל גום סו יעקב י׳ למד מאתמאסיקה לרא¬ 
שונה מפי דודו. כבר בבית-הספר הוכרה גאוניותו וניתן לו 
חופש ללימוד ומחקר עצמאי. בגיל צעיר פנה למחקרים 
המקוריים של גדולי המאתמאטיקנים ולמד בעצמו אלגברה 
ותורת־המספרים מכתבי אוילר (ע״ע) ולנדנד (ע״ע). באו¬ 
ניברסיטת ברלין למד י׳ פילוסופיה, פילולוגיה ומאתפא־ 
מיקה. ב 1825 הוענק לו תואר-דוקטוד, ואח״כ הרצה מאת- 
מאטיקה באוניברסיטת קניגסברג. הוא עורר את תשומת־ 
לבו של נאום (ע״ע), ובהשפעתו קיבל י׳ בגיל 23 פרופסורה. 
מפירסום מחקרו המושלם הראשון "ביסוס חדש של התאוריה 
של הפונקציות האליפסיות" ( 11001336 ! 3 ׳! 0 ת 3 ז״ 1301€ > 1111 ? 1 
1 ת 1 וז €3 !זש 0111 10011001101 !£), 1829 ׳ עבד כ 12 שנים עבודה 
מאומצת, שהביאה אותו לסף התמוטטות העצבים, כשהועמר 
לאחר פות אביו גם בפני קשיים כספיים, שמהם נחלץ הודות 
לה קצבה מטעם הפלך. — בשנת המהפכה 1848 נמל י' חלק 
בפעילות המדינית והציג את מועמדותו לפארלאמנט מטעם 
מועדון ליבראלי. הוא לא נבחר, ועם נצחון הראקציה גרמה 
עמדתו לביטול ההקצבה המלכותית, אך מעמדו והמענק הוח¬ 
זרו לו לאחר שנה. י" מת בגיל צעיר ממחלת האבעבועות 
השחורות > בשנותיו האחרונות הוכר כגדול המאתמאטיקנים 
בגרמניה אחרי גאוס, ובן נודע בשעתו כגדול המודים 
במאחמאמיקה, והרצאותיו היו מקור-השראה לתלמידיו. 

מחקריו החשובים־ביותר של י׳ הן עבודותיו על הפוני 



35 


יעל!ובי (האחים) — יעקוגסון, אביגדור 


36 


קציות האליפסיות, שאותן פירסס בעת־ובעונה אחת עם נ. 
ה. אבל(ע״ע). הוא גילה אח תכונת המחזוריות של פונקציות 
אלו 'ואת המחזוריות המרובה של פמקציות־אבל. באגליזה 
(ע״ע, עמ ׳ 596 ) תרם להתפתחות תורת הפונקציות המרו- 
בבות, והדטרמיננטה של הפונקציות הגזירות (ס X ,.,..,!א) !£ 
בס משתנים נקראת על־שמו(ע״ע דטרמיגנטה, עמ׳ 299/300 ) . 
חשיבות רבה נודעת גם לתרוסותיו בתחום המשוואות הדיי 
פרנציאליות ובחשבון הוריאציות (ע״ע, עט , 520 ), שרובן 
כלולות בספרו המפורסם ] 030111 ^ 0 ־ €1 <£ב 1 ח 86 תנ 1651 ז 70 י 
(״הרצאות על דינאמיקה״), 1866 * וכן רבים השגיו גם 
בתורודהמספדים. — הוצאה כוללת של פירסומיו נערבה ע״י 
אקדמיית־המדעים בברלין ( 1 — 11 ך\), 1881 — 1891 . 

/ס 1401 , 8611 . 7 .£ ; 1904 :•/ .{ ■ 0 . 6 ,ז 86 ז 6 נ £061118$1 ״ 1 
. 1937 , 327-339 , 5 ) 14111 ( 147/10 \ 

ג. ל. 

נעק 1 בי, סדיךדך הינךיך- ך£:> 1 ז 1610 ־£ 1611 ז 1 > 16 ־ 1 ? 

1300111 — ( 1743 , דיסלדורף — 1819 , מינכן), 

פילוסוף גרמני. הוא היה תחילה סוחר, אח״כ פקיד, ולבסוף 
נשיא האקדמיה במינכן. עיקר עיונו הפילוסופי היה בתורת־ 
ההברה (ע״ע), בביקורת שיטותיהם של שפינוזה ושל קאנט 
ובבעיית היחס שבין "דעת" ובין "אמונה". 

י' מציג בכל חריפותה את השאלה, כיצד אנו מגיעים אל 
הכרת ההוויה. כל עוד אנו נעים בתחום ההוכחה, אנו תולים 
חוליה בחוליה של השלשלת, אך השלשלת בולה אין לנו 
במה לתלותה. אין הדעת עשויה לשמש אורגאן תחני 
שיובילנו אל ההוויה עצמה, שכן אין הדעת, לפי עצם מיבנה, 
תופסת את הבלתי־מותנה. מבאן עמדתו הביקרתית החריפה 
של י״ בלפי תורת ש פ י נ ו ז ה: זו סומכת על"ההוכחה בלבד, 
ולכן אין היא אלא אתאיזם. המישגה היסודי של תורת שפי¬ 
נתה, לדעתו של י׳, הוא זיהוי המהות המושגית ( 11113 *:*)) 
עם הממשות (ב 1 ז 1$160 ^), ומשום־כך — פירוש הממשות 
כמכאניזם הבפוף כפיפה לוגית למושגים; כשיטה שבולה 
לוגיקה היא נידונה להיות פאטאליזם, אמונה בגורל. "אולם 
הגורל שם קץ לאלהים, כשם שאלהים שם קץ לגורל". 

ק א ג ט הורה, שאותה "ממשות" הנקלטת בצורותיו של 
השכל אינה אלא תופעה, ושאין השכל כלי מתאים לקליטת 
הממשות, הניתנת לנו ע״י ההסתכלות הבלתי־אמצעית בלבד. 
החסרון שי , מציין בשיטתו של קאנט הוא, שהלה הסתפק 
בשלילה ולא גרם אורגאן הנותן לאדם תוכן חיובי, ולכן 
"חסר לחשיבתו כל תוכן, והיא אינה אלא נאד ריק". קאנם 
הרגיש את הריקות של הצורות ואת חוסר־כוחו למלא אותן 
תוכן, ולבן הכנים לתורתו את פרשת הדבר־כשהוא־לעצמו 
(ע״ע); אולם עי״כ נעשתה השיטה בולה דדמשמעית, 
וחסרונה העיקרי הוא "צבע של זיקית", שעל-ידיו מתחמק 
הדבר־כשהוא־לעצמו מתחת ידינו: "בלי ההנחה של הדברים- 
בשהם־לעצמם אין אני יכול להיכנס אל השיטה של קאנט, 
ועם ההנחה הזאת איני יבול להישאר בה; שהרי עיקר- 
העיקרים שבה הוא להוכיח, שכל המושאים וכל יחסיהם אינם 
אלא קביעות של האבי שלנו ואינם קיימים כלל מחוצה לו". 

לדעת י׳ לא הצליח קאנט לגלות ממשות משום הסתמכו¬ 
תו הבלעדית על החשיבה הדיסקורסיוויונ זו שיכולה רק 
לקשור את התכנים הנתונים לה, אך אינה יכולה לתת לנו 
תוכן. פזל המחשבה הדיסקורסיווית, השכל, מעמיד י׳ את 
״האמונה״ (או ״הרגש״ או ״החוש״ או ״התבונה״) — לאר 


דווקא כאמונה דתית, אלא כמכשיר המשמש לאדם כדי 
לתפוס את העולם. אין האמונה מתבססת על הדעת, כסי 
שסבר מנדלסזון (ע״ע), אלא הדעת מתבססת על האמונה. 
"תבונה" או "אסונה" היא מותר האדם מן הבהמה, שבן זו 
קולטת רק דברים חושניים, ואילו האדם יודע בוודאות על 
האלהים, על החירות, על המידה הטובה, על האמיתי, היפה 
והטוב. "האמונה" ערבה לנו גם למציאות עולם חיצון, האני 
והא תה ניתנים לנו בבת־אחת בהסתכלות בלתי־אמצעית*. 
״ללא אתה אין אני״ — רעיה החוזר בהגותו של פויארבך 
(ע״ע) ונתחדש כפילוסופיה ה די א ל וגי ת (ע״ע). 

ספלו של י' 16£60 ז 8 111 1111023 } 5 168 > 6 ־ 111 * 1 116 > 1161 ( 1 
1 ז 16185011 > 160 ^ 8 *! £0 \ 30 ("על תורתו של שפינוזה במכ¬ 
תבים אל משד, מנדלסזוך), 1785 , גרם לפולמוס עם משה 
מנדלסזון בדבר עמדתו של לסינג לגבי תורת שפינוזה; 
פולמוס זה תרם להחדרת תורתו של שפינוזה לתודעתו של 
הקהל הנאור בגרמניה. . 

משאר ספריו: ז 6 !> 0 , 03111160 160 > ־ 11311016111361 > 0391 
11631150105 1 > 00 1631180105 > 1 ("דידיד יום על האמונה, או 
אידיאליזם וריאליזם״), 1786 < 161116 ? 30 16£ :! 8 ("איגרת 
אל ם י כטה"}, 1799 1 ־ 111215 ־ 10 165 ) 06110160 ־ 00161 135 > • 01161 
10860 ־ 111 20 [.ז 51311 ) ¥0 20 0110£1 ז 6 /ו 116 > , 0105 ("על הנסיו־ 

נות של הפילוסופיה הביקרתית להעמיד את התבונה על 
השכל״), 11802 010060 80111161160 £60 > 700 ("על העניי¬ 
נים האלוהיים״), 1811 , שהוא פולמוס עם הפאנתאיזם של 
שלינג. 

כתביו של י׳ יצאו מקובצים ב 1812 — 1825 , מכתביו — 

ב 1825 — 1827 . 

י. י. גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, 309 , תשי״א; 

; 1867 , 001/701 . 17 050/1701 , 701 /^ 1 !,[ 77 .£ , 1 < 61 ו 8 מ־ 211 .£ 

, 11 — 3 , 11 , 11 ( 11 ) 1 11 * 1 1 ( 14,14115710 ) 5/1 )!/) 4/0475 6 ,ע , 5 ׳>י 6 ) 0 

. 13 , 1894 ,./ 76 > ) 1 ,/ 111070/7 /? 014 , 111 נת 8 -׳ל £69 .£ , 1893 

, / . 77 £ .״,) 11 ) 33036(, £*(1(682 14. 1/1/111157)1111 17(1 1/4(1X5 

) 10 ) 5 . 73 .? , 618611 < 1361 .\> ; 1953 , 0 ^) 14 ) 11 , 14 )■! 541-1 

. 1960 , 11145(1)111)11/05(1X110^ 4)111 5(71)10X14 

ש. ה. ב. 

יעק 1 בס 1 ן, אביגד 1 ר — 136011500 16101 ^ — ( 1869 , 
סימפרו&ול [קדים] — 1934 , ברן), מדינאי ועסקן 
ציוני. לפי הכשרתו היה' י" כימאי, בעל תואר־ח־קטוד מאוני¬ 
ברסיטת ברן. הוא היה בן למשפחה מתבוללת, אולם כבר 
בסטודנט הצטרף לתנועת חובבי־ציון, וב 1889 היה מפעילי 
ה״אגודה המדעית הרוסית־יהודית" בברלין, שהיתה מרכז 
החיים הציוניים בגרמניה. י׳ היה מחסידיו הנלהבים של 
הרצל, אך מתנגדו בשאלת אוגנדה (ע״ע, עם׳ 666 ). מן 
הקונגרס הציוני השלישי ואילך היה גם חבר הוועז-הפועל 
הציוני. ב 1906 נתמנה למנהל סניף בנק אגגלו־פלשתינה 
הציוני בבירות, ושם הגיע להברה שחובה על התנועה הציו¬ 
נית לחפש גישה אל עמי המזרח, התורכים ובערבים. ב 1908 
עבר לקושטא, כמנהל בנק אנגלו-לתטין, בשמשו שם 
למעשה כנציג מדיני של ההסתדרות הציונית העולמית. י׳ 
הצליח לנהל פעולת־הסברה ענפה בקרב הציבור התורבי, 
והשתדל לעשות נפשות לציונות בץ יהודי קושטא, על־אף 
עמדתן האנטי-לאומית של המנהיגות היהודית והאינטלי¬ 
גנציה במקום, שהיתה חניכת מוסדות "כל־ישראל־חברים" 
(ע״ע). קלה יותר היתה משימתו בסלוניקי* שם התחבר 
בעיקר עם חוגי הצעירים וסייע לקידום העיתונות הציונית, 
בפרט בשפה הצרפתית. בקונגרס ה 11 ( 1913 ) נבחר י׳ 



37 


יעקובסדן, אביגדור — יעקובסן, ינס פטר 


38 


לוועה״ם הציתי המצומצם, ומאז רב היה חלקו בקביעת 
מדיניות־החוץ הציונית. במלה״ע 1 צידד י׳ בניטדאליות של 
ההסתדרות הציונית העולמית. מ 1916 ניהל את משרדה 
של הסתדרות זו בקופנהאגן, והיה בין מפרסמי "הניססט־ 
קופגהאגך, שבו השמיעה התנועה הציונית את תביעותיה 
בלפי האומות עם סיום המלחמה. לאחר המלחמה עבר 
ללונדון* ב 1921 התפטר, מטעמים אישיים, מחברותו בוועה״ם 
המצומצם. מ 1925 ועד מותו היה נציג ההנהלה הציונית 
בפאריס וליד חבר־הלאומים בז׳נווה. י׳ היה הראשון — 
בין יהודים ולא־יהודים — שהציע, בתזכיר פנימי מ 1933 , 
את חלוקתה של א״י המאנדאטורית בין היהודים והערבים ? 
תזכיר זה לא נתפרסם אלא זמן רב לאחר מותו. 

¥. /, (]118. 13110(15011311, XXX^X, 68), [24. 8 ]1934, ,4. 

, ¥ . 5 ז 00 ) 15 ן) 0 א , 1-11 , 114711 /) 144 ) 8 ) 1 () 14114 ח 210 ) 04 , 8011111 

1935-1937 
יע. ר. 

יעקוב סון, ח&ראל - !!ס^ססב!. 1 - ( 1768 , האלבר־ 
שטאט — 1828 , ברלין), פילאנתרופ ומחנך יהודי, 

פעיל במאבק יהודי גרמניה על שודון־הזכויות ובתנועת 
התיקונים בדת. י' קיבל בבית־הוריו חינוך חרדי־מסרחי 
ויועד ע״י אביו לרבנות, אולם כבר בגיל צעיר התקרב לתנו¬ 
עת ההשכלה (ע״ע). ב 1786 נשא לאשה את בתו של סוכן־ 
החצר בדוכסות בראונשויג(ע״ע), הרץ סמסון, וב 1795 ,אחרי 
מות חותנו, ירש את תפקידו ואת 'תאריו. מאז החל מתמסר 
להגשמת תכניותיו החינוכיות. ב 1801 פחח, על חשבונו ובהס¬ 
כמת הדוכס, מוסד חינוכי לילדים עניים בעיירה זזן(ת 030 :> 5 ) 
בשם "בית־ספר לדת ולמלאכה"* נסיונו להוסיף למוסד מגמה 
חקלאית נתקל בהתנגדות התושבים. ב 1804 קיבל י׳ את 
אזרחות בראונשודג, ובהשפעתו בוטל "מכס־הגוף" המשפיל 
שהיה מוטל על היהודים בבראובשוויג ובבאדן. 

י׳ ראה בנאפוליון את משחרר היהודים, ולרגל כיבוס 
אספת־הנכבדים בפאריס ב 1806 שיגר אליו אגרת נלהבת. 
באותה שנה פירסם ספר, שבו הציע לקיסר לארגן מועצה 
יהודית עליונה׳ שבראשה יעמוד פאטריארד ושמושבה יהיה 
בפאריס * ייתכן שמכאן שאב נאפוליון את רעיון הסנהדרין. 
ב 7 ס 10 העתיק י׳ את מושבו לקאסל, בירת וסטפאליה, כדי 
לפעול מקרוב למען הגשמת תכניותיו החרגוכיות והרפורמא־ 
טוריות. ב 1808 כונסה שם, לפי הצעתו, אספת־נפבדים דומה 
לזו של פאריס, בשם "הקונסיססוריה המלכותית הווסטפאלית 
של הישראלים", ובראשה עמד י׳. 

י׳ הקים את בתי־הכנסת הראשונים שתוקנו לפי התכנית 
הרפורמית—לראשונה ב 1809 בקאסל. ב 1810 נהנך ה״היכל" 
מזן בצילצול פעמון, שירה גרמנית וליווי עוגב, וי׳ ניהל 
את הטקס לבוש בגלימת כומר פרוטסטאנטי. לי׳ היה חלק, 
ע״י מגעו עם הקנצלר הרדבברג (ע״ע), במתן שוויון־זכויות 
ליהודי פרוסיה ב 1812 . 

אחרי נפילת נאפוליון עבר י׳ לברלין. שם חי ללא מעמד 
או מש) רה רשמית, אך הוסיף לפעול למען קידום תיקוני הדת 
בתחום הפולחן. ב 1815 פתח ביח־תפילה רפורמי בביתו, 
וב 1817 הקים בית־כנסת רפורמי ממש! אך קיומו נאסר 
ב 1823 , בהשפעת מנהיגי הקהילה החרדים. בשנותיו האחרר 
נדת היתד. בריאותו הגופנית והנפשית של י׳ מעורערת, והוא 
סיים את חייו כאיש שבור, מר־יבפש ומאוכזב. 

מ. אליאב, החינוך היהודי בגרמניה ביסי ההשכלה וזזאמג־ 

ציפציה, 100-96 , 126-119 , תשכ״א! 1 * 0 ,) 1 ״ 8 .ס 

, 74 ) 4 )) 5 474 1411 <(:>!!-.} . 8 7 )/(ה 5 . 7 ׳ .( 141 . 44 ( 1 ) 2 74 ) 741 ) .£> 


.■ 50111 ) 2 ) 71 ) 11 ) 14 ^ , 4 11 ) 4411 ./ . 1 .■ 07 ,) 1 > 010506011 ] 8 . 6 > ; 1890 
4 /) 11 ]! 0144 ) 1 0444 , 115 ־ 221 ^ 1 .? ; 1890 ,( 23 ,. 010105 ,ג 2 ז £13 . 6 
,( 58 ,[¥\ £40 > 74 ) 144 ) 11414 . 11 074444407444774 .^ 1 ) 1 /)} 44411 ( 121 ) 000 60 ) 0£ ¥02160011 ) .} . 1 , 4200115 ( .א .[ ; 1927 
. 1928 ,( 38 , 1326615 . 210101 £ם 0000 ־ £01 

יע. ר. 

?^ 03 ^, תמץ - ״ 50 ( 31501 ! מ 3 ת 01 .א - (נר 1896 , 
מוסקיוה), בלשן יהודי, כבר במחקריו הראשונים 
בתהום הספרות הרוסית והפולקלור הסלאווי, ולאתר־מכן 
בתחום הבלשנות הסלאודת והכללית, נקט בשיטה הפור־ 
מאליסטיח והתבניתית (סטרוקטוראלית [ע״ע בלשנות, עם׳ 
971/2 ]). לאחר שהזרם הסורמאליסטי בקרב הבלשנים 
ומבקרי־הספרוח הוקע מטעם השלטון כאבטי־מהפהני, היגר 
י׳ ב 1920 לפראג, ושם ייסד עם נ. ס. טרובצקוי (ע״ע) אח 
"החוג הבלשני של פהאג" (ע״ע בלשנות, שם), שהגיח 
את היסודות לשיטה הפונולוגית. ב 1938 עזב את פראג, עשה 
זמן־מה בכמה מרכזים בלשניים אירופיים, ומ 1949 הוא 
פרופסור באוניברסיטת הארווארד ובמכת הטכנולוגי של 
מסצ׳וסטם באה״ב. 

י י׳ נעשה לתה המכוונת של האסכולה הרואה את הלשון 
ראיה הומאניסטית־פילוסופית ככלי בעל אמצעי־תקשורת 
מסויימים, שהם ה״תכונות המציינות" לסוגיהן ולהיערכותן 
במערכת הלשת. הוא הכשיר את הקרקע לניתוח המערכה 
הלשונית כאוסף מוגדר של אלמנטים מינימאליים, שבהם 
נקודת־הפע׳צא לסינתזה של הדיבור — הן טבעית, הן מכא¬ 
נית * "ניתוח מרכיבי־תכונות" זה, המבוסס על הכרת נוכחותה 
או היעדרה של תכוגת־מופע מסויימת (שיטה "בינארית"), 
היה לכלי הראשי של כמה שימושים חדישים בבלשנות(חקר 
האפסיות [ע״ע], הפקה מלאכותית של דיבור, תרגום ממוכן, 
ונידב). — עיקרם של פירסומיו המרזבים ורשימות אוטו־ 
ביוגראפיות שלו כונסו ב 1962 — 1966 ( 185 ז 1£1 ־ 1 /*\ ג> 6 ז 56160 
["מבחר כתבים"]). 

. 1966 ,) 711%14 ? / 0 14001 ) 5 ) 444414 ^ 1174 ) 114 , ¥30606 .[ 

ח. ר. 

יעקובסן,' 01 פסו"— ״ 8€ לס 30 !! 010 ? 5 ״^ — ( 1847 — 
1885 ),'סופר דבי. י׳ נולד בעיירה בצפון־יילאן, 
וימי־ילדותו עברו עליו בחיק הטבע. לאתר־מכן תיאר ביציר¬ 
תו את האפקים מלאי ההוד והעצב של נוף מולדתו. כבר 
בנעוריו נתעוררו בו התעניי¬ 
נות מדעית בצמחים — מזה, 
ואהבה לשירה — מזה. ב 1873 
זכה למדליית־זהב מטעם אוני¬ 
ברסיטת קופנהאגן בשל מחקר 
על אצות־הסרט. כבר קחדם-לכן 
התחיל בכתיבת שירים* ב 1872 
פירסם קובץ נובלות, שהרא¬ 
שונה שבהן, 4086115 ! — שהיא 
ביתר דיוק, תמאן קטן 
נעשתה לציון-דרך בפרוזה ה¬ 
דנית. בהשפעתו של גאורג בונדס (ע״ע) ותכניתו ליצירת 
ספרות תית מודרנית נטש י׳ את השירה ופנה לפחיזה * הוא 
תירגם את כתביו הראשיים של דארווין וערד תכניות לרומא־ 
נים ולנלבלוח. ב 1873 נסע י׳ לראשונה לחדל. באיטליה חלה 
בשחפת, שממנה לא נתרפא עוד* מכאן ואילך ידע שימיו 
ספורים. 



י. פ 'עקובסן 



39 


יעקובסן, מס סטר — יער 


40 


י׳ חיבל עיד כמה אגדות ונובלות, הרתובות באינטגסי- 
ודות מרובה, כגון! 61 * 133 ׳ 1 .! 51 £1 ("יריה בערפל"), 
1875 < ס!מ 183 ש 0 1 651611 ? (״המגיפה בברגאמו״), 1881 . 
אולם פידסומו הבידלאומי בא לו בשל שני הממאנים שלו, 
ששניהם ניתרגמו לכמה לשונות. 6 ( 1 נ 1 ! 1 ז 0 43116 ) 11 ז£, 1876 , 
מבוסם על דמות היסטורית, בת לאצולה הדנית של המאה 
ה 17 , הנישאת בזה אחר זה לאנשים שונים, ולסוף מאה 
אושר בנישואיה לאיכר פשוט שבפשוטים. הממאן מורכב 
מסצנות המוצגות מעשה ידי־אמן! בדמותו המרכזית הוא 
משקף מחקר עמוק בטבע האשה, העשויה חושניות ומך 
והמתמוגגת בחולשתה בפני מחו הבמטאלי של הגבר. — 
6 מ! 1 ץ£ 5 ! 6 נא, 1880 , הוא סיפור המתרקם במאה ה 19 . זהו 
ממאן על אדם שמרגיש בייעודו להיות משורר! הוא מש¬ 
תחרר מן הנצרות ומתקרב לאתאיזם; אינו יודע לתפוס אח 
מציאות החיים! הוא בעל־חלומות, המטיף לחיים יפים ומל¬ 
אים, בלי להיות מסוגל להגשימם בעצמו. 

י׳ הוא סופר פסיכולוגי! הוא יודע לתאר ולנתח בעיקר 
מצבים של הכרודלמחצה, את הגילויים הנצורים של החיים 
שמתחת לסף־ההברה, את דחפי הרציה המעורפלת. 

כל כתביו יצאו ב 5 חלקים ב 1924 — 1929 . לעבמת ניתר- 
גמו: "מומס" (ועוד סיפורים, שירים ואיגרות משלו), בידי י. 
פיכמן, תרפ״ט, ו״נילס לינה״ — בידי פ. גינזבורג, תרפ״ב. 

,^״ 8 ; 1900 *,( 171 .־ 5111 . 531111 ) ./ .׳ 7 / , 5 ש 1 !נז 3 ז 6 . 0 

; נ 4 192 ,./ .? ./ ,ם:> 5 ח־ז 5 ת 011 .ס , 1920 ,^/ ¥ 0-11 1 ,.{ .? ./ 

-־ס*!"! . 5 ; 1940 , 11711 )/ 01 7 ? 17101 / 11171 ^ 071 ) 5 $11 , 5011 ) 03511 . 71 
. 945 ! , ) 171 /ץ_ 1 15 ) $1 18 (״ 0 ?) 110715 1 ^ 01 ,/ ? ,/ , 1 > 5611101 

ם. י. ב. 

ר׳ יעקל (יעקב) מאיגר, מחשובי הרבנים בבוהמיה 
ואוסממה במחצית השניה של המאה ה 14 ותחילת 
המאה ה 15 ! שימש ברבנות באגר, בקרמם ובוועה. ר״י היה 
תלמידו של ר׳ מושיל מזניים (מודאזדה) ותלמיד־חבר של 
ר׳ שלש מדנה (ע״ע), הוא נחשב לאחד מגדולי דורו, ואף ד 
יעקב פולין(ע״ע) ור׳ ישראל איסדלין(ע״ע) התייחסו אליו 
בהערצה רבה וציטטו מדברק־ (שו״ת מהמ״ל, סי׳ ק״א! 
שו״ת חממת הדשן, טי׳ קל״ט)! שמדים מתורתו מצויים גם 
אצל ר׳ יעקב דל (ע״ע), ר׳ ישראל פמנא (ע״ע) ור׳ יהודה 
מינץ (ע״ע) ומהם אנו למדים על דעותיו העצמאיות בענייני 
הלכה, במיוחד בדיני גיטין ודיני חבלות, שבהם התמחה! 
כמרכן ערד תקנות לקהילות שונות. — יש מזהים את ר״י 
עם ר׳ י ע ק ב מ ו ו י נ ח, מחברו של פימש לתורה (סגנצא, 
תרמ״ח) המושפע מאד מחסידות אשכנז (ע״ע) ומשתמש 
הרבה בגימטריות; אך אין הוכחה לזיהוי זה. 

י. פריימאנן, לקט יושר, מבוא, ו!\ 1. 0351- !1903 ,xxx 

, 31155 ־ £1 . 5 ; 1879 , 32 , 29 , 71 ) 7171 ) 1 ) ¥0 7 ) 71 ) 1 ¥\ <, 0 , 1 ) 01111 ־ 1 } 
. 1920 ,(. 5.11 . 1 ) 10 ) ! 701 ) 5 ) 0 ■ 710 ) ¥ 1 [ 0 ) 0 

מגר, מערך גאלגראפי(גאלבוטאני)-ביולוגי(אקולוגי), שמ¬ 
הותו— חברה מורעבת מצמחים ובע״ח, המהווה סביבה 
מסויימת שבה העצים (ע״ע) הם הצמחיה השלטת. 

העצים מאריכים ימים, צומחים לגובה ניכר ומעלים את 
צממתיחם עם עלוותם העצומה מעל לטיפוסי־צומח אחמם, 
ואילו שרשיהם המעמיקים בקרקע מאסשמם להם ניצול 
של רטיבות וווסרי-מזון מעומק רב ומקנים להם אי־תלות 
מסויימת בתנומח הלחות בשכבות-הקרקע העליונות — 
שכאן עמדתם השלטת בממלכת הצמחים. אולם שליטה זו 
אינה באה לביטוי מלא אלא כשהרבה עצים גדלים יחד 


בצפיפות מתאימה ומכסים שטח גדול? בתנאים אלה הס 
נעשים גורם משפיע על הסביבה יותר משחסביבה משפיעה 
עליהם. הצימף המסדים של גובה, צפיפות ושטח הוא המגדיר 
את הי׳ כטיפוס מיוחד של הצמחיה. עצים בודדים או קבוצות 
של עצים עדיין אינם י׳! רק כשהם תופסים שטח גדול, שבו 
משתלבים בהם מיני־צמחים אחרים (שיחים, עשבים, פטמות) 
ושבו שוכנים עליהם או ביניהם בע״ח (חרקים, זוחלים, ציפ־ 
רים, יונקים), נוצרים — יחד עם הקרקע שעליה הם גדלים 
והאוויר שביניהם — המערך האפייני והתמונה החברתית 
המיוחדת של הי׳. 

הי" מכסים כשליש משטה-הקרקע של כדוד-הארץ. רק 
לגבי מחצית השטח המיוער קיימות היש דרכי־גישה, ורק 
כ 55% מן השטח המיוער שאליו יש גישה נמצאים בניצול 
בידי אדם. 

סבלה 1 . 


שטח היערות בעולם במיליוני הקטאר ( 1960 ) 


5 

4 

3 

2 

1 

איזור 

38 

420 

710 

750 

1,87$ 

אפריקה הצפונית 

26 

51 

71 

76 

272 

" הסרכזית 

47 

320 

830 

890 

1,760 

" הדרומית 

24 

300 

700 

710 

2,970 

אפריקה 

29 

122 

138 

144 

471 

אירופה 

34 

710 

738 

910 

2,144 

בריה״ס 

19 

340 

500 

550 

2.700 

אסיה 

11 

52 

92 

96 

842 

אוססרליה ואוקיאניה 

29 

2,315 

3,779 

4,126 

~ 34 < 137 ־ 

ס״ה 

32 

1.344 

1,678 

1,900 

5,332 

שטחים מגוגלים־יותר 

27 

1,011 

2,101 

2,226 

7,702 

שטחים פנוצלים־פחות 

״, כולל שטחי י* שבוראו. . 

1 . שטח האחור. 2 . שטחי 

י״ פנמלים(פתור 3 ), 5 . שטח הי׳ כ%. 

3 , שטחי י״. 4 . שטחי 


הי" מספקים את אחד מאוצרות-הטבע החשובים־ביותר 
לצרכי האדם — את ה ע צ ה. ייחודו של חומר־גלם זה בכך, 
שהוא מתחדש ושהוא קיים־בפועל — או שניחן לגדלו — 
ברוב חלקי העולם. 

מבחינת ההרכב מחלקש את י" העולם ל 2 קבוצות עיקמות 
גדולות: (א) מחטניים (£> 00 ״ת $0£ ) — שעציהם בדרך- 
כלל מספקש עצה רכה ונוחה לעיבוד> (ב) רחבי-עלים 
(צנ>ססז*ג> 31 נ 0 — שעציהס מכונש "קשש", אע״ם שכיבד זה 
איגד הולם אלא את העצה של רובם, דש ביניהם גם בעלי 
עצה רכה. 

טיפוסי-י" ותפוצתם. מבחינת החלוקה הגאוגרא- 
פית, הרכב הצומח וטיב תוצרו — העצה, מבחינים בי" 
בעולם 6 קבוצות עיקמות: 

( 1 ) י" מחטניים של האיזור הקריר, ז״א של 
תחומים אקלימיים שבהם החורף קר ומושלג, רק 2 — 4 חדשים 
בשנה הם ללא כפור, והטמפרטורה הממוצעת כחדשי־הקיץ 
החמש אינה עולה על ״ 20 . י" אלה תופסש חגורה רחבה, 
המקיפה את בדיר-הארץ הצפתי — באירופה הצפתית, 
בסיביר, בצפון־סין, בצפידיאפאן, באמריקה הצפונית! 
בצפון היא גובלת בטתז־רה (ע״ע), בדרום — באמור הקבר 
צה ( 2 ) (ר׳ להלן). בשטחש הרדיש י" מטיפוס זה תופסש 
את הקטעש הגבוהש־ביותר בהרים המיוערים, שהם סמוכים 
לגבול הי׳. בצומח של י" אלה נכללים רק מינים מעטים של 
עצש רחבי־עלים נשירים, עמידים לקור. כגון השדר( 601113 ), 
הערבה ( 8310 ), הרטיט ( 1113 ממ־ט 5 ג\ 1 ו 1 ס 0 ?)! ד ואילו רובם 
המכריע של העצש הם מחטניים ירוקי-עד, השישים עפ״ר 
למספר מצומצם של מינש, דש שטחש נרחבש שבהם שולט 




41 


יעי 


42 



חלוקת טי 8 וםי־ו)יערות בעולם 


מין אחד בלבד. המינים השולטים הם: האשוח (* 1£ נ 1 ^), 
האשוזזית ( 1063 ?), האורן־ ( 115 ״!?), העפרוני (עז&ע)• — 
בשטחים גדולים בצפת נשתמר טיפוס זה של הי" בשלמותו, 
בגלל דלילות היישוב וקשיי הגישה. 

( 2 ) י" מעורבים של האיזור הממוזג, בעיקר 
של האחור הממוזג והגבהים הבינוניים של הדור־הארץ 
הצפתי — באירופה, באסיה המערבית, בסין, ביאפאן 
ובמקצת גם של אמריקה הדרומית הממוזגת. הי" מטיפוס זה 
הם בדרד־כלל מרובי־פינים, וביכר בהרכבם מעבר הדרגתי, 
מצפת לדרום׳ מחברות שבהן שולטים מחטניים דרך חברות 
שבהן גוברים רחבי-עלים עד לי" טהורים של רחבי־עלית 
הנפוצים־ביותר מבץ האחרונים הם: האשור( 83805 ), האלון 
( 0061-605 ), הערמון ( 035:31163 ), השדר, האדר (זסס^). — 

יץ ע 

י" אלה נמצאים באחורים של יישוב צפוף, ושטחים גדולים 
מהם נוצלו לאספקת עץ לצרכי האדם, ובחלקם בוראו לחקל¬ 
אות 

( 3 ) י" לחים של הא יזורי ם ה ממוזגים החמים 
בצפון ובדרום. הללו מכילים מספר רב של מתים רחבי- 
עלים, ומהם מספקים בייחוד האלון והאגוז (*״ 111813 ) עצה 
לתעשיית־העץ. אולם ערכם הכלכלי של י" אלה נובע בעיקר 
ממיני המחטניים המצויים גם הם בתוכם, עפ״ר אדנים, 
המנוצלים במידה רבה. בין רחבי־העלים הידועים נכללים 
האיקליפטוסים של אוסטראליה. חלק גדול מהי" הטבעיים 
רחבייהעלים הולד ומוחלף — מטעמים כלכליים — בי" של 
עצי־מחט מהירי־גידול, מקומיים או זרים שהתאקלמו. 

( 4 ) יערות יבשים. באמורים שבהם תקופת-היובש 
ארוכה ובמות המשקעים פחותה מ 1,000 מ״מ לשבה, נוטה 
הי׳ להיות בעל אופי כסרופיסי. העצים בדרך־בלל נמוכים, 
בעלי צורה לא־מפותחת׳ ומרובים בתיהם מתים נוקשי־עלים. 
צומח זה אפיתי לאמור התת־טרופי ומשתרע מצפת ומדרום 
לאמוד הטרופי! הוא תופס שטחים גדולים בארצות הים 


התיכת, באפריקה הדרומית, בקאליפורניה ובאריזתה, באמ¬ 
ריקה הדרומית, באוסטראליה הדרומית־מערבית והתיכתה, 
ועוד. באמור הים התיכת מופיעים מתי אלת, הבולש המצוי 
והאדנים: אורן־הגלעין, אורדירושלים, ועוד. בגלל ניצול 
מופח ורעיה לא-מסודדת נחרב ה , " ברובו, ובמקומו בא 
החודש על צורותיו השתות. באמור הים התיכת הופיעו 
הבתה (ע״ע) והגריגה (ע״ע)! בקאליפורניה ובאריזובה הצפר 
נית — החודש המכונה צ׳אפארל ( 3131 סש 013 ), שבו מצויים 
מיני אלון, קטלב ( 0:05 ב 1 ז.\!), 16005:0013 ).^!, $״ 06300:11 , 
ואחרים. באוסטראליה מצותת הפורמאציות הקרויות י׳־ירן 
( 30 ז! ¥3 ), מלי( 131166 \) והסבכים, שצמחיהם האפיינייסהם 
מיני שיטה ( 03013 ^) קשי־עלים, מיני איקאליפסום, קזוא־ 
רינה ( 103 ־ 035031 ), קליסטמון ( 031115161000 ) ומתים של 

הפרוטאיים (כגת 83011513 ועוד). — באפריקה התקדם הי׳ 
היבש על השבץ י׳־הגשמים המשווני, בעיקר בשל שרפות, 
מרעה וחקלאות בוודת. 

( 5 ) י׳ טרופי לח נשיר אפייני לאמורים טרופיים 
יבשתיים, שבהם מפסיקה עתת־קיץ יבשה של חודש (לפחות) 
אד של כמה חדשים את הגשמים, שכמותם השנתית היא בק 
1,000 ל 00 ^ 2 מ״מ! הצמחיה ירוקה בחורף ומשירה את 
עליה בעתת־היובש. כמות המשקעים ואורך תקופת-התכש 
קובעים את אפיו של י׳ זה. באמורים מרובי־משקעיס מופי¬ 
עים י"-המונסון, הנפוצים באסיה הדדומית־מזרחית 
והמתקרבים באפים לטיפוס י׳-הגשמים הטרופי (ר׳ להלן)! 
עם התמעטות המשקעים מופיעים י" של עצים בסרופיליים 
קוצניים! באמורים דלי־משקעים ובעלי עתת־יובש ממושכת 
מתפתחים י" ־ ס א ו ו א נ ה (ע״ע ערבה). 

י״־המונסון הם בדרך־כלל י" נשירים, אולם מצויים בהם 
גם עצים ירוקי־עד. י" אלה נבדלים מי״־גשמים טיפוסיים 
בעיקר בדלותם בליאנות ואפיפיטים. — בי" של עצים כסרו־ 
פיליים קוצניים מצויים מתי השיזף ($ג 10 קץ* 21 ), התבוס 




43 


יעי 


44 


( 050013 ■!?), השיטה, הגסמבוזץז![, ועוד, הנפוצים ביותר 
באפריקה המזרחית ! באמריקה מיוצג טיפוס זה ע״י קאקטו־ 
סיס ומינים רבים מן הקטניתיים. גם י׳־קאטינגד. של אמריקה 
הדרומית שייך לו: זהו י , נמוך או חורש פתוח, המכיל שיחים 
קוצניים ועצים מבודדים, שרבים מהם משירים את עליהם 
בחורף. י״-הסאוואנה דלילים מי״־המונסון וגם עלוותם דלילה 
יותר! ברווחים שבין העצים ומתחתם גדלים שיחים כסרו־ 
פיליים ועשבים. קיימים מעברים בין הי" שמסוג זה לבין 
סאוואנות טיפוסיות. רצועת הי" הכסרופיליים ודמויי- 
הסאוואנה משתרעת באפריקה, באמריקה' ובאוסטראליה בין 
איזור י״-־הגשמיס ובין הסאוואנות והמדבריות. 

קרקעות הי׳ הטרופי הלח והנשיר מתאימות לחקלאות! 
עובדה זו, וכן האקלים הנוח שבאיזורם, גרמו לבירוא הי" 
בקנה־מידה רחב ולהפיכתם לשטחים חקלאיים, בעיקר בצו¬ 
רת החקלאות הנוודת והמרעה. 

( 6 ) י״־גשמים טשווניים תופסים את כל השטחים 
שבהם שוררים תנאים אופטימאליים לגידול צמחים ברצועה 
רחבה משני צדי קדהמשווה באפריקה, באסיה ובאמריקה 
(על אקלימם — ע״ע טרופי, אזור, עמ , 935/6 ). עציהם 
בעיקר דחבי־עלים, ירוקי־עד. הרכב הי׳ מגוון מאד מבחינת 
ריבוי המינים ליחידת השטח. בי׳־האמאזונאס ובי׳ המאלאיי 
ידועים כ 2,500 מיני עצים בכל אחד מהם, ומשערים שבאי־ 
זורים מסויימים של קונגו ושל בורנאו מגיע מספר המינים 

'של צמחים גבוהים עד 
10,000 . י׳־הגשמים ה־ 

משווני מאופיין במיוחד 
בצפיפותו, שיוצרת לע¬ 
תים קשיים לחדירה ל¬ 
תוכו. צפיפות זו באה 
במידה רבה משרשים 
על-קרקעיים של העצים. 

ובייחוד מן הליאנות 
והאפיפיטים, על הרי¬ 
בוד האסקי המשולש 
של הי׳ הטרופי (ציור 
1 ) — ע״ע טרופי, 

אזור, עט׳ 937/8 ! 

ם טפטים. — טיפוס 
מיוחד של י׳-הגשמים 
הטשווני הוא ה 5 נ¬ 
גר ובה (ע״ע) שבביצות ועל שפת הנהרות! טיפוס מיוחד 
אחר — י׳־הבמבוק (ע״ע במבוסיים). 

שטח הי" מקבוצה זו הולך ומצטמצם בעקבות הבירוא 
הקבוע לחקלאות! בשטחים נרחבים עדיין בהוגה חקלאות 
בוודת, שהורסת את הי׳. 

תם׳: י״ טרופיים— כרך ג/ עמ׳ 941 — 943 ! ד׳, 251/2 ! 

ה׳, 277/8 , 299 — 301 , 421/2 ! ח/ 992 ! י׳, 31/2 ׳ 37/8 ! 
י״ג, 445/6 ! ט״ז, 399/400 ! י״ח, 935 — 940 . י״ מעורבים — 
ד׳, 876 ! ח׳, 445/6 . י״ מחטניים — ד׳, 231 ! י׳ — 37/8 . 

הסוקצסיה. הפיסיולוגיה של העץ והאקולוגיה של 
הי׳ קובעות שקיימת התחתת בין כל עץ וביין שכניו על 
השגת שטח-מחיה מתאים להתפתחות של עצמו או של 
צאצאיו — התחרות מעל פבי-הקרקע על השגת הארה רבה־ 
יותר ע״י דחיקת צמרתו מעל לזו של שכניו, והתחרות בקרקע 


על קליטת מים מ 1 מרי-מזון ע״י הארכתם ופיתוחם של שר־ 
שיו. המפסידים בהתחרות זו, כגון עצים מוצלים, הטמעתם 
פוחתת, הזנתם לקויה, ובסופדשל־דבר הם"נידונים לניוון 
ולהתייבשות. 

אולם לצידה של ההתחרות קיים גם שיתוף־פעולה. העצים 
מגעים זה על זה וסועדים זה את זה בפני הרוח, צמרותיהם 
מתחברות לכיפה אחת, שהיא בכללותה מצילה על הקרקע 
ומונעת גדילת צמחי-בר, נותנת מחסה לגידול הצעיר ויוצרת 
תנאי אקלים וקרקע מיוחדים נאותים — ואפילו הכרחיים — 
להמשך קיומו ולהתפתחותו של הי/ 

הי׳ משמש לעציו בית-גידול הנמצא בשינוי רצוף. נוסף 
על השינויים בגורמי ההתחרות ושיתוף־הפעולה בין העצים, 
נתונים לתנודה מתמדת גם תבאי-האקלים בי׳ — חלים בהם 
שינויים יומיים, עונתיים ושינויים במשך תקופות ממושכות. 
עצם גידול הי׳ משנה את בית־הגידול. אולם בבתי־גידול 
שתים אף מיטיבים להתפתח ממים שונים של עצים, המתאי¬ 
מים לאותם בתי-גידול! למשל: ארנים נפוצים באיזורים 
חוליים או סלעיים, רחבי־עלים — בקרקעות לחות־יותר 
בשפלה, אלונים — במקומות חמים־יחסית ויבשים, שדר, 
אשור ואדר — במקומות קרירים ולחים־יותר. 

כתוצאה משינויי בית-הגידול מתחלפות בו חברות- 
הצמחים: מיני העצים שגדלו בשטח נדחקים מפני מעים 
אחרים, המותאמים־יותר לתנאים החדשים. תמותת אלו מכו¬ 
נות סוקצסיה ( 551011 ^ 511 , עקיבה, ביאת זה־אחר־זה). 
התהליך י נימשך עד שמושג — מתוך התאזנות הגורמים 
הפעילים — מצב של שיווי־משקל, שבו מקבל הי׳ את צורתו 
הסופית — הקלימאכם (^״ז 011 ) —, שהיא תמיד חוזרת 
ומייצבת את י עצמה נוכח השינויים שעשויים לחול בה 
בעקבות תנודות גורמי־הסביבה הטבעיים, ורק התערבות של 
כוחות־מבחוץ (שריפות, פעולת האדם) משנה אותה. 

בטור הסוקצסיה מבחינים בין י׳־חלוץ (התחלתי), י׳- 
מעבר ר׳ סופי. בי׳-החלוץ נמצא אוסף של מיני־עצים שהר 
פיעו במקום באופן ספונטאני ומקרי ללא כל יחסי־חברה 
ביניהם! כל אחד מתפתח בהתאם לתכונותיו הספציפיות 
בתנאים הנתונים. באירופה, למשל, מורכב י׳ זה בעיקר מן 
השדר, הרטיט, הערבה, העפרוני, ועוד. כבר אחרי עשרות- 
שנים אחדות מתבלטים המינים שהם עמידים לצל ובעלי 
כוח־התחרות רב יותר, ונוצר י׳-המעבר הטיפוסי, בעל שתי 
הקומות — של עצים אוהבי-אור ושל עצים עמידים לצל. 
במרוצת הזמן מגיעים גם עצים אוהבי־צל לכיפת הי׳, ונוצר 
י׳ מעורב, כגק י׳ אשוחית ועפרוני בהר הגבוה, י׳ אשור 
ואיה במורדות ההרים. 

בי׳ ההתחלתי ובי׳-המעבר געשית ההתחדשות לא ע״י 
אותם סוגי-העצים שמהם היה הי׳ מורכב תחילה, אלא ע״י 
התוספות מינים חדשים — ז״א חל בהם חילוף־מינים. לעומת- 
זה מתקיים הי׳ הסופי ע״י כך שהעצים שמתים מחמת זקנה 
או מחלות מתחלפים בעצים שמאותו מין. בדרך־כלל נעלמים 
י׳-החלוץ וי׳-המעבר תוך ההתחרות בין המינים, ומתייצבהי׳ 
הסופי. אולם יש שצותת-המעבר נעשות קבועות, בעיקר 
כשי׳-הטעבר מורכב ממינים טאריכי-ימיע 

מבחינים בץ סוקצסיה ראשונית ובין סוקצסיה משנית. 
בראשוגית מתפתחת הצמחיד. בשטח שלא היה מאוכלס צמ¬ 
חים, כגת שטח שכוסה לבה או שטח שלאחר נסיגת הקרחו¬ 
נים וכד׳. בסוקצסיה משנית מתפתחת הצמחיה בבית־גידול 



ציור 1 הדיבור ה#םהי ה! 
היער הטרופי 



45 


יעי 


46 


שכבר היה מאוכלס, אלא שצמחייתו נהרסה בעריפה או 
מהמת כריתה או בפגעי־טבע שונים. במקרה זה אין טורי 
הסוקצסיה מתחיל מן הצורות הראשוניות אלא מאלנד משלבי־ 
הביניים של ההתפתחות הרגילה, והתפתחות הטור במקרה 
זה היא בדוץ-כלל מהירה. אן יש מקרים שבהם גם סוקצטיה 
ראשונית מתפתחת במהירות! דוגמה לכך משמשים אלה מי" 
האלפים באירופה, שהתפתחו בשטחים שעדיין לפני 200 שנה 
היו מכוסים בקרחה׳ ועתה גדל בהם י׳ של עפרוני ואורן 
(גזלוהו 05 !!!?) על קרקע־י׳ טיפוסית. — לפעמים נפסקת 
התפתחות הסוקצסיה ע״י הפרעות מן החח, כגת ספלי-שלג, 
שריפות, התקפות חרקים, סערות או פעולות אדם, והללו 
מפריעות את השגת החכרה הסופית. 

ה י׳,האקלים והקרקע. מידת השפעתו של הי׳ על 
האקלים שנויה במחלוקת בקרב הקלימאטולדגים. ההבדלים 
שבין מזג־האוויר שבתה־ הי׳ — המיקרו־אקלים — ובין זה 
שבחוץ הם גלויים: זוהר השמש מוכהה בי", תת חזקה בחח 
הופכת בו למשב קל. במו־כן אק להטיל ספק בהשפעה מקו¬ 
מית של הי׳ על האקלים שבסביבתו, ואילו בעיית השפעתו 
על אחור רחב־יותר עדייו לא הוכרעה בתר, ובייחוד 
מרובה הוויכוח על השפעת הי׳ על גסות המשקעים. 

צמחיית הי׳ אעה משפיעה באופן בולט על משקעים 
ציקלוניים. באחותם ממוזגים הי׳ עשוי להשפיע על גשם 
מקומי עד כת 3% ע״י גובה העצים, שהעלים את הגובה 
הכללי של השטח. כמות הגשם הנמדדת בקרחות־י׳ גבוהה 
בדרך־כלל מזו הנמדדת בשטח פתוח בקרבת מקום, וההבדל 
מגיע לפעמים עד כדי 10% — אולי כתוצאה מן ההגנה שהי׳ 
מקנה להת־הגשם מפני תנועת האוויר. בזמן הגשם כמות של 
מים נאצרת ע״י הצמרות, שלשטה עליהן תכולת־אחסנה מסו־ 
יימת לגבי המים! מים אלה מתנדפים ואינם מגיעים לקרקע. 
מידת האצירה תלויה בתכולת האחסנה של שטח הצמחיה, 
מידת ההתאדות בזמן הגשם וכמות הגשם בממטר. אחוז מי- 
הגשם שהולכים לאיבוד בדת זו עשוי להגיע ל 100 במקרה 
של ממטתם קלים, שאינם עולים על תכולת אהמנת־האצירה, 
והוא נע בטווח של 40% — 10 במממתם חזקים, בהתאם לטי¬ 
פוס הצמחייה! הוא קטן בחורף מאשר בקח, והוא קטן־יחסית 
בעצים ירוקי־עד ועשוי להגיע עד ל 50% של הגשם הכללי 
בעצים נשיתם כשהם בשלכת. האצירה גדולה־יותר ליד הגז¬ 
עים ופוחתת בקצה הצמרות ובקתות. חלק מהמים האצותם 
זורמים לאות הגזע ומגיעים לקרקע, חתמה זו יש להפחית 
מאיבוד המים ע״י אציוה. באחותם של ערפילים תדיתם 
או גשמים דקים, בגון בקרבת אוקיאנוסים או בעמקים בתוך 
החתם, עשויה מציאותם של עצים לגרום השקעת ערפל עד 
בדי הכפלתה או השלשתה של כמות המשקעים המגיעה לקת 
קע. כמות הערפל המושקע גדולה-יותר בעצים בודדים, בצד 
שממנו באה הרוח! בי׳ היא גדולה־יוחד בקצה וקטנה בתח¬ 
תי׳. הצטברות השלג בי׳ בהשוואה לשטח פתוה פחותה מתחת 
לצמרות מחמת האצית וגדולה-יותר בקתות בהשפעת 
הרוח החלשה־יותר. היעלמות השלג עשדה להידחות עד ל 6 
שבועות בהשפעת צמחיית־י׳ על מידת ההפשרה. 

צמחיית הי׳, ובייחוד עצים ירוקי-עד, מפחיתה בדת־כלל 
את הטמפרטורות המאכסימאליות ומעלה את הטמפרטורות 
המינימאליות כל השגה, רכך היא מקטינה את טווחי הטמפ¬ 
רטורה השנתית, החדשית והיומית. כמדכן מחליש הי׳ — 
בדומה לשדת־מגן — את משב החח, שעצמתו בתוך הי׳ 


היא בדרך־כלל 60% — 20 של זה שבשטח פתוח. החלשת 
הרוח ניכרת במרחק של פי 10 — 15 מגובה העצים, ומכאן 
חשיבותם של אלה להגברת יבולי החקלאות, בד־בבד עם 
הקטנתה של עצמת־הרדת מוקטנת ההתאדות מן הקרקע, וגם 
השפעה זו ניכרת במרחק-מה מן הי׳. הלחות היחסית של 
האוויר גבוהה בי׳ בדרד־כלל ב 12% — 10 לעומת זו שבשמה 
פתוח. 

טמפרטורת הקרקע תחת כיפת הי' בהשוואה לזו שבשטח 
הפתוח נמוכה־יותר ברוב האחודים באביב ובקיץ וגבוהה־ 
יותר בסתיו ובחורף. בעומק מסויים מתחת לפני־הקרקע 
הסס&רטורות בדדן־-כלל נמוכות-ידתר כל דישנה. מצע הי׳ 
דוחה את תאחד קפיאת הקרקע באמורים קרים ומצמצם 
את העומק שבו הקרקע קופאת. 

הכיסוי הצמחי של הי׳ מפחית את סחף דיקדקע עד למיני¬ 
מום. כיפת־הי׳ שוברת אח עצמת הגשם, העלים והענפים וכל 
השיורת הנרקבת שבסצע־הי׳ משפרים את נקבוביות הקרקע 
ומגדילים את קיבולה למים. שכבת נקבוביות זו מאפשרת 
ספיגת כמדות גדולות של מים, המתבקזים באיטיות לשכבות 
התחתונות. גם שרשי-העצים המסועפים תורמים לאחיזת 
הקרקע ולהגדלת כושר חדיחתה. צמחיית־י׳, בתנאי שהיא 
צפופה, מספקת הגנה יעילה לקרקע, ולא זו בלבד אלא שהיא 
אף משביתה את הקרקע ומעלה את פוריותה אפילו באמוחם 
צחיחים. לפיכך השמדת הי׳ או הכיסד הצמחי עשויה להיות 
אסון לפוריות הקרקע < בעקבותיה באות לעתים סופות חול 
ואבק, שסוחפות את הקרקע הסוריה, ושטחים קרחים הופכים 
למדבריות. נטיעת י" היא אחת הדרבים היעילות ביותר 
להפריית איזודים שוממים. הרבה מן הנחלים, הפלגים והמ¬ 
עיינות, המספקים מים לאוכלוסיית העולם, נובעים מאיזורים 
מכוסים י", וטיפול נכון באגני־היקוות אלה ע״י שמירה על 
הנקבוביות והחיל חול של קרקע הי" הוא מענייביה של היער־ 
נות. הי׳ מונע סתימת פלגים ומעיינות. מווסת את זרימת 
המים ומאפשר הזרמת מים טהורים. בניהול אגני־היקוות מתוך 
המגמה של ויסות שטפונות לשם שמירה על הקרקע יש 
לשאוף לשמירה על יעור צפוף ככל האפשר, ואילו לשם 
השגת כסויות גדולות של מים יש צורך בשמירה על כיסוי 
צמחי דליל ככל האפשר. מכאן החשיבות לניהול רב-תכליתי 
של משק הי׳ (ר׳ להלן). 

יד. ק. 

הי׳ והאדם. תולדות יחסי האדם לי׳ עתיקים כתולדות 
האנושות עצמה. אמנם רק עקבות מעטים של האדם הקדם־ 
היסטורי נמצאו בשטחי י׳, ובפרט בי" מחטניים צפופים, 
אולם אין כל ספק שמראשית תולדותיו ניצל האדם את הי׳ 
לצרכיו. עם זאת מאז ומתמיד ועד היום דייה בי׳ משום מגבלה 
לגבי תפוצת היישוב האנושי. באשר הוא משמש מכשול 
למעבר בני־אדם ולקיומה של החקלאות. משום־כך מגיחים 
החוקרים, שבמקרים רבים מורכבת אוכלוסיית הי" משבטים 
שנדחקו לתוכו מפני חברות מפותתות־יותר. מערכת היחסים 
בין האדם לי׳ מותנית בדרגת התפתחותו התרבותית של 
האדם ובטיבו של הי׳ שבו הוא חי. אוכלוסיה בדרגת הת¬ 
פתחות תרבותית גבוהה, המשעבדת אח הי׳ לצרכיה, אחראית 
לעיצובו ע״י מכלול של פעולות, כגון בירוא דיעור * ואילו 
אוכלוסיה בדרגת התפתחות תרבותית נמוכה איגה משפיעה 
אלא מעט — או אעה משפיעה כלל — על עיצובו של הי׳, 
ולא זו בלבד אלא שיחסה של אוכלוסיה כזו לי׳ הוא יחס 



47 


יעד 


48 


של תלות׳ מאחר שהי , משמש לה מקוד־מחיה בלבדי. את 
יושבי הי׳ מאפיינים: סספדם הנסוך! בלבלה פשוטה לאספקה 
עצמית! תלות במקורות־המחיה הגלויים של הסביבה. תחום־ 
תפוצתם הוא בשני סוגי י": י׳-המחט של האיזור הקריר 
והי ,, ההשווני. 

באיזורים נידחים של י , ־ ה מ ח ס מצויים שבסים שעיקר 
מחייתם על הציד והדיג. להשלמת סל-סזתם הם פלקטים 
אגוזים, זרעים סירות ושרשים. עורות, פרוות, והמרים מן 
הצומח משמשים להם להכנת לבוש, מעון, בלים ונשק. 
רק לעיתים רחוקות הם עוסקים גם בחקלאות, שאפשרות־ 
תיה מוגבלות־ביותר באקלים הקר. בי׳־המחט של סיביר 
המערבית חיים שבטי האוסטיאקים! כלי־הציד שלהם הם 
הקשת והחץ ומלכודות, שבאמצעותם הם צדים את האיל, 
הלינכס והדוב. אצל חלק משבטי האינדיאנים שבי׳-המחט 
של קאנאדה הצפונית עבר הציד בי׳ לשלב מסחרי—בעקבות 
הדרישה לפרוות —, ועליו עיקר פרנסתם. 

הי׳ הסשווני הוא מצורות־הסביבה הקשות לקיומו 
של האדם בהווייתו הביולוגית ובמהותו היצרנית כאחת. 
מצד אחד — הוא בית־גידול נוח לגורמי מחלות ומעבידיהם] 
מצד שני — פעילותו של האדם כרוכש או יוצר מזון לצרכי 
עצמו וביתו נתקלת בו בקשיים הכתבים במהותו האקולוגית 
של י׳ זה. הרבגוניות הטאכסונומית והאקולוגית של הצומח 
מונעת היווצרות ריכוזים ניתנים־לניצול של מזה צמחי טבעי, 
והדלות היחסית של חי הי׳ ואפיו האקולוגי המיוחד מצמצמים 
גם מקור זה של מזרן לאדם. הפעילות החקלאית בי׳ (ע״ע 
חקלאות, עם , 911 ) כרוכה בקשיים שבבירוא הצמחיה העשי¬ 
רה ורבת־הממדים ובקשיים מחמת טיבן המיוחד של הקרק¬ 
עות הטרופיות׳ שהן דלות ביסודות־המזה של הצמח ובעלות 
תכונות מכאניות שליליות. 

אוכלוסיית חבלי הי , המשווני באפריקה ובאמריקה דלי¬ 
לה, רמת ייצורה נחותה, תזונתה לוקה ותרבותה נחשלת — 
אם משום שנותקה ממקורות של הפריח תרבותית, אם משום 
שהיתר. נחשלת מלכתחילה ונדחקה למקלט הסגן והמשמר 
של הי , . בחבלי י׳-הגשמים הטרופי שביבשת-אסיה קיימים 
ריכוזים גדולים של אוכלוסיה בעלת תרבות חקלאית וכללית 
מפותחת וותיקה, והיא, למעשה, שינתה כליל את האופי 
הראשתי של הסביבה הטרופית. ייחודה זה של אסיה נובע 
בעיקרו מ 3 גורסים: ( 1 ) שטחו המקורי של י׳-הגשמים הסת־ 
פי באסיה היה קטן-יחסית, ר , זה אף היה חדיר יותר] 

( 2 ) ריכוזי האוכלוסיה העיקריים באסיה הטרופית קשורים 
למישורי־סחף נרחבים (גאגגס-בראהמאפוטרה, איראוואדי. 
מקונג וכר) ולשטחי קרקעות וולקאגיות צעירות (יאווה), 
שהם בעלי פוריות רבה מזו של קרקעות טח׳פיות אפייניות ז 

( 3 ) ייתכן׳ שתושבי חבלים אלה הגיעו אליהם כשהם 
נושאים כבר תרבות מפותחת־יחסית, שהקנתה להם את 
היכולת לשגות את הסביבה לצרכיהם. עם זאת, במקומות 
מבודדים וקשי־חדירה יותר או נוחים־סחות מבחינה קרקעית 
נשתמרו גם באסיה צורות-הקיום האפייניות לחבלי הי , 
המשודני שבאפריקה ובאמריקה. 

למקומות המבודדים והממחקים־ביותר של חבלי הי׳ 
המשווגי ולשבטים הנחותים־ביותר באחור זה אפיינית צורת- 
הקיום הפרימיטיווית של ציד ואיסוף. צורה אחרת, מתקדמת- 
יותר, היא זו של החקלאות הנוודת (ע״ע חקלאות, 
עט , 914 ), המאפיינת את חלקיו הנגישים יותר של הי׳ 


הפשווני ואת אוכלוסייתו המאוחרת־יותר, זו שחדרה אליו 
מבחוץ כשהיא מצויידת כבר בתרבות חקלאית פרימיטיווית. 
בדרך־כלל, ילידי האיזוד הטרופי קשורים פחות במחייתם 
בציד וכדיג מיושביו המקוריים של הי" הצפתי. שבטי ציידים 
של הי׳ המשודני הם הפיגמאים או הנגרילים של אגן־הקונגו 
באפריקה, שבטי הנגריטים השתים'של דדש־מזרח אסיה 
ומאלזיה ושבטי הודה של פנים־צילון. כסה משבטי הילידים 
של 'אמריקה הטרופית באגן האמאזתאם גם הם עיסוקם 
העיקרי הוא ציד, דיג ואיסוף, אך ברובם הגדול הם עוסקים 
גם בחקלאות הנוורת. לצורה זו של החקלאות אפיינמז 
הפחור הרב של חלקות זעירות, המופרדות זו מזו ע״י שטחי- 
י׳ נרחבים המקיפים אותן, ומיעוט האוכלוסיה! בי , המשווני 
של האמאזתאם מאוכלס שטח של כ 5 מיליון קמ״ר ע״י כ 1.5 
מילית נפש — כ 0.3 נפש בממוצע לקמ״ר. 


סבלה 2 . 

שטח היער (בהקטאר) לנפש 


1963 

1958 

איזור 

3.8 

33 

אמריקה הצפונית 

1.0 

1.4 

המרכזית 

5.7 

7.3 

" הדרומית 

2.4 

3.4 

אפריקה 

0.3 

0.3 

אירופה 

4.0 

4.1 

בריה״מ 

03 

0.3 

אסיה 

5.7 

6.5 

אוסטרליה ואוקיאניה 

1.3 

1.4 

בעולם כולו 


שלטונו של האדם בי׳ התחיל למעשה לאחר שלמד להש¬ 
תמש באש ושרף שטחים גדולים של י , לשימושו < עם המצאת 
מכשירים יעילים־יותר, כגת הגרזן, ומאוחר־יותר המסור, 
גבת ניצול הי , ושליטתו של האדם בו. 

בתקופה האחרתה, עם התפתחות אמצעי-התחבורה ומכר 
גות חדישות לכריתת עץ ולעיבודו, הלך-וגבר קצב ניצול הי , , 
ובאתורים רבים בעולם את תוספת הגידול עתה עוד על 
הביקוש. אולם בד־בבד עם התגבתת ניצול הי , , מושקעים 
מאמצים ואמצעים בחידוש י", בנטיעת י" חדשים, במחקר 
תוצאות הניצול הגובר ובמציאת שיטות חדשות להגברת 
היבולים. 

עוד התם אפשר למצוא בעולם את כל השלבים של יחס 
האדם לי׳■ — החל מי׳־בראשית בלתי־מנוצל כמעט עד לי , 
המנוהל בשיטות יעתיות־מדעיות מודתיות. בשטחים גדו¬ 
לים ביערות־עד טרופיים עדיין לא נגעה יד אדם! גם באתר 
תם מתחקים בי" סיביר וקאנאדה מופיע האדם כצייד בלבד. 
עוד התם מקובל במקומות שתים ליקוט מקת של גרגת־י , , 
פטתות ועץ-להסקה בי״ שבקרבת יישובים — כלפני אלפי 
שנים. בשטחים גדולים באסיה ובאפתקה ממשיכים לברא 
י" לצרכי חקלאות ומרעה. 

אולם עם התגבתת הניצול וצימצום שטחי־הי׳ שבקרבת 
שטחים מאוכלסים, למד האדם שאת אוצרות הי" אינסופיים 
ושיש לדאוג לשמירתם. האדם פסק מלהתעביין ביער מבחעת 
ניצולו בלבד והתחיל לדאוג גם לטיפול בי׳ ולשמירתו (ר , 
להלן: יערינות! יעראות). 

ענג ב. 

ערךהי׳לאדם — לכלכלתו ואף לעצם קתמו — רב 
מאד. מלבד התוצר העיקרי שלו — העץ (הען!ה), שהוא 




49 


ימי 


50 


אחד מהמרי־הגלם היסודיים למוצרים שובים ולשימושים 
מרובים־ביותר — מספק הי׳ גם מוצרים משניים: שרפים, 
טרפבסין, זפת, שעם, מאב?, סוכר־עץ, גומי, צבעים, ועוד. 
נוסף על תוצרתו הישירה מפלא הי׳ בעקיפין פונקציות חשד 
בות לגבי קיומו של האדם: הי׳ מונע את סחף הקרקע, מפתן 
את האקלים המקומי, מווסת את זרימת המים באגני-היקחית, 
מגן על ארמה חקלאית, מייצב חולות נודדים, מספק מרעה 
להיות־בית, נותן מהסה ומקלט לציפרים ולתיות־בר, משפיע 
על טיהור האודר, מייפה ומגוון את הנון* ומשמש מקום 
למרגוע, לנופש ולבילוי, וע״י צירוף של כמה מן הפעולות 
הללו הוא געשה גודם תדערן־ לבריאות האוכלוסיה. 

ניצול הי׳. התפוקה העולמית השנתית של הי׳. בעץ 
לתעשיה ולדלק, נאמדה ב 1965 ב 1.95 מיליון מ״ק (ע״ע 
עץ, עצה). מבץ 6 קבוצות הי׳ — הי" הפתטני׳ים של האי־ 
זורים הקדירו ה ממוזג הם המנוצלימ-ביותר מבחינה 
כלכלית. קירבתם לאיזודים מאוכלסים בצפיפות ומפותחים 
מבחינה משקית וטכנולוגית (בעיקר בחלקם הדרומי) 
השפיעה על צורת ניצול הי׳ לאספקת עץ לצרכי האדם — 
לבניה, למלאכה ותעשיה ולהסקה — ויצרה גס את הדפוסים 
המקובלים לניצול הי׳ ולתעשיית העץ. יתרונם של הי" 
המחטניים מבחינת הניצול הכלפלי־טכבי הוא במיעוט היחסי 
של מיני העצים בהם, בכך שאלה הם בדרך־כלל מינים נוחים 
לכריתה ולעיבוד ובגודל האחיד של העצים? לפיכך ניתן 
להפיק מי" אלה עצה אחידה־כמעט בתכונותיה. אע״פ שעצי־ 
המחט אינם תופסים אלא כשליש משטח י״־העולם, כ 55% 
מהי״ שבניצול הם פתסניים. — גם בין רתבי-העלים של 
האמור הממוזג קטן מספר המינים ליחידת־שטח, ומכאן 
ניצולם המסחרי הנוח. 

י" ה א י ז ו ר ה ט ר ו פ י הם ברובם רחבי־עלים, וניצולם 
עריק מצומצם משום מיעוט יעילותו הכלכלית בתנאים הקיי¬ 
מים. גורמים לכך ריבוי המינים, ההבדלים הגדולים בצמיחה 
ובתכונות העצה, שבגללם התוצרת הסרת אחידות! וכן הרי¬ 
חוק מאיזורי-תעשיה מפותחים, דרכי-גישה קשות, היעדר 
שירות יערני יעיל וסקר מסודר, ומציאותה של הקלאות 
נוודת. עד עתה נוהגים בכריתה בי" אלה בדרך של ברירה 
ע״י הוצאתם של המינים המסחריים בלבד, המפוזרים בתוך 
הי/ בלא לדאוג להתחדשותם ולאפשרויות ניצולם של המעים 
האחדים. עצי י״-המונסון החשובים למסחר ולתעשיה הם 
בעיקר דוכנפיים( 08 ק-ז 10€3 ז:זק 01 ), הטיק( 15 ^ח 3 ־ 21 ^תסזסס , !'), 
3113 מ 11 ם- 761 , 63 ז 10 ( 5 , ועוד. מן המינים המרובים של י"- 
הגשמים דיפשווניים רק מעסים הם בעלי עצה משובחת 
וכבדה, לעתים צבעונית, המשמשת חומר־גלם יקר־ערד לרהי¬ 
טים׳ ללבידים ולציפוי. כאלה הם: באמריקה — 113 ^ 00 , 
01€3 :> 0 ועצי־מאהאגוני! באפריקה — אוקומה (:>\ז 11 מ״ 01 
[גש 1 מ 11 ס 0 גו\^]), אובצ׳זי ([ם 0 :ז 111 :> 10 ק 1 ז' 1 '] ש^ 6 ג! 0 ), לימבה 
([ 1113113 ם 1 מ 1 ׳] 3 סמ 101 ) רנדני־מאחאגוני אפריקניים (־ 1013 
3 ץ); באסיה— מיני דוכגפיים. פיתוחם הכלכלי של האמורים 
הטרופיים וההתקדמות הטכנולוגית בשימוש בעצים רחבי־ 
עלים ובעצה שלהם למטתת תעשייתיות שונות עתידים 
להביא לניצול גובר־והולך של השטח העצום של הי" הטרו־ 
פיים הגשומים, שהם אחד המשאבים הגדולים של העצה 
בעולם. — שאר הי" של האמור הטרופי והתת־סרדפי, שהם 
ברובם י" יבשים או י" פתוחים— כמות העצה ליחידת־שטח 


בהם קטנה, וערכה המסחרי של התוצרת מהם מצומצם 1 
מפיקים מהם בעיקר עמודים ועץ־הסקה לצרכים מקומיים. 

וע״ע ע ץ, ע צ ה. 

* יי ▼ 

ה י ע ר נ ו ת (דם 5 שז< 6 ) היא המדע העוסק בניהול מקצר- 
עי של הי" לשם הבטחת יבול קבוע ורצוף של כל המוצרים, 
השירותים וההנאות שהי׳ מספק. הניהול המקצועי 
מחייב את הפרת תכונות העצים ושאר מרכיבי חברת הי׳, 
התנאים האקלימיים והאדפיים שבהם הם מתפתחים והיחסים 
ההדדיים ביניהם. היבול הקבוע ( 1 > 1 ש 1 ׳ל 
משמעותו — ניצול קבוע ורצוף של מוצרי הי׳ לטובת האר 
כלוסיה בצורה הנאותה־ביותר והכדאית־ביותר מבחינה כל¬ 
כלית, מתוך מגמה לשפרם ולהרחיבם. לגבי ייצור העץ 
משימתו של ניהול הי׳ היא לאפשר מדי שנה בשנה לכרות 
אותה כמות של עץ, ז״א לספת את הי׳ מזה ולהסדיר את 
הכריתה מזה, באופן שהכריתה לא תעלה על תוספת־הגידול 
השנתית (תוספת נפח של עץ ביחס לשטח במשך שנה) ויחד 
עם זה תספק את התצרוכת השוטפת של השוק המקומי. 
העיקרון של ייצור קבוע ורצוף יפה גם למוצרים ושירותים 
אחרים של הי׳(ויסות זרימת המים, מרעה, מוצרים משניים, 
וגם הסדרת השימוש בי׳ לנופש). היסוד של דאגה לכלל 
המוצרים והשירותים של הי׳ לא התגבש ביערנות 
אלא לאחרונה. לפנים ראו בי׳ מקוד לעץ ולמוצריו בלבד? 
רק עם גידול האוכלוסיד" עליית רמודהחיים וצימצום שטת 
הי׳, התחילה גוברת ההכרה בצורך של ניצול יעיל של כ ל 
השירותים וההנאות שהי׳ עשוי לספק, תוצר המושג של שי¬ 
מוש רב־תכליתי בי׳. ניהול משק-הי׳ יכול, איפוא, 
להתרכז באחד או באתרים ממוצריו! כן אפשר לנצל את הי׳ 
בשלמותו, או חלקים ממנו׳ למטרה מסויימת או למטרות 
מסויימות אהדות, שלהן הוא מתאים־ביותר, כשסדר העדי¬ 
פויות נקבע בהתאם לעדך הגדול-ביותר או בהתאם לדרישות. 
אולם לפעמים קשה להחיל את העיקרון של ניצול יעיל ורב־ 
טאבילי ביותר לטובת בלל האוכלוסיה על השירותים הבלתי- 
ישירים של הי׳, שאת ערכם והשפעתם לא ניתן לבטא בכסף. 

בשימוש הרב־תכליתי עוסקת היעחנות לא רק בייצור עץ 
אלא גם מטפלת בי' למטרות של אספקת מוצרים ושירו¬ 
תים אחרים. עם ריבוי השימושים הולך־וגעשה ניצול הי׳ 
מסובך וקשה יותר. התפקידים החשובים והמגוונים שהי׳ 
ממלא והעניין שיש לאוכלוסיה בטיפוחו ובפיתוחו הביאו 
במדינות רבות לחקיקת חוק-י" לאומי, ולהטלת בעלות 
ממשלתית על הי" או לחמלת פיקוח ממשלתי על ניהול הי׳ 
והטיפול בו. 

היעראות (:" 11 :ז 1 נ 11001 *) עוסקת בעיבוד הי", בטי¬ 
פול בהם ובהגנתם ודואגת להתחדשות צמחייתם וליצירת 
י" חדשים. העיבוד והטיפול מבועים לפיתוח י׳ של פעי 
העצים המתאימים ביותר לבית-הגיוול והיוצרים כמויות גדו¬ 
לות של עצה בעלת איכות גבוהה המתאימה לדרישות השוק. 
הטיפול היעראי כולל בשלב הראשון את הרחקת העצים 
הלא־רצרים׳ המדוכאים, העקומים, הפגומים או מנועים, 
שאין בהם תועלת! בשלב מאוחר־יזתר — את דילול הי׳ 
הצפוף וריכוז תוספת־הגידול למספר מצומצם של עצים 
שולטים מובחרים, בדי להבטיח גידול מהיר ותוצרת בעלת 
איכות גבוהה. להתחרשות הי׳ לאחר כריתה, שריפה, התקפת 



51 


יער 


52 


מזיקים או מחלות או הרס בסגעי־טבע משמשות שיטות 
יעראיות שונות, טבעיות או מלאכותיות. 

ייעור וחידוש־י'. נטיעת י" חדשים קרויה ייעור! 
חידוש-י׳ הוא החלפת ■הי׳ שנכרת, נשרף או נהרס, בי׳ חדש. 

מבחינים בין חידוש טבעי ובין חידוש מלאכותי. הי׳ 
מתחדש חידוש טבעי כשהוא צומח מזרעים שפיזרו עצי־ 
אם, או כשהוא מתחלף ע״י צמיחת נצרים מגדמי עצים 
קיימים! החידוש הוא מלאכותי כשנוטעים שתילים או וחורים 
או זורעים זריעה ישירה. קיימות שיטות שונות ומרובות 
לחידוש י׳. רוב שיטות החידוש הטבעי מבוססות על ריבוי 
מזרעים שפחדו מעצי-אם. למעשה מתחיל החידוש עם 
הכריתה: משאירים בשטח, בחלוקה שווה ככל האפשר, עצים 
מובחרים לפיזור זרעים, ואלה מספקים גם צל ומחסה לעצים 
הצעירים! לאחר הופעת הגידול הצעיד כורתים בהדרגה את 
עצי־האם ששימשו למחסה. שיטות־הכריתה השונות מותאמות 
למינים השתים. לבית־הגידול, לאמור ולאקלים ולדרישות 
השוק. חידוש י׳ בעצים המתחדשים ע״י חליפין היא שיטה 
מקובלת במידה מצומצמת בלבה בעיקר לגבי י" המורכבים 
ממינים המצמיחים נצרים מהגרם לאחר בריתה או שריפה. 

חידוש מלאכותי של הי׳ נעשה'בזריעה ישירה או 
בנטיעה. העיקר בשיטת הזריעה הישירה הוא השימוש 
בסוג הנכון של זרעים המתאימים לאיזור ועיבוד השטח 
להכנת מצע טוב לזרעים, שאותם מפזרים על פני כל השטח 
המעובד או בשורות. בנטיעה אפשר להשתמש בזריעים 
טבעיים, שגדלו ביער! אולם השיטה המקובלת היא השימוש 
בשתילים שגדלו במשתלה. זהו מקום שבו מגדלים צמחים 
בדרך־כלל מזרעים ומטפלים בהם טיפול אינטנסיווי, בתנאי־ 
קרקע טובים, תוך אספקת השקאה ודישון,' כשהם מוגנים 
מפני מחלות ומזיקים, עד שהם מתאימים לנטיעה בשטח הי׳ 
בחוץ. את השתילים מגדלים בקרקע בערוגות או במכלים 
מיוחדים מחרם, מעץ, מפח, מקרטון או מסלסטיקה, משך 
זמן־הגידול במשתלה מותנה במין העץ ובאקלים האיזור! 
בישראל מגדלים אדנים במשתלה עונה אחת, בצפון- 
אירופה — שלש־ארבע שנים. לנטיעה בי׳ אפשר להשתמש 
בשתילים ערומי־שורש (ללא אדמה) או עם גוש־אדמה או 
יחד עם המכל (מניר או פלסטיקה) שבו גדלו. 

שיטות הנטיעה: נטיעה בסדקים — במפה בקרקע באת 
מיוחדת לכך ׳־וצרים סדק בקרקע ולתוכו מכניסים את 
השתיל! נטיעה בבורות — מעבדים במעדר או במכוש שסח 
קטן של קרקע בקוטר של 20 ס״מ עד 1 מ׳, בהתאם לטיב 
השטח, ונוטעים את השתיל במרכז השטח חמעובד. באדמות- 
כבול או בשטחים לחים מקובלת נטיעה בתלים או בסוללות, 
כדי לאפשר לשתיל איוורור טוב־יותר. בעת האחרונה, עם 
ריבוי השימוש במחרשות וכלים מכאניים בחקלאות, מקובל 
לנטוע גם י׳ בשטח שהוכן ע״י חריש בעומק. 

תם׳: כרך ב׳, עמ ׳ 157/8 ! ד׳ 67/8 ! י״ז, 912 . 

הגנת הי". הי׳ נתון לפגיעות רבות, הנגרמות בידי 
האדם, ע״י בעיה וע״י תופעות אקלימיות מזיקות. הבזקים 
הגדולים־ביותר נגרמים בידי האדם — בעקבות שיטות לא- 
נכונות של טיפול וכריתה, כריתה ללא רשות, כניסה ללא 
רשות לי׳ תוך גרימת נזק לעצים, וכד׳! אולם את הנזק הרב 
ביותר מביאות שריפות-י׳, שברוב המקרים האדם הוא גורמן 
מתוך חוסרתהירז־ת ואי התחשבות בתנאים הקיימים. סכנת 


השריפה גדולה בי׳ בגלל הימצאות תמידית של חומר דליק 
רב — ענפים יבשים, עצים מתים שהתייבשו רפל השיורת 
היבשה שעל הקרקע. שיטות־ההגנה המיועדות למניעת פריצת 
שריפה ולמניעת התפשטות האש הן ניקוי רצועות־קרקע 
מסביב לי׳ ובתוך ה" מחומר דליק, וטיפוח י׳ מעורב הכולל 
סיני עצים דליקים־פחות. לגבי כיבוי שריפות — השןבות 
מהירות גילוי השריפה ומהירות הגישה למקום־השדיפה. 
ברוב הארצות מקובלות תחזיות לסכנת שריפות, המתבססות 
על התנאים המטאורולוגיים ומצב יובש הצמחיה. בעונות 
שבריו קיימת סכנת שריפות מפעילים צופים במגדלי־תצפית 
מיוחדים לכך וצוותות־סיור שתפקידם לגלות את השריפות. 
היום פועלים כוחות־הכיבוי בשיטות הטכניקה החדישה, 
באווירמים דבהליקופטרים, שמדים דים מוצנחים בשטח 
השרוף. ומשתמשים בתכשירים כימיים שונים לכיבוי. 

נזקים סבע״ח נגרמים ע״י רעיה של חיות־בית, ע״י חיות־ 

בר, ע״י מכרסמים שתים וחרקים. הגנה מפני רעיה היא 
שמירה מסודרת! מפני חיות־בר ביתן להישמר ע״י גידור, 
הרעלה, פתיונות ומלכודות. בהגנה מפני חרקים נהוגות 
שיטוח מניעה והדברה. שיטות המניעה הן יעראיות: גידול 
מיגי־עצים עמידים, ניקוי הי׳ מעצים מתים, סקר מתמיד 
של החרקים בי׳! שיטות ההדברה הן כימיות — שימוש באת- 
סקטיצידים (ע״ע), וביולוגידת — הכנסת חרקים טפילים 
וטורפים שתים. ההגנה מפני תופעות אקלימיות מזיקות, 
כגון כפור, יובש, מפלי־שלג׳ סערות־רוח ועוד, אפשרית ע״י 
טיפול בי׳ בשיטות יעראיות נכתות — בעיקר גידול מתים 
עמידים יותר בפני נזקים אלה וסגירת הי׳ בפניהם ע״י דילו¬ 
לים, כריתות וחוצאת־עצים, המבוצעים בעונה המתאימה. 

י׳, יעוד ויערנות ב א ״י — ע״ע א״י, עמ ׳ 179 — 183 , 
187/8 , 233/4 , 886 — 898 ! מפיות ותמ׳ — שם. לוח צכעתי, 

136 ־ 137 • יר. ק. 

הי׳ באמנות. בציורים עתיקים, וכן באמנות של 
יה״ב, אין מוצאים תיאורי-י׳. הנוף בכלל נחשב לדבר צדדי 
או בסל לגבי האמנות המתארת, והי׳ אתו מופיע אלא 
לפעמים — כגון בציורים מתקופת הקיסרות הרומית — 
כרקע לתיאורי סצנות ודמויות• ציורי־נוף גרידא, בלי 
כל דמויות, נוצדוילראשתה בידי לאונרדו (ע״ע) ודירר 
(ע״ע), ובמיוחד בידי אלטדורפר (ע״ע), שצייר גם נוף־י׳. 
בציור הפלאמי של המאה ה 17 רבות היצירות המתארות 



ציור 2 יעקב וז רויסרא?: נווי יערי עם מ 8 ל־םים ( 1647 ) 


53 


יער — יערי, מאיר 


54 



*יור 3 . א. ל קידכנר: א׳פותים ( 11925 


י"—אלא שקשה לסי 
עמים לקבוע אם ה- 
מצוייר נוף־י׳ הוא או 
חורשה או סתם נוף 
עם עצים. בתמונותיי 
הם של טנירס (ע״ע) 

ורובנס (ע״ע) רבים 
נופי-י׳. מהן הושפע 
לוקס ון אודן 
( 1595 — 1672 ),שצייר 
לא רק ציורי-י׳ עצמי 
איים, אלא ביצע גם 
תיאורי נוף יערי כ¬ 
רקע בכמה מתמונותי 
הדמויות של רובנם. ז׳ ק ד׳ארטואה ( 1613 — 1664 ) יצר 
תמונות קסנות של י", בעלות צבעים חזקים ועמוקים. תלמי¬ 
דו קורנליס הויספנס ( 1648 — 1727 ) צייר את נוף־ 
הי׳ בצורה אידיאלית — כנראה הושפע מן האידיאליזאציה 
של הנוף האיטלקי ביצירתו של ג, דיגה, שצייר את י׳־ 
רומא. ל. אכסשלינק ( 1626 — 1669 ) ול. דה פדר 
( 1605 — 1655 ) המשיכו את מסורת ציור־הי" חפלאמי־ 
הולאנדי, והגדיל מכולם יעקב ון רויסדל (ע״ע), שנופי־ 
הי׳ העמוקים־כהים שלו משדים רגש־בדידות ועצבות. גם 
בץ תמונותיו של תלמידו מ. ד.ובמה (ע״ע) יש תיאורי 
נדף מיוער, המשקפים הסתכלות עדינה בטבע• — הציירים 
ההולאנדים והפלאמים של המאה ה 17 השפיעו על ת. ג י ג ז־ 
בורו (ע״ע! ור׳ שם תמ׳)< שראשית יצירתו היתד! ציור 
נומי־עצים, וממנו מוביל קו אל ציורי־הי׳ של ג׳. ק 1 נ ם ט 3 ל 
(ע״ע), ולאחר־מכן — אל האימפרסיוניזם (ע״ע) של 
המאה ה 19 , בייחוד זה של צרפת. מבין הציירים של המאה 
ה 19 הושראו מן הי׳ במיוחד ג. קורבה (ע״ע) והציירים 
של אסכולת פרביזון (ע״ע), ח. רוסו (ע״ע), נ. ו. 
דיאם דה לה פניה (ע״ע! וד׳ שם תמ׳), א. שנטרי 
(!!"*ח״״ס .\<; 1816 — 1873 ), ז׳. דיסרד. (ע״ע) וא. 
א ר פינן י ( 5 ממ*מח 133 . 73 > 1819 — 1916 ). תמונות־י׳ 
בידי ציירים של הזרם האבספרסלגיסטי בדירות! מהן — 

"אשוחים" של ארנסט לודויג קירכנר (ע״ע). 

,• . ,׳ 

ג. ל. 


י. ויץ, ד,י׳ והייעוד בישראל, חש״ל!. 14 .עו - ״ 20 .א 
, 81218 ■א ; 1-11,1923 , 14 * ¥0 [ 5/10 ) 0 000 * ¥01051 #?■!ס? 
- 10171 < 07 ^ 0711  50411111 * ¥0 .ס 6550 * 0 , 0 ) 11041 .? ;׳ 1950 , 5 ( 10/10 
, 40 .? ; 1955 ,( 18 ,ן 1121 ז 5 זז 1 ׳ 8 ס 8 ז 1110 ?/ 7 .£ .ז 5£11 * 2 ) * £711 . 4 
- 17111051 055 * ¥0 14 * ¥0 [ ,. 14 ; 1955 , 001 * ¥05015 051 * ¥0 14 * ¥ 0 [ 
5/10 )ס 055 * 4 051 * ¥0 7/10 , 0.5011 ) 2 ? . 8 . 8 ; 1960 , 1958 ?* 10 
, 1100 ^ , 71 . 8 ; 1956 ,? 040011015 *¥ ¥050715101 155 0714 14 * ¥0 [ 
, 0 * 81110014511 50 ¥01051011 0714 5105 * 0 ^ 0 *¥ * 7/101 , 80111 015 * ¥0 
,. 11 .^ )ס . 801 ) 1010 * 11050 [>} 15 * ¥0 0 ^ 1 , 01.10 ) 0 !/ . 06 , 1958 
, 0 * 81101001511 (ס 005100 *¥ 7/10 , 11 ) 1 וד 51 . 61 . 0 ; 1960 ,( 165 
. 11 80 ) ?* 015 * ¥0 5107101 ( 1477107 00 * 7/1 , 5 ג[ 000£ . 8 • 1 ;״ 1962 
1969 , 001 * 15 171 051051071 * 10 ( 4 , 0.111 .£ . 1968 ,(ע! 


מ$ףי (ולד), אבך־הם ויהודה, אחים, סופרים ישראלים. 

'( 1 ) אברהם י׳ ( 1899 , ז־ז׳יקוב [גליציה] — 

1966 , ירושלים), ביבליוגראף, היסטוריון ומתרגם. עלה 19200 
לא״י! מ 1925 עד 1955 ספת בביתיהספרים הלאומי בירו¬ 
שלים. אברהם י' פירסם חיבורי־ביבללגראפיה מרובים, 
מלווי הקדמות מקיפות, ותרם הרבה לידיעת תולדות הדפסת 


הספר העברי, בעיקר מדפוסי ארצות-המזרח ושולניה-דוסיה. 
הוא הוציא-לאור רשימות של חובבי־ספר וההדיר אגרות, 
זכרדנות ותיאורי־מסעות מכ״י גנוזים. במחקריו השתדל 
להבהיר את המניעים הפסיכולוגיים והדתיים להדפסת ספרים 
במקומות ובזמנים שונים, וכן את הנסיבות ההיסטוריות לגיל־ 
גולי כה״י במשך שנים רבות עד להדפסהם. כהיסטוריון 
חחמחה בחקר תולדות היישוב בא״י ויחסיו אל יהודי 
הגולה. — מספריו: הדפוס העברי בארצות המזרח, א^ב׳, 
תרצ״ז—ת״ש ז אגרות א״י, תש״ג ן מסעות א״י, תש״ו! זכרת 
נוח א״י, תש״ז ן שלוחי א״י, תשי״א ן המחזה העברי, תשט״ז! 
תעלומת ספר — ם׳ חמדת ימים מי חיברו ו, תשי״ד; מחקרי 
ספר, תשי״ח ז ביבליוגרפיה של חגדוודפסח, תשכ״א ז תולדות 
חג שמחת־תורה, תשכ״ד ; הדפום העברי בקושטא, תשכ״ח. 
מתרגומיו: הקדמות לבל מטאפיסיקה — לע. קאנט! כיצד 
מלמדת גרטרוד את בניה — לי. ה. פסטאלוצי! תעודת 
האדם — לי. ג. פיכטה. 

באוזלי ספר, לזכרו של א. י׳, חשכ״ז. 

( 2 ) יהודה י׳ (נר 1900 , דז׳יקוב), סופר ומתרגם. 
קיבל חינוך תורני ולמד אח״ב באוניברסיטת קולמביה 
(אה״ב), בבי״ס לספרנות; עלה ב 1922 לא״י. יהודה י׳ כתב 
רומאנים וסיפורים קצרים. הציר המרכזי בסיפוריו — חיי 
בחורי "הכשרה" מעייחת גליציה בלבטי התערותם בא״י 
ובקיבוץ. מגמת רכים מסיפוריו — הארת רוכדי־הווי וחיים 
מוזרים ומעורערים של דמויות בודדות על רקע חיי הקיבוץ. 
בין גיבוריו מחבות דמדות חורגות-מן־הכלל, חסרות שיווי- 
משקל נפשי רמוכות־גודל. דרכו בסיפור לירית! עיקר כוחו 
ביצירת האווירה הסיפורית! שפע של מראות־גוף אופף את 
הדמויות ואת העלילה. — מספריו: הברית המשולשת, 
תרצ״ה! כאור יהל, תרצ״ז, תש״ה 2 ! ארבעים יום על הים 
(מחזה), תרצ״ח; באהלים, 1938 ! דרכי איש, ת״ש; שורש 
עלי מים, 1950 ! בין אשמורות, תש״י. תירגם: אבטוביוגרא־ 
פיה לב. פרנקלין, תשי״ד, מהדורה חדשה של כתביו, 4 כרכים, 
תשכ״ם, זיכתה אותו ב״פרס ברנד לספרות יפה". 

ש. או. 

יערי (ולד), מאיר ( 1897 , קגצ׳וגה [גליציה]), ממנהיגי 
"הקיבוץ הארצי" של "השומר הצעיר"(ע״ע) ומפלגת 
הפועלים המאוחדת [מפ״ם] בא״י. ב 1915 היה י׳ ממייסדי 
"השומר הצעיר" בגליציה. ב 0 נ 19 עלה עם קבוצת חלוצים 
לא״י, עבד במסגרת פלוגת-עבודה במקומות־עבודה שתים 
והתיישב ב 1929 עם קבוצתו במרחביה. ב 1926 היה מיוזמי 
"הקיבוץ הארצי", שליכד את כל קיבוצי השוה״צ. י׳ צידד 
בפוליטיזאציה של תנועת השוה״צ ותרם רבות לאידיאולוגיה 
החדשה שלה — ציתות חלוצית, קולקטיודיזם התיישבותי 
ו״קולקטיחויזם רעיוני" על בסיס של מארכסחם אדוק, רווי 
הערצה לחסיד. הסובייטית ! עם־זאת הסתייג י׳ מן המסקנות 
הקומוניסטיות לגבי הציונות וא״י. ב 1948 נמנה עם מייסדיה 
של מ&״ם, ולאחר שנפרדה ממנה "אחדות־חעבודה" (ע״ע 
[כרך־מילואים]) — הוא נחשב למנהיגה הבולט. בעקבות 
החרפת הקו האנטי־ישראלי במדעיות בדיה״מ נטש את 
עמדתו הסוציאליסטית־מהפכגית וה״אנטי־מערבית״, וב 1968 
היה מראשי התומכים בהקמת המערך בין מפ״ם ובץ "מפלגת־ 
העבודה״. — י׳ היה ציר במרבית הקונגרסים הציונים, חבר 
הוועה״ם של הסתדרוח־חעובחם ומהקטת המחנה — חבר 


55 


יערי, מאיר — י 6 ד, (סשפחח) 


56 


הכנסת. הוא כתב מאמרים מרובים בעיתתות תנועתו, ורעיו־ 
נותיד הפוליטיים והחברתיים פורסמו בספריו: "בפתח תקופה" 
( 1942 ); ״בדרך ארוכה״ ( 1947 ); "קיבוץ-גלויות באספקלריה 
של ימינו״( 1954 ); ״במבחן דורנו״ ( 1957 ). 

^ערת (*!!עב?, 053 ^ £3 163 ז 1 ' 1 ), ©חלת-עור כרונית, הנגרמת 
ע״י הפסדיה פס״סהס^ (נתגלתה ע״י שנלין 
ב 1838 ), המתיישבת עפ״ר בשסח השעיר של הראש (ע״ע 
דרמטולוגיה, ענד 195 ). סימניה: בפתחי זקיקי־השעתת, 
בשכבה הקרנית, מתהווים כתמים צהובים, הגדלים והולכים 
בעבמז ובשטחם. מסביב לשערות נוצרים גלדים שקערזדיים 
מורכבים מחומר אבקי ( 501111113 ). הבדיקה המיקרוסקופית 
של הגלדים ושל השערות מגלה נבגים ומיצליות של הי׳. 
השערות הנגועות נעשות דקות, מאבדות את ברקן ונראות 
מאובקות. השמח הנגוע ©עלה ריח, המזכיר צואתיעכברים. 

שלבי ההתפתחות של מוקדי-הי׳: התהוות דלקת כרונית 
של פיסמית־השערה ושל נרתיקה! העור מסביב למוקד הופך 
אדוס-כחול; הרס גמור של הפיטמית והנרתיק; במקום 
השערה מתהווית דלקת קטנה, ובשטח הנגוע נשארת קרחת 
תמידית, ״נמרית״, בעלת כתמים פיגמנטיים וחסרי־פיגמנט,— 
תכונה זו של הרס גמור של העור והשערה אפיינית'לי׳ — 
בגיגוד לגזזת (ע״ע). 

הי׳ מצדה בעיקר בילדים ובצעירים עד גיל 30 , באוכלו¬ 
סיות ההיות בתנאים היגייניים לקדים, בעוני ובצפיפות. היא 
נמנית עם המהלות המידבקות, אך מידת ההידבקות אינה 
גבוהה. הנטיה להידבקות היא, כפי הבראה, מיוחדת לאנשים 
מסזיימים. שכן לפעמים דק אחד מבני־המשפחה נפגע בי/ 
ואילו שאר הבאים במגע עמו אינם נדבקים ממנו. התפשטות 
הי׳ מאיזור הראש לשאר חלקי־הגוף היא תופעה נדירה, 
המותנית, כנראה׳ גם היא בנטיה מיוהדת לכד או בהתנגדות 
ירח־ד, כלפי הפסדיה. — הריפוי ההדיש של הי/ בריפוי 
הגזזת — בתרופות אנטיביוטיות: טבליות של גריזאו׳פולווין, 

: זו 

שהוא בעל השפעה ספציפית על גורמי שתי המחלות. 

בישראל נתמעטה הופעת המחלה במידה ניכרת מש- 
הונהג פיקוח קפדני של שידותי־הבדיאות בבתה״ס. 

א. דו. 

^עו־תיים( 030 :> 13 [ 1£0 זס 03 ), משפחה של צמחים דו-פסיגיים, 
ובה 11 סוגים וכ 400 מינים — עצים, שיחים 
ומטפסים, מבס מן האיזזדים הממוזגים הצפוניים ומיעוטם 
ים־תיכוביים ותת־טרופיים. כמה שיחים ומטפסים, שהם מן 
הגאים בחורש של א״י, ובן כמה צמחי־נוי ידועים, שייכים 
לי*. — עליהם של הי" נגדיים, פשוטים או מנוצים. הפרחים 
עפ״ר דו־מיניים; הכותרת מאוחת עלים, דמדית צינור או 
גלגל, או בלתי־נכונה עד דו־שפתנית; האבקנים מעורים 
בצינור הכותרת; השחלה תחתיו/ בעלת 1 — 5 מגורות. 
הפרי — ענבה, הלקט או זרעון. 

בסוג יעוד.' ( 3 ^ 001 ^ 1 ) נמנים כ 180 מינים, שיחים או 
מטפסים, מהם נשירים ומהם מוריקי־עד* מצטיינים בעלוותם 
הנאה ובשפע ת פרחיהם הריחניים. — הי׳ האיטלקית (_ 1 
01111503 ), מטפם־בר ים־תיכוני, גדלה בא״י בחורש ובבתה, 
בעיקר בהרים. פורחת באביב; הפרחים הצהבהבים והרי¬ 
חניים מתפתחים בקבוצות צפופות על עוקצים ארוכים בראשי 
הענפים; הבוחרת דדשפתגית, בעלת צינור דק וארדך. הצוף 
המופרש מן התושבת מצטבר בבסים הצינור, וחהאבקה 
נעשית ע״י רפדפים ארוכי־הדק.—הי׳ התרבותית (־ 1 ־ 0301 ״ 1 


£ 0111110 ) , שמוצאה נד 
דרום־אידוםה,* נפוצה 
מאד כמספס תרבותי; 
היא נוחה מאד לגי¬ 
דול. פרחיה הגדולים 
והריחניים שהם לב¬ 
נים תחילה ומצהיבים 
אחריכך, מתפתחים ב¬ 
חיקי העלים. — בסוג 
מורן (ומסח־וסלןיע) 
נמנים כ 120 מינים. 
עליהם נגדיים, פשוטים; הפרחים קטנת/ ערוכים בתפרחוח 
צפופות דמויות־סוכך בראשי הענפים, הכותרת נכונה, בדרך־ 
בלל דמויית גלגל או פעמון. הצוף מופרש על השחלה בתוך 
צינור הפרח; ההאבקה נעשית ע״י דבורים. הפרי—בית 
גלעין חד־זרעי, נפוץ ע״יציפרים. — מורן־זזחורש ( 111115 ! .ז\), 
שיח ים־תיכובי׳ גדל בר בחורש של הכרמל והגליל. באביב 
מתכסה השיח בשפעת פרחים לבנים, ריחניים מאד; משמש 
גם לנד. — בסוג סמבוק ( 110115 ( 531111 ) נמנים כ 20 טעים 
באיזורים דממחגים והתת־טדופיים. הסמבוק השחור (. 5 
11813 !) הוא עץ או שיה גבוה בעל עלים נגדיים, מנוצים; 
הפרחים לבנים וריחניים בתפרחות צפופות. משמש לבד. 

מ. זחרי, עזים הצמחים, 354/5 , תשי״ד! פ. זהרי וא. פאהן, 

צמחי החרבות של ישראל, 383-377 , תשי״ז .זז.. 1 

,!' 1904-191 , 11 /ס 5:07x10,4 €)>£101x412 

^ 1000,171 ? /ס 4? €1311,1x211071 ־ 7 ,ס 11 >ס £0 . 0 ;" 1929 

.' 1938 , 566 ־ 562 , 11 ,: 07,1 (? 

יע. ג. 

יפה, משפחה של רבנים וסופרים ציונים בליטא ובא״י. 

מבניה: ( 1 ) ר׳ מרדכי גימפל י׳ ( 1820 , 

אוסיאן [ליטא] — 1891 ׳ יהוד (א״י 1 ), רב, מראשוני הציונות 
הדתי!/ רמ״ג היה בן למשפחה רבנית מיוחסת, ואביו היה 
רבה של אומיאן. בנערותו למד בישיבת וללוז׳ין (ע״ע), ובה 
קנה לו פירסום רב. ב 1846 שהה בווילנה, ובעת ביקורו של 
משה מתטיסיורי (ע״ע) שם מסר לו רמ״ג תזכיר על מצב 
היהדות ברוסיה, שבו תלה את הקולר ביחס העדין מצד 
השלסונות, בניגוד להשכילים שהאשימו את היהודים עצמם. 
זמן קצר היה רב בז־ריטשין, ואה״ב 40 שנה ( 1848 — 1888 ) 
ברודני. בניגוד למרבית רבני תקופתו, נהג רמ״ג להגיב 
בעיתות מרובה על טענותיהם של המשכילים בנושאים 
שתים מתחום הדת, ומאמרים ומכתבי־פולמום שלו מצויים 
הרבה בכתה״ע של ימיו. 

מנעוריו הגה רס״ג חיבה לרעיון יישוב א״י, שבו ראה גם 
פתרון הולם למצבה החמור של יהדות רוסיה; הוא היה מן 
הראשונים שנענו לקריאתו הציונית של הרב צ. ה. קלישר 
(ע״ע). רמ״ג ייסד בעירו אגודה ליישוב א״י, ובשיתוף עם 
הרב שמואל מוהיליבר (ע״ע) דחיאל ברי״ל (ע״ע) יזם 
את עלייתן של 10 משפחות של עובדי־אדמה יהודים מסבי¬ 
בות רוז׳ני, שייסדו אח עקרון ( 1883 ). באותה שגה היה 
רמ״ג גם ממארגני כנס של אגודות חובבי־ציון חרדים, שנת¬ 
קיים בביאליסטוק במטרה לרכז ולייעל את מאמצי העליה! 
אך משנכשלה אספה זו פרש רמ״ג מפעילות ציתית. 

ב 1888 עלה רס״ג לא״י תתיישב בירושלים. לאחר זמן 
מועט עבר למושבה יהוד, ושם היה מע 1 דב בפולמוס השמטה 
(ע״ע) הראשון ( 1889 ); הוא עמד לצידם של רבני ירושלים 



יערתיים: א. יערה — פרח; 

כ ט\ר[($טת 1 ו !!!טמזטגןדו) —ענוי וסרח 



57 


ימח (משפחה) — יפה (י ופה), אכרם פיודורוביץ׳ 


58 


האשכנזים שהחמירו וגזרו לקיים אח הלכות השמיטה, בניגוד 
להתר שהוציאו מרבית הפוסקים, מתוך דאגתם לקיום המוש¬ 
בות החדשות בא״י. 

רק מעט מכתביו המרובים נדפסו׳ בעיקר לאחר מותו: 
״תוספת באורים והגהות הרמ״ג" — הגהות על מדרש תחלים 
(ודשא, תרכ״ה); ״אלף המגף — חידושים למסכת הוריות 
(שם, תרע״ב)! ״הגדת מרדכי״ — על הגדה של פסח 
(פיעטרקוב, תר״ע); ״זכרונות מרדכי״ — ילקוט מכתבים 
שכתב למונטיסיורי ולבארונים מבית גינצבורג(ע״ע)(ורשא, 
תרע״ג)! "תכלת מרדכי" ז ביאורים לפירוש הרמב׳ץ על 
התורה (יתשלים, תשי״ד). 

י. ם. פיבס, הספד מר(בסוף ססר ״זכרונות מרדכי״), תרע״ג 1 

הרב ר׳ מ. ג. י׳ ז״ל, חפשים שנה לפטירתו (במישור, ג׳), 

תש״ב! י. ל. הכהן סישמן, אנשים של צורה, פ״ה-צ״א, 

תש״ז , ב. יפה, הרב מיהוד פ״ג י׳, תשי״ז. 

פ. 

( 2 ) בצלאל י׳ ( 1868 , גחודנו — 1925 , תל-אביב), 
מפעילי התנועה הציונית ברוסיה ובא״י, נכדו של ( 1 ). 
חבר "בני־משה" (ע״ע); יסד בעירו "חדר מתוקן", והיה בין 
מקימי ״הקורסים הגרותאים״(ע״ע גרודנו, עמ׳ 243 ). בקונ¬ 
גרס השמיני ( 1907 ) נבחר לוועה״ם הציתי הגדול, וכן עסק 
באירגון התנועה הציונית בליטא ובהוצאת ספרות ציונית 
בעברית, יידית ורוסית. ב 1909 עלה לא״י. והיה למנהל חברת 
"גאולה" לקניית קרקעות בא״י, ובראשה עמד עד פטירתו. 
בימי מלה״ע 1 היה בקבוצת העסקנים הקטנה שנאבקה על 
שמירת קיומו והשגיו של היישוב העברי החדש, ועם הכיבוש 
הבריטי היה בין מארגני "הוועד הזמני" של היישוב, וכן היה 
ממארגני הקהילה העברית ביפו-תל־אביב וחבר הוועד הרא¬ 
שון שלה. 

י. פוגרבינסקי, ספר ״גאולה״, 52 ־ 130 , 236/7 , תשס״ז! א. 

קוצר (עודד), בצלאל יפה, חייו ופעולותיו, 1960 . 

( 3 ) ליב י׳ ( 1875 ׳ גרודנו — 1948 , ירושלים), מנהיג 
ציוני, סופר ומשורר יהודי־רוסי, אחיו של ( 2 ). י׳ הצטרף 
כבד בנעוריו לתנועת חבת־ציון (ע״ע), השתתף בקונגרס 
הציוני הראשון ובאלה שאחריו, והיה מראשי התעמלנים 
של התנועה הציונית, ברוסית וביידית. הוא היד, חבר 
ה״פראקציה הדמוקראמית" בתנועה הציונית, ומן הלוחמים 
בהצעת אוגנדה (ע״ע, עם , 666 ). בוועידת הלסינגפודם (ע״ע) 
נבחר לוועד המרכזי של ציוני רוסיה, ובקונגרס השמיני 
( 1907 ) נבחר לוועה״ם הציוני הגדול. זמן־מד, עדך את 
עיתוניה של ההסתדרות הציונית ברוסיה, בעברית, ביידית 
וברוסית, וכתב בהם מאמרים בשאלות השעה והתנועה הציו¬ 
נית. בתקופת המהפכה הדוסית הדמוקראטית הוציא-לאור 3 
קבצי ספרות יהודית־ציונית ברוסית, וכן 2 אנתולוגיות 
(ברוסית)—אחת של שירז! עברית ואחת של מבחר מן 
השידה העולמית על נושאים יהודים־לאומיים. עם השתלטות 
המשטר הסובייטי חזר י׳ לליטא, נבחר לנשיא ההסתדרות 
הציונית בליטא, וערך את עיתונה. ב 1920 עלה לא״י, נתמנה 
לחבר ועד־הצירים, ולאחר-מכן ערך אח ״הארץ״ { 1920 — 
1923 ). ב 1923 הצטרף לקרן-היסוד, ומ 1926 היה אחד ממנה¬ 
ליה. מאז יצא למסעי-תעפולה בתפוצות, וקשר קשרים גם 
עם אנשי־הרוח בארצות ביקורו. י׳ נהרג בהתפוצצות שבוצעה 
בידי ערבים בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים ערב ד,כחת 
העצמאות. 

תובן יצירתו הספרותית של י׳ היה תחיית עם ישראל 


ואהבת א״י, שאותן ביטא גם בשירה. מיטב שירתו היא 
ברוסית. ק 1 בץ-שיריו הראשון, *מטץ&אק־ז ("העתיד"), יצא 
ב 1902 , ובו גם תרגומים מן השירה העברית; קובץ שני, 
3 ״ מטחס ("אשים עלי רמות"), יצא בריגה 
ב 1938 . הוא כתב שיחם גם ביידית (,היימאטס-קלאנגך, 
1925 ) ובעברית. מבחר מאמריו ורשימותיו בשפות שונות 
כלולים בקובץ: ״תקופות״ (תש״ח) ובספרים: ל, י׳, כתבים, 
אגרות רומנים (תשכ״ד), בשליחות עם (תשכ״ח). 

א. לוינסון, ל. יפה (״תקופות״, 41-9 ), תש״ח. 

י. 0 . 

;?ה (יופה), אברם פיודורוביץ' (אברהם־ישראל בן 
פייביש) — .פ> — ( 1880 , רומני 

[אוקראינה] — 1960 , מוסקווה), פיסיקן סובייטי, יהודי 
מומר. י׳ היה בן למשפחה יהודית אמידה! הוא למד במכת 
הטכנולוגי בפטדבורג, ואח״כ כתלמידו של רנטגן במינכן, 
ושם עשה עבורת־מחקר בקחסטאלוגראפיר,( לאחר שובו 
לרוסיה עבד תחילה כלאבוראנט שלא־מן־המנק במכון הפו- 
ליטכבי בפטרבורג, מאחר שכיהודי לא יכול היה לקבל עבודה 
בצוות האקדמי. אולם ברשות המחלקה לפיסיקה עסק בזמנו 
החפשי במחקר — בחקר הקרינה הקאחודית וקרינת־תסגן 
ובתורה הקוואנטית של האור (האפקט הפוטו־חשמלי). לאחר 
שקיבל תואר דוקטור לפיסיקה גם מטעם האוניברסיטה של 
פסרבורג, ואף המיר לנצרות, נתמנה ב 1913 לפרופסור לפי¬ 
סיקה במכון הפוליטבני. אחרי המהפכה היה י׳ מן היוזמים 
והמייסדים של מכוני־מחקר לרנטגנולוגיד, ולראדיולוגיד, 
ולמקצועות פיסיקאליים אחרים ליד האקדמיה ־למדע ים של 
בחד,"מ ובכמה מעריה. מקרב תלמידיו ועוזחו של י׳, במו¬ 
סדות המחקר וההוראה שבראשם עמד, יצאו גדדלי הפיסיק- 
נים של בחה״ט בדור האחרון. י* נשלח ע״י הממשלה 
בשליחויות מדעיות להו״ל! ב 1921 נפגש בברלין עם אינשטין 
בתקופה שהלה התקרב אל הציונות ובוויכוח עמו טען י' 
להתבוללות כפתרץ השאלה היהודית, — נבחר לחבר באקד¬ 
מיות בבחה״מ ובחו״ל וקיבל תארי־כבוד סממשלתו ומאוני־ 
ברסיטות רבות׳ לאחר שהצטרף ב 1942 למפלגה הקומוניסטית 
נבחר לנשיאות האקדמיה־לסדעים. 

עבודותיו המדעיות העיקחות של י׳ שייכות ל 3 תחומים: 

א) סגולותיהם המכאניות של גבישים, ב) סגולות חשמליות 
של תמרים דיאלקטחים, ג) מוליכים־למתצה. י׳ חקר את 
המבנה האטומי הגורם לסלאסט׳יות בגבישים ואת האנומאליה 
החשמלית של הקוזארצה. הוא הראה, שאס מרחיקים בחמחם 
דיאלקטריים תופעות־לוואי של הניסוי, נמצא שהזרם החשמ¬ 
לי עובר בהם בהתאם לחוק־אוהם. יחד עם תלמידו יעקב 
פרנקל פיתח י׳ את המושג של חורי הסחגים בגבישים ושל 
היונים!האטומים הנדחקים בין הרווחים. אולם בעיקר עסק י׳ 
בחקירת מוליכים־למחצה והדגיש את חשיבות הגישה הכימית 
אל בעייתם, וכן חקר בתמרים אלה את יישור הזרם החשמלי, 
את טיב שכבות־המגע, את האפקט הפוטו־חשמלי, תופעות 
תרמו־חשמליות ואת מוליכות החום. 

מספחו החשובים ביותר: 08 ^ 0113^x31^1*0x3 ("הפי¬ 
סיקה של הגבישים״), 1929 ןמ 01111 ^ 36 ז 0 ^ 6 <ןמ 00608111,10 
! 1 >! 15311  מסמפס^נסקפסס ("מושגי־היסוד של הפיסיקה 
החדישה״), 1949 ; 1011£08 ^ 080 ק 11 ץ^ 10 ז 3 > 11 נ 3 מפ> 

(״הפיסיקה של המוליכים־למחצה״), 1957 — תודגם ללשד 
נות אירופיות שתות וגם לסינית וליאפאגיח. 



59 


יפה (ייפה), אהרם פיז־דורוביץ׳ — יפה, ישראל כן אהרן 


60 


•• 1100 8£ ס<[ 060 . £38 ^ ,? 000 זו׳ג&ט • 32 *^• 

.< 01 ס 3£0 . 8 קץ%). 11 ; 1950 ,סטזסמ-סל 1 ) 1110111114 * 8 

. 1 .¥ ,*נ 6181 ו\ .ם ; 1956 ,( 30 ,. 3 *$ .זסקססד 8 

- 0 זןז.ז 00 . 0 . 4 ^ ; 1961 ,( 77 , 1-000100 . $00 .$ץ 6 ? ,ססז?) 

. 1964 ,. 14 . , 28 * 0 

י. קל. 

;פה (יופהאאדולף אברמוביץ׳ -.ם>- 
יי ( 1883 , סימפדופול, [קרים] — 1927 , מפסקתה), 
דיפלומאט סובייטי, יהודי. י׳ היה ידידו של טרוצקי (ע״ע), 
ובשנים שלפני המהפכה נמנה על זרם־הביניים של זה 
האחרון, בין הבולשוויזם לביז המנשוויזם. ב 1912 — 1917 היה 
י׳ גולה בסיביר, שוחרר עם פיוץ המהפכה, ויחד עם סחוצקי 
עבר למפלגה הבולשוויקית. בדצמבר 1917 עמד י׳ בראש 
המשלחת הסובייטית הראשונה במו״מ עם מעצמות המרכז 
בברסט־ליטובסק (ע״ע, עט׳ 904 — 906 ) והצטרף לטרוצקי 
בהתנגדותו לשלום ,בכל תנאי", שאותו דרש לנץ. ממארס 
עד נובמבר 1918 היה י' שגריר בברלין, אך גורש מגרמניה 
משנגלתה פעילותו להכנת הפיכה בה. ב 1920 היה י׳ ראש 
המשלחת הסובייטית שניהלה בריגה מו״מ לשלום עם פולניה, 
וב 1922 — חבר המשלחת הסובייטית בוועידת ג׳נובה (ע״ע, 
עמ׳ 37 ). ב 1922/3 היה י׳ ציר בסין, והגיע עם סון "ט;סן 
(ע״ע) להסכם שהבטיח את שליטת בריה״מ במונגוליה החי¬ 
צונה. ב 1924 — 1925 היה ציר בווינה, וב 1925 — 1926 — 
בטוקיו. לאחר השתלטותו המלאה של סטאלין הורחק י׳ 
מפעילות מדינית והיה לפרופסור ב״מכון המזרחי" במוסקווה. 
י׳ התאבד לאחר שגורש טרוצקי מהמפלגה הקומוניסטית 
והוחל ברדיפת ידידיו ותומכיו בבריה״ס. 

;פה, אלי?$ן.ר ליפא ( 1882 , ינואיצי [בסרביה] — 1942 , 
נהלל), חלוץ, חקלאי והוגה־דעות ציוני, יוזם מושב- 
העובדים. י׳ היה בן למשפחת תלסידי-חכמים ומקובלים, 
מצאצאי ר׳ מרדכי יפה (ע״ע)! הוא קיבל חינוך תורני עם 
השכלה כללית. כבר בנערותו אירגן בכפרו אגודת "דורשי־ 
ציון״, ב 1904 יצא לאה״ב להכשרה חקלאית, ושם הקים 
אידגון צעירים "האיכר הצעיר", לשם הכשרה חקלאית בגולה 
והתיישבות בא״י. ב 1911 עלה י׳ עם כמה מהם לא״י, ובניגוד 
לדרכם של רוב החלוצים־הפועלים הקים "משק־נסיובות פרטי" 
בעין־גבים, וכעבור זמן קיבל, עם חבריו מ״האיכר הצעיר", 
את חוות כנרת מידי ההסתדרות הציונית לעיבוד עצמי. לאור 
הצלחתם ביקשו י׳ וחבריו לחכור אח החווה בקביעות ולחלקה 
למשקים אינדיווידואליים, ותוך מו״מ זה צמח רעיון מושב־ 
העובדים. 

י׳ היה ממייסדי הסתדרות הפועלים החקלאים בגליל 
ופעיל במפלגת "הפועל-הצעיר", אך הסתייג מאדיקות מפלג¬ 
תית, וחלק ממאמריו פירסם בעיתוניה של מפלגת "פועלי 
ציץ״ היריבה. במלה״ע 1 פיתח י׳ בבן־שמן גן־ירק גדול והחל 
בהוצאת "גדהירק", כ״ע עברי ראשץ במקצוע הירקנות! 
אח״כ ייסד את הירחץ החקלאי "השדה". את רעיונותיו ההת- 
יישבותיים ניסח בחוברת "יסוד מושבי עובדים" (תרע״ט). 
הוא אירגן חבורות חקלאים להתיישבות במושבים, שעיקריהן 
היו: התיישבות על קרקע לאומית ומשק פרטי לכל משפחה, 
שיהיה מבוסם על עבודה משפחתית ועזרה הדדית. המושב 
הראשץ הוקם בעמק-יזרעאל (ע״ע נהלל) והתפתח בהצלחה. 
עם התבססותו התמסר י׳ להקמת "תנובה", האגודה הקואו־ 
פראטיווית לממכר תוצרת משקי־העובדים, והיה מנהלה עד 


1937 , כל זאת תוך רכות חריף עם מנהיגי הסתדרות־העובדים, 
שחששו מהתארגנות נפרדת של המתיישבים. בתפיסתו החב¬ 
רתית התרחק י׳ מעמדתם של מנהיגי תנועת הפועלים, ששאפו 
לאגד את המושבים והקיבוצים בפיקוח הסתדרותי עליון: 
לדבריו. "כל ריכוז מגביר את השלטץ הנמסר לידי בודדים, 
מפתח את תה הבירוקרטיות במנהלים ובעושי דבריהם, המר־ 
גילם לעשות דין בלי משפט... גודם להכנסת מגמות פולי¬ 
טיות... ולהשליטן... על הציבור באונס". י" צידד באיחוד 
מפלגות הפועל הצעיר ואחדות־העבודח, אך לא הצטרף 
למפלגה המאוחדת, מפא״י. הוא חשש מהלאומנות הקיצונית 
של הרוויזיוניסטים, כשם שחשש מהתגברותן של מגמות 
שלטוניוח־מאקיאווליססיות בתנועת-הפועלים. השנאה ההד¬ 
דית בעקבות רצח ארלוזורוב (ע״ע) עוררה בו סלידה, והוא 
ניסה — ללא הצלחה — לגבש תנועה חדשה. בסוף ימיו 
הצטרף ל״עובד הציעי", כהפגנה של מחאה ואזהרה. 

סיגגעו, עולם־האסוציאציות שלו ודרך הגותו הם עבריים־ 
מסרתיים. י׳ פירסם מהזה על ימי בית ראשון, "בפעמי 
הכליון" (חרפ״ח), ובשנותיו האחרונות עסק במחקר התנ״ך! 
בסוף ימיו התרכז בהכנת מלון למלים נרדפות ובכתיבת ביאור 
לתנ״ך. — מאמריו הפובליציסטיים העיקריים הוצאו לאור 
בשני כרכים (תש״ז)! כתביו החקלאיים הם: "גדול ירקות" 
( 1921 ) ו״תורת הבהמות״ ( 1935 ). א< ל ל. 

;פה, ד!לל ( 1864 , בריסטובקה [אוקראינה] — 1936 , 
חיפה), עסקן ציוני׳ חלה ורופא. י׳ למד בגימ¬ 
נסיה רוסית, ובהשפעת גיסו מרדכי בן־עמי (ע״ע) התקרב 
לחבת-ציון (ע״ע). הוא למד רפואה בז׳נווה, ועם גמר לימו¬ 
דיו ב 1891 עלה לא״י. תחילה עבד 'כרופא בח״פה, אח״כ 
בטבריה. ב 1893 הוזמן מטעם פקידות הבארון לזכחץ־יעקב, 
ומשם הושיט עזרה לחולי הקדחת בחדרה ובעתלית. י׳ היה 
מחוקרי המאלאריה הראשונים בא״י! בהשפעתו ניטע יער 
האיקלי&טוסים בביצות חדרה. ב 1895 — 1905 היה יו״ר 
הועה״פ של "חובבי־ציוך ביפו, נלווה להרצל בסיורו במו¬ 
שבות יהודה ( 1898 ), והשתתף במשלחת ההסתדרות הציעית 
לחקר אפשרות התיישבותם של יהודים באיזור אל־עריש 
( 1903 ). לאחר שהתפטר מעבודתו ב״חובבי-ציוך, חזר 
לזכרון־יעקב והקים בה בי״ח, ששימש מרכז רפואי למושבות 
השומרון והגליל, וכן הקים שם שירות אנסי־מאלארי. ב 1919 
עבר לחיפה, ובה המשיך בעבודתו הציבורית והרפואית. י׳ 
פירסם עשרות עבודות מדעיות-פופולאריות בתחום שמירת־ 
הבריאות והרפואה, וכן כתב זכרונות: "פרקי זכרוגות", 
תרצ״ה! "דור מעפילים", תרצ״ט. 

י. יערי־סולסקץ, הולמים ולוחמים, 145-141 , תש״ו 2 . 

;פה, מ? 1 ךאל בן אך!וץ ( 1640 , אימן — 1710 , פפד״א), 
'מקובל בפולניה. בילדותו עברו עליו גזירות חמיל־ 

ניצקי ( 1648 ), י׳ היה רב וראש ישיבה מפורסמת בשקלוב, 
חי בפרישות והטיף להפצת הקבלה והשלטתה בציבור'לשם 
קירוב הגאולה! לדבריו זכה ל״גילוי אליהו". ב 1702 הופיע 
ספרו "אור ישראל", המוקדש לביאורי תורת הזוהר ולביאורי 
ההלכה של "אורח חיים" ברוח הקבלה. המפר עורר קיטרוג 
רב, משגמצאו בו בכמה מקומות דרשות בררה האמונה השב¬ 
תאית, וכן נמסרו בו דרשות של אחד מנביאי שבתי צבי 
בקושטא ב 1666 . י׳ טען בכתב־התנצלות ב 1703 , שהמדפים 
או המגיה הוסיף את הדברים מדעתו, ונכדו ישראל זוטא 



61 


יפה, ישראל גן אהרן — יפו 


62 


הדפיס את דבריו בראש ספד ״תפארת ישראל" ( 1774 )׳ 
המכיל ליקוטים משלושה ספרים אחרים בהלכה של סבו. 
מכיוון שספר "אור ישראל" הוגה ע״י בנו של י׳, המעיד שלא 
הוסיף ולא גרע מכתבי אביו, לא נסתתמו הספקות ביחס 
לטיב הספר. בתרר״ד נדפס בוורשה מבואו של י׳ לס׳ "שער 
השמים" לר׳ אברהם הכהן אירירה. 

ד. כהנא, תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, ב׳, 16 , 

129-126 , תרע׳׳ד 2 ! 1 . הרכבי, לחקר משפחות, 21 , 1953 ) 

ג. שלום, שבתי בבי, א׳, 355 , תשי״ז. 

יפזז, ר׳ מרדכי בן אברהם ( 1530 [!], פראג — 1612 , 
פוזנאן), רב, פוסק ומקובל. בנעוריו נשלח לפולניה 
ללמוד תורה מפי ר׳ שלמה לוריא (ע״ע) ור׳ משה איסרלש 

זו 

(ע״ע), ושם התמסר גם ללימודי התכונה והפילוסופיה — 
כנראה בהשפעת הרמ״א! את תורת־הקבלה שמע באותו 
זמן מפיו של ר׳ מתתיהו דלקרוט. אחר שנים מעטות חזר 
לפראג, וב 1553 נתמנה לראש־ישיבה בה. רמ״י התנגד לדרך 
הפילפולים, שהיתה מקובלת אז בישיבות, והוא החליט "לקצר 
זמן משך הישיבה עם הבחורים", ולהתמסר לכתיבת ספרים 
ע״ם דרכו שלו. עם גירוש יהודי בוהמיה ב 1561 , יצא רמ״י 
בראש הגולים והתיישב בוונציה, לאחר שהות של למעלה 
מ 10 שנים באיטליה, הגיע רמ״י שוב לפולניה־ליטא, נתקבל 
באב״ד ור״מ בגרודנו, ואחרי שנים אחדות — כאב״ד בלוב¬ 
לין/ ולאחר מכן — בקרמניץ. נדודיו אלו קשורים היו בתפ¬ 
קידו כאחד מראשי ועד ד׳ הארצות (ע״ע ועדי הארצות, עס׳ 
454/5 ), שיש אומרים שהוא היה ממייסדיו. ב 1592 חזר 
כאב״ד לעיר־מולדתו פראג, וב 1599 עבר לפוזנאן < שם שימש 
כאב״ד ור״מ עד מותו, 

דמ״י נתפרסם בעיקד בגלל ספרו הענקי "לבוש מלכות", 

שבו כלל 10 ספרים ("לבושים") שונים, בכל מקצועות 
התורה, תחילתו של חיבור זה קשורה בהופעת "בית־יוסף" 
(שי״א) לר׳ יוסף קארו (ע״ע). רמ״י הסתייג מהאריכות 
המופלגת שנקט בה המחבר, והתחיל מחבר ספר־דינים קצר, 
שיהיה מבוסם אף הוא על הסכמתו ודרכו של רי״ק להישען 
על הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. במלאכה זו החל כבר בהיותו 
בפראג, ובה המשיך בגלותו בוונציה. כשהופיע ה״שלחך 
ערוד" (שכ״ד/ה), שאינו אלא קיצורו של "בית-יוסף", 
שנעשה בידי רי״ק עצמו, שינה רמ״י את מתכונתו המקורית 
של חיבורו הוא, לאחר שעמל עליו שנים רבות, והחליט 
לכלול בו את מנהגי "אשכנז, פיהם, מעהדין, פולין, רוסיא 
ואגפיהם״ — שלא הובאו בשו״ע. כשנודע לו שרפו הרמ״א 
עוסק אף הוא בעבודה דומה, הפסיק רמ״י לחלוטין כל עבודה 
על ספרו. אולם לאחר שנתפרסמה ה״מפה" של הרמ״א על 
השו״ע (של״ח), לא בהה דעתו של רמ״י ממנה, והוא חידש 
את עבודתו על ספרו, במטרה לעשותו ממוצע בין ה״ביח־ 
יוסף״ — האחץ מדי׳ לבין השו״ע — הקצר מדי, באופן 
ש״יאריד במקום הצורך לטעמים, ויקצר במקום חדאד". 

על ספרו זה, שהוא מן המעטים שנכתבו כנגד השו״ע, 
עמל רמ״י — בהפסקות שנגרמו לעבודתו מחמת הנסיבות — 
כיובל שנים. באותן הפסקות חיבר רמ״י — לפי דבריו: 
בגלל ״שיעמום הבטלה הקשה עלי״ — ספרים אחרים, ביאו¬ 
רים "על ג׳ ספרים ראשיים שהם כוללים שלוש חכמות מפור¬ 
סמות" (פילוסופיה, תכונה, קבלה) [ר׳ להלן], שגם אותם 
כלל במסגרת ספרו "לבוש מלכות". משונדכך היתה מסגרת 
הספר כוו: חמשת ה״לבושים״ הראשונים — על ד׳ חלקי 


הטור! (ר) ״לבוש האורה״ — ביאור על פירוש רש״י לתורה! 
(ד) ״שמחה וששוך — דרשות! (ח׳) ״פנת יקרת״ — ביאד 
דים על מורה־בבוכים! (ט׳) ״אדר היקר״ — פירוש על 
הלכות קידוש־החודש לרמב״ם, ועל ספר "צורות הארץ" לר׳ 
אברהם בר היא (ע״ע)! (י׳) ״אבן יקרה״ — פירוש על 
ביאורי ר׳ מנחם ריקנטי (ע״ע) על התורה. 

אף שראה רמ״י בקבלה את ״האבן היקרה... המכתר[ת] 

את כולם ברוחניותיה", ואף החדיר מדבריה לחלק ההלכה 
של ספרו, העמיד את "הנגלה" בראש, ודחה את דעת הקבלה 
במקום שהיא מתנגדת לו. רמ״י מטעים, ש״כל רב וצורבא 
מרבנן... בתחילה ילמוד חכמת המחקר והטבע... הכלולים... 
בספר... מורה הנבוכים, ואח״כ ילסוד חכמת התכונה הל׳ 
קידוש החודש... ואח״כ... חכמת הקבלה". 

כשנתפדסמו ה״לבושים"(ש״נ—שס״ד, במקומות שוגים), 
השיגו עליהם רבים מחכמי התורה, בעיקר מתלמידיו של ר׳ 
יהושע פלק (ע״ע), ועשאוהו כטועה, חמן אתך היה הספר 
במרכז פולמוס רבני־ספרותי גדול. אולם כמה מקותת מעי¬ 
דים על התפשטותו הרבה של הספר — ודווקא בהתחרות 
עם השו״ע: "באשר לספר הלבוש, הלב חומד ומושך כל העם, 
והלומדים ללמוד וללמד, ולקבוע עתים בחצתתם ובעידותם, 
בבתי־מדרשים... באמרם כל המחברים ש״ע... סתומים 
וחתומים... לא כן ספר הלבוש...״ (הקדמה ל״אליהו זוטא" 
[פי׳ על "לבוש התכלת"] לר׳ אליהו שפירא). בתקופה 
האחרונה ממעטים לעסוק בו בישיבות. 

חלקים שונים של "הלבושים" נדפסו במקומות ובזמנים 
שונים. המהדורה החשובה של "הלבושים" על הטור היא זו 
של ברדיצ׳ב, תקפ״ח—תקע״א. 

גרץ־שפ״ר, דיי׳י, ז/ 354/5 , 434-429 תוינ״ט! ש. א. חוח־- 
דצקי, ׳זקורות הרבנות, 174-145 , תרע״א! ח. סשרנובי׳ן, 
תולדות הפוסקים, ג/ 112-100 , תש״ח 1 מ. אמסעל, מתולדו¬ 
תיו של רבנו הלבוש ז״ל(הקדמה ל״לבוש מלכות"), תשכ״ב) 

. 1865 , 48 — 42 , 11 ) 05 ? 18 ./ 4 ) 1 ^ 10 ^ 5 ) 0 , 16$ ־ €1 ? ,ץ 

א. ק. 

יפה, צבי היר# ( 1853 , מונאסטירשצ׳ינה [בילורוסיה]— 
1927 , סמולנסק), מאתמאטיקן וחוקר היל ו ח (ע״ע) 

העבת! צאצא למשפחת ר׳ מרדכי יפה (ע״ע) בעל ה״לבו־ 
שים". י׳ הצטיין בכשרון בלתי־רגיל למאתמאסיקה, ואע״ס 
שבבעותו היה מחוסר השכלה כללית, גילה במה חידושים 
מאתמאטיים, ואף המציא מכונות קטנות להקלת מלאכת 
החשבונות. דיוא חיבר חיבורים אחדים ברוסית ובגרמנית 
בענייני הלוח הנוצרי, אך חיבורו העיקרי הוא "קותת חשבון 
העבות (ירושלים׳ תרצ״א), שבו פירט את תולדות חשבון 
העיבור למן חתימת התלמוד עד ימי רב סעדיה גאון, שמאז 
לא נשתנה עוד. בספר כלולה גם הצעתו של י׳ לתיקון הלוח 
העבת — בלי הכנסת שום שינוי בכללים העיקתים שבו — 
מהפגם המצוי בו, הגורם כל כמה שנים להתאחדות הפסח 
בשיעור שמן יום אחד עד 5 ימים. י׳ פירסם גם הערות 
ומחקתם ל״מאור עעים" של ר׳ עזתה מן הארמים (ע״ע), 
ל״דבת ימי ישראל" של גרץ, ל״התורה והחיים" של גידמן, 
ועוד. 

יפו (לועז׳ ££3 ^!), החלק הדרומי של התחום המוניציפאלי 
תל-אביב-י׳(ע״ע)! לפנים — עיר בפגי-עצמה. 

י׳ היא עיר־במל קדומה, שקמה — והתקיימה במשך 
אלפי־שבים — בזכות יתרמות חשובים במצבה הגאוגראפי 



63 


יפו 


64 


ובטבע המקש. גרעינה של י׳ היה גבעה שעל שפתשים, 
גבוהה 25 מ׳, במרחק 150 מ׳ מהסש, ששימשה מעוז טבעי. 
בגבעה מעיין־מים קטן׳ שהספיק לאוכלוסיד. מועטה! משגדלה 
זו, החלו להקוות מי־גשמש בבותת, קו־החוף מצפון לגבעה 
יוצר מפרץ קטן, מוגן סרוחות מדרום־מערב, בש בלטו כפים 
(שפוצצו בימי המאנדאס הבריטי) בהקבלה לח 1 ף, ויש גם 
כפים מתחת למים ז הם מחלישים אח עצמת הגלים המגיעים 
לשפת־היבשה ומקילים על הסיתת העוגנות סמוך לה. אניות 
גדולות, אפילו אלו שקדמו לספיבות־הקיטור, הוברחו לעגון 
מעבר לבפים מערבה, וקשריהן עם החוף היו בסירות, ש 5 פ־ 
ניהן ידעו לעבור בין הנפש! בכך היתה הגנה מסויימת מפני 
שודדי-ש שלא היו בקיאש בקרקע שיי/ שירותיהם נופצו 
בכפים. בי׳ נפסקות חוליוח־החוף הנמשכות ממצרים ומונעות 
או מכבידות את הגישה לש י׳ היתה המוצא לש לשורה — 
ובייחוד לירושלים — ולדרש־שומתן׳ למואב ולגלעד, עד 
שירשו את מקומה בדור האחרון נמלשן של חיפה ושל 
אשדוד. לי׳ עורף חקלאי פורה בשפלתישודה ובשרון, ובמיד 
חד פורה סביבת העיר עצמה! לפנש הגיעו פרדסי־הדר עד 
סמוך למרכז העיר. תפוחי־הזהב של א״י ידועים בעולם בשם 
תפוזי י׳. 

א. י, כר. 

ידיעותינו על י׳ הקדומה נובעות מעדויות ספרותיות 
ומן הממצאים מחפירות ארכאולוגיות שנערכו בה בדור 
האחרון. השרידים הקדשים ביותר שנתגלו עד עתה הס קטעי 
סוללות־עפר מן המאה ה 17 לפסה״נ וקטע של הומת לבנים 
מטין, מיובשות שמש, מן המאה ה 18 , ואחריהם — שרידי 
מצודות מן המאות ה 15 — 13 , מתקופת השלטון המצרי בי׳. י׳ 
נזכרת לראשונה ברשימת ערי-כנען שכבש פרעה תחותמם 111 
(המאה ה 15 ), ובסיפור מצרי עממי ("פאפירום האריס") 
מהמאה ה 13 מתואר כיבוש י׳ בשי שר־צבאו של מלך זה. 
ממכתבי אל־עמארנה (ע״ע א״י, עמ׳ 260 ) אנו למדים, 
שבמאה ה 14 היתד. י׳ מעת מצרי, שבו היו אסמי מלך מצרים. 
גם לפי סיפור סאטירי של סופר מצרי מהמחצש השנש של 
המאה ה 13 לפסה״ג ("פאפירש אבאסטאזי"), המעלה את 
הרפתקאותיו של עובשאודח בי׳, אפשר ללמוד על חשיביתה 
של העיר בימי השלטון המצרי בכנען. בחפירות ארכאולוגיות 
נחשפו ארבע מאבני המזוזות של שער מצודת י׳ מהמאה ה 13 
לפסה״נ, שרותש בהן תארי רעמסם 11 מלך מצרים. במאה 
ה 12 פשטו בחופי א״י "גדי־הש" (ע״ע א״י, עט׳ 266/7 ), 
שללו השאירו אותותשם בי׳ בהרס שכבת היישוב ה/ח 
ובשרידים פלשתיים מעטים. אפשר שהד לפלישתם של "גדי¬ 
ה ים" לי׳ בזמן ההוא נשתקע באגדה הידנית על פרסום 
ואנדרומדה (ע״ע), שלפש רותקה אנדרומדה לכף-ש מצפון 

- ן 1 ש " 

לגבעודי׳. 

במקרא נזכרת י׳ כעיר על גבול נחלת ח (יהד ים, מו), 
כנמל לעצי־הלבנון שנשלחו מצור ומצשון לבניין בשמ״ק 
הראשון(דחי״ב ב, טו) ואח״ב גם לבניין הבית השני (עזרא 
ג, ז), שן כתחנה לאניות המפליגות ל״תרשיש" (יונה א׳ ג). 
חלקלקה ושרידים אחרים מהמאה ה 8 לפסה״נ, שנתגלו בשולי 
התל, מעידים שהעיר היתד, מבוצרת היטב בזמן ההוא, 
בשליש האחרת של המאה ד. 8 לפסה״ג היתד. י׳ חלק 
מ״פחוות אשדוד" הכפופה לאשור, ובסופה של מאה זו 
נכבשה בידי סנחריב. במאה ה 5 לפסה״ג נאחזו בה הצורים 
שצידונים, ששלטונם בעיר נזכר במקש ידני ובכתובת 


אשמנעזר (ע״ע). בכתובתשקדשה צשונית (שנתגלתה בי׳ 
ב 1892 ) נזכרת הקמת בית-מקדש צידוני בעיר, וכן נתגלה 
בחפירות קטע מחשת מצודה צידונית. 

בתקופה ההלניסטית עברה י׳ מיד ליד בין הדיאדוכים, 

עד שב 301 לפסח״נ כבש אותה תלמי 1 , שליט מצרש ידועות 
מטבעות שנטבעו בי׳ בימי תלמי 11 ו 111 , ועליהן השם 
"לפה". י׳ נזכרת בפאפירוסים של זנון (ע״ע זבת בן אגראו־ 
פת). בחפירות בי׳ נחשפה מערכת־קברים מאותה תקופה, 
בנויה אבני־גזית, ונמצא קטע של כתובת־הקדשה ביוונית, 
שבה נזכר שמו של תלמי /י 1 פילופאטור, מסוף המאה ה 3 
לפסה״ב. בראשית המאה ה 2 לפסה״נ נכבשה י׳ בידי אנטיו־ 
כוס 111 . החשמו׳נאש לחמו הרפה לכיבושה של י׳, שנועדה 
להיות גמל־מוצא לששה. יהשה הקכבי שרף את העש חנמלה 
בפעולת-תגמול על שת 1 שבש הנכרים טיבעו בים כ 200 יהו¬ 
דים מתושבש. יהונתן אחל כבשה, ושמעת סיפחה ליחשה, 
לאחר שמצביאו יונתן בן אבשלום גירש מתוכה את הנכרים, 
״ותהי לו לחוף־אנלת שתה אל איי־הים״(השמ״אי״ב, ל״ג— 
ל״ד). בחפירות נחשף קטע מחומת המצוזש מימי החשסונאש. 

פומפיום קרע את י׳ מששה ועשאה לעיר חפשית במחוז 
״פניקש״, ורק ב 47 לפסה״ג החזירה יוליום קיסר ליהודה. 
ב 38 לפסה״נ כבשה הורדוס מידי אנטיגונוס 11 מתתיהו 
(ע״ע), אך אנטונלס מסרה במתנה לקליאופטרה מלכת 
מצרים! ב 30 החזשה אוגוסטוס קשר לחורדוס. במלחמת 
החורבן הרם קסטיום גאלוס את י׳, אולם עד מהרה שבה 
העיר ונבנתה מחדש בידי הששים! צי יהשי, שבסיסו היה בי׳, 
תקף את הספינות שהוליכו 3 ד ממצרים צפונה, וכשהפתיע 
אספסיינוס את י׳ באישון־לילה, נמלטו חשודים אל טפינו־ 
תשם וטבעו בסערה שניפצה את הספינות! הניצולש 
הושמדו בחוף בידי הרומאים. על חשיבותה של השמדת הצי 
היהשי שבי׳ מעשה העובדה, שהרומיים טבעו מטבע־זכרון 
לציון נצחונם עליו, ובו חקוקה הכתובת $! 31 ׳\ 13 ז 63 ^ 10 
(ששה הימית). — אספסיינוס החריב את י׳, ועל חורבותיה 
הקים מצשד, שציב בה חיל-משמר מחיילי הלגיון העשירי! 
בחפירות נתגלה שבר־רעף ועליו טביעת חותם של הלגיון. 

י' נבנתה מחדש, כנראה כבר בימי אספסיינש, שעשאה 
לעיר אוטתומית שנקראה ^ס! 13 ^־ 1 ?. על היישוב חששי 
בה בתקופה שבין החורבן לבין מרד בר־כוכבא אפשר ללמש 
מכתובות חרותות על אבן, שנחשפו ב 1961 ובהן נזכר 
"יהודה" המפקח על המידות ש,משקלות בשוקה של י׳ בימי 
טריינוס קיסר. על רצפת-מרתף מימי טריינום נתגלו כדי- 
חרם רבים ואוצר של מטבעות ברונזה וכסף. 

על י׳ ד,ששית במאות ד, 3 — 4 יש ללמוד מהמשנה ומה־ 
תלמש, וכן ממצבות־הקברים שנתגלו בבית-העלמין של 
יהשי העיר באבו־כביר. מחכמי י׳ הנזכרים במשנה יש לציין 
את ר׳ אחא, ר׳ תנחום דמן י׳ ש׳ ישן בן טרפץ. ממצבות־ 
הקברים מסתבר, שיהשי י׳ היו יוצאי אלכסנדריה, קיויני, 
קאסאדוקש ועש, שעסקו במסחר באריגים, בבשמים, בסחבות, 
וכן בחג ועש. 

היארונימוס (ע״ע), שביקר בי׳ ב 382 , התפעל למראה 
"הנמל של יונה הבורח"! קירילוס מאלכסנדריה (ע״ע) תיאר 
את י׳ כמרכז מסחרי חשוב וכנמל-מוצא לכל הנוסעים מששה 
לארצות חים התיכון. במאות ד, 5 — 6 היתה י/ שנתרבו בה 
התושבים הנוצרים, עיר־מושב של הגמון. 

י. קם. 



65 


ייפו 


66 


התקופה הערבית, ב 636 נפלה י׳ בידי הכובשים 
הערבים. הכיבוש הערבי הביא לירידת הסעות בים התיכו! 
ולדילדולה של י׳ מפני המלחמות שבין המוסלמים לבין 
הנוצרים. רמלה, העיר החדשה, ירשה את מקומן של ערי־ 
החוף במסחר. גאוגראפים ערבים במאות ה 9 — 11 מזכירים 
את י׳ כעיירה דלה. גם יהודיה היו מעטים, דלים בחומר 
וברוח• מהמאה ה 4 עד ראשית המאה ה 20 לא כיהן בי׳ רב 
ידוע בישראל. 

תקופת הצלבנים, בהתקרב הצלבנים ב 1099 הרסו 
השלטונות הפאטמים את י׳, לשם מניעת היאחזות הפולשים 
בה, אולם הצלבנים קוממוה במהרה וביצרוה, וי׳ עמדה בפני 
התקפות מצריות מרובות במחצית הראשונה של המאה ה 12 . 
היא היתה בתקופה הצלבנית בירת רוזנות תקיפה, בעלת 
מטבע משלה, וכן היתד, נמלה הראשי של ירושלים. עם 
תבוסת הצלבנים ב 1187 נפלה יחד עם ירושלים בידי צלאח 
אל־דין. דיצ׳רד לב־הארי כבשה והחזירה ב 1191 לצלבנים 
(ע״ע א״י, עמ ׳ 459 ), אולם היא לא שבה לכבודה הראשון, 
מביוון שירושלים לא היתה עוד בידי הצלבנים; מעתה עלו 
עכו וצור עליה בחשיבותן במסחר ובתנועת הצליינים. — 
רבי בנימין מסודלה מצא בי/ סמוך ל 1176 , יהודי(משפחה ?) 
אחד. אחרי תבוסתם ב 1187 פגה קנאותם של הצלבנים, ויהד 
דים יכלו לשבת בעריהם, ובי׳ קמה קהילה קטנה. 

התקופה ה מ ס ל ו כ י ת. ב 1268 חזרה י׳ סופית לידי 
המוסלמים בכיבושה בידי השולטאן הממלוכי ביברס (ע״ע), 
עם הכיבוש המוסלמי הלכה העיר ונעזבה, וסמוד ל 1330 
הרסוה השלטונות כליל מחשש פלישה צלבנית מן הים! על 
ההריסות הופקד משמר. לעתים רחוקות באו אניות עם צליי¬ 
נים והוכרחו לחכות. עד שהמשמר פגה למושל (בעזה או 
ברמלה) וקיבל רשות להעלותם ליבשה ולהניח להם לנסוע 
לירושלים, אחרי גביית מס חמסני. 

א. אש. 

התקופה העותמניה חראשונד״ 1516 — 1831 . 
הכיבוש התורכי ב 1516 לא הביא חמורה ניכרת במצבה של 
י/ ורק בסוף המאה ה 17 חזרה והיתד, למקום לשוב קבוע. 
יחסי הידידות בין צרפת ותורכיה השפיעו לטובה על סחר־ 
הים של נמליי׳. היצוא דרך נמל־י׳ היה מורכב משמן- 
זית, סבון, כותנה, צימוקים, חיטים, צמר ועורות < היבוא — 
מאורז וסופר ממצרים, תבלין מהודו, כלים ומכשירי־עבודה 
ונשק מאירופה. מרתפים שבחורבות שימשו מחסנים לסחר 
רות לזמן קצרי לפעמים שדדו במים מחסנים אלה. במאה 
ה 17 גדלה תנועת הצליינים בנמל-י׳, בייחוד לפגי חג־הפסחא. 
נזירים פראנציסקנים, שהקימו מנזר ברמלה, טיפלו בקאתו־ 
לים, וב 1642 בנו בית הכנסת־אורחים בי׳ — הוא הגרעין של 
המנזר הפרנציסקני בגבעת הנמל. בסוף המאה ה 17 היתה י׳ 
עיירת־פדז״ות, שבד, שכנה סוכנות קונסולאדית צרפתית. 
ב 1725 היה בי׳ יישוב מגוון: מוסלמים, נוצרים מזרחיים, 
אירופים מעטים, ויהודים אחדים. ב 1740 קיבל ארמני רשיון 
לקומם את ההריסות בנמל ובחוף הסמוך. באמצע חמאה ד, 18 
מסופר על 4,000 צליינים נוצרים שעבת בנמל־י׳ בשנה, 
וכן יש ידיעות על אניות של עולי־רגל יהודים מקושסא 
שהגיעו לי״ לפני הפסח וחגי תשרי. סמוך ל 1745 הקים רבי 
יעקב מנאמה מקושסא בית הבבסת־אודהים (חאן) ליהודים 
בי׳, אבל קהילה לא היתה בעיר. עד 1763 גדלה י׳ עד ליותר 
ס 400 בתים. ואף הוקפה חומה. בשנות 1770 — 1776 נפגעה 


קשה במלחמות של 
תקיפים ששאפו לש¬ 
לוט ב אר ץ (ע״ע א״י, 
עם׳ 494 ). ב 1776 
כבש אבו ד׳אהר את 
י׳ וערך טבח בתו¬ 
שביה. חיל נאפוליון 
בונאפארטה הגיע מ¬ 
רמלה לפרדסי י׳ ב¬ 
אביב 1799 ופרז אח 
החומות. חיל-המצב 
התורכי נכנע לאחד 
קרבות-רחוב אכזריים, 
אחרי שהצרפתים הב¬ 
טיחו שלא יפגעו ב¬ 
שבויים. לפי המסופר 
לא קיים באםוליון 
הבטחה זו, בי לא היו 
לו חיילים לשמור על 
השבויים, וכ 4000 נו¬ 
רו על שפת־הים! י׳ שימשה לצרפתים בסים לאספקה שהוב¬ 
אה ממצרים. מחמוד אבו־נבוט, מושל י״ בשנות 1810 — 1820 , 
פעל רבות לתקומתה לשיגשוגה• מחורבות קיסריה הובאו 
אבנים בסירות, ובהן ביצר אבו־בבוט את חומות י׳ והקים 
בניינים רבים, ובתוכם המסגד הגדול. ב 1820 בנה ר׳ ישעיה 
אג׳יהן מקושטא בית הבנסת-אורחים ובית-כנסת, שהתקיימו 
עד 1929 . יישוב יהודי קבוע לא היה בי׳ לפני 1836 . 

ר׳ תמונה פותחת, עמ׳ 25/6 . 

א. י. בר. 

התקופה החדשה. בנובמבר 1831 חדר צבא מצרי 
לי׳ מן היבשה ומן הים וכבשה ללא התנגדות. ב 9 שנות 
שלטעם של המצרים שימשה להם י׳ נמל צבאי ובסיס ימי. 
ליד העיר קמו שכונות חקלאיות של פלחים מצריים, וכן 
התיישבו יוצאי מצדים בעיר עצמה ובכפרים דלי-אוכלוסיה 
מסביבה. כשחזר השלטון התורכי ב 1840 המשיכה י׳ להתפתח 
באיטיות בזכות נמלה. באמצע המאה ה 19 הגיע מספר תושביה 
ל 00 ( 54 . בשנות ה 60 חוברה בקרסלגראף ובכביש לירושלים. 
ברבע השלישי של המאה ה 19 הופיעו מתיישבים ממוצא 
אירופי: תחילה אמריקנים שומרי־שבת( 1853 — 1857 ), אחרי¬ 
הם אנשי ״כנסיית־המשיה״ ( 1866 — 1868 ), וב 1868 גרמנים 
״טמפלרים״ (ע״ע), שקנו את נכסי האמריקנים! הם עסקו 
במלאכה, בתעשיה׳ בהובלה (עגלונים) ובמסחר. 

בין 1879 ל 1888 נהרסה חומת־העיר, והוחל בבניה מחוץ 
לעיר העתיקה. האפשחות לשלוח ת&וחי־זהב לשוקי־אירופה 
הודות לאריזה טובה ולאניות-הקיטור העלתה את הביקוש 
להדרים והביאה להרחבת המטעים, שהיו מרוכזים תחלה 
כמעט כולם ליד חומת־העיר והתפשטו בהדרגה הרחק מהעיר, 
בייחוד לאחר הנהגת שאיבה מכאנית, העיר היתה למרכז 
ההדרים והספקת צרכיה של הפרדסנות, חמן רב היתה נמל־ 
יצוא יחיד לפרי זה. ההתיישבות היהודית פירנסד, אף היא 
את העיר. ב 1892 נפתח קו מס״ב לירושלים שהגביר את 
תנועת הצליינים והתיירים וכך הוחשה התפתחותה של י/ 
מספר תושביה הגיע ב 1886/7 ל 0 מ 174 , וב 1907/8 ל 00 ( 404 , 
ב 1909 נוסדה על החולות שמצפון לי׳ שכוגת־מגורים יהודית 




67 


יפו — ימן, גאוגרסיד! מיסית וגאולוגיו! 


68 


בשם אחחת־ביח, שהפכה בעבור שנים אחדות לעיר ת ל¬¬ 
א ביב. בימי מלה״ע 1 הופגזה י׳ פעמיים! באביב 1917 
פונתה מתושביה, ובנובמבר כבשוה הבריטים. בתקופת 
המאנדאט התפתחה בצידה של ת״א, ובה שוכנו למעשה חלק 
ממפעליה התעשייתיים של ת״א. מספר תושביה גדל מ 32,500 
ב 1922 ל 55,500 (עם הפרברים) ב 1931 . ל 87.000 בראשית 
1943 ולססס, 100 ב 1947 — מהם כ 70,000 ערבים (היישוב 
הערבי העיתני הגדול ביותר בארץ) וב 30,000 יהודים. 
בחדשי ההתנגשויות והקרבות שקדמו להכרזת מדינת־ישדאל 
פעלו בי׳ לוחמים ערבים והטרידו בהתקפותיהם את השכונות 
היהודיות ואת ת״א. ערב יום הכרזת המדינה ( 13.5.1947 ) 
נכנעה י׳ לכוחות היהודיים! בעקבות הכניעה עזבה כמעט 
כל האוכלוטיה הערבית את העיר, והיא יושבה יהודים. רובם 
עולים חדשים, והיתה למעשה לעיר אחת עם ת״א, וב 1950 
אף טופחה אליה מבחינה מוניציפאלית. 

נ מל ה ש ל י׳ שימש את עולי־הרגל הנוצרים לירושלים 
( 12 ^ 15 אלף בשנה בסוף המאה ה 19 ), וכן שימש לשיוא 
תוצרת חקלאית ומוצרי המסבנות בארץ! היבוא דרך הנמל 
היה תחילה מועט, ורק בשנות ה 80 השתווה עם היצוא, 
ולאחו^מכן עלה עליו. אניות־קיטור בחרדות הופיעו בנמל־י׳ 
בשנות ה 40 , וב 1852 עגנו בו אניות־נוסעים בקו קושטא־ 
אלכסנדריה. עם פתיחת תעלת־סואץ ( 1869 ) גברה תנועת 
אניות־הקיטור. ב 1865 הופעל בנמל מגדלור, וב 1875 הורחב 
הפתח בץ השוניות להקלת מעבר הסירות המקשרות בין 
האניות לחוף, והותקן הרציף. תנועת האניות עלתה מ 280 
מפרשיות 18621 ל 665 טפינותיקיסור ו 676 מפרשיות 
ב 1913 , והפריקדדוהטעינה הסתכמה אותה שנה 80,0001 טון. 
לשיא התפתחותו הגיע נמל י׳ ב 1934 , כשהפריקזז־והטעינה 
הגיעה ל 600,000 טון. יצוא ההדרים עלה מ 106 אלף תיבות 
ב 1886 ל 4.5 מליון ב 1938/9 . בשנות ה 30 שוכלל הנמל 
בידי ממשלת המאנדאס ע״י בניית שובד־גלים באורך 875 מ/ 
שיצר בריכת־מעגולסירות בשטח של 42 דונם! אך הדבר 
לא הביא את התוצאות המקווות בשל השביתה הערבית 
והמאורעות שפרצו ב 1936 ופתיחת נמל ת״א, ומאז נמצא 
נמל־י׳ בירידה. ב 1947 עברו דרכו 332 אלף טון מטענים. 

היישוב ה י ה ו ד י בי׳ חודש—או גזל והיה לקהילה— 
בשנות ה 30 של המאה ה 19 וגדל באיטיות. ב 1839 ישבו ב׳" 
122 יהודים, ב 1856 — 400 ( 68 משפחות׳ מהן 3 אשכנזיות}. 
ב 1841 מונה ד׳ יהודה הלוי מראגוזה לנציגו של החכם־באשי 
בירושלים, ותפקידו היה לטפל בהורדת עלים ובהעברתם 
לירושלים, והוא מילא תפקיד זה עשרות שנים. עם התפתחותו 
של היישוב החדש בא״י (אחרי ייסוד מקוה־ישראל [ע״ע] 
ב 1870 ) היתה העיר למרכזו הטבעי, ובעיבורה הוקמו שהי 
שכונות יהודיות: נוה־צדק ( 1887 ) תוה־שלום ( 1885 ), נפתחו 
בה משרד "חובבי־ציוך׳, בית־חולים, בתי-ספר לבנים לבנות, 
ויותר מאוחר — אף סמינר למורות, קואופראטיוו לשיווק 
פרי־הדר("פרדס") וסניף של בנק אפ״ק, בתי מלאכה וחרושת. 
מ 1904 עד 1919 היה ר׳ אברהם יצחק הכהן קוק (ע״ע) רבה 
של י , . ב 1907 חיו בי׳ 8000 יהודים, ועם ייסודה של ת״א 
והתרחבותה על חשבון השכמות היהודיות הראשונות היתה 
י׳ שבגבלה למעין פרבר־עתי שלה. מאורעות 1921 ו 1929 , 
ההפגנות האלימות ב 1933 ומאורעות 1936 — 1938 גרמו ליצי- 
אתם המודרגת של היהודים מהשכונות המעורבות ולהוצאת 
מפעליהם מהעיר, וכן להקמת שכונות יהודיות חדשות 


ונפרדות מהעיר, שנמצאו אמנם בשטחה המוניציפאלי אך 
היו קשורות בכל בת״א, ובהן ישבו ב 1947 קרוב ל 30,000 
נפש. 

ש. אב. 

ש. סולקובסקי, חולדות י/ תרפי׳ו! ס. אסף, תולדות הער* 

בים באיי(מפתח: בערכו), חרצ״ה! נ. סלושץ, אוצד הפחו* 

בות הפניקיות. 27-24 , תש״ב! ח. ז. חירשברג, ראשית 
התחדשות תישוב היהודי ני׳(ספר אסף, 229-223 ). תשי״ג! 

י. ברגבי. ודי וי׳ישובד, ביפי השלטון העוהסאני(מפתח: 
בערכו), תשס״ו! י. קפלן, הארכיאולוגיה ודהיססוריה של 
ח״א-י׳, 1959 ! י, פראוור, הסניוריה י׳ בתקומת הצלבנים 
(ידיעות החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, כ״ד). תשיר ■ 
הנ״ל, תולדות ממלכת הצלבנים בא״י, א׳-ב׳ (ספתח: 
בערנו), משכ״ג! י. ברסלבי, י׳ בתקופה המסלוכית (מולד, 
י״ח), תש״ר! הנ״ל, הנסיעה לא״י בתקופת גירוש ספרד 
(ים, קובץ לעניגי ימאות), תשכ״ג; מ. איש שלום, מסעי 
נוצרים לא׳י (מפתח: בערכו), 1965 ! ם. אלטבאואר, י׳ 
ונמלה בספרות מסעות נוצרים מארצות סלאביות (שנתון 

מחיאת הארץ, 8 ), 1966 ) גזו ; 5111411 0774 ; 7111 , 543140 .[ 
;[ 193 ,( .גו. 5 , 8 ת 1 ) 1 , 11117817171 8774 1 ( 111107 ? 1118/1/1 
- 0%72  0 /<) 8 ז %40% 7 11111 , 1 ( 1 ) 311011 ) 5 
£8111777 4710171111181 ,[)זג!!: 1 ) 11 ? 8 . 1 ; 1951 .(.זו . 5 ,. 1 ) 111 ) 
.' 1955 ,(.׳\ . 5 ,. 1 ) 10 ) ! 71118777177 014 1/71 10 111181771% 1X11 ד 

52 ן (ת 3 ק 3 (! יאפ׳ ניפון [מ 0 < 1 . בדרומם של שיקוקו וקידשו ובאיי 
דיוקיו מצויים אלמנטים טרופיים. 

2 ) היער הממוזג־הקר, שמבו עצים נשירים: בהוגשו 
המרכזית והצפונית ובמערבה של הוקאידו, וכן באיזור היער 
התת־טרופי, בגבהים שבהם הטמפרטורה הממוצעת יורדת 
מתחת ל ״ 16 (עד כ ״ 6 ). הצמחים האפייניים הם השדר (- 86 

61013111 1013 ) והאלו{ ( 1113 ^ 0115 01161-6115 ). 

3 ) היער המחטני התת־אלפמי, שבו שולטים האשוח, 
האשוהית והצוגה: במרכזה ובמזרחה של הוקאידו, וכן 
במרכזה וצפתה של הונשו, בגבהים שבהם הטמפרטורה השנ¬ 
תית הממוצעת נמוכה מ״ 6 ( 1,700 — 2,500 מ׳). 

4 ) הבתה והאחו האלפיניים: במרכזה וצפונה של הונשו 
ובמרכז הוקאיז־ו, בגבהים העולים על 2,500 מ/ 

פגי היער הטבעי ב י/ נשתנו במידה רבה בעקבות כריתת 
יערות ובירואם והפיכת השטחים המבוראים לשטחי חקלאות 
אינטנסיווית י־ מזה, וייעור מתוכנן תוך טיפוחם של מינים 
מסויימים, ביניהם גם חדשים — מזה. היאפאנים הגיעו לשיאי 
השיכלול ביעראות (ע״ע יער, עט׳ 50/51 ) ובגננות (ע״ע גן, 
גננות), בייחוד בגידול החרצית, הדובדבן הפורח, הףסטריה, 
הקמליה, הולדזתדרון, האירוס ועוד, שהם מכסים שטחים 
נרחבים במישורים ובמדגלות ההרים! החרצית והדובדבן היו 
למעין צמחים לאומיים, ואף סמלים לאומיים, של י/ 
"החי. מבחינה זואוגא 1 גראסיח משתייך עיקרה של י׳ 
לגפה המאנצ׳ורית של האיזור הפאלארקטי! בהיקאתל נפו¬ 
צים אלמנטים של הנפה חסיבירית (ע״ע זואוגאוגרפיה, עמ ׳ 
655/6 ). מיצר-צוגארו משמש גבול בין שתי הנפוח ("קר 
בלקיסטון״). רק מדרומו של קו זה מצויים היונקים: המקק 
היאפאני ( £056313 436363 ?), דוב־ההימאלאים ( 86161131x1:05 
6131105 ( 111 ), המרו היאפאני ( 5 סס 5 מ 0 1-1601:01$ כן 02 ), הסנאי" 
המעופף — סגואן( 5 ץ 160860 ! 6001151316 ?), חפרפרת-המזרח 

זו 

( 3 ז 80 ס׳ 5 > 13108613 ), הנמנמן היאפאני ( 5 ג 1 :) 11 ז 0 ק 3 [ 0105 ־ 0111 ), 
חדף״המים ההימאלאי ( 11313 ק 06 ׳< 131 ק 08316 ז־ 121 מ 011 )! מן 
הציפרים — הפסיון הירוק (■ 665160101 ׳! 1135120115 ?). פסיון 
שובל־הנחושת ( 50601016111081 10115 ) 13 סזץ 8 ), הבולבול (- 11 ״? 
30121110115 010566115 ). גם רובם של דגי המים־המתוקים 
השכיחים בהונשו אתם עוברים את קרבלקיסטון. מצפונו 
של קו זה מופיעים היתקים הסיביריים: הדוב החום ( 111505 
61:0$ ־ 31 ), הפיקה הצפתית ( 801-63 ז 6 <}ץ 8 061101003 ), ולק־ 
הצובל ( 21861103 431165 ?), הטאמיאס הסיבירי ( £0130115 
518111605 ). גם בעה״ח האלפיניים של הונשו הם בדרך־כלל 
ממוצא סיבירי, — הפינים האגדמיים האפייניים לי׳ הם 
החפרפרת החדפית ( 165 >! 0 ק 161105131 ־ 0100 ), מבץ היתקים, 
פסיון שובל־הנחושת והנקר נקוד־הכיפה ( 011613 ^ 3 1005 ?), 
מבין העופות. 

"קו־ואטאסה", העובר מדרום לקבוצת איי־אמאמי שבאיי 
ריוקיו, הוא הגבול בק איזור־המשנה המזרחי של האמור 
הפאלארקטי ובין האיזור הפאלאוטרופי, והרבה מתים של 
יתקיים, עופות, זוחלים. דוחיית' חרקים, עכבישים ורכיכות־ 
יבשה טרופיים מצדים באיים הדרומיים־קיצתים של י׳. תפו¬ 
צתם של מתים אחדים מאלה מגיעה עד דרום־מערב הונשו, 


כגת צפרחדהאוד ( 110100683115 £302 ), הצבעתי השחום 
( 8616005 201110 ?) והצבעתי השחור־ירוק ( 300 > 6 קז 53 .?). 

י. קי. 

אוב לום י ה. י׳ נמנית כיום עם המדינות מרובות האר 
כלוסין בעולם — אחרי סין, הודו, בריה״מ, אה״ב, אינדונזיה 
ופקיסטאן, אע״פ ששטחה של י׳ קטן בהרבה מזה של המרי- 
נות הגדולות האחרות צפיפות האוכלוסיה בי׳ הגיעה ב 1967 
ל 270 נפש לקמ״ר — מן השיעורים הגבוהים בעולם! במי¬ 
שורים — שבהם מרוכז רוב היישוב — פגיעה הצפיפות עו¬ 
בדי 800 נפש לקמ״ר ולמעלה מזה. 

אוכלוסיית י' במאה ה 7 — תקופת התגבשות הקיסרות— 
נאמדת ב 4 — 6 מיליון נפש, ובתחילת תקופת-טוקוגאווה (רא¬ 
שית המאה ה 17 ) — ב 30 — 32 מיליון. בי׳ נערכו מפקדים 
מ 1721 ואילד׳ אולם עד למחצית השניה של המאה ה 19 מידת 
דיוקם מוטלת בספק. מכל־מקזם ניתן ללמוד מתוצאותיה ת 
שאוכלוסיית י׳ נשארה קבועה פחות או יותר עד ראשית 
המודרניזאציה במחצית השניה של המאה ה 19 . האוכלוסיה 
סבלה ממכות חוזרות ונשנות, כגון הרעב ב 1732 — שהקטין 
ב% מיליון את האובלוסיה שנרשמה במפקד, והרעב ב 1783 — 
שהקטין אותה במיליון ומעלה. אולם גם ההפלה המלאכותית 
ורצח התינוקות, בעיקר הבנות, שהיו תופעות נפוצות מאז 
ומתמיד בי/ תרמו, כנראה, לקפיאה זו בגודל האוכלוסיה. 

עם פתיחת שערי י׳ בתקופת מיג׳י יצאה י׳ רקפאון זה, 
ותוך 50 שנה ( 1872 — 1922 ) גדלה אוכלוסייתה כרי 80% , 
ז״א במהירות המתקרבת או של גידול האוכלוסיה של אנגליה 
בתקופת המהפכה התעשייתית. 


אוכלוסיית י׳ (במיל׳) ב 100 השנים 
האחרונות 


תושבים 

שנה 

חושבים 

שנה 

72.0 

1945 

כ 33 

1872 

83.2 

1950 

40.4 

1890 

93.4 

1960 

50.9 

1910 

98.3 

1965 

55,9 

1920 

כ 102 

1968 

63.9 

1930 

— 


72.5 

1940 


בכל ההיסטוריה החדשה שלה גדלה אוכלוסיית י׳ כתו¬ 
צאה מהריבוי הטבעי בלבד! היא לא הושפעה במידה ניכרת 
מהגירות חיצוניות, פרט לתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, 
שבה כבשר. י׳ שטחים גדולים באסיה, שמשכו אליהם מספר 
גדול של מתיישבים יאפאניים. הללו הוחזרו לי׳ עם גמר 
מלה״ע 11 ! מספר המוחזרים הגיע ל 6 מיליון. באותה מלחמה 
אבדו לי׳ כ^ל! מיליון נפש, בעיקר בני הדור הצעיר. עד 
לדור האחרון היה שיעור הילודה בי׳ גבוה, אך בתוצאה מה¬ 
נוהג של הפלה מלאכותית ורצח תינוקות לא היה מן הגבוהים 
ביותר: אף פעם לא עלה על 35 לאלף. לעומת זה היה שיעור 
התמותה בעבר גבוה מאד: השיעורים המהימנים הראשונים 
שנרשמו אחרי מלה״ע 1 הגיעו ל 25 לאלף. מאז חלה ירידה 
תלולה בשיעורי התמותה, ואילו שיעור הילודה נשאר ברמתו 
המירבית — 30 — 35 ל 1,000 — עד לאחר מלה״ע 11 . 

הריבוי הטבעי הרב של קרוב ל 2% בשנה והמשבר שעבר 
על המדינה עם סיום מלזד׳ע 11 עורר דיון ציבורי על מדיניות 
דמוגראפית רצויח. ב 1948 בחקק חוק "ההגנה האוגנית", 

ד *.* •י 

שפתה פתח של התר להפלה המלאכותית. הוקמו גופים ציבו- 




77 


׳יפן, אוכלוסיח, דת 


78 


שיעורי הילודה והתמותה (ב % 0 ) 
בסס! השבים האחרונות 


תפותת־ 

התינוקוח 

תמותה 

יאירה 

שנה 

ו 

19.1 

25.3 

1875 

ז 

20.4 

28,3 

1890 

170 

20.4 

31,7 

1900 

156 

21.1 

33.9 

1910 

165 

23.0 

35.0 

1920/4 

124 

18.1 

31.8 

1930/4 

87 

16.3 

30.1 

1940/4 

67 

16.8 

30.1 

1945/9 

53 

9.4 

23.7 

1950/4 

38 

7.8 

18.2 

1955/9 

26 

7.3 

17.2 

1960/4 

18 

7.1 

18.6 

1965 

13 

6.7 

19.3 

1967 


דיים שוגים לחקירת בעיות האוכלוסיה, שהמליצו על מדיניות 
של פיקוח על הילודה, ע״י מדיניות של שכר ושל מיסוי 
שתבהיר את העניין שיש למדינה בצימצום גודל המשפחה. 
אע״פ שהמדינה לא החליטה רשמית על מדיניוח דמוגראפית 
ברורה ומוחלטת של צימצום הילודה, ירד שיעור הילודה 
תוך 20 שנה למחצית — בראש־וראשונה כתוצאה מריבוי 
ההפלות המלאכותיות — והוא כיום הנמוך באסיה (וע״ע 
הפלה, עמ׳ 84 ). 


הדיונות, לידות והפלות (באלפים) 


% ההפלות 
מכלל ההריונות 

הפלות 

מלאכותיות 

לידות 

הריונות 

שבה 

8.4 

246 

2,697 

2,943 

1949 

17.3 

489 

2,338 

2,827 

1950 

40.4 

1,170 

1,727 

2,897 

1955 

39.9 

1,063 

1,606 

2,669 

1960 

36.6 

955 

1,660 

2,615 

1963 


נוהג ההפלה המלאכותית לא התפשט מיד עם חקיקת 
חוק ה״הגנה האוגנית״, אולם 5 שנים אחרי הפעלתו הגיע 
מספר ההפלות המלאכותיות לממדים מדאיגים, ויותר מ 40% 
מההריונות נסתיימו בהפלה מלאכותית. נוכח התפתחות זו, 
ובהמלצותיהן של הוועדות השתות לחקר בעיות האוכלוסיה, 
נתקבלה מדיניות המכוונת להחלפת ההפלה המלאכותית — 
שהיא מסורת עתיקת־ימים בי , — באמצעים למניעת ההפריה 
כדרך עיקרית לפיקוח על הילודה. אולם נמצא שהפצת מידע 
על אמצעים למניעת ההריון והשימוש המעשי באמצעים אלה 
אינם מ 1 נעים מהנשים בי׳ מלהיזקק להפלה מלאכותית, ורק 
בשנים האחרונות מודגשת ירידה בשיעור ההיזקקות לה. 

בינתיים הגיעה הילודה לרמה במוכה עד כדי כך׳ שאו¬ 
כלוסיית י׳ היתה מצטמקת והולכת — אלמלא מבגה־גילים 
נוח מאד 1 הודות לגורם זה עדיין קיים ריבוי טבעי ניכר בי׳. 

צפיפות האוכלוסין הגבוהה אפשרית, כמובן, רק ברמה 
גבוהה של ע י ו ר. ריכוז האוכלוסיה בערים מתיישב יפה עם 
מסורת י׳: בבוא האירופים הראשונים לי׳ במאה ה 17 כבד 
מצאו שם כ 300 ערים ועיירות, שהחשובות ביניהן היו כגדו¬ 
לות בערי אירופה בתקופה ההיא, כגון אדו(טוקיו) — כ 3/ 4 
מיליון תושבים, אוסאקה וקיוטו — כ% מיליון תושבים כל 
אחת. כיום יש בטוקיו כ 9 מיליון תושבים בעיר גופא וכ 14 
מיליון באמור העירוני המורחב שלה ( 1968 )! בגוש אוסאקה־ 
קובה— כ 6 מיליון תושבים (תכד: כרך י״ח, עמ׳ 499 — 502 ! 


כרך־מילואים, עט׳ 79/80 ). נוסף על אלה יש בי׳ 6 ערים 
בבות מיליון תושבים דותר, 5 — בבות מ 2 /< מיליון תושבים 
ויותר, וכ 120 עדים שאוכלוסייתה של כל אחת מהן בין 

100,000 ל 2 /! מיליון נפש. ה מי> 

ן״/) ? 111 <} 1 ;־ 060£7 ) 7 !ס !}!>/ :: 71011:1071 ! /? 4 71110 , 51011 .ן - 

¥0-50110, 1X1, 1928; 7 נ 0 < 1 ג 11 ג ¥11 \ . 14 - 1311 ־ 1 . 8 .א x7774- 

) 077 !!: $01 04 . 1 >!. :>.<׳, 1111118111 ^) ./ /ס ., X¥!^^), 1932; 

131115110(0*, /. 77. 4. ]3(>3!>77, 1933*; ס ? 0117031 , 011303 .ז { 

/-, 1936; !>. 0. 1331108, 1 • <10100 ־ 1 א) 77:7 ! 3 <) 13 ? 4 / 4 <״ 

[011.], 81051 0£ 1116 \">070 , 8131-3101 ? ; 1949 , ( 1 ) 011 ז 

013^(10)17^, 1957, !3 131411500 £01 300101155100 ) . 1431 30 ק , 

/, 11: 137774, ??0/7/? 3774 €01714:0, 1958, 1964*, 1 8. 

13 011x0, 7(17 ?0/70/3/7077 0 / 1958; 1. 11011131511, 7*4? 

- 73 ^ 070 71 ,./ , 311113 ׳״? 71 . 111 .ס ; 1962 ,?/־/ 0 ?? 1£:0 ז 11 ק 41 ! 

, 73/7077 40 770 ) 7 ) 73 ^/ 071 , 260-8135538030 ?? £ ; 1965 ,ץ 1 /ק 
/ 0 ^ 77004600 51131117031 , €5 |} 813145 0£ 801630 • 1 , 1968 

1969 

הדת. האמונות, הפולחנים והמוסדות הדתיים בי׳ של 
היום מגוונים למדי, משום שהם מורכבים מיסודות תרבותיים 
והיסטוריים שונים. ב ש י נ ט ו א י ז ם (ר׳ להלן) — שהוא 
לבדו דת שמקורד, יאפאבי ושמיוזזדת לעם היאפאני — מצויות 
מסורות דתיות מן התקופות הקדומות ביותר של השבטים 
שכבשו את י'. הבודהיזם חדר לי׳ דרך סין וקוראה? 
השפעות הקובפוציאניזם והטאואיזם הגיעו לי׳ 
במישרין מסין. במאה ה 16 ניסו מיסיונרים ישועים אזריא 
את הנצרות ה ק א ת ו ל י ת לי׳ ? הם זכו להצלחה התחלתית, 
אך אח״כ דוכאה הדת הזרה באכזריות. אחרי הרסטוראציה 
של מיג׳י התחדשה הפעילות הנוצרית, לרבות הפרוטס¬ 
טאנטית. 

הדת בי׳ היא בעלת אופי סינקרטיסטי? מסורת וחידוש, 
יסודות פרימיטיוויים ומתקדמים, משמשים בה בערבוביה. 
מצד אחד עדיין ניכרים בה יסודות פרימיטיוויים של פולחך 
האבות ופולחן־ההרים, הן בבודהיזם הן בשינטואיזם! מצד 
שבי גם התורות המעודנות וזזמעמיקות של הבודהיזם על 
כיתותיו המרובות נלמדות ומפותחות פיתוח עצמאי. מן המאה 
ה 18 ואילך בלטו מגמות לבטל את התערובת העממית של 
שינסו ובודזזיזם ולהשליט במדינה ובעם שינטו טהור וצרוף, 
ומגמד. זו גברה ביותר בתקופת מיג׳י. אולם בדרך־בלל נשאר 
השילוב של היסודות הדתיים השוגים — ואף המנוגדים זה 
לזה — אחד מסימני־ההכר של החברד! היאפאנית ותרבותה 
הדתית. ניתן לומר, שכל אחת מן הדתות הללו ממלאה תפקיד 
מיוחד לה בחברה היאפאנית ומוסיפה להשפיע על התרבות 
היאפאנית מבחינה מיוחדת לוז, גם אחרי התמורות החבר* 
חיות שחלו בעקבות הרסטוראציה של מיג׳י, ואפילו לאחר- 
מפן — בתקופה שלאחר מלה״ע 11 . 

ההתפתחות ההיסטורית. אץ לנו ידיעות ברורות 
על דתם של התושבים הקמאים של י׳. מטיב תרבותם — 
כמלקטים, דייגים וציידים — אפשר להסיק, שהאנימיזם 
(ע״ע), הכשפים ומושגי טבו(ע״ע) היו מרכיבי עולמם הרו¬ 
חבי. עם התארגנות החברה בצורת בתי-אב שימש ראש בית- 
האב, בעל הסמכות השיפוטית וד ) צבאית, גם כמעין בהך 
גדול. המתווכים בינו לבץ אלוהי ביח־האב היו ה ש מ נ י ם 
(ע״ע)? מגירות־העתידות, ע״י היוועצות עם האלים, נעשתה 
באמצעים פולחניים שתים? מבחן מים חמים ומבחן־אש 
שימשו אמצעים להכרעה משפטית. במחיצת-הזמן, במחצית 
המאה ה 4 , נוצר גרעין לאחדות ממלכתית בהנהגת אחד 
מבתי-האב התקיפים בחבל יאמאטו, ובית-אב זה העמיד 
מתוכו גם את שושלת הטנו (ה״קיסר"). אלוהותו היתד, 





79 


יפן, דת 


80 


אלת־השמש אמאטראסו אומיקאמי. בהשפעת 
השינויים החברתיים נשתבחה גם צודוז הפולחן, ובמק ש 
פולחן הטבע והנשמות הפרימיטיווי התפתח הפולחן של אלי 
בית־האב והאבות, בראשם אלת־השמש, הנחשבת גם לראש 
שושלת־האלים שממנה יצאה השושלת הקיסרית. מקדשה 
באימה היה תמיד מקדש־מלך ולבו של הפולחן הממלכתי 
הרשמי. האלים נקראו ק אט י, שפירושו "העליון", ושם 
זה הוחלף אח״ב בסימן־הכתב הסיני ״שן״ — ביאפאנית 
״שיד —, המציין מהות רוחנית! בדרך זו בוצר המונח 
ש י נ ט ו, שפירושו "דרך האלוהויות", כיסוד הפולחן הלאומי. 

האדם והאלוהות 
עמדו בזמן העתיק 
בקשר הדוק! היחס 
ההדדי היה מתבצע 
על יסוד אנושי-כמעט, 

הערצת הטבע הלכה־ 

והחסזגה עם הערצת 
האבות. מקוםותיפול־ 

חן בבתים שימשו ארו¬ 
נות שינטו(מ י א ה— 

"בית מכובד"). טהרה 
רוחנית וגופנית היתה 
מוחזקת תנאי לקשר 
עם האלוהות, שאותו 



מ'ך 5 של מס דש־?! י נטו מקיימים ע״י הגשת־ 

מנחה — מזונות וחפצים — לאלים. פולחן השינטו אינו 
מפיר אלא צורה זו של קרבן. מפעולות הפולחן היו גם 
תפילות, המבוססות על האמונה בכוחה המאגי של המלה, 
ולפעמים ריקודי-פולחן (קאגורה) — שריד של מנהגים 
שאמאניים. עריכת הפולחן היתה בידי הכהנים — לשעבר 
ראשי בתי־האבות. — מאז ומתמיד איפיין את י׳ קשר הדוק 
בין הפולחן הדתי לבין הכוח המדיני. מוצאו של הקיסר 
מאלת־השמש שיווה לו מעמד על־אגושי, שהשרה קדושה על 
מלכותו. בגנזי בית־המלוכה נשמרו עד ימינו 3 חפצים 
שהנחילה האלה לצאצאיה: ראי, פנינה וחרב — שנח¬ 
שבו הן לכלי־קודש, הן לסמלים וסגולות של תוקף 
הקיסר ועצמת י׳. מימי הרסטוראציה של מיג׳י עד 
סיום מלה״ע 11 שימש השינטואיזם מנוף אידאולוגי 
ללאומנות היאפאנית ולשלטון הקיסרי! לפולחן י הקיסר 
האלוהי ניתן מעמד רשמי, כמחייב את נתיניו. צד 
ממלכתי זה של השינטואיזם נתערער במידה רבה אחרי 
התבוסה במלה״ע 11 , ואף נאסר במפורש מטעם שלטונות־ 
הכיבוש האמריקניים. במינשר לעמו ב 1946 הסתלק הקיסר 
בפירוש מהעמדו האלוהי, והחוקה החדשה של י׳ אינה הבירה 
עוד בשינטו כדת רשמית מטעם המדינה. אולם השינטואיזם 
העממי, על טקסי־הפוריות החקלאיים ועל הפולקלור העשיר 
שלו, מוסיף להתקיים, אם כי הפער בינו ובין החרבות הטכנו¬ 
לוגית המודרנית של י׳ עשר להתמיה את ההשקיף הזר. כיום 
השינטואיזם מהלא בעיקר תפקיד ריטואלי בעריכת טקסי־ 
נישואין וחגיגות ציבוריות שונות (ע״ע חג, עמ' 127 ). — דת־ 
שינטו פיתחה תאוגוניה מיתולוגית מסועפת, על אלים ועל 
זוגות־אלים, שלעלילותיהם יוחסו יצירת איי־י׳ בתוך הים 
והתהוות ההמלכה היאפאנית• למיתולוגיה זו ניתן גיבוש 
ספרותי בספרי קוג׳יקי וניהונגי(ר' להלן, עט׳ 99 ) במאה הא. 


הבודהיזם, בעיקר נוסח מהינה (ע״ע), חדר לי׳ 
באמצע המאה ה 6 , ובמאות ה 7 — 9 התפלג לאסכולות שונות, 
וכן חל מיזוג סינקרטיסטי ביו הבודהיזם ובין השינטו("שיד 
בוטסוי" או "ריומ-שינטו"). האלים הבודהיסטיים זוהו עם 
אלוהרות־השינטו המקוריות! ארוגות־השינטו הפכו לארונות־ 
מקדשים עם פסלי־בודהא. במאות ה 12 — 13 (חקופת קאמא־ 
קורה) צמחו כיתות רפורמיות יאפאניות של הבודהיזם, שמג¬ 
מתן העיקרית היתה פישוט דרכי הדת והאמונה. הונן שונין 
ותלמידו שינרן שונין היו ממייסדי האסכולה של האמידהיזם 
(האמונה בבודהא־אמידהא), הידועה גם בשם אסכולת "הארץ 
הטהורה". זו טוענת, שדי להאמין בבודהא ולקרוא בשמו 
באמונה שלמה ובדבקות (נמבוצו), כדי להיכנס לגן־עדן! 
הדרך לגאולה אינה בכוח האדם עצמו ובזכות מעשיו(ג׳ירי־ 
קי), אלא כבטחון ובאמונה בכוחו המושיע וברחמיו של 
בודהא (טאריקי). בודהיזם עממי זה, המוסיף להתקיים גם 
היש, מתבטא בעיקר בפולחן האבות ורוחות־המתים. טיפוס 
אחר של בודהיזם, אגרסיווי וקיצוני יותר, היתד! אסכולת 
הרפורמאטור ניצ׳ירן, מייסדו של הבודהיזם הלאומי ודמות 
"נבואית" בקנאותו הבלתי־פשרניח. כת סוקא־גאקאי, שהיתה 
לכוח מדיני חשוב בי׳ לאחר מלה״ע 11 , היא שלוחה מודרנית 
של כת ניצ׳ירן. 

באותה תקופה שבה דבקו המוני־העם באסכולת־נמבוצו, 
פנה מעמד האצולה והלוחמים לבודהיזם־ההתבוננות, ז ן 
(ע״ע), המעמיד את "השיחרור הגדול" על הגשמה עצמית 
דווקא, בדרך שיש בה משש צירוף מיוחד של ספונטאניות 
מזה ושל משמעת מסוגננת חמורה מזה, של ריכוז הדעת 
תוך כדי התבוננות חרישית, במגמה להגיע למצב של הארה 
(סאטורי) ע״י ניסיון אינטואיטיווי. 

יסוד חשוב בתרבות הדתית הסינקרטיסטיח ששלטה בי׳ 
לפני תקופת מיג׳י, ובייחוד בתקופת טוקוגאווה, היה גם 
הקונפוציאניזם, שבא מסין ושהשפיע בעיקר בכוח 
המוסר ההיירארכי החמוד שלו והקפדתו על שמירת מערכת 
״חמשת היחסים״ הנכונים — שליט ויועצו, אב ובנו, בעל 
ואשתו, אח בכור ואח צעיר, איש וידידו —, ועל קיש 
המצוות הקשורות בה. יסודות אלה נבלעו בחברה היאפאנית 
ופועלים גם בצורותיה המודרניות! הם ניכרים בערך הרב 
הנודע בי׳ עד היום לכיבוד־אב־ואם ולנאמנות לחובות חבר¬ 
תיות. — גם ל טאואיזם הסיני היתה השפעה ניכרת על 
התפתחותה הדתית של י׳, בעיקר על כמה מהכיתות הבוד־ 
היסטיות. 

הנצרות הובאה לי׳ ע״י ישועים בהנהגתו של פרג- 
סיסקו כסויד(ע״ע) ב 1549 . הם רכשו מספר ניכר של חסידים, 
שגילו מסירות־נפש על אמונתם החדשה בשעת הגזירות שגזר 
משטר הטוקוגאווה על הנצרות, מתוך מגמתו לנתק את י׳ מן 
העולם החיצון ומהשפעותיו. הנוצרים היאפאנים נטבחו 
בהמוניהם, ורק עדות נוצריות זעירות השיפו להתקיים במח¬ 
תרת עד לפתיחת י׳ לזרים. בתקשת מיג׳י הותרה פעילות 
נוצרית-מיסיונרית, קאתולית ופרוטסטאנטית כאחת. הישגיו 
המספריים של המיסיון הנוצרי החדיש בקרב העם היאפאני 
הם זעומים! אולם הוא זכה להשפעה ניכרת בחוגי המשכילים, 
בעיקר בזכות קשריו עם אירשה ואה״ב ועם המוסדות האק¬ 
דמיים בארצות אלו. בשנים האחרונות ניכרת בחוגים אלה גם 
מידה מסויימת של התעניינות ביהדות. 

לאחר ביטול השינטו הממלכתי כדת-המדינה בטל גם 


81 


ישן, דת, חינוך והשכלה 


82 


מעמדם של כהני שינסו כעובדי-המדינה, והם תלויים כעת, 
ככהני שאר הדתות והכיתות, בבני העדה. החופש הדתי 
שניתן ליאפאנים ע״י החוקה החדשה שלאחרי מלה״ע 11 
נתן עימד וחופש־פעולה לכיתות החדשות, שבחלקן כבר 
התחילו צומחוח במאה ה 19 , אך דוכאו בשעתן ע״י השלטר 
נות. כיתות אלו (המכונות גם "דתות חדשות") יש 
מהן בעלות אופי שינטואיסטי, בודהיסטי ואן* נוצרי, אך רובן 
בעלות אופי סינקדטיסטי מובהק. מספרן הרב ומספר הנוהים 
אחריהן — כגון אחרי סוקא־גאקאי (ר׳ לעיל) — מעיד על 
כשלונן של הדתות המסרתיות במשבר הרוחני הפוקד את י׳ 
המודרנית. גם השינט^וגם הבודהיזם עושים מאמצים להת¬ 
ייצב בפני אתגרי הזמן, הן ע״י פעולות סוציאליות הן ע״י 
עבודה מדעית והרחבת ההשכלה הדתית (יש היום בי׳ אוני־ 
ברסיטות שינסו, אוניברסיטות בודהיסטיות וגם נוצריות). 

במקורות סטאטיסטייס חדישים מסויימים מדובר לפעמים 
על , 70 מיליון שינטואיסטים״ או על ׳, 80 מיליון בודהיסטים" 
בי׳. במספרים אלה אין ממש, מאחר שהגבולות בין הדתות 
השונות בי׳ אינם ברורים * דתות אלו — בדומה למב דתות 
המזרח הרחוק — אינן דוגלות בייחוד ובבלבדיות של אסונו־ 
תיהן ופולחניהן, והיאפאני עשר להשתייך בעת־ובעובה אחת 
לדתות שונות, כשהוא פתה מפעם לפעם לאחד מן הפולח¬ 
נים — הכל לפי נסיבות-חייו. על כמה מן "הדתות החדשות" 
ידוע שמספר מאמיניהן מגיע למיליונים. — מספר היאפאנים 
הנוצרים כ!/ 1 מילית, שליש מהם קאתולים ושני-שלישים בני 
כיתות פרוטסטאנטיות שונות. 

£ . 9 \ ; 1943 , 10/110 ו/ 11£0:0 ( 10 ^ 11011 1110/10 ( 10 ) 0 / ,ד 10 }םט 0 .זו\ 
- 1111071 ( 01 , 5/117110 , 1 ( 8x4411117 ../ ס. : 1 ( 10 ^ 011 ) 8 ,( 611 ) 80006 
, 1 ( 1/1 ) 8/111010 0714 1 ז 11£10 ס) 1 10:0 ( 111 ) 0 ' / , 1401201311 . 0 . 1955 ,ץ 11 
- 11611810 016 ) ( 1080710 . 4 מס * 56/18 16 <£ , 146001300 . 11 ; 1959 

060 8. 11160501111611 [44658- 4^■ 440166)), 1959; 44011160, 

I ) 16 801 x 110 / 1)0 1 : 4 01040-0:)) 8011£!071071 1962 מן ; 

^{. ,40653101, 811:10))/ 14 ;* 1963 ,״ 0 * 56/18 080710:0 [ {ס . 

1 זז 86 ז 446 1 ; 1963 ,./ / 0 /.( £10 ! 01 \ 1 / 8/011 : 14 ,ת 56 נ 11011 ״ , 

:001-0:1 40 !:{10/1 80 5/11016, 1964; 18 , 1*1 £)1601 
710!1071011* 40 /3# ״* ״ 0 * 56/18 , 3 * 141128355 . 4 \ ,( , 1965 ,מ 0 י 
)0(1071010 811110))', 1966; 44. 44201011125011, 016 ]0(10)11101101 
56/0161060 0 • 58 ז 44 ] £686 8 8611810060 016 ) מ 6 מ 0 * 8 'ו ), 

II) , 1966; 1. 4401•!, /',,// . 1968 ,,/ מין ( £107 ! 81:1 ׳ 

מ. 

חינוך והשכלה. ראשיתו של החינוך בי׳ העתיקה 
קשורה בקליטת הכתב ויסודות התרבות מסת (במאות הצ¬ 
ד). אולם החברה היאפאנית דאז לא קיבלה את שיטת החינוך 
הסיני, שנועד להכשיר פקידים משכילים שמוצאם — עכ״פ 
להלכה — מכל שכבות העם, אלא שיוותה לחינוך אופי 
אריסטוקראסי. מסביב לחצר הקיסרית ולמרכזי השלטת 
באחור נארה־קיוטו צמחה החל מן המאה ה 8 שיטה חינוכית 
לבני־האצולה, שפיתחה לפי דרכה את תכני ההשכלה הסיבית.* 
כושר קליגראפי, אימת בכתיבת פרוזה מליצית ושירים, 
שינון הקלאסיקנים הסיניים, וכן לימודי משפטים ואריתמטי¬ 
קה. בתקופת הפאודאליזם הצבאי עבר החינוך במרוצת הדר 
רות בהדרגה לידי הכנסיות הבודהיסטיות. כמרים בודהיס¬ 
טיים התקינו בת״ס ליד המקדשים בכל האת, ובהם הודו 
קריאה, כתיבה ותורת-מוסר לילדים. גם החינוך הגבוה היה 
בעיקרו בידי הכנסיה הבודהיסטית, שהקימה בתי־מדרש למד¬ 
עים (ממקור הודי וסיני) ולהגות דתיתיפילוסופית ואף ספריות 
גדולות. בתקופת טו׳קוגאווה, מן המאה ה 17 ואילך, נועד 
החינוך מטעם הממשלה בעיקר להכשרת בני המעמד הצבאי— 


שהיה למעשה מחוסר־עבודה — למילר תפקידי־ניהול בשי־ 
רות האזרחי. מגיל 7 עד 15 נתחנכו בני תסאמודאים במאות 
בת״ס ברחבי המדינה, כשהם נתונים למשטר של משמעת 
חמורה ברוח הנאו־קונסוציאניזם כדי לפתח בהם כיבוד־ 
הורים, ציות למורים ולממונים עליהם, נוסף על ערכי מעמת 
הלוחמים. המלומדים היאפאניים היו אנשי-חצר של השליטים 
הפאודאליים. במרכזים העירוניים החזיקו בני מעמד הסוחרים 
והאזרחים האמידים בת״ס משלהם, שגם בהם הורו את תורת־ 
המידות הקונפוציאנית בנוסף על המקצועות הדרושים למס¬ 
חר. בת״ס ליד המקדשים הוסיפו לתת חינוך לילדי פשוטי־ 
העם. השלטון עודד את התרגום של חיבורי הקלאסיקנים 
הסיניים ואת השימוש בהם. אך הטיל איסור על ספרי המערב. 
רק באמצע המאה ה 19 הותר למלומדים יאפאניים מעטים 
ללמוד מססרי-מדע הולאנדיים, ועל-ידי כך הוכשרה הקרקע 
לרטטוראציה של מיג׳י. 

החינוך המודרני בי׳ הוקם על בסים צרהחינוך 
מ 1872 , שנוסח ע״פ'עקרונות אירופיים וחילק את בתה״ס 
לימודייך תיכונים וגבוהים. מאז ועד תום מלה״ע 11 עמד 
החינוך כולו תחת פיקוח ריכוזי של הממשלה. בץ 1885 
ל 1897 הוחל בביצועו של חוק חינוך־חובה של 3 שנים! 
ב 1900 הוארך הינוך־החובה ל 4 שנים, וב 1906 — ל 6 שנים. 
מבחינת מגמותיו נכלל החינוך בתכנית המודדניזאציה של י׳, 
בעיקר במובן של תיעוש ופיתוח כלכלי. הביקוש הרב לטכנ¬ 
אים, בעקבות תיעושה המהיר של המדינה, הצריך שיטות- 
חינוך שהקנו לתלמידים ח״ע בטכניקות המעשיות ובתאוריות 
בעלות המשמעות השימושית, שעליהן מושתתת הציוויליזא־ 
ציה המערבית. החינוך נועד להכשיר בעלי-מקצוע, שהם גם 
אזרחים ממושמעים וצייתנים ז התלמידים לא הובכו לחשיבה 
עצמית, לביקורת וספקנות, אלא להליכה בתלם. מקום מרכזי 
בחינוך תפס פולחן הערצת הקיסר, שממנו לא שחזרת אף 
הנוצרים, בייחוד בשנות ה 20 — 39 ניצלה הממשלה את מעת 
כת החינוך לשם טיפוח לאומנות קיצונית והלך־תח מיליטא- 
ריסטי ואימפריאליסטי בגושפנקה של הערצת הקיסר ואהבת 
המולדת. 

יחד עם זה הגיעה י׳ להשגים גדולים מאד בהפצת השכלה 
בעם, ומבחינה מספרית היתה למדינה המתקדמת ביותר 
באסיה בשדה החינוך ולאחת הראשונות בעולם. כבר בתקופה 
שבין 2 מלה״ע ביקת 97% מילדי י׳ בבת״ס, ושיעור הבערות 
היה נמוך מאד. אולם החינוך ההמשבי, שלא ניתן חינם, היה 
בעיקר חלקם של בני האמידים! הוא ניתן חינם לתלמידים 
מצטיינים בלבד. האוניברסיטות כונו בשם "קיסחלת", וההר 
ראה בהן היתה נתונה לפיקוח ממשלתי חמור. 

עם כניעת י׳ בסוף מלה״ע 11 ביצעו שלטונות־הכיבוש 
האמריקנים רפורמות מרחיקות־לבת במערכת החינוך. מגמתם 
היתד. למנ 1 ע את ניצול החינוך למטרת אוטוריטאריות ומילי־ 
טארסטיות ולהפוך את היאפאניס לעם דמוקראטי ושוחת 
שלהם במקום המשטר הריכוזי הונהגה דצגטראליזאציה 
במערכת החינוך, תוך הענקת אוטונומיה לרשויות המקו¬ 
מיות — המחתות, העתם והכפרים 

החינוך בי׳ החדשה מושתת על חוק החינוך היסודי 
מ 1947 . הוא מגדיר את מטרת החינוך כ״פיתוזזה המלא של 
האישיות, כת לחנך אנשים הבריאים ברחם ובגופם שידבקו 
באמת ובצדק, יוקיר את ערכי הפרט, יב 3 ר עבודת־כפיים, 
יהיו בעלי רגש-אחרות עמוק ותפעם בהם רה עצמאית של 



83 


יפן, חינוך וחשכלה, חוקה ומשטר, משפט 


84 


בוני מדינה וחברה שוחרות־שלום". החוק קובע חירות אקד¬ 
מית ונותן אפשרויות שוות לחניכים, ללא הפליה מטעמי מין׳ 
גזע, דת, מעמד חברתי, מצב כלכלי ורקע משפחתי. החינוך 
היסודי והתיכון הועבר לרשויות המקומיות. נקבעו 9 שנות 
חינוך־חובה חינם בבת״ס ממלכתיים או בבת״ס פרטיים מוכ¬ 
רים, כמעט כל בתה״ם היסודיים ו 95% מן התיכונים־הנמוכים 
הם ממלכתיים! מרבית גני־הילדים, בתה״ס המקצועיים וה¬ 
מיוחדים ומחצית המכללות הם בידיים פרטיות. 

משרד־חחינוך ממונה על ביצוע חוק-החינוך והבנת תקצי¬ 
בים! מבחעת תיכנון רשת־החינוך ופיקוח כללי עליה הוא 
פועל למעשה כגוף מתאם ומייעץ לרשויות המקומיות. שר־ 
החינוך מתמנה ע״י ראש־הממשלה, והוא, מצדו, ממנה את 
פקידי-המשרד הבכירים. לחינוך המקומי אחראים ועדי־חיגוך, 
המתמנים ע״י מושלי-המחחות, ראשי העיריות והכפרים, 
באישור המועצות המקומיות. תפקידיהם — ייעוץ, אישור 
תקציבים, מינדים או פיטורים של מורים, החזקת המבנים 
והציוד, אישור ספרי־לימוד. משרד־החינוך משלם את מחצית 
משכורות הפודים בנת״ם יסודיים ותיכונים ממלכתיים ומשת¬ 
תף בהחזקת המבנים: ועדי־החינוך המקומיים משלמים את 
המחצית השניה של משכורות המורים במסגרת חינוך־החובה 
ומשתתפים גם הם בהחזקה. תקציב־החינוך הוא כ 13% מן 
התקציב הלאומי של י , . המורים בבת״׳ס ממלכתיים נחשבים 
כעובדי-המדינה. המודים בבת״ס יסודיים ותיכונים־נמוכים 
חייבים בהכשרה בסמינרים של שנתיים לפחות! מורי בת״ס 
תיבונים־גבוהים חייבים בהכשרה אקדמית. למורים היום 
עמדה מכובדת בחברה, אולם משכורתם נמוכה-יחסית, וזו 
אחת הסיבות לחלקם הרב בפעילות הפו׳ליטית־סוציאלית 

הממשלה עשתה למען חינוך המבוגרים באמצעות קור¬ 
סים בעל-פה ובכתב, וכן ע״י הקמת ספריות ומוזיאונים! וכן 
היא מטפלת בחינוך ילדים מפגרים׳ מוגבלים ונכי* בחינוך 
מקצועי, ובהדרכה, הכוונה וייעוץ בבחירת מקצוע. כיום י׳ 
היא אחת המדינות המעטות בעולם שבהן נעלמה כמעט כליל 
האנאלפאביתיות, ותפוצת העיתונים שבה היא הגדולה בעולם. 
כ 50% מבוגרי מסגרת חינון־-החובה ממשיכים בלימודים 
נוספים. 

הרפורמות הדגישו את שיטת העבודה העצמית ופיתוח 
האישיות של התלמיד במקום השינון והלימוד בעל־פה. אימו¬ 
נים קדם־צבאיים׳ אינדוקטרינאציה פוליטית ופולחן הערצת 
הקיסר נאסרו, וכל ספרי־הלימוד שנכתבו ברוח הלאומנות 
הוצאו מתכנית־הלימודים. — ביצוע הרפורמות נתקל תחילה 
בקשיים! הכבית עליו הגידול במספר התלמידים, המחסור 
במורים ובמבנים ובספרי־לימוד חדשים, וכן אווירת הכיבוש 
והמצב הכלכלי הקשה. עם התאוששותה מן המפלה ושיגשוגה 
הכלכלי התחילה י׳ להקדיש הרבה זמן, אמצעים ומחשבה 
לבעיות החינוך, שהציבור ער להן מאד, התחילו להישמע 
קולות של ביקורת על החינוך החדש. העליה בפשיעת נוער, 
הירידה במוסר והתערערות הערכים המסרתיים — תופעות 
שבאו בעקבות השיגשוג הכלכלי—נזקפות לחובת חינוך זה, 
שחיכך את החומרות של החינוך הישן. יש תובעים לשוב 
וללמד את תוהדהמידות ד׳מסרתית, את אהבת המולדת וכי¬ 
בוד הקיסר, וכן נתעוררה התנגדות לשיטות־ההוראה החדשות 
ולחופש שניתן לתלמידים בבחירת מקצועות. בחוגים שמר¬ 
ניים קיימת התמרמרות נגד אירגוני מורים וסטודנטים, שהם 
ברובם שמאלניים ועוסקים לעתים יותר בפוליטיקה מבהוראה 


או בלימודים. ניכר בציבור אף זילזול בוועדי־ז־זינוך מקומיים, 
המורכבים מפוליטיקאים חסרי בסידן דדע בענייני חינוך. 
כל זה עשוי להביא להעמדת החינוך י מחדש תחת מרות 
הממשלה המרכזית. 

ב 1966 למדו בבתי־ססר מכינים ויסודיים כ 12 מיליון 
תלמידים ובבתי־ספר תיכונים וטכניים כ 11 מיליל. — בי׳ 6 
אוניברסיטו־ת-של-המדינה (ראשונה נוסדה אוניברסיטת ט 1 קל 
ב 1877 ), וכן אוניברסיטות פרטיות רבות (זו של קאל נוסדה 
ב 1859 ). מספר הסטודנטים היה ב 1966 כ 1% מיליון, יש 
חששות להתהוות פוללטאריון אקדמי תסר תעסוקה מתאימה, 
שעשוי להיות גורם של אי־שקט חברתי. 

׳־ 161 ) 411 . 5 . 11 , 1949 זס{ * 060 ;*#£ , 11 * 11 

- £4 ; 1959 ,מ 4/10 ^>£ / 0 ?*/ 4 ' 7 - ./ , 5011 

.* 1964 , 1961 ,(שנתון) ./ מו מ 0 מ 0 ־> 

ם. מד. 

חוקה ומשטר, משפט. החוקה שנכנסה לתוקף 
ב 1947 עיצבה את המשטר והמבנה המדיני של י׳ בדמות 
דמוקראטיה פארלאמנסארית. היא קובעת ש״הריבובות מופק¬ 
דת בידי העם״! הקיסר שואב את מעמדו "מרצון העם", והוא 
מוגדר כ״סמלן של המדינה, של אחדות האומה ורציפותה 
ההיסטורית", ולמעשה הוא נטול כל סמכויות שלטוניות. 

נציגות העם היא הרשות המחוקקת, המורכבת מ 2 בתים: 

( 1 ) בית תחתל (״בית־הנציגים״) — המורכב מ 467 חברים, 
הנבחרים ב 118 איזורי־בהירה בבחיולת ישירות ל 4 שנית 
בשזכות־הבחירה בידי כל איש ואשד, מבני 20 ולמעלה! 

( 2 ) בית עליון (,״בית-היועצים״) — המורכב מ 250 חברים, 
המכהנים 6 שנים בל אחד, כשמחציתם נבחרים כל 3 שנים, 
חלקם — באיזור־בחירה כל־ארצי, חלקם באיזורים מקומיים. 
בל חוק טעון אישור שני הבתים לשם קבלתו, אולם במקרה 
של חילוקי־דעות ביניהם יכול הבית התחתון, ברוב של שני- 
שלישים, לתת תוקף לחוק אף בגד דעתי של הבית העליל. 

ראש־הממשלה נקבע בישיבה משותפת של שני בתי- 
הפארלאמנט מבץ חברי הבית התחתל (בדרן־-בלל הוא 
מנהיג מפלגודהרוב) ומתמנה ע״י הקיסר. ראש־הממשלה 
ממנה ומפטר את השרים, שמהציתם לפחות חייבים להלת 
חברי הפארלאמנט. הממשלה כגוף נושאת באחריות קולקטי- 
ווית בפני הפארלאמבט. — הרשות השיפוטית בלתי־תלויה 
לחלוסל במנגנל הממשלתי וכפופה למרות החוק בלבד. 
שופטי בית־המשפט העליל מתמגים ע״י הממשלה, תשיאו 
ע״י הקיסר, בהמלצת הממשלה! אולם בבחירות הכלליות 
הראשונות שלאחר המתרים יכול העם, ברוב־דעות, להביא 
לפיטוריה* ובן אחת ל 10 שנים לאחר־מכן. בית־המשפט 
העליל מוסמך לפסוק בדבר חוקיות כל דבר־חקיקה במדינה. 
שופטי שאד הערכאות מתמנים ע״י הממשלה בהמלצת בית 
המשפט העליל. 

החוקה מבטיחה את כיבודן של זכרות האדם והאזרח 
היסודיות, המקובלות בחוקות במשטרים דמוקראטיים. חידוש 
של חוקת י׳ הוא הסעיף הקובע, שי׳ השמור על שלום־של- 
קיימא עם שאר המדינות, ותדיר עצמה לחלוטל מן המלחמה 
כאמצעי להסדר יחסי-חוץ שלה! בהתאם לכך מוטל איסור 
על החזקת צבא(על עקיפת סעיף זה — ר׳ להלן, עט׳ 155 ). 

עד לתקופת מיג׳י שררה בי׳ תפיסה משפטית מתמידה, 
מעוגנת במושגי החובות והזכרות הסאל־אליות בממשל וב¬ 
חברה• בעקבות ההשפעה הסינית נמנעה קביעת הדינים 
בקודכס־חוקים, תיתן חופש־פעולה לשופסים. לנתעים זרים 



85 


יפן, חוקה ומשטר, משפט, כוחות מזרימים, כלכלה 


86 


היסה זכות שיפוט קונסולארי משלחם. עם חיסול הםא 1 דא־ 
לחם שאסר. י׳ להשתחרר טההסכמים שנכפו עליח ע״י המעצ־ 
מות הזרות, וכן להשתוות מבחינת המשפט לסדיבות־המערב 
המתקדמות. בהדרכתם של משפטנים זרים, שהוזמנו בעיקר 
מצרפת ומגרמניה, בוצעה המודרניזאציה של המשפט. ב 1882 
נכנס לתקפו ק 1 דפס החוק הפלילי, שנערך בהשפעה צרפתית! 
ב 1898 — קודכס החח האזרחי והמסחרי, שבו בולטת השפעה 
גרמנית. הוקמה מערכת שיפוטית מקצועית, ונקבעו סדרי־ 
דיון < העינויים בחקירה הפלילית בוטלו. אולם החוקים החדי 
שים לא תאמו בחלקם את החיים והמנהגים המסרתיים, 
שהשפעתם הוסיפה להיות רבה במציאות החברתית! ונעשו 
נסיונות לתקנם, בייחוד בתחום דיני המשפחה והירושה. חוק 
פלילי חדש נחקק ב 1907 , וב 1922/3 נכנסו לתקפם סדדי׳י 
דיה חדשים וחוק אזרחי ומסחרי, שניכרת בו השפעת המשפט 
האנגלי. 

חח ח 1947 שינתה מן היסוד את השיטה המשפטית, 
בייחוד בשטח זכרות הפרם. ב 1948 תחנו סדרי הדיון 
הפלילי! הובטחה הזכות לייעוץ משפטי ולחקירה נגדית של 
עדים ונקבע הצורך בצו בית־המשפט לחיפוש, תפיסה ומאסר. 
שינרים בהגדרות לשון־הרע והוצאת־דיבה הרחיבו את חופש 
הביטר. תחתים בחח האזרחי הדגישו את שורון המינים 
בפני החוק וכוונו להגנת האשה והילדים. 

על עצמאותה של הדשות השופטת, המובטחת בהחה, 

ועל מבנה מערבת בתי־המשפט — ר׳ לעיל. בצד בית־המשפט 
העליון, המשמש בית־דין גבוה לעירעורים, קיימים 8 בתי־דין 
גבוהי* 49 בתי־דין מהחיים לדיני־משפחה, 235 סניפי בתיי 
דין מהחיים (בכל הערים העיקריות) ו 570 בתי־דין שלו* 
מעמד השופטים מכובד. זכרות האזרח בשמדות בקפדנות בי׳ 
החדשה. 

1117 11714 ./ (ס €0x51111111071 ז 171 ,(■ 05 ) 001111 5 ',! 

) 5 ) 0$071 [ , 05111 ) 1253 ^ .¥ ; 1948 , 111117 1711201100 ) 07£ €01171 

0031 0 \/ . 1 * 12 ) €07171111111071 111 ) 1 > 1 ) 1 ( 1 7 ) 11714 771 * 11 ץ 5 11411101 [ 

,(. 011 ) 1510111011 00 /י ; 1959 ,( 7 , 010105 ? ! 4 ׳״ 1.3 0£ 

, 1963 , 1 ( 1 ) 1 ) 50 0100£171£ 0 0 < 7 ) 074 4 >%)* 1 ) 7/1 / 171 €0117 

1963 / 0 1 ( 1 ) 017(7X771 ס 1 ( 70707 ) 771 ) €0711 101901171 \ . 1 

י. צ. ב.-ג. ט. 

כוחות מ ז וי י נ ים. כוחות־הבטחון של י׳ מתקדאים 
היום בשם "כוחות להגנה עצמית", כדי לא להזכיר את המתח 
"צבא", הפסול מאז מלה״ע ח. החוקה אוסרת גיוס־חובה* 
בשלוש הזרועות משרתים כססס, 280 מתנדבים ( 1968 ). 
תקציב־הבסחון הסתכם ב 1968/9 ב 1,172 מיליון דולר, ונוסף 
עליו סיוע אמריקני ניכר. 

בכוחות־הקרקע 174,000 איש (ועוד כ 30,000 בעתודות), 
המאורגנים ב 13 דיוויזיות בנות 00 ( 74 — 9,000 איש כל אחת. 
ציודם כולל, בין השאר, ב 900 טנקים, תוצרת אה״ב ר׳, רכן 
קיימים 3 גדודים של טילי "ד׳ח" להגנה נ״מ. בסיוע לכוחות־ 
הקרקע מופעלים כ 300 מטוסים. — בכוחות הימיים משרתים 
כ 40,000 איש (ו 0 מ 114 במשמר־החופים). הצי מורכב מ 24 
משחתות (רובן חדישות־ביותר ובנויות בי׳), 37 אגיות־ליווי, 
8 צוללות, ולמעלה מ 120 יחידות אחרות המשמשות לתפקי¬ 
דים שתים! וכן עומדים לשירות צף כ 250 כלי־טים (נ״צ 
ומסוקים). למשמד־החופים כ 160 סירות. — בכוחות־האורר 
כ 40,000 איש. קיימות 21 טייסות ליירוט, לסיור ולתובלה, 
בס״ה כ 600 מסוסים, ברובם תוצרת אה״ב, אך מהם גם 
תוצרת י׳; וכן מופעלים כ 400 מטוסי־אמונים. להגנה אווירית 
קיימים 72 בבי־שיגור לטילי 


לי׳ חחה להגנה הדדית עם אה״ב מאז 1960 . אה״ב מספקת 
חלק ניכר מציוד הכוחות המזויינים; אולם לאחרונה פיתחה 
י , תעשיה צבאית ניכרת משלה׳ המייצרת מטוסים, כלי׳רכב 
משוריינים, תחמושת, נשק קל ומכשירים אלקטרוניים. 

0 . פ. 

כלכלה. במאת־השנים שמן הרסטוראצתז של מיג׳י 
( 1868 ) הפכה י׳ מארץ בעלת משטרי חברתי וכלכלי קדם- 
תעשייתי למדינה התעשייתית השלישית בגדלה בעולם — 
לפי היקף הייצור — והראשונה באסיה ( 1970 ), וזאת כ 20 
שנה לאחר תבוסתה וחורבן כוודייצורה במלחמה. להישג זה 
הגיעה י׳ למרות דלות מקורותיה הטבעיים, מיעוט שטחה 
הניתן לעיבוד חקלאי, צפיפות אוכלוסייתה וריבוי טבעי 
גבוה(עד להצלחת מבצעי תיכבון־המשםחה לאחר מלה״ע 11 ). 
הסברים שתים ביתנו לתופעה זו, ועיקרם — שילוב יעיל 
של טכנולוגיות ושיטות־אירגון מערביות עם בושר־ההמצאה 
והמרץ של העםהיאפאבי ושל מסורת מוסר־העבודה ומערכת- 
הנאמנויות שלו, אולם לאחד כל ההסבד־ם האלה נשארת 
התפתחותה הכלכלית של י׳ המודרנית בגדר "נס כלכלי". 

בלבלת י׳ עד מלה״ע 11 . בתקופת סוקוגאווה 
( 1603 — 1867 ) נתקיימו התנאים המוקדמים לפיתוח כלכלי: 
הארץ היתה מאוחדת מבחינה תרבותית ופוליטית במשטר 
ריכוזי * משק־החליפין נתפתח לכלכלת־שוק ולשימוש בכסף* 
קוימה רמה גבוהה־יחסית של חינוך והשכלה. תנאים אלה 
שימשו בסים למדיניות התיעוש של שליסי׳מיג׳י, שראו 
בפיתוח משק מודרני(ובצבא חזק) אח הסיכוי היחיד להינצל 
מהשתלטות קולוניאלית של מעצמות־המערב. בתקופת מיג׳י 
בוטלו המבנה הפאודאלי של החברה והחלוקה למעמדות, 
ובוצעה רפורמת־קרקעי ובמסגרתה — הערכה מחודשת של 
מס־הקרקע, מה שאיפשר העברת משאבים מן החקלאות 
לתעשיה. בשלב הראשון יזמה הממשלה פיתוח מפעלים 
בענפי המכרות, הטכסטיל והספנות, שאותם העבירה לידיים 
פרטיות לאחר זמן לא־רב, ובן מסעלי־תשתית, גגון קד 
הרכבת הראשון בין טוקיו ליוקוהאמה, שנבנה ב 1872 ומומן 
בהלוואה מחר׳ל. באותה תקופה בוטל ריבוי המטבעות, הונהג 
מטבע אחיד שהונפק ע״י הבאנק של י׳ (נוסד ב 1882 ), והר 
קמח מערכת באנקים נרחבת. המגע עם העולם החיצון הביא 
להרהבה סחר-החוץ, שהיה בתחילה מרוכז ברובו בידי זרים, 
אך הועבר עד-מהרה לידי חברות מקומיות. תמורת מוצרי- 
היצוא העיקריים: משי גלמי, בדי־כותנה ותה, נרכשו המרי־ 
גלם וציוד לצרבי התעשיה המתפתחת. אח התרומה העיקרית 
לפיתוח המזורז העלתה החקלאות, שבה חלה עליה ניכרת 
בתפוקה הודות לשימוש מבלים ובברירת זרעים — תאח 
במסגרת המסרתית של משק משפחתי, על יחידת־קרקע 
קטנה, בעיבוד אינטנסיוד. בין 1881 ל 1920 גדל הייצור 
החקלאי ב 77% , ורובו של גידול זה נבע מעליה ביבולים, 
ומיעוטו — מהרחבת השטח המעובד. למרות הגידול הרב 
באוכלוסין והירידה היחסית באוכלוסיה החקלאית, הצליחה 
י׳ לספק לתושביה את מזונם, ואף לייצא עודף של תוצרת 
חקלאית. — הכיבושים בעקבות מלחמות י׳—סיו ( 1894/5 ) 
ד׳—רוסיה ( 1904/5 ) פתחו לפני י׳ שווקים חדשים בקוראה, 
בפורמוזה ובסין. 

בתקופת מלה״ע 1 שיגשגה כלכלתה שלי׳: נוספו שווקים 
חדשים, וחלה עליה רבה בהזמנות לאספקת בשק ושירותי 
ספנו* בין 1913 ל 1919 שולש ערך היצוא ונצברו חדוות 



87 


יפן, כלכלה 


88 


גדולות בזהב ובמסבע־הזץ, אולם לכך נלוותה עליה ניכית 
במחירים וירידה בשכר הראלי, תחילת שנות ה 20 היתה לי׳ 
תקופה של זעזועים כלכליים. שפל כלכלי, שהביא לירידת 
מחירים בשוק-היצוא של י/ פגע בעיקר בענפי האורז והמשי- 
הגלמי, שהיו הבסיס העיקרי של החקלאות. רעש־אדמה עז 
החריב את איזדד סוקיו־-יוקוהאמה ( 1923 ), ומשבר פינאנסי 
( 1927 ) גרם לםשימ 1 ת־רגל של באבקים רבים. החזרה לבסיס־ 
הזהב ( 1930 ), בשערי־זזחליפין שמלפני מלה״ע 1 , הידקה את 
קשריה של י׳ עם המשק העולמי ערב המשבר הגדול של 
שנות ה 30 , שפגע קשות בענפייהיצוא, בעיקר בענף המשי- 
הגלמי. אולם בינתיים חלו שינויים מדיניים בי׳ עצמה ז 
הצבא הפך לגורם מדיני מכריע, והוא החל במדיניות של 
התפשטות במאנצ׳וריה( 1931 ) ודחף את הממשלה להתערבות 
הולכת וגדלה במשק. ס 1 פח של מדיניות זו היו המלחמה נגד 
סין( 1937 ) והמלחמה נגד מעצמות־הפערב ( 1941 ), שהביאו, 
תחילה, להרחבת האימפריה היאפאנית על־פני דדום־מזרח 
אסיה ודרום האוקיאנוס השקם ז אולם במהלך המלחמה 
נהרסה תעשייתה של י׳ והושמד כל צי־הסוחר שלה, ולאחר 
מפלתה איבדה את כל מושבותיה. 

בתקופה שבין ד,רסטוראציה של מיג׳י ומלה״ע 11 גדלה 
אוכלוסיית י׳ מ 32 מילית ל 72 מילית נפש. חל שינוי ניכר 
בהרכב כוח־העבודה: ב 1870 היה ההרכב: 83% מועסקים 
בחקלאות ודיג, 5% בתעשיה, 12% בשירותים ; ובסופה 
של תקופה זו( 1940 ) — 44% בחקלאות ודיג, 26% בתעשיה, 
30% בשירותים. ערב מלה״ע 11 כבר היתה י׳ מעצמה עולמית 
מבחינה כלכלית וצבאית, אך נשארז בה עדיין יסודות של 
משק מסרתי. אלה באו לידי ביטוי בקיומו של משק שגיוני 
(דואלי) 7 , שבו נתקיימו זח לצד זח חברות ענקיות (ע״ע 
זיבטסו), ששלטו על הסקטור המודרני של הכלכלה והתבססו 
על טכנולוגיה מערבית, ופירמות קטנות שהתבססו על טכנו¬ 
לוגיה קדם־מודרנית, והסער בין השנים התרחב־והלך. 
ב 1942 עבדו 33% מהמועסקים במעשיה בחברות קטנות 
(שהעסיקו 5 — 49 עובדים), 15% מהמועסקים — בחברות 
בינוניות (שהעסיקו 50 — 199 עובדים), ו 52% — בחברות 
גדולות (שהעסיקו 200 איש ומעלה). החברות הענקיות וב¬ 
ראשן ארבעת הזיבאטסו הגדולים ביותר: מיטסואי, מיטסובי- 
שי, סומיטוטו דסודה, היו אימפריות כלכליות, בשליטה 
משפחתית, שעסקו בכריה, בייצור תעשייתי, בבאנקאות, 
בשיווק ובסחר־חוץ. םד״״כ של חהון-העצמי של 17 זיבאמסו 
היה ב 1935 18% מסך ההון העצמי של כל חברות-המניות 
בי׳, ובענפים מסויימים היה ריכוז הזית גדול עוד יותר. 
לחברת מימסואי, שהיתה לפני סוף מלה״ע 11 החברה הגדולה 
בעולם מבחינת מספר המועסקים ( 3 מיליון עובדים), היתה 
שליטה מלאה או חלקית על 350 מפעלים אחרים. 

גם במיבבת הצריכה בלטו, באותה תקופה, היסודות 
הסטרתיים: צריכה מועטה של מוצרי-יבוא! ייצור מרבית 
המצרכים במקום. להסתפקוחדבמועם של היאפאנים היתה 
השלכה על אחד הרכיבים החשובים של המשק: רמת¬ 
ה ד, ש ק ע ו ת בי׳ היתד, גבוהה — למעלה מ 20% של התוצר 
הלאומי הנלמי בשבות ה 30 המאוחרות. 

כלכלת י׳ אחר מלה״ע 11 . שבע שנים ( 1945 — 
1952 ) היתה י׳ נתונה לשלטון זד, שהנהיג רפורמות לשינוי 
פני החברה והכלכלה בי׳. רפורמה קרקעית ופירוק הזיבאטסו 
היו שבי יסודות עיקריים במדיניות זו! אולם התפשטות 


המלחמה״הקרה וסרדן מלחמת־קוראה ( 1950 ) שוב העתיקו 
את הדגש של ההתעניינות האפריקנית אל חיזוקה הכלכלי 
של י׳ — דבר שהיאפאנים ניצלוהו במלואו. כתחילת שנות 
ה 50 כבר חזר המשק היאסאני לרמה שלפני פלה״ע 11 , ומאז 
הוא נמצא בתהליך של צמיחה כלכלית מהירה, שאין דומה 
לה בתקופתנו. תהליך זה נתאפשר ע״י אימיז הטכנולוגיה 
המערבית וסיגולה לכוח־העבודה של י׳ ולצרכיה. כושר- 
החיקוי של היאפאבים, שבחשב להם לפנים לגנאי, הפך 
בתקופה זו למנוף רב-עצמד, לפיתוח כלכלי. 

אחרי פלה״ע 11 הגיע שיעודזזגידול לנפש בתוצר הלאומי 
הראלי לב 10% (בממוצע) לשבה, תמשך — בתנודות — כל 
שנות ה 60 . ההכנסה השנתית לנפש הגיעה ב 1967 ל 920 דולר, 
וב 1969 עברה, כנראה, את הסך של 1,000 דולר (לעומת 284 
דולר ב 1958 ); אוכלוסיית י' חרגה—כיחידה מבין אוכלוסיות 
המזרח הרחוק— ממסגרת רמת-המחיה של חברות-הפחסור, 
והיא מתקרבת לרמת־החיים של חברות-השפע המערביות, 
שיעור-ההשקעות הגבוה, שאין דומה לו בעולם המערבי, וש¬ 
הגיע בשבות ה 60 עד ליותר משליש התוצר הלאומי הגלמי, > 
מסביר במידה רכה את הגידול המהיר. רמח־ההשקעות היא 
ביטוי לשיעור הגביה של החסכון, המאפיין את היאפאנים 1 
ב 1965 חסכה משפחה יאפאנית ממוצעת 18.4% מהכנסת־נטו 
שלה. 

הצמיחה המהירה של הכלכלה לא היתה אחידה בכל 
הענפים. ההשקעה בתעשיד, הביאה לעתים לעודף של כושר־ 
ייצור, ולעומת־זה חל פיגור בהקמת בתי־מגורים, ובעיית 
הדיור בי׳ צסוסת־האובלוסץ ההריסה, בעיקר במרכזים העי¬ 
רוניים הענקיים בטוקיו ואוסאקה. לוח-ד,זמנים המדוייק של 
הרכבות בי , ומהירותן הפכו לשם־דבר; אולם הצפיפות 
שבהן מחייבת העסקת אנשים שתפקידם לדחוף את הנוסעים 
לתוך הקרונות, משום שגידול רשת הרכבות ומספרן אעו 
מדביק את קצב־ד,גידול של האוכלוסיה והכלכלה. 

חקלאות (תם״: כרך ג׳, עמ ׳ 323 ; ד׳, עם׳ 903/4 < 

ה׳, עם׳ 783/4 ). רק 16% משטחה של י׳(כ 60 מיליון דונם) 
ניחנים לעיבוד חקלאי. 


המוצרים החקלאיים העיקריים 
( 1,0001 טון) 


1967 

1955 

1935 

המוצר 

14,768 

12,385 

8,619 

אורז 

997 

1468 

1,322 

חימר, 

1,032 

1,148 

793 

שעורה 

190 

507 

292 

פולייסויה 

(1966) 1,712 

461 

442 

מנדדיגות 

3,570 

1,000 

281 

חלב 

21,744 

6,743 

5,609 

ביצים• 

• במיליון יחידות. 


מספר המועסקים בחקלאות, שהגיע 19501 ל 16.1 מיליון 
נפש, הצטמצם בעקבות התיעוש והעיור ל 8.7 מיליון 19671 . 

אחרי.הרפורמה הקרקעית נמצא מיגזר החקלאות בי׳ 
מבוסם רובו ככולו על יחידות-ייצור קטנות, וגודל החלקה 
למשפחה אינו אלא כ 11 דונם בממוצע; רק 5% של החלקות 
שטחן עולה על 40 דונם כל אחת. רק כחמישית מכלל המשפ¬ 
חות הכפריות עדיין עוסקות היום בחקלאות כלבד; השאר 
מוצאות את פרנסתן גם בענפים אחרים (ע״ע חקלאות, עם׳ 
897/8 ). 

הגידול החקלאי העיקרי הוא האורז, שהקיף שמח של 




89 


ישן, פלפלוז 


90 



עיהיס סעוגר■* 


32.6 פיליון דונם, שהוא כ 55% מכלל 
השטה המעובד ( 1966 )? י׳ היא הארץ 
בעלת התפוקה הגבוהה ביותר של אורז 
ליחידת־השטח—כ 2 /! טון לדונם( 1966 ), 
אחרי האורז באות שעורה וחיטה — כ 1 
מילית טון כל־אחת ? גידולי-שדה תופסים 
ב 20 מילית דונם. נוסף לדגנים חשובים 
פלי־סויה, במטות, שום, בצל, וכמוצר־ 
לתעשיה — טבק. עצי־פרי תופסים כ 3 
מיליון דונם, ועיקרם — הדר (מנדרי־ 
נות), שזיף, תפוח ואגם, וכן הגפן. על 
שטח של כ 3.2 מיליון דונם מגדלים צמחי־ 
תועלת, שהם — נוסף על הטבק — בעיקר 
עצי־תות (לגידול תולעי־משי),תה,םשתן 
ובן־חרצית. שטחי־המרעה המוגבלים של 
י׳ והדגלי-התזונה של היאפאנים, המ¬ 
מעטים באכילת בשר ושתיית חלב, גרמו 
בעבר לפיתוח מועט של משק־החי. אולם 
בשנים האחרונות, עם עליית רמת- 
המחיה, חלו שינויים ניכרים בהרכב סל- 
המזונות, ובעקבותיהם — גידול במספר 
הפרות והחדרים. ב 1967 נמצאו בי , כ 1.3 
מיליון פרות חולבות, כ 6 מילית חזירים, 

1.6 מיליון בהמות אחרות, 250 אלף סר 
סיס, 150 מיליון עופות (לעומת 50 מילית 
לפני מלה״ע 11 ).—י י עור: 69% משמחה 
של י׳ מכוסים יערות, והיא עומדת במקש 
הרביעי בעולם בייצור עץ עגול; סה״כ 
מייצרת י׳ 59.5 מילית מ״ק עץ ( 1966 ). 

הדיג משמש ליאפאנים מקור עיקרי לחלבונים מהחי, 

ד׳ עומדת במקש השני בעולם בענף זה (בציד הלוויתנש— 
במקום הראשת). צי־הדיג בן 2.2 מלית טת ( 1965 ), המשת¬ 
מש בטכניקות החדישות של דיג בים הפתוח, הביא ב 1966 
שלל של 7.1 מיליון סת דגים למיניהם וב 22 אלף לוויתנים. 

מחצבים ואנרגיה. בי׳ מצויים מחצבים מרובים, 
אלם איכותם היא בד״כ גרועה שטויותיהם מועטות. את 
הרזח־ות של הפחם הניתן לבדיה אומדים בכ 20 מיליארד 
טון', אולם י׳ נאלצת לייבא פחם לצרכי תעשייתה. תפוקת 
הנפט חגלמי אמה עלה על 1% מן הצריכה השגתית. מקור- 
אנרגיה חשוב הוא הכוח ההידרו־חשמלי, שמקורו בכמות- 
המשקעים הגדלה ובמבנה ההררי של הארץ; הוא מספק 
כשליש מכלל תפוקת החשמל. י׳ עומדת במקש הרביעי 
בעלם בפוטנציאל ייצור כוח־חשמלי, בשיעור של 44 מליון 
ק״ו; ב 1967 הסיקה חשמל בשיעור של כ 237,000 מילית 
קו״ש, והתחילה לפתח גם אנרגיה אטומית כמקור של כוח 
(ב 580 מיליון ק״ו ב 1966 ). אוצרות-טבע אחרים של י' הם 
גסרית, בצר־אבץ ובצר־ברזל, אולם רק 1.1 מילית מת מכלל 
47 מילית טון בצר־ברזל שעובדו בי׳ ב 1966 הופקו בארץ 
עצמה. 

י׳ היא השלישית בעולם בהיקף הייצור התעשייתי, 
שגדל בה בין 1956 ל 1966 ביותר מפי 3 . לפני מלה״ע 11 
עמדה במרכז התעשיה הקלה; לאחריה הועתק מרכז־הבובד 
לתעשיה הכימית לתעשיה הכבדה. ב 1964 הכניסה תעשיית־ 
המכונות (מכונות חשמליות, ציוד-תחבורה ומכשירים עדי- 


יאיאו: חי] 5 אית 

נים) 31% מהערך המוסף של התעשיה, התעשיה הכימית — 
11% , תעשיית־הברזל והפלדה — 7% , תעשיית־המזת— 9% ׳ 







91 


יפן, בלכלח 


92 



יזופה— אחה סאיווחי־התעשיה החשובים של יאפאן זוי 5 ום מהאוויר 
(ברשות ׳?גרירות יאפאו בישראל) 


הטבסטיל והביגוד — 8% . שאר התעשיות — 34% . י , תופסת 
את המקום הראשון בעולם בבביית-ספינות, בתעשיה האלק¬ 
טרונית ובייצור משי. 

התחבורה מבוססת בעיקר על רשת הרבבות, שאורך 
פסיה נ 28,000 ק״מ: היא העבירה ב 1966 16 מיליארד נוסעים 
ו 55 מיליארד טונות/ק״מ של משא. 88% מהרבבות נמצאות 
בידי חברה ציבורית ("חברת הרבבות הלאומית"), המפעילה 
את קדהרכבת המהיר בעולם: 550 ק״מ בין טוקיו לאוסקה 
ב 3 שעות. מספר המכוניות בי' עדיין נמוד־יחסית: כ 10 
מיליון כלי־רכב, ביניהם כ 4 מיליון מכוגיות־נוסעים וכ 6 
מיליון מכוניות־משא ( 1967 ). מצב הכבישים אעו מאפשר 
שימוש רב בסוג־תחבורה זה. צ י־ הסוה ר, שהוא החמישי 


בגדלו בעולם, בולל למעלה מ 5,000 ספינות בתפוסה כוללת 
של 19 מיליון טון. התחבורה האווירית מתנהלת הן 
בפנים־הארץ והן בקווים בין־לאומיים. 800 המטוסים הרשו¬ 
מים בי׳ הסיעו ב 1967 למעלה מ 7.1 מיליארד נו 0 עים/ק״מ 
ו 170 מיליון טונות/ק״מ של משא. 

מבנה המשק מאופיין עדיין ע״י השניוניות של קיום 
פירמות מודרניות וקדם־ מודרניות אלו בצד אלו. התפלגות 
המועסקים לפי גודל המפעל היתה ( 1963 ): 32% במפעלים 
קטנים ( 1 — 9 עובדים), 39% במפעלים בינוניים ( 10 — 99 
עובדים) ו 29% במפעלים גדולים (מ 100 עובדים ומעלה). 
אפייני לי׳ הוא האחת הגבוה של מפעלים בלתי־מאוגדים, 
שהיו ב 1963 77% מכלל המפעלים בתעשיה ובשירותים. 
החברות הענקיות איבדו כמה מתכונות הזיבאטסו הקלאסי, 
ובעיקר את אפיין המשפחתי ואת התלות של כל פירמה 
בבאנק אחד כמקור הון להשקעות; אך עדיין הן שולטות 
בחלק ניכר מן המשק. ההבדלים בין הפירמות הגדולות ובין 
המכונות "בינוניות וקטנות"(המעסיקות פחות מ 300 עובדים) 
מתבטאים הן בפריון־העבודה והן ברמת־השכר. שכר פועלי- 
התעשיה במפעלים קטנים ( 5 — 29 עובדים) הוא 60.4% , 
במפעלים בינוניים ( 30 — 99 עובדים) — 69.5% , ובמפעלים 
גדולים ( 100 — 499 עובדים) — 79.0% — מן השכר במפע¬ 
לים המעסיקים 500 עובדים ומעלה. באחרונה גברה המגמה 
להנהיג טכנולוגיה מודרנית ושימות אירגוניות משופרות גס 
במפעלים הקטנים. 

כ ו ח - ה ע ב ו ד ה בי׳ מגיע ל 49 מיליון נפש, כ 66% מכלל 
האוכלוסיה שבגיל 15 ומעלה, ומספר המובטלים קטן ביותר— 
לא עלה על 1.5% מכוח־העבודה בתקופה 1953 — 1967 . בולט 
בי׳ המספר הגדול — כ 20% מכלל המועסקים — של בני- 
משפחה שאינם מקבלים שכר; 20% של העובדים הם עצמ¬ 
איים ו 60% שכירים. היחסים בין העובד ומעבידו, בעיקר 


המוצרים התעשייתיים העיקריים ביאפאן 


מקום בעולם 

1967 

1955 

1935 

היחידה 

המוצר 



5,217 

1,907 

אלפי טוגות 

ברזל גלמי 

שלישי 


9,408 

4,704 

// // 

פלדד, גלמית 

רביעי 


10,563 

5,538 

# !> 

מלט 

שלישי 


3,290 

1,380 

0 11 

חומצה גפריתית 

שני 

1,698 

517 

245 

# ה 

טודה קאוסמית 


2,721 

2,129 

612 

0 ח 

אמון סולפתי 

שני 

*2,655 

(1957) 362 

— 

ס 0 

המרים פלסטיים ושרפים 


19.494 

6,650 

3448 

אלפי יחידות 

זכוכית שמוחה 


382 

58 

3 

אלפי טונות 

אלומיניום 

ראשון 

•*8,373 

502 

142 


ספינות 


1,376 

20 

— 

אלפי יחידות 

מכוניות־נוסעים 

ראש מ 

18.9 

17.4 

43.6 

אלפי מונות 

משי גלמי 


518 

419 

646 

// ׳ 3 

חוטי־כזתנה 


1,624 

54 

— 

מיליוני מ״ר 

בדים סינתטיים 

ראשון 

31,624 

1,789 

154 

אלפי יחידות 

מקלטי־ראדיו 

שני 

7,038 

137 

— 

0 0 

מקלמי־טלוויזיה 

ראשון 

766,157 

— 

— 

0 0 

טראנזיסטורים 


4,150 

1-803 

12 

0 ח 

מכונות-תפירה 


3,181 

31 

— 

" 0 

מקררים חשמליים 


3,632 

1,065 

*־־י 

0 0 

מצלמות 

* 1966 י* 1968 















93 


יפן, פלכלדז 


94 



טם 3 גח ננט? אינושיםה: 

סבי י ח נת 100 אי ף טון יפני ה׳ 56 טחוז 
יי(כדשוח ׳טגדידות יאפאז נימראי) 



הרכבת הסהירה שבעויט (טוקיו —אוטאקה 5501 ס״ט ב 3 שעזה]) 
חולפת יסרניות הר סונ׳י 
וברשות שניירות יאפאו כישראל) 


בהברות הגדולות, עדייו מבוססים במידה רבת על מערכת 
של נאמנויות הדדיות. העובד חייב נאמנות למעבידו, ובד״ר 
אין הוא מחליף את מקום־עבודתו עד יציאתו לגימלאות. 
מקובלת בי׳ הפגנת הלויאליות ע״י נשיאת סמל-החברה על 
דש־הבגד. לויאליות זו היא מסימגי־ההכר של הכלכלה היא- 
פאנית, והיא מצויה בכל רמות הייצור והמנהל- הן כלפי 
המפעל המעסיק והן כלפי המדינות נוסף על שכר־העבודה 
הרגיל מוענקים בונוסים בגובה של כמה חדשי-משכורת, 
והחברה מספקת גם דיור, חינוך לילדים וארוחות זולות! 
השכר מבוסס במידה רבה על הוותק במפעל ותלוי גם בהשכ¬ 
לתו של העובד. ההשכלה היא גם גודם חשוב בסיכויי ההת¬ 
קבלות לעבודה, ומכאן הלהיטות הרבה של היאפאנים ללימו¬ 
דים גבוהים באוניברסיטות בעלות יוקרה. 


מדדים עיקריים להתפתחות הכלכלה 
היאפאנית, 1954 — 1967 
( 1960 = 100 ) 


מדד 

המחירים 

לצרכן 

מדד 

היצוא 

מדד 

הייצור 

התעשייתי 

אוכלומיה 

(במיליון 

נסש) 

השנה 

93.7 

39.2 

44.1 

88.2 

1954 

95.9 

68.5 

67.9 

90.9 

1957 

100,0 

100.0 

100.0 

93.4 

1960 

121.0 

143.5 

142.1 

96.2 

1963 

147.6 

278.1 

234.7 

100.2 

1967 


אע״פ שי׳ היא מדינה שכלכלתה מבוססת על מכאניזם- 
השוק, קיימת בה מידה רבה של תיכנון ממשלתי. 
ע״י מדיניות של פיקוחים, רשיונות והטבות מצד משרדי־ 
הממשלה ובעזרת תכניות של הרשות לתיכנון כלכלי מכוונת 
הממשלה את ההתפתחות הכלכלית. בעיקר בעשה שימוש 
נרחב במדיניות המונטארית ע״י הבאנק של י׳. הקשרים 
ההדוקים בין חברות־הענק לבין משרדי-הממשלה — המת¬ 
בטאים, למשל, במעבר פקיז־י־ממשלה בכירים לתפקידי 
מינהל בחברות לאחר פרישתם מהשירות הציבורי — מקי¬ 
לים על הגשמת מדיניות הממשלה. בשנים האחרונות מעודדת 
הממשלה מיזוג של חברות, תהליך המאפשר הקטנת יציאות־ 
הייצור והגדלת בושר־התהרות של המדינה בשוקי העולם. 

בוהה המכוון והמתכנן של הממשלה מתבטא בעובדה, 
שהתקציב הממשלתי מגיע ל 34% מההכנסה הלאומית 
( 1966 ). מכלל ההכנסות מתכסים 24% ע״י מם-הכבםה, 24% 


ע״י מסי־חברות, 15% ע״י מסים עקיפים ומכס ו 37% ממקד 
רות אחרים. בצד של ההוצאות בולטת העובדה שסעיף 
הבטחון קטן־יחסית — 8% , ואילו ההוצאה לשימור הקרקע 
ולפיתוח גדולה — 19% ; ביטוח סוציאלי — 17% , חינוך 
ותרבות — 12% , פיתוח תעשייתי — 9% , סעיפים אחרים — 
35% ( 1967 ). 

מדד-המחירים לצרכן, שעלה במהירות לאחר המלחמה 
(מחירי 1949 היו גבוהים פי 240 ממחירי • 36 — 1934 ), יוצב 
במחצית השניה של שנות ה 50 ! מ 1960 ואילו שוב החלה 
עליה ניכרת. המדד עלה ב 11% בלבד בין 1954 ל 1960 , 
וב 42% בין 1960 ל 1966 . עליח זו במחירים משמשת אות- 
אזהרה לגבי המשך הצמיחה הכלכלית בקצב מהיר מדי. 

ם ח ר ־ ה ח ו ץ אוזן בשנים הראשונות אחרי מלה״ע 11 
בעזרת סיוע־חוץ ניכר מאה״ב, ואח״ב. עם פרוץ מלחמת- 
קוראה, ע״י הזמנות של צבא אה״ב. העלאת איכותן של 
סחורות־היצוא ומדעיות השיווק המבוצעת ע״י חברות־מסחר 
יעילות ובעידוד ממשלתי הצליחו להחדיר את התוצרת היא- 
פאגיה לשוקי־העולם. המאזן המסחרי הפך חיובי לראשונה 
ב 1965 . ערך היצוא עלה מ 2 מיליארד דולר ב 1955 ל 13 מיל¬ 
יארד ב 1968 . הרכב היצוא ( 1966 ): מכונות— 33.9% , מתכות 
ומוצרי־מתכת — 18.2% , טכסטיל — 18.0% , כימיקאלים — 
6.8% , מזון — 3.9% , שונות 19.2% . מוצרי־היצוא העיקריים 
הם: בחל ופלדה, ספינות, בגדים ובדי־כותנה, מכשירי-ראדיו 
וציוד אופטי. הרכב היבוא: דלק — 18.9% , חמרי-גלם — 
40.9% , מוצרי־מזון — 17.6% ומוצרים מעובדים — 2245% . 
מוצרי־היבוא העיקריים הם: נפט גלמי, עץ, בצר־בחל, 
כותנה וצמר. יעד היצוא ( 1966 ): אה״ב — 29% , ארצות 
מערב־אירופה — 13% , מזרחה ודרום־מזדחה של אסיה — 
26% , המזרח־התיכון — 4% , אפריקה — 7% , מזרח-אירופה 
וסין — 6% כל אחת, מרכזה ודרומה של אמריקה — 5% , 
אוקיאניה — 4% . מקור היבוא: צפון־-אמריקה — 33% , 
מזרחה ודרום־מזדחה של אסיה — 17% , המזרח התיכון — 
13% , מערב־אירופה — 9% , אוסטראליה — 7% , אתרים — 
21% . הממשלה נקטה במדיניות של פיקוח חמור על איכות 
היצוא לתיקון השם הרע שיצא לחלק מן התוצרת היאפאניח 
בתקופה שלפני מלה״ע 11 . מ 1962 ואילך ביצעה י׳ ליבראלי- 
זאציה בסחר־החוץ: בוטלו רוב הגבלות היבוא, והתעשיה 
המקומית נחשפה לתחרות! 19651 הוחל גם בהתרת ההגב¬ 
לות על השקעות זרות. הודות למדיניות מונטארית מתאימה 





95 


ימן, כלכלח, לעוון וכתב 


96 


הצליחה י׳ להימנע מיצירת גדעון בהאזדהחשלופים; אעפ״כ 
נראה סחר־החוץ כאחת המגבלות העיקריות להמשך הצמיחה 

בקצב-הגידול הנוכחי. 

י׳ מעניקה סיוע כלכלי לארצות מערמותפיתוח, 
נוסף על פיצויי־מלחסה שהיא משלמת לבורמה, לאינדונזיה, 
לפיליפינים, לקוראה הדרומית ולתאילנד. סכום הסיוע 
855 וההשקעות הפרטיות של יאפאנים נחדל הגיע ב 1967 ל 
מיליון דולר — כ 0.9% סן ההכנסה הלאומית. — רזרוות 
1957 הזהב ומטבע-החוץ של י׳ גדלו מ 828 מיליון דולר'ב 

.1967 ל 2,030 מיליון ב 
המטבע: ין; 360 ץ = 1 דולר של אה״ב. 

ח. ד,לסדין, י׳ וישראל, קוי דמיה ושוני (רבעון לכלניה׳ 

). 8. 0011*0, / '1 ¥.<■07)0^ !07 ■ע>י׳ 8 ה x1 ט״ז, 62 }, תשכ׳ט ן 

£660711(706(1071, 1949; 1<1,7"^* 51011 0714,£607107)116 £71167- 
£7116 00 £0071077116 116 ' 7 , 006 זמ*)* 60 , 541 ז^ו ; 1965 ,./ ווו ■ 
!76!0 - £660 £6011077116 !'./ ,□* 1411 . 0 0 ; 1954 ,./ /ס 7716711 ק 
1962 /ס ) 7/1 0107 £6071077116 3/1071 4 ,. 18 , 1958 ,זל׳*׳ז *; 

<6 , !■'1 £0071077116 £7(70771107), 1965; 71601 ) £0 ,ץאל 0$0¥5 א .א 
£07771061071 171 / , 1868-1940, 1961; 06.00, £6071077116 3117■ 

06 ; 1966 , 7071 ) 0 / 411 66071077116 '£ , 211 ** 60 ) 31 ! 1964 , 1 , 1 ץ 
1966 171 07010111 £6071077116 7007 ) £01 ,(. 6 *) גי<ותז 140 א ; 

5. 8 1 ,ז 8£ וז 16 >ג 0 ז x401(7101 0110111771 171 /., 1966; 11,1 ^ 0 ,יד 
(*8,), 4^7160110701 060610(77)16711 171 34046771 / , )966; 

,* 01015 ם 0 :*£ * 111 ) 31171 £11671 86 ' 7 ,* 3 ־ 1 * 13 •? •א 

,ח 3 ו; 3 { ,^, 41131 • ח 18 *ח 0 ") }ס { 4101511 ? ; 1967 ,( 6457/8 .סא 

•) £60710771 1071616 ) 0 / 16, 7/16 ; 1967 , 1 ( 040 " 7 £716011076 4 1 ' [ 

171 1 ) 0116 ? 16 ( £6071077 , 0013 ] 013 ¥3 .א , 1968 , £601670 171 
/ 71117111 ) 0 1714011716116 016 , 21011 * 431 ? .[ ; 1968 £6111-9/07 

,□־ 1 ^* 6 ^ . 0 .[ ; 1969 ,( 9 .סא , 6 ו £16£ . 1 * £1 3131 ) . 5 ./ 

,( 3 .סא , 222 ,.־ז*חז\ 1 .* 5 ) ./ )ס 070101/1 £6071071116 7/16 
. 80 ) ׳ 7/7 3 > £717711 186 /ס £0714 ,(, 6 ־) ץז* 1 ג^י •א ; 1970 

. 1970 ,( 5 .סא . 6 .. 1 | 

מ. ב. 

לשון. — הלשון היאפאנית (י—ת) מדוברת 
בפיהם של כ 100 מיליון תושבי י׳ וב!/ 1 מיליון מהגרים 
יאפאביים בהאוואיי, בחוף המערבי של אה״ב ובדרדס־ 
אמריקה. 

י-ת נראית כחטיבה לשונית לעצמה, שלא ניתן לשייכה 
בבירור לאחת ממשסחות־הלשונות העיקריות בעולם (ע״ע 
בלשנות. עם׳ 982-979 ). יש מייחסים לה קשר רופף למשפחת 
הלשונות האלטאיות (ע״ע אורל-אלטאיות, לשונות); ככל 
הלשונות האלו׳ גם הי-ת מושתתת על אגלוסינציה (ע״ע; 
וע״ע בלשנוא עמ׳ 987 ). 

תכונותיה האפייניות של הי-ת בח¬ 
י מיג ו. ה ן יה. במערכת התנועות מובחנים 5 גונים 
( 1,6, 3, 0,11 ) ושתי מידות־אורך ( 3:3 וכר׳) * וכן מובחנות 
תנועות בעלות אקדמתא חיכית ( 3 ץ, 6 ץ וכר) או ששתית 
( 3 ׳*־, 6 * 0 וכר) מתנועות חסרות אקדמתא כזאת. במערכת 
העיצורים (כ 20 ) ניכר במיתה* חוסר ניגוד מהותי(ע״ע 
בלשנות׳ עכר 973 ) בין קוליים ואטומים, ובולט הניגוד בין 
מחונבכיס ( 2 2 ובד׳) ולא־מחתכבים (אל, 5 ובד׳}. אין בי^ת 
צרורו ודעיצורים, כלר — אחרי עיצור באה תמיד תנועה; 
אלא שמצדים עיצורים ארוכים "כפולים". 

הטעם בי׳ הוא מוסיקאלי (אקצנט של גובה־הטץ). 
בדיבור התקין (ר׳ להלן) מובחנות 4 רמות של גובה־חקול: 
גבוה, בינוני, גבוה־ניטראלי ונמוך. למשל: §^ 1 אל(בשב 3 ׳* 
אקצנט עולה), פירושה: ,אשר לנשמה׳; 3 ^ 1 אל (כש. 3 ״ו 
מוטעמת באקצנט יורד, גבוה-ניטראליאונמוך), פירושה: 
,אשר לעץ׳. 

מורפולוגיה ותחביר. שמוודעצם,כינוייםושמות־ 
המספר אינם נוטים. היחסים התחביריים הנוגעים לשמוח 
מובעים ב 3 דרכים אפשריות: 


א) ע״י מליות (פרטיקולות), בגון: 

1100 סס סבםס^סאל ,(ה)ססר(ים) של (ה)ילד(ה), או 
(ה)ילד(״ם)(ות)׳; 

ס! 01 0 מ 101 > 0 אל ,להגיד לילד; 

01110 ס 10 ם 10 > 0 אל ,לראות (את ה״) ילד , ; 

ב) ע״י סופית ([ 1 ] אל = המאפיינת שם־לוואי, כלר הקנה 
לו מעמדשם־תואר): 1 11303 (אל) 031 אל 0 ! 0 ,פרח( 11303 ) יפה , ; 

ג) ע״י סדר המלים: הנושא קודם לנשוא, אך יכול לחיות 
(בהיותו גם נושא־תוכן) מסומן ע״י המלית 3 * : ( 3 ^) 1 ־ 101 
סלסז,הציפור עפה׳. 

מלות-בשוא (המקבילות לפעלים ולשמות-תואר 
שלנו) נוטות לטי אספקט ולפי דרך(כעין אקטיוום־פאסיוום), 
אך לא לפי גוף חמן. למשל: הצורה 3110 ! היא צורח־נשוא 
להבעת מושג האכלה, והצירוף סלס ״ 10 מייחם ,אכל׳ 
כנשוא ל־״סז בלי סיסץ מספר חסן; לפיכך,הציפוד (הציס־ 
רים) אוכלת (ויח)/,הציפור אכלה׳, ,הציפרים אכלר, ,הציפור 
חאכל׳, ,הציפרים תאכלנה , — כלם מבוטאים ע״י הצירוף 
הזה. המלית הסופית סד מעניקה לסלת־נשוא מעמד־לוואי, 
1011 1311010 ; לפיכך מובניו של הצירוף הזה — ,הציפור 
האוכלת/ ,הציסרים האוכלות׳, ,הציפור שאכלה/ ,הציפרים 
שאכלו/ ,הציפור שתאכל/ .הצ״פרים שתאכלנה/ וגם ,הצי¬ 
פור (או הציפרים) הנאכלת (או הנאכלות), שנאכלה (או 
שנאכלו), שתאכל (או שתאכלנה)/ 

לחלקי־דיבר בלחי־נוטים מתוספות בי^ת פוסספוזיציות 
(אחרי השורש או הגזע) [הכתובות, בדרך־כלל, בנבדל משם- 
העצם], המציינות את היחסים התחביריים במשפט. פוסט- 
פחיציות כגון סס׳ 83 , ס, 6 , 3 אל, שס וכר ממלאות תפקיד 
הדומה לזה של סיומי-יחסות (ע״ע דקדוק, עם׳ 994 ) לשם 
הבעת מעמדי־תיאור שתים. 

קיימת מערכת של גזעים מורכבים (או גזורים) 
לפעלים ולשמות-תואר. למשל: ע״י צירוף הסיומת 1 אל־ לגזע 
של פועל אפשר להביע את זמן עבר; צירוף הסיומת 20 - 
לצורת האיספרסקטיווי (ע״ע דקמק, עט׳ 995 ) מציין את 
שלילת הפעולה; הסיומת סי- יוצרת את הסביל; צירוף 
הסופית 5101010 לצורת האימפרפקטיווי הופכת את הפועל 
לקאוזאטיווי (לביטוי הגרימה), כגון: 3 אל 0 ץ ,הלך/ - 3 אל 0 < 
נ 1 ' 1 ב 51011 ,לגרום לכך שמישהו ילד; ועוד כאלה. 

סדר המלים במשפט מאופיין בקריסת היסוד 
המצמצם(המגדיר, 617010305 ) 6 (*) ליסרד המצומצם(המוגדר, 
ו 1103100 זד 1 ש 1 ש 1 >). לכן:( 1 ) הלוואי קודם לשם־העצם המוגדר: 
1113113 אל 3 אל 3 ,אדום סרח , (= סרח אדום); 3 ׳! 39 אל 03831010 
,הזורם הנהר׳ (=־ הנהר הזורם). ( 2 ) הנושא הדקדוקי קודם 
לצורה הנשואית: 0 * 0 151 ,אבן נופלת/ ( 3 ) תואר-הפועל 
קודם לפועל או שם־תואר: 03831010 ג 1 אל 3 ץ 3113 ׳\! 3 אל,הבהר 
במהירות זורם , ; 3 ׳ 30 אל 03831010 ס אל 3 ץ 113 ,במהירות 
אשר־זודם הנהר׳; 038316 1 אל 3 ץ 113 13 ) 11303113 ,זרימה 
מהירה מאד׳. ( 4 ) המושא קודם לנשוא: 0110 ! (ס) 11303 
,לראות טרח׳ (מילולית ,סרח לראות׳). סדר המלים הטבעי 
במשפט "פעולה־יוצאת" הוא, איסוא, נושא—מושא—צורה 
נשואית: 

ב 1 !םז ס 0620011 83 סאלשס 

תופסים (ר׳ לעיל) עכברים (ר׳ לעיל) חתולים 

"ל ש ו ן מ ב ו ב ד ת". אחת התכונות המאפיינות את הלשון 
הי-ת היא מערכת מישורי־דיבור, הנקראת לפעמים "לשון 



97 


יפן, לשון ופתה, ססרומ 


98 


מנומסת״ ( 0 *! 6 אל): סדרה של קטגוריות מחייבות, הפועלות 
לאורך שני צירים עיקריים—האחד בפניה למישהו והשני 
במסירת דברים, רבד זה מבוצע ע״י סדרה של ברירה סיגנר 
נית, המוגדרת ע׳יי יחסו של הדובר לאיש שהוא פתה אליו. 
למשל: לגבי הפועל,כתב' קיימים מישורים סיגנוניים 
אחדים של צורה נימוסית — גתבמ 11 ! 15:3111 -^ ! 1 ־ 315.15111 ^ 0-1 , 
ג 1 ז 6 מ 3113 ! 3511,1 * 13501 ^ 0-1 , הבל לפי דרגת האנשים המכוב* 
דים או הזרים. צורנים המציינים את "רמת-הנימוס" הם 
בעלי אופי של פעלי־עזר המצטמדים אל בסיסי פעלי-היסוד. 

תכונה מיוחדת אחרת של הי׳־ת — ההבדל בדרכי-ההבעה 
בין הלשון שבפי ה ג ב ר י ם לבק זו שבפי הנשים. הבדלים 
אלה מקודם בתקופה קדומה, כשנתקבל בי׳ הכתב הסיני, 
ויחד עמו נקלטו בלשון הגברים, בעלי מגעי־חוץ, מלים 
סיביות. גם האופי המרוכז, הישר והגלוי יותר של המשפט 
הסיני נתקבל על הגברים. הנשים יושבות־הבית הוסיפו 
להשתמש יותר בתיבות־לשון מקוריות, ובשהתפתח כתב 
"קאנה" (ר׳ להלן) השתמשו ב״היראגאנה" כדי להימנע 
משימוש במלים סיניות. בין הלשון "הגברית" והלשון "הנ¬ 
שית* יש הבדלים הן באוצר-המלים, הן בהעדפת צורות 
מורפולוגיות מיוחדות; הדיבור הנשיי רך ועדיך יותר ורגשי 
יותר ע״י שימוש בפוסטפוזיציות ומלות־קריאה, והוא מנומס 
יותר ע״י שימוש בתחיליות ובביסוייים של "לשוך מכובדת" 
<ר׳ לעיל). לפנים היו הבדלים אלה "תקניים" לגברים ול¬ 
נשים? בזמן האחרון הם מיסשטשים בעקבות מתן שיווי- 
זכויות לאשה היאפאנית. 

אוצר־המלים של הי^־ת כולל, נוסף על מלים יאפא- 
ניות מקוריות (שהן — אחלי — ממוצא אלטאי [ר׳ לעיל]), 
שאילות רבות: מק 1 ךאנית-בינונית בתקופה קדומה ומסינית 
במאוחד יותר ? הסינית השפיעה במיוחד על העשרתה והת¬ 
פתחותה של הלשון הי-־ת. שאילות סיניות אלו הסתגלו 
למערכת ההגיה והתחביר היאפאניות והפכו לנכסי צאן- 
ברזל של הסלון היאפאני. הידושי־מלים יאפאניים רבים 
נגזרד מחידושי-מלים ומשדשים סיניים, ויש שחידושים 
יאסאניים אלה הושאלו חזרה לסינית. למשל: המלה הסינית 
1111112 ־ 110 — שמשמעותה בלשון הקלאסית ,שינוי שושלת׳ 
— נתקבלה בי׳, ובזמן המודרני היא משמשת (בהשפעת לשו¬ 
נות המערב) במשמעות "מהפכה"׳ ומשמעות יאפאנית זו 
נתקבלה בסינית המודרנית• דרישות המדע החדש והטכנו¬ 
לוגיה חביאו מאות ואלפי שאילות חדשות לאוצר־המלים 
היאפאני מן הסינית החדישה וכן מלשונות אירופיות שונות. 

הי־־ת מפולגת לניבים מרובים לפי דיפרנציאציה 
גאוגראפית־רגיונאלית. קיימים 3 דיאלקטים ראשיים: של 
סזרח-י׳, של מערג־י׳ ושל קיושו. לפנים שימש כלשה תקנית 
הניב של קלטו(דיאלקט מערבי) < מאז הרפורמה של מיג׳י 
והנהגת חעוו־חובד. כללי בתקופה החדשה מתהווית לשון 
תקנית וספרותית אחידה המבוססת על הניב של טוקיו 
(השייך לדיאלקט המזרחי)! תהליך זה הומרץ במידה רבה 
בהשפעתם של אמצעי-ד,תקשורת המודרניים. 

הכתב היאפאני מבוסס כולו על הכתב הסיני, עם התא¬ 
מות שונות לאפיה של הי-ת הכתב היאפאני, המכונה "קאנה" 
(= "שמות מושאלים") דיוא פונטי־הברתי: הסימנים הסי¬ 
ניים — שהם במקודם אידיאוגראמות—הפכו לציוני תנועות 
או צירופים של תנועה ועיצור. מן הכתב הסיני המושאל 
התפתחו שני טיפוסים של קאנה: א) ״היראגאנה״ — כתב 


; רצוף, המבוסס על כתב קורסידר של הפונוגראמים הסיניים 
ב) ״קאטאקאנה* — כתב מרובע, המבוסס על קיצורים או 
חלקים של פונוגראמים סיניים. בהיראגאנה השתמשו תחילה 
לכתיבת שירה, מכתבים פרטיים ויומנים ולמטרות חילוניות! 
ההא נחשב כ״כתב־נשים", כי הגברים היו כותבים סינית. 
קאטאקאנה היה תחילה כתב היאראטי־ מקתר, ששימש 
לרישום תיבות פונטיות בטכסטים דתיים של כיתות בודהיס¬ 
טיות מסויימות. שני טיפוסי הכתב קיימים עד ימינו: קאטא־ 
קאנה משמש לסימון מלים ממוצא זר ושמות זרים, ואילו 
בהיראגאנה, בצירוף אותיות סיניות, כותבים טכסטים יאפא־ 

ניים חדשים, 

אולם נוסף על קאנה משתמשים גם בסימנים אידיאו־ 
גראפיים, ממוצא סיני או מקוריים, דבר המגדיל את העיר־ 
2 סימנים x 100 בוביה בשטח הכתב. כיזם מצדים בשימוש כ 
אידיאוגראפיים. אע״ס שכל המלים היאפאניות ניתנות להי¬ 
כתב בקאנדי, מעדיפים להשתמש בסימנים האידיאוגראפיים 
לסימון שמות־עצם, כינדים, שמות־חואד, תארי-פועל ומלות- 
יחם, משום שהשימוש בסימנים אלה מוסיף לדיוק המשפט 

ולהבהרת משמעותו. 

במגמה לפשט את הכתב, החלו להעדיף את ההיראגאנה 
כשיטת-לימוד בבתה״ס היסודיים, ודק לאחר שהילדים סיגלו 
לעצמם שיסה זו מלמדים אותם גם את הקאטאקאנה. מצד 
שני נעשו נסיתות לצמצם את מספר הסימנים הסיגיים האי- 
דיאוגראפיים. ועדה ממשלתית דימליצה ב 1946 להגביל את 
הסימנים הסיניים עד ל 1,850 , ומהם יילמדו בבתה״ם היסר 
דיים 881 בלבד. נסיונות אלה נשאו פרי < אולם סילוק הסימ¬ 
נים הסיניים עשד להביא לכך, שהספרות מלפני 50 שגה, 
הכתובה בסימנים אלה, תהיה בלתי מובנת לדוד הצעיר. 
ב 50 השנים האחרונות — וביחוד אחרי מלה״ע 11 — נעשו 
גם נסיונות להכניס לשימוש את האלפבית הלאסיני לסימון 
הברות, אולם נסידנות אלה גרמו לשעדים ולשיבושים 
כאלה, שמידת הצלחתם עדיין מוטלת בספק רב. 

וע״ע כתב. 

1913 ,) 1 ( 1505 ) 3 . 1 ) 0 ) . 4 51£ > 51 ק 55 ( 1 . 4 ,<({[ ,־ 260110 .זו .£ ; 

0. 8. 54050111, 451 1115101 ; 1928 ,) 5 ) 1051 ) 0 ( / 0 05051155105 .׳ 

0 ; 1937 , 1 ( 1115 ( 1705155 .<} 0 ן-. 1 ( 4155 5 ) 01-055 ־ גז 11011 א -א . 

810011 — £ 11. 5?011 , 1945 , 1-11 ,) 1 ) 11111 ) 1 >[ 1 ד 5 \ 5 $0 1 יז* 1 זזי . 

1142116041161 , ^05(1/101011( 415 (0(10115115 5004(511(, 1 - 11 , 

1951 ; 1(1., 1956 , 1 . 550/1.1:55 ! 511/11155111011 10 ) 4 5 ), £15 51 ס ; 

5. 01511051 . 1 ) 1 >(־ £51%1 15 )(( 5 ( 155110 ^ 111 )(? , (. 68 ) 511£11414 ) 4 א - 

<0 1954 , 1-147 ,. 5 ( 11 ) 11011 ? ) 1 ( 1011155 ) 0 [ ,) 01 ס 6 ׳וו ס , 1954 ,<ר - 

1959 , 8. £611110, 4(15155 4. (0(1011 050111111015^, 1959 ; 

1505/1 ) 51 ^ 071 ^ 1/111 . 1051 ) 0 ) . 4 111 ^ 151555 ( 55 ( £511 , 111052061 •א (, 

1961*; 1. 1 ( 1 (ס 051£1515 •) 11 ) 0 )? ) 5 ) 1011 ) 0 ( ) 1 ( 7 , 511 ) 0014 א ( 

?(0(11( 0514 111( £051^550^(, 1967; 0. \ 641061 7/1 ,־ ( 

)0(101X5( 7051£1<0%(, 1967. 

אי. ק. - ר. 41 ס. 

ספרות. את תולדותיה של ספרות-י' (ס״י) — שבה 
נכללת גם ספרות בלשון הסינית שנכתבה בידי יאפאנים 
(ספרות ק א מ ב ו ן) — אפשר לחלק, לפי חלוקה היסטורית־ 
גאוגראפית, לתקופות המכונות ע״ש בירת-י׳ באותה תקופה, 
ומ 1868 ואילך — ע״ש תקופות שלטונם של הקיסרים שמאז 
ועד היום. הספרות של כל אחת מן התקופות הללו משמשת 
ביטוי לרקע חברתי ולאווירה תרבותית, שהם אפייניים לאו¬ 
תה תקופה. 

התקופה העתיקה (עד 784 ). במשך רובה של תקר 
פה זו היה מקומה של עיר-הבירד, במחוז יאמאסו, ובמיוחד 
בעיר נארה( 710 — 784 ). בתקופה זו הועלו על הפתב היצירות 



99 


יפן, ספרווז 


100 


הקלאסיות העיקריות של ס״י, מהן יצירות מתקופה קדומה, 
שעל מסיבות התהוותן לא ידוע לנו מאומה ושנמסרו בעל־ 
פה דורות רביע סתקופת־נארה ואילך התקיימו ספחת־ 
שבעל־פה וספרות־שבכתב בצוותא. מבחינת סוגיה ניתן 
להבחין בה ספרות אפית וספרות לירית 1 כמו־כן כבר היה 
קיים תיאסרון פרימיטיווי, שבו עדיין לא חלה הפרדה בין 
מחול, מוסיקה ודיקלום. 

״דברי הימים הקדומים״ (קוג׳יקי! 712 ) ו״כח׳ניקד. 

של י׳״ (ניהונגי או ניהון שוקי! 720 ) הם הספרים 
היאפאניים הראשונים שנשתמרו. נכללו בהם בעיקר יסודות 
אפיים (כגת מיתולוגיה, היסטוריה, אגדה וסיפורים), אך 
גם שירים ליריים. לעומת־זאת מכיל "קובץ רבבות העלים" 
(מ א נ י ו ש ו ן לערך 760 ) בעיקר שירים ליריים, מיצירותי¬ 
הם של משוררים שנודעו בשם, כגת קאקינומוטו־נו היטומא- 
רו, יאמאבה־נו אקאהיטו, ועוד. לס״י העתיקה שייכים גם 
תפילות טקסיות (נוריטו) ו״צווי־מלכות" (סב מיו), וכר. 
הספרות של תקופה זו נכתבה כולה בסימנים , סיניים (קאנ־ 
ג׳י), ולפרקים אף בסיגנון סיני. 

התקופה הקדם־ביניימית ( 785 — 1155 ). בתקר 
פה זו היתד, היאן־קיו(היא קיוטו) עיר־הבירה. חלק מסמים 
מספרות התקופה עדיין נכתב בסיגנת הסיני, אבל בינתיים 
כבר הומצאו 2 הטיפוסים של כתב־קאנה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 97/8 ), 
והספרות שכתב-היראגאנה משמש לה אמצעי-ביטוי שייכת 
לתקופה זו. בתקופה הנדונה קמה שורה של נ ש י ם סופרות, 
בעיקר גבירות־חצר משכילות, שבלטו בכשרונך. אפייניים 
ליצירות התקופה ההיא התפתחות החוש האסתטי, השאיפה 
ליופי, החן והנועם (אווארה), כביטוי לאפיה האריסטו־ 
קראטי והחצרני המובהק של ספרות זו ולחלקן הרב של 
נשים בקביעת צביונה, וכן להשפעתה של הבירה קיוטו, 
שהיתה מפורסמת ביפיה ובהדר-הטבע של סביבתה. ספרות 
התקופה כללה גם את הסוגים הספרותיים שנמסרו בע״ם, 
כגוץ זמר ואגדה, אבל יצירתה הראשית היא ספרות־שבכתב, 
שאישיותם ומקוריותם של יוצריה החלו להטביע עליה את 
חותמן. מבחינת המבנה מצויות בתקופה זו הצורות של 
שירה, סיפור, יומן ומסה, הבחינו בץ סוגים שתים של שירים, 
ובראשית התקופה נכתבו שירים רבים מטיפוס קאנג׳י 
(שירים בסינית)! אולם הזרם הספרותי הראשי היה מיוצג 
ע״י האנתולוגיות של שירים יאפאניים קצרים (ואקה), 
שנערכו בפקודת הקיסרים! בראשן — קוקין [אקאשו 
(או בקיצור: ק ו קי נ ש ו), אנתולוגיה שנערכה ע״י קי־נו 
צ ודא יו ק י ואחרים בפקודת הקיסר ךאיג 1 ( 897 — 930 ), 
קבצים אלה נועדו להחיות את השירה היאפאנית הלאומית, 
כמשקל־נגד לקאנג׳י. — בגלל טיבה של הלשון הי-ת, 
התבססה השירה על מניין ההברות, וסוגים שונים של 
השידה נבדלים זה מזה במספר ההברות הכלול בשיר. 
הצורה הראשית בשידה זו היתה ם א נ ק ה—שיר קצר מורכב 
משני בתים: בבית הראשון 3 שורות — 5 , 7 ו 5 הברות, 
ובבית השני 2 שורות — 7 הברות כל אחת! בסך־הכל 
31 הברות מספר השירים הארוכים (צ׳ 1 קה) באנתולוגיות 
אלו היה קטן. סיגנון השירים הוא אלגאנטי, וממחבריהם ידר 
עים— נוסף על העורד — אריהארה־נו נאריהירה, 
הסופרת או׳גו־נו קומאצ׳י ואחרים. אחרי ק וקינשו 
נערכו בפקודת הקיסרים כ 20 אנתולוגיות נוספות — 

גוסנשו, שואישו, גושואישו, קיניושו, ועוד. 

* 


בינתיים חלו שינויים בטיגנון הסיוטי ובתוכן השירים, וב¬ 
שירי קיניושו, למשל, ניכרת נטיה לשירה תיאורית ולציורי- 
טבע. 

בפרוזה נכתבו אגדות, סיפורית רומאנים־מן־ההווי ורד 
מאנים היסטוריים (ספרות מונוגאטארי), וכן יומנים 
וספרי־זכרונות באיסה מונוגאסארי מרובים גם 
השירית בטאקטורי מונוגאטארי בולט היסוד הסי¬ 
פורי. סוגים שונים של המונוגאטארי התמזגו, לפשל, ביצי¬ 
רתה של הסופרת מוראסאקי שיקיבו, גבירת־חצר 
אצילה—הרומאן גג ג׳ י מונוגאטארי(כנראה מראשית 
המאה ה 11 ). זהו'סיפור רב־ממדים שבמרכזו עומד הנסיך 
גנג׳י, דון חואן יאפאני! הרומאן מתאר את חיי האריסטו- 
קראטיה של תקופת היאן, מצייר בקווים דקים את טיפזסיו, 
מנתח תוך הבנה פסיכולוגית עמוקה את הנפשות הפועלות, 
ומהווה בכללותו יצירה גדולה׳ שיסודות אידיאליסטיים ורא- 
ליסטיים ממוזגים בה. 

נושאי המונוגאטארי היו מגוונים, והם פללו, בין השאר, 
אספי סיפורים קצרים, סיפורים היסטוריית אגדות־פלאים 
וכדומה. 

תיאורי חייהן של נשים מתקופת היאך באו לידי בימוי 
אינטימי ביומנים ובמסות. מאקורה נו סושי ("רשי¬ 
מות מתחת לכר") של הסופרת ם י ש ונא גון, בת־זמנה 
של הגברת מוראסאקי, מצטיינות בחריפות עסה של המח¬ 
ברת ובמקודיות הסתכלותה. ק א ג ר ו נו ניקי("יומן בן- 
חלוף"), פרי־עטה של "אשת קאנאיאה", מתאר תיאור ריאלי¬ 
סטי את הנישואין הלא-מאושרים של אשת־חצר. בתקופה 
שבה זילזלו הגברים בלשון עמם כאמצעי ספרותי וכתבו 
כל דבר בעל חשיבות בסינית (שתפקידה היה דומה לתפקיד 
הלאטינית באירופה של יה״ב), היו אלה הנשים שהרימו את 
קרנה של ספרות עמן. 

ימי-הביניים ( 1156 ^ 1603 )■ צביונה של ס״ינשתנה 
עם ירידת ערכה המדיני של חצר־הקיסר ועלייתו של המעמד 
הצבאי, שתפס את השלטון. לצידו של המשטר הפאודאלי- 
צבאי בחיי המדינה, שהצמיח ספרות של לוחמים, סרח הבוד¬ 
היזם בחיי הרוח, ונזירים בודהיסטיים היו מטובי יוצרי- 
הספרות בתקופה ההיא. הספרות הבודהיסטית שאפה לסמ¬ 
ליות, למיזוגם של יסודות השקט והשלווה עם סיגגון נמלץ 
ויחד עם זד, — צנוע. ספרות זו ספוגה יופי מטאפיסי מיוחד, 
ולעומתה מבליטה ספרות הלוחמים את היופי שבגבורה, 
בנאמנות ובכבוד, 

הצורות הספרותיות בתקופה זו הן שירה וסיפורת, יומנים 
ומסות, וכן ספרות תיאטרונית חדשה, שטיסוסיה העיקריים 
הם — נ ו (מחזה לירי) וקיוגן (פארסה) (ע״ע דרמה, עט׳ 
183 ). בשירה הוסיפו להופיע יצירות קאנג׳י(בסינית) במספר 
רב, אם־כי סוגי השירה העיקריים היו ו א ק ה (ד׳ לעיל) 
ורנגה (ר׳ להלן). באנתולוגיה שין קוקינשו, שנערכה 
בראשית התקופה, נמצאים שירים קצרים מסוגי ואקה בסיגנון 
אמנותי מורכב, שמצטיינים בפאר ציורי, מאת המשוררים 
פוג׳יווארה־נו שונזי, פוג׳יווארה־נן' איטאקה ואחרים. שיריו 
של הנזיר סאיגיו ( 1118 — 1190 ) הם מסוג אחר — המשורר 
מביא בהם לידי ביטוי את נסיונו שלו בחיים. מינאמוטדנו 
םאבטוימו ( 1192 — 1219 ) חיבר את שיריו בסיגנון מניו׳שו 
(ר׳ לעיל). סיגנוו מניושו הנאיווי וסיגנון שין קוקינשו 
האמגותי התמזגו בצורה האדמונית בסיגנון חדש. ניג׳ו 



101 


יפן, ספרות 


102 


י ושיט וטו ( 1320 — 1388 ) היה אמו הרבגד. (שרשרת 
של ואקה) והשפיע על תפוצתו של מיג פיוטי זה; אפנת 
רנגה חדרה אפילו לחיים החברתיים ודחקה את רגליה של 
שירת הוואקה. הרבגד. הופיעה תחילה בצורת "הרנגה הקצ¬ 
רה" שביתה הראשון והשני חיברו ע״י שני אנשים שונים, 
מתקופת קאמאקורה ואילך היתד. לטיפוס הנפוץ יותר 
״הרנגה הארובה׳/ שמספר בתיה הגיע ל 50 עד 100 והם 
חובת כולם מלכתחילה בבת־אחת. 

בספרות הפתזה חובת סיפורים היסטוריים וסיפורי־ 
אגדות, אך החשובים ביותר בסוג ספרותי זה היו "סיפורי 
המלחמה"; הטוב שבהם היה ה י ק ה מ ו נ ו ג א מ א ר י("מע¬ 
שיות היקה"). בתקופה זו הופיעו גם סיפותם קצתם היתעים 
בשם אוטוגיזושי, המבשתם כבר את ראשיתו של 
הסיפור המודרני. לסוג היומנים והמסות משתייכים — כמצר 
יעים ביותר — ה ו ג׳ ו ק י ("רשימות מן הבקתה") מאת 
קאמו־נו צ' 1 מי( 1154 — 1216 ) ו״צ ו ר ז ו ך ג ו ז ה" מאת קנקו 
( 1283 — 1350 ); יצירות אלו מייצגות את הטוב ביותר בספרות 
של הנזיתם הבודהיסטיים מימי־הביניים. חשיבות רבה יש 
גם ליצירות המוקדשות לפרשנות התורה הבודהיסטית. — 
המחזות היאפאניים הראשונים בעלי רמה אמבותית גבוהה 
הם הטכסט לדראמתעו בסיגגון קלאסי(י ו ג ן) ולמחזה מבדח 
(ק י ו ג ן) מן ההווי של אותם ימים. 

ימי-הביניים המאוחרים ( 1603 — 1867 )בהיסטו־ 

ריה ובספרות של י׳ הם תקופת השוגונים מבית־טוק וגאווה 
שישבו באדו (היא טוקיו). גם זו, כתקופה הקודמת, היתה 
תקופה פאודאלית מבחינת מבנה השלטון המדיני, אלא שה¬ 
כוח הכלכלי עבר מידי האצולה של בעלי־האחוזות ואנשי- 
צבא לידי העירונים העשירים. התרבות של התקופה צרחה 
מקרקע זו, וספרותה מכונה לפעמים בשם "ספרות האדם 
הפשוט". הבודהיזם התנוון, ותורת-המידות הנאו־קונפוציא- 
נית תפשה את המקום העיקרי בעיצוב אורח-החיים ובהגות 
על החיים. יחד עם זה הביא השלום הממושך במדינה להלך 
רוח של חיי תענוגות, ובעקבותיו — לפיתוח ספרות של 
בידוד גרידא. הסיגנונות הנפוצים היו: מ ו נ ו - נ ו א ו ו א ך ה 
(חן ועדינות), מורשת ספרות יה״ב; מאז וראו בורי 
("גבריות"), מורשת הספרות הקדומה; צומת שהשתלשלו 
מן חיוגן של יה״ב היו חביבות על בש 1 (ע״ע [כרד 
מילואים]) ועל חבריו, יחד עם זה התפתחו סיגנונות המבט¬ 
אים פיקחות וגנדרנות, פרי חיי החברה המצליחה בערים, 
והמעידים גם על התפתחותה של רגישות גדולה לגבי ערכים 
של יופי. 

בשירה היתד. נפוצה צורת ה ו ו א ק ה, שנציגיה החשובים 
הסקאמו־נו מאבוצ׳י( 1697 — 1769 ), קאגאווה קאגקי( 1768 — 
1843 ), ריאוקאן ( 1757 — 1831 ) ואחרים, אולם לפופולאריות 
מיוחדת זכו בקרב ההמונים שירי ״ה א י ק ו״ — שיר קצר, 
כעין מכתם, בעל 3 שורות: 5 , 7 , 5 הברות. נוסף על מא- 
טסואו באשו, שעלה על כולם בפירסומו, הצליחו ביותר ביצי¬ 
רות מסוג זה בוםוו ( 1715 — 1783 ) ואישה ( 1763 — 1828 ). 
מראשיתה של התקופה המודרנית נפוצו גם צורות-פיוט 
שעיקרן הומור וסאטירה, הספחת הסינית הוסיפה להיות 
פופולארית ביה״ב המאוחרים, ושירי קאנג׳י רבים נכתבו בי׳ 
בתקופה ההיא. 

הרומאנים של התקופה היו מטיפוסים שוני* החל 
מ ק א נ א ז ו ש י — סיפורים עממיים, ועד לסיסורים ראלי־ 


סטיים — אוקיויושי; גם מאלה וגם מאלה הופיעו 
יצירות ברמה ספרותית גבוהה. איבארה סאיקאקו ( 1642 — 
1693 ), שהחל את דרכו הספרותית כמשורר-האיקו, כתב רד 
מאנים טובים, המצטיינים בהסתכלות חדה בחיי האזרח 
הפשוט; מיצירותיו — "חייו של עגבך, "חמש נשים עוגבות", 
"המהמו הנצחי של י׳", ועוד. מאמצע התקופה ואילך הופיעו 
הרבה רומאנים מסוגים חדשים שונים; מחשובי מחבריהם: 
אואדה אקיגארי ( 1734 — 1809 ), סאנטו קיודן 
( 1761 — 1816 ), קיוקוטאי באקין (או טאקיזאווה בא- 
קין; 1767 — 1848 ), ג׳ יפנשה א יק ו ( 1766 — 1831 ) — 
ההומודיסטן הגדול, מחבר "רוכב-רגלי" (כלר: הרוכב על 
רגליו שלו עצמו). לפירסום מיוחד זכו החמאגים של א קי¬ 
נא די — "סיפוח הגשם והירח", ולן של באקין, הפודה 
שבכולם — "שמונת כלבי משפחת סאטומי". 

הסופר המפורסם ביותר בשטח הדראמה היה צ׳ י ק א מ א- 
צו מ ו ב ז א מ ו ן( 1653 — 1725 ), שכתב יצירות מהסוג הדרא- 
מתי ג׳ורורי — מחזה שעיקרו ציחף נגינת השאמיזן 
ותיאטחץ־הבובות; מיצירותיו החשובות — המחזות "הת¬ 
אבדות הנאהבים באמיג׳ימה", "חצח-הנשים בגיהינום- 
השמך, ועוד. אחריו הופיעו טאקדה איזומו ( 1688 — 1756 ) 
ואחחם, אבל כעבור זמן־מה חלה'ירידה בתיאטרון הג׳ורורי, 
והקאבוקי תפש את מקומו. סוג זה מיוצג ע״י המחזאים 
צורויה גאמבוקו( 1755 — 1829 ) ופוחקאווה מוקואמי( 1816 — 
1893 ). מחזהו של נאמבוקו "סיפורים מוזחם של יוטסויה" 
עוסק לכאורה בשדים ורוחות, אולם למעשה הוא תיאור 
ראליסטי מחיי האזרח הפשוט. 

בספרות ה״ביגיימית" תופשים מקום נכבד גם מסות ויומ¬ 
נים. דוגמה גאה לכך היא יצירתו בפרוזה של מאטסואו 
באשו — המכילה תיאורי־מסע יפים של גחל משוררי 
ההאיקו. ספרי־מסות ידועים, מפרי־עטם של מלומחם גאד 
קונפוציאגיים, הם: "שיחות בסונדאי" של מורו קיומו 
( 1658 — 1734 ) ו״ספר הירח והפרחים" של מאצודאירה רקואו. 

התקופה החדשה (מ 1868 ואילך). ספרותה המודח 
נית של י׳ ראשיתה ברסטוראציה של מיג׳י. בתקופת מיג׳י 
( 1868 — 1912 ), עם חדירתן של תרבויות אירופה ואמריקה, 
מופיעים בספרותה של י׳ יסודות חדשים שלא היו ידועים 
בה לחלוסץ לפני־כן. יש חאים בתופעה זו ססיה מספחתה 
המסרתית של י׳, כעי שהיתה קיימת מראשיתה ועד סוף 
"ימי־הביני׳ים". לאמיתדשל-דבר ביתן להכיר שגם בספרות 
החדישה מרובים היסודות שמן המסורת הקדומה, ומבחינה זו 
ניתנת הספחת המודרנית לחלוקה ל 3 זרמים: זדם שנוצר 
בהשפעתה המוחלטת של ספחת המערב; זרם הממשיך את 
המסורת היאפאגית הקחמה וספחתה העתיקה; זרם שנתגבש 
תוך מיזוג האדמוני של שבי הזרמים הקודמים. השנים שעד 
1887 היו תקופת ה ה שכלה, שבה ניצבו זו לעומת זו שתי 
התרבויות— זו של המערב וזו של י׳ המסרתית. בהשפעת 
המערב בתרה ספחת יפה, שכללה רומאביסימדיניים מקוריים 
ורומאנים מתורגמים משפות אירופיות; בתחום השירה שררה 
אותה חח בזרם שביטא את עצמו בשירים מסוג הסיגנון 
החדש ש י נ ט א י ש י — הבנויים מבתים של 8 , 10 , או 12 
שורות, בעלות 17 — 20 הברות בל אחת. ברוחה של המסורת 
הוסיפו להיכתב שירים מסוגי ואקה והאיקו, מחזות־ 
קאבוקי, ורומאבים כגון אלה של קאנאגאקי רוב ו ן, 
ואחרים. גם ביצירות אלו ניכרת השפעת התרבות המע- 



103 


יען, ספרות 


104 


רבית, אבל אופן הכתיבה ודרכי התיאור הם ברוח המסורת 
הישנה. כך, למשל, מתאר מבון בספח־ "סייו היזאקומגה" 
את פסעיו באדצות-נכד, אך למעשה אין זה אלא מעק המשכו 
של "מכב־רגלי" לג׳יפנשה איקו (ר׳ לעיל). סמוך ל 1885 
נתעוררה גישה ביקרתית בקרב אנשי הספרות החדישה בי׳. 
ספת של צובואוצ׳י שויו( 1859 — 1935 ) "עיקרו של הרומאן" 
( 1885 ) שם את הדגש על הצוח* בראליזם כדי להביא לידי 
רפורמה בספתת במה ספר זה הופיעו הממאנים הראליס־ 
סיים של פוטאבאטי שימי ( 1862 — 1909 )—שהושפע מן 
הספרות הדוסית אוזאקי קויו ( 1867 — 1903 ) ומאסאוקה 
שיקי ( 1867 — 1902 )< זה האחרון קבע, שהציוד לפי החיים 
חייב לשמש כעיקמן יסודי גם בשירי האיקו וסאגקה, וצו־ 
בואוצ׳י שויו אף ניסה להחדיר ראליזם למחזה ההיסטורי 
בתיאסחץ הלאפאגי. מתנגדיו של י זדם זה היו קודה מהאן 
( 1867 — 1947 ), שהממאנים שלו חדורים רומאנטיקה ואיך 
אלים, וקבוצה של סופרים שהתרכזו מסביב לעיתון ב ו נ ג א־ 
קוקאי (״עולם הספחת״ < נוסד ב 1893 ). ה&אבק בין 
ראליזם ורומאנטיקה אפייני לספרות של תקופת מיג׳י. הבי¬ 
קורת הספרותית היאפאנית באותה תקופה קיבלה לכאורה 
את הערבים האסתטיים של המערב כקנה־מידה. מ 1905 לערך 
ואילך היה הגאסוראליזם בעל ההשפעה המכרעת בספמת: 
הדבקות הנאמנה בעובדות, המאמצים לייצג את המציאות 
כמדשהיא, היו לערכים מקודשים. דעות כאלו בשטח הבי¬ 
קורת הספרותית הובעו ע״י שימאמורה הוגצו( 1868 — 1919 ), 
ובשטח היצירה הספרותית השתדלו להגשימן סאיאמה קא- 
טאי( 1871 — 1930 ), שימאזאקי טוסיז ( 1872 — 1943 ) ואחרים. 
אולם במקום תיאור המציאות החברתית ע״ס דוגמת הנאטו־ 
ראליזם הצרפתי, הירבו הסופרים היאפאניים להסתכל פנימה 
וכתבו ממאנים אוטוביוגראפיים. לאחר תקופה קצרה נתעו¬ 
ררה תנועה אגגמנאסוראליסטית. טאניזאקי ג׳ונאיצ׳ירו(נר 
1886 ) היה חסיד נלהב של הערצת היופי < נאצומה סוסקי 
( 1867 — 1916 ) הטיף ל״א־הומאניזם" מזרחי, ל״הליבה בתלם 
שמיימי והתנערות מעצמו", ובמגמה זו פיתח ביצירוחיו סיג־ 
נון מיוחד במינו! נאגאי קאפו ( 1879 — 1959 ) ,שפתח בגישה 
נאטוראליסטית־כמעם, סיים בפניה לפולחן־־הנאה אפיקודי. 

בשטח השירה זבו תחילה לפופולאמות רבה יצימת־ 

ט אנקה ממאנטיות של יוסאנו טקאן ( 1873 — 1935 ) ושל 
יוסאנו אקיק 1 ( 1878 — 1941 ), אך התלהבות זו שפכה לאחר 
זמן־מה, והראליזם — ברוחו של שיקי — חידש את שליטתו 
על הספרות תוך התקרבות לגאסוראליזם. 

אסכולת ש י נ ט א י ש י(ר׳ לעיל. עמ׳ 102 ) יצרה שירים 
שניכרת בהם השפעתו של הסימבוליזם הצרפתי! מן המשר 
דרים השייכים לזרם זה: סוסוקידה קיוקין ( 1877 — 1945 ), 
קאמבארה אריאקה ( 1876 — 1952 ), ואחמם. 

בסוף תקופת מיג׳י שקע הנאטוראליזם. אולם מח הז* 5 * 
קות באמת של המציאות נתקיימה, אפילו לאחר שקמו נטיות 
וזרמי־מחשבה חדשים. אפילו בסיגנון הספמתי שמר הבא- 
טוראלתם על כיבושיו < סיגנון הדיבור והשיחה היומיומיים 
היה לכלי־ביטוי כללי ומקובל בספמת וכך נשאר עד היום. 
מבחינה זו יש לראות את הנאטוראליזם בי׳ כרפורמה סס־ 
רוחית גדולה. 

בתקופת טאישו ( 1912 — 1926 ) היתה ספרות של הו־ 
פאגיזם ושל אידאליזם חדש לזרם השליט, בחלקו—בהשפ¬ 
עת יצימתיו של"טולסטוי (ע״ע). נציגיו המובהקים של זרם 


זה, שבטאונו היה העיתון הספמתי "שיראקאבה" ("הלי בנה 
הלבן"! נוסד 1910 ), הם מושאנוקוג׳י סאבאצו (נר 1885 ) 
ושינה נאוח־. (נר 1883 ). האידיאליזם של סופרים אלה מאופיין 
בהתרכזות* חשיבתם בטבע 'האדם ובמזם סלחני לחולשות 
אנושיות בניגוד לנסיות אלו קם ראליזס חדש, תוך נסיון 
לראות את המציאות על בסים של תודעה עצמית אנושית 
יצירות רבות במה זו נכתבו ע״י אקוטאגאווה ריונוסו^ה 
( 1892 — 1927 ), מחבר הסיפור "ראשו׳מוך ("ביער") שזכה 
לפירסום עולמי משהוסרס (ר׳ להלן, עט , 109 : קולנוע)! ע״י 
קיקוצ׳י-קאן ( 1888 — 1948 ), ואחמם. 

יותר מאוחר במקצת הופיעה ספרות הנאו־אימפרסיוניזם, 
המיוצגת ע״י יוקומיצו מאיצ׳י( 1897 — 1947 ) וע״י י ם ו נ ר י 
קוב ט ה (ע״ע), היאפאני הראשון שזכה בפדס-גובל לספמת 
(ב 1968 ). באותו זמן הופיעה לראשונה גם ספמת פמלסא- 
רית, בעלת מגסה סוציאליסטית, שהתייחסה באיבה גלויה 
לספמת הקודמת, "הבורגנית", הן מבחינת התוכן והן 
מבחינת הצורה! היא דוכאה בידי השלטונות. 

ספרות שמה (פער תקופת הקיסר המושל 19260 ) 

היא כיום כבר בת 40 שנה ויותר. והיא עשירה בזרמי־מחשבה 
שונים, ואף מנוגדים זה לזה, שהופיעו, התפתחו ונתגלגלו 
במסגרתה. הספרות הפרולטארית, ששותקד, בשנות ה 30 
ובימי מלה״ע 11 — הן מחמת הדיכוי המדיני. הן מחמת הלכי- 
הרוה ששלטו אז בציבור —, קמה לתתיה אחרי המלחמה 
והתפתחה בתנופה רבה. גם סופרים כמו נאגאי קאפו וסא- 
ניזאקי ג׳תאיצ׳ידו (ר׳ לעיל), שנדמו זמן־מה, חזרו ופירסמו 
ספרי-עטם! 

מספד מח 3 מ ממאנים קנו להם פירסום ניכר. יש להזכיר 
את מורו סאיסי (גר 1889 ), שהחל את דרכו הספרותית 
כמשורר, וביד עדינה ניתח אח האהבה ואת התשוקה, כגון 
ביצימתיו "אח ואחות", "נערת האפרסק", ועוד. פונאבאשי 
סיאיצ׳י (נר 1904 ) ("עצים ואבנים", "דיזקנה של הגברת 
יוקי", ועוד) ניסה למצוא את חוש-הי ופי היאפאני המסרתי 
בחיי זמננו! הוא כתב גם ממאנים היסטוריים. ביצימתיו 
של ניןד, פומיו (נר 1904 ) תופשים מקום נכבד חייה החוש¬ 
ניים של האשה, שבהם הוא מבקש למצוא את יסודות טבע־ 
האדם("הגיל המתועב"! "בתליקינות"). אישיקאווה טאצוזו 
(נר 1905 ) מתאר את ודי־החברה בכושר־חמדה עמוק 
לתנאי המציאות של זמננו בססמד "ההמוך, "קגי־סוף נעים 
ברוח", ואהמם. אינואה יאסושי הצליח בניתוח העמיק של 
רגשות אנושיים ("חומות קרח*), ובן בחר בגישה. חדשה 
לנושאים היסטודיים (במספר ממאנים וסיפורים). לחשיבות 
ניכרת זכו הסוסמם טאקאמי ג׳ון ואיטו סי(נר 1905 )! אולם 
מקום מיוחד בספרות הבתממלחפתית קנה לו ביצירותיו 
הרב־גוניות מישימה יוקיו (נר 1925 ) בזכות הממאנים 
"וידויה של מסכה", "מקדש ביתן־הזהב", ועוד. 

בשטח השירה מצטיינים בשימהם המקומיםבדורהאחמן 
טאקאמורה קוטאמ, מי 1 שי טאצוג׳י (נר 1900 ), נישיוואקי 
ג׳ונזאבומ (נר 1894 ). את המסורת של שירת ואקח, במחו 
של' מאראוקה שיקי (ר׳ לעיל). המשיך סאיטו מוקיצ׳י 
( 1882 — 1953 )! ואילו תוך נטיח חזקה לממאנטיקה כתבו 
משוררי הוואקה אישיקאווה טאקובוקו( 1885 — 1912 ) וקיסא- 
הארה האקושו ( 1885 — 1942 ). כמה מן המשורמם החדשים 
מוסיפים לפתח בהצלחה את הצורה השימת היאפאנית הספ¬ 
ציפית של ההאיקו. 



105 


יפן, םפרות, תיאטרון 


106 


ב 1967 יצאה לאור בי׳ "האנציקלופדיה הגדולה של 
הסה״י בת-זמננו" (בי׳-ח), ובה סקירה על יצירותיהם של 
441 פרוזאיקנים, 190 מחזאים ו 626 ליריקנים. 

בדורות האחרונים גיתרגסו יצירות הרבה מן הסה״י 
ללשונות המערב- אך השפעתה של ס״י על ספרויות אירופה 
ניכרת אד מעט. בץ יצירותיהם של משוררי צרפת, גרמניה 
ועוד, בעיקר מסוף המאה ה 19 וראשית המאה ה 20 , יש 
למצוא ביהוד חיקויים לשירים היאפאניים הקצרים (טאנקה 
חזאיקו). 

תרגומים לעברית מן הספרות הי-ת (דרך תרגומים מלשר 
נות מערביות שונות): ה א נ א מ ה ט א ם ק י, הגישה, תרגם 
א. רפפורס! נ. ק א ס ו, יפעה בת הירח, עברית ד. כושית; 
מבחר הסיפור היפאני (ערד ד. קין, תרגם ד. שחד), תשי״ז < 
יאסואו קאוואהארה, חרקירי, תרגם ד. ליאור (גו־ 
גול), 1959 < "מ ו ק ש י - ב נ ש י", סיפורים מימי קדם, תרגם 
ע. אולסבנגר, 1959 ! ש ן ה י י א ו ק א, אש בעמקים, תרגם 
ג. אריו־ך, 1959 ! "זמורת דבדבנים" אנתולוגיה"" 
תרגם א, עקביא, 1960 : "ש ק א", שידים יאפאניים, תרגם 
א. יעוז־קסט. 1960 3 ! א ס א, עולם הטללים, תרגם א. עקביא, 
תשכ״ג! "סיפורים יאפאניים בני זמננו", ערך 
א. מורים, 1963 ! "אורות מארץ השמש", לקט ותרגם 
אידיוקו (=יצחק פרץ], 1964 ! "שירי אהבה יאפא־ 
ניים״, תרגם א. עקביא, 1964 ! אינואה יאסושי, 
רובד,־ציד! סאקאגוצ׳י אנגו, האידיוטית, תרגם א. 
אמיר, 1%5 ! שירים וסיפורים בודדים נדפסו גם באנתולו־ 
גיות שונות, בקבצי-שירים וכן בעתונות. 

ד, קין, ממא י״מבהר הסיפור היפאני״, 14-9 , תשי״ז! 

.א ; 1899 ,* 70107 * 711 * 5 * 10/1 ) 0 ( 01 ? 5107 ' 1/1 1 ■ , $100 ^ . 0 .ז^י 
;* 1909 , 17 ) 701 * 711 0 * 1 /* 015 ס? 0 ( . 4 * 111 * 55/11 * 0 , 112 * 101 ? 

,מ 4 ץ 81 . 1 .ן ; 1914 , 1 ( 17 * 0 ? * 5 * 0 סקס( / 0 1 דז 50 * 711 , 1 ב 1 :>ע 0£ א 
■וחסקסן * 01 ,) 1 * 0004 ; 1929 , 1011 ) 10 /ס *■ 70110 * 711 * 7/1 

-* 1711701111 , 1101121 ( 5611 600112 8060521 ; 1929 . 7 ( 7611 * 711 * 11 * 5 
; 1939-59 , 11 ־ 1 ,* 701117 * 101 * 1 * 00 ) 0 [ ? 70707 ) 171 * €0711 10 11071 
. 0 ; 1948 ,*■ 70110 * 711 * 1 * 1071 ) 10 * €10551 10 110/1 * 111 ( 70 ) 171 ,. 14 
* 5 * 700 ) 0 [ 711 * 1 * 710 ! ,. 14 ; 1953 ,* 70107 * 711 * 1 * 671 ) 0 [ ,* 0 ** 8 
* 1 * 7071 ) 0 [ , 012222111 .ץ ; 1956 , ? 11711110102 171 * ,* 70107 * 711 
* 1/70107 ) 71 ,)ב 100$520 .? ; 55 19 , £70 - 1 ן 1 * $4 * 1/1 חיו * 70167 * 711 
,( 1 ,[ 0020 * 00 . 8 . 411 ] 5 * 01 ) 1012 ) 11 465 01111 ) 915 ) * 100015 ) 0 ( 
*!/* 0015 ) 0 [ ,( 5£ ) 14 ) 6 * 25 ) 14201101 .מ- 61 * 8 . 0 ; 1956 
,*/ 107101 ) 0 [ * 7111/70507 70 , 1516204 * 8 . 8 ; 1956 , 11 * 507 * 151 * 0 
; 1961 ,? 17 * 0 ? €0071 * 5 * 100 ) 0 [ , 1 * 6410 1-8 * 810511 .£ ; 1961 

* 5 * 700 ) 0 ( [ס (/ $00 0£010 *? * 7/1 ,*) 1 ' 3 ׳ 5 \ 6 ״ד - 35 מ׳ 1 ז 80 . 0 
70107 * 711 * 5/1 ; 6711 ) 0 [ * 1 ( 7 , 6 * 25 ) 0101 ) 143 . 1 ? ; 1964 ,* 75 * 11 
. 1964 ,([ 1 * 4 * £1051 .ע .זוג • 14152 ] )|*#ו . 4 ח* 01 ) 12 *) 1 .ז * 01 ) 

0 . ה. 

תיאטרון. סוגים שונים של אמנות תיאטרונית מסרתית 
נתקיימו בעולם התיאטרון היאפאני עד היום, למרות מחוקם 
הגמור מן ההווי היאפאני המודרני, והם: נ ו( 6 א); תיאטרון- 
הבובות בונראקו ( 1 ״ 31 ז 1 ובן 8 )! קאבוקי (" 111 ל £3 ). 
הסוגים הללו נתגבשו זה בצירו של זה, כמוצרים אמנותיים 
של מעמדות חברתיים שתים. 

ראשיתו של התיאטרון היאפאני במחולות דתיים־למחצה 
ועממיים, שנערכו בליווי מוסיקה ושירה מקהלתית בתקופת 
היאן (סוף המאה ה 8 —המאה ה 12 ) נתפתח מהם, בהשפעת 
האמנות הסינית, סוג מעידן של מחול חצרני טקסי, שנשתמר 
בצורת מחול ב ו ג א ק ו, המבוצע בהזדמנויות מיוחדות בחצר 
הקיסרית ובמקדשים מסויימים. 

(א) נ 1 ("אמנות, שלמות באמנות") הוא יצירה של תרבות 
אצולת הלוחמים, מתקופת מלחמות־האזרחים ואילך, והוא 
מבטא את אורח־החיים והנימוסים המוצתים של הסאמוראים 



חצגה בחי אטרח ־נ ג 
(כרעות מגדירות יאםאז בי<מרא?) 


ושל עולם ערכיהם הקשוח. מסתבר, שתיאטרון־נו נוצר 
במאה ה 14 מתוך עידון והצרנה של הצגות כפריות מסוג 
שנקרא סארוגאקו. ב 1379 אסף השוגון אשיקאגה יושימיצו 
את הדקדן־השחקן קאן־אמי לחצרו, והלה הציג במקדש 
באימאגומאנו את סארוגאקו־נו. קאן־אמי קבע כללים למת¬ 
כונת המחזה, לתנועות ולהבעות של הרקדנים־השחקנים, וכן 
לחלקם של המוסיקה, של השירה ושל המחול. בנו, זה-אמי, 
שחקן, במאי ומחזאי, הביא את אמנות־נו לשיא השלמות 
ותיארה בחיבורו "קאדנשד, שעל תקנותיו שמרו בהקפדה 
כל ממשיכי נו. במרוצת הזמן חדלה אמנות זו, כאמנות העי¬ 
לית האריסטוקרטית, להיות מובנה לעם כולו, ובמאה ה 17 
אף נאסר לערוך הצגות נו (פרט למקרים מיוחדים) לפני 
צופים שאינם ממעמד האצילים. הדבר הביא להתאבנותו של 
תיאסרון־נו, והוא התחדש רק במאה ה 20 . בנו מוצגות פואמות 
בצורת דדשיח, בליור מקהלה ותזמורת. הדו־שיח מתנהל 
בין שחקן ראשי לבין שחקן משני, ומלבדם מופיעים על 
חבמח שחקנים אחרים (לא יותר מ 10 )! המקהלה מורכבת מ 8 
עד 10 זמרים ומתזמורת שבה משתתפים חליל, שני תופונים 
ותוף. הצגת נו מושלמת מורכבת מ 5 מחזות מסוגים שונים, 
שנושאיהם: עלילות גיבורים ואבירים מימי-קדם! מחזות 
אהבה, שבהם ניתן לאשה תפקיד ראשי! מחזות אימה, שבהם 
תפקיד ראשי לשד, לשטן או למפלצת. עלילות הנו מטיפות 
לערכים המסרתיים של י': אהבת הורים, יראת האלים, 
נאמנות עד למסירת־הנפש, גבורה לוחמת וכר. — בתקופה 
מאוחרת יותר הונהג להכניס בהפסקה שבין 2 חלקי הצגת נו 
(בדרך־כלל בין המחזה השלישי לרביעי) מחזה קומי מן 
הסוג קיוגן, שהוא מעיו סאטירה על הסאמודאים ונימוסיהם, 
ובו ניתז למעמד הבורגני — ברשות האצולה השלטת — 
ללגלג על אורח-חייהם של "הלוחמים" הגאוותנים. 

הבמה של תיאטרון־נו בנדה על משטח של מרובע, שצלעו 
6 מ׳, והיא גבוהה ב 1 מ׳ מעל אולם־הצופים! מימין מקום 
למקהלה ובצד האחורי של ר,במה מקום התזמורת. לבמה 
מובילה כניסה קטנה מעומק הבמה בצד ימין וכניסה רא¬ 
שית מחדר־ההלבשה של השחקנים ("חדד־הראי"), המכוסה 
במסד על עמוד עץ־במבוק. את "חדר־הראי" מקשר עם הבמה 
גשר עם גזוזטרה < את הבמה וחדר־ההלבשה מכסה גג. הבמה 
נפרדת מאולם־הצופים ברצועת חול, שממנה בולטים 3 עצי- 
אוח. במות תיאסרון־נו הוקמו בעבר בחצרות מתחת כיפת- 

השמים! גם היום שומרים על הארכיטקטורה המסרתית, אולם 

/■ ▼ 



107 


יפן, תיאטרון 


108 


מקימים אותן באולמות סגורים. שצורתם מלבן ל 800 — 850 
מקומוודישיבה. התפאורות הן קבועות, מסוגננות וסמליות! 
הן מוכנסות ומוצאות בזמן ההצגה. תפקיד קבוע ומוסכם 
נועד לאביזרים למעיה ם: המניפה, למשל, מתארת — בהת¬ 
אם לתנועה ולהבעה מוסכמות של השחקן— חרב. מגן, כלי 
וכיר׳ב. מוסכמת גם בחירת הצבעים וגזרת הלבוש, המציינים 
את הטיפוס של הדמות את גילה ואת השתייכותה המעמדית 
השחקן הראשי ומלוויו, וכן דמויות הנשים והשדים, משחקים 
במסכות־עץ למעיהן: מסכה לזקן, למבוגר, לאשה, ליצורים 
על־אנושיים; אחדות מן המסכות הן עתיקות־ימין, והן יצירות 
אמנותיות מובהקות (ר׳ להלן, עמ׳ 113 : תמ ׳ ). את משחקם 
של השחקנים מציינים תכליתיות התנועה, הבעה סמלית 
ומבט התקוע במרחקים. השחקן מבצע הבעות מסקות(רעידה 
קלה של כףיחיד פירושה — עלים נושרים, סתיו, הרמת 
כפות־הידיים וכיסוי העיניים בהן — בכי. וכיו״ב) ומופשטות 
(בעלות אופי ריקודי)! היקדן מתקדם בלי להרים את כפות־ 
רגליו. — בנו משחקים גברים בלבד (גם בתפקידי הנשים). 
הכשרת השחקן היא קפדנית וחמורה! היא מתחילה בגיל 7 , 
ורק בגיל 30 — 35 הוא מגיע לשלמות רובם של שחקני-נו 
הם בגי משפחות מסויימוח, שכל אחת מהן פיתחה שיטה 
משלה, שאותה היא מעבידה לצאצאיה מדור לדור. תודות 
למסורת העתיקה שלהם, לאורח-חייהם האסקטי ולאופי העי¬ 
לאי של אמנותם רכשו שחקני-נו מעמד חברתי גבוה ביותר. 

השכבות העממיות והבורגנות שהורחקו בשעתו מאמנות 
הנ 1 , יצרו להן סוגים של אמנות תיאטרונית משלהן: את 
תיאטרון־הבובות ואת הקאבוקי. 

(ב) לפי גירסה אחת, קשורה ראשיתו של תיאטרון־־ 

ה בובות בקוגתיו־שי — ציידים נוודים, שהיו עוברים 
מכפר לכפר, נושאים עמם ארגז־בובות ומציגים את הבובות 
בחצרות המקדשים. בובות מסוג מסויים שימשו, כנראה, כבר 
לפני 1,000 שנים בטקסי שינטו, לפולחן ולהבעה דראמתית. 
יש סברה ששימשו גם בטקסים בודהיסטיים, ולהצגותיהן 
נתלוו לאחר־מכן גם שירים ודרשות בסוף המאה ה 15 הוצגו 
בובות במחזות נו ובסארסות קיוגן. אולם מן המאה ה 16 
ואילך התפתח תיאטרון־הבובות לצורתו העממית כאמנות- 



ח*נה נתיאםרח־קאסהי 
(נושות שגרידות יאסאו ני׳ 6 רא 5 ) 


איכרים, שפרחה במיוחד באי אוואג׳י (שבים הפנימי), 
'וכן החלו הגישות בערים להציג בובות, בליווי שירה, לבידור 
לקוחותיהן; עי״כ בטל אפיין הדתי והטקסי של ההצגות. 
מסוף המאה ה 16 ואילך נתחברו טכסטים למחזות־בובות, 
בשם ג׳ורורי(ר׳ לעיל, עם׳ 102 }! הטכסט — סיפור-המעשה — 
נקרא בשעת ההצגה ע״י קריין בליווי מוסיקאלי(בשאמיזן). 
תוכן הג׳ורורי נלקח תחילה ממחזות נו! בתקופה מאוחרת 
יותר היה תכנם בעיקר בלדות־אהבה או דו-שיח ברצ׳יטאטיוו. 
מחזאי-ג׳ורורי מפורסם היה צ׳יקאמאצו מונזאמון ( 1653 — 
1725 ). באמצע הסאה ה 19 חודש תיאטרון־הבובות בידי 
נאמורה — המכונה בונראקו — מאוואג׳י, שיסד תיאטרון 
כזה באוסאקה וקרא לו בונראקו־צו ("מקום הבידור הספרו¬ 
תי"), ומאז נערכות הצגות בונראקו בערים על במה 
אמיתית הבובות, שגבהן כ% של קומת־איש, מונעות בידי 
אמבים לבושים שחורים, העושים מלאכתם לעיני הקהל! 
זמרי הג׳ורורי ונגני השאמיזן יושבים מחוץ לבמה בתוך 
אולם־הצופים. דמויותיהן של הבובות ולבושיהן נקבעים 
בהתאם למסורת מוסכמת 

(ג) בצידו של תיאטרון־הבובוח התפתח בקרב השכבות 
הנמוכות של האוכלוסיה ה ק א ב ו ק י, שהיה תחילה בידור 
גס להמונים והתפתח בהדרגה לתיאטרון של דראמה רבת 
תוספות ליתות ואפיות׳ המושתת בפי מקהלה או בפי השחק¬ 
נים בליוד ריקודים, תחילה היו מחזות הקאבוקי גודשים 
זימה, ולשחקניות ולנערים ששיחקו במחזות אלה יצא שם 
של זנות ומשכב־זכור, עד שבאמצע המאה ה 17 הוטל איסור 
על תיאטתן זה. בסופה של אותה סאה נתחדש הקאבדקי 
כסוג-אמנות רציני, שמכאן ואילך נתחבב ביותר על העירו־ 
נים. נושאי המחזות הם עפ״ר היסטוריים או חברתיים > שיטת 
המשחק, התנועות, ההבעה, הלבוש, הליווי המוסיקאלי והרי¬ 
קוד — לכל אלה צותת מוסכמות ומשמעות סמלית. השירים 
הם עפ״ד באלאדות מסוג ג׳ורורי, בדומה לשירה שבתיאטרון- 
ד,בובות.אפייניים לקאבוקי תמוגות־ראווד״מספר רב של שחק¬ 
נים ואפקטים מרשימים המושגים באמצעות טכניקה במתית 
מפותחת. אע״ם ששיירי טכניקות עתיקות נשתמרו בקאבוקי 
עד היום, הרי הוא מלא חיות יותר ועממי יותר מאשר הנו 
והבונראקו, והוא עדיין הצורה הפופולארית ביותר של התי¬ 
אטרון בי׳. 

מראשית תקופת מיג׳י ( 1868 ) ואילך חדרו השפעות 
אירופיות לתיאטרון היאפאגי. הם חוללו שינויים בתיאטרץ 
הקאבוקי, ע״י דחיית העלילות הרומאנטיות וד,דמיוניות של 
המחזות הקלאסיים מפני גישה עניינית וראליסטית יותר 
לנושאים ההיסטוריים. אח״ב הוחל בהצגת מחזות, שדמויו¬ 
תיהם נלקחו מקרב העם במקום הלוחמים והאצילים של 
הדראמה הקלאסית. בסוף המאה ה 19 קמה תנועת שימפה, 
האסכולה החדשה שקידמה את המודרביזאציה של התי¬ 
אטרון היאפאני, וב 1907 קמה תנועת שינגקי ("הדראמה 
החדשה"), שניתקה את עצמה לגמרי מן הקאבוקי הקלאסי 
והתרה לקראת תיאטרון ברוח המערב האירופי. התקדמותה 
של תנועה זו—שאפשר לכנותה גם בשם התיאטרון הזעיר — 
נתקלה בקשיים, ואף פעם לא זכתה בפופולאריות רבה, אם 
כי בסופו של דבר השיגה רמה ניכרת ותפסה מקום לצד 
הקאבוקי, המוסיף לשלוט בתיאטרון היאפאבי. 

פופולאריות גדולה הרבה יותר רכשו לעצמם מיני האופ¬ 
רטה והרוויו, שהתפתחו בתקופת טאישו ( 1912 — 1926 ), 



109 


יפן, תיאטרון, קולנוע, מוסיקה 


110 



סצנח מסרט על פר׳טת קגאה וטאכק נ?רב סאמוראים 


והבידור האידופי-אמריקני הקל של ימינו: קומדיות מוסי¬ 
קאליות, מחזות-בדיחה, הצגות קאבארט וסטריפ-מיז וצורות 
אחדות של בידור תיאטרוני, שערכן האמנותי מועט, אלא 
שהן משעשעות מאד חופות באהדת הקהל הרחב במידה 
שאף הקאבוקי לא הצליח לעשות כן. 

16 , 1 ) 11 ( 11 * 86 . 4 , ; 1930 ,־ 67 * 463 >' 7 ,• 561 * 01 . 0 

, 116 76 , 1 ) 86 . 19 ; 1937 , 011411 ק 4 ך / 76 ) ) 4 ^ 1 ( 011 ) 66 ) 7764 
, 11016 )*. .? ;* 1957 {ס 1 ץ 114 4/6 6 * 7 ,ץ־!*•״■ ; 1944 

,£מט־ 877 /מ £1 ־ £6 \[ ,) 8011116 . 11 ; 1957 , 411 ( 1/101 >ן 6 ־ 7 ) 7764 76 
- £6 . 1141111 ) 0 ; 14671 < %01 0 ( 1 סמ 0 ,) £6 גנ 561 -ז 6 י 761 ו\ .? ; 1959 
- 776 1 )()<) 4 ? 776 ,)) 500 . 0 . 41 ; 1960 1 מו 146 ) £6 

; 1966 / 0 )■ 411 ) 111 )) 11 * 117 ^ 7 776 ,. 16 ; 1960 ,./ /ס 66 ) 4 

,)!סחז* .ם .? ;* 1968 , 70511163 . 011 — 7010 . 7 

7 1x411(! 01 }., 1969 . 


י. יא. 

קולנוע. אחרי מלה״ע 11 עלה הקולנוע היאפאני — 
המתבסס על תעשיית־סרטים הגדולה והענפה ביותר באסיה — 

לרמה אמנותית, שזי¬ 
כתה אותו בהכרה בין- 
לאומית. חלוץ הסרט 
היאפאני האמנותי 
היה אקירה קו- 
רום א ווה, שסרטיו 
(״ראשומוך [ 1950 ], 

"שבעת הסאמוראים" 

[ 1953 ], ועוד) בשנות 
ה 50 הוציאו שם ל¬ 
סרט היאסאני גם במ¬ 
ערב. בעקבותיו יצאו 
במאי־סרטים יאפא- 
ניים אחרים, שפיתחו 
הן את הסרט ההיס¬ 
טורי הן את סרט 
ההוד המודרני. הקול¬ 
נוע היאפאני מצטיין בעצמת ההגעה של יצריים אנושיים 
וסבל אנושי ובראליזם קיצון, המגיע לעיתים לנאטוראליזם 
אמרי. 



כוננת הקולנוע טריקו אוקאדה נפרט 
טז החווי הם 1 דרני 


; 1959 ,( 11111 ) 1 ) ( 4/141 [ 776 , 01116 ) 81 .ם - 500 ) 41040 ״ 1 ן 
. 1958-1968 ,םנ־ 1 , 11 ( 11 ( 1 ) 1 )( 41 ק 4 / ,(. 668 ) 81101 0 גל] 3 (! 00 

מוסיקה יאפאניח (מ״י). שרידים של מ״י מקורית 
(שקדמה להשפעה הסינית [ר׳ להלן]) מצדים בלימורגיה 
השינטואיח. כאן נעה הנגינה, הכרוכה בפולחנות שאמאניים 
קדומים, בסיגנון פארלאנדל מהיר בקרשל-טונים אחיד, ועו¬ 
ברת בהדרגה לקרשל-טונים גבוה — וכל זה בזמרת־אוביסונו 
של קולות כהנים, בעלת גון מגי מובהק. 


מיפנה בהתפתחות המה״י חל עם חדירת הבודהיזם וקלי¬ 
טת יסודות-תרבות, ובכללם המוסיקה הסינית, מיבשת אסיה 
(החל במאה ה 6 ). תחילה קיבלה י׳ בתחום המוסיקה את 
המורשת הסינית במלואה, אולם במשך חדורות נתפתח בה 
ניגוד גמור לתורת המוסיקה הסינית, לאסתטיקה של הצלי¬ 
לים. לעולם הצורות ולהרגשת הטונאליות ישלה. בליטורגיה 
הבודהיסטית-היאפאנית של שומיו, שנתפתחה בתקופת 
נארה, ניכרים בסיגנון־הזמרה כמה קודם מקבילים לנוסחי 
טעמי-המקרא, לזמר המקהלתי הגרגוריאני או הביזנטי. 
מיניסטריון־למוסיקה בחצר הקיסרות עסק בשילוב סיגנונו׳ת־ 
המוסיקה הזרים למיניהם (סיניים, הודיים, קוראניים מאנצ׳ו־ 
דיים) במה״י. במאה ה 9 סווגה המוסיקה החצרנית ל 2 קבוצות 
גדולות: מוסיקת ״הימין״ — שהשראתד. באד. מקוראה ומאג־ 
צ׳וריה, ומוסיקת ״השמאל״ — המושפעת מסין ומהודו. שתי 
מערכות של כלי־נגינה הגיעו לדרגת־התפתחות גבוהה, תוך 
הקפדה רבה על הניגוד שביניהן: (א) הגונגים־של-נחושת, 
הקיתרוסים והנבלים הדרומיים, ההודו־סיניים, ו(ב) החלילים, 
עוגבי־הפה והמשח־קיות הצפוניים, הכלנגולו־סיביריים. 

לשיאה הגיעה תרבות־המוסיקה של יה״ב בי׳ במוסיקת- 
החצר — בנגינת תזמורות הגאגאקו ובריקודים התזמרחיים 
בוגאקו. עם נגני-ההצר נמנו דרטואוזים מבני הארצות 
השכנות, בהדרכת מומחים סיניים, הללו פיתחו את הקדום 
בסיגגונות־התזמודת היאפאניים הידועים לגו, ואף הנהיגו את 
התיור המוסיקאלי הקדום ביותר בצורת פארטיסורות לנגנים 
ואמרים■ משרות נגני-החצר עברו בירושה, ואקדמיה מיוחדת 
למוסיקה בארמון־הקיסר שמרה על רציפותה של מסורת- 
האמנות המפותחת; שמיעת המוסיקה הזאת היתה זכותם 
הבלעדית של בני משפחת הקיסר! רק לאחר תבוסתה של י׳ 
ב 1945 נפתחו לראשונה שערי הארמון בפני קהל־מאזינים. 
באורח מפליא מצדים באותה מוסיקה תזמרתית, בת 1,000 
שנה ומעלה, גיבובי-תצלילים ח־יסוגאנסות נועזים מאד, המת¬ 
קרבים ביותר, מבחינת הרושם הצלילי, למוסיקה הדודקא- 
פונית או האלקטרונית של ימינו. 

בתקופת המשטר הסאמוראי בי׳(המאות ה 13 — 18 ) נתפתח 
ענף־מוסיקה שהיה ברול ב ת י א ם ר ו ן(ר׳ לעיל, עם׳ 105 ). 
במחזות־נו הליוד המוסיקאלי מסוגנן ביותר! הזימרה מחו¬ 
לקת ל 9 טיפוסים קבועים, ומבוצעת ברצ׳יטאטיוו דראמתי, 
הרשום בכתב־נומות (טעמי־נגינה) מיוחד, תוך עיצוב-קול 
מלאכותי, ובשפע של ואריאנטות, עיטורים וגליסאנדו. צורות 
נוספות, שנתפתחו לאחר־פכן בדרך עצמאית, הן נאגא- 
אוטא—דמויית הקאנטאטה, והא-אוטד. — דמרית האריה.— 
אף מחזות תיאטרון ה ק א ב ו ק י מלווים מוסיקה, המבוצעת 
ע״י תזמורת קטנה, המורכבת משלישיה של חליל (שאקו־ 
האצ׳י), שאמיזן (מעין גיטרה) וקתרום (קומו). זה האחרון 
הוא גם הכלי , המובהק של המה״י האמנוחית החדשה! 
בנגינת-יחיד מעדיפים נגני הקוטו את צורות הוואריאציות 
הנקראות דאן־מונו. 

כיסוד ט 1 נאלי של המה״י משמש סולם פנטאטוני, הכולל 
חצאי-טוגים ( 1 ית- 10 )- £3-13-51 - 1 וח, עם היסוכיהם) והשונה בתכ¬ 
לית מן הסנטאטוניקה הסינית, שאין בה חצאי-טוגים. כלי־ 
הנגינה שונים לפי המעמדות: הקוטו משמש בחוגי המשכי¬ 
לים, השאמיזן משמש לנגינת הגישות (תמ׳: ע״ע גישה) 
ונגני-הרחוב* חליל־הרועים — לנגינת-הקבצנים. 

בי׳ המודרנית (מ 1868 ואילך) התפתחה במוסיקה נטיה 




111 


ימן, מוסיקה, אמנות 


112 


חזקה לסיגנון המערבי! וכן נוסדו אקדמיות, תזמורות 
ומקהלות־אוראטוריות למוסיקה מערבית. בין המלחינים 
בימינו רארים לציון י. מאצודאירה (נר 1907 ) ום. מורואי 
(נר 1930 ). 

> 1 /' 011114 ק 0 [ , 11111 ;:!:*£ . 33 ; 1936 , 15 * 3/0 071717 ^ 0 [ , £3 גח 1 ו 8 .א 

4014 * 4 ^( €01 7717111 ? 7 45 < ז 6 נ*סו 1 נ 1 :>$- 011 תג £5 .£ ; 1952 ,^מ*ו/ 3 

,. 113 ; 1953 ,( 39 .]■! 0113 , 311181€ ) 331 4140 €01471 4717 ( 0 ? 0 [ ( 0 

, [ 5115 נ 1 ן 51 ג£) 115 ! 11511 מז 13 15 : , 01 י< 0 מ£) 7 !* 0 < 01 ? 0 ן 147 ן> 44414 ח 70 

-* 3/1 01111 ; 1441411 014717 ק 0 [ , 3131111 ; 1959 ,( 601-614 , 11 

- 3/0 / 0 071 )/ 7 745 . 01410 ^ 7/0 ,. 1 * 1 ; 1959 , 1411174474171411 14701 

< 7711771 {- 041 // ,נ*םב 11 ס 13 -ץ 8515 סז 0 .? ; 1963 , 15 * 3/15 1 ) 14111 
. 1960 ,( 60-69 , 1 , 3111515 0£ . 11151 5110311 ? 7115 ) ./ ■ 3/1 1117 

א. ג.־ק. 

אמנות.—ציור ופיסול. התקוסה הפרימי־ 

ט י ו ו י ת (עד 552 ). דוגמות אחדות של צ י ו ר יאפאני קדם- 
היסטורי מצויות על־גבי כלי־חומר של התקופה הנאוליתית 
ובציורי-קיר בקברים עתיקים. על כלי הומר וברונזה מן 
המאות 3 — 6 לםה״נ מצויים רישומים של בע״דז, בתים, רקד¬ 
נים ומראות-ציד. ציורים אלה מבוססים על קווים גסים, 
המשותפים לציורים פרימיטיוויים בכל רחבי העולם ? אולם 
הם מצטיינים בפשטות הבעתם הכנה והישירה. עבודות 
הפיסול המוקדמות ביותר שנתגלו בי׳ הן דמויות אנתרו־ 
פומורפיות, ששימושן היה כשל פסלוני-פריון מתקופות קדר 
מות שנתגלו באיזורי־עולם אחרים. כמרכן קדמה לתקופה 
ההיסטורית אפנות ״הניוה״ ( 3 * 113111 ) — פסלוני טרקומה 
(ע״ע) חלולים, דמויי-גליל, שהוצבו מסביב לתלי־הקברים של 
בני המעמד השליש ועל-גביהם. בין דמויות ה״האניווה" — 
לוחמים עוטי שרית וקסדה ומזויינים בסכינים ובתרבות, 
רקדנים בתנוחת ריקוד, נשים מקושטות בעדיים, בעלי-חיים 
שונים, ודוגמות מיניאטוריות של בתים וסירות. 

מסורת האמנותהיאפאנית, בעלת הכרה עצמית 
והתפתחות תרבותית־־היסטורית רציפה, ראשיתה באמצע 
המאה ה 6 , עם קבלת הבודהיזם והתרבות הסינית. את תולדד 
תיה של אמנות זו ניתן לסלק לתקופה הקדומה (המאות ה 6 — 
12 ), התיכונה (המאות ה 13 — 17 ), המאוחרת (המאה ה 17 — 
1868 ) ובת־זמננו (מ 1868 ואילך). התקופות הללו מתחלקות 
לתקופות־משנה, הקרויות לפי שם בירתה של י׳ בזמנים 
השונים או לפי שמותיהן של שושלות-השליטים בזמנים ההם. 

תקופת-אסוקה ( 552 — 645 ). עם קבלת הבודהיזם 
והתרבות הסינית נבנו לצרכי הדת החדשה מקדשים רבים, 
והציוד והפיסול שימשו בעיקר לעיטור פניס-המקדשים. בין 
הנזירים הרבים שהגיעו לי׳ מיבשת־אסיה, ובעיקר מקוראה, 
היו אפנים שהביאו להתפתחות מהירה באמנות היאפאנית! 
זו דלגה תוך תקופה קצרה משלב פרימיטיווי לרמה שווה לזו 
של שכנותיה בעלות המסורת האמנותית הארוכה. 

דוגמה של ציור מתחילת המאה ה 7 שמורה במקדש 
בנארה. זוהי עבודת-רקמה לזכרו של הנסיך שוטוקו טאישי, 
הממחישה את חייו בגן־עזץ! התכנית לרקמה צוירה על־גבי 
הבד בידי שלושה אמנים מסין וקוראה, אך הרקמה עצמה 
בוצעה בידי נשות חצר־הקיסר. מן הרקמה אנו למדים שהנו¬ 
שאים של הציור של אותה תקופה היו דמויות בודהא, מגדלי־ 
פעמונים, פרחים, צמחים, צימרים ובע״ח אחדים. לתקופה 
זו שייכות גם תמונות-לכה, בצבע אדום, ירוק וצהוב על פני 
משטח שחור, מצוירות על דפנות מקדש בנארה, המציגות 
דמדות של מלכים בודהיסטיים, בודהיסאטוות (ע״ע בודהא, 
ענד 702 ), מראות-נוף וסיפורים מחיי בודהא. 


ברונזה ועץ, בציפוי 
עלי־זהב, הם סמרי- 
הפיסול העיקריים 
בתקופה זו. מספר ה¬ 
דמויות האיקונוגרא־ 
פיות שצצו בהשפעת 
מהינה (ע״ע! וע״ע 
בודהא, עם׳ 702/3 ) 
הבודהיסטית הוא קטן 
ומסתכם בדמויות ה¬ 
באות: שקה—בודהא 
ההיסטורי! מירוקו— 
בודהא העתיד-לבוא! 
יאקושי — בודהא- 
המרפא, וכן מספר 
בודהיסאטוות. סיגנון 
פסלי אסוקה מאופיין 
בשתי אסכולות שר 
נות: אסכולת טו- 
ך ן י, שהושפעה מא¬ 
מנות הממלכה הסי¬ 
נית של ואי הצפונית! 
ואסכולה' שהושפעה 
— באמצעות האמנות 
של הממלכות הקוריא¬ 
ניות — פן הסיגבון 
של סין הדרומית. 

דוגמות מרשימות של 
אמנות טוריי שמורות 



במקדשים בנארה, ע• קאנו! במקרי* '! 11110 , 3 םל־עץ סוזחב; 
נבנו בתחילת המאה נבחו 1.65 ס׳ 

ה 7 : "שלישיית שקיא- (אסכולת ט 1 ריי, תק! 6 ת אסיקח) 

מוני", המציגה את שאקה עם שני בודהיסאטוות, ופסל "קנון 
בודהיסאטווה"(או "גוזה קאנוך), שרוח של שגב והוד שורה 
עליו. הפיסול של אסכולת טודיי מאופיין בהבעה מיסטית, 
על-מבעית, ובחוסר פרופורציה ראלית: ראש גדול, צוואר 
בצורת גליל, גפיים מוארכות, עיצוב שטוח ועמידה מוצקה! 
העיניים בצורת שקדים, הזמניים שטוחות וארוכות, וקפלי- 
הלבוש מסודרים בצורה סימטרית מופשטת. — סיגנונה של 
האסכולה השניה מיוצג בראש-וראשוגה ע״י פסלי "מירוקו 
בוסצר׳ (או ״מיטרייה״ — בודהא העתיד־לבוא), שקוויהם 
רכים וטבעיים יותר, והם מן הדמויות החביבות ביותר על 


העם היאפאני. 


תקוםת־בארה ( 645 — 793 < חאקוהו [ 645 — 710 ]). 

גם בתקופה זו הושפעה האמנות של י׳ מהאמנות המפותחת 
של יבשת־אסיה. מתקופה זו נותרו עבודות-פיסול רבות, ולעו¬ 
מתן רק דוגמות מועסות של הציור הבודהיסטי. בין האחרונות 
הציורים על קירות מקדש בנארה, שנעשו ב 710 , מרשימים 
ביותר. הם צררו על פני 12 קירות בסנים־האולם, בקומפו¬ 
זיציה נעלה ובדיקדוק בפרטים< ארבעה ציורים גדולים 
מראים אח בודהא בלורית תלמידיו, ועל חקירות הקטנים 
מופיעה דמות בודהא בלבד. הביצוע הוא בקווים שוטפים, 
בצבעים יפים ובשימוש בצלליות-צבע, המשוות לדמרות 
תחושת ממדיות ופלסטיות. ציורים אלה מעידים על השפעה 


113 


יפן, אמנות 


114 


סיבית חזקה, ובעקיפין גם על השפעת הודו (ציורי־הקיר 
במקדשי אג׳אנטה [ע״ע הדו: אמנות, עמ׳ 508 ]). 

בין הדוגמות הבודדות שנשתמרו סן המחצית השניה של 
תקופה זו המעניינת ביותר היא דמות אלת־המזל קיצ׳יז׳וטן 
שבאחד המקדשים בנאדה, תמונה זו מצויירת בצבעים מודר¬ 
גים — אדום, ירוק, בחול, ארגמן וזהב — על משי ז האלה 
מוצגת מסיה קלה קדימה ולבושה בבגד קל ובעדיים רבים • 
פניה מלאים ועגלגלים. הציור בשחור־לבן של ה״בודהיסא- 
טווה הרוכב על ענן״ — אע״ם שאינו אלא תרשים חטוף על 
קנבס — ממחיש את החירות והקלות של משיכות־המכחול 
ואת התנועה וההבעה החפשית האפייניות לציור היאסאני 
מתקופה זו. 

הפיסול היאפאני כתקופה זו קיבל השראה חזקה מן 
האמנות של תקופת טנג (ע״ע) הסינית. האווירה המיסטית 
והבלתי־ראלית של סיגנון-טודיי נדחקה מפני אלמנטים של 
דאליות,'שהחלו להיות. מורגשים ביתד-בהירות: קלסתר 
הדמויות נעשה עסיסי, גמיש, ולעתים אף חושני! הפגים 
עגלגלים, האף והפה זוכים לתשומת-לב ריאליסטית! הגוף 
בנוי בפרופורציה אמיתית, והגלימה המכסה את הגוף מעו¬ 
צבת בהארמוניה עם תווי־הגוף שמתחתיה, בדומה לעיצוב 
האפייני לפיסול היווני העתיק. ניכר הניסיון לפשר בין 
האידאל האלוהי-רוחני ובין המחשת הצד האנושי־פיסי, 
הפסילים האפיינים לתקופה זו הם ה״שו ?נון" ו״שלישיית 
יאקושי״ (משנה-ההלומות, ההופך חלום רע לטוב) — כולם 
במקדש י-נארה. 

הפיסול בתקופת נארה מאופיין בהתקדמות טכנית רבה 
ובשימוש רב־גוני בתמרים, כשלכה יבשה וחמר הם המקוב¬ 
לים ביותר. תקופה זו מוחזקת .תקופת־זזזוהר" של הפיסול 
היאפאני. שולט בה עיצוב ראלימטי, שהגיע לי , מתרבות 
טאנג בשיא פריחתה; דמויות הפיסול גמישות ומלאות חמי¬ 
מות אנושית. 

מן היצירות החשובות של התקופה — שתי קבוצות של 
פסלים, מעוצבים מלכה יבשה: האחת של פסלי נזירים מקבו¬ 
צת תלמידי בודהא, והשניה של שמונה פסלי אלים דמיוניים! 
14 הפסלים דקי-הגיזרה והתלולים, העשרים בגודל טבעי, 
נשתמרו במצב תקין 1,200 שגה. בתוד־הפנים ובסיגנון הלבוש 
(גלימת הנזיר או שר¬ 
יונות האלים) מאפיי¬ 
נים הם את ההמחשה 
הפיסית-ראלית המיו¬ 
חדת לתקופה. במקדש 
שנעה ב 759 בידי 
נזיר סיני, שנעזר בידי 
אמנים ואומנים סי¬ 
ניים שנלוו אליו ב¬ 
מסעו לי/ מצרים פס¬ 
לי לכה ועץ רבים, 
ביניהם דיוקן בגד 
דל טבעי של הנזיר 
בדמות עיוור זקן, ה¬ 
יושב שקוע בהתבו¬ 
ננות. דיוקן זה ושלד 
שה פסלי־לכה אחרים 

מסכת גינאהו, עץ; נבוזה 41 ס׳ם 

("בירושאנה בודהא", ("עיסת נארה) 


"יאקושי ניוראי" [בודהא־המרפאן ו״סנג׳ו קנון" [קאנון בעל 
אלף הזרועות]) הם היצירות החשובות ביותר בהיסטוריה 
של הפיסול היאפאני. 

בין פסלי-החמד האפייניים — דמויות "שיטנו" (ארבעת 
השומרים), המצטיינים בהבעה נמרצת של חופש-התנועה, 
ו 60 פסלונים של דמויות אלים וקדושים בודהיסטיים שונים, 
שנוצרו ב 711 ומציגים סצנות מחייו של בודהא! הם מעוצ¬ 
בים לפי סיגנון־טאנג, 

נוסף על העבודה בלכה ובחמר המשיכו היאפאגים במסד 
רת הפיסול בעץ ובברוגזה, פסל "בירושאנה בודהא" הענק 
בנארה ( 17 ס׳ גבהו) נוצק ב 752 , אולם רק חלק קטן מן 
הפסל הקיים בימינו הוא מקורי, 

חקופת-היאן המוקדמת (תקופת-קונין, 794 — 
897 ). השפעת תרבות טאנג ניכרת גם בעיטורי המקדשים 
שהוקמו בתקופה זו בק י ו ט ו. אולם אימוץ התרבות הסינית 
התחיל נושא עתה אופי אחר: היאפאנים לא עסקו עוד 
בחיקוי בלבד אלא החלו מפתחים רוח יצירה עצמאית יותר. 
מבחינה זו מהווה תקופה זו שלב-הכנה לגיבושה ופיתוחה 
של אמנות יאפאניח מקורית, שבאה לביטוי כתקופת פוג׳י- 
ווארה (ר׳ להלן). 

אם בתקופות הקודמות תפט הציור מקש משני לדה 
של הפיסול, הרי בתקופה זו גדלה חשיבותו. כיתות תורות־ 
הסוד הבודהיסטיות שיג גון וסנד־אי, שהתפתחו והתפשטו 
באותה עת בי/ דרשו י ציורי : איקונין למטרות פולחניות 
ודירבגו את התפתחות הציור. הציורים שנותרו מתקופה זו 
מלאים הבעה מיסטית. חמשת דיוקני "אבות כת שינגון" הם 
עבודות סיניות, אולם שני הדיוקגים הנוספים, שהשלימו את 
הסדרה, בבר צויירו בי/ הקו בעבודות האחרונות הוא רך 
ואלגאנטי יותר מאשר בדיוקניס הסיניים. "שנים־עשר המל¬ 
אכים" — סדרה בת 12 ציורים השמורים בנארה — מדגימים 
את האצילות המעודנת שנעשתה תבונה אפיינית לתקופת־ 
היאן המאוחרת. 

השינויים בבודהיזם היאפאני בתקופה זו השפיעו ישירות 
גם על הפיסול: לדמרות האלים א 1 פי סמלי ומסתורי, 
ובפסלים מודגשות בעיקר העצמה והתכונות העל-אנושיות 
של הדמויות. בגלל הדרישות האיקונוגראפיות החמורות 
נשללה מן האמנים יכולת הביטוי העצמי, מאחר שכל פרט 
בעיצוב הצורה וההבעה הוכתב להם מראש בהתאם לצרכי 
הפולחן. 

תבונה אפיינית אחרת לפיסול בתקופה זו היא השימוש 
בגוש־עץ אחד לפיסול הדמות השלמה, טכניקה המכונה בשם 
"איצ׳יבוקו": בפסלים אלה הראשים נראים כמונחים בכבדות 
על הכתפיים, החזר, והבטן מעוגלים, גלימת־הלבוש חטובה 
בסיגנון "הומפה", שבו מעוצבים הקפלים בצורה מסוגננת 
כגלי־ים, והדמות בכללה מלאה משקל ועצמה. פסלים אפיי- 
נים לתקופה זו הם "ניואירין קנון"(קאנון הממלא רצונו של 
האדם — אחת משש ההתגלמויות של האל) באוסקה, וחמשת 
פסלי "קוקחו" (רחם־החלל). 

תקופת-הייאן המיאוחרת (תקופת־סוג׳יווא- 
רה, 898 — 1185 ). עם נפילת שושלת-טאנג בסין ועליית בני 
ביח-פוג׳יווארה האריסטוקראטי לשלטודבפועל בי׳ נתרופף 
המגע בין י׳ וסין, והאמנות היאפאנית התחילה להתפתח 
בסיגנון לאומי מקורי. בהשפעת השלטון האריסטוקראטי 
ותרבותו נטתה האמנות בי׳ בתקופה זו לאלמנטים עדינים 



115 


יפן, אמנות 


116 


ודקוראטיוויים. הציור הוסיף להיות בודהיסטי. ציור ה״ניר־ 
וואגה", מותו של בודהא, מ 1086 (ז), הלא יופי נשגב 
וממחיש אח הצד האנושי שבבודהיזם. הדמות של "סיגו 
בוסצי" משקפת את העדינות והטעם הנשי של תקופה זו. 

הופעתה של הכת הבודהיסטית "ג׳ח־ו"("הארץ הטהורה") 
הביאה ליצירתם של ציורי "ראיגו׳", המתארים את ירידתו 
של בודהא־אמידהא לארץ בדי להוביל את נשמות המאמינים 
ל״ארץ הטהורה״ — גךהעדן. ציורי ראינו רבים נשתמרו בי׳ 
עד היום, כגון "אמידהא וארבעת הבודהיסאטוות" שצוייר 
באמצע המאה ה 11 במקדש השייד לבת שינגון! בציור זה 
נראה אמידהא היושב שלו ורגוע, כשהוא מלווה אלים־ מלא¬ 
כים ובודהיסאטוות הפורטים על כלי־נגינד. ורוקדים — 
תהלוכה ססגונית היורדת לארץ רכובה על עננים. החזירו 
כולו מלא טבעיות ותמימות, הכל כאן ספונטאני, עליז, ססגוני 
ועשיר בפרטים. 

התפתחותו של סיגנון ה״שינדף המשוכלל של אדריכלות־ 
המגורים (ר׳ להלן, עמ ׳ 122 ), עוררה יצירת ציוד דקוראטיווי 
נרחב, בעל אופי חילוני, על פרגודים עומדים ודלתות-הזזה. 
ציורים אלה היו משני סוגים: בסיגנוץ הסיני — והם תיארו 
אפיזודות ונופים מיוחדים לסין! בסיגנון יאמאטו־אה, הציורי- 
דקוראסיווי, שהתפתח בי' עצמה. נוסף על אמנות גדולת־ 
ממדים זו הבשילו החיים המעודנים והעשירים של האצולה 
של תקופה זו, וכן הטעם המקורי לאלגנטיות, אמנות זעירה 
יותר ובעלת אופי אישי במידה מרובה. עניינים הקשורים 
בחיי יום־יום נתקבלו כנושאים ציוריים בביצוע עדין. באווירה 
זו נוצר סיגנון "א מ ק י", הסוג המיוחד של הציור היאפאני. 
״אמאקי״ הן מגילות ציוריות, המתארות — ע״י צירוף 
של ציורים חינניים וכתובות — אגדות עתיקות, וכן עלילות 
מסיפורים מקובלים בתקופה ההיא. כאלה הן, למשל, "גנג׳י 
מונוגטרי אמקי״ — האילוסטראציות לקטעים מסיפור־החצר 
הקלאסי של הגברת מוראסאקי(ר׳ לעיל, עמ׳ 100 ). שצויירו 
במקור על עשר מגילות נפרדות, כנראה כיצירה משותפת 
של צייר-החצר פוג׳יווארה־טקי 1 שי והקאליגואף 
פוג׳יוואדה־קורפוסה, בראשית המאה ה 12 ז רק קטעים 
נותרו מן היצירה הזאת. ציורי ה״גנג׳י מונוגטרי" עשויים 
בצבעים עשירים בסיגנון אלגאנטי. סיגנון אחר מצוי, למשל, 
ברישומים המצדינים שבמגילות "צ׳וז׳וגיגה", המיוחסים 
לנזיד ט ו ב ה - ם ו ג׳ ו, מן המאה ה 12 ! הם עשויים במשיכות־ 
מכחול מהירות בסומי (דיו הודית שחורה), בחיוניות רבה, 
ומתארים יצורים בצפרדעים, שפנים וקופים בהעוויות עלי¬ 
זות, בחיקוי לבני־אדם. 

בפיסול חלה התקדמות בשטח הטכני ע״י המצאת 
שיטת ״יוסגי׳* — יצירת פסל ממספר חלקי־עץ המעוצבים 
בנפרד, שמאחדים אותם לשס קכלת היצירה השלמה* בזה 
פסק גודל העץ מלשמש קנה־מידה לקביעת גודל הפסל. 
היופי החושני של הפסלים מתקופת־קונין הקודמת נעלם 
בתקופת-פוג׳יווארה, ואת מקומו תססו האלגאנטיות והקישו־ 
טיות המשקפות טעם אריסטוקראמי מעודן. פסל-עץ של 
בודהא־אמידהא, בגובה של כ 3 מ/ המיוחם ל ג׳ ו צ׳ ו (מת 
1053 ), הפסל החשוב של התקופה, הוא דוגמה נעלה של אמנות 
זו בביצוע טכני מושלם לפי שיטת יוסגי: הדמות המחהבת 
נראית כשהיא בישיבת התבוננות, שופעת יופי איראלי * 
תלתלי השער מסודרים בצורה סימטרית, קו־השער ישר, 
הפנים מלאים הוד, העיניים מביטות מטה אל מול המאמין 



08 ? כורהא־אםירר,א כאינ׳י מעץ גנחהב; גכהו 3 ס׳ 

(תקופח היאו חםאיתרת) 

הסוגד! האף והסה זעירים, הזרועות עגלגלות ועדינות, וקווי־ 
הגלימה נופלים בקווים מקבילים. כל אלה מתאחדים בהאר־ 
מתיה מושלמת. פסל זה, היושב על כן־לוסום בעל שמתה 
עלי־כותרת, נחשב כדמות-בודהא האידאלית, והשפעתו על 
המשך עיצוב הפיסול הבודהיסטי היתה'גדולה. כרקע לרמות 
זו של אפידהא משמשות 52 דמויות חסובות-עץ של ב 1 דהי־ 
סאסוות, המוצגות על־גבי הקיר האחורי; הדמויות הזעירות 
נראות כשהן יושבות על־גבי עננים, כל אחת בנפרד, עוסקות 
בריקוד ובפריסה על כלי-נגינה! הו ממחישות את בואו של 
אמידהא לארץ לאסוף אח בשמות המאמינים. 

יצירה אחרת אפיינית לתקופה זו היא דמות "סוגן בוסצו" 
(״אל הסכמה העולמית״ [ר׳ לעיל, עמ ׳ 115 )), הנראה כשהוא 
רכוב על־גבי פיל ופניו מלאים עדינות ושלווה. ביצירה זו 
השתמש האמן בטכניקה של הדבקת עלי־זהב על המשטח 
החיצון לשם העשרת הדקוראציה (טכניקת "קיריקאנדד). 

תקופת־קמקורה ( 1185 — 1392 ). השינויים הפולי¬ 
טיים והחברותיים, שחלו עם העברת השלטת מידי האריס־ 
טוקראטיה של בית-פוג׳יווארה לידי האצולה הלוחמת, 
השתקפו גם בתרבות ובאמנות של התקופה. הציור פנה 
לביות של צורת־הבעה ראלית ואינטלקטואלית. ציורי ראיגו 
הוסיפו להיות מקובלים בקרב האמנים והעם. נוף־ההרים 
המקיף את קיוטו השפיע גם על נושא הראיגו, ובציורי תקופה 
זו נראה לעתים קרובות אמידהא כשהוא מופיע מעל ההרים 
בדרכו לאסוף את נשמות המאמינים. 

כתוצאה מחידוש המגע עם תרבות־סין של ימי שושלת- 
סונג ובהשפעת הרוח הראליסטית של התקופה זכו הציורים 
הבודהיסטיים להבעה נאמודאליסטית ומלאת תנועה. ציורים 
דתיים, המשקפים את תענוגות גךעדן הצמתים למאמינים 
לעומת עינויי חגיהנום לכופרים, מעידים — נוסף על ד.ךא- 
ליות החדשה שבציור הבודהיסטי — בם על התפקיד ההסבר¬ 
תי׳ שניתן לציור. בציורי אמאקי נעשו נושא עיקרי מו׳טיווים 


117 


יפן, אמנות 


118 


של מלחמה וסצנות מחייהם של נזירים־פטיפים ומתולדו־ 
תיהם של מקדשים. 

הגישה הראליסטית לחיים הביאה גם להתפתחוח ציור- 
הדיוקן. לצייר פוג׳יווארה טקנובו ( 1142 — 1205 ) 
מיוחסים הדיוקנים המרשימים של המדינאים וד׳מצביאים 
מינמוטו יוריטומו וטאירה שיגמורי, המצסיינים ברוח אצי¬ 
לות ובאינדיווידואליות-ההבעה של הנושא. 

תקופה זו שוב היתה תקופת־זוהר לפיסול היאפאגי. 

הן כתוצאה מחידוש המגע עם האמנות הסינית, שהתבטא 
במתן דמדות אנושיות יותר לאלים, הן כתוצאה מן הויאליזם 
המוגבר בביצוע הלבוש ובהבעת תווי-הפנים. ראליזם, עצמה 
ושימוש כמעט־בלעדי בעץ הם התכונות האפייניות לפיסול 
בתקופת קאמאקורה. אסכולה אחת של פיסול, שמרכזה היתד. 
קיוטו, המשיכה במסורת אמנות־ההוד שמיסודו של ג׳וצ׳ו 
(ד׳ לעיל, ענד 115/6 )< אסכולה אחרת, אסכולת "קאי", שלה 
השתייכו האמנים קוק אי, בנו אונקאי ותלמידו ק א י¬ 
ק א י, ושהתרכזה בנאדה, עסקה בחידוש מקדשים והושפעה 
מהמסורת הקדומה. יצירותיהם של אמנים אלה, שפעלו במח¬ 
צית השניה של המאה ה 12 , מצויינות באלמנטים של נוח 
ועצמה בהצגת דמויות מיתולוגיות (מצויים פסלים שגבהם 
עד 8 מ׳) ובראליזם בעיצוב דמדות אישים ראליים.—בסופה 



אילוססראציוו י־ "מעשה ג׳ודו", ציור בדיו וצבע-קלוש על־גבי נייר 
(תקופת קאטאקורה) 


של תקופת קאמאקורה חלה ירידה תלולה בפיסול היאפאגי 
בעקבות החיקוי וההגזמה שהתחילו לשלוט בו, ולמעשה 
נסתיימה בכד תקופת גדולתה של אמנות הפיסול בי׳. 

תקופת מ ו ר ו 9 צ׳ י (אשיקגה, 1392 — 1573 ).בתקופה 
זו, לראשונה בהיסטוריה של ה צ י ו ר היאפאני, הוחל להת¬ 
ייחס לאמנות־הציור כאל אמנות־לשמה ולא כאל אילוסטרא¬ 
ציה של נושאים ספרותיים או דתיים. בכיוון זה השפיעה כת 
זן(ע״ע) הבודהיסטית ותרבותה המיוחדת. יחד עם עקרונות 
זן נתקבלו מסין גם סיגבונות-ציור חדשים שהתפתחו שם 
בתקופות סונג, יואן וראשית מיבג. סיגנון הציור המוגוכרומי 
בשחור-לבן (סומי) אומץ בי' כתוצאה מהערצתם של גזירי־ 
זן לכל המאופיין בפשטות ורוחביות. מרבית הציירים במוגר 
כרום בסוף תקופת קאמאקורה וראשית תקופת מורומאצ׳י 
היו נזירי־זן שעסקו בציור בזמנם החפשי! מאוחר-יותר 
הופיעו נזירים־ציירים בעלי יכולת מקצועית גבוהה. 

הנזירים מוקואן ו ק או, מתחילת המאה ה 14 , עסקו 
בעיקר בתיאור דמויות־אדם הלקוחות מפולקלור זן. ראשון 
ציירי־הנוף במונוכרום הוא הנזיר ג׳ ו ם צ ו. ש ו ב ו ן, תלמי¬ 
דו של ג׳וסצו, במחצית הראשונה של המאה ה 15 , עסק 
בתיאור מראות־נוף ובחיקוי יצירות האמנים הסיניים. ם ש ו 
( 1420 — 1506 ), תלמידו של שובון, הביא לשלמות את ציורי־ 
הנוף בסימון מונוכרומי, בסגלו את הסיגנץ הסיני לטעם 



דיוקנו של הנזיר צ׳וגז שוני:; פסל-עץ ננובה של 82 ם״ט 
(תקופת קאסאקורה) 


ולרקע היאפאניים האפיניים! מיצירותיו החשובות — 
"מגילת־הנוף הארוכה" ו״נוף ארבע העונות". בעקבותיו יצא 
ס ס וו, שיצירותיו מאופיינות בדמיוניות התנועה ומבוססות 
על מראות בגשם וברוח־סופה. ציור־הדיו פותח תחילה בקרב 
נזירי־זן, אך מסוף המאה ה 15 ואילד הפך לנחלתם של ציירים 
מקצועיים. החשובים שבציירים אלד, חיו בני משפחת ק נ ו, 



ציור־נוף; מיוחס לשובו!; צוייר ברי 1 ובצבע קלוש על־נני נייר 
(תקופת מוריסאצ׳י) 




119 


יען, אמנות 


120 


שהשפעתם ניגרת בהמשך התפתחות הציור היאפאני עד 
לתקופה המודרנית. אבי המשפחה ומייסד האסכולה קאנו 
מאסאנובו ( 1434 — 1530 ) ובנו קאנו מוטונובו 
(ע״ע; 1476 — 1559 ) הצליחו להשתחרר מן ההשפעה הדתית' 
רוחבית שבציור־הדיו ולבטא את הרוח היאפאנית הלאומית' 
עממית בסימון המונוכרומי. באותה תקופה המשיכו בני 
משפחת טוס ה למפח את סימון ציור היאמאסו־אה (ר׳ 
לעיל). מצירוף של אלמנטים מאסכולת־טוסה לסימון המונו' 
כרום נוצר סיגנון ציורי־דקוראטיווי חדש, שעתיד היה לשמש 
יסוד לאמנות הדקוראטיוו־ית בתקופות שלאחר־מכן. 

ב פ י ס ו ל של תקופה זו אין לציין אלא את פסל "מקימי 
קנון" (קאנון המביט במפל־המים) בשל תכונות העדינות 
והרוך שבו. 

תקופת מומויאמה ( 1573 — 1615 ). הסימון הדקו־ 
ראטיווי שפותח בידי קאנו מוטוגובו התאים לציורים בעלי 
ממדים גדולים בשביל פרגודים מתקפלים ודלתות־הזזה, 
ואום? למטרות קישוטי־פנים בארמונות ובמידות שבנו 
לעצמם המנהיגים־הלוחמים נובונאגה והיךיושי. נכדו של 
מוטונובו, קאנו א י ט ו ק ו( 1543 — 1590 ) ותלמידו של זה, 
קאנו סאנראקו( 1559 — 1635 ),ביצירותיהם המצויירות 
על־גבי משטחים גדולים והעשויות בקודם חזקים בולטים 
ובצבעים מזהירים על רקע מוזהב, משקפים את הרוח של 
התקופה, שבה הוסרו כבלי־המסורת, ובמקום גישה דחית 
פסימית באו משיכה אחרי ערכים ארציים ואינדיווידואליזם. 

האסגאווהטוהקו ( 1539 — 1601 ) וקאיהו יו ש ו, 
שלא היו שייכים לכל אסכולה מסרתית, השאירו אף הם ציו¬ 
רים דקוראטיוויים נהדרים על ד^תות־הזזה, קירות ופרגודים 
עומדים במינזרים ובסירות. תקופת האופטימיות החדשה 
והתחזקות מעמד הסוחרים־העידונים משתקפת בציורי ז׳נר 
(ע״ע), שהגיעו לפופולריות מרובה בתקופה זו! הם היו בסיס 
לאסכולת ה״אוקייו־אה" של תקופת אדו(ר׳ להלן). בתקופת 
מופויאמה החלה י׳ לסחור עם סוחרים פודטוגליים, ודמויות 
המלחים והסוחרים האירופיים שהגיעו לי׳ שימשו אף הן 
נושא לציורי ז׳אנר ברוח קומית. 

הפיסול בתקופה זו ובזו שבאה אחריה היה חסר 
מקוריות, ועיקרו היה חיקוי סיגנונות פוג׳יווארה וקאמאקו- 
רה. רק בשטח יצירת דיוקנים ומסכות־נו (ר׳ לעיל׳ עמ׳ 
107 ) זכתה תקופת מומויאמה להשגים ממשיים. 

תקופת אדו( 1615 — 1863 ). תחת השוגונאט של בית- 
טוקוגאווה הלכו ושיגשגו התרבות והאמנויות בצביון עממי 
רחב יותר. בציור הקלאסי המסרתי ניסו אנשי אסכולת קאנו 
ומוסה לשמור על מעמדם העדיף: הראשונים — בזכות האמן 
הגדול קאנו ט נ י ו ובחסות השוגון? האחרונים—שביניהם 
הצטיין טוסה מיצואוקי — כאמני החצר והאצולה 
בקיוטו. לאחר מותם של אמנים אלה התגוונו האסכולות 
ועברו לשיגרה ולחיקוי מוריהם הדגולים. 

אולם בניגוד לאסכולות מבוססות אלו, בעלות הוותק 
והיוקרה, קמו בתקופה זו של אינדיווידואליזם תוסס אמנים 
בלתי-תלויים. ניתן להבחין ביניהם בארבע מגמות: 

( 1 ) התחדשותו של הציור המקורי יאמאטו־אה בצורת 
אמנות דקוראטיווית מזהירה בידי אמנים מוכשרים ובלתי- 
תלויים, ממוצא לא-אצילי, כגון טאוואראיה סוטאצו 
(תחילת המאה ה 17 ) ואוגאטה קוריו ( 1658 — 1716 ). 
שניהם חזרו בנושאיהם לתקופה הקלאסית של חצר היאן, 


אולם העשירו את החומר במקוריות רבה בנושא ובביצוע. 
קורין הצטיין גם בשטח האמנות השימושית, בעבודות בלכה 
ובקראמיקה העשויות באמנות רבה. סאקאי הואיצו 
( 1761 — 1828 ) פעל בתקופה מאוחרת יותר והלך בעקבות 
אותן מגמות־הקישוט. 

( 2 ) המגמה השניה היא פרי ההשפעה הסינית מתקופת 
שושלת מינג. על מגמה זו נמנים אמנים אינדיווידואליים, 
שאיו לסווגם באסכולה שיגרתית; מגמתם משתקפת בראש- 
וראשונה ביצירות רגשיות של חובבים, שהתייחסו לציור 
כלתחביב. ציורים מסוג זה ידועים בשם "גנגה" או "בונג׳יג־ 
גה״, ז״א — ציורים שנעשו בידי אנשי רוח וספרות. כאלה 
היו יוסד. בוסון ( 1716 — 1783 ) ואיקה־נו טאיגה 
( 1723 — 1776 ), ואחריהם אורג מ י גי ו קודו ( 1745 — 
1820 ), וכן ו ט נ בה ק זן ( 1793 — 1841 ). ציורי "בונג׳ינגה" 
הם עצמיים וסופיקמיוויים במידה רבה, והם משקפים את 
טיבם הקונטמפלאטיווי והפיוטי של יוצריהם. 

( 3 ) לעומת מגמה זו התפתח סיגנון אובייקטיווי וראלים־ 

טי יותר בידי מ ר ו י א מ ה א ו ש י ו ( 1733 — 1795 ) ,״ שהחל 
ביצירתו כאמן באסכולת קאנו הדקורטיווית המסרתית, אולם 
הושפע את״כ מן הסיגנון שהיה מקובל בסין בימי שושלות 
מינג וצ׳ינג, ובמיוחד מ צ׳ י ן נ נ פין, אמן סיני שבא לי׳ 
והורה סוגי חדש של ציורי "קצ'ו״'(״םרחים וציפרים"). בעק¬ 
בותיו הלך כראליסט תלמידו מצומורה גושון( 1752 — 
1811 ), אולם'הוא החדיר ליצירותיו גם רוח פיוטית, שהיתה 
חסרה בסיגנון האנאליטי של אוקיו. 

מחקר הפרספקטיווה, שהיתה מצויה בציורים ובתחריטים 
הולאנדיים שהובאו לי׳ באותה תקופה, עורר את האמנים 
היאפאניים לצורות הראליזם המערבי. אולם מדיניות ההת¬ 
בדלות של השלטון, שהתבטאה ברדיפת הנצרות וכל התורות 
וההשפעות הזרות, עיכבה התפתחות לפי קו זה. אעפ״ב 
אפשר לעקוב אחרי נסיונות בפרספקטיווה ובתחריטי-נחושת 
בתקופה ההיא. 

( 4 ) אולם ההתפתחות הערה ביותר בקו הרישומים בתקו¬ 
פה זו משתקפת בתדפיסי-העץ, שהתפתחו מציורי הז׳אנר 
הקודמים והפכו לאמצעי־ביטוי עממי, שתאם את נטיותיהם 
האמנותיות של בני מעמד העירונים־הסוחרים שהגיעו לאמי¬ 
רות. התפתחות התדפיס העממי החלה עם ה י ש י ק א ו ו ה 
מ ו ר ו נ 1 ב ו(ע״ע), שהניח את הבסיס לסיגנון ה״א ו ק י י ו¬ 
אה" בציור ובתדפיס. התדפיסים הראשונים היו מודפסים 
במונוכרום בלבד, כשמשטחי־הצבע נצבעו במברשת־יד. 
מתקופתו של סוזוקי ה ר ו נ ו ב ו(ע״ע, וציור שם) ואילך 
החלו מדפיסים בשלל־צבעים, כשלכל צבע נחרט לוח־ 
ההדפסה בנפרד. אמנות־התדפיסים היאפאנית הגיעה לשיא 
בעבודותיהם של טורי י ק י מ ג ה ( 1752 — 1815 ) [ר׳ ציור, 
כרך ט״ז, 929 — 930 ]), א ו ט מ ר ו(ע״ע, וציור שם), ש ר ק ו 
(סוף המאה ה 18 ), ובייחוד ה ו ק ו ס א י (ע״ע, וציורים שם); 
היא התחילה שוקעת לאחר מות הירושינה (ע״ע, ולוח 
צבעוני, כרך י״ד, 360/1 ! וע״ע גרפיקה, עמ ׳ 663 : ציור). 
אמנות תדסיסי-העץ, שהיא מיוחדת לי׳, היתה אף הסוג 
הראשון של אמנות־הציור היאפאנית שעורר התעניינות 
רבה במערב. 

התקופה המודרנית (מ 1868 ואילך). כשבוטל, 
בתקופת הרסטוראציה של מיג׳י, ההסגר שהטילה י׳ על עצמה, 
נפוצו בה האמנות, התרבות והמדע של המערב, ובהשפעתם 



121 


יטן, אמנות, אדריכלות 


122 


התמוטטה המסורת היאפאנית. היתד■ זאת זכותם של אוקקורה 
טנשין והאמריקני ארנסט פנלוסה שמסורת האמנות היאפא- 
נית לא נעלמה בליל! הודות למאמציהם הוקמה האקדמיה 
לאמנות יפה בטוקיו, ששמרה על גחלת האמנות הססרתית 
ועזרה לה לעמוד בפני הנחשול האדיר של ההשפעה הזרה. 
האסכולה שהמשיבה במסורת העתיקה מבחינת הנושאים 
והטכניקה זכתה לכינוי "ניחונגח" (= ציור יאפאני), כניגוד 
לאסכולה המערבית שעסקה בעיקר בציורי-שמך! אילם שתי 
האסכולות משפיעות זו על זו. יוקויאמה סאי?ןן 
(1930—1873) ( 1868 — 1958 ) ושי מומו רה קאנזן 

הצליחו לשלב את ציור־המכחול הקלאסי בטכניקה המערבית 
וליצור מיגנון מיוחד, שהוסיף להתפתח במחצית הראשונה 
של המאה ה 20 ! הוא אומץ ע״י מאדה ם א יסוך (נר 
1885 ), ם ו מ י ד ה ק א י ס ן ( 1879 — 1936 ) ואחרים. קבוצת 
,(1942—1864) 1 אמנים בקיוטו — 'ט א ק א ו צ׳ י ס א י ה 
יאמאמוטו ס י נ ק י ן'( 1871 — 1933 ) וחבריהם — המשי¬ 
בה לפתח את המגמות של אסכולת מארויאמה שמתקופת אדו 
בשילוב עם הרישום האובייקטיווי המערבי וליצור סיגנון 
מקורי ומודרני. אמנים אחרים הושפעו מציירים אירופיים 
שהגיעו לי׳ והורו לעמיתיהם המקומיים את חסימת המסרתי 
של האקדמיזם האירופי. א ס א י צ׳ו( 1856 — 1907 ) ו ם א ק י 
קור ודה ( 1866 — 1924 ) עסקו בציור אקדמאי ואימפרסיו־ 
ניסטי. גם הפיסול היאפאני הושפע מהגישה המערבית 
של ראליזם מודרני׳ ויש פסלים יאפאניים המאמצים לעצמם 
את צורת ההבעה המופשטת. ב 1877 נוסד בי׳ בית־הספר 
הגבוה להנדסה, והפסל האיטלקי וינצ׳בצ׳ו ראגוסה, שהוזמו 
לעמוד בראש מחלקת-הפיסול, החל בהקניית היסודות האי¬ 
רופיים לתלמידיו. ביניהם היו במחזורים הראשונים א וק ו¬ 
מה אוג׳יהירו ( 1856 — 1934 ) ופוג׳יטה 3 וי ב ז ו 
( 1861 — 1934 ), שעיצבו אנדרטות של אנשי-שם יאפאניים, 
שהוצבו במקומות ציבוריים! עבודות אלו מאפיינות את 
ראשית התקופה המודרנית. רוח חדשה הביא עמו גם נ א ג א- 
גומה מורי ושי ( 1857 — 1942 ), כשחזר לי׳ לאחר שנות 
השתלמות בוונציה. הפסל החשוב ביותר בתקופה המודרנית 
הוא ט ק מ ו ר ה ק ו א ו ן, שהתמחה בעיצוב פסלי עץ וברונ¬ 
זה ברוח המסורת היאפאנית בשילוב אלמנטים של ראליזם 
אירופי! דמות־הבדוגזה של הגיבור היאפאני סאיגו טאקא- 
מורי, המוצבת בגן ציבורי בטוקיו, היא אחת מיצירותיו 
החשובות. — בשעה זו עדיין נמצאת אמנות הציור והפיסול 

המודרניים בי׳ בשלב של חיפושי-דרך. 
פ. צ. סוון, י׳ (אפנות העולם [עבר׳: י. דבי]), תשכ״ז! 
האנושות - תולדות התרבות והאמנות, כרך שמיני (ר׳ 

]. 1< מפתח: י׳), 968/9 ! ־ - 27 ? . 071 ? 2 ן 4 ,ו 11 זט 

41(71410125(11711(1(!, 1-111, 1925-1929; ,4.0. 116040$00 -14. 
!410301010, 471 11125(70/(4 4411(07 . 1 ; 1936 , 4/1 .!) 11 [ / 0 ?״ 

1 ( 1 , 3 ץ 1 ז 0 ) 3 ; 1952 ,./ /ס ) 47 ¥7147111711 ) 741 ,ז 06 ־ ¥31 ו ( 
112(1/1. 11401(7(1, 1953; 8. 7. ?3106 — \ 50 47 ) 7/1 ,ז 6 ק ( 

0714 47(/11((({ )) 47 ) 741 ,£ז 6  075 ) 7 2000 , 140 ( 351 ׳ 4 ,¥ ; 1957 ,./ / ס ; 

,471 77(05117(5 5 ) 47 ,( 04 ) 3 ו 1 *מ 43 ס 10 ; 1960 , 1-11 ,/ /ס 
0/ 1 X1, 1959-1961; 7. 41:!1961 , 217111/7% ? . 1 ) 0 [ , 13 ז 31 ץ ; 

]. £. !41440, 1961 ,) 7 ) 111 ) 151 ) 3 קס) /ס 5 ))) 1 ק 7 ) 14051 ,.זן . 

14., £071? !0%. 471, 1964; ]. £. 1(41611606(, ]5 ) 7171 ? ,?ס , 
1961; 14., ]2(1. 3<21 511101:0 3 ) 80111 11531 ) 01 ^ 1 ; 1961 ,) 7 ) 1 ) 1 ) 1 ו - 
1131 (64.), 4??702(41 10 10(1, €1*1(157(, 1961; ], 1111110■, 
741( )2(1. ?71711, 1961; 8. 11 ) 71 ? .? 2 ) /?) 75 ) 14051 , 14106 .ס , 
1962; 5 . £06 ) ) 47 ? 0 [ , 1 ת 3 ד x61. 04 1770(14 141 (, 1/411) , 
1963, 4. !1. 1161(7 * 4 ; 1964 , 471 .? 2 { ,ח 50 ז 6 ץ£ .£ - ח 3 רתז . 
561(0610, 741( 47( ס 5 ) 47 ) 741 , 110013 . 5 ; 1966 ,./ (ס / / . 
471(1(71! 224 1404(711, 1966; 4/004-4110 ) , 1 ) 110 ) 101 .ז ׳ (^. 
?71711471%, 1968. 

י. יא.יא. לב 



המחדש המורתי כנארח, טו הסאות ה 7 — 8 


ארדיכלות. חומר־הבגיה העיקרי בארדיבלות היא- 
פאגית מאז ומתמיד הוא העץ. הצורות הקמאיזת של הבניה 
בעץ מלפני כ 0 מג 2 שנה נשתמרו במקדשי פולחן שעטו, 
כגון מקדש אויאשירו באיזאמו (ששוקם ב 1872 )ו אלה הם 
מבנים מלבניים על עמודים, מכוסים גג בעל שני מפלסים, 
ולפניהם שער(טוריאי). במאה ד, 6 , עם חדירת הבודהיזם לי/ 
הגיעו בנאים מקוראה ומסין, שפיתחו צורות אפיינידת של 
בניה לצרבי דת '(מקדשים ומנזרים): הפאגודה, שסימניה 
המובהקים — מגדל רב-קומות, כשלכל קומה וקומה גג פולט 
משלת("גגות יאפאניים"), ושער־פאר חיצון, נפרד מן הבניין 
עצמו: פאודיליון־הזהב (קונדו)! אולם־הרצאה (קודו). דוגמה 
קדומה של ארדיכלות בודהיסטית זו הוא המקדש בן 5 הקד 
מות בהוריוג׳י שליד נאדה, ם 607 . העיר נארה עצמה נבנתה 
במאה ה 8 , כבירתה הראשונה של י׳, לפי תכנית מלבנית 
3.2x2.75 ק״מ)! שטח נרחב הוקצה לארמון הקיסר. ב 805 
נבנתה כבירה חדשה קיוטו; גם עיר זו מכסה מלבן( 5.3x43 
ק״מ), מחולק בשווה ע״י רחוב מרכזי ברוחב של 84 מ׳! 
בקצהו הצפוני של רחוב זח נמצא ארמון הקיסר. 

בסוף המאה ה 8 נסתמנה שרה לצורות המקוריות של 
בנייני ארמונות־עץ. הטיפש החדש של בית-מגורים, המכונה 
שעדן־זוקורי, היה מורכב מן הבניץ הראשי (שעדו) ומאד 
למות הנמצאים מצדדיו ומאחוריו שקשורים לו בפרוזדורים! 
לכל בניין היתה גזוזטרה פתוחה, שהיציאה אליה היתד. דרן 
קירות-הזזה! הבניין הוקף בגינה, שבד, היו מצויים אגם, 
גשריז ואי. הסיגנון האריםט 1 קראטי העשיר של שעדן־זוקורי 
הפך בסוף המאה ה 12 לסיגנץ הצבאי בוקה־זוקורי, שהוא 
פשוט עתר ומותאם לצרכי מעמד הלוחמים רנמוך עתר! 
אפיעי לו בית בן קומה אחת, שאת חזיתו וצדדיו מקיפה 
געת. 

יחד עם זה נתחדשו ההשפעות מסע ומהודו על הבניה 



123 


יפן, ארדיגלוה, היסטוריה 


124 



טקדש בודהיסטי במדכדהונ׳טז, נכנח כ 1102 


הדתית הבודהיסטית, והן נקבעו באדריכלות היאסאנית סן 
המאה ה 15 ואילך. 

בתקופה זו עוצבה הצורה של בי ת-ה מגורים היאפאני, 
שהיא המקובלת עד היום (תנד: ע״ע דיור, ענד 455 ). היא 
מאופיינת בפשטותה! הבתים הם, כרגיל, בני קומה אחת או 
קומותיים, מורכבים בעיקר ממסגרות־עץ מכוסות חלקית 
בגייד־אורז. את המסגרות האלה ניתן להרחיק, לפי הצורך, 
ולקבל בדרך זו אולמות פתוחים• מיטות וכסאות אינם מקוב¬ 
לים בבית-המגורים היאפאני, אלא הרצפה בחדרים מכוסה 
לגמרי במחצלות עבות ז גדלו הוא סטאנדארדי — כ 90 א 180 
0 ״מ, והן משמשות גם יחידת-מידה לחישוב גודל החדרים: 
״חדרים בגודל של 6 , 8 , 10 מחצלות", וכר. בחדר המרכזי 
של הדירה היאפאנית בנר הסוקונומה — מעין ארון־קיר 
רחב בלי דלתות בעומק של כ 100 ס״מ׳ המשמש לתליית 
תמונות והעמדת צנצנות-פרחים. כמו־כן מיועדת פעה מיוה¬ 
דת לכתיבה ולקריאה, ובה עמוד-כתיבה קבוע, מדפים 
וכיו״ב. — אפייניים ומיוחדים לבתי-המגורים היאפאביים הם 



טירת היטנ׳י בדרום־הונשו, נבנתה בסוף הסאה ה 16 


בניין־התה או סוכת־התה, הנבנים לפי חוקים מקובלים לצרכי 
המנהג של הכיבוד הטקסי בתה. 

במאה ה 16 הוחל בהקמת בגייגי־אבן — מעין מירות־מגן 
רבות־קומות, מקושטות מבחוץ, ולהן גגות בולטים של כל 
קומה וקומה. 

ארמונות הקיסר והשליטים הפאודאליים לא היו למעשה 
אלא בתי־מגורים גדולים, משובצים במסגרתו של שטח 
בנר שלם, שכניסותיו דין שערי-פאר. מן המאה ה 18 ואילך 
ניכרת השאיפה להרבות בפאר, בקישוט הפנים ובצורת הגגות 
העקומים. מסוף המאה ה 19 התחילו לנהוג בי׳ — ובעיקר 
בעריה הגדולות — גם השיטות והצורות של הבניה האמרי¬ 
קנית והאירופית (בבניית בתי-מלץ, בנקים, משרדי־הממשלה 
וכיו״ב), ועמן הוחל השימוש גם בחמרי-בניין כבטון, ברזל, 
זכוכית וכר. 

- 8311 . 4 . £01 3511131115 ^ 1 ) 1151 * 1 ) 1 * 801 . 00 ) 0 [ , 61 מ 1 מו 1 זא 0 
44/1151 * 81 (ס 11011 * 81/011 7/16 ,) 0 ע $0 . 0 ; 1931 ,( 3 , 151 ) 1511 

, 1111 ^ 416/1116 . 011 ) 0 [ , ¥0511143 .יד ; 1942 ,./ מן 16 * 11 ) 416/1116 
,.![ , 03 1161 . 19 ; 1954 , 5 * 101 ( 4/ 0/111 ! . 011 ) 0 ! ! 1 * 0 ,. 1 > 1 , 1952 
,) 81355 ; 1955 , 16 * 6611 * 416/11 .) 0 [ [ 0 ) 1110 ) 5 11 ( 01 800111 

111111 165 {) 76111 , 5010100 . 41 ; 1955 ,./ סן 5 * 1 * 6/11 ) 7 .* 1 61 ) 1 ( 761 
- 11 * .) 0 [ מן 5 ) 11671 * €1 1 * 8/61 , 4 ) 0113 ) 811 £ - 1 , 1956 , 5/1117165 
- 416/11 . 1 ) 0 [ ,*ש 41 ז \•'' ; 1961 ,( 129 , 850 . 01111 ) 4 •) )!!!)))!ו!/) 
,ץ 03 סז .) 1315 ) €051165 . 1 ) 0 [ ,סז 11 ( 1 ץ 013 . 4 < .? , 1963 , 11116 ) 16 
ור׳) * 1969 , 0051165 .)ס{ , 3 ) 101 ( 11 ? . 114 ; 1965 ,( 1 . 190 ,/ 0 < 

(ביבל׳ לעיל, ענ 1 ׳ 121 
ל. א. 

על א מ נ ו ת - ה ג ן היאפאנית — ע״ע ג ן, ג נ נ ו ת, עם׳ 
961 , 963/4 . 

- 13 ? ,( ; 1940 , €0146115 1011656 ) 0 [ ( 0 411 7/16 ,) 15111:1 .£ .£ 
014:05 [ 065 , 11 ) 3 ( 831111 .? ; 1956 , 5 ( €01461 1011656 ) 0 [ , 343 ) 

4 ,תז 50 ׳ 1903 , 5 , 1964 ,( 210 . 190 ,.זז 4 ) 0 . 501 ) 011015 ) 0 * 
. 1965 , 01 * 40111 ! * €01461 011656 ) 0 [ 

היסטוריה. ( 1 ) קדם־היסטוריה והתקופה 
ד, ע ת י ק ה (עד המאה ד, 12 לסה״ג). ההיסטוריוגראפיה היא- 
פאנית המסרתית,— שתחילתה רק במאה ה 8 — עיגנה את 
ראשיתה של מדינת י׳ במיתולוגיה: בירידת נכדה של 
אלת-השמש מן השמים על אחד ההרים בדרום־קיושו! מסופר, 
שאחד מצאצאיו פרש את שלסתו על האיזורים שממזרח 
להר ההוא, וב 660 לפסה״ב היה לקיסר בממלכת יאמאטו — 
שמה העתיק של י׳—תקרא ג׳ימו ט נ ו. קיסרי-י׳ — 
ש תאדם הרשמי עד היום הוא ״טנו״ — מתייחסים על ג׳ימו, 
והמסורת מתה שושלת רצופה י של 124 קיסרים ממנו עד 
ימינו, לאמיתו של דבר, אין שום ידיעה היסטורית מהימנה 
על י׳ מלפני המאה ה 1 לסה״ג, ולפחות 15 הקיסרים הראשו¬ 
נים של הרשימה המסרתית — שלהם מיוחסת אריכות-ימים 
מופלגת — הם דמויות אגדיות גרידא. ממלכת יאמאסו לא 
נתגבשה, כנראה, אלא במאה ה 3 , ובאותה תקופה היתד. 
מצומצמת לחופי הים הפנימי. תחום היישוב והשלטון היא- 
פאני בהתשו הלך והתפשט צפתה, ובמאה ה 15 הגיע עד 
מיצר־צוגארו. רק בסופה של אותה מאה הגיעו היאפאנים 
להויקאידו, ואילו ההיאחזות וההתגחלות־בפועל באי הצפתי 
לא אירעו אלא במאה ה 19 . 

עד היום נוהגים היאפאנים להדגיש את תקופת־בראשית 
שלהם, כדי להוכיח שבארצם כבר התפתחה תרבות לפני 
שהתחילה הקליטה של דת, חרבות, אמנות ומוסדות חברתיים 
מסין (ר׳ להלן). ידיעותינו על י׳ הקדס-היסטורית באות 
ממימצאים ארכאולוגיים — מזה, וממקורות ספרותיים 
סיניים עתיקים ומבדיקה ביקרתית של סיפורי המיתולוגיה 
היאפאנית — מזה. 



125 


יפן, היסטוריה 


126 


החפירות הארכאולוגיות החדישות חשפו שרידי 
עצמות־אדם וכלי־אבן פדימיטיוויים, שמהם עולה שי׳ כבד 
היחה מאוכלסת במידת-מה אף לפני תקופח הקרחון שהפריד 
בשעתו בין הארכיפלאגוס היאפאני ובין יבשת-אסיה. האוב־ 
לוסיה הראשונה של י׳ עדיין לא ידעה אח מלאכת הקדרות, 
ואורח־חייה לא היה שונה בהרבה מזה של יושבי אירופה 
ואסיה בתקופות הפאלאוליתית והמסוליתית. באלף ה 6 או 
ה 5 לפסה״נ נתחלפה'אוכלוסיה זו באוכלוסיה של תרבות 
מן הטיפוס הנאוליתי. ייתכן שאוכלוסיה זו הגיעה לי׳ מצפוך 
מזרח אסיה והתקדמה באיים מן הדרום אל הצפון, בהדסה 
מפניה את התושבים הקדמונים של י׳ — האינו, "והיא 
שהקימה אח״כ את מדינת יאמאטו. 

השלב הראשון בתרבות י׳ שהוגדר מבחינה ארכאולוגית 
ידוע כתקופת ג׳ומון ("סיחס!), שזמנה מן האלף ה 3 לפסה״ג 
ואילך. מסימניה של תרבות זו — כלי-חרם עבים ושכירים, 
שעליהם דגמי מקלעת־קש. יאפאנים אלה התקיימו על ציד 
ולקט, גרו בשוחות באדמה, ועדיין לא היתה להם חקלאות 
מפותחת, המימצאים מעידים על פולחן של תופעות־הטבע, 
אולם אין סימן לאידגון וריבוד חברתי.— במאה ה 3 לפסה״ג, 
בדור איחודה של סין לממלכה אחת, הגיע משם לי׳ — דרך 
קוראה — הגל הראשון של התרבות היבשתית והביא עמו 
אח השימוש בכלי-מתכת ואח החקלאות. באותה תקופה החלו 
לייצר בי׳ כלי־חרס מטיפוס יאיואי ( 01 ץ ¥3 ) ,שהם דקים ויצי¬ 
בים יותר, מלאכת יוצר על האבניים! התפתח גם גידול האוח 
בשדות־שלחין, הוקמו בתי־מגורים על פני הקרקע ואסמים 
על אצטבאות מוגבהות. 

מדינת יאמאטו. גידול הייצור וצבירת המיצדכים 
הביאו להופעת אישים בעלי מעמד של שליטים בקרב כל 
אחת מן העדות המקומיות, שהתפתחו ושהתגבשו — בסופו 
של דבר — למדינוורשבטים קטנות המסוכסכות זו בזו. לפי 
הוי צ׳יך,(! 101111 :>¥\), כרוניקה סינית מן המאה ה 3 לםה״נ, 
שיגר מלך ןה (כפי שנקראה אז י׳) ב 57 לםודנ שליח 
ללויאנג, בירת קיסרי בית־האן, והקיסר קואנג־וו העניק לו 
פתיל וחותם מוזהב! הימקו, המלפה השאמאניתשל יאמאטאי 
(כנראה בצפון־קיושו),'שהצליחה לאחד 13 מדינות־שבטים. 
שלחה ב 239 נציג ללויאנג — שהיתה באותה שעה בירת 
וי —, וזכתה בתארים ובאותות־כבוד מטעם הקיסר הסיני. 
מן המקורות המיניים אנו למדים, שבאותה תקופה היה 
מערב־י׳ מחולק לכ 100 מדינוודשבטים, שמרביתן היו בחסו¬ 
תה של המלכה הימקו. גודל האוכלוסיות במדינות אלה נע 
בין 1,000 ל 70,000 בתי-אב. בראש המדינות עמדו מלכים, 
ובכמה מהן — מלכות. 

במאה ה 4 חל גיבושה של ממלכת־י׳ העתיקה בעת־ובעונה 
אחת עם התפתחות מדינות קוגוריו ופאקצ׳ה בקוראה. באותה 
תקופה התקדמו אנשי יאסאטאי צפונה ומזרחה לעבר הוגשו 
המרכזית וייסדו את ממלכת יאטאמ 1 ( ¥301110 ). חפירות 
ארכאולוגיות בסביבות קיוטו גילו קברים ענקיים, שבהם 
הוטמנו, יחד עם גופות הקיסרים, תכשיטים ומראות, כלי- 
עבודה וכלי-גשק של ברזל. כמה מקיסרים אלה, הנזכרים 
בכרוניקות היאפאניוח, זוהו באחרונה עם חמשת מלכי ןה 
או יאמאטו, שלפי הכרוניקות הסיניות שלחו שליחים לסין 
בזמנים שונים בין 421 ל 502 לסה״ב. שליטי יאמאטו אף 
עשו נסיונות תחרים ונשנים — מסוף המאה ה 4 עד אמצע 
המאה ה 6 —לפלוש לקוראה כדי לייסד שם מושבה, ושטחים 


בדרומה של קוראה נמצאו זמן־מה בשלטץ יאפאני. למגע 
ההדוק עם קוראה — ובאמצעותה עם סין — היו תוצאות 
מכריעות לגבי התפתחותן של המדינה ושל התרבות בי׳. 
מקוראה הגיעו לי׳ במאה ה 5 הכתב הסיני ובאמצע 
המאה ה 6 (התאריך המסרתי הוא 552 ) — ה ב ו ד ה י ז ם. 

המבנה החברתי־מדיני של ממלכת יאמאטו היה מבוסם 
ביסודו על אצולה תורשתית. היחידה החברתית היחה המש¬ 
פחה (אוג׳י), שהתייחסה לאב אחד או א!ל-המשפחה, וקרבת 
אבי המשפחה למשפחת המלוכה קבעה את מקומה בחברה. 
במאות ה 6-5 נוצרו — לצידן של משפחות־האצולה — יחי¬ 
דות חברתיות, שלא התבססו על מוצא משותף, אנושי או 
אלוהי, אלא על שיתוף במילד תפקידים מסויימים! לשון 
אחר — מעין גילדות או קורפוראציות, שנקראו בה (ש 2 ), 
ובהן נכללו חיילים, סופרים, אורגים או מגידי־עתידות. — 
עד סמוך ל 645 היו הרבית האוג׳י עצמאיות-למעשה, ומש¬ 
פחת יאמאטו — שלא היתה אלא אחת מהן — נאלצה להאבק 
זמן ממושך כדי להכניען למרותה! לאחר שהצליחה להש¬ 
תלט על המשפחות האחרות חילקה ביניהן תארי־אצולה 
ודרגות כדי לקנות את נאמנותן. 

ב 618 קמה בסין הקיסרות האדירה של שושלת טנג 
(ע״ע), והיא שימשה לי׳ דוגמה של מנגנון מדיני ריכוזי 
חזק, שאותו — ואת התרבות שהתפתחה בחסותו — 
השתדלה לחקות יאמאטו. בין 630 ל 894 נשלחו לסין 16 
משלחות יאפאניות, בנות 500-100 איש׳ ללימוד הבודהיזם 
ושיטות הממשל והאירגון הסיני, ושליחים אלה חרמו הרבה 
להחדרת השפעה תרבותית סינית לי׳. כבר קודם־לכן, ב 593 , 
כונן השליט ש ו טוק ו( 16101111 ( 5 ) יחסים דיפלומאטיים בין 
י׳ ובין סין של שושלת סואי. שוטוקו היה עוצר-המלוכה מטעם 
הקיסרית המולכת־להלכה! הוא חיזק את מעמד ממשלת יא- 
מאטו, אירגן את הפקידות ב 12 דרגות, הזהירה מפגי שחיתות 
וחייבה בעבודה קשה, וב 604 חוקק חוקה בת 17 סעיפים, 
שאירגנה את י׳ כחברה אריסטוקדאטית מובהקת: האזרח 
חוייב בציות, ואילו על האציל הוטלה חובת נוהג ונימוסים 
מיוחדים ההולמים את מעמדו. שוטוקו קידם את הבודהיזם 
בי׳ והקים את מקדש הוריוג׳י ( 1 ג 11 ץז 6 ^ 1 ) באסוקר. כמרכז 
דתי ואמנותי! התרבות שנתרקמה מסביבו שיקפה לא רק 
אפנות סיניות והודיות, אלא אף פרסיות ויווניות. 

תקופת ההשפעה הסינית. בהמשך המאמצים 
לגבש את השלטון המרכזי ולהפוך את י׳ מברית של בתי- 
אב שבראשותו של בית־יאמאטו לממלכה ריכוזית דוגמת 
סין, חולל ב 646 הנסיך טאיקוה ( 3 ^ ¥311 ) הפיכה נגד 
הקבוצה הפרו-בודהיסטיח שבשלטון והחל להנהיג תיקונים 
בממשל בשם אחיינו, הקיסר קוטוקו ( £0101111 ) . האחוזות 
הגדולות של האוג׳י פורקו, הקרקעות הפכו לרכוש ציבורי 
וחולקו בין האיכרים, והללו — וכן בעלי-המקצועות האח¬ 
רים —, שהיו כפופים לראש האוג׳י, נעשו לנתיני הקיסר 
ונתונים למרותו. עד אז לא היה מושב קבוע לממשלת 
הברית, שהיתה מועתקת ממקום למקום (בתחום המישור 
המרכזי של הונשו) עם מוחו של קיסר ועלייתו של קיסר 
חדש. עתה הוחלם על הקמת עיר־בירה קבועה וסלילת 
דרכים לקשירתה עם כל חלקי המדינה, וכן על חלוקת 
המדינה למחחות ומינוי מושלים ופקידים מטעם הממשלה 
המרכזית, על הכנת ספרי־רישום של התושבים ועל שיטת- 
מיסוי מסודרת, שבאה במקום התשלומים השונים שהאזרחים 



127 


יפן, חייספווריה 


128 


היו חייבים לראש האוג׳י שלהם. החברה חולקה למעמדות: 
משפחת־ המלוכה. אצולה תורשתית, אזרחים ועבדים. במח¬ 
צית השביה של המאה ה 7 ובמאה ה 8 המשיכו השליסים 
במאמציהם לחזק את משסדם. הונהגה סידרה של חוקי- 
ממשל (ריצוריאו [ 6 ץזטצ 1 מ)), שהיו מבוססים על תקדימים 
סיניים תוך התאמה לצרכי י׳ ותנאיה. ב 702 פורסמו קודכסים 
של משפם אזרחי ופלילי (חוקי סאיהו), שתקפם נתקיים 
כ 500 שנה. משרד ממשלתי הופקד על טקסי דת שינס(, 
שהיתה לדת הרשמית. אולם לצידה שיגשגה גם תרבות בוד¬ 
היסטית, המכונה האקוהו ( 113110110 ), שמרכזה היה בבירת 
בית־האצולה פוג׳יווארה. 

ב 710 קבע הקיסר גמיי ( 61 !״ו"*?)) את הבירה בהיג׳ו 
היא נ א ר ה! העיר נבנתה ופותחה בפאר רב, כדוגמת צ׳אנג- 
או בירתם של קיסרי סין לבית־טאנג. בתקופת-נארה, 
שנמשכה 80 שנה, ובה שלטו 7 קיסרים, הגיעה ההשפעה 
הסיבית בי׳ לשיאה. באותה תקופה גברה השפעת הבודהיזם 
בחצר ובעם והצמיחה את תרבות טמפיאו (סץק!"^) המעו¬ 
דנת, שבמסגרתה התפתחו אמנות, שידה וספרות. אולם 
תקופת-גארה היתה גם רבת־סיכסוכים בין בית-המלכות לבין 
החצרנים, בייחוד בימי הקיסרית קומיאו( 0 ץמ £ 61 ). כובד־ 
המיסים ואסדנות-טבע הביאו לנדידת האוכלוסין ממקומותיהם 
ולבדיחת אריסים מאחוזות בעליהם. הממשלה עודדה גאולת 
אדמות חדשות, ואף חילקה קרקעות לאנשי-שלומה. כתוצאה 
מכך נתפתח סוג של אחחות גדולות, שנקראו שואו ( 5116011 ). 
שיטה זו התבססה על חוק שנתפרסם ב 734 ועמד בניגוד 
מוחלט למדיניות חלוקת-הקרקעות מ 646 , הש 1 אן צמח 
מגאולת קרקע-בתולה, שנעשתה בתמיכת מוסדות חילוניים 
ודתיים ובית־המלוכה על שלוחותיו, וכן ממחנות שנתנו 
האצולה ובית־המלוכה לאבשי־שלומם. כדי להשתחרר מנטל 
המיסים ששמה הממשלה המרכזית על השואן השובים, חיפשו 
בעליהם אנשי־חסות בחצר־הקיסרות והעבירו את הבעלות 
על שמם כדי לפטור עצמם מהמסים. בעלי השואן היו ברובם 
פקידים נמוכים במשרדיהם של מושלי-המחוזות השונים 
שבשלחו מהבירה, אף שברבות הימים הותר למושלים למלא 
את תפקידיהם בלי לעזוב את הבירה. כדי להגן על עצמם 
ועל רכושם העסיקו בעלי-האחוזות שומרי-ראש — סמו¬ 
ראים, וכד צמחו במחתות כוחות-צבא שלא היו כפופים 
במישרין לשלטון המרכזי; כוחות אלה גרמו לעתים מבוכה 
מדינית וחברתית. 

שלטוןבית־פוג׳יווארה.ב 794 העתיק הקיסרקאמו 
( 111 מ 1 מ 3 .£) את הבירה לקיוטו והקיפה תוך חיקוי לבירת 
סין! קיומו נשארה מושב הקיסרים עד 1868 . 300 השנים 
הראשונות של תקופה זו ידועות בשם תקופת פוג׳יווארה. 
ב 858 מונה פוג׳יווארה־נו יושיפוסה, ראש בית־אב מן האצו¬ 
לה הגבוהה והעשירה, לעוצר בשם נכדו, הקיסר־הילד טיוח. 
מאז הוסיפו בני משפחה זו דור אחרי דור לתסוס את המשרות 
הגבוהות בממשלה ונהנו מעושר רב שבא להם מאחוזותיהם 
הגדולות. מקרב בית־פוג׳יווארה באו כמעט כל הקיסריות וכן 
רבות מסילגשי־הקיסרים בדורות ההם, באופן שבכל דור היה 
ראש בית-סזג׳יווארה אביו־זקנו, חמיו או דודו של הקיסר, 
ולמעשה — אפוטרופוס ועוצר־המאכה. בתקופת שלטון בית- 
פוג׳יווארה הורחבו גבולות י׳ בצפון ושופרו דרכי-המינהל. 
בגי בית־פוג׳יווארה היו שוחרי שירה ואמנות. בחסותו של 
פוג׳יווארה־גו מיצ׳יגאגה, העוצר ה 11 ( 966 — 1028 ),• שיג- 


שגה הספרות, פרחו הארדיכלות בסיגנון שעדן והציור מאס¬ 
כולת יאמאטו־אה. התרבות היאפאנית היתהילמקורית יותר 
וססחד, מן הדפוסים הסינים שהיו מקובלים עד אז. 

מסוף המאה ה 10 ואילך ד׳לד ונתרופף שלטון בית פוג׳י- 
ווארה, שהתבסס על החצר בקיוטו. גרמו לכד תככי-חצר — 
מזה, והתגברות כוחם והשפעתם של בעלי השואן הגדולים 
באחוזות והסאמוראים שלהם — מזה. הסאמוראים הפכו 
בהדרגה למעמד של אצולת-לוחמים, שהתחרה מעמד 
אצולת-החצרניס הוותיקה. בקרב מפקדי הסאמוראים החלו 
להתגבש קבוצות שנאבקו זו עם זו במגמותיהן להשתלט גם 
על החצר והמדינה, וביניהן התבלטו בית טאירה ( 1311-3 ) 
ומתנגדו בית מיג א מוט ו — ששניהם התייחסו ייחום 
רחוק לבית-המלוכה. שלפת בית־פוג׳יווארה נתערער לגמרי 
מ 1086 ואילך, משפשט בצמרת המדינה הנוהג של שלטונם 
שלקיסרים־בדימום — שפרשו מעיר־הבירה, הסתגרו 
בטירה או במינזר והוסיפו להשפיע על המדיניות מאחורי 
הקלעים, בצידו של הממשל של הקיסר הרשמי ובהתחרות 
עמו! הם ביססו את כוחם על הסאמוראים. במלחמות־אזרחים 
ב 1156 וב 1159 נתפס השלטון בידי בית־טאירה. מתחריו הת¬ 
רכזו מסביב לדגלו של מינאמוטו־נו* יורי טוס ו (ע״ע), 
שביסס את כוחו על הסאמוראים שבעמק קאנטו (איזור 
אדו— היא טוקיו). ב 1185 הוכו כוחות טאירה בקרב המכריע 
ליד דאז נו אורה, ובית־מינאמוטו תפס את השלטץ למעשה, 
ומאז שלט הקיסר להלכה בלבד. מכאן מתחיל שלב חדש 
בהיסטוריה של י׳ — הסאודאליזם הצבאי היאפאני. 

( 2 ) ימי-הבינייים של י׳ (מסוף המאה ה 12 עד 
אמצע המאה ה 19 ). 

(א) הבאקופו (שוגוגאט) של קאמאקורה. 

כבר לפני שהשמיד את בית-טאירה, הקים יוריסומו. ב 1183 , 
בהסכמת הקיסר, מטה צבאי כללי בקאמאקורה (ליד 
יוקוהאמה). ב 1192 מונה יוריטומו לשוגון( 511681111 , "מצביא 
ראשי") והסד את מטהו למימשל צבאי ממוסד רציב, 
המכונה כאקוסו (בלשונות־אירופה מקובל המונה שוגר 
נאט). מימשל צבאי זה, שסמכותו השתרעה על כל המדינה, 
הקביל לממשלה האזרחית, שהוסיפה להתקיים בקיוטו ליד 
חצר הקיסר, אך איבדה כל השפעה. כפילות זו של מערכת- 
השלטץ נתקיימה בי׳ מכאן ולהבא כמעט 700 שנה: מצד 
אחד — הקיסר בעל מעמד מקודש קדושה דחית ובעל סמכות 
המוחזקת מוחלטת! מצד שני — חוגי־הצבא, שמרבית סמכויות 
השלטון־בפועל הועברו לידיהם, ובראשם עומד מצביא, שגם 
מעמדו הפך לתורשתי, אלא שהמשפחות שהחזיקו במעמד 
זה התחלפו כמה פעמים. יוריטומו מינה בכל מתח שונו 
(נציב) מקרב פקודיו, כדי שייצגו שם וישמור על הסדר, 
וכן ג׳יטו(סובן) בכל אחחה פרטית וציבורית, שתפקידו היה 
לגבות את מס־האורז לאספקה לפמליית השוגון ולצבאו. כל 
הקצינים־הפקידים הללו הפכו לוואסאלים של השוגון, 
שנקראו גוקנין ("אגשי־בית"). היחסים ביניהם הושתתו על 
נאמנות אישית, ורק לאחר-מכן על בעלות הקרקע והכרוך 
בזה. 

לאחר מותו של השליט האדיר יוריטומו( 1199 ) ירשו את 
משרת השוגון בנו ונכדו, שהיו חלושי־אופי וחסרי־אונים, 
והשלטון־בפועל עבר לידי עוצרים מפיח ה ו ג׳ ו ( 6 ( 136 ), 
בני משפחת אשתו של יוריטומו, שהיו להלכה משרתי בית־ 
פינאמוטו. ב 1219 כלה בית זה במלחמת־אחים בין נכדי 



129 


יפן, היסטוריה 


130 


יוריסומו, ובני־הוג׳ו מינו שוגון לפי בחירתם והוסיפו לשלוט 
בשמו. הם גם הכשילו נסיון של הקיסר גו-טובה ב 1221 
להפיל את השוגונאט ולהחזיר את השלמון־בפועל לידי 
הממשלה בקיוטו. מכאן ואילך היו בני-הוג׳ו כ 100 שגה בעלי 
השלמוך במדינה, אע״ם שנשתמרו מעמדו המקודש של הקיסר 
ומעמדו המכובד של השוגון, בימי העוצרים האלה נחלש 
מעמדם של בעלי האחוזות הגדולות וגבר קצב פיצול אחוזו¬ 
תיהם, ולעומודזה נתחזקה הבעלות על הקרקע של אנשים 
מקומיים שעלו לגדולה בחסות הבאקופו! מהם היו אריסים־ 
לשעבר: מיאושו ( 051111 * 1 * 1 ) — איכרים שהיו להם אדמות 
וצמיתים משלהם. בדרך זו נתגבש מעמד הסאמוראים המח¬ 
זיקים בנחלות מטעם השוגון תמורת שירות צבאי שהם חבים 
לו, בדומה לפאודאליזם האירופי של יה״ב. בתקופת הוג׳ו 
נתחבר ספר תוקי־מיגהל ( 1232 ), שבא במקומו של ספר־ 
החוקים העתיק (חוקי טאיהו) מ 702 (ר׳ לעיל, עמ׳ 127 ) 
והיה תקף עד 1872 . 

עלייתו של מעמד הסאמוראים משתקפת בספרות התקופה 
ובאמנותה, המפארות את חיי-הגבורה, ועוד יותר — את 
מות־הגבורה, של הלוחמים המקצועיים, שרכשו לעצמם 
עמדת־כבוד בחברה היאפאגית חכו להערכה כללית בעם. 
הם סיגלו לעצמם מערכת ערכי נאמנות, כבוד ולחמה, שנודעה 
לאחר־מכן בשם ב ו שידו(ע״ע [כרך־מילואים]). חורת זן 
(ע״ע), המטיפה לגאולה עצמית ע״י משמעת רוחנית ונפשית 
חמורה, נקלטה בעיקר בקרב הסאמוראים! בעם התפשטו 
כיתות בודהיסטיות שונות, בעלות אופי נוח וסלחני יותר. 
כששקטה הארז התפתח המסחר, נערכו ירידים עונתיים, 
ובערים שונות קמו מעין גילדות ("זה" [ע״ע גילדות, 
עפד 669 ], וקבוצות של סוחרים סיטונאים (טואיה), שנעשו 
למעמד בינוני אמיד, אבל לא היו מכובדים בעיני הסאמוראים- 
הלוחמים. 

בתקופת הוג׳ו נהדפו שני נסיונות-פלישה של המונגולים 
לי׳, ב 1274 וב 1281 . אע״ם שלהצלתה של י׳ תרמו הרבה 
סערות שפגעו קשה בצי המונגולי (קאמיקאזה — "הרוח 
האלוהית"), הגביר הנצחון את הגאווה הלאומית ואת היהירות 
המלחמתית בי׳. — בסוף המאה ה 13 ובתחילת ה 14 התחיל 
מעמדו של בית-הוג׳ו מתערער בשל התנגשויות ביניהם ובין 
הוואסאלים שלהם, ופן בשל סיכסוכים עם הכמורה והחצר 
הקיסרית בקיומו. 

(ב) תקופת "שתי החצרות הקי־סריות" 
והבאקופו של בית אשיקאגד" הקיסר גו־האיגו 
( 1318 — 1339 ) עשה נסיון להחזיר לעצמו' את מלוא סמכויות 
הקיסרים מימי־קדם, וב 1331 התקומם לבאקופו. לצידו עברו 
הסאמוראים שהתנגדו לשלטון ההוג׳ו, ושר-הצבא טאקאוג׳י 
אשיקאגה 1 ( 5111 ^־ 1 ־) שנשלח מטעם הבאקופו 

לאסור את הקיסר. בגד בשולחיו ופנה נגדם. קאמאקורה 
נכבשה ונחרבה ב 1333 , בית-הוג׳ו הושמד ומשטרו חוסל. 
אולם שאיפתו של הקיסר לא נתמלאה, מאחר שהלוחמים לא 
היו מוכנים לוותר על מעמדם השליט במדינה. ב 1336 השתלט 
מאקאוג׳י על קיוטו, הדיח את גו־דאיגו והכתיר קיסר מבני 
ענף אחר של בית־המלכות. אולם גו־דאיגו לא השלים עם 
הדחתו! הוא נמלט להרי־יושינו שמדרום לנארה, ושם הקים 
אח חצרו. כך נוצרו שתי חצרות־קיסרים מתחרות — "החצר 
הדרומית" בהרי-יושינו ו״החצר הצפונית" בקיוטו. 

ב 1338 אילץ טאקאוג׳י את הקיסר של החצר הצפונית 


למנותו לשוגון, וכך נוסד הבאקופו השני, שבראשו עמד 
שוגון מבית אשיקאגה! הוא התקיים עד סמוך לסוף 
המאה ה 16 , האישיות הבולטת בין השוגונים של באקופו זה 
היה יושימיצו ( 1395-1367 ), שהצליח ב 1392 לאחד את 
הצפון ואת הדרום. 

עם כל זה לא החזיר בית-אשיקאגה לי׳ את איחודה 
המדיני כבימי הבאקופו הראשון. שושלת השוגונים לבית- 
אשיקאגה הקימה את מרכזה בעיר־הבירה קיומו ברובע 
מ ורומא צ׳ י (שעל שמו נקראת תקופה זו), ושוב דחקה 
את הקיסר לעמדה של כבוד־גרידא. אולם לא היה שמון 
מבית־אשיקאגה ששלט ביעילות על הלוחמים ועל המנזרים 
הבודהיסטים החוקים. הבאקופו השני לא הצליח להקים 
משטר בר־תוקף בי׳ כולה, ואף לא ברובה. תקופתו — המאות 
ה 14 וה 15 — הצמיחה התפתחויות תרבותיות מזהירות 
בתחום השירה, הציור והאדריכלות, וכן בהגות, ברוח הנאו- 
קונפוציאניזם והזן! שיגשגה גם אמנות עממית, לעומת 
הפריחה התרבותית בלם הרפית המדיני. הבאקופו של מור(־ 
מאצ׳י היה תקיף מבחינת מעמדו כלפי הקיסר, אך לא כלפי 
פקודיו. השפעת חצר-המלכות הצטמצמה מאד! הקיסר 
ופמלייתו הוסיפו למלא תפקידים טקסיים ודתיים ונהנו מהכ¬ 
נסות גבוהות מאחוזותיהם, אך היו חסרי השפעה מדינית, 
אע״פ שמעולם לא ניסה אדם להדיח אח השושלת הקיסרית, 
שהלגיטימיות שלה כמקור הכוח המדיני וכבסיס המבנה 
החברתי היתה מושכל ראשון של התודעה המדינית היאפא- 
נית. אולם בארץ שררו בתקופת־מורומאצ׳י פירוד מדיני 
ומבוכה גוברת! י׳ נתפצלה למספר רב של יחידות טרי¬ 
טוריאליות עצמאיוח־כמעט, ובראש כל יחידה עמד מנהיג 
מקומי ממעמד הלוחמים, והוא היה בדרך־כלל מתחרה בעמי¬ 
תיו ושכניו ומסוכסך בהם. ממשלת השוגון בקיוטו הלכה 
ונחלשה, במידה שהפקידים המקומיים השונים, הג׳יטו והשו¬ 
נו, הלכו והתעצמו וחיזקו את שלטונם האוטונומי באחוזר 
תיהם. הם נעשו בהדרגה לשרים פאודאלים תורשתיים, 
שנקראו דאימיאו ( 0 ץ 1 מו 13 >). תומכיהם היו האיכרים, 
אריסים־לשעבר וסאמוראים מובטלים. מן השכבות הללו. 
שחשו את עצמן מקופחות, גייסו הדאימיאו את חילותיהם! 
חיל-רגלים זה גבר על חיל-הסרשים של האצולה הוותיקה. 
הדאימיאו לחמו בשלטון המרכזי ובכוחות הפאודאליים 
הוותיקים, משיירי המשטר האגרארי של השואן (ר׳ לעיל, 
עמ' 127 ). כמה מן הדאימיאו הנהיגו בנחלותיהם מינהל 
מתוקן, שהקל את סבלם של האיכרים והאריסים ופתח למוכ¬ 
שרים שבהם שער לעליה חברתית כלוחמים בשירות אדר 
ניהם! בין המצביאים והמדינאים הגדולים במאה ה 16 היו 
רבים מבני דלת־העם. אולם הדאימיאו נאבקו גם ביניהם 
לבין עצמם, נוסף על מאבקם המשותף נגד המרות העליונה 
של השלטון המרכזי. גם במרכז עצמו נתגלו פרצות, וב 1467 
פרץ בקיוטו מאבק מזויין בין הטוענים לירושת השוגונאט — 
"מלחמת אוניו", הראשונה בשורה של מלחמות פנימיות, 
שזיעזעו את י׳ כפעם ברציפות למעלה מ 100 שנה. אמנם 
רוב התקופה ההיא הוסיפו בני אשיקאגה להחזיק בשוגוגאט, 
אולם למעשה שקעה הארץ בהדרגה באנארכיה של מלחמות- 
אזרחים מקומיות וכל־ארציות* באמצע המאה ה 16 כבר היו 
בי׳ ב 300 דאימיאו, שכל אחד מהם היה עצמאי-כמעט בתחום־ 
שלטונו, שאותו שאף להרחיב בכוח-הזרוע או בדיפלומאטיה. 
הם התבצרו בסירות משלהם שהפכו לבידות-מחוזות, ומשלו 



131 


יפן, היספזידיד! 


132 


בנתיניהם באמצעות סאמזראים נאמנים להם.ה תקיפים שבהם 
אף שאפו להשתלט על הארץ כולה. 

(ג) איחודה של הממלכה היאפאבית ושי¬ 
קומה. חיסול האנארכיה הכללית ואיחודה של י׳ מחדש 
בשלטון מרכזי תקיף הוא פרי מעשיהם של 3 מנהיגים 
צבאיים ומדיניים בשליש האחרון של המאה ה 16 : נ^בו־ 
נאגה, היד־יושי ואי יא ם ו. 

אודה נוב וגגה ( 1534 — 1582 ), בן סאמוראים, שירש 
נחלה קטנה מאביו, הצליח בכשרונו הצבאי לכבוש כמה מחו¬ 
זות בהונשו המרכזית, ועוזריו היו הידיושי ואייאסו י ב 1568 
השתלט גם על קיוטו הבירה. ב 1573 הדיח את'השוגון האח¬ 
רון לבית־אשיקאגה ממורומאצ׳י, וב 1576 הקים את טירת 
אדזוצ׳י ליד קיוטו, ומשם התחיל להטיל את מתתו על 
שטחים נוספים בי׳. הוא נרצח ב 1582 בידי אחד מפקודיו, 
ואת מפעלו השלים הידיושי. 

טויוטומי היד״יושי (ע״ע), הנחשב לגדול המצ¬ 
ביאים והמדינאים בתולדות י׳, היה בן-עניים ואיש־צבא 
מנעוריו. בשירותו של נובונאגה הגיע לדרגת מצביא, ולאחר 
מותו ירש את מקומו, בסידרה של מסעות צבאיים ונצתונות 
בקרב, יחד עם דיפלומאטיה מעולה, הצליח להביא את כל 
השליטים המקומיים בעולו של שלטון מרכזי מחודש ותקיף. 
הוא, אמנם, לא נתמנה לשוגון (בגלל מוצאו שלא-מן- 
האצולה), אולם קיבל מן הקיסר את תואר-הכבוד "טאיקו" 
ומעמד של עוצר ראשי, ואח״ב — של ראש־השרים. הידיושי 
הקים את טירתו באוסאקה, וכן ארמון מפואר בקיוטו' ועוד 
טירה במומויאמה! שלשתם היו לא רק מרכזי־שלטון אלא גם 
מרכזים למיטב תרבות-הדור, שהיתה חילונית וחפשית מכבלי 
המסורת. הידיושי הנהיג חידושים במינהל, ובעיקר — 
סדרי מדידה ורישום אחידים של הקרקעות בכל רחבי 
המדינה, שעל יסודם חולק העם חלוקה ברורה לשני מעמדות: 
סאמוראים לוחמים־שליטים לעומת עובדי-אדמר. (היאקושו 
[ 18110 ״ 31 ץן 1 ]) מפרנסים ומשלמי-מסים. — לאחר ביסוסה 
הפנימי של י׳ פנה הידיושי לכיבושים וחידש את הנסיון — 
שכבד נעשה 1,000 שנים לפניו (ד׳ לעיל, עט׳ 125/6 ) — 
להשתלט על קוראה, ותיכנן אפילו אח כיבוש סין. אולם 
שתי הפלישות היאפאניות לקוראה, ב 1592 1 ב 1597 , לא הביאו 
אלא לנצחונות גדולים בקרבות שלא היה בהם כת הכרעה, 
ונסתיימו בנסיגה. 

מאורע בעל חשיבות היסטורית רבה בימיהם של בובו- 
נאגד, והיתושי היה העימות הראשון בין י׳ ובין העולם 
המערבי והנצרות. עד למאה ד, 16 לא היתה לאירופה אלא 
ידיעה עמומה ביותר על י׳("ציפאנגו"), על-סמך מה שמסר 
מרקו פולו (ע״ע), ב 1543 נסחפו לחופי י׳ מלחים פודטו- 
גאליים, וב 1549 הגיע לי׳ כמיסיונר פרנסיסקו כסויר (ע״ע), 
ובכך נפתחה י׳ להשפעה מערבית-נוצרית, שנמשכה כ 100 
שנה. אחדים מן הדאימיאו במערב-י׳, מן הוואסאלים של 
נובונאגה, קיבלו את הנצרות, והיא התחילה לעשות נפשות 
גם בקרב העם; ב 1582 נשלחו 4 נערים לחינוך לרומא. 
להצלחת ההטפה והתעמולה של הישועים תרמה העובדה, 
שהם הופיעו כמקשרים את י׳ עם המערב מבחינה דתית 
ומבחינה מסחרית כאחת. היתושי חשש מפני ההשפעה הזרה 
והטיל איסור על הפעולה המיסיונרית. אולם הוא הפריד בין 
הדת ובין המסחר, וקבע את נאגאסאקי לגמל פתוח לסחר־ 
חוץ. לי׳ התחילו מגיעים — נוסף על קוראנים וסינים — גם 


סוחרים ספרדים, אנגלים והולאנדים, וספנים יאפאנים הפליגו 
לדרום-מזרח אסיה ולאוקיאנוס השקט. 

לאחר מותו של הידיושי ב 1598 פרץ בין הוואסאלים 
שלו מאבק על השלטון, שממנו יצא מנצח א י י ם ו (ע״ע) 
לבית סוקוגוה (ע״ע), מי שהיה עוזרם של נובונאגה 
והיךיושי, לאחר שחיכה בקרב־סקיגאהארה (ב 1600 ) את 
צבאות יריביו, הדאימיאו של המערב. ב 1603 נתמנה אייאסו 
לשוגון וקבע את הבאקופו שלו בא ד ו. 

(ד) שוגונאט בי ת - ט וק וג א ו ו ה ( 1603 — 1868 ). 

כבר ב 1605 פרש אייאסו רשמית מתפקידו, אולם למעשה 
הוסיף להחזיק בשלטון' עד מותו ב 1616 , בתורת אפוטרופסו 
ויועצו של בנו־יורשו הידטאדה (שוגון 1605 — 1623 ). שני 
השליטים יצאו עוד פעם' למלחמה ב 1614 , כדי לדכא את 
ההתנגדות האחרונה של יריביהם; הם כבשו את אוסאקה, 
מעוזו האחרון של בית הידיוישי, וביערו כליל את שרידי 
השפעתו. מכאן ואילך שלט ביח-טוקוגאווה שלטון מוחלט: 
הוא העמיד 13 שוגונים בתקופה של כ 250 שנה, שהיתה 
תקופת שלום ושלווה מדינית לי׳. 

במימשל ובמינהל של משטר הבאקופו של טוקוגאווה 
שולבו יחד יסודות של דצנטראליזאציה ושל תקיפות ריכו¬ 
זית. ממשלת י' בתקופה יזו היתה מורכבת: ( 1 ) מהקיסר, 
שישב בקיוטו , ;( 2 ) מהש 1 גון, שישב בארו ושמשפחתו שלטה 
שלטון ישיר בב*/ 1 משטחה של הארץ; ( 3 ) מן הדאימיאו 
(כ 250 — 260 ), שביניהם חולק רוב שטח הארץ ושמשלו כל 
אחד באיזור (חאן) שלו. לקיסר המקודש יוחסה מלוא הסמ¬ 
כות הריבונית והשלטונית; לאמיתו־של־דבר היה מסוגר 
בארמונו ונטול מגע עם מנגנון השלסון־בפועל, ואפילו מינויו 
של השוגון מטעמו של הקיסר לא היה אלא פורמאלי בלבד, 
מאחר שלמעשה היתה משרה זו תורשתית במסגרת משפחת- 
טוקוגאווה. השוגון לא היה להלכה אלא "המצביא העליון" 
מטעם הקיסר, ואילו למעשה — שליט המדינה וראש־ 
הממשלה, וכן היה הגדול שבדאימיאו מבחינת הקף נחלותיו. 
הוא משל במישרין באחוזות בית-טוקוגאווה, ואף מן הדאי- 
מיאו היו רבים שהשתייכו לענפים צדדיים של בית זה, כך 
שכ 4 ן משטחה של י׳ היה בבעלותו. בין הדאימיאז האחרים 
קוימה הבחנה בין ואסאלים תורשתיים של בית־טוקוגאווה, 
שהם היו כשרים למשרות גבוהות באדו, בין אלה שהכירו 
בעליונותו כבר לפני 1600 , ובין אלה שהתנגדו לו והוכנעו. 

מינהל השוגונאט היה מורכב מנאמני טוקוגאחיד, (האסא- 
מוסס ומהוואסאלים הכפופים במישרין למרותו של בית- 
טוקוגאווה(גוקנין); הללו נשאו במשרות בממשלה המרכזית, 
וכן באחוזות טוקוגאווה. כל דאימיאו היה לכאורה עצמאי, 
ואירגן את ממשלת החאן כדוגמת הממשלה באדו. דאימיאו 
אחדים היו בעלי נחלות נרחבות — מעין מדינות קטנות 
בפני-עצמן; אחרים לא היו אלא בעלי אחחות גדולות. אולם 
השוגון שלם בכל הדאימיאו באמצעים שונים: הוא ורב 
אותם להתייצב בבירה אחת ל 3 שנים, ולהשאיר שם מבני' 
משפחתם כבני-תערובות; אסר התקשררות ביניהם, וחלה אף 
את נישואיהם בהסכמתו; אסר הקמת ביצורים בחאן וחיזוק 
צבאות מקומיים. מטרתו של ביח־טוקוגאווה היתה להנציח 
את שלטונו ולייצבו, ולמטרה זו הקפיא את המצב החברתי 
בי׳ כפי שהיה ב 1600 , העם חולק ל 4 מעמדות נפרדים זה 
מזה מבחינת מקומם בסולם החברתי ומבחינת חובותיהם 
וזכויותיהם: סאמוראים, איכרים, בעלי-מלאכה, סוחרים; לכל 



133 


יפן, היסטוריה 


134 


אחד מהם הוכתבו אורח-חיים וקוד־התנהגות מיוחדים. הסא- 
מוראים היו אריסטוקרטיה צבאית, שתוכן חייהם נועד להיות 
הכוננות המלחמתית והשירות במינהל המדינה; שאר כל 
העם היה חייב בגינוני־כבוד כלפיהם. עובדי־האדמה בחשבו 
למעמד השני־במעלה, כמפרנסי השליטים והסאמוראים, אולם 
למעשה הועמדו בפיקוח חמור ונתבעו לעבודה קשה ולחיי־ 
צנע. הסוחרים בחשבו לגחותים, משום שהסאמוראים — 
עכ״פ להלכה — בזו לעסקים ולרווחי־כסף. למעשה העריד 
השלטון את הסוחרים משום התועלת שנבעה מהם לכלכלה 
ולמשק־המדינה. המבנה החברתי והיחסים החברתיים האלה 
נתבססו על הפילוסופיד. ותורת־המידות של הנאו־קונפוציא- 
1 יזם, שהטעים את חובת הצייתנות לשלטון ואת חובת הנאמ¬ 
נות של האדם למי שנעלה ממנו. 

הצעד המכריע שעשה השוגונאט של טוקוגאווה כדי 
להקשיח את המבנה הזה ולמנוע ממנו כל זעזוע ע״י חדירת 
השפעות ורעיונות זדים היה הפיכת י׳ למדינה סגורה ומסר 
גרת כלפי־חוץ, מבחינה ד!מרית ומבחינה רוחנית כאחת. 
עיקרה של פעולה זו געשה בימי א״מיצו, השוגון ב 1623 — 
1651 . אולם כבד ב 1616 הוטלו הגבלות על סחר-החוץ, 
שצומצם לשני נמלים בלבד. בשנות ה 20 הוחל ברדיפות 
קשות של הנוצרים, שמספרם בי׳ הגיע בינתיים ל 4 * מיליון 
(ר׳ לעיל, עט׳ 131 ). אחרי גירוש המיסיונרים הישועים 
והוצאתם־להורג של אלה שהעזו לחזור לי/ הוטל איסור 
חמור על הנצרות ונגזרה מיתה על הדבקים בה. אלפי יאפא־ 
נים נוצרים מתו מיתת עינויים קשים על קידוש אמונתם, 
אחרים באנסו לכפור בה במפורש ולחזור לפולחנים הרש¬ 
מיים, והנצרות נמחקה כליל מן הפרהסיה היאסאנית, אם כי 
הוסיפה — כנראה — להתקיים בחוגים מצומצמים במחתרת. 
אחרי אנשי האמונה הזרה הגיע תורם של הספנים והסוחרים 
הזרים. ב 1639 גורשו הפודטוגאלים מי׳ ואחריהם גם בבי 
האומות האחרות, ונאסרה עגינת כל ספינה זרה ונחיתת כל 
אדם זר בחופי המדינה. מכלל זה הוצאו רק חברות־מסחר 
הולאנדיות, שהורשו ב 1641 להחזיק תחגת־מסזזד באי הקטן 
דשימה ליד נמל נאגאסאקי, בהסגר חמור ובתנאים משפילים, 
ולהביא כל שנה ספינת־משא טעונה סחורות לשם; וכן 
הורשה סחר מצומצם מאד עם קוראה. ב 1639 נאסר גם על כל 
היאפאנים לצאת מגבולות המדינה לחו״ל, בין לביקור, בין 
ללימוד, בין למסחר. בכך הושם קץ למגמות ההתפשטות 
הכיבושית והכלכלית שגילו ספנים יאפאניים בדורות הקו¬ 
דמים, וממלכת־האיים פסקה מלהיות מעצמה ימית. נותק 
כמעט כל קשר בין י׳ ובין שאר העולם, וההתפתחויות 
הגדולות במערב מן המאה ה 17 עד אמצע המאה ה 19 לא 
נודעו — ועכ״פ לא נקלטו — בי׳. 

בכל תקופת השוגונאט של סוקוגאווח היתה אוכלוסיית 
י׳ יציבה-כמעט ונעה מסביב ל 30 מיליון נפש; מבחינת צפי¬ 
פות האוכלוסיה היחה מן הארצות המאוכלסות ביותר בעולם, 
ורק רמתה הגבוהה של חקלאותה והחריצות וההסתפקות- 
במועט של עובדיה קיימה אוכלוסיד, זו. האורבאניזאציה 
הגיעה כבר אז לממדים ניכרים; אדו, שאוכלוסייתה בסוף 
המאה ה 18 כבר התקרבה למיליון נפש,היתה באותה שעה — 
אפשר — העיד הגדולה בעולם. למרות התבדלותה של י׳ 
נמצאה דמת-המחיה הכללית בעליה. 

כ 2 מיליון נפש מאוכלוסיית י׳ נמנו על מעמד הסאמו- 
ראיס. המשטר עמד בפגי הבעיה, מה לעשות בלוחמים בעתות 


השלום היציב, מאמצע המאה ה 17 ואילך באה במקום הכוננות 
הצבאית של הסאמוראים הדגשת צרכי המינהל האזרחי. 
סאמוראים שלא מצאו מקומם בחילות-המשמר ובצבאות 
הפרטיים של אדוניהם הדאימיאו הפכו לפקידים, אע״פ 
ששמרו על האיךאולוגיה והתודעה של הלוחמים ועל מושגי- 
הכבוד שלהם. בממשל המרכזי והמקומי הונהגו שיטוח ביורו- 
קראמיות. הדאימיאו שילמו לסאמוראים שלהם, הן הלוחמים 
הן הפקידים, משכורות קבועות במיכסות־אורז מן המס שהעלו 
האיכרים. באיזורים הכפריים הונהגה עפ״ר שיטת הנחלות 
הקטנות השייכות לבתי-אב, שהם — ולא הפרט — היו 
הגופים המשפטיים והיחידות לתשלום מסים, 

מן הגאות הכלכלית שבעקבות השלום הממושך נהנה 
בעיקר מעמד הסוחרים, שמצבו השתפר על חשבון הסאמד 
ראיס והאיכרים, דבר שנגד את האידאולוגיה הרשמית. בה 
בשעה שרבים מן הסאמוראים היו דלים גאים, ומהם—אף 
הולכי-בטל טפיליים, התגבש מעמד בינתי אמיד, שמקרבו 
צמחה תרבות עירונית חדשה, והתפתחו דרכי-יצירה חדשות 
בתחומי השידה, הסיפור והמחזה, ביהוד באדו בתקופת 3 נר 1 קו 
(סוף המאה ה 17 ) ובתקופת בונקה-בונזי (תחילת המאה 
ה 19 ). מעמדו של האיכר, הגבוה בסולם החברתי, היה ירוד 
מבחינה כלכלית, ובתקופות של שפל כלכלי ופגעי-טבע היה 
מצבו חמור. 

כבר לפגי חדירת השפעתו של המערב נתגלו סימני- 
שקיעה במשטר טוקוגאווה. במאה ה 18 התפתח חקר המקו¬ 
רות ההיסטוריים היאפאניים, ומשכילים יאפאניים נתפסו 
לאידיאליזאציה של העבר הרחוק ולראיית השוגונאט כסטיה 
מן היסודות המקוריים" של החברה והמדינה היאפאניים; 
נתפתחו זרמים מחשבתיים ששללו את הפילוסופיה הרשמית 
של הנאו-קונפוציאניזם. בראשית המאה ה 19 שיגשגו "לימו¬ 
דים לאומיים"(קוקוגאקו) ולצי־דם גם "לימודים הולאנדיים" 
(ראנגאקו)—ז״א התעניינות במערב ובהישגיו התרבותיים 
והטכנולוגיים, שידיעות עמומות עליהם חדרו לי׳ דרך הפתח 
הצר של דשימה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 133 ). סימנים בולטים של 
אי־שביעות־רצוו מממשלת טוקוגאווה ניכרו מסוף המאה ה 18 
בחלקים שונים של המדינה ובקרב כל המעמדות החברתיים. 
לפי הרגשת הסאמוראים והאיכרים היו הסוחרים עושקים 
ומנשלים אותם; הם היו שקועים בחובות לסוחרים, והבאקופו 
לא יכול היה לסייע בידיהם. ואילו הסוחרים חשו בפער 
העצום שביו כוחם הכלכלי והתועלת שהמדינה מפיקה ממנו 
ובין משקלם המדיני האפסי ומיעוט ההכרה והכבוד כלפיהם 
מצד המשמר הקיים. במחצית הראשונה של המאה ה 19 הגיעו 
הדברים עד כדי התפרצויות של מרידות־איכרים מקומיות. 
ההופעה המחודשת של המערב בימים ובחופים הקרובים לי׳ 
עוררה בקרב כמה חוגים — ביניהם כמה דאימיאו ממערב־י׳ 
וכמה אצילים בחצר-המלוכה בקיוטו — את תחושת הסכנה 
שבנחשלותה של י׳ לעומת העצמה הגוברת־והולכת של 
המערב, והחשש לעתידה של י , בעימות החדש עם המערב 
גבר ביותר לאחר מלחמת־האופיום ( 1839 — 1842 ) והתחלת 
החדירה הצבאית, המדינית והכלכלית של מעצמות־המערב 
לתוך סין. גורמים אלה הגיעו להכרה שיש לשחרר את י׳ 
משלטון טוקוגאווה וממשטר השוגונאט, שכבלו את החברה 
והמדינה ומנעו את התקדמותן, ושאת השינוי הזה במבנה 
המדיני, מבנה המקובל זה כ 700 שנה, ניתן יהיה לבצע רק 
בכוח סמכותו הבלתי־מעורערת של הקיסר, לאחר שיוחזר 



135 


יסן, היסטוריה 


136 


לקיסרות מעמדה כמוסד העלית השולם־בפועל במדינה. 
למעשה ביקשו אנשים אלה להקים ממשלה שתהיה מסוגלת 
לעמוד בפני לחץ המערב ולהגז על המולדת באמצעים יעי¬ 
לים׳ שהמשסר המסרתי לא יכול היה לספקם. 

הניגודים הפנימיים׳ מצבו הכלכלי הקשה של ד׳באקוסו 
והופעת המערב הם שגרמו לנפילת שלטון טוקוגאווה ב 1867 . 

( 3 ) התקופה החדשה (מאמצע המאה ה 19 ועד 
ימינו). התקופה המודרנית בדברי ימי י׳ מתחילה במחצית 
השניה של המאה ה 19 עם הופעת מעצמות־המערב במלוא 
כוחן מול חופיה. כבר בסוף המאה ה 18 ובראשית המאה ה 19 
התדפקו נציגי אירופה ואמריקה (רוסים ב 1792 ו 1804 , אמרי¬ 
קנים ב 1837 , הולאנדים ב 1844 , ועוד) על דלתות י׳ במטרה 
לקשור עמה — בדרכי שלש — קשרי־מסחרז הם נתקלו 
בסירוב מוחלט מצד השלטון וגורשו מן הארץ. נקודת־המסנה 
חלד. ב 1853 , כשהגיעה לחופי י׳, סמוך לאדו, שייטת אמריק¬ 
נית של 4 אניות-מלחמה, בפיקוד הקומודור מתיו ק. פרי 
(ץ■! ■! 6 ? . 0 ,£\) כשליחו של נשיא אה״ב. הלה דרש מהשוגון 
לפתוח את שערי י׳ לעולם — לסחר ולתקשורת. לממשלת 
טוקוגאווה לא היו הכוח, היכולת והבטחון העצמי להתנגד 
לדרישותיו וללחום בצי האמריקני. ב 1854 נחתם חוזה־מסחר 
בין י׳ ובין אה״ב, ובעקבותיו — עד 1860 — חתמה י׳ על 
חוזי ידידות ומסחר עם רוב מעצמות־אירופה. חוזים אלה 
העניקו למעצמות זכות לסחר חפשי ב 3 נמלים יאפאניים, 
תעריפי-מכס נמוכים, שיפוט קונסולארי בלבדי לנתיניהן, 
תחנות-מסחר מיוחדות וזכויות־פסחד עדיפות. בחוזים אלה 
נמצאה י׳ מקופחת מבחינת מעמדה הריבוני (חוזים "בלתי- 
שווים"). קונסולים וסוכנים מסחריים זרים החלו להגיע לי׳ 
ולהתיישב בנמליה ובמרכזי המסחר, והממשלה היאפאנית 
נאלצה לשלוח נציגים לחו״ל. חומת ההתבדלות נפרצה תוך 
פגיעה קשה בגאווה הלאומית היאפאנית. 

סחר־החוץ שהתפשט עירער את כלכלתה האוטארקית של 
י׳. היא החלה לייצא משי ותה ולייבא אריגים, נשק ואניות. 
היצוא עלה על היבוא, והעודף המסחרי איפשר את פיתוח 
החעשיה ואת הגדלת הייצזד. אולם עודף זה לא הושג אלא 
הודות להפניית מיטב התוצרת לייצוא* השווקים המקומיים 
נפגעו, והייצור לא הצליח לספק את הביקוש הגובר. התער¬ 
ערות הכלכלה ונוכחות הזרים הגבירו את האיבה-לזרש 
שרחשו פשוטי-העם והסאמוראים, והוכחת אזלת־ידה של 
שושלת טוקוגאווה החישה את קיצה. סאמוראים נרגנים 
אויבי טוקוגאווה, אנשי־החצר בקיוטו וסוחרש עשירים היו 
הרש החיה בתנועה שדגלה ב״הערצת הקיסר וגירוש הזרים". 
פאטריוטים קנאים מאנשי תנועה זו, בעיקר מן החאן של 
צ׳ושז במערב, תקפו סוחרים ודיפלומאטים זרים, ואף אניות 
זרות שחנו בחוף. בתגובה על כך ערכו ציי מעצמות-המערב 
ב 1863 ו 1864 פעולות־תגמול נגד המבצרים של צ׳ושו ושל 
ההאן סאצומה, הפגיזו אותם והרסום. הפאטריוטים הכירו 
בחוסר־האונים של כוחם הצבאי מול כוחו של המערב, ומכאן 
ואילך הפכו למצדדי קליטת אותם יסודות של התרבות הזרה, 
שהיו דרושים לי׳ לשם חיזוקה לעמוד על משמר עצמאותה 
נגד הזרים. 

בשנים 1864 — 1867 התחולל בצמרת השלטון מאבק קשה 
בין שואפי הרפורמה ובין חסידי המשטר המסרסי, ושני 
הצדדים היו נתונים ש להשפעות מן החוץ! השפעה צרפתית 
היתד, ניכרת במאמצי בית-טוקוגאווה לארגן מחדש את 


משטרו, ואילו בריטניה תמכה במתנגדי השוגון שהתרכזו 
מסביב לחצר הקיסר. במקומות שונים בארץ אירעו התנגשו¬ 
יות בין מצדדי שני הזרמים. ידו של השוגון חיתה על התח¬ 
תונה, כשהתארגנה נגדו קואליציה שבה בכללו חצר-המלכות, 
נציגי החאנים התקיפים של בתי צ׳ושז, סאצומה, היזן שוסה 
וסוחרים ואיכרים עשירים. קואליציה זו הגבירה את פעילותה 
כשמת השוגון בשלהי 1866 , ואת מקומו ירש קרובו יושינובו 
(היטוצובאשי קיקי), שקיבל את הירושה ללא־רצון. חדשים 
אחדים לאחר-מבן מת הקיסר, ועל כסא־המלוכה עלה בנו בן 
ה 16 מ ו צ ו ה י ט ו, שקבע כשם לתקופת שלטונו — שנעשה 
גם תארו — את הכינוי "מיג׳י" ( 1 ןמ*נ ־־ "שלטון נאור") 
ונתן את ידו למחדשים. בשלהי 1867 אילצו מתנגדי טוקו־ 
גאווה את השוגה להחזיר את רוב סמכויות שלטונו לקיסר, 
ובתחילת 1868 הדיחו אותו כליל. יושינובו ניסה להתקומם 
בעזרת סמוראים שנשארו באמנש לו, אולם במלחמידאזרחים 
שנמשכה עד 1869 ניגפו צבאות טוקוגאווה והצבא הקיסרי 
השתלט על כל המדינה. הקיסר העתיק את מושבו מקיוטו 
לאדו — עד אז מושב הבאקופו —, ששמה שונה לטוקיו 
(= הבירה המזרחית), והשוגונאט בוטל. ב 3 ביאנואר 1868 
הוכרז הקיסר חגיגית למושל־בכיפה, שבידו מלוא סמכויות 
השלטון בעם ובמדינה. מחוללי המהפכה קראו לה "אישין" 
( 11111 * 1 = התחדשות) והציגוה כהחזרת עטרת הקיסרות 
לישנה והחזרת הקיסר למעמדו הלגיטימי ? לפיכך היא ידועה 
במערב בשם "הדסטוראציה של מ י ג׳ י". 

ד ־׳ 

ד.מוז ר ני ז א צי ה. ב 30 השנש שלאחר חיסול השו- 
גונאט ביצעו מחוללי הרסטוראציה של מיג׳י מהפכה חבר¬ 
תית׳ כלכלית׳ מדינית וצבאית, ששינתה את פני י׳ להלשין 
והפכה אותה ממדינה נחשלת(ביחס לעולכדהמערב) למעצמה 
עולמית ממדרגה ראשונה. לתופעה זו של הפיכת מדינה 
של משטר פאודאלי וחברה אגרארית "ביניימית" למדינה 
מודרנית שהיא מעצמה תעשייתית וצבאית כבירה, בפחות 
מדור אחד — אין אח ורע בהיסטוריה, ועדיין היא משמשת 
נושא למחקר היסטורי וסוציולוגי. את הצלחת י׳ מייחסים 
לגורמים סוציו־פסיכולוגיים וסוציו-אקונומיים כאחד. בידודה 
ההיסטורי־גאוגראסי של י' פיתח בעם תודעה עמוקה של 
ייחודו ושל תרבותו ושל מסרתו ההיסטורית, והיא שעמדה 
לו ל^יים את הרציפות הלאומית-מדינית ההיסטורית גם לאחר 
קליטת יסודות תרבותיים זרים, שעשויים היו, לכאורה, לשנות 
לחלוטין אח אשי החברה והמדינה ז ואילו את הקליטה הזאת 
הקלה מסורת של "שאילה תרגוחית" מבחוץ (בייחוד מסין) 
מן התקופה הקדומה. התכונות שטופחו באדם היאפאני ע״י 
חינוך של דורות ברוח האתיקה של שינטו ושל הקונפוציא- 
ניזם הכשירו אותו לעמידה בסבל, למאמצים בעבודה, 
לנאמנות לתפקיד ולמסירות-נפש במילוי חובות, ועי״כ — 
להגשמת המשימה הקשה שהיתה כרוכה במודרניזאציה של 
החיים הכלכליים. הפראגמאטיזם היאפאני התבטא בגישה 
ביקרתית לצורות-אירגון ולמוסדות— אף לוותיקים ולמוש- 
רשים שבהם— מבחינת יעילותם ובנכונות להחליפם בשעת 
הצורך ביעילים יותר. גורם חשוב ביותר היתד" כנראה, 
העובדה, שהמחדשים שהכניסו מודרניזאציה, ולעתים מודר¬ 
ניזאציה קיצונית, בתחומים מרובים של המציאות החברתית 
והמדינית, השכילו לקיים את הקיסרות כמוסד מרכזי עם כל 
הקדושה המסרתית שאפפה אותו, כסמל וכנקודת-כיוון לכל 
המאמצים הלאומיים והחברתיים — דבר שמנע את התפוררות 



137 


יפן, היסטוריה 


138 


דיחברה בעקבות הסרת ׳הדדשוקים שהחזיקו את המימסד 
הישן. גם התנאים הכלכליים המיוחדים ששרדו בי׳ לסני 
הרסטוראציה הכשירו אותה למ 1 דרניזאציה מהירה. 250 שנות 
שלום הביאו לשיגשוג במסחר, במלאכה ובחקלאות. המבנה 
הפאודאלי התבסס על החקלאות, והמסים שהוטלו על מיגזר 
זה היו גבוהים, ואילו שאד ענפי הכלכלה היו משוחררים־ 
כמעט ממסים והתפתחו בקלות. חובת ההתייצבות בעיר־ 
הבירה (ר׳ לעיל, עמ׳ 132 ) חייבה את הפאודאלים להמיר את 
האורז בכסף כדי להוציאו על מודה, בדרך זו הפכה י׳ לשוק 
גדול שפו נסח היה השימוש בכסף ובאשראי — דבר שאירע 
במערב רק לאחר התפוררות המבנה הפאודאלי של החברה. 
רמת־החיים של המוני־העם בי׳ היתה גבוהה מזו שבכל 
הארצות האחרות באסיה. בדרך פאראדלכסאלית קידמה 
השיטה הפאודאלית את פיתוחה הכלכלי של י׳. הסוחרים 
והאיכרים, שהורחקו מהשתתפות בחיים המדיניים, הקדישו 
את מיטב מרצם לקידומם הכלכלי, ונתפתחו בהם ידע של 
תיכגון השקעות כלכליות לטווח ארוך, מידה של חסכון 
ומסורת של חיי־צנע פשוטים — מידות שבהן מצטיינים 
היאפאנים עד ימינו. לתיעוש מהיר היה בי׳ בסיס נרחב גם 
מבחינת קיומו של מאגר גדול של כוח־אדם לתעשיה בכפרים. 
כבר במאה ה 18 החלו בני־איכרים לנדוד מן הכפר אל העיר 
מחמת הצפיפות היתרה והדוחק במיגזר החקלאות, וכתוצאה 
מכך התפתחה בערים עבודה שכירה כבר במסגרת הפאודא־ 
לית. 

הרסטוראציה של מיב׳י היתה למעשה מהפכה מדינית, 
חברתית וכלכלית, שבוצעה שלא בצורת מהפכה. נושאי 
המהפכה לא היו המוני־העם אלא קבוצה קטנה למדי של 
אנשים משכילים וכשרוניים, צעירים־יחסית בשעת מעשה, 
מיעוטם בני האצולה הרפה ורובם סאמוראים מן האצולה 
הנמוכה, שפעלו יחד — למרות חילוקי־דעות וניגודים אי¬ 
שיים ביניהם — כאוליגארכיה שלטת מטעמו ובשמו של 
הקיסר. הם ראו את עצמם במשרתיו ועושי־דברו הנאמנים, 
והוא נתן להם את תמיכת תוקף סמכותו. חבורה מצומצמת 
זו העמידה מדינאים ומצביאים, שהיו לפעלה מדור ברציפות 
מנהיגיה של י׳, והשפעתם של אחדים מהם — שהאריכו 
ימים — נמשכה עד לאחר מלה״ע 1 . מן המצויינים שבחבורה 
ההיא: טושימיצ׳י אוקובו ( 1830 — 1878 ), שיגנובו אוקומה 
(ע״ע), טומומי איוקורה (ע״ע), טיסוקד. אייטגקי (ע״ע). 
הירובומי איסו (ע״ע), סומואצו גודאי ( 1835 — 1885 ), 
שוג׳ירו גוסו( 1837 — 1897 ), אריטומו ימגטה (ע״ע), טקמורי 
סאיגו ( 1827 — 1877 ), קואין קידו( 1833 — 1877 ), ואחרים. 

תחילת הקמתו של מינהל מודרני במדינה היתד. בהחרמת 
הנחלות הגדולות של משפחת טוקוגאווה והעברת שטחיהן 
להנהלת השלטון המרכזי. ב 1871 החליטו הדאימיאו — חלקם 
ברצון וחלקם באתם — לבטל את משטר ה״האגים" ולקבל 
על עצמם ועל נחלותיהם את המרות הקיסרית הישירה. 
ב 1873 חוסלו החאנים, ושטחיהן של 276 מדינות־הדאימיאו 
חולקו מחדש ל 73 — מאוחר יותר ל 46 — מחתות ("פרסק־ 
טורות") בהנהלתם של פקידים ממונים מטעם הממשלה. 
מעמדם המיוחד של הדאימיאו בוסל לאחד שקיבלו פיצויים 
כספיים, והם נעלמו מעל בימת המדיניות בי'. יחד עם זה 
בוטלה חלוקת העם ל 4 מעמדות נפרדים מבחינה חוקית. מן 
הסאמוראים ניטלו — תמורת פיצויים כספיים מצומצמים — 
זכדות־היתר ועמדת־הכבוד המיוחדת של "הלוחמים", ועם 


הנהגת שירות־חובה כללי בצבא ב 1873 לא נותר להם גם 
למעשה תפקיד מיוחד בחברה ובמדינה. ב 1877 אסר הקיסר 
על הסאמוראים־לשעבר את חגירת־החרב, שהיתה סימן־ההפר 
שלהם מדורות. מכה סופית זו לכבודם ולגאוותם עוררה אותם 
להתנגדות אלימה אחרונה, שבראשה התייצב טאקאמורי 
?איגו, שהיה חבר האוליגארכיה והשתתף בפעולותיה, אולם 
ראה בביטול מעמד הלוחמים את חיסול המסורת הרוחנית של 
י׳ וכל ערכיה. המרד של סאיגו ונאמניו דוכא בסוף 1877 לאחר 
מלחמת־אזרחים, שבה נפלו כ 30,000 איש ובה הוכח שהצבא 
הקיסרי החדש בפיקודו של יאמאגאסה, המורכב מבני אזר¬ 
חים ואיכרים שקיבלו אימון צבאי מודרני, היה עדיף מצבא 
הלוחמים המקצועיים הסאודאליים. סאיגו התאבד בהאראקי־ 
רי; ואפיינית לעולם־המושגים של י׳ העובדה, ש״מורד־ 
במלכות״ זה הוגר מטעם השלטון הקיסרי כגיבור לאומי — 
כנציג הערכים המסרתיים של כבוד, גבורה ונאמנות, שהוצג 
כמוסת לנוער אף במסגרת החינוך לפולחן הקיסר (ר׳ 
להא). — לאחר חיסולו הסופי של הפאודאליזם המסרתי 
ייסד הקיסר ב 1882 אצולה חדשה מבחיריו מבין המדינאים 
ומפקדי הצבא החדש, ולהם הוענקו תארים שהותאמו לאלה 
המקובלים באצולה המערבית: נסיכים, רוזנים, באדונים וכד , . 

ב 1871 נחקק חוק חינוך־חובה בי׳ — הראשון במדינה 
לא־טערבית. אמנם כבר בעבר היתה רמת השכלת־העם בי׳ 
גבוהה מזו שברוב ארצות־אסיה (כ 50% של הבנים וכ 15% 
של הבנות קיבלו חינוך לימודי), אולם הרפורמה הביאה 
לביעור גמור של האנאלפבתיות תוך שנים מועטות, בגי העם 
הוכשרו להיות חיילים בצבא מודרני או פועלים בתעשיה 
מודרנית, וכן קמח שכבה רחבה של משכילים שרכשו ידיעת 
המדע והטכניקה של המערב. לפיתוחה של שכבה זו תרמה 
שליחת צעירים מוכשרים ללימודים או להשתלמות לאירופה 
ולאמריקה. 

עיקר מגמתם של מנהיגי משטר־מיג׳י היתד. האדרת כוחה 
הצבאי של י׳ לשם שמירת עצמאותה במירוץ־ההתחרות בין 
מעצמות־העולם. הם הבינו שכוחו של צבא מודרני תלד לא 
רק ברוה־הלחימה של חייליו, אלא גם בבסיס שניתן לו ע״י 
תעשיה נרחבת. הבסיס הזה הוקם בפחות מדור ע״י פיתוח 
אוצדות־הטבע, הרחבת רשת התחבורה היבשתית והימית, 
בניית מסילוח־ברזל, הקמת רשת־סלגראף ובעיקר — עידוד 
רב לתעשיות הכבדות והבינוניות. חקלאוחה המפותחת של י׳, 
המושתתת על עיבוד אינטנסיווי ביותר של חלקות קטנות 
בידי משפחות בעליהן, סיפקה מזון — בעיקר אורז — בצימ־ 
צום, אך בכמות מספיקה, לאוכלוסיה הגדלה, ועליית כוח 
הייצור החקלאי עקב שיכלול העיבוד שיחררה המוני עו¬ 
בדים בכפרים ואיפשרה את ©עברם כעובדים לערים. סימון־ 
תכניות־הפיתוח של התעשיה בא רק בחלקו הקטן ממלוות־ 
חוץ, ובכך ניצלה י׳ — שלא כרוב הארצות המתפתחות — 
מתלות כספית במערב! עיקר ההשקעות באו ממיסים, ותחילה 
בראש וראשונה ממם־הקרקעות, שאותו שילמו האיכרים, 
ושהכנסותיו הופנו לסיוע ממשלתי לתעשיח, ולאחר־מכן — 
מן החסכונות שחסכה התעשיה מרווחיה. מם־הקרקע היה 
בשנות ה 70 כ 72% מהכנסות המדינה, בסוף שנוח ה 80 — 
כ 60% , והלך ופחת מכאן ואילך. בסוף שנות ה 70 עדיין היו 
כ 80% של העובדים מועסקים בחקלאות, ושווי הייצור לגול¬ 
גולת היה רק פ 65 דולר. ניחן לומר, שלמעשה נשאו בעול 
פיתוחה של י׳ האיכרים — שהיו רוב העם ששילמו את 



139 


יסן, היסטוריה 


140 


מרבית המיסים, שירתו בצבא והעמידו את כוח האדם לתע- 
שיות המתפתחות בערים; רק כעבור למעלה מדור התחילו גם 
האיכרים ליהנות מפרי התיעוש ומן העליה ברמת־החיים, 
ההשג הסוציאלי של המודרניזאציה של המשק מתבסא בעוב¬ 
דה׳ שלאחר 3 דורות — בשנות ה 60 של המאה ה 20 —פחתה 
האוכלוסיה החקלאית עד למטה מ 15% , ואילו ההכנסה השנ¬ 
תית לגולגולת עלתה על 1,000 דולר. — י׳ אף הצליחה 
לדלות ממשאביה את הכספים שנדרשו לחימושו המודרני 
של צבאה ולבניית צי־מלחמה מודרני. כ 10% של ההכנסה 
הלאומית הכללית הוקדשו לצרכי בטחו! — השיעור הגבוה 
ביותר של הוצאה לצרכים אלה בכל מדינות־העולם באותה 
תקופה. י׳ פיתחה את צבאה בעיקר לפי המתכונת הפרוסית־ 
גרמנית, ואת ציה — לפי המתכונת הבריטית. 

- •ד 

בעקבות הרסטוראציה של מיג׳י חלה בם מהפכה דמוגרא־ 

פית בי/ מצד' אחד הביאה השמירה על הערכים המסרתיים 
של חיי-המשפחה לשמירת הילודה הגבוהה, שנתקיימה עד 
מלה״ע 11 ; מצד שבי הביאו ההיגיינה החדישה והעליה הכל¬ 
לית ברמת־החיים לירידה תלולה של התמותה, וכתוצאה 
מזה התחילה אוכלוסיית י׳ — שהיתה מוקפאת דורות רבים 
(ר׳ לעיל, עם׳ 76 ) — להתרבות במהירות. במיפקד הראשון 
ב 1872 נמנו 33 מיליון נפש; ב 1900 — 45 מיליון, וערב 
מלה״ע 11 — 72 מיליון, ונוסף עליהם כ 6 מילית יאפאבים 
בשטחים שהיו כבושים בידי י׳ (סאחאלין, פורמוזה, קוראה, 
מאנצ׳וריה). גידול האוכלוסיה איפשר — מצד אחד — את 
האורבאניזאציה והתיעוש, ומצד שני יצר את הדחף להת¬ 
פשטות טריטוריאלית כיבושית. 

משאר פעולות המ 1 דרניזאציה בשלביה הראשונים — 
הנהגת הלוח הגרגוריאני! הקמת רשת של בנקים, בעיקר 
לפי דוגמות צרפתיות ואמריקניות! התחלת חקיקת קודכסלם 
מודרניים לחוק האזרחי והפלילי, הראשון בעיקר לפי הדוגמה 
הצרפתית, השני — לפי הגרמנית* הופעת עיתונים, שזכו 
עד מהרה לתפוצה ניכרת. הוכרז על סובלנות דתית כללית, 
והנצרות הותרה לאחר האיסור החמור שהיה מוטל עליה 
מן המאה ה 17 ואילך. יחד עם זה היתד, המדיניות החינוכית 
הדתית של השלטון אחד האמצעים שבהם השתמשה האולי- 
גארכיה להכוונת העם והמדינה לקראת המטרה הרצויה לה. 
אע״פ שניתן חופש — להלכה ולמעשה — לכל אדם להש¬ 
תייך לכל דת, הועלתה שינטו למעלת דת-מדינה רש¬ 
מית. שתכבה בעיקר לאומני ודינאסטי. המיתולוגיה של 
שינטו הוצגה בחינוך כהיסטוריה של י/ ובמרכז הדח הועמ¬ 
דה האמונה בקדושתה של מסורת-הגבורה של י׳, ובראש 
וראשונה — הערצת הקיסר, כדמות אלהית־למחצה, המגלם 
את מהותם של העם ושל המדינה, שלא נוצרו אלא 
לכבודו. כל האזרחים חוייבו בטקסי פולחדהקיסר בחיים 
הציבוריים — במשמעות של חובה אזרחית יותר מאשר 
חובה דתית. בחינוך, בהסברה ובכל גילויי-הדעת הרשמיים 
הוצגו כל החובות האזרחיות ומילויי־תפקידים בעבודה וב¬ 
צבא, בשלום ובמלחמה, כביטויים לנאמנות לקיסר ולחובת 
האדרת כבודו. חינוך זה השפיע השפעה עמוקה על כל 
שכבות העם, ורק בודדים מן המשכילים העזו להתקומם 
נגדו! הוא התבטא במיוחד בעמידתם של חייליה של י׳ 
במלחמותיה בדורות שלאחר הרסטוראציה. 

כל השינויים האלה במבנה המדיני והחברתי באו מגבוה. 
אנשי האוליגארכיה נשארו חדורים רוח של משטר אוטורי- 


סארי ופאטרנאליסטי, גם אם החליטו לשוות לו אופי מודרני 
ונאור. אולם אחת התוצאות של הרפורמות היתה התעוררות 
כוחות ציבוריים שהיו רדומים דורות רבים, ועד מהרה קמה 
תנועה ששאפה להשיג זכויות מדיניות לעם ( " מינקד). כבר 
ב 1874 השמיעו כמה סאמוראים־לשעבר את הדרישה להנהגת 
מוסדות פארלאמנטאריים המושתתים על בחירות. איכרים, 
סוחרים, פקידים וסאמוראים־לשעבר התחילו להתארגן באגר 
דות מדיניות, ולאחר־מכן במפלגות. ב 1881 נוסדה המפלגה 
הליבראלית (ג׳יוטו), ושנה לאחר־מכן — המפלגה הפרוגר־ 
סיווית (קאישינטו). התנועה הדמוקראטית הושפעה מאד 
מזרם ההשכלה האירופית של המאה ה 18 , מהמשטר הפאר־ 
לאמנסארי הבריטי ומרעיונותיהם של אבות החוקה של 
אה״ב ושל הוגי-הדעות הליבראליים של המאה ה 19 באי¬ 
רופה. 

לאוליגארכיה התברר, שהיא תיאלץ, בסופו של דבר, 
להעניק לעם זכויות מדיניות, אך היא שאפה לדחות את מחן 
הזכויות עד להתחזקותה המדינית והצבאית של י/ ב 1881 
הוחלט על מתן חוקה למדינה! הוקמה ועדה קיסרית שחקרה 
חוקות שונות באירופה ובאה״ב ובחרה כמופת לי׳ בחוקה 
הפרוסית, המשתפת את העם בניהול המדינה ע״י ייצוג 
פארלאמנטארי ומשאירה יחד עם זה את עיקר כוח השלטון 
בידי ממשלה שסמכותה באה לה מגבוה — מן המלך. ב 1889 
פורסמה מטעם הקיסר החוקה, כמענק הקיסר לעם. היא קבעה 
שהקיסר הוא הריבון, שכל סמכויות השלטון במדינה נובעות 
ממנו. סמכויות נרחבות בתחומי מדיניות הפנים והחת 
נשארו בידיו באופן בלבדי. הקיסר מינה אח שרי-הממשלה, 
שהיו אחראים בפניו בלבד. הרשות המחוקקת הורכבה משני 
בתים: התחתון — בית־נבחרים, שזכות הבחירה לו הוגבלה 
לבעלי רכוש בשיעור גבוה למדי ? העליון — שחבריו מונו 
מטעם הקיסר. הממשלה לא היחד, אחראית בפני הבית התח¬ 
תון, שהיה מוסמך לדון רק בהצעות־חוק ובענייני-תקציב. 
זכויות־היסוד האזרחיות הובטחו, אולם לשלטון ניתנה הסמ¬ 
כות לצמצמן או לבטלן לפי הצורך < השלטון המחוזי והמקומי 
הועמד בפיקוח חמור מגבוה. המינהל כולו היה ביורוקרא- 
טי ומשטרתי. אולם למרות אפיה האוטוריטארי של החוקה 
היה ערכה רב! י׳ היתה הראשונה בין מדינות אסיה שבה 
הונהג משמר חוקתי, והפארלאמנט — למרות סמכויותיו 
המוגבלות — היה בימה להשמעת דעת-הציבור ולביקורת 
חוקית של דרכי הממשל. תחילה היה מספר בעלי זכות־ 
הבחירה כ 450,000 בלבד — כ 5% מאוכלוסיית הזכרים 
המבוגרים. במרוצת הזמן, מראשית המאה ה 20 ואילך, גדל 
אחח בעלי זכות-ד,בחירה, הן כתוצאה מהעליה הכללית ברמת־ 
החיים ובעקבותיה — התרבות בעלי הכנסות גבוהות, הן 
ע״י הנמכת םף-הרכוש שנקבע לבוחר, עד שבשנות ה 20 
בוטלה ההגבלה הכספית והונהגה זכות-בחירה כללית (לגב¬ 
רים). 

מדיניות־החוץ. לאחר התקופה הממושכת של 
בדלנות והינתקות גמורה מן העולם החיצון, חזרה י׳ בתקופת 
מיג׳י למדיניות־הח פעילה, בעלת מגמה של התפשטות 
כיבושית — מעין חזרה למגמות של ימי הידיושי (ר׳ לעיל, 
ענד 131/2 ), וההתעוררות הלאומנית, שהקיפה את כל שכבות 
האוכלוסיה, בתנה תמיכה רחבה למדיניות זו. חודה הופנה — 
תוך הסתמכות על הכוח החדש שבידי י׳ — כלפי שכנתה 
החלשה קוראה, כבר ב 1874 ניסתה י' לכפות על קוראה 

ש ש 



141 


יפן, היסטוריה 


142 


חחה ידידות ומסחר, וב 1876 הכריחה אותה להעניק לד, אותן 
זכדות שמהן נהנו מעצמות־הפערב בי׳: שיפוט קונסולארי 
ותעריפים נמוכים. התפשטות י׳ לעבר קוראה הביאה להת¬ 
נגשות בלתי-נמנעת עם סין, שראתה בקוראה מדינת־חסות 
שלה. מאבק גלוי פרץ ב 1882 ושוב ב 1884 , ונסתיים בתיקו* 
סין וי׳ הורשו שתיהן להחזיק כוחות־צבא בקוראה להגנת 
האינטרסים שלהן. שתי המעצמות התערבו בעניינים הפני¬ 
מיים של קוראה ? היאפאנים תמכו ביסודות ששאפו למודד־ 
ניזאציה של המשטר בקוראה, בעוד שבית־המלכות נשען 
על סין. ב 1894 פרצה מרידה בקוראה, שהביאה להתערבות 
סינית וגררה בעקבותיה התערבות צבאית יאפאנית, והדבר 
הביא למלחמת סין-י׳ ( 1894/5 ). נצחונה המוחלט של 
י׳, באמצעות הצבא והצי החדישים שלה, הפתיע את העולם. 
בחוזה-השלום של שימונוסקי ( 1895 ) זכתה י׳ בהשגים 
ניכרים: לי׳ סופחו האי הגדול פורמוזה וחצי-האי ליאו-דונג, 
שהקנה לה היאחזות ביבשת־אסיה! סין נאלצה להכיר בעצ¬ 
מאות קוראה, לתת זכויות-ססחר עדיפות לי׳ בנמליה ולשלם 
פיצויים.'על־סמך חוזה סמר וספנות עם סין זכתה י׳ בשי¬ 
פוט קונסולארי, בזכות למו״ט על תעריפים, ואף בקונצסיות 
שכמותן לא ניתנו לאירופים בסין. בעקבות עליית קרנה 
וההכרה הכללית בעצמתה החדשה נשתחררה י׳ בשנים שלפני 
1900 מ״החחים הבלתי־שווים", וחתמה על חוזי סחר וספנות 
חדשים עם המעצמות הגדולות, שחישוו את מעמדה החוקי 
לזה של מדינות-המערב. 

חוזה-שימונוסקי עורר חששות במדינות-אירופה. בעלות 
אינטרסים מדיניים וכלכליים בסין, מדחיקת רגליהן משם ע״י 
י׳. רוסיה התנגדה במיוחד להיאחזות י׳ בליארדונג, מאחר 
שהיא ראתה במאנצ׳וריה — ובמידת־מה אף בקוראה — את 
תחום־האינטרסים שלה ואת תחום התפשטותה בעתיד. רוסיה, 
צרפת וגרמניה יחד תבעו מי׳ לוותר על סיפוח ליאו־דונג, 
וי׳ נאלצה להיכנע לתביעה זו. אולם מכאן ואילך ראתה 
ברוסיה את האויב העיקרי, המתחרה בה על השלטון במזרח- 
אסיה, והתחילה בהכנות דיפלומאטיות וצבאיות למאבק 
מכריע עמה. 

הנצחון על סין החיש את התפתחות התעשיה היאפאנית 1 
קוראה ומאנצ׳וריה הפכו לשוק חיוני למוצרים יאפאניים, 
והשליטה על מאנצ׳וריה היתה עתה למטרה המדינית המרכ¬ 
זית של י׳, לאחר שהובטח מעמדה בקוראה. י׳ הצטרפה 
למעצמות־המערב, שהחלו לקרוע שטחים מסין ולהפכם 
לנקודות־היאחזות שלהן. ב 1900 השתתפה י׳ בדיכוי *,מרד 
הבונסרים" בסין, ושיגרה כוח צבאי לצבא הבירלאומי נגד 
סין. רוסיה ניצלה אח המרד, השתלטה ב 1901 על מאנצ׳ו־ 
ריה והקימה בחצי-האי ליאו-דונג את הבסיס הצבאי והימי 
האדיר פורט-ארחור (ע״ע רירו). התפתחות זו איימה על 
מעמדה של י' בקוראה ועל האינטרסים שלה במאנצ׳וריה, 
והיא התכוננה למלחמה. ב 1902 נחתמה הברית האנגלו* 
יאפאנית, שלפיה התחייבה בריטניה לבוא לעזרת י׳ אם זו 
תהיה במלחמה "נגד שתי מעצמות" (כלו׳ תסיר, וצרפת). 
עתה העזה י׳ לצאת למלחמת-מגע נגד רוסיה, וביאנואר 1904 
פתחה בהתקפת-פתע על פורט-ארתור, בהשתלטות מהירה 
על קוראה ובפלישה למאנצ׳ודיה. מלחמת רוסי ה-י׳ 
(ע״ע) *נמשכה 1% שנים, תוך נצחונות מכריעים של היאפא־ 
ניס ביבשה ובים. נצחון ראשון זה של מדינה אסייגית על 
מעצמה עולמית אירופית עשה רושם עצש בעולם־המערב 

ש 


ובעולם־המזרח כאחד, ובעם היאפאגי הגביר את הגאווה 
הלאומית ואת תחושת ייעודו לשלטון בכל מרחב אסיה המז¬ 
רחית ועולם האיים והימים הסמוכים לה. אח הנצחון במלחמה 
השיגה י׳ בקרבנות-דמים כבדים ובגיוס מלא של כל משאביה, 
מה שהביא אותה עד לסף התשת כוחה הכלכלי. לפיכך הסכי¬ 
מה׳ בקיץ 1905 , לחתום — בתיווכו של נשיא אה״ב ת. 
רוזוולס — על חוזה-שלום עם תסיר. (חוזה-פורטםמות),שלא 
סיפק את מלוא דרישותיה, אע״ם שזיכה אותה בהשגים 
גחלים: רוסיה הכירה ב״מעמדה המיוחד" של י׳ בקוראה, 
העבירה לרשותה את הבסיס בסורט־ארתור ואח מסה״ב 
שבנתה בדרום־מאנצ׳וריה, וכן את מחציתו הדרומית של האי 
סאחאלין (שהיה במאה ה 19 שטח-מריבה בין רוסיה לי׳) < 
אולם י׳ לא זכתה בפיצויי-מלחמה. בעקבות הנצחון הפכה י׳ 
את קוראה למדינת-חסות, ולאחר זמן מועט — ב 1910 — 
אף ביטלה באופן פורמאלי את עצמאותה של המחנה והפכה 
אותה למושבה, שנקראה בשם היאפאני צ׳וסן(ת 105€ ! 0 ). — 
י׳ חיזקה בהדרגה גם אח שליטתה — מבחינת השפעה מדינית 
וכלכלית — במאנצ׳וריה כנגד השלטת הסיני המתרופף 
ומתמוטט. אולם התפשטותה במאנצ׳וריה התנגשה באינטר¬ 
סים כלכליים של בריטניה, וביותר—של אה״ב,שראו בעולם 
הסיני איזור חשוב ביותר להשקעותיהן ושוק חשוב לתוצרו- 
תיהן. אד,"ב אף ראתה בהתעצמות הימית של י׳ סיפח־ בטחוני 
למעמדה באוקיאנוס השקט. חוקי-ההגירה האמריקניים, 
שנועדו להפסיק את הגירתם של יאפאנים לקאליפורניה 
ופגעו גם ביאפאנים שכבר ישבו שם, עוררו רוגז רב בי׳ 
והגבירו את המתח ביחסים בין שתי המעצמות. בתודעה היא- 
פאנית התחילה אה״ב לתפוס את מקומה של רוסיה כאויב 
וכמתחרד, על השלטון במרחב האסייני־מזרחי והאוקיאני. 
משש כך חזרה י׳ והתקרבה לרוסיה בשנים שלפני מלה״ע 
1 , לאחר שבסידרת חוזים חשאיים בין שתי המעצמות חולקו 
ביניהן מאנצ׳וריה ומומוליה, לאיזורי-אינטרסים של כל 
אחת מהן. 

מדיניות־ ה פני ם.ב 1890 התכנס הסארלאמנט הרא¬ 
שון שנבחר על יסוד החוקה של 1889 . חבריו התארגנו 
בסיעות מפלגתיות, בדומה למסגרות הציבוריות־מדיניות 
שבמערב. המפלגות דרשו מיד את שיתופן במימשל, וגילו 
התנגדות לשלטון האוטוריטארי, בנצלן לשם כך את זכות 
הפארלאמנט לדון בתקציב-המדינה. הממשלות, שאותן מינה 
הקיסר מקרב הפקידות הגבוהה ואגשי-הצבא, השתדלו להח¬ 
ליש את כוחן של המפלגות בכל האמצעים. למעשה היתה, 
במשך שנים רבות, הגורם המכריע בממשל "מועצת-הזקנים" 
(נגרו) שליד הקיסר — גוף חצי־רשמי, מורכב משיירי 
קבוצת אנשי מהפכת 1868 . ב 1898 הורכבה לראשונה 
ממשלה, בראשותו של שיגנוב! א ו קו מה, שנשענה על 
הפארלאמנט — על המפלגה הקונסטיטוציונית (?!נסאימו) < 
אך היא לא החזיקה מעמד אלא 4 חדשים בלבד, לפי שניסתה 
להנהיג תיקונים במינהל ולצמצם את החימוש. ב 1899 היה 
לראש־הממשלה אריטומו י א מ א ג א מ ה, האישיות החזקה 
הבולטת בקרב הכת הביורוקראטית-צבאית ומתנגד חריף 
לשיתוף המפלגות הפוליטיות בשלטון. כדי לחזק את מעמדה 
של הפקידות עי_ל יאמאגאטה ב 1900 חוקים, שאסרו על 
חבר־מסלגה לשרת בפקידות הממשלתית. תוצאות חמורות 
היו לכלל שקבע יאמאגאטה, שרק קצינים בשירות פעיל 
יוכלו לכהן במשרות שר־הצבא ושר־הצי < בכך ניתנה לאנשי- 



143 


יפן, היסטוריה 


144 


הצבא דעת מכרעת בעניינים מדיניים, לפי שאם לא היתד, 
דעתו של הצבא נוחה מהממשלה — היה נציגו בממשלה 
מתפטר ומפיל בכך את הממשלה כולה, הירובופי אישו, 
שהיה כמה פעמים ראש־ממשלה בשנות ד. 90 ובתחילת המאה 
ה 20 , גילה הבנה רבה יותר לתפקידן של המפלגות במשטר 
חוקתי מודרני! הוא עצמו אירגן אח המפלגה השמרנית־־ 
המתונה סיאוקאי ("אגודת ידידי המדיניות") והיה נשיאה 
אולם אף הוא התנגד לממשלה של מפלגות פארלאמנסאריות. 
בעקבות ההתקדמות החברתית של י׳ והרחבת ציבור הבוח¬ 
רים הלכו וגברו המפלגות, אולם הן נטו להתפשר עם הביורו- 
קראטים ועם הצמרת הצבאית כדי לזכות במינדים ובוויתו- 
רים מדיניים, ובכך נפגם כוחן ומעמדן. המפלגות נשענו על 
תמיכתם של בעלי־ההון הגדולים והקארטלים הכלכליים 
האדירים (זיבטסו [ע״ע]) שמימנו את קדנות-הבחירוח 
שלהן, האופורטוניזם של המפלגות והשחיתות של עסקניהן 
מנעו מהן את אהדת המוני־העם ואת האפשרות להיות אופו¬ 
זיציה יעילה לשלטון, עם התפתחותם של הקאפיטאליזם 
והחיעוש והתהוותו של פרולטריון תעשייתי קמו גם תנועות 
סוציאליות, שעוררו דאגה בחוגי הביורוקראמיה והצבא. 
ממשלת יאסאגאטה הגבילה בחוקים משטרתיים את חופש 
הדיבור, האסיפות וההתאבדות. בקרב הפועלים גברה ההכרה 
בצורך בתנועה מקצועית ובתנועה מדינית כאחת והתחילו 
להיקלט רעיונות הסוציאליזם האירופי. מאבות הסוציאליזם— 
ולאחר־מכן הקומוניזם — בי׳ היה סן קאסאיאמה ( 1859 — 
1933 ). ב 1901 התארגנה — לראשונה — מפלגה סוציאל- 
דמוקראסיח, אולם נאסרה בו ביום. הסוציאליסטים חוללו, 
בשיתוף עם הליבראלים, תנועה עממית חזקה למען זכות- 
בחירה כללית. בפרח מלחמת י׳־רוסיה העזו הסוציאליסטים 
היאפאניים לעמוד בפני נחשול הלאומנות ולהתנגד בגלוי 
למלחמה, וקראו לסוציאליסטים הרוסים לשתף פעולה עמם. 
לאחר המלחמה הוקמה מחדש המפלגה הסוציאליסטית היא- 
פאנית, אולם היא נרדפה קשות בידי המשטרה. — ב 1912 
מת הקיסר מיג׳י, ותחתיו מלך בנו החלוש והחולני יושיהיטו, 
שתארו וכינוי תקופת מלכותו ( 1912 — 1926 ) היה ט אי ש ו 
= "צדק רב"). 

אחרי המלחמה עם רוסיה נמשכה התעצמותה התעשייתית 
והמסחרית של י , , והחוגים השליטים כיוונו את תוספת 
העצמה הזאת להכנת התפשטות מדינית, צבאית וכלכלית 
נוספת. נטל ההוצאות הצבאיות. בייחוד אלו המיועדות להג¬ 
דלת הצי — שאה״ב ראו בה איום למעמדן באוקיאנוס 
השקט הלך וגדל וגרם לסיבוכים פינאנסיים ולאי-שקט 
כלכלי וחברתי. אנשי־עסקים ובעלי־הון דרשו לצמצם את 
החיפוש, ובמפלגות בפארלאמנט ובעיתונות בארץ — שהש¬ 
פעתה בציבור הלכה ורבה — נתעוררה ביקורת קשה על 
הביורוקראטיה והצבא. י׳ נכנסה לתקופה של מאבקים מדי¬ 
ניים פנימיים. ממשלת קימוצ׳י סאיונג׳י ( 1912 ) התנגדה 
להגדלת תקציב־הבטחון בשיעור הרב שאותו דרש הצבא, 
ומיד נאלצה להתפטר. יורשו של סאיונג׳י, הגנרל קאצורה 
( 1912/3 ) נקט, בתוקף צו קיסרי, אמצעי־דיגוי משטרתיים 
חריפים כלפי מתנגדיו הפוליטיים. השפעתם של חוגי הצבא 
על המדיניות עוררה סורת-רוח רבה, שהתבטאה בהתקפות 
קשות בפארלאמנם ובעתונות על קאצורה וחבריו. להגנת 
המשטר החוקתי קמה תנועה עממית, שהצליחה — בפעם 
הראשונה — להטיל אימתה על השלטון. מחשש למרידה 


גלדה התפטרה ממשלת קאצורה, ואף זו שבאה במקומה — 
בראשותו של האדמיראל יאמאמוטו — לא החזיקה מעמד, 
כשנתפסו כמה מחבריה בקלקלתם במעשי שחיתות כספית 

( 1914 ). 

ב 1914 נכנסה י׳ למלה״ע 1 לציה של בעלות-הברית 
נגד גרמניה. צבאה וציה השתלטו בנקל על המושבות הגר¬ 
מניות המבודדות בחופי סין ובאיי אוקיאניה, אך לא השתתפו 
בפועל במלחמה נגד גרמניה עצמה. משום כך נהנתה י' מן 
היתרונות המדיניים ומן הרווחים הכלכליים שנבעו מחש- 
תתפותה במלחמה במעמד של מעצמה הרחוקה מזירת הקר¬ 
בות. מצד אחד חלה בשנים אלו עליה חלולה בתעשייתה! 
מצד שני ניצלה י׳ את השעה — שבה היו מעצמוח־המערב 
שקועות במלחמתן, ואילו סין היתה נתונה במצב של אנאר¬ 
כיה — לקידום תכניות השתלטותה על סין באמצעות המדי¬ 
ניות של ״ 21 הדרישות״ (ר׳ להלן, עבר 146 ). אולם גאות זו 
לא החזיקה מעמד אלא שנים אחדות בלבד. כבר ב 1918 פרץ 
בי׳ משבר כלכלי, שפגע הפעם גם בחקלאות, ואירעו מהומות 
בגלל מחסור באורז, המשבר החמיר כשלאחר סיום המלחמה 
באירופה חזרה התעשיה של מעצמות-המערב במלוא כוחה 
לייצור של שלום, והתוצרת של התעשיה היאפאנית — 
הזולה, אך הירודה באיכותה — לא הצליחה לעמוד בהתחרות 
עמה בשוקי העולם. תנועות פועלים ואיכרים, שדרשו תיקו¬ 
נים סוציאליים במקום מיבצעי כיבוש אימפריאליסטיים, 
גברו במדינה. לפי חוזה־השלום של וורסאי ם 1919 זכתה י׳ 
בבעלות על המושבות הגרמניות־לשעבר בחצי-האי שאנדון 
שבסין, ומטעם חבר-הלאומים — במאנדאט על איי מארשאל, 
קארולין ומאריאנה. השגיה אלה של י׳ נראו לאה״ב ולברי¬ 
טניה כאיום על האינטרסים הכלכליים שלהן ועל מעמדן המדי¬ 
ני במרחב של אסיד. הדרומית־מזרחית והאוקיאנוס השקט, 
והן התאחדו לבלימת ההתפשטות היאפאנית. ברית-ההגנה 
הבריטית-יאפאנית, שהיתר, אבן־הפינה של מדיניות־החוץ 
היאפאנית כ 20 שנה, לא חודשה, ובוועידת וושינגטון ב 1922 
נאלצה י' להכיר בריבונותה ושלמותה הטריטוריאלית של סין 
ולהחזיר לה את שאנדון, וכן לבוא עם אה״ב ובריטניה לידי 
הסכם בדבר הגבלת החימוש הימי, שבו הועמד גודל הצי 
היאפאני ביחס מסויים לגבי צייהן של שתי המעצמות 
האנגלר־סאכסיות. 

מלה״ע 1 והמאורעות בעולם שבאו בעקבותיה הכשירו 
בי׳ את התנאים לצמיחת דמוקראטיה. נצחון בגות-הברית 
הדמוקראטיוח על האימפריות המרכז־אירופיות, המהפכה 
הרוסית, עליית הסוציאליזם במדינות אירופיות שונות, הגי¬ 
דול הכלכלי הניכר בי' עצמה ופינוי כוחותיה מיבשת אסיה— 
כל אלה תרמו לחיזוק הנטיות המתקדמות במדינה ובחברה. 
ב 1918 נתמנה טאקאשי הארה, יו״ר מפלגת סיאוקאי, 
לראש־ממשלה כנציג המפלגה החזקה שבפארלאמנט — 
מינוי שסימל את עליית הדמוקראטיה בי׳. מכאן ואילך, עד 
סוף שנות ה 20 , היו הממשלות ביסודן קאבינטים של מפל¬ 
גות, הנשענים על רוב בביח־הנבחרים, ולא ממשלות ממונות 
מגבוה ללא תלות בפארלאמנט. הארה עצמו נרצח ב 1921 
בידי קנאי לאומני, אולם יורשיו המשיכו בקו הליבראלי- 
זאציה. ממשלתו של טאקאאקי קאטו העבירה ב 1925 
בפארלאמנט אח חוק זכות-הבחירה לכל הגברים, שהעלה את 
מספר הבוחרים ל 14 מיליון! היא צימצמה את התקציב 
הצבאי והניחה את היסוד לחקיקה סוציאלית להגנת העובד. 



145 


יפן, היסטוריה 


146 


בפגים המדינה גדלה התחשבות דימינהל בזכויות־האזדח 
ובחירות הפרס, אולם לא הוסרו ההגבלות על פעילותן המדי¬ 
נית של קבוצות קיצוניות משמאל ומימין! "חוק השמירה 
על בטחון המדינה״ פגע קשה בסוציאליססים, וביותר — 
בקומוניסטים. אולם אנשי ממשלות־הספלגות לא היו מאו¬ 
חדים ביניהם מבחינת קו מדיניות־החוץ. שר-החוץ שידהארה 
ניהל מדיניות מתונה, ברוח של שיתוף־פעולה בין־לאומי 
בשטחי פירוק הנשק וההבלגה בענייני סין, והשתדל לשפר 
אף את היחסים עם אה״ב! ואילו טאנאקה, ראש־ 
הממשלה ב 1927/8 , נטה להתערבות במלחמת-האזרזזים בסין 
לשם הגדלת השפעתה של י/ 

הקו הליבראלי בממשל היאפאני נמשד גם בתחילת תקו¬ 
פת ש 1 ןה ( 3 ^ 5110 = ״זוהר השלום״) — ימי מלכותו של 
הקיסר הירוהיטו (מ 1926 ואילך), בנו ויורשו של הקיסר 
טאישו. קו זה נתמך בידי עסקנים מפלגתיים, חוגי המסחר — 
בייחוד בעלי העסקים הגדולים המורים, העיתונאים וה¬ 
אינטליגנציה, אך נתקל באיבתם ההולכת־וגוברת של 
חוגיי-הצבא ושל הלאומנים שדגלו בייעוד האימפריאלי 
העולמי של י׳. האידאולוגיה של חוגים אלה סוכמה במיסמך, 
שיוחס — כנראה שלא בצדק — לטאנאקה, ושבו הותוו 
קווי מדיניות של כיבושים, שנועדה להביא להשתלטותה 
של י׳ על האיזור הפאציפי תחילה, על כל יבשת־אסיה לאחר- 
מפן, ולסוף — לשלטונה העולמי. השפעתו של מיסמך זה, 
בייחוד על רבים מבין קציגי-הצבא הצעירים, היתר. חזקה. 

"הדמוקראטיד־של-מאישו" לא זכתה להתבסס ביסוס של 
ממש, משום שכל אחד מן הגופים שתמכו בה עשה זאת 
מסיבות משלו, וחוסר הזהות באינטרסים בקרב הגורמים 
השונים הללו תרם לחיסול ניצבי הדמוקראמיה בסוף שנות 
ה 20 . העסקנים המפלגתיים היו מעוניינים בפארלאמנטא־ 
ריזם ובליבראליזם, שהיו הבסיס והרקע להשפעתם, אך 
לא גילו אהדה להמון-העם ולא עניין רב ברפורמות כלכליות 
וחברתיות. התנועה הליבראלית לא זכתה בתמיכת האיגודים 
המקצועיים ותבועוודהפועלים החדשות. התעשרוחם המופל¬ 
גת של אנשי המסחר והתעשיה נוכח חיי הצנע החמור 
של הפועלים והאיכרים, של האינטליגנציה שמבני-עניים 
ושל הקצונה הנמוכה׳ שבאה אף היא משכבה זו — עוררה 
רוגז רב. רבים החלו לפנות לשמאל הפרו-קומוניסטי או לימין 
הקיצון, שהוא — בדומה לפאשיזם האירופי — כרך את 
הטפתו הלאומנית בהתקפות על "הקאפיטאליסמים האנטי- 
פאטריוטיים" ובהבטחות לתיקונים סוציאליים. חוקת מיג׳י, 
שהוסיפה להיות בתוקף, העיקה מאד על פעולת ממשלה 
פארלאמבטארית ליבראלית. קיומם של גופים מתחרים בכוח 
ובסמכויות — כבית העליון, מועצת־הכתר, פקידי חבר- 
הקיסר, מועצת־הזקבים (גנרו), הביורוקראטיה וצמרת השי¬ 
רותים המזויינים — הכביד על עבודת בית־הנבחרים. 

המבנה החברתי היאפאני לא עודד הרגשת אחריות אי¬ 
שית. החינוך הדגיש את המדינה, את האומה, את הקיסר ואת 
החברה, ולא עודד את הפרט לפעול בבטחון עצמי ובמרץ. 
המפלגות היו מסוכסכות מבפנים, מפורדות לסיעות, לפלגים 
ולאישים בעלי־השפעה. פוליטיקנים רבים היו אופו׳רטובים־ 
מים, שדאגו בעיקר לעתידם־הם או לעתיד סיעתם. החלטות 
נתקבלו באיטיות, ובדדך-כלל תוך הימנעות מהכרעות ברו¬ 
רות ומתוך גטיה לפשרה כדי ליישב את הסיכסוכים בין 
קבוצות-לחץ ואינטרסאנטים שונים. היו מקרים רבים של 


שחיתות, קגייח-קולות ושערוריות, שהשניאו את הפוליטי- 
קנים על העם, ועירערו את אימון הציבור במפלגות. סוד 
גלוי היה, שמשתי המפלגות השמרניות-ליבראליות הגדולות 
ייצגה האחת, סיאוקאי, את האינטרסים של חברת מיצואי, 
והשניה, מינסיטו — אח האינטרסים של חברת סיצובישי. 
מרבית המפלגות הכניסו סממנים לאומניים להצהרותיהם, 
כדי למשוך אח המצביעים הפאסריוטיים, ובכך סללו את 
הדרך ללאומנים הקיצונים. הפוליסיקנים אף לא נמנעו 
מלהיעזר במיליטאריסטים שניאותו לשרת אותם, והציעו 
תפקידים מרכזיים לגנראלים ולאדמיראלים בעלי נטיות 
אגטי־דמוקראטיות מובהקות. 

המשבר הכלכלי העולמי שהחל באה״ב ופגע בי׳ ב 1929 
תרם הרבה לחיסול הדמוקראטיה הפארלאמנטארית. מסוף 
מלה״ע 1 סבלה י׳ משפל כלכלי. משק המדינה נפגע קשה גם 
ברעש הגדול ב 1923 , שבו נהרגו כ 200,000 נפשות ונגרם 
נזק תמרי בשווי של כמיליארד דולאד. כבר ב 1927 נפגעה 
הכלכלה גם כתוצאה מבהלה בבורסה. המשבר הכלכלי העול¬ 
מי של 1929 הביא לשיתוק המסחר ולירידח־מתירים פתאו¬ 
מית בי׳. שיטוח הייעול שהונהגו בתעשיה הביאו להפחתת 
שכר־העבודה, להגדלת שעות-עבודה של הפועלים ולגידול 
מהיר במספר המובטלים. החברות המונופוליסטיות של הזי- 
באטסו הוסיפו לצבור הון, והממשלה אירגנה טרססים וקאר־ 
סלים על־סמך ח 1 ק הפיקוח לתעשיות חשובות. השפל הכלכלי 
החמיר את מצב האיכרים ועודד יסודות מיליטאריסטיים 
לתבוע כיבושים באסיה לשם הקלח המצוקה הפנימיח, מכסי־ 
מגן באה״ב ובאירופה פגעו בייצוא היאפאני והגבירו את 
התביעה לשווקים בטוחים באסיה. עליית הנאצים בגרמניה 
ב 1933 עודדה את הימין ב<" לגסות ולחסל את משטר המפל¬ 
גות• בעיניהם של המיליטאריסטיס-הלאומנים היחה הדרך 
לפתרון הבעיות החברתיות והכלכליות של י׳: התפשטות 
במרחב הענקי של סין. 

כבר ב 1915 , בימי מלה״ע 1 , הכריחה י׳ את סין לקבל את 
חלקן הגדול של ״ 21 הדרישות", שהרחיבו את זכויותיה בה 
והיו התחלה לנסיון ההשתלטות של י' על סין (ע״ע סין: 
היסטוריה). אמנם ועידת־וושינגטץ בלמה זמנית את חדירתה 
של י׳ לתוך סין (ר׳ לעיל, עם׳ 144 ). אולם ב 1927 , ושוב 
ב 1928 , חזרו ופלשו כוחות-צבא יאפאניים לחצי-האי שאג־ 
דון באמתלא של הגנה על זכיונרת יאפאניים! כן התחיל 
חיל-המצב היאפאני במאנצ׳וריה, שנמצא שם לשמירה על 
מסילת-הברזל שברשות י׳, להתערב באופן פעיל בעניינים 
הפנימיים של האיזור, כדי להביא את החבל הנרחב הזה, 
העשיר במשאבים טבעיים ושנמצא בשלב של התפתחות כל¬ 
כלית מהירה, להינתקות מסין ובדי להפכו לתחום־החיישבות 
ליאפאנים ולמקור־כוח לעצמתה הצבאית של י , . בין השאר, 
רצחו סוכנים יאפאניים את השליט הצבאי הסיני של מאג־ 
צ׳וריה, צ׳אנג צו־לין, שסירב לתת ידו למזימה זו. ב 1931 
פוצצו סוכנים יאפאניים את מסילת-הברזל הדרום־מאגצ׳ורית 
סמוך למוקדן, והמפקדה היאפאנית הטילה על השלטונות 
הסיניים את האחריות למעשה זדי. הכוחות היאפאגיים הש¬ 
תלטו מיד על כל המדינה וסילקו את השלטון הסיני, וב 1932 
הקימו במאנצ׳וריד. ממשלת־בובות, שהכריזה על עצמאותה 
של המדינה בשם מ א נ צ׳ ו ק ו א ו! בראשה הועמד פדיי, מי 
שהיה הקיסר הסיני האחרון לבית צ׳ינג. בעקבות פניית סין 
לחבר-הלאומים נשלחה לאיזור ועדת-חקירה, שמסקנתו־. 



147 


יפן, וזי&מוריח 


148 


היתה שלילת החוקיות של מעשי י׳ במאנצ׳וריה. דו״ח הוועדה 
אושר באסיפה הכללית של חבר־הלאומים, אך הלה היה חסר־ 
אונים לפעול נגד י/ שפרשה מאירגון זה, הצבא היאפאני אף 
תפס את המחוז הסיני ג׳הול, סיפח אוחו למדינת־החסות שלו 
מאנצ׳וקואו, הגיע עד שערי פקינג וכפה על הממשלה הסינית 
הסכם שביתת־נשק, שהיה בו משום הכרה במצב החדש, 
בעקבות מאורעות אלה גבר המתח ביחסים שבין י׳ לבין 
אה״ב, שראתה את עצמה כמגינה על עצמאותה ושלימותה 
של סין. נתחדש סירוץ־ההתחרות בין י׳ ואה״ב בהגדלת 
צייהן ; ב 1937 בלעו ההוצאות על הכוחות המזויינים כמחצית 
תקציבה של י , . 

בינתיים הלכה וגברה בי׳ התנועה הלאומנית; באווירת 
המבוכה והבהלה שהקיפה את רוב העולם בעקבות המשבר 
הכלכלי של תחילת שנות ה 30 ושפגעה קשה בי/ נגררו 
אחריה המונים, ובייחוד אנשי הקצונה, שנתפסו לרעיונותיו 
של התעמלן איקי קיטד. בדבר ראורגאניזאציה יסודית של 
המדינה והחברה היאפאניות ברוח של גבורה לוחמת, על 
בסים של סוציאליזם ממלכתי, אנטי-קאפיסאליזם, דיקטא־ 
טורה צבאית, התפשטות טריטוריאלית כיבושית — והכל 
לכבודו של הקיסר המקודש, המגלם את המדינה והאומה, 
ובניגוד למשטר הפקידים והעסקנים האזרחיים, "יועציו 
הרעים של הקיסר", אגודות־סתדים של קושרים, רובם קצי¬ 
נים צעירים, בחרו בשיסות־טרור לשם הגשמת מטרות אלו, 
תוך מסירת נפשם, בהתאם למסורת הסאמוראית. ב 1930 
נרצח בידי קנאי־לאופני ראש־הממשלה האמאגוצ׳י, מנציגי 
הקו המתון במדיניות־חוץ. ב 1931 סוכלה תכנית-הפיכה, 
שהיתה מכוונת להעמיד את הצבא בראש השלטון. ב 1932 
נרצחו ראש־הממשלה איגוקאי וכמה מחשובי אנשי-המפלגות 
ואנשי-עסקים בידי קציני־צי. ממשלת המפלגות הפארלאמב־ 
טאריות נאלצה להתפטר, ובמקומה באה ממשלה מורכבת 
מאנשי־צבא וביורו׳קראטים, שאף היא — לדעתם של הקי¬ 
צונים — עדיין היתד. מתונה מדי. אנשי־הספלגות, קבוצות של 
בעלי־הץ, ואפילו סוציאליסטים, נגרפו עם זרם הקנאות הלאו¬ 
מנית ושיתפו פעולה עם קו המדיניות המלחמתית שקבעו המי- 
ליטאריסטים. ב 1936 התמרדה בגלוי קבוצה גדולה של קציני- 
צבא צעירים, ואנשיה התנקשו בחייהם של ראש-הממשלה 
האדמיראל אוקאדה ושל כמה קציני־צבא בכירים, שנחשבו 
למתונים; כמה מדינאים, ביניהם שני ראשי־ממשלה לשעבר, 
נרצחו בבתיהם. הפעם יצא הפיקוד העליון, בפקודת הקיסר, 
ביד חזקה נגד המורדים; הם הועמדו לפני בית־דין צבאי, 
ועשרות מהם, ומעמיתיהם האזרחיים, ביניהם איקי קיטה, 
הוצאו להורג; אולם בחוגים רחבים בעם נחשבו לגיבורים. 
הקו התוקפני במדיניוח־חו׳ו הלך וגבר. ב 1936 חתמה י׳ על 
אמנת "אנטי-קומאינטרן" עם גרמניה הנאצית, וב 1937 
הצטרפה גם איטליה הפאשיססית לאמנה זו. 

באותה שנה יצאה י׳ לביצועה של מזימתה הגדולה — 
כיבוש סין, בנצלה תקרית מבויימת כאמתלא לפעולה צבאית; 
היאפאנים הגיחו, שסין השסועה והפפולגת לא תוכלעלגלות 
התנגדות־של־ממש. ושהמיבצע יסתיים במהירות. להפתעתם 
של היאפאנים התלכדו הסיגים להגבה נואשת, ו״התקרית 
הסינית" הפכה למלחמה קשה וממושכת. שי' לא הצליחה 
להביאה לידי הכרעה. היאפאנים כבשו תחילה, לאחר קרבות 
קשים, את שאנגהאי, ועד אמצע 1938 השתלטו על חבה של 
סין המזרחית, ובכלל זה המרכזים הגדולים פקינג, נאנקינג, 


ווהאן וקאנטון. אולם הממשלה והצבא הסיני נסוגו למערבה 
ההררי של המדינה, ושם הוסיפו להחזיק מעמד בעקשנות, 
והתקדמותו של הצבא היאפאני נעצרה, למרות עדיפותו 
המכרעת מבחינה טכנית. התנהגותם של הכובשים היאפאגיים 
כלפי האוכלוסיה הסינית היתה אכזרית ועוררה שגאה כללית 
נגדם, למעשה שלטו היאפאנים רק בערים ולאורך קווי- 
הרכבת, ואילו בשטחים רחבים מאחורי קו־החזית לחמו והח¬ 
זיקו מעמד לוחמי-גריליה סיניים. לשם קיום שלטונה נאלצה 
י׳ להזרים לסין המוני חיילים נוספים ולהשקיע במלחמה 
חלק הולך וגדל של משאביה הכלכליים והכספיים. הד,תאר־ 
כות הלא־צפויה של המלחמה חיזקה את המשסר המיליטא־ 
ריסטי בי/ כל האומה גוייסה לצרכי המאמץ המלחמתי; 
ב 1938 אישר הפארלאמנס את חוק הגיוס הלאומי הכללי, 
שמסר לידי הממשלה פיקוח גמור על התעשיה, על ענייני 
הכספים ועל מקורות-המחיה. ב 1940 הוקם "האיגוד לתמיכה 
בממשל הקיסר" לשם הגברת הפיקוח על העם; ב״איגוד" 
נכללו כל המפלגות, ואלו הפסיקו למעשה את פעילותן המדי¬ 
נית• גם האגודות המקצועיות נהפכו ל״איגוד לשירות המדינה 
ע״י תעשיה". 

ההתנגדות הסיבית לפלישה היאפאנית נתאפשרה במידה 
רבה ע״י נשק וציוד אחר שסופקו לסין ע״י אה״ב ובריטניה. 
גם לאחר תפיסת כל גמלי סין בידי היאפאנים הוסיפה אספקה 
זו לזרום לסין ב״דרך־בורמה״. עם פיח מלה״ע 11 באירופה 
נקטה י׳ מיד עמדת־איבה כלפי מעצמות-המערב וכלפי אה״ב 
המסייעת בידן. לאחר מפלתה של צרפת ב 1940 חתמה י׳ על 
אמנת "הציר המשולש" עם גרמניה ואיטליה, ואילו עם 
בריה״ם — שהיתר, באותה שעה ידידתה של גרמניה — 
חתמה על חוזה־ניטראליות, כדי להבטיח את ערפה בעת 
מלחמתה בכוחות אה״ב ובריטניה במזרח הרחוק, מלחמה שי׳ 
כבר ראתה אותה כבלתי-נמנעת. צרפת המוכה באירופה לא 
יכלה להתנגד להיאחזות יאפאגית צבאית במושבתד, הודו- 
סין, וגם בריטניה בשעת דחקה נאלצה להסכים לסגור זמנית 
את דרך-בורמה. אה״ב הפעילה לחץ נגדי על י׳ ע״י הטלת 
איסור־ייצוא על מיצרכים סטראטגיים, שי׳ — הדלה בחמרים 
אלה — היתר, זקוקה להם לחימושה. היחסים בין שתי המעצ¬ 
מות הלכו והחריפו; במו״מ ביניהן תבעה י׳ מאה״ב את הסרת 
האמבארגו, ואילו אה״ב מי׳—את פינוי סין. הכת השלטת בי׳ 
הועמדה בפני הברירה בין נסיגה, שכמותה כהו׳דאה בכשלון 
גמור של מדיניותה, ובין מאבק גלוי עם אה״ב. היא הכריעה 
לצד המלחמה במעצמה העולה עליה בהרבה בכוח־האדם, 
בטכניקה ובמשאבים הכלכליים והכספיים, על-סמך שיקולים 
שהיו בחלקם מוטעים לחלוטין: היאפאנים האמינו ביתרון 
כושר־הלחימה והנכונות למסירת-הנפש של החייל היאפאני 
על חיילי האומות הלבנות; הם ידעו שלמעצמות הקולוניא¬ 
ליות המערב־אירופיות, שנוצחו בידי הגרמנים או נמצאו 
במאבק קשה עמם (צרפת, בריטניה, הולאנד), לא יהיה הכוח 
להגן על מושבותיהן בדרום־מזרח אסיח, והניחו שגם אה״ב, 
שתסתבך במלחמה באירופה, לא תוכל להקדיש כוחות מ %0 - 
קים למלחמה באוקיאנוס השקט; המומחים הצבאיים אף 
סברו, שלאחר שכל המרחב הדרום־מזרח אסייני והפאציפי 
יפול בידיה של י׳ לא תהיה בידי האמריקנים האפשרות, 
מבחינה טכנית, לחזור ולכבוש אוחו על־ידי עריכת מסע 
מעבר לאוקיאנוס. 

באוקטובר 1941 נתמנה הגנרל הידקי ט ו ג , ו(ע״ע). נציג 



149 


יפן, היסטוריה 


150 



הקו התוקפני הקיצון, לראש־ממשלה בי/ 
וב 7 בדצמבר 1941 — בשעה שעדיין 
התנהל מו״מ דיפלומאטי בין שתי הממ¬ 
שלות — פגעה הזרוע האווירית של הצי 
היאפאני בהתקפת־פתע בבסיס הצבאי 
והימי האמריקני פדל האךבר (באיי- 
האוואי) והוציאה י מכלל פעולה את 
השייטת האמריקנית שחנתה שם. למחרת 
הכריזה אה״ב מלחמה על י׳, ובריטניה 
הצטרפה לה מיד; ביו י , ובין בריה״מ 
נתקיים יחס של ניטראליות עד לאחר 
מפלתה־למעשה של י׳. י׳ פתחה מיד 
במתקפה כפולה — דרומה־מזדחה באוק¬ 
יאנוס השקם ודרומה־מערבה באוקיאנוס 
ההודי ובחופיו, ועצמתה, כוח-המהץ שלה 
והצלחתה הדהימו את העולם (ע״ע 
מלה״ע 11 : המזרח הרחוק). בפעולות 
משולבות יבשתיות־ימיות כבשו היא־ 
פאנים ב 2 — 3 חדשים את הונג־קונג ואת 
מאלאיה מידי הבריטים, שבו אח 
הצבא הבריטי במעוזו סינגאפור, פלשו לבורמה דרך 
תאילנד, השתלטו עליה והגיעו עד גבול הודו; השייטות 
המזרח-אסייניות של בריטניה והולאנד הובסו בקרבות 
ימיים במפרץ־סיאם ובים־יאווה, וכל אינדונזיה ההולאנדית 
נפלה בידי היאפאנים. בינתיים הנחיתו היאפאנים צבא 
בפיליפינים והשתלטו עליהם בקלות, והצבא האמריקני 
שהסתגר בחצי-האי באטאן ובמצודת קודג׳ידור נאלץ 
להיכנע במאי 1942 . היאפאנים נחתו גם בחוף הצפוני של 
גינאה-החדשה והתקדמו לרוחב האי בכיוון לחופו הדרומי 
המופנה לאוסטראליה, וכן השתלטו על האיים שממזרח 
לגינאה־החדשה; ואילו בצפון הקיצון נחתו בשני איים 
קטנים בקצה שרשרת האלאוטים האמריקניים. חלק מכי¬ 
בושים אלה נעשו בכוחות צבאיים קטנים־יחסית, והנצחונות 
הושגו בעיקר הודות לתיכנון ולפיקוד המעולים ולכושר־ 
הלחימה של החייל היאפאני; הגצחונות נתלוו במעשי 
אכזריות והתעללות בשבויי-המלחמה. בינתיים הוסיפו רו¬ 
חות יאפאניים גדולים ללחש בסין, ובקיץ 1942 . בשיא 
ההתפשטות הצבאית, השתרע תחום שלטונה של י׳ על פגי 
כל דרום־מזרח אסיה ועולם האיים שבינה וביו אוסטרא־ 
ליה ומעבר לח עד לבו של האוקיאנוס השקם, תחום 
המיושב ע״י כ 2 / י מיליארד בני-אדם. אוכלוסיות בל הארצות 
האלה — פרט לבני־הפיליפינים, שלחמו לצידם של האמריק¬ 
נים — לא התנגדו ליאפאנים, ואף קיבלו אותם באהדה. היא- 
פאנים הכריזו שמגמת כיבושיהם היא לשחרר את כל העמים 
מעיל מעצמות־המפרב הקולוניאליסטיות ולהקים להם "מרחב 
של שיגשוג משותף". למעשה השתלטו היאפאנים בתקיפות 
על כל ארצות כיבושיהם, במישרין או באמצעות ממשלות־ 
בד 3 ות עושות־דברם, והתחילו בניצולו לטובת י׳, ובייחוד 
לצרכי המלחמה. התושבים נתאכזבו מהר מן התקוות שתלו 
ביאפאנים, ובהרבה מקומות קמה תנועת התנגדות פעילה 
נגד השליטים החדשים. 

כבי ^חצית-השניה של 1942 הסתמו מפנה במצב 
הצבאי, כשהפעילו האמריקנים אח מלוא הפוטנציאל המל¬ 
חמתי שלהם. לאחר שנחלו היאפאנים מפלות בקרבות ימיים 


יאפאז בם 5 חטת־העו?ם המניה 

במידוויי, ליד האי מק ובים האלמוגים הודות ליתרון אמריקני 
בכוח אווירי, עברו האמריקנים למתקפה כללית והחלו בהדי¬ 
פת היאפאנים ממעוזיהם באיים הפאציפיים שנכבשו בידם. 
ההתקפות מהאוויר על דרכי־חתקשורת הימיות הארוכות של 
היאפאנים גרמו אבירות עצומות לצי־האטפקה שלהם, וחילות- 
המצב שלהם באיים השונים במצאו מנותקים מבסיסיהם. 
האמריקנים התקדמו ב״קפיצות" מאי לאי, למרות התנגדותם 
הנואשת של היאפאנים, שחילותיהם באיים לחמו עפ״ר עד 
האיש האחרון. בתחילת 1944 כבשו האמריקנים את האיפאן 
שבאיי-מאריאנה והפכוהו לבסיס אווירי, שממנו הפציצו 
ברציפות את ערי י׳ עצמה ואח תעשייתה. באכיב 1945 נחתו 
האמריקנים בפיליפינים וכבשום, לאחר שעיקרו של צי־הקרב 
היאפאני הושמד בקרב ימי במפרץ־ליטי. האמריקנים הגיעו 
לאזקינאווה, ומשם היחה י׳ כולה חשופה להתקפותיהם 
האוויריות. בחזית הדרומ-אסיינית נכשל באותה שעה נסיון 
יאפאבי לפלוש להודו, ומחקפת־נגד בריטית דחקה את היא- 
פאנים מבורמה, כלכלתה וכוחה הצבאי של י׳ ומקורות- 
המחיה של העם היו קרובים להתמוטטות גמורה. אעס״כ 
התכוננו אנשי-הצבא לחמשיך במלחמה גם על אדמת 
איי־י', נוכח דרישתן של בעלות־הברית לכניעה־ללא׳תנאי. 
אולם ב 6 וב 8 באוגוסט 1945 הוטלו שתי פצצות־אטום: על 
הירושימה (ע״ע) ועל נגסקי (ע״ע), ומיד לאחר־מכן נכנסה 
גם בריה״מ למלחמה נגד י , במאנצ׳וריה. ליאפאנים לא נותרה 
ברירה אלא לקבל עליהם את הגזירה, לאחר שהובטח להם 
מילוי תנאי אחד שהציגו — שלא ייפגע מעמד הקיסר. ע״פ 
הוראתו המפורשת של הקיסר חתמו נציגי הממשלה שצבא 
היאפאניים על כתב־הכניעה ב 2 בספטמבר 1945 . 

תק,!פתהפיבוש ( 1945 — 1952 ). בעלותיהבריתהסכי¬ 
מו להשאיר את הקיסר על כנו, כדי למנוע מלחמת־יאוש של 
היאפאנים ובדי להבטיח את ציות הצבא והאוכלוסיה לשלטון־ 
הכיבוש שאותו עמדו להקים בי׳. בדרך זו הושג שכניעת 
הצבא היאפאני האדיר, בארצו ובשטחים שבהם החזיק 
באסיה, וכן העברה הממשל האזרחי בי' לידי שלטון־הייבוש, 
בוצעו בסדר מופתי. צבא בעלות־הברית — רובו ככולו 









151 


יפן, היסטוריה 


152 



טרנז־טוקיו 5 אחר חירבנו בוזםצצות־אוויו בסיוז״ע 11 
(*'?ים־אוויר, אוניסם 1946 ) 


אמריקנים — נחת בנמלי י , והתמקם במדינה כצבא־כינו־ש. 
לניהול הכיבוש הוקמה ועדה של נציגי ממשלות בעלות־ 
הברית, אך למעשה נמסרו סמכויות השלטון במלואן למפקד 
הראשי של כוחות בעלות-הברית, הגנרל דגלם מ ק ־ א ר ת ר 
(ע״ע), שקבע את מושבו מזוקיו. ע״פ הוראתוימינה הקיסר 
ממשלה אזרחית, מורכבת ממדינאים ופקידים שהיו מוחזקים 
בעבר למתוגים ואנטי־מיליטאריסטיים, ועל ממשלה זו הוטל 
להוציא אל הפועל את הוראות ראש ממשל־הכיבוש. 

י׳ נראתה באותה שעה כארץ הרוסה. אבדותיה בנפש-אדם 
במלחמה היו כ 14 מיליון אנשי־צבא וכ 800,000 אזרחים. 
בירתה טוקיו ורוב מרכזיה העירוניים הגדולים ותעשיותיהם 
היו חרבים. היא איבדה את כל ציה המסחרי והפסידה את 
מקורות חמרי־הגלם והשווקים שעמדו לרשותה במושבותיה 
באסיה. היא נאלצה לקלוט כ 6 מיליון פליטים — יאפאנים 
שהתיישבו בקוראה, בסורסוזה ובמאנצ׳דריה בתקופת השלטון 
היאפאני בארצות ההן. היא הפסידה למעשה את ריבונותה 
ועצמאותה. אולם היא הגיעה לשיקום מדיני, חברתי וכלכלי 
במהירות בלתי־צפויה. 

שלטון־הכיבוש שם לו למטרה את עקירת האימ¬ 
פריאליזם והמיליטאריזם היאפאני, את הד- 
מוקראטיזאציה של המדינה והחברה לשם 
מניעת התחדשותו של המגמות התוקפניות, ולאחר־מכן — 
את ה ש י ק ו ם. 

י׳ נאלצה לוותר על כל השטחים שכבשה מ 1868 ואילך — 
קוראה, מאנצ׳וריה, פורמוזה, סאחאלין והקורילים. פוטנציאל- 
המלחמה היאפאני חוסל ! הצבא, הצי, חיל-האוויר, המטכ״ל 
ומשרדי הצבא והצי פורקו. כל הציוד הצבאי הושמד וייצורו 
נאסר, וכן נאסר מחקר מדעי לצרכים צבאיים. הנאשמים 
בפשעי־מלחמה הועמדו לדין, וכמה מהם, ביניהם טוג׳ו, הוצאו 
להורג. בקרב החוגים שהואשמו בשיתוף־פעולה עם המילי- 
טאריסמים, האחראים לגרימת מלחמת־התוקפנות, בערך טיהור! 
על אלפי מדינאים, תעשיינים, פקידי־ממשלה, פרופסורים 
ומורים, ואלפי קצינים נאסר לשרת בממשלה, לעבוד בהור¬ 
אה וליטול חלק פעיל בחיים המדיניים וגם בניהול חברות 



מקם חתימת כתנחזכגיעה של יא&או ןל סיפח אניית־זזקרב "סיוורי", 
1945 519 


כלכליות. בתחום הממשל הפנימי הונהגה דצנטראליזאציה 
של המינהל וניתנה לרשויות המקומיות אוטונומיה בשטחי 
החינוך, המשטרה והסידורים המקומיים, כדי להקטין אח 
תלותן בשלטון המרכזי ולמנוע אפשרות של שיבה למשטר 
טומאליטארי. מהפכה גמורה חלה בחינוך ובהכוונת חיי 
הרוח בעם ובמדינה. מעמדה של דת־שיבטו כדת־המדינה 
הרשמית בוטל, ועמה נעקרה אבךהפיבה של התודעה הלאו־ 
מית הקודמת — פולחן הקיסר! הקיסר עצמו הודיע שמעמדו 
אינו אלוהי אלא אנושי־מדיני. בבתי־הספר נאסרו ספרי־ 
הלימוד הישנים, שנכתבו ברוח הערצת הקיסר! בחינוך 
הונהגו תיקונים ברות שיטות־חינוך אמריקניות. חיגוך־חובה 
חינם הורחב ל 9 שנים, הוגדל מספר בתה״ס התיכונים והאו־ 
ביברסיטות, שהוכשרו לקליטת המוני תלמידים, גם מבני 
דלת־העם. 

בשטח הכלכלי נתכוונו שלטונוח־הכיבוש תחילה לסדק 
את מערכת הקאדטלים האדירים ששלטו בכלכלת י׳, משום 
שהתעשייבים נחשבו לעוזרי ד,מיליטאריסטים! אולם נסיון 
זה לא הצליח, והשיקום הכלכלי של י׳ התנהל בכיוון של 
ריכוזיות הולכת וגוברת והתחדשות הזיבאטסו. לעומת זה 
בוצעה רפורמה אגרארית מרחיקת־לכת! האחוזות הגדולות 
פורקו, והקרקעות חולקו לאיכרים, עד ש 87% של השטח 
המעובד בי׳ נמצאו בבעלות משפחות המעבדות אותם עיבוד 
עצמי (לעומת 53% לפני המלחמה). 

כבר ב 1946 נערכו הבחירות הראשונות לאסיפת-ו־,נבחרים, 
והוחל בהכנת החוקה החדשה של המדינה, בשיחוף־פעולה 
עם יועציו המשפטיים של מק־ארתר. היא נכנסה לתקפה 
ב 1947 , ובתכנה ובצורתה ניכרת מאד ההשפעה האמריקנית! 
היא אף פותחת במלים: "אנו אזרחי י/ הפועלים באמצעות 
נציגינו שנבחרו.,." חוקה זו קבעה את העם לריבון המדינה, 
ייחדה לקיסר מעמד ייצוגי־סמלי בלבד, ביטלה את האצולה, 
הפכה גם את הבית העליון למוסד נבחר, הפרידה לחלוטין 
את הרשות השיפוטית מן המבצעת, וכללה במגילת זכויות- 
הפרט את העקרונות של מגילח־הזכרוח האמריקנית של 1791 
ושל ה״ניו-דיל״ של שנות ד, 30 של המאה ד, 20 : הזכות למלוא 



153 


יפו, היסטוריה 


154 


ההנאה מן החיים, לחינוך ולתרבות, לעבודה, להתארגנות ול־ 
שביתה ן חירות אקדמית, חופש הדת, חופש הדיבור והכתיבה. 

חידוש בחוקה היאפאנית, שהוכנס על-פי דרישתו של 
מק־ארתר, הוא הסעיף הקובע, שהאומה היאפאנית דוחה 
לנצח את הזכות הריבונית לשימוש במלחמה, או באיום 
במלחמה, כאמצעי לפתרון סיכסוכים בין־לאומיים, ומשום 
כך לא תקיים כוחות צבא, צי ואוויר. 

על שיקומה הכלכלי של י׳ והתקדמות כלכלתה אחרי 
מלה״ע 11 — ר׳ לעיל, עט , 87 — 95 . לשיקום זה תרמה הרבה 
אמריקה, שצירפה לתקיפותה בעיצוב דמותה המדינית וה¬ 
חברתית של י׳ ברוחה גם סעד נדיב לקימום חרבותיה. אולם 
את עיקרו של ההשג הכביר הזה יש לזקוף לזכותו של העם 
היאפאני עצמו, הן מנהיגי המשק וחן המוני העובדים, שהש¬ 
פילו לנצל סעד זה ביעילות מירבית. כבר בתחילת שנות 
ה 50 חזר הייצור היאפאבי לרמתו שמלפני המלחמה, ועד 
המחצית השניה של שנות ה 60 גדל פי 4 — 5 . העלית ברמת- 
החיים של כל שכבות־העם, שבאה כתוצאה מתהליך זה, 
השפיעה השפעה מכרעת גם על מהלך החיים המדיניים. 

הצלחתן ויציבותן של התמורות המעמיקות האלו במדינה, 
בחברה ובכלכלה של י׳ הוכחו, כשדיוחזרה לי׳ עצמאותה (ו" 
להלן) והמשמר הדמוקראסי החדש ומוסדותיו לא נתערערו 
והוסיפו להתבסם. חרמה להצלחה זו העובדה, שהדמוקרא־ 
טיזאציה — אף שהונהגה תחילה במישרין בידי שלטונות 
הכיבוש — לא הורגשה בעם כגזרה מגבוה. גם בתקופת 
הכיבוש לא נפסק — מבחינה פורמאלית — השלטון הקיסרי 
והוסיפו להתקיים ברציפות ממשלות יאפאניות. כבר בשלב 
מוקדם הצליחה ממשלת י׳ להשפיע על מק־ארתר שלא יפעל 
מעליה אלא דרכה. ממשלת י׳ מעולם לא היתה כלי־שרת 
בלבד בידי האמריקנים, והיא לחמה להגנת האינטרסים של 
י׳ כפי שהבינה אותם וכפי שאיפשרו לה המסיבות לעשות 
זאת. הבולט בין מנהיגיה המדיניים של י׳ בשנים שלאחר 
מלה״ע 11 היה שיגרו י ושי דה (ע״ע), שהיה 5 פעמים 
ראש־הממשלה ב 1946 — 1954 , שמרני נאור, שעשה רבות 
לשיתוף־פעולה עם אה״ב — מזה, ולביסוס המשמר הפארלא- 
מבטארי — מזה, אף שנהג שלטונו בצורה אוטוריטארית 
במסגרת החוקה. מבחינה זו יש משווים את הפונקציה 
שמילא בי׳ לזו שמילא אדנאואר (ע״ע [כרך־מילואים]) 
בגרמניה. יושידה תרם לשינוי יחסה של אה״ב לי' והביא 
אותה להיות דואגת לחיזוק י׳, תחת שבשנים הראשונות של 
הכיבוש פעלה לפירוק כוחה. אולם גורם חשוב בהבאת 
שינוי זה היו המלחמה הקרה והחשש מפני חיזוק כוח הקומר 
ניסטים בי׳. בבחירות ב 1946 ניצחה המפלגה הליבראלית 
(ז״א השמרנית-מתונה) ובראשה יושידה, אולם הקומוניסטים 
והסוציאלדמוקראטים הופיעו כאופוזיציה חזקה׳ שהסתמכה 
מחת לפארלאמנט על האגודות המקצועיות, שבהן כבר היו 
מאורגנים כ 4 4 / 2 מיליון פועלים. על הארץ עבר גל של אי- 
שקט סוציאלי — שביתות, הפגנות וכר. תחילה פעלו שתי 
מפלגות־הפועלים במאוחד, אולם כשנתברר לסוציאלדמוקרא־ 
טים שהקומוניסטים פועלים כגרורי בדיה״מ נתרחקו מהם. 
מן הבחירות לפארלאמנט השני, באביב 1947 , שעליו הוטל 
לאשר את תכנית החוקה, יצאו הסוציאלדמוקראמים כמפלגה 
החזקה ביותר. ובפעם הראשונה היה לי , — לזמן קצר — 
ראש־ממשלה סוציאליסטי. גם כוחם של הקומוניסטים גבר, 
ובבחירות הראשונות שנערכו על בסים החוקה החדשה, 


בתחילת 1949 , השיגו כ 10% של הקולות. אולם כוחו המשותף 
של השמאל החל לרדת במהרה, הן בגלל הרפורמה האגרא־ 
ריח שסיפקה את רצונם של האיכרים העניים, הן בגלל הסי¬ 
מנים הראשונים של שיפור מצב העובדים בעקבות התקדמות 
השיקום הכלכלי, הן בגלל פילוגים בשתי מפלגות השמאל: 
במפלגה הקומוניסטית— בין חסידיה המוחלטים של מוסקווה 
ובין הנוטים לעצמאות מסויימת של התנועה הקומוניסטית 
היאפאניח* ובמפלגה הסוציאלדמוקראטית — בין אגף שמאלי 
הנוטה לשיתוף־פעולה עם הקומוניסטים ובין אגף ימני המת¬ 
נגד לכך! השמאלניים פרשו מן המפלגה הסוציאלדמוקרא- 
טית והקימו את המפלגה הסוציאליסטית. השפעת הקומוניס¬ 
טים הלכה ופחתה גם בגלל עמדתה הקשוחה של בריה״מ 
כלפי י׳: סירובה לשחרר את שבויי־המלחמה היאפאנים לפני 
החתימה על חוזה־שלום סופי, תביעתה להעמיד את הקיסר 
לדין כפושע־מלחמה, ועוד. המרכז והימין בציבור היאפאני 
הצמיחו תחילה שפע של מפלגות נושאות שמות מתחלפים 
(ליבראלים, פרוגרסיווים וכר), שהתגבשו במפלגה הליבראל- 
דמוקראמית (לאמיתו של דבר — השמרנית־מתונה), שהיתר. 
מתחילת שנות ה 50 ואילך לכוח החזק ביותר בציבור הבו¬ 
חרים. אולם בשמאל ובימין כאחד הלכה וגברה הדרישה 
לחיסול שלטון-הכיבוש הזר, והאמריקנים השכילו להבין שיש 
להחיש את סיום שלטונם בי׳, שהשיג את עיקר מבוקשם, 
לפני שיעורר מחדש יחם של איבה עמוקה בעם היאפאני. 
התגבשות המשטר הקומוניסטי בסין ופרוץ מלחמת־קוראה 
ב 1950 המריצו את אה״ב לנקוט קו שיהפוך את י , ממדינת־ 
אויב כבושה למדינה בעלת-ברית, שתחזק את עמדתה של 
אה״ב במזרח הרחוק לעומת בריה״מ. המלחמה בקוראה 
הבליטה גם את חשיבותה שלי׳ כבסים־אספקה צבאי לאה״ב 
ואת הצורך לסייע לה בשיקומה הכלכלי. למרות מחאתה של 
בריה״מ נפתח מו״מ על חוזה־שלום בין אה״ב ובין י׳, והרוח 
החיה בםו״מ זה היה ג׳. פ. דלס (ע״ע). לפי החוזה שנחתם 
ב 1951 בסאו־פראנסיסקו, התחייבה י׳ שלא לשנות את הסטא- 
טום־קוו הטריטוריאלי שלה, ויתרה על כל זכויותיה בסין 
והכירה בחובת תשלום פיצויים למדינות שבהן פגעה במל¬ 
חמה — בורמה׳ אינדונזיה, מאלאיה, הפיליפינים* איי דיוקיו 
(ע״ע אוקינלה [כרך ב׳ וכרך־םילואים]) נמסרו למינהל 
אה״ב, והאמריקנים הפכו את אוקינאווה לבסיס צבאי־אווירי 
אדיר! יחד עם זה הוכרה זכותה של י׳ להגנה עצמית ול¬ 
חתימת חוזי-הגנה עם מעצמות אחרות. על חוזה־השלום 
חתמו י' וכל המדינות שלחמו בה במלה״ע 11 — פרט לבריה״מ 
וסין העממית. מיד לאחר־מכן נחתמה ברית-הגנה בין י׳ ובין 
אה״ב, שעל־פיה הורשה לזו האחרונה להחזיק כוחות ובסי¬ 
סים בי׳ תמורת התחייבות להגן עליה מפני כל תוקף; ברית 
זו חודשה ב 1960 בכמה שינויים לטובת י׳. משטר הכיבוש 
הסתיים רשמית באפריל 1952 ז לממשלה היאפאנית הוחזרה 
מלוא הריבונות בארצה, ולכוחות האמריקניים השוהים בה 
כבעלי-ברית אין סמכות להתערב בממשל ובמינהל. 

י׳ החדשה. מדיניות־ההוץ של י׳ מאז הוחזרה לה 
עצמאותה ב 1952 היתד. מבוססת על הישענות מוחלטת- 
כמעט על אה״ב ותלות בה. את הגישה היאפאנית לבעיות־ 
הוץ קבעה בעיקר עובדת היעדר כוח צבאי, שנשאר מוגבל 
גם לאחר־מבן. כל עוד היתד. י' עסוקה בשיקום כלכלתה 
ובביסוס המשטר הפארלאמנטארי, היתד, מדיניות-החוץ שלה 
זהירה מאד: מצד אחד הלכה בעקבות אה״ב בקיום חרם 



155 


יפן, הייספוריה, יהוריס 


156 


כלכלי על סין העממית, וכן שילמד. פיצויים לכמה מדינות 
בדרום־מזרח אסיה; מצד שגי השתדלה לשפר גם את יחסיה 
עם בריה״ם. לאחר מו״מ ממושך הסכימה בריה״מ ב 1956 
לחתום על חוזה עם י׳, הקובע את "גמר מצב־המלחמה" 
בין שתי המעצמות ואת חידוש היחסים הדיפלומאטיים התקי¬ 
נים ביניהן; בריה״מ הסירה את הוטו על קבלת י׳ לאומות־ 
המאוחדות. כשנתקבלה י׳ לאו״ם י השתדלה שלא להתבלט 
בו במיוחד. בינתיים נמשכת בפנים־המדינד. ההתקדמות 
הכלכלית והעליה ברמת־החיים, וההתעצמות הכלכלית מחזקת 
את מעמדה הבין־לאומי. אה״ב, הרואה בי׳ משקל־נגד לסין 
וגם להשפעת בריה״מ במזרח הרחוק, וכן בסים עיקרי 
למעמדה־היא במרחב ההוא. משתדלת לחזק אותה גם מבחי¬ 
נה צבאית ומעודדת את חימושה בכל האופנים שאינם 
אסורים במפורש ע״פ החוקה: ע״י הקמת משטרה במתכונת 
צבאית ו״כוח־הגנה לאומי" המצוייר במיטב הציוד האמרי¬ 
קני (פרט לנשק גרעיני). — המרכז הימני — בדמות המפ¬ 
לגה הליבראל־דמ וקרא טית והנהיגה ם א ט ו (רה״מ מ 1964 
ואילך) — מוסיף להחזיק בשלטון מול אופוזיציה חזקה 
של המפלגות הסוציאליסטיות, ששתיהן יחד צברו בבחי¬ 
רות בשנות ה 50 וה 60 בין שליש ל 40% של הקולות. התנר 
עה הקומוניסטית הצטמצמה בפארלאמנט למיעוט מבוטל, 
וגם באוכלוסיה פחתה השפעתה משום האכזבה הרבה ממדי¬ 
ניותה של בריה״מ. אולם בשנים האחרונות עולים על הבמה 
המדינית כוחות חדשים, המעידים על תסיסה עמוקה בשכבות 
רחבות של האוכלוסיה. עם התקדמות האורבאניזאציה וה־ 
תיעוש נתקפת גם י׳ באותו אי-שקט רוחני וחברתי-מדיני 
הניכר במסגרות העירוניות הגועשות בכל חברות-השפע 
המערביות, אלא שבי׳ הוא נראה חמור ועמוק ביותר, 
משום שהעם היאפאני עדיין לא מצא את דרכו לאחר הת¬ 
מוטטות המבנה המסרתי של. חברתו וערכיה, ונמשכת בו 
התרוצצות פנימית בין הישן ובין החדש, הדמוקראטי והטו־ 
טאליטארי, המסרתי והמוךרני, העיר והכפר. 

על כך מעידה צמיחת'"הדתות החדשות" (ר׳ לעיל, עם' 

81 ), שנעשות גם גורמים מדיניים. אחת מהן, כת סוקא- 
גאקאי, שבאידיאולוגיה שלה מעורבים יסודות דתיים בודהיס¬ 
טיים עם יסודות לאומנים, המעידים על כמיהה לשיבה לערכי 
המסורת ההיסטורית, ועם מגמות סוציאליות מודרניות, הופי¬ 
עה כמפלגה מאורגנת בבחירות לפארלאמנט ב 1967 והשיגה 
נ 2% מיליון קולות, ו 25 מאנדאטים בבית־הנבחרים; עמדתה 
במערך הכוחות המדיניים עדיין אינה ברורה. מצד שני 
גברו מאד בי׳ זרמי "השמאל החדש", המנהל את מאבקו 
מחוץ לכתלי הפארלאמנט. למחנה זה משתייכים המוני סטר 
דנטים — שהם היום בי׳ ציבור של כ ג /! 1 מיליון נפש 
אנשי האינטליגנציה ומיעוט של פועלים. תנועה זו תוקפת 
את המשטר המדיני והחברתי של הקאפיטאליזם המודרני 
בי׳, אך בעיקר מופנה חודה נגד השתלבותה של י׳ ב״החנה 
האימפריאליסטי", ז״א נגד הברית עם אה״ב, נגד החימוש 
וסכנת חידוש המיליטאריזם ? היא מזדהית עם סין העממית, 
וביותר — עם מאבק הוויטקונג בוויטנאם. עצמתה של תנועה 
זו מתבטאת בהפגנות המוניות, בשביתות־מחאה, בגסיונות 
של התנקשות במוסדות ובמיתקני־צבא של האמריקנים, 
וכתוצאה מזה — אף בהתנגשויות אלימות עם המשטרה. 
אע״ם שהשלטון נוקט אמצעים חריפים נגד תנועה זו. היא 
מאלצת אותו לנקוט עמדה תקיפה יותר במדיניות־החוץ 


להבלטת עצמאותה של י׳. מבריה״ם י׳ דורשת החזרת איים 
קטנים (משרשרת הקורילים) הסמוכים לחוף הוקאידו, שהש¬ 
תייכו לי׳ ההיסטורית! עם אה״ב היא עומדת בוויכוח נוקב 
באשר לאוקינאווה, למניעת ניסויים גרעיניים במרחב הימי 
של י׳ ושכנותיה ולשיפור היחסים עם סין. אה״ב, החוששת 
למעמדה בי', נוטה לוויתורים: כבר בשנות ה 50 החזירה 
לידי י׳ את האיים הצפוניים הקטנים שבשרשרת איי־ריוקיו, 
וב 1969 התחייבה לסלק כל ציוד גרעיני מבסיסיה על אדמת 
.1972 י׳ ולהחזיר לה את אוקינאווה ב 

> 1968 יאסאן (אשנב לעולם [ירחון אונסקו!), דצסבר 

1. 61018066 — 1. )'3 ; 1925/6 , 1-111 ,./ ) 0 1111107$ . 1 ,ז 3£3 חז 
1937 , 1-11 , £115107$ £071$ , £615063066 . 11 .א ; 

£. 11, 14011030, £77107^07100 01 0 14040711 510(0, 1940, 

<7. 01001, !"/!801100 . 11 ; 1951 ,.) / ס 07$ ) £70/111 ס , ]'! 
14040711 €001117$, 1955; £. 0. 04 ) 1/711 7/10 ,־סט 113 :> 015 א 
510(01 0114 1 , 1957; 13., /.' £01( 0(14 £7010111, 1964*, 
1958-1964 , 1-111 ,.[ (ס 07$ ) 1115 4 , 5305001 8 .ס ; £. 
{£131101 ץזז 0 ז$ .א , ־ 1959 , 01144/115711 070 ) £0 ./ , זן ,־ , 

4 £111107$ 07$ ) 11 ) 7 4 ,ץ 68 מת 1£6 . 1 < ; 1960 040771 ) 5 )ס 
0/ 1962; \0 07$ ) £115 54040711 7/10 ,, 8635165 .( .ע / 

1963, £. 0• £615063061 — 1- 1£ £3116301( -£1. 84. 031£ ז , 
£05( 4110■ 7110 5404077! 770711(077710(10(1, 1965*; ). . 

>1311, £>01 (0(1011151/10 £011077010/1 , 1968; 56. '!'056133, 

(.'1 £0011170 €0117117$ . 1867—1967, 1968; 1. 14156, 7110 
5107$ 06 ; 1968 ,.) ) 0 £0/1 7/10 013% .ז\\ ; 1968 ן (ס . 
8316500, 7/10 £707 1101/1 (., 1941-1945, 1968; 6410151150£ ׳ 
£016180 .4613115, (3 ־ 1318 < . 61 , 1968 , 1071 ) 7707151 171 / . 30 ק 
15,161(, £15001'07$ 0( (., 1969 

, מד. ק.-מ. מד.-ם 

יהודים באו לראשונה לי׳ באמצע המאה ה 19 . עם 
פתיחתה של י , התיישבו סוחרים יהודים מאנגליה, גרמניה 
ורוסיה, ובמקצת גם מצרפת ואה״ב, בערי־הנמל יוקוהאמה 
ונאגאסאקי, וסוחרים יהודים יוצאי סיביר החלו מבקרים בי׳ 
לרגל מסחרם. הקהילה היהודית הראשונה נוסדה ב 1894 בנא- 
גאסאקי < היא הקימה כמה מוסדות קהילתיים, וב 1904 היו 
בה כ 100 נפש, אולם מעולם לא כיהן בה רב. עם פרוץ 
מלחמת רוסיה-י׳ תפסה קובה את מקומה של באגאסאקי 
במשיכת מתיישבים יהודים, שגם הם התקיימו עשרות שנים 
ללא זיקה לאירגון קהילתי רשמי. עם המהפכה ותחילת 
מלחמת־האזרחים ברוסיה הגיעו ב 1917/8 אלפי פליטים יהו¬ 
דים למזרח הרחוק, דרך הרכבת הסראנס־סיבירית, ומחוסר 
אפשרות להמשיך מזרחה, לאה״ב, נשארו תקועים בערי י׳. 
כ 5,000 פליטים, רובם נשים וילדים, שאבות-המשפחה הצליחו 
להקדימם בדרך לאד,"ב, נשארו בעיקר ביוקוהאמה, בחסותן 
של כמה עשרות משפחות יהודיות מקומיות ובתמיכת קרנות- 
סעד יהודיות ברוסיה ובאה״ב, עד שניתנה לפליטים הרשות 
לעבור לאמריקה. בעקבות פעולות אלו הגיעו יהודי יוקו׳האמה 
13 פליטים x 10 להתארגנות קהילתית. עזרה כזאת ניתנה גם ל 



ם 5 יםי ישיבת מיר טניעים 5 ק;בוז ב 1041 





157 


יפן, יהודים — יפת בן עלי הלוי 


158 


בקובה. לאחר רעש־האדמה של 1923 עברו יהודי יוקוהאמד, 
וטוקיו ברובם לקובה, ורק חלק קטן בהם חזר אח״ב ליוקר־ 
האמה, שבה לא נתחדש האירגון הקהילתי. במלה״ע 11 שוב 
הגיע גל של פליטים יהודים מאירופה לי׳. עד ספטמבר 1940 
עברו דרך קובה כ 1,100 מהגרים יהודים, רובם מגרמניה, 
שמצבם הכלכלי היה שפיר; עד אוגוסט 1941 הגיעו לשם 
כ 3,500 מהגרים נוספים, רובם מפולניה וליטא, ללא תעודות 
כלשהן, ובעוני וחוסר־כלז ביניהם היו כל המורים והתלמי¬ 
דים של ישיבת מיר (ע״ע), וכן חלק מבני ישיבת ליובאוויץ׳. 
יחסה הסובלני של ממשלת י׳ — למרות היותה בת־בריתה 
של גרמניה הנאצית— הציל את חייהם, 110 משפחות יהודי 
קובה אירגנו לעזרת אחיהם ועד יהודי לשעת־חירום, ולאחר- 
זמן נתקבלה עזרה מהג׳וינט וממקורות אחרים. לסוף הצליחו 
רוב הפליטים להגיע לארצות יבשת־אמריקה, אוסטראליה 
וניו־זילנד או לא״י, וקצתם ביקשו מקלט בשאנגהאי. יהודי 
קובה התארגנו ב 2 קהילות: אשכנזית — 45 משפחות, וספר¬ 
דית— כ 65 משפחות, רובן בעלות נתינות צרפתית. כל שנות 
המלחמה גילו השלטונות יחם הוגן אל היהודים הזרים. 

לאחר מלה״ע 11 הפכה טוקיו לראשונה מרכז להתיישבות 
היהודית בי׳, וקובה נעשתה שניה לה. יהודים אמריקנים 
הגיעו לי׳ עם צבא-הכיבוש האמריקני וכן כבאי־־כוח ושליחים 
של הממשלה ושל החבתת הגדולות באה״ב, ומהם שנשארו 
שם. ראשה הראשון של קהילה מחודשת זו היה יהודי מאה״ב. 
לאחר השתלטות הקומוניסטים על סין ב 1949 עברו יהודים 
יוצאי רוסיה מחארבין, מטימצין ומשאנגהאי לגור בי׳. יהודים 
אלה, שאירגוניהם הקהילתיים בסין היו חזקים, סייעו להת¬ 
ארגנות הקהילה בכללה, וב 1953 הושג גם כתב־זכויות רשמי 
מממשלת י׳, כיום ( 1971 ) רשומות כחברות הקהילה היהודית 
בטוקיו כ 150 משפחות ( 380 נפש) — כ 70% מהמספר המשו¬ 
ער של כלל היהודים היושבים בשעה זו במרחב טוקיו- 
יוקוהאמה; כ 90% מהם אשכנזים. כמחצית הילדים היהודים 
בגיל ביה׳׳ ס רשומים בבי״ס של יום־א' ללימודי־דת ותולדות- 
ישראל? קיים גם בי״ס עברי לכל ימות־השבוע, אך מספר 
תלמידיו מצער. הקהילה מחזיקה רב, בתי־כנסת — שאפיים 
בעיקר שמרני —, מקוה, ספריה, ועוד, ומקיימת פעילות 
תרבותיודיהודית ענפה. הקהילה היהודית בטוקיו מסונפת 
מבחינה אירגונית לקונגרס היהודי העולמי, ומצטיינת בתמי¬ 
כתה הנמרצת בציונות ובמדינת־ישראל. כ 40% מיהודי טוקיו 
הם אזרחים אמריקניים, כ 25% — ישראלים. 

בקולרי ניתן בתב־הזכיון הרשמי מצד השלטונות לעדה 
היהודית ב 1958 . כיום ( 1971 ) נמצאות שם כ 47 משפחות 
( 120 נפש), מהן 65% ספרדיות; יותר ממחציתן מחזיקות 
בדרכון ישראלי. לקהילה ביכ״ג קטן, וכן היא מפעילה בי" ם 
עברי ודתי בימי א׳ ל 15 — 20 ילד. 

יהודי י׳ אינם אזרחים יאפאניים, ואינם לוקחים חלק בחיי 
החברה בי׳; אף ידיעת השפה היאפאנית אינה נפוצה ביניהם. 
מספר נישואי-תערובת נמוך: כ 20 גברים בעדה לקחו להם 
נשים יאפאניות, אך רבות מהן התגיירו. רוב יהודי י׳ עוסקים 
בסחר בין־לאומי בקנה־מידה גדול, מיעוטם הם בעלי- 
מקצועות חפשיים; אין ביניהם חנוונים, בעלי־מלאכה או 
פועלים. 

- 12 [ , £051 ? 1-0 1/10 מן 501111111 01,4 01 ) 1 ) ¥ 0114 ! ,ז£!( 010 11 

. 1961 , 152-193 , 134 

ת. פ 


יפת, בני־יפת (ב״י). במקרא— אחד משלושת בניו של 
נח '(ע״ע) והעמים המיוחסים עליו ועל צאצאיו 
(ברא׳ י, א־ד; דהי״א א,ה-ו). י , נמנה תמיד כאחרת האחים 
(ברא׳ ו, י* שם ט, יח,כו־—כז), אך צאצאיו נמנים ראשונה. 
יחד עם שם (ע״ע) כיסה י׳ את ערות אפיו השיכור, ומשום- 
כך זכה לברכה, שמשמעה אינו ברור (שם ט, כז); ייתכן 
שהכוונה היא להתפשטותם של צאצאי י׳ לעבר ארצות רחר 
קות בצפת ולשיתוף-םעולה לעתיד בין צאצאי י׳ ושם. 
הוראת השם י׳ לא נתבררה, ולא נמצאה לו הקבלה ברורה 
בלשונות קדם; ספק אם יש לו קשר לשם יפטום׳ אחד 
הטיטנים (ע״ע) במיתולוגיה היומית. 

על־סמך שיקולים אטימולוגיים והיסטוריים־גאוגראפיים 
ניחן, דרך השערה, לזהות את העמים ב״י עם עמים ידועים 
בהיסטוריה. 

7 הם ב ״ י: ג מ ר (ע״ע קימרים) — שבט צפוני שהיגר 
אח*כ לסביבות ארמניה וקפדוקיה! מ ג ו ג (ע״ע גוג ומגוג)— 
אפשר שהוא חבל־ארץ בקאווקאז שנודע אח״כ בשם היותי 
גוגרני (!ז״ר^ס׳מס-])! מדי (ע״ע) — היא הארץ הגדולה 
במישור איראן, אולם נראה שיש קשר לשם זה גם עם מדינת 
מיתני (ע״ע) בגבול ארמניה ומסופוטאמיה; יון (ע״ע, 
עמ' 409 ) — הוא העם הידוע בהיסטוריה, ואולי הכוונה 
במיוחד לימים (ע״ע) שבאסיה הקטנה; תובל — שבט 
שהיומים הכירוהו כסיברנים היושבים על החוף הדרומי של 
הים השחור, והאשורים — בתבל (חתית — תפלש) בקצה 
מזרח אסיה הקטנה; משך — שהיזמים קראום מוסכים 
( 0 ו *ש 6 *ז), ומקש מושבם באסיה הקטנה הצפתית-מערבית; 
תירס — כנראה התורושא שבפי המצרים, הם האסרוסקים 
(ע״ע), 

בני גומר: אשכנז — ע״ע; ריפ ת — אינו ידוע, 
ובתלמוד הוא מזוהה עם חד^ב (ע״ע); ת ג רמה — ידוע 
מכתובות חתיות כיושב בחבל הפרת הצפתי. בני יוון: 
א ל יש ה — כנראה אלשוה, הנזכרת בכתובות ממסופר 
טאמיה, והיא זהה עם קפריסין; ת ר )עיש — כנראה טרסוס 
(ע״ע) שבקיליקיה; פתים — ע״ע;דדנים — כנראה 
שבט משבטי היוונים, אולי תושבי האישי הדידימיים סמוך 
לחוף אסיה הקטנה, או התאים היווניים (ע״ע יון, עם׳ 408 ). 

מאחר שכמה מן השמות הללו (כגת אלישה ותגרמה) 

לא נתקיימו עוד בצורתם זו אחרי המאה ה 12 לפסה״נ, נראה 
שיש לייחס את רשימת ב״י המקראית לתקופה הקדומה לזמן 
ההוא. 

א. ראותי, שם חם ויפת, 299-183 , חרצ״ב; מ. ד, קאנזוטו. 

מנח עד אברהם, 27 , 110-106 , תש״ם; ■ 0 ( 001 ,)*!!״״ס . 11 

, 81401 1110 ) 001 , 1134 ׳ 1 ס ;* 1917 , 152-153 , 84-87 . 111 

, 60-66 , 00001,1 ,ז* 5 מק 5 \ .£ ף 1950 , 111-117 , 4010 ! 

. 1964 

י, מ. ג. 

יפת בן עלי זזלרי (אמצע המאה ה 10 , בצרה [עיראק]— 
אחרי 1005 , ירושלים), חכם קראי, פרשן המקרא. 

בצעירותו עלה עם אביו לירושלים, ושם נמנה על אבלי ציון 
(ע״ע). י' תירגם את המקרא תרגום מילולי לערבית וחיבר 
בלשת זו גם פירוש מפורט, שבו—בייחוד בזה שעל התורה— 
הוא מתפלמס בחריפות עם הרבניים. הוא מתקיף במיוחד את 
רב סעדיה גאה, אד לשונו מתונה ומכובדת מזו של קראש 
אחרים. י׳ מתקיף גם את הנצרות והאיסלאם; מטעמי זהירות 
מנוסחות ההתקפות על האשלאם בעברית, י׳ מגלה בקיאות 



159 


יפת כן עלי הלוי — יפתח הגלעדי 


160 


בסופוגראסיה של א״י וירושלים; פירושו הוא עפ״ר על דרך 
הפשט, אף שאינו נמנע לגמרי מן הדרוש והסוד. י׳ שאב 
ממקורות קראיים ורבניים, והוסיף גם פירושים מקוריים 
משלו, החולקים, לעתים, על דעת בעלי הסמכות בקראות, 
כענן בן דוד ובנימין נהוונדי. — הקראים ייחסו לפירוש זה 
חשיבות רבה, והירבו להשתמש בו. חלקים סמנו תורגמו 
לעברית, וכן נעשו ממנו קיצורים בעברית ב״ספר העושר" 
ליעקב בן ראובן (ע״ע). מבין הפרשנים הרבניים השתמש 
בפירושו זה של י' הראב״ע, ואפשר גם הרד״ק. — פירושו 
של י׳ נשתמר כמעט כולו בכ״י! בדפוס יצאו עד עתה הושע, 
נחום, רות, שה״ש ודניאל, ופרקים נוספים אחדים בכ״ע 
שונים שאר ספריו של י׳ — "ספר מצוות" וספר ויכוחים עם 
רס״ג על הקראות — אבדו. 

לוי בן יפת, בנו של יפת בן עלי, נחשב בעיני 
הקראים לאחד מגדולי הפוסקים. חיבורו העיקרי הוא "ספר 
המצוות", שנכתב ערבית (נשתמר בחלקו בכ״י) ותורגם 
לעברית בידי טוביה בן משה המעתיק ;ע״ע) או אחד מתל* 
מידיו, בפירוש המצוות הוא נמנה עם המחמירים. ספרו עוסק, 
בין השאר, בהרחבה בבעיות הלוח, ויש בו פרטים מעניינים 
על המחלוקות שבין הקראים לרבניים ושבין חכמי הקראים 
בבבל לחכמיהם בא״י. כרגיל כולל הספר גם דברי פולמוס 
נגד דס״ג. — שאר חיבוריו: פירוש ערבי קצר לנביאים 
ראשונים (קטעים נשתמרו בכ״י), קיצור פירוש התורה של 
סהל בן מצליח (ע״ע) וקיצור ה״אגרוך של דוד אלפסי 
(ע״ע). חשיבותו בתולדות הקראות היא בעמדתו התקיפה 
לזכות עדיפות תורתם של חכמי א״י! בכך השפיע השפעה 
מכרעת על התפתחות ההלכה הקראית. 

ש. סינסקער, לקוטי קדמוניות, מפתח: בערכיהם, חר״ך! 

, 5 , 1865 , 257 , 124-140 1 > ן 

1011 ^ 500 / 0 07167117 ^ 0 ^ 01 ־ 07 ^ י 1 ) 1 ג 6 בו 021 י 1 

,** 411 * 1 0714 7 '6x17 ,תתנ^ן .ן , 908 ! , 46 — 42 , 20-30 , 00071 

, 471111010 *}#■ס*)! ,ץסרתשז־־ז .£ ; 1935 , 5 ,^> 10 י 11 

, 2071:114771 ^ 8 מג 07-01167 .>[ , 2 , 1952 ״.\ . 5 י ^ 1 >ת 1 

1116 , 4 17 / , 11 ^ 11 ־ 1.6111 . 1 ^ . 5 ; 1959 5 ,^>בנ 1 

1967 ?( 116 ) 0 ־ 31 . 1 ס! 1 > 116 ) 656 ־ 1 ק 5 ץ £$53 ) 

מ. ו. 

לפתח ה 3 לעךי (המאה ה 11 [ז] לפסה״נ), שופט, מושיע 
ישראל מיד עמון (שונו׳ י, יז—יב, כג). 

י׳ היה ״בן אשה זונה״, ואחיו — בני אשתו של אביו 
גלעד — גירשוהו מנחלתם * הוא ברח אל "ארץ טוב" (בעבר- 
הירדן, ליד עמון), ושם היה ראש לחבורה של "אנשים 
ריקים" (כנראה פליטים או הרפתקנים) ונודע כ״גבור חיל". 
כשנלחם ו בני־עמון עם בני־ישראל, פנו "זקני גלעד" והעם אל 
י' לעזרה ומינוהו עליהם "לראש ולקצין". תחילה השתדל י' 
למנוע מלחמה ע״ימו״מ דיפלומאטי עםמלך־עמון(ו" להלן), 
אולם הלה עמד על תביעתו את שטחי ישראל. י׳ יצא 
למלחמה בראש אנשי גלעד ומנשה (בני־אפרים לא נענו 
לאזעקתו), היכר. בעמונים "מפה גדולה מאד" והושיע את 
שבטי עבד־הידדן, ובכך הוסר, ללא־ספק, לחצם של העמונים 
גם מעל שבטי יהודה, בנימין ואפרים (שם י, ח—ט) ) המקרא 
מציג את נצחונו של י׳ כתשועתם של כל ישראל, שאותם 
"שפט" י׳ שש שנים. 

תשועה זו היתה מלווה שני מאורעות טראגיים, אחד 
בתחום האישי — הקשור בגורל בתו היחידה של י׳, ואחד 
בתחום יחסי השבטים, פרשת ב ת ־ י פ ת ח עיקרה נדרו של 
י׳, לפני צאתו למלחמה, להקריב עולה לה , את אשר יצא 


לראשונה מביתו לקראתו כשישוב בשלום מן המלחמה * הוא 
לא נרתע מקיום נדרו בבתו, שיצאה לקראתו ראשונה, אלא 
שהשהה את הדבר חדשיים, כדי לתת לה "לבכות על בתו¬ 
ליה". המקרא מתאר בדיבור מצומצם את זעקתו של האב 
המיוסר ואת תוקף החלטתו לקיים את נדרו, ואת שלוותה 
של הבת המקבלת עליה את דינו של נדר אביה ! מסופר על 
"חק בישראל" לבנות ישראל "לתנות לבת־יפתת הגלעדי 
ארבעת ימים בשנה". מלשון הכתוב ("ויעש לה את נדרו 
אשר נדר״) משתמע שי׳ הקריב את בתו ממש עולה לה׳! 
אולם על־סמך ההטעמה של "הבתולים" (וגם "והיא לא ידעה 
איש") יש מפרשים את "ההקרבה" כפרישה מן האיש כל ימי 
חייה (רד״ק ז רלב״ג). 

בעקבות נצחונו של י׳ פרצה מלחמת־אחים בישראל. בני- 
אפרים נתקנאו בגדולתו של י/ האשימוהו שבכוונה לא שיתף 
אותם במלחמתו והתקיפוהו על כך קשות. י׳ בראש אנשי 
גלעד (וכנראה גם אנשי מנשה) יצא נגדם וערך באפרים 
טבח אמרי. מסיפור-הסעשה אנו למדים, בין השאר, על 
הבדלי הגיה (ש ימנית כנגד ש שמאלית) בין שבטי־ישראל 
שמשני עברי־הירדן. 

למו״מ בין י׳ ובין מלך־עמון, שקדם למלחמה (ר׳ לעיל), 
אופי של רכוח על זכרות היסטוריות, ומכאן חשיבותו הרבה 
למחקר ההתנחלות בארץ. הוא משקף את הסיכסוך הממושך 
בין עמון ומואב ובין ישראל על תחומי עבר־הירדן שמחאתון 
עד היבוק. שהיו לפנים ברשות מואב ועמון (השד יהר יג, 
כה). טיעונו של י׳^מיוסד על 2 נימוקים: ( 1 ) אלהי ישראל 
הוריש את האמורי — לא את עמון ומואב — מפני עמו והנחיל 
לו חבל-ארץ זה מכוח נצחונו! ( 2 ) לישראל זכות קניין על 
השטח מכוח היאחזותם בו 300 שנה ללא עירעור מצד מואב 
ועמון. לעומת־זח טוען מלך־ערון, שישראל בעלותו ממצרים 
לקח ארץ זו מבני־עמו, קביעת זמן של 300 שנח מיציאת- 
מצרים עד זמנו של י׳ מעוררת בעיות קשות על רקע המסק¬ 
נות של המחקר החדיש (ע״ע א״י: היסטוריה, עמ ׳ 263 — 1265 
יציאח-מצרים, עמ ׳ 188 ). 09 . א, 

י׳במדרשובאגדה. על-סמך הזכרה ה" ריקים" שב¬ 
חברתו של י׳ ופרשת נדת והתנהגותו כלפי בתו מציגה מסו¬ 
רת חז״ל את י׳ באור שלילי — כריק, עם-הארץ, "גתפית של 
שקמה", ויחד עם זה גאוותן עקשן. בתכונותיו אלו היא 
מסבירה את נדרו הפסול ואת ביצועו הנוגד את התורה. 
המדרש תמה על חכמי־התודח שבתת(לפי האגדה — פינחס 
הכהן) שלא עיכבו את מעשהו של י/ והוא מגנה בחריפות 
את השופט ואת הכהן־חגדול כאחד (תעג׳ ד׳, ע״א < תנזד 
בחוקותין תנוד בובה שם). — על־סמך העובדה שי׳ ("הקל 
שבקליך) ושמואל (שהוא במעלת משה ואהרן) נזכתם 
בנשימה אחת (שמו״א יב, יא), נוצר הפתגם "י׳ בתת 
יציאת-מצתם, עם׳ 188 ). 

בת־יפתח בספרות ובאמנות. הפרשה הטראגית 
של נדרו של י׳ וגורלה של בתו היא מן הנושאים הפ 1 פו־ 
לאתים בספרות העולם, ומאות יצירות ספתתיות (שי¬ 
רי* בלתת׳ פואמות, מחזות, תמאנים), ואף מוסיקאליות 
(אוראטותות, אופרות), נוסת עליה. נושא זה מופיע בספ¬ 
רות מיד״ב ואילך — כגון בשיר הלאטיני של אבלר (ע״ע) 

11130 ) 0313 13£ ק 6 [ £1113111 ■ 61 (} 311 1 1x1361 מ 11811111 ׳\ 01115 ( 131 ? 

("קינת בנות־ישראל על בת י׳ הגלעדי") או בבאלאדה העמ¬ 
מית האנגלית ״י׳ שופט־ישראל״ (חמאה ה 15 > — ועד ימינו. 



161 


יפתח הגלעדי — יצור ונעשיתי 


162 


לכל מחבר ומחבר גישה משלו לנושא, הן מבחינה אמנדתית 
והן מבחינה מוסתת־היססותוסופית, וכן מצויים סיפורים 
שובים על גורלה הסופי של הגיבורה, שעליו רק נרמז במקרא 
(ו״ לעיל) — עד כדי המצאת "הפי־אנד" מתחת לחופה 
(ביצירתו של ג. פריטג [ע״ע], 1874 ). בתיי׳ שימשה נושא 
לליריקנים של הבארוק ולפואמות של המאה ה 19 , בלשונות 
שונות (בירון׳ דה דניי, שניסון ואחרים). מחזאים בתקופת 
הרנסאנס ומחברי הדראמות לבתה״ס של הישועים במאות 
ה 17 — 18 ראו בסיפור המקראי על י׳ נושא דראמתי־הרואי 
מושך וגם מסגרת להמחשת מגמה מוסרית־דתית, ועל רקע 
זה חוברו יצירות דראמתיות רבות, גם בלאסינית — ואחת 
אפילו ביוונית —, כגון אלו של ג׳ורג׳ ביוקנן(ע״ע), הנם זכס 
(ע״ע), 5 ן ח ולנדל (ע״ע) ואחרים, ובמיוחד מחזהו של י. ב. 
דיאמנטה 2 זנ 3131 ס 0105 3 16 ־ 111 <ן 0101 ("לקיים נדר לה׳"), 
1674 . גם סופרים מודרניים רבים טיפלו בנושא זה — כדוגמה 
ל״קונפליקט־החובה" ברוח הדראמות של שילד—בהסברים 
פסיכולוגיים שונים ובמגמות חברתיות שונות, כגון הולמאן 
של ל. פויכטננגר (ע״ע) ■ 11161 :> 10 50106 1 ) 110 13 ) 6 ( ("י , 
ובתו״), 1957 , ומחזותיהם של א. ליסאואר (ע״ע) "אשת י׳" 
( 1928 ), מ. פרה ( 1 ) 3 ־ 1 ־ 61 ? • 4 ג): 6 ; 111 ק 6 ( 16 > 11116 13 15 ) 63 * 1 
(״הייתי בתו של י׳״), 1963 . — מספר האוראטוריות והא 1 פ־ 
רות, שנושאן בודי׳, הוא כמאה, ביניהן יצירות של קארי־ 
סימי (המאה ה 17 ), הנדל, מיארבר ואחרים. 

בודי׳ שימשה כנושא גם ליצירות בספרות היהודית וה¬ 
עברית, החל באלגיה של משורר יהודי עלום־שם מן המאות 
הראשונות לסה״נ. שנשתמרה בלאסינית, וכלה בדורנו־אנו, 
כגת "בת-י׳" של ש. אש (עבר׳ [בידי ש. פרלמן], תרפ״א), 
הטרגדיה "י׳" ליעקב כהן, תש״ה, המחזה ׳.בת־י׳" לקלדה 
בושוויץ, תש״ג, ואפילו אופרה תנ״בית של א. צ. אידלזון 
(ע״ע)! וכן חוברו על נושא זה מחזות תנ״כיים לבני- 

י׳ נעורים ־ מ. אל. 

מקורותיו של י׳ שימש במיוחד הסיפור בדבר בתו נושא 
באמנות המתארת. נשתמר גובלן מטורנה מן המאה ה 15 
עם סצנות מחייו של י׳. בת־י׳ היוצאת לקראת אביה תוארה 
בידי לוקס מליד־ן(ע״ע), ג׳. פ. רומנלי(המאה ה 17 ), ס, וואה 
( 01161 /י 510100 ! המאה ה 17 : ציור לגובלן) ופ. מיניר 
( 1 >־ 31 ח 41£ ג 6 ״ 16 ?! המאה ה 17 ). העלאתה לקרבן צוירה בידי 
לוקס מלידץ, שרל לד, ברן (המאה ה 17 ), א. קואפל (־ 0 \! 
( 6 קץפ 0 140106 התחלת המאה ה 18 ) וא. ךגה (ע״ע). 

ש. י. סייגיו. מסחרי העבר, 49-15 190-180 , תש״ג! י. מג- 
דלסון, העברת נחלתו של י׳ לאור סעיף כ״ז של חוקת 
לסית עשתר (א״י [קובץ], ג׳), תשי״ד! א. יערי, המחזר, 
העברי, פסתח, עם' 169 , תשטיז! י, קויפסן, ם׳ שוססים, 
234-218 , 1 1962 07077111 11111 ( 0 [ 11000711 , 0£0 ),(ג 01 £ 11 

- 7 / 1111 ) 0 [ ־״ע , 18 ^ 011 ? . 1 , 1930 , 79 ־ 69 , 14711110£001 ! 11 07111 
. 1932 , 010 / 11011 % 400110/1071 ./) 171 110 $ 

יצור תעק^וזי ( 1100 :> 1 ו 1 > 0 ־ 1 < 1 131 ז 11151 > 10 ), תהליך — 
בדרך־כלל הדרגתי ומשולב — של הפקתם ועיבודם 
של חמת-גלם והפיכתם בדרכים טכניות למוצרי־תעשיח! 
הללו"מתחלקים: (א) למוצרי-צריכה — מזון, דברי הלבשה 
והנעלה, כלי-בית ומכונית ביתיות, מכוניות, דברי־דפום 
וכיו״ב! (ב) למוצרי־השקעה — המיתקנים והציוד הדרושים 
ליה״ת עצמו ולשירותים השונים (תקשורת, תחבורה, חשמל, 
מים, גאז וכר), מקום לעצמה מיוחד לתעשיה הצבאית — 
היה״ת לצרבי המלחמה (ע״ע! וע״ע נשק ותחמשת). 

ש 


היה״ת התחיל כשהמציא האדם הקדמון כלי-עבודה שהש¬ 
לימו את איבריו וכוחותיו המוגבלים ובאו במקומם: סכין־צור 
ופטיש במקום השעיים והצפרניים, קליפת-פרי — ומאוחר 
יותר כלי־חרס — במקום כף־היד, אבני־ריחיים במקום השי¬ 
ניים, וכן מכשירי־ציד וכליתין, ובד' (וע״ע טכניקה, עמ׳ 
699 ). במרוצת אלפי שנים פותחו כלי-ד,עבודה למכונות ולמכ¬ 
שירים, שלהם האציל האדם מסגולותיו את הכושר לבצע 
תנועות בהדרכתו'ולהפעיל כוח ע״י ניצול מכוון של מקורות- 
אנרגיה המצויים בטבע. את כל המכונות הללו אפשר להגדיר 
במיתקנים לגילגולי אנרגיה, המשחררים את הייצור 
במידה רבה מתלותו בכרוז שריריהם של האדם והבהמה! עם 
שיכלולם במהפכה התעשייתית במאות ה 18 — 19 הגיע היה״ת 
לשלב המיכון. התקדמות נוספת מיוצגת ע״י ה א ו־ ס ומ¬ 
ט ו ן(ע״ע) —מכונה בעלת "זכרון", המסוגלת — לאחר הבור 
ני׳ תתילתית — לחזור על אותה פעולה ללא הדרכה מתמדת 
בידי האדם. לאחרונה הומצאה מכונת־הבקרה, המסר 
גלח להשוות את תכונותיהם של תהליכים ומוצרים תעשיתיים 
סופיים עם נורמות ומיפרטים, ואף לתקן סטיות מן המהלך 
המתוכנן. מכונות אלו ניתן להגדיר במיתקנים ל ג יל גול י 
אינפורמציה (ע״ע קיברנטיקה), והנהגתן ביה״ת 
עשויה לשחרר אותו במידה מסויימת גם מן התלות בפיקוח 
מצד האדם — ולהביא את היה״ת לשלב של אוטוסאציה 
ממש (ור׳ להלן! וע״ע אוטומטיזציה [כרן־-סילואים]). 

בתקופה המודרנית משמשת רמתו של היה״ת אבן־בוחן 
להתפתחותה של החברה, באשר הוא נעשה הגורם המכריע 
לגבי רמת־החיים המושגת לאוכלוסיות נרחבות, לפי תפיסה 
רווחת מאד בימינו, "קידמה" או "נחשלות" של תרבות או 
חברה נקבעות ע״י השגיח ביה״ח. ככל שחלקו של היה״ת 
בתוצר הלאומי גבוה יותר — נוטים לשייך את המדינה 
לקבוצת הארצות המפותחות-יותר. 

שלושה גורמים שותפים ביה״ת או נוגעים לו: ההון 
המושקע — המפיק רווחים מן היה״ת! המועסקים ביה״ת! 
ציבור הצרכנים. בתחילתה של המהפכה התעשייתית נראו 
רווחי ההון מן היה״ת כביטוי לניצול המועסקים בו! עם 
התפתחותו של היה״ח נעשה הוא מקור הטבות ללל, ובראש־ 
וראשונה — למועסקים. ההקף של חדירת מוצרי היה״ת, 
כגץ שעונים, מכוניות, מכונות ביתיות חשמליות וכד׳, לשכ¬ 
בות רחבות יותר ויותר של האוכלוסיה מוכיח שגם הציבור 
בא על סיפוקו. 

מיקום. היה״ת מתבצע בדרן־-כלל במפעלים שמיקומם 
קבוע! יוצאי־דופן מועטים הם, למשל, מפעלים נירים לייצור 
בתים סתמיים, מפעלים לשימורי־דגים בבטנן ^של אניות- 
ךיג, מיתקנים להסקת כבול (ע״ע), וכד׳. קיימת סמיכות 
טבעית בין מפעלים מסויימים לאתרים מסויימים: מכרות ליד 
מרבצים, תחנות-כוח הידרו-חשמליוח ליד מפלי-מים, וכד׳, 
ובפאות ה 18 — 19 ועד סמוך לימינו התרבז היה״ת בקירבת 
אוצתת־טבע: מרכז המידלנד באנגליה (פחם ובתל), מרכז 
התר בגרמניה (פחם), סילזיה עילית בפולניה (פחם ואבץ), 
הדונבאס התסי (פחם),'ריכחי תעשיית התאית והנייר 
בשוודיה ובפינלנד בקרבת היעתת, ובד/ עם פיתוח התובלה 
והחלתה השתחרר היה״ת מתלות זו, והיום מושפע מיקומו 
מגורמים כלכליים אחרים: קירבה לצמתי־תובלה וגמלים, 
לשווקים, למאג תם של כוח-אדם (דרום־איטליה, ספרד, ה 1 נג־ 
קונג) ותמתצים ממשלתיים (חוקים לעיתד השקעוח־הון). 



163 


יצור תעשחתי 


164 


מיכון. כל יחידה לי״ת משלבת כוח־אדם במכונות 
ושאר מיתקנים תעשייתיים, כשמרכיבים אלה מתואמים 
להשגת מטרדי מוגדרת ביעילות סידבית. מבחינה כספית 
היעילות נמדדת ברווח — בהפרש בין הכנסות המכירה של 
המוצר ובין סך עלויות הייצור, הכוללות רכישת חמרים, שכר 
המועסקים (שכר ישיר או עקיף) והוצאות כלליות (בעיקר 
הוצאות הון ומינהל). מגמת ההתפתחות לקראת העלאת 
היעילות. בתקופה האחרונה, היא להגברת הסיכון על 
חשבון מספר המועסקים ורמתם המקצועית. הגורסים הפר 
עלים בכיוון זה הם;( 1 ) הסטאנדארסחאציה בייצור, המחיי¬ 
בת מיכון; ( 2 ) הסתבכות תהליכי הייצור מעבר לכוח ההבחנה 
של האדם (וע״ע לוח־פקוד); ( 3 ) עליית נורמות הדיוק 
הנדרשות אל מעבר ליכולת התחושה של האדם; ( 4 ) ריבוי 
העבודות הכחכות במאמץ פיסי (מכתת) או נפשי (מילוי 
חמרי־נפץ) ובסיכונים תברואתיים (קרינה ראדיואקסיווית); 
( 5 ) הרצץ להעלאת ניצולת הציוד; ( 6 ) המחסור ההולך־ 
וגובר בכודדאדס, בעיקר מקצועי. 

רמת הסיכון קובעת את אופי היה״ת, ועל-פיה מבחינים 
בין בית־מלאכה — שמיכונו פרימיטיווי ותכנית־עבודתו 
בלתי-קבועה, והוא מייצר, בגבולות התמחותו, לפי הזמנות 
הלקוח וסיפרטיו, ובין בית־חרושת — הממוכן מיכון מתקדם 
ועובד לפי תכנית קבועה וקשיחה ובקצב־תפוקה בלחי־ 
משתנה. מבחינת ההקף מבדילים בין י״ת: (א) ביחידות 
בודדות; (ב) בסדרות בינתיות; (ג) המוני; (ד) זורם. בכל 
משק תעשייתי מפותח מתקיימות ארבע השיטות זו ליד זו, 
לפעמים כמתחרות ולעתים כמשלימות. 

(א) בתחילה נהג י״ת ביחידות בודדות בלבד. 
הייצור נעשה בעזרת ציוד רב־תכליתי, סטאנדארטי, שלא 
הותאם במיוחד למוצר; ההשקעות היו נמוכות והפועלים — 
מומחים; בהרכב עלויות יחידת־הייצור במוצרים אלה היה 
אחוז שכר־העבודה וההוצאות הכלליות — גבוה, ואחוז 
עלויות־ההון — נמוך. י" ת זה עריץ אפייני לייצור אניות, 
גשרים, מכונות־כלים כבדות ומיוחדות ומוצרי-צריכה ע״פ 
הזמנה אישית! גם ליטוש אבני־חן שייך לקבוצה זו בגלל 
השוני שבין האבנים הגלמיות (ע״ע יחלים, עט׳ 255/6 ). 

(ב) עם גידול הסדרות נוספו על הציוד הרב־תכליתי 
והסטאנדארטי מיתקני־עזר קביעים וכלים מיוחדים והושגה 
רמת-מיכון מתקדמת, כגון בשימוש במיתקני־העתקד.,ה מפעי¬ 
לים את מכונות־הייצור ע״י העברת צורות גאומטריות תלת־ 
ממדיות מן הדגם אל החלק המעובד. בהשקעה צנועה 
במיתקני-עזר ניתן להעלות את הפריון ואת הניצולת של 
הציוד הסטאנדארטי. רמת־הדיוק של העיבוד תלויה בראש־ 
וראשונה ברמת־הדיוק של מכשירי־העזר למיניהם ולאד 
דווקא ברמת־הדיוק של מכונת־הכלים; ניתן, איפוא, לנצל 
ציוד משומש ואפילו מיושן. השימוש במיתקני־עזר מקטין 
גם את התלות בפועלי-ייצור מקצועיים. מוצרים אפייניים 
בשיסודייצור זו: ידיות־עץ למיניהן, חלקי-חילוף למכוניות 
מדגמים מיושנים, בחים ומגופים, משאבות צנטריסוגאליות, 
מדחסי-אוויר, נולי־אריגה וכר, גם תעשיות הנעליים והלבוש 
משתייכות לקבוצה זו, בגלל הפיצול למספר דגמים וצירופי- 
מידות רבים. 

(ג) עקרון "חחילופיות" של חלקי-ד״רכבה בתעשיות 
המתבת, העץ והפלאסטיקה הביא ל י " ת ה מ ו נ י. לפי עקרון 
זה נקבעות לכל המידות העיקריות של החלקים סטיות מן 


המיפרם, שהן בגדר המותר; בתחום סטיות אלה זהים 
החלקים במובן הטכני ומסוגלים להחליף זה את זה בלי 
שיהיה צורך להתאימם בעת ההרכבה. הסטאנדארטיזאציה 
של המוצרים הביאה להקטנה קיצונית במספר הדגמים וב¬ 
עקבותיה — לייצורם ההמוני. המוצרים האפייניים לשיטה 
זו חם: מסמרים, ברגים ואומים, תקעים חשמליים וכד׳. 

את הייצור ההמוני והאוטומאטי חזו כבר הקדמונים. אצל 
אריסטו מציגו: "עבדות האדם תיפסק כשהנולים יארגו 
מעצמם״. כ 1,500 שנה אחריו כותב לאונרזל דה ועצ׳י(ע״ע): 
"מחר בבוקר השכם אפעיל את המכונה לייצור םחטים... 
סאה פעמים בכל שעה יווצרו 400 מחטים, שהם 40 אלף 
בשעה, 480 אלף ב 12 שעות. אם נפעיל 10 מכונות — בפיק 
ארבעה אלסי^אלפיס בשעה, וגר". אולם למעשה לא היתה 
תחילתו של הייצור ההמוני אלא בסוף חמאה ה 18 , באה״ב, 
כשהתחיל אילי ויטני(ע״ע) לייצר ולבים תוך הפעלת עקרון 
החילופיות. מ. א. בדונל ( 1 :>ם 11 ז 8 . 1 . 1 *) באנגליה תיכנן, 
ב 1801 , ייצור הסוני של הגלגילות; בייצורן הוחל ב 1809 
בידי הגרי מודזלי (׳ג 513 !זט 3 ^ 1 7 ע 1 ש 11 ), והמפעל היה בעל 
תפוקה שנתית'של 130 אלף יהירות: 10 פועלים שחורים 
עשו את מלאכתם של 110 פועלים מקצועיים לפנים. חלק 
מחזונו של אריסטו נתממש בעת שהומצא ( 1801 ) הנול האד 
טומאסי של דקר (ע״ע; וע״ע סדה ואריגה, עמ ׳ 401 ), שהוא 
פיתוח של רעיונות קודמים רכים בתחום זה (וע״ע טכססיל, 
עט׳ 716 ). אמנם עבדות האדם עדיין לא נסתיימה; אילם גם 
לא נתממשה תחזיתם של רבים אחרים שחששו מפני החדגו¬ 
ניות והשיעמום שעשוי הייצור ההמוני להביא על הבריות. 

(ד) האמצאוח הטכנולוגיות של סוף המאה ה 18 וראשית 
ה 19 הביאו בעקבותיהן את שיטת ה י ה " ת ה ז ו ר ם. שיטה 
זו הופעלה באופן חלקי לראשונה ב 1784 בטחנודהקמח של 
אוליוור אוחגז ( 5 מ 3 ע£ ״■״!ס) באה״ב (ציור 1 ). בשיטת 
ה״זרימה" נמצאים החמרים, שאותם מעבדים, בתנועה בלתי- 
פוסקת, על-גבי סרט אין־סופי או מוביל מכאבי אחר או 
מערכת של מובילים משולבים, ועיבודם ההדרגתי בעשה 
במכונות ובמיתקבים המסודרים זה לאחר זה, לפי שלבי 
הייצור: עיבוד,הרכבה, אחסנה, בקרה, הרצה, אריזה והרחקת 
הנפילת. 



1 זיזר ב. חכניח סחנת־הסטח ,האוטוטאטית" ע? אוזנו 1 * 178 ) 
שיט;ת ההזנה באפיית סוםים־נעים, םןליות־רלייס והולכה בדו?ז;ן, 
הפחועוח בתבנית, פקובלווז ביטינו 


165 


יגור תעשיתי 


166 



ציור 2 . ,הרכבת שסוגיות בשיטת וזסרגז־הנע )שפעל' סורר, אה״ב, 
1914/5 ) אחר כהויוני־הררו החשובים בהיסטורית של הייצור דותעשייחי 


עקרונות היה״ת הזורם הוגשמו במאה ה 20 לראשונה 
בקנה-מידה גדול בהרכבת חלקי־רכב במפעלי שורד באה״ב י 
עקרון זה הותאם אח״כ לסרט־הנע להרכבת המכונית כולה. 
המיתקן הראשון הופעל ב 1914/5 , ובעזרתו הצליחו לקצר 
את הזמן הדרוש להרכבת מכונית מ 8 ד 7 דקות ל 84 דקות 
(ציור 2 ). 

המונח א ו ם ו ם ט י ז צ י ה או אוטומציה (ע״ע [כרך־ 
מילואים]) נקבע ב 1946 לציון הזנה אוטומאטית מוגברת 
ותובלה אוטומאטית בין מכונות־כלים! הוא זכה לפירושים 
רבים ולהגדרות שונות. לאחר כהצי־יובל שנים של אוטומא־ 
ציה ניתן לקבוע, שהאוטומאציה לא הביאה — כפי שציפו 
לה — ל״המהפכה התעשיתית השניה" (ע״ע טכניקה, עט׳ 
703/4 ), אולם השפעתה ההדרגתית והקבועה כבר ניכרת, 
והיא משנה באיטיות את פני תעשיות העולם. אעפ״כ עדיין 
רחוקים אנו מאד מן המפעל הבלתי־מאוייש האוטומאטי־ 
לחלוטק. עיקר ההידוש שבמפעל התעשייתי שהונהגה בו 
אוטומאציה הוא שמיתקניו, מכונותיו וכודז־האדם שלו פר 
עלים כמכונת־על אחת ויחידה לגבי היה״ת! המרכיבים 
השונים פועלים בהארמוניה מלאה להשגת תוצאות צפויות־ 
מראש, חוזרות משנות בזמנים קצובים. אחד התנאים להשגת 
מטרה זו היא חלוקת כל תהליך הייצור לתהליכי-משנה, 
המבוצעים בפרקי־־זמן קצובים ומאפשרים סיבכרוניזאציה 
מלאה של מכתת־העל. הייצור ההמוני הזורם האו¬ 
טומאטי הוא הדרג הגבוה ביותר שאליו הגיע היה״ח 
עד עתה. 

ר ציורים: כרך י״ח, עט' 311/2 , 567/8 ! כרך כ״א, עמ׳ 
604 • 

על מערכות אוטומאטיות הפועלות בחוג פתוח 
והפועלות בחוג סגור, על ה״זכח־ו" ועל ה״הגיוך שבהן, על 
ההיזון־החוזר המאפשר להן לוודא באופן אוטומאטי אם 
הושגו המטרות שלשמן הופעלו ולתקן את התהליכים בהתאם 
לצורך — ע״ע קיברנטיקה. מערכות מסוג זה, הידועות 
גם כמערכות־בקדה אוטומאטיות, מופעלות היום 
בתהליכי־ייצור רבים, כגת בתהליכי־ייצור כימיים, הנתונים 
להפרעות בגלל שינויים באחידות חמרי־הגלם, שינויים 
בגורמי הייצור, שינויים אטמוספיריים חיצוניים, וכן תנודות 
בגורמים כלכליים, כגת כוח־הססיגה של השוק והמחירים 
השוררים בו. בייצור מערכות כאלה משתמשים הרבה במעג¬ 
לים אלקטרוניים! ניתז לומר שאוטומאציה מתקדמת היא 
תוצאת זיווג של המכאניקה והאלקטרוניקה (ע״ע [גם כרך־ 
המילואים]). 


היחסיות שבדמות האוטומאציה השונות מוצגת בטבלה 
(לפי ג׳. ר. ברייט [!^״פ . 11 .!]), המקווגת את תהליכי 
היה״ ת ל 17 דרגות של מיכון ואוטומאציה: 


סוג תגובת 

המכונה 

מתור הויסות 
והפיתוח 





עבודה ביד 


סהתבוז 


בן האדם 

כלי־עבודה מופעל ביד 

1■ 


הלי-זבודזו פסינן. טזזזק ניד 

■ 




טכונח־כליש, ויסות ביד 

ס 

קבועזז 

בתיך המכובה 


פמעניז־חיסזת 

המכודן הרהרת 

הל תגובות 

סכוב ת־כליס, מעגל קבוע 
;פעולה אמת בלבד) 
סכונח־כלים, הורת פעולות קנועוח 
תשלובת סכונווד־כליס; הפעלה ממרחק 

5 

6 

ל 



קכועות־סראש 

הזנת החלק המעובד לתח־ המכונה 

א 




סודר את ד<ניןחנים ר^םעיים הל 
החלק המעובד 

9 

תגובוז־אתגת 



מסמן ערכי מדידות שנבחרו מראה 
(כולל מעקב הגיאות) 

10 




תה ם ניעוע 

11 

בחירה סחיד 

הספר סצימגם 

של אששרד־ות 

קבועות*םראה 

=* 

ח 

.ש 

ם נתון ססתגדי 

בסביבה 

משנה מחירדח, מגב וכידן. בהתאם 
לאתותימדי־דה 

בוחד או פוסל בהתאם למדידה 
מזהה את האות ובוחר סדרת 
פעולות מתאימה 

\7 

15 

14 

משנה את פעולתו 

בסודה גדדל 

הל אפשרויות 

ס 

*> 

ת" 

= 1 


ןזתקן את הביצוע לאתר התיסעול 
סתקן את הביצוע תוך נדי התיסעול 
גופה מראה את הפעולה הדרושה 
ומסגל עצמו כדי לבצעה 

15 

16 

17 


במפעל התעשייתי שבעשה למכוגת־על אחת, גמישות 
הייצור מצטמצמת. כל שינוי בתהליך הייצור והשיווק עלול 
לגרום לתגובות־שרשרת ולזעזועים במפעל כולו. תבאיראשת 
לפעולתו התקינה של מפעל תעשייתי בייצור־זורם הוא ש ו ק 
הנאמן למוצר, בצורתו המקורית, והיכול לקלוט את כל 
הכסויות המיוצרות. הסכנה שהתפתחויות אפנתיות, מדעיות 
או טכנולוגיות עלולות לצמצם את הצריכה או לעשות את 
המוצר למיושן, מקשה במידה רבה על שימוש רחב-יותר 
בשיטה זו של י״ת! בגלל סכנה זו נאלצים מפעלים, המש¬ 
תמשים בשיטות ייצור־זורם, להפריש מדי שנה חלק ניכר 
מערך ההשקעה לכיסוי,הפחת. 

י בדרכים שונות מנסים' להחזיר למפעלים שנהוגה בהם 
אוטומאציה את כושר ההסתגלות לשינויים שהשוק מכתיב 
לממד התעשייתי. דרך אחת היא בשימוש בציוד תעשייתי, 
במכונות-כלים ובמיתקנים סטאנדארטיים, שערבם קיים־ 
ועומד ושאותם מחברים למערכת־אוטומאציה ע״י מיתקני 
הזנה ותעבורה, בקרה וויסות! כדי להקל על ביצוע שינויים 
במערכת משולבת מסוג זה׳ נהוג להרכיב את המכונות על 
יסודות ארעיים ועל כריות־גומי׳ וכן להשתמש ברשת־חשמל 
המאפשרת התחברות בכל נקודה רצויה. דרך אחרת מתייחסת 
בעיקר למכונות־טראנספר, שמתחילה לא היו מסוגלות לעבד 
אלא דגם אחד בלבד שיל מוצר, ללא* כל אפשרות להתאימן 
לשינויים, ואילו היום מכונה כזאת מורכבת ממספר מצומצם 
של פריטים ססאנדארטיים, שמהם — לאחר פירוק המכונה — 
ניתן להרכיב סכונת-טראנספר לעיבודו של חלק אחר! לשם 
הגדלת הגמישות משאירים במבתות־טראנספר מספר תועות 
בלתי־תפוטות, דבר המאפשר שינויים קטנימיבתהליך הייצור 
(ציור 3 ). 

על שיטח הייצור־הוורם חזאוטומאציה מבוססים סוגי 











167 


יאיר תעשזיתי 


168 



ציור 8 . טבונוז-טראנספר, בעלת 18 תתנוח 2001 כ?י-עבורה שונים, 
הסבצעת סאות פעולות על גופי־טנוע לסנוניות 


להדפב החומר הגלמי ותנודות המחירים בשוק (אמנם ביצוע 
פקודותיו של המחשב נעשה ביד, מאחר שלא היה כדאי 
להחליף אדם במנגנון יקר ומסובך). השגים מיוחדים נוספים 
בשטח האומומאציה הם המפעלים למסבי־כדורים, לבורנות־ 
מנועים ולמחרטות, הפועלים בבריה״ט. 

נקודת-התורפד. העיקרית של מפעלים לייצור־זורם היא 
מבג ת שיתוק המערכת כולד. בעקבות כל תקלה באחת מחו¬ 
ליות מכונת־על זו! במפעלים לעיבוד מתכת נוסף על כך גם 
הצורך בהחלפת כלי־חחיתוך שקהו. כדי למנוע תקלות אלה 
ואחרות הפעילים אחזקה מונעת — ע״י החלפת חוליות וכלים 
רגישים העשויים להתקלקל, ובכללם בלי-החיתוך, בזמנים 
קבועים־מראש, עפ״ר בעת ההפסקות בתיפעול, לפני שתם 
אורך־חייהם המשוער. החלקים שפורקו נמסרים לבדיקה, 


מכונות שלא היו קיימים לפני התפתחות חדישה זו, כגון 
מכונות בקרה ומיון אוטומאטיות, ומחסנים אוסומאטיים, 
המאפשרים — בעזרת כרטיסי-ניקוב — הרכבת הזמנות לפי 
מיפרטי הלקוחות! מיתקנים אלה משרתים גם את המסחר 
הסיטונאי. לאחרונה הוחל בפיתוח מכונות־הרפבה אוטומא־ 
סיות, הבאות להחליף את תהליך ההרכבה על סרט-נע (גיור 
4 )! מכונות אלה מקבלות את חהרכיבים ממכונות אוטומא- 
טיות אחרות (ציור 5 ). תהליכים מיוחדים של שילוב אוטומא¬ 
טי של מרכיבים אלקטרוניים על לוחות של מעגלים מודפסים 
הפכו לשיטוודהייצור המקובלות של מקלטי־ראדיו ומכשירי־ 
טלוויזיה וגם של פריטים מסויימים במחשבים אלקטרוניים. 
י י אחד משיאי ההשגים באוטומאציה בשנים האחרונות הוא 
המיתקן הפטדוכימי(של חברת ״של״ [ 1965 ]) שחובר למח¬ 
שב אלקטרוני באוניברסיטת מבצ׳סטר, המרוחקת כפה ק״ט מן 
המיתקן! המחשב שולח למיתקן פקודות תיפעוליות בהתאם 



צי 1 ר 4 . הרכבת זרועוודבראםוסונים בשיטת הסרט־הנע 


כבטךדיסוס 



ציור 6 , סכסד של קו־ייצור ?ווישול נ 5 י-ארנובה 5 טכ 1 ניות 

לתיקון, לשיפוץ או להשחזח ומוחזרים לשימוש. ע״י סטאג- 
דארטיזאגיה מרחיקה-לכת של הפריטים החשמליים והאלק¬ 
טרוניים הפגיעים הושגו פישוט רב בביצוע עבודות האחזקה 
וחסכון בהוצאות הכרוכות בכך. כמרכן נבנו מכתות מיוחדות 
להכוונת כלי־החיתוך. צוותי-האחזקח במפעלים אלה הם 
בעלי־־המקצוע היחידים שלהם נזקק מפעל לייצור־זורם. 

היתרונות שהושגו ע״י האוטוסאציח הם:( 1 ) הגדלת 
התפוקה! ( 2 ) בדיקה קפתית של המוצר הנועד לייצור לפני 
תיכנון המפעל, וגילוי שיטות חדשות חולות לייצורו(שיטת 
״המעגלים המודפסים״ נתפתחד. בדרך זו)! ( 3 ) חסכון בחמרי־ 
גלם בגלל הקטנת הפחת והאבדן!( 4 ) הפחתת כמות העבודה 
הישירה המושקעת בייצור!( 5 ) הפחתת התלות בפועלים מק¬ 
צועיים! ( 6 ) הקטנת מלאי דומרי-הגלם ומלאי-הביניים! 
( 7 ) הקטנת השטח הבנוי! ( 8 ) הקטנת ההשקעה ליחידת־ 
המוצר, ובעקבותיה — הקטנת עלויות-ההון! ( 9 ) צימצום 
הניירת, חנמד, — המינהל! ( 10 ) אפשרות קבלת דיווחים 
שוטפים ומהירים על כל בהעות התיפעול! ( 11 ) הגדלת 
הבטיחות בעבודה! ( 12 ) העלאת פדיון־העבודה לרמה קבו* 
עה! ( 13 ) העלאת ניצולת־הציוד מכ 70% לב 85% . 

כנגד יתרונות אלה מתים כמה מגרעות: ( 1 ) ההשק¬ 
עה — במספרים מוחלטים — גבוהה! ( 2 ) עלויות־האחזקה 
עולות! ( 3 ) נדרשת רפה גבוהה של פועלי־אחזקה, ואלה 





169 


יצור תעשיתי 


170 


נדירים 1 ( 4 ) נדרש תיכנון קפדני־ביותד לפני הקמת המפעל; 
( 5 ) קיימים קשיים בהסתגלות המפעל לשערים טכנולוגיים 
או לקצב התפוקה (ר׳ לעיל, עט׳ 166 ) ; ( 6 ) נדרש מינהל 
יעיל־ביותר, אשר תגובותיו מהירות, לקבלת החלטות 
מיידיות. 

מלקח האוטומאציה בייצור־הזורם נהנו גם שיטות אחרות 
של היה״ת — התהליכים לייצור בסדרות קטנות או ביחידות 
בודדות. למשל: מכעת־כלים בעלת כוש יחיד ומאגר של 36 
כלי-חיתוך שתים ( 10 :בתז?€אל 11 ג׳״י 411 ' 1 ) מעבדת באופן אוטר 
מאטי גוף מכל צדדיו, פרט לצד שעלת הוא מונח; כל הפעו¬ 
לות, שבהן ניתן לכלול גם מדידה ובקרה, נעשות לפי פקודות 
של סרט מאגנסי, שאותו ניתן להזמין על־סמך שירטוטים 
ומיפרסים במרכז לתיכנות למחשבים אלקטרוניים. אק בין 
מעדכת־אוטומאציה לבין מכתה זו אלא שהאחרונה מבצעת, 
בזו אחד זו, פעולות רבות על גוף בודד, ואילו הראשונה 
מבצעת, באופן סימולטני, פעולות רבות על סדרה של גופים; 
מבחינת דרגת המיכון(ד לעיל, עט׳ 166 [טבלה]) אין הבדל 
בין השתים. לאותו סוג של ציוד שייכת מכתה בעלת ויסות 
אלקטרתי לחיתוך אוטוגני של פחי־פלדה לאניות, שהיא 
"קוראת" את השירטוט ומעבירה אותו בגודל הטבעי ללוח 
שאותו יש לחתוך. אלו הן שיטות־ייצור מתקדמות, שיש בהן 
משום קירוב שני הקטבים — זה של ייצור אינדיווידואלי 
וזה של ייצור זורם. * 

בוויכוחים המרובים על השפעתה החברתית של 
ה א ו ט ו מ א צ י ה הובע החשש שהיא עשויה להביא בעקבו¬ 
תיה אבטלה בממדים מסוכנים. הסיבות העיקריות לאי- 
התאמתות חששות אלה הן: ( 1 ) דרישה גוברת-והולכת 
למוצרי־צריכה ולציוד תעשייתי; ( 2 ) הקטנת מספר שעות־ 
העבודה; ( 3 ) ספיגת כוח-אדם ע״י שירותי הבילוי, התיירות, 
הספירט, האספנות וכד׳, שהתפתחו בעקבות הפנאי שגדל 
וכתוצאה מרמת-החיים שעלתה (וע״ע אוטומטיזציה [כרך־ 
מילואים, עמ׳ 57/9 ]). אולם מבחינת כוח-האדם ומקומם של 
בעלי תפקידים שונים בתהליך הייצור נעתקת נקודת־הכובד 
מפיעלי-הייצור אל האחראים להכוונת המכונות והמיתקנים 
ולפועלי־האחזקה, המומחים למכאניקה, לחשמלאות, לאלק¬ 
טרוניקה, לפנומאטיקח, להידראוליקה — שהם עמודי-התווך 
של היה״ת" החדיש. פועלי-ד,ייצור נהפכו, לעומת־זאת, 
ל״סיירים" ( 1€0 ״ 01 -ם 3 ק), ואינם עוד מפעילים; המפעל 
החדיש נוח להם הרבה-יותר, הוא נקי־יותר, והעבודה בו 
כרוכה בהרבה-פחות מאמץ, סיכון ושיעמום — משחיתה 
לקודמיהם. 

במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות, חל שינוי מרחיק־לבת 
גם במיבנה ה מ יג ה לי־ פ ינ א נ ם י של היה״ת. עיקרו של 
שינוי זה — בריכוזיות היתרה של מפעלים התעשייתיים 
ובכל המתחייב מכך. בתחום התעשייתי־פינאנסי מתרכז 
בזמננו חלק של האנרגיה שכוונה בעבר להקמת אימפריות 
ולהאדרתן, והפעילות בתחום היה״ת תופסת במידה מסויימת 
את מקום המדיניות. קיים דמיון רב בץ הקונצרנים המודר¬ 
ניים לבין המדינות: אלה ואלה לוחמים זה בזה, מסכימים 
לעיתים על אי־התקפה ועל שיחוף־פעולה, מתמזגים זה בזה. 
וכד׳. גם מבחינת אופי ד״מינד״ל ניתן לגלות קווי־דמיון ביני¬ 
הם : יש קונצרנים בעלי אופי של דיקטאטורות (כגון — עד 
לאחר מלה״ע 11 — שגידר בצרפת 1 ץרופ בגרמניה), ולעומתם 
קונצרנים שהם פדראציות של מפעלים אוטונומיים, כגת 

ת• ?י ?י 


חברת־החשמל הצרפתית .£. 0.0 , או כאלה שמשטדם דומה 
לזה של שלטת מרכזי חזק, כגון חברת־החשמל הגרמנית 
. 0 .£.*. 

מבחינה אחרת מבחינים בת קונצרנים מאונכים — 
מפעלים המשלימים זה את זד, בכיוון זרימת חומר־הגלם מן 
ההפקה עד למוצר הסופי, ובת קונצרנים מ א ו ז נ י ם — שלהם 
תכנית-ייצור רחבה, עפ״ר באותה רמת־ייצור, בענף תעשייתי 
מסויים. במרבית עגפי־התעשיה קיימים ריכוזים מעין אלה: 
ג׳נרל מוטורס (ע״ע)—במכתיות; לוור (ע״ע לורהולם), 
בתטניד,— במזון; התעשיות הכימיות די ממלכתיות (. 1.0.1 ), 
בריטניה; סטאנדארד אויל, אה״ב, ושל, הולאנד — בנפט. 
בעיקר רבו הקונצרנים מסוג זה בתחום מוצרי החשמל 
והאלקטרוניקה: ג׳נרל אלקטריק (ע״ע); . 0 .£.\" גרמניה; 
וסטינגהאוז, אה״ב; אינגליש אלקטריק, בריטניה; .)*. 1.8 , 
אד,"ב, ובד׳. כל הקונצרנים האלה אינם מצטמצמים בגבולות 
מדיניים, חרגו מתחומי ארצות מוצאם ומר־פזם והיו לגופים 
בידלאומיים. 

הריכוזיות הרבה מקורה ביתתנות הכספיים והטכנולוגיים 
שמהם נהנים הקונצרנים הגדולים: הם קשורים במקורות 
המימון, ולפעמים אפילו שולטים בהם, ולכן לא קשה עליהם 
גיוס הון־ההשקעות הרב למיכון ולאוטומאציה; הם מרכזים 
מחקרים רבים ומגוונים; בגלל כוח־הקניה הרב שלהם בתחו¬ 
מים שתים, הם נהנים ממחירים זולים ומתנאים נוחים 
ברכישת חמרים וחלקי־הרכבה ושירותים (ביטוח, הובלה, 
פירסומת). בד־בבד עם הנסיה להתמחות בסוג מסויים של 
הייצור גוברת ההכרה שרב־גוניות של היה״ת בעיסוקי הקונ¬ 
צרנים היא הכרחית לשם מניעת תלות יתרה בענף אחד 
(ר׳ לעיל, עט׳ 166 ). 

נראה ששני גורמים עשויים לצמצם, במידה רבה, את 
תהליך הריכוזיות של היה״ת: ( 1 ) העובדה שהריכוזיות 
מחייבת גידול־יתר של הביורוקרטיה (ע״ע) והניידת; מתר¬ 
בים הקשיים בקבלת החלטות, וגדלה אי־ד״בהידות בהגדרת 
התפקידים והסמכויות, ובל זאת למתת העזרה הרבה הניתנת 
ע״י המיכון המשרדי החדיש והמחשבים האלקטרוניים. מסי- 
בות אלה בחרה, למשל, חברת . 00.8 הצרפתית במבנה 
הפדראטיווי למפעליה העצמאיים והגבילה אותם ל 3,000 
מועסקים כל אחד; עולה מספר המועסקים על מספר זה — 
מפצלים את המפעל לשניים. ( 2 ) גידול מוגזם של ריכוזים 
תעשייתיים מעורר קשיים בשמירה על שיווי־המשקל בין 
הראציונאלי־משקי ובין האנושי-נפשי; קיים, כנראה, גבול 
ליכולת העמידה של האדם במעמסה הנפשית ובמתח המתמיד, 
שבהם חייבים לעמוד מנהלים בכיתם של מפעלים כאלה. 

ההתפתחויות בעתיד כוללות, בפי הנראה, גם מין סימ¬ 
ביוזה בין הענקים והננסים. מספר ספקי־המשנה של חברת 
ג׳נרל מ 1 ט 1 רס, למשל, גדל מ 12x00 ב 1939 ל 40x100 בשנות 
ה 60 ; ב 88% ממפעלים אלה חיו פחות מ 500 מועסקים, וב 50% 
מהם פחות מ 100 מועסקים. מספר ספקי־חמשנח, ד,בינתיים 
וד,זעירים, של חברת ג׳נרל אלקטתק גדל מ 30000 ב 1950 
ל 50,000 בשנות ה 60 . נטיח דומה לזו קיימת גם במפעלים 
אחתם ובארצות אחרות. יש אומתם, שחלוקת־עבודה זו 
איבד, אלא צורה אחרה של אירגון פדראטיווי של הקונצרן 
התעשייתי. 

על היד,״ת בישראל — ע״ע ארץ־ישראל: תעשיר (גם 

בכרר־המילואים). 



171 


יצור תעשייתי — יצחק 


172 


משרד העבודה (סזיינת ישראל), אוטומציה - קובץ מאמרים 
מתורגמים, 1966 ! המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח, דו״ח 
הועדה לאוטומציה תעשיחית, 1 1967 )! 71 0 

- 900 \ . 3 > .? , 1952 , %ס 11 ס 10771 ס 4 ! ,() 194? ]. 01*4x11 ,׳{ £00107 
. 1 ( 0 ; 1954 ,*ס 7040011 ? £71x01(11(1 0 / 171011 0714 £10x1 ,(*ז 11 
- 531 ״ 1 ; 1957 ,ץז £0010 7010074 111( 4x10x10110 ,■ו 6 ] 9311 \ 
■ €071 £0 ,ש 11 זמ 01 נ 31 > 1 ת? ..מ ,' 1958 , 144x10771011071 ,ת 16/0 

.' 031161 ־ 11131 ; 962 1 , 1 ) 0 {) 0010771011 1 ) 77111011171 1 ) 1 > 117x011071 
,) 11 ת)* 16 ! 0 11 ;" 1963 ,) 1011 { 0 ) 7071£11 ) 401077101111 ) 11 ) 1714x1171 
) 111 004 ^ 0011, 1965, 7(011X010 ־ 1 ;ן 7-171 )) 71£171 .•{ 77 1 ) 11 ;!$ 
ת 15510 נז 1 מז 00 .]גא \;. 5 13 116 ] ) 71 .נןשא) ץ 47/1(710071 £00x0777 
. 1966 ,( 1 ,׳< 010£ ח 1 (] 6 ד תס 

י. מ. וו. 

לצחק, השני בשלושת אבות ישראל; בן אברהם ו&רה. 

בשלוש הסיבות מספרת התורה את קומת י׳. 

( 1 ) בחטיבה הראשונה (ברא׳ יז—כה) מעורה גורל י׳ בתו¬ 
לדות אברהם אביו: הציפיה לזרע, בשורת הולדתו של י׳ 
לאחד עקמתה הממושכת של אמו, קריאת שמו, נעוריו 
וגירוש ישמעאל אחיו הבכור, נישואי י׳ ורבקה. מקש מיוחד 
תופסת בחטיבה זו פרשת העקדה (שם בב), שבה פעלו 
אברהם וי׳ ״י ח ד י ו״. ( 2 ) בחטיבה השביה (שם כה—כו) 
ניצב י' לברז במרכז העלילה: מגוריו, זרעו — בניו ?שו 
ויעקב, זיקתו אל אלהיו, נדודיו. תלאותיו, יחסיו עם יושב- 
הארץ, ברכת אברהם המסייעתו במלחמת־קיומו הקשה בקצה 
המדבר. ( 3 ) בחטיבה השלישית (שם כה* כז—כח ׳ לה) 
משתלבות קורות י׳ בתולדות בניו: עמידתם של י׳ ורבקה 
בפרשת יעקב ועשו, הנאבקים על הבכורה ועל בהית אברהם, 
רמזים להתקרבות בין י׳ הזקן לבין יעקב בנו, מות י׳. 

סיפור חיי י׳ בנד על שתי מגמות*יסוד. האחת — עניינה 
להבליט את הדמיון והרציפות בין אברהם לי׳, בחינת מעשה 
האב סימן לבן. הכתוב מדגיש עניינים בתולדות י׳ הדומים 
לקורות אברהם: הכיסופים והתפילות לזרע, הנדודים בגלל 
הרעב, הסכנה הצפויה לרבקה — ובגללה גם לי , — מן הנכרים 
כמו לשרה בשעתה! דין־ודברים לי׳ כמו לאברהם עם אבימלך 
מלץ־ גרר, ולאחר־מנן בדית בינו ובין המלך. בדומה למה 
שאירע בבית אברהם, גם בבית י׳ זוכה הבן הצעיר בבכורה 
ובברכה, ד׳ — כאברהם אביו — מבטל רצונו מפני רצון 
אשתו, שהוא גם רצת עליון. אמנם יש גם שוני רב בין שתי 
הפרשיות, אך הכתוב—הנאמן למגמתררעיונו—מבליט את 
הדמיון ביניהן. למעשה, גדול ההבדל בין יעקב לבין עשו, 
שהיו תאומים בני אם אחת, מן ההבדל בין ישמעאל הגדול 
בן האמה לבין י׳ הצעיר בן הגבירה. אברהם משלח 
מעל פניו את הבן הגדול שלא זכה בברכה, ואילו י׳ 
משלח תחילה דווקא את הצעיר נושא הברכה! אולם הכתוב 
מפליג ומסכם אח התנחלות עשו בשעיר (ברא׳ לו, ו—ז) 
בנשח המזכיר את שילוח ישמעאל מפני י׳ ואת פרישת 
לוט מאברהם — וגם זאת, כנראה, כדי להדגיש את הדמית 
בין בית אברהם לבין בית י/ אולם איל זו רק מגמה ספרותית 
בלבד: הכתוב מדגיש, שי׳ עצמו בימי חייו השתדל בכוונה 
תחילה לגה 1 ג לפי מנהגו של אביו, כגת בעניין בארות־המש 
(שם כו, יח), ובערוב ימיו חזר ל״ממרא קתת הארבע היא 
חבית אשר גר שם אברהם...״ (שם לה, כז). 

מגמה שניה בסיפור קורותיו של י׳ עניינה להטעים את 
תולדותיה ומשמעותה של ברפת אברהם — לא רק בנפתולי 
הורים ובנש בדבר הורשת הברכה לדור הבא, אלא גם בהת¬ 
גשמותה בחיי י׳ ובהשפעתה על הסובבש אותו (שם כו, 
ב—ה, יב—יג. כח—כט)ן הכתוב רומז שי׳ הוא גם יורשו של 


הייעוד הרוחני שנכלל בברכת אברהם (שם שם, ב—ד), 
שאותו הוא מעביר לאחרונה לבנו יעקב (שם כח, ג—ד), 

מכל הבחינות הללו דמותו של י׳ נראית לכאו׳רה כדמות 
של שלב־סעבר בין אברהם ליעקב, דמות חיוורת מדמויותיהם 
של אביו ושל בנו. אעפ״ב מעלה התורה גם סגולות מיוחדות 
של י׳: הוא האב המעורר. ביותר באדמת כנען — הארצ¬ 
ישראלי שבאבות (״אל תרד מצרימה... גור באת הזאת" 
[כו, ב—ג])! הוא עסק לא רק במקנה כי אם גם במזרע (כו, 
יב), ו״ריח שדה אשר ברכו ה׳" מסם את רוחו (כז, כז). 
הוא נבדל משאר האבות גם באשר אין בקורותיו כל מוטיוו 
מלחמתי. גם פרשת סיכסוך הבארות (כו׳ יב—כז) רצופה 
ותרנות, התרחקות מקנאה, מריב, מעושק ומסינה; אין בי׳ 
'לא מתקיפותו של יעקב ולא רמרירוחו; אין הוא מוכיח 
את אבימלך כאברהם אביו בשעתו, ותגובתו על העושק וה- 
תלאה שעשו לו אנשי גרר היא קובלנה: "ואתם שנאתם אותי 
ותשלחוני מאתכם" (כו, כז). 

מקש־מגוריו העיקרי של י' הועתק לנגב, דרומית לאיזור— 
שצירו הקו חבתן־באר־שבע — שבו בעיקר שכנו גם אברהם 
וגם יעקב; ואילו י׳ עשה מרבית שנותיו באיזור שבין באר- 
לחי-ראי ובין באר־שבע. רק באחרית ימיו עלה חברונה, 
למקום מגורי אביו, ושם עשה שנותיו האחרונות במחיצת 
יעקב בנו; שם מת ונקבר במערת המכפלה (מס, לא). 

לבד מסיפור תולדותיו בם׳ בראשית, אין שמו של י׳ נזכר 
במקרא אלא עם שמותיהם של אברהם ויעקב, כשהכתוב 
מעלה את זכרם של האבות. לעיתש (ירמ׳ לג־ בו; עט׳ ז, 
ט, טז; תה׳ קה, ם) נכתב שמו בצורה "ישחק"; עמוס 
מכנה בשם זה את עם-ישראל כולו. 

ממיעוט הנאמר בתורה על י׳ — לעומת אביו ובנו — ומן 
המ 1 טיווים החוזרים בתולדות אברהם וי׳ ניסו כמה חוקרים 
מן האסכולות הביקרתיות החדישות להסיק מסקנות מרוח¬ 
קות מפשוטם של מקראות בדבר דמותו של י׳, מהם סברו 
שאין י׳ אלא מעין בבואה הימרת של אביו בלבד; דש שניסו 
לשחזר "דמות מקורית ראשונית" של י׳, שניטשטשה במרוצת 
הדורות. להשערות אלו לא ניתן ביסוס של ממש. 

וע״ע אבות; מקרא: ביקורת; תורה. 

י. א. 

י׳ במסורת. באגדת חז״ל י׳ תשס את מקומו 
כאחד משלושת האבות וכשווה-ערך עם אביו ועם בנו: 
"אברהם, י׳ מעקב שלשתם שקולים זה כזה" (ב״ר א/ ט״ו); 
וכמותם גם "י׳ אבינו זקן דושב בישיבה היה" (יומא כ״ח, 
ע״ב), וכמותם תיקן תפילה אחת — היא תפילת מנחה (ברכ ׳ 
כ״ו, ע״ב). אולם לי׳ שמור גם מקום ייחודי לעצמו, בעיקר— 
כמעורר־הרחמים הגדול על עם ישראל לפני אביהם שבשמים, 
חאת בזכות מסירות־נפשו הגדולה במעשה העקדה: 
״... נעקרתי ברצון לבי על גכי המזבח ופשטתי את צוארי תתת 
הסכין — ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני ז" (איכ״ר 
פתיחתא, כ״ד; והשר סנה׳ פ״ט, ע״ב; ב״ר ג״ה, ד; שם נ״ו, 
י״א; ועוד). במשמעות מיסטית נחשב י׳ כאילו הוקרב 
בפועל לקרבן, ואפרו צבור ומונח על המזבח שבשמים 
כמזכרת לפני ה׳(ברב' ס״ב, ע״ב; תעג , ט״ז, ע״א; זב׳ ס״ב, 
ע״א). מסורת אגדית המרחיקה לכת מספרת שאברהם כבר 
התחיל בפועל בשחשת בנו, ו״יצאה ממנו רביעית דמו", עד 
שעיכבה אותו קריאת המלאך מן השמש (תנח׳ שם; מכילתא 
דדשב״י, ראש פ׳ וארא); שסופר אפילו שלמעשה כבר "פרחה 



173 


יצחק 


174 


נשמתו של י׳", אלא שעם קריאת המלאך "חזרה ד-נפש 
לגופו... וידע י׳ תחית־המתים" (פדר״א ל״א). גם בספרות 
החיצונית זכתה העקדה לתיאורים דראמתיים ולתוספת 
פרסים שונים. יוסף בן מתתיהו(קדם׳ ז׳, י״ג. ד׳) מתאר את 
לבטיו של אברהם, ואף מוסר את נוסח תפילתו לפני העקדה; 
לדבריו היה י' אז בן 25 שנה, ואילו לפי מסורת חז״ל היה 
בן ל״ז (תנה׳ וירא, כ״ג; 0 דע״ר).ם׳ היובלות (י״ח,י״ח— 
י״ט) מספר שלאחר העקדה עשה אברהם חג שבעת ימים — 
הם הימים שנקבעו לאחר מכן לחג הפסח. גם במדרש (שמ״ר 
ט״ו, י״ב) נשתמרה מסורת — בהקשר מפורש לפסח — 
שלפיה אירע מעשה העקדה בניסן!'אולם ח׳וחת יותר הדעה 
שהוא אירע בתשרי (ויק״ר כ״ט, ו׳< ועוד), וכן נאמר בתל¬ 
מוד: "תקעו לפני [בר״ה] בשופר של איל כדי שאזכור לכם 
עקדת י׳" (ר״ה ט״ז, ע״א). 

מעשה עקדת י׳ נחרת עמוק בתודעה הדתית ביהדות, 
אלא שבמרכזו מועמד אברהם יותר מי׳. עמידתו של אברהם 
בנסיון העקדה נתפסת כביטוי העליון לאמונה בה׳, כסמל 
למסירוח-הנפש על אהבת ה׳ ולקידוש־השם בישראל בכל 
הדורות (ר׳ גיט׳ נ״ז, ע״ב; איכ״ר א/ נ״ג, ועוד? והשר 
א. מ. הברמן, גזירות אשכנז וצרפת, ק״ח, ק״כ, ועוד), והיא 
הזכות הגדולה העומדת לזרעו של אברהם. רישומה של 
העקדה ניכר במיוחד בסדרי התפילה כבר מימים קדומים. 
הזכרתה כלולה כבר במשנה הקדומה (תעג׳ ב׳, א׳) המפרטת 
"סדר תעניות" בציבור לעתות בצרה, וכן ב״זכרונות" שבסדר 
תפילות ר״ה. קריאת התורה ביום ב׳ של ו״ה היא בפרשת 
העקדה, ופרשה זו היא גם מן הסדורות בין הפרשיות הקו¬ 
דמות לתפילת שחרית של כל יום. העקדה — הן מעשהו של 
אברהם והן המוטיוו של ראיית י׳ כאילו הוקרב בפועל על 
המזבח — היא נושא רווח ביותר בסליחות יה״ב, כמעוררת 
רחמים על עם ישראל, עד שנוצר סוג ספרותי מיוחד של 
סליחות המכונה בשם "עקדה". הדברים שהושמעו לאברהם 
מן השמים לאחר העקדה הם "השבועה הגדולה העומדת לעד" 
(אבן־עזרא, ברא׳ כב, טז). 

י׳ הוא "עולה טהורה" שפולה קודש — ובכך מוסבר שהוא, 
כיחיד בין האבות, עשה כל ימיו בארץ־הקודש ולא הותר 
לרדת לחו״ל (תנח׳ [בובר] תולדות, ר). בהיותו עקוד על- 
גבי המזבח בכו עליו מלאכי־השרת, ודמעותיהם נשרו לתוך 
עיניו — ומשום־כך כהו עיניו בזקנתו (ב״ר ס״ה, י׳). הסבר 
אחר לכר׳ות־עיניו הוא, שבאותו מעמד "תלה עיניו למרום 
והביט בשכינה"(שם), או הביט ב״מלאכי־מרומא" — שאותם 
זכה לראות רק הוא ולא אברהם (ת״י ברא׳ כב, י). — י׳ היה 
מקודש־מרחם, כאחד מן ה״ארבעה שנקראו עד שלא נולדו", 
והוא היחיד בין האבות שלא שונה שמו בחייו (ירר ברכ׳ 
א׳, ר) < נסים הרבה מסופרים בקשר ללידתו (ב״מ פ״ז, 
ע״א). 

הרבה התלבטה האגדה בהבנת אהבתו של י׳ לעשו בנו 
הרשע, ואין היא נמנעת אף ממתיחת ביקורת עליו בגלל 
עמדתו זו: ״אמר הקב״ה — י׳ יש לי עליו שאהב את שונאי" 
(שוח״ט ז/ ד). לעומת ההסבר הגעלה של כהות־עיניו של י׳ 
(ר׳ לעיל) מצוי גם הסבר־לגנאי: "משום דאיסתכל בעשו 
הרשע" (מג׳ כ״ח, ע״א)< "על שנטל שוחד מבגר׳ (תגה , 
[בובר] תולדות, ח , )! "על שהצדיק את עשו הרשע" (ב״ר 
ס״ה, ה , ). יחד עם זה משחדל *מדרש להצדיק את י׳ — שלא 
ידע שעשו יצא לתרבות רעה (פסדר״כ ל״ב, ס״ח). 


יעקב מכנה את אלהי אביו בשם "פחד י׳" (ברא , לא, 

מב, נג). תואר זה גרם ש ב ק ב ל ה, שבה האבות ("שהן הן 
המרכבה") משקפים במציאותם המוחשית מידות אלהיות 
ומדרגות בעולם האצילות, נעשה י״ — למדות היותו הפא- 
סיוד, הרך והותזרן שבאבות — נציג מידת־הדין דווקא 
(הספירה החמישית "גבורה"), האוחז בעולם התהתץ 
"בשמאל", לעומת אביו אברהם, המסמל את מידת־חסד 
(הספירה הרביעית "גדולה") ומחזיק "בימין", ובנו יעקב, 
המייצג את הספירה השישית "תפארת" ואוחז את הגוף 
"באמצע" (זהר, ח״ג, קי״ז, א׳). 

א. וויבער, די אפפעד אובד עקדד, געבעסע, 1869 < ש, שסיגל, 

מאגדות העקדה (ס׳ היובל לא. מארכס), תש״י ; י. י. חסידה, 

אישי החג״ו באספקלדיד, של חז״ל, רכ״ג-ר״ל, חשכ״ד! 

י. היינימן, התפילה בתקופת החבאים והאמוראים (מפתח: 

בערבו), תשכ״ו 2 . 

מ. 

י׳ ב א מ נ ו ת. סצנות מחייו של י׳ תוארו הרבה באמנות, 
אלא שדמותו של י׳ עצמו אינה בולטת ברבו׳ת מהן: לפעמים 
הוא עצמו אינו נוכח כלל, כגון בתמונות הרבות המתארות 
את בשורת הולדתו (תבד: ע״ע אבות, ענד 113/4 ) או את 
פגישת אליעזר ורבקה (מן ה״בראשית הווינאית" וביבליית־ 
אשברנם ועד הציורים מן הזמן החדש), או דמותו טפלה 
לעומת תיאורם של אחרים. קבלתה של רבקה בבית אברהם 
וחתונתו של י׳ תוארו רבות: בתמונה בביבליית-אשברנם 
מקבל י׳ את פניה; בהגדת־סאראיבו הוא לבוש בתלבושת 
נזיר! בתמונות של ב. ג 1 צולי, ג. דוךה ואחרים הוא מופיע 
הן בקבלו את פני רבקה והן בחתונתו. ב״בראשית הווינאית", 
וכן בפרסקות של אסכולת רפאלו בוואטיקאן, מצד המעמד 
של י׳ ורבקה בחצר אבימלך. המאורע בחיי י׳ שאותו הרבו 
לתאר הוא העקדה: כבר באמנות היהודית העתיקה — בסך 0 ־ 
קות של דורה-אורופום (ע״ע: תמ , עמ׳ 255/6 ) ובפסיפסים 
של בית-אלפא (ע״ע: תס׳, ענד 550 ), ואח״כ באמנות הנד 
צרית — בפסיפסים של סאן ויטאלה בראונה, באחת הגלוסק¬ 
מות שבוואטיקאן, בכנסיות רבות — בכותרות של עמודים 
(קליני), בתמונות־מזבח (קלוסטרנדבורג), בוויטראז׳ים 
(בורד), בשערי-פנסיות׳ וכן בתבליטים(כגון של ברונלסקי), 
בפסלים ובציורים רבים מאד, ביניהם משל טיציאנו,* טיב־ 
טורטו, קאראוואג׳ו, רמבראנט, רובנס, ט״פולו ואחרים 
(ת'מ׳: ע״ע אבות, עמ׳ 113 — 118 ). על תיאור ברכת י׳ — 
ע״ע יעקב, עמ׳ 1006/7 . 

ט ] 0 ) . 1 ) מ; ./ .■ז ,־/־.!׳.־׳ ז) 0 , 3 ת)טא 0 

• 1908 , 5£ ^\ 

ג. ל. 

י׳ ב א י ס ל א ם. י׳(י׳־-" 1 ^) נזכר בקוראן פעמים אחדות 
בץ האבות — יחד עם אברהם, ישמעאל, יעקב והשבטים, 
או עם אברהם דעקב בלבד, כנהוג בין היהודים (סורה ב׳, 
קל״ו, ק״מ; י״ב, לח! ועוד). בין השאר מסופר על העקדה, 
אלא שלא נזכר במפורש שם הנעקד (סודה ל״ז, ק״ב), ודעות 
חכמי האיסלאם נחלקו אם היה זה י׳ או ישמעאל < לסוף 
השתלטה הדעה, שהיה זה ישמעאל (ע״ע), ושדבר זה היה 
ידוע גם ליהודים, שהסתירוהו בכוונה תחילה. בספרות הפר¬ 
שנות, ההיסטוריה וסיפורי־הנביאים נוספו על הסיפורים על 
י׳ פרטים רבים, בדרך־כלל ממקורות יהודיים, אולם יש גם 
מוטיווים שהגיעו מן הספרות הזאת אל המדרשים היהודיים 
המאוחרים. נמסרים פרטים על פלאי לידתו של י׳, יראת־ 
שמים שלו ודאגתו לעניים, ובעיקר—על העקדה ועל גנבת 



175 


יצחק — ר׳ יצחק גל אבא מרי ממרשיליד, 


176 


הברכה ע״י יעקב. מקום העקדה — לסי המסורת הערבית — 
היה במנא שליד סכה, שבה מקריבים גם כיום את קרבן החג׳ 
המוסלמי. עוד יודעים הסופרים המוסלמים שי׳ מת בן מאה 
ושבעים שנה (לפי התורה — בן 100 ) ונקבר בחברת ליד 
אביו. ח. ל. י. 

ל?חק (; 1006 x 101 ׳)׳ שמם של 2 קיסרים ביזנטיים. 

( 1 ) י׳ 1 קום נ נום, קיסר 1057 — 1059 . בגיל 
גבוה-יהסית(בבן 50 — 55 ) הגיע לשלטת כאחד מראשי האצד 
לה הצבאית באסיה הקטנה, שהתמררה בקיסר מיכאל !זץ. 
הוא השתלט על קושטא בסיוע הכנסיה ובראשה האפטריארך 
מיכאל קתלריום (ע״ע). י׳ השתדל לפייס את תומכי קודמו, 
התק את גבולות הקיסרות במזרח (נגד הסלג׳וקים) ובצפת 
(נגד הפצ׳נגים) וניסה לתקן את מצבה הכספי המעורער של 
הקיסרות ע״י ־פעולה נמרצת נגד ביזבח כספי האוצר, 
השלת מסים חדשים והחרמת נכסים כנסייתיים. בכך נתקל 
בהתנגדות חריפה מצד קרולאריוס, ומאסרו של האפטריארך 
העלה את חמת העם נגד הקיסר. קרולאריוס נתן את ידו 
לאצולה האזרחית־פקידותית, מתנגדי הקיסר, ת׳ נאלץ לתתר 
על השלטת. הוא קיבל על עצמו נזירות, התיישב במינזר 
בקושטא, ושם מת ב 1061 . י׳ 1 היה הקיסר הראשון לבית 
קומננוס (ע״ע), שצאצאיו חזרו לשלטת ב 1081 (וע״ע ביזג־ 
טית', עמ׳ 371/2 ). 

( 2 ) י׳ 11 אנגלום, קיסר 1185 — 1195 , ושוב 1203/4 , 

י׳ היה ראשת 'לשושלת קצרת־הימים של בית אנגלום 
(ע״ע). משפחה זו היתה מקורבת למשפחת השליטים לבית 
ק(מננוס (ע״ע), ת׳ הועלה לקיסרות בידי האצולה שהתמרדו! 
באנדרוניקום 1 (ע״ע) ק(מננו 0 בעקבות פלישת הנורמאנים 
מסיציליה לבאלקאן. י' הצליח להתגבר על הסכנה הנורמא־ 
נית, אולם לאחר מכן היתה מלכותו תקופת התפוררות וחת" 
מוסטות של הקיסרות בגלל התעצמות בעלי־הקרקעות 
הגדולים וחולשת המנגנת הקיסרי. הבולגרים מרדו בשלטת 
הביזנטי והצליחו לחדש את עצמאות ממלכת בולגריה ( 1186 ), 
ובמערב הרחיבו הסרבים את שטחם על חשבת הקיסרות. 
היחסים בין היוונים ובץ הלאטינים' היו מתוחים, ומחשש 
מפני נוסעי־הצלב התקרב י׳ אל צלאח א(ל) דין, אולם לסוף 
נאלץ לתת לצבאו של פדידריך 1 ברבדוסה — שיצא בראש 
מסע-הצלב השלישי — לעבור בגבולות ביזנטיון לאסיה 
תקטנה. ב 1195 הדיחו אחיו אלכסיום 111 מן השלטת, סימא 
אותו והחזיקו במעצר. ב 1203 , כשהגיעו לקושטא אנשי מסע- 
הצלב הרביעי, ביקש בנו של י׳, אלכסיום (/ו]), את עזרתם 
נגד דודו. י׳ הוחזר לשלטת יחד עם בנו בשותף לקיסרות, 
אך שניהם לא היו למעשה אלא בני־הסותם של הוונציאנים. 
כעבור חדשים אחדים הודחו שניהם מן השלטת ונהרגו 
בעקבות מהפכה אנטי־מערבית, שבראשה עמד אלפסיום ׳ע 
מורצופלוס (ע״ע ביזנטית, עט׳ 372/3 ). 

, 1101 ) 1 ( 20111 ( . 7 .{ 0 ) 511-3110111 1 ) 410/111 ( , 04013 ) 1 ( 7 ,־ 1101 >ג/) . 4 , 
- 00 ) 4 114 ) 4 71211110110 ( סזס 1-1 31 קסי! 1111 , 03550 ^ 00 ; 1894 

,}}!סע! .. 1 . 8 , 1915 ,( 19 ,£ת 0 בז 553 ש 8 ) 10 )!) 411 ! 77 . 7 . 1114 ) 4 
1 ( 011100 4114 ( 11 ^ 011 111 ,) 11 ^ 7111 011011 ^ 814 00114 ) 5 ) 1 ( 7 
4 [ ,(. 3 *) מ 0 מש 5 . 14 ; 1949 ,( 24 ,וח 0:11111 <ן 5 ) 1204 ס! 
- 3411 ( 8 , 41 זז 3 ז 8 . 44 011 ; 1962 , 11 , 1 ) 1111114 ש ) 1 ( 1 1 ס ( 1711101 
1968 , 11 ) 77 ) 1 ( 1 101111 ( €00 1 ( 1111 ! 

ד. י. 

י׳ לצחק א 1 ר זרוע, ע״ע ר׳ יצחק ןנן משה מליבה, 
י׳ לצחק איזיק מקומךנו, ע״ע קו־מךנוי. 


ר׳ לצמק בן ראובן אלברצלוני ( 1043 , ברצלונה —[ז], 
דניה [מחוז ולנסיה]), חכם תלמודי ומשורר עברי 
בספרד, מזיר השני לרבנות. ר״י למד תודה מפי ד חנוך 
ב״ר משה (ע״ע), ואח״כ עבר לדניה ( 061113 ) שבדרום־ 
ספרד, שם התחתן במשפחת נשיאי המקום, ושם שימש כדיין 
עד מותו. ר״י תירגם מערבית לעברית את ספר "המקח 
והממכר" לרב האי גאון, וכן חיבר פירוש למס׳ כתובות 
(שלא הגיע לידנו) והשגות על הספר הקדום "שימושא רבא" 
(שקטעים ממנו נשתמרו כתוך ס׳ "הלכות קטנות" של הרא״ש 
להל׳ תפילין). ר״י נודע כפייטן, ומשה אבן־עזרא ואלחדיזי 
משבחים את כשרונו הפיוטי. מלבד פיוטים וסליחות נתפר¬ 
סמו ה״אזהה׳ת" (ע״ע) שלו, הנמצאות במחזורים כמנהג 
אפריקה הצפונית (ר׳ שר׳ת תשב״ץ, ח״א, סי׳ ס״ו). 

י. דאווידזאן, אוצר השירה והפיוט, ספתח: יצחק אלברגלוגי, 
תרפ״ה-חדצ״ג? ש. י. רפפודט, תולדות רבנו האי גאון, 
183-181 , תרע״ג 2 ; ח. טשרנוביץ [רב צעיר], חולדות הפר 
סקים. א' 173/4 , תש״ו! ח. שירסן, שירים חדשים סן הגנתה, 
200-196 , תשכ״ה < א. ל. לנדסהוס, עמודי העבודה, 128 
ואילד, חשכ״ט 2 . 

ר׳ יצחק בן אבא מדי ממרעילחז ( 1120 [ז! - 

1190 [ז]), מגדולי חכמי התורה בפרובאנס ובספרד 
בדות. הוא לסד תורה מפי אביו החכם, וכבן 17 חיבר, במצות 
אביו, ספר בהלכות שחיטה וטריפות. מאוחר־יותר עבר 
לברצלונה? שם נתקבל בכבוד גתל, וע״ם בקשתו של ר׳ 
ששת בנבנשתי (ע״ע) הנשיא פירש את פרק "התכלת" 
שבמס׳ מנחות, הדן בהלכות ציצית, מזוזה ותפילין. ר״י עמד 
בקשרי-מכתבים עם גדולי דודו כראב״ד מפושקיירה ורבנו 
תם — שעמו התראה, אולי, פנים אל פנים ויש מהם 
שתורתו כבר היתה בפיהם (המנהיג, הל׳ הגט). 

את מקומו בין גתלי הפוסקים קנה ר״י בתיבות המקיף 
ם , "העיטור", הכולל את עיקרי התנים הנוהגים בזסן־הזה. 
חלק א׳ של הספר עוסק בהלכות שטרות לסוגיהם: שטרי 
ממון, שטת גיטין, קידושיו וכד׳? הוא מסודר עניינים־ 
עניינים וערוך בסדר אלפביתי פנימי ע״פ ראשי התיבות 
תשק״ף בגז״ע חבמ״ה [=תנאי, שובר, קיום, וכר]. הוא 
מקדים להלכות השטרות המיוחדים חלק כללי ("עשר מאמ¬ 
רות"), ובו הלכות שחלות על כל השטרות. חלק ב׳ כולל 
הלכות הכשר בשר, שחיטה, מילה, תפילין, ברכת־חתנים 
וציצית, 'עם ״עשרת הדברות״ — על עשר מצוות־עשה 
שהזמן גרמן ושהן טעונות ברכה. סידור זה בכללותו הוא 
יחיד במינו בספתת ההלכה. 

לקביעת ההלכה השתמש ד״י בספתת הגאונים בבקיאות 
עצומה,— והוא גם משמש מקור חשוב לידיעתה, עד היום—, 
בתורת חכמי ספרד בכל הקפה, ובתורתם של חכמי אשכנז 
וצרפת. הוא הירבה להשתמש גם בתלמוד הירושלמי, 
וכן הירגה בתיקון נוסחות התלמוד ע״פ הירושלמי ומקורות 
עתיקים שהיו בידו, מהם שלא הגיעו לידנו. ם׳ העיטור נתקבל 
כמוסמך להלכה אצל גדולי הפוסקים שבספרד ובאשכנז, וגם 
גדולי פרשני התלמוד, ביניהם הרמב״ן, הירבו מאד להשתמש 
בדבריו, ואף בלי להזכיר את שמו. ם׳ העיטור נשתבש מאד 
בכה״י ובדפוסים (זד׳א: ויניציאה שס״ח. וואדשא תקס״א? 
ח״ב: לעמבערג תר״ד), עד כדי השמטת שותת שלימות 
מתוכו, וע״ב קשה הלימה־ בו? גם פיתשים מועטים בלבד 
נכתבו עליו, עד לאחרונה. הספר נתפרש כולו והוצא־לאור 
במהדורה חדשה ע״י הרב מאיר יונה בן שמואל [שץ] 



177 


ר׳ יצחק כן אכא מרי ממרשיליח — ר׳ יצחק כן מאייר מדורא 


178 


(ודילנא-וואדשא, תרל״ד—תרס״ה). השלמה לחיבור זה. 
"תשלום העיטור". נדפסה מכ״י, ע״י א. ח. פריימן בספר־ 
היובל ל ר׳ י. פריימאנן (ברלין, תרצ״ז). מלבד ם׳ העיטור 
כתב ר״י ספר קצר על הרי״ף, בשם "מאה שערים" (נדפס 
בסוף מסכתות אחדות מ! הש״ם במהדורת ראם, ווילנא, 
תר״מ ואילך). 

ש. אסף, מסחח לחשובות הגאונים המובאות בספר העטור 
(הצפה לחכמת ישראל, ר), תרפ״ב! ד. ז. בנדיקס, ,ח. סשד־ 
גוביץ: תולדות הפוסקים״ [בקורת] (קריודססר, כ״ה, 164 - 
166 ). תש״ט י ח. מיכל, אור החיים, סם׳ 1072 , תשכ״ה 2 . 

א. ק. 

ר׳ ?צחק בן אברהם [הריצב״א] (המחצית השניה של 
המאה ה 12 — תחילת הסאה ד. 13 ), מגדולי בעלי 
התוספות בצרפת, אחיו הגדול של ר׳ שמשון משנץ (ע״ע). 
ר״י היה תלמידם של ר״י הזקן (ע״ע ר׳ יצחק בן שמואל) 
ושל רבנו תם* הוא הופר כפוסק מובהק בדורו ובדורות 
שלאחריו, ורבים היד השואלים מאתו. בין השואלים היה גם 
ר׳ יהונתן הכהן מלוניל (ע״ע), וקשריו עם חכם זה הביאו 
את ר״י במגע עם חיבוריו של הרמב״ם. ר׳ מאיר אבולעפיה 
(ע״ע) שלה לר״י את איגרתו התוקפת את דעותיו של 
הרמב״ם על תחיית המתים. נראה, שבדומה לאחיו ר׳ שמשון, 
דחה גם ר״י את הנסיון לערער אח מעמדו של הרמב״ם 
כאיש־הלכה, וייתכן שאליו מתכוון הרמב״ן בדבריו על "רבנו 
הצרפתי... שהגיעו ספרי הרב הגדול לידו והיה מתברך 
בהם בשפה בתרה ובלשון מהודרת, ומזכיר שם הרב לתהילה 
ולתפארת". שמו של ר״י נזכר בתוספות פעמים הרבה ז וכן 
הגיעו לידנו מתשובותיו, בתוך ספתהם של ראשונים אחרים. 
הראשונים מזכירים גם סדר־ליל־פסח שחיבר ר״י. 
א. א. אורבך, בעיי התוספות׳ מפתח: בערכו, תשי״ז 2 . 

ר׳ [יצחק בן אליעזר [״סגן לויה״] (נס׳ 1070 ), מגדולי 
"חכמי וורמייזא", מרבותיו של רש״י. ר״י למד 
בישיבת מגנצא, אצל ר׳ אליעזר בן יצחק (ע״ע). לאחתמכן 
עמד בראש ישיבת וורמייזא, ואף הנהיג תקנות בתפילה 
בקהילה זו. במקום זה העמיד תלמידים הרבה, מהם היו 
רש״י, ר׳ אליקים בר׳ משולם (ע״ע [כרך-המילואים]) ור׳ 
מאיד בר׳ שמואל מרמת (ע״ע). רש״י מביא הרבה את ר״י 
בפירושו לתלמוד, בשם."לויה"! במקום אחר (ליקוטי הפר¬ 
דס, י״ט א׳) הוא מכנהו "רבעו הקדוש", כנראה על-שום 
הנהגותיו שהיו בחסידות ובפרישות (והשר ראבי״ה, ת״ב, 
697 ) 1 וכן הוא מספר, "שהיה דבר ומנהיג לדור, ועל-פיו יצאו 
ויבואו". בספרים "דבי רש״י" ובתשובות רש״י וחכמי צרפת 
ולותיר נשארו חלק מתשובותיו ומפסקיו, והם כתובים בסיג- 
נון תקיף והחלטי ביותר. נשתמרו גם מפירושיו למקרא 
ופיוטים משלו. — משלושת בניו, הקרויים אצל הראשונים 
״רבותינו הלויים״׳ ידוע בעיקר — בפסקיו — יעקב, המכונה 
"יעבץ", שממנו נשתמרה גם קעה על גזיתת תתנ״ו. 
י. ב. אפשטיין, פירושי הריב״ן ופירושי וורמייזא (תרביץ, 

ד׳), תרצ״ג! א. אפסוביצר, מבוא לספר הראבי״ה, מפתח: 
בערכו, חרצ״חו א. א. אורבך, בעלי התוספות, מפתח: 
בערכו, תשי״ז 2 . 

ר , לצחק בן א 27 זד הלף [התב״א] (נפטר לפני 1133 ), 
ראש וראשון לבעלי התוספות (ע״ע) באש¬ 
כנז. תב״א למד במגנצא, וקמב לוודאי שהיה תלמידו של 
רש״י בטרוייש. הוא נשא לאשת את בתו של ר׳ אליקים ב״ר 
משולם, חבת של רש״י: זמן־מה עסק במסחר, ואף עד תסיה 
הגיע. מקום־מושבו היה בעיר שפירא ! שם היה חותנו רב 


העיר, והוא עצמו עמד בראש הישיבה, ולאחר מות חותנו 
היה לרבה של שפירא. מקרב תלמידיו יצאו רבים שהיו 
לאחר־מכן מגדולי החכמים והפוסקים באשכנז. ריב״א חיבר 
תוספות לרוב הש״ס, ותוספותיו אלו שימשו מקור לתוספר 
תיהם של ראשונים אחרים, בדורות מאוחרים־יותר, ובעיקר 
לתוספותיו של ר׳ שמשח משנץ (ע״ע)! גם התוספות שלנו 
מלאים דבריו של ריב״א בכל מקום. הגיעו לידנו חלק 
מתשובותיו בתוך ספריהם של ראשונים שונים, ובהן הוא 
מתגלה כפוסק ופרשן עצמאי ובלתי־חלוי בדברי קודמיו, 
לרבות רש״י. ריב״א כתב גם ספרי "פסקים" בנושאים שר 
נים, הנזכרים בדברי הראשונים, וכן עסק גם בפירוש המקרא, 
ופירושים ממנו מובאים בפירוש בעלי-התוספות על התורה 
״הדר זקנים״ (ליווינו, ח״ר). — נכדו הוא ר׳ יצחק ב״ר 
אשר הלוי — "הבחור", שנהרג על קידוש־השם בגזירת 
תתקנ״ו. 

א. א. אורבך, בעיי התוספות, מפתח: בערכו, תשי״ז= 1 
י. הלוי ליפשיץ, סנהדרי גדולה, ד׳-י״ד, חשכ״ח, 

ר׳ לצחק בן יהודה הלוי (המחצית השניה של המאה 
ה 13 )! פרשן התורה ברוח התוססות על התורה 
(ע״ע תוספות). הוא היה— לפתות זמן־מה— בשנץ, אולם 
סיגנונו ודרכו בפרשנות מעידים על שייכותו לחכמי אשכנז. 
פירושו לתורה "פענח רזא" מצטיין בשימוש נרחב בגימט¬ 
ריות, וכן ניכרת בו השפעת חסידות אשכנז. הספר מצוי 
בכ״י, ורק חלק ממנו נדפס (אמסטרדם תס״ב, ועוד). 

ש. א. פאזנאנסקי(מהדיר), סידוש על יחזקאל ותרי עשר לר׳ 
אליעזר מבלגנצי, 1 ף\ס/ 1 /י 0 (הערה 3 ), תרע״ג. 

ר׳ לצחק בן יוסף מקון־בי־ל (נפ׳ 1280 ), מחכמי־ 
צרפת, החנו של ר׳ יחיאל מפריס (ע״ע)< נתפרסם 
בחסידותו. מפעלו העיקרי הוא "ספר מצוות קטן" 
(סמ״ק), שבו נתן לפשוטי־העם ססר-לימוד שווה־לכל־נפש 
בהלכה הנוהגת בזמן הזה, מתובל בענייני מוסר, במשלים 
ובדברי־אגדה. כדוגמה למניין המצוות ולפרטיהן שימש לר״י 
ספרו של ר׳ משה מקוצי (ע״ע) "ספר מצוות גדול", אלא 
שר״י השמיט ממנו את המשא־המתן ההלכתי הרחב, וכן 
חילק את המצוות לשבעה "עמודים", כנגד שבעת ימי־השבוע, 
כנראה במטרה לאפשר ללומד בו לסיימו בשלימותו אחת 
לשבוע. החיבור זכה לתפוצה גדולה מאד (נדפס לראשונה 
בק 1 שםא, סמוך לשנת ר״ע), וכן זכה להכרתם של גדולי־ 
התורה בצרפת ובאשכנז, והיו מן הראשונים שקבעוהו בתוך 
סידורי התפילה, ״לומר המצוות דבר עם ביומו... במקום 
תחינות ובמקום קריאת ספר תהלים". ר׳ מאיר מרוטגבורג 
(ע״ע) המליץ ביותר על הספר, ובהשפעתו הופץ גם באשכנז 
והפך למקור מקובל על הפוסקים. במשך הזמן נוספו על הספר 
הגהות שתות — מהן ידועות ביותר אלו של רבינו פרץ 
(ע״ע) ובדפוסים מאוחרים נתערבבו במקומות לא־ 
מועטים דברי המגיהים ודברי המחבר ונדפסו יחד. — בשם 
"ה ם מ "ק מצוריך", נקראו הגהותיו של ר׳ משה מצוריך 
שהן למעשה חיבור מיוחד של ליקוטים מחיבוריהם של 
חכמי אשכנז וצרפת, שהוסמכו לספר הסמ״ק. 

ח. טשדגוביץ [רב צעיר], תולדות הפוסקים, ב׳, 95-93 , 
תש־׳ז! א. א. אורבך, בעלי התוספות, ספתח: בערכו, תשי״ז 2 . 

ד׳ ל?חק בן מאיר מדוו־א [= ״״״ס] (מת 1300 
לערך), פוסק אשכנזי, בן־דורו של ר׳ מאיר מרו־ 

טנבורג(ע״ע). — ספרו המפורסם של ר״י הוא "שערי־דורא" 



179 


ר׳ יצחק בן מאיר מדורא — ר׳ יצחק כן ששת 


180 


(קראקא, רצ״ד), הנקרא ג ם אסור־והתר(ע״ע) והעוסק בעיקר 
בדיני מאכלות אסורות, ובייחוד בהלכות סליחה לפרטיהן ז 
חלק שני של הספר עוסק בדיני נדה. לשונו קצרה וברורה 
ופסקיו מנומקים ע״ס המקורות, בעיקר על־ממך תורתם של 
חכמי אשכנז (עדלמהר״סמרוטנבורג); מחכמי ספרד נזכרים 
בו רק הרי״ף (פעם אחת) והדסב״ם( 3 פעמים). הספד נתקבל 
לא רק על האשכנזים — שנהגו על פיו עד לימי הרמ״א — 
אלא גם ר׳ יוסף קארו מביאו הרבה. במיוחד ניכרת השפעתו 
של הספר על סידורו של ספר ״תורת חסאת" לרמ״א. — 
לספר נתחברו פירושים שונים ע״י גדולי הדורות, כר׳ ישראל 
איסרלין, ר׳ שלמה לוריא, ר' נתן שפירא׳ ר׳ מרדכי יפה 
ואחרים, והוא נדפס קרוב ל 15 פעמים; המהדורות השתית 
נבדלות זו מזו בתוספות וחסדים שתים. — ם׳ "מנהגים של 
כל השגה מאשכנז" (שפורסם לאחרונה) אפשר שהוא ס׳ 
״מנהגי דודא״ הנזכר במאה ה 15 , וייתכן שגם הוא חובר 
בידל ר״י. 

ח. טשרנוביץ [רב מיד], תולדות הפוסקים, ב , , 243-240 , 

תש״ז 1 י. ש. אלפנביין, מבוא לספר "ממזגים של כל השנה 

מאשכנז״(חורב, י׳), תש״ ח > י. תא־שמע, ספד "אסור והתר" 

של רבנו ירדתם, ור״י מדורא(מיני, ס״ז), תשכ״ט < ־ £1 . 1 

,{£)[) 5 *?ט £15 > 5 * 5 )* 50 ,. 0 ? 4 171 * 101 ? . 14 , 6 . 1 ,נ €11 < 11 וט} 

. 1940 ,( 0 ¥ 

ר׳ לצחק בן מ? 2 ה מ^ה [ריא״ז = ר׳ יצחק אור זרוע, 
ע״ש ספרו] (סוף המאה ה 12 , בוהמיה — אמצע 
המאה ה 13 ׳ דנה), רב ופוסק, מראשי גדולי־התורה באשכנז. 
בצעירותו למד תוך כדי נדודים במרכזי־תודה שתים בבוה¬ 
מיה, אשכנז וצרפת, ועם רבותיו נמנים ר׳ אברהם בר׳ עזריאל 
(ע״ע), ר׳ יהודה החסיר (ע״ע), ר׳ יהודה בן יצחק שירליאון 
(ע״ע), ד שמשון מקוצי(ע״ע), ד אלעזר בן יהודה מגרמיזא 
(ע״ע), ועוד רבים אחרים; רבו העיקרי היה ד אליעזר בן 
יואל הלד ([הראבי״ה] ע״ע). לודנה הגיע רק בסוף ימיו, 
ושימש שם ברבנות. 

מפעלו הגדול של דיא״ז הוא ספרו "אור זרוע", קובץ רב 
רמות ואיכות, מכל ספרות-ההלכה הקדומה של אשכנז 
וצרפת — מזה, ומפירות מגעיו האישיים, בע״פ ובכתב, של 
המחבר עם מורי־ההוראה המפורסמים בני-חדו בארצות אלו 
ובבוהמיה — מזה. הספר מסודר בצורת "פסקים" הכוללים 
מו״מ פלפולי ארוך, והוא ערוד עניינים־עניינים (ח״אווז״ב: 
עניתי זרעים, מועד ונשים, וקובץ שדת [זיטאמיר, תרכ״ב]; 
ח״ג וח״ד: פסקים למסכתות ב״ק, ב״מ, ב״ב, סנהדרין, ע״ז 
[ירושלים, תרמ״ז—תרץ] ולשבועות [ברלין, תרע״א]), 303 
שנה עמל ר״י על חיבות, חוד שהוא מוסיף עליו ועורכו 
בשקידה עצומה, מתוך "ליקוטים"(העתקות של סוגיות הש״ם 
בצירוף הגהות וחידושים של רבותיו ושלו) שנאספו על־ידיו 
ושנזברים גם בגוף הספר; מטרתו של המחבר היתד, להביא 
לידי פסק־הלכה מתוך הגמרא עצמה — ע״י הבאת כל המרי מ 
של הגמרא עם פירושיהם ודקדוקיהם של המפרשים ובעלי־ 
התוסם 1 ת; בפסקיו הוא נוטה להחמיר. בראש הספר הוסיף 
הקדמה מיוחדת במינה, שעניינה דתש על אותיות הא״ב. 
וממנה משתקפת דוחה של חסידות־אשכנז (ע״ע). ר״י רחש 
מידה מרובה של כבוד לכל רבותיו, ודרכו תמיד "לקיים דברי 
הראשונים ומנהג אבותינו". 

ספר או״ז משמש מקור ראשון־במעלה לידיעת תולדות 
היהודים בגרמניה, צרפת ובוהמיה והשתלשלות הספרות 
הרבנית שם, ובייחוד לידיעת קותת התוספות. כמרכן חשוב 


הספר לידיעת תולדות התרבות ביה״ב בכלל, והוא רב־ערך 
גם לתולדות הלשונות — ובעיקר הסלאוריות — בגלל המספר 
העצום של הלע״זים הנכלל בספר בעקבות נדודיו המרובים 
של מחברו. — הקפו העצום של הספר הזקיק את בנו של 
המחבר, ר׳ חיים אליעזר אור זרוע (ע״ע), לקצרו 
ולעשות ממנו תמצית, וספרו זה ידוע הרבה בכ״י כ״סיסני 
או״ז" או "אר׳ז קטר, תוסח מקוצר זד, שימש את רבני אשכנז 
בכל הדורות, שכן כה״י של הספר המקורי לא היה מצוי אלא 
מעט. — מתלמידיו של ר״י יש לציץ במיוחד את ר׳ מאיר 
מרוטנפורג (ע״ע). 

א. אסטוביצי, מבוא לס׳ דאבי״ד״ 31-25 , תרצ״וו; י. ז. 

כד,נא, שו״ת האו״ז והפחר״ם נ״ר במד (סיני, ח׳-י״ד, 
ב״ד-כ״ד,), תש״א-חש״ט < ח. סשרנוביץ [רב צעיר], תו¬ 
לדות הסוסקים, ב , , 61-55 , תש״ז < א. א. אורבך, בעלי התו¬ 
ססות׳ ססחוז: בערכו, תשי״ז 2 < ח. סיכל, אור הלזיים, 509 - 
510 , חשכ״ה 2 ; מס!׳*! . 5 . 0 . 34 . 3 ./ .?ז , 01-055 . 14 

(310171, 20), 1871; ]. 37011052 , 1. 3. 34. 0. 5. (115143., 

48) , 1904; 1(1., 017. 111 ) ״. 5 . 0 " 34/1 . 3 . 7 .א X5, 17;, 
1906; 4037 ?) . 5 0 . 34 . 3 . 1 ' 2 ש 0 // 0 ׳מ 215 , 70801510111 ,מ ), 

49) , 1905; 1. 313111011, 1)1( 510015(11(71 01015(71 303 . 7 ז . 

34. 0. 5 (11)16), 1905, 14. 1^14001115) א 1 ל 00 ! 1 זזי/ £0 ,״ . 
44(7775111 [ ־ 7 ) 50/1151 ) 01 ,, 16 ; 1911 ,( 55 ,. 1016 ) 5 . 0 . 1 ,׳ 
!103^5 0. 5. (11116., 63), 1919; 3. 342200, £0 ?<15502( 

<1< 2 6 ., 8.0 ) 5 ס״ן! 703£ -ס 66 א ן 87050.1 1 ־>>)ן׳/שמן> 7/5 ? 3 ' 4 3 ״ . 

61. 5)35,05, 711), 1927; 0(7-711071115 ]157101(0. 400-4)0, 1934, 

). 8.311311, 0. 5. 311 0(5(/11(/1!51]3(11( ()*1130$ > . 6 .נ!ז . 

£11 א 1 , 1115 נ)נ 1 ק 0 א .) 00110510531 ? . 6 ח 1 1 ז 1160 ( . 6 . 005011 ־ ), 
1938, ? £11[>{(7 — 4 40 )([ 51 ( 11751 ) 11 3 ( 2764 ,[) £015-101 .ז x1(- 
1610 5100/1071 1 711(\1071 () 070 ^ 4704 1154610 5 /)ץ 17575 1 /) 1 ן 
50501104711(] 2 5011-31 ( 31001 ] א , 1956 . 262 ־ 202 ,ץק 47-0 ו . 
1)31)0, 7)1( 7(7711 007151011 171 54(41(031 44(117(10 (10 1 "£0 ז 

313-( \701 . 1964 ,(" 01011 זס 
י. הו. 

ר׳ יצחק בן ? 872 ( 1 (ב ר ם ט) [ריב״ש] ( 1326 , ברצלונה 
— 1408 , אלג׳יר), מגדולי בעלי ההלכה הספרדים. 

הריב״ש היה מצאצאי משפחת ר׳ ששת בנבנשתי (ע״ע) 
הנשיא; בנעוריו למד אצל ר׳ פרץ בן יצחק הכהן, ר׳ חסדאי 
קושקש (ע״ע) ובעיקר אצל ר׳ נסים גירונדי (ע״ע). עד 
1372/3 פעל כרב, או בדיין, בברצלונה, אם כי לא במשרה 
רשמית. ב 1370/1 נכלא, עם 6 יהודים אחרים- בשל עלילת 
חלול־הקרבן (ע״ע; וע״ע ברצלונה, עם׳ 918 ). לאחר שנש¬ 
תחרר עבר לשמש ברבנות בסרגוסדי. שם סבל הדיב״ש הרבה 
מאסונות משפחתיים תכופים וגם מסיכסוכים פנימיים, משום 
1385 שהתנגד לכמה ממנהגי המקום וגיסה לשווא לבטלם. ב 
עזב את סרגוסה ונשתקע בוואלנסיה כרב וכראש־ישיבה. 
בעקבות גזירות 1391 ברח הרי־ב״ש לצפון-אסריקד, ונשתקע 
באלג׳יר, ושם נתמנה, מטעם השלטונות, לרב ולדיץ הקהילה, 
בסמכויות רחבות. מינויו עורר עליו את התנגדותם של 
חכמים אחרים, ביניהם ר׳ שמעת בן צמח דוראן (ע״ע, עמ׳ 
241 ), שסען שהמינוי אינו חוסם בגלל התערבות השלטונות. 
אולם המחלוקת מסביב לעניין זה שככה במהרה, והריב״ש 
נתחבב ביותר על יהודי צפון־אפריקה; לאחר מותו הפך 

קברו למקום עליה־לרגל. 

ספר השו״ח של הריב״ש (קושטנטינה, ש״ז) השפיע 
הרבה מאד על צורח ההלכה שלאחריו, והוא מן העמודים 
שה״שולחן־עתך" נשען עליהם. הספר מכיל חומר הלכתי 
עצום — שבחלקו נבר אבד במקורו —, לצד ידיעות רבות- 
ערך מתחום המנהג העממי בספרד ובצפון ■■אפריקה, וכן 
רבה מאד חשיבותו גם לידיעת קותת היהודים באיזורים אלה 
במאה ה 14 . — הריב״ש היה מעורב — כפוסק ומכריע — 
במחלוקת הגדולה מסביב לרבנות צרפת (ע״ע טרום). הוא 

1 ^ זו 



181 


ר׳ יצחק גן ששח— יצחק חליי, ר׳ יחיא 


182 


היה מן הראשונים שתו בבעיית מעמדם ההלכתי של האני־ 
סיס (ע״ע, ע 0 ׳ 362/3 ) — בעיה גורלית ליהדות ספרד וצפון־ 
אפריקה. הריב״ש היה ממייסדי מנהג אלג׳יר בנושא הזכוייות 
הממוניות התלויות בדיני אשות (ע״ע, עט׳ 400 ). — הריב״ש 
כתב פירוש גדול לכמה מסכתות (חלקן בכ״י), וכן פירוש 
לתורה. שירים וקינות משלו נדפסו בספר "צפנת פענח" 
(ברלין, תרנ״ו).—ניכרת ידיעתו בפילוסופיה—אע״פ שהת¬ 
נגד ללימודה וראה פגם בעיסוקם של הרמב״ם והרלב״ג בה. 
כן הסתייג בחריפות מן הקבלה. — "שו״ת ריב״ש החדשות" 
(מונקאטש, תדס״א) כחצין אינן שלו. 

י. ד. וילהלם, שתי חשובות של ריב״ש (ק״ס, כי׳ו), תש״י! 

א. הרשמן, ריב״ש. תשט״ז. 

ר' יצחק בר׳שמואל דמן עכו (שלישאחדוןשלהסאהה 13 
— אמצע ה 14 ), מקובל. בצעירותו למד בעכו בבית־ 

מדרשו של ר׳ שלמה פטיט ("הקטן"), מעולי צרפת, לוחם 
קנאי בפילוסופיה. ר״י הגיע לספרד—דרד איטליה—כנראה, 
ב 1305 . נפגש עם ר׳ משה די ליאון(ע״ע) וחקר אותו בשאלת 
מחבר ספר הזהר (ע״ע, ענד 642 ), שאלה שהמשיך בחקי¬ 
רתה גם לאחר פטירתו של ר׳ משה. את פרשת חקירתו העלה 
בספר דברי-הימים שלו (אבד), ומשם הביאה בעל ספר 
היוחסין. חיבוריו: ( 1 ) "מאירת עיניים" (בכ״י) — הפירוש 
הרחב ביותר על סודות הרמב״ן; מכיל גם חומר רב שאינו 
מתייחם לסודות האלה. — ( 2 ) ״אוצר חיים״ (בכ״י) — אין 
הוא ספר דברי־הימים, כפי שחשבו החוקרים, אלא יומן מיסטי 
שמסופר בו על חוויותיו, וכן על גילויים שונים. יש שם — וגם 
ב״מאירת עיניים״ — הוראות־דרך לדביקות מיסטית ולרוח- 
הקודש, שאפשר להגיע אליה, לדעתו, ע״י דביקות — 
המתבטאת בביצוע שתי פעולות, ויזואלית ומחשבתית: האדם 
משווה לנגד עיני־שבלו אותיות של שם־הויה ובאותו הזמן 
הוא מרכז אח מחשבתו ב״אין־סוף"; השתוות, ז״א איב- 
דיסרנטיות גמורה לדעתם של הבריות עליו; התבודדות— 
התרוקנות של המחשבה מכל דבר שאינו אלוהות. בתורת 
הנבואה הוא מעביר את נקודת-הכובד אל הספיריטואליזם 
האינדיווידואלי, ואילו השליחות הציבורית־דתית של הנביא 
נתפסת כאבך־נגף למגע האינטימי שלו עם האלוהות. מאמ¬ 
רים שיסודם בתחום הגאולה הלאומית הועברו אצל ר״י 
לתחום גאולת־הנסש, המתבטאת בחיבור מיסטי עם האלוהות. 
ר״י הוא מן המקובלים המעטים המדברים על היבלעות הנפש 
בתוך האלוהות. — ( 3 ) פירוש לספר יצירה, שסרק אחד 
ממנו נדפס. — ( 4 ) תרגום חפשי, בתוספת הערות רבות, של 
הפירוש הערבי של ד׳ יהודה בן נסים ף מלכה על "פרקי 
דרבי אליעזר" (בכ״י). בעל ראשית־הכמה מביא ממנו מאמ¬ 
רים הדומים באפים לאלה שב״אוצר חיים", והם אינם לפנינו. 

ד ד 

ג. שלום, פירושו של ר״י דמן עכו לפרק ראשון של ם׳ יצירה 

(ק״ס. ל״א), תשס-ז; א. גוטליב, האיות, דבקות ונבואה בם׳ 

אוצר החיים (דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היהדות, 

ב , ), תשכ״ס! הנ״ל, הקבלה בכתבי ד' בחיי בן אשר, מפתח: 

בערכו, תש״ל; .ס 

1 ן<] 1 ! 7411.077 74 ) 11 1144111 411 1 ) 4% ) 7 ' 0141 1 ) 1 ■! 14 ! 4610 6 ! ■! 1163 ' 4 

471 . 41 4/1£ ) 7 ק! 07 , 141 ) 01 ^ 56 , 3 > ; 1956 ,( 115 ,ן£א) 441%44 )\ 
. 1962 , ״ ג 11111 , 4161741144/1 ) 1 ./> )! 14741 ( 

אם. 1 . 

ר׳ יצחק בן שמואל הזקן מזינפח־ נ״ר"י הזקד! 

(המאה ה 12 ), אישיותי מרכזית בחבורת בעלי 
התוספות (ע״ע), דור רביעי לדש״י; אביו חיה בנו של 
ד׳ שמחה מרטרי, תלמיד רש״י, והרשב״ס, רבנו יעקב תם 


(ע״ע) והריב״ם היו דודיו; השנים האחרונים גם היו רבותיו. 
ר״ת היה רבו המובהק, ואותו ליווה ר״י תקופה ארוכה, 
וכנראה חיה גם עוזרו ומזכירו. לאחד יציאת ר״ת מרמרו 
לטרויש, קבע ר״י את מושבו בדנפיר (סזזז״קתזכס), אך המ¬ 
שיך בקשרי מכתבים עם ר״ח. יש לראות בביח-מדרשו של ר״י 
אה בית־היוצר של התוספות׳ שבו נקבעו השיטות והדרכים 
הנהוגות בתוספות שלנו. אמנם לא הגיע לידנו שום קובץ 
מ תוספותיו כפי שיצאו מתחת ידו ממש ("חוס׳ ר״י הזקן 
למס׳ קידושין" אינן שלו אלא של ר" אברהם בן יצחק מן 
ההר [ע״ע]), אולם שמו נזכר כמעט בכל דיבור של התוס¬ 
פות שלנו, משום שתלמידיו הכניסו אה תורתו בקבצי תום־ 
פותיהם; הירבד. ביותר בכך רבנו שמשון משנץ(ע״ע).—מחוך 
דברי ר״י בתשובותיו ובתוססותיו נשמעים הדים מן הקשיים 
שעמדו בפני היהודים בחיי יום-יום ומדרכם של בעלי- 
ההוספות לעמוד על משמר ההלכה — מזה, ולהתחשב בתנאי 
הזמן והמקום — מזה, קובץ תשובותיו היה מצוי בידיהם של 
כמה מן הראשונים, אולם כיום הן מונתה לנו רק במידה 
שהן נזכרות על־ידם, מקור חשוב אחר להכרת תורתו הן 
ההגהות להלכות הרא״ש, שחיבת ר׳ ישראל מקרמז(ע״ע).— 
ר״י התעניין גם בתורת הסוד, ומסתבר שהיו'לו קשרים עם 
אנשי הסוד של דרום־צרםת; כמרכז עסק בפיוט ובפירוש 
המקרא. — בנו הוא ר׳ אלחנן בר׳ יצחק (ע״ע), 

א. אפטוביצר, מבוא הראבי״ח, 381-379 , חרצ״ח; ש. אסף, 
ספר פסקים לר״י הזקן(ם׳ היובל לא. סארכם), תש״י; א, א. 
אורבך, רבינו יצחק הזקן ובנו ר׳ אלחנן(ספר אסף), תשי״ג; 
הנ״ל, בעלי החוספווז, ספתח: בערכו, תשי״ז 2 ; א. קוספר, 
הלכות הגס לר״י הזקן (קבץ על יד, ו׳ [א'])׳ תשכ״ח. 

לצחק הלוי, ר׳ יח?א ( 1867 , צנעא — 1932 ■ שם), רבה 
הראשי האחרון של גוילת תימן. הוא היה נכדו 
ותלמידו של ר׳ שלום מנצורה, מחכמי הימן המובהקים, ונת¬ 
פרסם כבר עעוריו בגדולתו בתורה ובהתמצאוחו בהוויות־ 
העולם. ב 1901 נתמנה לאב״ד בצנעא, וב 1905 — לרב ראשי 
ליהודי תימן. תקופה 
רבנוחו החלה מיד 
לאחר המלחמה וה¬ 
רעב הכבד שפקדו את 
הארץ ב 1903/4 וש־ 
הביאו חורבן וכליה 
על רובה של יהדות 
תימן; עליו הוטל לקר 
מם את שרידי הקהילה 
ולא רגנה מחדש הן 
בפנים, מבחינה דתית- 
חברתית, והן בתחום 
החילוני-מדיני, ביח¬ 
סים בין היהודים ובין 
השלטונות. באמצעות 
שליחים ורבנים פעל רבות בכל רחבי תימן בתחומי החינוך, 
הרבנות, האישות והתקנות החברתיות. בזמנו הוקם בי״ם 
מתוקן בצנעא, שעמד מספר שנים, עד לסגירתו בפקודת 
האימאם, ר״י פעל להכנסת תיקונים בביה״ס שיסדה הממ¬ 
שלה התורכית, ולשם־כך ניהל מדם ממושך עם הרב הראשי 
בתורכיה ועם חברה "כל ישראל חברים". אכוחו נזקפות, 
בעיקר, הצלת יתומים משמד והברחתם לא״י, וגאולת אדמת 
רובע היהודים בצנעא מידי הוקף המוסלמי. בתפקידו כאב״ד 



183 


יצחק הלוי, ר׳ יחיא — ר׳ יגחרן נסחא 


184 


הרי ז גם תשובות רבות לכל קצות תימן, וכן עמד בקשרים 
עם ההסתדרות הציונית בא״י. וסייע בעלייתם של יהודי 
תימן לארץ. ר״י נהנה מיחס מיוחד של כבוד והוקרה בחצר 
האימאם (ע״ע יחיא חמידאל-דין), והיה משתמש בהשפעתו 
לטובת הקהילה! בתקופתו זכו יהודי תימן, יותר מתמיד, 
למידה של בטחת ושלווה. — בנו, הרב שלום יצחק 
הלוי, היה אב״ד ( 1925 — 1956 ) ורבם הראשי של יהודי 
תימן בא״י ( 1925 — 1961 ), עד לפרישתו, 

ר׳ !צחק מאיר מגור, ע״ע אלקר מגור. 

ר׳ !צחק מוולודץ ( 1790 ,וולח׳ין— 1849 . איוניץ. בילו¬ 
רוסיה), רב וראש ישיבת ו ו ל ר ז׳ י ן (ע״ע). רי״צ 
היה בנו ותלמידו של ר׳ חיים םו 1 לוז׳ין (ע״ע)! הוא החל 
להורות בישיבה עוד בחיי אביו, ולאחר פטירתו עמד ברא¬ 
שה, וכן היה לרבה של הקהילה. נוסף על גדלותו בתורה 
רכש לו גם ידיעת השפות רוסית, פולנית ולאטינית, רי״צ 
המשיך לקיים את הישיבה — ואף להגדילה — גם לאחר 
החלטת השלטונות לסגרה באופן רשמי (ע״ע מלודין, ענד 
834 ). השפעתו האישית היתה רבה בגלל תודתו, חכמתו 
והליכותיו האציליות, והוא היה למנהיגה המוכר של היהדות 
הליטאית, המתנגדית׳ גם בענייני ציבור, ואף השלטונות ראו 
בו את אחד מראשי הציבור היהודי ברוסיה. בגלל טרדות 
עסקנותו הציבורית נאלץ לצמצם את פעולתו בישיבה. ב 1843 
השתתף רי״צ בוועדה הממשלתית לחינוך היהודים (ע״ע 
אוורוב), ושם הגן על עמדת החוגים השמרניים והשיג את 
חידוש אישור הממשלה לקיש הישיבה. עם זאת נאלץ גם 
לוותר לכמה מתביעות הממשלה, ואף הסכים לספרי-הלימוד 
הממשלתיים שהוצאו לחינוך ילדי־ישראל, וכן נתן הסכמתו 
ל״באור* של מנדלסזון. כשנשאל לדעתו על גזירות הממשלה 
בדבר שינוי המלבושים המסרתיים, פסק ש״דינא דמלכותא 
דינא״ — אם הוא חל על כל י תושבי המדינה (ז״א אינו מכוון 
נגד היהודים). רי״צ היה מגאוני־דורו בהלכה, אך כל כתביו 
אבדו בשריפה בוולוז׳ין ב 1865 . הוא עצמו הוציא-לאור את 
ספר־המוסר של אביו,נפש החיש"(וילנה, תקפ״ד), בלוויית 
מבוא ביוגראפי והערות. רק זמן רב לאחר מותו יצאו־לאור 
דרושיו על פרקי-אבות "מלי דאבות" (וילנה, תרמ״ח), וכן 
פירושים לספרי בראשית ושמות, בשם "פה קדוש" (ורשא, 
תר״ן, ועוד) — שניהם נרשמו מפיו ע״י תלמידיו. השפעת 
דרכו בפרשנות ניכרת בפרשנותו של חתבו ויורש־מקומו 
הנצי״ב (ר׳ נפתלי צבי יהודה ברלין [ע״ע]). 

י. ליפשיץ, דור וסופריו (הכרס [אטלס)). תרמ״ח, הנ״ל, 
זכית יעקב, א׳, 1924 ! מ. ש. שפירא, תולדות ר׳ חייט 
סוואלזין, תר״ע ! י. ריבקינד, מילקוטי הולוזיני(רשמות, וד), 
תרפ״ז! מ. צ. נויה, פרקי ולודין, תשכיר! י. בו־ששון, 
עולמם הרוחני ומשנתם החינוכית של מיסוי הישיבה הלי¬ 
טאית ("חינוך האדם ויעודוי), תשכ״ז. 

י. ס. 

ר׳ לצחק(קליע) מווךקי, ע״ע וךקה. 

לצחק בן אברהם מטרוקי ( 1533 [או 1525 ], טדוקי — 
1594 [או 1586 ], שם), חכם קראי, שנתפרסם בעיקר 
ע״י חיבורו "חזוק אמונה" (ח״א), כתב־פולמום להגנת היה¬ 
דות נגד טענותיה של הנצרות, ובייחוד נגד נסיונה של וו 
לבסס את אמונתה ע״י פרשנות מגמתית של המקרא (ע״ע 
אפולוגטיקה, עמ׳ 134 ) . י׳ שלטבלאטינית ובפולנית, הניר את 
הספחת התאולוגית הנוצרית וניהל שיחות עם אנשי-כמורה 


סן הכנסיות השונות ועם בני הכיתות השונות שקמו בתקופת 
הרפורמאציה. פרי ויכוחים אלה הוא ודא, הכולל ביטול 
האסמכתות שהנוצרים מביאים מן המקרא ודיון נוקב בנקו¬ 
דות התורפה של המסורת הנוצרית, ע״י חשיפת הסתירות 
הפנימיות שבספרי הברית החדשה והסילופים של דברי 
המקרא בידי מחברי האוואנגליונים וסאולוס, תלמידו של י׳, 
יוסף מלינובסקי. הוסיף על החיבור מבוא ומפתחות, והוא 
נפוץ הרבה בכ״י, ואף יהודים רבניים לא נמנעו מלעיין בו 
ומלהשתמש בו, שכן הוא נטול כל גון קראי, פרט להיעדר 
השימוש בתושבע״ם. המעתיקים השונים ראו עצמם חפשים 
להכניס שינויים בטכסט בהתאם לדעותיהם, ומשש כך אי- 
אפשר כמעט לשחזר היום את הנוסח המקורי במלואו. סמוך 
ל 1629 הציע זרח בן נתן מטרוקי (ע״ע) למנשה בן ישראל 
(ע״ע) לפרסם את היצירה בהוצאתו באמסטרדם, אולם הלה 
דחאה מתוך זהירות. החיבור פורסם לראשונה, בצירוף תרגום 
לאטיני וזזיבור־תשובה נוצרי, בידי להן כריסטוף ומזיל 
(ע״ע) בתוך הקובץ 53121130 62 ״*£ 19 ־ 1 י( 1681 ). מתוכו 
הכירו גם חוגים נוצריים את החיבור, ואחדות מטענותיו 
שימשו אסמכתא לסופרים האנטיקלריקאליים במאה ה 18 . 
וולטר (ע״ע) מזכיר את ד׳ספד כיצירת־מוסת מיוחדת במינה, 
ורישומי טענותיו של י׳ ניכרים גם בביקורת הפילולוגית־ 
היסטורית הקטלנית שמתח רימרוס (ע״ע) על האוואנגליד 
נים. 

נוסח זה של ח״א נדפס שנית, לשימוש היהודים, באמ¬ 
סטרדם בתס״ד, ואח״ב פעמש רבות, בעיקר בערים שבהן 
ניכרת היתה פעילות מיסיונרית, כהלכתה ( 1846 ) וירושלים 
( 1845 ), ולאחרונה בניריורק ( 1932 ). הספר ניתרגם ליידית 
(אמסטרדם, תע״ז), לאנגליה (לונדון , , 1851 ) — בידי משה 
מוקטה (ע״ע), ולגרמנית ( 1865 ) — בידי דוד מרדכי דויסש. 

י׳ חיבר גם מזמורים, שנכללו בסידור-התפילה הקראי, 
ומיוחסים לו גם חיבורים אחדים בדיני הקראים. 

1 \ , 1935 ,./י. 5 , 11 7*x(£ 0x4 ,תת 13 \ ( 

* 1 ( 1 ה 1 **? 0\1 0x4 €0x1701 ז ' 7 /ס ,/ 

001 , 1£111011 < 1 £ .£ ; 1952 ,( 111 .. 5 ( 1 ) ע , **)!*** 

,[ 1011 זנ 21 ] פ 331€ > 11 |) 0%1 ז ' 1 ״/ # . 4 . ?) 0*)1 4 140x4 * 

. 1958 < (/יינ X 

ל, נ. 

ר׳ יצחק בפחא (המאה ה 3 — 4 לסה״ג), מגדולי אמוראי 
' א״י בדור ה 2 — 3 שמו ממלא את שגי התלמודים ואת 
המדרשים, והוא נזכר לתב כר׳ יצחק סתם!' בתואר "גפחא" 
משתמשת בעיקר הספרות המדרשית המאוחרת. הוא מוסר 
הרבה בשם רבי יוחנן (ע״ע), ודברי אגדה — בהם הצטיין 
במיוחד — אינו מוסר אלא בשמו. גם גדולי תלמידיו של 
רבי ישנן — רב אמי, רב אסי ואחרים — ישבו לפניו (ב״ק 
ס/ ע״ב). רי״נ נמצא יושב בדין בטבריה ובקיסרין (כת׳ 
פ״ד, ע״ב, ועש), אך שהה זמן ניגר בבבל. שם בא במגע 
עם גדולי חכמיה, ואף היה דורש בבית ראש־הגולה (מו״ק 
כ״ד, ע״ב)! מסורות חכמי בבל בשמו צוטטו גם בא״י. 

רי״נ נודע כבעל־הלנה גדול (ב״ק ם׳, ע״ב), אך בעיקר 
היה מבעלי האגדה הפוריים, שבריו מקיפש את כל תחומי 
העיון המקובלש באגדה. הוא עמד על החשיבות הגוברת של 
האגדה לגבי התשעה הדתית בדורו! לדבריו: "לשעבר 
כשהיתה הפרומה מצויה, היתה נפש אדם מתאנה לשמוע 
דבר הלכה! עכשיו שאין הפרוטה מצדה, וביותר שאנו חד 



185 


ר׳ יצחק נפחא — יציאת מצרים 


186 


לים מן המלכות, אדם מתארה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה" 
(סופרים ט״ז, ד). בסכמו את מצבו של עם ישראל בין 
האומות הוא אומר: "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל 
עומד לעולם" (קוה״ר א/ ט׳). 

ז. פראנקעק, מבוא הירושלמי, ק״ו, תר״ל! א. היימאן. 
תולדות תנאים ואמוראים, ב , , 802-800 , תר״ע! ב. ז. בבר, 
אגדת אמוראי ארץ ישראל, ב׳(א'), תרס״ו! ז. ו. רבינוביץ׳ 
שערי תורת בבל, 457 ואילך, תשכ״ב. 

לצחק נתן בן ק|ל 1 נימ 1 ם (המחצית הראשונה של המאה 
ה 15 ), פילוסוף ובעל-ויכוח. י״נ היה בן למשפחה 
רמת־יחם, נכדו של המתרגם מאישטרו ב(נג 1 ךש יהודה נתן! 
הוא ישב באךל (פרובאנס). לאחר שרכש לו ידיעות מקיפות 
בפילוסופיה ובתלמוד, התעמק בלימוד המקרא, כדי להפריך 
את טענות חכמי הבוצרים נגד היהדות. בתחום זה חיבר כמה 
ספרים: ״תוכחת מטה״ — נגד יהושע הלורקי(ע״ע)! "מבצר 
יצחק״ — כתב-פולמום נגד הנוצרים 1 ״מאמץ כח" — על 
המידות הטובות והרעות ; ״מאה דברים״ — להדרכת צעירים 
(כולם בכ״י). אולם חיבות (או החיבור המיוחס לו) החשוב 
והידוע ביותר הוא ״מאיר נתיב״ (או ״יאיר נתיב״) — 
קונקורדנציה של המקרא, הראשונה שנעשתה בידי יהודי, 
עם מבוא ״פתיחת מאיר נתיב"! היא חוברה ב 1437 — 1445 . 
המחבר לקח לו לדוגמה את הקונקורדנציה הלאטינית של 
המלומד הנוצרי ארלוטו דה פראטו (סחבז? 16 ) 0 ;ז 101 ז^), 
אולם ערד את חיבורו לפי שרשי המלים. "מאיר נתיב" נדפס 
לראשונה בוויניציאה רפ״ת ואח״כ עוד פעמים אחדות, והוא 
שימש דוגמה לקונקורדנציות שחוברו מאז ואילך. בדפוס 
הראשץ מצויץ המחבר בשם מרדכי נתן! החוקרים נחלקו 
בדעותיהם, אם נפלה כאן טעות או אם אמנם מחברה של 
הקונקורדנציה היה מרדכי נתן, קרובו של י״ב, ואילו י״נ 
עצמו לא כתב אלא את הפתיחה. המחבר מעיר, שכתב את 
החיבור כדי למנוע את צוררי ישראל מלהשתמש בוויכוחיהם 
בדברי הכתוב שלא כלשונם, וכן כדי להקל את סתירת דבת 
הצוררים. לראשונה בספרות העברית מובאים בחיבור זה 
הכתובים לפי החלוקה לפרקים, הנהוגה בוולגטה. 

א. שויבר, סי הוא המחבד של הקונקורדנציה התנכית ז 
(קרי ת ספר, ב , ), תרס״ה 1 9 > 91 ** 0 •׳״ 2 , 55 ״זכ> .א 

. 1880 ,( 1, XX^X ׳,י\ 0 ^י) 41-10 . וזו מ■־/"// 

5 . י. צ. 

ר׳ לצחק סגי־^הור [= העיוור] ( 1160 [?] — 1234 [?]), 
ראש למקובלי דרום־צרפת 11 ״ בחיי בן אשר(ע״ע) 

מכנהו "אבי הקבלה", ובקרב המקובלים רווחה הדעה, שתורת- 
הסוד נמסרה מסיני מאיש לאיש במשך*הדורות, עד שהגיעה 
לר״י, שעשאה עניין לימודי לחוג דחב יותר. ידיעותינו על 
חייו של ר״י מצומצמות מאד; גם מקום־מושבו אינו ידוע 
בוודאות. הרבה מדבריו והליכותיו לא נודעו לנו אלא 
מכתבי תלמידיו — כגת ר׳ עזרא וד׳ עזריאל בני גירו׳נה 
שהמשיכו ופיתחו את תורתו! המקורות מתארים אותו 
כפרוש וחסיד, והוא אחד האישים שהמסורת הקבלית מייחסת 
להם גילוי אליהו (ע״ע, עמ׳ 541 )■ — ר״י היה בנו של 
ד׳ אברהם בן דוד מפושקיירה ([הראב״ד] ע״ע), וכנראה 
היה עיוור־מלידח. בניגוד גמור לאביו איש־ההלכה, לא כתב 
מאומה בתורת־הנגלה. דבריו — לבני חוגו — נאמרו בלשץ 
של סודיות! שיטתו היא נאופלטונית־גנוסטית, ותרומתו 
העיקרית לקבלה היא בפיתוח תורת הכתה (ע״ע) כמכשיר 
לדבקות, שהיא התכלית העליונה, וביצירת מסגרת קבועה 


לתורת הספירות. תורתו תאיסטית ולא פאנתאיססית: הוא 
מבחין בתר בין האינסוף' (ע״ע, עט׳ 960 ) הטראנסצנדנטי 
לבין גילוייו בספירות. האצילות (ע״ע, עט׳ 489/490 ) 
מתוארת אצלו כשלהבות הקשורות בגחלת, וכמקיימות רצי¬ 
פות מן הרוחני אל הגשמי. "התורה הקדומה", כהוויה מטא¬ 
פיסית, אינה מחוץ לסאציל אלא בעצמו, ומתוך ש״הביטיבה" 
(כלשץ המדרש) האציל הוויות, ו״כל הדברים הם הוויות 
מתוך הוויות". האדם׳ בקיימו מצות, מכוץ את מחשבתו 
במטרה לחשוף את יסודה האלהי ולקשור את מחשבתו במו¬ 
צאה האלהי! בשעה של דבקות שרויה מחשבתו באפיסת 
ההשגה, והתבוננותו היא ״דרך יניקתו ולא דרך ידיעה״. — 
י׳ מרבה גם לעסוק במסאפיסיקה של הלשה, וריאד; בכל 
תחומי ההומה את התגלמות התבור האלהי. 

מכתביו: פירוש לס׳ יצירה (נדפס לראשונה ע״י ג. שלום 
[ר׳ ביבל׳])! "סוד הקרבנות"(בכ״י)! פירוש לתחילת מדרש 
כונן (בכ״י). 

ג. שלום, תעודה חדשה לתולדות ראשית הקבלה (ספר ביא- 
ליק), תרצ״ד! הב״ל, ראשית הקבלה, 17-16 , 99 ־ 126 , 
תש״ח! הנ״ל, הקבלה בפרובנס, תשב״ג (כשיכפול)! י. 
תשבי, המקובלים ר׳ עזרא ור׳ עזריאל ומקומם בחוג גירונה 
(ציון, ט׳}, תש״ד! ח. וירשובסקי, אקדמות לביקורת הנוסח 
של ״פירוש ם׳ יצירה״ לריס״נ (תרביץ, ב״ז), תשי״וז, 

31101 . 11 וזז 13 ז 3 ו 2 זו 2 ז 02 ן . 9 ) //מ£> 8 ז 02 ,חח 1010 (ש 5 . 0 
001291 ( וזו ! 4 ון*ז' 1 זסן 10 \ ,. 10 ; 1934 ,( 78 1111112 

£^ה 3 { 1 ז 21 •מ ,. 10 ,' 1946 ,(.\ .$ ,. 100 ) 1 זז 2 ז 2 ו 21 ו! 3 1 

1962 ,( ׳ו 4 ,. 0 ח 1 ) 310 <)( 9 ו 1 ) 9 . 11 

סש. ח. 

לצחקי, ר׳ אבך^ם ( 1661 , ירושלים [או חברון] — 1729 , 
ירושלים), רב ומקובל! רב ראשי("ראשון לציון") 

בירושלים מ 1708 (לפחות) עד מותו. ר״י היה נכדו של ר׳ 
אברהם בן מרדכי אזולאי(ע״ע). ורבותיו היו ר׳ משה גלנטי 
(ע״ע [ 2 ]) ור׳ יעקב חגיז(ע״ע). הוא תפם ישיבה בירושלים, 
ועם תלמיתו נמנו ת משה חגיז (ע״ע), ר׳ יצחק הכהן 
רפפורט (ע״ע), ואחרים. בשנים 1709 — 1716 יצא י׳ בשליחות 
לאירופה כת להקל את מצב קהילתו! הוא עבר בקהילות 
תורכיה, איטליה וה 1 לאנד ופעל בתוקף נגד התעמולה השב¬ 
תאית שהתנהלה אז בחמת נחמיה חיוו (ע״ע) ואברהם 
קרז־וז( (ע״ע)! כבר ב 1708 חתם ר״י על החרם נגד היון, 
וב 1709 חידש( בקושטא. בעקבות פעולותיו נשרפו בשנים 
1711/2 כתבי קרתזו באיזמיר ובאמסטרדם. לאחר שובו 
משליחותו התרכז ד״י בהוראת תורה לתלמידיו ובחיבור 
ספתו: "זרע אברהם", שו״ת (ח״א: אחמיר, חצ״ג, ח״ב: 
קושסא׳ תצ״ב)! "פתקא מן שמיא", בדבר נחמיה חיץ (אמס¬ 
טרדם, תע״ד)! הגהות לשר׳ע ולרמב״ם (בכ״י). 

א. ל. סרומקץ, חולדות חכמי ירושלים, ב׳, 153 י- 156 , תרפ״ח ; 

ג. שלום, פרשיות בחקר התנועה השבתאית (ציון, ו׳, 89-87 ), 
תש״א: א. יערי, שלוחי א״י, 358-353 , תשי״א. 

יציאת מצךים, במסורת חהיסטורית־דתית של עם ישראל 
— המאורע המכריע בראשית תולדותיו, שממנו 
נובעת תחילתה של האומה כיחידה אתנית ודתית מיוחדת. 
פרשת י״מ מפורטת במחציתו הראשונה של ספר שמות, 
אולם למעשה מתייחסים אליה כל החלק הסיפורי של 4 
חומשי-תורה (שמ׳—דב׳) וחלק גדול של מצולת התורה, 
והיא משמשת אב להנמקת יסודות פערכת־המצוות בכללותה. 
זכרונו של המאורע עולה עשרות־פעמים בכל ספרי נביאים 
ראשונים ואחרונים, בתהילים, בדניאל, בנחמיה ובדברי- 
הימים. דברי הלכה ואגדה לרוב עומדים על המאורע, והוא 
נחוג לדורות בחג הפסח (ע״ע). 



187 


יציאות מגרים 


188 


בני ישראל — כבית־אב — ירדו למצרים בשזנת רעב, 

כדי להחיות נפשם, ולמעשה הציעו להם המצרים לגור 
בארצם, ואף העמידו לרשותם תחום־מגורים מיוחד באר? 
גשן (ע״ע): הם נחשבו לבני-חותן, ונראה שנאחזו שם כגרים 
(ברא׳ מז, ד, כז). לאחר שפרו־ורבו והיו ל״עם" (שמ ׳ א, ט), 
קם מלך חרש במצרים, שהתנכל להם והוציאם ממעמד של 
גרים למעמד של עבדים שהועבדו בםרך. י״מ היא בחינת 
השתחררות ״מבית־עבדים״ — גאולת ישראל בידו החזקה 
של אלהיו, סיום השיעבוד לפרעה, שלא אבה לשלחם ואולץ 
להסכים לכך מחמת המכות שהגה ה' את מצרים ביד משה 
ומכוח הנסים שנעשו לעברים. לאחר המכה האחרונה, מכת־ 
בכורות, שפגעה בכל שכבות האוכלוסיה, האיצו המלך והעם 
בבני־ישדאל לצאת מארצם. המצרים ראו בכך מעין מתן 
חופשה זמנית לשם עבודת אלהים במדבר, וכשנתברר להם 
שלא היתד. זו אלא יציאה מן העבדות, נהפך לבם ורדפו 
אחרי בני־ישראל עד ים־סוף, ובמצולותיו אבדו. לבני- 
ישראל עצמם נתפסה היציאה מלכתחילה כשיחדור גמור 
בחוזק־ידו של ה , , מכוח התגלותו ב״ליל שמרים" (שם׳ יב, 
מב) — ליל חמשה־עשר לחודש־האביב [ט״ו ניסן] 
ויוצאי־מצרים קרויים בתורה "צבאות ה׳" נשם שם, מא). 
בכל פרשת יי׳מ אץ רמז להתמרדות פעילה של העם במשעבד 
דיו ולהתפרצותו מבית־שיעבודו בכוח עצמו, אלא הכל הוא 
מעשה "הוצאה", "הצלה". ו״גאולד," ב״זרועו הנטויה" של 
ה/ ה״לוקוד לו את בני־ישראל ל״עם" ("ארבע לשונות של 
גאולה" [ירד פסח׳ י׳, ה׳]). לעצם היציאה ממצרים סמוכים 
גילד־שכינה ומתן־תודה בהר־סיני ומסעי בני-ישראל במדבר 
40 שנה עד בואם לעבר־היחץ, ולעיתים משמש הביטוי י״מ 
לציון פרשה זו כולה. 

המספר של יוצאי־מצרים — "כשש־מאות אלף רגלי הגב¬ 
רים לבד מטף״ (שמ׳ יב, לז) — נראה כמופלג על רקע 
המציאות הפיסית של מדבר־סיני והמציאות הדמוגראפית 
של הימים ההם; אך אין לתרצו(כפי שהציעו כמה חוקרים} 
באי־הבנה או בחילופי־משמעות בין "אלף" כמספר לבין 
"אלף" בהוראה של משפחה. ייתכן שהמספר הוא טיפולוגי. 

י״מ מבחינה היסטורית וכרונולוגית. מן 
החוקרים החדישים היו ששללו את היסטוריותו של עצם 
המאורע (גראף, ולהאוזן, אנגנל). לעומת השערה זו קיימת- 
ועומדת העובדה, שכל תודעתו ההיסטורית והדתית של עם־ 
ישראל טבועה במטבע של זכר י״מ > וכן כבר עמדו חוקרים 
אחרים על כך, כי "אין להעלות על הדעת שתציב אומה מן 
האומות בראשית הווייתה מעשה עמידה כשיעבוד ובמצוקה, 
אלא אם כן התנסתה בכך בפועל". 

אולם שיבוצו הנכץ של המאורע במסגרת היסטורית 
מעורר בעיות קשות. המקור היחיד הוא הסיפור המקראי 
והמסורת הלאומית; מסגרת זמנו היחסי של המאורע קבועה- 
ועומדת בין ירידת יעקב מצרימה בסוף תקופת האבות 
(ע״ע) — שזמנה שנוי במחלוקת החוקרים — ובין תחילתו 
של כיבוש הארץ (ע״ע א״י: היסטוריה, עמ׳ 263 — 265 ). לפי 
הכתוב, ישבו בני־ישראל במצרים 430 שנה (שם׳ יב, מא? 
והשר ברא׳ טו, יג): יחד עם זה אין נמנים בכל התקופה 
ההיא אלא 4 דורות בלבד: לוי, קהת׳ עמרם, משה (והשר 
ברא׳ שם, טז), וכבר ניסו חז״ל לפרש את הזמן באופן שהעי 
מידוהו על 210 שנים (ילק״ש, ע״ז, קס״ח). מצד שגי במסר 
ברשימה כרוניקאלית בם׳ מלכים (מל״א ו, א), שבניית 


המקדש החלה בשנת 480 לצאת ישראל ממצרים ! שלמה החל 
למל 1 ך סמור ל 970 לפסה״נ, ולפי חשבון זה חלה י״ם במאה 
ה 15 לפסה״נ, על אותו זמן בערך מצביעים גם דברי יפתח 
(ע״ע) — בן המאה ה 12 או ה 11 — על "שבת ישראל [בעבר־ 
הירח] שלש מאות שנה״ (שופ׳ יא, כו). אולם המאה ה 15 
היתד. תקופת שלטונה התקיף של מצרים בקדסת־אסיה, ואץ 
פרשת י״ם מתיישבת יפה עם מציאות היסטורית זו, יש 
חוקרים המעדיפים לקבוע את י״מ במאה ה 14 , שבה נתחפף 
השלטץ המצרי גם בפנים וגם בחח, ויש אפילו קושרים את 
הופעתם של משה ואחה לפני פרעה במאורעות של מלכות 
אחגאתץ (ע״ע אמנזזתפ 7 ו 1 ): אולם כל אלה אינן אלא 

/' ע 

השערות בעלמא. במקורות המצריים אין פרשת י״מ נזכרת 
כלל, אולם מכמה תעודות ניתז ללמוד על הרקע ההיסטורי 
הכללי של ישיבת העברים במצרים, עבדותם בד. רציאתם 
ממנה. פפירוס אנאסתאסי (מן הסאה די 13 > ח בנוודים מן 
המזרח, המבקשים בשנח־בצורת להיכנס למצרים "אל הברי¬ 
כות של פיתום כדי להחיות את עצמם ואת מקניהם". ממקורות 
אחרים וסתבליטים מהאלף ה 2 ידוע על שבסים שמיים שהיו 
יורדים למצרים למקח־וסמכר ואף לשם היאחזות (ע״ע א״י, 
לוח צבעוני, עמ׳ 248/9 ), וכן מתוארים עובדי־כפיד. שמיים 
ומצריים, בשדה, בבניין ובעשיית־לבנים, המועבדים בהשג¬ 
חתם של "שרי־מסים" (השד שם׳ א, יד)! בתעודה אחת 
מסופר על רדיפה במדבר אחרי שני עבדים בני־אסיה שנמלטו 
מפני אדוניהם. 

אץ לדעת בתר מי היה פרעה ששיעבד את העברים : 
אולם הידיעה שבני־ישראל בנו "את פתם ואת רעמסם"(שם 
א, יא) נראית כמכוונת לעיר־הבירה פי־רעמסס ("בית־ 
רעמסס"), ששוקמה מחדש בימי רעמסס ח (ע״ע: המאה 
ה 13 לפסה״נ). לפיכך רווחת בקרב החוקרים ההשערה, שמלך 
זה הוא שגזר עבדות על העברים. אולם חלוקות הדעות 
בדבר זהותו של פרעה שבימיו יצאו ישראל ממצרים. גם 
המזהים את המשעבד עם רעמסם 11 מפקפקים אם היציאה 
אירעה בימיו, דש הנוטים לקבוע את זמנה בימי בנו — 
פרעה מתפתח (ע״ע), סמוך ל 1220 לפסה״ג. באסטלת־ 
הןצחץ שלו מזכיר מרבסתח את ״ישראל״ כעם — ולא כאת, 
בדומה לשאר העמים: מכאן נראה, שעדיין לא נאחזו בני־ 
ישראל בזמן ההוא בכנען. לדעה בדבר י״מ — ובעקבותיה 
העליה לכנען — במאה ה 13 לפסה״ג אפשר למצוא, אולי, 
סימוכץ בשרידים ארכאולוגיים ביישובי ההר בא״י (בית- 
אל. לכיש) המעידים על כיבוש ושתפה במאה ההיא. אף 
דרך־העקיפץ, שנאלצו ישראל — בדתם לכנען — לעבור 
ממזרח לעבר־היחץ, כת לא לפגוע באדום, מואב ועמץ, 
מצביעה על המאה ד. 13 , לאחר שנוסדו ממלכות אלו בעבת 
הירדן, שהת סקר ארכאולוגי לא גילה שם יישובי־קבע מרכ¬ 
זיים ורצופים מתקופה קדומה-יותר. אם נקבע את זמן 
היציאה למאה ה 13 וגתפוס כפשוטו את שיעור־הזמן של 400 
שנות ישיבה במצתם, אפשר יהיה לתלות את ראשית היאח¬ 
זותם של העבתם במצתם בתקופת שלטונם של החיקסום 
(ע״ע). אולם הנחה כרונולוגית זו אינה מתיישבת עם השיעור 
של 480 שנה בין י״מ לבניץ המקדש ועם השיעור של 300 
שנה לשבת בני־ישראל בעבר־הירדן עד ימיו של יפתח (ר׳ 
לעיל), והיא מחייבת לפרש את המספר הראשץ כטיפולוגי 
( 12 דותת של 40 שנה) ואת המספר השני — כהפלגה 
דיפלומאטית. 



189 


יציאת מצרים 


190 


יש חוקרים המנסים ליישב את הסתירות ע״י הנחת שני 
גלי־יציאה ממצרים (וממילא גם שני גלי־פלישה לכנען), 
שהמקרא צירפם יהד: גל אחד במאה ה 14 , הקשור, אולי, במה 
שמסופר על הח׳ברו(ע״ע) במכתבי אל-עמארבה, והגל השני 
במאה ה 13 . יש מוצאים רמז לגל הראשון ברשימת־ה&סעות 
הקצרה הנפרדת שבבמד' לג, מ—נ, שלפיה נראה שבני- 
ישראל חצו את השטחים של אדום ומואב במסעם אל הירדן, 
ומכאן — שמסע זה חל בתקופה שקדמה לייסידן של ממלכות 
אלו בעבר־הירדן הדרומי. יש מן החוקרים התולים את הגל 
הראשון של היציאה בשבטי־לאה * אחרים מקדימים אח יצי¬ 
אתם של שבטי-רחל (בית-יוסף). יש מפרשים את הפסוקים 
הסתומים בתה׳ פא, ו—ז, כזכר לייתודם של בני־יוסף בסבל 
מצדים ואולי גם בהיחלצות ממנו. המקדימים את יציאתם של 
בני־רחל מסתמכים על הסיפור בדבר "בני אפרים" אשר 
"הרגום אנשי גת הנולדים בארץ"(דה״א ז, כ—כב), שהוא — 
לפי המדרש (שמו״ד כ׳, י׳ [לשמ׳ יג, ח]! מדה״ג בשלח, 
שם) — מוסב על בני-אפרים שהקדימו לצאת ממצרים. אולם 
ספק הוא אם ניתן להסיק מרמזים ספרותיים מעורפלים 
כאלה מסקנות מרחיקות-לכת מבחינה היסטורית. 

שט. א. 

הדרך של יוצאי מצרים, שבה עבת ממצרים 
(ארץ־גושן) לכנען (עבר־הירדן), אינה ברורה כל־צרכה. 
קביעתה תלויה בראש־וראשונה בהנחה מוקדמת(המסרתית), 
שיציאתם היתה מאורע חד־פעמי ולא סידרה של" נדידות 
ופלישות בתקופות שעות (ר׳ לעיל). אולם, על כל פנים, 
תלויה קביעת תוי הדרך באיתורם של ים־סוף (ע״ע, עם׳ 
901/2 ) ושל הר סיני (ע״ע) — ובזיהוי שניהם נחלקו התו- 
קרים. בחורה נמסרת רשימה מפורטת של מסעי בני-ישראל 
ותחגותיהם (במד׳ לג), וקטעים של הדרך ומקצת התחנות 
רשומים גם במקומות אחתם (שמ ׳ יב—יט; במד׳ י—יב; 
שם כ—כא! דב׳ א—ב 1 שם י, ו—ז) — ואין תיאום מלא בין 
הרשימות השתות. על זיהוי התחנות מקשה בייחוד העובדה, 
שלרובן היה אופי זמני בלבד וניתנו להן שמות לשעתן, 
והללו לא נשתמרו; לא נותרו גם שרידי המחנות 

ודאיות הן נקודות המוצא והסיום של הדרך: המסע החל 
בסוכות שבקצה ארדגושן, הנמצאת, כנראה, ליד ואדי- 
תמילאת, תסתיים בעבר־הירדן מול יריחו. הדרך שבין שתי 
נקודות אלה מתחלקת ל 3 קטעים עיקריים: (א) מארץ־גושן 
במצרים עד התסיני — בקטע זה נכלל מעבר ים־סוף; 
(ב) מסיני עד קדש־ברנע; (ג) מקדש עד הירדן. לגבי מעבר 
ים-סוף נחלקו הדעות בין "אסכולה דרומית" ו״אסכולה צפד 
ניוד. הראשתה מזהה את ים־סוף עם מפרץ־סואץ או עם 
הימות חממת הגדולות, שהן המשך המפרץ צפתה. לפי 
אסכולה זר, המבטאה את ההשקפה המסרתית, מובילה הדרך 
מן הים לג׳בל־מוסה שבמרכז חצי־האי סיני, והתחנות השתות 
נקבעות לאורך החוף המערבי של חצישזאי ובעמקים המובי¬ 
לים למרכזו. הטענות העיקריות נגד תאותת זו הן: אי- 
האפשרות להחזיק במדבר הסלעי עם רב והיעדר הרי־געש 
במקום — לפי ההנחה שהתופעות הקשורות במתן־תורה היו 
וולקאניוח. לפי האסכולה הצפונית אין ים־סוף אלא אחת הלא- 
גתות שעל חוף הים־התיכון, והתסיני — אוח* ההרים שבין 
הימה הסירבונית ובין קדש, אולי ג׳בל הלל ( 890 מ׳) או ג׳בל 
ילק ( 1x586 מ׳). לטובת המעבר הצפוני נטענת פרשת השלו 

זו זו ז • ד 

(שמ׳ טז׳ יג; במד׳ יא, לא—לב), שאתו בנמצא בסיני 



הדרך הטשוערת יש? יגיאת־טצרים 


המרכזי. מיעוט החוקרים מרחיקים אח הר-סיני (הוא הר־ 
חורב) עד ג׳בל־ח׳רוב הוולקאני ממזרח למפרץ־אילת, בארץ 
מתן. בתר מכל־מקום, שבני-ישראל נמנעו מללכת בנתיב 
שלאורך חוף־הים בין מצרים לבין כנען — "דרך ארץ פלש¬ 
תים" (שמ׳ יג, יז) שבו היו עוברים מלכי־מצרים לארץ- 
כנען ולסוריה, ושם הוקמו מצודות לשמירה על הדרך: 
יוצאי-מצרים סובבו דרך זו, כדי לא להיתקל בצבא מצרים, 
ועקפו את רשת המצודות המצריות — שביניהן היו מגדול 
ובעל־צפון (שם , יד, ב), הנזכרים גם במקותת המצריים! אך 
מקומם אינו ידוע במדוייק — בכיוון למדבר שור; על כל 
פנים לא הלכו בדרך המקובלת, והמצרים חשבו ש״נבוכים 
הם בארץ סגר עליהם המדבר" (שמ׳ יד, יג). 

אשר לקטע השני — מסכימים רוב החוקרים שקדש־ברנע 
היא בנווה־המדברעין־קדיראת, שאחד ממעיינותיו ידוע כעיך 
קדים. ויכוח נטוש בנוגע להר ההר (ע״ע) — לפי המסורת 
הוא סמוך לפטרה, לפי הצעות אחתת הוא זהה עם הרמה' 
שמצפון־מזרח לקדש, עבדת או ג׳בל־מדרה, מדדום־מזרח 
לבאר־שבע. קיימים חילוקי־דעות גם בדבר הדרך שבה הלכו 
בני־ישראל מהר ההר: אם הלכו מסביב לאתם (השר במד׳ 
כ) דרך הערבה דרומה, ואחר-כך דרך ואת אל-אטם וע_יי- 
העברים אל הירדן, או שמא חצו את הערבה ליד צלמו׳נה 
ופונו! והגיעו לנחל-זרד, בעברם בין אדום ומואב (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 188 ). 

י. קויפמן. תולדות האמובה הישראלית, ב׳, 321-302 , 345 - 
349 , תשי״ד; הב״ל. הסיפור המקראי על כיבוש הארץ, 
תשט״ו < י. אהרוני, קדש ברנע והר סיני (ב. רותגברג. 
תגליות סיבי, 119-101 ), תשי״ח! ש. לוויגשסאם, הסיפור 
על יציאת מגרים, 1965 < מ. הראל, מסעי סיני, 1968 > 
, 1038 , 217 ־ 208 , 012 11 ? 13 46 0%7 /) 0 , 661 ^ ? 

20 1 , 11 , 1€0 ** 2 ) 0771 ה 0 1072 ) 2 } ?%£ 6711 \ 77€ ^ ,' 1. 021X111161 ־ 1 \ 

3 , 1950 , 1 10 !/? 6 * 0 [ ¥70991 ,׳< 16 ׳*י 8.0 1 ־ 1 , 1947 

, 1950 , $60 £64 ¥6 ) /ס 1,171% * €70 6 ) 70611 * 1 7¥6 , 16114110111 ־ 1 
,ז 1 \. . 1950 , 115 ־ 105 ,* 7061 * 1 6 ) 0656¥16¥ , 11 ) 10 < . 14 

, 278-333 , 1 , 161 ) 7 * 1 * 6 ^/ ¥01 . 4 6¥16¥16 * 06 2 691 ז[ £6¥71 
[ ; 1956 , 101-126 , 4114$ 81¥16 י 1£ ז 3611 ז£ . 0 1 * 2 { 1953 
, 111 * ¥61 5 , 1960 , 15-128 , 7061 * 1 01 ? 107 * ¥11 4 צ ,) 11 ^ 811 
. 1964 . 1 )ב 61 קק\/■ , 1 * 1 ) €0710 \ 0 1 * 46 * €0724 6 * 70611 * 1 7/16 

מ. א. י. 

י״מ במסורת חיחדות. י״מ מסמלת במסורת המקרא 
את בחירתו של חעם, תוך קיום ההבטחח לאבות (שט׳ ג, 







191 


יציאת מצרים — יצירה, ספר 


192 


ו—יז), ואת התגלותו של אלהי ישראל: "אני ה׳ אלהיכם 
אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלד״ים אני 
ה׳ אלהיכם״ (במד׳ סו, מא! ועוד). היא נזכרת כסעם להרבה 
ממצח׳ת התורה, והיא עיקרו של הדיבר הראשץ מעשרת־ 
הדברות בדבר ייחודו של אלהי ישראל (שם׳ כ, ב < דב׳ ה, 
ו). מצוות סוציאליות — כגץ היהס לגר, ליתום ולאלמנה, 
שמידת השבת (דב׳ ה, מו), ושיח רוך העבדים ביובל — 
מנומקות בזכר העבדות במצרים והגאולה ממנה. לא חג- 
הפסח בלבד נקבע כזכר לי״מ, אלא אף מצות הישיבה כסוכה 
מעורה בה (דק' כג, מג), והיא תופסת מקש עיקרי גם 
במקרא ביכורים, שעיקרו הודיה על ההתנחלות בארץ (דב׳ 
כו, ה—ס). מי״מ מתחייבות היראה, האהבה, הדבקות וה¬ 
עבודה ביחסו של העם לאלהיו (דב׳ ו, יב—יג, כ—כד< שם 
יא, א—ס! ועוד הרבה), ואף הקדושה (דק׳ יא, מה; שם כב, 
לא—לג). גם בדבדי הנביאים י״מ נתפסת כמעשה־בדית בין 
ה׳ לבין עמו, המחייב שמירת מצוות ה׳( י רמ' יא, ב—ו!השר 
דק׳ כו, מה]), והיא משמשת סופת לגאולה שלעתיד־לבוא 
ולנפלאותיה (ישע׳ יא, סו—טז; שם נא, ס—יא! שם סג, 
יא—יד! מי׳ ז, סו). לעיתים ניכרת אידיאליזאציה של פרשת 
הליכת ישראל במדבר כביטד עליון לנאמנות לה' אלהיו 
ולדבקות בו (ירם׳ ב, ב! הוש׳ ב, ת! ועוד), אך לעיתש 
משמש זכר מריו של העם במדבר תוכחה לדורות (ירט׳ לא, 
לא ; יחז׳ כ, י—יז! ועוד). 

עניין י״מ תשס מקש מרכזי בעולמם של חז״ל 
ונאמרו בו דברי הלכה ואגדה רבים. שפע של תיאורים שי¬ 
פורש אגדיים מקשט ומפאר את עצם המאורע. בעקבות 
הפסוק "למען תזכיר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי 
חייך״ (דב׳ מז, ג! והשד שט׳ יג. ג) נקבע חיוב להזכיר י״מ 
בפה יום־יש (בפרק השלישי של קריאודשמע). ליתר תוקף 
נקבעה הזכרת י״מ גם בתפילות "אמת דציב" (בשחרית) 
ו״אמת ואמונה" (בערבית) הסמוכות לקריאת־שמע׳ ואם ספק 
לו אם אמר ״אמת דציב״ — חתר ואומר, שהוא "ספיקא 
דאורייתא" (ברב׳ כ״א, ע״א). אף־על־פי-כו אין רוב מוני 
המצוות מונים את זכירת י״מ בתוך חרי״ג מצוות (אך השר 
סמ״ק, סי׳ ק״י). אולם זמנה העיקרי של מצוה זו הוא בליל- 
פסח, שיפור י״מ משמש נושא מרכזי בהגדה של פסח (ע״ע), 
ולפיד, "בכל יש חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו 
יצא ממצרים". עניין י״מ נכנס למטבע התפילות והברכות, 
"כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו" (ס׳ 
החינוך, מצוד. כ״א). גם המניין הקדמון של חדשי-השנה 
בישראל פותח במאורע י״מ, דש רואים בכך חלק מאותה 
מצות זכירה (רמב״ן, שט׳ י״ב, א). 

מחלוקת נפלה בין התנאים, אם תיזכר י״מ כמאורע חשוב 
גם לאחר הגאולה האחרונה העתידה לימות־המשיח. בניגוד 
לדעת בן־זומא שלא תוזכר י״מ עוד (ע״ם ירמ׳ כג, ז—ח), 
סבורים חכמים שלא תיעקר הזכרתה גם אז — משום חשי¬ 
בותה הנצחית כגאולה ראשונה —, אף שתהא טפלה לגאולה 
האחרונה (מכילתא. שם). 

ב יה" ב הדגישו הוגי-הדעות הרבה את הערך האמוני 
של מאורע י״ס, ואת חשיבותו לביסוס ההכרה הדתית במא¬ 
מץ: "שהוא לנו אות ומשת גמור בחידוש העולם שי יש 
אלוה קדמץ, חפץ דכול... ובידו לשנות כפי שיחפוץ... כמו 
שעשה במצרים... הלא זה משתק כל כופר•"" (ס' החינוך, 
שם). המאורע תשם מקש רב ביותר בהגותם של פילששים 


הגשים לראות בהיסטוריה — ולא בעיון הפילששי — את 
הבסיס הראשי לאמונה, כר׳ יד,ודה הלד (ע״ע, עמ׳ 198 ) 
ואחרים. האפשרות שלעתיד־לבוא תתבטל הזכרת י״מ שימשה 
נשא בפרלמש בץ יד,ודים לנמרים בשאלת נצחיותו של 
המצוות בדדץ־כלל (ר׳ חידושי אגדות לרשב״א, ברב׳ סוף 
פרק א׳, ועוד). 

י. ת. 

לצירה׳ ס^ר, החיבור העברי הקדום־ביותר בשטח החשיבה 
הדתית השיטתית והעיונית שנשתמר. הקפל הקצר — 

בס״ה כסס^ג סלים בנוסחו הארוך (ר׳ להלן) — וכן דרך 
הרצאתו הסתומה, המצומצמת ובעלת האופי של דברי־חידה. 
ולשונו שאין לה כל הקבלה ביצירות אחרות מחוגים קרד 
בים— כל אלה גרמו לכך, שלמעלה מאלף שנים פורש ס״י 
פירושים רבים שונים! גם המחקר החדיש לא הגיע לפתרון 
חד־משמעי ששי לבעיית הספר. — ס״י נשתמר בנוסח קצר. 
המופיע ברוב מהדורות הספר כ״פנש״, ובנשח ארץ יותר— 
ובו שעדים חשובים —, הנמצא בדפשים כתשפת. שניהם היו 
מצויש כבר במאה ה 10 , וחותמם סברע על כה״י הרבים, 
שהקדום מהם ביותר (סן הסאה ה 11 ז) נמצא בגניזה (ע״ע). 
בשניהנוסחשמחולק ס״י ל״משניות" או"הלכות" ב 6 פרקי* 
סידרה השעה של המשנשת וששן ההדדי בשני הנשחים 
סגועש את ההבנה העניינית של הרעיונות. תורת ס״י 
מוצגת במימרות קצרות, בדרך דוגמתית, וללא כל הנמקה 
או בשש * פסוקש מן המקרא אעם מובאים אלא מעט. הפרק 
הראשון כתוב בסיגנון חגיגי, הקרוב לסיגנץ ספרות המרכבה 
(ע״ע) וד,היכלות (ע״ע). 

תוכן ומבנה. עיקרו של ס״י — הרצאה דחוסה מאד 
של קלסמוגעיה וקוסמולוגיה, בעלת אשי מיסטי מובהק, ואץ 
ממש בנסיעות שעשו חוקרים אחדים לראות בו מעץ ספר־ 
לימוד לילדים או ספר עברי ראשץ של הדקדוק שכתיב 
העברי. הקשר האמיץ של ס״י אל הספקולאציות השודיות 
בדבר החכמה האלהית מתבטא כבר בפתיחתו, הקובעת שהאל 
ברא את העולם באמצעותן של 32 "נתיבות פליאות חכמה". 
הללו מוגדרות כ״עשר ספירז׳ת בלימה" וכ״כ״ב אותיות יסוד" 
של הא״ב העברי, המתוארות, מצדן, כיסץ כל הבריאה. פרק 
א' ח בספירות, ושאר הפרקים — בתפקיד האותיות. נראה, 
שהמונח ספירות משמש כאן במובן ספרות, אף אם המחבר — 
בהשתמשו במונח חדש (״ספירות״ במקש ״מספרש״) — 
נראה כרומז לעקרונות מטאפיסיים או לדרגות־יצירה של 
העולם. על הרוב נתפרשו הדברים, בפרט בספתת הקבלה, 
כמכוונש לתורת האצילות (ע״ע, עט' 489 — 490 ), אף שאץ 
זכר לכך שהספירה הראשונה עצמה נאצלה מן האל ולא 
נבראה על-ידיו באקט חפשי. המחבר מדגיש, אם כי בצורה 
רב־משמעית, את אפץ המיסטי של הספירות, ומעלה את 
סדר דיחיגן ואת תיאורן המפורט. לפחות ארבע הספירות 
הראשונות נאצלו ללא ספק זו מזו. הראשעה היא "רש 
אלד,ש חיים" (המלה ,רש׳ משמשת בס״י במשמעות של נשי¬ 
מה, של אודר, וגם במשמעות מששסת), וממנה יוצא, בדרך 
של התעבות, ״רוח מרוח״, כלר — היסש הקמאי של האודר, 
שממנו נובעים, בזה אחר זה, בספירות השלישית שרביעית, 
יסשות המש שאש. מן האודר הקמאי ברא האל — או 
״חקק״ בתשו — את כ״ב האותיות, מן חמים הקמאיים — את 
התהרובהו הקוסמי, ומן האש — את כסא־הכבוד ומערכות 
המלאכים. אפש של יצירה משנית זו אינו ברש לנו די־־ 



193 


יצירה, ספד 


194 


צרפו בגלל הטרמינולוגיה המיוחדת: "חקק", "חצב" ו"יצר"׳ 
שבה השתמש המחבר ושניתנה להתפרש בדרבים שונות. 
אופי אחר לגמרי לשש הספירות האחרונות׳ המהוות את 
ששת ממדי ("קצוות") החלל, ועליהן לא נאמר שנאצלו מן 
היסודות הקמאיים הקודמים להן. עם זאת מודגש, שעשר 
הספירות יחדיו מהתת יחידה סגורה, "נעוץ סופן בתחילתן 
ותחילתן בסופך, והן מתגלגלות זו בזח נמצא שיש בהן 
משום אחדות, לא מוגדרת די־צרכה, שאיננה נחשבת כזחה 
עם האלהות, אלא כדרגה ראשונה של בריאתו. המחבר 
משתמש בביטויים הלקוחים סתיאורן של "החיות" במראה 
המחיבה של יחזקאל (ע״ע, עט׳ 733/4 ), תראה שהוא מבקש 
לקבוע קרבה בינן לבין הספירות — כעבדי המלך העושים 
את דברו ומשתחתים לפני בסאו ! עם זאת הן גם "העמקים" 
של כל ישות, ואפילו של הטוב והרע. 

משנתו של פרק ב׳ על משמעותן של כ״ב האותיות כיסו¬ 
דות הבריאה מתנגשת בכמה מחלקיה עם זו שבפרק א/ 
עובדה זו הניעה חוקרים רבים לייחס למחבר השקפה של 
בריאה כפולה: האחת אידאלית וצרופה — ע״י הספירות 
הנתפסות באופן אידאלי ומופשט בלבד, והשניה ראלית — 
ע״י התקשרות יסודות הדיבור שהם האותיות. יש סבורים, 
שמלת-הלוואי הסתומה "בלימה", המתוספת תמיד למתח 
ספירות, אינה אלא מלה מורכבת: ״בלי מה״ — בלא־כלום, 
בלא ממשות, אידאלי ; אולם מבחינת המובן המילולי נראה 
שמשמעותה: סגורה בתוך עצמה. הסבר מפורט על היחס 
בין הספירות לאותיות חסר לגמרי בטקסס, שגם אינו מוסיף 
להזכיר את הספירות. יש סבורים, שמוזגו בספר שתי תורות 
קוסמוגונידת, שהיו מעיקרן שונות זו מזו ושנתאחדו בו 
בשיטה הקרובה לחורת חנארפיתאגו׳ריים שבמאות ה 2 וה 3 
לסה״נ. 

כל היש הממשי(״היצור״) שב 3 שכבות הקוסמוס: בעולם, 
בזמן ובגוף־האדם ("עולם׳/ "שנה", "נפש"), נתהווה מתון* 
התקשרות כ״ב האותיות ביניהן, ובמיוחד מ״רל״א שערים" 
כלר מצירופיהן לקבוצות של שתים־שתים, המהוות את השר־ 
שים האפשריים של הסמל העברי — שלדעת המחבר הוא 
מורכב תמיד משני עיצורים. המספר של 231 צירופים (המת¬ 
אים לחישוב המדוייק) לא נמצא בכה״י הקדומים־ביותר, 
הקובעים דווקא 221 שערים, או ציתפים, המתוארים בדיוק 
בכמה כ״י. כל נמצא כולל, איך-שהוא, יסודות לשוניים אלה, 
ובכוחם הוא מתקיים. יסודם האחרון הוא "שם אחד", כלך 
השם המפורש של האל, או אולי סדר האלפבית, הנתפס 
בכללו כשם מיסטי אחד• 

כ״ב "אותיות יסוד" מתחלקות ע״פ שיטה פונטית מיוחדת 
ל 3 קבוצות. הראשונה כוללת את 3 ה״אמות"(או ה״אומות") 
אל״ף מ״ם שי״ן, המהוות, מצח, את מקוד 3 היסודות — אתיר, 
מים ואש, ומהם נתהתה כל השאר? מקבילים להן 3 עונות- 
השנה (לפי מספר ה !סק* אצל סופרים יוהנים והלניסטיים) 
ו 3 חלקי-הגוף: הראש, הגותה והבטן. הקבוצה השניה כוללת 
את 7 ה״אותיות הכפולות", המציינות עיצורים הנחתכים גם 
בדפים וגם כדגושים: בג״ד כפר״ת (מציאות הרי״ש בקבוצה 
זו נתנה מקום לפירושים שונים}< כנגח נבראו 7 כוכבי- 
הלכת, 7 הרקיעים׳ 7 ימי־השבוע, 7 נקבי־הגוף (עיניים, 
אזניים, נחיריים והפה). אותיות כפולות אלו רומזות גם 
להפכים (״התמורות״) היסודיים בחיי האדם. ל 12 האותיות 
הנותרות, ״הפשוטות״, מתאימים: 12 הפעולות הקובעות— 


לדעתו של המחבר — בחיי האדם, 12 המזלות בגלגל- 
השמים, 12 החדשים ו 12 האיברים העיקריים (ה״מנהיגים") 
בגוף-האדם. מצויה בס״י גם חלוקה פונטית שונה לגמרי, לפי 
5 המקומית בפה שבהן נתתכות האותיות (אחה״ע, בומ״ף, 
גיכ״ק, דטלנ״ת, זסשר״ץ), חלוקה הנמצאת כאן לראשונה 
בתולדות הבלשנות העברית, וייתכן שלא נכללה בנוסחתו 
הראשונה של הספר. — צירופיהן של "אותיות־יסוד" אלו 
כוללים את שרשי כל הדברים, גם את הניגודים של טוב ורע 
("עונג" ו״נגע"), 

ניכר הקשר בין קוסמוגוניה לשונית־מיסטית זו, הקרובה 
גם להלכי־רוח אסטרולוגיים, לבין המגיה, המיוסדת על כוח- 
פלאים יוצר שבאותיות ובמלים. ייתכן שס״י מחכוון ל״האו- 
תיות שנבראו בהם שמים וארץ", שלפי האגדה היתה לבצלאל 
בן אורי, ארדיכל המשכן, ידיעה בצירופיהן(ברב׳ נ״ה, ע״א), 
ומכאן אפשר שמובילה הדרך לרעיון יצירת הגלם (ע״ע) 
ע״י הקראה מסודרת של כל צירוסי־האוחיוח האפשריים, 
בהקשר זה יש להזכיר את האגדה התלמודית (סנה׳ ס״ה, 
ע״ב), שר׳ חנינא דר׳ אושעיה (במאה ה 4 ) עסקו בכל ערב־ 
שבת בס״י (לסי גירסה אחרת: "בהלכות-י׳"), ונברא להם 
"עגל משולש׳/ שגם אכלוהו. אין לדעת אם הכוונה לס״י 
שלפנינו או לנוסח קחם שלו! עכ״פ נתלוו כבר לנוסחים 
הקדומים־ביוחר של ס״י פרקי־מבוא, המבליטים אח השי¬ 
מוש המגי בו, הנתפס שם כעין טקס חגיגי לסיום לימוד 
הספר. 

זמןחיבורושלס״י. צונץ, גרץ בספריו המאוחרים, 
בכר, בלו!־ ואחרים שיעח־, שס״י נתחבר סמוך למאה ה 8 ז 
אולם 'ההשפעות הערביות המשוערות בס״י לא הוכחו. 
בחיבור־הנעורים שלו על הגנוסים והיהדות( 1846 ) נטה גרץ 
להקדים את ס "י עד לתקופת המשנה, ולדעה וו בטו גם אברהם 
אפשטיין, לד גינצבודג, לאו בק ואחרים, שקבעו אח זמנו בין 
המאה ה 3 וה 6 . הסיגנון העברי של הספר נראה כמורה על 
זמן קדום, מבחינת הקירבה ללשון המשנה דווקא) ואין 
למצוא בספר צורה לשונית שאי־אפשר לייחסה לעברית של 
המאות ה 2 — 3 , לתקופה זו מובילים גם קשרים שובים עם 
דעות גנוסטיות וסינקרטיסטיות שעות — כגון עם אלו של 
הגגוסמיקן מרקום (המאה ה 2 ) ותורת הספירות והלשון 
רומזות על השפעות נאו־פיתאגוריות וסטואחית. מונחים 
אחדים תורגמו, כנראה,' מיוונית ( 0-101x6101 = יסודות, , וגם 
אותיות— השר לעיל "אותיות־יסוד")) במיסטיקה הלשעית 
של הסינקרטיזם היווני יש כמה הקבלות לדעותיו של ס״י. 
בס״י מחבר על ״חתימתם״ של 6 קצוות-העול ם ע״י 6 הצי¬ 
רופים השונים של השם "יהד, המופיע כאן, שלא כבמקרא, 
כשם עצמאי יסודי של האל, בחמה לשם המתאים לו בתעתיק 
יותי © 16 , המצוי מאד בתעודות של הגגוסטיקגים ושל הסיני 
קרטיזם הדתי והמגי, במקום השם־של-ארבע) הסברה, שבל 
מעשה־בראשית נחתם בשמו של האל, היא מן הדעות הקדר 
מות של תורת־המדבבה, ומצויה ב״היכלוח רבתי"(פרק מ׳). 
מחבר ס״י לא ידע עדיין את סימני התנועות העבריות, והש¬ 
תמש להבעתן בעיצורים ידד, ה״א, דו, שהם גם אמות־ 
קריאה וגם מרכיבי השם המפורש. — יש מן המשותף בין 
הספקולאציה של ס״י לבין ספקולאציות יהודיות — או 
יהודיות־למחצה — הידועות לנו פן המאות הראשונות לסה״נ. 
קשה להכריע בשאלה, אם יש להבק את 10 הספירות או אח 
כללות 32 הנתיבות ברוח תורת ה״איאעים" הגנוסטית או 



195 


יצירה, ספר — יגע, *מחי־ 


196 


בדוה האסכולה הפיתאגורית. תפקידו של הא״ב העברי 
בבניין העולם נזכר גם בשריד קדום ממדרש תנחומא: 
"אמר הקב״ה הריני מבקש פועלין. אמרה לו התודה אני 
מעמדת לך... כ״ב אותיות שבתורה ונותן לבל אחד ואחד 
שלו״ ("קובץ-על-יד", ס״ח, ר, 20 , תשכ״ה). — בסיכום יש 
לשער, שעיקרו של ס״י — אף אם מצרות בו הוספות בתר־ 
תלמודיות — חובר בין המאה ה 3 ל 6 , כנראה בא״י, בידי 
יהודי אדוק, שנטה לתורת־סוד שהיא רעיונית־מגית יותר 
מאשר אקסטאטית. המחבר, שהשתדל "ליהד" ספקולאציות 
זרות, מייצג קו מקביל למוסטיקה היהודית האקסטאטית 
מסוג ספרות ההיכלות, ששרשיה באותה תקופה. "יהוד" זה 
מתבטא גם בטוף הספר, המציג את אברהם, המאמין הראשון 
בייחוד־האל, כמי שחקר בראשונה את הרעיונות המובעים 
בספר, והשתמש בהם הלכה־למעשה. מכאן הדעה המאוחרת 
שראתה באברהם את מחבר הספר, הנקרא בכמה כת״י בשם 
"אותיות דאברהם אבינו דמתקרי הלכות י׳". בספרות הקבלה 
שמן המאה ה 13 ואילך מופיעה סברה המייחסת את ס״י 
לר׳ עקיבא, בלי ספק בעקבות המדרש המאוחר "אותיית 
דר' עקיבא". 

הפירושים לס"י. העדויות הראשונות למציאות ס״י 
הן ה״ברייתא דשמואל" ופיוטי אלעזר הקליר (ע״ע) — במאה 
ה 6 לערך. אח״כ נודע לספר ערך רב להתפתחות הפילוסופיה 
היהודית — בעיקר עד לרמב״ם — הקבלה והפיוט. אבן־ 
גבירול חיבר שיר פילוסופי־דידקטי על תכנו של ס״י, וכן 
נמצאות התייחסויות לספר אצל משוררים אחרים. — ס״י 
זכה לפירושים רבים ורחוקים זה מזה ברוחם. רב סעדיה גאון 
(ע״ע) פירשו בערבית, בטקסט קדום ובעל־סמכות ז לפי 
הנוסחה הארובה שהיתה בידיו, הכנים רס״ג שינויים חשובים 
בס״י וחלוקה חדשה (י״ל, עם תרגום צרפתי, פאריס, 1891 ). 
פירוש זד, תורגם פעמים אחדות לעברית (בכ״י), החל מן 
המאה ה 11 . ב 955/6 נערך בקירואן פירושו של דונש בן 
תמים (ע״ע), ע״פ הנוסח הקצר, שכמה קטעים ממקורו הערבי 
נתגלו בגניזה׳ וכולו נשתמר בתרגומים עבריים שונים, בעי¬ 
בוד מאוחר ובקיצור! הוא היה מיוסד, כנראה, על הרצאותיו 
של יצחק ישראלי (ע״ע), רבו של המחבר (אחד התרגומים 
י״ל ע״י מ. גרוסברג, לונדון, תרס״ב). באותה תקופה נתחבר 
באיטליה הדרומית פירוש בידי שבתי דונולו(ע״ע)(פירינצי, 
1880 ). החשוב מכל פירושי ס״י הוא זה של יהודה בן 
בחילי הברצלוני(ע״ע) (ברלין, תרמ״ה). חלקים רבים מס״י 
פורשו ע״י ד׳ יהודה הלוי בס' הכוזרי (ז", כ״ה). פירושים 
אחרים מן המאות ה 11 — 12 , וביניהם זה של הראב״ע וזה של 
חכמי נרבונה, אבדו. בחוגי חסידות-אשכנז (ע״ע) רבו הפי¬ 
רושים לס״י, מהם פירושו של ר׳ אלעזר מגרמיזא ("התקה") 
(פרעמישלא, 1889 ), פירוש המיוחס לרב סעדיה גאון ופירו¬ 
שו של אלחנן בן יקר מלונדון (ר׳ ביבל׳). מספר הפירושים 
ברוח הקבלה מתקרב ל 50 , והקדום בהם הוא של יצחק סגי־ 
נהור (ע״ע)! פירוש תלמידו עזריאל מגירונה (ע״ע) נדפס, 
בהוצאות הרגילות, על שמו של הרמב״ן, ואילו פירושו האמי¬ 
תי של זה (לפ״א בלבד) י״ל ע״י ג. שלום (קרית־ספר, ר, 
תר״ץ). אברהם אבולעפיה (ע״ע), שפירש גם הוא את ס״י 
(חיבורו נכלל כמעט כולו בם׳ הפליאה [מד,ד׳ קאריץ, 1784 ]), 
מונה באחד מספריו י״ב פירושים שלמד בספרד. מן המאה 
ה 14 מצויים בידנו פירוש מקיף של יוסף בן שלום האשכנזי, 
שנתחבר בספרד ונתייחס בטעות לראב״ד (ג. שלום, ק״ס, ד׳, 


286 ואילך, תרפ״ח), פירוש של.מאיר בן שלמה אבוסהולה 
משנת 1331 (כ״י) ופירושו של שמואל מוטו׳ט (כ״י). בפי¬ 
רושו של משה בוטריל (ע״ע [כרך־מילואים] > נמצאות הרבה 
מובאות בדויות. בצפת נתחבר, בין השאר, פירושו של ר׳ 
משח קורדובירו(ע״ע) (כ״י), ואח״כ נתרבו פירושים ברוח 
קבלת האר״י! מביניהם נדפסו פירושו של הגאון מוילנא 
(תרל״ד), וספר "אותות ומועדים" ליהושע מפריסטיק 
(תרס״ד). 

הוצאות בדפוס ותרגומים. ס״י נדפס לראשונה 
במגטובה, שכ״ב, בתוספת כמה פירושים, ומאז חזר ונדפס 
פעמים רבות! בהוצאה הנפוצה-ביותר, ורשא תרמ״ד, סורס 
נוסח הפירושים במידה רבה. ס״י תורגם ללאשינית לראשונה 
בידי המיסטיקן הנוצרי ג. פוססל ( 1 ־ 051 ? . 0 ), ותרגום זה 
נדפס עוד לפני המהדורה העברית (פאריס, 1552 ). תרגומים 
אחרים: אנגלית — בידי מתרגמים שתים ( 1877 , 1911 , 
1923 )! גרמנית ( 1830 , ובידי ל. גולדשמידט, 1894 , ועוד)! 
צרפתית ( 1888 , ועוד)! איטלקית ( 1923 )! הונגרית ( 1931 ) 
וצ׳כיח ( 1921 ). 

א. עפשטיץ, מקדמוניות היהודים, 49-40 , חומ״ז! ד. נימרק, 
תולדות הפילוסופיה בישראל, א׳, 106-100 , 204-166 , 
תרפ״א < א. מ, הברמן, אבנים להקר ס״י(סיני, כ׳), תש״ז! 

ג. שלום, פירושו של ר׳ יצחק דמן עכו לפרק ראשון של 
ס״י (ק״ס, ל״א), חשס״ו! ש, מורג, "שבע כפולות בגד 
כפרת״ (ספר הור־סיני), תש״ד! י. א. דדה, על פירושו של 
ר' יוסף אבן וקאר לס״י (אוצר יהודי ספרד, ה׳), תשכ״ב! 
הנ״ל, פירושו דראשון של ר׳ אלחנן בן יקר מלונדון לס״י 
(קבץ על יד, ס״ח), תשב״ו! 11 5 י 0 ך 1 > $00 - 404410 ? ,ת 1 מ 5 ק.-ו ו* 

,( 37 , 1 ^ 140 ) ) 141/1 ( 1 ■ / . 2 44155 ( €05151051 5 '/>־׳ 0660 44115 
■£ 41 4441 ? ־ 04 7 , 8311618 .£ ; 1925 , 14 ^ 144 \! . 14 מ 1 01 ( 1 

- £115110 , 56801601 . 0 ; 1927 ,( 71 ,(^ 8104 ) 041011 $44/11441 
7.144 ,. 14 ; 1933 ,( 2113 ־ 1 .ץ . 5 ,. 16£ ) 411145150  141554 " 14 5445 05014440015 > 4 / ) €014111141144115 

- €0151 0 * 0 ־ 50 , 14 ; 1946/7-1953 ,( 112 , 110 , 107 .| 8£ ) 

• 31 זק £6016 '! 46 . 111111 ) ״ 0 4041014 141 414 1441154 " 4114 1144444145 ) 111 
, 1959/60 ,( 92 ,. 15 ) 11111 ) ! 6 . 11151 . 80 . 4 .) 866 , £1 44311165 465 

- 014 414 11141414 ) 00111111 4114 4/545 ) 05 4015 ( 55 ) 50 ( 0442 ) £01411 ,. 14 

, 84614311 . 8 ? ; 1963 , 1954 .( 122 , 113 ,(£א) * 10 * 00 * 7 . 15 11441/1 

. 1 () ,¥ . 5 110 . 14 ... 445 ( 1040141411 ? ( 111 20/1141414/154 2145 
,( 5445140511405 55505 ) $1 * 1 , 564 14 ; 1965 ,( 111 ,. 81105 ? 04 44151 
41151 . 8651 ) 4554 ^ $44 141 414 4105 ( 1 ) 5 32 5 ) 1 41 ¥451544 5 )( $4 ) 1 

. 1966 ,( 170 ,. 8611£ 465 

ג. ש. 

יצע, צמחי־(גזץ 1 (ק 113110 ז (מיוד ? 6 .גגמ 9 י — גבעול צעיר, 
ע 6 !-טק>—צמח]), קבוצה גדולה של צמחים, הכוללת 
את האצות (ע״ע), את הפטריות (ע״ע; שבהן נבללים גם 
החידקים [ע״ע]) ואת החזזיות (ע״ע), ס״ה רססס, 150 
מינים — פרט לחידקים! המשותף לכולם — שהם חסרים 
גבעולים שרשים ועלים אמיתיים ופרחים. לפי שיטת מיונו של 
א. ו, איכלר (־ 1 ־ 111 ־ £1 1886 ), נחשבו צה״י לאחת 

מ 4 המערכות הגדולות של ממלכת־הצמחים, ל?ץ של מערכות 
הטחבניים (ע״ע). השרכים (ע״ע) וצמחייהזרע (־ 0 ז 13 שז־ס 5 
13 ׳ 4 ! 1 ק); שלוש האחרונות מהוות יחד את קבוצת צמחי-הנצר 
( 13 ץ 11 קסות־!ס 0 ). עם גילוים של מאובני־צמחים מתקופת הדוון 
והסילור נדחתה שיטה זו^לאט-לאט — משנות ה 30 ואילך,־- 
מפני שיטת־מיון טבעית יותר, שבה א? צה״י מוכרים עוד 
כפערכה אחת (וע״ע צמח). 

צה״י נחשבים לנציגים העתיקים ביותר של ממלכת־ 



197 


יצע, צמחי- — יצר־(ה)טזב וייצר־(ה)חן 


198 


הצמחים שהופיעו על פני כדור־הארץ, מאחר שמאובניהם 
נמצאו בשכבות קדומות ביותר: אצות—כבר בקדםיקמברי 1 ן, 
סטריות — מן הדו׳ון ואילך. נוטים לחשוב שהצמחים העי¬ 
לאיים התפתחו מצ״י יתקינו 

בהשוואה לצמחים העילאיים, צה״י פשוטים מאד 
מבחינת מבגהעופם, שהוא תאלום— יצע, פארנכימה חסרת 
דיפתציאציה, כגון באצות־ים מסויימות, או'בעלת דיפת־ 
ציאציה נמוכה מאד. במידה שנראים בהם איברים הדומים 
לשורש, גבעול ועלה — דמיון זה קיים מבחינה חיצונית 
בלבד. בכל צה״י בנויים איברי־המין והמנבגים מתא אחד 
בלבד, ואין תאי-דימין והנבגנים הנוצרים בתוכם עטופים 
מעטה של תאים סטריליים, כמצד בכל הקבוצות האחרות של 
הצמחים. הזיגוסות מתפתחות לעוברים רב-תאיים רק לאחר 
השתחדרן מצסדדהאם. מבחינת הצורה והגודל קיימים בין 
צה״י הבדלים גדולים: החל מאורגאניזמים חד־תאיים, חסרי 
ש 1 ט 1 נים או בעלי שוטונים, כגון אצות חד־תאיות וחידקים, 
ועד לאורגאניזמים רב־תאיים גדולים, שארכם מגיע לעשרות 
מ , . בין שני הקצוות האלו מצויים אורגאניזמים בעלי צורות 
חוטיות פשוטות או מסועפות, מ 1 שבות רב־תאיות בצורות 
שונות, וצמחים רבדיים שהם בנויים שכבת־תאים אחת או 
מרוביישכבות. 

על דרכי ההתרבות של צה״י, תפוצתם וחשיבותם הכל¬ 
כלית והרפואית — ע״ע אצות, עם׳ 447 — 449 ! הפריה, עט׳ 
110 — 111 * חזזיות, עט׳ 232 — 233 ! פטריות. 

ש, בו. 

נצל!ן, $מו 8 ל נעקב ( 1874 , וובולניק [ליטא]— 1936 , 
פאריס)" סופר עברי־יידי, ממייסדי העיתונות היי־דית 
במזרח־אירופה. י׳ נתחנך בישיבות ליטא, הוסמך לרבנות, 
ושימש כמגיד־נודד. אח״כ פתח חדר מתוקן בפוניכיז' והוציא 
ספרי־עזר למורים לעברית וליהדות (בין השאר — ביוגרא¬ 
פיה ,רבנו אליהו מוילנא", 1900 ), וכן פירסם פלטונים 
ומאמרים בעיתונות העברית. אסופת מאמריו מתודי "הצפי¬ 
רה", בשם "מכתבים גלוים על הנעשה בחיים ובספרות", 
נתפרסמה על-ידיו בתרס״ד. בהדרגה עבר לעיתונות יידית, 
וב 1906 השתתף בייסוד העיתון היומי "אידישעס טאגע- 
בלאט", שהורחב ב 1908 ושמו שובה ל״הייגט". חיה זה העתון 
היידי הפופולארי ביותר ברוסיה, מתוך שי׳, כעורכו, נקט 
בשיטות־הפצה חדישות: רדיפה אתר סנסאציות, הענקת 
פרסים, פירסום סיפורי־הרפתקה בהמשכים — שיטות שהר 
בדרך כ״יאצקניזם" והיו לשם־דבר בזמנן. עם זאת שיתף י׳ 
בביטאוניו כוחות ספרותיים מעולים, כפרישמן, שלום־עליכם, 
פח, שלום אש, נ 1 מברג ואחרים, וכן לחם באומץ לדעותיו, 
שפסחו על סעיפי הציונות והטריטוריאליזם, בנהלו מאבק עז 
עם המתבוללים והאנטישמים. ב 1920 התאחד ה״היינם" עם 
העיתון חציוני "דאם יודישע פאלק", מ׳ הודח מן המערכת. 
הוא יצא לאה״ב, ושם פירסם ב״מארגען זשורנאל" מזכרונד 
תיו. ב 1926 יסד בפאריס את העיתון היומי "פאדיזער היינט", 
וב 1929 — את העיתון הפולני "אוסטאטניה ויאדומוס׳צ׳י" 
("ידיעות אחרונות"), כמשקל-נגד לעיתונות האנטישמית! 
גם עיתון זה הגיע לתפוצה רבה. 

ם. גרוסמן, נתיבו העתונאי של ש. י. י. (העולם, כ״ה, גיר 
ס״ו), תדצ״ז* מ. ראוויטש, מיין לעקסיקאן, ח״ב, 126 ־ 129 , 
1947 ! מ. גראסמאן־ה. סינקעלשטיין, הייגם (פת נאענטן 
עבי, י 1 , 3 ־ 102 ), 1956 . 

י. ם. 


יצר־(ה)מוב רצר־(ה)ךע, זוג-מושגים מתחום תורת־ 
האדם ותורת-הסידי־ת של היהדות, השגור מאד 
בספרות המסרתית ובפי העם: ציור עממי מגשים של התל¬ 
בטויות האדם ביו סוב לרע ושל מאבקיו הדתיים והמוסריים. 
עיקר דימד 1 — שקיימים שני כוחות יריבים, המתוארים גם 
כשני יצורים נבראים, שעתים הם מצטיירים כשוכנים בתוך 
נפש האדם ועתים מחוצה לו, והם הקובעים את דמותו הדר 
חנית ואת הנהגתו בכל הדברים שבין־אדם־למקום ובין־אדם־ 
להבת: זה משדלו ללכת בדרך הטובה, והוא ידידו ודורש 
טובתו, תה משיאו לכל רע, והוא שתאו, מכשילו ושמח 
לאידו. 

יסודותיו של הצירוף י״ר או יה״ר (אך לא י״ט או יה״ט) 
לקוחים ממליצת המקרא (ר׳ להלן), אולם במקרא לא נטבעה 
משבע זו ואץ בו רמז לשימושה המגשים• נראה שתחילת 
יצירתו של דימר שני היצרים — בדורות הסופרים שלאחר 
עזרא, ומאז נתרבו גוני שימושיו. יש סוברים, שציור מגשים 
זד■ מקורו בהשפעתן של דת זרתושטרא (ע״ע) ושל שלוחר 
תיד■ הגנוסטיות (ע״ע גנוסיס) על דעות ואמתות ועל מדרש 
המקרא בישראל. אולם כאן אץ בציור זד. שום משמעות דוא־ 
ליססית־דתית והוא תואם לאמונת הייחוד הישראלית. ולפי כל 
הדעות והשימושים במסורת של היהדות עומד יה״ר כיצור 
נברא ולא ככוח קדמון וכיריבו של "האל חטוב". ציורו 
של יה״ט או יה״ד לא הגיע בשום מקום תמן, לא בפי העם 
ולא בפי חכמים, לכלל צורה מגובשת וברורה מצד הווייתו 
ומעמדו בעליתים ובתחתונים, אלא תכונתו מעומעמת תוהה 
לגילגולי-צורה לפי העניין והתפקיד. בדרך־כלל אף אין 
החלוקה לי״ט וי״ר שווה, אלא למעשה יה״ר עיקר ויה״ט 
טפל לו, שזה יש לו יסוד בכתוב חח אץ לו יסוד בכתוב, 
והרבה פעמים סתם יצר הוא י״ר ולעולם אתו י״ט (ורמז 
לדבר — דב׳ לא, בא)* זה אץ לו תמורה חח יש לו תמורה, 
שעתים לא יה״ט נחשב כבעל-דינו של יה״ר ברשות האדם, 
אלא התורה (קיר׳ ל׳, ע״ב). 

לפי עיקרי שימושיו בספרות ישראל ניתן להבחין בציור 
זה, ובפרט בציור יה״ר, 3 בחינות: (א) פיוטית־פסיכולוגית, 
ובכללה לשונית־אטימולוגית, ששימושה במקרא בלבד* 
(ב) מטאפיסית־קוסמית, שתחילתה בספרים החיצתים והמש¬ 
כה בספרות האגדה הקדומה ושלוחותיה כפילוסופיה ובקבלה 
ביה״ב! (ג) אימאננטית־מוסרית, שמשמשת הרבה בספרות 
האגדה והמשכה בספרות-המוסר שבכל הדורות, כולל זו 
שמיסודה של החסידות. הבחינות (ב) ו(ג) אינן משמשזת 
במופרש גמור זו מזו, אלא עפ״ר הן באות בעירוב ובצימוד, 
ועל יה״ר אף נאמר בפירוש שהוא לובש שלוש צומת לפי 
עמידתו בין אלהים לאדם (ר׳ להלן). 

(א) הבחינה הפיוטית-פסיכולוגית. במקרא 
אין "יצר" אלא הפץ מוחש בעל צורה, שאומן מוציא מתחת 
ידו (ישע׳ כט, טז! ועוד), או תכונתו של מעשה נזה (תה׳ 
קג, יד), ובהשאלה נאמר יצר על צורח שאדם מצייר ברוחו, 
על ציור שבמחשבה — שהוא חפץ הרצץ, התקווה וכד׳ 
העתיד לצאת לפועל המעשה (דב׳ לא, כא! דהי״א כה, ט). 
לפיכך נסמך לבחינה אטימולוגית־פיוטית זו במקרא שימוש 
פסיכולוגי מופשט, שעניינו נטיח (ברא׳ ו, ה* שם ח, כא), 
וזיווגו של שימוש זה עם צד הרע המוסרי במקום זח הניח 
את היסוד למטבע־של־קבע — י״ר. אולם אץ רמז סן התורה 
לי״ר במשמעות של הכנה, או של תכונה קבועה, בבפש האדם, 



199 


יצר־(ד,)מזב זיגר־(ה>חן — יק 


200 


בטעם חתאולוגיה התאליססית של פאולום (ע״ע) וכיוצא 
בה מן הדעות המפלגות את האדם לשניים: הבשר — שהוא 
מקור הרע, והרוח— שהוא מקור הטוב. השקפה זה שפשטה 
בחוגים מסויימים בישראל בדורות הסינקרטיזם ההלניסטי, 
רחוקה מתורת משה ומן הנביאים, שאעם מודים בשום פנים 
בשתי רשויות־עולם עצמאיות של טוב ודע (ר׳ דב׳ ד, לט* 
ישע׳ מה, ז! ועוד), ואינם מציגים "רוח" מול "בשר? אלא 
מבחינה זו שהבשר וכוחותיו חולפים והרוח (דבר־אלהים) 
קיים (שם מ, ו—ז; זכר׳ ד, ח ועוד). — במשמעות פיוסית־ 
פסיכולוגית בלבד יש להבין גם את הפירוש האטימולוגי 
ל״יצר", שנשתמר, למשל, במדרשיהם של כמה אמוראים, 
שמבית־מדרשם יצא הפתגם "אד לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" 
(ברב׳ ס״א, ע״א), 

(ב) הבחינה המטאםיסית־ק(םמית — המשווה 
למושג יה״ר משמעות' תאולוגית — מתחילה רווחת בספתת 
המדרש שלאחר חורבן'בית שני, אך אץ ספק שהתחלותיה 
קדמו הרבה לאותו זמן. בבר בן־סירא חולק ליצר מידה של 
יצור. שנברא לתקוף את האדם ולהעביר( מן העולם: "אלהים 
מבראשית ברא אדם / וישתהו ביד חותפו / דתנהו ביד יצרו" 
(ט״ו, י״ד)ז וכן הוא מדמהו לחושך ומזווגו עם ״בשר ודם״: 
״מה אור משמש גם הוא יחשך / ורע יצר בשר ודם"(שם יז, 
כו). גם חכמי האגדה חלקו ליה״ר מידה ניכרת של רשות 
עצמאית, בין מחוץ לגופו של אדם בץ בתוך עצמו. רעה 
רווחת היתה: "הוא שטן הוא יה״ר הוא סלאך־המוות" (ב״ב 
כרת, ע״א). אץ יה״ר אלא מין מלאך רע, הנשלח לנסות את 
האדם; ולא בפיתדי העץ והלב בלבד, שבהם הוא מדיח את 
הבינוגים והרשעים, אלא גם בייסורים ובפגעים רעים, שהוא 
מביא על הצדיקים לבחון את אמונתם וצדקתם, כמעשה השטן 
בסיפור איוב. בבך ניתן לו ליה״ר מעמד של מלאך שמחת 
לגופו של אדם ונעתק הדימוי יה״ר אל תחום תורת המלאכים 
(ע״ע). קרובה לזו היתה גם דעתם של הוגי־דעות רבים 
ביה״ב, ובייחוד נראית כך דעת הרמב״ם: "ואחר שביארו לך 
שי״ר הוא השמן — הוא מלאך בלא ספק, ר״ל שהוא גם כן 
ייקרא מלאך מפגי שהוא בתוך בני האלהים —, יהיה גם כן 
י״ס מלאך באמת" (מו״נ, ג׳, כ״ב) [אלא שמושג "המלאך" 
במשנתו של הרמב״ם אינו זה שבאגרת חז״ל]. בחינה זו 
לגוניה היא המכרעת בתורת־הסוד, ולכל לראש בזיהר, ובפרט 
בקבלה המאוחרת שמיסודו של האר״י, והיא עוברת כחוט־ 
השני בכל ספרות־המוסר המיוסדת על הקבלה לבתי־מדרשו־ 
חיה, כולל החסידות. 

(ג) הבחינה האימאננטית־מוסרית נתגדרה 
גם היא בבחינה לעצמה כבר בספרות המדרש והאגדה, והיא 
מוטעמת ביותר בעיוני אחרונים ואחרוני־אחרונים. הדימויים 
י״ט וי״ר מתפרשים ככוחות נפשיים טבעיים שבאדם כוחות 
איווי ורצון ועשיה, שאינם טובים או רעים כשלעצמם ואינם 
נידונים אלא ע״פ כוונתם או פרי מעלליהם בתיקון האדם 
והעולם: כל שהם מביאים לידי עירעורה של בריאות הנפש 
בהליכותיה עם עצמה ועם קונה ועם הבריות ועם העולם 
שמסביבה — רעים הם < וחילופם — טובים. פעמים התיקץ 
תלד במתכונת שיעוריהם של אלו כנגד אלו, עד שלאמיתו־ 
של־דבר כולם נבראו לסייע לתיקץ הנפש והעולם, ואץ 
התקלה אלא בהגזמה לצד אחד, אף לצד יה״ט. כבר אמת 
חז״ל, שאץ העולם יכול להתקיים בלא י״ר של עתות (יומא 
ם״ט, ע״ב)> כיוצא בו ראו, שבידי הצדיק משמש גם יה״ד כוח 


בעבודת הבורא (משנ׳ ברב׳ ט׳, ה׳). ממין זה היא גם הדעה, 
שיה״ר אינו שווה בכל אדם, אלא תקפו לפי ערכה של כלל 
הנפש: "כל הגדול מחבת יצרו גדול הימנו" (סוכה נ״ב, 
ע״א), גם בחינה זו עוברת כחוט-השני בספתת המדרש וה¬ 
מוסר שבכל הדורות ? נוסח בתר וחתוך מאד ניתן לה, למשל, 
ע״י ת שמואל יפה אשכנזי(ע״ע) בפיתשו "יפה תאר" לב״ר 
פת ל״ט. נוסח עממי בטעם החסידות לבשה בחינה זו בסיפור 
המעשה בת לד יצחק סברדיצ׳ב (ר׳ מ. בובר, אוד הגנת 
215 , תש״ז! וע״ע חסידות, עמ׳ 786/7 ), וכן נעשתה יסוד 
מוסד בתנועת המוסר. תמה, שגם לבחינה זו אפשר למצוא 
יסוד כבר בספתת היהתת ההלניסטית, שבה מצד הרעיון 
של בניינה של הנפש על הודה רוחנית משולשת, בת שני 
קצוות ואמצע־המשווה: ״שתי תחות תשמותה על האדם — 
תח האמת ורוח הכזב ז והתח התיכתח חיא רוח תבונת 
השכל אשר תט לבל אשר תחפרן. ומפעלי שתיהן האמת 
והכזב חקוקים בלב האדם וה׳ יודע כל אחד מהם... ורוח 
האמת תעיד בכל ותאשים את כל, והיתה כאש עצורה בלב 
החוטא, ולא יוכל לשאת פניו אל שופטת (צוואת השבטים: 
יהודה כ/ א^ה׳). כיוצא בו נאמר במדרשי חז״ל (ברת 
ס״א, ע״א—ב): ״שני יצרים ברא הקב״ה — אחד י״ט ואחד 
י״ר״... ״צדיקים — י״ם שופטו.. רשעים — י״ר שופטן.. " 
בינוגים — זה חח שו&טן...". ע״פ בחינה זו נתפרשו גם 
בתקופה החדישה הציורים י״ס וי״ר להוגי־דעות בתחומי 
הדת והמוסר של היהדות (מ. לצרום! חרמן כהן), 

י. נזסנוב, פירוש ם' הסדות לאריםסוסליס. א׳-ב/ תקב״א! 

י. תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האד״י, ק״ד׳ ואילך, 
תש״ב! הנ״ל, משגת הזוהר. ב/ קי״ב ואילך. חשכ״א) 

ד. כת, תגועת המוסר, ב׳, 134 ־ 140 , תש״יו י. הייגמן, יצר 
(אנציקלופדיה מקראית, ג׳), תשי״ח; א. א. אורכך, חז״ל, 
פרקי אמונות ודעות, מפתח: בערבו, תשכ״ם; -זס?. 011 .? 

,(. 111117 ¥316 ... 1 ) 510 . 500 (!מג 81151 ) ז>־ע!מ • 0 ■}<¥ 6 ^ 7 ,• 0 > 

, 11 , 1 263 , 1 . 7 ^! £1/11 ? 01 , 05 ז 3128 ! . 1 \ , 1901 

, 212,1919 . 4 מ 0 >£יו/ 6 מ, 001160 מ, 8-1911 189 , 79 

* 1926 , 20 . 5 ( ¥3 ,ז.מ׳א> 101260 . 4 1 ז 11£10 ?% , 80050 /¥ 

ס. ה. ב. 

^?ן ( ¥311 — [$נג 1138 נ! 0€ ו 1 ?] גמ 16 חת 1 רז£ 605 ), מעלה־גרה 

גדול מן הסוג פר (ע״ע), המצד כחיית־בר ברמה 
הגבוהה והקרה של טיבט וסץ המערבית (ע״ע אסיה, עט׳ 
884 , ציור 7 ), הוא קרוב לבחון (ע״ע) ודומה לו, אך נבדל 
ממנו בראשו הארוך ובשעת הצמיר והארוך, המגיע כמעט 
עד לקרקע ומגן עליו מפני הקור, וכן באזניו הקטנות וברגלץ 
הקצרות. אודך גופו של הזכר (שהוא גדול בהרבה מן 
הנקבה) — 3.5 מ/ גבהו — 1.9 מ׳, וזנבו — העשוי ציצית 
של שעתת סבוכות וארוכות — מגיע ל 75 ס״מי אורך 
קרניו הכפופות — 90 ם״מ; צבעו אפותבהיר. שוכן התם 



יאק (ובר) 



201 


יי! — יקוטיה, יקופזים 


202 


גבוהים( 4000 — 6,000 מ׳) ואינו סרבל אתהחש ואת צפיפות־ 
האדיר בגבהים נמוכים מזה. — הי׳ ניזון מעובים וצורר 
הרבה מש, הצעירים חיים בעדרים גדולים ! המבוגרים — 
ביחידות, פרס לעונת הייחום. משך ההריון — 9 — 10 הדשיפז 
הנקבה ממליטה אחת לשנתיים. אורך חייו עד 25 שנה. 

באסיה המרכזית, מבוכרה במערב עד מונגוליה במזרח 
והרי־סאיאן בסיביר, מצד י׳ מ ב ו י י ת, שהוא קטן מי׳-הבר 
וקרניו קצרות יותר. הוא ניתן להכלאה עם בקר מבויית אחר, 
אבל הצאצאים הזכרים הם עקרים. 

חשיבותו של הי׳ לתושבי טיבט רבה, בדומה לזו של 
הגמל לבחים. הי׳ משמש כבהמת־משא, ומסוגל לשאת 
בקלות משא של 150 ק״ג. בשרו הוא מנת־מזון יסודית 
בתפריטם של הטיבטים׳ ומחלבו העשיר מכינים גבינה 
וחמאה < משער גופו מכינים בדים שמשמשים לאהלים, לשמי¬ 
כות ולשמלות. לפנים היה שער זנבו מבוקש לקישוט נושאי- 
משרות — לציון דרגותיהם < בהודו שער הזנב משמש לשוט 
המגרש זבובים. השערות הארוכות שבצלעות הי׳ משמשות 
לחבלים. גלליו היבשים הם חומר־הדלק היחיד העומד לרשות 
התושבים ברמה חסרת-העצים של טיבט. 

ס, ט. 

(ר״ת של ת 131:10 :) 550 \/ 151100101112311011 ׳״£( = איגוד 
יהודי להתיישבות), חברה לעידוד הגירה והתיי¬ 
שבות מתוכננת של יהודים. י׳ נוסדה ע״י הבח׳ן מורים דה 
הירש (ע״ע, עמ׳ 373 ) ב 1891 , בדיון יסודי של 2 מיליון לי״ש 
(כ 60 מיליון דולר לפי ערכם ב 1969 ), שנתרם פולו מידיו! 
אח״ב הגדיל הירש את תרומתו עד 7 מיליון לי״ש, וב 1899 
הוסיפה אלמנתו סכומים מעזבונו. מ 1899 ואילך העמיד 
גם הבחן אדמזנד דה רוטשילד (ע״ע) סכומים ניכרים לקח, 
לשם השקעות במושבות שנתמכו על ידיו בא״י (ר׳ להא). 
הפרוץ הירש הרכיב את גרעין הנהלת החברה מנציגי הקהי¬ 
לות היהודיות בברלק, פראנקפורט ובריסל, האיגוד האנגלו־ 
יהודי וחברת כי״ח! במרוצת הזמן צורפו להנהלה, בדרך של 
קואופסציה, אישים שתים. בעשרות שנות קיומה התפשטה 
פעולתה של יק״א על־פני עשחת ארצות באירופה, באמריקה 
ובאסיה. כולל א״י, והקיפה — מלבד התיישבות חקלאית — 
גם הוראת מלאכות ומקצועות, הקמת בת״ס חקלאיים, עידוד 
קואופרציה ותיכנון הגירה — כל זאת תוך נסיוץ ראשון לבסס 
את הפעילות הסוציאלית־ציבורית היהודית על חקר כלכלי 
שיטתי. 

תחילה פעלה יק״א ברוסיה, שבה היה מרוכז באותה 
תקופה רובו של העם היהודי! על פעולתה שם — ע״ע 
הירש, עמ ׳ 371 . עשרות מושבות חקלאיות יהודיות, שבהן 
השקיעה יק״א אמצעים וכוחות־הדרכה, התקיימו באוקראינה 
ובבסרביה עד מלה״ע 11 , וישבו בהן — לפני פלישת הנא־ 
צים — כ 40,000 נפש על שטח מעובד של קרוב למיליון דונם. 
פעולת יק״א בתסיה נמשכה גם תחת המשטר הסובייטי, 
ואף הוגברה באמצע שנות ה 20 , וכללה עידוד קואופרציה 
יצרנית ואשראית. 

פעלה הנורע־ביותר של יק״א היה בארגנטינה (ע״ע, 

עמ׳" 691/2 ! הירש, עמ' 372 — 375 ). עד סוף' שנוח ה 20 של 
המאה ה 20 נרכשו ע״י יק״א כ 6 מילית דונם קרקע, ומהם 
עובדו כ 4 מיליון. בשיא המפעל, בשנות 1925 — 1939 , התגוררו 
ב 21 מושבות (עתה 18 ) כ 6,000 משפחות, שהן כ 30,000 
נפשות, מחציתן חקלאים. בדור האחחץ ניטשטש אפיין החק¬ 


לאי והיהודי של מושבות אלו, שבחלקו נעשו לערים. אולם 
פעולתה של יק״א נתנה את הדחיפה המכרעת להגירה יהודית 
כללית לארגנטינה,—ב 1903 פתחה יק״א בהתיישבות יהודית 
חקלאית גם בבראזיל! שם נרכשו יותר ממיליון חנם 
ונוסדו 4 מושבות. — על פעולות החברה בצפודאמריקה — 
ע״ע הירש, עמ ׳ 375/6 . באה׳ב השתתפה יק״א בייסודם 
של מספר משקים חקלאיים, ייסדה בי״ם חקלאי ובת״ס 
ללימוד מלאכה ומקצועות תעשייתיים. בקאנאדה קיבלה 
יק״א עליה ב 1907 את הטיפול במושבות היהודיות, שהקיפו 
בשעתן כ 4 * מיליון דתם ובהן ישבו כ 200 משפחות. 

באסיה התרכזה פעולת יק״א, מאז 1899 , בשטחי הקי¬ 
סרות העז׳ ת מאג י ת. נוסדו כמה מושבות באנטוליה וליד 
קושטא, וכן בי״ם חקלאי בקירבת איזמיר! מפעלים אלו נכשלו, 
וב 1926 חוסלו אחרוניהם. גם ב ק ס ר י ם י ן ייסדה יק״א כמה 
מושבות קטנות, אך אלה חוסלו אחר מלה״ע 1 ן. 

במדינות אירופה המזרחית, בתקופה שבין שתי 
מלחמות-העולם, תרמה יק״א לשיקום היהודים בפולניה, 
ליטא ולאטוויה. עיקר הפעולה היה בעידור ייסודם של בנקים 
עממיים וקופות־אשראי קואופרטיוויות ובהקמת מאות בת״ס 
מקצועיים, שבהם למדו רבבות תלמידים. יק״א תמכה בהגירה 
אל מעבר־לים, וכן הוסיפה לסייע בידי חקלאים יהודים, בפרט 
במזרח־פולניה ובבסרביה. — נוסף על פעולתה הישירה תמכה 
יק״א בכספיה בחברות ואגודות יהודיות שתות בכל חלקי 
העולם. 

פרשה מיוחדת היא פעולת יק״א ביישובההחקלאי- 
יהודי של א״י (ע״ע, עם׳ 511 , 825 ), שהחלה ב 1896 
בתמיכה במושבות שנוסח קודם־לנן. תקופתה הגדולה נפתחה 
סמוך ל 1900 , כשחיסל הברה חטשילד את האדמיניסטראציה 
שלו ומסד לידי יק״א את הנהלת מושבותיו ואמצעים לייסוד 
מושבות חדשות. הנהלת המושבות ביח יק״א היתה מוצלחת 
יותר, מכל הבחינות, שכן היו מנהליה מעוחם בחיי הישוב! 
כמה מהם — כגון ח• מרגלית-קלוריסקי (ע״ע) — זכו לה¬ 
ערכה כללית. מנגנתה כולו הצטיין בנקיון־פפיים חכה לשם 
טוב בציבור הארצישראלי הרגיש, ב 1901/2 נוסח ע״י יק״א 
המושבות יבנאל■ כפר־תבור, סג׳רה ועוד• במלה״ע 1 , כש־ 
הפסיקה ההסתדרות הציונית'את הפעולה ההתיישבותית, 
ייסדה יק״א את הקבוצות אילודהשחר, תל-חי וכפר־גלעח. 
אחרי מלה״ע 1 הפריד רוטשילד את הנהלת מפעליו בא״י 
ממסגרתה הכללית של יק״א וגיבשה כחברה מיוחדת בשם 

0 י 7 ״ א (ר״ת - 13 ש 550 \, 310511116 )61^1511 0010X115311011 ? 

"ס!!)- וזו ייסדה מספר יישובים חדשים, שהחשובים שבהם 
היו המושבות בנימינה ופחרם־חנה והקבוצות גזר ואשחת- 
יעקב. בניגוד לשאר תחומי פעולתה, היתה לפעלה של יק״א 
בא״י הצלחה־של-קיימא. עם הקמת המחנה"ראתה החברה 
את מפעלה כמושלה וב 1957 חוסלה רשמית. רכושה הקרקעי 
הנותר נתרם ע״י משפחת רוטשילד למדינה, ליישובים שקר־ 
קעותיה נמצאו לידם, ולמוסדות־ציבור שתש וכן תרמה 
משפחת חטשילד — עם חיסול זה — סכום ניכר לבניית 
משכן־קבע לכנסת של מחנה־ישראל. א לי 

נקובסן, ינ:ס פטר, ע״ע!עקו?סן. עם ? 5 כןר. 

!קוטעז, יקוטים. "?וטיח (י׳) היא שטח גחל בסיביר 
הצסונית־מזרתית, המאורגן מבחינה מחנית-מינהלית 
כרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית 





203 


יקוטיה, יקופזים — יקוסונה דה מדדי 


204 


ד. יא ק ו ט י ת האוטונומית (־ 3x0110 ^ 
? 00 *מנא) במסגרת הרפובליקה הרוסית של בריה״ם. 
שסחה 3,103x100 קמ״ר, אוכלוסייתה 670x100 נפש בלבד 
( 1969 ) — כ 0.2 נפש לקמ״ר. 

י׳ נחלקת לשני חלקים ע״י הנהרות לנה ואלדאן (יובלו 
של הלנה), החוצים אותה מדרום לצפון. החלק המערבי הררי 
בדרומו. ושיא גבהו בדרום־מזרחו 2412 מ , * הוא משתפל 
כלפי צפון ונעשה ארץ של הרים, גבעות ורמות בגובה של 
כמד. מאות מ/ שאותה חוצים עמקי־נהרות רחבים; צפונו 
הוא חלק משפלת סיביר הצפונית. החלק המזרחי רובד הררי 
גבוה, פרט לעמקי־הנהרות; שיאו הר־יפובדד., 3,147 ט׳. - 
כל הארץ מתנקזת לים־־הקרח הצפתי. הגדול בנהרותיה הוא 
הלנה (ע״ע), שאגנו — עם יובליו הגדולים אלדאן, ויליוי 
ואחרים—תוסס כמחצית שטחה של י׳. נחתת גדולים אחרים 
הם: האולנק במערב,האינדירקה (ע״ע) והקולימה במזרח. 

אקלימה של י׳ יבשתי־קיצוני, עם הבדלים גדולים בין קיץ 
לחורף. זה האחרת נמשך 6 — 8 חדשים, ומצויין בקור עז, 
אך במיעוט רוחות. הטמפרטורה הממוצעת של יאנואר בבירת 
החבל יאקוטסק היא 43 0 - ; בורחוינסק (ע״ע) נמדדו טמפר¬ 
טורות של' 0 ' 71 — הנמוכות ביותר בחצי־הכדור הצפתי. 
לעומת זה מגיעות טמפרטורות הקיץ (יתי—יולי) ל - 19 — 12 . 
בכל הארץ האדמה קפואה בעומק כל ימות השנה. מידת 
המשקעים מצומצמת עד בינתית — 150 — 300 מ״מ ביישובי 
השפלות. יותר מזה בהרים. — עתת הגידול אתה אלא 120 — 
130 יום בשנה; אולם אורך זריחת השמש בימות־הקיץ 
מאפשר צמיחה איגטנסיווית. כ 80% משטחה של י" תופס יער 
הטיגה (ע״ע אסיה, יעפו 866/7 ); בגבהי ההרים ולאורך חופי 
ים־הקרח הצומח הוא טונדרה (ע״ע); שטחים נרחבים בשפ¬ 
לות ובעמקי-הנהרות הם ביצתיים, משום שהמים אינם מחל¬ 
חלים באדמה הקפואה. — יערות י׳ מאוכלסים מתי חיות 
בעלות עורות מבוקשים בשוק הפרוות — הצו׳בל, ההרמין, 
הסנאית הלבנה, שועל-הכסף ואחרות. הנהרות עשירים מאד 
בדגים ממינים שתים. י׳ עשירה באוצרות-קרקע: יהלומים, 
זהב, בצרי בדיל ועופרת, נציץ, מירבצים גדולים של פחם 
וליגניס. 

היישוב הדליל מורכב בעיקרו מיקוטים (י״ם) 

(כ 45% ) ומסים (כ 45% ); השאר בגי עממים סיביריים אח¬ 
רים (טתגוזים, צ׳וקצ׳ים. יוקאגירים ועוד). — בתקופה האח¬ 
רונה נעשה הרבה לפיתוח יישובי, תרבותי וכלכלי של החבל. 
האוכלוסיה, בייחוד זו של הערים החדשות, גדלה במהירות 
הודות לזרימת מתיישבים מרוסיה האירופית; צומחות ערים 
ומתפתחת תעשיה, וכן נעשתה פעולה חינוכית ברחבה. ב 1930 
היו בכל י׳ פחות %0 מיליון נפשות, בבירתה יא קוטם ק 
(שעל הלנה) — כ 10x100 ; ב 1966 היו בעיר זו 95x100 תוש¬ 
בים. ב 1967 למדו בבתה״ם בי׳ 155x100 תלמידים, באוניברסי¬ 
טה ובמכת פדגוגי — 5,700 סטודנטים. כלכלת החבל עומדת 
בעיקר על תעשיית המכרות, על יערנות ועל פרוונות, ובמק¬ 
צת על גימל מקנה — בין השאר איילי־צפון. 

ה ע ם ה י א ק ו ט י נוצר כתוצאה מהתבוללותה של האר 
כלוסיה המקורית, המונגולואידית-טונגוזיח, בשבטים תורכיים 
שהגיעו שמד. במאות ה 13 — 14 ממחוזות הספר של סיביר 
ואסיה המרכזית. הי״ם עסקו בגידול סוסים וצאן, בציד 
ובמג; בחקלאות התחילו לעסוק דק במאה ד. 19 בהשפעת 
המתיישבים הרוסים, שרבים מהם היו גולים פוליטיים, שהוגלו 


ע״י השלטון הצארי לסיביר המזרחית המרוחקת. דתם של 
הי״ם לפני הכיבוש הרוסי היתד. חשמניזם (ע״ע), ויסודותיו 
נשמח־ באמונה ובנוהג גם לאחר שנאלצו לקבל עליהם את 
הפראווםלאוויות. — הלשון היאקוטיח שייכת לענף 
הצפוניימזרחי, האויגורי, של הלשונות התורכיות, והיא מדו¬ 
ברת בפי כ!/ 1 מיליון בני־אדם ונכתבת — מן חמאה ה 19 
ואילך — בכתב קירילי. היאקוטית נבדלת במידה ניכרת 
משאר הלשונות התורכיות, משום שספגה יסודות לשוניים 
זרים רבים, תחילה מונגוליים, ומן המאה ח 18 ואילך — 
רוסיים. 

לי״ם פולקלור עשיר, שנתקיים עד תחילת המאה ה 20 
כספרות־בעל־פה, שכללה אפוסים על עלילות גיבורים ("או- 
לונחו"), אגדות ומעשיות, חידות ושירים ליריים; יצירות 
פולקלור זה נאספו ופורסמו תחילה בירי הגולים הפוליטיים 
הרוסים, ורק אחרי המהפכה טיפלו בהן חוקרים מקצועיים. 
כמדכן היו מפותחים בקרב הי״ם הפיסול בעץ ובעצם 
ומלאכת־הרקמה. — אחרי המהפכה נתפתחה ספרות יאקוטית 
מודרנית, שנציגיה — הנושאים כולם שמות רוסיים — תיאח 
את חיי עמם תחת השלטון הצארי, לחמו בשארית מסורת 
העבר וכיוונו את יצירתם — בשירה, בסיפור ובמחזה — 
למגמה הקומוניסטית. — ליאקוטית תורגמו יצירות רבות מן 
הספחת החסית ומספחויות אחחת של איחסה ושל המזרח. 
וע״ע סיביר. 

. 0 .^י ; 1851 , 1 /)) 4 ו\ 2 ( . 4 )! 11501 .״י ; 1901 
./׳\ ; 1947 , 83110 108 ) 0 ־ 1 ׳(*מ, 30 ט 601 י* 56 ) 8 סס , 308 

; 1954 , 1 * £2 ■ 710 )) 30141 ) א. דותן [מהדיר), ספר דקדוקי הטעמים לר׳ 

אהרן בן משה בן אשר, ב׳, 237 , 242 , חשכ״ז 1 5 

1 ) 1 * ! 14 * 1 ) 1 * 11 - 5 * 121 * 11 %, * 11 x 11 1 ) 1*01 14 ( 1011*1 0 * 1 * 12*11 40 - 

,? , 1869 ,( 1 . 1 , ו 501 זס£ז£ 155 ^ג . 1 ) 111 * 11 * 2 

1927 , 20 ־ 17 , 1 , 111 * 11 *'!! . 4 11 * 1 ** 4410 ! 4 ! 

י. ג. ג. 

.ללןטךינה שמן של שתי קיסרידת ברוסיה. 

1 ) י , 1 ( 1683 [ו] — 1727 * קיסרית מ 1725 ), 

היתה בתו של איפר ליטאי או לאטור בליווניה, ושמה היה 
מדתה סקאברונסקי. היא היתה שפחה בביתו של כומר גרמני 
לותרני בעיירה מאריאנבורג, נישאה לחייל שרדי. וכשכבשו 
הרוסש את מאדיאנבורג ב 1702 היתה לפילגשו של המצביא 
שרמטיב׳ ואחריו של אלכסנדר מנשיק 1 ב (ע״ע). בביתו של 
מנשיקוב פגש אותה הצאר פישר 1 (ע״ע), שיא היתד. לו 
לפילגש* היא הועברה לפראווסלאביות, ושמה הוסב לי׳ 
אלכסייבנה. י׳ ילדה לפיוטד 11 ילדים, שרובם מתו בילדותם. 
היא' נלוותה אל הצאר בכל מסעות מלחמותיו, ולדבריו הצילה 
אותו, בקור־רוחה ובאומץ־לבה, משבי התורכים במסעו לפרוט 
ב 1711 . היא היתד. היחידה, שיכלה, בהשפעתה המרגיעה, 
לשכך את התפרצויות זעמו של פיוטר, שוא היד. קשור אליה 
ברגשי־חיבה עמוקש. ב 1712 נשאה לאשה, ש 1724 הכתירה 
לקיסרית. זמן־מה אח״כ נשקפה* סכנה לחייה, בשל עגביה 
עם אחד מאנשי־החצר* הלה הוצא להורג, אך י׳ ניצלה בשל 
מות פי 1 טר ( 1725 ). 


ביזמתו של מנשיקוב ובתמיכת חיל־המשמר הקיסרי 
הובטחה העלאתה'של י׳ לכסא הקיסרות. השפחה, בת־האיכ־ 
רים׳ האבאלפביתית־למחצה, נחנה בשכל-ישר ובערמומיות, 
אולם עסקי השלטון לא משכוה* היא נמשכה לתענוגות 
ושעשועים, שנהלת המדינה נמסרה ל״מועצת-הסתרים העליו¬ 
נה", בת 7 חברים, שבה מילא סנשיקש תפקיד מכריע וש־ 
המשיכה את מדיניותו של פיוטר. בהדרכתו של מנשיקוב 
הנחילה י׳ לפני מותה את המלשה לא לבתה יליזוטה (ע״ע) 
אלא לנכדו של סיוטר 1 מבנו אלפסי, פיוטר 11 * אך יש סבו־ 
רים ש״צוואתה" לא היתה אלא בדותה של מגשיקוב. 

, 1 /;מע . 07 י זשב 1 ^ 0 טז 8 

. 1884 2 .£ גגןמקמ,!! . 1 \ . 14 ; 1880 

2 ) י׳ 11 , ״הגדולה״( 1729 , שטטק — 1796 , פסרבורג * 
קיסרית מ 1762 ), היתה ממוצא גרמני־לותרני, בת לבית- 
הנסיכות הזעיר שדל של אנהלס־צר&סט, ושמה הש סשש־ 
אוגוסטה־פרידדיקה. אבש שירת כגנרא׳ל בצבאו של פרידריך 
11 מלך פרוסש* אמה היתה מבית הדוכסים מהולשטיד 
ג 1 טו׳ךפ, שמבניו היה הדוכס קארל־אולריך, בדאחותה של הקי¬ 
סרית יליזוטה(ע״ע) ויורששעצר שיל מלכות רוסיה, ששמו 
הוסב לפיוטר (אח״כ הקיסר פיוטר 111 [ע״ע]). ע״פ המלצתו 
של פרידריך 11 בחרה 
יליזאווטה בי׳ ראשה 
ליורשה. ב 1744 ,בהיו¬ 
תה בת 15 , הובאה י׳ 
לרוסיה* היא הוטבלה 
לפראו 1 סלאוויות,שמה 
שונה לי׳ אלכסייבנה, 
וב 1745 הושאה' ל- 
פישר, הנישואין נת¬ 
גלו כאומללים:פיוטר, 
אפשר, היה לא-נור- 
מאלי מבחינה שכלית 
וגופנית כאחת, בור, 
הולל, שיכור וגס, 
פוגע בכבש אשתו 
אפילו בפומבי* ואילו י׳ היתד, פיקחית וכשרונית, מחד 
נכת במיטב ההשכלה המקובלת בחברה הנאורה של 
המערב בדור ההוא — ובזה לבעלה. שני בגישזוג לא 
שמת אמונש זה לזה, ויש ספק אם פישר הש אביו של 
הילד שילדה י׳ לאחר 9 שנות-נישואין (אח״כ הקיסר פול 
[ע״ע)). פיוטר הש נתון כולו לחיקוי תרגילים וגינונים 
צבאיים פרוסיים ולהערצה עיוורת של פרידריך 11 , ולא 
הסתיר את זילזולו בכל דבר תסי ופראווסלאוד * ואילו י׳ 
ראתה מראשית שהותה ברוסיה את הסיכויים הפוליטיים 
העצומש שנפתחו לפנש בגלל נחיתותו של בעלה, וללא 
מעצורים נפשיש חתרה בהתמדה ובסבלנות למטרתה. היא 
הסתגלה בגמישות מפליאה לעולם הרוסי, הזדהתה עם תרבו¬ 
תו, רכשה שליטה בלשון הרשית, הן בכתיבה ספרותית הן 
בדיבור עממי, שפגינה את דבקותה בפראווסלאוויות (אע״פ 
שהיתה אתאיסטית). י' היתה נתונה לעגבים, אך בבחירת 
מאהביה הרבים שמתחלפים, מבין אגשישחצר וקציני חיל- 
המשמר, נהגה לאדדווקא לפי משיכה מינית אלא גם לפי 
חישובים פוליטיים. ממאהביה לפני שהגיעה למלוכה היו 
סטניסלו פוניטובסקי (ע״ע) — מי שעתיד היה להיות מלך- 




207 


יקטרינת 


208 


פולניה האחרץ, ם. סאלטיקוב — שהוא, אפשר, אביו של 
פאוול, האחים אורלוב (ע״ע) — שלאחד מהם, גריגוירי, ילדה 
י׳ בן. 

כשעלה פיוטר 111 על כסא-המלורה ב 1762 , לאחר מות 
יליזאווסה, כבר היה שנוא על כל סביבתו, והוסיף להשניא 
את עצמו בתעלוליו בתקופת שלטונו הקצרה? ואילו י׳ זכתה 
באהדת האצולה, הקצונה והכגסיה. ביולי 1762 ביצע חיל- 
המשמר האציל, בפיקודם של האחים אזרלוב, הפיכת־חצר? 
פיוסר הודח מן המלוכה והורחק לאחת מאחוזותיו, ושם 
נרצח בידי אלכסי אורלוב. י׳, שהשתתפה בהכנת ההפיכה, 
הועלתה לקיסרות והוכתרה? כלפי חוץ הופיעה כמקבלת 
הכתר לפי דרישתם ובלחצם של המורדים. בהמלכתה של י׳ 
היה משום קיפוח זכותו של יורש-העצר החוקי פאוול, שאותו 
החזיקה אמו תחת השגחה קפדנית תוך הרחקה מכל השת¬ 
תפות בשלטון כל ימי חייה. אולם קיים היה עוד טוען־בכוח 
לכתר רוסיה — איון ¥1 ׳ שהודח, בהיותו ילד, בידי יליזאוו־ 
טה ב 1741 והוחזק כל ימיו במאסר! הוא נהרג ב 1764 ,'כשעשו 
קושרים נסיץ לשחררו. החוקיות המפוקפקת של מלכותה של 
י׳ היתה גורם נוסף לנטייתה לבקש סעד באצולה, שהעלתה 
אותה למלוכה, 

למרות תלות זו היתה י׳ שליטה בעלת מרץ ותקיפות, 

וכל הפעולות המדיניות, כחיצוניות ובפנימיות, בימיה נעשו 
בחמתה, בידי מדינאים ומצביאים שאותם בחרה בעצמה. 
לכאורה היה הקו המנחה את מדיניותה זה של ה״אבסו- 
לוטיזם הנאור" (ע״ע (כרך־מילואים]). י׳ היתה מעורה 
באומרת "ההשכלה" של המאה ה 18 ומושפעת מרעיונותיהם 
של לוק ושל האנציקלופדיסטים. היא התכתבה עם וולטר, 
עם ד׳אלנבד׳ עם ך־דרו — ששהה בפטרבורג לפי הזמנתה 
תכה בתמיכתה החמרית! ם. מ. גרים (ע״ע) בפאריס היה 
סוכנה. כמדכן ניהלה קורספונדנציה פוליטית ערה (בצרפ¬ 
תית) עם מריה תרזיה ויוזף 11 שליטי אוסטריה ועם פרידריך 
הגדול, י׳ היתה חדורה — על-כל-פנים בראשית מלכותה — 
מגמות כנות לתיקונים מינהליים וחברתיים ולהעלאה תרבו¬ 
תית של" עמה! יחד עם זה היתה נחושה החלטתה להחזיק 
בשלטון, ועזה שאיפתה להגדלת כבודה ותפארתה האישיים 
ועצמתה המדינית של ארצה. למעשה נוצר פער עמוק בין 
ההלכה הנאורה ובין המעשה של שלטובה: במדיניות־הפנים 
השלימה הקיסרית עם המציאות החברתית, שבה היה מעמד 
האצילים בעלי-הקרקעות הגורם הקובע היחיד; מדיניות- 
החוץ שלה התבטאה במלחמות־כיבושים עם תורכיה ובהש¬ 
תתפות עם אוסטריה ופרוסיה בדיכויה ובחלוקתה של 
פולניה, 

את מדיניות-הפבים של י׳ ניתן לחלק ל 3 תקופות: 

(א) תקופת הניסויים הליבראליים, 1763 — 1768 . — 

ב 1766 כינסה הקיסרית מועצה מנציגי האצילים, העירונים 
והאיכרים החפשיים לצרבי חיבור ספר־חוקים חדש. למועצה 
ניחנו ״הוראות״ ( 113883 ) שאותן חיברה הקיסרית עצמה, 
בתה תורותיהם של מונטסקיה (ע״ע) ובזריה (ע״ע) — 
תעודה גדושה הצעות מתקדמות במישורי'המשפט, המינהל 
הכלכלה והסעד, ובכללן הקלות לאיכרים הצמיתים. ההצ¬ 
עות נתקלו בהתנגדות חריפה של האצולה, וי׳ לא ניסתה 
לשבור אותה. לאחר 18 חדשים פוזרה המועצה ללא תוצאות. 

(ב) תקופת התיקונים השמרנייס-ריכוזיים, 1768 — 1789 . 
לאחר נסיגתה בלחץ האצולה, נמנעה י׳ מלקדם את מצב 


האיכרים, ועוד החמירה אותו ע״י חלוקה נדיבה של אחוזות־ 
כתר בין תומכיה מאנשי־האצולה והרחבת סמכוודשלטונם 
של בעליתזאחוזות על צמיתיהם. כ 800,000 איכתם עצמאיים 
הפכו לצמיתים; לבעלי־האחוזות ניתנה רשות להעניש את 
צמיתיהם ע״י הגליה לסיביר. י׳ השלימה את פעולת פיוטר 1 
בביטול האוטונומיה של אוקראינה; בץ השאר ביטלה את 
ההנהלה העצמית של הקוזאקים של זפוחיז׳יה (ע״ע). — 
החמרת מצב האיכרים (והקוזאקים), לאחד התקוות שטיפחו 
שנות־מלכותה הראשונות של י/ עוררה בהם התמרמרות 
עצומה- שמצאה ביטויה במרידה, בהנהגתו של פוגצ׳וב(ע״ע), 
ב 1773 — 1775 , שהקיפה אמור נדהב בדדום־מזרח רוסיה ולא 
דוכאה אלא בעמל רב ובשפיכות־דמים מרובה. — משמעות 
חיובית חיתה לתיקוניה של י" בתחום המשפטי, המינהלי 
והתרכזתי. הונהגה מערכת־משפט לפי דוגמות מערביות, 
בייחוד בהשפעת בלקסטון(ע״ע). המדינה חולקה ל 50 חבלים 
("גוברניות"), בראשותם של פקידים ("גוברנטורים") ממו¬ 
נים'מטעם השלטון המרכזי. וכן הוקמה'הנהלה עצמאית 
של האצולה בחבלים, בהנהגת "ראשי-אצולה" מקומיים, 
וכן הוקם גרעין• של הנהלה עצמאית לערים, בידי השכבה 
העליונה של הסוחרים. לפיתוח הלשון והספרות הרוסית 
יסדה י׳, בין השאר, ב 1783 את ״האקדמיה הרוסית״ — 
שנשיאה הראשון היחה ידידתה של י/ דשקובה (ע״ע), רש- 
בפעולתה השתתפה־בפועל הקיסרית עצמה? צעירים חסים 
רבים נשלחו ללימודים ולהשתלמות לחו״ל! י׳ הניחה גם את 
היסוד להשכלת נשים ברוסיה ע״י ייסוד "מט׳ו־סמולני" 
בפטרבורג — בי״ס סגור לבנות האריסטוקרטיה. —יכל הך 
פורמות הללו תדמו לעידוד ההכרה העצמית בקרב רבים 
מבני המעמדות העליונים ולחיזוק אי־תלותם בשלטון הקי¬ 
סרי. דך נזרע גרעינה של ה״איבטליגנציה" (ע״ע, עמ' 
938/9 ) הרוסית, שראשית סימניה נתגלו כבר בתקופתה 
האחרונה של י׳. 

(ג) תקופת הראקציה, 1789 — 1896 . — כבר ממרד פוגא־ 

צ׳וב ואילך הגבירה י׳ את אמצעי-הדיכוי של המשטר, והללו 
החריפו ביותר עם פרוץ המהפכה הצרפתית והתפשטות הדיה 
לאירופה. י׳ המזדקנת הפכה לעריצה גמורה; הוגבר כוחה 
של המשטרה ? נאסרו כל ביטויי ביקורת על השלטון והמש¬ 
מר, ובפרט כל תביעה לביטול צמיתות האיכרים. נוביקוב 
(ע״ע), מראשי הבונים־החפשים ברוסיה, נכלא? רדישצ׳ב 
(ע״ע) הוגלה לסיביר בגלל הבעת דעות שאותן הביעה' י׳ 
עצמה בימי-עלומיה. 

במדיניות-ה חוץ שלה זכתד. י׳ להצלחות .גדולות 
בהעלאת רוסיה לדרגת מעצמה עולמית. בהמשד למסורת 
הלאומית־כנסייתית חריסית עמד לעיני רוחה של י' חזון כי¬ 
בושה של קושטא והחזרת עטרתה בבירת קיסרות יוונית 
אורתודוכסית, שתקיף את המזרח התיכון ותהיה גרורתה של 
רוסיה? רמז לכד נמצא בשמות שניתנו ע״פ הוראתה לשני 
נכדיה (בני סאוול) — אלכסנדר וקונסטנטין. י׳ התכוונה 
לפירוק האימפריה העותמנית ולחלוקתה בין רוסיה ואוס¬ 
טריה. היא לא השיגה את הגשמת מלוא חלומותיה האימפריא- 
ליים, אולם שתי המלחמות הממושכות נגד תורכיה, 1768 — 
178711774 — 1792 , הנחילו לרוסים נצחונות וכיבושים שהר¬ 
חיבו את תחומי הקיסרות המסיח עד הדניססר בדרום־מעדב. 
כל חופי הים השחור הצפוניים עברו מידי תורכיה לידי 
מסיה, וכן סופח אליה ב 1783 חצי-האי קרים? השטחים 



209 


יקטרינה — יקינונון 


210 


החדשים יושבו ופותחו במהירות. מדיניותה של י׳ כלפי 
החושבים הוותיקים היתה ליבראלית! המוסלמים נהנו 
מחופש־דת, וסעמדותיהם העליונים, שרבים מבניהם קיבלו 
את הפראווסלאוויות, נספחו על האצולה הרוסית, מימי 
חוזה־השלום של קוצ׳וק־קינרג׳י ( 1774 ) היתה רוסיה לאחד 
הגורמים המכריעים בהיסטוריה של המזרח התיכון ושל 
עמיו. במערב הפילה י׳ את החיץ שהפריד בין רוסיה ובין 
אירופה — את פולניה, הלחץ הדיפלומאטי והכוח הצבאי 
של רוסיה היו הגורמים המכריעים ב 3 חלוקות-פולניה 
( 1793,1772 , 1795 ), שבהן זכתה רוסיה בחלק־הארי וסיפחה 
לעצמה לא רק את השסחים שהשתייכו לפנים לרוסיה הקיי- 
בית והמוסקובית, אלא גם שטחים מאוכלסים לאטווים, 
ליסאים, פולנים (ויהודים), והרחיבה את גבולה עד מרכז־ 
אירופה. עמדתה הבידלאומית הבולטת של רוסיה מצאה את 
ביטויה בהכרזה ( 1780 ) על "ניטראליות מזויינת" במלחמתה 
של אנגליה במושבותיה בצפון־אמדיקה, כהגנה על חופש- 
המסחר של המעצמות הלא־לוחמות. 

דמותה ה ה י ם ט ו ר י ת ש ל י׳. י׳ 11 היא מן הדמויות 
הנשיות הבולטות בהיסטוריה המדינית. מכמה בחינות היא 
דומה לאליזבת 1 : זכויותיהן של שתי הנשים לכסא-המלוכה 
היו מפוקפקות, שתיהן עברו בית־אולסנה קשה בנעוריהן, 
שתיהן שלטו ביד רמה והגיעו להשגים מבריקים. בדומה 
לאליזאבת, היתד, אף י׳ בעלת השכלה מעולה! נוסף על לשון־ 
אמה הגרמנית, על צרפתית — לשון השכלתה ותרבותה, ועל 
רוסית, קראה גם אנגלית ולאטינית. היא כתבה מחזות, 
סיפורים ומשלים ברוסית, והתחילה בחיבור ספר על תולדות 
רוסיה (שאותו לא השלימה). מכתביה לאגשי-הרוח ולשלי¬ 
טים באירופה מלאים חן ושנינות י אך עוד יותר מזה היתה 
בעלת שיחה נאה, שהקסימה את אורחיה מן המערב. ערך 
ספרותי והיסטורי יש ל״זכרונות" שלה (בצרפתית), שבהם 
היא מגלה טפח ומכסה טפחיים! הם פורסמו דק בסוף המאה 
ה 19 . 

י׳ הצטיינה בכשרונה בבחירת אישים לביצוע מדיניותה. 
ממצביאיה המזהירים היו רומיאנצב, אלכסי אורלוב. אלכ¬ 
סנדר גוליצין, פיוטר פאגין, פוטיומקין' (ע״ע) וסובורוב 
(ע״ע)! מאנשי המדיניות והמינהל שלה — ניקיטה פאנין, 
דמיטרי גוליצין, רפנין, ווח׳נצוב, ושוב פוטיומקין. הקרוב 
ביותר לרוחה וללבה היה פוטיומקין, שהיה שנים רבות 
מאהבה. — שלא כאליזאבת, היתה י' שקועה בענבים עד 
זקנתה, והסיפורים — שהם אולי מוגזמים — על חייה המי¬ 
ניים הצמיחו ספרות ענפה בלשונות אירופיות שונות; אולם 
אף אחד ממאהביה לא השתלם עליה. 

תקופת י' נראית כאחת הבולטות והסזהירות בתולדות 
רוסיה! מלבר — הכל הבריק, אבל מלגו שרד בליל של 
נחשלות אסיינית ועריצות חצרנית-ביוריוקראטית אירופית. 
"כפרי־פוטיומקין" המפורממיס משמשים מעין סמל למשטר 
זה. בגי-דורה של י׳ במערב בינו אותה בשם "שמיו־מית־של- 
הצפון״! אולם פושקין הגדיר אותה כ״סארטיף [הצבוע שב־ 
קומדיית מולייד] בשמלה ובכתר". 

-*!מ 106 ו 83 ס 18 ס(] 3 ! 1 0 06 ז!, 1 זס 6 <]> 1 , 06616001108 . 11 . 8 
■ £11/16681000 .^. 8 ; 1901 — 1881 , 11,1-11 .£ ,ו 0116 וןד 3 ק 6 ח 
// .* ,!!סעז־סמ . 0 : 1891 — 1890 . 1-11 , 11 .£ ז 05 קסז 140 
611 1 ) 1 * 1 ,ת 3 מ 5101 -זש 1 ג £37 . 1 < , 1910 , 6 * 0 ) £11111 . 0 

- 1181100613 111106 .£ , 116 ק 8 ז . 8 .£ , 1941 ,) 1 )) 5 ) 11 ) 161 * 11 
) 1 ( 1 0116 01 ) 01 1/10 . 0 ,ססגתזס!{"! . 8 . 0 ; 1945 . 1-11 .*אז 


, 1955 ,. 11 . 0 , 573110:011 . 11 ; 1947 ,ס 16 * £1 / 0 101111011 ) £1 
; 1961 , 01 )- 01 1/10 . 0 ,/ 016 . 1 ; 1957 ,.// .ש ,•! 0 / 0156 ^ 5 0 
■ £111 ,. 0 . 11 .£ ; 1961 , 11 . 81 , 8111150113 .,ו . 11 

) 1/1 6 * 01 ! 00 * 0 סו/ו .€ . 01165 ( 1 .? ; 1961 , 110 * £11 (ס 1111 ק 

. 1967 ,/[ 00/11111 הס 1 * £01 

י׳ והיהודים. לאחר עלייתה של י׳ למלוכה הציע 
הסנאט להתיר כניסתם של יהודים, שגורשו מרוסיה בימי 
יליזאווטה, הצעה זו עוררה התנגדות, ד׳ נמנעה מקבלת 
הכרעה. במינשר שפירסמה בסוף 1762 התירה לנתיני מדי¬ 
נות אחרות להתגורר ברוסיה, "פרם ליהודים" ("ז׳ידים" 
[״ 84 * 1 — מונח שיש בו טעם-לגנאי ברוסית)! הביטוי "פרט 
ליהודים" חזר ונשנה מכאן'ואילך פעמים רבות בחקיקה 
הרוסית עד לנפילתו של המשטר הצארי. גראה, שי׳ עצמה, 
כחניכת האנציקלופדיסטים, לא רצתה באפליה חוקית של 
היהודים, ואף העריכה אותם כגורם חלוצי בפיתוח התעשיה 
והמסחר, בפרט בשטחים החדשים בדרום שרצחה לאכלסם. 
לפיכך התירה לאחר־מכן התיישבות יהודים ב״רוסיה החד¬ 
שה", בתנאי שהשתייכותם הדתית והלאומית לא תצרין 
בדרכוניהס. אותו תנאי התנתה גם לגבי מתן־דשות לסוחרים 
יהודים לבקר ב&טרבורג הבירה לצרכי מסחר. 

הבעיה היהודית הופיעה ברוסיה במלוא הקפה כתוצאה 
מסיפוח שטחי פולניה, שהפך את רוסיה ממדינה שלא ישבו 
בה יהודים למרבז היהודי הגדול ביותר בעולם. י׳ הניחה 
את היסודות למדיניות היהודית של השלטון, שנשארה, 
בקודה הכלליים, בתקפה כל ימי המשטר הצארי. אחרי 
החלוקה הראשונה של פולניה ב 1772 הובטח ליהודי בילו¬ 
רוסיה במינשר, שתישמרנה להם זכויותיהם שמתקופת השל¬ 
טון הפולני: חופש הדת, בטחון הרכוש והעיסוקים הכלכליים 
והזכויות האוטונומיות הנרחבות של הקהילות, היהודים 
הוכרו כנתינים רוסים, תחילה — כמעמד נפרד, אך כעבור 
שנים-ם 0 םר הותר להם להירשם למעמד הסוחרים ולמעמד 
העירונים, ובכך נכללו במעמדות הרוסים. אולם לאחר-מכן 
התפרסמו הוראות מגבילות ביחס ליהודים, הן הוראות שצינד 
צמו את סמכדות הקהילות ( 1795 ), הן הוראות שהכפילו את 
שיעור המסים שבו חויבו היהודים ( 1794 ), ובעיקר — הור¬ 
אות שהגבילו את השטחים שבהם הורשו יהודים להתגורר 
( 1791 , 1794 ). בכך הונח היסוד ל״תחום־המושב" היהודי 
ברוסיה, שכלל את השטחים שסופחו מפולניה מאז 1667 . 
בתעודות הרשמיות משנות־מלכותה האחרונות של י׳ פסק 
השימוש במונח "ו׳יד", ובמקומו הונהג המונח הניטראלי 
"יורי"( 6 שק 68 = עברי"). — הקראים הוצאו ב 1794 מכלל 
ההגבלות שהוטלו על היהודים. 

ש. דובגוב. דברי ימי עם עולם. ד, 138 ־ 143 , 1958 8 ! 

ס 60 x 80 ח.צ£ז 0.13 זז 0 >זב 3 001 : 06 ■<£ , 113 * 10 ו 3 ע 1 ק 0 .£ . 14 
0(1 60068060x0 <ןסזש 14 , £600611 . 10 , 1877 ,^ 0 ין 63 
. 1925 2 , 1 , £006011 פ 03 סק 3 מ 

א. לי. 

יקינתוץ ( 1115 ( 0101 ^ 9 ), סוג של צמחים ממשפחת השוש־ 
גיים (ע״ע), בעלי בצל ועלים סרגליים המרומים 
בבסיס־הצמח. הפרחים ערוכים באשבולות בקצה עמוד* 
תפרחת, רובם תלויים וכפופים כלפי מטה! העטיף מאוחד.- 
עלים, דמוי משפך או פעמון! הפרי — הלקט דל־זרעים, 
המתבקע בשלוש קשוות. הסוג בולל ב 30 מיגים דותר, רובם 
באפריקה הדרומית ומיעוטם באיזור הים־התיכון. — הי׳ 



211 


יקינתון — ירבוזיים 


212 


המזרחי( £1113115 ״<> .מ) הוא מין 
חשוב ביותר לגננות. הוא גדל פר 
בארצות ים־התיכון המזרחי, ובא״י 
הוא מצוי בבחות ובחורשים בגליל 
העליון! צבע פרחיו כחול. במאה 
ה 16 הוכנס הי׳ לאירופה, והוחל שם 
בפיתוח זני־חרבות, בעיקר בהו- 
לאנד. היום ידועים זני־נוי רבים 
מאד, שנתחבבו על מגדליהם בגלל 
צורת תפרחתם הנאה, צבעיהם המר¬ 
היבים וריחם הנעים. מום? מהם 
בושם ריחני סמיך. בהולאנד הי׳ 
הוא מוצד־יצוא, וכן מרבים לגדלו 
בצרפת הדרומית להפקת הבושם 
לתעשיית התמרוקים. 

על המוטיווים האגדתיים הקשורים בי׳ — ע״ע איאם! 
היאקינתוס. 



'?ינתוו סורח' 


11. 1. 8311£ 0711111111171 // ( 0 1111 > 1 <} 1110 ן 5 € 7/11 ,׳ל , 
1615-1617, 19291957 , 1111711/111 ( 11 11 ק 1 ! 1 ! 7 , 86110 . 0 ;״ ; 
8. 0x35x5, 7/11 0<*19581 , 78/9 , 1/11 ץ/\ *־ 


יקיר, יונה -. 9 .מ— ( 1896 , קישיניוב— 1937 ), 
ממפקדי הצבא הסובייטי, יהודי. בנעוריו קיבל חינוך 
יהודי, ופעל בתנועת הנועד הציוני, בייחוד באירגון ההגנה 
היהודית נגד הפורעים! אח״כ למד במכון הטכנולוגי בחארקוב. 
בפרוץ המהפכה הבולשווית הצטרף למפלגה הקומוניסטית 
והתגייס לצבא האדום. הוא השתתף במלחמת־האזרחים, לחם 
בחזית אוקראינה, היד, מפקח של חטיבות בצבא האדום, 
הצטיין בגבורתו וקיבל עיטורים רבים. בגיל 25 נתמנה לראש 
הפיקוד הצבאי של קייב ב 1924/5 היה ראש מוסדות ההש¬ 
כלה הצבאית של הצבא האדום, מ 1925 — ראש הפיקוד 
הצבאי לכל אוקראינה. הוא הצטיין בלימודיו הצבאיים 
כשנשלח להשתלמות בברלין, ומ 1930 היה חבר המפקדה 
העליונה של הצבא האדום כולו. ב 1934 נבחר לחבר הוועד 
המרכזי של המפלגה הקומוניסטית. במסגרת הטיהורים 
הסטאליניים נאמר ב 1937 בהאשמת־שווא של השתתפות 
בקשר נגד השלטון, נשפט למוות והוצא להורג. לאחר יותר 
מ 20 שנה, במסגרת הדסטאליניזאציה, טוהר שמו והוחזר 
הכבוד לזכרו. 


יקנעם, ( 1 ) עיר קדומה בא״י, למרגלות הכרמל, מעל לעמק- 
יזרעאל. שמה מופיע לראשונה ברשימות הכיבושים 
של תחותמס ] 11 . במקרא היא נזכרת כעיד־מלוכה כנענית 
שנכבשה בידי יהושע ונכללה בנחלת זבולון (יהר יב, כבי 
שם יט, יא); ייתכן שהיא זהה עם יקמעם (מל״א ד, יב). 
היא חרבה ביד תגלח־פלאסר 111 במסעו ב 732 לפסה״ג. 
בתקופה מאוחרת מזכיר אוזביום (ע״ע) את קמונה "בעמק 
הגדול", והצלבנים קראו' למקום קמץ 031100x10 ). היום 
מזהים אותו עם תל-קמון (הוא תל״-י׳, הסמוך ל [ 2 ]), שבו 
נמצאו כלי-חרס מן התקופות הכנענית, הישראלית והרומית־ 
ביזאנטית, ובקרבתו — קברות כנעניים. 

( 2 ) יישוב בעל אופי עירוני־חקלאי, סמוך לתל המוחזק 
מקומה של [ 1 ]! 4,200 תושבים( 1969 ). שטחה של י׳ כ 14,000 
דונם, מהם כ 10,000 דונם בהר ובמורדו וכ 00 ת 4 דונם בעמק. 
70 משפחות, המאוגדות בחברה חקלאית, מעבמת אדמות־ 


שלחץ בעמק ושטחי־מטעים בהר, ושטחים אחרים משמשים 
למרעה. מגדלים בי׳ בקר, צאן ועופות, וכן נשתבחה באב־ 
טיחיה הצהובים. בי׳ מפעל-מתכת חשוב וכמה מפעלי-תעשיה 
אחרים, המעסיקים את רוב העובדים במקום. — היישוב 
הוקם ב 1935 על אדמה שגאל יהושע חנקץ (ע״ע). בקום 
המדינה היו בי׳ 360 נפש, ומאז גדלה האוכלוסיה במהירות. 


( 311:3££3£ ז 13 מ^ [ 0 ^ 1 ׳ = אינו- 

נובל]), משפחת צמחים דו-פסיגיים, טרופיים ותת- 
טרופיים, קתבה למשפחת הסלקיים (ע״ע), ובה 64 סוגים 
וכ 800 מינים. הי" הם עשבים או שיחים חד־ביתיים או דו- 
ביתיים, בעלי עלים פשוטים נגדיים או מסורגים. הפרחים 
הקטנים ערוכים בתפרחות צפופות; החפים הקיומיים הגדר 
לים, המלורם את הפרחים, ועלי־העטיף, מ ש ורם לתפרחות 
את המראה הקשקשני הטיפוסי. הפרחים אנדרוגיניים או 
חד־מיניים; העטיף פשוט, בעל 3 — 5 עלים! האבקנים עומדים 
מול עלי־העטיף! השחלה עלית; הפרי — שקיק המכיל זרע 
אחד או יותר. ההאבקה נעשית ע״י הרוח. 

י" אחדים משמשים כצמחי־נוי בגלל תפרחותיהם הצפר 
פות והמגוונות או עלוותם הצבעונית. ה י ר ב ו ז ה מ ז נ י ב 
( 1$ £30(13:1x5 ח 311 ־ 131 מ\!) הוא בעל מכבדים גדולים וצפר 
פים, צבעו אדום או ארגמן! הירבוז ה ש ל ש ־ ג ו נ י(-ו!! 
ז 0 10 ש ) הוא בעל עלים מגוונים. ה ?( ל ו 0 י ה המכפיפה 
( £3 :ת 318£ 0:10513 ) היא בעלת תפרחות מארכות, דמויות- 


חרוט. מכסיפות בראשי הענפים! בזן 51313 ״£ התאחו הגבעו¬ 
לים הסמוכים לתפרחת שטוחה בדמות כרבולת של תרנגול. 
בגינות־נוי מגדלים את הגומפרנה הכדורית ( 00x11 
21015053 61£03 ק) כפרחי־קטיף' אלמותיים (וע״ע דם- 


המכבים, עט׳ 746 ). 

מן הי״ — גם עשבים רעים (מסוג הירבוז, כגון ה י_ ר ב ו ז 
המופשל [ 115 * 0£1£ ז £1 ז.£]), הגדלים בעיקר בבתי־שלחין 
קיציים, בגני־ירק ובפרדסים: עשבים חד״שנתיים, שרועים 
או זקופים, הנובטים בתחילת הקיץ, מתפתחים מהר, פורחים 
ומפיצים זרעיהם! הם מטרידים מאד את החקלאי בגלל 
המספר העצום של הזרעים שהם מפתחים, המבשילים גם 
על צמחים שנעקרו ושומרים על כוח־נביטתם זמן רב. 

מינים אחדים של הי" משמשים כצמחי-ירקות, הודות 
לעליהם הגדולים העסיסיים והרכים, שנאכלים, כגץ 


016x31x115 ׳ הגדל ביא¬ 
ורה, ביאפאן ובהודו. 
זהו, כנראה, הירבוז 
המופיע בספרות חז״ל 
(שביעית ט׳, י׳; תום׳ 
כלא׳ א׳, י״א! ירר 
כלא׳ ה׳, ה׳)! אולם יש 
סבורים שהוא ־ 11 
1115 611:11x0 )״׳. זרעיו 
של ־ט 010£11 ז} 
££ 115 , הגדל אף הוא 

בהודו(ה״זר״״נ" ה¬ 
הודי), מהווים בכמה 
מקומות את מנת- 
המזון העיקרית של 
האוכלוסיה. 



ירבח מ 1 ם^ 

( 5 נ 1 * 0£1£ ־ו 1 שי־ן 5 ע 1 ם 3 זגמז\ 1 ) 



213 


ירבוזיים — ירבעם 


214 


בתקופה העתיקה ייחסו לצמחי הי" סגולות־סרפא, וכסמל 
אלמוות קישטו בהם תמונות אלים וקברים{ ביוון הקדישו 
את הירבוז לאלה ארטמיס. 

מ. זהרי, העשבים הרעים בא״י והדברת* 110-108 , תזז־א < 

י. פליקס- כלאי זרעים והרכבה, 108/9 , תשכ״ז! ,ל>ונ> 1 ז^מ. 8 
. 105,1925 ^ 102 , 11 , 14711$ ? /ק> \ 1 ס 1% ס 1551$1€ >\ 0 7%€ 

יע. ג. 

יךבוע״ים ( 041436 ק; 0 ), משפחת יונקים מסדרת הסכר 
סמים (ע״ע), החיים באמורים מדבריים ובערבות 
־באסיה, באפריקה הצפונית ובאירופה המזרחית. גדל ם כשל 
חולדה קטנה ( 7 — 15 ס״מ), צבעם צהבהב־אסרפר בגב ולבן 
בבטן; השער רך, 
משיי וארוך. בצורתם 
ובתנועתם הי" נראים 
כקנגורו זעירים. הם 
מהלכים ומקפצים ב¬ 
רגליים האחוריות, 
שהן ארוכות בהרבה 
מן הקדמיות ואף ארו¬ 
בות מאורך הגוף, ובהן 
עפ״ר 3 אצבעות בל¬ 
בד. הרגליים הקד¬ 
מיות זעירות ומש¬ 
משות להחזקת מזון 
ולחפירה ולא לתנועה, ובהן 5 אצבעות. הזנב ארוך בהרבה 
מאורך הגוף ומסתיים בציצתישערות; בקפיצה הוא משמש 
לשיווי-המשקל ובמנוחה לתמיכה. הי" זריזים מאד, ובהם 
מצויים הקופצים הטובים־ביותד שבין המכרסמים! בקפיצתם 
הם מגיעים עד לגובה של 4 * 1 מ׳ ובקפיצה־למרחק — עד ל 2 
מ׳. תרטומם של הי" קצר! השפם ארוך, העיניים והאזניים גדו¬ 
לות מאד — כעדות על חושים חדים ומפותחים מאד. הי" 

מותאמים לתנאי מדבר < הם מסוגלים לחיות בלי לשתות מים 

1 

(כשהם מסתפקים בלחות שבמזובם הצמחי), ושערות בצדי 
אצבעותיהם, המגדילות את שסח הדריכה, מקילות עליהם 
את ההליכה בחולות. מזונם: עשבים, זרעים, פקעות ושרשים. 
הי" ליליים! את היום הם מבלים במחילות, שאותן הם 
חופרים ברגליהם הקדמיות, ובהן הטמפרטורה והלחות יצי¬ 
בות בהרבה מאשר בסביבה החיצונית. המחילות נקיות, ללא 
גללים, ואינן משמשות לאגירת מזץ. מחילה עמוקה ביותר 
משמשת כחדר-המלטה. בהמלטה (בקיץ) 3 — 7 ולדות, הנו¬ 
לדים עיוורים וערומים ומתפתחים לאט. אורך-חייהם של הי" 
ב 6 שנים. — אויבי הי": נחשים, טורפים והאדם (שוכני 
המדבר, כגון הבדוים, אוכלים אותם). 

במשפחה נכללים 12 סוגים ובהם כ 25 מינים, המתחלקים 
ל 3 תת-משפתות: ( 1 ) 041113€ ת 01 — 9 סוגים, ביניהם 
ירבוע ( 11111$ :> 73 ), ששנים ממיניו מצדים בא״י, בנגב 
ובחולות-החוף! לסוג 1383 :> 71113 , הנפוץ באסיה המערבית 
ובמצרים, שייכים המינים הגדולים שבמשפחה. ( 2 ) - 011-410 
36 מ 1 ת 1-3 :> — 2 סוגי־הי" הפרימיטיוויים ביותר, שאחד מהם 
הוא הי׳ הגמדי ( 1115 ת 3 ז 0 ס 41 ז 03 ). ( 3 ) 30 ת 01111 זס 011 ! £1 — 
סוג יחיד ( 16111£$ ס\ 101 \£), בעל אזביים שארכן עולה על אורך 
מחצית־הגוף! נפוץ בתורבסטאן ומונגוליה. ע _ ש ,_ 

ירבעם, שמם של שנים ממלכי ישראל. 

( 1 ) י׳ ב ן נ ב ט, המלך הראשון של ממלכת עשרת 


השבטים לאחר הפילוג (מל״א יא—טו! דהי״ב י■—יג)! הוא 
סלך 22 שנה (בערך 930 — 909 לפסה״נ). 

י׳ היה בן שבט אפרים ונודע כ״גבור חיל" עוד בימי 
שלמה, שהפקיד אוחו "לכל סבל בית יוסף", ז״א'המסים 
והעבודה שהוטלו על שבטי אפרים ומנשה כעל שאר כל 
השבטים. המקרא מספר בקצרה על מרד י׳ בשלמה: "חרם יד 
במלך". למעשהו זה עודד אותו הנביא אודה השילני 
(ע״ע), שבמעשה סמלי — קריעת השלמה לשגים־עשר 
קרעים— ניבא לו שלטון על עשרת השבטים, שייקרע ו 
מממלכת בית־דוד בשל חטאי שלמה. שלמה ביקש להמית את 
י/ והלה נמלט אל שישק (ע״ע) מלך מצרים, הראשון לשד 
שלת חדשה ( 945 ), שבאה במקומה של השושלת שעמה היו 
לשלמה קשרי-ידידות. מסתבר, שהמניעים הראשונים למרד 
היו בעיקרם סוציאליים ושבטיים — עולו הקשה של שלמה 
וקנאת שבט אפרים בשבט יהודה —, וחוגי הנבואה הטביעו 
בהם גם חותם דתי. 

קשיי הנוסח של הכתובים (והבדלים שבין נוסח זה ובין 
תרגום השבעים) אינם מאפשרים לקבוע בוודאות את חלקו 
של י׳־ בפילוג המלוכה: אם חזר ממצרים לישראל, לאתר מות 
שלמה, ביזמתדהוא והנהיג את תנועת ההתנגדות, או אם שב 
לפי קריאה מ״בל קהל ישראל", שכבר הטיחו דבריהם בפני 
רחבעם בשכם. עכ״פ לאחר שההתנגדות הפכה למרד גלד — 
הומלך י׳ על עשרת השבטים שפרשו מרחבעם ובית־דוד. 
המלחמה שעמדה לפרח בין יהודה דשראל נבלמה בראשי¬ 
תה ע״י הנביאים, שהצדיקו את הפילוג. י׳ קבע את בירת 
ממלכתו החדשה תחילה כשכם, שאותה ביצר או בנה מחדש 
(מל״א יב, כה)! אולם משם עבר לפגואל שבעבר-הירדן, 
ולאהר־מכן אנו מוצאים את מושבו בתרצה (שם יד, יז). 
הסיבות לחילופי הבירה אינן ידועות לנוי ייתכן שהם קשו¬ 
רים בטשיטתו של שישק על יהודה ועל ישראל כאחת, בשנה 
ה 5 למלכות י׳ ורחבעם ( 925/4 ), שפגעה במיוחד בישראל 
(ע״ע א״י, עט׳ 281 ). שישק כבש והחריב ערים באיזור החוף, 
בעמק־יזרעאל ואף בעמק־הירדן המזרחי. אולם פשיטה זו 
היתד. חולפת, ולאחריה נתחדש הסיכסוך בין ממלכת ישראל 
ובין ממלכת יהודה: "ומלחמה היתד, בין רחבעם וביו י׳ כל 
הימים", והיא נמשכה גם בימי א בים מלך יהודה, יורשו של 
רחבעס. ניכר, שידה של יהודה היתה על העליונה, וצבאה 
חדר הרחק לשטח אפרים (דהי״ב יג, ד). אולם מעמדה של 
ממלכת ישראל לא נתערער, והמלוכה נתקיימה בידיו של י׳. 

אולם חשיבותו העיקרית של מפעל י , היא במשבר שגרם 
לדורות במציאות הדתית בישראל. אע״פ שהגיע לשלטון 
בעידודם ובאישורם של גביאי־ה׳, יזם — משיקולים מדי¬ 
ניים — מהפכה דתית, מתוך החשש שהמשך זיקתם של 
שבטי ישראל למקדש בירושלים עשוי גם להחזירם למלכי 
בית־דוד. י׳ הנהיג את פולחן שני עגלי-הזהב, שלהם הקים 
במות בדן ובבית־אל, ז״א בגבול הצפוני והדרומי של ממלכתו, 
בערים שהיתר. להן מסודת־קדושה מתקופה קדומה, וסיסמתו 
של פולחן זה היתד, כאותה של עגל־הזהב של דור־המדבר 
(מל״א יב, כח—שם׳ לב, ד)! הוא הקים כהונה חדשה — 
"כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי", ו״בדא מלבר׳ 
חג חדש לפולחן בבית־אל — "בחרש השמיני בחמשה-עשר יום 
לחדש" (כנראה במקום חג-הסוכות). עבודה־זרה זו התמידה 
בממלכת-ישראל מאז עד לחורבן הממלכה, והיא נתפסת במקר 
רות המקראיים כעבודת-אלילים ("אלהים אחרים") ממש (מן 




215 


ירבעם — ירגנסן, ינם יוחנס 


216 


החוקרים המודרניים יש המתנגדים לתפיסה זו, בטענה שה¬ 
עגלים לא היו סמלי אלים ממש, אלא רק סמלי הדום־רגליו של 
אלהי ישראל, במקביל לכרובים שבמקדש [ע״ע א״י, עמ , 
281 ]). כבר בחייו של י׳ הוקיעו נביאי-ה' את חידושיו של י' 
כבגידה ומעל באלהי ישראל, ואחיד, השילוני — שנתאכזב 
קשות מן התקוות שתלה בי׳ — ניבא השמדה וכליון לבית¬ 
י׳, — נבואתו של אחיה נתקיימה: אביה בנו(כנראה בכורו) 
של י׳ מת בחיי אביו, ובנו האחר נדב, שירש את המלוכה, 
לא החזיק בה אלא שנתיים ונרצח בידי בעשא (ע״ע), אשר 
"הכה את כל בית י׳ לא השאיר כל נשמה לי׳ עד השמדו". 

בתודעת הדורות של נאמני־ה׳ במקרא י׳ הוא "אשר חסא 
ואשר החטיא את ישראל בכעסו אשר הכעיס את ה׳ אלהי 
ישראל" (מל״א טו, ל! ועוד הרבה),אך אץ הנביאים מטילים 
בו דופי על מעשה פילוג הממלכה. גם במסורת חז״ל י׳ הוא 
דמות הרשע, היודע את קונו ומתכות למרוד בו ולהמריד את 
הבריות"בו, האיש ש״חטא הרבים תלוי בר׳ (אבות ה, יח). 
מדרש-האגדה מתאר אותו כמי שראשיתו היתה טובה — 
שהיה גדול בתורה ו״שהוכיח את שלמה" על חטאיו ושנועד 
להיות מלך כשר על ישראל אלא שמחוך רדיפת כבוד 
וגדולה — סירובו להיות בעולם־הבא שני־במעלח לדוד — 
המרה את סי ה׳ (סנה׳ ק״א—ק״ב), המשנה (סנה׳ י׳, ב׳) 
מונה אותו בץ "שלושה מלכים שאץ להם חלק לעולם הבא", 
וכן נאמר ש״י' בן נבט וחבריו יורדין לגיהנום ונידונים בה 
לדורי דורות" (ר״ד, י״ז, ע״א). 

י. אהרוגי, א״י בתקופת המקרא, 274-265 , תשכ״ג 1 .ש. 

אברמסקי, מרד י' (בית מקרא, י״ח-י״ט), תשכ״ד! ש. 

ייבין, רחבעם וי׳ (הסר קורנגרץ [כתבי החברה לחקר 

המקרא]), 1964 ! י. י. חסידה, אישי התנ״ך באספקלריא 

של חז״ל, ד״י-דיו״ג, תשכ״ד! . 4 ) - י\ז־ 1 זז 8 0 )ת 40 < ן 

/ 0 י<׳ע 4 /מ ׳>חז €0771 1714 ) 4 - י ס 13 ת 1 לש 0 5 

■ 1171 >€ >£¥ ,ז 23 ב 1 \ . 8 , 1951 , 251-274 ,* 10718 / 0 800 % 

,(^\ 1 ,* 1 ^) 171€ ) €5 ^> 8 171 ^ 10700 ( 8 / 0 11£71 >$ 

. 1957 

( 2 ) י׳ בן יו א ש, המלך הרביעי לבית יהוא ( 781/0 — 
740/39 לפסה״נ). מהפסוקים המועטים על אודותיו במקרא 
(מל״ב יד, כג—כט) מסתבר שהיה מגדולי מלכי ישראל, 
ש״השיב את גבול ישראל מלבוא חמת [שבלבנון] עד ים 
הערבה" [ים־המלח], ואף "השיב את דמשק ואת חמת ליהודה 
בישראל" [ז], נראה, שכשהותקפו הארצות שמעבר לנהר 
באותה תקופה ע״י מלכי אשור, ניצל י" שעת־כושר זו להעמיד 
את ישראל כממלכה איתנה בין הפרת והיאור, כבימי דוד 
ושלמה. לפי רמזים אחרים שבמקרא (דה״א ה, ו—ט, יא—יז) 
התפשטו בימיו גם שבטי ישראל שבעבר־חירדן עד למדבר 
ולפרת. 

חפירות שומרון העלו, שמלכות י׳ חלה בתקופה של הת¬ 
פתחות טכנית ואמנותית ושל חיי רווחה כלכלית ושיגשוג 
קמרי. אולם נביא הדור עמוס (ע״ע) מתריע על העוול 
הסוציאלי, חיי-המותרות והשאננות הגאוותנית, שהיו 
מתופעות־הלוי של שיגשוג זה, ועל עבודה־זרה שרווחה 
בישראל * הוא אף לא נרתע מהטיח דברים קשיש נגד המלך 
המצליח ומהינבא עליו — ועל ישראל — מוות וגלות. המקרא 
מסכם את פעולתו של י׳: "ויעש הרע בעיני ה/ לא סר מכל 
חטאות י׳ בן נבט", ואת הצלחותיו הוא מסביר ברחמי ה׳ על 
עמו ובקיום דברו של הנביא מגת החפר (ע״ע יונה, עמ׳ 
511/2 ). אגדת חז״ל מבקשת למצוא זכות לי׳ במה שלא פגע 
בעמוס למרות נבואותיו הקשות של זה עליו(פס׳ פ״ז, ע״ב). 

ב״צ דינור, י׳ בן יואש מלו ישראל וכיבושיו (בית מקרא, 

כ׳-כ״א), תשכ״ד! י. י. חסידה, אישי התנ״ך באספקלריא 


של דוז״ל, רל״ג, תשכ״ד! ,!) 8114111 ! 47710 ,תזסזגס^תס^ו.! 

־ 8 0 ;ח 10 \ .!/ .( ; 1945 , 11 111, ]((01x0171 ־>ז 15 ש 08 ׳\ ; 1941 

■ €0771 01 )! 4 )£) £1 [! 071 01 ) €7114 4 , 10130 ( 06 , 5 . 11 - ץ־טתז 

. 1951 , 446 ־ 443 ,! 1£ ! £1 [ 0 \ס £0 ) 1/1 / 0 !{ 111117 ) 711 

מ. 

יךגזיים ( 136 ) 311 ?), משפחת ציפרי-שיר, הכוללת 50 — 60 
מינים, שתפוצתם העיק חית באירופה, אסיה ואפריקה, 

ומיעוטה — באמריקה. אורך גופם 7.5 — 20 ם״מ; הנוצה שר 
פעת, צבעה צהוב, אסור, חום, לבן, שחור וכחול. מקורם קטן, 
חרוטי וחזק! כנפיהם מעוגלות וקצרות י ספרי רגליהם חזקים, 
ובעזרתם מסוגלים הם להיאחז כענפי־עצים בעמידות שונות. 
הי" ניזונים מחרקים, פירות וזרעים, שאותם הם מסוגלים 
לפצח? לפעמים הם מתנפלים על ציפרים חלשות ודורסים 
את טרפם ברגליהם. הי" קלי־תנועה ושירתם נעימה. הם עד 
פות אינטליגנסיים־יהסית וניתן לאלפם דברים שונים. הי" 
מקננים עפ״ר במקומות אפלוליים ומוכנים, כגון עצים חלד 
לים, קנים עזובים של נקרים׳ חורים, נקיקי־סלעים < אולם יש 
מינים הבונים קנים שהם, לפעמים, כעין מעשה־אמן, מספר 
הביצים רב: 5 — 11 , לעתים עד 15 י במתים אחדים הביצים 
לבנות, ברובם — חומות ואדומות, — בא״י מצדים 2 סוגים 
ובהם 3 מינים, שכולם ססגוניים:הירגזי (זסגבבת 5 ג 1 ז 2 ?) 
הוא יציב, נפוץ מאד בצפון הארץ ובמרכזה בתוך מטעי- 
עצים (תמ׳: כרך ד, לוח, עם' 232/3 ). המין זס 31 05 ־ 31 ? הוא 
חורף נדיר מאד, בעיקר בצפץ־הארץ ; דוגר בלבנון, מן הסוג 
רמי ת ( 60112 ) 1 ), הנפח באירופה הדרומית ובאסיה עד סין 
ויאפאן, מזדמנת בא״י הדמית 111110115 ) 60 <* .) 1 , הבונה קן 
מיוחד בצורתו: חלד על ענף, כעין כדור, ובצדו פתח דמוי* 
משפך (דומה לקן שבונה הצופית). 

ח. מירום, צפרי ארץ ישראל, 21/2 , יזש׳״ד! -׳ 111161 ״' ,? . 9 

; 1949 , 277 — 244 , 1 , 82741 % 871121 / 0 ^ 00 ^ 2724 >}^ * 7% 

, 65-71 , $7111 ?€ /ס 81741 7 ת 3 רח^ 11 ב 821 ^ ג>ת 3 .ס 

1958 

' 1 " 023 [, ' 03 ^ 11 ^ 03 — 260560 ־ 01 ( 13006$ ( 0 ( 605 ( - 

( 1866 — 1956 ), סופר ומשורר דני. הוא למד פילו¬ 
לוגיה ומדעי-טבע, פנה לעיתונות, ום 1886 התחיל לסרסם 
שירים, שהראשונים מהם חיו כתובים ברוחו של סדנברן 
(ע״ע). לאחר זמן מועט התחיל כותב אף דברי פרוזה; הרו¬ 
מאנים הקצרים שלו מעידים על עגמת־נפש ועל לאות מחיי 
זמנו. בעקבותיהם של בודלר (ע״ע) והסימבוליזם הצרפתי 
נלחם בנאטוראליזם מעל דפי כתב־העת שלו *א״גגז 
(״המגדל״), 1894 ; באותם המאמרים ניכרת נטיח דתית, 
שהלכה וגברה. ב 18% עבר י' לקאתוליות ונתיישב באסיזי, 
עירו של פראנציטקום הקדוש; ב 1913/4 היה מורה לאסת¬ 
טיקה באוניברסיטה הקאתולית בלובן; רק ערב מותו'חזר 
למולדתו. — ברומאן;!(־! 31030013 116 ■;? ■! ¥0 ("המדונה של 
דנמארק״), 1900 , הטיף י׳ לקאתוליוח סוציאלית. אח״ב כתב 
3 חיבורים על חיי קדושים: פדאנציסקוס מאסיזי ( 1907 ), 
קתרינה מסיינה ( 1915 ) ובירגיטה משוודיה ( 1941 — 1943 ), 
שהם מחקרים ביוגראפיים ויצירות־שירה כאחד. ב 1917 — 
1919 פירסם אוטוביוגראפיה, 16 ) 1x860 $׳\ 1 ? 411 ג ("אגדת 
חיי״), שבה הוא מתאר את יד ההשגחה בחייו. — בדנמארק 
נחשב י׳ לא רק כהוגה קאתולי, אלא גם — ובעיקר — 
כמשורר לירי מעולה וכאחד מגדולי אמני הלשץ הדנית. 
במיסב קבצי־שיריו — 16156 >מ 6 ! 861 (״וידוי״), 1894 ;- 81010 
ז 6 ז 2 ! 1 ז? 8 ״ ! 516 (״ניצנים ופירות״), 1907 — באו הרגש 
הדתי והחוש לטבע כאחד לידי ביטוי דק ועדין. 



217 


ירגנסן, ינס יווזנם — ירדן 


218 


,£ת £111 .( 1 ; 1904 /./ ,. ¥21401 ^ .ע 

-$מ 7 ן *./ ./ ,תס^ח^ש־נ? .£ ; 1931 ל/ ./ 1 

1949 ,^ 1 ז#*ז€< 01 ? 107 * 70 ,}}־ 1 ג 0 .\ 2 , 1946 , 2 ח 0 /> 

ם. י. ג. 

ירדן, הגדול בנהרות א״י! על שמו נקרא גם העמק שבו' 
הוא עובר ממקותתיו שלרגלי החרמון עד לשפכו 
אל ים־המלח. 

ע״ע א״י, עט׳ 81 — 92 , 105/6 (טבלה), 109/10 , 115 
(טבלה)< תמ׳: ר׳ שם, עם׳ 83/4 , 87/8 , 89/90 , 193/4,95/6 . 

היסטוריה. השם י׳ נזכר בצורת שת- 11 ^זג- ¥3 בפא־ 
פיתם מצרי מן המאה ה 13 לפסה״נ. יש גוזרים את השם 
משורש הודו־אירופי — ־! 3 ■< (פרם׳ שנה) ו״ 13 > (נהר), כלר 
נהר הזורם כל ימות השנה ז אך רוב החוקרים קושרים את 
השם י׳ עם השורש השמי ירד, או עם ^ הערבי, שפירושו 
״לבוא אל הים ולשתות״. — במקרא נזכר הי׳ לעתים 
קתבות בקשר ליריחו, שלידה עברוהו בני־ישראל (במד׳ 
כב, א, ועוד). לעמק־הי׳ כמה שמות, לפי משטחיו השונים: 
התיכץ — פכר הי׳ (ברא׳ יג, י, ועוד), העליון — גלילות 
הי' (יהר כב, י)! המשטח הנמוד־ביותר, הגובל עם הנהר 
עצמו, והוא מכוסה צומח צפוף ומשמש מקום משכנם של 
חיות, נקרא "גאון הי׳" (ירמ׳ יב, ה; מט, יט). 

בתקופת המקרא היו עוברים את הי׳ במעברותיו, עפ״ר 
ברגל וברכב; נזכר גם מעבר בעברה (שמ״ב יט, יח—יט). 
מעברם של בגי־ישראל בי׳ מול יריחו ברגל בעונת גאותו 
(יהר ג) נתפרש כמעשה-נם לדורות (תה׳ קיד, ג—ה). אולם 
מן ההיסטוריה ידועים מקרים דומים: ב 1266 נפסק זרם הנהר 
ליום, ב 1546 ליומיים, וב 1927 ל 4 * 21 שעות — בכל המקרים 
מחמת רעש־אדמה׳ שגרם למפולת אדמה אל אסיק הבהר, 
והיא חסמה את זרימתו. 

הי", ובייחוד מעברותיו, מילאו תפקיד חשוב בתולדות 
הארץ במעצורים לתנועה. לתפיסת מעברות-הי׳ נודעה חשי¬ 
בות צבאית מכרעת, כבמלחמת אהוד במואבים (שוס׳ ג, 
כח), במלחמת גדעון במדןנים (שם ז, כד) ובמלחמת יפתח 
בבני־אפרים (שם יב, ה—ו). 

בתקופה הקדם־מקראית היה הי׳ גם גבול מדיני. הגבול 
המזרחי של את כנען היה לאות־ הי׳, מים־כנרת עד לים- 
המלח (במד׳ לד, יב). לאחר התנחלות שבטי ראובן, גד וחצי־ 
מנשה פסק הי׳ להיות גבול, והאמור שממזרח לו נחשב 
לנספח לשטח הכללי. השם "עבר־הי׳" נזכר הרכה במקרא 
(לראשונה ברא׳ נ, יא), ולרוב מנקודת־המבט של א״י 
שממערב לי". 

בתקופת הבית השני היה הי׳ גבולה של יהודה הפרסית 
וההלניסטית, אע״פ שהיה עוד שטח יהודי בעבה״י המזרחי 
באדמות בבי־טוביה, מדינת החשמונאים השתרעה, מימי יהד 
נתן, משני צדי הי". גם תחת שלטון הרומאים נשאר האמור 
היהודי ש ל ?דאי׳ ("את עבה״י") חלק מיהודה. בתקופה 
ההלניסטית ובימי הורדוס פותח עמק־הי׳ מבחינה כלכלית, 
נחפרו בו תעלות־השקיה, והוא היה אחד האמורים הפוריים 
ביותר של א״י. עד לתקופה הביזאנטית הוסיפו להתקיים 
משני צדי הי׳ התחתי כפרים יהודיים. בתלמוד (ב״ב ע״ד, 
ע״ב; בכר נ״ה, ע״א) נזכר הי׳ כאחד מ״ארבעה נהרות שמקי־ 
פץ את א״י", ושמו נגזר מ״יורד (מ) דן", והוא נקרא י׳ רק 
מבית־ירח ומטה (בדפוסים — בטעות — "בית יריחו"). 

זו 


מהלכו מתואר כך: "יוצא ממערת פמיים ומהלך בימה של 
סיבכי(חולה) ובימה של טבריא ובימה של סדום (ים־המלח) 
והולך ונופל לים הגדול (הים־התיכץ)" (הסיפא היא אגדית, 
אך ייתכן שהגירסת משובשת— והשר שני המקורות!). 
במפות ישנות, מיה״ב עד העת החדשה, מסומנת שלוחה מדו¬ 
מה של הי׳, הזורמת מים־כנרת לים־התיכץ. 

בתקופות הרומית והביזאנטית חפפו הפרובינציות של 
פלשתינה 1 ופלשתינה 11 שתיהן את השטחים שמשני עברי 
הנהר. באותו זמן נעשו. כנראה, הנסיונות הראשונים לגשר 
את הנהר — במעברת בנות־יעקב (גשר בנוודיעקב), מתחת 
לכנרת ליד בית־ירח, וליד גשר־נהריים. במפת מידבא מסומ¬ 
נות שתי מעברות שעל הי׳, האחת ליד עיגון מתחת לבית־ 
שאן, והשניה ליד ארכלאים (ח׳רבת אל־עוג׳ה אל־תחתני). 

כבר בימי המקרא ייחסו למי הי׳ סגולות מרפא (מל״ב 
ה, י—יד). בעיני הנוצרים נחשבים מי הי׳ למקודשים משום 
טבילת ישו בהם; את מקום הטבילה מאתרים או סמוך ליריחו 
(על־סמך מתי 6,111 , והרקום 1 , צ) או בקרבת בית־שאן(על- 
סמך יואנס 111 , 23 ). 

אחר הכיבוש הערבי השתרעו כמקודם הפרובינציות פלש¬ 
תין ואורדון משני עברי-הי׳. במאות ה 12 — 13 נבנו או תוקנו 
גשרים על הנהר, שלא היה אז בחזקת גבול: ליד מעברת 
בנות-יעקב (סוף המאה ד< 13 ), גשר־צנברא (המאה ה 12 ), 
הגשר ליד נהריים (לפני 1300 ) חה של דמיה (נבנה בידי 
ביברס ב 1266/7 ). 

בתקופות הממלוכית והתורכית נכלל עמק־הי׳ במחוז 
דמשק, ומאוחר־יותר—בסאנג׳אק של נבלוס. רק ב 1921 , כש¬ 
נמסר עבה״י לשלטון עפדאללה (ע״ע), היה הי׳ לגבול מדיני, 
וכן היה כל תקופת המאנדאט, במלחמת העצמאות של ישראל 
תפס הלגיון הערבי של עבה״י שטחים ממערב לי׳, וכנגד זה 
נכשלו נסיונות הסורים לעבור אח הי׳ ליד דגניה, וראש- 
הגשר הסורי ליד משמר-היו־דן פונה אחר שביתת־הנשק 
ב 1949 . שוב לא היה הי׳ בחינת גבול בין ישראל לבין המדי¬ 
נות הערביות: במהלכו העליץ זרם הבהר בשטח ישראל, 
ובמהלכו התחתץ — בממלכת הירדן. על ההתפתחויות המדי¬ 
ניות והצבאיות בקשר לתכניות לניצול מימי הי׳ אחרי הקמת 
מדינת־ישראל — ע״ע ארץ־ישראל, עט׳ 599/600 , וכרך־ 
ד,מילואים, עט׳ 507 , 534 

אחרי מלחמת ששת־הימים היה הי' במהלכו התחתון 
לגבול בין השטח שבשלטון ממלכת הירח לבין השטח שב¬ 
שלטון ישראל. משלושת מקורות הי׳ נמצאים עתה ( 1970 ) 
נחל חרמון ונחל ח בידי ישראל, ונחל שניר בלבנון. — הי׳ 
הוא מקור־המים העיקרי של ישראל, ומימיו מועברים במוביל- 
המים הארצי אל הנגב; וכן הם מנוצלים בידי הירדנים 
לתכנית הירמוך ותעלת־הגור (ע״ע א״י, עט׳ 873 — 875 ; 
כמ־המילואים, עמ׳ 462 — 465 , 540 — 541 ). 

י. ברסלבסקי, לחקר ארצנו, 233-231 , 1954 ! ב. גליק, הי׳, 

תשט״ז 4 ; י. קרמון, עמק החולה הצפוני, תשט״ז! י. בך 

אריה, עמק־הי׳ התיכון, תשב״ה! ■ 0 ^ 060 ,■ £1 נ 1 גנ 1 נ! 46 ז . 4 
, 1 * 41 , .!ל-.? , 1868 , 29-31 , 2101146 * 7 * 61 ?>/ 61 

- 1116 ב 1 ק 1 ־ 501 ) ./ 7 )/ 708 60 ־ 7 ,־ 50112111101 . 1 , 1946 ,/ 

. 1962 ,(מ ,. 10501 

נ 4 א. י. 

ירדן, ממלכת ה־ ע״ע או־ץ־ל&ראל (כרך ר 
וכרך־מילואים). 



219 


ירוד — ירחלם, וילדזלם 


220 


ירוד ( 0343134:13 ), באופתאלמולוגיה — שינויים חולניים 
בעדשת־העין׳ המתבטאים בעכירתה: העדשה מאב¬ 
דת את זבותה ושקיפותה, והראיה מופרעת. ככל שהעבירה 
נעשית סמיכה יותר ומתפשטת יותר בעדשה, הראיה הולכת 
וכהה בהדרגה, מחולשת-ראיה עד מצב שבו לא נשארת 
לחולה אלא האבחנה ביו אור וחושך בלבד; בדרגה זו ניכרת 
המחלה מן החוץ בהשתנות צבע האישון משחור לאפור. לי׳ 
סיבות שתות: י'־סלידה! י'־מחבל ה — לאחר פציעת 
העדשה! י׳ כתוצאה ממחלה מקומית אחרת שבעין (י׳ -מ ס ו¬ 
בך׳), או ממחלה כללית שבגוף (כגץ בעקבות ה סכר ת 
[ע״ע])! אבל לרוב הוא מופיע באנשים באים־בימים כי׳־ 
מזקנה. 

המחלה ידועה מימי־קדם, כצורת העיוורון השכיחה ביותר 
בגיל הזקנה! בתורה נזכרים כהות־עיניו של יצחק הזקן 
(ברא , כז, א) וכובד־העינים מזוקן ביעקב (שם מה, י), ואילו 
במשה מוטעם — כנראה כמקרה יוצא מן הכלל — ש״לא 
כהתה עינו" גם בזקנתו המופלגת (דב׳ לד, ז). אולם בהיעדר 
ידיעה בתרה של מבנה העין. לא ידעו אנשי־הרפואה הקדמו¬ 
נים שהי׳ הוא מחלת העדשה. הסברה המקובלת היתה שהע¬ 
כירה הנראית באישתי הזקנים והמלווה ליקוי־ראיה היא מין 
,ליחה מושחתת׳ או ,מים אלוהים׳, שירדו לעק מן המוח 
תתקרשו ל,קרום חולני׳ המכסה את האישון. מושגים אלה 
מתבטאים בשפות שניתנו למחלה והמתייחסים כולם ל"ירידת 
נחל אל העין״: סאנסקרט — לינגא־נאסה, יור — 
לאס׳ — 0 ו 5 ! £1 ) $41 , מן'המאה ה 11 ואילך — 031313043 ; הער¬ 
בים קראו לי׳ ,מא זרקה׳ (מים כחולים) או ,נזול-אל-מא׳! 
במשנה היא נקראת,מים קבועין׳(בכר ל״ח, ע״ב; וכן תוסס׳ 
שם ד׳, ג׳) או יתד (גם ,יארוד׳—שבת ע״ח, ע״א)< ב,פרקי 
משה׳ שלרמב״ם (מאמר כ״ה) — "...אם המים יורדים 
בעין...״. 

המקדים הקלים של י׳ אינם מצריכים טיפול רפואי. 
לעוסת־זה נעשו כבר מימי־קדם מאמצים להילחם בעיוורון 
שמחמת המקרים הקשים של י׳. תעודות סאנסקרטיות מייח- 
סות למנתח הקדמון המפורסם סושרוטה (המאה ה 5 לפסה״נז) 
טיפול כירורגי במחלה זו, שמטרתו להסיר את העכירות 
האפורה, את ,הקרום׳ החולני, מתחום האישון ולהחזיר לאי¬ 
שון את צבעו השחור התקין, בלר — את שקיפותו. במחט 
מתכתית דקה היו מנקבים את הלובן כ 3 מ״מ מאחות הגו¬ 
בלת ומגיעים בקצה המחט עד• מעל לאותו,קרום/ מזחים 
אותו ממקומו שמאחורי האישון ודוחים אותו למטה לתוך 
הזגוגית שבעין, והאישון נראה שחור. שיטה זו ידועה בשם 
,דעיצה/ ,מיחוט׳ או,הדחת הי" (ע״ע אוסתלמולוגיה, עם׳ 
101 ); למרות הפתמיטיוויות שבה, מגרעותיה וסכנותיה, 
היה ד״מחטן׳ המנוסה מצליח באחוז מסרים של המקרים 
להחזיר לחולה מידה מסויימת של ראיה, לכל־הפחות לזמן- 
מה. 

בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון הגיע המיחוט 
מהודו למזרח ים־התיכון. אולם בידי היוונים לא התפתחה 
השיטה באופן רצד, משום שהללו לא שמדו על הטכניקה 
ההדדית המקורית. במאה ה 10 קמה השיטה לתחיה בעולם 
הערבי, משהגיעה אליהם תורת סושרוטה המקורית. עם 
שקיעת הרפואה הערבית חזרה והתנוונה השיטה, ובאירופה 
עסקו בה בעיקר רדפאי-אליל נודדים חסת-אחריות. רק 
בתחילת המאה ה 18 הוברר, בעיקר הודות למחקתו של פיר 


בריסו(ע״ע), שהי׳ זהה עם העדשה העכורה, ובאמצע המאה 
ההיא חל מפנה גדול בטיפול במחלה זו, כשהמציא הרופא 
הצרפתי ז׳ק דאדאל ( 161 ■ 034 .!! 1696 — 1762 ) את שיטח 
הוצאת הי׳ (העדשה העכורה) מתוך העין. שיטה זו 
שוכללה במשך הדורות. ותוצאותיה שום ח במידה מכרעת 
עם הנהגת האנסתסיה בקפאין והתפתחות האנטיספטיקה 
והאס&טיקה. היום' דווח הניתוח התוך־נרתיקי, שבוי מוצאת 
העדשה ביחד עם נרתיקה, ובו מושג אישון שחור, ךןפשי מכל 
שרידי העדשה! היעדר ההכוונה בעין חסרת־העדשה מתוקן 
בעזרת משקפיים מתאימים. 

א. סיגנבאום, התולדות הקדומות של הי׳ והטיפול בו ומדע, 

ז/ סם' 3 ־ 4 ). תשכ״ג! / 0 ץזס!!!^ ׳( 7 מ>£ , 1 חנ 21 לת^ 0 ? . 1 *. 

.' 1 ?רה^ע) €8101011 01 ( 11111011 ) 1 ( 0 )(/) 8011 €8181801 

,מגמוזס.! . 5 ; 1960 ,( 2 סא , 49 ,■<}ן 010 מ 311 [ 11 נ 1 ק 0 01 תזטסן 

- 08 , 10 ־ 1.01 ,. 1 ; 1962 ,( 3 סא , 206 ..זיזרת\/ . 501 ) €01814x1$ 

. 1962 , 18180 1 

א. 0 . 

יתזלם׳ דלהלם — 6141531601 [ 1 .ת ¥111161 \ — ( 1854 , 
דתיץ׳ [בוהמיה] — 1923 , דנה), פילוסוף ופדגוג 
אוסטרי, יהודי. בבית אביו זכה לחינוך תותי! אח״כ למד 
פילולוגיה קלאסית באוניברסיטה בפראג, שימש מורה ללשד 
נות קלאסיות ולפילוסופיה בגימנסיות שונות, וב 1891 נתמנה 
למרצה — וב 1920 לפרופסור — לפילוסופיה באוניברסיטת 
דנה. י׳ לימד גם פדגוגיקה בביהמ״ד לרבנים ולקח חלק 
פעיל בחיים היהודיים בווינה, 

נקודת־המוצא לפילוסופיה של י׳ היתה אמפיריזם ואוולד 
ציוניזם מובהק, המושפע מהרברט ספנסר (ע״ע) ומדלהלם 
וונט(ע״ע). השימוש בשיטה הביולוגיתחזגנטית בפילוסופיה 
וביסוסה הפסיכולוגי של תורת-ההגיון היו בעיניו התנאים 
המוקדמים לחידוש הפילוסופיה. הוא דחה דחיה מוחלטת 
את האידאליזם(בייחוד את הפנומנולוגיהשלהוסרל [ע״ע]) 
והתקרב לתפיסת מושג האמיתות שבה דגל ו. ג׳ימז (ע״ע) 
ב״פרגמטיזם" שלד. אולם אח״ר העמיד י׳, בהשפעת מחקריו 
בסוציולוגיה, במרכזה של כל הכרה את היסוד החברתי— 
בניגוד לפסיכולוגיה האינדיוודואליססית של ו. ג׳ימז! בכך 
נעשה שותף להשקפותיהם של דירקם (ע״ע), טרד (ע״ע) 
ובייחוד לד-בריל (ע״ע). 

על-אף האמפיריזם שלו והתנגדותו לאפלטוניזם סבר י׳. 
שמטאפיסיקה כגולת־הכוחרת של חשיבתנו המדעית והפילר 
סופית אפשרית ואף רצויה — בתנאי שתיתפס כהיפותזה, 
שאין להביא לה ראיה מדעית. תמונת־העולם המטאפיסית 
שלו עצמו היתה דואליזם על בסיס תאיסטי. באהבת האלהים 
והאדם ראה י׳ את הדרישה העיקרית של תורת־המידות 
היהודית. 

מחיבוריו: 10816 ס 611 ץ 5 ? . 1 > £61141111011 ("ספר לימוד 
הפסיכולוגיה״), 1947 10 ,1888 (תרג׳ עברי תרפ״ג)! -•!ס £!ס 
00 ם 14 מ 1$£11 ו 4116 (״תיפקוד השפיטה״), 1895 ! £1016111102 
1116 ק 11110$0 ? . 01 10 (״מבוא לפילוסופיה״), 1899 , 1923 10 
(תורגם לשפות רבות! עבר׳ תרפ״ד)! - 14163 4150116 ״£ • 61 ( 1 
£02114 6106 ! :*ג!. 11 1150111$ ("האידאלחת ה ביקרתי והלוגי¬ 
קה הטהורה״), 1905 ; ־ 116116 30 5 ־ 61 ■! 1 ( 06 . 41 ם 6 < £831 ט\ 0161 
501141160 60 ■! (״תפקידי המורה בבת״ם גבוהים״) , 1912 ! - £111 
5021010816 . 41 סי £111111108 (״מבוא לסוציולוגיה״), 1926 . 

בנו הבכור, אדסונד מאיר י׳ [ירושלם] ( 1879 , 

דנה — 1962 . יתשלים), היה שנים רבות מחנך ברועה. 
ממלה״ע 1 ואילך היה ציתי פעיל, וב 1938 עלה לא״י. מ 1947 



221 


ירוזלם, וילהלם — ירזפלכ "החכם" 


222 


עד מותו היה מעורכי "האנציקלופדיה העברית" כאחראי 
למדור ההיסטוריה של יה״ב והעת החדשה. 

,ח 18£ ] 61111 ) 5 ז 13 )ז 5 נ 11 ש 5 מ 1 1 ) . 111105 ? 016 ) ./ 136 

1£00 >>!^ 10 / , /מ*// 0 ית? . 4 , 111 ש 1 ב 115 ט 1 .£ ; 1922 ,( 3 

,'' 13 א 1 ז 61 ^ 1 מור> 5 ,/ .?< , £011511111 .#י ; 1925 , ? 1 

. 1935 

ו. אק. 

ירון (מ 683 ק£; מקודם א דיוואן [. 11 ו 82 מק 9 ]), גירת 
הרפובליקה הארמנית בבריה״מ! 687,000 חוש׳ 

( 1968 ). י׳ בנויה בעמק נהר'ךזךן (ואנגה), כ 20 ק״מ מצפון 
לשפכו לנהר ארס (ע״ע) ומן הגבול בין בריה״מ לתורכיה י 
היא מתפשטת על הגבעות ומדרונות־ההדים שממזרח ומ¬ 
מערב לעמק ומשקיפה על הר אררט (ע״ע) בדרום ועל 
הר או־גץ ( 4,095 גד) בצסון־מערב. י׳ החדישה היא מרכז 
תעשייתי חשוב; כ 30% מתושביה מועסקים בתעשיה חשמ¬ 
לית, כימית ומטאלורגית, וכן בייצור חמרי־בניין ומוצרי-עץ, 
בעיבוד מזונות והכנת משקאות, בייחוד יין וקוניאק. להת¬ 
פתחותה המהירה של ד,תעשיה בעיר ובסביבתה תרמה מער¬ 
כת תחנות־כוח הידרו-חשמליות על גהר ראזדאן, המנצלות 
את המורד הגדול של הנהר (כ 1,000 מ , ) בין ימודסוואן לבין 
שפכו לנהר אראם. י׳ היא גם מדכזח התרבותי של הרפובלי¬ 
קה, ובה מרוכזים מוסדות המדע, החיבה־ והאמנות ד,ארמניים 
(ואף הכורדיים)! אוניברסיטת י׳ הוקמה ב 1920 . — בקרבת 
העיר, ממערבה, בעיירה אצ׳מיאז־זין (ע״ע), נמצא המרכז 
הדתי לארמנים שבעולם כולו. 

י׳ היא מן הערים העתיקות בתחום בריה״ם! נתגלו בה 
שרידים ארכאולוגיים של מצודד, מן המאה ה 8 לססה״ב. מן 
המאה ה 7 לסח״ג ואילך היא ידועה כעיר בממלכה הארמנית 
ובצומת דרכי תחבורה וסחר בטראנסקאווקאז. כל יה״ב עברו 
עליה חליפות גלי מצור וכיבוש שליביזנטים, פרסים, מונגו¬ 
לים, תורכים. ב 1582 נכבשה בידי התוחיים־העותמאנים, 
ב 1604 — בידי הפרסים, וב 1828 עברה מידיהם לידי הרוסים 
והיתד, להם בירת פלך. מ 1921 הלא בירת הרפובליקה הסוביי¬ 
טית הארמנית! באותה שעה לא היו בה אלא 45,000 תושבים, 
והתפתחותה לכרך גדול חלד, כולה בדור האחרון. 

א. י. בר. 

ירוסלב (^ 310813 [), עיר בדרום־מזרח פולניה׳ על נהר 
סאן שמיזבלי הוויסלה! 25x100 תושבים ( 1962 ), 

צומת מסילות־ברזל וכבישים ונמל דוברות וסירות, לפני 
מלה״ע 11 היתד, בעיקרה עיר־מסחר ומרכז לחינוך לסביבה! 
לאחר־מכן התפתחה בה תעשיה קלה, — את ייסודה של י׳ 
מייחסים לנסיך הגדול הרוסי מ־וסלב "החכם" (ע״ע), שכבש 
את חבל הסאן ב 1031 . בתקופת השלטון הפולני ניתנו לי׳ 
ב 1375 זכויות־עיר לפי תקנון מאגדבורג. במאות ה 13 — 14 
שדדוה הטאטארים כמה פעמים! אח״כ היתה אחת מערי- 
השדה העשירות ב״רוסיה האדומה" שבפולניה. בגלל מצבה 
הגוח לתחבורה היתה במאות ה 16 — 17 לאחד ממרכזי-המסחר 
הגדולים במדינה, ובייחוד נודעה לתהילה בירידיה, שנערכו 
בכל שגה (בעיקר בסתיו) ואליהם נהרו המוני סוחרים מכל 
פולניה, ואף ממדינות אחרות. 

יהודים מעטים היו מצדים בי׳ מן המאה ה 15 ואילך. 
העירונים השתדלו זמן רב למנוע את התיישבותם הקבועה 
בעיר, ועיקר קשריהם של היהודים עם י׳ גאו להם מן הירי¬ 
דים, שבהם נטלו הלק רב! לעת היריד היו בטלות ההגבלות 
הכלכליות לגביהם. מנהיגי הציבור היהודי דאגו לבטחון 


הבאים, העמידו להם דיינים לצורך היריד וקבעו להם סדרים 
מתוקנים. מזימונם של מנהיגים ממקומות שונים בי" בעת 
היריד נסתייע גם אירגובה של יהדות פולניה! מנהיגי ד 
הארצות (ע״ע ועדי־הארצות) ורבניהן הרבו להתוועד ביריד 
י׳, ולעתים קרובות נתקבלו שם החלטות בענייני כלל-ישראל 
בפולניה. — מן המחצית השניה של המאה די 17 ואילך הוקמו 
בי׳ מוסדות קהילתיים קבועים, ומאז הלך וגדל בה היישוב 
היהודי. ב 1738 היו בי׳ כ 100 משפחות יהודיות! ב 1813 נמנו 
בה כ 2,400 יהודים (יותר מרבע מכלל האוכלוסיה), ב 1921 — 
כ 6.600 (כשליש התושבים). היישוב היהודי בי׳ נמחה כליל 
בידי הגרמנים במלה״ע 11 . 

צ. הורוויץ, עיר י׳ ורבניה (אוגר־החיים, ה'), תדס״ט! י. 
היי׳ופרין, פנקס ועד ארבע ארצות, מסוזח: בערכו, תט״ה! 

ד. ודיבריב, תעודות לתולדות היהודים בפולין, א׳: י׳(זזורב, 
י״ב), תשי״ז 1 < 6 ! 10 ! 51 ) 2 -ז# ס*־!/ , 102 ׳ 015 זז 0 4 ? 

. 1933 ,./ 8, '^!1x1 ז 6 ( 11 ! 01 !£ . 4 ג ; 1921 

א. י. בר. - י. הי. 

!רוסלב ״החכם״ — — ( 978 — 

1054 ), נסיך־ גדול של רוסיה הקייבית. י׳ היה בנו של 
ולדימיר 1 "הקדוש"(ע״ע), ואביו השליטו כנסיך על רוסטוב 
ואח״כ על נובגורוד. לאחר מותו של ולאדימירהיתה מלחמת- 
אחים רבת־תמורות בין י׳ ובין אחיו סוויאטו׳פולק, שירש 
את קייב. ב 1019 כבש י׳ — בסיוע שכירים ויץגים (ע״ע) — 
סופית'את קייב חכה בגסיכות־הגדולה. אח״ב התנהל מאבק 
ממושך בינו ובין אחיו הצעיר מססיסלאב, ששלט בשטח שמ¬ 
מזרח לדניפר. לאחר מותו של מסטיסלאב ב 1036 השתלט י׳ 
גם על שטחו ואיחד בשלטונו את כל רוסיה הקייבית — 
הגסיך־הגדול האחרון ששלט שלטוך-יחיד על המדינה כולה. 
רוב ימיו לחם י' גם באויבים החיצונים׳ ועפ״ר בהצלחה. 
בדרום הדף את הפצ׳נגים מאדמות תסיח, ובמערב — את 
הפולנים ואת הליטאים. הוא פלש לארץ הצ׳ודים (האסטונים) 
והקים שם כמעת רוסי את המבצר יווץב (עתה — העיר טרטו 
[ע״ע])! בצפון, בגבול העמים הפיניים, ייסד את העיר ירו* 
סלבל (ע״ע). י׳ עדך את המסע הרוסי האחרון לכיבוש 
קושטא, שנכשל ככל קודמיו. לאחו-מכן שררו שלום וידידות 
בין ביזנטיון ובין רוסיה, ובת הקיסר נישאה לבנו של י', 
במדיניות־הפנים בארצו פעל י׳ הרבה להפצת הנצרות — 
שאותה קיבל כבר אביו — להחדרתה בכל שכבות העם, 
לביסוסה של הכנסיה מבחינה אירגונית ולשיפורה מבחינה 
רוחנית. על רקע סביבתו הברברית בלט י׳ כמשכיל וחובב- 
תרבות (חכרו׳ניסטים הכנסייתיים מציינים במיוחד שהיה 
"קורא ספרים"!). ביזמתו תורגמו ספרי־דת מיוונית לסלא- 
ווית והוקמו בתי־ספר לנערים בכמה מערי־ רוסיה. תוא משך 
לבירתו אמנים וארדיכלים מקושטא, ואלה בנו את כנסיית 
סופיה הקדושה בקייב! וכן פיאר אח העיר בכנסיות וארמו¬ 
נות. אולם במיוחד נודע י׳ כמחוקק צדיק וחכם (מכאן כינויו), 
המסורת ההיסטורית הרוסית מייחסת לו את אוסף-החוקים 
של רוסיה, "המשפט הרוסי"(^ 384 ק 0 331 אם 0 ץ?)< המחקר 
ההיסטורי רואה באוסף זה יצירה של המחצית השניה של 
המאה ד, 11 , שבה נכללו החוקים שחוקק י , . — י' שקד על 
פיתוח יחסי-סחר עם מערב־אירופה, ועשה את קייב למטרד 
פולין של מסחר, כמו־כן קשר קשרים דיפלומאטיים ושושל* 
תיים עם המערב: אשתו היתה נסיכה שוודית, וכמה מבנותיו 
נישאו לבני בתי־המלוכה של הונגריה, צרפת ונורווגיה. 
שלטונו של י׳ היה תקופת-השיא בהיסטוריה של רוסיה 



• 223 


224 


ירוסלם ״החרס״ — ירושלים, השם; גאוגראפיה, טופוגראפידז 


הקיי_בית! אולם הוא היה גם מן הגורמים לשקיעתה המהירה. 
בצוואתו חילק את הארץ בין חמשת בניו, תוך הקניית מעמד־ 
בכורה כבסיד־גדול לגדול שבהם. בזה התחיל תהליך התפו¬ 
ררותה של הממלכה האחידה לנסיכדוחיחלקיות. 
וע״ע רוסיה: היסטוריה. 

2 ר 1 סלבל (, 1 * 18 >\ 00 ק#), עיר בבריה״מ, בצפון מרכזה של 
'הרפובליקה הרוסית באירופה! 510,000 תושבים 
( 1968 ). העיר יושבת על הוולגה העילית ומשתרעת כ 25 ק״מ 
לאורך שתי גדותיה, ובה נמל-נהר גדול ומספבה. עיקר חשי¬ 
בותה בתעשייתה, שענפיה הראשיים הם טכסטיל, בניית־ 
מכונות, ייצור כימיקאלים, מוצרי עור, צמג' ואזבסט ועיבוד 
מזונות מתוצרת החקלאות וגידול־המקנה שבהבל יי/—העיר 
נוסדה, כנראה, בידי ירוסלב ״החכם״ (ע״ע) סמוך ל 1020 ; 
בתעודות היא נזכרת מ 1071 ואילך. הקרמל מן המאה ד׳ 12 
קיים עד היום. ביו המאות ה 13 ל 17 היתה אחד ממרכזי 
הארדיכלות והאמנות הרוסית, שיצירותיהן נשתמרו בממיר 
תיה. במחצית השניה של המאה ה 18 הוקם בה ביח״ר גדול 
לטכסטיל, ובמאה ה 19 היתד׳ ממרכזי תעשיית השפססיל וה¬ 
עור ברוסיה. ב 1897 היו בה 70,000 תושבים. ביולי 1918 
פרצה בי׳ התקוממות אגטייבולשוויקית בהנהגת המפלגה 
הסוציאל-רוולוציונית! המתקוממים הקימו ממשלה בשמה של 
האסיפה המכוננת שפוזרה חצי־שנה קודם־לכן, והחזיקו מעמד 
כשבועיים, עד שדוכאו בידי הבולשוויקים. בתקופת השלטון 
הסובייטי גדלה העיר מאד בעקבות התפתחות התעשיה בה! 
ב 1926 היו בה 114 אלף תושבים, ערב מלה״ע 11 — 298 אלף, 
ומאז שוב הוכפלה אוכלוסייתה. 

עד המהפכה נמצאה י׳ מחה לתהום־המושב היהודי, 
והיהודים הראשונים שישבו בה ממחצית המאה ה 19 
ואילך היו ברובם חיילים משוחררים ובני־משפחותיהם. ב 1897 
נמנו בי׳ 1,030 יהודים. נחשול הפרעות ב 1905 פגע גם 
ביהודי י׳. ב 1926 היו בעיר כ 1,700 יהודים. 

. 1959 ,.ז 0 1 5 ע>ו:>זיי>תס^<^ 1 ז_.£ ; 1956 ,. 08, 11 מ 03 >!.מ.ת 

לרובלים, בירתה של מדינת־ישראל! עיר־הקודש ועיר- 
המלוכה ההיסטורית של עם ישראל. 

השם, עט־ 1223 גאוגראסיה, טום 1 נראםיה. אקלים, עמי 224 ! 
תחבורה, עם׳ 225 ! מבנה העיר: העיר העתיקה, עט׳ 226/7 * 

העיר החרשה, עם' 235 ! המערך העירוני הפנימי, עם׳ 239 ז 
המבנה התיפקודי, עמ׳ 242 * דמוגראפיה וכלכלה, עט׳ 245 < 
אספקת המים, עט׳ 247 ! ארכאולוגיה, עם׳ 251 4 מקומות 
קדושים, עמ׳ 272 ! היסטוריה; תקופת המקרא, עם' 275 ! 
תקופת בית שני, עמ׳ 279 ! התקופה הרומית והביזנסית, 

ענד 289 ! התקופה הערבית, עט׳ 292 ! התקופה הצלבנית 
והאיובית, עט׳ 298 ! התקופה הממלוכית והתורכית, מם׳ 

301 ! מסוף המאה ה 18 ועד היום. עמ' 306 ! י׳ במדיניות 
הכנסייתית והביך־לאומית בעת החדשה, עם׳ 339 ! י׳ במק¬ 
רא, עמ׳ 341 ! י׳ (והר־הבית) בהלכה ובאגדה, עמ׳ 344 ! 

י׳ בתפילה, עט׳ 349 ! י׳ בפיוס ובשירה שי יד,״ב, עם׳ 350 ! 

י׳ בקבלה, עם׳ 1351 י׳ בספרות העברית החדשה, עם׳ 351 ! 

י׳ בנצרות, עם׳ 353 ! י׳ באיסלאם, עס׳ 358 , 

השם וכינוייו. י׳- נזכרת לראשונה בכתבי-המארות 
המצריים (המאה ה 19 לססה״ג) בצורת ,״״! 53 * 3 * לאור 
מח שידוע לנו על חילופי־אותיות בין מצרית ובין כנענית־ 
עברית אפשר לשחזר אח השם לסי צורתו השמית ח׳ו״וז״א 
במכתבי אל-עמארנח (המאה ה 14 ) נזכרת העיר בשם - 011153 
ומ! 1 , ובכתובות אשוריות בשם 11 ת 11 מ 5211 ז 0 . במקרא בא השם 
לרוב חסר: ירושלם, ומסתבר שהקרי היה ןרושלם! 
הניקוד שבנוסח המסורה, המאוחר יותר, הוא י ר ו ש ל ם. 

1 ז •י 


הכתובת העברית הראשונה ובה השם "ידושלם" היא, כנראה, 
מימי המלך חזקיה (ע״ע), ובך הכתיב גם בטביעת חותם מן 
התקופה הפרסית. בארמית מקראית ובכתבי יב (ע״ע) 
הכתיב: י ר ושל ם, בתרגום הסורי—א ו ר ש ל ם. בתרגום 
השבעים היא נקראת 1 זוי.ג 7 > 0 טס 160 , ומצורה זו נגזרו שמו¬ 
תיה בלשונות האירופיות. — בפי הערבים י׳ ידועה בשם 
("קודש"). 

אין ספק שגם השם שלם (ברא׳ יד, יח! תה׳ עו, ג) מכוון 
לי׳> וייתכן שזה היה דשם הראשון של העיר. וממנו הורכב 
השם המלא׳ שמובנו אפשר שהוא ה״עיר" (לפי ג 1 ש 0 
ד׳שומרי), או ה״יסוד" (מן הפעל ירה), של האל הכנעני 
"שלם". 

השם יביס (יהו׳ יה, כה! שמר יס י, יא! דה״א יא, 

ד) דבק בעיר משהשתלט עליה היבוסי (ע״ע), ואין לדעת 
מתי ההל הדבר. הכינוי ציון, שפירושו איבו ידוע, ציין 
כנראה, לראשונה, את מצודת המלך — "מצרת ציון" (שמ״ב 
ה, ז! דה״א יא, ה), אך במקום אחד מקביל השם ל״שלסי׳ 
(תה׳ עו, ג). דוד הסב את שמה ל״עיר דוד" שאף היא היתה 
לכתחילה מוגבלת למצודה (שמ״ב ה, ט! דה״א יא, ז), 
ואח״כ הרחיב את תחומיה (דה״א יא, ח). פעם אחת במקרא 
נקראת י׳ ״עיר יהודה״ (דה״ב כה- כה), וזה שמה ( 51 
111 >- 13-3-151111 ) בכרוניקה בבלית המספרת על כיבוש העיר 
ב 597 לפסה״ג. י׳ נקראת גם סתם "עיר" (יחז׳ ז, בג! מ, א! 
מה, סו—כג)- ובפי נביאים ומשוררים נתכנתה "עיר הקדש" 
(ישע , נב, א! ועוד), "עיר האלהים" (תה׳ מו, ה! שם פז, 
ג׳ והשר תה׳ מח, ט), וכד׳. וכן "עיר הצדק", "קריה נאמנה", 
"ק תת מועדנו", ׳ינוד, שאנן". "גוה צדק", "אריאל", וכינויי- 
תפארת כיוצא בהם. יחזקאל (מה, לה) קורא לי׳ העתידה 
"ה׳ שמה". 

שם. א. 

ה ע י ר, י׳ נמצאת על גבי במת־ההר של יהודה, בהרי¬ 
י׳, שהם אופף טופוגראפי בין הרי חברון והרי ביח־אל (ע״ע 
א״י, עמ׳ 63/4 ). מבחינה ג א ולוגי ת יושבת העיר בצלע 
המזרחית של קמרון הרי ייהודה, באיזור־מגע של תצורות 
ליתולוגיות משלוש תקופות: במזרחה נחשף מסלע קרטוני 
רך מן הסבון, הבונה את רבם הר הצופים—הר הזיתים (ע״ע, 
ושם תם׳)—הר המשחה! במערבה — סלעי גיר ודולומיט 
קשים מן הקנומן! בין הסבון לקנומן — רצועה של סלע 
גירי מן הטורון׳ שהוא רך מן המסיע הקנומני וקשה מהסנוני 
(וע״ע א״י: גאולוגיה, מפה צבעונית, ועם׳ 125 שם). בתחו¬ 
מיה של רצועה זו נבנתה העיר ההיסטורית, ואבני הטורון 
שימשו בדרך-כלל לבנייתה. שבי גורמי-מיקוס הקנו לי׳ 
חשיבות איזורית ראשוגה־במעלה:( 1 ) הצטלבות דרך-האורך 
הראשית של פנים־הארץ, הצמודה אל פרשת־המים של הרי- 
יהודה׳ עם הציר הראשי המקשר את "דדך־הים" עם "דרד־ 
המלך" שבעבר-הירדן והעובר דרך יריחו (ע״ע א ״י, עם׳ 
64/5 , 953 — 955 ); ( 2 ) מיקומה בגבול-המדבר, בין הנושב 
והצחיח! 3 ק״מ ממזרח לי׳ יורד ממוצע-הגשמים השנתי עד 
ל 200 מ״ם, 

לאחר איחודם־מחדש של שני תלקי י׳ — העיר הירדנית- 
לשעבר והעיר הישראלית — ב 1967 (ר׳ להלן), משתרעת 
העיר , על שטח של 108.000 דונאם, ובתחום זה הוכללו: 
במזרח — רכס הר הצופים—הר הזיתים—הר המשחה, המש¬ 
תרע מצפון לדרום (שיאו — 826 מ׳ — בהד־הצופים) ז 



225 


ירושלים, סופוגראפידו, אקלים; ודזבורדז; מכגה וזעיר 


226 


בצפון — שועפט ושדה־התעופה עטרות* בדרום — ד,בפרים 
צור-בהד, בית־צפאפה ושרפת. בצפונה ובמערבה גובלת 
י , בגיא נחל־שורק ויובליו, שכיוונם באופן כללי ממזרח 
למערב, ובדרומה — בעמק נחל-רסאים, יובלו של נחל 
שורק, העובר ממזרח למערב. 

עמוד־דישדדה בטופוגראפיה של י' הוא רכס — 

קטע מפרשת־המים הארצית — הפונה בקשת רחבה מהרי 

הצופים דרומה־מערבה אל שכונות סגהדריה ורוממה, ומשם 

- ־▼ 

דתמה־מזרחה, דרך מחנה־יהודה, אל גבעת־חגניה ורמת־רחל. 
מרבם זה (שגבהו בין 820 ל 830 מ׳) יוצאים רכסים ושלוחות, 
שרובם משתרעים בכיוון צפון־דרום ומיעוסם בכיוון מזרח* 
מערב, והם שהכתיבו את כיווני התפשטות העיר בעבר. 

שלוחת הר-הזיתים, הנמשכת מצפון לדרום, סוגרת 
ממזרח על אגן נחל־קדרון, התחום ביתר עבריו בשלוחות 
נוספות של רכס סרשת־המים, ומתנקז במוצא צר בין הר־ 
הזיתים להר־מכבר מזרחה, אל ים־המלח. את אגן הקדרון 
בשלישו העליון חוצה ממערב למזרח שלוחה — "הגבעה 
הצפונית״ — היוצאת מרכס פרשת־וזמים במחגה־יהודה 
מזרחה. עד דרומית למקום חיבורו של נחל־האגוזים עם נחל־ 
קדרץ. ממנה מסתעפות 2 שלוחות לדרום—דרום־מזרח, 
ועליהן שוכנת העיר העתיקה (ר׳ להלן) של ימינו: הגדולה 
בין 2 השלוחות היא "הגבעה המערבית", בין אפיקי גיא בר 
הינום ממערב וה״גיא" ממזרח, והיא מסתיימת בהר־ציץ. 
השלוחה המזרחית — ״הגבעה המזרחית״ — שלוחה צרה 
וארוכה בין הגיא ואפיק נחל-קדרון — היא הנמוכה בשלו¬ 
חות הדי־י׳. חלקה הדרומי הוא העופל (גבהו כ 630 מ'): ממנו 
התחילה ההתפתחות העירונית של י׳ הקדומה, שאיתורה 
על הנמוכה בשלוחות הרי-י׳ תואר בפסוק "ירושלים הרים 
סביב לה" (תה׳ קכה, ב). 

מעברו המערבי של רכס פרשת-המים מתפשטת העיר 
החדשה לצפת, מערב ודרום. פרט לעמק-רפאים הרחב 
והשטוח־יחסית בדרום ולגב־ההר המתרחב לרמה בצפון, 
מבותר המרחב העירוני לרכסים ושלוחות ע״י יובלי נחל־ 
רפאים במרכז ובדרום־מערב, ויובלי גחל־שורק בצפון — 
צסון־מערב. הנקודה הגבוהה בתחום העיר החדשה — הר- 
הרצל במערב העיר, המתנשא לגובה של 835 מ׳. 

פערך טופוגראפי זה של רכסים וגיאיות, שהפרשי־הגובה 
המירביים ביניהם עולים על 200 מ׳, מעניק לעיר צביון מיו¬ 
חד, עשיר במראות־נוף מגוונים. הנהדר בהם הוא המראה 
הנשקף מהר-הצופים והר־הזיתים לעבר העיר במערב ולעבר 
מדבר־יהודה במזרח. מהרכסים שבמערב העיר — שלוחות 
הר־הרצל, בית־וגן ועוד — נראים יפה חלקיה של העיר 
החדשה שממערב לרכס פרשת־־המים. 

א ק ל י מ ה של י׳ הוא הררי: יבש וחם בקיץ, גשום וקר 
בחורף. הממוצע של כמות־המשקעים השנתית הוא כ 600 
מ״מ * יאנואר ופברואר הם החדשים הגשומים ביותר. בחורף 
ייתכנו בי׳ אף 4 — 5 ימי־שלג. הטמפרטורה החדשית הממו¬ 
צעת של החודש החס ביותר היא כ 24 0 , חו של החודש הקד 
ביותר — כ' 9 . י׳ נתונה לעתים קרובות לתבאי־שרב, במיוחד 
בחדשים ספטמבוי—אוקטובר ומאי—יוני. הלחות השנתית 
הממוצעת היא 62% (וע״ע א״י, עס׳ 161 . 164/5 , 168 , 172 , 
177 ). 

ת ח ב ו ר ה. י׳ היא צומת-התחבורה החשוב ביותר בהרי־ 
יהודה. כבישים אחדים מחברים אותה לשפלה ולמישור- 



הסופינראסיוז על יתי&גים העתילוה: 1 . עגוחת העום 5 (עיר־דוד); 
2 הגבעה הטזרחית; 3 . נחל <ןדר 1 ו: 4 , גיא הטיר 1 פוי 1 ן; 

5 . גיא נן־הינזם: 6 . הגבעה חטערדית 


—י־ו-ס-!—ו__ הוסת העיד חעוןיעדו היוס; 
__שרידי החוטח השלישית םםו 1 * תעופת בית שגי. 

החוף. הכביש הראשי לתל-אביב, העובר בשער-הגיא — 
הראשון שנסלל בארץ (וע״ע א״י, עמ' 954/5 ) — הורחב 
בשנים האחרונות (תם׳: ע״ע א״י [כרר־מילואים], עם׳ 482 ), 
וכן חזר לשימוש קטע הכביש שמשער-הגיא עד רמלה, 
שהיה מנותק בידי הירדנים. כבישים נוספים לשפלה הם: 
כביש י^-בר גיורא—נתיב הל״ה וכביש י׳—רמת רזיאל— 
אשתאול. למזרח יורד כביש ליריחו ומשם לעבר-הירדן ) 
ממנו נסלל עתה כביש דרומה לאורך ים־חמלח. לצפון יוצאים 
כביש, דרך רמאללה, לשכם וכביש לבבי-צמויל! לדרום — 
הכביש הראשי לבית-לחם וחברון, בתום מלחמת-העצמאות 
בותר חלקו הצפוני של האחרון בשמח ישראל, והירדנים 
סללו שני כבישים עוקפים: דרך אבו־דים ודרך צור־בהר! 
היום שלשתם בידי ישראל. מסה״ב לי׳, היחידה העולה להר 
ממישור-החוף, היתר, הראשונה שנסללה בארץ (ע״ע א״י, 
עמ׳ 960/1 ) * תןאי-ד,מסילה עובר בגיא נחל־שורק ובעמק- 
רפאים יובלו. מאז איחוד שבי חלקי-העיר נמצא בתחומה 
שדה־התעופד, עטרות. 

מבנה העיר. בי׳ העיר — חלקים מהעתיקים ביותר 
עד החדישים ביותר. ניתן לראותה כצירוף של שתי יחידות 
עירוניות: העיר העתיקה, והעיר החדשה בת 100 השבים 
האחרונות. י/ על שני חלקיה, היתר, מאז ומתמיד עיר של 
שכונות בעלות צביון דתי, אתני ועדתי! חלק מהשכונות 
והרבעים יוחדו מראשיתם לקבוצות אוכלוסין מסויימות. 
אף כי במשך השנים טושטש צביון זה במידת-מה, עדיין ניתן 
לזהות ריבוזי-אונלוסין זזזונים בתחומים מוגדרים, וזאת מתוך 
שטירת מנהגים שונים, מוסדות־חינוד נפרדים, וכד׳. 


ירושלים, העיר העתיקה 


,רםי באםצונ—הגות? וזמערבי 
והרחבת שלפניו; טימי!— חכוחל הררוטי ושטח החפירות שלפניו. מאחורי הר־הבית מיפיז —כנסיות גודשמנא. ברקע האחורי — 

הר־חזיתים 


שונים רבים מתקופות שונות: מבגי־תפילה קטנים (קובה) 
שעיקרם ביפה ומח׳ראב, רהטים (סביל) לשתיה ורחצה, 
מדרשות (מדרסה) ללימודי'האיסלאם׳ ועוד. חלק מהמונו־ 
מנסים, במיוחד אלה שמן התקופה הממלוכית, הם מלאכת־ 
מחשבת של עיטור וגילוף באבן ובשיש (תמ ׳ : ע״ע א״י, 
עמד 484 ; וכן להלן, ענד 269 ). מתחת לפני־השטזז יש בניינים 
תת־קרקעיים (הגדול בהם, ״אורח׳ת שלמה״ — 55 100 x מ׳) 
ובודות־פים רבים. כשליש משטח החצר נטוע, והשאר — 
מרוצף ברובו בלוחות־אבן. 

על המשטח נבנתה בסוף המאה ה 7 כיפת־הסלע 
המפוארת, שהיא המוקד הארכיטקטוני של הר־הבית וסבי¬ 
בותיו. היא בנויה בצורת מתומן מעל ל״אבן השתיה" (ע״ע, 
ותם׳ שם) המקודשת במסורת המוסלמית כמקום עקידת יצחק. 
באבן חצובה מערה קטנה. מסביב לאבן־השתיה ערוכים שני 
מעגלי עמודים ואומנות, היוצרים ביניהם שני הסלולי־הקפה 
(חתד־רוחב: ע״ע ארדיכלות באסלאם, עמ׳ 741 ). במרכז 
המבנה מתנשאת כיפה זהובה, והוא עוטר כולו׳ במרוצת 
הדורות, באמצעי־קישוט שתים, בהם אריחי-חרסינה, לוחות- 
שיש ופסיפסים, בצבעים מרהיבי־עיו (תם׳: ע״ע א״י, עט׳ 
439 — 441/2,440 < וכן כרך מ׳, עמ׳ 579 ). 

בדרום הר־הבית ניצב מסגד א ל* א ק; צא, המציץ לפי 
המסורת המוסלמית את סוסו של ססע־הלילה של מוחמד. 
הבניין הנוכחי נבנה ב 1033 . לארכו של המסגד, הבנוי בחלקו 
הדרומי על בניין תת־קרקעי (אל־אקצא הקדומה), ששה 


טורי־עמודים, ובדרומו — כיפה אפורה, מוכספת. המסגד 
ניזק בשריפה ב 1969 , ודוכן־הטסה (מנבאר) מהמאה ה 12 , 
מחוטב בעץ ומעוטר בשנהב, שהיה ניצב בסמוך למת׳ראב 
שבקיר הדרומי, נשרף. סמוך למסגד, במבנה אומאיי, שובך 
המוזיאון לאמנות האיסלאם — בו רוכזו, בין היתר, כותרות, 
כתובות וקישוטים שתים עתיקים, שעיטרו את המבנים על 
הר־הבית והוחלפו, בגלל בליה, בחדשים. 

ממזרח לכיפת־הסלע עומדת "קבת אל־סלסלה", כיפת־ 
השלשלת, ששימשה, כנראה, דגם ראשון לבניין הכיפה 
הגדולה. מצפץ־מעדב לכיפת־הסלע הוקמו שחי כיפות קטנות, 
כיפת־גבריאל וכיפת־העליה (לשמים), הקשורות במסורות 
על מסע־הלילה של מוחמד לי׳ ועלייתו מכאן לשבעת 
הרקיעים. 

הר־ צ יון אינו נכלל בתחום החומה המקיפה את 
העיר העתיקה, אך הוא מהווה חלק מבעי שלה מבחינה 
טופוגראפית, בקצה הדרומי של השלוחה המערבית, וכן 
מפאת חשיבותו בתולדות העיר במשך תקופות רבות (תסד: 
ע״ע א״י, עמ׳ 1149 — 1150 ). ע״ם מסורת יהודית ומוסלמית, 
נמצא על ההר מקום־קבורתו של דוד המלך (וע״ע א״י, עמ ׳ 
1148 ). אחר הקבר מצויץ במצבה צלבנית, בקומתו התח¬ 
תונה של בניין שרובו מתקופת הצלבנים. בקומה השניה 
נמצא הקנקולום — לפי המסורת הנוצרית: אולם הסעודה 
האחרונה של ישו ומקום הופעתו לאחר קומו מהמתים. 
חלקים רבים באולם הקנאקולום הם שרידי הפנסיה הביזנטית 





235 


ירושלים, העיר העמיקה; העיד החדשה 


236 


הגדולה "האגיה ציון״. בסמוך — כנסיית דורמיציו הגדולה, 
ועוד מנזרים וכנסיות (ור׳ תגד, כרך ו׳, עמ ׳ 1113/4 ). — 
בשנות העיר המחולקת ( 1948 — 1967 ) נמצא הר-ציון בתחום 
הישראלי, והותקנו בו — כבנקודה הקרובה ביותר לכותל 
המערבי — "מצפה הר-הבית", וכן "מרתף־השואה" לזכר 
קדושי שואת יהדות־אירופה. 

ממזרח להר־ציון, על־פני מורד הגבעה המזרחית הנמשך 
דרומה מחוץ לחומה, נמצאים שרידי חרבות וקברים של 
העופל, ועליהם בניינים אחדים של יישוב ערבי מפוזר, אשר 
התפתח יותר בתקופת השלטון הירדני. 

נחל־קדרון וגיא בן־הינום מנעו בכל הדורות את הת¬ 
פשטות השטח העירוני הבנוי של י׳ מזרחה ודרומה. על 
המבנים והשרידים הארכאולוגיים שבתוך הגיאיות העמד 
קים — ר׳ להלן: ארכאולוגיה. מעבר לנחל־קדרון נמצא רכס 
הר־הזיתים—הר־הצופים, שהיה לפנים בחלקו הגדול שמם, 
ובחלקו שטח של בתי־קברות, של אתרים מקודשים ושל 
כפרים ערביים. היום עומד על הר־הצופים המערך הגדול 
של בנייני האוניברסיטה העברית, שחודש והורחב לאחר 
1967 , ונוספו עליו שיכוני־סטודנטים נרחבים. סמוך לו מדרו¬ 
מו—בניין מוסד אוגוסטה-דקטוריה הגרמני. לאורך הכבי¬ 
שים הנמשכים בגיאיות והעולים בהר החל להתפתח בתקופת 
השלטון הירדני רובע-מגורים, וכן הוקמו שם בתי-מלץ 
מפוארים. על הר-מכבר שמדרום־מזרח לגיא בן־הינום 
מתבלט ארמון הנציב שמימי המנדט הבריטי! הוא משמש 
היש את נציגות או״ם. כל רכם־הרים זה, יחד עם הכפרים 
הערביים שבמורד המערבי של הר־הזיתים (כפר־השילוח) 
ושעל ראש ההר, נכללו בתחש העירוני של י׳ המאוחדת. 

בעיר החדשה שני מרכזים עירוניים (ר׳ 
להלן, עמ' 240 ),הצמודים לצירי-התחבורה הראשיים היוצאים 
מהעיר. המרכז העירוני הראשי והוותיק נמצא בחלק העיר 
שכולו היש מיושב יהודים — ברחוב-יפו וסמוך לו, רחוב זה 
יוצא משער־יפו מערבה ומהווה את ראשית הדרך המובילה 
לשפלה ולמישור־החוף. לארכו הוקמו בשעתם המבנים 
המודרניים הראשונים בעיר, לצרכי מוסדות-ציבור, שירותים 
ומסחר, חלקם בידי יהודים, חלקם בידי ערבים ואחרים. מרכז 
עירוני משני נמצא בחלק הערבי — לאורך צירל־התחפורה 
היוצאים מהעיר העתיקה צפונה: דרך־שכם — שראשיתה 
בשער־שכם, ורחוב צלאח א־דין — שראשיתו בשער־הפרחים. 

מסביב למרכזים עירוניים אלו מתפשטת העיר החדשה, 
המחוברת משכונות שנוסדו — רובן בידי יהודים — 
במאה השנים האחרונות מחוץ לחומות העיר העתיקה (ר׳ 
להלן, עם׳ 309 ! וע״ע א״י, עט׳ 935 ) ומכפרים אחדים (כפר־ 
השילוח, עידכרם, מלחה, מי-נפתוח ועוד), שהשטח העירוני 
הגיע אליהם בהתפשסותו ושנבלעו בו. המבנה הטופוגראפי 
המבותר והמגמה התיכנונית של השארת הגיאיות כשטחי־ 
ירק, סייעו לאי־רציפות השטח הבנוי ולפיצול העיר לשכונות 
נפרדות, רובן — בעיקר במערב-העיר — מרוחקות מהמרכז 
העירוני הראשי. השכונות שונות באפיין בהתאם לזמן 
בנייתן ולסוג תושביהן. 

השכונות הוותיקות ביותר מרוכזות בגושים אחדים לאד 
רך צירי־התחבורה הראשיים הנכנסים העירה ממערב. 
שכונות אלו הוקמו בידי בני "הישוב הישך, ברובן בידי 
יוצאי ארץ אחת בכל שכונה! ביביהן: נחלת־שבעה—במרכזה 
של העיר החדשה של היש! מאדדשערים, בתי-אונגרן ובית- 



פתי־איננרן בצפ 1 ךזזעיו 


ישראל — בצפונה! גחלת־אחים ושאר ה״נחלאות", וכן 
ה״זכרונות״ — במערב. בתי השכונה בגדים כחומה מסביב 
לחצר פנימית, שבה בור-מש ומבגי-ציבור שונים, בית־כנסת 
ובית־מדרש, שסביבם התנהלו חיי הקהילה! בשכונות רבות 
הצטמצם שטח החצר הפנימית בעקבות בניה מאשרת יותר. 
שערי-ברזל הקבועים בכניסות המועטות לשכונה היו ננעלים 
מדי לילה מטעמי בטחון. חיי הקהילה העצמאיים והמגובשים, 
שאיפיינו בעבר שכונות אלו, הולכים שתפוררים בימינו. 
צפיפות מרובה ביותר של בניה ודיור- מן עתיקות המבנים, 
משוות לשכונות מראה ציורי ייחודי, אולם רבות מהן נזקקות 
כיום לשיקש פיסי של המבנים(חם׳:ע״עא״י׳עמ׳ 1081/2 ) . 



שכונת בית־ישראל נןופודהעיר 






237 


ירושלים, וזעיר דזחדשד! 



ירושלים: העיר ההדשוז 





















239 

ייסודה של שכונת־הבוכרים (״רחובות״, ב 1891 ) בצפון- 
העיד מציץ את ראשית הקמתן של שכונות יהודיות גדו¬ 
לות יותר בשסחן, מתוכננות ברבעים פתוחים יותר ובעלות 
אופי מודרני יותר. רוב השכונות שהוקמו עד לשנות ה 20 
עדיין דומות באפיין לשכונות הוותיקות וסמוכות להן, אולם 
באחדות — כגון זכרודמשה — כבר ניכרים סימני מודרני¬ 
זאציה הולכת וגוברת. 

בשנות ה 20 — 30 הוקמו שכונות חדשות רבות, חלקן 
בצמוד לגושי השכונות הוותיקות, על עורקי-תחבורה חשו¬ 
בים, כגון גאולה, כרם־אברהם ומקור־ברוך בצפץ־מערב 1 
בהן הולך וגובר היסוד החדש על הישן. בתקופה זו הוקמו 
גם שכונות-גנים בעלות־אופי מודרני מובהק, שנועדו לבני 
המעמד הבינוני והגבוה של ״הישוב החדש״: חלק מהן — 
ביניהן רחביה — בסמוך לגושי השכונות הוותיקות! ואח¬ 
רות — במרחק ניכר מהשטח הבנוי הקודם, כגון קדיודמשה, 
בית־הכרם ובית־וגן במערב, ותלפיות בדרום. שכונות אלו 
הוקמו על רכסים, בהתאמה סירבית לטופוגראפיה: על שיא 
הרכס — מבנה ציבורי (הגימנסיה ברחביה! בית-המדרש 
למודים בבית־הכרם), ומסביבו מפוזרים בנייני-מגורים מאבן, 
במירווחים ניכרים, וביניהם — שסחי-ירק. 

י , הערבית שמחוץ־לחומד, התפתחה בצפון ובצפון- 
מזרח, משער-שכם ושער־הפרחים והלאה, לאורך הדרכים 
המובילות ליריחו — מזה, ולשכם — מזה. שכונות לא־ 
יהודיות מטיפוס אירופי — לצרכי הפקידות הבריטית 
הגבוהה (סלביה, היום "קוממיות") ולבעלי הכנסה גבוהה 
מקרב האוכלוסיה הערבית — הוקמו בדרום (ק טמון, היום 
"גונן"! המושבה הגרמנית! בקעה! המושבה היוונית), בקר¬ 
בת תחנת־הרכבת התורכית של י/ שכונות אלו היו אחרי 
1948 ליהודיות! שטחי-הירק בהן הצטמצמו בעקבות בניה 
רבה, וכן הפכו בתים חד-קומתיים לבתים רבי־קומות! אולם 
חלק משכונות אלו עדיין נחשבות לאיזורי-היוקרה של העיר. 

לאחר קום המדינה הוחל בבניה ציבורית נרחבת בי׳ 
הישראלית כתוצאה מהלחץ שנוצר עם גלי העליה, והתפתח 
סוג חדש של שכונות — ה ש י כ ו נ י ם. רובם הוקמו בטבעת 
המקיפה את שולי־העיר: משיכוני שמואל הנביא בצפון, דרך 
קרןת-היובל ועיר-גנים במערב, עד ה״קטמונים" (גונן) 
בדרום. השיכונים שנבנו בשנות ה 50 מאופיינים בצפיפות 
נמוכה ובאיכות-בניה יחדה (רוב הבתים אינם בתי-אבן), 
ואלה שנבנו בשנות ה 60 — ביתר צפיפות ובאיכות-בניה 
גבוהה יותר. מכלל אוכלוסיית מערב־י׳ מתגוררת היום 
בשיכונים אלה. 

במערב נכלל בתחום העירוני הכפר עין־כרם, שבעמקו 
כנסיות ומנזרים ומעליו, על ראש־הר, עומד המערך של 
בנייני המרכז הרפואי וביה״ח "הדסה". 

המערך העירוני הפנימי. עד 1860 התרכזו בל 
התיפקודים בעיר העתיקה. היציאה מן החומות התבטאה 
לראשונה בבניית מוקדי־מגורים סמוך לחומה ולצירי־התח־ 
בורה העיקריים, בין שער-יפו ושער-שכם ולאורך רחוב־יפו, 
וכן הקימו הדוסים מרכז כנסייתי (כנסיה, מנזר, אכסניה 
לעולי-רגל וכר) במרחק-מה מצפון־מערב לעיר העתיקה 
("מגרש-הרוסים"). 

עם התפתחות העיר החדשה החל מרכז-הכובד של המס¬ 
חר, המלאכה והשירותים לנוע בעקבות מוקדי־המגורים אל 
מחת לחומות העיר העתיקה. תיפקודים אלו החלו להתרכז 


240 

מסביב לרחבת־צה״ל (בעבד רחבת-אלנבי) ליד הפינה 
הצפונידדמערבית של חומת העיד העתיקה. רחבה זו היא 
צז׳מת־תחבורה, שבו נפגשות הדרכים החשובות ביותר העו¬ 
לות לי': ד ח ו ב - י פ ו — הבא ממערב, עובר ליד שער-יפו 
ונמשך דרומה בדרך־הברון! רחוב־הצנחנים — 
שהוא המשכם של דרך-יריחו הבאה ממזרח ורחוב סולימאן 
המגיע אל שער-שכם, והוא מתחבר במערבו עם רחוב 
דוד המלך הנמשך דרומה אלדרךבית-לחם!רחוב 
שבטי ישראל יוצא מהצומת צפתה ומתחבר לדר ד¬ 
ש כ ם. עיקר פיתוחו של איזור זה כמוקד עירתי חל בשנות 
המנדט הבריטי. תחילה נפתח המרכזהמסחרי ברחוב־ 
ממילה, שריכז מסביבו גם חלק מהמלאכה והתעשיה הזעירה. 
מוסדות-שלשון—משה־המשסרה, בית־משפט, הדואר המרכזי 
ועוד — מוקמו במג רש-הרוסים וסביבותיו, ו ה מ ר כ ז ה ע י * 
רוני — האיזור שבו מגיעה הפעילות העירונית לשיאה — 
הלך והתמקם מצפץ־מערב לאיזור שבין שער-יפו והשער- 
החדש. עד 1947 היו החנויות ובתי-העסקים בחלקו של רחוב- 
יפו הסמוך לחומה רובם של ערבים ומיעוטם של יהודים, 
ואילו חלקו המערבי של רחוב-יפו היה כמעט כולו יהודי. 

קו שביתת-הנשק של 1948 חצה את המרכז העירתי 
והפכו לאיזור של הריסות וחורבות, שחלקן נותרו בשטח־ 
הפקר וחלקן הפכו למשכנות-עוני. שני חלקי המרכז העירוני 
החצוי נעו בעקבות כיווני-ההתפתחות של השטח הבנוי. בי׳ 
הישראלית התפתח לאורך רחוב־יפו, החוצה את העיר 
החדשה לרחבה, מרכז מגובש וצפוף בעל שני מוקדים: 
( 1 ) במזרח — מרכז־העסקים הראשי במשולש הרחובות 
יפו—בן־יהודה—המלך ג׳ורג׳, שבו מרוכזים משרדי בנקים, 
חברות-ביטוח, חברות-נסיעה, משרדי עורכי־דין, בתי־עסק, 
שירותי־בידור וכיו״ב! בסמוך נמצאים גם משרדי העיריה, 
בתי-המשפט, חלק ממשרדי-הממשלה ומוסדות-הציבור. 
שלוחות ממרכז זה חודרות דרומה — לאורך רחוב המלך 
ג׳ורג', שבו — על גבול רחביה — הוקם גוש בנייני המוסדות 
הלאומיים (הסוכנות, קק״ל, קה״י, הנעד הלאומי), וצפתה — 
לאורך רחוב־שטראוס שהוא המשכו של רחוב המלך ג׳ורג׳, 
ויחד הם מהמים חלק מציר-תנועה ראשי המתפתל לארכה 
של העיר. ( 2 ) המוקד המערבי של המרכז העירוני נמצא 
בקריה (ר׳ להלן), שבה מרוכזים מוסדות ושירותי- 
ציבור. מצפון לקריה נבנתה תחנת־האוטובוסים המרכזית 
החדשה. בין שני מוקדים ראשיים אלה נמצא מרכז נוסף — 
שוק הירקות וחפירות בסחנה־יהודה. — בי , הירדנית 
נע מרכז המסחר והשירותים צפונה, לאיזור שבין שער־שכם 
ושער־הפרחים ולאורך רחוב צלאח א-דין. בשני מרכזים אלה 
הלכו ונתפסו יחידות־מגורים ע״י יחידות עסקיות, אך עדיין 
שיעור המגורים בהם גבוה-יחסית. — לאחר איחוד י' בידי 
השלטון הישראלי הוחל בהקמת רובע־מגורים יהודי — רמות- 
אשכול — מעבר לרובע הערבי בצפון. כמו-כן פונו מבנים 
הזריסות לאורך החומה ובאיזור ששימש כחלק מהמרכז 
העירוני עד 1948 , והשטח הסמוך לשער-יפו הפך לרחבה 
המשתרעת עד לרחבת־צה״ל, שחזרה לשמש כאחד מצמתי- 
התחבורה הראשיים בי׳. 

איזורי־המגורים מקיפים את מרכזה הגאוגראפי של 
העיר הישראלית — הקריה, שהיא עצמה* ריקד, מאוכלוסין. 
צפיפות־המגורים רבה ביותר בעיר העתיקה (יותר מ 50 נפש 
לדונאם) ובשכונות התתיקות של צפון-י׳, ופוחתת והולכת 


ירושלים, העיד החדשה; המעיד העירוני הפנימי 



241 


ירושלים, המערך העירוני הפנימי; הממד המיפקודי 


242 



ירושלים: רחוב כדיהודח בטרבז־העסקים של העיר 


ממזרח לאיזור הקריה ז בדתם היישוב דליל יותר. מוסדות- 
החינוך ושאר בנייני השירותים הציבוריים מופיעים בי׳ 
פעם במרוכז פעם במפוזר, בהתאם למבנה התיפקודי של 
העיר בתקופות־הבניה השונות. עד למלחמת־העצמאות 
במצאו רובם במרכז העירוני ובסביבותיו. מ 1954 ואילך 
הוקמו בנייני־הציבור העיקריים במרכזה הגאוגראפי של י׳, 
בקךיה? זו מורכבת מ 3 חטיבות: קריית-הממשלה, שבה 
עומד על גבעה בניין הכנסת, והיא מיועדת לרכז את כל 
המשרדים ומוסדות-הממשלה הארציים (תט׳: ע״ע א״י, 
עמ׳ 729 — 730 ) ן קתית המוזיאונים? קריית האוניברסיטה. 
מוסדות־דת מרכזיים צמודים לאתרים המקודשים, אך 
בתי־תפילה (בתי־כנסת, כנסיות ומסגדים) מצויים בכל 
שכונותיה של י׳. 

איזות ה תעשיה והמלאכה נמצאים במרכז המם- 



ירושלים: שיכזני רם 1 ת־אשכול בוו&ח־העיר 


חרי הישן, ברוממה ובגבעת־שאול שבמערב, במקוו־־חיים 
ובסביבות תחנת־הרכבת בדרש. בצד הירדני החפתח מרכז־ 
מלאכה מצפון לואדי א־ג׳וז. 

שטחים גדולים בעיר תפוסים ע״י ב ת י ־ ע ל מ י ן, חלקם 
עתיקים. בית־הקברות היהודי, שהיה בשימוש מימי הבית 
ועד ימינו, משתרע במורד המערבי והדרומי של הר־רזיתים. 
בשנות השלטון הירדני ניזק, ומצבות וקברים רבים חוללו! 
לאחר מלחמת ששת־הימים הוחל בשיקומו. לרגלי ההד, 
בנחל־קדרץ, נמצאים קברים ומצבות-קברים מימי בית 
ראשון ושני, שהידוע בהם — יד־־אבשלום <תמ׳: ע״ע א״י, 
עמ׳ 353/4 : ושם, עמ ׳ 380 ). בצסון־מערב העיר נקבע בית־ 
העלמין היהודי החדש — הר־המנוחות. במורד הד־הרץל, 
במערב־העיר, שבמרומיו קבור הרןיל (תם׳: ע״ע, עם׳ 399 — 
400 ) — בית-הקברות הצבאי. — החשוב בין בתי־הקברות 
המוסלמיים משתרע במורד הר־הבית לאווץ־ החומה 
המזרחית של העיר העתיקה. בתי־קבתת נוצריים מצויים 
בהר־ציון ; אחד מהם הוא הפרוסססאנמי, ובו קבורים אישים 
נודעים בחקירת הארץ. 

רוב הגנים הציבוריים מצויים בחלקה המערבי 
של י׳. הגדולים הם: גךהעצמאות במרפז־העיר, גן־הנשיא 
בשטח הקריה וגן־הסנהדרין בצפץ. יער׳י׳ — שניטע ברובו 
לאחר קום המדינה — משתרע על המורדות הצפוני-מערבי 
והדרומי של הר־הרצל—הר־הזיכרון. פעולות ייעור בוצעו 
בעיקר מצפון לעיר וממערבה, 

המבנה התיפקודי. מן הרבע האחרון של המאה 
ה 19 עד שנות ה 30 של המאה הנוכחית היתד, י׳ העיר הגדר 
לה ביותר בארץ, בירתה, מרכזה המינהלי, הרוחני והדתי, 
ומרכז כלכלי ראשון־במעלה. מעבר מרכז־הבובד הארצי של 
האוכלוסיה והכלכלה למישור-החוף וביתורה של העיר ע״י 
קו שביתת־הנשק בין שתי מדינות עוינות, הביאו לשינויים 
גדולים במעמדה האיזורי. 

הפגיעה בי׳ הירדנית היתה פחוחה־ביחס משום 
מערכת הקשרים ועורקי־התחבורה ליהודה ולשומרון שנש¬ 
תמרו כמעט בשלימותם. עם זאת ירדה אף היא בחשיבותה 
בשל התחרות החזקה של שכם בתחומי המסחר ובשל טיפוח 
מרכז־הכובד הפוליטי של יחץ ברבת־עמון. בתחומי העיר 
הירדנית נותרו רוב-רובם של האתרים בעלי הערך ההיס- 
טורי־תרבותי (מקומות קדושים, עתיקות, אתרים בעלי ערך 
נופי). היא הוסיפה להיות מרכז לשירותי דת ותיירות 
לממלכת־ירדן כולה, מרכז מינהלי והעיר הגדולה והחשובה 
ביותר בגדה המערבית של הממלכה. הפגיעה היתד, קשה 
יותר בי׳ הישראלית, שנותקה מרוב תחום השפעתה 
הטבעי באיזור ההר, הפכה לעיר־גבול, ישוב אכסצנטרי 
למרכזי האוכלוסיה והכלכלה של מדינת ישראל', ולתחנה 
סופית של דרכים אחדות העולות אליה ממישור־החוף. 
הקשר היחיד בין שני חלקי י׳ היה במעבר מנדלבאום בצפון 
העיר, והוא נועד לצרכי צליינים, תיירים ועובדי האו״ם, 
שמטהו באיזור שוכן בארמון־הנציב על הר שבדרש העיר. 

עם זאת נשמר מעמדה של י׳ משהיתה לבירתה המדי¬ 
נית והאדמיניסטראטיווית של מדינת־ישראל 
לאחר כינונה, ומקום מושב נשיא־המדינה, הכנסת (תם׳: 
ע״ע א״י [כרך־מילואים], עט׳ 450 ) ומשרדי הממשלה. בי׳ 
מרוגזים גם רוב המוסדות האוטונומיים שליד ממשלת 
המדינה: בנק ישראל, בנק לאומי לישראל (תט׳: ע״ע א״י, 




243 


ירושלים, דוממה חתיסקודי 


244 



הטבנד, התיפקירי של י׳ ( 1967 ) 


עמ׳ 774 ), המוסד לביטוח לאומי, מנהל מקרקעי ישראל, 
בית־המשפט העליון (תם׳: ע״ע א״י, עט׳ 659/60 ), רשות 
שידורי ישראל (אולפני ראדיו וטלוויזיה, ע״ע א״י [כרד- 
מילואים], עם׳ 446/7 ), ובן המוסרות הלאומיים: הבהלת 
ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית (תמ׳: ע״ע א״י, ענד 
1115/6 ), קרן־היסוד וקח־קיימת-לישראל. 

כעיר קדושה ליהדות, לנצרות ולאיסלם, י׳ היא מרכז 
ד ת י עולמי לבני דתות אלו, ובראש ובראשונה ליהודים. 
מלבד הרבנות הראשית השוכנת בהיכל־שלמה (הנד: ע״ע 
א״י [כרך-מילואים], ענד 493 ) יש בה עשרות ישיבות, בתי- 
מדרש ובתי החנאה־לאור של ספרות דתית. קיים בה גם 
ריכוז גדול של מוסדות הדתות האחרות, מהם מוסדות מר¬ 
כזיים: האפאטריארביות היוונית־אורתודו׳כסית, הקאתולית־ 
לאטינית והארמנית, וכן המועצה המוסלמית העליונה, תוסף 
על כך — מנזרים וכנסיות נוצריים, מסגדים, מדרשות והקד¬ 
שים מוסלמיים (ר׳ להלן). כעיר-קודש בעלת משמעות 
רוחנית ורגשית מיוחדת לגבי חלק גדול של האנושות, 
מושכת י׳ מספר גדול של עולי-רגל. צליינים ותיירים. 

מרכזי חינוך גבוה׳ מדע ובריאות התפתחו 
לאחרונה במקומות שונים בארץ, אעפ״ב עדיין שומרת י׳ על 
מעמדה כמרכז החשוב ביותר בתחומים אלה. בי׳ נמצאים: 
האוניברסיטה העברית — ב 1970 : 50 ( 154 סטודנטים, 1,700 


מורים (ע״ע א״י, עם׳ 1026 — 1037 , ושם תמונות! ור׳ 
כרך־מילואים, ענד 439 — 442 ושם חנד) בית-החולים 
האוניברסיטאי ״הדסה״ (תם׳: שם, עם , 1428 וע״ע הדסה), 
בית-הספר לאמנות בצלאל (ע״ע, ושם תמ ׳ ), המועצה הלאו¬ 
מית למחקר ולפיתוח שליד משרד ראש-הממשלה, האקדמיה 
הלאומית למדעים, האקדמיה ללשון העברית, המכון הגאו- 
לוגי, המכון למהקר חברתי שימושי, גן־החיות התב״כי(תמ׳ז 
ע״ע גן-חיוח, עם׳ 56 ), ועוד. כנסים מדעיים בתחומים שונים 
נערכים בעיר בהשתתפות אנשי מדע ורוח מארצות רבות. 
על ספריות וארכיונים בי׳ — ע״ע א״י, עם׳ 1047 — 1057 , 
ושם תמ ׳ . מבין כ 20 בתי-נכות ואספים שבי׳ חשובים במיו¬ 
חד: מוזיאון ישראל (ע״ע א״י [כרך־מילואים],ענד 491 — 493 , 
ושם תנד, עם׳ 491/2 ) עם היכל־הספר, מוזיאון רוקפלר, ו״יד 
ושם" (ע״ע, ותנד שם). רשת החינוך הממלכתי בי׳ כוללת 
42,704 תלמידים בבת״ם יסודיים, 12,185 תלמידים בבת״ס 
העל־יסודיים ( 1968/9 ). מספר תלמידי ה״חדרים" בי׳, שאינם 
כלולים ברשת החינוך הממלכתי, הוא — לפי אומדן — 
כ 4,000 . מספר תלמידי הישיבות בי/ שאינן כלולות ברשת 
החינוך הממלכתי, הוא כ 7,000 . 

הראשונים שעסקו ב ת י כ נ ו ן העיר י׳ היו הבריטים. 
בתקופת המנדט הוכנו 5 תכניות לעיר, שהשפיעו רבות על 
עיצובה. העיר העתיקה הודגשה כמוקד ארכיטקטוני, והבניה 





























































































































































































































245 


ירושלים, המבנה ההיפר,ודי; דמוגראסיה; כלכלה 


246 


מסביב לחומותיה נאסרה. עקרון תבניה באבן בקבע בשנות 
ד. 30 , תכנית-המיהאר של העיר (הובנה ב 1956/9 ) הדגישה 
את הטופוגראפיד, ואת האופי המיוחד של י׳ כעיר־בירה, עם 
בנייני־ציבוד. גנים ורצושות־ירק (התופסים כשליש משסה־ 
העיר). הרכסים והגבעות יועדו לבניה, העמקים והגיאיות — 
לגנים ולעורקי-תחבורה. לאחר איחוד שני חלקי־העיר חלו 
שינויים מסויימים בקצב ההתפתחות התיפקודית של אחדים 
מחלקיה. השינוי הבולט ביותר חל באיזורי־ספר עירוניים 
משני עברי הגבול־לשעבר, שהיו לצירי תנועה ומסחר. נער¬ 
כה חכנית-אב מאוחדת, *שאיימה מחדש את רשת התחבורה 
העירונית והאיזורית ותחמה את השטח הבנוי, הן לגבי 
התפשטות העיר אל המרחב הכפרי שמסביבה, הן בעיר 
עצמה, תוך שמירת שטחים פתוחים. בהתאם לתכנית זו 
נבנים שיכונים בגבעת־המבתר שבצפון העיר, הוחל בהקפת 
החומה בפרק לאומי, בשיקום המבנים על הר-הצופים והפי¬ 
כתו למרכז תרבותי חינוכי עם קמפוס אוניברסיטאי, מוסדות 
ומכוני־מחקר. 

דמוגראפיה. בי׳ כססס, 283 תושבים ( 1969 ), מהם 
כ 213,000 במערב העיר וב 70,000 במזרחה* בתחום העיר 
העתיקה ~ ב 24,000 נפש. 

התפלגות האוכלוסיד. לפי דתות (בסוף 1967 ) 


% 

ם 0 סר 


74.1 

196,400 

יהודיס 

21.3 

56,500 

מוסלמים 

4.2 

11,000 

נוצרים 

04 

1,100 

אחרים 

100.0 

265,000 

סה״ב 


עם איחודה היתד, י , לעיר השניה בגדלה בארץ, ובה 
הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסיה ערבית במדינה, עיקרה 
במזרח העיר. באובלוסיה היהודית 52.4% הם ילידי הארץ, 
24.9% ילידי אסיה ואפריקה ו 22.7% ילידי אירופה ואמריקה. 
למעלה ממחצית תושבי מערב־י׳ הם יוצאי עדות־המזרח, 
השיעור הגבוה ביותר ביחס לכל עיר ותיקה בארץ. כ 83% 
מכלל האוכלוסיה הערבית שבמזרח העיר הם מוסלמים* 
יתרם נוצרים — יוונים-אורתודוכסים, יוונים־קאתולים, 
לאטינים, ארמנים ואחרים. 

אוכלוסיותיהם של שני חלקי העיר נבדלות זו מזו 
במבנה הגילים וההשתייכות לכוח-חעבודה, במערב העיר 
הגיל החציוני הוא 24 , במזרחה הוא יורד ל 18 , וזאת בגלל 
הריבוי י הטבעי הגבוה-יותר בקרב האובלוסיה הערבית, 
המתבטא גם במספר הנפשות הממוצע למשפחה — 5 , לעומת 
4 באוכלוסיה היהודית. 

כוח־העבודד, בי׳-רבתי הסתכם בספטמבר 1967 ב 87,000 
נפש, מהם רק 16.4% במזרוז-העיר, שבה מרוכזים כרבע 
מאזרחיה. הבדל זה מוסבר בריבוי ילדים שמתחת לגיל 14 
במזרח־העיר ושיעור גבוה של עבודת בשים במערב־העיר. 

א. אמ.-ר. בנ. 

כלכלה. י׳ היא עיר של מינהל, של שירותים ממשל¬ 
תיים וציבוריים ושל תיירות׳ ומרכז דתי, מדעי ותרבותי — 
ללא בסיס תעשייתי רחב. מעמדה של העיר הישראלית 
לאחר קום המדינה הוסיף להחליש אח המיגזר היצרני ולהר¬ 
חיב את מיגזר השירותים בכלכלתה, הנתונים השונים שמהם 
נתחייב אופי כלכלי זה של העיר מקורם בעיקר במיקומה 


הגאוגראפי (ר׳ לעיל)* בריחוקה היחסי מנמלים * בצירי* 
תחבורה בודדים וקשים־יחסית לתבועה ביבה וביו מרכזי 
חתעשיה והצריבה שבארץ, ואחרון-אחרון — בהיעדר מגמה 
להרחבת הבסיס הכלכלי וברצון לשמור על אפחז השקט 
והמסתבר של העיר. חלק מנתונים אלה, ובשוחד בעיית 
התחבורה והריחוק היחסי, אינם תוססים עוד, חן בגלל השי¬ 
נוי המדיני שחל ב 1967 והרחבת עורקי-התחבורה, והן בגלל 
ירידת חשיבותו של גורם־המרחק ומרכיב-ההובלה בחישובי 
הרווחיות בתעשיה הישראלית של שנות ה 60 המאוחרות. 


התפלגות המועסקים (ב%) לפי ענפי-המשק 
השובים ב 1948 (בעיר הישראלית) וב 1967 
(בעיר המאוחדת) 


1967 

1948 

עגסים 

1.4 

1.1 

חקלאות 

10.0 

4.7 

בניה 

15.1 

15.7 

מסחר, בנקאות, ביטוח 

6.4 

5.0 

תחטירה, הובלה ותקשורת 

14) 



חשמל, מים, סאניסאציה 

18.3 

24.9 


תעשיה ומלאכה 

18.5 



שיחתים ממלכתיים וציבוריים 

1.9 



שירותים עסקיים 

64 



שירותי-בריאות 

11.1 



שירותי־חינוד 

3.5 


תייתת 

6.5 

9.3 | 

שירותים אישיים ובידור 

— 

2.0 

אחרים 


ס״ה של המועסקים ב 1967 היה 78460 , שהם 29.4% מכלל 
חאוכלוסיה* מספר זה קטן מהממוצע הכללי הארצי 
(כ 37.5% ), בעיקר בגלל מיעוט עבודת נשים במזרח־חעיר. 
מבחינת ההתפלגות ע״ם סקטורים כלכליים שובים בולטת 
העובדה, שלעומת שיעור של ב 32% מועסקים בשירותים בכל 
המדינה, היו מועסקים בסקטור זח בי' 47.8% ( 1967 ). בין 
הענפים הלא-שירותיים היתה גבוהה מהממוצע הארצי רמת 
התעסוקה בענף הבניה: רמת התעסוקה במסחר, בבנקאות, 
בביסוח ובתעשיה היתד, גמוכה-יחסית בהשוואה לערים 
גדולות אחרות. שירוחי-החינוך הם ענף בעל חשיבות מיר 
חדת בעיר. ענף חשוב אחר הוא התיירות ושירותים אישיים 
ובידור. ב 1968 היו בעיר 3,000 חדרים ( 1,800 מהם בי׳ 
המזרחית) ג 57 בתי-מלון, ובמצאו בבניה כ 800 חדרים 
נוספים. מכלל 432 אלף תיירים שהיו בארץ ב 1968 ביקרו 
96% בי/ 

תעשיה ומלאכה. ב 1952 היו בעיר (הישראלית) 
כ 1,800 מפעלי תעשיה ומלאכה, ובהם כ 7400 עובדים. 
ב 1968 היה מספר המועסקים בתעשיה בי׳ כ 15,500 . חלקה 
של י׳ בתעשיה בארץ היה ב 1967 5.4% מבחינת מספר 
המועסקים, אך רק 3.8% מבחינת כלל התפוקה התעשייתית. 
ענפי-התעשיה העיקריים ב 1968 היו(ב% מכלל המועסקים* 
בסוגריים: האחוזים ב 1961 ): מתכת ומוצריה, מכונות חייוד 
חשמלי 21.5 ( 14.9 )* הדפסה והוצאה-לאור 13.6 ( 9.7 )* מזון 
13.1 ( 14.9 )! עץ ונגרות 8.4 ( 5.9 )* הלבשה 6.7 ( 5.7 )* 
טכסטיל 5.8 ( 11/2 )* יהלומים 3.7 ( 5.2 ). 

מאמץ הפיתוח הכלכלי של י׳ מכוון לאותם ענפים שבהם 
יש לעיר ״יתרונות יחסיים״: תחומי התעשיה, המלאכה וה¬ 
שירותים הקשורים למהותה כמרכז רוחני עולמי ומרכז דתי 
והשכלתי* היישום התעשייתי של מחקר מתקדם הנעשה 





247 


ירושלים, בלפלח; אספקת חמים 


248 


באוניברסיטה העברית! עיסוקים הקשורים בתיירות ובייצור 
חפצי־דח! עבודות־דפוס! תעשיות־מתכת משוכללות. 

י. הם 

א. פירסט, י׳ החדשה, חש״ו! מ. אבי־יונזז (עורך), ספר י׳, 

א/ חשט״ז! א. שסלץ, אוכלוסיית י׳ בסאה השנים האחרו¬ 
נות, תשי״ט; ז. דלנאי, י׳-בית ישראל, העיר החדשה, 
תשכ״ג 2 ! הנ״ל, י׳, העיר העתיקה, 1962 2 י עירית י/ שש 
שנות פעולה, תש״כ-תשכ״ה, 1965 ! א. אסרת, י׳ והפרוזדור, 
1967 ! החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, י' לדורותיה, 1968 ; 

מ. אבגימלך, י׳ של שורון(מדע- י״ג, 4 ), 1968/9 ! ח. בך 
יהודה (עורך), י׳: ביבליוגראפיה (עירית י׳), תשכ״ח! מ. 
הראל, זאת י׳, 1969 ! משרד המסחר והתעשיה - המרכז 
לתכנון תעשיתי, התעשיה בי׳ ופיתוחה בשנים 1980-1968 , 
11969 י. האזרחי, י׳ אשר בחרתי, תשל״א! החברה 
לחקירת איי ועתיקותיה, מחקרים עירוניים בי' (בהכ¬ 
נה)! ד. עסירן - א. שחר - י. קמחי (עורכים), 
אטלס י' (בהכנה)! , ז> 1 90 ,,/ ז?ממ/ ,־ 661 ־ 1 •! - נ(גו!ז( 04 ס 0 . 5 ! 

- , 1311 >מ £6 1 ־ 1 , 1910 1 ? 811014 ;^ 11 ) ,• 1131121161 .£ 0 

1/10 %ח 4110 1 ס 10 ס£ס 101 ! 8 ס 00/1 001100 ) 0 ) 0 )? , 10 ) 1 ? ע? 0 780 
ון 01 , 831011 .זז 5 . 5 , 1948 , 1918-1948 0 ) 111(11 840x40 ■/ £0x4 ס! 3:0,18 > , 1401116 .£ .ז? 
, 51611011 . 5 , 1965 , 88181811001 6, / 0x4 ת*\סז 06 . 5 , 1962 
; (עברית : חומות י' ושעריה, תשכ״ח) 1968 )ס 01 ) 09 780 
. 1969 ,/ , 51.01901 .? ; 1968 , 446166 . 4 — 1 מ 1161 מ 011££6 .זזו 

אספקת המים לי/ ( 1 ) עד אחרי חורבן בית 
שני. איתורה של י׳ הכנענית על הרכס המזרחי ליד גחל- 
קדרון היה מותנה במציאות המעיין היחיד בכל הסביבה — 
מעיין ה ג י ח 1 ן, המפיק בין 200 ל 1,100 מ״ק ביממה! מימיו 
פורצים משך 30 — 40 דקת, בהפסקות של 4 — 10 שעות (לפי 
הע(נה). כבר בתקופה הכנענית התיכונה חפרו אנשי העיר 
מנהרה, כדי להבטיח את אספקת המים לעירם בעת מצור. 
תחילה ניסו לרדת בפיר ישר אל מיפלס-חמים, אולם נעצרו 
בגלל קשי האבן, ואז חפרו מנהרה בעלת מדרגות בצורת 
זוזיתית! בקצר, דיה פיר עמוק 13 מ׳, שירד אל מיפלם 
המעיין ודרכו' אפשר חיה לשאוב מים בלי שהאויב ירגיש 
בכך. ייתכן שמיתקן זה הוא ה״צנור" הנזכר בסיפור כיבושה 
של י׳ בידי דוד וגיבוריו (שנדב ה, ח). מלבד המנ¬ 
הרה היו בקרבת המעיין כמה תעלות פתוחות שנמשכו 
דרומה, שהובילו אח עודף מי המעיין אל השדות והגנים 
בנחל־קדרון. סמוך ל 700 לפסה״נ נחצבה ביזמתו של חזקיהו 
מלך יהודה ה״נקבה" — מנהרה חדשת באורך 533 מ/ 
הנמשכת ממיפלם 635.86 נד עד למיפלס 633.92 מ׳ ומתפתלת 
בצורת שתי קשתות מתחת לגבעת עיר־דוד ומזרימה אח 
מי הגיחון עדלבריכתהשלוח שבגיא בין שתי הגבעות. 
כתובת-השילוח הידועה מספרת על מעשה החציבה ועל "יום 
הנקבה", שבו "הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן על 
גרזן". חציבת ניקבה זו היתה השג הנדסי ניכר. מאז זורמים 
מי הגיחון לבריכת-השילוח, שהיתה בראשיתה מכוסה ונס¬ 
תרת מעיני האויב (תמונות: ע״ע א״י- עמ ) 291/2 ). 

במקרא (יהר טו, ז! שם יח, טז! ועוד) נזכרת בסביבות 
י/ כנראה מדרום־מזרח לעיר, עי ן ־ריגל (שהיא, אולי, 
זהה עם עין־התנין (נחמ׳ ב, יג). מזהים אותה עם 
ביר־איוב — באר גדולה במפגש גיא בן־הינום ונחל- 
קדרון׳ שעמקה 38 מ/ והיא בנויה בחלקה העליון אבני גזית 
וגוויל וכדויה בחלקה התחתון בסלע אל אופק מי־החהום, 
היום היא ניזונה משטפונות העמקים, אך ייתכן שלפנים היה 
כאן מעיין, שנסתם בתקופה מאוחרת־יוחר, ויש סבורים — 
בעקבות הרעש בימי עוזיהו. 


( 

* 

..־.*י י ■ \ יי 

/ \ד 

1 -׳ * 

י ־־־ 4 / 

\ " 

< . י¬ 

■ - 

, '' 

;• י י 

ן י 

*. 

( • 1 

£; * 

* 

ויג 




״:׳ 

״ ' 4 ׳י : 


הבור הכפול ("בריכ 0 ־םטרותיח״> 


על אספקתו הדלה של מעיין־הגיחון הוסיפו תושבי י׳ 
לאחר־מכן אספקת־מים ע״י כריית בורות ובריכות. משתי 
צורות-אגירה אלו הבירות הם קשים יותר לעשיה, אך הם 
שומרים יותר על המים מהחנדפות, בייחוד בשימוש במלט 
הסירי הלא־חדיר למים. יש ארכאולוגים הסוברים, שהבורות 
המטוייחים הם המצאה ישראלית, שצמחה מכורח ההתנחלות 
בהר. מספר הבורות בי׳ היה למעשה כמספר הבתים בעיר 
הקדומה, ואולי אף גדול ממנו. בור מפורסם — עכ״ס בסוף 
ימי בית שני--היה זה המכונה "בריכת־םמרוחיוך(מידו׳: "בת־ 
יענה"): בור כפול מתחת לחצר מצודח־אנטוניה, מצפון־ 
מערב לבית־המקדש, שממדיו דייו 19x7x49 נד. בורות רבים 
מאד נחצבו בתחום הר־הבית! הגדול ביניהם הוא ה״ים", 
שקיבולו 12,000 מ״ק, ושני בורות גדולים אחרים, שקיבולם 
8,000 ו 5,000 מ״ק. 

הבריכות העיקריות בתחומה של י׳ — הקיימות עד 
היום — הן: בריכת־השילוח (ר׳ לעיל) — בקצה הדרומי 
של הגיא המרכזי* בריכת־הנחשים (ברבת איסולסאן) — 
בגיא בן־הינום! בריבת-המגדלים ("בריכת־חזקיהו") מצפון 
למצודה! בריכת־ממילא (הנזכרת לראשונה בתקופה הבי¬ 
זאנטית) — בין שער־יפו וקו פרשת-המיס (ר׳ להלן). שלוש 



ברינת־השילו־ח לפני עיקומה ( 1842 ) ברקע — חומת העיר 






הערה: בתי־־הכנסח היהודיים נחרבו ב 1948 , וחלקם נמצאים היום בתהליך של שיקום. — בשטה שלפני 
הכותל המערבי, הפנוי היום, עמדה עד 1967 שכונת־המוגרבים הערבית 































249 


ירושלים, אספקת המים 


250 


בריבות עתיקות הן סתומות היום: בריכת חמאם־א־שיסד, — 
בגיא המרכזי העליון, שהיא אולי ה״ברכה העליונה" 
שבמקרא* ברכת־איסראיל (ישראל) — ששימשה בחפיר 
לבותל הצפוני של הר־הבית! בריכת־הצאן — אף היא מצפון 
להר־הבית. במרחק־מה ממנו. זו האחרונה נזכרת בברית 
החדשה (יואנם, ¥, 2 — 4 ), וכנראה גם במגילת־הנחושת שט־ 
מערות ים־המלח (בשם בית־חסדא); היא בסולר, — ז״א בעלת 
שני מיפלסים, לסי המסופר באוואנגליון ייחסו לה תכונות־ 
מרפא, ובחפירות באחר זה נמצאו עדויות שאבן היה שם 
בתקופה הרומית פולחן לאל-הבריאות. הבריכה התחתונה 
שימשה, כנראה, לרחיצת הצאן שנמכר לקרבנות בבית־ 
המקדש הסמור. 

בסוף ימי הבית השני היה ברור, שהעיר ההולכת וגדלה 
לא תוכל להסתפק במים הנאגרים בבורות ובבריכות, בייחוד 
בעת עליית ההמונים בשלוש רגלים. לפיכך החליט הנציב 
פונטיוס פילאטוס לבנות אמת־מים נוסח־רומא לי׳. ולצורך 
זה השתמש בכספי ההקדש — למורת־רוחו של העם. אמת־ 
המים הראשונה הזאתינמשכה ממעיינות נחל-ערוב שבקרבת 
חברון כתעלה פתוחה, שעברה בארבע מנהרות בקרבת בית־ 
לחם ולח* "ארמון־הנציב" (המנדאטורי). כדי לקיים במיפלס־ 
המים שיפוע, המבטיח זרימה תקינה מהמעיינות עד להר־הביח, 
מתפתלת אמת־מים זו 68 ק״מ לאורך קו־הגובד, 766 מ׳, 
אע״פ שהקו הישר בין נחל־ערוב לי' אינו עולה על 21 ק״מ. 
בדרכה צפונה אספה אמה זו גם את מימי המעיינות עידעימם 
("בריכות־שלמה") שמדרום לבית־לחם. בתקופה מאוחרת 
יותר, בימי הקיסרים לבית סורוס, נוספה לי׳(אז איליה קפי־ 
סולינה) אמת־מים שניה, שנמשכה מנחל אל־ביאר ("הבו¬ 
רות"), ממזרח לגוש־עציון, אל סמוך לבריכוח־שלמה 
במיפלם גבוה יותר, ועברה אח העמק בקרבת קבר־רחל בקו־ 
צינורות הפועל בלחץ סיפוני, שביקע במקרים רבים את 
חוליות־האבן. 

מ. א. י. 

( 2 ) מ ן ה ת ק ו פ ה ה ר ו מ י ח ע ד ה י ו ם. מן התקופה 
הרומית ועד סוף התקופה התורכית היתה אספקת־המים לי׳ 
מבוססת בעיקרה על מי־גשמים שנאספו בבורות ובבריכות 
שבעיר. סעיין־הגיחון המקורי נסתם מבחוץ ומקומו לא היה 
ידוע, ומימיו נבעו דרך ניקבת־חזקיהו לבריכת־השילוח. לפי 
המסורת הנוצרית ריפא ישו במים אלה את העיוור (יואנס, 
£ע, 7 ), ולפיכך נתקדש המקום לנוצרים. כבר במאה ה 4 
מזכיר הנוסע מבורדו בריכה מוקפת סטווים, שבה נהגו 
לרחוץ לשם ריפד* הקיסרית אודוקיה (במאה ה 5 ) בנתה 
מעל לבריכה כנסיה ובית־חולים. גם בתקופה הערבית הקדר 
מה יוחסו למי השילוח סגולות מיוחדות, אך במרוצת הדורות 
הוזנחה הבריכה, וגם ניקבת־חזקיהו נסתמה בחלקה. מי הגי־ 
חון, שזרימתם דרך הניקבה הופסקה, פרצו להם דרך החוצה 
לנחל־קדרון. מעיין־הגיחון נתגלה מחדש במאה ה 14 , ושמו— 
שנשכח — מופיע שוב לראשונה במקור יהודי מן המאה ה 16 . 
עם גילויו־מחדש נתקדש מקום המעיין: בפי הנוצרים היה 
ל״מעיין־הבתולר," (ערב׳ "עין סת-מרים"). היום זורמים מי 
מעיין־הגיתון לבריכת־השילוח החדשה שנבנתה במאה ד, 19 . 
בתקופה התורכית נשאבו מי הגיחון ונמכרו ברחובות י', 
אך במאה ה 19 נזדהמו במי-שפכים שהגיעו למעיין, והיום 
אינם משמשים אלא להשקיית ערוגות־השלחין של הכפר 
סילואן. 


במערך הבריכות הציבוריות הידועות מן התקופה הרו- 
מית (ר׳ לעיל) חלו שינויים בתקופות מאוחרות. עם העברת 
מרכז העיר לגבעה המערבית הוזנחו הבריכות שבחלקו התח¬ 
תון של הגיא המרכזי. בריכת-השילוח הקדומה שוקמה, 
כנראה, בתקופה הביזאנטית, אך לאחד־מכן הוזנחה, נת¬ 
מלאה סחף, ונקראה בפי הערבים ברכת אל־חמרה — "בריכת 
הקרקע האדומה". בריכת סמאם א־שיפה עדיין היתה ידועה 
ביה״ב, אך לאחר־מכן נסתמה בצורה שאיפשרה אגירת 
מים תת־קרקעיים, שנשאבו מן הבריכה דרך פיר בנוי. 
בריכת בית־חסדא הוסיפה להיות בשימוש בתקופה הביזאנ¬ 
טית, אך נסתמה לאחד תקופה זו! ובן יצאה מכלל שימוש 
בריכת הסטרוחיון. במקורות הצלבניים נזכרות 3 בריכות 
בי׳: 1-11 ^ 1 301$ ״ 1 — מצםידמעדב לשער־שכם, מחוץ 
לחומת העיר (כיום: ארד אל־ברכד.)* 1 ת* 1 ז״ 0€ 5 ג 3.0 ״ 1 — 
היא בריכת־הגחשים הקדומה (ברכת א־סולטאן)* 1.3015 
001111 * 8311 — מקווה־המרחצאות, היא בריכח-המגדלים 
הקדומה, הנקראת בפי הערבים ברכת חמאם־אל־בטרק, 
ובסי נוסעים נוצריים — "בריכת חזקיהו", והיא מקושרת 
באמת־מים לבריכת־ממילא. שלוש הבריכות האחרונות 
שוקמו ושופצו בתקופות הממלוכית והתורכית. שמה הערבי 
של ברכת א־סולטאן ניחן לה בעקבות עבודות ההרחבה וה¬ 
שיפוץ שעשה בה הסולטאן סולימאן המפואר ב 1537 . תאריך 
הקמתן של ברכת סת־מרןם (ר׳ לעיל) וברכת אל־חג׳ 
שמצפון לחופת־העיר אינו ברור. 

הבורות המטוייחים בחצרות־הבתים שימשו מקור עיקרי 
למים בבל התקופות. באמצע המאה ה 19 נמנו בעיר העתיקה 
950 בורות-מים, ובסוף תקופת השלטון התורכי—בכל העיר, 
בולל השכונות שמחוץ לחומות — 6,600 בורות, בקיבול 
כולל של ג /< מיליון מ״ק. ב 1919 קבעו הבריטים שהקיבול 
הכולל של הבורות והבריכות בירושלים, כולל אלה שבהר- 
הבית, מגיע עד כ 1.5 מיליון מ״ק. 

מקורות־המים המקומיים לא הספיקו לצרכי העיר, ולפיכך 
הוסיפו ברוב התקופות להזרים מים לי׳ מאיזור מעיינות- 
ערוב ומבריכות־שלמה. על השימוש באמת־המים הזאת 
בתקופה הביזאנטית נודע מכתובת יוונית, האוסרת לעבד 
אדמה במרחק 15 אמות ממוביל־המים. מסתבר, שהיא היתה 
בשימוש גם בתקופה הערבית והצלבנית ; בתקופה הממלו־ 
בית נבנתה מחדש, יחד עם בריכה שלישית לבריבות־שלמה. 
בראשית התקופה התורכית הוסיפה האמה התחתונה לפעול, 
וסולימאן המפואר אף בנה מספר סבילים שקיבלו מימיהם 
מאמה זו. אך בראשית המאה ה 18 הוכנס לאמה צינור־חרם, 
שהפעלתו היתד, כרוכה בבעיות הנדסיות קשות; הוא היה 
נסתם ויוצא מן השימוש לעתים תכופות, ונסיונות שוגים 
לשפצו עלו בתוהו, עד שבראשית המאה ה 20 שוקם צינור- 
החרם עד בית־לחם, ומשם נמשך צינור-ברזל דק, שהוביל 
כמות מצומצמת של מים (כ 180 מ״ק ליממה) לי , . בעיית 
אספקת המים בסוף התקופה התורכית היתד, חמורה עד כדי 
כך, שתושבי י׳ נאלצו לקנות מים שהובאו ברכבת או על־ 
גבי בהמות ממרחק ניכר. 

עם הכיבוש הבריטי התעורר הצורך בפתרון מיידי 
לבעיית המים. בורות־המים בעיר נוקו, ומפעל־המים הראשון 
נמה בידי הצבא הבריטי, והתבסס על מקורות המים בזין־ 
ערוב. הבריכה הישנה במקום שוקמה, נבנתה משאבה והונח 
קו צינורות־ברזל, באורך 24 ק״מ, עד לבריכת ־אגירה בשכונת 



251 


ירושלים, אספקת דומים ן ארגאולוניה 


252 


רוממה. ב 1921 שוקמו בריכות־שלמה, וכן שוקם מפעל-מים 
קדום בנחל־בןאר שמדרום לבריכות. מי נגר עילי מנחל זה 
ומאיזור אל-ח׳דר, וכן מי מעיינות שבסביבה, נאגרו בבריכות- 
שלמה ונשאבו מהן לקו צינורות־הברזל מעין־ערוב. ב 1924 
נבנה ססעל-המים מנחל־סרת (עין־פארה) שמצפון לירוש¬ 
לים, והוא הגדיל את כמות המים שסופקה לי׳ מן החוץ עד 
כדי 1,400 כדק ביממה, אך עדיין היה שימוש ניכר בבורות 
פרטיים בעיר. עם גידולה המהיר של י׳ החדשה הוחמרה 
מחדש בעיית-המים, והתעורר הצורך במקור-מים עשיר 
נוסף. ב 1934 הונח קדהצינורות מן המעיינות השופעים 
בראש־העין, כסס ק״מ ממערב לי׳ ! תחנות־שאיבה בהרים 
העלו את המים מן השפלה אל ראש הרי־י׳ <תמ׳: ע״ע א״י, 
עט׳ 872 ). צינור זה סיפק כ 12,000 מ״ק ליממה, ובכך נפתרה 
סופית בעיית אספקת המים לי'! ב 1946/7 צרכה העיר 4.3 
פיליה מ״ק מים בשנה. 

ע. מ. 

מהקמת המדינה ואילך, כבר בראשית מלחמת־ 
העצמאות פ 1 צצו הערבים את תחנת-השאיבה בלטרון וניתקו 
את העיר הישראלית ממקור־המים הראשי בראש-העין. בזמן 
המצור התקיימה העיר על אספקת מים מצומצמת מ 1,053 
בורות מי־גשמים בתכולה של כ 1 מיליון מ״ק. מצוקת המים 
הוקלה עם מבצע "נחשון" ופריצת דרך־בורמה, כשהונח קד 
חירום (קו־ד,שילוח) מבארות באיזור נען—גבעת-ברנר דרך 
חולדה אל הקו הקודם העובר בשער־הגיא. 

מאוחד יותר שולבה אספקת המים לעיר הישראלית בזו 
של פרוזדור־י׳, כחלק ממפעל-המים הארצי (מסה: ע״ע א״י 
[כרך-מילואים], עמ' 463/4 ). מקורות־מים חדשים פותחו 
בשפלה הגבוהה, באיזוד כפר־אוריה, הרטוב ואשתאול, וכן 
בסביבתה הקרובה של העיר. הונחו קווי-מים' נוספים עם 
מיתקני־שאיבה, ובעיר נבנו בריכות לאגירה ולוויסות האס¬ 
פקה. כיום מובאים המים לי׳ מ 3 מקורות עיקריים:( 1 ) קידו¬ 
חים בשפלה הגבוהה, וכן בסמוך לעיר ובתחומיה < ( 2 ) מפעל 
הקו ירקון־הנגב המזרחי, שאליו קשורים גם המים מ( 1 ). משני 
מקורות אלה צרכה י׳ הישראלית ב 1964/5 כ 12 מיליון מ״ק! 
( 3 ) מעיינות עין-פארה (עין־קלט (ר׳ לעיל]) הם מקורות- 
חמים העיקריים למזרח־העיר. 

צריכת המים השנתית הממוצעת נמצאת בעליה מתמדת: 
מפחות מ 20 מ״ק לנפש ערב הקמת המדינה, לכ 60 מ״ק 
במערב העיד וכ 30 מ״ק במזרחה ב 1968 . כיום אין אספקת 
מים מהווה מיגבלה לגידול העיר ופיתוחה. 

ר. בג. 

מ. הקר, הספקת מים בי׳ בימי קדם (ספר ירושלים), חשמ״ז! 

ר. עמירן, הספקת המים לי׳(קדמוניות, א׳), תשכ״ח. 

א ד כ א ו ל ו ג י ה. י׳ משמשת נושא מרכזי במחקר האר¬ 
כאולוגי'של א״י מראשית התפתחותו במאה ה 19 ועד היום. 
אולם היישוב האינטנסיווי של העיר על גבי השרידים העתי¬ 
קים, שנמשך כל הדורות, ושילוב חלק גדול מהשרידים 
באתרים המקודשים לבני הדתות השונות הכבידו — ומוסי¬ 
פים להכביד — על מתקר זה. 

החקירה המדעית של השרידים העתיקים — ה נ ר א י ם 
על פני השטח — בי׳ ראשיתה בתחילת המאה ה 19 . חלק 
ניכר מסקריהם של ראשוני חוקרי א״י — א. רובינסון(ע״ע! 
1824 , 1852 ), ט. סובלר (ע״ע! 1845 ), ש. ז׳. מ. דה ווגיאה 
(ע״ע! 1861,1853 ) — מוקדש לי׳! לתיאורים ולציורים של 


כמה מן השרידים העתיקים — שבזמן ההוא עדיין נראו על 
פני השטח—בידיהם של חוקרים אלה יש חשיבות מרובה גם 
היום, נובח העובדה שחלק מן העצמים הנידונים נהרס או 
כוסה בינתיים בעקבות פעילות הבניה החדשה בי/ ספה 
מדוייקת של העיר, בעקבות סקר מפורט, פורסמה לראשונה 
בידי צ׳. דלסון (ע״ע! 1864/6 ). 

א. י׳ בתקופת המקרא. החוקר הראשון שניסה 
להתחקות אחרי קו מהלכן של החומות העתיקות ב א מצ¬ 
ע ו ת ח פ י ר ו ח — פירים ומנהרוח — היה צ׳. ו 1 רן (ע״ע! 
1867 — 1870 ). הוא גילה בפינתו הדרומית-מזרחית של הר- 
הבית את "חומת העופל", הנמשכת כ 230 מ׳ מצפון לדרום 
על ראש המדרון־ המזרחי של "הגבעה המזרחית". וורן עצמו 
הבחין נכונה בעובדה, שהחומה מאוחרת בזמנה לימי בית 
ראשון, אולם החוקרים שבאו אחריו גרסו שלפחות נדבכיה 
התחתונים שייכים לעיר היבוסית שנכבשה בידי דוד. מאז 
הופנתה שימת-לבם של כל החוקרים אל הגבעה המזרחית, 
המשתפלת מהר-הבית דרומה, כאל אתרה של י׳ הקמאית, 
"ציון" המקראית: הגבעה שצורתה כעין משולש מוארך, 
שצלעו המזרחית היא המדרון התלול היורד לנחל-קדרון, 
וצלעו המערבית היא "הגיא" ("הטירופויוך׳ של תקופת בית 
שני! היום בחלקו מלא עפר ותלי־תרבות), המפריד בין 

נד 



הטדרו! ה 0 !ותי מ? העום? — טוופירוחיח ׳ 56 ק. קניה ( 1961/4 ). 
5 טםה, טתחת 5 קצה התחתון ׳ 56 החסירה — חטבנה החד׳* י 6 מע? 
05 ע*יו־ד,ניחז!. טע 5 5 ימה חע 5 ייז ׳ 56 החסירה — "החומה היבוסית". 
כרקע — חומת העיר העתיקה: מימי! — שער־האשסות; טעטא 5 , 
מאחורי חחוטח — בתי־מתסה 


253 


ירושלים, ארכאולוגיה 


254 



מחפירות 

ערירי בתים ם 1 חטאה ת 7 לפסח״נ 
מתחת ?"חוטה היבוסית" 


הגבעה המזרחית וביו "הגבעה המערבית", שהיא "העיר 
העליונה" של תקופת בית שני, "הר־ציוך של ימינו! שטחה 
מוקף־החומה של הגבעה המזרחית, ללא הר־הבית, מכונה 
במחקר "עיר־דוד" או "העופל", 

קטעים נוספים של "החומה היבוסית" לאורך ראש המד¬ 
רון המזרחי של עיר־דוד נחשפו בידי ש, קלרמודגנו (ע״ע ־ 
1873/4 ) וה, גותה ( 001116 . 1 ־ 1 < 1881 ). בקצה הדרומי של 
עיר-דוד, שהוא'נקודתה הנמוכה ביותר, בפתח הגיא שליד 
בריכח־השילוח, גילו פ. ג׳. בלים ( 8115$ .?) וא. ק, דיקי 
( £16 > 1 ס . 0 ב 1894 — 1897 קטעי חומות מאסימיות, 

ששימשו הן קירות־סמך עבים לסכירת פתח הגיא, הן ביצור 
נקודת־תורפה זו. חוקרים אלה חשפו אף המשך של החומה 
במדרונות הגבעה המערבית, מעל לגיא בן־הינום. הם הבחינו 
בחומה שני שלבי־בניה, וייחסו את התחתון לתקופת הבית 
הראשון, ומכאן הסיקו שכבר בתקופה ההיא הקיף תחומה של 
העיר את הגבעות המזרחית והמערבית כאחת. ערב מלה״ע 1 
ובשנים שלאחריה הוסיפו משלחות ארכאולוגיות לחשוף 
חלקי ביצורים וחציבות בסלע בצפתה של עיר־דוד — במד¬ 
רון המזרחי מעל למעיך־הגיחון — וגם בדרומה (פארקר 
[ 1909/11 ]! ר. ויל [ע״ע! 1913/4 , 1923/4 ]! מקליסטר ודבקו 
[ 1923/25 ]). החוקרים שבקבוצה האחרונה גילו קטעי־חומה, 
מגדלים וחלקלקה, ומבפנים לקר הביצורים — מספר שכבות־ 
יישוב, והם שייכו חלק ממימצאיהם לעיר היבוסית <תמ׳: 
ע״ע א״י, עמ׳ 273/4 ), וחלק אחו— לי׳ של דוד ושלמה. 
אולם משלחת קרופום—פיצג׳רלד ( 001 ^ 070 ; 16 ^ 1 ^. ¥112 
[ 1927/8 ]), שבאה אחריהם, 'ושהוסיפה על המימצאים האלה 
גם שער מפואר — ״שער־הגיא״ — במדרון המערבי של 
הגבעה המזרחית, במקום שבו עובי החומה הוא כדי 8.5 מ/ 
מצאה שדוב שרידי"היישוב שנמצאו בשטח הנידה שייכים 
לתקופות מאוחדות הרבה יותר — לא קודם לתקופה הרומית 
והביזאבסית. 

מאז קיימת מחלוקת בין החוקרים בבעיית־היסוד בטופו- 
גראפיה של י׳ המקראית — השטת שעליו השתרעה העיר 
באותה תקופה. אסכולת "המצמצמים"(ג׳דמר—דיראן, א. אלט 
[ע״ע], אבי-יונה, ואחרים) קובעת את'השטח לגבעה המזר¬ 
חית בלבד, בהמשך להר־הבית של היחס, שבראשו עמדו 
המקדש וארמנות־המלוכה. לעומתה כוללת אסכולת "המרחי־ 



זז ע ום?: 

דבדי־חוטה — טז התקופה היבזסית 
עד םו 1 * יטי בית ראמח 


בים"(ל. א. ונסן [ע״ע], מימונם, ג. ה. דלמן [ע״ע], ואחרים) 
גם את הגבעה המערבית — הר־ציון והרבעיס היהודי והאר־ 
מני של היום — בשטח העיר. עמדת־ביניים היא זו של ק. 
גליבג, ב. מזר וי. אהרוני, ששיערו שבעיר בכלל הגיא 
המרכזי, אולם לא נכללה הגבעה המערבית. מאחר שעל 
הגבעה המערבית (פרט למצודה [ראה להלן]) לא נחשף 
בעבר כל מימצא המתייחם בבירור לי׳ שמן התקופה 
הכנענית או הישראלית־מקראית, כדרך שנמצאו על ה¬ 
גבעה המזרחית, בראו דברי המצמצמים מדברי המרחיבים. 
גם החפירות החדשות בידי ק. קניון (ע״ע! 1961 — 1967 ) 
במדרון המזרחי של הגבעה המערבית נראו כמאשרות שלא 
היה ליישוב הישראלי בשעתו המשך מעבר לגיא מערבה. 
אולם במימצאי חפירותיה של קניון במדרון המזרחי של 
הגבעה המזרחית היה חידוש רב: מערכודהביצורים המאו¬ 
חרת, שנתגלתה בידי מקליסטר—דבקו (ר׳ לעיל) ושזמנה 
הוא תקופת שיבת־ציוץ'או התקופה החשמונאית, נמצאה 
בנויה על גבי שרידי עיר מקראית, שנהרסה עם החורבן 
הראשון, ומתחתה במצאו קרמיקה ומיבנים מתקופת 
הברונזה התיכונה ואף הקדומה. חומה עבה, בנויה גושי־סלע 
גדולים, שתוארכה לתקופח־הבדונזה התיכונה ב׳, נמשכה 
בתחתית המדרון,כ 25 מ׳ מעל לגיחון. היא שימשה את י׳ עד 
המאה ה 8 לפסה״נ, והיא היתה הבסיס שעליו הקים חזקיהו 
את חומתו החדשה, שרחבה היה כ 5,5 מ׳. עם המימצא 
הזה נפתרה בעיה קשה, שבה נתחבמו הארכאולוגים כל זמן 
שייחסו אח החומה בקו העליון לתקופת עיר-יבום ועיר־דוד. 
באופן שנמצא שהכביסה לפיד שהוביל מן העיר אל הגיחון, 
מקור־מימיה הקדום (ר׳ לעיל, עט׳ 248 ), הושארה מחוץ 
לתחום המבוצר: עתה הוברר, שהכניסה היתה כלולה בתחומה 
של העיר המבוצרת. 

נוכח תלילות המדרץ המזרחי מתעוררת בעיית אירגון 
שטח העיר, היא נפתרה, כנראה, ע״י בניית סדרת משטחי־ 
מגורים מדורגים, ממולאים אבן ונתמכים בקירות־אבן שעלו 
מבסיס העיר — החומה המזרחית — למעלה. שיטת־בניה זו 
היא, לדעת קניון, "המלוא" האמור בי׳ (מל״א ט, טו), והיא 
היתה בהוגה י בעיר בתקופה הכנענית מן המאה ה 14 לפסה״ב 
ואילך ובבל התקופה הישראלית עד החורבן. שטח העיר 
הכנענית על הגבעה המזרחית לא היה אלא כ 60 דתם! מן 



255 


ירושלים, ארכאולוגיה 


256 


המאה ח 10 (מלכות שלמה) ואילך יש עדות קראמית להת¬ 
רחבות היישוב צפונה, על פני איזור הד-הבית! שטחה 
הכולל של העיר הגיע אז ל 120 דונם. שרידי בניית־גזית 
וכותרת פרוטו־איאולית, שנמצאו בידי ל!ניון, מעידים על 
פארה של י׳ באותה תקופה. לעומת-זהילא בילה המחקר 
הארכאולוגי שרידים שאפשר לייחסם למקדש שלמה, 

ידיעות בדבר תולדותיהם של הגבעה המערבית ותחום 
העיר העתיקה של היום בתקופה המקראית לא הושגו אלא 
בשנים האחרונות. אמנם כבר בתקופת המאנדאט ( 1934 — 
1940 ) נמצאה בחפירות במצודה ("מגדל־דודי), בכיסי־סלע, 
קראמיקה מתקופה ישראלית מאוחרת — מן המאה ה 7 ואי¬ 
לך. אולם רק לאחד שיחרורה של י׳ העתיקה במלחמת ששת־ 
הימים הובחנו בבירור (בידי עמיה ואיתן [ 1968/9 ]) בשמח 
זה רצפות-מגורים מתקופה זו, יוקרא מיקה דומה נתגלתה 
(בידי קניון) בבדיקות בשטח הרובע הארמני ושוק-מוריס- 
מאן. ב 1969/70 נתגלו לראשונה (בידי אביגד) במרכז הרובע 
היהודי, נוסף על קראמיקה ישראלית מאוחרת, גם קטעי־ 
בניה, שניתן לשייכם לסופה של התקופה הישראלית. בחפי¬ 
רות מדרום להר-הבית (בידי מזר [מ 1968 ואילך]}, בתוך 
שטח העיר העתיקה של ימינו, נחשפה סדרת קברים מפוא¬ 
רים, חצובים בסלע, כנראה מן המאות ה 9 — 8 לםסה״ג. מקומם 
הוא מעבר לגיא, על ראשית מדרון הסלע של הגבעה המער¬ 
בית, ומכאן שקטע זה שימש אז איזור־קבורה, ז״א — לא 
היה כלול בתחומי העיר. מכל המימצאים האלה משתמעת 
המסקנה, שבמאה ה 7 — ואולי קצת קודס-לכן — החלה 
התיישבות ישראלית על פני הגבעה המערבית, ולפחות חלק 
ממנה היה, כנראה, גם מוקף חומה (ר׳ להלן, עמ' 278/9 ). 

מדרום לחומת העיר העתיקה — ברמת־רחל, הנכללת 
היום בתחומי י׳ החדשה — עמד בימי מלכי יהודה האחרונים 
ארמון מבוצר, שממנו נמצאו שרידי קישוטים (תמ ׳ : ע״ע 
ארדיכלות יהודית- עמ׳ 754 * א״י, עמ׳ 290 ; כרך־מילואים, 
עמ׳ 500 ). 

על מפעלי א ס פ ק ת ־ ה מ י ם לי׳ בתקופת המקרא — 

ר , לעיל, עם׳ 247/8 . נקבת־השילוח (ע״ע א״י, ענד 
291/2 ) והברכה שבסופה נחקרו בידי וו׳רן, גותה, ונסאן, 
הקר ואחרים. כתובת־השילוח פורסמה בידי ק. שיק (ע״ע) 
ב 1880 . 

במבנים שנחפרו בידי קניון נמצאו עדויות פיסיות לחור¬ 
בן בסוף תקופת הבית הראשון — סימני הכיבוש הבבלי 
ב 586 לפסה״נ. 

ע י ר - ה מ ת י ם של י׳ המקראית. הקברים שמצא פרקר 
(ר׳ לעיל) במדרון שמעל מעין־הגיחון הם המימצא הקדום 
ביותר בי׳. זמנם נקבע לראשית תקופת־הברונזה הקדומה. 
קניון גילתה בהר־הזיתים סדרת קברים מן הברונזה התיכונה 
א' > ליד כנסית "דומינום פלוויט", שם, נמצאו קברים עשירי- 
מימצא מתקופת־הברונזה התיכונה והמאוחרת, שנחפרו בידי 
סאלר ( זש 5311 ! 1954 ). קברים עשירים בכלי-יבוא — מקפרי¬ 
סין, מיקבי וסוריה — מתקופת־הברונזה המאוחרת נמצאו 
גם בנחלת-אחים (עמירן, 1961 ) ובשטח ארמון־הנציב. 

תקופת הבית הראשון מצטיינת בסדרת קברים חצובים 
בסלע, שנמצאו ממזרח וממערב לעיר־דוד. בחלק מהם ניכרת 
השפעת הסיגנון הפניקי בתכנית הקבר החצוב ובשיטת 
הקבורה. כבר ב 1865 עסקידה-סולסי (ץ:> 1 ב 531 -^) בקבר 
המונוליתי הנקרא ״קבר ב ת - פ ר ע ה" שבצפון כפר-השילוח, 


זהו מבנה רבוע חצוב בסלע ומופרד ממנו מכל עבריו, 
וצורתו — פירמידה בסיגנון מצרי. קלרמודגאנו( 1870 ) חקר 
סדרת קברים חצובים בסלע הזקף של כפר-השילוח, ביני¬ 
הם היה קבר ״.,. יהו אשר על הבית", אף הוא בצפון כפר- 
השילוח ודומה במבנהו לקבר בת-פרעה. בקצה הדרומי של 
עיר־דוד נמצאו בידי ויל (ר׳ לעיל) מספר קברים מונומנטא- 
ליים, שאותם הגדיר כ״ק ב ר י ב י ת - ד ו ד" (תמ ׳ : ע״ע א״י, 
עמ׳ 295/6 )) אולם הגדרה זו טעונה הוכחה נוספת. אלה הם 
חלקים של קברים גדולים מתקופה שקדמה לתקופה הרומית, 
שבה שימש המקום במחצבה. הגדול שבהם צורתו מנהרה 
מקומרת דו־מפלסית, שבקצה חצוב שקע שהיה מיועד, כנר¬ 
אה, לאדון־המתים! אודך הקבר — 16.5 מ׳, רחבו — 2.5 ם׳, 
וגבהו המירבי — 4 מ׳. עבודת־מחקר מסכמת על הקברים 
שבנחל-קדרון ובכפר-השילוח והכתובות המלוות אותם בוצ¬ 
עה בידי נ. אביגד ( 1945 — 1947 ). סקר מחודש של כל מער¬ 
כת הקברים החצובים בסלע שבכפר־השילוח נעשה בידי ד. 
אוסישקין ( 1968 ). לאחרונה נתגלו בידי מזר ( 1970 ) מספר 
קברים חצובים בסלע שבתחתית המדרון המזרחי של הגבעה 
המערבית, מנגד להר־הבית! לסי תכניתם, המושפעת מן 
הסיגנון הפניקי, ומיקומם, גורם מזר, שהיו מיועדים למתים 
מחשובי העם במאות ה 9 — 8 לפסה״ב. 

ב. י׳ בימי הבית השני. רבעי העיר וביצו¬ 
ר י ה. שרידיה של י' מימי הבית השני, ובעיקר מסבנים שנבנו 
בימי שלטונו של הורדוס ( 37 — 4 לפסה״נ), שימשו כמוקד 
ראשה למחקר הארכאולוגי. המונחים והשמות המתייחסים 
לתקופה זו לקוחים רובם מתיאורי-העיר בידי יוסף בן 
מתתיהו. כבר וילסון, ואחריי יוח (ר׳ לעיל), עסקו במחקר 
חומות מ י ת ח ם ה ר - ה ב י ת מזמנו של הירדום < תיאו¬ 
ריו וציוריו המדוייקים של וירן, העוסקים בתיאור הטופו¬ 
גראפי של י' ובפירוט מבנה החומות ההורדוסיות עד הסלע, 
משמשים אותנו עד היום. כבר ב 1838 גילה רובינסון את 
חלקו המזרחי של גשר בפינה הדרומית־מערבית• של הר- 
הבית, מדרום לכותל המערבי; חלק זה מורכב מ 3 נדבכים, 
שארכם 15.25 מ׳, הבולטים מהחומה המערבית, והם תחילתה 
של קשת ענקית (גבהה המשוחזר כ 19.20 מ׳) הנקראת מאז 
קשת-רובינסון. קשת נוספת, שחלק ממנה נתגלה 
לראשונה בידי טיבלר כבר ב 1835 , נחשפה בידי ר י ל ם ו ן 
ב 1865 , והיא נקראת על־שפו. הקשת נמצאת במבנה קמרוני 
תת-קרקעי (רחבו 13.40 מ׳) בחומה המערבית של הר־הבית, 
מתחת לשער-השלשלת. הקשתות נבדקו בידי וירן לפרטיהן, 
והוגדרו כתחילתם של גשרי-מעבר ישירים ממפלס פני הר- 
הבית אל ה ע י ר ה ע ל י ו ג ה, שהשתרעה על פני רובה של 
הגבעה המערבית. יורן גילה חלק מבסיס האומבה הראשונה 
של קשת־רובינסון (היא נחשפה במלואה בידי מזר, 1969 ), 
וכן חקר את המבנה התת-קרקעי ההורדוסי בדרוסיהר-הבית. 
המכונה "אורוות־שלמה": זוהי מערכת של אולמות המש¬ 
תלבים זה בזה, על שטח של כ 500 מ״ר! תקרת האולמות 
נתמכת ב 88 קשתות הסדורות ב 12 ש וחת מקבילות. מערכת־ 
האולמות מנצלת חלק מחלל המילוא שהתקין הורדום כדי 
להגדיל את חצר הר-הבית. בתקופה הצלבנית שימשו האול¬ 
מות כאורווה לסוסי האביריס-הטמפלארים, ומכאן שמם. 
ולרן אף הגדיר נכונה את מקומה של מצודת-אנטוניה, הבנויה 
בצמוד לפינה הצפונית־מערבית של הר-הבית (תנד: ע״ע 
א״י, עט׳ 416 ): היא נחקרה בידי קלרמון־גאנו, ונסאן ואלין 



257 


ירושלים, ארכאולוגיה 


258 


באשי ( 231111 שם 11 ^ ) 1955 ). אח יסודות חמצודח ורצפת- 
האבן שלד. (ה״ליתוסטח׳טום"? [ר׳ יתאגס, 13 ]) ניתן 
לראות במרתפי המנזרים שבראשית "דרך-חיםורים", כגון 
מנזר "אחיות־ציוך. שרידי המצודה שנתגלו בוללים שער 
כפול הפונה מערבה, ומצפון לו חלקים של חזית עם אומנות, 
וכן אולם מוארך בקיר הצפוני של המבצר, שממנו נחפר 
קטע באורך של 34 נד. — לאחר שיחדור העיר העתיקה הוחל 
ב 1968 בחפירות מתחת לבניינים הסמוכים לחומת הר־הבית, 
בהמשכו של הכותל המערבי צפונה, ופונו העפר והחורבות 
מן הרחוב שנמשך לאורך החומה ההיא ושעובר מתחת לקשת־ 
דלפון (וע״ע [ה] פתל [ה] מערבי). 

ס. נ. ג׳ונס ( 011115 ! .א . 0 ; 1934 — 1940 ) חשף בחצר 
מצודת ״מ ג ד ל ־ ד ו ד" (ר׳ לעיל, עט׳ 229 ) 3 מערכות־ 
ביצורים ז שתי המערכות הקדומות בנויות אבני־גזית ושויכו 
לתקופה החשמונאית, השלישית — לתקופתו של הורזלס. 
השריד המרשים ביותר מהתקופה ההורדוסית הוא מגדל- 
ם צא ל, הקרוי בפי הצם מגדל־דוד (תמ׳.־ ע״ע א״י, עם׳ 
335/6 ו 339/40 ). שרידיו המקוריים נשתמרו עד לגובה של 
ב 20 מ׳, בצורת גוש של 17.0x21.4 מ׳, בבד אבנים גדולות 
בעלות סיתות הורדוסי טיפוסי, בדומה לאבני הכותל המערבי. 
מגדל זה, יחד עם עוד 2 מגדלים, נועד לשמור על ארמון- 
המלך. מתקופה זו ואילך שימשה המצודה כמרכז שלטוני 
לבל המשטרים שהתחלפו בי׳, ובכל תקופה חלו בה שינויים 
ותוספות! התוספת האחרונה — הצריח — נבנתה בידי ה¬ 
תורכים. מימי הורדום ואילך נשענה תמיד מערכת־הביצורים 
של העיר בצידה המזרחי על חומות הר־הבית׳ ובצידה 
המערבי — על המצודה. 

יוסף בן מתתיהו תיאר בפרוטרוט, אך ללא בהירות טופו¬ 
גראפית מספקת, את שלוש החומות של י׳ לפני החורבן. שרידי 
ה״חומה הראשונה" נתגלו מדרום למצודה, מסביב 
להר-ציון, לאורך גיא בן־הינום עד נחל-קדרון. בקטע המער¬ 
בי שבין המצודה להר־ציון איתרו שיק ומודסלי ( 1871 — 
1875 ) שרידי חציבות בסלע, ששימשו בסים לחומה ולמגר- 
ליה. בגיזרה שבין הר־ציון לנחל-קדרון חשפו בלים ודיקי 
(ד לעיל) שתי מערבות־ביצורים, שאת הקדומה שבהן — 
שאותה ייחסו במעות לימי בית ראשון — יש לשייך, לאור 
ההקבלות עם מימצאי חפירת ג״לנם במצודה, לתקופת 
החשמונאים. שרידי החומות שנמצאו בראש הגבעה המזרחית 
וייחסו בעבר לתקופת בית ראשון, שייכים, ככל הנראה לפי 
חפירותיה של קניון, להמשך קו מהלכה של החומה הראשונה 
עד פינתו הדרומית-מזרתית של הר־הבית. קטעים מקו החומה 
הראשונה, שנמשך ממגדליפצאל מזרחה ישירות לקשת- 
דלסון בהר-הבית, כבר נתגלו בידי וורן בתחום השווקים של 
העיר העתיקה. 

קו ,החומה השניה* — שאת זמן בנייתה קובעים 
רובם של החוקרים לתקופת החשמונאים — משוחזר יותר 
על סמך המקורות הספרותיים מאשר על סמך המימצא הארכ¬ 
אולוגי הדל. קו החומה התחיל מן החומה הראשונה ליד 
המצודה, עבר באיזור כנסיית-הקבר, והגיע צפונה עד לשער- 
שכם. נקודות-האחיזה לקביעת מהלכה בקטע זה הן מועטות. 
הטיעון המדעי של מספר חוקרים מושפע גם מיחסם לעובדת 
מיקומה של בנסיית-הקבר באיזור זה: קביעת מסלול החומה 
השניה מצפון או מדרום לכנסיה זו קובעת את מידת האותנ¬ 
טיות של המיקום, שהרי הקבר מן הדין שיימצא מחוץ 



נליסת ת׳זת־רובינסח ס 1 החזטה המערבית הר־הפית 
(ציור ם 1867 ) 


(מצפון) למסלול החומה בזמן ההוא. מתחתיו של שער־שכם 
חשפו המילטון( 1931 — 1937/8 ) והנסי(ץ €58 ! 1 ה^! 1964/6 ) 
שער מן התקופה הרומית המאוחרת (ר׳ להלן), וביסודותיו 
נתגלתה בניה הורדוסית, בצורת נדבך של אבנים גדולות, 
שאחת מהן ארכה 3.80 מ׳ * המילטון ואבי-יונה שייכו אותה 
לשער מקורי של החומה השניה. מכאן פנתה החומה בכיוון 
דרום־מזרח אל מצודת־אנטוניה. קניון חפרה ליד המוריסמאן 
בעיר העתיקה ואיתרה, לדעתה, את קו החפיר החצוב בסלע 
של החומה השניה! לפי זיהוי זה נמצא איזור בנסיית־הקבר 
מחוץ לתחומי רובע השווקים, שהיח מבוצר ע״י החומה ההיא. 
אולם יש חוקרים שמטילים ספק בנכונות קביעה זו. 

מהלך "החומד, השלישית", שבבנייתה הוחל בימי 
אגריפם 1 , שנוי גם הוא במחלוקת. ונסאן, סימונם, קניון והנסי 
קובעים אותו במקביל לקו החומה התורכית בצפון העיר 
העתיקה של היום. אולם כבר במאה ד, 19 עמדו רובינסון 
( 1838 ), שולץ ( 1845 ) ושיק ( 1878 ) על מציאותם של שרירי 
חומה לאורך קו הנמשך במקביל לחומה הצפונית׳ הרחק 
כ 500 מ׳ ממנה, וב 1925/7 — ואח״ב ב 1940 — חשפו א. ל. 
סוקניק ול. א. מאיר לאורך קו זה קטע של כ 500 מ׳ של 
נדבכים, מגדלים ושער, שחלק מאבניהם הן בסיגגון 
ההוררוסי; קטעים נוספים הולכים ומתגלים — גם בשנים 
האחרונות — בעת חפירת יסודות לבניד. לאורך מסלול החו¬ 
מר. (חמ׳ג ע״ע אבן בניה, עם׳ 178 ! א״י, עמ׳ 375/6 ). 
סוקניק ומאיר זיהו את "החומד, השלישית" עם חומה זו. 



השת־וי?ם 1 ז — תהריט״נחושת הטתאו את 
מראה הקשת בעת 1 י?ויה 



259 


ירושלים, ארכאולוגיה 


260 


שמסלולה יצא מהמצודה, נמשך צפונה עד מגרש־הרוסים 
של ימינו, פנה משם לצפון-מזרח עד נחל-קדרון הצפוני וסבב 
שם דרומה לפינתו הצפונית־מזרחית של הריהבית. החומה 
בנויה בצורה רשלנית ופרימיטיווית יותר מחומות הורדוס, 
בהתאם לנסיבות ההיסטוריות של בנייתה, שתחילתה בימי 
אגריפס 1 וסופה בבניה חפוזה עם פרוץ המרד בשנת 66 , 
כדי שתשמש מגן ל״עיד החדשה" של י". רוחב החומה הוא 
4 — 4,5 מ׳< המגדלים בולמים מפניה עד כ 9 מ׳, ורוחב 
פניהם כ 12 מ׳ בממוצע. 

חפירותיהם של מקליסטר ודנקן, קרופוט ופיצג׳רלד 
וקניון בגבעה המזרחית (ר' לעיל), חשפו שרידים רגילים 
של בנייני-מגורים מימי בית שני, על כל תכולתם, קניץ אף 
העלתה ראיות ארכאולוגיות חותכות לקביעת תאריך הריסתם 
של בניינים אלה, המתאים לחורבנה של י׳ בשנת 70 , מסקנה 
אחרת של קניון: שהיישוב במדרון המזרחי של הגבעה 
המערבית לא החל קודם לזמנו של אגריפס 1 — אינה 
מתיישבת עם מימצאי חוקרים אחדים. 

שרידי בנייניה של העיר העליונה נתגלו לראשונה 
בחפירות המצודה ב 1968/9 . עמירן ואיתן חשפו שם שתי 
שכבות־בניה: הקדומה שבהן שייכת לעיר החשמונאית, 
המאוחרת היא מימי בית־הורדוס וסופה שנהרסה עם חורבן י׳. 
חפירות אביגד ( 1969/70 ) ברובע היהודי העלו אף הן שרי¬ 
דים מתקופת החשמונאים ובית־הורדוס. פריטים ארכיטקטו¬ 
ניים נאים וכמות רבה של שברי טיח מצוייר בדגמים מגוונים, 
בנושאים הנדסיים וצמחיים, מעידים על קיומה של בניה עשי¬ 
רה ומעוטרת בתקופתו של הורדום. על אחד מקטעי הטיח 
נמצאה חרוטה, בדיוק רב, מנורת שבעת הקנים, שתיאורה 
כאן הוא מן הקדומים ביותר. כמו־כן נחשף בניין־מגורים 
רגיל, עשיר במימצאים, שנמצא מכוסה כולו במצבורי-אפר 
מן השרפה העזה שהתחוללה בו עם חורבנה של העיר 
העליונה בח׳ באלול, שנת 70 . 

אירגון השטח שמסביב לפינה הדרומית-מערבית של הר- 
הבית הולך ומתברר בחפירותיו של מזר (מ 1968 ואילך). 
לצד חומת הר־הבית הדרומית נמצא "רחוב רחב, מרוצף 
לוחות-אבן, המוביל אל שערי־חולדה* רחוב זה והרחבה 
שלארכו היו תמוכים מצדם הדרומי בקיר־תמך עצום, 'שחם- 
■ריד בינם לבין המשך המדרון של הגבעה המזרחית. קשת- 
רובינסול ואומנתה הראשונה נחשפו עתה במלואן ! הולכים 
ונחקרים פרטי החומות הדרומית והמערבית של הר-הבית, 
המשמשים דוגמה קלאסית לשיטת הבניה ההורדוסית, וכן 
מפעלי המים והניקוז מזמנו של הורדום, שנתגלו בחלקם 
כבר בידי ו 1 רן. בשטח הנבדק מוסיפים להימצא אלפי פריטים 
קטנים, כגון כלי-חרס ומטבעות, שעתידים לתרום תרומה 
גדולה לקידום המחקר של י׳ בימי הבית השני. 

תמונות מן החפירות הללו ממערב להר־הבית ומדרומו— 

ר׳ להלן, עפד 265/6 . 

החפירות החדשות הללו בשולי הר־הבית העמידונו על 
מלוא גודל המיבצע ההנדסי שבהרחבת שטח ההר וחיזוק 
צלעותיו, שבו היחה מותנית הקמת מקדש-הורדוס על אול־ 
מיו, עזרותיו וחצרותיו. — החומה ההורדוסית של הר־הבית 
נבדקה לראשונה בידי וילסון ובידי וורן ב 1867/9 . מאחר שלא 
חותר להם לחפור בגלוי בקירבת השטח המקודש למוסלמים, 
נאלצו החוקרים לחפור מנהרות מתחת לפני-הקרקע, ומהן 
התקרבו אל פני החומה * אח״ב חפרו מנהרות לאורך החומות. 


הם מצאו את פני-הסלע, את יסודות החומות עד לפני-הקרקע 
בימי הורדוס, ועמדו על גובה השפך המאוחר המכסה את פני 
החומה. הכותל הדרומי של הד־הבית נמצא יורד בפינתו 
המערבית 30 מ , מתחת הרחבה שעליה עומדים המסגדים, 
וכלפי מזרח הוא יורד עור 4 מ׳ נוספים ז משם עולים פני- 
הסלע עד לסף "השער המשולש", ובפינה הדרומית-מזרחית 
(היא ״קרן־עופל״, הידועה מן התלמוד) הם יורדים עד ל 40 
ם׳ מתחת לפני־הרחבה. בפינה זו נותרו 14 נדבכים על פגי 
הקרקע ועוד 21 נדבכים מתחתיה* יסודות החומה הוצבו 
בתעלה חצובה בסלע, ושני הנדבכים התחתונים היו גם אז 
מתחת לפני הקרקע. גבהם של הנדבכים השונים הוא מ 0.75 
מ׳ עד 1.40 מ׳! אחד מהם — ה 28 — מורכב מאבנים 
גדולות שלא-כרגיל (גבהן 1.85 מ , ). בפינה מונחת אבן־גזית 
שארכה 7 מ' ומשקלה ודאי למעלה מ 100 טון. סיחותן של 
האבנים אינו אחיד, ולמשובחות שבהן זיז שטוח מוקף שד 
ליים חלקים מסביב לפניו, ושוליים עמוקים יותר מסביב. 
בכותל המערבי של הר-ה 3 ית נשתמרו 16 — 22 נדבכים מימי 
הורדים, בכללם 7 נדבכים גלויים לעין, הידועים היום 
כ״(ה)פתל (ה)מערבי" (ע״ע). בכותל-הצפוני של הר־הבית 
נשתמרו הפינה המזרחית ושרידי מצודת-אנטוניה (ר׳ לעיל). 
הקטע הצפוני של הכותל המזרחי חצה גיא קטן, ולכן יורדים 
יסודותיו עד ל 45 מ , מתחת לפני הר-הבית; בפינה הצפונית- 
מזרחית קיימים עוד 11 נדבכים על פני הקרקע, והם מעמידים 
כמין ״מגדל״־פינה, שרחב( 25 מ׳ וקידמחו מפני-החומה 
2.10 מ/ 

מעולם לא נעשו חפירות מדעיות בשטח הר-הבית עצמו, 
והשריד היחיד המתייחס למבני המקדש ושנמצא על פני 
השטח הוא לוח-אבן ועליו כתובת (ביוונית) המזהירה בגי- 
נכר הנכנסים לרחבת הבית, שלא להתקרב למקדש מעבר 
לסורג (ע״ע בית־המקדש, עמ׳ 570 )* לוח זה נמצא ב 1870 , 
ושבר לוח שני, דומה לו, נמצא ב 1936 (תט׳: ע״ע א״י, עם" 
361/2 ). 

סיכום המחקר הארכאולוגי עד היום מראה, שהעיר של 
ימי בית שני צמתה מן הגרעין העתיק של "עיר-דוד", שבה 
התיישבו שבי־ציון! מכאן התרחבה העיר מערבה, והת¬ 
פשטותה נעשתה בתנופה רבה עם הפיכת י׳ לבירת ממלכת 
בית-חשמונאי(במאה ה 2 לפסה״ג), וביותר — לבירת ממלכת 
הורדוס (במאה ה 1 לפסה״ג). לאחר שנתפס רוב שטחה של 
הגבעה המערבית, התפשטה העיר, בדורות האחרונים לפני 
החורבן, צפונה, ושם קמה "העיר החדשה", שהוקפה ב״ח 1 מה 
השלישית״. ערב המרד, ב 66 , השתרע תחום העיר המבוצר 
על פני 1,800 דונם. 

תמונת שיחזור י' שלפני החורבן — ר' להלן, עט׳ 287/8 . 

על מפעלי אספקת המים לי׳ בתקופת בית שני — ר׳ 
לעיל, עמ׳ 248 — 249 . שתי אמות־המים, העליונה והתחתונה, 
נחקרו בידי ק. שיק, מ. הקר וע. מזר. 

ע י ר־ ה מ ת י ם של י׳ י של בית שבי. איזורי-הקבורה של 
י׳ נמצאים בחגורת האבן הרכה העוטרת את העיר מסביב — 
מסנהדריה בצפון־מערב, דרך גבעת־המבתר, הר־הצופים, הר- 
הזיתים, גבעת ארמון־הנציב עד תלפיותיורמת־רחל בדרום* 
קברים מעטים נמצאו גם במערב-העיר. נחשפו מאות קברים 
חצובים בסלע, חלקם פשוטים חלקם מפוארים. תכניתם הפני¬ 
מית פשוטה, כמקובל בזמן ההוא במערכות־קבורה: מחדרים 
מרכזיים מסתעפים חדרי-קבורה צדדיים, ובהם כוכי-קבורה 



261 


ירושלים, ארכאולוגיה 


262 


לבודדים ? נפוץ השימוש בגלוסקמאות, שלתוכן נלקטו עצ־ 
מות הנפטרים. לכמה מן המערכות הגדולות חזית חיצונית 
מעוטרת, המושפעת במרכיביה מן הסיגנונות הארכיטקטו¬ 
ניים המערביים וההלניסמיים־מזרחיים. צירוף זה יצר "סיגנון־ 
כלאים", שניתן להגדירו כסיגנונה של "אמנות יהודית" של 
ימי בית שני < הוא בא לידי ביטוי גם בקישוטי מאות הגלוס¬ 
קמאות ומעט ארונות־הקבורה המעוטרים (תפר: ע״ע א״י, 
עמ׳ 374 ). 

מערכת-הקבדים הגדולה והמפוארת ביותר, הידועה 
כקברי־המלכים, נמצאת מצפון לעיר העתיקה. היא 
חצובה בסלע, ב 23 מדרגות רחבות ( 9 מ׳) המובילות לחצר 
רבועה גדולה ( 27x26 מ׳). מאחד מקירותיה בולטת חזית 
מערכת־הקברים; מעל החזית — משקוף גמלוני המעוטר 
בדגמים של צמחים (תנד: ע״ע ארדיכלוח יהודית, עמ׳ 
757/8 ), אולם מ 2 העמודים שתמכו את המשקוף נותרו 
רק שרידים. נמצא גם שריד של פותרת, שלפי המשוער 
היתה חלק מ 3 פירמידות שהתנשאו מעל לחזית. פתח־המערה 



קברי־ר,ט?כים — חזית סערנת־רויוברים 


היה נסתם באבן־גולל עגולה. מערכח־הקברים מורכבת מ 8 
חדרים, ובהם כוכים ומקמרים, שבהם נמצאו כמה גלוסקמאות 
מעוטרות. היום מקובלת הדעה שמערכת זו נבנתה בידי 
המלכה הלני מחז־ייב במאה ה 1 לסה״נ. "קברות-המלכים" 
תוארו וצויירו לראשונה בידי ריצ׳רד פוקוק . 8 ) 

ב 1738 . ב 1863 נערך ניקד ראשון של המקום בידי דה־סולטי, 
שגילה את הגלוסקמאות בחדרים, וב 1867 הושלמה חסידת 
הקברים בידי קלרמון־גאנו. 

לרגלי הר־הזיתים, סמוך לאפיק נחל־קדרץ, מצפון למעין- 
הגיחון, חצובות בסלע ארבע מצבות־קבר גדולות, שבלטו 
מימי־קדם ועד היום על פני השטח ולא היו מכוסות עפר 
וחרבות.( 1 ) ״י ד ־ א ב ש ל ו ם״ היא הגבוהה ( 20 מ׳) והשל¬ 
מה בין המצבות העתיקות בארץ. היא מורכבת מ 2 חלקים 
עיקריים: חלקה התחתון — מרובע, חצוב בסלע, ובו חדר- 
קבורה קטן ו 2 מקומות-קבורה במקמדים! העיטור הארכיטק¬ 
טוני הוא מטיפוס מעורב מוזר, וכולל עמודים יוניים, אפריז 
דורי וכרכוב מצרי. החלק העליון בנד אבנים מסותתות, 
וצורתו צורח תוף גבוה 3 מ׳, שמעליו מתנשא הגג העשוי 
כחרוט שדפנותיו קעורות ובראשו פרח חצוב באבן* אף 
חלק זה מעוטר בכרכובים ועיטורים אחרים. המצבה נקראת 
בסי העם ע״ש אבשלום (לפי הכתוב, שמ״ב יח, יח)< 
אולם אין ספק שהיא יצירת תקופת הגיאות של ההשפעה 
ההלניסטית־רומית בי׳. — ( 2 ) מאחורי יד-אבשלום חצובה 


מערכת-קברים המורכבת מ 8 חדרים ונקראת בסי העם 
מערת-יהושפם! מעל לפתחה — במלון מעוטר בתבליט 
של דגמים צמחיים. ייתכן ש( 1 ) הוא הציון השייך ל( 2 ).— 
( 3 ) ק ב ר ־ ז כ ד י ה הוא שמה המסדתי של מצבה מונומנ¬ 
טאלית המשמשת ציון לקבר לא-נודע (אולי ל[ 4 !) ) זהו גוש* 
סלע ללא חלל פנימי■ גבהו כ 6 מ , , וצורתו — קוביה המוכ¬ 
תרת בפירמידה, וארבעת צדדיה מעוטרים גם הם בעמודים 
יוניים וכרכוב מצרי (תמ׳ז ע״ע א״י, עמ ׳ 377 ). 

( 4 ) ק ב ר ב נ י - ח ז י ר הוא הקדום בקבוצת קברים זו * 
זמנו נקבע (ע״י נ, אביגד) למאה ה 2 לפסה״ג. מערכת-הקבו- 
רה כוללת אולם־כניסה, אולם מרכזי ו 3 חדרי-קבורה, שבהס 
כוכים ומקמרים ל 12 גופות. ייחודו של הקבר — בחזיתו 
הדורית הנתמכת בשני עמודים. על המשקוף, בין 2 העמודים, 
חקוקה כתובת עברית מראשית המאה ה 1 לפסה״נ, המציינת 
את שמות הנקברים במערה — בני משפחת הכהנים מבני- 
חזיר, הידועה מן המקרא ומן המשנה. 

קבר-ניקנור נתגלה על הר־הצופים ב 1903 ונחסר 
בידי אביגד ב 1928/9 . המערכת כוללת ארבעה חדרי-קבורה, 
שבהם נמצאו גלוסקמאות! על אחת מהן — כתובת ידנית, 
המעידה שעצמות ניקנור האלכסנדרוני (השר יומא ל״ח, 
ע״א) נטמנו בה. ב 1967 נתגלה ליד קבר זה עוד קבר מפואר, 
ובו ארונות מעוטרים וגלוסקמאות (לפי הכתובות הוא מכונה 
"קבר-הנזיר"). 

בין 1926 ל 1940 עסק סוקניק בחשיפתו של כ 40 מערכות- 
קבורה יהודיות בעיר. אח״כנעשו מחקרים במערכות ־הקבורה 
של י' בידי אביגד, שטיפל במיוחד במערכוח־הקבורה המפו¬ 
ארות שבנהל-קדרון(ר׳ לעיל! 1945 — 1947 ). 

בין הקברים הבודדים שבמערב העיר — ק ב ד ב י ת¬ 
ה ורד ום, שגילה שיק ב 1891 . בו נמצאה אבן־גולל עגולה 
כדוגמת זו שבקברי-המלכים. קבר נוסף — קבר י ם ו ן 
שמן התקופה החשמונאית, נתגלה ב 1956 (ע״י הארכאולוג- 
החובב א. פ. לויזון) במערב העיר, בשכונת רחביה,' ונחפר 
בידי ל. י. רחמני. ה¬ 
מיוחד בקבר זה הוא 
ציור־פחם המתאר 
מערכה ימית בין 
אניות־ קרב ואניות- 
סוחר, וכן כתובות־ 
קינה בארמית וביד- 
נית, שבהן נזכר השם 
יסון. רחמני עסק גם 
בחקירת מערכות* 
הקבורה המסועפות 
של סנוזדריה 
שמצפון־מערב לעיר העתיקה ( 1961 ). בין מערות-הקברים 
שנתגלו כאן כבר בראשית המאה ה 17 - מערת "ק ב רי־ה ם נ- 
הדריך, הנקראת כן בפי העם משום 71 הכוכים— כמספר 
אנשי הסנהדרין — הנמצאים בחדריה. בכניסה למערה חצובה 
חצר, ובקירותיה—ספסלי-אבן חטובים. מעל לחזית המערה— 
גמלון, שהוא הגדול והיפה בכל הגמלונים במערות־הקברים 
בי', והוא מעוטר בדגמים של עלי־קוציץ, רימונים ותאנים.— 
מאוח גלוסקמאות וקברים פשוטים יותר נתגלו במדרון המ¬ 
ערבי של הר-הזיתים, ליד כנסיית ,דומינוס פלוויס׳, ונחפרו 
ב 1953/5 . עיקר המימצאים כאן הם מן התקופה ההורדוסית, 





263 


ירושלים, ארכאולוגיה 


264 


אולם מוכח שזמן שימושו של בית־קברות זה היה מן התקופה 
החשמונאית עד התקופה הביזאנטית.—ב 1968 נתגלו בגבעת* 
המבתר ארבעה קברים. ובהם גלוסקמאות עם כתובות(מהן— 
"שמעון בונה היכלה"), וכן עצמות אדם צלוב. 

ג. י׳ הרומית והב יז א נ טי ת. טביעות־חותם של 
הלגיון העשירי הרומי (?ס; תמ , : ע״ע א״י, ענד 390 ), 
שחנה בחלקי העיר שנשתמרו לאחר החורבן בשנת 70 
ובסביבות י/ נמצאו — על רעפים, לבנים וצינורות־חרר — 
במבנים שתים, כגון במצודה (בחפירותיהם של ג׳ונס 
( 1934 — 1940 ] ושל עמירן ואיתן [ 1968 ]) ובגבעת־רם(בחפי¬ 
רותיו של אבי־יוגה [ 1949 ]), וכן נחשפו, במפוזר, בכמה מקד 
מות בתחום העיר העתיקה של היום שרידים של "קולוניה 
איליה קאפיטולינה", שהוקמה לאחר דיכוי מרד בר־כוכבא. 
קטעים מחומותיה נתגלו לראשונה בידי שיק, ב 1878 וב 1889 , 
כחלקים של יסודות החומה התורכית של ימינו או סמוך 
מאד לקו החומה הזאת. חקירות חדישות נעשו בידי המילטון 
( 1938/9 ) והנסי ( 1964/6 ), שחשפו קטעים של חומד זו 
ומגדליה ושערה משני צידי שער־שכם ומתחתיו. ביסד 
דות החזית של המגדל המזרחי שלי אותו שער נתגלתה 
קשת מגולפת. ובד. קבועה כתובת המסתיימת במלים "לפי 
החלטת הדקוריונים של איליה קאפיטולינה". יש סימנים 
לכך שהחומה לא הוקמה לפני המאה ה 3 , ז״א — שאיליה 
קאפיטולינה היתד. בראשיתה עיר-פרזות. ניחן לשחזר את 
תכנית העיר, שנבנתה במתכונת של^מחנה־צבא רומי: מרו¬ 
בע, ושני רחובות ראשיים מצטלבים בתוכו — משער־שכם 
בצסוז דרומה, ומן המצודה מזרחה. מן השרידים בפנים העיר 
העתיקה— הקשת המכונה במסורת הנוצרית סמזס!? *>:>£, 
קשת-ניצחון לכבודו של אדריאנום קיסר! דרך פתחה האמצ¬ 
עי עוברת "דרך-היםורים", פתח צדי קטן יותר נכלל בבניין 
של מגזר. נתגלו גם שרידי עמודים. קירות ופתחים שהשתייכו 
לפורום שבמרכז השיר(היום — המוריסטאן). ביסודות הבניין 
של ״קבר־דוד״ בהר־ציון — שהיה מחת לתחום העיר — 
נחשף (בידי פינקרפלד, ב 1949 ) שלב-בניה קדום בגזית, 
שאפשר שהיה של בית־כנסת מאותה תקופה. מזר (מ 1968 
ואילך) גילה בנייני־מגורים מתקופה זו, וכן נמצאה כתובת 
חרותה על לוח־אבן, מוקדשת לספטימיום סורום קיסר ולבני* 
משפחתו (תחילת המאה ה 3 ). —בתקופה הרומית הוקם סטו 
מסביב לבריכת־השילוח (נחפר בידי בליס ב 1896 ). רחוב־ 
מדרגות, בעל עמודים, ירד מן העיר — שתוואי חומתה 
הדרומית היה זהה עם חומת־העיר בימינו — אל הבריכה, 
שאליה הגיעו המים דרך ניקבת־חזקיהו! מאחר שזו כבר 
נשכחה, נחשבו המים כנובעים ממקור טבעי (מכאן הכינוי 
"מעייך־השילוח). 

י׳ עשירה במימצאים מן התקופה הביזאנטית, שבה 
גדלה העיר וחזרה לפרוח לאחר הפיכתה לעיר נוצרית, היא 
נתמלאה בנייני כנסיות, מנזרים ובתי-הארחה לצליינים, 
ששרידי רבים מהם נתקיימו עד היום. הבניה הביזאנטית בי׳ 
מתחלקת ל 3 תקופות עיקריות: ימי קונסטאנטינוס ובניו! 
ימי הקיסרית אודוקיה (אמצע המאה ה 5 )! ימי יוסטיניאנום. 

הגדול והחשוב במבנים הביזנטיים־בוצרים היתה כנסיית־ 
אנאסטסיס, שבאתרה עומדת היום כנסיית־הקבר 
(שדוב בניינה הוא , מן התקופה הצלבנית). מחקריהם של 
וילסוץ ( 1863 ), של הארור ( 1933/4 ) ובייחוד של קורבו 
( 0 ( 0011 ! 1961/3 ) בכנסייה־הקבר חשפו שרידים של הבניה 


הביזנטית ואיפשרו לשחזר את תכנית הכנסיה של קונסטאג- 
טינום. שניה לה בחשיבות היתד. כנסיית אלאונה בהר־ 
הזיתים, שממנה לא נותרו שרידים על פגי י השטח, אולם 
חציבותיה בסלע וחלקים מיסודותיה נחשפו ב 1910 — 1918 
בידי אנשי המנזרים שבהר. ונסאן ( 1913 ), ואחריו קורבו 
( 1959 ), גילו גם את יסודות" כנסיית־העליד, ( 5001510 .^), 
שהוקמה ב 378 על ראש ההר! בחפירות נתגלתה, בין השאר, 
כתובת-הקדשה, שבה נזכר שמו של הכומר מודסטוס. ששיקם 
את הכנסיה מחורבנה בידי הפרסים ב 614 (ע״ע א״י, עם׳ 
434 ). — מכנסיית גת־שמגא שבמורד הר-הזיתים, שאותה 
הקים תאודוסיום קיסר ב 385 , נחשפו ב 1909 וב 1919/20 
רצפת-ססיפס, עמודים וכותרותיהם. 

הקיסרית אודוקיה עשתה בשנות ישיבתה בי׳ הרבה הן 
להרחבת העיר והן להאדרתה. בדמתה, כנראה, חודש הקו 
הדרומי של "החומה הראשונה" של י , של בית שני, באופן 
שהר-ציון, הגיא, העופל ובריכת-השילוח חזרו ונכללו בתחום 
העיר המבוצרת. שרידי חומה זו נתגלו כבר בידי וורן, ליד 
״קרן־העופל״, ואח״כ — לאורך קטעים ניכרים מעל גיא בן־ 
הנם— בידי בליס ודיקי. חפירותיהם של סקליסטר ותקן, 
קרופוט ופיצג׳דלד, ויל, המילטון, ולאחרונה' — קניון זמזד, 
חשפו שרידי" רחובות, בנייני-מגורים ובניינים" ציבוריים, 
שכיסו את דרום העיר הביזנטית. אביגד ( 1970 ) גילה ברובע 
היהודי בית־מרחץ, שמיתקניו נשתמרו יפה. אודוקיה הקימה 
גם כנסיה ליד בריכת־השילוח (נחסרה בידי בלים ב 1896 ), 
וגם מבנים כנסייתיים מחוץ לחומת-העיר ובמרחק ניכר 
ממנה. כנסיית סטפאנוס הקדוש נבנתה ב 460 בצפון, מחוץ 
לשער־שכם! היא נחשפה ב 1885 — 1893 בידי דומיניקנים, 
שהקימו באתר זד, את מנזרם. ב 949 נ גילה אבי-יונה בגבעת- 
רם, הרחק ממערב לעיר, שרידי מבנים ביזנטיים. השייכים, 
כנראה, לבית־מחסה, וכן כנסיה ומנזר, שהקימה אודוקיה 
"לפני" ( 6 קז 1 ) העיר. 

ב 1970 גילה נ. אביגד ברובע היהודי, ליד בתי־מחסד" 
קטע של אפסים של הכנסיה הגדולה — שנקראה "החדשה" 
( 3 * 1 ) — לכבוד מרים, שהקים יוסטיניאנוס קיסר בי׳. 
ב 1963 גילתה קניון סמוך ל״פורת יוסף", מחיץ לחומה הנד 
כחית, שרידים'נוספים, שאפשר שהם מבית-החוליס הגדול 
שהיה קשור ל״נאד,". — שרידי מבנים ביזנטיים נוספים, 
חלקי פסיפסים, קירות, עמודים וכותרותיהם, נמצאים מפוז¬ 
רים במקומות שונים בעיר העתיקה! רובם נכללו במבנים 
מתקופות מאוחרות יותר. 

סימן למציאות יישוב יהודי בי׳ בתקופה הביזנטית הם 
שרידי ביב״נ בהר־ציון ומצבות-קבורה בגיא בן־הנם שעליהן 
מצויין שהנקברים הם מבני "ציון הקדושה" שמעבר לגיא. 
— על אחת האבנים הקבועות בחומת הר-הבית נמצאה 
כתובת "וראיתם ושש לבכם ועצמותם כדשא תפרחנה" 
(ע״ס ישע׳ סו, יד)! מזר מייחסה לעולה־רגל יהודי מן המאה 
ה 4 (מימי יוליאנוס קיסר?). 

יג. ש. - מ. א. י. 

ד. י' ה ע ר ב י ת. מסתבר שהמבנים הציבוריים המוסל¬ 
מיים בעיר, המוזכרים בכתבי אותו זמן — מסגדים, זאוויות, 
מרחצאות ובתי-חולים- ושמהם לא נשתמרו שרידים, לא היו 
אלא מבנים נוצריים שנתפסו בידי השליטים החדשים. כ 50 
שנה לאחר הכיבוש הוחל בהקמת המקדשים על הר־הבית 
(ר׳ לעיל, עט׳ 232/4 ), שעיצבו את דמותו לדורות והטביעו 



265 


ירושלים, ארכאולוגיה 

החםירות ממערב להר־הבית ומדרומו, 1968 — 1970 


266 


חכוחל המערבי, .,קעח־ר)בינ 0 ) 1 " 
(ברקע), הא 1 םנה עם ארבעת 
תתאים שתסבח את הק׳ 6 ת (נח¬ 
זית), וחרתבח הטרחוסת עם טור• 
הסריגות (ט׳&טא?) — טתקוסת 
ביח־הוררום. סיסי: — החפירות 
סררום לחד־תנית 




סראה כללי עול החפירות סדרום 
?הר-חפית, 1569 . ח׳עיפח הארטוו 
מתקופת נית־אומייה (תחילת ה־ 
סאה ח 8 ) והתחלת הירייח 5 שכ־ 
בות קדוטות״יותר. ברקע — חטב- 
נים הסוגרים על עער״חוידת 
הסערכי 



267 


ירושלים, ארכאולוגיה 


268 


את חותמם על דמות העיר (העתיקה) עז־ ימינו. מחוץ 
לחומת הר־הבית, בסמוך למסגד אל־אקצא, נחשפו לאחרונה 
(בידי 3 . מזר) שרידי מבנה אוהדי מפואר. פרט לזה, נשארה 
י׳ שמחוץ" לחומת הר־הבית במידה רבה עיר נוצרית, דש 
להניח שריכוזי־הבניה הביזאנטיים (בהד־הזיתיס, בעמק- 
יהושפס, בחקל־דמא, בהר-ציץ, בדרום הר-הבית ובסביבת 
קבר-ישו המשוער) המשיכו למלא את יעודם. אחד הבניינים 
הבולטים בעיר בתקופה ההיא הוקם בידי הנוצרים דווקא — 
אכסניית קארולוס הגדול, ששרידיה נבלעו לאחר־מפן 
בבניינים אחרים סמוך לקבר־ישו. בראשית המאה ה 11 
שופץ מנזר-המצלבה הגאורגי העתיק, הקיים עד היום, 
ובאמצע המאה ה 11 הקימו בני העיר אמאלפי הדרום- 
איטלקית מנזר בנדיקטיני לנזירים, וכן מנזר לנזירות, 
בשטח המודיסטאזישל היום. 

ה. י׳ ה צ ל ב נ י ת. הכיבוש הנוצרי הפד את י , לבירת 
ממלכה. הבניה הדתית והחילונית התרחבה מאד, ורישומיה 
ניכרים היטב עד היום! תוואי העיר העתיקה של ימינו — 
על קווי חומותיה, רחובותיה ושווקיה—הוא בעיקרו זה של 
י׳ הצלבנית, וגם באבנים רבות המשוקעות היום בבניינים 
מאוחרים יותר עדיין ניתן להכיר את סימני חוחם גילדת־ 
הבנאים מפירנצה החרוט בהם. הצלבנים שיוו למערכת- 
המבנים של הקבר הקדוש את הצורה שנתקיימה ביסודה 
עד ימינו! ואילו השינויים שעשו הנוצרים במקדשים המוס¬ 
למיים על הר*הבית חזרו ונתבטלו כשחזרה העיר לשלטון 
המוסלמי. שסח המצודה ("מגדל־דוד") הורחב מאד לעבר 
צפץ־מערב ומערב, ורוב מבניה המאוחרים עומדים על יסו¬ 
דות ושרידים צלבניים! בחלקלקה המזרחית, הצלבנית 
ברובה, נשתמרו צלבים בולטים. בפינה הצפונית־מעדבית 
של העיר נותרו שרידי "מגדל־טאנקרד", ביצור צלבני 
שהוקם על יסודות קדומים יותר. מתחת לגשר המוביל 
לשער-דמשק נשתמרו שרידי "שער-סטפאנום" הצלבני, וכן 
אבן שעליה חרוט צלב בעל זרועות'כפולות. בשער-ציון, 
שלא היה קיים אז, בולטים היום שני אשגביץף בעלי מוטי- 
ווים צלבניים. חלק ממכלול הבניינים ב״הר-ציוך, שראשי¬ 
תם בתקופה הביזאנטית, מייצגים בניה צלבנית מובהקת! 
שרידים צלבניים מרובים נמצאים מסביב לאולם "הסעודה 
האחרונה". בריכת-הסולמאן חודשה ב 1172 על יסודות קדו¬ 
מים בידי הצלבנים ונקראה בשעתה "ימת גרמנום". בריכת- 
ממילא היתה ידועה כ״ימת אגריום הקדוש". 

ברובע הארמני יש לשייך לתקופה הצלבנית את כנסיית 
יעקובוס הקדוש הארמנית ואת החורבה של כנסיית תומאם 
הקדוש. מסגד יעקובייה שמצפונה הוא כנסיית יעקובוס 
הקדוש הצלבנית* 
לאטינית. ברובע 
היהודי, בראש ה¬ 
מדרגות החדשות 
היורדות לכותל 
המערבי, נותרה 
כמעט בשלמות ה¬ 
אכסניה ע״ש מרים 
הקדושה, שבנו ה¬ 
צלבנים הגרמנים. 

יש 0 ברה ש״בית החורבה ׳ 6 ? כגסייח חוטאס הכדוש 



כנסיית סנטה אנה 


הכנסת של דירפב״ך הוקם בחורבה אשר היתה כנסיה 
צלבנית. בקרבת שער-האריות נמצאת כנסיית סנטה אנה, 
אחת הפנסיות הצלבניות המעסות שנשתמרו כמעט בשל¬ 
מותן. מחוץ לחומה, בנחל־קדרון. עומדת כנסיית "קבר 
הבתולה", גם חיא מבנה צלבני על יסודות קדומים מאד. 
ברובע המוסלמי נשתמרה מן התקופה הצלבנית כנסיית 
סנט אליאם, ובן מצויים בו שרידים וחרבות של כנסיות 
ומנזרים וכנסיית סנטה אגנם, שהפכה למסגד. 

במרכז השלטון הצלבני, שהוא הרובע הנוצרי של ימינו, 
נותרו מאותה תקופה (מלבד כנסיית־הקבר עצמה): שרידי 
סנטה מףה לאטינה, שנשתלבו בכנסיית-הגואל הגרמנית 
הנוכחית! הססו המנזרי המפואר בפנים בית הכומר של 
כנסיית-הגואל! המבנים המקוריים של פנסיית יוהאנם 
הקדוש הלאמיגיח, שהפכה במרוצת הזמן לכנסיית יואגס 
הקדוש היחינית-אורתודופסית הנוכחית. בתוך הקימורים 
המרשימים, שנותרו לפליטה מאכסניית היוהאגיטים (ההוסי 
פיטאלארים) הגדולה בשטח המוריטטאן, ממוקם היום שוק- 
הירקות הערבי ברחוב דוד. שלושת השווקים המקורים ב¬ 
מרכז העיר, הם וגגותיהם, גם הם צלבניים ברובם! עדיין 
ניכרות בהם כתובות המעידות על חנויות שהיו הקדש לכנ¬¬ 
סיית סנטה אנה. בךרום מפגש השווקים עם רחוב-דור ניכר 
מבנה (כיום בית-קפה), הנתמך בעמודים עתיקים מוצקים — 
אולי הפנסיה ע״ש זבדי. 

0 . 0 . 

ו. י' האיובית והממלוכית. בשלב הראשון של 
התקופה הזאת נראה שלא היו חידושים רבים במראה העיר, 
צלאח א-דין לא עסק בכניות בי׳, פרט לשיפוץ החומה, 
בניית בית-התבודדות (הנאקה) והפיכת כנסיית סנטה אנה 
למדרסה. 

המבנים העיקריים בעיר העתיקה הקיימים עד היום 
והמסביעים את חותמם על מראה הם בעיקר מן המאות 

י\ ד 






269 


ירושלים, אדכאולזנייזיו 


270 


ה 14 — 15 , פרי יזמ¬ 
תם של מושלים 
ונציבים ממלו- 
ביים, שוזירבו מד 
סדות דת ומשפט 
בי/ בסוף המאה 
ה 15 היו 44 מדר- 
סות ו 20 מעונות 
לדרווישים בירו¬ 
שלים. ריכוזם ה¬ 
עיקרי של מבנים 
אלה היה בהר- 
הבית (וע״ע א״י, 

עם׳ 484 : תמו) וב¬ 
סביבתו הקרובה. 

ריכוז גדול של 
מדרסות קיים עד 
היום לאורך הצלעות הצפונית והמערבית של רחבת הר־ 
הבית, וכן לאורך הרחובות היוצאים מהר־הבית לרחוב-הגיא! 
ריכוז אחר של מבנים מהתקופה הממלוכית נמצא ברחוב 
©עלות-המדרסה (= עקאבת א־תקיה). מרובות בעיר הטור- 
בות הממלוכיות — מבני-קבר, גם למתים שארוגותיהם הובאו 
מחדל! וכן נשתמרו מבני-התבודדות קטנים (זאוויות) 
ושדרות־עמודים, בעיקר בהר-הבית. 

האדריכלות האזרחית מיוצגת ע״י מספר חאנים (ע״ע 
ח׳אן [ 1 ]), כגון חאן־סולסאן הקיים עד היום ליד רחוב- 
השלשלת. חאן אחר, שנבנה ע״י ביברם, היה בצסודמערבה 
של העיר, ומפתהו הוסרו האריות שנקבעו, מאוחר יותר, על 
שער-האריות בפקודת סולימאן המפואר. כמו־כן תוקנה מער¬ 
כת אספקת המים באמות-מים (ד׳ לעיל, ענד 250 ). 

למבנים הממלוכיים המרובים בי׳ כמה סימני־הכר משות¬ 
פים. בדרך-כלל מעוטר בבניין החלק שמסביב לפתח — ורק 
חלק זה — בעיטורים רבים ומגוונים! התחום המעוטר מוגבל 
ע״י רצועה בתבליט, ובמרכזו נמצאת הכניסה לבניין, המגיעה 

כמעט עד לגג. מע¬ 
ליה קבוע עיטור 
של קונכיה או 
נטיפים, המגולפים 
עד לתלת־ממדיות 
ונראים כתלויים- 
ממש, ומתחתיו 
על פי תב עיטור 
מעשה-תשבץ או 
חלון עם שבכה. 

מתחת לעיטור*זה 
— הקשת התומ¬ 
כת המקילה על 
©שקוף־השער וה- 
בנויה עפ״ר אב¬ 
נים בצבעים מצב¬ 
עים שוגים(אדש, 

לבן ושחור),כשהן 
לנר מחליפת דטטלוגים ליד עער־ה׳#לטרח משולבות זו בזו 

בדגמי עלים וראשי־רמחים. מתחת לקשת נמצא המשקוף, 


המעוטר בתשליבי דגמים גאומטריים. מסביב לפתח — 
נדבכי-אבן בצבעים שונים לסירוגין ("אבלק"). לשני צידי 
הפתח — שני ספסלים מעוטרים באבלק׳יוכן הדרגות המו¬ 
בילות אל הרחוב. עיטור החלונות דומה לעיטור הכניסה. 
לעיתים מצויות בחזית-הבניין גם כתובות, המופיעות בצורות 
שונות — כסרט לרוחב הבניין, ככתובת בתוך מסגרת, וכד/ 

וע׳יע ארדיכלות באסלאם, עמ׳ 748 . 

הכתובות על רבים מן הבניינים הללו מציינות לרוב את 
שם הבונה ואת מוצאו, ומכילות פסוק חכמה ובקשה, וכד׳. 
על רבות מן הכתובות, או במשולב לתוך עיטורים שונים, מר 
פיעים סמלי הבונים — עפ״ר נציבי י׳, אך לעיתים סמלי 
הסולסאנים עצמם. האריה — סמלו של ביברס — נמצא 
(בשימוש משני) על שער-האדיות; הגביע מופיע על מבני¬ 
הם של שני שרי-נןשקים (בדחוב-השלשלת), ועוד. 

תכניתם של רוב הבניינים והאופי של עיטוריהם מעידים 
על 'מקור-השפעה מרכז-אסייתי. להדרסות עפ׳״ר תכנית 
בצורת צלב: האולם הראשי כולל ארבע גומחות מרובעות 
גדולות, אחת בכל אחד מצדדיו — בדומה למצד הרבה באי¬ 
ראן הסלג׳וקית ובאנטוליה. מבנה הקבר הוא עפ״ר כמו זה 
שבמצרים האיובית: חדר אחד בעל כיפה גבוהה ולעיתים 
גומחת-תפילה בקיר הדרומי (= הקיבלה). טיפש אחר של 
קבר המצוי כי׳ הוא מבנה עשוי שלושה חדרים, הבנויים זה 
מאחורי זה; הקבר נמצא בחדר הקדמי, ואילו באחורי נמצאת 
לעיתים גומחת־תפילה. 

ד. נ. 

ז. י׳ התורכית. הבניה התורכית בי׳ עיקרה היה 
בראשית השלטון התורכי, במאה ה 16 , ויצירתה החשובה 
ביותר היא ח ו מ ת - ד, ע י ר הקיימת היש, שנבנתה בפקודת 
הסולטאן סולימאן המפואר ב 1536 — 1542 . היא הוקמה על 
תוואי החומות שקדמו לה. והרבה מאבני ההריסות של אלו 
נכללו בקטעים מסויימים של החומה החדשה. אולם השערים, 



שער־שכם נחוטח חולפת י ח ׳ 58 הפיר תעתיהה 




271 


ירושלים, ארכאולוגיה; מקומות קדושים 


272 



סבי? ובאר ציבורית) ם! 5 ?!ער־השלש 5 ת 


ובייחוד שער־שכם המפואר — פתחה העיקרי של העיר 
לעבר השפלה והצפון—, הם מבנים תורהיים מקוריים. 
סולימאן דאג גם לאספקת המים לי/ תיקן את הבריכה בגיא- 
בן־הנים מדרום־מערב לעיר, קישט אותה בסביל נאה, והיא 
נקראת עד היום "בריכת־הסולטאן". בפקודתו הוקמו גם 
שלושה סבילים מהודרים בתוך העיר (ברחוב־הגיא ומול 
שער־השלשלת). המצודה תוקנה וחוזקה בימי התורכים! 
נוספו עליה השער המזרחי החיצון, המסגד בחומה המערבית 
ועליו הצריח — שהיה מאז אחד מסמלי י/ מדרש למצודה, 
במקום שעליו עמדו בנייני השלטון מימי הורדוס ואילך, 
הוקם קסרקטין — הקישלה (תורכ׳ — מקום חניית-חורף), 
שהיה לאחר־מכן ועד ימינו בניין מרכז־הסשטרה. מן המאה 
ה 17 ואילך לא הוסיף השלטון התורכי כל מבנה ניכר על 
העיר. אולם באותה תקופה הלכו ונתגבשו למכלול גדול 
בנייניה של האפאטריארכיה היוונית־אורתודוכסית. על 
כנסיותיה הרבות, וכן הורחב ושוכלל במרוצת הזמן מנזר- 
הגואל ("סאן סאלוואטש") בצפון־מערב העיר והיה למרכז 
הלאטינים, לאחר שהללו גורשו ממבניהם המסרתיים בהר־ 
ציה• באותה תקופה, כנראה החל מסוף המאה, 7 ה 15 , קם גם 
מכלול בחי־הכנסת של הספרדים ("ר׳ ישנן בן זכאי" 
ושכניו). 

פ. 0 . 

א. ל. סוקניק — ל. א. מאיר, חפירות החומר השלישית, 
תרצ״א < 0 . כהן, קברי המלכים, תש״ה! נ. אביגד, מצבות 
קדומות בנחל קדרון, 1954 < הנ״ל, משרידי האמנות היהו¬ 
דית שנתגלו בעיר העליונה של י״(קדמוניות, ג׳, 1 ), תש׳ל: 

א. אשתור, ירושלים בימי הביניים המאוחרים (ירושלים, 
ב׳-ה׳>, תשס״ו! מ. אבי־יונה (עורר), ספר י/ א׳, תשט״ז! 
הנ״ל, שבר של התובת רומית מחפירות הכותל הדרומי של 
הר־הבית (אר׳דישראל, ט׳), תשב״ט! ב. מזר, י׳ (אנציקל׳ 


¬ מקראית, ג/ 837-791 ), תשי״ח! הדל, חפירות ארכיאולו 
גיות בי׳ העתיקה, תשכ״ח (ארץ־ישראל, ס׳), תשכ״ם! 

ל. י. רחמני, קבר יסון (עתיקות, ד׳), תשכ״ד! קדמוניות, 

א׳, הוב׳ 2-1 . תשכיח! ד. אוסישקין, קבר מונוליתי שנת¬ 
גלה לאחרונה בכסר־השילוח (שם, ג׳, הוברח 1 ), תשיל! 
ירושלים (אנציקלופדיה לחידות ארכיאולוגיות בארץ־ 
ישראל, א', 207 ־ 242 ), תשל״א! 00 * 0 * 078 , 11500 ?*? / 9 .!ס 
9931 911500-011 ? 9 ? . 011 ; 1865 , 1-111 {ס /( 51411/0 (ס ■- 
660, 7 80 11000001^ 8 * 80181014 * 11 , 0 6 ! ז 3 9 ? 011 ; 1871 ,./ /ס 
/, 1876; 7. ). 15115:• \ 0. 0161(16, ?1001/0140*! 01 

1894-1897, 1898; 11 101-0 10141 ./ ,(] 910660 . 17 ] .ע , 

1911; 1 , 96111 ? .א x1 0(0 80 001118, 1-11, 1920-1947, 71 •א . 

5, ס 11111 110 ) מס 5 מ 10 ) 0 ן ,ת 1 ; 0 תו 1 (_! . 0 .( - זס 51 נ 031 ג 4 ן ) 

04 !? 007 * 14 0147 ? 810171-10140 , 1 ז 01101 י 80 ת 3 י,י ./? , 1926 ,! 60 ק ! 
1*!01107100 ( 44 * 141 * 110 ק X1*(* (]05 1131 301 . 16 ( 91 ' 531601 ע ) , 

1927, ). 9/. 01055:100; - מו 1 * 0001/0110 ? , 1 ) 11186131 ? ,}\ ס 
15 , 31651 ? .תח\,] / 1701101 *סססקס*("! סו/ן X0101 ?00(1, 5), 
1929; 1 [ / 0 ץ 141 )* 0 @ 4 , . 51003115101 ? . 5 . 81 ■א X001/0110)11 10 

?010x1*0, 1930*; 1, ?,13001 - ?51. !-¥00311, 007101/0 

8417110£)017 / 0 ץו 1 ק X107/01/07)5 / , 1 ) 06 011311 ) 0 * 010111 ? מ 
1 * 0110 < 1001 ? ,ח 0 ז 011 ז 71,1 . 9 ? •א ; 1932 ,( 1 ,. 31681 ? . 11 ןו 1 )מ^ 
0801)111 1110 81011/1 147011 1944 .( 10 , 111 ( 11 ) 1937-8 ,./ / ס ; 

0 19. [01105, ?1)0 0 1104101 , 0 3:1 511100 ■)סס׳)) / 0 \ 77,07 מ׳ 

1934 (!1)11) 011 ? ■ *ס 1 )ס 101 /)*£ - ./ , 8101005 .] ; 1950 ,( 14 ״ 

1/10 * 1 / , 1 ) 1 , 1950 ,( 8 ,. 1 ) 8111 ] 01111165130360 ) 7111470 ? 01x1 
10 הס:: 747 011010510 ? 0. 7.. 1952; ?5135:0 ^1106 (10 8100, 1x1 
, 00 '< 60 א . 51 ? א ; 1956 , 0 ( 01 ) 10 ? 814 140111011 @ 10 01 7 0 
: 1967 ,.() 1 :* 1965 , 1x1118 ץ 1101 110 ) 111 ׳( 08 ) 4778400 . 

,(י'לדורותיה) ) 101/1 ? 111141 * 001 ) 0 !?*!ס ד 10 < 7 ,■! 83116 1 8 
1 * 10 ) 13x1-01/0 *ס 071 ? 0 ? ׳( 01 * 1 * 1 ) 101 ? ,ץ.>.מ 0 וז 6 ! 7 , 3 ן , 1968 
. 1970 ,( 11 ]ח 3 ע 6 .ז) 1966 — 1964 , 0040 010141 * 01 ( 1 180 01 

(ור׳ גם ביבל׳ להלן: היסטוריה), 
מקומות קדושים בי/ באיי — שנתקדשה כולח 
במצוות התלויות בה — נתקדשה העיר י׳ קדושה מיוחדת 
במצוות המתייחסות אליה בלבד! וקדושה יתרה נודעת להר- 
הבית שעליו עמד המקדש — המקש שיוחד לעבשה, ודירוג 
מעלות הקדושה של חלקיו השונים הוא כדירוג הציוויים 
שאיסורים המתייחסים לכל אחד מהם(ור , להלן, עמ׳ 344/7 ). 
במובן זח א״י, י׳ שר-הבית הם מקומות קדושים — בדרגות 
שונות — לשדות. יחס הקדושה לכותל המערבי — שאינו 
אלא שטחה החיצון של חשת חרשבית — נובע יותר 
מגשמים רגשיים מאשר מן ההלכה. קדושתם של אתרים 
אחרים בעיר ובסביבותיה, המוכרים מטעם החש כמקומות 
קדושים לששים, נובעת מן הפולקלור, מין לה משמעות 
דתית (ע״ע א״י, עט׳ 1148 ). 

מקומותקדושים לנצרות. לגבי הנוצרים המקו¬ 
מות הקדושים הם המקומות שבהם אירעו "המאשעות הקדר 
שים״ לפי אמונתם — השחו של ישו, סבלו שותו וקומו מן 
המתים. במרוצת הדורות נתקדשו בעיני הנוצרים בל האת¬ 
רים המוזכרים בכתבי-קדשיהם, ולא אלה בלבד שהיה להם 
קשר לישו, אלא גם הכרוכים בחיי אמו, שליחיו ו״עדיו" 
(שסבלו ומחו על קידוש שמו), ואפילו בחיי אילו אישים 
מן התב״ך, שנחשבו למבטרי הנצרות. כל המקומות האלה 
לא זוהו תקבעו אלא מן המאה ה 4 ואילך! לפיכך זיהויים 
אלה חסרים מהימנות היסטורית. נוסף על אלה מוכרים ומוג¬ 
נים כ״מקומות קדושים" ע״פ חוקי המאנדאט והשי המדינה 
גם כנסיות ומנזרים מתקשות מאותתת יותר, באופן שמספר 
המקומות הקדושים של הנצרות בי' וסביבותיה גדול מאד. 
ברשימה שהשנה ב 1947 מטעם מועצת-הנאמנות שליד 
האדם נמנו 80 מקומות באלה ב״איזור הפין־לאומי של י׳" 
(החופף בערך את התחש העירוני של העיר המאוחדת 
היש), — מאורעות מסויימים בחיי ישו מונצחים אף ביותר 
מאתר קדוש אחד, לפי שכיתות נוצריות יריבות מזהות את 
׳מקום האירוע כל אחת בשטח שבבעלותה. בך קיימות שתי 





273 


ירושלים, מקומות ?משים 


274 


כנסיות — קאתולית ופראווסלאווית — לציון מקום העליה 
השמימה(בהר־הויתים), שתים לציון מקום הסעודה האחרונה 
(בהר־ציון), ועוד. 

כנסיית־ ה קבר (ד׳ לעיל, עמ׳ 233/4 ) —שהיא למעשה 
צירוף של בניינים רבים — עומדת על המקום שהמסורת 
הנוצרית מזהה אותו כגבעת־גולגולתא, ובתחומה נכללים 
מקום־הצליבה ומקום־הקבורה של ישו. בסימטת "דרך־היסו־ 
דים"׳ המובילה משער־האריות שבמזרח עד כנסיית־הקבר, 
נקבעו 14 "תחנות" בדרכו של ישו סעון־צלבו אל מקש־ 
הריגתו. הראשונה שבהן היא הפריטוריון(בסמוך לחשת הר־ 
הבית הצפתית) — מקום בית־משפטו של פונטיום פילטום, 
שבפניו נידון ישו! 4 האחרונות כלולות בתחום כנסיית־ 
הקבר. התחנות שביניהן מסומנות במצבות־זכרון וכתובות 
על קירות מנזרים ומקומות־תפילה לאורך הסימטה. בתוך 
העיר העתיקה, בעיקר ברובע הנוצרי, אולם גם ברובע המו¬ 
סלמי, מפוזרים מנזרים, כנסיות ומשדות כנסייתיים, חלקם 
בינימיים שלקם חדשים. מרובים המקשות הקדושים לנוצרים 
מחוץ לחומות העיר העתיקה! החשובים שבהם: בהר־ציון — 
כנסיית־ציץ, ובה אולם הסעודה האחרונה של ישו (ה-גס 006 
! 011110 ), הנחשבת ל״אם הכנסיות", ולחיה—כנםייית־ד 1 רמי- 
ציו, מקום מותה של מרים! בעמק־יהושפט — קבר מרים, 
במערה עמוקה, ועליה כנסיה עתיקה! סמוכה לה, למרגלות 
הר־הזיתים — כנסיית גת־שמנא הקאתולית, ומעליה, במורד־ 
ההר — כנסיה רוסית־פראחיסלאווית, שתיהן נמצאות 
בתוך חורשת עצי־זית עתיקים מאד (גת־שמנא), שהיא 
מקודשת כמקום שהותו ותפילתו של ישו בליל מאסרו! 
במעלה־ההר — כנסיית 0001111113 £16x11 ("בכי־האחץ"), 
במקום שבו, לפי האוואנגליון, בכה ישו כשניבא את חורבן 
ירושלים; ראש הר־הזיתים מקודש למקום עלייתו של ישו 
השמיטה, ועליו מנזרים וכנסיות הרבה, 

מאות־בשגים התנהלו ריבות קשים בין הכנסיות הנר 
צדיות השונות בדבר הבעלות על מקומות־הקודש, ועדיין 
נמשכים הם גם בימינו (ר׳ להלן, ענד 339 ). היום מרבית 
המקומות נמצאים בידי היוונים־האורתודוכסים, הלאטינים 
והארמנים! מזבחות וקאפלות קטנות בתוך כנסיית־הקבר 
נמצאים גם בידי הקופטים והסורים! בידי החבשים מעין 
מקדשימעס על גגה של כנסיית הלנה הקדושה. 

; 1914-1926 , 6/16 ׳)א 0 מ ./ : 11 ,.[ , 41161 ? —] 1 ז 06 ת 1 ',ו .מ 

ם ; 1935 ,?' 111 ) 111 !))$ ץ 1101 ? 1 ( 1 /ס ,ץ 0 ׳\ז 3 !ן .עו 

,קקסא . 0 ;* 1955 , 1 ! 1 ! 1 זס 1 ? 1 ז 1150 ? 0 ? £0 ח 410 ר<ו 1 /? £11 , 11 ) 3-1 ,? 

, 6 מ,יו 0 ' 61 ? . 51 ; 1959 ו 11 ? 11 ?^ 1 < 1 >< £1 . 4 ה? 11 !> $1 ( 1 ?^ 11 !? 1 < ? 1 ( 1 

. 190 , 15161161 ־ 1 11£ ד) ?■ 10 ? 1141 )? 5 )' 1501 ?(<) (ס ? 511 ) 11 י! 

. 1962 ,( 1745 

9 . 

מקומות קדושים לאיסלאם. המוסלמים קבעו 
לעצמם, בעיקר בעשרות־השגים הראשונות לאחר כיבושה 
של י׳ (ב 638 ), מספר אתרים, שלהם ייחסו קדושה מבחינת 
דתם. בייחודם של מקומות אלה ניכרת השפעת מסורות 
יהודיות ונוצריות הקשורות בי/ שמקצתן נפוצו בין הערבים 
כבר לפגי מוחמד, בעוד שאחרות הכירו רק לאחר הכיבוש. 
בהקצאת האתרים בולטת המגמה להדגיש את הקשר ביניהם 
ובין מסורות האיסלאם, חאח כדי לקבוע לדתם את מקומה 
הראך לה בי/ דחד עם זה — כדי להסתייג מאמונותיהן של 
שתי הדתות הבכירות, תוך הבלטת ייחודו ואי־תלותו של 
האיסלאם. 


בשעת קביעת האחרים המקודשים לאיסלאם בי׳ נמנעה 
בדרך־כלל פגיעה בנוצרים או בנצרות, בהתאם לחתה־הכניעה 
שערך סו׳פרוניוס, האפאטריארך של ירושלים, עם הח׳ליף 
עמר. במקרים שבהם ראו הערבים־המוסלמש צורך להבליט 
את הנוכחות המוסלמית באתרים מקודשים לנצרות, כגון 
בכנסיית־הקבר או בכנסיית־העליה בהר־הזיתים, הקימו מסג¬ 
דים לזכר שהותו של עומר בי , ליד שני הבניינים הקדושש 
לנוצרים, אבל לא החרימו לצורך זה חלק מהכנסיות, כדרך 
שנעשה באותה שעה בדמשק. לעומת זאת לא היה בימי 
הביזאנטים ליהודים וליהדות שום מעמד חוקי בי/ ודבר זה 
גרם לאחר הכיבוש הערבי לאי־בהירות מבחינת זכותם 
החוקית לשבת בתוך י׳ ולהתעלמות מזכויותיהם להר-הבית 
וסביבתו. 

המסורות ההיסטוריות המוסלמיות מספרות בלשונות 
שתים, שתכנם עולה בקנה אחד, שכשנכנס עומר לי׳ ביקש 
להראות לו אתה״צח׳רה״(= הסלע) ואת "מסגד דוד" או אח 
"מחראב(־־ הגומחה המצביעה על הכיוון בשעת התפילה) 
דוד". כעב אל־אחבאר (ע״ע), שנמצא בחבורתו של הח׳ליף, 
הצביע על שטח הר־הבית, שכולו היה מכוסה אשפה 
ועיי־מפולת, כמקש הצח׳רה. כעב ביקש גם לקבוע את 
מקש ההשתחודה שתפילה למוסלמים בהר־הבית מצפון 
לצח׳רה, כדי שזו תיכלל בקבלה (כיוון־התפילה) למכה. 
אולם עומד הבין את כותתו הנסתרת של כעב — שהמש־ 
למים יפנו בתפילותיהם הן לצח׳רה והן למכה דחה את 
הצעתו כנטיה ליהדות, וקבע את מקש ההשתחודה מדרום 
לצח׳רה — הוא המקש, שעליו נבנה "אל־מסג׳ד אל־אקצא" 
— המסגד הקיצון. לפי המסורת היהודית, שלה מסכימים רוב 
הארכאולוגים, הצח׳רה היא אבן־השתיה (ע״ע) שהיתה 
בבית־המקדש, שמוסלמים קיבלו מן היהודים מסורות ואגדות 
שנרקמו מסביבה. במסורותיהם־הם קשרו את הצח׳רה ואת 
הר־הבית ב״מסע־הלילה" של "עבדיה"׳ אל "המסגד הקיצוך 
(קוראן, סודה י״ז) ובאגדות שהרחיבו סיפור זה. בין השאר 
סופר שבשעת ביקורו ש של מוחמד בי׳ קשר את בהמת־ 
רכבו, הבוראק, לכותל המערבי — המכונה בערבית עד היש 
"אל־בוראק" ונתקדש גם הוא קצת קדושה. 

תכנית הר־הבית (אל־חרם אישריף) — ר׳ לעיל, מפח 
צבעונית של י׳ העתיקה. 

השם "אל־מסג׳ד אל־אקצא" התייחס תשלה לכל הר־ 
הבית, ואף לי׳ כולה. לאחר־מכן יוחד לאחד משני המקדשים 
שהוקמו — עם עש כמה בנייני־לוואי — בשטח של הר־ 
הבית בידי השליטים המוסלמים, ושעומדים עד היש (ור* 
לעיל, עם׳ 232 — 234 ותם׳ שם). 

מעל לצח׳רה, האתר העיקרי שבהר־הבית, הקים הח׳ליף 
עבד אל־מלך ( 685 — 705 ) את הבניין המפואר של ק 3 ת 
אל־צח׳רה (כיפת־הסלע), המכונה בפי העם .מסגד* 
ע ו מ ר״ — שלא כדין, כי אין זה מסגד ולא נערכו בו אף 
פעם תפילות בציבור, אלא מטרתו לשמש ציון לצח׳רה. 

מסגד א ל * א ק צ א עומד על מקום התפילה שהשתחודה 
של עומר וקבוצת מלודו, אך צורתו המקורית אינה שועה 
בוודאות. מימי עומר עמד שם מבנה עראי, שבמקומו הקים 
עבד אלימלך — דש אומרים: בנו, ולש 1 (ע״ע) — את 
הבניין הקבוע. על זה האחרון עברו תמורות רבות עד ימי 
הצלבנים ועד בכלל, כשהתיישב בומסדר־הטמפלרים שתאים 
אותו ואת סביבתו לצרכיו. צלאח אשיו, לאחר שכבש את י׳ 



275 


ירושלים, מקומות קדושים; היסטורית: תקיפת ד!מ 5 !רא 


276 


( 1187 ), ציווה לתקן ולשפץ את הבניין, ועל כך הודיעה 
הכתובת מעל למחדאב הגדול שבמסגד. צלאח א־דין נדב 
את המנבאר (הקתדרה), שהצטיין בקישוטי־העץ שלו, 
מעשה־ידיהם של אמגים־מומחים (על הצתתי בסתיו 1969 — 
ר׳ להלן). 

מטעם השלטונות המוסלמיים לא הורשו היהודים להיכנס 
להר־הבית! לכל היותר הותר להם לסובב על השערים בחומה 
שהקיפה את שסהו. בתקופה מאוחדת נשמר איסור זה 
בחומרה יתרה, והעובר עליו צפד היה לעונש־מוות. מימי 
השלמה התורכי בארץ ידועים רק מקרים אחדים, שיהודים 
נכנסו ברשות לשטח שבו עמד בית־המקדש. 

מלבד הד־הבית והמבנים שהוקמו עליו ניתן מעין מעמד 
של קדושה גם להריהזיתים, חה בקשר לאמונה ביום־הדין 
הגדול, שבו יוקהלו המתים על ה״סאהירה" (= המישור) 
שבהר־הזיתים מועמדו למבחן על הגשר שיימתח ממנו להר־ 
הבית (ר׳ להלן, עם׳ 358 ! וע״ע אחדיודהימים, עם׳ 467 ). 
לאוד אמונות אלו אין פלא, שהקבורה בשיפוע הר־הבית 
או בהד־הזיתים נחשבת אבות גדולה, ומימים קדומים ועד 
היום קיים בית־קברות מוסלמי במזרחו של הר־הבית, ממול 
להר־הזיתים! גם ארונותיהם של אישים חשובים מקרב 
המוסלמים ממקומות אחרים, ואן* מחדל, מובאים לעתים 
לקבורה במקום הזה. 

מלבד המקדשים שבהר־הבית משופעות העיר העתיקה 
של י׳ והשכונות הערביות של העיר החדשה במסגדים, 
מדרסות ומבני־הקדש מוסלמיים. הללו מופרים ומוגנים 
כ״מקומות קדושים" מבחינת חוק־המדיגה, אך אין להם מעמד 
של *קדושה" מבחינה דתית־אמונית. 

שלטונה של ישראל בי׳ העתיקה יצר בעיה של מעמד 
המקומות הקדושים לאיסלאם, שמדינות ערב 
ומדינות מוסלמיות אחרות הדגישוה. ישראל ביטלה את 
האיסור על יהודים להיכנס להר־הבית, אך לא התירה לערוך 
תפילות יהודיות שם, וכן השאירה את הבעלות על שני 
המקדשים המוסלמיים ואת השמירה עליהם בידי מוסדות־ 
הדת המוסלמיים. בסתיו 1969 ניזוק מסגד אל־אקצא בשרפה, 
אך התוצאות המסוכנות, שהיו עלולות להיגרם ע״י מקרה 
זה, נמנעו כשהוברר שהמצית היה מטורף, חבר לאחת 
הפיתות הנוצריות שבאוסטרליה. 

ח. ז. הירשברג, הר־הבית בתקופה הערבית ( 638 — 1099 ) 

במסורות היהודיות והפוסלמיות ובמציאות ההיסטורית 

(החברה לחקירת א״י ועתיקותיה, <״ לדורותיה), תשכ״ט! 

״ 5 ^ 1 ׳-> 

1 — 11 , 1866 ; ,א ./ 0 > ־ 00 ,חח 1,1 דז 1 ז 13 1 

ו*ו 10 > 1 ז* 11 }£ , 151 ג״י 20 יל 2 זז 5 .ן ; 1909 

, 011 ( 01 ־ 60 7311 ; 1911 ,( 79-97 , 11 , 1511111 • 00 ) * £4 ־* 70 מ 

מ׳ססנסס/דד!-."/ סס ■ 0147 !) זג״סו 

. 1922-1927 , 1 , 1-2 ,^״ 5 <י״נ 5 . 6 2 

ח. ז. ה. 

היסטוריה. ( 1 ) תקופת המקרא. הבר באלף 
ה 3 לפסה״נ היה יישוב במקומה של י׳, אולם רק בתחילת 
האלף ה 2 לפסה״ג הגיעה למעמד של עיר־מלוכה, הנזפרת 
לראשונה בכתבי־המארות המצריים (ראשית המאה ה 19 
לפסה״נ). לזמן זה׳ בסמוך, מכוון הסיפור המקראי על פגישת 
אבדם העברי ומלכי־צדק מלך שלם (ברא׳ יד, יח-ב)ו ממנו 
משתמע ששליס י׳ היה אז מלך וכהן כאחר, והיה בעל־ברית 
לאברם. במאה ה 14 לפסה״ב נזפרת י׳ בתעודות אל־עמאתה 
(ע״ע) < במכתבים ששלה מלך י׳ עבד־ח׳בה (או: פת־ח׳־פה) 


לפרעה הוא קורא לעצמו *קצין המלך", ומעיד שנשאר 
מהיחידים הנאמנים לפרעה בכנען, ומבקש סמנו עזרה 
צבאית נגד האויב המשותף, הח׳ברו(ע״ע) י מן המכתב בתר 
שהוא שלט גם על תחומים שמעבר לחומות י'. במכתב נאמר 
שפרעה *השכין את שמו בי׳ לעולם" והמליך בה מלכים. 
למעשה לא באה מצרים אז לעזרת המלך, וחיל־המשמר 
המצת שהיה בעיר אף איים על המלך והתנכל לביתו. 

במ> 1 שנה אח״ב עמד׳ כנראה, אדונייצדק מלך י׳ בראש 
ברית של מלכי־הדרום שלחמה בשבטי ישראל (יהר י); הוא 
הוכה בית יהושע, אך העיר לא נכבשה אז. אחרי מות יהושע 
לחמו בגי יהודה בי׳ והכוה (שום׳ א, ח), אולם מסתבר שגם 
הפעם לא היתה זו אלא פשיטה בלבד, והעיר לא הוכנעה 
(יהר טו, סג! שוס׳ א, כא > והשר שם יט, י—יב). לפי תבנית 
חלוקת האת לשבטים נכללה י׳ בנחלת בנימין, והגבול 
בין שבט בנימין לשבט יהודה תואר בשפתה הדרומית של 
העיר, בגי בן־הנם (יהר טו, ח-ט! שם יה, טו-טז). למעשה 
נשארה י׳ מובלעת בכתת (יבוסית) בין שבטי ישראל, ועקב 
מצבה הגאוגראפי, על פרשת-המים בהר, היתה מחסום בין 
הר־אפרים להר־יהודה. 

סיפור כיבוש י׳ בידי דור אינו ברור, משום הקושי 
בהבנת הפסוקים הסתומים (שמ״ב ה, ו-ט! דה״א יא, ר-ט), 
אולם ניכר שהכיבוש בא לאחר מערכה קשה. כיבוש י׳ 
כרוך היה במלחמות בפלשתים, ורק לאחר הנצחץ בעמק־ 
רפאים קבע בה דוד את עיתמלכוחו. אע״ם שי׳ לא ישבה 
על דרכים בידלאופיות, וגם מיפה דלים, החלה נודעת חשי¬ 
בותה, הן מבחינה גאוגראפית כנקודת־מפתח על הצטלבות 
דרך־האורך שבין הר־אפרים להתיהודה עם דדך־הרוחב 
היחידה שבין ערבות־יריחו לעמק־החוף, הן מבחינה מדינית 
ודתית. בימי דוד ושלמה היתה לבירת־סמלכה שהשתרעה 
מהפרת עד נחל־מצרים. דוד הפך אותה למרכז עבודת־ה׳ 
בישראל, עם העברת ארון־הברית (ע״ע׳ עם׳ 769 ) אליה 
(השר תה׳ קלב), ואף החל בהכנות ראשונות לנניין בית־ 
המקדש (וע״ע דוד, עם׳ 60 ). דוד ישב במצודה ("עיר דוד"), 
ואילו בעיר נשארו יבוסים גם לאחר כיבושה. נראה שבימי 
דוד התרחבה י׳ לצד צפץ, במקום חיבורה להר שעתיד היה 
להיות הר־הבית (שמ״ב ה. ט). דוד רכש בקניה מאת ארונה 
היבוסי את שטח ההר ההוא (שם כר, יח-כה* דה י״א כא, 
יח-הו). 

בימי שלמה השתרעה י׳ על הרזזבית ועל עיר־דוד, 
ושניהם חוברו במבנים של "המלוא", ונסגרו פרצותיה 
(מל״א יא, כז* והשר שם ט, כד). בבעיית התפשטות העיר 
מערבה, בבקעה שבין שתי הגבעות ובמעלה הגבעה המער¬ 
בית׳ נחלקו דעות הארכאולוגים (ר׳ להלן).בימי שלמה היחה 
י׳ מרכז סחר בין־לאומי ומטרופולין לחמודות ארצות־הקדם 
(שם, י). בית-המקדש (ע״ע, עם׳ 555 ־ 566 ) שהקים שלמה 
בהו״הפיח, ולידו — ללא חיץ — בית־המלד׳ סימלו את 
השילוב של קדושה סמלכות, ששיווה לי׳ ©עמד מיוחד 
בישראל (והשר מל״א ח, יג). 

לאחר פילוג הממלכה (ע״ע א״י, עט׳ 280 ואילך) ירדה י׳ 
לדרגת עיר־מלוכה ליהודה המצומצמת, ושוב לא היתה מרכז 
חשוב כבעבד. בימי רחבעם ניצלה י׳ מפשיטתו של 
שישק (ע״ע) ע״י העלאת תשלום כבד מאוצרות ביודה' 
ובית־הפלך, ובכתובת שישק, המונה את הערים הכבושות, 
אין י׳ נזכרת. בימי אסא (ע״ע) החל טיהורה של י , מעבודה־ 



277 


ירושלים, חיסמוריה: תקופת חמ?רא 


278 


זרה, שראשיתה היתה בימי שלמה, טיהור שנשלם בימי 
בנו. יהושסט (ע״ע) עשה את העיר מרכז לצבא, שאורגן 
מחדש ביהודה כולה! הוא גם העמיד בי׳ בית־דיו עליה, 
ונראה שמאז שימשה י׳ מרכז לתורה, והכהבים והלוויים 
סייעו בהפצתה בערי יהודה (דה״ב. פרקים יז׳ יס). 

קשה לדעת, כיצד השפיעו הקשרים שבין יהודה וישראל 
בימי יהושפם על תרבותה ר׳סמרית של י׳ ; אך נראה הדבר 
שהם נכרכו, ברבות הימים, בעבודה־זרה, ובי׳ הוקם פולחן 
הבעל (מל״ב יא׳ יח); בימי יהואש (ע״ע) בוער פולחן 
זה, ותוקן בדק בית־המקדש. בימי אפציה (ע״ע) נלכדה י׳ 
בידי יואש מלך ישראל, אולם הלה הסתפק בפריצת חומות 
העיר ולא פגע בה עצמה. עוזיהו(ע״ע) חזר וביצר והאדיר 
את י׳(דה״ב כו, ט, סו), ויותם (ע״ע) בגו המשיך במפעלי- 
הבניה בעיר (שם פז, ג). בימי אחז (ע״ע) לוותה ההשתע¬ 
בדות לאשור בקליטת פולחן נכרי, והמלך ציווה על בניית 
מזבח לעבודה־זרה בעיר, מול היכל ה׳ (מל״ב טז, ט-סז). 
חזקיהו (ע״ע) החזיר את עבודת־ה׳ לקדמותה, ובדדורו 
ישעיהו (ע״ע) העלה בנבואותיו אח צביונה הכפול של י׳: 
"?;דיה נאמנה מלאתי משפט צדק ילין בד.", לעומת "שריך 
סוררים וחברי גנבים כלו אהב שחד ורדף שלמנים, יתום 
לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם"; מדבריו מסתבר 
שבימיו התפתחה העיר והיתה שטופה 
במותרות (ישע , פרקים א, ג, ה, כב). עם 
זה נתנו ראשיה דעתם על ביצורה בפני 
אויב. י׳ היתה מרכז לפעולות-מרד נגד 
סנחריב מלך אשור; המלך חזקיהו ה¬ 
עמיד מגדלים בעיר וכינס צבא לתוכה. 
ובזמנו נחצבה המנהרה, שמשכה את 
מימי הגיחון לתוך העיר (ע״ע א״י, עט׳ 
290 — 292 ). י׳ ניצלה מצבאות אשור 
ששמו עליה מצור; לפי המקרא — 
באורח נסי. סנחריב ברשומותיו משתבח 
במצור ההדוק ששם על י׳, אך אינו 
מזכיר את כיבושה. 

בימי מנשה (ע״ע) שוב היתד, העיר 
שטופה בנימוסים של עבודה־זרה מה¬ 
פולחן האשורי-פניקי. אולם פעולתו של 
מנשה כללה גם בניה בעיר: הוא בנה 
חומה חיצונה לעיר־דוד׳ מערבה לגיחון 
בנחל ומסביב לעופל, "מגביהה מאד" 
(דה״ב לג, י—כ). יאשיהו (ע״ע) חיזק 
את בדק-הבית וביער עבודה-זרה מי׳, 
ואף שלאחר מותו שוב נטמאה העיר 
בעבודה-זרה, בעיקר בתופת שבגיא בן- 
הנם, לא נמחתה לחלוטין הרפורמה של 
יאשיהו, ומכוחה שמרה י׳ מאז על מעמדה 
כעיר-האלהים. 

במותו של יאשיהו ( 609 לפסה״נ) 
נידונה י׳ לחורבן ולגלות. נבוכדנצר צר 
על העיר לראשונה בימי יהויכין (ע״ע), 
והמלך וחצרו נכנעו בפניו. המצור על 
"עיר יהודה" ולכידת המלך יהויכין 
מתוארים בכרוניקה בבלית. בימי צד- 
קיהו (ע״ע) שוב פרץ מרד נגד בבל. 


י׳ באה במצור, ומצוקת הרעב העיקה עליה (מל״ב כה, ג). 
העיר עמדה בחוזק כנגד הצרים, עד נפילתה ב 586 לפסה״נ. 
נבוזראדן שרף "את בית-ה׳ ואת בית-המלך, ואת כל בתי י׳ 
ואת כי^ בית גדול שרף באש״; את כלי המקדש לקח בבלה 
ואת,חומות ירושלים נתץ (מל״ב כה). י׳ נשמה: "דרכי ציה 
אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממין,"כר.ניה נאנחים, 
בתולותיה נוגות והיא מר לה" (איכה א, ד). 

הטופוגראפית של י׳ בימי פלכי יהודה. 
בשל מיעוט המימצאים הארכאולוגיים ואי-בהירותם של 
התיאורים המקראיים עדיין לא הוכרעה השאלה העיקרית 
לגבי תחום י׳ של אותה תקופה — אם השתרעה העיר גם 
על פני הגבעה הפערבית (הקרויה היש — בטעות — "הר־ 
ציון"). מסתבר, שהעמק המרכזי ("המכתש" או "המשנה" 
[צפג׳ א, י-יא]) היה הרובע המסחרי של העיר, ושחלקו 
הדרומי עכ״פ היה בתוך החומה, שהרי בו היו מוצאות תעלת 
חזקיהו. מעטים מבין החוקרים החדישים סבורים, שהעיר 
בימי המלכים האחרונים השתרעה על שתי הגבעות; יש 
מצדדים בדעה שהיא כללה את העמק המרכזי, אך לא את 
הגבעה הפערבית; דש מצמצמים את תחומה — עד התקופה 
ההלניסטית — לגבעה המזרחית(אולם ר׳ להלן, עט׳ 279 ). 
ממימצאי החפירות האחרונות ( 1969/70 ) ברובע היהודי 



**־ 2 "*•י "יל חח 

ו₪₪— 9₪ תמוכות תמנרבימ 1 ׳יל משיד חשחיאנז 
על יסיגו 


ירושלים בימי ביות ראשון 



279 


ירושלים, וזיסמוריה; תקופת המקרא; תקופת כמג שגי 


280 


של העיר העתיקה מסתבר שעכ״ם בסון* תקופת הבית 
הראשון היו לי׳ שלוחות מעבר לגבעה המזרחית. 

שם. א. 

( 2 ) תקופת בית שני (ע״ע א״י: היסטוריה, עם׳ 
304 — 389 ! ור׳ לעיל, עם׳ 256 — 263 ). אחרי החורבן היתד. י/ 
כנראה. שוממה 48 שנים, עד שנתחדש יישובה בידי שבי- 
ציון ב 538 לפסה״ג. כל ימי הבית השני שסרה י׳ על מקומה 
המרכזי בחיי האומה! יתר־על-כן: בתקופה הפרסית וברא¬ 
שית התקופה ההלניסטית היו ארץ־יהודה ועמה למעשה 
טפלים לי׳, שבה — במקדשה ובעבודת־ה׳ ביו — התגלם 
הייחוד הלאומי של העם היהודי בדורות ההם. יותר משחיתה 
י׳ בירתו של העם היהודי היד. העם היהודי עמה של י': יהו¬ 
דים היו אלה שראו בי׳ ובמקדשה את מרכזם הדתי. על 
רקע זד. חל הפילוג בין יהודים לשומרונים. ואילו היהודים 
מכל תפוצותיהם שמדו על קשרם לי׳. מבחינה מדינית- 
מינהלית לא היתד. י׳ בתקופה הפרסית אלא בירתה הדלה 
של הסחווה הקטנה יהוד. היא התפתחה לאיסה בתקופה 
ההלניסטית, ובתנופה גדולה— בתקופת מלכות בית־חשמונאי 
והורדוס, כשהיחה לבירתה של ממלכה שהקיפה את כל א״י. 
ערב החורבן היתד. אחת הערים הגדולות והמפורסמות 
במזרח. 

בהתאם להצהרתו של כורש, היתה עיקר המגמה בחידוש 
היישוב בי׳( 536 לפסה״נ) — חידוש המקדש והעבודה. שבי- 
ציון בנו מזבח בהר־הביח והתחילו בהנחת יסודות לבית- 
המקדש. ההפרעות מצד השכנים גרמו להשבתת המלאכה, 
שלא חודשה ונסתיימה אלא בימיו של דריוש 1 ( 516/5 ). 
בעיר ישבו דידקבע רבים מכיהני המקדש, אך היישוב 
בכללו היה מצומצם ודל בחומר וברוח. המשאבים הכלכליים 
היו מועטים, חומות העיר נשארו פרוצות, ועל רקע המתיחות 
עם השכנים שרר מצב של חוסר-ביטחון. מצד שני היה ביחסי 
קירבה וחיתון בין המיוחסים בי׳ ובין עמיתיהם בשומרון 
ועמון משום סכנת טישטוש דמותה היהודית של העיר. 

תיקוניו של עזרא היו שלב מכריע בגיבוש דמותה 
הרוחנית של י , לדורות. עלייתו של נ ח מ י ה הביאה לחיזוקה 
ולפיתוחה של י׳. למפעל בניית החומה עלה בידו לגייס את 
כלל תושבי יהודה, גם את ראשי הכהונה הירושלמית. בניין 
החומה נשלם ב 444 (כ״ה באלול), לאחר עבודה שנמשכה 
52 יום. מכאן ואילך, וכל ימי בית שני, היתה י׳ עיר מבוצרת. 
שלא נקל היה לכבשה. — חומת נחמיה הוקמה על חרבות 
חומת י׳ שמלםני'החורבו. מאחר שהקף ביצורי העיר י בסוף 
תקופת המלכים עדיין שנוי במחלוקת החוקרים, אין גם 
להכריע סופית אם חומת נחמיה היא "החומה הראשונה" של 
סוף תקופת בית שני — ז״א: אם הקיפה את הגבעות המזר¬ 
חית (עם הר־הבית) והמערבית יחד —, או אם הצטמצמה י׳ 
בתקופה הפרסית בגבעה המזרחית והר-הבית (אולי עם הגיא 
מסערבם) בלבד, ואילו "החומה הראשונה" מאוחרת יותר 
(חשמונאית ז). לאחרונה ( 1970 ) נחשפו בחלקה הדרומי של 
הגבעה המערבית שרידי חומה, שאותה מזהים החוקרים עם 
חומת נחמיה, ויש בזיהוי זה — אם הוא נכון — משום 
סיוע לשיטת ״המרחיבים״ (ר׳ לעיל, עמ׳ 253/4 ו 278 ). 

השלב השני בפעןלתו של נחמיה למצן י׳ היה בהגדלת 
אוכלוסייתה. ישבו בה "שרי העם", ולגבי "שאר העם" הוחלט 
להפיל גורלות "להביא אחד מן העשרה לשבת בי׳ עיר 
הקדש". לביסוס היישוב בי׳ סייעו תקנותיו האחרות של 


נחמיה, כגון מתן שלישית השקל בשנה לעבודת בית־האלהים, 
חידוש העלאת הביבורים, הסדרת מתנות בהונה ולדה וה¬ 
תרומות ללשכות־המקדש, דבר שביצר את מעמדם הכלכלי 
של הכיהנים, וכתוצאה מכך — גם את מעמד העיר בכלל. 
זכרו של נחמיה נשתמר לדורות כב 1 נה החומות של י׳: 
"נחמיה יאדר זכרו המקים את חרבותינו דרפא את הריסו- 
חינו ויצב דלתים ובריח" (בן־סירא, מ״ט). 

על קורות י' במאת השנים שמנחמיה עד אלכסנדר 
ידוע רק מעט, אך אין ספק שהעיר גדלה והתפתחה במידה 
ניכרת. 

אלכסנדר מוקדץ אישר, לאחר ביבוש הארץ ( 332 ), את 
זכויות יהודי י׳. נראה, שבתקופת מלחמות הדיאדוכים החלי¬ 
פה העיר פעמים־מספר את שליטיה. בעיקר נשתמר זכרו של 
אחד מכיבושיה בידי תלמי 1 (בין 321 ל 302 ), שנתאפשר — 
לפי אחד המקורות היווניים — בגלל העובדה שיהודי העיר 
לא נקטו אמצעי-התגוננות בשבת. חלק מהעיר נהרס באותו 
מאורע, ורבים מהתושבים נכבשו לעבדים ואף הורדו למצרים. 
מאז ועד הכיבוש הסלוקי חנה חיל-מצב תלמי במצודה 
(וזקרא) של י'. 

'לאחר שנתבסס המשטר התלמי בא״י באו ימי שיגשוג 
לי׳, הן כבירתה של יהודה, הן כבירתה הרוחנית של התפוצה 
היהודית הגדולה והעשירה בכל המזרח ההלניסטי. התלמיים 
לא נגעו במוסדות היהודים ולא דאגו אלא' לזכויותיהם הכס¬ 
פיות שלהם־עצמם; בין השאר, ביקר בי׳ ב 259 זנון (ע״ע, 
עם׳ 912 ). סוכנו של שר-הכספים המצרי. השיגשוג הכלכלי 
במאה ה 3 איפשר לפיהן הגדול שמעון הצדיק להגביה את 
חומות המקדש ולשפר אח אספקת המים לעיר. באותה תקופה 
מתחיל שמה של י׳ להופיע בתעודות ספרותיות יווניות, אם 
גם הידיעות שבהן מסולפות במידה רבה. כבר בראשיתה של 
התקופה ההלניסטית מציין הקטיאוס (ע״ע, עט׳ 158 ) את 
גדלה וריבוי-אוכלוסייתה שליי׳; לדבריו, הקף־העיר היה 
כ 50 ריס ומספר תושביה — שנים־עשר רבוא. אפילו נקט 
הסופר לשון־הפלגה, מכל־מקום מורגש מדבריו הרושם הרב 
שעשתה העיר גם על נכרים. 

תחת השלטון היווני היה במעמדה של י׳ לגבי הטריטוריה 
של יהודה משום דמיץ למעמדן של הערים ההלניסטיות 
בעלות משטר של פוליס לגבי הטריטוריות שלהן (אע״ם 
שעד לימי אנטיוכום לא היתד, יי׳ פולים־ממש). למעשה 
היתד, קיימת זהות בין ההנהגה האדמיגיסטראטיווית והמדי¬ 
נית של יהודה ובין ההנהגה של י׳. בראש הנהגה זו עמדו 
הכהנים הגדולים ומועצת־הזקגים (יור "גרוסיה"). בידי 
הכהן הגדול היה לא רק הפיקוח העליון על המקדש, אלא 
עליו היתר, מוטלת גם האחריות לבטחוגה של כל העיר י׳ 
ולאספקה הסדירה של מימיה; ביטוי לתפקידיו אלה ניתן 
בדברי בךסירא (ם׳ נ׳) על 'שמעון הצדיק, הגרוסיה היתד, 
למעשה המשך ל״זקני-יהודה", שמילאו תפקיד דומה תחת 
שלטון פרם. היא היתד. מורכבת לא רק מבני-י׳, וישבו בה 
ראשי בתי-אב שייצגו את ערי־השדה, אבל יחד עם זה 
מילאה גם את התפקיד של המועצה העירונית של י׳. 

במרכז החיים של י' עמד בית-המקדש. אמנם לא נחשבה 
י׳ למדינת־מקדש במובנן של כמה ערי-מקדש או מדינות- 
מקדש בסוריה ובאסיה הקטנה, שכן לא חלש המקדש הירד 
שלמי על קרקעות, והעיר לא נחשבה כשייכת לו. אולם 
המקדש האציל מקדושתו על העיר כולה, עד שגם השלטון 

זו 



281 


ירושלים, היסטוריה : תי!ופת בית שני 


282 


הנכרי התייחס אליה כלעיר־קודש. פוליביוס (ע״ע) תיאר 
את היהודים כאומה השוכנת מסביב למקדש המהולל אשר 
בי/ ליד המקדש התגוררו בי׳ במיוחד כהנים — לדברי הקא־ 
טיאוס 1,500 איש —׳ שנמנו על השכבה החברתית הנכבדה 
ביותר ביהודה בכלל. גם הכהנים שהתגוררו בכפרים ובערי- 
השדה של יהודה נהגו לעלות לי׳ לעבודת־הקודש בהגיע תור 
משמרתם, וכך בשלוש הרגלים. העליה־לרגל — התכנסותם 
של רבבות, ואפשר של מאות־אלפים, יהודים בי׳ שלוש 
פעמים בשנה — הטביעה חותמה על חייה החברתיים והכל¬ 
כליים של העיר, אולם לצדם של המגנים וללא קשר ישיר 
למקדש התחיל להתפתח בי׳ מעמד חדש ורב-השפעה — 
הסופרים ומורי־התורה. נוסף על הנהנים והסופרים בלטו בי׳ 
משפחות של אצילים שעלו מערי-השדה, ובייחוד בית 
טוביה (ע״ע) מעבר־הירדן, שנחעשרו מהחכרת המסים. 
משפחות-כהנים אחדות, כגון בית־בלגה, וכן בני־טוביה, היו 
מחלוצי תנועת ההתייוונות שהתחילה להתפשט בי׳ במחצית 
השניה של המאה ה 3 . 

היחסים בין י׳ והשלטון התלמי במאה ה 3 היו בכללם 
תקינים, אך הם הורעו, כנראה, בסוף המאה ההיא. לפי ם׳ 
חשמונאים ג/ השתררה מתיחות בין י׳ היהודית לבין המל¬ 
כות, כשניסה תלמי 1¥ פילופאטור לבוא לתוך קודש־הקדשים 
ונתקל בהתנגדות מצד העם. במלחמה הסורית החמישית 
( 202 — 197 לפסה״ג) סבלה י׳ קשה ממאורעות המלחמה, כש¬ 
רוב העם נסה הפעם לצד אנטיוכוס 111 ורק מיעוט מבני 
המעמדות הגבוהים נשאר נאמן לבית-תלמי ; בפעולות המל¬ 
חמה נפוצו רבים מתושבי העיר. היהודים סייעו לסלוקים 
במצור על חיל-המצב המצרי שחנה במצודה, ותמורת'זאת 
העניק אנסיוכום 111 לעיר, לאחר כיבושה ב 198 , כתב-זכויות 
חדש, שלפיו היתה כל האוכלוסיה פטורה ממסים 3 שנים, 
ואילו הנהנים והסופרים — לצמיתות ; מתוד הכרה בקדושתה 
של י׳ בהתאם לחוקי תורת־היהודים, אסר המלד אח יבואם 
של בע״ח טמאים ואף של עורותיהם; וכן ניתנה הקצבה 
מאוצר־המלך לקרבנות בבית-המקדש. 

לכאורה נשאר המצב בי׳ תחת בית־סלוקוס בקדמותו 
מבחינת המשטר, אפים של המוסדות והריכוז־ החברתי; 
אולם תהליך הייוון של המעמדות הגבוהים הוחש במידה 
ניכרת. הללו — כהנים כחילונים — התקרבו בהלך־מחשבתם 
ובאורח־חייהם לבני־מעמדם בחלקים הבלתי-יהודיים של א״י 
וסוריה, ואף השכבות הנמוכות הושפעו מהאווירה ההלניס¬ 
טית הכללית. בראש השואפים לתמורות עמדו בעיקר'בני- 
טוביה ובני־בילגה! לעומתם נתייצבו הנאמנים למסורת 
היהודית, ובראשם הכהן הגדול חוניו 111 . אך גם בכהונה 
הגדולה נתגלה קרע, כשגילה אחיו של חוניו, יסון [=ישוע] 
(ע״ע), נטיות לצד המתןוונים. הניגוד בי׳ הסך להיות 
קטבי יותר על רקע קשייה המדןניים והכספיים של מלכות 
בית־סלוקוס והניסיון מצד זו האחרונה לחדש את עצמתה 
ע״י עידוד חיים עירוניים בנוסח של הפוליס ההלניסטית. 

כבר סלוקוס 1¥ ניסה לשים ידו על כספים מפקדונות 
בית-המקדש. אע״פ שאין לראות בכך כוונה מצד המלכות 
לפגוע במקדש או בדת היהודית, אלא תוצאה של הקשיים 
הכספיים שבהם היה המלך נתון, השאיר מקרה זה משקע 
עכור ביחסים שפין הממלכה הסלוקית ובין י׳ היהודית 
וציין את ראשית הקרע בין שני הצדדים. 


בחוצות י׳ נתרחשו לראשונה מאורעות־דמים בהתנגשו¬ 
יות בין מצדדי הכהן הגדול חוניו ומצדדי שמעון נגיד- 
המקדש, מראשי המתייוונים, הסיכסוך החריף לאחר שעלה 
על כסא־המלכות אנטיוכום 7 ג 1 אפיפאנם ( 175 ), ששינה 
את משטה ואפיין של ערים עתיקות בממלכתה כדי להגביר 
בהן את תהליך ההתייוונות או כדי למלא את רצונן של 
השכבות השליטות שבהן; וכך נהג גם בי׳ בסיועו של יאסון. 
בהסכמתו המפורשת של אנטיוכום הוקם גימנאסיון בי׳, 
והעיר היהודית הפכה לפוליס הלניסטית, שנקראה מעתה 
רשמית אנטיוכיה — אחת האגטיוכיות המרובות שבממלכה. 

ייסודו של הגימנאסיון, על גינוני האלילות שבו, שינה 
את אופי החיים החברתיים בי׳, השרה אווירה נכרית על 
העיר ופגע קשה ברגשותיהם של שלומי אמוני ישראל; 
ואילו הפיכתה של י׳ לפוליס חייבה רישום חדש של קהל־ 
האזרחים בעיר החדשה, ובדרך זו ניתן בידי יאסון ואנשיו 
לשנות את הרכבו של קהל זה. אולם אין במקורות רמז להק¬ 
מתה של מועצה עירונית חדשה בי' במתכונת הבולי היוונית, 
וניכר שבצידו של הכהן הגדול הוסיפה להתקיים הגרוסיה. 
כראשה של י׳ המשיך יאסון בשיטתם של יוסף בן־טוביה 
ואנשי הוגו והשתדל לשלב את העיר במסגרת חיי התרבות 
והחברה הכלליים של א״י וסוריה. צירים מיוחדים מטעם 
אנטיוכיה־י׳ נשלחו כדי לייצגה במשחקים שנערכו בצור 
לכבוד הראקלס־מלקרת. נדמה היה שצביונה המיוחד של 
י׳, שהבדיל אותה' מערי הממלכה האחרות, עומד להיעלם. 

אולם המתייוונים הקיצונים, ובראשם מנלאוס, לא הסתפ¬ 
קו בתיקוניו של יאסון, וביזמתם הדיח המלך את זה האחרון 
ומינה את מגלאום לכהן גדול. את התנגדותם של העם ושל 
הגרוסיה למנלאום ראה אנטיוכוס כמרידה גלויה נגד שלטונו, 
ובשובו ממסע־מלחמה בעמק־הנילוס ב 169 עלה על י׳ בחיל 
כבד, עשה הרג רב בחושבי העיר ונטל אתו מהמקדש את 
מזבח-ד,זהב,'מנורת-המאור ושאר כלי-המקדש ואת הזהב 
והכסף שמצא שם. 

שנה לאחר־מכן, בזמן מסעו השני של אנטיוכוס במצרים, 
הסתערו 'אסון המודח ואנשיו על י׳ והשתלטו על העיר, 
להוציא את המצודה שבה התבצר מנלאוס. אולם יאסון לא 
האריך להחזיק מעמד. מששב המלך ממצרים, נקם באכזריות 
בי׳; חומת-העיר נפרצה, רבים מאוכלוסיה נטבחו, ובעיר 
הושכן חיל־מצב סורי, שיחד עם מנלאום דיכא את התושבים. 
מתיישבים נכרים יחד עם המתייוונים הקיצונים יושבו 
בחקרא, שהפכה מכאן ואילך שנים רבות לצנינים בעיני 
האוכלוסיה היהודית הנאמנה למסורת אבותיה. המתיישבים 
הזרים הביאו אתם את אליליהם, וקיצוני המתייוונים הצטרפו 
אליהם לעבודה־זרה גלויה. רבים מנאמני התורה, שלא יכלו 
לשאת את חילול הקודש, יצאו מי׳ למדבר או לכפרים וערי־ 
השדה שבהרי-יהודה. ב 167 גזר אנטיוכוס על עצם קיומן של 
מצוות הדת היהודית, ובגלל מעמדה של י׳ כמרכז השלטון 
ביהודה וכבסיסם העיקרי של גייסות־המלכות בה, בוצעו בה 
הגזירות בחומרה יתירה. המקדש חולל והיה למקדשו של 
זוס האולימפי ("השיקוץ המשומם"). אחת המטרות העיק¬ 
ריות של מרד החשמונאים היתד, טיהור י׳ והמקדש, ומטרה 
זו הושגה בשלמותה-כמעט בידי יהודה המכבי. לאחר כמה 
נצחונות על גייסות סוריים בקרבות בהרי־יהודה, חדרו המו¬ 
רדים לי׳ — שלא היתד, מוגנת בחומות — והשתלטו ללא 
קרב על העיר, פרם לחקרא שבה הסתגרו וסוגרו שרידי 



283 


ירושלים, היסטוריה: תקופת בית עתי 


284 


המתיוונים. יהודה ואנשיו עלו להר־הבית, טיהרו את המקדש 
וחידשו אח העבודה (חנכה. 164 ). 

אולם על י׳ עברו עוד במה גילגולים עד לשיחרורה הסופי 
מן השלטון הנכרי. יהודה ביצר את הר־הבית — שנקרא אז 
הר־ציון — ושם מצוד על החקרא. אולם בבר לאחר שנה 
הובא הוא עצמו במצור על ההר בידי אנטיוכוס ע ושר- 
צבאו ליסיאס, ובעקבות הסכם־פשרה שהושג בין המורדים 
ובין המלך נהרסו ביצורי היהודים! אולם העיר והמקדש 
נשארו בידיהם עד מותו של יהודה ב 161 . לאחר־מכן שוב 
שלטו הסורים בי׳ — ללא פגיעה במקדש ובעבודה עד 
שב 153 הוגר יונתן החשמונאי ככהן גדול וכשליט־בפועל 
ביהודה. יונתן חידש את המצור על התקרא, אולם היא לא 
נכבשה אלא ב 141 בידי אחיו שמעון. יום הגיבוש (כ״ג 
באייר) נקבע לחג לזכר שיחדור י׳ מן הנכרים והמתייוונים. 
י׳ שוב באה במצור סורי ב 133 בידי אנטיוכום 711 ־ סידטם, 
דוחנן הורקנום החשמונאי נאלץ להסכים לפריצת חומותיה. 
אולם התלות בסוריה בטלה סופית ב 129 ׳ ומאז היתה י׳ כ 70 
שנה בירתה של יהודה העצמאית, שהפכה בשני הדורות 
הללו לממלכה שהקיפה כמעט את כל א״י. 

באותה תקופה היתה י׳ למרכז חשוב של פעילות מדינית, 
כלכלית ורוחנית. המקדש הירושלמי הפך למרכז דמי להמו¬ 
נים רבים, שקודם־לכן נמצאו מחוץ להשפעתה של היהדות. 
יהודי הגולה׳ וגם גרים ונוטים ליהדות, הגדילו את עשרה 
של העיר כולה במתן תרופות ונדבות למקדש, חצר־המלבות 
החשמונאית אף היא האצילה מהדרה על העיר, שבה נת¬ 
פתחו עתה ביתד שאת האומנויות. חכמי־התורה של י׳ השפי¬ 
עו הרבה על האומה כולה. 

שמעון החשמונאי קבע אח מושבו ב״בארים״(= בירה ?), 
המצודה שמצפודמערב למקדש, לאחר שהחקרא היוונית 
החורבה והגבעה שעליה עמדה הונמכה, כדי שלא תתעלה 
מעל לבית־המקדש. עם סיפוחה של יפו ליהודה ופתיחת דרך 
לחוף ע״י כיבוש גזר ניתן לי' מוצא^לים. ארמונם של השלי¬ 
טים לבית-חשמונאי נבנה באיזור היווני-לשעבר במערב־ 
העיר ובוצר ע״י מגדלים. נבנה גם גשר מעל הגיא, שחיבר 
את העיר העליונה אל הר-הבית. מסתבר, שראשוני החשמד 
נאים בנו את "החומה הראשונה" (המתוארת בכתבי יוסף בן 
מתתיהו), ואחרוני החשמונאים הוסיפו עליה אח "החומה 
השניה", שבה הוקף הרובע המסחרי החדש שהתפתח מצפון 
לעיר הישנה (ר׳ לעיל, עם׳ 258 ). "אגרת אריסטיאס" (ע״ע) 
נותנת תיאור של תפארתה של י' החשמונאית, כפי שנראתה 
ליהודים — ואולי גם לגרים — בעולם ההלניסטי: חומה 
משולשת, שוק מלא כל מיני סחורות, אספקת מים טובים, 
וכר. — לתקופת החשמונאים שייכים מבני-הקבורה המפוא¬ 
רים שבנחל-קדרון (ד׳ לעיל, עט׳ 261/2 ). 

כשני דורות לא בא ארב חיצון בשערי י׳, ואף לא עמד 
לפני חומותיה. אולם העיר היתד, זירת מאבקים פנימיים 
קשים, ובמלכותו של ינאי אלכסנדר נשפך דם רב בקרבה 
בהתנגשויות בין העם ובין חיל שבידי המלך. מלכותה של 
שלומציון אלבסנדרה ( 76 — 67 ) שוב היתה תקופת שלום 
ושיגשוג לי׳.'אולם לאחר מותה נתחדש הסיכסוך: הורקנוס 
נלחם באחיו המלך אריסטובולום, ובעזרת בני-בריתו הנבטים 
שם עליו מצור בהר-הבית. מלחמת-אחים זו — שסיפור 
דראמתי־אגדי עליה מצוי גם בתלמוד(סוטהמ״ט׳ע״ב, ועוד) 
— לא הביאה לידי הכרעה בין היריבים, אלא החישה את 


התערבות הרומאים ואת השתלטותם על א״י. ב 63 לפסה״ג 
עלה פומפיוס על י׳! העיר עצמה נמסרה לידיו ללא קרב, 
אולם אנשי אריסטובולוס החזיקו מעמד בהר-הבית המבוצר, 
שאותו לא כבשו הרומאים אלא לאחר מצוד של 3 חדשים, 
פומפיום נכנם למקדש ולקודש-הקדשים, אולם לא נגע בבית 
ובאוצרותיו. 

הסידורים המדיניים שהנהיגו פומפיום, ואחריו גביניוס 
(ע״ע), הורידו את י׳ ממדרגת בירתה של ממלכת"ישראל 
עצמאית למדרגת בירתה של יהודה המצומצמת שבחסותה 
של רומא. אולם סידורים אלה לא פגעו בהתפתחותה של 
העיר עצמה, שנשארה בשלטונו של הורקנום ככהן גדול 
ו״נשיא-העם״ (למעשה — בשלטונם של אנטיפטר ובניו). 
ב 40 הופל שלטון זה בידי אנטיגונוס בן אריסמובולוס, 
שתפס את י׳ בעזרת הפרתים ובתמיכת תושבי-העיר וכבש 
לאחר מצור גם את ארמה החשמונאים, שבו התבצרו הורק- 
נוס ובני אנמיפטר. אג סיג ונוס מלו בי׳ 3 שנים, עד שחזרה 
העיר ונכבשה, ב 37 , בידי הורדום, לאחר מצור קשה, בעזרת 
צבא רומי גדול. גיבוש זה היה מלווה שוד וטבח, ובקושי 
הציל הורדום את העיר והמקדש מחורבן בידי בעלי־בריתו 
הרומיים. 

במלכותו של ד,ורדום באד, תנופה חדשה ורבה להת¬ 
פתחותה של י , , והיא שינתה במידה רבה אח צורתה החיצד 
נית. העיר גדלה בשטח ובאוכלוסיה, הורדוס הצטיין במעשי- 
בניה רבי-רושם מכל השליטים היהודים לפניו, ובעקבותיהם 
הפכה י' לאחת הערים המפוארות ביותר במזרח כולו. מפעליו 
העיקריים היו: הכללת מגדל-פצאל הגדול בחומת העיר 
החשמונאית ובניית שני מגדלים נוספים, היפיקום ומרים, 
בקירבתה! שלושת המגדלים האלה, שכל אחד מהם היה 
מבצר שלם בפני עצמו, הגנו מצפון על הארמון, שהוקם 
במקום המצודה הנוכחית והשתרע משם דרומה׳ ובו נבללו 
גנים ובריכות ומתנים בסיגנון הלניסטי. אח״כ בנד, הורדוס 
מחדש את מצודת-בארים — שנקראה מעתה אנטוניה — 
וצייד אותה במגדלים גדולים וחזקים, שהקיפו חצר פתוחה. 
הורדום בנה בי׳ גם תיאטרון. אך גדול מכל אלה היה מעשה 
חידוש בית-המקדש בשלמותו, מפעל עצום שנמשך שנים 
רבות לאחד מותו של יוזמו. בדי ליצור מסביב למקדש רקע 
מפואר, הרחיב הורדום את הר-הבית ע״י סידור כיכר המש¬ 
תרעת על מילד שנשען על חומות גבוהות (אחת מהן היא 
הכותל המערבי), שמילאו גאיות אחדים! מימיהם של הגאיות 
הוטו למוון אחר. בתוצאה מעבודות אלה היתד, י׳ בנדה 
בצורת שני מבצרים נפרדים (העיר העליונה וביח־המקדש) 
מוקפים חומה אחת! על כל אחד מהמבצרים האלה חלשה 
מצודה — ארמונו של הורדוס על הגבעה המערבית ומצודת- 
אנטוניה על ל״ר־הפית. 

עם כינונה של הפרוביגקיה יהודה ( 6 לםה״נ) לא היתה 
י׳ עוד בירה מדינית, שכן הנציבים הרומיים קבעו את 
מושבם בקיסריה, אף שהיו באים מדי פעם ירושלימה עם 
גדודיהם, בייחוד בימי חג, כשהעיר נתמלאה עולי-רגל מכל 
הארץ ואף מחוצה לה. י׳ נשארה הגדולה בערי-הארץ ומוקד 
של תסיסות דתיות וחברתיות, חיל-מצב רומי קטן שכן באג־ 
טוניה בקביעות ושמר על הסדר בעיר, אך להלכה לא התערבו 
הנציבים במינהל הפנימי. את ענייני העיר עצמה ניהלו 
הכהנים הגדולים והסנהדרין, שמילאה — בדומה לגרוסיה 
בתקופה ההלניסטית — את תפקיד המועצה העירונית. 



285 


ירושלים, היסטוריה: תקופת כית שני 


286 


מבחינות מסויימות היתה י׳ בתקופה זו דומה לפוליס. אמנם, 
מוסדות תרבותיים וחברתיים אפיניים של פולים יוונית, 
לא היו קיימים בה: גם אסיפות־עם, במקום ובזמן קבר 
עים, לא היו מסימני חוקתה העירונית, ואת חברי 
הסנהדרין לא היו בוחרים בבחירות עממיות. אולם המוסדות 
של י׳ סיגלו לעצמם חלק מהמינוח המדיני והמוסדי שהיה 
שגור במזרח ההלניסטי: את הסנהדרין החלו לכנות בשם 
בולי ואת חבריה בשם בולוטים. מקצת מהסידורים ד״אירגר 
ניים של ערים יווניות ומועצותיהן הוחדרו גם לי׳, כגון 
המוסד של "עשרת הראשונים", הידוע לנו גם מהנהלתן של 
ערים אחרות. 

י׳ היתה בזמן ההוא סמל לייחודה של האומה מכוח 
ההשפעה של המקדש, בית־הדין הגדול ובתי-המדרש של 
הפרושים, כמקום העליה־לרגל של יהודים מן הארץ׳ ואף 
מחו״ל, וכמקום־משיכה לגרי־צדק מן האומות. פילון (ב״מש־ 
לחת אל גאיוס") אומר עליה שהיא מטרופולין לא רק של 
אחריה ודה בלבד, אלא של ארצות רבות, בגלל המושבות 
ששיגרה אליהן. העיר זכתה לחשיבות אף בקרב חוגים לא- 
יהודיים בעולם התרבות היוונית־רומית: לדברי פליניום 
הזקן היתד, בשעתו העיר המפורסמת ביותר בין ערי המזרח. 
הילה אגדית אפפה את העיר גם בעיני נכרים. — בי׳ נתרכזו 
השכבות הגבוהות של האוכלוסיה היהודית של א״י כולה. 
רוב בתי הכהונה הגדולה התגוררו בה, 
וכן שימשה מקופ-מושב למשפחות ה¬ 
מיוחסות שלא נמנו על הכהונה. ושהיו 
מעוניינות לקיים את השפעתן תוך ישי¬ 
בה דרך-קבע או לזמן ממושך בעורק- 
החיים העיקרי של האומה. לעתים קרר 
בות התגוררו בה גם בני בית-הורדוס, 
גם כשתחום־שלטונם היה בשטחים 
המרוחקים־יחסית מי". שלטון הנציבים 
הרומיים נפסק תקופה קצרה ( 41 — 44 ), 
כששוב מלך בי׳ מלך מבית-הורדום — 
אגדיפם 1 . 

בדורות אלה היתה י׳ גם מרכז היצירה 
הרוחנית. כאן ישבו בדרך-קבע ראשי 
בית־הלל, כגון רבן גמליאל הזקן ורבן 
שמעון בן גמליאל. לבתי-המדרש של י׳ 
נהרו תלמידים מחלקי הארץ השונים, 
ואף מבני התפוצות היו באים אליהם. 
מעמדה של י׳ סייע להפיכתה למרכז 
כלכלי חשוב. כאן נתרכזו למעשה האו¬ 
מנויות של א״י היהודית: בית-המקדש 
עצמו זקוק היה לאומנים שונים, וצרכי 
העבודה במקדש סייעו לפיתוחן , של 
אומנדות ספציפיות. גם סוחרים וחנוונים 
נמשכו לי". 

אחת התופעות הבולטות בי׳ של אותם 
דורות היתה מציאותם בעיר של יהודים 
מרובים מארצות-התפוצה השונות. מס¬ 
פרם היה רב בייחוד בין העולים אליה 
בשלוש רגלים: אך רבים גם השתקעו 
בי׳. עולים אלה שמרו זמן ארוך על אפים 
המיוחד, ובעיר התגבשו קבוצות מוגד¬ 


רות של יהודים לפי ארצות-עלייתם. בלט לעין ההבדל 
בין היהודים בני הארץ, דוברי עברית וארמית, ובין היהודים 
יוצאי מצרים, קירני ואסיה הקטנה, דוברי יוונית. בי׳ היו 
בתי-כנסת מיוחדים של היהודים ההלניסטיים. 

י׳ הגיעה לשיא גדולתה ותפארתה ערב חורבנה. באותה 
שעה התפשט היישוב העירוני מעבר לשתי החומות צפונה, 
ושם הוקם רובע חדש — ה״ביצעא", או "בית־זיתא"׳ או 
״בית־חסדא״. אגריפס 1 התחיל בהקפתה של העיר החדשה 
בחומה שלישית, אולם השלטון הרומי עיכב את הבניה, 
והיא לא הושלמה אלא בדוחק בפרוץ הנ 4 רד האחרון. באותה 
שעה נמשך קו הביצורים החיצונים של י׳ לאורך כ 6 ק״מ, 
ושטחה בתוך תחום זה היה כ 2 קמ״ר. אין הסכמה בין החד 
קרים לגבי בעיית גודל אוכלוסייתה: הממעיטים מעמידים 
אותה על 40-30 אלף נפש. המרבים מגיעים ל 100-80 אלף ואף 
למעלה מזה: אין ספק שברגלים התכנסו בי׳ 100 — 200 אלף 
נפש. חלק גדול של כלכלת העיר ושל פרנסת תושביה בא 
מן המקדש ומהעליה-לרגל. הגישה לעיר היתד, בדרך־כלל 
מצפה, ושתי דרכים מכיוון זה — מהשומרה וממישור־החוף 
(דרך בית־חורון) — הובילו לחומותיה. לעיני הנוסע נראתה 
י' לראשונה מהר־הצופים: משם היה עובר דרך נחל־האגוזים 
ליד "קברי-המלכים" ומגיע אל החומה השלישית. זו נמשכה 
מזרחה מן מגדל־פספינוס, שעמד על הרכס שבצפון־מערב, 




287 


ירושלים, היסטוריה: תקופת כית שני 


288 


ופנתה דרומה לאורך נזזל־קדרון. משסה של גנים ושדות-ירקות הסדר והביטחון. אל אווירת האיבה ששררה בין היהודים לבין 

היו נכנסים דרך שער־האשפה אל העיר אחדשה. החומה השניה השלטון הרומי נתלוו סיכסוכים בקרב היהודים עצמם: 0 יכ־ 

הקיפה את "המכתש", הרובע המסחרי שבגיא (הטירופויוין) סוכים והתנגשויות בין הקבוצות השונות של האוליגארכיה 

העליון, בקו עקום שנמשך מקירבת ארמון־הורדוס עד של הכהונה הגדולה — מזה, ופעילות של לוחמי־החירות 

מצודת־אנטוניה; כאן נמצאו שוקי העצים והצאן ו״בריכת הקיצונים (סיקריים), שנקטו שיטות של אלימות ורציחת 

בית־חסדא" (או בריכת־הצאן) ובריכת המגדלים (המכונה מתנגדיהם — מזה. נוסף על כך רבתה גם פעילותם של הוזים 

היום "בריכת־חזקיהו"), מאיזור מסחרי זה אפשר היה להי־ ו״נביאים", שעוררו תסיסות משיחיות בקרב תושבי י׳ ועולי- 

כנס דרך שער־המים או שער־הגנות אל העיר העליונה, רובע הרגל. נראה, שבשנים האחרונות לפני פרוץ המרד נתערער 

האריסטוקראטיה, שהיה בנוי היטב לפי תכנית הערים לחלוטין הסדר הציבורי בעיר. — באותה תקופה נוצרה בי׳ 

ההלניסטיות ושכן על כל הגבעה המערבית של י/ שם עמדו הקהילה הנוצרית הראשונה. 

הארמונות של הכהנים הגדולים ושל החשמונאים. בקצהו המרד (ע״עא״י, עם׳ 381 — 388 ) פרץ בי'בקיץ של שנת 
הצפוני־מערבי התנשאו שלושת המגדלים, שאחד מהם הגיע 66 . בקרבות קצרים מסביב לאגטוניה בעיר המזרחית ולאר- 

לגובה של 45 מ׳. שני גשרים (ששרידיהם הם "קשת-וילסון" מון בעיר המערבית השמידו המורדים את חיל־המצב הרומי 

ו״קשת־רובינסוך) חיברו את העיר העליונה אל הר־הבית, הקטן וגירשו מן העיר את צבא אגריפס 11 . בעל־בריתם 

העיר העליונה היתה מוגנת מדרום ע״י חומה נוספת, מול של הרומאים. לגיון רומי מסוריה שעלה על י׳ בסוכות הצליח 

גיא הטירופויץ. הגיא היה רובע עממי, שבתיו צפופים, והוא לכבוש את העיר החדשה, אך נכשל בהתקפתו על הר־הבית 

בקרא העיר התחתונה; זו השתרעה עד לגבעה המזרחית והעיר הישנה, ואולץ לסגת; בדרך נסיגתו מי׳ הושמד כמעט 

(״עופל״) ולהר־הבית. בקצה הדרומי של הגיא היו שער־ כולו. עתה היתד. י׳ חפשית 3 שנים! השלטון היהודי היה 

האיסיים ולידו — בריכת השילוח והיציאה של הניקבד. שהו־ תחילה אריסטוקראטי, אח״כ — עממי־קנאי, חשיחרור הונצח 

בילה את מי גיחון! לניקבה קראו "עין", מאחר שמקורה בטביעת שקלי־כסף הנושאים את הכתובות "לחרות י׳" או 

האמיתי נשתכח כבר בזמן ההוא. מדרגות ירדו מהעיר ״י' הקדושה״. אולם עיקרן של 3 שנים אלו היו המאבקים 

העליונה אל התחתונה ועלו ממנה אל איזור ביח־המקדש. הפנימיים בעיר בין הסיעות והאישים היריבים, עד כדי 

על רחבת המקדש הגנה חומה גבוהה וחזקה, שלה היו צמודים קרבות־רחוב עקובים מדם. בינתיים נתמלאה העיר המוני 

מבנים פתוחים הנשענים על עמודים. המקדש עצמו עמד פליטים מן המחוזות שנכבשו בהדרגה בידי הרומאים. רק 

בתוך חומה אחרת י גבהו היה 60 מ , , והוא היה נראה מרחוק, כשהגיעו 4 לגיונות בפיקודו של טיטום עד שערי י׳ הוקם 

נוצץ כולו בזהב ושיש לבן. ארבעת המגדלים של מצודת־ שיתוף־פעולה בין הלוחמים היהודים; על המקדש והעיר 

אנטוניה, שאחד מהם היה גבוה 35 מ׳, השקיפו על הרחבה. התחתונה הגן יוחנן מגוש־חלב. על העיר העליונה — שמעון 

מחוץ לחומות, במזרח ובדרום, לאורך נחל קדרון וגיא בן־ בר־גיורא. הקהילה הנוצרית יצאה מי׳ לפני התחלת המצור 

הגום, היו בתי־הקברות של י'. — מצבה הטופוגראפי של י׳ ועברה לפחל שבעבר־הירדן. — הקרב על י , התחיל בפסח 

סייע לעצמתה כמבצר. היא שכנה במורד הדרומי של הרכס שנת 70 , כשעל תושבי העיר ניתוספו המוני עולי־רגל, ונמשך 

שראשיתו היתה בקו פרשת־המים, והיתה מוגנת ממערב, כ 5 חדשים. הרומאים, שהתקיפו מן הצפון, הצליחו תוך 

מדרום וממזרח ע״י גיא בן־הנום ונחל־קדרון * רק בצפון שבועות אחדים לפרוץ את החומה השלישית והשניה ולהש־ 

אפשר היה להתקרב אליה במישור, וכאן היו חומותיה רבות תלט על העיר החדשה. אולם בהתקפתם על לבה של י , 

וחזקות במיוחד. נתקלו בהתנגדות נואשת ונאלצו לעבור ממלחמת־תנופה 

המרד והחורבן. בדור שקדם לחורבן העיבה על חיי למלחמת־התשה. הם הקיפו אח העיר בחומת־מצור, שניתקה 

העיר מתיחות חברתית ודתית, ששיבשה במידה רבה את אותה לחלוטין ממקורות־אספקתה. הרעב עשה שמ 1 ת 





שיחזור ירושלים של יטי בית שגי (דנם, קנה־מידה 50 : 1 , ליד טלח "ארץ־הצבי"). 
לטטה בטרנז: ארטוז־הורדום: לטעלה טשטאל: הסנדלים םצאל, טרים והיפיקוס; 


לטעלה טיטיז: הר־הבית ובית־הטקדש; לטעלה בטרבז: ארבעת טנדלי טווודודאנמוניה 





289 


ירושלים, היסטוריה: תקופת פית שני; התקופה הרומית והביזנגזיו; 


290 


באוכלוסיה, אך לא שבר את רוח ההתנגדות. בי״ז בתמוז 
בסל התמיד במקדש מהיעדר צאן בעיר. בא׳ באב כבשו 
הרומאים את אנטוניה והגיעו עד רחבת־המקדש, ובס׳ 
באב נשרף ונחרב הבית עצמו. עם נפילת הר-הבית נפלה 
העיר התחתונה כולה. אחרוני הלוחמים היהודים החזיקו 
מעמד עוד חודש בעיר העליונה, וזו נפלה בח׳ באלול. 

יוסף בן מתתיהו מוסר מספרים דמיוניים על חללי החרב 
והרעב במצור ובחורבן; אך נראה שמספר הנספים הגיע 
למאות־אלפים. מספר השבויים, לדברי יוסף, היה 97,000 . 

מנ. ש. — ם. א. י. 

ב. מזר, י׳ לפני מלכוון דוד (ספר י׳), תשס״ז; הניל. י׳ 
בתקופת המקרא (קדמוניות, א׳. 1 ׳ 2 ), תשכ״ח! א. צ׳רי* 
קובר, תולדות י' בתקופת הבית השני (ספר י׳), חשס״ז! 

י. קלוזנר, החיים הדתיים־התרבותיים של י , בימי הבית 
השני (שם), תשס״ז; א. שליש, חורבן י , (שם), תשט״ז! 
הנ״ל. הורדום המלך — האיש ופעלו, תשכ״די! ש. ספראי, 
העליון לדגל בימי הבית השני, תשי״ח ! מ. שסרן, התעודות 
למרד החשמונאים, תשכ״ה< מ. אבי־יונה, י׳ בימי הבית 
השני(קדמוניות. א׳, 1 ־ 2 ), תשכ״ח! א, מלמש, מלכי יהודה 
האחרונים ונפילת י׳ (י׳ לדורותיה), תשכ״ט!, 0 .8011111 
; 1907-8 , 1-11 , 70 < 1 }/ 10 ■) 1771 ־ 1 1 חס!( . ,./ 

• נ 962 ! , 111 ) 1 ) 1 ) 2 ־ז> £4 ./ , 11£ זזז?ז:>! .( 

וע״ע א״י: ביבליוגראפיוח, עם׳ 388-9 , 432 . 435 . 

ור׳ כיבד, לעיל, עם׳ 271/2 . 

( 3 ) התקופה הרומית והבי זב טי ת ( 70 — 638 ). 
אחרי כיבושה של י׳ ציווה טיסדם להרוס את כל בתי העיר, 
פדט לשלושת המגדלים שמצפון לארמון־ד,ורדום, שבו חנה 
עתה הלגיון העשירי. אין להניח שההריסה היתד. שלמה, 
ונראה שמסביב למחנה־הקבע של הלגיון קם יישוב דל 
וארעי, שמצא מחסה גם במערות ובמרתפים בעיר ההרוסה ז 
חלק ממגורים אלה נתגלה בחפירות שנערכו לאחרונה 
בעיר העליונה. היישוב כלל יהודים, שהקימו 7 בתכ״ג, וכן 
נוצרים שחזרו מפחל שבעבר הירדן ונכרים אחרים. 
יש להניח, שאזרחים רומיים, ביניהם סוחרים, התיישבו 
בקרבת המחנה. מצב זה נמשך עד 130 לסה״ג, כשהחליט 
אדריאנוס קיסר להקים בי׳ עיר רומית ושמה איליה קאפי־ 
סולמה (ע״ש בית הקיסר [איליום] וגבעת הקאפיטול 
ברומא). בטקס ייסוד הקולוניה החדשה נעשתה, כנהוג, חרי¬ 
שה לאורך קרהחומה המתוכנן, ובזכרון העם היהודי נחרת 
המאורע כ״חרישת העיר" (משנ׳ תעג׳ ד׳, ר). תחומה של 
העיר החדשה היה מצומצם בהרבה מזה של י׳ שמלפני 
החורבן, ושטחים ניכרים של אותה עיר, הן בצפץ והן בדרום, 
נשארו מחוץ לחומת איליה. כבר בראשית שנת 132 היו 
במחזור מטבעות של העיר החדשה. ייסוד עיר זרה בי' 
והנהגת פולחן זר בהר־הבית היו גורם למרד בר־כוכבא. 

שיחדור י׳ וחידוש העבודה היו מהמטרות העיקריות של 
ההתקוממות. גורלה של י׳ בשט׳ת־המרד אינו ידוע לגו 
ברור. מן החומר ההיסטורי שהגיע לידנו מסתבר שמיד 
בפרח המדד נאלצו הרומיים והנכרים לפגות את י׳. ובעיר 
המשוחררת הוקם שלטה יהודי, וייתכן שחודשה גם הקרבת 
הקרבנות בהר־הבית. אפשר שהחזית המתוארת על מטבעות 
בר־כוכבא איננה אלא זו של שיקום ארעי של ביהמ״ק, 
שבוצע בשתי שנוח השלטון היהודי בעיר. בשנה השלי¬ 
שית למרד נאלץ בר*כ 1 כבא לצאת את העיר. המטבעות העב¬ 
ריות, ללא ציון תאריך, שעליהן מוטבעת המלה "י׳", הן מזמן 
זה ורן מעידות על תקוות היהודים לחז 1 ר לעיר. מיד עם כיבוש 
י׳ הוציא אדריאנוס צו שאסר על כל "הנימולים" להיכנס 
לאיליה קאפיטולינה או לשבת בתחומה. פעולת הבניה הרו¬ 


מית חודשה; העיר הוקמה בצורת מחנה רומי ריבועי, ששני 
הרחובות הראשיים מצטלבים במרכזו, צורה שנשתמרה עד 
היום. ברחבת הר־הבית הקים אדריאגוס את היכל יופיטר 
הקאפיטוליני ובחזית — את פסל הקיסר הרכוב על סוס. 
היכל שני, לונוס. הוקם ליד השוק, הפורום של העיר. היו 
באיליה תיאטרון, בתי־מרחץ ציבוריים ובריכת-מים, שאליה 
היו יורדים במדרגות, כנראה בריבת-השילוח הסמוכה לעיר. 
הוקמו שתי קשתות לזכר הניצחון הקיסרי, האחת מצפון 
לעיר והשניה קרוב לכגיסה חמזרחית. ברחבה שליד השער 
הצפוני הוקם עמוד לכבוד הקיסר, ומכאן שמו של שער זה בפי 
הערבים ״שעד-העמוד״ (באב אל-עמוד = שער־שכם). — 
על קו חומות־איליה נבנו וחזרו ובבנו חומות לאחר הריסתן 
בתקופות מאוחרות יותר — לאחרונה החומה התורכית 
הקיימת עד היום. 

ב 200 השנים הראשונות של קיומה בקולוניה תמית לא 
בלטה איליה בקיסרות הרומית, ואפילו לא בפרובינקיה 
פלשתינה. הנציב ישב בקיסריה, ושם היה גם מושבו של 
ראש־הנוצרים בארץ. ב 201 ביקר בי׳ הקיסר ספטימיוס 
סוורוס והעניק לעיר את התואר "קומודיאנה". איליה טבעה 
מטבעות ועליהן סמלי האלים השונים; פעילות זו פסקה 
במאה ה 3 , כבשאר ערי הקיסתת, בעקבות הסשבר הכלכלי 
שפקד אז את כל הממלכה. 

האיסור על עליית יהודים לי׳ נשמר בקפדנות במאה 
ד. 2 ; בידיעות על עלייתם של ר׳ יוסי בן חלפתא (ברב׳ ג׳, 
ע״א) ושל תנאים אחרים לי׳ טבוע חותם אגדי. רק במאה ה 3 , 
כשנחלש פיקוח השלטון בעקבות האנארכיה הכללית בקי¬ 
סרות, החלה עליה לי׳, אם לענייני עסק ואם בחינת עליה 
של חבמים, בגון ר׳ חניבא (ירו׳ מע״ש ג/ ג׳), ר׳ ישמעאל 
בר׳ יוסי, ועוד. אך ספק הוא אם ניתנה הרשות ליהודים 
להתיישב בי׳, למרות הידיעות על "קהילה קדושה" שם 
במאה ה 3 (ברב' ט/ ע״ב; ר״ה י״ט, ע״ב; ועוד). גם עולי־ 
רגל נוצרים היו עולים לי׳; אחד ההגמונים, אלכסנדר, 
אסף בעיר ספריה נוצרית גדולה. בימי דיוקלסיאנוס הוצא 
הלגיון העשירי מי׳, שבד. תנה כ 200 שנה, ובמקומו בא גדוד 
פרשים מאורים. 

השתלטותו של ק 1 נ 0 סאנטינום על המזרח ב 324 שינתה 
את סועמדה של י׳, והיא הפכה מעיר פרובינקיאלית נידחת 
ל״עיד קדושה" לבני הדת הנוצרית השלטת במדינה. הוקמו 
שתי כנסיות בעיר, האחת מעל למקומה המשוער של הגולגול־ 
תא (מקום־צליבתו של ישו וקברו—לפי המסורת הנוצרית), 
והשניה על הר־הזיתים. בנסייח-הקבר נחנכה ב 335 , הקיסר 
עודד את האלמנטים הנוצריים בי׳ וחידש את האיסור על 
יהודים לבקר בעיר. רק פעם בשנה, בט' באב, ניתנה רשות 
ליהודים לעלות לחרבות ביהמ״ק ולהתפלל שם על־יד ה״אבן 
הנקובה״ — הסלע שבמרכז רחבת הר-הבית. מדיניות קוג- 
סטאנטינוס נמשבה בימי בנו קונסטאנסיום 11 . יולינוס(ע״ע) 
ביטל מדיניות זו והכריז ב 362 על החזרת י׳ ליהודים, ועל 
מתן רשות ליהודים לבנות את ביהס״ק. העבודות שהחלו 
באביב 363 הופסקו לאחר זמן מועט, כנראה מחמת שריפה 
בחמרי-בניה בתוך המחסנים התת־קרקעיים (המכונים היום 
"אורוות־שלמה"), שפרצה בעקבות רעש, ובוטלו לחלוטין 
לאחר מותו של יוליאנוס, והר־הבית חזר להיות מזבלה של 
העיר הביזאנטית. 

בסוף המאה ה 4 ובראשית המאה ה 5 רבו עולי-הרגל 



291 


ירושלים, היסטוריה: התקופה הרומית והביזנטית, התקופה הערבית 


292 


גו • 

"י 


הנוצרים לי/ בעיקר מבין בני האצולה 
באיטליה. מטרוניתות רבות התיישבו בי׳ 
ותרמו לבניית כנסיות ומנזרים, והעיר 
לבשה דמות של עיר נוצרית ממש. י׳ 
היתה בשלטון ביזאנטיון עיר־מקלט ל¬ 
משפחותיהם של שרים וגדולי־ההצר 
שחסר הקיסר הוסר מה* ביניהם היתה 
אשתו של תאודוסיום 11 , הקיסרית אודו- 
קיה, שישבה בי׳ מ 442 עד מותה ב 460 . 
היא הרחיבה את תחום העיר המוקפת 
חומה וכללה בה את "הר־ציוך, את ה¬ 
עופל ובריפת־השילוח, ובנתה כנסיות 
רבות. בימיה, ואולי אף בהשפעתה, נית¬ 
נה ליהודים ולשומרונים זכות לשבת בי׳. 
ב 451 הועלתה הגמונות י' למעמד של 
אפאטריארכיה, בשווה לזה של אנטיוכיה 
ושל אלכסנדריה. מספר תושבי י׳ במאה 
ה 5 נאמד ב 50 עד 70 אלף; כנסיותיה 
דמנזריה היו מפורסמים בכל העולם 
הנוצרי. — סימן לקשר שהיה גם לנצרות 
המערבית עם י׳ הוא בית־ההארהה 
לעולי־רגל שהוקם בה סמוך ל 600 ביזמת 
האפיפיור גו־גוריוס 1 (ע״ע). 

תקופת־הפאר האחרונה של י׳ הביזאנ¬ 
טית היתד. בימי יוסטיניאנוס( 527 — 565 ). 
בזמנו שוקמו הכנסיות והוקמה הפנסיה 
"החדשה" (נאה), האחרונה בין הכנסיות 
הגדולות של י׳. י׳ של ימי יוסטיניאנום, 
המתוארת במפת מידבא (ע״ע; וע״ע א״י, 
עמ׳ 1160/61 , ותמונת־שער 
שם), חצויה על־ידי שבי רחובות ארוכים 
שנמשכו מצפון לדרום. בדרום העיר 
היה פרבר מבוצר, מימיה של אודוקיה, 
ובו כנסיית-ציון — '"אם הכנסיות"; 
במרכז־העיר — כנסיית-הקבר ובקרבתה 
מנזרים רבים. בסמוך לשער־יפו בראו 
עוד שרידים של שבי מגדלים מימי הוד- 
דום. רחוביערב עבר משער זה וחצה את העיר עד לשער 
המזרחי (שער־האריות). רחבת הר־הבית היתה עזובה. 

הכיבוש הפרסי. ב 614 פלשו הפרסים לא״י וצרו 
על י׳, בסיוע יהודים מן הגליל. העיר נפלה בידי הפר¬ 
סים, דהאפאטריארד זכריה נלקח בשבי ועמו השריד 
המקודש של "הצלב האמיתי", בעיר הוקם, כנראה, שלטון 
יהודי, אולם הוא לא התקיים זמן רב, מאחר שהפרסים 
פנו עורף לבעלי־בריתם היהודים. לפי חוזה-השלום שנעשה 
בין הפרסים לבין הדאקליוס קיסר, לאחר נצחונותיו של 
זה האחרת, הוחזרו י , ו״הצלב האמיתי" לידי הביזאנטים; 
הקיסר נכנס לעיר־הקודש בתהלוכה חגיגית ב 629 והשריד 
המקודש בידו. על־אף הבטחות קודמות ושבועות, ציווה 
הקיסר לגרש את יהודי י' מהעיר ומסביבתה, 3 מילין לכל 
דוח. 

גירוש זה לא נמשך זמן רב. כעבור 9 שנים נכנעה 
העיר לצבא המוסלמי, והשלטון הביזאנטי בה נסתיים 
( 638 ). 



הרחבת חעיר * • זזק׳שרית אודז+׳ח ן 0 *ח * ליוה גו עד 
הגזאח ה ה יסח 1 

פישות ניזזע לשי ח ח ונזה לאור החפירות ב* 4 *י- 1+70 

__ מהוסה התנדסיג יול תעיר העתיקה * 5 ימיו■• 

■י * *■""- י--*- רחובות סעודים נעסוריס 

. ש "" ־־־־־ ' ג ' י י" " יי "" איליה הדוטית וירושתם הביו*נטית 

מבנים סו התקופה הרוסית: א. פרט)ריים: כ. היכל ׳!פיטר: ג. היב? זנ 1 ס; ד.שער־ניצחון: 
ה רחבה ובה עמוד: ו כתי־טרחץ; ז בריכה: ה מחנה הלני 1 ז העשירי; ט. פורום; 

י. שער־ניצחוו מרובע 

טבנים מו התקופה הביזאנטית: 1 . כנסיית הקכר־הקדיש: 2 האבו רונקננה; 3 כנסיית נאה: 
4 כנסיית ציח הקדושה: 5 . מנרל־רור: 6 . פנסיית הפרוןטיקה; 7 כנסיית הולדת־טידיט: 
8 ארטה סורוקיה: 0 , ארמוז הא&אטריארר; 10 כנסיית יוחנן המטביל: 11 . טנור האיברים: 
12 הפורום; 13 קכר מרים; 14 נת־שטגא; 5 נ שער סטפנום הקדוש: 10 שער־דוד; 
17 שער-עיח; 18 . שער־יריחו; 19 בריכת מרחץ האפאטריארד; 20 כנסיית השילוח; 
21 כנסיית פטרום הקדוש 

מ. אביייונה, בימי , רומא וביזאנטיון, תשי״ב 2 ! ג. אלון, 

תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה והתלמוד, א ׳ -ב׳ 

תשי״ג—תשס״ז: ספת מידבא. תשי״ד! . 4 ן-.?-!מ 66 מ 1 ע.א 

* 661 , /., 11■ /. 71001x11?. 1914 - 1926 . 

מ. א. י. 

( 4 ) התקופה הערבית ( 638 — 1099 ). לאחר פלישתם 
לא״י ובצחונותיהם על הביזאנסים ב 634 — 636 , שמו הער¬ 
ב י ם ב 638 מצור על י׳. המסורות על כיבוש העיר באותה שבה 
בידי הערבים אינן מהימנות׳ ואין ודאות אף לגבי זהותם של 
מפקדי הצבאות הערביים ותפקידו של הה׳ליף עמד (ע״ע) 

בכניעת העיר. העירפול נגרם בחלקו ע״י הבוצרים שרצו 
לתלות בח׳ליף את זכויותיהם, ובחלקו ע״י המוסלמים, שגיסו 
ליצור אילן־יוחסין עתיק למקום העיר בהשקפודעולמם 
המאוחרת. מתקבל על הדעת שלאחר שנטשו הביזאנטים את 
העיר שימש האפאטריארך נציג התושבים. הוא הסכים 
למסור את העיר בתנאי שחחה־הכניעה יאושר בידי עופר 
בכבודו ובעצמו. נוסה החוזה לא נשתמר, וסעיפים אחדים — 

הידועים כ״תנאי־עומר״ — הם, ללא ספק, מתקופה מאוחרת. 









293 


ירושלים, היסטוריה: התקופה הערבית 


294 


נראה שתושבי י׳ קיבלו אישור לבטחון חייהם ורכושם. 
בנייניהם ומוסדותיהם הדתיים בתנאי של חשלום סם הג׳זיה, 
ולא מן הנמנע שאף הובטח להם קיום ,,הסטטוס קוו". ובכלל 
זה — האיסור על ישיבת יהודים בעיר (אולם ר׳ להלן, עמ , 
296 ). 

ב 460 שנות השלטון הערבי שינתה העיר את צורתה 
הפיסית, וגם אוכלוסייתה ואפיה נשתנו לחלוטין. מעיר 
נוצרית־ביזאנסית הפכה י' לערביודמוסלמית, אף שגם בסיום 
התקופה עדיין מילאו בה האלמנטים הלא-מוסלמיים תפקיד 
חשוב; גם היהודים נאחזו בה מחדש, וביניהם— הכת החד¬ 
שה של הקראים. 

עם הכיבוש הערבי והשתלטות האיסלאם איבדה י׳ את 
חשיבותה, שהיתה פרי מעמדה הדתי בתקופת שלטון הנצ¬ 
רות, ואילו השתלבותה במערכת השלטון החדש וקביעת 
מקומה בתמונה הדתית של האיסלאם היו תהליכים איסיים 
וממושכים. אמנם תחילתה של בניה איסלאמית בי׳ קשורה 
כבר בעומר עצמו. הח׳ליף פקד לנקות את רחבת הר-הבית, 
שהביזאנטים זיהמו אותה בכוונה, והמסגד הראשון לקהילה 
המוסלמית החדשה — מבנה ארעי, בנוי קורות־עץ וקרשים 
— הוקם ברחבה זו, כנראה בשטח שבו נבנה אח״כ מסגד 
אל-אקצא, 

לגבי הכובשים החדשים נשארה העיד "איליה"׳ כשמה 
הדומי-הביזאנטי, ודק במרוצת הזמן החלו משתמשים בשמות 
״מדינת בית אל־מקדס״ (= עיר ביהמ״ק), "אל־מקדס", 
ולסוף — "אל-קדס" (־("הקודש"), שנעשה שגור גם בפי 
יהודי־המזרח. כ 50 שנה חלפו מכיבושה עד שנעשו צעדים 
של ממש לשוות לה אופי מוסלמי > בימי הח׳ליף עבד אל-מלך 
( 685 — 705 ) הוחל בהקמת בנייני־הפאר המוסלמים, בראש- 
וראשונה כיפת־הסלע ( 691 ), המכונה היום "מסגד־עומר". 
מסגד אל-אקצא לא הוקם, כנראה, אלא בימי יורשו, הח׳ליף 
ולד ( 705 — 715 ). לאותה התקופה יש לייחס את בניית האר¬ 
מון גדול-הממדים ( 95 >־ 80 מ׳), שנחשף לאחרונה ליד הפיגה 
הדרומית-מערבית של הר־הבית. מעל לרצפת הורדוס. כיפת- 
הסלע ומסגד אל-אקצא הוכרזו למרכזים דתיים, אולם העליה־ 
לרגל לי׳ לא הושוותה, כנראה, לחג׳ (ע״ע), אלא נחשבה 
דק ל״זיארה", הבאה במקום החג׳ כשנסיבות חיצוניות 
מונעות עליה-לרגל למכה. ירידת חשיבותה של י׳ בזמן 
ההוא משתמעת מהעובדה, שרמלה,—שנבנתה בידי הח׳ליף 
סולימאן ( 715 — 717 ) — הוכרזה לבירת המחוז "פלאסטיך. 
המאמצים לשוות לי׳ אופי מוסלמי גברו רק בתקופה האח¬ 
רונה לשלטון האומיי, שבה הוגברו גם הלחצים — הממשל¬ 
תיים והציבוריים — להתאסלמות התושבים. מקורות נוצריים 
מעידים על הרס או החרמה של כנסיות נוצריות רבות בתקו¬ 
פה ההיא. אולם תהליך ההתאסלמות היה איטי, ואף ההתייש¬ 
בות המועטה של בני שבסי דרום־ערב ("תימנים") מבין 
הכובשים לא שינתה את אופי העיר אלא במעט. זו אף זכתה, 
במרוצת הזמן, לתוספת אוכלוסיה יהודית, הן רבנית והן 
קראית. 

עליית בית עבאס לשלטון ( 750 ) והעתקת מרכז האימ¬ 
פריה מדמשק לבגדאד הרחיקו אה י׳ ממרכזי הכוח והפעילות 
התרבותית. אולם דומה שדווקא בתקופה זו עלתה חשיבות 
י', כמסתבר מביקורי הודליפים בה ומדאגתם לתיקון החומות 
והמסגרים. הח׳ליפים העבאסיים, אל-מגצור דורשו אל־מהדי, 
ערכו בדקי־חומה בעקבות רעשים שפקדו את העיר. הח׳ליף 


אל־ההדי גם הפך את מסגד אל־אקצא לבניין־פאר מיוחד, 
בעל 280 עמודים ב 14 טורים, 15 פתחים וסטו על עמודים 
לפני חזית הבניין. מאוחר יותר תיקן הח׳ליף אל־סאמון 
( 833-813 ) את כיפת־הסלע, והכתובת על הבניין׳ שסיפרה 
על הקמתו בימי עבד אל־מלך, זויפה והוסבה על אל-מאמון. 
בעקבות הקשרים שהתחילו להתרקם בין הח׳ליפות ובין 
הממלכה הנוצרית הפראנקית במערב הביאה משלחת מטעמו 
של הארון א-ראשד לקארל הגדול, ב 800 , את מפתחות 
כנסיית-הקבר וכנסיית הר-הזיתים, מפתחות העיר ודגל. 
בסמלים אלה היה משום בקשת נוצרי-המזרח לעזרה וחסות 
בעת שידה של ביזאנטיון הנוצרית קצרה מהושיע. בימי 
קאדל הגדול דורשיו נשלחו כספים לי׳, וליד מוסדות 
נוצרים־יווניים נוסדו מוסדות נוצריס-לאטיניים; ברשימה 
מ 808 נזכרים מנזר לאטיני בהר־הזיתים ומנזר־נזירות ליד 
כנסיית־הקבר. ללאטינים היה רכוש גם בעמק-יהושפט, 
ורשימה מ 870 מעידה שהכנסותיו הוקדשו להחזקת כנסיה, 
ספריה וביח־הארחה לעולי־רגל בחקל-דמא, ששם נמצא גם 
אחד משוקי העיד. 

ב 841 פרץ בא״י מרד של הבדדם והפלחים, שהסך למסע־ 
שוד לי׳; המורדים בזזו מסגדים, כנסיות ובתי-כנסת, והתוש¬ 
בים שלא נפלטו מן העיר נשדדו ונטבחו. צבאות סדירים 
דיכאו את המהומות, שהשאירו את העיר בחורבנה. בסוף המאה 
ה 9 השתפר המצב; לנוצרים ניתן התר לבניית כנסיות" 

במאה ה 10 שוב נעשה המצב מתוח. מסע־המלחמה הגדול 
של ניקפורוס 11 פוקס (ע״ע) קיסר ביזאנטיון, והצהרתו על 
תכניתו לכבוש את י׳( 964 ), יצרו מתיחות, שהיא—אולי — 
שעוררה את תושבי העיר המוסלמים והיהודים לפגוע בנד 
ברים. ב 966 הוצתו כנסיית-הקבר וכנסיית הר־ציון, והאפא- 
טריארך יל׳אנס הוצא להורג בהסתת השלטון המקומי, למרות 
נסיון שלטונות מצרים להגן על הנוצרים. 10 שנים לאחר- 
מכן עמד בשערי הארץ הקיסר יואנס(ע״ע) צימיסקס, ובדוים 
מבני־ג׳דח — שאפשר שעמדו בקשר עם הביזאנטים — 
התקוממו ובזזו את דרום־הארץ והשתלטו על רמלה, ואולי 
אף על י׳. 

שינוי נמרץ במעמדח של י׳ חל עם השתלטותם של 
הפאסמים (ע״ע) על מצרים. הללו כבשו ב 969 גם את א״י, 
דבמאת-השנים שלאחר-מכן התחרו על השליטה בי׳ מצרים 
השיעית ובגדאד הסונית. שלטון הפאטסים הביא, בדרך־כלל, 
ברכה לתושבי הארץ; רק הח׳ליף אל-חאכם (ע״ע חאכם) 
ערך ב 1009 — 1020 רדיפות קשות על נוצרים ויהודים וציווה 
להרוס בי׳ את כנסיית־הקבר וכנסיות נוצריות אחרות, וכן 
את בתי-הכנסת של היהודים. כל המאה ה 11 נעשו נסיונות 
לשקם את ההרס שנגרם מידי אל-חאכם וגם מפגעי־טבע 
ורעשים, ב 1016 וב 1033 , שמוטטו חומה ובניינים בי׳. באותה 
תקופה, כנראה, נעזב כל החלק הדרומי של העיר, שנכלל 
בה בשעת הקמתה של חומת הקיסרית אודוקיה (ר׳ לעיל, 
עט׳ 291 ). העיר בוצרה מחדש, בקווי-החומה העתיקים — 
פרט לשטח הדרוס, שבו נבנתה החומה החדשה תוך שימוש 
בחלקי מבנים ברבעים ההיסטוריים שנשארו מחוצה לה. 
קודד. הכלליים שבחומה זו קיימים עד ימינו, פרט לנסיון 
הצלבנים לכלול בשטח המוקף חומה גם את "הר־ציוך, ופרט 
לשטח זעיר ליד שער-דמשק. גם בתי-כנסת וכנסיות חרבים 
שוקמו. היהודים והקראים הסתייעו בכך באחיהם בקאהיר, 
והנוצרים פנו לעזרתה של ביזאנטיון. עם שיקום חומות 



295 


ירושלים, היסטוריה: התקופה הערכית 


296 


העיר, ובמיוחד שיקום כנסיית-הקבר, התרכזו תושבי י׳ לעדו¬ 
תיהם, עדה־עדה ברובע שלה, חוזים בין הפאטמים לבין 
קיסרי במאנטיון (ב 1030 וב 1048 ) התירו לבנות מחדש את 
כנסיית־הקבר, ומאוחר יותר, לאחר שהנוצרים קיבלו על 
עצמם לשקם את חומות הרובע הצפוני־מערבי של העיר 
(רובע כנסייודהקבר), רוכזו בו כל הנוצרים. במקביל נוצרה 
אז השכונה היהודית בצפון-מזדח העיד, נוסף על השכונה 
היהודית הישנה שבקרבת מסגד אל-אקצא. 

בדור האחרון שלפני הכיבוש הצלבני היו סוריה וא״י 
זירת־קרנות בין הסלג׳וקים (ע״ע) ובין הפאטמים, וכן נלחמו 
על י׳ מפקדים סלג׳וקים ביניהם לבין עצמם (ע״ע א״י, עמ׳ 
449 ). בשנות הסד— 90 עברה י׳ כמה פעמים מיד שלים 
סלג׳וקי אחד ליד שליט המתחרה בו, והמריבות בין הסל- 
ג׳וקים הכשירו את הקרקע לפלישת־פתאום של המצרים 
לדרום א״י, שעה שצבא הצלבנים הגיע לסוריה. לאחר מצור 
של 40 יום, בקיץ 1098 , נכבשה י׳ בידי המצרים! אולם תוך 
פחות משנה הופיעו הצלבנים לפני חומותיה. 

העיר ושכונותיה. על השינוי בתוואי החומות של 
העיר בתקופה הערבית — ר׳ לעיל (עמ׳ 254 ). 

שינוי חשוב אחר דייה חידוש החיים בשטח המזרחי של 
העיר—השטח שלהר־הבית וסביבתו. בהר-הבית פונו ההרי¬ 
סות והוקם המסגד הראשון בידי עומר, נבנתה מערכת בנייני- 
הפאר האומיים וחורשה אספקת־המים להר־הבית — מה 
שהיה קשור, כנראה, ביצירת בריכה חדשה. השטח ממזרח 
להר-הביח היה לבית-קברות מוסלמי, וקברי מוסלמים מכוב¬ 
דים. שגופותיהם הובאו לי , ממצרים ומסוריה, הומיפו בנייני- 
ולי בתוך העיר. ויש לשער שקבתת אלה היו בשטח הקרוב 
להר-הבית מאוחר־יותר בפתחו "מדרסות" בהר־הבית, ואולי 
אף בתי-הארוזה לעולי-רגל בקרבתו, ושיוו לסביבה זו אופי 
מוסלמי מובהק. 

בנייני השלטון והכוח הצבאי נשארו בקרבת "שער־דוד" 

(= שער־יפו)! שם היתה מצודת העיר, שתפקידה נשמר לדי 
כמעט עד ימינו. בכניסה ראשית זו לעיר נגבו מכסייהמסחר. 
מסתבר. שבקרבת מקום נמצאו בנייני־ממשל אחרים, מאחר 
שאחד הבניינים במקום היה אח״כ לארמון מלכי הצלבנים. 

חלק מן השטח בדרום, שהוא כיום ברוב( מחוץ לחומה, 
הפך כבר מסוף המאה ה 7 לשכונה יהודית, הראשונה לאחר 
ביטול האיסור הביזאנטי של ישיבת היהודים בעיר. לתזז 
נוסדה מאוחר־יותר שכונת הקראים. לימים נוצר כאן רובע 
מסחרי, ״סוק אלץהוד״ — (= שוק היהודים), ומטבע הדב¬ 
רים שאחד מענפיו היו השחיטה ושיווק הבשר. אופי זה 
של השכונה נשתמר גם כשעזבוה היהודים ועבדו לשכונתם 
החדשה בצפודמזרח העיר (בימי הצלבנים — 606 * 1111 ), 
וגם בימי הצלבנים נמצאו בשכונה היהודית הישנה בתי- 
המטבחיים והבורסקים, אפשר שהשחיטה היהודית היתה, 
כבתקופה דעמלוכית, לצרכי העיר כולה. 

עם זה נשאר המרכז המסחרי של העיר במקום־הצטלבותס 
של שני הרחובות הראשיים של העיר: משער-שכם (באב 
אל־עמוד) לשער־ציון ומשער־דוד להר־הבית. נוסעים במאות 
ה 10 — 11 מדגישים שהבאזארים של העיר היו מלאים כל 
טוב במיצרכי־אופל ובתוצרת־מלאכה, ולענפים השוגים 
הוקצו מקומות מוגדרים בשבי שווקים מוארכים בקרבת 
כנסיית-הקבר. 

בשטח זה, שכלל את כל צפון־העיר, נשמר צביון האוכ¬ 


ל וסיה מימי הנוצרים־הביזאנטים. כנסיית־הקבר היתה מוקד 
לאוכלוסיד, זו, שהיתה ברובה דוברת ומתפללת יוונית. אולם 
במרוצת הזמן התבססו בשטח זה גם עדות נוצריות הטרו־ 
דוכסיות, כיתות מונופיסיטיות, כגון הארמנים, נמצאו בדרום- 
מערב העיר כבר בסוף ימי הביזאנטים, באותו שסח שבו הם 
מחזיקים עד ימינו! "הסורים", שכנסייתם נהרסה בפקודת הארון 
אל-ראשד, חידשו את כנסייתם באמצע המאה ה 9 וחזרו 
וחידשוה עוד סעפים־מספר לאחר־מכן > מרכזם היה ב״כנסיית 
מרים ממגדלא" בקרבת שער־שכם. מחוץ לעיר היתה כנסיית 
הגאורגים, היא "כבסיית־הצלב" ("המצלבה"), תו תורשה 
בירי הנזיר פרוהורה ב 1038 . הכנסיות הביזאנטיות נשארו, 
כמובן, רוב הכנסיות בי׳ — בהר־הזיתים, כנסיית "קבר־ 
מרים" בעמק-יהושפט. "מקום הסעודה" ו״קבר־דוד" בהר- 
ציון. אולם כנסיות רבות נחרבו, הן מחמת התמעטות הנד 
צרים, שרבים מהם התאסלמו, והן — בידי המוסלמים, שהש¬ 
תמשו באבני הכנסיות לבנייניהם או לתיקון חומות-העיר. 

יה. ס. 

היישוב היהודי בי׳ בתקופה הערבית ( 638 — 
1099 ) — הידיעות על תולדותיו מעורפלות, בעיקר בנוגע 
לראשית התקופה, בגלל מיעוטם של תעודות אותנטיות ושל 
מימצאים ארכאולוגיים רלוואנטיים. 

היישוב היהודי בי" התחדש, כנראה, סמוך מאד לכיבושה 
של העיר בידי הערבים, ונתקיים ברציפות עד הכיבוש הצל¬ 
בני. מסורת יהודית (הכלולה במכתב שנתגלה בגניזת קא- 
היר) מספרת, שהח׳ליף עומר חתיד, אחרי שהתדיינו בפניו 
יהודים ונוצרים, לשבעים משפחות יהודיות להתיישב בי׳! 
אין אמת במסורות הנוצריות, שחדרו גם להיסטוריוגראפיה 
המוסלמית, שלפיהן אסר עומר התיישבות יהודים בי/ 
מחדשי היישוב בי׳ באו, כנראה, בעיקר מטבריה, אולם 
במשך כל התקופה עלו יהודים לי׳ כדי להתיישב בה בקבי¬ 
עות, או לפחות לעלות-לרגל! הם באו מבבל ופרס, ממצרים, 
צפון־אפריקה, ספרד וסיציליה, מאירופה המערבית, ואפילו 
מרוסיה. אין נתונים מרוייקים על מספר יהודי י', אולם 
ניתן לאמוד את מספרם הממוצע במשך התקופה הנידונה 
בכמה מאות משפחות, מחמת ריחוקה של י׳ מדרכי-המסחר 
הראשיות, ומחמת העובדה שלא היתה מרכז שלטוני, היה 
מצבם הכלכלי של יחודיה קשח. חלקם עסקו במסחר 
ובמלאכה, ואחרים עסקו בהעתקת ספרים וקמיעות שנשלחו 
לארצות־הגולה! אולם רובם, ובמיוחד אבלי ציון(ע״ע), 
שמספרם היה גדול־יחסית (ביניהם גם קראים [ר׳ להלן]), 
התפרנסו מתרומות שנאספו בארצות הגולה, וגם בקהילות 
א״י, בעיקר ברמלה, שבה ישבו העשירים והקרובים־למלכות. 
מצב זה גדם להגירת יהודים מן העיר, ונראה שכבר בראשית 
התקופה הפאטמית נוסדה קהילת הירושלמים בקאהיר (אשר 
בביהכ״ג שלדי נשתמרה "הגניזה" המפורסמת), שהיחד, נתו¬ 
נה למרות גאוני י". בשנות שלסתו של (אל-) חאכם באמר 
אללה (ע״ע), וגם בשנים שאחריהן, סבלו יהודי י׳ רדיפות 
דתיות ונגישות כלכליות, ורבים נהרגו או נמכרו לעברים. 
אולם למרות־זאת, ולמרות שהישיבה גלתה מי , , עדיין היתד, 
הקהילה מרכז של תורה ולימוד(עלישיבתא״יוהגאד 
נות בי׳—ע״ע גאון, גאונים, עמ׳ 138/9 , וכרך-מילו- 
אים, עמ ׳ 732 ). — בשעת הכיבוש הצלבני נשרפו תטבחו 
יהודים רבים שבשכונה הצפונית (ר׳ להלן) בתור ביהכ״ג 
(או בתהכ״ב) שלהם, לאחר שהשתתפו באופן פעיל בהגנת 



297 


ירושלים, היסטוריה: התקופה הערבית; חתל,זבה הצלבנית ודזאיובית 


298 


העיר; אחרים, בעיקר תושבי השכונה הדרומית, נשבו ונפדו 
אח״כ בידי יהודי מצרים ואיטליה. 

בתעודה מהגניזה מסופר, שהיהודים ביקשו מעומר רשות 
להתיישב "בדרום־העיר ובקרבת שערי המקדש ובקרבת 
מי־השילוח לטבילה". על-יסוד מקור זה ומקורות אחרים 
הועלתה הסברה, שמקום ה ש ב ו נ ה ה י ה ו ד י ת בי׳ בתקו¬ 
פה הערבית היה בקירוב באיזור שער-האשפות של ימינו ו 
אולם החפירות שנערכו בשנים האחרונות לא אימתו סברה 
זו. מתקבלת על הדעת יותר ההנחה, שהשכונה היהודית 
בדרום־העיר במצאה מערבית יותר, בכיוון הר־צייז (ואולי 
מחוץ לחומת-העיר הנוכחית). בסוף התקופה הערבית היתד׳ 
עוד שכונה יהודית בצפון־מזרח העיר, ונראה שהיא נוסדה 
בנוסף על השכונה הדרומית. 

שבי מרכזים היו בתקופה ההיא בי׳ לעליה־לרגל ולתפי¬ 
לה: ה ר־ ה בי ת והר־הזיתים. יש תעודות שמתוכן ביתן 
להבין שסמוך לכיבוש הערבי הורשו היהודים לערוך תפילות 
בהר־הבית, לאחר שהשתתפו בניקויו! אולם יש סבורים 
שמלכתחילה לא הותר להם להתפלל אלא בשערי הר־הבית. 
בתקופת הח׳ליף עבד אלמלך, בובה כיפת־הסלע, התחייבו 
היהודים לדאוג לנקיון ולתאורה בהר-הבית ובמסגדיו, אך 
בימי הח׳ליף האדוק עומר 11 הוחל בנישולם ממשרותיהם 
בהר-הבית, וזכותם להתפלל הוגבלה לשער אחד בלבד. 
אולם נראה שמדיניות השלטונות המוסלמים בעניין זה לא 
היתה עקבית, ויהודים נכנסו להר־הבית והתפללו בו כמעט 
עד סוף התקופה. במגילת אחימעץ (ע״ע) מסופר על שמואל 
בן פלטיאל ש״הקדיש שמן למקדש בכתל מערבי למזבח 
שבפנים״ — והדעות חלוקות בפירוש מלים אלו. — 
מסורת מאותה תקופה מספרת על רכישת הר-הזיתים 
בידי היהודים סמוך לכיבוש הערבי, אולם ידיעות ברורות 
על קיום טקסים בהר־הזיתים קיימות רק מסוף המאה ה 9 ׳ 
ויש תולים את הרכישה וקיום הטקסים בגירוש ההדרגתי של 
היהודים מהר־הבית. מסוף המאה ה 9 היה זה נוהג קבוע 
לעלות להר־הזיתים בטקס חגיגי, מדי שנה בהושענא רבא, 
ושם היה הגאון, ישוב על "הדום" מיוחד, מכריז הכתות 
חשובות (כעיבור־השנד. והחרם על הקראים) ועורך מגבית 
למען הישיבה. בתקופה ההיא החלו מתגבשות המסורות 
היהודיות — הקיימות עד היום — על מקומות קדושים בי׳, 
כגון המסורות על קבר־דוד ויד־אבשלום. 

הקראים בי׳. מסורת קראית מאוחרת מספרת על 
עליית ענן לי׳, אולם נראה שהקראים לא התיישבו בעיר 
לפני תחילת המאה ה 9 , ושהקהילה הקראית התחילה מתפת¬ 
חת ממש רק עם עליית דניאל אלקומסי (ע״ע) מפרס: הוא 
שעשאה מרכז לאבלי־ציון הקראים ואבן מושכת לעליה, וכן 
מרכז של לימוד ותעמולה: בכמה תעודות נזכרת "הישיבה" 
של הקראים בי , . רוב סכמי הקראים החשובים במאות ה 10 
וה 11 ישבו בי׳—סלמון בן ירוחם, יפת בן עלי ובנו לוי, סהל 
בן מצליח, אבו אלפרג׳ הארון, עלי בן סלימאן, יוסף אלבציר, 
ישועה בן יהודה, ואולי גם דוד בן אברהם אלפאסי, ואחרים. 
מן המקורות משתמע, שהשכונה הקראית בתקופה הנידונה 
היתד. ממזרח לשכונה היהודית הדרומית — סמוך לקרן 
הדרומית־מזרחית של חומת הר־הבית, או לרגלי המדרון 
המערבי של הר־הזיתים, במקום כפר-השילוח בקירוב. במשך 
רוב התקופה היו היחסים בין הקראים והרבנים ב^ מתוחים, 
ורק במאה ה 11 (תקופת גאונות ר׳ שלמה בן יהודה), בגבוד 


המצוקה, חלה הפשרה ביחסי שתי הקהילות. עם חיסול הקהי¬ 
לה הקראית בידי הצלבנים חדלה י׳ לשמש מרכז קראי 
ראשון־במעלה, ומאז לא חזרה עוד למעמדה זה. 

וע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 435 — 453 . 

( 5 ) התקופה הצלבנית והאיובית ( 1250-1099 ). 
בקיץ 1099 צרו הצלבנים חמישה שבועות על י׳. התקפתם 
הסופית אירעה ב 14/5 ביולי. הגייסות של פלאנדריה וצפון- 
צרפת, בפיקודו של גוטפריד (ע״ע) מבוייון, פרצו לתוך העיר 
בקטע החומה הקרוב למוזיאון־רוקפלר בימינו! במקום זה 
עמדו מול הצלבנים כוחות מוסלמים ויהודים כאחד, והאח¬ 
רונים הגנו על שכונתם שבקרבת המקום, אותה שעה פרצו 
לעיר גם כוחות פרובאנסאליים, בפיקודו של דמון מסן־ז׳יל, 
מכיוון הר־ציון, וכוחות נודמאניים מסיציליה, בפיקודו של 
טנקרד (ע״ע), מכיוון המגדל שבפינה הצפוך־מערבית של 
העיר. 

רוב תושבי י׳ נטבחו, ובתוכם גם היהודים. רבים נשרפו 
בתוך בתי-הכנסת שהציתו הכובשים. אחרים, שנלקחו בשבי, 
נמכרו לעבדות לאירופה ונפדו בידי קהילות־ישראל שם. 
שבויים יהודים אחרים הובלו, עם מפקד מצודת-העיר המצרי, 
לאשקלון, וקהילות־ישראל במצרים פדו אותם והעבירום 
למצרים. 

כדי לאכלס את העיר השוממה אירגנו מלכי הצלבנים 
הגירה של שבטים ערביים־נוצריים מעבר-הירדן והושיבום 
בעיר־ בייחוד בשטח השכונה היהודית לשעבר, שכין שער־ 
שכם לשער־יהושפם > וכן נעשו נסיונות למשוך מתיישבים 
לעיר ע״י הקלות במכם על מצרכי-האוכל. 

י׳ הפכה לבירת סמלכת הצלבנים (ע״ע א״י: היס¬ 
טוריה, עמ ׳ 453 — 476 ), וזו נקראה על שם העיר "ממלכת 
י׳״. העיר התפתחה, ובאמצע המאה ה 12 פרחה, הודות 
לריכוז מוסדות-השלטון של ממלכת-הצלבנים בתוכה: 
חצר-המלך והמינהל הממלכתי ומרכזי השלטון הכנסייתי, 
כגון ראשות אגודות הנזירים למיניהם ומיפקדות המיסדרים 
הצבאיים. ריכוז מוסדות-השלטון קיים אוכלוסיית־קבע 
ניכרת במקום. אולם הגורם החשוב ביותר בהתפתחותה 
של העיר היה זרם העליה־לרגל לי׳ מכל אירופה הנוצרית. 
רבבות עולים־לרגל היו פוקדים את י׳ שנה־שנה. העליה- 
לרגל לא זו בלבד שהשאירה משקע של מתיישבים 
במקום, אלא אף הזרימה כסף לעיר ועודדה את הפעילות 
הכלכלית בה. עם זה לא הפכה י׳ אף אז למרכז המסחר הבין- 
לאומי, בפי שקרה לערי־החוף צור ועכו, ולא היו בה רבעים 
של הקומונות האיטלקיות והפרובאנסאליות, שבידיהן הת¬ 
רכז רובו של מסחר זה. בעיקרו של דבר היתד. י׳ עיר- 
צרכנים מובהקת. 

העיר ומוסדותיה. י׳ הצלבנית השתרעה בתחום 
המוקף בחומות שהיו קיימות בתקופה הערבית במאות 
ה 10 — 11 . אף התכנית היסודית הקודמת של העיר נשתמרה 
בימי הצלבנים, אולם יש לשער שמספר התושבים גדל, 
והבניה בד. היתה בהקף שלא היה כמותו מימי הורדוס. 
מבנים רבים מהתקופה הקודמת נשארו על תלם ואף שימשו 
לאותן מטרות!-בראש ובראשונה — מצודת העיר (,,מגדל- 
דוד"), שהוסיפה להיות מרכז לחיל-העצב הממלכתי, מחסך 
אוכל לצרכי הצבא, ואולי אף לצרכי העיר, ומרכז מינהלי 
לגביית מכס, המלך וחצרו שכנו תחילה במסגד אל-אקצא 
ובשטחים הקרובים לו, אולם משניתן שטח זה למיסדר 



299 


ירושלים, היסטוריה: התקוסה הצלמית והאיוסית 


300 



חך)**דויו ב • 4 * 1 ־ 75 *► 

הזזתו יו יויוירנ׳וו *ל חעייר 
מאתי^ח ■של יסני 

.^י 8 

נג*ייו 

0 0 ? 00 י 0 מ׳ מר׳*ו של "י׳ציוו 

יריש?ים בתי! 1 םו! וזמבגית 

הטמפלרים (ע״ע) עברו מלכי דיצלבנים לקרבת המצודה, 
וארמוגם נמצא בערך בשטח תחנת-המשטרה של ימינו, 
שהוא השטח של ארמון הו׳רדום ומרכזי השלטון הרומי- 
הביזאנטי, ובנראה אף השלטון הערבי בתקופות המאוחרות. 
בשטח גנסיית־הקבר וסביבתו הקרובה דייו מרכזי השלטון 
הכנסייתי ומרכזי הפולחן הדתי. ליד כבםיית־הקבר נמצא 
ארמונו של אפאטריארך־י', ומול הכניסה הדרומית של הכנסיה 
נמצאו מנזרי-הבבדיקטינים והשטח רחב־הידיים של מיסדר 
היוהגיטים (בשמח המוריסטאן, היום — השוק החדש). 
מיסדד הטמפלרים נמצא במסגד אל-אקצא, שהצלבנים 
קראוהו "מקדש־שלמה" ( 15 ה 10 ח 10 ג 8 רמ 111 קוח 10 ). המיסדר 
של האבירים דוברי הגרמנית — אח״כ המיסדר הטוטוני 
(ע״ע) — התמקם בקרבת הר־הכית (ביום הרובע היהודי)! 
מיסדר האבירים המצורעים, הוא מיסדד לזרום הקדוש. 
נמצא מחה לחומות. בקרבת "השער החדש" של ימינו. 

במאה ה 12 נקבעו רובן של המסורות הנוצריות בעיר 
ובסביבתה, שנתקיימו עד ימינו ושמאתרות בתחום העיר 
מאורעות מחיי ישו, בייחוד מיום משפטו ועד לצליבתו! כך 
נקבעה סופית מסורת ״דרך־היסורים״ ( 00101053 3 !/י), 
ולכל ארפה הוקמו כנסיות וקפלות. הרבה ממקומות הפולחן 
המוסלמי הפכו לכנסיות, למשל כיפת-הסלע, שנקראה בפי 
הצלבנים "מקדש האדון" (נתנוהסס 1 ז 1 ג 11 קמז 70 ). גבנו גם 
כנסיות חדשות, שהחשובה בהן היא ב נ ס י י ת - ה ק ב ר (ד 
לעיל, ענד 231/2 ), המפעל הארדיכלי החשוב ביותר של הצל¬ 
בנים בעיר! היא הוקמה על יסודות הכנסיה הביזאנטית (ר׳ 
לעיל, ענד 263/4 ). כנסיית סנטה אנה נבנתה בסיגנץ רומאני 


ומצטיינת ביפת*" כנסיית "ק בר ־מרים" 

בעמק יהושפס" ומערכת הכנסיות בהר־ 

ציון תוקנו וחודשו. 

תושבי י' במאה ה 12 היו רובם 
ככולם יוצאי אירופה. מלבדם היו בעיר 
גם קצת נוצרים מזרחיים: "סורים", 

יעקוביטים וקו׳פסים — שהתרכזו בפינה 
הצפון־מזרחית של העיר ליד כנסיית 
מרים מעגדלא ; ארמנים — שישבו באי- 
זור שהוא עד היום בידיהם, ליד כנסיית 
יעקב הקדוש! קצת נציגי כיתות נוצריות 
אחרות, כגון ה^אורגים — שמרכזם היה 
ב״בנסייח־הצלב" (המצלבה) מחזץ לחו¬ 
מות י/ רובו של היישוב היו יוצאי צרפת, 

ומפל־מקום היתה הלשון הצרפתית שלמת 
בעיר. יוצאי אירופה שלא ממוצא צרפתי 
התיישבו בריכוזים לאומיים או לשוניים 
משלהם, כגון האבירים הגרמנים (ר' 

לעיל),יוצאי ספרד, שהתיישבו ליד שער- 
שכם, יוצאי פרובאנס — ליד שער־ציון, 

יוצאי הונגאריה — בסביבות השער הח¬ 
דש של היום. לריכוזים אלה היו בדרך- 
כלל מקומות־פולחן משלהם ולעתים אף 
אכסניות לעולי־רגל מבני־ארצם. המוס¬ 
למים והיהודים לא הורשו להתיישב ב¬ 
עיר, אולם המוסלמים היו באים אליה 
לדגל עסקיהם ובמרוצת הזמן התיישבו 
מספר צבעים יהודים (לפי המסופר אצל 
בנימין מטודלה) ליד מצודת העיר וארמץ־המלך. 

י׳בימיהאיובים. לאחר קרב חיטין (ע״ע א״י, עמ׳ 
458/9 ) עלו גדודיו של צלאח א־דין על י', ואחרי מצור קצר 
הסכימו האפאטריאיד ומפקדים חילוניים של המקום להיכנע, 
בתנאי שיוכלו לפדות עצמם בתשלום מן השבי ולהוציא ככל 
אשר יוכלו ממיטלטליהם. העיר נכנעה בנובמבר 1187 ונשארה 
בידי המוסלמים עד 1229 . בתקופה זו שוב הפכה י׳ לעיר 
מוסלמית * על הנוצרים נאסרה הישיבה בעיר, פרט לנוצרים 
המזרחיים לכיתותיהם, שהורשו לשמש בצנעה בכנסיית־ 
הקבר ובכמה כנסיות אחרות בעיר. הכנסיות ברובן שוב 
נהיו למסגדים (כגון מסגד אל־אקצא) או למוסדות צדקה 
ודת למוסלמים (כגון כנסיית סנטה אנה, שדיפכה למדרסה 
שאסעית). בשנות ה 20 של המאה ה 13 ׳ כשפתחו המוסלמים 
בהריסה שיטתית של ביצורי הערים שהיו עלולות לשמש 
ראש־גשר להתנחלות צלבנית חדשה, נפגעה גם י׳. 

נסיון הצלבנים לכבוש את י׳ במסע־הצלב השלישי עלה 
בתוהו, אף שגייסמדהם הגיעו עד לקלניה במבואות העיד. 
מה שלא השיגו הצלבנים במלחמה השיגו במשא־ומתן דים- 
לומאטי. על-פי חוזה תל־עג׳ול ( 1229 ) בין אל־&ליד אל־ 
כאמל, שליט מצרים האיובי, ובין הקיסר פרידריד 11 (ע״ע), 
ניתן לצלבנים פרחדור מיסו דרך רמלה י לי׳, והעיר עצמה 
חולקה בין נוצרים למוסלמים! האחרונים קיבלו את שטח 
הר־הבית, והצלבנים — אח שאר חלקי י׳. הצלבנים ניסו 
בתקופת-שלטונם השניה ( 1229 — 1244 ) להתנחל מחדש 
בעיר, אולם יישובם לא הגיע לממדיו שבמאה ה 12 , וגם 
העיר לא חזרה לפריחתה הקודמת. ב 1240 פלשו לא״י גדודי 



*ריכח 

גרסגוע 


301 


ירושלים, היסטוריה: התקופה הצלבנית והאיוכית; התקופה הממלוכית והתורכית 


302 


ח׳וארזמים, עלו על י׳, כבשוה והחריבוה ( 1244 ) : רק מעטים 
מתושביה הנוצרים הצליחו להימלט ליפו. העיר סבלה קשות 
מפלישה זו ולא התאוששה, עד שעבר השלטון לידי הכת 
הצבאית של חעמלוכים, שב 1250 שמו קץ לשלטץ בית-איוב 
במצרים וכוננו בה את השלטון הסמלוכי. 

על היהודים בי׳ בתקופה הצלבנית — ר׳ להלן, 

עמ׳ 302 . 

יה. ם. 

ב. צ. דינבורג, לתולדות היהודים בא״י בימי ססע הציב 
הראשון (צית: מאסף, ב׳}, תרס״ז! הנ״ל, בית־תפלה 
וסדרש ליהודים על הר־הבית (שם. ג׳), תרפ״ט! ר, 1 *ל. 
כתובות עליה בהר־הבית סימי ראשית הכבוש הערבי 
(ציון, כ״א), תשס״ז! י. י. יהודה, הכתל המערבי (ציון: 
מאסף, ג׳), תרפ״טי א. ל. סוקניק, הכתבות היהודיות 
בהר־הבית (ציון: מאסף, ד׳), תר״ץ! ש. אסף-ל. א. 
מאיר (עורכים}, ספר הישוב, ב׳, תש׳־ד! י. סראוור, היהו¬ 
דים במלכות י׳ הצלבנית (ציון, י־א), תש״ו! הנ״ל. 
גלגולי השכונה היהודית בי׳ בתקופה הערבית (שם. י״ב), 
תש״ז! הנ״׳ל, י׳ בירת הצלבנים (יהודה וירושלים), 
תשי״ז* הנ״ל, תולדות סמלכת הצלבנים בא״י, א/ 
142-134 (ור׳ מפתח), תשכ״ג > הנ״ל, י׳ בתקופה הצלבנית 
(קדמוניות א/ 1 ־ 2 ), תשכ״ח! ח. ז. הירשברג, ענייני הר 
הזיתים בתקופת הגאונים (ידיעות החברה העברית לחקי¬ 
רת א״י ועתיקותיה, י״ג), תש״ז! ש. ד. גויטיין, י׳ בתקו¬ 
פה הערבית (ירושלים, מחקרי א״י, ד׳), תשי״ג; י. בר־ 
סלבי, מדריך י׳ מן הגנתה הקאהירית (א״י, ז׳), תשכ״ד! 

16 ! 0116,01165 *•! ,.{) ? 11 ?> 1 * 7101 .ן , [ 06 \־> ?-: 1/10060 . 11 

מ, ! 147 ?[ ? 7/1 ,תתג 4 ז ,] , 1914-1926 ,( 11 ' . 1116 ין*ז 08 תי>ז 

, 11 ־ 1 ,! €311/7/1 1 ) 3117711 '! ? 1/1 ', 171/0 !! 1 ) 371 

, 1-283 . 11 , 309-356 , 1 ,!? 5/14111 1 >ח* ! 920-1922. 101., 7^x1 ! 
?^^ X אס ./ ? 1 > ? 11 > 111 ? 4 ! 3 ! 11 '€ . 1 ־!זס 60 א 016 1£ ז 661 , 1920-1922 .() ?/??!! 

. 1924 ,(! 0011001 

( 6 ) התקופה העמל וכי ח והתורכית, השליטים 
החדשים של י' הזניחו את ביצורי העיר, שנהרסו בחלקם 
ב 1219 בפקודת האיובים, מחשש שמא ישובו הפראנקים 
ויכבשוה ויתבססו בה. גם על פיתוחה הכלכלי לא שקדו 
הסמלוכים; וכן לא היחה י׳ בשלטונם בירת הארץ ואף 
לא בירת פרובינציה, עד שב 1376 אורגנו העיר וסביבותיה 
כמחוז מיוחד. העיר נידלדלה, דרכי סחר גדול לא עברו בה, 
ומסים כבדים ומונופולין מנעו בעד התפתחות תעשיה 
מקומית. 

לעומת־זאת הגדילו הממלוכים לעשות בהקמת מוסדות 
דתיים מוסלמיים, "מדרסות" ובתי־דרוישים, ששיוו לעיר 
אופי מוסלמי בולט — יותר מבבל תקופה אחרת בתולדו¬ 
תיה. העולמא (חלמידי־החכמים המוסלמים) מילאו תפקידים 
גם במינהל האזרחי. הסולסאנים הממלוכים הרבו לתרום 
למסגד הגדול בי , , לשיפוץ מסגדים ולהקמת בניינים בהר- 
הבית, ביניהם הסביל הנאה על שמו של קאיתבאי (תט׳: 
כרך ר, עם׳ 484 ). ריבד מוסדות־הדת הפך את העיר למוקד 
של קנאות דתית, ומפעם לפעם היו קנאים לאיסלאם מתנכ¬ 
לים ליהודים, וביותר — לנוצרים. במחצית השניה של המאה 
ה 15 הרסו המוסלמים פעמים־מספר את בתי־התפילה של 
הנוצרים בעיר. דימדרסות משכו לי׳ תלמידי-הכמים רבים, 
ולאחדים מהם יצאו מוניטין בזכות חיבוריהם בתחומי המש¬ 
פט׳ המיסטיקה וההיסטוריה. אך הסדרסות של י׳ לא הגיעו 
לרמתם של מוסדות ההשכלה המוסלמית הגבוהה בקאהיר, 
ואח״ב של קושטא, ולא לחשיבותם. — מספר תושבי י' 
בסוף המאה ה 15 נאמד ב 10,000 . 

א. אש. 

ב 1516 כבשו התורכים את י' ושלטו בה 400 שנה. 300 
השנים הראשונות לשלטונם, עד לאחר מסעו של נאפוליון 


בונאפארטה לא״י, היו ימי קיפאון וניוון לעיר, שחשיבותה 
נפלה מזו של עכו, צפת ועזה: י׳ הייתה עיד־פלך בלבד, 
ללא אירגון מוניציפאלי, ובראש המינהל האזרחי עמד 
הקאדי. יש להניח שהאוכלוטיה של י׳ מן המאה ה 16 עד 
תחילת המאה ה 19 נעה בין 00 ( 74 ל 10,000 נפש. 

ב 1537 — 1541 תיקן הסולטאן סולימאן "המפואר" את 
חומות י׳ ושעריה דשיפצם, ושיקם את מצודת העיר, היא 
״מגדל־דוד״ < ביצורים אלה — הקיימים עד היום — הוקמו 
על יסודות המבנים הצלבניים. הוא תיקן והרחיב גם את 
אמות־המים מבריכות־שלסה לי׳, ואשתו רוכסלנה הקימה 
מוסדות־צדקה לתלמידי ה&דרסות והקדישה'לטובתם את 
המסים מכפרים רבים בארץ. ריבוי ההקדשים העשיר את 
הממונים על הנקף וחיזק את מעמדם הציבורי. גם היעדר 
שכבה תורכית שלטת, היושבת דרך-קבע בארץ, איפשר את 
התפתחותה של מעין־אצולה של המשפחות הערביות המיו¬ 
חסות מקרב האוכלוסיה המקומית: כוחן של אלה נשען על 
חכירת-מסים, רכוש קרקעי והחזקה במשרות דחיות ואה״ב 
גם ממשלתיות. החשובות ביניהן מילאו תפקידי הנהגה בין 
ערביי א״י עד ימינו, כגון משפחות ד־ג׳אני׳ ח׳אלדי, נשא- 
שיבי, חסיני. 

התורכים פעלו לשמירת קדושתה של י׳ המוסלמית, וזמן־ 

מה אסרו להכניס יין לעיר — גזירה שמא יקנוהו מוסלמים, 
וכן אסרו זמן־מה לפתוח את בתי־הקפה; ללא-מוסלמים היה 
מעמד של אזרחים ממדרגה שניה, כבכל הקיסרות העותמא- 
נית, ואסור היה להם לבבות בתי-חפילה חדשים, להעיד נגד 
מוסלמי, לרכוב על סוס ולהשתתף במוסדות השלטון. 

א. אשתור, ירושלים בימי הכינים המאוחרים (ירושלים, 

ב׳/ה׳). תשס״ו; א. הד, ירושלים בימי המסלוכים והתורכים 

(ירושלים לדורותיה, 202-193 ), תשכ״ם. 

ם. 

היהודים בי׳ ממסעי-הצלב עד המאה ה 18 . 

עם השמדת קהילת י׳ בשעת כיבוש העיר בידי הצלבבים 
ב 1099 פסק יישוב יהודי מאורגן ב" כ 100 שנה. אולם ממקו¬ 
רות שונים משתמע שיהודים בודדים הורשו לגור — או 
עכ״פ לבקר — בי׳ בתקופת השלטון הצלבני. בנימין מטודלה 
(ע״ע) מצא ב 1173 בי׳ 4 משפחות יהודיות, ובית־הצביעה 
העירוני היה מוחכר ליהודים: סמוך ל 1180 לא מצא פתחיה 
מדגנשבורג (ע״ע) בי׳ אלא יהודי אחד, צבע. 

י'היישוב היהודי בי׳ נתחדש בעקבות כיבוש העיר בידי 
צלאח א־דין ב 1187 . לפי מסורת מן הדור שלאחר־מכן (אל- 
חריזי, 1216 ) קרא הסולטאן עצמו ליהודים לחזור ולהתיישב 
בי׳. לי׳ באו פליטי קהילת אשקלון (לאחר חורבנה של עיר 
זו ב 1191 בהמשך המלחמה בין המוסלמים והנוצרים), עולים 
מצפון־אפריקה (בעקבות רדיפות היהודים שם ב 1198 ), 
וכן ממערב־אירופה — בין השאר חלק מעליית ״ 300 רבני 
צרפת ואנגליה״( 1210/12 ). ידוע, שב 1216 כבר נתקיימו בי׳ 
3 "קהילות": של המוסתערבים (בני הארץ), של המערבים 
(יוצאי אפריקה) ושל האשכנזים. אולם רבים מן העולים, 
שפנו תחילה לי׳, עברו לאחר־מכן למקומות אחרים, בייחוד 
לעכו, משום קשיי הקיום בי׳; ובמלחמות התחרות שפקדו 
את העיר בשנים 1229 — 1260 ושבהן עברה כמה פעמים מיד 
אל יד (בין נוצרים, מוסלמים וקטרים [ח׳ואריזמים]), שוב 
חרב היישוב היהודי. ב 1267 הגיע לי׳ ר׳ מ ש ה ב ן נ ח מ ן 
(הרמב״ן), המספר במכתביו על שוממות העיר ועל היהודים 
הבודדים (שני אחים) שמצא בה. פעולתו של הרמב׳ץ הגיחה 



303 


ירושלים, היסטוריה: התקוסה חמסלוכית והתורכית 


304 



ניח־חננסת של הרמנ״ז, אחרי שיקומו נחמכ״ח 


את היסוד לחידוש היישוב היהודי בי׳. הוא המריץ יהודים 
שברחו מי׳ מפני חרב הטטרים לשוב ולהתיישב בד" 
הקים באחת החורבות ביכ״ג — שהיה היחיד בי׳ עד המאה 
ה 16 (ר׳ להלן, עט׳ 304 ) — וייסד ישיבה, חו החלה למשוך 
אליה תלמידים גם מחו״ל. אע״ם שהרמב״ן עצמו עבר גם 
הוא לאחר זמן מועט לעכו וישיבתו בי׳ בטלה, בראה שמאז 
ואילך קיימת רציפות של היישוב היהודי בי׳ עד ימיבו, ואף 
נקבע מאז מקומו של הרובע היהודי בחלקה הדרומי של 
העיר העתיקה, במדרונה של "העיר העליונה" מול הר-הבית. 

ידיעותינו על מצב יהודי י׳ מ 1270 ועד לשלהי המאה 
ה 15 דלות ביותר. בראשית המאה ה 14 מוסר אשתורי הפרתי 
(ע״ע) תיאור עגום על הצב הקהילה. ידיעות מעודדות יותר 
על מצבה החמרי והרוחני מצויים בספר "שבילי דירושלים", 
•המיוחם למקובל יצחק חילו ( 1335 ז), אלא שאפשר מאד 
שספר זה מזוייף. באמצע המאה ה 14 שוב היתה בי׳ ישיבה 
בראשותו של ר׳ יצחק הלוי אסיר־התקלה. משנות ה 20 של 
המאה ה 15 ידוע על ניסיון של עולה יהודי אמיד מגרמניה 
לרכוש את מקום "קבר־דוד". באמצע המאה הוטלו על יהודי 
י׳ מסים רבדים, ואלה גרמו לבריחת רובם של 300 בעה״ב 
היהודים, בעיקר האשכנזים, מן העיר. ב 1438 נתמנה לרב בי׳ 
ר׳אליהומפררה(ע״ע).ר׳ יצחק לטיף—שעלה לא״י, כנראה, 
סמוך ל 1470 — מוסר על 150 משפחות יהודיות בי׳ * משולם 
וולטרה (ע״ע) מצא כבר 250 משפחות בעיר, בין 10,000 
חושבים. מן המאה ה 15 ואילך ידוע לנו על קיום מוסד של 
"שליחים" היוצאים בקביעות לארצות־הגולה לאיסוף נדבות 
ליהודי י׳. תיאור מפורט של יהדות י׳ בסוף המאה ניתן 
באגרותיו של ר׳ עובדיה מברמגורא (ע״ע), שהגיע לי׳ 
ב 1488 . מצבם של היהודים היה ירוד ביותר, מבחינה כלכ¬ 
לית, חברתית ורוחנית כאחת. הקהילה התקיימה על התרומות 
מחדל, שעל חלוקתן שלטו שלטון שרירותי "זקני היהו¬ 
¬דים" — פרנסי הקהל, מבני המשפחות הוותיקות, שמונו 
לתפקידם מטעם השלטונות וגבו את המסים. "הזקנים" רדו 
ביד קשה בעולים האשכנזים החדשים, חסרי הזכויות וההגנה, 
מסתם לשלטון׳ הטילו עליהם את רוב נטל המסים דרשו את 
.נכסיהם לאחר סותם. רע״ב מספר, שתעלוליהם של "הזקנים" 
הבריחו בע״ב רבים מן העיר, דש שהביאו נרדפים חסרי• 
מגן להתאסלמות. ב 1473 התאסלמו אלמנה אחת ובנה בעק¬ 
בות נגישות ראשי-הקהל ונדבו להקדש המוסלמי את מגרשם 
שהיה סמור לביהכ״ג! הדבר גרם'להריסת ביהכ״נ בידי המר 
סלמים, ורק בשוחד רב הושג מן השלטון רשיון לבנ 1 תו 
מחדש. לפי עדותו של רע״ב נשאת בי״ ב 1488 רק 70 משפ¬ 


חות יהודיות, וכן מספר גדול של אלמנות. השיעור הרב 
של אלמנות — לעתים פי-כמה ממספר משפחות בעה״ב — 
הוא אפייני לכל הנתונים הססאטיססיים על יהודי י׳ באותם 
דורות, וגם לאחר-מכן עד המאה ה 19 ; סיבת התופעה הזאת 
היא, כנראה, שבקרב העולים היה אחוז גבוה של זקנים שבאו 
עם נשים שהיו צעירות מהם. 

הודות לאישיותו של רע״ב ולמנהיגותו, ובעקבות הקלת 
לחץ המסים, חלו הבראת-מה במצב הפנימי של הקהילה 
והתאוששות רוחנית בקרבה, מה שהביא מיד גם להגברת 
העליה לי׳. דף חדש בתולדותיה נפתח לאחר גירוש ספרד, 
כשגל אחד מן הגולים הגיע לא״י, ובכללה — גם לי׳, וביניהם 
גדולי־תורה ומשכילים. כבר ב 1496 עלה מספר יהודי י׳ 
ל 1,600 נפש, וכן נתחדשה בה הישיבה. על מעמדה המחודש 
של י׳ בעולמה של יהדות־התורה מעידה המחלוקת ששררה 
בעשור הראשון של המאה ה 16 בין חכמי י' לחכמי צפת 
בעניין קביעת שנת-השמיטה; הודכוח נסתיים בהשגת הסכ¬ 
מה בין החכמים. מגדולי שוחרי י׳ בדור ההוא ומן העושים 
לתקנת היישוב בה היה נגיד יהודי מצרים, ר׳ יצחק הכהן 
שולאל (ע״ע). 

עם הכיבוש התורכי ( 1516/7 ) החלה תקופה חדשה בחיי 
י׳ היהודית. ב 1522 מוסר משה בסולר. (ע״ע) על 300 משפ¬ 
חות (ולמעלה מ 150 אלמנות), המחולקות ל 4 עדות: אשכנ¬ 
זים ( 15 משפחות), ספרדים — המהווים את רוב הציבור, 
מערבים — עולי צפודאפריקה, ומוסתערבים — צאצאי היי¬ 
שוב היהודי המקומי? לאחר מכן התמזגו המערבים והמוסת¬ 
ערבים עם הספרדים לקהילה אחת. בראש הקהילה כולה 
עמד מ 1516 עד 1528 ר׳ יצחק הכהן שולאל לאחר עלייתו 
ממצרים לי׳. אחריו הנהיג את קהילת י׳ עד 1541 ר׳ לוי אבן 
חביב (ע״ע חביב), והודות לו עברה ההגמוניה הרוחנית־ 
דתית ביהדות א״י מצפת לי׳. הוא שיכך את התסיסה המשי¬ 
חית שנתעוררה בי׳ בעקבות ביקורו של שלמה מלכו (ע״ע) 
בעיר ב 1529 , והוא גם שעמד בראש מחנה המתנגדים לחידוש 
ה״סמיכה"(ע״ע) והכשיל את יזמתו של ר׳ יעקב בירב(ע״ע) 
וחכמי צפת האחרים בעניין זה. מן הרבנים החשובים האח¬ 
רים שישבו בימיו בי׳ היה ר׳ משה אלשקר (ע״ע). 

באותן שנים השתפר קצת מצבה של קהילת י׳ בעקבות 
עליית בעלי-אמצעים מערי-המסחר של איטליה. מאיגרות 
שונות משתמע שהיו מבין יהודי י׳ שהתפרנסו מיגיע־כפיהם, 
כצורפים, אורגים, סנדלרים או כרוכלים בעיר ובסביבתה. 
אולם רוב הקהילה היו לומדי־תורה שתורתם אומנותם וש- 
קיומם היה תלוי בחלוקה, וחייהם היו חיי-עוני. מאמצע הסאה 
ה 16 ואילך שוב הורע המצב הכלכלי בגלל לחץ המסים 
וסחיטות כספים מצד השלטונות. ב 1553 נתמנה ר׳ דוד אבן 
זמרא (ע״ע) לרבה של י׳, אך משום שלא יכול היה לעמוד 
ברדיפות עזב, עם רבים אחרים, אח י׳ ב 1567 ועבר לצפת, 
שחזרה וירשה את מקומה של י׳ כמרכז ליהודי א״י. 

בשלהי המאה ה 16 גבר סבלם של יהודי י" תחת ידיהם 
של שליטים עריצים. ב 1586 נגזל מידי היהודים ביהכ״ג של 
הרמב״ן, והמוסלמים הפכוהו לבית־מלאכה. מצבם העלוב 
משתקף בקריאה-לעזרה למענם שהיפנה ר׳ משה אלשיך 
מצפת ליהודי ונציה. אולם עדת הספרדים בי׳ הצליחה לבנות 
לעצמה ביכ״ניחדש, זה שע״ש ר׳ יוחנן בן זכאי — כנראה 
הבג יק הציבורי היהודי הראשון שנבנה בי׳ בעת החדשה 
(תמ׳: ע״ע בית־כנסת, עט׳ 641 ). בניין זה היה קיים מן 


305 


ירושלים, היסטוריה: התקופה הססלופית והתורכית ן מסוף הסאה ה 18 ועד היום 


306 


המאה ה 17 עד ימינו כמעה־ של 4 בתכ״ב משולבים זה 
בזה: אליהו הנביא, ר׳ יוחנן בן זכאי. האיסטאנבולי והאמ¬ 
צעי) המקורות השונים סותרים זה את זה לגבי האריכי 
הבניה של בל אחד מהם. עכ״ם. מיבנה זה שימש מרכז 
ובית־תסילה יחיד לעדה הספרדית בי׳ עד המאה ה 19 . 

בסוף המאה ה 16 התאוששה הקהילה מעם תחת הנהגתו 
של ד׳ בצלאל אשכנזי (ע״ע), וכן גברה העליה לי׳. ב 1621 
הגיעה עליה אשכנזית חשובה לי׳ בהנהגתו של השל״ד, 
(ע״ע הורוביץ [ 6 ]), והעולים החדשים השיגו רשיון להקים 
לעצמם ביכ״נ. וכן אורגנה תמיכה לעדה האשכנזית בי׳ מן 
הקהילה העשירה של פראג. אולם עם השתלטותו של המושל 
העריץ אבן פרון* ( 1625 ) תכפו הצרות, עד שנאלץ השל״ה 
להימלט לצפת ( 1626 ). גם המושלים שקמו אחריו הכבידו 
את עול המסים ואילצו אח היהודים לאסוף כספים בגולה לשם 
תשלומם. רבים נאלצו לברוח פן העיר! הקהילה האשכנזית 
התפוררה למעשה, ושרידיה הצטרפו לקהילה הספרדית, 
משבר זה מתואר בספר "חרבות ירושלים" מ 1636 . באגרת 
ליהודי פרס מאמצע המאה ה 17 נאמר, שבי׳ נותרו רק 144 
בע״ב שבשבילם צריך היה לשלם את מס-הגולגולת! וכן 
נמצאו באותה תקופה בי׳ 20 משפחות קראים, סמוך לאותו 
זמן הגיע לי׳ שבתאי צבי, והוא נשלח מסעם הקהילה לגייס 
אמצעים במצרים. עם שובו הכריז על עצמו שהוא משיח, 
ורק במאמצים גדולים עלה בידי רבני י׳ לגרשו מן העיר 
( 1665 )) גם לאחר-סכן לא היתד. לשבתאות אחיזה רבה בי׳. 

למרות הצרות, לא פסק זרסיעליה דליל לי׳ גם במחצית 
השניה של המאה ה 17 , ולא פסקו בה חיי הרוח, בעיקר 
בזכותו של ר׳ יעקב חגיז (ע״ע), שהקים בה ישיבה גדולה ו 
וכן ישבו בי׳ עוד תלמירי־חכמים חשובים ומקובלים. מ 1670 
עד 1689 עמד בראש הקהילה ר׳ משה גלנטי (ע״ע), ואחריו 
עד 1696 — גיסו ר׳ משה אבן חביב (ע״ע חביב. ר׳ משה 
אבן). באותה תקופה היה מוסכם בין רבני י׳ "שלא יהיה 
תואר רב בי׳״ — בדי למנוע חיכוכים בין תלמידי-החכמים 
המרובים בעיר —, אע״ם שתמיד היה אחד מזקני הרבנים 
מוחזק מנהיג העדה. ר׳ אברהם יצחקי (ע״ע), שהיה רב 
ראשי-בפועל מ 8 נ> 17 ואילך, הוכתר בתואר "ראשון לציוך^- 
חארם של הרבנים הראשיים הספרדים בי׳ מאז ועד ימינו, 

הקהילה האשכנזית בי׳ נתחדשה זמנית עם עלייתם של 
מאות עולים בהנהגת יהודה (ה)חםיד (ע״ע) ב 1700 . פעלם 
העיקרי של בני החבורה היה רכישת השטח הידוע בדורות 
האחרונים כ״חצר חורבת ר׳ יהודה החסיד" ובניית ביב״ג 
וב 40 יחידות־דיור בתוכו. אולם יהודה חסיד מת ימים מעטים 
לאחר בואו לי׳, ובני חבורתו — שבה היו מרובים היסודות 
השבתאיים — נשארו ללא הנהגה וללא אמצעי-קיום. החבו¬ 
רה החלה להתמוטט ולהתפורר, למרות פעולת שליחיהם 
שהצליחו לגייס בספים מעשירי היהודים במעדב־אירופה, בין 
השאר — משמשון ורטהימר (ע״ע). תיאור שיכונם מסביב 
ל״חצר" ומצבם ב 1716 ניתן בספר "שאלו שלום י׳" של אחד 
מבני-לודתו של יהודה חסיד. לשם תשלש המסים שהטיל 
עליהם המושל נאלצה הקהילה האשכנזית ללוות כספים 
ברבית קצוצה מאת מלווים מוסלמים, ומאז היתה שרויה 
בלחץ נושיה. משלא יבלה לשלם את חובותיה הופקעה 
ה״חצר״ מידה, וב 1721 נהרס ביהכ״נ בידי פורעים ערבש. 
הקהילה נתפזרה כליל, ומאמצע המאה ה 18 ואילך עד תחילת 
המאה ה 19 לא היו כמעט אשכנזים בי׳ ז ב 1758 נמצאו בה 


ב 1000 ספרדים. — במקביל לעליית "החסידים" הגיעה לי׳ 
ב 1702 מאיטליה קבוצת עולים בהנהגתו של ר׳ אברהם רוויגו, 
והוא הקים ישיבה נוספת בעיר. במחציתה של המאה ה 18 
הגיע מצפון־אסריקה ר' חיים בן־עטר. בראש קבוצה גדולה 
של תלמידים, והקים מרכז נשף ללימוד תורד,) ביהב״נ 
הקטן שלו נתקיים עד ימינו. באשה תקופה נוסדה ישיבת 
המקובלים המפורסמת "בית־אל" בידי ד׳ גדליה חיה, מעולי 
תורכיה. לחבורה שמסביב לישיבה זו השתייכו, בין השאר, 
ר , חיים יוסף דוד אזולאי(ע״ע) ור׳ שלש שרעבי(ע״ע) — 
אחד מחכמי תימן המעטים שהגיעו בתקופה ההיא לא״י. 
תופעה מיוחדת במינה בתקופה ההיא היו "החברות" של 
לומדי־תורה ומקובלים, שהתארגנו על בסים של "שסר- 
התקשרות" לשיתוף בחיי חורה, בלימוד ובעיון. להיות 
"אוהבים זה לזה אהבה רבה אהבת נפש ואהבת הגוף" 
ו״חברים חברי הנפש בעוה״ז ובעוה״ב״. — בין מנהיגי 
הקהילה במאה ה 18 בלטו הרבנים לבית אלגזי (ע״ע). 

הודות לאירגון העזרה הכספית מצד !,פקידי קושטא" 
התבססה הקהילה במחצית הראשונה של הסאה. במחצית 
השניה של המאה שוב נשתנה המצב, ובעקבות הרדיפות 
מצד השלטון ופגעי-טבע שונים (רעב מחמת בצורת ומגי¬ 
פות) נצטמצמה הקהילה מאד. 

חשר רב להכרת תולדות יהודי י׳ מן המאה ה 16 עד 
המאה ה 19 נמצא — מלבד באגרות־המסעות — גם בספרי־ 
התקנות הבודדים שנשתמרו בידנו מתקופה זו. 

א. ל. סרומקין-*, דיבלין, תולדות החכמי י׳. א׳-ד׳, חרס״ח/ 
תר״ץ< ג. שלום. ס׳ שבילי דירדזלים המיוחם לר׳ יצחק 
חילו— סזוייף (ציון: מאסף, ר). תרצ״ד! הנ״ל. שבתי צבי, 
א^-ב/ מפתח : י׳, תשי״ז! ד. ילק, י׳ היהודית לפני ג׳ פאות 
שנה (כתבים נבחרים, א׳), תרצ״ו! א. יערי [מהדירן, 
אגרות א״י, תש״ג! הג״ל [מהדיר], מסעות א״י, תש״ 1 ) 
הנ״ל, שלוחי א״י. פסחה: י/ תשי״א! ם. בניהו, ספרי 
תקנות ומנהגים של י׳ (ק״ם, כ״ב), תש״ו! הנ״ל, ר׳ יהודה 
בן ר־ משה אלבוטיגי (סיני, ליו), תשט״י] א. ח. סריימן. 
תקנות י׳(ספר דינבורג), תשיט) י. כץ, מחלוקת הסמיכה בין 
ו״ יעקב בירב והרלב״ח (ציון, סיז), תשי״א! י. בו־צבי, א״י, 
ויישובה בימי השלסון העותומאני, מפתח: י׳, תשס״ו) ש. 

ח. קוק, לתולדות משפחה ירושלמית (בתוך: עיונים ומחק¬ 
רים, ב׳), תשכ״ב! הנ״ל, לתולדות חבורת המקובלים בירו¬ 
שלים (שם), חשביג י י. שציפאנדקי, א״י בספרות התשובות, 
א׳-ב/ ספתח: י׳, תשכ״ו/ח. 

י. א. 

( 7 ) י׳ מסוף המאה ה 18 ועד היום. את תולדות י׳ 
מ 1799 ואילך ניתן לחלק לכמה תקופות: (א) עד 1831 —שנת 
גירוש התורכים בידי המצרים(מוחמד עלי) —,שבה נמשכו 
״ימי־ד,ביניים״ של העיר! (ב) 1832 — 1840 — תקופת שלטונו 
של אבראהים פחה המצרי. מסעם אביו מוחמר עלי: 
(ג) 1840 — 1917 — תקופת-שלטתם האחרונה של התורכים, 
וראשית העת החרשת בעיר; (ד) 1917 — 1948 — תקופת 
השלטון המנדאטורי הבריטי! (ה) 1948 — 1967 — תקופת 
הביתור בין ישראל וירדן! (ו) פ 1967 — ראשיתה של י׳ 
המאוחדת כבירת ישראל. 

(א) מעמדה של י׳, שהיתר, מאז הגיבוש התורכי עיר 
קטנה ומהנחת במחח נידח של האימפריה העותמאגית, לא 
הושפע גם מפלישתו של נאפו׳ליון בוגאפארטה לא״י ב 11799 
נאפוליון נסוג במהרה מן הארץ (לא עלה על י׳. — בראשית 
המאה ( 1806 ) נאמד מספר התושבים בי׳ ב 00 ^ 8 נפש — 
מוסלמים, נוצרים (רובם בני הננסי ש המזרחיות) ויהודים 
(כסססג, כולם ספרדים)) שגאה עזה שררה בין העדות. העיר 
היתד, מלאה חלי־חרבות, מסוגרת בלילות בתוך חומותיה, 

• " :זע 



307 


ירושלים, היסטוריה: מסוף הסאה ה 18 ועד היום 


308 


מוקפת פראי הדבר, וקשריה הרופפים עם העולם התנהלו 
בשבילים מסולעים, בסוסים, בגמלים ובחמורים! רחובד 
תיה — צרים, חשוכים, מעוקלים ולא-מרוצפים — העלו 
צחנה. המצב ההיגייני והרפואי היה בכל רע. אספקת המים 
היתה לקויה (ר לעיל, ענד 250 }! ברחובות נצטברו, נוסף 
על אבק ורפש, ערימות של אשפה הבל! החצרוח והמינד 
מאות שימשו גם בתי־מחראות. בעיר לא היו לא רופא ולא 
ביודחולים. מגיפות (חולירע, טיפוס ועוד) השתוללו כל 
3 — 4 שנים! התחלואה והתמותה היו גבוהות ביותר. — 
הבניינים הבולטים המועטים היו אלה שבשטח הר-הבית, 
וכן קבר־ישו, מנזר "המושיע" הלאטיני, מנזר הארמנים, 
ה״סראי" — מושב השלטון התורכי, והמצודה! המבנים 
היחידים מחוץ לחומות היו "קבר־דח־" ומנזר המצלבה. המו¬ 
סדות הציבוריים בעיר היו דתיים בלבד, ושירותים עירוניים 
לא היו קיימים. השלטון התורכי היה מיוצג ע״י יחידת־משמד 
וע״י הסחה והקאדי. להלכה היה הפחה של י׳ כסוף תחילה 
לפחה של דמשק, ואח״כ לזה של עכו — שתי הערים שחשי¬ 
בותן המינהלית במסגרת השלטון התורכי עלתה בהרבה על זו 
של י׳•! למעשה שלטו פחות י' בעיר כרצונם, כמעט ללא תלות 
בממונים עליהם בדמשק או בעכו, ועאכו״כ — בשלטון המרכזי 
בקושמא! הם נודעו בשרירותם כלפי כל התושבים ללא 
הבדל דת — סחטו כספים, ולא גילו כל עניין בקידום העיר. 

על היישוב היהודי באותה תקופה — ר׳ 
להלן, עם׳ 321/2 

ב 1808 גרמה שריפה נזקים חמורים לכנסיית קבר־ישו. 
והכמורה היתנית-אורתודוכסית גיסתה לנצל את תיקון הבניין 
כדי להרחיב את זכויותיה בו, דבר שהגביר את המתיחות 
בין העדות הנוצריות בעיר (ר׳ לעיל, עם' 273 ). גג הבגסיה 
לא תוקן סופית אלא ב 1867 , בעקבות הסכם בין קיסר רוסיה 
לקיסר צרסת. השריפה גרמה גם להתפרצות המוסלמים נגד 
הנוצרים. 

ב 1825 פרץ באיזור י׳ מרד פלחים ערבים, והעיר עצמה 

נפלה בידי המורדים. לפחה של דמשק לא היו כוחות מספי¬ 

קים להשתלט על העיר, אולם עמיתו מעב( כבשה לאחר 

הפגזה! מאז נשארה י׳ בתחום שלטונו של הסיחה" של עכו, 

שנתקרא עתה גם "מתצרף של י". אולם הוא לא הצליח 

להטיל את מרוחו השלמה על העיר, שבמבואותיה שלמה 

משפחת השודד אבו-גוש, ובתוכה — משפחת קאסם מבני 

חסיני (ע״ע). 
\־ י 

(ב) בסוף 1831 עלה אבראהים פאשא (ע״ע) המצרי על 
א״י וסוריה, וכבשן בפקודת אביו, מוחמד עלי. י׳ היתה לבירת 
א״י באיזור מינהלי אחיד, תחת פיקוחו של אבראהים שישב 
בדמשק. הנוצרים והיהודים נהנו במידה רבה משלטונם 
הליבראלי־יחסית של המצרים. בוטלו המיסים השרירותיים, 
והוקמה מועצה עירונית שדאגה גם לשיפור מצבם המשפטי 
של העדות הלא־מוסלמיות. ליהודים ניתנה הרשות לתקן 
את בתי-הבנסת שלהם, רשות שהתורכים סירבו לתתה 
במשך שנים רבות. אולם ב 1834 פרץ מרד של האוכלוסיה 
הערבית של א״י נגד המצרים, והמון רב של פלחים הצליח 
לחדור לעיר י׳ (דרך שער־האשפות) ולסגור את חיל-המצב 
המצרי במצודה. אבראהים סאשא חזר וכבש את העיר והביס 
את המורדים בקרבות בקרבתה. במאורעות אלה לא נגרמו 
ליהודים אבדות קשות, אך כ 300 נוצרים נפגעו במהומה 
שפרצה בחג הפסחא בכנסייח-הקבר. 


על התפתחות היישוב היהודי עד אמצע המאה 
ה 19 — ר׳ להלן, עמ׳ 322 . 

(ג) ב 1840 נאלצו המצרים לנטוש את סוריה וא״י. אולם 
לא בכל התחומים השיב המשטר התורכי המחודש את המצב 
בא״י לקדמותו, ורבים מהתיקונים המצריים נשארו בתקפם. 
החלה "תורכיזאציה", פיקוח השלטון המרכזי נתגבר" ועל 
התושבים הוחלו הוראות הצו שחייב שוויון־זכויות לכל 
אזרחי הקיסרות. בי׳ הוקמה מועצה ("מג׳ליס שורא") שנד 
עדה לפקח על שלום התושבים בלי הבדל דת וגזע, ובה 
שותפו נציגי החושבים הלא־מוסלמים. י׳ הפכה לסאנג׳אק 
(מחה) בראשות מתצרף, שהיה כפוף לואלי (פחה) של 
דמשק עד 1887 . 

משעה שהוחזר השלטון התורכי על סוריה סדי הודות 
להתערבותו של מעצמות המערב, הלכה וגברה התעניינותן 
של אלו בי׳ בעקבות ההתחרות ביניהן על רכישת השפעה 
וזכויות בחבל־ארץ זה. משהשחפדה התחבורה לאירופה כתר 
צאה משימוש באניות־קיטור ומתפעלת קווי-הפלגה קבועים, 
נבר זרם המבקרים והצליינים, על כל הכרוך בכך. גם התורכים 
ניסו במקצת לשפר את דמות מימשלם ומינהלם, והביטחון 
היחסי שנשתרר בארץ סייע להגברת העליה היהודית עד 
לממדים שהביאו למהפכה דמו׳גראפית במבנה אוכלוסיית 
י׳ תוך פחות מ 40 שנד¬ 

ד,קונסוליה הבריטית בי׳(הוקמה ב 1838 ) קיבלה הוראות 
לדאוג ליהודים, כדי שגם לאנגליה יהיו בני־חסות בעיר, כשם 
שהדוסים הגנו על היוונים-אורת 1 דוכםים. והצרפתים — על 
הלאמינים-קאתולים, ב 1841 מונה המומר מיכאל שלמה 
אלכסנדר (ע״ע) לתפקיד ההגמון האנגליקני-לותרגי המשו¬ 
תף הראשון בי׳, והוחל בבניית כנסיית־המשיח האנגליקנית 
מול המצודה. ב 1843 הועתק מקושטא לי׳ מושבו של 
האפאטריארך היח־ני-אורתודוכסי. ב 1843 הוקמה הקונסוליה 
הצרפתית, שנועדה להגן על בגי העדה הלאטינית! ב 1846 
הוקם בית-הארחה גדול של הלאטינים, וב 1847 הוקמה, 
לראשונה מאז ימי הצלבנים, אסאמרוארכיה לאטינית בי׳. 
ב 1848 החלה פועלת גם האפאטריארכיה היוונית־קאתולית. 
באותן שנים נפתחו בעיר קונסוליות של פרוסיה, רוסיה, 
אוסטריה, סרדיניה (איטליה), ספרד ואה״ב. ב 1848 נפתח 
"מעין-באנק" ראשון, של משפחת ולירו, ואותה שנה פתח 
שעריו הדואר האוסטרי, שעסק — בהיעדר שירות תורכי — 
בטיפוח קשרי העיר עם חדל. בעקבותיו נפתחו במשך 
השנים גם בתי־דואר של צרפת, פרוסיה, רוסיה ואיטליה! 
משטר הקאפיטולאציות איפשר הקמח שירותים אלה. ב 1833 
הוקם בי׳ בית־חדפוס הראשון — זה של הכנסיה הארמנית, 
ובעקבותיו בשנות ה 40 — 50 , נפתחו בי׳ בתי-דפוס של הכנ¬ 
סיות הנוצריות השתות! אולם הקדים את רובם ביח־הדפוס 
העברי של ישראל ב״ק (ע״ע), שהועבר לי׳ מצפת אחרי 
הרעש הגדול. — בחייהם של היהודים, שהיו עד לזמן ההוא 
הבזויים והשפלים בין תושבי י׳. החלו להסתמן תמורות. 
עם התמנותו של הרב אברהם חיים גאגיו׳ "הראשודלציון", 
ל״חכם־באשי״ ע״פ פירמאן מלכותי (ד להלן, עם׳ 327 ), 
הושווה מעמדה של העדה היהודית לזה של העדות האחרות, 
שלהן היו מכבר מנהיגים מוכרים. מספר התושבים בי׳ 
נאמד ב 1845 בכ 15,000 נפש, מהם — לפי אומדנות שתים — 
בין 5,000 ל 7,000 יהודים. 

בעקבות מלחמת קרים (ע״ע) הלכה וגברה השפעת 



309 


ירושלים, היסטוריה: מסוף המאה דז 18 וקד חיום 


310 


הנציגים של המעצמות האירופיות בי׳, בייחוד של צרפת. 
ב 1856 נתן הסולטאן בעותנה לנאפוליון 111 את בניין כנסיית 
"סנטה אנה" העתיקה, וזו שופצה בידי בעליה החדשים 
והיתה לשריד צלבני מהמרשימים ביותר בא״י. אותה שבה 
החלו פעמוני הכנסיות והמינזרים לראשונה להשמיע את 
צליליהם בי׳. ב 1858/9 הוקמו בתי-ההארחה האוסטרי והגרמ¬ 
ני. אולם בעיר עדיין היתה רבה העזובה והזוהמה מחמת 
היעדר ביוב ותיעול ושירותים סאניטאריים ומצוקת־המים 
הקשה. באותן שנים הגיע מספר תושבי י' לכ 18,000 , 

על התפתחות היישוב היהודי בשנות המ¬סד¬ 
ר׳ להלן, עמ׳ 322 — 325 . 

בשנות ה 60 החלה צמיחתה של העיר "החדשה". מחד עם 
זה — ירידה יחסית בהתפתחות העיר העתיקה שבין החומות. 
מצד אחד הוחל — מטעם הממשלה הדוסית — בהקמת בתי־ 
הארתה, כנסיה פראווסלאומת ובי״ח על שטח שמצפון־מערב 
לעיר(כיום -מגרש־הרוסים״). מצד שני נשלמה והלכה בניית 
"משכנות־שאננים", השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחו¬ 
מות, שהקים מונטיפיודי י אח״כ נספחה אליה שכונת "ימין- 
משה". הדחק בצפון־מערב העיר הקים באותה שנה הכומר 
הפרוטסטאנטי הגרמני לודומג שגלר את "בית-היתומים 
הסורי״, לקליטת יתומי השחיטות'בנוצרים בסוריה < מוסד 
זה התרחב ונהיה למרכז התושבים הגרמנים בא״י, בעקבות 
"משכנות־שאננים" קמו שכונות יהודיות נוספות מחוץ לחו¬ 
מות, ובספה הגיע, כעבור מאה שנה׳ לעשרות רבות (ר׳ 
להלן, עמ׳ 325 — 327 ועוד). הקמת השכונות הללו הביאה 
לפתיחת שערי העיד גם בלילה, דבר שתרם הרבה לביטחון 
במבואות לעיר. קשרי השכונות עם העיר העתיקה התנהלו 
בשבילים בין שדות־טרשים? שבילים אלה הפכו במהרה 
לדרכים, ומקצתם (ובראשם רחוב-יפו) אפילו לכבישים סלו¬ 
לים, בשנות הסד החלו מהלכות בדרכי י׳ החדשה כרכרות 
ועגלות. ב 1864 נעשו נסיונות ליישר את סימטאות העיר 
העתיקה, וכן נסיונות לשפר את התאורה בסימטאות ולפנותו 
מפגרי בהמות וכלבים פראיים׳ אך ללא הצלחה ניכרת. 
אספקת־המים הוסיפה להיות גרועה ביותר למרות כמה נסיו- 
נות של הממשל. זיהום מי-השתיה גרם ב 1865/6 למגפה 
קטלנית שהפילה מאות קרבנות, ובגללה הוטל הסגר על 
העיר 4 חדשים. מונטיפיורי שוב הגיע לי׳ ב 1866 ותרם 
מכספו לתיקון אספקת-המים. ב 1863 החלו מופיעים בעיר 
העיתונים העברים "הלבנוך ו״חבצלת". ב 1865 חוברה העיר 
עם החוף בטלגראף התורכי, וב 1866 הוחל בסלילת כביש 
ליפו, שהושלם ב 1868 > הוא שופץ ב 1869 לקראת ביקורו 
של פראנץ־יוזף קיסר אוסטריה. באותה שנח ביקר בי׳ גם 
יורש־העצר הפרוסי (אח״ב הקיסר סרידריך 111 ), וקיבל 
במתנה מאת הסולטאן את שטח המוריסטאן המזרחי להקמת 
כנסיה פרוטסטאנטית גרמנית. ובאותן שנים הקימו הגרמנים 
מחוץ לחומה בי״ח למצורעים ובי״ם נוצרי לילדות ערביות 
(״טליתא קומי״, 1868 ). 

ב 1868 — 1874 הוקם מצםון- 0 ערב לשער־יפו, ובתוך 
החומה, הבניין המפואר של האפאטריארכיה הלאסיגית. — 
בשנת 1865 הושלם׳ לאחר 7 שנות-בניה, ביהכ״נ האשכנזי 
הגדול "בית יעקב" בחצר חורבת ו" יהודה החסיד, והוחל 
בבניין ביהכ״ג "תפארת ישראל" (ניסן ב״ק), שהושלם 
ב 1872 (ד להלן עם׳ 323/4 ). 

בשנות ה 60 הלר וגדל היישוב היהודי, בעיקר בשל 


הרחבת העליה, ואולי גם בשל הידידה בתמותה, וסמוך ל 1870 
הסד לרוב בעיר. כבר ב 1865 דיווח הקונסול הבריטי, שבעיר 
כ 18,000 תושבים (כמו ב 1856 ). שמהם כ 9-8 אלפים יהודים, 
וב 1873 נמנו בי׳ 104500 יהודים (כ 64300 ספרדים ובני עדות- 
המזרח, 00 ^ 4 אשכנזים), לעומת 5,300 נוצרים ו 5,000 
מוסלמים. ספוך לאותה שנה החלו לעלות לי׳ ולהתיישב 
בה היהודים ההרריים: גרוזים (גורג׳ים), כורדים, אפגנים 
וכן בוכרים. 

התפתחותה של י' נמשכה גם בשנות הסד. קשרי העיר 
עם החוץ ועם הפרברים נשתפרו, והחלו מופיעות עגלות 
שהתרכזו ב 1 ץןבה לפני שער-יפו, שממנו יצא רחוב-יפו, 
שהסד עורק-תחבורה חיוני. הקפת "המושבה הגרמנית" 
של הטמפלרים (ע״ע) ב 1873 — 1878 הביאה לפריצת דרך 
אליה, שמפנה התפתח הכביש הסלול לבית־לחם ולחברון! 
וכן הוחל בתיכנון בביש ליריחו ולירדן, לתועלתם של הפלוני 
הצליינים, רוסים כמיוחד, שנהרו לטבול עצמם בנהר המקודש. 

ליד הכביש לבית־לחסהחלה מתפתחת בשנות ה 70 שכונת 
אבו-תור הערבית׳ ובעקבותיה צמחו מדרום לעיר העתיקה 
פרברים מוסלמים ונוצריים׳ ביניהם קטמון ועוד. גם בצפון־י׳ 
נבנו בתים ערבים מחוץ לחומה, ובשל התרחבות זו של העיר 
נפתח שער־הורדוס בצ 187 . מחוץ לשער־שכם קפה אז שכונת 
מוסררה, ולידה בתי גיסן ב״ק׳ ובקרבתה בנו הבריטים 
את הכנסיה 7 הפרוסססאנסית־הערבית ע״ש סנט פול. הת¬ 
פתחות העיד לא הופרעה גם מחמת שגת בצורת ורעב, 
שבעקבותיה ערך מונטיפיורי את ביקורו השביעי והאחרת 
ב 1875 . סקר דמוגראפי מדעי — הראשון בי , — מנה אז 
בעיר כ 20,500 תושבים, מהם 10,500 יהודים ; וב 1860 היו 
בי׳ 24,000 תושבים, מהם 13,920 יהודים — 7,260 ספרדים 
ובגי-עדות-המזרח ו 6,660 אשכנזים. 

בעיר העתיקה נבנה ב 1871 מסגד המוגרבים, המקרה 
הראשוך של בניה דחית מוסלמית בי׳ בדורות האחרונים, 
בינתיים נמשכה בתנופה רבה בנייח מנזרים וכנסיות ברובע 
הנוצרי בעיר העתיקה. מחוץ לעיר העתיקה הוקם ע״י יהודים 
מומרים צרפתים מגזר ראטיסבון ( 1874 ). אולם עיקר הת¬ 
רחבות העיר לצפון־מערב, וגם' לצפת, באה כולה בשל פעילות 
היהודים (על השכונות היהודיות שנוסדו בשנות ה 70 — ד 
להלן, עם׳ 325 ). ליד הדרך לשכם נקנה ב 1876 קבר שמעת 
הצדיק, אחד האתרים הקדושים המעטים שעברו לידי יהד 
דים. "קברי-חפלכים", שנמצאו במרחק קטן ממנוי נרכשו 
ב 1878 בידי יהודים צרפתים, ואלה העבירום ב 1885 לרשות 
ממשלת צרפת. ביהכ״ג "כנסת-אליהר׳ של אנשי חב״ד בעיר 
העתיקה נחגר ב 1879 . ב 1878 יצאו אחדים מבני י׳ מן העיר 
בדי להקים את המושבה פתח־תקןד,ו אותה שגה הגיע לי׳ 
י. מ. סינם (ע״ע). 

בעשור התשיעי של המאה די 19 החלה י , החדשה מקבלת 
בהדרגה צביון של עיר "מערבית". הוקם קשר-מרבבות קבוע 
עם יפו * הנסיעה מי׳ ליפו נמשכה יום ולילה. הוחל בסלילת 
בביש לשכם? ב 1887 הושלם בביש ליריחו. בעיר נפתחו 
בתי-מלון, בתי-קפד. ומסעדות. קמו גם חנויות מודרניות 
ראשונות, וכן סוכנויות של באגקים. בשל גידול התיירות, 
בצד הצליינות. העממית, התפתחו בתי-מלאבה למוצרי עץ 
וצדף ומעשי־רקמח, של לא-יהווים ושל יהודים. ב 1887 הפך 
השלטון את י" לבירת סאנג׳אק עצמאי בניהול מושל כפוף 
ישירות לקושטא. ליד המושל פעלה מועצה, שבה — בדומה 



311 


ירושלים, היסטוריה: מםון* המאה ה 18 ועד היום 


312 


למועצה שליד ראששעיר — שותפו גם נוצרים וששים. 
חיל-המצב התורכי כלל גדה־ שלם. 

ב 1881 הוקמה בצפון העיר "המושבה האמריקנית", שאליה 
נצסרפו גם הרבה שורים. בדרך משער־שכם למושבה 
האמריקנית מצא, ב 1883 , צ׳. ג/ גורד 1 ן (ע״ע) קבד ("קבר- 
הגן"). שלדעתו היה קבר ישו! המקש נקנה ע״י נוצרים 
ב 1895 . בשנות ה 80 — 90 בלמה בי' במיוחד פעולת־הבניה 
של הצרפתים, שהקימו מוסדות כנסייתיים ומוסדות סעד 
וחינוך בעיר העתיקה והחדשה? החשובים שבהם — ביה״ח 
"סן־לואי" ובית־ההארחה "נוטר דאם דה פראנס", שניהם 
סמוך לפינה הצפובית־מערביתישל החומה, מחוצה לה, ובשל 
הקמתם פתחו התורכים בקירבתם את "השער החדש" בחומה 
הצפונית. גם הגרמנים הקימו משדות כאלה, וב 1887 נפרדו 
משותפיהם האנגליקגים והקיפו עדה לותראנית נפרדת 
בראשותו של כומר עצמאי. קונרד שיק (ע״ע) הקים בניץ 
למודלים של ביהמ״ק בעיר העתיקה ואת בית "תבור" בעיר 
החדשה. בית־המלובה הרוסי בנה ב 1888 את כנסיית מרים 
המגדלית בגת־שמנא במ 1 רד ר.ר־ הזיתים. 

על היישוב היהודי בשנות ה 80 — 90 —ר׳ להלן, 

עם׳ 325/6 . — מספר החושבים בי׳ נאמד בסוף העשור 
בכ 43,000 נפש: יהודים — כ 28,000 ? מוסלמים — כ 7,600 ? 
לאטינים־קאתולים — כ 2,000 ? יוונים־אורתודוכסים — 
כ 4,000 ? בני בנסיות מזרחיות — כ 1x100 ? פרוטסטאנטים — 
300 . — מאורע חשוב בתולדות י׳ היתה השלמת מסילת- 
הברזל מיפו לי׳ ב 1892 ? היא קיצרה את זמן־הגסיעה בין י׳ 
ובין נמלה מיממה ל 3 — 4 שעות. 

ב 1898 ביקרו בי׳ הקיסר הגרמני וילהלם 11 ורעיתו. כדי 
לאפשר להם להיכנס לעיר העתיקה ברכב, סתמו התורכים 
את חפיר המצודה, בצד שער־יפו, והפכוהו לרחוב. הקיסר 
הנך את "בנסייתשגדאל" במודיסטאן, על האדמה שניתנה 
לאביו ב 1869 (ר׳ לעיל, עמ׳ 309 ), וכן ניתן לו בפתנה שטח- 
אדמה נשף, בהר־ציון, ועליו נבנתה כנסיית "דורמיציו" 
(ר׳ להלן). 

בראשית המאה ה 20 נאמד מספר התושבים ב״ ב 45,600 , 
מהם כ 28,200 יהודים ( 15,200 אשכנזים), ב 8,700 נוצרים, 
וכ 00 ^ 8 מוסלמים. למרות הקשיים שהערימו התורכים בפני 
עליית יהודים, הוסיפה העיר להתפתח צפונה, מערבה ודרו¬ 
מה, וגם במזרח — שבו גחל־קדרון הוא הגבול הטבעי — 
התחיל רכס הר-הזיתים מתכסה בניינים, רובם כנסיות ומו- 
סד ש דתיים, ומיעוטם בתים פרסיים, כגת בכפר א־טור. 
בצפון הרכס עמד ביתו של סר גרי היל, שהיה אח״כ לגרעין 
האוניברסיטה העברית. ב 1900 כללה העיר כ 60 שכונות יהד 
דיות נפרדות, שהרווחים ביניהן הלכו ונתמלאו בניינים 
ושכונות חדשות. שבילים נהפכו לדרכים, ואח״ב לרחובות. 
רחוב-יפו, בחלקו שליד חומת העיר, קיבל צביץ עירוני 
מובהק. אולם אספקת המים נשארה בעיה כאובה לי׳. בעיר 
בפתחו משרדי־תיירוח, באנקים יהודיים ולא-יהודיים, בתי- 
מלון יהודיים ולא־יהודיים. הקונסוליות הרבות היו מפוזרות 
ברחבי העיר החדשה. בית־הדואר האוסטרי שכן בעיר העתי¬ 
קה פול המצודה, בתי־הדואר של שאר המעצמות נתרכזו 
ברחוב-יפו התחתון. רחוב-הנביאים, שמחוץ לחשות, הפך גם 
הוא לעורק עיקרי? לארכו* שכנו ביה״ח האנגלי, ביה״ח 
הגרמני, מנזר סן־ז׳וזף הצרפתי, ביה״ח רוטשילד וביה״ח האי• 
מלקי (שנבנה'בסיגנון הפלורנטיני של יה״ב)? מצפונו בנו 


החבשים את כנסייתם העגולה. שול שער־שבם הושלם בית• 
ההארחה הגרמני הקאתולי ע״ש סבקט פול. על הכביש לצפון 
הוקמה הקאתדראלה האנגליקאנית ע״ש סנט ג׳ורג/ בתוך 
החומות הושלם שוק המוריסטאן ( 1905 ). סמוך לחומה 
הדרומית הוקמה 19061 כנסיית ״דורמיציו״ — בניין עגול 
בסיגנון הטירות הגרמניות, ובסיגנון זה נבנה גם בית- 
ההבראה וההארחה ע״ש הקיסרית אגוסטה ויקטוריה בהר- 
הזיתים, שנחנך במב פאר ב 1910 . 

על היישוב היהודי, שכונותיו ומשדותיו, בשנש 
שלפני מלה״ע 1 —ר׳ להלן, עמ׳ 333 — 335 . — מספר התוש¬ 
בים בי' ב 1912 נאמר ב 72-000 : כ 10,000 מוסלמים, כ 000 ׳ 16 
נוצרים (כמחציתם יוונים־אורתודוכסים), וכ 46,000 יהודים. 
רוב המשתקעים היהודים החדשים התיישבו בעיר החדשה, 
שהפכה מרכז לי' כולה. שטח העיר הגיע לב 13 קמ״ר. — 
ערב מלה״ע 1 נאמדה אוכלוסיית י׳ 80,0001 . התפתחות העיר 
פסקה לאהד כניסת תורכיה למלחמה בסוף 1914 - שבניין 
הגדול היחיד שהושלם בה בשנות־הפלחמה היד, "ציון", האו¬ 
לם הראשון בי׳ להצגות ראינוע שיאסח־ן. בשנות־ד,מלחמה 
נפגעה אוכלוסיית י׳ קשה במגפות, ברעב, במאסרים ובגירו¬ 
שים, ומספר התושבים בסוף המלחמה נאמד ב 55,000 בלבד? 
היישוב היהודי נפגע ביותר. 

(ד) בחנוכה תרע״ז( 9.12.1917 ) הגיע חיל-החלוץ של הצבא 
הבריטי למבואות י׳, וב 11.12.17 נכנס הגנראל א. אלנבי 
בשער-יפו בראש צבאו(תש: ע״ע א״י, עמ ; 517/8 ), בליווי 
נציגים צרפתים ואיטלקים, שעל מדרגות הבגיסה למצודה 
הוקרא מנשר לתושבי העיר, החזית בחורף 1917/8 הת¬ 
ייצבה קצת מצפון לרמאללה, ולצרכי אספקתה בנו הבריטים 
מטילת־ברזל צרה מתחנתידירבבת הירושלמית עד למבואות 
אל-בירה. המסילה פורקה בסוף 1918 , אך שרידי סוללותיה 
עדיין נראים. 

בקיץ 1920 הוקם שלמת אזרחי לא״י, ד׳ היתה בירתה, 

ובן בירת מחוז י׳־יפו. העיר היתה מושב הנציבים העליונים 
הבריטיים לא״י ועבה״י, שישבו תחילה בבניין אוגוסטה 
ויקטוריה שנלקח מחגרמנש, ועברו אח״כ (אחרי הרעש 
ב 1927 ) לבניין ביד,״ס אוולינה דר, רוטשילד בעיר (כיום — 
משרד החינוך שתרבות). מושב המימשל היה מול שער- 
שכם׳ בבניין ביתשהארחה מ 1889 , שנלקח גם הוא מהגרמ¬ 
נים. בראש העיר הועמד ראגב בי נששיבי(ע״ע) שוא כיהן 
עד 1934 ? אח״כ נמסר התפקיד לערבי ממשפחת חאלדי. 
בסוף תקופת המאנדאם נשלה העיר בידי עיריה קרואה, 
שמועצתה הורבבה ם 6 ערבים ( 4 מוסלמים ו 2 נוצרים) ו 6 
יהודים, אע״ם שרוב האשלשיה היה שורי ? שן לא היה לי׳ 
דאש-עיר שורי כל תקופת המאנדאט. 

עם ראשית השלטון הבריטי הפכה י׳ למוקד הלאומנות 
הערבית; בי׳ הש מושב המועצה המוסלמית העליונה 
(מ 1921 ) ומשרדי הואקף, ש 1936 הוקם בה גם "הוועד הער¬ 
בי העליון״. אולם י׳ הפכה גם למרכז מדיני — ארצי ובין- 
לאומי — יהודי, מושב ההנהלה הציונית, אח״ב מושב הסו¬ 
כנות היהשית, ומקש מוסדות היישוב, הוועד הלאומי, ועש. 
הניגש שהתפתח בין יה שים לערבים מצא ביטויו בי׳ 
במאורעותשדמים באפריל 1920 , ואח״ב באוגוסט 1929 
(ע״ע א״י, עם׳ 541,533 ). 

בלב י׳ היה מגרשש,רוסים למרכז מינהלי בריטי חשוב, 

ובו ממד,ש,משטרה, בתישמשפט, בית־הסשר המרכזי ובש״ח 



313 


ירושלים, היסטוריה: םסון 8 המאה ה 18 ועד דזיום 


314 



הממשלתי. עם ראשית הופעת המכוניות תחלה מתפתחת 
התחבורה העירונית באמצעות מוניות ואוטובוסים, בעיקר 
בידי יהודים, אך גם בידי ערבים. אמצעי־התחבורה החדישים 
סייעו לצמיחתם של פרברים חדשים מרוחקים ממרכז־העיר. 
י׳ היתד, קשורה עתה במס״ב לא רק עם יפו־ת״א, אלא גם 
עם חיפה ומצרים. נסללו רחובות חדשים מודרניים, כגון 
רחוב המלך ג׳ורג׳ ( 1924 ) ורחוב יוליאן (היום: רחוב דוד 
המלך); הותקנו המדרכות הראשונות וניסע גן־העיר הקטן 
(ברחוב יפו). ליד הדיד לבית־לחם הוקם "מחנה-אלנבי", 
שבו חגה בקביעות גדוד חי״ר בריטי לשמירת השקם. ליד 
הכביש לשכם השתרע מחנה המשטרה הבריטית (אדדב 
ביה״ס לשוטרים). בעיית המים לא נסתרה סופית אלא ב 1934 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 251 ). ב 1928/9 החלה פועלת חברת־החשמל 
הירושלמית ובהדרגה הוארו הרחובות באור־חשמל. 

ב 1924 נבנתה בנחל־קדרץ ליד גת־שמנא "כנסיית כל 
העמים״ הקאתולית המפוארת > כנסיות נוצריות נוספות 
הוקמו בעיר העתיקה והחדשה, ב 1927 תרם רוקסלר (ע״ע) 
תרומה גדולה לייסוד מוזיאון ארכאולוגי, ובניינו'הוקם מול 
החומה הצפונית. במעלה הר־הצופים השתרע בית־הקברות 
הצבאי הבריטי הגדול לחללי מלה״ע 1 . 

ב 1925 נחוגה ע״י הישוב היהודי ברוב הדד פתיחת האר 
גיברסיטה העברית בהר־הצוסים, שאבן־הפינה לה הונחה כבד 
ב 1918 (ע״ע א״י, עמ ׳ 1027/8 ) ; ליד האוניברסיטה (תמ׳: 


שם, עמ׳ 1031/2 ) הוקמה הספריה הלאומית (הושלמה 
1930 ! תם׳: שם, עם׳ 1050 ). בכניסה המערבית לעיר 
התנוסס הבניין החדש של בית־היתומים "דיסקין", ב 1929 
נפתח בית־הבריאות ע״ש שטראום. העיר היהודית התרחבה 
לכל עבר ע״י ייסוד שכונות חדשות: תלפיות( 1922 ) ומקור־ 
חיים ( 1924 ) בדרום! מחניים וסנהדריה בצפון ( 1926/27 ) 1 
רוממה ( 1921 ), קרית־משה ( 1924 ), בית־הכרם ( 1923 ) ובית־ 
וגן ( 1925 ) במערב ודרום־מערב. קרוב יותר למרכז־העיר 
הוקמו השכונות גאולה וכרם־אברהם ( 1929 — 1933 ), מקור־ 
ברוך ( 1929 ), רחביה (מ 1924 ואילך) — שנחשבה ל״מו־ 
דרנית״ ביותר — וקוץת־שמואל ( 1928 ). מול החומה המער¬ 
בית של העיר העתיקה נבנה "המרכז המסחרי". בזמן 
מאורעות־הדמים של 1929 ובעקבותיהם חלה יציאה של יהד 
דים מהעיר העתיקה, והקף הרובע המיושב יהודים הצטמצם! 
לעומת־זה ניתנה דחיסה ניכרת לגידול השכונות. ביה״ח 
"ביקור־חולים" עבר למרכז העיר החדשה כבר בראשית 
שנות ה 20 . הרעש של אוגוסט 1927 פגע אך מעט ביהודים, 
אך היו פגיעות חמורות בכפר א־טור שעל הר־הזיתים, 
בכנסיית־הקבר ובעיר העתיקה בכללה. 

מספר תושבי י׳ לסי מפקד 1922 היה 62,578 : 13,413 
מוסלמים, 99 ^ 14 נוצרים, 33,971 יהודים וקצת "אחרים". על 
הישובים שהקיפו את העיר נוספו בשנות ה 20 כמה ישובים 
יהודיים קטנים, כגון קמת־ענבים ( 1920 ), עטרות ( 1922 ), 




















315 


ירושלים, היסטוריה: מטון* חמאה ה 18 ועד היזם 


316 



נוה־יעקב ( 1924 ) ורמתירחל ( 1926 ). לפי מפקד 1931 היו בי׳ 
(בלי השכונות המערביות, שלא בכללו בתחום העירוני) 503 ׳ 90 
תושבים: מהם 19,894 מוסלמים, 19,335 נוצרים, ו 51,222 יהודים. 

בשנות ה 30 התפתחה י׳ בקצב מהיר חכתה לפריחה 
כלכלית, הן בשל תבניות הבניה והפיתוח הבריטיות, הן בשל 
גידול ניכר בעליה היהודית. מרכז העיר החדשה לבש צורת 
כרך מודרני הודות להקמת המבנים החדשים הגדולים: בניין 
הדאר המרכזי, בניין חברת הביטוח האיטלקית "ג׳נרלי", 
בניין "באבק אנגלו־פלשתינד," דהבניין החדש של עיריית 
ירושלים; מדרום להם התבלטו בניין ימק״א ומגדלו — 
הגבוה ביותר בי׳ ( 1933 ), ומולו — מלון "המלך דור" 
( 1935 ), המפואר שבארץ(תמ׳: ע״ע א״י, ענד 930 ); בקרבתם 
קם בניין "פאלאס" הערבי, ששימש למשרדי־הממשלה. על־ 
יד תחנת־הרגבת קמה הכנסיה הסקוטית ע״ש סנט-אנץ־רו 
(תם׳: ע״ע א״י. עט׳ 1113/4 ). הרחק בדרוס־מזרח העיר, יעל 
ראם־מוכבר הצופה על פני מדבר־יהודה, בבנה ארמון הנציב 
העלית ( 1931 ; כיום מטה אר׳ם). בכביסה לרחביה קם בין 
1927 ל 1932 גוש בנייני הסוכנות היהודית. משרדי הקק״ל, 
קה״י והועד הלאומי— מעת מרכז השלטת העצמי היהודי 
(תמ׳: ע״ע א״י, עם׳ 1115/6 ); מצפונו קם ביהב״ב,ישרור 
(ר להלן׳ עם׳ 337/8 ) ומדרומו — ביה״ס האיטלקי'"מרה 
מנטה". במערב העיר הוקם "בית חיבור עוורים"! במזרח, 
על רכס הר־הצופים, הושלם ביה״ח "הדסה" ("רוטשילד") 
החדש, ולידו ביה״ס לרפואה (תמי: ע״ע א״י, עם׳ 719/20 ). 
שכונות יהודיות חדשות שנוסדו בעשור זה הן ארנונה ותל* 
אתה ( 1931 ). רשת התחבורה העירונית והבין־עירובית 


פותחה בידי חברות־אוטובוסים יהודיות 
וערביות. רחוב־יפו התחתון ורחוב־ממילא 
הפכו למרכזי המסחר הערבי; רחוב המלך 
דורג׳, רחוב בן־יהודה ומרביתו של רחוב- 
יפו היו יהודיים! הרחובות שביניהם היו 
מעורבים. בעיר ביכרו ניצני תעשיה, 

בעיקר בגבעת־שאול ובקרבתה! הייצור 
כלל נעלים, מוצרי־מתכח, ביטקויסים ורהי¬ 
טים; ענף־הדפום היה תשוב. בעיר העתיקה 
חלו שינויים מעטים בלבד; מסגד אל-אקצא 
יופה ( 1938 — 1942 ) בעמודי שיש־קארא- 
רד. שנתרמו מידי מוסוליני. 

המרד הערבי של 1939-1936 (ע״ע א״י, 

עכד 545 ואילך) גרם נזקים והביא ליציאתם 
של הרבה יהודים מן העיר העתיקה ולצים- 
צום נוסף של הרובע היהודי בה; אולם 
הוא הביא גם לגידול ניכר בחיל־המצב 
הבריטי ולהרחבת אמצעי-הביטחת שהת¬ 
בטאו בסופו־של-דבר בעליה במחזור־ 

הכספים. השביתה הערבית הממושכת לא 
נרמה לשיתוק כלכלי, בשל משקלם המועט 
של הערבים במסחר. ב 1938 נפלה העיר 
העתיקה — פרם לרובע היהודי — לימים 
אחדים בידי הכנופיות הערביות, ועל 
הבריטים היה לכבוש אותה למעשה מחדש. 

סוף העשור עמד בצל בואה של מלה״ע 11 : 

בי" מצא מקלט הילה סלסיה (ע״ע)׳ קיסר 
תבש, שנמלט מארצו; בעיר החלה ניכרת 
מציאותם של חיילים זרים; וכעבור זמן קצר, בעיקר מ 1940 , 
החלו לפעול מוסדות וגופים שהקימו גולי הארצות שנכ¬ 
בשו בידי מעצמות-הציר — פולניה צ׳כים, יותים, יוגו־ 
סלאווים, צרפתים ועוד. — ב 1939 נאמד מספר היהודים בי׳ 
ב 81,000 נפש, מהם 42,500 אשכנזים; אולם בעיר העתיקה 
לא נותרו אלא קצת יותר ם 2,000 יהודים. 

בשנותיהמלתמה חלו שינויים חיצונים מועטים בי׳ גופא. 
המושבה הגרמנית, שתושביה המקוריים נעצרו או הוגלו 
כבתיבי-האויב, הפכה ברובה למושב הפקידות הבריטית. 
תושבים בריטים, אזרחים ואגשי־צבא, השתכנו גם בשכונות 
הנמריות דהערביות בדרום־י׳, שהתרחבו מאד, וגם עלו על 
רוב השכונות היהודיות בהידורו. בנייני מעצמות־האויב נת¬ 
פסו בידי משרדי-הממשלה או בידי הצבא, שהפך את העיר 
לבטים ערפי מובהק. גם מלון המלך דוד נתפס בחלקו ע״י 
הממשלה והצבא. בעיר ובסביבתה קמו/וחגות־צבא רבים. 

לקראת סוף מלה״ע 11 החלה נותנת אותותיה בבירה כולה 
המתיחות הגוברת־והולכת בין היישוב היהודי לבין השלטון 
הבריטי. מ 1944 ואילך ביצעו חבועות-המחתרח התקפות על 
מוסדות ומיתקנים בריטיים בי׳, שהגיעו לשיאן בפיצוץ אגף 
של מלון ״המלך דוד״ (יולי 1946 ), שבו נספו עשרות אנשים. 
בעיר הוקם בית-משפט צבאי, ובבית־הסוהר המרכזי התאבדו 
לוחמי־מחתרת יהודים שנידונו למיתה. בגבור פעולות 
המחתרת הטילו השלטונות פעמים רבות עוצר על העיר, 
ולסוף הסתגרו הבריטים ב״איזורי־ביטתוף, שמהם פונו כל 
תושביהם היהודים, כגת "בווינגראד" במרכז העיר׳ חלקים 
מרחביה—טלביה ומן המושבה הגרמנית—בקעה, וכבר זמן 



317 


ירושלים, היסטוריה: מסוף חמאה ח 18 ועד הרם 


318 


קצר לאחר החלטת הארס על בינאום י׳ (נובמבר 1947 ) 
היתר. העיר מחולקת למעשה בין הערבים לבין היהודים, וה¬ 
בריטים בתתך. מלחמת־העצמאות החלה בירושלים כבר 
ב 30.11.1947 , עם הצתת המרכז המסחרי וניתוק הקשר 
החפשי בין העיר החדשה היהודית ובין הרובע היהודי 
בעיר העתיקה. מאז ועד סיום המאנדאט התנהלה מלחמת- 
צליפות בתוך העיר ופלחמת־גרילה בסביבתה ובדרכים 
אליה, וגורמים בריטיים סייעו ישירות ובעקיפין לערבים, 
שגיסו להשתלם על עמדות סטראטגיות ולנתק את העיר 
העברית מערפה שבשפלתיהחוף. רק שיירות-אספקה מעטות 
הגיעו לעיר אחרי קרבות מרים. התנקשויות בריטיות וערביות 
גרמו להתפוצצויות קטלניות בבניין הסוכנות וברחוב בן־ 
יהודה, וכן בבניין -פאלסתיין ם 1 םט". הישובים העבריים 
בצפונה של י׳ (עטרות, נוה-יעקב) נוטשו, ואלה בדתם — 
גוש־עציון — נכבשו. אספקת-המים מראש-העין נותקה, 
ולולא האגירה המוקדמת של כמיליון מ״ק מים ביותר מ 1,000 
בור 1 ת היתד, האוכלוסיה היהודית גוועת בצמא. בעיר 
נוצת מובלעות עבריות (הר-הצופים. העיר העתיקה, 
ימיךמשה, מקור־חיים, תלפיות), שהגישה אליהן היתה אפש¬ 
רית רק בשיירות בחסות הבריטים. ברחובות, לאורך קווי- 
התיחום בין יהודים וערבים, הוקמו עמדות, מחסומים (שעלי¬ 
הם שמר "משמר־העם") וביצורים שאוישו באנשי ההגנה, 
אצ״ל ולח״י. ככל שהשלטון הבריטי הלך ודעך, נתפלגה י׳ 
לשתי ערים עוינות, והשלטון בחלק הערבי עבר בהדרגה 
לכנופיות. ואח״כ לידי הלגיון הערבי של עבה״י. ב 14.5.48 
יצאו אחרוני הבריטים את י׳ לאחר שלטון של קצת יותר 
מ 30 שנה. היהודיס הצליחו לתפוס את איזור בווינגראד 
וסביבתו קודם שנודע לערבים על דבר פינויו, וכך נשמרה 
השליטה היהודית על מרכז העיר ועל העיר המערבית כולה. 
אולם המצור הערבי על י׳ אחרי הפינוי הבריטי נמשך יותר 
מחדשיים ונשבר רק משנפרצה "דרך־בורםרר והונח צינור- 
מים חדש (וע״ע א״י: מלחמת־העצמאות, עט׳ 570 — 583 , 
ותמונות שם). מספר האבידות־בנפש, אזרחים וחיילים, של 
שני הצדדים הלוחמים בי' לא סוכם סופית. אולם אין ספק 
שהגיע למאות התגים ולאלפי פצועים. 

(ה) 19 שגה מאז תום המאנדאט הבתטי נשארה י׳ 

עיר חצויה, בדמיון־מה למצב ששרר בעיר ב 1229 — 1244 , 
כשהנוצרים החזיקו בקבתישו, והמוסלמים — בהר־הבית. 
בתחילת 1948 נאמד מספר התושבים בי' — ששטחה היה 
כ 28 קמ״ר — ב 165,000 : כ 40,000 מוסלמים, כ 25,000 נוצתם 
וכ 100,000 יהודים. מאורעות שגת מלחמת־העצמאות הביאו 
ליתדה תלולה בגודל האוכלוסיה משני עברי החזית. ב 1949 
נאמד מספר התושבים בצד הישראלי ב 70,000 (מהם כ 1,000 
לא-יהודים), ומספר התושבים בצד הירדני — ב 40.000 
בלבד. 

במאי 1948 נתפסה י׳ המזרחית בידי הכוחות הערביים 
ונסיונות הכוחות היהודיים לפרוץ לעיר העתיקה לעזרת 
הבצורים ברובע היהודי — נכשל. התבע נאלץ להיכנע 
ב 28.5 ונחרב בית הערבים. כמעט כל בתי־הכבסת והמוסדות 
היהודיים נהרסו (ר׳ תנד להא, עם׳ 325/6 ), ובן חולל בית־ 
הקברות העתיק במורד הר־הזיתים. ב 1949 סופחה י׳ שבידי 
הערבים לממלכת ירדן, ואח״ב הוכרזה ל״בירה השניה" 
של הממלכה. י׳ הירדנית היתה מנותקת מגישה ישירה 
לחוף היס-התיכון, ופניה של העיר הערבית הופנו עתה 


לעבה״י המזרחי, שאליו נסלל כביש חדש. תחבורת העיר 
לצפון התנהלה תחת איום ישראלי, והתחבורה לדרום אף 
נותקה כליל ע״י השליטה הישראלית על הר־ציון. הירדנים 
תיקנו מצב זה ע״י סלילת כבישי-עקיפה, מעץ "דרכי- 
בורמה" ערביות, בשני הכיוונים. העיר הירדנית נשארה 
כמה שנים בלי חשמל עד שנבנתה חחנת־זזשמל חדשה 
בשועפט, במקום התחנה העירונית הקודמת שנשארה בידי 
ישראל. אססקת־המים היתד. בכל רע אחרי ניתוק הקו מראש- 
העין ומים בצימצום סופקו מן הסעיינות שבצפץ־ 
מזרת העיר; מאוחר יותר הונח צינור־מים צר מבריכות־ 
שלמה. כלכלת העיר הערבית התבססה כמעט בלעדית על 
התיירות, הצליינות ומוסדות דת ומחקר; מבחינתם של 
אלה היה ביקורו של האפיפיור פאולום ¥1 בי׳ ב 1964 
מאורע חשוב. השלטץ הירדני התרכז ברבת-עמון, ולי׳ 
הערבית לא היה משקל מדיני. מסיבות טוסוגראפיות לא 
התפתחה העיר אלא מעט לעבר דרום ומזרח ועל מדרונות 
הר-הזיתים; לעומת־זאת רבתה הבניה לצד צפץ, ושם הפך 
שטח גדול בחלקו לאיזור-חנויות וברובו לאיזור־מגורים 
צפוף, שהשתרע גם מעבר לתחום המוניציפאלי. שדה- 
הנחיתה הבריטי-לשעבר מצפץ לעיר הפך לשדה־התעופה 
הבץ־לאומי של י׳ הירדנית. הכפרים שועפם ובית-ומינא, 
שהתפתחו מאד, הפכו למעשה לפרברים של העיר. אולם 
מספר התושבים בי׳ הירדנית לא עלה על 65,000 , מהם 
כ 25,000 בתוך חומות העיר העתיקה. בין הבניינים החדשים 
שהוקמו בעיר המזרחית בתקופה הירדנית בולטים כמה 
בתי־מלון גדולים, אחד מהם על הר־הזיתים. 

י׳ הישראלית, לאחר חתימת הסבם שביתח-הנשק עם 
ירדן (פברואר 1949 ), נמצאה שוכנת בקצהו המזרחי של 
"פרוזדור" ריק-כמעט מיישובים יהודיים, שקישר אותה עם 
ישראל, מוקפת מ 3 עבריה יישובים ערביים עוינים, ומדולדלת 
באוכלוסיה. העיר העברית החלה מתאוששת רק משהוכרז 
עליה כמושב הכנסת ובירת מדינת ישראל (דצמבר 1949 ). 
אספקת־המים חודשה, תחילה ע״י צינור־חירום ואח״כ ע״י 
קדוי־צינורות בעלי הספק ניכר, שמקורותיהם ב״םרוזדור" 
ובשפלה; מאגר־מים עצום הוקם בדרום־מערב העיר. רשת- 
החשמל חוברה לרשת הארצית הישראלית. ב 1.5.49 הגיעה 
לי׳ הרכבת הישראלית הראשונה, לאחר שהמסילה ליפו 
נמצאה כולה בידי מדעת-ישראל. הכביש הישיר לת״א דרך 
לטרון נשאר סגור, אולם התחבורה ל<" חודשה דרך 
"כביש־הגבורה", שנסלל מדרום ל״דרך־בורפה" של קדשי 
המלחמה; וכן נסללו דרכי-גישה נוספות לעיר מדרום- 
מערב. במקום ביה״ח "הדסה", שנשאר מבודד במובלעת 
הישראלית על הר־הצופים, הוקם המרכז הרפואי של 
"הדסה" במערב, במורד משלט־אורה הנשקף על עין־כרם; 
עד להשלמת הבניינים (ב 1961 ) שכנה "הדסה" במבנים 
שכורים במרכז העיר. במרכז הרפואי החדש נכלל גם ביכ״ג, 
ובו ציורי-החלונות "שבטי-ישראל" של שאגאל (ר׳ לוח 
צבעוני בראש ברך ט״ז)ד האוניברסיטה העברית וביהס״ם 
הלאומי, שגלו מבנייניהם על הר־הצופים, החלו גם הם 
פועלים בעיר, ומרכזם היה בבניין ביה״ס "טרה סנטה" האי¬ 
טלקי. בשנות ה 50 החלה בניית האוניברסיטה העברית החדשה 
על גבעה בין בית-הכרם לרחביה, ובשטחה הוקמו גם איצט- 
דיץ, ביכ״ג, ופלאנטדיום; בית־הספרים הלאומי החדש נחנך 
ב 1961 ; במבואות העיר מערב הושלמו "בנייגי-האומה" 



319 


ירושלים, היסטוריה: מסוף המאה ה 18 ועד חיום 


320 


(למעשה בנייז אחד, מהגדולים בארץ ומהנישאים בי/ שנועד 
להצגות, תערוכות וכבסים), ושם בפתח ב 1951 הקונגרס 
הציוני הכ״ג (הראשון שבערך בא״י). 

במזרח העיר נפתח מיד עם שוך הקרבות מעבר־הגבול 
היחיד בין ישראל לירדן ("מעבר-מנדלבוים"), לאנשי או״ם 
ופן לתיירים. מעבר שני משטח ירדן' לישראל התקיים כמה 
שבים בשטח המפורז של ארמון הנציב לשעבד, שבו שובן 
מטה משקיפי־האר׳ם. 

בראשית שנות ה 50 הוחל בהקמת קתת־הממשלה, מדתם 
ל״בגייני־האומה", ובה בגייגי־המידות של האוצר, משרד- 
הפנים, ומשת ראש־הממשלה * לשימוש משרד־החוץ הוקמו 
כמה צתפים מדתם לרוממה. על גבעה נישאת בקתה 
הוקם — בתתמת משפחת תטשילד — משכן־הבנסת הגדול 
( 1966 ), וסמוכים לו "היכל-הספר" ומוזיאון ישראל (הושלמו 
1966/7 ). במרכז העיר קמו — מלבד בנייני־משרדים רבים — 
משבן נשיאי־ישראל ולידו בית האקדמיה הלאומית למדעים, 
בניין התיאטרון, "יד מאיר", ועוד. מדרום־מערב שולט'על 
העיר הר־הרצל, שבו הוטמנו עצמות הרצל ב 1949 * ביפת 
ההר הולכת והופכת למעין "בית־קבתת לאומי" לגדולי 
האומה. במדרון הצפתי של ההד — בית־הקברות הצבאי* 
במדרונו המערבי — מוסד "יד ושם". ישיבות רבות הוקמו 
בי׳ מאז 1948 , וכן בתי-כנסת ובתי־מדרש למכביר. למשרן 
הרבבות הראשית הוקם ב 1958 — בתתמת הנדבן סר יצחק 
איזיק וולפסץ מאנגליה — הבניין המפואר של "היכל שלמה" 
(ע״ש אביו של הנדבן). שיכונים חדשים של תושבים דתיים 
הוקמו בצפת העיר ("קתת מאטרסדורף"), ובמערבה, בכניסה 
לגבעת־שאול. בתי-ספר חדשים נבנו בכל חלקי העיר. 

בצפת י׳ ובצפודמערבה, ליד קו שביתת־הנשק, קמו שי¬ 
כונים נרחבים * וכן נתמלאה מוסררה (מורשה) עולים. אולם 
עיקר התפתחות העיר חל בדרום ובדרום־מערב, ורחוב-עזה 
והמשכו הפכו לעורק־תחבורה חיוני בצד דרך־חברון ודרך 
בית-לחם. שכובות דרום־העיר — אבו־תור (גבעת־חנניה), 
ביןעה (גאולים), המושבה הגרמנית (עמק־רפאים), ?טמון 
(גונן) הפכו לשכונות יהודיות, והורחבו, וביניהן וליח הוקמו 
שיכונים גתלים. בית־וגן הנשקפת על־פני העיר מדרום- 
מערב׳ התרחבה מאד, ומדרומה נוספו פרברי־מגותם גדר 
לים — קרי_ת־היובל, קרית-מנחם ועיר-גבים, שבהם אוכלד 
סיה של כמה עשרות-אלפים. הכפרים הערביים־לפנים מלחה 
(מנחת), דר-יאסין (כפר־שאול), ליפתה (מי-נפתוח) נעשו 
עתה יהודיים וסופחו לי' *יחד עם העיירה עין־כרם וחלק 
מביתץפפא הערבית. על הר־ציון הקים משרד־הדתות מעין 
ריכוז־קדושה מסביב ל״קבר־דוד", "מרתף־השואה", ו״מצפה 
תבית״ — כתחליף לעיר העתיקה שאבדה. בשל אבדן 
תר־הזיתים הוקמו בתי-קברות חדשים בסנהדריה ובהר- 
המנוחות 

בכוונה לגוון את מקורות־הסרנסה של הבירה, שהיתה 
אחרי 1948 עיר של מינהל, הוראה ומסחר זעיר, נעשו מאמ¬ 
צים ניכרים מצד שלטונות ישראל להוסיף לעיר־הקודש גם 
גון תעשייתי. בעיר נפתחו כמה בתי-חרושת קטנים ובינוניים 
למוצרי חשמל ומתכת, לעפרונות, לתרופות, ועוד * הוקמו גם 
טחנת־קמח גדולה וממגורה; מו״לות ודפוס היו לענפי־כלכלה 
חשובים. איזורי-התעשיה מויןמו בשולי העיר, בצפון (רומ¬ 
מה) ובמערב (גבעת־שאול וסביבתה). דחיפה ניכרת ניתבה 
גם לענף התיירות, והוקמו בתי-מלון גדולים אחדים. "בית- 


העם" החדש משמש להצגות, להרצאות ולמופעי תרבות 
ובידור, אך עיקרו ספריח עירונית גדולה למבוגרים ולילדים. 
רשת הפארקים בעיר הורחבה במידה רבה. 

י , היתד, גם למרכז כלכלי ומינהלי למספר ניכר של 
יישובים יהודיים שהוקמו ב״פרוזדור", ושוב לא נשקפה לעיר 
סכנת ביתוק בשעת-חירום. — במפקד האוכלוסיה ב 1961 
נמנו בעיר הישראלית 166,300 תושבים, ובכללם כמה מאות 
מוסלמים ויותר מ 1.000 נוצרים* מספר התושבים בה ב 1967 
נאמד ב 185,000 . 

(ו) "מלחמת ששת־הימים" היתה לגבי י׳ מלחמת שלושה 
ימים בלבד, ב 5 —ד ביוני 1967 . הקרבות החלו בניסיון ירדני 
לפרוץ דרך שטח ממה האו״ם (אדמודהנציב לשעבר) לדרום¬ 
, ׳. פריצה זו נהדפה, ובהתקפת-נגד כבשו הכוחות הישראלים 
את בניין מטה האו״ם וחסמו את הכביש הירדני לבית־לחם 
ע״י כיבוש הכפר צור-בהר שעל הכביש. בשלב מאוחר יותר 
התנהלו קרבות קשים בעת כיבוש שכונת אבו־תור הערבית. 
אולם המאבק הקשה ביותר התנהל בצפון- , ׳, עד שבמשך 
לילה ויום נתפסה כל העיר הערבית מחת לחומות ומצפון 
להן והוקם קשר עם המובלעת הישראלית בשטח ביה״ח 
״הדסה״ הישן והאוניברסיטה בהר-הצופים. ביום 7.6.1967 , 
כ״ח אייר תשכ״ז, פרצו הכוחות הישראליים מן המזרח דרך 
שער־האריות אל העיר העתיקה והשתלטו עליה ללא התנגדות 
נוספת מצד הערבים. בכיבוש העיר וסביבתה נפלו כ 180 
חיילים יהודים, מלבד האזרחים שנפגעו במשך הקרבות. נזקי 
שלושת ימי-הקרבות לא היו כבדים, ומבין בנייניה הגדולים 
של העיר נפגעו במקצת רק כנסיית דורמיצל בהר-ציון, 
כנסיית סאנטה אנה בעיר העתיקה ומוזיאו׳ן־ה׳קפלר. 

עיריית י׳ העברית השתלטה במהירות על הבעיות שנו¬ 
צרו בעקבות המלחמה ועל המשימות שעלו עקב צירופה של 
העיר הערבית לעיר העברית. נזקי-המלחמה תוקנו, מוקשים 
פונו, עמדות וקירות-מגן נהרסו, גדרות-תיל סולקו, כבישים 
בין שני חלקי־העיר חוברו, ונפתחו מחדש כל שערי העיד 
העתיקה. העיר המזרחית חוברה לרשת־המים הישראלית, 
ומצוקת המים פסקה. רשת־החשמל במזרח-העיר מוסיפה 
להיות מופעלת ע״י חברה ערבית, איחודה של י׳ מחדש נתן 
דחיפה עצומה לפיתוחה הכלכלי של העיר ולגידול אוכלוסיי¬ 
תה. י׳ העברית נפתחה בפני תושבי מזרח-העיר, ובין שתי 
האוכלוסיות התפתח קיום־ביחד למעשה. מצב יסודי זה לא 
נשתנה עד היום ( 1971 ), למדות כמה פעולות-חבלה חמורות, 
והאוכלוסיה הערבית הרבה להשתמש במוסדות־הבריאות 
ומוסדות-הסעד היהודיים בעיר• מצבה המדיני של י׳ המזר¬ 
חית שנוי במחלוקת, שכן ישראל סיפחה את העיר, ואילו 
האר׳ם וכל מדינות העולם סירבו להכיר בסיפוח הישראלי. 
תושבי י׳ המזרחית אף לא הפכו לאזרחי ישראל, אך הם 
בעלי זכות־בחירה לעיריה המאוחדת, ובזכות זו השתמשו 
כ 7,000 בוחרים בבחירות אוקטובר 1969 ; אולם אישי-ציבור 
ערבים, שהוזמנו לקחת חלק בפעולות העיריה, דחו הזמנה 
זו. מפקד האוכלוסיה מיד לאחר הכיבוש העלה שבעיר 
הירדנית (בלי הפרברים העצמאיים) התגוררו יותר מ 60,000 
איש. לי' סופחו מלבד העיר המזרחית גם שטחים ניכרים 
בצפון ובדרום, ותחומיה המוניציפאליים משתרעים עתה 
ממבואות בית-לחם בדרום עד מבואות רמאללה ואל־בירה 
בצפון, על שטחי של כ 110 קמ״ר, ובו אוכלוסיה של כ 283,000 
תושבים, מהם כ 213,000 יהודים ( 1969 ). 



321 


ירושלים, היסטוריה: מסוף המאה ה 18 ועד היום 


322 


כיבוש העיר המזרחית הביא בשלטון ישראל את האת¬ 
רים הקדושים ביותר לנצרות ואתרים קדושים לאיסלאם. 
היחסים בין העיריה ושלסונות ישראל מזה לבין הגופים 
הנוצריים השונים מזה בנוגע למקומות הקדושים, הם תקינים 
למדי. לעומת־זד, קיימת מתיחות ביחסים בין השלטון הישרא¬ 
לי ובין הגופים המוסלמים בנוגע להר־הבית, כתוצאה ממשמ¬ 
עותו ליהדות וליהודים. השלטון הישראלי מרשה ליהודים 
את הכניסה לשטח הר־הבית, אך נמנע בקפדנות מפגיעה 
במבנים ומשינוי בסטאטוס של השטח במקודש לאיסלאם. 
בכך הצליח למנוע סיכסוכים חמורים ז גם הסערה שקמה 
בעקבות הצתת מסגד אליאקצא בקיץ 1969 שככה, כשנת¬ 
ברר שמבעיר הבעירה היה חולה-רוח לא־יהודי. 

על הכותל המערבי בשלטון הישראלי — ע״ע 
(ד.) כתל (ה) מערבי. 

מאז איחוד העיר שוקמו בנייני האוניברסיטה בהר- 
הצופים. והלימודים בהם נתחדשו בסתיו 1969 ! וכן נעשות 
בהר עבודות-פיתוח גדולות. כדי למנוע להבא את בידוד 
ההר, הוקמה בצפונו שכונת־צריפים לשיכץ סטודנטים. 
ממערב לשיכון זה מוקמת שכונת חוילות, ובינה ובין איזור 
סנהדריה מוקמת והולכת שכונת "רמו׳ת־אשכול" הגדולה, 
שעתידה להפוך את צפון-י׳ לאיזור יהודי. דרך שכונה זו 
עובר עורק-תחבורה חדש, כביש המחבר את מערב-י׳ עם 
הר־הצופים, וחוצה את הדרך הראשית מי׳ לצפון־הארץ. — 
הרובע היהודי בעיר העתיקה עובר מ 1967 שיפוץ איטי; 
הכוונה היא לשחזרו על בתי-הכנסת ההרוסים שלו, 
ולאכלסו יהודים. — אחת התוצאות החשובות של איחוד י , 
היא חידוש המחקר הארכאולוגי בתוך העיר העתיקה — 
במצודה, בעיר העליונה, וליד הכותל המערבי והדרומי של 
הר-הבית, שהביא — נוסף על תגליות ומימצאים מדעיים — 
גם לשינוי בנוף העיר. 

בעקבות איחוד העיר החלו ממשלת ישראל ומוסדות צי¬ 
בוריים להעביר משרדים לי׳, ובעיקר למזרחית, שבה נקבע 
מקומו של ביהמ״ש המחוזי. מטה-המשטרה נפתח בשכונת 
שיח׳־ג׳ראח בבניין ממשלתי-ירדני, ומרכז משטרתי אתר 
הוקם במזרח, לצד הכביש ליריחו. 

ביבל׳ — ר׳ להלן עה' 338/9 . 

6 . 6 . 

היישוב היהודי בי׳ במאה ה 19 . בתחילת המאה 
ה 19 היתה הקהילה היהודית בי׳ במצב נחות מבחינה חוקית, 
כלכלית וחברתית. היא חיתה מורכבת מלומדי-תורה שנת¬ 
קיימו על החלקה (ע״ע), מזקנים בעלי מקורות כספיים 
צנועים משלהם' ומעט בעלי־מלאכה, פועלים וחנוונים—רובם 
ככולם תלויים בכסף חו״ל, ונתונים לעושק בידי שליטים 
מקומיים עריצים ותאבי־בצע. רב-יחסית היה מספר האלמנות 
והיתומים שבתמסכנו בפורענויות שרבו בעיר, במחזורים 
קבועים־כמעט בני 3 — 4 שנים: בצורת, ארבה, מגפה, מרי¬ 
דות, מלחמות ותשלומי מיסים מיוחדים. בכסיה של הקהילה 
הדלה לא היו אלא בתהכ״ג (של הספרדים בלבד) וקצת 
הקדשות שעל-ידם. ליהודים מעטים בלבד היו נכסי-דלא- 
ניידי בי׳; רובם ככולם ישבו בדירות של "חזקה", ז״א דירות 
שכורות סבעל-בית ערבי בידי יהודי שהיה משכיח לדיירי- 
משנה יהודים(ע״ע א״י, עמ׳ 496 : ציור). לאשכנזים המעטים 
לא היתד. כל אחיזה בעיר מזמן שחצר ההקדש שלהם נתפסה 
בידי נושיהם המוסלמים ב 1721 (ר׳ לעיל. עמ׳ 305 ). 


ב 1812 עברו לי' "פרושים", תלמידי הגר״א, בגלל מגפה 
שהבריחה אותם מהגליל* הם היו ראשוני המתיישבים 
האשכנזים. אליהם הצטרפו קבוצות נוספות ב 1814 — 1816 ; 
הם יסדו בית-כנסת קטן כמנהג הגר״א. ומנהיגם היה ר׳ 
ישראל משקלוב. באותן שנים נמצאה החצר חרבה (מכאן 
שמה ״חורבת ר׳ יהודה החסיד״), ורק ב 1824 — לאחר 
שהשלטונות ביטלו את החובות הנושנים — אושרה חצר 
"החורבה" בהקדש של היהודים האשכנזים־מרושים בי׳. 
הללו בנו ב 1836/7 בחצר— ברשות השלטון המצרי — ביכ״ג 
ובתים אחדים, וביכ״נ אחר ובניינים לידו הוקמו — בכספים 
שהושגו מן הוועד באמסטרדם — בסימטה העולה מרחוב- 
היהודים לרובע-הארמנים. באותה שעה היו גם שלושה בתס״ד 
בי׳, מהם שנים של החסידים. כשהתחילו חסידי חב״ד 
להתיישב בי׳ (בשנות ה 50 ) בנו להם ביכ״ג ברחוב המקביל 
לרחוב-היהודים, שנקרא מאז על שסם ( 1858 ). בחממות 
נדבן מבגדאד הוקמו בשנות ה 40 — 50 שתי ישיבות, אחת 
מהן למקובלים. — אולם היישוב היהודי בשנות ה 20 — 30 
הוסיף להידלדל ולהצטמק, וכשבא משה מ 1 נטיפיורי 
(ר להלן עמ׳ 325 ) לביקורו הראש ץ בי׳ ב 1827 לא מצא בה 
מן היהודים אלא כ 200 משפחות ספרדיות, כ 160 אשכנזיות 
וכ 200 אלמנות. 

ב 1837 החלו מגיעים לי׳ היהודים פליטי הרעש בצפת 
(ע״ע). אותה שנה נחנך ביהכ״נ האשכנזי הראשץ "מנחם 
ציון", בחצר חורבת ו" יהודה החסיד. הביטחון היחסי ששרר 
בי׳ בימי המצמם הביא לגידול העליח היהודית, בייחוד 
ממזרח-אירופה, אך גם מארצות-האיסלאם. כבר ב 1829 עלה 
לי׳ הרב ישעיה ברדקי, חתנו של ר׳ ישראל משקלוב, ולאחר 
מות חותנו ב 1839 היה למנהיג ולמנהל העדה האשכנזית 
מטעם פקידי ואמרכלי א״י באמסטרדם. בשנות ה 30 עלו, בין 
השאר, הרב יהוסף שורץ (ע״ע), קבוצות מרוסיה ופולניה, 
חסידים מגליציה — שאליהם נצטרפו חסידים שעברו 
מצפת —, שיסדו בי׳ ביכ״נ ראשון של אשכנזים־חסידים, 
ועוד. בסוף שנות ה 30 נמנו בי׳ כ 3x100 יהודים. גידול העליה 
תתמיד גם בשנות ה 40 — 50 , 

באוכלוסיה היהודית בי' ב 1856 (כ 5,700 נפשות [ר׳ 
להלן]) היו מפרנסים: בעלי-מלאכח — כ 150 ; סוחרים 
וחנוונים — כ 50 ; מלמדים וסוסרי-סת״ם — 45 . היו רק 
עשרות אחדות של משפחות-עולים שהצליחו להביא עמן 
הון בעלייתן או שהתקיימו על כספים שנשלחו להן מקרר 
ביהן בחו״ל! רובם הגדול של יהודי י׳ הוסיפו להתקיים על 
החלוקה וחיו בתנאי עובי קיצון ובתלות גמורה בגבאים 
ובמנהלים של "הכוללים" מחלקי החלוקה. הכנסותיה השנ¬ 
תיות של החלוקה באמצע המאה ה 19 היו כ 180,000 פראנק; 
הן הלכו ועלו במחצית השניה של חמאה, ובתחילת חמאה 
ה 20 הגיעו ל 2 / ג 2 מיליון פראנק. החלוקה לא הצליחה להב¬ 
טיח רמת-חיים נאותה לרוב התלויים בה, אף לא לקיים 
את מוסדות־הציבור של "היישוב הישן", שהיו נזקקים תמיד 
לחסדי נדיבים או לקרנות־עזר מיוחדות מחו״ל. 

משרבו משנות ד. 40 ואילך המתיישבים היהודים בי׳ 
וגדלה הצפיפות ברובע היהודי, פשטו תחילה לקצר. הרובע 
הארמני הקרוב, ובמשך הזמן גם לרובע המוסלמי הרחוק 
יותר, בייחוד בכיוון לכותל המערבי, ומהם אף הגיעו עד 
לסביבת שער־שכם ושער-האריות; וכן החלו לעשות תכביות 
לבבות להם בתים משלהם, שלא יהיו תלויים עוד בבעלי- 



323 


ירושלים, היסטוריה ג מסוף המאה ח 18 וקד חיום 


324 



1 .י 

1 בא 


פבט פז האוויר (מדרום־טערב) על החלק הדרומי ׳ 6 ? העיד העתיקה ל 6 ני חורבז הר 1 בע היהודי (במרכז) בירי הירדנים ב 1948 . 

א .רחוב־חיהודים״ (.רח 1 ב הרמג״ז״): למטה, םימינ 1 — ביפת ביהכ״ג ,בית־יעקב" (.החורבה"). ב. באמצע — ביהכ״ג .תפארת 
ישראל״ (.ניסו ב״ק״) נ ברקע הקדמי — .הניבר האעכנזית״ !״בתי־טהפה״ז מאחוריהם — ימיבת . 16 רת־יומזי". 

מאחורי הרובע היהודי — חנותל המערבי ורהבת חריהבית. טק)טא?ו — ,דרד־היםורים״, ואתריה— הרובע המוסלמי. ברקע — הר״הזיתים 

הבתים המוסלמים. — ב 1857 רכשו אנשי כולל הדד מגרש יוזף לעדת נתיניו היהודים בי/ כיפותיהם של שני בתהכ״נ 
גדול בדרום הרובע היהודי, ובכספי תרומות משפחת רוטשילד האלה התנשאו מעל לקדהגגות של הרבעים שמסביבותיהם, 
ומגביות שנערכו באירופה המערבית, בארצות־הברית ובאונד והיו מסימני־ההכר הבולטים של תמונת העיר העתיקה עד 
טרליה, הוחל ב 1861 בבניין ״בתי־מחסה לעניים בהר־ציח". לחורבנם בידי הירדנים ב 1948 (נדע בית־בנסת, עמ ׳ 644 , 
הבניה נמשכה שנים רבות, ולסוף עמדו על ,הכיכר האש־ 646 ). 

כנזית" 130 דירות, 2 בתכ״ג ובית הכנסת־אורחים לעולים מספרם של היהודים בי׳ ברביע השלישי של המאה ה 19 
מן המערב — רובע־המגורים הראשון בבעלות יהודית היה נתון לתנודות בעקבות פגעים טבעיים וחברתיים- 
בעיר העתיקה. באותן שנים זכה היישוב היהודי לראשונה גם מדיניים, אולם בדרר־כלל נמצא בקו של עליה. ב 1850 
בבנייני בתכ״ג מפוארים יותר, שהיה בהם כדי לייצג את נמצאו בי׳ כ 4,000 יהודים׳ מהם כ 1,000 אשבנזים. ב 1854 
העדה היהודית בי׳ לצדם של המסגדים, המנזרים והכנסיות עלתה לי' שילדה של יהודים מארצות צפון־אפריקה, ומאז 
שהוקמו בעיר בידי המוסלמים והנוצרים. ב 1857 השיג משה החלה העדה ״המערבית״ לגדול; רוב חבריה היו עניים מרו־ 
מונטיפיורי לעדת הפרושים רשיץ מטעם השלטון בקושטא דים. ב 1856 חיו בי׳ 5,700 יהודים(כ 32% מכלל האוכלוסיה), 
לבניית ביכ״ג גדול בהצר ״החורבה״. הכםפים למיבצע זה מהם 4,000 ספרדים, 850 פרושים ובנייהונגריה, וכמספר 
באו מנדבות משפחת רוטשילד ומשפחת ראובן מבגדאד הזה חסידים. במגפת החלירע של שנות 1865/6 מחו בי׳ 
וממגביותשנערכו בבל ארצות הגולה! הבניין(ביהכ״ג "בית־ למעלה מאלף יהודים; אעפ״ב הגיע מספרם ב 1869 כבר 
יעקב״) הושלם ונחנך ב 1864 . ביזמת העסקנים של כוללות לב 10,000 — כ 6,000 ספרדים ובני עדות־המזרח, וכ 4,000 
החסידים יוצאי גליציה, ישראל וניסן ב״ק (ע״ע), הוקם אשכנזים. 

ביהכ״ג הגדול "תפארת ישראל" של עדת החסידים בי", על המצב ההיגייני והרפואי בעדה היהודית, 
שנהנך ב 1872 ; בנייתו הושלמה בנדבה שנדב הקיסר פראנץ על פעילות המיסיון והמאבק נגדה ועל המוסדות 



325 


ירושלים, היסטוריה: ספון* המאה ח 18 זעה היום 


326 



ב״ח־הכנסת ,ההורבה" בחסארתו ובתורפנו 


הרפואיים היהודיים הראשונים בי׳ — ר׳ להלן, עם' 
330 — 331 . 

לקידומה של י׳ היהודית במאה ה 19 תרם תרומות חשו¬ 
בות ביותר משה מונטיפיורי (ע״ע), שביקר בעיר 7 
פעמים (בין 1827 ו 1875 ) ופעל בכל הוזזו לתיקון היישוב 
היהודי, לשם חילוצו ממצבו הירוד מבחינה כלכלית, היגיינית, 
חברתית ותרבותית. מונטיפיודי נתן ליישוב זה לא רק 
סיוע כספי — משל עצמו וממקורות אחרים שהצליח לגייס 
למטרה זו — אלא אף פעל למענו ע״י השתדלויות אצל 
השלטון וחם ועודד פעולות סוציאליות, חינוכיות ושיכוניות. 
עד 1860 הצטופף היישוב היהודי בסימטאות של הרובע 
היהודי המצומצם בעיר העתיקה. כבר ב 1857 רכש מונמי- 
סיורי — בכספי עזבון יהודה מורו (ע״ע) — מגרש גדול 
מדרוס-מערב לעיר העתיקה, ועליו הקים ב 1858 טחנתירוח, 
כדי לשחרר את יהודי י׳ מן ההכרח לטחץ להם קמח בריהיים- 
של־אבנים! וב 1860 החל להקים על מגרש זה בתים לעניים, 
בנויים בעין ביצורים—מפחד הבדוים שהיו משוממים בסבי¬ 
בה עד לחומות העיר (ששעריה היו נסגרים בלילות). ב 1866 
נשלמו 20 הדירות הראשונות, שנתחלקו בשווה בין ספרדים 
ואשכנזים, ומונסיפיורי קבע תמיכה שנתית לאלה שהעיזו 
להתיישב בשכונה החדשה — הראשונה שמחוז לחומות —, 
שנקראה "משכנות־שאננים". חמת מונטיסיורי הניעה גם את 
יהודי י׳ לפעולת בניה ושיכון. ב 1868 נבנתה ליד בריכת־ 
ממילא שכונת "מחנה־ישראל" של יוצאי המגרב, ביזמתו של 
הרב דוד אבן שמעון, ראש עדת המערבים< י וב 1869 יסדו 7 
בע״ב אשכנזים, יוצאי העיר העתיקה, את שכונת "נחלת־ 
שבעה", על הדרך היוצאת ליפו. מכאן ואילך גברה התנועה 
לרכישת אדמות ובניין בתים ושכונות מחת לחומת העיר. 
ע״י 3 גורמים נבנתה י׳ החדשה היהודית: ( 1 ) חברות של 
בני י׳ שהתארגנו למטרת שיכון — הללו הקימו, בץ השאר, 
את ״מאה שערים״ ( 1873 ), "אבן־ישראל" ו״עזרת־ישראל" 
( 1874 ), ועוד! ( 2 ) יזמה פרטית לקניה ובניה לצרכי מכירה 
והשכרה על בסיס מסחרי — בך הוקמה, למשל, "סחנה-יהודה" 
( 1875 )< ( 3 ) הכוללים והמוסדות — הללו בגו את השכונות 
״קריה באמנה״ ( 1879 ), "בית־ישראל" ו״כנסת ישראל" (ע״י 
״הועד הכללי״ [ר׳ להלן], 1890/1 ), "בתי-אונגרן" (ע״י כולל 
שומרי-החומות, 1892 ), ועוד (על דמות השכונות — ר׳ 
לעיל, עמ׳ 235 — 239 , ותמונות שם < וכן כרך ר, עמ׳ 1081/2 : 
תם׳). 

מפנה רב-תוצאות בקורות העליה חל ב 1881 , בעקבות 


הפרעות ברוסיה וברומניה והתעוררות תנועת חבת-ציון 
(ע״ע). מעטים מתוך "העליה הראשונה" באו גם לי׳, וכן 
גברה אז עליית עדותיהנמרח. אותה שנה עלתה גם השיירה 
הגדולה הראשונה של יהודי תימן׳ שבחלקם התיישבו בי׳, 
בכפר־השילוח שבמורד הר־הזיתים — אחור יוצא־דופן 
בתולדות ההתיישבות היהודית בי׳ (המקום נעזב בעקבות 
המאורעות של שנות 1936 — 1939 ). ב 1890 היו בי׳ 28,218 
יהודים ( 70% מכלל-האוכלוסיה), מהם 15,180 אשכנזים, 
7,900 ספרדים, 2,420 מערבים, 670 גורג׳ים, 530 בוכרים, 
1,288 תימנים, 230 פרסים. 

תרומה חשובה להרחבת היישוב בי׳ חרמה "קרן מונטי־ 
סיורי״ (מן הכספים שנאספו לכבוד יובל ה 90 של הנדבן), 
שנחנה שבים רבות הלוואות להקמת שכונות חדשות (שהשם 
"משה" נכלל בשמן),כגון: "מזכרת-משה"(אשכנזים) ו״אהל 
משה" (ספרדים) ב 1882 , "ימין־משה" (ספרדים ואשכנזים) 
ב 1892 , "זכדודמשה" ב 1907 , "קריח־משה" ב 1924 , ועוד. 



סיטטה ברובע היהודי 





327 


ירושלים, היסטוריה: מסוף המאה ה 18 ועד היום 


328 


מ 1904 ואילך ניחנו הלוואות למטרה זו ע״י סניף אפ״ק 
שנפתח בי , . בראשית המאה ה 20 , שעה שהנוצרים בנו 
בנייני־פאר (המוסלמים לא פעלו בשטח זה), המשיכו היהו¬ 
דים באיכלוס העיר, בשנים שלפני מלה״ע 1 נבנו׳ בין 
השאר, השכונות: "שערי־הסד", "#חוד,", "אבן־יהושע", 
"בתי־ורשה", "רוחמה", ובקצה המערב החלה צומחת שכונת 
״גבעח־שאול״ (כולן סמוך ל 1908/10 ). כבר ב 1895 התגו¬ 
ררו מ 28,000 יהודי י׳ — 13,000 מחוץ לחומות! 15,000 
נפשות עדיין הצטופפו ברובע היהודי של העיר העתיקה, 
ששטחו לא עלה על 120 דונם. מבאן ואילך גדל היישוב 
היהודי בעיר החדשה במהירות, ואילו היישוב בעיר העתיקה 
הלך והצטמק בעקבות יציאה לשכונות ולאיזורי המסחר 
והעסקים החדשים. גם המוסדות הציבוריים (ת״ת וישיבות, 
מוסדות צדקה וסעד) החלו לעקור מן העיר העתיקה לחדשה. 
ב 1886 עבר לעיר החדשה ביה״ח ח׳טשילד, ובמקומו הוקם 
בעיר העתיקה ביה״ח ״משגב לדך״ (ד להלן, ענד 331 ). 
"מ 1 שב זקנים וזקנות", שהיה קיים משנות ה 80 בעיר העתיקה, 
עבר ב 1900 לקבוצת-בניינים שהוקמו בכספי נדבנים מחו״ל 
במבואה המערבי של העיר החדשה! וכן הועברו ב 1902 אל מחת 
לחומה "בית חינוך עוודים" (מיסודו של א. מ. לוגץ [ע״ע]) 
ו״בית־היתומים הכללי״. אולם עדיין ב 1919 — 1923 ניתוסף 
ליהודים בעיר העתיקה נכס ציבורי חשוב — בנייני הישיבה 
"פורת יוסף"׳ שהוקמו (בנדבת יוסף שלום מעדת הבבלים 
בהודו) בקצה הדרומי־מזרחי של הרובע היהודי והנשקפים 
אל הכותל המערבי ורחבת הר־הבית. — עזיבת העיר 
העתיקה גברה בייחוד אחרי המאורעות של 1929 , ושוב 
בתקופת המאורעות של 1938-1936 . כבר ב 1931 לא גרו בעיר 
העתיקה אלא כ 5,500 יהודים, וערב מלחמת-העצמאות ירד 
מספרם לפחות מ 2,000 . תהום־מושבם היה ב 60 דונם בלבד, 
אך בו עדיין נמצאו 22 בחכ״ג. 

הרבנות והאירגון הקהילתי. בתחילת המאה 
ה 19 היתה בי׳ קהילה מאורגנת של ה ם ם ר ד י ם בלבד, שב¬ 
ראשה עמדו ה״ראשון־לציון״ (ר׳ לעיל, עט , 305 ) ולידו 
״פרנס״ — שנבחר גם הוא מבין זקני הרבנים — ובי״ד, 
שחבריו התחלפו כל 3 חדשים. בין "הראשונים־לציץ" היה 
ר׳ חיים אברהם גגין (ע״ע! 1842 — 1848 ) הראשון שהוכר 
בפיךמאן מסעם הסולטאן כ״חכם־באשי" — נציג מוסמך 
של היהודים כלפי השלטונות, ממונה על שירותיהם הדתיים 
ובעל סמכות שיפוטית בלעדית בדיני אישות והמעמד האישי 
של היהודים. רבים מחכמי-הדור התנגדו למינוי זה שמטעם 
השלטה! האשכנזים לא הכירו בסמכותו הדתית של החכם- 
באשי, אע״פ שהיו כפופים למרותו מבחינת החוק. שרשרת 
הרבנים שכיהנו במשרת חכם־באשי נמשכה עד הכיבוש 
הבריטי. ביניהם היו ר , יעקב מאיר (ע״ע), שנבחר ב 1906 
ונחשב למשכיל ומתקדם, ואחריו ( 1907 ) ר׳ אליהו משה 
פאנידל, שלמד בנעוריו גם בביה״ם למל! שני אלה נאלצו 
לנטוש את משרותיהם בלחץ הקנאים הדתיים מבין הספרדים. 
מ״מ החכם־באשי הירושלמי האחרץ היה ר , נסים יהודה 
דנלן(נבחר ב 1916 ), חניך ישיבות י׳ וביהמ״ד לרבנים בפא¬ 
ריס. הוא הסתלק ממשרתו ב 1919 ׳ ושוב לא נבחר חכם־ 
באשי. 

האשכנזים, שהיו תחילה מועטים באוכלוסין ומרובים 
בתלמידי-חכמים ועסקנים, לא בחרו לא ברב ולא במנהיג, 
והעומדים בראש העדה צמחו מתחתם בסמכות תורתם ובכוח 


אישיותם ופעילותם, בראש האשכנזים־פרושים עמדו ברא¬ 
שונה ר' מנחנדמנדל משקלוב- ר׳ הלל ריבלין ור׳ ישראל 
משקלוב! ב 1838 עלה לי׳יר' יוסף־זונדל סלנט (ע״ע),שהיה 
למנהיג העדה׳ יחד עם ר , ישעיה ברדקי(ר׳'לעיל, עמ׳ 322 ). 
ב 1841 עלו לי׳ ר׳ שמואל סלנם (ע״ע) זד משה דיבלין, 
ופרנסי וילנה מינו את הראשץ למורה־הוראה ואת השני 
לממונה על כולל האשכנזים־פרושים בי/ זמן קצר לאחר- 
מכן נקבע בי״ד של האשכנזים בחצר "החורבה", ור׳ שמואל 
היה חבר בו. ב 1840 עלה לי׳ קהל חסידים מפולניה, ואליהם 
נצטרפו חסידים שעבת מצפת, ובראשם ר׳ ישראל ב״ק (ר׳ 
לעיל, עט׳ 308 ), ועדתם נתגבשה עם עליית־חסידים נוספת 
מפולניה ב 1851 . ב 1856 רכשו האשכנזים־פרושים חלקת- 
קבורה בהר־הזיתים, וב 1858 יסדו חברה־קדישא נפרדת. 
ב 1864 השיגו האשכנזים פסק-דין הצהרתי מראש הקאדים 
בי , , שגם הם — כיהודים הספרדים — בני אברהם יצחק 
ויעקב, ומותר למוסלמים לאכול משחיטתם! בזה ניתנה 
לאשכנזים האפשתת הכלכלית לייסד לעצמם שחיטה משלהם. 

ב 1866 עברה הנהגתה של עדת האשכנזים לידי ר , שמואל 
סאלאנט! הוא — יחד עם רבנים אחרים—ייסד "ועד כללי" 
לעשרות הכוללים של האשכנזים בשם "כנסת ישראל", 
במטרה להסדיר את העניינים הנוגעים למסי הממשלה, 
לדאוג למשפחות שלא נכללו באחד הכוללים, ולעזור ליחי¬ 
דים במקרים יוצאים־מן-הכלל. אולם הכוללים ממתנות 
אוסטריה־הונגריה לא הצטרפו לוועד הכללי ולא הכירו 
בסמכותו. כל הכוללים הקיימים הוסיפו לקבל כספים, כל 
אחד מארץ־מוצאם של חבריו, ואילו ההכנסות של הוועד 
הכללי באו משליחים ומקופות מאותן ארצות שלהן לא היו 
כוללים משלהן ב׳", כגון אמריקה, אנגליה, דרום־אפתקה 
ועוד. — להלכה הוסיפו כל ענייני הדת והשירותים הקהיל¬ 
תיים להיות נתונים לסמכותו העליונה של החכם־באשי! 
למעשה, משרבו האשכנזים על הספרדים, לא הפעיל החכם־ 
באשי את תוקף משרתו הרשמית אלא בתוך העדה הספרדית, 
ובמידה מסויימת גם בתוך עדות-המזרח האחרות. האשכנזים, 
שהיו ברובם נתיני־חוץ, הקימו להם בתי־דין, מוסדות תורה 
וציבור ומפעלי צדקה וחסד עצמאיים ובלתי־תלויים בעדה 
הספרדית. ב 1876 יסדו להם האשכנזיס-חסיתם שחיטה 
נפרדת, וגם הקימו להם בית־דין על־יד ביהכ״ב "תפארת 
ישראל", ולא ראו את עצמם כפופים לבי״ד הגדול שעל־יד 
״החורבה״, שבו היתה יד הפרושים על העליונה! אולם לאחר 
זמן מועט חזרו למרותו של בי״ד "החורבה". 

ב 1873 בא לי׳ ר , יוסף חיים זוננפלד (ע״ע), ואחריו 
ב 1877 — ר׳ יהושע ליב תסקין (ע״ע)! מסביבם התרכזו 
הקנאים הדתיים. קיצוניותו של הרב דיסקין גררה מתיחות 
ומחלוקת בינו ובין הרב סאלאנט. המחלוקת יושבה ב 1881 
ע״ם החלטת ראשי קהילת האשכנזיס-פרושים׳ שתקנותיהם של 
הרב דיסקין ושל הרב סאלאנט תהיינה טעונות הסכמה הדדית, 
ואילו מושב ביה״ד יהיה תמיד בבית-הוועד שבחורבת ר׳ 
יהודה החסיד. בכך הפך, למעשה׳ ר׳ שמואל סאלאגט לרב 
עדת האשכנזים, ולאחר-מכן אף נמסר בידו חותם של "רב 
ראשי". אולם כעבור שנים אחדות נתחדשה המחלוקת בינו 
ובין הרב דיסקין. ב 1892 נתחדש בי״ד לעדת האשכנזים- 
חסידים בי , . ב 1900 יסד גם הרב דוד אבן שמעון, שעמד מאז 
1854 בראש העדה המערבית בירושלים, בי״ד לעדה זו! 
ב 1908 השיג הרב שלום אלשיך הכרת עצמאות לעדה התינד 



329 


ירושלים, היסטוריה: פסון* המאה ה 18 ועד היום 


330 


נית בי , . ויסד בי״ד בראשותו. ב 1901 הוזמן הרב אליהו דוד 
תאז׳מים־רבינוביץ ע״י הרב סאלאנט הישיש לעזור לו 
בהנהגת עדתו, בתואר ״רב ואב״ד של עדת האשכנזים בי , ״; 
הוא נפטר על פני הרב סאלאנט ב 1903 . כשמת הרב סאלאנס 
ב 1905 ׳ נתמנה במקומו ר׳ חיים ברלין באותו תואר. הרב 
ברלין מת ב 1915 , ומפאת מלה״ע 1 לא נתמנה אז רב למלא 
את מקומו. 

"היישוב הישך. היישוב היהודי בי , בסאה ה 19 לא 
היד. מעור אהד, אלא רב פנים וגוגים, מורכב מבני עליות מכל 
הארצות, מתרבויות וארחי־חיים שתים! ועם כל השפעות- 
הגומלין שבין העדות השונות החזיקה כל עדה ועדה בהליכות־ 
חייה ובמסורת מנהגיה תהגיה שבארץ־מוצאה. אעפ״כ היה 
צד־שווה בכולן— דבקות באורח-החיים הדתי־מסרתי, בצביון 
מיוחד שהתגבש בי , וששלט שלטון מוחלט באוכלוסיה היהו¬ 
דית בי׳ עד שנות ה 80 — 90 , וברובה של אוכלוסיה זו — עד 
הכיבוש הבריטי. עם כל ההבדלים שבין בני העדות השונות, 
היו כולם—כאשכנזים כספרדים (אולם ר׳ להלן, עם׳ 330 ) — 
שמרנים, מקפידים על "ע רק תא דמסאני"׳ חרדים וקנאים 
לצודת־תייהם הדתית-קיצוגית, שכדי לקיימה עלו רובם 
לי , : לחיות חיי תודה ומצווה מלאים ושלמים, חמורים ומדוק¬ 
דקים ביותר, עם תוספת של קדושה מכוח ההסתפחות אל 
קדושת העיר, ומתוך התרחקות מחמדת המציאות החילונית 
והודיותיה. על המגמה הדתית הזאת של הפרסים ניתוספה 
מגמה דתית-ציבורית של העדה כולה: לשמש נציג לכלל־ 
ישראל לשפיכת שיה־חפילה במקום הקדוש על חורבן העם 
והארץ, כדי להחיש את ביאת המשיח ולקרב אח הגאולה. 
מבחינה זו ראה "היישוב הישן" את עצמו כ״עם-סגולה", 
ומכאן נבעה עמדתו לכל בעיות העם והארץ, המדינה, החברה 
והתרבות. "רציפותו ההיסטורית של היישוב מצאה לה 

ביטוי.ראשית כל באיתנותה של המסורת ביישוב... 

מכל התפוצות... נהרו לארץ דווקא היסודות השלמים ביותר 
ביהדות מבחינת נאמנותם ועקשנותם היהודית. ... ומכאן 
יציבותה של המסורת החינוכית שהשתמרה ביישוב הישן 
יותר מאשר בכל מקום אחר בתפוצות ישראל... עקרונותיה 
של מסורת חינוכית זו, כפי שהתקיימה בארץ עד הדור 
האחרון — והיא עוד קיימת בשרידיה פה ושם — יש... 
להעמידם על ארבעה: ( 1 ) תלמוד־תורה כבסים לכל קיום 
יהודי, כאמצעי ובמטרה גם יחד! ( 2 ) חינוך לקיום קפדני של 
המצוות כמהדרין־מן־המהדריו בשלימות מאכסימאלית...! 

( 3 ) היעדרם במציאות החינוכית של יסודות ראליים כל־שהם 
להכשרה לחיים, אף בשטח של ידיעת לשונות וכירב! 

( 4 ) קיצוניות דתית וקנאות כעקרון אידאולוגי וכשיטת־חיים, 
מתוך הרגשת החובה לעמוד על משמר קדושתה של הארץ 
ושלימותם של החיים היהודים בה״ (ב. צ. דינבורג [= דינור], 
הרצאה בסימפוסיון לבעיות החינוך, 1951 ). בהתעסקות 
וכמקצויע נאותים לאיש היישוב ההוא נחשבו תלמוד-תורה 
ותפילה בלבד, ללא עשיית מלאכה אחרת, המסיחה את הדעת 
מייעודו זה של האדם. אמנם היה גם בתקופה ההיא בקרב 
יהודי י" מיעוט של בעלי־מלאכה וחנוונים שהתפרנסו 
מיגיעם — ומעולם, כמובן, לא הוטל איסור על מלאכה 
ומסחר —, אלא שהם נחשבו נחותים לעומת אלה שתורתם 
אומנותם וקיומם על החלוקה. אנשי היישוב הישן לא 
ראו את החלוקה כלחם־חסד אלא כשיטת־כלכלה תקינה 
לגבי חברתם, ואת עצמם — כזכאים, ואף מחוייבים, לבסס 



קבוצת בני היי׳שונ היעז (האמכנזי) 
(צי?ום טשנות הסס קו< חטאה ה 19 > 


אח קיומם עליה, באשר רק היא נראתה כמאפשרת לד-ם 
לעשות ללא הפרעה את החובה הדתית שקיבלו על עצמם. 
ברוח משימה זו שאפו לקיים חברה סוגרת ומסוגרת בפגי 
כל השפעת־חוץ, לשמור לא רק על מצוד, קלה כחמורה אלא 
אף על קוצו של מנהג מסרתי, ובייחוד על ה ח י נ ו ך המסר* 
תי, שאותו העמידו על תלמוד־תורה בלבד, ודווקא במתודה 
שהיתה מקובלת בידיהם! וכל מי שהעיז להתנקש במסורת 
חינוכית זו, ע״י הצעות או נסיוגות לתיקון או להרחבה, 
נידון כאויב־בנפש. הבדלנות התבטאה גם בשמירה על לבוש 
מסרתי — אוריינטאלי בעדות הספרדיות והמזרחיות, ואפנה 
"ירושלמית" מיוחדת, תערובת של לבוש מזחז־אירוסייואו־ 
ריינטאלי, בעדה האשכנזית! והמקצץ בלבושו נחשד מיד 
מבחינת נאמנותו הדתית. — הנשק העיקרי בידי מנהיגות 
היישוב הישן במלחמה על אורח־חייו ונגד בל "חדש" מן 
החח היה החרם, שהופעל פעמים איו־ספור נגד יחידים 
או קבוצות שסטו כמלוא־נימה, או שנחשדו על סטיה או 
אפילו רק על מגמה לסטות, מן המשטר. בחרם הירבו להש¬ 
תמש בייחוד רבני האשכנזים, שכן — למרות המגמה הדתית 
המשותפת לאשכנזים ולספרדים — היה הבדל ביניהם 
מבחינת תגובותיהם על העולם החילוני. העולים האשכנזים, 
מתוך שנתנסו בארצות־מוצאס בטיבה של רוח "ההשכלה" 
ובמלחמה בה (תחילת נגד מזימות השלטון הזר לבטל את 
ייחודם של היהודים, ואח״ב נגד "המשכילים" שבקרבם), 
עמדו נגד כל המקדשים בקנאות רבה יותר מהספרדים 
ובני עדות-המזרח שלא טעמו מעולם טעם השכלה ומלחמה 
בה. בייחוד הצטיינו בקנאותם הלוהטת העולים מהונגריה, 
שהיו מלומדים במלחמה עם הךפורמים־הנאולוגים בארץ־ 
מוצאם. 

הקנאות לשלימות יהדותם בכל חומרתה היא שנחנה 
לבני היישוב הישן את הכוח להחזיק מעמד בי׳ בחיי עוני, 
צער וייסורים. כתוצאה מתח־תזונה ומחסור משווע בכל צרכי־ 
החיים, ואפילו בסים, חנאי־דיור קשים ביותר, צפיפות ודוחק, 
והתנאים הסאביטאריים המחרידים ששררו בעיר כולד, (ר׳ 


331 


ירושלים, היסטוריה: מסוף חמאה ה 18 ועד היום 


332 


לעיל, עם׳ 307 ), היה היישוב היהודי נתון לתחלואה ולתמותה 
גבוהות ביותר. במשך רוב המאה ה 19 היו מגיפות קשות(חולי¬ 
רע׳ טיסום ועוד), שהתחוללו אחת ל 3 ־ 4 שני* מעין "תקך של 
החיים בי׳, ובמה פעמים נקטף חלק ביפר של היישוב היהודי 
תוך חדשים מעטים. עד שנות ה 40 לא היה בי׳ לא רופא יהודי, 
לא בית־חולים ולא בית־מדקחת. ב 1836 הקים המיסיון בי׳ 
מרפאה ובית־חולים, שבהם שימשו רופא משומד ורוקח 
משומד, שהגישו עזרה רפואית חינם לכל, תוך כדי פעולה 
מיסיונרית. רבני י׳ הטילו חרם על המזדקקים למוסדות 
אלה, ויהודי שמת בביה״ח ההוא לא הובא לקבר-ישראל. 
ב 1843 בא לי׳ — ביזמתו ובסיועו של מונטיפיורי — התפא 
היהודי הראשון. ב 1846 הזמינו כוללי האשכגזים־פרושים 
רופא יליד־ליטא. ב 1854 יסד שליח בית־רוטשילד, אלברט 
להן(ע׳ע), בי״ח ליד "בתי־מחסה". ב 1886 עבר ביה״ח לעיר 
החדשה, ובמקומו בעיר העתיקה הקימה ב 1889 הברח "משגב 
לדך", שנוסדה ע״י ספרדים מעולי סאלוניקי, בי״ח> הוא 
נשאר בעיר העתיקה עד לחורבן הרובע היהודי ב 1948 • 
ב 1860 יסדו האשכנזים־פרושים בי׳ בי״ח שני (שהיה מכוון 
בעיקר נגד ביה״ח המיסיוני) בשם "ביקור-חולים". ב 1866 
שופר במקצת המצב ההיגייני הכללי בי׳, כשהתקינה מועצת 
העיר אספקת מי-מעיינות מבריכות־שלמה, בסיוע כספי של 
מונטיפיורי, שניחן על־מנת שיימשך צינור גם אל הרובע 
היהודי; וכן הונהג טיאטוא יומיומי של רחובות י׳ במימונו 
של מונטיפיורי. ב 1891 פתחו יהודי גרמניה מרפאה בי׳ 
העתיקה, ושלחו שמה את הרופא משה ולך (ע״ע)! הוא החל 
לפעול ב 1890 בגרמניה להקמת ביה״ח "שערי-צדק" בעיר 
החדשה. באותה שגה יסדו יהודי גרמניה את החברה "למען 
ציוך, חו — נוסף על פעולותיה הסוציאליות והחינוכיות 
פתחה גם מרפאה לחולי־עיגיים, שהיתה חיונית מאד בגלל 
תפוצת מעת הגרענת* ב 1908 פתחה חברה זו בי״ח למחלות־ 
עיניים. ב 1902 נפתח ביה״ח "שערי־צדק", שהלך ונתרחב 
מאז ועד היש* והוא הדין בביה״ח ביקור־חולים, שעבר 
ב 1925 גם הוא לעיר החדשה. ב 1905 נשלם הבניין של 
"עזרת־נשים", על דרך־יפו, להולי־רוח וחשוכי־מרפא. ב 1906 
נמסר ביה״ח רוטשילד לחברת כי״ח. ב 1913 פתח הנדבן 
האמריקני נתן שטראום "תחנת־בריאות" בי׳, שהיתר, אח״כ 
ל״בית־הבריאות". 

מאבק עז ונמרץ ביותר ניהל היישוב הישן על שמירת 
צביונו של החינוך (ר׳ לעיל), שהיה בעיניו יקר מכל. 
אולם בשדה החינוך הונחו מן החח היסודות הראשונים 
להתפתחות חדשה ביישוב! וגם אח״כ היה החינוך הנושא 
העיקרי של המחלוקת הקשה, הריבות וההתנגשויות בין 
היישוב הישן והיישוב החדש. 

ה״כותאב" של הספרדים וה״חדר" של האשכנזים בי׳ 
דומים היו בכל ל״חדר* הישן שבארצות־המזרח ושב,,תחום־ 
המושב" באירופה המזרחית* אלא שבכל אחד מאלה היתה 
שפת־ההוראה השפה המדוברת של עדתו: של האשכנזים — 
יידית, של הספרדים — לאדינו, של החלבים והתימנים — 
ערבית, של הפרסים — פרסית, וכר. התנאים שבהם ניתן 
החינוך והתנהלו הלימודים היו קשים, ותחילה אף עלובים. 
ת״ת הספרדים "תפארת י׳", שהתקיים בי׳ זה מאות־בשנים, 
נבנה לו בניין רק ב 1874 , ועד אז היו מלמדים את הנערים 
(נערות לא למדו כלל) בבתכ״נ ובדירות הפרטיות של 
המורים! וכך נהגו גם המתיישבים הראשונים של האשכנזים. 


רק ב 1841 הניחו האשכנזים־פרושים יסוד בחצר "החורבה" 
לבית ת״ת ציבורי, וב 1848 יסדו שם גם ישיבת בחורים. 
ב 1860 הורחבו שני המוסדות ומוזגו יחד ל״ת״ת דשיבת 
עץ־חיים״ — שהיה כמה עשרות־שנים המוסד החינוכי היהו¬ 
די הגדול ביותר בי׳. ב 1910/11 הוקם לו סניף בעיר החדשה 
(במחנה־יהודה), שעבר מהר במספר תלמידיו על זד, שבעיר 
העתיקה. 

ב״כוחאב" וב״חדר", וכן בבתי הת״ח ובישיבות של האש¬ 
כנזים ושל הספרדים (בישיבות של הספרדים למדו בעיקר 
קשישים שתורתם אומנותם, שתמיכת הישיבה שימשה להם 
ענף נוסף לפרנסתם מן החלוקה) היו כל הלימודים לימודי- 
קודש, ללא זכר של לימודי־חול. בקושי התירו באמצע המאה 
ד, 19 ללמד בחדרים כתיבה וחשבה " על קצר,־המזלג". 

ב 1843/4 ביקש מונסיפיורי לראשונה להנהיג תיקונים 
כלשהם במוסדוח־החינוך לבנים בי׳, אך מפני התנגדותם של 
הרבנים, הספרדים והאשכנזים כאחד, משך ידו מזה. אולם 
ב 1854 הקים בית לימור תפירה, כמקור פרנסה לאלמנות 
ויתומות, וב 1855 יסד בי״ס למלאכה לבנות, ב 1856 בא 
ל. א. פרנקל (ע״ע) מווינה לי׳ לייסד בה בי״ס לבנים לזכר 
האצילי לביח-למל (ע״ע א״י. עט׳ 984 ) .באסיפת רבנים, שנק¬ 
ראה מטעם החכם־באשי, הסכימו לתכנית זו הרבנים הספר¬ 
דים, אך רק שנים מנציגי האשכנזים, ואילו רובם המכריע של 
הרבנים האשכנזים התנגדו בכל תוקף ללימודים חיצונים 
וללימוד שפות. למרות התנגדות זו הוקם ביה״ם למל, אבל 
במשך כמה שנים לא למדו בו אלא בגי הספרדים ועדות- 
המזרח, ולאמתז׳־של־דבד לא היה תחילה אלא "חדר" בתנאים 
סניטאריים טובים * רק ב 1879 התחילו ללמוד בו גם גרמנית 
וצרפתית! ב 1903 עבר לבניין מיוחד בעיר החדשה (תט׳: 
ע״ע חנוך, עם׳ 659 ). — בקשר לוויכוח על ייסוד בי״ס למל 
פורסם חרם חמור נגד בל לימודי־חול. חרם זה חודש והוחרף 
כל אימת שאמר מישהו לייסד בי״ם (לנערים) בי׳ או להכ¬ 
ניס לימודי־חול בבתי הת״ת, ועד היום מסתמכים עליו חוגי 
נטורי־קרתא (ר׳ להלן). 

כ 1864 יסד בית־רוטשילד שבלונדון בי״ם לנערות בי׳ 
ע״ש אולינה דה רוטשילד — מאורע שלווה גם הוא במסע 
השמצות וחרמות מצד הקנאים. ב 1866 יסד נדיב מפארים בי״ם 
לבנים בי׳, בשם "דורש ציוך, שהנהלתו נמסרה לידי תלמיד 
ותיק של החת״ם סופר! לימודיו היו לימודי-קודש, מפי 
רבנים יראים ושלמים, אלא שנכלל בתכניתו גם לימוד 
שפת־המדינה—ערבית. משום־כך הכריזו הרבנים האשכנזים 
חרם על ביה״ס ועל מנהלו, ולמדו בו רק מילדי הספרדים 
ובני עדות־המזרח. ב 1868 פתחה כי״ח בי״ם לנערים, שבו 
לימדו גם תורכית וצרפתית! המוסד הוחרם ונסגר ב 1870 . 
כמו־כן נכשל ב 1878 נסיונו של מונטיפיורי, שתרם — בהס¬ 
כמת ראש-הישיבה — סכום־כסף להתקנת הוראת ערבית 
ותורכית בת״ת "עץ־חיים": הקנאים מסיעת הרב דיסקין 
אילצו את גבאי הת״ת לבטל את התכנית ולהחזיר את הכסף 
לשולחו. 

על חריפות המאבק נגד "ההשכלה" מעידה העובדה, 
שכשביקד צ. ה. גרץ בי׳ ב 1872 ובא בשבת להתפלל ב״חור־ 
בה״ — עלה על הבימה רב מכולל־אונגרן והכריז עליו חרם 
מטעם רבני י'. בשובו לחךל פירסם גרץ דברים בגנותם של 
משטר החלוקה והמציאות החברתית והתרבותית של בבי י׳, 
ועליהם הגיבו בחריפות ראשי הכוללים וכמה רבנים. 



333 


ירושלים, היסטוריה: מסו!! חמאה ח 18 ועד היום 


334 


ב 1879 נוסד בי׳, ביזמתם ובתרומותיחם של נדיבים חרדים 
בפרנקפורט, בית־יתומים, שבתכניתו בכללו — נוסף על 
לימודי-הקודש — גם לימוד מקצוע, לשון גרמנית ולימודים 
כלליים, אע״פ שבאותו זמן נמצאו בעיר מאות יתומים(שאבו¬ 
תיהם מתו במגיפה), לא הצליח המוסד תחילה — בגלל חת- 
נגדות הקנאים — לקלוט אלא ילדים בודדים. אולם הוא החזיק 
מעמד, ובהדרגה התפתח לידו בי״ם כללי. מ 1887 עמד בראשו 
אפרים כחן־רייס(ע״ע), שמיזג את ביה״ס עם ביה״ס למל. בראש 
בית־היתומים עמד מ 1902 הרב ד״ר אליעזר הלוי גרינחוט, 
שהיה מעורב ביישוב הישן; אעם״כ מצא ש״י , ק*א יכלה 
נשוא דוקטור־לפילוסופיה חרד על דת״ — והוא העביר את 
בית־היתומים לפתח-תקוה. — כמשקל־נגד לבית־־היתומים 
״הגרמני״ וכתרים בפני ההשכלה הקים הרב דיסקין ב 1881 
את ״בית־מחסה ליתומים״ (היום — "בית-יתומים דיסקיף, 
ממוסדות־החינוד הגדולים של העדה החרדית הקיצונית), 
שבו לימדו גם מלאכה, אד נמנעו מכל לימודי-חול. — בית- 
חינוך ליתומים מטעם העדה הספרדית הוקם ב 1906 . — 
ב 1882 נוסד מטעם חברת כי״ח "בי״ם לתורה ולמלאכה" בי׳, 
שעיקרו היה תחילה לימודי-קודש מפי רבנים ספרדים (האש¬ 
כנזים החרימו גם את המוסד הזה), אלא שלמדו בו גם 
מלאכות המפרנסות את בעליהן; בהדרגה הוכנסו בו לימודים 
כלליים, וכן סורים משפילים, וב 1884 נמצאו בו גם תלמידים 
אשכנזים. 

בינתיים הוסיפו להתפתח גם מוסדות-החינוך התורניים 
של היישוב הישן. מן הישיבות החשובות שנוסדו באותן 
שנים יש לציין: ת״ת וישיבת "חיי-עולם", של אשכנזים־ 
חסידים ( 1876 )! ת״ת וישיבת ״מאה־שערים״ ( 1883 )! ישיבת 
״תודת־תיים״ ( 1886 ); ישיבת "שער־השמים", של מקובלים 
אשכנזים ( 1906 ) ; וע״ע ישיבה, עמ׳ 463 . 

תחילתו של היישוב החדש. אין לתחום תחומי- 
זמן מדוייקים להבדלה בין תקופת "היישוב הישך לזו של 
"היישוב החדש". שני סוגי היישוב היו מעורים ושזורים זה 
בזה, ורבה היתה השפעת-י 1 נקין-וגומלין ביניהם; ולא זו 
בלבד אלא שתחילתו של היישוב החדש לא היתה בעליה מן 
החוץ: הוא צמח מתחתיו — מן היישוב הישן עצמו. מכל 
מקום, יש נתונים לקביעה שהיישוב החדש, או — ביתר 
דיוק — התהליכים של התחדשות היישוב, החלו בשליש 
האחרון של המאה ה 19 , גברו והתקדמו בשתי עשרות־השנים 
הראשונות של המאה ה 20 , והתעצמו במידה מכרעת בשנות 
מלה״ע 1 , זו שהביאה להתמוטטותם של הכוללים ושאר 
מוסדות היישוב הישן. 

למרות המצב החברתי הירוד וצימצום האופק התרבותי 
של כלל־היישוב היהודי בי׳ נמצאו בו כבר בדורות הראשו¬ 
נים של העולים במאה ה 19 בעלי השכלה כללית ואף מלומ¬ 
דים, וכן אנשי־מעשה שהצטיינו בתמה ציבורית גם מחוץ 
לתחום ענייני הכוללים ומוסדות החלוקה. פעילותם של אישים 
אלה ניכרת מאמצע המאה ואילך, וביניהם בלטו: הרב יהוסף 
שורץ (ע״ע), בעל "תבואות הארץ"; הרב נחמן־נתן קודונל 
מאמסטרדם, מן המצדדים המעטים בתיקון החינוך; יחיאל 
ברי״ל (ע״ע); מאוחר יותר—אברהם־משה לונץ(ע״ע); בני 
בית צורף, בית ילין (ע״ע), בית סלומון (ע״ע), בית ריבלין 
(ע״ע), בית פרומקין (ע״ע), בית פ״ק (ע״ע), בית פרם — 
ועוד. בקרב היישוב הישן קמו לא רק אנשי הגות וספרות 
אלא גם עסקנים בוני שכונות, מייסדי מוסדות וחלוצי 


מפעלים ופעולות שנועדו להרחיב את בסים היישוב, ועשויים 
היו, בסוסו של דבר, גם לשנות את אפיו; מקרב היישוב 
הישן בי׳ יצאו גם ראשוני מניחי-היסוד של ההתיישבות 
החקלאית היהודית בא״י. כל אלה היו אנשי-ביניים בין 
שני היישובים, הישן והחדש, שההבדל ביניהם התחיל מסתמן 
בי׳ ברבע האחרון של המאה ה 19 . דמות מקשרת ומגשרת 
בין הישן והחדש היה בייחוד יחיאל-מיכל פינס (ע״ע); אך 
הוא, ורבים מעמיתיו, נתקלו בהתנגדות מטעם השמרנים 
הקנאים. התנגדות זו היתה חריפה בעדה האשכנזית, ואילו 
בקרב בני עדות-המזרח היו התחומים בין היישוב הישן 
והחדש מטושטשים־יותר, ללא מעבר מובהק ביניהם. בחיי 
עדות אלו התחילו ישן וחדש לשמש בעירבוביה, גם באורח- 
החיים וגם בשדה החינוך — וביסודו של דבר קיים מצב זה 
עד היום; את המיזוג הזה ייצגו אישים כאברהם אלמליח 
ויוסף מיוחם (ע״ע). 

ראשוני העולים בעלי השכלה ממוצא אירופי שהגיעו לי׳ 

היו כולם יהודים חרדים ונתמזגו—בתלבושת, בהווי, ובמידה 
רבה אף בהלכי־הרוח — עם היישוב הישן, ולפיכך לא היה 
רישומם ניכר תחילה מבחינה ציבורית. מאנשי העליות החד¬ 
שות — ״הראשונה״ ו״השניה״ —, שעולמם היה אחר, פנו 
רק מעטים מאד לי׳. מוסדותיו ומפעליו של היישוב החדש 
התרכזו בעיקר ביפו ובמושבות העבריות. אולם משרבו בי׳ 
גומרי בתה״ס שנוסדו — על אפם ועל חמתם של בני היישוב 
הישן — בשליש האחרץ של המאה ה 19 (ר׳ לעיל), התגבשה 
בעיר שכבה של בעלי השכלה, שחרגה מעולמם של הכוללים 
ואירגוני החלוקה ומוסדותיה. הם התרכזו מסביב למשכילים 
עולים שלא באו מן היישוב הישן — כגון אליעזר בדיהודה 
(ע״ע), מרדכי בן הלל הכהן (ע״ע) וחבריהם —, ומאלה 
ואלה נוצר הגרעין של היישוב החדש. 

עד שנות ה 80 היה כוח בית־דין(של הספרדים, ושל ד,אשכ- 
נזים־הפרושים והחסידים) יפה להלכה ולמעשה לעצב את פני 
היישוב ולקבוע את דמותו ואפיו. הרבנים חתכו לא רק את 
העניינים הדתיים־רוחניים אלא פסקו גם בעניינים הציבוריים 
והשיפוטיים, בכוח דעת-תורה בלבד, והכל שמעו וצייתו להם. 
לעתים רחוקות היה צורך להשתמש בכפיה, לעקל את החלו¬ 
קה של הסרבן או להטיל עליו עונש מיוחד ; יש שהשתמשו 
נגד העבריינים ב״חרם הגדול״ על דעת גדולי הרבנים, בייחוד 
נגד מי שההין לנגוע בחינוך המסרתי או בסדרי החלוקה. 
במשך השנים הוטל החרם על עשרות אישים — ביניהם 
רבנים, חכמים וסופרים ועסקנים. משרבו בעלי השכלה 
בירושלים (מ 1880 ואילך) מבני העליה החדשה, ונילוו עלי¬ 
הם גם מן המשכילים שהיו נחבאים אל כליהם בקרב היישוב 
הישן — התחדדו היחסים בין היישוב הישן והיישוב החדש, 
ורבו החיכוכים והסיכסוכים הגלויים ביניהם, אבל החרם 
ניטל כוחו ובטלה השפעתו. 

מסימניה הראשונים של "המודרניזאציה" היו כתבי־עת 
(דו-שבועונים ושבועונים) שיצאו בי" משנות ה 60 ואילך, 
כגון "הלבנון" (בידי י. ברי״ל) ב 1863 , ובייחוד "החבצלת" 
(בידי י. ד. פרומקין וחבריו) מאותה שנה ואילך. כתב-עת 
זה ניהל מלחמה עזה נגד החלוקה וממוני הכוללים, והללו 
הגיבו על כך בחרמות ובאיסורים, ואף במלשינות אצל השל¬ 
טונות. הם הצליחו כמה פעמים להפסיק את הופעת "החב¬ 
צלת", אולם היא חזרה ונתחדשה עד שנות ה 80 . גורם מתסיס 
בקרב היישוב הישן היה הרב עקיבא יוסף שלזינגר (ע״ע), 



335 


ירושלים, חיסמוריח: מסו!* חסאח ח 18 ועד דוידם 


336 


שניהל גס הוא מלחמה נגד החלוקה ותבע להפכה לקרן להת¬ 
יישבות חקלאית * הוטל עליו חרס חמור׳ אולם מחוגו יצאה 
קבוצת מייסדי פתח-תקוה. ב 1875 הניחה קבוצת צעירים, 
ובראשם א. מ. לונץ, יסוד לספריה ו״בית מקרא' (מעין 
מועדון); "בית אפיקורסות" זה הוחרם מטעם גדולי הרבנים, 
וכן נכשל נסיונו של בדיהודה ב 1883 להקים ספריה. אולם 
ב 1892 יסדה אגודת "בני ברית" ספריה, שקלטה את הספרים 
שאסף י. חזנוביץ׳ (ע״ע) ואת שרידי הספריה של בן-יהודה 
וחבריו — י והיא הגרעין שממנו צמחה הספריה הלאומית 
והאוניברסיטאית בי , . ב 1883 יסדו משכילי י׳ — אשכנזים 
וספרדים יחד — אגודה להחייאת הלשון העברית כשפת- 
דיבור; היא היתה ב 1890 ל״ועד הלשון העברית", שהפך 
ב 1950 ל״אקדמיה ללשון העברית״ של מדינת ישראל. מ 1885 
ואילן הוציא בן־יהודה שבועון (שנקרא חליפות "הצבי" או 
"האור"), שבו תקף קשות את רבני י׳ וממוני החלוקה; 
ב 1909 הפך "הצבי" לעתון יומי. 

ב 1890 הונהגה הלשון העברית כמקצוע־לימוד בביה״ם 
אוולינה דה-רוטשילד. משלהי המאה ד, 19 נוסדו בי׳ גני- 
ילדים בידי "עזרה" הגרמנית, כי״ח הצרפתית ו״אגודת־אתים" 
הבריטית, וכן בידי אנשים פרטים. ב 1902 נוסד גן-הילדים 
העברי הראשון בי , , שפתח ב 1903 סניף גם בסביבת שכונת 
מאה־שערים; ב 1908 פתחו ראשי ת״ח "עץ-חיים" מעין גו־ 
ילדים משלהם. ב 1903 קבעה אגודת המורים העברים בא״י — 
שנוסדה באותה שנה — את מרכזה בי , , האירגון הציוני 
הראשון שעשה זאת. ב 1904 יסדה "עזרה" בימ״ד למורים 
ובי״ס ראלי למסחר בי׳. ב 1907 יסדו בורים ש״ץ (ע״ע) 
וחבריו את ביה״ם לאמנות ״בצלאל״. ב 1910 נוסדה הגימ¬ 
נסיה העברית בי , , בחמתו של י. ל. מטמוו׳כהן (ע״ע) וב¬ 
הנהלתו של שלמה שילר (ע״ע). "מלחמת-השפוח" (ע״ע 
א״י, עמ ׳ 988/9 ) ב 1913 הסתיימה בהשלטת העברית על כל 
בחה״ס של היישוב החדש גם בי', וכן הביאה לייסוד "בית־ 
המדרש למודים עברים״ בהנהלתו של דוד ילין. — המוסד 
הכלכלי הציוני הראשון שקנה לו שביתה בי' היה סניף של 
״בנק אנגלו-פלשתינה" (אפ״ק; ר , לעיל, עט׳ 327 ). 

י׳ היהודית ממלה״ע 1 עד הקמת המדינה. 

עד לכיבושה של י' בידי הבריטים ( 1917 ) היה היישוב הישן 
רוב-מניין ורוב-בניין בעדה היהודית בי , . שנות מלה״ע 1 , 
שהעמידו את היישוב היהודי בא״י שבשלטון התורכי בסכנת 
כיליון, פגעו פגיעה קשה ביותר ביהודי י , , ובמיוחד ביישוב 
הישן, נפסקה העליה של יהודים מסוג המשתלבים ביישוב 
הישן, נסתמו מקורות ההכנסה של הכוללים ממזרח־אירופה 
וצפון־אפריקה וניתק הקשר ביניהם ובין מרכזיהם בגולה; 
ליישוב הישן אבד העורף החברתי, התרבותי והכלכלי, 
מוסדותיו נתדלדלו או התמוטטו כליל, והציבור שכל קיומו 
היה על החלוקה נמצא במצב של חוסר־כל. ברעב ובתחלואה 
שהתפשטה על רקעו. לעומת־זה הצליחו המוסדות הציוניים 
בא״י לקיים קשרים עם מרכזיהם בגרמניה, בעלת־בריתה 
של תורכיה, וגם עם יהדות אמריקה, ולהשיג בדרן זו מידה 
מסויימת של הגנה על יהודי א״י מפני רדיפות השלטון 
התורכי ועזרה כלכלית, שרק בזכותה ניצלו יהודי י׳ ומד 
סדרת היישוב הישן מכיליון גמור (ע״ע ג׳וינט, עמ , 367 ). 
בכך נתחזק בהרבה מעמדם של הציונים לעומת ראשי הכו¬ 
ללים. בראשית המלחמה השתררה מתיחות חזקה בין היישוב 
הישן והחדש, משום ההתחרות בין שלושה גורמים ששאפו 


לעמוד בראש מפעלי-העזרה ולהיות הקובעים בחלוקת הכס¬ 
פים שהגיעו לי׳: הוועד הכללי ושרידי הכוללים, כנציגי 
היישוב הישן; חוגי "עזרה" הגרמנית ובראשם אפרים 
כהן-רייס; וחוגי הציונים. לסוף רוכזו כספי הסיוע שהגיעו 
מאה״ב בידי א. רופיו (ע״ע) וא. ז. הופין (ע״ע), והכספים 
שהגיעו מאמסטרדם ומגרמניה — בידי'הרב יונתן בנימין 
הודביץ; הורכבו ועדי־סיוע מנציגי כל חוגי היישוב הירו¬ 
שלמי׳ והוכנסו סדרים נאותים בחלוקת כספי־הסיוע ומשלוחי- 
המזון שהגיעו מחו״ל. אעם״כ נספו בשנות המלחמה, ברעב 
ובמגיפות, למעלה משליש יהודי י׳, רובם מבני היישוב 
הישן, וחלקם של היהודים באוכלוסיית י , — שכבר הגיע 
ל 70% ערב המלחמה — פחת עד ל 50% . 

בעקבות המלחמה, הצהרת־באלפור, כינון השלטון המנד¬ 
טורי, העלמת החדשות וגיבושה של "המדינה־בדרך" היהו¬ 
דית — בצורת כנסת-ישראל והוועד הלאומי והמוסדות הכל¬ 
כליים׳ ההתיישבותיים והתרבותיים־חינוכיים שלהם — נש¬ 
תנה גם אפיו של היישוב היהודי הירושלמי. חלקים ניכרים 
של העליה השלישית ( 1919/23 ), החלוצית׳ ושל העליה 
הרביעית ( 1924/6 ), זו של אנשי מסחר ותעשיה זעירה, 
הגיעו גם לי , . הפיתוח הכלכלי והקידמה הכללית תחת שלטון 
מסודו־, האירגון המחודש של החינוך, של הקהילות והר¬ 
בנות׳ המאבקים המדיניים והחברתיים ביישוב — כל אלה 
הטביעו את חותמם גם על היישוב הישן. החלוקה ואירגון 
הכוללים איבדו את חשיבותם, ובני היישוב הישן — תוך 
שמירה על אודח-חייהם הדתי ועל שייכותם לגופים הציבו¬ 
ריים המסרתיים שלהם — השתלבו במידה הולכת וגוברת 
בחיי-המעשה ובחיים הציבוריים של כלל־היישוב. לרעיון 
הלאומי־מדיני ולהחגלסותו בפועל נרכשו חוגים רחבים* 
לאירגוני ההגנה, ואח״כ גם אצ״ל ולח״י, הצטרפו רבים 
מצעירי היישוב הישן. השמרניס-הקנאים, שפסלו את כל 
ההתפתחות החדשה הזאת, הפכו בהדרגה לכת קטנה, שעמדה 
מנגד ליישוב, ובכללו רוב היישוב הדתי, ואח״ב גם מנגד 
למדינת ישראל (ו״ להלן, עכד 337 ). 

האירגון החדש של הקהילה והרבנות. עם 
שיחדור י׳ מן השלטון התורכי, ובייחוד עם בואו של ועד־ 
הצירים מטעם ההסתדרות הציונית לא״י(ע״ע א״י, עט׳ 531 ), 
החלו המאמצים להפוך את היישוב היהודי בי , , על ריבוי 
עדותיו, כולליו ובתי-הדין הרבניים שלו, לקהילה מאורגנת 
ומסודרת. כבר בסוף 1917 כיבס יעקב טהון(ע״ע) אסיפה של 
נציגי היישוב הישן האשכנזי, הספרדים הסוחרים ופקידי המו¬ 
סדות הציונים, במטרה להקים ועד־קהילה יהודי מאוחד, אנשי 
הוועד הכללי של הכוללים האשכנזים (ר׳ לעיל, עם׳ 328 ) 
פתחו מיד בפעולה נגדית, מתוך חשש מריקון סמכויותיהם 
המסרתיות ומתוך התנגדות לאיחוד עם הספרדים; הקנאים 
אף ראו בתבנית של אירגון קהילתי מודרני מגמה ל״תיקו־ 
נים בדת". בין שני הגופים התנהל מאבק קשה, מלווה פולמו¬ 
סים חריפים בין העסקנים, תוך שתיקתם של רוב הרבנים, 
שעמדתם, כנראה, היתד, ביטראלית־חיובית כלפי מאמציהם 
של טהון והופיין; באותה שעה לא היתד. בי׳ רבנות רא¬ 
שית לא לאשכנזים ולא לספרדים (ר , לעיל, עמ , 327/8 ). 
לאחר פעילות ציבורית מסובכת נתקיימו ב 1918 הבחירות 
ל״וועד־העיר ליהודי י , ", ז״א הנהלת הקהילה המאוחדת; 
אולם בבחירות אלו לא השתתפו אלא כ 20% ממספר הבו¬ 
חרים. ליו״ר הראשון של הקהילה היהודית בי׳ נבחר יעקב 



337 


ירושלים, היסטוריה: מסוף חמאה ה 18 חןד היום 


338 


מהון! אח״ב עמדו בראש הקהילה — כנשיאים — א. ז. 
הוסיין ואחריו דוד ילין(ע״ע). ועד-הקהילה, בשיתוף־פעולה 
עם עסקבים מן היישוב הישן, הקים ב 1919 אה "משרד 
הרבנות לעדת ישראל בי", מורכב מרבנים אשכנזים (פרו¬ 
שים וחסידים) וספרדים. ביה״ד של רבנות זו נועד לשמש 
גם כבי״ד לעירעורים, והשלטונות העניקו לו הכרה רשמית 
מסויימת. קנאי היישוב הישן, ובראשם הרבנים י. י. דיסקין 
(הבן) וי. ח. זוננפלד, ראו במשרד הרבנות גוף "ציוני", וב* 
ייסוד בי״ד לעירעורימ—"מעשה רפורמי". הם פרשו מן הוועד 
הכללי והקימו להם את "ועד־העיר האשכנזי", וכן יסדו בי״ד 
משלהם. ראשי הוועד הכללי הזמינו את הרב א. י. הכהן קוק 
(ע״ע) לכהן כ״אב״ד וראש הרבנים בי׳", והוא קיבל את 
ההזמנה ונכנס לתפקידו למרות התנגדותה של קבוצת הקנ¬ 
אים. לאחר שהותלם ב 20 ׳ 19 על הקפת "מועצת הרבנות הרא¬ 
שית לא״י", נבחרו הרב קוק ועמיתו הספרדי הרב יעקב מאיר 
לרבנים ראשיים, ומשרד הרבנות הירושלמי התמזג למעשה 
עם הרבנות הראשית הארצית. לאהד שנתברר שריבוי התפ¬ 
קידים של הרבנות הראשית מקשה עליה את הטיפול בבעיות 
המיוחדות של י׳, החליטה קהילת י׳ ב 1933 להקים לשכת 
רבנות מקומית, שאליה נצטרפו ב 1936 גם חלק מן החרדים 
שעמדו תחילה מנגד לקהילה. 

ועד-העיד האשכנזי התגבש כ״עדה החרדית" של אגודת־ 
ישראל. זו נתפלגה לאחר-מכן, כשחלק מרבניה ועסקניה 
הגיע לידי הסבם ושיתוף־פעולה עם הקהילה הכללית ורבנו- 
תה, ואילו קבוצת הקנאים הקיצונים היתה לעדת "נטורי- 
קרתא", העומדת עד היום בהתנגדותה הנמרצת למדינה 
ולמוסדות הקהילתיים והרבניים המוחזקים ע״י המדינה. 

י׳ היהודית בתקופת המנדט. בשנים הראשונות 
שלאחר הכיבוש הבריטי, עד אמצע שנות ה־ 20 , הוסיפה י׳ 
להיות המרכז של היישוב היהודי בא״י, הישן והחדש גם יחד. 
ולעמוד בראש ערי הארץ באוכלוסייתה היהודית, במוסדותיה 
הציבוריים ובמפעליה החינוכיים והתרבותיים. מוסדות 
היישוב הישן הוסיפו להתקיים, אלא שלאחר שבטלה למעשה 
החלוקה, הצטמצמה המשמעות של הוועד הכללי של הכוללים 
בעיקר לבעלותו על שכונות ובתי-מגורים של אנשיו. מבחינה 
כלכלית השתלב היישוב הישן במציאות החברתית הכללית. 
בתי הת״ת והישיבות התארגנו ושוקמו לאחר התמוטטותם 
בשנות-המלחמה, והוקמו גם חדרים נוספים חשיבות חדשות, 
כגון ״הישיבה המרכזית״, שנוסדה ב 1924 בידי הרב קוק 
(היש ״ישיבת מרכז הרב״)! ״ישיבת חברון״, שעברה ב 1929 
מחברון לי׳ — הישיבה הליטאית הראשונה בארץ : ישיבות 
מכל הסוגים שעלו מן הגולה או נוסדו בי׳, גדולות וקטנות, 
ליטאיות וחסידיות. תיכוניות ומקצועיות, וכוללים, יותר 
משהיו בי׳ בכל הזמנים והתקופות. יחד עם זה צמחו והת¬ 
פתחו משדות החינוך המודרניים שברשות הוועד הלאומי, 
בדרגות בת״ם עממיים ותיכונים של שלושת הזרמים — 
הציוני-כללי, המזרחי וזרם-העובדים. בעקבות עזיבת העיר 
העתיקה מתושביה היהודים, שהלכה וגברה, התחילו גם 
בתהכ״ג שברובע היהודי להתרוקן ממתפלליהם, ולעומת-זה 
הוקמו בכ״נ חדשים בכל הרבעים היהודים בעיר החדשה, 
ביהכ״נ "ישרוך, שנבנה, בסיוע איחוד בתהכ״נ האורתודו¬ 
כסיים באה״ב ונחנך ב 1937 , התחיל לשמש — במקש ביהכ״ג 
״החורבה״ — כביהכ״נ הייצוגי בי׳. ב 1925 נפתחה לתלמי¬ 
דים האוניברסיטה העברית על הר־הצופים. רוב העיתונים 



פיודוזפצסת "ימרין" 
\ 


העבריים שהופיעו בא״י באותן שנים נערכו ונדפסו בי׳. בי׳ 
קבעו את מושבם והקימו את בנייניהם "המשדות הלאומיים": 
הנהלת ההסתדרות הציונית העולמית (אח״כ הסוכנות היהו¬ 
דית), קהי״ס וקק״ל, הוועד הלאומי של כנסת ישראל על 
מחלקותיו ומשרדיו. על השבתות החדשות ורבעי המסחר 
והעסקים החדשים— ר׳ לעיל, עם׳ 314 — 316 המצב הרפואי 
בי׳ בא על תיקונו הסשי בעיקר הודות לפעולה הענפה של 
"הדסה" ושל קופות-החולים השתות. 

מן המחצית השניה של שנות ה 20 ואילך התחילה י׳ 
היהודית מפגרת אחרי ת״א (ואח״כ במידת־מה אף אחרי 
חיפה) מבחינת ההתפתחות באוכלוסין, בתעשיה, במסחר, 
ואף במשרות תרבותיים חדשים. היא נפגעה קשה במלחמת¬ 
ה ע צ מ א ו ח, ובעקבותיה — ע״י חלוקת העיר. בפעם הרא¬ 
שונה, מן התקשה שלאחר מסעי־הצלב, בטל היישוב היהודי 
בי׳ ההיסטורית — העיר העתיקה, ונמנעה מיהודים הגישה 
לכותל המערבי. כל אלה הוסיפו לדלדל ולמעט את דמותה 
של י׳ לעומת וו של תל-אביב. תולדות היישוב היהודי בי׳ 
באותן שנים הן למעשה תולדות חלק-העיר שבידי ישראל 
(ר׳ לעיל, עמ' 318 — 320 ). משהחליטה ממשלת ישראל להכריז 
על י׳ כבירת המדינה שעבירה אליה אח רוב משרדיה (שלהי 
1949 ), התאוששה העיר שחלה בה תקופה חדשה של תחיה 
ובניה, שקיבלה דחיפת-עידוד חזקה ע״י א י ח ו ד ה מ ח ד ש 
כתוצאה מ״מלחמת שש ת-ה י מי ם" (ור׳ לעיל, עמ ׳ 
320/21 ). מ. הכ.-מ. 

י. שווארץ, תבואות הארץ, תר״ה! א. פ. לונץ (עורך), י׳ 
[מאסף], תרמ״ב-תרע״ט! הנ״ל, לוח א״י, תרנ״ו-תרע״ו 1 
א. ל. בדיסק, חלקת מחוקק, תרס״א; ם. גראייבסקי, 0 םר 
הישוב, הישוב העברי מחוץ לחומת העיר י׳, תרצ״ם 1 
י. י. ריבלין, ראשית הישוב מחוץ לחומת י׳, תוצ״ם 1 
הנ״ל, ספר זכרון, תשכ״ד! ר. בקי, הריבוי הטבעי האמיתי 
בקרב יהודי י , (בתוך: יהודי י׳), תש״א! ד, ג. בריגקר, 

לוח י׳, תש״א-תשי״ב! מ. אוסטרובסקי, ארגח הישוב 
היד,שי באיי, תש״ב! י. שפירא, י׳ מחוץ לחומה—תולדה 
והווי, תש״ח! ע. אילון, י׳ לא נפלה, תש״ם*! י. א. ווייס, 
בשעריו י/ תש״ט! ט. גוטמן, מלחמת השחרור של 
י׳ בשנת תש״ח, תש״י! י. בךצבי, זרי חישובה בימי 
השלטת העותמאני, תשט״ו! א. לירון, י העתיקה במצור 
ובקרב, תשי״ז! א. הורביץ (עודך), מוסד הייסש, תמצית 
מתוך תולדות ועד הכללי כנסת ישראל י׳, תשי״ח 2 ! י. 
גליס, שבעים שנה בי , , תש״ך! ד. יוסף, קריה נאמנה— 
מצור י , 1948 , חש״ך! א. פרוש, זכרוגות ראשונים, תשכ״ב! 

ש. הלוי, הספרים העבריים שנדפסו בי׳... תר״א-תרכ״א, 
תשכ״ג! י. פרם, מאה שנד, בי , , 1964 ! א. לנדאו, " 
לנצח— מלחמת הצנחנים לשחרור עישדש, תשכ״ז! א. 
עץ־הדר, אילנות, תשכ״ז! מ. נתן, המלחמה על י׳, תשכ״ח! 

צג גור, בשעריו י׳ (בתור: י , לדורותיה), תשכ״ם! 
זכרונות א״י 1930-1830 (קשת י״ב, חוב , ד , ), 1970 ! 

0118 ,*קי{££ ,ץ)\- 10 7 מ! 13 )/ 10 ) 7 ,מש!) 1 ) 43 < •א . 8 

70 ,־■*■זעק .י 1 ; 1829 , 1826 , 1825 , 1824 ) 3811 ) 02 ? 

.¥\ א ; 1842 , 4-1411 ) 10 ) 8 ) 84 ) 8 !מז,מדזמע/!א 60 ) 1 30113 

, 1£6, £048(11 01 71-00(3 0/ 71-111/(11, 1844; 1. ?10x1 ג] 1£ ) 1 א 





339 


ירושלים, י׳ במדיניות הכנסייתיות והביךלאומית כעת החדשה 


340 


3011111^ 7!71111, 1-11, 1878; £. 44811)48 1 4 8014- 

41)41, 1888; 11 . 0137 14411 11 ( 41 > 1110141 ־ 511 /ס /? 1 ־ } 

1401114}1014, 1-0, 1890; 5. 0104 ? {ס 0011 ( 441 ,סס 10 ־ 1 ן<} 5 •א - 
000 . 1821-1841 ()0115 ״ 800 11131 * 1 ־ 01 511110 * 41 ? ? 11 ) )ס .ח 
x מס 0 118 ) 811 784 ,(.(צ>) ח 0 ! 1 ״ 3 <מ א .א ; 1938 ,(^^^ע - 

1x1010 11) ]411410100 11) 8(10110)1 (0 184 ]04>4 0/ 8010111)10, 

-( 11 8111118 ,!״יגג).״! .. 1 .* ; 1939-1941 , 1-11 , 1838-1914 
. 1961 , 1901 — 1800 , 4 ( 8014101 מן 41011 ) 

י׳ במדיניות הכנסייתית והבין־לאומיח 
בעת החדשה. אין אפשרות למתוח קו בתר בין גורמים 
ושיקולים דתיים ובין גורמים ושיקולים מדעיים במאבקים 
שניהלו גופים פנסייתיים ומדינות נוצריות במשך דורות 
על רכישת השפעה ושליטה במקומות הקדושים לנצרות בי , , 
הן במאבקיהם עם השלסון המוסלמי והן במאבקיהם בינם 
לבין עצמם. גאולת "הקבר הקדוש" היתה המניע הנפשי 
של מסעי־הצלב ביה״ב (מסוף המאה ה 11 עד סוף המאה 
ה 13 ). בעת החדשה התנהלו מדבקים אלה בעיקר בין 
הקאתולים לבין האורתודוכסים, ומאחורי אלד ואלד עמדו 
מעצמות גדולות, ואילו כיתות נוצתות אחרות, כגון האת 
מנים, שלא נשענו על כוחות מדיניים גדולים, מילאו בהם 
תפקיד צדדי בלבד. מאמצע המאה ה 19 , משהתחילו מעצמות 
פרוטסטאנטיות לתקוע יתד בארץ, הופיעו גם כנסיות וכי¬ 
תות פתטסטאנטיות כצדדים בענייו זד. 

בתוקף הסכם בין פרנסואד. 1 לבין סולימאן המפואר 
ב 1533 זכתה צרפת באפוטרופסות על הקאחולים בא״י 
ובסוריה. צרפת תמכה בפראנציסקגים, שהיו מן המאה ה 14 
ואילך "שופרי ארץ־הקודש" מטעם האפיפיור וניהלו מאבק 
התמיד עם האורתודוכסים על מעמד הבכורה בכנסיית־הקבר, 
ב 1634 וב 1676 הצליחו האורתודוכסים להוציא מידי הקאתר 
לים זכדות רבות בכנסיה זו, אך הפראנציסקנים קיבלון 
חזרה ב 1691 . מעמד־הבכורה של דקאתולים אושר בהסכם 
ב 1740 בין צרפת לבין תורכיה, שהיתה זקוקה לתמיכתה 
של צדפת מול אוסטריה ורוסיה. הסכם זה דאג לבטתון 
הפראנציסקנים והעניק להם זכויות נרחבות במקומות הקדו¬ 
שים, ומסדר זה עדיין רואה את ההסכם ההוא כבסים 
לתביעותיו לבכורה במקומות הקדושים. 

המאבק הדתי בין הקאתולים לבין האורתודוכסים השתלב 
ברור במאבקים מדיניים, משהיתה רוסיה — בעקבות חחה 
קיצ׳יק־קינארג׳י( 1774 ) — לאפוטרופסית של האורתודוכסים 
בקיסרות העותמאנית תתנה את חסותה לאפאטריארכיה 
היותית־אורחודוכסית בי , . היוונים זכו בפירמאן מהסולטאן, 
שהחדר להם את זכויותיהם מלפני 1740 . כשניזקה כנסיית־ 
הקבר בשריפה ב 1808 השיגו היוונים לעצמם מהשלטונות 
את הזמת לתקנה. דבר זה עורר התנגדות עצומה מצד 
הארמנים והקאתולים, לסי שבהתאם לנוהג — כל המתקן 
חלק בכנסיה קונה זכות עליו, והמתקן את הגג זוכה בכנסיה 
בולה. נדרשה התערבותן של המדינות הקאתוליות אצל 
התורכים עד שאלד. הכריזו, ששיפוץ הבניין בידי היוונים 
לא יפגע בזכויות הכיתות האחרות. 

ממשלח תורכיה העדיפה בדרך־כלל את האורתודוכסים 
נתיניה על פני הקאתולים, נתיני מדינות זרות, שפעמים 
היו היחסים עמהן משובשים. השפעתם של היוונים בקושטא 
על הממשלה המרכזית היתה גדולה, אך היא פסקה אחרי 
מרד היוונים ב 1821 (ע״ע יון, ענד 480 ). 

בימי השלטון המצרי ( 1832 — 1840 ) הותר לראשונה 
לפתוח קונסוליות זרות בי , ! אמנם הצרפתים כבר הקימו 


קונסוליה בעיר בסוף המאה ה 17 ובתחילת ה 18 , אך זו 
נסגרה במהרה. המצרים אף התירו לבנות כנסיות ומנזרים 
חדשים, וההר זה נשאר בתקפו גם לאחר שהוחזרה הארץ 
לריבונות העותסאנית במרוצת הסאה ה 19 ואחריה רבו 
מאד בי׳ מבנים של כיתות ומסדרים נוצריים שונים, וכן 
גברה התחרות ביניהם בפעולות המיסיוגריות, שאף אותן 
התירו המצרים. אותה שעה גברה גם ההתעניינות המדינית 
של המעצמות האירופיות בא״י, עם החרפתה של "הבעיה 
המזרחית״. ב 1841 הוקמה לראשונה הגמונות פרוטסטאנטית 
בי , , וב 1847 נשלח אפאטריארך־תושב קאתולי לעיר. הרוסים 
הקימו את "החברה הדוסיח־אורתודוכסית לא״י" וקבעו 
"משלחת של הכנסיה הרוסית" בי , , עודדו עליה-לרגל המונית 
לעיר, ולשיכון עולי־הדגל בנו אכסניות ב״מגרש־הרוסים", 
שאותו דרשו ב 1860 . 

התפתחויות אלו לא הקטינו אח היריבות ההדדית בין 
הכוחות השונים. מפתחות כנסיית־הקבר בי , הופקדו בידי 
מוסלמי, לפי שהכיתות הנוצריות לא התפשרו ביניהן בדבר 
אחזקתו. ב 1847 פרץ סיכסוך חמור ביותר בין הקאתולים 
והאורתודוכסים בקשר לכנסיית-המולד בבית-לחם■ והוא 
השפיע גם על המצב בי , . בסוף 1852 זכתה צדפת בוויתורים 
נוספים מידי תורכיה בעניין המקומות הקדושים, והתנגדותה 
של רוסיה לכך וסירובה של תורכיה למלא את דרישות 
הרוסים שימשו עילה למלחמת-קרים ( 1853 — 1856 ). שלום- 
פאריס ב 1856 אישר מחדש אח תנאי הפירמאן של 1852 . 
קונגרס-ברלין ב 1878 שוב אישר את הפירמאן, ובחוזה 
שחתמו משתתפיו מוזכר לראשונה "הסטאסוס־קוו" לגבי 
המקומות הקדושים, ביטוי שחזר ונשנה מאז פעמים רבות. 
צרפת קיבלה זכויות יוחרות ופטור ממכס למוסדותיה ולמו¬ 
סדות שבחסותה בהסכם שנחתם' ב 1901 , אולם לא נכנם לתקפו 
אלא — אחרי שינויים־מספר — ב 914 נ, ערב מלה״ע 1 . 

כשהחלה גרמניה, כיסי וילהלם 11 , לחדור לקיסרות העד 
המאניה, גברה הפעילות הדתית — הפרוטסטאנטית והקא- 
תולית — של גרמנים בי , . ניתנה חסות גרמנית לסמפלרים 
(ע״ע), שהקימו שכונה בי , (ר׳ לעיל, עט׳ 310 ), ובעיר 
הוקמו כנסיה קאתולית בהר-ציון (הדורמיציו) ופרוטססאנ־ 
טית ליד כנסיית־הקבר, וכן בתי-הולים ומוסדות ליתומים. 

מגמות החדירה של המעצמות האירופיות והתחרות 
ביניהן השתקפו, בין השאר, בשירותי-הדואד, שהקימה כל 
אחת מהן בי׳ (וכן ביפו) ברשות הממשלה התורכית (ע״ע 
א״י, עם , 980 ). 

שיקולים דתיים הובאו בהשבת בעת הדיונים בין מעצמות 
״ההסכם המשולש״ במלה״ע 1 על עתיד א״י, והסכם סיקם- 
פיקו מ 1916 קבע, בין השאר, הקפת קונדומיניון אנגלי-רוסי- 
צרפתי ב״א׳יי המרכזית״ (ע״ע ארץ־ישראל, עם׳ 524 , 526 
[מפה], 527 ).התנגדות הציונים, המהפכה הרוסית והחיכוכים 
שנתגלעו בין בריטניה לצרפת מנעו את הגשמת התכנית, 
אך הוואטיקאן העלה אחרי מלה״ע 11 תכנית זו כתקדים 
להצעות לבינאום י , . — השלסת הקומוניסטי ברוסיה הסתלק 
מתמיכתו במוסדות הדתיים שהקימו הרוסים בי/ אך אח״כ 
חזרה בריה״ם וביקשה להיעזר בהם. ישראל הכירה בכפי- 
פותן של הכנסיות הרוסיות בשטחה לכנסיה הרומית שמר¬ 
כזה במוסקווה, אך ירדן הוסיפה להכיר בכפיפותן לכנסיה 
"הלבנה" הגולה, ושניות זו מוסיפה להתקיים גם בשעה זו 
( 1971 ), אחרי איחודה של העיר. 



341 


ירושלים, י׳ כמדיניות הכנסייתית דחסיךלאומית כעת החדשה; י׳ כמקרא 


342 


שאלת המקומות הקדושים נתעוררה שוב אחרי מלה״ע 
11 , כשעלתה מחדש שאלת עתידה של א״י. הוואטיקאן וה¬ 
מדינות הקאתוליות מילאו תפקיד חשוב בהחלטת האר׳ם 
ב 29.11.1947 לבנאם את י , ואת בית־לחם. עמדת הוואסיקאן 
נקבעה ע״י התקווה להשיג הגמוניה קאתוליח בעיר, הודות 
למספרן הדב של המדינות הקאתוליות באו״ם, וכן מתוך 
המגמה למנוע שלםון יהודי על י׳, הנוגד את התפיסה הקא- 
חולית בדבר גורלו ומעמדו של העם היהודי. הכנסיה היוונית, 
שנתמכת מידי יוון ואח״ב קפריסין, נקטה עמדה של ניטרא¬ 
ליות תוך רצת לשמור על "הסטאטוס־קוו". עיקר ההתנגדות 
לבינאום באה מקרב פרוטסטאנמים, שחששו מחידוש כוחה 
המדיני של הכנסיה הקאחולית מחוץ לוואטיקאן, וכן חששו 
שבינאום העיר יפתה פתח לחדירה קומוניסטית! היו גם 
שהתנגדו מנימוקים תאולוגיים לעצם המושג "מקומות 
קדושים". 

אחרי מלחמת־העצמאות חזר האו״ם ב 9.12.1949 והחליט 
לבנאם את העיר, אלא שירדן וישראל גם יחד התנגדו לדבר. 
ישראל הציעה לבנאם את המקומות הקדושים, אך דבר לא 
יצא מהצעות אלו. הוואטיקאן הפעיל את השפעתו על מדינות 
קאתוליות שלא להעביר את שגרירויותיהן לי , . 

ב 27.6.1967 החליטה הכנסת על איחודה של י׳ מחדש 
וקיבלה את חוק השמירה על המקומות הקדושים. ישראל 
התחייבה להבטיח גישה חפשית למקומות אלה, קיום פולחן 
בלתי-מופרע ושמירה על ה״סטאטום־קוו" בהם. עצרת האו״ם 
קיבלה מיד החלטה הקוראת לישראל לבטל את האיחוד, 
אולם נראה שעמדת הכנסיה הקאתולית נשתנתה להסכמה- 
בשתיקה למצב החדש, שיחות בין שליח מיוחד של הוואטי- 
קאן לבין ישראל נערכו ביולי 1967 , ובסופן נמסר על "הבנה 
הדדית ובדיקת נוסחאות שונות העשרות להביא פתרון 
משביע־רצון לבעיות החשובות הקשורות במקומות הקדר 
שים״. שנים־ממפד— עד 1971 — לא שב הוואטיקאן להעלות 
הצעות לבינאום העיר. 

ם. לס. 

י׳ במקרא. בתורה אין י׳ נזכרת אלא פעם אחת 
ובדרך־אגב, בשמה שלם (ברא , יד, יח), בזיקה למלפי־צדק 
(ע״ע). החוקים והמצוות לעבודת ה׳ -במקום אשר יבחר" 
אינם מצביעים על י׳ דווקא. ייתכן שהפסוק הסתום "בהר 
ה׳ יראה" בקשר ל״הר" כ״ארץ המדיח" שבפרשת העקדה 
(ברא׳יכב) רומז לזיהוי מקום העקדה עם מקום המקדש! 
אולם עדות מפורשת לכינוי הר־הבית בשמו "הד המוריה" 
אינה מצויה אלא במקור שמימי בית שני(דהי״ב ג, א). לכל־ 
מקום, ייחודה של י , כעיד־מלוכה וכמרכז לעבודה לאלהי 
ישראל — ראשיתו למעשה בימי דוד (שמ״ב ו—ז! שם כד, 
יח—כה! דהי״א בא, יח—ל! שם כב, א). — בימי בית ראשון, 
כשהר-הבית נקרא "הר־ציוך, היה השם -ציץ" חופף לפעמים 
על י׳ כולה (השר מל״א ח, א; ישע׳ א, כז! ועוד הרבה). 

הבטחת הנצחיות לכסא ממלכת דוד בפי נתן הנביא 
(שמ״ב ז) בשילוב עם עניין בניית בית-האלהים בי , האצילה 
נצחיות גם לי" כעיר־המלוכה ועיר־המקדש, אע״פ שאין שם 
י׳ נזכר במפורש בנבואה זו. עכ״ם, עצם מושג נצחיותה של 
י׳ סמוך במקרא על מלכות בית־דוד, וראש לכל יש להבינו 
בנושא של מלכות זו. בימי שילמה נתבסס מעמדה של י׳ 
בעיר-מלוכד, ייחודית ע״י הקמת המקדש, ששיווה הילה של 


קדושה למלוכה והעניק, כמסתבר, מצביץ זה גם למקום- 
מושבה. בתפילת שלמה (מל״א ח), שבד, נחשב המקדש 
כמקום תפילה לישראל ולנכרים, נתפסת גם "העיר" ("אשר 
בחרוג בה"), בצמוד ל״בית"׳ כמקום שאליו יש לכוון את 
התפילה ממרחקים. המקדש נתפס כמקום־שבחו הנצחי 
("מכון לשבתך עולמים") של האל, ואץ ספק שתפיסה זו של 
נצחיות מכופלת — של מלכות־דוד ושל מקום־שבתו הסמלי 
של האל — עשויה היתר, לשוות קדושה לעיר עצמה. 
במזמור תחלים עח משמשת בחירת הר-ציון סמל לבחירת 
יהודה לאחד נטישת אפרים וחורבן שילה, והמקדש שעל 
הר־ציון נתפס בהמשך משכן שילה. במזמור תהלים קלב, 
שעניינו העלאת הארץ לעיר־דוד, נתפסת ציון לא רק בעיר 
נבחרת למלכות בידי ה , , אלא גם כמקום וכמושב לאלהים, 
ששם מנוחתו ומשכנו! במקום אחר נאמר בפירוש שאלהים 
שם, או ישים, את שמו בי , (מל״ב כא, ד! ועוד). 

תחל , קכב כולו שיר־מזמור להערצת י׳ ואהבת י , (ור׳ גם 
תהל׳ פז). כסגולתה של י , מובלט בייחוד המשפט המלכו¬ 
תי (״כי שמה ישבו כםא 1 ת למשפט כסאות לבית דוד״) — 
אולי בעקבות תיקוניו'של יהושפט (דחי״בי ד—יא). אולי 
בניגוד לכך חוזה ירמיהו (ג, יז) שלעתיד־לבוא -יקראו לי , 
כסא ה , ״ — סמל לצדק ולמשפט האלהי (השר תהל , פט, 
טו), שסגולתו מוענקת לכסא דוד! וכן נקראת י׳ האידיאלית 
בנבואת ירמיהו(לג, טז) "ה , צדקנו", בזיקה למשפט ולצדקה 
שיעשה המלך שלעתיד-לבוא, שגם לו ניתן תואר זה (שם 
שם, טו! שם כג, ה—ו). ברוח זו מתפרש הכינוי -נוח צדק 
הר הקרש" (שם לא, כג) כמכוץ לי", אע״ם שלכאורה הוא 
אמור על "ארץ יהודה ועריו" סתם. גם את האמירה "עיר 
הצדק" של ישעיהו (א, כו! והשר שם, פסוקים כא, כז), 
האמורה על י , , יש להבין לא כביטוי מליצי אלא כמכוונת 
לייעודה בעשיית משפט וצדקה וכמקום מושב לשופטים. 
אץ זה מן הנמנע שמכל הכינויים האלה משתמע גם הד 
לשם ״צדק״ שדבק במלכי י׳ הקדם־ישראלים — מלכי-צדק 
(ר׳ לעיל) ואדני־צד־ק (יהר י, א) —המיוסד, אולי, על כינוי 
עתיק של העיר. " 

גדולתה של י , ותפארתה מתוארות במקרא בלשץ מליצית 
בהפלגה: בפרקי תהלים — יפר. נוף משוש כל הארץ (מה, 
ג), מכלל יופי (נ, ב), ועוד! באיכה, דיר התרפקות על 
העבר י— העיר רבתי עם... רבתי בגוים שרתי במדינות 
(א"א), כלילת יוסי 1 משוש לכל הארץ (ב, מו)!"בשיר־השירים 
(ו, ד) מושווית הרעיה לי , [ולתרצה], המשמשת דוגמה 
ליופי ולנד. בשירי־המעלות (תהל׳ קכב! קכה! קלב) מפלי¬ 
גים עולי-הרגל בשבחה של י , ! בתהל , קלז השמות "ציון" 
ו״י , ״ הם סמל לארץ כולה, וחורבן י׳ (״יום י , ״) — סמל 
לגלות העם מארצו. 

הרבה מאד רווח בדברי הנביאים, ובן באיכה, השימוש 
בשם ובמושג י , כמייצגים את יהודה כולה! י׳ מגלמת את 
התנהגותה ומעשיה של יהודה, ולפעמים אף זהה אתה, ועם 
עם־ישראל כולי — לטובה אי לרעה. אולם יש גם שההקבלה 
בין -י , " או "ציץ" מזה ובין "יהודה" או "ערי יהודה" או 
״ישראל״ מזה באה להטעים — לשבח או אף לגנאי — לא 
את המשותף ביניהם אלא את מעמדה המרכזי והעצמאי ואת 
תכונותיה המיוחדות של העיר הנבחרת. גם "בת־י , " ו״בת־ 
ציץ" מסמנות את העיר ואת הממלכה כאחת, הן כלשץ- 
חיבר, הן כציון לעיר ולעם החוטאים. 



343 


ירושלים, י׳ כמקרא; י׳ (והר־הכית) כהלכה ובאגדה 


344 


בדברי הנביאים משתקפת הגות היסטוריוסופית־דתית על 
י/ הגות רבת־כיוונים. מדים אף שתים זה מזרי — הבל לפי 
התנאים והמסיבות שבהם לחם כל נביא את מלחמתו באלילות 
ולמען האמונה בה , . נוכח התפיסה האלילית — שאיו כוחו 
של אלהי ישראל לגבי י׳ אלא ככוחם של אלהי דמשק, ארפד, 
חמת וכר, כל אחד לגבי עירו, מעלה ישעיהו, בימי אחז 
וחזקיהו, בהטעמה רבה את רעית ייחודה של י׳: כעירו של 
אלהי ישראל — שהוא האלהים — מעמדה וגורלה שתים 
מאלה של כל עיר שאלהיה אינו אלא אליל (י; כם; ל; לא; 
לג * לז! לח)! גם הכובש האשורי האדיר לא יוכל לי/ שלה 
מובטחת הגנת האל — למען כבוד שמו ולמען דוד עבדו. 
נראה, שמכוח התבלה של י׳ מידי ?נחריב באורח פלא, בהת¬ 
אם לנבואתו של ישעיהו, נשתרשה בעם תחושת הייחוד 
והעצמה של העיר ! ייתכן שמזמורי חהלים, המטעימים את 
הכינוי "עיר-אלהים" לי׳ ואת פעולת ה , כמגן עליה (מו! מח: 
עו! פה ועוד), שייכים לזמן ההוא.—אולם רעיונו של ישעיהו 
ניתן היה לעיוות, והוא הפך לאמונה בחסינות מעידמגית 
שהעיר ו״היכל ה , ״ שבה מקנים לעם היושב בי׳! נגד התפיסה 
האלילית המחודשת הזאת מתקומם י ר מ י ה ו? הוא שולל — 
לכאורה בניגוד לישעיהו — כל ייחוד עצמי של י , : הגנת ה , 
עליה אינה אלא על תנאי הליכת עמה בדרכי ה/ ועם עזבו 
את ה׳ היא נעזבת לגודלן ההיסטורי של כל הערים, *שח- 
כובש הבבלי עולה עליהן ומחריבן (פרקים ז;יז;יט!כא; 
כה! כז! לד! ועוד הרבה). — הסער בין ייעודה של י , — 
להיות ״קריה נאמנה, צדק ילין בה״ (ישע , א, כא) — ובין 
עובדת היותה "מראה ונגאלה העיר היונה" (צפנ , ג, א), 
מטריד את כל הנביאים, המגיבים על כך בכאב או בזעם. 
ליחזקאל הופך הפער הזה בין החזץ ובין המציאות לנקו¬ 
דת המוצא של כל נבואתו על י׳ לפני חורבנה. כל אשמותיו 
וחטאיו של עם ישראל, ממצרים ועד ימי הנביא, מושלכים 
על י/ שהיא מוצגת כמושחתת ומרושעת אפילו משומרון 
ומסדום. בפירוט אכזרי מונה יחזקאל את ״תועבות י , ״ (טז; 
כב; בג! ועוד), והוא היחיד בין הנביאים שמדבריו משתמע 
שהחורבן הצפוי לה הוא בחינת גזרה שאין להעבירה. 

כל הנביאים מאוחדים בצפיית עתיד נשגב לי' — שגב 
שיש בו הן פאר פיסי, הן משמעות דתית-רוחנית עילאית! 
צפיה זו מופנית לפעמים לעתיד הנראה קרוב, ולפעמים 
לאחרית־הימים (ע״ע). חזון י׳ המחודשת של ירמיהו (ל, 
יח—יט! לא, לז—פ) הוא ראליסטי, ונכלל בו ציון מדוייק 
של תחומה המורחב, שכולו יהיה "קידש לה׳". זכריה (ח, 
ג—ה) צופה אף הוא י׳ שתיברא "עיר האמת והר־ה׳ צבאות 
הר הקדש", ורחובותיה יימלאו "זקנים וזקנות" ו״ילדים 
וילדות משחקים". יחזקאל מפקיע את עיוי־הקודש שלעתיד- 
לבוא מן המציאות הראלית וההיסטורית! רק בעקיפין'מש¬ 
תמע שמדובר בי׳ —'ששמה זה אינו נזכר כלל, ואף מקומה 
אינו מפורש: "עיר מנגב" בארץ-ישראל, "על הר גבה מאד" 
(יחז׳ ם, ב). תיאורה (ימה, א—ח! מח, ח—כב, ל—לה) אינו 
מעלה דמות של עיר במשמעה הרגיל, אף לא של עיר* 
מלוכה ובירת ממלכה, אלא של מסגרת למקדש בלבד, בחינת 
עיר שכולה מקדש — מקש משכן כבוד ה׳, ושמה יהיה "ה' 
שמה". דומה לזה הדימוי של י׳ בסיומו של ם׳ זכריה (יד, 
טז—כא)ן כאן ניתן לקדושתה של העיר-המקדש גם אופי 
אוניוורסאלי, מופר ע״י כל הגויים. פרקי-הנחטה בם׳ ישעיהו 
(פ—סו) משופעים ביטויי חיבה ואהבה לוהטת לציון ולי , — 


מזה, ותיאורי גדולתה ותפארתה לעתיד-לבוא, בלשון מליצית 
מופלגת — מזה! בהטעמת האופי האוניוורסאלי של המרכז 
לעבודת־ה׳(נו, ז! סו, יח—כא! ועוד) אין כאן הבדלה ברו¬ 
רה בין המקדש ובין העיר. התיאור של״הר־ה׳" ו״בית אלהי 
יעקב", כמקום שממנו יצאו תורה ומשפסישלש לכל הגויים 
(ישע׳ ב, ב—ד! מיכה ד, א—ג), מזהה את ההר ואת הבית 
עם ציון וי׳. — בתיאורי דמותה וקורותיה של י׳ החזונית 
בפי הנביאים מרובים היסודות הנסיים־אסכאטולוגיים (ישע׳ 
כד, בג! שם כז, יג! שם נד, יא—יב! יחז׳ מז, א—יב! יואל 
ד, ב, יב—כא! זכריה יב! שם יד)! זכר׳ יב נראה כרומז 
לניגוד בין י׳ ובין יהודה, עד כדי מלחמה ביניהם, אולם 
רקעם ההיסטורי ומשמעם של דברים סתומש אלה אינם 
ידועים לנו. 

שם. א. - י. ל. 

י׳ (והר־הבית) בהלכה ובאגדה. מעמד מיוחד 
נודע ל ה ר - ה ב י ת (ה״ה) כמקום ה מ ק ד ש — שעמד במר¬ 
כזו׳ ה״ה כולו נחשב למקביל ל״מחנה-לדה" שהיה במדבר 
מסביב למשכן(ע״ע), ואילו י—המקודשת כולה— נחשבת 
למקבילה ל״מחנה־ישראל״ שהיה שם, ובית־המקדש — לפן 
פתח עזרת-ישראל — נחשב למקביל ל״מחנה־שכינה" 
(ספרי, נשא, א׳! תשפ׳ כלים, ב״ק׳ א׳, י״ב! זבח׳ קט״ז, 
ע״ב). יש הבדלי־דרגה במעלות הקדושה בין חלקי ה״ה 
השונים, המתבטאים בהגבלות שונות של התר-הכניסה. 
לאיזור ה״ה כולו נאסרה הכניסה על כל טמא ש״טשאה 
יוצאת עליו מגופו"(כגון זב, נדה, יולדת), והכניסה בטומאה 
ענשה כרת (ע״ע)! מדרבנן נאסר על כל הטמאים להיכנס 
גם לחיל ולעזרת־הנשים. על ההגבלות — המחמירות והר 
לכות—על כניסתם של כל הטמאים, של נכרים, של ישראלים 
שלא לצורך העבודה ושל כהנים־הדיוטות לחלקי הקודש 
שמן החיל עד קודש-הקדשים — ע״ע בית־המקדש. 
רק לשם תיקון בדק־הבית הותר לכל אדם להיכנס, ואפילו 
לקודש-הקדשים. הכניסה לשטח הר־הבית בצורה שאינה 
דרך-כבוד אסורה: "לא יכנס אדם לה״ה במקלו ובמנעלו 
ובאפונדחו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא׳ ורקיקה 
[אסורה] מקל־וחשר" (ברה , נ״ד, ע״א). הכניסה לה״ה היא 
דווקא דרך ימין, והיציאה ממנו — דרך שמאל, חוץ 
ממקרים מיוחדים (סיכומי המקורות: רמב״ם, הל׳ בית- 
הבחירה, דר—ז׳, והל׳ ביאת המקדש, ג'—ד׳! כפתור וסרח 
לר׳ אשתורי ה&רחי, ר! ד׳ ישראל משקלוב, פאת השולחן, ג׳). 

לפי המשתמע מרוב המקורות התלמודיים (משג׳ עדר 
ח/ ר! מגי׳ י׳, ע״א—ע״ב! שבוע' ט״ז, ע״א! זבח׳ ק״ז, 
ע״ב! ועוד) נראה, שהדעה המקובלת היתה, שקדושת חלקי 
ה״ה — כקדושת י׳ בכלל —, על איסורי הכניסה הנובעים 
ממנה, עומדת בעינה גם לאחר החורבן. הדבר מודגש בייחוד 
ע״י הרמב״ם! אולם לדעת הראב״ד—המשיג עליו—, 
אפשר שהנכנס בטומאה, ואפילו לשטח המקדש, ״עתה — 
אין בו כרת". היו שהבינו מדבריו, שבזמן הזה אין קדושה 
לה״ה שוחר להיכנס בו ללא הגבלה, שנראה אף היו שנהגו 
כך למעשה (כפי עדות המאירי [בית־הבחירה, שבוע׳ ט״ז, 
ע״א]), אך בדרך־כלל הובן שלא בא הראב״ד אלא לשלול 
עונש-כרת ולא נתכוון להתיר את הכניסה. הדעה המקובלת 
בין הפוסקים היא שלא כהראב״ד, אולם נידונה ביניהם בעיה 
משנית, והיא — אילו אופנים המותרים בכניסה ישנם היום, 
בהיעדר אפשרות להיטהר מטומאת-מת, שאץ לך אדם שלא 



345 


ירושלים, י׳(חזר־חכית) כהלכה ובאגדה 


346 


נטמא בה(וע״ע טמאה וטהרה׳ עט׳ 791 ). מחלוקת קדמונים 
היא בהלכה אם טמא־מת אסור בכניסה בה״ה כולו או מהחיל 
ולפנים בלבד! לסי הדעה השניה יש, לכאורה, אפשרות 
מסויימת להתיר היום את כניסתו עד לאותו איזוד. 

אולם כאן מתעוררת בעיה הלכתית אחרת — כיצד לאתר 
בדיוק את ה״איזורים" השונים ז הרדב״ז (ע״ע ר׳ דוד בן 
זמרא) בתשובה (חלק ד׳, סי׳ תרצ״א) הניח ש״הכיפה" 
(= מסגד־עומד) היא בדיוק במקום המקדש, ולפיכך ניתנה 
לו נקודת־מוצא לביצוע מדידות מדדיקות (ע״ם הנחתו) 
על סמל המקורות התלמודיים המפורטים בנושא זה! אך 
הנחתו גופה מוטלת בספק, וגם פירושם של המקורות התל¬ 
מודיים העוסקים במידות אינו חד־משמעי. רוב הפוסקים 
סבורים שאין להיכנס כיום לכל שטח ה״ה, ורבני ירושלים 
בדורות האחרונים, ובייחוד הרב א. י. קוק (ע״ע), הזהירו 
בתוקף על כך. 

כמדכן נתעוררה שאלת התר הכניסה לד,"ה לשם הקרבת 
קרבנות-ציבור (ע״ע קרבגוח), על יסוד ההלכה ש״מקריבים 
אע״ם שאין 3 ית" ובהתאם לכלל ש״טומאה הותרה [או: 
"דחויה"] בציבור". בעיקרה נוגעת השאלה לקרבן פסח 
(ע״ע), והיא נידונה ע״י רבים מגדולי ישראל, החל באש־ 
תורי הפרתי בספרו "כפתור ופרח" (פרק ר), ועד לרב צ. ה. 
קלישד (ע״ע), שהיה סבור "כי אם יורשה לנו מטעם המל¬ 
כויות", נהא רשאים, ואף וריבים, להקריב על־גבי מזבח, 
שנבנהו במקום שעמד עליו בזמן הבית. רבים מבעלי- 
ההלכה חלקו על כך, וביניהם ר׳ עקיבא איגד (ע״ע), ר׳ פשה 
סופר (ע״ע), ועוד, משום שיקולי-הלכה רבים (וע״ע פסח). 
דכוח חריף בבעיית הכניסה לה״ה נתחדש, לאחר שיחרורו 
בידי מדינת-ישראל ב 1967 , ביחס לעולים שמה שלא לצרכי 
בטחון. היה מי שסבר שניתן לאתר, על" יסוד המקורות, 
מקום בדרש ה״ה שהוא בוודאי מחוץ לשטח האסור ולהורות 
התר להיכנס במקש זה, לאחר היטהרות משאר טומאות — 
שהיא אפשרית גם בזמן הזה! אך רוב הרבנש חולקים 
על דעה זו. 

הקריעה שחייב בה "הרואה את המקדש בחורבנו" לרא¬ 
שונה, או לאחר שלא ראהו שלוש ש יש, נידונה בפוסקים 
לפרטי-דיניה! בין השאר נידונה השאלה, על ראיית איזה 
חלק מחלקי ה״ה היא חלה, ואם היא ודלה גם על הרואה 
רק את הכותל המערבי. לגבי הכשל המערבי עצמו — 
שהוא הצד החיצון של חשת ה״ה — נידונה גם השאלה, 
אם חלה עליו קדושת ה״ה ואם מחייבש לגביו ההלכות 
הנובעות מקדושה זו. 

על הכחל המערבי — ע״ע (ה) פתל (ה) מערבי. 

י. פ. סוקצינסקי, ספר ארץ־ישראל, סי׳ כיב, חשכ״ב! א. י, 

קוק, פשפש כהן, סי״ צ״ו, תשפ״ו 2 ! זז. ז, גרוסכרג, 

בענין היתר כניסה לשערי הר הבית והמסתעף (נעם, י״א), 

תשביח! א. קימלמן, גבולות הר הבית והחיל ודיניהם(המעין, 

זד), תשכ״ה! ש. הכהן וינגרסן, הר הבית וקדושתו (חורה 

שבעל-פה, י״א), תשכים. 

צ. ק. 

קדושתה של העיר י" באה לה מפוח בית־המקדש 
שר-הבית שמסביבו. כל העיר, לפנים מן החשה, קדושה 
משאר עדי-חומה, ורק בה נאכלו קדשים קלים ומעשר־שני 
(כלים א/ ח׳). ברייתא, שנשתמרה ב 4 נשחאות (תוסס׳ 
נגעים ר, ב'! אדר״ג נו״א, ל״ה! נו״ב, ל״ט! ב״ק פ״ב, ע״ב), 
מונה ״ 10 דברים שנאמרו בי׳״ (= דינים מישדים החלים 
עליה), אך באחת מחן פגיע הפירוט ל 15 . קשה למצוא מכנה 


משותף להלכות אלה, וכן לקבוע את זמניהן! מהן קדומש, 
שטעמן כבר לא נודע לתנאים, ומהן מאוחרות, וגם כאלו 
שלא נהגו למעשה. 

בזמן שביהמ״ק היה קיש היו ב^ תוקעים בששר בראש- 
השנה שחל בשבת, ובסוכות היה הלולב ניטל בי׳ שבעה ימית 
לעומת יש אחד בלבד במדינה (משד ר״ה ד׳, א , —ג׳). 
דין בתי עדי־זזומה, הנחלטים בידי הקונה אותם תוך שנה 
לקנייתו, לא נהג בי", ש״לא נחלקה לשבטים" ועל כן אין 
בה קניין לדורות; מאותו טעם אין מוכרין בה קרקעות 
הבתים, ועולי-הדגל התגשרו חינם עם בעה״ב בביתו, דש 
אומרים שאסור היה להשכיר אף את המיסש, שסשר על 
אנשי י׳ שהיו מפנים את בתיהם, ובשכר זה היו נוטלין את 
עודות הקרבנות! מתוך כך מסתברים דברי המשנה "לא 
אמר אדם לחברו: צד לי המקום שאלין בי׳"(אבות ה/ ה , ). 
בי׳ לא נהגו הלכות עגלה ערופה (ע״ע), עיר הנדחת (ע״ע) 
ונגעי בתים (ע״ע ממאה וטהרה, עט׳ 787 שלאה), שכן 
אדמתה לא נשחייכה' לתושביה, וממילא לא נענשה בעוונם. 

סידרת הלכות נתכוונה להרחיק טומאה מי׳, ועל-כן לא 
עשו בה אשפתות — הסרבש שרצים — ולא גידלו בה 
תרנגולים, העושים באשפה! אך נראה שלא הקפידו בזה 
בסוף יפי הבית (השר עד׳ ו׳, א׳). "לא מקיימים [בי׳] 
קברות חוץ מקברות בית-דור וקבר חולדה הנביאה שהיו 
שם מימות הנביאים הראשונים", שקבשה היתה מחת 
לחומה; כמו־כן הקפידו במיוחד בי' על איסור הלנת הפת. 
ההקפדה בהרחקת הטומאה הביאה גם לקולות שונות: כל 
הכלים הנמצאים בי' טהורש, וכן אכלים ומשקים של עמי־ 
הארץ בימי הרגל — שאז גם עם־הארץ כחבר (ע״ע). נראה 
שבסוף ימי הבית עלתה גם התנגדות "לחומרות *תרות, 
ו״פעם אחת מצאו עצמות בלשכת דיר-העצים ובקשו לגזור 
טומאה על י׳! עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: לא בושה 
שלימד, היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו" (תשס׳ 
עד׳ ג׳, ג׳). 

תקנה להרחבת שטח הבנש בעיר יש לראות בהלכה 
האוסרת על נטיעה וזריעה בי׳, שאף "אין מקיימין בה 
אילנות, חת מגינת־ורדין שהיתה שם מימות נביאים ראשו־ 
נים". תחומה של י , ניתן להרחבה רק ע״ם "מלך, ונביא, 
ואורש-ותומים, וסנהדרין של ע״א", ותש טקס פולחני מיוחד 
(שבר י״ד, ע״א! ששר משנה 0 נ׳ א׳, ה׳)! אולם מסופר 
שרובע אחד נכלל בי' בידי עולי-הגולה מטעמי בטחון גם 
בהיעדר התנאים האלה. נקבע גם שאיך מניחים לגר־תושב 
לדור בי׳. 

בגלל עולי־הרגל היתה י׳ למקש מסחר הומה, ועל כן 
תיקנו שיכתבו בשטרות הנעשים בה גם את השעה ביש, 
כדי לדעת שטרו של מי קשם (כת׳ צ״ג, ע״ב). נמסר על 
"כיפה של חשבונות שהיתה חת לי׳, וכל מי שמבקש הולך 
לשם! ולמה ז שלא יחשוב בי׳ דצר לו" (שמו״ר, סוף נ״ב). 
מקש מיוחד היה בי׳ שנקרא "אבן הטועין", פו הכריזו על 
מציאות, ואלו השזרו לבעלשן על*םי סימנים (ב״מ כ״ח, 
ע״ב! וע״ע אבדה ומציאה, עם׳ ׳ 69 ). 

מנהגים ונימוסים מיוחדים היו לי׳: מהם הפכוונש 
להכגסת-אשחש שקשורים באפיה המיוחד כעיר של עולי- 
דגל! מהם המעידים על "נקיות-הדעת" של "יקירי-י׳", על 
שקידתם של הירושלמים לחנך את ילדיהם ליראת־שמים, 
על הד,ידור שבו קויימו בי׳ מצוות המועדים, מסופר על 



347 


יירדבלים, י׳ (והר־הבית) בהלכה זכאגדח 


348 


"חבורות" בי׳ שהתנדבו במיוחד לקיים מצוות שבין אדם 
לחברו (תו 0 פ׳ מג׳ ד׳, ט״ו). נמסר על מנהגן של בנות י׳ 
לצאת בחמשה־עשר באב וביום-הכיפורים "בכלי-לבן שאוליך 
לחולל בכרמים ולקרוא לבחורים לשאת עיניים ולראותן 
ולברור מהן להם (תענ׳ ד׳, ח׳). 

ההלכה קובעת שי׳ עומדת בקדושתה לעולם, ועל כן 
נוהגות בה הלכות מיוחדות גם בזמן הזה. חייב אדם לכוון 
את פניו בשעת תפילתו כנגד י׳, ובתוכה — "כנגד בית¬ 
ד,מקדש" (ברב׳ ל/ ע״א>. הכניסה להר-הבית אסורה מפני 
הטומאה. החובה לעלות־לרגל לא בסלה, אלא שנצסרפה 
אליה החובח להתאבל על י׳, מלבד יום־האבל הקבוע תשעה- 
באב (ע״ע). יום שרואים בו את י׳ בחורבנה אסור בבשר 
וביין (תוספ׳ נד׳ א/ ד׳), והרואה אומר "ציוץ מדבר היתה. 
י׳ שממה" (ישע׳ סד, ט), וקורע. חובה להתאבל על י׳ 
בכל יום ובכל מקום ; בין השאר אמרו: "סד אדם את ביתו 
בסיד ומשייר בה דבר מועט זכר לי׳, עושה אשד, כל 
תכשיטיה ומשיירת דבר מועט זכר לי׳" (תו 0 פ׳ סוטה ט״ו, 
י״ב> ב״ב ס׳, ע״ב). העלאת זכר י׳ ושאילת שלומה ובניינה 
רווחות ביותר בתפילות ובברכות. ברכת "בונה י׳" שב־ 
שמונה־עשדה וברכת "רחם" שבברכת־המזון אינן הוספות 
שלאחר החורבן; נוסחן דומה לדברי בן־סירא (ל״ו, ב׳? 
נ״א, כ״ז). — מעלת הישיבה בי׳ גדולה במיוחד, ו״הכל 
מעלין לי׳ ואין הכל מוציאיך (כתר י״ג, י״א). 

האגדה מקשטת את י׳ בכל הסגולות והמעלות. אין 
כיפיה של י׳ (אדר״נ נו״א, כ״ח; קיד׳ מ״ט, ע״ב), ומי 
שלא ראה י׳ בתפארתה לא ראה כרן־ נחמד מעולם (סוכה 
ג״א, ע״ב). היעדרם של פירות משובחים ושל מעינות חמים 
בי׳ נדרש אף הוא לשבח, שאלמלא כך נמצאת עליה־לרגל 
״שלא לשמה״ (פס׳ ח׳, ע״ב). — חז״ל מגזימים במספר 
אוכלוסיה, ומנו בה יותר ממיליון חצרות; בימי אגריפם 
נמצאו בה, לדבריהם, בחג הפסח 12 מיליון נפש (איכ״ר א׳); 
לדברי ר׳ הושעיא היו בה 480 בתכ״נ, וכל אחד מהם היה בו 
בי״ם למקרא ובית תלמוד למשנה (ירר מג׳ ד׳, א׳), וכן היו 
שם 394 בתי־דין (כת׳ ק״ה, ע״א). — בשבעים שמות של 
חיבה נקראה י׳ (אגדת שה״ש), ואף על שמו של הקב״ה 
(ב״ב ע״ב, ע״ב). — בין עשרת הנסים שנעשו בי׳ מונים 
שלא נפגע ולא נכשל אדם בי' מעולם, ושלא נפלה בה 
דליקה ומפולת (אדר״ב נרא, ל״ה), — אנשי י׳ נתפרסמו 
בחכמתם, שהיא מוכרת ונערצת בכל מקום; מסופרות 
אנקדוטות על מיפגשים בין אנשי־אתונה ואנשי-י׳, שבהם 
עוררו האחרונים את התפעלותם של הראשונים (איכ״ר א׳). 
"עירוני שנשא ירושלמית היה נותן לה משקלה זהב, וכן 
ירושלמי שנשא עירונית היו נותנין לו משקלו זהב" (שם), 
שכן בני י׳ ובנותיה הצטיינו גם ביפים (ב״מ פ״ד, ע״א). 
יושבי י׳ זכו יום־יום בכפרת עוונותיהם, ו״מימיו לא לן אדם 
בי׳ ובידו עור (פסדר״כ נ״ה, ע״ב), מפני קרבנות-התמיד של 
ביהמ״ק. — אולם היו גם חכמים שדיברו בחריפות בגנותם 
של בני־י׳, ברוח תוכחתם של נביאי בית ראשון; הם טענו 
"שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי ע״ז ומגלי 
עריות ושופכי־דמים, וכן בשני"; גם התנא שהודה 
שבבית שני "היו יגיעין בתורה וזהירין במצוות ובמעשרות 
וכל ווסת טובה היתה בהף, האשימם "שהיו אוהביו את 
הממון ושונאיו אלו לאלו שנאת־חנם״ (ירו׳ יומא א׳, א׳; 
בבלי יומא ט׳, ע״ב), דוגמת מעשה קמצא ובר-קמצא (גיט׳ 


נ״ה, ע״ב). ברוח זו דיברו גם כמה מהאמוראים (שבת קי״ס, 
ע״ב! ב״מ ל׳, ע״ב). 

האגדה פותחת את תולדותיה של י׳ עם בריאת־העולם: 
"בתחילת ברייתו של עולם עשה הקב״ה בי׳ סוכה, כביכול, 
שהיה מתפלל בתוכה יהי רצון שיהיו עושין בני רצוני כדי 
שלא אחריב את ביתי ומקדשי" (מדרש תהלים ע/ ג׳). 
אדם הראשון הקריב "על המזבח הגדול שבי"׳ (ב״ר ל״ד, 
ט׳), ויש אומרים שאף נברא ממקום בית-הסקדש (שם י״ד, 
ח׳; ירר נזיר ז׳, ב׳); והיו שאמרו שכל העולם, שמים וארץ, 
נברא מציון (יומא נ״ד, ע״ב), "בית-המקדש גבוה מכל א״י, 
וא״י גבוהה מכל הארצות" (קיד׳ ס״ט, ע״א וש״נ>, ושניהם 
הם גם מרכז העולם ו״טבור־האוץ" — השקפה המצויה גם 
ב״אגרת-אריסטיאם" (ע״ע) ואצל פילון, וכן אצל יוסף בן 
מתתיהו(מלח׳ ג , , ג׳, ה׳; והשר תנח׳ [הוצ׳ בוברן קדושים; 
י׳; סנה׳ ל״ו, ע״א; שהש״ר, ז׳, ח׳; וכן השר ם׳ חנון־ השני, 
כ״ג, מ״ד). האגדה עושה את י׳ למקום התרחשותם של 
המאורעות ההיסטוריים המכריעים שבספר בראשית. הזיהוי 
של הר־המוריה שעליו נבנה בית-ה׳ (דהי״ב ג, א) עם 
"אחד ההרים" שב״ארץ המריה", שעליו עקד אברהם את 
יצחק בנו (תעד ט״ז, ע״א, ועוד), מקדים את קדושתה של 
י׳ עד לאברהם. 

הכינד המקראי הנפח "בת־ציוך לציון עם ישראל, 
הביא לדימויה של י׳ לאם (פסי״ר כ״ו; ילק׳ מכירי לתהלים 
[ד,וצ׳ בובר, 284 ], בשם התנחומא ועוד; והשר גם ם׳ עזרא 
החיצון, ד׳, ח׳, ז׳; ם׳ ברוך, ד׳, ט׳; חזון ברוך, א׳, ג׳). 
משמעות מיוחדת נשא התואר בעיני בני היהדות ההלניס¬ 
טית, שבכנותם את י׳ "מטרופוליס" ביטאו את ההשקפה 
שתפוצות־הגולה הן מושבות שנוסדו ביזמת "עיר־האם" י׳ 
(פילון, נגד פלאקום, 45/6 ; המשלחת אל גאיוס. ל״ו׳ 281 ). 
משמעות אחרת קיבל המונח "מטרופולין" באגדת חז״ל, 
האומרים שהיא "עתידה להעשות מטרופולין לכל הארצות" 
(שמו״ר כ״ג, י׳), ולעתיד־לבוא תהיינה כל האומות "בנות י׳" 
(תנח׳ [הוצ׳ בובר], הוספה ג׳ לדברים). 

דברי חז״ל על י׳-של-העתיד — שתיבנה יחד עם 
קיבוץ־גלויות (תנה׳ נח, י״א) — אחוזים ברובם בייעודי 
הנביאים, ומתח־ דיוק בפרטי חזונם וקבלת כל דימוי ומשל 
כפשוטם הם מגיעים לתיאורים מפליגים ביותר, ויש שאינם 
מסתפקים במה שמעלים המקראות, ומוסיפים מוטיווים 
משלהם. לעתיד-לבוא ה׳ בתה את י׳, ואינו הורם אותה 
לעולם, ובאש הוא עתיד לבנותה (ירר ברב׳ ד׳, ג׳). הקב״ה 
יגביה את י׳ ג׳ פרסאות ויעמיד בשעריה אבגים־טובות 
ומרגליות שהן ל' על ל׳ אמות (ב״ב ע״ה, ע״א-ע״ב), וכן 
היא "עתידה להיות מתרחבת בכל צדדיה וגלויות באות 
ונינוחות תחתיה", והיא תגיע עד שערי דמשק (שהש״ר ז׳, 
ה׳); עתיד הקב״ה להוסיף לי׳ יותר מאלף גינות ואלף 
מגדלים (ב״ב ע״ה, ע״ב; ועוד); אותה עח יוציא הקב״ה 
מים חיים מי׳ לרפא בהם כל מחלה (שמר׳ר ט״ו, כ״א); 
עתידין תחומי י' להימלא אבנים טובות ומרגליות, וישראל 
באין ונוטלין מהם (פסדד״כ קל״ז, ע״א); ולא זו בלבד אלא 
ש״עתידה י׳ שיתקבצו בתוכה כל הגויים וכל הממלכות" 
(אדר״ג נו״א, ל״ה). 

ההשקפה הנפוצה על "בית־המקדש־שלמעלה", שתחילתה 
בישעיה (ר), הביאה ליצירת המושג י׳ - ש ל מ ע ל ה באגדה 
(תענ׳ ה׳, ע״א). י׳* ש למעלה מכוונת כנגד זו שלמטה 



349 


ירושלים, י׳ (וחר-חבית) כהלכה ובאגדה; י׳ בתפילה; י׳ בפיוט וכשירח של יה״ד 


350 


(תנה׳ פקודי, א׳), והיא נמצאה ברקיע הנקרא זבול (חגיגה 
י״ב, ע״א). אולם בניגוד למקדש־שלמעלה, שעליו נאמר 
שהוא מתוקן עד שלא נברא העולם, הרי שי׳־שלמעלה 
״נעשתה מרוב אהבתה שלמטה״ (תנוד, שם) ? כאן — 
כבמקומות אחרים — מדגישים הז״ל אח התאמתן של י׳־ 
שלמעלה ושל זו שלמטה זו לזו. הרעיון של י׳-שלמעלה 
תופס מקום רחב בספרים החיצונים (השר ם׳ בחך הסורי, 
ד/ ג׳), אלא שכאן אין הבחנה בינה ובין המקדש־שלמעלה. 
יתר־על־כן: בספרות החזונית (ם׳ עזרא החיצון ד׳, י׳! חזון 
יואנס, 0£1 ג) עתידים בית־המקדש־שלמעלה וי׳-שלמעלה 
לרדת מלמעלה וליכון במקום אלה שלמטה. בדומה לכך 
מדגיש פאולום (אל חגלטיים 1¥ , 26 ) את הניגוד בין י׳־ 
שלמעלה ובין זו שלמטה, ודעה זו נתקבלה בספרות של 
הנצרות, הכופרת בתקומתה של י׳־שלמטה היהודית. באגדות 
חז״ל. גם באותן שקלטו מחזיונותיהם של בעלי האפוקא- 
ליפסות- מודגש הרעיון שי׳־שלמטה תתפשט ותעלה עד 
לכסא-הכבוד (פסדר״כ קס״ג, ע״ב). דק בספרות החזונית 
היהודית המאוחרת, שנתחברה בארצות האיסלאם, יורדת 
י׳־שלמעלד, מן השמים בנויה ומשוכללת. 

ש. קדוים, קדמוניות התלמוד, א׳ (א׳), 113-92 , וזרם״׳ד 2 ! 

א. אפסוביגר, בית־המקדש של-מעלח לפי האגדה (תרביץ, 

ב , }, תרגיא! ש. ביאלובלוצקי, י , בהלנה(עלי עיין), תש״ח- 
תשי״ב! א. א, פינקלשסיין. ההלכות שנאסרו בי׳ (ם׳־ 
היובל לא. מאדכם), חש״י! ב. דינבורג, דסוחה של ציון וי׳ 
בהכרתו ההיסטורית של ישראל (ציון, טיז), תשייא! י. א. 
זליגמן. י׳ במחשבה היהודית ההלניסטית(יהודה וירושלים), 
תשייז! א. א. אורנף, י׳ של מטה ף׳ של מעלה (בתוד: י׳ 
לדורותיה). השפיט! בונה ירושלים *ממ״/ע ^־ 7 ,■ 1€1 ו 01 ס 8 ■א 
)) 1 ) 14 ^ 14111 ) 1 ( 1 ) 141 ? ,. 1 ) 1 ; 1908 ,( 1)1( 141141■^ (108, XX מ 1 
/ 1911 ,( 1(1 (8£^, 1X11/111 (ו/ק 0 ז 1 ) 1 ) 4 ^ 1 >)< 1 < 01 ! 1 ) 1 !! ,/ 

1912 

א. א. א. 

י , בתפילה. בתפילות-הקבע נזכרת י׳ פעמים אחדות: 
פעמיים בתפילת שמונה־עשרה — ברכות "בונה י׳" 
ו״ההחזיר שכינתו לציון", וכן בתוך נוסח הקדושה שבחזרת 
הש״ץ של שמונה־עשרה! בברכות ק״ש — "אור חדש על 
ציון תאיר" (שאינו נמצא בסידור רב סעדיה גאון, אף שנהגו 
לאמרו בשתי הישיבות שבבבל)! בברכת "הפורש סוכת 
שלום" שאחרי ק״ש-של-ערבית (כך היה הנוסח הקבוע 
ע״פ מנהג א״י, אלא שלפי הסידור שלנו אומרים אותו רק 
בשבתות ובימים־סובים! הנוסח הנוהג אצלנו בימי החול 
מקורו בבלי, ואין י׳ נזכדת בו)! בברכת־המזון — "בונה 
ברחמיו י׳" בקשת השיבה "לי׳ בית־מקדשך׳ היא מרכזית 
לכל המוספים"של ימים־טובים. בדרך הדרש נאמר על י , : 
״תלפיות — תל שכל הפיות מתפללים עליה בברכה, בק״ש 
ובתפלה" (ירר ברכ׳ ד׳, ה׳). לכאורה אין מספר האיזכורים 
האלה רב, ואעפי״ב נודע להם ערך פסיכולוגי מכריע בתו¬ 
לדות העם, שהרי תפילות אלו חוזרות פעמים אחדות בכל 
יום, ורישומן על המתפלל מרובה, מלבד־זאת נזכרת י׳ כמה 
פעמים בפסוקי־דזמרא (הלקוחים מס׳ תהליס) ובסליחות 
ופיוטים אחדים שניתוססו על סדר התפילה ביה״ב. י׳ נזכרת 
בברכות-הנישואין, משום "אם לא אעלה את י׳ על ראש 
שמחתי" (תהל׳ קלז, ו), ומסיבה זו היא נזכרת גם במנהגים 
אחרים המיוחדים למאורעות של שמחת הסרט או הכלל! 
סדר־של־פסח וסדר יוה״כ מסתיימים בקריאה: "לשנה 
הבאה בי׳ד כיוון התפילה ע״פ ההלכה (ירו׳ שם), וע״ם 
הרבה מנהגים, הוא לכיוון י/ אין ספק שהתפילה שימשה 


גורם רב־חשיבות בשמירת זיקת העם לזכר עיר־קדשו, 
ומשום־כך גם היתד, מחיקת זכר י׳ מסידור-התפילה אחת 
הדרישות העיקריות של אנשי'תנועת הרפורמה במלחמתם 
להשכחת המולדת ההיסטורית של היהדות ולהיטמעות 
בסביבה הנכרית. 

י. ח. 

י׳ בפיוט ובשירה של יה"ב. י׳ נזכרת הרבה 
בפיוט ובשירת־הקודש שלאחר־המקרא, על כל כינוייה 
וצירופיה הנזכרים במקרא, וכן בכינויים וצירופים חדשים 
בסיוטים עבריים וארמיים! למסגרת זו שייכות גם תפילות 
מסיייסות. בפיוטים אלה עולה י׳ כזכר וכסמל לעבר מפואר 
יכתקווה לעתיד. פעמים מכותים הדברים לעיר עצמה, 
פעמים — לא״י כולה, שי׳ נחשבת לעיקרה! פעמים נזכרת 
גם י׳־שלסעלה, דש שההבדלה בינה ובין זו שלמטה מיטש¬ 
טשת. רוב סיוטי י׳ הם קינות, אך העיר נזכרת גם בסליחות 
ובשאר פיוטים, לפי מנהגי כל העדות, לרבות הקראים. זכרה 
של י׳, של קדושתה ושל הדרה, וכן של חורבנה, וחזון תקו¬ 
מתה ופארה לעתיד־לבוא, היו חיים וערים בתודעת העם 
ומבוטאים בפיו יותר מן הרגשות הקשורים בארז כולה. 
יהודי העלה את י׳ על ראש שמחתו בשירים ובזמירות ועל 
ראש אבלו בקינות ובסליחות. אף בימי שמחה ובסעודות־של־ 
מצמח, ואפילו בשמחת חתונה, לא נשכחה ירושלים מסי 
העם, והוא נהג גם בהם מנהגים שיש בהם זכר לחורבן, 
והביע זכר זה בשירה. באחד הפיוטים הקדומים — בסילוק 
ל״קדושתא לחתן" של ר׳ אלעזר הקלירי, "אהבת נעורים 
מעולם״ — נאמר: ״שמחו את ירושלים בשמחה / וגילו בה 
בהצלה ורוחה / כי לעד לא יזניחה / ולא לנצח יאניחה"! 
ודברים מעין אלה נשמעים גם בפיוטים אחרים לחתן, כיום 
ידועים לנו לפחות 12 פיוסים הפותחים ב״ירושלים" וכ 60 
"ציונים", כלי קינות המתחילות במלה "ציוך׳ שגם בה 
הכוונה לי׳! אך דוב הקינות והסליחות בנושא זה החחלו־ 
תיהן שונות. בתוספת שנקבעה לשמונה־עשרה בתשעה־באב 
בסוף ברכת ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב״ — "נחם ד,' 
אלהינו את אבלי ציון״ וכר — מתוארת י׳ בחורבנה: "העיר 
האבלה והחרבה והבזדה... והשוממה מבלי יושב, והיא יושבת 
וראשה הפד כאשה עקרה שלא ילדה, דבלעוה לגיונות דיך- 
שוה עובדי פסילים"!" וכן בתפילה קדומה אחרת: "והעיר 
אשר נקרא שמך עליה / הבט ברחמים אליה / וראה כי 
חומותיה שקעו / ושעריה בארץ טבעו / דירשוה עובדי 
אלילים / ררמסוה דורשי פסילים / ולבה חרד ורועד / מבלי 
באי מועד". ביטויים נרגשים נשמעים מפי פייטנים שונים: 
״מיום חרבה שלם / אין דבר שלם" (יניי)! "אזכרה אלהים 
ואהמיר / בראותי כל עיר על תלה בנדה / ועיר אלהים 
מושפלת עד שאול תחתיה" (אמתי)! "העיר הקודש והמחד 
זות / היו לחרפה ולביזות / וכל מחמדיה טבועות וגנוזות" 
(רבנו גרשם מאור-הגולה)! וכאלה רבים. כנגדם מצדים גם 
ציורים דמיוניים נלהבים של פארה והדרה של י׳ החדשה 
לעתיד־לבוא, על סמך התיאורים המדרשיים והאגדיים (ר", 
למשל, הקלירי: "תיכון עולם על מלאתך׳). 

המשוררים והפייטנים מביעים את חיבתה ואח יפיה של י׳ 
בכינדים ובמליצות, איש-איש כפי הרגשתו ובפי" השראתו. 
הקלירי קורא לד, "קרית עוז״< רב סעדיה גאון רואה בה 
"רחובות העיר מלאי רננות"! ר׳ אברהם אבן עזרא קורא 
לה "ציץ האהובה"! יוסףג׳יקאסיליא—"ירושלים הנאהבה"! 



351 


ירושלים, י׳ כפיוט וכפריה של יד!״כ ; י׳ בל!בלה ; י׳ כספרות חזןברית הדודשח 


352 


שיישן בשם יצחק — ״ירושלים עטרת תפארת״ * אברהם בן 
מנחם — ״העיר העליזה״! ר׳ ישראל נג׳ארה — "קרחא 
דשוסריא"! פייטן עלשישם — "י , דהיא בבת עיני". הגדיל 
מכולם ר׳ יהודה ה ל וי, שאהבתו העזה לציון עודרה 
אותו לכנותה בכינויי-חיבה מרובים־ביותר: "יפה נוף משוש 
תבל קריה למלך רב״! ״מקום כסאות משיחי״! "הדום רגלי 
אלהי״ו ״י׳ כדכא די אלהא עלמא״ < ועוד. ערגת לבו הגדולה 
לירושלים מצאה לה ביטוי עילאי בקינתו הנודעה "ציוו הלא 
תשאלי לשלום אסיריך", שזכתה לחיקדים רבים גם בתרח 
וגם במשקל.—גם "אהליבה" (ירושלים) ו״אהלה"(שומרון) 
המקראיות שימשו חומר למשוררים ולסייטנים, ופיוסים אלה 
נתחברו עפ״ר בצורת דז־שיח או מכתבים בין השתיים, כגת 
בפיוטי הקלירי, ו" שלמה אבן גבירול (בפיוטו הנודע "שו¬ 
מרון קול חתן")) ור׳ אברהם אבן־עזרא. 

מוטית ולוח אחר בפיוטים ובקינות, המעלה נצורה עזה 
את זכר י׳, היא ההצגה האנטיתטית של יציאח-מצרים 
והגאולה כנגד "יציאת־י׳" (־החורבן) והגלות. במוטית זה 
משתמשים, בין השאר, הקלירי, דוד בר שמואל הלוי, אפרים 
בר יעקב, דת בר אלפסנדדי, יחיאל בר יעקב, ואחרים. 

י. דדדסון, אוצר השירה והסיוט, א׳-ד׳ ותוספת: ד׳ מפתחות, 

1938-1925 . 

א. 0 . ר" 

י׳ בקבלה. בקבלת ספרד לא תפס הרעיון המשיחי 
מקום מיוחד, ולפיכן־ גם אין י׳ זוכה בה למעמד מיוחד 
מעבר לדרשנות מיסטית־סימבולית רגילה. אף לאחר גירוש־ 
ספרד נמצאו סמוכין להעדפתה של צפת: המשיח יתגלה 
תחילה בגליל, ומשם יעלה לי׳. — צורת הסיומת הזוגית 
של השם י׳ נדרשת בקבלה כרמז לקיום של י׳־שלמטה כנגד 
י׳־שלמעלה! גם בזו האחרונה נמצא "היכל־הקודש, ושר־ 
הפנים הוא כהן גדול" (פי׳ ם׳ הקומה). מכיוון שא״י היא 
מרכז העולם, באמצעיתה — י׳, ובמרכזה — קודש־הקדשים, 
ומכיוון שכל סוב העולם נשפע לשם ממעל, והכל ניזתים 
משם, מסמלת י׳, להבדיל מציון, אח הספירה התחתונה, 
מלכות, שעל־ידה עיקר הנהגת העולם. — י׳ מוקפת הרים 
להגנה מפגי כוחות סס״א (ס׳ התמונה), ומלאכי השכינה הם 
שומרי החומות (זהר ח״ב, פ״ט, ע״ב! שם ר״מ, ע״ב)! 
משום כך גם נתייחדה י׳ לנבואה (רמב״ן, רבנו בחיי), 
וליושביה "יתרון מעלה" ואפשרות דבקות "שאין בינו לבין 
הקב״ה מסך מבדיל"(ם׳ ראשית חכמה),והקב״ה חפץ שיעב־ 
דזהו שם. תפילות כל ישראל עולות דרך י׳, שהיא שער־ 
השמים (של״ה). עתידה י׳ שיתקרבו חומותיה עד לכסא- 
הכבוד (= תפארת), ואז יהיה איחוד מלא בעולם הספירות. 

רק מקובלים מועטים דרו בי׳, ומהם ר׳ יעקב הנזיר 
מלוניל, הרמב״ן, יהודה אלבוטיני, ד חיים ויטל (ע״ע). 
מן המאה ה 17 ואילך באו אליה מקובלים רבים, ואף בחבר 
רות, כגון מאיר פופרש, יעקב צמח, ועוד. במיוחד שמו 
השבתאים מגמת פניהם לי׳, כגון: א. ולויגו (ע״ע), יהודה 
חסיד (ע״ע), חיים מלאך׳ ועוד. — ביהמ״ד "בית אל" בי׳, 
מיסודו של הרב שלום שרעבי (ע״ע), היה כ 150 שגה מרפז י 
לקבלה באדצות־המזרח! הוא נתקיים עד ימינו. 

מש. ח. 

בספרות העברית החדשה משמשת י׳ מוטיוו 
נסוץ מאד, ואי־אפשר לסקור, ואפילו בקצרה. את החומר 
המצוי. י׳ משמשת ביד הסופרים והמשוררים כאספק¬ 
לריה למצבו של עם-ישראל בעולם: כמושא געגועיו 


לגאולה — מזה, וכמבע למכלול שאיפות ואידיאלים שלו, 
חברתיים, תרבותיים ודתיים, לאופיים ואוניוורסאליים, 
לעתיד — מזה. 

בשירת ההשכלה אין שירי י׳ מבע להורות אישיות. 
הנושא י׳ משולב מבחינה תמטית בנושאי הגלות: שוד ציון, 
שבר בת־עמי, וגעגועי היהודי לגאולה. י׳, ציץ, א״י ועם- 
ישראל מופיעים עפ״ד כזהים. ביטוי בולט לנסיה זו מצוי 
ביצירותיהם של אפרים ויצחק לוצאסו, בשירת 
מיכ״ל-לבנזון וב״אהבת ציון" ל פא פו משמשת 
י׳ סמל החיים האידיאליים שע״ס תסיסת חנועת-ההשכלה: 
מימוש האדמוני של היופי והמוסר! ואילו למשורדי חבת- 
צ י ו ן היא משמשת ביטוי לתוחלחו העתיקה של העם: היא 
לב העם, אשר "בה קשור בעבותים לב" כל יהודי בגולה 
(דוליצקי) ו״משאת־גפשר׳ (מאנה). אולם לבן־גריון 
(ברדיצ׳בסקי) מסמלת "ירושלים" את החירות 
העברית לעומת "יבנה", שהיא סמל רוח היהדות המסרחית ו 
וכינונה של י׳ מחדש מחייב שינוי-ערכים בתפיסת היהדות. 

בדור האחרון היה י. קרני "משוררה של י׳", חדור 
אהבה עזה לאבניה, לעצפיה ולגופה—מזה, ותחושה עמוקה 
למשמעותה הסמלית — מזה. הוא רואה בירושלים סמל של 
קדושה ושלמות ללא־פגם! היא גשר לנופים נעלים ועליונים 
מטאפיסיים׳ מקור הסהרה וההיטהרות ומקור תורה וקדושה 
לכל האומות בעתיד. לעומת-זה .מועטות מאד בשירתו 
הזכרות ההשפלה של י׳. 

מקום מיוחד תוססת י׳ ביצירתו של עגנון, והיא 
משמשת גם רקע עלילתי ומסגרחי לכמה מיצירותיו הגדולות. 
י׳ מגלמת בסיפוריו מציאות נצחית, על-זמנית! בקדושתה, 
העולה על כל מציאות אנושית, היא ממזגת כשלימות יפי 
נופיה את הנוף הארצי עם הנופים השמימיים האלהיים 
ומאחדת את מכלול הניגודים שבועיה לשלימות עילאית. י׳ 
היא נקודת־המגע בין עם־ישראל להקב״ה׳ מבע תמציתי של 
האהבה ההדדית — בחינת ״לפגי ולפנים״ — ביניהם. י׳ 
מתחדשת מעצמה המקרינה שמחה מיוחדת על תושביה ועל 
כל העולם. לפיכך היא משמשת מרכזו של האדם היהודי: 
"עיניה צופיות לכל ישראל" ("תמול שלשום", "אורח נסה 
ללוד, "תהלה"). 

א. צ. גרינברג פיאר את י׳ כסמל מלכות ישראל 
ונצח האומה, אם הערים, העיר שישותה אלהית נצחית, מקור 
החיות לעולם! אך בהווה היא מושפלת, עלובה ופגומה. 
הקיטוב ביו ההווה — מזה, ובין העבר המפואר והייעוד 
לעתיד — מזה, מעורר מתח רב וגורם לדינאמיות פנימית 
המצויה ברוב שיריו על י׳. 

מ. שוהם (ב״צור וירושלים") מעלה את י׳ כסמל 
הרוחניות — ובסרט כסמל רוח הנבואה הישראלית ושלטת 
הרוח — לעומת צור, המסמלת את הגשמיות, את האלילות, 
את אומות־העולם, את שלטת הבשר. 

ביטוי נוקב לשוממותה של י׳ ועגמימותה — "שלד־ 
עצמות״, ״עיר חרבה ועצובה״ — בשנות חלוקתה וניתוק 
העיר העתיקה מישראל לאחר מלחמת־העצמאות נתן יהודה 
עמיחי בשירתו. באותן שנים יצאו לאור סיפורים, רומנים, שי¬ 
רים חמחזות שנושאם המרכזי או רקעם היא י׳, כגת: "סיפורים 
מבין החומות" למרדכי סלמת (תש״ז), "בסימטאות ירושלים" 
ליהושע בר־יוסף (תשי״א), הטרילוגיה "עד ירושלים" לאהרן 
ראובגי (תשי״ד), ועוד! רבים השירים על י׳ בספרי יצחק 



353 


ירושלים, י׳ בספרות חעכרית חדו דשה; י׳ בנצרות 


354 


שלו. לפני מלחמת ששת־הימים ולאחריה נתחבת שירים 
ופזמונים על י׳ שהפכו ללהיטים, כגון "ירושלים של זהב" 
לנעמי שמר. 

מן האנתולוגיות הספרותיות על י׳ יש לציין: "י׳ בשיר 
וחזוך בעריכת יעקב כהן (תרצ״ח ); "י׳ בשירתנו החדשה", 
בעתכת שלום בן־ברוד ( 1955 ) * "ספר י׳" בעריכת אפרים 
תלמי (תשט״ז)! "י׳ העתיקה" בעריכת יעקב רימון וי. ז. 
ווסרמן (חשי״ח). 

ב קורצווייל, י׳ בסיפורי עגנון(פסוח על סיפורי ש״י עגנון, 

310-301 ), תשכ״ג. 

ש. א. 

י׳ בנצרות. הקהילה הנוצרית הראשונה — שעלית 
מתייחסים כל הכנסיות, הכיתות והזרמים בנצרות — נוסדה 
בי/ בעקבות מעשים שנעשו בעיר הזאת, שהם — לפי 
התפיסה הנוצרית — המאורעות המרכזיים והמכריעים בתו¬ 
לדות האנושות ובגורלה. דמותה של י׳ באמונה הנוצרית 
ובתודעה הרווחת בקרב מאמיניה היתד׳ טבועה מתחילה 
בחותם של רעיון קודש־הקדשים הארצי, המקום שבו החלה 
ההיסטוריה ובו היא עתידה להגיע לסיומה באחרית־הימים. 
החנית של "מבור-העולם", זעיר-אנפין של התבל כולה, 
שבו אומה או שבט מתקהלים לעתים מזומנות כדי לחוג 
את מועדי-השנה, היה מוכר לעמים עתיקים רבים, ואותם 
העמים שקיבלו את הנצרות לא התקשו להכיר בערכה 
החזוני העלית של י/ אולם מעמד מיוחד זה של העיר י' 
עורר בעיות מסויימות, שגרמו לא-פעם מבוכה וחילוקי-דעות 
בקרב התאולוגים הנוצרים: כיצד להבין כפשוטם את 
הדברים האמורים על מעלתה של י , ואת הייעודים לגבי 
עתידה ז כיצד להפריד בין גדולתה של י׳ הנוצרית ובין 
קשרה עם היהדות ועם טענתם של היהודים בדבר י׳ בירו¬ 
שתם החוקית ז כיצד ליישב את ההכרה ברציפות תפארתה 
של ההיסטוריה הארוכה של העיר המוחשית (מאדם 
הראשון — שהוא זהה בטיפולוגיה הנוצרית עם ישו) עם 
ראיית הנצרות כהתחלה חדשה, רוחנית במהותה ז כיצד 
ייתכן שעיר-הקודש של הגצרות אינה המושב הראשי 
למוסדות העליונים של הכנסיהו כיצד לנצל את יוקרתה 
של העיר למען האינטרסים של כנסיה או של אומה מסו־ 
יימתו 

כל אותן הבעיות התעוררו בכל התקופות של התעניינות 
נוצחת מיוחדת בי׳: במאות הראשונות לנצרות! בתקופת 
הקיסרות הנוצחת מקונסטאנטינום עד יוסטיניאנום < בימי 
הרנסאנס הקארולינגי * בימי מסעי-הצלב! בתקופת הרפור¬ 
מאציה ! בתקופת ההגמוניה של המעצמות הנוצחות הגדר 
לות * עם תקומתה של ישראל. 

בעיית המשמעות של החזונות על י׳ כבר היחה 
בעיה חשובה לנוצחם במאות ה 2 — 3 . רובם של בני הדורות 
הראשונים של הנצרות דבקו תחילה בחזון של "י׳ חדשה" 
מוחשית (בדומה לחסידי הזרמים החזוניים ביהדות של 
התקופה ההיא), ואילו מיעוט בעל השכלה הלניסטית צידד 
בפירוש רוחני יותר של הייעודים שבברית החדשה 
והאשים את הנוצרים בני האסכולה הישנה באמונות תפלות 
וב״התיהדות". גזירת גירוש היהודים מן העיר בידי אדריינוס 
קיסר חיזקה את הזרם השני, ואבות-הכנסיה התחילו להציג 
את הדמות "הרוחנית" של י׳ כדמות רשמית של הכנסיה 
ולהסתמך בפרשנותם על תיאור חורבן י׳ שנתן יוסף בן 
מתתיהו, תיאור אפוף אווירה של קדרות וכילית מוחלט, 


וכן על שתיקתה של הברית החדשה בדבר בנייתה של 
העיר מחדש אחח חורבנה, וכיו״ב. מימי אוריגגם (ע״ע) 
ואילן* השתדלו מודי-הוראה בנצרות להציג את חורבנה 
של העיר ״היהודית״ כחורבן סופי, ואת הפנסיה — כי׳ 
החדשה. יחד עם זה לא הצליח אף אחד מאבות-הכנסיה 
להשתחרר לגמרי מן המשמעות הגשמית של "י׳ החדשה", 
ושתי המשמעויות משמשות אצלם — ואצל הבאים אח¬ 
ריהם — בעירבוביה, 

במאה ה 4 חיזק קונסטאגטינום קיסר את הדימוי של י׳ 
גשמית נוצרית ע״י האדרתם של המקומות הקדושים. הוא 
יזם תכנית־בניה לחידוש פני י/ כדי להפוך את איליה 
קאפיטולינה האלילית למקום הקדוש ביותר בעולם, עם 
"הקבר הקדוש" כמרכזה. מעתה נחשבה י׳ לשלל חוקי של 
הניצחון הנוצרי-רומי על היהודים, שכל ירושתם, ובכללה 
בית־המקדש, עברה לידי הנוצרים! בכך הוחזר לי׳ הארצית 
כל הדרה, וכן ניתבה הצדקה דתית־נוצרית לנישולם של 
היהודים מי׳ (ע״ע א״י, עם' 427/8 ). הגל הגואה של עולי- 
רגל בוצרים, שהתעניינו במקומות הקדושים הנזכרים 
במיוחד בכתבי-הקודש, הביא לפיתוחה של העיר וזירז 
את חיפושם וגילדם של "מקומות קדושים" למיניהם. 
תכנית־הבניה היזומה מסעם הקיסר מצאה מסייעים בין 
אנשים פרטיים עשירים, וביחוד בין נשים נוצריות כבודות, 
ביניהן הלנה (ע״ע), אמו של קונסטאנטינום, ונשים אחרות 
מחוגי-המלוכה בדורות שלאחריו, בסוף המאה ה 4 היו בי׳ 
למעלה מ 300 מוסדות נוצריים — כנסיות, מינזרים, בתי- 
מחסה וכר —, רבים מהם בבנייני-פאר, שהתקיימו לרוב על 
תרומות מחו״ל. מזמורים ודרשות מן המאות ה 6 — 7 מבטאים 
רגש חזק של תלות תחנית בי׳, העיר הארצית והעיר 
השמימית כאחת. — יחד עם זה היו בין נציגי הכנסיה 
אנשים שהתנגדו בתוקף לתפיסה "ארצית" זו של י׳, וזאת 
מכמה טעמים: (א) הם ראו במשיכה אל העיר י , ואל מגע 
מוחשי עם המקומות והמבנים המשמשים הוכחות ועדויות 
לנצרות — אות לחוסר אמון בכנסיה הקיימת 1 (ב) הטענה 
לייחודה של י׳ שיבשה את מדיניוח־הכוח של הכנסיות 
המתחרות הגדולות, כמוכח מן העובדה שיותר מכולם השתדלו 
למעט בערכה של קדושת י' ההגמונים מאנסיוכיה, מאלכס¬ 
נדריה, ובייחוד — מרומא! (ג) בגישה הראליסטית לי׳ 
הארצית ראו סימן לנטיות "מתייהדות". 

כיבושה של י׳ בידי הפרסים ( 614 ), ולאחר-מכן בידי 
הערבים ( 638 ), הגביר את עניין הבוצרים בי', ואף בין 
ההיסטוריונים המאוחרים היו שראו את שיחדור העיר בידי 
הרקליוס (ע״ע) ב 629 כמסע-הצלב הראשון. עם נפילתד, 
של י׳ בידי המוסלמים נתעוררה נטיה אצל כמה מחברים 
ביזאנטיים לזהות באופן מוחלט את ק ושט א עם י׳ 
כמרכזה העולמי של סלכוח־שמים הארצית (דבר שחזר 800 
שגה לאחר-מכן ברוסיה האורתודוכסית לגבי מוסקווה, כי׳ 
השלישית). 

במאות ה 8 — 9 החלו מיסדדים דתיים יריבים להביא 
מקומות קדושים בא״י, ובייחוד בי׳, בבעלותם, ברשותם של 
השליטים המוסלמיים. קארל הגדול קיבל אח מפתחות 
כנסיית-הקבר מהארון אלרשיד (ע״ע). בדומה לקונסטאנטי־ 
נוס, עודד קארל תנועה של עליה־לרגל לי׳ בקנדדמידה 
רחב, והמשיך במסורת הקיסרית של בדיבות מלכותית, 
תרומות לכנסיות, לבתי-ספר, למינזרים, לספריות ולבתי־ 
חולים לצליינים בי/ — מורא שנח 1000 (ע״ע אחרית־ 



355 


ירושלים, י׳ בנצרות 


356 


הימים, עם׳ 464 ) הביא המוני צליינים לי׳ — הרקע המתאים 
היחיד לסוף העולם ויום־הדין. 

ההתעוררות של תנועת קליני (ע״ע) גרמה לעניין חדש 
בי׳, והמאה ה 11 שוב ראתה המתי עולי-רגל נוצרים בהנהגת 
הגמונים ואצילים, שאחדים מהם חזרו בסוף המאה לי׳ 
בצלבנים מנצחים. 

על החשיבות המכרעת לגבי תולדות הנצרות המערבית 
שהיולי׳ ולרעיון של י׳ בתקופתמסעי-הצלב — ע״ע. 
שיחדור י׳ היה המטרה המוצהרת העיקרית של מסעי־הצלב 1 
הצלבנים היו בראש וראשונה עולי־רגל לי׳. הרעיון של י׳ 
כמקום־מושב של השלטון האלהי בארץ מילא תפקיד חשוב 
בוויכוחים הדתיים והמדיניים. הצלבנים, ובייחוד המסדרים 
של היוהניטים (ע״ע) והטמפלרים(ע״ע),הטעימו את הבחינה 
הארצית של י' — לעומת הבחינה השמימית שלה —, 
בהמשך הנוצרי של י׳ של ישראל. האפיפיור אורבן 11 (ע״ע) 
כינה את הצלבנים "בני-ישראל" והלהיב אותם בקריאה: 
"היטיבו להילחם מבני-ישראל הקדמונים למען י׳ שלכם". 

כוח משיכתה של י' ביה״ב המאוחרים מקורו היה בדעה, 
שביקור בי׳ מגביר את האמונה ומקרב את האדם לשלימותו 
הנוצרית, ושהמגע הפיסי באחרים ובאובייקטים קדושים, 
שהם עדויות להבטחות מן העבר, הוא בעל ערך פלאי ומכפר. 
אמונה זו קיימה את תנועתי העליה־לרגל והצליינות גם 
לאחר התמוטטות הממלכה הצלבנית בי׳, והיא היתה גורם 
ביריבות העזה בין מסדרי-הנזירים, שהשתדלו במאות 
ה 14 — 15 להיאחז במקומות הקדושים, מתוך הרעה שהבעלות 
עליהם מקנה יתרת מוחלט במחלוקות הדוקטרינריות והסמ¬ 
כותיות. אין ספק שגם השליטים־הלוחמים שהשתתפו בפועל 
במסעי־הצלב, ואף אלה שהוסיפו לתכנן מסעי-צלב גם לאחר 
חיסולו הסופי של השלטת הצלבני בא״י (כגון הנרי ^ 1 
ןע״ע] מלך אנגליה), האמינו בבנות שקשר קרוב ושופע- 
חסד עם עיר־דוד ירומם את סמכותם ואף יקדש אותה. 

אישי הרפורמאציה ראו את עיקר משמעותו של 
חזת "י׳ החדשה" בבחינה הרוחנית הטהורה שבוז לפיכך 
אף התייחסו בהסתייגות רבה לעליה־לרגל לי׳ הארצית, 
אע״פ שגם את זו ראו כשייכת מבחינה חוקית לנוצרים וכעיר 
שלא תחזור לעולם לידי היהודים. תנועת הרפורמאציה 
הצמיחה שפע של מזמורים ודרשות המביעים כמיהה ל״י׳ 
החדשה״ — לרוב לזו של־מעלה. רק האנבפטיסטים (ע״ע) 
בהנהגתו של ין מלידן (ע״ע) עשו נסית להקים את "י׳ 
החדשה" על אדמת גרמניה, וקבוצות של בני כיתות פרוטס־ 
טאנטיות שתות במאה ה 19 עלו לא״י והקימו שכונות בי׳, 
כגת האמריקנים מאמיני שנת־אלף (ע״ע א״י, עמ׳ 503 ), 
הטמפלרים (ע״ע) הגרמנים ואיכרים שתדיים (ע״ע לגרלף, 
סלמה י: ספרה "ירושלים"). 

הקונטרא־רפ 1 רמאציה החלה עם עלייתדלרגל 
של לויולה (ע״ע) לי׳, למקום שבו נתכתן לסיים את חייו. 
בתקופת ההשכלה של המאה ה 18 ניכר זכר המסורת 
הנוצרית של קשר נפשי ורוחני עם י' בצורה ששיוו הבונים־ 
החפשים (ע״ע) לאירגתם, בביקורו של שטובריאן (ע״ע) 
בי׳ ב 1806 חברו יחד עניין דתי. ספרותי ואינטלקטואלי, והוא 
שיווה לעיר־הקודש קסם רומאנטי, שרישומו ניכר בספרות 
הקאתולית במאה ה 19 . וכן ביקר בי׳ — בימי מסעו למזרח 
בשנות ה 30 של המאה ה 19 — המשורר הרומאנטיקן הפולני 
סלובצקי (ע״ע), ורשמי ביקור זה ניכרים ביצירתו. בעקבות 



צרינים רוסים בעיר המחיקה 
תחרים־גחושת ם! הסאה ה 16 


לבטיו הנוצריים ערך גוגול (ע״ע) ב 1848 מסע-צליינות לי׳. 

מסוף המאה ה 18 ואילך, משד׳יתה "הבעיה האוריינטא¬ 
לית" לאחד ממוקדי המדיניות הבידלאומית, השתלבו 
הגורמים הדתיים שביחסו של העולם הנוצרי לי׳ במדיניות 
של המעצמות הנוצריות במזרח ההיית (ר׳ לעיל, עמ׳ 339 ). 
לעתים לא היו הסיסמאות הדתיות וההסתמכות על הקשר 
שבין הנצרות ובין י׳ אלא כסות לאינטרסים מדיניים 
וכלכליים! אולם אין להכחיש שהמשמעות הדתית של י׳ 
לנצרות הוסיפה בפועל להיות גורם שהשפיע על מדיניות 
המעצמות הגדולות. גורם זה השתקף גם בביקוריהם של 
הקיסר פראנץ יוזף ב 1869 ושל הקיסר וילהלם 11 ב 1898 בי׳. 
רגשות דתיים־מיסטיים לגבי י" התקיימו בייחוד בקרב 
המוני־העם ברוסיה, אולי כמורשת המסורת הביזאנטית, 
וממשלת הצאר עודדה — גם מטעמים פוליטיים — את 
הצליינות לי׳ ותמכה בעליות־לרגל שנתיות המוניות, בקבו¬ 
צות מאורגנות של אלפי איברים, לעתים בהשתתפות אישים 
מבית־המלוכה. 

כיבוש י׳ בידי אלנבי במלה״ע 1 נתקבל בחוגים דתיים 
מסויימים במערב כנצחון הנצרות וכהגשמת נבואה, בעוד 
שחוגים אדוקים באיסלאם התייחסו אליו כאל מסע-צלב 
נוצרי נגד עירם הקדושה. עמדתן של מעצמות-המערב ושל 
שאר המדינות הנוצריות בחבד־הלאומים לגבי בעיית א״י, 
וכן פעולתה של ממשלת־הסנדט בא״י, נקבעו ע״י אינטרסים 
מדיניים, אך, ללא ספק, גוונו במידת-מה מהיחס ההיסטורי 
המיוחד של הנצרות לא״י, ובייחוד מרתיעה־שבלב מפני 
הרעיץ של שלטון יהודי על י׳ — רגש שהיה, בנראה. גם 
במדינאים שלכאורה פרשו מן האמונה הנוצרית< הוא מוסיף 
להיות מורגש בעמדתן של רוב מדינות העולם הנוצרי גם 
לאחר מלה״ע 11 והקמת מדינת־ישראל! ביטוי מפורש וברור 
ניתן לו בעמדת הוואטיקאן, ואילו כנסיות וכיתות נוצריות 
לא-קאתוליות לא נקטו עמדה ברורה בעניין זה. בקרב הנר 
צרים עצמם גבר לאתר מלה״ע 11 העניין בי' — מקור הנצרות 
ו״אם הכנסיות״ — כמרכז לנצרות אקומנית מחודשת, למרוח 
המשך היריבדות הדתיות והלאומיות י הנושנות. י׳ שימשה 





357 


ירושלים, י׳ בערות; י׳ באיסלאם — ירושלמי, תנחום גיוםן* 


358 


ומשמשת מקום כינוס לוועידות נוצריות בין־לאומיות, מה 
ועידות של איגוד המיסיונים — לאחר שכבר במאה ה 19 
נוצר בי׳ ריכוז רב של מיסיונים שונים׳ שהשקיעו מאמצים 
גדולים ביותר בפעילותם בקרב יהודי העיר, מתוך ההרגשה 
שהחזרת יהודים לנצרות בי׳ דווקא — היא בעלת משמעות 
מיוחדת לנצרות. — הצליינות הנוצרית, מארצות אירופה 
ואמריקה, נמשכת והולכת, אלא שהעליות־לרגל לי׳ קיבלו 
בדור האחרון אופי של תיירות, ולעניינם של הצליינים בי׳ 
יש עתה יותר גון אינטלקטואלי ומפוכח מאשר מיסטי-דתי. 

התחדשותה של י׳' כעיר יהודית עדיין מורגשת בחוגים 
נוצריים מסויימים כאתגר יהודי לתזה הנוצרית היסודית — 
ש"י׳ החדשה" היא נחלת הנצרות. יש מודים בזכותם של 
היהודים לבנות מחדש את עירם — בתור נוצרים פוטנציא¬ 
ליים, מתוך האמונה שהתקומה הלאומית־מדינית של העם 
היהודי היא שלב ראשון ל״גאולתו" הסופית ע״י קבלת 
הגצרות! אולם יש חוגים הרואים בתקומה זו, ובייחוד בהת¬ 
גלמותה בי׳ יהודית, פאראדועס מציק ומביך מבחינת האמו¬ 
נות הנוצריות הקשורות בי׳. האנטיתזה ההיסטורית: של י׳ 
הארצית היהודית, שקוללה מטעם האל ונכחדה, לעומת 
י׳ השמימית, שהיא חזון רוחני טהור של הנצרות — עדיין 
פועלת בתודעתם של מאמינים נוצרים רבים ומשתקפת 
בדיונים תאולוגיים; עם שיחרורה של העיר העתיקה — י׳ 
ההיסטורית של הנצרות — בידי צבא מדינת־ישראל, 
החריפה בעיה זו ביותר. 

י. שראוור, הנצרות בין י׳־של־מעלה וי׳־של־מטה (י׳ לדורו¬ 

תיה), תשכ״ט! ר. י. צ. ורבלובסקי, מטרושולין לכל הארצות 

(ש□)/ תשכ״ם * *[ 01 $ * 6 [ 10 636110773 ^ 06711116 , 1131510 . 5 • 1 

1 ! ; 1954 **(' 7 , 5 רה 1113 נ^י .זי־־ן ^ ; 1953 , 1116313 

- 373 * .{ ,^ 111110 ^ 0111-1 [ , 1956 , 63 ^ 773 * 167 ^? 63 * 10 י 1$5€1 ו 110 

6111?, 6177611671716, 7771133177x3716, 1957; 835530 , 0 / 731633 - 

/ £167773 1/16 , 011511 ^ ס ; 1959 ,* 711 * 53 16776 13 61 3774 ד 7 ? 1 

* 1964 , 137361 677x3 ^ ,נ 01 מז 31 ; 1960 , 01136771 

י. ני. 

י׳ באיסלאם. 3 מקדשים בעולם זכו לפי האיסלאם 
האורתודוכסי בקדושה יתרה, והם: הכעבה במכה, ה ר¬ 
ה בי ת בי׳ והמסגד של מוחמד ב&דינה. ההערצה של י׳ 
באיסלאם מבוססת בראש וראשונה על פרשת מ סע¬ 
ד לי ל ה בקוראן (סורה י״ז), שבה מוזכרת הנסיעה 
הלילית (מעראג׳) של "עבד־אלהים" אל "המסגד החיצון", 
ועל המסורת שהרחיבה את הרמז הסתום הזה לסיפור על 
פגישתו של "העבד" שם עם אברהם, משה דשו ז "העבד" 
התפלל בתור חזן עם הנביאים, כלר — הופר כראשון־ 
במעלה ביניהם. כל המפרשים המוסלמים של הקוראן מסכי¬ 
מים ש״העבד" הוא מוחמד, והדעת המקובלת היא ש״המסגד 
החיצון" הוא הר-הבית בי׳. סיפור זה ופירושו המקובל 
העלו את קדושת י׳ באיסלאם לדרגה גבוהה ביותר. מלבד 
הד־הבית נחשבו גם מקומות אחרים בי׳ בקדושים, כגון 
קבר מרים, דדוע, למשל, שהח׳ליף האומץ הראשון, מעאדה, 
התפלל שם בעת הכתרתו ב 661 . 

כנראה ערך מוחמד את התפילה בראשית ימי הטפתו, 
בהיותו במכה, בכוונו פניו אל י׳, וכן עשה לאחר "הברי¬ 
חה" אל מדינה. אולם משנכזבו תקוותיו למשוך את היהו¬ 
דים אל דתו החדשה, הורה לשנות את ה״קבלה" (כיוון־ 
התפילה) ולפנות אל מכה (סורר. ב', קל״ו ואילך). למרות 
השינד הזה נשארה י׳ מקום מקודש במיוחד בעיני המוס¬ 
למים, והמסורת המוסלמית הרחיבה עניין זה. יש חדית׳ים 


(ע״ע חדית׳) על הערך הרב של תפילה הנאמרת בי׳, ואגדות 
על קדושת הסלע — א-צח׳רה (הוא אבן-שתיה [ע״ע] שב¬ 
מסורת האגדית היהודית), שנמצא בדיוק מתחת לכיסא- 
הכבוד, ושבמערה שמתחתיו מתאספות נשמות-המתים, וכד׳. 
האגדה המוסלמית מקשרת את י׳ במיוחד עם יום־הדין: 
באחרית-הימים יתקע אסראפיל, הוא מלאך־המוות, שלרש 
תקיעות בשופר בעמדו על הסלע, וזאת לאחר שהכעבה תבוא 
לבקר את הר־הבית. בספרים ערביים, כגון כתאב אחואל אל־ 
קיאמה (ספר התיאור של תחיית-המתים), יש תיאורים מפץ 
דמים של כינוס המתים על הר-הזיתים, שממנו יעבח בגשר 
צר, נטוי מהר זה להר־הבית, ובעבדם בו יישאל כל אדם על 
מעשיו דידון על-פיהם. רוב הסיפורים האלה באו למוסלמים 
מך הספרות המדרשית היהודית המאוחרת, ומקצתם מלגנדות 
נוצריות (ר׳ לעיל, עמ׳ 275 , ע״ע אחרית-היסים, עם׳ * 467 ). 

לי׳ נודע מקום במיוחד במיסטיקה המוסלמית. יש 
מסורת מוסלמית שי׳ היא מכרה הסגפנים ועובדי-ה׳, ושחיים 
בה 40 צדיקים שבזכותם יורדים גשמים, נמנעות מגסות 
וקיים העולם כולו. כבר ראשוני המיסטיקנים המוסלמים היו 
סבורים, שהישיבה בי׳, ובא״י בכלל, מזככת את הנפש 
ושאכילת פירותיה היא אכילה מותרת וחוקית (חלאל); 
לכן עלו רבים מהם לי׳ כדי להסתופף בקדושתה, אולם נראה, 
שהערצת י׳ בקרב המיסטיקנים המוסלמים לא היתה מקורית, 
אלא הושפעה בעיקר מן הדוגמה של הנזירות הנוצרית, 
ששיגשגה בא״י, וביחוד בסביבות י׳, בדורות שלפני כיבושה 
בידי המוסלמים, 

ש. ד. גויטיין, קדושתה של א׳־י בחסידות המוסלמית (ידי¬ 
עות החברה העברית לחקירת א״י ועתיקותיה, 12 ), תש״ו > 

ח. ז. הירשברג, מקומה של י׳ בעולם המוסלמי (ירושלים 
[רבעון], ב׳), תש״ט! א. אשתור, ספר ערבי על "שבחי י׳" 
(חרביץ, ל'), תשכ״א 1 (ס ״?■״״ג ס!/ד ,£־ 51 < 1 < 1 :> 5 ז 11 ז.! 

-ע! 3115 !ח 17 ז 0 } 0721111 א) ./ 1£ * 11 *-* 06 ו €05 15 ( 1110 ^ 50 ]" 71 * 540516 
14 * 0 ./ /ס /( 10115 * 50 10 /]~ , 00117111 <£ . 8 : 1953 ,( 17 ,׳< ת 02 
,(: 108111 1113 ; .: £3151 . 151 סו . 51113 ) 0 * 110 ! // 051 .? מ< 010555 777 ? 
1111001 15 * 10 > / 40 #■סב! 005005/56 £7 , 511,311 £ , 1966 
14 , 1967 ,(^^/י 001 X^^^-X111' 51/0105 (51113 1513111.. XX 
£ 6 ) " 014061 00 * 1/1 * 0 [ 005 505 1 ( 11 * 0 5/1011 ססא" , מ 151 א . 1 

. 1969 ,[ 82 , 4118700 ^ 

א, אש. 

ירו#למי, תנחום ו יוסף. ( 1 ) ת נ ח ו ם י׳ עז] - 1291 , 
מצרים), פרשן־המקרא ובלשן. מוצא משפחתו מירר 
שלים! זמן־מה התגורר בדמשק ומשם עבר למצרים. רכש 
ידיעה רבה בפילוסופיה ושליטה בשפות אחדות, והיה בקי 
בפרשנות המקרא של ימיו ובספרי הדקדוק. 

מחיבוריו שהגיעו לידינו: (א) כתאב אלביאן" ("ספר 
הביאור")— פירוש התג״ך, שזיכה אותו, בפי החוקרים, בשם 
"אבן־עזרא של המזרח". מקורותיו העיקריים הם השקפותיו 
של הרמב״ם ועיקריו הדקדוקיים של יונה אבן ג׳נאח (ע״ע). 
מחיבור זה, המצד בולו בכ״י, נתפרסמו בדפוס הפירושים 
ליהושע (ברלין, 1862 ), לשופטים (טיבינגן, 1791 ! האלה, 

1842 ) , לשמואל ומלכים (ליפציג, 1844 ), לחבקוק (פאריס, 

1843 ) ולאיכה (לונדון, 1843 ). (ב) "אלמרשד אלכאפי" 
(״המדריך המספיק״) — מלון-ביאור השמות'והפעלים שב¬ 
משנה וב״משנה תורה" של הרמב״ם. לספר זה חשיבות רבה 
למחקר תולדות השפה העברית, וכחציו (אותיות א^־־כ׳) 
יצא לאחרונה עם תרגש עברי. 

( 2 ) י ו ס ף י׳( 1262 , מצרים — [ז]), בנו של( 1 ), המשורר 
העברי החשוב ביותר במצרים. הוא חי בקאהיר, ושם נתמך, 
כנראה׳ ע״י ר׳ דור נכד הרמב״ם. בספר "ערוגת הבושם" 



359 


ירושלמי, חנחום ומסן* — ירח 


360 


הלך בעקבות ספר ה" תרשיש" למשה אבן עזרא(ע״ע), וחיבר 
בו 10 שערים של שירי-צימוד. בדיואן כונסו שיריו ב 7 
שערים, בהם שירי שבח, שירי חשק ויין׳ קינות ומעט שירי־ 
קודש, ובן מספר מקאמרת, שעלילותיהן מושמות בפי "המספר" 
אחיטוב בן חכמוני. בשירתו הוא יוצא בעקבותיה של שירת 
ספרד. מקוריותו מועטה, אד שיריו משוכללים במבנם — 
מהם שירים שווי־חרוז במשקלים שונים, ומהם שירי־איזור 
סבוכי־צורה ועשירים בציוריהם! לשונם עשירה, רהוטה 
ונעימה לקריאה. 

א. ם. הברמן, עפעפי צבי, מ״ח-ס״ז, תש״ג; הגיל, ענבי 
חן, 36-31 , תש״ג! ש. מ. שטרן, חיקויי מושחות ערביים 
בשירת ספרד העברית (תרביץ, י״ח), תש־׳ז 1 ב. סדלידאנו, 

ד׳ ת, הי׳ (סיני, ס״ג), תשי״ח! הנ״ל, הקדמה ל-ספר 
המספיק״, תשב״א! ת שירמן, שירים חדשים דן הגניזה, 
138-136 . 407-401 . תשכ״ו! ה. שי, אלסרשאד אלכאפי 
לד׳ ת. הי׳(לשוננו, ל״ג), תשב״ם; *' 511441 ,■ 1£1 [נ 12 > 001 . 1 

© 10 ו 088 *^ 0 ז ,פסםפסאס)! . 11 ; 1870 ,./ . 7 6 ״ 

; 1897 , 110881 סוסקסקת ׳ג־ 81 ומו . 83 3 * 81 ז £30 ץז!? 11 83 
, 1,1300 .] ; 1903 ,!'■{ . 7 ,/> 1 * 41 ,זשלןגש 

. 1931 , 435-445 , 1 . 4 51*1x1 <ו* ) 7 1X1 

א, ק, - יש. ל. 

ירח או לבנה, לוין־הארץ; גרם־השמים הקרוב ביותר 
לכדוד־הארץ! השני ביז״גרמי-השמים לגודל ולאוו¬ 
— למראית עיני האדם; הראשון, ולפי שעה היחיד, שדרכה 
עליו רגל־אדם. 

הי׳ — ככל כובבי־הלכח ררחיהם במערכת־השמש — הוא 
גון* אפל. שאינו מפיץ אלא את אור־השמש שמגיע אליו 
ומוחזר ממנו. עצמת אורו(במילואו) אינה אלא כססס, 1/450 
מאור־השמש, ואין הוא מורגש־כמעט לאוריה יום; לפיכך מו¬ 
פיע הי׳ כ״המאור הקטן לממשלת הלילה" (ברא׳ א, טז). 
גדלו וצורתו של המקטע הנשקף לארץ מחלקו המואר מת¬ 
חלפים חילוף מחזורי מדי חודש בלודשו, בהתאם לחילופי 
מצביהם ההדדיים של הארץ, השמש והי׳, וחילופי "צ ו ר ו ת¬ 
ה ל ב נ ה" (פ א ז ו ת - ה י , ) האלה הם מן התופעות הקוסמיות 
הבולטות ביותר לעיני האדם והנקבעות ביותר בתודעתו. 

הי׳ הוא כוכב-הלוואי היחיד של הארץ, והוא מקיף אותה 
במשך חודש במסלול של אליפסת-קפלר, שהערכים ה¬ 
ממוצעים של הפאראממרים שלה הם: חצי-הציר הגדול 
(ג) — 384,000 ק״מ, שהם 60.28 רדיוסים של כדור-הארץ! 
אכסצנטריות (?) — 0.0549 . 

על רקע רקיע־הכוכבים הי׳ נראה מתקדם בכל יום 
׳ 16 ) 1 ״ 13 ממערב למזרח; בהתאם לכך מתאחרות עלייתו 
ושקיעתו. מישור מסלולו נטר כלפי מישור המלקה (ע״ע) 
בזווית ממוצעת ( 1 ) של 7 ס ״ 5 . בגלל הפרעות הנגרמות ע״י 
משיכת השמש חלות תנודות בערכים של 3 , ? ו 1 ; הערכים 
הקיצונים הם: 

1 זז 11 363,300 : 2 3 ^ 11111 405,500 
0.044 £ ? £ 0.067 
׳ 58 ״ 4 £ 1 § ׳ 19 ״ 5 

קצות הציר הגדול — האפסידים — של הי׳ נקראים פריגיאון 
(נקודת־הקירוב) ואפוגיאון (נקודת־הרוחק [גי = יוד: 
הארץ). ישר החיתה־ של מישור-המילקה ומישור מסלול־ 
הי׳ נקרא ק ו - ה ת ל י. בגלל הפרעות (בעיקר ע״י השמש) 
מסתובב קו-התלי'במגמה הפוכה לתנועת הי׳ ומבצע סיבוב 
שלם ב 6,7963 ימים (כ־ 18.6 שנים). הציד הגדול של אליפסת־ 
המסלול של הי׳ (קרהאפסידים) מסתובב בכיוון תנועת הי' 
ומבצע סיבוב שלם ב 3,232 ימים (כ 8.85 שנים), הגראווי־ 


טאציה כלפי השמש גורמת גם תנודה מחזורית (בתקופה 
של 31.8 ימים) של אורד סםלול-הי'; הפרעה זו — המכונה 
אוקציה (מלאם׳ = מורם) — גורמת שהאורך- 

בפועל במולד הי׳ובמילואו ארוך יותר(בשיעור של כ׳ 20 ״ 1 ) 
וברבעי-הי׳ קצר יותר (באותו שיעור) מן הערך הממוצע, 
הוואריאציה (מלאם׳ 110 * 311 ?, שינוי) גם היא הפרעה מחמת 
השמש, שמשיכתה מדרבנת את הי׳ במסלולו בשבוע הראשון 
והשלישי של החודש ומרסנת אותו בשבוע השני והרביעי; 
שיעורה של ד׳ססה זו מן המהלך הממוצע הוא עד ׳ 39 . בעקבות 
שינויי-המרחק שמש—ארץ, הנובעים מן האכסצנסריות של 
מסלול-הארץ, נגרמת לתנועת הי׳ הפרעה טחזורית-שנתית, 
המתבטאת בתנודה של זמן הסיבוב. בהתאם לפעולות כל 
הגורמים האלה ולפי מערכות־־ייחום שונות מוגדרים זמני- 
חודש שונים — וע״ע חדש, עט׳ 150 ; החורש הסידרי — 
הזמן שבו הי׳ עובר ״ 360 במסלולו — חוא כ 3 /< 27 ימים 
(״ 12 ׳ 7 11 43 27 11 ), ואילו הסעודי— הזמן שממולד למולד 
(ד׳ להלן) — גדול ממנו ביותר מ 2 ימים. 

על צד הדיוק אין 
לומר ש״הי׳ מקיף 
את הארץ״: בגלל ה¬ 
הדדיות של הגראווי- 
טאציה הפועלת ביני¬ 
הם, שני גרמי־שמים 
אלה מקיפים יחד את 
מרכז־הכובד המשותף 
שלהם. אולם משום 
העדיפות המכרעת של 
מסת הארץ לעומת 
מסת הי׳ (ר׳ להלן) 
נמצאת נקודה זו ב¬ 
תוך גופו של כדור־ 
הארץ, במרחק של כ% הראדיום ממרכזו. 

מרחק הי׳, מס תו וגדלו. בגלל קרבתו היחסית של 
הי׳ ניתן לקבוע את *מרחקו *מכדור-הארץ בשיטות סריגונו- 
מטריות: ע״י מדידת הכיוון אל הי׳ משתי נקודות המרוחקות 
זו מזו על פגי כדויר-הארץ אפשר להשיג משולש, שאורך 
בסיסו מספיק כדי ביצוע חישוב מדוייק ("הפאראלאכסה 
הגאוצנסרית״ של הי׳ — ע״ע אסטרונומיה, עט׳ 792 .־ ציור). 
ב 1957 נמדד לראשונה המרחק אל הי׳ בשיטה ישי- 
רה — ע״י שימוש בראדאר —, ולמרחק הממוצע נמצא ערך 
של 384402±2 ק״מ; 
מדידות באמצעות 
ליזר (ע״ע) אימתו 
ערך זה ( 1970 ). 

ע״י מדידת נדל ו 
הזודתי של הי׳ — 
שק סרו הנראה לעין 
(לאחר תיקון השגיאה 
הנגרמת ע״י שבירת 
קרני־האור באטמו¬ 
ספירה של הארץ, 
שהיא מגדילה את ה¬ 
זווית בין הקרביים " " 

, ציור 2 . פדור־חארץ וחידה: 

היוצאות משולי הי׳) נד 5 ם 



ציור 1 . הסיגוב הסיררי (מסצב א 5 םצב 
א׳) והסינור , (ססצב א 5 טצנ ב) 

של הירח 



השוואת 



361 


ירח 


362 


הוא " 5.2 ' 31 בממוצע (״ 14 ׳ 30 באפוגיאון, ״ 56.4 ׳ 31 בפרי־ 
גיאו!; ד׳א — בדיוק־כמעם כקסדה הנראה של השמש) — 
ועל-סמך ידיעת מרחקו אפשר לחשב אח גדלו; נמצא 
שקוטר הי׳ הוא 3,476 ק״מ — כ 0.27 מקוטר דיארץ, 
ומכאן שנפחו כ 1/49 מנפחה. השהי׳ נמצא בשיפולי הרקיע 
(בסמוך לקו־האופק), מיתוספת על השגיאה הגאומסרית 
הטעיה אופטית: הי׳ נראה גדול יותר, ואף םחום 1 כתוצאה 
משבירת האוד באטמוספירה, הי׳ עדיין נראה לעין לאחר 
שקיעתו מתחת לאופק עד לעומק של י 2 /י (וע״ע מחזה- 
שרב). 

לשם קביעת ©סתו של הי' אפשר לנצל את התנודות 
הנראות של עצמים במערכת השמש וכוכבי־הלכת, הנגרמות 
ע״י התנועה האליפטית של מרכז כדור־הארץ מסביב למרכז- 
הכובד המשותף לו ולי׳. המשרעת של תנודות השמש היא 
רק כ * 6 , אולם משרעת התנודות של אססרואידים (ע״ע), 
שמהם יש שמתקרבים לארץ יותר, גדולה'בהרבה מערך זה 
ומספיקה לשם חישוב מדוייק. מתברר, שה ס ת הי׳ היא 
1/81.27 ממסת כדור־הארץ. — שיטה אחרת לקביעת מסת 
הי׳ מנצלת את ההפרעות הנגרמות ע״י השמש לתנועת הי/ 
והיא מביאה לאותה תוצאה, ממסתו וגדלו של הי׳ ניתן לחשב 
אח צפיפותו (הממוצעת), שהיא ^ 3 ג׳/םמ״ק — לעומת 
5.5 ג׳/סמי׳ק של צפיפותו של כדור־הארץ. 

מבחינת גדלו ומסתו הי׳ הוא אחד הירחים הגדולים במ¬ 
ערכת כוכבי-הלכת (ע״ע); ואילו מבחינת היחס שביו גדלו 
ימסתו—מזה, ובין גדלה ו© 0 תה של האת—מזה, הוא גדול 
ב 2 — 6 סדרי-גודל מכל הירחים האחרים ביחסיהם לכוכבי- 
הלכת שלהם. זוהי אחת העובדות שבעקבותיהן מובעת 
לעתים ההשערה, שאין הי , לווין של,הארץ במובנו של 
יחסם של שאר הירחים לכוכבי-הלכת שלהם, אלא שהמערכת 
ארץ—י׳ היא מעין כוכב־לכת כפול (וד להלן, עמ׳ 370 ). 

צורת הי׳ אינה כדדרית־מושלמת, אלא היא כזו של 
אליפסואיד בעל 3 צירים השונים זה מזר, במקצת (ב 3 — 5 
ק״מ) בארכם: הארוך ביותר מופנה אל הארץ, ואילו הקצר 
ביותר ניצב-כמעט למישור מסלול הי׳ מסביב לאת. 

הי' סובב על צירו. ב 1721 ניסח ק סיב י (ע״ע) 3 
חוקים אמפיריים של סיבוב זה: (א) הי׳ סובב מזרחה מסביב 
לציר הקבוע בתוכו, במהירות זוויתית קבועה ובז מן- 
מחזור השווה לזמן ה מחזור הסידרי הממוצע 
של תנועת הי׳ מסביב לאת; לפיכך'מפנה הי׳ תמיד 
אותו צד אל הארץ (מכאן הדעה המוטעית הרווחת בין ההדיו¬ 
טות שאין הי׳ סובב על צירו). (ב) הזווית בין מישור- 
המשווה של הי׳ ומישור־המילקה קבועה: ׳ 1-32 = ס. 
(ג) הקטבים של מישור־המשווהישל הי׳, מישור־המילקה 
ומישור המסלול של הי , מסביב לאת נמצאים שלשתם על 
מעגל ראשי אחד, ולפי סדר מניינם הנ״ל. 

חוקי־קאסיני מתקיימים לכאורה בקירוב טוב מאד; 
הסטיות מחוקים אלה נקראות לי ברצי ו ת (לאם׳ -מל! 1 
110 , תנודה). הליבראציות ה ם י ס י ק ל י ו ת הן תוצאה מהי¬ 
עדר סימטרית כדורית מושלמת בגוף הי׳ ומהשפעת כדור־ 
הארץ על "בליטת" הי׳ המופנית אליו. הציר הארוך של הי , 
נוטה עד כדי ״ 8 מן הישר המחבר את מרכזי כדור-הארץ 
והי׳. בגלל סטיות אלה *נוטה כדור־האת "לסובב" את הי׳ 
וגורם לתנודות מאולצות בשיעור של ׳ 3.5 . ליבראציות ג א ו- 
מטריות ארכיות מתחייבות מצירוף חוק-קפלר השני 

זו י זו 


והחוק הראשון של קאסיני: כתוצאה מכך נמצאים עצמים 
על הי׳ — כפי שהם נראים מפני כדור-הארץ — מועתקים 
כדי ׳ 9 ״ 7 ± מזרחה או מערבה. ליבראציה ך חבית 
היא תוצאה של החוק השני של קאסיני, והיא נראית כהעת¬ 
קה בשיעור ׳ 9 ״ 6 +. צפונה או דרומה. על אלה מיחוספת 
ליבראציה פאראלאכסית, הנגרמת ע״י מיקומו של 
הצופה על כדור-הארץ, שאינו נקודתי אלא בעל ממדים 
סופיים והוא מסתובב; עי״כ ניתן לצופה מן הארץ לראות עוד 
כ״ 1 נוספת מפני-הי׳. כתוצאה מצירופן של כל הליבראציות 
נמצאים שטחי פני-הי׳ הנראים מן הארץ בזמנים שונים 
מצטרפים ליותר ממחצית שסח־פניו, ומיפוי של 59% מפני- 
הי׳ נתאפשר עוד לפני שצולם חלקו הבלתי־נראה של הי׳ 
מחלליות (ר׳ להלן, עמ׳ 373 ). 

צורות-הלבנה. מאחר שאין הי׳ נראה אלא באור- 
השמש המוחזר מפניו, נמצאת צורת המקטע המואר המופנה 
לארץ פונקציה של המערכת (הקונסטלאציה) שמש-י׳-ארץ; 
חילופי צורה זו נקראים ל ו נ א צ י ו ת. כשחי׳ והשמש נמצ¬ 
אים באותו מצהר(ב״התקבצות״ [קוניונקציה]), הי׳ מפנה אל 
הארץ את צדו הלא-מואר — מול ד-ה י׳ (על צד הדיוק 
מתח זה מתייחס לרגע של הופעתו הראשונה של אוד בשולי 
הי׳ המופנים לשמש); לאחר חצי-חודש, כשהפרש האזימותים 

! 7 יי ־ 


ציור 3 ריאנראסה ׳ 8 ? צורווז־הלבנה 
ש —השמש; א—הארץ; 4,8,2,1 —הירח בם 1 ?ד, אחרי השנון) הראשון, 
אחרי השבוע השני (טי 5 וא־הירח), אחרי השבוע הש?ישי, נהתאטה 




בין מצהר־השמש ומצהר־הי׳ הוא ״ 180 (©צב "התנגחות" 
[אופוזיציה]), ה״ ©פנה אל הארץ את כל חציו המואר — 
הי׳ מ ל א. מן המולד עד הי׳ המלא — הי׳ מ ת ס ל א: הוא 
יוצא מן האיפול בצורת חרמש צר קמור כלפי השמש, 
שהולך ומתרחב והופך לאחר הרבע הראשון של החודש 
לצורת ח צ י - ה י׳. מן הי' המלא עד המולד — הי׳ נחסר: 



צייר 4 צודות־הירח בסחווח חחדשי; 1 — 4 . הירח חסתסיא; 
6 חידת הסלא: א— 9 . הירח הדזזסר 



לאחר הרבע השלישי של החודש צורתו שוב זו של חצי־י׳, היעדר אטמוספירה כל התהליכים האופטיים והתרמיים על 

שקימות — המופנה תמיד כלפי השמש — נראה עתה בכיוון סבי הי׳ מתרחשים ללא ריפוד וטישטוש. הגבולות ביו אורות 

הסוד! הוא הולד ופוחת עד שהוא חתר תעלם במולד — וצללים הם חתם, וכן בולטים לעין קווי־המיתאר של כל 

וחוזר חלילה. — בזמן המולד מואר הצד האסל של הי׳ במידה העצמים. משום כך ניתן כבר בתצפית מן הארץ (במכשיתם 

קלושה באור־השמש המוחזר מן הארץ. משוכללים) להבחין בי , בעצמים שקמרם מ 100 מ׳ ומעלה. 

על ל י ק ו י י -ל ב נ ה — ע״ע ל ק 1 י י ם. על תצפיות מחלליות ששודת לי׳ ועל תצפיותיהם של בני¬ 

ה תופעות הם י ם יק לי ו ת על פני־הי׳. הי׳ חסר אדם שנחתו על הי׳ — ר׳ להלן, עט׳ 372 ואילך. 

אטמוספירה, ואין עליו מים ולא עננים. בגלל מסתו הקטנה־ בהתאם לאורך יממתו (= יומו הסינודי) של הי , (ר׳ 
יחסית גם תאוצת־הכובד על פניו קטנה (כ 4 * מן הארצית), לעיל), יום ולילה (תקוסת־תאורד, ותקופת־איסול) במשוח־, 
דמחירות־ההימלטות (ע״ע חלל, טיסה אל ה־, עמ׳ 513 ) מן נמשכים כ 4 * 14 יממות ארציות כל אחד. הבדלי ארכי יום 
הי , אינה אלא 2.4 ק״מ/שניה (לעומת 11.2 ק״מ/שניה על ולילה וההבדלים העונתיים באיזורי-רוחב שונים על פני הי' 

פני-הארץ)ן לפיכך אין הוא מסוגל להחזיק לאורך־ימים הם קטנים, משום קטנות זווית־הנטיה של ציר-הי׳ מן הניצב 

אטמוספירה, אפילו נמצאה על פניו בזמן מן הזמנים. הספק- למישור מסלולו של הי׳ (ר׳ לעיל). המעבר מיום ללילה 
טרום של אור-הי׳ הוא זה של השמש. התכסות כוכבים ע״י ומלילה ליום הוא פתאומי, ללא שלב־בינים של דמדומים. 

הי׳ אינה הדרגתית אלא פתאומית. האלבדו (ע״ע) של הי׳ בכל צורות־הלבבה הנראות בארץ במשך חודש הגבול בין 

היא כ 0.07 בממוצע (בין 0.02 ל 0.09 ), מן השיעורים הנמו־ החלק המואר והחלק האפל הוא קו חד. במשך יום־הי׳ הארוך 

כים במערכת כוכבי-הלכת — גם זה עדות להיעדר עננות. הטמפרטורה עולה מעל ל ס 100 , ובליל-הי' היא יורדת עד 

הספיגה החזקה של האור ע״י פני־הי/ המתבטאת באלבדו ס 150 - בזמן ליקוי־לבנה נמדדת ירידת טמפרטורה על פני 

הנמוכה ובמראה הכהה של ה״ימים" (ר׳ להלן, עם׳ 365 ), הי' בשיעור של ״ 170 תוך שעה. — אין הי׳ מוקף׳ למעשה, 
הצמיחה את ההשערה שפני־הי' עשויים חומר גדגירי־חולי שדה חשמלי או שדה מגנס\. 

או מכוסים שכבת־אבק עבה (אולם ר׳ להלן, עם' 372 ). בגלל השפעות ד, י׳ ע ל ב ד ו ר - ה א ר ץ. נוסף על פעולתו 



איור 5 . ספת־דירח, טזוז״רת ?"פ צ' 5 !םים מלסהופיים 










365 


ירח 


366 



*יור 0 . הירח סטין־ ?ם 1 יי השביע חשלישי 


כמא 1 ר-בלילה בולטת השפעתו של הי , 
כגורם העיקרי שלגאות־ושפל (ע״ע). 
הללו פועלים כבלמים לסיבוב הארץ על 
צירה, מאיטים את מהירותו וגורמים להא¬ 
רכה של היממה (ר׳ שם, עמ׳ 187 ). הפסד 
האנרגיה של מערכת-הסיבוב ארץ־־י׳ גורר 
גם האטה של תנועת הקפתו של הי/ וב¬ 
התאם לחוק-קפלר השלישי — התרחקותו 
של הי׳ מן הארץ, החישוב נותן, שתהליך 
זה מוביל (תוך 370 מיליון שנה) למצב 
של איזון, שבו ישתוו ארכי זמן הקפת הי׳ 
חמן סיבוב הארץ, ששניהם יתארכו כדי 
47 ימים, והי׳ ייוצב מעל נקודה מסויימת 
של כדור־הארץ, במרחק של כ 530,000 
ק״מ ממנו. 

סלגוגרפיד, (מיוו׳: ןז׳\ך.<£ז>, ירח, 

ו ןזק>״נ)׳ו, כתיבה {תיאור ומיפוי של 
פני־הי׳]). פני־הי׳ אינם חד־גונייסז אף 
לעין הערומה — וביותר במשקפת — 
מתגלית חלוקתם לשטחים (או איזורים) 
בהירים, מאפלים וכהים, המכסים את פני¬ 
תי׳ בעירבוביה. התצפית הטלסקופית מאפ¬ 
שרת הבחנה ברורה בין השטחים הללו 
ומבליטה את גבולותיהם ואת התצורות 
המורפולוגיות שלהם. מהמצאת הטלסקופ 
ואילך מופו פני־הי׳ בדיוק ההולך ורב, 
ומאמצע המאה ה 19 שופרו ופורטו המפות 
בניצול צילומים טלסקופיים, ואטלאסים 
מפורטים פורסמו ע״י מצפי-הכוכבים הגדו¬ 
לים. בשנים האחרונות זכה האדם לראשונה 
להכיר את פני-הי' מקרוב (ר׳ להלן). 

בתצפית טלסקופית — אפילו בהגדלה 
מועטת — נראים האיזורים הכהים הנר¬ 
חבים כמישורים בעלי שטח-פנים חלק, 
כמעט ללא סרטים בולטים —*בדומה ל¬ 
מראה שטח-הפנים של מקווי-מים רגועים 
על פני כדור־הארץ. לפיכך נתק ראו בפי 
חוקרי־הי׳ הראשונים בשמות כגון "ים" 

( 0 ־ 0131 ), ״ימה״ ( 130115 ), "מפרץ" ( 5111118 ) , 

״ביצה״ ( 31115 ). י, י' 
-י *׳י* *,' 


\ ־"> 


־־'־*י* 
־׳׳^!. ׳׳. ׳■ 


1 %* 
**, , * 

,< י 
.׳׳ * 

. ט\ ׳ ■ 


. 0 *•׳־ 


. .^*י.ל 8 •*־ "ג. 


ז!! ■ג ;׳.. .. 


ציור 7 . החייז הצפתי ׳ 6 ? ציור 6 (בציור: וזתחתח 1 ), סונר?: 
גטרנז — ים־הצננים; םה)םא? 1 — הדי תאסגינים, הקאוויזאז וה 58 פים 


מסדימים, ובפיזור — באיזודים אחרים* דק בודדים מושיעים 
בתוך שטחי הימים. באותו צד של סני־הי׳ המופנה לכדור- 
הארץ נמנו למעלה ם 33,000 מכתשים כאלה, שאורך אטריחם 
בין פאות אחדות של מטרים (גבולבושר־ההפדדהשלהטלס־ 
ק 61 ים) לפין יותר מ 200 ק״ם; בתצלומים־מקרוב נתגלוגם הרבה 
מכתשים זעירים (בקטרים של מטרים ושל שבדי־מטרים). 
קרקעיתם של אחדים מן המבתשים מושפלת בדי ק״ם אחדים 
מתחת לפני המישורים שבשכנותם, ופסגות שוליהם מתר 1 ־ 
ממות עד לגבהים של כ 7 ק״מ מעל לקרקעית. מורדות הרי־ 
השוליים נראים תלולים בטלסקופ, אולם הצילומים־מקרוב 
פראים שהם מודרגיס-יחסית. בשטח המישורי הפנימי של 
מספר מכתשים נמצא חרוט או גבשושית, גבוהים מאות־מ׳ 
או ק״מ אחדים * יש גם מקרים של מכתש קטן בתוך שטחו 
של מכתש גדול. — הפכתשים הבולטים נקראו ע״ש תוכנים 
ואישים דגולים אחרים בתולדות המדע (ביניהם יהודים), 
מתקופת־יוון עד העת החדשה. המכתשים הגדולים ביותר 
(ורןטריהם) הם: קלאוויום — 234 ק״מ * פטולמיאוס — 144 
ק״מ: אלפונסוס ~ 120 ק״מ* תאופילום — 106 ק״ם! קופרני- 
קום — 90 ק״ם. האחרון מתבלט במיוחד ע״י מערבת של 
"קרניים" המתכנסות אל עברו: פסים בהירים, ישרים־כמעט, 
שרחבם 10 — 20 ק״מ וארפם עד כ 1,000 ק״מ (ציור 8 ). 

הצילומים הראשונים שנעשו(מחלליות) מעברו השני של 

ש 


הי׳ פראים שגם על פני שטחו מצויים מבנים מסוגם של המו¬ 
כרים לני מבר המופנה אלינו. 

הי׳ הוא גרם־שמים ״דומם״: מעולם — אן* לא במאות־ 
השנים מאז הוחל בתצפיות במכשירים אופטיים — לא נראו 
על פניו בבירור לא תנועה ולא שינוי־בלשהו של צורת- 
מבנה. אמנם לאחרונה (בשנות ה 50 — 60 ) מסת אסטרונומים 
אחדים על הופעות חולפות של זוהר אדמדם בסביבות סכה- 
שים אחדים, והם פירשו אותן כגילויים של התפרצויות וול- 
קאניות. אולם רוב האסטרונומים נוטים לפרש את התופעות 
האלה כלומינסצנציה(ע״ע) בעקבות קרינות-השמש הפוגעות 
בי׳, ויש שמטילים ספק באמינות של התצפיות הללו עצמן. 

עיצוב פג י-ה י׳. הדמיה של צורות המבתשים שעל 
פני הי׳ לצורות של לועות הרי־געש שעל פני כדור־הארץ, 
ובן קירבת ערך חאלבדו של קרקעיות המכתשים לערבי האלי 
בדו של מחצבים וולקאניים ולבה, הביאו אסטרונומים שד 
נים — מאמצע המאה ה 19 ואילך — לידי השערה, שמקורם 
של המכתשים הוא בתהליכים וולקאניים שהתרחשו על הי׳ * 
הקרניים היוצאות ממכתשים אחדים, כגה קופרניקוס, נחשבו 
לעדויות על זרימת לבה ממרכז המכתש והלאה בכיוון רדיא- 
לי. אולם משום היעדר סימנים ברותם לפעילות געשית על 
הי׳ דוחים רוב האסטרונומים תאותה זו. לעומתה הועלה — 
והולך ומתבסס — הסבר אחר, המטעים את דמיון הפכתשים 
הירחיים למכתשים י פטאותטיים ארציים, כגון המכתש של 
אתזובה (ע״ע מטאוריטים): מגיחים, שכל המבתשים, ואף 
החתם והימים על הי', נוצת כתוצאה של התנגשויות גרמי- 
שמים קטנים־יחסית (פמאותם, אסטרואידים [ע״ע], שבי¬ 
מים) בפני-הי׳. לפי דעה זו נוצרו תצורות פני-הי׳ תוך 
תקוסת-זמן קצרה־יחסית, סמוך להיווצרות הי׳ עצמו — לפני 
לפעלה מ 10 9 א 3 שנים (ר׳ להלן). "ים־הגשמים" ( 6 ז 3 ^ן 



ציור 8 . םכומרי) 1 *רגיפום וטערכת־הקרגיים טסביבו; מצפזנו 
(בציור — ?סטה טטנו) — חסארםאטים 




369 


ירח 


370 


1 ו 1111 ז< 1011 ), שעיקרו מישטח ©עגלי, משמש הדגמה בולסת 
למכאניזם שאותו מניח הסבר זה. חישבו ומצאו, 
בי גוף אשר ?!טרו כ 160 — 200 קילומטר, שהתנגש 
בעצמה רבה בפני-הי׳, עשוי היה ליצור את השקע הנרחב, 
וגושים שהתפוררו ממנו ומפני-הי' שנפגעו עשרים היו — 
בהתפזרם לכל העברים עד למרחק של פ 2,000 ק״מ ממרכז 
ההתנגשות — ליצור את סביבותיו ההרריות של ה״ים". אי־ 
הסימטריה של הנוף מסביב למקום ההתנגשות מרמז שהגוף 
פגע" בי׳ בשיפוע ובמהירות תת־קולית, הנאמדת ב 24 ק״מ/ 
שניה — מהירות-ההימלטות של הי׳ (ד לעיל, עט׳ 363 ). 
בהנחת מהירות זו וצפיפות של 3.5 ג׳/סמ״ק של הגוף מחו¬ 
שבת האנרגיה שלו (למסה של כ ג 10 1 טון) ל 10 32 >< 4 ארג. 
מסתבר, שהגוף נפל על מכתשים קדומים יותר, או בקרבתם, 
והזעזוע גרם להתמוטטות חלק של שוליהם (בניכר, למשל, 
בפטולמיאוס ואלפונסוס), וכן ליצירת מכתשים חדשים. גם 
יצירת "ימים" מעגליים אחרים, כגץ "ים־הבהירות" (־^נ 
161111311$ ־ 8 ), ״ים־חמשברים״ ( 0143111111 .*!) ועוד, מוסברת 
בדרך זו. שוליהם של ימים אחדים חופפים־חלקית שטחים 
של מכתשים, ומזה משתמע שתצורות אלו נוצרו במשך זמן 
קצר, מאחר שהחומר שהומס ע״י החום הרב שהופק בכל 
התנגשות לא הספיק להתמצק עד להתנגשות שבאה אחריה. 
הקרניים המתמשכות ממכתשים אחדים מוסברות, לפי חפיסה 
זו, בנזילות של החומר הנמס שמקורו לא מפנים־הי' (כהנחת 
התאוריה הגעשית) אלא מפני־הי׳. 

ההערכה שהתצורות נוצרו לפני למעלה מ ״ 10 א 3 שנים 
מתבססת על השוואת פני כדור־הארץ עם פגי-הי/ מספר 
ההתנגשויות של גופים שמימיים עם פני כדור־הארץ מן 
ההכרח שהיה גדול בהרבה מזה של ההתנגשויות עם פני- 
הי׳ — הן משום שטח-הפנים הגדול־יותר והן משום הגראווי- 
טאציה העדיפה של הארז* לפיכו צריכים היו פני־הארץ, 
לכאורה, להיות זרועים במספר גדול מאד של מכתשים. 
העובדה שמספר המכתשים הניכרים על פני הארץ הוא 
מצומצם, מלמדת שרובן של ההתנגשויות אירעו בתקופה 
גאולוגית קדומה, ועקבותיהן ניטשטשו במרוצת הזמן בהש¬ 
פעת הארוזיה ע״י האוויר והמים — שהם בעדרים על פני- 
הי". גם את היווצרות הימים, הימות וכר שאינם בעלי צורה 
מעגלית — כגון ימי ״השלווה״ ( 5111111131:13 ) 311 ־ 11 1316 ^), 
״הפריון״ ( 1113115 ) €1111 ־? . 4 ?), "הענבים" (ת 1 נ 11 לג 1 זיז • 4 ג) 
ואחרים — מסבירים רוב החוקרים היום ע״י זרימה והת¬ 
פשטות של נחל כבד, שהוא אמנם דמוי־לבה, אולם לא פרץ 
מפנים־הי׳ אלא בא מדימסח שטחי-קרקע על פני־הי׳ בעקבות 
התנגשויות רבות־אנרגיה ביותר, כגון עם שביטים. 

מוצא הי׳. שלוש תאוריות (עיקריות) הוצעו להסברת 
התהוותו של הי' כגרם־שמים ולורן־הארץ % אולם אין בכל 
אחת מהן בדי מתן' תשובה על כל השאלות המתעוררות 
על רקע ידיעותינו בטיבו ותכונותיו של הי׳. 

( 1 ) התאוריה האחת טוענת שכדור־הארץ והי׳ בוצרו בעת 
ובעונה אחת, זה בצד זה, שניהם בתהליכים של התקררות 
והתרכזות שאירעו בגאז החם המקורי בדומה לדרך ההיווצ¬ 
רות (המשוערת) של כוכבי-הלכת האחרים ומרבית לוויני־ 
הם. תאודיה זו מניחה שפנים־הי׳ הוא בעל טמפרטורה גבוהה, 
ושפני-הי׳ עוצבו ע״י התפרצויות געשיות (ר׳ לעיל, עט׳ 
368 ). 

( 2 ) תאוריה אחרת רואה את הי׳ כגוש שניתק מגופו של 


כדור־הארץ בתקופה שבה עדיין נמצא סמרו של גוף זה 
במצב פלאסטי וביתן לתהליכי גאות־ושפל (ע״ע) מפליגים 
בהשפעת הגראווימאציה של השמש. בזה מוסברת, לפי שיטה 
זו, העובדה שצפיפות הי׳ קטנה בהרבה מזו של הארץ (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 361 ) : שהרי הי׳ נוצר ממעטה כדור־הארץ בלבד, 
שהמרו קל בהרבה מחומר גרעינו. היו חוקרים שניסו להציג 
את האוקיינוס השקט — השקע העמוק הנרחב במעטה כדור- 
הארץ, שבו ניקוו המים — כ״צלקת" שנתהוותה במעסה עם 
הינתקות גוף־הי׳ ממנו. 

( 3 ) לסי תאוריה שלישית נוצר הי׳ עוד לפני כדור- 
הארץ, ככוכב־לכת בפני עצמו. תאוריה זו מתבססת, בין 
השאר, על העובדה שהיחס הכמותי ברזל/צורן הקיים על 
פבי-הי׳ שונה מזה הקיים בארץ, והוא משתווה לזה של 
השמש. מכאן — לפי דעה זו — ראיה שהי׳ נתגבש מן הגאז 
המקורי שנפלט מן השמש ולא מן החומר שהרכבו נשתנה 
עם כוח־המשיכה של הגוף הזה, בעל המסה הגדולה בהרבה 
ממסתו. 

הן לפי( 1 ), הן לפי ( 3 ) — המערכת ארץ—י׳ היא כוכב- 
לכת כפול (ר׳ לעיל, עט׳ 361 )! לפי ( 2 ) — הי׳ הוא לורנה 
של הארץ, במובן המדוייק של מונח זה. 

תולדות מחקר הי׳. הי׳ הוא גרם־השמים הראשון 
שעליו רכש האדם כבר בימי־קדם ידיעה־של־סמש בדרבים 
עקיפות (חישוביות), והוא הראשון שאותו הפיר במישרין 
(בדורנו). הקביעה החצפיתית והחישובית של מסלולו, 
הכרת מהותו כגוף אפל המקבל אח אורו מן השמש, הבנת 
מהות הליקרים על רקעה של הכרה זו, ואפילו הערכה נבונה- 
למדי של מרחקו של הי׳ מן הארץ ושל גדלו — כל אלו 


הן כבר מהשגי האסטרונומיה הקדומה והעתיקה (ע״ע 
אסטרונומיה, עמ ׳ 778 — 780 ). בבר הבבלים הגיעו 
לדיוקים מפליאים בקביעת ארכי תקופות-הי׳, ובן גילו את 
מחזור הסארוס(ע״עלקויים,עט׳ 1x129 ).האסטרונומיה הי¬ 
וונית הגיעה, בידי אריסטרכום מסמוס (ע״ע), למדידת 
קוטר הי׳ ומרחקו מן הארץ (ע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 782 ) 
ולקביעת ערכים אלה בקיתב רב למציאות. היפרכוס 
(ע״ע) גילה את האכסצנטריות של מסלול-הי׳ ואת נטיית 
מישורו כלפי מישור- 


המילקה; תלמי 
(ע״ע) תיאר את ה־ 
אוקציה. לאחר האס־ 

זו/• 1 

טרונומיה היוונית לא 
הושגה התקדמות ני¬ 
כרת בידיעת תנועת 
הי׳ אלא במאה ה 16 , 
בידי טיכו ברחה 
(ע״ע), שגילה ומדד 
את הוואריאציה. 
תיאור קינמאטי של 



תנועת הי׳, המסכם 


את כל השגי האסטרו¬ 
נומיה העתיקה, ניתן 


)ויור 9 . טסלול הירה לפי תלמי, 3 - 
טרבז־האפיצישלוס, נע טסביב 05 ענל 
הגדול; ם— סרכי הטענל הנרול, נע 


בידי תלמי במס¬ 
גרת התמונה הכל־ 


בכיוח הפיר (טטזחז לטערב) טסביב 
לטרכו־הארץ 6 . לשם הסברת הסטיות 
מיוחסות לשדהאפסירים ׳**£ ['.* = א 11 ־ 


לית של מערכת כו- 
כבי-הלכתלפי שיטתו 


גיאוח תניתת טחוודיוח ביחס ישו■ 
אפסירים טטחוע *פס (הנשודה ם 
נשבעה באופו ש 60 - 08 ) 


371 


ירח 


372 


(ע״ע אסטרונומיה/ ענד 780 — 783 ). הדי ליישב את 
הסטיות של פד״לד־הי׳ הנראה לעין מן התנועה המעגלית 
השווה (״התנועה המושלמת״ — לפי ההנחות הרעיוניות 
של אותה תמונת-עולם), הניח תנועה אפיציקלית שווה של 
הי׳ על מעגל אכסצנטרי מסביב לארץ. הקירוב של הערכים 
המחושבים על־סמך מודל זה לערכים הנצפים היה הטוב 
ביותר שאפשר היה להשיגו עד ימי קפלר (ע״ע). 

תנועת־הי׳ הוסברה באסטרונומיה העתיקה — ובעקבותיה 
בזו של יה״ב — על רקע הפיסיקה האריסטוסלית, הרואה 
את התנועה המעגלית השווה כתנועה "הטבעית" של הגופים 
השמימיים, שחמרם הוא "היסוד החמישי". רק פלוטרכום 
(ע״ע) העיז להביע את ההשערה, שתנועתו הטבעית של הי , , 
שהוא גוף מוצק ואפל בדומה לגופים הארציים, היא — 
בדומה לתנועתם של אלה — התקדמות בקו ישר, אלא 
שממנו הוא מוטה בתמידות ע״י "נפילתו" אל הארץ (ע״ע 
גרויטציה, עם׳ 265 ). זו היתה הברקה רעיונית, שלא יבלה 
להתקבל 1,600 שנה— עד שהפכה בידי ניוטון לתאוריה 
מתייקת על רקע תורת הגרויטציה (ע״ע, עמ׳ 267 ). ניוטון 
חישב את תאוצת הי׳ בהשוואה לתאוצת-הנפילה על-פני 
כדור־הארץ בהתאם לחוק הפחיתה בריבוע-המרחק, והצליח 
להסביר בדרך זו גם את ההפרעות המחזוריות של תנועת־הי' 
ותנועת קרהאפסידים (ר׳ לעיל,ענד 359/60 ),בעקבותגיוטוץ 
יצאו אסטרונומים ומאתמאטיקנים, שפיתחו תאוריה אנאלי¬ 
טית של תנועת-הי׳ ושיפרו את הדיוק בחישוב ססלולו ע״י 
יישומה של תורת הגראוויטאציה לגבי מערכת שלושת 
הגופים י׳־ארץ־שמש; ביניהם בלטו: במאה ה 18 — א. 
קלת (ע״ע), אלנבר (ע״ע), אוילר (ע״ע), לפלס (ע״ע)! 
במאה ה 19 — פ. א. האנזן (ת*!"!,** .?; 1745 — 1874 ), 

ובייחוד ש. א. דלונה (ץ 3 ת 1311 :*ם .£ .הס; 1816 — 1878 ); 
ולאחרונה — ג׳.ו. היל ( 3111 * .^י .ס; 1838 — 1914 ) וא.ו. 
בדאון( 0 ^ 0:0 ./*\.£; 1866 — 1938 ). "התאו׳ריה הלונארית" 
המשוכללת — החישוב המאתמאטי המדוייק של תנועת־הי׳ 
בהתאם למציאות — נחשבה לאחד ההשגים המושלמים 
ביותר של האסטרונומיה הקלאסית. 

תיאור־של־ממש של פני־הי׳ ראשיתו עם ראשית התצפית 
הטלסקו&ית. אמנם המפה הטופוגראפית הראשונה של הי׳ 
שנשתמרה שורטטה כבר לפני המצאת הטלסקופ, בידי ו. 
גילברט (ע״ע); עולות ממנה הצורות הבולטות המתגלות 
אף'לעין הערומה (ר׳ לעיל, עמ׳ 365 ), אך פרטיה אינם 
מדוייקים כלל, לאחר המצאת הטלסקופ מופו פני־הי׳ לרא¬ 
שונה בידי גליל אי (ע״ע), ואחריו — תוך שיכלולים 
מתמידים — בידי' חוקרים רבים. המפה הראשונה המלאה 
הוכנה בידי הוליום (ע״ע) באמצע המאה ה 17 . בעקבותיו 
יצא האסטרונום הישועי ג׳. ב. ריצ׳ולי (ו 1 סוס:> 01 . 0.0 ), 
שהנהיג ( 1651 ) את ציון התצורות השתות שעל פני-הי׳ 
בשיטה המקובלת עד היום בסלנוגראפיה: של הימות — 
בשמות פיוטיים, של שרשרות-ההרים — ע״ש שרשרות- 
הרים ארציות, של המכתשים — ע״ש אישים מפורסמים 
בתולדות האסטרונומיה. ב 1834/7 עיבדו י. ה. פון מדלר 
וג בר (ע״ע) "סלנוגראפיה כללית" ו״מפה סלנוגראפית", 
שהיו היצירות המושלמות ביותר בתחום זה עד המאה ה 20 . 
בבד במאה ה 19 ניתן היה להגיע בתצפית הטלסקופית לכושר- 
הפרדה של כ 1 ק״מ בין עצמים שעל פני־הי׳, ובאותה תקופה 
היה מיפוי הי׳ מפורט ומדוייק יותר מזה של שטחים נרחבים 


על פני כדוד-הארץ. תרומה גדולה להקלת המיפוי ולהגדלת 
דיוקו תרם השימוש בצילום הסלסקופי, ובשנים האחרונות 
התקדמה ידיעת פני־הי׳ במידה מכרעת ע״י צילומים־מקדוב 
הן מחלליות והן מעל פני-הי׳ עצמם (ר׳ להלן). 

ההשערות בדבר טיבו של הי׳ באסטרונומיה העתיקה 
לא חרגו ממסגרת ספקולאציות על רקע פילוסופיית-הטבע 
של הקדמונים(ו״ לעיל, עמ' 371 , ולהלן, עט׳ 379/80 ). המחקר 
המדעי, מזמן המצאת הטלסקופ ועד לדורנו, התבסס על 
המסקנות שניתז היה להסיק מתצפיות (טלסקופיות, פוטו־ 
מטריות, ספקטרוסקופיות, בולומטריות יוכר) מן הארץ, 
ידיעת צפיפותו של הי׳ (ד לעיל, עמ׳ 361 ) פתחה פתח 
להשערות בדבר מבנהו. הוכח היעדר אטמוספירה ומים על 
פני-הי׳, ונמדדד, הטמפרטורה של איזודיו השונים בימיו 
ובלילותיו. ניתן היה 'לקבוע אף אח היחס הכמותי"בין 
יסודות כימיים שונים, מרביבי שטח־הפנים של הי׳. אולם 
בעיות המבנה הפנימי של הי׳ והמבנה הפיסיקאלי של שטח- 
פניו, וכן הסברת המורפולוגיה של שטח זה, היו שנויות 
במחלוקת החוקרים; ועל מחלוקת זו היו השלכות מצד 
חילוקי-הדעות בדבר מוצאו של הי׳ (ר׳ לעיל, ענד 369/70 ), 
על רקען של תאו׳ריות קוסמולוגיות שונות, 

הדעה, שהיי׳ נוצר — בדומה לארץ ויחד עמה — מתוך 
ערפילית־ראשית מסתובבת, בהתאם לתאוריה של לאפלאם 
בדבר התהוות מערכת כוכבי־הלכת, פותחה לתאוריה שיט¬ 
תית בידי לורד קלוי ן (ע״ע) במאה ר׳ 19 . ממנה מתחייב, 
שעיצוב פני-הי׳ אירע תוך התפרצויות געשיות של חומר 
פנים־הי׳ החם. לתאוריה זו עדיין יש תומכים מעטים בין 
האסטרונומים המודרניים, כגת פ. מור (^סס^ן.?) בימינו. 
בסוף המאה ה 19 ניסה ג׳. ה. דרדן (ע״ע) להסביר את 
התהוות הי׳ ע״י ניתוק גופו מגוף'הארץ בהשפעה הגראווי- 
טאציונית של השמש, ואילו עיצוב פני-הי׳ נפשה, לפי 
סברה זו, ע״י מטר המטאורים שניתך עליו. לתאוריה זו 
ניתן סיוע בשיקוליו של ג׳. ק. גילברט ( 1893 ) בדבר הצורה 
המעגלית־כמעט של ים־אימבריום, ולאחרונה — בחישוביו 
של ה. ק. יורי (ע״ע) בדבר'האנרגיה של גוף שמימי קטן- 
יחסית הפוגע בי׳ ופעולת פגיעה כזאת. אולם ההשערה 
בדבר התפלגות כדור-הארץ הקמאי לשני גופים נתערערה 
במידה רבה ע״י חישובים של ה. ג׳פריז (ע״ע). הוא, וכן 
יורי, נוטים לדעה שעיקר חומר גופו של הי׳ נוצר מתחילתו 
בקור, ע״י הצטברות גושים מוצקים קטנים (מטאוריטים, 
אסטרואידים זעירים וכד׳) מן החלל הבין־פלאנטארי שב¬ 
סביבות כדור-הארץ. הסברים שונים על מוצא הי׳ ניתנו בדור 
האחרת במסגרת תורות קוסמולוגיות כלליות שונות ע״י 
ק. פ. ויצזקר (ע״ע), פ. יורדו (ע״ע) ואחרים. — במקביל 
להבדל העקרוני שבין שניי טיפוסי התאוריות של יצירת 
הי׳ — יצירה "חמה" או יצירה "קרה"—,נתגבשו שתי 
תפיסות מנוגדות של מצב שטח פני-הי׳: אם הוא סלעי- 
קשה, כעין הבזלת (ע״ע), ז״א לבה קרושה; או אם הוא — 
כולו או עכ״פ קרקע הימים — מכוסה שכבה עבה של אבק. 

מפנה מכריע בהכרת הי׳ חל בשנות ה 50 עם התפתחות 
הטיסה אל החלל, שהביאה לידי יצירת מגע ישיר 
בין האדם ובין הי׳ (ע״ע חלל, טיסה אל ה־). העצם הארצי 
הראש ת שהגיע לי׳ היתה החללית הסובייטית ״לוניק 11 ״, 
ששולחה לי' ב 12.9.1959 ופגעה בו יומיים לאחר-מכן. לפני 
שנתרסקה עליו שידרו מכשיריה פרטים על סביבת הי׳, 



373 


ירח 


374 



ציור 10 . פגי הירח, טנובה 110 ק״ט; צילום ט״אפ 1 ?ו 8 ״. 
בתחתית התצלום— תמכתש הגרו? נ 1 ק?ניזם 


שמהם נ 1 דע — בין השאר — על היעדר עודה מגנטי לי׳. 
באוקטובר 1959 הקיף "לוניק 111 ״ את הי׳ בהתקרבו עד 
למרחק של 7,040 ק״מ ממנו, ומכשיריו צילמו את ציד!* 
הנסתר מעיני אדם על הארץ. התצלומים שודרו לכדור-האדץ 
בתקשורת־ראדיו וגילו שמבנה פגי הי׳ בצידו הנפחד הוא 
כמבנה פניו הגלויים, והוא מכוסה מכתשים גדולים וקטנים. 

מ 1962 ואילך שידרו האמריקנים סידרת חלליות — 
•רינג׳ר"( 1 ־ 113118 ) להתרסקות על פגי־הי׳. הללו היו מצויי¬ 
רות'במצלמות משוכללות, ותוך כדי התקרבותן אל פני־הי׳ 
שידרו אלפי תצלומים לכדור-הארץ, שבהם ניתן היה להבחין 
אפילו בתצורות שקטרן היה פחות מ 1 מ׳. לאחר ששוכללו 


המבצע היתה בדיקת אתרי־נחיתה במישורים הירזזיים. חמש 
חלליות מסידרת 01 ^ $01 (״סוקר״) — מתוך שבע ששוגרו 
בסידרה זו — נחתו בהצלחה ושיגרו עשרות-אלפי תצלומים 
משובחים של פני הירח. החלליות 01 ץ־׳י!ג 51 3 ו 7 צויידו 
במחפר קטן, ש;רף בקרקע הי׳ כשהמצלמה עוקבת אחרי 
פעולתו, וניתן היה להבחין שהקרקע מורכבת מגרגירים 
דקים מעורבים בגרגירים גדולים יותר ובאבנים. 

החללית המאויישת הראשונה של אה״ב, שביצעה 
בדצמבר 1968 מסע אל הי׳, הקיפה אותו 10 פעמים וחזרה 
לכדור־הארץ, ד-יתה .אפולו 8 ״. שלושת האסטרונאוטים 
שבה סקרו את ים־השלווה שנקבע כאיזור־הנחיתה הראשון. 
מהנדסי מבצע־אפולו בנו ״נחתת״ — תא המחזיק אדם אחד 
או שנים ושנפלט מן החללית'בהימצאה בגובה מתאים מעל 
פני־הקרקע ויורד אל הקרקע בנפילה מבולמת. באביב 1969 
ניסתה ״אפולו 8 ״ בהצלחה את הנחתת' הנחתת ממסלול 
מסביב לכדור־הארץ, ו״אפולו 9 ״ — ממסלול מסביב לי׳. 

המעשה הגדול של הנחתת אדם על הי׳ נעשה 
במבצע ״אפולו 11 ״, שבו שוגרו לי׳, ב 16.7,1969 , האסטרו¬ 
נאוטים ניל ארמסטרונג ( 8 נ 01 ז 151 ד 1 ז. 5 ג 11 *<), א. א. אולדרין 
(ס״^( .£ .£>' ומיכל קולינז ( 0011105 £ 113€1 ו 1 \).' כש¬ 
הגיעה החללית ב 21 ביולי למרחק של 105 ק״מ מן הי׳, 
נחתו ממנה ארמסטרונג ואולדרין, והנחתת הגיעה בשלש 
למקום שנועד ילה מראש ביס-יהשלווה * באותה שעה הוסיף 
קולינז לרחף בחללית מסביב לי׳. ארמסטרונג ואולדרין 
יצאו מן התא, עטופים בבגדי-לחץ (הששרים על לחץ אט¬ 
מוספירי בפנים מול הףק המקיף אותם) מחומר פלאסטי 
ומצויידים במכלי אוויר־בשימה, וצעדו על-סני הי׳. מיחקגי 
הצילום והתקשורת האלקטרוניים של הנחתת העבירו את 
תמונת המאורע הזה, ואף את דיבוריהם של שני האנשים, 
לארץ, ומיליוני בני־אדם בכל העולם צפו בהם ושמעו אותם 


שיטות ההנחיה של החלליות ע״י תקשורת- 
ראדיו מן'הארץ, החלו הן הסובייטים והן 
האמריקנים בניסויים לנחיתה "רכה" על-פני 
הי׳. לאחר כמה כשלונות הצליחו בכך לרא¬ 
שונה הסובייטים ב״לוניק צ 1 ". שנחת בפב¬ 
רואר 1966 ושידר כ 30 תצלומים מעל פני¬ 
תי׳ עצמם, מסביב לנקודת נחיתתו, שבהם 
נראו על-פני הקרקע גושים מוצקים שגדלם 
0 ״מ אחדים בלבד. עצם הנחיתה, וכן התצ¬ 
לומים, הוכיחו שפני-הי׳ מוצקים כדי נשיאת 
משקלה של חללית גדולה. 

חלליות אחרות מסידרת "לוניק" שוגרו 
למסלול מסביב לי׳ לשם איסוף נתונים על 
הקרינה המגיעה אליו מן השמש. 

מ 1965 ואילך שיגרה אה״ב סידרת חלליות 
1 ־ 1£ ל 01 1,11031 ("מקפת־הי׳") להקפת הי׳ 
ללא נחיתה, לצילום פניו משני עבריו. אולם 
המשימה העיקרית שנועדה לחלליות אלו 
היתד, מיפוי פני־הי׳ באיזורים נבחרים ליד 
קו-המשווה הירחי, לשם קביעת אתרים 
נוחים ובטוחים להנחתת אדם (מבצע 
״אפולו״). כהכנה לכך פתחה אה״ב ב 1966 
במבצע להנחתת חלליות לא־מאויישות בנחי¬ 



תה רכה על-םני הי׳. משימתו העיקרית של 


ציור 11 פני הירד! בצדו הגסתו, טגוכד 15 ק״ט; צילום ט,א 8 ו?ו 10 ״ 





375 


ירח 


376 



ציור 12 . אדוי! א. אולרריז בים־וזשלווזז ( 21.7,1669 ), 

בקרקע נינרים עקבות רסוליות מל נעלי מני האםטרונאוטים. 

בזכוכית שבבובעז מל אולררי] סמחקקת הנחתת 

"זי ע 

בסכשירי־הטלוויזיה. כשדרכה רגלו של ארמסטרונג לרא־ 
שתה על אדמת הי׳ אפר: "זהו צעד קטן של בן־אדם, וזינוק 
כביר של האנושות". האסטרונאוטים התהלכו על אדמת הי׳ 
עד למרחק של כמה מאות מ׳ מן הנחתת׳ ובהתאם למשימות 
שהוטלו עליהם גרפו גושים מקרקע הי׳ והכניסום לאמתחות׳ 
וכן הציבו על הקרקע 3 מכשירי מדידה ותצפית, מצויירים 
במכשירים להעברת המימצאים לבדור־הארץ: סיסמוגראף— 
לגילוי זעזועים שמחמת פעילות געשית או פגיעות מטאורי־ 
טים וכד! מערכת מראות אופטיות — להחזרת קרני־ליזר 
המשודרות מכדור־הארץ! לוח לקליטת חלקיקי־קרינה מן 
הרוח השמשית, המגיעה לפגי־הי׳ ללא מעצור אטמוספירי. 

לאחר ששהו כשעתיים על אדמת הי׳, חזרו האסטרו¬ 
נאוטים, עם מטען הדגמים מאדמת הי/ אל הנחתת׳ המריאו 
מעל פני-הי׳, התחברו עם החללית שסובבה' 'מסביב לי׳ 
וחזרו לכדור־הארץ. כאץ הוכנסו למעבדת־הסגר לתקופה של 
3 שבועות, מחשש שמא הביאו אתם מן הי׳ מיקרואורגאביז־ 
מים לא־ידועים, שעשויים ליהפך לסכנה בארץ! גם דגמי 
קרקע־הי׳ בשמרו בהסגר קפדני, שמא מכילים הם חומר 
מסוכן לאדם. אולם הבדיקות הקפדניות לא העלו שום דבר 
והצדיקו את הדעה שהי׳ הוא כוכב "מת" לחלוטין, ללא כל 
צורת-חייס על פניו. 

בעקבות ״אפולו 11 ״ נשלחה לי׳ בנובמבר 1969 "אפולו 
12 ״, ובה 3 אסטרונאוטים נוספים. שנים מהם נחתו בים- 
הסופות, שהו 2 /י 31 שעות על הי/ חזרו על מעשי קודמיהם 
והגיעו — יחד עם עמיתם השלישי — בשלום זמרה לארץ. 
מבצע ״אפולו 13 ״ באביב 1970 נכשל בגלל קילקול במנגנון 
החללית, אולם האםטרונאוטים חזרו בשלום לארץ. 

בסתו 1970 שלחו הסובייטים לנחיתה רכה בים־הפריון 
שעל הי׳ את החללית הלא-מאויישת ״לוניק 16 ״, מצויירת 
במכשירים אוטומאטיים משוכללים. בהנחייח־ראדיו מן הארץ 


נגרפו לתוך החללית, ע״י מחפר צמוד אליה, דגמים מקרקע- 
הי׳, והחללית הוחזרה לארץ. 

מן החלליות השתות שהגיעו לקירבת הי׳ או שנחתו עליו 
צולם כדור־הארץ ממרחק של כ 360,000 ק״מ! וכן זכו 
האסטרונאוטים לחזות ב״זריחת" הארץ מעל לאופק־הי׳ 
וב״שקיעתה" מתחת לאופק ההוא. 

המימצאזם שבעקבות הטיסות לי׳. אנאליזה 
מדוייקת של מסלולי החלליות שהקיפו אח הי׳ — שאחריהן 
ניתן היה לעקוב מן הארץ — גילתה סטיות מן המסלול 
המחושב, המעידות על הבדלים בין איזורים שונים של פגי־ 
הי׳ מבחינת עצמת הגראוויטאציד׳! לשון אחר: הבדלים 
ביניהם מבחינת צפיפות החומר. גושים בעלי צפיפות גדולה 
מן הממוצע של צפיפות־הי׳ (ר׳ לעיל, עט׳ 361 ) ["מאסקו־ 
נים"] מצויים בקרקע של ימים ססויימים, ואילו האיזוירים 
ההרריים נראים קלים יותר. 

דגמי פני־הי׳ מקרקע ים־השלווה, שהובאו לארץ בידי 
האסטרונאוטים של ״אפולו 11 ״׳ נבדקו בדיקה מדוקדקת 
בידי כימאים, גאולוגים ומינראלוגים. הקרקע שעליו דרכו 
רגלי האסטרונאוטים אינו מכוסה שכבת אבק — כפי שסברו 
חוקרים רבים —, אד גם איבו מישור חלק, אלא שסח גלי, 
מכוסה שכבה עבה של רגולית ( 011111 * 6 !) — תצורה הידועה 
בגאולוגיה, שהיא בליל של דסיסי־סלעים מפוררים, מהם 
גסים ומהם דקים, מגושים שקטרם ם״מ אחדים *עד גרגרים 
שקסרם שבדי־מ״ם. צורת דוב הרסיסים— גבישים מרוסקים, 
בעלי שוליים חדים! אד ניניהם מפוזרים גסמבנים מעוגלים־ 
זכוכיתיים, כעין סיפות-נחל שקפאו. עובי הרגולית שמעל 
לתשתית הסלעית של הי׳ נאמד ב 6-3 מ׳! על פני שטחו, 
עד לעומק של 20-5 ס״מ, הוא פריד, ומתחת לזה — מוצק 
וקשה. ההרכב המינראלוגי של הרגולית רב־גוני מאד, אך 
בעיקרם שייכים ©רכיביו ל 2 קבוצות של מינראלים, הידועות 



ציור 18 . האר־ז טעל לאופק הירח 




כדור-הארץ ככוכב־לכת 

צפוךאפריקה והמזרח התיכון כפי שצולמו מתוך החללית אפולו 11 במסעה אל הירח. יולי 1969 




377 


ירח 


378 


לנו בקליפת כדור-הארץ: הבזלת (ע״ע) והאנאורתוזיט 
הפלאגיוקלאזי (ע״ע פצלת-שדה). המינראלים 'העיקריים 
שבוידדו מדגמי הי׳ הם פלאגיוקלאז, אילמביט (ע״ע) ופירר 
כסן (ע״ע). אחוז האילמגיט גבוה בהרבה מן הרגיל בבזלת 
הארצית, והוא המקנה לימים הירחיים את צבעם הכהה. 
שטח הררי על פני-הי' (סביבות ©כתש-טיכו) נבדק כבר 
לפני זה מחלליות־סרווייר (ד׳ לעיל, עם׳ 374 ), בשיטת 
ההקרנה בקרני־ !>', שמהירות החזרתן מן הקרקע מלמדת 
על טיב החומר המחזיר ! נמצא, שההרים — בניגוד לימים — 
עניים מאד באילמניט, ועיקרם אנאורתוזים — ומכאן צבעם 
הבהיר. — ההרכב האיזומו׳פי של החמצן והצורן בסלעי־הי׳ 
דומה לזה שמצוי בסלעים ארציים! לעומת-זאת עשיר הפחמן 
הירחי הרבה יותר באיזוטופ 013 . כמו־כן נמצאו בי' האיזו¬ 
טופים של הגאזיס האצילים ושל המימן. לא נמצא בי׳ סימן 
למציאות מים בזמן מן הזמנים, ולא דבר שמבחינת תכונות 
מורפולוגיות או אופטיות ניתן לייחסו למקור ביולוגי. 

מכלול המימצאים האלה מתפרש כעדות לכד, שהי׳ היה 
בזמן מן הזמנים בעל טמפרטורה גבוהה, וששטחי מאגמה 
מותכת שקפאה היו הקרקע המקורית של הימים, וזו רוסקה 
ופוררה ע״י מסר המטאוריטים שניתך עליה! יש סבורים 
שניתן להבחין ברסיסים ובגרגרים של הרגולית בין אלה 
שמוצאם מקרקע־הי׳ המקורי ובין אלה שממוצא מטאוריטי. 
אולם לפי שעה אין לדעת באחו מידה ניחן להחיל את 
המימצאים בים־השלווה על כל שטח הי׳! הבדיקות הראשו¬ 
נות שגעשו בחומר שהובא ב״אפולו 12 ״ מים־הסופות מראות 
שהוא שונה בפרטים חשובים מן החומר שמים־השלווה. 
המימצאים שבעקבות המגע הישיר של האדם בי׳ עדיין אין 
בהם כדי להכריע סופית בין התאוריות השונות בדבר 
מוצאו ואופן התהוותו של הי/ 
"גילם של הסלעים הירחיים נקבע בשיטת מדידת ריכחי 
האיזוטופים שממוצא דאדיואקטיוד (ע״ע גאוכרונולוגיה, 
עט׳ 85/6 ). לגבי"הסלעים הבזלתיים חושבו גילים שעד 
כדי 4.6 מיליארד שנים, שהם לפחות כגילם של הסלעים 
הארציים הקדומים ביותר הידועים לנו, ואולי אן* יותר 
מגיל זה! ואילו באנאורתוזיטים הירחי־ים לא נמצאו גילים 
שלמעלה מ 3 מיליארד שנים, 

בסיסמוגראף שהוצב בים־הסופות ע״י האסטרונאוטים 
של ״אפולו 12 ״ נרשמו מאז כמה פעמים זעזועים קלים, 
בעיקר בזמני הפריגיאון של הי׳. יש מפרשים אותם — 
בניגוד לדעה שהיתה רווחת עד עתה — כעדות לפעילות 
סיסמית המתרחשת בי׳ גם היום,' 

ב. מזור, סלגולוגיה—ה״גיאולוגיה" של הירח (מדע, י״ד, 

מם׳ 1 ), 1969/70 ! פנים רכות לירח (שם, שם, מם׳ 3 ). 
1969/70 ! י. אחיוסף, אדם על הירח, 1970 ! . 0 

077£171 ? 7/1 , 1 >! ; 1952 ,( 17-57 , 1311615 ? 1110 ) 70077 ) 7/11 
,[ 74 . 140 ] ,■ 16370111 >!)£) מסס/ג ; 1/11 (ס 1 ? 17 ) 1 !) 1714 

**־ 7 , 411130 .״י .ס ; 1953 , 70017 ) ; 7/1 , 03111057 . 0 , 1960 
; 1957 ,( 45 , 575 * 14 . 361 6021110 ?) 40011 ) ) 1/1 / 0 )■? 0 ) 1 771 

£. 14. )0110500, 0717714 ; £1111011 €111111 (1618 , 47), 1958; 

1- £381(, 7171/71 1( 11111x6, 1960; 11. 11. £308 זי 363 ק 

1960 ,!,סוץת 14 מ 0 ק 070 08 מ 37 ק 6 ס 7:130 .£ ,(.מאן) ; 

8. )35110 7 ; 7/7 ,'״ X^10117^071 0/ 1/11 17400}7 (561 41111*1., 

202,140. 5), 1960,1), ?. 1^11113015-?. 151001*, 7/111740071, 

31 ק 80 . 2 ; 1962 , 17077/4 11 ( 7 , 111 *? .׳מי- 1 * 011111 , 1 ? ;* 1961 
7/11 ,. 18 ; 1962 , 17001% ; 1/71 /ס ) 10710171 ) 41 8714 1111 ) 7/1 ,(. 11 *) 

,. 18 ; 1963 , 1/71 17001% /ס ) 57717/1 7 ,* 18001 .? ;' 1964 , 170077 

7/711x717/71• 5/711/111 (111* 1,151*0*1,1^X1, 140 . 1825), 1964; 

.( 1947 . 140 , 1 ז\ז 0 מ 1 ,. 1618 ) ? 170011 71 /) 017 7 ( 11/11 ) 41 ,. 18 
. 140 ,ה/ד> 0 נ. 1 ,. 1618 ) 170017 1/71 / 0 ) 11 ) €11 7/11 ,. 18 ; 1966 
- 0 * 183158 . 0 . 8 ; 1967 , )//<} 5111170%11 ,. 18 ; 1967 ,( 1986 


; 1966 , 1177 ) 1 ) 5 0017 }\-ו/) £11 7/71 ,(. 85 *) תסזשתוגס 0 . 13 
, 216 . 1 * £01 . 561 ) 170011 1/11 / 0 51714111 7/11 , 5 ( 14181 8 . 7 ) 

, 11118 ) 4000 ) 1/11 / 0 7111 7/11 , 50011 .? . 8 , 1967 ,( 3 . 40 ז 
- £1 . 8 .£-* 1 * 1 ־ 37 .( 1 .ס־ 710 *£ .£ ; 1967 ,( 5 ■סא , 217 

700/1 ! 71 /) 10 114/1110111 7111 ( 011 1171111 7/11 ,? 0163111 * 81 

.'*ג ,?- 11 * 8073 . 55-8 * 4 ( . 37 ; 1968 ,( 5 .סא , 218 ״ 1618 ) 

, 1618 ) 0011 ( 11 7/11 / 0 111071 ? 10 <) £1 7/11 , 510101005 . 0351-0 

5 .סא , 5 ,( . 501 ) 170071 1/71 071 1711 ; 1969 ,( 4 •סא , 221 
7111 ,( 8 ־) 05 ״*£ ס £ . 4 ( , 1969 ,([* 15511 1 גנ**ק 5 ) 

014 7/11 . 4 ) 1150 ? £ 7 י , 1969 , 170011 1/71 / 0 111 ) 4 ' 7171111 ' 
01711 1171711 ,סזס 81106 . 8 . 5 ; 1969 , 4170 ) 7/71 1174 70071 ) 
, 10 קמז 3 ז 6 ו .( £-■ 3110 ? .£ .( , 1970 ,( 5 סא , 6 ,.[ . 561 ) 

,( 3 • 0 א , 222 ,. 1 *מ 41 / . 501 ) 01 ) 111 ( £1 01111 1877711 7/11 
; 1970 ,( 3918 .סא , 167 ,* 00 * 561 ) 111171 70017 ) 7/71 ; 1970 
,( 2 סא , 223 ,■ 1 * £01 ,. 561 ) 5011 ? 71/171 7/71 , 008 ׳^ £ ,[ 

. 1970 

כת״ע 1 174711 ) 5 ? 70771 ( 0 . 1 ( . 1117 ) 117 017 , 70017 ) 7/11 
(מ 969 ! ואילך), אר.כה. — י. ל. 

הי׳ בדתות, באמונות העמים ובפולקלור. 
פולחן של הי׳ קיים — או היד קיים — בדתות ובתרבויות 
רבות י הוא אחת הצורות הקדומות של הפוליתאיזם. בי׳ דאו 
סמל — או אף התגלמות — של החיים המתחדשים תדיר, 
וייחסו לו — כנראה כלראשון בין גרמי-השמים — נפש. 
התופעות של מולד־הי׳, מילוא-הי׳ וביניהם חצאי-הי׳ הביאו 
לידי חלוקה מרובעת של 28 ימי-הי׳! כך נוצרו בקרב עמים 
רבים השבוע והייחוד והקידוש של המספר שבע. פולחן־הי׳ 
היה מחזורי בהתאם לחילופי צורות-הלבנה! "מות״־הי׳ 
ו״תחייתו" נתפסו בסמלים והפכו לסיסני־איפיון של רוחות 
הכוכבים והמזלות. 

בלשונות רבות בקרא אחד מימות השבוע ע״ש הי׳(כגון 
11 >מגו 1 , ץ 13 >מ 0 ת 1 , 00138 ^}), וכן נגזר המונח ל״חודש" (כגון 
10011111 , : 01131 *!*, ירח) מן הי , ! אף המונח העברי .,הורש" 
מקורו בחידוש המחזורי של הי׳. ניחן לחלק את התרבויות 
השונות, בהתגלמויותיהן בלשון, בשירה ובספרות, לשתי 
קבוצות מבחינת הציון המיני של הי׳ — כזכר או כנקבה 
שהוא, כנראה, קשור לגישה המיתולוגית הקדומה לי׳ בכל 
חרבות ותרבות. ההבדלים האלה בין עמים שונים מבחינה 
מושגית ולשונית בולטים ביותר במקרים שבהם השמש והי׳ 
נחשבים לזוג: בעל־ואשה או אח־ואחות. חלוקת הלשונות 
והמיתולוגיות לפי קביעת המין של הי , אינה חופפת את 
המיון האבתרופולוגי־גזעי של העמים ולא את חלוקת הלשו¬ 
נות לקבוצות המקובלות בבלשנות. למשל: ביוונית, בלאטי־ 
בית ובכל הלשונות הרומאניות הי' הוא נקבה, והוא הדין 
אצל האינו (בצפון־יאפאן) — כאשתו של השמש, אצל 
הפוליבזים ואצל רוב השבטים והעמים האינדיאניים באמרי¬ 
קה הצפונית והדרומית — כאשתו או כאחותו של השמש * 
אולם יתאים מכלל זה האצטקים, שאצלם הי׳ המתמלא והי , 
המתמעט מיוצגים ע״י אלים זכריים! הי׳ הוא זכר ברוב 
הלשונות הםוט 1 ניות> אבל נקבה בה 1 לאנדית! הוא אלהות 
זכרית במיתולוגיה היאפאנית, בעל השמש בדת האלילית 
הליטאית, וכן זכר אצל שבטי צפון-אוסטראליה! ברוסית 
משמשים זה בצד זה המונחים ^* 860 ? — זכר, זהה עם 
המונח ל״חודש״, ו 3 מץ* — נקבה, זהה עם 1003 הלאטי- 
נית, ובמרבית האגדות הי׳ הוא נקבה, אולם במקצתן הוא 
מופיע כבעל, והשמש כאשתו! בפולנית הי׳ — זכר. 

בעברית המקראית מופיעים המתחים "ירח" (לרוב) 
ו״לבנה״ (נדיר — ישע׳ כד, כג! שם ל, כח״שה״ש ו, י), 
וגם "סהר" (שם ז, ג)! בלשה חכמים דחק המונח "לבנה" 
את האחרים. 



379 


ירח 


380 


באמונות העמים מתחברים הרישומים החזותיים (צורות* 

הי׳, כתמיו, חילופי עצמת־אורו) עם הניסיון המעשי 
הקשור לי׳ (ירידת־טל*לילית, גאות־ושפל, ועוד). האמונות 
העתיקות מעורבות בחישובים אסטרולוגיים; שכיחים ביותר 
הייחוסים המקשרים אח הי׳ הגדל ואת הי׳ הפוחת עם תהליכי 
טבע וחיים, למשל — באדם: "לידה וגידול, בריאות ומחלה, 
אהבה, נישואים, מדת, אבן־גבירול מבטא את השקפת המדע 
(האסטרולוגי) של תקופתו: "והוא [הי׳] מעורר מדי חודש 
בחדשו חידושי עולם וקורותיו, וטובותיו ורעותיו."" ("כתר- 
מלכות"). אף בישראל היו שלא התחילו מלאכה או עסק ביום 
ב׳, מפני שביום זה שולט הי׳ ואין מלאכה נגמרת בו כהוגן, 
ולא היו נושאים אשה אלא במילוי הי/ ז״א בחציו הראשון 
של החודש (וע״ע אצטגנינות, עמ׳ 473 ). הודאות רפואיות 
רבות היו קשורות במעמד־הי׳: אסיר לנתח כאשר הי׳ "בבי¬ 
תו", ואפוד לתת סמים משלשלים בשעת חיבור צדק עם הי׳ 
(ר׳ שם, עמ׳ 461/2 ). מאידך קיימות קונסטלאציות. שבהן 
בטלה השפעתו של הי׳ (ר׳ שם, עכו 458 )! בחברות רבות 
היו פאזות־הי׳ קובעות את סדר העבודות הביתיות, את זמני 
הזרע והקציר, את הטיפול בצאן ובבקר: מה שנועד לצמוח 
ולהתקיים — יש לעשותו בסימן הי׳ המתמלא במחצית- 
החודש הראשונה! עבודות שמהותן חיסול או ביטול — 
נקבעות למחציתו השניה של החודש, מנהגים המבטאים 
שמחה או פחד קשורים למילוא הי׳ ולמולדו: חוגגים את 
מילוא-הי׳, ובמקרים של ליקוי* ,, מרעישים בקולות ובכ¬ 
לים כדי לגרש את השדים או הזאבים, העומדים לבלוע את הי׳! 
המולד הוא חג ההתחדשות והתקווה הטובה. כמאור־הלילה 
הי׳ קשור לאוקולטיזם (ע״ע) ולכשפים (ע״ע), והוא נחשב 
לפטרונם של המכשפים. השפעות אוקולמיות מיוחסות לאור 
הי׳! עשבים בעלי כוחות מאגיים נאספים או מיובשים לאור¬ 
חי׳, או מקבלים את כוחם מן הטל שהי׳ מעניק להם. כישוף- 
אהבה מבוצע באמצעות שפע הבא מן הי׳, וקמיעות בצורת 
חצאי-סהר יונקים את פעולתם ממנו. 

באלכימיה (ע״ע, עט׳ 600 ), שהאמינה בקישורן של "שבע 
המתכות" ל״שבעת כוכבי־הלכת", היה הי׳ סמל הכסף, וה* 
מתכת אף נחשבה כאוצרת בקרבה כוח השופע מן הי׳. 

הדעה שהי׳ משפיע על מזג־האדיר עדיין נפוצה היום, 
בייחוד באוכלוסיות חקלאיות! אולם המחקר המטאורולוגי 
המדעי לא מצא סימוכין לאמונה זו. השודון (בקירוב) של 
משך זמן מחזור־הי׳ ומשך מחזור־הדסת באשה עורר תשומת־ 
לב מימי-קדם. אע״ם שלא נמצאה שום הוכחה לקשר פונק¬ 
ציונאלי בין שתי התופעות האלו, נוצר בתודעה של עמים 
שונים ובביטוייה המיתולוגיים והאגדיים קשר בין הי׳ ובין 
הנשיות (ר להלן). — אגדות רבות נרקמו מסביב לי׳, ביני¬ 
הן—על אדם (איש או אשה) שבגלל פשע איום נידון ע״י 
האלים לגירוש מן הארץ והגלה לי , ! ייתכן שמקורה של 
אגדה נפוצה זו הוא בכתמים הנראים על סני־הי׳ והמשווים 
לפנים אלה בדמיה האדם מראה כעין פרצוף אנושי. 

בבבל (ע״ע, עמ׳ 545 ) היה סין אל-הי׳י הוא היה 
ממונה על הלילה, ועצתו נשאלה לפני הכרעות חשובות, 
כאל שחכמתו גדולה. היום ה 15 בכל חודש, כשהי׳ במילואו, 
היה 10:11 !ק 53 , חגו הגדול של סין. בי׳ המלא נראה לבבלים 
סין בעטרתו המלכותית, כשזקנו מעניק לי׳ את זהרו הכחל¬ 
חל. היעלמותו של הי׳ לפני המולד תוארה כתקיפת סין בידי 
שבע רוחות־רעות! הוא נחלץ ממצוקתו בידי מרדוך. מרכזי 


פולחנו של סין היו אור חזרן. ייתכן שפולחנו התפשט מארץ' 
הנהרים בארצות המזרח התיכון! יש רואים בשם סיני זכר 
לאל סין, וכן מסמיכים את שם העיר יריחו לפולחן הי/ שעליו 
מעיד גם שם העיר העתיקה בית־ירח — גם היא בעמק-הירדן. 

ב מ צ ר י ם היה ח ח ו ת אל-הי/ הוא מתואר בדמות אדם 
בעל ראש של איבים או של ברבור, שעליו נישא גלגל־הי/ 
תחות נחשב לממציא הכתב ואמנות-הפתיבה. ייתכן שהרגשת 
סמיכות בין הלילה ובין הנסתר והסוד היא שגרמה שאלי־הי׳ 
(סין ותחות) נחשבו גם לאלי-החכמה. על זיהויו של תחות 
עם הרמם טריסמגיסטוס — ע״ע! מקום פולחנו של תחות 
נקרא בתקופה ההלניסטית הרמופולים. הוא נעבד גם בתבי, 
ושם נקרא הונסו. — אייסיס (ע״ע, עמ׳ 37 : ציור) 
מוצגת לעתים בדמות פרה, או בדמות אשה מיניקה וקרני- 
פרה על ראשה, וגלגל־הי , בין הקרניים — סמלי הנשיות 
והאמהות (ר׳ לעיל). 

ליוונים היתד. אלת־הי׳ סל נ י (ר׳ לעיל, עמ׳ 365 ), 
שהיתר, מוחזקת אחותו. אשתו,' אהובתו או בתו של אל- 
השמש! לפי גירסה אחת היו הודיה היפריון ותיה. היא נעבדה 
בארקאדיה! על הר-הליקיוס היה לה י(יחד עם פאן) מקדש 
בתוך מערה, והוקרבו לה עוגות בצורת סהרונים. בשאר 
חלקי יוון לא היה פולחנה נפח. היא נחשבה למשפעת הטל 
והפוריות, אך גם לגורמת האפילפסיה והטירוף! על זהותה 
עם א ר ט מ י ס — ע״ע, עט׳ 807 . תנועת הי׳ נחשבה למעוף 
או לרכיבה של סלני (על פר׳ על סוס או פרד). וכרוכבת 
היא מוצגת לפעמים בפיסול ובציורי אגרטלים וקערות. 
אלות-החן, הכאריטות (ע״ע גרציות), נחשבו לבנות אל- 
השמש ואור-הי/ ושמותיהן מעידים על מוצאן מן הי׳! שם 
האחת, קלטו("הקרואה"), רומז למנהג לקרוא לי׳ בקול גדול 
בראשי־חדשים. — הי׳ ההולך ומתמלא נחשב ביוון למביא 
הצלחה ואושר, הי׳ המתמעט — למשפיע לרעה. הפיתאגו־ 
ריים קבעו את מושב רוהות־המתים בי , . אמפדוקלס האמין 
בהשפעת הי׳ על וסת־האשה ועל מהלך הלידה. הסטואיקנים 
ייחסו לו השפעה* על כל התהוות בטבע, ודעה זו נתגבשה 
באסטרולוגיה (ר׳ לעיל). 

הדת המקורית של רומא לא כללה פולחן־מזלות, שלא 
הונהג אלא במאוחר! אולם היא הכירה את אלת־הי׳ לונה 
( 3 חע. 1 ), שלא הופרדה הפרדה ברורה מד י א נ ה (ע״ע, עם׳ 
325 , וציוד שם) — שגם היא נחשבה לאלת-הי/ לפי המסורת 
בנה כבר סרוויוס טוליום מקדש ללונה על האונטינום! גם 
על הפאלאטינוס הוקם לה מקדש, שהיה מואר בלילה (-סס ת 
1111103 ). על מטבעות מתקופות הרפובליקה המאוחרת נמצאים 
תיאורים של לונה וסהרון על ראשה, כשהיא דוהרת במרכבה. 

חשיבות רבה יותר מאשר ביוון ורומא היה לפולחן הי' 
בקרת-חדשת,שבה נכללו בתאריה ובדימוייה של האלה 
הגדולה תנת, אלת הגורל, האור והשמים, גם התואר והדימוי 
של אלת־הי׳. הרומאים "העבירו" את האלה הזאת בצורה 
חגיגית לעירם, והיא נכללה בפאנתאון הרומי כ״בתולה 
השמימית" ( 18 ז 03£16$ 80 ז 71 \). 

בתקופה העתיקה המאוחדת, בקצת שיטוח של הגנוסיס 
(ע״ע), נתמזגה דמותה של סלני-לונה עם זו של הלני(ע״ע), 
חטיפתה של זו האחרונה סימלה את התכסותו שלי הי/ 

הי׳ במקורות ובמסורת של היהדות. בתורה 
נזכר הי׳ לראשונה כ״המאור הקטן לממשלת הלילה", שנ 1 רא 
ביום הרביעי של מעשה־בראשית (ברא׳ א, טז). התורה 



381 


ירדו—יריחו 


382 


והנביאים לוחמים בחריפות רבה בפולחן השמש, הי׳ והכד 
כבים, כבצורה בולטת ומובהקת ביותר של עבודדדזרה. ההת¬ 
פתות אחרי "י׳ יקר הולד" היא "עון פלילי" וכפירה באלהים 
(איוב לא, כו—כח), אולם משמעותו של הי׳ ביהדות גדולה, 
משום שהוא משמש בסיס ללוח העברי, לקידוש-החודש 
ולקביעת המועדים! משום־כד מרבה ההלכה לעסוק בצורות- 
הלבנה ובחישובי מהלכי הי׳ (ע״ע חדש! לוח), ע״פ נתונים 
הלקוחים מן האסטרונומיה היוונית, ואח״כ — הערבית 
(השו׳ הל׳ קידוש החודש לרמב״ם). — "המעטת" הלבנה 
לעומת החמה מתוארת באגדת חז״ל כתוצאה מקנאת הלבנה 
בחמה, אך היא מוצגת גם כפגימה בסדרי־בראשית בידי יוצר־ 
בראשית עצמו (שבר ט׳, ע״א! חול׳ ס׳, ע״ב! ועוד). 

אע״פ שאין הלוח העברי לוח־לבנה (בדומה ללוח המוס¬ 
למי) אלא לוח לבנה-חמה מעורב, נתגבשה במסורת התודעה 
ש״עשו מונה לחמה ויעקב מונה ללבנה" (ב״ר ר), ולפיכך 
ליקד-חמה סימן רע הוא לאומות-העולם. וליקוי-לבנה — 
לישראל (סוכה כ״ט, ע״א). 

ביטוי לחשיבות שנודעת לי׳ נותנת הברכה המיוחדת, 
שנוהגים לומר בכל חודש, בתקופת הי׳ המתמלא. באחד 
הלילות שבין שלושה לחודש ובין חמישה-עשר בו: 
ברכת-הלבבהאוקידוש-הלבנה!היא נזכרת כבר 
בתלמוד ובמדרש (סנה׳ מ״ב, ע״א! שמ״ר מ״ו! ור׳ רמב״ם, 
הל׳ ברכות, י׳! שו״ע א״ח, תכ״ו). מקור המנהג אינו ידוע. 
ייתכן שהוא קשור לקידוש-החודש שהיה נוהג בימי בית שני, 
ז״א לחשיבותה של התחדשות הי׳ לקביעת לוח-ד,מועדים! 
ייתכן שהמנהג נעוץ בזמן מוקדם־יותר, שבו היה ראש- 
החודש חג גדול! דש סבורים אפילו שיש בו הד לםולחן-הי׳ 
שבעבודה-זדה של הזמן הקדום בא״י, אלא שביהדות חל 
שינוי מהותי במשמעותו ובאפיו הדתי של הטקס הזה. 

מאור־הלילה, ואורו המעניק יופי מיוחד לנוף הארצי, 
עוררו את היצירה האמנותית — במוסיקה, בציור, 
בספרות ובשירה. במוסיקה מצא יופי זה את ביטויו הנעלה 
ב״סתטת אוד-הי , " של בטהובן. בציור הנוף הלילי לאור¬ 
חי' מתבלטים: הציירים של אדצוודהשפלה א. ון דר נר (..£ 
ז €6 א - 161 > 311 ׳\! 1603 — 1677 ), א. ל. ון דר פול" (תב-\ ~ 1 .£ 
061 ? ■ 161 >! 1621 — 1664 ), א. פינקר (■ 61 ^ 03 ( 1 ? 1622 — 

1673 ) במאה ה 17 ! הצרפתים ז׳. ורנה ¥611160 .!! 1714 — 
1789 ), ק, קורו (ע״ע), ש. 0 . ז־וביניי (ע״ע) וא. שנטרי 
(]! 611 ז 1 ת 011 .!/! 1816 — 1873 ) במאות ה 18 — 19 ! הגרמני 
ק. ד. פרידריד ( 6111:1611 ״? .ס . 0 ! 1774 — 1840 ). 

הספרות והשירה של כל העמים הופרו ע״י הי׳! יצירת 
הרומנטיקה הפכה אותו בתודעת האדם לכוכב הרומנטי. 
מאידן־ עוסקים גם הספרות הדמיוני ת־מדעית וסרטים דמיו¬ 
ניים של ימינו בי׳. 

111141471$ ? ) 4711 ) 07 , $01111112 . ן 5 \ ; 1886 , 1 * 10 - 10071 \ ל ץש!־זג}־ 1 .יד 
. 4 £1471/1 ? * 1 01 ו/)ץ 4 } 1/1 71 ) 11111 ) 0 14 ) 110714 ! 1/0171 

71 ) 11 ( $1111111 1/71 . 14 ) 5011/1 ,־׳ 5.11111 . 0 ; 1912 , 

11$10711 ) 1 :? 4 ) 011 * 111 ? ' 4 ? 11714 , 16 ) £113 . 14 . 1925 ,: 114 ( 1 '\ 1 \ 
, 1951 ,מ 391 , %111 ,.!£ 48 , 301 ,£££ , 1919 ,(י־ 1 )״ 1 ) 
. 1962 ,!?) 11 4 ) !) 4/1 ץ 711 , 174711 171 ,^!וב׳ד .[ 

ג. ל. 

ירחים, לודגי כוכבי-לכת, ע״ע כוכבי־לכת. 

ילחם, יישוב עירוני בישראל, בנגב הצפוני! 5,000 תוש׳ 
( 1969 ). י׳ נוסדה ב 1951 , על הדרך הישנה מבאר- 
שבע לאילת ולסז־ום, העוברת דרך מעלה־עקרבים. סלילת 


כביש סדום (דרך מעלה־תמד) והכביש המרכזי לאילת (דרך 
מכתש־רמון) הפחיתו את ערך מיקומה של י׳, עובדה שהש¬ 
פיעה על האטת קצב התפתחותה. ביסוסה הכלכלי של י' 
הושתת על סלילת כבישי הנגב, בניה, כריה ועיבוד של 
מחצבים שבסביבתה: קאולין וחול-זכוכית במכתש הגדול 
ומפעל הפוספאטים באותן! וכן הוקמו בה מפעלי-תעשיה 
בענפי הטכסטיל והמשקאות. — כ 3 ק״מ ממערב לי׳ הוקם 
סכר באפיק נחל-רביבים, היוצר מא;ר מלאכותי, ששטחו 
כ 2,000 דונם וכושר-קיבולו כ 7 מיליון מ״ק. 

ר׳לרחסבןמ^לם (המחצית הראשונה של המאה ה 14 ), 
פוסק ומחבר. הוא היה יליד פרובאנס! בילדותו למד 
מפי אביו ודודיו, ובגירוש צרפת ( 1306 ) נדד עמם עד הגיעו 
לטולדו שבספרד. שם חי בעוני רב, אך שמע תורה ספי 
הרא״ש ומפיו של ר׳ אברהם בן משה בן אסמעאל (ע״ע). 
את מקומו בעולם ההלכה קנה בספריו הגדולים — ספר "מי¬ 
שרים" ו״תולדות אדם וחוד," (קושטא, רע״ו). הראשון הוא 
לקט נרחב של הלכות בדיני-ממונות, המפוזרות בתלמוד, 
ברמב״ם וכר, עמך בלשת פשוטה ובסדר נאה. ספדו השני, 
שהוא כהמשכו של הראשון, נושאו הוא אורח־חיים יהודי של 
יום־יום. והוא עריד ע״פ סדר חיי האדם: "חלק אדם, הוא 
מעת לידתו עד עת שנושא אשד,! וחלק חוה, מעת שנושא 
אשה עד עת פטירתו מן העולם". לספריו של ר״י חשיבות 
רבה, בגלל היותם אוסף שיטות משל גדולי חכמי ספרד 
ופרובאנס — שלא כולן הגיעו לידינו — ולקט מנהגי קהילות 
שונות. גדולי הפוסקים במאה ה 16 , ביניהם ר׳ יוסף קארו 
והרמ״א, החשיבו מאד את פסקיו להלכה. חיבורי ר״י נדפסו 
מכ״י שנשתבשו בידי המעתיקים, דבר שגרם לחכמי-ישראל 
קשיים בהבנת דבריו, וד׳ יוסף קארו קורא למחברם 
״י׳ טמירי״ (= הנעלם). מן הפירושים המעטים שנתחברו 
מסביבו נדפס רק אחד—"נתיבות משפם" לר׳ מאיר אלגאזי 
(קושטא תכ״א). — חיבור בהלכות איסור והתר, הקרוא 
על שמו(לייורנו, תרמ״ב) — איבנו לו. 

צ. גרץ [תרג׳ שפ״ר], דברי ימי ישראל, ה׳, 28 , חרנ״ו! 

ש. מ. חאנעס, תולדות הפוסקים, 4 , תדע״א! א. ד,. ווייס, 

דור דור ודורשיו, ה , , 123 , תרפ״ז־ 5 ! ח. טשרבוביץ, תולדות 
הפוסקים, נ׳, 181-171 , תש״ז! י. תא־שמע, על ם׳ ,אסור 
והיתר" של רנגו י׳, ור״י סדורא (סיני, ס״ד), תשכ״ט. 

לרחמיאל 3 ן #למה הירושלמי (המחצית השניה של 
המאה ה 11 ), היסטו׳ריוגראף יהודי! חי, כנראה, 
בדרום־איטליה. הוא חיבר ספר "דברי הימים", על יסוד מקר 
תת מרובים; עבריים ולא-עברייס, ביניהם הספרים החיצונים, 
מדרשים שונים, ספת יוסף בן מתתיהו(ע״ע), יוסיפון(ע״ע), 
פילון (ע״ע) ואחרים! לספת צירף גם תרגום עבת לפרקים 
הארמיים של ם , דניאל. מן החיבור כולו נשתמת רק קטעים 
אחדים. י׳ חיבר גם שידים, חידות ודבתם במאתמאטיקה 
ובמדעים אחתם, וכן ספר בענייני דקדוק, תראה שהוא זהה 
עם י׳ בן שלמה בעל הפיוטים (בכ״י). הקדמתים מזכירים 
"ספר הירחמאלי", ובראה שכוונתם לקובץ כתביו של הכם זה. 

א. א. אורכו, ערוגת הבושם, ד׳ 144 . חשכ״ג! ,״ 0351 .* 1 
( 1077101 ) 511 .ת 2 ן 
. 19 - , 1 ./ , 1 950 , 1110 ( 01 [ ס 1 1 ( 1 ) 010 [ 70771 ? . 14 

0 8212011(1, £1001/0(10711 01 ))0111 701(0171071! ]0710/10 004 

?017/701 077-1)7110■ (.1/1508 ״ , XX^X-XXX), 1955, 8. 84. 

01 1 ה 10 ) £10000 ,. 13 , 1957 , 10 ( 1710 [ ) 14 1£ ז 01££1 , 00 ז! €0 .א 
]07-10)10, 1 7 10 ( 7 , 11213 ) 111 ? 8 [ , 1960-1965 , 11 ־ x001/0110711 
01 ))07041071 ]0710)10, 1951 (/4./\$08, XXX^^-XXX^11), 

, 174 — 164 ,! 07407 [ / 0 411110011101 , 10 ( 7 , 11213105 ״ 1 0 , 1958 

. 1959 

שם. א. 

ירינג, רודולף פון — *ת״*!! !!ס׳! ) 101 ) 1111 — ( 1818 — 

1892 ), משפטן גרמני! הורת באוניברסיטות גרמ¬ 
ניות שונות, ולבסוף — מ 1872 ואילך — כפרופסור למשפט 
רומי בגטינגן. י׳ נחשב לאחד מגדולי המשפטנים בדדו, 
והשפעתו היתד, רבה גם מחוץ לגרמניה, הוא תרם תרומות 
חשובות למחקר המשפט הרומי, שבו סלל דרך חדשה, ערה 
ומודרנית יותר מזו של קדמו סדניי (ע״ע). בתדת־המשפט 
הכללית פיתח גישה טלאואגית־ביסדה, שבה ניכרת השפעת 
הסוציולוגיה, וכן הביע רעיונות מקוריים על התהוות 
המשפט והתפתחותו ההיסטורית. י׳ היה גם מחלוצי "אסכולת 
המשפט החפשי" ( 1010 ) 101160111550 ?) בתורת־המשפט. — 
מחיבוריו: 115 ) 800 611115011011 ■! . 001513 ("רוח המשפט הרד 
מי״), 1 ־ 111 , 1852 — 1878 , 1954 8 ! . 3 1101002 ־ 1 <־[ 15 ־ 1 גז) 010 
5 ״ 6 ל^ 1 ״ 10 ) 138110 (״חכמת־המשפט של חיי יום־יום״), 1870 ! 
1100111 5 ' 11111 £ק 1 זו £3 061 (״המאבק למשפט״), 1872 , " 1921 
(תרג׳ עברי 1947 ) 1 60114 ) 1 מ!) ג) 00 ^ 2 - 01 ( 1 ("התכלית 
במשפט״), 1 — 11 , 1877 — 1923 8 ,1883 ■ 

010550 ) .[ .ס . 8 . 016 /י\ .£ ; 1942 ,.[ . 1 ח ש €0111511 ^ 

יךמוןי, ע״ע ארץ־י&ראל, כרך ר, עמי 110 , כרך- 
מילואים','עמ׳ 546/1 . 

ר׳ לדמיה (המחצית הראשונה של המאה ה 4 ), אמורא א״י 
ממוצא בבלי בדור השלישי־רביעי לאמוראים, ר״י 
עלה לא״י כבד בצעירותו, לפני שהגיע במולדתו לגדולה 
בתורה, ומסורותיו הבבליות מועטות מאד. בא״י למד אצל 
בני־ארצו הבבליים ר׳ חיא בר אבא ור׳ זירא, ובן אצל ר׳ 
אבהו בקיסרין. במרוצת הזמן תפס מקום נכבד ביותר בין 


חכמי א״י, ולאחר מוחם של רב אמי דב אסי עמד זמן־מד, 
בראש בית־הוועד בטבריה. הוא התערה בתורת א״י והתייחס 
בביקורת חריפה. ולעתים אף בזילזול, לתורת הבבלים (סנה׳ 
ב״ה ע״א! מנח׳ נ״ב, ע״א! ועד). חכמי בבל התמרמרו 
עליו, שבהיותו עמם "לא היה ידע מה אומרים החכמים, 
ואילו משעלה לא״י הוא מכנה אותנו,בבליים טפשים'" (כת׳ 
ע״ה, ע״א). אולם ר׳ אבץ ור׳ דימי("ד,נחותי"), שהיו מבי¬ 
אים את תורת א״י לבבל, הביאו גם מדבריו(פס׳ ס/ ע״ב ז 
ועד), וגדולתו הופרה גם בבבל. המסדת קובעת שסתם 
״אמרי בסערבא״ — ר״י (סנה׳ י״ז, ע״ב), דבריו מצוטטים 
הרבה ב תל מד הבבלי. בא״י כמעט כל גדולי האמוראים 
בדור שלאחריו מוסרים בשמו. 

רובי דבריו של ד״י הם בהלכה, ובולט בהם המאמץ לבי¬ 
תר מדוקדק ומוגדר של פדטי־פרטים, לפעמים כאלה שאין 
להם אלא משמעות פורמלית-אקדמיח בלבד, ללא אחיזה 
במציאות. בעיותיו נראות לעתים כביטוי של חריפות־לשם- 
חריפות, ותבן נשאת בתיקו (שבת ל״ח, ע״ב! סוכה ל״ג, 
ע״א! ועד הרבה). בעיות אלו נראו לחבריו לפעמים כמכוו¬ 
נות לקנטר, ודן עוררו רוגז בבית־המדרש, עד כדי הרחקתו 
משם לזמףמה (ב״ב כ״ג, ע״ב). — בדבריו באגדה, במוסר 
ובדדך־ארץ בולטת הערכתו הרבה לקריאת־שמע ולתפילה 
(ברב׳ י״ג, ע״ב! שבת י׳, ע״א! ירר ברב׳ א׳, ה׳). הוא קבע 
ש״העוסק בצרכי־ציבד כעוסק בדברי־תורה" (ירו׳ ברב׳ ה׳, 
א׳)׳ ואנו מוצאים אותו עצמו מפקח על ענייני הרבים בערים 
שונות (שבת ק״ת, ע״ב! ירו׳ מג׳ ג/ א׳! שס פו״ק ג׳, א׳). 

א. היימאן. תולדות תגאים ואמוראים, ב׳, 811-803 , תר״ע; 

ז. פראנקעל, מבוא הירושלמי, ק״ז/ת, תרפ״ג 2 , א. ה. ווייס, 

דור דור ודורשיו, ג׳, 109-107 , תרפ״ד 5 . 

ש. סם. 

רב לרמיה בר אבא (המחצית השניה של המאה ה 3 ), 
אמורא בבלי בדור השני. שמו נזכר עשרות פעמים 
בתלמד הבבלי והירושלמי — בזה האחרץ בשם רב י' סתם, 
ויש להבחין בינו לבין האמורא הנדע רבי ירמיה (ע״ע), 
המאוחר מסבו. ריב״א היה תלמידם של שמואל (ע״ע) ורב 
(ע״ע); זה האחרץ היה רבו המובהק, ואת רוב דבריו הוא 
מוסר בשמו (פס׳ ל״ז, ע״א! ביצה כ״ב, ע״ב! ועד), אף 
שהמסורת הבבלית רואתו כתלפיד-חבר שלו(בדכ׳ כ״ז, ע״ב). 
כמעט הל גדולי תלמידיו של רב קיבלו חדתם גם מר״י, 
ביניהם רב יחדה, רב חסדא ורב ששת, דש שמוסרים את 
תורתו של רב בשמו של ר״י (מג' י״ת, ע״ב׳ ועד)! לפעמים 
הוא בושא-ונותן עם רב הונא (ע״ע), הגדול שבתלמידיו של 
רב. בבבלי אף הובאו מאמרי־אגדה בשמו, מהם: "ד׳ כתות 
אין מקבלות פני שכיבה, בת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים 
וכת מספרי לשון־הרע" (סוטה מ״ב, ע״א). 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ב׳, 813-811 , תר״ע. 

!ירמיהו, השני בספרי נביאים אחרונים (אחרי ס׳ ישעיה 
ולפני ם׳ יחזקאל), לפי סדרם של ספרי המקרא 
בידי בעלי המסודר,! ברייתא של "סדרן של נביאים" (ב״ב 
י״ד, ע״ב) מקדימה את ס״י לס׳ ישעיה. 

ספר "דברי י׳ בן־חלקיהו מן־הכהנים אשר 
בעבת 1 ת" מחולק לב״ב פרקים. רקע לתכנם משמשים 
המאורעות ההיסטוריים שי׳ היה ?גד להם, מזמן שהחל להי־ 
נבא בשנה ה 13 ליאשיהו ( 626 לפסה״ג) עד לרצח גדליהו 
( 585 [ו]), וגם אח״ב בישיבתו של הנביא במצרים עם פליטי 
יחדה (עד לפני 569 [ז]). בספר נזכרים הבולטים שבמאו־ 



389 


ירמיחז 


390 


דעות הפנימיים והחיצונים של חקוםה אחכה זו, המשובשת 
והטראגית, והם באים על ביטוים בנבואות או בסיפורים 
הכלולים בספר: נבואות על פלישת עמים פן הצפון, שאולי 
רומזות הן, בין השאר, לפלישת הסקיתים( 630 — 625 ! פרקים 
ד—ט)! תיקוני יאשיהו( 621 ! מרקים ד! יא) ומותו של המלך 
בשדה־הקרב במגידו ( 609 ! אולי י, יט-בהןז])! המרד של 
יהואחז ודיכויו המהיר מכוח התערבותו של פרעה נכה ( 609 ! 
כב, י—יב)! מלכותו הקשה של יהויקים ( 609 — 598 ! פרקים 
כס כו—כז! לה—לו), והמאורעות שאירעו בזמנו — קרב־ 
כדכמיש, עלייתו של נבוכדראצר ומעבר ההגמוניה על יהודה 
מידי מצרים לידי הכשרים ( 605 ! כד•)? גלות יהויכין לאחר 
שמלך 3 חדשים ( 597 ! פרקים כב! כד! כז)! מלכותו של 
צדקיהו( 597 — 586 ! פרקים כא! כד! כח! לח לז—לח)! תלאות 
המצור על ירושלים, שלאחריו נפלה העיר ובא הקץ על 
ממלכת יהודה ( 588 — 586 < לט)! שלטונו הזמני של גדליהו 
ורציחתו ( 585 [ז]! פרקים מ—מא); ירידת שארית פליטת 
יהודה למצרים ומעשי הגולים שם (עד לפני 569 ! פרקים 
מב—מד). 

המאורעות האלה — ע״ם רציפותם הכרונולוגית — 
עשויים היו כשלעצמם לשמש תכנית לטפר-י׳! אלא שאיך 
בו מוקדם ומאוחד, אעפ״ב משתקפת בו תכנית אחידה, 
שאפשר להעמידה על הקווים הכלליים הבאים: 

( 1 ) הפרקים א—יח: תיאור ביוגראפי של הקדשת 
הנביא לשליחותו(פרק א), ולאחריו — דברי־נבואה כלליים, 
ללא אחיזה מוגדרת במאורע היסטורי סמויים או באישים 
הנזכרים בשמם. נבואות אלה מוסבות ברובן על השואה 
הממשמשת ובאה על יהודה בשל חטאי בגי־הדור ואבותיהם 
גם יחד׳ ושאין לבטלה (ה, א—יז! ז, טז! טו, א—ו). הן 
נאמרות אם בשערי בית-המקדש, לפני קהל רב (פרק ז), 
לעתים במסגרת של מעשי־מופת (פרקים יג, יח), ואם בבדי¬ 
דות (ט, א—ב}! הנבואות הללו מעורות לעתים במאורעות 
היסטוריים גדולים (פלישת העמים מן הצפון: א, יג—טז! 
פרקים ח—ט* תיקוני יאשיהו, שהנביא אינו רואה אותם 
כמספיקים: ד, א—ד), ולעתים בחיי יום־יום, בענתות או בירד 
שלים, אין למצוא דברים מקוריים בתכנן של הנבואות האלה 
לעומת הנבואות של עמוס, הושע או ישעיהו׳ סרט לדראמה 
אישית, סובייקטיווית, המשולבת בתוכן בנעימה של 
השתפכות־נסש נוגעת עד הלב, או בדו־שיה נרגש בין הנביא 
לה׳ (ז, טז! ט, א—ב! י, יט—כה! יא, יד! יב, א—ג, ז—יב< 
טו, י—יח). תביפותם של אותם רגעי־משבר, שבהם מטיל י׳ 
ספק באמיתות השראתו וסובל מעומס שליחותו הנבואית, 
מעידה שהחלק הראשון של הספר הוא בחינת הד לפעולותיו 
של י׳ בימי-נעוריו. אולם דבריו אינם נוגעים אל לבם של 
תושבי ירושלים ואינם מעוררים אלא תגובה שלילית בקרב 
מקורביו של י׳ בענתות (יא, כא—בג). 

דבר ה׳ ותוכחתו בפי י׳ — כבפיהם של כל נביאי 
ישראל — עניינו אחד או שניים: "אתי עזבו" (ב, יג)! "על 
עזבם את תורתי" (ט, יב). תוכחת הנביא, חרונו, נבואת 
החורבן שבפיו, ואף יאושו — מוסבים בראש־וראשובה על 
עבודה-זרה שלא נעקרה מישראל, שהיא בגידת העם בה׳, 
ועל תוצאותיה — שהן חילול הקודש, שחיתות המידות, ערי¬ 
צות המלד והשלטון, עוול חברתי. בין השאר דנה אחת 
מנבואותיו של י׳ במיוחד בחילול השבת (יז, יט—כז), תבואה 
מאוחרת־יותר — וקשה וחמודה ביותר — בהפרת מצוות 


שיחדור העבדים בשנה השביעית (לד, ח—כב) ובחילול 
הברית שכרתו בביהמ״ק לקיים מצווה זו. 

עם המסופר בפרקים יט וכ משתנים פני הדברים פתאום, 
ומעתה זוכות נבואותיו של י׳ בפירסום ובחשיבות מדינית 
שלא נודעו להן עד אז. 

( 2 ) הפרקים י ט—לו: נבואות מוסבות על מאורעות 
מוגדרים וזמניהן מפורשים, אלא שהן מובאות ללא סדר 
כרונולוגי. הפרקים יט וכ משמשים מבוא לחלק זה של 
הספד, כשם שסרק א הוא מבוא לחלקו הראשון! בעוד שפרק 
א מפיץ אור על הפרקים ב—יח, המוסבים על חוויות נעוריו 
של י׳, ללא זיקה מוחשית לחיי הציבור, מבהירים הפרקים 
ים—כ את הבאים אחריהם כעץ בבואה לתודות בגרותו, 
כשי׳ תפס מקום־בראש בחייה המדיניים של ממלכת יהודה. 
ואכן, לאהד שחזר הנביא על חזותו הקשה וליווה את דבריו 
במעשה־מופת (שבירת בקבוק־החרם בגיא בן־הנם כסמל 
ל״שבר* ירושלים), נוזף בו קשות אחד מפקידי בית־המקדש, 
פשחור הכהן, מכהו ונותן אוחו "על המהפכה" ללילה אחד, 
דבר זה משמש אות לתחילת סבלו של י׳ — תחילה סבל 
פנימי. בדומה לסבל שכבר פקד אותו קודם־לכן, ושהוא נותן 
לו בימוי חדש, המזכיר את דברי איוב (כ, יד, יח): ולאחת 
מכן — סבל ממשי, שכמוהו לא ידע עד אז ושהופכו לנרדף 
ממש, שרוחו הולכת ומתחשלת ככל שמתרבות התלאות 
העוברות עליו (התקוממות העם נגדו והנסיון לפגוע בו, 
העמדתו למשפט פלילי — סדק כו! בזיונו מסי נביא-השקר 
חנניה בן עזור — סרק כח! הלשנת הגולים עליו — כט, 
כד—לב! מעצרו וכליאתוב״חצר הממרה"—פרקים לב—לג). 

רדיפות אלה מסתברות מחוך ההעזה שבה הוא מתערב 
בחיי הציבור. נבואותיו, שעד אז היה להן אופי מסרתי 
ומקובל. אף בשעה שבישר רעות, לובשות מעתה פנים 
חדשות לגמרי. נעימה חדשה זו נקבעת בפרק כא, שמבחינה 
כרונולוגית מאוחר הוא בהרבה משאר הפרקים של סדרה זו, 
אך מציג את נבואתו של י׳ בביטויה התוקפני ביותר והמנוגד 
ביותד למה שנחשב ל״טובת המדינה״: ברגע שנבוכדראצר 
פותח במלחמה על ירושלים, עובה י׳ לצדקיהו, ששלח לשאול 
בעצתו, שיש להיכנע למלך הכשרים ללא קרב וללא הת¬ 
נגדות. קריאה זו לכניעה נעשית המוטיוו העיקרי של תכב י- 
תוהמדיניתשלי׳, שדוב בני־דורו חושבים אותה לאנטי- 
פאטריוטית ותבוסנית! בעיניהם נחשב י׳ למוג-לב ולבלגד. 

בנושא המדיגי הזה נגע י׳ לראשונה, כנראה, למחרת 
קרב-כרכמיש ( 605 לפסה״נ), כשעלה נבוכדראצר על כסא 
מלכות בבל. דבר זה אירע בשנה הרביעית למלכות יהויקים, 
23 שנים מיום שהתחיל י׳ להינבא. בדברי-חזון מלאים ■עצמה 
(פרק כה) הוא משגה עתה את הנעימה ומבשר,'שכל 
העמים, החל ביהודה וירושלים, עתידים לשתות "את כוס- 
היץ החמה" ולהיכנע לשלטון בבל, עד שתעבור אף היא 
עצמה מן העולם. על נושא זה של "שיעבוד-מלכויות" חתר 
י׳ תדיר בגיוונים שתים: הסמל המוחשי של העול והמוסרות 
שאותם הוא נושא על צוואת ואף שולח לצירי העמים 
השכנים הבאים לירושלים בהצעה לכר 1 ת בתת מתני ת 
וצבאית נגד הכשתם — תחילה בימי יהויקיס ולאחר-מכן 
בימי צדקיהו (סרק כז)! הספר שהוא שולח אל הגולים 
שהוגלו בבלה עם יהויכץ, ובו הוא קורא להם לדחות את 
בשורת התקומה הלאומית לאלתר שמפי "נביאיהם" ו״קוסמי־ 
הם", ולקבל עליהם את תן הגלות "שבעים שנה" כתושבים 



391 


ירמיחו 


392 


בבבל (פרק כט)! חזרה על רעיונותיו אלה בנאומים נרגשים 
ובוויכוחים עם מתנגדיו ההולכים ומתרבים, עם המלכים 
(פרק כב), עם הנביאים הרשמיים (פרקים כג וכה), ואף 
עם הגולים הלאומיים, שכל שאיפתם היא לשוב לארצם 
במהרה ובתרועת־נצחון (פרקים כד וכס). 

נעימת "שיעבוד־מלכויות", המלכדת את הפרקים הללו 
לחטיבה אחת, נמצאת מתחזקת בבחינה ה תא ו ל וגי ת, 
שלפיה שיעבוד בבל אינו אלא בבחינת ניסיון, הכרחי וארוך, 
אך זמני; הוא נועד להכין את עם יהודה — ויחד עמו את 
עם ישראל, שכבר הוגלה מלפני יותר ממאה שנה — לגאולה 
המתוארת בפרקים ל—לג. תיאור גאולה זו הוא בבחינת 
חזון משיחי ממש, צירוף של חלומות, תפילות ומראות 
סמליים, שאותם חי הנביא בבור, בימים האחרונים למצור 
על ירושלים ( 586 לפסה״ג)? אולם היא מצויירת בצבעים 
פשוטים, ללא קישוטי הזיה. הגאולה מוצגת, ללא כל גון 
אסכאטולוגי, כרפואה לאחר מחלה ממושכת (ל, יז), כנחמה 
אחרי בכיה (לא, יא—טז), כעתיד ודאי ומובטח על־אף הנסי¬ 
בות הקשות. על סף התמוטטותה של ירושלים גואל י׳ שדה 
מידי קרובו חנמאל מענתות (פרק לב), וכך הופכת הגאולה 
הפרטית לאות לגאולה הגדולה הקולקטיווית, החמרית והרו¬ 
חנית. 

המשמעות הדתית של עמדתו המדינית של י׳ ושל יחסו 
לירושלים ולמקדש מתבהרת תוך השתאה לעמדתו של 
ישעיהו (ע״ע). לשני הנביאים הגדולים תכלית אחת — 
הכרת ייחוד ה׳ ומלכותו על ישראל ועל העולם כולו. ישעיהו 
בשעתו נלחם בתפיסה האלילית, שאיו אלהי ישראל אלא 
אחד האלים, בצדם של "אלהי ארפד, חמת, דמשק" וכרי 
לפיכך ניבא ישעיהו, שאין עירו ומקדשו של אלהי ישראל — 
שהוא לבדו האלהים — כשאר ערים ומקדשים, ולעולם לא 
יפלו בידי אשור. מאה שנה לאחר־מפן נאלץ , י׳ להפוך את 
כיוון נבואתו: לכאורה נתקבלה תורתו של ישעיהו בעם, 
אולם אותה אמונה בה׳ שדרש ישעיהו הפכה היא עצמה 
למעין עבודה־זרה, לביטחץ ללא־תנאי בהגנה הסאגית-כמעט 
שמקדש־ה׳ מעניק לעיר ולעם — ללא קשר למעשה האדם. 
כנגד החוטאים והרשעים הבוטחים ב״היכל ה׳" (ז, ד) קובע 
י/ שניטלה מן המקדש כל קדושתו והוא הפך ל״מערת 
פרצים"(שם, יא), שעבודת־ה׳ בה היתה לתועבה (שנ 4 ט—י, 
כא—כב — בדומה לדברי ישעיהו [א, יא—טו])? לפיכך יהיה 
גורל המקדש, העיר והעם כגורלם של כל המקדשים, הערים 
והעמים, כשיעלה עליהם הכובש נבוכדראצר. 

הפרקים לד ולה מצטרפים לתמונה כפולה, המשמשת 
סיום מופלא לחלקו השני של ספר־י׳, שני מאורעות, הנב¬ 
דלים זד, מזה בזמן: שילוח העבדים למראית־עין והשבתם 
לעבדות בימי המצור על ירושלים (בימי צדקיהו), וסירובם 
של הרכבים (ע״ע) — שנמלטו לירושלים מפגי הבבלים 
בימי יהויקים — לשתות יין, מוצגים זה לעומת זה, משום 
שיש בכך כדי הדגמה לניגוד בין צביעותם הבוגדנית של 
בני-יהודה לבין נאמנותם התמה והישרה של הרכבים * האח¬ 
רונים שומרים אמונים לברית בשר־ודם — ידנדב בן רבב 
אביהם, בעוד שהראשונים מפירים את ברית ה׳. 

( 3 ) הפרקים ל ז—מה: סיפור כרונולוגי על המאו¬ 
רעות שי׳ היה עד להם בץ השנים 588 ו 585 : מעצרו בשעת 
ההפוגה שבאה לפגי המצור הסופי; הושבתו בבית־הכלא 
כבוגד לאחר שיצא מירושלים ללבת לענתות (פרק לז); 


משפט־המוות שפוסקים עליו משום קריאתו לכניעה גם בבית- 
הכלא? השלכתו לבור והצלתו בידי אחד מאנשי המלך בהס¬ 
כמתו של צדקיהו * היקראו אל צדקיהו לשיחה בסתר ועצתו 
למלך (פרק לח); החסות שנותנים לו הבשדים, מטעם נבוכד־ 
ראצר, לאחר נפילת ירושלים; תמיכת י׳ בגדליה בן אחיקם 
(ע״ע), שהיה לפנים ב? אנשי־חסדו המועטים (הפרקים לט 
ו 5 ); רציחתו של גדליה! פנייתם של שרי צבא יהודה הנכר 
כים אל י׳, ועצתו לחם, בדבר ח׳, שלא לעזוב את ארץ יהודה? 
האשמה שמטיחים בו השרים שהוסת בידי ברוך בן נריח, 
וידידתו — או הובלתו — יחד אתם מצרימה (הפרקים מא— 
מג), נבואותיו האחרונות במצרים, המוקיעות את עבודת- 
האלילים שעובדים שם גולי-יהודה והמבשרדת את תבוסתו 
הקרובה של פרעה הפרע מידי הכשדים (פרק מד). הפרק 
האחרון בחלק זה (מה) חחר על נבואה קודמת המכוונת 
לידידו הנאמן ברוך, היושב עסו יחד בגלות מצרינו 

( 4 ) הפרקים פו—נב: נבואות על הגרים, הנבואה 
על מצרים (פרק מו) סוסבה על ענייני־דיוסא מדיניים ובאה 
לאשר את דברי י׳ בפרק מד. הנבואות על פלשתים (סרק 
מז), על מואב (פרק מח), על בגי-עסון, אדום, דמשק, קדר 
וממלכות חצוד (מט, א—לג) הן קדומות יותר. הנבואה על 
עילם (מט, לד—לט) נושאת אופי אסכאטולוגי; ומעין ג(ן 
אסכאטולוגי נלווה גם לחזון האדיר של נפילת כבל (פרקים 
נ—נא), שבו בא לביטוי חתנו של הנביא על מחריבי עמו, 
ארצו ומקדשו — אע״ס שהוא עצמו הועיד לבבל את תפקיד 
החורבן הזה ובחזון זה משתלבת הציפיה לשיבת־ציון. 
בנבואותיו של י' על הגרים נכללות נוטחות-נבואה קדומות, 
המצרות גם בתודה (במד׳ כא), בישעיהו ובעוכדיה, — 
פרק נב, הזהה כמעט לכתוב במל״ב בה, הוא בבחינת סיום 
היסטורי: סיפור על לכידת ירושלים ב 586 , וסיומו — 
שיחרותעל-תנאי ששיחרר ארל מדודו את יהרכץ ב 560 , 
חאת בתה תפיסתו ההיסטוריוסופית של מחבר ס׳ פלכים, 
המתכיף נחמה־פורתא לחורבן ירושלים: שיחרות של יהו- 
יכין אינו אלא כעין בשורה סמלית לשיבת-ציון ולתקומת 
בית-דוד; שהרי מצאצאיו של יהרכין היה זרבבל בן שאל־ 
תיאל (ע״ע), מנהיגם של שבי־ציון. 

אישיותו של י׳. חייו של י׳ עולים מתוך הספר 
כטראגדיה שאותה חי הנביא תוך גדולה נפשית, שבה נפגשו 
גבורה ריטורים. אמנם אין הספר מכיל פרטים על חייו של 
י׳ יותר משמכילים ספרים אחרים על שאר נביאים, כגון 
משה, אליהו או יחזקאל? אך תיאור הדראמה הפני¬ 
מי ת של י׳ חוא יחיד־במעו, רש בו כדי פתח להבנת מכלול 
הצדדים של החוויה הנבואית במקרא (וע״ע נבואה). 

י' הוא מן הבהנים בענתות, עיר קטנה צפונית-מזרחית 
לירושלים, ואפשר שאינו אלא צאצא ממשפחת אביתר הכהן, 
שהודח מעבודת המקדש והוגלה לענתות — משפחה שעליה 
רבץ זכר הקללה שנתקלל בית עלי(שמו״א ב, כז—לו? מל״א 
ב, בו). אע״ם שי׳ עזב את ענתות בצעיתתו ועבר ליתשלים, 
שמר עד סוף ימיו על הקשר עם משפחתו שם, כפי שאפשר 
ללמוד מגאולת שדה חנמאל בן שלום מבני דודו, בזמן 
המצור. גם כשיצא משערי ירושלים ונתפס שם בתואנה 
שהוא נופל אל הנשדים (לז, יב—יד), לא ביקש אלא "ללכת 
ארץ בנימין", ז״א לענתות, ולשבת שם, עד לנפילת ירושלים, 
בקרב משפחתו, בעיר-מולדתו. בימי שהותו הארוכה בירו¬ 
שלים לא עבד מעולם עבודה בבית־הסקדש. אולם דווקא 


393 


ירמיהו 


394 


מקרב משפחתו, שלא נתכחש לה מעולם, ובעיר־מולדתו קמו 
לו מתנגדיו הראשונים: אנשי ענתות איימו עליו שיהרגוהו 
במו ידיהם אם יוסיף להינבא (יא, פא)! אולי — נוסף על 
הסתייגות מפני הנביא המחר והנועז— מעל אצלם, הנהנים 
המודחים, החשש מפני רדיפות מצד הכהנים הרשמיים ושרי 
המלוכד- היחסים המשונים בין י׳ לבין משפחתו יש לראות 
בהם אחד מראשוני הפאראדוכסים המרובים, שחייו היו 
משופעים בהם. 

ימי־זזייו של י׳ אפשר לחלקם לשני חלקים הנבדלים זה 
מזה ברור. הראשון — עד לשנה הרביעית למלכות יהויקים 
( 605 , שנת מלחמת כדפמיש ועלייתו של נבוכדראצר), כלר 
למעלה מ 35 שנים! השני — מ 605 עד למותו במצרים, כ 30 
שנה בקירוב. בתקופה הראשונה היה י׳ נביא פעיל, אך לא 
ידוע כמעס! בתקופה השניה מילא תפקיד ראשון־במעלה 
בהיסטוריה המדינית והרוחנית של ממלכת יהודה. 

( 1 ) ע ד ש נ ת 605 . ה׳ קרא אותו לנבואה בעודו "נער" 
(פרק א). מעמד זה מזכיר את שליחותו של שמואל (שמו״א 
ג), אלא שבהבדל משליחותו של זה, המצומצמת בייעודה 
הראשון לבית עלי. מוטלת על י׳ הנער מיד שליחות לאומית, 
ואף בידלאומית וקוסמית. חזונות שבאו זה לאתר זה (מקל 
השקד, הסיר הנפוח שפניו מופנים צפונה) מבשרים רעה 
גדולה הממשמשת ובאה, ומן הנער נדרש עוז־רוח ללא־תת 
(להיות "לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת") כדי 
להודיעה לעמו. הייעוד להיות "נביא לגוים", להיות נתון 
"על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתח ולהאביד ולהרוס 
לבנות ולנסוע", ממלא אימה את נפש הנער העומד בבדידות 
גמורה באימתו לפני ה׳, האומר לו שהקדישו למשימה זו 
מבטן אמו, ו״הנותן את דבריו בפיו״ — ושוב אין י׳ יכול 
להימלט מהם. 

חודה זו של שליחות־נעורים גלומים בה כל הקודם 
האפיינים לחייו של י׳ בכל תקופתו הראשונה. ראש לכל — 
הבדידות: ללא רעים׳ ללא אשה, כאות נבואי בדבר ה , , 
בניגוד לישעיהו, שחיי־משפחתו, אשתו־ ובניו, משמשים לו 
תעודה לנבואתו (ישע׳ ח). ולא זו בלבד שי׳ נמצא נטול 
חיבה ואהבה מסביבו, אלא שהוא מעורר — שלא מדעתו — 
מכוח זרותו קנאה, מדון ושנאה באשר הוא שם: בענתות 
מבקשים להמיתו, בירושלים רודפים אותו בדברי לעג וקללה. 
הוא עצמו מרגיש שנולד להיות "איש ריב ואיש מדת לכל 
האדן" (טו, י). 

ביטוי זה אינו בא להורות על בדידותו הנפשית בלבד 
ועל תוסר הסתגלותו לסביבתו, אלא גם על הנטיה הרוח¬ 
נית של אישיותו, ועל משמעותה העמוקה של שליחותו, 
שהיא ההליכה נגד הזרם, ההתמרדות במקובל בציבור 
ובהלכי-הרוח השוררים בו. בדומה לנביאים אתרים (השר 
ישע , כח, ידי—כבו עם׳ ו, א—ו, יג—יד* ועוד) מסנה י׳ 
את זעמו נגד העם השבע-רצץ מעצמו, הבוטח בעצמו ומסיח 
דעתו מכל מה שעשוי להפריע את שלוותו! כמוהם הוא 
משתדל לערער אח האשליות שהעם מטפח לעצמו לנוחיותו 
ולהנאתו הנפשיות, ולהחדיר בציבור השאנן את תודעת 
האמת של סצבו ואת החרדה לסכנות הנשקפות לו. מלת- 
המפתח של התראות ותוכחות אלו היא "אין שלום" (ו, יד* 
ח, יא), 

באורח פאראדוכסאלי סובל י׳ מצד אפל מ״נון- 
קונפורמיזם" זה. מטבעו הוא רגשני ולירי, רודף־שלוס ופייסן, 


והוא סובל עמוקות ממשימתו לזעש, להוכיח ולריב. הוא אוהב 
את עמו אהבה אין־קץ, והוא סובל מהציווי לקללו ולבשר 
לו את הדעות העתידות לבוא עליו. סבל זה, אותו ניגוד 
אכזרי שבין נפשו הרכה והעדינה ובין שליחותו הקשה והח¬ 
מורה — אותו מתנה הנביא לפני אלהיו, אך אין הוא נענה 
מה׳ המאלצו להמשיך בדרך ייסוריו(יא, יד! יח,כ). לעתים 
מתפרץ הנביא במונולוגים נרגשים של זעקה, בקללות לרד 
דפיו ובבקשת נקמה מהם (יא, יח—כג; יז, טו—יח! יח, 
יח—כג). פעמים מבקש הוא לחדור למסחרי משסט־ה׳/ שאץ 
הוא יכול לעמוד על משמעותו(יב, א—ג)* פעמים — בדומה 
לאיוב — מקלל הוא את יום־הולדתו ומואס בחייו שאינם 
אלא "עמל ויגוף׳ ואף "בשת" (כ, יד—יח)! ויש שהוא מטיל 
ספק באמיתות השראתו, חושש, שמא נתפס לחלש, לא ש ליד- 
למקסס-שווא: "היו תהיה לי כמו אכזב, מים לא נאמנו" 
(טו, יח) — שאן מתגלה הנעימה המקורית ביותר בסבלו. 

אבל אותם רגעי ספק והתמרדות אינם אלא חולפים. 
בדומה לנביאים אתרים, אך בתודעה חדה יותר, מרגיש י׳ 
בכוחה המחייב של הנבואה. כמו יחזקאל, "אשל" 
הוא את נבואתו (טו, טז* השו׳ יחז׳ ב, ח—י* ג, א—ג). 
כעמוס, רואה הוא אח עצמו כנלכד ברשת ה׳ (כ, ז—יב! 
השר עמש ג, ג—ח). כמשה וכיונה, מרגיש הוא את הנבואה 
כמשימה כבדה שאין מנוס ממנה (סרק כג)* הוא חש את 
דבר ה׳ "כאש בוערת" בלבו שלא ישל לכלכל (כ, ס), 
"כאש... שפטיש יפוצץ סלע" (כג, כט). הוא רואה במעשה 
ההינבאות מאבק שבו הוא מפותה ומנוצח בידי ה׳! אך 
תבשה זו, במקש לרפות את ידיו, מחשלת את אומץ־רוחו 
וממלאה אותו שמתה וששון (כ, ז—יג* טו, טז). 

בתקופה ראשונה זו של חייו אץ הדראמה של י׳ יוצאת 
מכלל חוויה אישית־סנימית, ואין רישומם של דבריו — גם 
אלה המוסבים על עניינים ממלכתיים — ניכר בין בגי 
ירושלש. התלאות הבאות עליו מידיהם (דברי לעג ומריבות: 
כ, ז—ח) אינן אלא תופעות חולפות. אע״פ שי , מתייחס 
בדבריו לכמה ממאורעות אותן השנים (פלישת עמי-הצפץ, 
תיקוני יאשיהו, חטאי כהני המקדש), אין נבואתו מעוררת 
תשומת־לב בציבור. ראיה לדבר — שהמלך יאשיהו, שי׳ 
העריכו, ואף העריצו, ולאחד מותו הספידו (כב, סו—טז< 
דהי״ב לה, כה), נראה כמתעלם מקיומו, ובשעה שהוא הולך 
לדרוש את ה׳ אין הוא סונה אל י׳ אלא אל חולדה הנביאה 
(מל״ב כב) — וכבר תמהו חז״ל על כך (מג׳ י״ד. ע״ב). רק 
זמן-מה לאחר מותו של יאשיהו — בשנה הרביעית למלכות 
שיקים — יוצא י׳ פתאש מן החוג הפרטי והמצומצם של 
דרך נבואתו, ומתחיל תופס מקש־בראש בתולדות ממלכת 
יהודה. 

( 2 ) משנת 605 ועד מוחו. בתקופה זו נראה י׳ 
כ״משוגע לדבר אחד״ — הכניעה לכשדים. כל מעשיו תאר 
מיו אינם אלא ואריאציות על אותו נושא יסודי. הוא מביע 
אותו באזניהם של שלושת המלכש שעלו זה אחר זה על 
כסא מלכות יהודה (יהויקים, יהויכין, צדקיהו) ושביקשו 
לנקוט מדיניות אנטי־בבלית בתמיכת מצדים! והוא חחר 
על דבתו באזני הזקנים, הכהנים, הנביאש שעם. ובפני שת 
המדינה שצבא של יהודה, אף לאחר רציחתו של גדליה; 
הוא אינו נרתע מלהשמיעו באזני השליטים הזתם, השולחים 
את צירשם ירושלימה, כת להציע לפני מלכי יהודה בתת 
נגד בבל * הוא אומרו לנביאים המנבאים ניצחון של הברית 



395 


ירמיהו 


396 


האנטי־בבלית, והוא אומרו לשרים, לנהנים ולעם, שהם בולם 
שוהרי מלחמה בבבל ומצפים למפלתה! ולבסוף החד הוא 
על דבריו במכתבו לבני־יהווה שגלו לבבל עם יהויכין והתו־ 
למים על נפילתה הקרובה של בבל ועל שיבה לירושלים, 
והוא מבשר להם גלות ארובה ( 70 שגה). דבריו מלווים גם 
במעשים סמליים, כסו הטמנת האיזוד בנקיק־הסלע (פרק 
יג), שבירת הבקבוק (פרק יט), נשיאת עול על צווארו 
(פרקים בז—כת). 

מטבע הדברים, היו לנבואותיו אלה הדים מדיניים. בחקר 
פה מלאת זעזועים, שבה ניתן היה לצפות לתמורות מדיניות 
וצבאיות ולנצחון מצרים על בבל, קשה היה להבין את עמי¬ 
דתו הנוקשה של י׳ על דעתו. תחילה נתפרשה כפסיסיות 
מופרכת, דאזדכ כבגידה־בכדדנה. תוך מקח־שוחד מן הבבלים׳ 
בדי לרפות את ידי העם ביהודה! יתר על כן — י׳ נראה 
כפמרה את "דבר ה׳" שבפי דוב "הנביאים", שהטיפו למרד 
וניבאו לניצחון. 

כבר בימי יהדקים הושם י׳ בכלא לכמה ימים, ואח״ב 
איימו על חייו והוא נאלץ לחיות בהסתר. ואילו בימי צדקיהו 
היה תמיד בבחינת מוצא אל מחוץ לחוק. בחדשים האחרו¬ 
נים למלכות צדקיהו ישב בכלא, ובקושי ניצל מן המוות 
בבור שבו הושלך בידי שרי המדינה. הוא שוחרר בידי 
הבשרים׳ ע״פ הוראותיו האישיות של נבוכדראצר, שאף 
הזמינו לבוא לבבל ולהיות שם חפשי (מ, ד). מכאן מסתפר, 
שמלך בבל ידע על נבואותיו הנוחות לכשדים, דבר שעשוי 
היה עוד להגביר את החשד בבגידה שרבץ על הנביא. 

י׳ נמלט מגורלו של אוריהו בן שמעיהו מקרת יערים 
(פרק כו) בסייעתא דשמיא (לו, כו) ובעזרתם של בני 
משפחת שפן רמת־היחם, שנקטה מאב לבן (שפן, אחיקם, 
גדליה), בדיבור ובמעשה׳ קו של מדיניות שלום, בדומה 
לזו שלה הטיף י , . נוסף על כך — לאחר נפילת ירושלים 
נהנה גדליה מאמתו של נבוכדראצר, וי׳ נמנה על קבוצת 
האנשים שתמכו בו בפעולתו החולפת לקוסם את יהודה 
בפחווה בבלית (מ, ה). נראה שאף צדקיהו(ע״ע) היה מהסם 
בין שני קווי־המדיניות, ועכ״ם — שלא על דעת אנשי־חצרו 
הלאומנים־הקיצונים — בא במגע עם י׳, פקד על עבד־מלך 
הכושי להוציא את הנביא מן הבור, שפו היד. צפד לו המוות, 
תימן אותו לשיחה בסתר (פרק לח). 

ואעפ״ב חש י , את עצמו בודד לגמרי, שהרי הצד 
המדיני שבנבואתו, שבני-שפן והמלך צדקיהו אולי הבי¬ 
נוהו והיו מוכנים לקבלו, לא נראה לו אלא כיסוד שני־במעלה 
בשליחותו, שעיקרה הצד הדתי והמוסרי, התאולוגיה 
החמורה של פגיעה גמורה ומוחלטת לרצח ה׳< "שיעבוד־ 
מלכויות" לא שימש לה אלא סמל ומליצה: נצחונו של 
גבוכדראצר עתיד לחלוף ולעבור סן העולם, והיסוד הקיים 
הוא מעשה ה׳, מעשה של אמת וצדקה. בדומה לספר איוב, 
מבטא ספר־י׳ תאולוגיה דראמתית: ה׳ הוא האלהים מקרוב 
וגם מרחוק (כג, כג)! והמאמץ הגדול שאותו דורש י׳ מן 
הפריות הוא להכיר בנוכחות האל המסתתר וליחל אליו 
בדומיה ובסבל. 

את התאולוגיה הזאת מביע י׳ באומץ־רוח שאין להכריעו, 
בהיותו בודד ונעזב — אף מה ׳ , שממנו אמו מצפה לסיוע או 
לנס. כשתוקף אותו המון־העם, השרים והכהנים, אין לו 
אמצעי־הגנד. על עצמו אלא נקיח כפיו מפשע. והוא עומד, 
תוך ביטחח אדיר, על אמיתו: "ואני הנני בידכם, עשו 


לי כטוב וכישר בעיניכם! אך ידע תדעו כי אם ממתים אתם 
אתי כי דם נקי אתם נתנים עליכם ואל העיר הזאת ואל 
ישביח, כי באמת שלחני ה' עליכם לדבר באזניכם את כל 
הדברים האלה" (כו, יד—טו). אך מועטים בלבד עשויים 
להבין את נבואתו: מזכירו (״הספר״) הנאמן ברוך בן נריה — 
ואף את רוחו נאלץ י׳ לעתים לעודד (פרק"מה) —, ואולי 
הנביא יחזקאל (ע״ע), עמיתו בגולה, שאמר דברי־נבואה 
דומים — אך, אולי לא הכירו שני הנביאים זה את זה. 

בשלב השני לפעולתו שוב אין י׳ חש בספקות שהעיקו 
עליו בשלב הראשון. והוא בטוח במעמקי נפשו באמיתות 
נבואתו! אך עם זאת מרגיש הוא בדאבודלב, שדבריו נאמ¬ 
רים לשווא. חזון אחרית-הימים, ימי המשיח, הגאולה — את 
כל אלה הוא רואה בתקופה זו של חייו בצורת חלומות 
בלבד (פרקים ל—לג). כשהוא מקיץ, רואה הוא ששנתו 
ערבה לו (לא׳ כה); אך המציאות גוברת, מתחדש מאבק 
קשה, הנייח מראש לכישלון. על י׳ עוברת הדראמה הטרא¬ 
גית של אדם שנסחף במערבולת של שואה! הוא צ 1 פה 
מראש, ואף מביע, את אחריתה, שאמנם עשויה להביא גם 
סובה, אך הוא עצמו לא יזכה להגיע לאחרית זו. הוא אף לא 
הצליח להחדיר את הרעיח הזה בתודעת בני דורו, שגם הם 
נגרפו לאותה שואה. דברי הנביא אינם מתקבלים על דעת 
שומעיו אפילו לאחר אימותם במציאות. גם לאחר החורבן 
אין שארית הפליטה נשמעת לאזהרותיו מפני הירידה למצ¬ 
רים, ובמצרים עצמה היא מוסיפה לעמוד במדיה ובדבקותה 
בעבודה־זרה ודוחה את נבואתו. כישלח ואכזבה טראגיים 
אלה הם הדבר האחרון המסופר לנו על י׳(פרק סד). נבואתו 
היתד. בשעתו בחינת "קול קורא במדבר"! אולם, אם לא 
פעלה לדורז — פעלה לדודות. 

ספרי׳ לאור ביקורת-המקרא. נבואותיו של י׳ 
נאמרו תחילה ב ע ל - ם ה, אך בתקופה מסויימת בחייו הועלו 
על הכתב בדבר ה׳ המפורש. י׳ קרא אותן באזני תלמידו 
ומזכירו ברוך בן נריה! הלה כתב אותן על מגילה, והמלך 
יהויקים שרף אותה במו ידיו באח (פרק לו). אח״כ חזר י׳ 
והכתיב את נבואותיו לברוך, ואף הוסיף עליהן הרבה נבואות 
דומות (לו, לב). כ 10 שנים לאחר־מכן, בשנים האחרונות 
למלכות צרקיהו, שוב נצטווה י׳ להעלות על הכתב את דברי- 
הנבואה שאמר בינתיים (ל, ב). מכאן, שמן הספר עצמו 
משתמע שעבת עליו גילגולים שונים, כשם שעבת גילגולים 
טראגיים על חיי הנביא עצמו. 

נתונים אלה לגבי ספר־י׳ מספקים בית הפרשנות שיטה 
לבתקתד הביקרתיח. נעשו נסיונות לגלות את מהותה המקו¬ 
רית של המגיבה שנכתבה בידי בתך מפי י׳ 17110110 "), 
לעמוד על חלקו של בתך בעתכת החומר שקיבל מידי רבו, 
וכן לבחון את התוססות עליו, הנראות כמאוחרות. 

בדרך־כלל מייחסים אנשי-הביקורת בימינו (לח־ס, אים־ 
פלט, קונדמן) את קטעי־הפרוזה שבחלקו הראשח של הספר 
למגילה המקורית. לדעתם הכנים בתך אח״כ באותה מגילה 
את קטעי-השירד, שנאמת בסיגגון הקינה, והוא שערך את 
הקטעים הביוגראפיים, שבהם מדובר על י׳ בגוף שלישי. 
לעוסת־זה, נבואות הנחמה (פרקים ל—לג), ואף הנבואות 
לגרים (פרקים מו—נא)׳ אח מקורן — לפי שיטה זו — 
בזמנו של י׳: הללו יוחסו לתקופה מאוחרת, זמן רב לאחר 
שיבת־ציון, ומהן אף לאחר תקופתו של אלכסנדר מוקדון! 
הספר בכללו לא נערך ליחידה אחת אלא באותד. תקופה 



397 


ירמיהו 


398 


מאוחרת, והקטעים המרובים, שנראים השאולים מדברי נבי¬ 
אים אחרים, מעידים שהעורך הסופי ניסה לעשות מספר־י׳ 
מעין סינתזה של הנבואה המקראית, בתלותו בי׳ את 
מרבית הנושאים, שמקורם בדברי אחרים. פרשנים־מבקרים 
אחרים (ביניהם מזר, פולץ ומובינקל) משיגים במקצת על 
סברה זו ומייחסים לי׳ עצמו או לפעולתו של בתך גם כמה 
חלקים חשובים של הספר, שעליהם מערערים המבקרים ההם. 

לאחרונה יצא יחזקאל קויפמן בחריפות נגד השימוש 
לגבי ספר-י׳ בשיטה הזאת, ורואה אותה כמושתתת על מש¬ 
פטים קדומים. הבאתם של קטעים מרובים מדברי נביאים 
אחרים נחשבת לו כאחת הסגולות הספרותיות האפייניות 
ביותר לי׳, והספר נראה לו ברובו אחיד. 

ייתכן שהספר עובד מחדש כמה פעמים, אך דווקא חוסר- 
הרציפות שבתכגו והעובדה שלא נגעו בו, אע״פ שקל היה 
לסדר את הפרקים השונים לפי סדר כרונולוגי, הם כשלעצמם 
משמשים עדות לאותנטיות של ספר־י׳, שהוא פרי שיתופם 
הבלחי־אמצעי של הנביא ושל מזכירו. 

י׳ באגדה ובמדרש, במסורת ובתודעה 
היהודית. מן האגדה והמדרש עולה דמותו של י׳, שהיא 
נאמנה בדרך-כלל לזו המשתקפת במקרא. י׳ מצטייר כאן 
בעיקר כנביא החורבן והייסורים, אם בחייו האישיים ואם 
מפאת גורל עמו! רמז לדבר — שנולד בתשעה באב (מדרש 
איוב [מהד׳ ורטהימר],כ׳). תוך התעלמות מכל פרקי־הנחמה 
שבספר-י׳ נקבע: ״י' כולו חורבן״ (ב״ב י״ד, ע״ב); רק 
מדרש אחד (פסידר״כ קי״ז, ע״ב) מציג גם "דברי-נחומים" 
של י , לעומת ״דברי-קינטוריך׳ של ישעיהו. — בדומה לכמה 
נביאים אחרים מיוחם גם לי׳ מוצא ״ממשפחה בזויה״ — 
מרחב הזונה (מג׳ י״ד, ע״ב! פסדר״כ י״ג, קי״א). 3 יסודות 
בחייו זכו באגדה לפיתוח שיש בו עמקות פסיכולוגית ושגב 
לירי: נעוריו של הנביא, היחסים בינו ובין צדקיהו, ועמדתו 
בימי החורבן והגלות. 

ייעודו הנבואי מ 3 סן-אמו בא לביטוי עז בדברי המדרש, 

שי' נולד בזמן רדיפת הנביאים בימי איזבל (ב״ר ס״ד, ר) 
או בימי מנשה (רש״י לירט׳ כ, יד). הפסוקים "מעי מעי 
אוחילה" וגר (ד, יט—כ) נאמרו, לדברי האגדה, ברגע לידתו, 
כשראה לראשונה אורו של עולם! אמו של י׳ סבורה היתה 
שהדברים שי׳ אומר כלפי ״אמו״ (טו, י! כ, יד — והמדרש 
מוסיף עליהם כהנה וכהנה) מכוונים בממש אליה, דרך 
הטחה, ד׳ ראה לגחמה באמרו, שדברים אלה מכוונים לאמו 
ציץ וירושלים. אגב הדיון בהקדשת י׳ לנביא גורס המדרש, 
שה׳ מושיט לו מיד את כוס החמה (פרק כה) ומודיע לו 
שהעם הראשץ שישתה אותה יהיה ישראל! אותה שעה 
מדמה י׳ את גודלו לזה של כהן שמוטל עליו להשקות מים 
מרים לסוסה, וכשהוא מסיר את הצעיף מעל פגי האשה, 
רואה הוא בבהלה שזו היא אמו (פס״ר כ״ו). — אין האגדה 
משנה במידה ניכרת את תיאורו של המקרא בדבר יחסיו של 
י׳ עם יאשיהו ועם יהויקים (תרגש לדהי״ב לה, כה! סנה' 
ק״ג, ע״א! ערכ׳ל״ג,ע״א; איכ״ר ד׳, א , ). כנגד זה מציגה 
היא את צדקיהו כמלך צדיק ("צדק-יה"), המנסה שוב ושוב 
להציל את י׳, אלא ששריו מעכבים בידו (פס״ר, שם > סנה/ 
שם). הצלת י׳ בידי עבד-מלך מסריסי צדקיהו זוכה במדרש 
לתיאור נוגע ללב (פס״ר, שם)! עבד-מלך מזוהה עם ברוך 
בן נריה. 

לדברי המדרש (פס״ר, שם) היו ירושלים ובית־המקדש 


ניצולים בזכותו של י', אלמלא נצטווה מאת ה׳ לעזוב את 
העיר וללכת לענתות. בית־המקדש נחרב בזמן היעדרו. כש¬ 
חזר לירושלים ראה עשן עולה לשמים, ותחילה שמח שעבודת 
הבית נתחדשה! אך משהבץ שהעשן הוא עשן־שריפה, פרץ 
בבכי תצטרף לשיירות השבויים שהוגלו לגזלת הפרת. 

אותו סיפור על הגלייתו הזמנית של י׳ לבבל מובא 
במדרש בגיותים שתים. פעם מסופר, שי׳ החליט מרצונו 
לשוב לארץ־הקודש, כדי לעודד את רוחם של בני-יהודה 
שנשארו שם! אותה שעה פרצו הגולש בבבל בבכי והחלו 
אומרים: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" (תהל׳ קלז). 
פעם אחרת מסופר, שיצא ליהודה ע״ם מצוות השם, בעקבות 
דו־שיח טראגי בעניין השכינה השרויה עם הגולים בגולה. 
?ןדמה לדבר-ה׳ תוכחה נוגעת עד הלב של נבוזראדן, שר 
צבאו של נבוכדראצר, לנביא: כשראה, שי׳ מסרב להשתמש 
בפקודת המלך שהבטיח לו חירות והעמידו בחסותו האישית 
של שר־צבאו, ושהוא חוזר ונותן על עצמו את אזיקי השביה, 
התחנן לפניו שיקבל את החירות (פחיחתא דאיכ״ר). 

לעומת הרושם שאפשר היה להעלותו על הדעת לגבי 
עמדתו של י׳ לפי הסיפור המקראי — כאילו בגד י׳ בעמו —, 
מראה המדרש, עד מה ביקש הנביא להזדהות עד הסוף עם 
גולי־יהודה בבבל. נטיה זו ניכרת גם במדרשים שעניינם 
סוף־חייו של י׳. האגדה המאוחרת על מותו במצרים בידי 
היהודים, שסקלו אוחו (מדרש אגדת בראשית), היא ממקור 
נוצרי (ו״ להלן, עט׳ 400 ) ! ואילו האגדה היהודית המקורית 
מספרת׳ שלאחר כיבושה של מצרים בידי נבוכדראצר הלך 
י׳ להשתקע בבבל (סד״ע רבה, כ״ו), בלודת בחך בן נריח, 
ובאמצעותו היה לרבו של עזרא (מג׳ ט״ז, ע״ב! שהש״ר ה׳, 
י״ד). כך, לדברי המדרש, נסתיימו חייו של י' בשלש, והוא 
נמנה עם אבות הכנסת הגדולה. השקפה זו היא שנשתקעה 
אח״כ במסורת ובתודעה היהודית. 

המסורת היהודית רואה בי' — בניגוד לישעיהו, שהוא 
נביא הנחמה — בראש-וראשונה את נביא האבל, המקונן 
על חרבות בית-המקדש. חיבורה של מגילת איכה (ע״ע), 
שקוראים אותה בס׳ באב, יוחס, כבר בתקשה עתיקה, לי׳ 
(ב״ב ט״ו, ע״א). קריאת ההפטרות בימים ש״בין-המצרים" 
מתחילה בשני הפרקים הראשונים של ספר-י׳, שהפטרה של 
ט׳ באב בבוקר לקשה מפרקים קשים שבספר זה (ח, יג—ט, 
יג). אף הקינות לט׳ באב, שנתחברו בש״ב, מעוגנות באגדות 
התלמש בדבר השתתפותו של י׳ בסבל הגולים ובאבל האבות. 

אולם תפיסה זו של י׳ המקונן היא עממית בעיקרה! 
בתולדות הרעיונות מילאה דמותו של י׳ תפקיד חשוב בשני 
תחומים ראשיים שעליהם מושתתים עקרונות הפרושים, 
שהפכו לעקרונות היהדות המסרתית: ההכרה בתורה־ 
שבע" ם כיסוד מובהק לשדות בצד התורה-שבכתב, 
והניטראליות המדינית. 

י׳, שהיד. לרבו של עזרא באמצעותו של ברוך (ר׳ לעיל), 
נחשב לאחד מראשוני מורי תושבע״פ. בספרות החיצונית 
(חשמ״ב ב׳, א׳—ח׳) נמסרה האגדה, שי׳ גנז את הארון 
שלוחות לפני חורבן בית ראשון, אך ציווה את הגולים לבבל 
לקחת מן האש (שעל המזבח) שזהירם על שמירת התורה 
שמצוות. מדרשי חז״ל רואים בגניזת הארץ רמז לכך שמש¬ 
מעותה של תושב״כ נסחרת אלמלא אורה של חושבע״פ, ואח 
דברי י , "וכרתי אח בית ישראל ואת בית ששה בריח 
חדשה... נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה" (לא, 



399 


ירמיהו 


400 


ל—לב) חם תרשים והחרים ודורשים על זו האחרונה — 
שלא חישבה מישראל (שהש״ר א, ב! שם ח, יג! קוה״ר ב׳, 
א׳! תנה׳ [בובר] יתת, יג * ועוד). בעוד שהנצרות תאה את 
"ה ברית החדשה", שאותה בישר י׳, בביטולה של התורה 
ומצוותיה (ר׳ להלן), מפרשת אותה המסורת היהודית כברית 
תושבע״פ, המבהירה, מרחיבה ומעמיקה את חתושב״ב. 

אשר לניטראליות המדינית וההימנעות מאלימות שהן 
אפייניות לעמדתם של הפרושים — אין ספק שהושפעו במי¬ 
שרין מדמותו של י׳, ששימשה אב-טיפום לעמדתם של 
החסידים בימי מרד החשמונאים (חשמ״א ז׳, י״ב), ואח״ב 
או של ר׳ יוחנן בן זכאי (ע״ע). בשלושת המקרים 
קדמה המסיתת לאמתה ולתורה לדבקות בערכים מדיניים, 
והעדף השלום על המלחמה אף במחיר עמדה הנראית לקנ¬ 
אים לאומיים כמורך־לב או כבגידה. הקירבה שבץ המסופר 
על י׳ לסיפור התלמודי על ריבת (גיט׳ נ״ו) בולטת עד כדי 
כך, שהולידה טיפולוגיה ספרותית ממש. אחד המדרשים 
מספר על שיחה בין י׳ לנבוכדראצר, שהיא דומה ביותר — 
הן מבחינת תכנה, הן מבחינת המבנה הספרותי — לזו שבין 
דיב״ז ואספסיינוס (בית עקד האגדות [חוב׳ ח. מ. הורוביץ], 
א׳, ל״ז). 

הנימה של השלמה עם החיים בשיעבוד־פלכויות, ואף של 
התערות בארצות הגולה, הנשמעת בדברי י׳, השפיעה השפעה 
עמוקה על התודעה המדינית של היהודים בתקופת הגלות 
ועד האמאנציפאציה, ועד בכלל. מז־בר ד,' בפי י׳: "עבדו 
את מלך בבל וחת...בבלה יובאו יושם יהיו עד יום פקדי 
אתם" וגף (כז, יז—כב),ומדברי איגרתו של י' לבני הגולה: 
"ודרשו בשלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו 
בעדה אל ה׳ כי בשלומה יהיה לכם שלום״ (כט, ז) — 
נמשך הקו אל רעיץ השבועות שהשביע הקב״ה את ישראל: 
שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, שלא ידחקו את הקץ 
(כת׳ קי״א, ע״א). מצד אחד היה זה הקו המנחה 
את פעולת הפרנסים והשתדלנים היהודים בתקופת הגטו! 
מצד שני ביססו גם לוחמי האמאנציפאציה היהודית במאה 
ה 19 את טענותיהם על עקרון זה. 

הקירבה שבץ עמדתו של י׳ ובין זו של היהדות הפרושית, 
ואח״כ — התלמודית-רבנית, היתה בולטת בתודעה היהודית 
עד כדי כך, שהמשכילים במאה ה 19 , במלחמתם בשלטץ הדת 
רבפאסיוויות המדינית בקרב היהודים, ראו בי׳ את מקור 
הרע בעיניהם (השר״צדקיהו בבית הפקודות" ליל״ג)! ואילו 
חלוצי חיבח־ציץ השתדלו להוכיח, שדברי י׳ "דרשו את 
שלום העיר" וגר אינם מנוגדים ללאומיות היהודית, לא 
בתחום הדת ולא בתחום המדיניות (השר "דרישת ציוך לר׳ 
צ. ה. קלישר). הפולמוס בין הציונות ובץ מתנגדיה נסב 
שנים רבות על נושא זה, ומתגלה ביהדות הגולה לעתים אף 
בימינו (בעיית "הנאמנות הכפולה*). 

תרגומי ספר -י׳. תרגום־יונתן ערוך לפי שיטתו הרגי¬ 
לה : בכללו זהו תרגום מילולי, אך משולבים בו דברי אגדה 
מרובים. תרגום־השבעים של ספר־י׳ ראוי לציץ מיוחד, שכן 
הוא סוטה מן הנוסח העברי יותר מבשאר ספרי המקרא. 
נמנו למעלה ם 2,700 מלים במקור העברי שלא ניתרגמו בו 
ליוונית. הנבואות על הגויים אינן מובאות בסוף הספר, אלא 
בץ פסוק יג לפסוק טו של פרק כה, בהמשך הגיתי לדברי 
הפסוק: "את כל הכתוב בספר הזה אשר נבא י׳ על כל הגורם". 
גם סדר הנבואות על ה גדים שתה מן הסדר שבמקרא.• אולם 


הבדלים אלה אין בהם כדי לאפשר לביקורת המדעית להסיק 
מסקנות לגבי המקור העברי: התרגום היותי אינו נראה 
נאמן יותר, שכן נעשו בו שמדים במגמה להכניס רציפות 
הגיתית במקום שהטכסט המקורי נמנע ממנה במכוון (ר׳ 
לעיל, עם׳ 397 ). 

י׳ בנצרות. רעיץ "הברית החדשה", שתהא חקוקה 
בלב ולא בלוחות (לא, ל—לג),■ העסיק כבר את כת בדית 
דמשק (ע״ע) ואת כת מדבר-יהודה (ע״ע). אח״כ 
השתמש בו פאולום כאסמכתא לשיטתו להביא במקום ברית 
התורה — בריח שבאמונה (קורינתים ב , , 111 , 6 ! עברים 
¥111 , 6 — 13 ), והמונח "בריח־חדשה" הפך לשם המקובל 
לכתבי־הקודש הנוצרים, בניגוד למקרא היהודי ("הברית־ 
הישנה״). — באואנגליתים (מתי ¥1 ^ 14 ) נמנה י׳, בצידם 
של יוחנן המטביל ואליהו, עם סוללי־הדרך למשיח. 

אולם במסורת הנערית סבלו של י׳ מתואר — מדעת 
ושלא-מדעת — בראש-ובדאשתה כאב־מיפוס לייסוריהם של 
ישו ושל אישים אחרים שמסרו את חייהם על קידוש אמתתם 
הנערית. הנצרות תולה מות־קדושים בי׳ עצמו ומספרת, 
שסופו היה שנרגם באבנים בידי היהודים במצרים (פטודו־ 
אפיפנום, ״על חיי הנביאים״, טור 400 ). המסורת 

היהודית, המספרת על מות-קדושים של ישעיהו, אינה אומרת 
דבר על סוסו של י׳, ומכאן שהסיפור עליו הוא יצירה נערית 
מקורית: התודעה הנערית מוצאת בו לא רק את הנושא 
של מות-קדושים סתם, אלא מוודקדושים של נביא בידי 
היהודים עצמם, בדומה למה שאירע לישו. חה לעומת זה — 
הקודם הפסיכולוגיים של רדיפת י׳, וביחוד עמדתו בשעת 
המשפט (פרק בו), מיוחסים באואנגליונים לישו: זוהי 
זעקתו של האיש ללא עוול בכפיו, שאין בידו אמצעי-הגנה 
אלא טיעונו שהוא חף מפשע. דומה, שכל הסיפור הנערי על 
חיי ישו, וביחוד פרשת היסורים והמוות העוברים על נביא 
נרדף חינם בידי בני־עמו, עעב בהתאם למסופר במקרא על 
י׳, או — עכ״ם — הושפע ממנו. גם בספרות ההומילטית 
ובאיקונוגראסיה הדתית הנערית (ר׳ להלן) מוצגים הקודם 
המקבילים בין י׳ דשו כמעט תמיד באותו תחום. 

י׳ בספרות ובאמנות. י׳ היה יער גדול של 
דימויים וסמלים, ובזכותם נכנסה דמות( לגופה של הספ¬ 
רות העולמית, ולאו־דווקא מכוח תיאורים ספרותיים 
של אישיותו או של הגותו. אעפ״ב היה שמו, בכמה לשונות 
אירופיות, שם נרדף למקונן, ובצרפתית משמשת מלת 
1366 מ 1 ;ת 6 נ במשמעות "קמה". דמותו הטראגית של י', הנביא 
המסוכסך עם עמו, מקונן החורבן, שימשה נושא בשירה, 
בפרוזה ובדראמה של הספרות האירופית, מן הרנסאנס עד 
ימינו. 

מן היצירות המרובות בלשמות שונות יצדינו אחדות מן 
הדורות האחרונים: בשנות מלה״ע 1 הציג סטפן צדג (ע״ע) 
את י׳, בדראמה הנקראת על־שפו, בסמלי"לרדיפת־שלום 
מוחלטת, ובתקופת עליית הנאצים — פו־נץ ורפל (ע״ע) 
ברומאן 511011116 610 6161 * 1 ("שמעו את הקול"), בהארה 
נערית. רומאן רחב־הידיעה על י׳ חיבר הסופר הפולני 
הקאתולי יאן דובראצ׳ינסקי ( 1326 ^ 8 ץסמבזגן׳ל^ו ["בחירי 
הכוכבים״], 1949 [תורגם לכמה לשונות]. ברוסית מצויות 
על י׳ פואמה של ד. מרז׳קובסקי(ע״ע) ופואמה של ש. סרוג 
(ע״ע) — מסססאסז' 0 (״בבית־הסוהר״).יי' 

בספרות העברית החדשה יש לציין את הרומאן של מ. ז. 



401 


ירמיהו — ירמת 


402 



טיב 5 !ןננ'ל 1 : ירמיהו (חהאייה הסיבססיניח) 


וולפובסקי, .י׳ ובית הרכבים* (תשכ״ב), את הסו׳אמה של 
פג שלנגר (בדמנחם), ,י׳ בבית־ד״ימר" (תש״א) וכמר. 
מחזות לבבי-הגעורים. 

באמנות הגמדית מתואר י׳ בעיקר כאיש־מכאובות, 
עפ*ר כנתון בבור ובכלא. כקודם לייסורי ישו. כזאת היא 
דמותו המופיעה בין פסלי הנביאים בקאתדראלות של אמין, 
שארטר, סנליס, אלבין ברונלסקי (ע״ע) עיצב את דמותו 
בפםלבפיסטויה׳ זדונטלו(ע״ע) גילם אותובמגדל־הפעמוגים 
בפירנצה. בין פסלי .באר־משה" שבדיז׳ון(ע״ע) הציג אותו 
קלאוס סלוטר (ע״ע), כשהוא עומד וקורא בספר שבידיו. 
ופניו מביעים ריכוז וצער. — בציור י׳ מופיע מראשית הרב־ 



?סר אורי: ירמיהו ( 1801 ) 


.( סאנס! בין השאר צייד אותו פירו דלה פרנצ׳סקה (ע״ע 
ביו תממות־הקיר של מיכלאנג׳לו בקאסלה הסיפססינית מר 
פיע י׳ כדמות אומרת הוד' כשראשו שעון על ידו, והוא שקוע 
בהרהורים עמוקים מתוך עגמת־נפש. רובנם ודפברנט תיארו 
שניהם את י׳ בוכה על תרבות ירושלים. במאה ה 19 תיארו 
אוחו כמה ציירים בעציבה זו, שהיא קרה וקפואה כלשהו, אך 
נעשתה טיפוסית לתפיסת דמותו באמנות המודרנית (אודם 
ותה, אדוארד בנדמאן, אנרי למאן [ 31111 מ 11 ^ 1 ]). יוצאת 
מכלל זה היא דמותו של י׳ מעשה־ידי לסר אורי (ע״ע), 
שהצליח להציג, ברוב הבעה, את הדראמה הפנימית של 
הנביא, הנאבק עם אלד,ים ואדם. 

ס, בובר, תורת הנביאים, 167-150 , חש״ב! י. שי. צוקרברם, 
תקופח י/ תש״ד < י. קויםמן, תולדות האמונה הישראלית, 

ח, 474-397 , תש״ז* 1 ש. זפירק, יאשיחו ותקופתו, 76 ואילו, 
חשי״ב 1 ס. *. מגל, ססודת ובקורת, 145 ־ 149 , 1957 ! י. י. 
חסידה, אישי התג״ד באספקלריא של חז*ל, רל״ג-רל׳זז, 

0. תשכ״ד ז נ. רנן, י׳: הנביא והספר, 1967 ! , 11 ( 0 ז 00 .מ 

044$ 8440/4 ) 441(1444(, 1905, $. >4 0$4 ק< 044 ) 1 ■ 2141 , 1 ^ 0 ם ¥1 יס - 
110/1 <1 814011(1 1914; ], , 1)1( 740(1/4414 , 

65-67, 87-97, 1936; !<1, 7/4( 7407/4(($, 103-139, 159 

180, 1962; 11, 11. 800 ) 1/4 / 41441 ./ 4 ) 1 /ק 740 ) 7/4 ,ץז 1 ׳*ז 0 א \ 

01 0(4$!(40440414 111 10 1 מ 1£ ו 4 מזק,ץ 11£0 ק 0 ז? 01 111 . 1 ) 5111 ) ץ . 

11. 144$ 0/141 ) 74444 ! 41 ! ,./ , 11 ז 61 ^ו . 5 ; 1950 ,(מ $0 ת 1 {( 0 א 
8204/(, 1951, ]. 510 - 11 א .#י ; 1952 ,{ ) 7407/411 ) 7 ,ח 30 מ 1 מ 
441141 ) €04440% 01 1 ) 7407/1 ,)זגץ 11 י) .[ ;* 1958 ,./ ,לק 1 ם^ 

71 0 />(, 1958, 74 . 1 >< 4/4 ׳ס ) 114 ) 740 ,■צ>חת £1 ל 5 .( ; 1960 ,מ 1 ^זא 
8(14 %>04414$0/4 /קס 4 ק . 44 ) 444% 4 ) 14 . 11 ; 1961 ,/ו ($ 

10/1 1x4 1963; 0. £1551466 , 417 . 41 444 41044% ) £1441 ,) 1 ) 1 ז - 

492, 1964*. 

א. נה. 

ירמק טימופיויץ'' — 10$6€8115 גמ'ד — (מת 

1584 ), אספן (ע״ע) של קוזאקים, חלוץ כיבושה 
של סיביר בידי הרוסים, שנת־לידתו, מוצאו ואף שמו אינם 
ידועים ברור, י׳ היד, ראש כנופיית-שודדים באיזור הוולגה, 
נרדף מסעם השלטונות ומצא מקלט אצל בית־סטרוגאנוב, 
סוחרי־פרוות ובעלי-מברות, שהיו בעלי זיכיון מסעם הצאר 
על האיזור שממערב לאוראל! י" שמר על המפעלים של בית־ 
םטרלגאנוב מפני עממי המקום. ב 1581 יצא י׳ בראש 840 
איש׳ שצויידו בידי הסטרוגאנובים, לכבוש את איזור,חגורת* 
האבן״ (רכס האוראל). בסתיו 1582 כבש אח העיר סיביר 
[או קאשליק] שעל נהר אירטיש, בירת הח׳אן הטאטארי 
קוצ׳ום. י׳ הודיע על כיבוש זה לצאר איון (ע״ע) והכיר 
בשלטון מוסקח־ה על השטחים שכבש * הצאר שלח לו תגבר 
רת. י׳ טבע באירטיש בעת נסיגתו מפגי הטאטארים שתקפו־ 
הו. — י׳ היה אמיץ, בעל פושר מנהיגות ורצון־ברזל! אפיו 
ומפעלו מזכירים את דמויותיהם של הקונקיסטאז־ורים הספ־ 
ררים באמריקה. זכרו נשתמר בשירי־עם רוסיים ופואר 
באגדות רבות. 

^ו 0 סקחס 8 ) 5*13x3 !£ >סו< 34 ק־ 61101 , 14 ) 1 ) 10 מסגןספ 

. 1946 ,( 10 ,!סוקסזסמ 

יו־מת (הגדולה) — נ 11 ט 10 ת־ ¥31 ( 1 גסז 0 ) — עיר־נמלבחוף 
המזרחי של בריטניה! 52.000 תוש׳ ( 1969 ). העיר 
שוכנה בשפכו הרחב של נהר יר ( 0 ־ ¥31 ), המהווה מעגן 
טבעי בוח, והיא אחד מנםלי־הדיג הגדולים ביותר בעולם 
והמרכז הגדול ביותר לדיג המליחים, לשימורם ולעיבודם. י׳ 
היא גם מקש קיט ונופש. בעיר ובסביבתה התפתחה תעשיה 
מגוונת (מכשירי־חשמל, מזון, טכסטיל, משקאות). 

ע 1 1 







403 


ירנן־, פילים — ירקות 


404 


יךנך׳ פילים — (( 311130 ! <ן 1 ו 1 ב 1 ? — (בר 1892 , נו&זי), 
מלחץ גרמני׳ בן לאב ספרדי ואם גרמניה. למד 
בפאריס אצל ריטלר ולאוויניאק ובציריך אצל בחוני(ע״ע). 
היה מורה לקומפוזיציה בקונסרוואטוריץ בקל! ( 1927 — 
1949 ), מנהל הקונסרוואטוריון בהמבורג ( 1949 ), ומאז 1955 
הוא חבר האקדמיה לאמנויות בברלין, ביצירותיו הראשונות 
ניכרת השפעתם של דביסי, ראול ורוטל. אזד׳ב היה לממשיך 
מגמת הנאוקלאסיציזם של בחובי> הוא אף סיים את האופרה 
"ד״ר פאוסט" של בחובי לאחר מותו של זה ב 1924 . כמבקר 
מוסיקאלי פעל י׳ למען יצירתו של אתולד שנברג. 

ד 7 

יתפלט׳ אתיד־ — 11 ש£ש 1 ״ 3 ( 14 ^ 7 — ( 1932-1861 ), 
סופד פיני. החל מן הרומאן הראשץ שלו, 15300133 
(״ארין־מולדת״), 1893 , מתח ביקורת על הלאומיות המעושה 
והפסימית ודגל בשיבה אל אהבה טבעית לארץ־המולדת 
ולמשפחה, ב 111 :> 115 מ £36132 (״יקיצתי״), 1894 ׳ התוודה בגלוי 
על חטאות־נעוריו ונתן ביטוי להצטרפותו לתורת טולסטוי ו 
לתורה זו הטיף אף בסיפורים ובמחזות, כשמגמת יצירתו 
להביא לשלום ולאחדות הן בין המעמדות החברתיים והן בין 
האומות. י׳ נשאר כל ימיו אוטופיסט טולסטויאבי וחי חיי- 
איכר. ברומאן החברתי שלו, 513 ק 43300101113 ? ("ילדי אמא־ 
אדמה״). 1905 , מצטרפים רעיונות של הנרי ג׳וךג׳ (ע״ע) 
לאלה של טולסטוי. הרומאן הנאה שלו, ״ 1206 ( 3 ; 010613 
116113053 ("מרגרתה ואדוניה״ [= האלהים]), 1925 , כתוב 
ברגש דתי טהור. ב 1 ו 001331 ז 1 ם 16 ק 111601 ! ¥3 ("הרומאן של 
הורי״), 1928 — 1930 , תיאר י׳ תיאור חי את סביבת מוצאו. 

(ה)!ךק 1 ץ, בהר בא״י, בקצה דרומו של השרון, הגדול 
בכמות מימיו בא״י המערבית והשלישי בא״י כולה 
אחרי הירדן והירמוך. מוצאו ממעיינות ראש־העין שממזרח 
לסתח־תקןה, ושפכו לים בצפון תל-אביב > ארכו, על פיתוליו, 
4 * 27 ק״מ. יחד עם פלגיו: נחל־שילה (ודי דיר־בלוט), נחל 
לוד ונחל-קנה הוא מנקז גליל של כ 1,000 קמ״ר ועם בחל־ 
אילון—המתחבר אליו סמוך לשפכו לים — גליל של כ 1,800 
קמ״ר. וע״ע ארץ־ישראל, עמ׳ 105/6 (לוח), 111/2 (מפה), 
113/4 (לוח), 115 . 

מי הי׳ יפים לשתיה ולהשקיה * שיעור הכלור בהם הוא 
150 — 160 מ״ג/ל׳. מ 1935 עד 1948 שאבו מים מהי׳ לירוש¬ 
לים. ב 1953 — 1958 הותקנו שני צינורות ממקומה הי׳ לנגב, 
והם מעבירים כ 200 מילית מ״ק לשנה (ע״ע ארץ־ישראל, 
עמ׳ 873 , כרך־מילואים, עם׳ 461 , ומפה, עם׳ 463/4 ). ממקד 
רות הי׳ מספקים כמדות גדולות של מים לת״א ולערים 
אחדות ב״גוש ח". 

הי׳ נזכר במקרא, בתיאור גבולו של שבט דן (יהר יט, 
מו). בתקופה העתיקה היה, במידה מסדימת, כשיר לשיט, 
ולפיכך קמו סמוך לשפכו במל ועיר־איחסון (בתל־קסילה 
[ע״ע תל־אביב]). במשנה (פרה ח׳, י׳) מכונה הי׳ מי פוגה 
(מיוד 11 * 11117 , מעיינות). בתלמוד (ב״ב ע״ד, ע״ב) הוא נמנה 
עם ארבעת הנהרות ״שמקיפין את א״י״* משום מוצאו מביצה 
פסולים מימיו לשימוש בביהמ״ק. 

המעבר בי׳ היה קשה למדי, ו״דרדהים" לא עברה בו 
אלא ליד תל־אפק. אלכסנדר ינאי גיסה לבצל את ?!ו הי׳ 
כמכשול להתקדמות צבא הסלוקים רתמה ובנה בסביבתו 
ביצורים (יוסף בן מתתיהו, מגחמות א׳, ר׳, ז׳), ששרידיהם 
נמצאו במקומות שתים בתל־אביב. הערבים קראו לו נהר 


אל־עוג׳ה (״הנהר המתפתל״). — הי׳ מופה לראשונה בדיוק 
ב 1799 בידי ז׳קוטן(ע״ע אר׳ן־ישראל,עמ׳ 1169 ).במאהה 19 
הפך אגנו לאחד המרכזים של ההתיישבות היהודית החדשה 
בא״י. במלה״ע 1 , מנובמבר 1917 עד אוקטובר 1918 , נמשך 
קדהחזית בין הבריטים לבין התורכים והגרמנים לאורך הי׳. 

ב. מייזלר [מזר], החפירות בתל קסילה (ארץ ישראל, א׳), 

תשי״א! י. קפלו, חפירות קו־ינאי(ידיעות החברה לחקירת 

א״י, 16 ). תשי״ב < ש. אביצוד, הירקון, תשי״ח. 

א. י. בר. - ס. א. י. 

ירקות, גידולי שדה או גינה, שפירותיהם, שרשיהם, נבער 
ליהם או עליהם משמשים למאכל 7 אדם. בהתאם 
לדרבי־גידולם מבחינים בין ( 1 ) י״-ש דה — הנזרעים 
בשטחים נרחבים ומטופלים בטיפול אכסמנסיוד, ובין( 2 ) י״ - 
גן — הנהנים מטיפול אינטנסיווי* אולם הקו המפריד בין 
( 1 ) ל( 2 ) אינו ברור תמיד. נמנים כ 60 מינים של י", להוציא 
צמחי תבלינים(ע״ע)! מיונם נערך או על בסיס המיון חבוטאני 
או לפי החלק הנאכל של הצמח (וע״ע חקלאות- עם׳ 970 ). 

עיקר מיני הי' משתייכים למשפחות אלה: שישי 
ביים — אספרגוס (ע״ע), בצל (ע״ע), כרתי (-•!סק 111003 ^ 
למנת), שום ! ארכוביתיים — חומעת-הגיגה (צ 6 נמ £11 
3061053 ), רבם (ע״ע)! מלקיים (ע״ע) — סלק, תרד? 
חיעדיים (ע״ע) — התרד הניו-זילנדי! מצליבים (ע״ע) — 
מיני כרוב (ע״ע), צנ 1 ן וצבתית, חזרת! ורדניים — תות- 
הגינה! קטניות— אפתה(ע״ע), פול (ע״ע), שעועית (ע״ע)! 
חלמיתיים— במיה (ע״ע)! טוככיים—גזר (ע״ע), גזר לבן 
( 35110303 ?), כרפס(ע״ע), פםרוסלינון,'שמיר! חבלבליים — 
בטסה (ע״ע)* סולניים— חציל (ע״ע), עגבניה (ע״ע), פלפל 
(ע״ע), תפוח־אדמה (ע״ע)! דלועיים— אבטיח (ע״ע), דלעת 
(ע״ע), מלון(ע״ע), מלסםון(ע״ע), קשוא: מרכבים (ע״ע) — 
חסה (ע״ע), קנרס. 

בהתאם לחלק־הצמח הנאכל, מבחינים: (א) י" של עלים 
וגבעול, (ב) י״־פירות, (ג) י" אשרושיים. עם (א) נמנים: 
חסה, תרד, חומעודהגינח, שמיד, פטרוסלינון, כרפס-עלים, 
מיני כרוב, כרובית! עם (ב) — חצילים, עגבניות, פלפל, 
דלועיים וקטניות, במק־!, תות־גינה, קנרס * עם (ג) — שבחם 
נכללים י" של שורש, של פקעות, של בצלים, של גבעול 
תת־קרקעי — גזר, סלק, צנון, צנתית, לפת, תסוח־אדמה, 
בטטה, בצל, שום, חזרת, ועוד. 

מבחינת אורך תקופת-הגידול משתייכים רוב־ 
רובם של גידולי גן־הירק לחד־שנתיים! מעטים הם דו־ 
שנתיים, כגון בצל, כרתי, ואחדים הם רב־שבתיים, כגון אטם- 
רגום, קנרם, ריבם ותות־השדה. אורך תקופודהגידול של 
המינים החד-שנתיים תלוי גם בתבאי־הגידול — הטמפרטו¬ 
רה, הרטיבות, הדישון. חלק מגידולי גן־הידק — י" העלים, 
הגבעול או השורש — אתם חד־שנתיים אלא מבחינת שימושו 
של האדם, ואילו ליצירת זרעים הם זקוקים לעונת־גידול 
נוספת. לקבוצה זו משתייכים: הכרוביים, לפח, צנון, צנונית, 
גזר, טלק, תרד׳ כרפס. 

דרישות הגידולים לתנאי חום ואיר מסויימים קובעות את 
מועדי הזריעה והשתילה, ומבחתה זו ביתן למיץ את הי" 
גם מיון עונתי (ר׳ להלן, עט׳ 407 ). 

הריבוי של גידולי-י״נעשהבדרך-כלל באמצעותזרעים, 
במקרים מעטים גם באמצעות חלקים וגטאטאודיים: תפוחי- 
אדמה—ע״י פקעות* בטסות—ע״י פקעות ושריגים* תות־ 
הגינה — ע״י שלוחות* חזרת וריבם — ע״י שרשים! קברם— 



405 


ירקדו* 


406 


ע״י נצרים ן בצל ושום — ע״י בצלצולים (או ע״י חלקיהם). 
יש מינים שנזרעים תהילה במשתלה, ורק בהגיע השתילים 
לגיל של 5 — 6 שבועות מעתיקים אותם לשדה. הטעמים לטי¬ 
פול זה: ( 1 ) הדזלת הגידול—השטח הנדרש לגידול השתילים 
במשתלה קטן בהרבה, לרגל הזריעה הצפופה. מאשר בשדה 
( 20 — 30 נדר משתלה עשויים לספק שתילים לדונם שדה), 
סה שמאפשר חיסבון בעבודה? ( 2 ) הטיפולים קלים יותר 
במשתלה מאשר בשדה הפתוח ז ( 3 ) הגידול במשתלה מאפשר 
זריעה מוקדמת וביצול טוב־יותד של השדה. לעומת־זה כתך 
הגידול במשתלה בעבודה נוספת של העתקת שתילים, ויש 
שהקליטה לקדה? משום כד נוטים לוותר על השימוש במשתלה 
במידת האפשר. יש גידולים שאין לשתלם: גזר — משום 
שאשרו׳ש( מתפתח מן השורש ועשוי להיפגע בעת ההעתקה ז 
דלועיים — משום שאלה אינם מסוגלים לחדש את שרשיהם 
הנפגעים אגב עקירה, ומשום־כך, במידה שמעוניינים בהבכ־ 
רתם, מגדלים אותם בעציצים ומעתיקים אותם על כליהם! 
וכן אין מקובלת שתילת פיני י" הגדלים בצפיפות, לרגל 
יוקר עבודת השתילה. מכל הסיבות האלה נוהגים לשתול 
בעיקר צמחי עגבניה, פלפל׳ חציל, כרוב, כרובית, כרפס, 
בסטה, ריבם, קברם, אספרגוס, חזרת, תות־השדה. ולעתים 
גם בצל ותרד ניו־זילנדי. 

מחלותומזיקים. כגידוליםאיגמנסיווייםרגישיםהי" 
מאד לפגיעות ע״י מחלות ומזיקים. מחוללי המחלות הם 
פטריות פאתוגניות, חידקים או וירוסים! יש שהם מועברים 
עם חומר הזריעה או השתילה, דש שהם פוגעים בצמחים 
בתקופת גידולם. המחלות עשויות לפגוע בכל חלקי הצמח: 
בפקעת, בשורש, בצוואר, בגבעול, מזלה או בפרי, או גם 
באיברים אחדים בבת־אחת. המחלות הנפוצות הן חלפת, בשר 
תית, מגלת, מקמקת, מקשורש, קימחון, קשיונות 'למיניהם! 
אלה פוגעות בהרבה מינים של י". וירוסים למלניהם תוקפים 
בעיקר את תפוח־האדמה, העגבניה, הפלפל, המלפפון, הקי¬ 
שוא, הגזר והחסה. 

תב מיני ה מ ז י ק י ם של הי" הם מן החרקים ומיעוטם 
מן הגמאטודות. החרקים — מהם מכרסמים ומהם מוצצים. 
המכתזמים פוגעים בחלקים העדינים של הצמח, בעלים, 
ובראש-וראשונה בצדם התחתון! אלה הם זחלי פרפרים וחי¬ 
פושיות, רימות, וכן חגבים, ערצבים, גמלים ועוד, המוצצים 
מחדירים את צינור־המציצה הדק, המתארך מפיהם, דרך 
קרומ-העלה וניזונים ממוהל התא ? אלה הם אקריות, כנימות, 
פשפשים,"ציקדות. גם הנזקים הנגרמים לגידולי גדירק ע״י 
במאסודות קשים למדי. 

הי" כמזון. מבחינת ערכם התזוני יש לחלק את הי" 
לכמה קבוצות: ( 1 ) ת פו ח־ א דמה (ע*ע), 3 טטה (ע״ע) 
ר י א ם (ע״ע ממוסיים) הם י״ עמילביים—חלקי־צמח המשמ¬ 
שים מאגרי פחמימות—, וערכם הקאלורי ניכר, אולם תכר 
לת החלבון בהם נמוכה. הם מהודם מרכיב ראשוני בסל־ 
המזונות של אוכלוסיות גדולות: תפוה״א היה במשך דורות 
,לחם־עתי" של שכבות רחבות באוכלוסיית מזרח אירופה 
ומרכזה, ובמקצת גם במערבה (אירלנד), ומקום דומה 
תופסים הפסטה והיאם באיזורים הטרופיים. לפיכך יש שאין 
כוללים אותם במושג ״ירקות״. — ( 2 ) מיני הקטניות 
(ע״ע) — אפונה, פול, עדשים ובר — עשירים הן בפחמימות 
והן בחלבון, אלא שחלפוניהם בדרך-כלל "לא־שלמים" מבחי¬ 
נה תזונתית (ע״ע פרוטאינים). יוצא.מכלל זה פול סויה 

ש ■ד 


(ע״ע), שהוא בעל חלבץ משובח.—( 3 ) רובם הגדול של שאד 
מיני הי״ מכילים בדדך־כלל 90-95% (ואף למעלה מזה) מים, 
וערכיהם הקאלוריים נמוכים מאד, וכן דלים הם מאד בחלבון! 
עיקר חשיבותם — כספקי מינראלים וויטמינים 
(ע״ע), וכן כבותני-טעם במזון וכמגדי תיאבון־האכילה. כל 
הי" עניים בחמרי־שוסן! יוצאים מכלל זה מיני־קסביות אחדים. 
חלק מן הפחמימות שברוב הי" מצוי בצורת תאית והמיצלו* 
לוזות׳ שהן "פסולת" לגבי הזנת האדם, ז״א חו״פר שאינו ניתן 
לעיכול ואין האדם מסוגל לנצלו. אולם פסולת זו חשובה 
כמסייעת לעיכול ולניצול הסית ע״י הגיתי שהיא מפעילה 
על דפנות צינור־העיכול, להמרצת הפדיססאלסיקה והפרשת 
מיצייהעיכול. 

איז השמעות של ערכי־תקן קבועים לנתונים המ 0 פ- 
תים בדבר ההרכב הכימי"הכמותי של הי" ותכולתם 
של חמתם מסויימים בהם. לגבי מספרים אלה קיימים הבד¬ 
לים ניכתם בין זנים שתים בכל מק ומק, ואפילו במסגרת 
אוחו זן יש תנודות בעקבות הבדלים או שתויים בתנאי גידול 
הצמח (סיב הקרקע, ההשקאה׳ העונה, מזג-האוויר, וכד) 
או בתנאי אחסנת הי", כשבחומר המאוחסן עשויים לחול 
תהליכי חימצון ואוטוליזה. אעפ״כ ניתן לקבוע כסה כללים: 
הכרוביים, התרד, הגזר והקסה עשירים בטיח! התרד והקסת 
עשיתם בברזל! הגדר, הדלעת והעגבניה הם המקורות הרא¬ 
שיים לקארוסן (= פדרויטאסין .\ 7 ), הפלפל, הכרוביים, התרד 
והעגבניה — לחומצה אסקורבית (= דטאמין 0 ). 

ניתן להבחין טיפוסים שתים של ירקנות: ירקנות- 
בית לצרכי אספקה עצמית! ירקגות־שיווק בשביל 
השוקהקרוב;ירקגות-ייצוא לשווקים רחוקים אולחו״ל! 
י״ לתעשיה — שימותם, כיבושים, הקפאה! גידול י" 
ש ל א - ב ע ו נ ה, תחת זכוכית או יתעות פלאסטיקה, במיוחד 
באיזותם קרובים לשווקים גמלים. — על גידול י" בהידרו- 
פתיקה — ע״ע, 

אין ביתו נתונים כוללים על גידול י" בעולם! מצו¬ 
יים מספתם על שטחי־גימל ועל ייצור של מספר מינים 
חשובים בלבד. הנתתיס ל 1965 היו: 


ייצור 

(ב 1,000 סרן) 

שטחי־גידול 
(ב 1600 הקטאר) 

מץ 

284.250 

23,600 

ת 8 וחי*אדםר 

134,500 

16,150 

בטטה ויאם 

19,400 

1,000 

עגבניות 

9,600 

750 

בצל 


אח המקום הראשון בגידול תפו״א תופסת בריה״ט — 
כ 86 מיליון הקטאר וכ 88 מיליון טון! אחתד, באות, לפי 
הסדר: פולניה— 2.8 מיליון הקטאר ו 43 מילית טון, גרמניה 
המערבית — 0.78 ו 18.9 , גרמניה המזרחית — 0.72 ו 123 , 
צרפת — 0.57 ו 1.2 נ, אה״ב — 0.57 ו 13.1 , צ׳כוטלובאקיה — 
0.43 ו[ז], הממלכה המאוחדת — 0.30 ו 7.5 . 

בראש הארצות המגדלות בטטות ויאם עומדת ניגתה, 
המייצרת 136 מיליון טון! אחתה באות, לפי הסדר: יאפאן— 
5 מיליון טץ, טאיוואן — 3.1 , חוף-השנהב — 1.91 , קוראה 
הדרומית — 167 , בדאזיל — 159 , הודו — 1.1 , אה״ב — 
655 פיליפינים — 6.70 דאהומי — 057 . 

עיקר גידולן של עגבניות מרוכז באה״ב, שסיפקה 
קרוב ל 5 מיליון טון! אחריה איטליה — 3.17 ספרד — 133 , 




407 


ירקות — ירשה 


408 


סגרים — 1.24 , בולגריה — 0.77 , יוון — 0.55 , יאפאן — 
0.53 . 

גידול י" בא"י. כל צורות הירקנות (ר׳ לגיל, עם׳ 
406 ) מצויות בישראל, אלא שידקנות-הבית הצטמצמה מאד 
בשנים האחרונות. מבחינים בישראל 4 עוגות־גידול לי׳*: • 
(א) י״־אביב, שזמן־גידולם פברואר-אמצע אפריל ושתופסים 
כרבע משסחי גן־הירק בארז; (ב) י״-קיץ,שעונתםמאי-יתי 
ושתופסים רק כשישית של חשסח; (ג) י״־סתיו, בחדשי 
אוגוסט—ספטמבר, הקבוצה הגדולה ביותר, התופסת כשליש 
השטח > (ד) י״־דוודף, בחדשי אוקטובר — נובמבר, התוססים 
כרבע משטחי הי". 

על הגידול, התפוקה, הערך הכלכלי והשיווק עד אמצע 
שנות ה 50 — ע״ע א״י, עט׳ 829/30 843/4 , 847/8 , 855/6 , 
861 . 

ב 1967/8 הגיעו שטחי הי" בישראל ל 252800 דונם 
(ב 1950 : 131 אלף), מהם כ 48,000 לתסו״א. באותה שנה 
ייצרה ישראל למעלה 100,0000 טון תפו״א ולמעלה מססס, 350 
טון י״ שתים. גידולי גן־הירק העיקריים היו(באלפי דונם): 
מלפפונים — 28 ; עגבניות כ 38 ! בצל יבש — 16 ; גזר— 12 ; 
פלפל ו;מבה — 14 ; אבטיחים ומלונים — 15 ; כרוב וכרו¬ 
בית — 15 ; וכן קישואים, צנון וצנובית, אפונה ופול, חצילים, 
קנרס, שום, סלק, חסה, במיה, תות-שדה. כ% משטחי הי" 
נמצאים בתנאי בעל, ורק כשליש בשלחין. ערך ייצור הי" 
הגיע ל 151 מיליון ל״י, במחירים שוטפים, שהם כ 9% מכלל 
ערך הייצור החקלאי. — ב 1968/9 צרכה משפתה עירונית י" 
בשוד של 22 ל״י לחודש בממוצע — כ 2.3% מכלל הוצאד 
חיה, 

בגדה המערבית, המוחזקת בידי ישראל מ 1967 ואילך, 
תופסים שטחי גידול־י״ כ 260,000 דונם — כ 12.5% מכלל 
השטח המעובד; אלה ייצרו ב 1966 כ 195,000 טון י"-ששתים 
היה בשעתו כ 3.7 מיליון דיבר. 

גידול־י" הוא אחד הענפים הקדומים בחקלאות. בימי־קדם 
היתה מצרים ידועה כאת המגדלת י״(השר: "... את הקש- 
אים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים.'"" 
[במד׳ יא, ה); ובן דב׳ יא, י). בא״י לא היה, כנראה, גידול 
הי״ נסח ביותר בתקופת המקרא: עדות לכך מיעוט הזכרתם 
בספרי המקרא ("גן־הירק" שאתאב ביקש לעשות לו [מל״א 
כא] מן־הסתפהוא גן של עצי־םרי).בתקוםת בית שני ובתקופת 
המשנה והתלמוד היה גידול הי" נפח מאד בארץ; המקו¬ 
רות — בייחוד מסכתות סדר זרעים — מזכירים מינים רבים 
של י", לעיתים תוך תיאוריהם ותיאור פרטי גידולם. אמנם 
זיהוי השמות המקראיים והתלמודיים היום איבו ודאי בכל 
המקרים, ושנוי לעיתים במחלוקת החוקרים, ואף במחלוקת 
אנשי־ההלכד, — שלגביהם הם חשובים מבחינת דיני כלאים 
(ע״ע). 

ע. ס. קובץ׳-י. ק. גוגנהיים־י. י. קליגלר, ההרכב של 
ירקות, פירות וחלב מתנובת א״י, תרצ״ס; ה. צ. חוטססון, 
גידול ירקות, תש״ז ! י. גוליקס, עולם הצומת המקראי, 
תשי״ז; י. בארי - ב בסולר, גידול ירקות, א׳־ב׳, תשיי׳ח- 
תש״ך; י. ק. גוגנהיים, טבלאות הרכב המזונות, *• 1964 ; 
, 0 ^: 60 .[ ; 1947 , 414% ( 04014 0144 ^ ¥0 ,• 5110011310 . 8 .( 

,*זסא .¥\ ;* 1956 , 0 *ם 1 ^*>*<* 90 > * 0 * 8 * £04 . 1141114141 
. ¥1 ;* 1960 ומי, £4 (ז 44111 >! 541 . 11 

. 0 004111410 . 41 14 ? 1 < 41 ו%ו 44114141 * 8 . 14 01 *וז> 6 )מ 0 ■*^ ,• 0110 * 8 
, 0444110014 \ ( 40411401401 ? ,.ס .? ; 1962 , 44444404 \ 1011 ! 440 ^? 

. 1968 ,( 21 ) 1967 
ש. ה, 


-יך-קנד* ( 1 ) י׳-דריה (ב<ז 01-03 ״^זג¥) — נהר בצפון* 
מערב סין, בחבל סינקינג־אויגור (ע״ע). מוצאו 
בצפון הרי קרקירזם (ע״ע), והוא זורם לצפוז־מזרח משפך 
לנהר סרים (ע״ע) מדרום לעיר אקסו; ארכו כ 0 מ/ 1 ק״מ. 
אחרי צאתו מן ההרים הוא עובר בחלקו המערבי של מדבר 
טקלה-מקן ומתסלג לזרועות, המשקות נווה-מדבר ששטחו 
כ 12,000 קמ״ר ובמרכזו העיר י׳ ( 2 ). אחרי הנווה מתחברות 
הזרועות. מן היישוב צ׳סה ולמטה שוב מתפלג הי׳ ומגיע 
לטרים במספר זרועות, שבעיר,ן משתרעים שטחי ביצות. 

( 2 ) י רק נ ד (סע׳ סוצ׳ד.) —עיר על הנהר י׳( 1 ),בתחום 
נווה-המדבר הפורה; כ 70,000 תושבים (אומדן 1960 ),שרובם 
אויגורים ומיעוטם סינים וקצת סרטים. סתם ת העיר על 
החקלאות שבשטתי־ד,שלחין שמסביבה, שבהם מגדלים אורז, 
דגן, כותנה, עצי-תות לתולעת־המשי, גפן ועצי־פרי. התעשיה 
מייצרת מוצרי כותנה וצמר (בעיקר שטיחים ולבד). — י׳ 
היתה לפנים מרכז־מסתר בין־לאומי חשוב, כצומת של דרך 
מקשמיר שבהודו צפונה ודרך מסין מערבה; זו האחרונה 
היתה חלק של "דרך-המשי" של יה״ב. כיום הקטע של דרך 
זו מערבה הוא כביש המחבר את י׳ עם הרפובליקות הסוביי- 
טיות שבאסיה המרכזית, והקטע מזרחה — כביש המחבר את 
סינקיאנג עם רשת מסילות־הבחל הסינית. — מרקו פולו 
(ע״ע) ביקר בי׳ סמוך ל 1272 . בתחילת המאה ה 20 שוב 
נתפרסמה ע״י סח הדין (ע״ע), שביקר בח. 

: 7 7 

ירשה, העברת רכושו (עזבעו) של אדם (מוריש) לידי 
הזוכים בו (יורשיו) בעקבות מותו, היורשים נקב¬ 
עים או בדין(יורשים־ע״ם־דין) או בהוראת המוריש (צוואה) 
בתור אלה שיזכו בעזבעו, כולו או בחלקו, בעקבות מותו 
(יורשים־ע״פ־צוואה). ע״ם דמי־ישראל המסדתיים (די להלן, 
עט׳ 410/11 ) אין ביכולת המוריש להוריש נכסיו למי שאינם 
יורשיו־ע״ם־דין; לשאינם יורשים-ע״ם־דין ניתן להעביר עיז¬ 
בון רק בהורה מתנה. לעומת-זה, ע״ם המשפט הרומי — כל 
אדם, בלי כל הגבלה, ראוי לרשת, או ע״פ דין או ע״ם צוואה. 
גם ע״פ שיטות-המשפט החדישות אפשר לקבוע את היורש 
ע״י צוואה(ע״ם כמה שיטות-כגון זו של החוק הגרמני-אפילו 
ע״י הסכמי־י׳ בין המוריש והיורש העתיד). אולם מתוך 
שיטות חדישות שתוה מבצבצת השקפה הדומה למשפט 
העברי, באשר הן נוהגות לפי הכלל הגרמני חעתיק: "תרשים 
אינם נעשים, הם נולדים". לפיכך אין שיטוה אלי מקנות 
לחלוטין את המעמד של יורש לאלה הזוכים בעיזבון ע״פ 
צוואה (כך במשפט הצרפתי ובכמה שיטות של ארצות- 
אירופה אחרות). 

הנטיה הכללית של שיטות־המשפט החדישות היא לראות 
את כל העיזבון כגוש אחד, ולא להתחשב, לתכלית הסדרת 
בסוג הנכסים (מטלטלים או מקרקעים) או במוצאם. הבחנה 
בין מטלטלים למקרקעים היתד, קיימת בכמה ארצות (באנ¬ 
גליה עד 1925 ), והיא הניחה רשמים ניכרים בכמה משיטות 
המשפט החדישות, אע״ם שהיא הולכת תעלמת. 

בדבר חלוקת י׳ ע״ם החוק נקבעו כללים, לפי 2 שיטות 
שתות, בנוגע לקבוצות-הקרובים השתות, שמציאות אחת 
מהן דוחקת את רגלי האחרות, לפי שיטת "הקירבות" (גרמ¬ 
ניה, אוסטריה, שוויץ, הונגאריד" ארצות סקאנדינאוויה, 
תורכיה, יוון, אנגליה, רוב מדינות אה״ב), המנוח וצאצאיו 
מהווים את הקירבה הראשתה, הוריו וצאצאיהם (אם עריץ 



409 


ירשה 


410 


לא נבללו בקירבה הראשונה) — אח השניה, סביו וצאצאי¬ 
הם — את השלישית, וכן השאר, שיטה אדורת מתבססת על 
ההבחנה בין "שלוש השורות" (הארצות הלאטיגיות באירופה 
ובאמריקה): השורד, היורדת (הצאצאים), השורה העולה 
(האבות) והשורה הצדדית (אחים׳ אחיות, וכר)! יורשים הם, 
ראשונה, קרובי השורה היורדת, ורק בהיעדרם — קרובי 
השורה העולה, ובהיעדרם של אלה — קרובי השורה הצד¬ 
דית. אך רוב המדינות הנוהגות לפי שיטה זו משנות אותה, 
באופן שאחי המוריש ואחיותיו נחשבים קבוצה בפני עצמה, 
נבדלים משאר קרובי השורה הצדדית, וזכאים להשתתף בי׳ 
אף אם קיימים קרובים מן השורה העולה. לשם קביעת ההע¬ 
דפה בין קרובים בני אותו הסוג מתחשבים עפ״ר בדת ת 
הקירבה למנוח (ע״ס השיטה הרומית: דרגה אחת לכל דור). 
אולם, לעתים קרובות, מזכים את צאצאי הבן שמת על-פני 
אביו בחלק שהיה מגיע לאביהם אילו היה חי, כלר — שהם 
נחשבים לגבי ירושת סבם כממלאי־מקום אביהם המת. יש גם 
שאת החלק המגיע, למשל, לקרובי השורה העולה מחלקים 
מחציתו לקרובים משורת האב ומחציתו לקרובים משורת 
האם, ללא התחשבות במספרם ובדרגת הקירבה. 

יש שיטות(גרמניה, הונגאריה, ורוב מדינות אה״ב) שאינן 
מגבילות את תחומי הקרובים העשויים לזכות בי", דש שמג- 
כילות אותם ז המגמה החדישה היא לתחום תחומין לקרובים 
העשויים לרשת את המוריש. מעמדו של הבן-הפ 0 ול כיורש 
שופר בזמן האחרון אף באותן הארצות שהיפלו אותו לרעה 
בעבר לפי מטרתן. לגבי מעמדו של הבן־המאומץ כיורש — 
ע״ע אמויךבגים. 

לגבי מעמדו של בן־זוגו של המנוח כיורש קובעים לא רק 
דיני הי׳, אלא גם הכללים החלים על יחסי־הרכוש בין בעל 
לאשתו, ומבחינה זו קיימים הבדלים ניכרים בין ארצות שד 
בות ושיטות שתות ! נטיית המשפט החדיש היא לשפר את 
מצבו של בן־הזוג כיורש. — בהיעדר יורש הרשאי ע״פ החוק 
לקבל את העיזבון, הרי זה מגיע לאוצר־המדיגה לפי כל 
השיטות החדישות 

לגבי השאלה אם הוראות הצוואה עדיפות על הודאות 
החוק כשיש סתירה ביניהן, נתגבשו שתי שיטות. ע״ם האחת, 
הסידור לפי צוואה עדיף תמיר על הסידור לפי החוק, משום 
שאין המשפט מכיר בזכותם של בני-אדם מסויימים, הקרובים 
קירבת־משפחה למוריש, לרשת עזבונו נגד רצונו 5 יש שה¬ 
משפט אינו מכיר בשום זכות של בני-אדם אלה לגבי רכוש 
המודיש (המשפט האנגלי ומשפט רוב מדינות אד,"ב), דש 
שהמשפט אמנם איננו שולל מהם זיקה מסויימת לגבי העיז¬ 
בון, אך לא בזכות בחלק מסויים ממנו ממש, אלא בחוב, 
בגובה הקבוע בחוק, המגיע להם מאת היורש שנקבע בצוואה 
(המשפט הגרמני ואחרים). ע״ם השיטה השניה, הנהוגה בחב 
ארצות איחסה היבשתית ובאמריקה הלאטינית, הוראות 
הצוואה, אם הן סוטות מהוראות החוק, אין כוחן יפה אלא 
במסגרת שקובע החוק: רק בתחום זה עובר העיז בת ע״ם 
הוראות הצמאה, ושאחת העיזבון מחולקת ע״ם הוראות 
החוק. 

במדיגת ישראל נכנם לתקפו ב 1965 חוק-י׳ (ע״ע 
א״י [כרדמילואים׳ עם׳ 450 ]), שבא להחליף את התחיקה 
הקודמת, העותמאנית זהמנד־טוחת. לפי חוק זה, י' קיימת 
ע״פ דין וע׳־פ צמאה, ואין בל הגבלה בחופש לצוות. אולם 
החוק הנהיג את מוסד ה״מזתחדמךהעיזבוף, הנמכה קחבים 


מסויימים — בן־הזוג, ילחם (עד גיל 18 ׳ חח מאשר בנסי¬ 
בות מיוחדות) והוחם —׳ אם הם נצרכים, במזונות מן 
העיזבון, בין בי׳-ע״פ-דין ובין בי׳־ע״פ־צוואה. לגבי חלוקת 
העיזבון בין היורשים בי׳-ע״ס־דיו קיבל החוק את שיטת 
הקירבות שכבר היתה מקובלת בחוק-הי׳ העותמאני. היורשים־ 
ע״ס־חן הם בן־הזוג, ילדי המוריש (לרבות ילחם שלא 
מנישואין דלד מאומץ) וצאצאיהם, הוחו וצאצאיהם, הוח- 
הוחו וצאצאיהם. בן־ווגו של המוחש נוטל את המסלסלין 
השייכים למשק-הבית המשותף ועוד רבע מהעיזבת — אם 
יורשים אתו ילדי המוחש מנישואין קודמים, או מחצית העי¬ 
זבון — אם יורשים אתו ילדי המוריש שלא כנ״ל או צאצאיהם 
או הרח תמוריש, או שני־שלישים—אם יורשים אתו אחים 
או אחיות של המוחש או הורי־הוריו של המוחש, או המש־ 
שישיות— אם באים לי׳ יחד אתו יורשים־ע״פ-דין אחרים. 
ילדי המוחש קודמים להוריו, הוריו להודי-הוריו! אולם אם 
השאיר המוחש ילחם והורים, נוטלים ההוחם, בכל אוםן, 
שישית מן העיזבון. ילח המוחש מסלקים ביניהם בשווה, 
וכן הוח המוריש ביניהם. ילדו של מוחש שמת על־פניו 
והשאיר ילדים, הילחם יורשים במקומו. 

בחוק הישראלי החדש נכללה הודאה חסרת-תקחם, לה¬ 
עניק למעשה זכות-י׳ ל״ידועה בציבור כאשתו" של המוריש 
(ובן ל״ידוע בציבור כבעלה" של המוחשה), בתגאי שבעת 
מות המוחש לא היה אף אחד מהם נשוי לאדם אחר וגם אין 
צוואה שצל-פיה יש מקום לשלול זכות-י' כזאת. 

בענייני המשפט הבין־לאומי הפרטי קובע החוק שעל הי׳ 
יחול, בדרדכלל, חן מושבו של המוריש בשעת מוחו, ועל 
הכשרות לצווח יחול חן מושבו של המצווה בשעת עשיית 
הצוואה. 

מ. זילברג, המעמד האישי בישראל, תשי״ח < ,״״ 8081 .£ 

- 011 ןח 11 ח־ 1 ^ .? , 1912 ,* 47 4701* €01x907 

- 1950 , 1-111 ,£ז 3 ? 1 ה €0 41011 * 4 */ומ 77 . 14 י־ 8 

— 15 ת 11€0€ ת £ ., 1 ) ,£ן 0011 . 11 — <ןק £1 נ . 711 ; 1951 

,( 11$ (€*# , 4 י 01££ ^\ י 1 ל - נןק!^! . 711 

.^ 1960 
ג. ט. 

דיני הי׳ במקרא עוסקים אך ורק בסדר הי׳ וביתשת 
הבכור (ע״ע, עמ׳ 699,696 — 700 ), ואלה תואמים את המבנה 
השבטי של תקופה זי• ראשון לי' הוא הבן, ובהיעדרו — 
יורשת הבת ! בהיעדר שניהם יורש אחי המת, ובהיעדרו — 
אחי-אביו * האחרון בסדר הי׳ הוא "שארו הקרוב אליו ממש¬ 
פחתו" (בט׳ כז, ח—יא). ירושת הבת מותנית בכך שתינשא 
לאחד מבני משפחת אביה, למען -לא תסב בחלה... ממסה 
אל מטה" (שם לו, ו—ז). מסיפור יפתח (ע״ע) ניתן, אולי, 
ללמוד שבן הזונה לא ירש עם בן הנשואה, וזאת בהכרעת 
בית־החן של זקני־העיר (שום׳ יא, א—ח). — בהיעדר יד 
רשים קרובים ירשו, בנראה, לפעמים עבדים אח אדוניהם 
(ברא׳ ט״ו, ב—ד). 

בהלכה (עיקרי הדבחם ניתנים בתלמוד במם׳ ב״ב, 

ם׳ זד- 1 "! רמב״ם, הל׳ נחלות! טור ושו״ע החם, סי׳ 
רע״ו—רפ״ט) הורחבו והושלמו חני הי׳ בצודה זו: בהיעדר 
הבן — שהוא יורש ראשון — עוברת הי׳ לצאצאי הבן! באין 
באלה — יורשת הבת, ואם מתה בחיי אביה — יורשים צאצ¬ 
איה! בהיעדר בת יורשים צאצאי האב! באין כאלה — 
עוברת הירושה לאבי האב ולצאצאיו, וכן הלאה בלפי מעלה, 
״וזה הכלל, בל הקודם בנחלה, יוצאי-ירב 1 קודמיו — והאב 
קודם לכל יוצאי־ירכח. לפיכך מקובל במשפט העבח ש״איו 



411 


ירשה — ישו 


412 


לד אדם מישראל שאיו לו יורשים״. סידור זד• בנוי על 4 
כללים: סדריי׳ לפי דרגת־קירבד.* לןדימת הבן לבת בכל 
דרגה; צאצאי היורשים, לסי דרגותיהם, עומדים במקום 
אביהם, ולכן קודמים הם לכל יורש הנמצא בדרגה רחוקה 
מהם; האב יורש, ולא האם, כי "משפחת אם אינה קרויה 
משפחה", וע״ב אחי המוריש מן האם אינם יורשים. 

עד כאן איו סדר־הי׳ שבתלמוד חורג מזה שבתורה, שאינה 
דנה במקרה הבלחי־רגיל שהבן מת בחיי אביו. אולם בדין 
ירושת־הבת הוסרה בהלכה — בעקבות ביטול האירגון השב¬ 
טי — ההגבלה בענייו נישואיה לבני משפחת אביה, והושמעה 
גם הדעה (ספרא אמור, ד׳, ג׳) שהגבלה זו נתקיימה דק בדור 
נוחלי זזארץ, ושמואל סבור היה שאף אז היתה ההגבלה רק 
בבחינת "עצה טובה" (ב״ב ק״ב, ע״א). תמורה אחרת היא 
החופש להעברת הידרש החוקי מהי׳ באמצעות צואה 
(ע״ע)— מוסד שהתודה אינה מבירה אותו בלל. המוריש 
יכול לעשות כן גם בדרך של מתנה, אלא שבשני המקרים — 
״מה שעשה עשוי, אבל אין רוח־חכמים נוחה הימנו״; אולם 
"רבן שמעת בן גמליאל אומר, אם לא היו בניו נוהגין 
כשורה — זכור לטוב". עם זאת לא הותר לאדם לעקור את 
סדר הי׳ מבחינה פורמאלית, ו״האומר... איש פלוני בני לא 
יירש עם אחיו — לא אפר כלום, שהתנה על מה שכתוב 
בתורה". 

התפתחויות אחדות בדיני הי׳ בהלכה קובעות שהבן, או 
הבת, יורשים את אמם — אף שאין היא יורשת אותם —, 
אולם אם מת הבן בחיי אמו ואק לו צאצאים, אין הירושה 
עוברת — דרכו — למשפחת האב, שכן ירושה זו זכות אישית 
בלבד היא. קרובים מנישואיו פסולים יורשים ככשרים. עובר 
במעי-אמו יורש, אולם אינו זוכה בירושה — להורישה 
לשאריו — אלא משיצא לאודיר-העולם. גד אינו יורש אלא 
מתקנת־חכמים שלא יחזור לגויותו, ואיבו מוריש לבניו שנו¬ 
לדו לפגי התגיירותו, מומר אינו מאבד את זכותו בי', אולם 
ביה״ב נמנעו מלתתה לו, עד שיחזור למוטב, או שמסרוה 
לאחד מיורשיו. חידוש אחר בתלמוד הוא הענקת זכות י׳ 
לבעל (ע״ע אשות, עט׳ 400,397/8 ). האשה אינה יורשת את 
בעלה, אולם היא גובה מנכסיו את כתובתה ובדונייתה. ע״פ 
"תקנות טוליסולא" גובה האלמנה עד החצי משווי העיזבון 
של הבעל, והחובות המוטלים ע ל העיזבון נגבים מהחצי של 
היורשים (ור׳ שם, עכד 405/6 ). על זכרות הבנות — ד שם, 
עמ׳ 397 ; ועל הנדוניה — שם, עמ׳ 398/9 . 

הי׳ נופלת ליורשים גם נגד רצתם, אך חובות המוריש 
נגבים מנכסי העיזבון ולא מנכסיהם. אם אין נכסי העיזבון 
מספיקים, אין היורשים יכולים לסלק עצמם ממנו, והם חייבים 
לקבלו בשביל תשלום החובות. הבעל יכול להסתלק מירושת 
אשתו, ע״ס התנאה מיוחדת. 

1 זר 

י. ש. צורי, משפט התלמוד, ג׳: פשסס הי/ תרס״א! א. 
גולאק, יסודי המשפט העברי, ג/ 112-71 , תרס״ג! א. 
ניכלר, סקידה תלמודית היסטורית על העברת נחלה מן הבן 
ע״י האב (האוניברסיטה העברית, ירושלים, חגיגת הפתיחה), 
תרפ״ה; ש. אסף, התקנות והמנהגים השובים בירושת הבעל 
את אשתו(קובץ מדעי היהדות, א׳), תרפ״ו; ח. משרנוביץ, 
ירושת זרע סמול (המשפט, א׳), תרפ״ז; א. אורבו, הלכות 
י׳ וחיי עולם (דברי הקונגרס העולמי הרביעי למדעי היה¬ 
דות, א׳), תשכ״ז!; 1888 , 1 * 0 **׳£ 

.ז* 651 ז 1 ( 3 () 1 * 00 * £1 005 , 810011 . 14 

* 7 ,זש 1 זנ 12 נ> 141 .א ; 1889/90 ,(ר!( 11 ג(:> 5 ז 0 ס 1 ! 1 נ 1 ג 11 -ט 1 >חג. 1 . 5 * 
,( 117 ,^ 11110 ) ( 115101 )^ 5 11 / 0 / 1414 

. 1900 
ש. ו. 


י' ןשבב !?סופר, תנא בדוד השלישי, תלמידו של ר׳ 
יהושע (ע״ע) וחברו של ד עקיבא (ע״ע), מהרוגי 
מלכות(ע״ע). הוא מוזכר לרוב כבר־פלוגתא של ר׳ עקיבא, 
פעמים בלשת חריפה (בת׳ כ״ט, ע״ב), אולם רק פעם אחת 
במשנה (חול׳ ב/ ד , ). ושם חזר ו" עקיבא והודה לו. ר״י 
הצטיין בנדבנותו, ואת רוב נכסיו פיזר לעניים, למורת־ 
דוח החכמים חבריו (ירד פאה, א/ א׳; כת׳ נ׳, ע״א). ר״י 
נהרג בגזירות אדריינוס (איכ״ר ב׳, ז"), ובמקור מאוחר 
מסופר שבמותו היה בן 90 שגה (בית המדרש [מהד׳ א. 
ילינק], ב׳, 71 , תרצ״ח 2 ). התואר "הסופר" נזכר במקורות 
מאוחרים בלבד (שוח״ס ט׳, י״ג, ועוד). 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים. ב׳, 816/7 , תר״ע. 

מ 8 ו(הנצ!ךי) — יוף ;סססך!', לאט׳ 165118 —( 4 לפםה״נ[ז] 
— 31 לםה״נ[ז]), הדמות המרכזית בעולם 
האמונה של ה נ צ ר ו ת. — משעת הופעתה בהיסטוריה ועד 
היום עיקר משמעה של ד׳גצרוח, על כל זרמיה וכיווניה, הזא 
האמונה בי' (בכל המובנים, או במובנים מסויימים, 
שבהם הובנה אמונה זו), ר׳ עצמו מוחזק מחוללה של 
הנצרות חסוד קיומה. לפי המסורת הנוצרית התגלמה דמות 
זו באדם מישראל, ששמו היה ישוע (= יהושע! השם ישו 
במק ותת העבריים הוא קיצרת של שם זה) ושחי בא״י 
בעשרות־השנים הראשונות של המאה ה 1 לסה״נ, כשני 
דורות לפני החורבן. 

מקומו של י׳ בעולמה של הנצרות נקבע ע״פ 3 הבחינות 
שמבחינה בו חדוגמאטיקה שלה (ע״ע דוגמה, עם׳ 49 — 50 ) 
ושמקובלות בעיקר האמונה בתב הפנסיות הנוצתות: 
( 1 ) כטוענת להיות המשלימה והמגשימה של תורת ישראל, 
מזהה הנצרות את י׳ עם המשיח, שאליו מתייחסים—או 
עליו מרמזים — יעודי הנביאים! מבאן בינויו כריסטוס 
(;> 6 ^^>^נן x = משוח). ( 2 ) את הגאולה המשיחית שבפעלו של 
י' מפרשת הנצרות במשמעות מטאפיסית ספציפית — בזכות 
מיתת-הכפרה של י׳ נגאל בל האדם (המאמין בי׳) מן החטא 
הדבק במין האנושי כולו ומן הדין הנמתח עליו; מבחינה 
זו י׳ הוא הגואל והמושיע של האנושות (קףד 0 > 1 , 
ז<> 31 ׳\ 531 או זסזננותש^!),( 3 ) כממשיכת המיתולוגיה האלי¬ 
לית, הנצרות מציגה את המשיח הזד. כ״בדאלהים״ — ילוד 
אשה שהרתה לרוח-הקודש, התגלמותה של האלהות בבשר־ 
ודם (בדוגמאטיקה: הפרצוף השני של השילוש); לשון אחר: 
י׳ הוא אלהות של הנצרות (ע״ע !צרות: כריסטו- 
לוגיה). 

מבחינה זו היתה לי , — ביתר דיוק: לדמות ששוותה 
לו — השפעה מכרעת על התפתחות התרבות של העולם 
המערבי, שהיה לנוצרי, ועל תולדותיו של עולם זה, ובעקבר 
תיהן — של האנושות פולה, קרל יספרם (ע״ע, עמ׳ 984 ) 
מונה את י׳ בין 4 האישים — שלושת האחרים הם: סוקראטס, 
בודהא, קונפוציום —, שעיצבו את דמותו הרוחנית של 
האדם: האישים ש״קבעו אמת־מידח" לאדם (- 1135586 ! 116 > 
611 י 561 מ 46 ן הצד השווה שבהם — שכל ידיעותינו 

עליהם לא הגיעו לנו אלא ממקורות המאוחרים להם, ומכאן 
הבעיות של המחקר העוסק בהבהרת הדמויות ההיסטוריות 
של אישים אלה ושל תולדותיהם. 

בעיית "י" ההיסטורי". משעה שקיימת באירופה 
היסטוריוגראפיה חפשית מן ההנחות של הדת ומן המוסכמות 



413 


ישו 


414 


המסרתיות, הוחל במחקר מדעי של דמותו של י , במשמעותה 
ההיסטורית-עובדתית. מאמצים רבים נעשו להפעיל את 
המתודה של הביקורת המדעית על המקורות שמהם באות 
הידיעות על י׳, בדי לדלות מהם — ומידיעותינו על תקו¬¬ 
פתו ועולמו — את הכרת דמותו הראלית של האיש, תולדד 
תיו ותורתו, שעליהם מחפים התפיסה המטאפיסית, התי¬ 
אורים הנסיים והסיפורים האגדיים. גישה' ראציונאליסטית 
זו הצמיחה במאות ה 19 — 20 מחקר ענף וספרות רחבה של 
״חקר חיי י״ ( $0111111£ י 01 ? 1 -- 0811 !' 00 ^ 1 ) בכל לשתות 
אירופה, בעיקר בגרמנית (לאחרתה גם בעברית) — ר׳ 
להלן, עמ׳ 430 . 

אולם מאמץ רב זה לא נשא את הפרי שציפו לו: הוא 
לא הביא לידי מסקנות בתולת, מוסכמות על כל החוקרים, 
ואפילו לא לידי תוצאות מקובלות על רובם. גרמו לכך אי- 
הבהירות של המקורות לתולדות־חייו, הסתירו׳ת שבהם 
עצמם ושביניהם ובין מה שידוע לנו ממקורות אחרים, 
והמגמתיות הבולטת — מגמתיות בכיוונים שונים ואף 
מנוגדים זה לזה — שבסיפורים ובתיאורים. הנתונים ניתנו 
להתפרש באופנים שתים, ומספר דמויות "י׳ ההיסטורי" 
שהעלה המחקר הוא כמעט כמספר החוקרים. 

מכאן הגיעו כמה חוקרים במאה ה 19 ותחילת המאה הגע 
לכפירה גמורה בכל המסורת ההיסטורית על י׳ — למסקנה 
שי׳ לא היה ולא נברא, ושמתחילה לא היתה דמותו אלא 
יציר החשיבה והדימוי המיתיים: אל היורד מן השמים, 
לובש צורת אדם, נענה ענות אדם, מת וחוזר לאלוהותו — 
דמות שכיחה בדתות' ובמיתולוגיות של עמי-הקדם —, ורק 
לאחר־מכן "הומצאה" דמות האדם המגלם אלוהות זח לשון 
אחר: י׳ איננו "אדם שהיה לאל" אלא "אל שהיה לאדם". 
מן החוקרים שכפרו בהיסטוריות של י׳ היו: ברונו , באואר 
(ע״ע) וארתור דרום (ע״ע) בגרמניה, ג׳ מ. רוברמסו׳ן 
והב. סמית באנגליה, גא 1 רג ברנד־ם (ע״ע), ואחרים') לאח¬ 
רונה חידש וסיכם השקיפה זו פ״-ל! קושו( 1 ) 0011011011 ״!-.?) 
בצרפת. 

החשד שדמותו של י" אינה אלא הטל של אמונות שרווחו 
בציבור שבמסגרתו קמה הנצרות — נובע גם מן ההתאמה 
המדוקדקת של כמה מאורעות המסופרים עליו לדברים 
שנאמרו ע״י הנביאים (לסי הפשט או לפי הדרש של המק¬ 
ראות), ומכמה פרטים בתולדותיו הנראים כמקבילות למה 
שמסופר על האבות והנביאים. בולטות ביותר ההשוואות 
של תולדות י׳ לדמות "עבד ה׳" שבס׳ ישעיהו (ע״ע, 
ענד 481 ), בהתאם לפרשנות מסויימת של הנבואות ההן, וכן 
לדמותו ולתולדותיו של ירמיהו(ע״ע, עמ׳ 400 ) — ופאולום 
והאואנגליונים אף מרבים להשתמש במקבילות אלו 
ובמזמורי־תהלים כעדויות שי" וקורותיו היו צפויים. 

היום שוב אין השלילה הקיצונית של ההיסטוריות של י׳ 
מקובלת במחקר, ורוב החוקרים נוטים לדעה שיש בתומר 
התעודתי — למר 1 ת הסתומות המרובות שבו — כדי לוודא 
את עצם קיומו של האיש ובמה מאורעות בחייו, אע״פ 
שדמותו הכללית, פרטים חשובים בתולדותיו, ובן עיקרי 
תורתו — להבדיל ממה שנתלה בו לאחר-זמן — מוסיפים 
להיות שנויים במחלוקת החוקרים. 

המקורות. ( 1 ) הזכר הספרותי הראשון לי׳ הוא 
באגרותיו של פאולום (ע״ע), שהאותנטלת שבהן נכתבו 
בשנות ה 50 — 60 , כ 20 — 30 שנה לאחרי התאריך (המשוער) 


של מותו של י׳. המחבר לא ראה את י׳ בחייו, והוא דן בעיקר 
מושמעות המטאפיסית־דתית של הופעתו ושל מותו, ואינו 
מתייחס כמעט לאיש ולתולדותיו. דרוס וקושי אף סבורים, 
שכל דברי פאולום על י׳ ניתנים להתפרש כמכוונים לישות 
על-טבעית ולקורותיה בעולמות העליונים (בדומה לאיאונים 
של הגנויסים), ושפאולוס עדיין לא ירע על קיומו של י׳ 
בדמות בשר־ודם! אולם רוב החוקרים דוחים פרשנות זו. — 
( 2 ) ארבעת האואנגליונים הם הביוגראפיות "הרש¬ 
מיות" של י׳ מטעם הנצרות הכנסייתית. הם — עכ״ם 
נוסחיהם שהגיעו לידינו — נתחברו מן הרבע האחרון של 
המאה ה 1 עד תחילת המאה ה 2 , כ 2 — 3 דורות לאחר זמנו 
של י׳, והם מבטאים את האמונות והדעות על אודותיו, 
שהספיקו בינתיים להתפתח בקרב העדות הנוצריות. כמקר 
רות העיקריים לתולדות י׳ הם טעונים ביקורת ספרותית- 
היסטורית קפדנית (ר׳ להלן, עט' 416 ). האואנגללנים "החי¬ 
צונים" הם יצירות מאוחרות־יותר, וספק אם יש להם ערך 
כתעודות היסטוריות. — ( 3 ) בסוף המאה ה 1 חיבר גם 
יוסף בן מתתיהו (ע״ע) את כתביו, הדנים — בין 
השאר — בהרחבה גם במאורעות דורו של י׳. ב״מלחמות" 
אין י׳ נזכר כלל ועיקר. ב״קדמוניות״ — בנוסח שבידינו— 
מצויה פיסקה מפורסמת׳ שחותם זיוף נוצרי מאוחד טבוע 
עליה ושבה מדובר על י" כעל יצור על-אנושי (ע״ע זיוף, 
עמ׳ 754 ! יוסף בן מתתיהו, עמ ׳ 687/8 ). דעות החוקרים 
נחלקו בשאלה, אם פיסקה זו כולה המצאה נוצרית, או אם 
היא עיבוד נוצרי של דברים שכתבם יוסף. לפי הדעה 
הראשונה נמצא שאין יוסף מזכיר" את י׳ כלל — טענה 
הנטענת בפי הכופרים בהיסטוריות של י׳; לפי הדעה השניה 
יש כאן אישור לעובדת קיומו של י/ אך אין לדלות מכאן 
אינפורמאציה עליו, מאחר שתכנם האותנטי של הדברים 
אינו ידוע. יוסף מזכיר דרך־אגב את י׳ "'הקרוי המשיח" גם 
בקשר להוצאתו-להורג של יעקב (ע״ע, עמ׳ 1008 [ 3 ]) 
המוחזק אחיו! יש חוקרים המטילים ספק גם באותנטיות 
של פיסקה זו. — ( 4 ) מן הסופרים הנכרים הקרובים לתקופה 
הנידונה והמשיחים לפי תומם: ס וטוני ו ס (ע״ע) מביא 
ידיעה סתומה על גירוש יהודים מרומא בפקודת קלאודיום 
קיסר בעקבות סיכסוך על־אודות "כרסטוס" — ואין לדעת 
אם הכוונה היא לי׳ דווקא או ל״משידז" סתם. חשובה עדותו 
של טקיטוס (ע״ע), המייחם את הכת הנוצרית — 
שנרדפה בידי נירון קיסר ב 64 לסה״נ — במפורש ל״כריססום 
שהוצא להורג בידי פוגטיום פילאמום בימיו של טיבריום 
קיסר"! אולם גם כאן איו לדעת אם דבריו של טאקייסוס 
מתייחסים למסופר בפי הנוצרים או למה שידוע לו עצמו 
כעובדה. — ( 5 ) בספרות חז״ליאין זכר לי׳ עצמו 
במקורות שמן הדורות הקרובים לימיו! במקורות תלמודיים 
ומדרשיים מאוחרים יותר נזכרים י׳ ותלמידיו כמה פעמים, 
אך הדברים אינם נראים אלא כהתייחסות לטענותיהם או 
לכתביהם של הנוצרים או כתגובה עליהם — ר׳ להלן, 
עמ ׳ 432 . 

י. ל. 

האואגגליונים, כתבי-הקודש של הנצרות. המוק¬ 
דשים לחיי י׳, כתובים יוונית ונקראים אואנגליונים [א"] 
(׳! 10 ^ 660 =־בשורה טובה)—כמבשרי גאולת האדם בי׳. 
במובן זה כבר השתמש פאולום במונח זה. בפי י׳ עצמו מושם 
המונח ״לבשר״ בקשר לישע , סא, א (לוקאס ז\ 1 , 16 — 18 ). 



415 


ישו 


416 


הא" הם ארבעה, ודים נקראים ע״ש של ס ת י ( 0x6 * 
׳ 1 ס 1 ס 09 ס 1 א), ם ר ק ו ס (׳\ 0 *ק 16 א 6 ז 0 *), ל ו ק א ם ( 016 * 
-\ 6 * 1 0 0 /) ויואנם (׳\ןוע׳\ 6 © 1 ׳ 0x6 *); הללו מוחזקים במסד 
רת הנוצרית מחברי הספרים הקרויים על שמותיהם, ומזוהים 
עם אישים מביו תלמידיו של י׳ (מתי, לאנס) או מבץ 
חבריהם של אלדי (פדקוס, לוקאס). ביו 4 הא" קובע ,ה א׳ 
אשר ל י ואנס" מקש לעצמו: הוא המאוחר שבהם (סוף 
המאה ה 1 — תחילת המאה ה 2 ), והוא משתמש — כנראה — 
בא" או במקודש אחרים שקדמו לו ושאותם הוא מעבד עיבוד 
מגמתי לא מתוך גישה היסטורית אלא מתוך השקפה תאו- 
לוגית פסויימת ומובהקת. לפיק־ קשה להתייחס אליו כאל 
מקור לתולדות י׳, וקשה לעמוד על הערך ההיססורי של 
סיפורי אותן העובדות הנזכרות מד זה בלבד (ע״ע י ו א נ ס, 
עם׳ 274/5 ). 

לעומת־זה מציגים 3 הא" האחרים את עצמם כביוגרא* 
פיות־ממש של י׳, כתובות בידי עדי־ראיד, או עדי־שמיעה, 
הם קרשים זה לזה מבחינה ספרותית, ואע״פ שזה מוסיף 
וזה גורע בסיפור תולדות י' — יש בהם חומר משותף במידה 
כזאת שאפשר לכתבם ב 3 עמודות מקבילות. צורה כזאת של 
ספר נקראת סינאופסיס (;> 1 ׳ןי 0 ׳י 6 © = "ראיה־יחד"), שא" 
הללו מכונים הא" הסינאופסיים. 

המחקר ההיסטורי־ביקרתי העלה את הדעה — המקובלת 
היש על רוב החוקרים — ש מ ר ק ו ס הוא הקדש שבא" הסיג- 
אופטיים, ושהוא נכתב בשנות ה 70 . מחברו היה יהודי, אולי 
יליד קפריסין, שהצטרף לקהילה הנוצרית בירושלים, ליווה 
אח פאולוס בכפה ממסעיו, הסתכסך עמו שזר לירושלים. 
לפי מסורת נוצרית היה אח״כ בדלווייתו של פטרום, כשעבר 
הלה לאנטיוכיה, שימש לו מתורגמן ליוונית ועבר עמו 
לדזפא. עכ״פ נמצא מרקוס ברופא בשנותיו האחרונות של 
פאולום, לאחר ששוב התפייס עמו. לפי אגדה נוצרית פת 
מרקוס באלכסנדריה, של מצרים. 

לפי הדעה המקובלת היש היה הא׳ אשר ל מ ר ק ו ם 
ידוע למחברי הא" האחרים, אלא שנחלקו דעש החוקרים אם 
היד, זה ימרקוס" בצורתו שבידנו או נוסח קדום של א׳ זה, 
שהנוסח שביתו אינו אלא עיבודו המאשר-ישר. על־סמך 
השוואה של המקבילש ב 3 הא" וניתש לשוני מדוקדק 
נראית יותר ההשערה השניה. לגבי הא" של לוקאס שתי 
מקובלת היש ,השערת שני המקורות״. שלפיה שאבו 2 הא" 
הללו מ״פרקוס" — בצורתו הקדומה או ד,נשחית — תשף 
עליו גם ממקור שלא הגיע ליתו ושהכיל, כנראה, בעיקר 
לא את מעשה חייו של ישו אלא אוסף מימרותיו ("מקש 
המימרות"), כתוב ארמית או עברית. 

לוקאם היה יווני משכיל, רשא לפי מקצועו, כנראה 
מאנטישש שבסורש. הוא נלוש לפאול ש בכפה מפסעיו, 
ביקר עמו גם בא״י, ולסוף הגיע עמו לרומא! לפי המסורת 
הנוצרית מת ונקבר בתבי שביוון. הא׳ אשר ללוקאם 
אינו אלא חלק ראשה של חיבורו, שחלקו השני הוא "מעשי־ 
השליחים", שהוא המשכו של הא׳ ובו מסופר על תולדות 
הכנסש הנוצרית לאחר מותו של י׳ עד בואו של פאולש 
לרשא• מניחים שלוקאס כתב את ספרו בשנש ה 80 , בהש¬ 
תמשו ב״מרקום" המקורי וב״מקור־המימרות", ויש סבורים 
שהמעבד את "מיקום" כבר השתמש ב״לוקאס". 

על מחברו של ה א׳ א ש ר לס תי אין ידיעש מהימנות 
המסורת הנוצרית משה אשו עם מתי, אחד ם 12 שליחיו של 


י׳, אולם לאמיתו של דבר מאשר א׳ זה בדור אחד לפחות, 
ונראה שאף הוא לא נכתב אלא לאחר החורבן. פאפיאס 
הנוצרי (בתחילת המאה ד, 2 ) מייחם את "מקש המימרות' 
העברי [ד! (ר׳ לעיל) לשליח מתי, וייתכן שמכאן נתגלגל 
השם לא' ששאב מן המקש ההוא. 

בהערכת מהימנותם של הא" כמקורות להכרת דמותו של 
י׳ ההיסטורי נחלקו דעות החוקרים. יש ממעיטים את ערכם 
כתעודות היסטוריות, משום הסברה שהם — ולא "יואנס" 
בלבד, אלא אף 3 הסינאופטיש — אינם משקפים אלא זרמים 
שתים של הגות נוצרית שלאחר י׳, שהתעניינו בעיקר בפונ¬ 
קציה שלו כמשיח וכגואל, במיתתשכפרה שלו, ובייחוד 
— בתחייתו, ולא בחייו ובפעלו כאדם! וזרמים מסוייפים 
בחאולוגש הנוצרית המודרנית אף אינם רואים בי׳ של 
הא" אלא את כריסטוס של הבשורה הנוצרית (־ 8 ד!־״נ 
$ט 1 *תו 0 0110 * 01011 ) ולא את האיש ההיסטשי. לעומתם 
מטעימים חוקרים אתרים, שהיסוד "הכדיסטולוגי"(המאשר) 
בא" הסינאופטיים הוא מועט, ושבעיקרם הם משקפים את 
זכרונשיהם של תלמידי י׳ על האיש שהיה רבם, ושומרים 
על חלק (לפחות) מאמרותיו! ראיה לדבר — שכמה מן 
המעשים המסופרים על י׳ וכמה מן הדברים הנמסרים משמו 
אינם מתיישבים יפה עם ההשקפות הנוצריות הכנסייתיות, 
שין הם מובנים אלא על רקע המציאות הששית שלו ושל 
סביבתו. חוקרים אלה סבורים, שאפשר לחדור מבעד לחיפוי 
הנסי והמטאפיסי שמעל למסמר על י׳ ולהגיע ע״י עיון 
ביקרתי ב 3 הא" הסינאופטיים לגילוי קווים יסודיים של 
דמותו של האיש, חייו ומותו(ש׳ להלן, עמ׳ 422 שילך). 

ד. 0 . 

חייי׳לםיהאואנגליונים. הידיעות בדבר תארי¬ 
כי שיו של י׳ לקויות בחסר שף סותרות זו לזו. לסי מתי 
נולד י׳ כבר בימי מלכות הורדוס, שמת כ 4 לפסה״ג, שילו 
לפי לוקאס משתמע באילו נולד בנציבותו של קויריניוס, 
6/7 לסה״נ. תאריך אחרון ש אינו מתקבל על הדעת, שהרי 
לדבש לוקאם עצמו נטבל י' ע״י ישנן המטביל בשנת 15 
לטיבשוס קיסר. שהש 28/9 לסה״נ, שיה אז בבן 30 שנה. 
י׳ נצלב בפקודת פילאמוס, שהש נציב ביהודה ב 26 — 36 
לסה״ג. לפי 3 הא" הראשונים נמצא שי׳ לא פעל לאחר 
טבילתו אלא חדשים אחדים בלבד! מן הא׳ של יואנס מש¬ 
תמע שפעל 2 — 3 שנים. מסתבר, שי׳ נולד 4 או 5 שנש 
לפני הספירה המקובלת ונצלב ב 30 לספירה או זמן קצר 
לאחשמפן. 

מרקוס רואנם מתעלמים ממוצאו של י׳, מלידתו ומילדותו 
ונעושו. מתי ולוקאס מסכימים שהש נולד למשם בבתוליה, 
כשד,יתד, מאורסת ליוסף, לאחר־מפן בעלה, י שהש נגר 
בנצרת! היא הרתה מרוחשקשש. אעפ״ב מביאים שני א" 
אלה שלשלות־יוחסין שנועש לקשור את י' (כמשיח) לבית- 
דש (ע״ע ישי [ציור]) — ושני המקורות אינם מתאימים זה 
לזר.: במתי נמנים מלכי ששה עד יהויכין, ו 14 שרות ממנו 
עד מסף איש מרים! הרשימה של לוקאם עוקפת את פלכי 
בית-דוד ומונה שלשלת־דשות מנתן בן שד עד יוסף. בכל 
הא" י׳ מופיע כאיש מנצרת, אלאישבפתי ובלוקאס מסופר 
שיוסף ומשם ההרה עבש מנצרת לבית־לחם, ושם נולד י׳ 
(לקיים מה שנאמר במיכה ה, א, תדר ש על המשש), ומשם 
חזרו לנצרת! סיפש לשחו עטור אותות ופלאים. פתי אף 
מוסיף סיפור על גזרת הורדום להרוג את כל הבנים הילודים 



417 


ישו 


418 


בבית-לחם באותה שנה (משום שנמצא ביניהם מי שנועד 
להיות מלך ישראל [הקבילה לגורה פרעה, לפי האגדה]) 
ועל בריחת יוסף וסדים עם י׳ התינוק למצרים׳ שממנה הזרו 
לנצרת, בדבר מלאך, לאתר מותו של הודדוס(לקיים "ממצרים 
קראתי לבני" [הושע יא, א]). 

י , גדל עכ״ס בנצרת, בבית יוסף הנגר. והיו לו (לפי 
הרקום) 4 אחים וגם אחיות, ניכר שלאחר־מבך הייתה מתיחות 
מסויימת בינו ובין משסתתו, שלא הסכימה, כנראה, לדרכו 
המיוחדת, יוסף מת, בנראה׳ בילדותו של י׳, והלה הוסיף 
לעבוד במקומו עד להליכתו אל יוחנן ההטביל (ר׳ להלן). 
לוקאס בלבד מ?פר השהו על ילדותו של י׳: שבהיותו בן 12 
עלה עם הוריו בחג לירושלים, ושם הפתיע את החכמים 
היושבים בבית־המקדש בדוכמתו בשאלות ששאל אותם וב¬ 
תשובותיו על שאלותיהם, אולם גם ללא התחשבות באגדה 
זו ניכר מאמרותיו ומשליו של י' — אם הם אותנטיים — 
שידע יפה את המקרא וגם מדרשי הלכה ואגדה של הטוסריס 
וחכמי הפרושים. 

מאורע הכריע בחייו של י׳ — לטי כל הא״ — היתד. 
הליכתו אל יוחנן חהטביל(ע״ע), שאמו היתד" לדברי 
לוקאם, קרובת-משפחה של מרים < הלה הכיר בו את הגואל 
שאת בואו ניבא. י׳ טבל בפני יוחנן חכה, לסי המסופר, 
לחוויה של התן דוח-הקודש * הוא שמע בת־קול שהודיעה 
לו על בחירתו. 3 הא" הראשונים מספרים, שלאחרימכן 
הועמד י׳ בניסיון ע״י השטן, שהשתדל לפתות אותו לנסות 
את ה׳, וכן הבטיח לו שלטת על כל העולם — בתנאי שיש- 
תחווה לו! י" דחה את פיתוייו והצעותיו בהסתמכו על דברי 
התורה. 

לאחר הטבילה בירדן עזב י׳ את עיסוקו, את בית־אביו 
ואת עירו תעשה מוו־ה־שטיף ודרשו־גווד ביישובים שבסבי¬ 
בות ים־כגרת — בגליל ובעברחזירדן, תחום שלטונם של 
הורדום אנטיסם ואחיו פיליסוס. רק בלוקאם מסופר שגורש 
מנצרת, לאתר שבשעת קריאת כתבי־הקודש בביהכ״ג בשבת 
העז לרמוז שהייעוד הנבואי (או המשיחי) שבישע׳ סא, א, 
מכוון אליה תוכן הטפתו היה תחילה בזה של יוחנן: קריאה 
לתשובה ולכוננות לקראת מלכות-השמים. הוא התחיל לרכוש 
תלמידים וחסידים מבץ פשוטי העם 1 הראשונים בהם היו 
דייגים מסביבת כפר-נחום, ובבית חמותו של אחד מהם, 
שפעת (הוא פטרום), קבע י׳ את מושבו העיקרי. בהדרגה 
הרחיב והעמיק את תוכן תורתו: הוא העמיד^את קיום 
המצוות שביו־אדם לחברו על לסגים־משורדדהדיוו הטעים 
את משקלן של "חובות הלבבות" (אפתה, אהבה, בטחון, 
ענווה, שפלות־הרוח, וכר) לעומת "חובות האיברים"(המצ¬ 
וות המעשיות) — אף שלא ביטל את האחרונות! החריף את 
הניגוד בין ערכי העולם־הזה ובין מלכות־השמים׳ ומשום־כד 
פסל את העשירים, את המכובדים והשליטים, אך גם את 
בעלי הסכמה, הלמדנות והידע, ושיבח את החמימים, העניים 
בחומר וברוח. הוא הסביר פנים לנידחים ולנפסלים בחברה 
וקרבם אליה אם חזרו בתשובה או נראו לו מסוגלים לחזור 
בתשובה: למוכסים—שהיו מוחזקים רשעים —, לנשים סוסות 
וזונות ולעבריינים אחרים. תורתו מבוטאת במימרות ודרשות 
קצרות, שהן מפוזרות בא", בצורת דרש של פסוקי-המקרא, 
והרבה מאד — בצורת משלים הלקוחים ממעשים ומאורעות 
של חיי יזם־יום. לפי שתי (פרקים ־ע— ¥11 ) ניסח י׳ את 
תורתו פעם אחת בנאום גדול, שנשא לפני המון רב מראש 


אחד ההרים ("דרשת ההר")* נוסח מקוצר של נאום זה, 
כדרשה שנדרשה במישור, מובא בלוקאס (פרק ¥1 ), אולם 
גם בניסוחים אלה אין משום סיכום שיטתי של תורתו, והיא 
ניתנת לפירושים בכיוונים שונים, ואף מנוגדים זה לזה. 

אולם י׳ לא הופיע כמורה ושדריד תחני בלבד, אלא גם — 
וכנראה בעיקר — כאיש המעש הדתי המופלא: כבעל-מופת, 
מחולל פלאים, שולט על כוחות־הטבע וכוחות על-טבעיים 
ומשתמש בהם לישע ולעזר למאמיניו בדחקם, הוא היה רופא 
חולים, פוקח עיוורים, מגרש שדים ודוחות (רופא חולי־רוח), 
ואף מסיה מתים! פעם הזין 5,000 נפש בשני כיכרי־לחם, 
פעם הסך מיס ליין במשתה-חתונה, פעם שיכך את מי הכנרת 
הסוערים, כשנמצא בים בסירה עם תלמידיו, ואף צעד על־ 
פני מי-הים. וכאלה רבות. סיפורי נסיו ונפלאותיו תופסים 
מקום רב — אולי את רוב המקום — בכל ארבעת הא״ 5 
רבים מהם הם חיקויים למסופר במקרא על אליהו ואלישע. 
הזר׳ אינם סעלימים שהאותות והמופתים הם־הם שרכשו לי׳ 
את רוב חסידיו, שראו בו נביא כאחד הנביאים הקדמונים. 

לסי הא" ייחס י' לעצמו ששסעות מיוחדת מבחינה דתית 
ומעמד מיוחד בדרך המובילה מן האדם לאלהים > אלא ש¬ 
בהסברת משמעות זו ומעמד זה יש סחירות בין הא" ובא" 
עצמם. רק לפי יואנם דיבר י' במפורש על טבעו האלהי 
("בן־האלהים"). אולם גם לסי הסינאופטיים נהג לכנות 
את עצמו "בן־דיאדם". כנראה במשמעות של "גר אנש" 
השמימי שבחזון דניאל (ז, יג), וכמה ממימרותיו נשמעות 
יותר כקריאות להידבק בו מאשר כקריאות להישמע לתורה 
ולדברי הנביאים — שאותם פירש לעתים כמכוונים אליו 
ומרמזים עליו. לעומת-זה מובאות גם מימרות שבהן היפנה את 
האדם לאלהים לבדו והסתייג מהערצה המכוונת כלפי עצמו. 
לפי אותם מקומת אף לא בתר אם הציג את עצמו בפירוש 
ובגלוי כמשיח > עכ״פ לא עשה כן לפני עלייתו ליתשלים 
(ד להלן). אמנם מסופר שפטתם הגיר בו את המשיח, או 
אף את בן־האלהים; אולם רק לפי מתי ( 1 ^) אישר לו 
י׳ זאת, ואילו לפי מרקוס ( ¥111 ) נזף בו, ולפי כל שלושת 
הסינאופטיים גזר על תלמידיו שתיקה בעניין זה, וכן 
הודיע להם שהוא עתיד להיות נרדף ומעונה בידי אויביו, 
יוצא להורג ויקום לתחיה. כשנתרחב חוג חסידיו, בחר מהם 
12 איש — כמספר שבטי ישראל — ומינה אותם להיות 
"שליתר" בעשיית מופתים ובהפצת תורתו ברבים, ומסופר 
שבעודו בחייו ראוהו שלושה מבחירי תלמידיו אלה בחדון 
במחיצתם של משה ואליהו, וכולם עטופים זוהר שמימי, 
ובת-קול מכריזה על י׳ שהוא "הבן האהוב". 

כל הא" מתאתם מתיחות מתמדת שהיתר. קיימת בין י׳ 
ובין היהדות של זמנו — ז״א בינו ובין קהל הנאמנים לתורה 
ולמצוותיה כפי שנדרשו התורה והמצוות ונתפרשו בהלכה 
(הפרושית או צדוקית), ובייחוד בינו ונין מנהיגותה הרו¬ 
חנית של יהדות זו — "הפרושים" ו״הסופרים" (לפעמים 
מדובר גס ב״צז־וקים"). מתיחות זו הלכה וגברה במרוצת 
פעילותו של י׳ והביאה לידי התנגשויות בינו לבין חכמים 
שבאו מירושלים וביקשו לתפסו בעבירות על מצוות התורה. 
הסיפור האואנגליוני בכללותו מעורר את הרושם באילו י׳, 
בהרבה פקדים, זילזל במכוון בהלכה, ואף תקף אותה — 
ולא רק את נושאיה ודובריה, !שהתנהגותו זו ודיבוריו 
אלה — יחד עם קנאת החכמים בו ושנאתם אותו — הם 
שגרמו להתנגשות בינו ובין קהל היהודים. שסוסה היתד. 



419 


ישו 


420 


מיתתו בידיהם או — עכ״ס — בענחם. בפשוטם של המקרים 
השובים המסופרים אין דבר זה משתמע ברור, לפי המסופר 
החלו "הסופדים׳' לחשוד ב 1 בשל יומרתו להיות סולת חט¬ 
אים — במקש ה' לבדו; וכן גינו אותו על התחברותו עם 
מוכסים וחוטאים ועל שריפא חולד. בשבת, ואת תלמידיו 
האשימו בזילזול בנטילת־ידים ובתלישת שיבלים בשבת 
לצרכי אכילה — והוא הצדיקם בטענה ש״בן־האדם" (ז״א 
הוא עצמו) הוא ״אדון השבת״ (עתי מ, 19 < מרק׳ 11 , 
16 — 28 < לוק׳ ¥11 , 34 ; שם 1 — 2 < ועוד). אולם 
בדרך־כלל משתמע מן הא"■ הסינאופטיים שי׳ חי ככל יהודי 
נאמן, תוך שמירה על מצוות התורה ואף על דיקדוקי הלכה 
כפי שהיו נוהגים בזמנו, והכיר עקרונית בסמכות החקיקה 
ששיפוט של החכמים ע״פ התורה < רק מן הא׳ ע״ש יואנם 
מתקבלת תמונה של י׳ כשולל ההלכה ומבטלה. לעומת־זה 
משופעים כל הא" בדברים קשים שמטיח י׳ כלפי הפרושים 
שסופרים בשל סילוף התורה ע״י הוראתם ובשל התנהגותם: 
הוא מאשימם בריקון מצוות התורה מתכנן המשמעי שעמד¬ 
תן על מצות אנשים מלומדה, וביותר הוא תוקפם בשל 
התחסדות וצביעות. מבחינה זו דבריו הולכים ומחמירים 
במרוצת הטפתו, עד שהם נעשים ביטוי לאיבה עמוקה (השר 
©תי ועור). 

הוראתו והטפתו של י׳ ומעשיו העלו חששות ששדות גם 
בקרב השלטונות (החילוניים), ובניגוד לתיאור שניתן על 
היחסים בינו ובין הפרושים מסופר שהללו הזהירו אותו מפני 
הורדוס אנטיפם, שליט הגליל, שחפץ להרגן. י' ענה להם 
שתוך 3 ימים יעלה לירושלים, משום ש״לא ייתכן שנביא 
יאבד מחוץ לירושלים״ (לוע׳ 111 ^ 31 — 34 ) — רמז ראשון 
לכך שצפה את סופו ואולי אף ראה את עצמו נועד לו. 

אין'לברר כמה זמן (חדשים או שנים) נמשכה פעילותו 
של י׳ בגליל ובעבר-הירדן (ר׳ לעיל, עמ׳ 416/17 ), ובאיזו 
שנה עלה לירושלים לחג־הפסח. הוא יצא לשם מקיסרין- 
דפיליפום בלודת תלמידיו. לאחר שהודיע להם שהוא עתיד 
להיות נרדף ומעונה בידי אויביו ("הפהנים שסופרים", וכן 
"הגויים") בירושלים, שיומת בצליבה רקום לתחש (מתי 
0£ נ. 18 — 119 מרק' ^ 33 — 34 ! לוק׳ 111 /י^ 31 — 33 ). 
בדרכו לירושלים שוב חולל י׳ נסים (פקיחת עיני עושים 1 
החייאת אלעזר המת [יואנס 1 x 1 ), שוא ומלוויו הגיעו 
להר־הזיתים, לפני שערי ירושלים, יומיים או שלושה ימים 
(לפי לוקאס דואג ם — בשבוע) לפני החג. מאורעות ימים 
אלה — שבהם אירעו מאסרו, משפטו וצליבתו של י׳ — 
הם עיקר סיפורם של כל הא", אולם תיאורם במקורות 
הוא מעורפל ורצוף סתירות. מתנגדיו ואויביו של י׳ וגורמי 
מיתתו לפי כל הא״ הם ״הנהנים שזקנים שסופרים״, וכן — 
בייחוד בשלושת הא״ האחרונים — "הפרושים", ואילו בא , 
ע״ש מתי נזכרים הרבה גם ״הצדוקים ואנשי השדום״— 
בהתאם למציאות ההיסטורית: שלטונם של הצדוקים 
בכהונה הגדולה, במקדש ובסנהדרין. 

מהר־הזיתים ירד י׳ עם פמלייתו לירושלים, וכשראה את 
העיר מרחוק בכה על חורבנה העתיד לבוא, כשהאויב לא 
ישאיר בה אבן על אבן (מרק׳ 111 ^ 1 — 2 ; לוק׳ 
41 — 44 ). הוא נכנס בשער-העיר רכוב על חמש (לקיים מה 
שנאמר בזב׳ ט, ט)׳ וכניסתו מתוארת כעין הפגנה משיחית 
וכאילו זכה לקבלת־פנים הראויה למלך-ישראל; מלוויו 
הריעו לו, רבים פרשו בגדיהם על-פני דרכו או כרתו 


זמורות־עצים ושטחו אותן לפניו, ולשואלים על טיבו הוגד 
שהוא הנביא י' מנצרת אשר בגליל (אך ללא הזכרת משי¬ 
חיותו במפורש); המוני-העם שהלכו לפניו ואחריו בירכו את 
ה׳ על הנפלאות שראו וקראו "ביש הבא בשם ה׳!... הושע¬ 
נא לבן־דוד בשמי מרופד. י׳ נכנס עם עולי-הרגל למקדש 
וגירש מחצרותיו את הרוכלים מוכרי הבהמות שיונים לקרבן 
ואת החלפנים. לאחר טיהור זה של המקדש הטיף תורתו 
באזני העם בעזרה שתוופח בחריפות ובצורה תוקפנית עם 
הנהנים שזקנים. אח התנהגותו נימק בסמכות שניתנה לו 
מיוחנן המטביל, אך עם זה רמז גם שהוא בעל סמכות 
עילאית (מתי מרק׳ 1X1 לוק'^).הנהנים,הסופרים 
וזקנישעם חששו שהוא יערער את מעמדם ואת שלטונם 
על המקדש שעם! הם התכנסו בבית הנהן הגדול כיסא 
ותיכננו מזימה לאבדו(מתי ^¥ XX ; מרק׳ שם; לוק׳ [שם] 
מקדים מזימתם זו לווינוחם עם י׳, ויואנס [ 1 ^ 47 — 53 ] אף 
לעלייתו לירושלים). הם ניסו להכשילו ע״י הצגת שאלות 
פרובוקאטיוויוח (בדבר ההישמעות לשלטון הרשאי מזה 
ובדבר עיקרי־האמונה מזה), אך י׳ בתשובותיו הנבונות 
שקולעות נמנע מליפול בפח שטמנו לו. אולם אחד מתל¬ 
מידיו, יהודה איש־קריוח, בגד בו תמורת בצע-כסף, הלשין 
עליו לפני הכהנים שבטיח להם לסייע בידם לתפסו! טיבן 
ומשמעותן של הבגידה שמלשינות אינם מפורשים. 

המאורעות המכריעים אירעו בליל יש ששי בשבוע, 
לאחר סעודת-ערב שנערכה לי' ולפמלייתו בבית אחד מחסי¬ 
דיו! אולם לגבי תאריו יום זה קיימת סתירה חמורה בין 
שחי גירסות שבא״. לסי יואנם ( 11 דה 3 , 28 ) היה זה ליל 
י״ד ניסן, ומאמרו, משפטו ומיתתו של י׳ היו בערב חג-הפסח; 
לפי מתי(^ ז \ 30 ,18 x ), מרקוס 0 \ 1 ^ 12 ) ולוקאם ( 11 צ^ 
7 — 8 ) היתד, זו סעודת קרבדפסח בליל ט״ו ניסן, שמאורעות 
אירעו בעצם יום ראשון של החג. בשעת הסעודה גילה י׳ 
לתלמידיו את סוד ענותו ומותו למחרת, ברמזו להם שהם 
ענות ומוות למענם, בירך על הלחם והצביע עליו כעל גופו 
ועל היין שצביע עליו כעל דמו, "דם הברית"! עם זה 
הגיד להם מראש שאחד מהם יבגוד בו. מבחינת ניסוח דבריו 
של י׳ בסעשה האחרונה, הן לגבי עצמו ומותו שן לגבי 
הסמליות של הלחם שיק, יש הבדלים ניכרים בין הא" (מתי 
שם, 20 — 29 ! מרק׳ שם, 17 — 25 ! לוק׳ שם, 14 — 22 ! יואנס 
111 ^ 1 — 30 ), ולפיכך קשה לעמש על משמעות הדברים 
שמעשש., 

לאחר המעשה וקריאת הלל (לפי הא" הסינאופטיים) 
יצאו י" ותלמידיו מן העיר, חצו את הקדרון ונתכנסו בחצר 
גת־שמנא במורד הרשזיחים, שם שקע י׳ בתפילה, שתחילתה 
היתה תחנונים "שלא תעבור עליו הכום", אבל סופה היה 
מסירת נפשו לאביו שבשמים מתוך נכונות לקבל על עצמו 
את הייסורים שנועדו לו. בחשכת הלילה הגיעו למקום 
שליחיו המזויינים של הכהן הגדול, ועמם יהודה, שלה ניגש 
אל י׳ ונשקו — כסימן שזהו האיש שיש לעצור אותו. אחדש 
מן התלמידים ביקשו להגן על רבם בכוחשזרוע, אך י׳ מנעם 
מזה, שם נמלטו על נפשם שניחשו בידי שוביו. 

י׳ הובא לבית הנהן הגדול (או — לפי יואנס — לבית 
חשנו חנן), שבו נתכנסו בו בלילה הנהנים, הסופרים והזק¬ 
נים — 1 ולא ברור אם באו בתורת סנהדרין לדק את י׳ או 
בתורת נכבדישעדה לחקור אותו בלבד. לפי מתי (שם, 
57 — 66 ) ומרקום (שם׳ 53 — 64 ) לא היתד. ההאשמה שהוטחה 



421 


ישד 


422 


כלפיו תחילה אלא עדות־שקר של אנשים שטענו שהוא 
התפאר ביכלתו להחריב את בית־המקדש ולחזור ולבנותו 
תוך 3 ימים* על האשמה זו לא ענה י' כלל. אולם לאחר-מכן 
נשאל אם הוא רואה עצמו כמשיח, ולפי לוקאס אף נפתחה 
החקירה בשאלה זח ועל כך נתן י׳ תשובה שהיא דו־משמעית 
וקרובה לאישור: "אתה אמרת" (לפי מתי), או "אם אגיד 
לכם לא תאמינו לי" (לפי לוקאס), ו״מעתה ישב בר־אנש 
לימין הגבורה״! לפי הרקום אף ענה בפירוש "אני הוא<על־ 
סמד תשובתו זו ראו בו שומעיו מחרף ומגדף החייב מיתה! 
עם זה היה בטענה המשיחית משום אפשרות להציגו 
כמורד בקיסר. לפי מתי והרקום הוצא נגדו פסק־דין של 
מיתה! בלוקאם, וכן ביואנס, לא נמסר על פסק-דין כלל. 
אולם לדברי כל המקורות הוסכם למסרו בידי הנציב הרומי 
פדי להמיתו. 

בבוקר הובא י , כאסיר לפני הנציב פונטיוס פילאטום 
באשמת הסתה למרד במלכות (כך לפי לוק׳ £111 ס 1,3 — 5 ). 
לפי הסינאופטיים שאלו פילאטוס אם הוא ״מלך היהודים״ * 
י׳ ענה: "אלה דבריך", ואילו על האשמות אחרות שהטיחו 
היהודים כלפיו הגיב בשחיקה גמורה. פילאטום לא מצא 
ממש בכל ההאשמות וניסה להעביר את עניינו של י׳ להור־ 
דום אנטיפס, ששהה באותה שעה בירושלים ושי׳ הגלילי 
היה נתינו! אולם הורלוס אנטיפם החזיר אותו לפילאטוס 
ולשיפוטו, יי׳ נכלא בבית־הסוהר הרומי׳ שבו נמצאו אסירים 
יהודים ״ליסטים״ — כלו׳ קנאים־מורדים שנפלו בידי 
הרומאים. — לפי יואנס (שם, 33 — 38 ) התנהל ויכוח נוקב 
בין פילאטום ובין י׳ בדבר "מלכותו" של זה. י' הסביר 
לבעל־דברו, שמלכותו אינה מלכות העולם הזה, ושיעורו 
בעולם הזה הוא לשמש עד לאמת! ועל כך הגיב הרומאי 
בשאלה המפורסמת: ״האמת — מהי ז״ — עכ״ 6 מסכימים 
כל הא" שבדעתו של פילאטום היה לשחרר את י/ בנצלו 
לשם כך את הנוהג המקובל לשחרר לכבוד חג־הפסח אסיר 
יהודי אחד. הוא הציע לעם לברור להם מבין האסירים את 
המועמד לשיחדור, אך היהודים ברת להם את הקנאי בר- 
אבא ודרשו בכל תוקף את הוצאתו־להורג של י׳. ראשיהם 
אף הפעילו לחץ על פילאטום באיום שילשינו עליו לפני 
הקיסר שהוא מחפה על מורד־במלכוח. פילאטום נאלץ 
להיכנע לדרישתם, אך הוא הסיר את האחריות למעשהו 
מעל עצמו וגולל אותה על היהודים, והללו הכריזו "פה אחד": 
״דמו עלינו ועל זרענו״ (כך לפי מתי 25 ). 

* י׳ נידה להלקאה ולצליבה. החיילים הרומיים התקלסו בו, 
עטרוהו עטרת־קוצים והלבישוהו ארגמן כ״מלך־היהודים", 
אח״כ הטעינו עליו את צלבו והוליכוהו למקום הצליבה, 
גבעת גולגולתא. גם על צלבו נרשמה בפקודת פילאטום 
כחובח־הלעג ״מלך־היהודים״ (לפי יואנס — בעברית, לאטי- 
נית דוונית)! לצדו נצלבו גם שני ליסטים. ייסוריו וגסיסתו 
של י׳ על צלבו נמשכו כ 6 שעות! מכל מקורביו לא היו 
עמו — לפי גירסות המקורות השונים (מרק׳ /סנ, 40 — 41 ! 
לוק׳ ממסג, 49 ! יואנם 25 — 26 ) — אלא נשים אחדות 
מחסידותיו, וכן אחד מתלמידיו. רעוברים־והשבים לעגו 
למלך־היהודים התלוי, והחיילים חילקו ביניהם את המלבו¬ 
שים שהפשיטו ממנו(לקיים מה שנאמר בתה׳ כב, יט). הא" 
מוסרים אח אימרוחיו משעות ייסוריה הוא התפלל על מעניו 
"אבי, סלח להם כי אין הם יודעים מה שהם עושים", ולאחד 
מן הליסטים שנצלבו עמו ושחזר בתשובה ייעד חלק בגךעדן 


עמו (לוק׳)! הוא פרץ בקריאה ,,אלי אלי למה שבקתני" 
(מתי ומרק׳ — ע״פ תה׳ כב, ב! הפרק כולו נדרש בא" על 
י׳ [ר׳ לעיל, עט׳ 413 ])! דבריו האחרונים היו: "אבי, בידך 
אפקיד רוחי" (לוק׳—ע״פ תה׳ לא, ו), בשעת יציאת נשמתו 
רעשה הארץ, נבקעו הסלעים ונקרעה הפרוכת בבית־המקדש 
(מתי). 

ע״ם בקשת אחד מחסידיו של י׳, יוסף הרמתי, ניאות 
פילאסום להרשות להוריד את גודתו של י׳ מן הצלב לפני 
ערוב היום וכניסת השבת. והיא* נטמנה במערת־קבר בו 
במקום. — פרשת תחייתו של י׳ מן המתים מסופרת בסיר 
מיהם של הא״ ב 4 גירסות שונות. הצד השתה שלהן — 
שביום השלישי למיתתו, הוא יום א׳ בשבוע, באו הנשים 
לבקר את הקבר ומצאוהו פתוח וריק! לפי הסינאופטיים 
נתגלו להן מלאכים שבישרו להן את דבר תחייתו של י׳ 
ועלייתו מקברו. סיפורים שונים מוסרים על פגישות שנפגשו 
לאחר־מכן, במקומות שונים בארץ, אחדים מן השליחים, 
וגם כולם יחד, בי׳ החי! הם ראוהו בגו&ו ומיששו אותו, 
ישבו עמו בסעודה, ושמעו מפיו את סוד מיתתו ותחייתו! 
הוא הוכיחם על רפיח אמונתם בו, הטיל עליהם להביא לכל 
העולם את בשורת מעשה גאולתו, נפרד מהם תוך הבטחה 
להיות עמהם עד אחרית־הימים, ונישא מן הארץ השמימה. 

ב. ם. - י. ל. 

י" ותורתו מבחינה היסטורית. בסיכום סקירת 
החומר שבא״ ניתן לומר, שדמותו של י׳ בהם — אע״פ 
ששרשיה בחולדות חייו של האיש ובכמה מהשקפותיו — 
עיקר יסודה באווירה המיתית של אמונות ודעות שרווחו 
אז בעולם ההלניסטי המזרחי כולו, ובכלל זה גם בחוגים 
יהודיים מסויימים. כוחות מיתופואטיים אלה, הן שמוצאם מן 
היהדות הן שמוצאם מן היוונות והסינקרטיזם, הצליחו כבר 
בעשרות־השנים הראשונות לאחר מות י׳ להפוך את תולדות 
חייו לסיפור מיתי, החל בלידתו המופלאה כבן לאביו שב¬ 
שמים וכלה במותו כמות־כפרה ובתחייחו ועלייתו לשמים. 
משהו מן המוטיווים הללו נמצא בספרות החיצונית־חזונית 
ובספרות המדרשית בישראל, אולם בעיקרם פותחו — דרך 
פאולום ומחבר הא׳ ע״ש יואנס — בידי הנוצרים שמאומות־ 
העולם. לפי הגירסות השונות והמנוגדות של המחקר המדעי 
החדיש היה י׳ ההיסטורי מורה ומטיף בענייני אמונה ורוח, 
או מחנך מוסרי, או רופא-אליל ועושה-נפלאות, או טוען 
לנבואה או למשיחיות, או אף מפעילי תנועה חברתית או 
מדינית! אולם כבר בא" הסינאופטיים, וביותר ביואנס, הפך 
י׳ האיש למושיע קוסמי, לדבר-אלהים ובן־אלהים שלבש 
בשר, מת למען המאמינים בו, קם לתחיה וחזר אל אביו 
שבשמים. 

ביוגראפיה מיתית זו היא רק אחת מרבות, דומות לה או 
שונות ממנה בפרטים או אף בעיקרן, שנוצרו בקבוצות שונות 
של הנצרות הקדומה. הסידי הגנוסיס (ע״ע, עט׳ 51 ), למשל, 
ביטלו כמעט לגמרי את היסוד האנושי של י׳ והפכוהו ליצור 
אלוהי טהור! הכת היהודיח־נוצרית של האביונים האמינה 
שי׳ הוא "נביא-האמת", ישות רוחנית שהתגלמה פעמים 
הרבה בדמויות שונות של תולדות ישראל, החל באדם 
הראשון דרך משה רבנו עד י׳ הנוצרי! כת יהודית־נוצרית 
אחרת הדגישה אף היא את תפקידו הנבואי של י׳, אך לא 
האמינה שהוא המשיח וביטלה לבסוף את האמונה בתחייתו. 

המשימה המוטלת על המחקר ההיסטורי היא בירורן של 



423 


ישו 


424 


שתי שאלות עיקריות: ( 1 ) מה הורה, או למד. הסיף, האיש, 
ומה היה מקומו במסגרת היהדות של זמנו ז ( 2 ) מה היו 
הסיבות והנסיבות של חוצאתדלהורג ז — ועל שתיהן לא 
הושגו תשובות מהבמות. הקושי שבפניו עומד הניחוה 
הפילולוגי־היססורי של הא״ נובע מהגרת העובדה — שהיא 
היום מוסכמת בין החוקרים —, שגם אם נניח שהא" מכילים 
תורות, מימרות ומשלים אותנטיים של י׳, יש לחשוש שחל 
בהם, או עכ״ם בחלק מהם, עיבוד מאוחר — מתחי מעות 
בהבנת הדברים או מתוך מגמתיות, וזאת בכיוונים שונים 
ומנוגדים זה לזה ז נוסף על כך ודאי הוא שמתוך המגמות 
השונות הללו הושמו בפיו של י׳ דברים שלא אמרם כלל. 
תולדות מחקר "י׳ ההיסטורי" מראות, שהחוקרים שעמדו 
לשחזר את החומר האותנטי ולדחות את העיבודים וההוספות 
המאוחרים כבד היו ברוב המקדים מונחים ע״י דמות מסויימת 
של י , שעמדה לנגד עיניהם, ועל־סיה ביררו את הדברים שי׳ 
אמרם או "יכול היה לזןמרם" ופסלו מה ש״אי־אפשר שי' 
אמרו" או מה ש״עומד בניגוד לדעתו ד. אמיתית של י׳". 
בהרבה שיטות בתפיסת תולדות י׳ ותורתו אנו נתקלים 
בפגם המתודי-לוגי, שדעה מוקדמת מסויימת על־אודות י , 
קובעת את דרכו של החוקר בבירור הטכסטים, ותוצאות 
בירוד זה חוזרות ומשמשות אסמכתא לאותה דעה. 

מהשוואת הא" זה עם זה עולה עכ״ם סתירה עמוקה בין 
הא״ הסינאופסיים מזה ובין א׳-יואנס מזה. רק לפי האחרץ— 
שהוא לדעת רוב החוקרים תעודה חאולוגית ולא היסטורית— 
היה י׳ מחדש מהפכני באמונה ובדת, נושא התגלות המבטלת 
את קודמתה< ואילו מן הא" הסינאופסיים משתמע, שי , חי 
ככל יהודי נאמן בדורו, ואין רמז לכך שנתכוון לשנות את דת 
משה וישראל, ואצ״ל — לעקרה ולתת תורה חדשה במקומה, 
או לבטל את ייחודו של עם ישראל מבחינה דתית; וכן לא 
נמצא שפסל את הלכתם של חכמי תושבע״ם. למרות המגמה 
הבולמת בא" לעורר את הרושם שי׳ שולל אח ההלכה ותוקף 
אותה בתמידות, אין הם מעלימים את העובדה שביסודם 
של מעשיו ודבריו דיקדק י׳ לא רק בדברייתורה אלא אף 
בפירושיהם ע״ם ההלכה, ורק במקרים מעמים הוא מופיע 
העובר על דברי חכמים (ר׳ לעיל, עמ׳ 418/19 ), וזאת בדברים 
שהיו, כנראה, שנויים במחלוקת־חכמים בימיו. נאמנותו 
המוחלטת לתורה מבוטאת בדבריו ש״מן התורה לא יעבור 
קוץ ויו״ד אחד"! וכן: "אל תחשבו שבאתי להפר את 
התורה או את דברי הנביאים — לא באתי להפר אלא 
למלאת״ (מתי ז\, 17 ). אשר ליחסו לייחוד הדתי של עם 
ישראל — מסופר שאסר על שליחיו לעבור ביישובי הגרים 
ולהיכנס לעיר השומרונים, והוא אף מיאן תחילה לרפא חולי 
גדים. פאולום, "השליח לגרים*, מודה שי' שמד את מצוות 
התורה ושפעל בין יהודים בלבד. — בדיבוריו ובעמדתו אין 
י׳ מבדיל בין תושב״כ שניתנה בידי משה ובין תושבע״ם, 
שנושאיה הם ״הסופרים והפרושים״: הללו "יושבים על כסא 
משה״ (שם 0£111 נ, 2 ); בזה י׳ נפרד לחלוטין מן הצדוקים. 
התקפותיו הקשות על הפרושים, שבהן רצופים הא". לעולם 
אינן מכוונות נגד תורתם של הפרושים אלא נגד השימוש 
שהם עושים בתורה ונגד התנהגותם בכלל ("כל אשר יאמרו 
לכם לשמור — תשמת ועשיתם, אך כמעשיהם אל תעשו, 
כי הם אומרים ואינם עושים״ (שם שם, 3 ]), ודבריו על 
התחסדות וצביעות בקרבם הם כדברים שהתלמוד שם בפי 
המלך הצדוקי ינאי (סוטה כ״ב, ע״ב) ושהחכמים עצמם היו 


מסיחים אותם כלפי• גילויי עיוות תורתם ושחיתות במחנם 
(ברייתא, שם). עם כל זה ברור, שבגלל ביקרתו היה י׳ 
חשוד בעיני רבים, כצדוקים כפרושים, בעיירות שבגליל 
ואח״כ גם בירושלים, כעבריין בסתר, אם לא בגלוי, ובתשו¬ 
בותיו להשגותיהם על דבריו ומעשיו הוא נוקט לשח חריפה, 
הנשמעת לעיתים כביטוי לאיבה עמוקה.- 

אולם, אם גם איו למצוא בי׳ של הא" הסינאופסיים משום 
חריגה מכוונת וחריגח־למעשה ממסגרת התורה הכתובה 
והמסורה — הרי הלר־רוח של חריגה כזאת משתקף בניסוח 
החחר ונשנה בהטפתו פעמים רבות: "נאמר לכם." ואילו 
אני אומר לכם...". בזה גם מובא לידי ביסד שהוא מייחס 
לעצמו סמכות לפרש דברי-תורה ולהרחיבם או לצמצמם 
שלא על דעת המסורת — וזאת בניגוד מפורש לדבריו (ר׳ 
לעיל) על תקפן הנצחי של מצוות התורה ומזכות ההוראה 
של החכמים. לא ניתן לברר, אם לפנינו אחת הדוגמות של 
חוסר־עקביות בהשקפותיו של י׳ עצמו, או אחת הדוגמות 
של השקפות מנוגדות של זרמים שתים בנצרות שלאחר י', 
שביטוייהן הושמו בפיו. 

היסוד החיובי שבביקרתו השלילית של י׳ הוא הטעמה 
מתמדת של המשמעות הרוחנית של התורה ושל מצוותיה 
המעשיות — שאותן אין הוא מבטל: השבת נתתה לאדם, 
ואין האדם נתון לשבת! לא הנכנס לפה מטמא את האדם, 
אלא היוצא מפיו, וכד". הוא מחמיר ביותר בצד המוסרי של 
איסורי התודה. לפעמים — בדומה לחסידי כתות שונות 
בימיו ואחריו — יותר מהלכתם של הפרושים: הוא משתה 
את הכועס על חברו לעובר על "לא תרצח" (בדומה לכך 
משתים חז״ל הלבנת-פנים לשפיכות-דמים (ב״מ נ״ת ע״ב])ז 
הוא מציג את *המסתכל באשת־איש כנואף בלבו (השר 
דברי ריש־לקיש על "נואף בעיניו" [דק״ר כ״ג,י״ב 1 )ו את 
איסור שבועת־שקר הוא מרחיב להימנעות מן השבועה 
בכלל. בעניין גירושי-אשה הוא פוסק-לפי גירסה אתת (מתי 
■ע, 32 ז שם 9 ) — כביח־שמאי ומד ביח־הלל: שאין 
הבעל רשאי לגרש את אשתו אלא על ערוות־דבר, ואילו 
לפי גירסה אחרת (מרק׳ ^ 2 — 12 ) הוא שולל גירושין 
(ונישואיו של גרושה) לחלוטין. בראש כל המצוות הוא 
מציג "את המשפט את החסד ואת האמונה"(לפי מתי 11 מכג, 
23 ), או ״את המשפט ואת אהבת האלהים״ (לפי לוק׳ 4X1 
42 ) ז על שאלת הפרושים בדבר "הגדולות במצתת" הוא 
עונה — ברות דברי חז״ל — במצוות "ואהבת את ה׳ אלהיך" 
ו״ואהבת לרעך כמוך", כעיקרים שכל התורה תלויה בהם. 
דבר נוסף חמקןרב את דרכו של י׳ לזו של חז״ל הוא שימושו 
במשלים להסברת תורתו — מתודה שאיבה רווחת בספרות 
של *זרמים אחרים ביהדות של אותה תקופה, כגון הספרים 
החיצונים או המגילות של פת מדבר־יהודה. 

בניגוד לרושם שהא" משתדלים לעורר, משתמע מפל 
המסופר בא" הסיבאופסיים שי׳ היה עכ״פ קרוב לפרושים 
מכל הזרמים ביהדות של זמנו, אע״ם שקשה להכריע אם היה 
פרושי ממש. בולם מאד הניגוד בינו ובין הצדוקים, שהיו 
אויביו הנמרצים ביותר, ובסופו של דבר — בנראה — גם 
האחראים למיתתו. הרבה נידונה במחקר ההיסטורי החדיש 
בעיית קשרים בין י* ובין האיסיים (שאינם נזכרים במפורש 
בא"), על רקע מה שהיה ידוע על כת זו עד לזמן האחרון. 
הוויכוח על נושא זה נתחדש עם גילוי המגלות של כת 
מדבר־יהודה (ע״ע, עם' 206 ), שדעה רווחת בין החוקרים 



425 


ישו 


426 


מזהה אותה עם האיסיים. אולם, בניגוד לסמוכין שניחן 
למצוא לתורת הכת באגרות-פאולום ובא׳־יואנס, נמצא שי׳ 
לא היה קרוב לכת ואף התנגד לעקרונותיה המרכזיים, אם 
כי ייתכן שהושפע מתורותיהם החברתיות של האיסיים. 
דווקא על רקע העיון במגילות בולסת קירבתו של י׳ לחכמים 
הפרושים שנואי הכת, י/ הדוגל באהבת־בריות אוניוורסא- 
לית, אף כלפי אויבים (ר׳ להלן), מן ההכרח ששלל את 
הדואליזם (ע״ע) של הכת, שחילקה את האנושות — ע״פ 
גזרה קדומה (ע״ע) — לבני־אור, שהם למעשה זהים עם בני 
הכת, ולבני־חושך, שהם שאר האנושות, ובוודאי לא יכול 
היה להסכים להשקפה שמצווה היא לבני־האור לשנוא את 
בני־החושך ולהילחם בהם. ייתכן, שאימרתו המפורסמת של 
י׳: "שמעתם שנאמר: ואהבת לרעך ושנאת את שונאך 
[פסוק שאינו במקראנ], אך אני אומד לכם: אהבו את 
שונאיכם״ (מתי ז\, 43/4 ) — מכוונת נגד תורת הכת. גם 
לתאולוגיה האיסיית של הגזרה הקדומה, של החטא והחסד 
(ע״ע), אין הד במימרותיו של י , שאפשר לחשבן לאותנטיות. 
מסתבר שי׳ התנגד גם להיבדלות הכת משאר ישראל ולמג¬ 
מתה לניתוק הקשרים הכלכליים עם החברה של "הון חמם" 
או ״הון אנשי חמס״! לעומת־זה מעמיד י' את "בני העולם 
הזה" מעל ל״בני־האור" ומיעץ לתלמידיו "לעשות להם 
ידידים מממון העולה״ (לוק׳יחסנ, 6 — 9 ). 

אולם יחד עם חזיית הדואליזם החברתי והמוסרי של הכת 
הסכים י׳ לאיסיים בראיית ההון׳ העושר והכבוד כמפשול 
לגאולת האדם ("קשה לעשיר לבוא אל מלכות־יהשמים... נקל 
לגמל לעבור בקוף־המחט מבוא עשיר אל מלבות האלהים" 
[מתי:>ט^ 23 — 24 ]! "לא יוכל איש לעבוד שבי אדונים... לא 
תוכלו לעבוד את האלהים ואת הממון״ [שם 1 /י, 24 ]) 
ובראיית העתי והשפלות ביתרת ומעלה. ואף בדבר חיוני, 
מבחינה דחית, ואח קריאתו ובשורתו היפנה בראש־וראשונה 
אל העניים ואל המושפלים והמדוכאים. העניים שאליהם 
מתבתן י׳ הם גם העניים בחומר וגם "עניי החח" (שם /י, 
3 ), בינוי שבו כינו את עצמם בני הכת> וכן הוא מודה 
לאלהים ש״הסתיר אמיתו מחכמים ונבתים וגילה לפתאים" 
(שם 1 ^ 25 ) — בדומה לאיסיים שהדגישו את התמימות 
כמעלה גחלה והשתמשו אף במונח "פתאים" במשמעות 
חיובית. י׳ לא קיבל את העקרון האיסיי של שיתוף בהון, 
אך דרש שבני־האדם יתחלקו זה עם זה בסיפוק צרביהם. 
בסיכומו של דבר נמצא, שי" קיבל מן האיסיים רק אותם 
יסודות חבדתיים־דחיים שניחן היה לאחדם עם המוסר 
שהיה מקובל גם בחוגי ״החסידים״ הפרושים; יחד עם זה 
נשמרה בתורתו מידת-מה מן המתח החברתי והביקורת 
הסוציאלית האפייניים לתורת האיסיים. הן מבחינת האידי¬ 
אלים החברתיים, הן מבחינת ההחמרה של הדרישות המוס¬ 
דיות ושל המעמת מצח׳ת אהבת ה׳ ואהבת הרע משתלבת 
תורתו של י , בהשקפות הבאות לידי ביטוי בתעודות יהודיות 
אחרות מאותה תקופה, שמוצאן מחוגים הקרובים לאיסיים 
או העומדים בין הפרושים תזאיסיים, כגון "רידכי" (ע״ע) 
[בחלקה היהודי] או הספר החיצון "צוואות השבטים". 

י׳ אמר, שלא הבריאים זקוקים לחפא אלא החולים, 
ושהוא לא בא לקרוא לצדיקים, אלא לחוטאים (מתי )ס, 
12/3 ) * שליחותו היא "אל הצאן האובד של בית ישראל" 
(שם 24 ). מכאן הנימה המיוחדת של בשורתו, הפונח 
לא דק אל העניים — כמו אצל האיסיים — אלא, בניגוד 


להם, במיוחד אל החוטאים, הן במז־בן הדתי והן במובן 
החברתי. על טענת מתנגדיו שהוא "ידיד המוכסים והחו¬ 
טאים" הגיב י׳ בקביעה מפורשת ש״המוכסים והזונות יקדימו 
אתכם [= את הכהנים והזקנים] לבוא אל מלכות האלהים" 
(מתי 1 ^ 19 ז שם 0£1 נ, 31 ): הראשונים יחיו האחרונים, 
והאחרונים — ראשונים (השר אגדת חז״ל בדבר "העולם 
ההפוך" [פסח׳ נ׳, ע״א! וכן מדר׳ רות רבה, ג׳]). י׳ מצרה 
לאהוב את האויב, את החוטא, ואינו מגמק דרישה זו בציפיה 
שהחוטא יהפוך ע״י אהבה זו לצדיק (אע״פ שהוא דורש מן 
החוטאים תשובה), יחסו המיוחד אל אלה שחטאו ברוך 
בהכרתו שאלהים אינו מבדיל בין צדיקים לרשעים בהענקת 
הגשם והשמש: על־כן צריך גם האדם להתייחס בשווה 

?ו :׳ זו ד 

לכולם. מכאן גם השקפתו שאין להתקומם לרשע ואיו לעמוד 
נגדו בכוח הזרוע. 

סלכות-השמים ואחרית-ה ימי ם. אולם ההשק¬ 
פות הדתיות והמוסריות של י׳ אינן דווקא ביטוי לגישה 
סבילה אל העולם ואל הרשע שבו. לאמיתו של דבר קשורה 
תורת־המוסר שלו לדעותיו על אחרית־הימים(ע״ע. עמ׳ 463 — 
466 ) הממשמשים ובאים. בדומה לכת מדבד־יהודד. ולחוגים 
יהודיים אחרים בימיו, כגון הקנאים, האמין י׳ שהעולם הזה 
נמצא על סף קצו, שהוא ראשית הגאולה. אולם בחלקו דעות 
החוקרים בהבנת משמעות חזון הקץ והגאולה של י׳: אם 
הוא מכוון לקצו של שלטה הרשע המדיני והחברתי ולגאולה 
מן הסבל הנובע ממנו, או אם הוא מכוון לקץ קוסמי במובן של 
שינוי סדרי־הטבע, או אם הוא כורך את הגאולה החמדית 
בגאולה רוחנית ונפשית, או אם הוא מבשר את האחרונה 
בלבד — קץ שלפון הרשע בקרב האדם עצמו וגאולת האדם 
מן החטא * המוטיח־ האחרון הוא זד, שהוטעם אח״ב בנצרות 
על חשבון הראשון. כמה ממימרותיו משקפות את האמונה. 
שהעתיד האסכאטולוגי יביא אתו — לא מתוך פעולה מרד¬ 
נית של בני-האדם — מהפכה חברתית וגם מוסרית! הוא 
מבשר לא רק ישועה לעביי־הרות שיירשו את מלכוח־השמים, 
אלא גם מכריז שהשבעים [היום] ירעבו והצוחקים יבכו 
(לוק׳ 1 /י- 24 — 26 ). יש סבורים, שצגזורה נוצרית פנימית 
של הא" מחקה, או עיבדה, מימרות שהיתר, בהן נבואה מפד 
רשת על נפילת מלכות רומא, ועכ״ם מסתבר שי״ — כתב 
המכתע של היהודים בתרו — ציפה לנפילה קרובה של 
מלכות־הרשעה, אולם לא היה אקטיוויסט־לוחם כדרך הקנ¬ 
אים. קצת מימרות בא" הסינאופטיים וסיפורים המסופרים 
שם מבטאים יחס שלילי לגויים ולעולמם, העולה בחריפותו 
על השלילה שבדבת חז״ל (ר׳ לעיל, עכר 423 ). הדברים 
בגנותם של ״מלכי הגרים, הרודים בהם״ (לוק׳ £11 סנ, 25 ) 
נראים כרמז גרוד לשליטי רומא. לעומת-זה מוצג קנטותון 
רומי כאחד מראשוני המאמינים בי׳ וכמי שעולה באמונתו על 
בני־ישדאל (מתי 111 /ו, 5 — 3 ! , לוק׳ 11 ז\, 10-1 )< וכן מוצג 
כותי — בן עם שנוא ביותר על היהודים — כעולה עליהם 
במידת גמילות-חסדים (שם ^ 29 — 36 ), ומכאן שכל בבי- 
אדם קתיים "רעים". הסברה נותנת, שהמימרות והסיפורים 
בכיוון הראשון הם האותנטיים, ואלה שבכיוון המנוגד — 
עיבודים או הוספות מאוחרות! אך איו להכתע בזה בוודאות, 
ריתכן שיש גם כאן עדות לחוסתעקביות וחוסתשיטתיות 
במחשבתו של י׳. — בא׳-יואנס שולטת המגמה הברורה של 
העדפת בבי אומות-העולם על בני-ישראל, 

"מלבות־שמים", מושג מרבד בתורתו של י', מצרה 


427 


ישו 


428 


בהפרות חז״ל, בייחוד בסיהס של החכמים שהתנגדו לאק- 
טיוויזם של הקנאים, כגון ריב״ז. בדומה לחוזי הקץ והגאולה 
בספרות החיצונית, גרס גם י/ שמלכות־השמים — יותר מש¬ 
היא הניגוד למלכות־רומא היא הניגוד לשלטון השטן ורוחו¬ 
תיו הרעים, שיגיע לקצו באחריח-הימים. חידושו הרעיוני 
של י׳ הוא, שמלכות-השפים אינה עניין של העתיד בלבד 
אלא שהיא כבר קיימת בתוך המאמינים בו, והללו כבר נמ¬ 
צאים בה ממש• רעיון זה הוא המשמש לו בסים לתורת- 
המוסר הדתית שלו: מאחר שמלכות-השמים כבר נמצאת 
בהתגלמותה בעולם הזה, משעת התגלותו של י/או אולי אפילו 
משעת הופעתו של יוחנן המטביל (מתי 12 ), אין טעם 
להתקומם לרשע המצוי עדיין בעולם. מבחינה זו קיים הבדל 
עמוק בין תפיסתו של י׳ ובין השקפתם של חז״ל. הללו, 
בעקבות הנביאים — מובנה של מלכות-השמים בשבילם 
הוא שלטון האלהים לבדו על העולם כולו. ואילו י׳ מתאר 
את מלכות-השמים גם כעין תחום מיוחד (במובן רוחני) 
במסגרת העולם הזה כמות־שהוא, תחום שנועד למאמינים 
ולצדיקים, והם יכולים לרשתו ולבוא לתוכו, ואילו פועלי- 
און אין להם מקום בו. זוהי תפיסה קרובה לזו של כת 
מדפר-יהודה, המצפה לאור שינחלו בניה. י , מדמה את 
מלכות־השפים לזרע-החרדל הזעיר, הגדל עד היותו לאילן 
גדול (לוק׳ 111 ^ 18 — 19 )! והאיסיים מדמים את עדתם לעץ 
נסתר שנעשה לעץ ענקי (מגילת ההודיות). מלכות-השמים 
של י׳ היא ממלכת עדת הנושעים באמונתם בו, והתנשמותה 
והתפשטותה בעולם הן סמל הגאולה המשיחית, שהוא ותל¬ 
מידיו מהוללים אותה בקהל המאמינים. בעוד שבדברי חז״ל 
מודגש שה׳ הוא להלכה מלך מן העולם ועד העולם, אלא 
שמלכותו תתגלה ותחגשם למעשה במלואה לעתיד־לבוא — 
הדי לפי י׳ תהליך התגשמות מלכות־השמים כבר התחיל 
במועד היסטורי מסויים, ובהצלחתו בגירוש שדים — ז״א 
בגצחונו על כוחות־הרשע של השטן — הוא רואה הוכחה 
שמלכות־השמים כבר הגיעה. 

מדברי י' אין לברר, מה הוא, לרעתו, היחס בין בוא 
מלכות-השמים ובין ביאת המשיח! מכל מקום, מימרותיו 
על מלכות-השמים ואלו התות בבוא "בר־אנש" נפרדות זו 
מזו, והוא בעצמו, המבשר *את בואה של מלכות-השמים, חוזר 
ואומר שאין איש יכול לדעת את שעת בואו של "בר־אנש". 
הביטוי הארמי עצמו, המופיע במקרא פעם אחת בם" חיאל 
(ז, יג), מפורש שם (פסוק יח) פירוש קולקטיווי כ״קדישי 
עליוניף (כנראה עם־ישראל), אולם בספרי האפוקליססיקה 
(ע״ע) היהודית של אותם הימים הוא מציין דמות אסכאטו- 
לוגית. ל״בר-אנש" יש גם במקורות היהודיים וגם בפיו של 
י׳ תפקיד מוגדר: הוא יהיה השופט של אחרית-הימים, אדם 
שהוא גם דמות שמימית! הוא ?שב על כסא־כבודו של ה׳ 
(או לימינו) ויוציא אח פסק-דינו על הממלכות ועל האנו¬ 
שות כולה, וכן על רוחות־השמים, והוא יבדיל בין הצדיקים 
לבין הרשעים! בעזרת סלאכי־עליון יוציא את הצדיקים 
לישועה ואת הרשעים לדראון־עולם. בעיה מרכזית במחקר 
דמותו של י׳ ההיסטורי היא כיצד הבין את הקשר שבינו 
ובין "בר־אנש" זה. 

תודעתו העצמית של י׳. בא״ ניתן להבחין 3 
קבוצות של מימרות של י/ שבהן מופיע המושג "בר־אנש". 
במימרות שבקבוצה האחת מדובר על "בר-אנש" שהוא עתיד 

■ נדד 

להיות מוצא להורג ולחזור ולקום לתחיה. לקבוצה השניה 


שייכות אזתן המימרות של י׳, שבהן הוא משתמש לגבי 
עצמו בכינוי "בר־אנש" במובן של "בן־ארם" סתם, כגון 

■ ודד 

כשהוא אומר שלשועלים ולציפרים יש מקום לגור, ולבן- 
האדם אין מקום לשים את ראשו עליו (מתי 11 ד׳\, 20 ). 
הקבוצה השלישית של דברי י< על "בר־אנש" כוללת מימ¬ 
רות שבהן הוא מבשר את בוא "בר־אנש" באחרית-הימים, 
בלי שהוא מזהה את עצמו עם דמות זו במפורש. יש חו¬ 
קרים הסבורים שרק שתי הקבוצות האחרונות הן מימרות 
אותנטיות של י/ ואילו הראשונה נוצרה בקרב הפנסיה הנו¬ 
צרית הקדומה, והמימרות הושמו בפיו של י/ אולם בנקודה 
זו קשה להגיע למסקנות בטוחות, ז״א — לחשוף מן המקו¬ 
רות את תודעתו האישית של י׳ ולדעת מה היו התפקידים 
שהועיד לעצמו וכיצד הבין את משמעות שליחותו. 

י׳ בישר את בוא מלכות־השמים, קרא לתשובה וריפא 
חולים! הוא ריכז מסביבו תנועה של תחיה דתית ובחר שנים- 
עשר שליחים כנגד שניס-עשר שבסי ישראל. ברור מן המקו¬ 
רות שראה את עצמו כנביא׳ אד אין נדאות אם הוא עצמו 
כבר נתפוון בכך ל״נביא-האמת" של אחרית־הימים, שפו — 
ובזהותו עם י׳ — האמינו התות נוצריות בדורות שלאחר י׳ 
(ר׳ לעיל, עם׳ 422 ). — בברית החדשה מוגדר י׳ כבן לאל- 
הים. מימי בית שגי ידועים לנו חסידים ועושי-פלאות 
בישראל, שיחסם לאביהם־שבשמים מוצג כדומה ליחס הבן 
לאביו (חוני המעגל! חנן הנחבא! ר׳ חנינא בן דוסא). 
תחושה זו היתד. קיימת, כנראה, מתחילה בי', אלא שהוא 
פיתחה בכיוון מיוחד. בתפילת-הודיה שלו (מתי 1 ^ 25 — 
27 ) הוא אומר, שהכל — ובכלל זה היותו המקבל והמגלה 
רזי-אל לחסידיו — ניתן לו מידי אביו; פאן מתקשר המוטיוו 
של יחם הבן אל אביו לתודעתו כחוזה ונביא. גם במשל 
העובדים בכרם (לוק׳ 0£ (, 19-9 ) י' מדמה אח עצמו לבן 
שנשלח ע״י אביו בעל הפרם ועתיד ליהרג בידי העובדים 
הרשעים של הכרם. הוא פונה תדיר לאלהים בכינוי "אבא", 
ואת עצמו הוא מבין כבנו — במובן מיוחד, לא רק כשאר 
ישראל שאף הם נקראים בנים למקום! אולם בעובדות אלו 
כשהן־לעצמן עדיין אין ביטוי מפורש להשקפה הכנסייתית, 
המאוחרת-יותר, בדבר י׳-הבן ואלהים־האב. יחד עם זה ברור 
שיחסו של י׳ אל אביו-שבשמים היה נקודת־המוצא להשק¬ 
פות שנוצרו והתפתחו מתוך הבנה מיתולוגית־דוגמתית של 
עמדתו של י׳ עצמו, בהשפעת *מוטיווים ממיתולוגיות אלי¬ 
ליות על אלים שהולידו בני-אלים (הרואים) מגשים בנות- 
תמותה. דמות י׳ שבאמונה הנוצרית היא פרי מיתולוגיזאציה 
זו, ואין לה שרשים ביהדות. 

יחסו המיוחד של י׳ אל אביו-שבשמים מעיד עכ״פ על 
תודעה עצמית רמה. אולם קשה להכריע, אם כבר מתחילת 
פעילותו פעמה בו תודעה משיחית. מן המקורות האואבגליו־ 
ניים אגו למדים, שהיו כבר בחיי י׳ שראו בו את משיח־ 
ישראל המקווה (ר׳ לעיל, ענד 418 ), וכתובת-דילעג "מלך 
היהודים" שציווה פילאטום לכתוב על צלבו מכוונת היתה 
כלפי אנשים אלה. לעומת זה, אין הוכחה ברורה, שי׳ מכנה 
את עצמו במפורש (במימרות שחזקתן שהן אותנטיות) 
״משיח״, ועל ״בר-אנש״ — שאת'דמותו זיהו רבים עם 
המשיח — הוא מדבר תמיד בגוף שלישי. אולם כאותנטית 
נראית תשובתו של י׳ לכהן הגדול ששאלהו אם הוא המשיח 
(ר׳ לעיל, עם׳ 421 ): "מעתה יהיה בר-אנש יושב לימק 
הגבורה״ (לוק׳ 0£11 נ, 69 ), שממנה משתמע שאמנם הציג 



429 


ישו 


430 


את עצמו כמשיח, הדעת נותנת, שי׳— כנראה, לפחות בסוף 
ימיו — ראח בו בעצמו את בר־אנש שהוא המשיח, או עכ״פ 
ציפה שהוא עתיד להתגלות כדמות משיחית• 

הרעיון, שמיתתו של י׳ היא כפרה על חטאי המאמינים 
בו — שהוא עיקר אמונתה של הנצרות ספאולום ואילך ותוסס 
מקום מרכזי בא׳-יואנס — אינו מצוי בא"■ הסינאופטיים 
בדברי י׳ המוחזקים ע״י רוב החוקרים כאותנטיים, והמימרות 
שבהן מובע רעיון זה בפיו של י׳ גראות כ״נבואות־לאחר־ 
מעשה" שהושמו בפיו ע״י הבגסיה הקדומה. אמנם משתמע 
מן המקורות, שמפרק־זמן מסדים של פעילותו צפה י׳ שהוא 
עשוי למות בידי אויביו, כשם שנהרגו נביאים וקדושים בידי 
רשעים, וייתכן שאף ראה את קצו זח כבלתי־נסנע! אולם 
אין רמז היסטורי לכך שפירש אותו כמות־כפרה. הוא לא שש 
לקראתו, והמקורות סרבים לספר על מאבקו הפנימי בלילה 
האחרון, כשהתפלל על חייו (ר׳ לעיל, עמ׳ 420 ). 

היסטוריונים, פילולוגים ומשפטנים השקיעו מאמצים 
רבים בניסיון להבהיר את פרשת מאורעות ימיו האחרונים 
של י , — מאסת, משפטו ומיתתו, שהם הסכריעים מבחינת 
הנצרות. תמונת מאורעות אלה, כפי שהיא עולה מן הא", 
מעורפלת ביותר — פרט לעצם עובדת הצליבה בידי הרומ¬ 
אים. אי-הבחירות נובעת, מצד אחד, מן הסחירות הגלויות 
שבין סיפורי ארבעת הא״, ומצד אחר — מליקויים בידיעתנו 
את הרקע המדיני והחוקי של המשפט. מן המקורות בתר, 
שמחות המאורעות היתה התנגשות בין י׳ ובין הכהונה הצדו¬ 
קית של המקדש! בא" הסינאופטיים אין הפרושים נזכרים 
כלל בהקשר למאורעות אלה, ורק א׳־יואנם, במגמתיותו 
העקבית,'משרבב את שסם גם לתוך מסגרת זו. אי־בהירות 
קיימת כבר לגבי עצם תאריך המאורעות (ר׳ לעיל, ענד 420 ); 
רק א׳־יואנם קובע אותם לי״ד ניסן, לילו ויומו! אולם 
לפי זה לא היתה הסעודה סעודת קרבן-פסח, כפי שמשתמע 
בחר משאר המקורות. הא" הסינאופטיים, המוחזקים בדרך- 
כלל מהימנים יותר מבחינה היסטורית׳ מטעימים את התאריך 
של ט״ו ניסן! אולם אין זה מתקפל על הדעת כלל, שבית־ 
דין — בין של פרושים, בין של צדוקים — נתכנס בליל 
החג ודן בו דיני־נפשות, ופנה בעצם יום־החג אל הנציב 
הרומי כדי להסגיר את הנידון לידיו, מה גם שבמקום אחר 
(מדק' 1 — 2 ) מסופר שאויביו של י' חששו לפגוע בו 
בחג, "פן תתעורר מהומה בעם". הנסיונות המרובים ליישב 
סתירה זו ע״י השעחת שתות לא העלו פתחן המניח את 
הדעת. הבעיות הקשות מבחינת הבנת עצם המשפט והשנר 
יות במחלוקת החוקרים חן: ( 1 ) מה היה טיבן של ההאשמות 
שהואשם י׳ ושבגללן נתחייב מיתה לפי דיני ישראל ז 
( 2 ) האם היה גוף יהודי מוסמך מטעם השלטון הרומי לדון 
דיני־נפשותז ( 3 ) האם ניחן י׳ בפועל בפני הסנהדרין, 
ומה טיבה של הפרוצדורה במשפט זהו ( 4 ) האם אישר 
פילאטום פסק־דין שהוצא ע״י הסנהדרין, או ח את י , כמורד 
בשלטץ החמי ז ניתן לומר, שעל כל השאלות הללו הושבו 
תשובות שתות ומנוגחת, כמעט כמספר החוקרים שעסקו 
בהן, ובסופו של דבר נשארו בגדר סתומות. מהלך המשפט 
המתואר בא" אינו מתיישב עם הוראות ההלכה הפחשית 
הידועה לנו, וכן קשה מאד להניח שהיתר! זו הפרוצחדה 
התקינה של סנהדרין של צדוקים. כל הא" משתדלים להסיר 
מפילאטוס את האחריות 'למיתתו של י׳ ולגולל אותה על 
היהודים, אשר השיאו את פילאטום— או אף אילצו אותו— 


להוציאו להורג. סיכומו של הסיפור האוואנגליוני הוא, איפוא, 
שי׳ בצלב בידי הרומאים בגזרת הנציב הרומי׳ ושהיהודים 
הם שגרמו לכך — בלי שיובהר לנו מהלכם של האירועים, 
ומה היו המניעים של הצדדים בדבר: היהודים, הרומאים, 
ואף י׳ עצמו. ד. ם. - י. ל. 

תולדות מחקר חיי י׳. בעולם התרבות המערבית־ 
נוצרית היו בני תקופת ההשכלה במאה ח 18 הראשתים 
שהטילו בגלוי ספקות במהימנותם של סיפורי הא", ואף 
ליגלגו עליהם. בימוי מגובש לגישה זו ניתן בידי ה. ם. 
רימרוס (ע״ע), שהציג את כל הדימויים העל-טבעיים במסופר 
על י׳ כאגחת, את תחייתו מן המתים כמעשי־מרמה של 
תלמידיו, ואת י׳ עצמו — כדמות אנושית של מטיף לגאולה 
משיחית (במשמעות היהודית של המשיחיות). ו־ימארום 
הכיר את "חזוק האמונה" של יצחק ממרוקי (ד להלן) 
והשתמש בטענותיו של זה בדבר הסתירות שבא״. — אולם 
ראשיתו של המחקר דימדעי־ספרותי השיטתי של התיעוד 
ההיסטורי על-אודות י׳ היה ספח של ד. ם. שטראום 
(ע״ע) ״חיי י' בהארה בי י קרתית״ ( 1835/6 , ־ 1864 ),'שעורר 
חשם עז בקרב הציבור המשכיל. שטראוס שילב את הסיפור 
האוואנגליוני במסגרת המושגים והדימויים על גאולה ארצית 
ושמימית ועל גואלים ומשיחים על-אנושיים, שרווחו בזמנו 
של י׳ בעולם היהודי (בזרמים אפוקאליפטיים *ובספרותם) 
ובעולם ההלניסטי־מזרחי! על הגרעין ההיסטורי של הסיפור 
לא עמד אלא מעם, ודמותו של "י׳ ההיסטורי" יצאה תחת 
יח חיוורת מאד. משום־כך ראו כמה סופרים וחוקרים, שיצאו 
בעקבותיו של שטראוס, אפשתת לוותר לגמרי על דמות 
זו כמציאות היסטורית ולהציג את כל הסיפור האוואנגליוני 
כמיתוס גרידא (ר׳ לעיל, עמ׳ 413 ). 

בניגוד לשטראוס, יצר ארנסט תן(ע״ע), בכשרון ספרו¬ 
תי רב, דמות חיה של י׳ על ירקעם של הגליל היהודי ושל 
האווירה הרוחנית של ימיו: דמות של צעיר אחוז להט דתי, 
שלא נתכוון תחילה אלא להטיף לתפיסה רוחנית יותר, 
מעודנת וממוהרת, של הדת, אלא שבעקבות הצלחתו במשיכת 
תלמידים וחסידים והתלהבותם של אלה להטפתו ולאישיותו 
נתפתה להאמין בייעוד משיחי של עצמו, עד שהגיע להזיות 
אפוקאליפטיות על הקמת מלכות-שמים בארץ בימיו ועל־ידיו? 
הוא נספה במאבק עם ההיירארכיה הדתית השלטת. 

בסוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 שלטה במחקר 
חיי־י׳ אסכולת התאולוגיה הפרוטסטאנטית הליבראלית 
הגרמנית. החוקרים מאסכולה זו השתדלו להתאים את דמותו 
של י׳ לתפיסת ציבור הנאורים והמשכילים של חרם ולערכים 
ההומאניסטיים שהיו מקובלים בו. הם טישטשו את יסודות 
המשיחיות האפוקאליפטית-אסכאטולוגית שבדמותו ובפעלו 
של י׳ שבתיעוד הנוצרי המסרתי ואת היסודות ההזוניים 
שבתורתו, והציגו אותו כמורה ומדריך לתיקונו של האדם 
ועילויו במסגרת המציאות המבעית הקיימת. את מלכות־ 
השמים שלה הטיף י׳ ועליה ניבא פירשו כתיקון עולמו 
הנפשי של האדם — מזה, ושל היחסים בין בני-אדם — מזה: 
כהפנמת התודעה הדתית והעמדתה על האמונה באהבה 
שאוהב האל־האב את בני-האדם, שהם כולם בניו והם נועחם 
לאהבו ולאהוב איש את רעהו כאחים. בתפיסה כללית זו 
ניתן להבחין גונים רבים ושונים, משש שאנשי אסכולה 
זו — תאולוגים והיסטוריונים כאחד — בחלקו ביניהם בדבר 
מידת התנגחתו של י׳ לדת ולמוסר ששלמו בעולמו — 



431 


432 


ליהדות התודה והמצוות" ובראיית זו האחרונה כ״עול" 
שממנו שיחרר י׳ את האדם! וכן נחלקו ביניהם מבחינת 
אמונתם בהתגלות האל או "האלוהי" באישיותו ובתורתו 
של י׳. הנציגים הבולטים ביותר של אסכולה יו וויי י. ולמאמן 
(ע״ע) וא, פון הרנק (ע״ע). — מן הפרשנות הליבראלית 
הסתעפה פרשנות סוציאליססית של דמותו של י' כמתקן 
חברתי" לוחם מלחמתם של העניים והמדוכאים בעושקיהם 
הזחה מלכות־שמים, שאינה אלא חברה מתוקנת מבחינה 
סוציאלית. גם ל. טולסטוי(ע״ע, עם׳ 447 ) ראה את תכנה של 
תורתו של י , בתיקון היחסים שבין אדם לחברו ז אולם לדעתו 
היה י , אנארכיסט דתי-מוסרי, שלא נתכוון לתיקון החוק 
והמשטר אלא לביטולם ע״י שבירת היצרים הרעים שבאדם, 
ובייחוד יצרי הקניין והשלטון. י 

נגד כל המגמות של מודרניזאציה של דמותו של י׳ 
וראציונאליזאציה של תורתו התקומם בתוקף א. שייצר 
(ע״ע). הוא ניסה להוכיח שעיקרה של תודחו של י׳ היה 
דווקא היסוד החזוני־אסכאטולוגי שבה, מושג המשיחיות 
העל־טבעית והאפוקאליפסית, האמונה בעולמות של כוחות 
אלוהיים וכוחות שטניים הלוחמים אלה באלה, ובראש־ 
וראשונה — האמונה העזה שבואו־הוא מבשר את אחרית־ 
הימים לאלתר ואת הקמת מלכות־שמים עלי־אדמות באמצ¬ 
עותו" כמאורע קאטאסטרופאלי, התערבות נסית ישירה של 
האל במציאות הטבעית וההיסטורית. מעיקר זה צמחו, לדעתו 
של שוויצר, השלילה של מציאות זו בתורתו של י׳ והקנאות 
והקיצוניות של דרישותיה. 

עדיין הולכים ונמשכים המאמצים לשחזר את דמותו של 
,"י׳ ההיסטורי" ואת הנוסח האותנטי של דבריו מבעד למעטה 
האגדות וההשלמות שניתוספו עליהם והעיבודים שחלו בהם 
בידי הפנסיה הנוצרית הקדומה. אולם עדיין נחלקות הדעות 
בדבר קנה־המידה לקביעת האותנטיות: אם הוא השתלבותם 
של הדברים במסגרתו (הידועה או המשוערת) של העולם 
היהודי של זמנם, או שמא דווקא מידת החידוש המהפכני 
שבהם — ומכאן תפיסות שונות של י׳, של תולדות חייו ושל 
תורתו. על בעיית הקשר בין י׳ ובין הכיתות הפורשות 
ביהדות של זמנו-ר׳ לעיל, ענד 424/5 . לאחר שנתברר, שדב¬ 
רים האמורים מפיו של י׳ בא׳־יואנס קדזבים לאמונות ודעות 
שרווחו בכת מדבר־יהודה, נתחזקו הספקות בדבר מהימנותו 
של דמויות "י׳ ההיסטורי" שהעלו החוקרים המסתמכים על 
הא" הסינאופמיים בלבד. על זרמים נאו־אורתודו׳כסיים 
בתאו׳לוגיה הפרוטסטאנטית׳ המבטלים 'את דמותו של 
״י׳ ההיסטורי״ מפני דמותו של ,״כריסטוס הקריגמתי״ — 
ר׳ לעיל׳ עט׳ 416 (וע״ע ברת, ק.! בולטמן, ר.; גוגרטן׳ פ.) 
דיאלקטית, תאולוגיה). בזמן האחרון מסתמן במחקר גם כיוון 
המעביר את נקודת-הכובד מן הבחינה הרוחנית-דתית 
והאנושית-כללית שבי׳ ובפעלו אל הבחינה המדינית והלאו¬ 
מית ; לפי דעה זו היה י׳ קרוב לחוגי הקנאים, וכמותם נתכוון 
ב״פלכות-שסים" שלו לשלילת שלטון מלכות־רומא והטיף 
ופעל למרידה בו, והוצא להורג כמורד! רק כשנואשו תלמידי- 
תלמידיו, לאחר החורבן, מגאולת ישראל, שינו את אופי 
תורתו, זייפו את דבריו וסילפו את תולדות חייו ומותו, כדי 
לאפשר את הפצת אמונתם בעולם היווני־רומי. לאמיתו־של־ 
דבר כבר הובע רעיון זה ע״י גתה (ע״ע) לפני 150 שנה: 
״הדת הנוצרית נתכוונה למהפכה מדינית, אלא שזו — לאחר 
שנכשלה — היתה לאחר-מכן למוסרית [=דתית-רוחניתן". 


מן ההיסטוריונים היהודים המודרניים הציג 
גרז את י׳ כמקורב לאיסיים. יוסף ק ל 1 ז נ ר העלה דמות 
של י/ הקרובה לזו של הפרוטסטאנטיזם הליבראלי: של 
מתקן — ולא של מהפכן — דתי, שנתכוון בעיקר להפנמה 
אמונית־מוסרית של הדתיות! אלא שקלוזנר — בניגוד 
לפרשנים הנוצרים — הציג את י׳ כנאמן לתודה ולהלכה, 
העמידו בקירבת הזרם הפרושי של יהדות זמנו ולא בניגוד 
אליו, וחיפש ומצא סימוכין למימרות ולמשלים ולעיקרי־המוסר 
של י׳ בדברי חז״ל! המעשים והדברים של י׳ המבטאים שלילה 
של תורת הפרושים והתנגדות ליהדות־ההלכה יצאו, לדעת 
קלוזנר, מלבם של תלמידיו ותלמידי-תלמידיו של י׳" מימי 
פאולום ואילך, תיתלו ללא צדק בי׳ עצמו. לאחרונה עוסק 
ד. פלוסר במחקר פילולוגי השוואתי של הא" במגמה 
לשחזר את הטכסט המקורי! גם הוא מגיע לעיצוב דמות של 
י׳ יהודי, שאת מעמדו במסגרת היהדות של זמנו מבחינה 
רעיתית הוא קובע בתחום שבין הפרושים ובין האיסיים 
(כת מדבר-יהודה). < י> 

ח. ה. כהן, משפסו וסותו של י׳ הנוצרי, 1968 ! י. קלוזגד. 

י׳ הנוצרי, 969 ג ז ! ד. סלוסר, משפטו של י׳ הנוצרי (מולד, 

5 ' [כ״ה]), תשכ״ס! 171141/11112 .¥ . 2 841/7024 , 133703717 . 4 , 

4 ( 0 , 83776 .? ; 1907 / 4447 .¥ . 11 44/14 ו 7 ? 8 : 11 . ¥17 . 4 חו 

047 , 57670141 ״ 1 .א , 1918 5 04174715 ■ 4 714 < 14 < 701 ק 1 ק 11 ס/¥ 
- 0/1711 014 , ¥5 יזזס . 4 , ; 1919 ״/ 714/114/714 ! 0 .} 1 ¥0/1771471 
, 51041471, 1-111 4/14 ו 1 /ק 710 ? 3 , 8055771300 ./י\ ;' 1924 , 14 //ץהז 1141 
, 8/0/1/101414170024110171 005 , £1057001300 .£ ; 1925-1931 
004 ,, 14 ;* 1929 , 174771 ! 41707124 ( 0 }/ 134 / 00 , 14 927% [ 

* 41 ! 07121714 ( 14 41 ./ , 1 ) 0080 . 63 ;* 1950 , 141417417124110771 ^ 8/071 

4/171)111171)7)14, 1: ¥14 1/4 )., 1932, (10111:11004, /. - 

14 01414 /011 >107717714, ]937; 71. 876 0414/1 , 0720 ״י X411/4 
4. £4/1471-] .-¥0714/10712, 1951*; 1 4 ח 7 ? 1 < ¥701 04 ,ץ 3£303 ע ״ 
1?710?/110 ( 11 ( 1 ./> 11411/4 ( 0414 014 , 10131111 ( 80 .א , 1954 , 04 ן ?■ 
1114/1471 77041110/1, 1957*; 14., /., 1964; 5 ז 0 ק 35 ) ■א , /. 

(016 8708500 ?6117>55130130 .£ , 1957 ,( 186-214 , 1 , 0 ס 6 <ןס , 

/. - 04/1011 14 0414/114/114, 1957; )4. !]01)10500, 7/ 8/407 

0144/1 0/ 1/14 1/111071401 /., 1959, £. £00115, 2110 ¥7024 
7104/1 11. !11)107114/1471 /. (00530101. , 11 , 40153120 ״ 

14711 ( 701 ? 001 , £35001300 .£ , 1960 ,( 1-9 .נן 3 א 
41. /7111071!4/1471 }. (15X7^0118060 \0 * 805100008 . 0 060 נ 81 ז 0 ז , 
00530101. ^0153720, 1), 1960, )4 !>11101105, 014 ¥0777124- 

!41114/114 11. ¥,1/0 , 10107 ^ 4 .? ;* 1966 ../ ,. 14 ,* 1961 , 11 < 7 ( 124111 ו 
ביקורות; א. שליט [קריודספר, , 1961 ,/ /ס 7101 ■ 7 4  
1966,14 , /. 01711 1114 2401041, 1967; 14, 7/14 77101 0/ /. ס } 
7/0X374111, 1968; 16.,"741117)10011117) ¥104107)747)1" (1315[ '!043) ׳ , 

\1 0-00414771471 ( 714 71041111441 3 , ,ץס 045 !£ ״ 1 .א ; 1969 ,(א / 

7/1407? 4741424/14147144 ( 171 07111 477447144 ? 4 (¥ 7192114 ( 1 . 74 // /ס 

£40021141 £05 ,זנו £0 ט< £000-1 .א , 1963 ,(!ע ,.!!ס"! .׳\ 0 א) 

4/ !'1111/0174 40 1963; 1). £105507, 014 1)071)44)1147)14 

?/'111010214 14. 41 ]¥0714 /. {#17718 ) . £71747 , 1963 4101303011 ״ 

4'0 0771471 ^ 8114401 .( 1 ח 14 ( 1 < 441127 !/ 1  . 84 ( 718011 ./ 11 * 11 * 1 085 , 11$5 גז£} . 5 

; 1903 , 41418511 ! 8114 41884 * 7 מן ץ 17151187114 ! 0 ,{>ז 11010 

. 4 11 * 113 11 * 011451 . 4 . 11 1 *\' 11 ** 143 * 41 ־ ^גזז 5 ״ 1 . 11 

, 11 :מ< 1 זז 111 £ .?-/ £1 ג 1 >$ ,. 1 . 11 ; 1910 , 11 *< £81 ח 4 . 44 >( 11 * 51 * 811 

!<0171111*11181■ 2 , 8X5 78111184 8. 11114185*11, 1-1^, 1922- 

* 2 * 1 ^ 41884 > 7 * 11 * 1181111 * 115 * 81115 * 01 ,תתגחו 11 )ט 0 . 111 ; 1928 
. 2 . 1 ; 1931 , 7 ^ 1403 ) 11 * 2 71 * 1 * 8 * 11 4 

. 1951 ,( 8 ץג £55 10 םמ 261 א) 7811884 * 1/1 מיו ./ 

י׳ באיסלאם. בקוראן נזכר י׳ תכופות (בסורות ג/ 
ד,ה׳,ועוד),בשםעיםא(<״־-״) ו״המשיח״ ( יג־^), ומתו¬ 
אר כבביא־אמת ושליח אללה, שקיבל ספר מן השמים, את 
האנג׳יל (= האואנגליון), כדרך שניחנה תורה למשה. הוא 
נולד למרים הבתולה הטהורה, שבה הסיח אללה את דברו 
הבורא ״יהי״ (/>)! לפיכך הוא מכונה "כלמה* ("מלה", 
״דיבור״ = לוגוס) ו״רוח". אללה קרבו, כיבדו וברכו, הנחהו 
וחיזקו בדוח־הקודש, שלחו כמשל וכאות לחסדו, ונתן בידו 
לעשות אותות, כגון לרפא חולים ולהחיות מחים. צליבתו 
היתח דימוי־שווא, ובאמת תועלה לשמים. עם זאת שולל 
הקוראן את תודת השילוש ושם בפי י׳ הכחשת הטענה 
בדבר היותו אל. לפיכך מבדילים המוסלמים בין י׳ ובין 
המתקראים נוצרים, שסילפו את תורתו וסרו מדרכו. באס- 
כאטולוגיה המוסלמית (לפי מפרש־הקוראן אלבידאד (המאה 
ה 13 ]) מקובלת האמונה, שי׳ ישוב באחרית־הימים, ימית 
את האנטיכריסס (אלמסיח אלדג׳אל), ינפץ את הצלב, ישחט 
את החזיר, יחריב כנסיות ובתי־כנסת, יהרוג את כל הנוצרים 
הסוטים, ישא אשה דוליד בנים, יחיה 40 שנח, ימות וייקבר 
בצד מוהמד במדינה. 

-ב 1 מו י 8011011111 ־ 1 ג 1 \ . 5 .( 1 — $€11 .£ 

,(.££ 882 , 11 , 015 ק 005 סג(* 4 מג * 01115 0£ .£> 1 ס) 

6 .ס ; 7 1912 ,ז€\קש¥ו 2 4 < , 5 ; 1909 
. 1927 ,( 11 , £1 ) * 71 , 111 ג 

ס. 

י׳בספרותהעולמית. דמותו של י׳ שימשה מקור- 
השראה ליצירות ספרותיות מסוגים שונים — פרוזה, שירה 
אפית ולירית, מחזות־יסורים, דראמה ורומאנים — מראשית 
התפשטות הנצחת בעולם הימני-וומי ועד ימינו. אולם 
ברצף היסטורי זה ניתן למתוח קו בין שתי גישות יסודיות: 
עד למחצית הראשונה של המאה ה 19 , בערך, היתה ספרות 
זו, שנבעה בעיקר מרגשות דתיים, צמודה למסופר בברית־ 
החדשה, ולא היה מצוי בה, כמעט, עיצוב אמנותי חפשי! 
ואילו עם התפשטות הראציונאליזם והופעתם של מחקרים 
בי^רתיים על כתבי־הקודש הנוצריים החלה להסתמן גישה 
עצמאית יותר, שלעיתים התרחקה מתפיסת י׳ כדמות 
אלוהית־אנושית מושלמת, והובילה לתפיסתו כדמות נעלה, 
אמנם, אך אנושית טהורה. 

החיבור הראשון על חיי י׳ הוא ה״דיאטסארוד של 
טמיגוס (ע״ע), מן המאה ה 2 , וחוא שימש 'אח״כ מקור 
לאפוס הגרמני (סאכסוגי) "הליאגד" (המושיע) ולתיאור 
פיוטי אחר של חיי י׳, בגרפנית־עילית עתיקה, של אוטפריד 
(ע״ע) מויסנבורג, שניהם מן המאה ה 9 . באותו זמן, בערך, 
חוברה גם הפואמה האנגלו־סאפסית 151 ־ 01 , שחלקה המרכזי 
נכתב, כנראה, בידי קינוולף ( 111£ ׳* 0 םץנ>). כהתחלה של 
השידה האפית על י׳ בעת החדשה אפשר לראות את הפואמה 
הלאטינית $1135 ״! 01 ( 1535 ) של מארקו ג׳ירולאמו חדה 
מקרמוגה. יצירות מודרניות יותר הן: הפואמה האפית 
1749 , של ם. ג. קלופשטוק (ע״ע)! הפואמה הדרא־ 

111 ש 



437 


ישו 


438 


םתית של קלמנס ברנטנו (ע״ע) 061360 025 8816x6 

16511 111156X65 ]^£1X11 (״ סבלו המד של אדובגו ישו״), 11833 
האפוס 3 086116083x0101116 ע£ £106 ("הארמוניה של 
האוואנגליובים"), 1909 , של ה. בנצמן* האפוס 16113x13 ? 
(״המושיע״), 1931 , של פאול ארנסט. 

מן השירה הלירית המוקדשת לי׳ — שירים דתיים 
ועממיים — נשתמרו בעיקר ה ה י מ נ ו נ י ם (ע״ע ליטורגיה, 
עם׳ 781 ). מחוללו של סוג ספרותי זה היה, כנראה, הילריוס 
מפואטיך. (ע״ע), שממנו הושפע אמברוסיוס ממילנו(ע״ע), 
שניהם'בני המאה ה 4 , במאה ה 6 הצטיינו בחיבור הימנונים 
וננטיום פורטונטום (ע״ע) ורומנוס המלודי (ע״ע ביזנטיון, 
עמ׳ 384/5 ) — גדול המשוררים הביזאנטיים, יהודי סורי 
מומר. במסורת זו המשיכו ביה״ב (בלאטינית) אבלר (ע״ע) 
וברנד מקלרוו (ע״ע) הצרפתים, ובפתח התקופה החדשה 
חידשה מרטין לותר (ע״ע),עם "ההימנונים הקדושים"(בגר¬ 
מנית) שלו ( 1523/4 ). בדרכו הלכו סרידריך שפה (ע״ע), 
פאול גרהרט (ע״ע), אנגלוס סילזיוס' (ע״ע) — בני המאה 
ה 17 * גרהרד טרסטגן, בעל הקובץ 0615x1865 03x3610 ("גינה 
רוחנית״)", 1729 , ונובלים (ע״ע) — בני המאה ה 18 . שונה 
לחלוטין ברוחה היא יצירתו הלירית של אדנו חולץ (ע״ע) 
״ספר הזמן״, 1885 ׳ הרואה בי׳ את הסוציאליסט הראשון. 

העתיק בין החזותיהיסורים (- 35 ק , 25510060 ? 
* 5100 ), או המיסטריות, הידועים לנו הוא ׳ x(510x6? *60x015 
("י׳ הסובל"), הביזאנטי. מן המאה ה 9 בערך—דוגמה של 
התגלמות ההשראה הדתית ביצירה פיוטית נעלה. סוג זה 
של מחזות היה נפוץ מאד ביה״ב, בעיקר בגרמניה ובצרפת * 
הודגשו בו הפרטים הראליסטיים של יסודי י׳ במגמה לעורר 
רגשות־לבם של הצופים. המפורסמים בין מחזות־היסורים 
הצרפתיים הם: 255100 371x125 ? של אססאש מרקאדה* 
2115 ? 36 255100 ? של אדנו גרב א ן 1 08615 .\ 1 , 1 > 255100 ? של 

ז׳אן מישל — כולם מן המאה ה 15 . המפורסם שבמחזות 
הגרמניים הוא 161 נן 55 ת 35510 ? ש 8306 -ו 6 מנ 1 מ 2 ־ 61 < 01 (ע״ע 
אובראמרגאו), המוצג מ 1634 ועד ימינו* הוא עורר לאחרונה 
החנגדות־מה בשל הנימה האנטישמית שבו. 

בדראמה של הזמן החדש קרוב עדיין למסופר בברית- 
החדשה תיאור דמותו של י' בטרילוגיה 011x151115 של ר. ו. 
לונגפלו(ע״ע). משוררים וסופרים הוגי־דעות ניסו להשתמש 
בעיצוב דראמתי* של דמותו של י׳ לשם התמודדות רעיונית 
מעמיקה. פרידריך הבל (ע״ע) — ששלל הן את האמונה והן 
את המוסר של הנצרות — תיכנן עשרות-שנים מחזה על י׳ 
האיש, על רקע יחסו ליוחנן — שהוא הדוחף אותו להופיע 
כמשיח — ולבטיו בין טיעונים למשיחיות ארצית או למשי¬ 
חיות רוחנית. 7 מרשימותיו וממכתביו של הבל ניכר, שנתכוון 
להציג דמות של ענק־רוח, בעל יצרים ומגמות שאינם מודעים 
ברור לו עצמו והמביאים אותו — המרומה ספק ע״י עצמו 
ספק ע״י תלמידיו — לכלל התנשאות אלוהית* אולם הבל 
לא הספיק לממש משימה גדולה זו. אוטו לודויג (ע״ע) 
תיכנן אף הוא דראמה על י׳, אולם מנקודת־מבט מנוגדת לזו 
של הבל: הוא רצה להדגיש דווקא את פשטותו הנעלה, את 
אנושיותו הטהורה של י׳, שהתמצתה בדאגה לכל הנוגע 
לבני-אדם — באלה ראה קירבה אמיתית לאלוהי* אך גם הוא 
לא הצליח להשלים את יצירתו. ה. איבסן (ע״ע) העלה 
בעקיפין את דמותו של י׳ בדראמה "הקיסר והגלילי", שבה 
העמיד זה מול זו את העולם ההלני השקוע בפולחן היופי 


ואת הנצרות הכופרת בערכו של העולם הארצי: התמודדות 
זו מסתיימת בנצחוגה המוצדק של תורת י׳. גם במחזהו 
"בראנד"—הגיבור, שדרש "הכל אולאיכלום", שומע, על סף 
מותו,בת־קול המבשרת מה שלימד י/ "אלהים הוא חסד". 
ב. בירנסון (ע״ע) טען תחילה, במחזה "מעל לכוחות אנוש", 
שתורת י׳ אינה ניתנת להגשמה * אולם במרוצת־הזמן שינה 
את השקפתו ומצא בנצרות "יחס אנושי כן לאלהים ע״ם 
תורתו ודוגמתו של י". בדרד־כלל, מודגשת מהותו האנושית 
של י׳ ביצירות דראמתיות של סופרים מודרניים רבים, כגון: 
סוריאק ( x. 820x126 ״ 1 ), 1849 * תומה ( 25 !!ז 80 ? .£), 
1889 * גומפנברג ( 0001111160156x8 ,׳ 5 , 11 ), 1891 * גרנמוזץ 
( 1892 ,( 011 . 0 x 20301011810 ן סובד ( 386 ׳ 53115 .? - 1 ), 
1901 * לפלר (ז £6££16 . 0 ), 1904 ־ ם. אונריוס (ע״ע), 
1921 . ב 1955 פורסמה הדראמה 0650 3 1006550 ? ("משפט 
י׳") של דיגו פאברי ( 288 x 1 ? .ס), שבה להקת שחקנים 
יהודים חוזרת על משפטו של י׳ ומאשרת את פסק-הדין. 

מפרקי היצירות בפרוזה שדמויות־י׳ הועלו בהם — 
המפורסמים ביותר הפז פרק של ה 6$ ^ 605 ? [פראגמנט מם׳ 553 
במהדורת ברנשוויג] לבלז פסקל, שבו מתוארת בדידותו של י׳ 

7 : ! • זו ״ • - 

בלילה על הר־הזיתים, ו״אגדת האינקוויזיטור הגדול" שב״הא- 
חים קאראמאזוב" לדוסטויבסקי-אחד הביטויים הנעלים ביותר 
לניגוד שנין החירות והכפיה, האמונה והיאוש, האהבה והצד- 
קנות הקרה. ז׳ן פאול (ע״ע, עם׳ 897 ) משתמש בדמותו של י׳ 
להבעת תוכתת-הזעם "נאום כריסטוס המת, מעל בניין־העולם, 
כי אין אלהים". מבין הרומאנים הפופולאריים 
הרבים על י׳-מהם גם על הופעתו־מחדש במסגרת העולם המו¬ 
דרני, או על אנשים בני־ימיבו היוצאים בעקבותיו—ראויים 
להיזכר: ■ 110 ? 860 של לואיס וולס (ע״ע) * £6 06565156x6 
(״המיואש״), 1886 , של לאון בלוא (ע״ע) * 111111860161 
(״ארץ־הקודש״), 1906 , של פרנסו ( 11 53010 *(0.8x605560 
(״הקדוש״), 1906 , של פוגאצרו ( 08225x3x0 ? .^)! "חתם 
בחסדו של כריסטוס. עמנואל קודנט״, 1910 , של ג. האופטמן 
(ע״ע) * 6505 (, 1927 , של אברי ברבים (ע״ע) * "בו־אידם", 
1928 , של אמיל לוד־דג (ע״ע) < £108 86 1116 8420 80 x 010 
(״האדם שנולד להיות מלך״), 1942 , של סירז (־ 0.1.537 
6 x 5 ) ; ״האיש מנצרת״, 1950 . של שלום אש'(ע״ע)* ־ 83 x 315 
1950,835 , של פ. לגרקויסט (ע״ע)! ! 161516 \! 06 ("הרב"), 
1952 , של מכם ברוד' (ע״ע)* 7116 818 ?1586x103x1 ("הדייג 
הגדול״), 1952 ,' של ל. ם. דגלם ( 0008125 ) * "ישו המלך", 
1954 , של ר. גריוז (ע״ע) * ? 6 x!510x6 

(״י׳ הנצלב מחדש״), 1954 , של ניקום קזבצקים (ע״ע). 

מבין הסיפורים ראויים לציון: 160136 ? ! 06 ("הזר"), 
1901 , של ה. קאלנברג( 1.1018161186x8 ?)* ״אגדות י׳״, 1904 , 
של סלמה לגרלף (ע״ע)* ״הילד י׳ בפלאבז־ריה״, 1917 ,של פ. 
טימרמנם (ע״ע) * ״שובו של כריסטוס״,' 1926 , של ריקרדה 
הול'(ע״ע). 

בספרות העברית החדשה תוארה דמותו של י׳, כאדם 
יהודי, ברומאן "במשעול הצר", תרצ״ז, מאת א. א. קבק, 
ובהגדה דראמתית "ישוע מנצרת", תשי״א, מאה נ. אגמון 
(ביסטריצקי). 

,) 7 ) 7111 * 0117117 [ . 20 . 1 ! . 19 1771 0/171811111707710 01 <£ , 13386 ם 

1924; *4. >160561■, 1)1( £7107(7^(71!^! 171 !1. 6(11(172(171(11(71 

£17(70(177, 1936; >1. 561)1X1111)6611, 0(7 7710121771( {((141• 

£0771071 (0(1x1511. 1>10(1 11 ] £־ 1 גזמ 611 ׳) 06 . 1 ) 61 ו x58. 11■ >11651- 

31*32-0. !11*23]), 1955. 

צ. קל. 



439 


ישו 


440 


דמותו של י , באמנות. מראשיתה של האמבות 
הנוצרית עמדה דמותו של י , במרכזה. אולם התיאורים הרא¬ 
שונים• של י׳, שנתגלו בקאטאקלמבות ועל-גבי סארקופאגים 
ברומא, לא ניתנו בצורה פיגוראטיווית, אלא נשאו אופי סימ¬ 
בולי : הכריסמון — מונוגראמה של שמו של י׳ בצורת צלב, 




טס. 


הכריססח 

לעתים בצירוף האותיות היווניות ס ו 0 > המסמלות את הרא¬ 
שית ואת האחרית! המריגראפה 195 (ע״ם הצורה היוונית 
של שמו של י , )! דג — יוו׳ ? 60 * 1 , רה״ת של ^ססרד 
? 016 6600 65 מ>^ק x (= י׳ משיח בן-אלהים גואל)! 

גפן! אשכ 1 ל־ענבים! אריה ("גור אריה יהודה")! שקנאי! 
גדיסין! החול (פויניגם)! השה (שד־האלהים (= הקרבן]) 
״נושא חטאת העולם״ (״ס 5 ! 1 ״ 48 ! לפי יואנס 29,1 , 36 )! 
״הרועה הנאמן״ (לפי לוקאם 4 — 6 ). סמלים אלה 
החרים באמנות הנוצרית עד הזמן החדש. 

הכרת הנצרות בדתה הרשמית של הקיסרות הרומית 
(במאה ה 4 ) נתנה דחיפה להתפתחות האמנות הנוצרית 
בגלוי, ובמרכזה הועמדה דמותו של י׳. אמנות זו מילאה 
תפקיד כפול: כמושא להערצה ודבקות, ובאמצעי להפצת 
בשורתו של י׳ בעולם. היא התבטאה בכל הצורות: בציורים 
על קירות — מראשיתה! בציורים על לוחות-עץ — החל 
במאה ה 4 ! בפסלים ותבליטים — צורה נדירה בין המאות 
ה 5 ל 12 , ושכיחה לאחד-מפן! בפסיפסים — שהגיעו לשיאם 
האמנותי באמנות הביזאנטית! ובמיניאמורות (איורים! 
ע״ע אילומינציה) בשולי כתבי־הקודש — החל במאה ה 6 . 
התפתחותה של אמנות זו הופרעה, אמנם, במאות ה 8 וה 9 , 
בעיקר בחלקה המזרחי של הקיסרות, עם התגברות האיקונו- 
קלזם (ע״ע)! היא התחדשה והתפשטה לאחר ביטול הגזירות 
שאסרו את הערצתם של תיאורים חזותיים. האמנים הנוצרים 
הראשונים שאלו את סיגנונם ואת נושאיהם בתיאור דיוקנו 
של י׳ מן האמנות ההלניסטית־רומית. על סארקופאגים 

מאמצע המאה השלי¬ 
שית מתואר י׳ כ מ ו¬ 
רה בדמות פילוסוף 
הלובש גלימה והמ¬ 
חזיק בידו מגילה — 

סמל הפילוסופיה —, 

שסימלה בשביל ה¬ 
נוצרים את הפילוסו¬ 
פיה האמיתית, ד׳גצ־ 

רות! ובן הוא מופיע 
במאות ה 3 — 4 גם 
בציור, בפסיפם וב- 
פסלון. טיפוס זה של 
תיאור הוסיף להופיע 
גם בתקופות מאוחרוחדיותר: הפסל הג 1 תי 100 <£ !!גס(! :ס 
("האל היפה"), שהוצב בקאתדראלה של אמ^ן, שימש 
דוגמה לחיקויים (בגון בשארטר וברגס). י׳ המורה תואר 
במערב לרוב כצעיר חסר־זקן,' המצטיין ביפיו! כזה הוא 
גם תכופות י׳ כ״רועה נאמן", הנושא טלה על כתפיו. 
התיאורים הראשונים של י׳ בסיגמן הביזאנטי מציגים אותו 


י׳ *- 

ס ׳/ 


—.הא 5 תיפח" ( 0101 גוג 86 ש״ 1 ) 

פסל ב׳ 6 ער ו!קאתדרא?ח באסיז(הטאד, ה 13 ) 



״ 16 — ,הכל־יכול". 

פסיפס טוניסנטאלי בפאתדראלח של ם 1 נךאלר (£] 3 שי 0111 ^!), 
סיציליח (הסאה ה 12 )'״ ד 


בדמות בן־המזרח, בעל שער וזקוו שחורים. שני הטיפוסים 
האלה חחרים בתיאורי דמותו של י׳ עד לימינו. 

לקראת הסחף של המאה ה 3 חלה תמורה ניפרת בסימון 
ובנושאים: במקום הסימבוליזם בא הראליזם הסיפורי. י׳ 
הפילוסוף או המורה הסך לי , הדורש על ההר! הוא עדיין 
לבוש גלימה, אך אינו עוד צעיר, והוא בעל זקן קצר! עיניו 
הפקוחות במבט שאינו נע משוות לו דמית ליופיטר. 
אולם לנושא עיקרי היה י׳ המחולל נסים — צעיר 
וקורן יופי מלאכי, בעל שער מתולתל. במחצית המאה ה 4 
מופיעים נושאים סיפוריים חדשים. במקום מחולל הנסים 
באים תיאורים של פרשת סבלו של י' בימים האחרונים 
לסייו לפני הוצאתו להורג: כניסתו לירושלים (ר׳ תמ׳ז 
כרך ד , , עמ׳ 41/2 ), מאסרו בגן, הופעתו בפני פילאטום, 
הכתרתו בעטרת־הקוצים! ואילו ענותו הגופנית, הלקאתו 
וצליבתו, בדרך-כלל אינן מתוארות עדיין. 

תיאורי הצליבה הראשונים הידועים לנו הם 
ממחצית המאה ה 5 : על דלודהעץ של פנסיית 8311103 53013 
ברומא מתואר י׳ עתם, עם כיסוי-חלציים בלבד! בשנהב 
מאותה תקופה מתוארים נשיאת הצלב, הצליבה וספקותיו 
של ת 1 מא ברבו. בשתי היצירות י׳ מתואר כבעל שער ארוך 
וז?ןן, אולם בשניה יש גם תיאור י׳ כצעיר. הצליבה היא, 
בררךבלל, נושא נדיר באמנות הביזאנטית! תיאורה 
המפורסם־ביותר, בשל הדראמתיות שבו, הוא כמיניאטורה 
בכ״י של אואנגליון סורי מן המאה ה 6 . 

תיאור לא-עלילתי של דמות הצלוב — 0^101(1x115 — 

לא נודע לפני המאה ה 7 . בתיאורים המוקדמים־יחסית, 
במאות ה 9 — 10 , נראה י׳ על צלבו כשעיניו פקוחות ו 4 
מסמרים נעוצים בגופו. מאוחתיותר מתואר י׳ מתפתל ביסו- 
רים, כשפניו מעוותות, עיניו עצומות ורגליו משוכלות ובהן 
מסמר אחד בלבד. במרוצת הזמן היו הצליבה והצלוב 
למוטיוו המרכזי והחשוב ביותר באמנות הנוצרית. 

אולם כבר במאה ה 4 הועמד במרכז התיאורים גם י׳ 
בתהילתו, מוקף הילה מלכותית, ומשני ציריו מלאכים 
ושליחים, כשידו הימנית מושטה בתנועה של שליט־עולם 
(• €05010013101 ) או ״כל־יכול״ (• 30100131:01 ?)! תיאורים 
אלה של י׳ כמלך ( 0010101 5 ט £3105 ״ן) נפוצו מאד כבר 
בתקופת תאודוסיום, ובהם מראהו כמראה יופיטר, בעל זקן 
ושער ארוץ*. כזאת היא דמותו ברוב התמונות מתחום השלטון 
הביזאגטי בסיציליה ובאיטליה (השר תם׳, כיד ז", עמי 



441 


ישו 


442 



ואמו מי י׳פו 

פרם טז הפרםמ 1 בכנשית מי טאווא], צר 6 ת (המאה ה 12 ) 

43/4 ). י , על כם־מלכותו, המחזיק על בדפיו ספר, כשידו 
הימנית מצביעה שהוא מדבר, מתואר בתמונה 53110311 
ג 0 נתס 61 מ 53 ברומא, ובה מסומל י׳ כבעל ה״דבר" ( 670$ *). 
תפיסה דומה לכר מצויה בתיאורים של "מסירת החוק החדש" 
( 16818 10 ז 11 > 3 ז 1 ׳), שבהם מוסר י׳ את מפתחות-השמים ואת 
החוק בידי פטרום ופאולום, בתיאור תפארתו ב 1316 !ז\ . 81 
בראונה (המאה ה 5 ) י׳ מופיע כצעיר. צעיר וחסר־זקן הוא 
גם י ; שבתיאורים מן התקופות הקארולינית והאוטונית (ר׳ 
תמ׳ ׳ כרך א/ עמ׳ 752 ). אולם לאחר־מכן, בתקופות הרומא- 
בית והגותית, הוא תמיד בעל־זקן. 

לתיאור של י׳ כצעיר בעל עינים יפות, גבות מחוברות, 

אף ארוך, שער מסולסל וזקן שחור, שימשה, כנראה, כפרו* 
טוטיפום ״תמונת א דם ה״, שהוטבעה — לפי האגדה 
הנוצרית — בידי י׳' עצמו בשולי מעילו ונמסרה בידיו 
לשליחי המלך אבגר (ע״ע), היא היתד, המקור לשורה של 



•זזםענדה האחרונה" 

תבלינדאבן בקאתרואלר, מ? נאוטפורג, נרטכיח (חטאת ח 13 ) 


תיאורים מן הסוג מאנדיליון (יוו׳ — מגבת), הקשורים 
בפולחן ״הפנים הקדושים״ — דיוקנו של י׳, שנשתמר במט¬ 
פחת שהגישה לו ורוניקה הקדושה בדרכו לגולגולתא, כדי 
שינגב בה את זיעתו. טיפוס "אדמה" נפח במיניאטורות 
מזרחיות מך המאה ד, 6 , והוא נשתמר באמנות הביזאנטית 
עד לתקופתה המאוחרת. סיגנון ביזאנטי זה התפשט הן 
מערבה (הפסיפסים המונומנטאליים שבראוונה) והן מזרחה, 
והוא היה השליט בארמניה, בגרוזיה וכן ברוסיה (עד 
שהתפתח בה, בהשראתו של רובליוב, סיגנון לאומי עצמאי 
במאה ה 14 ). — שונה בראליזם ובקונקרטיות שלה היתד. 
האמנות הסורית, כפי שמעידות החפירות בדורא־אורופוס 
(ע״ע); בה מופיעים, כבר לפני המחצית של המאה ד, 3 , 
נושאים שלא היו ידועים ברומא: י׳ הצועד על גלי הכנרת, 
ביקורן של שלוש הנשים ליד הקבר הקדוש, ועוד. 

האמבות ה ר ו מ א נ י ת, שהתפתחה במערב־אירופה 
במאות ה 12-10 , הוסיפה לתאר את י׳ כטיפוס יהודי לא־צעיר, 
בעל זקן־תיש, תוך הבלטת הצד הרוחני שבדמות זו, כזה, 
למשל, הוא י , בציור־קיר שבפנסיה של טון ( 3111 ע 3 ז) 
בצרפת, או בפסיפס הגדול בכנסיית 616 ^ 1351 ־ 431131111 * . 5 
ברומא, שבו מתואר י' בחברת אמו וקדושים. לעומת־זה 
הבליט הסיגנון הגותי, מן המאה ה 12 ואילך, במיוחד 
את יפיח העל-אנושי של דמותו של י׳. אולם בסידרת תבלי- 
טיס״בקאתדראלה של נאומבורג (גרמניה), מן המאה ה 13 , 
המתארים מאורעות מחיי י׳, הלה ושלוחיו מופיעים בדמות 
פשוטי־עם, איכרים 
או דייגים, המסובים 
לסעודה ללא גינוני 
טקסיות. 

במאה ד, 13 געשו 
באיטליה הנסיונות 
הראשונים להשתחרר 
מן הסיגנון הביזאנטי! 
צ׳ימבואה (ע״ע) 
ודו צ׳ ו (ע״ע) סללו 
את הדרך לג׳וסו 
(ע״ע), שיצר טיפוס 
חדש של י׳ כדמות 
אנושית אצילה, ה¬ 
משרה שאר-רוח על 
הסביבה. מג׳וטו ועד 
אמנות הרנסאנס הלך והתפתח טיפוס של י׳ כדמות 
המראה הפנמה נפשית שקטה, בצד תיאור ראליסטי 
מאופק. מ ז_צ׳ ו(ע״ע) מתאר את י׳ בפרסקות כבן־אדם בשר- 
ודם. לאו־נרדו דה וינצ׳י (ע״ע), בציור־קיר של 
ה״סעודה האחרונה", תיאר את דיוקנו של י׳ ככליל העדי¬ 
נות והיופי. מ י כ ל א נ ג׳ ל ו (ע״ע), לעומת-זה, תיאר את 
י׳ השופט-חזועם' ב״יום־הדין האחרון" כענק, המאחד את 
יפיו של אפולו עם גבורתו של הרקולס (ר׳ תמ׳ כרך ב׳, עמ ׳ 
441/2 ). בגרמניה צייר מ ת י א ם גרינולד (ע״ע) במזבח 
מאיזנהים את י׳ הצלוב-המת בסיגנון ובצבעים אפספרסיו־ 
ניסטיים׳ שלא היה להם תקדים. רמבדנט (ע״ע), בתארו 
את י׳, הבליט את הצד הרוחני והאנושי. 

משלהי המאה ה 17 ואילך שוב אין דמותו של <״ וסיפורי 
האוואנגליונים מהוד ם את הנושאים המרכזיים באמנות. 





443 


ישו — ישוע כן יחודח 


444 



בסוף המאה ה 19 וב¬ 
מאה ה 20 חזרו אט¬ 
בים בודדים לנושאים 
אלה, ובייחוד — לי׳ 
הסובל והנצלב, כסמל 
העולם השרוי בסבל 
ומצוקה, ללא גאולה. 
דורז׳ רואו (ע״ע) 
מתאר את י׳ כסמל 
לסבלה של האנושות 
פ 2 מלחמות-העולם, 
סבל שנעדרת ממנו 
משמעות משיחית. 
מרק שגל (ע״ע) 
מתאר את י׳ כ י ה ו- 
די הנצלב בשעה ^־*חיזס ^ ׳))*מ&״״יי £ ג>?ד 

שעמו נרדף ומעונה. _ י 

, י , "ננ׳ 6 ודגיא נעגח ו 5 א יפתח פיו" 

?לידיי ללי (ייפעיתו נג, ז) 

(ע״ע) יוצר תמונות ישי חסעינח — תחריט מאת ו׳. ריא 1 
, (מ 19 ) סתור סידרת תחריטים בשם 

י , מוזרות בעלות (.תגני" נחה' גא, נ!) 

אווירה סיראליסטית מובהקת. 

מוטיווים מיוחדים, נוסף על הנזכרים, באמנות העציגה 
את י׳ הם: י״ התינוק והילד — נושא שכיח מאד 
באמנות הנוצרית; י׳ מתואר לרוב על ברכי אמו, או כשהוא 
משחק׳ מלטף בעל-חיים, לומד ללכת, לקרוא, לעבוד בעץ 
בהדרכת יוסף, ועוד. 

באמנות הביזאנטית והסלאווית י' הילד — כריסטוס 
עמנואל — מופיע לעתים כשכוב בקערה האוכאריסטית. 
תיאורים שכיחים אחרים המתייחסים לנושא' של ילדותו 
ונעוריו של י׳ הם: המשפחה הקדושה (ר׳ תמ׳ ׳ כרך י״ג, 
עט׳ 742 ) — י׳ עם מרים ויוסף, או י׳ עם מרים וסנה, לעתים 
בחברתו של יוחנן הקטן; המולד, באיבום שבאורווה בבית- 
לחם, תואר פעמים הרבה מאד! הערצת הרועים והמאגים! 
ברית-המילה של י׳, או הבאתו לבית המקדש ע״י הוריו; הברי¬ 
חה למצרים (ר׳ תם/כרדי/עמ׳ 329 ) . ועוה-י׳המגרש את 
הרוכלים מבית¬ 
ה מ ק ד ש — המפור¬ 
סמות ביצירות על נו¬ 
שא זה הן תמונה של 
אל־גרקו, וכן תחריט 
של רמבראנט. — י׳ 
המברך את הער 
ל ם. — י׳ הסובל 

( 5 ת 6 ו} 3 ק 0110131115 } 

— נוסף על תיאורי 
צליבתו ותיאו¬ 
רים לא-עלילתיים של 
דמות הצלוב (ר׳ 
לעיל) — בתמונות 
לאין־ספור מאת כל 
גדולי האמנים ביה״ב, 
ברנסאנס ובבאר 1 ק 

— ניתנת הרבה, וב־ ״ , 

.ד,ו 55 יבה״ — מאת א 5 גרי 15 

ניסוחים שונים, דמות (שאחי חטאח ה 18 ) 



£4 (״הנה האיש״) : י׳ המוצג בסני העם לאחר x6 1101110 
שחולקה והוכתר בעטרת־קוצים; גם בנושא זה עסקו 
אפנים רבים, ומן הגדולים שבהם, בייחוד למן הרנסאנס 
ועד העת החדשה: מן היצירות המודרניות — הפסל של 
יעקב אפשטין (ע״ע). — מוטיוו ה 1011 ?, כלף תיאור י׳ 
המת השכוב על ברכי אמו האבלה, אינו שאוב מן "הברית 
החדשה״: הוא הומצא ע״י אמנים גרמנים בסוף יה״ב! בפיסול 
נודעות ביותר יצירותיו של מיכלאנג׳לו על נושא זה. — 
״דרך-ה ייסורי ם״ ( 38310:1 ?) — תוארה כבר במאה 
ה 4 , ואורב עד העת החדשה, בציורי-קיר, ציורי־מזבח, 
מיניאטורות, חלונות צבעוניים, שטיחים, תבליטים על דלתות- 
כנסיות (הקאתדראלות ב?<לו ובנאומבורג) ותחריטים 
(דירר, רמבראנט); בזמן המודרני — יצירתו של ז׳ורז׳ 
רואו. — י׳ נושא את צלבו. — י׳נטמן בקבר. — 
יהודה איש־קריות נושק לי׳. — תחיית י׳ מן 
המתים ־ תוארה תחילה בצורה סמלית, באמצעות צלב 
ריק שלרגלו יושבים שני השומרים; אח״כ תואר ביקורן של 
הנשים שמצאו את הקבר ריק (ר׳ תמ ׳ , כדך ד׳, לוח, עט׳ 
47/8 — 49/50 ) ; מן המאה ה 11 ואילו מתואר י׳ הקם 
לתחיה כשהוא יוצא מקברו בהחזיקו בידו דגל מעוטר בצלב, 
ועל פניו הבעת נצחון, או י׳ "המשתנה" לדמות על- 
אנושית ומתנשא השמימה מוקף הילה. — י׳ בעל הלב 
הקדוש (ז 611 ס 0 ^״ 83 ) — תואר כבר בקאטאקומבות 
באלכסנדריה, ועוד הרבה פעמים לאחר-מכן; וביחוד חודש 
תיאור נושא זה במאה ה 17 . — "א ל תגעי ב י" (סט! 011 מ 
6 ז:> 2 ת 13 ) — פגישתו של י' שקם לתחיה עם מרים המגד- 
לית. — הסעודה האחרונה תוארה הרבה—מציור-קיר 
בקאטאקו׳מבה ברומא עד יצירתו של אנדרה דרן (ע״ע) 
במאה ה 20 ; מפורסם ביותר הוא ציור־הקיר של״לאוגארח׳ 
,761/2—759/60 דה-וינצ׳י (ור׳ גם תם׳, כרך ב׳, בין עם׳ 

לוח ז׳ [למסה]). 

). 538111 ׳ 8014 ץ 2 ־ט 3 .[ ; 1920 , 1 ) 114 ( 0111511551 11 )) 5 ) 011 ) 01 ,ז 6 ט , 

015(11511£ 4. (11115111(11(11 1920; 9. ?:£055, 

03: 81111 0111511 שסם!? . 7 ^ 1 ;* 1921 , 11 ) 201 . 4 1 ) 0714 ^ 1 1 חו !, 

01> 1922; ; 924 [ , 1 ) 7 ) 101 \- 11 )( 01111 ) 15101 >! ,ז£] 1$ )? .א 

,■״'־' 1 924 , 111151 ) 1 11 ) 112 ) 15114 - 1 מיו 011151115 , 16£$ ם 8 ז ,ע 
1926 , 1-11 , 111151 ) 1 . 1111511 ש . 4 ) 111 ) 1%0110£10 ,ש 110411 א .א - 
1928; 0. 0) 1 ) 4 ) 11551011 ( 41 155 ) ) £511 071 יט ,ו 01 נ׳\ס^גז? ש 
00011550 £01100 40101050 ( 1213113 :£!! . 8161 ] . 11:11 ( .!#א }, 

11, 227-244). 1938; 5. 8£1 115 ) 1 ח 071£1 ) 11 ) 4 1111110 ? , 111 ם - 
11011(, 1942; 0. ■4 01510 511 ) 0 41 0 ) 1 )) 45 יט , £113 |ע , 
1948, ?. 0£:11£, 01115(1*5 111 4. 5(1050115115(11 ?10511%, 1948'; 

]. ו 1 [ 00:6£ ס ; 1953 ,. 15 [ . 3 . 4 114 ( 015155051 005 , 112 ץ\ 11 ג>א , 

1(01 ( 1 ) 10110 ) 115 ) 0 ) 01 ) ) 511 ' 11 ) 11 01550 1 ) 4 10 } 10£10 ז X01111110, 

1956; 1 1955 , 11, 1-111 ) 0/11411 015 ' 1 ) 4 ) 11 /) 000£10 ) 1 , 86311 ״ - 
1959, /! 0:363:, 23? ?1(011(1 1511 (>11(11(11 (200-395), 
1966; 1(1 , 0111551011 1(000£10(}1 1968. 

. מ 

ל׳עזוע כהן־גדול, ע״ע לסרן. 

ל 0 וע בן להודה (המחצית השביה של המאה ד. 11 ), מגדו¬ 
' לי חכמי הקראים; חי בירושלים. י׳ היה תלמידו 
של יוסף אל־בציר (ע״ע), וכמוהו היה חסיד האסכולה המוע־ 
תזלית של הפילוסופיה הערביות מחיבות הפילוסופי של י׳ 
״בראשית רבא״, דידן, בצורת מדרש לתורה, בבעיוח-היסוד 
של האמונה ע״ם הכלאם (ע״ע), נשתמת רק שתי הפרשיות 
הראשונות (בתרגום עבת), ומובאות רבות נמצאות ב״עץ 
החיים" לאהרן בן אליהו מניקומידיה (ע״ע) וב״ספר הקבלה" 
לד אברהם אבן דאוד (ע״ע). י׳ תירגם את התורה לערבית 
וחיבר עליה פיתש, שממנו בשתמת קטעים בלבד; ד אברהם 



445 


ישמן בן יהודה — ישועים 


446 


אבן עזרא מצטט מתוכו. י" היה בקי בספרות הרבנית) בפולי 
מוסו עם ר׳ סעדיה גאון הוא משתמש בלשון מתונה יותר 
מזו של הבריו הקראים, המעידה על מידה של יראת־כבוד. 
בעקבות רבו׳ נלחם גם י׳ בשיטת ה״רכוב" (ע״ע אשות, 
ענד 388 ), והקדיש לכך את "ספר הישר" (או: "סטר 
העריות") שנשתמר בתרגום עברי. הודות לסמכותו הרבה 
ניצחה בקראות העמדה הליבראלית בנוגע לאיסורי חיתון, 
שנודעה לה חשיבות רבה לגבי עצם קיומה הפיסי של העדה. 
י , העמיד תלמידים הרבה, אף יוצאי ארצות רחוקות, ביניהם: 
טוביה בן משה המעתיק (ע״ע), יעקב בן שמעון מביזאנטיון 
וסידי אבן אלתאראם (ע״ע אלמדם) מקאסטיליה. 

ש. סינסקער, לקוטי קדמוניות, מפתח: בערכו, תר״ך! 

- 162 , 1575 511 900 .( 1 5111111 ) 0100 ^ 1 . 4 000510510 ,) 5 ־ 111 ? .ן 

8 ; 1900 . 5 ./ . 115 511441071 ,ז 111000 :> 5 ; 1865 , 190 

3004105 / 0 07107111  ; 1846-1856 ,^־ 1 ,./ £6 . 0 10 16 > 

,* 1890-1932 י 1 מ- 1 ,./ 116 . 6 10 16 > $146 14 ? £3171101 , £61 נ>¥י 1€1 מ 
111510716070 41761111/14771 ;־ 1894 ,./ . 5 115107168 ! 11161118 * 1X001 
- £071£76£8 ! . 11 9. /., 1932—; ^4 016 07X671 ! 

11071611 4 ^811101. !£176116 , 11, 1301934 . ,£ 666 , 340 ־ *; 

1. 6 ץ€תזג 14 ? ..£{ ; 1940 ן 1116 / 0 0736171 7116 , 101£ ז 1 >ס־י , 
7116 /. 173 !115107)1, 1941; 11. 82011^, 016 /., 1951; ?.01131 ■׳־ 

76 78 ,*סבת X8^0£16 (16$ /., 1951; ] <10 0111!5 $£1 181 ,* 1 ש - 
7111401114 <16 18 ^ <16 /., 1953. ?. 1,1|) 611010£16 ? £5 2147 .*זשק 
<1. /. 07X6115, 1956*; £. £. ¥. 1131€31115 ) ./ 1116 £611171£ \£ י *. 
70(131961 1865 , 1311 ם־ 1 ש 11 וס 0 ; 1957 ,( 10 . 70 ■־■! , 11 ^ ,ץ ; 

£. ?010 |)-0611617717115 . 14 11 ( 26 > 4 { ,־ 41110 א X. /., 1962*; £. 81 - 
63*1^11-01111135, 07871X6147 61 77115476 X65 ]., 1963; ). 5*11 ז£ו , 

765 /., 1966; 7116 /. 1^00^104^,\1966 ,( 3 70 < , 11 ר ; 

£. ?01§310 . 506 1136 / 0 ? 135107 ! 1116 /<€ ץ!{? 110£78 <£ 81 י ־ / /., 
1967; £ 00111^1 -£. £0115* 311£, 0071551114110715 X6 18 £46 ״ 

/., 1-11, 1967; 0 1101115, 7116 /. !6$076 8111617 167 { 8 /*מ 
814££76551072 (111$*. 10<12} , 1968 ,( 3 . 70 < , 11 ד\£נ ,י 

צ. ו. 

?#י בית־ ה לחמי, אביו של דוד המלך; לפי המסורת 
(רות ד,'יז—כב) — נכדם של בועז ורות ומיוצאי- 
חלציו של פרץ בן יהודה. מן המעט שנאמר עליו במקרא 
(שמו״א טז, א—ה: שם יז, יב) משתמע שהיה מנכבדי בית- 
לחם ושבט יהודה. — אגדת חז״ל מציגה אותו כאחד מצדיקי־ 
עולם: הוא נמנה עם ״שמנה נסיכי אדם״ (מיכה ד״ ד) — 
שלהם נועד תפקיד ליפות־המשיח (סובה נ״ב, ע״ב)< הוא 
היה דורש בתורה בקהל רב (ברב׳ נ״ח, ע״א)ו בביח־דינו 
נתגייר יתרא הישראלי, ד׳ נתן לו את בתו אביגיל לאשה 
ירד יבמ׳ ה/ ג , ). חז״ל הפליגו מאד באריכות־ימיו של י׳ ) 



נזע־ישי 

אי 1 ר טתוד ם' תה 5 ים ׳ 58 איננפזוג מדניה 
(תהי 5 ת המאוז ה 13 ; טוזיאו! 00044 ב־ץ 111 ז 11 בנ 01 ) 


(ב״ר צ״ו, ד), ואף מנוהו בין אלה ש״מחו בעטיו של נחש" 
(ב״ב י״ז, ע״א), ז״א — שלא נמצא בהם חטא. 

הבוצרים מפרשים את ה״חטר מגזע ישי" שבנבואת 
ישעיהו (יא׳ א) כמכוון לישו, שהוא מזרע דוד המלך. 
האמנות הנוצרית מתארת רבות אח "גזע־י , ", היוצא 
מגופו השוכב של י׳, כשלענפיו מחוברים אבוודאבותיו של 
ישו ובראשו — ישו ואמו. ביה״ב תואר י׳ במיניאטורות, וכן 
בתבליטים, בפסלים- ובוויטראז׳ים בכנסיות. 

מ״ה בן־שפאי, ,בית־לחם אסרתח" (ביודמקרא, כ״ס), 

תשכ״ז. 

?עיבה (בארמית — מתיבתא), מוסד-המסגרת הוותיק בעם 
ישראל לקיום מצנת תלמוד־תורה (ע״ע), 

לרכישת השכלה תורנית גבוהה כהמשכו של החינוך היסודי 
המסרתי(ע״ע חנוך, עמ׳ 680 — 684 ), וכן — בתקופות מסר 
יימות — מוסד־פוסק להוראדדלמעשה או להכשרת מורי* 
הוראה. בפונקציות השונות האלה ממשיכה הי׳ את קיומה — 
כמוסד מרכזי של יהדות התורה — ברציפות זה למעלה 
מ £000 שנה. יסודותיה של הי׳ נעוצים בתקופת הבית השני, 
והיא קשורה קשר הדוק בפריחתה של תורד־שבעל־פה (ע״ע) 
ובהפיכתה של ההלכה (ע״ע) לזרם הרוחני המרכזי ביהדות, 
משמעותן של הי" מבחינה חברתית-היסטורית היא בעובדה 
שהן הקימו מתוכן את מנהיגי העם במשך דורות מרובים 
ושימשו מוסד מחוקק ופוסק בעולמה של היהדות. מצב זה 
נמשך עד למאות ה 13 — 14 , כשהחלו נפוצים ביותר "החיבו¬ 
רים" — הקודבסים ההלכתיים — "משנה-תורה" לרמב״ם 
ו״ארבעד. טורים" לד׳ יעקב בן הרא״ש, שאיפשרו את הקמתה 
של הרבנות(ע״ע) כמוסד עצמאי ובלתי־תלוי בהכרעותיו 



449 


ישיבה 


450 


בעולם הי״< אלא שגם אז — ועד עתה — נשארה זיקה 
הדוקה ביותר בין שני המוסדות, וכל גדולי הרבנים היו 
עצמם תלמידי־י/ ומשהגיעו לרבנות — החזיקו בעצמם י". 
חירות־ההוראה, והאפשרות שהיתה פתוחה לפני כל נער 
בישראל ללמוד בי׳ ולהתקדם בה עד למעמד זמליון, הכל 
לפי כשרונותיו והתמדתו, הן שדחקו את העמדתה של 
הדיפרנציאציה החברתית על בסיס של ממת, ייחום, שושלת 
וכד׳,'והעמידוה בעיקר על בסים של "עלית" אינטלקטואלית, 
והיא שהיתה מונחת ביסודה של ה״דמו׳קראטיה" הרבנית 
בישראל — בחינת "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". 

מבחינה תרבותית-לאומית מגלמת הי׳ בהשתלשלותה 
ההיסטורית, יותר מכל דבר אחר, את השאיפה ה 8 ר ו ש י ת 
הקלאסית של העיסוק בתורה ובמצוותיה לשמן ממש, ללא 
כל פניה חיצונית, תוך הזדקקות מועטת ככל־האפשר לוומ־ 
ריותו של העולם־הזה ופיתוייו. התורה ומצוותיה הן תוכד 
הלימודים היחיד בי', והתערותו של אדם מישראל בעולם 
הי׳ מבטאת — בדיעבד — את הגעגועים אל עולם רוחני, 
טוב יותר, שמעל לכיעור של החיים הריאליים — ומכאן 
גם כוח־עמידתה המופלג של הי׳ בפני'לחץ־הזמן, במשך 
עשרות דורות. 

במסורת האגדה תפסה הי׳ את המקום המרכזי בהוד- 
החיים היהודי בכללותו. לפי תפיסה זו לא זו בלבד שקיומה 
המוסדי וההיסטורי של הי׳ קשור ונעוץ בתקופה שלפני 
האבות (״בית־מדרשם של שם ועבר״ [ב״ר ס״ג, מ׳! והשר 
מכות כ״ג, ע״ב]), ולא זו בלבד שכל גדולי האומה לדורותי¬ 
הם עסקו בה כל ימיהם, אלא שאף יהודים שאינם מסוגלים 
ללימוד חורה, פפאת חולשת־שכלם או מפני היותם מעורים 
בענייני העולם הזה, ברדיפת ממון וכד׳, אף הם קשורים בה 
ואפשר להם ליטול חלק מלא בשכרה, ע׳י כף שהם מסייעים 
לת״ח שתורתם אומנותם ללמוד בה (העיקרון של "יששכר 
וזבולון"). ולא נחה דעתם של חכמים עד שתיקנו גם "י׳־של* 
מעלה״, בעולם האמת: שם נמשכים הלימודים כסדרם (סוטה 
ז׳, ע״ב! גיט׳ ס״ח, ע״א). והחכמים מצויים שם בדרגות 
שובות, כל קבוצה לפי מעלתה, בחברתם של מלאכי־עליון 1 
הקב״ה בכבודו ובעצמו משתתף בדיוני הי׳, ופעמים שישיבתו 
חלוקה עליו עצמו (ב״מ פ״ה, ע״ב—פ״ו, ע״א). וכשם שה¬ 
עשיר יכול לשתף עצמו, בתרומותיו, בשכר לומדי־הי׳, כך 
יכול הוא גם לשתף עצמו בי׳-של-מעלד, (סם׳ נ״ג, ע״ב). 
ואמרו: "לעולם אל ימנע אדם את עצמו מביהמ״ד ומדברי 
תורה אפילו בשעת מיתה" (שבת פ״ג׳ ע״ב), ו״ת״ח שתלה 
מושיבין י׳ על פתחו" (עיר׳ כ״ו, ע״א), ואף אחר שמת: 
״,וכבוד עשו לו במותר — מלמד שהושיבו י׳ על קברד 
(ב״ק ט״ז, ע״ב). 

י. ת. 

הי׳ בתולדות ישראל. על הי" הראשונות ועל 
תחילותיהן אין ביתר כל ידיעות אותנטיות, ומצב הידיעה 
משתפר רק בסמוך לתקופה שבה החלו להתגבש ולהתבסס 
מסורות-הלכה קבועות פחות-או-יותר באסכולות השונות של 
מדרש תורה-שבע״פ, 

(א) תקופת התנאים. אחרי החורבן תפסה הי׳ את 
מקום המקדש כמרכז הלאומי והרוחני של העם היהודי, אולם 
אין ספק שייעודה ההיסטורי קדם ליבנה (ע״ע). האידיא¬ 
ליזציה של הי׳ באגדה, שלפיה למדו בה כבר אבות האומה: 
אברהם, יצחק דעקב (יומא כ״ח, ע״ב* ת״י ברא׳ כ״ד, ס״ב), 


משקפת את ההכרה הטבועה בעם, שלא תיתכן תקופה בתר 
לדותיו שייעדר ממנה מוסד זה. אולם ידיעות היסטוריות על 
הי׳ מצויות רק מסוף זמן הבית, והמלה עצמה מצויה בפיו 
של הלל: "מרבה י׳ מרבה חכמה" (אבות ב׳, ז׳). מסופר על 
רבן יוחנן בן זכאי "שהיה יושב ושונה בצילו של היכל" 
(פס׳ כ״ו, ע״א), ורבי יהושע בן חנניה מונה את ההליכה 
לביהמ״ד כחלק מהשיגרה היומית של ת״ח בזמן הבית 
(תוסם׳ סוכה ד/ ה , ). בימ״ד זה, שהיה בהר-הבית, היה פתוח 
גם בשבת ובחג(שם חג׳ ב׳, ט׳). י* נמצאו גם מחוץ למקדש, 
וגם בבבל שלפני החורבן, וכל בית־אולפן ששימש ללימוד־ 
תורה נקרא י׳, וכך נאמר בסתם: "הלך אחרי חכמים לי׳" 
(סג׳ ל״ב, ע״ב). י" כאלו נתקיימו בלוד, בבני־ברק, בכפר 
עזיז, בסיכנין, ובעוד מקומות. לאחר מלחמת בר-כוכבא 
עברה הי׳ המרכזית מיבנה לגליל, ונקבעה תחילה באושא 
ואח״כ בשפרעם. ישיבתו של רבי יהודה הנשיא ניטלטלה 
מבית־שערים לציפורי (ע״ע), ור׳ יוחנן העביר את הי׳ 
המרכזית לטבריה. 

לפני מלחמת בר־כוכבא נדדו תלמידים רבים מבבל לא״י 
ובחזרה, אולם בשעת השמד עברו גם תלמידי ר׳ עקיבא 
ותלמידי ר׳ ישמעאל לבבל (ע״ע, עם׳ 578 ) והצטרפו לי" 
שם: הראשונים פנו אל ד יהודה בן בתידה (ע״ע) בנציבין, 
ואולי גם אל חנניה בן אחי ר יהושע (ע״ע חנינא, עמ׳ 708 ) 
בנהר־פקוד* האחתנים התיישבו בהוצל. לאתר השמד נשאת 
תלמידי ר׳ ישמעאל בבבל, ואילו תלמידי ר׳ עקיבא חזת 
לא״י, והשפעת י״ בבל הלכה והתחזקה מאד. — אחד מתפקי¬ 
דיו של הנשיא בא״י היה להבטיח את קיומה החמת של הי׳, 
ולשם־כך קיים מפעל-חתרמה נרחב בארץ ובחו״ל. תסקידו 
האחר היה לסדר את המשנה (ע״ע) הרשמית ע״פ החומר 
שנלמד בי" ולצרכי לימוד זה. 

הלימוד בי" היה בע״ם, והדגש הושם בחזרה ובשינון. עד 
שאמת משמו של ר׳ מאיר: "כל השוכח דבר אחד ממשנתו... 
כאילו מתחייב בנפשו"(אבות ג׳, ח׳). לשם־כך הונהג הלימוד 
בקול ובניגון (מגילה ל״ב, ע״א), ועל ת״ח ששכח תלמודו 
אמת שהיה שונה בלחש (עיר׳ נ״ד, ע״א). סוגיות צורפו 
בקשר חיצוני, וניתנו ״סימנים״ להקל על הזכרון (שם) — 
שיטה שהיתר. נהוגה גם בבתה״ס ההלניסטיים, — כשם שהיו 
גם דבתם אחרים משותפים להם, ככתיבה בפנקסים או על־ 
גבי הכותל (ירר כלא׳ א׳, א׳ ) שבת קנ״ו, ע״א). רשימות 
אלו סייעו גם לעתכת המשנה הרשמית בי׳ (חשו׳ תוסם׳ 
זבים א/ ה׳). סדר הלימוד בי׳ חתנאית מתואר בברייתא 
אנאכתניסטית (עיר׳ נ״ד, ע״ב) כך: "כיצד סדר משבח ז 
משה למד מפי הגבורה. נכנס אהרן ושנה לו משד. פירקו. 
נסתלק אה ת וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להם משה 
פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל 
אהרן". נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן. נסתלקו זקנים 
נכנסו כל העם ושנה להם משד. פירקן... נסתלק משה ושנה 
להן אהוץ פירקן. נסתלק אהרן, שנו להן בניו פירקן. נסתלקו 
בנד, שנו להם זקנים פירקן". למעשה מתואר כאן סדר הלי¬ 
מוד בישיבת הנשיא: ראש ד,י׳ שונה תחילה ל״אחיד• 
(= ח״מתורגמן"), אח״כ ל״בניד (־־בניו ממש), אח״ב 
ל״זקנים" (־־חכמי הי׳)—שהם עיקר נדה ותפארתה של 
הי׳(חג׳ י״ד, ע״א) ולבסוף ל״כל העם״ (= התלמידים). 

המשמת בישיבת הנשיא היו: ראש הי'= הנשיא עצמו, 
אב־בית־דין, "חכם". כשנפטר רבי יהודה הנשיא (ע״ע, עם׳ 



451 


ישיבה 


452 


211 ) ציוה למנות את שמעון בנו לחכם, את גמליאל בנו 
לנשיא, ואת ר׳ חנינא בר חמא ש״ישב בראש"! אולם עד אז 
לא עברו משרות ה״ כירושה אוטומאטית מאב לבנו — אלא 
אם כן היד, האחרון ראוי לכך. כעין משרה נוספת היתד. 
ל״תנא", שחיה אחראי לשמירתן ולמסירתן — בע״ם — של 
הנוסחות חמדוייקות בדברי התנאים, ושזכרונו המיוחד שימש 
כ״ספריית" הי/ פעמים לא חיה ל״תנא" כל כשרון אחר, ואז 
אמת עליו: "תני תנא ולא ידע מאי אמר"(סוטה כ״ב, ע״א). 
משדות אחתת היו ל״מודיינא דבי נשיאה" (ידו׳ שק׳ ג׳, ב׳), 
ל״ראש המדברים" ול״מכריעים". 

הי" פעלו ביום ובלילה, בחול ובשבת, ותמיד נמצאו בהן 
תלמידים ורבניהם. על ר׳ עקיבא אמת ש״מימיו לא אמר 
הגיע עת לעמוד בביהמ״ד, חוץ מערבי פסחים — בשביל 
תינוקות בדי שלא יישנו, וערב יוס-־הכפירים — כדי שיאכילו 
את בניהם" (פס׳ ק״ס, ע״א)! וגם בעצם יוה״כ לא ביטל 
ביהמ״ד אלא מאותה סיבה (תוספ׳ יומא ה/ ב׳). 

אורחים אצל בעה״ב היו עוקרים באמצע הסעודה לשמוע 
שיעוד בביהמ״ד (שם ברכ ׳ ה/ ג 7 ). ת״ח שנעדר מן הי' 
בליל־חג, שאלוהו "מפני מה לא באת" (שם ביצה ב/ ר), 
ובנראה שגם נהגו לקיים שיעור לפני עלות השחר, בטרם 
תפילה (השר תוםפ ׳ פס׳ י׳, י״ב). ר׳ יהודה הנשיא היה 
קורא את הפסוק הראשון של קתאת־שמע בתוך השיעור, 
אם לא הספיק לגמוש עד הנץ החמה (ברב׳ י״ג, ע״ב). 

(ב) בתקופת האמוראים היתה הי׳ המרכזית של 
א ״ י בסבתה, והאישיות המרכזית בה — ר׳ יוחנן בר נפחא 
(ע״ע). מרכזים אחתם לזמן־מה היו גם בקיסריה ובלוד. 
משנתו של ר׳ יהודד, הנשיא היתה יסוד הלימוד, ורן למדו 
בתוספתא ובמדרשי-ההלכה, שנסדרו סמוך לה. בכל דור 
בקבע תלמוד רשמי, שעליו הוסיפו עד סוף סיתת: בא״י 
סמוך לשנת 400 , ובבבל סמוך ל 300 — למן מיתתו של 
רבן גמליאל היה הלימוד בי" במיושב (מג׳ כ״א, ע״א). 
ראש-הי׳ והבכיתם היו יושבים על גבי מיטות או ספסלים, 
ותלמידיהם — על מחצלות (השד במד״ר כ״א, טו), אף שר׳ 
אבהו התנגד לנוהג זה (מג/ שם). מימי רבי התקיימו הלימו¬ 
דים, בד״ר, בתוך כתלי הי׳ (מו״ק ס״ז, ע״א), אך לפני־כן 
לימדו גם בשוק (ברכ׳ ב״ב, ע״א), ולפעמים לימד רבי עצמו 
בשדה (שבת קכ״ז, ע״א). 

על י״ האמוראים בבבל — ע״ע בבל, עם׳ 572/3 , 
578/9 . 

הצעת הלימוד בי״־האמוראים, גם בבבל, דיתה בעברית, 

אך הדיון התנהל בארמית, התלמיד שינן את החומר בע״ם, 
ורק אח״כ השתדל להבינו(שבת ס״ג, ע״א), ובין שני שלבי 
הלימוד הבחינו מבחינה מתודית: את השלב הראשון המליצו 
לעשות במסגרת הי׳(תע'נ׳ זד, ע״א) ואצל מורה אחד, ואילו 
על לימוד ה״סברא" המליצו שייעשה אצל כמה מורים (ע״ז 
י״ט, ע״א), ומשום־כך הירבו התלמידים לנדוד מי׳ לי׳ (שם 1 
עיר׳ נ״ג, ע״א), וגם בין א״י לבבל. הסמיכה (ע״ע) שהיתה 
ניתנת בישיבת א״י היתה יסד בסמיכת הסנהדרין, אבל 
הבבלית לא הועילה אלא להיקרא "רב". 

ראשי־הי׳ דאגו לפרנסת התלמידים, אך אלו היו צריכים 
לקמץ בהוצאותיהם (שבת ק״מ, ע״ב), או שנתמכו ע״י 
משפחותיהם (כת׳ ס״ג, ע״א), דירותיהם היו בעיר, או בכפ¬ 
רים הסמוכים (פס׳ זד, ע״ב), אך היו גם שאכלו בחוץ ולנו 
בי 7 (עיר׳ ע״ג, ע״א). התלמידים היו משרתים זה את זה ע״ם 


תורנות (שגת ע״ד, ע״א ! ועוד), ואצל רב היו תלמידים 
"זקנים" שהיו משמשים גם את הרב ואת התלמידים (פסי 
ע״ד, ע״ב! שם ק״ג, ע״א). — על מספר התלמידים יש נתו¬ 
נים מעטים: בישיבתו של רב בבבל היו כ 1,200 תלמידים 
קבועים (כת׳ ק״ו, ע״א)> רב הונא היה דורש באמצעות 13 
אמוראים שהיו משמיעים לרבי* מאוחר־יותר נתמעטו התל¬ 
מידים, ואצל רבה ורב יוסף היו כ 400 קבועים, ואילו אצל 
אביי ורב פפא — רק 200 (שם). לעומת זה, נתרבו אז התל¬ 
מידים שנתכנסו לירחי-כלה, ולרבה בר נחמני ייחסו 12/300 
תלמידי כלה (ב״מ פ״ו, ע״א). 

ש. מירסקי, לסדרי הי" בבבל בתקופת האמוראים (חורב. ג׳), 

תרצ״ו/ז; ג, אלת, בניהם של חכמים(תרביץ, כ׳), תש״ט/י! 

י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, א/ פרק ו/ תשי״ז! 

נ. מורים, תולדות הוזינוך של עם ישראל, א/ פרק ז/ 11960 

ש. ליברמן, יוונית ויוונות בארץ ישראל, 224-213 , תשכ״ג ז 

א. א. אורבך, מעמד והנהגה בעולמם של חכמי א״י (דברי 

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ב׳, 4 ), תשכ״ה 1 

111 ■ 411 ו 01 ק 0 110 < 111 1 ) 1000/1111 0114 111£ ו< 1000 ,ז 10 ו 1 שע 8 

- 0 ) 11 , 11 ס 158 >ז 113 ז־ 0 . 6 ; 1913/14 ,(׳\ 1 [ 5 א] , 108 ) 010111110 ? 

. 1961 , 0 ) 4011111011 ! 0114 1 ) 11100 

א. גו. 

(ג) י" ה גא וני ם ב ב בל, מאמצע המאה ה 7 עד אמצע 
המאה ה 11 , היו המשך ישיר לי" האמוראים, הן מבחינת 
תפקידן והן מבחינת הודעתן העצמית. היו אלה בעיקר י" 
סורא (ע״ע) ופומבדיתא (ע״ע) — שמושב שתיהן, 
בדורות האחרונים לקיומן, הועבר לבגדאד. 

על היחס בין "שתי הישיבות", על המעמד, סדרי המינוי, 
והסמכויות של ראשיהן — ״ה ג א ו נ י ם״ ועל הפונקציות 
של אלה בקרב יהדות בבל ובכל תפוצות ישראל — ע״ע 
ג א ו ן, ג א ו נ י ם. 

תלמודם של אמוראי־בבל חיה, עם חתימתו, לנושא- 
הלימודים הבלבדי־כמעט בי״ < הן פירשוהו והסיקו את מס¬ 
קנותיו. בעזרת חומר ארכיוני ומסורות חיות שהיו בידיהן, 
ושלא נכנסו לתלמוד. חשיבותן המכרעת של י״-בבל במשך 
תקופה של כ 400 שנה בתולדות־ישדאל היתד. בהחדרת התל¬ 
מוד הבבלי, מפורש לפרטיו, לכל תפוצות ישראל בספר 
המוסמך היחיד לאודח־חיים יהודי ובעשיית הלימוד בו לתוכן 
המרכזי של חיי-הרוח בעם, מחמת הרציפות המלאה, במקום 
ובזמן, בינן ובין י״-האמוראים הוכרח ע״י הכל, פרט לקראים, 
סמכותם של ראשיהן לפרש ולהכריע בהל מקום סתום בתל¬ 
מוד, והן היו למוסד־פוסק ולבית-דין עליון ליהדות כולה. 
מעמדן המיוחד של שתי הי״ משתקף היטב בדברי המדרש: 
"ואף הקב״ה כרת בדית עם ישראל שלא תשתכח תורה 
שבע״פ מהם... עד סוף בל הדורות... ולפיכך קבע הקב״ה 
שתי י" לישראל, שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקפצין 
שתי פעמים בשנה, באדר ובאלול, מכל המקומות, ונושאיו 
ונותנין במלחמתה של תודה... ואותן ב׳ י" לא ראו שבי ולא 
שמד ולא שלל, זלא שלט בהן לא יון ולא אדום""(תנח׳נח). 

בהייראדכיה של הי׳ נכללו — אחרי הגאון וסגנו (אב- 
בית־דין) — 7 ״ראשי־כלח״, שישבו עם עוד 3 "חברים" 
בשורה הראשונה מתוך 7 השורות בנות 10 המושבים כל 
אחת, שהיו סדורות לפני הגאון וסגנו, — יחד 70 איש, 
שנקראו "סנהדרי גדולה", והם "חכמי-הי׳ ". אחריהם ישבו 
כל מי שנתקבלו לי׳, יחד כ 400 איש, והם ה״תלמידים". 
מקדמות קבועים היו ב 7 השורות הראשתות בלבד. ראש־ 
כלה חוא שמסר את תוכן שיעורו של הגאה לתלמידי הי׳, 
בדומה ל״מתורגמן" בי״-האמוראים. בין ראשי הי , , חכמיה 



453 


ישיגדו 


454 


ותלמידיה, נתקיים סדר־מושב היירארכי נוקשה וקבוע, שב* 
התאם לו נתחלקו סדרי הקדימה של זכויות הדיבור, המשא- 
והמתן והפסיקה בי׳. דאשי־כלה היו גם מחוץ לבבל׳ ומהם 
שכלל לא נמצאו בי/ ואלה נתכנו גם ״אלופים״! אלה היו 
נציגיהן של הי" כלפי חת, והם שדאגו לסדרי העברת השא¬ 
לות והחשובות בין הקהילות והי", וניהלו את רשת המגביות 
הרחבה לטובת הי" ופיקחו עליה. באגדות הרשמיות של הי" 
נמנים גם "ראשי־סידרא" ו״בני־סיומא" בתחתית הסולם 
ההיירארכי, והם מכונים "סנהדרי קטנה"! תפקידם אינו 
בתר. גם בי״־הגאונים היה הלימוד הרשמי בעל־פה, והיו בהן 
"תנאים", בתמה לי״-ד,אמוראים. שתפקידם היה לשנות בע״פ 
מן התלמוד. לתפקיד זה הכשירו בבתמ״ד מיוחדים ילדים 
עיוורים, בעלי בוח-זברון. 

הלימוד הפומבי בי׳ היה בחדשי־״כלה", אדר ואלול, ואילו 
בשאר ימות־השנה למת התלמידים מקבלי המשכורות הקבו¬ 
עות בבתיהם, בכל מסכתות התלמוד, כחלק מן הלימודים 
"הסדירים" של הי׳. בעיקר הכינו את המסכת שנקבעה בסוף 
חודש־הכלה ללימוד בחודש־הכלה הקתב. התחילו את הדיה 
הפומבי יושבי 7 השורות הראשונות, וראש־הי׳ היה מסכם 
את דבריהם, ומסכים עמם או חולק עליהם. אח״כ היה אחד 
מראשי־כלה מסביר את דברי ראש־הי׳ לכל הנוכחים — 
שכללו, מלבד 400 הקבועים, אלפים רבים שנצטרפו אליהם 
לחודש־הכלה. בשבת הרביעית התוועת שוב כל הקבועים, 
וראש־הי׳ קיים בחמות מתקדקות, שעל־פיהן נקבעו מידת 
התמיכה בתלמיד והעלאתו בדרגה או הורדתו. המשכורות 
בי׳ היו קבועות, ונשתלמו מדי חצי־שנה, בזמני הכלה! 
ה״תנאים", ששימשו גם כמלמדי-תינוקות מטעם הי׳, קיבלו 
קיצבה מזומנת בכל־עת, ובן "תמחוי". בחדשי־הכלה נידונו 
מאות השאלות שנצטברו בי׳, שהיו נקראות בפורום המלא 
שלה, תוך הזכרת שמות שולחיהן, מעלתם, נדבתם לי/ ותפי¬ 
לה •לשלומם. בסופו של דיון היה ראש-הי׳ מכריע, ו״סופר־ 
הי"׳ כותב מפיו ומחתים את הגאון וסגל חבורתו. שאלות 
שלא סבלו דיחוי נענו מיד, ע״י ראש-הי׳ עצמו, בכל ימות 
השנה. — יש רגליים להשערה, שנתקיים בי׳ ארכיון מלא 
של כל חומד הפסיקה לדורותיו. 

ש. אסף, תקופת הגאונים וספרותה, זר, תשט״ו! ש. 

אברמסוז, רב גסים גאון, ספתה: בערכו, תשכ״ה! הנ״ל, 

במרכזים ובחפוגוח, מפתח: בערכו, תשב״ה!.ן 

7'^x^! 011/1 511x11?*, 1, 1931. 

י. ת. 

(ד) הי" הבחר־גאוניות בארצות-האים- 
לאם ובאירופה המערבית והמ רכזית. הי" הרא¬ 
שונות מחוץ לבבל וא״י קמו כבר בימי הגאונים. פירקוי בן 
באבוי (ע״ע), בן המאה ה 8/9 , מעיד על קיומן באפריקה 
הצפונית ובספרד, ובמאה ה 10 היו י" מפותחות במערב 
האפריקני — בפאם, בקאבס, בסג׳למסה ובתלמסן. לפירסום 
רב הגיעה הי׳ בקירואן, שבה פעלו ר׳ חושיאל בן אלחנן 
(ע״ע) ור׳ יעקב בן נסים (ע״ע). 

במצרים היתה י' מפורסמת בפוסטאט, שבראשה עמד 
ר׳ אלחנן בן שמריה (ע״ע), שלו ולראשי י" אחתת במצרים 
היו תארים של "ריש בי־רבנן" או "ראש־הסדר", במצרים 
אף נעשה נסיון לחדש את הגאונות, ובמאה ד, 12 נשאו ראשי- 
הי׳ בפוסטאט בתואר גאון(ע״ע, עמ׳ 140 ). גם הרמב״ם היה 
דורש בפומבי בתורה, וייתכן שעמד בראש י׳. י" חשובות 
עדיין היו קיימות במצרים במאה ה 16 בראשותם של ר׳ דוד 


בן שלמה אבן זמרא (ע״ע! הרדב״ז), ר׳ בצלאל אשכנזי 
(ע״ע), ואחרים, הי׳ ש ב א ״ י(ע״ע, עט׳ 476 ) עברה לאחר 
מסע-הצלב 1 לדמשק, ועמדה שם עד סוף המאה 12 . מרכז 
חשוב לתלמוד-תורה היה גם בחלב (ע״ע). הגדולה שבי" 
ארצות-הקדם היתד, בבגדאד (ע״ע, עט׳ 597 ), ובראשה עמדו 
אחרוני הגאונים (ע״ע, עט׳ 137/8 )! מלבדה היו בבגדאד 
עוד 9 י" קטנות. 

בספרד נזכרות י" בלוסנה ובברצלונה במחצית המאה 
ה 9 , אולם ידיעות ממשיות על מרכזי־תורד, בספרד קיימות 
רק מן המאה ד, 10 ואילך. באמצע מאד, זו יסד ר׳ משד, בן 
חנוך (ע״ע) י׳ גדולה בקורדובה, ואחריו עמד בראשה בנו 
ר׳ חנוך (ע״ע). בראש הי׳ בגרנדה עמד ר׳ שמואל הנגיד 
(ע״ע), ואחריו — בנו יהוסף (ע״ע). ישיבת לוסנד, משכה 
אליה הרבה תלמידים מחוץ לספרד ונתקיימה כ 250 שנה! 
מתלמידיה היו, בין השאר, ר׳ יונה אבן ג׳אנח ור׳ יהודה 
הלוי, ומראשיה—בדורותיה האחרונים — ר׳ יצחק אבן גיאת, 
ר׳ יצחק אלפסי ור׳ יוסף מיגש. פלישת המוחדון (ע״ע) 
הביאה לחורבן הי" בספרד הדרומית, ובמקומן קמו הי" 
הגדולות בארגון ובקאסטיליה. י" ברצלונה וסולח , פרחו 
בימי הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ש והר״ן ונתקיימו עד לרדיפות 
1391 , ואף השפיעו מאד על י" צרפת וגרמניה. לאתר־מכן ועד 
לגירוש נתקיימו בספרד י" רבות, ובהחלטת פרנסי קהילות 
קאססיליה ב 1432 אף הוטלה חובה על כל רב להקים בקהי¬ 
לתו י׳. אז נתפרסמו הי" של ר׳ יצחק קמפנטון ור׳ יצחק די 
ליאון בטולדו, של ר׳ יצחק אבוהב השבי ושמואל די ואלנסי. 
אפילו יוסף יעבץ (ע״ע), המוכיח את למדני דורו על תסיסת־ 
עולמם החילונית, מודה שבימי גירוש ספרד היה מספר הי" 
בקאסטיליה רב מאשר אי־פעם. 

בצרפת הדרומית ראשונה היתד, ישיבת גרבונה 
(ע״ע), שנוסדה כנראה במאה ר, 10 ! מראשיה (במאה ה 12 ) 
היה ר׳ אברהם בן יצחק (ע״ע), מחבר "האשכול". י׳ חשובה, 
שתלמידיה — יוצאי ערים אחרות — נתפרגסו בהוצאות 
הקהילה, מצא בנימין מטודלד■ (ע״ע) בלינל (ע״ע). תלמידי 
ישיבת פוסקייר היו ניזונים על חשבונו הפרטי של ראש*הי׳ 
שם, ר׳ אברהם בן דוד (ע״ע! הראב״ד). נודעו לשם גם 
י" בדרש (בזיה [ע״ע]), מרסי ומוגפליה. תיאור חי של 
שיטת הלימודי בי״-פרובאנס נשתמר אצל ידעיה הפניני 
(ע״ע), שלמד בישיבת-בזיה. 

בצרפת הצפונית עמדו בראש הי" תלמידיו וצאצ¬ 
איו של רש״י. בראש הי׳ ברמדו (:>קגז־ 161 מ 3 א) עמד רבנו 
תם ובראש ישיבת-דאבפיר — ר׳ יצחק הזקן(ע״ע). לשביהם 
היו תלמידים שבאו מרחוק, ואף מן הארצות הסלאוויות. 
לפי מסורת אחת השתתפו 60 חכמי ישיבח־דאנפייר בני- 
צוחי ההלכה ששימשו יסוד לתוספות (ע״ע). י" חשובות 
היו גם באורלאן, בפאלייזא ( 313156 ?), בשאנץ ( $€115 ), קוצי 
(ץש! 01 כ>), שינון ועוד. בי׳ של ר׳ יחיאל מפריס(ע״ע) למדו 
300 תלמידים. ד משד, בן יעקב מקוצי(ע״ע) מספר, שבחורי 
הי" בצרפת היו שוקדים על לימודיהם עד כדי שנד, בבגדיהם. 
עם גירוש היהודים מצרפת ב 1306 בא הקץ על הי" שם! 
לאחר שובם געשה נסיון התחדשות בידי ר׳ מתתיהו טרום 
(ע״ע), שיסד י׳ בפאריס לאהד 1360 , אך שוב לא עלה הדבר. 

בגרמניה התפרסמה ביותר הי׳שלרבנוגרשסבויהודה 
מאור הגולה (ע״ע) במגנצא (מינץ), שאליה באו תלמידים גם 
מספרד■ תלמידיו פעלו אחריו בישיבתו ובישיבת־ורמיזא 



455 


ישיכח 


456 


(ח׳רמם [ע״ע, עט׳ 982 ]). במאה ד. 11 , וביותר במאות ה 12 — 
13 , שיגשגו י" שפיאר, רגנסבורג, נון, ?]לן, נידנברג, מרב־ 
בורג, ועוד. בייזזוד'נודעה ישיבתו שלי ד׳ מאיד (מהר״ם) 
מרוטנבורג (ע״ע), שמתלמידיו היו הרא״ש ור׳ מרדכי בן 
הלל מקובל היה בין בני הי׳ במאה ה 13 לנדוד לי" שמחוץ 
למקום < כך ביקר, למשל, ר׳ יצחק בן משה מועד, (ע״ע) בי" 
פראג, רגגספורג, שפיאר, בון ופאריס. את דרכם היו בחורי־ 
הי" עושים ברגל, מנהג שנשתמד גם בדורות הבאים, והיו 
מתקבלים ע״י היהודים בכל אתר ואתר בכבוד רב. 

לאחר שנחרבו קהילות הרינוס בגזירות 1348 , היתה 
אוסטריה למרכז לימוד התלמוד, והחלה נהירת תלמידים 
מן הצפון והמערב לי״ בווינה — שכבר היתח מקום־תורה 
במאה ה 13 בזכות פעולתו של ר׳ יצחק בן משה —, בווינר 
נוישטט—שבה פעל ו" ישראל איסרלין—ובקרמז. בשלהי 
יה״ב שוב עלו לגדולה הי" בדרש־גרמנש. לי" וורמם ומאמץ 
היתד. פדיחה חדשה הודות לר׳ יעקב פולין (ע״ע). בי" 
רגנסבודג, אוגסבורג ונירנברג הגיעה שיטת הפלפול (ע״ע) 
לפריחה כזאת, שדרכי־סילפול מסויימות נקראו ע״ש ערים 
אלה (ר׳ להלן, עמ׳ 460 ). מישיבת נירנבדג יצא גם ר׳ יעקב 
פולק, שהניח את היסודות לי" בפולניה. 

מסוף המאה ה 17 ואילד הלכה ונחלשה עצמתו של תלמוד* 
תורה בקהילות גרמניה, והלכה וגברה השפעתן של י״־סולניה 
(ו" להלן) על החיים התורניים במערב, בייחוד עם זרם 
הפליטים מן המזרח שהגיע שמה לאחר גזירות ת״ח. מכאן 
ואילך נמשכה ההגירה של יוצאי י״־פולניה למערב—לעומת 
ההגירה של גדולי־התודה מן המערב למזרח ביה״ב. במאות 
ה 17 — 18 עמדו יוצאי י״־פולגיה בראש כל הי" החשובות 
שהתקיימו בתקופה ההיא במערב — בפיורדא ( 111 ז"?), 
בפראנקפורט, בהאמבורג־אלטונה, בהאלברשטאט, במץ. 
ישיבת־מץ היתה ב 1829 ל״בית-מדרש לרבנים", שנעתק 
אח״כ לפאריס. מרפזי־התורה האחרונים בסיגנון המסרתי 
במערב היד בתחילת המאה ה 19 הי׳ בליסה, שבה היו כ 200 
תלמידים ובראשה עמד ר׳ יעקב לורברפוים (ע״ע יעקב 
פליסה), וישיבת פוזן בראשותו של ר׳ עקיבא איגר (ע״ע). 

בפראג שבבוהמיה היו קיימות י" כבר במאה ה 12 , 
ובראשן עמדו תלמידיו של רבנו תם, אולם עיקר פריחתן 
היתה מסוף המאה ה 15 ואילך. בין ראשיהן נמנו ר׳ יעקב 
פולק, ר׳ יהודה ליווא בן בצלאל (המהר״ל), ר׳ מרדכי יפה, 
ר׳ ישעיה הורוביץ (בעל השל״ה) ור׳ יש טוב ליפמאן 
הלר—במאה ה 17 , ר׳ יהונתן איבשיץ ור׳ יחזקאל לנדא 
(בעל ה״נודע ביהודה״) — במאה ה 18 . בצד הי׳ הראשית, 
שבה נמנו כמה סאות תלמידים, נתקיימו בפראג י" קטנות 
ומהן פרטיות. גם בקהילות הקטנות שבבוהמיה ומוראודח 
נמצאו י" חשובות. מאמצע המאה ה 16 חויבה כל קהילה בת 
30 משלמי־מס להחזיק י׳ של 12 בחורש, והגדולות — של 
מסמר רב יותר, בהתאם לגדלן. בימות־החול קיבלו בחורי־הי׳ 
דמי׳־מזון מקופת הקהילה, ובשבתות וחגים היו אודחי בעלי־ 
הבתים. בכל י״־מלדאוויה נהגו ללמוד אותה מסכת במשך אותו 
.זמן" (סמסטר), ועי״כ הוקל לתלמידים להחליף את מקש־ 
לימודם. הישיבה החשובה במאה ה 18 היתד, בניקולסבורג 
(ע״ע), שבה היו בסוף אותה מאה למעלה מ 300 תלמידים. 
בראשית המאה ה 19 עדיץ נמצאו י" בליפניק, בבוסקוביץ, 
בהלישוי ובעיירות אחרות. ב 1845 פקדה הממשלה האוסטרית 
לסגור את כל הי" במוראודה. בבוהמיה היתד, הי׳ האח¬ 


רונה זו של ר׳ מרדכי בר ובנו ו״ אהרן קורנפלד (מת 1885 ) 
בגולץ־יינישוי. — שלא כברוב הי" האחרות, למדו בי" 
מוראוויה ובוהמיה גם תנ״ד ודקדוק עברי, ולפעמים גם קצת 
לימודי־חול. בי׳ של פראג היה נהוג גם לימוד ה״מורה 
נבוכים". 

הישיבה הראשונה בהונגריה נשדד׳ באופן (ע״ע 
בודפסט) ע״י ר , אפרים בן יעקב הכהן (ע״ע),' שנמלט 
מווילנה ב 1655 . במאה ד, 18 קמה י׳ חשובה באיזנשטט(ע״ע), 
אולם לפירסום מיוחד הגיעה ישיבת פרשבורג' (ע״ע ברטי־ 
סלוה), שעלתה למרש פריחתה בראשותו של ד,"חתם סופר" 
(ע״ע סשר [שדיבר]) בתחילת המאה ה 19 , ובה נמנו אז כמה 
מאות תלמידי* ובימי ר׳ אברהם שמואל בנימין שדיבר, בנו 
של ר׳ משה סשר ויורשו, אף זכתה להכרה ממשלתית בבית* 
אולפן לרבנים, שניניה נפטרו משירות בצבא! היא התקיימה 
עד לחורבן שדות הונגריה בשואה. י" חשובות היו במחצית 
הראשונה של המאה ה 19 בבודקסט, במטרסדורף, באונגוד 
ובעש מקשות, ועליהן נוספו אח״ב הי" בהוסט, בסרדאהיי, 
בסאסמאר׳ ועש כמה י" קטנות, ש,ונגדיה היתוז לאחד המרכ¬ 
זים החשובים ללימש התלמש. בי״-הונגריה היו ליסוד- 
השפה הגרמנית, ואפילו הדקדוק העברי, וכל לימודי־חול 
בגדר איסור, שלימש הצטמצם בש״ס ששקש ז ר׳ עז ריאל 
הילדסהימר (ע״ע) ד.ש ד,שיד שהכניס שינוי בעניין זה 
בישיבתו באיזנשטאט. תופעה מיוחלת לי״־הונגריה היו 
בחורי־הי״ הנודדים — בחבורות או ביחשות — ,.בץ־הזמנים" 
(בניסן ובאלול) לקהילש אחרות, כדי לאסוף את האמצעש 
לפרנסתם. — רוב הי" המשיכו בקיומן ושמת על צביונן גם 
לאחר מלה״ע 1 , כשמקיסותשם נותקו מהונגריה וסופחו 
לצ׳כשלובאקש, תמניה ויוגדסלאוויה. 

ב א י ס ל י ה היו בתי-אולפן לתלמוד קיימים כבר בתקו¬ 
פה קדומה מאד, יש חוקתם המייחסש לאיטלש תפקש הים- 
טות מיוחד בשלשלת מסורת ליסש תושבע״ם באיתפה, 
אולם הן בעיית זיקתה של איטליה לתורת א״י והן בעיית 
השפעתה על י״-אירופה המאוחרש לא הובהרו כל־צרכן 
ושנויש במחלוקת. עכ״פ בבר במאה ה 9 היתד, י׳ מנוסה. 
י״ חשובות בשעתן היו קיימות אז ובמאה ה 10 בתחום'השל¬ 
טון הביזאנטי בדתם — באורש׳ באוטרנטו, בבארי שן 
באיטליה המרכזית בלוקה—שממנה הביאה משפחת קלוני־ 
מש (ע״ע) את לימש התלמש למגנצא — ואח״כ בסיפונטו 
ובתמא. המרכזים היהשיים בדרש נחרבו במחצית השנש 
של ש״ב, שצפוניש ירדו מרמת* אולם ללימש התלמש 
באשליה ניתנה תנופה חדשה במאות ה 15 — 16 , עם מאם 
של מגששי גרמנש וצרפת. באותה תקופה התפתחו מאד הי" 
של ר׳ ישף קולון(ע״ע) בפאוויה ושל ר׳ ששח מעץ בפא- 
תבה, ובן היו י" בברשה, בססטרה, מונצש׳ בקרמוגה. בי" 
של איטליה למת גם בחותם מגרמניה, מתורכיה ומאיי הש- 
התיכון. סן המאה ה 17 ואילך החלה יתדה של הי" האשל- 
קיש, אולם עד סוף המאה ה 18 עדייו נהג בכמה קהילות 
לימוד התורה בי" וב״ד,סגרים". 

ב ד, ו ל א נ ד — הן בקהילה הפורטוגאלית, הן באשכנ¬ 
זית — קמו רק מעט י" חשובות, אע״ם שכאן התפתחו ביותר 
בתה״ם היסשיים (תלמשי-תורה). ברוך שפינוזה ומשה זכות 
(ע״ע) היו מתלמידי ישיבת ד שאול מודטירה (ע״ע) באמ¬ 
סטרדם. בתלמש-תורה "עץ חיים", שהיה הי׳ החשובה ביותר 
באמסטרדם, הונהג שתלמידי הכיתה העליונה חייבים לחבר 



457 


ישיבח 


458 


פעם בחודש תשובות על נושא חלכי מסויים! מבחר מחומר 
זח פורסם בשם ״פרי עץ חיים״, ב 15 כרכים ( 1728 — 1811 ). 

א. ה. וייס, זכרונותי, תרנ״הו פ. גידמן (עבר׳: א, ש. 
סרידברג), התודה והחיים בארצות המערב ביפי הביניס. 
א׳^-ג׳. חרנ״ז-תרנ״ט ! ש. אסף, פקודות לתולדות ההניד 
בישראל, זר^ד, תרש״ה-חש׳ג ! א. פארכם, ר׳ יוסף איש 
ארלי בתור מורה וראש ישיבה בסיינה (סשר הידבל לכב׳ 

ל. גינצבורג), תש״ו! ב. ז. בנדיקס, לתולדותיו של מרכז 
התורה בסרובנס (תדביץ, כיב), חשי״או א. א. אודנך, 
בעלי התוספות, סדקים א׳ וי׳ג, תשטיו! ש. ד. גויסיין, 
סדרי חינוך ביפי הגאוני* תשכיב■ א. פ. ליפשיץ, רש־י, 
תשביו 1 2 ) 11104 ■!€■ )?? / 0 !! 241110 ■! 7 !!>- 07 ! 7/1 י יט 48 . 4 . 1 
,(מ 13 זז 1 מא . 4 . 4 01 110001 ס! . 1 >״)$} ?* 11 * 1 ) 11031 ), 411111 
14 ) 0 ^) ) 7/1 ; 1962 , 1 )!/ 111 (> 01 ? [ 0 0 / 104 ? ,ץ 511 ' 61 ׳ 5 ז 1 ' . 1 ; 1962 
\) 0 < 7 ) 7/1 :מ . 01 ׳ו , 2 .• 80 ,) 11 ) 0 )? 011 / 1 ))[ )£ .^ 6 () 1 ( 7 ( 1111 )€ 1 ( 171 ) 1 ( 1 /ס £, 7117 

1701 ( 0 7 ( 17 011071 )(!!)£ 1 ( 011 !)[ / 0 ( 11107 ( 1 ) 1 ( 7 , 110 ^ 1511 ? 1 

181/1 ) 1/1 [ 0 ! £71 ) 1/1 10 1 ( 161 ) 1 ( 1 [ 0 ! £71 ) 1 ( 1 ( 7077 / ) 7 ) £1110 

. 1944 , 1 ( 711117 )€ 

מר. בד. 

(ז) י״-ליטא במאות ה 20-19 . מפנה מכריע במהו¬ 
תן ובמעמדן של הי" בליטא חל בהשראת דמותו החינוכית 
והלימודית של ד,גד"א, מסוף המאה ה 18 ואילך. על הת¬ 
חדשות הי" בתנופה הגדולה שיצאה מקרב תלמידי הגר״א, 
על אפיין הלימודי והחינוכי של י" אלו ועל פעולתן בעיצוב 
דמותה של היהדות התורנית בליטא עצמה ובכל התפוצות 
בדורות האחרונים—ע״ע ח נ ו ך, עט׳ 689 ! מ ו ס ר, ת נ ו ע ת 
ה•! ו 1 לודין< מ ל ז? מיר< סלובודקה-חברון! 
פ(נ יוד. 

(ח) הי״ במאה ה 20 . מראשית המאה ה 20 התברר 
ליהדות החרדית, שרק חינוך דתי מסודר ומאורגן יוכל לשמש 
לה חומת-מגן בפני התפשטותם של זרמי ההשכלה והתנועות 
החברתיות החדשות. בה-בשעה שבעם היהודי בכללו הת¬ 
ערער משטר התורה בחיי הפרט והציבור, נעשו הלימוד 
והחינוך הישיבתיים — שהיו לפנים עניין לעלית דתית- 
אינטלקטואלית בלבד — תופעה מקובלת ורווחת לגבי הנוער 


והצעירים במשפחות הסקטור האורתודוכסי של העם. שיפור 
מעמדם הכלכלי של היהודים באירופה ובאה״ב והשכלול 
בדרכי-התקשורת ובאמצעי־התעמולה יצת את האפשתיות 
להקמת הבסיס ר׳סמרי והמסגרת האירגונית לקיומם של 
מוסדות-לימוד מרובי-תלמידים, ובשל כל אלה הלד־וגדל 
מספרם של הי" ולומדיהן. השיפור במצבן הכלכלי של הי" 
וההכרה הכללית בחשיבותן שיחררו אותן במידה רבה מן 
התלות בקהילה ובמוסדותיה, ומתוד־כד עלתה חשיבותם 
והשפעתם האישית של ראשי-הי"; הללו נעשו, ע״י תלמידי¬ 
הם המרובים שנפוצו בקהילות רבות, למנהיגי היהדות 
האורתודוכסית כולה, והשפעתם נעשתה גדולה מזו של רבני 
הקהילות. אף בפולניה החסידית גדל מאד, בראשית המאה 
ה 20 , מספר הי" שהיו מסונפות לחצרות הצדיקים השונים, 
על אף עמדתה המיוחדת של החסידות (ע״ע, עט׳ 804 — 806 ) 
בשאלה זו. בתקופה זו, בייחוד בשנים שבין שתי מלחמות- 
העולם, הגיעו י״-ליטא לעמדת הגמוניה ביהדות התורנית. 

הגידול הכמותי והעליה במעמד החברתי, שהם מסימניה 
החיצונים הבולטים של הי׳ במאה ה 20 , הביאו עמם שינויים 
מרובים במבנן של הי" ובמהותן בעולם היהודי, עד כדי 
שינוי בעצם הגדרתו של המושג כולו. אמנם, כבעבר, נשאר 
הלימוד בי״ ביסודו — לימוד עצמי׳ וההדרכה — כללית 
ועקרונית-מתודית בלבד. אולם ריבוי מספר הי" והגידול 
במספר הלומדים הביאו לירידה ברמה הממוצעת של ההכנה 
הקדם־ישיבתית, וממילא— גם ברמת הלימודים בי׳ עצמה. 
זרמים רוחניים שונים ביהדות החרדית, כתנועת המוסר (ע״ע 
מוסר, תנועת־) והחסידות(ע״ע) מזה, והצורך הגובר בהקניית 
ערכי-רוח אנושיים־כלליים בלחץ החיים המודרניים שמסביב 
מזה— כל אלה גרמו להתגברות היסוד החינוכי בי״ — 
חאת במידה לא-מעטה על חשבת היסוד ההוראתי. אע״ס 
שהמבנה היסודי נשאר בעינו, מקבלות הי" הגדולות יותר 
ויותר אופי של בתי־חינוך לידידות, ואילו הדרגות הלימודיות 
הגבוהות נקשרות בעיקר ב״כוללים" (ר׳ להלן). אחת התו¬ 
צאות הבולטות של התהליך הזה היא הקמתן של ה״י" 
הקטנות", שנועדו להקנות לתלמידיהן רמה מתאימה 
ללימוד סדיר בי" הגדולות. הי" הקטנות הן מעין דרגה ממו¬ 
צעת בין הלימוד היסודי לגבוה, וגילאיהן הם בני 13 — 18 
לערך. כבי" הגדולות הלימוד בהן הוא, ביסודו, לימוד עצמי, 
אלא שהוא מצוי בפיקוח ובהדרכה אינטנסיודים ומתמידים 
של "מגידי-שיעור" ו״משגיחים". 

השואה העלתה את הכורת על מרכזי התורה באירופה 
המזרחית והתיכונה, אולם דווקא באךודות מארצות המערב — 
שבהן לא היו י״ או כבר בטלו הי״ לפני כמה דורות — 
הוקמו מספר י" גדולות וגם קטנית, שתלמידיהן באים בעיקר 
מחוגי האינטליגנציה הדתית(כגון רמסגיט באנגליה, מוגטרה 
בשוויץ, אכס-לה-בן בצרפת, ועוד).'בצפון־אפריקה, בבריה״ם 
(במיוחד באיזורים הפריפריים שלה) ובמרכזים יהודיים אח¬ 
רים בגולה קיימות כמה רשתות צנועות של י", בעיקר משל 
חב״ד (ע״ע, עם׳ 44 ) — מזה, ומשל נדיבים מבני עדות- 
המזרח — מזה. רוב מניינן ובניינו של הי" בימינו מרוכז 
בישראל ובאה״ב. 

י ש ר א ל היא בימינו המרכז הגדול-ביותר לי", ויש בה 
יותר י" ותלמידי*" משהיו אי-פעם בעם ישראל, מאז תקופת 
התלמוד. בישראל מצוי אף המספר הרב־ביותר של ג 1 נים 
בקרב הי״, השומרים כל אחד על ייחוד מסויים: 



463 


ישיבזז 


464 


( 1 ) י" הישוב י׳ י ש ן, הוותיקות בארץ והשייכות 
לעצם מבנהו של ישוב זה וקשורות במידה רבה ב״כוללים" 
ובשיטת החלקה (ע״ע). בציבור זה נתרכזו לומדי-תורה 
רבים, ורבנים שונים הקימו י" או שהועמדו בראשן של י" 
קיימות. רוב הלומדים היו, והם גם כיום, בגיל מבוגר, משום 
שהתלמידים ממשיכים בלימודם בל ימי-דוייהם. בדרן־-כלל 
מרוכזים בי' כזאת 20 — 30 איש, רובם בעלי־משפחה, והם 
מקבלים תמיכה קטנה למחייתם. ברוב הי" הללו אין שיטת- 
לימודים מוגדרת. למוסדות הגדולים יותר מטיפוס זה, ובהם 
מאות תלמידים (כגון "עץ חיים" או "חיי עולם" בירושלים), 
צביון הדומה לי" הגדולות הרגילות. שפת-הלימוד בי" אלו 
יידית בלבד. לטיפוס זה יש לשייך גם י" אחדות העוסקות 
בקבלה. 

( 2 ) הי״ הספרדיות. הגדולה והוותיקה בץ 5 הי" 
הללו היא ישיבת "פורת יוסף" בירושלים. שיטת־הלימוד בה 
היא עדיין לפי הנוסח הספרדי הישן(ר׳ לעיל,עמ׳ 458 ).דגש 
חזק מושם בהכשרת "כלי-קודש" לעדות־המזרח בכל העולם. 

( 3 ) הי" המרכזיות, או שהועברו ממזרח־אירופה 
לישראל (כישיבת סלובודקה-חברון), או שראשיהן הקימון 
מחדש במתכונתן של הי״ ההן ובשמותיהן* והוא הדין בי" 
הגדולות החסידיות, שהועתקו ממרכזו בפולניה. חידוש חשוב, 
שנוצר למעשה בישראל, הם ה״פוללים", שבהם ממשיכים 
הבחורים את לימודיהם לאחר נישואיהם, וברמה גבוהה־יותר. 
כוללים אלה סמוכים על שולחן הי" הגדולות, והם גורם חשוב 
בהעלאת רמת הלימודים בי׳ כולה. בכוללים אלה, שלא כב- 
כוללים של היישוב הישן, עוברים הלומדים, לאחר 5 — 10 
שנים להיות רבנים, דיינים או מגידי ■־שיעור בי". חלקם 
פועל להוצאתם־לאור של ספרי-קדמונים מתודכתבי־יד, בדרך 
מדעית-למחצה. י" אחדות (כ״מרכז הרב" או "קול תורה" 
בירושלים) מקיימות את כל הלימודים בעברית, אולם ברובן 
עדיין נאמר השיעור הרשמי ביידית, או* שרוב הלימוד מתנהל 
בעברית. 

( 4 ) שינוי רב־ערד אחר הוא הניסיון לשלב אל תוך הי׳ 
במסגרתה הקלאסית לימודי־חול בדרגה מקבילה. ראשיתו של 
הרעיון — בקרב האורתודוכסיה הגרמנית (ע״ע הילדסהימר, 
ר׳ עזריאל > הירש, ר׳ שמשון), כביטוי למגמה של "תורה 
עם דרך־ארץ" וללא קשר עם פעולתם ותכניותיהם של אנשי 
חכמת־ישראל (ע״ע) האורתודוכסים ועם בתי-מדרש לרבנים 
(ע״ע) מסוגים שונים. בעיקר בא״י — ואח״כ במדינת- 
ישראל — נוצרו טיפוסים חדשים ומרובים של י" שאיחדו 
את הלימוד ה״קלאסי" שבמסגרתן עם צורות שונות ומגוונות 
של הוראת לימודי־חול, מאורגנים במתכונת בתה״ם הכל¬ 
ליים השובים וכפופים להוראות הכלליות של משרד־החינוד 
הממשלתי, לפיקוחו ולבחינותיו. עיקרו של הניסיון ורוב 
הצלחתו הן "הי" התיכוניות", שהגיעו לידי דפוס קבוע של 
"י׳ קטנה" למחצית הראשונה של היום, עם לימודים תיכו¬ 
ניים בשעות אחה״צ. בלימודים התורניים בי" התיכוניות 
שולטת כיום שיטת-הלימוד הליטאית. הצלחתו של הניסיון 
הביאה לגיוונו, לשילובים של י" "מקצועיות", "חקלאיות", 
ועוד.—בא ה "ב נמרה אף "י׳-אוניברסיטה", המנסה למזג 
את ליסוד התורה בנוסח הי" עם לימודי־חול ברמה אוניבר¬ 
סיטאית, דינאמיקה זו הביאה באה״ב לידי מצב שבו מכנים 
את עצמם "י׳" בת״ס דתיים, ואפילו עבריים כלליים, 
ובכלל זה אף מוסדות־חינוך לבבות. 

י" קטנות ותיכוביות מרובות מתקיימות בארץ, 


ורוב תלמידיהן ממשיכים בי" הגדולות. הי׳ הראשונה שהחלה 
ללכת בכיוון זה היא, כנראה, "ישיבת הישוב החדש" בתל- 
אביב, שבה מוקדשות רק שעות הערב ללימודי-חול, ולכן 
נוספה בה שנת-לימודים חמישית, כדי לאפשר את השגת 
תעודת־הבגרות הממשלתית. השפעה גדולה וישירה יותר 
היתה לי׳ של תנועת־הנוער הדתית "בני-עקיבא" (ע״ע 
[ה] מזרחי והפועל־המזרחי, עמ ׳ 918 ) בכפד־הראה", שנעשתה 
דוגמה לכ 20 י" אחרות שנוסדו במתכונתה. י" אלה מתחרות 
בבתה״ם התיכוניים הדתיים, ואף דוחקות אותם. מבחינת 
ההוראה נשארו שבי ה״חלקים״, הקודש והחול, בלתי- 
משולבים, אלא עומדים זה בצד זה, אולם מבחינה חינוכית 
הושג שילוב מוצלח* רבים מחניכיהן של י" אלו פונים אח״כ 
לי" הגדולות. מספרם הכולל של בחורי־הי" בישראל הוא 
כ 15,000 , מהם כ 5,000 בי" הגדולות. 

עם הקמת המדינה הגיעו דאשי־הי" להסכם עם משרד- 
הביטחון על שיחדור תלמידיהם משירות בצבא, בהנמקה 
של הכרה בחובה לסייע לשיקומה הרוחני של היהדות לאחר 
השואה. להסכם זה אץ תוקף חוקי, אלא הוא פועל כהסדר 
מעשי, שעל-פיו תאים את בחורי־הי" כסטודנטים המקבלים 
דחיה לתקוסת-לימודיהם. עניין זה מעורר חילוקי-דעות רבים 
בציבור, גם בקרב החוגים הדתיים עצמם, ורבים הם בני-הי" 
שעזבו את לימודיהם והלכו לשרת בצבא. בי" אחדות קיימים 
הסדרים שונים המשלבים את לימודי הי , עם שירות פעיל, 
בעיקר במסגרת הנח״ל. הפטור מן הצבא היה גורם חשוב 
בשיגשוגן של הי״. — מספר הנהנים מן הפטור הוא כ 5,000 * 
אולם, למעשה, עם יציאתם של כ 500 בוגרים פדי שנה ממסג¬ 
רת הי', משתלבים אלה, ברוב המקרים, במסגרת שירות- 
המילואים. רק מיעוט קטן (בעיקר מבני הישוב הישן) אינו 
מגיע כלל לשירות צבאי. 

רוב הי" בארץ קשורות, מבחינה אדמיניסמראטיווית, 
באירגון־גג רופף של ועד־הי"* כ 10 י", ובהן כ 500 תלמיד, 
קשותת באיחוד-הי" של "נמורי־קרתא". נעד־הי" דואג לייצוג 
הי" כלפי הצבא ומוסדות-עזרה שונים, והוא מקיים "קופת- 
חולים" מיוחדת. מעטות הי" שיש להן זיקה מפלגתית ברורה, 
אולם רוב ראשיהן ותלמידיהן קרובים לאגדת ישראל (ע״ע) 
ותומכים בה. אף הי" הקרובות יותר למפלגה הדתית-לאומית 
מופיעות כגורם הממה מפלגה זו לכיוון שמרני־יותר. 

ב א ה " ב קיימות י" גדולות בנוסה שהיה מקובל במזרח- 
אירופה* חלק מהן הן אותן הי" עצמן שהועברו לשם, על 
תלמידיהן ומוריהן, בשנות מלה״ע 11 . גם כמה י" גדולות, 
שעיקר ברייתן באה״ב, נעשו גודם חשוב בחיי היהדות 
שם. ה״ישיבה-יוניברסיטי ע״ש ר׳ יצחק אלחנן״ (תט׳: ע״ע 
אה״ב, עמ׳ 223/4 ) היא תרומה חשובה של יהדות אה״ב 
להתפתחות הי". זהו מוסד שלימודי-הי׳ בו אינם שונים במהו¬ 
תם מן הנוסח האירופי, ויחד עם זה נכללת בו גם אוניברסיטה 
גדולה. י׳ זו הביאה לשינוי חשוב במעמדה של האורתו¬ 
דוכסיה באה״ב * היא הצליחה להעמיד דור חדש של רבנים 
ומדריכים רוחניים, שחידשו את פני היהדות האורתודוכסית 
והשפעתם רבה בכל אה״ב. ע. שט. 

בספרות העברית החדשה במזרח-אירוסה שי¬ 
משה הי׳ — דמותה הרוחנית והשפעתה על חניכיה, וכן 
סדריה, מוריה ותלמידיה — אחד הנושאים החשובים. מבחי¬ 
נת הצגתה בספרות ניתן להבחין בין 3 גישות יסודיות: 
פולמוסית, ראליסמית ורומנטית. בתקופת ההשכלה כוון עיקר 
הביקורת הספרותית כנגד ההצטמצמות פד׳ אמות של תורה 



465 


ישיכח — ישמעאל 


466 


שבע״ם והזנחת לימוד המקרא, וכנגד הניתוק מן החיים 
וההתנגדות ללימוד שפות זרות וללימודי־חול. משוררים וסד 
פרים כי. ל. גירדון ("שני יוסף בן שמעת", "בירח בלילה", 
תיאור הבעל ב״קיצו של יוד"; הפובליציסטיקה שלו), פ. 
סמולנסקין ("התועה בדרכי החיים"), י. ל. לדן ("אלחנן") 
ואחרים מתחו ביקורת על הטיפוס האנושי המעוצב בי׳; 
תיאוריהם לרוב סטיריים, מוגזמים, שטחיים וחד־צדדיים. 
גישה ראליסטית מתגלית אצל י. ל. פרץ, המתאר את בחוד- 
הי , כחלק מן החברה היהודית ועל רקע ההוד האקטואלי 
שלה. עם התעוררות התנועה הלאומית נתגבר כיוון זה, והוא 
ניכר היטב אצל ע. גולדין, שבסיפוריו "למקום תורה" 
(תרנ״ד) ו״קרח מכאן ומכאן" (תרנ״ו) מצדים תיאורים 
קודרים ושליליים בצד תיאורי אהבת התורה והמסירות ללי¬ 
מודים שבי׳, 

מעולמה של הי׳ בא לספרות החדשה ח. נ. ביאליק, שה¬ 
עלה את דמותה, על אורותיה, צלליה ולבטיה ב״שירי בית־ 
המדרש" שלו, וביחוד ב״דימתמיד" (תרנ״ה), שבו ירדו כרו¬ 
כים שיר־הלל לבחור-הי׳("ומי אתה שמיר, ומי אתה חלמיש, 
לפני נער עברי העוסק בתורה") עם ביקורת קשה על דרכה 
והשגיה ("הכוחות האלה על מה המה כלים ז"). מ. י. בדדי- 
צ׳בסקי — ראשית עבודתו הספרותית היתה מאמר בשבחה 
של ישיבת וולוז׳ין (״תולדות ישיבת עץ־חיים״, 1887 ), אך 
לאחר זמן עבר לביקורת קיצונית בהוקיעו את הי׳ כמביאה 
לניתוק מן החיים, מן הטבע ומן החברה האנושית. מ. ז. 
פיארפרג תיאר בעיקר אח עולמו של היחיד לומד-התורה, 
אך'בסיפוריו "לאן"(תרנ״ט[השלח,ה׳]) ו״הצללים"(תרנ״ט 
(לוח אחיאסף]) נתן ביטוי להתלבטויותיו של כלל בוער הי׳ 
נוכח עולמו ההולך ומתמוטט. י. ח. ברנד, בסיפורו בעל האופי 
האוטוביוגראפי "בחורף" (תרס״ד), העמיק חדור לנשמת 
בן הי׳, הסובל רגשי נחיתות עקב חינוכו, החי חיי עוני 
ושפלות כשהוא זר לחיי נעורים בריאים. 

לאחר המהפכה הרוסית הראשונה ( 1904 — 1906 ) היתה 
הי' נחלתם של מיעוט קטן מאד מבני הנוער היהודי ברוסיה, 
והסופרים פסקו מלהתעביין בה התעניינות פעילה; הנושא 
הפך חומר לזכרתות רומנטיים של בוגרי הי/ מן הדבקים 
בה ומן הפורשים ממנה. בדרך-כלל מזכירים כולם את הי׳ 
ואנשיה בחיבה. תחילה יש לציין את מנדלי מוכר ספרים, 
שתיאר את הי׳ בסלוצק ("בימים ההם", ב/ פרקים ה׳—ז׳). 
מן האחרים: בוקי בן יגלי, "מה שראו עיני ושמעו אזני" 
(נכתב ב 1917 , נדפס בתש״ז); הרב יצחק ביסגבוים, "עלי 
תלדי"(תרפ״ט); הרב מאיר ברלין, "מרולוזין עד ירושלים", 
א׳—ב׳(תרצ״ט—ת״ש); ב. דינור, "בעולם ששקע" (תשי״ח). 
ממאמרים בכה״ע יש לציין: בעל-מחשבות, "גראבין"(העבר 
א׳—ב׳, תרע״ח); ש. אסף, "שנות לימודי בישיבת מלז" 
(העבר, ב/ תשי״ד); מ, שלי, ״רסיסי טלז"(שמת ולב, 422 — 
432 תשכ״ב); ב. שולםן,״הרוח המהפכנית בישיבות"(העבר, 
י״ב, תשכ״ה); מ. א. אייזנשטאדם, "ישיבת וולוז׳ין" (שם, 
י״ד, תשכ״ז); ב. זיו, "זכרונות מישיבת לידא" (שם, ט״ז, 
חשכ״ט), ועוד. קטעי־זכרונות רבים פזורים בספרי-הזיכרון 
לערים ולעיירות שבמזרח־אירופה. י. ם. 

ל#מעאל, בנרבכות של אברהם, שנולד לו מהגר; לסי 
המסורת היהודית והאיסלאמית — אבי האומה הער¬ 
בית. תולמתיהם של הגר ד׳ מסופמת בתודה: ברא׳ פרקים 
מז, יז, כא, כה. 

הגר היתה "שפחה מצרית" של שרה. וכשראתה זו את 

ש ד 


עצמה עקרה — נתנה אותה לאברהם "לאשה" (כפילגש ז) 
מתוך תקווה "להיבנות ממנה", מעשה זה, וכל מעדכת היוד 
הים של אברהם־שרה-הגר ומה שהשתלשל ממנה, תואמים 
אח הנוהג החברתי ואת דיני המשפחה שהיו מוחים בארץ- 
מוצאם של האבות, כפי עדותן של תעודות מסופיטמיות 
(חוקי חמורבי; מיסמכיסמנוזו). לאחר שהרתה הגר מאברהם 
העזה פניה בגבירתה, חו הכבידה את ידה עליה, הגר נמלטה 
אל המדבר, ושם התגלה לה מלאך־ה׳ שהורה לה לשוב אל 
תחת יד גבירתה! יחד עם זה בישר לה, שבנה שייוולד לה 
יהיה לגד גמל, אך הוא עצמו ״יהיה פרא אדם (= שוכן 
מדבר) ימ בכל דד כל בו״; שמו ייקרא ישמעאל — "כי 
שמע ה׳ אל ענקי" (הפועל שמע חחר עוד כמה פעמים 
בסיפור תולדות'י׳ 1 יז, כ; כא, יז]). י׳ נולד לאברהם בהיות 
זה בן 86 שנים, ובן 13 נימול י׳ עם אביו. לאברהם. שהתפלל 
על בנו, נתן ה׳ הבטחת פריה-ורביה לי׳ והקמת "נשיאם" 
מזרעו, ואילו ברית־ד,ייעוד ניתנה ליצחק. אחרי הולדתו של 
זה ראתה שרה את י׳ "מצחק", ועינה צרה ב״בן הארה" 
כיורשו־לעתיד של אברהם יחד עם יצחק. היא דרשה מאברהם 
לגרש את "האמה הזאת ואת בנה", ואע״ם ש״רע הדבר מאד" 
בעיני אברהם — נשמע לדרישתה בהוראת ה׳ ו״שילח" את 
הגר ואת "הילד" (או "הנער") י׳-. הללו תעו במדבר והיו 
צפויים למיתת־צמא. הגר זכתה שוב לגילוי מלאך, שהראה 
לה באר-מים וחזר על ההבטחה לזרעו של י׳. י׳ גדל במדבר 
פארן כצייד־נודד, ואמו השיאה לו אשה מארץ־מולדתה — 
מצרים. לאחר מותו של אברהם התעסק י׳ — יחד עם יצחק — 
בקבורתו, ומכאן שלא הורחק ולא נתרחק לגמרי מבית 
אברהם. מחלת — או בשמת — בתו היתה לאשה לעשו, נכדו 
של אברהם (כח, ט; לו, ג). 

באגדת חז״ל נעשית הגר המצרית בת מלך; פרעה 
נתן את בתו שפחה לשרה, כדי שתדבק בבית אברהם(מדה״ג, 
ברא׳ ט״ז; ב״ר מ״ה). המדרש מטעים שלאחר־מכן היתה 
הגר אשתו של אברהם ולא פילגשו (ב״ר שם). יש שהיא 
מוצגת כצדקת גמורה, דש שנרמז שהיתה נוטה לחזור לגילולי 
בית-אביה' (שם; מדר׳ לק״ט, ברא' כה; פדר״א ל׳; ח״י 
ברא' כ״א, ט״ז). המדרש רגיש לעוול שעשתה שרה להגר 
(ב״ר שם), ומפרשני המקרא המסרתיים עומד על כך במיוחד 
הרמב״ן (לברא׳ טז, ו), הרואה בשיעבודם של בני שרה 
(= ישראל) לבני הגר (= ערב) עונש על התנהגותה של 
שרה. מסורת אגדית"מזהה את הגר עם קטורה, שאותה'לקח 
אברהם לאשה לאחר מותה של שרה, ומסופר שיצחק הוא 
שהחזיר את אמו־חורגתו לאביו (ב״ר ם׳—ם"א). 

באגדות המוסבות על ישמעאל מסתמנות 3 מגמות עיק¬ 
ריות: ( 1 ) עיצוב דמותו של י , ע״ם סגולות הערבים כפי 
שנודעו בתקופת חז״ל: מכניס אורחים ומקפיד על הצניעות, 
מכבד אב — ועם זאת יושב בפרשת־דרכים ומלסטם את 
הבריות (ב״ר מ״ח, ט״ז; שם ס״ב, ה׳; שמו״ר א', א׳); 
( 2 ) דרישת מעשיו לגנאי, כדי להצדיק את הדחתו: י׳ "יצא 
לתרבות רעה, לפיכך הוציא( אברהם מביתו" (שמו״ר שם), 
"אין,מצחק׳ אלא גילד עריות... [או] עבודה-זרה" (ב״ר 
נ״ג, י״א); ( 3 ) לעומת זה— גם דברי־שבח עליו ועל זיקתו 
לאברהם: נימול בן י״ג שנה (סנ׳ פ״ט, ע״ב), אברהם היה 
מזרזו במצוות (ב״ר מ״ח, י״ג), והוא חזר בתשובה בחיי אביו 
(ב״ב ט״ז, ע״ב), וכן אמת: "הרואה את י׳ בחלום תפילתי 
נשמעת" (ברב' נ״ו, ע״ב). באגדה המאוחרת ניתוספו מומי־־ 
ווים מקבילים למסורת המוסלמית: אברהם הלך פעמיים 



467 


ישמעאל — ר׳ ישמעאל גן אלישע 


468 


לבקרו במדבר, ולנשיו של י' ניתנים שמות לקוחים ממחיצת 
משפחתו של מוחמר (עדישא, פטימא) (ת״י! פדר״א ל , ), 
ועוד, שילוח-י׳ הוא אחד מ 10 הנסיונות שנתנסה בהם אברחם 
(אדר״נ, פל״ג). — במדרש המאוחר, בספרות הפיוט והסלי¬ 
חות ובפולקלור היהודי, י׳ הוא הנציג והסמל של ערב והאי¬ 
סלאם, לצדו של עשו כנציג וסמל של רומא והנצרות, ושניהם 
("שעיר וחותנו") הם יריביו הנצחיים של ישראל. 

הישמעאלים. "שנים־עשר נשיאים לאמתם" יצאו מי , , 
ואלה שכנו על פני המרחב שמגבול מצרים —מכורת הגר— 
עד צפון-ערב וארץ כנען — מקום מאהל אברהם — ואולי 
עד המדבריות הגובלים בנהר פרת (השר ברא , כה, יזז). על- 
שמם נקראו שבטים ערביים, שמקצתם נזכרים במקורות שונים 
במשך הדורות: (מור (ע״ע) ונפיש שכנו במדבר הסורי- 
ערבי, סמוך להגריאים (או הגראים = בני הגר[ז]), ויחד 
נלחמו בשבטי עבר־הירזץ, כנראה בימי שאול (דה״א ה, י, 
יט). שבטים נודעים באותו מרחב היו גם קדר (ע״ע) ונביות 
(ע״ע נבטים) שלחמו במאה ה 7 לפסה״ג במלכי אשור (השר 
ירט׳ מט, כח, ועוד), תעודות אשוריות מזכירות את משא 
ותימא — הנזכרים גם במקרא— ואת אןבאל(בצפון־ערב?). 
מסתבר שברית עמי-י׳ קלטה לתוכה שבטים ובתי־אבוח שהיו 
קרובים להם קרבת מקום ומוצא, כגון את הממנים בני קטו¬ 
רה, המכונים גם הם ישמעאלים (ברא׳ לז: כז—כח, לו; שום , 
ח, כד), וכנראה נחשבו בתקופה ססויימת כל "בני־קדם" עם 
הישמעאלים. רמזים פזורים במקרא מלמדים על קשרי תרבות, 
חברה וכלכלה ויחסי שלום ומלחמה בין ישראל לבין שבטי 
י׳ (דה״א ב, יז! שם כז, ל! משלי לא, א! תה , פג, ז ועוד). 

י. א. 

אע״ם שבמקרא נמנים גמה עמים, בתולדות י׳ (וחלקם 
נזכרים גם בתעודות אשוריות [ר׳ לעיל]), אין לא במקרא 
ולא בשום כתובת חיצונית זכר לגוי המוגדר בשם "י , " (בל¬ 
שון יחיד), וזאת למתת הנוהג הרווח לכנות חטיבות אתניות 
בשם אביהן (השר "מדיך, "עמלק", ועוד). לעומת־זה יש 
שהמקרא מזכיר לחילופין, באותו קשר־מעשים, י" ומדינים 
(ר , לעיל), ו״ישמעאלי" ו״ישמעאלים" מופיעים לפעמים 
כשמות־תואר המצורפים לשמות אישים ועמים (השר שוס׳ 
ח, כד! דהי״א ב, יז: שם כז, ל; ועוד), ונראים כמציינים 
השתייכות למקצוע מסויים או לחטיבה חברתית מסויימת 
(השר: "תרעתים, שמעתים, שוכתים המה הקינים" [שם ב, 
נה]). יש מקום לסברה' שהשם "ישמעאלים" אינו מכוץ לעם 
מסויים או לשבט מוגדר, ואף לא לחטיבה אתנית של שבטים 
מסויימים, אלא מציין את נודדי-המדבר, מגדלי הגמלים ורד 
כביהם, העוסקים במסחר ואף בשוד. -ע״ס הנחה זו מוסברים 
יפה — ללא הזדקקות לשיטת המקורות—החילופין בין "יש¬ 
מעאלים" ובין "מדינים סחרים" בפרשת מכירת־יוסף, וכן 
האמור על המתנים בסיפורי גדעון בפשטות: "כי ישמעאלים 
הם" (שום , שם); והוא־הדין בתה׳ פג, ז, שבו נראית הקבלה 
ניגודית של "ישמעאלים" ו״הגרים" הנוודים ל״אדום" 
ו״מואב" עמי־הקבע. מושג זה של ישמעאלי חופף חלקית את 
המושג ״ערבי״ (השר ישע , יג, כ; ירמ׳ ג, ב)! זיקתם של 
הערבים לי׳ נזכרת לראשונה במפורש אצל יוסף בן מתתיהו 
(קדמ׳ י׳, י״ב, ב׳■—ד׳), אך היא עולה כבר במקרא מייהוסם 
של שבטים הנודדים בחצי־האי-ערב. דמותו של י , במקרא 
אינה דק זו של אביהם־מולידם של שבטי-מדפר אלה, אלא 
היא מעוצבת גם כאב־טיפוס שלהם מבחינת אירגוגם החברתי- 
כלכלי ואורח־חייהם (ר׳ ברא׳ סז, יב; כא, כ! כה, יח). 

שפג א. 


י׳ באיסלאם. בקוראן נזכר י'('- 4 ־ [ ) )בסורות מתקד 
פות מכה (י״ט, נ״ה/ו; כ״א, פ״ה/ו) כאחד הנביאים סתם * 
בסודות מתקופת אל-מדינה הוא מופיע כבנו של אברהם, 
הקושר אותו אל ערב והערבים והבונה יחד עמו את הכעבה 
במכה (ב , , קי״ט—קכ״א), המסורת שלאחר הקוראן מסרטת 
את תולדות י׳ בעיקר ע״ס מקורות יהודיים (ר׳ לעיל), שתו¬ 
אמו לחיי ערב, לעתים קרובות כדי לשמש הסבר אסיולוגי 
למנהגים או למקומות מקודשים מסויימים. י , הוא בן הגר 
(* 1 ^ 0 בת מלך חוץ, או בת פרעה שאביה נתנה מחנה לשרה 
ככפרה על מעשיו — ומכאן קירבת הערבים למצרים. לאחר 
ויכוחים בין חכמי האיסלאם בפרשת העקדה נתקבלה הדעה 
שי׳ — ולא יצחק — היה הבן הנעקד (ע״ע יצחק, עמ ׳ 174 ), 
פרשת שילוחם של הגר וי" מבית אברהם בעטיה של שרה 
מסופרת — בקצת קישוטים — בהתאם לסיפור המקראי. הגר 
תועה במדבר ערב, מתרוצצת בין גבעות מכה בחיפושיה 
אחרי מים (מכאן הסבר לריצה הנכללת בטקסי הקג , ), ד׳(או 
גבריאל המלאך) מגלה את מעידהזמזם הקדוש שליד הכעבה. 
י , מצטיין כצייד, פרש, מתאבק וכיו״ב. אברהם מבקרו 3 
פעמים: אשתו הראשונה של י , אינה מקבלת כראוי את פני 
אבי בעלה, וע״ם הוראתו י׳ מגרשה ונושא אשה שניה מאחד 
משבטי מכה (סיפור זה נתקבל גם בספרות המדרשית היהו¬ 
דית המאוחרת [ר׳ לעיל]); בביקורו האחרון מקים אברהם 
יחד עם י , — בהדרכה שמימית — את הכעבה, וגבריאל 
מלמדם את מנהגי החג , . על 12 בניו של י׳ מתייחסים השב¬ 
טים הערביים הצפוניים. י׳ והגר נקברו ב״דזג׳ר", שטת קדוש 
שליד הכעבה. 

ח. ל. י. 

י. צ. אייזענבערג, הגדות מחיי הנביאים בספרה הערבית, 

ב׳: היי אברהם העברי ובניו, 1912 ; ה. ז. הירשברג, 
ישראל בערב, 21 ואילך, תש״ו! יש״י חסידה, אישי התנ״ך 
באספקלריא של הז״ל, קל״ה/ו, ר״מ-דמ״ב, תשכ׳׳ד! ש. 
אבדמסקי, מדין וי׳(ארץ־ישראל, י׳), תש־״ל ; , 114611 * 

.| ; 1927 ,. 8 177 , 0 00x010 וג 01 ז// 

. 1934 , 8 15 , 811/10 1/10 0/111 

ר , י#מעאל בן אלי#ע (המחצית הראשונה של המאה 
ה 2 ), תנא, מראשי המדברים בין חכמי יבנה (ע״ע). 

חברו ובן-מחלוקתו של ר׳ עקיבא (ע״ע); מהחכמים שהט¬ 
ביעו את חותמם על ספרות חז״ל כולה. ר״י היה כהן (כת׳ 
ק״ה, ע״ב; חול , מ״ט, ע״א); בעת החורבן נשבה, כתינוק, 
ונלקח לרומא, ושם נפדה בידי ר׳ יהושע בן חנניה (ע״ע), 
רבו לעתיד; רבו האחר היה נחוניה בן הקנה(ע״ע), שלימדו 
סדרש־הלכה (שבר כ״ו, ע״א), ר״י ישב בכפר־עזיז בדרום 
(משג׳ כלא׳ ר, ד , ; כת׳ ה/ ח , ). שמו נזכר בכל כנס־חכמים 
גדול, בין השאר ביום שהעבירו את רבן גמליאל (ע״ע), 
ובוויכוח הגדול על מידת חובת קידוש־ד״שס; לדעתו, אף על 
עבודה־זרה — אם אינה ברבים — יעבור ואל ייהרג (ספרא, 
ויק׳ י״ח, ה , ). 

ר״י ור׳ עקיבא טיפחו שתי שיטות שונות במדרש הכתו¬ 
בים (ע״ע מדות שהתורה נדרשת בהן), והקימו שני בתי־ 
מדרשות; על שיטותיהם ועל הניגודים ביניהם — ע״ע 
הלכה, עם , 520 . פמדרשי־ההלכה המצויים בידנו שייכים 
ל״דבי ר״י": מכילתא דר״י לס׳ שמות, ספרי לבמדבר וחלק 
(פיסקאות א—נד) מתוך ספרי לדברים (וע״ע הלכה, ענד 
519/20 ); הברייתא של י״ג מידות, המצויה בראש ספרא 
לויקרא, מיוחסת לבית־מדרשו.—ר״י היד■ גם "בקי באגדות" 
(מו״ק כ״ח, ע״ב). כדרכו בהלכה, אין הוא מפליג גם במדרש־ 



469 


ר׳ ישמעאל כן אלישע — ישעיהו 


470 


אגדה ומשתדל לתאמו־ לפשט ולמציאות הטבעית (ר׳, למשל, 
שודו״ט ק״ד, י״ב). 

בתורתו ובמעשיו של ר״י מתגלית אהבתו לכל אדם 
מישראל: במאמרו "כל ישראל ראויים לאותה איצטלא' 
(ב״מ קי״ג, ע״ב)! בשימוש בתוספת "אני כפרתך אחרי■ 
הזכרת שם "בני ישראל" (נגע׳ ב/ א׳)ז במאמציו לרכך את 
חומרות האסקזה, שחלק מן הציבור קיבל על עצמו אחרי 
החורבן — "שאין גחרין גזרה על הציבור אלא אם־כן רוב 
ציבור יכולים לעמוד בה", וש״מוטב שיהיו [ישראל] ש 1 גגין 
ואל יהיו מזידיך (ב״ב ם/ ע״ב); במעשיו לתקנת בנות־ 
ישראל— "וכשמת ר״י נשאו עליו בנות ישראל קינה" (פשג׳ 
נד׳ ט/ י , ). מאמרו במס׳־אבש הוא: "והוי מקבל את כל 
האדם בשמחה" (ג׳, י״ב), ובבית־פדרשו הזהירו לדבר 
"בלשה נקיה" ושלא להאזין לדבר שאינו הגון(פס׳ ג/ ע״א ז 
כת׳ ה/ פ״ב), יחסו לחיים ולבעיות הקיום הטבעי של האדם 
היה מציאותי ואוהד יותר, ובניגוד לדעתו של ר׳ שמעון בן 
יוחאי שתלמוד-תורה חשוב יותר וקודם לדאגת הפרנסה 
והקיום, הורה ר״י; ",ואספת דגגך—הנהג בד׳ויסנהג דרך- 
ארץ" (ברב׳ ל״ה, ע״ב). עם זאת הטעים את חובת תלמוד־ 
תורה (מנח׳ צ״ט, ע״ב), ועל בן־אחותו אסר ללמוד חכמה 
ימנית (ע״ע יונית, לשון ותרבות. עמ׳ 625/6 ). עמדה שלי¬ 
לית קיצונית נקט כלפי הנוצרים (ה״מעים"), ואת ספריהם 
גינה ופסל בחריפות רבה (שבת קט״ז, ע״א; והשר ע״ז כ״ז, 
ע״ב). 

האגדה מונה את ר״י עם 10 הרוגי-מלכות (ע״ע), אולם 
קרוב לוודאי שהוא נפטר כבר לפני המרד (השר משב׳ ציד׳ 
א׳, ב׳; ועוד). האגדות המאוחרות מרבות בתיאורים על אי¬ 
שיותו של ר״י, ושם נעשה לכהן גדול (כבר בברייתא [ברב׳ 
ד, ע״א]! אך השר תוספתא [חלה א׳, י׳]). מסופר עליו, 
שהיה יודע שם המפורש ושבעזרתו עלה לרקיע, ע״פ בקשת 
חבריו, לידע אם נגזרה גזירת הדוגי־המלכות מן השמים? 
וכן נתייחסו לו הרבה מימרות מצירות ספרותיות בתורת- 
הסוד, ושמו מופיע הרבה בספרי ההיכלות (ע״ע היכלות, 
ספרי־). 

מתלמידיו היו ך אלעאי(ע״ע), ר׳ מאיר (ע״ע), ך יונתן 
(ע״ע) וד׳ יאשיר, (ע״ע); שני האחרונים נזכרים הרבה מאד 
במדרשי־הלכה מ״דבי ר״י". 

צ. גרעץ־שפ״ר. דברי ימי ישראל, ב׳, 191 — 231 ״ תרנ״ג 1 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, כ/ 829-817 , תר״ע; 

ב. ז. בבר, אגדות התנאים, א׳, 24-1 , תרס״א! ז. פראנקעל, 
דרכי המשנה, 118-112 , תרס״ג*! מ. אויערבך, עשרה הרוגי 
מלכות (ישרון [וולגמוס], י׳), תרפ״ג > ד. צ. הופמן, לחקר 
מדרשי התנאים (עבר אז״ר: [משלות לתורת התנאים]), 
תרס״ח ז י. נ. אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, 643-521 , 
תשי״ז! ג, אלון, תולדות היהודים בא״י בתקופת המשנה 
והתלמוד, ב/ 12-11 , תשכ״א 5 * א. י. השל, תורה מן השמים 
באספקלריא של דודות, א׳, וה\אאא-.מ, תשכ״ב ז - 6111 ? .^נ 

7716 , 261010 5 , 1894 ,. 1 . 11 171712 >" 1 

. 1945 ,*?*ן) ו 7 /ן 271 ^ 771 > •ד 046 /ס 

ש. 0 פ. 

י^זמעאל בן פיאבי, ע״ע פיאבי, בית־ 

• : x *־ ;• י •ד• 4 ז • " 

ר׳ לשמעאל בן ר׳ יוסי, מאחרוני התנאים, בו־דורו הקשיש 
של רבי (ע״ע ך יהודה הנשיא). הוא היה בנו של 
ר׳ יוסי בן חלפתא (ע״ע), ואת רובי תורתו קיבל — ומסר — 
מאביו(תוסם' תרר ך, ב׳! חול׳ כ״ה, ע״ב). ר״י ישב בבית- 
הוועד של רבי(יבמ׳ ק״ה, ע״ב) תמנה עם בית־דינו(תוסם , 
סוף אהילות). דבי העריכו ביותר (ירר מג׳ ך, א׳>, ואף 
העדיפו על פני חכמים אתרים (יבמ׳ שם). אולי גם בשל 


מעמדו האישי של ר״י בציפורי, שאביו וסבו עמדו בראש 
הנהגתה. בגלל כך גם נתמנה ר״י, ע״ם צו המלכות ובעל- 
כרחו, לעמוד בראש המשטרה המקומית, והאגדה מתריסה 
כנגדו על שלא בדה לחדל כדי שלא ימסור "עמו של אלהינו 
להריגה" (ב״מ פ״ג—פ״ד). ר״י נפטר לפני רבי (פס׳ קי״ח, 
ע״ב), וגדולי תלמידיו של רבי, כך חנינא בד חמא ורב, 
מוסרים מתורתו ומהנהגתו (קיך ע״א, ע״א; ברב , ב״ז, 
ע״ב). — ר״י נודע בזהירותו המופלגת מפני חשש השודוד 
(כת׳ק״ה,ע״ב), ועליו קראו את הכתוב(ישע׳ לג, טו) "נער 
כפיו מתמך בשחר" (מכות כ״ה ע״א). גם מימרתו היחידה 
במשנה (אבות ך, ז , ) מתייחסת לזהירות בדרכי השיפוט. 
ר״י היה בקי במקרא בעל־פה (ירד מג׳ ד, א׳), וכמה פעמים 
פירש דברי־מקרא לרבי. מדבריו באגדה ידועה המימרה: 
"תלמידי-חכמים כל זמן שמזקינין חכמה בתוספת בהם... 
ועמי-הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בחך (שבת 
קנ״ב, ע״א). 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ג׳, 838-835 , הריע? 

י. נ, אפשסיין, מבואות לספרות התנאים, 181 , תשי״ז. 

?#ע (לטועה), ?בא־ ה־ ע״ע חיל־הןעועה. 

ישעיהו, ספר, הראשון בסדרת הנביאים האחרונים, לפני 
ספרי ירמיהו ויחזקאל, לפי נוסח המסורה שבידנו ? 

בהרבה כ״י עתיקים מצוי הספר—בהתאם לברייתא המובאת 
בתלמוד (ב״ב י״ד, ע״ב) — אחרי ספרי ירמיהו דחזקאל. 
תהיינה מה שתהיינה הסיבות הספרותיות או הרעיוניות לשוני 
זה, מכל מקש אפייני הוא לצביונו המיוחד של ס״י מבחינת 
המציאות הכרונולוגית המשתקפת בה תכנו מתייחס לנתונים 
היסטוריים המשתרעש על פני תקשה של כ 200 שנה — מסוף 
מלכותו של המלך עוזיהו (אמצע המאה ה 8 לפסה״ג) עד 
שיבת־ציון (אמצע המאה ה 6 לפסה״נ). צביון זה של הספר 
משמש בסים לאחד הוויכוחים החשובש ביותר בחקר המקרא. 
המחקר המדעי גורס כדבר מובן מאליו שספד זה אינו פרי 
יצירתו של מהבד אחד, והוא מבחין במשלט בין 2 נביאים 
(לפחות): ישעיהו — שחי במאה ה 8 — 7 , ו״י׳ השני״ — בן 
המאה ה 6 . המסורת היהודית אינה מכירה אלא י׳ אחד, 
ובכתבי-הקידש — החל בתעודות הקדומות ביותר שהגיעו 
לידנו — לא נכלל אלא ס״י אחד. 

לגישה הביקרתית מסייע, לכאורה, מבנהו החיצץ של 
הספר, הנראה כמורכב מ 3 חלקש: דברי־נבואה ב 2 חטיבש 
נפרדות (פרקים א—לה? מ—סו), שביניהן חוצצת חטיבה 
היסטודית־סשורית (פרקש לו—לט), שעיקרה זהה כמעט 
מלולית למסופר בם׳ מלבים (מל״ב, פרקים יח־־כ). החטיבה 
הראשונה פותחת בציון מפורש של שם הנביא, מקשו וזמנו: 
"חזוןי׳בןאמוץאשרחזהעליהודהוירושלם 
בימי עזיהו יותם אחו יחוקיהו..." (א׳ א), ושם 
הנביא חוזר ונזכר בראש פרק ב< בחטיבה זו מרובות ההת¬ 
ייחסויות ל&אורעש היסשוריש במאה ה 8 ובתחילת המאה 
ה 7 , ומצוי קצת השר ביוגראפי על הנביא. כל אלה חסרים 
בחטיבה השניד., מחקר המקרא מייחס, בקווים כלליים, את 
הפרקים א—לט לי' (או לי׳ ולתלמידיו הקרובים לו), ואת 
הפרקים מ—סו— לנביא אחר (או למספר נביאש) שמתקו¬ 
פה מאשרת, האת לא רק לפי הכתובש המזכירים במפורש 
את כ 1 רש, אלא גם לפי אווירת "הנחמה" האופפת את הנבו־ 
אש הללו, הנראש מכוונות לתקופה שלאחר החודבן. 
המסורת הדתש, המישסת את כל הספר לי׳ בן־אמרן, תאה 



471 


יעזעיחו 


472 


בחלק השני הזה התגלמות של "נבואה" במובן של צפיית 
עתיד דחוק ברוח־הקודש. 

הפרקים א—לט של הספר אפשר לחלקם לפי הסדר 
הכרונולוגי של המאורעות שהנביא היה להם עד. ( 1 ) ם ד ק 
א: מעין אקדמה כוללת לנבואות המכוונות — אולי — 
לימיעוזיהו(ד׳ להלן)* מהותו — תוכחה קשה על השחיתות 
הדתית והחברתית, בדומה לנבואותיהם של עמוס והושע, 
הקרובים לאותו דור. — ( 2 ) פרקים ב—ו: נבואות מימי מלכות 
עוזיהו, שבהן — כבפרק א — ניכר רישומה של תקופה של 
עצמה מדינית וצבאית, מלווה ביטחון עצמי ויהירות, של חיי 
מותרות והוללות, הפקרות ושחיתות, עיוות־דין ועושק דלים, 
עזיבת ה׳ ועבודה־זרה! יהודה וירושלים היו כסדום ועטורה. 
ראשיתו של פרק ה היא משל הכרם — שירה לירית- 
דידאקטית, המציגה את "בית ישראל ואיש יהודה" בקלקלתם. 
בכל הפרקים הללו תוקף הנביא בחריפות יתרה את השדים 
וגשואי־הפנים, את אנשי-החיל ואת הנשים, אך הוא צופה 
את משפט ה׳ על העם החוטא כולו, דחד עם זה — גאולה 
ועילוי ל״פליטת ישראל", ל״הנשאר בציון והנותר בירושלים", 
שהם יהיו "צמח ה , " (סרק ד)ו גאולה זו מתוארת בציורי 
מציאות על-טבעית. מכל המסגרת הזאת חורג חזון "א ח ר י ת 
הימים״ (ב׳ ב—ד) — ייעוד אוניוורסאלי ל״הר בית־ה׳", 
לציון וירושלים, שמהם עתידים לצאת "תורה ודבר-ה׳" לכל 
העמים ! הכל יכית בה׳ ובמשסטו ביניהם, ו״לא ישא גוי אל 
גוי חרב ולא ילמדו■ עוד מלחמה"(קטע אסכאט 1 ל 1 גי זה נמצא 
כלשונו — בשינויים קלים — גם בנבואות מיכה [ד, א—ג]). 

פרק ו עניינו התגלות ה׳ לי׳ "בשנת מות המלך עזיהר׳ 
( 739 {ז]). עם כל השגב שבמראה, אין י׳—בניגוד ליחזקאל 
בחזון המרכבה — מפליג בתיאור ה׳ היושב על כסאו, מוקף 
שרפים המקדישים שמו. עיקרו של המחזה — הקדשת י׳ 
לנביא: תחילה הוא נבעת מן המראה מתוך ראיית עצמו ועמו 
כ״סמאים"! אולם הוא מקבל עליו את השליחות, לאחר 
ששפתיו טוהרו בגחלת לוהטת לקוחה מעל המזבח. מהות 
שלימתו — נבואת חורבן ושממה לארץ וגלות לאדם עליה, 
ותקווה לשארית הפליטה. מאחר שרעיץ השארית, ה״שאר", 
ה״גותר", הוא מרכזי בנבואת י׳, נוטים רוב הפרשנים, הקד¬ 
מונים והחדשים כאחד, לראות במחזה הזה את "תחילת 
הספר ותחילת נבואת י׳" (רש״י). באינטואיציה פסיכולוגית 
דקה קובע בעל תדגום-יונתן קשר בין התגלות־ה׳ זו לבץ 
נסיונו של המלך עוזיהו להשליט את המלוכה גם על הכהונה, 
שבעקבותיו נצטרע והודח מן השלטון כטמא (דהי״ב כו, 
טז—כג [והשר תנה׳ צו, י״ג! ילק״ש ישע׳ ו]): לעומת 
התנשאות זו קובע הנביא שרק "המלך ה׳ צבאות" (פסוק 
ה) הוא המלך, ורק הנביא — שליח ה׳ — הוא הטהור בקרב 
העם, שהוא כולו, על מלכיו וכהניו,• טמא. לפי תפיסה זו 
משמעותו של "מות" המלך עוזיהו היא הצטרעותו. מפרשים 
אחרים דוחים אח תסיסת פרק ו כראשית נבואתו של י׳ 
(רד״ק>, דש סבורים שסרק זה מבטא דווקא סיכום של 
•?דעות שהביע הנביא בימי מלכות עודהו (י. קדפמן). 

( 3 ) פרקים ז—יב: עניינם מאורעות מדיניים שחלו 
בימי שלטונו של אחז, הנזכר בפירוש בכל פרק ז, ובתחילת 
מלכותו של חזקיהו, ששמו לא נזכר בפרקים אלה, אולם 
בפסוקים הרבה יש רמז ברור להולדתו ולעלייתו למלוכה. 
הרקע לנבואות אלו במדיניות־החוץ של יהודה הוא הופעתה 
המאיימת של אשור, שממנה תוצאות למאורעות הימים: 
בריח ארם עם אפרים נגד יהודה, והתקרבותו של אחז 


לאשור* נפילת דמשק ושומרון < איומיה הראשונים של אשור 
על יהודה דרושלים. לגבי כל אלה י׳ נוקט עמדה ברורה 
בשני מישורים: (א) במישור המעשי — האמונה בתשועת 
ה', שממנה מתחייבות ניטראליות מדינית והימנעות מחיפוש 
מוצא בתחבולות צבאיות ודיפלומאטיות * עמדה זו מתגלית 
בנבואות לאחז. (ב) במישור האידאולוגי — היסטוריוסופיה 
דתית, הצופה מלכות שלום וצדק אוניוורסאלית של בית-דוד, 
שעתידה לתסוס את מקומה של האימפריה האשורית! השקפה 
זו באה על ביטויה בנבואות המתייחסות למלכות חזקיהו. 
שני היסודות האלה, בצירופם יחד, היו לאחר־מכן מן המקו¬ 
רות החשוביס-ביותר לרעיון הגאולה המשיחית. אולם במש¬ 
מעותה המקורית אץ בנבואה זו שש יסוד אסכאטולוגי: 
היא מתייחסת למאורעות שי׳ הוא בן־זמנם, וכשלעצמה היא 
תורה "ת א ו פ ו ל י ט י ת" (מ. בובר), שכל אחד מיסודותיה 
נתפס כסתגלם בנתון מוחשי של ההיסטוריה. 

בפרקים ז—ט, ו, שליחותו של י׳ מומחשת הלכה-למעשה: 
אלהיט מטיל עליו שליחות מדינית, שאותה הוא מבצע 
בשילוב לנסיבות־חייו האישיות. בהזדמנות זו נזכרים אשתו, 
ילדיו, תלמידידנאמגיו דדידיו בחצר־המלכות. כולם משמשש 
לו "עדים", "אותות" ו״מוסתים" כדי לשכנע את המלך אחז 
שיוותר על השתדלותו לכרות ברית עם אשור דנקוט 
עמדה של ניטראליות, המושתתת על סבלנות וביטחון. לסי 
עצת ה׳. הנביא נתקל בסירובו המתחמק של אחז, המתבצר 
מאחורי היסוסים שמטעמי דת שחנן שאינו רוצה "לנסות 
את אלהים" (ז, י—יב>. כישלץ זה של שליחותו המדינית 
שאכזבה מן המלך והעם מביאים את י׳ להחלטה לייחד את 
שליחותו לקבוצה נבחרת של תלמידיו, להתייאש מן ההווה 
תוך אמונה מלאה בעתיד טש ישר (ח, יא—יז! ס, ה—ו), 
ולתלות את תקוותו ביורש המלוכה (חזקיהוז). 

בין האשות שי׳ מעלה בפני אחז כדי לחזק את שלי¬ 
חותו—ההשעה על הריונה הקרוב של ח״עלמה" ועל הולדת 
בנה שתקרא לו בשם עמנואל (ז, יד). הפירוש האסכאטולוגי 
שמששי שנתנה הנצרות לאחר-מכן לפסוק זה אין לו על 
מה שיסמוך בכתוב, שהוא בעל משמעות היסטורית־מוחשית 
ברורה שקובע בפירוש של״אות" זה יש סונקצש ישירה 
לשעתו — סימן לאימות נבואתו של י׳. אפשר ש״העלמה" 
היא אשה אנונימית, שאותה העלה י׳ לצורך נבואתו, כשם 
שהעמיד מאוחר־ישר, כ״עדים" לצרכיו, שני נכבדש (ח, ב) ז 
ויש מפרשים שהיא אשתו של אחז (במקרה זה — עמנואל 
הוא חזקשו [רד״ק])! אך אפשר שאינה אלא אשת י׳ עצמו 
(במקרה זה — עמנואל הוא בנו השלישי של י׳ [קויפמן], 
אחרי שאר-ישוב ומהר-שלל־חש-בז בניו המשמשים גם הם 
"אות" ו״הוכחח" בשליחויות האב [ז, ג! ח, ג, יח]). 

לאחר נפילת שומרון ( 720 ) צפוי היד. איש מצד אשור 
על יהודה וירושלים, ולכך מוקדשת הנבואה המקיפה בפרקים 
ט—י, שעיקרה היסטוריוסופיה דתית נשגבה: ה׳ אלהי ישראל 
מוצג בראש-וראשונה כשר-ההיסטוריה לישראל ולאומות־ 
העולם יחד! העמיס שמדינות, השליטים שכובשים, הסבורים 
שהם — בכשם ומדעתם — פועלים בהיסטוריה, אינם אלא 
כלים ומכשירים בידי ה׳ להגשים את תכניתו בעולם! מלך- 
אשור האדיר מבצע — שלא מדעתו — משימה של הוצאה- 
לפועל של גזר־דינו של ה׳ על העמים הראויים לעונש, ביניהם 
ישראל מהודה, ולאחר שיסיים את תפקידו זח — ייפרע ה׳ 
גם ממנו על רשעותו ועל יהירותו. נבואה זו מחולקת לשלושה 
חלקים: עלייתה ושלטונה של אשור! נפילתה! ועלייתו 



473 


ישעיחו 


474 


של ה״חוסר מגזע ישי", שיבוא במקומה •של אשור הגאה. 

לתיאור המפנה הזה מוקדשים המרקים יא—יב. השליחות 
האוביוורסאלית, שאותה ייחם י׳ לפני-כן לבית־המקדש בירו¬ 
שלים (ר׳ לעיל), מעוגנת עכשיו במסגרת המדינית של בית־ 
דוד, שליט, שרודדאלהים תנוח עליו ותעורר אותו למשפט־ 
צדק ולדיו־מישרים ("מישור") לדלים וענווים, ישליט 
בכוח רוח זו שלש, אמונה ויראודה׳ בעולם כולו, ובכלל זה 
גם בין החיות (ייתכן שפרט זה אינו אלא משל). בזמן ההוא 
יבוא קץ לגלות ישראל, ו״שאר עמו" של ה׳ ישוב מאשור 
ומארצות אחרות, כפי שעם ישראל שב בזמנו ממצרים. 
מסתבר, שי׳ חזה חזון זה על חזקיהו, וציפה שהוא יהיה 
המלך שיגשים בפועל ייעוד זה. חזון נעלה ונשגב זה היה 
אח״כ לבסיס הרעיון המשיחי בישראל, שנתן אותו עניין 
לאחרית־הימים. 

( 4 ) פרקים יג—כג: סדרה של נבואות על העמים, 
הערוכה יותר לפי סדר גאוגראפי מאשר כרונולוגי: יג-יד, 
בז — בבל (אשור [ז] )ז יד, כח—לב — פלשתים ! טו—טז — 
מואב! יז — דמשק ועמי המדבר! יח — כוש! יט — מצרים! 
כ — אשדוד! כא — ערב 1 כג — צור. בפרקים אלה נכללות 
גם תגובות על מאורעות שהתרחשו ■ביהודה מכוח גורמים 
חיצונים (פרק כב), ציון שנת מותו של אחז (יד, כח) 
ו״שנת בא תרתן אשדודד.״ (כ, א! 712 ), ובן שמו של שבנא, 
אחד הפקידים הבכירים של חזקיהו(כב, טו—כ [השר מל״ב, 
יה]), נותנים מקום לשייך את כל הפרקים האלה לתקופת 
מלכות חזקיהו. הנביא מופיע כאן בתפקיד כפול: הוא פועל 
בחיי הציבור בעגיעי־דיוסא בדבריו (הנבואה נגד שבבא) 
ובמעשי־מופת (פרק כ), ויחד עם זח הוא חחר על הייעוד 
של שליחוודהשלום, שאת הגשמתו הוא מצפה מחזקיהו. 
הוא מעמיד את ישראל כעושה שלש בץ המעצמות האדירות 
היריבות אשור ומצרים, והוא מאמין בהפצת דעת ה' ועבודתו 
מעבר לגבול ישראל, עד שתחול ברכת־ה׳ על מצדים, אשור 
וישראל יחד — כ״עסו", כ״מעשה־ידיר׳ וכ״נחלתו" של ה/ 

( 5 ) פרקים כד—לח: נבואות שהשמיע י׳, כנראה, 
במלכותו של חזקיהו. בנבואות אלה מרובים ניסוחים של 
חזונות אחרית־הימים (״ביש ההוא״ — פעמש הרבה * ציודי 
זעזועים קוסמיים ושינויי סדרי־הטבע > רמזים לביטול המוות 
ולתחיית־המתים [כה, ח! כו, כא]! ועוד)! לעתים יש להן 
אופי של אלגיה (״הוי״ — פעמים הרבה), לעתש — אשי 
של תפילה והודיה (כה, א—ה, ט* כו). הלשון מליצית מאד, 
לעתש סתומה, והדברים — ביהוד בפרקים כז^כז— רומזים 
למאורעות או למצבים היסטוריים שאין בידנו לזהותם. יש 
חוקרים המאחרים — אמנם ללא סיבה מספקת — את חיבות 
של נבואות אלו עד לאחר תקופת אלכסנדר מוקדון. 

מסתבר, ששתי אכזבות שנתאכזב הנביא מחזקיהו וממל¬ 
כותו הן ששימשו לו מקור השראה בנבואותיו אלו: הקלקלה 
החברתית והמוסרית, שבה חזרו ושקעו העם שמדינה: הקו 
המדיני שנקט המלך — מאמציו לכרות ברית עם מצרים נגד 
אשור, ואח״ב עם בבל. ברוח נבואותיו הקודמות בימי אחז 
(ר׳ לעיל, עם׳ 472 ) דורש י׳ מאת המלך שעם אמונה וביטחון 
בה׳ ולא הסתמכות על כש צבאי ובריתות מדיניות (ל, א¬ 
יה! לא), שוא מבטיח שירושלים שמקדש — עיר־קדשו 
שיכלו של ה׳ — לא שלו בידי אשש, שינחל מפלה ניצחת 
בשעריהם (כט, א—ח! ל—לא! לג). נראה, שלאחר שנוכח 
הנביא שאזהרותיו הן ללא־הועיל, הוא חוזר ומחליש, כבימי 
אש, להסתגר בבדידות שמתשה (כו, כ) ולצפות לגאולה — 


שחזקשו לא ידע להגשימה — בעתיד רחוק (כז, יא—יב),— 
סרק לד הוא נבואת זעם שורבן, ברוח אסבאטולוגית מובהקת, 
על "יש נקם לה׳" שיבוא על אדום ו״על כל הגויים", שהם 
"עם חרמו" של ה׳. סרק לה,הוא נבואת נחמה וגאולה וששת 
הגלויש ברחז הנבואות שמפרק מ ואילך (ר׳ להלן). 

( 6 ) הפרקים לו—לט: סיפור מאורעות מתולדות 
מלכות חזקיהו, שעליהם נמסר בשינויים קלים גם בם׳ מלכים 
(ר׳ לעיל, עמ ׳ 470 ), ושבהם הש י׳ קשור קשר אמיץ: מצור 
ירושלים בית סנחתב שצלתה הנסית (לו—לז), מחלת 
חזקיהו שחלמתו(לח), בואו־, של משלחת מראדך בלאה מלך 
בבל לירושלש ומשאו־ומתנו של חזקיהו עמה (לט). י׳ 
כנביא נותן דעתו על המאורעות המתניים הגדולים של עמו, 
שמחלת המלך הוא פועל כעושה-נפלאות. בתוך הבהלה הכל¬ 
לית שאחזה במלך ובעם מנעי סנחתב מופיע הנביא כ ש ל י ח־ 
אלד,ים בשח ואמיץ. הוא לועג לגאוותו ולהתרברבותו של 
סנחתב, שעצמתו אינה אלא מדומה! הכובש האתר הוא כלי 
ומכשיר בית ה׳, אשר ימנע ממנו את כיבוש ירושלים. — 
בעניין הבתת עם שליחי מראדך בלאדן מכריז י׳ בתוקף — 
בהתאם לעמדתו התאופו־ליטית (ר׳ לעיל, עט׳ 472 ) —, שיש 
בה משום אי־אסון באלהי ישראל. 

( 7 ) הפרקים ם— סו: הנימה הכללית של הנבואה 
בפרקים אלה באח לביטוי במלים הראשונות: "נחמו 
נ ח מ ו ע מ י" (מ, א). זשי פנש אל עם־ישראל לעשר בו 
אמונה בנחמה. הסיגנון המרוןנם, הקריאה הספוגה נעימה 
לירית, האמונה השלמה בגאולה וראית וקרובה — אלה 
הם סימניהם המובהקים של הפדקש הללו, שאפשר לראות 
בהם מעין שירה של הגאולה. שלושה חלקים לחטיבה זו של 
הספר: הפרקים מ—מח, מט—נז, נח—סו! כל חלק מסתיים 
בעצם באותו רעיון: אין שלש לרשעים. 

(א) החלק הראשון פותח בקריאה המלבבת: נחמו 
נחמו עמי, המופנית — לפי ההתבוננות בפרקים הבאים , "— 
לא לאנשים מסויימים אלא לבל עושי ההיסטשיה. האל 
החליט לגאול את עמו: אולם העם עצמו חייב קשם כל להאמין 
בבשורה זו. מכאן סדרה של קתאות נמרצות המכוונות 
לישראל — שלא ישקע ביאוש ושיעז להאמין שהוא עבד 
ה׳. מושג זה (הנזכר לראשונה פא, ח) השך להיות מוטיוו 
עיקרי בנבואש אלו, על ישראל להאמין שהוא בחיר האלהים 
(מב, א) — למדות חולשתו (מא- יד) ולמרות פשעיו (מג, 
בה) —, הוא עדו(מג, י, יב! מד, ח), שש יהיה אש לגויים 
(מב, ו). אולם הגרים עצמם מוטל עליהם לתרום לגאולתו 
של ישראל, עליהם לציית למצןת ה׳ ולהיווכח שאלהי ישראל 
הוא חאל היחיד, בוראו ומחוקקו של היקום, ואילו אליליהם 
הם אפס (סרקש מ—מה). הביטול שגינוי הלועג של עבשה- 
זרה שעסרקים חללו חם מן החריפים במקרא. 

בחלק זה של הספר נזכר פעמיים שמו של כורש (מד, 

כח! מה, א) כמשש! אע״פ שהוא עצמו אעו ישע על שלי¬ 
חותו (מה, ד—ה), נבחר להיש מכשיר לגאולה, רועה הפותח 
את השערים לשבויים ומשיבם לארצם. ההדגשה הנמרצת של 
אמונת הייחש, שלפש נכללים בבורא הכשות המנוגדש של 
אש ושל חושך, של שלש ושל רע (מה, ו—ז) — אפשר שיש 
בה רמז כנגד הדואליזם של דתש בבל שרם. 

הפרקש מ—סח בנויש לפי נשח של גילר מסתורין, 
הנביא מטעים את בשורת החידוש שהוא מביא < הוא דורש 
לשפש את העבר ולהבין שהעתש הוא אחר לחלוסץ (מא, 
ב! מג, יח—יט). זהו השיר החדש שאותו שר הנביא 



475 


ישעיהו 


476 


(מב, ט—י). אלהים עצמו מכין את הישועה בסתר, ורק הוא 
יודע להגידה מראש (מא, כא—כב, כו! מב, ט ז מג, ט < מד, 
ז! מה, טח מו, י; ועוד). — יוצא־דופן מכל הפרקים שב¬ 
חטיבה זו הוא פרק מז — נבואח-שואה על בבל, המביעה 
שמחה־לאיד על נפילתה והשפלתה של העיר השלטת, הגאה 
והעריצה. 

(ב) ה ה ל ק השני (פרקים מט—נז) אין בו עוד ציון 
של זמן מסויים! אלא הוא עוסק בצורה מעמיקה ודראמחיח 
הרבה-יותר בשליחותו של ישראל, עבד ד,/ שליחות שלא 
תוגשם אלא מתוך ייסורים קשים, אך תוגשם לבטח. ראשון 
לייסורים הוא הסבל המוסרי מתוך ספק, המוצג 
בצודת דו-שידו כפול (פרק מט). תחילה חושש הנביא (או 
ישראל ז) שיגיעו היה לשווא, והאל משיב לו, שלא זו בלבד 
שנבואתו לא היתה לשווא אלא שהיא עתידה להתפשט בעולם 
כולו! וכשצלן חוששת שה׳ עזבה ושכחה, מבטיח לה האל 
בדיבור נלבב שלעולם לא ישבחנד""ושהוא עתיד לרומם 
ולנשא אותה, להשיב את שבותה ולהבקם באויביה! הוא אף 
מעולם לא זנחה ולא גירשה לחלוטין (נ, א). השימוש בגוף 
ראשון בסיגנח הנבואות בחלק זה גורם לעתים קשיים בתפי¬ 
סה אם הכוונה לנביא, לאלהים או לישראל. הפיסקה מט, 
א—ו ניתן לייחסה באותה מידה לאכזבתו של הנביא או לאכז¬ 
בתו של עם־ישדאל מן הכישלון הזמני של שליחותו! הפיסקה 
נ, ד—יא נוגעת בוודאי לנביא עצמו: הנביא מתאונן שהוא 
נתון ללעג וסובל ייסורים — והללו כבר משמשים מזין 
מופת או דוגמה לסבלות עבד־ה׳ שבפרק נג (ר׳ להלן). 
ישראל נקרא לשוב אל מקורו הראשון — אל אברהם ואל 
שרה! אל אלהיו יוצר־בראשית! הוא נקרא להתעורר, כדי 
שיהא ראוי לקבל את בשורת הגאולה (פרקים נא—נב). 
מכשיר הגאולה שוב אינו פורש, אלא האל עצמו הוא המנחם. 
מעל ההרים מושמעת בשורת השלום, האושר. הישועה! 
הגאולה תבוא ללא כל תנאי. 

לתהליך הגאולה ניתן דימר מופלא בתיאור "עבד־ה׳" 
כאיש מושפל ומדוכא, סובל ייסורים, המובל לטבח לנגד 
עיניהם של הצופים הלועגים ובזים לו! אולם הללו עתידים 
להכיר, שייסורים אלה הם חלק מתהליך הגאולה, שבה 
ירום ויינשא ויגבה עבד־ה׳ (נב, יג—נג, יב 1 ור' להלן, עט׳ 
486 — 482 ). 

תיאור הגאולה חתר ונמשך בפרקים נד—בז. הגאולה נו¬ 
עדה לכל הסובלים: לציון העקרה, העזובה והעניה, שלא 
מצאה ניחומים! לצמאים ולרעבים (במובן הגופני או הרר 
חני 1 ) 1 לבני־הבכר—שנחשבו למובדלים מעם-ה׳ — ולסרי־ 
סים! ובנחמה משולבת תוכחה קשה לעם המושחת, שאינו 
ראוי לגאולה (נז, ג—יג). — בפרקים אלה אין אלא רמזים 
מעטים ל״משיתיות" במשמעות מוגדרת ומסויימת, אסכאטר 
לוגית—פרט להזכרת דוד (נד., ג) ולהכרזה החגיגית על אפיו 
האוניוורסאלי של בית־המקדש בירושלים לעתיד־לבוא(נו, ז). 

(ג) החלק השלישי (פרקים נח—סו) מורכב מסדרת 
נבואות שהקשר בעיהן בולט פחות מאשר בחלקים הקודמים, 
אלא שגם בהן הגאולה היא הנושא העיקרי, והיא באה על 
ביטויה בשלושה קווים אפייניים: ( 1 ) הגאולה לא תבוא 
ללא תמורת, ואף' לא תהיה כרוכה בייסורים, אולם היא 
תובעת קיום עיקר המצוות — שמירת השבת (נח, יג! סו, 
כג), משפט וצדקה לעלובי-החברה (נח, ו—י), ואילו עוונות 
ופשעים מעכבים אותה (נט, א—טו)! לעתיד־לבוא תיקבע 
הפרדה בין עבדי ה׳ האמיתיים לבין הכוזבים 


והצבועים (סה, א—ה, יג—טז! סו, ב—ד, יז — והשר 
״השארית״ בפרקים הראשונים של הספר [ר׳ לעיל, עם׳ 471 ]). 
משפט קשה יעשה ה׳ גם בפושעים מבני־עמו וגם ברשעי 
הגויים (סה, ה—ז, יא! סו, סוי—סז, כד). ( 2 ) לגאולה יהיה 
אופי נסי, ואף קוסמי, מובהק: שפע דמיתי של זוהר ועושר 
לירושלים (סרק ס), שתיקרא בשם חדש, שעדיין אינו ידוע 
(סב, ב)! בריאת שמים חדשים וארץ חדשה (מה, יז! סו, 
כב)! אריכות־ימים מופלגת ל״ברוכי-ה׳", ושלש אף בין 
החיות (סה, יז—כה— והשר פרק יא [ר׳ לעיל, עמ׳ 473 ]). 
"כל הגוים להלשנות" יראו את כבוד ה/ ו" מדי חדש בחדשו 
ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות" לפניו (סו, 
יח—בג). ( 3 ) שליחות ישראל לעתיד־לבוא נתפסת יותר 
במובן של עבודת כהונה (סא, ו) מאשר במשמע של 
עדות! כל העמים יכירו בעליונותו של עם ישראל ובתפקידו 
הנעלה וישרתוהו ויעבדוהו מרצונם או בעל־כרחם (ם, ט— 
טז! סא, ה). — בסרק זה של נבואתו אין הנביא מהסס לייחס 
לעצמו תואר "משיחי" (סא, א)! ייתכן שזהו השלב האחרון 
באכזבותיו הבלתי-פוסקות, אחרי כשלון השליחות המשיחית 
בידי כורש (לדעת י. קרלבך ד. קויפמן). 

שני קטעים נראים כיוצאי-דופן במכלול נבואות אלו: 
נבואת הזעם והנקם על אדו׳ם ועל ה״עמים" (סג, א—ו), 
והתפילה (סג, ז—סד) שיש בה משש וידוי־עוונות, קינה 
על החורבן ובקשת־רתסים על הגאולה, 

מספר נושאים משותפים לכל חלקי חטיבת הפרקים 
מ—סו, בבחינת מוטיוו חמר: המונותאיזם המוחלט׳ ההבל 
שבעבודה-זרה, משפט־צדק מוחלט של האל גם ביחס לצדיק 
הסובל, אהבתו של ה׳ לעם ישראל, ודאות הגאולה ואפיה 
האוניוורסאלי, קבלת עול מלכותו של אלהי ישראל"בכל 
העמים. בכל חלקי חטיבה זו מתגלם בצורה מושלמת אופי 
ה״דבר״ הנבואי: מבחינת סימניו החיצונים — שגב מליצי! 
מבחינת עניינו—אמונה מוחלטת בה׳, תפיסה אינטואיסיווית 
של ההיסטוריה ורצון נלהב לפענח את מובנם הנסתר של 
המאורעות. — את כל ס״י, על שתי חטיבותיו, מבריח מקצה 
ועד קצה המוסיח־ המרכזי של רוממותו האירסופית של האל, 
שהוא אלהי ישראל, מלך העולם ושר ההיסטוריה, ושתאריו 
הם "קדושה", "משפט", "צדקה" ו״ישועה"! לעומתו כל 
עצמה, כל "רום" וכל "גבהות" שבבני־אדם הם אפס (ב, 
ט—יא, ת, כא—כב! ה, טו-^טז! ועוד). 

אישיותו של י׳. רק בחלקו הראשון של הספר 
(פרקים א-לם) משתקפת דמותו האישית של הנביא. ניכר, 
שי״ בן־אמוץ היה מרמי־המעלה בירושלים (לפי המדרש — 
מבית-המלוכה עצמו [ר׳ להלן, ענד 482 ]), מבאי חצר-המלך, 
ומיודעם של הפקידים הגבוהים והשרים של מדינת יהודה 
(ח, ב). אשתו הוכתרה בתואר נביאה! שני בניו נושאים 
שמות סמליים, שלהם קשר הדוק למאורעות ההיסטוריים 
הגדולים באותו דור. המאורעות במדיניות־חוץ ובמדיניות- 
פנים של הממלכה משתקפים בנבואת י׳, המופיע כעין 
דיפלומאט בשירות אלהים ("תאופוליטיקה" [ר׳ לעיל, עם׳ 
472 , 474 ]). בנאומים נמרצים או במעשי-סמל, בסלאים, באר 
תות ובבשורות לעתיד, בקשר למדיניותו של מלך או של שר 
מסויים. 

המופת בא להדגיש את נוכחותו של אלהים בהיסטוריה. 
אולם גם כשנוכחות זו אינה מתגלית בדרך הנם, תובע י , 
נמרצות שמדיניות ישראל לא תתחשב אלא ברצון האלהים 
בלבד. 'י' מעלה בכל משמעותו העמוקה — אולי בעקבות 



477 


ישעיהו 


478 


דבריו האחרונים של משה (דב׳ לא, יז—יח) — את מושג 
האל הנסתר או המסתתר (ח, יז! מ, בז! מה. טו! 
נד, ח! סד, ו). יחסו של האדם לאל הנסתר אחד הוא בבי¬ 
טוייו השונים — הביטחוו והאמון, הציפיה, הסבלנות, 
שאותם מגלם הנביא ברגעים הדראפתייס של ההיסטוריה 
(מלחמת ארם דשראל ביהודה בימי אחז* מצ 1 ר ירושלים 
בימי חזקיהו), ברגעי־משבר אלה מתקומם י׳ נמרצות נגד 
כל התערבות אנושית, והוא דורש לחכות בסבלנות ובאמון 
להתערבותו המופלאה של אלהים, גם אם היא מתמהמהת 
לבוא, מדיניותו של י , סבילה וניטראלית מעצם משמעה, 
והיא השפיעה פן הסתם על ירמיהו (ע״ע), כשהלה בא 
להטיף לכניעה פאסיווית של ירושלים לבבל, י׳ לא הרחיק 
לכת כירמיהו ! הוא קיווה שישראל ימלא תפקיד של מ ת ו ו ך 
ניטראלי בין שתי המעצמות הגדולות של התקופה — 
מצרים ואשור (ד׳ לעיל, עט׳ 473 ). 

י׳ הוא, איפוא, .המדיני" ביותר ומן "האריסטוקראטיים" 
שבין הנביאים. אולם פעולתו אינה מצטמצמת לחוגי השלטון 
וחצתהמלך! בדומה לקודמיו ובני־זמנו עמום, הושע, מיכה, 
הוא מופיע כנביא גם ברחובות העיר. בדומה להם הוא 
מזועזע מהשחיתות החברתית, מגנה את ניצול העניים בידי 
בעלי־הרכוש ומביע דרישה מוחלטת לצדק ! הוא מעז להשוות 
את ירושלים לסדום (א, ט—י). בכך הוא משייך את עצמו— 
למרות התערותו בפמליה של המלכות והאצולה — לבני 
העם. הוא קרוב ל״ע נ ו ו י ם* ול״א ב י ו נ י ם", שלהם שימש, 
כנראה, מדריך ומנהיג רוחני! ייתכן שהיתה זו תנועה של 
התחדשות מוסרית, שבה פעלו גם גורמים סוציאליים. — 
נראה, שפעילותו המדינית והחברתית של י׳ לא עוררה 
תגובת־נגד חריפה ואלימה כזו שבה נתקלו נביאים אחדים — 
אלחזו. זכריה בן יהוידע,עמוס, מיכה(ומאוחר־יותר ירמיהו), 
ומעולם לא ■נרדף י׳ ע״י המלכות או העם על נבואותיו 
הקשות. האגדה על י׳ הנרדף והנהרג בידי מנשה — המצויה 
במקורות מאוחרים שונים, יהודיים ונוצרים (יבמ׳ מ״ט, 
ע״ב! עליית ישעיהו 11,7 ) — אינה מבוססת על שום נתון 
במקרא. אולם י׳ סבל סבל נפשי קשה מהתנגדות בני־דורו 
שנבעה מאי-הבנתם את שליחותו(ו, ט—י) והתבטאה בקיג- 
טור אירוני (ה, יט), בלעג ובליצנות (כח, יא, יד—טו, כב). 
הפיסקה בחלק השני של הספר (נ, ד—ט), המתארת את 
רגשותיו של נביא מושפל ומושם ללעג. מבטאה את מצבו 
הנפשי של י׳ הרעיונות הנעלים שבנבואתו היו מעל לכושר־ 
התפיסה של המוני בני־זמנו, שלא נתכוונו אלא ליהנות 
מחיי־שעה (אכול ושתו כי מחר נמות [כב, יג]). י' ראה בכך 
כישלון של שליחותו, וזו אחת הסיבות שבגללן הוא 
מתייאש — באחד השלבים הגורליים בחייו — מהצלת העם 
בכללו, ומחליט לחנך חוג מצומצם של תלמידים לקראת 
העתיד (ד׳ לעיל, עמ׳ 472 ). 

חיבור הספר א—לט. הרוב המכריע של חוקת 
המקרא וההיסטוריונים המודרניים שוללים מי׳ בן־אמוץ את 
הבעלות על הפרקים מ—סח אך רבים מרחיקים־לכת ומסרבים 
לשייך למחבר אחד בלבד אף את חטיבת הפרקים א—לט. 
דעה נפוצה ביותר אינה מייחסת לנביא של חמאה ה 8 אלא 
כ 15 פרקים בלבד (לודס, פרוקש), ויש מצמצמים את חלקו 
לפסוקים מעטים(דום)'. גם מבקרים קיצוניים־פחות (בודה, 
סובינקל, איספלם), התולים בי׳ חלק רב יותר מן הנבואות 
הכלולות בספר, טוענים שבספר בכללותו הונהגו שינויים, 
הוספות ועיבודים יותר מאשר בכל ספר מקראי אחר, עד 


שנעשה מעק כרסטומאטיה של כתבי נביאים שבין המאה ה 8 
ובין המאה ה 2 ( 1 ) לפסה״ג: "ספר י׳ הפך ממש לאנתולוגיה, 
המעבירה נגד עינינו את חולדות התוחלת היהודית במשך 
כ 700 שנה... היסטוריה ארוכה ומסובכת עומדת מאחות 
חיבורו של הספד׳ (לודס). 

י. קויפמן חלק נמרצות על נקודת־ראות זו, המחייבת את 
פירוקו של הספר לקטעים־קטעים זעירים והטרוגניים. טעמים 
שליליים וחיוביים כאחד הניעוהו לראות את החלק הראשון 
של הספר (לפחות א—לג) כפרי נאמן של יצירתו של נביא 
המאה 8.1 • מן הנימוקים השליליים — היעדר נבואה בפר- 
ספקטיווה (אין זכר, למשל, לחילופי שלטונן של הממלכות 
שבאו בזו אחד זו בתקופה שמסדגון ועד אלכסנדר), וכן 
הסתירה הבולטת בין תכנן של נבואות מסויימות, המכוונות 
לעתיד, ובין המציאות* ההיסטורית (למשל, השהיית חורבן 
מלכות אפרים ב 65 שנה [פרק ז, ח]! הנבואות על אשור 
אינן תואמות כלל את תולדותיה בסאה ה 7 עד לשקיעתה 
הסופית). אילו היו ידים רבות מטפלות מאוח בשנים בעיבודו 
של ס״י, היו, ללא ספק, ממלאות את החסר ומתקנות את 
הטעמות. בדרך החיוב מעלה קויפמן את האחידות הסיגנד 
נית והרציפות הרעיונית, המחייבות לראות בספר חיבור 
מקורי, המורכב ממספר רבדים, ערוכים לפי סדר־זמן קבוע, 
ושהוא — פרט למלים או פסוקים בורדים — פרי יצירתו 
של נביא המאה ה 8 , ונערך בידי הנביא עצמו או בידי תל¬ 
מידיו הקרובים לו. 

בעיית הפרקים מ—סו ("י׳ השני"). עדויותיהם 
של הקדמתים, ללא יוצא מן הכלל, מייחמות את הפרקים 
מ—סו למחברם של הפרקים א—לט! בן־סירא, יוסף בן 
מתתיהו, המסורת הרבנית — אינם מכירים אלא י׳ אחד, 
שהוא מחברו של הספר כולו הנושא את שמו. שתי מגילות-י׳ 
שנמצאו במערות מדבר־יהודה אולי מקדימות למאה ד, 2 
לפסה״ב את עדויות כתבי־היד למסורת אחדותו של הספר. 
אולם מתחילת הביקורת ההיסטורית במאה ה 18 נולדה ההש¬ 
ערה על קיומו של "י׳ ב׳", המאוחר הרבה ל״י׳ א׳" ואינו 
קשור בו כלל. השערה זו היתד, — מטעמים מובנים — לדעה 
השלטת במדע-המקרא עד היום. 

אולם בכך לא נסתיימה פרשת הביקורת המדעית של ס״י. 
אע״פ שהפרקים מ—סו סתרים היטב, חלקה הביקורת לאחר- 
מכן על אחדותם. מימי ב. דום ( 1892 ) רווחת הסברה, שהפר¬ 
קים מ—נה ונו—סו לא חוברו בידי מחבר אחד, ומכאן ההב־ 
חנה בין "י׳ שני", מחברם של הפרקים מ—נה, ו״י׳ שלישי" 
שחיבר פרקים נו—סו. דום אף שלל מי׳ השני את חיבות 
של ארבע פרשיות עבד־ה׳ (מב,א—ד! מט, א—ו! נ, ד—ט! 
נב, יג־נג, יב), וכן הניח, שהפלקים נד-סו, שנושאיהם ומג¬ 
מותיהם שונים, לא חוברו בידי מחבר אחד. החוקרים שיצאו 
בעקבות דום הוסיפו — על סמך שיקולים הדומים לשלו — 
לפצל את הספר, ונמצאו מבקרים הגורסים ארבעה, חמישה 
ואפילו עשרה "ישעיהו", עד שפוררו הפרקים מ—סו לעשרות 
קטעים קטנים, העומדים זה ליד זה, ללא תכנית ברורה 
(מובינקל, ל 1 דם, גרסמן, איספלט). חוקתם אחרים — פג צ. 
סגל וי. קלוזנר מבין היהודים,' בודה, אליגר, זלין מבין הלא- 
יהודים — התנגדו לחלוקה מופחת זו< בדרך-כלל נטו 
לראות אחדות בפרקים מ—סו, מתוך ההנחה ששלבים שונים 
בחיי המחבר "י׳ השני" ובמאורעות תרו גרמו לתמותת 
חגיכח־ת במחשבתו. להגנה נמרצת על הנחת האחדות של 
הפרקים מ—סו יצא י. קויפמן. הוא טוען, שתם וחבריו 



479 


ישעיהו 


480 


העלו את רעיון ״י׳ השלישי״ מטעמים מגמתיים בלבד — 
משום שהזכרת השבת, הקרבנות ומצה׳ ת מעשיות אחרות 
(נו, ב, ו—זז נח, יג; סה, ד! סו, יז) סותרת את המושכל 
הראשון של הפרוטסטאנטיזם הליבראלי — ש״הנביאים 
הגדולים״ שללו פו^חן וטקס: לדעת התאולוגים הפחוטס־ 
טאנטים אין "נביא של שמירת־השבת" יכול להיות זהה עם 
"נביא הגאולה המשיחית". קויפמן מוכיח את אחדות הפרקים 
ם—סו מבחינת הסיגגון והרעיון; הוא מייחם את החיבור 
כולי לתקופה מוגדרת, שגת המשבר 539 , כיצירתו של נביא 
אלמוני אחד, "י׳ השני". 

בפדשנות־המקרא היהודית המסרתית היה הראב״ע (בפי¬ 
רושו לי׳ ם, א> היחיד שרמז בצורה מעורפלת(אולי מעורפלת 
בכוונה) על שייכותם של הפרקים ם—סו לתקופת שיבודציון 
ולנביא ששם י׳ דק נקרא עליו. לרמזיו — שאולי אף לא 
הובנו — לא היה הד בסשך דורות. בחכמת-ישראל של המאה 
ה 19 היה נחמן קרוכמאל הראשון שהעלה את ההשערה 
בדבר י׳ ב׳ כהסבר לסתומות ס״י, הסבר שלדעתו אינו עומד 
בניגוד למסורת היהדות: הוא הסתמך על המשמעות שיש 
לייחס ל״סדרן של נביאים" ע״ם הברייתא המובאת בתלמוד 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 470 ), וכן על מאמר במדרש בדבר דברים 
ש״נטפלו" לספרו של י׳ (ויק״ד ר, ר), ועל דברי הראב״ע 
(מורה נבוני הזמן, י״א, ב׳). סברתו עוררה תשובה חריפה 
מצד שד״ל, והפולמוס קרוכמל־לוצאטו (סמוך ל 1840 [כרם 
חמד, ד׳, ה׳]) היה אחד הוויכוחים הפרשניים הראויים לציון 
מיוחד בתוך המחשבה היהודית המודרנית. 

היום רואים רובם של החוקרים את חלוקת ס״י ל 2 ספרים 
כעניין "שהוכרע סופית" ושאין מערער עליו אלא מי שאינו 
רוצה — מטעמים שונים — להודות באמת (לודס). אולם 
למעשה עדיין מוסיפים כמה חוקרים— יהודים ולא־יהודים — 
בדורות האחרונים לעמוד על אחדותו של ס״י, ולאו־דווקא 
מטעמים שבאמונה דתית (ביהדות לא היתה מעולם אתדות 
הספר הזה עיקר של האמונה, אלא עניין של מסורת מקובלת 
בלבד). אפשר להבחין בין מחברים המבססים את נימוקיהם 
על- שיקולים וניתוחים ספרותיים (קמינקא, מרגליות), לבין 
אחרים הדואים — מתוך גישה פילוסופית־פסיכולוגית — 
בס״י מקרה-גבול של התופעה הנבואית (ש. ד. לוצאט 0 , או 
תמצית ההתפתחות הדראמתית של הרעיון המשיחי בתודע¬ 
תי של נביא אחד ויחידי (יוסף _קרלבך). 

מבחינה היסטורית־ראציונאלית אין להעלות על הדעת, 
שספר שתכנו מכוון לתקופה שמן המלך עוזיהו עד לעליית 
כורש יהא יצירתו של איש אחד. אולם מיד מתעוררות 
שאלות קשות: אם אין הפרקים מ—סו יצירתו של י׳ בן- 
אמוץ — מי הוא הנביא, בך־זמנו של כורש, בעל היצירה 
הנבואית הגדולה הזאת ז היכן חי ופעל ז מהי סיבח עילום־ 
שמו ז מדוע זיהתה אותו המסורת, כבר בזמן קדום, עם בך 
אמוץ, קראה לו בשמו והצמידה את יצירתו לזו של קודמו 
הרחוק ז על שאלות אלו ניתנו תשובות שונות, הכל לפי 
הפירוש שניתן לתוכן הנבואות שבפרקים מ—סו. 

לדעתם של דום ושל חבריו הרבים חי "י׳ ב", מחברם 
של הפרקים מ—מח, בבבל בזמן הצהרת כורש, והיה חומך 
נלהב של רעיה מימושה. יש להבחין בינו ובין "י׳ ג׳" שהיה 
נביא בא״י כשני דורות לאחר־מכן, בתקופת נחמיה, ותמך 
בתיקוניו של זה ובמלחמתו בשחיתות החברתית והדתית 
שפשתה בקהל השבים לירושלים ז ואילו פרשיות "עבד־ה׳" 
חובת בידי משוררים־בביאים אלמונים, בעלי־חזון מסוגם של 


יחזקאל או זכריה, שהיו מצרים גם בבבל וגם בא״י בסוף 
תקופת הגלות. כל הטכסטים האלה, ממקורות שונים ושל 
מחברים שונים, אוחדו מסיבות טכניות ויוחסו לי׳ א/ אולי 
משום שסיגגונם מזכיר לעתים את סיגנונו של זה (לודסז 
מובינקלז איססלט). 

התומכים באחדות הפרקים מ—סו(בודה, סגל) רואים בי׳ 

ב׳ נביא שחי בימי הגלות בא״י ושמושגיו על מצבם של 
הגולים בבבל היו מוטעים: הוא חשב שהם משועבדים ואומ¬ 
ללים, בו בזמן שלמעשה חיו בתנאי־חיתת נוחים למדי. י׳ ב׳ 
יצר לעצמו מעין אוטופיה גדולה. בזמן מתן הצהרת- 
כורש קרא בהתלהבות לשיבת הגולים, ושילב בקריאה זו 
את רעיונותיו הדתיים הגתלים. ייתכן ששיגר את נבואותיו 
לבבל בצורת מכתבים (לפי דוגמת ירמיהו, פרק כט), ומכאן 
האלמוניות של הפרקים האלה, שצורפו לספר י׳, כדי שלא 
יימצא בקאנון ספר אלמוני בודד. 

י. קויפמן מטעים את העובדה, שאץ כלל תיאום בין 
נבואתו של י׳ ב׳ ובין המציאות ההיסטורית המשתקפת 
בספרי-המקרא האחדים שמאותה תקופה (חגי, וכריה, עזרא, 
נחמיה); "י׳ ג", בן תקופה שלאחר כורש לא היה ולא נברא, 
מכיוון שלא נזכר בפרקים מ—סו שוס שליט פרסי מלבד 
כודש, ואין בהם רמז למאורעות שאירעו אחרי ימיו. כל 
הספר הוא, לפי קויפמן, תגובתו של הנביא "י׳ ב׳" על 
המשבר הנפשי הגדול של 539 . כורש פירסם את הצהרתו — 
והגאולה לא באה: תחת התחדשות תפארת ישראל 
ותיקץ העולם כולו בחומר וברוח, שלהם ציפה הנביא, לא 
זכה לראות אלא פרשה של עסקים מדיניים־מינהליים קטנו¬ 
ניים ועלובים, שהתנהלה בין בבל מרושלים. על רקע האכזבה 
העמוקה הזאת חוזה י׳ ב׳ את חזונרהוא לעצמו, את חזון 
הגאולה האידאלית, כדרכם של חחים המאוכזבים מן 
המציאות (והשו׳ דברי התוססות [יבמ׳ נ׳, ע״א, ד״ה תדע 
שהדי נביא עומד וגו׳]: "אץ הנביא מתנבא אלא מה 
שראוי להיות"). 

פירושו של קויסמן קרוב לזה של י. קרלבך, אלא שהלה — 
הנאמן להנחה המסרתית בדבר אחדותו של ס״י—מחיל את 
פירושו על הספר כולו ולא על הסדקים מ—סו בלבד. גם הוא 
מסביר את הפסיכולוגיה הנבואית של י׳ — שהוא, לדעתו, 
אחד בכל הספר — כזו של אדם שנחל, בזו אחר זו, אכזבות 
מציפייתו לגאולה, ודווקא משום־כך חזונו המשיחי הולך 
ומתרחב ומעמיק, באשר הוא תולה אותו תחילה בחזקיהו 
(בהתאם למדרש תלמודי [סנה׳ צ״ד, ע״א]), ואח״כ בכורש 
(שאותו צפה מראש), ב״עבר־ה'״, בה׳ עצמו — עד שהוא 
הופר לשילוב רעית גאולת ישראל ברעיון גאולת האנושות 
כולה ותיקץ עולם — אף עולם־הטבע — במלכות שדי. 

את העובדה שי׳ מ—סו הוצמד כבר מוקדם מאד לי׳ 

א—לט מנסים מבקרים חדישים (איספלט, אליגר, בודה) 
להסביר בהגהה, שנבואות אלו יצאו מקרב "האסגולד, 'של 
י׳", ה״ענףם" (סא, א), שהם "השארית" (ר׳ לעיל, עם׳ 
471 ) שנביא המאה ה 8 קיבצם מסביבו ושהמשיכו במסרתו 
גם אתריו! משום־כך קיימת קירבה רוחנית בץ י" הראשון 
ובין המחברים המקובצים מאחורי הפינוי "י׳ השני" 

בעיית "עבד־ה". המוסיוושל עבד־ה׳(ר׳לעיל, 
עמ׳ 475 ), המופיע כחוליה מקשרת בפרקים מ—סו, היה לנושא 
לפירושים, למחקרים ולוויכוחים — ולא רק מבחינת בעיית 
אחידותו או פיצולו של י׳ ב׳, אלא מבחינת הבנת עצם 
משמעה של הדמות: האם מדובר באיששת היסטורית או 



481 


יקועיחו 


482 


בדמות מיתית, בסיפור מעשה-שהיד, או בסמל ז הדמות המר 
סמנה בלשון־יחיד — האם היא מציינת סרט מסרים אי קיבה 
אנושי המסומל באיש אהד ז אל .העבד" פתה לעתים ה/ 
לעתים — הנביא, לעתים — המון בלי־שם, עם: האם עם זה 
הוא עם־ישראל או אומות־העולסז על כל השאלות הללו 
ניתנו במרוצת הדורות תשובות שתות ומנוגדות זו לזו, הן 
בפרשנות היהודית — מתקופה קדומה ועד ימינו הן 
בפרשנות הנוצרית. 

פרשנות יהודית מסויימת ראתה, אולי, בדמותו של עבר־ 

ה׳ רמז לגורלו של ה נ ב י א י׳ עצמו, פירוש שנראה תואם 
במיוחד את הפיסקה נ, ד—יא ושהוחל גם על פרק גג, שפו 
כמכה עיקר הבעיה. ייתכן שיש קשר בין פירוש זה של 
אותו פרק ובין הסיפור האגדי על מותו של י׳(ד׳ לעיל, עם׳ 
477 ). בין הפרשנים המאוחרים מזכיר אברבנאל את הפירוש 
הזה, אך אינו מקבלו. — יש סימנים לפרשנות שראתה את 
הנבואות הללו כמוסבות על משד" הוא "עבד־ה׳" (במד׳ 
יב, ז! דב׳ לד, ה), שמסר נפשו על ישראל (שמ ׳ לב, לב) — 
אע״פ שתיאור השפלתו וייסוריו של "העבד" בסרק נג אינו 
מתאים כלל לדמותו של משה. — רב סעדיה גאון פירש את 
הדברים כמוסבים על הנביא הנרדף ירמיהו? ר׳ אליעזר 
אשכנזי (ע״ע) מזכיר בהקשר זה את איוב. 

כיוון אחר של הפרשנות היהודית ראה את עבד־ה׳ לא 
כדמות מן העבר, אלא היפנה את הנבואה עליו כלפי 
העתיד — כלפי המשיח, שלא יגיע לגדולתו ולמפעלו 
הגואל אלא בייסורים (סנה׳ צ״ה, ע״ב! רות רבה ה/ ר). 
פירוש זה קדם ללא־ספק לנצרות, שניצלה אותו לצרכיה 
(ר׳ להלן), ופרשנים יהודים רבים החזיקו בו גם בתקופה 
מאוחרת — כגון הרלב״ג והמהר״ל מפראג, 

אולם כבר בתקופה קדומה מאד קיים היה זרם פרשני 
אחר, שלא ראה בעבד־ה׳ אישיות מסויימת, אלא את ע ם־ 
ישראל, ובסבלו והשגו של עבד־ה׳ — משל לגורלו וליי¬ 
עודו של עם זה. אוריננס (ע״ע) מעיד, שבזמנו כבר פירשו 
חכמי־ישראל את הכתובים בדרך זו. ופירוש זה קיבל חיזוק 
מסבל היהודים בגלות וממקרי קידוש-השם ברבים. הוא 
נתקבל ע״י רש״י, ר׳ יהודה הלוי, ראב״ע, דמב״ן, אברבגאל 
(לפי אחת משיסותיו), והוא מוצג בוויכוחים הדתיים ביה״ב, 
הנסבים לעתים קרובות על סרק נג, כ״תסיסה היהודית" של 
נבואת־י׳ לעומת "התפיסה הנוצרית". פירוש זה שימש גם 
נימוק אפולוגטי לטובת חנית "תעודת ישראל בגולה בקרב 
העמים" בתקופת האמאנציפאציה (אנשי ה״באור" מחוגו של 
מנדלסזון! שד״ל! ר׳ שמשון רפאל הירש׳ ועוד). גם במר 
האחרון, נוכח השואה, ביקשו הוגי־דעות דתיים יהודים הסבר 
תחמה בראיית העם היהודי כ״עבד־ה׳" הסובל והמתייסר, 
ובאמונה שעתידות אומות־העולם להכיר שהוא סבל בגללן 
ולמענן. נימה חדשה בפירוש זה הכניס י. קויפמן: לדעתו, 
המברים בפרק נג, א—י, הצופים ב״עבד־ה׳" ותמהים עליו, 
אמם אומות־העולם אלא קטני־האמונה שבין היהודים עצמם, 
שלא הכירו בתפקיד המשיחי של העם היהודי בהיסטוריה. 
לסי קויפמן, בנוי כל הסרק בדומה לשיטת הדראמה היוונית, 
וקהל־הצופים מופיע ליד גיבור־הדראמה ומביע את יחסו 
למאורעות בממד, למקהלה (הכורוס) בטרגדיה היוונית. 

חשיבות היסטורית מיוחדת היתה לנבואת י׳ מבחינת 
המקום שיוחד לה בתודעה הנוצרית ובעיצוב הכריסטו־ 
לוגיה. המסורת הדתית הנוצרית גרסה מראשיתה ש״עבד־ה׳" 
של י׳ הוא "דמותד של המשיח שו (סעשי-השליחים, 


26 — 35 ! ועוד). פירוש זה שייך למכאניזם הטיפולוגי 
של הברית־החדשה, המכוון להראות את התגשמותם־בפועל 
של הייעודים והנבואות המקראיים במעשים המסופרים 
באוואנגליתים, כדי להציג מעשים אלה כמילוי הייעוד 
האלהי. הסיפורים על יסורי ישו, מיתתו מות־פושעים, תחייתו 
ועלייתרהשמימה חובת באופן שייראו כמאמתים את נבואת 
י—בעיקר את תכנו של פרק נג, שפורש פירוש "משיחיה", 
וע״י כך כמאומתים ע״י הנבואה. 

הפרשנים הלא־יהודים החפשיים, שאינם מקבלים את 
הפירוש הטיפולוגי של התאולוגיה הנוצרית, יש שהם בוררים 
להם את אחד הזיהרים שהוצעו ע״י המסורת היהודית: י׳ 
עצמו, ירמיהו, חזקיהו, או אפילו זרובבל, יהויכין, משה 
(זיהוי אחרון זה— שחידשו זלין — השפיע על סרויד בחי־ 
בות על "פשה"). אולם דוב הסרטנים המודרניים תאים 
ב״עבד״ המעונה — בהתאם למסורת היהודית הקלאסית — 
דמות של עם־ישראל, המגוונת גון "משיחי". דום וחסידיו 
מבחינים בין כמה ״דמויות״ — מהן אחת אישית ואחרת 
קיבוצית. האסכולה השוודית המודרנית תאה ב״עבד" דמות 
אסכאטולוגית טהורה, כאחד מן המיתוסים הרבים שאת 
עקבותיהם משתדלת אסכולה זו לגלות בבל מקש בתנ״ך. 

י׳ באגדה ובמסורת היהודית. המדרשלארקם 
מסביב לי׳ אגדה רצופה, כדוד שנהג בכמה אישים מקראיש 
אחתם, אלא השלים והמחיש את הנהוג ש הביוגראפיים המע¬ 
טים הנמצאים בכתוב. המדרש חש באדיסטוקראטיזם של י׳, 
ומשום־כו ייחס אותו על בית-המלוכה ("אמוץ ואמציה אחים 
היר׳ [פג׳ י׳, ע״ב)), ואת הקיצור והתמציתיות של התיאור 
שנתן י׳ להתגלות ה׳ אליו (פרק ו) — לעומת האריכות 
והפירוט שבתיאור חזון המרכבה של יחזקאל — הסביר 
בהבדל שבין "בן־כרך" (ז״א הקתב לחצר־המלו) ובין.בן- 
כפר שראה את המלך" (חג׳ י״ג, ע״ב). מפעמת הרם שאב 
י׳ את העוז להשיח את ישראל קשות (פסדר״כ י״ד, כ״ו). 
מצד שני — "היה מתנבא כל הטובות וכל הנחמות לישראל 
יותר מכל הנביאים", ולכך זכה משש שקיבל עליו באהבה 
את הייסורים הכרוכים בשליחות הנבואית (ויק״ר י׳, ב׳? 
פס״ר ל״ג, נד! תדבא״ר ט״ז). תוך התעלמות מן התוכחות 
הקשות, המצויות גם הן בס״י, נאמר ש״י׳ כוליה נחמתא" 
(ב״ב י״ד, ע״ב), וש״הרואה י׳ [בחלש] יצפה לנחמה" 
(ברם׳ נ״ז, ע״ב), חאת למרות העובדה שפרק א׳ של ס״י 
נקבע כהפטרה לשבת שלפני ט׳ באב — הסמכת "איכה 
היתה כזונה" (פסוק כא) ל״איכה ישבה בדד" (איכ״ר א׳, 
א׳). לעומת־זה נבחרו כל ההפטרות לשבע שבתות-הנחמה 
שלאחר ט׳ באב מתוך סרקי הנחמה והגאולה מ—סו. 

י׳ משזק ״גדול בנביאים״ בצדו של משה (דב״ר ב', ד׳! 
מדרש שוח״ם ת, ד׳). הוא מיצה את משמעותן של תרי״ג 
המצוות זרי ש״העמידן על שש: הילך צדקות ודובר מישרים 
מאס בבצע מעשקות גוער כפיו מתמך בשחר אטם אזנו 
משמע דמים ועצם עיניו מראות ברע״ [לג, טו], ואח״כ — 
״על שתים: שמרו משפט ועשו צדקה" [נו, א] (מכוח כ״ד, 
ע״א). מי׳(נז׳יד — נח) נלקחה ההפטרה של יוד,"כ, המבהי¬ 
רה את עניינו של הצש האמיתי. הקדושה המשולשת של 
השרפים (ו, ג) היתה לאחד הפרכיבש העיקריש של התפי¬ 
לה היום־יומית, ובקדושה־דסדרא מקדימש לה — ולניסוחה 
הארמי המורחב ע״פ תרגש־יונתן — עוד 2 פסוקש מס״י 
(נט, כ—בא). 

המדרש מוסיף כמה פרטים ביוגראפיש על תולדות י׳, 



483 


ישעיהו 


484 



יעעיהו לח, ט — ם, בח, טתור סגילות םדבר־יחודמ 


בגוו על פגישתו עם המלך הרשע אחז (סגה׳ ק״ד, ע״א) ועל 
היחסים בין חנביא ובין המלך הצדיק חזקיהו(ברב׳ י/ ע״א). 
מוזרה מאד האגדה — שאין לה אחיזה בכתוב — בדבר 
הריגתו של י׳ במיתה משונה בפקודת מנשה (יבם׳ מ״ט, 
ע״ב! ירו׳ סנה׳ י׳, ב׳)! סיפור זה מיוחם ל״מגילת יוחסין 
שנמצאה בירושלים" ושממנה מובא גם רמז הממון, כנראה. 
נגד הנצרות. ייתכן שמקורו של סיפור זה בספרות החיצו¬ 
נית (ע״ע ישעיהו, עלית־). 

בתודעה היהודית המסרתית לא מילאה אישיותו של י׳ 
תפקיד גךול, אולם ספרו ורעיונותיו העיקריים תפסו בר. 
מקום חשוב־ביותר. נוסף על תרומותיו של ס״י לתפילה 
ולהפטרות, נמצאים נושאים דתיים מרכזיים של האמונה 
היהודית שאובים מס״י או עכ״פ מעוגנים בו. בס״י נמצאים 
הניצנים הראשונים של האמונה בתחיית־המתים (ר׳ לעיל, 
ענד 473 ), אולם בראש־ועיקר השפיע י׳ השפעה מכרעת על 
התפתחות הרעיון המשיחי ועל עיצוב דמות המשיח 
(ע״ע) ביהדות. במסורת היהודית המאוחרת אמנם לא נשת¬ 
כחה לגמרי העובדה, שהרבה מנבואות־הגאולה של י׳ היו 
מכוונות מעיקרן לשעתן, ובפירוש אמר אחד האמוראים: 
"אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו"(סנה׳ 
צ״ם, ע״א [ייתכן שיש כאן פולמוס אנטי-נוצרי]). אולם 
הדעה הרווחת והמקובלת היתה שכל הנבואות הללו מכוונות 
לגאולה הסופית באחרית־הימים. ס״י סיפק חומר לרעיון 
המשיחי ולתנועות המשיחיות לכל גוניהן: ממנו באה דמות 
המשיח כמלך אדיר מבית־דוד, מנצח וכובש, המקבץ גלויות 
ומחזיר לעם־ישראל את עצמתו וזהרו המדיני, מעל לכל 
העמים! אך גם דמות המשיח, שכוחו ב״רוח-ה׳" שבקרבו, 
שבו ישפוט את העולם בצדק ובו יגאל את ישראל ואת 
העמים כולם! גם תפיסה משיחית, שבה הדמות האישית 
של המשיח נדחית מפני הדימוי של גאולת ישראל והאנושות 
כולה "באחרית־הימים" ע״י תיקון העולם כולו במלכות־שדי, 
"כי-מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״! גם התפיסה 
המעבירה את התפקיד המשיחי על כלל־ישראל ועושה את 
סבלו של עם־ישראל תהליך של• גאולה לעצמו ולאנושות כולה. 

י׳ במסורת הנוצרית. ס״י הוא הספר המקראי 
שנוצל ע״י הנצרות לצרכיה יותר מכל ספרי המקרא. כל 
נבואת הנחמה והגאולה של י׳ פורשה בנצתת כמכוונת לישו, 
לתולדות חייו ולפרשת מותו ולמשמעותם של חיים אלה 
ומיתה זו, במגמה להוכיח שהמאורעות "מאשרים" את הנבו¬ 
אה ! לשח אחר נ דמותו של ישו ותולדותיו עוצבו במקורות 
הנצרות באופן שיתאימו לנבואות י׳, שפורשו פירוש "משיחי"- 
נוצרי. האוואנגליון מייחס מגמה זו כבר לישו עצמו, ב 05 רו 


שהלה הפטיר בביהכ״ג בנצרת בשבת בפרק סא וייחם את 
האמור שם לעצמו(לוקס /ח, 16 — 22 ). בספרי הברית-החדשה 
נזכר שמו של י׳ עשתת פעמים ונמצאות מובאות מרוב פרקי 
הספר, יותר מן המובאות מכל ספרי־הנבואה האחרים. לעיתים 
נראית הדרשנות הנוצרית של ס״י דומה ליהודית, ולפעמים 
היא אף מושפעת ממנה במישרין! אך בנקודות מכריעות היא 
סוטה ממנה לחלוטין. מקום מרכזי בטיעון הנוצרי תפסו 
עניין ״העלמה״ אמו של ״עמנואל״ (ר׳ לעיל, עמ ׳ 472 ) 
ועניין ״עבד-ה׳״ (פרק נג [ר׳ לעיל, עם׳ 481/2 ]) — שבהם 
תלתה הנצרות אמונותיה ומושגיה, כגון לידת-הבתולים של 
ישו וכפרת עוונות האדם ביסוריו ובמיתתו של המשיח. 

התרגומים. תרגום השבעים סוטה בהרבה פרטים 
קטנים מן המקור, אולם רובן ככולן של הסטיות מתייחסות 
לפיסקות שבהן התקשו המתרגמים להבין את המקור העברי 
ותירגמו פסוקים מסויימים דרך ביאור שנראה להם. ה פ ש י* 
טתא והוו ל גא ט ה עקפו לעתים את קשיי התרגום ע״י 
שימוש ביסודות ששאלו מן הפרשנות המדרשית היהודית. 
אולם תרגום־יונתן הוא המרחיק-לכת ביותר בתרגום 
לפי הדרש, לעתים בהיפוך מוחלט של הפשט. בייחוד בסרק 
נג — העוסק, לפי התרגום, במשיח — תורגמו כל המלים 
והמונחים המתייחסים לסבל, לייסורים ולהשפלה במלים וב¬ 
מונחים המורים על כבוד ותהילה! המשיח הבזוי והמעונה 
החפך למשיח הגדולה והתפארת. 

משתי מגילות־י׳ שנתגלו בין מגילות מדבר־יהודה 
קרובה אחת (מן המאה ה 1 לפסה״נ) לנוסח המסורה, ואילו 
האחרת (המאה ה 2 לססה״נ) סוטה ממנו בהרבה בכתיב 
ובפרטים שתים גם בטכסט. מסתבר שמגילה זו נכתבה בידי 
סופר שאינו בקי, ולא הוגהה כראוי! אולם אף במצבה זה 
היא נראית קרובה לנוסח המסורת יותר מאותו טכסט עברי 
ששימש, כנראה, יסוד לעבודתם של השבעים. (ע״ע מדבר 
יהודה, כת ומגלות, עט׳ 203 ). 

י׳ באמנות ובספרות. י׳ מיוצג מתקופה מוקדמת- 
מאד באמנות הנוצרית (פרסקו בקטקומבות ברומא, המאה 
ה 2 ) ותופס גם מקום נכבד באיקונוגראפיה הנוצרית של 
יה״ב. עפ״ר מוצגים 3 עניינים מתולדותיו: טיהור השפתיים 
בגחלת הבוערת! הבראת חזקיהו! מיתתו [האגדית] בפקודת 
מנשה. אנדרטה מציגה אותו בקאתדראלה בשארטר (המאה 
ה 13 ) כשהוא ©הזיק בידו "חוטר ישי". י׳ הוא אחת הדמויות 
הראשיות ב״באר־משד," של קלוס סלוסר (ע״ע) שבדיז׳ון. 

במאה ה 16 ציירו את י׳ כמה אמגים של הרנסאנס, ביני- 
הם: מתיאס גרינולד (ע״ע), במזבח-איזנהים!'םרא ברמולוי 
מאו! מיכלאנג׳לו, בקאפלה הסיבסטינית, הפרסקו המפורסם¬ 

•. ע • ״ ל ; זי 

ביותר הוא של רפאלו (בכנסיית סן־אגוסטינו ברומא): 
הנביא יושב׳ מביט אל הצופים ומראה להם רצועת-קלף, 
שעליה רשום (בעברית): פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר 
אמנים (ישע׳ כו, ב). 

' האמנות המודרנית לא נתפסה לדמותו של י׳ כאל מקור 
להשראה. גם באמנות היהודית אין י׳ תופס מקום 
חשוב כמו ירמיהו ויחזקאל. בספרי-תנ״ך מצויירים מיה״ב 
הוא מצוייר לעתים בראש הספר כשהוא פתה אל ההמון. 

בספרות אין רישומו של י' ניכר הרבה, פרט לעניין 
הרב שמצאו בו הרומנטיקנים הצרפתים, ובייחוד ויקטור 
הוגו! הלה מרבה לצטט אותו, וכשעדך את רשימת הגאונים 
הדגולים של כל העמים (ב״וילים שיקספיר"), כלל בה את 
י׳ כנציג הגדול של העם היהודי. 










485 


ישעיהו — ישי, דיני־ 


486 



מיעלאנג־לו: ישעיהו (ההאפלה הסינסטינית) 

.׳ ■ " ד 


אברהם בן יעקב [= א. נויבזיאר], פירושי הנה 'שכיל עבדי, 
חרל״ו 1 י. זלוטניק, אחדות י , , תרפ״ח! מ, זיידל, מקבילות 
בם׳ י׳ וס׳ תחלים (מנחה לדוד), תרצ״ה! א. קמינקא, מחק¬ 
רים, א׳, 89-1 , חרצ״ה ז ד. ילין, י׳ (חקרי מקרא, ב׳), 
תרצ״ט ז פ. בובר, תורת הנביאים, 142-117 , 215-186 , 
תש״ב! י. קדפמן, תולדות האמונה הישראלית, ג׳ (א), 
318-147 , ד׳, 156-51 , תש״ח-תשט״ז! ר. מרגליות, אחד 
היה י׳- תשייד! מ. צ. סגל, מבוא המקרא, ב׳, 272 ־ 340 , 
תשס״ו 4 < י. קוסשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת 
י׳ השלמה ממגילות ים־המלח, תשי״ם ! ! 02 , 0011111 8 
; 1928 ,./ 7/12 5x07x1 ,?*!!ס?׳ . 0 . 0 ; 1914 ,.} 1 ) 820 
; 1932 , 44 — 18 , 1121211 ( 1-01 ? 81-011211 01 * 3 12 ( 7 , 6306 * 0311 .( 

,. 511 ; 1936 , 87 — 84 , 63-64 , 1202 /? 70 ? 012 , 1 * 6 * 5 * 44 .[ 
, 1610111 ) 110 .( ; 1962 , 145-158 , 61-97 , 1 ) 12 /? 70 ? 7/12 

52102111 7/12 ,. 1 ) 1 , 1938 , 24-27 . 21 } 12 ?? 1 ס) 1 ס?. 0 -.} 012 
; 1947 , 001121 1122/11 ) 1 021 , 1 * 04 * 413 * 0 ? . 14 ; 1951 , 507181 
; 1948 , 7 \ 0 1/2111011 1111081111 ) 52 7/12 , 0118111300 * 8 ״ 1 . 1 
7/12 , 11 * £080 .ן , 1949 ,./ / 0 01 * 72181 0/12 ' , 00108 * 51 ,? 1 
; 1950 , 111021 1111 011 ( 1 0112 , 1 * 1 ) 01311 .? , 1949 , 7 }ס 0211 
, 2 ( 1111 [ 21 1112 > 101 (/ 2 !/ 1112 ) 112/210 12 32 7/1110112 , £045 . 71 

7/12 , 0 * 14638 ״£ 0 ; 1950 , 509-522 , 465-480 , 256-284 
7/12 ,ץ* 1 ׳)י 0 א 11 .מ ; 1950 , 07 1/12 מ 1 /* 340 ) 521220 
; 1952 , 40-55 / , 111 ־ 1401 . 11 . 0 ; 1952 , 7013 1/12 / 0 52122111 
- 50 ** 5 .( ;* 1956 ,. 270-1 ) 020 10 ) 5212271 5110211118 12 ( 7 ,. 14 

10300 , 72 710 ( 11(712 7 , 1955'; 0 ■ 14*11*1, 7 '£ 11<022 30 
?10(1/11/1111x2, 2271 * 80 * 4 . 14 . 14 .? ; 1955 , 243-246 , 232 ־ , 
8 x 003-11 5/211282 (0X8, 11), 1956; 0. 15. 14005*, 7/12 
522003 1 , 1964 , 0. 5^*51*110300, 5 ? 722)12 11 . 51701(1117 
3 . ? 70?!12112 3 . 020 ( 270 ]., 1964; 14., {. 40 - 66 , 1966. 

א. נה. 

ן#עיה!/ עלית (במסורת הנוצרית: * 15313 510 סם 50 ^), 
ספר היצון, מן הספרות ההלניסטית־יהודית וה¬ 
נוצרית הקדומה. חלקן הראשון הוא סיפור אגדי על מותו 
של ישעיהו הנביא בידי המלך מנשה, התמה לסיפור על 
אותו הנושא בתלמוד (יבם׳ מ״ט, ע״ב! ור׳ גם ירד סנה , י׳, 
ב׳). בראה שמחבת של חלק זה היה יהודי שחי עוד בימי 
הבית, ויש סבודים שיש כאן מעץ סיפור-מפתח לתולדות בת 
מד ב ר־ י ה ודה (ע״ע) ולחייו של "מורה־הצדק", מייסדה 
של הכת. תלק זה של הספר נכתב במקורו עברית או ארמית, 
ותורגם ליוונית. החלק השני של הספר נכתב בידי נוצרי, 
בנראה במפנה המאות ה 1 — 2 . הוא מוסר חזון שחזה ישעיהו 
בשנת 20 לחזקיהו, שבו נתגלו לו סודות העולם ומעשה- 


המרכבה! תיאור עלייתה של נשמת ישעיהו עד לרקיע 
השביעי מזכיר תיאורים תמים בספתת הגנוסיס (ע״ע) 
ובספרות דיפרכבה, (ע״ע), והוא בא כאן כדי להסביר את 
ירידתו של ישו עלי אדמות חולייתו השמימה לאחר מוחו. 
הספר כולל נבואה על מות ישו בית היהודים, על תולתת 
הכנסיה הראשונה וקלקלתה, על בואו של האנטיכריסט(ע״ע) 
ובואר השני של ישו באחריח־הימים. לקטעים הנוצריים שב¬ 
ספר נודעת השיבות רבה להכרח תולדות ראשית הנצרות. 
בשלימותו נשתמר הספר בתרגום חבשי שנעשה ע״ס הנוסח 
היווני! חלקים ממנו נשתמת גם בלשונות אתתת. 

החלק היהודי תורגם לעברית בית א. ש. הרטום(תשכ״ד). 

ד. פלוסד, הספר החיצוני ע״י והכת של ים־הסלח (ידיעות 
החברה לחקירת א״י, י״ז), תשי״ג 1 ־*£ ***ל , 18 * 01026 £ 

7/12 , 7 * 1055 ? .<£ ; 1946 , 374 ־ 370 , 511 , 2125 } 1112 / 0 82x31 

522 0223 1/12 1?1121 800 / 0/ 11)02X110 112122 2x3 ך 0€1 ? 11 
, 0 ) 01 * 61100 ? 44 ; 1953 ,( 3 , 0111031 ( 01311011 ' 520( (1513*1 15X3 
72 3'01212 21 7611(0172 32 12 122(2 32 ^0111X720 ץ) 5427 72 
* 4 115 ** 15 ) 1430 א> 01 * 1 י 31 * 5 *ד ת 11 * 11 \/' 1 40 8 * 6 ק 1813 ק 46 ״* 9 ?) 

. 1967 ,( 1 ,* 61011 1 * 64 13 
ד. ם. 

ישר, דמי־ (ץ 111 *ן>ש), במשפט האנגלי — מסכת כללים 
משפטיים קבועים, שנתגבשו במגמה להשלים את 
המשפט המקובל (ע״ע ממלכה מאחדת: משפט) או במטרה 
ליעלו ולרכך את נוקשותו, כת למנוע תוצאות בלתי-צדדקות. 
כללים אלה פותחו מן המאה ה 13 ואילך בגית-המשפט של 
הלורד־צ׳נסלור, וסמוך לסוף המאה ה 15 הוקנתה לבית- 
משפט זהי סמכות עצמאית, כבית־משפט־של־יושר, בנפרד 
מבתי־המשפט של המשפט המקובל, שהם בתי־משפט-של-דין. 

השלמתו של הדין הקיים ע״י דה״י נעשתה באמצעות 
יצירת זכויות שלא הוכרו קודם־לכן, בעיקר הנאמנות(;) 11115 ) 
ומערכת זכויות קנייניות שנסתעפו ממנה! הונהגו כמה 
סעדים חדשים, כגון התרופות נגד תנאי קנס וחילוט בהס¬ 
כמים, וכן סעדים יעילים יותר מאלה שניתנו במשפט 
המקובל להגשמת הזכויות המוכתח על־ידיו, כגץ צרסביעה, 
פסק־תן הצהרתי, פסק־דין לביצוע־בעץ של חוזה (במקום 
תרופת פיצויים בלבד שהעניק המשפט המקובל), ותרופות 
שונות נגד תרמית וטעות בעסקאות, בתחום השותפויות, 
החלוקה ועוד. בללי־הדיון המיוחדים, שנתגבשו במסגרת 
דה״י, נועדו לחזל את המשפט הקיים ולהקל את בירוד זכו¬ 
יותיהם של בעלי-הדין, למשל באמצעות החיוב לגילוי 
עובדות או מיסמכים, או מינוי מקבל־גכסים לשמירת נכסים 
הנתונים במחלוקת ולגביית ההכנסות מהם. 

ביסודם של דה״י ממתים עקרונות כלליים ( 5 ומ 1 * 13 מ), 
המדריכים את בתי־המשפט־של־י/ המבקש סעד מדה״י — 
חייב לנהוג בי׳! יש לראות את החייב להיעשות כעשוי! 
השהיית הפניה לבית־המשפט עלולה לגרום לשלילת הסעד 
מן המבקש! דה״י מופעלים ע״י כפיה אישית של הנתבע 
(ת 131 ו 50 -!*ק ם 1 )! ועוד. לפנים נהג הכלל שזכויות ע״ם ד״י 
מופעלות רק אם יש להן יסוד בזכויות ע״ם הדין (ץ 1111 ן) 6 ־* 
״* 1344 4110 5 * 4 * £0110 )* אולם במסגרת החקיקה המודרנית אץ 
עור חשיבות מעשית רבה לכלל זד.. 

תחילה היתד. סמכות השיפוט של הלורד-צ׳-נסלור בלתי- 
מוגדרת, ו״צו-המצפוך—כפי שמושג זה הובן בחוק הדתי — 
שימש בסים לפסיקה. מן המאה ה 17 ואילך התלת מסתמנת 
נסיה להחדרת שיטתץת ויציבות למערכת־משפט זו! אך 
עדיץ נותר בידי השופט שיקול-דעת לפסוק בהתאם לנסיבות 
המיוחדות של העניין. 





487 


ישר, דתי־—ישראל, עם־ 


488 


קיומן של שחי מערכות־משפט נפרדות— לפשסט הפקד 
בל ולדה״י — גרם לסיבוכיו ולשם התרתם תוקם ב 1873 
בית־משפס עליון אהד, אלא שגם בו *מוסיפות להתקיים 
מחלקות למשפט המקובל מזה ולדה״י מזה. מבחינת הסמכות 
אוחדו מוסדות השיפוט, אולם ההבחנה המהותית בין שתי 
שיטות המשפט נשארה בעינה, תוך העדפת חדי כשקיימת 
סתירה ביניהן. 

חדי הועברו לשיטת המשפט הישראלי (ע״ע א״י, 

עם׳ 637 ואילך), בכפוף לתנאי שאין בח 1 ק המקומי הסדר 
משפטי לעניין הנידון, ואך ורק במידה שנסיבות הארץ 
ותושביה הרשות זאת. בבחי־המשפט הישראליים הוחלו חדי 
האנגליים בייחוד בתחום זכויות־הקניין, וכן אומצו סעדים 
שתים מדה״י, וחלק מהם זכו, במרוצת הזמן, להסדר סטטר 
טורי של המחוקק המקומי. 

בית־המשפט הגבוה לצדק, המוסמך להעביר תחת שבט 
הביקורת המשפטית את פעולות הרשויות הציבוריות במדי¬ 
נה, שואב את הלכותיו במידה רבה ממקור המשפט המקובל 
האנגלי? מפייה שהפעלת הסמכות הזאת נתונה לשיקול- 
דעתו של בית־המשפט, התפתחו גם כאן עקרונות מקבילים 
לאלה של דד״״י, כגה הדרישה לנקיוץ־כפיו של המבקש ולזרי- 
זות בפניה לבית־המשפט. 

,ץז 11 < 42111 ז . 3 > .מ ;* 1936 ,?* 41 >!>£ , 42111403 ^ ,? 

ק־ץזז £2 ־ 64 £ . 8 : . 85 ־) 11 ־ 511 .ז . 11 ,£ ,* 1962 

,** 1966 , 1 ( 411 !!>£ (ס ,( 1 ־ 8215 

0 . לג. 

ישראל, משפחת תלמידי־חכמים, שהעמידה— בסאות ה 18 
וה 19 — רבנים לקהילות שונות במזרח התיכה, 

בייחוד ברודוס, ובאיטליה. מבניה: 

( 1 ) משה בן אברהם י׳ ( 1670 [ז!׳ ירושלים [ז] — 
1740 , אלכסנדריה), רב ושד״ר מא״י. ב 1713-1710 נסע בשלי¬ 
חות צפת לסערב-אפריקה ובשובו עבר דרך רודוס, שבה 
הוצעה לו משרת רב, ושם שהה עד 1727 . אח״כ סבב באירד 
פה המערבית בשליחות ירושלים, וב 1738 עבר לשמש ברב¬ 
בות באלכסנדריה. הוא נתפרסם כבעל־הלכה מובהק, ושאלות 
הופנו אליו ממזרח וממערב. מחיבוריו: "משאת משה", 
א'—ג׳ (קושטא, תצ״ד—תק״ה) — תשובות! "אפי משה" 
(ליהרנו, תקפ״ח)-דרשות-( 2 ) חיים אברהם י׳ ([ז], 
ירושלים — 1785 , אבק ונד.), בגו של ( 1 ). היה רב בבניה 
שבכרתים, ואח״כ באלכסנדריה, בליהרנו ובאבק 1 גה. הוא 
נזדמן להמבורג ( 1752 ) כשליח ירושלים בימי פולמוס ר׳ 
יהונתן איבשיץ (ע״ע) וצידד בזכותו של זה. מספריו: 
"בית אברהם"(ליוורנו, תקמ״ו) — על חו״ם! "מאמר המלך" 
(שם, תקמ״ו) — בעניין "דינא דמלכותא דינא״ו "אמרות 
טהורות״(שם, תקמ״ז) — על אה״ע והלכות נדרים ושבועות 
הוא גם ההדיר את שו״ת הדשב״א הידועות כ״חלק ג׳" 
(שם, תקל״ח).— ( 3 ) א ל י ה ו י׳( 1710 [ז], אלכסנדריה [ז]— 
1784 , שם), בנו של ( 1 ), הרביץ תורה בישיבת "חסד 
לאברהם״ בירושלים, וב 1763 — 1767 סבב בשליחות העיר 
באיטליה, צרפת והולאנד. כיהן כרב ברודוס, ואח״כ באל- 
בסבדריה. אף הוא נודע כת״ח מובהק. מספריו: ״קול אליהו— 
שו״ת, ״מחנה ישראל״ — חיחשי דינים, ו״שני אליהו״ — 
דרשות, ״ארעא דישראל״ — חידושי הלכות וכללי סוגיות 
(כל אלה — ליוורנו, תקנ״ב—תקס״ז)! ״כסא אליהו״ — 
על ד* חלקי שו״ע (שאלוניקי, תקע״א)! "אדרת אליהו*—על 
ס׳ הסמ״ג לר׳ משה מקוצי ועל פירושו של ר׳ אליהו מזרחי 


לתורה (ליוורנו, מקפ״ח)? ״עוגת אליהד — שדת (שם, 
תק״ץ). — ( 4 ) ידידיה שלמה י׳ (נם , 1831 , אלכסנ¬ 
דריה), בנו של ( 3 ן. היה רב באלכסנדריה, ועל שמו נתקיים 
שם בית-מדרש, בשם ״מדרש ידידיה י״, עד 1915 . יצא 
בשליחות חברון לאיטליה, ושם ההדיר את ספרי אביו. — 

( 5 ) חיים יהודה י׳ ( 1768 [ז] — 1829 , ירושלים), בך 
אחיו של( 4 ). רב ברודוס! חיבר: "קול יהודה"—דרשות, עם 
ביאורי פסוקים בשם ״שבט יהודה״ (שלוניקי, תקצ״ב). — 

( 6 ) מיכאל יעקב י׳ ( 1790 , מדום — 1856 , ירושלים), 
בנו של (צ). אף הוא היה רב ברודוס, וב 1840 נאסר שם 
בעקבות עלילת־דם. מאוחר יותר שימש כאב״ד בירושלים. 
חיבר שדת ״יד ימין״ (אזמיר, תרי״ס). ו״שנות ימין״ — 
דתשים (שם, תר״ך—תרכ״ו). —( 7 ) רפאל יצחק י׳ 
( 1808 , רודוס — 1902 , ירושלים), נכד אחיו של ( 4 ). רב 
ברודוס, ומטעמה נסע בשליחות למערב־אירופה. חיבר: 
״בית היין״ — דרשות (אזמיר, תרמ״ג)! ״פתחי תשובת״ — 
פיוטים ומוסר (דנה, תרמ״ח). 

ברודוס נתקיימה עד סמוך למלה״ע 11 ישיבה ע״ש 
משפחת י , . 

ש. פרכוס, תולדות הרבני□ יסשסחוז י׳ מרודוס, תר 1 *ד,! 
הנ״ל, תעודות מרודוס בענייני ארץ־ישראל (ירושלים, 

ב׳ [ 1 = ז"] —ה׳), תשט״ו! א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, 
ספתח: ערד י׳, תשי״א. 

לשראל, אלץ־, ע״ע ארץ־^ךאל (כרך ר וכרך- 
מילואים), 

לשךאל, ג׳י^ז(אדולף) — 1 ־ 3 ז 15 51010 .^) 65 מ 131 — 
( 1848 , ברלין — 1926 , שם), רופא ומנתח יהודי 
גרמני. י׳ היה תלמידם של ל. טראופה (ע״ע [ 1 ]) ברפואה 
פנימית ושל ב. לגגנבק (ע״ע) בכירורגיה. תחילה עסק בחקר 
דלקת־הכליות, ואח״ב בחקירות באקטריולוגיות! ב 1878 גילה 
אח מהולל האקטינומיקוזה (ע״ע אקטינומיצטים). מכאן 
ואילך התמסר כולו לכירורגיה של הגליות והיה מחלוצי 
האורולוגיה (ע״ע) הניתוחית תוך שילובה במחקר חפיסיו־ 
לוגי והפאתולוגי של הכליות וררכי־השתן. הוא זכה בהכרה 
בידלאומית כאחד מגדולי האורולוגים בדות. י׳ דחה משרת 
פתפסור באוניברסיטת ברלין שהוצעה לו בתנאי שיתנצר! 
מ 1880 עד פרישתו ב 1917 היה מנהל המחלקה הכיתרגית 
של בית־החולים היהודי בברלין, ותפאים ומנתחים מגרמניה 
ומחו״ל היו באים שמה ללמוד אח תורת האותלוגיה מפיו. — 

מחיבורי(/ - 11110 ^ 1 ־ 1 ) 11111115 ! ז 211 ־ 11138 ־ 8 ־ 1011115011 

11 ־ 11 ־ 5 ם־ 1 \ 5 ־ 1 ! ־ 05 .! 1 ץמ! ("תרומות קליניות להכרת האקטי־ 
נומיקוזד, באדם״), 1885 ! - 111 ־פ־ז־ 1 א 61x1 ת^ 18 זנ 1 ז 11 ג£ז£ 
־!*!נר! (״נסיזנות בכיתרגיה של הכליות״), 1894 !-־[ 01111x1 
!!־}!־!!־נתבז־נמ־ז־ןן״! ־־ 1 ! ־ 1011111 ־ 11 ־ 815 ("הטיפול הכירור¬ 
גי במחלות־הכליות״), 1901 ? 5 ־ 1 ! 1 >ת! 1 ־!־! א ז־!! ־ 01111111:81 
5 ־ 1 ־ 11 ־ 111 ־ 31 ^ ("כיתרגיה של הגליות ודרכי־השתן") [יחד 
עם ו. ישראל], 1925 . 

,תג 6 ג£ .א . 5 ; 1908 ,( 1011 ,) 5 ־/י\ •ט 1 * 0 ) . 1 .[ ,.ע\ .א 
- 1 ־ 003 .£ - 1 ־ 8 ־ 81 . 011 ; 1952 , 441 ,־מיס*/!־ 34 

.* 1962 , 390/1 ,>חד>! 2 > £40 /ס 1 ( £111107 1 > 0 ׳* 06 זו . 1 . 4 ס' היסודות , 61611 ? . 5 , 1893 

; 1911 ,. 5. 7 .! 1 '( 1/01411 71 ( 11 

ש. 5 . א.־יה. ל. 


, יוסף — 3015 ־ 151 20£ ס 7 — ( 1824 , גרונינגן — 

1911 , האג), צייר הולאנדי יהודי. י׳ היה בנו קןל 
חלפן! תחילה למד באקדמיה של אמסטרדאם, ואח״כ באקד¬ 
מיה לאמנות יפה בפאריס, ששם אף העתיק מיצירות האמ־ 
נים הקדומים בלובר 
והכיר את אסכולת 
ברביזון (ע״ע)! אך 
בעיקר השפיעו עליו 
תמונותיו של ז/ ם. 
מילה (ע״ע) מחיי 
האיכרים. ב 1847 חזר 
להולאנד והתפרנס 
מציור דיוקנות ותמו¬ 
נות על נושאים היס¬ 
טוריים — ביניהן מר¬ 
אות מן ההיסטוריה 
היהודית. ב 1855 פנה 
לתיאור דייגים ואי¬ 
כרים. מראות החוף 
ההולאנדי שצייר מעידים על השפעתה של אסכולת באר* 
ביזון, ואילו מראות-הפנים שלו ניכר בהם רישומם של 
הציירים ההולאנדיים בני המאה ה 17 . טיפולו באור מזכיר 
את זה של רמבראנט, והוא-הדין בכפה מנושאיה בעיקר 
״שאול ודוד״ ו״החתונה היהודית״. ב 1871 העתיק י׳ להאג, 
ושם הצטרפו אליו כמה ציירים אחרים. הוא היה זקן החבורה 
הזאת, שהיחה ידועה בשנות ה 1870 כ״אסכולת האג" ויצרה 
תמונות-נוף נאות וראליסטיות, שבהן מילאו תפקיד גדול 
גוני-ירק ושמים אסורים. אך לעתים קרובות היה י׳ חוזר 
גם לנושאים יהודיים. מיצירותיו הידועות ביותר — תמונתו 
״בן לעם־קדומים״( 1889 ), המתארת חנווני לאה לפתח הגותו 



ישדאלם: די 1 קז עזגטז ( 1908 ) 



י. י׳&ואלם: בז לעס״סדזסים ( 1889 ) 



501 


ישראלם, יוסף — ר׳ יששכר כר בן נפתלי חכמו 


502 


בגטו של אמסטרדאם ; היא חדורה אותה רוח חמלה המציינת 
את מיטב יצירותיו. — י׳ נמנה עם חשובי הציירים ההולאג־ 
דייס של המאה ה 19 . 

בנו, יצחק י׳ — . 1 15330 — ( 1865 — 1934 ), אף הוא 
צייד, יצר תחילה בעיקר דיוקנות ותמונות על נושאים צב¬ 
איים, אך לאחד ששהה באיזור־המיכרות בבלגיה פנה לתיאור 
פועלים. ב 1886 נשתקע באמסטרדאם, ובניגוד לאביו היה 
לצייר חיי העיר. ב 1903 עבר לפאריס, ובמראות של בתי" 
הקפה והקאבארטים שצייר שם ניכרת השפעתו של טולוז־ 
לוטרק (ע״ע). יצחק י , נהג חופש רב במשיכות מכחולו ונטה 
לצבעים עזים בתמונותיו המלאות חיוניות. 

.£ ( ; 1910 , 1 ./ ,״ 2110115 .? ; 1902 , 1 / ,""ג 1 ״ז:* 61 ע 1 * 

,]■״ 13555113 ? ^ ; 1924 ,.! ./ ,־ £15151 . 14 ; 1912 , / / , 111311 ]׳< 11 ? 

-׳ 5 ״ז 0 46 1 ; 1947 ./ ,״ 061.1 ״גע .£ ; 1924 ..[ / 

1 ן 5 511 ^ 111 ( 0/01 111 11511171£ ( 75/11007 -. 1 45 ** 1/0 ,־ 61 ] 

- 7501000 -. 1 46 מסע 111 ^ 007010 , 8 ״ 1 )״ 6 ^\ 0 ; 1956 , 7041/1 
. 1958/9 , 470115/4010 מיו !!(/ 5x111 

ע. י.-ה. 

מ 8 שכ!ר, בנו התשיעי של יעקב, בגו החמישי מלאה < אבי 
השבט הנושא את שמו. לידתו נתפסה ע״י לאה 
כחסד ה׳, לאחר שעמדה מלדת, וכשכר על שנתנה את שפחתה 
ליעקב, וע״ב קראה שמו י׳(ברא , ל, יח! אך ר׳ גם שם שם. 
טז). סמיכותו לזבולן (ע״ע) בסדר הלידה ובברכות יעקב 
ומשה מסמלת את שכנותם של שני השבטים ואת הקשרים 
שביניהם (שם מט, יג—טו; בנד א, כח—לא; יהר יט, י—כג). 

מתיאור גבולות שכניה של נחלת שבט י׳ (נפתלי בצפון, 
זבולון במערב ומנשה בדרום) ומרשימות ערים שבתוך הנחלה 
(יהר יז, יא! יט, יז—בג ! כא, כח—כט) משתמע, שגבול י׳ 
נמשך מן התבור עד לירדן בצפון ועד לקישון במערב! 
במזרח — לאורך הירדן, מבית־שמש עד תחום בית־שאן; 
בדרום — אולי לאורך הרי הגלבוע ורכס הרי אפרים. עיקרה 
של נחלה זו — רמה המשתפלת לעמק-הירדן ולעמק־יזרעאל, 
ואופי טופוגראפי זה בא על ביטויו המליצי בפסוק: "י׳ חמר 
גרם רבץ בין המשפתים״ (ברא׳ מט, יד) — " מה חמור זה 
במוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה 
מכאן והר באמצע״; ״,בין המשפתים׳ אלו ב׳ בקעות — 
בקעת אכטלו (או כסלו) ובקעת יזרעאל" (ב״ר צ״ח, י״ז). 
בנחלת י׳ היו 16 ערים, ביניהן יזרעאל, שמם, בית־שמש. 
כמה עדים בתחום י' — כבית־שאן, עין־ז־ור, תענך ומגידו — 
היו מובלעות של שבט מנשה בתחומם של יששכר ואשר. 
נראה שבתחילה לא הוריש י׳ את הכנענים מלפניו, שכן ערי 
מנשה שבגבול י׳ נשארו כנעניות (שום׳ א, כז—לד)! אפשר 
גם ששתיקת הכתובים באה לרמז על שיעבה־ו של י׳ לכנעני, 
כנרמז גם בברכת יעקב: "וים שכמו לסבל ויהי למס-עבד" 
(ברא' מט, טו). 

במלחמת סיסרא השתתף י׳ במערכה, לצד זבולון, ואפשר 
שדבורה הנביאה (ע״ע) היתד! משבט י׳(שום , ה, טו). משבט 
י' יצא השופט תולע בן פואה (שם י, א). וכן נמנה בעשא 
מלך ישראל על שבט י׳. בימי חזקיה היו בגי־י׳ בץ הבאים 
מאפרים לעשות את הפסח בירושלים (דה״ב ל, יח). נחלת 
י׳ נכבשה בידי אשור ב 733 לפסה״ב, וסופחה לפחווה האשד 
ריח מגידו. 

לפי מסורת ח ז " ל היו בני שבט־י׳ תלמידי־חכמים שתר 
רתם אומנותם, ופרנסתם מצויה להם משבט זבולון: "י׳ יושב 
ועוסק בתורה, וזבולון מפרש בים ובא ונותן לו" (ב״ר ע״ב, 



ה׳). עיקר חכמתם של בני-י׳ היתה בחשבץ העבור והלוח 
(ע״ם דה״א יב, לב! ור׳ ת״י ברא׳ מו, יג—יד), אך בדרך־ 
כלל נאמר: "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי 
משבט לד או י , " (יומא כ״ו, ע״א). 

במלת י׳ שבמקרא כרוכה בעיה עתיקה של קרי וכתיב, 
ביחס לאות שי״ן השניה, והדבר שגוי במחלוקת בין אבות 
המסורה (ע״ע), בן־אשר ובן־נפתלי! להלכה הוכרע כדעת 
הראשון — שהשי״ן השניה היא כתיב-ולא-קרי. 

י. אחרוני, התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון, 48-41 , 
110-98 , 119-115 . תשי״ז: י. קויפםן, ספר יהושע, 220-207 , 
226-223 , 1963 2 ! ז. קלאי, נחלות שבסי ישראל, 151-144 , 
172-164 , 360-355 , תשכ״ז! ש. אש, הגיית השם י׳(הםעין, 

ד). תשכ״ז; א. י. ויזבברג, הגיית שם י' (שם, ת׳), תשכ״וז; 

, 11141 ( <} 0 אי 004 . 1 15310 , 7/15 801/1140/!) 1*1x501 ־ 5331 .. 8 
, 11 * ;* 1953 , 116-117 , 10500 1927; 14. 140111, 701 81x11 

6 ״ 14161 ) 01110 [ 800115 ומי, 5110 50 /^ 0/0/051 ) 5 ■ 40 11570 ץ$ 01 ( 7 
1953 .( 1 , 156361 1165 [ 5 >^ 4 . 065611 . 7 $611111160 

שם. א. 

ר' יששכר בר [המכונה בערבי ן אשכנזי] בן 1 םתלי 
(שברשין [פולניה], המאה ה 16 ), פרשן 
המדרש. היה תלמידו' של ר׳ משה איסרלש (ע״ע). חיבורו 
העיקרי הוא "מתנות כהונה", פירוש על מדרש רבה (קרא־ 
קא, שמ״ז). בפירוש זה השקיע המחבר עבודה רבה בניפוי 
נוסח המדרש מן השגיאות, לאחר שטרח ואסף ה*,ישווה למטרה 
זו כ״י רבים של מדרשים ושל התלמוד הירושלמי-החשובים 
גם לחקר הירושלמי. במאמציו להגיע אל הכוונה הפשוטה 
של המדרש נעזר בספרים רבים ונועץ בע״ם ובכתב עם חכמי 
זמנו; הוא אף חקר אחרי יודעי לשונות זרות, לשם הבהרת 
מונחים שנתקשה בהם. הביאור מצטיין בסיגנונו הקצר והפ¬ 
שוט, זכה לפופולאריות רבה, ונדפס מאז במעט בכל מהדורות 
המדרש. ר״י חיבר גם ם׳ ״מראה כדיר — מפתח לעניינים 
ולפסוקי המקרא שבס׳ הזהר (קראקא, שמ״ט), וכן כתב 
ביאור ארוך על התורה, שלא נשתמר. 

י. רייפמאגן, אהל יששכר, 1887 ■ ש. ליברמן, משהו על מפ¬ 
רשים קדמונים לירושלמי (ספר היובל לא. מארכס, רס״ז- 
שי״ט), תש״י * ח. אלבעק, מבוא ומפתחות למדרש בראשית 
רבא, 136-134 , תשכ״ה 2 . 



503 


יתדוו/ כת 3 דו־ 


504 


לתד 1 ת, 3 !תב(אנג' תו ■ 1£01 :>ת €11 ׳ גרמ ׳ :ז£ו 16118€111 א) ׳ 
שיטת הכתב הנפוצה והחשובה ביותר בקדמת־אסיה 
העתיקה, ובמיוחד בשומר, בבל ואשור. סימני־הכתב מורכבים 
מטביעות דמויות-יתד—ומכאן שם הכתב—,שנלחצו בחרט- 
קנה בסיס פלאסטי (חמר רטוב)! סימנים שונים מורכבים 
ע״י שילובים שונים של יתדות. — על פיענוח כה״י וקריאת 
הכתובות והטכסטים שנכתבו בו קם במאה ה 19 מדע הא- 
שורולוגיה (ע״ע [כרד־מילואים, עמ׳ 605 ]). 

כה״י הוא מן הכתבים הקדומים־ביותר של האנושות הוא 
פותה בידי השומרים (סמוד ל 3000 לססה״נ) מכתב־ציורים 
של עם (ככל הנראה — לא־שומרי ולא-שמי) שקדם להם 
בדרום מסופוטאמיה. סימני התמונות הועברו אל מלים בעלות 
משמעות דומה להן או בעלות צליל דומה לשמותיהן (ר׳ 
להלן, עם׳ 504 ). בראשונה היה מספר סימני כה״י כ 2,000 . 
מאוחר־יותר — 600 — 800 . התעודה הראשונה בכה"י נחשפה 
בארך (ע״ע), בשכבה שמסוף האלף ה 4 לפסה״נ. סמוך ל 2500 
לםםה״נ נתקבל הכתב השומרי אצל האכדים לצרכי לשונם 
השמית (ע״ע אכדית, עט׳' 259/60 ) ושימש כ 0 מ* 2 שנה, 
אע״פ שעיצורים שמיים רבים לא ניתנו לביטר באמצעותו 
אלא בחוסר־דיוק. בתקופות הקדומות־ביותר סודרו הסימנים 
באופן שרירותי בתיבות! השורות נקראו בכיוון מלמעלה- 
למטה. אח״ב שונה כיוון הסימנים ב ״ 90 , והשורה נקראה 
משמאל לימין. 

ברבע האחרץ של האלף ה 3 לפסה״ג אומץ כדדי ע״י 
החודים (ע״ע חרי) והעילמים (ע״ע עילם)! ולאחר 1800 
לפסה״ג נמצא — בשינויים מסויימים — בשימוש אצל 
החתים (ע״ע׳ עמ׳ 254/6 , 263 ). עשירים ביותר הם המיט־ 
צאים בכה״י מבבל ומאשור (ע״ע, עט' 372 — 374 ) ! מאשור 
הגיע כתב זה במאה די 9 לפסה״ג גם לאררט (ע״ע, עמ׳ 
321 ). — כה״י השומרי־אכדי שימש יסוד גם ל 2 שיטות 
של כתבי־יתדות א ל פ ב י ת י י ם ג זו של אוגרית (ע״ע, עם׳ 
684/5 ) — כ 30 סימנים, וכה״י הפרסי־אחמני הקדום — 41 
סימנים (ע״ע בהיסטון). 

במחצית השניה של האלף ה 1 לפסה״ג ההל הכתב האלפ¬ 
ביתי הארמי־עברי לדחוק את רגלי כה״י ולתפוס את מקומו 
אף בבבל ובפרס האחמניות, ואח״ב הסלוקיות, עד שנעלם 
כה״י כליל במאה הדאשחנה לסה״ג. המיסימך האחרון בכה״י, 
הידוע לנו — טכסט אסטרונומי מבבל — הוא מ 75 לסה״ג. 
אף זכרו של כה״י, שהיה בשימוש כ 3,000 שנח, נשכח כ 2,000 
שנה, וכשהשגיחו תיירים אירופיים במאה ה 18 לראשונה 
בסימנים החרותים בעתיקות מסופוטאמיה — לא הוכרו אלה 
תחילה כסימני־כתב. 

פיענוח כה״י התחיל ב 1802 בעיבוד הכתובות הפרסיות 
הקדומות בפרספולים בידי גרוטפנד (ע״ע). הפיענוח התקדם 
ע״י מחקריהם של דולינסון (ע״ע) והינקס (ע״ע), וכן ע״י 
לירד (ע״ע), שפירסם ב 1851 את ספרו על "כתובות בכה״י". 
ד. אופרט (ע״ע) הוכיח שהשומרים היו הראשתים שכתבו 
בכה״י! במאה ה 20 פיענח ב. הרוזני (ע״ע) את כה״י החתי, 
וה. באואר את האלפבית האוגריתי. 

כה״י ד אינו ניתן לקריאה או לכתיבה באותו חסכון או 
באותה קלות שאותם מעניקים כתבים >ןלסביתיים. רוב הסי¬ 
מנים הם פוליפוניים (רב-הגאיים), ז״א — אפשר לקרוא 
אותם ביותר מדת אחת. יש, למשל, סימן אחד שהוא בעל 
19 ערכים הביתיים — הכל לפי ההקשר. הגאים רבים, 


לעומת־זה, הם הומופוניים (שווי־צלילים), והסופר הבבלי 
יכול היה — להלכה — להציג, לפשל, את ההגה סם 


ב 23 סימנים שתים. 

בשל טיבו המסובד של הכתב נוהגים בספרות האשורר 
לוגית תכופות למסור את הטכסטים ע״ם שיטה של תיעתוק 


[מראנסליטראציה] (כאשר משתדלים להתקרב ככל האפשר 
לנוסח המקורי) או של תעתיק [טראנסקריפציה] (כאשר 
שואפים להעתיק את הדיבור [המשוחזר] העתיק). התיעתוק 
ניתן בהתאם לאלפבית הלאטיני עם כמה תיקונים ע״ם שיטה 
מוסכמת בץ האשורולוגים. 

כה״י משתמש בסימן כתוב ב 4 דרכים יסודיות: ( 1 ) כלו־ 
גוגראמה — "תמונת־מלה", שבה מסתכל הקורא ב״תמונה" 
של העצם המתואר ־** ^*"-* 

*וי* *ת *־י ־ל- ־ 
שונו. לפשל, תמו¬ 
נת המלה המייצגת 




חמור תיקרא בפי י ^ ^ 

השומרים "אנשה" 

( 73£ < 4 ) ובפי הא־ ־ן=/ז£#^ 


כדים "אימרו" 
[ 1 ת? 1 מ 1 ], ושתי ה¬ 
קריאות מתייחסות 
לאותו סימן—בדומה 
לשיטת ספרותינו, 
שבה הסימן ״ 1 ״ נק¬ 
רא בפי האנגלי כ־ 
"־"ס", בפי הצרפתי 
כ"מס" ובסי העברי 
כ״אחד". בשיטה זו 
שימש צירוף־סימנים 


רונםות של נתב-יתתת ט 4 תקופות 
יטונוח: 

א. איר, תקיפה □ 1 ( 1900 5 םםה״נ בקדר): 
נישסאר ניש.נישיטאר גוב בא 
(נ! נטוק דקלים) 

ב. התקיפה הבבלית הקריטה ( 1800 

לפסה״ג בערר): ניש.םאר גיש. 

נישיטאר זא־רי־עי (נז של שתילי 
דקלים) 

נ התקיפה הנא)־*שיריח ( 700 לפסח״ב 
בערר): 1 יש.גישיםאר אק־קי־אים 

(אני ג 1 רת רקלים) 

ד התקיפה הנאי־בבלית ( 600 לםםה״נ 
בערד): ניש.םאר ניש.נישיטאר .טש 
זאק־&י (גן נטיע דקלים) 


ליצירת סימן למלה חדשה; למשל: צירוף הסימנים פה 
ומים מסמן ש ת י ה. —( 2 ) כסימן־הברה, המשמש—לעצמו 


או בצירוף עם אחרים כמותו—לאיות מלים בהתאם לדגמים 
מקובלים. הגאים אפשר לבטא באמצעות אחד השילובים 


הבאים: (א) תנועה; (ב) תבועה-עיצור; (ג) עיצור־תבועה; 
(ד) עיצור־תנועה-עיצור. למשל; המלה ("הוא 

ימשוך״) אפשר לאייתה — ( 3 ) כסגדיר (איך־ 

אוגראמה) — המופיע לפגי קבוצות-מלים מסויימות או 
אחריהן; למשל, לפני שמות אלים או שמות גאוגראפיים, 
ובן לפני מלים המציינות עצמים עשויים מעץ, מעור או מקנה- 
סוף, ועוד. למשל: בכתובת של סנדוריב כתובה "ירושלים" 
באופן הברתי, וקודם לה הסימן אורו ( 0 ) 01 ), כדי לסמן 
לקורא שאחריו יבוא שם העיר: 111 מ- 1 מ 53-11-1 -- 1 ו 1 0 ) 01 , — 
( 4 ) כציון פונטי — המופיע לפעמים אחרי לוגוגראמה 
כדי לסמן לקורא כיצד יש לבטא מלה במקרה שאפ¬ 
שר לקרוא את הלוגוגראמה ביותר מדרך אחת. למשל: 
ההברה 0 , כשהיא נרחבת אחר חלוגוגראמה £0£ — 


בשומריח ״ארץ״ וגם ״הר״ —, באה לציין שיש לבטא אח 
הצירוף 10 >*!, כלו׳ הר, באכדית ־ אלא שיכול היה הסופר אף 
לכתוב זאת פונטית: 11-11 (>■*£. 

תט': ע״ע אנטומיה, עט׳ 391 ; אשור, עט׳ 373/4 ! אשור- 
בניפל, עם׳ 379 ! בבל, עם׳ 552,549,548 ! בהיסטון; גלגמש; 
ברוטפנד; חמורבי. 
וע״ע כתב. 



505 


יתדות, כתב ח־ — יתושים 


506 


;* 1910 ,^ 11 4. 1(01x50 ז 4 ד 1 )@ 11 !< £7 041 ,) 1113 ו 8 ס 5 -מ 81051 .״ 1 
- 4 ו 01 ון£', 1 ,/ 0555 ? . 011 ; 1913 , 5011 ) 011 ) 1 < 01 , 8101551101 . 8 
.£ ; 1926 ,( 11 ,. 1101 ץ 455 ׳' 3 11101 ) 843 ) !)<<ד 07 )£ו 7 ו 0 305 1017 > 

4 , 0018 ■! . 1 ; 1938 , 5 . 011 , 1 ( 010 מס ס> 0 ־ 0 ׳/ / 0 ץ 1 ו 44 ן>ו 4 ח 4 51 ' 7 , 11115 ? . 8 ;')' 195 .£<ו 1¥041 

, 44411 ) 4441 ^/ 0 ) 51 <} 411 ]!!ק 4 ' 4 0414411 ) 5 ,) 0103 . 8 ; 1956 , 204 
. 3 111038 ) )!/) 01 ) 0 * 514 0441 , 0111 ) 05 ־ 3115 ? ;* 1959 , 7-34 

,״ 08818 . 0 ; 1959 ,( 1-13 ,. 83 . 2 ״) 8 * . 1 ,. 011111 !■<ס 
- 0 ^ 0 ! 00 , 01118 ? .׳ 55 - 0 ־ 503 .׳ג ; 1962 , 35-46 .*"ס״׳זי 

.* 1967 ,(!!)נ-זדצ , 42 , 1112 ) 01100 3 ) 401100 .) 110504 <[$ ) 5 ) 411 

ד. ב. ו. 

יתום. ( 1 ) במשפט הכללי — ע״ע אפיטרופוס! 

ילדות, ילדים, עמ' 870 — 874 ! משפחה. 

( 2 ) בהלכה — הי׳, בגד ובאלמנה, נחשב במקרא 
על האלמנטים החלשים בחברה, שההגנה על זכויותיהם וה¬ 
הימנעות מפגיעה בהם הן חשבים דתיים ומוסריים מודגשים. 
כל אדם מוזהר על הי׳ שלא לעשוק אותו, ואזהרות מיוחדות 
בעניין זה מופנות לשופטים ולחברה כולה (שמ׳ כב, בא! 
רב׳ כד, יז! ישע׳ א, מ! תה׳ פב, ג! ועוד הרבה). עושק הי׳ 
נמנה עם החטאים הכבדים ביותר (דב׳ כז, יט; ישע' א, כג! 
יחד בב, ז! ועוד). עם שבחיו של האל נמנית הגנתו על הי׳ 
(דב׳ י, יח! תה׳ סח, ו, ועוד). הי׳ נזכר במיוחד בין הזכאים 
לכל מתנות-עניים (דב׳ יד, כט! שם כד, יט—בא > ועוד). — 
עקרונות מקראיים אלה שימשו יסוד בהלכה לכמה דינים 
מיוחדים, שמעניקים לי׳ עדיפות על שאר כל אדם ביחסי 
ממון, ומטילים על הציבור את החובה לדאוג במישרין 
לי׳, לסידורו ולשיקומו, מבחינה כלכלית וחברתית. החיובים 
המיוחדים לגבי היחס לקטן שהתיתם — כוחם יפה "עד שלא 
יהיה צריך לאדם גדיל להספד עליו׳ לאמנו ולטפל בו, 
אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר בל הגדולים" 
(רמב״ם, הל׳ דעות, ר, י׳)! ואם לאו — קתי "י׳ אע״ס 
שהגדיל" (שרת תרומת הדשן, סי׳ ש׳). 

הנחות רבות ניתנות לי" בדיני־ממונות לשם שמירה מעו¬ 
לה על רכושם. בץ השאר, אץ י" חייבים לפרוע את חוב 
אביהם אלא אם הניח להם מקרקעין! מטלטליו מ צ ן ח עליהם 
לפרוע (ב״ב קנ״ג, ע״א), אבל אין כופץ אותם (ור׳ רמב״ם, 
הל' מלוה ולוה, י״א, ח׳), ורק הגאונים תיקנו כפיה במקרה 
זה. אם לא הניח להם אביהם נכסים כלל׳ אץ הם חייבים 
לשלם מנכסיהם שלהם (שם, י״ח, ר). בבל מקרה — הן 
בגביית חוב, הן בתשלום נזיקץ — "אץ נפרעין מנכסי י" 
אלא מן הזיבורית" (משנה גיט׳ ה/ ב׳! בבלי גמד נ/ ע״א)! 
אולם גם כאן תיקנו הגאונים גביית מטלטלין. בגביית חוב מן 
חי" מקפידים ביותר שהחוב יהיה מוכח בראיה גמורה, ושטר־ 
חוב נחשב ראיה ברורה לצורך זה, ואילו גביית מלווה-על- 
פה מותנית בכמה תנאים מחמירים. במקרים שחוב הי" 
(לגוי) נושא ריבית, מקדימים ופורעים אותו, שלא יוזקו הי", 
ואם אץ להם לשלם — מוכרין מנכסיהם (ערכין כ״ב, ע״א! 
רמב״ם. שם, י״ב, ג׳). 

י" קטבים אין הלוואתם משמטת, ואין הם צריכים פרוזבול 
(גיט׳ לץ, ע״א), בץ שהלווה אביהם׳ בץ שהלוו הם בעצמם. 
כמרכן התירו לי" לקחת "כל ריבימ דדבנף (שחע יחד, סי׳ 
ק״ט, י״ח! והשר ב״מ ע , , ע״א). 

בניגוד לקניץ הרגיל, שהוא משיכה, אץ נכסי הי" נקנים 
אלא בכסף ממש (גיט׳ נ״ב, ע״א), ואם התייקר הנכס — 
יכולים הם לחזור בהם! במקרה הפוך, אם משכו הי" ונתייקדו 
הסירות לפני מתן דמים — קונה להם משיכתם. שובה דין הי" 


גם לגבי האונאה, שבשאר כל אדם אם היתה בשתות — 
חמקח קיים ומחזיר אונאה, ובי" הפקח בסל! וגם זה דווקא 
כשהדבר לטובת הי". גם בדין מצרנות (ע״ע) שתה הי׳, 
ש״המוכר... לי" קטנש אין בו משש דינא דבד־מצרא" 
(השר ב״מ ק״ח, ע״ב)! דין זה הוא דווקא בקטנש. 

מלבד כל אלו ביתנו לי" הנחות גם בתחום החברתי. י", 
ואפילו עשירים׳ פטורים ממסים שתים, ואפילו לדבר־מצוה 
(ב״ב, חי, ע״א). — מתן עזרה לי׳, ויותר מזה — ליתומה, 
נחשב לצדקה גדולה, וכן דרש ח שמואל בר נחמני: ,עושה 
צדקה בבל עת׳ [תהלים קו, ג]—"זה המגדל י׳ רתומה בתוך 
ביתו ומשיאן"(כת׳ נ׳, ע״א)! ונאמר: "כל המגדל י , בתוך ביתו 
מעלה עליו הכתוב באילו ילדו"(סנה׳ י״ט, ע״ב). "י׳ רתשה 
שבאו להתפרנס — מפרבסין את היתומה ואח״ב מפרנסץ 
את הי׳״! "משיאץ את היתומה ואח״ב את הי'" (כת׳ ס״ז, 
ע״א—ע״ב). 

י. ש. צורי, משפט התלמוד, זד, ס״א-ם״ב, חדפ״א! 

: 08101 ? .ן . 1 0518380 ?) 51 )) 1 < 7 ) 41 >^ 1 ) 5 ) 411 * 11 , 0080 .א 

-וזנתס . 81 ; 1920 ,( 11 ׳\ 4 נ 04 ג ,. 57155 ) 018 ? . 81 ״¥ .£ . 215081 

201 • 140 ) 41 . 44 ) 0111 יי* ^•׳ 170 א/מ 010 >׳מ ) 5 ) 14411 / , 7313 
. 1922 ,( 0£111 נ , 0185811030 ׳\ . 113 ! , 2 , 1011 ) 811 ) 

ש. ו. 

יתומים ( 11130 ^ 0111 ), משפחת חרקים מתת-סדרת חיתו- 
שנים (ע״ע), ובה ב 2,500 פינש! חם מצרים בכל 
העולם, רובם בארצות טרופיות, אך הם שכיחים גם באיזורים 
ממוזגים, ואף בארצוח-הצפון. הי" הם אחת הקבוצות 
החשובות־ביותר מבין החרקש מבחינת בערת הבריאות, 
כמעבירי מחלש הפוגעות באדם ובבע״ח (ח להלן). הסי¬ 
מנים המבדילים בק הי" לשאר היתוש נים; הדק ארדך, הבולט 
מהראש לפנים! סידור אפייני של עורקי הכנף! כסות של 
קשקשש על העורקים ועל השוליש האחוריים של הכנף. 

כל הי" מתפתחים במים: בביצות, ליד גדות-נהתת, 
במים עומדים, במים מלוחים, בססקי־עלים של צמחים טרו¬ 
פיים, בתוך עצים נבובים שבהם מתאספים מים, במכלים 
מלאכותיים. הביצים מוטלות על פני המים או על הקרקע 
קרוב למש, ולכל מץ מקום־הטלה מישר לו. בהטלה אחת 
מ 100 עד 300 ביצים ויותר — הכל לפי הסוג. 

הזחלש הבוקעים מן הביצים נושמים אוויר — על פני 
המים או מצינורות־האוויר שבצמחי-מים (למשל בי׳ - 31150 ^ 1 
012 ) — דרך צינור-נשימה שבקצה חבטו ( 31x10111611 ), או 
דרך פתחי-נשימה המצרים בפרק ה 8 של הבטן. מזוגם — 
פלנקטון, שאותו הם אשפים בתנועות קצובות של מברשות 
שליד הפה, היוצרות זרם בתוך המש או על פני המים, 
בכיוון אל הפה. הם משתמשש גם בגפי־הפה כדי להשיג 
לסזץ אצות או פלנקטון אחר שמתחת לפני המים. בהתפת¬ 
חות הזחלש 4 דרגות, הנמשכש, בטמפרטורה אופטימאלית, 
8 — 12 יש! אח״ב חם מתגלמש. 

בניגוד לגלמי רוב החרקים, גולם הי׳ הוא בעל תנועה, 
וזמן־קיומו אינו אלא 1 — 3 ימים. הוא איבו אשל, ונשימתו 
נעשית דרך שני ציבודות־נשימה העולים מן השה ( 31 ז 1110 ). 
כשמנשתו מופרעת ע״י זיעזוע המים, הגולם יורד ושוקע 
בתוך המים בעזרת תנועות הבטן. בגמר התפתחותו משתטח 
חגולם מתחת לפגי המים, גבו נסדק, שי׳ הבוגר בוקע. 
הזכרים בוקעים עפ״ר לפני הנקבות, רש מינים שבהם חם 
מתלכדים ללהקות גדולות באודה שמושכות את הנקבות 
ע״י השמעת זימזום. לאחר ההזדווגות הנקבות עפות ומחפשות 



507 


יתושים 


508 


ם צ ו ד ת דם, שהיא תנאי להבשלת הביצים — פרט לכמה 
מיגים שבהם אפשרית הטלה אחת גם בהיעדר סעודת־דם. 
הזכרים ניזונים מצוף־פרחים או ממיצי צמחים אחרים, וגפי־ 
הפה שלהם אינן מותאמות לעקיצה (תמ׳: ע״ע חרקים, עם׳ 
82 , ציור 3 , /י 1 ). ניתן להבחין בין הזכרים לנקבות ע״ס 
המהושים הגדולים והמנוצים והבטן הצרה של הראשונים 
וצורת הבחנינים הארוכים שהיא שתה בזכר פבנקבה. 

חי״ מחולקים ל 3 תת־משסחות:( 1 ) אבופליים 
11611036 ?) 1 ( 2 ) יתושיים ( 0011011136 ) 1 ( 3 ) - £1 ץ 11 :ו 1030 
011111036 . זו מאחרתה כוללת מינים טרופיים, שאינם מוצצים 
דם. המינים החשובים של הי" שייכים ל( 1 ) ול( 2 ). 



א 1 ופ 05 ית!׳ 8 (*ש 1 ב 01 ) 

1 . ביצים; 2 . זחל: 3 . נסבה בונרת; 4 . נפי־פח; 5 סנז 



בין ( 1 ) ל( 2 ) ניתן להבחין ע״פ כמה סימנים (ר׳ ציור): 

(א) ב( 1 ) אורך בחניני-הלסתות של הנקבה כאורך החדק, 
ב( 2 ) הם קצרים הרבה יותר. (ב) צורת המגן ( 40111011111x1 ) 
וסידור השערות בו. (ג) העמידה האפיינית בשעת המנוחה — 
ב( 1 ) החדק והבטן נמשכים בקו ישר־כמעט, ב( 2 ) נוצרת 
זודת קהה, של כ ס 130 , כשהבטן נוטה אל מישור האחיזה. 
(ד) במינים רפים של ( 1 ) מצויים כתמים על הבנפיים, 
ב( 2 ) — במינים בודדים בלבד. (ה) בכל מיני ( 1 ) מוטלות 
הביצים בודדות, כשהן צפות על פני המים בעזרת תאי־אוויר, 
ואילו ב( 2 ) יש מינים שבהם הביצים מוטלות בגושים דמויי־ 
רפסודה, כשהן ניצבות ודבוקות זו בזו, ויש מינים (כגון בסוג 
שבהם מוטלות הביצים בודדות על הקרקע בקרבת 


מים; הללו חסרות תאי־אוויר ומסוגלות לעמוד זמן ממושך 
בתנאי־יובש. (ו) זחלי מיני ( 2 ) מצויירים בצינור-נשימה 
ארוך בקצה גופם, ובו הם תלויים אלכסתית למטה מפני- 
המים בשעת נשימתם! זחלי ( 1 ) חסרים צינור־נשימה ונוש־ 
מים דרך פתחי-נשימה שבפרק 8 של בטנם, והם תלויים לכל 
אורך־גופם בפני המים ונאחזים בהם בשערות כוכביות שאינן 
נרטבות! את מזונם הם קולטים מעל פני המים, ולשם־כך 
הם מסובבים את ראשם ב״ 180 . 

הי", התחלואה ובריאות־הציבור. מינים אח¬ 
דים מן האבופליים הם מעבירי המלריה (ע״ע), ומשום־כך 
היו לאחד הגורמים מבחינה יישובית וכלכלית בהיסטוריה 
האנושית באיזורים שונים על-פני כדוד־הארץ, בייחוד באר¬ 
צות הטרופיות. החשוב שבמעבירי טפילי-המלריה הוא - 10 !^ 
830111136 110165 ?, האחראי למרבית המלריה באפריקה הטרו¬ 
פית.—המין ב>תץ 368 165 > 16 / שפן היתושיים הוא המעביר את 
נגיף הקדחתהצהבה (ע״ע), שמוצאה מאפריקה ושעש- 
תה שמות באמריקה התיכונה והדרומית(ע״ע טרופי, אזור, עם׳ 
943 ). מינים שונים של 165 >:>^ מעבירים את נגיף מחלת דנג 
(ע״ע), מינים אחרים מן הסוג הזה ומסוגים אחדים מעבירים 
תולעים גורמי אלפנטיאויס (ע״ע) ומחלות אחרות, וכן נגי¬ 
פים גורמי סוגים שונים של אנצפליטיס (ע״ע). 

מיגים שונים של י", שאינם מעבירי מחלות, מופיעים 
בעונות־שנה מסויימות בהמונים גדולים באיזורים שונים על 
פני כדור-הארץ, בייחוד באיזורים צפוניים, ונעשים שם 
מיטרד קשה לאדם ולבהמה ע״י עקיצותיהם, לפעמים מיט- 
רד בלתי־נסבל. הטיפוס 101051115 !! $ת 16 ? 1 ? א 10 !ס (מקבוצת 
1605 ?!? . 0 ) הוא י׳־הבית המצוי <תמ׳ צבעונית: ע״ע 
חרקים), שבישראל הוא חשוב בגלל עקיצותיו המטרידות. 
אחוז מסויים מפרטיו מסוגלים להטיל קבוצת־ביצים אחת בלי 
סעודת־דם קודמת. הוא דוגר בקרבת מקומות־יישוב במים 
מזוהמים מאד, בבורות־שופכין וכד׳, מזדווג במקומות סגורים 
מצומצמים ונוטה ביותר לעקוץ את האדם. במצרים הוא גם 
מעביר, כנראה, את גורם,קדחת מערב־הנילוס׳(אחת מצורות 
האנצפאליטיס), וכן גורם של פילאריאזה. לאותה קבוצה 
שייך 10115 ?!? 5 מ 16 ? 1 ? .ס האירופי, המתקיים בעיקר על 
עקיצת ציפרים. 

בישראל נמצאו 39 מינים של י״(ע״ע א״י, עמ׳ 215 ): 

15 מן הסוג אנופלס — מהם 4 מינים מעבירי מאלאריה — 
ו 24 מינים מן היתושיים. רוב האנופליים נעלמו מן הארץ 
בעקבות פעולות-ההדפרה הנמרצות, או עכ״ם נעשו נדירים 
מאד, ועמם נעלמה, למעשה, המאלאריה (פרט למקרים בד 
דדים). י׳־הבית מצוי בישראל בכל סביבה המכילה מקומות־ 
דגירה מתאימים. י״ אחרים מטרידים בעקיצתם הם 2 מעי 
165 ! 6 \" הדוגרים במים מלוחים ליד שפת־הים ובסביבת ים- 
המלח. י׳ גדול, 601313 ־ 1008131 011115613 , נמצא לעתים קרו¬ 
בות בבתים! הוא ניכר לא רק בגדלו אלא גם בקווים לבנים 
שעל גופו ובכתמים של כנפיו. הוא אינו עוקץ את האדם 
עיזץ מדם ציפרים בלבד. 

הדברת ה י" היא מן התפקידים החשובים של ההיגיינה 
הציבורית. יש לכוון את פעולת ההדברה הן כלפי הזחלים 
במקומות הדגירה, הן כלפי הי" המבוגרים. את מקומות- 
הדגירה מרססים בנפט או בנחל אחר, היוצר שכבה דקה על 
פני המים! זו משמידה את הזחלים הן ע״י ארסיותה, הן ע״י 
סתימת דרכי-הנשימה שלהם. לשם השמדת חי" המבוגרים 



509 


יתושים — יתרו 


510 


מרססים בתים באינסקטיצידים (ע״ע) — פירתרין מפך 
חרצית (ע״ע), גמכסן'(ע״ע), ד.ד.ט. (ע״ע) וכד! ע״י הרא¬ 
שון מושגת רווחה מידית לשעתה, ע״י האחרים — לכמה 
חדשים. לשם הדברה"סופית בפעולה לטווח ארוך יש לחסל 
את מקומות־הדגירה של הי" ע״י ניקוז הביצות, גיקוי תעלות־ 
ההשקיה, ויסות זרמי-המים, וכד. לאחרונה מנסים להפעיל 
שיטות הדברה ביולוגיות, כגון עיקור זכרי־הי״ — מזה, 
וגידול דגים קטנים אוכלי זתלי-הי", כגת גמבוזיים (ע״ע 
]כרך־מילואים]), במקווי־המים — מזה. — להגנה מפני י" 
מבוגרים מכסים את החלונות ברשתות ופורשים בילות מעל 
למיטות. 

ביבל׳: ע״ע יתושנים. א . מ. 

יתושנים (ס^ס^״שא), תת־סדרה של סדרת הזבובניים 
(ע״ע), ההוללת את הצורות הפרימיטיוויות־ביותר 
שבסדרה זו. 

מסימניהם: לזקלים ראש מפותח וגפי־פה רגילות, אלא 
שהם חסרי רגליים, חי" חיים בדרך־כלל בתוך האדמה ובתוך 
צמחים, אך הזחלים בכמה מן המשפחות חיים במים. הגלמים 
חפשיים ואין להם נרתיק ( 1 מ 11 ״ 3 קג 1 ק), פרט למינים מעטים. 
לבוגדים מחושים ארוכים ודקים, עפ״ד בעלי פרקים רבים. 
הבחנינים בעלי 4 — 5 פרקים. גפי־הפה מותאמות למציצת 
נוזלים ולעקיצה, 

בתת־הסדרה כ 20 משפחות, מהן 4 מ ו צ צ ו ת ד ם! הללו 
בעלות חשיבות וטרינארית ורפואית — כמעבירות מחלות. 
רק הנקבות מוצצות דם! הזכרים ניזונים ממיצי־צמחים 
בלבד. — מינים ממשפחת היתושים (ע״ע) מעבירים את 
המחלות: מלריה (ע״ע) פילאריאזה, קדחת צהבה (ע״ע) 
ומחלות-נגיפים אחרות. — מינים ממשפחת'יתוש י¬ 
ה ח ו ל ( 13£ ) 11 > 110 שץ 8 ?, 11113£ ז 01 :ז 0 נ 111£1 י 1 ) מעבירים את 
הלישמניזיס (ע״ע), את קדחת הפפמצ׳י (ע״ע) ואת קדחה־ 
אורויה (באמריקה). — מינים ממשפחת ש 3 נ>! 111 ונם 51 גורמים 
בזק לענף גידול־הבקר ע״י התקפות המוניות על הבהמות, 
עד כדי גרימת מותן של הרבה מהן! הם גם מעבירים תולעים 
טפיליות ( 3 :״ 1100£ :>מ 0 ), גורמות אונכוצרקיאזה, באפריקה 
ובאמריקה. הזחלים חיים במים זורמים, צמודים לאבנים 
וכיו״ב, — במשפחת 13£ > 1 מס 08 ג 1 ס: 31 , !£כ> ( 13£ ) 13£1£1 ) מינים 
המטרידים ע״י עקיצותיהם, ומהם אחדים חשודים על העבדת 
מחלות נגיפיות בין בע״ח (למשל, מחלת-הסוסים הדרש־ 
אפריקנית), ומינים אחדים מעבירים גם הם תולעי - 0110110 
03 ז 0£ לבקר באפריקה ובאמריקה. — הזחלים ממשפחת 
חיתוש״י״ם המצוייצים ( 13£ > 1 מ 01 מ 0 ז 011 ) מתפתחים 
במים ומשמשים מקור חשוב למזון של דגים. יש מן הזחלים 
האלה שצבעם אדום מחמת המוגלובין (ע״ע) המצוי בחם 
בתמיסה בהמולימפה — תופעה בדירה בקרב החרקים. — 
הזחלים של מיני משפחת 11013£ וו 1 ס 0 :ז 00 ץ 1 \ מתפתחים בדרך- 
כלל בתוך פטריות, ואחדים מהם עשויים לגרש נזק לפטריות 
תרבותיות ולצמחים אחרים. — במשפחת יתושי-עפצים 
( 1013£ ץ 1 מ 001010 ) מרובים מזיקי החקלאות, משום שזחליהם 
מתפתחים בתוך צמתים. יתוש־הקמה הוא מזיק רציני לחטה 
(ע״ע, עט׳ 283 ), גם בישראל. מעש אחרים גורמש נזק 
לפירות, למשל סס״י״׳לק 001113111113 לאגסים(ע״ע) בארצות 
אירופה. הזחלש של מעים רבש גורמים להיווצרות עפצים 
בניצנים, בעלים, ובסירות ובשרשים של צמחים, גם של צמחי- 
תרבות! אחדים מהם מצויים בישראל. וע״ע א״י, ענד 215/6 . 


! צ. סליטרגיק־ע. ברקאי, יתושים בישראל, תשכ״ג 

611 . 1 ׳. .? X1011, /! 0011(8 £71(0771010%? 0/ £<11(11171( (61111. £31. 

£65., 14), 1924; 11 ( £00807 ( 0 )) 8413% 0811 , 631065 .£ .מ ( 

17710071871(( > 1946-1956; £. $6811 1 ) 1 ) £26 132 ,ץ 

7)1011(1x1 (1 3(5 771011111811( 1 , 1947; 84 . 63 ( 65 , 7*66 8(11781 

131801? 0/ 8301 !{11110(}, 1949; ?. £6115, 8(((/177171(^(71, 1950; 

( 0 )!)) 1715 ( 0 811071 ) 1 ( 7111 ) 1 ) 1 ) 1/1 07 ) (( 00 ( 407131 } 4 ,)• 031 ) 8 ן 
־ 16.14 701 ) 71 ) 0 4 , 101015 .<£ . 41 ;* 1956 ,)) 1071071 ) 1171 ! 8 ) 31 ) 84 
, 11615 (;<); 011115 ,£ 5 ;* 1957 , 621 — 607 , ? £7110771010% / ס _! 1 ס 0 < 1 
) 77 ) 0 ( £17 ( 71 ) 00771771 , 81681151 .) 8 ; 1960 ,(£) £11 ?%) 8 7 ) 3 ) 4 . 
, 0065 ( .[ . 0 ; 1961 ,( 175 . 140 ,.* 41 61 . 50 ) 5 ) 11 ( 771005111 5 ) 1 
,( 4 140 , 218 , 0161 ^ . 50 ) 11110 ( 84051 ס (ס )( £1 71181 ) 8 )!/סי 

. 1968 

א. ת. 

ית׳רב, ע״ע מדינה, אל": היסטוריה. 

־ : ־ ־*־ד י* 

לתרו או יתר, חותן משה. הוא היה "בהן מדץ",ומשה 
מצא מקלט בביתו, כשנמלט מפני פרעה לארץ מדין, 

ונשא את צפורה בתו לאשה. שם אחר לי׳ בתורה — רעוא?! 
חובב — הנזכר פעם כבנו — מתואר אף הוא כתותן משה 
עצמו, ובניו נקראים גם "קיני" (שבד ב, טו—כב! שם ג, א! 
שם ד, יה! במד י, בט! שוס׳ ד, יא; שמו״א מו, ו! ועוד). 
הפרשנים נחלקו ביישוב דבר זה — אם כל השמות הללו הם 
שמותיו של איש אחד, או אם הם מתייחסים לאב, לבנו 
ולנכדו. עם ישראל זכר לבית הקיני את הסד אביו, ודאה את 
בניו כגרים בישראל וכבעלי-בריתו. — השם י׳ הוא שמי, 
והוא מצוי הרבה, בוואדיאנטות קלות, בקרב השמיים המ¬ 
ערביים והדרום־סערביים׳ וכן בדור קדום בישראל (אביתר, 
יתרעם). — בתורה נתייחדה לי׳ פרשה שלמד, (שמי׳ יח): 
מסופר באריכות על בואו, יחד עם צפורה ובניה, אל משה 
ואל ישראל המדברה, ועל הכבוד הרב שבו נתקבל שם! י׳ 
הדריך אח משה בהנהגת סדרי ניהול בעם, וע״פ עצתו הקים 
משה את מערבת השיפוט בישראל. 
ד תנד: כרך ג׳, עמ׳ 711/2 . 
במסורת היהדות נתייחד לי׳ מקש כראשה לנכרים שהם־ 
תפחו אל עם ישראל. נחלקו הדעות אם יש לראות בו גר 
ממש, שהרי לא חדל מהיות ״כהן מדק , ״! ויש מן הקדמתים 
שתירגמו מונח זה "רבא דמדין" (אונקלוס) או "אונוס 
נ;טס* 60 או(?) = אציל, מיוחם] דרדיף׳(תרג׳ ימתן). 
לפי דעה אהת, "קרבו הקב״ה אבל לא בחרו" (במד״ר ג/ 
ב , ); לפי דעה אחרת, הכיר י׳ כל עבודה-זרה שבעולם, ועמד 
מדעתו—עוד לפגי שהכיר את משה— על היעדר ממש בה, 
ואף התפטר מכהונתו לאלילים (שמדד א׳, ל״ח). שבעה 
שמות מצאו חז״ל שנקרא בהם י׳ במקרא, ואת כולם 
דרשו, בדרך־כלל, לשבח (מכילתא יתרו א׳, א׳). אולם יש 
גם תפיסה מנוגדת לכך, הרואה בי׳ גד שעמד בגויותו גם 
לאחר שהתחתן במשה, ואף הכריח את זה להישבע לו שאת 
בכורו יגדל לעבודה-זרד, (שם). אגדה זו מקורה, כנראה, 
ברמזים במקרא בדבר העיכוב במילת בנו של משה (שט׳ ד, 
כד—כו! והשד תרג׳ יונתן שם) ובפסוק הסתום שבס׳ ששטים 
(ש, ל). ברש תפיסה זו נאמר, שי׳ השיף לתת "ממש 
בעבודה־זרה, שאמר ,כי גדול ה׳ מכל אלהים׳" (דב״ר ב , , 
י״ט). — על עברו של י׳ מסופר, שהיה מיועציו של פרעה 
כשהלה גזר על"הזכרים, אלא שי׳ "ברח", ולפיכך זכה שהוא 
ובניו יתקבלו בישראל (סוטה י״א׳ ע״א). מחלוקת היא 
בתלמש, אם הצטרפותו של י׳ לעם־ישראל חלה לפני מתך 
תורה או לאחריו (זבח׳ קט״ז, ע״ב). 

ש. אברמסקי, הקינים (ארץ־ישראל, ג׳), תשי״ד! ב. מזר, 
המקדש בערד ומשפחת חובב חותן משד, (שם, ז), תשכ״ד! 



511 


יתרו — יתרת־הכליה 


512 


יש״י הסירה, אישי התנ״ד באספקלריא של הזיל, רמ״ה- 
רס״ז, תשכ״ד; 0x4 ,סז .? ./קי 

1 ( ז \ 03111. 81111. 01131*., XX ) חס 4 ! 04 ז 7 0 ו?!< 1 ? 14 ׳ת 813 [או ־ 6 ' 1 (> 3 . 8:1 
13115 * 1 ), איבר זוגי בגוף היונקים, ובכללם האדם. 

שתי יה״כ יושבות כעין כיפ 1 ת על-גבי הקטבים העליתים של 
הכליות, ומכאן שמו של האיבר. אולם למרות הסמיכות 
הטופוגראפית של יה״ב לכליה אין קשר פונקציונאלי ביני¬ 
הן. — השימוש במונח ״טוחה״ (ע״ם תה' נא, ח < איוב לח, 
לו) לציון יה״כ בעברית — אק לו על מה שיסמוך. 

יה״כ של האדם היא גוש־רקמה שטוח, שמשקלו 10 — 12 
ג׳. בחתךרוחב ניכר מיד שיה״כ מורכבת למעשה משני חל¬ 
קים שתים:( 1 ) חלק פנימי(מרכזי) —הלשד ( 1113 ! 2 >€מז)ז 
( 2 ) חלק חיצון (הקפי) — הקליפה 0 ט 1 זס 0 ). כל אחד 
משני החלקים האלה' הוא איבר בפני-עצמו, והם נבדלים זה 
מזה הן מבחינת מוצאם והתפתחותם, הן מבחינת פעילותם. 
הצד השווה של ( 1 ) ו( 2 ) — ששניהם ב ל ו ט ו ת של ה פר¬ 
שה פנימית (ע״ע, ציור 1 , וכן טבלה, עט׳ 119/20 ). 

מוצאו של ( 1 ) — אקטודרמאלי, ממערכת-העצבים 1 
מוצאו״של ( 2 ) — מסודרמאלי, "מדופן הקלום (ע״ע אמבריו- 
לוגיה, עמ׳ 869/70 ). בדגים ובדו״חיים הם שני איברים נפר¬ 
דים: הראשון—הגוף האדרנאלי("שלת־-הכליה"), השני— 
הגוף האתטררנאלי("הבידכלייתי"). מוחלים פולשת רקמת 
הראשמ לת!ך השני, ומתהווה איבר מעורב, ביונקים, בתהליך 

האונטוגנזה, מתארגן השני כעטיפה מסביב לראשון, ושניהם 

׳יי 

יחד נ תמים בקופסית של רקמה חיבודית. 

( 1 ) ראשיתה של רקמת הלשד — בפאראגאנגליעים, 
המתפתחים מגאנגליוני הסימפאתיקום (ע״ע עצבים המער¬ 
כת האוטתומית)! בדגי-חסחוס הם מסודרים בגוף בסדר 0 גמנ־ 
טאלי תאי הפאראגאנגליתים נצבעים ע״י מלחי־כרומאט 
בצבע חום (רקמה כרום־אפינית). בבע״ה עילאיים הסארא־ 
גאנגליתים מתרבזים' בגושים בחלל־הבטן, והחשוב בהם הוא 


זה שעתיד להיות לשד יה״ה עם התפתחותו של איבר זה 
מתנותים שאר הפאראגאנגליתים ; אולם יש שבגוף מתקיי¬ 
מות קבוצות של תאים כרום־אסיניים במקומות שתים גם 
מחוץ ליה״כ. מבחינה היסטולוגיה עדיין ניכרים ב( 1 ) התאים 
הגאנגליוניים. ( 2 ) רקמת הקליפה מתפתחת מאפיתל־הקלש 
במשותף עם רקמת 
בלוטות המין וב־ 
סמיכות־מקום לקדם- 
כליה. מבחינה הים־ 
מולוגית מורכב ( 2 ) 
משלוש רקמות, שהן 
מסודרות שכבות- 
שכבות: (א) חיצו¬ 
נית — האיזור הפק¬ 

, " ז־ 

צית' (־ £10016 20113 

111053 *), (ב) תיכד 
נה — האיזור הא- 
לומתי (- 3501611 } . 2 ) 
1313 ), (ג) פנימית — 
האיזוד הרשתי (. 2 

11131 , 15 :) 1 ) 0 *) . 

לשד יה״כ מעו¬ 
רר לפעולה ע״י גירוי 
המגיע אליו, באמ¬ 
צעות הסימפאתיקוס, 
מן ההיפותאלאמוס דרך חוט-השדרה. הוא מייצר ומפריש 
את הסימפאתינים (קאטכול־אמיגים) — ההורמונים אדר¬ 
נלין (ע״ע) תוראדרנאלין, שפעולתם בכל הגוף היא 
סימפאתיקו-מימטית. מכאן חשיבותה של בלוטה זו כאמצעי־ 
עזר לגוף בסצבי־חירום, אולם אין היא נחוצה לעצם קיום 
החיים. 

קליפת יה״כ מופעלת ע״י ההורמון ה אדו־ נ ו־ 
קורמיקו־טרופי(מידס^, קורסיקו־טרופין) שמו האו¬ 
נה הקדמית של ההיפופיזה (ע״ע, עם׳ 338 ; וע״ע הפרשה 
פנימית, עמ ׳ 119/20 ), והסרשתו של הורמון זה מושפעת 
מגורם המגיע להיסופיזה ממוח-הביניים; מכאן ההשפעה הבו¬ 
לטת של גורמים פסיכיים על פעילות יה״כ. בניגוד ללשד, 
קליפת יה״כ היא איבר חיוני, בגלל תלותם של תהליכים 
פיסיולוגיים יסודיים בהורמונים המיוצרים בקליפה ומופרשים 
ממנה. הקליפה מייצרת כמה עשרות של חמרים ספצי¬ 
פיים, שכולם שייכים — מבחינה כימית — לקבוצת הסט¬ 
רואידים (ע״ע) ושחלק מהם הם בעלי פונקציות פיסיו¬ 
לוגיות מובהקות, בעוד שהאחרים מופיעים׳ כנראה, כחמדי- 
בעיים בתהליכי הביו׳סינתזה או הפירוק של התמרים הפעי¬ 
לים. מקצתם של הורמוני־הקליפה הם סטרואידי-״ס, מסוג 
הורמוני־הזכרות (ע״ע מין) — זכר לקירבה הגנטית שבין 
קליפת יה״כ ובין בלוטות-המין (ר׳ לעיל). הורמוני־הקליפה 
הספציפיים (הקורטיקואידים) הם סטדואידי־״ס, שהמולקו־ 
לות שלהם מכילות את הקבוצה הקטדכוהלית 1 } 0 ג 1 } €0.0 - 
במקש ה 17 בגרעין הסמרואידי;*לכולם גם קבוצה קטונית 
במקש ה 3 וקשר כפול בין ה 4 ל 5 . התדכובות השעות נבדלות 
זו מזו במציאותם או בהיעדרם של הידרובסילש ושל קבוצות 
קארבו׳ניליות נשפות במקומות שעש במולקולה. מסלול 
הבי 1 םיבתזה של הקורטיקו-סמרואידים האלה* — כשל כל 

? ז* ;• 


דד ד 



הוזן־ ניתרת־הנליה 
(הגדלה * 30 ) 

ק = קליפה; 5 = לשד; ו = ורידים. 
1 קופסית; 2 איזור פקעיתי; 

3 , איזור אלומתי; 4 . איזור רשתי 


513 


יתרו/־וזכלידז 


514 


הסטרואידים — עובר 
ז־רך הכולסטרול (ע״ע). 
ההורמונים 'מצויים ברי¬ 
כוזים קבועים־כמעס ב¬ 
דם! הם מתפרקים בחי- 
לוף-החמרים בכבד, וה¬ 
מלאי שבדם זקוק להת¬ 
חדשות ע״י הפעילות ה¬ 
מתמדת של קליפת יה״כ. 

מבחינת הפונקציה מת¬ 
חלקים הקורטיקואידים 
הספציפיים ל 2 קבוצות: 
(א) מינראלו־קור- 
מיקואידים — וסתי 
משק המלחים והמים 
בגוף ע״י' הסדרת ההפ¬ 
רשה והספיגה בכליות. 
החשובים בין החמרים 
האלה הם האלדוסטדון 
( 1 ) והקורטקסון ( 11 ) 
שאותם מייצרת הבלוטה 
בשיעור של 0.3 ג׳ ב¬ 
יממה. הללו מרסנים את הפרשת הנתח בשתן לעומת 
הפרשת האשלגן ויוני-המימן ומסדירים את היחס 
בנוזל־הדם, את ד 1 ־ 1 ? ואת הלחץ האוסמוטי. הפעלת האלדו* 
סטרון תלויה באנזים שמקורו בכליה. (ב) ג ל ו ק ו - ק ו ר - 
טיק ואי די ם — וסתי הסטאבוליזם של הסוכרים ושל 
הפרוטאינים. החשובים ביניהם הם: קו׳רטיזול ( 111 ) — כ 25 
כדג ביממה! קורסיזון ( 17 )! קורמיקוסטרון ף\)—כ 2 — 3 
מ״ג ביממה. לחמרים אלה פעולה קאטאביולית ואבמי-אנאבו- 
לית לגבי החלבוז! הם מגבירים את פירוק החומצות האמיניות 
של החלבון ומשתמשים בהן ליצירת סופר (גלוקו־נאוגנזה)! 
הם מעלים את רמת ריכוז-הסוכר בדם וגורמים לאגירתיגלי- 
קו;ן בכבד ובשרידים, וכן הם מגבירים את חילוף-החמירים 
הבסיסי (ע״ע חלוף-חסרים, עט׳ 469-466 [ציור 3 ], 478 ). 
בעקבות השפעתם על גילגולי חלבון־הדם והרכבו הם משפי¬ 
עים על מהירות השקיעה של הכדוריות (ע״ע דם, עמ׳ 
698/9 ). הגלוקו־סטרואידים פועלים כמעכבי התפשטותם של 
תהליכי דלקת (ע״ע) בגוף, בפרט כעוצרי נדידת הכדוריות 
הלבנות, וכן הם מופיעים במיוחד כמקיימי תקינותה של 
הרקמה החיבורית! מכאן הפעולה הריפויית הבולטת של 
הקורטיזון בדלקת־המפרקים השגרתית (ע״ע מפרק! שגרון) 
ובסחלות־עוד מסויימות, כגה בחלי-הפועות המצוי'(ע״ע 
דרמטולוגיה, עט׳ 202 ). לקורטיזול השפעה מרסנת על 
הפרשת ה 13 ׳ 0 ^ מן ההיפופיזה! ע״י כך נוצר מעגל של 
היזון־חחר בין ההיפופיזה ויה״ב (ע״ע הפרשה פנימית, 
עמ׳ 117 , ציור 2 ), וכתוצאה מכך מיוצב ריכוז ההורמונים 
בדם. 

עדיין לא הוברר סופית מה חלקם של כל אחד ממרכיבי 
הקליפה בייצור של ההורמונים שלה. יש סברה, שהאיזור 
הפקעיתי מפריש בעיקר את המינראלו-קורטיקואידים, האי- 
זור האלומתי — בעיקר את הגלוקו-קורטיקואידים, והאיזור 
הרשתי — את האנדרוגנים, 

בסיכום נמצא/ שקליפת יה״ב, באמצעות ההורמונים שלה, 


היא אחד הסכאניזמש החשובים ביותר לקיום ה הו מ או¬ 
ם ט ז ה (ע״ע) באורגאניזם. היעדר ההורמונים האלה בעקבות 
הרם יה״כ גורר מחלת-אדיסוו (ע״ע אדיסון, תומם), 
שסופה מיתה! נטילת יה״כ מבע״ח גורמת לפיתה מידית- 
כמעט. חקר המחלות הוא שהביא להכרת הפונקציה של 
הקליפה ולגילוי ההורמונים שלד" 

עד סמור ל 1920 בחשב לשד יה״כ לבדד לבלוטת הפרשה 
פנימית, ואילו הקליפה היתה מוחזקת — קליפה סתם. כבר 
סמוך ל 1900 נמצא האדרנאלין ונבדקו פעולותיו, והוברר 
שאין הוא עשוי לתקן אתי הפגמים שבעקבות מחלת־אדיסון. 
רק מסוף שנות ה 20 ואילך נתברר, שניחן להכין מן הקליפה 
דווקא תמציות־רקמה, שנתינתן לבע״ח.נטולי יה״כ איפשרה 
לקיימם חיים. בשנות ה 30 — 50 בודדו מתמציות אלו רוב 
ההורמונים כתכשירים נקיים, והונהג השימוש ה ריפויי בהם 
גם לגבי מחלות האדם. מן החוקרים הרבים בארצות שונות, 
שעבודותיהם תרמו להשגים הגדולים הללו, זכו ריכשטין 
(ע״ע), קנדל (ע״ע) והנץ׳ (ע״ע) ב 0 צ 19 בפרס־נובל 
לרפואה. 

להפרשה ההורמונאלית של יה״כ משמעות מיוחדת לגבי 
מצבי ״ך ח ק״ ( 511658 ) של האורגאניזם. בשם זה כינה האנס 
סלי ( 6 ץ 561 .מ [נר 1907 ]) את "תגובת־ראזעקה" המיידית 
של מכאניזמים אנדוקריניים מסויימים, המופיעה בעקבות 
בל פגיעה, שיש בה משום גרימת-נזק או משום סיכון לאור- 
גאניזם, בגון: קיר או חום, זיהום, פציעה, הרעלה, זעזוע 
נפשי, ועוד. עיקרה של תגובה זו — הגברת הפרשת הקור- 
טיקואידים בהשפעת הפעולה המווסתת של ההיפופיזה. תגד 
בה זו קודמת להופעת הסימנים של כל מחלה, והיא מבטאה 
את התגייסות האורגאניזם לעמידה בפני האיום הנשקף לו. 
הקורטיקואידים מגבירים את בושר-העסידה הזה, ובמקרים 
של חולשת תגובת־האזעקה ניתן להגבירה ע״י נתינת קורטי- 
קואידים מן החוץ. 

מחלה שסיבתה פעילות־יתר של יה״כ, ובמיוחד הפרשת- 
יתר של הגלוקו-סטרואידים, תוארה ע״י ה. ק ו ש י נ ג (ע״ע) 
ב 1932 . סימניה — ליקויים בחילוף־החמרים של הפחמימות 
ושל החלבונים כאחד, לחץ־דם גבוה, איבוד סידן מן העצמות, 
השמנת־יתר! גם היא — בהיעדר טיפול מתאים — סופה 
מיתה. מחלה זו יכולה לנבוע: (א) ספעילות-יתר של יה״כ 
מסיבות הקשותת לבלוטה עצמה, כגון עיצוב-יתר או שאתות 
של הרקמה מפרישת ההורמונים! (ב) מגידולים המפרישים 
0X3 ^, שמקומם יכול להיות בהיפופיזה או גם במקומות 
אחרים בגוף. — צורה אחרת של פעילות־יתד של קליפת 
יה״כ, שמהותה הפרשח־יחר של אלדוסטרון בלבד, ת(ארח 
ע״י ג/ ר. ק ד ך (מג 1 ס 0 •¥\ .!) ב 1954/5 .'סימניה העיקריים: 
אגירת נתרן ואיבוד אשלגן, אלקאלוזה, לחץ-דם גבוה. מחלה 
זו נגרמת עפ״ר ע״י גידולים באיזור הפקעיתי של יה״כ! אך 
יש מקרים שבהם אין סיבת המחלה ידועה. 

שאתות של יה״כ או עיצוב-יתר של הבלוטה עשרים לגרום 
לתופעות של גברנות בנשים, או לתופעות של גבריות-יתר— 
או אף לנשיות — בגברים. סיבת המחלה — ליקרים שתים 
במערכת האנזימאטית הפעילה בייצור הקורטיזול! במקש 
קורטיזול נוצרים חמדים אחרים, שאיו בכוחם לעכב את 
הפרשת ה^ז^, וקליפת יה״כ פועלת יתר־על-המידה 
ומפרישה הורמונש אגדרוגניש, הגורמש להשעת הסימגש 
הגבריים. עפ״ר זוהי מחלה-מלידה, שמקורה בהפרעות 


08,03 



׳ג קורגיק 01 ןיין — ( מ- 2 ,?ו 

10 ׳!יי""* — ( ״ 0 ״ " *־* 
1 *לדויסזחיו — ] סוס - זו 

03,08 




515 


יתרת־הכליה 


516 


תורשתיות? בטיפול מוקדם והתמיד בקורטיזול ניתן 
להתגבר על תופעותיה. 

צורה אחרת של שילוב ליקויים של השוולה ושל יה״ב 
מתבטאת בתסמונת של השחלה הרב־כיסנית, שמקורה בלי¬ 
קויים בהתפתחות העוברית: חדירת תאים לא-בשלים של 
קליפת יה״כ לתוך השחלות המתהוות הסמוכות לה ? תאים 
אלה אעם מוסיפים להתפתח באופן תקין, ולפיכך מצויים 
לאחר־מכן בתוך השחלה אנזימים של יה״ב מן התקופה 
העוברית.. 

לאחרונה נתגלה קשר בין ההורמונים של קליפת יה״ב 
ובין סרטן־השד. כריתת יה״ב מביאה לנסיגה זמנית של 
הרקמה הסרטנית, וניתן בטיפול זה להאריך אח חייה של 
האשד. החולה לתקופה של חדשים אחדים עד לשנים אחדות 


(בתנאי שבינתיים תקבל מן החוץ את הקורטיזול החיוני). 
במקום כריתת יה״ב אפשר להרוס את ההיפופיזה—דבר שקל 
יותר לבצעו — ולהפסיק עי״ב את פעילות קליפת יה״ב. 

1 65 ,. 1 ) 1 ;' 1949 , 51/1010£$ * 140 /£ / 0 ^ 7531600 , 5 ז 8515 .מ 
, 18 ; 15, 1950 ** 51 10 */ 50 ס<) £1 / 7 01/1010 0 0/14 ץ 10£ ס 11 ץ 1 /? 
5 ־׳ 5 ;״״ 77565 * 1 ( 1 , 83011013011 .א ; 1956 , 13/5 (ס 55 * 515 *//"ד 
ס 1 ; 954 [ ,( 65 , 1100501150 < . 11 . 34 ח \־. . 4 ( 01114105 . 11 . 113086 ) 
- 0011 . 1 א - 151 ) 50 .( .״ 1 ; 1957 , 5 * €0/1 001 * 5445 * 1 ( 1 , 0055 ( 
; 1961 , 005/4 01 ו/* 445 / ״ 3 ( 7700 * 1 ( 1 , 03611101/5 . 0 .(— סגוזת 
1/1/000 ( * 1 ( 1 ,) 0130 ■א .( — !ז 10 ןן 10 ותץ 5 . 7 - 001115 ■א . 71 

, 84316 . 11 - • 11665051 .( . 11 ; 1962 , 5 * €051 001 * 5445 

- 131 < .. 1 ; 1965 ,* 05/00/1 ( 51-1 * 5151514 * 5 *' (״״ 77565 . 4 * 501 * 1 ( 3105 
204 * 1 ( 1 / 0 5 ^ 410 *** 150 , 610413 . 61 — 13506101 ? .? — 4101 
. 0 ; 1967 , 50145 * 51 05500001 ( 1 סס 55 */%ח €0 ( 55101/000 * 101 
- 5 ? , 00041 . 0 - 51 ק<ן 10 א . 71 - 10145154510 ? . 61 - 0355300 

. 1968 , 1 ת , 50145 * 51 0/1 !(* 05 * 5 

מ. פי.-י. ל. 




^ (כף), האות. בשמיה קדומה — סותם וילוני 

^ נשוף או אטום [ 4 ] . ב ע ב ר י ת נשמרה הגייתה 
המקורית של 3 (ג דגושה) בכל המבטאים, פרסלמבטאם 
של יהודי ארם־נהרים העילית, שבו היא נהגית כסותם 
חכי נעוף [ 0 ], או אפילו כמחוכך חכי נשוף [£]. אחרי תנועה 
או שווא־נע (שווא שמקורו בתנועה) מתבצעת הפונמה הזאת 
בכל המבטאים כרווח וילוני נשוף [ג] — כ׳ רםה. 3 נוטה 
להתחלף בק (כובע— קובע, כפה — ^בה) בעיקר אם השד 
רש מכיל ק, ט, ד! למשל* צחק— ערב׳,^ 41 >,ארמ' ג ח ך. 

בארמית ההגיד. היא כסו בעברית > אף בניבי הארמית 
החדשה קיים ביצועה הכפול. 

בערבית ספרותית — [;! 1 ]. בניבי הבדוים בכל 
הארצות׳ וכן בביבים הכפריים שבמרכז א״י — [£] בסמוך 
לש או בכל המסיבות! בניבים העירוניים של מרכז א״י 
(שכם, נצרת) — נוטר, ל [ 40 1x1 בערבית היא סובמה בפני 
עצמה (ע״ע ח, האות). 

ב א כ ד י ת — [אל]. באשורית המאוחרת היתה, כנראה, 3 
מתבצעת [$] בין שתי תנועות או בין סונאנט ותנועה 


(השר שרכב = סרגון). 
בחבשית — [אל]. 
ערכה המספרי של אות 3 — 20 • 
מבחינה מורפופ 1 נולוגית משמשת 3 בלשונות שמיות: 

( 1 ) מלת־יהם במשמעות של שוויון בתכונות (לפני שם־עצם 
בכל הלשונות השמיות) או בזמן (לפני שם־פועל בעברית)! 

( 2 ) בסיומת "ף היא מסמלת גוף שני: (א) בכינוי הקניין 

והמושא (בכל הלשונות השמיות), (ב) כסופית־גוף אחרי 
הפועל (באכדית, בערבית־דרומית ובניב הערבי של דרוס- 
תימן בימינו [כתבך]—במקום ת שבלשונות שמיות אחרות 
[כתבת]). א. ג-ל 

ז■ 1 ? 


בלשונות ההודו־אירופיות. במעבר של 3 
לאלפביתים הודדאימפיים משתקף ההבדל בין שתי הצורות 
הכנעניות של האות (ר׳ טבלה, מם׳ 1 ו 2 ). לכתב ההודי 
עברה הצורה הראשונה, הסימטרית (מם' 3 — 5 ), והיא מש¬ 


משת בו לציון העיצור הסותם הוויאני הבלתי׳קולי והפלתי־ 
מנושף [אל]. הצורה השניה, הבלתי־סימטרית, משמשת בכל 
האלפביתיס היווניים (אחרי היפוך כיוונה עם היפוך כיוון 
הכתיבה: מס׳ 6 — 7 ) לסימון אותו העיצור (£, א, כאפא), 


•יי*־ . ״_[ 

המי 

סידיגי 

נדזיי׳ס' 

^7, 




מ*י 1 *י׳ 

י - 1 } 

־י < • י!_ 


*ויי! 

נסיח ג חזל*יו! 

מ״ ל ל 6 *ד׳כ 

x 

׳ץ ^ 

£ 

1111 


־?־ ־ 1 ' 

ר) 

1 



ואילו הצורה הסימטרית משמשת באלפבית היווני־מעדבי 
(מם׳ 8 ) לציון הסותם הווילוני המנושף [*אל]. באלפבית 
היווני־מזרחי (שהפך לכללי) סומן אותו ערך הגאי תחילה 
בזוג־אותיות (מ £ ! ע״ע ח, האות) ואח״כ בצורת צלב נטוי 
(מם׳ 9 ) : א כי — המשמש גם תעתיק ל 3 העברית, ולהפך. 
סימן זה, שמוצאו אינו ידוע, משמש באלפבית היווני־מערבי, 
ובעקבותיו גם בלאטיני ( x ), לסימון צרור־העיצורים 8 אל. 
האלפבית הקירילי ירש את x בערך ההגאי [^ (כמו כ רפה), 
שאותו קיבלה ביוונית המאוחרת. בתחום הלאטיני במל כמעט 
שימושה של אל, ואת מקומה תפסה ש(ע״ע ג, האות)! אל לא 
נשתמרה אלא בראשי־תיבות ובביטויים מסויימים, קבועים 
ונדירים. לעומת־זה נשתמרה האות אל באלפביתים הנשענים 
על כתבים יווניים מאוחרים (קירילית, גותית). הלשונות 
הרומאניות אינן משתמשות בה אלא במלים זרות, ואף לא 
האנגלית במלים שממוצא לאסיגי או רומאני. הלשונות הטד 
טוניות החזית ביה״ב בהדרגה את השימוש באל ליד ם: 
בכתיב של האנגלית העתיקה משמשת 0 לפני תנועות 
קדמיות, ואל לפני תנועות אחוריות! בכתיב של הגרמנית 
העיליודהבינונית משמשת אל בעיקר בראשית הברה ו:> בסוף 
הברה! גם בכתיב הגרמני המודרני אין כותבים אל בודדת 
בסוף ההברה בפנים־מלה במלים שממקור גרמני (לא- 
שאולות), ואץ נוהגים לכתוב אל כפולה בפנים מלה בלתי- 
מחולקת, אלא כותבים 0 כסיומה של הברה ואל בראשית 
ההברה הסמוכה ( זשאלש^ ! בחלוקה ■!שאל ־ אל.!/). שאר הלשד 
נות הטוטוניות הנכתבות באלפבית הלאטיני נוהגות באל 

?ו 




519 


כ, האות — כאב 


520 


ע׳פ דוגמת הגרמנית ועפנות את ד> 0 לשימושים אחרים (ע״ע 
ג, האות). בסמוך ל! 1 שאחריה תנועה נוהגים אלפביתים 
אירופיים אחדים להחליף (ע״ע ק, האות). 

ח. ר. 

כאב, מיחוש גופני הברור בצער ובסבל ז במובן מושאל: 

גם חוויה נפשית הברוכה בצער ובסבל. 

מן הבחינה הביולוגית הב׳ נראה כשייך לתופעות החישה 
(ע״ע חושים), ולגבי האורגאניזם החי הוא משמש סימך 
אזהרה, הבא להודיע על השפעות מזיקות שיש בהן כדי 
לסבן את שלמות האורגאניזם או את תקינות אחת מפעולות- 
החיים שלו. כ׳ עשוי להתעורר באורגאניזם החי הן בהקשר 
סיבתי לפגיעות או לחדירות מן העולם החיצון, הן בעקבות 
אי־סדירות כלשהי בתהליכי־החיים. הוא עשוי להתעורר 
בעור המכסה את הגוף או באיברים עמוקים יותר, כגון בשרי¬ 
רים, בגידים, במיסרקים או בדסנות־הקרביים. רקמות שונות 
באיזורי-גוף שתים רגישות במידה שתה להשפעות המפעי¬ 
לות את תחושת הכ ׳ . יש רקמות שבהן מתגלה רגישות יתרה, 
ויש רגישות־פחות, ויש רקמות שאין לעורר מתוכן תחושת- 
כ׳ כלל. למשל: בגוף האדם קרנית־העין היא רקמה רגישה 
ביותר לכ׳, ואילו גירויים ברקמת־המוח אינם מעוררים 
חחושת־כ׳ כלל. — לתודעת האורגאניזם מגיעה ח וויי ת¬ 
ה כ׳. ככל חודיה, אין היא ניתנת לשום המחשה או להוצאה 
מתחום עולם־החוויות של הפרט החש בכ׳. האדם מסוגל 
לשתף את זולתו במידה מוגבלת בחוויותיו באמצעות הקשר 
המילולי — בהניחו שעולם חוויות-זולת 1 דומה לזה שלח 
שותפות זו מאפשרת לאדם לתאר את כאבו. בגלל היעדר 
קשר מילולי עם בעלי-החיים קשה לקבוע אם בע״ח העומדים 
ברמות שתות של סולם־ההתפתחות חשים בכלל כ׳ הדומה 
מתכונתו לב׳ שהאדם מפיר מחדייתרהוא. השיפוט בשאלה 
זו מסתמך על גילויי־התנהגות — בעיקר תגובות תנועתיות — 
של בע״ח החשופים בתנאים ניסוייים למצבים הדומים למצ¬ 
בים המעודדים אח חוויית־הכ׳ באדם. מגילויי־התנהגות אלה 
ומתגובותיהם של בעה״ח מסיקים שמרבית בעד,"ח השים ל׳ ז 
לגבי חמי-הדם (היונקים והעופות) מותר להניח שחוויית־ 
כאבם דומה לזו של האדם, והוא-הדין, כנראה, גם בדיונונים; 
לעומת-זה יש מטילים ספק בקיומה של תחושת-־כ׳ (במובננו 
אנו) בפרוקי־רגליים. 

מעצם הקביעה שד,כ' הוא תופעה של חישה מתחייבים 
ארבעה תנאים לקיומו באורגאניזם: ( 1 ) ציודו של האור¬ 
גאניזם באיברי־קליטה לתחושה זח ( 2 ) מציאותם של מרכ¬ 
זים עצביים לעיבוד הגירויים לקליטה בכלל-האורגאניזם < 
( 3 ) קשר בץ איברי-הקליטה ובין המרכזים באמצעות שבי¬ 
לים עצביים (עצבים סנסוריים)!( 4 ) הימצאותו של האורגא¬ 
ניזם במצב כללי שבו אפשרית תישה. — איברי-הקליטה — 
הרצפטורים (ע״ע חושים, עמ ׳ 242 ) — הם קצות-עצבים 
תפשיים, המסתלסלים בצורה ספציפית בעור ובקרומים רי־ 
ריים שוגים בגוף. מסתבר, שבאדם קיימים כלי־קליטה ספצי¬ 
פיים שאינם מעבירים אלא את תחושת ד.כ׳, בצדם של שני 
טיפוסים אחרים שלאיברי־קליטה: המשמשים את חוש־המגע 
(המישוש), והמשמשים את חוש-הטמפראטורה. השבילים 
העצביים המובילים את תחושת־הב׳ יוצאים מאיברי-הקליטה 
בהתאם למיתר סגמנטארי ונכנסים לשרשים הגביים (התחו¬ 
שתיים) של מוח חוט-חשדרה. בתוך מוח־השדרה עוברים 
השבילים לצד הנגדי, ומתקבצים שם לשביל העולה עד לגזע- 


המוח, לאחור התלסוס! באן נמצאים המרכזים העצביים 
המופקדים על אינטגראציה של התחושה הבאה מן הגוף, 
ומכאן מופעלות גם מרבית התגובות התנועתיות (הרפל־ 
פסים), שתפקידן בעיקר הגנתי. מכאן נמשכים שבילים 
לקליפת-המוח — מקומם של מנגנונים עצביים שלפעילותם 
צמודים האיתעים הפסיכיים של ההערכה האיכותית והכמו¬ 
תית של הב׳ ושל ייחוסו למקום התעוררותו בגוף (ע״ע מח). 

קצות עצבים סנסוריים, רגישים לכ ׳ , מפוזרים בכל העור 
החיצון והקרומים הריריים הסמוכים לו, וכן בהרבה רקמות 
ואיברים פנימיים, בעיקר ברקמה התיבורית, בשרירי־השלה 
בקרום־העצם, בגידים. במחתאת, בדפנות כלי-הדם, בקרומי- 
המוח (הקשה והרך), בדפנות חללי־הקדביים: הסרעפת, 
האדר הרסני, הצפק הרסני, ועוד. אץ קולטי-כ׳ בקליפת המות 
הגדול, ופגיעות'בו אינן מעודדות חחושות־כ׳! לעומת־זה 
מעוררות פגיעות בתאלאמום כ׳ עז ביותר. 

חוויית הב׳ שבעקבות פגיעות באיברי הקרביים (בלב, 
במעי, בכליה ועוד) מושלכת לעתים על איזורים מסויימים 
שבהקף־הגוף. איזורים מסויימים של העור נעשים היפר־ 
אלגסיים — ז״א רגישים־ביותר למגעים מחוללי־כ׳ 
("איזורי-הד" [ע״ע הד, וציודשם]). היפראלגסיהשל רקמות 
ואיברים מסויימים היא לעתים גם תוצאה של דלקות מקומיות. 

אע״ס שמבחינת נתונים אנאטומיים ושיסיולוגיים רביזם 
מוצדקת ראיית הכ' כתהליך־חישה׳ יש בכ׳ הרבה ממה שאין 
בשאר התחושות, עד כדי הטלת ספק בעצם שיוכו לחושים 
ועד כדי ראייתו כתופעה פסיכו־פיסית מיוחדת לעצמה. שלא 
כבשאר החישות, אין להצביע על צורה מסויימת של אירוע 
אנרגטי כעל גירוי־מותאם (ע״ע חושים׳ עמ׳ 217 ) של תישח־ 
הכ/צורות רבות ושונות של אירועים אנרגטיים, הפועלים על 
האורגאניזם, עשויות לעורר את תחושת הב/ וביניהם גם אי¬ 
רועים הפועלים—ברמות כמותיות נמוכות־יותרי—בגירויים- 
מותאמים להפעלת תחושות אחרות; למשל: אנרגיה מכאנית 
היא, לכאורה, הגירוי־המותאם לתחושות לחץ או מתח, וחי¬ 
לופי אנרגיה תרמית הם מפעילי תחושות קור וחום, אולם 
בעצמה מוגברת מסוגלים גירויים אלה להפעיל את תחושת 
הב׳! אור חזק יכול להפעיל בעין — בצד חחושת-הראיה — 
גם הרגשה של כ׳. ניתן לומר, שערכי-הסף לגבי איברי- 
הקליטה של חוש-הכ׳ גבוהים יותר מאשר לגבי איברי- 
הקליטה של החושים הסגוליים — אולם אין הסבר זה ממצה 
את הבעיה. אנו עומדים באן בפני העובדה, שהבדלים שלכאו¬ 
רה הם כמותיים מתפרשים מבחינת האורגאניזם החי 
כהבדלים איכותיים — עובדה שהיא עניין למחקר הפי¬ 
סיולוגי והפסיכולוגי כאחד. בין מחוללי הב׳ נמצאים לא רק 
אירועים פיסיקאליים וכימיים הפוגעים בגוף מן החוץ, אלא 
גם אירועים שמוצאם מן הגוף עצמו—מן הפאתולוגיה של 
תחליכי-החיים (מחלות אנדוגניות). נמצא, שבניגוד לשאר 
כל החושים אץ .חוש-הכ'" משמש לאורגאניזם ספק של אינ¬ 
פורמאציה על המתרחש בעולם, אלא מעיד על התרחשויות 
מסויימות שונות באורגאניזם עצמו, בין אם מוצאן בחוץ בין 
אם מוצאן בפנים, וזאת ללא קשר ישיר לטיב ההתרחשות. 
בעובדה זו ניתן, אולי, לתלות את התופעה שהממד האיכו¬ 
תי של הכ׳ קשה להגדרה, והשימוש הלשוני של התארים 
הבאים לסווג את הב , מלמד על הקושי הזה. בכל הלשונות 
מצדים בשימוש תארים רבים לציון סוג ד.כ׳. רוב שמות- 
התואר הללו מייחסים לב׳ מה שיש בסוגי הפגיעה הגורמים 



521 


כאב 


522 


לתחושת־כ׳, אע״ם שלמעשה אין קורלאציה חד משמעית 
בין התופעה האו׳בייקטיווית והסובייקטיווית! באלה הם הבי¬ 
טויים : "כ׳ חד, צורב, דוקר, שורף, מנסר, הרלב^ לוחץ, קהה׳ 
עמום". תארים אחרים מרמזים יותר להתייחסות הסובייקמי- 
ווית־פסיכית אל ד.כ/ כגון: "מציק", "טורדני" ובר.—ההערכה 
הכמותית והאיכותית של ד.כ/ וכן ההתייחסות אליו, הם 
תהליכים המתחוללים בעיקר במישור הנפשי! אין לקשור 
תהליכים אלה לאיבדי-גוף כלשהם, ואף אץ להצביע על 
סטרוקטורה מוחית האחראית באופן בלעדי להם. בניגוד 
ל״מרכזים" מוחיים אחדים (כגון מרכז־הראיה, מרכז־ד,שמיעה 
וכר), אין "מרבז-הכ׳" ניחן למיקום מסויים ומדוייק בקליטת־ 
המוח > נראה, שלגבי תחושת־הכ׳ יש חשיבות מיוחדת לאונה 
הקדקדית של הקליפה (הפיתול האחור־מרכזי והאיזור שמ¬ 
אחוריו), אולם גם למכאגיזמים תת-קליפחיים, בייחוד לתא־ 
לאמום. 

כבכל החישות, משולבים זה בזה בכ׳ מכאניזמים אנא־ 
טומיים־פיסיולוגיים ופסיכולוגיים׳ אלא שב'כ׳ השפעתו של 
הגורם הפסיכי על הגופני בולטת ביותר. ההערכה האיכותית 
והכמותית הנכונה של ד׳כ׳ וההתייחסות המותאמת אליו, 
שיפוט הסכנה הצפויה לגוף מהגורם המעורר אותו — כל 
אלה מותנים במצב תקין של ההכרה, ויש בהם חלק לניסיון 
הקודם (לימוד) ולמצבים רגשיים. כמרכן תלויה ההערכה 
הנכתה של ד,כ׳ וההתייחסות אליו במנהגים והרגלים שתים, 
שהם אפיניים לפרט בלבד או לקבוצה שאליה הוא שייך. ניכר 
שקיימים הבדלים בתחושת־הכ׳ — ועכ״פ בתגובות עליה — 
בין בני-אדם הנבדלים זה מזה באפים, או החיים במסגרות 
חברתיות-תרבותיות שתות. ההבדלים האינדיווידואליים בין 
בני-אדם מבחינת הרגישות לכ ׳ גדולים מאד, וידועות אף 
סטיות נפשיות המתבטאות בהנאה מכ ׳ . מצבים הכרתיים 
ורגשיים שתים, המשפיעים על תחושת-הכ/ וגורמים חינוכיים 
או רצייתיים־מודעים מאפשרים הבלגה על כ׳. מצד שני יש 
ל' היסטרי, חסר בסים אורגאני, ואילו להיפנוזה (ע״ע) יש 
יכולת לבטל או אף ליצור את חישת-הכ׳. 

מלוא משמעותה של תופעת ד,כ׳ במציאות הביולוגית 
איננה ברורה כל־צרכה, מאחר שאץ למצוא תיאום בין עצמתה 
הסובייקסיודת של תחושה זו ובץ חומרתו האובייקטיווית 
של המצב המעורר את הב׳. פגימה זעירה ברקמת שן עשויה 
לעורר כ׳ שאליו נרתקת כל תודעתו של האדם, ואילו מוקד 
שחפתי או שאת ממאירה עשויים להתפתח לממדים קטלניים 
בגוף בלא שהחולה יחוש בהם. אעם״כ אץ ספק בכך שהפונק¬ 
ציה הביולוגית המרכזית של ד.כ׳ היא הזהרת האורגאניזם 
מפני סכנות הצפויות לו מהשפעות לא־רצויות, ובהתאם 
לתפקידו זה חוש־הכ׳ ער באופן מתמיד ואף מסוגל לקלוט 
גירויים מתחדשים או החרים < בניגוד לחושים סגוליים רבים 
שבהם קיימת תופעת ההסתגלות למצג ז״א הרפיית ההרגשה 
לגבי גירוי הנמשך ברציפות בעצמה קבועה (ע״ע חושים, 
עט׳ 222 ), חוש-הב׳ מצטיין במיעוט של הסתגלות למצב קיים, 
באופן שהאורגאניזם עשוי לקלוט הודעות גם על גירוי שאינו 
משתנה. 

שאלה אחרת שעדיין לא הובהרה כל-צרכה היא שאלת 
הפיכת הגירויים השונים מחוללי הב׳ לסיגנאל העצבי. רגליים 
לדבר, שהגורס הישיר להפעלת עצבי-הכ׳ הוא כימי, ושהצד 
השווה של הגירויים השונים המפעילים אותם הוא כשדם 
לשחרר ברקמה חומר ספציפי או חמרים ספציפיים מסויימים. 

ד זו 


כדרר ניסויית(זריקה תת-עוףית או תוד־ורידיח) הוכח שכמה 
המרים ביוגניים, הקשורים בדרד־כלל ברקמות, פועלים כשהם 
חפשיים כגודמי־כ׳ עזים, ביניהם היסטמין (ע״ע), אצטיל- 
פולין (ע״ע), סרוטונץ וברדיקינין. 

ככל תחושה — שהיא חוויה פסיכית סובייקטיודת — אף 
ר,כ׳ אינו ניתן למדידה אובייקטיח־ית! אולם ניתן לקבוע 
באופן כמותי את העצמה המינימאלית של הגירויים המפעי- 

ץ • 

לים את הכ ׳ ואת הפרשי העצמה הנתפסים בחוש. למטרה זו 
משתמשים במדי־כ׳ (אלגומטרים (? 0 ׳ן.ג 6 = כ׳]), המודדים 
את שיעורי הלחץ או חמתה' שיש בהם כדי לגרום לתחושת- 
כ׳ באיזור מוגדר של גוף־האדם (כגץ בעוד-המצח או 
בבסיס הציפית של אצבע-היד). מכשירים אלה חשובים גם 
בחקירת מידת ההשפעה של סמים המיועדים להפיג 
כ׳ — חמרים אנאלגסיים. 

האנאלגסיה אעה אלא צורה מסויימת ומיוחדת של 
האנס ת ס יה (ע״ע), ואץ לקבוע גבולות מדוייקים בין 
התופעות הללו. ברובם של התמרים האנסתטיים אץ הפגת- 
הב׳ אלא פרט במכלול השפעותיהם השונות על מערבת- 


העצבים, או פרט ב¬ 
מסגרת הפעולה ה- 
נארקוטית הכללית! 
ואילו חומר אנאלגסי 
אידאלי אינו מרפה 
אוי מבטל אלא את 
חוש-הב׳ בלבד, בלי 
לפגוע בפונקציות פי¬ 
סיולוגיות או פסי¬ 


השסיזז ססיגיח 
גארישוזח 


חםרים אנאל^סייט 


אןסוןסיה שדרתית 
ניתוק השביל 



ביות אחרות. הפגת 
ד!כ׳(או החלשתו) ב¬ 
אמצעות סמים פירו־ 
שה, בדרך־כלל, הג¬ 
בהת ערך-הסף של 
הגירוי הנדרש להפ¬ 



עלת המנגנץ העצבי, והיא יכולה להיעשות באחת משתי 
דרכים: ( 1 ) עימעום כושר-הקליטה של הרצפטורים לחוש 
זה, או הקמח מחסום (זמני וחסיד) לאורך הקטע ההקפי של 
השביל העצבי המוליך את הגירוי למרכז-אנסתסיה מקומי! 
( 2 ) דיכוי פעילות המנגנונים המוחיים, שלה צמודה חוחית 
הכ ׳ — אנסתסיה כללית או מרכזית. בדרן־-כלל כל חומר 
אנסתטי במנות ק ט נ ו ת הוא חומר אנאלגסי, והוא הדין 
בחמירים אנטיפירטיים (ע״ע), בסמי־שנה ובסמי-הרגעה! 
כזאת היא, למשל, פעולתם של האספירין (ע״ע), האנסיפי־ 
רץ והפיראמידון, הפנאצטץ, חמרי ברביטור (ע״ע), אתיל 
כלורידי, דו־חנקן חמצני(ע״ע חנקן, עכד 725/6 ), אתר(ע״ע) 
[בשלב הראשון של פעולתו]. מפיגי־הכ׳ הנמרצים ביותר הם 
מ ורפ י ן (ע״ע) ואלקאלואידים אחרים מן האופיום 
(ע״ע) — כולם בעלי פעולה מרכזית. השימוש בהם יעיל 
מאד — ואפילו הכרחי — במקרים של התקסי־כ׳ עזים או 
בסבל-של-ב׳ ממושך שאין לשאתו. אולם שכר שימושם יוצא 
בהפסדם בגלל פעולות־לווי שלהם, ובעיקר — בגלל סכנת 
ההתמכרות (ע״ע) הכרוכה בשימוש במורפין או באופיום. 
לפיכך מגבילה הרפואה האחראית את השימוש הזה למקרים 
שבהם הפגת סבל-הכ׳ היא המשימה היחידה של הטיפול. 


הפארמאקולוגיה הניסויית משתדלת למצוא או להכין 






523 


כאב — כבאות 


524 


תחליפים למורפין, המקיימים את פעולתו האגאלגסית 
וחפשים מפעולותיו הלא־רצדות. סונתזו מספר המרים 
הממלאים — לפחות חלקית — תפקיד זה; מהם זכו לשימוש 
רפואי רב הפתידין (או דמארול), המתאדון ושורה של 

אנטאגוניסטי-המורפין. 

י. א. שסיינר, לבעיית הס (הרוקח העברי, ט׳), תשכ״ב! 

0. 5. £0?<>5, 7/1( ?70111(171 סווחז £110 .( ; 1941 , 3171 ? / ס <: - 
!8. *!.] 1601411040, <111 ; 1941 ,? 11147 * 101 > ס! 0 >>ן . 

1* ; 1948 , 0111 ? , 01£ ^\ . 9/016-5 ,ס .מ ; 1942 ,״״? , 15 ׳יי 
118110114 >) 5 811 >? , 50011011 ) . 01££-11 ע\ ■ 0 14 — ׳ 1411113 .ם ,( 
804 11 ( 0 ( 110111 , 1952; ?. £ 1 . 00163:6, 7 ) 1 ( ? 114111011 5 ( 01 ( 1 , 
193-210, 1953; ). 800101 , 7)1( 540710£(771(711 1953 , 0171 ? )ס ; 

111. 5. 52152, ?0111 004 ?1(01147(, 1957; 111. 411110010101: 

(06 ), 141 00141(117 (1 1(1 40111(1171, 1957; 84:150111-80 .זגו - 
01 ו 01 ו 1 :י 0:1 ט 83 . 8 ; 1959 ,! 71 ) 1711 ( 50 7 ) 0 ,(• 14:52 ) >'.[ 3 ו - 
14. 9/001:0, )?(1(0 14 2(4(1111171£ 4. $()110(70(1, 1961*, 

8. £, 81000500, 010£00!11 0714 510710£(771(01 0( ?0171 5)71- 
47070(1, 1962; 8. 5101111, 7/1( 0)7,3111:01 0/ ?310 (? לסז - 
10015 0£ 1963 ,( [סז 0 ק 1411 ., 1 . 011 ] ׳ 19011:01023 110 מ 4 ס׳ 3 ס ; 

4. ^1963 , 10 ))>£ 17/13111 ) 50/117 . 11 ! 71 ) 170 ( 50 י 2 ׳| 0 ק 8 ז 0 ס ; ? 
0114001141(1, 20 00141(117, 1963*; 0. 11010 ^ 1 (? , 1110:240 ,ז - 
8 1(01 ?1)1()1010^ 011 ) 00$ ׳ג 0 ז 1508 . 0 ,* 1965 , 252-256 ,ןן ), 

,4710)£111(1. 1965; 8. 1)10124011-?. 13 ( 1 ) 51 030 ? , 9/411 ,ס - 
0111711 (500000, 150), 1965 ; 8. (5. 5 2 40 ,: 04 ק x07711001100 
4:0 ? , 1 | . 8:14 ) 0171 ? / 0 1 ) 071 ) 1 ( 7 31 ) £1 ?> 101 ( 100 ? ) 50111 /ס 
?51 ן) ) 80 ק 5 004 0301 ? , 0080:0 0 8 ; 1966 ,( 29 , 1 ס 011 ץ . 

?111105 , 1X10), 1966; \4 04105, .4 001)0(110 0711£1 ( 801 . 

) £01811 } ן־ : 80001 10 > . 5 ./י £ ; 1966 ,( 5 . 90 ? , 215 ,.: 010 ^ 

; 1966 ,( 800064000 0184 ) 040 ? 004 01 ) 1 ( , 1 ( 70110 ,( 065 ) 
; 1967 ,( 28 , 1108101 ) 005 ^) 11141 וס 10 ()) 51 010 ? , 1.101 . 5 .£} 8 
, 72 ) 110 ( 50 . 11 )!סס?(/( ,(■ 14:58 ) 1 :: 0 סק 5 711 ־ 1.40800 . 0 

. 1968 
י שט. 

כאהנה, ד*היא (אוךמיא,אודהבא) אל" (סוף המאה ח 7 , 
אפריקה הצפוניודמערבית), לפי מסורת ספק־ 

היסטורית ספק־אגדית — מלכת הברברים האחרונה במרחב 
אלג׳יריה־תוניסיה של היום, שדמותה תופסת מקום נכבד 
בתיאורי כיבושה של אפריקה הצפונית בידי הערבים. סיפו¬ 
רים עליה נמצאים במקורות ערביים שתים שמן המאה ה 8 
עד המאה ה 14 , ובהם היא מתוארת כגיבודה־לוחמת וכהוזה, 
יהודיה או מתייהדת• ואילו המקור היהודי היחיד — קינה 
(בערבית) שנשתמרה בץ יהודי תתיסיה בעל־פה עד המאה 
ה 19 — מזכיר אותה דווקא לגנאי על רדיפות אכזריות 
שרדפה את היהודים. 

לפי הגירסות השונות — זמנם של המאורעות הקשורים 
בשמה של ה״פ״ הוא בין 687 ל 698 . לאחר שכבש חסאן בן 
בעמאן, שר־צבאו של הח׳ליף עבד אל־מלזי, את קרתגו מידי 
הביזאנטים, יצאה נגדו ה״כ׳", מלכת בני ג׳ראוה משבט 
זנאתה — ברברים שהתייהדו והנחילה לערבים תבוסה 
מכרעת בקרב במורדות הרי אורס (לפי גירסה אחרת — ליד 
קאבס, בחוף תוניסיה הדרומית)! המצביא הערבי נסוג עם 
שרידי גדודיו לברקה. ה״כ ׳ " שילחה לחפשי את כל הערבים 
שנפלו בשבי, לבד מן הצעיד זדאלד בן חיד, שאותו אימצה 
לבן, לצידם של שני בניה־מרחם, אחד ברברי ואחד "יווני" 
(ז״א בן אב ביזאנטי). לאחר 5 'שנים, כשקיבל חסאן תגבורת 
ויצא שנית נגד ה״כ׳", חזתה זו מראש את מפלתה ויפצה 
לח׳אלד לעבור עם שני בניה ל צירם של הערבים. היא עצמה 
סירבה להיכנע לכובשים ונפלה בקרב ליד ביר אל־כאהנה, 
מסופר, שבת 125 או 127 היתה במותה, ו 35 או 65 שנה 
מלכה על הברברים. בניה התאסלמו והופקדו על גדודי בר¬ 
ברים שקיבלו את האיסלאם וסופחו לגיס הערבי. — יש י מן 
החוקרים שרואים את הסיפור על כל פרטיו, או על רובם, 
כעובדה היסטורית, דש שדוחים אותו כולו כאגדה • מסתבר, 


שמסביב לגרעין היסטורי — מלחמתם האחרונה של הברב¬ 
רים נגד הערבים, בהנהגתה של אשה בת שבט מתייהד — 
נתרקמו אגדות, שקישטו את המאורעות בסממנים רומאנ¬ 
טיים. 

ח. ז. הירשברג, דר״כ׳" הברברית (תרביץ, נדו}, תשי״ז! 

,?? 1.1 * 70 ( £1 4£111£5 ? 15 165 ) 111510176 * 1 ז 511 - 0 ) 5 £5 .ם 

. 1 ,ס 911811 ? 0€€1£ , 1 ג 115 שז\ 0 ז?- 1 ׳ 1 ^ 1 .£ , 1888 , 45/6 

* 41 46 €071$146$6 18 16 ) €011 ? * 681 * 1 * 7101 1 * 11 

. 1954 ,( 1 65 ג^ 8 ז 44 165 ^ 

ח. ז. ה. 

כאוס (? 60 * —"לוע פעור"), דמות בקוסמוגמיה היוונית, 
הקשורה בהוויית־בראשית. לפי השקפה קדומה — 
המתוארת ב״תאוגוניה״ להסיודוס (ע״ע) — אין כ׳ מקור 
העולם ולא היה קיים מאז'ומתמיד, אולם הוא נתהווה רא¬ 
שון — יחד עם הארץ (גי [ע״ע[), השאול (טרטרוס [ע״ע]) 
והאהבה (אר 01 [ע״ע]). מן דיכ / יצאו החושד (ארבום 
[;>ס 60 ק£"]) והלילה. הללו הולידו את האוויר (איתר) ואת 
היום, ואילו גי ילדה את השמים, אח ההרים ואת הים. לפי 
השקפה מאוחרת יותר — שלה נתן ביטוי אודדיום (ע״ע) — 
היה כ׳ מן$ין חומר גלמי קדמון: תערובת חסרת־צורר. של 
היסודות הסמריים השונים שמהם בבד העולם: הוא היה חסר־ 
סדר, ובזה עיקר ההבדל בינו ובין ה״ק ו ס מ ו ס״ — שהוא 
עולמנו המסודר, בקוסמולוגיה האורפית נעשה ניסיון ברור 
יותר לגשר בין האין הקדמ 1 ן ובין העולם הנברא: לפי הש¬ 
קפה זו, כ/ הלילה והחושך הם יסודות נצחיים, שהיו קיימים 
תמיד. אולם גם בחפיסה זו אין כ׳ מקור העולם: הלילה 
( 6£ א [נקבה!]) ממילה ביצה, שממנה בוקע ארוס, המעלה 
את כל העולם מתלד הביצה. 

בשימוש לשונות־המערב נעשה כ׳ (שם־התואר: כאלטי) 
כעד ל״תוהרובוהר׳ > ז״א למצב או למציאות של היעדר 
סדר או של הרם כל סדר, לעירבוביה של יסודות השרויים 
בתנועות לא־מכוונות. 

. 0 0/1 ) £71 . 4 040 .( 4111 . ,: 8050110 . 14 ./ 9 ) . 0/1 , 601 ץ 5 . 1 ! ., 1 

- 11004 . 4 , 8050 .[ . 14 ; 1884/6 ,( 871/2 , 1 1 ,. 1/1 ,( 51 . 70171 

'!>)?/ , ¥461 י 806 . 14 ;* 1950 , 19 ,( 1010£ /!( 1 \ ) 1 ) 010 /ס ) 1,001 
. 1962 ,( 9 . 66 -. 2 :? , 88 ,/ 9 -?) 110£ )ק 0 ו/) 1 

ש. פר. 

כ^אות. מן הזמן שלמד האדם להשתמש באש היחה זו 
גם למסכנת שלומו וחייו. סכנה זו גדלה עם ייסוד 
יישובים והקמת ריכוזי־דיור. בחפירות ארכאולוגיות נתגלו 
שכבות מפוחמות רבות שמעידות על שרפות' קדומות, שהרסו 
מקומות-יישוב. מן התקופה העתיקה הגיעו אלינו ידיעות 
מפורטות על ל ו ג ד ו נ ו ם (היא ליון) הרומית בגליה, שנש¬ 
רפה כליל ב 59 , ועל האש שבה באחזה רומא ב 64 , שהש¬ 
תוללה 8 ימים ושרפה את רובה של העיר. ביה״ב נשרפה 
ונציה ב 1106 , דרזדן — ב 1491 . שרפות גדולות פקדו 
את לונדון: ב 98 ' 7 , ב 982 , וב 1212 בשרפה כמעט כליל • 
ב 1666 פרצה בה ״השרפה הגדולה״ (ע״ע לונדון, עמ ׳ 480 ), 
שבעקבותיה צץ הרעיד של ביטוח־נגד־שרפה (ד להלן). 
בקושטא התחוללו בין השנים 1750 ו 1871 שש שרפות גדו¬ 
לות, שבהן נהרסו חלקים גדולים של העיר. ב 1752 נשרפו 
במוסקווה יותר מ 18,000 בתים. 18121 הציתו הרוסים את 
בירתם• במשך 5 ימים נהרסו כתשע-עשיריות של העיר. 
ניו-יורק נפקדה בשרפה ענקית ב 1835 • סאן־פראנ- 
סיסקו— ב 1851 , ובעקבות רעידח־אדמה — ב 1906 : 
ש י ק א ג ו — ב 1871 . בוסטון — ב 1872 . 80% מן הערים 



525 


כבאות 


526 


טוקיו ויוקוהאמה אבדו־ בשרפה שפרצה בעקבות 
רעידת-האדמה ב 1923 . 

נזקי שרפות (ב 1965 ) היו (במיליוני דולר): באה״ב — 
1,640 * בצרפת — 297 * בבריטניה — 210 * בגרמניה המע¬ 
רבית— 156 * בקאנאדה— 134 < בהולאנד ובארצות הסקאנ־ 
דינאוויות — 20 — 40 בכל ארץ * בישראל — 5.3 . 

שלושה הם התנאים שצירופם גורם לשרפה: ריכוז־חום, 
מלאי של חמרים דליקים ונוכחות של חמצן (אוויר). 

שרפה נגרמת לעתים רחוקות ע״י התפרקות או התלקחות 
עצמית של המרים כגון פחם או חמרי־נפץ* אולם ברוב 
המקרים דרושה השפעה של גורם חיצון על חמרים דליקים, 
כדי שהתפתה שרפה. גורם זה הוא ריכוז של חום — הנעשה 
בשגגה או בזדון. בזמנים ובמקומות שבהם רב היה — או 
עדיין רב — השימוש באש פתוחה בתוך בתי-דיור (כירת־ 
מטבח, תנוד מוסק, נר דולק, מנורת-נפט וכר) נגרמו'שרפות 
הרבה ע״י אי־זהירות או תקלה ביתית. דומה לכך היא שרפה 
בשדה או ביער מחמת מדורה שלא כובתה, בדל של סיגריה 
בוערת וכד/ היום גדולה סכנת השרפה מחמת תקלות במצי¬ 
אות הטכנית והתעשיינית: גץ הנפלט ממכונה, ניצוץ המת¬ 
הווה מעבת מכשיר־פלדה בסלע או בעת ניתוק זרם-החשמל, 
עומס חשמלי העולה על המותר והגורם להעלאת הטמפר¬ 
טורה של הבידוד, ניצח הנגרם ע״י התפרקות של מטען 
חשמל סטאטי, קצר חשמלי, הלחמה בלהבה פתוחה או ריתוך 
בקשת חשמלית,' וכיו״ב. במטאלורגיה ובכימיה, בתעשיות 
הקראמיקה, הזכוכית ועוד, 'רבים הם התהליכים הדורשים 
ריכוזים גבוהים של חום, ומקרים של אי-זהירות בתיפעול, 
תקלה במיתקן וכיו״ב — עשויים לגרום שרפה רבתי. 

עם התלקחות שרפה במקום־יישוב, ספנת התפשטותה 
גדולה ככל שגדולים צפיפות המבנים וריכוז החמרים הדלי־ 
קים בסביבות המוקד. לעומת־זה קיימת גם סכנה להתפשטות 
נרחבת של שרפות ביערות, בערבות ובשדות, באיזורים דלי- 
יישוב או ריקים מאדם, שבהם איז משגיח באש — האוכלת 
עשבים, קוצים, שיחים ואילנות —, עד שהיא מתפשטת על־ 
פני שטחים נרחבים או מתקרבת למקומות־יישוב. סיכוני־אש 
אלה גדולים ביותר באיזורים צחיחים ובעונות־היובש. כמעט 
בכל קיץ מכלה האש שטחים גדולים — לפעמים של מאות 
קמ״ר — בפרריות וביערות של צפץ־אמריקה, בבוש האום־ 
טראלי, בסאיוואנות של דרום־אמריקה, בטאיגה הסיבירית, 
ולעתים גם ביערות של מורדות־האלפים. סכנה זו פחותה 
יותר ביערות-עד הטרופיים, משום הרטיבות הגבוהה בצמחיה 
ובאטמוספירה. 

בעקבות השרפות הגדולות שפקדו—ושמוסיפות לפקוד — 

את החברה האנושית קם מוסד הכ/ שתפקידו העיקרי 
להילחם בהן. כבר אוגוסטום קיסר הקים ברומא גייסות מיו¬ 
חדים של ״שומרים״ ( 181165 ^) שעליהם הוטלו תפקידי שמי¬ 
רה הן מפני גנבים, הן מפני שרפות. הם היו מאורגנים ב 7 
גדודים, לפי 7 איזורי-העיר, ומצויירים בכלים לכיבוי שרפות, 
כגון ©שאבות־יד, סיפונים, גרזנים, קרסי-הריסה, דליים, 
שמיכות, ספוגים׳ וכד׳. — היום מאורגן שירות הכ ׳ על 
בסיס מקצועי, באופן פרטי או ציבורי, בהתנדבות או בתשלום. 
במרוצת הזמן הורחב תפקידו לשמש גם לעזרה במצוקות 
ציבוריות הנגרמות ע״י אסונות־טבע, התפוצצויות וכד׳. הב , 
המקצועית עוסקת — נוסף על ההגנה ה פ ע י ל ח — גם 
בהגנה מונעת. 


ד.כ' החלה בארגון מתנדבים, שהתפתח במרוצת הזמן 
לשירות מקצועי קבוע, עפ״ר מסונף למינהל עירוני או 
לרשות מקומית. קיימות גם יחידות-בבאים המשתייכות 
לגופים כלכליים: מינהלות נמלים ושדות־תעופה, מפעלים 
תעשייתיים, מברות-פחם, וכר* שידות־הכבאים הפאריסאי 
הוא יחידה צבאית. 

ה נר ה מ ו נ ע ת פועלת בשני כיוונים: מניעת התהוותם 
של ריכוזי חום, ובמקרה שהם בלתי־נמנעים — הרחקתם 
מחמדים דליקים או צימצום אספקת אורד * יצירת מצבים, 
שהם, במקרה של שרפה, בולמים במידת-האפשר את הת¬ 
פשטותה ומקילים על ד״כ׳ הפעילה. 

הסברה ותעמולה הם אמצעים חשובים להפחתת שכיחות־ 
היווצרותם של ריכוזי-חום מסובנים. בכל מה שנוגע למתקני־ 
חשמל, מחמירים התקנים בדרישותיהם לשם הגברת הבטיחות. 
בתעשיה הונהגו הוראות־תפעול ושיטות־בקרה, שמצמצמות 
את הגורמים של הדלקות למקרים של רשלנות פושעת, הצתה 
זדונית ואסונות בלתי־נמנעים. — פגיעים במיוחד הם כלי- 
רכב, אווירונים, ספינות ורכבות, הן בגלל הסיכון הנובע 
מהיותם בתנועה, הן בגלל מטעני-האש שהם מובילים. אוטו־ 
בוסים או רכב-משא מעל ל 3 טון חייבים לשאת אתם אמצעי־ 
כיבוי ראשוניים, כגון מטפה-כיבוי של דו-תחמוצת הפחמן 
או של אבקות-כיבוי. תחנות־דלק וחניוני־רכב חייבים להיות 
מצויירים באמצעי־כיבוי קבועים וניידים, בהתאם לאפים 
ולפי הוראות רשות ד.כ/ כל ספינה חייבת להצטייד באמצעי 
כ׳ מונעת ופעילה* הראשונים — קירוח־מגן׳ העברים אטו¬ 
מים — הם חלק מגוף הספינה. הארגון הבין־לאומי לתעופה 
אזרחית קובע את תנאי הבטיחות באווירונים ואת אמצעי 
הכיבוי והבטיחות בנמלי-התעופה לפי גודל האווירונים הנו¬ 
חתים בהם ולפי תדירות התנועה. סיכונים מיוחדים קיימים 
בזמן המראת האווירונים ונחיתתם, ולפיכך העמידים באותה 
שעה את שירותי הכ׳ הפעילה במצב של כוננות גבוהה. 

את ניטרול הסיכון הכרוך בהימצאות כמות גדולה של 
חומר דליק — ניחן להשיג ע״י איחסון מתאים. חמרים אלה 
הם עפ״ר הדלקים למיניהם ומוצרים אורגאניים, כגון מוצרי 
עץ ומזון, אריגים׳ נייר, קרטון וכר. הטיפול בנחלים דליקים 
מחייב מניעת כל נזילות ואידוי. אדים פציצים מורחקים ע״י 
איוורור מוגבר. נהוגה ביקורת על הטמפרטורה של ערימות־ 
פחם < עלייתה משמשת אות־אזעקה על התקרבות סכנת הת¬ 
לקחות עצמית. לגאזים דליקים חסרי־ריח (בוטאן, פרופאן) 
מוסיפים חמרים ריחניים חריפים (מרקפטנים) כאמצעי־ 
התראה במקרים של נזילות. את המחסנים'משתדלים למקם 
בריחוק מן המיתקנים התעשייתיים ומעורקי־תחבורה, ואין 
מרשים גישה אליהם אלא לצוות הממונה עליהם. מחסנים 
אלה, ובעיקר מכלים לאחסנת גאז בלחץ, טעונים בדיקות 
חוזרות ונשנות." אמצעי למניעת התפשטותן של דלקות 
ביערות הוא התקנת פסי־בידוד נטולי צמחיה. 

ההפרדה בין החומר הדליק ובין חמצן־האוויד מושגת 
ע״י אחסנה מתאימה, כגון שימוש במכלים של גאזים דחו־ 
סים, או שימוש בגגות צפים במכלים לדלק קל * זרחן מוחזק 
בתוך מים, נתרן ואשלגן מתכתיים מוחזקים בנפט * וכד׳. 

תפקיד חשוב של הב׳ המונעת הוא נקיטת אמצעים 
סטרוקטוראליים למניעת התפשטות השרפה, להקלת פעולות 
הכיבוי ולהצלת בני־אדם. סכנת התפשטות השרפה תלויה 
בראש־וראשונה בכמות ובסוג של החומד הנמצא במבנה, 



527 


כבאוו* 


528 



םב 1 נת״ני 4 יי על סנררת (תהריט ח 1 לאנדי 10020 ) 


ובכלל זה המרי הבניין עצמו, גודל הבניץ, צורתו ואופן חלו¬ 
קתו הפנימית ותנאי זרימת האוויר בתוך הבניין. אמצעים 
למניעת התפשטות שרפות הם חלוקת המבנים ע״י קירות־ 
הפרדה־ומגן, שימוש בחמרים עמידי-אש והגנת חלקי־בניין 
בעירים ע״י תמרים לא־בעירים. נקבעו תקנים מיוחדים 
לעמידות חמרי־בניין וחלקי-בביין בפני אש. חשובה מאד 
בכל בתי־דיור רבי־קומות — וביותר: בבניינים ציבוריים 
שבחם עשויים להתבגס המונים — התקנת מוצאים ופתחים 
לשעת־חירום, שיאפשרו הימלטות מן הבניין במקרה שהמד¬ 
רגות או הפתח הראשי נחסמים ע״י אש או עשן. 

הב׳ הפעילה דורשת בראש-וראשונה מנגנודאזעקה 
מתאים למסירת הודעה מהירה על התפרצות אש, מאחר 
שהזמן העובר בין ההתלקחות להופעת הכבאים הוא גורם 
מכריע ליעילות פעולות הכיבוי. מאחר שרוב ההודעות מדי¬ 


רות פרטיות נמסרות בדרך הטלפון, נהוג בכל מקום שמספר 
הטלפון של תחנת־הכיבוי יהיה קצר וקל לזכירה. מערכות- 
אזעקה מיוחדות, המופעלות זדי משיכת ידית או לחיצת 
כפתור בלבד, מותקנות במפעלי-תעשיה רבים, בבנייני־ציבור, 
וגם ברחובות־עיד מרובים. לאחרונה פותחו טיתקני-תקשורת 
אוטומאטיים, ד-מזעיקים את הכבאים על־סמך שינויים של 
פאראמסרים פיסיקאליים בסביבה: עליה מקומית של הטס- 
פרטורה, הגדלת ריכוז,־סס — התוצר האפייני לכל תהליך 
של בעירה — באוויר, פיזור של קרן־אור ע״י עשן, וכד׳. 
מידע זה נמסר למרכז שירות־הכ׳, והוא כולל לא דק אח 
הכתובת של מקום־השרפה, אלא גם את האיתור המדוייק 
של המוקד, ואפילו את סוג החמרים שהתלקחו׳דבר המאפשר 
לכבאים להצטייד באמצעי-הכיבוי המתאימים. לשם גיוס 
מהיר של כוח-האדם והציוד לב׳ מוחזקים בערים הגדולות 
ובמפעלים שבהם סכנת הדלקה גדולה צוותי-כבאים במצב- 
הכן. סידורי-תחבורה מיוחדים מאפשרים למכוניות-הכיבוי 
וצדתי הכבאים להגיע אל מקום השרפה במינימום של זמן. 

כ׳ פ ע י ל ה היא לוחמה בדלקה — לאחר שפרצה — זדי 
הפסקת חימצונם של החמרים הבעירים. הכלל הראשון 
בטאקטיקת הכיבוי הוא לרכז את המאמץ העיקרי בהצלת 
נפשות ורק לאחר-מכן לטפל בהצלת רכוש. 

המים הם אמצעי-הכיבוי העיקרי הנפח ביותר. הזול 
ביותר והיעיל ביותר. הכיבוי במים מתבסס בעיקר על 2 
גורמים: ( 1 ) קירור — מים מוסלנים על מוקד־האש מתאי- 
דים וקולטים את החום ( 540 קאל׳/גראם מים) ! ( 2 ) בשעת 
האידוי גדל הנפח םי־ 1,800 , ואדי־דימים המתפשטים דו¬ 
חים את האודר וקשביקים את הבעירה. ההשפעה המקררת 
של המים מנוצלת גם לתיחום הדלקה על־ידי צינון קירות 



סכונת־הגיבוי הראשונה חסצי״רת בזרניקי־עור בםעו 5 תה ב 0 )רפה באמסםרדאם נ 1673 0 לי!ר ותהריט סל מסציא הירנוק, יאז יז דר היד!) 




529 


בבאות 


530 


המבנים הסמוכים לדלקה, וכן לקירור מכלים של גאז או 
של גחלים דליקים כדי למנוע אה התפוצצותס או הת- 
לקחותם. יעילות הכיבוי במים מוגברת על-ידי תוספת 
של חומר המקטין את מתח-הפגש של המים ומאפשר את 
החדרתם ביתר קלות גם לתוך המרים בוערים, שהם 
מטבעם דוחי-מים, כגון פחם, כותנה, חבילות־קש וכיר׳ב. 
הקצפת המים היא אמצעי־כיבד יעיל במיוחד, מאחר שהקצף 
המוסלן על מוקד־הבעירה, בעיקר בעירה של נוזלים, יוצר 
מעטה משניק ומקרר. לאחרונה הומצאו שיטות ליצירת קצף 
(תערובת אוויר־כדם) שנפחו םי- 1,000 מנפח המים. 

להפעלת הכיבוי במים משמשת היום מכונת-הכיבוי, 
שהיא משאבת־לחץ ממונעת ניידת, שניתן לחברה לרשת 
אספקת-המים — מזה, ושמצויידת בזינוק להפלגת המים 
בלחץ רב — מזה, המיתקן הראשון מסוג זה, שהופעל בעבודת- 
ידיים, הומצא בהולאנד במחצית השביה של המאה ה 17 . 
שימושן היעיל נתאפשר ע״י המצאת הזרנוק — הצינור 
הנייד — בידי המהנדס יאן ואן דר הידן, ראש כבאי 
אמסטרדם, ב 1673 . תחיקה נעשו הזרנוקים מעור, מן המאה 
ה 19 ואילך — מגומי! היש הרבים להשתמש בתמרים פלאם־־ 
טיים סינתטיים. מכוגת־הכיבוי, המוסעת על מכונית, כוללת 
צינור ארוך, שאפשר לחברו לרשת־המים, סשאבת־מים חזקה 
— ולפעמים גם מכונה ליצירת קצף סולם מתקפל, סולם־ 
הצלה עשוי חבלים, מכל למים המשמשים להתחלת 
הכיבוי עד לחיבור הציבור לדשתשמש, וכן הקלט והשדר 
של ראדיו, כדי לקיים קשר עם הכבאים הפועלים במוקד 
הדלקה ועם התחנה. 

הכ' הפעילה המבוססת על השימוש במים מותנית במצי¬ 
אותה של רשת עירונית לאספקת מים. הספקה צריך לעלות 
על שיאי הצריכה במקרה של שרפה־רבתי, והללו שונש 
בהתאם לאיזוריס: איזורי מגורים או תעשיה, נמלש, 
מרכזים מסחריים, מרכזי-שעשועים שד׳. בחי־חרושת, הח־ 
סנים, בתי-שעשועים, מלונות, חנויות כל־בו וכד׳ מצויידים 
לפעמים ברשת-מים לכיבוי אוטומאטי של שרפות: רשת־ 
צינורות, המחוברת לרשת העירונית, תלדה מהתקרה, ועל 
הצינורות מורכב מספר רב של ממטרות, הסגורות ע״י 
מנגנון שכולל פריט עשוי נתיך בעל נקודת-התבה נמוכה 
(כ ״ 60 ) ; כשניתך הפריט בהשפעת החש הנפלט ממוקד־ 
שרפה מתחתיו, נפתחת הממטרה ומזרימה את המש. 

לכיבוי שרפות ממלים (שרפות בספינות או במחסנים) 
נבנו ספינות-כיבוי מיוחדות, שמיתקניהן מסלינים מש בלחץ 
גבוה מזרנוקים מרובים. 

לשימוש במים באמצעי־ביבוי יש מגבלות. קור עז מקפיא 
את המים. מים מוליכים חשמל ועשויים למכן את חיי הכבאש 
ע״י הולכת חשמל מחיבורי-חשמל מנותקים. מים מוסלנש 
על שרפות של מתכות קלות או תרכובות כימיות מסויימות 
עשויים לגרש להתפוצצויות. בשרפות גדולות עשויה הטמ¬ 
פרטורה לעלות מעל לנקודת־ההתפרקות של מולקולות 
המים, והן הופכות אז לחמצן ומימן ? במקדש אלה לא זו בלבד 
שאין המים מכבים את השרפה אלא אף מתגברים אותה. 

אמצעי־כיבוי אחרש, הפועלים ע״י השנקה, הם דו- 
תחמוצת הפחמן, המוחזק במצב דחום במכל-לחץ ופורץ 
ממנו כגאז עם פתיחתו, או אבקות-כיבוי המשחררות ג 00 . 
משתמשים בהם בעיקר לכיבוי שרפות של נחלים, שם 
מובאים למקש השרפה במכלים מיוחדים, כגון מטפי-יד 



סכונת־בינוי טטיפגוז וזרימה 


המכילים 1 — 10 ק״ג 
חומר פעיל, או סט- 
פש מוסעים על בלי- 
רכב, בעלי תכולה של 
עשרות עדמאותק״ג. 
גם חול הוא אמצעי־ 
כיבד מצויין. אמצעי־ 
כיבד אלה טובים ב¬ 
מיוחד למלחמה בשר¬ 
פות גאזים ונחלים ? 
לכן שימושם רב לכי־ 
בד שרפות באודרד 
נים, נוסף על השימוש בקצף. קבוצה מיוחדת של המרי- 
כיבוי הם האלוגגידים אורגאניים, אלא ששימושם מוגבל 
לשרפות מיוחדות בלבד, בגלל השפעתם ריהרעילה ומחי¬ 
רם הגבוה. המצדין בהם הוא פחמן טטראכלורי ( 0014 ), 
שאינו דליק ואדיו 
כבדים מאד ונעשים 
סעספת־גאז בלתי- 
חדירה לאודר מסביב 
למוקד־הבעירה. 

הציוד האישי של 
הכבאי מורכב מכובע- 
מגן׳ חגור וגרזן לפרי¬ 
צת גישה אל מוקד- 
השרפה, וכן ססכת־ 
גאז, מיתקן־נשימה, 
ותלבושת חסינת־אש 
העשויה מאזבסט 
(ע״ע). 

אמצעי חילוץ שצלה 
בשירותי ד.כ׳ הם: 
חבלש מפשתן, כות¬ 
נה, מנילה והמרים 
סינתטיים, באורך של 20 — 30 מ׳! סולמות — שתילים 
וקרסיים. הסולם השחיל מורכב בדרך־כלל משני חלקים, 
שאורך כל אהד מהם הוא עד 6 מ׳. הסולם הקרסי ארכו 
3.60 מ׳, שוא משחש לטיפוס מקומה לקומה. לציוד החילוץ 



•עולת פינוי מוגויזים מסולם ט ו סע 



פםינח־פיבוי בפעולח בנטל ניו*י 1 דק 







531 


כבאות—כבד 


532 


וההצלה שייכים עוד מכשירי־פריצה, מרורי-חיתוך (עץ 
וברזל) ומכשירי חיתוך אוטו׳גני. באברזיני-קפיצה משתמ¬ 
שים כשתמו כל האפשרויות האחרות לחלץ אנשים הלכודים 
במבנה בוער. 

יש צורות מינהליות שובות לשירות הכבאי בארצות 
שונות. בישראל ממונה שר־הפנים על ביצוע חוק 
שירותי־כ׳ (תשי״ם) והתקנות הנובעות ממנו לגבי כל 
עניין הקשור בכ/ החוק מחייב, בין השאר, את הרשויות 
המקומיות להקים שירותי-ס לסי תקנים שנקבעים ע״י השל • 
אוצר־המדינה חייב לשאת במחצית ההוצאות לקיום שירותי- 
חס! הפיקוח על ביצוע החוק והתקנות נמצא בידי 
מפקח־חכ׳ הראשי, משרד־ההקלאות ממונה על ביצוע החוק 
למניעת שרפות בשדה וביער, משרד-העבודה — על החוק 
לבטיחות בתעשיה, ומשח״התחבורה על החוקים והתקנות 
הנוגעים לנמלים, לשדות־תעופה ולתחבורה ציבורית. 
א. דקל, הכבאות, תשי״ח; 1939 ,< :)<>? , 115 זג>*ן . 8 . 0 0 

- 2176 / 0 /( 514706 ^ 47712 ^ 2014712 726 " 11 סץ £011 /״\ .[ 

* 211 ? 7/1 , 1 )) £134£1£ .מ . 0 £ - £ ; 1948 

' 2176 804 21765 . 15 ז־ן 10 \ .[ ;* 1953 ,/( 70-08 5670166 

8714 21811874 $ ? 217 06716781 , 5011 ת 1 ג 1111 ^ .[ . 1 ; 1955 
,. 5500 \^ 011 םש^ 0 ז? 6 ־ £11 1 גח 3110 א ,* 1958 , 876067151071 2116 
,/ע - .£ ,** 1962 , 21804200 $ 27016611011 2116 

£110115, 48x211480818016111408 /. 4 . 26146114/6274161111, 1963*; 

,ס £1 ;* 1965 , 26146114/62711187171 . 4 ./ , 2181142 ,מ 10 [ 1 רת 142 . 7 ו/י 
- 261467 . 4 81462 084 . 4107771 462167 ־ 14 21071871 

. 1965 , 10627 

אל, ש. 

כבד (לאט׳ זגק^), איבר פנימי בגופם של בעה״ח המי־ 
תרביים ושל האדם, משולב במערכת-העיפול ומרובה־ 
פונקציות בעיכול, בחילוף־החמרים, בפיסיולוגיה של הדם 
ובהפרשה < הגדולה בבלוטות הגוף. 

באדם ממוקם הב׳ ברום־הבטן מתחת לחלקה הימני 
של הסרעפת, מאחורי הצלעות התחתונות, מעל לכליה 
הימנית ובקרבתם של הקיבה, התריסרין והמעי הגם. משקלו 
בגבר בין 1.4 ל 1.6 ק״ג, באשה — בין 1.2 ל 1.4 ק״ג; צבעו 
חום־אדום. רקמת הב׳ קשה, גמישה ושבירה. הב׳ קשור 
לסביבתו ב 3 רצועות עיקריות: ברצועה הכלילית (־ 1123 
מ 1 ג 11 ־ 01131 ז 0 :> ךת 111 ת 6 הז) — עם הסרעפת; ברצועה החרמשית 
( 10 וז: 1 ס 1£ :> £31 • 112 ) — עם הסרעפת ועם דופן הבטן הקדמית; 
ברצועה העגולה (״־!ש! ־ 112 ), שהיא שריד של ודיד־הטבור 
(ע״ע אמבריולוגיה, עמ׳ 878 ) — עם הטבור. הב׳ מחולק 
ל 2 חלקים עיקריים: אונה ימנית, הכוללת % מנפחו, ואונה 
שמאלית. בשטח הקדמי והעליון דבוקות שתי האונות זו 
לזו, והגבול ביניהן נקבע ע״י חיץ, שבו נאחזות הרצועות 
החרמשית והכליליח; בשטח התחתון והאחורי נפרדות האו¬ 
נות ע״י חריץ עמוק. 
מן האונה הימנית 
מסתעפות 2 אונות 
נוספות: האונה ה¬ 
מרובעת, השוכנת ב¬ 
חלקה הקדמי בין 
שלחוף־המרה והרצו¬ 
עה העגולה; והאונה 
המזונבח, הנמצאת 
מאחור. לשטח התח¬ 
תון של האונה הןמ- 
נית צמוד שלחוף־ 



ציור 1 . הנבד (מלפנים). 12,9,1 . רצועה 
בלילית: 2 . פנים קדמיים: 3 , ׳ 3 אונה 
ימנית: 4 . שוליים נחוניים: 5 שלחות־ 
המרה: 11,6 רצועה חרסשית; 7 . רצועה 
ענילה: 8 אונה שמאלית; 10 . סרעפת 


המרה. הב׳ מוקף קופסית נוקשה (הנקראת ע״ש גליס 1 ן), 
מורכבת מרקמת-חיבור. 

לב׳ מובא דם מ 2 כלים גדולים: ע ו ר ק - ה כ׳ (- 1603 * . 3 
1103 ), המספק דם עורקי מן האא 1 רטה, ווריד-השער 
(ש 13 -! 0 ת .צ), המספק דם ורידי, שמקורו בטחול ובמעיים. 
רוב הדם בב׳ בא דרך וריד־השער, והוא מהווה כמחצית 
עד % ממשקל הכ׳. שני הכלים עולים לב׳ ומגיעים אליו 
יחדיו, זה בצד זה, ומקומ-כניסתם לס נקרא שער־הב׳ 
(!> 31:1 ק:>! 1 סזסק). בשער-הס יוצאים מן הס צינור־המרה 
המשותף (ר׳ להלן) וכלי-הלימפה, והם שוכנים לצידם של 
2 כלי-הדם הגדולים. בשער־הס מסנזעפים העורק והווריד 
כל אחד לשני ענפים גדולים, ובתוך רקמת הס נמשכת ההס¬ 
תעפות לענפים קטנים יותר (ר׳ להלן). 

למערכת־דם כפולה זו משמעות מיוחדת: עורק־הס — 
כדרבם של בל העורקים לגבי איבריהם — מספק לב׳ את 
החמצן הדרוש לתאי־הס להפקת האנרגיה לתהליך חייהם 
ולתהליכים הביוכימיים הרבים המתקיימים בב/ ואילו דם 
וריד־השער נושא בתוכו את חמרי־הפירוק של המזון שנספגו 
במעיים. הס משמש מעין מעבדה, המייצרת חמרי־בניין 
לגוף — מזה, ומרחיקה חמרי־פסולת ארסיים — מזה. ניקוז 
הדם מן הס נעשה ע״י 5 — 13 ורידים ( 311036 ק 11€ .צצ), 
המצטרפים ל 2 וריד י-ה כ׳ הגדולים, היוצאים מהס 
בשטחו האחורי ומתקשרים לווריד החלול התחתון. 

עיצבוב הס נעשה בסיבים של סערכת-העצבים האוטו¬ 
נומית. סיבי העצבים חודרים דרך שער-הס ומלווים את 
כלי־הדם ואת גימי-המרה. 

היסטולוגיה. הס מורכב ממספר רב של אוניות 
( 10131111 ), בעלות צורה בשל יהלום רב־פנים; קטרו כ 1 מ״מ. 
האוניות מוקפות מחיצות של רקמת-חיבור, המפרידות בין 



ציור 2 מ 1 רל של אוניח־חככד. חלסה העליון 
ניטל ברי לחשות את ניטי־הטרה ואת הםינוסואידים 






533 


ככד 


534 


אוניות לאוניות. במרכז האונית נמצא וריד מרכזי, שהוא 
הענף הקטן ביותר של מערכת־הדם המאספת בכ 7 , והוא 
משמש מעין ציר לאוניה. ענפים קטנים של עורק-הכ 7 , וריד־ 
השער וצינורות־המרה שוכנים יחדיו בפינות האוניות במב¬ 
נים המכונים צינורות פורמאליים. תאי-הב׳ אפיתליים, בעלי 
צורה רב-פיאונית, ומספר הצדדים 5 — 12 ! י קוטר התא — 
!! 25 — 12 . בכל תא 1 — 2 גרעינים. התאים מסודרים בדפים 
חד־שכבתיים ( 36 ת 1 מ!ב 1 ), המתפשטים לעתים לאורך כל הב/ 
חוצים זה אח זה ויוצרים מבוך מסובך וצפוף! דפים שכנים 
מתקשרים ע״י דפים מגשרים. דף גבולי, בעל שכבת-תאים 
אחת, עוטף אח כל 
שטח הכ׳'החיצון, מ¬ 
תחת לקופסית שע״ש 
גליסון. דפים גבוליים 
עוטפים גם את הצי¬ 
נורות הפורמאליים! 
דפים אלה חדורים 
ענפים של עורק-הב׳ 
וודיד-השער, היוצאים 
מן הצינור הפור¬ 
מאלי בכיוון לאוניות, 
ואילו צינוריות־מרה 
יוצאות מאוניות־הב 7 
וחודרות דרך הדפים 
הגבוליים לכיוון ה¬ 
צינורות הפורמאליים 
(ציורים 2 , 3 ). 

במרחבים שביו דפי־הכ׳ נמצאים נימי־הדם — הגתות 
(סינוסואידים). הגתות בכ׳ רחבות מנימי־דם רגילים. הן 
מצופות תאים (ע״ש קופפר בעלי יכולת פאגו־ 

ציטארית׳ השייכים למערכת הרטיקולו-אנדותלית. המרחבים 
שבין דפי-התאים והגתות מהווים ראשית דרכי הלימפה בכ 7 . 
ענפים קטנים של עצבי הכ׳ מסתעפים בין התאים. נימי- 
המרה ( 5 ^ 3 ) 11 י£ 11 !ס 311 ת 03 ) נוצרים בין תאי-ב׳ שכנים, 
והם — בניגוד לגתות — חסרים דפנות משלהם. 

בחתך היסטולוגי נראית האוגיח כמבנה בעל 6-5 צדדים! 
במרכזו הווריד המרכזי, ובשוליו מספר צינורות פודטאליים. 
התאים נראים ערוכים בצודה ראדיאלית, בשורות מסביב 
לווריד המרכזי. הגתות משתרעות בין תאי-הכ׳ מהקף האד 
גיות עד לווריד המרכזי! פה־ושם בולטים תאי-קופפר 
המצפים את הגתות. נימי־המרה נראים היטב רק 
לאחר צביעה מיוחדת, כפסים דקים בין תאי־כ׳ שכנים 
(ציור 4 ). 

דם מעורק-הכ׳ ומווריד-השער זורם בצינור הפורמאלי 
לכיוון האוניות, נשפך לגתות ומתערבב בהן. לאחר שהדם 
חוצה את האונית לכל ארכה הוא מתאסף בווריד המרכזי. 
מספר ורידים מרכזיים מצטרפים לענפים גדולים יותר — 
הוורידים התת־אוניתיים, והללו מצטרפים לוורידי-הב׳. זרם- 
המרה נע בכיוון הפוך לזרם־הדם: תאי-הב׳ מייצרי המרה 
מפרישים את תוצרתם לתוך נימי-המרה! מספר רב של 
נימים מצטרפים לצינוריות-מרה בעלות דפנות עצמאיות, 
ומספר צינוריות יוצרות את הצינור השכן לצינור הפור¬ 
מאלי. לאחר התאחדות נוספת נוצרים שני צינורות גדולים, 
אחד מפל אונה (!סמבקס!! 11101:1 >), היוצרים יחד את צ י נ ו ר ־ 



המרההמשותף ( 10011115 ) 011010 11100115 >), שנשפך לתרי- 
סרין. שלחוף־המרה קשור לצינור-המרה בצינור השלחופי 

( $11011$ ץ 0 1110111$ )). 

ד׳כ׳ בכללותו הוא יחידה תיפקודית אחת, המורכבת משי¬ 
לובו של 3 רקמות: (א) תאי אפיתל־הכ׳ — הפארנכימה! 
(ב) מערכות דרכי-הדם והלימפה ודרכי-המרה! (ג) תאי־ 
קויפר. — שתי הרקמות האחרונות מוצאן מן המסנכימה. 
על מבנה ת א - ה כ 7 — ע״ע צ י ט ו ל ו ג י ה ; תא. 
אנאטומיה משווה והתפתחות. בע״ח חסרי- 
חוליות חסרים גם כ׳! אולם השם "כ׳" בפי הזואולוגים מוסב 
לפעמים על איברים שתפקידם אינו ברור כל־צרכו. איבר 
דמוי־כ׳ מצוי לראשונה באזמלון (ע״ע) בבליטה קדמית של 
המעי, הנשארת חלולה. את צורתו הדו-אונתית מקבל הב׳ 
בעגולי־פה ובדגי־חסחוס, שבהם מופיע גם שלחוף־המרה. 
בבעלי-חוליות מדרג גבוה יותר יש לב׳ מבנה דו-אונתי 
הדומה מאד לזה'של האדם, אלא שמראהו משתנה בהתאם 
לצורת חלל-הבטן וללחץ השורר בו! בנחשים, למשל, חוזר 
ד,כ׳ לצורתו החד-אונתית. 

בעובד-האדם מתחילה התפתחות הב׳ בשבועהרבי¬ 
עי, מקבוצה של תאים השייכים לכיסד האנדודרמאלי של 
המעי והבולטים קדימה. במרוצת הזמן נפרד ד,כ׳ מהמעי, 
אולם הקשר ביניהם מקויים ע״י צינור־המרה המשותף. 
בעובר בגודל של 5 — 6 מ*מ לכ׳ 2 חלקים בתרים: גוש 
ענף שממנו מתהווה גוף הנד, ובליטה חלולה המתפתחת 
לשלחוף־המרה. חלוקה מיוחדת בשלב זה של ההתפתחות 
מביאה למבנה הארכיטקטוני של הב׳ המבוגר (וע״ע עכול: 
מערכת ה-). 


כ׳ העובר בעיצומה של התפתחותו(בחודש ה 3-2 ) גדול־ 
יחסית בהרבה מן הב׳ של היילוד ושל המבוגר, וזאת משום 
התפקידים המיוחדים של דיב׳ במחזור־הדם העוברי (ע״ע 
אמבריולוגיה, עמ ׳ 878 ) וביצירת הדם (ר׳ להלן). אספקת 
הדם של הב׳ העוברי שונה מזו של המבוגר. בעובר קשור 
הס לשליה ע״י וריד-הטבוד, הממלא בעובר את התפקיד 
של וריד-השער במבוגר, והוא המזרים לב׳ חמרי-פידוק של 
מזון מהשליה. לאחד הלידה מתנון וריד־הטבור והופך לקרום 
העגול. 


הפונקציות על הר׳. ( 1 ) בעיכול. הכ׳ מווסת 
את ספיגת השומן במעיים באמצעות חומצות־המרה המום- 
רשות ממנו (ע״ע מרה). 



ציור 4 צינום מיהרוססופי של חתו בכבד: שתי אוניות שנמות, 
מוספות ח 5 קי אוניות אחרות. 

1 >וינ 1 רי 1 ת־טרה: 2 ורידים בין־אוניתיים; 8 ענפי !!ודס-הכבד; 

4 ורידים מרכזיים; 5 . רסמה חיפורית גין־אוניתיתן 6 . ד*י תאי־כנד 


535 


ככד 


536 


( 2 ) בחילוף־התמרים של הפחמימות. תפקיד 
מרפד של הב׳ הוא לקיים רמה תקינה של סופד (גלוקוזה) 
בדם ( 80 — 120 מ״ג%) ולהבטיח *ספקה קבועה של גלד 
קוזה לתאים לשם הפקת אנרגיה. הב׳ אוגר גל י ק וגן 
(ע״ע), הנוצר מן הסופרים הנספגים במעיים ומגיעים אליו 
דרך וריד־השער! וכן נוצר גליקוגן בכ׳ מעדפי שומן וחלבון 
(גליקוגנזה).גלוקוזה נוצרת בפירוקהגליקוגן(גליקוגנוליזה) 
בתהליך הגליקוליזה (ע״ע) ע״י האנזימים פוספורילאזה ופוס־ 
פאסאזה. כל מאמץ גופני, המחייב צריבה מוגברת של הגלד 
קחה בדם, גורם ירידה ברמת הסופר בדם, חו גוררת אחריה 
פירוק הגליקוגן בב , לשם מילד הפחת בדם! ואילו במצב 
של חוסר־פעילות מתרחשת צבירה של גליקוגן בב/ לפיכך 
תכולת הגליקזגן יורדת במש!־ היום ועולה במשך הלילה. 
חילוף־התמרים של הגליקוגן מווסת ע״י הורמונים: אינסולין 
וקורטיזול מסייעים לאחסנת גליקוגן, אדרנלין ותירופסין — 

־* ־ ד - 7 - 

לפירוקו לגלוקוזה (ע״ע הפרשה פנימית! ספר־הדם). 

( 3 ) בחילוף־החמרים של השומנים. לב׳ 
תפקיד חשוב ביותר בחילוף־החמרים של הטריגליצרידים, 
הפוססוליפידיס רהבולסטרול. התמרים השומניים, שנספגו 
במעיים בסיוע חומצוח־המרה שמן הכ׳ ׳ מגיעים לב׳ בעיקר 
בדרכי-הלימפה, הס יוצר' ואוגר שומן בצורות שונות, מש¬ 
תתף בחלוקת השומן בגוף, והוא המקור היחיד לגופי־קטו 
הנוצרים מחומצות־שומן והיכולים לשמש מקור להסקת אנר¬ 
גיה כשלא ניתן להשתמש בגלוקוזה למסרה זו (למשל, 
במחלת הסברת). 

( 4 ) בחיילוף־החמרים של החלבונים. הס 
משמש כעין מעבדה ליצירה ופירוק של חלבונים, ובן להפי¬ 
כתם לשומן ולפחמימות. החומצות האמיניות הבאות מסירוק 
החלבונים מגיעות לב׳ דרך וריד־השער ומשמשות לבניין 
חלבוני־הדם, בעיקר האלבומין וחלק מהגלובולין, וכן ליצירת 
החלבון הדרוש לרקמת־הס עצמה. הסי הוא המקור היחיד 
של האלבומין בדם. כמדכן קיים בס תהליך מתמיד של 
בנית חלבון, שומן ופחמימות מחמרי הפירוק של כל אחד 
מסוגי־מזון אלה. עובדה זו מקנה לס חשיבות גדולה בוויסות 
חלוף־החמרים (ע״ע, ענד 467/8 ) הפללי בגוף. 

הס"מפרק חלבונים שונים ומשמש מקור לחומצות אמי- 
ניות הדרושות לכל התאים בגוף לשם יצירת החלבונים 
הספציפיים להם. בתהליך החמצון הביולוגי(ע״ע) הב׳ מפרק 
חומצות אמיניות על־ידי נטילת הקבוצה האמינית, שעשדה 
ליהפך לאמוניה הארסית, אלא שהס מרחיק אותה ע״י 
הפיכתה לשתנן (ע״ע) המופרש בשתן. 

( 5 ) ה כ ׳' 'ו ה ו ו י ם א מ י נ י ם. ויטאמינים רבים נאגרים 
או עוברים מטאבוליזם בס. חומצות־המרה, הנפרשות ע״י 
הס, דרושות בדי לאפשר למעיים את ספיגת הוויטאמינים 
המסיסים בשומן (. 4 , ס, £, £). הס אוגר כ 95% מכלל 
הוויטאמין \ 'בגוף. רוב הוויטאמינים מקבוצת פ נאגרים 
אף הם בס (. 0 [תיאמין], 2 ם [ריבופלאודן], . 0 [עירי־ 
דופסין], חומצה ניקוטינית, חומצה סולית, ״ 8 ), והוא אוגר 
גם את הוויטאמינים ם ו£ (ע״ע מטמינים). 

( 6 ) ב ק ר י ש ת - ה ד ם. בס נמרים חלק גדול מהחמרים 
המשתתפים בתהליך קרישת־הדם (ע״ע דם, עמ׳ 718 — 720 ), 
ביניהם: הפיברינוגן, הסרותרומבין, הפרוקונוורטין(פאקטור 
11 ׳\), והגורם הלאבילי'(פאקסור /ז). 

( 7 ) סתירת חמרים ארסיים. נוסף על סילוק 


האמוניה ע״י יצירת שתנן, סותר הס גם חמרים ארסיים 
שונים הנמרים בפירוק תמצות אמיניות (ע״ע, עמ ׳ 975/6 ) 
ע״י תידקי-המעי והנםסגי'ם במעיים(אמינים, סגולים, אינדול, 
סקאטול וכד , ). תמרים אלה נקשרים בב׳ לחמצה גלוקורונית 
(ע״ע) או לחומצה גפריתנית! עי״ב נוצרות חרבובות לא- 
ארסיות, הנכנסות לסחזור־הדם הכללי וגפרשות בשתן. הב׳ 
סותר ומסלק גם חידקים ורעלי-חידקים שגספגים במעיים 
ומגיעים אליו דרך וריד־השער. נמצא, שהס משמש מעין 
מחיצה בין המעיים ומחזור־הדם הפללי, ומגן על הגוף מהר¬ 
עלה בתמרים ארסיים וחידקים החודרים אליו מהמעיים. 

( 8 ) בחילוף-החמרים של הורמונים, הס 
מסרק או מסלק הורמונים שתים ועי״כ הוא מווסת אח רמתם 
בדם. האינסולין (ע״ע) מתפרק בס, וקצב סירוק זה משפיע 
על רמת הגלוקוזה בדם. הס מווסת את חילוף המים והאלק־ 
טרוליטים בגוף ע״י מידת סירוק הקורסיזול, האלז־וסטרון 
וההורמון האנטי־דיורטי, והוא משפיע על תכונות המין־יע״י 
פירוק הזדמוני־המין(ע״ע היפוסיזה! יתרת-הכליה! מין). 

( 9 ) ביצירת-הדם.בעו 3 ר משמש הס כאחד המנ¬ 
גנונים ליצירת הדם. לאחר הלידה נעשית יצירת הדם לתפ¬ 
קידו הבלעדי של מוח־העצם, ורק במקרים של מחלות שונות 
הגורמות להרס מוח־העצם מתחדשת יצירת־הדם בכבד 
ובטחול. תפקיד הב׳ באדם המבוגר לגבי הדם מצטמצם 
לשימושו כמאגר לברזל לצרכי יצירת המוגלובין וכמנגנון 
לפירוק ההמוגלובין והפיכתו לפילירוביך 

( 10 ) הס בבל ופה (ע״ע). נוסף על פעילותו הסקר- 
טורית בייצור ובהפרשה של תומצות-המרה (ר׳ לעיל, [ 1 ]), 
הב' ממלא גם תפקיד אכסקרטורי בשיחרור הגוף מפסולת 
חילוף־החמרים — חמרי־הסירוק של ההמוגלובין (ע״ע), 
המופרשים מן הס בצורת צבעי־המרה (ע״ע מרה). 

סחלות-הב/ שכיחות מחלות-הס שמחמת זיהומים 
שונה באיזורים שונים בעולם. בארצות שבהן שכיחה הביל- 
הרציה (ע״ע) מרובות מחלות-ס כתוצאה ממחלה זו, ואילו 
בארצות שבהן נפוץ האכינוקוקום (ע״ע) שכיחה פגיעה בס 
ע״י כיסיות התולעת. 

מחלח־הס הנפוצה ביותר בישראל היא דלקת־הב׳ 
( 311115 ^ 1.6 ) הנגיפית, המופיעה בשתי צורות הדומות זו 
לזו בסימניהן: דלקת-הס הזיהומית ודלקח־הב׳ מנסיוב הומו־ 
לוגי. סימדהמחלה העיקרי — צהבת (ע״ע), המופיעה 
עפ״ר לאחר תקופה קצרה של חוס" והפרעות בעיכול. רוב 
החולים מבריאים, אך באחת קטן מתפתחת שחמת-הס (ר׳ 
להלן). מספר המקרים המוכרים בישראל נע ביין 50 ל 130 
לבל 100,000 תושבים לשנה, אך למעשה מספר הנפגעים 
רב יותר, משום שברובם עוברת המחלה ללא צהבת בולטת 
לעין. המחלה שכיחה יותר בחדשי-החורף ופוגעת בעיקר 
בילדים ובאנשים צעירים. צורות אחרות של צהבת אינן 
חמאה של מחלה ראשונית של הרקמה המפרישה של הס, 
אלא של סתימת דרכי-המרה, או של סחלות־דם שבהן מוגבר 
הרס הכדוריות האדומות (ע״ע דם, עם׳ 711/2 ). 

מחלת-הס הכרונית השכיחה ביותר בישראל היא 
שחמת-הכ ׳ (*!זבש^{ 110$1$ ־ת!:>), בהרבה מקרים אץ 
סיבת המחלה ידועה! בין הסיבות המופרות — דלקת־ס 
נגיפית, אלפהליזם (ע״ע, עמ׳ 591 ), תת-תזונה, בילהארציה, 
הרעלה בתרופות שתות, לפעמים גם אבנים בדרכי-המרה. 
התהליך הפאתולוגי היסודי בשחמת־הס הוא דלקת כרונית, 



537 


ככד 


538 


הרם הרקמה האפיתלית וריבוי רקמות-חיבור הלוחצות על 
סעיפיו הקטבים'של וריד־השער ועעלות בו את הלחץ. כתד 
צאה מזה מתהווית מימת — הצטברות נחל בחלל הצפק 
(ע״ע בצקת) והדם מווריד-השער מנוקז בחלקו דרך 
ורידי הוושט, פי-הטבעת והבטן < התרחבות ורירי־הבטן 
נראית על פני העור בצורת פיתולים כחלחלים. עחמת־הכ׳ 
היא החלה המורד" ובמקרים •רבים היא גורמת'מיתה: 
החולה עשוי לשקוע בעילוף החושים וההכרה מחמת הרעלת 
הגוף בחמרים ארסיים שאין הב׳ מסוגל עוד לסלקם, ולפעמים 
הוא מת משטף־דם בעקבות פיצוץ ורידי-הוושס! ב 10% — 5 
מהחולים מתפתח סרטן בב' על רקע השחמת. אחח חולי 
שחמת-הב׳ בקרב אלכוהליקנים גדול פי־ 10 מאשר בכלל־ 
האוכלוסיה. 

מחלה קטלנית נדירה היא הנמק הצהוב החריף 
של הב׳, הנגרם לעתים ע״י הרעלות: התנוונות והרם מהיר 
של התאים באיזורים נרחבים של הב'. 

הגדלת הכ ׳ היא תופעה פאתולוגית שכיחה מאד — 

לא רק במקרים של מחלות ראשוניות של הב׳ עצמו, 
אלא גם בעקבות מחלות כלליות או מחלות בחלקי־הגוף 
השונים. הגדלת הכ , מחמת גודש־דם היא מסימניה של 
אי־ספיקת הלב הימני(ע״ע לב, ענד 89/90 ), וכן היא מופיעה 
גם במקרים של מחלות זיהומיות רבות. 

מדיבר הפונקציות הפיסיולוגיות החיוניות הקשורות בכ׳ 

(ר׳ לעיל) מובן שליקרים פאתולוגיים או פונקציונאליים 
של הכ ׳ עשרים להתבטא בליקרים תיסקודיים בגוף כולו: 
הפרעות בעיגול, בייחוד של שומנים — בעקבות הפרעת 
הפרשת חומצות-המרה < הפרעות בורסות סוגד-הדם—בעק¬ 
בות הפרעות הגליקוגנזה והגליקוגנוליזה! הרעלת הגוף 
באמוניה ובחמרים ארסיים אחרים שמקורם במטאבוליזם של 
החלבונים ; אוויטאמעוזות < הפרעות קרישת־הדם > הפרעות 
אבדוקריניות. 

. 11 , 1955 ,( 30 ,.זי 8.0 . 8101 ) ץ^ 1010 //} 107 \ ■ 111/0 , £1135 . 9 

, $117101011 0717 0 ( 51711014 111/0 ,■ 61 ח 50113££ .? - •וסקקס? 

- 10 ( 111 ? 14 - 071110 0117 ! 1 ? 0 ^ 701 ^ 7711 /) 514 . 037111 . 11 , 1957 

7/11 ,(. 1 מ) ■ 80111110 . 011 ; 1964 . 170 * 7 . 4 10 ^ 11010 ^ 77107 

; 1963/4 .] 1-1 ,ץ 11010£ ץ 1 /1 / ^׳( 3100/1071111 ,^ס 1101 ? 7 ס 14 :■ 171/0 
. 1967 , 10710 7110 ,(. 03 ) 8630 .£ . 11 
מר. א. 

היסטוריה. הס — כאחד האיברים הגדולים והבו¬ 
לטים בגוף—עורר מימי־קדם את תשומת-לבם של הרופאים, 
וברפואה העתיקה נחשב כאחד מ״שלושת המלכים" בגוף 
האדם (ע״ע לב, עמ' 93 ). כבר בתבבית־טיט בבלית של 
הב׳ מתקופת חמורבי משתקפת ידיעה רבה באנאטומיח של 
הב׳ על פרטיו השונים; מובלטים האונות, כלי-הדם הגדולים 
והצינורות. אולם בעיקר נרשמו בתבנית זו הוראות לפירוש 
מאגי של הפרסים הנראים בכ׳ לצרכי הגדת העתיד (תם׳: 
ע״ע אנטומיה, ענד 391 ). האמונה שבכ ׳ של בהמות שנועדו 
לקרבן לאלים מתגלים סימנים שעל־פיהם ניתן לנחש את 
רצון האלים ולהגיד עתידות — היתד. נפוצה במזרח התיכון. 
משם עברה — אולי באמצעות האטרוסקים — למערב, וברומא 
היתה "הראיה-בכ׳" מוסד רשמי ועל-פיה כוונו הכרעות 
מדיניות (ע״ע הרוספפם). 

בתבליט יווני"נראה רופא הבודק את החולה וממשש 
את הכ/ כתבי ה י פוקר טס (ע״ע) מעידים על ידיעת 
מחלות־הכ/ ואחת ממימרותיו מוסבה על שחמת־הב׳: "אם 
במקרה של צהבת מופיעה התקשות הב' — הרי זה סימן 


רע". אולם היפוקראטס משייך את הכ׳ למערכת־הדם בלבד. 
התקדמות רבה בהברת הה׳ והפונקציות שלו הושגה ע״י ג לבום 
(ע״ע, ור׳ שם תנד). מבחינה אנאטומית נתן גאלנוס תיאור 
מפורט למדי של רקמת־היסוד של הכ ׳ , של כלי-הדם בו ושל 
צינוריות-המרה, וכן הביר שבעובר הכ ׳ גדול בהשוואה לממדי 
הגוף בולו, וגם מפותח כבר בשלב מוקדם. חשובה ביותר 
ורבת־תוצאות בתולדות-הרפואה היתה השקפתו של גאלנוס 
על הפיסיולוגיה של הב/ אמנם גם הוא, כקודמיו׳ ראה בב׳ 
את מקור הוורידים, אולם הוא הביר בו גם כבמרבז התזונה 
והצמיחה — מ 1 שב "הנפש הטבעית", הפועלת בתהליכים 
הוגטאטיוויים בגוף. לפי תודת גאלנום, "המיץ הלבן" 
(; 6 גט%), המכיל את חמרי-המזון שנספגו במעיים, מועבר 
בווריד־השער לנד, ושם הוא בהפד לדם המזין את הגוף: הכ׳ 
הוא מחסן־התזונה לגוף פולו. אולם יש לציין׳ שכבר 
אריסמו — 2,200 שנה לפני קלוד ברנאר (ר׳ להלן) — 
הסביר שהכ׳ מכיל במידה מרובה את החומר המתוק והמזין 
שבדם. 

גאלנום אף ערך ניסויים, כגון קשירת וריז-השער, כדי 
לברר את מעבר הדם דרך הכ ׳ . הוא ורופאים אחרים בעולם 
העתיק הכירו אח רשת כלי־הדם הדקיקים המחברים את 
וריד־השער עם ורידי-הכ/ ממחלות ד.כ׳ שתיאר — הצהבת, 
וכן הפדמת שמחמת מחלת-הנד. 

תורתו של גאלנוס — על האמיתות והטעויות שבה — 
נמסרה לרופאי יה״ב, שלא הוסיפו עליה חידושים מקוריים. 
סיכום ידיעות יה״ב על פעולות ד.כ׳ ניתן בפרק גדול בקאנון 
של אבן סינא (ע״ע׳ עבד 235 ). 

במאה ה 16 החלו האגאטומים במחקר מעבר הדם בכ׳ 
בעובר. הליום (ע״ע) גילה את הצינור המעביר בעובר את 
הדם מווריד-הטבור לכ׳ והמתנוון לאחר הלידה (ר׳ לעיל, עט׳ 
534 ). אותה תגלית עלתה ב 1564 גם בידיו של ארנטיוס, 
שעל-שמו נקרא צינור זה (ע״ע אמבריולוגיה, עמ׳' 878 ). 
ב 1622 גילה אזלי (ע״ע) את כליי־הלימפה, שהם — ולא 
וריד־השעו— המעבירים בעיקר את החמרים השומניים מן 
המעיים לכ׳. המונוגראפיה הראשונה של הכ׳> שבה תיאור 
איבר זה מתקרב להשקפות של ימינו, היא זו של פ. גליסון 
(ע״ע), שיצאה־לאוד ב 1654 , מלווה ציורים ברמה אמנותית 
גבוהה. חיבור זה היה מוחזק ספר־יסוד בהכרת הכ׳ כ 200 
שנה. קופסית-הב' קרויה עד היום על־שמו של גליסו׳ן. — 
עם התפתחות המיקדוסקופיה מימי מלפיגי (ע״ע) ואילך 
הופרו באופן מדוייק הסתעפויות כלי-הדם וכלי-המרה בכ׳, 
ועם התפתחות תוחת־התאים בתחילת המאה ה 19 הופרו גם 
תאי-הב׳. 

אולם התגליות המכריעות שביססו את ההכרות המו¬ 
דרניות בדבר הפונקציות של הב׳ נעשו בידי ק ל ו ד ב ר נ ר 
(ע״ע). מבחינה אנאסומית־פיסיולוגית קבע ברנאר סופית, 
ש״הכ׳ חוצה ביו מערכת כלי-הדם של איברי-העיכול 
ובין המחזור הכללי״ ( 1855 ). אולם חידושו העיקרי היה 
בתחום הפיסיולוגי-ביוכימי: גילוי תפקידו של ד.כ׳ בחילוף־ 
החסדים של הפחמימות. כבר ב 1848 הוכיח ברנאר 
שסוכר־הדם מוצאו מן הכ/ שהוא המווסת את ריכוזו של 
הסופר בדם כשאין בעה״ח מקבל סוכר במזונו; אח״כ הראה 
שהזרמת סוכר מן ד,כ׳ אל הדם מושפעת ממרפזים עצביים 
שבמוח המוארך, עד כדי גרימת סכרה בחייח־ניסוי בעקבות 
"הדקירה" בלשד המוארך. גולת-הבותרת של מהקריו של 



539 


כבד — ככור 


540 


ברבאר בתחום זה היתד׳ גילוי ה ג ל י ק 1 ג ן בכ׳ ב 1857 . 

במחקד הקליני של מחלות הב׳ — תוארה השחמת לרא- 
שובה בידי ג׳ון בראוו (?ת׳יי 0 ז 8 .!) ב 1685 . תיאור מושלם 
יותר ניתן בידי האירלנדי סמיואל 3 לק (:אל:> £13 . 5 ) ב 1817 
ובידי לאבק (ע״ע) ב 1819 , שסבע אתי השם 110515 ־ 1 ־ 11 :>. הנמק 
הצהוב החריף של ד.כ׳ תואר ב 1858 בידי הגרמני ם.'ת. 
פרריכם■ שחמת שאינה מסתמנת בהקטנת הב׳ אלא בדיגדלתו 
תוארה בידי הצרפתי ו. ש. אנו (: 113001 . 011 .¥) ב 1891 . 
הגדלת הב׳ בעקבות מחלות סיסטמיות תוארה, למשל, בידי 
האיטלקי ג. באנטי ב 1894 ; התסמונת של לחץ־יתר בווריד־ 
השער — בידי חוקרים צרפתים ב 1899 . הדלקת הנגיפית 
של הב׳ הוגדרה בידי חוקרים אמריקנים ב 1942 . 

הב' במקורות העבריים. יש סבורים, שהשם כ׳ 
נגזר מ״כובד", מאחר ■שהאיבר הוא הגדול והכבד שבאיברי- 
הבטן. השם כ׳ מופיע כ 10 פעמים בתנ״ך — לעומת הלב, 
שנזכר 84 פעמים. מהותה של "היתרת על הב׳"(שם׳ כט, יג; 
ועוד) לא הובהרה בוודאות לא 'ע״י הפרשנים המסרתייס 
ולא ע״י החוקרים החדשים. פציעות ד׳כ׳ בחשבו, כנראה, 
למסוכנות ביותר: "עד יפלח חץ כבדו" (משלי ז, כג). 
יחזקאל הנביא בבבל מזניר את נחש הבבלים ב״ראיית־הב׳" 
(יחד כא, כה. 

בתלמוד נזכרת הצהבת בשם ירקץ(שבת קל״ד, ע״א), 

דש רמז למיימת־הבטן (שם ל״ג. ע״א), הנקראת הידרקון. 
מקום כניסת וריד־השער לכ׳ בקרא "חצר־הכ׳". 

ערכו של הב׳ בסיסיולוגיה של העיכול מובלט ע״י 
הרמב״ם (פרקי משה, מאמר א׳): "העיכול שיהיה באצ* 
טומכא הוא מין ממיני ההשתנות, וכן גם־כן ההשתנות אשר 
בב׳". ב״שערי השמים" לר׳ גרשון בן שלמה (המאה ה 13 ) 
בזכרות צינודיות־המרה: הצינור "יתחלק בתוך בשר חב׳ 
לחלקים הדקים כשער"; וכן נזכר הכילוס הלבן ונרמזת 
ההטמעה של חמרי־המזץ המובאים לב': "ויתחלף המזץ 
לטבע האברים". 

בספרות הרפואית העברית המאוחרת, כגון ב״מעשה 
טוביה- (ע״ע טוביה בן משה הכהן), מתוארות "סתימות 
והתלהבות״ [= דלקת] של הכ , וגם תמונת מחלה המתאימה 
לשחמת־הב׳ המתקדמת: "ניפוח הבטן ורזה הגוף וגון בר־ 
בומי". 

, 249/50 , 111 — 108 , 8101112171 10 ( 151 1-11111711111 () 115 ( 81 , 6085 ־ 1 ? - 1 

- 100 ( 0 / 0 /•■ 180 111X01 מי׳ 81114101 . 0 .[ : 1911 

,)( 1110 ( 1 5 10515 ( €111 111111 / 0 11011 , ש 1 >ז 1 }^\), המיוחד למין 
האנושי — הן לכללו, הן לפרטיו באשר הם חברים בו; השביה 
מוסבר, על ההערכה הבאה מבחוץ (• 0 410 x 1001 ־ £ 111 ), כלפי 
קבוצות או יחידים. במשמעותו הראשונה הוא נידה בתחום 
הפילוסופיה והמשפט ככ׳־האדם; בשניה — בתחום הסוציו* 
לוגיה. 

(א) בפילוסופיה כ׳־האדם פירושו ביטוי לערכו 
הפנימי של האדם, המזכה אותו, כמין, במעמד מיוחם לעומת 
יצורים אחרים במערכת היקום, וכפרט — בשוויה זכויות 
יסודיות במסגרת החברה האנושית. בהגות העתיקה הקלא¬ 
סית לא מצא מושג זה את ביטויו, משום שלפיה האדם, 


כיצור תבוני, אמנם עומד בשלב גבוה של ההץרארכיה של 
הטבע׳ אד יתד עם זה אין הוא אלא, כשאר הקיים, חלק של 
הסדר הקוסמי האחיד; ואילו האדם כיצור חברתי כל כבודו 
בא לו בהתאם לפונקציה שהוא ממלא בחברה. עם התפוררותן 
של מדינות־העיר היווניות התפתחו שני כיווני־מזזשבה: מצד 
אחד האדם, שמסגרתו הקבועה אבדה לו, החל לעמוד על 
פרטיותו, המבודדת מן המערך הפדיני־חברתי, ועל ערכם של 
חייו האישיים; מצד שבי התעמקה תודעתו כיצור המשתייר 
לפין האנושי כולו, שחבריו חם בעלי סבע אחד ביסודו. 
אסכולת הסטואה (ע״ע),שפיתחהכיווני־מחשבהאלה,ראתה 
בטבע סדר מוסרי נעלה שנסבע בו ע״י האל, ובחוקיו — 
חוקי התבונה, שהיא משותפת לאל ולבבי־האדס. קירבה זו 
מעניקה לבני-האדם מעמד מיוחד בין שאר היצורים: הם 
יודעים לפענח, בכוח תבונתם, את חוקי-הטבע ולחיות על- 
פיהם; והם יודעים להשתמש בהם כקנה־מידה לחוקי־אנוש, 
שנועדו להבטיח את כבודם של כל בני־האדס בזכות שוויונם 
הבסיסי. 

בפילוסופיה של יה״ב, הנוצרית ביסודה, שוב הודגשו 
קירבתו המיוחדת של האדם לאלהים ויתרונו על פני 
שאר היצורים, אולם הדגש הושם בצד הדתי-מוסרי, ולאו 
דווקא התבוני. לפי תומם מאקוינו (ע״ע) כ׳־האדם מקורו 
באלהים, שברא את האדם בצלמו, כאישיות ( 13 ז 50 ־! 6 ק); בתור 
שכזה חובן האדם בשלמויות תחיליות שאינן ניתנות לביטול 
או להשחתה גמורה, וביכולת בלתי־מוגבלח, סבפיח ועל־ 
טבעית, לפתח שלמויות אלה. בראשית הרנסאנס הופיעה 
גירסה דומה לכך במידת-מה, בספר 11011111115 י 1> ^18x111310 
("על כבוד-האדם"), שבכתב בידי פיקו דלה מירבדולה (ע״ע) 
ב 1487 : האלהים ברא את האדם בלי לכפות עליו דרו־חיים 
מוחלטת ונתן לו מירב הדברים, בעוד שיצורים אחרים לא 
קיפלו אלא חלק מוגבל; המלאכים, למשל, היו עם ראשיתם 
מה שיהיו תמיד, ואילו האדם יכול ליהסך אם למלאך ואם 
לשטן. בלז פסקל (ע״ע) נתכוון לעשות"את ה״הגיונות" שלו 
אפולוגיה' של הדת הנוצרית תוך הדגשת אפסיותו של האדם 
לעומת בוראו, אך עם זאת מציין הוא שאמנם "האדם אינו 
אלא קנה, אך קבה חושב״ — ובכך כל כבודו. עם גבור 
המגמה' הראציונאליסטית במאות ה 17 — 18 , כשהשתחררה 
הפילוסופיה יותר ויותר מהנחות תאו׳לוגיות, בעשה ניסיון 
לבסס את הזכויות היסודיות של האדם על תורת המשפס 
הטבעי ( 36 זבו 31 ת 1115 ), בלי להזדקק לחוק אלהי (?נש 1 
111,1113 >). גרוטיום (ע״ע) סען, שהמשפט הטבעי, שאותו מגלה 
האדם בכוח תבונתו בלבד, היה מתקיים גם אילו לא היה 
אלהים בנמצא: חוקי הצדק והמשפט נובעים מהטבע עצמו, 
ולא ממקור אלהי > הם מבטיחים לאדם באשר הוא אדם זכו¬ 
יות שאינן ניתנות לביטול או להעברה( 165 ( 1x131161131 ). ג/ ל(ק 
(ע״ע), ב״שתי מסכתות על השלטון המדיני", מונה כזכויות 
כאלה: את זכותו של כל אדם לקניין(אישיותו ורכושו), ואת 
הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדיבור. תורה זו מונחת 
ביסוד "הכרזח־העצמאות" האמריקנית מ 1776 , שהצהירה על 
הזכות לחיים, לחופש ולביקוש האושר כעל זכויות שאין 
להעבירן. גם "הכרזת זכויות האדם והאזרח" של המהפכה 
הצרפתית מ 1789 מצהירה על הזכויות לחופש, לקניין, לבי¬ 
טחון ולהתגבדות־לדיפוי כעל זכויות טבעיות שאינן ניתנות 
לביטול. אולם הוגים שונים עירערו על תל!פות 1 של המשפט 
הטבעי (ביניהם כבר קרנאדס [ע״ע] בזמן העתיק; יום 



541 


ככוד 


542 


[ע״ע] והגל [ע״ע] בזמן החדש) בשל חוסר בימים ובהירות. 
ם. שילדי(ע״ע) בחיבורו "על הנשגב" טען, שהתכונה האפיי- 
גית למין האנושי היא הרצון, וראה באלימות את הפגיעה 
הקשה ביותר בכ׳-האדם בהיותה ביטול רצונו של הזולת. 
קנט (ע״ע) קבע שהאישיות האנושית היא הדבר היחיד 
בטבע שהוא בעל ערך פנימי, בהיותה תכלית לעצמה, ונתן 
את ההגדרה הקלאסית של כ׳־האדם בנוסחה הנגזרת השניה 
של הציווי הקאמגורי, האומרת: "עשה סעולתך בך שהאנו¬ 
שות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם 
תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד". אולם ביסוסה התאורטי 
של הנחת ערך פנימי זה לא עלה בידו. 

אע״פ שחסר ביסוס תאורטי להנחת ערבו המיוחד של 
האדם במערכת הבריאה, הרי שרעיון כ׳־האדם הסך לנחלת 
התודעה האנושית המודרנית. רעיון זה הינחה את ועדת 
האו״ם לניסוח "ההצהרה האוניוודסאלית של זכויות האדם", 
שבמבוא שלה נאמר: "".ההכרה בכ׳ הטבוע בכל חברי 
המשפחה האנושית, ובזכויותיהם השוות שאינן ניתנות לה¬ 
עברה, מהווה את היסוד של החופש, של הצדק ושל השלום 
בעולם". 

וע״ע זכיות-האדם. 

. 1 ;* 1942 , 17140£071407100 /ס מ ס;/*•״ 0607 7716 ,■ £7 ) 601 8 * 1 . 0 
, 1942 , 0120 * 710111 201 10 01 11110 * 101 <£ 110 0111 ■*<£ 1 * 1 
, 16500 ) 11 , 1945 , 240711021011 . 4 110 * 11 . 1 > 1071 } ,• 161 ) 5011061 
20 > 0111 * 2 > ! 40 10110 * 1171100 011071 * 00010 1101111/0110 20 20 > * 011 ) 411 . 
■ 2211 * 20 210101 02 :/וו< 1 ! £2111010 , 060 ) 51 . 3 . 4 ) ; 1949 , 10 * 17 * £2107 
- 1 * 710 201171 * 47710 > 14 * 0 721071111110 171 01071£0 2 ) 071 ?) 022711 1 * 1710 
- 171071 . 11 100211 * 120111 , 810011 £ ; 1953 .? 121 ) £214010 72101/111110 
42171212 40 1071 ) 220 £4 , 141610 . 2 ; 1961 , 40 * 22/11 0/1220210 ! 

1968 , £010/4 40 ) 0 2/11711 40 £071120 10 411711 12110 ) 1 * 21111 

צ. קל. 

(ב) במשפט. החוק מגן מפגי פגיעה בכ׳-האדם ע״י 
איסורים של המחוקק או של בית־המשפס, ע״י הענשת הפוגע 
וחיובו לשלם לנפגע פיצוי בכסף, וע״י הגבלת סמכויותיהם 
של השלטונות ושל מוסדות ציבוריים ואיסור פירסום ם 1 גע. 

על ההגנה על כ׳־האדם במערכות־משפמים שונות — 

ע״ע דבה, הוצאת-, ולשון-הרע. — הוראות החוק 
הפלילי והאזרחי הישראליים בעניין הוצאת שם רע 
אוחדו, שוכללו והורחבו בחוק איסור לשודהרע, תשכ״ה— 
1965 . לפי חוק זה לשון־הרע הוא דבר שפירסומו עלול: 
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו ממרה לשנאה- לבוז 
או ללעג, לפגוע במשרתו וכד׳, או לבזותו בשל מעשים, 
התנהגות או תכונות המיוחסים לו, או בשל מוצאו או דתו. 
החוק אף רואה פגיעה בב׳: בהעמדה לדין פלילי על עבירה 
שאין לה שחר! בפתיחת הליך־נפל — בזדון, בלי סיבה סבי¬ 
רה—בפלילים, בפשיטת־רגל או בפירוק; בחקירת עד שיש בה 
משום עלבון, וכן בתקיפה ובחטיפה. — הגבלת הסמכויות 
בעניין מאסר בשל חוב, מעצר, חיפוש, חקירה, קבורה 
וניחוחי־מתים מגינה גם היא, במידה שיד החוק הקיים מגעת, 
על כ׳־האדם בחייו ואחרי מותו. 

0 . מ. כ. 

(ג) במציאות החברתית משמעותו של כ׳ היא תחושת 
הערכה של החברה בלפי יחידים או כלפי רבדים חברתיים 
מסויימים, וכן החשבתם העצמית של יחידים ורבדים אלה, 
עפ״ר — כהשתקפות חמרת של יחם החברה אליהם. מתחו¬ 
שה כפולה זו נובעת התנהגות קבועה של הכלל כלפי 
זוכי־הב׳ ושל זוכי־הכ׳ בציבור. לעיתים היא לובשת צורה 


מגובשת, ואף אינסטיטוציונאלית (אטיקטה). כאלה הם 
ביטויי הכ׳ כלפי האצילים בחברה הפאודאלית (חמן רב 
לאחריה), וכן מנהגי ד״כ׳ כלפיהכהנים והכמרים בדתותשונות, 
וכד׳. המוסריות החברתית נבנית מתחושת הכ/ בפרט כש־ 
מצויים ציוויים מוסריים־פראגמטיים חשובים, שאינם יכולים 
להתמלא באמצעות חוקים בלבד, או כשאין אפשרות לפקח 
על שמירת החוקים למעשה. בכך נכללים התנהגות מכובדת 
בין שכנים, "חובות-כבוד" שאינם מאושרים בתעודות 
שבכתב, כיבוד מורים הקנים ודומיהם. הפעולות הנובעות 
מתחושת הב׳ של הפרט מתבצעות הן עקב התחשבות 
הפרסים בהערכה הסוציאלית המקווה והן ע״י הפנמת רגש 
החובה (ע״ע מצפון). במובן זה, ספק אם יכולה החברה 
להתקיים בתוקף חוקים והפעלת כפיה בלבד, ללא תחושת*כ׳ 
יעילה. — תחושת־הכ׳ ומושג־הב׳ רבי-חיוניות הם בשיאה של 
תרבות; הם הולכים ודמים בתקופות־דקאדנציה או בתקופות־ 
מעבר; בתקופות כאלו מדובר על'אבדן רגש ד,כ/ דש 
שמושגי־כ׳ מתפוררים זוכים להלעגה (למשל, דון קיחוטה 
כדמות של אביר). 

לכל תרבות מושגי־כ׳ משלה; הם מבטאים את הדמות 
האידאלית המקובלת עליה, ומסייעים לגיבוש האופי האנושי 
הרצוי. מושגי־הב׳ של ביורוקראט קונפוציאני שונים מאלה 
של פאטריקיוס רומי או של אביר מיה״ב; ואלה של תלמיד- 
חכם יהודי שונים מכל אלה. נוסף על מושגי־הכ׳ החלים 
על החברה כולה מצויים בכל חברה — אף פרימיטיודת — 
מושגיה׳ מיוחדים לרבדים, חוגים ובעלי-פונקציות שונים; 
כך, למשל, בצבאות מקובל "כבוד הדגל" (מעבר לחובת 
ההישמעות לפקודות ונוסף עליה). מושגי־כ׳ פרופסיונאליים 
נפוצים במקצועות הרפואה, הספורט ואף במסחר. בהרבה 
מקצועות ואיגודים קיימים בתי־דין של כ׳, השופטים לא לסי 
חוקי המדינה, אלא בהתאם למושגי־הב׳ המיוחדים של החוג 
המסדים. יש והב׳ הופך לתחושה מסתייגת ואגו־סיווית כלפי 
חוץ, לפשל הב׳ הלאומי או המעמדי, הפשפשים'לעתים מקור 
לתוקפנות. מושגי־כ׳ מיוחדים מתלודם לשני המינים: במונח 
"ג׳נטלמך (ע״ע) כלול כבודו של הגבר (האביר) "להגך על 
האשה וכבודה; כבוד האשה כולל, בתרבדות שובות׳ את 
החובה להגן על בתוליה או על ייחודה המיני לבעלה (או 
לאהובה). 

רגש הכ׳ ניתן לחלוקה מבחינת כיוונים שונים של פעילות 
האדם או רמות שונות של מציאותו — חלוקה המגיעה 
לפעמים עד כדי הפרדה מפליגה. ייתכן, למשל, שאיש-צבא 
ישמור בקפדנות ותוך הקרבה עצמית על כבוד הדגל, ועם 
זאת יגלה אדישות למושגי־כ׳ משפחתיים או עסקיים; רופאה 
עשויה להסתכן תוך שמירה על כבודה המקצועי, ואותה שעה 
להתייחס בביטול למושגי-כ׳ סכסואליים מקובלים. — מושגי- 
הב׳ הם תכנים היסטוריים חולפים: אין דמיון בין כבודה 
הסכסואלי של האשה בחברה מונוגאמית (צניעות) לזה של 
אשח־הךםון. — אין קשר ברור בין תפקידו הקונסטרוקטיווי 
של מושג ד.כ' לגבי החברה למידת עצמתו. כך, לפשל, מושגי- 
הכ׳ המקובלים בין גאבגסטרים, מבריחי־מכם, גנבים ורועי- 
זונות הם חריפים ביותר ונשמרים בהקפדה. אחת הסיבות 
לכך — היעדר הגנת החוק לגבי צרכי הליכוד הפנימי של 
מקצועות אלה. 

בחברות ובתרבויות שונות יש רבדים חברתיים, שחמש- 
תייכים אליהם טיפחו במיוחד את המושג ואת התחושה של 



543 


בגוד 


544 


הב/ המתייחס למעמדם ולכל אחד מהם מבחינה אישית בבן 
המעמד ההוא, עד כדי העלאת ה״כ׳" לדרגת ערך עליון, 
המוצב אף מעל לערך החיים עצמם! מכאן—החובה "לשמור 
על הב , ", ובפרט "להגך עליו, אף במחיר החיים. לעיתים 
נבע יחם זה מהכרה עצמית מופלגת של בבי רבדים אלה, 
ולפעמים טופח במכוון כדי לקיים בהם הכרה זו (וע״ע 
אבירות! בושידו [כרך־מילואים]: דו-קרב! חרקירי [כיד 
מילואים]). 

מושגי־כ , של שכבה מסויימת או של שכבות מטויימות יש 
שהם הופכים לתופעה לאומית (או ציוויליזאטורית) כללית, 
או מתאפיינים ביומרה לכך — למשל, ה״ג׳נטלמף, שהוא 
תערובת של מושגי-ב׳ פא ודא ליי ם ומשכילייים־הומאניסטיים. 
דמוקראטיזאציה של מושגי־ב׳ מתקשרת לתב בטישטושם 
והרפייתם. חיעדרם או חולשתם של מושגי־כ׳ לגבי שטח־ 
פעולה מטויים מעידים על בעייתיות הנעוצה באותו שטח־ 
פעולה במציאות החברתית. בך, למשל, התקיים מושג חיוני 
מאד של כבוד־המלאכה ביה״ב וראשית הזמן החדש 
באירופה, ואילו בחברה התעשיינית המאוחרת קשה לגלות 
חוש מפותח לבבוד־העבודה בין השכירים. בדור האחרון 
מתחילים האיגודים המקצועיים לשים לב לכך. 

הכ׳ הוא מיסודו מושג סוציאלי׳ ואיננו חל על חווייתו 
הדתית של האדם. ביהדות (ר׳ להלן) היפוכו של חילול- 
השם אינו כיבודו אלא קידושו! יהודים שהקריבו את עצמם 
על קידוש־השם לא עשו זאת מתוך רגש כ". אותו דבר אמור 
בסארטירים הנוצרים במאות הראשונות לםה״נ. 

' 1 נו 3 י 1 י 0 ' 1 ' .£ ,* 1909 , 167 ) ,?!־/££ 016 ,־£ם 11 ) 310 

100, 1-!¥1071716117 , £€71117*16711 61 #71716*#€ 7110701, 1912; X. \^. 

,: 01£1 ק$ .מ ; 1932 ,. 501 . 500 . 01 ץ £00 ) 07107 }{ ז ב^)זרת 5 

// 07107 071*1 11*6 306101 $17X611*76, 1935, 1^. ?01000, 016 

. $00 . 01 ץ 0 ס£ 101:01:0 ) 1107107 , 015 ^ 111 -^ 1 ? .ן ; 1956 , ££76 

. 1968 ,( 6 ,. 801 

א. לי. 

ביהדות. מבחינה לשונית המלה כבוד מורה על 
כבד: משא, ערך — בניגוד ל ק ל:* "נכבד" 'לעומת 
,,נקלה" (השר שמ״א ב, ל), ובסמיכות להדר — גם על 
פאר דופי, חיצונים או פנימיים (השר ישע׳' לה, ב! תה' ח, 
ו! שם קמה, יב! ועוד). במקרא המושג כ׳ מצד על שני 
מישורים: (א) קודש (במושג תאולוגי) ו(ב) חול (כמושג 
אנתרופולוגי וחברתי). 

(א) "כ׳" הוא מתאריו של האל ("מלך הכ ׳ " [תה , כד, 

ז—י]! "אל ד,כ׳" [שם כט, ג]), והוא מיוחם לה׳ מבחינת 
התגאתו בעולמו, וזאת מכמה פנים: ( 1 ) הבריאה כולה 
מבטאה — או מציגה — את כבוד ה׳("מלא בל הארץ כבודו" 
[ישע׳ ו, ג]! "השמים מספרים כבוד אל" [תה׳ יט, ב]! וכן 
ישע , לה, ב! ועוד)!( 2 ) כבוד ה׳ מתגלה במעשי ה׳ בהיסטו¬ 
ריה, בפרט בישועה שהוא מושיע את עמו(״ ...את כבדי ואת 
אתתי אשר עשיתי במצרים״ [במד יד, כב]! ונגלה כבוד 
ה׳" [ישע׳ מ, ה]! ","וכבוד ה׳ עליך זרח" [שם ס, א]! ועוד 
הרבה)! ( 3 ) "כבוד ה׳" הוא לפעמים התגלות ספציפית, 
מראה הנתפס בחוש או בחזון והמתואר לפעמים כאור, כענן, 
כאש, או אף בדימד ציורי מורכב. כזה הוא "כבוד ה׳" ביחוד 
במעמד הר־סיני(שם׳ טז, ז, י! שם כד, יז—יח! דב׳ ה, בא) 
ובמתן הלוחות השניים (שמ , לג, יח, כב), בשכנו במשכן 
(שם מ, לד—לה) ובמקדש (מל״א ח, יא),וכן במרכבה (ע״ע) 
של יחזקאל (ע״ע, עם׳ 733/4 , 744 ). בדימד זה של ה״כ׳" 
דנה הרבה ההגות הדתית־פילוסופית המאוחרת במאמציה 


להסביר את מהות החזון הנבואי (ע״ע נבואה)! הראב״ע, 
ריה״ל והרמב״ם זיהו את הב׳ עם השכינה (ע״ע). — זרמים 
מיסטיים ביהדות (ע״ע ?!בלה) שיוו ל״כ׳" משמעות מיו¬ 
חדת—כנברא ראשון, או'כנאצל, שהוא אותה בחינה של 
האלהות שאליה מסוגלת להגיע יכולת ההשגה האנושית 
(ע״ע חסידות אשכנז, עמ׳ 821/2 , 824 ). 

מ״כבודו" של האל מתחייב הב׳ שיצוריו חייבים לו. יראת 
ה׳ וקבלת עול מלכותו ועבודתו מתוארות הרבה כ״מתן כ׳" 
או ״שימת כ׳״ לה׳ (יהד ז, יט! שמ״א ו, ה! ישע׳ מב, יב! 
ירכו יג, טז! מלא׳ א, ו! תה׳ כט, א! ועוד). 

(ב) "ב׳" במישור האנתרופולוגי משמש במקרא בשתי 
משמעויות: ( 1 ) כביטד לשוני לעצמותו של האדם — שם 
נרדף-כמעט ל״נפש"! ( 2 ) לציון של הערכת קנייני המום 
בחומר (עושר, מעמד חברתי) או ברוח (ענוה, חכמה). 

( 1 ) הב׳ האמור במקרא לגבי האדם משמעו הרבה פעמים 
אישיות האדם, ובך הוא נתפס בתרגומים ובפרשנות [רס״ג, 
ראב״ע, רד״ק, ועוד] (השר: "שמח לבי דגל כבודי" [תה׳ 
טז ט]! "למען יזמרך כ׳" [שם'ל, יג]! וכן שם נז, ט! קח, 
ב! ועוד). כינוי זה מעיד על מעמדו הרם של האדם במערכת 
היחסים: אלהים—אדם—יקום. ההבנה של הערכת האדם 
במקרא חלדה בחפיסת מובנה של בריאת האדם "בצלם 
אלהים" (בדוד א׳ בו—בז), או "בדמות אלהים" (שם ה, א). 
פשט הכתובים נראה, לכאורה, כמכות לדיוקן, אולם משמעו¬ 
תם היא נושא גדול להגות הדתית וניתנת לפירושים,שונים. 
עב״ס ברור, שלאדם ניתן מעמד מיוחד בבריאה, מעמד שבו 
הוא נבדל משאר כל היצורים. האל האציל מכבודו(ר׳ לעיל) 
על האדם ("ותחסרהו ימעט סאלהים וכ ׳ והדר תעטרהו" [תה׳ 
ח, ו])! האדם רוכש לעצמו את תהילת הב׳ מתוך שניתנה לו 
היכולת לשלוט על סביבתו, ועי״כ להידמות לבוראו במלאכת 
היצירה (שם שם, ז—ח! והשר ברא׳ א, כח: "...מלאו את 
הארץ וכבשה ורדו..."). בכיבושו אח המבע האדם תופס את 
מקומו הייחודי (השר איוב, פרק כח)! אולם הוא מכיר שכ ׳ 
זה הוענק לו מאת ה׳ ומכיר תודה לו("כבודי ומרים ראשי" 
[תה׳ ג, ד]). אין תהילת ד,כ׳ שבמעשי יצירתו של האדם 
יכולה להעבירו על דעתו ולהביאו לשוות לעצמו כבוד אל! 
גם בשעת גאוותו על השגיו בכיבוש הטבע לאי ניתן לו 
לשכוח שאין הוא מסוגל לרדת לסוף חכמתו של האל הצפונה 
בטבע (איוב, שם). תוכחתם הקשה ביותר ולעגם הנוקב של 
הנביאים מכוונים כלפי האדם המשים עצמו אלוה או כעין- 
אלוה (ישע׳ יד, יב—טו! שם לז, בא—כט! יחד כח, א—יט! 
ועוד). בעמדו מול האל חש האדם באפסותם ובפחיתות- 
ערכם של'הכ׳ וההדר שבהם עוטר, לעומת ה׳ — שלו בלבד 
גאה כ׳: "מה אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקזעו" (תה׳ 
ח', ה)! "מה אדם ותדעהו בן־אנוש ותחשבהו" (ישם קמד, 
ג)! "חדלו לכם סן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב 
הוא"(ישע , ב, כב). גם כבודו והדרו של האדם בעולמו אינם 
עומדים לעד: הם נעלמים בליל ביום ה׳—יום־הדין, מפני 
הדר גאון ה , (שם שם, יז—בא! שם ה, יג—יז). — קריאתו 
הנואשת של קהלת (ג, יט): ״ומותר האדם פן הבהמה איך— 
מתייחסת לגורלו של האדם בעולמו ולא למעמדו בבריאד" 
מתחלים ומאיוב מתפרשת משמעות אחרת של הכ׳ המוענק 
מן האל לאדם, והיא יכלחו להגיע להכרת האל. לרעיון 
זה ניתן אח״ב בימוי'עז בסיכומו של יוה״כ — בתפילת 
נעילה, המסמיכה לאותו פסוק שבקהלת את הקביעה: "אתה 



545 


כגוד 


546 


הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך". 

ראיית "צלם אלהים" באדם משתקפת גם בהנפקה של 
מצוות, היא מפורשת כבר במצוות בני־נח — בקביעת ייחודו 
של האדם מכל היצורים מבחינת איסור שםיכת*ד 0 ו (ברא׳ 
ם, ו). מניעת בזיוז האדם, שהוא "דמות דיוקנו" של האל, 
היא, כנראה, סעם איסור הלנת נבלת התלוי: "לא תלין 
נבלתו על העץ״. כי קללת אלהים תלוי״ (דב׳ כא, כג — 
לפי רש״י, שם), 

( 2 ) "כ׳" רווח כשס-נרדף לרכוש ופמון או למעמד חברתי 
רם. המלה מופיעה לעתים קרובות בצירוף למלה "עושר" 
(משלי ג, טז ? קהל׳ ו, ב ז דהי״א כס, יב ז ועוד), או במשמעה 
של זו (ברא' לא, א), וכן לציון השלטון (ברא׳ מה, יג; 
דהי״ב, א, יא—יב). אולם גם קנייני הרוח הם ב , * כ׳ הוא 
שכר וזכיה לעוסק בחכמה, או בתורה (משא ג, לה! שם 
ח,"יח), ומידות נאות הן כ׳ לבעאהן (שם מו, לג! שם כ. ג* 
ועוד). מכאן הערכת החכם בחברה: "כ׳ חכמים ינחלו" (שם 
ג, לה), וכן מצות ההדרח פני זקן (ויק׳ ים, לב) — שנת¬ 
פרשה לאחר־מכן, בהלכה ובאגדה, כמכוונת ליראודהכ׳ מפני 
החכם, בהקבלה למצןת כבוד אב ואם (ע״ע). ממשמעות זו 
של מושגי ד!כ׳ וההדר התפתח גם המושג של הידור מצןה 
(ע״ע מצוה). — בצד ההטעמה של הערכת הכ ׳ כמעלת הרוח 
והנפש אין התורה מזלזלת גם בנוי ובפאר החיצון, בייחוד 
בלבוש — שהוא מסימני דרגת כבוד־האדם. הכהן הגדול, 
כמי שנמצא במעלה הגבוהה ביותר של קדושה וכבוד-האדס, 
בגדיו היו חייבים להיות "לכי ולתפארת" (שם׳ כח, ב). 

ביהדות הבתר-מקראית. בניין־אב בתפיסת חז״ל 
להערכת מעלתו של האדם מכל היצורים, בעקבות המקרא, 
הוא מאמרו של ר׳ עקיבא: "חביב אדם שנברא בצלם, חיבה 
יתרה נודעת לו שנברא בצלם" (אבות ג, יד). אולם, בדומה 
לרעיון המקראי שעליו הוא מתבסס, גם מאמר זה ניתן לפי¬ 
רושים שונים. — בהרבה מאמרות וסיפורים אגדיים מובע — 
במישרין או בעקיפין — הרעיון, שהאדם הוא תכלית הבריאה 
ושכל היצורים האחרים לא בבראו אלא לצרכיו (השר: 
״... ברא צרכי מזונותיו ואח״ב בראו... צנה ואלפים כלם — 
למה נבראו ך צפר שמים ודגי הים — 'למה נבראו ז משל 
למלך שהיה לו מגדל מלא כל-טוב ואין לו אורחים — מה 
הנאה יש למלד שמלאו ו" [ב״ר ח׳] ז "אמר הקב״ה [בעניין 
המבול]: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם. עכשיו 
שאדם חוטא—בהמה וחיה לפה לי ו" [סנה׳ ק״ח, ע״א]! ועוד 
הרבה). אמנם אין הספרות המשנאית, התלמודית והמדרשית 
עוסקת בניתוח אנתרוסולוגי-פילוסוסי של מעמדו של האדם- 
כשהוא-לעצמו בבריאה, אולם בהלכה ובאגדה ניתנים ביטו¬ 
יים רבים למסקנות מ״חיבתו" זו של האדם, המסתכמות 
במושג כבוד-ה בריות: חיובים שבין אדם לחברו ובין 
אדם לעצמו הנובעים מכבוד האדם. "גדול כבוד־הבריות 
שדוחה את לא-תעשה שבתורה״ (ברב׳ י״ט, ע״ב ! ועוד) — 
נאמר על הפטור ממצות השבת״אבדה, שניתן למי שהוא 
"זקן ואינה '[האבדה] לפי כבודו" (ב״מ ל׳, ע״א), וכן על 
ההתר שגיתן אף לכהן להיטמא למת-מצוה (ברב׳ כ', ע״א). 
אולם בדרך־כלל אין לאו־של־תורה נוהה "מפנייפבוד־הבריות, 
ו״הרואה כלאים של תורה על חברו, אפי׳ היה מהלך בשוק- 
קופץ לו וקורעהו עליו מיד... אבל דבר שאיסורו מדבריהם — 
הרי הוא נדחה מפני כבוד־הבריות בכל מקום * ואע״ם שכתוב 
בתורה ,לא תסור מן הדבר׳, הרי לאו זה נדחה מסבי כבוד- 


הבריות" (רמב״ם, הל׳ כלאים י/ כ״ט). משום כבוד-הבריות 
נאסר לבצע ברשות-הרבים פעולות שונות שיש בהן משום 
מיאוס (שבתי״ב,ע״א). נקבעו כללים להפסקה בקריאת-שמע 
״מפני הכ׳״ — לשאול שלום ולהשיב שלום לבני־אדם 
(ברכ׳ י״ג, ע״ב—י״ד, ע״א). — פגיעה בכבודו של אדם 
(״בושת״) גוררת תשלום פיצויים מתאימים — "הכל לפי 
המבייש והמתבייש" (כת׳ ם׳, ע״א), והיא אחת מאבות־נזיקץ 
(ב״ק ד׳, ע״ב); תשלומי בושת פעמים הם חלק מכלל חמשת 
החיובים המוטלים על החובל בחברו, ופעמים הם לבדם 
מהווים את גוף הנזק (וע״ע נ ז י ק י ן). אף המבייש בדברים 
קנסוהו חכמים (רמב״ם, הל׳ תובל ומזיק ג׳, ה׳). באגדה 
מושווה בזית כבודו של אדם לרציחתו, משום "דאזיל סומקא 
ואתי חיוורא" (ב״מ ב״וז, ע״ב). כבוד האדם אינו פוסק 
במיתתו, ושורה של הלכות נאמרה בכבוד המת (וע״ע מות, 
עם׳ 1882 קבורה). — עיקרם של הדברים הללו הוא בייחוס 
הכ׳ אל ה״אני" תוך כדי דרישתו מן הזולת, 

ביטויו החיצון של כבוד האדם כלפי עצמו הוא בעיקר 
בדרך התנהגותו, ובפרס בהקפדה בלבושו, "דר״י קרי למאני 
מכבדותי" (שבת קי״ג, ע״א). רבי היה מוסיף לאחר תפילתו 
אתיהבקשה "שתתן לנו... חיים של עושר וכ׳" (ברב׳ ט״ז, 
ע״ב). אף לפרסים בדיני-ממובות גיתבת הנמקה הנובעת 
מהערכת הב׳ האנושי: ״בא וראה כמה גדול כבוד-הבריות: 
שור שהלך ברגליו — חמשה. שה שהרכיבו על כתפיו — 
ארבעה" [לעניין תשלומי ד׳ חד בגנב] (ב״ק ע״ט, ע״ב). ר׳ 
אליעזר בן הורקנום אמר: "יהי כבוד חברך חביב עליך 
כשלך״ (אבות ב׳, י׳). ובן־זומא אמר: ״איזהו מכובד — 
המכבד את הבריות"(שם ד׳, א׳). האדם חייב בכבודו העצמי 
כנברא בצלם* אמרו: "אפילו בשעת. סכנה אל ישנה אדם 
את עצמו מן כבודו, שהרי יצאו אלו [חנניה מישאל ועזריה] 
לישרף — וקישטו עצמן" (תנת׳, נח, י׳). 

"תפיסה זו של כבוד האדם מתייחסת לכל אדם באשר הוא 
אדם, שכבוד בוראו טבוע בו ומופקד, כביכול, אצלו. אפילו 
עבד כנעני "יש לו בושת" [לדעת חכמים] (ב״ק פ״ז, ע״א), 
ואפילו המבייש את עבדו-שלו עובר על איסור, ש״לעבדות 
מסרם הכתוב ולא לבושה"(נדה מ״ז, ע״א). אולם כבל שגדד 
לה״מעלת האדם עלי־אדסות גדלה האחריות לכבודו, ובפרט 
אמורים הדברים כלפי בני־ישראל, "שכל ישראל בני-מלכים 
הם", ו״כולם ראויים לאותה איצטלא" (ב״מ קיי״ג, ע״ב). 
ברכה מיוחדת נקבעה ע״י חז״ל לרואה מלכי-ישראל: "ברוך 
שחלק מכבודו ליראיד! והרואה מלכי־גויים אומר: "ברוך 
שנתן מכבודו לבריותיו״ (ברב׳ ג״ח, ע״א)! כ׳ זה הוא חלק 
מ״הבוד גבוה", ולפיכך "מלך שמחל על כבודו אין כבודו 
מחול" (כתו׳ י״ז, ע״א). 

רעיון מרכזיותו של האדם בבריאה והאמונה שלמען 
האדם נברא העולם — מצויים בהגותם של הפילוסופים 
הדתיים והמיסטיקנים, רובם ככולם, רק הרמב״ם שולל רעיון 
זה ואמונה זו שלילה נמרצת, אע״ם שגם הוא מייחד לאדם 
מקום ראשון-במעלה בין הברואים בעולם שמתחת לגלגל- 
הירח (מו״נ, ג׳, י״ג—י״ד). את רעיון הב׳ שהאדם חייב 
לעצמו הרמב״ם גורם כאמור ביחס ל״חכם", ז״א למי שמיצה 
את ייעודו של בן המין האנושי — להיות עובד־ה׳ באמת: 
הלה "מובדל משאר העם" לא רק "בחכמתו ובדעותיו" אלא 
גם "בהילוכיו ובמלבושו* ובכל מעשיו, "שיהיו נאים ומחד 
קנים ביותר" (הל׳ דעות, פ״ה). 



547 


כבוד — כבוד אם ואם 


548 


במאה ה 19 נתעוררה מחלוקת עקרונית בין שני פלגים 
של תנועת־המוסר (ע״ע מוסר, תנועת ה־, עם׳ 628 ) בשאלה: 
האם האדם הוא בבחינת ״נזר הבריאה״ — ברוח המאמר 
״חביב אדם שנברא בצלם״ — או שמא אין הוא אלא פרט 
קטן וחסר־ערך בתוך הבריאה הכוללת — ברוח המאמר 
"יתוש קדמך" (סנה׳ ל״ח, ע״א). 

ח. ז. ריינס, כ׳ וענווה במוסר היהודי (סיני, כ״ב), תש״ח ) 

י. ד. הלוי סולוביצ׳יק, איש האמונה, 21-13 , תשכ״ח. 

י. ח.-י. ל, 

כבוד אב ואם, מצןה מן התורה, המהווה את הדיבר 
החמישי שבעשרת־הדברות (שמ׳ כ, יב! דב׳ ה, 

טז) ואמורה גם רמצנת מורא אב ואם (ויק׳ יט, ג)* 
שכרה הקבוע בתורה הוא אריכות־ימש, ואת הפרתה מתה 
הנביא (יחז׳ כב, ז) עם העוונות הכבדים ביותר. מכה אביו 
ואמו, או מקלל אביו ואמו, חייבים מיתה (שם׳ כא, טו —יז). 
המסורת היהודית — ההלכה והאגדה כאחת — מחמירה מאד 
בהערכת מצות כאו״א (ירו׳ פאה א/ א׳; שם קיד א/ ז׳ ז 
בבלי קיד׳ ל׳, ע״ב—ל״ב, ע״ב * ועוד. וכן רמב״ם הל׳ ממרים, 
פ״ו! שר׳ע יר׳ד, ר״מ), ורבים מאד הדקדוקים והחומרות 
שנהגו בה חכמים. 

שתי תפיסות קיימות במקורות בשאלת משמעותה והגדר¬ 
תה המשפטית של מצות כ״א. לדעה אחת אין הבן חייב 
להשקיע מהונו לכיבוד אביו — פרס לשירותים אישיים, 
שהם בחינת "ביטול מלאכה" לבן— ועיקר תכנה שלהמצוה 
בגינוני־הפבוד שהבן נוהג כלפי אביו; לדעה אחרת "כ״א 
משל בן", ז״א שעליו לישא במעמסה הכספית הקשורה בכך, 
אפילו הוא עני שצריך לחזר על הפתחים. שתי המשמעויות 
של ד,מצןה משולבות יחד בהגדרת תכנה: "לא עומד במקומו 
ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו... מאכיל 
ומשקה ומלביש ומכסה, ומכניס ומוציא". מבחינה עקרונית 
שווה כיבוד־אב לכיבוד־אם, שהרי פסוק אחד אומר: "כבד 
את אביך ואת אמך״, ופסוק אחר מקדים אם לאב: "איש אמו 
ואביו תיראו״ — ומכאן שהשווה הכתוב מוראם וכיבודם 
של אב ושל אם: אולם משום שהאם עצמה חייבת בכבוד 
בעלה, קודם כבודו לכבודה. כמו־כן הבן והבת שווים בחיוב 
כלפי הוריהם אלא שהבת הנשואה כפיפותה לבעלה פוטרתה 
מכמה פרטי המצלה. — אין מצות כ״א חלה במקש שיש 
עברה, משום שגם האב חייב בכבודו של מקש. — האב 
רשאי למחול על כבודו, ו״כבודו מחול״. — ההלכה מרחיבה 
את הקפד, של המצלה שוללת בה גם את אשת־האב ואת 
בעל-האם, וכן את האח הגדול. כ״א הוא גם לאחר מותו של 
האב, והמוסר שמועה מפיו של אביו המת אומר: "זכרונו 
לחיי העוה״ב״, ותוך י״ב חודש: ״הריני כפרת משכבו״. — 
יחד עם הקביעות המשפטיות הללו עמדו חז״ל על חשיבותם 
המיוחדת של הצד הפסיכולוגי שבקיום מצלה זו ושל כוונת־ 
הלב בעת עשייתה, ואמרו: ״יש האכיל לאביו פטומות — 
דורש גיהנם, דש מטחינו בריחיים — דורש גן־עדן". 

האגדה מפליגה בערכה של מצות כ״א, הנחשבת ל״החמו־ 
רה שבחמורות" שבמצוות התורה. היא ניתנה לישראל כבר 
במרה, לפגי שהגיעו לסשי (סנה' נ״ו, ע״ב), שמצא שהקדים 
הקב״ה כיבוד אב ואם לכבודו. מצלה זו נמנית עם המצוות 
"שאדם אשל פירותיהן בעוה״ז והקח קיימת לו לעוה״ב". 
בשני התלמודים מרובש הסיפורים—בהדגמות לשאלה "עד 
היכן הוא כ״א״ — על מעשי כיבוד אב ואם שנהגו אישים 


ששים, ורבה ההערכה לאנשים — גם לנכרים — שהצטיינו 
בדבר זה. חז״ל מטעימים את זכות כ״א שעומדת לעשו 
הרשע — רמז לידיעה שהיתה להם בדבר ההקפדה שהקפידה 
החברה הרומית ־ בדבר זה (ר׳ להלן). בהקפדה של קיום 
מצלה זו בישראל ראו חז״ל הכשיר עיקרי לשמירתה וקיומה 
של מסורת-אבות במובן הרחב־ביותר: "כבר קיבלו אבותיכם 
עליהם, שנא׳,שמע בני מוסר אביך ואל תסוש תורת אמך׳" 
(פס׳ נ׳, ע״ב). 

וע״ע בן סורר ומורה. , 

כאו״א בקרב אומות־העולם. קשר רגשי הדוק 
מאד בין הילד ובין אמו קיים, בדרך הטבע, בכל חברה, 
וברוב בני-אדם — בכל התרבויות — הוא משיף להתקיים 
כל ימי חייהם. פחות הדוק הוא הקשר בין הילד לאביו 
במשפחה ה״אמהית", שבה אחי־האם הוא ראש-המשפחה, וכן 
במשפחה הפוליאנדרית. גם במשפחה ה״אבהית", הפוליגא־ 
מית או המשוגאמית, קיים היחס של כיבוד-אב, במובן של 
הכרה מלאה בסמכותו, בדרך־כלל, רק כל זמן שהילד סמוך 
על שולחן אביו ואימתו עליו. בהגיע הבן לעצמאות כלכלית, 
מתרופף יחסו אל ההורים והוא מתאים את עצמו לדגם ההת¬ 
נהגות הכללית כלפי הזקנים המקובלת בחברה. בחברות 
פרימיטיודות רבות, שאינן נוהגות כבוד בזקנש ואף נוטות 
להיפטר מהם, נע יחם הבנים אל ההורים בין אדישות לגורלם 
לבין השתתפות פעילה בסילוקם, כשאינם מסוגלים עוד לדאוג 
לעצמם שעשים מעמסה על המשפחה ועל החברה. בקרב 
המלאנזש באיי פיג׳י ובהברידים החדשים מחייב המנהג את 
הבן לעשות את רצון הוריו הזקנים, כשהם מבקשים אותו 
להמיתם או לקבור אותם חיים. מנהגים כאלה היו קיימש 
עד לתקופה ההיסטורית, או קרוב אליה, גם בקרב אחדים 
מעמי אירשה. לסי סטראבון, גרסו חוקי האי כיום שיש 
להמית בהרעלה אנשים שהגיעו לגיל 60 . גם הפתגם 
הרומי ״בני 60 מעל לגשר״ (״ 11£0 ס!ן €!> 5 ס 1 :נ 113 ס 38 \£$י 0 
רומז, אולי, למנהג קדום של הטלת זקנים לנהר הטיבר. 

כאו״א, במובן של קבלת מרותם ושל רגש אחריות לגורלם 
לעת זקנה, פוחח בחברות שבהן ההנהגה בידי הזקנים, וב¬ 
רבות מהן הפך לחובה דתית-מוסרית, בעקבות התפתחות 
האמונה בהישארוודהנפש כוון חשוך הבבש למילוי החובות 
הפולחניות כלפי ההורים לאחר מותם, ודבר זה השפיע לחיזוק 
יחם הכבוד אליהם בחיים. במצרים הקדומה היתד. זו 
חובתו העיקרית של הבן לדאוג לקבורת הוריו ולא להזניח 
את הטכסים שנועדו להבטיח את שלש נפשותיהם. על טיב 
היחסים בין בנים להורים אפשר ללמוד, למשל, מכתובת 
בקברו של אחד מכהני נא-אמון, המעיד על עצמו שהיה 
משען לאביו הזקן ושמע בקולו לכל דבר. בסין, שבה פולחן 
האבות הקדומים היה יסוד החיים הדתיים, נחשב כיבוד 
ההורים לח 1 בה המוסרית העיקרית. קשפוציוס מגדיר אותה 
כחובה לציית להורים בעודם בחיים, לשרת אותם כמיטב 
היכולת, לקבור אותם בכבוד ולהביא להם ק רבנות אחרי 
מותם, גם הבראהמאגיזם בהודו והשיגטו ב י א פ א ן הדגי¬ 
שו את כיבוד ההורים כמידה יסודית למבנה חברתי-דתי 
מבוסם על פולחן אבות האומה והמשפחה. 

אצל העמש השמיש, שהוקירד בדרך־כלל את הזקנש, 
היתה מידת כאו״א מפותחת. שיר־העלילה ה א וגרי ת י 
על דנאל משבח, בץ היתר, את הכבוד שנהג הגיבור בהוריו. 



549 


כבוד אב ואם — כבול 


550 


בבבל גזת חוקי דומורבי כריתת יד על הבן הטבה את 
אביו וכריתת לשון אפילו על הבן המאומץ הססיח דברים 
כלפי אביו או אמו. 

ביוון וברומא הוסדרו היחסים בין בנים והורים 
בדרך החוק. ביוון היו הבנים חייבים לתמיד בהוריהם ולכב¬ 
דם. הורים נצרכים יכלו לתבוע לדין את הבן שהזניח את 
חובתו. כל מי שרצה להמנית לתפקיד ציבורי באתונה נתבקש 
להוכיח שמילא את חובתו כלפי הוריו. ברומא ניסח כבר חוק 
שנים־עשר הלוחות את חובת כיבוד ראש־המשפחה (ז*זצק 
35 ו! 11 ז״־£), שסמכות שליטתו בבניו וחובתם לציית לו היו 
בלתי־מוגבלות כמעט. יחם הכבוד אל ההנרים נקרא בלאסי־ 
נית — אותו שם המציין גם את יחם היראה והכבוד 
לאלים —, ובמסורת ההיסטורית והאגדית הרומית — הרבה 
יותר מביוונית — מרובים הסיפורים המעידים שיחס זה היה 
מציאות חיה בחברה. כאיש־מופת ליחס הנכון של הבן אל 
אביו הזקן מוצג ב״אנאים" של ורגיליוס (ע״ע) אנאם, אבי 
משפחת היוליים (משפחתו של אוגוססוס). התגלמותה של 
ד. 135 ש 1 ס נערצה כאלה, והיה לה מקדש ברומא. 

הנצרות קיבלה את עשרת הדברות כדבר אלהים, 
ובכללם את מצוות כאו״א. ישו(מתי ¥^ 4 — 9 : מארקום 1 ד׳\, 
10 — 13 ) אן* כולל בטענותיו נגד הפרושים את הטענה שהם 
משלימים עם ביטול מצווה זו. אולם פסוקים כגון "מי שאוהב 
את אביו או את אמו יותר מאשר אותי, אינו ראוי לי" (מתי 
^ 37 ) — מעידים שבזמן הראשון, כשההצטרפות לאסונה 
החדשה היתה מפלגת לעתים אח המשפחות, נדרש הפרט 
לבחור בין אלהים להוריו. 

גם האיסלאם מדגיש את חובת כיבוד ההורים, והיא 
נזכרת במפורש בקוראן (סודה י״ז, כ״ד—כ״ה), קשרי המש¬ 
פחה ההדוקים־ביותר וסמכותו הרחבה של אבי-המשפחה 
בחברה המוסלמית גורמים לכד שכיבוד ההורים אינו רק 
חובה מוסרית מוכרת, אלא מציאות חיה, ודומה שגם בעק¬ 
בות התמורות החברתיות בעולם המודרני נפגם יחם זה 
בחברה המוסלמית פחות מבחברות אחדות. 

/?> ) 1 ? 2£ ת() 0£1/610 /*מ 0 .£ 

, 155 * $11 *!£ .ן) ץ!* 1 ? 1110.1 ז ? £1 ת־ז 00 ; 1906 ,* 1€8 > 1 01 ז 0 )\ 

1913 ,( ¥1 , £1111€$ 1 > 11 ב ^ 11 ^ 1 0£ ״(! 10 ^ £00 

מ. ו. 

בבול (טורף), חומר קרקעי טבעי, שעיקרו שרידי צמחים 
רקובים ומפוחמים בחלקם, שהצטברו בביצות, 

באגמים ובשטחים לחים אחרים. הב׳ נפוץ בעיקר בארצות 
ארקטיות וסביב־ארקטיות (צפודסיביר, צפון־אירופה, קאנא־ 
דה ואלאסקה) על־פני שטחי הטונדרה (ע״ע) וביצותיה 
הנרחבות! צמחיית הטונדרה הופכת בתנאי החימצון המוגבל 
לחומר קרקעי עשיר בפחמימ 1 ת ומעורב בטיט ובחול. בג׳וג־ 
גלים, בשפכי נהרות גדולים ובתחומי מנגלבה של ארצות 
טרופיות, ובתחומים מצומצמים גם באיזודים ממחגים ואפילו 
יבשים־חמים, נוצרות קרקעות־כ/ שאפיין שונה מאלה של 
הארצות הארקטיות. 

הר׳ הוא הדרגה הראשונה בתהליד הפיכת התאית הצמחית 
לפחם, ומבחינת הרכבו וערכו הקאלורי הוא'תופס עמדת- 
מעבר בין העץ — מזה, ובין הפחם למיניו — מזה. הערכים 
האבאלימיים הממוצעים של מיני הב׳ הם (ב%): 0 55.4 , 
^ 6.2 , זו 1 1.7 , ס 35.6 

על רקע ההבדלים שבין התנאים הנאוגראסיים־אקלימיים 


של בתי-הגידול השונים של צמחי כ׳ ושבין דרכי ריקובם 
והשתמרותם, מבחינים: ( 1 ) כ׳ של ביצות־מישור וטונדרוח, 
המשתרעות באיזודים קרים וכמעט-קרים! ( 2 ) כ׳ של יערות 
צפופים, באיזורים שמדרום לתחומי הטונדרות, שקרקעיתם 
שומרת על לחות מתמידה: ( 3 ) כ׳ של רמות באיזורים ממוז- 
גים, שבהם הממסדים הרבים וההתאידות המועטת מאפשרים 
התפתחות צמחי־ביצה. בהיעדר חימצון מושלם, המכלה את 
התאית, מתרחש תהליך איטי של פירוק חלקי של התאית 
והפיכתה לרקבובית אגב התהוות גאז מתאן. ביצות כ׳ הת¬ 
פתחו במידה רבה בסליסטוקן (רביעון). 

הב׳ נקבובי מאד, מבנהו סיבי, ובמצב יבש הוא פריך. 
שרידי הצמחים נשמרים בו במצב תקין עד כדי כך שאפשר 
לזהותם בדיוק. במיוחד משתמרים בב׳ האבקה (ע״ע) של 
הצמחים ונבגיהם, ולפיהם ניתן להכיר את מהות הצמחיה 
לפרטיה, את תנאי גידולה, ובעיקר — את תנאי האקלים 
בשעתה. 

מעריכים את שטחי הב׳ על-פני כדור־הארץ כדל¬ 
קמן (בקמ״ר): בריה״ס — כ 170,000 , קאנאדה — 93,000 , 
פינלאנד — 78x100 , שוודיה — 49,000 , אה״ב — 30,000 . את 
הרזרוות העולמיות של כ׳ מעריכים ב 250 מיליארד טון, כ 60% 
מהם — בבריה״מ. 

את התפוקה העלמית של כ׳ מעריכים ב 200 מליון טון 
לשנה ( 1965 ), למעלה מ 90% ממנה בבריה״ם, שהיא גם 
המדינה היחידה שבה לב' חשיבות כלכלית. יצרנים חשובים 
אחרים הם אירלנד וגרמניה המערבית. ארצות אחדות, 
שהיו לפנים יצרנים וצרכנים חשובים של כ׳, כגון פלניה, 
ממארק' ואחרות, צימצמו את ייצורו דאת השימוש בו עד 
למינימום. 

ה פ ק ת ו ו ש י מ ו ש ו ש ל ה כ׳. הפקתו של הכ׳ והכנתו 
לשימושים תעשייתיים וחקלאיים כרוכות בשני קשיים: 
( 1 ) תכולת־מים גבוהה, המגיעה לפעמים עד 95% : ( 2 ) הימ¬ 
צאותם של גזעי-עצים ואבנים בתוך מירבצי הב/ ההפקה היא 
תמיד מרחבית-עיבוד השטח העליון של המירבץ עד לעומק 
שבץ % מ׳ ל 5 מ׳. ביישובים חקלאיים, לשימוש עצמי בלבד, 
עדיין נעשית ההפקה בעבודת־ידיים בעזרת את: החומר 
מובא לשדות-ייבוש ומפוזר על־פניהם. הבריח המכאנית 
נעשית במחפרים, המעבדים שיפוע שגבהו מגיע עד 5 מ/ 
או במכונת סכינים סובבים,ה מכרסמת ומפוררת שכבות דקות 
של כ׳ בעובי של כ 10 מ״מ! לפני הכירסום מייבשים את 
המירבץ ייבוש חלקי ע״י תיעול מנקז. בשיטה ההידראלית 
להפקת כ׳ שוטפים את המירבץ בסילוךמים בלחץ של 12 — 15 
אטמוספירות, המשאיר את גזעי־העץ והאבנים במקומם וגורף 
את הב׳ בצורת סוספנסיה דלילה (הידרו־כ׳) הנשאבת ומו¬ 
עברת לעיבוד נוסף. הב׳ המופק במחפרים ובמכונות־כירסום 
מוזן למכבשים, שמהם הוא יוצא בצורת כבל בעל חתך עגל 
או מלבני, שנחתך בסכינים לגללים אוי לבנים, המועברים 
לשדות-ייבוש. ההידל־כ׳ מועבר שמה במשאבות וצנרת. 
בייבוש הטבעי(בהשפעת קרינת השמש, פעולת הרוח וחיל- 
חול המים לתוך הקרקע) פוחתת רטיבות הב׳ עד 40% — 35 


ערך קאל(רי 

י%) 

סוג וה׳ 

(קאל׳/ק״ג) 

רטיבות 

3,120 

33 

גושי 

2,650 

40 

מכורסם 

4,300-3,800 

12—8 

בריקטיס 




551 


כבול — כביסה ונקויי יבש 


552 


הכנת כ , גושי(לבנים, גלילים) או בריקטים (כ׳ גושי כבוש) 
העונה ייבוש מלאכותי. 

הכ׳ הוא חופד־גלם שהשיבותו מפוקפקת. בארצות צפד 
ניות וממוזגות משתמשים בו הרבה לצרכי הסקה; אמנם 
ערכו הקאלודי מועט־יחסית, אולם מחירו נמוד. תחנת-הכווז 
הגדולה שטורח שעל־יד מוסקות? משתמשת בכ׳ בלבד. 
כדלק ביתי, ובעיקר כדלק לתחנות־כוח, עשויים לשמש ברי־ 
קטים, או אף כ׳ כבוש לאחר ייבוש טבעי בלבד? הבעירה 
נעשית במיתקנים מיוחדים, המאפשרים ייבוש מלאכותי של 
הכ , לפני הכנסתו לתא־הבעידה. הב׳- משמש גם לתעשיות 
שונות, כגון של חמרי־בידוד, וכן כחומר-גלם בתעשיה הכי¬ 
מית. זיקוק יבש של כ׳ נותן כמוצר עיקרי קלקם משובח, 
ונוסף עליו גאז-דלק, אמוניה, חומצת־חומץ, זפת. ממסים 
שונים ממצים מן הכ׳ ביטומנים (ע״ע אספלט) עד כדי 25% 
ממשקלו. כמרכן משתמשים'בכ׳ במידה רבה בחקלאות לצורך 
טיוב קרקעות, הן כבדות — להקטנת דחיסותן, הן קלות 
ותות — להעשרחן בחמרי רקבובית. 

לעומת התועלת הכלכלית שבב׳ יש בו גם משום מכשול 
ישובי קשה, הן לחקלאות והן לתעבורה: כחומר־קרקע ספוג 
מים גורם הוא לאי־יציבות של פני השטח, מה שמקשה מאד 
על התעבורה ולפעמים מונע אותה לחלוטין ? והוא־הדין לגבי 
ההתיישבות והקמת מתקנים טכניים שוגים. 

ב א" י מצוי הב׳ בעיקר בעמק החולה (חולתה: ע״ע 
א״י, עט׳ 85 , 145/6 , 147/8 ? כרך־מילואים, עמ׳ 462 ) כמוצר 
של הימה-המנוקזת היום ברובה, התקוות שנתלו בו מבחינת 
ערכו הכלכלי לא נתקיימו, משום טיבו הלא-משובח, ובעיקר 
בנלל קשי הפקתו. נוסף על כך כבר מתגלים, זמן מועט 
לאחר ייבוש הימה, קשיים מסויימים הקשורים באי־היציבות 
של פני השטח. 

. 115011 > .■ 2150111 ) 470000 41 81114 . 11 8 < 01 /?ס 1 מ £1 ,ח רו 1111.1 .^ .£ 
־סס׳! 50100 •>) / 00 ' 7 ־ 1011,001 ) 5101 { ; 1910 ,( 62 ,. 5011 ־ 8001.0 
. 7 > 010 ) £40 0110 80 * 0 ) 501 , 501101 . 5 ; 1925 , 8,00171108 

0080814 ,? 11 ?ז 41 זצ(ן 0 י 1 .י! .£ ; 4700001.1937 
03.11100808 .מ .מ ; 1953 , 00300,30x03 קס 1 
, 1 > 111 סג 1 ז 1 \ 0 א 1 .? ; 1954 ,ץ({וק 0 ז 00 )□*מ 1 יס 38 יןפ 0 ,(.ק 3 0 ) 
פ 0 א 1310 / . 51 . 3 ; 1958 ,( 26 ,. 8101 ,*־ 14 ) : 808 )*ס? 

- 3 ס 614 ס 0 ס< 4 קס 1 16X80110100 סימא 1 * 06010 ,(. 30 11 ) 

00 מ 01 סס׳!מן/ ! 11 7 ־מ* 1 * £0 ,ץ 0 )ג 11 ־ 8 .( . 0 ; 1959 , 000 
. 1966 ,( , 17 ־׳\ 500 ו 0 ) 

מ. א, ־ י. מ. וו. 

כביסה ינקו , * יבש, הכביסה(כ , ) היא הרחקת זיהום מארי־ 
גים (או לבדים) — ובמקרים נדירים יותר, ממוצרי- 
עור — ע״י מים "ואמצעי ם אחדים, לעתים בשילוב עם 
פעולות־גמר: גיהוץ, הלבנה, הבחלה, עימלון וחיטוי. 

הכ׳ כבד היתה ידועה בימי־קדם ומוזכרת במקורות רבים. 
במצרים היו כובסים על שפת הגילום, כפי שמצוייר בתבלי¬ 
טים עתיקים. בימי המלוכה הקדומה נעשתה הב , בידי גברים 
בחצר: הכבסים נסחטו ביד, נמתחו, קופלו, נאחו בחבילות 
ויובשו בשדה לשם הלבנה בקרני-השמש; הכובס לבש מעין 
סינור, תחילה הרטיבו את הכבסים, שיפשפו אותם במעין 
סדין, חבטו אותם במקלות־עץ לאחר שיפוח או תליה על 
אבן או בסים-עץ, ולאחר־מכן' שטפו אותם במים זורמים 
לסחטו אותם ע״י פיתול בידיים לאחר תפיסתם במוט. מאוחר 
יותר (באמצע האלף ה 2 לפסה״ג) השתמשו לכ׳ בכדי־חרם 
גדולים: את הכבסים השרו במים קרים, ואח״כ הרתיחו אותם 
יחד עם אשלג מעל לאש. בידי המצרים היו כמה דטרגנסים 

" ".ושש 


טובים: נתר (סלדה טבעית), אשלג, אבדהסבון. בדומה לזה 
השתמשו בבבל העתיקה באסר־צמחיס או בסו׳דה וכיבסו 
באמבסים גדולים תוך עידבזב במקל? כאן גם ליבדו את 
בדי הצמר (ע״ע לבד). בנינוה גרו הכובסים יהמלבדים 
ברובע מיוחד של העיר. 

הנד מוזכרת כמה פעמים במקרא (ר׳ ברא , מט, יא). 
כביסת־הבגדים היתה ממעשי ההכשרה לטקסים דתיים (שם׳ 
יט, י־יד ? במד׳ ח, כא) וממעשי ההיטהרות מטומאה (דק׳ 
פרקים יג-יז! במד׳ יט; ועוד). כאמצעי־כ׳ היו ידועים הבל- 
דית והנתר (ירם׳ ב, כב ? מלא׳ ג, ב). גם בירושלים היה 
איזור מיוחד לכ׳ ולכובסים (מל״ב יח, יז? ישע׳ ז, ג ? ועוד). 

ביוון וברומא השתמשו גם בשתן למטרות כ׳, ואספסיינוס 
אף גבה מם מ״מכירתו". לשם הכבדת הכבסים, ואף ליבונם, 
השתמשו בגיר־״הכבךה״ — חרסית (ע״ע) שהיא אלומינל־ 
סיליקאט הידראטי—,ששימש גם לספיגת הזיהום ולררחקתו 
המכאנית ואף להקניית ברק לאריג. את הכבסים המושרים 
בנוזל דרכו ברגליים בתוך אמבט. בתקופה ההלניסטית היו 
הכובסים והדורכים מאוגדים באגודות מיוחדות, ולעתים 
שילמו את מסיהם במרוכז תמורת השימוש במים ובברכות 
ובמזרקות העירוניות. 

ביה״ב היו המכבסות בבנייני המנזרים, והב׳ נעשתה בידי 
נשים. במאה ה 16 התחילו להשתמש בעמילן לעימלון צווארד 
נים. מאחזר יותר הנהיגו את הגיהוץ במגהץ בעל חלל פנימי 
ממולא גחלים. ייצור הפלדה (ע״ע) לפי המצאתו של לה־ 
בלאן הביא לידי פיתוח תעשיית הסבון באירופה. באמצע 
המאה ה 19 החלה ההתפתחות של סכוני־כ׳ חדישים! הראשון 
נפתה בסרלי (ניו-ילדק) ב 1835 . ב 1880 הובאו לאירופה 
מכונות-הכ' הראשונות מאה״ב. 

ב 1968 הועסקו בתעשיית-הכ׳ באה״ב כ 400 אלף איש, 
והפדיץ הגיע ליותר מ */ 1 ז מיליארד דולאר. 

הכיבוס והניקוי היבש (נ״י) מכוונים שניהם לאותה 
מטרה — להרחקת סוגים שונים של זיהום מפריטי־טכסטיל 
שונים, ואין ביניהם אלא ההבדל בטיב הממס שבל משתמ¬ 
שים, וכן במנגנון של פעולה כימית שנלודת לעתים לכיבוס. 

בכ׳ מבחינים בין 3 סוגי זיהום: ( 1 ) זיהומים מסיסים 
במים — כגון זעה, שיירי־מזון ומיצי סירות דרקות שעיקרם 
פחמימות, חלבונים ומלחים? ( 2 ) זיהומים שמנים, ז״א מסי¬ 
סים בממיסים לא-מימיים — כגון שומנים, דלנגים, פחמימנים 
וחומצות שומניות, הפרשות שומניוח של האדם! ( 3 ) זיהו¬ 
מים לא־מסיסים — בעיקר אבק, גיר, חלודה (תחמוצת־ 
ברזל). — תהליכים בסיסיים לכ׳ הם: ( 1 ) הרחקה מכאנית; 
( 2 ) הרחפה קולואידית? ( 3 ) יצירת תחליב? ( 4 ) המסר? 
( 5 ) ראקציה כימית. בכל פעולות הכיבוס וחבה״י משתמשים 
באחד או בכמה מבין התהליכים האלה. 

בה , הטכנית המודרנית יש למיין את הכבסים לפני הכ ׳ 
ולהפריד בין בדים עשויים משי, צמר, דיאון או ניללן דק, 
המצריכים כיבוס עדין מיוחד, ובין פריטים עשויים כותנה, 
פשתן ותערובות כותנה עם סיבים סינתטיים ? לעתים נדרש 
גם מיון בהתאם לצבע הכבסים — 'לשם מניעת מעבר 
צבע מפריט כהה לפריט לבן. פריטים מזוהמים ומשומנים 
יש לכבס להוד. מניית המיון וארגון-העבודה במכבסה 
נעשתה מסובכת עם הופעת המספר הרב של הסיבים הסיג- 
תסיים ותערובותיהם עם הסיבים הטבעיים, שההבחנה ביניהם 
קשה לעתים. לפיכך הנהיגו בכמה מארצות־אירופה סימון 



553 


בסיסה ובקרי יבש 


554 


מיוחד על פריטי הטכסטיל, המציין את תנאי הס והגיהוץ. 

פעולת הס נעשית ע״י דטרגנטים (ע״ע), שאליהם 
משתייך גם הסבון (ע״ע).'עירבוב מכאבי של המערכת 
(כבסים בתמיסת־דטרגנט) הוא הכרחי לפעולת הניקוי, גם 
החימום מסייע בהרבה לפעולה ע״י הגדלת הניידות של 
מרכיבי התהליך. 

לאחר שהורדו חלקיקי-הזיהום מן האריג וסחרו בתוך 
הנחל יש למנוע את שקיעתם־מחדש על הבד. לשם־הך 
מוסיפים לדטרגנם קולואידי-מגן — חמרים הידרופיליים מות־ 
פחים ומפוזרים במים, כגץ תולדי־תאית מסויימים, ג׳לאטיבה, 
בנטוניט ואף עמילן. 

על הס החרים מספר־פעמים — הכל לפי דרגת הזיהום 
של הכבסים. הס הראשונה נמשכת 5 — 8 דקות ב ־ 65 — 40 . 
תוך הוספת אלקאלי לדטרגבט לשם מניעת קואגולאציה של 
כתמים פרומאיניים וסתירת החומציות שפכבסים, שמקורה 
בזיעה ובתמרים תומציים אחרים שמן הגוף. מריקים את הנחל 
ומבצעים ס שניה בבמות מוקטנת של דטרגנט ובטמפרטורה 
גבוהה יותר. לאחר מספר פעולות־ס שוטפים במים. להלבנה 
משתמשים בנתה היפוכלוריטי (ע״ע כלור, עט׳ 829 ). 
בריכח נמוך ובטמפרטורה שמתחת ל ס 50 — טיפול שאינו 
מזיק להחק הבד במידה ניכרת. בכביסות ביתיות באה״ב 
משתמשים לצורך זה בכלור־אמינים. למי-השטיפה מוסיפים 
תיוסולפאט או ביסולפיט בדי לסתור את שאריות הכלור 
שנשארו על הכבסים. כדי להסיר את הגון הצהוב של הבד 
נהגו להוסיף בשטיפה המרים מבחילים־ היום משתמשים 
בחמרי־הלבנה אופטיים — שהם חסרי צבע באור מלאכותי, 
אך מובאים לפלואורסצנציה (ע״ע) ע״י הקרניים האולטרה- 
סגוליות של אור־השמש חוהרים בצבע כחול. המרים אלה 
נבללים בהרכב אבקות־הס המסחריות. — פעולת־הס האח¬ 
רונה היא ההחמצה (עד 5 מק), שהיא מעלה את הלובן ומק¬ 
טינה את סכנת ההצהבה בעת הגיהוץ. לשם־כך משתמשים 
במלחים חומציים של החומצה ההידרופלואורית או הפלואו־ 
רוסיליצית, שהם גם קושרים את הבתל שעשוי להימצא 
בתוך המים ומונעים ע״י בך התהוות כתמי־חלודה. 

בכבסים בעלי כתסי-חלודה רבים מטפלים במיוחד בתמי¬ 
סה מהולה של חמצה אוכסלית (ע״ע) ושוטפים לאחר־מכן 
מספר-פעמים במים כדי לסלק אח שאריות החומצה. כבסים 
צבעוניים מכבסים בטמפרטורות נמוכות מ ס 60 ואין מלבי¬ 
נים. בגדי-צמר ושמיכות מכבסים במחזור קצר מאד, בטמ¬ 
פרטורה נמוכה, בסבונים ניטראליים ובמיעוט של עירבוב 
מכאני, בדי למנוע כיווץ וליבוד. 

לאחר הכיבוס מכניסים את הכבסים למסחטת־צנטריפוגה 
(ע״ע יבוש) ־ זמן הסחיטה 5 — 20 דקות. לאחר הסחיטה עדיין 
מכילים הכבסים כ 50% רטיבות, ומעבירים אותם לייבוש 
תרמי, הייבוש של מ;בות, לבנים סרוגים ופריטים אחרים שיש 
להשאירם רכים וסופגי-מים בעשה בחופי-ייבוש. 

פריטים שונים עוברים עימלון לשם חיזוקם הזמני, לשם 
הכשרתם לגיהוץ וכן לשם הוספת סמיכות. משתמשים 
בעמילן טבעי, בעמילן מחומצן או בעמילן לאחר הידרוליזה 
חלקית, שאותו הרתיחו 30 דקות במים. ברוב המקרים 
מוסיפים במבונת־הס 1 ק״ג עמילן לבל 100 ק״ג כבסים. — 
לאחר העימלון בעשה הגיהוץ, שמטרתו להחליק את הכבסים 
וליבשם. 

חשיבות רבה בס נודעת לאיכות המים — רכותם או 


קשיותם (ע״ע מים). אין להשתמש במים קשים המכילים 
מלחי סידן ומאגנזיום, שמתקשרים עם החומצה השומנית 
שבסבץ תוך יצירת מלחים לא-מסיסים במים. ברזל במים 
בריכוז שמעל ל 0.2 חלקים למיליון מוריד את הלובן של 
הכבסים במידה ניכרת. — במות המים הנצרכת ביום במכ¬ 
בסות היא כ 32 ליטר מים ל 1 ק״ג כבסים, ומהם יש לחמם 
כ 24 ליטר. 

הס, ובמיוחד ההלבנה, ההחמצה והייבוש התרמי, משמי¬ 
דים את רוב החידקים ושאר המיקרואורגאניזמים שדבקו 
באריגים, ומשום־כך יש בס גם משום פעולת חיטוי. פעולה 
זו אינה קיימת בס של פריטי־צמר, המבוצעת בטמפרטורות 
נמוכות. אריגים מסיבי־זכובית מצריכים ס קלה בלבד — 
השריה וייבוש באודר. 



שני ם 1 ך<ים ׳ 8 ? מב 1 נ 1 ת־בביםו! 

י(דיאנרטחז): 

עם תחי ם 0 ת 1 בב עם טנגנ 1 ז־םי 5 ט־ל 


מכונות־הס בדרך־כלל מורכבות מתופים אפקיים 
מחוררים, הסובבים על ציר בתוך מסגרת. בתוך התוף בנויות 
צלעות בגובה של 10 — 20 ס״מ! קוטר התוף — בין 60 ל 150 
0 ״מ, ארכו — מ 45 עד 300 ס״מ. מכונות אלו קולטות בין 
10 ל 500 ק״ג כבסים (משקל יבש), הצלעות בתוך התוף 
משמשות להרמת הכבסים תוך כדי סיבוב התוף. יש גם 
תופים המכילים מחי¬ 
צה אפקית החוצה 
את התוף, או מחיצות 
ניצבות המחלקות את 
החוף לשורה של כי¬ 
סים, שבכל אחד מהם 
אפשר לכבס חבילת- 
כבסים מיוחדת. כל 
מבתות־הס ממונעות 
בחשמל־ ביוון הסי¬ 
בוב משתנה כל 4 — 5 סיבובים. המכונות מצויירות בתרמ 1 ־ 
מטרים, במדי-גובה של המים ובמכשירים אחרים לפיקוח 
מדוייק על המתרחש בשלבים השוגים במחזור הס. לאחרונה 
נבנו מכונות-ס אוטומאטיות־למחצה ואוטומאטיות, מצויי¬ 
רות במכשירי-בקרה המאפשרים לכובס למעון את המכונה 
בבבסים וחמרי-ניקוי ולהפעילה ולא לחזור אליה עד לגמר 
מחזור הס והשטיפה. יש גם סידורים לפליטה מכאנית של 
הכבסים לתוך קרוניות או מסחטות ־ וכן ניתן לבצע את ה¬ 
סחיטה באותה מכונת-ס ולחסוך עי״כ את המסחטה ופעולת 
ההעברה אליה. — לייבוש המכאני משתמשים בממחטות, 
ולייבוש התרמי — בתופים מחוררים המסתובבים על ציר 
בתוך פית מתכתי. האידוי נעשה באוויר חם, הבא במגע עם 
הכבסים הנמצאים בתנועה בלתי־פוסקת בתוך התוף המס¬ 
תובב. 

ציוד הגיהוץ הוא מגוון ביותר — החל במגהצי-יד 
מחוממים בגאז או בחשמל וכלה במכונות אומומאטיות. 
נפוצות-ביותר מעגילות בגיהוץ כבסים שטוחים־ הן מורכבות 
בעיקרן משוקת מתכתית, שבתוכה מסתובב — כשהוא לחוץ 
נגדה, עפ״ר ע״י אוויר דחוס — גליל מחומם, מרופד אזבסט, 
צמר-פלדה ולבד־ הכבסים מועברים בין הגליל ודפנותיה 
הפנימיים של 7 השוקת. לחולצות פותחו מגהצים מיוחדים, 
המורכבים מ 3 חלקים: לשרוולים, לצווארונים וחפתים, לגוף 
החולצה. מגהצים מיוחדים פותחו לפריטי־הלפשה אחרים, 
בגון לחלוקים. — בזמן האחרון מעבדים פדים, בשלב גמר 
הקונפקציה, בגיהוץ מיוחד (שיטת פרמה [בבנד־ס?] ), המקנה 















555 


כביסה ונקרי יבש — ככיר 


556 


לתוצר תכונת אל-קימוט ומבטל אח הצורך לגד״צו לאחר ד.כ׳. 

המכבסות צורכות כמויות גדולות של חום, המסופק להן 
או ע״י עיבוי של קיטור מדוודים העובדים בלחץ של 7 — 10 
אטמ׳, או כחום של נתל בעל נקודת-רתיחה גבוהה, המופק 
משנחליפי־חום מיוחדים, או ע״י חשמל, ובמקרים נדירים — 
ע״י גאז. 

כ׳ ב י ת י ת נעשית גם היום במידה רבה בעבודת־ידיים, 

עם ייבוש והלבנה טבעיים ע״י קרני־שמש. אולם גם 
כאן מתפשט המיכון — החל במגהץ־יד, מחומם בגחלים, 
בגאז או בחשמל, ובססחמה בעלת שגי גלילים מקבילים 
מסובבים ביד, וכלה במבונות־כ׳ ביתיות אוטומאטיוח (ע״ע 
חשמליים, מכשירים, עמ ׳ 234/5 ). קיימים גם מסחטות 
צנטריפוגאליות וארובות־ייבוש מחוממים ביתיים. 

הניקוי היבש (נ״י) מוגדר כתהליך ניקוי טבסטי- 
לים ומוצרי־עור בממיסים לא-מימיים. מקור המונח 
בכינוי הישן "ממיסים יבשים" לממיסים אורגאניים. ההבדל 
העקרוני בין המסיסים ה״רטובים", כגון מים או גליקול, ובין 
היבשים הוא, שהראשונים מתפיחים את סיבי־הטכסטיל 
ההידרופיליים וגורמים לשינויי ממדים בחוטים ובאריג, 
המתבטאים בקימום ובהתכודצות לאחר הייבוש, ואילו האח¬ 
רונים אינם גורמים לכך. יתרון אחר של הממיסים היבשים 
הוא שהם ממיסים את הזיהומים בטמפרטורות נמוכות. לפרי¬ 
טי צמר, ריאון ואצטאט משתמשים בנ״י. 

תהליך זה מחייב מיון קפתי ביותר של הפריטים מבחינת 
טיב וזמרם. לעתים יש להוריד כפתורים וקישוטים לפני 
הניקוי ולתפור אותם מחדש לאחריו, משום שהם עשויים 
להיות מותקפים ע״י הממיסים. לנ״י משתמשים ב 2 סוגי 
ממיסים: ( 1 ) מוצרי זיקוק־הנפט — כגון "ממס-סטוךרט", 
בעל נקודת-רתיחה של ״ 200 — 150 , משקל סגולי של 0.802 
ונקודת-הידלקות מינימאלית של ״ 400 . יתרונו העיקרי במחירו 
הזול-יחסית, אך קיימת סכנת דליקה והתפוצצות בשימוש 
בו, והוא מחייב אמצעי־בטיחות קפדניים. ( 2 ) ממיסים סינ¬ 
תטיים — כגון פחמן מטרא־כלורידי, ! 001 (נקודת־רתיחה 
״ 170 , משקל סגולי 1.5845 ); פרכלור-אתילן, 0012 ־ 0012 
(נ״ר ״ 121 , מ״ס 1.618 ); טריכלור-אתילן, 0012 ־ 01101 (נ״ר 
״ 187 , מ״ס 1.461 ). 3 המפייסים הללו בלתי־דליקים, אולם הם 
רעילים (נארקוטיים) עד כדי גרימת מיתה. — גם בנ״י 
מוסיפים לממס סבונים או דטרגנטים מיוחדים המסיסים בו. 
את הבגדים מטלטלים דקות'אחדות בתוך הממם בתופי־כ׳ 
מסתובבים, וע״י כך מורחק כל הזיהום השמני והשומני; 
אולם כתמים מסיסים במים נשארים, ואותם יש להרחיק 
לפני הנה״י או לאחריו. את עודף הממם מרחיקים במסחטה, 
ואת הממם הנשאר בבגדים מסלקים בפעולת ייבוש. את 
הממס המזוהם מסננים דרך אדמה או פחם אקטיוויים להר¬ 
חקת הזיהום, ולאחר-מכן מזקקים אותו, והוא כשר לשימוש 
חתר. הבגדים המנוקים נבדקים, והרחקת כתמים מקומיים 
מבוצעת על שולחן־מעבדה מיוחד, מצוייד באקדחי-קיטור, 
אוויר דחוס, משאבת־ריק וכימיקאלים. לעתים הכרחי להוסיף 
גם "ניקוי רטוב" במים פושרים, בדטרגנטים סתמיים ותוך 
פעולת טילטול מינימאלית; הפעולה נעשית על שולחן שעליו 
מרטיבים את הבגד בתמיסת הדטרגנט ומברישים קלות ביד. 
לאחרונה הונהגה ה״מערכת הטעונה", המבצעת את הנה״י 
והרטוב בעת-ובעונה אחת: זוהי תמיסה קולואידית של 
אגרגאטים או מיצלות של דטרגנט מוצק בתוך הממס; פנים 

־ ד ד .*; ץ 2 


המיצלות הידרופילי וממם בתוכו מים, המספיקים כדי להת* 
פיח את הסיבים ולהמם את הזיהומים שאינם מושפעים ע״י 
הממם האורגאני. כל חומר פעיל-שטח המסים בשמן והיוצר 
תמסה קולואידית עם ממם יכול לשמש כדטרגנט בנ״י, כגון 
תערובות של סבון וחומצות שומניות,סולפ'ונאסים של נפט, 
נתרן סולפו־סוקצינאטי, פנולים את 1 כםיליים, אסטרי פוספאט 
אתוכסיליים, אסטרי חומצות שומניות, ועוד.—לאחר הניקוי 
והייבוש נעשה בבגדים "גימור", שהוא גיהוץ הדורש דרגת־ 
מומחיות גבוהה, בגלל המספר הרב של סוגי הפריטים וצורר 
תיהם ומידותיהם השונות; אח״כ נערכת בדיקה מדוקדקת, 
והכפתורים והתפרים שנפתחו נתפרים מחדש. — באה״ב 
ובבריטניה הוקמו לאחרונה חנויות לנ״י אוטומאטי בשירות 
עצמי; המכונות המשמשות לכך קולטות כ 4 ק״ג בגדים, 
והן בנויות במתכונת המכונות התעשייתיות הקולטות כ 50 
ק״ג כל אחת. ב 1963 כבר היו 7,300 חנויות כאלה ברחבי 
אה״ב, שהכילו 50,000 מכונות אומומאטיות. מחזור תעשיית 
הנה״י הגיע באותה שנה באה״ב ל 2 מיליארד דולר. 

תעשיית הכ׳ בישראל. בסוף שנות ה 60 פעלו 
בישראל 300 מכבסות, שבהן הועסקו כ 2,500 עובדים, ופדיונן 
הגיע ל 2 /! 21 מיליון ל״י; קצת יותר ממחציתן, ובהן כ % מן 
העובדים, היו אוטומאמיות. כמרכז היו בישראל באותה עת 
830 חברות לקבלת כבסים, לגיהוץ ולהוצאת כתמים, שהעסיקו 
1,400 עובדים ופדיונן היה 11 מיליון ל״י. כ 70% מחמדי- 
הניקוי הנמצאים בשימוש במכבסות המסחריות הם דטרגנ¬ 
טים סינתטיים, ורק כ 30% הם סבון. חמרי-הכ' מיוצרים 
בארץ. ההרכב של אבקת־כ׳ טיפוסית לשימוש ביתי (ב%): 
דודציל-בנזן סולפונאטי — 12 ; סבון — 8 ; ס 1 דה— 50 — 60 ; 
תאית קארבוכסי־מתילית (קולואיד-מגן) — 2 ; מלבין 
אופטי — 0.1 ; נתרן מטסיליקאטי — 4 — 6 . 

, 01665 ? .[ .א ; 1950 '<־׳.?>מ,*.^ 1 )/ 70X810 
. 1963 , 11 ( 00101 }■(!( 5 €01101401 ,. 31 

מג. ל. 

כביר (מת 1518 ), הוגה-דעות, משורר ומתקן דתי הודי. 

כ' היה אחד ממעצביה של תנועת הבהקטי (ע״ע 
הדו: דתות, עמ' 474 , 477 ), שביקשה להשתית את השקפת- 
עולמה על הדבקות באל ולא ייחסה חשיבות לגילוייה הפולח¬ 
ניים של החוויה הדתית. כ׳ היה אורג וחי בוךנסי(בנרס). הוא 
עצמו לא כתב ספרים, ושירי־ההגות המיוחסים לו הגיעו אלינו 
במסורת מפי תלמידיו. הקו העיקרי המציין את מחשבתו הוא 
הסירוב להכיר בצורך בהבחנה בין ההינדואיזם והאיסלאם 
והדרישה לחפש את האל בלבו של האדם פנימה ולא במקר 
מות הפולחן של הדתות השונות. כערי האל בהינדואיזם 
ובאיסלאם אינם, לדבריו, אלא שמות שתים לאלוהות האחת, 
שיש לאהבה ולדבוק בה. דרכם של ההינדואים והמוסלמים 
צריכה להיות אחת, ואין משמעות אמיתית להשתייכותו 
הרשמית של האדם לאחת הדתות האלה. 

לב׳ היו תלמידים רבים, העדואים ומוסלמים. על שמו 
נקראת אחת הכתות ההודיות(כביר פנתהי). תנועת הסיקהים 
(ע״ע) רואה בכ׳ אחד מאבותיה הרוחניים. 

שיריו יצאו בתרגום אנגלי מאת רבינדרנת טגורה (־"ס 

־־ 1 - ־ - 7 



557 


כביד — במו 


558 


.£ 0 £ 5 מ! 0€ ? 1 >:מ 1 > 11 !ו 14 ), 1914 - ובתרגום צרפתי מאת ש. 
ו 1 דדל [ 111£ ע 1£ >! 31 ז\ . 31 >] (זב 101 ק 3 י 1 38 > :ו 31£ כ 831 11 \> ,.£[), 
1959 . 

.£ , 1907 .£! ? 1/1 81111 . 0 

- 1213 171 3 ? 11 ** 51 , 41111134 ; 1931 , 1 ז?/* 01101 ? 1111 8x11 

. 1964 , 111 ? 1/1703171 ^£ * 111114 ? 1/1 111 ? 7 * 111 * €1 ■*)*ה 

יו. סר, 

כביךים ( £6081001 ), דמויות אלוהיות ("האלים הגדולים") 
בדת היוונית. מוצאם אינו יווני(אפשר—שמי: ע״ע 
אשמון): מניחים שמוצא פולחנם מפריגיה. מרכז פולחן קדום 
שלהם היה באי סמותרקי וכן באיים אחרים סמוכים לאסיה 
הקטנה; וכן היה להם מרכז־פולחן בבויאוסיה שביוון התיכונה. 
הב" היו בראש־וראשונהאלי פריון,ובסאמותראקינערכולבבר 
דם מיסטריות מפורסמות. מספרם של ד,כ" לא היה קבוע, אולם 
לפי מסורת אחת היו ארבעה- שניים ממין זכר ושתיים ממק 
נקבה. ד<כ" היו תחילה אלים כתוניים, ובתקופה מאוחרת 
יותר נחשבו לאלים המגינים ע״ל האדם מכל מיני סכנות. 
ובעיקר מסכנות האורבות בים. בתקופה ההלניסטית הת¬ 
פשט פולחנם בכל העולם היווני. התלמיים, ואח״ב הרומאים, 
העניקו את חסותם למיסטדיות שבסאמותראקי. בתקו¬ 
פה הרומית זיהו אותם עם הדיוסקורש (ע״ע), כנראה בגלל 
היותם אלי ספנים. בעלי־אגדות מאוחרים ברומא סיפרו, 
שאגאם (ע״ע) הביא את פולחן הב" מטרויה לאיטליה. ושם 
נתמזג עם פולחן הפנטים הציבוריים. 

, 1919 ,( 2 ,צ ,££ ,*■?) 11 11 - 0 5 , 11 -מא [.ס] 

-/> 1 ? 2 >// 34 ,^ 80 ,[ . 1 ? , 1950 , 11 ?? 1  1 > 3 !! 83 ,ס) — נפוץ בהרי קאנאדה המערבית 
שמדינות המערביות של אה״ב עד ניו-מכסיקו, שן מעבר 
לאוקיאנוס השקט בקאמצ׳אטקה, — ( 6 ) ב׳-דאלי (.ס 
13111 >)—נפוץ בצפון־מעדב קאנאדה (הבל יוקון) ובאלאסקה. 

הב׳ הכחול [בהאראל] ([ 8113131 ] זס 3 ץ 3 מ 15 י 10 >נ 5£1 ?), 
הנפוץ ב;בהי רמת־טיבט וסין המערבית, נראה מבחינת 
מבנהו ואורח-חייו כצורת-מעבר בין כ׳ לעז, דש מסווגים 
אותו כמין היחיד של הסוג 1015 > 5611 ?. 

כ׳ ־ ה ר ע מ ד. (( 511880 ץז 3 נ 1 ז 83 ] 13 ^ 32115101 ז 101 תמנ\ 1 ), 

הב׳ האפריקני, הנפוץ בכל אפריקה הצפונית מן האוקיאנוס 
האטלאנטי עד ים־סוף ודרומה עד לניגר, אינו ממיני הסוג 
כ׳, אלא המין היחיד של הסוג 38115 ־ס 10 םםז^. 

כ׳- ה ב י ת ( 31185 . 0 ) — ה צ א ן* — הוא בהמה מבו־ 
יתת, לפי המשוער — ממוצא מעורב, אולי מכ׳־ארגאלי, 
כ׳־הערבה וכ׳-מופלון. אין הוא מצד בצורת־בר, וגם מאובנים 
של כ׳-הבית לא נמצאו אלא במקומות של ישוב-אדם. ביות 
הס החל כבר בזמן קדש מאד, מלפני התקופה הנאוליתית, 
ובמשך תהליך הביות השתנה במידה רבה, ומהכלאה של 
מיני־בר ובעקבות ברירת האדם נוצרו גזעים רבים. 
גידולו התאים לחיי האדם הנודד. מממצאים ארכאולו¬ 
גיים, שן מן המקרא, ניתן ללמוד שבמסופוטמיה ובא״י 
גידלו כ״ בעלי-אליה! המצרים הקדמוניים טיפחו כ' בעל 

- ן? 

אזניים תלדות וקרניש מסולסלות ( 5 !ז:> 1 זקץ 3.0313603£2 .ס); 
שוכני הכלונסאות בימות באירופה, לפני 5 — 8 אלפים שבח, 

* מובח זה משמש לפעמים לציון כ ל בהסה דקה, ז״א ב" ועזים 
יחד. 


559 


ככש 


560 


גידלו את הב׳ 3111$111$ ק. 3 .ס. בעידן־הנחושת התפשט באי־ 
דופה הכ׳ 1 ז 16 > 111 *. 2 .ס: יש סבורים שהוא תוצאה מהכלאת כ׳ 
של שוכני־הכלונסאות עם המופלון האירופי,—באסיה הקטנה 
יישירו כבר בימים קדומים צמר מטיב מעולה, שבו סחרו 
הפניקים באגן הים־התיכץ (והוא, כנראה, "פרזת-הזהב" 
מקולכיס שבמיתולוגיה היוונית [ע״ע אדגונאוטים]). הב׳ 
בעליהצמר העדין נרכש עיי היוונים ומשם הועבר לאיטליה 
ולספרד. 

בגידול הצאן מקובלים כעדים שונים לב" בגילים שתים. 
בגיל היניקה הזכר נקרא טלה, הנקבה נקראת טליה? 
עד גיל שבה הזכר הוא ש ה, הנקבה היא ש י ה < בגיל שנתיים 
הנקבה היא שביה: הבוגר הוא א ן ל, הבוגרת היא ד ח ל ה. 

גזעי-הצאן. היום מצדים בעולם כ 200 גזעים של 
כ׳־הבית — לצמר, לחלב, לבשר ולפרדה. רובם בעלי ערך 
מקומי בלבי• אד יש מהם שהיו בעבר — ומהם שהם גם 
היום — בעלי חשיבות משקית עולמית. 

מגזעי הצמר (ע״ע) החשוב ביותר הוא ה מרי נ ו 
(תמ׳: ע״ע אוסטרליה, עמ ; 1020 : אכר, עם׳ 337/8 ), המהווה 
כ 20% שלאוכלוםייתהכ״בעולם.הוא מצטיין בפרוותו העשירה, 
שכולה שערות פלומה עדינה וגמישה בעלת סלסולים. מוצאו 
מספרד: משם הגיע במחצית השניה של המאה ה 18 לארצות- 
אירופה השתות, ואח״ב לאפריקה, לאוסטראליה ולאמריקה. 
למרינו תת-גזעים רבים, מהם המרינו האוסטראלי, המצטיין 
בטיב צמרו ובמשקלן הרב של הגיזות, וכן המרינו הארגנ¬ 
טיני, הדלין־ { 0612:106 ) מרינו באד,"ב, המריגו הקאווקאזי 
בבריה״מ, הרמפדה ( 83011:0:111161 ) בצרפת, המרעו תדיר- 
טמברגי בגרמניה. כ׳-המרינו טופח גם לייצור בישר (ע״ע), 
כגון הפדקוס(שסס&ז?) בצרפת והמרינדפליששאף(- 110 ״ 16 ג 
1£ ^ ±561 * 161 ?) (ר׳ להא, ענד 562 ) בגרמניה. רוב תת־גזעי 
המרינו נוצרו כתוצאה מהכלא 1 ת*דחיקה של גזעי-צאן מקד 
מיים שתים באילי-מרינו טהורים. טופחו גם גזעים חדשים 
רבים ע״י הכלאת כ" מגזע־מרינו עם כ" מגזעים אנגליים 
אחכי־צמר (ד׳ להלן): גזעים חדשים אלה הם בעלי צמד 
מטיב בינוני ומתאימים גם לייצור בשר. החשובים בהם: 
קוריךל ( 1316 > 16 זזס 0 ) — שפותח בניו־זילנד: קולמביה, 
פנמה, ורומלדיל — ששלשתם פותחו באה״ב: פ״ולוורת 
( 1 ^- 21 ^ 01 ?) — באוסטראליה: איל דה פראנם ( 16 > 116 
131:66 ?) — בצרפת. 

מקום חשוב בשטח גידול-הצאן כבשו להם הגזעים 
האנגליים, שאותם ניתן לחלק לארוכי־צמר, לקצרי- 



ציור 2 . ככ?)-קאד 8 קזל ( 111 >( 3 זב^) : רתלה וט?ה וירה 


צמר ולגזעים הרריים. המאפיין את ארוכי־הצמר — שה- 
חשובים בהם דים גזעי לסטר (■ 1x1668161 ), לינקולן, רומני 
מרש — הוא שכולם חסרי־קדניים: הם בעלי גוף גדול, צמר 
ארוך בעל ברק מיוחד (:"ז*"!), גיזה כבדה, ראש ורגליים 
לבנים או לבנים־כמעט: טיב בשרם אינו משובח ביותר. מ 12 
הגזעים של קצרי-הצמר משתייכים 6 לקבוצות דאון(ת^סס): 
כ" אלה כולם חסרי־קרניים, בעלי ראש ורגליים שחורים, 
צמרם הקצר מטיב בינתי, בשרם מטיב מעולה. משאר הגזעים 
קצרי־הצמר המפורסם ביותר הוא דידורסט הורן ( 001561 
. 1010 ?). בין הגזעים ההרריים יש חשיבות מיוחדת לצ׳ודוט 
( 101 ״י 016 ) ולשחר־הפנים הסקוטי ( 266 )^ 360018116136 ). — 
ה ט כ ם ל ( 76x61 ) ה ה ו ל א נ ד י מצטיין בתכונות בשרניות 
טובות'ובפוריות גבוהה. — לאחרתה הולכת וגוברת חשיבותו 
של ה ג ז ע ה פ י נ י בעל הפוריות הגבוהה: הכבשה נותנת 
כרגיל 2 — 3 ולדות— ולפעמים 4 — 5 — בהמלטד, אחת: גזע 
זד, משמש להכלאות לשם העלאת הפוריות של גזעים אחרים. 

ביו גזעי הצאן לחלב (ע״ע, עט׳ 421 : טבלה) המפורסם 
ביותר הוא הגזע המזרחי-פריזי( £1168 ז 05 ) הגרמני. הוא נותן 
יותר מ 600 ק״ג בשנה, וברוב ההמלטות — תאומים. התפתחו¬ 
תו מהירה מאד, גיזתו כבדה, בעלת צמר ארוך מטיב מעולה. 

הקאראקול ( 11 ״ 31 ז £3 ), שמוצאו מאסיה המרכזית, 
מצטיין בפרוות הטלאים > הללו נשחטים יום־יומיים לאחר 
ההמלטה תותבים את הפרדה הפרסית, שערכה רב בגלל 
שערות-המשי המבריקות והמסולסלות. 

ד,כ׳ הישראלי המקורי הוא הב׳ ה א ו וא ם י 
או כ׳-האליה, ששייך לקבוצה גדולה של גזעים 
בעלי אליה שמנה ( 3 ז 301 ) 13 <ן 3118 ) 0.01-1611 ), הנפוצים במזרח 
התיכון, באסיה ובאפריקה. האליה המציינת אותו נוצרה ע״י 




רחלח 


ציור 3 . כבש) א ו ואם י 


מיל 


561 


כבש 


562 


מוטאציה מכ׳-בית בעל זנב אריך. לגזע זה שייכים כ 90% 
מאוכלוסיית הב״ בא״י. הב׳ האוואסי הטיפוסי — צמרו לבן, 
ארוך ומסולסל! ראשו ורגליו הומים, ועליהם מצויים לעיתים 
קרובות כתמים לבנים! ראשו מוארך וצר, אזניו תלויות, 
גדולות ורחבות. אפו של האיל כפוף, קרניו מפותלות בצורה 
לוליינית רחבה! הנקבות בדרך־כלל חסרות קרניים. משקלו 
של האיל 70 — 120 ק״ג, ושל הרחלה 50 — 70 ק״ג. הכי האווא* 
סי הוא בעל כושר־עמידה טוב,'מותאם לתנאי־האקלים הקשים 
של הארץ, והוא מסוגל לנצל את המרעה הקמל הדל. עונת 
ההמלטות — מנובמבר עד פברואר, ובהמלטה עס״ר ולד 
אחד, ב 10% מההמלטות — תאומים. 

גידול־הצאן בעולם. שיטות ההחזקה והגידול 
מותאמות לתנאים הטבעיים ולתבאי־הבלבלה המקומיים. 
באוסטרליה (ע״ע, עם׳ 1090 ), שאוכלוסיית־הצאן שלה 
היא הגדולה בעולם, מגדלים את הצאן לייצור צמר. צורת 
ההחזקה האפיינית היא בעדרים גדולים מאד (כמה אלפי 
ראשים) בשטחי״מרער, טבעיים מגודרים. גודל שטח־המרעה 
לרחלה תלוי בכמות־המשקעים השנתית ומגיע עד ל 20 הקטאר 
לרחלה. הנד נמצאים כל השנה במרעה, ושם גם ממליטות 
הנקבות! רק בשגות־בצורת מוגש מזון כתוספת למרעה. 
דומה לזה שיטת הגידול בארצות אמריקה הדרומית, כגון 
ארגנטינה ואורוגוואי, ובאפריקה הדרומית. — 
באה" ב הגידול הוא בעיקר לייצור בשר-טלאים. בחוות 
במערב אה״ב החזקת הב" היא בעדרים גדולים של אלפי 
ראש בעדר אחד (תמי: ע״ע אה״ב, עט׳ 65/6 ). באיזורים 
החמים יותר נמצאים העדרים כל השנה בשטחי־מרעה מגו¬ 
דרים ! באיזורים הקרים נודדים העדרים למקומות של מרעה 
טבעי — בקיץ להרים ובחורף לשפלה. תוספת מזון ניתנת 
בדרך־כלל רק בחורף לרחלות הממליטות באביב. הטלאים 
נמכרים בסוף הקיץ לפני עזיבת שטחי המרעה הקיצי. 
במשקי־האיכרים במערב התיכון ובמזרח של אה״ב מגדלים 
כ״ בעדרים קטנים, בד״ב 100-25 ראשים בעדר, ולכל-היותר- 
500 ראשים. את העדרים מחזיקים בשטחי־מרעה קבועים 
או זמניים, ובחדשי־החורף מאביסים אותם בשחת, בתחמיץ 
ובתוספת מזון מרוכז. באירופה (ספרד, צרפת) מחזיקים 
עדרי־צאן בנדידה על מרעה טבעי כמעט כל השנה ומחליפים 
את מקום המרעה לפי עונות־השגה! המוצר העיקרי הוא 
הצמר־ צורה אחרת של החזקת צאן באירופה, הדומה לזו 
שבמשקי אה״ב, נוהגת במשק החקלאי המעורב: עדרים 
קטנים במרעה טבעי בקרבת המשק, או במרעה זרוע ועל 
השלפים! במשקים אינטנסיוויים מוסיפים שחת, תחמיץ ומזון 
מרוכז! המוצרים, ברוב המקרים — בשר־טלאים וצמר. — 
בבר יה" מ נמצא רוב הצאן באיזורים שבמרכז-אסיה, 
את ד,כ" מחזיקים בעדרים גדולים, במרעה מבעי בנדידה, 
בקיץ — בהרים, ובחורף — בשפלה, כמעט בלי כל תוספת 
מזון! המוצר — בשר. רוב הגזעים שמגדלים שם הם גזעים 
בעלי אליה וכרית־שומן. בחלק האירופי של בריה״מ דומה 
החזקת הצאן"לזו שבמערב־אירופה: באביב ובקיץ נמצאים 
העדרים במרעה טבעי, ובחדשי־החורף בדיר, עם מזון מוגש! 
המוצר העיקרי הוא הצמר. 

גידול הצאן בא״י ימיו כימי עם־ישראל עצמו. 
האבות ומשה עסקו בגידול צאן. עם חידוש היישוב בארץ 
התחדש גם גידול-הצאן. עדרי־צאן היו קיימים במשקים 
פרטיים מבנאל, כפר-תבור, סג׳רה, בית-גן וכר! ב 1927 


מנו עדרים אלה כ 1,500 ראש, ולרוב היו רועיהם ערבים. 
ב 1920 הוקם העדר הראשון בהתיישבות העובדת, בשרונה 
שבגליל. ב 1930 נוסדה אגודת הנוקדים העברים בא״י, דבר 
שקידם במידה רבה את הכנסת ענף־הצאן להתיישבות העד 
בדת. ב 1932 הוחלט לכוון את הגידול לחלב ולבשר. לאחר 
קום המדינה התחילה התפתחות מהירה של ענף־הצאן 
בישראל. 

היש גידול־הב" בארץ הוא דרתכליתי בשני כיוונים: 

( 1 ) לייצור חלב ובשר! ( 2 ) לייצור בשר וצמד. ברוב המשקים 
הקיבוציים ובחלק ניכר ממשקי־המושבים, המגדלים צאן 
למטרה ( 1 ), מחזיקים את האוואסי המשובח בטהרת גזעו. 
במשקים אחדים מכליאים אותו באילים מזרח־פריזיים. לשם 
העלאת תפוקת הבשר עוסקים בכמה משקים בהכלאה מס¬ 
חרית של האוואסי באילים מגזע מרינו. האוואסי מצטיין 
בתבובת-החלב הגבוהה שלו, העולה בעדרים הטובים על 
400 ק״ג בממוצע לכבשה בשנה, ולרחלות מצטיינות אף 
ל 600 — 800 ק״ג! השיא שהושג ב 1967 היה 1,020 ק״ג חלב. 

רחלות־אוואסי ממליטות כרגיל אחת לשנה, בנובמבר- 
פברואר. לטלאים ניתנת הנקה מצומצמת בחלק מן החלב 
בלבד. אח חליבת הכבשות מתחילים כמה ימים לאחר ההמל¬ 
טה ; תקופת החליבה נמשכת מדצמבר עד ספטמבר. הטלאים, 
שמשקלם בשעת היוולדם 4 — 6 ק״ג, מגיעים תוך 3 — 4 חדשים 
למשקל 30 — 38 ק״ג. בגיל זה בשרם הוא מאיכות טובה 
ומבוקש בשוק. את השיות מרביעים או מזריעים בגיל 10 — 18 
חדשים! בעדרים שבמשקים הקיבוציים משתמשים לרוב 
בשיטת ההזרעה המלאכותית (ע״ע חפריה, עם׳ 108 ). את 
כבשי־האוואסי גוזזים פעם בשנה. משקל הגיזה 2 — 21/2 ק״ג! 
הצמר גם, ארוך, ומתאים לייצור שטיחים. האוואסי-לחלב 
מקבל חלק מצרכי המספוא שלו מהמרעה הטבעי והשלמים 
וחלק במזון מרוכז: שחת, מספוא, ירק ותחמיצים למיניהם, 
סלק־בהמה, קליפות־תפוזים וכד׳. 

( 2 ) לייצור בשר וצמר מגדלים כ" מגזע מרינדפליששאף 
שהובאו מגרמניה (ר' לעיל, עם׳ 559 ). עדרים אלה נמצאים 
כמעט כולם במשק המושבי, והם מהווים כ 8% מאוכלוסיית 
הכי׳ בארץ. כ״ אלה אינם מקרינים! ראשם ורגליהם לבנים. 
משקלם של האילים 80 — 120 ק״ג, ושל הרחלות 60 — 75 ק״ג. 
המלטוהיהן אינן קשורות לעונה מסויימת בשנה, וב 60% — 40 
של המקרים הן ממליטות תאומים. הטלאים נולדים במשקל 
3 — 5 ק״ג, ובגיל 4 — 4 ) 4 חדשים משווקים אותם במשקל 
40 — 45 ק״ג. בשרם מטיב מעולה, טעים לחך ומצטיין ברכותו. 
הטליות מתפתחות במהירות, ומרביעים אותן בגיל 8 — 10 
חדשים, בעדרי המרינו אין משתמשים בהזרעה מלאכותית, 
ועל כל 20 — 30 נקבות מחזיקים איל אחד. את הב" גחזים 
פעם בשנה! משקל הגיזה 4 ) 3 — 4 ק״ג צמר, שהוא מתאים 
לסריגה מטיב מעולה. — את כבשי מרינדפליששאף 
מחזיקים כל השנה בדידים שלידם חצרות,' ואין מוציאים 
אותם למרעה אלא במקומות שבהם המרעה קרוב לבית, 
וזאת בחדשי יאנואוי—מאי, כשמצוי מרעה ירוק. את שאר 
תצרכתו מקבל ד,כ׳ במזון מוגש. — כבשות ואילים מצטיי¬ 
נים מכל הגזעים נרשמים בספר-העדר של אגודת הנוקדים 
בישראל. 

הערבש בישראל מחזיקש כ" מגזע אוואסי, על מרעה 
טבעי ובשלפים. הבדודם רועים את עדריהם כמעט בבל 
הארץ, כשמטרת הגידול — ייצור בשר! הטלאים נמכרים 



563 


ככש 


564 


בגיל צעיר. את הכבשות הם חולבים רק בהתאם לצריכת 
המשפחה. 

גידול-הצאן הוא ענף כלכלי רב־תכליתי ביו¬ 
תר, וכמעט שאין בב׳ חלק שאינו ניתן לניצול. צ מ ר - ה כ" 
הוא אחד מחמרי-הגלם הראשיים בתעשיית טכסטיל. בארצות 
המזרח ד.כ׳ הוא ספק־ה בשר העיקרי: בשר הטלאים מבוקש 
ביותר גם במערב, במיוחד בצרפת ובאנגליה. חלב־הכ" 
מרוכז בהרבה מזה של הבקר (שומן 7.4% , חלבון כ 6% , 
סוכר 4.6% )< ממנו מייצרים'גבינות שונות ויוגורט. ע ו ר¬ 
ה פ ר ו ו ה של הב׳ ניתן לעיבוד — למלבושים חמים, לפרוות- 
אדרת, לכפפות וכובעים: לאחר הורדת השער, העור מתאים 
למלבושים ולחלק הפנימי של נעליים, ואילו מעור-הטלאים 
העדין עושים כפפות לגברות. ז ב ל - ה כ " חשוב כזבל אור¬ 
גאני, משום שהוא מכיל כמות גדולה יותר של חמרי־דישון 
מזבל-הבקר (ע״ע זבל, טבלה 1 ). במעיו של הב׳ מש¬ 
תמשים לייצור מיתרים לכלי־נגינה, בקרניו ובטלפיו— 
לייצור כפתורים וקישוטים שונים. 


גידול הצאן בעולם ( 1965 ) 


ייצור 

בשר 

(ב 1,000 

110 ) 

ייצור 

צמר 

(ב 1.000 
110 ) 

מספר 
הכבשים 
(ב 1,000 
ראשים) 

יבשת 

1,006 

275.5 

132,000 

אירופה 

800 

356.0 

125,000 

בריה׳־מ 

251 

125.2 

374)00 

אמריקה הצפונית והמרכזית 

365 

336.1 

1214)00 

אמריקה הדרדמית 

550 

77.0 

67,000 

סין 

1,132 

176.1 

175,000 

שאר אסיה 

668 

180.8 

145,000 

אפריקה 

1,050 

1,068.2 

224,000 

אוקיאניה 

5,822 

2,594.9 

1,026,000 

ס״ה 


גידול־צאן הוא, לפעמים, ענף יחיד במשק — כגון באום- 
טראליה, בארגנטינה, בדרום־אפריקה ובאיזוד האסייני של 
בריה״ם. ענף־הצאן משתלב יפה בגידול תבואות באיזורים 
צחיחים־למחצה שבאוסטראליה ובאה״ב. גם במשק-המעורב 
יש מקום לענף־הצאן. הצאן מנצל שמחי־מרעה וכל מיני 
חמרי־מספו*א שאין הבקר מסוגל לנצלם. גם בא״י נמצא ענף 
הצאן־לחלב במסגרת המשק־המעורב במשק הקיבוצי וגם 
בחלקו הגדול של המשק המושבי. עדרים רבים במשק המוש¬ 
בי הם הענף היחיד או העיקרי של המתיישב. גידול המרינו 
בישראל נעשה כולו במסגרת המשק־המעורב. 

על מ חלות-הב", שמניעתן או הדברתן הן גורמים 
חשובים בענף גידול־הצאן — ע״ע ו ט ר י נ ר י ה, עמ ׳ 45 . 


הארצות בעלות עררי-הצאן הגדולים ביותר 
(ב 1,000 ראשים) 


1714)00 

אוסטראליה 

125,000 

בריה״ס 

67,000 

סין 

58.000 

ניו־זילנד 

46,000 

ארגנטינה 


מספר הב״ בישראל ב 1967 היה 197,000 ראש, מזה 
126,000 במשק היהודי. באותה שנה היה ייצור חלב־כ׳ 17 


מיליון ליטר, ייצור 3 שר*ב׳ — 4050 טץ, ייצור צמר גלמי — 
410 טון. 

ז. הירש, גידול צאן בא״י, 1933 : ד. בקד. גידול צאן, תשי׳ח. 

. 8 . 11 ; 1936 , 4805 101 015 י 5 ס 1 ! ס 11101110/1 70 ,־^ 111 ט 5 א ,ע 
,* 1917 , 110 ) 10 ) 10 ? 01111 1010111 ? , 011 ? , 16111110 7 110 , 51111 * 41 > 

0114 !סקע 7 . 510041 01 ץ 01 ה 10110 <£ ¥0114 ) 4 > , 13500 ^ , 1 . 1 
) 0 810041 ? 5/100 7/10 , 14 , 1951 ,) 100051001 ( 0 01101105 ? 

/ 0 1101101110111 ) 1711 10 ) 7 , 711101 . 4 < ; 1967 , 4041101101101111 ) 10 ) 1 
,ז( 0 חת 1 א 40 < .[ ; 1957 , 151001 111 1 ) 100 ) 5 ( 0 81004 10551 * 41 > 10 ) 1 
; 1961 ,! 4015501 ) 70 ,ץז 0 ש£ . 14 ; 1959 ,ן ) 800 1 ) 5/100 7/10 

.£ . 1 , 1962 ,( 101101 ))) 1011 .) 101 ) 50 , 4 1 ) 0 * 11 ) 11 ) 70 , 5 מ 801110 . 71 
- 8011 . 77 ,* 1965 , 015011505 ? 100 ) 5 , 431511 *] . 71 — ת־וסלי״סא 
: 1965 , 11 ) 2150 ( 111 ) 50 . 4 7011111150/1 ,(. 3 . 11 ] 00011301 77 - 5 ת 0 ז 
- 4011 ) 010551118 0114 ( 1041101101 ? ? 100 ) 5 ,£״{[> 04 ק 5 
77 .? [ , 1965 7 , 011111118 ? ? 5/100 , 703500 4 , 1965 , 0807110111 
1966 , 1 ) 7040 011111118 ? ? 5/100 , 711011135 

א. סא. 

ד,כ׳ במקרא׳ בדת, בשירה ובאמנות. לפי המק־ 
רא־גירול-צאן הוא מן המקצועות הקדומים של האדם. ,,רעה 
צאן" כבר היה הבל (ברא׳ ד, ב). האבות היו מגרלי-צאן. 
אגב מרעה הצאן י מצא יעקב את רחל, וכרועה צאנו של לבו 
וכמגדל-צאן "עשה את כל הכבד" שהיה לו, וכרועי־צאן 
ירדו הוא ובניו למצרים ובתורת רועי-צאן יושבו בה. "מן 
אחרי הצאך (דהי״א יז, ז) "נלקחו" גם משה וגם דוד לעמוד 
בראש ישראל — דבר המוטעם באגדת חז״ל (שמ״ר ב! 
ילק״ש תהל׳ עח). חניית הצאן היא משל, דוגמה וסמל 
להנהגת העם והמדינה (יחד לד < זכו״ יא, ד—יז < תהל׳ עח, 
ע-עב; ועוד). — ד.כ׳ נזכר במקרא הרבה פעמים: לנקבה 
קראו בשם כבשר. או כבשה, כשבה, רחל < לזכר — איל, 
עתוד; לוולד — טלה, מימי אברהם ה<" הוא בהמה לקרבן־ 
עולה, ו״אילו־של-יצחק" נזכר לדורות בקשר לעקדה'(ע״ע 
יצחק, ענד 173 ): על הה׳ ב ק רבנות — ע״ע. מכסה 
המשכן היד, עשוי "ער ת אילים מאד־מים" (שמ ׳ כו, יד). כמה 
פעמים במקרא מצויין הב׳ בעל האליה ומצויינת אליתו(שמ׳ 
כט, כב: דק׳ ג, ט: ועוד). ההלכה קובעת שהאליה היא 
בכלל האמורים הנקטרים על־גבי המזבח מהקרבנות הנ¬ 
אכלים (תוסס׳ חול׳ ט/ י״ד), והיא מוקטרת חמימה. האליה 
של בהמת-חולין מותרת באכילה, אבל החלב שבה — אסור.— 
שופר של ראש־השנה אינו אלא משל אילים (או משל 
יעלים). 

במליצה המקראית — ובמליצתם של עמים רבים — הב׳ 

הוא סמל התמימות והטוהר, ובגלל הימסרותו לגיזה ולשחיטה 
וחוסר-ישעו בפני חיות-טרף — משל להימסרוח אדם להריגה 
ולחוסר-ישעו של החלש בפני'התקיף ממנו. מכאן דימויו 
של עבר ה׳ המעונה — ישראל בין העמים — "כשה לטבח 
יובל וכרחל לפני גזזיד, נאלמה" (ישע׳ נג, ז), 'ובמליצה 
חז״ל — "הכבשה בין שבעים זיאבים" (תנח׳ תולדות: ועוד). 

בנצרות — הדורשת את נבואת ישעיהו על ישו — היה 
השה משל וסמל לישו(ע״פ חזון לאנס [ע״ע]), ולסמל הזה 
ניתן בימוי בליטורגיה הקאתולית (״ם 480:115 , = שה־ 
האל"), ולאחר-מכן גם במזמורי־תפילה פרוטסטאנטיים. 
בציורי קאטאקומבות ובגלוסקמות וגילופים מן המאות ה 3 
וה 4 נמשלת נפש־הארם לשה הנישא בידי "הרועה הטוב". 
באיקונוגראפיה של יה״ב מופיע הה׳ שדמו זורם לתוך 
גביע — משל לישו המקריב עצמו למען העולם. השליחים, 
וכן יוחנן המטביל, מצויירים לעתים מלורם כ׳ צעיר (תפד: 
ע״ע גרטגן, טוט סין ינם). השה מופיע גם כסמל של קדושים 
(למשל של אגנם הקדושה: וע״ע אנדראה דל סרטו: חמ׳)< 

־ 7 *׳ ן• 7 •\ ■ 





565 


כבש — בדור 


566 


•כסימן לסוהר ולסבל. השה הטהור הוא מרכז התמונות 
במזכה הגנטי של האחים ון איין (ע״ע), 

באמנות החילונית מצויים תיאורי כ", כגון: בידי 
ההולאנדי פ. פוטר ( 1625 — 1654 ), בידי הצרפתים ם. בושה 
(ע״ע, ושם תם , ), ק. טרואי 1 ן (״ס/יסז'!' ס, 1810 — 1864 ) 
ובמיוחד — ש. ז׳ק ( 51165 ) 30 [ . 1813,01 — 1894 ). 

0 . 

203 ־ 127 (־ ( 31115 ו 0501 וה 011105 ), מעלה־גרה מתת־משפ־ 
חת היעלים (ע״ע) 1 צורת-בינייס בין כבש לבקר י 
נפח בגרנלאנד ובצפון הקיצון של אמריקה (ע״ע ארקטים, 
עמ׳ 300 ) . ארכו עד 
2,50 מ׳, גבהו עד 
1,15 מ/ משקלו 
עד 350 — 400 ק״ג 
(הנקבה קטנה 
יותר). גופו מסור¬ 
בל, רגליו קצרות 
וחזקות, צווארו 
קצר מאד, עיניו 
בינוניות, אזניו 
קטנות, כמעט 
בלתי-נראותבתוך 
הפרווה הצפופה. 
כהגנה נגד הקור משמשת לכה״ש פרווה מיוחדת: שערותיה 
התחתונות צמריות ונושרות בקיץ, העליונות — צפופות 
וארוכות מאד, ובחורף הן מגיעות כמעט עד הקרקע. צבע 
הפרווה חום עם כתם בהיר בגב! החזה, האף השעיר והבטן 
שחורים, הרגליים לבנבנות. הזנב הקצר ( 7 ם״מ) שחש 
למעלה ולבן למטה. לזכר צורת־קרניים מיוחדת: ראשיתן 
באמצע הראש, מעל המצח, בבסיס רחב, שטוח ומפוספס; 
משם פונות הקרניים הצידה ולמטה, כשהן צמודות לראש, 
ומסתיימות בקצה חלק בפגיה למעלה. צבען אפור. ארכן 
בזכר עד 70 ס״ג 4 בנקבה הן עדינות וקצרות יותר. תקופח 
ההזדווגות חלה באוגוסט—ספטמבר; משך ההריח׳— 9 חדשים, 
ומספר הוולדות עפ״ר 1 . לזכר בלוטות משק (ע״ע) מתחת 
לעיניים. בשעת גירוי הוא"משפשף אותן ברגליו הקדמיות 
או בעצמים שונים. בגלל השיפשוף — נודף מהן ריח מושק 
חזק. 

כה״ש שוכן־סלעים באיזורים בעלי אקלים קר מאד, שבו 
אין מעלי־גרה אחרים מסוגלים לעמוד. הוא חי בעדרים של 
20 — 30 סרטים, הנמצאים בנדידה מתמדת בחיפוש אתרי 
עשבים דלים, חזזיות וטחבים. למרות ;דלו ומשקלו כה״ש 
זריז, רץ בינוני וקופץ מצויין. הוא אינו תוקפני, אך יודע 
להתגונן מפני זאבים ודובים. כשהעדר מותקף, הבוגרים מקי¬ 
פים את הצעירים במעגל ויוצרים עי״כ מחיצה של שרירים 
וקרניים. בשרו של כה״ש טעים מאד למרות ריחו החזק, 
חלבו מצויין וגם צמרו טוב מאד. הוא היה ניצוד במספר רב 
בגלל בשרו ופרוותו, וכן בגלל הקרניים והעצמות ששימשו 
ליושבי הארקטיס להכנת כלי־גשק.—בפליסטוקן היה כה״ש 
נפוץ בחלקים הצפוניים של אמריקה, אירופה'ואסיה; כיש 
מספרו קטן מאד. 

. 11 .ע ; 1934 1/1£ / 0 ! $1/1111 11 ( 1 נ *ח 110 .£ 

. 1947 , 0 1710115 !/!•!ס/'! /ס 03(11130*, £1X01015 

ע. שי. 


כגג 1 ביץ/ ?*זר מויס.יביץ׳ - 1 יז 031 מ 2 ת^ 1.1 ג.\ 7 - 

(נר 1893 , קאבאני [פלד קייב]), מנהיג קומוניסטי 
ומדינאי סובייטי, יהודי. כ׳ נולד למשפחה עניה; בגיל 14 
החל לעבוד כשוליית־סנדלר ואח״כ היה פועל בביח״ר 
לנעליים. ב 1911 הצטרף לבולשוויקים, פעל במחתרת באירגון 
איגודים מקצועיים באוקראינה, ובמלחמת־האזרחים פעל — 
כעסקן מפלגתי בעיקר — בחזית הדרש ואח״ב בדיכוי מרי¬ 
דות בחורכסטאן, שבה השלים את המשטר הסובייטי. 

כ׳ היה'מתומכי סטאלין במאבקים הפנימיים במפלגה 
הקומוניסטית הסובייטית ואח״ב ב״טיהורים" של שנות ה 30 . 
סטאלין העלה אותו במעלות השלטון. ב 1924 נבחר כ' לוועד 
המרכזי של המפלגה, וב 1925 — 1928 היה מזכיר המפלגה 
באוקראינה. ב 1930 צורף לפוליסביורו שיה למזכיר המפלגה 
באיזור מוסקווה. בתפקידו זה התפרסם כבונה הרכבת התח¬ 
תית של הבירה, שנקראה זמן-מה על שמו. בזכות השגיו 
המינהליים והכלכליים ונאמנותו לסטאלין ניתנו על שכמו 
תפקידים ממלכתיים ומפלגתיים ראשונים במעלה: הוא היד! 
יו״ר הוועדה לבדיקת נאמנותם של חברי המפלגה ואח״ב 
ראש ועדת־הביקורת שלה ( 1934 ), שר־החחבורה ( 1935 — 
1944 ), ונוסף על כד — מ 1937 — גם שר-התעשיה ושר- 
הדלק. ב 1938 נתמנה לסגן ראש-הממשלה. ובתקופת מלה״ע 
11 היה חבר ב״וועד־ההגנה", שהיה המורד העליון המצומצם 
לניהול המלחמה. ב 1944 הוטל עליו התפקיד הקשה של 
שר לחמרי-בניין. ב 1947 נשלח שוב לאוקראינה כמזכיר 
ראשון של המפלגה. במקומו של חרושצ׳וב (ע״ע), ונראה 
שבתקופה זו החלה המתיחות בינו לבין חרושצ׳וב, שהיה 
לפניכן בן־חסותו. כעבור זמן קצר חזר כ׳ שיה לסגן ראש- 
הממשלה, וב 1952 נבחר לנשיאות (פרזידיום) של המפלגה. 
אחרי מות סטאלין במארס 1953 נמנה כ׳ עם חברי "ההנהגה 
הקולקטיווית" המצומצמת במדינה ובמפלגה. כסגן־ראשון 
של ראששממשלה. אולם קשריו ההדוקים עם ססאלין מנעו 
ממנו מהצטרף למסע הדסטאליניזאציה של חרושצ׳וב. אמנם 
ב 1955 הוטל עליו תפקיד ירר הוועדה החשובה לשכר 
ולעבודה, אך כבר ב 1956 , אתרי ועידת־ד,מפלגה ה 20 , נאלץ 
להתפטר. הוא התנגד למדיניות החקלאית של חרושצ׳וב 
ולהשקעות הגדולות בעיבוד "קרקע־בתולה" בסיביר ובצפון 
אסש התיכונה, ששתתף בהקמת חזית נגד חרושצ׳וב בנשי¬ 
אות המפלגה. ביוני 1957 השת כ/ יחד עם שותפיו לחזית 
זו, מבל תפקיד ממלכתי ומפלגתי, ומאל בעלם מבמת 
המדיניות; ב 1963/4 נפוצה שמועה על מותו. 

כ׳ הסתייג מכל פעילות יהודית לאומית, החנגד לפועלי־ 
ציה׳ ל״בונד" ואף ליבסקצש (ע״ע), אך לא הסתיר את 
מוצאו היד,ודי. 

א. הר. 

כד, ע״ע.?ןךמילןה. 

כדור, בגאויממרש-של-המרחב — הגוף המתקבל ע״י סיבוב 

של חצי-עיגול מסביב לקטר(; בסיבוב זה מתאר 
חצי־המעגל המתאים משטח כד ו" ר י, שמונח "ב׳" משמש 
הן לציון הגוף, הן לציון המשטח. 

ד,פ (ציור 1 ) הוא, איפוא, משמח סגור שכל נקודותיו 
נמצאש במרחק שווה מנקודה מסויימת — המרכז ( 1 יי 1 ). 
מרחק זד, — ז״א כל קטע ( ז ) המחבר את המרכז עם 
נקודה על המשטח — בקרא מ ח ו ג(ר ד י ו ס). קטע המחבר 
שתי נקודש של המשסה נקרא מיתר (ת;). קוטר ( 1 >) 

* ז י. , 



567 


כדור — גדור, משחקי" 


568 



הוא מיתר העובר דדך המרכז, וארכו — 2 רדיוסים. שטה* 
הפנים של ב׳ בעל המחוג ! הוא י! ״ 4 . נפחו של כ׳ הוא 

ג ז 4 

ג ז 71 —. 

משוואת חב׳ בקויאורדינאטות קארמסיות היא: 

2 ־ 2 = 2 (>- 2 ) + 2 (ל-ץ) + 2 (ס-^ 

כאשר ( 0 ,נ 3,1 ) הוא המרכז; בקואורדינאטות כדוריות — 
! =־ כ*, כאשר המרכז בראשית. 

ישר המאונך למחוג בקצהו 
משיק לב׳. אוסף המשיקים 
לב׳ באחת מנקודותיו מהווה 
מישור משיק בנקודה. 

מישור החותר את הכ ׳ 
חותך אותו בעיגול, שמרכזו 
הוא נקודת-החיחיד של מי¬ 
שור זה עם קוטר-הס המאו¬ 
נך לח קצות הקוטר הם 
קטביו של העיגול. אם המי¬ 
שור עובר דרך המרכז, הוא 
חותך את הב׳ ב" ע יגול 
גדול", ששטחו רבע משטח־ 
הפנים של הס. כל שני מעגלים גדולים נחתכים בשתי נקר 
דות, שחן קצות קוטר אהד; העיגולים הגדולים מחלקים את 
הב׳ לארבעה חלקים-סהרונים. בזווית בין שני מעגלים גדולים 
מוגדרת הזווית( 6 ) שבין המשיקים למעגלים בנקודות-החיתוך 
שלהם. זתית זו שתה לזווית הדדמישורית בין מישורי המעג¬ 
לים הללו. קשת המעגל הגדול המחבר שתי נקודות על הכ׳ 
היא הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות על המשטח 
הכדורי. מבחינה זו אנאלוגית משמעותו של מעגל גדול לגבי 
המשטח הכדורי למשמעותו של קו ישר לגבי המישור. חלק 
של כ׳ המוגבל ע״י קשתות של מעגלים גדולים נקרא מצר 
ל ע כדורי. אולם — שלא כבמשולש המישורי — סכום 
הזתיותבמשולש כדורי (ע״עטריגונומטריה,עמ׳ 977 ) 
אינו קבוע, אלא נע בין ס 180 ל״ 540 — הכל לפי השמח 
שהמשולש תופס על פני המשטח הכדורי. 

מישור החותך כ׳ מחלק אותו לשני מקטעים כדו¬ 
ריים, ואת המשטח הכדורי הוא מחלק י לשתי כיפות 
(ציור 2 ). עיגול החיתוך הוא בסיס המקטע, והוא מחלק את 
הקוטר המאונך לשני גבהי המקטעים (!!),־!)). נפח המקטע 


ציור 1 ברור;— סרלז: 

ז —סח 1 נ,—טיתר; 4 — חומר; 
! 1 — משיקים; 6 — זווית ביז 
שני מעגלים נמלים 


הכדורי הוא 


4 ) 


•!) 8 *ז; שטח הכיפה הכדורית הוא 141 * 2 . 

חלק הב' הנמצא בין שני מישורים מקבילים נקרא שכבה 
כדורית, והחלק המתאים של 
המשטח הכדורי — א י ז ו ר 
כדורי. לשכבה שני בסיסים 
(שמחוגיהם !ז ו *ז),והמרחק 
בין מרכזיהם הוא גובה־ 
השכבה(! 1 ). נפח השכבה הוא 
3 נ 1 ז 7 -^-+ ( 2 2 ־ 1 2 +1 י נ) 

שטח האיזור הוא 1-11 * 2 . 
אם נחבר למקטע כדורי 

(הקטן מח צ י־ ב ׳) את החרוט ציור 2 . פרור: ז— טחוג־הכרור; 

!■!, * 1 — הטחונים של בסיסי השג• 

שבסיסו הוא בסים המק" 5 בר, י,־רייית; יי-נינה השכנה; 

וקדקדו במרכז־הב', נקבל !! 1 , *! 1 — נבהי־סיזטעים 


* 

* 

* 

✓ 

•א 

, 


* ׳, 


גזרה כדורית, שנפחה הוא 11 *^ 4 < כאשר 1 ) הוא גובה 

• 1 • 3 

המקטע המתאים. 

כמה מן התכונות המאפיינות את הס הן: ( 1 ) מבחינת 
הסיממריה — הס הוא סימטרי לגבי כל מישור העובר דרך 
מרכזו; ( 2 ) מבחינת שטח-הפנים — בין כל הגופים בעלי 
אותו בפח הס הוא זה ששטח־הפגים שלו הקטן ביותר; 
( 3 ) מבחינת הנפח — בין בל הגופים הקמורים בעלי אותו 
שטודהפנים הס הוא זה שנפחו הגדול ביותר. 

התאוריה המאתמאטית של הס פותחה בידי היוונים; 
ארכימדם (ע״ע) השלימה׳ והיא יכולה להיחשב בשיאה של 
הגאומטריה היוונית! בגלל תכונותיו( 1 ) — ( 3 ) (ר׳^לעיל) 
נתפס הס בחשיבה הפילוטופית־מאתמאטית ובפילוסופיית- 
הטבע היוונית — כבר מימיהם של פרמנידס (ע״ע) ואמ 8 ־ 
דוקלם (ע״ע) — כ״גוף המושלם", בדומה לראיית המעגל 
כ״קו המושלם" במישור. תפיסה זו השפיעה השפעה מכרעת 
על תמינת־העולם האסטרונומית והפיסיקאלית (תודת- 
הגלגלים; תורת התנועה הסיבובית) בעת העתיקה וביה״ב — 
עד לדורם של גלילאי וקפלר. 

ע. אב. 

כדור, משחקי־,משחקים בכדור( 0 >—בזריקה ובתפיסה, 
וגם בדחיפה׳ בבעיטה ובקליעה — ליחידים או 
לצוותים. לשעשוע ולנופש, לתירגול גופני ולתחרויות־ספי׳רט, 
מ״כ נהוגים בכל העמים והתרבויות, מימי־קדם ועד היום. 
בקרב כמה עמים קדומים היו מלווים טקסים פולחניים; 
בכמה חברות מודרניות נעשו מה״ב חלק אינטגראלי של 
חייהם החברתיים'של המתי בני-אדם. 

יש 3 צורות־יסוד של מ״כ: בעיטה או דחיפה של ס! 
חבטה בס ביד, בראש או במתניים, וכן במקלות או במחב־ 
מים ; קליעה ביריב או תחרות על השליטה בס. גדלם וטיבם 
של הס המשמשים למשחקים למיניהם שתים: מהם ממולאים, 
ומהם חלולים מלאי-אוויר! הראדיום גע בין 0 ״מ אחדים 
לעשרות ם״מ, והמשקל — בין גראמים מועטים למספר קילו- 
גראמים. הס — או קליפתו בלבד — עשוי גומי, עור, שנהב, 
לבד, בד או חומר פלאסטי. 

" ציורים ממצרים הקדומה מתארים מ״ב, תשתמרו גם 


משקל (ג׳) 

הקף (ס״ס) 

סיב 

בדיר 


149— 142 

33.1 — 22 86 

גד*יז . שים + 1 מר 

עסיסה עיר 

( 1 ) נםים 

ס 

ס 

* 

ל* נקבי 

ל* נקבי 

שרשיל 

( 2 ) ביליארד 

48 — 45 

13.1 - 116 

גרעת : סיס גיסי פגייגל 
עסיסה: גומי־קשה 

( 3 ) גולף 

163 — 156 

23.5—23 

גרעיז : שעם + צמר 

עסיסה: עור לבן 

( 4 ) היקי 

163 — 156 

22.8 — 22 

במו ( 1 ) 

( 5 ) קרי_קס 

31X0— 1500 

110 

גרעין : שידיח 

עסיסה. יור 

( 6 ) * 1 ״ /סדיעיני) 

135-121 

25 

עץ *ו בסבוק 

סילו 

650— 600 

80 — 75 

יוד ! 12 חלקים 

( 0 ) סי 

=* 

ת 

~י 4 

350 - 300 

71—65 

עור גלסה! 12 חלקים 

( 9 ) *יגרוף 

453 — 396 

71-4• 

יור< 12 — 10 הלקים 

( 10 ) דבל 

*75 — 425 

60 — 38 

יור! 12 הלקים 

( 11 ) יו־ 

280—260 

66 — 64 

עור! 12 חלקים 

( 12 ) זי 

58,5-56.5 

21-20 

גיסי + סיססוז לבז* 

( 13 ) פנים 

2.53-2.4 

12.06 - 1143 

!לולהויד 

( 14 ) סנים־סולזון 

450-400 

71-6* 

יודי׳יגל 

( 15 ) סיס 


גתרי־ספורמ 







569 


כדור, משחקי־ 


570 


כ" עשויש עור, חוטי־סשתן, עלי־תסר, חמר או חרס? גם 
נשים שיחקו בתפשת פ״ קטנים. — משחק ח ח ו ק י (ע״ע) 
הוא ממוצא אסייני, ובהודו חיה למשחק הלאומי עד היום.— 
פ ו ל ו הוא הוקי־ברביבה: פ , קטן נבעט במחבט ארוך בידי 
רופב הדוהר על סוסו. מוצאו של משחק זה, כנראה, מסרם, 
ושם עלה למעלת -משחקם־של־מלכים". מסרס התסשט מזרחה 
עד יאפאן ודרומה 
עד הודו, ובעת 
החדשה נתקבל גם 
בין עשירי העולם 
המערבי.— באמ¬ 
ריקה הקדם- 
קולומביתהיה 
למ״כ אופי פול־ 
חני מובהק, ושם ם׳ 6 ח< 1 י־כדיו בם<נםיי) 1 העתייזה 

^ , (סכגסיים וכספות סעור ?צרכי חסשוז?) 

נוצר, כנראה, ל¬ 

ראשונה כ׳-הגומי, שהוא היש הנסח־ביותר בעולם. מ״כ 
פולחניים־טקסיים היו נערכים באיצטדיונים גדולים בערי 
המאיה שאצטקים באמריקה חתיכתה שמכסיקו ובערי 
האינקה בפרו.' 

ביוון היו מ״כ מקובלים בין גברים וגם בין נשים ; הומרום 
(באודיסיאה) מתאר את נאוסיקאה משחקת בהי. משחק־ 
תחרות בה היה חלק של הגימנאסטיקה החינוכית והתצוגיח 
כאחת (תמ׳: ע״ע חוקי). — הרומאים השתמשו 
בשלושה מיני כ״ למשחק: ה קטן פלא ( 113 ק), ה מנופח 
( £01115 ), ש׳ ממולא נמות 113 ק). תרגילים במ״כ 

כללו: זריקה ותפיסה, חבטה (בכף־היד, באגרוף, באמה, 
במרפק ובחלקי-גוף אחרים — אך לא במחבט), לחימה על 
השלישה בה. מוזכרים כמה מ״כ, שטיבם המדוייק אינו ידוע 
לנו. כמה סופרש רומיים מציינים שגם נשים תקנים חיו 
משחקים בה. 

באירופה המערבית סרחו מ״כ ביד,"ב המאוחרים 
ובתחילת העת החדשה. בערים רבות הוקמו בניינים מיוחדים, 
או הותקנו אולמות, למ״כ, והם שימשו מקש מפגש חברתי. 
הועסקו מדריכש מומחש להודאת המשחקים. בסוף המאה 
ה 17 היו בפאריס כ 250 ,בתי־ה״, שבהם הועסקו כ 7,000 
עובדים. אולמות כאלה נבנו ליד חצרות־המלכים, למשל 
בוורסאי ובווינה, אך גם בערים אחתת, כגון זה שבינה(ע״ע) 



ם׳ 6 תה בכדור־נוצוה 

ציור ׳ 56 ד. פ. בחי 5 ( 110 • הסאה ה 18 ) 


בגרמניה, המפורסם בשיו. מן המאה ה 18 ואילך דעכה 
ההתעניינות במ״כ, ובתי-ב׳ רבים הפכו לתיאטראות או 
לאולמי־ריקודים! אבל השם "בית־כ" נשתמר לרבש מהם 
גם לאחר השינוי בשימוש בהם. — בצרפת של יה״ב 
ידועים מ״כ ביד, במחבט מעוקם ושטוח, או בכפפה, ברגל, 
שן משחקים מטיפוס הגולף, הפלוטה, הפולו ועוד. הלהיטות 
אחרי משחקש אלה היתה גדולה כל כך, עד שכמה שליטים 
ראו בהם הפרעה לאימונש צבאיים, וניסו להטיל איסור 
עליהם. — באנגליה היו מ״כ ידועים כבר בתקופה 
הסאכסיח, שם פשטו עוד יותר — בהשפעת צרפת — 
לאחר הכיבוש הנורמאני. היתה להם צורה של מאבק פרוע 
המוני של בני כפרים שונים על החדרת ד.כ׳ לשער היריב. 
המשחקש פשטו צורה ולבשו צורה, ולסוף נשתלשלו 
מהם הכדורגל כמשחק עממי, והטניס — כמשחקם 
של האצילים. 

באיטליה של תקופת ההומאניזם שדנסאגס נחשבו 
מ״כ לחלק של החינוך הגופני של אצילים ובני-טובים 
(ע״ע השגתם, עם׳ 790 ), ונכתבו ספרש עלשם * ויטורינו 
(ע״ע) דה פלסרה, שן הספרדי ויוס (ע״ע), דרשו את הכל¬ 
לתם בתכניות־החינוך שהציעו. בפירנצה המדיצ׳ית התארגנו 
לראשונה קבוצות של שחקנים, שהציגו את משחקם בצי¬ 
בור. — בדומה לכך הודגשה בגרמניה, בתקופת "ההומא־ 
ניזם השני", החשיבות החינוכית של מ״כ, בעיקר ע״י י. כ. פ. 
גוטסמוטס ( 15 ט 1 ״ 01115 7.01.1% [ 1789 — 1839 ]). 

המאה ה 19 היתה זמן פריחה למ״כ בעיקר באנגליה, 
ורעיון התחרות השנם למשחקים במידה הולכת־וגוברת, 
שתפשט משם בכל אירופה ובאמריקה! התפתח משחק הצור 
תים, וכן הותקן מקש לקהל־צשים. מסוף המאה ח 19 ואילך 
הפך העיסוק בנדב מסויימים למקצוע: שחקנים התאמנו 
וששקו בתשלום, שהש למקור־פרנסתם היחיד* גם האימון 
של קבוצות לקראת התחרויות ששיפוט בהן היו למקצועות. 
תחרויות איזוריות, ארציות ובין־לאומיות התחילו למשוך 
המוני צשים. היום היו מה״כ לענף־ספורט בעל חשיבות 
חברתית, ואף משקית, גדולה (ע״ע כדורגל, עם׳ 573 ), 
שתחרויות בהם הן אירוע ש לאומיש ובין־לאומיש, הנערכים 
לפני רבבות צופים במגרשי־המשחקים, ולפני מיליונים — 
בטלוויזיה. שתקנים טובים וקבוצות מנצחות עטורים הילה 
של'גאווה לאומית, ושמותיהם ותמונותשם ידועים בציבור 
יותר מאלה של גדולי־הרוח בני זמננו. 

מן המשחקים הנהוגים היום. — הכדורגל 
(ע״ע) הוא החשוב בין מה״כ, בעל תפוצה אוניוורסאלית; 
הוא היה לאחד הנושאים המדכזיש בהתעניינותם של המונש 
רחבים. — כדור-בסים ( 11 בל 356 ( 1 ) הוא משחק מחבט 
וב׳; מוצאו מאנגלש. הוא נערך על משטח-דשא, שבפינותיו 
נקבעות תחנות ("בסיסים"), שאשן צריך להקיף שחקן, הרץ 
לפי כללים מסויימים, לאחר שחבט בכ/ זהו משחק קשה, 
ורבים בו המקצוענים. הוא היד! למשחק הלאומי של אה״ב 5 
בצורת כדור-תחנו ת ( 507113311 : הב׳ קטן ורך יותר), 
הוא נהוג בנוער האמריקני ועומד שם במקש הראשון בין 
משחקי־הספורט. כ׳־בסיס נפוץ מאמריקה גם באסיה, בייחוד 
ביאפאן.דומה לו המשחק הגרמני 11 ^ 5011138 . — כדוריד 
האירופי דומה בעקרונותיו לכדורגל, אלא שחכ׳ אינו נדחף 
ברגל אלא בחלקי־הגוף האחרים! גם נשים משחקות בכדור¬ 
יד. הכדוריד האמריקני ( 311 < 11 ) 1 טע£) מקורב לפלוטה 

■י■ ד 



571 


כדור, משחקי־ — כדורגל 


572 


( 1013 ש ק ),הנפוץ בספ¬ 
רד׳ באמריקה הדרו¬ 
מית ובמכסיקו! הוא 
המשחק הלאומי של 
הבסקים (ע״ע). — 

ני ד ו רה י ם דומה ב¬ 
עקרונותיו לכדוריד 
האירופי. — כדור¬ 
סל ( 311 נ[ז 6 אל 35 נ 1 ) גם 
הוא משחק־צוות בעל 
פופולאריות גדולה. - 
כדורעף (-ץש 011 ע 
13311 ) היה לראשונה משחק שעשוע ובידור! אופי 
ספורטיוד שווה לו כשהועבר מאה״ב לאירופה. — הוקי — 
ע״ע. — גולף — ע״ע. — ק ריק ט — ע״ע. — טניס — 
ע״ע. טנים־שלחן — ע״ע. — ב י ל יד ד — ע״ע משח- 
ק י ם. — ה כ ד ו ר ת היא אחד המשחקים העתי- 



סשתין בבד*רם 5 



כזעחק בכדווית 


קים בכ" מוצקים! הוא מתאים לאנשים מבוגרים, מאחר שהוא 
קשור בתנועה גופנית מוגבלת בלבד. גם £086111 הגרמני. 
הדומה לו׳ מתאים לגיל מבוגר. — כדור־הכוח (כ׳ מדי¬ 
ציני), הגדול והכבד, משמש עזר להתעמלות. 

ב. אלון (פוטרסז), כדורסל, תשכ״ה! י. הויזיגגה, האדם 
המשחק (חרג , ש. מוהליבר), תשכ״ו! י. טז, כדורסל ביש¬ 
ראל 1948 — 1%8 , חשכ״ח ! , 1 ך)%< 01 // , 10611 ) 50 
) 11 ( 1 ) 1 ) 011 '! 110111 )) 00 ))'^ ^)) 1 ) 10111 ) 5 1 * 1 , 1055613011 

81011((, 1901 ; 8 011110 , 0010(1 < 5 / 1!)( 8)011!) 1(11)(). 

11x110)11, 1907 ; 1 ■ 011 . 14 001510015 , 5(11(1( 2. 0011% 0. 

£)!>01011% ( 7 . £01(>05 0. 0051(1, 191 4 8 ; £. 540(115305011 — 

,( 1 ) 6 ) ץ 311116 ו 01 זץ . 14 ? ; " 1919 , ) 1 ) 11 ) 1 ( 011 " 7 , 435160 ! . 81 
7 . 11604615011 . 8011, 801 01x1 !! מ ; 1931 ,)( 0071 10 ) 1 1 ) 10 ? 
) 1 !) 1 ((( 0 )!( ס (( 101 ) 11 ( 51 001 ,£־ 61 ( 1561 ;> 1 ז 4 ! . 1947 ,<) 0 (/ 1 ( 8 

. 1948 ,( 3 , 160003 ) 31 ?) )! 011 < 1 (( 5%1 )! 11 % 16 ) 1 ) 111 ) 1 . 0 1 ) 11 ) 80111 

ע. ג. - ג. ל. 

כדורגל, משחק־ספורט של צוותים מתחרים בכדור־עור 
חלול! הנפח ביותר בין משחקי־הכדור הספור־ 

טיוויים. הוא נוהג לפי כללי־משחק קבועים, בעיקר בשתי 
צורות: (א) כ׳ במובן המצומצם ( 311 ( 0011 ? 55001311011 
או ־ 500061 )! (ב) רגבי ( ז <( 181 !£). 

(א) שתי קבוצות, בנות 11 שחקנים כל אחת, מתחרות 
על מגרש מלבני, שארכו 90 — 120 מ׳ ורחבו 45 — 90 מ/ בשני 
הקצוות חצרים מותקן, באמצע, שער ברוחב של 7.32 מ׳ 
ובגובה של 2.44 מ׳. לפני השער נמצאים "תחום־השער" 
( 5.5 מ׳) ו״תחום־הענשיך ( 16.5 מ׳), וממולו — ברוחק 
11 מ׳ ממנו — נמצאת "נקודת־הענשין". מטרת המשחק — 
להעביר את הכדור(שהקפו 68 — 71 ם״מ ומשקלו 396 — 453 ג׳) 
למוך השער של הקבוצה היריבה! מספר ה״שערים" המוש¬ 
גים מכריע את המשחק. השחקנים רשאים לבעוט בכדור 



טשחיו גדורגל: וופדור נכנס לשער 


ולנגוע בו בכל חלקי גופם — להוציא את ידיהם! רק 
ל״שוער". השחקן שומר-השער, מותר לתפוס את הכדור 
בידיו, כל זמן שאינו יוצא מ״תחום־הענשין". זמן המשחק 
הוא פעמיים 45 דקות, המשחק מתנהל תחת פיקוחו של 
"שופט", שנעזר ע״י שני "שופטים־עוזרים" (קונים), 
ע״פ חוקים וסייגים שונים שנקבעו ע״י ועדה בין־יאומית. 
בין השאר אסור בשעת המשחק להכשיל שחקו יריב, לבעוט 
בו או לקפח עליו, וכן להחזיק בו או לדחוף אוחו בידיים! 
הדיפת יריב מותרה, אם אינה מסוכנת או "פראית". על הפרת 
חוקים נענשת הקבוצה ב״בעיטה וופשית", או ב״בעיטת־ 
ענשין״ (מנקודת 11 מ׳) של יריבתה, כשאין השער מוגן 
אלא ע״י השוער בלבד. במסגרת טיפוס זה של הב׳ התפתחו 
צורות שונות של המשחק, הכל לפי חלוקת התפקידים בין 
השחקנים — פרט לשוער — ולפי העמדתם במגרש: 
כ״חלוצים", כ״רצים", כ״מגינים". כמו־כן פותחו טכניקות 
וטקטיקות שונות של המשחק.-תלבושת השחקנים היא אחידה 
לבני־הצוות, מבחינת צורתה וצבעה! היא מורכבת מחולצה. 
מכנסיים קצרים, גרביים ונעלי-ב׳, המיוצרות במיוחד לצרכי 
המשחק. 

(ב) ברגבי מתחרות שתי קבוצות, בנוח 15 אנשים כל 
אחת, במשחק בכדור סגלגל, דמוי־ביצה. שלא כב(א), מותר 
לשחק גם בידיים. משחק־רגבי מחייב כושר גופני מעולה 
ומאמץ פיסי רב־ביוחר. 

אירגון המשחקים. משחק הב׳■ כספורט מאורגן 
וכעניין ציבורי מתנהל היום ב 2 שיטות: (א) שיטת הסיבוב 
או הליגה — הקבוצות מצורפות לפי טיבן ודרגחן ל״בתים" 
(ליגות)! כל קבוצה מתחרה עם כל קבוצה אחרת שבתוך 
אותו ״בית״ מוברח נקודות-זכיה (ניצחון = 2 נקודות! 
תיקו = 1 נקודה! הפסד = 0 נקודה)! הקבוצה הזוכה במר¬ 
בית הנקודות היא ״אלופת הליגה״. (ב) שיטת הגביע — 
אין חלוקה ל״בתים״! כל הקבוצות מתמודדות זו עם זו, וכל 
קבוצה מפסידה יוצאת מן התחרות! הקבמה הזוכה בהת¬ 
מודדות הזוגית האחרונה זוכה ב״גביע".—לראשונה שיחקו 
על גביע ב 1871 באנגליה! משחק-הליגה הראשון היה ב 1888 . 
משחקי־כ׳ אולימפיים נהוגים מ 1900 . התחרות הכידלאומית 
הגדולה ביותר בב׳ היא על הגביע העולמי, שנתרם ב 1930 
ע״י היו״ר של ״( 7 .?.!.? (ר׳ להלן) ז׳יל רימה( £111161 11165 (), 
מאז ועד עתה נערכו 9 תחרויות־גביע עולמיות! בראזיל 
זכתה 3 פעמים בגביע, אורוגוואי ואיטליה — כל אחת 
פעמיים, גרמניה ובריטניה — כל אחת פעם. 

טוטו-כ׳. חחרויות־הכ׳ מושכות קהל-צופים במידה 
הולכת וגובדת. בכל חלקי העולם הוקמו איצטדיונים בעלי 



573 


כדורגל— כדור־פורח 


574 



משחק כדורגל באצטדיון בח״א—יפו 


קיבול רב, מהם ל 100,000 צופים ויותר! "המסת פארק" 
(אלזפ? בגלאזגו הוא בעל קיבול של 125,000 

נפש, והאיצסדיוז העירוני בדיו־דה־ז׳אגירו הורחב עד בדי 
200,000 מקומות• זרימת המונים לצפות במשחקים תמורת 
תשלום גרמה להתהוות המקצוענות בתחום הב׳ (תחילה 
באנגליה ואח״ב בארצות אחרות) ולהפיכתן של קבוצות־כ׳ 
למפעלים עסקיים. 

גורם נוסף לפופולאריות של הב׳, המניע כספים רבים 
(המנוצלים בחלקם לפיתוח הס&ורט), הם ניחושים והימורים 
של תוצאות המשחקים. לראשונה הוחל באנגליה ב 1895 
באירגון הימורים מסביב למשחקייב׳. ב 1954 הפכו ההימורים 
לעסק השביעי בגדלו באנגליה, שהעסיק 23,000 עובדים. 
היום קיימות חברות להימורים בב׳ — בדומה לעסקים 
שמסביב למירוצי־סוסים [ 0 ) 10 ] (ע״ע מר 1 ץ) — בארצות 
רבות, מהן פרסיות, מהן ציבוריות ובחלקן מבוקרות ע״י 
השלטונות. סכומי־הכסף העוברים דרכן הם ענקיים! ב 1965 
טיפלו חברות אלו ב 150 מיליון הימורים. סוטו־הב׳ הפך 
לגורם כלכלי חשוב בארצות רבות. 

ההתאחדות לב׳ בישראל נתארגגה כבר בתקופת 
המנדט הבריטי בא״י,ב 1928 , ומאז היא משתייכת ל.!/.?. 1 .?. 
ב 1970 נמנו עם ההתאחדות 520 קבוצות, המקיימות משחקי־ 
סיבוב ומשחקי־גביע. מספר השחקנים הרשומים היה 
כ 16,000 , קבוצות ישראליות לוקחות חלק בתחרויות בין־ 
ארציות ובין־לאומיות, בתחרויות על גביע־העולם ועל גביע־ 
אסיה ובטורניר האולימפי. 

היסטוריה. בתבליטים אשוריים, מצריים, יווניים ורד 
מיים מתוארים משחקי־כדור, שבהם נבעט הכדור ברגליים 
או בשוקיים. באיטליה נזכר המשחק בחיבור מ 1490 . והוא 
גקרא ״קאלצ׳ו״ ( 10 ט 31 ט)! בייחוד היה נוהג בפירנצה. בספר 
שיצא־לאור בפירנצה ב 1580 נקבעו לראשונה כללים למש¬ 
חק. באנגליה הוזכר הכ ׳ בתעודה מן המאה ה 12 , וכן נמסר 
במאות ה 14 — 16 על התחרויות המוניות, גם בין קבוצות 
אנגליות וסקוטיות! צורת המשחק, שהיד, חביב על ההמון, 
היתד, גסה ואלימה. בזמן הפוריטאנים הוטל איסור על 
המשחק. לאחר־מכן שוב בפח בהמון הכפרי והעירוני כמשחק 


פראי ופרוע, שרבו בו נזקי־גוף. רק ב 1831 הונהג ד,כ׳ 
במוסדות־החינוך המיוחסים (איטן, וסטמינסטר, הרו ועוד) 
והוכשר לשמש ספורט תרבותי והוגן. רוב בתר,"ס הסכימו 
ביניהם על המשחק ברגליים בלבד (צורה (א) [ר׳ לעיל]), 
ואילו ביה״ם של העיר רגבי היה ליוצר הצורה (ב), שהיתר, 
לצורת הב׳ המקובלת—בשינויים מסויימים—באה״ב. ב 1863 
נקבעו "כללי־קימבריג׳", שנתקבלו ככללי־היסודשל המשחק 
בכל מקש. בעקבות קביעה זו קמו אירגוני־כ׳ מרובים, 
והמשחק התפשט תוך זמן קצר ברוב ארצות־העולם. ב 1871 
בקבעו כללים גם לרגבי. מקרב האירגונים הלאומיים קמה 
ב 1904 ההתאגדות הבין־לאומית לב': ־ 113 ־ 31:1011101:61 !־>!>־>? 
(*£* ז 1.1 . ז 1 ) $$00131:1011 .£ 11 גג 1 :ז 00 י 1 ? 6 310 ן 1 סם. 

ו. וינטרבוטום, יסודות מה/ 1966 * **יד ,ע 

/ 0 ^ז 0 ) ¥11$ . 4 , ; 1952 , 011 ( 1 ) ¥00 {ס ץז 0 ) 5 

$071 , 011 * ¥0011 ¥0 ,נ 11 ו 1 תמ 01 :> 11 ( 1 .? ; 1954 , 011 ( ¥0011 

י £1161 ^ו 61$5 ^\ מ ; 1957 , 101$ $€$ $€ $€$ 

¥071011 , 5. 61x13 — ח 01335$£ . 11 ; 1959 , 011 ( $$1 *!¥ 00 
7 ,(. 1 ))) ץ^מ 12 שכנ יל • 1960 , 17011 ) ¥00 / 0 10 ^ ¥710/010 
011 ( 1 ) ¥00 י )£ע!) 1 ז£ 0 ; 1962 , 800 % 10 ) $1 *?$¥ $'? 0110 * 1 ) ¥00 
. 1964 , 10710171 ) 46 )* 1 * 111 ' 1 )?*!ס 1 * 01 ' 1 > 

ע. ג. 

כדור - פוךח, בית־קיבול לגאזים, עשוי אריג או חומר קל 
אחר (הקליפה), בלתי־חדיר או קשה,־חדירה לגאזים, 

עפ״ר בעל צורה עגולה, המשמש לקבלת גאז הקל מאוויר רגיל; 
כשהוא ממולא הוא עשוי להתרומם באומר ולהתרחק מפני־ 
האדמה, הוא וכל מטען הקשור אליו, אם המשקל הסגולי הכולל 
של הקליפה יחד עם המילוי ועם כל המחובר אליה (כ״פ 
במובן הרחב) קטן מהמשקל הסגולי של האוויר המקיף אותו. 
הכה״ם מוסיף לעלות עד שהוא מגיע לשכבת־אוויר בעלת 
משקל סגולי המשתווה לשלו (ע״ע אמרומכגיקה, עמ ׳ 826 ! 
ארכימדס עמ׳ 928 ). כוח־ההרמה 9 של הכה״ם הוא( 8 0 -* 8 )¥ 
כאשר \ — נפח הכדור, * 8 — המשקל הסגולי של האומר, 
— המשקל הסגולי של גאז־ד,מילוי. למשל ז כ״ם שנפחו 
כ 1,200 מ״ק (קטרו כ 13 ם׳), הממולא מימן, כוח־הרמתו 
(בתנאי טמפרטורה ולחץ־אטמוספירה תקינים) הוא 
^ 1,443 = ( 0.09 — 1,293 ) 1,200 = ** 

כנגד כוח זה פועל המשקל הכולל של הקליפה, הרשת, הסל, 
המטען והאנשים. כאשר 11 גדול מן המשקל הכולל — עולה 









575 


גדור־פורח 


576 


הכה״ם! כאשר הוא קסז ממנו—הוא יורד < בשיווי הכוחות — 
הוא מרתף. מ מושם? סלחץ־האוריד, מןהטמפרטורח וממידת 
המילוי. בעליה באטמוספירה פוחתת צפיפות האוויר, ויחד 
עמה פוחת משקל האוויר הנדחה ע״י הבה״פ ! מאידך שואף 
גאז-המילד להתפשט בהשפעת ירידת הלחץ האטמוספירי. 
שני גורמים אלה פועלים בכדורים־פורחים שובים באופנים 
שונים: כ״ס סגור בעל קליפה גמישה מגדיל את נפחו 
בעלייתו, נפח האוויר הנדחה גדל, ולמרות הפחתת המשקל 
הסגולי של האוויר המקיף, איו מ פוחת אלא במידת הקטנת 
ההפרש 8 0 -* 5 . לעומת־זה, נפחו של כ"ם פתוח, 
שהיה מלא עד גבול קיבולו בהמראתו, נשאר קבוע, ובעקבות 
ירידת עפיסות־האוויד פוחת מ עד להשגת שיוד־המשקל ׳. 
הכה"ם הגיע לגבהו המאכסימאלי. למשל: כ״פ ממולא 
מימן, שנפחו 1,200 מ״ק ומשקלו הכולל הוא 500 ק״ג, פגיע 
לגובה מאכסימאלי של כ*/* 7 ק״מ. כ״ם שמילויו לא היה 
שלם בהתחלה מגדיל את נפחו בעלייתו כאשר גאז־המילוי 
מתפשט בתוכו* הוא מוסיף לעלות עד שקליפתו מתמלאת. 
במצב זה דינו כדין הכה״ם המלא. — כחומר-מילוי לכדורים־ 
פורחים משמשים: גאז־מאור, מימן, הליום או אוויר מחומם. 

מבחינים 2 מיני כדוריס־פורחים: (א) כ״פקפשי, (ב) כ״פ 
קשור בכבל לקרקע. 

(א) *ל כה״ ם ה חפש י (ציור 1 ) הכדורי קליפה בעלת 
3 פתחים: בקדקדה— שסתום ( 1 ), שפתיחתו ע״י משיכה 
בחבל מאפשרת לגאז־המילוי לצאת, 
ועי״כ — להקטין את נפח הכה״ם 
ולהפחית את דחיפתו כלפי מעלה * 
באמצע ד׳כה״ם — פתה גדול ( 2 ), 
שע״י פתיחתו אפשר להריק את 
בית־הקיבול במהירות במקרה דחוף, 
כגון בנחיתה ברוחות חזקות > פתח 
למילוי, בעל הארכה גלילית ( 3 ), 
מופנה כלפי ממה, כשקצהו נשאר 
פתוח למוצא לעודף-גאז שנוצר ב¬ 
השפעת שינויי טמפרטורה ולחץ. 
מתחת לכ׳ תלוי — מחובר בחבלים 
הקשורים לקליפה או ברשת העד 
טפת את הב׳ — סל הנושא את 
הטייסים ואת הציוד. הכה״ם תחפשי 
הבלתי־מאוייש משמש לחקר האט¬ 
מוספירה ולתצפיות מטאורולוגיות ) 
המאוייש שימש בעבר לתעופה - 

ומחקריים. 

(ב) הכה״ס הקשור, בעל צורה כדורית, אינו יציב 
מעל מקום קשירתה משום שהוא מתנדנד ומסתובב עם 
תנועת האוויר. כדי ליצב אותו משווים לו צורה "הידרו־ 
דינאמית״ (ע״ע הידריודיגמיקה, עט׳ 87 ), וכן מחברים לו 
שקי־אוויר ושקי־ניווט, המאפשרים את העמדתו מלכתחילה 
נגד הרוח בעמדה שקטה-יחסית (ציור 2 ). בעבר בועדה 
לכדורים-פורחים קשורים חשיבות רבה לתצפית צבאית: הן 
לעקיבה אחרי החזית הקרבית והכוונת הירי. והן להבטחת 
מרכזים חשובים נגד התקפות מן'האודר.' 

הכה״ם לא היה יכול לשמש כלי-תחבורה סדיר, משום 
שלא היה ניתן לניווט. הכוונתו הצטמצמה בניצול זרמי-אוויר 
ורוחות ובשימוש השסתום ושינויי־עומס להגבהה או הנמכה 



ציור 1 במר-פורח חפשי 
1 —שסתום; 2 —פתח נ רול 
לשעת חירום; 3 — פחח 
לטילוי 

למסעים ספורמיודים 


של הטיסה. נסיונות 
ראשונים— שהצליחו 
רק חלקית — להכ¬ 
ניס לכ״ם אמצעי- 
ניווט ע״י מכונת- 
קיטור געשו בידי א. 
ז׳. ז׳יפאר ( 01£ ,!.* 1 
1 >זו 6 ) ב 1852 וב 1855 . 
התפתחות נוספת חלה 
בעקבות מחקריו של 
הלמהולץ (ע״ע) בי 
הידרודינאפיקה וני- 
סרים מעשיים של 



ציור 2 ערור־פורח קשור. 

1 — חלל־הנאז; 2 — שק־אוויר (גלו;ט); 
3 — שק־ניוום; 4 — סל ; 6 — פגו־אוויר; 
6 — שסתום; 7 — חבל־ניווט: 8 — חבל־ 
ויסות, חטחבר את וזבלונט עם השסתום 


ם. הנלין ( 11301110111 .?) במנוע פרימיטיוד ב 1872 . ש. 
ךנאר ( 1 > 31 ת 0 ? .לס) היה הראשון שהצליח, ב 1884 , 
לחזור בספינת-האודר שלו בלי חניית־ביניים למקום 
המראתו. דוד שורץ והרוזן צפלין(ע״ע) הביאו את הטיסה 
בכלים קלים ימן האוויר לשיא ההתפתחות. כיש איבד 
הכה״ס — הן בצורתו המקורית והן בצורתו המשוכללת — 
את חשיבותו ככלי־תחבורה בשל התפתחות המטוס (ע״ע). 

היסטוריה. אגדות מכל הזמנים בעמלם רבים משקפות 
את רצת האדם להתרומם מעל פני האדמה ולעוף. האגדות 
מתארות דרכים שונות של חיקוי הטבע, ז״א שיטות של 
שימוש במכשירים בבדים מן האוויר הפועלים ע״ס כללי 
האווירודינאמיקה. אולם כדורים־פורחים אינם תוצאה של 
הפעלת דרכים טבעיות, המצויות בעולם־החי, לשם ניצול 
לשימושו של האדם, אלא הם המצאה יוצרת של רוח 


האדם. 

ב 1670 הציע הישועי פרנצ׳סקו לנה ( 1.3113 £6500 ת 3 ז?) 
מיתקן להעלאת סירה למרומים ע״י 4 כדורים עשויים פח- 
נחושת דק, המורקש מאוויר ומחוברים אליה! הניסית לא 
הצליח. רק יותר'מ 100 שנה לאחר-מכן הוגשם החלש האנושי 
בידי האחים ז׳וזף ואנדן מובגולם יה (ע״ע): הללו, בהש¬ 
ראה של מאמר של פרים מל י (ע״ע), מילאו מעטפת־משי 
פתוחה כלפי מטה באוויר מחומם, וראו אותה מתרוממת 
באוויר. ב 1783 הראו האחים לראשונה בתצוגה פומבית 
בפאריס ״אווירוסטאט״ (; 301-05131 ) של 750 מ״ק מתרומם 
לגובה ניכר. אח״ב חזרו על הנסית בנוכחות המלך והחצר 
בוורסי* לכה״ם היה מחובר כלוב, שבתוכו נמצאו כבש, 
תרנגול וברווז, ועל שלוש החיות האלה, "חלוצי התעופה", 
עבר המעוף בשלש. מכאן ואילך נתרבו הניסויים* ז׳וזף סוני 
גולפחז עצמו התרומם באטמוספירה באחד מהם. הנסיונות 
האלה עשו רושם עצש בעולם. כבר באותה שנה העלה ז׳. א. 
ס. שדל כ״פ ממולא מימן, שן ביצעו ם. פילאטר דה רוזת־ו 
(■ 02101 ? 10 > 1151x0 ? .?) והמארקי ד׳ארלאנד ( 5 ס 131101 ז-^י 1 ־>) 
את הטיסה המאויישת הראשונה מעל פאריס במשך 25 דקות, 
בהגיעם לגשה של כ 1.000 מ׳. באנגליה נערכה הנסיעה 
האודרית הראשונה (מלונדון לסטנדון [הרטסורךשיד]) 
ב 1784 בכ״ס ממולא מימן. הסיטה מעל לתעלת לה פאנש 
הצליחה לראשונה ב 1785 (ז׳. ם. בלנשר 11 ) 613001131 .?.!])* 
אולם באותה שנה ניספו פילאטר ידה רוזיה ועתרו פ. א. 
רומן ( 0013111 ? .!/ .?) בנסותם לעבור את התעלה בכ״ם — 
חללי הטיס הראשונים. ב 1793 נערכה הטיסה הראשתה 
באח״ב. 


577 


כדור־פררח — כתרי 


578 



העלאת בתר־גודת (,מ 1 ננו? 6 ייר״) !?' 11 , 1788 


במאה ה 19 שוכלל הכה״ם ע״י הנהגת סתווים עם שסתר 
מים, המאפשרים ניווט חלקי (ד , לעיל). ב 1836 טס כ״פ 
מלונדון לוילבורג שבגרמניה ב 18 שעות, את האלפים עבד 
פ. ארבן .?) ב 1849 ; הים התיכון נחצה ב 1901 

בדרך מטולון לאלג׳יריה. שיא של שהיה באוויר ( 87 שעות) 
הושג ע״י ה. קאולן (״ 1116 ^ 1 .מ) ב 1913 . שיא בטיסה־ 
למרחק השיג ה. פרלינר ב 1914 , כשעבר מרחק של יותר 
מ 3x00 ק״מ בין ביטרפלד (גרמניה) לבת קירגישן(אוראל). 
הנסיונות לחצות בכ״פ את האוקיאנוס האטלאנטי—האחתן 
נעשה ב 1958 — נכשלו. 

למטרות צבאיות שימש הכה״ם כבר ב 1794 בידי צבא- 
המהפכה הצרפתי. במלחמת־האזרחים האמריקנית השתמשו 
בו שני הצדדים הלוחמים ז הכדורים־הפורחים היו כדורי¬ 
ת צ פי ת, קשורים לקרקע בכבלים ארמים. ב 1849 השת¬ 
משו האוסטרים בכדורים־פורחים בלתי־מאויישים, ממולאים 
באוויר חם, כדי להפציץ את ונציה, ב 1870/1 , במצור על 
פאריס, היתד. לכדורים־הפורחים חשיבות רבה לקיום קשר 
הדואר בין העיר הנצורה ובין צרפת החפשית, וכן יצא 
גמבטה (ע״ע) בכ״ם מן העיר הנצורה לטור. — במלה״ע 11 
שלחו היאפאנים כ 1,000 כדורים־פורחים בלתי-מאויישים 
לשם הפצצה לאה״ב, אך המבצע נכשל. 

מאוגראפיה, בגאומורסולוגיה, בחקר האטמוספירה וב- 
מטאורולוגיה נועדה לכה״ם חשיבות גדולה עד לפיתוח 
הטיסה לחלל, ושימושו במטאורולוגיה נמשך גם היום. הצי¬ 


לומים הראשונים מן האוויר נעשו בידי טייסי כ״ם, ב 1890 
צולמו מן האודר הפיראמידות של מצרים. ב 1897 נכשל 
נסיונם של ס. אנדרי וחבריו לעבור בכ״ם את הקוטב הצפוני; 
33 שבים לאחר־מבן נמצאו בערבות־הקרח הגופות, היומנים 
והצילומים של הטייסים (ע״ע ארקטים, עכד 308 ). מעל להר 
_אורםט עברו כדורים־פורחים זמן רב לפני שהצליחה ההעפלה 
לשיאו.—עם הטיסה לגובה גדול התעוררו בעיות ביולוגיות 
קשות לגבי הטסים: בעיית סחת לחץ־האוויר ובעיית נשימת 
חמצן. רק ב 1930 , משהוחל בשימוש בתא סגור לכה״פ, נמצא 
סתרץ לבעיות אלה. לחקר האטמוספירה העליונה הוכנסו 
לשימוש כדורים־פורחים בלתי-מאויישים מ 1893 , וציודם 
במכשירי-מדידה מדעיים שוכלל במשך השנים תכלית שיכ¬ 
לול. בדורים-פורחים למחקר ולתצפית ( 31100118 נ 11118:1 זמ $011 ) 
נמצאים עד היום בשימוש קבוע במחקרים מטאורולוגיים 
ובחקר הקרינה הקוסמית. במחקר באמצעות כ״פ מאוייש 
בסטראטוספירה בלט א. פיקד ( 1 זז 03 :> 5 ? .!/). 

■** 5 * 4111 ) 5071 * 0 5 * 1 > 011005 ( 1 £15 ** 1115101 , 155308161 ■! . 0 .? 
- 50 * 4 >'! * 1 > 5 * 1 ) 1 ^ 051 5 * 1 , 613116 .? ; 1887-1890 , 1-11 , 5 * 11145 
- 01130 .*[ 10 ) . 0 — 500 (ן 13 11 .. 8 , 1924 ,* 05 ) 5144111 * 74 ^ 7407415 
■ 1145 , 011£115 <] ■לס ; 1926 , 41100545 >£ * 41474 ) €0 1 ) 074 ** £5 , 8151 
51 * 14 >> €074 * 714 ,ק 1 ול? . 0 . 0 ; 1932 ,* 44 ) 065054074174 ' 1 * 1 ) * 1045 
■ £11574 5 * 1 ) 74 % ) 54 * £501 ,?ת 06 לז ,? ; 1937 ,* 5 * 414 ) 5150105 * 14 ) / 0 
.£' 1 גולבנ 311 ז 0 •א ; 1947 ,) 405 ) 5 0110545 , 00650130 ן ; 1937 , 15 * 554 
£0545 50744 ( 4 ) £ 01100 ? 8 , 110106 ; 1963 , 1 ( 104 015 5 * 111 * 4 * 1 

507407555 * 4 * 7/4 , 8011 . 0 . 7 .. 1 ; 1963 ,( 7£111 ,ץג£> 0 ־ 1 . 11151 ׳) 

. 0 1 1 ; 1966 , 1783-1903 £ 0110074474 £ ( 0 ? 1115105 4 
. 1970 ,( 9 .סא , 6 ,. 1 ! . 501 ) 801100545 415 ) £10 ,זל 6 ־ל 1 } 00 

ג. ל. 

כדוךי (:>ת 00 ג> £3 ), משפחה יהודית מעדת הבבלים, ש¬ 
העמידה אנשי-עסקים, נדבנים ואישי-ציבור. מבניה: 

( 1 ) סר אלים [אליהו] כ׳( 1865 , בגדאד— 1922 , הונג- 
קונג). היה חניך בי״ם "כל ישראל הברים" בבגדאד. ב 1880 
עבר לבומבי, והיה פקיד בבית-מסהרה של משפהת ששון 
(ע״ע). לאהד שנשא אשה ממשפחת עשירים ושהה זמן־מה 
בלונדון, יצא להובג-קונג ולערי ם?, פתה שם בתי־מסהר 
גדולים ונתעשר. כ׳ נודע כפילאנתרו׳פ בארצות המזרח הרחוק 
וחתיכת, לגבי יהודים ולא-יהודים כאחד; הוא תקים וקיים 
מוסדות חינוך וסעד, וכן בתי-כנסת, בערים רבות; ב 1917 
הוענק לו תואר אבירות מטעם ממשלת בריטניה. בצוואתו 
הקדיש כססס, 140 לי״ש להקמת ביודספר חקלאי בא״י והניח 
סכום זה ל״ממשלת א״י״, בהאמינו — על סמך הצהרת־ 
באלפור והחלטות סאן־רמו — שא״י מוכרת כשייכת פולה 
ליהודים. השלטת המאנדאטורי לא הפיר בזכותו הבלעדית 
של היישוב היהודי לעזבת, ולאחר דיון משפטי-מדיני ממושך 
קבע הנציב העליון שהסכום יחולק: חציו ליהודים וחציו 
לערבים. כך נוסדו ב 1931 ביה״ם החקלאי היהודי "כדורי" 
ליד הר־תבור, והערבי בטול-ברם. 

( 2 ) סר א ל י [אליעזר] כ׳ ( 1867 , בגדאד — 1944 , 
שאנגהאי), אתיו של ( 1 ), היה אף הוא סוחר ופילאנתרופ 
מפורסם, ושיתף-פעולה עם אחיו במפעלי-חצדקה שלו. 
מ 1900 ואילך היה קרוב לציונות ופעיל למען קרנות-התנועה. 
מושבו הקבוע ומרכז מפעליו המסחריים במזרח הרחוק היו 
בשאנגהאי. עם חורבן יהדות גרמניה פילכל על חשבונו מאות 
ילדים פליטים. במלה״ע 11 נעצר בידי היאפאנים, וכל רכושו 
הוחרם. 

( 3 ) ש ש ו ן כ׳, רב — ואח״כ יו״ר הקהילה — בבגדאד 
(ע״ע, עכר 599 ). הוא נתחנך בביהמ״ד לרבנים ונתמנה 






579 


גדודי—כהל 


580 


לאב״ד בקהילה, וב 1927 — לרב ראשי. בגלל התנכרותו 
לציונות אילצוחו בני קהילתו ב 1929 להתפטר, למרות תמיכת 
ממשלת עיראק בו. ב 1932 נתמנה ליו״ר הקהילה ושימש 
בתפקיד זה עד לאחר הקסת מדינת־ישראל. ב 1949 אולץ 
שנית להתפטר, משום שסייע לשלטונות ברדיפת פעילי 
התנועה הלאומית היהודית. כשעלתה גולת עיראק, ובכללה 
מבה המכריע של קהילת בגדאד, לישראל בתחילת שנות 
ה 50 , נשאר ש״כ שם עם קומץ יהודים עשירים מתבוללים. 
ב 1953 הוחזר לתפקידו כנאמן השלטון. 

א. בן־יעקב, יהודי בבל■ קעט-קפא, תשכ״ה. 

0 . 

כקל ( 31001101 , מערב׳ אבקה [אנטימ 1 נית או עפר־ 

תית] לצביעת גבות־העיגיים! אח״כ בפי האלכי¬ 
מאים — שם לציון כל אבקה דקה ונחל נדיף). המונח רווח 
בכימיה ב 2 משמעות: 

( 1 ) במשמעו הכללי — כל תרכובת שהיא תולד הידרו־ 
כסילי של פחמימן אליפאטי או אליציקלי! במובן מורחב — 
כל תרכובת אורגאנית המכילה במולקולה שלה הידרוכסיל 
(ע״ע) הקשור לשיר אליפאטי או אליציקלי, גם כשזה נושא 
קבוצות פונקציונאליות נוספות. בנומנקלאטורה המדעית 
מאופיינים שמותיהם של הכי׳ ע״י הסיומת -ול ( 01 ־)! אך 
רבים מן הכ׳ ׳ , שהם חמרי־טבע חשובים, ידועים גם בשמותיהם 
הטריוויאליים. ( 2 ) במשמע מוגבל — שמו של אחד 
הכ", האתאנול (ר׳ להלן). 

( 1 ) בהתאם למספר ההידדוכסילים שהם מכילים, מתח¬ 
לקים הב" לחד-הידריים (כגון האתאנול [ר׳ להלן]), לדו- 
הידריים אודיאולים (כגון גליקול'[ע״ע]), לתלת־הידריים או 
מדיאולים (כגון גליצרול), וכר — עד לרב-הידריים או פולי־ 
אולים. — בשורת הב" נפוצה האיזומריה (ע״ע), הן מבחינת 
האיזומריה של שרשרת־הפחמנים עצמה, הן מבחינת מקומו 
של ההידרובסיל באחת מחוליות השרשרת. מן הבחינה 
האחרונה קיימת חלוקה משולשת של ד.כ": 

(א) כ״ ראשוניים — המאופיינים ע״י הקבוצה החדי 
ערכית 011 ־ 011 -, שמקומה לעולם בקצה השרשרת, והיא 
מחוברת לראדיקאל חד-ערכי ( 1 ) ; 

(ב) כ" שניוניים— המאופיינים ע״י הקבוצה הדו-ערכית 
011011 ג, שמקומה בחוליית-ביניים בשרשרת, והיא מחוברת 
ל 2 ראדיקאלים ( 11 )י 


(ג) כ״ שלישוניים — המאופיינים ע״י הקבוצה התלת* 
ערכית 0-011 , שמקומה בנקודת-הסתעפות של השרשרת, 

והיא מחוברת ל 3 ראדיקאלים ( 111 ). 

\ * א * 

8.01,01-1 011011 ; 0011 ק- ׳א 

־ 1 . 11 . 111 

מן המתאן ומן האתאן לא נגזר אלא כ' אחד סכל אחד 
מהם, ושניהם ראשוניים. אולם מן הפרופאן כבר נגזרים 2 
כ״ — ראשוני ושניוני, ומשני הבוטאנים — 4 : שני ראשו¬ 
ניים, שניוני ושלישוני! וכר (ר׳ טבלה). 

הכ ״ הנורמאליים הנגזרים מן הפאראפינים בעלי 1 — 11 
אטומי־ס הם — בטמפרטורה רגילה — נוזלים! כ" בעלי 
שרשרת ארוכה יותר (.גבוהים יותר") הם מוצקים. הכ " שמן 
המתאנול עד הפרופאנולים (ועד בכלל) מתערבבים במים! 
לגבוהים מהם— מטיסות מוגבלת במים, והיא פוחתת והולכת 
עם התארכות השרשרת. בדומה ליחסים הקיימים בין מולקו¬ 
לות מים, קיימים קשרי-מימן גם בין מולקולות הכ" ( 1¥ ), 



א א 


.זת 

וכתוצאה מאסוציאציה זו נקודות־הרתיחח של הכ" גבוהות 
בהרבה מאלו של הפחמימנים המקבילים להם. בשורה ההומו- 
לוגית של הכ" הנורמאליים עולה נקודת-הדתיחה בממוצע 
ב 19 0 לכל קבוצת ־ 011 - בוס&ת. בין הכ״ האיזומריים — 
לראשוניים נקודת-הרתיחה הגבוהה ביותר ולשלישוניים 
הנמוכה ביותר. צפיפותם של ד.כ״ הפשוטים — בין זו של 
הפאראפינים חו של המים, ובדו־ד־כלל מסביב ל 0.8 . 

כ" נגזרים לא רק מפאראפינים אלא גם מאולפינים 
ומציקלו-פאראפינים! למשל: כ׳ אלילי, 011 ־ 011 ■ 011 = ־ 011 , 
נקודת-רתיחה 97 0 , צפיפות 0.855 ! ציקלוהכסאנול, 

2 ^ 01 — 12 ־ 01 ^ 

011011 ־ 011 
, 011 — ־ 011 א 

נקודת־רתיחה ט 162 , צפיפות 0.962 . 


כוהלים חד־הידריים פשוטים אחדים 


*סיפוח 

(" 20 ) 

נקודת־רתיוזה 

נקודת־התכה 

הוחל 

0.792 

65" 

" 97 ־ 

011 ־ 011 

מתאנזל 

0.789 

״ 78 

-114" 

011, 011.011 

אחאנול 

0.804 

97" 

-126" 

011 ־ 011 . ־ 011 ־ 011 

מ-פרופאנול 

0.786 

82" 

-88" 

011, 011014 011, 

1 -פרו 0 אנול 

0.811 

118" 

-90" 

011 ־ 0.11 ״ 

ת-בוםאן- 1 -אול 

0.808 

99" 

-115" 

־ 011 011011 .־ 011 , 011 

מ-בוטאן־^אול 1 


108" 

-108" 

011 ־ 011 011 ־ (־ 011 ) 

1 2 םתיל-םרוםאן- 1 -אול 2 

0.789 

83" 

+25" 

0011 ־(־ 011 ) 

2 -מתיל־סרוםאן- 2 -אול 3 

0.814 

138" 

-78" 

!!ס״^־ס-" 

11 -פנטאן- 1 -אול 

0.812 

131" 

" 117 ־ 

011 ־ 011 ־ 011.011 ־(־מ 0 ) 

3 -כיתיל-בוטאן־ 1 -אול 4 

0.809 

102" 

-12" 

־(־ 011 ) ( 011 ) 0 .־ 011 .־ 011 

2 -מתיל-בוטאן- 2 -אול 5 

0.820 

156" 

-45" 

011 ־ 0+11 -״ 

ו!-הכסאן- 1 -אול 

איזובומאנול שלישוני 

איזובוטאנול ראשוני! ג איזיבוטאנול שלישוני! 4 איזובוסאנול ראש 11 י! 5 

1 בוטאנול שניוני! ־ 




















581 


כחל 


582 


שיטות כלליות להכנת כ״ דין: 

(א) התמרת ההאלוגן שבאלקילים האלוגנידיים בהידרו־ 
כטיל בפעולת 4 8 ,0 רטוב (הפועל כ 48011 ): 

+ 0112011 ■ מ <- 48011 + 01121 ■ ג 

(ב) טיפוח חומצה גפריתנית לקשר הכפול של אילפין 
והידרולחד. של החומצי האלקיל־גפריתנית (ע״ע אולפינים, 
עט׳ 898 ): 

— 0 — 011 0 — ס—■*- 112504 + ^> 0 = 0 /' 

1 / 11 א 

011 0-50811 11 

(ג) חמור (הידרוגנאציה) של אלדהידים (ע״ע׳ עס׳ 
427/8 ) לה* ראשוניים "ושל קט 1 נים לה" שניוניים, 

(ד) ראקציית גריניר (ע״ע), המפיקה כ" ראשוניים 
מפורמאלדהיד, שניוניים—מכל אלדהיד אחר, ושלישוניים— 
מקטונימיאו מאסקרים. 

להידרוכסיל הכוהלי קצת תכונות מעין אלו של ההידרו־ 
<םיל של המים ושל חומצות חמצניות! המימן שלו ניתן 
להתמרד! על־ידי מתכת אלקאלית, הנמסה בכ׳ תוך יצירת 
כוהלאט (אלקוכסיד), למשל: 

| ־ 11 ! + 01140113 ►— 113 + 0112011 
נתרז 

מח 1 כסידי 

אולם הב" הם המרים ניטראליים, והכוהלאטים אינם מלחים 
(אלקטרוליטים)! מאחר שהחומציות של הכ" קטנה אפילו 
מזו' של המים, אין הכוהלאטים מתקיימים אלא במצב מוצק 
או בתמיסה כוהלית, ואילו בסים הם ניתנים להידרוליזה 
מידית: 

י ש 

3011 א + 011 < 011 •י- 1120 + 01120113 

כ" ניתנים לדהידדאטאציה (בסיוע חומצה מינראלית או 
אלומינה), תוך יציאתם של ההידרוכסיל ושל מימן, הקשו¬ 
רים לפחמנים שכנים, ויצירת אולפינים (ע״ע, עמ ׳ 899 ז 
וע״ע אתילן). 

חשיבות מיוחדת יש לחימצון ה כ", המבוצע ע״י 
חמרים כגון החומצות הכולמית והעל־מאגגאגית ודומיהן, 
וגם ע״י אנזימי־חימצון (דהידרוגנאזות — ע״ע חמצון ביו¬ 
לוגי). בחימצון מתגלים בין 3 ' סוגי הכ" הבדלים, שהם חשו¬ 
בים הן מבחינה סינתטית, הן מבחינה אנאליטית (לאבחנה 
בין 3 הסוגים): 

כ" ראשוניים מתחמצנים בשלב ראשון לאלדהידים (ע״ע), 
שחימצון נוסף הופכם לחומצות בעלות אותו מספר של פחנד 
נים (¥): כ" שניונים מתחמצנים לקטונים (ע״ע), המת¬ 
פרקים בחימצון נמרץ נוסף לתערובת'של 2 חומצות בעלות 
שרשרות־פחמנים קצרות יותר ( ¥1 )! כ" שלישוניים אינם 
מתחמצנים כל עיקר בלי שבירת השרשרת הפחמימנית. 
[ 0 ] [ 0 ] 

00011 ■ א ■י- 01+0 ■ א * 0112011 • א 

\ * [ 0 ] \ * 

0 = 0 < •*-— 011011 < • 1 ׳י 

׳ / 8 ׳'.מ 

ע״י נטילת מולקולת-מים מב׳ וחומצה נוצר א סטר 
(ע״ע), ע״י נטילתה' משתי מולקולות כ׳ נמר אתר (ע״ע). 


כ" רב-ערכיים (רב־הידריים) הם, למשל: גלי קול 
(ע״ע)! גליצרין [גליצרול] (ע״ע)< פנטא-ארי- 
תריטול (ע״ע נפץ, וזמרי־)! הכ" הסוכריים (ע״ע 
סכרים). כל אלה מצויינים — כרוב התרכובות האורגאניות 
מרובות־ההידרוכסילים — במסיסות טובה במים ובטעם 
מתוק. 

( 2 ) במובן מוגבל, המקובל בכימיה, בטכניקה ובחיי יום־ 

יובא מציין השם כ׳ (סתם) את הכוהל ה אתי ל י, 
011 ־ 11 ־ 0 , ששמו המדעי א ת נ ו ל ( 131101 ( 01 ). 

מביוץ שב׳ זה נמר במבע בתהליכי תסיסה של מיצי 
סיתת, בבר היה ידוע למעשה מימי־קדם, אם כי רק בצורה 
מהולה ובתערובת עם חמרים אחרים, כמרכיב של משקאות 
חריפים משכרים. ביה״ב תואר כ״רוח השוכן בייף ( 11115 ז 1 ת 5 
— מכאן שמו הטכני "ספירט-הייך או "ספירט״-סתם), 
על-סמד פעולותיו הסיסיולוגיות והפסיביות ; הנסיון הראה, 
שאפשר "לגרש" את "הרוח" מן היין, או להפרידו ממנו 
ולרכזו באמצעות זיקוק (״שרפה״ — מכאן השם "יין שרוף"). 
הוא הוכן לראשונה בצורה נקיה בידי הכימאי הגרמני־רוסי 
ט. לוביץ ( 2 ״״\ 0 ^נ. 7 ) ב 1795 ! ת. דה סוסיר (ע״ע) קבע 
ב 1808 את הרכבו, וא. פרנקלנד, בשנות ה 50 של המאה ה 19 , 
את מבנהו הכימי — כאחאן שאחד מאטומי-המימן שלו 
הוחלף בהידרוכסיל, 

כ׳ טהור הוא בחל חסר־צבע, בעל ריח אפייני ולא בלחי- 
נעים ובעל טעם חריף * נקורת־רתיחתו ״ 78.3 , נקודת־קפאונו 
114 0 -ז משקלו הסגולי 0.806 ב ־ 0 , 0.789 ב ״ 20 . הב׳ הוא 
היגרוסקופי: הוא מתערבב במים בכל השיעורים תוך צינד 
צום הנפח ופליטת חום, הוא נדלק בקלות באוויר ובוער 
בשלהבת כחלחלה מעוסת־אורז תערובת של כ׳ ואדי-אוויר 
נפיצה מאד. מתמיטות מימיות של ב׳ ביתן להפיק בדיד 
הזיקוק-למקוסעיו תזקיקים מרוכזים עד לשיעור של 95.6% 
כ , ; כ׳ בריכוז זה— עם 4.4% מים— הוא תערובת אזאוטרו־ 
פית. בעלת בקודת־רתיחה קבועה (״ 78.15 ). המאת כל המים 
לשם הכנת "כ , מוחלט" טעונה טיפול בשיטות כימיות או 
פיסיקאליות מיוחדות — שימוש בחמרים קושרי־מים (כגון 
סיד שרוף, נחושת סולפתית אלמימית, מתכת־£*\> או זיקוק 
בנוכחות נחלים שאינם מתערבבים במים. — אחח הב׳ בתמי- 
סותיו המימיות ניתן לקביעה ע״י מדידת המשקל הסגולי של 
התמיסה באמצעות אלכ 1 ד.ולומטו — שהוא אראומטר (ע״ע) 
מותאם למטרה זו או עי״י מדידת מקרס-השבירה של 
התמיסה על-סמך טבלות המציינות את אחוזי־הב׳ בהתאם 
לערכי מקדמ-השבירה, בתמיסות המכילות גם המרים אחרים 
(כגון ביינות ושאר המשקאות הכוהליים) יש להפריד את 
הב׳ מהם ע״י זיקוק ולקבוע את ריכחו בתזקיק. — כמויות 
קטנות של ב׳ בתמיסותיו המהולות ניכרות בראקציות כי¬ 
מיות אפייניות! מהן: יצירת האסטר שלו עם חמצה בנזואית 
(ע״ע)״ ראקציית יודופורם (ע״ע) — שהיא משתלשלת גם 
מאצטון (ע״ע) —׳ חימצוגו לאצטאלדהיד (ע״ע) ועוד. 

כ׳ חפשי מצוי בטבע בשיעורים קטנים — בתערובת 
עם אסטרים שלו — בחלקי־צמחים מטויימים, כגון בזרעים 
לא־בשלים של מעי 1 מ 1€11 :> 1-3 :> 11 . בשיעורים זעירים בודד כ׳ 
מן המוח, הדם (! ) 0 / ס 0.06 — 0.03 ) והכבד של בני־אדם (אף 
שלא שתו כ׳) ושל בע״ח. הוא נמצא בשתן של חולי סברת 
(ע״ע), ומופיע בכל נחלי־הגוף (דם '(למעלה מ 0.15% ], 
רוק, זיעה, שתן) של בני־אדם זמן מועט לאחר שתיית כ/ 



583 


כחל—כתן, כדןנח 


584 


כמדות ניכרות של כ׳ אינן נוצרות בטבע אלא כפרי ה ת ם י¬ 
סד, ד.כ ו ה לי ת, שחלה בחלקי-צמחים המכילים סוכר 
(סיתת) בעקבות זיהום במיני שמרים מסויימים, ועיקר הב׳ 
הנמצא בשימוש הוא סדי התסיסה הכוהלית המונוונת בידי 
אדם. על המכאניזם הכימי־אנזימתי של ה ת ם י ם ה ה ב ו ח¬ 
לית ועל תעשיית התסיסה — ע״ע תסיסה. — 
על החימצון האנזימתי של כ׳ לחומצת-החומץ — ע״ע חמץ, 
חמצת-. 

פותחו גם שיטות כימיות סינתטיות להסקת כ׳! מהן: 

( 1 ) הידראציה עקיפה של אתילן (ע״ע), ע״י סיסוח 
חומצה גפריתנית והידרוליזה של האסטד הסולפתי המתקבל 
בדרן• זו(ר׳ לעיל, עמ׳ 581 ). 

( 2 ) הידראציה ישירה (קאטאליסית) של אתילן ע״י 
אדי-מים בטמסרסורה גבוהה (עד ס 400 ) ולחצים גבוהים (עד 
250 אטמ׳) ) קאטאליזאסור יעיל הוא החומצה הזרחנית: 

09 , 09 -^ 09 <- 0 ־ 9 + , 09 =, 09 

( 3 ) הידולגנאציה של אצטאלדהיד, המתקבל מסיפוח 
קאסאליטי שלימים לאצטילן (ע״ע): 

[ 1 ז] + + *" 

0909 ■ , 09 •׳- 090 ■ , 09 - 9,0 + ־ 9 ־ 0 

כ■ מיוצר כמעט בכל חלקי העולם בכמויות גדולות מאד 
בתהליכי־תסיסה, הנועדים להכנת משקאות כוהליים, 
והמבוצעים בחמרי־גלם מן העולם הצמחי, המכילים סוכר 
תסיס, או פוליסכרידים העשויים ליהפד לסוכר תסים ? ייצור 
זה הוא מענפי־התעשיה הגדולים המצומדים לחקלאות הכ ׳ 
המופק בררו זו מהול בתמיסות מימיות, המכילות גם סוכר, 
פרוטאין, חמרי-צבע וחמרי־טעם שונים, ועוד. בדרך הזיקוק 
ניתן להפיק מהן כ' נקי! אולם להכנתו של זה מתאימות 
ביותר השיטות הכימיות-סינתטיות החדישות. 

יינות בעלי חוזק בינוני מכילים 10% — 8.5 כ/ יין־פורט— 

כ 15% , יין־שרי — עד 21% (ע״ע יין): יין־שרף, קוניאקים, 
ליקרים — יעד מעל ל 50% : סוגים שתים של בירה — 
5% — 3 . — על הפעולה הפיסיולוגית־פארמאקולוגית והפור 
תולוגית של שתיית כ׳ — ע״ע א ל כ ה ל י ז ם, 

מבחינה כמותית ייצור הב׳ הוא מן הענפים הגדולים של 
התעשיה הכימית בעולם. הייצור העולמי השנתי בסוף שנות 
ה 50 נאמד ב 5.5 מילית טון (בעולם המערבי), מזה כ 1.5 מי¬ 
ליון טת כאה״ב, שאחריה באות נדצרניות: גרמניה, צרפת 
ובריטניה: אין נתונים מהימנים על הייצור הגדול בגוש 
המזרחי. הסינתזה הכימית מספקת כ 90% של ד,פ באה״ב, 
כ 70% — בבריטניה, כ 40% — בגרמניה. בצרפת ובשאר 
המדינות היצרניות נהזגד. כמעט רק שיטת התסיסה, ודוב ד.כ׳ 
בעולם עדיין בא מן העיבוד הביולוגי הזה של חמרי־הטבע. 

נוסף על שימושו המרובה במשקאות כהליים למיניהם, 
שימושיו של הכ ׳ מרובים מאד בכל ענפי התעשיה הכימית 
והטכניקה. הוא אחד הממיסים החשובים־ביותר לחמרים אור¬ 
גאניים שונים (לכות, חמרי־צבע, שרפים, שומנים, תמרוקים 
ועוד) ולכמה מלחים 'אנאורגאניים, ואחד מקמרי-הספתה 
בסינתזות אורגאניות רבות — כחומר־גלם או כחומר-עזר, 
בץ החמרים המוכנים ממנו או באמצעותו יש תרבובות בעלות 
חשיבות פארמאצוטית, כגת אתר, כלורופורם, יודופורם, 
אתילכלורידי, בארביטוראטים ועוד, וכן גומי סינתטי, המרי־ 
נפץ, חמרים פלאסטיים ועוד. ברפואה משתמשים'בו(בתמי¬ 
סות של 70% ) רחומר-חיסד חלש, כמשמר לתכשירים ביולד 


גיים וכד׳. הב׳ דיוא גם חומר־דלק מצדק, הן לשרפה חיצונית 
במנורות-ספידט, הן — ובייחוד — לסנועי שרפה פנימית, 
במקום בנית. אולם הוא יקר מבנזין, ולפיכך משתמשים בו 
בדרד־כלל רק במכוגיות־מירוץ ובסירות-מנוע. הוא משמש 
גם כדלק ברקטות, וטיילי 2 -ז\ הגרמניים במלה״ע 11 היו 
מונעים בכ׳. י 

בגלל התצרוכת העצומה של כ׳ במשקאות, שהיא — 
רדומה לזו של הטבק — אינה חיונית, עושות אותו רוב 
מדינות היישוב התרבותי מקור להכנסה ממלכתית ע״י הטלת 
סם מיוחד (בלו) עליו, ופעמים (כגת ברוסיה הצארית לש¬ 
עבר) נעשה י הב׳ אף מונופולין גמור בידי המדינה. אולם 
חשיבותו הרבה של הב׳ לצרכי התעשיה והטכניקה מחייבת 
למנוע את ייקורו לצרכים אלה. לפיכך מוטל חמם על כ׳- 
לשתיה בלבד, ונקבעו שזטות ל״ם יגול"(דנאטוראציה) של 
הב׳ לצרכי התעשיה, ז״א— הוספת המרים'לב/ שמן הנמנע 
להרחיקם בשיטות רגילות ושתפקידם לגרום לאי-התאמחו 
לשתיה (ארסיות, טעם וריח דוחים) בלי לגרוע משימושו 
לצרכי התעשיח. כחמרים מסגלים משמשים, למשל: מתאנול. 
פירידין, בנזול, ועוד. 

מושג הב׳ חל גם על תרכובות אורגאניות, שבהן הידרר 
כסילים בעלי טיב כוהלי קשורים למבנים אליפאטיים או 
אליציקליים מורכבים, המכילים גם קבוצות פונקציונאליות 
נוספות. חמרי-טבע רבים, מהם בעלי חשיבות ביולוגית, 
שייכים לקבוצה זו, כגת: כל הסכרים (ע״ע) והפוליסכרידים 
(ע״ע) — שהם פוליאולים המכילים קבוצות כוהליות שניר 
ניות וראשוניות! כל הססרולים (ע״ע) וחומצות־המדה (ע״ע 
מרה) — שהם כ" שניוניים פוליציקלייס: מקצת'הורמוני־ 
המין(ע״ע מין): כל הורמוני קליפת יתרת־הכליד, (ע״ע) — 
בעלי השרשרת הצדדית 00-09,09 -, כוהליס מקבוצת 
הטרפנים (ע״ע) — מנתול, טעיול, בורנאול וכוץ הויטמינים 
(ע״ע) תיאמת(! 8 ) ופירידהנסין(, 5 ) — שהם כ" ראשוניים, 
וריבופלאווין (, 8 ) — המכיל פוליאול: האדרנלין (ע״ע) — 
שבשרשרתו הצדדית נכללת קבוצת - 0969 -; אדגמן- 
הראיה (ע״ע ראיה: צבע): החומצות האמיניות (ע״ע) סרת 
ותראונין < אמינו־כוהלים (הידרוכסי-אמינים) — כגת פולין 
(ע״ע אצטיל־כולין): חומצות כוהליות (הידרוכסי-חומצות)— 
כגון חמצת החלב (ע״ע), חמצת היין (ע״ע), ועוד. נוכחותו 
של גרעין ארומאטי במולקולה אינה מבטלת את טיבו הכוהלי 
של הידרוכסיל, כגת בנ" הבנזילי (ע״ע בנזאלדהיד). אולם 
אם ההידרוכסיל קשור לגרעין הארומאטי במישרין — התר¬ 

כובת אינה ב׳ אלא סבול (ע״ע). 

־.* 

£11010x711 £00)11(1 <)■ 100)171. 01070., 3, 119-128, 279-294, 

1953*; 1(]., £ 101 ( £710 *׳•״״״**ס-*■״* , 1970 , 86-101 ,. 88 -. 8 ז . 

0 / 010711 * 7 .״ x01., 1:531-569, 593-638, 1963*; 8:422- 

470, 1965* 

49 

כהץ, כהגה. בהן (ב׳) הוא כינד למשמש ("מכהן") 

' בתפקיד דתי, ביתר דיוק — פולחני, שהוא ה כ ה¬ 
ב ה (כ—ה): מונח אחרון זה מציין גם את סעמז־ו של 1 זכ/ 
ד׳כ" מייצגים אחרים (יחידים. קבוצות, או את העדה כולה) 
כלפי הכוחות העליונים או העל־טבעיים (כגת דוחות-אבות, 
*לים). בחברות רבות יש שיחידות חברתיות מסויימות 
נושאות אופי דתי-טאקראלי, ומשום־כך ראש היחידה (ראש- 
השבט, מלך, ראש־המשפחה) משמש לעתים גם בתפקיד 
כהני. אולם ברוב התרבויות ניכרת מגמה לקראת התמחות 



585 


כחן, כדוגח 


586 


פולחנית, ולפיכך רצוי לצמצם את השימוש במושג ב׳ לבעלי 
תפקיד ספציפי ומוגדר. שלא כ 30111135 } ז ? 31 ק הח׳מי, 
הממלא גם תפקידים כהניים או כהניים־לסחצה, הרי הב׳ 
המומחה מובדל מ״ההתוטות" הזקוקים למיצוע שלו! ההת¬ 
מחות מביאה לידי דיפרנציאציה חברתית וליצירת מעמד 
של כ". התמחות פולחנית וריבוד חברתי אלה בוודאי שלא 
נוצרו אלא אחרי שהחברה האנושית התפתחה עד בדי יכולת 
לשחרר כמה מחבריה מן העבודה למען הקיום הפיסי כדי 
שיעסקו בטובת הכלל ע״י מלאכתם הדתית־פולחנית. במקום 
שעדיין אין חלוקת-עבודה ממוסדת, הדי יחידים בעלי ידיעות 
או כשרונות מתאימים משמשים בתפקידים "כהניים" נוסך 
על עיסוקיהם הרגילים. 

במדע־הדתות רגילים להבדיל בין סוגים שונים של תפקי¬ 
דים דתיים, וכינוייהם בדתות השתות מגוונים ועשירים 
(נביא, הוזה, איש־אלהים, ב", מעוננים ומנחשים, מורים־ 
חכמים, מכשפים, שאמאנים, ובד), ולא תמיד ההבדלות 
ברורות, שכן פונקציות שתות עשויות להצטרף במשרה 
אחת. בכנסיה הרומית־קאתולית התאולוגים הם לרוב ב"* 
בדידו(ע״ע: דתות) רק בראו',מאנים היו רשאים ללמוד ולקרוא 
את הודה! הגדת-עתידות היא לעתים מתפקידי הב", כגת 
מוסד הפיתיד, בדלפוי (ע״ע, עם׳ 664 ), האוגותם (ע״ע) 
ברומא העתיקה, וכן השאלה באפוד בישראל. המיצוע הכהני 
פועל בשני כיוונים: הב׳ "עושה את הדברים שיש לעשותם 
כלפי האלים" (אריססו), אולם הוא גם עשוי לשמש בנציג 
האלד״ות כלפי העדה — במפרש את תשובות האורקולום, או 
(בנצרות) כמעניק את הסאקראמנטים. בערבית העתיקה 
נגזר מן השורש "כהן" הכינוי ל״מגיד־עתידות" או "מנחש 
נבואי", האומר את דברו בסיגנון ובקצב שידי כאשר שורה 
עליו הרוח. בתרבויות רבות חלה דיפרנציאציה בתוך המעמד 
הכהני, כפי שמעידים השמות המיוחדים המציינים כיתות 
שונות של כ", או כהונות מיוחדות לאלים מיוחדים ולתפקידים 
מוגדרים (כגון £13011005 ו 0011£10€5 ק ברומא). 

' בדרך־כלל נוהגים לייחד את המונח כ׳ לבעל תפקיד 
שעיקרו לא הטכניקות המאגיות (שהן מתחום פעולתו של 
הקוסם או המכשף [או השאמאן]), אלא הביצוע הנכון של 
פעולות פולחניות הנדרשות מצד האלים או הבוחות העל- 
טבעיים המוכרים בחברה. מכיוון שהקרב ן (ע״ע) הוא 
אחד הביטויים העיקריים ביחסים הפולחניים בץ האדם 
לאלהיו, הרי הקרבת הקרבנות הפכה לתפקיד מרכזי של הב׳. 
תפיסת הב—ה בתאולוגיה הנוצרית של יה״ב נקבעה בהרבה 
ע״י הקשר בין הב—ה למקם האובאריסטיה (ע״ע מיסה) 
ולפירוש שנתפרש זה האחרון כקרבן־כפרה. המומחים המנ¬ 
הלים את טקסי-הפולחן של העדה הם המייצגים, איפוא, את 
המושג "כ-ה" מבחינה פנומנולוגיה. בחברות האינקה (ע״ע), 
המיה (ע״ע) והאצטקים (ע״ע מכסיקו) הבדילו בין כ" משרתי 
האלים הלאומיים הגדולים ובין בעלי־מקצוע שאליהם פגו 
לצרכי הפרט, כגון לטקסי-ניחוש או טקסי־ריפוי. גם שבטים 
אפריקניים רבים מבדילים בין כ" המקיימים את פולחן רוחות- 
האבות מזה ובין רופאים־מכשפים וביו״ב מזה(וע״ע כשפים). 

כ—ה בצורתה המפותחת קיימת בדרך־בלל בחברות גדו¬ 
לות, שהצמיחו סמכות מרכזית, תרבות מפותחת ומערך דתי, 
שיש בו פולחן מאורגן ותורות מנוסחות היטב. אולם אץ דת 
מפותחת זקוקה בהכרח לב—ה. האיסלאם הוא דוגמה מובהקת 
של דת שאץ בה ב", והסמכות הדתית בה מוגדרת במושגים 


לא-כהניים. התורה הבודהיסטית אינה משאירה מקום רב 
לפולחך־יקרבנות, אם כי יש מתכונות הקרבן באידאל הבוד- 
היסאסווה; אולם בצורות רבות שלבש הבודהיזם קשה 
למעשה להבדיל בין בהיקהו לביו ב' (ע״ע בודהא והבודהיזם, 
עם׳ 697 , 702 ). הטהרודה (ע״ע) מעולם לא גיבשה מנגנון 
והיירארביה כבסייתייסל ואילו רבות מכיתות המהינה (ע״ע) 
הצמיחו כ—ה היירארבית ממוסדת. ה ל מאי ז ם (ע״ע) 
במיוחד יצר מוסד כהני, שבו קשה להבדיל בין פעולות פול¬ 
חניות ובין מאגיה. 

בחברות פרימיסיוויות רבות קיימת מעין "כהונת כל- 
המאמינים", ז״א—בל בני־החברה. האינדיאנים של הפואבלו 
בדרום־מערב אה״ב היו מאורגנים באגודות דתיות, שהן — 
ולא נושאי תפקידים כהניים — ביצעו את השולחנים המסו¬ 
בכים להבטחת הפוריות והברכה. גם בהברות שבהן נמצאים 
ב", אץ תפקידם תמיד המיצוע בין אלים ובבי־אדם, שכן יש 
שתפילה, קרבנות וטקסי־ניחוש אינם דורשים בעלי-מקצוע 
כהניים דווקא. בשבט הנואר שבסודאן הנילומי מצאו החו¬ 
קרים שלב׳ "בעל עור־הנמר" "מעמד מיוחד במבנה החברתי 
יותר מאשר במחשבה דתית", שבן רק הוא מסוגל ל!צח 
על סקסי שבועה וקרבן, הדרושים להשכנת שלש בין שתי 
קבוצות אויבות, בדומה לאיש־הכנסיה ביה״ב, שהיה מסוגל 
להסדיר שביתת־נשק מקודשת בץ שני צדדים לוחמש. 

יש דתות שבהן משד הב—ה מזדהה עם ממד הנזירות 
(ע״ע נזיר, נזירות), בגץ בכנסיות בודהיסטיות מסויימות! 
בפנסיות הנוצריות׳ המכירות במשד הב—ה, אלה הם שני 
משדות, שהגבולות ביניהם לפעמים מטושטשש פחות או 
יותר! ביהדות אץ קשר בץ ב—ה ובין נזירות. 

ב—ה עממית וב—ה ממלכתית. אין בידנו אלא 
השערות בלבד בדבר התחלות הכ—ה בתולדות הדתות. 
בכפה חברות פרימיטיוויות (ואולי גם אצל האדם הקדמץ) 
פעולות פולחניות מסויימות (כגץ מאגיה לשם פוריות או 
לשם הצלחה בציד) נעשות בידי מי שהשיח הלבה־למעשה 
שניחן ב״כוח" על־טבעי (ע״ע מנה) חתר מחבריו ושהצליח 
בריפוי חולים, בהשפעה על מזג־האודר, בהבאת חיות-הבר 
בתקופת הציד, בגילוי מכשפים רעים שיר׳ב! ההנחה היא 
שיש בני־אדם המצטיינים בכשרון משחד למצע בין העולם 
האנושי ועולם הרוחות. עם התפתחותם שתרבותם של מנה¬ 
גים ושל מסורות פולחניש והתהוותם של סדרי חלוקת-עבודה 
בחברה נוצת גם מומחש לענייני פולחן, שללו התארגנו 
במרוצת הזמן לקבוצות בהניות. במקרא פסשר על קין 
שבל, על נח ועל האבות שהקריבו קרבנות, אולם בתקופה 
מאשרת נאסר כל קרבן שלא הובא אל מקדש ה , בירושלש 
ואל "הבחנים בני אחה". ברם, נראה שיש להבחץ בץ כ—ה 
עממית (ז״א חבר המומחים לפולחני הדת העממית) — מזה, 
ובין כ—ה רשמית או ממלכתית — מזה. בראה שזו האחרונה 
התפתחה בעתם (= מדינות בעלות ממשל ריכוזי), ולעתים 
קתבות בישלה את ד,כ—ה העממית הקודמת או הטמיעה 
אותה בתוכה. עלייתה של כ—ח ממלכתית פירושה שהתפקיד 
הכהני נתפס באספקט של הסמכות המדינית בכלל ושל 
הסמכות המלכותית בסרט. הקשר בין פאכה ש—ה משתקף, 
לדעת חוקתם מסויימש, במבנה המשולש של עולמם של 
השבטים ההודו-אתים הקדומים שבהם מקבילות שלוש הכי¬ 
תות : של ד,כ״, הלשמים שאשרים — לשלוש הפונקציות 
החברתיות שסאקראליות: הריבונות, המלחמה שצמיחה. 



587 


כחץ, כהנה 


588 


רוב המחקרים חמודרניים במהותה של המלוכה במזרח 
הקדמון מדגישים גם חם את אפתז הפהני והסאקראלי: 
המלך היה להלכה — ולעמים אף למעשה — בעל המשרה 
הפולחנית העליונה, אם־כי תפקידיו הפולחנים במסרו לכ" 
שפעלו מטעמו. בעוד שד.כ—ה העממית קשורה בדדך־פלל 
למקדשים מקומיים ועממיים, הרי הכ—ה הממלכתית קשורה 
למקדש אחד ומיוחד. וזה האחרון קשור קשר סמלי (ואולי 
היה מלכתחילה גם זהה) עם הארמון המלכותי: המקדש הוא 
מקדש־מלך. אף במקומות שקשר זה כבר התבטל למעשה יש 
שנשאר ןבר לדבר בתארי־המלכות של בעלי משרות־כ—ה 
גבוהות, כגת ח?״ 6 .ג 1 ז>ם 0 ע<י>^ג> (ע״ע ארכון) באתונה והי 
1 ת 11 ז 0 ז:> $3 *:ת ("מלך-הקדשים") ברומא. הדאלאי־לאמה 
בטיבט (ע״ע), שהוא ראש הנזירים־חכ", היה גם שליטה של 
המדינה, למעמדם של הקיסר הביזאנטי והצאר חרוטי היתה 
משמעות כנסייתית־סאקראלית. גם בכמה כנסיות־מדינה פרו¬ 
טסטנטיות באירופה נשתמר זכר לשילוב כ—ד, ומלכות, כגת 
במעמדו של מלד־בריטניה כראש הפנסיה האנגליקנית וב¬ 
מעמדו של מלך-םרוסיה כ 115 ק 500 !ק€ 5 ט 1 מת 5111 בכנסיה הלו¬ 
תרנית בארצו. 

הכשרת כ ה ב י ם, הדרכים שבהן אדם נעשה כ׳ ומת¬ 
פשר לתפקידו רבות הן. יש שבעלי עצם פולחני או מקדש 
ממנים את הכ׳ שישרת במקום (השר מינויו של כ׳ פסל- 
מיכה [שוס׳ יז, ה, י—יב}). לעתים צעיר (או משפחתו) 
מחלים על קאריירה כהנית, והוא מתחיל את דרכו כשוליה 
ומשרת של כ׳ זקן. יש שהאדם — בחודה אישית פני¬ 
מית — "נקרא ע״י האל" לעמוד לפניו לשמשו. בשאמאנים 
רבים ניכרים סימני "הבחירה" זמן רב לפני האירוע 
השאמאניסטי הראשת (ע״ע שמניזם). אולם יש גם 
שהמינויים לב—ה נעשים — במינויים של פקידים הילד 
ניים — מטעם השלטונות (כגת בכ—ה המצרית בממלכה 
העתיקה והתיכונה, או ב 12 ^ 0011 הפונטיפיקאליים ברומא), 
או עכ״פ זקוקים לאישורם של השלטונות. 

לעתים קרובות המשרה הפהנית — ז״א הבעלות על פולחן 
מסויים, הזכות לשרת במקדש מסויים או למלא הפקידים די- 
טואליים מסדימים — עוברת בירושה, וציבור פעלי המשרות 
הפולחניות מתגבש למעמד חברתי, שבו ד.כ—ה — אם אין 
הר״ חייבי רווקות — היא תורשתית (כגון בממלכה החדשה 
במצרים). יש שכל המשתייכים לשבט או תת־שבם מסויים 
הם כ", דש שהמכהנים בתפקידים פולחנים צריכים להיבחר 
מתוך שבט או תת־שבט מוגדר, שלו אורח־חיים, כללי-מוסר 
ופולחן מיוחדים — מתוך "קאסטה". הדוגמה המפורסמת של 
קאסטה פהנית הם הבראהמאנים בהדו(ע״ע, עמ ׳ 455 , 457 — 
459 ), שהם — לכאורה — בעלי מונופול מוחלם־כמעם על 
פעולות דתיות, כגת טקסי ברכה וקללה, קריאת כתבי־הקודש 
הודיים, ביצוע מעשים סאקראמנטאליים מסויימים וכיו״ב; 
אולם למעשה מצב הדברים מסובך יותר, שפן כ" המשמשים 
במקדשי האלים אינם תמיד ובהכרח בראהמאנים, ובהודו 
העתיקה במה תפקידים "כהניים", כגת האחריות להורדת 
גשמים ולפוריות־האדמה, היו, כנראה, מוטלים על המלך. גם 
ה״מאגים"(האמגושים) היו קאסטה תורשתית של כ", שהש¬ 
תלטה לגמרי על הב—ה שבדת הזורואשטרית (ע״ע זרתוש- 
טרה), והשתתפותם היתה הכרחית בכל טקס דחי פרסי. 
בישראל היו בבי־לד לשבט כהני. הב" בעלי "עור-הנמר" 
של הנואר (ו" לעיל) אף הם מתייחסים לתת־שבט מוגדר. 


ברוב התרבויות התפקידים הפולחניים הם בידי גברים, 

אם כי שאמאניות וכחנות (כגת הפיתיה [ר׳ לעיל] והבתולות 
הוססאליות ברומא) אינן נדירות. 

י אולם בין אם טיבו של העניין האלהי, שבכוחו פועל הב/ 
הוא ה״כאריססה" של תפקידו הניתז לו בטקס-ההסמכה, 
או כוח מאגי או רוחני שרכש לעצמו ע״י חוויה אישית, או 
גבורה וכחדחיים הבאים לידי גילוי בקרב (כגון במקרה של 
כ׳ דיאנה-של-נמי [ע״ע דיאנה]), או החלק שבכוח־הקדושה 
שבא לו בירושה — מילוי התפקיד הכהני דורש בדרך־בלל 
הכנה ולימוד, הן מבחעה תאורטית (ידיעת המיתוס, ידע 
מסרתי, קוסמולוגיה, חוק, תאולוגיה, ידיעת־כתב), הן מבחי¬ 
נה מעשית (פולחן, נחש ושאר הטכניקות). גם בחברות 
שאינן יודעות קרוא-ובתוב שיטת הכשרת הב" מגיעה לעתים 
לרמה גבוהה של ידע מפורט ותורה מסובכת(כגת בדאהומי) 
ושל עידון אינטלקטואלי (כגת בפולינזיה). בתרבדות גבו־ 
הות היו הב" לעתים קרובות נושאי התורה והידע הספרותיים 
ושומרי החכמה הקדושה והחילונית, לרפות ידיעה קוסמית־ 
אסטראלית וידיעת חוק ומשפט. מפאו שהכ" אף מילאו 
תפקידים שיפוטיים — הן במשפט אלהי (כגת ע״י הטלת 
גורל או הפעלת "דין־שמים" [ע״ע]), הן במשפט חילוני 
רגיל, 

קאסטותפהניותוהיירארכיה. התעצמותם של 
קאסטוח ומעמדות פהניים גוררת אחריה תוצאות דחיות, 
חברתיות ומדיניות. מעמדו המיוחד של הב׳ מובלט לעיתים 
קרובות ע״י לבוש מיוחד(ע״ע לבוש, עט' 122 ). גם במקומות 
שבהם חייבים ד׳כ" להקפיד על איסורים ועל הגבלות־סאבו 
שונים, נהנו בדרך־כלל מזכויות רבות ודרשו לעצמם (לעתים 
אף השיגו) חסינות בפני חוקים וחובות "חילוניים". המונו¬ 
פולין הבהני על הפולחן הדתי והשחיתות הבאה בעקבות 
הצטברות כוח ויוקרה בידיהם הביאו לעתים לתגובות אנטי- 
כחניות מטעמים תאולוגיים וחברתיים. מימסדים בהביים 
עשויים לפתח תורות בדבר אפיה ומשמעותה האלהיים של 
ד.כ—ה. בנידון זה מובעות בספרות הבראהמאניח יומרות 
פנטאסטיות, ואפילו דין משקפות מאוויי-נפש ולא מציאות 
חברתית — מגמת הדברים ברורה: הבראהמאבים הם אלים 1 
לפי הקטכיסמום הרומי מ 1566 , כהני הפנסיה הקאתולית נקר¬ 
אים בדין "מלאכלם" ואפילו "אלים", שכן "מחזיקים הם בידי¬ 
הם את כוחו ועוזו של האל הנצחי״, והאפיפיור פיוס ^^ x 
הורה ב 1947 , שהכ׳ הוא "כריסטוס שני"׳ מכיוון שהוא מייצג 
את אישיותו. 

מימסדים כהניים מאורגנים בדרך־כלל באירגון היראר¬ 
כי, וההבדלים החברתיים, התרבותיים והאינטלקטואליים בין 
כיתות ותת־קבוצות של כ" גדולים למדי. כללים וחוקים 
שונים חלים על כ" מדרגות ומסוגים שונים. פולחנים ססויי־ 
מים יכולים להתבצע רק בידי כ" בעלי דרגה מסויימת (השר 
עבודת יום־הכיפורים בבית־המקדש בידי הכה״ג). "קונפיר- 
מאציה״ קאתולית ניתנת ע״י הגמון! הכהן העורך טקס־ 
חנוכה פרסי צריך היה להיות בעל דרגה של "מובאד", הניתנת 
בהסמכה השניה, כמעמד בעל אינטרסים, ערכים ונאמנויות 
משלו ביקשו כ״ לעתים קרובות לקחת חלק — במישרין או 
בעקיפין — בשלטון המדיני או להשפיע עליו (ע״ע נצרות ג 
הכנסיה והמדינה). יש סימנים לכך, שהיחסים המקוריים בין 
חבראהמאנים והקשאטריות בהודו העתיקה היו יחסים של 
התחרות מזה ושל השלמה הדדית מזה. גם כשלא ניסו ההייר- 



589 


פיהן, גהנה 


590 


ארכיות הכהניות לתפ 01 את השלטון בגלוי, התערבו לעתים 
קרובות בעניינים מדיניים, המליכו והפילו מלכים, החזיקו 
צבאות משלהן, ולפעמים גם הקימו לעצמן "מדינה בתוך 
המדינה״ (כגון זו של כהני אמון בזמן השושלת ה 21 במצרים, 
או ה״אפיפיודות" הטאואיסטית שנוסדה בסין ע״י צ׳אנג-לינג 
במאה ה 2 לסה״נ). — הכנסות ד,כ" באות מהכנסות המקדשים 
שבהם הם משמשים, ממתנות שונות (מעשחת, מתנוודב—ה 
הקשורות בקרבנות, נדרים ונדבות) וממשכורות שהמדינה 
או האירגונים הכנסייתיים משלמים להם. 

; 1883/1 , 1-11 , 41/114015 ) 51 ) 41 ? 4 . 11 ) 5 ) 0 . 40 ) 411% ,:זשקק!.! 1 
31 01 1135111185 .[ , 1912 , 1-11 , 4 ) 51 ) 44 ? 4 ) 0 ,ז 11£££0 ־ 1-101 
) 01 ,״!״״ 03 . 06 • 111 ; 1919 ,.££ 278 ,£?££ ,( 15 מ) 

; 1929 ,)!/) 1 ) 14 ) 51 ) 41 ? 4 . 14 14015 * 4 ) 51 ) 41 ? . 4 8 מ>ן//^;׳ 11 זמ£ 
)!/" 7 , 130105 . 0 £ ; 1934 , 14441 * 4 ) 51 ) 1 ־ 1 ? 0445 , 810011111115 ."/זו 
, 0111116211 0 ; 1955 , 5111004 ) 41 ? / 0 41011 ) 1 ) ¥14 14 ) 1 ) ■) 114144 א 
■ 112 )? ) 01 ; 1958 , 115 )/ 1 ) 1040-111440 5 ) 4 ) 111411 ) 441 ) 01021 ) 1414 
.* 1961 ,££ 570 ,א , 441 ) 41451 ) 2 ) 0 . 14 50/1 ) 0 סו 

צ. ו. 

הכהונה בישראל. (א) במקרא. תפיסת תפקיד 
הכ׳ כמשרת האל משתקפת בשימוש הרווח בפועל "שרת" 
בהקשר לפונקציות של ד,כ—ה (שט׳ כה, מג; שם כט, ל; 
יחד מה, ד! ועוד הרבה) ובתארים "משרתי המקדש" (יחד 
שם) ואף "משרתי ה , " שב 1 מכונים ד,כ" (ישע׳ סא, ח יואל 
א, ט! ועוד). "שחת" זה מקנה להם "מעמד לפני ה׳" 
ו״קרבה" אליו (דב׳ יח, ז? יחד מג, יט; שם מד, טו—טז! 
ועוד), אע״ם שה״מעמד לפני ה׳" אינו מוגבל לב" (חשד 
מל״א יז, א! ירמ׳ לה, יט). אולם אע״ם שלפעמים נאמר 
בפיחש שחב׳■ "משרת את ה׳" (דב׳ יז, יב ז ועוד), הופקע 
המושג הזה מתכנו הראשוני — של סיפוק צרכי האל 
שהיה צמוד למושג הב—ה בדתות אומות־העולם (כבל, אוג־ 
דית); במקרא מציין "שחת" זה בכל מקום עבודת־קודש 
תוך קירבה שביראת־ה/ המוגדרת בזכויות ובחובות מיוחדות 
(במד' ידו, ה* יחד מ, מו; שם מד, ח ז ועוד), 

הב״ הם מעמד משפחתי סגור — משפחה משבט לד 
(ע״ע), המתייחסת על אהרן (ע״ע) אחי משה והנבדלת 
משאר השבט. הב—ה ניתנה לאהרן ולזרעו — ולהם בלבד— 
לעולם (שם׳ כט, ט; שם מ, טו; בטח יה, ז! עד ב, סב* 
ועוד), והזכויות והחובות המיוחדות להם אף הן "תק עולם" 
(שנד כט, כח! דק׳ ז, לד! שם י, טח במד׳ יח, יא, י״ט! והשר 
שם בה׳ יג). ככ" שימשו הזכחם בלבד! בראשם עמד בכל 
חר הכהן הגדול (הכה״ג), ואילו לגבי הב" הרגילים 
אין בתורה רמז לדיפרנציאציה במעמדם. בתקופת הבית 
הראשץ נזכרים "כהני־משנה" (מל״ב כג, ד! שם כה, יח( 
ועוד) — שתפקידם אינו ידוע! וכן נתמנו כ" מיוחדים 
כ״פקדת" או ב״פקךים" בבית-המקדש (מל״ב יא, יה; ירמ׳ 
כט׳״כו), והיו בו גם "כ" שמח הסף" (מל״ב יב, י; ועוד)! 
נזפחם גם ״זקני הב""(מל״ב יט, ב; ירם׳ יט, א). — הב—ה 
עוברת ביחשה מאב לבניו, והכה״ג נקבע לפי סדר הבכורה 
של צאצאי אחה (דק׳ טז, לב! שם כא, ח ועוד), והוא " הכ׳ 
המשיח״ (שם ד׳ ג! ועוד) וכנראה גם "כ׳ הראש" (מל״ב 
כה, יח! עז׳ ז, ה ז דהי״א כז, ה! דהי״ב כד, יא ז שם כו, כ)< 
דומה לו בתארו באוגחת "רב כהנם". 

ראשיתה של הב—ה בישראל, לפי התורה (שנד בח—ל! 

דק׳ ח—י), בהתקדשותם של אהח ובניו במדבר, עם כינת 
המשכן בשנה השניה ליציאת־מצחם. נקבעו בגדים לכ״< 
שלבישתם היא חובה בשעת עבודתם: מכנסים, כות 1 נת, אבנט 
ומגבעת! עליהם נוספו בגדים המיוחדים לכה״ג (ר׳ להלן). 


קידושם של אהה ובניו נכרך בקידושו של המשכן, ובטקס 
דומה: משיחה בשמן־המשחה, קרבנות מיוחדים (פר־חטאת, 
איל־עולה ואיל-מילואים — כשאהרן ובניו סומכים ידיהם 
על הקרבנות) חחקת דמם על המזבח ועל קצות איבח הכי, 
תנופה, קטורת, הזאה מן השמן ומן הדם על בגדי הכ״> — 
דינים מיוחדים (חבם מרוכזים בם׳ דקרא ["תורת כהנים"], 
בייחוד פרקים בא—כב) חלים על הכ" לגבי כשחתם לעבו¬ 
דתם בקודש ובתנאים לעבודתם: איסור שרות לבעלי־מום, 
הימנעות מיין ושכר, רחיצת ידיים ורגליים, חומחת מיוחדות 
בדיני טמאה וטהרה (ע״ע, עט׳ 785 — 792 ) ובדיני אשות 
(ע״ע, 'עבר 383 ) — איסור זונה, חללה וגחשה, בכוונה 
לשמור על טהרת היוחסין (ע״ע) שלהם! בל זאת לא כדי 
להבדיל בינם ובץ שאד ישראל, אלא כדי לשוות להם קדושה 
מיוחדת כנגד קדושת ישראל, קחשה המשמשת לעתים שם־ 
נרדף לב—ה (השר שט׳ יט, ו). על האזהרות המיוחמת 
לב״ — בשינוי־מה לעומת האמור בתורה — חוזר יחזקאל 
(ע״ע, עם׳ 744/5 ). העבירה על חומרות שונות׳ שבהן סוייג 
השחת, ענשה מיתה (השר ויק׳ י, א—ה), וחילול קמשת 
הכ—ה נחשב לחילול שם ה׳ וחילול המקדש (שם כא, ו—ח, 
כג, ועוד). 

זכותם־חובתם של הכ ׳ ׳ היתה לברך את העם (במד׳ ו, 

כב—כז! ועוד), אך עיקר תפקידם היה בעבודות המשכן 
(את״ב — בית-המקדש): בל עבודות הקרבנות שהועלו על 
המזבח שבחצר (בעזרה), שעיקח — זחקת הדם והקטרת 
האימוחם ואכילה מקרבנות מסויימים, וכן כל העבודות 
באוהל (בהיכל) — הקטרת הקטורת, התקנת הנחת, עחבת 
להם־הפנים (ויק׳ פרקים א—ז* במד׳ כד, א—ט! יחז׳ מד, 
טו—טז׳כט). כל העבודות הללו, ואף הגישה למקום־עשייתן, 
נאסח באיסור חמור על שאינם-כ״ (״זרים״: במד׳ ג, י, לח ז 
שם יח, ז; ועוד [אולם ר׳ להלן, עט׳ 592 ]). ד.כ" תקעו 
בחצוצחת למסע המחנה ובימי מלחמה ומועד, וכ' חייב היה 
לדבר אל הצבא לפני הקרב (דב׳ כ, ב—ד). הב" פעלו 
כפוסקים ומכחעים בענייני טומאה וטהרה, בקביעת נגעי 
אדם ובתים ובטהרח מצורע, זב חבה (ויק׳ פרקים יג— 
טו)! אולם — שלא כבכהני דתות אליליות — לא הוטלו 
עליהם תפקידים חסויים ולא יוחסו להם סגולות חפוייות. 
מחובתם של הב״ היתד. הוראת התורה לעם (דק׳ י, י—יא; 
דב׳ כד, ח! יחז׳ מד, כג! והשר ירט׳ יח, ית! יחז׳ ז, כו; 
ועוד), ובברכת משה לשבט לד נמנית הוראת המשפטים 
והתורה ליד הקטרת הקטורת (דב׳ לג, י)! אהרון הנביאים 
חחר ומטעים תפקיד זה של הב" (מלאכי ב, ז). הב" היו בין 
נושאי הארת, ובידיהם הופקד ספר־התורה (דב׳ יז, יח! 
שם לא׳ ט! יהר ג, ג—יז! שמ״א ד, ד! ועוד). על הב״ — 
ליד הזקנים והראשים— היו מוטלים תפקידי-שיפוט מסויי- 
מים (דב׳ ח, ח—יג! שם כא, ה! יחז׳ מד, בד). בשאירגן 
יהושפט (ע״ע) את המערכת השיפוטית ממלכתו, הועיד לב" 
תפקיד מרכזי בבית-המשפט הראשי ביחשלים (דהי״ב יט, 
ח—יא). מסתבר, שאץ זה מקרה שןנזרא (ע״ע) הכהן הוא 
שתרם תרומה מכרעת להרבצת התורה בעם ולהשלטתה 
בו. 

ככל שבט לד לא שותפו הב" בחלוקת הארץ לשבטים 
בהתנחלות בימי יהושע, ולא נועדה להם נחלה גם בחלוקה- 
לעתיד לפי חזונו של יחזקאל! ה׳ מבטיח לאיית: "אני 
חלקך ונחלחד בחוד בני ישראל" (במד׳ יח, ב! וכן שם בו, 



591 


כידזן, כחנה 


592 


סב ! דב׳ יח, ב ) יחד מה כח). אולם — שלא כלויים (ע״ע, 
עמ ׳ 367 ) — אין הב" נמנים עם הזקיקים לעזרה (,הגר 
היתש והאלמנה״). לב׳ הוקצו 13 ערי־פושב בתור נחלות 
שבטי יהודה׳ שמעון ובנימין (יהר בא, ד׳ י—ים! דהי״א ו, 
לט—*ה). הב" חיו אוכלים את החטאת. את האשם ואת 
המנחה בחצר המשכן (או בעזרת המקדש), ואכילה זו היתה 
חלק מעבודת-הקודש. אולם עיקר פרנסתם ופרנסת בני־ביתם 
באה להם ממתנות־פהנה (במד׳ יח, ח—יט, כח! יחד 
מד, כט—ל). 

24 זכרות ממוניות ניתנו לכ׳ בתורה, מהן לו לבדו, 
ומהן לו ולמשפחתו, מהן בהגבלות מסויימות של זמן ומקום, 
ומהן ללא כל הגבלה! מהן 10 במקדש, ו 4 בירושלים, ו 10 
בגבולין (= כל א״י פרט לירושלים), ואלו הן, כפי שנמנו 
בתוספתא (חלה ב׳, ז׳—ט , ):, 10 במקדש — חטאת ואשם, 
וזבחי שלמי-ציבור, וחטאת־העוף ואשם תלוי(ע״ע קרכנות), 
ולוג שמן של מצורע (ע״ע צרעת), ושתי הלחם (ע״ע שבו¬ 
עות), ולחם־הפנים(ע״ע ביח־המקדש, עם' 583 ), ושירי מנחות 
(ע״ע), שעמר (ע״ע) ! 4 בירושלים — הבכור (ע״ע, י עם׳ 
700 ) והבכורים (ע״ע, עמ׳ 708/9 ), והמורם מן התודה (ע״ע) 
ומאיל נזיר (ע״ע), ועותת של מוקדשין: ו 10 בגבולין — 
תרומה ותרומת־מעשר (ע״ע תרומות ומעשרות), וחלה 
(ע״ע), וראשית הגז [= גז הצמר הראשון, מן הכבשים בל¬ 
בד, זכרים ונקבות, שצמרם קשה וראד ללבישה! מדברי־ 
סופרים—שלא יפחות אחד מששים], ופדיון הבן(ע״ע בכור, 
עמ׳ 697 — 699 ), ופדיון פטר חמור (ע״ע שם, עם׳ 701 ), והזרוע 
והלחיים והקיבה (ע״ע לרבנות), וחרמים(ע״ע חרם, עבד 52 ), 
ושדה־אחוזה ["המקדיש שדה אחוזתו והגיע היובל ולא 
נפדית... ד,כ" נותנין את דמיה ותהיה אחוזה להם... גאלה... 
בתו או שאר קרוביו או בכרי מיד ההקדש." הגיע היובל והיא 
תחת יד[ם]... תהיה אחוזה לנד׳". ואין הכ" צריכין ליתן 
דמים."" (רמב״ם, הל׳ ערכין וחרמיו ד׳, יט—כ׳)], וגזל 
הגר" ["אם גזל את הגר שאץ לו יורשים ונשבע לו ומת הגר, 
הרי זה חייב לשלם הקרן וחומש לב" של אותו משמר..." 
(רמב״ם הל׳ גזילה ואבדה, ח׳, ה׳)]. 

הכהן הגדול נבדל משאר הכ" בחובות ובזכויות 
יתירות ובהבלטה רבה של מעמדו. הוא לבש בגדים שהיה 
בהם מהדרת מלכות: "חישן ואפוד ומעיל וכתנת־תשבץ 
מצנפת האבנט", עשויים "זהב תכלת וארגמן תולעת־שני 
ושש משזר" (שמ׳ פרקים כח, לט). על "כונפת האפר" נשא 
״שתי , אבני-שהם״. מסבת משבצות זהב", ועליהן "פתוווי 
חתם... על שמת בני'ישראל" (ע״ע אפוד). על שולי המעיל 
נקבעו "רמני תפלת וארגמן ותולעת־שני... ופעמגי זהב", 
שהשמיעו צליל בשעת הליכתו. "חשן־המשפט", שאותו נשא 
הכה״ג "על לבו", מרוכס ב״עבתת זהב" וב״טבעות זהב" אל 
האפוד, היה "ממולא" ארבעה טורים של שלוש-שלוש אבנים־ 
טובות, נקובות בשמותיהן(שזיהויין בתרגומים ובידי הפרש¬ 
נים והחוקרים איבו מובטח! ע״ע אבנים טובות, עט׳ 249 ), 
וגם בהן פותחו שמות שנים־עשר השבטים! "אל השן 
המשפט" "ניתנו" האורים והתמים (ע״ע). "אל מול פני־ 
המצנפת" נשא הכה״ג ציץ־זהב, ועלץ "מכתב פתוחי ח 1 תם 
קדש לה׳". הכה״ג נכנם לתפקידו כשהוא לבוש בגדים אלה, 
לאחר שנמשח בשמן־המשחה והקריב קרבן־מנחה מיוחד 
(ויק׳ ו, יב—טז). על הכה״ג הוטלו חומרות מיוחדות בענייני 
אשות (איסור אלמנה) ובענייני טומאה (ויק׳ כא, י—טז). 


זכותו המיוחדת של הכה״ג היתה הכניסה לקודש־הקדשים 
ביש-הכפורים (ע״ע), ועליו בלבד הוטלה כל עבודת יש 
זה, וכן עבודת קרבדחטאת שלו וחטא ודחקה ל (דק׳ ד, ג— 
כא). הכה״ג היה השואל באורים־ותמים (במד׳ כז, כא), 
בתקופת המלוכד, היו כ" יועצי־פלבות ובעלי-שררה ליד 
אחדים מן המלכים מביודדוד, כגון צדוק (ע״ע), יהושע 
(ע״ע) ואחרים! הללו היו, כנראה, כהנים גדולים, אע״ס 
שאינם נזכרים במפורש בתואר זה. יש לשער, שלכה״ג היתה 
השפעה בענייני המדינה בימי בית ראשון, שמקורה עוד 
בתקופה הקדם־מלכותית (השר במד׳ לא, יג! שם לד, יז! 
שם לה, כה—כט! יהד יד, א; שם כב, יג). — מפתיעה 
העובדה, שבחזץ המקדש, העבודה שב—ה של יחזקאל אין 
הכה״ג נזכר כלל (אולם יש סבורים, ש״הנשיא" האמור שט 
הוא-הוא הבה״ג). 

כהונה, לויה ומלכות. ספרישמות,דקראובמדבר 
מבדילים הבדלה חדה בץ בני אהוץ הכ" ובין שאר בתי-אב 
ומשפחות של שבט לד. בם׳ דברים אץ הבדלה זו מודגשת! 
אץ התייחסות מפורשת של ד,כ" לאהרן, רווח השימוש במונח 
"הכהנש—הלדים" או "הכהנים בני לוי" (למשל: יז, ט, 
יח! יח, א! כא, ה), דש שהלדים נראים מזוהים עם ד,כ" (י, 
ח). אמנם אפשר שזו טביעת סיגנון, בחינת קריאת הכלל 
ע״ש אחד מסרטיו! אולם נמצאו חוקרים המאחרים על־סמך 
זה את גיבוש משד הכ—ה כמעמד משפחתי עד לסחף ימי 
בית ראשון. לעומתם יש רואש דווקא בתורת־כ". הסדורה 
שמפורטת, הנושאת בחלקה אשי אוטופי, ושלא נתגשמה, 
כנראה, לכל פרסיד, בימי בית ראשץ — סימנים לקדמות. 
מכל־מקש עד ליפי חזקשו(ע״ע) עדיין היו מקריבים אגשים 
שלא מן ד,כ״, ולא הוגדרו בבירור — או עכ״פ לא נשמת 
בפועל — התחומים שבין שבט לד לבץ בית־אהרן (שמ״א 
ו, יד—טז! ועש). ניכר, שייחודה של משפחת־אהרן נתקל 
מלכתחילה בהתנגדות, כפי שמלמד מעשה קרח(ע״ע), שחלק 
מעדתו נמנה על הלדים. בית עלי (ע״ע) בשילה נתייחס 
על אהה, וצאצאיו כשגו בניב(ע״ע) ואצל דוד. בימי שלמה 
עלתה משפחת צדוק (ע״ע). בימי דש ושלמה הץ הב" 
לשרי־מלכות, אלא שעל־שם שימשו גם בבי דוד ואחדש 
כ״כהנש" (שמ״ב ח, יז—יח! כ, כה—כו! מל״א ד, ב—ה). 
בתקופת בית ראשץ נזכרים "כהני־במות" בצדם של 
כהני-המקדש בירושלש (מל״א יג, לג! מל״ב יז, לב! שם 
כג, ט! ועש). לאחר תיקוניו של יאששו (ע״ע) התחזק 
מעמדם של הכ" בירושלים, אך לדרגת מעמד שליט הגיעו 
רק בימי שיבת ציון. גם המלכש הראשונש עצמם — שאול, 
דוד ושלמה — קיימו בשיחם סמכויש־כ—ה לעניין הקרבת 
קרבן שחכת העם (שמ״א יג, ח—יג! ש, לד—לו! מל״א ג, 
ד! ועש הרבה)! אולם כשנהגו עוזשו ואחז כך נחשב להם 
הדבר לחטא (מל״ב סז, יב—טו! דה״ב כו, מז—פ). בתהלש 
נזכרת בפירוש זיקתה של מלכות בית דוד לכהונת-עולם, 
ומלכי־צדק חמלו שכ' משמש לח מופת (קי, ד). 

ד. צ. הופמן, ראיות מכריעות נגד ולהויזן, סח-עד, קח-קלט, 
תרפ״ח! הנ״ל, ספר ויקרא (מהדורה עברית), ב׳, סא-סד, 
תשי״ד! י, קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א׳, 
186-143 , תשי״ד 2 * י. ליווי. פרקים בחולדות הכ-ה והלויה, 
תשכ״ט! -ס׳ו . 11 ; 1877 ,, 1. 01111155 $ 

. 4 5€11 . 14 11 ז?* 1£4 ז? £6071$ { £111 ) £€15 

€$^ 11€ { 065€ 1€ ( 1 , 115510 ) 8211 ./ 7 ./ 7 ; 1889 מ־״ 0£4 7 

,םםג 1 ז 01€551 . 11 .{ ; 1889 , מ־ 1611 4 3111 4 

0714 ,שאלסס!! . 11 . 8 ; 1913 ,/ 241 . 14 ? $405 

, 147 — 119 ,${ %17 ד 01 ,) 1 ^ 1 .{ . 7 ; 1938 , £4 ? 71 * 1 



593 


פיהן, כחנח 


594 


■ 11011 ? / 0 ¥44011011 1<5, !"110 1^41410 41x1 מבז . 0 .£ ;* 1950 

; 1962 , 128-132 , 66-89 , 100111041 ,! 11 ״א ,א ; 1955 , 11004 
. 1966 , 26-140 , 10-14 , 100111041 ,■״? £111 . 14 

שם. א. 

(ב) התקופה הפרסית. אין ספק שמראשית ימי 
שיבת־ציץ, ואף לפני גמר בניין המקדש השני, היו הב"־ 
הגדולים ראשי־העם, ועזרא עצמו, שהשלים את התורה בקרב 
העם, כ׳ היה. בבית שני׳ שבו נעדת הארץ ואוחם־ותמים, 
בטלה גם משיהת הכה״ג בשמן־המשהה — שהכנתו יוחסה 
למשה עצמו — וחניכת הכה״ג נעשתה ע״י הלבשתו בבגדיו 
(״ריבוי בגדים״) בלבד. — על תולדות הכ—ה והב—ה הגדו¬ 
לה בתקופה הפרסית ידוע אך מעט. בחר שהכזז״ג, יחד 
עם הפחה שמטעם המלכות, עמד בראש השלמץ ביהודה, 
והוא שטיפל למעשה בכל העניינים הפנימיים של העם, 
יחד עם חבריו. אל הכי בירושלים אף מופנה מכתבם של 
יהודי יב (ע״ע). בם׳ נחמיה (יב, י—יא) מנויים 6 דורות של 
כ״-גדולים אחרי יהושע בן יהוצדק, ש 3 מהם שייכים לתקופה 
שלאחר נחמיה, והאחרץ שבהם — ידוע (ע״ע) — נתקשר 
שרו, באגדה היהודית, עם אלכסנדר מוקדץ (ע״ע, עם׳ 654 ). 
מן המעט הידוע על הב—ה בתקופה הפרסית הוא סיפורו של 
יוסף בן מתתיהו בדבר מלחמת־הדמים בין האחים יוחנך 
וישוע על ד.כ—ה הגדולה, שמשמעותה היתה למעשה מלחמה 
על השלטת בעם, שהביאה להתערבותו של הפחה (ע״ע 
א״י, עט׳ 324/5 ), מעשה שלא היה לו תקדים עד לאותה 
תקופה. 

ה מ ש מ ר ו ת. ע״פ 0 ׳ דהי״א (כג—כו) — וכן היא מסורת 
חז״ל — חולקו משפחות הכ" (והלוייס) למשמרות לגבי 
תורנות סדרי עבודתם במקדש! החלוקה נתלית בדוד (והשר 
דהי״ב ח, ידי נחמ׳ יב, מה—מו). בשאר ספרי־המקרא אץ 
רמז לעניין זה, ונראה שאף רשימות המשמחת שבם , דהי״א 
מימי בית שני הן: ברשימת שבי־ציץ (עד ב, לו—לח 
[= נחמ׳ ז, לט—מא]), שהיא, כנראה, רשימת מפקד מלאחר 
בניין המקדש, נמנו כ 4,300 כ״ ב 4 משפחות: ידעיה, אמר, 
פשחור והחם, ו 3 מהן—ידעיה, אמד וחדים — נמנות גם 
ברשימת *המשמחת שבדהי״א. 8 מתוך 22 החתומים על 
ה״אמנה" (נחם׳ י, ב—ט) נמנים גם הם בדהי״א, ו 21 מהם 
זהים, בשינויים קלים, עם 21 בתי־אבות של כ" (שם יב, 
יב—כ), ברשימה המיוחסת, לפי כותרתה, לימיו של הכה״ג 
יויקים, בן־זמנו של נחמיה. אולם יש להניח, שחלוקה מאו¬ 
חרת זו היתה מיוסדת על מסורות היסטוחות מימי בית 
ראשץ, ואפשר ש 4 משפחות־הכ״ מכוונות כנגד 4 מחלקות- 
כ" במקדש ראשץ, שהתחלפו בתיהן לסיחגין. מסתבר, 
שמשפחות גמלות אלו נתפלגו לבתי-אבות, שנעשו למשמ¬ 
רות, ודומה לפך היא מסורת חז״ל (חוסם׳ תעג׳ ב׳, א׳! שם 
ד/ ב׳ ז ירר תעג׳ ד/ ב׳ ז ועוד): "ארבע משמחת עלו מן 
הגולה". ועמדו הנביאים שבירושלים ועשאום ארבע משמחת 
ועשרים". 

מועד קביעת כ״ד המשמרות מאוחר ליויקים פ׳-גחל. 

יש זד,נוטים לאחר הכל עד לימי החשמונאים, *אך יש להניח 
שהדבר נעשה בתקופה הפרסית, ואפשר שנחמיה, המעיד על 
עצמו שהציב את הב" והלויים איש במלאכתו(נחם׳ יג, ל), 
הוא שקבע גם את 24 המשמרות. ע״ס המסורת נהגו המשמ¬ 
רות עד לחורבן. שמותיהם ידועים לנו בחלקם מן המשנה 
והתוספתא, בחלקם מם׳ החשמונאים וספח יוסף בן מתתיהו, 


מן האואנגליונים, מכתובת על הערכת-קבחם (של "בני 
חזיר״'[ע״ע יחשלים, עמ׳ 262 ]), וכן ממימצאים בקומראן. 

כל משפר היה משמש שבוע אחד, פעמיים בשנה, אך 
ברגלים שימשו כולם (השר סוכה ה׳, ז׳—ח׳ ז תמיד ה׳, א , ). 
כ" רבים לא ישבו בירושלים, והיו עולים אליה לשמש במש¬ 
מרתם. עם זאת, היו כ" ששימשו בתפקידים מרכזיים במקדש 
דרך־קבע. סמוך לסוף ימי ביתשני נתחלקו המשמחת ל״בתי־ 
אבות״, 4 — 9 בתי-אבות במשמר, מחמת חבוי מספר הב", 
ואלה התחלפו ביניהם בשבוע משמרם (תוספ׳ תענ׳ ב׳, ב׳ז 
ועוד). 

מקור קדום על כ״ד משמרות כ—ה, שמותיהם ומקומות 
מושבם בגליל לאחר החורבן, נשתקע בפיוטי הקליד (ע״ע) 
ובפיוטים קדומים אחחם שעלו מן הגניזה (ע״ע), דש המייח¬ 
סים אותו לזמן שאחר בר־כוכבא, כשנתרכז הישוב בגליל. 
שבר של כתובת עם שמות של כמה מן המשמחת נמצא לא- 
מכבר בקיסחה. עוד במאה ה 10 נהגו במצחם להזכיר בבית־ 
הכנסת מח שבת בשבתו את המשמר התורן של אותו 
שבוע — זכר למקדש ולעבודה. 

ביבליוגראפיה — ר׳ להלן עם׳ 596 , 

יע. לי. 

(ג) מראשית התקופה ההלניסטית עד 
החורבן. כל התקופה ההלניסטית היתה הב—ה המעמד 
הראשץ במעלה בעם, ומקרבה יצאה גם שכבת ההנהגה 
המדינית של א״י היהודית. הכה״ג היה, למעשה, ראש 
יהודה האוטונומית, ורוב האחראים האחחם במדיניות 
ובאדמיניסטראציה היו גם הם כ". נראה שעד לימי החשמר 
נאים באו גם אישי המנהיגות הרוחנית מתוכם, כיוסי בן 
יועזר (ע״ע) ואחחם. בית־המקדש האפיל על שאר כל המד 
סדות, ואף הוגי-דעות נכחם, כהקטיאוס (ע״ע),ראו ביהודים 
אומה של כ", ועכ״פ ציינום כאומה הנשלטת בייח כ", מש• 
העניק אנטיוכוס 111 זכויות ליחשלים, שיחרר את הכ" 
משורה של מטים. הקטיאוס העחך את מספרם בזמנו ב 1,500 , 
אך אפשר שכוונתו לירושלים בלבד. שהרי רבים התגורת 
בעח־השדה ובכפח יהודה ודחם־שומחן ולא היו עולים 
ליחשלים אלא בהתאם לתורנותם במערכת המשמרות. 

הכ" הגדולים נמנו על בית צדוק ומשמר ידעיה, 
והיו צאצאיו של יהושע בן יהוצדק, המשרה עבדה מאב לבנו, 
ואם לא ניתן הדבר — נתפנה *אחד מבני המשפחה. כ׳־גדול 
היה מכהן עד יונדמותו, אך אגטיובוס אפיפאנם גרם להפסקת 
נוהג זה, הכה״ג היה מייצג את האומה, יחד עם הזקנים, בפגי 
המלכות; הוא פיקח על עבודת המקדש, דאג לבטזזון הבירה 
ולאספקת מימיה, והיה אחראי לגביית המסים. בו נתלתה גם 
פעילות תרבותית־חחבית, כתרגום התורה ליוונית. כ׳-גדול 
בעל אישיות, כשמעץ בן חוניו 11 — שהוא, כנראה, שמעץ 
הצחק (ע״ע) — השפיע השפעה רבה על התפתחותד. הדתית־ 
חחנית של האומה. הכ״-הגדולים עמדו בקשר הדוק עם 
יסודות שמחוץ ליהודה ז אחותו של חוניו 11 (ע״ע) נישאה 
לבית טוביה (ע״ע) שבעבר־הירדן. גם הנכחם ראו בכה״ג 
את ראש האומה היהודית, ואליו פנו בני ספארטה במו״ט 
שניהלו עם יהודה (חשמ״א י״ב). בית הכה״ג לא היה אחיד 
וחד־משמעי בתפיסתו הדתית-לאומית ? שמעץ 11 רחו׳ניר 111 
(ע״ע) המשיכו למעשה בפעולתם של עזרא ונחמיה, ואילו 
יסון (ע״ע) היה מראשוני המתגוונים, והוא שהסך את ירר 
שלים לפוליס. 



595 


כחן, כחנה 


596 


לצד בית הכה״ג בלטו בתי־כ—ה אחרים. כגון בני הקיז, 
שתפסו מקום חשוב במינהל־הכספים עוד מהתקופה הפרסית! 
אחד מחם, יוחנן, השיג מידי אנטיוכוס 111 את זכויותיה של 
ירושלים! בנו׳ אופולמו׳ס, עמד בראש המשלחת מטעם יהודה 
המכבי שכרתה את הברית הראשונה עם רומא. משפחה זו 
לא נתפסה להתיוונות. ובניה העמידו עצמם לשירות בית- 
חשמונאי, שהיו בעצמם כ", ממשמר יהויריב. בני בית־כ" 
אחר, ממשמר בלגה, הפכו, בשיתוף עם בני־טו׳ביה, לעמוד- 
התויד של תנועת ההתיוונות: שמעה לחם בחוניו 111 , ומנלאום 
(ע״ע) נתמנה לכ׳־גדול בידי אנטיוכום /ח, לאחר שסילק 
את יאסון. כ׳יגדול מתיוון מבית אחר היה אלקימוס (ע״ע). 

קשריהם של חלק מד,כ" עם מדיניות אנטיוכוס הביאו 
להפחתת יוקרתו של המעמד, אולם משעבר השלטון לחשמו¬ 
נאים הגיעה ד.כ—ה׳ לכאורה, לשיא עליונותה בעם היהודי, 
שהרי הכה״ג החשמונאי היה גם לנשיאה, ואח״ב למלכה, של 
אומה עצמאית. אולם אותה עת החלה עלייתו של מעמד 
החכמים הפרושים (ע״ע) לומדי התורה, והללו החלו לדחוק 
את רגליהם של ד,כ" כמנהיגים רוחניים. דבר זה חשוב במיו¬ 
חד לאוד העובדה, שהכ " התבלטו בדרד־הלל כמנהיגי כת 
הצדוקים (ע״ע), שגרעינה היסודי הורכב מרמי־חמעלה שבין 
הכ״ ׳ והללו היו גוף חשוב בסנהדרין הצדוקית, גם בכתות 
הפורשות (האסיים, כת ברית־דמשק, כת מדבר־יהודד.) שמת 
הכ " על עמדת-כבוד, שמובלטת בכתבי-הכתות. 

עם עלייתו של הורדוס למלוכה עברה — לראשונה 
בתקופת בית שני — ההנהגה המדינית ביהודה לידי גורם 
שלא מן הב—ה. לאחר השמדת בית־חשמונאי היד, ד,ורדום 
ממנה את הכד,"ג מבין הכ" כרצונו, דוא התיר את צמידותה 
של ד,כ—ה הגדולה לבית מסויים, וכן ביטל סופית את הנוהג 
שכ״ג משמש כל ימיו! מעמדו של הלה נשאר מרומם ומקו¬ 
דש, אולם תפקידו הצטמצם בעיקר לעבודת יום־חכיפותם, 
שלא היתה יכולה להיעשות אלא על־ידיו. לאחר מותו של 
הורדוס וסילוקו של ארכלאוס עבר מינוי הכה״ג לידי הנצי¬ 
בים הרומיים! בדור האחתן שבפני הבית הוחזרה ממכות זו 
לבית-הורדוס (אגריפס 1 ו 11 ). באותה תקופח נתגבשה קבר 
צד, של משפחות־כ" מיוחסות ועשירות, שמקרבן נתמנו רוב 
הכ״־ד,גדולים: כגון בית ביתום (ע״ע צדוקים וביתומים), בית 
פיאבי, בית חנן ועוד אחדות. לפי המסופר בתלמוד (יומא 
ח/ ע״ב—ט , , ע״א [עין־יעקב]! יבם' ס״א, ע״א) היו כ״־גדולים 
אלד, קונים את משרתם מידי השלסון ומתחלפים מדי שנה 
בשנה. מאחר שכ׳-גדול שעבר ממשרתו שמר על הזכרות 
היתרות שלו מבחינת כבוד מעמדו בחברה, נתהוותה מעין 
אוליגרכיה של כ״־גדולים, מהם קרובים זה לזה קירבת- 
משפחה, ושל משפחותיהם. שנהגו להתחתן זו בזו! היו ביני¬ 
הם עשירים מופלגים. אצולה זו של משפחות נשואי־פנים 
מיוחסים ועשירים היתד, רודה בעם. אך לפעמים היו גם 
מאבקים בין כ״־גדולים והתכתשויות בין בגי־לודתם. שמהן 
סבלו יושבי ירושלים והכפרים. ליחסו של רוב^ העם ושל 
מנהיגותו הסרושית לאוליגרכיה צדוקית זו ניתן ביטוי חריף 
(פם׳ נ״ז, ע״א; תוסס׳ מנח׳ י״ג, כ״א): "אוי לי מבית ביתום 
אד לי.מאלתן, אד לי מבית תנין אד לי מלחישתן, אד לי 
מבית קתרוס אד לי מקולמוסן, אד לי מבית ישמעאל בן 
פיאבי אד לי מאגרופן! שהם כ״־גדולים ובניהן גיזברין 
וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובסין את העם במקלות". אישי 
אצולה זו אף נחשבו לנאמניו ובני־חסותו של השלטון הרומי. 


אולם היו גם בודדים בין הכ״-הגדולים שחז״ל מזכירים אותם 
לשבח בשל חסידותם •ומעשיהם הטובים. ביניהם יהושע בן 
גמלא (ע״ע), שלו מיוחסת התקנה החשובה של הקמת בת״ם 
לילדים בכל עיר. ניגוד רב, אידיאולוגי והמרי, היד, קיים בין 
צמרת ד,כ—ה הגדולה ובין המוני פשוטי הכ~ה, שרבים מהם 
לא התגוררו בירושלים אלא בעיירות ובכפרים ביהודה וגם 
בגליל, בעבר-הירזץ ובארצות הפזורה. הרבה מהם לא יכלו 
להתקיים על מתנות־כ—ה, ומהם שעסקו במלאכה ובמסחר. 
לא כל מעמד הב״ נמנה על הצדוקים! גם בין חכמי הפרו¬ 
שים היו מרובים ד,כ", וכן עמדו כ' גם בראש קנאי ירושלים 
(אלעזר בן חנניה, אלעזד בן שמעון, זכריה כ: אבקולס). 
בהגנת הר-הבית בימי פומפיום ובשעת החורבן גילו כהני- 
המקדש מסירות-נפש עצומה. 

איבתו של העם כלפי אצולת הכ״־הגדולים באה לביטוי 
בשעת המרד הגדול. כשהשתלטו הקנאים על ירושלים הדיחו 
את כולם, הרגו אחדים מהם ובחרו כ׳־גדול מפשוסי-הב", 
את פנחס בן שמואל, סתת לפי מקצועו וממחותניו של 
ביודהלל — הכה״ג האחרון לישראל. 

0 נ. ש. 

ש. קליין, ברייתא של כ״ד משסרות (סתקרים ארצישרא¬ 
ליים. א/ 2 , 29-3 ), חרפ״ד! הג״ל■ ארץ הגליל. 64 ־ 70 , 
187 ־ 202 , תש״ו! ש. אברפסון, קרובות לחתן(תרביץ, ס״ו), 

תש״ד! י. קויססן, תולדות האמונה בישראל, ד׳, 358 ואילו• 
תשס׳־ז! ש. סלמון. חשבון הלוח של כת סדבד יהודה (עיד 
נים במגילות מדבר יהודה), תשי״ז, ג. אלון, סראירחין 
(מחקרים בתולדות ישראל, א׳), תשי״ז < ח. מ, י. גברידו, 

חוק הב״ במצרים ובישראל (ספר סור־סיני), תש״ד! א. א. 
אודבך, םעפד והנהגה בעולמם של חכמי א״י (דברי האק¬ 
דמיה הלאומית הישראלית למדעים. ב/ 4 ), תשכ״ה! ר. 
שטרן, מדיניותו של הורדוס והחברה היהודית בסוף ימי 
בית שגי(תרביץ, ל״ה), תשכ״ו, י. ליוור. פרקים לתולדות 
הב-ה והלויד, תשב״מ! 4 ו! ,״״״? )<ט , 80011161 .א 
1 ) 1/0111 ח) 1 /) 411 ( 1 / . 4 ) 111 ) 111 ) 1 ) 0 ,, 50111166 .£ ! 1895 , €1111111 
18074 ) 7/1 , 1 ) 0 ( 6 ׳,״ 0 .א ; 1907 , 11 277 , 11 ,סן ■ 7 ) 1/011 ) 2 1 * 1 
- 71 ) 110/1 ) 1 ( 1 ,־ 1101401161 . 3 > ; 1939 , 81-96 , 7 ) 1 ), €1,707 ) 1/1 / 0 
) 1010£1 < 01170 ) 1 /) 1,1 )^, 07 ' 1 ) 1 ! . 14 1111 /ק) 101 1x1(11(711!(( 1x1 
, 611 ; 31 י 561 ר $561 ו'" . 1 ) ז 86 ז 6 נ 611 (> 461 ) . 0 ., 6 < 51 ;ןתב 11 ז 51 ) 

, 61 מ 1 מ 831 £ ; 1940 ,( 3 , 1939/40 . 103556 .־ 104101 — 61105 ק 

- 11 ) 704,071,1 ), 1 . 4 7111771 ) 11 ) 771 ) 71 ) 0 7 / 1771 ) 7/01% ) 87144 ) 1 ( 1 

- 0170 ,( 1 נ 1011 >נ £1 ; 1954 ,( 01 נ£ ,ש?ס 2 ) /,) 2 , 7 ) 4 )!,, 7077 

71407 ) €01 ) 7/1 ,ת 0 זז 311 ־ד 8 ; 1955 , 152-179 , 7 ) 1 /) 714 /^* 7 

3 ן,ןב, $0 ) 71 ) 1 ) 0 071 ) 04 [ ) 1/1 70171 / /)) 5 ) 111 /ס ? 4.071171 ) 80 
8714 11 1 ) 871 4 1£/1 ) , 1 > 600 \ 311 יי 51 . 4 ) £ ; 1958 ,( 4 , 0401 ־ 4161 ) 

80111,(1 177 80717071 801(1177,( (]. 01 711601 801(]., >4. 5., 
x8 11 , 111 )[ 11 ) 2 1147 771 ) 714101 )[ , 61610135 ( { , 1962 ,(^מ , 

1962. 

בהלכה. חז״ל לא חידשו הרכה בהלכות כ" לעומת מה 
שמפורש בתורה, ועיקר מאמציהם בתחום זה היד, ליישב את 
הסחירות שבין דברי התורה ודברי יחזקאל (ע״ע, עמ ׳ 
747/8 ). לאחר חורבן הבית השני הוצרכה תורה שבע״ס לקבוע 
את מעמדם ההלכתי של הה" במצב החדש שנוצר, במיוחד 
נוכח העובדה שהיוחסין (ע״ע, עם׳ 361/2 ) נתערערו יותר 
ויותר, והב" הפכו, בעצם, ל״כהני-חזקד," בלבד, ונוכח העובדה 
שעם ביטול אפר פרה אדמה (ע״ע) שוב אין ד,כ" יכולים 
לטהר עצמם מסומאת-מת' (ע״ע טמאה וטהרה, עמ' 790/1 ). 
למעשה נקבע שבמידה שאין איסור־תורה כרוך בדבר — 
כגון באכילת תרומה בטהרה דווקא —, מוסיפים חכ" ליהנות 
מזכויותיהם במתבות־כהונה! הדברים אמורים, בעיקר, 
בכהני הו״ל (ע״ע תרומות ומעשרות). למו-כן נקבע שנוהגים 
בהם כל המעשים וגינוני-הכבוד שהם ניטראליים מבחינת 
ההלכה, כעליה ראשונה לתורה, ברכת־כ", םדיון-הבן. 
בתקפן נשאת כל החומרות המתייחסות לב", כאיסור היט¬ 
מאות למתים ואיסור חיתון עם גרושה. סרט אחחז זה נעשה 



597 


כיהן, כהנה — כהן אל&ד 


598 


היום בעיה בתחום חיי הדת והמדינה בישראל, לאחר שעם 
התעצמות תהליך החילונות בגיבור היהודי במאות ה 19 
וה 20 ניטשטשה תודעת הב—ה במשפחות־כ" רבות בקרב 
החוגים שנתרחקו מן הדת. — מסוף הסאה ה 18 ואילך נידונה 
הרבה בין הפוסקים האפשרות החאורטית, שהב" ישמשו 
בהקרבת קרבגות בזמן הזה, בסרט אותם קרבנות שאינם 
מעונים מקדש, כגון הפסח (ע״ע) — והיו מגדולי החכמים 
שמצאו דרכים להתר. 

כהן, אבו־הס — חו 01 ^.. 4 — ( 1807 , זאלחאן [בוהמיה] 
— 1848 , לבוב), רב ומטיף רפורמי. היה תלמידו 
של נ. ה. הומברג (ע״ע), ואח״ב כיהן כרב בהוהנאמם שב־ 
פוראו^ברג. ב 1844 " הזמינוהו משכילי לבוב,'שעמדו אז 
בראש הקהילה, לשמש כמטיף ב״היכל" הנאורים, וב 1846 
נתמנה — בהשפעתם — לרב הגליל. כ׳ היה פעיל בחיים 
הציבוריים, ובחמתו התכנסו באי־כוח הקהילות הגדולות 
והחליטו להגיש לממשלה פטיציות על מצב היהודים בגלי¬ 
ציה. ב 1845 יסד בי״ס יהודי ברוח הרפורמה. בעת המאורעות 
הפוליטיים של 1848 , התבלט כאח\ מארבעת היהודים שהיו 
חברים במשלחת הגליצאית, בראשותו של הגסיך לובו׳מיר־ 
סקי, שהגישה לקיסר פטיציה על דרישות גליציה. 

מלחמה חריפה היתד׳ נטושה בין כ , לבין החוגים החרדיים 
בלבוב, ובראשם הרב צבי הירש אורנשטיין, שדרשו את פי¬ 
טוריו ופירוק הבהלת הקהילה, שהיתה בידי הנאורים. תוך כדי 
המאבק, הושם רעל במאכלו של כ , ע״י אחד ממתנגדיו, והוא 
מת מאכילתו. מלכתחילה נחשדו הרב אורנשטין וחברו צבי 
ברגשסין במעשה, אולם לאחד מעצר של שנה שוחררו. 
הרתח עצמו, ברל פלפל׳ נתפס ונידון למוות, אולם 
נמלט מכלאו, ולפי השמועה הגיע לצפת. על הדעלתו 
של כ׳ פורסמו שירים בפולנית ובגרמנית, והמשורר הפולני 
אמיל רוניצקי אף פירסם מחזה בשם - 3 •!^ 1111 ^ ¥1 \ 
וו 31 י! ("הרב הגדול אברהם"). 

כ׳ פירסם ספדי־לימוד אחדים ומכתבים על גליציה, שעשו 
רושם בזמנו. דרשותיו פורסמו, אחרי מותו, בכתב־העת 
,ישורון״ של ק 1 באק ( 1856 ). 

צ. קארל, לבוב(ערים ואמהות בישראל, א/ 335-133 ), תש״ו־ 

ב. מ. גלבר (עורך), לבוב(אנציקלופדיה של גלויות, ד'), א', 
264-236 , תשס״ז! . 8 ■>/*•** ;״> * . 4 ! ,(בנו) ״ 11 ״£ ס 
. 1898 \{ 11 € { 0 € 5 € 

נ. ס. ב. 

כהן, אברהם — €311311 שלל; — ( 1860 , פודברו׳ןה [לי¬ 

טא] — 1951 , ביו-יודק), סתיאליסט, עתונאי וסופר 
ף־די. כ׳ היה בן למשפחת רבנים, קיבל חינוך יהודי מסרתי, 
ואת השכלתו הרוסית רכש בכוחות עצמו. הוא סיים את 
ביהמ״ד למורים בווילנא ( 1881 ), ואח״כ הסתבר בפעילות 
מהפכנית ונמלט לאה״ב ( 1882 ) 1 שס החל את דרכו כפועל 
בבית-חרושת נצלני. כ׳ הצטרף לתנועה הסוציאליסטית 
והיה תועמלנה בע״ם ובכתב. הוא היה ממייסדי ה״אר־ 
בייטער-צייטונג״ ב 1890 , ועורכו מ 11891 בשנים 1894 — 1897 
ערך את הירחון הספרותי רב־ההשפעה "די צוקונפט". אולם 
בעיקר נודע כ׳ כאחד ממייסדי העתון "פארווערטס" ( 1897 ) 
וכעורכו יותר מ 50 שנה, כ׳ הכניס חידושים רבים 
בעתונות היידית, ולימד את אנשיו לכתוב בפשטות ובלשון 


• בכרך י׳. עמ׳ 885 . צוין במעות התאריך 1838 . 


היידית היומיומית המדוברת בפי המוני יהודי אמריקה. הוא 
הכנים לעתוגיו טורי־בידור, והדגיש אח חשיבות ההומור 
והשנינה כאמצעי־תעמולה, יחד עם זה השתמש בעתונו להטפה 
סוציאליסטית ולדיון בנושאים השנויים במחלוקת, וכן לעי¬ 
דוד ההתארגנות המקצועית בקרב היהודים. בהנהלתו זכה 
ה״פארווערטם" לתפוצה הרבה ביותר בין עתוני היידית. 

כ׳ היה מנהיג ראשי בתנועה הסוציאליסטית היהודית 
באה״ב ושליחה לקונגרסים בירלאומיים! במרוצת השנים 
נתקרב לאגפה השמתי של תנועת הפועלים. ב 1925 ביקר 
בא״י, אולם כל ימיו לא היה ציוני. ב 1927 ביקר ברוסיה 
הסובייטית. אך שמר על השקפתו האנטי־קומוניסטית. 

מספריו: ¥611 (״יעקל״), 1897 — תיאור ראליסטי של 
חיי המהגר היהודי ז ץ 514 ת 1 ׳\ 06 1 > 1 ׳ 033 0£ 11156 1116 * ("עליתו 
של דוד לוינסקי״), 1917 — סיפורו של מהגר שהתעשר ע״י 
ניצול אכזרי של חבריו המהגרים; האוטוביוגראפיה "בלעסער 
פון מיין לעבך (״דפים מחיי״), 1 — ¥1 ( 1926 — 1931 ) — 
מקור עשיר להיסטוריה התרבותית של היהודים מאמצע 
המאה ה 19 עד מלה״ע 1 . 

- 810 / 0 ־ 01/14 0 ./־;);!״״ 08 ?? $01118 ) 711 , 53 . ? 0111 x 14 בל ! 

, 1959 , 1860-1917 . 14 / 0 ? 8 ?*■# 

ס. ל. 

כהן, אוסל]ר— 05031001111 — ( 1869 , גוטנטאג [שלזיה] 
— 1934 , ז׳גווה). עסקן סוציאליסטי־גרמני ויהודי־ 

ציוני. — כ׳ היה עורך־דין בבדלץ מ 1897 . מצעימתו היה 
פעיל במפלגה הםוציאל־דמ 1 קדאטית. ב 1909 נבחר למועצת 
עיריית־ברלין, ובשבים 1912 — 1918 היה חבר הריכסטאג 
הגרמני. בפירוד המפלגה ב 1916 הצטרף לאגפה השמאלי. 
לאחר מהפכת 1918 היה זמן קצר סגן שר-הסשפטים, וכן היה 
תברהאטפה המכוננת בוימר(ע״ע גרמניה׳ עגד 465 ) ובשנים 
1921 — 1924 חבר הריכסטאג החדש; בשנים 1919 — 1924 היה 
גם חבר בית־הנבחרים הפרוסי. פ׳ היה חבר של ועדת־ 
הריכסטאג לחקירת אחריותה של המנהיגות הצבאית לחבר 
סתה של גרמניה ׳לע״ע, עם' 514 ), ובעת דיוניה התנגש 
קשות עם לודנדורף (ע״ע). 

ממלה״ע 1 ואילך התקרב כ' לעניינים יהודיים. הוא הגן 
על זכויותיהם של "יהודי־המזרח" שנתיישבו בגרמניה (ע״ע, 
עם׳ 516 ), וכן פעל אצל ממשלת גרמניה להגנת היישוב 
היהודי בא״י שבשלטון תורכיה — אז בעלת־בריתה של 
גרמניה; אתרי המלחמה הצטרף למפלגת פועלי־ציון. כ׳ 
השתתף בהנהלת הקהילה היהודית של ברלין והיה חבר של 
הנהלות אירגתי-סעד יהודיים שתים. לאחר עליית היטלר 
נאלץ להימלט מגרמניה, וזמן מועם לאחר־מכן מת; הוא 
נקבר בדגביה. 

כהן, אלכד(אברדלם)— ! 00111 :ו־ 1 סכ 11 \ 0 — ( 1814 , ברא־ 
"טיסלאווה — 1877 , פאריס), מלומד ופילאנתח׳פ. 

כ׳ למד שפות־המזרח באתיברסיטה בווינה, וב 1836 עבר 
לפאריס להמשכת לימודיו, ושם נתמנה כמורה לבניו של 
ג׳ימז דה רוטשילד (ע״ע). מ 1839 ועד מותו ניהל את המפעל 
הפילאנתרופי של בית רוטשילד. בתפקידו זד. סייר הרבה 
בארצות המזרח וצפין־אםריקה — ב 1845/7 בתוגים ובאל־ 
ג׳יר, וב 1859 — במארוקו; ב 1854 ביקר לראשונה בא״י, 
וייסד בירושלים בת״ס — גם לבנות בית־חולים׳ בית־ 
מחסה, בית־יולדות, ועוד. כ׳ שב וביקר בא״י ב 1859 , 1864 
ו 1869 . בביקוריו אצל השולטן עבד אל־מג׳יד בקושמא ( 1854 



599 


כהן, אלכר — כחן, הנס 


600 


ו 1856 ) השיג ליהודי תורכיה שיווי-זכויות עם התושבים 
הנמרים. כ׳ היה מיל במוסדות־הסעד של קהילת פאריס, 
והיה הבר הוועד המרכזי של חברת כל-ישראל-זזברים (ע״ע) 
וממייסדי חברת מקיצי־נרדמים (ע״ע). בשנים 1870 — 1876 
היה מרצה בבית־המדרש לרבנים בפאריס. ב׳ השתתף בפול¬ 
מוס התיקונים בדת בצרפת ובמנה עם מתנגדי הרפורמה. 
החשוב מביז חיבוריו: 015:65 [ 165 ) 1x0 ("מכתבים יהודיים") 
[בכתב־העת 6 ) 3611 ) 15 5 ) 17011:6 ], 1864 — 1866 , המכיל גם 
חומר אוטוביוגראפי. 

1878 ,.ל) . 6 ' 4 "ל**! ? 1 

כהן. אמיל בתהךדגמ^ה) ־״ 1111 * 0 £11111 £ 61 * 111131 x 1 ־־־ 

( 1881 ׳ ברלין- 1948 , לוס־אנג׳לס), רב וסופר. ב 1906 
היה למטיף בקהילת ברלין׳ אולם ב 1907 גאלץ להתפטר 
בגלל היותו ציוני י על מאבקו עם ועד־הקהילה בברלין חיבר 
שני קונטרסים. אח״ב היה רב בקיל, באסן, בבון, ושוב 
בברלין. ב 1935 נעצר בידי הנאצים, אולם ב 1936 הצליח 
להימלט להולאנד, וב 1939 הגיע לאה״ב! שם היה ?סרן 
הקהילה היהודית בלוס־אנג׳לס. ב׳ כתב יצירות ספרותיות 
חניוניות ן מהן: 2611 16 (> תג 111 ־ 1111 .^ 6111 , 1 נו 0 ) 160 > 10 
(״יהדות, קול-קורא לבני הזמן״), 1923 — שבו הוא מתאר 
את דרכו חזרה מן הליבראליזם הדתי אל היהדות השמרנית* 
□ 16 >מ 136£6 (״אגדות״ [יהודיות]), 1925 * 21101 0£ ז 0£ .^ 
מ 01 ) 60 !> 0 ן (״קול־קורא אל היהדות״)׳ 1934 —ברוח ציונית* 
80 * 116 :> 5 ו 1 > 0 נ 035 (״הא״ב היהודי״), 1935 — ספר־עזר 
לידע היהדות* ספרי-לימוד לעברית ולתולדות־ישראלי וכן 
תירגם משירי ר׳ יהודה הלר לגרמנית ( 1920 ). בשנות ה 20 
נודע ב׳ בעיקר ע״י מחזותיו — רובם על נושאים היסטוריים, 
בחלקם יהודיים —, שאותם פירסם בפסודונים א מ י ל ב ר נ- 
הארד ושהוצגו על במות חשובות 'בגרמניה: 161 ־ 81 ■ 061 
3 ״ס 165 ! (״איגרת אוריה״), 1919 — הוצג גם ב״הבימה" 
בת״א, 1937 י: 01:8 ( 10601 ^ 1011300 ־ 1 ־ 061 ("מר י 1 הן ויטג־ 
ב 1 רג״)׳ 1921 * 0 ע 8016 003 *, 11921 630 ( 11131 ^, 1921 * 
001165 7 > 38 ן 016 (״צידו של אלהים״), 1924 . באה״ב 
כתב את המחזה 3005 ^־ 31 ^ 1 1116 ׳ (״האנוסים״), 1948 . 
מעזבונו פורסמו הרומאן £611 ז 30:6 ? 035 ("עור הפנ¬ 
תר"), 1951 , 1 ^ 1 1511 ׳ 6% ( 116 ) £1010 3$16$ ) 311 ? 1 ) 30 165 ־ 01 ) 5 
) 35 ? (.סיפורים ואגדות מן העבר היהודי״), 1951 . 

- 23 * 1 . י !) 1948 — 881 ( , $ 0/1 4 ( ן !) — . 0 ,£ , 00811 . 8 

, 1961 ,(ו 1 :> 11 ג 1 > 1 ת 0646 115 ־ 1 
יע. ר. 

כקן, ב 3 ;מץ, ע״ע בדמץ 3 ן אלי$ר מכהן ויטלי. 

כהן, בעז ( 1899 , בריג׳פורם [אה״ב] — 1969 , ניו־יורק), 
רב וחוקר תלמודי. כ׳ רכש את השכלתו התורנית 
ממורים פרסיים בעירו* ב 1918 עבר ללמוד בבית־המדרש 
לרבנים בניו-יורק, וב 1924 הוסמך לרבנות. אותה עת למד 
גם משפטים באוניברסיטה קולמביה, חכה שם לתואר ד״ר. 
ם 1925 ואילך לימד בביהמ״ד לרבנים פוסקים ראשונים 
ואחרונים. בשנים 1940 — 1950 היה יו״ר הוועדה להלכה של 
כנסיית הרבנים באמריקה, וכן היה "חבר" באקדמיה האמרי¬ 
קנית למדעי היהדות, ואף היה מזכירה במה שנים. מ 1958 
ואילך נמנה עם עורכי כה״ע 165 > 100316 ) 03 ־ 61 ) 10 116 ׳< 86 
^ 101 > 1 ) 0 * י 1 16 > 5 ) 11:01 >, היוצא בבריסל. 

מפעלו המדעי מתפשט על פני 2 תחומים: ( 1 ) הביבליר 


גראפיה הרבנית — ספת החשוב כאן הוא "קונטרס התשד 
בזה" (ב״הצופה לחכמת ישראל", תד״צ), רשימה מלאה של 
כל ספרי השו״ת שנדפסו* וכן ערך אינדכס מפורט לספר 
״אגדות היהודים״ של לוי גינצברג (ע״ע) רבו. ( 2 ) מחקר 
השוואתי של המשפט העברי — שממנו בא לו עיקר פיר- 
סומו* מחקריו במשפט העבת נכתבו אנגלית, צרפתית ועב¬ 
רית. ורובם כונסו בססרו הגדול ׳יי 03 £00130 1 ) 30 1511 ?ז 6 ; 
(״משפט עברי ורומי״), 2 כרכים, 1966 . מבין 4 שיטות- 
המחקר המקובלות במחקר המשפט: הדוגמתית, ההיסמותת, 
הפילוסופית וההשוואתית, מעמיד כ , כראשונה-במעלה את 
זו האחרונה, וחשיבות מיוחדת להבנת המשפט העברי הוא 
רואה בהשמאתז עם המשפט הרזמי. 

משאר ספריו:) 3 ( 1 ( 81131 11 1 ) 3 ? , 3 ) 056£ יד 1 > 30 1151103 ^ 
(״משנה ותוספתא, ח״א: מם׳ שבת״), 1935 * 1 * 30 *"ע 
בת 1315 > 0 ( ס! 100 ) 11 > 3 ז' 1 ׳ ("חויק ומסורת ביהדות״), 1959 . 
הוא תירגם לאנגלית את "אגרת תימן" לרמב״ם (ע״ם הנוסח 
הערבי ובצירוף 3 תרגומים עבריים — הכל מתוך כ״י), 1952 . 

ש. ו. 

כהן, ג י םטו — £3110 6 ׳\ 31150 > — ( 1859 , מץ — 1936 , 
פאריס). סופר ומשודר צרפתי, יהודי. הוא נמנה 
עם חשובי המשורתם של האסכולה חסימבוליססית. ותאים 
בו את היוצר של "החרוז הזזסשי", שאינו כבול בשום כלל, 
כי אם בהרגשת־הקצב של המחבר. שיתו הראשונים נקבצו 
ב 16$ > 03 ! 00 31315 ? 065 (״הארמונות הנודדים״), 1887 * 
בהקדמת קובץ זה פיתח את התאוריה של החרוז החסשי. 
אח״כ פירסם עוד כמה קבצי־שיתם. כ׳ היה גם מבקר־אמנות 
ומבקתססרות * אחדים מספריו על צייתם צרפתים תורגמו 
לגרמנית. ב׳ היה קרוב לרעיון הציוני. הוא חיבר: 65 ) 000 
01£5 [ (״סיפותם יהודיים״), 1926 * 151361 ' 1 > 16 ) 6 ־ 1 ׳ ("אדמת 
ישראל״), 1933 , וערך שנים רבות את כה״ע היהודי (בצרפ¬ 
תית) "מנורה". 

, 1936 ,( 272 , 3066 >? 16 > 146161116 ) . 8 . 0 , 91:101:1 .ן ^ 

1 ? 771 ? 7004 0111 / 11/5 !? 4 /! 1 /<) 110 £/ 11 < 811 , 1366 ? . 1 ־ 311 * 121 . 9 

,ח 650 ז 1 . 0 • 5 ; 1950 , 213-223 , 41 1071211 ? ) 7011 ( 011 ?, X 
. 1962 . 0 ? 4 ? 111 ) $0411 ? 7 < 111 ? 0 '$ 

כהן, הנס £0110 1305 ־ 1 — ( 1891 פראג — 1971 פילאדל־ 
פיה), סופר, עסקן ציוני (לשעבר) והיסטוריון.' גד 
למד בגימנסיה בפראג, וכסטודנס באוניברסיטה הגרמנית של 
פראג פעל-יחד עם הוגו ברגמן(ע״ע) חדוברטולטש (ע״ע)- 
במסגרת אגודת הסטודנטים י היהודים "בר־כוכבא" וערך את 
בד,"ע הציוני ז 611 ׳%) 5 ( 8611 ("הגנה עצמית"). כחייל אוסטרי 
במלה״ע 1 נפל בשבי הרוסים וחי עד 1920 בתורכסמן ובסי¬ 
ביר. ב 1920/1 היה מזכירה של ועדת המשלחות' היהודיות 
לוועידת־השלום בפאריס * מאז ועד 1925 ניהל את מחלקת- 
התעמולה של קרדהיסוד בלונדון, ומ 1925 עד 1928 — 
בירושלים. בא״י היה ב׳ ממייסדי "בתת־שלום* (ע״ע), וב* 
פאציפיסס היה פעיל באירגון העולמי של סרבבי-המלחמה * 
ב 1929 פרש מן הציונות בגלל עמדתה כשאלה הערבית. עד 
1933 ישב בירושלים, בסופרם למזרח התיכון של עיתונים 
ליבראליים אירופיים, ב 1933 היגר לאה״ב, ושם שימש מרצה, 
ואח״כ פרופסור, להיסטוריה במוסדות אקאדמיים שונים. 

כ׳ חיבר ספרים על נושאים יהודיים וציוניים:- 011 (! 6 * 0 
0015 ) 101160 * 16 > 166 > 1161 :> 115 ("הרעיון המדיני של היהדות"), 
1924 * ) 11 ) 011 ? 156116 ) 210015 ("מדיניות ציונית" [יחד עם 
ר. ולטש]), 1927 * 56106 1 > 00 ) 1 ז ¥6 \ 5610 ,) 6 ( 801 0 ב 430 ג 

ד 



601 


כחן, חנם — כחן, חרמן 


602 


2611 ("מרטין גובר׳ פעלו וזמנו"), 11930 £41003018106 '£ 
£״![ (״הומאניזם יהודי״), 1931 . — נושא עיקרי במחקריו 
בהיסטוריה היא הלאומיות, תולדותיה ובעיותיה. מספריו על 
בך: "חולדות התנועה הלאומית הערבית", תרפ״ו! ־ 13 ! 2110 א 
0x1601 ס 1616 ) 01 זג 110 115x0115 1111<1 1x006x13115111x18 ("לאו- 
מיות ואימפריאליזם במזרח החיכוך), 6 £0x01131-11931 !ס 
516x110* <165 0x16015 (״האירופיאיזאציה של המזרח״), 11934 
1311$10 ! 10 ) 3 א 0£ ££16 1x163 (״רעיון הלאומיות״), 1944 
[תורגם לכמה לשעות]? £60016$ 1161$ 30x1 ק 0 ז£ ("נביאים 
ועמים״), 1946 [תורגם לכמה לשעות]? £3x1-5135)15x0 ("פאן־ 
סלאוויזם״), 1953 ? £113513 410(1 0£ ?40(16x0 ? ?!(יד ("רוחה 
של רוסיה החדשה״), 1955 ? 71161410(10£06x10307 ("רוחה 
של גרמניה״), £960 י 40(16x0 111510x7 ? סס £6(16x1005 
(״הירהורים על ההיסטוריה המודרנית״), 1963 , — כ׳ כתב 
אוטוביוגראפיה: 0101100 ( £65 1 ) 3 ^0x1 ס! *ס!׳)!.! ("חיים 
במהפכה עולמית״), 1965 . 

יע. ד. 

כהן׳ הרמן נלסזקאל) — 001160 1842) — 146x10300 , 
קוזוויג [גרמניה המרכזית] — 1918 , ברלין), פילו־ 

סוף גרמני והוגה־דעות יהודי. 

כ׳ היה בנו של חזן ומורה־דת בקהילה יהודית קטנה. 
הורה ויהדות למד בבית־אביו, יחד עם לימודיו בגימנאסיה 
של עירו. אח״כ למד 
בביהמ״ד לרבנים ב- 
ברסלאו, ובין מוריו 
היו זכריה פראנקל 
וגרץ! וכן למד פילר 
סוסיה באוניברסיטות 
של בדסלאו ושל בר¬ 
לין. ב 1873 היה למר¬ 
צה לפילוסופיה באר 
ניברסיטת מארבורג, 
וכעבור 3 שנים נת־ 
!מנה שם לפרופסור- 
מן־המניין. בתפקידו 
זה עמד עד 1912 ? 
הוא נודע כאחד מ¬ 
אבותיה של "אסכולת־ 
מרבודג" הנאו־קאנט־ 
יאנית. לאחר פרישתו מן האוניברסיטה התיישב בברלין 
והורה ב״ביה״ם הגבוה למדע-היהדות". באותן שנים היפנה 
את כל התעניינותו ליהדות ולפילוסופיה הדתית שלה. ערב 
מלה״ע 1 ערך ביקור במוסדות ההשכלה הגבוהה של היהודים 
ברוסיה והירצה בפטרבורג ובווארשה. בשנותיו האתרעות 
עסק בהכנות להקמת האקדמיה למדע־היהדות בברלין. 

את מחקרו הפילוסופי החל כ׳ בפרשנות ביקרתית של 
תודתו של ק נ ם (ע״ע), וכבר בפרשנות זו נצטיירו קודם 
של שיטתו העצמית, שחרגה מעבר לתורה הקאנטית. כקוד¬ 
מיו בתנועה הנאו־קאנטיאנית (פ. א. לנגה [ע״ע] וא. ליבמן 
[ע״ע]), שקמה בתגובה על הנאטוראליזם והאמפיריזם 
המדעי תוך העלאה מחודשת של היסודות האפריוריים של 
ההכרה, הטעים כ׳ שכל הכרה היא אפריורית בלבד. לדעת 
כ' שגה קאנם כשהקציע לחושניות מקום מיוחד וחלק מיוחד 
בביסוס ההכרה, בעקבותיהם של לוק(ע״ע) דום(ע״ע), ומכאן 


טעותו — או אי-בהירותו — בהנחת ה״דבר־כשהוא־לעצמו" 
(ע״ע). כ׳ דוחה מכל וכל את הדבר-כשהוא-לעצמו, ומש¬ 
מעותה של דחיה זו היא שלילת הזדאליזם של הדבר־כשהוא־ 
לעצמו והתופעה, או הדואליזם של ההסתכלות והחשיבה, 
כשתי צורות־הפרה שוות־ערך המשלימות זו את זו. קאנס 
הורה, שהתוכן החושני, שאותו מעבדת ומאחדת החשיבה, 
״ניתך לנו ״מן החת״ < כנגד הוראה זו מעמיד כ׳ את התזה 
האידאליסטית־קיצעית, ששום דבר אינו נתון לחשיבה שאין 
היא' יכולה למצוא בעצמה ובתוך עצמה. התוכן החושי אינו 
ניתן באופן בלתי־אמצעי בניסיון, כפי שטען קאנס, אלא 
מועלה אף הוא ע״י החשיבה. גם ההסתכלות אינה אלא 
צורת־חשיבה! החלל והזמן, צורות-ההסתכלות לסי קאנס, 
הם, לדעת כ/ פונקציות אפריוריות הנוצרות בחשיבה. לפי 
קאנט מצטמצמת הפעילות של החשיבה ביצירת הקשרים 
בין התחושות ? ואילו לפי כ׳ — "כל עוד אין היצירה יצירת 
בראשית, לא תבוא החשיבה לידי קביעות מתודית בהירה", 
החשיבה שואבת׳ איסוא, את הכל מתוך'עצמה; תפקיד 
התחושה אינו אלא לציין את הבעיה, ואילו אח התשובה 
צריכה לתת החשיבה בלבד. 

ראשית החכרה חיא, איסוא, בחשיבה, שהיא-היא הבונה 
את היש מתוך עצמח, על-ידי חוקיה היא, מבלי שתיקבע 
על־ידי "נתוך כלשהו. הממשות היחידה היא זו שאותה 
מניחה המחשבה, יהא זה אובייקט, סובייקט או אפילו אלהים. 
תאוריה זו, המזהה את היש עם המחשבה, דומה לזו של 
פרמנידס (ע״ע), כסי שציין כ׳ עצמו. הכוונה היא לא 
לחשיבה כתהליך פסיכולוגי, ולא לחשיבה תקינה-סחם 
מבחינה לוגית, אלא לחשיבה שבה יש כלשהו מועלה 
ראשיח־כל במשמעותו הישותית ונבנה כדבר נחשב. תורה זו 
הוגדרהכ״לוגיקה של הראשית״ ( 5 * £0*11(<16511x50x00 ), 
שהיא למעשה אונטולוגיה טראנסצבדנטאלית המבקשת את 
"היש האמיתי" או את ה״עצם" הסוסי׳בחשיבה. כמו קאנט 
כן גם ה׳ מעגן את הלוגיקה "הראשיתית" שלו ב מ ש פ מ¬ 
ולא במושג — כפונקצייודיסודישל החשיבה. בעקבות לוצה 
(ע״ע) הוא מפרש את ה״אידאות" האפלטוניות כחוקים או 
מתודות של המחשבה, בלי'לייחס להן קיום משלהן. 

שיטתו זו של כ׳ היא פיתוח של שיטת קאנם בכיוון חד- 
צדדי. בדומה לקאנם, יוצא גם הוא מן הניסיון המדעי, כפי 
שהתגבש במדעי-הטבע. ניסיון זה נתון מראש במדע? 
תפקידו של הפילוסוף לחשוף אתהתנאיסההגיוניים 
המונחים ביסודו של הניסיון הזה, אף אם אין איש־המדע 
עצמו יודע עליהם במפורש (מתודה "טרנסצנדנטלית" 
[ע״ע]). המדע ממיר את העולם החושני בעולם'בנד ממו¬ 
שגים! בתהליך זה הוא מניח מקדמות מסדימות, הנחות־ 
יסוד, שבעזרתן הוא קובע את העובדות. אולם עובדות אלו, 
בהתקדמות העבודה המדעית, דורשות רודזיה של העקרונות 
שהונחו — הנחות־יסוד ("היפותזות") חדשות, המובילות 
לגילוי עובדות חדשות, וחוזר חלילה. פירושו של דבר — 
שהתהליך המדעי הוא פתוח ובלתי־מסויים. הממשות זהה 
בשבילנו עם תחליף זה! ממשות מוחלטת אינה ניתנת 
להשגה — היא הופכת ל 5 מ ר ה של תהליך איךסוסי, המכוון 
לחדירה תבונית אל תוך עולם העצמים ולהמרח כל הסוב- 
ייקטיוד באובייקטיוד־כללי. הפילוסופיה הופכת את העשוי 
לעשיה, אח המסקנות — לתהליך: "ביקוש האמת הוא-הוא 
האמת... האמת אינה מחצב, אלא היא החוצב". 




603 


כהן, הרמן 


604 


בדומה ליחסה של הפילוסופיה העיונית, ה״לוגיקה", 
למדע — כבודקת את ההנחות הטראנסצנדנטליות שלו, 
שואפת גם הפילוסופיה בבחינת ח ו ר ת ־ מ ידו ת לגלות את 
ההנחות שעליהן בנד המשפט המוסרי; ובאופו מקביל בוד¬ 
קת האסתטיקה, הענף השלישי של הפילוסופיה, את ההנחות 
המונחות ביסודה של ה אמנות. בכל מקום מגלה הפילו־ 
סופיה את ההנחות שהונחו מראש, והראה ש״הממשות" של 
ה״דברים". המוחזקים מוצקים וקיימים, היא דעה קדומה 
בלתי־מוצדקת. גישה זו הרשה לס להשתחרר מדעות קדו־ 
מות נאטוראליסטיות. לגביו אין חוק־טבע אלא מתודה 
״ליצור״ את מדעי־הטבע; אך לת־זז של מתודה זו יש מקום 
למתודות אחרות. באופן זה יכול הוא לומר שחירותו של 
האדם, שהיא היסוד של תורת־המידות, אינה סותרת את 
שלטונו של חוק־הסיבתיות במדעי־הטבע: שהרי גם החירות 
וגם הסיבתיות אינן אלא "הנחות־יסוד" מתודיות! בשני 
המקרים אנו משתמשים בהנחות־יסוד שונות, לשם קונ¬ 
סטרוקציות שונות. מבחינה זו היו שכינו את שיטתו של ס 
"פאן־מתודיזם". 

בתורת־המידות של ס בולטת ביותר קירבתו אל 
קאנט, שסילק מן האתיקה את כל היסודות האמפיריים. 
עקרון "הראשית" הופד בה לעקרון החירות. מן ה״אין" 
שב״לא־אני", המונח ביסודו של המשפט המוסרי, נבנים 
ה״אני" והאידיאה של הטוטאליות של ה״אנושות". גם 
ברצייתם ובעשייתם של בני־האדם מסתמן תהליך אין־סופי 
של התגברות על הסובייקטיווי והתקדמות לקראת מימושה 
של תבונה אתית אובייקטיווית במדינת־חוק מושלמת. 
מטרתה הבלעדית של ההתנהגות המוסרית היא מילוי־חובה: 
הגשמת חברה המאורגנת ע״פ עקרונות המוסר והערבה 
לשמירת'כבודו של האדם. מכאן התביעה שתינתן 
בחברה האפשרות להתפתחות ספשית של האישיות המוס־ י 
דית. ס האמין שאפשרות זו יכולה להינתן רק במסגרת חברה 
הבנויה ברוח הסוציאליזם ההומאניסטי. ס שלל את הלאומיות 
כבסים האירגון המדיני: בהיות המדינה מעוגנת במשפט, 
אין היא יכולה לשאת אופי לאומי. העם, בדומה למשפחה, 
הוא נתון טבעי! ואילו המדינה היא קונסטרוקציה, 
מיבנה, ולא הינתנות. — ממתנגדיו הלא־יהודים של ס היו 
שטענו שתורתו המדינית מותאמת לעניינו של המיעוט 
היהודי בגרמניה, אשר — עם כל השתלבותו במציאות האז¬ 
רחית והמדינית של גרמניה — עומד על זכותו לשמירת 
ייחודו היהודי. 

את המבחן המכריע למוסריותה של חברה ראה ס ביחסה 
אל מעמד־הפועלים! משום־כך ראה במארכס "שליח האלהים 
בהיסטוריה*. אולם הוא דחה את המאטריאליזם ההיסטורי 
ואת המגמות האתאיסטיות שרווחו במפלגות הפועלים. 

המוסר, הדת והיהדות. מקום מרכזי במשנתו של 
ס תופסים מאמציו לשלב את בחינת המוסר שבהגותו עם 
בחינת חדת שבה, וביותר — עם התגלמותה הספציפית של 
הדת בדת ישראל. במרוצת יובל־חשנים של התלבטויו¬ 
תיו הרוחניות חלה התפתחות ברעיונותיו על מהותה של 
הדת בכלל ושל היהדות בפרט — בכיוון של מעבר מן 
התפיסה המבקשת להבליע את הדת בתוך המוסר אל 
התפיסה הבאה לייחד לדת מעמד משלה! בהתאם לכך 
חל שינוי עמוק הן בתפיסתו את עיקרי־חמוסר המשוק¬ 
עים בדת, הן במושג־האלהים שלו. ס עצמו לא הודה 


בשינוי זה, אולם לאמיחו־של־דבר הוא בולט עד כדי כך, 
שיש מבחינים הבחנה ברורה בין "ס המארבורגי* ל״ס 
הברליני". 

בתקופה המארבורגית שלו טען ס שהדת אינה אלא 
תחליף לתורת־המידות וסופה להיטמע בה. יחד עם זה תופסת 
האידיאה של האלהות מקום מרכזי בשיטתו האתית, אלא 
שמשמעותה של אידיאה זו באותו הקשר אינה ברורה כל- 
צרכה. ס מעגן אותה בקשר שבין' המוסר ובין' המציאות 
הטבעית, בדרישה ובאפשרות של התגשמות המוסר בטבע. 
תורת־המידות מציבה לפני האנושות אידיאל נצחי, שההת¬ 
קרבות אליו היא תהליך אין־סופי, ואילו מדע־הטבע מודה 
את סופיותו הזמנית של העולם. האל הוא שמבטיח לנו כאן 
את הנצחיות של הטבע לשם הנצחיות של האידיאל המוסרי 
ושל השאיפה אליו. מתחילה השתדל ס להציג■ תפיסה זו 
כמהותית ליהדות המקראית! הוא מסתמך על הברית שהקים 
האל בינו ובין כל בשר (ברא , ט, טו), שבה הוא נעשה, 
כביכול, ערב לנצחיותו של המין האנושי, ועי״כ — לאפשרות 
הגשמת המוסר בתהליך אין־סופי. אולם לא ברוד, אם בשלב 
זה של התפתחות מחשבתו זיהה ס אח האידיאה של האלהות 
עם הזיקה בין המוסר ובין הטבע, או אם לא ראה בה אלא 
ערובה לקיומה של זיקה זו, ס משלב את מושג־האלהים 
במושג־האמת, ואת האמת הגדיר כ״קשר וההתאמה של 
התהליך העיוני (=ההכרה המדעית] עם התהליך המוסרי"! 
אולם השאלה היא אם אלהים משמעו אמת במובנה של 
התאמה זו, או אם משמעו ערובה להתאמה זו — ונראה 
שכוונת דבריו של ס קרובה יותר לתפיסה השניה. עכ״פ 
ברור שבשיטה זו אלהים אינו מופיע כממשות אלא כאידיאה, 
שמשמעותה מתודית — הוא אינו מציאות אלא תנאי וערובה 
למציאות. הממשות היא בטבע—מכאן, ובמוסר—מכאן, ואילו 
האל הוא טראנסצנדנטי הן לגבי הטבע, הן לגבי המוסר. 
מאחר שהוא אידיאה' ולא מציאות — אינו בעל דמות אישית, 
אינו אל חי ופעיל: "רק האידיאה, המושג והאמת של ההכרה 
הדתית, הולמים את שם האלהים". עיקר תפקידו השיטתי 
של מושג זה הוא לגבי רשות-המוסר, שהרי ההתאמה בין 
המוסר ובין הטבע היא צורך המוסר דווקא: "אין ערך 
לאלהות מחוץ לרשות המוסר", כאן ס שוב נזקק להבנתו 
את היהדות, ובייחוד — את הרמב״ם, שאת תורת־המידות 
שלו הוא מ?ןרב לזו של קאנט. לדעתו של ס, אין במושג- 
האלהים של היהדות אלא משמעות מוסרית! דבר זה מש¬ 
תקף הן בי״ג מידות "שעניינן אינו אלא אהבת אלהים וצד¬ 
קתו", חן בשלילת תארי־ה׳ העצמותיים והעמדת דרכי ה , על 
הנהגתו את האדם: "דרכי אלהים... הן מידות למוסר". במובן 
זה — "המונותאיזם היהודי" הוא הדת הצרופה. 

אולם ההעמקה במחשבה של היהדות לעת זקנותו של ס, 
ואולי גם המגע החי עם המוני היהודים במזרח־אירופה (ר׳ 
לעיל), חוללו מהפכה בהשקפותיו הפילוסופיות־דתיות, בעוד 
שלפי דעתו הקודמת לא היה מקום עצמי לדת בשיטה הפילו¬ 
סופית, ניסה ס עתה לתת לה מקום מיוחד בתוך השיטה. 
הוא הגיע להכרה, שיש בעיות שאין תורת-המידות כשהיא- 
לעצמה יכולה לתרצן, אע״פ שהן צומחות בתחומה. תורת- 
המידות היא כללית בטיבה, היא אינה מכירה את הפרט באשר 
הוא פרט! היחיד מתבטל בה בכוליות, ובכך תורת־המידות 
רואה את נצחונה. היא מעוניינת במעשה המוסרי עצמו ולא 
בנצחונו או בכשלונו בתוך העולם. אולם הפרט אינו יכול 



605 


כדין, הרמן 


606 


לחבות לנצחון המוסר באחרית־הימים; הוא מוחה על אדי¬ 
שות תורת־המידות לגבי המציאות ותובע שמוסרי ותו ומוס¬ 
ריותם של בני-האדם לא תישאר שאיפה מספקת לעצמה 
בלבד. כאן הוא מוצא את "הצלתו" בדת, זו המבטיחה 
ש״האידיאל יהיה לממשות". את גילוי חשיבות הפרט, לבטיו 
והכרעותיו, במסגרת הדתית-מוסרית מייחס כ׳ ליחזקאל 
הנביא (פרק יח) — שאח שמו נשא כ׳. 

לידי ביטויה השלם הגיעה החשיבה החדשה של כ׳ בספר- 
זקוניו(שנמצא בעזבונו), "דת התבונה מתוך מקורות היה¬ 
דות"; בספר זה מצויות סטיות חשובות ביותר מן השיטה 
הקודמת. השיטה הקודמת הבירה רק את ההתהוות ולא את 
ההוויה; כל החרבות נתפסה כמעוגנת בתבונתו של האדם, 
גם אלהים לא היה בה אלא היפותזה. עתה נעשה הבל מעוגן 
באלהים. בשיטה הקודמת היה המושג השליט ההתהוות 
הנצחית; כעת היתה ההוויה למושג היסודי ־ אלהים איבו 
עוד "אידיאה", אלא הוויה טהורה: ,-אהיה אשר אהיה". 
בשיטה המארבורגית היה הכל חיפוש, דינאמיקה נצחית; 
היא לא הפירה מנוחה. עתה הבל מעוגן בהווייתו הנצחית 
של אלהים, ואילו העולם אינו אלא מציאות־שבהתהוות. 
מבחינה זו קיימת תהום בין אלהיט ובין העולם: אלהים הוא 
"יחיד". בשיטה הקודמת היתה תבונתו של האדם ה״ראשית"; 
עתה התבונה הזאת היא בריאה של אלהים. — מכאן 
נובעת שאלה, שלא היה לה מקום בשיטה הקודמת: כיצד 
יכולה להתקיים על־יד אלהים ההווה בהוויה נצחית גם 
"מציאות־שבהתהוזת", שהיא לפי טבעה בלתי-שלמה? שאלה 
זו נפתרת ע״י מושג חדש: ההצטרפות ("קורלציה"). 
ההוויה וההתהוות "מצטרפות" זו לזו, ומושג אחד דורש את 
משנהו. ההתהוות לא היתה יכולה להתקיים, לולא היתה 
ההוויה הנצחית מנחילה לה "כוח ומשמעות". אולם גם 
ההוויה לא היתה יכולה להיות בלי התהוות; הווייתו של 
אלהים היתה מחוסרת משמעות בלי הבריאה. עלינו להניח. 
איפוא, זוג־מושגים יסודי: אלהים ואדם, שממנו נובעים שני 
זוגות־מושגים נוספים: אלהים והעולם; אדם ואדם. 

הביטוי המקראי למושג הקורלאציה הוא "הברית" בין 
אלהים ואדם, שהתגשמותה תהיה האנושות המשיחית. 

בז-בבד עם שינוי זה לגבי תפיסת מהותה ומשמעותה 
של הדת בכלל, ושל היהדות בפרט, נתעמק יחסו של כ׳ לעם־ 
ישראל האמפירי, לתולדותיו ולמקומו בתולדות האנושות. 
אמנם קשריו הנפשיים של כ׳ לעמו היו הדוקים כל ימיו, 
וכבר זמן מועט לאחר מינוי( לפרופסור במארבודג פירסם 
תשובה להתקפה על יהודי גרמניה מעטו של טריצ׳קה(ע״ע), 
שתיאר את היהדות כ״דת לאומית של גזע זר".'בתשובתו 
הגן כ׳ על זכותם של היהודים בגרמניה להשתלבות מלאה 
בעם הגרמני ובמדינתו "ללא כל באמנות כפולה", אך יחד 
עם זה דרש מן היהודים נאמנות לדת ישראל. כ׳ דגל כל 
ימיו בהתבוללות היהודים בגרמניה במשמעות האזרחית 
והלאומית-מדיבית, תוך שמירה על ייחודם הדתי. בלהט 
הפאטריוטיזם הגרמני בשנות מלה״ע 1 ניסה ב׳ להוכיח 
שקיימת אף קירבה רוחנית הדוקה ביותר בין יהדות ובין 
גרמניות; את זו האחרונה ראה בעיקר לאורם של קאנט 
ושל הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית, וכן של זרמים 
פרוטסטאנטיים הנראים קרובים למקרא — האת תוך הת¬ 
עלמות מכל הצדדים האחרים שבהיסטוריה ובתרבות של 
העם הגרמני. 


את גישתו לדת ישראל ניסח כ׳ בחוות-דעת שמסר 
ב 1888 בפני בית-משפט, במשפט נגד אנטישמי, בשאלה 
"אם נאמר בתלמוד שתורת-משה חלה רק על היחס בין יהודי 
ליהודי ואינה חלה על הגויים, ומאת אלה מותר לגנוב ומותר 
לרמותם", כ׳ מצביע על הקשר המהותי בין שני רעיונות- 
יסוד של דת-ישראל, הנראים מנוגדים זה לזה: בחירת 
ישראל והאחדות המשיחית של המין האנושי. הקשר בין 
שני רעיונות אלה מתבצע ע״י המושג של אלהים האוהב 
את הגר. מכאן נגזרת המסקנה שייעוד ישראל מתחיל 
בבחירה, אך מכיוון שאלהים מופיע מראש כאוהב את הגר, 
הרי הבחירה מכוונת מתחילתה לאחדותו של המין האנושי, 
שבה מסתיים ייעוד ישראל. מושג האדם והאחדות של 
המין האנושי מעוגנים ביהדות ע״י המושג של האל האחד 
שברא את האדם בצלמו. קיימת תכלית של ההיסטוריה — 
ימי־המשיח, הגשמת מלכות־שדי עלי אדמות. 

אולם לעת זקנתו של כ׳ חל בו מפנה חד בהבנתו את 
משמעות ״תעודתו״ של עם־ישראל — מן התסיסה המופשטת 
והלא־היסטורית, שהיתה רווחת בעולמה של היהדות הלי¬ 
בראלית והמתבוללת, אל תפיסת ייחודו של העם וקיומו 
המוחשי בהיסטוריה, שבהם דווקא מתגלמות "תעודתו" 
ו״בחירתו". כ׳ קיבל במלואו את הרעיון של "עם לבדד 
ישכון״, שהוא ״עם־פהנים קדוש של אמונת־הייחוד״ (- 1161 ״ 

" 111$ ז 6151 ו 011 חס^\ 165 > אל 01 ׳\ז 1-16516 ? 11865 ), סמל חי ל״אני- 
הפרטי" המוחשי ומופת וסמל לאנושות כולה. אהבת ה׳ לעמו 
ישראל מבטאה את אהבתו למין האנושי כולו; "העם הנבחר 
יהיה לאנושות הנבחרת". מכאן הגיע כ ׳ ליחס חיובי לחוקי 
הדת, למצוות המעשיות. שיש בהן הן משום שמירח קיומו 
המיוחד של העם, הן משום מגמה לשוות לחולין של האדם 
משמעות של קדושה. 

עם־ישראל בתולדותיו, בהיסטוריה המוחשית שלו, הוא 
אב-טיפום של סבל האנושות, של ייסורי האדם באשר הוא 
אדם. עיקרו של הרעיון המשיחי ביהדות — הוא המשיח 
כ״עבד־ה׳" הנדכא והמעונה (ישע , נג). בעקבות רובה של 
הפרשנות היהודית המסרתית רואה כ׳ ב״עבד־ה׳" משל לעם- 
ישראל המעונה — בביגוד למיתוס של הפרשנות'הנוצרית. 
סבלו ועינויו של עם-ישראל הם "יסוריו־של-אהבה": אשריו 
שזכה להיות מעונה על קידוש־השם (-ס״ס^ 165 > 61 זץ: 1 ז 3 ^ 1 " 
" 1115 תצ 111€1 ). היעדר בסים ארצי ומסגרת שלטונית־מדינית 
לקיומו של הקיבוץ היהודי מבטיחים את ייחודו בין שאר 
הקיבוצים הלאומיים, בעלי נכסים מדיניים בעולם הזה. מבחי¬ 
נה זו הגלות היא גורם להעלאת עם ישראל לרמתו האמיתית. 

על רקע תפיסתו את אמונת-הייחוד הישראלית, את הרע¬ 
יון המשיחי ואת תורת-המידות של היהדות שלל כ׳ שלילה 
נמרצת את הנצרות. שלא כרבים מן ההוגים היהודים הלי¬ 
בראלים, לא ראה בנצרות המשך של היהדות, אלא סטיה 
עקרונית ממנה, ואף ניגוד לה. הוא גילה בה קודם אלי¬ 
ליים — מזה, וקודם פאנתאיסטיים — מזה, ופסל את תורת- 
האדם ותורת־הגאולה שלה, שנראו לו מבטלות את האוטו¬ 
נומיה המוסרית של האדם. — כמו־כן התנגד בחריפות 
לשפינוזה. 

עם כל הזדהותו עם עם־ישראל ותולדותיו בהיסטוריה, 

ועם אהבת-ישראל העזה שפעמה בו — דחה כ' את המגמה 
של תקומה לאומית-מדינית של עם־ישדאל בהווה — שבה 
ראה בגידה באידיאל המשיחי; הוא התנגד לציונות, כתנועה 



607 


כהן, דזרמן — כדון, יעקב 


608 


השואפת לבטל את עניו וסבלו של ישראל ולעשות אותו 
.מאושר". על רקע התנגדותו זו התנהל ויכוח בינו ובין 

ם. בובר (ע״ע). 

1^.311($ מכתביו הפרשניים •י 8 !זג 1 ־ 1 ו £31 ז£ . 1 > סוזססגוד 
1^3 (״תורתו של קאנס על הניסיון״), 1871 , * 1924 ! * 1 ח 
£1811 . 1 > 8 !!! 1 ^ 0 ^ 80 ("ביסוסה של תורת־המידוח ע״י ! 
1^3015 86813111(10118 <1. ! 1910 2 ,1877 ,( קאנט״ 

״ביסוסה של האסתטיקה ע״י קאנט״), 1889 . — את שיטתו ) 
5 הפילוסופית סיכם כ׳ ב 3 הכרכים של ש £1 ק 11050 ו 1 ?. 1 > תזש! 5 ץ 
£08)^ <)• 1 ״מערכת הפילוסופיה״): 111115 ! 11611 ־ £1 משח 61 ־ ) 
£111115; <1. ;1923 2 ,1902 ,( ״לוגיקה של ההכרה הטהורה״ ) 
,1904 ,(1116115 ^ 6111€11 ז (״ תורת־המידות של הרצון הטהור״ 
* 1923 ! 01115 ) 61061106 ■! . 6 15 ״ 51116 \! ("אסתטיקה של הרגש 
הטהור״), 11-1 , 1912 , 1923 3 . כתביו הפילוסופיים הקטנים 
5011 !■!({? קובצו ב 2 כרכים — - 2611 .ס 6 ! 11 ^ £11050 ? ־ 2,01 ס 
— .1928 ,(6 :ז 86501116£ (״כתבים על פילוסופיה ובעיות־השעה״ 
^61181011 ! 1 . \ ספרו הגדול במחשבת ישראל — ן) 1 ! 0 חז 6 ז 
16111111115 ) 0 ( . 1 > 30611611 > .(> 305 ("דודה תבונה ממקורות 
היהדות״), 1919 , 1929 2 . שאר חיבוריו ומאמריו בענייני 
היהדות ועם ישראל הו״ל (בידי ב. שטראוס) בקובץ 
56£11£1611 1156116 ) 0 ( (״כתבים יהודים״). 111-1 (עם מבוא 

.1924 ,( מאת פ. רוזנצוויג 

לעברית תורגמו אחדים מן הכתבים היהודים והופיעו 

בשם "כתבים על היהדות", תרצ״ה. 

י. קלצקין, ה. ב׳, 1923 ! ש. ה. ברגמן, עיקר הראשית בסי־ 
לוסופיד של ה. כ׳ (הוגים ומאמינים, 159-139 ), תשי״ם! 

! 2 הנ״ל, ספר־ד,זקונים של ב , (הוגי הדור, 293-219 ), חש״ל 
מ. בובר, אהבת אלהים ואידיאה האלהות [על ה. ס](כנסת, 

ח׳), תש״ג/ד! ג. רוטנשמרייד, המחשבה היהודית בעת 
החדשה, בי, 54 ואילך, תש״י! י. י. גוטמן. הפילוסופיה של 
היהדות, 329-316 , תשי״א! , 157,556 \ ! 81 , 33 ,קזסזגזין ? 

086585 8 ?0555685, 1918; 13, 33. 0! {1111105., ?81511*71% 

/."/ ״ 0 ) 1 ׳י\ז£ \. ; 1918 , 1187715 ץ 3 . 4 718 ( 188 ) 05115615 . 11 ■ס ■^, 

13. $81 ■ 1 > . 11 87118771 ^* 1 [ ! 08 ,. 13 ; 1918 ,( 62 ־ ן¥\ 10 \) .ש - 
511$871 3150771871%571 4 19. ]6., 1935, 13. 3156116 ״[ 136116 ) .ש 
^410 ) 21 ) 1414 .( ; 1918 ,() 161 (־ 50030 . 15/16 , 11 י 6 )} 01:5116 סס , 

13 1 ש . 13 7615 ) 7611010 ) 811$10715 ? 016 ,ץ׳ו £6 . 13 ;* 1921 , ש 
(165611111£1 6106 ,.ש . 11 , 61 ) 14101 ./ 33 ; 1921 ,( 31111 , 110 ־ 

51*71% 171 5517) (?85\ 1924, 5. 1161(0. 055 001155- 

7)5£711$ 171 <3. ?!11105. 13. 05 ! 08 .ת 13 ק 143 .$ ; 1929 , 5 ש - 
50615655(1701/(5771 151 11. ?111101 13. 0.5, 1930; 7 110.;011110 ־ , 
1551117107! 105151558 .; 618 ״\ 05601 א .? ; 1936 , 11585011 )ס 
38651]1851. 299-350, 1937; 13. 1 11 . 0 13 ,) 10113 ( 001356 ״ . 

33 81*1155, 1946; 18 81 68510851 85178%8 (/'? , 3/1111160110 ן 
581)011*11071 50(185/1151871718 1954 , 8%%85 ^ 181 ? — . 0 - 18618 ? ־ ; 

). £1 14611 ? . 11 1 ( 1 ) 111010 (? 815 .ש . 13 • 31115 נ 1 ; 1 י 111 ( 1 נ X15( (611 ( 6 ־ . £. 
?111105., 6), 1956 ; 5. 5 861 087710558115 68 ' 7 , 25011113 ) 4 ״יו 
30518)75771 0/ 33 0. (1100^, 27), 1956, 3 ) 3 ^ 811101 ס (, 

1!717,855861111)818 ?855560118716811 146751 ? 1871185 ( 718857 * 1 -א 

610 ) 00135 ./ 33 ; 1961 , (@ 3 ז 45 ־ 066111 70 ..ד 5611 ) 33/61 א) , 

33. 05 . 33 .) 166 ) 13 ( ,* 1963 , 58815 ! 1 [ .!{ 14471 ) 7.14 .(> 74 .ש 
?641010(76)1 0 / 11*7)811/71, 1969. 

. ש. ה. ב 

כהן, טוביה׳ ע״ע טוביה כן מ#ה הכהן. 

כהן׳ נ 5 יל|ב ( 1881 , סלוצק [בילורוסיה] — 1960 . ה״א), 
משורר עבדי. 'בנעוריו חי בזגיז׳ הסמוכה ללודד, 

והנוף והסביבה היהודית שם השאירו עליו את רישומם. 
ב 1900 נדפס שירו הראשון (בספר־השנה של סוקואב), 
וב 1903 כבר יצא קובץ־שירח■ הראשון. ב 1909 קיבל תואר 
דוקטור־לפילוסוסיה מן האוניברסיטה של ברן על עבודתו 
£5 ) 1 י €81 נ 1 ש 1 סש 0 16$ ) 11£ ו 1£1 ■ 201 ("לביקורת מושג הגאון"), 
1911 . מאן הקונגרס הציוני הראשון התמסר כ , לפעילות 


לאומית־תרבותיתוהוא 
היה בין מייסדי הם־ 
תדרוח "עבריה" ומנ¬ 
הלה ב 1906 , ומ 1910 
ועד מלה״ע 1 שקד 
על חיזוק מעמדה של 
העברית, בתפקידו כ¬ 
ראש "ההסתדרות ל¬ 
שפה ולתרבות עב¬ 
רית" בברלין. כ׳ 
פירסם וערך כמה 
כ״ע עבריים, ביניהם 
"העברי ה ה ד ש" 
(תרע״ב) שנוסד כבמה 
מקבילה ל "ה ש ל ח" 

, • יעקב נהז 

של אחד־העם, ב 1918 

החל בפעולתו כעורך "התקופה", תהילה עם י. פ. לחובר 
(ע״ע) ואח״כ לבדו. בשנים 1927 — 1933 שימש כ׳ מרצה לספ¬ 
רות עברית במכון לחכמת־ישראל בווארשה. ב 1934 עלה 
לא״י תתיישב בת״א. מ 1936 ואילך ערד, יחד עם להובר, את 
מאספי "כנסת". ב 1939 זכה בפרס־ביאליק, וב 1946 —בפרס- 
טשרניחובסקי. 

' שירתו של כ׳ רחבת-הקף ומקפלת בתוכה תחומים רבים: 
שירת הגות ורפיון ("ספר אריאל"), אפיקה לירית ("עוף 
החול״) ופואמות דראמתיות (״הנפילים״, ״בלח״) — לצד 
ליריקה צרופה ופואמות תיאוריות ("הלוציה")! חזיונות שי¬ 
ריים על נושאים היסטוריים ("יפתח", הטרילוגיה "שלמה 
המלך", "הושע", "ינאי ושלומית", "אחר", "מאיר וברוריה". 
״עזרא ונחמיה״), משיחיים ואגדיים (״דוד מלר ישראל״) — 
לצד אלגוריות ודברי־חזון ("אגדות אלוהים", "משלי קדו¬ 
מים") ובאלאדות מבוססות על הפולקלור היהודי ("תנ¬ 
חום", "באמצע הריקוד", ועוד). חשובים גם תרגומיו 
מיצירת גתה: חלק א' של "פאוסט", "איפיגניה בסאורים", 
ד״טורקוטו טאסו"■ כמרכן כתב פרוזה ראליססית, סיפורים 
קצרים ומחזות בפרוזה. שירתו יונקת ימן הדגש והדמיה, 
והיא חדורה אהבת היופי-כשלעצמו ובקשת הטוב המביא 
עמו אושר. עם זאת אין כ׳ נמנה עם המשוררים האינדיווי- 
דואליסטים! האידיאלים המפעמים בו הם רגשי הדבקות 
בכלל: כלל־ישראל והאנושות כולה. "אהבת-ישראל" שלו, 
ואף הרגש הלאומי המפעם בו, שרשיהם נעוצים באידיאלים 
הומאניים. כ׳ ראה עצמו יהודי לאומי ואזרה־העולם כאחד, 
ומיזג ביצירתו השפעות מן המוסר הישראלי ומן האידיאליזם 
הגרמני. לעומת-זאת אין למצוא בו השפעת הספרות הרוסית. 

נפשו של נ׳ נקעה מן הגלותיות בגלל הכיעור הכרוך 
בה! הוא ראה בה ניגוד ועוול כלפי היופי, הטוב והאושר, 
שהיו מקודשים בעיניו, ולכן שלל גם הרבה ממנהגי המסורת. 
קנאותו לתקומה הלאומית הכתיבה לו את ביודהשיר "בדם 
ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" ("בריונים", 
חרס״ג)׳ שאותו קיבלו כסיסמה "השומר" ואח״ב—"בית״ר". 
עם זאת לא היה כ , איש־מלחמה! כל ימיו היה "עלם בהיר", 
וגם ביצירתו המאוחרת נשתמרו חן הנעורים ותום-הנפש! 
לאמיתרשל-דבר היו סערות-ההרם זרות לו. דמות התחיה, 
שריחפה לנגדו תמיד, היתה בה זהות גמורה בין היהדות 
הצרופה ובין אנושיות נאורה! הוא האמין שבך היה בתקופה 




609 


בחן, יעקב — כחן, סרדיננד יוליום 


610 


שקדמה לגלות, ולפיכך נשא נפשו אל העבר הרחוק, מהרד פסי¬ 
חה על העבר הקרוב, הגלותי. אולם לנוכח חורבנם של מרכזי 
הגלות נתעורר כ׳ להציל את ניצוצות היופי והשירה שנולדו 
בעם בחשכת גלותו, והוא כתב שירים, פואמות ובאלאדות, 
שמורשה פולקלור זה אצורה בהם. 

על אף היסודות האפיים המרובים המצויים אצלו, אץ 
לראות בר׳ משורר־אפי, אלא בעל־אגדה, הממזג אח היסוד 
הלירי באפיקה. דבר זה בולט ביותר במחזותיו הפיוטיים: 
״הנפילים״, ״בלח״ ו״ליד הפיראמידות" — שהם ממיטב 
יצירתו. 

כתבי כ׳ יצאו במהדורות שתות. מהדודת-היובל, בת 12 
כרכים, יצאה בשנות תש״ה—תשט״ז, ובתשכ״ד יצאה מהדו¬ 
רה בת שגי כרכים. 

א. קריב, עיונים, 136-133 , תש״י ! ס. לחובר, שידה ומחשבה, 
56-53 , תשי״ב! ישורון קשת, משכיות, 34 ־ 51 , השי־׳ד> י. 
קיחגר, משוררי דורנו, 200-176 , 1956 ! ז. שזר, אור אישים, 

ב׳, 202-200 , תשכיד 2 . י. קש, 

?ה[, !עקב — 1 ) 311 .£ * 1 136011115 — ( 1872 , האג — 1945 , 
טדזיינשטאט), עסקן ציוני, הולאנדי. כ׳ היה בנקאי 
ואחד מחשובי אנשי-הכספים בארצו. הוא היה מדאשתי 
חסידיו של הרצל באירופה המערבית, שיתף פעולה עמו 
בייסוד ההסתדרות הציונית העולמית ב 1897 וייסד את ההס¬ 
תדרות הציונית בהולאנד. כאיש-כספים התמסר להקמת 
"אוצר התישבות היהודים" (ע״ע) ב 1898 . אחרי מותו של 
הרצל היה אחד מראשי הסיעה "המדינית" בתנועה הציונית 
העולמית. מ 1905 עד 1918 היה חבר הוועד־הפועל חציתי, 
ום 1905 עד 1911 אף חבר הוועד־הפועל המצומצם (ההנהלה 
הציתית), לצידם של דוד וולפסון (ע״ע) ואוטו* ורבורג 
(ע״ע). עם עלייתו של חיים ניצמן (ע״ע) להנהגת הציתות 
עבר כ׳ לאופוזיציה, מתוך ביקורת על הילוכיו "הפשתיים" 
של ויצמן. בשנות 1923 — 1927 גר כ׳ בא״י והיה קונסול 
של הולאנד; אח״ב חזר להולאנד. הוא הוגלה ע״י הנאצים 
לטרזיינשטאט, ושם מת ערב התמוטטותה של גרמניה. 

כהן, ר׳ מאיר שמחה, ע״ע ר׳ מאיר שמחה 
הכה! מדר? 9 ק. י" 

13 ?[, מ 1 ך י ם לס אל — 10011661 מ 3 ו 1 ק £3 106613 * — ( 1880 , 
מינסק — 1947 . ניריורק), פילוסוף אמריקני, יהודי. 

בן 12 הגיע עם הוריו לניו-יורק: הוא למד בסיטי-קולג׳ 
של ניריודק ואח״ב באוניברסיטת הרוורד. מ 1912 עד 1938 
הורה פילוסופיה בסיטי קולג׳, ואח״ר באוניברסיטת שיקא- 
גו. ב 1928 היה נשיא החברה הפילוסופית האמריקנית. 

מחקריו הראשונים של כ׳ דגים בפילוסופיה של המשפט ז 
מגמתם היתה להילחם במטאפיסיקה השמרנית, שעליה 
נשענו השופטים באה״ב בימים ההם, ושנבעה בעיקר מתורת 
החוק הטבעי של המאה ה 18 . לעומתם נוהג כ׳ בדרך הניתוח 
הסוציולוגי ובהסתמכות מתמדת על הניסיץ. ביסוד כל חתי 
פלססותו מונח "עקרון הקטביות". שלפיו כל בעיה, הנוצרת 
בגלל התנגשות בין שני עקרונות תקפים, ניתנת לפתרון ע״י 
תחימת תחום ביניהם < ב פ ש ר ה הוא תאה את החוק הכללי 
של כל פעולה מדינית. — כ׳ עסק גם בבעתת המתודה המד¬ 
עית, וכן בפילוסופיה של ההיסטוריה. בחיבוריו מתבטאים 
תפיסה טראגית של התהליך ההיסטורי וחוסר־אמון בקידמה 
מתמדת. בניגוד לליבראליזם של המאה ה 19 , שדגל בעיקרץ 
של ההתחרות החפשיח, דרש ב׳ שהליבראליזם החדש יקלוט 


לתוכו את הסוציאליזם. — כ׳ היה פעיל בחיי היהדות של 
אה״ב, באירגוניה ובכתבי-עת שלה. הוא הניח אחריו אוטו־ 
ביווגראפיה. 

מחיבוריו: 66 ! 1 ) 3 א 1 >מ 3 11635011 ("התבונח והטבע"), 
1931 ! 166 ) 06 806131 116 > 36161 ״! 1.3 ("המשפט והסדר החב¬ 
רתי"), 1933 ז 1£16 :זח 8016 1 ) 311 00216 ס) 1 וס 31 > 111 ) 160 מ 1 1 ז.\/ 
1 ) 166110 * (״מבוא ללוגיקה ולמתודה המדעית״), 1934 < 
00810 ס] 66£306 ? (״מבוא ללוגיקה״), 1944 < )ס 31111 ? 7116 
3 011x631 (״אמונתו של ליבראל״), 1946 < )ס 163111118 * 1116 ׳ 
067 ) £115 1111111311 ("משמעותה של ההיסטוריה האנושית"), 
1947 י 01161167 ! 5 ' 06 ת 6€31 ם ("דרכו של חולם" !־אוטוביו- 
גלאפיה]), 11949 9 י £6 1661118 ) 011 3 0£ 5 ת 6£166110 .מ 

(״הירהותו של יהודי תמה״), 1950 . 

ש. ה. ברגמן, אמונתו של איש ליברלי(רמה, ח׳, גל' א׳), 
תש״ז! הנ״ל, מ. ר. כ׳ (עתים, 1 , מס׳ 20 ), תש״ז < :"ת"* 

,€ . 22 4£ . 701 ? ס) 771111110 14 ,")*ש? 1115 31 531 0 ו 1 ״׳י ¥0X1111 
- 1111010 ? ? 7/1 , £ 1161 ? 5 . 1 , 1928 , 7 !>(< 1 } 4010  .? 2 . 1X1 (ס ץו/ 1 ! 1050 וו/ 7 /*> £6£ ? 7/1 , 031135 . 11 
10 ( 02107101157 ? 11 , 5 ט( 11 ^ 6 ז< 1 ; 1960 ,( 14 ,.׳ 865 ׳ 6111 £2x6 

0714 511015771 ץ/? 1 > 5611£161 ס 8 -ת־> 11 ס 0 . 1 ; 1960 , 7 ) 11 . 14 41 
; 1961 ,( 42 , 6150321151 ? 1111 ?) 0 ■? . 14 171 1 ( 01107101157 ? 

0714 £ 1/6 171 .€ .? 14 . 7 ? 14050/7/1 /? 0 /ס 0717011 ? ,. 14 

. 1962 , £611665 
ש, ה. ב. 

שהן׳ מרסל — 1 ) 116 ( 0 136061 * — (נר 1884 , פאריס), 
בלשן צרפתי, יהודי. כ׳ היה מתלמידיו של אנטואן 
מיה (ע״ע) והתמחה, ע״ס עצת מורו, בבלשנות החמיח- 
שמית, ובייחוד בלשונותיה השמיות של אתיופיה * יחד עם 
זה היה ער לבעיותיה ושיטותיה של הבלשנות הכללית. 
ב 1910/11 ערך מסע לימוד ומחקר לאתיופיה! אח״ב נתמנה 
לפרופסור לאמהרית, וכן ל״מנהל-לימודים" לשפות שמיות־דרו־ 
מיות, במוסדות אקאדמיים בפאריס. חיבוריו בבלשנות השמית: 
תיאור הניב הערבי שבפי יהודי אלג׳יר ( 1912 )! מחקר"מקיף 

3$ [ 11 ) 6 ) 111 ) . 66551011 ( 16 9661131 56161161(}1)6 61 !'6X1 ז 5661 ץ 5 06 

(״מערכת הפועל והבעת־הזמן בשפות השמיות״), 1924 ! 
שלושת ספרי-המופת שלו בתחום הבלשנות האתיופית הם: 
110031 ) 61661 ) 1611 ^ 11110 ^׳!) 165 ) £111 ("מחקרים באתיופית 
הדרומית"), 1931 ! 116 [) 111361 !) 3 1613118116 ) 63116 ז ("מסכה 
על הלשץ האמהרית״), 11936 - 61110 ^ 1 > 165 ) 6111 011961165 ^ 1 
1101131 ) 01661 מ 16 ק ("מחקרים חדשים באתיופית הדרומית"), 
1939 . ספריו אלה היקנו לו מעמד של ראש־המדברים ומורה- 
הדור במקצוע זה. לבלשנות החמית ("כושית") תרם מאמר 
על הפועל בסידאמו ( 1927 ) ו״מסה השוואתית על החמית- 
שמית״ ( 1947 ). לאחר פרישתו מן ההוראה הירבה לכתוב 
על בעיות הלשץ הצרפתית. זז< ם . 

כהן, נפתלי, ע״ע כ״ץ, ג?תלי. 

בהן, פךדיננד יול י 01 — 1 ) 0011 111111115 ) 1311 ) 11 ) £66 — 

״'( 1828 , כרסילאו — 1898 , שם), בלסאנאי גרמני, 

יהודי! ממביחי היסודות של הבקטריולוגיה (ע״ע, ענד 318 ). 

כ׳ היה בבו של סוחר עני, שביתו היה יהודי-מסרתי. כבר 
בנעוריו הצטיין כ׳ בכשרונותיו, ובגיל 16 סיים *את הגימ¬ 
נסיה בעירו! אח״ב למד בוסאניקה באוניברסיטות ברסלאו 
וברלין. מ 1850 ואילך הורה באוניברסיטת ברסלאו, ב 1859 
נתמנה שם לפרוםםור-שלא-מן-המניין לבוטאניקה, וב 1872 
לפרופסור־מן-המגיין — היהודי הראשץ שזכה לכך בגרם־ 



611 


כהן, פרדיננד יוליום — כהן, ר׳ רפאל 


612 




, ׳ ■ ניה — ולמנהל המכון ל- 

פיסיולוגיית־הצמחים, ש¬ 
אותו ייסד ב 1866 , הנושא 
המרכזי במפעלו המדעי 
של כ׳ הוא המיקרוביו¬ 
לוגיה — בעיקר המור¬ 
פולוגיה, הסיסטמאטיקד. 

והאונטוגנזה של האצות 
הירודות'והפטריות. הוא 
היה הראשון שהכיר ב־ 

שייכותם של החידקים 
לעולם הצמחים, הבהיר 
את טיבה של הזואוגליאה 
וגילה את האנדוספורותז 
ם י דיעד " ל יי ם יייי תגלית אחרונה זו תרמה 

תרומה — בצד מפעלו של פסטר (ע״ע) — לסתירת 
האמונה בהתהוות חיים מן הדומם, מאחר שנתנה הסבר להר 
פעת חידקים במצעים שנחשבו למעוקרים ע״י חימום, כ׳ 
טבע, ביןהשאר, את המונחים ״ 830161-1111 ו 83011111$ . ב 1870/5 
יצר כ' את מערכת־המיון הראשונה של עולם החידקים, שהיא 
מבוססת כולה על נתונים מורפולוגיים ומתארת את כל הצר 
תת העיקריות של החידקים, ויסודותיה מקובלים עד היום. 
השגו זה מרשים ביותר לאור העובדה שעשה את תגליותיו 
בתקופה שקדמה לפיתוח שיטות הצביעה והסתמך על" בדיקות 
מיקמסקופיות של החידקים הלא־צבועים(תמ ׳ : ע״ע חידקים, 


עט׳ 331 ). יחד עם זה היה כ׳ מן הראשונים שהבחעו בהבד¬ 
לים מבחינה פיסיולוגית וביוכימית הקיימים לעיתים בין 
מיקרואורגאניזמים שווי־צורה. מחקתם אחרים של כ' מתיי¬ 
חסים לפטריות קוטלותיחרקים ולמיקרואודגאניזמים מזהמי- 
המים ומזיקי-החקלאות, מחקרים שחשיבותם היתה רבה 
להיגיינה ולחקלאות. — יחסי חברות רדידות היו בין כ' 
ובין.רוברט ק 1 ך (ע״ע), שהיה בעקיפין תלמידו. ב 1876 גילה 
כ׳ את הנבגים של 11$ ו:לט 8.5 , וקוו — את אלה של -ת 0.3 
3015 ) 18 , בהבהירו עי״כ את האפידמיולוגיה של הגחלת 
(ע״ע). כ׳ הציג את תגליותיו של ק 1 ך בדרך ניסויית בפני 
אנשי־מדע דגולים והוציא שם ליתדו הצעיר ע״י פירסום 
מחקתו בכ״ע לבוטאניקה, שאותו ערך והדל. — נוסף על 
פעילותו במחקר הצטיין כ׳ גם כמורה ומרצה וכפופולאריזא- 
טור של המדע. 


מחיבוריו: - 111112580 > 101 ז$\ 1 ת£ , 1 ) .( 111 £011 ח 51101111 ) 110 )[ 1 

112:0 ? . 11 1 ז 18080 < 051101 ) 111111 . 1 } $08101110 ("מחקתם 

בהתפתחות האצות והפטתות המיקרוסקופיות״), 1854 ! . 06 
ת ¥0$0 \ 161011 ) 1080 ד 01 ? 15 ז 8101 . 1 ) , 1011 ) 8381:0 ("על החידקים, 
הקטנים שביצותם החיים״), 1872 * 1131120 ? 016 ("הצמח"), 
1 — 11 , * 1895/7 . 

כ׳ כתב אוטוביוגראפיה (שלא השלים אותה)! הוא מתאר 
בה את ילדותו ואת הסביבה היהודית שבה גדל. לאחר־מכן לא 
גילה התעניינות ביהדות ובענייני היהודים, אך מעולם לא 
התכחש להם. הוא פירסם מאמתם להפרכת עלילת חלול- 


הקרבן (ע״ע), בהוכיחו—בעקבות ב. ג. אהרנברג (ע״ע) — 
שלחם ומזונות מצטבעים באדום בפעולת החידק 101135 ׳\ 1 
061121053 ) 0 ( 8111105 . 11 ) 10 >ת ¥11 ץ 010 [״נסי הדם״], 1854 ). 


( י. זיידה, חיי ביולוג יהודי, חש״י! אלמנתו 
0.1,61111011 . 14 ]' 1902 ,^ 11/1 // 1/1/1 /£ . 4 // 81011 ,. 0 .ת ,(של כ' , 
£ 0 -מ x1/01114011071, 1939; ) 561116. 


36 > . 13151 '!) ( 6 א ) 0 . 8 /) 11 ^ 1010 //)/ 11 ( 1 )/ / 1111111 ) 0 ( 1 ] 0 / 11 /% £6 

1950 ,( 5 סא ,)( 13151 16 ) 1401661 13 

א. ל. א. 

כהן, פך ל ץ — ״ 008 1:2 ״? — ( 1866 , ?!ניגסברג — 1922 , 
ברלין), אסטרונום גרמני, יהודי. ב 1905 נתמנה 
לפרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת עיר־מולדתו, ומ 1909 
שימש כמנהל המכון האסטרונומי של ברלין. עבודתו המדעית 
התרכזה בקביעת מסלוליהם של כוכבי-הלכת ובפיתוח ושיכ¬ 
לול שיטות חישובם! במיוחד עסק בחישוב מסלוליהם של 
שביטיס ואסטח׳אירים. בנושא זה כתב את החיבור: 0110 זין 
2 ז 1 ט 111 מ 11 :!$ס 0 ת 838 ז 0 נ> ת 180610 ס 84 ("שיטות חדשות לקבי¬ 
עת מסלולים״), 1918 . 

כהן, צדוק— £3611 6.00 * 7 — ( 1839 , מומבהים [אלזם]— 
1905 , פאריס), רב ראשי לצרפת. כ׳ היה בן להורים 
יושבי־כפר עניים. הוא למד בסטרסבור ואח״כ בביהמ״ד לרב¬ 
נים במץ. שעבר לפאריס ב 1859 . ב 1866 היה סגן רבה הראשי 
של פאריס, הרב איזידור, ומשנבחר הלה לרבה הראשי של 
צרפת ( 1869 ) נבחר ב׳ תחתיו. כ׳ פעל לקידום סדרי ביחכ״נ 
ומוסדות גמ״ח ולעידוד החינוך ליהדות. ישרו, שקדנותו, 
למדנותו וכוהו בנאום עשו רושם עמוק. הוא לא ראה בקיום 
המצוות המעשיות כשלעצמן ערך עליון תטה לליבראליות, 
אך נהג במתינות ובדרכי־שלום כדי לשמור על אחדות 
הקהילה. ב 1890 נתמנה לרבה הראשי של צרפת. כ׳ סייע 
לאירגוני-הסעד היהודיים ועזי לתנועת ההגירה מרוסיה 
וממרכז-אירופה. במיוחד עמד לימין החברות "כל־ישראל- 
חברים" (ע״ע) ויק״א (ע״ע). כיועצם של הבארתים הירש 
(ע״ע) ואדמונד רוטשילד (ע״ע) תמך ב׳ בהתיישבות נא״י, 
אך כי דגל בהתאזרחות היהודים בארצות־מושבם והסתייג 
מן הציתות המדינית. את הרצל, שביקש את עזרתו בראשית 
דרכו, קיבל בסבר־פנים יפות. כ׳ לחם באנטישמיות בצרפת 
ובאלג׳יריה, בפרט בימי פרשת דריפוס, ומשום־הך שימש 
מטרה להתקסותיה. כ׳ ייסד את ביה״ד הרבני של פאריס ואירגן 
מהדש את הקונסיסטוריון המרכזי לקראת הפרדת הדתות 
מהמדינה ( 1905 ). ב׳ היה מייסדה של החברה לחקר היהדות 
צס״ינטן 105 >! £11 105 > 506101:0 ( 1880 ) ושל בטא תה 0£1 . 

מכתביו: - 1711 ' 10 01 10 ( 811 13 501011 0 ; 38 ׳ 131 :> £5 ', 1 
[>ב 1 תז (״העבדות במקרא ובתלמוד״), 1867 ? 10 ז 511 £111110 
) 13100 ^ 2 10 ו 1 ין 50 סן 10 > 0 )׳! 11 (״מסה על ס' יוסף המקנא"), 
1880/1 ? 01311000:1005 0100$ ) 30 (״דרעיות תאומים"), 1 ־ 111 . 
1878 — 1896 ? 01$ ) 02 ) 01 5 ז 1 ת 0 י\טס 5 ("זבד ודוי"), הספדים, 
1898 . הוא ניהל את מפעל תרגום התנ״ך לצרפתית ( 1899 — 
1905 ), ובעצמו תירגם את ספרי תהלים, משלי, איוב וקהלת, 
השפעתו של כ׳ על יהדות צרפת היתד. עצומה. הוא 
החדיר ביהודים גאווה על מסרתם הרוחנית והמוסרית 
ותודעת־חובה כלפי אחיהם המדוכאים. אישיותו קבעה דמות 
נאצלת של רב גם בעיני הגויים. — אחד מחתניוהיה ישראל 
לד (ע״ע), רבה הראשי של צרפת (מ 1919 )! חתנו השני, 
י. דל, היה רבה הראשי של פאריס. 

. 1912 2 , 6111 ״■ [ 

0 . ק. 

כהן, ר׳ רפאל ( 1722 , בקורלנד [ז]— 1803 , אלטונה), רב 
ומחבר. בצעירותו למד בישיבת קרובו ר׳ אריה 
ליב בן אשר גינצבורג(ע״ע) במינסק, וב 1742 נבחר לראש- 
ישיבה שם. בשנים 1745 — 1773 כיהן ברבנות בקהילות 
מינסק, רקוב, דלקומיר ופיגסק. ב 1773 עבר לשמש ברבנות 


613 


כהן, ר׳ רפאל — רב כהנא 


614 


בפוזנא, ומ 1776 היה רבן של ״ 3 הקהילות" אה״ו (ע״ע 
אלסונה), עד להתפטרותו ב 1799 מטעמי זקנה ומחלה. רד״ב 
היה לוחם קנאי נגד ההשכלה ופסל גם את תרגומו של 
מנדלטזון לתורה, אך אין הוכחה לאמיתת השמועה שהטיל 
עליו חרם. רר״כ נודע כאחד מגדולי-הדור בהלכה וכפוסק 
מובהק ן גם בדרך הלימוד התנגד לפילפול ולהידוד שאינם 
מכוונים להלכה. — ספריו: ״ושב היהך* — שו״ת (אלטונה, 
תקנ״ב)! ״שאלת הכהנים תורה״ — חידושים לסדר קדשים 
ולמם' יומא (שם, תקג״ב)! ״מרפא לשון״ — דרשות־מוסד 
(שם, תק״ן); ״תורת יקותיאל״ — הגהות וחידושים לשר׳ע 
יו״ד (ברלין. תקל״ב). הספר האחרת עמד במרכזו של פול¬ 
מוס חריף בעטיו* של שאול ברלין(ע״ע), שיצא כנגדו בספר 
"מצפה יקתאל" (תקמ״ט), והאשימו בבורות, בגנבות ספרו¬ 
תיות, בקולות מוגזמות ואף בזיוף. התקפה זו — שהיתה 
מחוסרת כל יסוד, וששדשה נעוץ באפיו של שאול ברלין 
ובשנאתו את עולם הרבנים — חוללה סערה עצומה! ביה״ד 
של אלטונה החלים להחרים את המתקיף. שזהותו לא היתה 
ידועה בתחילה, ורבנים רבים אחרים התערבו גם הם בריב.— 
חתנו של רר״כ היה אליעזר ריסר, אביו של גבריאל ריסר 
(ע״ע). 

א. ל. קצבלבבוגן [ריסי], זבר צדיק. תקס״ה* א. ל. לאבדם־ 
הוטה, חולדות אנשי השם ופעולתם בעדת בערלין. 81 , 
105-87 , תרפ׳־ד! י. דוקקעס, אוה למושב. 74-63 . חדס״ג! 

י. וולפטברג, אד״ו (ערים ואמהות בישראל. נ׳, 33-32 ). 

תש״ ח! מ. סמט, ר׳ שאול ברלין וכתביו (קרית-םםר, מ״ג>, 
תשכ״ה ! . 1 > .!)*ו !) 1 ו?זו 5 .- 01 ^ 111 ./> . 1 /^) 0 ■ 2x1 ,ח^ 1 א 5 
1 ):>עז 3 ס 40 ן 1 * 3 ז 15 ) בשמים ראש ס מצפה יקתאל 
. 1009 ,(( 40 ,ש 6$5 יו? - 1 >נ!ן 2 ־ 0 .[ 1 }ג 5011 חזג 5 נ¥י] 4-7 

י. הו. 

בהן־בךג#סין, יעקב ( 1859 , קישינב— 1929 ,יקסרי־ 
נויסלאב [דניפרופטרובסק]), מראשי עסקניה'של 
הציתות הרוסית. כ״ב היה בן למשפחת סוחרים אמידה 
ומתבוללת. הוא התחיל בלימודים באוניברסיטת סטרבורג, 
גורש ממנה כחשוד בפעילות מהפכנית, והגיע לאודסה זמן 
קצר לפני פרעות 1881 . השתתפות המהפכנים בתעמולה 
האנטישמית הביאה לשינוי בהשקפותיו; הוא החליט להקדיש 
את מרצו לעמו, וייסד ועד־הגירה שעזר ליציאתן של מאות 
משפחות לאה״ב, אח״כ למד רפואה באוניברסיטת דורפט 
(ע״ע טרטו). והיה ממייסדי "האגודה לתולדות ישראל וספ¬ 
רותו" באוניברסיטה זו. לאחר-מכן ישב בקישינב, והקים בה 
מוסדות סעד וחינוך יהודיים. כ״ב הצטרף לתנועת חבת ציון 
(ע״ע) ולתנועה הציונית מראשיתן, תבחר בקונגרס הראשון 
לאחד מ 4 נציגי יהדות רוסיה לועה״ם הגדול. הוא עמד בראש 
״לשכת הדאר״ (ע״ע בסרביה, עט׳ 250 ) וערך "מכתבים 
עיוניים", שבהם פיתח את רעיונות התנועה הציתית בתת 
ראדיקאלית ודמוקראטית, והיה מראשי "הפרקציה הדמו- 
קראטית״ בתנועה הציונית. לאחר פרעות קישינב ( 1963 ) 
עמד כ״ב בראש פעולת העזרה לנפגעים, דצא'לפטרבורג 
כדי להביא לפני הממשלה את הדרישה להענשת הפקידים 
האחראים לפרעות. כ״ב היה בין המתנגדים להצעת אוגנדה 
(ע״ע), ובביתו נתארגנה תנועת המחאה נגדה. בקונגרס 
הציוני ה 7 ( 1905 ) נבחר לועה״פ המצומצם (ע״ע וולפסון, 
דוד, ענד 914 ). ב 1907 עלה לא״י, והיה בה רופא, תחילה 
במושבות הגליל התחתון ואח״ב בפתח-תקוה, וכאן עוררה 
פעילותו הציבורית אח התנגדותם של היסודות השמר¬ 
ניים במושבה. כ״ב היה ממייסדי ההסתדרות הרפואית 


העברית בא״י ב 1908 . אולם הוא לא הצליח להשתרש בארץ, 
וב 1910 חזר לקישינב. במלה״ע 1 ולאחריה, עם סיפוח ב§ר־ 
ביה לרומניה. עמד בראש פעולת העזרה לפליטים היהודים. 
ב 1925 עלה בשניה לא״י, אולם ב 1927 נענה להזמנת הג׳וינט 
(ע״ע) להיות רופא במושבות היהודיות באוקראינה, ושם 
נפטר. — בתו היא השחקנית והסופרת מרים ברנשטין־כהן. 

ד. ססיונסקי, עם בגי דורי, 59-51 , תש״ב ! מ. ברנשטיין־ 
כחן-י. קורן (עורבים), ספר ב״כ, תש״ו ) י. קלויזנר, 
אופוזיציה להרצל (מפתח: בערכו), תש״ד. 

י. ם. 

כהן־צדק, יוסף ( 1827 , לבוב — 1903 , לונדון), סופר 
י"וחוקר עברי, בנעוריו היה מתלמידיהם של גדולי- 
התורה בגליציה, כגון ר׳ יוסף שאול נתנזון(ע״ע) ור׳ שלמה 
קלוגר (ע״ע). אח״ב עבר למסחר, ומשנכשל בו פנה לספרות. 
כה״ע שלו: ״מגד ירחים״ ( 1855 — 1858 ), "אוצר חרמה" 
(תר״נ—תרכ״ה), "היהודי הנצחי" (תרכ״ה/ו), ו״אורתורה" 
(תרל״ד) — היו בטאוני דור-ההשכלה השני בגליציה. שבו- 
עונו ״המבשר״ ( 1861 — 1866 ) היה דזלוץ העיתונות העברית 
בגליציה, ובמוסף הספרותי שלו, "הנשר", פירסם כ״צ חקרי־ 
יהדות ומקורות היסטוריים. בין השאר ההדיר ( 1865 ) אח 
"אבן בחך לקלונימוס בן קלונימום (ע״ע), וכן עסק הרבה 
בחקר היססורי־גנאלוגי של משפחות ישראל במזרח-אירופה. 
כ״צ נאלץ להפסיק את הוצאת עיתונו בעקבות סיכסוך עם 
אחד מעוזריו, יצא לנדודים והשתקע לסוף באנגליה. שם 
פעל כמטיף, חיבר שירי־שבח ופירסם מחקרים שתים. בין 
השאר — "אור חדש" (תרמ״א), ביאור סתומות באגדות 
ובמדרשים. 

ב. סוקולוב׳ אישים, 213-205 , תשי״ח 8 . 

כהך־ךיס,אםךים( 1863 , ירושלים- 1943 , ביצה), ממניחי 
היסוד י לחינוך החדש בא״י. כ״ר היה בן למשפחה 
מעדת הפרושים של היישוב הישן; הוא נשלח ע״י קרובו— 
שהיה ראש כולל הר׳ד ומעשירי ירושלים — ללמוד בבימ״ד 
למורים בגרמניה ואח״ב בביהמ״ד לרבנים בלונדון. ב 1887 
מונה למנהל ביה״ס ע״ש למל(ע״ע) בעיר העתיקה בירושלים, 
והקנאים התייחסו בסבלנות אל בן־עירם ולא פגעו בפעולתו 
החינוכית. ב 1903 מונה מטעם חברת "עזרה" (ע״ע א״י, עם , 
988 ) למנהל רשת-החיבוך שלה בארץ, והוא שהקימה והרחי¬ 
בה עד שכללה כ 25 מוסדות־חינוך לדרגותיהם השתות. 
בבת״ס אלה למדו בגרמנית, אולם גם ללימודים העבריים 
ניתן בהם מעמד נכבד. בעת ״מלחמחדהשפות' ב 1913 (ר׳ 
שם) הפך כ״ר בעיני קנאי העברית לסמל ההתנגדות לביה״ס 
העברי, ומוריו עזבו בחובם את מוסדות "עזרה" והקימו 
רשת־חינוך עברית. בשנות המצוקה של מלה״ע 1 היה כ״ר 
פעיל בסיוע לנצרכים. עם כיבוש הארץ בידי האנגלים יצא 
לגרמניה. ב 1933 ביקר בא״י והתקבל בה בידידות — גם 
אצל מתנגדיו־לפנים מתוך הכרה כללית בערך עבודתו 
לקידום החינוך בארץ. ב 1938 עבר מגרמניה לצרפת. — כ״ר 
כתב "מזכרונות איש ירושלים" (תרצ״ג—תרצ״ו), שערכם 
רב להכרת תולדות היישוב באי". 

ס, גראייבסקי, מהנח כהוגה ("מגנזי ירושלם", חוב ; ק״ב- 
ק״ג), תרצ״ג. 

רב 5 הנא, שמם של כמה אמוראים בבליים; פד״ם: 

( 1 ) ר״כ הראשון, תלמיד-חבר של רב(ע״ע) בישיבה 
שיסד הלה לאחר שירד לבבל. התלמוד מעיד שר״כ צריך 



615 


רב כחנא — פחנא, יצחק זאב 


616 


היה למסורותיו של רב (מסי רבי), אבל לא לסברתו (סנה׳ 
ל״ו, ע״ב! נזיר י״ט, ע״א), והרבה פעמים נמצא בתלמוד 
שר״ב וחברו רב אסי (ע״ע) היקשו לרב, וזה שתק! מאידך 
נמצאים השנים גם חוזרים על שמועותיו של רב בשקידה 
רבה. רב התייחס בכבוד גדול אל ר״כ ורב אמי, עד שכינס 
״רבותינו״ (שבת קכ״ד, ע״ב). — ד״כ עלה לא״י זמן רב 
קודם פטירת רב, ושם פגש רבים מזקני הדור הראשון לאמו־ 
ראים — את ר׳ שמעה בנו של דבי, את בניו של ר׳ חייא, 
ואחרים. ר״כ נתקבל בא״י בכבוד גדול, וחכמי א״י בני הדור 
השני קיבלו סמנו ומסת בשמו, ביניהם ר׳ יוחנן וריש 
לקיש. — מדברים הנאסרים לו ועליו בתלמוד משתמע שר״כ 
היה כהן (עיר׳ ק״ה, ע״א ! פס׳ קי״ג, ע״א). 

( 2 ) ר " כ ה ש נ י, בן הדור השני לאמוראי בבל, תלמידו 
של רב (ב״ם ס״ד, ע״א), ולפי מסורת גאונית — בנרחורגו 
מאשתו השניה (ש. אסף, תשובות הגאונים, 147 , תש״ב)י 
הוא לא היה כהן(חול׳ קל״ב, ע״א). מאורע מכריע בחייו היה 
שהרג בצעירותו מוסר אחד, וע״פ עצתו של רב נמלט לא״י. 
מאורע זה קושט בדברי אגדה, המספרת שלפני עלייתו לא״י 
הבטיח לרב שלא להקשות שום קושיא לר׳ יוחנן במשך 7 
שנים, אולם לאחר־מפן הורה לעצמו התר לעשות כן, וגרם 
בכד לחלישות־דעתו של ר' יוחנן; ענשו היה שנפטר תיכף 
למעשה זה, ור׳ יוחנן החח-,ו מקברו בדרך נס, והוא ירד חזרה 
לבבל (ב״ק קי״ז, עמ׳"א^-ב׳; ירו׳ ברב׳ ב/ ח׳). בזמן 
שהותו בא״י קיבל ר״כ מר׳ יוחנן והוא מוסד בשמו, וכן גם 
מריש לקיש. לאחר שובו לבבל ישב ר״כ לפני תלמידיו של 
רב, רב הונא ורב יהודה, וכמה מחכמי הדור השלישי היו 
תלמידיו ומסח בשמו, ביניהם ר 3 ח ורב יוסף. מן המסופר 
על צוואתו ועל ההתדיינות על ירושתו משתמע שעלה שוב 
לא״י ושם נפטר (ירד סנה , ג׳, ט׳). — לר״כ זה מיוחסת, 
בלי יסוד, ה״פסיקתא דד״כ". 

( 3 ) אמורא בבלי בדור החמישי והששי, בן פום־נהרא 
ומורה־הוראה בעירו (קיד׳ ם״א, ע״ב! ב״ב כ״ב, ע״א, שם 
פ״ח, ע״א! ועוד), הוא היה תלמידם של רב זביד מנהרדעא 
ושל רבא — שר״כ מוסר בשמו* תלמידו המפורסם הוא רב 
אשי(ע״ע). מסתבר שהוא זהה עם ר״כ שעמד בראש ישיבת 
פומבדיתא בשנים ד״א קנ״ה—קע״ד (אגרת ר׳שריראגאון). 

א. היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, ג׳, 849-841 , תר״ע. 

י. ח. 

כהנא, א 3 ךהם ( 1874 , סקומורוחי [אוקראינה] — 1946 , 
תל־אביב), סופר וחוקר עברי. את ידיעותיו המקי¬ 
פות במקצועות הכלליים, בשפות הקלאסיות והחדשות וב¬ 
יהדות, רכש בלימוד עצמי. בפרוץ המהפכה הסובייטית 
נתמנה כ׳ לפרופסור באוניברסיטה העממית בקייב, אבל 
ב 1922 יצא לווארשה, וב 1923 עלה לא״י. כאן עסקיבהוראת 
המקרא בת״א, ובשנים 1924 — 1929 ניהל את הספריה העירו¬ 
נית. מ 1929 עד מותו התמסר למחקר. 

מפעלו העיקרי של כ׳ הוא עריכת פירוש מדעי מקיף לתנ״ך 
בהשתתפות מלומדים מומחים — צ. ם. חיות (ע״ע), ש. 
קראום (ע״ע), מ. צ. סגל ואחרים — מפעל שבו התחיל 
כבר ב 1903 ברוסיה. הוא עצמו פירש את הספרים בראשית, 
שמות, במדבר, חגי, זכריה, משלי, איוב, רוח, קהלת, עזרא 
ונחמיה. הוא תירגם ועיבד את ,,דקדוק לשון עברית" לש. 
ד. לוצטו (ע״ע). בערוב ימיו התרחק מדרך ביקורת-המקרא 


ועבד על פירוש חדש, שאותו ביסס על הפרשנות היהודית 
המסרתית, בחח חז״ל (לא נדפס). 

ג. גורן, דמויות בספרותנו, 203 ־ 204 , תשי״ג 1 ג. אלץ, מח¬ 
קרים בתולדות ישראל, ב׳, 137 ־ 168 , תשי״ח 1 ,ג 11011 מגא 
1930 ,( 74 , 1 ^ 140 ) . 4 מזג ./^ 1 

כן^א, דוד( 1838 , אוך־סה — 1915 , שם), חוקר והיסטוריץ 
עברי, כ׳ היה בן למשפחת-רבנים ותיקה. הוא למד 
בחדר, אך כבר בגיל צעיר החל מגלה עניץ רב בתולדות 
ישראל ותרבותו. את רוב ימי-חייו הוציא באודסה, התפרנס 
בכבוד מנכסיו, התרחק בדרך־כלל מעסקי־ציבור והקדיש 
את זמנו למחקר. כ׳ חיבר ספרים ומאמרים רבים, רובם 
ככולם בעברית. מהם יש לציין בעיקר את מחקריו המרובים 
בתולדות הזרמים המיסטיים בישראל, שסוכמו בשני ספריו 
החשובים: "אבן התועים" (תרל״ג)! "תולדות המקבלים, 
השבתאים והחסידים", א׳—ב׳ (תרע״ג/ד). זכותו של כ׳ 
שהיה מן הראשונים שעסקו בחקר זרמים אלה ברצי¬ 
נות ומתוך גישה מחקרית־מדעית, אף שדבריו מיושנים 
היש. תחום אחר שבו הירבה לעסוק היה תקופת הגאונים 
ותור־הזהב בספרד, מספריו בנושאים אלה: "רבי אברהם 
אבן עזרא", א׳—ב׳ (תרנ״ד); ביוגראפיות של ר׳ שלמה 
אבן גביחל (תרנ״ז) ושל ר׳ משה אבן עזרא! מאמרים 
לתולדות רב סעדיה גאץ ויצירתו. הוא עסק גם בחקר תקופת 
המקרא רמי הבית השני. מחקריו בתחומים אלה כתובים 
בחח שמרנית-קיצונית שתוך התנגדות מוחלטת לביקורת- 
המקרא ולכל סטיה מנשח-המסורה של המקרא! שן ניכר 
בהם גם מיעוט ידיעתו בלשונות-התרגש העתיקות! אעפ״ה 
חשיבותם של רוב מחקריו בעינה עומדת. מספריו בתחומים 
אלה: ״מסרת סיג למקרא״(תרמ״ב) — על טעויות בתרגום־ 
השבעים! מהדורה מדעית של הספר החיצץ "חכמת שמעון 
בן סירא" (תרע״ג), שהיתר, ראשונה במינה בזמנו. בנוסף על 
ספחו פירסם כ׳ כ 100 מאמחם בתחומים הנ״ל בכתבי-עת 
עבריים שונים. 

י.ריבקינר, שתי אוטוביוגרפיות(חויב, ג׳, 179-177 ), תרצ״ו/ז! 

מ. הח, חקירת המקרא בעברית מראשית התקופה הלאומית 
עד זמננו (בגרץ, כ״א, 261-259 ), תש״י! י. קלוזנר, היס¬ 
טוריה של הספרות העברית החדשה, ה׳, 256 — 262 , תשט״ד. 

מ. 

כך!גא, לצחק |אב ( 1904 , סונקאץ׳ — 1963 , יחשלים), 
רב וחוקר בחכמת־ישראל! בן למשפחת' חסידים 
מיוחסת, נץ לר׳ יחזקאל בנם (ע״ע [כח־-מילואש]). כ׳ 
למד בצעיחתו בבתי-המדרש שבמקומו, ושם חוסמך לרבנות. 
כבן 20 החל רשש השכלה כללית, וב 1928 — 1933 למד בבית- 
המדרש לרבנים בברסלאו ובאוניברסיטת פראג, שבה השתר 
לד״ר לפילוסופיה. אח״כ היה רב בפאהרליץ שבמוראוויה. 
לאחר כיבוש צ׳כוסלובאקיה בידי הגרמנש ב 1939 עלה לא״י. 
כאן התמסר כולו למחקריו, ובשבותיו האחרונות היה פרד 
פסור לספחת הפוסקים באוניברסיטה בר־אילן. 

כ׳ עסק בעיקר בחקר ספחת השאלות־ותשובות, שאותן 
כינס, סידר שסביר לפי נושאים מתחומי ההיסטוריה, הלשץ, 
הפולקלור וכד׳! מחקרים אלה נדפסו בכ״ע שובים. הוא 
פירסם הרבה גם בחקר תולדות יהודי מוראוויה, וכן חיבר 
שני ספרים: ״שמיטת כספים״ — סקירה הלכתית-היסטורית 
(תש״ה)! ״ספר העגונות״ — כינוס כל החומר ההלכתי על 
נושא זה, שנצטבר במשך החמת (תשי״ד). לאחחנה עסק 
בכינוס יצירתו של ר׳ מאיר מרוסנבורג (ע״ע) והוצאתה 



617 


כהנא, יצחק זאב — בהגמן, ר׳ יוסף שלמה 


618 


בצורה מדעית, ואף זבה לםרסם 3 כרבים ראשונים של עבודה 
זו (תשי״ז—תשכ״ג). 

ט. פרשל, י. ז. כ׳(ארשת, ד׳), חשכ״ו(ור׳ ביבל׳ שם). 

כהנא, הרב שלכ*ה דוד ( 1867 ׳ ינובה [ליטא] — 1954 , 
ירושלים), רב ופוסק. למד בישיבת וולוז׳ץ (ע״ע) 

אצל הגצי״ב ור׳ חיים סולוביצ׳יק, ובן בקובנה במחיצתו 
של ו״ יצחק אלחנן ספקסור (ע״ע). מ 1893 עד 1940 שימש 
ברבנות בווארשה, ויחד עם עיסוקו בהוראה היה פעיל בצרכי־ 
ציבור, בהקמת ישיבות ומוסדות־חסד, בעזרה לבני־ישיבות 
ותלמידי־חכמים וכד׳. עם ייסודה של "אגודת־ישראל" בפולניה 
ב 1915 נבחר לנשיאה הראשון׳ אד במרוצת השבים התקרב 
גם לתנועת ״המזרחי״ וב 1929 נבחר לנציגה של כלל היהדות 
החרדית בפולניה למועצת הסוכנות היהודית.—הרב כ׳ היה 
היחיד מבין רבני וארשה שהצליח להימלט מידי הנאצים, 
וב 1940 עלה לא״י. כאן נתמנה לרבה של העיר העתיקה 
של ירושלים, ובין חומותיה ישב עד לגפילתה ב 1948 . — 
הרב כ׳ היה מגדולי-התורה בדורו, ושאלות הלכתיות וציבו¬ 
ריות הופנו אליו ממקומות רבים. בייחוד התפרסם בשקידתו 
על התרי עגונה (ע״ע) — תפקיד שלו התמסר ביותר; 
לאחר מלה״ע 1 התקין לשכה לענייני עגונות, שאספה 
חומר־עדויות וחומר הלכתי במגמה של מציאת תקנה לבנות- 
ישראל, ובפעולה זו המשיך גם בא״י לאחר מלה״ע 11 . 

3 י ול י 1 ס - [1111115 00111111011X1 - 1839) , דמיו 

[פומרגיה] — 1884 , ליפציג), פאתולוג גרמני: 

יהודי מומר. כ׳י־לסד רפואה, ומ 1864 היה עתרו של ר. דרכו 
(ע״ע): כדי להסיר מכשול מדרך התקדמותו האקאדמית — 
יצא לשמד, וב 1868 היה לפרופסור לפאתולוגיה בקיל, 
ב 1872 — בברסלאו, ב 1878 — בליפציג. 

כ׳ קנה את שמו תחילה ע״י תרומתו להבהרת מהות 
הדלקת (ע״ע, עט׳ 679 ) וההתסגלות ( 1864 — 1867 ). הוא 
הוכיח ש״גופיסי-המוגלה" אינם אלא כדוריות לבנות של 
הדם, ושראשיתו של תהליך דלקתי היא פגימה בדפנות 
כלי־הדם, המאפשרת לכדוריות הלבנות לחדור דרכן אל 
הרקמות (ע״ע דם, עט' 714 ). במחקריו בבעיות של מחזור־ 
הדם היה כ׳ לאחד מן הנציגים הבולטים של השיטה 
הניסויית בפאתולוגיה. ניסוייו בקשירת העורק הפלילי בחיות 
והשפעתה על מצב שריר־הלב סללו אח הדרך לבירור מהות 
הסתימה של העורקים הכליליים ולקביעת המושג של אוטם 
שריר־הלב (ע״ע אינפרקט) כיחידה פאתולוגית־אנאטומית 
וקלינית. בטכניקה שלי הבדיקה ההיסטולוגית והפאתולוגית־ 
היסטולוגיה המציא את שיטת הקפאת הרקמות לשם הכנת 
חתכים לבדיקה מיקרוסקופית, ולשם הצגת הסתעפדות קצות־ 
העצבים (תחילה בקרנית) המציא את שיטת צביעתן במלחי- 
זהב. בהשתמשו בשימה זו גילה את קצות־העצבים בשרירים 
וסרטים חשובים במבנה השרירים ("שדות־כ׳"! ע״ע שריד). 
כ׳ פיתח תאוריה בדבר התהוות שאתות מ״שאריות עוב¬ 
ריות" — תא 1 ריה שלא נתאשרה במלואה. — ספת המקיף 

2111010810 ? 2118011101110 111301 170110511X1800 ("הרצאות 
בפא חול וגיד, כללית״), 1877 — 1880 , 1882 2 , היה מיד עם 
הופעתו לספר קלאסי. משאר חיבוריו: 118 נ 11 > 110 ט £0 ז 60 ס 
110(1 £110x1108 (״על דלקת והתמגאת״), 1867 ; - 00(0x511 
1020550 ? 001110115011011 110 > 01 < 1 ( 1 011110800 ("מחקרים על 


התהליכים התסחיפייס״), 1872 ; 11010x511011110800 סטסא 
11108 ) £012110 110 > ! 0 < 1 ט ("מחקרים חדשים על הדלקת"), 
1873 ; - 50111105 ! 0 ׳ 1001 ! 0 )! 3023 ^ ! 10 ) £01800 110 ) !סג 01 
5008 ^5 110x2 ("על תוצאות חסימת העורק חכלילי 
לגבי הלב״), 1881 . קובץ כל מאמריו י״ל אחרי מותו, ב 1885 . 
יה. ליבוביץ, י. כ/ ליובל המאה של מאסרו על הדלקת 
(הרפואה, ע״ד), תשכ״וז, י. קלייברג, ליום הסאה של הו¬ 
פעת מאפרו של כ׳ על הדלקת (קורות ד׳, ח׳), תעכ״ח; 
, 1884 ,( 21 ,.־ז 11x05x11 סס . 110 ) 1 . 0 ^6186x1. /- ^ (80x110 

, [.^ 5 ־ן^] ״£) , 0 ,/ 1 * 8 ־ 5 ממ־מממוץ£ * 1 * 2 , 1111110 ^ 1 .^ 

; 1885 י ( 3££¥1 — ¥11 ,, 0 7011 ו 6 :> 61 במ 1 מ 3 מ 0 

,( 11 11 ש 1 )ם^ 3 זז ££¥0 < 1 $ש 11 :> 15 ו 1 נןבז£ס 01 ) . 0 

/(? 10 * 111 4 ,? 0 ( 143 ״^ 1 11 ;[ 1935 , 1 > 311 < 21111£51 ם 83 ־!£] 1930 
±, 12 *) ^ ./ ,?ז 00 ; 1954 , 901 , 11 ,** 76/10 * /ס 

, 1960 ,( 15 

יז>. ל. 

כהנמן, ר׳ יוסף שלמה ( 1886 , קול [ליטא] — 1969 , 
בני־ברק), רב, ראש-ישיבה ועסקן. למד בישיבות טלז 
(ע״ע), נובוגרודק (ע״ע) ורדיו, והיה תלמידם של ר׳ אליעזר 
גורדו! (ע״ע) ור׳ ישראל מאיר הכהן (ע״ע). ב 1910 היה 
לרבה של ייז־ז [ליטא], ויסד בה ישיבה. בשנות מלה״ע 1 גלה 
בערים ובעיירות של ליטא, ובאחדות מחן קיים ישיבות: *וכן 
פעל הרבה לעזרת הפליטים היהודים באיזמיר,כיבוש הגרמני 
של ליטא. ב 1919 נבחר לרבה של פוניבז׳ (ע״ע): במשרה זו 
כיהן ב 20 שנה, יסד ישיבה בעיר זו' — שהיתר! לאחת מן 
הנודעות בישיבות ליטא — ועמד בראשה. הרב כ׳ היה פעיל 
ביותר בחיי הציבור היהודי של ליטא העצמאית; ב 1923 — 
1925 היה חבר ה״סים" הליטאי והמועצה הלאומית האוטו¬ 
נומית של יהודי ליטא, כנציג היהדות החרדית. הוא היד, 
מפעילי "אגדת ישראל"(ע״ע) למן יסודה. בתחילת מלה״ע 11 
יצא מליטא בדרך לאה״ב, כדי להשתדל ולהשיג רשיץ להגי¬ 
רת פליטי יהדות פולניה לשם. בדרכו שהה בא״י, כשנודע על 
כיבוש ליטא בידי הצבא האדום, ולשם הצלת פליטי ישיבו¬ 
תיה החל לעשות למען הקמת ישיבה גדולה בא״י, שתקלמם. 
ב 1943 בפתחה ישיבתו בבני־ברק — "ישיבת פוני בז׳", שהיא 
כעת מן החשובות בא״י. מסביב לה הקים את "קר^ת־ 
הישיבה״ — מערכת של מוסדות קליטה וחינוך לילדים 
יתומים, "כולל" לאברכים, בתי-מגורים ועוד. ה׳ חידש בישי¬ 
בתו מעין מסורת "ירחי-כלה" העתיקה (ע״ע ישיבות, עט׳ 
453 ): יהודים שאין תורתם אומנותם מתאספים שמדי שבו¬ 
עיים בשנה, בחודש אב׳ ועוסקים בתורה. ל״ירתי־כלה" אלה 
היתה הצלחה מרובה, ונמשכים אליהם לומדים מכל החוגים, 
גם מאלה שמחוץ ליהדות החרדית והתורנית. במסגרת מאמ¬ 
ציו להפיץ תורה בסביבות חילוניות יסד הרב כ׳ ב 1967 
ישיבה במתכונת דומה באשדוד, ועסק בהקמת מוסדות 
כאלה גם במקומות אחרים. הוא היה ממייסדי ועד הישיבות 
בא״י, ומפעיליו הראשיים. 

הרב כ׳ היה אישיות רב־גונית, מגדולי ראשי-הישיבות 
שמן הטיפוס הליטאי; שיעוריו הצטיינו בהעמקה ובבהירות 
ההסברה, ועם זה היה גם אמן הדרשה והנאום העממי ובעל 
השפעה אישית גדולה. על אלה נוספו בשרון אירגוני נדיר 
ויכולת עסקנית, שהפעילם במרץ רב להפצת תורה והרבצ* 
תה בדל שכבות העם. 

י. רוזנהיים, זכרובות, תשט״ז; ד, כ״ץ, סלבודקה, טלז, 
פוניבד (יהדות ליטא, א/ 241-226 ), חש״ד! א. ב שורץ, 
קשת בבורים, 140-130 , תשכ״ד: ש. קול, אחד בדורו, קורות־ 
חייו, מאבקו ופעלו של ר׳ י. ש. כ', הגאץ מפוניבז׳ זצ״ל, 
א״-ב/ תש״ל. צ, ק, 



619 


כהנשטם, אהרן — כובע 


620 


כהנ#טם, אהרן( 1859 , פלוצק— 1920 , קייב), מחנך עברי, 
בנעוריו קיבל חינוך מסרתי, ואח״ב תשתלם בכו¬ 
חות עצמו וכן בגימנסיה ובאוניברסיטת וארשה, שבת למד 
משפטים. מ 1895 ניהל ת״ת בלורד ובפמדבודג, ועשאם 
מודרניים בחח רעיונות ההשכלה. אותו זמן התקרב לרעיון 
הלאומי-העברי, ום 1907 היה ממנהלי "הקורסים הפדאגוגיים" 
בגרודנו (ע״ע, עמ ׳ 243 ), שהעמידו מאות מורים יהודים 
במזרח־אירופה, באה״ב ובא״י. מ 1917 ניהל שיעורים למורים 
עברים בחרקוב, ומ 1918 — סמינר עברי למוחם בקייב. 
כשנתפלגו בתה״ם והמחנכים היהודים למצדדי היידית וה־ 
עבחת, צידד כ׳ באחרונים. — כ׳ לא פירסם במעט כל חיבר 
חם ואף לא עיצב שיטת־חינוך משלו, ופעולתו נשאה א 1 פי 
אינטואיטיווי מובהק והצליחה בכוח השפעתו האישית. 

אהרן בן משד. כ׳(תרבות, א ׳ ), חדט״ב! מ. א. ביגל ואחרים 
(עורכים), ראשונים (קובץ), תרצ״ו! י. אובסייז, א. כ׳ — 
המהנך (החינוך, ל׳), תשי״זז! א. גאלאמב, א. מ. קאנשסאם 
אוו די פעדאגאגישע קורסן(נייע יידישע שדל [מעקסיקע], 

ט׳), תשי״ט. 

כואד, שמם של 2 מלכים מן השושלת הסאסאנית בפרס. 

( 1 ) כ׳ 1 (מלך 488 — 531 ), היד. בגו של המלך 
פירוז. בנעוריו היה שניכדמספר בשבי האפתליטים (ע״ע 
הובים, ענד 885 ), שעמם קיים קשחם גם לאחרשיחחרו. הוא 
הועלה לשלטת לאחר שהודח חדו ולאש. כ׳ נטה אחרי הכת 
הדתית שיסד מזדק (ע״ע) והנהיג כמה תיקונים בחחה. דבר 
זה ע ורד התנגדות מצד הזרתושטריים, שהדיחוהו, כלאוהו 
והמליכו את אחיו ג׳אמאספ ( 496 ). כ׳ נמלט מכלאו אל האפ־ 
תאליטים, ובסיועם חזר וכבש את המלוכה ( 498/9 ) תמורת 
התחייבות להעלות להם מם. כדי לשלם את המם ביקש 
הלוואה מאנסטסיוס 1 (ע״ע) קיסר ביזאגטיון. אנאסמאסיוס 
דחה את בקשתו. ומלחמה פרצה בין פרס וביזאנטיון ( 502 ). 
כ׳ נעזר באפתאליטים, וכן בערבים של אלחירה (ע״ע) וב¬ 
ארמנים׳ ותחילה היתה ידו על העליונה. אולם הערבים וה¬ 
ארמנים נטשוהו, החונים פלשו לאיזוד הים־הכספי, ש׳ נאלץ 
לעשות שלש עם אנאסטאסיוס תוך ויתור על כיבושיו, וקיבל 
ממנו תשלום־כסף. בסוף ימיו נתחדשה המלחמה עם בתאני 
טיון, והפרסים הינו תחילה את צבא בליסריום (ע״ע)׳ אך 
אח״כ נוצחו בקרב־דאראם. — לעת זקנתו של כ׳ המה כוסרו 
(ע״ע), בנו הצעיד, את לבו מאתח המאזדאקיות. כשהתנגדו 
המאזדאקיים לרצונו של כ׳ לה 1 חש את המלוכה לכוסרו, 
עשה בהם טבח. 

תיקוניו הדתיים של כ/ בעיקר אלה הנוגעים לשיתוף־ 
הנשים, היה בהם כדי למוטט את החיים היהודיים בבבל 
וגרמו לרדיפות קשוח. היהודים פתחו במרד מזויין, בהנהגת 
ראש־הגולה מר זטרא 11 (ע״ע), ואף הצליחו להחזיק מעמד 
עצמאי 7 שנש (ע״ע בבל, ענד 583 ). עם דיכוי המרד והחגתו 
של מר זומרא חלה הפסקה זמנית במשרת ראש־הגולה, ופער 
לתם של מרכזי התורה שבבבל נפסקהיכמעט למשך שנש 
ארוכות. — תקופה זו מציינת את ראשית פעולתם של הסבר 
ראים (ע״ע). 

( 2 ) כ׳ 11 (מלך 628 ), בנו של כוסר 111 (ע״ע), השלך 
בידי אנשי-החצר בעת בריחת אביו מפני הביזאנטים. כ׳ הרג 
את אביו ואת אחיו שתח במו״מ עם הביזאנטים. הוא מת 
חדשים־מספר אחת עלותו למלוכה, במגיפה או בהרעלה. 

, 497 , 5 336 ,!) 11 * 5011071 1 ) 1 4 * 101 7 . 77-30 ,ו 1 ; 5 י 1 'ז) 5 וז 1 ־|י) ^ 

* 1944 
ש, ש. 


כובע, כיסוי־ראש, הנהוג בין הכתות מזמנים קדומים 
להגנה בפני מזג־האוויר, לקישוט, לסמל העמד או 
מקצוע, או לאות־כבוד או אות־קלו׳ן, וכן למגן־הראש מפני 
פגיעות מן החח. צורתו וחמת אפייניים לרקע התרבותי 
ולתקופה, והם משקפים שינויי טעם ואפנה. חבישת־כ׳ או 
ה 0 רת-כ׳ שימשו — ועדיין משמשות ~־ ביטוי להענקת כבוד 
וצורה של פתסת-שלש! וחוקי-טקס — הן בפולחנות דתיים 
והן בהתנהגות של החברה החילונית — מושתתים עליהן. 

אין לכלול במושג כ׳ את הקסדה, שהיא חלק מן 
השריון של הלוחם, וכן לא את ה ע ם ר ה (או ה כ ת ר), 
שמשמעותה היא סמלית. 

כחומר לכר משמשים לבד, משי, עורות, רפיה, קש מל 
מיני אריגים צמחיים או'סינתטיים, שערות ונוצות, שן 
מתכות. ב ת ע ש י י ח - ה כ" סכינים על אימום צורה גסה 
סתמית של החומר, המשמשת אח״כ לעיבוד עד להשלמת 
הצורה המוגמרת. להכנת צורה גסה של כ ו ב ע י - ש ע ר ו ת 
(ע״ע לבד) עובר החומר תהליכי ניקוי, צביעה ועירבוב ממו¬ 
כנים ; הוא נשקל למנות בודדות, מנה לכל כ׳, ונישוף אח״כ 
אל פעמון עשוי אריג נקבובי, הנמצא על אימום מסתובב. 
מתקבל ציפוי על הפעמון, שניתק ממנו לאחר טבילה במים 
חמים בתוספת חומצה. במכבש מיוחד נלחצות יחד תחת 
לחץ אדים צורות דקות אחדות לצורה הגלמית, בעלת העובי 
והגודל הדרושים. מקשים אותה בדבק, בתמיסת שלק־בורכס 
א 1 דכסמדין. — כובעי קש ורפיה נתפרים מצמות, 
שקולעים אותן מפסי תבן אורםיה,ע״פ צורת האימום. כובעי 
משי, אריגים או עורות נתפרים גם הם ע״פ האי¬ 
מום. העיבוד והקישוט של הצורה הגלמית הם רב־גוניים: יש 
עיבוד ממוכן בסדרות בבתייחרושת לייצור המוני, דש עיבוד 
אינדיווידואלי-אמנותי בבתי-סלאכה. 

היסטוריה. ציורי מקדשים וקברים, פסלים ומטבעות 
מזמנים קדומים מעידים, שרוב טיפוסי־הכ" של היום עתיקי* 
ימים הם. מדברי־אמנות מרובים ממצרים העתיקה ידועים 
לנו הכתרים בראשי המלכים ועיטורים סמליים ספציפיים 
בראשי האלים (תמ׳ז ע״ע אבו סימבל, ענד 79 ז איסים, עמי• 
37 ; אמנחתפ, עמי׳ 65 , 67 ; אמנמחאת, ענד 70,69 ! חאתש 6 - 
סות, ענד 40 > שחמם, עמ׳ 992 ). בגי העם מתוארים בדרך- 
כלל גלויי-ראש, "לעתים רחוקות ראשם עטוף סודר. — 
פסלים שומריים מציגים מלכים בכיסוי־ראש מלכותי (תמ׳: 
ע״ע אור, אור כשדים, עט׳ 205 > ברונזה, עט׳ 531 ). בתבלי¬ 
טים וותיים מופיעים כיסויי-ראש של מלכים, של כהנים ושל 
חיילים (תנד: ע״ע בוגאזקוי, עם׳ 688 ; חתים, עט׳ 261 ). על 
ראשיהם של אשורים ובבלים, פרסים ומדים מופיעים כ" 
בלי שוליים בצורות שונות — כובעון או כיפה (תנד: ע״ע 
אמנות, ענד 25/6 ! אשור, ענד 325/6 ׳ 371,370 ; אשורבניפל, 
ענד 379 ; בבל, עם׳ 563,555/6,534 ; דריוש, עט׳ 134 ), מהם 
עיטורי-מלכים, מהם קסדות-חיילים, ומהם, כנראה, גם כיסויי־ 
ראש שהיו מקובלים בקרב בני העם, לפחות בקרב החשו¬ 
בים. — פסלים וחותמות המתארים אלים ואלות נושאי 
עיטורי-ראש נחשפו בארצות הים האגאי (תמ׳ז ע״ע אגאית, 
הצידליזציה ה־, ענד 347/8 ). — מיוון העתיקה ידועים 
לנו כיסויי־ראש לרוב: הרבה מאד עיטורים בראשי דמויות 
מיתולוגיות, וקסדות בראשי גיבורים וחיילים (תנד: ע״ע 
אכילום > אולימפיה; אלקיש! אתיני! הפיסטום; הקטור), 
אולם גם כיסויי־ראש של אזרחים. הגברים היו חובשים 



621 


כובע 


622 



נונעיס: 1 — פילוס: 2 — 8 טסוש; 3 — כ׳ מהמאה ר< 13 ; 4 , 5 — כ״ מהמאה ה 15 : 6 , 7 —״בובעי-יהודים״: מהמאה ה 14 ( 8 ) והמאה ה 17 
( 7 ): 8 , 9 — ב״ מהמאה ה 16 : 11 ,10 — כ״ מהמאה ה 17 : 12 — כ׳ בעל שלוש הפינות: 13 — כ׳ נעל שתי הפינות ; 14 — ׳*טריים? ; 15 — 
כ׳־כידרמיאר: 18 — צילינדר: 17 — פלורנטינר; 18 — כ׳ של הכמורה העאתולית: 19 — כ׳^סש; 20 , 21 — כובעי־לבר מטיפוס 

מודרני: 22 — כ׳־״טמכל" 


פילוס, ב׳ בעל ראש עגול וגבוה ושולים צרים (ציור 1 ), ואילו 
הגשים — כ׳-קש שטוח להגנה מפני השמש. — הפילאוס 
( 1116115 ?) הרומי, שהוא ב׳ חצי־כז־ורי קשה, שימש 
במיוחד לבהנים בסאטודנאליה ובחגים אחרים, והפטסוס 
( 6135115 ?), בעל השוליים הרחבים (ציור 2 ), נחבש ע״י 
עוברי-דרך. הב׳ היה הסמל של האיש החפשי, והוא הוענק 
לעבד בעת שיחרורו. גם האטרוסקים (ע״ע, עמ׳ 581/2,577 
[תמ׳]) — הן הגברים והן הגשים — חבשו כ״. — מראשית 
יה״ב מופיע הב׳ אצל ה ג ר מ נ י ם, ומאוחר יותר בכל ארצות 
אירופה. האיכרים (ציורים 9,3 ) והדוכסים, אנשי־חיל ואבי¬ 
רים, גבירות וסתם־גשים כיסו את ראשיהם לפי אפנה קבועה. 
אפייני למעמדות הנמוכים היה ד,כ׳ בעל ראש חרוטי מקש 
או למי עם שוליים מקופלים באלכסון כלפי מטה (ציורים 
4 , 5 א ואילו אנשי מעמד מכובד קישטו את הב" בנוצות 
טווס דעו(תמ׳נ ע״ע אבירות, עמ׳ 146 , 150,149,147 ! אכר, 
ענד 311 ; ביקון; דובס; הרטמן, עמ׳ 251 ; דדן; דרסון 1 
יעקב, עמ ; 1006 ), נהוגה היתה הורדת הכ׳ לפני בני׳מעמד 
גבוה יותר. הקישוט בנוצות-יען היה נפוץ מאד ונשתמר עד 
הזמן החדש (ע״ע יען, עמי 997 ). 

צורה מיוחדת של הב׳ בעל הראש המחודד היתד, "כ׳- 
היהודים״ (ציורים 6 , 7 ), שהוטל על היהודים לחבוש מן 
המאה ה 12 ואילך (ע״ע גרמניה, תולדות היהודים; תנד: 
ע״ע גרמניה, עט׳ 494 ; הגדה, עמ׳ 343/4 ; זיסקינד [תמ׳ 
צבעונית]). 

ה כ ו ב ע י ת, כ׳-אריג מהודק לראש, שעפ״ר גם כיסתה 
את האזגיים, היתה הזכות והסימן של האשה הנשואה (ציור 
8 ); הביטוי "להתכסות בכובעית" שימש דפוס לשוני לגבי 
נישואיה של עלמה. 

הכנסיה קבעה צורות קבועות של כ" לאנשי הכמורה 
לפי מעמדם (ציור 18 ; ור׳ תבד בע׳: אדרינוס, עט' 564 ; 
אורבן; בוניפציום, ענד 885 ; גרגוריוס, עט' 207 ); כ׳- 
הקארדינאל׳ הצטיין בןבהו.—יצורות־הכ" בשלהי יה״ב וברד 
סאנס היו רב־גוגיות בארצות השתות ובמעמדות השונים. 
הכ" היו מקושטים בסרטים, באבני-חן, וגם בפרווה. מלכי 
יה״ב חבשו כובעי־שיער רפודי קטיפה אדומה ועטורי־ 


נוצות. — כ׳ עמוק, רפוד פרווה, העוטף את הראש — פרט 
לפנים — הוא חלקי הכרחי של לבושו של האדם בארצות- 
הצפץ, לשם הגנה מפני הק 1 ר, והוא מקובל עד היום (תט׳: 
ע״ע אמונןסן; הדין). לעומת־זה שימשה הקפת ד,כ' בפס 
של פתוה' סימן־כבוד למיוחסים ולעשירים (ברוסיה ובפר 
לניה), וב׳ מסוג זה נתקבל גם אצל ה י הוד י ם במזרח־ 
אירופה עד הזמן החדש כלבוש־חג(״שטריימל״ [ציור 14 ] ; 
תנד: ע״ע ר׳ אהרן מרדכי מצ׳רנוביל; איגד, ר׳ עקיבא), 
דש שלקחו אותו עמם בנדודיהם לארצות־ההגירה(גם לא״י) 
במאות ה 19 — 20 , והוא מוסיף לשמש בחוגים מסדימים םימן־ 
הכר להשתייכות לאורח-החיים הדתי-ססרתי. 

במאה ה 16 נפוץ באירופה הברט ( 106161 ) חסר־השוליים, 
עשוי-קטיפה ומקושט (תנד: ע״ע אן מברטניה; ארטינו; 
באיזיד; בורג׳ה, עט׳ 959 , 961 ! בלדונג;'בליני, עמ ; 887 ; 
בנדינלי: גמה, עמ׳ 925 ; גסנר, עט׳ 114 ; הרלין).—בארצות 
שונות התפתחו אפנות ספציפיות: במאה ה 16 — הב׳ הספרדי 
המוקשה, בעל הראש הגבוה והשוליים הצרים; בתחילת 
המאה ה 17 — הב׳ השוודי הרך, בעל השוליים הרחבים (ציור 
10 ). הנוהג לקפל את שולי־הכ , (ציור 11 ) יצר צורה חדשה, 
שנתפתחה במאה ה 18 ל״כ׳ בעל שלוש הפינות״ (ציור 12 ) 
ול״כ׳ בעל שתי הפינות״ (ציור 13 ; וע״ע טוסן לוברטיר; 
אוסטרליץ). כ״ אלה חבשו רק גברים; נשים לא נהגו', בד״כ, 
לחבוש כ , . באמצע המאה ה 18 חזר כ׳־הקדקרים מאמריקה 
והושרש ע״י גתה כחלק של ״תלבושת ורתר״ — כ׳־לבד רך, 
בעל ראש ושוליים עגולים. בסוף המאה יצר האנגלי ג׳. 
התרינגטון (ת 810 ה 1 ז 96166 .[) את כ׳־הגליל ( 31 ! 1 ־? 10 , 
1 ' 16 >ת! 1 ץ 2 [ציור 16 ]), שנתקבל במאה ה 19 באריסטוקרא- 
מיה ובבורגנות באפנת הגברים והנשים כאחד, ועדיין נהוג 
אצל גברים במסיבות חגיגיות, בייחוד בטקסים דיפלומא¬ 
טיים. — צורת הכ" שימשה בזמן ההוא גם סמל חיצון להש¬ 
תייכות לתנועה חברתית־פוליטית. בשעתו נחשב כ-הגליל 
לסמל מהפכני, ואילו ב 1848 היה ד.כ׳ הרד בעל השוליים 
הרחבים הכ׳ הדמוקראטי המהפכני, והוא היה מסוף המאה 
ה 19 ואילך לחלק אינטגראלי של המלבוש הגברי והנשי 
(תמ׳: ע״ע גדילי; דישראלי, עט׳ 600 ; דטמן, עט׳ 105 ) ; 


623 


פוגע 


624 


הב׳ הגבוה בעל־ד,שוליים היה כיסוי־הראש הבורגני (חם׳: 
ע״ע אודסה, עם׳ 712 )> הב , השטוח, דמוי פיפה בעלת־ 
מצחיה — כיסוי־הראש הפרולטארי. 

מן השליש האחרון של המאה ד. 18 נתפתחה אפנת־הב" 

של נשים. כובעי־קש בעלי שוליים גדולים, כ" בצודה 
אליפטית, מקושטים פרחים, סרטים והוספות דמיוניות, הפכו 
בסיגנון ה״בידרמיאר״ לצורה מיוחדת (ציור 15 ), שמפנה 
בגזר אחרי 1850 "ב׳־הסבתא" (תם׳: ע״ע ויקטוריה, עט׳ 
291 ). בסוף המאה ד, 19 ובהתחלת המאה ה 20 התפתח כ׳־ 
ו־מבו־נט, בעל התנופה הנועזה, שממנו יצאו הצורות הענקיות 
המוגזמות של כובעי־גלגל מקושטים (ציור 17 ). באסנת־ 
הגברים הונהגו כ״ מסוגננים, כגון כ׳־הקש (ציור 19 ) ה״הומ־ 
בורג"—כ׳־לבד עם שוליים מורמים, וה״באולר"—כ׳־לבד עם 
ראש מעוגל(ציורים 21,20 ). ממלה״ע 1 ואילך מתחלפת אפנת 
הב" במהירות. בין כל הצורות הרבגוניות משמשות צורות 
ספורטיוויות לגברים ולנשים כאחד (כגון ציור 22 ), יחד עם 
זה הולד־ומתפשט הנוהג של הליכה בגילוי־ראש בכל מקום. 

במנהגי העמים ובאפנה שלהם חשובים ד.כ". כ׳ מפואר 
ניחן כאות־הוקרה למצביאים ולמושלים. באוניברסיטות 
הוענק כ׳־הדוקטור כאות לכבוד אקאדמי. בתחרויות עממיות 
נמסר, לעתים, כ׳ כפרם למנצח, ל״מלך". לעומת־זה חויבו 
פושטי־רגל (בצרפת ובגרמניה הדרומית־מערבית, בסוף יה״ב 
ותחילת הזמן החדש) לחבוש כ׳ ירוק או צהוב. הב׳ — או 
עיטור־ראש מעין־כ׳ — הוא חלק של התלבושת הלאומית 
של עמים רבים <תמ׳: ע״ע אוג׳יבוה; אירוקזים! אמריקה, 
ענד 164 , 182 , 203 ; אסיה, עם׳ 903/4 ; ארז, עט , 783/4 ; 
בורמה, עם׳ 55 ; דרוזים, עט׳ 96/7 [תם' צבעונית]; 
הולנד, עט , 722 ; ויטנם, עט' 116 ; וע״ע ז׳נר, עם' 
929/30 ; טיבט, עט׳ 576 , 579 , 586 ; יוגוסלדה, ע'מ׳ 317 ; 
יון, ענד 414 ). — צורה מיוחדת של כיסוי־ראש, שהיתה 
מקובלת בכל ארצות־האיסלאם ובהודו ועדיין נהוגה בין אנשי־ 
דת ונשואי־פנים, היא המצנפת ( 311 לז 111 ) — שהיתר. גם 
.מבגדי־הכהונה במקדש 
בישראל. זהו פס ארוך 
של בד או משי, שנצנף 
ונכרך פעמים אחדות 
מסביב לראש (תנד: 
ע״ע אבות, ענד 119/20 ; 
אסלאם, עם׳ 985 אל¬ 
חכם [כרך־מילואים]). 

_ צ ן רר< אחרת ש , 1 ^ טיסיז — טצנסת; מ&בזא? — תרביע 

בארצות המזרח התיכון הוא ה ת ר ב ו ש הצר, חסר השוליים, 
שמוצאו מאפריקה הצפונית (מכאן כינויו "פאס" או "פס"). 
במאה ד, 15 הגיע לאיטליה, ששם שימש תחילה כיסוי : ראש 
למשרתים, וכן לארצות־הבאלקאן. בתורכיה העותמניתחבשו 
אותו פקידי־ד,ממשלה מ 1832 ואילך, וכן קיבלו אותו העירונים 
הערבים בשטחים שהיו בשלטון העותמני. בתורכיה בוסל 
התרבוש ב 1926 , במצרים — ב 1953 . אולם עד היום הוא 
חלק של הלבוש הלאומי היווני. 

עוד תמונות של כיסויי־ראש אצל יהודים — ע״ע: 
איבשיץ; א״י [כרך־מילואים], עם׳ 413/4 ; ברלין, ענד 783 ; 
גורדון, ענד 483 ; גרודזנסקי; דלמדיגו; ויז. 

באמנות־ ה ציור נתפס הב , הן כאביזר של חן 
ויופי — אחד הציורים הגדולים של רובנס (ע״ע) נקרא 

ש 


״כ׳־ ק ש״ —, הן כביטוי היסטורי-תרבותי(תם׳: ע״ע דירר, 
עם׳ 958 ; ון איק, ענד 376/7 [תם' צבעונית]; הולבין [תם׳ 
צבעונית); גויה, דיוקן־עצמו [תם׳ צבעונית]; ז׳ריק״ו; טיסו׳, 
עמ׳ 648 ; ויז׳ה־לבו־ן, ענד 67 ; ד״וגרת, ענד 663/4 ; טולוז־ 
לוסרק, עם׳ 426 , ותנד צבעתית! אימפרסיוניזם, עמ׳ 869/70 , 
ותנד צבעונית, ענד 864/5 ). 

- 001 נ 1 ' ,. 14151 . 00 - 0 !זו) < 10 ״ 1/1 מ 7 11 ) ¥€11-71 €<( 7 ,קסססא .ס 
-) 0 ?יומס . 0 !״ 77 , 1111113101 . 0 ; 1908 ,( 1-11 

- 1 ) 1 7701 -, 10 ״* £<(* / 0 ׳ 7751100 ,׳; 000 .ס ■ 1 ; 1914 
7 >מ 0 77011 10 ז> 7 *> 7 * 711€ ,\ס 77110 י זאז 1111 . 8 ; 1942 .' 70110 > 

, 7701 0 1 7711100 €! 71 , 7101x1500 .א ; 1959 €11 1 -ו 1/1 ) €0 1-1 

. 1966 . 11 ) 11 ) £1111 ,ז 00150€ ז 8 ./ 9 , 1960 

ג ל. 

כיסוי־ ד,ראש (כה״ר) בישראל, בימי־קדם 
ובמקרא אין אנו מוצאים מנהג קבוע בישראל בדבר כה״ר, 
לא לגברים ולא לנשים. רק בין בגדי־כהונה, שלבישתם 
בעבודה במקדש היתד, חובה, נכללה המגכעת, ולכהן גדול — 
כ״ר הדור יותר— המצנפת (ע״ע כהן, כהנה, עם׳ 591,589 ). 
גם בספרות חז״ל לא מציגו הוראות מפורשות בדבר כה״ר. 
האבל והמנודה היו מכסים ראשם או "מתעטפים" (ירף כלא׳ 
ט/ ד׳; שם פת׳ י״ב, ג׳! בבלי סו״ק ס״ו, ע״א; ועוד). 
קביעתו של פאולוס: "כל־איש אשר יתפלל או יתנבא 
וראשו מכוסה — מנוול את ראשו״ (קורינתים א׳, 4 1X1 ), 
היא חיקוי הנימוס ההלניססי־רומי לגלות אח הראש לשם 
כבוד (השר דק״ד י״א, ז׳). אמוראי א״י מדגישים, שאין 
חובה לקרוא את ,שפע׳ דווקא בגילוי־הראש (שם כ״ז, ר; 
אך השר שמח׳ י׳), ובמאה ר, 3 עדיין לא הקפידו בא״י על 
כה״ר אפילו חכמים גדולים (ירר ברב' ב׳, ג׳). בבבל נתפתח 
בתקופת התלמוד מנהג כד,״ר משום כבוד (ברב׳ ם׳, ע״ב) — 
הן כבוד עצמו (קיד׳ ח׳, ע״א; והשר שם כ״ט, ע״ב), הן 
כבודם של ת״ח (שם ל״ג, ע״א), והן כבוד השכיבה (שם 
ל״א, ע״א). אולם, בדרד־כלל, לא היד, מנהג קבוע בדבר 
(״קטנים לעולם מגלי״ (נדר׳ ל', ע״ב]), בתקופה מאוחרת 
יותר, ובעיקר בהשפעת הנימוס המוסלמי, נשתנה המצב גם 
בא״י — ״ויש אומרים: בראשו סגולה איבו רשאי להוציא 
הזכרה [שם ה׳] מפיר (סופר׳ י״ד, י״ב). הרמב״ם פוסק 
שאין להתפלל בראש מגולה (הל׳ תפילה ה׳, ה׳), ות״ח לא 
יגלה ראשו כלל (הל׳ דעות ה׳, ר). ר׳ אברהם בן נתן הירחי 
(ע״ע), במפנה המאות ה 12 — 13 , מעיד על כה״ר כל היום 
כולו "כמנהג כל אנשי ספרד", אולם לדברי בן זמנו ומקומו, 
ר׳ אשר בר׳ שאול, "אין כל ישראל מכסיו ראשיהן והולכין 
בגילוי הראש״ (ש. אסף, ספה של ראשונים, 141 , תרצ״ה), 
והוא "מנהג רבותינו שבצרפת, שמברכין בראש מגולה, 
ובשמחת־תורה נהגו לקרות קטנים ומזכירים הזכרה בראש 
[מגולה]״ — דבר שלא נראה בעיני בעל אור זרוע (ב׳, 
מ״ג). מאותר־יותר אסרו להיכנס לביהב״ב בראש מגולה, 
ונהגו אף ללמוד בכה״ר; אולם ר׳ יהודה בן הרא״ש (ע״ע) 
התיר, למי שקשה לו מפני החום, ללמוד בגילוי־הראש 
(שו״ת זכרון יהודה, כ׳), ואילו אחיו ר׳ יעקב בעל המורים 
פסק בסתם: "יכסה ראשו", בדיני השכמת הבוקר(טוראו״ח, 
ב׳). חכמי אשכנז באותם דורות הדגישו, שכח״ר כל היום 
אינו אלא מידת חסידות; אך ר׳ ישראל ברונא (ע״ע) אסר 
על יהודי ארצות הנוצרים הליכה בגילוי־ראש, משום "ובחר 
קותיהם לא תלכו". מסתבר, שההקפדה על כד,"ר, ובייחוד 
בדבר־קדושה ובביהב״ב, היחד, במידה רבד, הסתייגות מנוהג 




625 


כובע — כדזרים 


626 


הנוצרים לגלות ראשם בכנסיות. השר׳ע פסק: "לא ילך ד׳ 
אמות בגילוי־הראש" (אדח בי. ף), ושאסור לברן בראש 
מגולה (שם ר״ו, ג׳), ומאז נתפשט פה״ר הרבה בתפוצות 
ישראל. לעומתו עדיין הדגיש הרש״ל (שדת׳ ע״ב), שאין 
בכה״ר אלא מידת הסידות, והתריע כנגד המקפידים בכה״ר 
אד מזלזלים באימורים־של-ממש. ד יהודה אריה מו׳דנה 
הביא ראיות למנהגו לילך בגילוי-הראש (שדת זקני יהודה, 
כ״א—כ״ב), ופוסקים חשובים הוסיפו לטעון, שאין לראות 
דין בכה״ר שלא לדבר־קדושה ן ואף בסוף המאה ה 18 פסק 
הגר״א, שכה״ר הוא רק מידתם של קדושים, העומדים לפני 
ה׳ תמיד. כנגד זאת היו אחרים שהחמירו בכה״ר גם בבית, 
ואפילו בשעת השנה, ואפילו לקטנים (ד משנה ברורה, 
אדה, ב/ י/ י״ב). חומרה זו באה בדורות האחרונים גם 
כראקציה נגד המשכילים, המתבוללים והרפורמיים, שהדגי¬ 
שו ביותר את התר גילוי־הראש ("אגרת אלאסף" לאהרן 
חורין [ע״ע] י "התורה והפילוסופיאה" לי. ש. רג׳יו [ע״ע]), 
ובייחוד עמדו על גילוי־הראש אף בתפילה ובביהכ״ג, כדי 
להשוות את הפולחן היהודי למקובל "בעולם התרבותי", דא 
הנוצרי. מתוץ־כד נעשה כה״ר או גילוי־הדאש מעין הפגנה 
לקבלת עול־מצוות או לפריקתו, והחינוך הדתי בא״י עשה 
את כה״ר לחובה מוחלטת ולסימן־הכר ראשון־במעלה. 

על כה״ר של נשים — ע״ע אשה, עם׳ 353/4 . 

ש. קרויס, קדמוניות רחלמוד, ב׳, ב', 273-266 , תש״ד.) 

י. ריבקינד, תשובת הרב י״א מודינה על גלוי הראש (ס׳ 

היובל לכבוד ל. גינצבורג, חלק עברי), תש״ו! ש. אסף, 

מקורות לתולדות החניד בישראל, ד, קמ״ו, ר״י, תש״ח ־ ! 

10/1:71 11:04 : 1/1 ■ 0 * 001 : 00 $110x14 ,ו 1 סגנ 1 ז?זט 2 ,ז . 2 . 1 

0£ ־>:! 11 ־ 1 ־ 0011111 0110:31 ) 1 ) 077/11 ^ 1 : 10171 ( 1 מ 1 ^ 01111 <} 10711:1 

,( 589-603 , 111 ע 000 נ , 1011 ) 11 ^ 0011 1131 ממ\ 1 , 1$ < 1 < £31 .ז 4 מ 1 \ 1 

11:04 : 1/1 001107111% ) 0 :) 1 ) 1 11/1 ' 0 :/ : 1/1 , 10131155 8 ; 1928 

. 1946 ,(^נ 

מ. ד. ה. 

כחרים (או כזרים), לאום תורכי, שהתקיים בדדום־מזרח 
תסיה, באיזור וולגה-קאווקאז, מן הסאה ה 7 עד 
חמאה ה 12 ; ייחודו ההיסטורי — התייהדותו. 

לא נוחת כל תעודות כתובות בלשץ ד.כ" וידועות ממנה 
כמה מלים בלבד, המצויות בתעודות יווניות (ביזאנטיות), 
ערביות ועבריות והמתייחסות לשמות פרטיים, לשמות מקד 
מות, לתארים וכד. כסדכן לא הגיעה לידנו שום תעודה 
היסטורית מהימנה ממקור כוזרי בכל לשון שהיא (על מכתבו 
של המלך יוסף — ד להלן), וכל ידיעותינו על הב" מושת¬ 
תות על מקורות ערביים, ביזאנטיים, רוסיים, סיניים, ארמ¬ 
ניים ויהודיים. מדברי היסטוריונים וגאוגראפים ערביים מש¬ 
תמע, שלשה הב" היתה נבדלת מלשונות שאר כל האומות, 
פרט לבולגארים (ע״ע בולגריה, עמ׳ 791 ), ומסתבר שהניב 
הכוזרי והניב הבולגארי התייחסו לאותו ענף מיוחד של 
הלשונות התורכיות שלו קרובה לשון הצ׳ובשים. 

היסטוריה. ידיעותינו על הב" מתקופה קדומה־יתסית 
תלויות בזיהויים מפוקפקים של שמם עם שמות של עמים 
הנזכרים בכתבי סופרים ארמנים (משה מכורן), ערבים, לא- 
טיניים, יוונים וגרוזים. ודאי הוא שב 627 י היו הב" בעלי־ 
בריתו של הראקליוס קיסר במלחמתו בפרסים. מקור ארמני 
מתאר את 'מסעי־המלחמה שלהם בדרום־קאווקאז בהנהגת 
ה״כאקאך יאבגו, וכן את פראותם ואת עבודת־האלילים שלהם. 
אותה שעה עדיין השתייכו לברית התורכים־ה&ערביים, 


שממנה נפרדו, בנראה, סמוך ל 630 — 640 . במקור סיני נזכר 
מותו של הכאקאן יה-הו של ״הברברים המערביים״ ב 630 — 
שהוא, אולי, זהה *עם יאבגו. הב" היו לעם עצמאי, לוחם 
וכובש, בהנהגתם של כאקאנים משלהם, שהרחיב את תחום- 
שלסתו במשך 100 — 200 שנה ממושבו הראשוני בצפון- 
קאווקאז על־פני בל איזור הערבות שמצפון לים הכספי 
מערבה לאורך חוסי הים השחור, ואף עד לארץ היערות 
שמעבר לאיזור זה. במאות ה 9 — 10 , תקופת התפשטותה 
המירבית, השתרעה ממלכת ד,כ" במערב עד לדניפר התיכה 
וכללה את ארץ העממים הסלאוויים של הפוליאנים, הסודיא־ 
נים והוויטיצ׳יאנים, ובמזרח הגיעה — אולי — עד״ימת- 
אראל < חוף הים השחור עד חצי-האי קרים היה בידם. בדרום 
החזיקו בקרגבול לאורך הרכס הקאווקאזי, ושם ניצבו תחילה 
מול פרם הסאסאנית, ואח״ב דורות רבים מול הח׳ליפות הער¬ 
בית, שעמה התנגשו באזרביג׳אן ובארמניה. בצפון פרשו את 
שלטתם על השטחים שלאורך הוולגה ויובלה הקאמה, ובארץ 
שנקראה אח״כ .בולגאריה הגדולה" קיבל אלטבר (מלך- 
חסות) בולגארי את מרות הב". 

מלחמה ראשתה בין הב״ ובין הערבים היתה ב 642 — 652 , 
בעקבותיה העתיקו הכ״> לדברי מקור ערבי, את בירתם 
מסאמאנדאר שבקאווקאז הצפתי לאסל שעל הוולגה, סמוך 
לשפכה לים הכספי. מלחמה כוזרית־ערבית שניה היתה 
ב 722 — 737 . אע״פ שהערבים הצליחו מפעם לפעם לפרוץ 
לשעה את גבול הקאווקאז, מנעו הב" התבססות־קבע של 
הערבים מצפון להרים. מבחינה זו מלאו הב" במזרח תפקיד 
לגבי אירופה הדומה לזה שמילאו באותה שעה הפראנקים 
במערב לאורך הרי-הפירנאים. בימי הח׳ליפים העבאסיים 
פשטו הב" על שטחי הח׳ליפותו הרם רב גרמה פשיטתם 
ב 799 , בעיקר בארמניה. — באותה תקופה, כנראה, אירעה 
התגיירותם של הב״ — של העם כולו או של הלקו, ועכ״פ 
של בית־הסלוכה ושל השכבה השלטת במדינה. 

מלחמותיהם של הב" בערבים, לפניהם בפרסים, סייעו 
לביזאנטיון, ובין שתי המדינות נקשרו קשרים הדוקים. הקיסר 
יוסטינינוס 11 (ע״ע) נשא לאשה את אחות השליט הכוזרי, 
הכאקאן, ושובו למלוכה ב 705 נסתייע במידה רבה בב". 
נסיכה כוזרית אחרת נישאה לקתסטאנטינוס ¥, ובנם, לא 1 ן 
1¥ ״הכזרי״, היה קיסר ב 775 — 780 . ב 833 פנו שליטי הב" 
לביזאנטיון לסייע להם בבניין מבצר סארקיל ע״נ דון, 
ומהנדסים יוונים נשלחו לעשות את המלאכה. 

מבצר סארקל נבנה, כנראה, כעמדת־הגנד. נגד הרוסים, 
שהתעצמותם לחצה על הב" במידה הלכת־וגוברת. במחצית 
הראשונה של המאה ה 10 ערכו הרוסים מסעות גדולים במורד 
הוולגה ואל הים הכספי. ב 965 החריב סוויאטוסלאב נסיך קייב 
את אטל, ואע״ם שהרוסים חזרו ונסוגו לארצם ואטיל נבנתה 
מחדש — לא התאוששו הב" עוד ממפלתם זו, וממלכתם הת¬ 
פוררה במהירות. אין אנו יודעים כמה זמן הוסיפו שרידיה 
להתקיים, עד שנשתחקו בין הרוסים — מזה, ובין הקיפצ׳א־ 
קים (הפולובצים) התורכים — שפלשו במאה ה 11 מאסיה 
לדרום־רוסיה — מזה. במקורות ערביים מסופר, שפליטים כ", 
שביקשו את חסותם של שליטים תורכים מפני הרוסים, עבת 
מן היהדות לאיסלאם, ומכאן ואילך נזכרים ד!כ" כמה פעמים 
כמוסלמים לא כיהודים. סברתם של היסטוריונים אחדים, 
שממלכה כוזרית־יהודית קטנה הוסיפה להתקיים לחופי הים 
השחור ובקרים עד בוא המ(נגלים-הטאטארים במאה ה 13 , 



627 


כוזרים 


628 


נראית מפוקפקת ביותר, וכן לא נמצא בסיס של פמש לטענה 
שהקראים הקרימאים או חלקים של יהדות רוסיה הם ממוצא 
כתרי. 

בשירה העממית הרומית על הגיבורים הקדומים האגדיים 
נמצאת גם בילינד. (ע״ע, עם׳ 463 ) על מלחמתו של איליה 
מודומץ ב״יהוז־ון״ מפלצתי (״מפ 40 מ^) — אולי זכר 
עמום' למלחמות הרוסים בר". 

ממלכת ה כ" בעיצומה היתה מדינה רב־לאוסית ורב־ 
דתית, שבה הטילו הכ" את מרותם על עממים תורגיים וסלא־ 
ודים שונים. שלסונם היה, כנראה, נוח למדי, ועכ״ם אין 
רמז לכך שהאריטסוקראטיה השלטת המתייחדת ניסתה לכפות 
את דתה על נתיניה! עדות של מוסלמים, נוצרים ועובדי- 
אלילים התקיימו חפשיות תחת שלסץ זה. המשטר המדיני 
היה — כבשאר ממלכות התורכים — שלטון כפול, שבראשו 
עמדו שני מלכים: כאקאן — שתפקידו היה ייצוגי וטקסי 
בעיקרו, ובג — השליט־בפועל. גם לאחר ההתייהדות היה 
המבנה המדיני תורני כמקודם! מסתבר שהמלך יוסד (ר׳ 
להלן) היה הכאקאן. — הב" עסקו בגידול־מקבה, בחקלאות 
ובו־יג׳ ודגת־הוולגה וגידולי הדוחן והאורז מסביב לבירתם 
היו עיקר מזונם. אך רוב עשרה של המדינה בא לה מישי¬ 
בתה על דדד־המסחר הראשית שחיברה את צפון־אירופה עם 
הח׳ליפות ועם הקיסרות הביזאנטית, ועיקר הכנסותיה של 
המדינה באו לה מסחר-מעבר זה, ממכסים וממיסי-פעבר. 
כלבלה זו היתד. מלאכותית ופגיעה, וכל הפרעה בזרימת 
הסהר או נסיגה צבאית עלולות היו לערערה, ומסתבר שזו 
היתה אחת מסיבות התמוטטותה המהירה של הממלכה אחרי 
המפלה ב 965 . 

הב" והיהדות, במקורות יהודיים נזכרים הב" לראשו־ 

גד. בפירושו של רב סעדיה גאח על המקרא, שהוא מזהה 
את "חוגרסה"(ברא׳ י, ג! יחז׳ כז, יד) עם הנד, ומוסרעליהם 
כמה פרטים היסטוריים, התואמים את הידוע לנו ממקורות 
אחרים. התגיירותם של הכי, לפי המסורת שעליה הסתמך ר׳ 
יהודה הלד (ע״ע, עט׳ 195 — 203 ) בס׳ הכוזרי, חלה ב 740 
לסה״ג, והיא ידועה גם ממקורות ערביים. הללו קובעים את 
התגיירותו של מלך ד.כ" בתקופת שלטונו של הארון אלרשיד 
(ע״ע), וכן מסופר שההתגיירות באה בעקבות דכוח משולש 
בין נוצרי, מוסלמי ויהודי, שנערך בפני המלך. ההיסטוריונים 
הערבים תולים את המאורע כולו בהגירתם של המוני יהו¬ 
דים מביזאנטיון לארץ הכ", שעוררה את התנועה הרוחנית 
הזאת. המקורות העברים מזכירים, לצד הוויכוח, גם את 
מציאתם של ספרים עברים במערה ע״י איש יהודי ששמו 
לא נמסר. הנוסח הארוך של מכתבו של המלך יוסף מוסר 
באריכות את פרשת ההתגיירות, שתחילתה בוויכוח שנערך 
בפגי המלך בולאן—כמה מאות-שנים לפני כותב המכתב — 
שבעקבותיו קיבל המלך על עצמו את דת ישראל, וסופה 
לאחר כמה דודות במלך עובדיה, שעשה את היהדות לדתה 
הרשמית של ממלכתו, הנהיג את לימוד התודה ואת התפי¬ 
לות, ובנה בתי־כנסת. אולם התאריכים הניתנים במקור זה 
אינם עומדים בפני הביקורת ההיסטורית• 

שמו של החכם היהודי שהתווכח בפני המלך נמסר במקו־ 

רות העברים, החל מהמאה ד. 13 , כיצחק סנגרי — אולי ע״ש 
העיר היוונית סנגרום שעל חוף ים־סרמרה. במאה ח 19 טען 
אברהם םירק 1 ביץ (ע״ע) הקראי, שהיהדות שקיבלו עליהם 
הנד לא היתד. היהדות הרבנית אלא הקראית 1 אולם לטענה 


זו לא נמצאה הוכחה. מצד שגי, אין ידיעות על קשר־של- 
ספש בין היהודים־הכ״ ובין המרכז היהודי הגדול בבבל — 
אולי בשל יחסי-האיבה והמלחמות בין מלכות-הכ" ובין 
הודליפות. 

ההנחה שאמנם התקיימה ממלכה יהודית עצמאית, גדולה 
וחזקה, באירופה, במשך כ 200 שנה, עוררה סורת־רוח בעולם 
הנוצרי, ועד ראשית המאה ה 20 סירבו חוקרים נוצרים רבים 
להכיר בתקפן של העדויות השונות לסציאות היסטורית זו. 
לעופת־זה עודדה פסודת זו את רוחם של היהודים בגלות, 
והיא נתקשרה אצלם באגדות על עשרת השבטים(ע״ע) ועל 
מדינות יהודיות עצמאיות אחרות, אגדיות־למחצה. 

הדיון ההיסטורי בבעיה החל, למעשה, עם יוהנם בוכססורף 
(ע״ע) הבן, שפירסם ב 1660 את ם׳ הכוזרי לד׳ יהודה חלד 
בתרגום לאטמי, וצירף בראש מהדורתו את חליפת־ה מכתבים 
שבץ חסדאי אבן שפרוט (ע״ע) ויוסף מלך הב", שאותה נטל 
בוכסטורף מם׳ "קול מבשר" ליצחק עקריש (קושטא, של״ז), 
במכתבו מביע השר היהודי בגלות ספרד את התרגשותו והת¬ 
להבותו על קיומה של ממלכה יהודית עצמאית ותקיפה. 
שעליה נודע לו מן השסועה׳ והוא מבקש ממלכה אינפורמ¬ 
ציה על הממלכה ועל עסה. המלך מסף עוגה על שאלותיו, 
מספר לו את פרשת התגיירות אבותיו, מתאר לו את נחלתה 
ותקפה של ממלכתו ואת פאר בירתו שעל גדות האטיל, 
וכן את מלחמותיו ברוסים, ומזמינו לבוא אליו! בכותרת 
המכתב הוא מוצג כמלך "התוגרמיאך. לפני בוכססורף לא 
היד. שום כ״י של תעודות אלו. והוא התייחס לכל העניין כאל 
אגדה. אולם מאז נחשף חומר נוסף, ובעיקר — נוסת ארוך 
של מכתב-התשובה בכ״י, שהוא כנראה, פן המאה ה 13 (נת¬ 
גלה ע״י א. א. הרכבי [ע״ע]), וכן תעודה מן הגניזה (ע״ע) 
של קאהיר (נתפרסמה ע״י ש. שכטר [ע״ע])< המכילה חלק 
ממכתבו של יהודי כוזרי אל חסדאי אבן שפרוס (כנראה). 
כפרכן נמצא נוסח קחם של מכתב חסדאי בם' העתים לרב 
יהודה בן ברזלי הברצלוגי (ע״ע) — אלא שהמחבר עצמו 
מפקפק במהימנותה של תעודה זו. מאז נטושה מחלוקת בין 
החוקרים — יהודים ולא-ירידים כאחד — בדבר משמעותם 
ההיסטורית של המכתבים. יש רואים בהם חיבור דמיוני, 
שמגמתו היתה מתן עיחד לאומי-דתי ליהודים, ושזמנו סמוך 
לדורו של אבן שפרוט או אף מאוחר ממנו בהרבה! יש מקבלים 
את מכתבו של חסדאי כאותנטי ואת מכתבו של המלך בזיוף! 
ויש רואים את שניהם במכתבים אותנטיים, או — עכ״פ — 
כאותנטיים ביסודם, שבהם חל שיפוץ ספרותי מאוחר. על 
עריכה מאוחרת מעיד, לכאורה, קיומן של שתי נוסחות של 
פבתב-התשובה. כעדויות למהימנות התעודות נחשבים לאח¬ 
רונה: ( 1 ) התגלית, שבשיר בראש המכתב המיוחס לחסדאי 
מרומזים בר״ת שמו ושם סזכירו־סופרו מנחם בן סרוק 
(ע״ע)! ( 2 ) הבדלים בסיגבץ ובמינוח גאוגראפי בין שני 
המכתבים, המעידים שלא יצאו מתחת ידי איש אחד ושמחבר 
התשובה היה אחם מעורה בעולם־המזרח!( 3 ) העדויות הברו¬ 
רות שהמכתבים כבר היו ידועים לפחות בסוף המאה ה 11 , 
ז״א לא יותר מ 150 שבה לאחר הזמן המיוחם להם. אע״ם 
שאץ בכל אלה הוכחה סופית לאותנטיות, גוברת לאחרונה 
הבטיה לגישה חיובית לבעיה זו, 

בתקופה מאוחרת יותר מספר ר׳ אברהם אבן דאוד (ע״ע) 

על מציאותם של תלמידי-חבמים בטולדו בזמנו(המאה ה 12 ), 
שהיו מצאצאי הב". ו" יהודה חלד השתמש בפרשת הב* 



629 


כוזרים—פויד 


630 


כעלילת-מסגרת לם׳ "הכוזרי", ובכך היקנד. לה את פירסומה 

הנרחב לדורות. 

א. א. הרכבי, רב סעדיה גאון על דבר ד,כ״(. 510103 11110 ״;>$ 
[* £01111 ^ , 0 . 1 > 0 ] 1 ט £011 .\ 2 0£ 10111017 < 10 )< 1897 ן ש. אסף, 

ד׳ יהודה אלברצלוני על אגרת יוסף מלך הכ" (ישרון, ה׳}, 
תרס״ה! הנ״ל, לדברי ר׳ יהודה ברגלוני על הב-(עיון, ז׳), 
תש״ב* א. כ סולק, התגיירות הב״(ציוז, ר), תש׳־א * הנ״ל, 

8 כזריה: תולדות סמלבה יהודית באירופה, תש"נ, תשי״א 
[ביקורת עליו: מ. לנדאו (קרית־ספר, כ-א), תש״ד]! י. 

בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, זד, מפתח: כוזרי, ב". 
תשי״ט 2 ! י. היילפרין, הב" והשבטים הגנתים באגרת חסדאי 
1 אבן שפרוט(יהודים ויהדות במזרח־אירוסה, 385/7 ), תשכ״ט 

08 , 770 ^ £777 £0777077 07/7 ) £05 1/70 [ 0 ץ 1175/07 4 , 81117 . 8 .ן . 

^1, 1912; 11. !<. !< 0 x 061 ( 08 , £81 ג 8 ) 01 ק 838 ^ס* 0#0 ק 
8 ססממסקסם X86x8,1932; ,4 ¥3 014 } 7/70 ,ץ $11 חו 1 ס 01 ז x0?* ■ 

4 8!1>1 ,1938 ,( 42 ,. 1.181 . 1181 ? . ¥01-11 ״־ 1 < . 8811 ) /!, 

1962 [ ביקורת: ש. אטינגר (קרית־ספר, י״ט), תשכ״ד ) < 

8. 4/70 } 0 ( 7 , 8 ץז ¥0111 \ .ס X075 47177010 ( 077 י X04 3/1)170^70■ 

{7/7^ (511111. 10 81811081-. 3011 800111010, 6), 1963; 1. 8063, 

140/77045, 14071/7777077 0774 5/005 * 100510071 £1*7 5/70 777 0 <}ס 
9x17 €0771 , 39-76, 1967; 54 .41163001, ]05x0x0 7 ס x0/0- 

777)10/7 "0/70X0751(7017" 770X1*100/7 777707 ( 0 ס/ 71 ד 2/0 770 017 /('* 7 ס 10 ן 
/>0/5\70/7 (00001251103 X^^^), 1968. 

ד. ס. ד.-ס. 

כףה, ברפואה — פציעה הנגרמת ע״י פעולת־חום מקומית 
או ע״י גורמים שפעולתם על האורגאניזם דומה לזו 
של חום גבוה: קרינת־חום* פעולה ישירה של שלהבות* 
פגע במוצקים, בנוזלים או באדים בעלי טמפרטורה גבוהה * 
פעולת המרים כימיים צורבים ־ חשמל * קרינח-תטגן וקרי¬ 
נה ראדיואקטיוויח. מקש הפגיעה — בראש-וראשובה 
העוד (ע״ע). ע צ מ ת הב׳ תלויה הן בטמפרטורה, הן במשך 
הפגע של העור בגורם הב/ את ריב״ ממיינים ע״ם 3 בחינות: 

( 1 ) לפי עומק הפצע* ( 2 ) לפי גודל השטח שנפגע* ( 3 ) לפי 
סיבת הב/ 

( 1 ) כ׳ מדרגה ראשונה — סימניה כאב, אדמימות, 
נפיחות קלה ונזק קל לשכבה העליונה של העור* השיקום 
נמשך ימים־מספר תוך התקלפות קלה. ההשפעה ההרסנית 
של החום, המביאה לתוצאות אלו׳ פחחילה כבר בטמפרטורה 
של ״ 60 — 50 . — כ׳ מדרגה ש ב י ה — נוסף על סימני כ , 
הב״ל, הופעת שלפוחיות בגדלים שתים, מלאות נסיוב 
בהיר או אוויר, הרם של תאי האפידרמיס * השיקום נמשך 
2 — 3 שבועות, — כ׳ מדרגה ש ל י ש י ח — הרס כל שכבות 
העור, האפידרמיס הסר לחלוטין, מרכז הב' נראה אפור או 
חום מחמת סתימת הוורידים בדם קרוש, נימי העצבים נהר- 
סים ורגישות העור נאבדת! מתהווה ביב* דרגה זו של כ׳ 
נגרמת ע״י טמפרטורה של ס 100 ולמעלה מזה. במקרים קיצו¬ 
נים עשוי ההרס להגיע עד כדי התפחמוח הרקמה. השיקום 
נמשך חדשים, ואיננו שלם: במקש תגרפא נשארת צלקת, 
וזו מתכווצת במרוצת הזמן ועשרה לגרש לכוויצה, אם היא 
נמצאת מעל לאחד המסרקים. 

( 2 ) את גודל שטחי־הכ" מסמנים באחוזים של פני האור¬ 
גאניזם כולו. כך, למשל, נחשב שטחה של בף־היד, על 
אצבעותיה, ל 1% של הגוף השלם* שטח הראש שצוואר — 
ל 6% * החלק הקדמי של הגוף — ל 20% * החלק האחורי של 
הגוף — ל 18% * הגפיים העליונות — ל 18% ! הגפיים התח¬ 
תונות — ל 38% . ב׳ של 10% נחשבת ב׳ גדולה — לא 


נזק מקומי בלבד׳ אלא פחלה כללית, שמקורה בשיגרים 
ובהפרעות הקשות הנגרמות לדם, לעצבים ולאיברים הפא- 
רנכימיים ע״י הרעלתם בחמרי-פירוק שמן הרקמה ההרוסה. 
ב׳ של 8% או יותר בילדים ושל 15% או יותר במבוגרים 
גורמת בדרך־כלל הלם (ע״ע)* הופעתו מותנית בגודל שטח 
הב׳ יותר מבדרגתה. י 

הסיבוכים השכיחים בב׳ מדרגה ג׳ הם — כבכל מקרה של 
פצע פתוח — זשום כללי שרעלת־דם. כ׳ מדרגה ג׳ על פני 
30% משטח־הגוף גשמת כמעט תמיד למיתה! גם בב" של 
25% — 15 יש משש ספגה לחיים, בייחוד בילדים שלפטה 
מגיל 12 ובישישים מעל לגיל 60 . במקרים של כ" מדרגה ב׳ 
הסיכרים לשיקום טובים יותר. 

( 3 ) מרבית הב" הן תוצאה של תאונות־בית* הגד 
רמים השכיחים ד.ם: תנורים, כיריים, נוזלים רותחים, אדים, 
גפרורים, נחלים מתלקחים, כגון טרפנטין, בנזין, בסט. כ" 
אחרות נגרמות ב תעשיה — ע״י פחכות מותכות, התפד 
צצויות־גאז, פגע בחשמל, חומצות ואלקלי — ובם ע ו־ 
ל ו ת צ ב א י ו ת — ע״י פצצוודתבערה (זרחן) או גאזי-קרב 
מסויימים (ע״ע חרדל, גד). גם אור־השמש, אור אולטרא- 
סגול׳ כימיקאלים שעים׳ קיטור׳ קרינות מענות ועש, גורמים 
לכ". 

סימניה של ד.כ׳ מופיעים מיד לאחר הפגיעה, פרט לב" 
מחמת אור-השמש וקרינת אולטרא-סגול, שבזקן ביכר אחרי 
שעות אחדות, ולקריבות המענות, שסימני פעולותשן עלו¬ 
לים להופיע אחרי 10 — 30 ימים. כ" ע״י נחלים חמים הן 
עפ״ר מך הדרגות הראשעה או השביה (אם הפגע היה קצר 
ואם שטחי־הפגיעה אעם גדולים). אש ששמל הם שכיחים־ 
יחסית כגורמי ב" מן הדרגה השלישית שגורמי-מיחה. חשמל 
עלול לגרש לפגיעה עמוקה, שאיבה נראית על פני הגוף* 
הב" מחמת קרינה הן עמוקות ורבות־פפנה (וע״ע רדיד 
אקטיוויות). 

הטיפול. במקרים של כ׳ מוגבלת בלי סיבוכים אפשר 
להסתפק בטיפול אמבולאטשי, תוך שמירה על אספסיס 
ואנמיספסים (ע״ע תטוי, עמ ׳ 292 ) באמצעים מקומיים 
מונעי־זשום ומדכאי-זשום, כגון המרים אנטיבישיים, שן 
בסמים משככי-כאב. במקרים של כ' גדולה, ובמישד במקרה 
של הלם, יש להעדיף טיפול בבי״ח, המאפשר לנקוט את כל 
האמצעים למניעת זיהום, למניעתו או לתיקונו של ההלם 
שר, וכן להשתמש בשיטות שונות לדחיית סבבתשמוש, 
כגון עירוי-דם, הכנסת בתלים לגוף, ועש. 

אם נהרס כל עובי העור בשטח גדול מ 1 — 2 סמ״ר, אין 
לצפות לריפוי טבעי. שימוש מוקדם בטרבספלנטציה (ע״ע) 
מסייע במניעת הספיגה שק החומר הטוכסי'השרוף ובשיקום 
המקש הנגוע; ובן אין להתעלם גם מערכה הקוסמטי של 
הכירורגיה הפלאסטית, שהיא פקסעד,'יעד למיבימש את 
השעת הצלקות. 

1116 1>60*191611* 0/ 814x715 ס* 1 ! 44$£1006 610 ^ . 44 ,אלססז&שוסס . 13 

. £05 . 131 < , 501011003 0£ , 1 * 02 ^ . 131 < . 5 . 11 ; 1950 , $60145 41 * 01 
016 ־ ,* 5101 . 0 , 1951 , 112 £05114172 012 314x125 ץ$ , 001111011 

- 0550 ־ 01 .? ; 1952 , 114112 ^ 3611012 14* 111x6 

506/4671 ז 0 7/11 ( £5 81001 < 110 ££, 1^X012 ^ )1611611 0145 074556X1:71 

. 1 < 5 - 4 חט^ 1 . 0 . 0 ;* 1954 ,( 2 , 6 , 12111 [)^< 11111 . 6 .( 111 ) 

£017 ־ 5111 31 ־ 00001 111 700111110 1¥0 * 3 ז£(ן 0 ) 1^005011, 374X115 

151 ־ 1 ^ 510 .[ — ז 0 ז*ס 11£ ^ . 1 < ;* 1955 ,( 4 . 011 ,[ס 1 ס 0 .מ .^\ . 1 ) 0 ] 

- 61 \ ־!*? 2 ,[ £050111113 ; 1957 , 611 ^ 11117411 ^ 6X ^ ,(.ן| 15 **) 

י 1 ^ ¥51 ז 0510 ^ 1 . 13 — £01111 ,[ ; 1960 ,^ £556/100 £7X671111411 
. 1960 , 671 ^ 6X^61111141125^X011 /\־ . 3 $14111 

א. דו. 




631 


כריית 


632 


כדת (^ב" * 31 ^ £11 ), נסיכות (אמירות) ערבית בפינה 
הצפונית־מערבית של המפרץ הפרסי, גובלת בצפובה 
בעיראק, ובדרומה — בערב הסעודית! 18,120 קמ״ר, 
733,000 תוש׳ ( 1970 ). הבירה — העיר כרית. — לבה של 
המדינה הוא פפרץ־כ/ המסתעף מן המפרץ הפרסי. המפרץ 
חודר כ 30 ק״ם לפנים הארץ, תחב פתחו כ 20 ק״מ, והוא 
מוגן ע״י איים קסנים. בתחומי כ׳ נכלל גם האי החולי הגדול 
בוביאן. רובה הגדול של כ׳ — רמה מדברית נמוכה, שמצפון 
למפרץ היא מישלר מכוסה חצץ, ומדרש לו היא מכוסה 
בגבעש־חול! בדרום־מערב — רמה שסותר. מכוסה חצץ, 
היורדת בתלילות אל ואדי־באטין. האקלים מדברי, חם מאד 
ברוב זזדשי השנה! הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם• 
ביותר (יולי) — ״ 35 , ושל החודש הקר־ ביותר (יאנואר) — 
״ 14 . סמוך לחוף הלחות גבוהה ומעיקה, אך המשקעים בכל 
הארץ מועסים: 80 — 125 מ״מ בשנה, שם יורדים בחורף 
ובאביב. כ , סובלת ממחסור קשה במים. מקור־המים היחיד 
הן בארות, שמהן משקים שטחי־שלחין קטנים, בעיקר מסביב 
לג׳הארה, סמוך לקצה הפנימי של המפרץ. ליד העיר כ׳ הוקם 
מפעל להמתקת מי־ים, המספק כ 25,000 מ״ק מים ביממה, שן 
מתוכננת תעלה למשיכת מים מנהר שאט אל-ערב שבעיראק. 
כל השטח המעובד אינו אלא כ 80,000 דונם, ומגדלים בו 
בעיקר ירקות, דקלים, פירות, שעשה ומספוא. 

אוב לוס י ה. יישובה של כ׳ לא החל בעיקת אלא 
בתקופה שלאחר מלה״ע 11 . בשנות ה 30 לא היו בתחומש 
אלא כ 50 — 60 אלף נפשות, בךוים שלחים, שעיר כ׳ היתה 
עיירה נידחת! ב 1945 ישבו בכ ׳ פחות מ 00 נ 1004 נפש. ב 1946 
השל בהפקת הנפט בה׳ (ת להלן), והארץ החלה למשון• 
המוני מהגרים ממדינות ערביות אחתת ומפרס. קצב גידול 
האשל שש שהתפתחות הטכנית שחברתית של הארץ הם 
ללא תקדים כמעט. ב 1961 כבר נמנו בה׳ 322,000 תושבים, 
ובמפקד 1965 — 468,000 ! ב 1966 עברה האוכלוסיה את 2 ץ 


המיליון. בכ ׳ הבירה, הבנויה כעיר מודרנית׳ כ 250,000 תד 
שבש. — המהגרים מועסקים בעיקר בתעשיית הנפט, בשי¬ 
רותים ובמקצועות הנפשיים (משים, רשאים, אחיות, פקשים 
וכר). רבים מן הבאים אינם אלא חושבים זמניים, שבאו לשם 
עבשה ופרנסה, שם מעבירים משכר־עבשתם או ממשכורתם 
לפשפתותשם בארצות־מוצאם. דק כ 30% מן התושבים הם 
אזרחים ילשישארץ, שם לבדם בעלי זכות־בחירה לאספה 
המחוקקת ורק הם רשאים לשמש במשרות הגבוהות.—רובם 
המכריע של התושבים — ערבים סוניים, מיעוטם — פרסים 
ועיראקים שיעיים! שן יושבים בכ , כ 4,000 אירופים ואמרי¬ 
קנים, שהם פקידים ועובדים מקצועיים של חברותשנפט. 

מ ש ם ר. עד תחילת שנות ה 60 שלטובכ׳ השיח׳ים(אח״כ 
האמידים) לבית א[ל]־ 0 באח שלטון פאטריארכאלי בלתי- 
מוגבל, שארץ ונכסיה היו מעיז קניין פרטי של המשפחה 
השלטת. ב 1961 השל במון־רניזאציד. של הממשל שמינהל 
במדינה. הוקמה מועצה מחוקקת בת 50 חברים, הנבחרת ע״י 
האזרחים ילידי־המדינה > אולם סמכויותיו של פארלאמנס 
זה עדיין מצומצמות. הורכבה גם ממשלה לסי נוסח המערב, 
ששרש מתמנים מטעם האמיר. 

חינוך ובריאות. ההכנסות הגדולות מעסקי הנפט 
איפשרו לעשות את כ׳ מעין מדינת-סעד, שבה ניתנים החינוך 
לכל שלביו, וכן שירותי הבריאות, חינם לכל התושבים. 
מערכת־חתינש אורגנה במתכונת משמית ב 1954 , בסיועם 
של מורים שבאו או שהובאו מחו״ל. אותה שנה למדו בבתה״ס 
בכ׳ 15x100 תלמידים! ב 1967/8 הגיע מספרם ל 117,000 . 
ב 1966 נפתחה אוניברסיטה בעיר כ׳ ולומדים בה כ 1,250 
סטשנטים. עש כ 1,000 סטשנטים למדו ב 1968 — על חשבון 
ממשלת כ' — באוניברסיטות בחו״ל, כמחציתם במצרים. 

כלכלה. כלכלתה של כ׳ — ולמעשה, המדינה כולה — 
מבוססת על אוצרות הנפט שלה. עחשות הנפט המשחות 
שלה הן כ 9 מיליארד טונות — כ 20% מעתודות הנפט בעולם 
הלא-קומוניסטי. הנפט נתגלה בכ׳ בקידוח 
שנעשה ב 1938 באיזור בורגאן, אולם רק 
אחרי מלה״ע 11 הוחל בהפקתו. עתה מסי¬ 
קים נפט משלושה שדות: בורגאן, מאגש 
ואחמדי. פועלות בכ , ארבע חברות-נפט: 
בריטית־אמריקנית, אמריקנית, יאסאנית 
שולאנדית-אנגלית! התמלוגים ששילמו 
אלו לב- ב 1966 הסתכמו ב 680 מילית 
דולר. ב 1966 הופקו כ 125 מיליון טון נפט, 

ובסוף העשור — כ 130 מילית• כ׳ היא 
מייצאת-הנפט השלישית או הרביעית בעד 
לם. מכלי־הנפם העיקריים הם באחמדי, 

שבה הוקמו גם בתי־זיקוק ונמל, מינת אל- 
אחעזדי — שהוא נמל־הנסם הגדול-ביותר 
בעולם. גמל שגי ובתי-זיקוק נבנו במיגת 
עבדאללה. כ 40,000 איש מועסקים בתעשיית 
הנפט. — נשף על נפט הוחל ב 1963 בהפ¬ 
קת גז טבעי, וייצשו הסתכם ב 1965 בסס^ג 
מילית מ״ק. 

השות לתמלוגי-הנפט היה התוצר ה¬ 
מקומי הןלמי לנפש בב׳ לאחד מן הגבשים 
בעולם — כ 4,720 דולר לשנה ב 1967 . 

העושר העצום של הארץ משמש בחלקו 



בנייני נמורדים וםסחר בעיר כווית. 

בעדסת חתטונח — טסנו עבראללו! אל־טנארו אנל]־ 0 באח 


633 


כדת — כוכב־דומח 


634 


לשירותי החינוך וה¬ 
בריאות, לבניה מודד- 
נית, לסלילת דרכים 
וכד׳; חלקו נחשב 
לרכושם הפרטי של 
השליט ובני-משפחתו 
ומוחזק בידיהם בבנ¬ 
קים זרים, וחלקו ניתן 
בהלוואות ובסיוע ל¬ 
מדינות אחרות. ב 1961 
ייסדה כ׳ — כעשירה 
שבמדינות הערביות- 
קרן לפיתוח מדינות 
ערב, והונה הגיע 
ב 1966 ל 560 מיליון 
דולר. אחרי מלחמת ששת-הימים ביוני 1967 התחייבה 
כ׳ להעניק לירדן ולמצרים סיוע בסך של יוחד מ 150 מיליון 
דולר. — חלק קטן בלבד של ההכנסות מן הנפט משמש 
לנסיונות לפתח ענפי-בלכלה אחרים. 

תקציבה של ממשלת כ׳ הסתכם ב 1967/8 ב 720 מילית 
דולר; יתדות־ההת שלה הגיעו ב 1967 ל 1,300 מילית דולר. 
ההכנסה באה כולה-כמעט מתמלוגי חברות־הנפט; האוכלד 
סיה שוחררה מתשלום מסים. 

היסטוריה. שטחה של כ/ שנחשב לתחום נידח של 
חצי-האי ערב, נכבש בידי התורכים באמצע המאה ה 16 . 
בתחילת המאה ה 18 היגרו כמה בתי־אב מפנים־ערב אל 
איזור המםרץ הפרסי, ביניהם משפחת א[ל]־סבאח, שראשה 
היה ב 1756 לשליט המקש ולאבי השושלת המושלת כיום. 
נמל כ׳ הוקם במחצית הראשונה של המאה ה 18 כמקש־מעבר 
לסחורות של חברת הודו המזרחית הבריטית לחלב. במחצית 
השניה של המאה ה 18 סבלה כ׳ מפשיסותיהם של הוהאבים 
(ע״ע), שנתה להגנה מפניהם אל חברת הודו המזרחית. 
להלכה השיפה כ׳ להכיר בשלטונו העלית של הסולטאן 
התורכי, אולם כשביקשו התורכש להפעיל למעשה את שלטר־ 
נם בב׳, חתם השיח׳ של כ׳ ב 1899 על הסכם עם בריטניה, 
שהפך את כ' למעשה למדינת-חסות בריטית; ב 1914 ניתן 
לה מעמד זה להלכה. ב 1961 זכתה כ׳ בעצמאות, ושליטה 
קיבל את התואר אמיר. עיראק ביקשה לספח את שבנתה 
הקטנה לעצמה, אולם "הליגה הערבית" שיגרה חיל-חירום 
כדי להגן עליה, ולאחר זמן הם חלקה עיראק מתביעותיה 
ביחס לב׳. — אחרי מלה״ע 1 היה חלקה הדרומי של כ׳ כלול 
בתחום ״איזור ניטראלי״, שחצץ בין כ׳ ובין סעודיה. ב 1967 
חולק איזור זה בת שתי המדינות, ש׳ זכתה בשטח של כ 2,500 
קמ״ר ממנו. 

על הרפורמה המדינית של כ' מ 1961 ואילך — ד לעיל, 

עמ׳ 632 .'בהירות לאספה הלאומית התקיימו ב 1963 וב 1967 . 
מועצת-שרים קיימת מ 1963 ואילך; רוב חבריה עד היש 
הם מבני משפחת א[ל]־סבאח השלטת. 

8. 1)1010500, 3774 6 07 ^ 01 ^ 1701111 , 1956; 5. 51131111113, 

70 / 111 ) 1 ; 3 #011370 5 ** 51111 . 0 . 3 ; 1963 ,׳ x1. 711 ( 

07!707>00/471 177$ !/ — ,ז 8 ז 3 ו 1001 ״ 1 .? ; 1964 ,ת 0 ת 33 ו - 

17■031 ־ 8 , 0 ; 1965 ,( 1,904 .סא ,ע 00 ג 1 ,■ב>ם 0516 116 ־ 1 ־> ץ - 

¥31110, - ^< 311/1 171 1110 015071 (1.110, 39, ; 1965 ,( 7 .סא 

. 1968 , 1831131011 £1 .א 

י. קר. 


כוכ ב ־חמ ה (אנג׳ זןזנוסז;)!*!, גרם׳ — ע״ש האל 

הרומי מרקוריוס), בשב-לכת של מעדכת־השמש 
(ע״ע כוכבי-ליכת), הקרוב ביותר לשמש — וסכאן 
כינויו העברי. הואי נראה לעין (בתנאי־ראיה נשים — ר׳ 
להלן) ככוכב שזהרו עשוי להגיע לגודל 0 — 1 -, ולפיכך כבר 
הכירוהו הקדמונים כאחד מ״שבעת בוכבי-לבת". 

כ״ח מקיף את השמש במסלול אליפסי בעל האכסצנטריות 
הגדולה של 0.206 ; מרחקו הממוצע מן השמש — 57.8 מילית 
ק״ם (= 039 יחידות אסטרונומיות), אולם בפריהליוץ המרחק 
הוא 46 מילית ק״מ (= 0.31 י״א), ובאפלית 70 מילית ק״ם 
(= 047 י״א). זמן הקפתו את השמש (שנתו הסידרית)— 87.97 
ימים; שנתו הסינודית — 11538 ימש. נטיית מישור מסלולו 
ביחס למילקה — ״ 7 . קטרו של כ״ח 4,720 ק״מ (ללא פיחום 
קסבי ניכר) — 0.37 מקוטר כדור-הארץ, ז״א שנפחו כ"/ 1 
מנפח האת, שוא הקטן בפוכבישלכת(פרט, אולי, לפלוטו). 
אין לכ״ח לוויין; לפיכך היתה קביעת המסה שלו דבר שב¬ 
אומדן. היא חושבה לאחרונה על־סמך ההפרעה הגדאודטא- 
ציונית במסלולו של ארוס (ע״ע אסטרואידים, עט׳ 771 ), 
ונמצאה גדולה במקצת מן המשוער — 0.056 ממסת ייאת; 
בהתאם לכך צפיפותו היא 6.2 — גבשה קצת מזו של האת 
שגבשה ביותר בין כשבי-הלכת. בדומה לירח — שלו הוא 
קרש בממדיו — לא נמצאו גם בכ״ח סימנים של אטמוספירה, 
וגם האלבדו(ע״ע) שלו הוא כזה של הירח — כ 0.07 . 

כ״כובב-לכת פנימי" משיע כ״ח לעיני הצופה בו מן הארץ 
בצורות המתחלפות במחזוריות קבועה במשך שנתו הטי־ 
נודית — בדומה לצורות־הלבנה. הוא נראה צמוד לשמש, 
שממנה אין הוא מתר¬ 
חק יותר מ" 28 (ציור 
1 ); לפיכך אין הוא 
נראה אלא בדמדומי 
הערב או הבוקר בשי- 
פולי-הרקיע, דרך שכ¬ 
בת אטמשפירה רבת- 
עכירות — דבר ה¬ 
מקשה על תצפיותיו 
(מסופר, שקופרניקום 
לפני מותו הביע את 
צערו שלא זכה בחייו 
לראות את כ״ח). מ¬ 
פעם לפעם עובר כ״ח לפני גלגל־השמש ומופיע על פניו 
כנקודה כהה; המעברים האחרונים אירעו ב 7.11.1960 
וב 8.5.1970 , שמעבר הבא יהיה ב 9.11.1973 . 

בגלל קירבתו הזוויתית אל השמש ותנאי־ראייתו הקשים 
של כ״ח אק הםל 0 ק 7 פ מקנה אלא תמונה מטושטשת ממנו — 
חלוקה לא-ברורה של שטחים בהירים שהים. לפיכך לא היתה 
אפשרות להגיע בתצפית ישירה לקביעה מהימנה של תקופת 
סיבובו על צירו, ועל־סמך סימנישכר מדומים — שהוכחו 
אח״כ כמוטעים — התגבשה בסוף המאה ה 19 הדעה, שזמן 
משורו זה הוא בזמן מחזור הקפתו את השמש, ז״א — שכ״ת 
מפנה בתמידות את צידו האחד לשמש, בדומה לשם הירח 
לכדור-הארץ. מכאן חושבה לאותו צד טמפרטורה גבשה 
ביותר, ולצד השני, השרוי לעולם באפלה — טמפרטורה 
נמשה ביותר. כל השיקולים שחישובש האלה הופרכו משהו¬ 
קם ב 1964 קשר־ראדאר בץ הארץ ובין כ״ח, ע״י שידור 




ציור 1 ס 50 ז 5 כוכב־חטה ביחסו 5 שסש 
ולםס 5 י< הארז 




635 


כוכב־חמה—כוכגי־ים 


636 


קרני-ראדיו אל הכוכב 
והחזרתם ממנו לארץ: 

ע״י מדידת אפקט 
ח׳פלר (ע״ע) בארכי־ 

הגלים של הקריבה 
המוחזרת הן מצידו 
של הכוכב שהוא מת¬ 
קרב לארץ דרך סיבו¬ 
בו, הן מצידו המתר¬ 
חק ממנה, ניתן לחשב 
את מהירות הסיבוב, 

ובניסויים שונים נמ¬ 
צאו ערכים של 59±3 
ימים. יש יסוד להנחה שהערך הוא 58.65 ימים — בדיוק % 
שבתו הסיךרית! לשון אחר: המזלות הנצפים מכל נקודה 
על-פני כ״ח מתחלפים 3 פעמים בתקופת 2 הקפותיו מסביב 
לשמש, היממה השמשית על כ״ח נמשכת 176 ימים ארציים, 
שהם 2 שנותיו הסידריות וכ- 1 1 / 2 מחזורים סעודיים שלו. 
ממימצאים אלה ניתן לחשב — על־סמך הנחות סבירות בדבר 
המוליכות התרמית בכ״ח — שהטמפרטורות על פני כ״ח נדות 
במחזוריות קבועה בין £ ״ 700 ובין £ ״ 150 — 100 . מסלול 
השמש הנצפה מכ״ח הוא עקום מסובך מאד (ציור 2 ). 

על חשיבות התנועה המסלולית של כ״ח לאימות תורת 
היחסות — ע״ע יחסות, תורת ה־, עס׳ 773 . 

בגלל הקשיים שבתצפיתו לא תפס כ״ח מקום חשוב 
באמונות ובאגדות הקשורות בכוכבי-הלכת. באסטרולוגיה 
של יה״ב היה כ״ת ה״מעורר בעולם ריבות ומדנים, ואיבות 
ודגנים, ונותן כוח לעשות ווןל ולצבור הון, ולכנוס עושר 
וכבוד וממון... כוכב השכל והחכמה, נותן לפתאים ערמה, 
לנער דעת ומזימה" ("כתר מלכות" לרשב״ג). האלכימיה, 
שהסמיכה ל״שבעת כוכבי-הלכת" את "שבע המתכות", 
זיווגה את כ״ח עם הכספית (הנקראת עדיין היום 1117 ;>ז 6 מ 1 
באנגלית) ונתנה לשניהם את הסימן 

, 511313110 .] . 1 ; 1968 ,: 13011, 1 !>£ 1711(7101■ ?107x1 !? ,¥ 

. 10 < , 219 ,. 0 ( 1(17 0 )>:(71/ ( 111071 : 0/ 111 ( ? 1071(11 1501. 1X101 ? 

/■ 7017 ) 111 1 ) 1071 ? ) 1 !" 7 , 0. >401x15011 -חג 8 ג 5 . 0 , 1968 ,( 1 

תרג׳ עברי: מדע, י״ד, חוב׳). 1968 ,( 12 . 10 < ,ע 1 ,מ 5 ) 

.( 2 , 1969 
מ. 

כוכבי־ים ( 1€3 ) 1 ס־ 5101 \ 1 ), מחלקת בע״ח חסרי-חוליות ממ¬ 
ערכת קווצי־העור (ע״ע), הכוללת כ 1,600 מינים 
ימיים, חיות-בנתום (ע״ע אוקיאנוגרפיה, עמ ׳ 133 ). כה״י 
הם בעלי סימטרית ראדיאלית, בדמות כוכב. הם חיים על 
קרקעית הים, מהחוף הרדוד ביותר ועד למעמקים גדולים 
(פרטי המין 301110115 ? ■ 01111035101 ■!£ נאספו מעומק של 7,600 
מ׳) ? רבים מהם חיים בקרקעית חולית או בוצית ומתחפרים 
בתוכה, אחרים מצדים רק באמורים סלעיים או בשוניות־ 
אלמוגים. מליחות המים היא תנאי לקיומם, והשיעור האופטי¬ 
מאלי של המלח הוא כדי 3% . בימים של מליחות ירודה 
(כגון הים הפאלטי או הים השחור) אין למצוא כ״י. 

המבנה. גופם של כה״י בנד מלוח מרכזי דסוי-דיסקית, 
שממנו יוצאות 5 — 20 זרועות, ובהן סעיפי מערכת כלי־המים, 
איברי-העיכול והדם, העצבים ואיברי-חמין. בשטח החיצון 
העליון, הקמור, של הגוף בולטים, כבכל קחיצי-העור: קוצים 
סידניים קהים רבים, שהם חלק מהשלד ? הרבה בליטות רכות 



כובב-יט ( 1 ;?* 1 ז 10 * 1033 *^). ציור סכטתי־לטחצח 
לסעלה: סיטיו — הצד העליון: ט&טאל — הצר התחתון. 

למטה — סבנה כללי: שלוש זרועות הוסרו; ט׳&טאל נראית ורוע אהה 
בהתד־רותכז הלוה והחל? העליון של שתי הזרועות הוסרו. 

1 . לוח: 2 לוחית־בברה; 3 פי־חטבעת; 4 . ?וצים; 6 מששו: 6 זרועות: 
7 רנל־טים; 8 פה; 9 תעלת מערכת־הטים; ׳ 10 ?יכה, חל? פילורי; 
״ 10 ?יכה, חל? פנימי; 11 , ?!?י־חלהולת; 12 . בלוטת־סח; 13 . זיטים: 
14 ?וצנתים; 16 . עינית: 16 . חלל היןל 01 : 17 . שרירים; 18 . זיזי 
בלוטת־הפנד; 19 . לזחיזח סירניות 

דרמאליות — ״זימים״ —, היוצאות מחלל־הגוף המשני ומש¬ 
משות, כנראה, לנשימה ולהסרשה! המון קוצים זעירים — 
קוצבחים. באותו צד של הגוף מצויים עפ״ר: פי-הטבעת, 
סמוך ללוח המדבזי, לוחית־פברה ופתחי איברי-המין. מיקומה 
של לוחית־הכברה מחלק את כה״י לשני חלקים: ימין ושמאל, 
ומגלה את הסימטריה הדדצדית הכמוסה שלו. בצדו התחתון 
של הגון*" במרכז, נמצא הפה. לאורך כל זרוע עובדת, באמצ¬ 
עיתה, תעלה, שמשני צדיה שורה ארוכה של קמים, המסוג¬ 
לים להתנועע, להתקרב זה לזה ולחפות עליה; ממרכז 
התעלה יוצאות 2 — 4 שורות של רגלי־מים. 

הגוף מכוסה אפידרמים ריסנית, ומתחתיה — השלד 
הפנימי המסודרמאלי,' העשד לוחיות סידניות קשות רב- 
צורתיות. לכל זרוע מבנה חוליתי — 8 לוחיות המחוברות 
בעיהן בשרירים חזקים: בצד התחתון 2 שורות של לוחיות 
נקובות למעבר רגלי-המים, מצדיהן — שורה נוספת, ומעלי¬ 
הן בשוליים עוד 2 שורדת, מבנה זה מאפשר לכה״י לנוע בכל 
הכיוונים בעזרת מערכת כלי-המים, הבנויה מלוחית־כברה, 
צינור אבני והסתעפויות לזרועות המסתיימות ברגלי-מים. 
ברגלי-המים שלהם מסוגלים כה״י להלך על־פני שטת אפקי, 
וגם לטפט על מישורים משופעים, וכן לתפו׳ס את טרפם. 
מהירות תנועתם — מ 2.5 ס״מ/דקה בכוכבית הגיבנת (־ 8 ^ 2 
032 נ 1 נ £11 3 ם 1 ז 16 ) עד 2 8 '/דקה במין 1105115 ?ק 3 ק 5013810 . 
מבחינת מכאניזם־התנועה אין כה״י נבדלים משאר קווצי- 
העור. 

מערכת-העיפול כוללת: פה* ושט קצר! קיבה 
דמויית-שק, שחלקה התחתון הרחב מרופד בדפנות שריריות, 
שאליהן קשורים 5 זוגות של שרירים מתכווצים, זוג לבל 



ציור 2 סםלזל־השמש הטצטייר לעיני 
הצופה הנטצא על פוכב־חטה בטשר שתי 
שנותיי הסיךריות הזסגים מסומנים ברוו¬ 
חים של 11 יטים (ארציים) 



637 


כוכבי־ים—כוכבי-לכת 


638 


זרוע, וחלקה העליץ הקטן, הפילוח/ הסתעף ל 5 זוגות זיזים 
של בלוטות־הכבד, זוג לכל זרוע, המפרישים מיצי־עיכול ומש¬ 
משים לאגירת מזון ! מן החלק הפילוח נמשכים מעיים קצרים 
וקטנים, עם שני שקי-חלחולת, עד פי־הטבעח. — כה״י הם 
טורפים, יש מינים הניזונים בעיקר מחחתאיים (חוחחות), 
וכן מאצות הומיות וכד׳* דש אוכלים גם בע״ח רב־תאיים — 
רכיבות׳ סרטנים, גם קווצי-עור אחרים—או מלקטים, בעזרת 
חוטים ריריים, פירורים אורגאניים! החיים בעומק בולעים 
בוץ. את מזונם מגלים כה״י בעזרת חוש־ריח מפותח. מינים 
רב.ים מסוגלים לשלוף את קיבתם דרך הפה ועי״ב לעכל 
טרף גדול. 

מבנה הקלום, מערבת־העצבים, מכאניזם־ההפדשה ודרבי- 
הרביה בכה״י — כבכל הקבוצות'של מערכת קווצי־העור 

(ע״ע). 

מיון. במה סדרות של כ״י ידועות רק כמאובנים. בבה״י 
הקיימים מבחינים 3 סדרות: ( 1 ) 13 מ 20 ס- 131161 !?, ( 2 ) - 1 ? 5 
01052 ״, ( 3 ) 2 ) 0101112 ) 0 ? < הן נבדלות זו מזו בהתפתחות 
לוחיות-שוליים, העוטפות את שפת הזרועות והלוח המרכזי, 
ובצורת הקוצבתים. 

ממשפחות סדרה ( 1 ): 130 ) 1 ) 0 ) 00112113$ ) 0 ? — בורחי־ 
אור! דוב מיניהם חיים באפלה בעומק רב( 3,000 — 8,000 מ'), 
והחיים במים רדודים אינם פעילים אלא בלילה או בדמדו¬ 
מים. 10130 ח 0 ) 00 ק 0 !) 5 \ 1 — מיוצגים ביס-התיבון־ ובימ-סוף 
ע״י כמה מינים החיים על קרקעית חול־טין עד עומק של 
200 פד. באיזורים טרופיים ותת־טרופיים נפוצה משפחת 
120 ) 11 ) 1 :>ב 11 ? ! מהם מצדים באיזורי אלמוגים - 111 !ת £13 [*ו 11 
£00 !) — כוכב קטן (עד 30 — 35 מ״מ), הניזון מחד־תאיים, 
ו&תג^זצ^ *!"!ס•!?, מתחת לאבנים במים רדודים (גם 
בים-םוף)־ הם מתרבים לרוב ע״י חלוקת הגוף ורגנראציה. 
באותם איזוחם מצויה משפחת 10130 ) 0 ) 01025 — בעלי גוף 
מורחב וזרועות קצרות! מהם בים־סוף הרדוד - 00113 3 ) 00101 
003 , בעל צורה "לחמית" מגושמת ו 1 ךת 1 ז 31 בם 35161 ז £206 ״ 0 ? 
121115 , בעל גבשושיות רבות על גופו. לאחרונה נתגלה בים- 
סוף הכוכב 11$ ) 813111113 01 ) 01101125 , שהיה ידוע קודם לכן 
רק מימי דרום־מזרח אסיה! הוא פעיל בלילות או בדמדומים 
ומצוי בעומק של 15-8 מ׳. מעי משפחת 130 ) 011 ) 0011135 
רובם בעלי צורה מחומשת וצבעוניים! מהם מצוי בים- 
התיכון, עד עומק של 100 מ/ 3 ) 130011 ? ) 0 ) 12$ ת 3 ) 00 , שגדלו 
עד 10 ם״מ. 

מסדרה ( 2 ): המינים כוכבית גיבנת ( 811111052 51011113 ^) 

ו 1511110111 .!/, ממשפחת 130 > 1111 ) 0 )$\" מופיעים במים רדודים 
של ים-התיכון וים־סוף, צמודים מתחת לאבנים! גדלם עד 
4 — 5 ס״מ. לתבם 5 זרועות, אבל אחרי חלוקת הגוף ברביה 
והתחדשותו מופיעים פרטים בעלי מספר רב-יותר של זרועות. 
משפחת 10130 ־ 01 ) 25 ?) ב 021 !/ כוללת כ״י טרופיים, המיוצגים 
בים־סוף ע״י! 1300 ? ■ 01 )$ב 11 )ם 03 ^, שגדלו עד 40 ס״מ וגופו 
מכוסה קוצים חזקים המכילים ארם, והוא אחד המינים הגדו¬ 
לים בחוף א״י! פעיל בלילה, ניזון מהשכבה הרכה של 
אלמוגי-אבן! התרבותו העצומה באוקיאנוס השקט בשנים 
האתרעות גרמה להשמדת שוניות-אלמוגיס באיזור איי 
פאלאו וגואם וליד חופי אוסטרליה. מיני משפחת - 1 ־ 50135101 
330 חיים באיזור הקוטב במים קרים, והם מרובי זרועות! 
המין שמשון ( 10505 )?? 3 ק •! 0 ) 50125 ), שגדלו עד 35 ם״מ, 
נפוץ עד לעומק של 1,200 מ/ 


מסדרה ( 3 ): ל 120 ) 0111 ) 5 ^ תפוצה רחבה ברוב הימים 
בעולם, באיזורים קרים וחמים. עליהם נמנים המין ) 0 ) 1535 ? 
$נ 1 נ 11 ק 15 ׳\ 0 ז! 1 (גדלו עד 35 ס״מ), המצוי במספר רב בחוף 
האוקיאנוס השקם של אמריקה! בים־התיכון נפוץ הכוכב 
האדום ( 0110115 ! 135 ! 0 ) 5 \ 1 ), בעל 4 — 9 זרועות! גדלו עד 65 
ס״ס, והוא חי מעל קרקע חולי־טלעי עד עומק של 650 מ׳! 
נמון מבלוסי-ים ובע״ח אחרים. מינים אחרים בים־התיכון 
הם: 81301311$ 135 ־ 01 ) 1135 ) 11131 , בעל 5 זרועות! - 000011135 
1113 ק 11$ ז״ 0 ) 01135 ), בעל 7 — 10 זרועות. משפחת ^ 1 > 151£181 ז 3 

כוללת כ 18 סוגים החיים במים עמוקים, מהם \ 11110113 ) 0 — 
המדגירה את צאצאיה! 70112 !? — שלח משתייכים בד,"י 
הגדולים בעולם, עד 1 מ/ 

וע״ע או׳קיאנו׳גרפיה, עמ׳ 135/6 — תמ׳ מם' 16 — 17 ! 
א״י, עמ׳ 200 — תמ'! שם, עמ׳ 201 — חם׳ מס׳ £ 

; 1962 ,* $£1911011 ■ 11 ) 111 11114 *) 11 * 9111 * 5 ,) 1 ) 013 . 14 

וע״ע קווצי־עור: ביבליוגראפיה 

ל. פי. - ט. ס. 

כ 1 כבי־לכת (כי״ל), בלועז׳ פ לב ט ו* ת(מיור 5% ^ 71X0 , 
י משוטט), גרמי־שמים 'מוצקים (לעתים בעלי 
מעטפת נוזלית-גאזית), הנעים מסביב לכוכב-שבת (ע״ע 
כוכבים) בהשפעת הגראוויטאציה: במיוחד — השם הניתן 
לגופים המוצקים הסובבים את השמש, שבכללם גם 
הארץ (ע״ע), והללו מהווים למעשה את מערכת כיה״ל 
היחידה שעל קיומה ידוע לנו בוודאות, בניגוד לכוכבים, 
כיה״ל הידועים לנו הם גופים בעלי טמפרטורה נמוכה- 
יחסית, חסרי קרינה (ר׳ להלן, עמ ׳ 642 ), ואינם נראים אלא 
בהיותם מוארים מן השמש. 

בתקופה העתיקה יוחד השם כוכב־ לב ת (ב״ל) לכל 
גרם־שמים הנראה כמשנה את מקומו ביחס למערכת פו׳כבי- 
השבת. הגדרה זו משווה לשמש מעמד של כ״ל, והיא 
והירח אף נחשבו לכיה״ל הראשיים. מלבדם היו ידועים 
כבר בעת העתיקה 5 כי״ל, שלהם יפה שם זה גם במובנו 
המקובל היום: כ ו כ ב - ח מ ה (ע״ע)! נ ג ה (ע״ע)! מאדים 
(ע״ע)!צדק (ע״ע)!שבתאי (ע״ע) — שהם, ומהלהיהם 
על פבי רקיע-הכוכבים, ניתנים לתצפית בעין הערומה. 3 
אחרים: אורנוס (ע״ע)! נפטון (ע״ע)! פלוטו 
(ע״ע) — ניתוספו לשורת־כוכבים זו באמצעות תצפיות 
טלסקופיות מן המאה ה 18 ואילך (ע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 
789 — 792 ). 8 אלה, יחד עם הארץ, מהמים את קבוצת 
כיה״ל הראשיים! רובם (פרט לכוכב-חמה ונוגה, 
וכנראה גם פלוט 1 ), מלווים י ר ח י ם (ר׳ להלן). נוטף עליהם 
נתגלה מספר רב של כי״ל משניים, שביסים (ע״ע), מטאו¬ 
רים (ע״ע) ואסטרואידים (ע״ע), שהם — מבחינת המסה — 
גופים זעירים בהשוואה לביה״ל הראשיים. על המציאות 
הטבעית הזאת ניתוספו לאחרונה, במרכיבי מערבת-השמש, 
למינים מלאכותיים וחלליות מעשה־ידי-אדם. 

המרחקים בין הגופים המחייבים את מערכת ביה״ל הם 
מסדר־גודל של שניות־אור (בין כ״ל לירהיו), של דקות־אור 
(בין כי״ל סמוכים זה לזה), או של שעות־אור (בין המרוחקים 
זה מזה)-ור׳ להלן, עפר 640/41 ! ואילו המרחקים בין ד׳כוב- 
בים־שהם, אולי, המרחקים בין מערבות כי״ל שונות-נמדדים 
בשנות־אוד עד רבבות שנות־אור במסגרת גאלאכסיה אחת. 
לפיכך הכוכבים (פרט לאחדים יוצאים־מן-הכלל) נראים 
לנו בנקודות-אור אף בהגדלה טלסקופית קיצונית, 



639 


כוכבי־לכת 


640 


ואילו את כיה״ל ניתן־ לראות אף בהגדלה מתונה בדיס¬ 
ק י ו ת בעלות קוטר חזותי הניתן למדידה. 

בתולדות הסדע (ע״ע, עם׳ 308 — 311 ), במשך תקופות 
ארוכות, נודעה חשיבות הכרעת לדרכי חישוב תנועותיהם 
של ״שבעת כיה״ל״ — ז״א, לאמיחו־של-דבר, של 5 כיח״ל 
הראשונים ושל הארץ (יחד עם הירח המקיף אותה) — 
לגבי התפתחות תמונת-העולם בחשיבת האדם. עד המחצית 
השניה של המאה ה 18 לא היתד. האסטרונומיה (ע״ע, 
עם׳ 778 — 788 ! וע״ע ארץ, עמ׳ 1047 — 1053 ) ביסודה אלא 
מחקר מערכת השמש־וכיה״ל בלבד. המפנה שנגרם ע״י 
ק וסרג י קום (ע״ע) — בהוכיחו שמערכת ריה״ל היא 
הליוצנטרית ולא גאוצגטרית — הביא לא רק לדחיקת דמות- 
העולם האריסטוטלית-תלמית, אלא גרר גם שיח¬ 
דור ממוהגי-יסוד של פיסיקה מוטעית, שחסמו אח התקד¬ 
מות המדעים המדוייקים עד תחילת המאה ה 17 : ראיית 
גרמי-השמים כשייכים ל״יסוד החמישי", שבו טבועה תכונת 
״התנועה המושלמת״ — התנועה במסלול מעגלי. תצפיותיו 
של טיכו ב ר ה ה (ע״ע) הביאו להתקדמות בהכרת תנו¬ 
עותיהם של כיה״ל מעבר למה שקבעו הקדמונים. אולם את 
דיססקנה המכרעת המתחייבת מהן לא הסיק אלא קפלר 
(ע״ע), שניסח את 3 חוקי-היסוד של התנועה 
הפלאנטארית: 

י( 1 ) חוק-המסלול — מסלולו של כל כ״ל הוא אליפ¬ 
סה, שבאחד ממוקדיה נמצאת השמש? 

( 2 ) חוק-השטחים — הקרן־המנחה של כה״ל במסלולו 
זה מכסה שטחים שווים בפרקי־זמן שווים, ז״א — התנועה 
היא מהירה ככל שכה״ל מתקרב לשמש (לפריהליון) ואטית 
יותר ככל שהוא מתרחק ממנה (בכיוון לאפליוך)! 

( 3 ) החוק ההארמוני — ריבועי זמני־ההקפות של כיה״ל 
פרופורציוניים למעונן בים של ממוצעי מרחקיהם מן השמש. 

עד פאן לא היתד. תורת תנועת כיה״ל — ד״ן האריסטו־ 
טלית־תלמית, הן הק 1 פרניקנית־קםלרית—אלא קינמאטיקה 
טהורה. נ י ו ט ו ן(ע״ע) הפך אותה לתורה דינאמית על רקע 
תורת הגר וי מצי ה (ע״ע): מבחינה לוגית־מאתמאטית 
מסתכמים 3 חוקי־קפלר בחוק־הגראוויטאציה, או ניתן לגזור 
את שלושת החוקים מחוק־הגראוויטאציה. בזה הושלמה 
ביסודה תורת התנועה הפלאנמארית! הסטיות המתגלות 
במסלולי כיה״ל מן המסלולים'המחושבים לפי חוקי־קפלר 
מתפרשות יפה כשמתחשבים — בהפעלת חוק-הגראוויטא- 


ציה — לא בשדה-הכובד של השמש בלבד אלא גם במשיכה 
ההדדית בין כיה״ל. בדרך זו אף אפשר היה לגלות בדרך החי¬ 
שוב את מציאותם של כי״ל נוספים: של נפטון—על-סמן־ 
ההפרעות שהוא גורם למסלולו של אוראנוס, ושל פלוטו— 
על-םםך ההפרעות הנגרמות למסלולו של נפטון, עוד לפני 
גילוים של כי״ל אלה בתצפית. ההפרעות הנראות במהלכו 
של כוכב-חמה (ע״ע) נתפרשו אף הן זמן-מה כביטוי להש¬ 
פעת כ״ל משוער, שמסלולו נמצא בין זה של כוכב־חמה 
ובין השמש! אולם כוכב זה לא נמצא, ובעיית ההפרעה 
במהלכו של כוכב־חמה נפתרה ע״י התיקון שהכביסה תורת 
היחסות (ע״ע יחסות, תורת ה־, עם׳ 773 ) בתורת הגרא- 
וויטאציה. 

הממדים, הצורה והאספקט של מסלול כ״ל, וכן מקומו 
של הכוכב במסלולו ברגע מסויים, מוגדרים ב 6 ערכים 
כמותיים, המכונים האלמנטים של כה״ל: 

( 1 ) המרחק הממוצע־ אורך מחצית הציר הראשי ( 3 )! 

הוא קובע את גודל המסלול. ועל־סמך חוק-קפלר השלישי — 
גם את אורך המחזור, או זמו־ההקפה (?); 

( 2 ) האכסצנסריות ( 6 ) = יחם מרחק השמש ממרכז- 
האליפסה למרחק הממוצע! הוא מגדיר את צורת המסלול. 

( 3 ) הבטיח ( 1 ) - הזווית בין מישור־המסלול למישור־ 
המילקה (מישור מסלול־הארץ). 

( 4 ) אורך הקשר העולה (מ) = הכיוון—ביחס לשמש— 

של נקודת-המסלול שבה כה״ל חוצה את המילקה מדרום 
לצפון! הוא קובע את האספקט של המסלול. 

( 5 ) אורך הפריהליון ( 5 ))! הוא מגדיר את כיוון הציר 
הראשי במישורחזמסלול. 

( 6 ) האורך (. 1 ) של כה״ל בזמן (ז׳) של מעברו בפרי- 
הליון. 

מרחקי כיה"ל. על-סמך חוק-קפלר השלישי ניתן 
לחשב את המרחקים היחסיים של כל כיה״ל מן השמש — 
מתוך ידיעת מחזוריהם —, וקביעת הגודל של אחד מהם 
בדרך מן הדרכים מאפשרת את חישוב הגודל המוחלט של 
כל המרחקים. כבר אריסטרכוס (ע״ע) וארטוסתבס(ע״ע) ניסו 
לקבוע את היחס בין המרחקים ארץ—ירח וארץ—שמש במדי¬ 
דות טריגונומטריות ולהעמידם אח״כ על ערכים מוחלטים 
ע״י מדידת פאראלאכסות (ע״ע אסטרונומיה, עם׳ 782/3 , 
792 ), הם לא הצליחו בכך לגבי המרתק ארץ—שמש משום 

שחסרה להם היכולת הטכנית למדידת זורות קטנות בדיוק 

¥ 


טבלת כוכבי־ה לכת 


מחזור 
הסיבוב 
על הציד 

נטיית 

מישור־הםשווה 

למישור־המטלול 

צנויסות 

מסה 

(במסות־ 

הארץ) 

פיחום 

קוטר- 

המשווה 

ק״ס 

מחזור 

ממביב 

לשמש 

נטיית 

המסלול 

למילקה 

אכסצגטדיות 

המסלול 

מרחק ממוצע מן השמש 

כוכב־לכת 

וסימנו 

ק״מ^ 10 

י״א 

*־ 58.66 

7* 


0.054 


8 

87.97' 

' 0 ״ 7 


. 57.9 

0.39 

כוכב-חמה 5 

-243 2* 

? 


0 081 




' 24 ״ 3 

■ 191 

108.2 

0 72 

נוגה 9 

23*56" 

23.4* 


1 

1/297 

12,756 

365.25' 

0 

0.017 

149.6 

1 

ארץ 6 

24*37" 

25 2* 

4.0 

0.107 

1/192 

6,790 

1.88* 

1*51' 

0.093 

227.9 

1.52 

מאדים 8 

9*50" 

״ 1 3 

1.3 

319.89 

1/15 


11.86* 

1 0 18' 


778.3 

5.20 

צדק % 

10*02" 

״ 26.8 

■9 

95.14 

1/9.5 


29 46* 

' 29 ״ 2 

0.053 

1,427.0 

9 54 

שבתאי ^ 

101* 

״ 98 

3 .־ 1 

14.52 

1/14 

47,100 

84.01* 

46' 

0.051 

2,869.6 

19.19 

אוראגום 1 

15.8* 

״ 29 

2.2 

17.46 


8 

164 80* 

' 46 ״ 1 

0.004 

4,496 7 

30.07 

נפטון ¥ 

6'9* 

? 

? 

0.1 



* 248.43 ־ 

17*.9' 

0251 

8,900 

39.52 

פלוטו 0 


י״א ־= יחידות אססרונומיזת 
3 = שנה! ג> = יום! 11 = שעה! מ! - דקה 
































641 


כוככי־לכת 


642 


מספיק. משפותחו אמצעי התצפית והמדידה הנאותים בעת 
החדשה, חושב מרחק הארץ מן השמש בקירוב רב, ועל-פיו 
חושבו מרחקי שאר כיה״ל. בראשית המאה ה 20 שופר 
חהישוב על־סמך תצפית ומדידה פאראלאכסיח של כ״ל 
משני — האסטרואיד ארוס בהיותו בקרבת בדור-הארץ 
(ע״ע אסטרואידים, עם׳ 771 ). חיום מחושבים המרחקים 
בדיוק רב'בשיטת ראדאר — מדידת פרק־הומן החולף מעת 
שידודם של גלי־ראדיו עד לזמן קליטת ההדים המוחזרים 
מכה״ל נוגה. 

ב 1772 פירסם י. א. בודה ( 16 ) 60 .£.() נוסחה אמפירית, 
שפותחה ע״י י. ה טיציוס ( 1111115 ׳ .ם .(), המבטאת את 
מרחקי כיה״ל מן השמש: המרחק של כ״ל (מבין כיה״ל 
שהיו ידועים בשעתו), ביחידות אסטרונומיות, מובע בקירוב 
טוב בנוסחה " 2 א 03 + 0.4 = ״ 6 , כאשר לגבי כוכב-חמה 
00 -=״ (ז״א 0 = ־ 2 ), לגבי נוגה— 0 = ״. לגבי הארץ¬ 
! = ״, לגבי מאדים — 2 = ״, לגבי צדק — 4 = מ, לגבי 
שבתאי — 5 = ה. משנתגלה אוראנוס ב 1781 , נמצא שהצבת 
6 = " בנוסחת בודה־טיציום מביאה לגביו לתוצאה המדו־ 
ייקת עד כדי 2% ? ולא־זו־בלבד, אלא שנתברר שהערן 
המתקבל עבוד 3 =״ (שהיה מקום ריק בטור כיה״ל שהיו 
ידועים עד אז) תואם במידה רבה את המרחק הממוצע של 
האסטרואידים, שהתחילו להתגלות החל מראשית המאה 
ה 19 . אולם עם גילוים של כיד,"ל נפטון(באמצע המאה ה 19 ) 
ופלוטו (בראשית המאה ה 20 ) פחתה החשיבות שיחסו 
לנוסחה אמפירית זו, משום שמרחקיהם לא נמצאו תואמים 
את השיעורים המחושבים (הערך המחושב לפי 7 =״ אינו 
תואם את נפטון, אלא דווקא [בקירוב] את פלוטוז). כמו־כן 
לא נמצא לנוסחה זו ביסוס עיוני, אף שנחקרה ע״י מדענים 
רבים, ביניהם לאחרונה ע״י ק. פ. פון ויצזקר (ע״ע). ב 1917 
הוצעה נוסחה — אף היא אמפירית-בלבד —, שלפיה 
*־־״ 1.53 = ״א (כאשר הטור .״, 2 , 1 , 0 = ת מקביל, בהת¬ 
אמה, לשורה כוכב־חמה, נוגח, ארץ וכר). נעשה ניסיון לסכם 
את כל הנוסחות האמפיריות בביטוי " 0 ל+ 2 , שממנו מתקבל, 
שיחס המרחקים של שני כי״ל עוקבים מהקפו של כדור 
שמרכזו השמש ( 2 = רדיוס מסלולו של כוכב־חמה), הוא 
גודל קבוע. 

מישוריחם של מסלולי רוב כיה״ל קרובים למישור- 
המילקה, ונטיותיהם! נעות בתחום של 1-2 0 . יוצאים מכלל זה 
כוכת־חמה, בעל הערך 7 0 = 1 , וביותר — פלוטו, שלגביו 


טבלת בודה-מיצירם 
מרחקי כוכבי-הלכת מן השמש 
(ביחידות אסטרונומיות) 


מרחק ממוצע 

כוכב־חלכת 

ת 

בפועל 

מחושב 

0.39 

0.4 

כוכב־חמה 

-00 

0.72 

0.7 . 

נוגד, 

0 

1.00 

1.0 

ארץ 

1 

1.52 

1.6 

מאדים 

2 

2,80 

2.8 

קרס 

3 

5.20 

5,2 

צדק 

4 

9.54 

10.0 

קזבתאי 

5 

19.19 

19.6 

אודאנום 

6 

30.07 

38.8 

?פסון 

7 

39.52 

712 

פלוטו 

8 


17 0 =!. האפסצנטריות של מסלולי רוב כיה״ל היא קטנה — 
בדומה לזו של הארץ — מסדר־הגודל של 0.01 = 6 < גם כאן 
החריגים הם שניי כיה״ל הקיצונים במערכת — הפנימי 
והחיצון: כוכב־חמה ( 0.20 = 0 ) ופלוטו ( 0.25 = 6 ! הפריהליון 
נמצא מפנים למסלול נפטון), ובמידה מסויימת' — גם 
מאדים ( 0.1 = 6 ). 

הגודל׳ המסה והצפיפות. ?!טרי כיה״ל ומכאן 
גם נפחיהם — מחושבים מתוך מדידה ישירה של גדלם 
הזוויתי וידיעת מדחקיהם. הקטרים של כדור-הארץ, י נוגה 
ומאדים נמדדו בדיוק נמרץ באמצעות לודני-מחקר. מתוך 
השוואת הערכים שהושגו בדרך זו עם ערכים אחרים שהם 
תוצאה של מדידות בשיטת ראדאר (כשהקרניים מוחזרות 
מחומר מוצק בעיקר) ניתן להבחין בין הקוטר הכללי של 
כה״ל, שבו נכלל גם עובי האטמוספירה שלו, ובין הקוטרשל 
חלקו המוצק בלבד, או ניתן לדעת שכה״ל הוא חסר אטמו¬ 
ספירה. — המסה של כ״ל, שלו מתלווים ירחים, ניתנת 
לחישוב על־סמך חוק-הגראוויטאציה, אם ניתן למדוד את 
מרחק הירחים מן הכוכב המרכזי של מערכתם ולעקוב 
אחרי תנועותיהם. חישוב המסות של כי״ל חסרי ירחים מבוסס 
על ניתוח שיעורי ססיות־המסלול שהם גורמים לכי״ל או 
לשביטים העוברים בקירבתם. — מידיעת המסה והקומר 
ניתן לחשב את ערך הגראוויטאציח על פני כה״ל, 
וכן אח צפיפותו. 

נוסף על תנועתו מסביב לשמש (מחדודו "השנתי"), כל 
כ״ל — בדומה לארץ — סובב על צירו(מחזורו "היו¬ 
מי"), שהוא בדרך־כלל משופע לניצב למישור-מסלולו. כיוון 
הסיבובים של רוב כיה״ל הוא כזה של סיבוב הארץ (על 
החריגים — ר׳ להלן)! מהירות הסיבוב וערך שיפוע-הציר 
מיוחדים לכל כ״ל. אפשר לקבוע את מהירות-הסיבוב ואת 
כיוון הציר של כ״ל בתצפית ישירה, אם ניתן להבחין על 
פניו סימנים בולטים (כגון במאדים ובצדק). במקרים אחרים 
(כגון בנוגה, המכוסה כולו שכבה חד-גונית של עננים) 
מדידת מהירות הסיבוב נעשית היום בשיטת השימוש בעק¬ 
רון של דופלר (ע״ע) — קביעת הזזת אורך־הגל בקרינה 
המשודרת לכה״ל המסתובב, שהיא מוחזרת באורך־גל מארך 
משוליו המתרחקים מן הארץ ובאורר־גל מקוצר משוליו 
המתקרבים אליה. 

טווח ערכי ״אורךיהיום״ של בי״ל שוגים הוא רחב — 
מ 4 < 9 שעות (לצדק) עד 243 ימים [ארציים] (לנוגה). 
מבחינת הסיבוב נוגח הוא יוצא-דופן — סיבובו הוא ממזרח 
למערב, בהיפוך לזה של שאר כל כיה״ל> ולא־זו־בלבד אלא 
ש״יומו" ארוך מ״שנתד. גם כיוון סיבובו של אוראנוס הוא 
הפוך, אלא שכאן ההיפוך הוא ביטוי לנטיה המופלגת ( 98 0 ) 
של מישור-המשווה של כ״ל זה כלפי מישח~צןםלולו. 

ידיעות בדבר מיבם של כיה״ל והתנאים הפיסיקאליים 
הקיימים על פניהם, נרכשו בשיטות שונות של תצפית 
ומדידה. ידוע שהקרינה הנובעת מכי״ל מקורה אינו אלא 
בקרינת השמש עליהם, והיא כוללת שני מרכיבים: ( 1 ) אוד- 
השמש המוחזר, בעיקר בתחום הנראה; ערכי האלבדו(ע״ע) 
גבוחים־יתסית ( 0.56 — 0.73 ) בכי״ל בעלי מעספת״עבבים 
צפופה (נוגה, צדק, שבתאי, אוראנוס׳ נפטון! בארץ — 
044 ), ואילו במאדים, בעל האטמוספירה הדלילה, האלבדו 
הוא 0.15 (השר הערך 0.07 בירח [ע״ע] חסר־האטמוספירה). 
( 2 ) קרינת-חום, הנובעת מן הפליטה האפיינית לטמפרטורה 




643 


כוככי-לכת 


644 


של כה״ל! היא מתרכזת בעיקר בתחום האינפרא־אדום 
הרחוק, ומדידתה משמשת לקביעת הטמפרטורה של כה״ל, 
בהתאם לחוקי ססםאן־בולצמאן ודן(ע״ע חם; טמפרטורה),- 
מחקר ספקטרוסקופי של פסי-הבליעה (ע״ע ספקטרום) המד 
פיעים באור־השמש המוחזר מכ״ל, מאפשר אח הכרת ההרכב 
הכימי של אסם וספירת הכוכב. המרכיבים העיקריים 
שנתגלו באסמוספיח־ת כיה״ל, במצבי־צבירה שונים, הם: 
פחמן דדחמצני, מים, חנקן, מימן, הליום, מתאן ואמוניה; 
חמצן — בכמות ניכרת — מצד באטמוספירת כדור־הארץ 
בלבד. ניתן להסביר את מציאותן של אטמוספירות בכי״ל 
מסויימים ואח חסרונן באחרים מתוך חישוב המהירות 
המולקולארית הממוצעת (בטמפרטורה השוררת על־פני 
כה״ל) של הגאזים בהשוואה לפהידות-ההימלטות (ע״ע 
חלל, טיסה אל ה-, עם׳ 513 ) האפיינית לכוכב: אם המהירות 
הממוצעת משתווה למהירות־ההימלטות או עולה עליה, 
הגאז האטמוספירי משתחרר מן המשיכה הגראוויסאציונית 
של הכוכב. על־פני כדור-הארץ המהירות המולקולארית 
הממוצעת של מרכיבי האוויר קטנה בהרבה ממהירות- 
ההימלמות! ולעומתה, ערך מהירות־ההימלטות על הירח 
נמוך עד כדי כך שאין אטמוספירה יכולה להישמר על פניו, 
והוא הדין בכוכב-חמה, וכנראה גם בפלוטו(שבו, אולי, הטמפ¬ 
רטורה נמוכה מנקודות־הקיפאון של הגאזים). הטמפרטורות 
הנמוכות האפייניות לכיה״ל הגדולים, צדק ושבתאי, 
מאפשרות גם לאטמוספירה המכילה גאזים בעלי משקל 
מולקולארי נמוך להיות צמודה להם. 

לאחר הפרדת הדיון באססרואידים מזה שב 9 כיה״ל 
הראשיים, ניתן למיין את האחרונים ע״פ קני־מידה אסטרד 
בומיים ופיסיקאלייס-כימיים שובים. מנקודתימבסו של הצר 
פה מן הארץ — כוכב-חמה ונוגה הם כי״ל "פנימיים" 
(ביחס למסלול-הארץ) ושאר כיד,״ל — "חיצתים". הראשד 
נים נראים תמיד קרובים לשמש (עד לזודת חזותית מא- 
כסימאלית מסויימת), והם עשויים להימצא בהתקבצות עמה, 
אך לעולם לא בהתנגדות לה! ואילו שאר כיה״ל עשויים 
להימצא בזמנים שונים בכל חלק בשמים שבסביבות המיל- 
קה. מהותית ומשמעותית יותר היא החלוקה לכי״ל פנימיים 


וחיצונים מבחינת המרחק מן השמש: בקבוצה הראשונה 
כלולים כוכב־חמה, נוגה, הארץ ומאדים * בשניה — צדק, 
שבתאי, אוראנוס ונפטון, ובין שתי הקבוצות מפרידה התגר 
רה של האסטרואידים (פלוטו הוא יוצא־דופן [השר לעיל, 
עם׳ 641/2 ] גם מבחינת חלוקה זו). כיה״ל הפנימיים הם 
״דמדי־ארץ״: הם קטנים־יחסית! ממדיהם׳ מסותיהם וצפי- 
פרותיהם הם מסדר־הגודל של הערכים הארציים (הארץ 
היא הגדול וכוכב־חמה הוא הקטן שבהם)! "ימיהם" של כוכב־ 
הפה ונוגה הם ארוכים מאד, ושל הארץ ומאדים — נמשכים 
כ 24 שעות. לעומתם 4 כיה״ל החיצונים הם ענקים, שקטרי־ 
הם גדולים מקוטר כדור־הארץ סי 4 — 10 , ז״א — נפחיהם 
גדולים מנפח כדור-הארץ ב 2 — 3 סדדי-גודל! צפיפדותיהם 
נמוכות בהרבה מאלה של כיה״ל הפנימיים (הצפיפות ה¬ 
ממוצעת של שבתאי קטנה מזו של המים), ואעס״כ — בגלל 
נפחיהם הגדולים — מסותיהם גדולות בהרבה ממסת הארץ. 
למעלה מ 70% של כל חומר מערכת כיה״ל (שמחוץ לשמש) 
מרוכזים בצדק, למעלה פ 20% — בשבתאי! חלקה של 
הארץ בחומר הפלאנטארי איבו אלא כ %%. סיבוביהס-על- 
צירם של כיה״ל הגדולים מהירים מאד וגרמו לפיחוסם 
הניכר, ואילו בכיה״ל הפנימיים התקצרות הקוטר הקסבי 
לעומת המשווני מועטת. מיעוט צפיפותם הממוצעת של הענ¬ 
קים מוסבר ע״י העובדה, שחלק גדול(אולי עיקרו) של נפחם 
תפוס ע״י אטמוספירה של גאז דחום, שלעומתה האטמוספי- 
רות של כיד,"ל הפנימיים דקות ודלילות־יחסית (כוכב־חמה 
חסר אטמוספירה)! גם ההרכב של אטמוספירות כיה״ל 
החיצונים שונה לחלוטין מזה של אטמוספירות הפנימיים. 
נוסף על כך, כיה״ל הפנימיים הם דלי ירחים: כוכב-חמה 
ונוגה חסרי ירחים, לארץ ירח אחד, למאדים — שני ם< 
ואילו הענקים החיצונים מרוכי־ירחים (עד תריסר), ול- 
שבתאי אף מערכת־טבעות. — ידיעותינו על פלוטו הקטן 
עדיין מועטות. — על האסטרואידים — ע״ע. 

התאוריות השונות בדבר התהוותה של מערכת 
כיה״ל משולבות בתאוריות בדבר התהוותה והתפתחותה 
של השמש ובתפיסות קוסמולוגיות שתות, השנויות במח¬ 
לוקת החוקרים (ע״ע כוכבים, עם' 682-678 ! שמש: מערכת ה-! 


השטש ונוגני־ה?נה: נר?יה 0 היחסיים 





645 


כוכבי־לכת 


646 


קוסמולוגיה). לפי שעה איו בידנו תאוריה שיש בה כדי 
הסברת כל העובדות הנידונות באופן המניה את דעתם של 
כל החוקרים, ואפילו לא של רובם. בתאוריה בדבר התהוותה 
של מערכת כיה״ל קשור ©תן התשובה על השאלה אם מציאו¬ 
תה של מערכת כזאת מסביב לכוכב היא תופעה שכיחה 
בקוסמוס, או אם היא נדירה, או אם מערכת כיה״ל שלנו 
היא מציאות יחידה במינה, והתהוותה — מקרה שהישנותו 
בזמן שאינו איז־סוסי אינה מסתברת. לפי שעה בעיה זו היא 
נושא לעיון בלבד, מאחר שאפילו נמצאת מערכת כי״ל 
מסביב לאחד הכוכבים — אין בידנו אמצעים לגלותה בדרך 
התצפית הישירה. אולם יש סבורים שנמצאו עדויות עקיפות 
למציאות זו: במסלולים האליפטיים של מרכיבי ©ערכות 
מסויימות של כוכבים־כפולים (ע״ע כוכבים, עם׳ 673-671 ) 
נתגלו הפרעות׳ שאותן מציגים כהשפעותיהם של מרכיבים 
משניים, נעלמים — ז״א לא־מאירים — ובעלי מסה קטנה־ 
יחסית? לשון אחר — כוכבי-לכת. 

שאלה נוספת, שנידונה הרבה בהגות, במחקר המדעי 
וגם בספרות הדמיונית, היא — אם כדוריהארץ הוא כה״ל 
היחיד במערכתנו שעליו קיימים חיים. עד עתה לא נמצא 
רמז לקיומם של חיים על כ״ל אחר, ולפי ידיעותינו על התנ¬ 
אים הפיסיקאליים והכימיים בכיה״ל האחרים רחוקה האפ¬ 
שרות שהם מאכסנים ״חיים״ — במשמעות שאנו מייחסים 
למונח זה. 

לוויני כ יה״ ל — ירחים. כשם שהשמש מוקפת 
מערכת של כי״ל שהם לוויניה בתוקף הגראוויטאציה, 
אף רובם של כיה״ל מוקפים מערכות של לודנים, בעלות ירח 
אחד או ירחים אחדים, שלגביהם כה״ל משמש מרכז-משיכה. 
לפנים היה הירח (ע״ע), המתלווה לארץ, הלודן היחיד 
שהיה ידוע במערכת-השמש ? כשנתגלו האחרים — נקראו, 
בדומה לו, י ר ח י ם. 

מיד עם המצאת הטלסקופ והפעלתו כלפי גרמי-השמים 
גילה״נלילאי (ע״ע), בין ה 9 ל 13 ביאנואר 1610 , את ארבעת 
ירחי-צדק הגדולים וצפה בתנועתם מסביב לכה״ל? הוא 
הביר שבזה עלתה בידו סתירה מוחשית של הנחת־היסוד 
של תמונת־העולם האריסטוטלית-תלמית: שהארץ היא המר¬ 
כז שכל גרמי־השמים מקיפים אותו. באותם ימים עצמם ראה 
גם האסטרונום הגרמני סימון מיר [מאריום] ( 1570 — 1624 ) 
את ירחי־צדק, אלא שהוא לא תפס מיד את משמעות תצפיתו. 
ב 1655 גילה הויגנס (ע״ע) את הגדול שבין ירחי-שבתאי — 
את טיטאן, וארבעה ירחי-שבתאי נוספים נמצאו ע״י ג. ד. 
קסיני (ע״ע) בין 1674 ל 1684 . פ. ו, הרשל (ע״ע) גילה בין 
1787 ל 1789 עוד שגים מירחי-שבתאי, ובן שגים מירחי- 
אוראנום. עם שיכלול המערכות הטלסקופיות נתגלו במרוצת 
המאות ה 19 — 20 ירחים נוספים של תב כיה״ל; התגלית 
האחדונה-בזמן היתה זו של ירח קטן של שבתאי ב 1967 . 
דק כוכב-חמה, נוגה ופלוטו הם חסרי לווינים. — רוב 
הירחים נקראו ע״ש דמויות מן המיתולוגיה היוונית, שלהן 
יחם לאל שעל שמו נקרא כה״ל, או ע״ש דמויות אגדיות? 
אחדים (ירחי-צדק הקטנים) צויינו במספרים (רומיים) 
בלבד, לפי סדר גילוים. 

מרחקי הירחים מכוכבי -ה אם וזמני־מחזו־ 

ר י ה ם. הלווינים נעים מסביב לכה״ל שלהם, בשדה־הגרא- 
וויטאציה שלו ובהשפעת הכוח הגראוויטאציוני עליהם. 
משום־כד חלים עליהם חוקי-קפלר (ר׳ לעיל), ומסלוליהם 


ניתנים לחישוב. פן החוק השלישי מתחייב קשר ביו 7 גדלים: 
מרחק ב״ל מן השמש (, 11 ) ומרחק הלווין מכה״ל (״£) ; 
זמן ד׳מחזור של כה״ל מסביב לשמש (,ז) וזמן מחזור הלווין 
מסביב לכה״ל ("ז)? מסות השמש (, 1 א), כה״ל < מ 1 ^ז) וה¬ 
לווין (מז) : 

^~ 3 \י*/ 

ק 4 * סז + ק 4 ין (<ד\ /. 18 

הפישוט מתאפשר, משום ש^זקטו מאד ביתם ל,ו%׳ וט! קטן 
מאד ביחס ל ק 4 ו 1 . מדידת ,.מ, ק 8 ,, 7 / 7 בדרך התצפית 
מאפשרת, איפוא, את חישוב היחס שבין מסת השמש למסת 
כה״ל. משומ-בו היתח שיטה זו אמצעי בעל חשיבות 
ראשונה-במעלה לקביעת מסותיהם של כיה״ל. 

מסלולי הירחים הם אליפסות, מהן מעגליות-כמעט, ומהן 
בעלות אכסצנטריות גדולה. במקרים אחדים — גדולה מאד. 
גם מבחינת נטיית מישור-מסלולם כלפי ציר כוכב־האם וכיוון 
הקפותיהם קיימים הבדלים גדולים בין הירחים: רובם, וביי¬ 
חוד הגדולים, נעים במישור־המשווה של כה״ל,' או בנטיה 
מועטת או מתונה כלפיו, ובכיוון סיבובו על צירו? אולם 
אחדים מן הירחים הקטנים והמרוחקים מכה״ל שלהם ציריהם 
נוטים למישור־המשווה שלו בשיעור העולה בהרבה על " 90 , 
וכיוון תנועתם הפוך לכיוון סיבובו. ירחי־אוראנוס נעים 
בכיוון סיבובו של אוראנום, אלא שכיוון זה עצמו מהופל 
לכיוון סיבוכיהם של כיה״ל האחרים במערכת־השמש. 

לכה״ל מרובי הלוויניס — צדק, שבתאי ואוראנוס — 
ניתן להתאים נוסחה, הדומה בעקרונותיה לנוסחת-בודה, 
לקביעת יחם מספדי פשוט בין המרחקים הממוצעים של 
הלווינים השובים מכוכב-האם. יש מייחסים משמעות פיסי¬ 
קאלית לקשרים חישוביים הקיימים בין זמני המחזורים של 
לוויני כי״ל אלח? הם סוכמו ב 1970 בנוסחה: 

( 1 + 3 זוו + 1+ 1 א)(^ 1 1 מ+ 1 )־ ג+ 1 א + ,א 

(. 1 ,19 +| א,... — מהירויות הסיבובים של הלווינים 
מן הלווין ד. 1 ואילך, ,מ!—מספר שלם קטן, * 6 —קבוע 
אפייני לכוכב־האם ותלוי בצפיפותו). 

מרחקי הלודנים מכוכבי-האם מוגבלים בהכרח בתחום שבין 
שני ערכים: המרחק המזערי האפשרי חוא 2.44 ראדיוסים 
של כובב-האם (חוק-רוש [שז!^]), לפי שהחישוב נותן 
שבמרחק קטן מזה לא יתקיים הלווין בשלמותו, אלא יתפרק ? 
המרחק המלרבי נקבע ע״פ יחס-חגומלין שבין השפעות 
שדות־הגראווימאציה של השמש ושל כוכב־האם. הירחים /י 
(במרחק 2.52 ראדיוסים ממרכז צדק), פובום (במרחק של 
2.79 ראדיוסים של מאדים) ויאנוס (במרחק של 3.11 ראדיו- 
סים של שבתאי) קרובים לגבול-רוש? ד,לווין המרותק 
ביותר מכוכב-האם במערכת-חשמש הוא הירח של צדק, 
שמרחקו ממרכז-צדק הוא כ% המרחק של בוכב-חמד, 
מן השמש. 

מחזורי הקפותיהם של הירחים נעים בין משך־זמן של 
שעות אחדות (ירח של מאדים, הקרוב אליו) לבין יותר 
משנתיים (הרחוק בין ירחי-צדק). 

גודל, מסהוצפיפות. קשה היא קביעה מדוייקח של 
קטרם של הירחים — כגופים קסנים־יחסית במרחקים גדולים 
מן הארץ. קביעה מיקרומטרית ישירה נעשתה רק בגדו¬ 
לים שביניהם, ושיעור דיוקה הוא בגבולות של 15% — 10 , 
הערכים לגבי הירחים הקטנים הם אומדנות על סמך השערות 



647 


כוככי-לכת 


648 


סבירות ז גם המסות של הירחים אינן ניתנות להיקבע אלא 
בקירוב, בחישובים מסובכים על סמך ההפרעות ההדדיות 
בסהלכיהם. 

גנימד וקליפסו (צדק), טריטוץ (נפטון), טיטן (שבתאי), 

ין ואירופה (צדק) הם הגדולים שבלוויני מערכת־השמש. 
הראדיוסים של' 4 הראשונים (אולי גם זה של החמישי) 
עולים בגדלם על ראדיוס הירח. רוב האחרים הם גופים שקטרם 
מסדר־הגודל של מאות ק״מ עד עשרות ק״מ בלבד! הזעירים 
הם לודגי־מאדים. הכבד שבירחים הוא טריטון, שפסתו 
גדולה, כנראה, פי־ 3 ממסת הירח ן גם טיטן,' גנימד וקליסטו 
כבדים מן הירח. חישוב הצפיפויות נותן, שצפיפותם של היר¬ 
חים הגדולים גדולה במידה ניכרת מזו של כוכבי־האם שלהם, 
שוימרם דליל-יחסית, והיא קרובה לצפיפות של כיה״ל האר¬ 
ציים. — מבחינת היחס של מסת־הירח למסת כוכב*האם שלו, 
ירח כדוד־הארץ הוא הענק שבחבורה; לגביו יחס זה הוא 


מסדר-הגודל של ־ ־ 10 - ואילו לגבי שאר הירחים הגדולים 
היחס הוא מסדר-הגודל של 4 ־ 10 , ולגבי הקטנים — של ז ״ 10 
ולמטה מזה. 

אטמוספירות. לטיטאן אטמוספירה שעיקרה מתאן, 
ולחצה על פני-הלווין הוא באטמוספירה הארצית. על" סמך 
ערך האלבדו של סיטאן משערים, שפניו הם מים או אמוניה 
קפואים איו מתאו מעובה. התצפיות בירחים הגדולים של 
צדק, וכן בטריטון, עדיין לא איפשרו להכריע במחלוקת 
החוקרים בדבר מציאותן של אטמוספירות בלווינים אלה. 
על סמך ערכי האלבדו של ירחי־צדק משערים שפניהם מכו¬ 
סים שלג מעורב באבק. — אשרללוויגים הקטנים של כיה״ל, 
ודאי הוא שאין הם מסוגלים להחזיק 7 אטמוספירה על פניהם. 

התאוריות השונות בדבר התהוותם של הירחים קשורות 
בתאוריות בדבר התהוותה של מערכת השמש־וכיה״ל כולה 
(ר׳ לעיל, עם׳ 644/5 ) ומתייחסות אל תאוריות אלו. — ניתן 


ירחי כוככי-הלכת 


הירחים 

כוכב־הלכת 

פיווו 

ההקפה 

זמן ההקפה• 

קוטר (ק״מ) 

מרחק ממוצע 
מכ 1 כב־האם 

(קיימא ג 10 ) 

שנת־הגילוי 

ש ם 

ה 

המספר 

+ 

י" 43 יג 7 '* 27 


3.480 

388 

— 


ירח (לבנה) 

1 

ללי 

+ 

7*39" 

? 

14 

5.3 

1877 

( 5 ס< 1101 ?) 

פובוס 

2 

מאדים 

+ 

1*6*18" 

ז 

8 

23.5 


(0610105) 

דימום 



+ 

11*57" 

ז 

160 

182 

1892 


־ע 

12 

צדק 

+ 

1*18*28" 


3,730 

422 

1610 

(10) 

יו 




3*13*14" 


3,070 

671 


( 3 ק 0 ־ 1 ם£) 

אירופה 



+ 

7*3*43" 


5,150 

1.072 

׳* 

( 1 ) 16 מץבנ 03 ) 

גאנימד 



+ 

־ 32 * 16 * 16 


5,180 

1,884 


(031115*0) 

קאליסטו 



+ 

251* 

ז 

120 

11,456 

1904 





+ 

260* 

ז 

50 

11,700 

1905 


1 הו 



+ 

260* 

1 

18 

11,700 

1938 


x 



_ 

1*260* 

1 

34 

21,200 

1951 


301 



_ 

1*327* 

ז 

26 

22,500 

1938 


מ 



_ 

1*374* 

ו 

50 

23,500 

1908 


חסו 



— 

2*28* 

ץ 

24 

23-650 

1914 


מ 



+ 



ז 

142 

1967 

()31111$) 

יאבוס 

10 

שבתאי 

+ 

22*37" 

9 

450 

185 

1789 

(>410135) 

מימאם 



+ 

1*8*53" 

7 

480 

238 

ס 

(£06613605) 

אבקלאדום 



+ 

1*21*18" 

? 

1,125 

294 

1684 

( 5 ץ 61:11 ״ 1 ) 

סתים 



+ 

2*17*41" 

ד 

1,125 

378 


(010116) 

דיוני 



+ 

4*12*25" 


1,600 

528 

1672 

(£1163) 

ראה 



+ 

15*22*41" 


4,200 

1,220 

1655 

(ת^ווד) 

טיטאן 



+ 

21*6*38" 

ן 

400 

1,480 

1848 

( 1011 ־ 61 ק 11 7 ) 

היפייוו 




79*7*79" 


1,300 

3-560 

1671 

( 5 ט 6£ ק 3 ן) 

ל#טום 



— 

* 186 ־ 1 

ז 

320 

12,900 

1898 

(?11061)6) 

פויבי 



- 

1*9*54" 


ז 

131 

1948 

( 13 >ח 3 ׳ 411 י 1 ) 

מיראנדה 

5 

אוראנום 

— 

מי 29 י* 12 י| 2 

ז 

480 

191 

1851 

( 61 ״!<) 

אריאל 



_ 

4*3*28" 

ז 

400 

267 

׳ 4 

(1701111161) 

אומבריאל 



— 

8*16*56" 

ז 

1,000 

706 

1787 

( 12011 דל) 

טיטאביה 



— 

13*11*7" 

ז 

900 

944 

ש 

(066100) 

אוןחן 




5*21*3" 


4,800 

350 

1846 

(ססןוזד) 

טריטון 

2 

בפטיו 

— 

350* 


ז 

5,420 

1949 

(>7616166) 

בראידי 




• 3 = שבה! = יום! 11 = שעה; בס = ירקה. 












649 


גוככי-לגת 


גוגבים 


650 


לחלק את 32 הירחים הידועים היש במערכת השמש-וכיה״ל 
ל 2 קבוצות: ( 1 ) ירחים גדולים — מסדר-הגשל של ירח- 
הארץ — הנעים במישורשסשוש, או בסמוך למישור- 
המשווה, של כוכב-האם, ובכיוון סיבובו.( 2 ) ירחים קטנים — 
מסדר־הגשל של אסטרואידים שמסלוליהם נוטש נסיה 
גדולה למישורי־דימשוש של כוכבי־האם, דש מהם שכיוון 
סיבובם מהופך * יש סבורים, שאלה האחרונים לא היו מעי¬ 
קרם לודני כיה״ל, אלא הם גופים מן החוץ — אסטרואידים 
או מטאורים, שנלכדו בשדות־הגראוויטאציה של כיה״ל 

הגדולים. 

ירחי־מאדים נראים מכמה בחינות מיוחדים במינם. 

לא זו בלבד שהם זעירים ביותר, אלא האחד מהם, פובוס, 
קרוב מאד לכוכב־הלכת ומקיף אותו במהירות העולה בהרבה 
על מהידות־סיבובו של זה האחרון. נמצא, שלצופה על מאדים 
ייראה פוב 1 ס כבעל הילוך בכיוון מהופך, ומחזורו ״החדשי״— 
על חילופי צורותיו ממולדו עד מלואו וחזרה למולד — יארך 

פחות מחצי־יומו של מאדים. 
יש משום מופלאות ספרותית־היסטורית בעובדה, ששני 
ירחים קטנים, שג׳ונחן סרפס (ע״ע) מוס בדמיונו (ב״מסעי 
גוליווד״) למאדים, נתגלו' 150 שנה לאחר־מכן וערכיהם- 
בפועל נמצאו קרובים לפאראמטרים, שהסופר קבע להם. 
4 ירחי-צדק הגדולים ניתנים לראיה בעין הערומה 
של בני־אדם'מעטים המחוננים בחדות־ראיה רבה. ירחים אלה 
הם גם היחידים, שלגביהם ניתן היה לקבוע בתצפית הסל- 
סקופית את מחזורי סיבוכיהם על ציריהם, שללו נמצאו 
שתים למחזורי הקפותיהם את כה״ל — בדומה לתנועות 
הירח לגבי כדור־הארץ. — על חשיבות התצפית במהלכם 
של ירחים אלה, כבד במאה ה 17 , מבחינת הקביעה הראשונה 
של מהירות-האור — ע״ע אור, מהירות, ה*. 
במערכת ירחי־ שבתאי ניכרים ביותר יחסים מספריים 
פשוטש בין מחזורי ההקפות של הירחים (ר׳ לעיל, עם' 
645/6 ). למשל: מחזור טתיס הוא בדיוק־כמעט כפל של מחזור 
מימאס, והוא הדין במחזור דיוני ביחס למחזור אנקלאדוס; 
4 מחזורי סיטאן שתים ל 3 מחזורי היפריון! 5 מחזורי טיטאן 
שותם למחזור אחד של יפטום. נוסף על כך מצדינת מערכת- 
1 שבתאי בטבעות, הנמצאות בפנים לגבול־רוש (ר׳ לעיל 
וע״ע שבתאי). — סריטון(של נפטון) נראה כחריג ממסגרת 
מערכת הלודנים בשל האכסצנטריות של מסלולו, המגיעה 

.0.76 ל 

1611 !!>!? ) 1 !־ 1 ' ,,( 016 0 11 , 1949 1 * 1 , 50101101 > .ק , 
1952; 0 61952 ,־,־!;י,;,״/'/ 1 * 1 , 51:1131211130 £ - 111131 ז , 

?. 84001 11 ) 100 ? )< 5107 ,ס 
101 ? ,(. 645 ) 51 ־ 86441611111 . 14 6 - זסק X11 00(1 501(1111(1, 
1961, \ 0011613, ? 11( ?100(11 (£ 1965 ,(/ח£א ,• 468510111 ״ ; 

53 111 ) 501 ,׳ז 6 מ 4 ט X1 0 ; 1965 , 70 ) 11 ץ 5 ■ 50101 ) 111 /ס . 
53£311-1 .א ן x0031 ; 1966 , 11 ) 100 ? .([" 6 ) 1,1 ") . 645 ) 4 ־ 
£511160130 £ ■ 5 ; 1967 , 1 ) 1111 ) 101 1 ) 1 ) 1 ) 1071 ? , 0116110 .ק , 
7/1( /117001{>/>(1(1 0 / 51011 0011 7(001 ( 861 . 410361 ■., 220, 

. 1969 ,( 3 סא 

כיה״ל בדתות ובאמונות. ל״שבעת כיה״ל" של 
תמונת־העולם העתיקה (במקורות העבריים: שצ״ם חנכ״ל 
[שבתאי—צדק—מאדים—תמה—נוגה—כוכב—לבנה — לפי 
סדרם "מלמעלה למטה"]) נודעה חשיבות עצומה בהגות 
ובאמונה עד לתקופה החדשה. שמי כוכביששבת מציגים 
מציאות סטאטית, קבועה ועומדת לנצח ללא-נוע* ואילו 
כיה״ל, בתנועותיהם הרב־גוניות ובחילופי מעמדיהם — הן 


כשלעצמם, הן ביחסיהם זה לזה וביחסיהם לשמי כוכבי- 
השבת נראים מגלמים את ה ת נ ו ע ה במציאות הטבעית 
והאנושית: את האירועים וההתרחשויות, את החליפות 
שתמורות! החוקיות הקבועה המתגלית בתנועותיהם ובמס־ 
לוליהם (ב״גלגליהם") מציגה הן את הטבע, הן אה הגורל. 
בעקבות ההערצה ויראת־הרוממות שחש האדם כלפי הגופים 
של עולם עליון זה וכלפי הכשות המפעילים אותם הפכה 
ההסמכה של אירועי העולם השפל שלנו לאירועי העולם 
העליון לאמונה בשליטתם של האחרונים בראשונים: 
כיה״ל נתגלגלו באלים, ונוצרה האמונה בגזרת הכוכבים. 
האלהת כש״ל — בראש־וראשונה השמש שירח, אך גם 
חמשת האחרים — היא מיסשותיהן של רבות מן הדתות 
האליליות. בתפיסה המסרתית של השדות (כבר במקרא — 
השר דב׳ ד, יט* ועש הרבה) עיקרה של עבודה־זרה אינה 
אלא עבשת־כוכבים (מכאן הביטוי עכו״ם — "עבשת 
כוכבים ומזלות״)! בתקופה מאוחרת יותר פיתח הרמב״ם 
תאוריה בדבר השתלשלות כל צורותיה של האלילות מעיון 
מוטעה ומטעה בכוכבים (הל׳ ע״ז, פ״א). 

בין הדתות העתיקות היתה הבבלית דת אסמראלית 
מובהקת (ע״ע בבל, ער׳ 543 — 549 ). ליוונים ולרומאים — 
בצורה המקורית של דתם — היה פולחן הכוכבים זר, אולם 
מאוחר־יותר הוסמכו האלים הראשיים לכיה״ל: זום־יופימר 
לצדק, קרונש־סאטורנוס לשבתאי, ארס־מארס למאדים, 
אפדשימי-ונש לנוגה, הרמס־מרקוריום לכוכב־חמה (כשם 
שהוסמכו אפולון [או הליום] לשמש וארטמיס־דיאנה 
לירח). כיה״ל קרויים ע״ש האלים הרומיים בכל לשונות- 
המערב, וגם באסטרונומש, עד ימינו* וכן נקראים בכמה 
מלשונות־אירופה שבעת ימות־השבוע ע״ש ,.שבעת כיה״ל". 
זהו גם יסש הצגת כיה״ל כדמויות מיתולוגיות או אנושיות 
באמנות של יה״ב. 

בגנוסיס (ע״ע, עמ׳ 46 : תם׳) טושטשו הגבולות בין 
מושגי מערכת הגלגלים כמנגנון של מסלולים גשמיים של 
כיה״ל ובין מושג הרשויות הרוחניש המורכבות זו על גבי 
זו כשליטות בעולם. בפילוסופיה של יה״ב — הן היהודית 
(השר מו״נ ח״ב, פ׳ ז—ט׳), הן הנוצרית (השר תטה: העדן 
[ע״ע תטה אליגירי, עט׳ 855 , 858 ]) — נקלטה התפיסה 
האדיסטוטלית-נאואפלטונית של נפשות הגלגלים כמדרגות 
של השפע האלשי בבריאה, ושל הגלגלים עצמם — כהת- 
גלמותן המוחשית. 

האסטרולוגיה בכל גילגוליה לא היתה ביסשה 
אלא פרשנות ספציפית של האסטרונומיה האריסטוטלית־ 
תלמית לגבי כיה״ל (ע״ע אצטגנינות, עם׳ 454 455/7 460 
462/3 ). התורה העיונית של האלכימיה (ע״ע, עם׳ 600 , 
ותמ׳ שם ובעט׳ 607 ) היתד. מושתתת על הסמכת "שבע 
המתכות" ל״שבעת כיה״ל". 

ביבל׳: ע״ע אלכימיזז! אצטגנינות< וכן )!ס , 1300 ״י;!*;.ז.£ 

1x1x0 ?100(1(0, 1895; /\ £ 116115 , 0(6 ! ^000^101>/11( 11. 

11(1x0 ?100(1(0, 1909; 51171, 51000, 0011 5107 •! (£££, 501 , 

48/9), 1921. 

י. ל. - אר. כה. 

כוכבים, מסות של גאז ופלסמה בתלל־העולם, המהוות 
מערכות גראוויטאציוביות נושאות־עצמן שפולטות 
אנרגיה בעקבות תהליכים גרעיניים וגדאוויטאציוניים המת¬ 
רחשים בהן* אחד הב" הוא השמש (ע״ע). 



651 


כוכבים 


652 


הב" הם אחת מארבע צורוודהקיום של המציאות הפיסית 
הק 01 מית (שלוש האחרות הן: גאז בין־כו׳כביז אנרגיה בצורת 
קרינה קוסמית; מוצקים בצורת לומני־כ" או אבק קוסמי), 
ובהם מרוכזים כ 80% של המסה הידועה בסביבות השמש 
(סביבה — במשמעה הקוסמי). כ", הפולטים אנרגיה בצורת 
קרינה אופטית, ניגרים מעל פני כדור-הארץ כנקודות- 
אור בשמים. מספר הב" הניתנים לאבחנה בעין־חאדם הוא 
כ 5,000 < הטלסקופ האופטי והצילום מגדילים מספר זה 
למיליונים ומיליארדים. המחקר החדיש גילה גם את מציאו¬ 
תם של כ" שקרינתם אינה בתחום האור הנראה-לעיז (ע״ע 
רדיו־אסטרונומיה). 

הב" אינם מפוזרים בחלל בצורה אחידה אלא מצויים 
בקבוצות צפופות — ג ל כס י ו ת (ע״ע ערפלים), המרוחקות 
זו מזו מרחקים העולים צל נשרי הגאלאכסיות עצמן. מספר 
הב" בגאלאכסיה הוא מסדר-גודל של 10 10 — 11 סז, ובסדר־ 
גודל זה נאמד גם מספר הגאלאכסיות בחלל היקום הניתן 
לתצפית אופטית או ראדיו־אסמרונומית כל הב" הניתנים 
לאבחנה בעין בלתי־מצויידת מעל פני כדוד-הארץ נכללים 
במערכת שביל-הסלב (ע״ע), הגאלאכסיה שלה שייכת 
מערכת־השמש. גם בתזץ־ שביל־החלב עצמו אין התחלקות 
ד.כ" אחידה: רובם מרוגזים בסמוד למישור הגאלאכסיה, 
חלקם הגדול—בגרעין שבמרגזה! חלקם האחר מהווה אח 
אוכלוסיית ה״הלה" ( 11310 ) — מערכת כדורית משני צידי מי¬ 
שור הגאלאכסיה. בגאלאכסיה עצמה, הן בגרעינה והן בזרו¬ 
עותיה, אפשר להבחין בצבירים גאלאכסיים—ריכוזים צפופים 
של כ" הניכרים כנבדלים מסביבתם. אוכלוסיית ההילה אף 
היא כוללת ריכוזים צפופים של כ" בצורת צבירים כדוריים. 
כ״ שאינם חברים בצבירים — מכונים כוכבי-שדה. 

מיון ד״כ". האסטרונומיה (ע״ע—כרדדוכרך- 
מילואים) אינה מדע ניסויי אלא בעיקרו תופעתי (פנומנר 
לוגי) ותצפיתי: ד.כ" כנושאי המחקר שלה אינם יכולים 
להיות מושפעים בכל דדך שהיא ע״י בעל המחקר. לפיכך 
מיון הב" הוא אמצעי מכריע בהכרתם ובסידור הידע עליהם. 
ניתן למעשה לומר, שהאסטרוגומיה של ד.כ" —'להבדיל מן 
האסטרונומיה המתייחסת למחקר כוכבי-הלכת (ע״ע) — 
מתחילתה ועד היזע, ואף האס טרופי סייקה (ע״ע) 
החדישה, אינן, במידה רבה, אלא תורות־מיון ושיטות לעריכת 
סדר בקבוצות ד,כ". 

המיון לפי המקום. המיון הפשוט־ביותר והבלתי- 
אמצעי של ד.כ" הוא ע״פ מיקומם בשמים, תהו גם מיונם 
העתיק־ביותר. עד ימינו מוכרת ומקובלת החלוקה למזלות 
שנתנו בהם קדמונים, ואף שמות המזלות מתקופות האסטרר 
נומיה הבבלית, היוונית והערבית נשתמרו בידינו. לפי הסכם 
של איגוד האסטרונומים הבין־לאומי מחולקת מפת-השמים 
למספר רב של משטחים, נושאי השמות הללו, וכל כ׳ משוייך 
למזל הנמצא עמו באותו משטח (ר׳ מפות). בתוך כל מזל 
מדורגים הכ״ לפי הזוהר הנראה שלהם (ר׳ להלן, עמ ׳ 654 ), 
כשהדירוג מבוטא לפי סדר האותיות באלפבית היווני. 
למשל: ״ הכ׳ 8 בפרסום" ( $€1 ז 6 ? ש), הידוע גם כאלגול, 
הוא הב׳ השני לזוהר במזל פרסום• סידור זה של ד.כ" במז¬ 
לות, הנראים לנו בקבוצות מוגדרות, הוא בדדך־כלל חסר 
כל משמעות מבחינת קשר פיסיקאלי בין ד.כ" המרכיבים את 
המזלות האלה. — השמות "הפרטיים" שניתנו לכ" הבולטים 
בזהרם—מיעוטם ממקור יווני ורובם ממקור ערבי (מיה״ב). 


עמדה מיוחדת, מבחינת המיפוי האסטרונומי, תופסות 
קבוצות-הב", שאותן חותך מישור מסלול-האדץ מסביב 
לשמש (ע״ע ארץ, עם׳ 1047 ). הן מהוות את "מעגל־ 
המזלות", וההטלה של מסלול הארץ על זה היא קו¬ 
ד. מ י ל ק ה (ע״ע לקדים, עמ ׳ 1026 ) — המסלול המדומה — 
מבחינת הצופה סן הארץ — של השמש בתנועתה השנתית, 
של הירח בתנועתו החדשית, וכן של רובם של כוכבי־הלכת 
(ע״ע, עם׳ 640 ). מימי־קדם מקופלת חלוקת המילקה ל 12 
מזלות, שלכל אחד מהם יוחד 12 /י (= ״ 30 ) של הקף 
המעגל, בהתאם לחדשי-השנה. על שמותיהם וסימניהם (ועל 
המשמעות שנודעה להם באסטרולוגיה) — ע״ע אצטגנינות, 
עמ׳ 454 . רובם כונו בשמות בע״ח, ומכאן גם השם "מעגל- 
החיות״ (? 20(1130115, £00510x6 ) שניתן למעגל-המזלות. 
בשעת קביעת חלוקה זו (לפגי כ 2,500 — 3,000 שגה) היה 
מעמד השמש בחקופת-ניסן (אביב) במזל טלה, בתקופת־ 
תמוז (קיץ) — במזל סרטן, בתקופת-תשרי(סתיו) — במזל 
מאזנים, בתקופת-טבת (חורף) — במזל גדי. בעקבות תנועת 
הקדימה (ע״ע ארץ, עמ. 1050/51 ) מוזזות נקודות אלו בהד¬ 
רגה לאורך קו־המילקה, והיום מקביל לחודש ניסן מזל דגים. 

ציון מקומם של הב" על פני כיפת-השמים נעשה לפי 
שיטת מערכות־קואורדינאטות של השמים (ע״ע אפק, עם׳ 
261/2 ! שמים), שפותחה כבר בידי האסטרונומים הקדמונים 
ולא שוכללה מאז אלא מבחינת הגדלת הדיוק של המיקום < 
היא אנאלוגית למיקום הגאוגראפי של נקודות על פני 
כדור-הארץ לפי שיטת שיעורי הרוחב והאורך (ע״ע ארץ. 
עמ' 1049 ). מקומו של כ׳ לגבי נקודה מסדימת על פני כדור־ 
הארץ נקבע ע״י 2 שיעורים: הגובה והאזימות (ע״ע), המת¬ 
ייחסים למערכת־קואורדינאטות שציריה הם מישור־האופק 
וקו זניט־נאדיר הניצב עליו. שיעורים קבועים של מקומו של 
כ׳ מתייחסים למישור המשווה השמימי ול״ציר־העולם" קוטב 
צפוני—קוטב דרומי ומבוטאים בנטיה ( 0 [ן 11113 *ז 1 >) ובמצעד 
הישר ( €01350011510 ־!). 

"תנועות הב". בעקבות סיבובה היומי של הארץ על 
צירה נראית מערכת-הכ" בשלמותה כמקיפה את הארץ ביום 
ה ס י ד ר י (ה כ ו כ ב י) של ״ 4 ׳ 56 2311 . ציד-הסיבוב נראה 
היום 'מכוון בקטבו הצפתי אל ״כוכב־הציר״ — ס שבמזל 
הדובה הקטנה. אולם בעקבות תנועת הקדימה של ציר 
כדור-הארץ כיוון זה משתנה והולד: לפני כ 5,000 שנה 
ניתן היה לראות ברחבים הצפוניים הבינוניים (גם בארץ־ 
ישראל) את צלב־הדרום, שהוא היום המזל האפייני לשמי־ 
הדרום ואינו נראה מעבר ל״ 20 רוחב צפתי! בעוד כ 0 מ 124 
שנה תתפוס את מקום כוכב־הצפון — וגה, המרוחקת עתה 
כ ״ 50 מן הקוטב. לתנועות אלו של סערכת-הכ" אין כל קשר 
עם הכ", מאחר שאין הן משקפות אלא את התנועות של כדור- 
הארץ. אין הן משנות את המרחקים היחסיים בין ד.כ", 
הנראים "קבועים" בכיפת-השמים-ומכאן כינוים כ וכבי¬ 
ש ב ת (להבדיל מכובבי־לכת). השיעורים המגדירים מקומו 
שלי כ׳ בשמים נראים קבועים, אולם לאמיתו של דבר הם 
משתנים שינויים איטיים במרוצת הזמן, וזאת בעקבות 2 
גורמים: 

( 1 ) ההפרעות הנגרמות למסלול הארץ מסביב לשמש 
מחמת השפעותיהם הגראוויסאציוניות של גרמי-השמים 
האחדים השייכים למערכת כוכבי־הלכת, ובייחוד הירח! 
כל אלה גורמים לתנועת הקדימה, ובעקבותיה לשינויי ערכי 

1 ד 



653 


כוכגים 


654 


המצעד הישר והבטיה 
במחזוריות של כ* 

26,000 שנה. 

( 2 ) התנועות האמי¬ 
תיות של הב" עצ¬ 
מם — של כ׳ אחד 
ביחס לב" אחרים, 

כגרך ביחס למערכת־ 

השמש — משתקפות 
ב״ת ב ו ע ו ת העצ¬ 
מיות" שלהם, שאינן 
ניכרות לצופה אלא 
בתצפיות ברווחי-זמ- 
נים גדולים מאד ושלא 
היו ידועות לקדמונים. 

רק ב 1718 גילה א. הלי (ע״ע), שהכוכבים הבהירים 
ארקטזדוס וסיריוס שדב אינם נמצאים במקומותיהם 
שצויינו בידי תלמי, אלא סטו מהם — תוך 1.600 
שנה — כ״ 1 וכ״ 4 *, בהתאמה. אלה היו שינויים אמי¬ 
תיים ביחס לב" אחרים, ולא היה להם כל קשר לתנועת הארץ 
במסלולה. מכאן ואילך נתגלו•■ "תנועות עצמיות" לגבי כ" 
רבים, אולם ערכיהן לא היו אלא ערכי תנועות זוויתיות 
מבחינת האדם הצופה בשמי־הב". הפיכתם לערכי תנועות 
קוויות מותנית בידיעת כיווני התנועות ומרחקיהם של הכ" 
מן הארץ — ועד 1838 לא הוברר מרחקו של שום כ׳, אלא 
שמימי קופרניקום ואילך הובן שמרחקים אלה גדולים מאד 
בהשוואה לקוטר מסלול־הארץ מסביב לשמש ולקטרה של 
כל מערכת כוכבי־הלכת. לאחר שנמדדו מרחקי" כ" ניתן 
לחשב שהכ " נעים בכיוונים שוגים במהירויות של עשרות 
עד מאות ק״מ/שניה. 

המהירות הראדיאלית של כ , , ז״א רכיב תנועתו 
לאורך קו-הראיה של הצופה — לשון אחר: התרחקותו מן 
האת או התקרבותו אליה —, ניתנת למדידה על-סמך 
אפקט דופלר (ע״ע) בספקטרום שלו (ר׳ להלן, עמ׳ 
661/2 ). תזוזת הב׳ מן הארץ" והלאה מתבטאת בהזזת קו 
ספקטראלי בכיוון האד 1 ם: אורך־גל של בהשוואה ל.ג 
הנמדד במעבדה! ואילו תזוזה בכיוון לאת מתבטאת בהזזה 
בכיוון הכחול 0 ^-.<). שיעור המהירות ("י) של שינוי 
המרחק ביחס לאת ניתן ע״י הנוסחה 

= 0 /\ 

(:>־־מהיתת-האור=נ 8 > 5 /וז״ 1 300,000 ). מכאן, למשל, שמהי¬ 
רות של **/״!אל 30 גורמת להזזה בשיעור של 1 / 10 x 100 , או 
לגבי קו שאורך־הגל שלו 4,3401 (קו בסדרת־באלמר 
של המימן) — 0.4341 . על-אף קטנותן של הזזות אלו, 
ניתנות מהידויותיהם הראדיאליות של חב" למדידה בדיוק 
של 2 — 3 ק״מ לשניה, בייחוד לגבי כ" מן הקבוצות הספק- 
טראליות המאוחרות ( 0 , . 1,8 ׳?), מרובות הקווים הספקטדא- 
ליים (ר׳ להלן), 

בגלל תנועת ההקפה השנתית של האת מסביב לשמש 
חלות תנודות שנתיות באפקט־דופלר, ואין — בדרך־כלל — 
האפקט הנצפה מן האת שווה לזה שהיה נצפה מן השמש. 
התנודות הללו אף נתגלו ונמדדו בפועל, והן משמשות — 
בין השאר — אישור להנחה הקופרניקית שהארץ נעה מסביב 
לשמש. 


דוגמות של תנועות כוכבים 


מהירות ראדיאליח• 

ק״מ/שניה 

הכוכב 

-8 

סיריוס 

+21 

קאנופוס 

-23 

01 בקבטאורום 

-14 

וגה 

+30 

קאןלה 

-5 

ארקסורום 

+ 21 

רגל 

-3 

פרוקיון 

-12 

8 בקנטאורום 

+ 21 

כית־אלג׳וזא 

וכוכב י־הלכח. 

י ביהס למערכת השמש 


במיקומם של כ" המתחקים מן השמש (ם 500 פארסק 
ולמעלה) ניכר גם שינוי מדומה, שאינו נובע מתנועתם 
העצמית אלא מן התנועה הסיבובית של הגאלאכסיד. כולה, 
שמערכת-השמש נמצאת באחת מזתעותיה, כ 10,000 פארסק 
ממרכזה: בהתאם לחוק-קפלר השלישי מהיתתם של הב" 
הקרובים למרכז-הגאלאבסיה גדולה מזו של הרחוקים ממנה. 

מרחקי הכ". על שיטת הפרלאכסה השנתית 
למדידת מרחקי הב" ועל המידות המקופלות באסטרונומיית- 
המרחקים — יחידה אסטרונומית, שנת־אור 
ו פ א ר ם ק — ע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 792 . 

לא נמצא כ׳ בסביבת מערבת השמש וכוכבי-הלכת במרחק 
1 פארסק ממנה. חב" הקתבים לנו ביותר הם ד.כ׳ הכפול 
(ר׳ להלן) *> ב^נטאותס ושכנו פרוכסימה ("הקרוב"), 
שמרחקם כ 4 * 1 פארסק. הב׳ בעל התנועה הזוויתית הגתלה 
ביותר (כ״ 10 לשנה) הוא כ׳־באךנארד, שמרחקו כ 1.8 
פארסק. מן ד.כ" הנראים לעין הלא־מצויידת יש שנמצאים 
במרחקים:של כמה מאות פארסק; למשל׳ מן הנד הבולטים 
בשמינו— בית־אלג׳וזא, רגל חשב, המתחקים ממנו 100 — 150 
פארסק (= כ 300 — 500 שנות־אור). אף מרחקים אלה קטנים 
בהשוואה לממדי הגאלאכסיד, שלנו (סדר־גודל של עשרות- 
אלפי פארסק), ואצ״ל — למרחקים הפין־גאלאבסיים (מאות־ 
אלפי פארסק). 

המיון לפי הזוהר. על סיווג הב" לפי ז הר ם 
הנראה — ז״א לפי כמות-האור הנקלטת מהם בעינינו 
או בגןכשיתנו ביחידת-זמן, וכן על ה״גודל" "! (מלאט׳ 
10 )נ 1 ;ז 1 ח 38 !ח) המיוחם לכל כ׳ לפי מידת זהרו הנראה-לעין—, 
או לפי זהרם המוחלט — שהוא כמות-האור המופקת 
מהם ביחידת־זמן — ע״ע א ם ט ר ו ם י ם י ק ה, עמ' 827 . בין 
הזוהר הנראה של כ׳ "ל (ביחיתת של אנרגיה ליחידת־שטח 
ביחידת־זמן) ובין הגודל 1 מ המיוחם לו יקיים היחס 
8 + תו 0.4 - = < 0 ( 1 10£ 

כאשר 8 הוא קבוע מספרי, שערכו תלוי ביחידות שבהן 
מבוטא "<ן ובנקודת־ייחוס קבועה לקנה-המידה של הגודל. 
כ׳ נראה לנו זוהר יותר או חלוש־אור יותר משתי סיבות: 
זהרו העצמי ומרחקו! הזוהר הנראה נחלש ביחס ישר 
לריבוע המרחק. כת להשוות את הנד זה לזה מבחינת עצמת 
זהרם, מחשבים את הגודל שבו הם נראים במרחק סטאנדאת 
טי של 10 פארסק. נוסף על כך יש להתחשב בבליעת האור 
בערסל הביך־כוכבי החוצץ בין מקור־האור ובינינו. עיר גדלו 
של ב׳, המתוקן בהתאם למרחק חסטאנדארטי ולבליעה, מוגדר 



"הוננחגה חעצטית" הטהירוז ביזתר 
שנצפתה היא זו של נוכנ-בארנארד 
(כובב טנודל 10 במזל נושא־חנחשים 
[ 11$ ב 01 ט 111 ק 0 ]), שחזוזתו חזוויתית 
השנחית היא " 8 10 

































השמים הצפוניים (למעלה) והדרו׳מיים־(למטה) 

ג 1 דל סימני־הבוכבים טוזאים לררגת־בהיריתב). 

רפס האפ 1 ר־גהה— ׳*ביל־וזחל? 
































659 


כוכבים 


660 


כ ג ד ל ו ה מ ו ח ל ט בין הערכים של שני הגדלים קיים 
היהס: 

מ 108 5 ־ 1 ־ 5 + 111 = 1 ) 5108 ־ 5 + 1 ד 1 = 191 

( 1 > = המרחק בפארסקים ; ק = הפאראלאכסה) 

היפרכום, ואחריו תלמי (ע״ע), סיווגו אה הה" הנראים- 
לעין ב 6 גדלים, והמדידות האופטיות החדישות גילו שהיחס 
בץ עצמות־הזוהר של הב״ מגודל 1 ובין אלו של הב" מגודל 
6 הוא בממוצע כ 100 ל 1 . סולם־גודל מדוייק הוגדר במאה 
ה 19 ע״י הסכם, שבו ניתן הגודל 6 לקבוצת ב" מסויימת 
ב״מיסקר הבוני״ (ע״ע אסטרונומיה, ענד 802 ). הדירוג הוא 
לוגאריתבד: הזוהר הנראה עולה מגודל לגודל פי 2.52 
( 100 = ׳■ 2.52 ). לסי סולם זה, הגודל החלש־ביותר, שעדיין 
ביתן לתצפית כיום (בטלסקופ-היל בפאלומאר, שהוא 
הגדול בעולם [ע״ע טלסקופ, עמ ׳ 758 ]), הוא 23.9 +. לסי 
אותו סולם׳ גדלו של הכ׳ הבהיר ביותר בשמי ראייתנו, סיריוס, 
הוא 1.6 - וגדלו של השמש — 26.7 ־־ ואילו גדלו המוחלט 
של השמש אינו אלא 4.85 +. — יש להטעים, שגדלים אלד, 
הם בעלי משמעות אופטית בלבד ז על ממדי ד,כ״ — ר׳ להלן, 
עט׳ 664/5 . 

אינפורמאציה נוספת על טיבו הפיסיקאלי של כ׳ מופקת 
ממדידת זהרו בתחומים חלקיים של הספקטרום הבראה: 
( 1 ) התחום החזותי— ארכי־גל בתחום של 6,000 — 5,000 , 
שבו רגישות עין־האדם לאור היא מאכסימאלית ־ ( 2 ) התחום 
הצילומי — ^ 5,000 — 4,000 , תחום הרגיש ות המאכסי־ 
מאלית של לוח-צילום סטאנדארטי< ( 3 ) התחום הכחול — 
\ 4,000 — 3,000 . בהתאם לכך מוגדרים הגודל החזותי, 
הגודל הצילומי והגודל הכחול של כ'. לכ" צבעים שונים, 
כפי שניתן להבחין כבר בעין הבלתי־מצויידת. מבין 
הב״ הבולטים בזהרם הנראה — למשל, במזל אוריון (ע״ע): 
בית־אלג׳וזא (ע״ע) הוא אדום מאד, ורגל — בחול מאד! 
במו־כן וגה היא כחולה־לבנבנה וארקטורוס (ע״ע) — צהוב־ 
אדמדם. מכאן נובע, שייתכנו הבדלים ניכרים בין הגודל 
החזותי והגודל ד,צילומי של כ׳ — לעתים ביותר מיחידת־ 
גודל שלמה. סיבה של קרינת־הרצף של כ׳ בתחום הנראה 
הוא (בקירוב) כטיב קרינתו של ״גוף שחור״ (ע״ע קרינה; 
תרמודינמיקה), שבו מאכסימום עצמודד־,קרינה — כפונקציה 
של אורך־הגל—פרופורציוני־בהיפוך לטמפרטורה המוחלטת 
(חוק־ףן) ; כמו־כן — יחם עצמת־הקרינה בארכי־גל קצרים 
לזו שבארכי-גל ארוכים גדול בגוף שחור בעל טמפרטורה 
מסויימת מאותו יחס בגוף שחור בעל טמפרטורה נמוכה- 
יותר. יחם זה מבוטא ב״אינדכס־הצבע״ של הב׳: 

״,מן —״״מ! או ¥ — 8 

(.,״״! [מ 7151131 = חזותי] או ¥ — גודל חזותי־ ""מ! 
[מץ 11 < 31 ז 110108 ע ] — גודל צילומי; 3 [מ 81116 = כחול] — 
גודל כחול), וזה משמש מודד לטמפרטורת שטח-הפנים 
של הכ ׳ . 

אם ממינים כ״ בשני ממדים — לפי זהרם המוחלט 
ולפי המסה שלהם —, מתברר שרוב הב" מתפזרים לאורך 
עקום מוגדר, שמשוואתו במישור הזוהר־מסה היא, 1 
( 8 — זוהר מוחלט; 81 — מסה; ץ —קבוע מספרי, שער¬ 
כו קרוב ל 33 ). קשר פונקציונאלי זה בין שני פאראמטרים 
אלה של כ״, חוק ה&סה־זוהר (ע״ע אסטרופיסיקה, עכד 831/2 - 
ודיאגראמה שם), קיים בכל כוכבי הסדרה הראשית (ר׳ 
להלן), והוא ביטוי לאחידות המבנה הפנימי שלהם, כ" שבהם 


יחס זה בין המסה לזוהר אינו קיים—הם בעלי מבנה פנימי 
אחר. 

במפת הב״ הנראים לעין רשומים 20 כ״ מגודל 1 , כ 50 — 
מגודל 2 , ב 150 — מגודל 3 , כ 500 — מגודל 4 , קרוב 
ל 1,500 — מגודל 5 , למעלה מ 3,000 — מגודל 6 . מכאן ואילך 
המספר הולך־וגדל— הכל לפי כוח הטלסקופ. ב״מיסקר 
הב 1 ני״ (ר׳ לעיל, עם׳ 659 ), המתייחם לב" שעד ג 1 דל 10 , 
נרשמו כ 450,000 כ״. מעריכים, שמספר הב״ שעד גודל 12 
עולה על 1 מיליון, ושעד גודל 20 — על 1 /2 מיליארד, ושמס¬ 
פר הכ" שניתנים להרשם בדרך הצילומית בטלסקופים הגדו¬ 
לים עולה בהרבה על 1 מיליארד — וכל אלה אינם אלא 
כ 1% של המספר המשוער של כ" במערכת שביל־החלב. 
הטלסקוסים הגדולים מאפשרים להבחין גם בב" בולטים 
בודדים בגאלאכסיות אחרות, מהן מרוחקות מיליוני פארסק 
משביל-החלב. י 


כוכבים מגודל ראשון 


עגמת־ 

קריבזז 
(שמש- 1 ) 

גודל 

מווזלס 

מרחק 

(שנות־ 

איר) 

סיםיס 1 

סעקסראלי 

גודל 

נראה 

הכוכב 

30 

+ 1.3 

86 

*0 

-1.6 

סיריוס(בכלב הגדול) 

1,900 

-3.2 

100 

?0 

-0.9 

קאגופים(בשדרית) 

*0.4,1.3 

4.7 +, 6.1 + נ 

4.3 

04 ־ 1 אי 

0.1 

. 0 בקגטאורום 2 

60 

+0.5 

27 


0.1 

וגה (ס בנבל) 

150 

-0.4 

42 

סס 

02 

קאפלה ( 0 בעגלון) 






ארקסודוס(ס ברועה־ 

80 

+0.2 

33 

£0 

02 

השוורים) 

21,000 

-5.8 

540 

88 

03 

רגל ( 0 באוריון) 
פרוקיון (מ בכלב 

7 

+2.9 

10 

?3 

0.5 

הקטן) 

280 

-1.1 

70 

85 

0.6 

א בארידאנום 

1,400 

-2.9 

190 

81 

0.9 

3 בקנטאורוס 

10 

-2.5 

16 

*5 

0.9 

אלטאיר ( 0 בנשר) 






בית-אלג׳וזא (ס 

4,000( x) 

( * ) 4 ־ 

300 

142 

(><) 

באוריון) 3 

1,200 

+ 0.1 

220 

81 

1 1 

. 0 בצלב הדרומי 

90 

+ 1.5 

53 

*5 

1 1 

אלדברן 0 בשוד) 

25 

-2.7 

29 

0 א 

1.2 

פולוכס ( 8 בתאומים) 

440 

-1 6 

120 

82 

12 

ספיקה (ס בבתולה) 

1,900 

-3.2 

250 

141 

1.2 

אנטארם (ס בעקרב) 

23 

-2.0 

16 

*3 

13 

ס בדג־הדרום 

4,800 

-4.2 

400 

\2 

1.3 

דנב ( 0 כברבור) 

130 

-0.3 

67 

88 

1.3 

רגולום (ס באריה) 

1 ר׳ להלן, עס׳ 663/661 

2 כוכב כפול: ערכים נפרדים ל \ ו 8 (ר׳ להלן, עס׳ 671 — 673 ) 

3 כוכב פועם 

(>־) הגודל הנראה נד בטווח של גודל אחד 


הכ״ בעלי הקרינה החזקה ביותר בגאלאכסיה הם: רגל; 

דנב; בית-אלג׳וזא; קאנופוס! אנטארס. 

מיון ספקטראלי. גילוי קודים ספקטראליים באור 
המוקה מן הב" היה נקודת־מפנה בתולדות האסטרונומיה 
האופטית וראשיתה של האסטרופיסיקה המודרנית. רוב 
האינפורמאציה על המבנה הפנימי של ד,כ" נגזרת מניתוח 
הספקטרום או מצירוף של מדידות ספקטראליות ומדידות 
פוטו־אלקטריוח. 




661 


כוכבים 


662 



ם 3 קטרוםים ׳ 6 ? כוכבים, ?פי סדר םח?ס 1 תיהם 
80 — 6 באוריו;; 85 נ— ג> בשור; 0 ^ —סיריוס; 65 , — 5 ] בט׳עול׳ט; סע— 8 בתאוטיס; 
5 * — פרוסיוז: סס —קא 8 ?ת: 05 — א בוזאיטים; פ* — אדקטורום; 5 * — #?רבאראז; 
* 84 — בית־אלנ׳זזא; 18 ^ — 8 ב&ו־הום; :>** — 0 > בברפור; סייי —טירה (״ ב?וויחו) 


על חלוקת הה" לפי קבוצות ספק- 
טראליות ועל שבע סחלקות־המיץ 
העיקריות (ס׳ פ, 71 , ?׳ ס, צ, 1 *) 
ושלוש המחלקות הנוספות (פ, א, 5 ), 
ע״ע אסטרופיסיקה, עט׳ 828/9 , 
מחלקות־מיון אלה מחולקות שוב 
לתת־מחלקות (ד׳ טבלות בעט׳ 
666/7 ), ולדוגמה — השמש שייכת 
לקבוצה הספקטראלית 02 . 

בדומה לספק סתם של השמש, גם 
אלה של רובם הגדול של הב" הם 
ספקסרומים של קווים שחורים — 
המשקפים את בליעת הקרינה של 
פנים־הב׳ באטמוספירה שלו. רק לב" 
מעסים, בהירים מאד, ספקטרומים של 
קודם בהירים (קווי־פליטה). ה¬ 
קודם שבספקסרומי הב" ניתנים לזי- 
הד עם קווים ידועים בספקסרומים 
המופקים מן היסודות השונים במע¬ 
בדה, או — עכ״פ — עם קודם המחו¬ 
שבים לגבי אטומי יסודות אלה 
במצבים מסויימים (ר׳ להלן)* לא 
נתגלו באנאליזה הספקטראלית של 
הב" סימנים למציאותם של יסודות 
שאינם ידועים על פני הארץ או ב¬ 
שמש. הקווים המסדימים בספקטרום 
של כ' מוזזים ביחס למקומותיהם 
בספקטרום במעבדה: ( 1 ) בעקבות 
אפקם־ז־ופלר מחמת תנועת הב׳ ביחס 
אלינו (ר׳ לעיל. עמ׳ 653 )< ( 2 ) בעק¬ 
בות ההזזה-לאז־ום שמחמת השפעת 
הגראוויטאציה שעל פני הב׳ (בהת¬ 
אם לתורת־היחסות), הזזה המגיעה 
לערכים ניגרים כננסים הלבנים (ר׳ 
להלן, עמ׳ 664 ). 

קו ספקטראלי מסויים בספקטרום של כ׳ מעיד על הימצאו 
של יון מסדים בפוטוספירה של הב׳. מאחר שקיומו של כל 
יון מותנה בטמפרטורות ובצפיפדות מסדימות, נמצאים 
עצמות הקווים של אטומים מיוננים בדרגות־יוניזאציה 
שונות דחסי העצמות ביניהם מעידים על תנאי הצפיפות 
והטמפרטורה באטמוספירה של הב׳. בנד, שבהם הטמפרטורה 
הגבוהה מנתקת כל קשר כימי, אין בספקטרום אלא קודם 
של יונים אטומיים; בב" בעלי טמפרטורות נמובות־יותר 
מופיעים בספקטרום גם קודם של קבוצות־אסומים (ראדי־ 
קאלים ומולקולות) מיוננות וניטראליות. החלוקה לקבוצות 
הספקטראליות שמס עד 1 * מתאימה לחלוקה לפי סדר 
יורד של הטמפרטורה באטמוספירה של הב". הב" החמים 
שבקבוצות ס, ע ו^ מכונים בעלי "טיפוס ספקטראלי 
מוקדם״* המחלקות האחרונות בסידרה, ס, £ ו 1 *. מכונות 
"טיפוסים ספקטראליים מאוחרים". 

לפי אימת, מתחלקים הר" בגאלאפסיה למחלקותיהם 
כדלקמן(ב%): 8 — 0.03 < 71 — 0.6 ,? — 0.2 * 0 — 9.3 * 
.צ— 39 * 1 *— 50 . כ" ממחלקה ס—מזה, ומהמחלקות 
צ, א, 5 — מזה, הם נדירים־יחסית. 


מן האנאליזה הספקטראלית אנו למדים על ההרכב 
הכימי: 

מחלקה ס — קוד מימן והליום מיוננים ( 111 [באלמר], 
1101 , 11011 ), חמצן וזזגקן ימיתני שתים ושלוש ( 011 , 
0111 , 111 א). 

מחלקה 8 — כנ״ל, אולם בולטת שורת-באלמר של 
המימן. וכן מופיעים הליום ניטראלי, 01 , וגם מס וסימני 
0111 ? ו 18111 *. 

מחלקה 71 — בעיקר שורת־באלמר, קצת מתכות 
מיוננות. 

מחלקה ? — קוד שורת-באלמר נחלשים, קווי מתכות 
מיוננות ( 111 ?׳, 181 *, 61,0311,031 ?, 611 ?) גוברים. 

מחלקה 0 — קוד שורת־באלמר נחלשים והולכים, 
בולטים קוד־מתכות, הן של יונים הן של אטומים ניטרא¬ 
ליים; מופיעים פסי-מולקולות. מסםקטרום-השמש בולטים 
ביותר קווי 031 . 

מחלקה צ — קוד שורת־באלמר חלשים מאד או נעדרים, 
קוד מתכות ניטראליות גוברים על אלה של המתכות חמיו־ 
ננות* פסי־מולקולות. 




























663 


כוכבים 


664 


מחלקה 1 \ — בולטים קוד ©תכוה ניטראליות ופסי- 
מולקולות. 

מחלקות . 8 ו א — כנ״ל, אולם בולטים גם קוד ראדי- 
קאלים אורגאניים (,כ>, אס, 11 ג>). 

מחלקה 5 — קוד תחמוצות ©תכתיות, קווי שיד. 

צבע הב״ נע מכחול (מחלקות ס ו 8 ) דרך לבן(^, ?) 
וצהוב (ס) לאדום (. 8 וה©חלקות המאוחרות). 

מ י ו ן ל 6 י די ג י ל. בעקבות תגליתו של ו. באדה ב 1941 
(ע״ע אסטרונומיה ואסטרוסיסיקה, כרך-מילואים, עט׳ 306 ) 
©בחעים בשביל־החלב, וכן בשאר הגאלאכסיות, בין שתי 
קבוצות של כ״ — "אוכלוסיה 1 ״ ו״אוכלוסיה 11 ״. על־ 
סמך חתאוריה של התהוות ד.כ" והתפתחותם מתפרשת שורת 
ההבדלים בין שתי הקבוצות הללו כב>טד להבדלים בגילי 
הב". לפי התאוריה הרווחת היום, נוצרו כוכבי אוכלוסיה 11 
בעיח מוקדם בהתפתחות הגאלאהטיה, כשזו היתה מורכבת 
כמעט כולה ממימן ! בשלב זה היו הטורבולנציה והתנועות 
המקריות בענן הראשיתי של הגאלאפסיה עזות ומהירות. כ" 
שהתהוו ע״י התכדצדות מקומיות בתוך ענן זה עניים ביטד 
דות כבדים, והם בעלי מהירות מרחבית גדולה ומרוכזים 
באותם איזורי הגאלאכסיה שבהם החל לראשונה תהליד 
התבדצות הגאז לכ". הכ" המאטיודים באוכלוטיה המקורית 
סיימו אח מהלך־חייהם בתקו*? קצרה־יחטית (ר׳ להלן) 
תוך כדי העשרת הגאלאכסיה באלמנטים כבדים. במשך זמן 
זה חלה גם הרגעה בטורבולנציה בענן הגאלאכסי, ולפיכך 
נמצאים הב", שתהליך התהוותם החל בשלב מאוחר־יוחר, 
בעלי מהירויות מרחביות קטנות יותר, והם מכילים אחוז 
גבוה־יותר של מתכות ונמצאים בשכיחות גבוהה באיזורים 
שבהם נוצרו כ" בזמן מאוחר או באיזורים שבהם מוסיפים 
להיווצר כ", כגת בזרועות הגאלאגסיד. ובסמיכות לעננים 
גדולים של חומר בין־כוכבי. 

דיאגרמת הרצשפרונג־רסל (" 8 מגדוס 25 ד 1 ש 11 





־״־£ 

9 £ 
■י- £ 

■ז ^ 

■ 6 - 

■נ- 

■ 4 - 

■נ- 

¬צ¬ 

*סי 

"*'"**י* 

• - ״יי־יי . 

¬* 
-ו * 


מ*" • 

>* ♦ 

־ 1 ♦ 

יימיי 


4 4- 

*9■ 

*6- 


•י* 

♦ 7• 

41■ 

■ע ♦ 

- 410 

יזו ♦ 

- 11 4 

־* 41 

-*>+ 

■ 

" . - 

• 

. ״ • • 
נגשים לבנים 

.. ־־ י 4 7 ׳ י ' 


***{ •* 24 

ו/ 1 

י י* י ^־ 4 ׳ י י* ׳♦ י *ינ : 1 ׳■יגיגי 3 

14 א ס ז 

0 * 1 סגקסראז־י 


סכמה ? 51 דיאנרטוו ] 11-1 (צבע—נ 1 דל [זוהר]) 


[ 11-8 ] 11 ש 54 ט 8 ) ©ציגה את הקשר הפונקציונאלי שבין הסוג 
הססקטראלי או אינדכס־חצבע (המבטא את הטמפרטורה) 
ובין הגודל המוחלט של הכ״> במישור של מערכת־קואורדי- 
נאטות, ששני ציריה מתייחסים לשני הפאראמטרים הללו, 
תופס כל כ׳ נקודה מסויימת (וע״ע אסטרופיסיקה, עם׳ 
829/30 , ודיאגדאמה שם), וסידור זה משמש נקודת־סוצא 
לתאודיה של מבנה הב* והתפתחותם ובסיס לקבוצות־מיון 
נוספות, בדיאגדאמת 11-8 נמצאים רוב הכ" הנצפים מרו¬ 
כזים בתחום מצומצם כ״סדרה הראשית"— פס צר- 
יחסית׳ הנמשך באלכסון מאיזורשל טמפרטורה נשכה חוהר 
נמוך ("ננסים אדומים או צ ה ו ב י ם") עד לאחור של 
טמפרטורה גבוהה וזוהר גבוה ("ענקים לבנים או כחד 
לים"). השמש היא ננס צהוב טיפוסי, שמקומו בקטע התי¬ 
כון של הסידרה הראשית, והפאראפסדים הפיסיקאליים שלה 
(ראדיום ־א ; ©סה, ^ * גודל י מוחלט, ״, 1 ) משמשים 
כיחידות־מדידה לפאראמטרים המתאימים בס" אחרים. 

מתחת לסידרה הראשית מסתמנת קבוצה של כ" מסוג 
ספקטראלי מוקדם מוהר נמוך ן הפאראממר הראשון מעיד 
על טמפרטורה גבוהה — ז״א על תפוקת־קריגה גבוהה 
ליחידת־השטח, ואילו השני — על סך נמוך של כלל- 
הקרינה, ומכאן שהשטח המקרין הוא קטן, לשו! אחר — 
ראדיוסיהכ׳ הוא קטן("נ נ ם י ם ל ב נ י ם"). יחד עם זה מסתם 
היא מסדד-הגודל של מסת ננס רגיל, כגת השמש: למשל, 
8 חס׳לשס!? (ו״ להלן) הוא בעל ©סה של סא 0.65 ודאדיום 
של ־ 8 0.01 . מזה מתחייב, שצפיפות החומר ב 2 נס לבן עולה 
פי אלפי פעמים על צפיפות ההמרים הכבדים ביותר הידועים 
לנו על פני כדור־הארץ, ופי מאות-אלפי פעמים על צפיפות 
השמש, והיא מגיעה לשיעור של 3 !!"/* 8 סנ-^ס!. 

קבוצת כ" המרוכזים בצידה השני של הסידרה הראשית, 
באחור של סוג ספקטראלי מאוחר וזוהר מוחלט גבוה, הם 
בהכרח בעלי ראדיוסים גדילים ("ענקים אדומים")! 
בקאפלה (״העז״ שבמזל עגלון), למשל, הראדיום הוא ־א 10 , 
ז״א נפחה גדול פי- 1,000 מזה של השמש, ואילו ה©סה אינה 
אלא כ. 4 ו 3 . מכאן שצפיפותס של הענקים קטנה. כ" בעלי 
אותו אינדכסיצבע ובעלי זוהר גבוה־ביותד הם .על־ 
ענקים", שחמרם דליל-ביותר. 

בסיכום נובע מדיאגראמת 11-8 , שמבחינת ה 5 ס ו ת כל 
הכד הנצפים קרובים זה לזה בתחום של 1 — 2 סדרי־גודל, 
ואילו טווח ממדיהם גדול, ומרוח צפי־פויותיהם 
משתרע על יותר מתריסר סדרי־גודל * מבחינת הזוהר המר 
חלט יש בין הב" עזי־הקרינה ביותר ובין חלושי־הקרינח 
ביותר כ 25 סדרי־גודל. 

ממדי הב" (הראדיוסים) והטמפרטורה שלהם. 
עדיין אין שיטה הניתנת לשימוש כללי לשם קביעה ישירה 
של ראדיוטי הב". ממרחקיהם העצומים של הה" סן האת 
מתחייב שבתצפית לא יתאימו לקשריהם אלא זוויות־ראיה 
זעירות־ביותר. הקוטר הזוז־יתי של השמש, למשל, כסי שהוא 
נראה מן הארז, הוא כ "ג/ 1 , ואילו היתה השמש ממוקמת 
במרחק של 1 פארסק מן הארץ לא היה קטרה המדומה 
אלא כ ״״ 7 — ערך שהוא בהרבה ל©טה מכושר־הפרדתו 
של כל טלסקופ: לגבי הטלסקופ כל הב" אינם אלא נ ק ו ד ו ת¬ 
א ו ר. אולם במקרים אחדים נתאפשרה קביעת הקוטר הזוויתי 
של כ׳ באמצעות האינטרסח׳מטר (ע״ע)* ואם ידוע גם מרחקו 
של הב/ ניתן לחשבי את קטררבסועל. בשיטה זו נמדדו. 




665 


כוכבים 


666 


לראשונה בשנות ה 20 , הערכים דלקמן לגבי ענקים ועל־ 
ענקים אחדים. 


ממדים אינטרפרומטריים של כוכבים 

_?ו •■ר 


דאדיוס 
ביחידות.א 

קוטר זוויתי 
ב" 

הכוכב 

27 

0.020 

אדקטורום 

38 

0,020 

אלדברן 

ן 300 

0.047 ( 

ביח־אלג׳וזא 

210 ) 

0.034 1 

450 

0.040 

אנטארס 

300 

0.056 

11 ס 0 גז 11 \ 


(שני הערכים לבית־אלג׳וזא מתייחסים למצבי המאכסימום 
והמינימום של כ׳ משתנה זה, הערך ל 1 ז 0 3 ־ע^ — לפצב־ 
המאכסימום !ר׳ להלן, עם׳ 667 — 669 ]). 


לשם השוואה יצויין שמרחקו הממוצע של מאדים מן 
השמש הוא *א 328 ; נמצא שכל המסלול של כוכב־לכת זה 
עשוי להיכלל בתחומו של ענק אדום. בעל־ענקים אחדים 
במדדו קטרים של ־א 1/100 ומעלה. לאחרונה נבנו אינטרפרו־ 
מטרים משוכללים, שרגישותם גדולה בסדר־גודל נוסף, וב¬ 
אמצעותם ניתן היה לקפוע את קטריהם החזותיים של כמה 
כ״ בהירים מטיפוסי 8 עד 8 ! "לגבי סיריוס, למשל, נקבע 
הערך ״ 0.0061 . 

אולם רוב האינפורמאציה על קטריהם של כ" מושגת 
בדרך לא־ישירה, מתוך הסתמכות על חוקי הקרינה של גוף 
שחור (ו״ לעיל, עמ׳ 659 ), שמהם מתחייב היחס 
4 ' 1 ק 2 .מז* 4 = , 1 

( 0 — כמות האנרגיה הכללית שד,כ׳ מקרין בשניה; 0 — 
ראדיוס־הכ׳, ומכאן 0 2 ״ 4 — שטח־פניו; ס — קבוע־סטפאן! 


־ 1 — הטמפרטורה המוחלטת). מאחר שאין קרינת ד.כ׳ קרינה 
של גוף שחור ממש, יש להחליף בנוסחה זו את הערך לד 
בערכה של "טמפרטורה אפקטיווית" 16 / המחושבת בחישוב 
מסובך מן הנתונים הנצפים בספקטרום. מעתה ניתן לחשב 
את הראדיוס 11 , אם ניתן להסיק' את ערכו של , 1 סן הגודל 
המוחלט — שהוא מחושב מן הגודל הנראה ומן הפארא־ 
לאפסה. 


טמפרטורות הכוכבים 


בס 

טיפוס 

ספקטראלי 

35X100 

05 

20,000 

80 

14.000 

85 

10X100 

0 \נ 

8X100 


7,200 

?0 

6,500 

85 

6,000 

<30 

5,400 

05 

4,700 

!<:0 

4,000 

£5 

3,300 

\10 

2,600 

15 ״* 


הערכים שלגבי הטיפוסים המאוחרים ט 05 לוקים במידה 
רבה של אי־ודאות. 

אם ידועה גם הפסה ס׳ג) של הב׳ — מתוך היותו כ׳ 
פפול, או מתוך השוואתו לכי׳ אחרים שהם כפולים —, ניתך 
לחשב את תאוצת־הכובד ( 8 ) על פני הכ ׳ . 



ענקים ועל־ענקים בהשוואה לשמש 

1 . 8 בענלח ( 183 ז 11 /), קטרו כ 314 טיליארד ק״ם; 2 . 3 בפנאסום; 3 . קאפלה [״העז״] = ס כענלוז: 4 . ארקטורוס — ס ברועה" 
השוורים ( 80014:5 ); 5 ד כברבור' ( 115 ם 8 ׳ 05 ). קוטר השמש — כ 14 טיליו! ק״ט 





667 


כוכבים 


668 


פאדאמסרים של כוכבים אפייניים אחדים 


(ביחידות ערכי-השסש : !״ 6.96x10% = "א 

2 מ 10 * 1.99 = ״ 4 ! ,':מ 1/4 ״ס 10 4 2.74 x = .£ 

א 4 = ^ 1 ; צפיפות =!״:>/$ נ 19 ) 


£ 

1* 

8 

*ז 

הכוכב 


038 

2.31 

2.0 

9,400 

סיריוס 


1.00 

1.00 

1.0 

5,740 

שמש 


0.73 

1.23 

1.3 

5.700 

*> בקנטאורום 4 

ס 

0.27 

0.87 

1.8 

4,800 

" ׳ " 8 

ס 

0.22 

0.27 

0.35 

2,880 

קרוגר 60 4 


0.40 

0.16 

0.2 

2,740 

״ ״ 8 


0.037 

1.8 

7 

7,200 

קאנופוס 

ס 

0.0035 

4.5 

36 

3.500 

ארקטורוס 

5 י• 

0.0026 

5 

44 

3,300 

אלדברן 

•3 


ההבדלים שבין ערכי 8 בשחי הקבוצות מבליטים אח 
ההבדלים שבין הננסים והעבקים מבחינת הצפיפות. 


ערלים ממוצעים של ה&אראמטרים של מבנה 
הרוכבים (ביחידות ערכי־ ה שמש) 


צפיפות 

1* 

8 

1, 

טיפוס 

0.004 

30 

20 

ג 10 

05 


0.03 

15 

8 

10* 

80 


0.1 

6 

4 

500 

85 

% 

0.3 

3 

2.2 

50 

4.0 


0.4 

1.5 

1.5 

5 

?0 


1 

1 

1 

1 

00 

ס 

צ 

1.4 

0.7 

0.8 

0.3 

8.0 

15 

2 

0.5 

0.6 

0.05 

1*0 


25 

0.2 

0.2 

0.001 

5 *ן 


* ־ 10 

2.5 ( 

10 

50 

00 

ס 

״־ 10 

[ עז¬ 

20 

80 

80 


5 ־ 10 

3 (. 

60 

350 

0 *ן 

** 

? ־ 10 —*־ 10 

10—30 

50—500 

י 10 — ג 10 

| על־ענקיס 

10 6 —י 10 

0.5—3 

0.02 

0.001 

| ננסים לכבים 


כוכבים משתנים. מספר ניכר של כ״ — כ 200 
מבין הנצפים בעין וכמה רבבות מבין אלה שנבדקו בתצפית 
טלסקופית — אין זהרם קבוע, אלא נתון לתנודות — מחזר 
דיות או לא־מחזוריות. יש להבדיל בין תנודות שאינן מתיי¬ 
חסות אלא לזוהר הנצפה בלבד ושמשקפות חילופי יחסי- 
מקום הדדיים בין כ״ בפולים (,משתנים לוקים״ — ר׳ להלן, 
עמ׳ 673 ), ובין תנודות של עצמת־הקרינה, הנובעות משי¬ 
נויים במבנה הכ ׳ עצמו ("משתנים עצמיים"). 

בין הב" המשתנים שינויים מחזוריים מחמת עצמם מבחי¬ 
נים 3 קבוצות, שכל אחת מהן מכונה ע־׳ ש כ׳ אפייני לקבו¬ 
צה: ( 1 ) כוכבים ש 3 ־!ץ 8 1111 — ע״ש אחד הב״ במזל נבל, — 
שמחזורי תנודותיהם מסדר־גודל של שעות אחדות! ( 2 ) קם־ 
אידים — ע״ש ר.כ׳ 8 בקפאוס — בעלי מחזורים מסדר־גודל 
של ימים אחדים! ( 3 ) משחני־מירה — ע״ש ד,כ׳ מירה 
( 2 ז!* 1 = ״המופלא״) בלדתן ארוכי-מחזור, מסדר־גודל 
של למעלה מ 100 ימים עד שנה ולמעלה מזה. שתי הקבוצות 
הראשונות מצטיינות בקביעות מדוקדקת של תנודות אור 
כוכביהן! בקבוצה השלישית אין המחזוריות מקויימת בדיוק. 
יש גם קבוצות של כ" משתנים מחזוריים־למחצה ושל כ" 
שתנודות אורם אינן מסודרות׳ כגון כוכבי ""ב! 8¥ , כוכבי 
!!, כוכבי 1 ־!ט 3 'ד יד! ועוד. 


כוכבי ס 3 זץ, 1 118 ( 1 ) אינם מצויים בין הב" הנראים 
לבו בעין ולא נתגלו אלא בתצפית טלסקופית. כולם ענקים 
לבנים מטיפוס ספקטראלי קדום (עס״ר קבוצת .ו/)! הם מצו¬ 
יים בכל רחבי השמים ושכיחים ביותר בצבירים (מכאן גם 
בינרם "משחני-צבירים"), והם בדרך־בלל בעלי מהירויות 
עצמיות גדולות (עד 
כדי כמה מאות ק״מ/ 
שביה)! כולם שייכים 
לאוכלוסיה 11 . לעומ¬ 
תם מופיעים הקפ¬ 
א י ד י ם ( 2 ) רק 'ב¬ 
סמוך למישור הגא- 
לאכסי, ומהירויותיהם 
העצמיות אינן עולות 
על עשרות ק״מ/ 
שניה. רובם על־ענקים צהובים מן הטיפוסים ס—?! כתרי¬ 
סר מהם נראים לעין. 

הקבוצות ( 1 ) ו( 2 ) דומות זו לזו מבחינת האופי של 
עקומי אור כוכביהן! העליה בעצמת הקרינה עד למאכסימום 



ט 5 4 3 2 1 0 

עקום תנודות האור של 8 בקפאוס 


גודל 

37 

38 
עב 
40 
ו 4 
42 
4.3 
| 44 
45 


של הזוהר היא בדרך־גלל מהירה, והדעיכה למינימום — 
איטית יותר. משרעת תנודות הזוהר החזותי היא מעשיריות 
אחדות של גודל" עד כדי 2 גדלים, ז״א עד כדי שינויים 
בשיעור של 1:6 , ועם תנודות אלו חלות גם תזוזות מחזו¬ 
ריות במקומם של כ" אלה בסדרת הטיפוסים הספקסראליים, 
ושיעורן של התזוזות מעיד על תנודות הטמפרטורה בשי¬ 
עורים של כ ס 1,000 . 

ההסבר לתנודות אלו ניתן ע״י הבדיקה הספקטרוסקו־ 
פית: שיעורי אפקט-דופלר בספקטרום של כ" אלה. שהוא 
תוצאה ממהירותם הראדיאלית לגבי הארז׳ עולים ויורדים 
חליפות במחזורים השורם למחזורי תנודות־האור, ז״א שה- 
מהירות הראדיאלית עצמה נתונה לתנודות. מאחר שאין 
להעלות על הדעת תנועות הלוך־ושוב של ר,כ׳ כולו, אין 
להסביר תופעה זו אלא בהנחה שב" אלה נמצאים במצב 
של פעימה (פולסאציה) קצבית, כשהראדיוסים שלהם 
מתארכים ומתקצרים חליפות, ולפיכך שטח-פביהם הקורן, 
המוסב כלפי הארץ, נע לקראתה ומתרחק ממנה, וחתר חלי¬ 
לה ! הצטמקות נפח ד.כ׳ מעלה את צפיפותו, ועמה את הטמפ¬ 
רטורה בפנימו ואת עצמת הקרינה, ואילו התפשטות הנפח 
מתבטאת בדילול החומר, בהנמכת הטמפרטורה והפחתת 
הקרינה. משינויי השיעורים הנצפים ניתן לחשב בכמה אחו¬ 
זים מארפו מתארך ומתקצר ראדיום הכ׳ במחזור אחד, ואם 
הראדיום עצמו ידוע — ניתן לחשב אף את הערכים המוחל¬ 
טים של תנודות אורך הראדיום תפח הב׳. נמצא. שבדרך־ 
כלל משתנים הראדיוסים של הב״ הפועמים בפחות מ 10% 
מארבם, ושינויים אלה מספיקים להסביר את שינויי הקרינה 
המתגלים בתצפית. פעימת הב׳ מוסברת — בתאוריה שהוצ¬ 
עה לראשונה ע״י שפלי והועמקה ובוססהיע״י אדינגטון 
(ע״ע) — באנאלוגיה שבין התנהגות מסת הגאז ׳ של הכ׳ 
בהשפעת הלחצים השוררים בו ובין ההתרחשות שסלה באוויר 
הנמצא בצינור-של-עוגב, שבו מתנודדים גלי-קול בשעת 
הפקת צליל ממנו. מתאוריה זו מתחייב קשר פונקציונאלי 
בין ארכי המחזורים ש? 1 הקפאידים ובין מסותיהם — ומסקנה 
זו אומתה בתצפיות. אולם תאוריה זו אינה מסבירה מדוע אין 
תופעת הפעימה מצויה בכיל הב", אלא באחוז קטן מהם בלבד. 





669 


כוכבים 


670 


תכונה מיוחדת של הקפאידים, רבת חשיבות לאסטרונומיה׳ 

היא הקשר הפונקציונאלי בין ארכי מחזוריהם ובין עצמות 
קרינותיהם. קשר זה נתגלה לראשונה ב 1911 בסקר של 
קפאידים הנמצאים יחד בגאלאכסיה אחת, ז״א— במרחקים 
שווים מן הארץ (ממדיה של גאלאכסיה קטנים מאד בהשוואה 
למרחקה מן הארץ): בתנאים אלה הבדלי הגודל החזותי של 
כ" משקפים את הבדלי עצמות קרינותיהם. מכאן שממחזורו 
של קפאיד ניתן לחשב"את מרחקו — או את מרחקה של 
הגאלאכסיה שבה הוא נמצא —אם עצמת קרינתו ידועה; 
או׳ להפך, לחשב את עצמת קרעתו, אם מרחקו ידוע. שיטת- 
החישוב, המבוססת על היחס מרחק: עצמת־הקרינה בקפאי־ 
דים, היתד. לאחת משיטות־חמדידה הפוריות ביותר בחקר 
הגאלאכסיות ובקוסמולוגיה (ע״ע). 

מן המשתנים מסוג מירד. ( 3 ) נראים לעין כ 20 , וכמה 
אלפים מהם נצפו בטלסקופ. כולם על־ענקים אדומים, מן 
הקבוצה הספקטראלית' 1 \. משרעת תנודות זהרם הנראה 
גדולה מאד: היא מתמשכת על פני 6 גדלים בממוצע, ומקבי¬ 
לות להם תנודות של עצמת-הקרינה בשיעור של יותר 
מ 1:100 ; משרעת חילופי הטמפרטורה היא כ״ 600 . אולם 
התנודות אינן קבועות בדיוק, לא מבחינת הזמן ולא מבחינת 
העצמה. באב-טיפוס של קבוצה זו, מירד. ( 06 0 ) — שסגו¬ 
לתו נתגלתה כבר ב 1596 ע״י פבריציוס (ע״ע) המחזור 
הממוצע הוא של 332 ימים, אולם גד בתחום של חודש אחד. 
במאכסימום שלה מגיעה מירד. עפ״ר לגודל חזותי של 2 , 
ובמינימום היא נעלמת מן העין ע״י ירידה לגודל 9 עד 10 ; 
אך לפעמים היא מתקרבת במאבסימום לזוהר של גודל 1 , 
ובמקרים אלה נמצא שעצמת הקרינה מתחלפת בין המאכסי* 
מום למינימום בשיעור של כ 9 גדלים, שהוא כ 1:5,000 . 
בכ׳ המשתנה ) 1 פחת המחזור, מתחילת התצפיות 

ב 1784 עד ימינו, מ 497 עד 386 ימים. מכאניזם התנודות 
בכוכבי-מירה עדיין לא הובהר כל-צרכו;'אם יש לייחס גם 
אותו לפעימה, נמצא שראדיוסי ד.כ" האלה משתנים בשיעור 
של 14 — 14 מאדכם, אף ייתכן שבכ" ענקיים אלה רק מרכזי¬ 
הם הדחוסים הם הפועמים. 

כ״חדשיםועל־חדשים. מפעם לפעם מופיע ברקיע 
כ׳ שלא נצפה קודם־לכן, ותופעה זו מתרחשת הן בשביל־ 
הדולב והן בגאלאכסיות אחרות. כ׳ כזד. נקרא "חדש"(נובה, 
לאם׳ 3 ׳\ 0 ״ [ 816113 ] = [כ׳] חדש), אולם כינוי זה 
מטעה: מסתבר, שלעולם אין כאן התהוות של כ׳ חדש, 
אלא שינוי שחל בכ׳ שהיה קיים־ועומד, אבל משום חולשת 
זהרו לא נצפה או לא זכה לרישום ולציון בידי האסטרונו¬ 
מים, ובו אירעה, מסיבות פנימיות — שעדיין אינן נהירות 
לנו כל־צרכן התלקחות פתאומית לדרגת־זוהר גבוהה. 
תוך שעות אחדות, או ימים אחדים, עולה עצמת־הקרינה פי־ 
5,000 עד פי־ 100,000 מערכה המקורי, והאנרגיה המשתחררת 
בהתפרצות זו היא מסדר־גודל של 10 44 — 10 45 ארג/שניה — 
םי־ 10 12 מקצב פליטת האנרגיה של השמש; הנובה מגיעה 
לזוהר של ־.ז ״ 10 . שעות אחדות לאחר הגיעה למאכסימום 
זד. מתחילה הנובה לדעוך, בשזהרה פוחת בהדרגה ובאיטיות, 
ומהירותו של תהליך זה — הנמשך שבועות עד שנים — 
גדולה במידה שהמאכסימום היה גבוה יותר. לסוף מיוצב 
זהרו של הכ ׳ ברמה של כ׳ רגיל בסדרה הראשית. התפרצותה 
של נובה מלווה גם התפשטות עצומה, כשהראדיוס של הכ ׳ 
גדל במהירות של כמה אלפי ק״מ/שניה עד כדי פי־סס! עד 



עקום הזוהר הנראה <בנר 5 ים חזותיים) 
ש? הנובה בנ׳ 8 ר (ש 13 !ען>^ 0¥3 א) ב 1918 


פי־ 400 מערכו המקורי, והנובה נעשית כ׳-ענק. ההתפרצות 
מלווה גם פליטת חומר, אולם המסה הנזרקת מן ד.כ׳ החוצה 
היא בדרך־כלל קטנה, מסדר־גודל של ״ 1 * 3 ־ 10 . במקרים 
אחדים נמצא, שהתפרצות נובה עשויה לחזור ולהתרחש 
יותר מפעם אחת באותו כ׳, ברווחי-זמן שבין 10 שנים ל 80 
שנה. 

מכיוון שברוב המקרים לא נצפה או לא תואר ד.כ׳ שהפך 
לנובה בתקופה שקדמה להתפרצות, אין בידינו אלא ידיעות 
מעטות על מצבם של ד.כ" בשלב זה; יש רגלים לסברה 
שאלה הם גנסים־למחצה מן הטיפוס הספטקראלי . 6 . בשעת 
ההתפרצות הב׳ הוא בעל ספקטרוס-בליעה רגיל; זמן־מה 
לאחר המאכסימום מופיעים בספקטרום קווי־פליטה של 
אטומים מיוננים בדרגה גבוהה של יוניזאציה. הטמפרטורה 
עולה, ובשלב הסופי הנובה נעשית כ׳־ס, שהטמפרטורה 
שלו גבוהה מ ״ 30,000 , אך זהרו נמוך מזה של כ׳-ס רגיל. 
כ 2 — 3 התפרצויות־נובה בשנה נצפות בשביל־החלב, אולם 
מעריכים שכ 25 התפרצויות בשנה מתרחשות בו" ועד עתה 
נודעו בו כ 100 נובות. תופעות דומות לאלו נצפו גם 
בגאלאכסיות אחרות, בייחוד בערפילית אנדרומדה (ע״ע). 

לעתים רחוקות מאד נצפים בשביל-החלב ובגאלאכסיות 
אחרות כ״ חדשים, שהתפרצות אורם עזה פי 10,000 מזו של 
נובה רגילה; האנרגיה הנפלטת בתחום הנראה של הספק¬ 
טרום של כ 4 על-ח דש (סופר-נובה, 3 ׳\ 0 מזשק 811 ) כזה 
מגיעה ל 10 48 ארג/שניה, וזוהר ד.כ׳ מגיע ל.ש * 10 < בימים 
אחדים פולטת הסופר־נובה אנרגיה כשיעור האנרגיה הנפלטת 
מן השמש במיליון ישנים. עד עתה נצפו כ 50 סופר־נובות, מהן 
רק 3 בגאלאבסיה שלנו ב 1,000 השנים האחרונות (ר׳ להלן). 
אין ספק, שהמכאניזם של התפרצות זו אינו כזה של התפר¬ 
צות נובה רגילה, וההבדל ביניהם בולט בספקטרוסקופיה. 
לעומת הרב־גוניות שבתופעות הנובות׳יש אופי מיוחד ואחיד 
לסופר־נובות רבות, המתבטא בטיפוס מסויים של ספקטרום־ 
פליטה בשעת המאכסימום, שבו הקווים מורחבים ומטוש־ 
טשים מחמת אפקט־דופלר חזק, המעיד על מהירות גדולה 
שבה נזרק חומר מן הכ׳; וכן אחיד התהליך שלאחר ד.מאכ־ 
סימום, שבו פוחת הזוהר לכדי מחציתו ב 55 ימים. 

שלוש הסופר-נובות בשביל-החלב נצפו בראיה בלתי־ 
אמצעית: אחת רשומה במקורות סיניים מ 1054 , אחת תוארה 
בידי טיכו בראהה ב 1572 , ואחת — בידי קפלר ב 1604 . על 
שלשתן מסופר,'שבשעת הופעתן היו ד.כ" הבהירים ביותר 
בשמים ונראו אפילו לאור היום. עניין רב יש בייחוד בראשונה 
שבהן, מאחר שבמקום שצויין ע״י האסטרונומים הסיניים 
(במזל שור) נראית היום ערפילירדהסרטן, שהיא מקור־ 




671 


כוכבים 


672 


דאדיו חזק (ע״ע רדיואסטדתומיה), וחלקים ממנה פולטים 
אור שכולו מקוטב, והיא מוסיפה להתפשט במהירות של 3,000 
ק״מ/שניה. היא נידונה הרבה בקשר לשיקולים בדבר מוצא 
קרינת־הראדיו והקרינה הקוסמית (ע״ע). 

אין בידינו היום תאוריה מוסכמת ומניחה את הדעת 
בדבר המכאניזמים של תופעות הגובות והסופר־נובות. יש 
סברה, שהתפרצות־נובה מתרחשת—אואף חוזרת-ונשניח— 
בשלבים מסויימים במהלך התפתחותו התקינה של כל ב׳ 
שמסתו היא מעבר לערך־מינימום מסויים. כמו־כן יש מיי¬ 
חסים לגובות, וביותר לסופר־נובות, חשיבות רבה כסנגנוני 
יצירת המרכיבים הכבדים (האטומים המתכתיים) של החומר 
הקוסמי ממרביבו הראשוני — המימן: מיזוג אטומי־המימן 
לאטומים הכבדים אינו מתרחש אלא בטמפרטורות הגבוהות 
שבפנים־הכ״ (ר׳ להלן, ענד 676 ), וההתפרצויות הן ההז¬ 
דמנויות שבהן תוצרי התהליך הזה נפלטים החוצה. 

כ" כפולים ומערכות מרובות־כ". כב׳ כפול 
מוגדר זוג של כ", ק תביס זה לזה (במשמעות המרחקים 
הבידכוכביים), ששדה-הגראוויטאציה הפועל ביניהם גדול 
משדה־הגראוויטאציה הכללי של הגאלאכסיה באותו איזור; 
משום-כך מהווה זוג זה מערכת אחת מבחינת תנועתה במחי־ 
רותה העצמית בעולם הב", כשבתוך המערכת אחד מבני- 
הזוג מקיף את השני, או — ביתר דיוק — שניהם מקיפים 
את מרכז-הפובד של המערכת. יש גם קבוצות של 3 כ" 
ויותר, ואף של מספר רב של כ", שהן מהוות יחידות גרא־ 
וויטאציוניות במסגרת הגאלאכסיה. 

ב 1769 נמצא לראשונה, שאחד הב״ — הנראה לעין 
כנקודת-אור — מתגלה בטלסקופ כזוג של נקודות-אוד סמו¬ 
כות זו לזו. כשהפעיל דלים הרשל (ע״ע) את הטלסקופ 
הגדול שלו, מצא — החל"מ 1782 — שתופעה זו מתגלית 
במספר רב של כ" הנצפים בעין ואף של כ" הנראים בטלס¬ 
קופים קטנים או בינוניים. ב 1802 פירסם הרשל רשימה של 
כ 700 כ״ מסוג זה, ועל יסוד תצפיותיו הרצופות במשך 20 
שנה עמד במקרים רבים על תנועותיהם של בני-הזוג זה 
ביחס לזה. מאז הלך ורב מספד ד.כ" שהוכחו ככפולים. מקרה 
קלאסי הוא זה של סיריוס (ע״ע), שאפיו ככ ׳ כפול הוסק 
תחילה (בידי בסל [ע״ע] ב 1838/44 ) מן הסטיות המחזוריות 
ממסלולו המחושב לפי מהירותו העצמית, שהן יוחסו להשפ¬ 
עה הגראודטאציונית של לודן לא-נראה (בדומה לגילוי 
מציאותו. של נפטון [ע״ע], באותה תקופה, ע״פ ההפרעות 
במהלכו של אורנוס); רק ב 1862 נמצא הלווין קלוש־הזוהר— 
שהוא ננס לבן — בתצפית הטלסקופית. 

כשהזווית החזותית (מן הארץ) בין שני בני-הזוג קטנה 
מאד — אם משום היותם קרובים־בפועל זה לזה, אם משום 
מרחקם הרב מן הארץ — אין גם טלסקופ חזק מצליח להפ¬ 
ריד ביניהם. אולם במקרים רבים ניכרת כסילותו של כ׳ 
באנאליזה הספקטראלית של אורו — שבה מתגלים שני 
ספקטרומים שונים (אם שני בני־הזוג שייכים לסוגים ספק־ 
טראליים. שתים), או מתגלה תזוזה מחזורית של קווי־ 
הספקטרום או הכפלת הקודם כביטד לאפקט־דופלר(כשאחד 
מבני-הזוג במהלכו מסביב לשני מתרחק מן הארץ וחתר 
ומתקרב אליה חליפות). לסיפן* מבחינים .היום בין כ" 
כפולים חזותיים — שמהותם נצפית בטלסקום, ובין 
כ״ כפולים ספקטדוסקופיים — שכפילוחםמוכחת 
ע״פ האנאליזה הספקטראלית בלבד. בראשונים, שבהם המר¬ 


חקים בין בני-הזוג (=הראדיוסים של מסלול הב׳ הקל 
מסביב לב׳ הכבד) הם מסדר־הגודל של המרחקים במערכת 
כוכבי-הלכת שמסביב לשמש, ארכי זמני-ההקפות נמדדים 
בשנים עד מאות-בשנים. באחרונים, שהם מערכות צפופות 
יותר, זמני-ההקסות הם מסדר-הגודל של ימים. 

כ 20% מן הב" הנצפים בעין הם כפולים, וכן הוכרו 
רבבות כ״ כפולים מבין הנצפים בטלסקופ, רובם המכריע — 
כפולים ספקטרוסקופיים, דש להניח שב 50% מכל חב" 
אינם גרמים מבודדים אלא שייכים למערכות זוגיות או 
מתבות־כ". 

ב 3% — 2 של המקרים נמצא שיותר מ 2 כ" קשורים יחד 
במערכת גראודטאציתית משותפת. לפעמים זוג הכ" הנמ¬ 
צאים בהקפה הדדית מוקף ע״י כ׳ שלישי, מרוחק יותר, 
שזמן מחזורו הוא פאות עד אלפי שנים; כזה, למשל, הוא 
יחם פרוכסימה (ו״ לעיל, עמ ׳ 654 ) לזוג ^ ו 8 של ס בקב- 
טאודום. לפעמים שני בני-הזוג בכ , כפול מתגלים כל אחד 
ככ ׳ כפול לעצמו. קאסטור (״ בתאומים) הוא דוגמה של 
מערכת משושה: 2 זוגות של כ" כפולים מקיפים זה את זה, 
ושניהם מוקפים ע״י זוג שלישי. 


כוכבים כפולים בקרבת השמש 
(עד מרחק 4 סארסק) 


2 הת* 

! 1 ח־ 

־ ק/ 3 ^ 

חצי הציר 
הגדול 
(ביחידות 
אסטרונומיות) 
\ 

מחזור 

(בשנים) 

? 

הכוכב 

0 92 

1.08 

2.00 

23.42 

80.09 

1 > בקנפאורוס 

0.95 

2.42 

3.36 

20.32 

94.89 

סיריוס 



1.23 

83.70 

611.61 

61 בברבור 

0.20 

0,29 

0.49 

9,88 

44227 

1011861• 60 

0.5 

1.5 

2.02 

14.84 

40223 

פריקית 




מרכיבי הכוכב הכפול. 

• המסות של 


בני-הזוג בכ׳ כפול אינם בהכרח כ" דומים זה לזה מבחי¬ 
נת טיבם הפיסיקאלי. מרובים הזוגות שבהם שני המרכיבים 
שייכים לטיפוסים ספקטראליים שובים, ואף רחוקים זה מזה, 
וכן יש שבין בני-הזוג קיימים הבדלים מופלגים מבחינת 
דימסה והגודל המוחלט. בכ׳ הכפול סיריוס, למשל׳ מזווג כ׳ 
(סיריוס . 4 ) מטיפוס 0 .^ של הסידרה הראשית עם גנס לבן 
(סיריוס 8 ) מטיפוס 80 ; מסחו של גדולה כ 4 ) 2 פעמים 
מזו של 8 , אולם הפרש זהרם הוא בטווח של כ 10 גדלים, 
ז״א — עצמת התאורה ש^ל גדולה םי- 10,000 מזו של 8 . 

בכ" כפולים ניתן לקשב ישירות מסות של כ", ללא 
הזדקקות לתורת מבנה הב" (ר׳ להלן), בתנאי שנמדדו 
הסאראלכסה (?) והזווית החזותית (ג — בשביות־קשת) של 
המרחק הממוצע הנצפה בין שני בני-הזוג; מרחקם הממוצע 
בפועל הוא ?/ 3 = אם ! 111 , ג מ! ו הם מסות שני 
מרכיבי הב׳ הכפול ומסת השמש, בהתאמה, ואם ^ ו ^ 
מבוטאים ביחידות אסטרונומיות, ו ? הוא זמן מחזור הסיבוב 
של בני-הזוג מסביב למרכזם המשותף, נמצא (לפי חוק־קפלר 
השלישי): 3 .^ _ נ 01 + !מ! 

מכאן נקבע הגודל ג 1 מ + !מ! ביחסו למסת השמש, ואם 
ניתן לעקוב אחרי תנועתו של אחד משני המרכיבים בנפרד, 
אפשר לקב 1 ע גם את הערכים !מ! ו 2 דם בנפרד. — בכ" 
כפולים אפשר למצוא אישור ישיר לחוק ססה-זוהר (ר׳ 




673 


כו־פסים 


674 


גודל 




נ 1 בב כפול לוהה ( 0 בנבל): 

ע י •י 

לפעלה — עיזום הוזנורח הסחזוריח של 
הזוהר החזותי: לספה— הסברת דתנידר, 


לעיל), ובן לתורת התפתחות הב" (ר׳ להלן) מבחינת התלות 
החזקה של מהלך ההתפתחות וקצבה במסה. 

אם מישור המסלול של בני־הזוג בב׳ בפול עובר דרך 
כדור־הארץ או בסמוך לו, כל אחד מבני־הזוג לוקה ביחס 
לארץ בשבן־זוגו עובר דרך קדהראיה מן הארז אליו? 
נמצא, שבאותה שעה הזוהר הנראה הכללי של הב׳ הכפול 
קטן מסכום ערכי הזוהר של שני המרכיבים, שהוא הנקלט 
בארץ כשהללו עומדים זה בצד זה ביחס לארץ. לפיכך אות 
הבראה של כ׳ פ 0 ו ל לוקה כזה ניתן לתנודות מחזוריות 
קבועות, ומערכת זו מהווה טיפוס מיוחד של כ׳ משתנה 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 667 ), שתנודות עצמת אורו אינן נובעות 
ממבנה הב" עצמם. 

המשתנה הלוקה הראשון שהוכר בתור שכזה היה אלגול 
(ע״ע, וו״ שם ציור). — הכל לפייהסגדליקסריהמשלשני 
בני־הזוג ולפי גודל הפרש הזוהר ביניהם,' וכן לפי זווית 
נטיית מסלולם כנגד קו־החיבור בין הב׳ הכפול ובין הארץ. — 
הליקרים הם שלמים או חלקיים ותנודות האור קלות או 
בולטות מאה כל ההבדלים הללו משתקפים בצורות עקומי־ 
האור של המשתנים הלוקים השונים. 

ערפילית פלנטרית וקרינה אולטרא- 
סגולה. נוסף על קרינה בארכי-גל של האור הנראה לעין 
פולטים כ" אנרגיה 
גם בצורת קרינה 
באולטדא־סגיל(ע״ע). 
חקירה ישירה של 
חלק זה של ספקטרום 
הב" נמנעה עד לעת 
האחרונה בגלל אס- 
מוספירת הארץ, הבו¬ 
לעת קרינה אולטרא־ 
סגולה. לפיכך היתד. 
חקירה זו מבוססת על 
תצפיות בב"—בדרך- 
כלל כ" כחולים חמים, 


. י* < 
י;,-'• ׳< 


ר,ערפילית הנלאנטארית 1801 

(בפזל נ־יראפה [ 5 נו 1 ״*ק 1610 ז 1 ג 0 ]); 
צ!לטר, בפשר 2 שעות ב 1913 


בעלי קרינה מרובה באולטראיסגול — הנמצאים במרכזים 
של ענני־פלאסמה. כ׳ כזה׳ יחד עם עטיפתו, מהתה מערכת 
המכובה ערפילית פלנסארית. במערכת כזו ענדה גא ז בולע 
את הקרינה האולטרא־סגולה של הב׳ המהמה את גרעינה, 
והאנרגיה שנקלטה בו חחרת ונפלטת ממנו בעיקר כקרינה 
בתחום הנראה < הפלס הוא פונקציה מסויימת של אנרגיית 
כ׳־הגרעין בתחום האולסדא-סגול שנקלטה בענן, והתחלקות 
הספקטרום של האור הנפלט מן הערפיליח מעידה על טיב 
הספקטרום האולטרא-סגול של הב״. — ההתפתחות של 
האסטרונאוטיקה ושל טכניקת הרקטות והלווינים מאפשרת 
לאחרונה הצבת טלסקופים ומכשירי־מדידה אופטיים מעבר 
לשכבת האטמוספירה החוסמת את הקרינה האולסרא־סגולה, 
ועי״ב — חקירה ישירה של קרינה זו של הב". 

צבירי כ". פיזורם של הב' ברקיע אינו אחיד: נוסף 
על ריכוזם בשביל-הקלב, יש חלקים ברקיע שבהם הה" 
מפוזרים באקראי, וחלקים אחרים שבהם הב׳ מופיעים מרוכ¬ 
זים בצבירים (צ"). צבירי־כ" אלה הם מטיפוסים שונים, 
הנבדלים זה מזה הן מבחינת צפיפות הב" שבהם והן 
מבחינת סדירות חלוקת הב" בתוכם* מכאן הגדרותיהם 
כדלילים, אי־סדירים, עשירים, צפופים ובר. חשובה ביותר 
היא ההבחנה בין צ" כדוריים וצ " פתוחים. האחרונים 
מרוכזים בעיקר בקרבת מישור הערפילית שלנו, עד כדי 
כמה מאות פארסק משני צידי שביל־החלב. הצ" הכדוריים 
מופיעים בכל חלקי הרקיע, גם במרחקים של אלפי פארסק 
מעל למישור הערפילית ומתחתיו. 

צביר־כ" פתוח הנצפה בקלות היא קבוצת הפליאדות— 
המכונה במקרא כימה — שבמזל שור. בתנאי־ראות תקינים 
ניתן להבחין בה בעץ 6 — 8 כ" סמוכים זה לזה, ומן התצפית 
הטלסקופית ידועים כ 300 כ" המשתייכים לצ ׳ זה. העובדה 
שלב" אלה כיוון משותף בתנועותיהם העצמיות משמשת 
עדות שסמיכות זו אינה תופעה אופטית גרידא אלא מבטאת 
קשר־של־ממש ביניהם. צ׳ אחר הדומה לפליאדות היא קבוצת 
ההיאדות (^ 23 ץמ), אף היא במזל שור! הכיוונים שבהם 
נעים כוכבי ההיאדות אינם מקבילים׳ אך הקשר בין הב" 
מוכח ע״י העובדה שמסלוליהם מתכנסים אל בקודה אחת 
ברקיע (המכונה ראדיאנס), ועובדה זו — בצד התצפיות של 
המהירויות הראדיאליות — עשויה לאפשר את קביעת המר¬ 
חקים של כוכבי הזר במידת דיוק העולה על זו של קביעת 
מרחקי מרבית שאר הב" שברקיע. המרחק הממוצע של ההיא- 
רות מכדור־הארץ הוא כ 40 פארסק, זה של הפליאדות — 
כ 120 פארסק. 

צ" כדוריים 
טיפוסיים הם 413 ? 
(תמי־: ע״ע אסטרונו¬ 
מיה, עמ׳ 805 ) שב- 
חצי־הכדור הצפוני ד 
©-קנטאור שבדרומי. 
צ׳ כדורי-טיפוסי מכיל 
כ* רבים מאד, ומסתו 
הכללית עשויה לה¬ 
גיע לכדי ״ 1 * 1 10,000 , 
צפיפותו גדולה ב¬ 
מרכזו מבחלקיו החי¬ 
צונים, והוא בעל הצביר ה 8 תיח 6563 100 י 1 (במזל 2 ׳ 6 ו 1 ) 






675 


כוכבים 


676 


סימטרית בדורית בקירוב. בצ" בדוריים רבים נכללים 
כ״ משתנים אחדים; לצ' תכדורי יט -קנטאורום יש 154 כ" מסוג 
זה. מספר הצ" הכדוריים הידועים הוא כ 80 . בגלל המסות 
הגדולות שלהם כל כ׳ בהם מתאר הסלול מסביב למרכז הצ ׳ , 
ואינו עשוי להינתק מן המערכת אלא כתוצאה מהתנגשות 
בכ ׳ אחר — שהיא ת 1 פעה נדירה ביותר. אפשר ליון בכ" 
שבצ ׳ בעל צפיפות גבוהה כאילו היו חלקיקים של ענן־גאז, 
המשפיעים אלו על אלו בכוחות גראוויטאציוניים. לעומת-זה 
מסתבר. שקיומם של הצ" הפתוחים אינו קשור בגראוויטא- 
ציה דווקא. אם הצ ׳ הפתוח הוא עצם הדש־יחסית, ז״א מכיל 
כ" שנוצרו לפני כמיליון שנים או מיליוני-שנים אחדים 
מענן־גאז גדול (ר׳ להלן). ייתרן שליכודו בשעה זו הוא 
ז&ני בלבד ושהוא עשוי להיות מתפשט והולר. רק בצ" 
הנחשבים בעלי גיל גבוה יותר. שבהם נשארו הכ" סמוכים 
אלו לאלו 100 מיליון שנה ולמעלה מזה. ייתכן להניח שה¬ 
משיכה הגראוויטאציתית של הזר כולו היא המונעת את הב" 
מלהימלט! או שהכ" הבודדים מתארים בתוך הערפילית 
מסלולים הדומים מאד זה לזה, באופן שאין הם מתרחקים 
זה מזה, 

לצביד־כ" חשיבות רבה לגבי התאומות בדבר התפתחות 
הב*. מאחר שמתקבלת על הדעת ההנחה שחב" המשתייכים 
לצי אחד הם בני גיל אחד. לפיכן־, אם ניתן לגלות צ" חדשים 
ולעומתם צ״ ״זקנים״, פירושו של דבו— שמצאנו קבוצות 
של כ" חדשים וקבוצות של כ" זקנים. קיומם של כ" זקנים 
מאפשר את העקיבה אחרי התפתחות ד.כ״! בדומה לשימוש 
שגעשה בביולוגיה במאובנים לחקר התפתחות החיים. סימן־ 
ההכר לגילם של צבירי־הב״ הוא צבע הב" הבהירים שבהם: 
כ" כחולים בהירים מאד קורנים אנרגיה בהספק גדול, ואין 
הם יכולים להתמיד בהספק זה יותר מ 5 — 16 מיליוני־שנים, 
אף אם התהליד הגרעיני המספק את האנרגיה הוא היעיל 
והחזק ביותר. לאחר פרק־זמן הם פוסקים'בהכרח מפעילותם 
זו ועובדים לתהליך יעיל-פחות, משנים את מבנם הפנימי 
ואינם קורנים באותה מידה. לפיכך צ" הכוללים כ" כחולים 
ובהירים מאד נחשבים לצעירים ביותר, והדרך לבחינת 
ההתפתחות של הצ" במעבריהם ממצב אחד למשנהו היא 
המדדה של דרגת הבהירות באור כחול ואדום (ע— 8 
[ר׳ לעיל, עמ , 659 ]). נמצא׳ שמערכת הרצשפרונג—ראסל 
( 8 — 9 [ר׳ לעיל]) אינה מיון של הב" לפי תנאי־קיום 
סטאטיים שונים, אלא היא מבטאה את ההיסטוריה של 
התפתחות הב*. דאגראמת 8 — 9 של הפליאדות, שלהן 
כ" כחולים זוהרים במידה רבה, היא זו של צ׳ פתוח וצעיר; 



דיאגראמת 8 — 9 של ההיאדות — זו של צ׳-ביגיים; דיא- 
גראמת 8 — 9 של 67 ^ מציגה זד בעל צפיפות גדולה למדי 
(אולם עדין מסווג כפתוח), שמרבית כוכביו הם אדומים. 
הגילים של צ״ אלה הם, בקירוב: פליאדות — 10 7 * 2 שנים; 
היאדות — 10 8 * 4 שנים; 67 — 10 8 ^ 5 שנים. 

מקור אנרגיית הכ״ י הו־אקציות הגרעי¬ 
ניות. מאמצע' המאה ה 19 ואילך עוסקים פיסיקנים בבירור 
המכאניזמים החור־כוכביים, מפיקי האנרגיה השופעת בהת¬ 
מדה, במשך תקופות אסטרונומיות, בצורת קרינה מן ד,כ". 
הלמהולץ (ע״ע) ולורד קלוץ (ע״ע) הסבידו את קרינת 
השמש'באנרגיה גראוויטאציונית, שהופכת לקרינה ע״י 
התכווצות השמש ונפילה־פנימה של חלקי החומר שמהם 
היא עשויה, בהשפעת כוח־המשיכה ההדדי שלהם. 1 ג' של 
חומר הנופל נפילה חפשית על פני השמש מרוויח אנרגיה 
פוטנציאלית בשיעור של 

זו 

8 /560 ז 6 ־ 10 1 א 1.91 = -^ך=״,£ 

אולם שיעור ק דנת השמש הנמדד היום הוא 
5€€ ?/*־/ש 1.96 = *£ 

ומסתבר (ר׳ להא, עט׳ 677 ) שהוא לא נשתנה במידה ניכרת 
ב ״ 10 השנים האחרונות, ואילו כמות האנרגיה הגראוויטא- 
ציונית האצורה בשמש מספיקה לקדנה בשיעור זה ל 10 7 א 3 
שנים בלבד. לפיכך הובר כבר בראשית המאה ה 20 שמקור 
אחר לאנרגיית הב" הוא מחוייב-המציאות, ולאחר גילוי 
הראדיואקטיוויות ותחילת התפתחות הפיסיקה הגרעינית 
החדשה היה אדנגטון (ע״ע) הראשון ששיער שמקור זה 
הוא תהליכים גרעיניים אכסותרמיים המתרחשים במרבזי 
הב" בתנאי הטמפרטורה 'והלחץ השוררים שם. ראקציות 
גרעיניות מפורשות ומוגדרות, שעשויות לשמש —'בתנאים 
הנידונים — מקומת לפליטת אנרגיה בשיעור המתאים 
לקרינה־בפועל של ד.כ" הוצעו בידי ק. ם- פץ ויצזקר (ע״ע) 
וה. א. בתה(ע״ע): ״מעגל הפה׳טון-פמטון" — המופעל בטמ¬ 
פרטורה'של 20 מילית מעלות — וכן "מחזור־הפחמן־חנקך, 
שבשניהם נוצר הליש ממימן תוך פחת-מסה, שהוא המייצג 
את פליטת האנרגיה (וע״ע אטומית, אנרגיה, עט׳ 
515/6 ). התהליך הראשון הוא המכאניזם העיקרי של קרינתם 
של השמש ושל כ״ הדומים לה, השני — של קרינתם העצו¬ 
מה של הכ" הפאסיוויים► 

בטמפרטורות גבוהות יותר עשויות להתחולל בתוך כ׳ 
ראקציות של בניית אטומים כבדים־יותר. מן החשובות 
שבהן — ״ראקציות 30 ״, התמזגות 3 גרעיני-הליום לגרעין- 
פחמן תוך כדי פליטת פוטון: 

ך + 2 נ 0 ■*- * 96 + * 96 + * 90 , 

וכן יצירת גרעין-פלואור מגרעיךחנקן וגרעין־הליום: 

׳ו + 18 ? ׳*- * 96 + " 9 , 

ומספר רב של ראקציות המביאות ליצירת גרעינים בבדם — 
עד לבתל, המצטיין ביציבותו. חשיבותן של ראקציות אלו 
כספקי-אנרגיה בב" היא מועטת, משש שמבן'בעלות זמני- 
חיים קצרים וקשומת במעברים של יסודות הנמצאים בכ" 
בכמויות קטנות בלבד; אולם לדאקציות אלו חשיבות ממבה 
בקביעת ההרכב הכימי של ד,כ", מאחר שהן המכאגיזמים 
שבהם נוצרים היסודות הבבדם של מערכת-היסודות המחזו¬ 
רית, כגת מרכיבי עיקר זזמרם של הארץ וכוכבי-הלכת. 



677 


כוככים 


678 


בשלבים מאותרים של התפתחות הב׳(ו" להלן) חלות בו 
גם ראקציות אנדותרמיות — הצורכות אנרגיה להתהוותן. 
הללו מחישות' אתי תהליך ההתכווצות של הס, ובתנאים 
מסויימים הן מביאות את קץ החיים של כ׳ ע״י התפוצצותו 
כסופר-נובה. 

מבנה הב". מחקר המבנה הפנימי של הכ׳י׳ הוא עיקר 
הנושא וחומר הדיון של האסטרופיסיקה (ע״ע? וכן 
ע״ע אסטרונומיה ואסטרופיסיקה [כרך־מילואים]). מדע זה 
יוצר מודלים מאתמאטיים של מסות־חומר גדולות ובוחן 
בדרך חישובית את התנאים שבהם יכולות מסות אלה להת¬ 
קיים. התאוריה מסבירה את הגדלים הנמדדים בב" ואת 
היחסים ביניהם מתוך תכונות החומר והאנרגיה, בדרכי ההסק 
של הפיסיקה והכימיה. הגדלים הנמדדים ישירות בכ " הם: 
( 1 ) עצמת-אור המגיעה לצופה? ( 2 ) צבע, או התחלקות 
עצמת-האור בארכי־גל שונים?( 3 ) ספקטרום של קווי בליעה 
ופליטה. לגבי" מספר מצומצם של כ'" קיימת אפשרות של 
קביעה ישירה של מרחקיהם בשיטת הפאראלאכסה. הרדיוס 
של מספר קטן של ענקים ניתן למדידה בשיטות של אינטר־ 
סרומטריה אופטית. במערכת של כ ׳ כפול, במקרה של ידיעת 
הסלול התנועה של בני־הזוג, אפשר לסשב את מסותיהם על- 
סמך חוקי־קפלר. רק בס אחד בלבד, השמש, אפשר להבחין 
ישירות ולמדוד תכונות נוספות או סרטי תכונות המשותפות 
לה ולשאר הב". 

טיפוסי-אב של תורת המבנה הפנימי של כ" הם מודלים 
של כדורי־גאז בעלי מסות מסדר-הגודל של מסת השמש 
־ 4 < ורדיוסים מסדר־הגודל של רדיום השמש ,א המבנה 
הפנימי של המודלים נגזר תוך הנחת-יסוד אחת — קבי- 
עותו של מבנה הב׳ בזמן. אישור הנחה זו מושג רק דרך 
הסתכלות בגדלים הנצפים של ד.כ" או בתופעות ותכונות 
הנגזרות מהם. ב 100 השנים האחרונות, תקופת קיומה של 
אסטרופיסיקה תצפיתית, לא נתגלה כל שינוי בפלט של רובם 
המכריע של ד,כ". ב 2,500 השנים האחרונות, ימי-חייה של 
אסטרונומיה כתובה, לא התחולל כמעט שום שינוי בב". 
מתצפיות גאולוגיות בכדור־הארץ ניתן להסיק, שטמפרטורת 
הארץ לא נשתנתה ב 9 סן השבים האחרונות אלא מעם, ז״א: 
עצמת קרינת השמש בפרק-זמן זה היתד. קבועה. ביסוס 
תצפיתי נוסף להנחת הקביעות נותנים השינויים בתדירות 
הפעימות של כ״ משתנים (ד לעיל, עם' 668 ) : קצב השינוי 
הנמדד הוא כזה. שדרושים * 10 שנים לשינוי במחזור- 
התנודה בשיעור ניכר ביחס למחזור הנוכחי. 

הגדלים הפיסיקאליים המאפיינים מערכת תרמודינאמית 
של חומר וקרינה בכלל, ומודלים של כ״ בפרטי, הם: טמפר¬ 
טורה (־ 1 ), לחץ (?) וצפיפות ( 0 ). המבנה הפנימי של כ׳ 
נקבע ע״ס חלוקתם של שלושת גדלים אלה בתוך הנד. מן 
המצב העמיד של הס במשך תקופה ארוכה מאד נובע שה¬ 
חומר בס נמצא בשיווי-משקל הידרוסטאטי ובשיווי-משקל 
תרמי. מכאן מתחייבות משתאות הקובעות לכל נקודה בס 
קשרים פונקציונאליים מסויימים בין שלושת הגדלים הללו 
וביניהם לבין ערכי מרחק הנקודה ממרפז-הכרור והמסה 
הכלולה בכדור בעל אותו רדיוס, וכן משתאה להגדרת היחס 
כץ הזוהר המדחלם של ס (, 1 ) ובין ממדיו, צפיפותו וערך 
פליטת האנרגיה מיחידת־המסה שלו במרחקים שתים מן 
המרכז. כמרכן ניתן לנסח ניסוח מאתמאטי את הקשר הפונק¬ 
ציונאלי בין שטף־הקרינה (£) ובין מפל-הטמפרטורה ואטי¬ 


מות החומר 0 י) לגבי מעבר הקרינה דרכו׳ לשת אתר: בין 
הזוהר ובין הרדיוס, הצפיפות, הטמפרטורה והאטימות — 
משוואת שיווי-הסשקל הקרינתי לגבי שכבה מסויימת בס. 
שיתי-משקל זה מותנה בקיום יחסים מסויימים בין הטמפר¬ 
טורה, הלחץ, הדדיש והיחס "ס/״ס ~ ך של החש הסגולי 
(ע״ע חם, עמ׳ 545 ). בהיעדר תנאי זה אין החומר במצב עמיד, 
וחלק משטף־האנרגיה נישא ע״י זרמי-הסעה, בהתאם למש- 
תאה של שיתי-משקל הסעי. כל המשתאות הללו יחד קו¬ 
בעות קשרים בין 8 גדליםשלהס:?׳,?,ק,£, א,£,£\,.מ. 
משתאות נשפות מתקבלות בניחוח התהליכים בתוך הס 
כמתרחשים בהתאם למשתאת-המצב של גאז אידאלי ברוב 
תחומי הס. אולם בתחומים שבהם שוררות צפיפות גדולה 
מאד וטמפרטורות גבוהות מאד, הגאז — שהאטומים שלו 
מיוננים כליל — עובר למצב של ניתן (ע״ע גז, עט׳ 549 ? 
וע״ע קונטים, תורת ה-), ומשוואת-המצב הופכת לזו של גאז- 
אלקטרונים מנוון. בתנאיי צפיפות וטמפרטורה גבוהים ביותר 
אנרגיית התנועה התרמית של האלקטרונים עולה על כמות 
האנרגיה האצורה במטת-הסנוחה' של האלקטרון, ששוואח- 
המצב טעונה תיקון ע״פ תורת־היחסות. בסופו של דבר ניחן 
לנסח ל 8 הפאראמטרים של מצב הס 7 משתאות, באופן 
שאפשר לבטא 7 גדלש כפונקציה של הגודל השמיני, כמש¬ 
תנה וןםשי יחיד < בכך מתקבל תיאור מושלם של מבנה הס. 

ה ת פ ת ח ו ת ה כ". כל התאוריות בדבר התהוותם, הת¬ 
פתחותם, קיומם שופם של הב" הן במידה רבה היפותטיות, 
שן מבוססות על אכסטראפולאציות מופלגות מן הנתונים 
שבידנו (" 15 ו 013110 ק 3 ^זג€ 18 ז 3151 ז- 1311 ן " [בריג׳מן]), על• 
סמך חישובים של מה שנראה כמתחייב מן הנתונים הללו 
לגבי פרקי-זמן ארוכים מאד הן בעבר והן בעתיד. נקודת- 
המוצא של כל השיקולים הללו היא^דיאגראמת הרצשפרונג- 
ראסל (ר׳ לעיל), המתפרשת בתיעוד של מהליך היסטורי. 
להלן מתואר המהלך ע״פ התמונה הנראית בשעה זו כמת¬ 
קבלת על הדעת ביותר. 

כדי לחשב את התפתחות הב' בזמן יש צורך במשוואה 
נוספת על משוואות המבנה הפנימי (ר׳ לעיל): 


(הרכב כימי, 1 ׳ ,ה) £ = 


(הרכב כימי) 6 


המסמלת שקצב השתנות ההרכב הכימי של הס בהשפעת 
הראקציות הגרעיניות המתרחשות בו נתון כפונקציה של 
הצפיפות, הטמפרטורה שהרכב הכימי הרגעי. מעתה אפשר 
לעקוב אחרי התפתחות הס, ז״א — אחרי השינויים בטמפ¬ 
רטורה, בלחץ, ברדיוס, בצפיפות ובהרכב הכימי עם הזמן. 

מניחים, שתחילתו של כ׳ בהתכווצות מתוך ענן של 
חומר בין־בשבי, בפעולת כו׳ח־הגראוויטאצש. צפיפות הגאז 
עולה בהתכווצות, ועמה עולה הטמפרטורה במרכז. עם עליית 
הצפיפות הס מתחיל להיות אטום לקרינה, וכן מתחיל להיב¬ 
נות בתוכו לחץ תרמי המתנגד לכש הגראוויטאציה. ההת¬ 
כווצות נעשית אמית יותר. אך אין היא נעצרת כליל אלא 
כשחומר הס נעשה — בשלב מסויים — מנוון, או כשתה-, 
ליבים גרעיניים משחררי-אנרגיה מתחילים להתרחש במרכזו. 
ארבע דרכי-התפתחות פתוחות בפני הס, שהכרעה ביביהן 
מותנית במסחו: (א) הצפיפות במרכז מגיעה לערך שבו 
גאז־האלקטרוגים נעשה מנוון, לפני שהטמפרטורה מגיעה 
לערך הגבש הנדרש לשם עירור ראקציות גרעיניות? הס 

זי ־ 



679 


כוכבים 


680 


מתחיל להתקרר והוסר בהדרגה לננס שחור, ההליך כזו! יבול 
לעלות בגורלם של כי■ בעלי מסות הקטנות מ. 1 * 0,09 , ומשך 
זמנו כזמן־החיים של הגאלאכסיה. (ב) ההתכווצות הגרא- 
וויטאציונית נעצרת לפחות פעם אחת ע״י שיחדור אנרגיה 
בראקציות גרעיניות. בסיומו של התהליך עובר מרכז הב׳ 
למצב של גאז מנוון, והב׳ מתקרר תוך מעבר דרך מצב של 
ננס לבן. התפתחות כזו תיתכן בכי בעלי מסה גדולה 
מן הערך המירבי של כוכבי סוג (א), אך קטנה מ, 4 * 1.4 , 
(ג) ההתכווצות הגדאוויטאציונית נעצרת פעם אחת או 
פעמים אחדות עיי ראקציות גרעיניות; עם גמר המלאי 
של האנרגיה הגרעינית בכ׳ כזה, שמסתו עולה על הגבול 
העליץ' לתהליך הניוון — הכ ׳ מוסיף להתכווץ. (ד) אין 
ראקציה גרעינית שמסוגלת לעצור את ההתכווצות; הכ׳ 
מתכווץ בלי גבול. 

תב הב" הידועים נראים במצב של שלבי-התפתחות 
השייכים לדרכים (ב) או(ג); מעטים נראים הולכים בדרך 
(א)! הדרך (ד) כולה היפותטית. 

שלב היווצרותו של כ , אינו מובן לפי שעה די צרכו. 
קיימות שתי גישות שונות לבעיה זו: האחת מניחה התקב¬ 
צות של חומר באיזורים לא-יציבים בתוך של חומר דליל; 
השניה מניחה היווצרות כ" במדיום של חומר בעל צפיפות 
גבוהה מאד, עד כדי צפיפות גרעינית. במודל של גאלאכסיה 
של מימן טהור, המסה האפיינית לאי־יציבות גראוויטאציו־ 
ניתושעשויה להתפתח למערכת נושאת את עצמה בתוך הגא- 
לאבסיה היא מסדר־גודל של . 1 * * 10 — כמסה של צביר־כ" 
(ר׳ לעיל). לפיכך ייתכן שב" נוצרים בתהליך מודרג, שבו 
גאלאכסיות מתכווצות תחילה מתוך ענן על־גאלאכסי, ובתוך 
הגאלאכסיה מתחילים להתכווץ צבירי־כ", שבהם נוצרים כ" 
בודדים בהתכווצות גראוויטאציוגית. 

משהגיע מרכזו של כ׳ לטמפרטורה שבה מתחילה הפעלת 
ראקציות גרעיניות, מבלה ד.כ׳ אח רוב ימיו בבעירת 
המימן, השלב שבו הוא נמצא בסידרה הראשית •בדיאגראמת 
11 —^. כ 80% של האנרגיה הניתנת להפקה בשרשרת 
הראקציות הגרעיניות ההופכות גרעיני-מימן לגרעין־ברזל 
מופקים בשלב זה. כ׳ נמצא בסידרה הראשית כל עוד אין 
שינוי ניכר חל במבנהו. שינוי כזה בא בעקבות מיצוי המימן 
שבמרכז הב׳ ע״י הבעירה. כ׳ בסידרה הראשית, בעל זוהר 
כפול מזוהר השמש, שורף את בל המימן שבמרכזו תוך 0 ג 10 
שנים. זמן זה מוערך כגיל היקום, וזהו אף משך־החיים של 
ב" בצבירים הכדוריים. הזמן שמבלה כ' בשלב הסידרה 
הראשית הוא פונקציה של המסה שלו: ככל שדימסה גדולה 
יותר הטמפרטורה במרכזו גבוהה יותר וקצב בעירת המימן 
מהיר פי כמה וכמה. כ׳ מאסיווי ממצה את מלאי המימן 
במרכזו במהירות גדולה בהרבה מב׳ מאסיווי־פחות, והוא 
עוזב את הסידרה הראשית לפניו. 

אחרי כלות מלאי המימן במרכז אין קצב ייצור האנרגיה 
הגרעינית במרכז מספיק עוד כדי עמידה נגד לחץ השכבות 
החיצוניות. מרכז הב׳ מתכווץ תוך כדי שיחדור אנרגיה 
גראוויטאציונית ועליית הטמפרטורה בו. אולם במעטפת הב׳ 
עדיין מצוי מימן בשכיחות גבוהה, ובה מתקיימת קליפה של 
מימן בוער. קליפה זו מתקדמת עם הזמן כלפי חוץ, והיא 
המספקת אח אנרגיית־הקרינה של הכ ׳ בשלב זה. המעטפת 
מתפשטת וגדלה, וצסיסותה פוחתת והולכת! הב , עוזב את 
הסידרה הראשית והופך בהדרגה לענק אדום. האנרגיה 


מועברת בתוך הב׳ מן המרכז החוצה בעיקר ע״י זרמי־הסעה, 
הגורמים לעירבוב של כ 80% ממסת הכ ׳ . 

בשלב הענק האדום הטמפרטורה במרכז קבועה, וערכה 
למעלה מי 10 מעלות. הליום נשרף במרכז בראקציית' ס 3 
(ר , לעיל, עט׳ 676 ). עם כלות מלאי ההליום' במרכז חוזר 
התהליך שעבר על הסימן בכ׳. נוצרת חזית בוערת של 
הליום במעטפת, והמרכז מתכווץ בהשפעת כוח הגראוויטא־ 
ציה. הטמפרטורה במרכז עולה עם ההתכווצות, וראקציות 
של יצירת גרעינים כבדים-יותר מתחוללות בו. שרשרת 
הראקציות של תפיסת חלקיקי־*! מגיעה במרכז עד לגרעין 
היציב של בחל, אולם כשטמפרטורת המרכז עולה עד למיל¬ 
יארד , ־ מעלות, מתערערים גם הגרעינים היציבים, וראק־ 
ציות נוספות יוצרות גרעינים כבדים יותר עד לסוף המערכת 
המחזורית! בגלל הטמפרטורות הגבוהות שלב זה מהיד 
ביותר — ייתכן שאין הוא נמשך אלא כמה אלפי שנים בלבד. 
הראקציות הקשורות לגרעינים הכבדים הן אנדותרמיות — 
ראקציות הצורכות אנרגיה! לפיכך ההתבווצוח הגראוויטא- 
ציונית מואצת עוד יותר. 

כשם ששלב ההתכווצות של גרעין־המימן בכ׳ היה קשור 
בהתפשטות המעטפת, אף בשלב זה ההתכווצות יוצרת מצב 
דינאמי לא־יציב בכ׳< בשל מהירות ההתכווצות בשלב זה, 
עשוי התהליך להסתיים בהתפוצצות סופר־גו׳בה. 

סוף־דבר: לפי תורה זו תמונת עולם־הכ" המתקבלת 
ע״י צופה על פני הארץ והמיוצגת בדיאגראמת 11 —מ אינה 
אלא חתך ו־געי במסלולי ההתפתחות של כל ר.כ". שני 
הפאראמטרים העיקריים הקובעים את מהלך־החיים של כ׳ 
הם: המיסה של הב׳ והרכבו הכימי בשעת לידתו — ז״א בעת 
התחלת התכווצותו מחוך הענן הגאלאכסי. ככל ששהותו 
של כ׳ בשלב מסויים של דרך התפתחותו ארוכה יותר, 
כן גדולים יותר הסיכויים למצוא אותו בשלב־החפתחות זה 
בתצפית בזמן מקרי כלשהו. מכאן, שבהסתכלות בעולם 
בהווה יש לצפות לכך שמספר הב" שיימצאו בשלבי- 
ההתפתחות השונים יהיה פרופורציוני לזמן־התיים של כ׳ 
בשלב זה. מכל שלבי-החיים של כ׳ הארוך ביותר הוא 
שלב שריפת-המימן, שבו טמפרמורת-השפה והזוהר של הכ׳ 
קשורים זה לזה ביחס הנקבע ע״י הסידרה הדאשית בדיאג־ 
ראמת מ—*. בתצפית מתברר שמספר־הכ" היחסי בסידרה 
הראשית מתאים לזמן־החיים של כ" בסידרה זו. יתר־על־כן: 
ככל שמסת ד.כ׳ גדו¬ 
לה יותר, זמן־החיים 
פסידרה הראשית 
קצר יותר! לפיכך יש 
לצפות למציאת מספר 
רב של כ" בעלי מסה 
קטנה בסידרה הרא¬ 
שית לעומת כ" מא- 
סיוויים. התצפית 
מאשרת שרוב כוכבי 
הסידרה הראשית הם 
ננסים — כ" חלשים 
בעלי זוהר נמוך, ז״א 
בעלי תפוקת אנרגיה 
נמוכה ימסה קטנה 
(ד לעיל, עט׳ 664 ). 



ציור 11 ריאנראסוז צבע — נורל ל 4 *בי־ 
דים פונילים ׳פונים: א הצביר הכפול ■(ן־צ 
ב$ו?ום —צביר צעיר: ב. כיסה (הפליא־ 
רות): נ צביר פרספי (בעסרב) — 1 ?ז 
ט(א> ום<ב): ר. צביר 67 —הוין! עבהם 



681 


כוכבים 


682 


בהקשר זה משמשים צבירי־כ" (ר׳ לעיל, עם , 674/5 ) 
כנושאי־מחקר מעניינים במיוחד׳ הואיל וכל הסימנים מעידים 
על מקור משותף תל לידה בו־זסנית של כל כוכבי הצביר 1 
לשון אחר: כל כוכבי צביר־כ" הם בעלי גיל משותף ובעלי 
אוחו הרכב כימי התחלתי. מכאן, שההבדלים בתכונותיהם 
הנצפות של כוכבי־צביר נובעים מהבדלים בשלבי ההתפת¬ 
חות שאליהם הגיעו ד.כ" השונים, ומידת התקדמותו של כ׳ 
במסלול התפתחותו ממועד הלידה עד לזמן התצפית תלויה, 
לסי התאוריה. במסה של הכ ׳ . אילו היה מסלול־התפתחות 
אחיד לכל כוכבי הצביר, היתה דיאגראמת £— 1 * של צביר- 
כ" מתאימה לתמונת מסלול זה במישור צבע־גודל, וכוכבי 
הצביר היו מתחלקים לאורך מסלול־ההתפתחות לפי סדר 
המסות — ד,כ" המאסיוויים בשלבים המתקדמים של המסלול, 
וד,כ" הלא־מאסיוויים עדיין בראשיתו. למעשה לא רק זמני- 
החיים לאורך המסלול בכל שלב תלמים במסה, אלא גם טיב 
המסלול עצמו שונה לגבי כ* מקבוצות־מסות שונות. לפיכך 
אין דיאגראמת מ—מ של צביר־כ" זהה במדוייק למהלך- 
התפתחות של כ׳, אך כלולה בה אינפורמאציה רפה על 
מסלולים אפשריים. 

ססלולי-התפתחות תאורטיים של כ" בעלי מסות מסדר- 
הגודל של מסת-השמש עוברים דרך אותו איזור בדיאגראמת 
8 — 1 ? שפו מרוכזים כוכבי:*זץש בדיאגראמת.מ 
של צבירים כדוריים כ" אלה שייכים לאיזור הענף האפקי, 
שהוא כנראה השלב הבא אחרי שלב הענק האדום. התצפית 
והחישוב מאשרים, שהתנודד. של כוכבי 1111 היא 

תנודתם של כ" בעלי מסה מסדר־הגודל של מסת השמש. 

מסלולי־התפתחות תאורטיים של כ" מאסיוויים, בעלי 
מסות של ־>ז\ 10 — 5 , עוברים פעמים אחדות דרך איזור 
הקפאידים בדיאגראמת . 8 — 11 , במעבר ימינה בדיאגראמה 
מחזור־התגודה גדל, ובמעבר שמאלה זמן המחזור קטן. ע״י 
מדידת שינמים במחזור-התנודה של קפאידים אפשר לקפוע 
באיזה כיוון הם נעים על פני דיאגראמת 8 — 1 ?. מן החישו¬ 
בים התאורטיים של מהלכי־התפתחות של כ" מתחייב, 
שבשלב' המתאים למעבר דרך אותו איזור בדיאגראמה שבו 
מרוכזים כ" פועמים, תימצא אי-יציבות בשכבות החיצד 
ניות של הכ", והיא הגורם לפעימות. במודלים של מסות 
בעלות תכולה גבוהה של מתכות מתקפלות בחישוב פעימות 
המתאימות לפעימות הנצפות בקפאידים. גם מספר הקפאידים 
בדיאגראמת 8 — 1 ?. ביחס למספר ד,כ" בעלי מסות דומות 
בסידרה הראשית. מתאים לזסני-החיים התאודטיים של כ" 
עשירי־מתכות בשני שלבי-התפתחות אלה. — לשם הסברת 
טיב הפעימות של קסאידים צריך להניח שמסתם קטנה פי- 
שנים ממסת ד,כ" שססלול-התפתחותם עובר דרך איזור 
הקסאידים בדיאגראמת 8 — 1 ?! לפיכך צריך להסיק שבין 
שלב הענק האדום של כ" מאסיוויים ובין שלב הקפאידים 
על ד,כ׳ לאבד חלק ניכר ממסתו. 

מסלול-ההתפתחות של כ" בעלי מסות נמוכות, המוביל 
לשלב הננס הלבן, עובר דרך אותו איזור בדיאגראמת 8 — 1 ? 
שבו מופיעים כוכבי־הגרעין של ערפיליות פלנטאריות (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 673/4 ). למסקנה ד,תאורטית מתאימה המסקנה מן 
התצפיות שכוכבי ערפיליות פלנטאריות נמצאים בשלב של 
התכווצות מהירה: כוכב־גרעין' של ערפילית פלנמארית 
מתכווץ תוך 25,000 שנים מגודל של כ׳ בעל רדיום־השמש 
( ־א) לגודל של כ , בעל ־א 0.01 , המן זה מתאים למספר 


הנצפה של ערפיליות פלנטאדיות בגאלאכסיה. מסתבר, 
שהמעבר מגרעין של ערפילית לננס לבן מהיר ביותר, מכיוון 
שבדיאגראסת 8 — 1 ? אין כל כ" בשלב-מעבר זה. התפתחות 
מהירה כזו תיתכן אם בכ ׳ חלות ראקציות-ניטרינו, המאפש¬ 
רות שיחדור אנרגיה מחוך הכ׳ בקצב רב יותר מקצב פליטת 
אנרגיה ע״י קרינת פוטונים (ע״ע חלקיקים אלמנטריים). 
שיקולים תאורטיים על אינטראקציות חלשות העלו לאחרונה 
שראקציות כאלה יכולות להתחולל בתנאי המרכז של כוכב- 
גרעין של ערפילית פלנטארית זקנה. 

שלב-התפתחות נוסף אחרי שלב הננס הלבן חושב באופן 
תאורטי. בננס לבן הממשיך להתכווץ בהשפעת הגראודיסא- 
ציה י אנרגיית האלקטרונים ׳ הולכת וגדלה עד שהיא מסוגלת 
לעידור הראקציה ההפוכה לראקציית־ש: הפרוטונים בגר- 
עיני-האטוס במרכז הכ , קולטים אלקטרונים והופכים לניס- 
רונים. בגרעינים הכבדים נוצר עודף ניטרונים, הגורם לאי־ 
יציבות ולהתפרקות הגרעינים לקלים יותר. עם עליית מספר 
הניטרונים מאבדים גרעיני, האטומים את ייחודם כליל! מרכז 
הכ , הופך לגאז-ניטרונים מנוון, החישוב נותן, שד׳מסות של 
״כוכבי-ניטרונים״ הן מסדר-הגודל של . 4 * 0.7 — 0.3 , ורדיו- 
סיהם מסדר־גודל של 20 ק״ס בלבד. לאחרונה הועלתה 
הסברה, שכוכבי-ניסרונים נתגלו בתצפית בצורת הפולסרים 
(ע״ע) — מקורות קרינת־ראדיו בעצמה המשתנית מחזורית 
בתדירות גבוהה. 

ד,כ׳ היחיד הידוע לנו מקרוב — השמש, מוקף מערכת 
של כוכבי-לכת ולודניהם. על בעיית מציאות מערכות כאלו 
בכ״ אחרים — ע״עיכוכבי־לכת, עם׳ 645 . 

על חולדות מחקר הכ" — ע״ע אסטרונומיה! 
אסטרופיסיקה. 

הכ" בדתות, במיתולוגיות ובפולקלור. 
במסגרת הרחבה של אמונות, דעות ופולחן, המתייחסים 
למאורות-השמים, נודעת לב" חשיבות מעטה-יחסיח, בהש¬ 
וואה לשמש, לירח ולכוכבי-הלכת. רק מעטים מבין הב" 
הבודדים׳ הבולטים בזהרם, זכו לציון מיוחד בתודעה העמ¬ 
מית בתרבויות שונות! כגון סיריוס — הבהיר בכי הנראים 
לעין, או אנטארס המתבלט בצבעו האדום. לעומת-זד, נמשך 
לב הבריות מימי־קדם אחרי הצורות השתות של מער¬ 
כות סידור הכי ברקיע בקבוצות — המזלות (ר׳ לעיל, 
עמ׳ 652 ). אצל ההודים, הסינים, המצרים, ובראש-וראשונה— 
הבבלים, ואח״כ היותים, וכן בקרב עמים פרימיטיוויים רבים 
(למשל שבטים ועמים אינדיאניים), יוחסו למזלות השונים 
משמעויות אגדיות וסמליות מסויימות, הקשורות עפ״ר בסי¬ 
פורים מיתולוגיים. זכר לכך נשתמר בשמותיהם של הרבה 
מזלות, שהגיעו אלינו ממקורות קדם־אסייניים או יווניים. 
מקום מיוחד תפסו 12 המזלות שדרכם עוברים המסלול 
השנתי של השמש, וכן מסלולי הירח וכוכבי-הלכת—"גלגל- 
המזלות" או "גלגל-החיות" (ר׳ לעיל), שעליו נסתמכהאח״ב 
התחזית האסטרולוגית (ע״ע אצטגנינות). 

על ד,כ״ במסורת היהודית — ע״ע אסטרונומיה, 

עמ׳ 07 ^- 824 . 

ם. בו־דוד, ספר הב״, ו 1 ש-ח ן ^ 7 , 00 ז* £4110 . 5 .ו׳ 
,גמגש[ . £3 .[ ;* 1959 , 1926 , $107$ /ע ה 0 ו 1 *הו#*ו €0 9101 
י ג 1 'אל:> 30 ן .- 1 - ((:*!קומגס ., 1 ;* 1929 , <( 1 ז 10£0 ה 00$ 1 >*ז 0 ׳<*מ 0 מ 
1£ ת $0 ,£זג 1 ח 5 4 * ; 1941 ,$ז $$0 / 0 ץז $10 ׳^ 77 

. 14 ,קש אל 6 .^\ ; 1950 ,$■* $10 ¥0991014$ 

~£חץ 3 ? . 0 , 1953 ? 4 $ 1$09109911 .[ ;* 1950 

׳ב־ 11 >ת 3 ^ 0 . 5 ; 1956 , 1 ( 10171 * 0 * 44$1 10 



683 


. כוכבים — כומטינו, מרדכי 


684 


1(^501, 240 1 0:10414/110 0 1111 ) 5104 ■מ> 11 ) 51 ( 0 1 ( 51114 ) 15 סו '(, 
1957 ז 0 ן?ג:? , 11 ;* 1960 , 4 ) 1 << 0111 !( 0 1101 ) 51 ( 10 ) 1 ? 1 )ח< 1 ? , 111 : נ 
4 11 ) 11 ) 1 ) 111141 ) 0 . 11 ■ 1-111141 ) 01 . 11 ) 51 ) 51 ) 1 ) 0 ,* 506001101 |ל ־ , 
1/(14(44(1-11(11(11 51(111(, 1 111 1 ) 10 ? 111 ,? 031121 .ן ,* 1957 ,'/' 1 ־ 
1)1011 4(1 (1011(1, 1957*; £. 5063:20130, 01)^10( (1 (0011411011 
4(1 100114(1, 1957; 1(1, 241110(5)111^11(, 1963; 2 ז 3 ׳י< 806 .א - 
011(16, 51111(1141( 0114 £1/011141011 1958 , 51011 (ס ; £. ?. 
?1011061106, 0(1(11114 51(1. 111101(!, 1958; \¥• £1 01 , 1111001 ־ ( 
?4(11 4. 51(10(, 1959 2 ; 5404(1(1 4'(10>1(1 (1 (001141100 14(1- 
1(11( (04' 00110<1959 ,(. 5 ץ 11 ק 0 ז 381 ' 6 .)גחז 0 )ח 1 110 ן ; 

0110601. 51(10^142115(, 51(101(11^100 11. 51(10011111(!, 1959 2 , 
0-?. 1111 11 ( 11015 ) 51 51011004 ,(. 065 ) : 1616610111115 1 ׳' 1 .£-ז 0 קו - 
1(101, 111, ¥1, 5145 1004 ? , 3801 ? ( £ £ ; 1961-1965 י ט 1 ע - 
414101)1 ! 0150011017 ) 01120/1 4 ) 8 ס , XX^^^), 1962; 0, ?1. 
>100201 01 31, 5 1(1101 101(11011, 1963; £. 241110 ,ז 110 ^ מ - 
!>>1111(1, 1963 2 ; £.61 £31101*, 24111000101, 0115. !7111-3(, 1964*, 
15101/0(, 001/014(1 (4 111(1(1001/0( (00110(1110 10101*1131.), 1965, 
001151( 51011 (190110 .] , 1966 ,( 3 190 , 0 ן? 106 ׳ 5 י £00 ׳ . 
81*306:, 51011 004 500 / 0 24111000101 004 4 )! 1 ץ 5 ? ) £5 ־ , 
1966; £. 8, "?110:00, 0100140110001 00110(11( (501 .*\1 *)ךת ., 
217,190 5), 1967; £.01300001, X-?424/51011 <1616., סא . (>). 
1967; ?. 1968 , £1/01111100 1101 ) 51 ( 0 1 ) 11 ) 1 ) 110 ? ,סס:ץ 013 .ס , 

?1. 0610, 54(1101 ?5)111(1, 1968; 5 51011 001 ( 10 , £0661511 . 0 ."׳ 
( 801 , (1., 1 - 6 ׳? £01 8 £ - ז 8063110 נ 01 א -א , 1968 ,( 7 .סא ./י 
1968 ,( 2 .►סא , 219 , ז 0 תו\) . 501 ) ץ 55 4 ) 101 ( 10 ) 15 ,סס) ; 

1• 5. 013567, ? 011051( 5(011, 1968; ?. 60 01050:5, 1-0 51011- 
100(( 4(1 (1011(1 (501. 0: ,51 1 [ , 1600 . 1 , 1969 ,( 273 סא , ׳ , 
010514101-011111(1 51011 (501. ^0100, 223, . 1970 ,( 9 .סא 
רי. ו.-א. מ. ל.-מ. 

כולי, ר , ?עקב ( 1685 ן?], ירושלים — 1732 , קושטא), רב 
ומחבר. אביו עלה לא״י מכרתים, ואמו היתה בתו 
של ד משה אבן חביב (ע״ע), ראש רבני ירושלים. בצעירותו 
יצא לקושטא, כנראה כשד״ר א״י׳ נשתקע שם ולמד אצל ר׳ 
יהודה חזנס (ע״ע). לאחר פטירתו של רבו סידר ב׳ את 
כתביו ומסר לד&ום את ספרו הגדול "משנה למלך" על "יד 
החזקה" לרמב״ם, ושילב בו השלמות והערות חשובות 
משל עצמו! וכן ההדיר את ספר "פרשת דרכים" שלו. כ׳ הכין 
לדפוס גם את ספרי סבו אבן חביב "גט פשוט", "שמות 
בארץ״, ו״עזדת נשים״ — שבסופו של האחרון הוסיף שו״ת 
משל עצמו. כ , היה היוזם ומחבר חלקו הראשון של ספר 
״מעם לועז״ בשפת לדינו — האנציקלופדיה העממית של 
פרשנות התורה, הלכה ואגדה ומוסר, שזכתה להיות מקובלת 
מאד בקדב העדה הספרדית (ע״ע לדינו, עמ' 203 ), — כ׳ 
היה קשור כל ימיו ליישוב היהודי בא״י ותמיד ראה עצמו 
כשלוחו. הוא קרא ליהודי הגולה לתמוך ביושבי א״י, ואת 
ההכנסה הנקיה מספרו "מעם לועז" הקדיש כקח־קיימת 

למטרה זו. 

מ. ד. גאון, משכיות לבב. תרצ״ג < הג״ל, יהודי המזרח בארץ 
ישראל, נ/ 308-305 , תרד״ח < א. יערי [ביקורת על "משכיות 
לבב״] (קרית ספד, י׳), תרצ״ד! י. ר. מולנו, איש האשכולות 
ר׳ י. כ׳ ותקופתו(אוצר יהודי ספרד, ה׳), תשב׳׳ב. 

כולסטרול ( 01 ״ז 0105 ו 1:1 ), הסטרול (ע״ע 
סטרואידים וסטרז׳לים) הנפח ביותר בעולם בע״ח ז 
גבישים עליים נוצצים, הניתכים ב 148 0 > בעל פעילות א 1 פ- 
שית. הוא מצרי בשיעורים קטנים המעט בכל תא אנימאלי 
וממלא תפקיד בבניין קחימי־התאים. ריכוזים גדולים יותר 
של כ׳ מצויים ביתרת־הבליה, בגוף הצהוב, ברקמת־העצבים, 
1768 במרה, וכן בחלמון ביצי-עופות, ד,כ׳ בודד לראשונה ב 
מאבגי״מרה, שהן לפעמים גושי כ׳ נקי. כמויות קטנות של ב׳ 
מעורבות בבל שומן מן ההי, כגון 
בחמאה, אולם הוא נעדר מן השומ¬ 
נים הצמחיים. בכוהל יוצר הכ ׳ 
אסטרים עם חומצות אורגאניות 
שונות׳ וגם הם מופיעים בשומנים 


הטבעיים. — הבהרת מבנהו המסובך של הב׳ היא בעיקר 
השגו של א. וינדאוס (ע״ע). 

ע״י שימוש בשיטת האטומים המסומנים(ע״ע איזוטופים) 
הוכח (ריסנברג [ע״ע]? ק. א. בלוך [ע״ע, רדד־מילואים]), 
שתאי האורגאניזם האנימאלי מייצרים את הב׳ מאצטיל- 
קואנזים (ע״ע חמץ, חמצת־), וכן נמצא שחב׳ משמש אב- 
חוסר לביוסינתזה של המצות המרה (ע״ע) ושל כמה 
מהורמוני-המין.' 

ריכוזים גבוהים־יחסיח של כ׳ נמצאו במשקעים פאתולו־ 
גיים שומניים, המופיעים על־פגי דופן העורקים במחלות 
טרשת-העורקים (ע״ע מחזור־הדם, עם׳ 985/6 ) ואוטם שריר־ 
הלב (ע״ע אינפרקט), ובמקביל לכך — בהרבה מקרים — 
נמצאה גם עליה בשיעור הכ ׳ בדם (ע״ע, עם׳ 699 , לוח 2 ). 
יש סבורים שקיים קשר סיבתי בין ריבוי הב׳ בדם ובין 
התקפי־הלב, אד דבר זה לא הוכח בביתר. מאחר שהאורגא־ 
ניזם עצמו מסנתז את הב/ ספק הוא אם יש לתכולת הב׳ 
בדיאטה השפעה על התופעות הפאתולוגיות הנידונות. 

ש. גת, כ׳ וחוסצות־שופן (מדע, ם/ מם׳ 4 ), תשכ״ה! 

.' 1969 ,. 05 £0 , 306000 ? , £1 ; 1958 ,. 05 ,(. 06 ) £ס 00 .? .£ 

ב. שפ. 

ממסעו [אין ודאות לגבי הניקוד והקרי], מךזיכי 
( 1400 [?], קושטא — 1485 [?]), פילוסוף! בלשו, 
פרשן־המקרא׳ תוכן ומאתמאטיקן? מראשי התרבות העב¬ 
רית בתורכיה. כ׳ למד תורה וחכמה מפי ר׳ חבוך צפורטא, 
מגדולי חכמי קטלוניה. בשנות ה 50 ישב זמן־מה באדתנו- 
פול, ושם נקשרו אליו חכמים רבניים וקדאיים.את תפקידו 
ראה בהפצת השכלה בחוגים רחבים, ולמחייבים את לימוד 
התלמוד בלבד הסביר "שלא יועילם התלמוד ולא יבינוהו אם 
לא ילמדו כל החכמות". כ׳ העריץ את הרסב״ם ואת הראב״ע, 
ולרוב חיבוריו של זה האחרון אף כתב פירושים? עם כל 
זאת לא נמנע מלמתוח ביקורת ללא השוא־פנים על כמה 
מדעותיו. בעקבות רבו קירב כ׳ גם את הקראים והשתדל 
להשכילם? הוא אף הכריז על אחדים מחכמיהם, שהם מ״העמו- 
דים אשר בית החכמה בכס עליהם... ותהי משכורתם שלמד, 
מעם ה/ כי עשו חסד עם עמו". בכיוון זה השפיע על גדולי 
הרבנים שברוח, ביניהם תלמידו ר׳ אליהו מזרחי(הרא״ם)? 
עם תלמידיו נמנו גדולי ר,קראים שבתורכיה, ביניהם אליהו 
בשיצי (ע״ע) וכלב אפנדופולו (ע״ע). כ׳ נתפרסם גם בין 
הנכרים, כחכם וכאסטרולוג, ורבי-המדיגה נהגו להתייעץ 
עמו. 

כ , הירבה לכתוב, ומספריו הגיעו לידינו (בכ״י): "ספר 
החשבון והמרות״ — באריתמטיקה וגאומטריה ? מאמרים על 
התקנת מרשירי־תכונה! הערות ל״אקלידוס"? "ספרהתכונה" 
ומאמר על הליקויים? פירוש חשוב על "מורה נבוכים" 
לרמב״ם? פירושים לחיבורי הראב״ע "יסוד מורא", "ספר 
השם" ו״ספר האחד" ול״מטפיסיקה" לאריסמו? "אגרת 
סנפיר וקשקשת". בפירושו י לתורה, "כליל יופי", שאותו 
ביסס על "מלאכת הדקדוק", "מלאכת ההגיון" ו״ררך הפשט", 
מתגלה כ׳ כחוקר רחב-ידיעות׳ חפשי בדעותיו ומבקר בלי 
משוא-פנים ? על ספר זה כתב השגות שבתי בן 5 לכיאל, וס 
השיב עליהן. — בדפוס הופיעו: פירושו ל״מלות ההגיון" 
לרמב״ם (ווארשא, תרכ״ה)? שבי פיוטים (בתוך "שירים 
וזמירות ותשבחות", קושטא, ש״ה, וכן בסידור של הקראים). 

ח. י. גורלאגד, לקוטים ספסרי הר״ס כ׳ ז״ל (גנזי ישראל, 

ג׳), תרכ״ז • י. לדן, תולדות הרה״זז ם. כ׳("תלפיות/ א׳), 




685 פומטינו, מרדבי 

תרנ״ה< ש. רוזאניס, דברי ימי ישראל בתוגרסד״ א׳, 31-26 , 

תר״ץ! י. צינברג, תולדות ספרות ישראל, ג/ מפתח: 

בערכו, 1958 ! נ. בן־מנחם, יסוד מורא של ר׳ אברהם בך 

עזרא (ספר היובל... לכבוד י. ברודי), חשכ״ז * הנ״ל, סרקי 

ר׳ אברהם אבן עזרא (הדרום, כ״ז, 220-211 ), תשכיח! 

א. דויד, ר׳ מ. כ׳ סורו של ר׳ אליהו מזרחי (ק״ס, מ״ה), 

תש״ל ; ^ ¥571 } . 71 ! 1710 -. 715755 . 11 ) 1451:7151 ( 110 £10 , 51£ ג 1 ' 1£51 ו 8 . 18 
. 1905 ,( 111 . 011,0 . 0 . 14 

א. ק. 

כונה [כ׳], התכונות [ז?-ת] (- 3 מ 110 ח 16 מ 1 ,תס&תסזמז 
ץז! 1 ) [בלפי מושא כלשהו] — מושגים רב־פשמעיים 
כפילוסופיה — בתורה הפטיכולוגית-פנומנולוגית והפילוסו- 
פית-טראנסצנדנטאלית. ובתורת-הטידות וכן בתאולוגיה, 
במיסטיקה ובמשפט. 

בפילוסופיה. כ׳ וה-ת הם מושגי־יסוד, מבחינה 
הכרתית: (א) בפסיכולוגיה של ם. ברנטנו (ע״ע)! (ב) וב- 
פנומנולוגיה (ע״ע) של א. הוסרל '(ע״ע) ו(ג) של ז׳.־פ. 
טרטר (ע״ע). 

(א) לפי ב ך ב ט א נ ו, "כל תופעה נפשית מאופיינת ע״י 
מה שנקרא בסי האסכולאסטיקנים של יה״ב ,הקיום־בתוך 
( 10-0x15160113 ) ההתפוונותי (או גם המנטאלי) של דבר־ 
כלשהו". כשאבי מדמה משהו, אוהב או'שונא משהו, וכד׳, 
"נמצא" המושא המדומה או האהוב או השנוא באופן מיוחד 
בתוכי, וה״קיום־בתוך" המיוחד הזה מאפיין את הפעולות 
(האקטים) הנפשיות. בהתאם לכך הגדיר ברנטאנו תופעות 
נפשיות כ״תופעות שמכילות בתוכן דבר מבחינה הת¬ 
כוונו תי ת". לכל תופעה נפשית יש "מושא אימאבנטי״ז 
גם כשאבי מדמה בנפשי דבר שאינו קיים במציאות, כגון 
״בית שפולו זהב״ או ״משולש מרובע״, הרי דבר זה — 
באשר אני מדמה אותו — "נמצא" בתוכי באופן "מכוון". 
ה״נפשי״ הוא התפוונותי: "אפיינית לתופעות הנפשיות היא 
התייחסות כלפי מושא". בשלב מאוחר-יותר של הגותו חזר 
בו ברנטאנו מרעיון ה״קיום־בתוד", והורה שה״קיום" ההת¬ 
כוונות , אינו אלא בדות! אך הוא לא ויתר על התורה שהה—ת 
עצמה היא האופי'המכריע של כל האקטים הנפשיים: אין 
שמיעה ללא ,משהו נשמע׳, אין שמחה בלא ׳משהו ששמחים 
לקראתו׳, וכד׳.— ליד התופעות האלה הבחין ברנטאנו בנפש 
"תופעות פיסיות" (כגון לבן, מתוק ושאר התחושות), שאין 
בהן אותו היחס של ה—ת למשהו המאפיין את התופעות 
הנפשיות. 

תורתו של ברנטאנו בצורתה הראשונה מבדילה בין 
המושא ,הפנימי׳ (השניי) ובין המושא הראשוני: כשאני 
מדמה לפני מגדל, הרי המגדל שפחת הוא המושא הראשוני, 
ואני מתייחם אליו באמצעות "המגדל-שבתוכי". בחלום קיים 
רק המושא השניי, ואילו הקיום של המושא הראשוני איבו 
הכרחי בשביל האקט הנפשי עצמו — מבחינה זו הוא תוספת 
מקרית לחיים הנפשיים עצמם. 

על תורתו בדבר האופי ההתכוונותי ביסס ברנטאנו 
חלוקה חדשה של האקטים הנפשיים. בניגוד לחלוקתם המסר- 
תית לחשיבה—רגש—רציה, הציע אח החלוקה לדימויים— 
משפטים—אקטים אמוציונאליים, משום שהיחס ההתפוונוחי 
אל המושא הוא אחר לגמרי כשאני רק "מדמה" דבר מכשאני 
"שופט" עליו לחיוב ולשלילה, ואילו להפרדה בין רגש ורצון 
אין בסים מבחינת היחס ההתפוונותי בשני המקרים. 

(ב) ה ו ם ר ל קיבל את המונח ה—ת מפרנטאנו, אך שינה 
את משמעותו מן הקצה אל הקצה. הוא נטש מלכתחילה את 


בונה, התבונות 686 

רעיון ה״קיום־בתוך":, לדבריו, כשאני מתפוון בדימויי אל 
המגדל, מתפוון אני אל המגדל ממש ובמישרין, ולא דרך 
אובייקט "פנימי" כלשהו, והה—ת הזאת מאפיינת את האקט 
שלי חמבחילה לו את אחדותו. אך לא כל החוויות הנפשיות 
מאופיינות ע״י הה—ת: יש חוויות, כגון רגשות, שאינן מת¬ 
כוונות אל משהו. הוסדל מדגיש פונקציות שונות של הה—ת: 
( 1 ) היא "מכוונת" נתונים רבים ושונים אל מושא אחד! 
הנתונים האלה (הנתונים ההיוליים) משמשים לה חומר 
גלמי, ונתונים חושיים שונים מכוונים על־ידיה אל אותו 
המושא (אני רואה את המגדל מאספקטים שונים, אני שומע 
את קול הפעמון שבו, וכר)! ( 2 ) בתהליך האובייקטיוואציה 
(ההעצמה) הה—ת "מזהה" אוחו מושא (,מגדל׳) הנתפס 
בדרכים שונות ! ( 3 ) היא "מאחדת" את האספקטים השונים 
של המושא האחד הזהה > ( 4 ) הה—ת ״בונה״ את המושא: 
הוא אינו נתון לה מראש. הפונקציה הבונה הזאת, שאותה 
הדגיש הוסרל ביותר לאחר־מפן, מתגלה לחוקר ע״י "נ י ת ו ח 
התכוונו תי", 

(ג) בעוד שהוסרל השתמש בכ׳, כדי להדגיש את "התפ¬ 
קיד הבונה" של ה ת ו ד ע ה לגבי המושא הנבנה על-ידיה, נתן 
ם א ר ט ר למונח פירוש מנוגד לזה, בטענו נגד הוסרל, שפי¬ 
רושו הוא סירוס של המשמעות הראשונית של ד.כ׳. סארטר 
פירש את מילת-החיבור "אל" שבביטוי "ה—ת אל משהו" 
פירוש אונמולוגי: היחס ההתפוונותי מבקש להביא לידי 
ביטוי דווקא את אי-תלוחו של המושא בתודעה, והוא כמין 
גשר בין שחי גדות־נהר, שאינן תלויות זו בזו. 

תור ת-ה מ י דו ת דנה בכ׳ בקשר לחריצת משפט על 
ערפו של מעשה: האם הוא מוסרי בשל ד,כ׳ שמתוכה הוא 
נעשה, בלי שיס-לב לתוצאותיו, או בשל התוצאות, בלי להת¬ 
חשב בכ׳. לפי האתיקה הפורמאלית(ע״ע קנט), המעשה 
הוא מוסרי אך ורק אם הוא נעשה מתוך כ׳ לציית לחוק 
המוסרי. 

ב תא ולו ג יה הנוצרית לכ׳ משמעות שונה בתסי¬ 
סה הקאתולית ובתפיסה הפרוטסטאנטית.,אצל הקאתולים 
ד.כ׳ קשורה במעשה, ולא בעושה, והדגש מושם בחוץ, על 
מעשים טובים. אצל הפרומסטאנטים׳ לעומת־זה, הכ׳ 
קשורה בעושה, והדגש מושם בפנים, בכוונתו הטובה של 
המאמין. התפיסה הקאתולית נותנת' מקום לפרשנות מסובכת 
(קאזואיסטיקה), שהרי כ" המעשה יכולות להיות רבות, 
מה שמשאיר בידי המפרשים אפשרויות רבות של הערכה. 
על הכ׳ במיסטיקה — ע״ע מיסטיקה! זן; יוגה. 

על ד,כ׳ ב מ ש פ ט — ע״ע נזיקין, דיני־; עברה. 

ש. ה. ברגמן, אנשים ודרכים (המאמרים: "סרנץ בדנטאנו" 
ו״מסקנוח מטפיסיות של הפנומינולוגיה של הוסרל"). תשפ״ז* 

; 1901 , 1-2 .ק 1£3 , 11 , 1 ( 5 ^ 17711555115/11171 155/15 ^ 1-0 , ££1155611 .£ 

, 1 , 1 ^ 1 ( 111 ) 14 ( 510 1 ( 3 (/ 55 ו 3 וק 1 ז< 5 . 17 15 ^ 571010 ( 3 ? , 8x6013110 .? 
- 171157111071 , 4 1 ) £5271 055 .£־ £1 <) 1£#£1 ק 5 11 ;* 1924 ,. £1 125 
. 111105 ?) 771155571 7151 . 11 757110510 ? 51 < 7 ,) 55710103117 . 7 ! 151 011101 
- 011101010 * 110 ? 7111 ,. 18 , 1936 ,[ 85511 8 . 58 ] 115115 

140 זח 19 , 521-115 .?-.( ;*ל 196 ,.,י 5 . 8 ת 1 , 1400011011 21501 
- 0150 *'.£ . 7105501 41 5 ו 02 /ס 1£31 ז 1 ס 71711 ? 10 40 00400011010 ) 
: 1$ ( 5555114 ? , 52), 1939; 8. 18. 011151101x11 ,'!?א) 110101155 
114115 ( 10101110 , 1,5¥11125 .£ ; 1957 ,^ 51114 1514 ו/ק 1010 !ו 7 ? 4 
- 211 ־ 511 ' 1 86 51 131156 ? 13 86 . 111105 ? .׳ 851 ) 115 )) 51 ( 1 /? 1510 זז 51 

. 4 315151 ( 5 7111135515 £41011714 , 15 !־ 1 ( 1 . £1 ; 1959 ,( 149 ,ז 86 
, 186112X18 .זוו ■ 1 ; 1963 , 571010$15 ( 5 ? (( 5 ! 51 ! 1010$1 ( 13 ( 1 10 ( 1710 ) 
. 1969 , 1 ( 7715 74031555 0( 1)11011X0 

וע״ע פנומנולוגיה: איבל׳. 


א. ע. ש. - ש, ה. ב. 



687 


כונה, דתגונית — כופרי 


688 


בעולם־החשיבה של ה י ה ד ו ת הה׳ היא עניין הן להלכה 
והן לקבלה. 

בהלכה משמשת הב׳ בשתי משמעויות: ( 1 ) החיוב 
בעשיית המצלה תוד עשייתה ביודעין! מבחינת משמעות 
זו של הב׳, הקורא במקרה את פרשת .שמע" בספר־תורה, 
מתוך שהוא עוסק בהגהת הספר — אינו יוצא בכך ידי חובת 
מצ 3 ת ק״ש, ואפילו היה זה בזמנה (בדכ׳ י״ג, ע״א), וכן 
השומע קול שופר ולא ידע ששופר הוא (ר״ה כ״ח, ע״א), 
וכל הדומה לכך.( 2 ) החיוב בעשיית המצוד. מתון־ המגמה 
לעשותה! בעניין זה נחלקו הדעות בתלמוד אם "מצוות 
צריכות כ׳" או לא (ר״ה, שם! עיר׳ צ״ה, ע״ב! ועור), וגם 
הפוסקים נחלקו הלכה כמי. לכל הדעות. בדיעבד אין כ׳ זו 
מעכבת בתב המצוות! א יל ם חרוצה לצאת ידי חובתו, 
במצנה או בברכה, ע״י מעשהו של חבת, אינו יכול לעשות 
כן מעצמו, אלא חבת צריך לכוון ״להוציאו״ ידי חובתו — 
ושליח־ציבור כוונתו להוציא את כל שומעיו. כ , היא הדו־ 
פכת את מעשהו של אדם המקיים מצלה יותרת, שלא ממנה, 
לאיסור — שאינו עובר על איסור "בל תוסיף" אלא־אם־כן 
נתנוון במעשהו זה לשם קיום המצלה (שם). 

מבחינה זו יש מעמד מיוחד למצנת קריאודשמע, שהכל 
מודים שהיא צריכה כ׳ מן המין השני ("כוונת הלב"), אלא 
שנחלקו תנאים בדבר: אם רק פסוק ראשון צריך כ׳ זו, 
או אם צריכים כ׳ עד למלות "על לבבך", או לכל הפרשה 
הראשונה. לדעת תב הראשונים, נובע ייחודה של מצות 
ק״ש ממהותה כאקט של "קבלת עול מלכות-שמים". לדעת 
הרמב״ם (הל׳ תפילה, פ״ד הל׳ ט״ו), שונה גם מצלת תפילה 
משאר כל המצוות כולן, ו״כל תפילה שאינה בכ׳ אינה תפי¬ 
לה, ואם התפלל בלא כ׳ חחר ומתפלל בכ׳״! אלא שהרמב״ם 
עצמו חחר ומגביל כ׳ זו ל״ברכה ראשונה" של שמוגה-עשרה 
בלבד (שם. פ״י הל׳ א׳). הב/ לדעתו, היא "שיפנה את לבו 
מכל המחשבות ויראה עצמו באילו הוא עומד לפני השכינה". 
אף למי שסובר שצתך כ׳ בעשיית מצןה, אין צורך לבטא 
כ׳ זו בשפתיים, ובהרהוד־הלב די. בדבר זה נחלקו החסידים, 
שתיקנו נוסח אמידת .הריני מוכן ומזומן" לפני הברכה על 
עשיית מצןה, כדי לבטא כ׳ זו בדברים! ועל כך השיג עליהם 
בעל שו״ת נודע ביהודה [יד׳ד, סי׳ צ״ג] (ע״ע לנדא, יחזקאל). 

י. וכ 

בקבלה מציינת ד,כ׳ טכניקה של התבוננות מיסטית, 
שמטרתה להביא את האדם לדבקות באל. בספרות ההיכלות 
(ע״ע) תוארו אישים שבשעת התרופפות אקסטאטית הגיעו 
עד להיכל העליון שבו כסא־הכבוד, הקבלה, שמראשיתה 
העמידה תחת האקסטאזה את ההתבוננות, העמידה תחת 
עליית הנפש פולה — את ד.כ' המיסטית של המחשבה בלבד. 
שתי הנחות יסודיות לתורת-הכ׳ בקבלה: שהאלוהות מש¬ 
תקפת בתורה ובמצוותיה, ושפל נמצא משתוקק לשוב לידבק 
בצור־מחצבתו, והב , היא הדרך למימוש דבקות זו ע״י הפ¬ 
שטת המעשה הדתי — והתפילה בפרט — מגשמיותו הקונ¬ 
קרטית, תוך התבוננות מתמדת במהותו הפנימית. בדרך זו 
משתלבת המחשבה (או הרצון) האנושית לתוך זו של האל, 
ומצטמצם הפירוד בין השנים. לפיכך אין התפילה "כנגד" 
הקרבן (השר ברה׳ כ״ו, ע״א). אלא היא בעצמה מעשה של 
הקרבה עצמית וגאולה פרטית של הנשמה. על מידת ההש¬ 
בתה של הכ׳ מעידה דעת הזהר (ח״א ס״ה, ע״א, ועוד), 
שבשר הקרבנות נתון לסס״א. ואך ד.כ׳ לבדה מגעת לה׳. — 


לדעת המקובלים, חייבת הב׳ לעבור עולמות שונים בדרכה 
לעולם האצילות, ומכאן ההוראות המפורטות — ולעתים 
המנוגדות זו לזו — לטיב ד.כ׳ ויעדה, ז״א — למי יש 
ל כ ו ו ן ז בחוגו של הראב״ד היה לתפילת־הכ׳ אוסי מיסטי- 
רוחני טהור, ללא תערובת יסודות מאגיים. אצל מקצת אנשי 
חסידות-אשכנז (ע״ע), שקשת את חיבות התפילה בשמות 
ה׳ ע״י גימטריה, צירופים וכיו״ב, וכן בקרב תלמידיו של 
ר׳ יצחק קגי־נהור, מיטשטש הגבול בינה ובין פראקטיקת־ 
כ׳ מאגית, אף כי גם אצלם אין ד.כ׳ מתרחשת אלא בתחומי 
המחשבה בלבד. 

בשאלה: למי מכוונים 1 — נחלקו הדעות. חסידי אשכנז 
העלו כוונתם למטטרון (ע״ע) או לכרוב (ע״ע), ואילו בחוג 
הראב״ד, וכן גם ב״תיקוני־זהר" ובמשנתו של משד, קורדו- 
בית, הורו לכוון לעילת־העילות וליוצר־בראשית. מר , יצחק 
סגי־נהור ואילך חל מפנה יסודי, מששללו אפשרות כ׳ לאינ¬ 
סוף, לפי עצם מהותו, וייחסוה לספיתת המתווכות בין האדם 
לאינסוף. 

התפתחות רבה בכ" חלה בקבלת האר״י, שלפיה ד.כ׳ היא 
האמצעי להעלאת הניצוצות מן הקליפות, ובכך היא מחישה 
את תהליכי ה״תקוך והגאולה, לפיכך גם טענו שבחי צבי 
ונתן העזתי, שמשתוקן מעמד העולמות בהתגלות המשיח 
אין עוד עת לכ״^האר״י, דש לכוון במישתן לאינסוף. גם 
בחסידות—שראתה תך להשגת הדבקות־בשכינה גם ללא 
מערכת הב״ המסובכת אלא ב״עבודה בגשמיות״ — הסתייגו 
מכ" האר״י. ביקורת קשה הוטחה נגד תורת הכ ׳ של המקו¬ 
בלים כבר בראשית דרכם ע״י ר' מאיר בן שמעון מנרבונה 
ואחרים (ד׳ שר׳ת הריב״ש, ס׳ קנ״ז ועוד). — הב" שולבו 
בתוך ספתם שוגים, מהם מיוחדים לנושא, ומהם סידורי- 
תפילה! חלק מספרות זו עדיין בכ״י. מן הנדפסים: פירושו 
של ד נפתלי הירץ טרום (ע״ע [ 3 ]) לסידור! "ספר הפונות" 
של האר״י! "משנת י חסידים" לעמנואל חי ריקי (ע״ע), 
"שערי ציה" לנתן נטע הנובר (ע״ע)! "חמדת ימים"! "סידור 
תפילה למו״ר הרב שלום שרעבי", ועוד. 
וע״ע מצלה! תפלה. 

ג. שלום, חלומותיו של השבתאי ר׳ מרדכי אשכנזי, מ״ו- 
נ״ב, תרצ״ח! הנ״ל, ראשית הקבלה, 253,98-91,78 , תש-ח! 

י. תשבי, תורת הרע והקליפה בקבלת האר״י, קכ״ג-קל־ד, 
תש״ב! הנ״ל, משגת הזוהר, ב׳, רמ״ז-שס״ב, תשכ״א, הנ״ל, 
נתיבי אפונה וטינות, 45-30 , 1964 ! ערוגת הבשם (מהד׳ 

א״א אורבך), ד, 105-102 , תשב״ג! י. בך־שלפה, תורת 
האלוהות של רמ״ק, 86-80 , תשביה! ״ 041 ) 1 .ס 11 

1140118, 1/18 51714X1118 ]08 17114'08411844 141 ]144014171 (5(11^ 10 

; 1913 ,(! £01116 13110 ( £31111 .}סז? 0£ זססס!! ס 1 .. . 1.11 
010  
. 1958 , 11044414171 (178, 1X1 ץ] £08 מיו 88 ^ 710 

מש. ח. 

כיסרו, שמם של 2 מלכים מן השושלת הסאסאנית בפרס 
( 1 ) כ׳ 1 א נ ו ש ר ו א ן ("שנפשו בודאלמוות"), 

מלך 531 — 579 , מן המהוללים שבמלכי פרס. כ׳ היה בנו של 
פואד 1 (ע״ע), בעלותו למלוכה ביטל את השינויים החבר¬ 
תיים שהנהיג אביו בהשפעת המאזדאקיים (ע״ע סזדק), 
החזיר את הרכוש לבעלים שהופקעו נכסיהם, תיקן את סדרי 
הנישואין ואת מעמדם של הילדים שנולדו בתקופת השפעתם 
של המאזדאקיים׳ שבה לא היו נישואין סדירים. שאיפתו היתה 
ליצב את חוקי המשפחה, הירושה והחלוקה המעמדית, שהת¬ 
ערערו בתקופה שלפניו. הוא שינה גם את גביית המסים מן 
החקלאים, ובמקום שיגבום מהיבול הנהיג שומה קבועה 



689 


כופרו — כורדים 


690 


של האדמות וסוגי הגידולים. גם במבנה הצבא הנהיג כ׳ 
תיקונים, ערך מחדש אה חיל הפרשים, קצב השלום כספי 
למשרתים בו וסיפק להם ציוד — דבר שלא היה נהוג לפניו. 
את מספר הלוחמים הגדיל בגייסו את המוכשרים שבבני 
השבטים שהכניע, וכן ךשב ערי־ספר בלוחמים שהיו מחויי־ 
בים להגן על גבולות הממלכה. את ד הםיקוד הצבאי חילק בין 
ארבעה מסקדי־חזיתות. 

בתחילת מלכותו סיים כ׳ את המלחמה בביזאנטיון ב״שלום 
עולמים", שנחתם ב 532 . אולם ב 540 , לאחר שאירגן את צבאו, 
הפר את בריתו עם יוסטיגינוס (ע״ע), שידיו היו קשורות 
במלחמה הארוכה באוסטרוגותים שבאיטליה. המלחמה בין 
פרם וביזאנטיון נתחדשה, ונמשכה— בהפסקות ובהצלחות 
מתחלפות — כל ימי מלכותו של כ׳. איזורי הקרבות היו 
לאזיקה (קאווקאז המערבי), ארמניה וסוריה, שעברו כמה 
פעמים מיד ליד. בשנות המלחמה נפגעה פרם בדבר (ע״ע, 
עט׳ 872 ). ב 561 נחתם חוזה־שלום ״ל 50 שנה", שיופיו נאלצה 
במאנטיון להעלות מם שנתי לפרס 1 לנוצרים בפרס הובטח 
חופש־דת, אך נאסר עליהם לעשות נפשות לדתם. ב 572 
חידשה ביזאנטיון את המלחמה, וכ׳ מת לפני שנעשה שלום.— 
ב 544 הכניע כ׳ את האפתאליטים (ע״ע חוגים, עמ ׳ 885 ) 
במזרח, וב 570 כבש את תימן בגרשו משם אח החבשים. — 
זכרו של כ׳ נשתמר ■כמלך תקיף, עושה צדק ושומר על 
נתיניו מעושק פקידיו. ליהודי בבל היתה מלכותו של 
כ׳ 1 תקופה של רגיעה ושיבת החיים לתקנם, לאחר השנים 
הקשות של הרדיפות מידי פלאד 1 . 

( 2 ) כ׳ 11 אברוז (״המנצח״), מלך 591 — 628 , נכדו 
של ( 1 ). כ׳ הומלך בידי אגשי־החצר שמרדו באביו, הורמיזד 
1¥ . אותה שעה התמרד גם המצביא וו־הראן(בהראם) צ׳ובין, 
הכריז עצמו למלך וכבש את קטסיסוץ. כ' נמלט מפני ורהראן 
אל&וריקיוס (ע״ע) קיסר ביזאנטיון, קיבל מנעו ערים פרסיות 
באזרביג׳אן, שהיו כבושות בידי הביזאנטים, ובסיועם של 
מוריקיוס ושל הארמנים ניצח את ורהראן( 591 ), הלה נמלט 
לבלך ונרצח שם. כעבור שנים מספר דיכא כ׳ גם את מרידתו 
שליוסתהם, אחד מאנשי־חצרו, שהיה תחילה מתומכיו ומלך 
בח׳וראסאן כעשר שנים. 

כשרצח פוקס את מיטיבו של כ׳, הקיסר מוריקידם, והת¬ 
קמר תחתיו ( 602 ), יצא כ׳ למלחמה על ביזאנטיון. צבאות 
פרם שטפו את ארמניה הביזאנטית ואת סוריה, כבשו ב 611 
את אגטיוכיה, וב 614 נכנסו לא״י ובעזרת היהודים כבשוה 
(ו" להלן). באסיה הקטנה הגיעו הפרסים עד לחופי ים־ 
מארמארה והבוספורום, מול קושטא, וב 619 כבשו את מצרים. 
בכך השיב כ׳ את גבולות פרס כמעט להקפם שבימי ד,אחמ־ 
נידים ; את התקפות האפתאליטים במזרח הצליח להדוף; אולם 
תוך שנים מעטות אבדו כל כיבושיו של כ , במלחמה שניהל 
נגדו הקיסר הרקליום (ע״ע, עם׳ 419 ). כשהגיעו הביזאנטים 
ב 628 לקטסיפון, נמלט כ/ ובנו כנאד 11 (ע״ע) הומלך תחתיו. 
כ׳ נרצח זמן קצר לאחר־מפן. 

כ׳ היד, המלך הסאסאני האחרת בעל שיעור־קומה, אך 
הוא מתואר במקורות כחשת, בוגדני ורודף־בצע. הוא לא 
רדף את הנוצרים, תראה שהנצרות התבססה בימי שלטונו. 
חצרו הצטיינה בפאר ובעידון, ותקופת מלכותו נחשבת לשיא 
בהשגי האמנות ותרבות־החיים בפרס. 

ימי כ׳ 11 היו ימי־רוגע ליהודי בבל, בניגוד לימי 
מלכותו של אביו, שבהם נסגרו הישיבות. כיבוש א" י בידי 


צבאותיו של כ , הביאה עמה מידה מסתימת של שלטת אוטר 
גומי ליהודים שישבו בה (ע״ע א״י, עם , 434 ). יהודי הגליל, 
שדימו את נצחתותיו של כ׳ ותוצאותיהם למעשיו של כורש 
וחשבוהו למבשר גאולתם, אף יצאו חמושים לעזרת כוחותיו 
הכובשים. אולם לאחר זמן מועט פנו הפרסים נגד היהודים 
וגירשום מירושלים. 

על איזדונדאד, בתו(או נכדתו) של כ , — ע״ע בוסתנאי. 

ם. אני-יונה, בימי רומא וביזאנטיון, פרק י׳, ווש״לי! 

• נ 1944 ,. 1 ) 363 ,!? 50110014 1 ? 1 01 ס 1 131700 

ש. ש. 

כרפה, אל־ ( 01 ^* 0 , עיר היסטורית בדרום־עיראק, על 
ההינדיה, זרועו המערבית של הפרת. נוסדה בין 638 
ל 640 כאחת מערי-הסחנות שכוננו הערבים מיד לאחר הכיבוש 
ושהפכו במחצת הזמן לערי־קבע, ואוכלוסייתן היתח מורכבת 
מיסודות אתניים שונים, נוסף על היסוד הערבי השליט. 
בימי הח׳ליף עלי (ע״ע; 656 — 661 ) היתה כ׳ בירה, וגם 
לאחר־מכן היתה ממעוזי השיעה (ע״ע) ומקור תסיסה דתיוד 
מדעית; לפיכך נקטו נציבי עיראק מטעם בגי אמיה (ע״ע) 
מדיניות תקיפה כלפי כ׳. גם העבאסים היו נאלצים לדכא 
בגר סידרת מרידות של השיעים. 

בתקופת פריחתה שימשה העיד מרכז כלכלי ומסחרי 
לאיזור חקלאי חשוב, שגידוליו המצויינים היו קנה־סוכר 
וכותנה, וכן התפתחה בה תעשיית בדים. כ׳ תרמה גם 
להתפתחות התרבותית של החברה המוסלמית, הן כמרכז 
דתי חשוב (בעיקר לצמיחת ה״חדית" [ע״ע] וההלכה 
[ה״פקה"]), והן כמרכז לטיפוח הלשון הערבית (אסכולת 
המדקדקים של כ') וספרותה; האלפבית המונומנטאלי הערבי 
נקרא כוסי ע״ש העיר (ע״ע כתב; וע״ע אמלאם, עם׳ 959 : 
תמ׳). 

במאה ה 10 נפגעה כ׳ קשות בפשיטות הקרפטים (ע״ע). 
בראשית המאה ה 11 ךסדה שושלת-שליטים מקומית, בנו 
מזח*, עיר מתחרה (זולה) בקרבתה, דבר שהוסיף לפגוע 
בחשיבותה של כ/ במאה ה 12 כבר היתה העיר מדולדלת 
מאד, ובמאה ה 14 הפכה להיות יישוב חסר־ערך. 

בכ׳ התקיימה קהילה יהודית פורחת׳ שאחת מפרנסותיה 
העיקריות היו קשרי־מסחר עם יהודים בחצי־האי ערב. 

י. גולדציהר, קיצור תולדות הספרות הערבית (תרג׳ ם. 
שבער), 52 — 53 , תשי״ב; !> . 4 . 0 70101041 . 4 ?? 2011011 זמין ס? 01 ס 1 ץ 801 1011011 
? 4 100 <} 40 0 ס 011 ? 11 ק?£ ,ח 0 םן) $81 ג 1 * 1 * 1 ; 1929 , 329-336 
, 11101 . 11 ? ; 1935-1940 ,( 10 , 0 ז£נן$ב 14 5 ש£ח 4613 ו) 0 ! 4 ) 1 
.' 1960 , 207-9 , 196-7 , 140 , 1110111 ? 111 )ס 

י, סד. 

כו?ת (רעלת-ההףון), ע״ע הריון, ענד 264 . 

כוךךים, עם בקדמת־אסיה, דובר לשון איראביח־מערבית, 
חסר ריבונות ועצמאות מדינית. תחום מושבם — 

אגני החידקל והפרת העיליים, מצפון לשפלת מסופוטאמיה, 
וכן האיזורים ההרריים שמצפון ומצפון־מזרח לחידקל העילי, 
עד הרי־ארדט בצפון והרי־זאגרוס (ועד בכלל) במזרח. תחום 
זה—הידוע בשמו כורדיסטאן (כ—ן)—מחולק מבחינה 
מדינית בעיקר בין עיראק, תורכיה ופרם; פאתו הצפונית 
כלולה בבריה״ט (הרפובליקה הארמנית), פאחו הצפונית־ 
מערבית — בסוריה. פזורה כורדית נמצאת גם בפרס 
הצסובית־מזרחית, באסגגיסטאן, בתורכמניסטאן ובפאקיסטאן. 

■ זו • 



691 


כורדים 


692 



כירדיסטאז 


גבולות ב-ן אינם מוגדתם בביתר! רק חלק מן האיזור מיושב 
יישוב כורדי רצוף׳ בחלקים האחתם האוכלוסיה הכותית 
מעורבת: עם תורכים במערב, ארמנים בצפון, פרסים במזרח 
וערבים בדרום. לפיכך 11 דל שפחה של כ-ן האתנית שנוי 
במחלוקת! בהתאם לתסיסה המדינית המאכסימאליסטית 
של הלאומנים הכורדים הוא הגיע ל!/ 1 מילית קמ״ר, ואילו 
ע״פ גירסת המדינות שב—ן נמצאת בתחומיהן הוא מצטמצם 
ל 100 — 150 אלף קמ״ר. רוב אנשי הגאוגראפיה המדינית 
והאתנית נוטים לכנות בכינוי ב—ן ארץ המשתרעת על פני 
300 — 350 אלף קמ״ר — תחום המגיע במזרח עד הרכס 
המזרחי של הזאגרום הצפוני, בדרום — לאורך הקו העובר 
מכרמבשאה לכרכוך! הקו ממשיך צפונה לאורך מורדותיו 
המערביים של הזאגרוס הצפוני ועמק החידקל עד לסביבות 
מוצול, פתה מערבה לעמק התבור ועובר דרך פינתה הצפו- 
נית־מזרחית של סוריה עד הפרת! הגבול הצפתי הוא נהר 
מורט (יובלו של הפרת) והר אררט. בתחומי שטח זה 
יושבים 10 — 12 מילית נפש, שמהם—לפי אומדנות שונים— 
6 — 8 מילית כ" (ר׳ להלן). 

רובה הגדול של כ—ן — ארץ ה דים גבוהים! רק 
חלקה הדדומי־מערבי נכלל במישור המס 1 פ 1 טאמי. מבחינה 
גאולוגית שייך האיזור ההררי למערכת־הקמטים האלפינו־ 
הימאלאית שנוצרה בשלישת. הרי-הקימוט של כ—ן שייכים 
בחלקם לצומת־ההרים הגדול שבמזרח-תורכיה, ובחלקם למע¬ 
רכת הרכסים המשתרעים מדתם לימת ואן לכיוון דרום־מערב 
והנמשכים לכל אורך מערבה ודרומה של פרם! שלוחות 
אחדות של הרי כ—ן נמשכות לתוך סוריה הצסונית-מזרחית. 
מערכת זו מורכבת ממספר רכסים (=קמתם) מקבילים, 
המשתרעים מצפון־מערב לדדום־מזרח, ובנויים משכבות של 
אבני־גיר, דולומיט ואבן־חול, וכשוליהם המערביים — גבם, 
מלח וחרסיות, המכסים על שדות-הנפט העשירים של עיראק. 
בין הרכסים מפרידים עמקי-אורך (= קערים), שקירותיהם 
הסלעיים תלולים ולרוב חשופים. הרכסים הולכים ומשתפלים 
משיאם שבצפוךמערב (סילו־דאג בתורכיה מתנשא לגובה 
4,170 מ׳) דרומה ומערבה! בתחומי עיראק מגיעות הפסגות 
לגובה של כ 3,000 מ׳, ובפרס — עד 3,500 ם/ 

רובה של כ—ן מנוקז למערב ע״י יובלי החידקל ־. הזאב 
הגדול, הזאב הקטן, העט׳יים והדיאלא. הנהרות עוברים 
בעמקי-אורך ופורצים את הרכסים בגאיות צרים והלולים 
כת לעבור לעמק-אורך נמוך יותר. עזוז־התבליט ההררי 
החריף לעומת הנוחות היחסית של עמקי-האורך משפיעים 


על המערך התעבורתי וההתיישבותי ועל הפעילות הכלכלית 
של האוכל וסיה המתרכזת בעמקים. בעמקים ובמדרונות 
הנמוכים מגדלים עצי-פרי, תרה, ד 1 חן, טבק, חיטה ושעורה. 
בעמקים אחדים נהוג המרעה כל השנה, אך בדרך־כלל עולים 
העדרים בעו׳נת־הקיץ לחתם. 

האקלים הוא הררי־ים־־תיכוני ומושפע ישירות מנבהו 
הטופוגראפי של האיזור. שיאי ההרים מקבלים בחורף גשמים 
ושלג בכמות של כ 1,000 מ״מ חותר בממוצע שנתי, עובדה 
המאפשרת את קיומה של חקלאות־בעל. 

הב" נחשבים לעם איראני מבחינת לשונם (ר׳ להלן). 
מבחינה אנתרופולוגית הם מצטיינים בריבוי של טיפוסים 
גבוהי־קומה, דוליכוקפאלים ובהירים, המעיתם על יסוד 
״נורדי״ במוצאם. ברובם הגדול הם מוסלמים־סונים! מיעוט 
שיעי נמצא בעיקר משני צית הגבול התורפי-פרסי 
ובקרב הפזורה הכור¬ 
תת באסיה המרכזית! 
כ 50,000 כ" בצפון- 
מערב הם יזיתם 
(ע״ע). 

במבנה החברתי של 
הב" מכתע עד היום 
היסוד השבטי: מטות, 
שבטים ובתתות־שב־ 
טים, מהם שסיים 
חיי נוודות מלאה — 
בין מישות מסופו¬ 
טאמיה ורמות תור¬ 
כיה ואיראן, מהם 
נוותם־למחצה — יו¬ 
שבי כפרים, הנמצ¬ 
אים בחורף בעמקים, 
ובקיץ עולה חלקם עם העדתם לראשי ההרים! הללו עוסקים 
בגידול בהמות, בעיקר עזים וכבשים, מעט בקר. חמותם ופת 
דות, שהן אמצעי־מעבר אידאלי בהתם. העדתם מספקים 
את עיקר צרכיהם: חלב ותוצרתו משמשים לתזונה, צמר 
הכבשים ושער העזים — למלבושים, ליתעות-אהלים, 
לשטיחים וכר. תופעת הנוודות המלאה הצטמצמה לאחר 
מלה״ע 11 בעקבות יעולות-פיתוח בתחומי הכלכלה, התח¬ 
בורה והחינוך, וכן בשל הגבלות שהטילו הממשלות. כ" 
רבים פנו לחקלאות ולגוודות־למחצה. 

האיכתם הכורדים מהם בעלי חלקות זעירות ואריסים 
של אנשי האצולה השבטית (נושאי תואר "אגא", "בכ", 
"ח׳אך, "מולא") או של בעלי־קרקע עירוניים. יש כ" עירר 
ביים שניתקו למעשה את הקשתם עם שבט-מוצאם: סוחרים, 
בעלי־מלאכה, עובדי-תעשיה (בעיקר במסעלי־הנפט), בעלי 
מקצועות חפשיים (רופאים, עו״ד, קצינים, פקידים) ובעלי 
נכסים חקלאיים ועירוניים. הערים בכ—ן ממוקמות לרוב 
בעמקים לאורך צירי־התחבורה, והכפתם חולשים על מדרת 
נות-ההרים — מטעמים במחונייס. בערים הכורדיות יושבים 
לצידם של הכ״ מיעוטים גדולים של ערבים, פרסים, סותם־ 
נוצתם (לפנים גם יהודים), וקיבוצים עירוניים של כ" 
נמצאים כמיעוטים ניכתם גם בעתם הגדולות שמחוץ לתחד 
מי כ-ן, הערים החשובות של תכחי כ״ הן: בפרס — 
סננדאג׳, מהבאד! בתורכיה — דיארבכיר, אתרום, ארזיג- 



םי 3 וסימ כירדיים 



693 


פדרדים 


694 



בפר עוררי על נרות האור 1 נ 0 ס העילי 


ג׳אן, קאךם < בעיראק — כרכוך, מוצול, סולימאניר, ארביל. 
וגם בגדאד! בבריה״ט — ירוואן. 

לאשה מעמז~של-כב 1 ד בחברה הכורדית. היא איבת מצו¬ 
עפת, היא חפשית לבחור את בעלה, והוא רוחש לה כבוד, 
וכך נוהגים גם אחיה, אביה והגברים בכלל. בהיעדר בעלה 
היא ממלאת את תפקידיו, ויש נשים הזוכות לסמכות־של- 
ממש בשבט או בעיר. 

קשה לקבוע בדיוק את מספר ד.כ" — דין משום אי* 
הבהירות שבהגדרת השייכות לעם הזה, הן משום המגמתיות 
שבסטאטיסטיקות השונות, נציגי התנועה הלאומנית הכור¬ 
דית הקיצתית—המרחיבה את גבולות "כ—ן" דרומה ומזרחה 
וכוללת בעם הכורדי את כל אוכלוסיית האיזור וגם את שבטי 
הלורים והבח׳תיארים בפרס, דוברי לשונות הקרובות לכור- 
דית — טוענים למציאותם של 12 — 13 מיליון כ". שלטונות 
המדינות שבהן חיים ד.כ" כוללים בסטאטיססיקות שלהן רק 
את שבטי הנוודים והנוודים־למחצה ונוקבים מספרים של 
2.2 מילית בתורכיה, 1.4 מיליון בפרס, 1.2 מיליון בעיראין, 
% מילית בסוריה, 60,000 בבריה״מ. אומדנותיהם של חד 
קרים ניטראליים לגבי מספרם של דוברי-כורדית נעים 
בתחום של 7 — 8 מילית: כ 3 — 4 מילית בתורכיה, כ 2 
מילית בפרס, כ 1.6 — 2 מילית בעיראק, כ 300,000 בסוריה, 
כ 100,000 בבריה״מ. 

ביבל׳ — ראה יהין: היסטוריה, עם׳ 699 . 

ע. י. 

הלשון הכורדית (כ—ת). הלשון הכ—ת נמנית על 
הענף המערבי של הלשונות ההדו־אירניות (ע״ע), ומבחינת 
צורותיה היא קרובה לאיראנית הבעתית יותר משהיא 
קרובה לפרסית החדשה. היא נחלקת ל 3 קבוצותעיבים: 

(א) צפוניודמערבית (כורמאנג׳ית) — הניבים המדוברים 
היום בתחומי אזרביג׳אן וארמניה הסובייטית, אנאטוליה 
המזרחית וסוריה — עם שלוחה בתורכמביסטאן הסובייטית* 

(ב) דרומית (כורדית סתם) — ניבים המדוברים בחלקו 
הדרומי של מחת כורדיסטאן בפרס! (ג) מרכזית — ניבים 
המדוברים בצמתה ובמערבה של עיראק, וכן בחלקה הדרומי 
של אזרביג׳אן הפרסית ובחלקה הצפתי של כורדיסטאן 
הפרסית. בקבוצת-הניבים הצפתית ניכרה השפעת הלשת 
התורכית, בדרומית — השפעת הערבית. — עם קבלת 
האיסלאם ביה״ב קיבלו ד.כ" בם את הכתב הערבי, שבו 
נכתבת הלשון הב—ת גם היש בעיראק ובפרס. בסוריה היא 
נכתבת היש בכתב לאטיני. בבריה״מ הותקן לב—ת ב 1927 


כתב על בסים לאטיני, שהוחלף ב 1945 בקירילי, בשילוב 
אותיות לאטיניות לביטוי היגויים שאין להם ביטוי בכתב 
הקירילי. בתורכיה הוטל איסור על השימוש בכ—ח (ר׳ 
להלן). — שיעור יודעי קרוא-וכתוב בקרב הב" הוא נמוך. 

מתכונותיה של הלשון הב—ת — במערכת ההגיים 
בעיקר: מציאותם של עיצורים סותמים לא-מנושפים( 1,15 , ס) 
בצד המנושפים , 6 ,׳ק (רק ב[א]—כנראה בהשפעת 
הלשונות הקאווקאזיות)! מציאות עיצורים "אמפאטיים" 
(מגורנים) ח, ע ועוד, העשויים להשפיע על הגייתה של 
חסלה כולד. (במב הניבש)* פישוטם של צמרות עיצורים 
בסשי מלש (בעיקר ב [ג] ובמידה פחותה מזה — ב [ב] )* 
התנועות הארוכות מטבען הן: 3/6.1 .".ס; הקצרות מטבען 
הן: 3.1 .* 1 (זו האחרונה מתבצעת, לפי הניבים, 6 או 11 
[כמו באנג׳ )"ס]). 

במערכת הצורות — בשם: סיומי היחס הבלתי־ 
ישיר (תוך הבדלה בין מין זכר ונקבה — רק ב[א]) מיוחדים 
ללשון זו. סיום הסמיכות (ר׳ להלן) — כבשאר הלשונות 
האיראניות, אך תוך הבדלת המין ב(א). כינויים מחוברים 
להבעת קניק — כבשאר הלשונות האיראניות. סיום האי- 
יידוע מצוי בכל הניבים, סיום היידוע — רק ב(ב) מג). 

בפועל שני גזעים: ( 1 ) ראימפרסקטיודי, שממנו נגז¬ 
רות בעזרת תחיליות וסשיות של הגוף שמספר צומתיהם 
של האספקט האימפרפקטיווי (ע״ע דקדוק, עט׳ 995 ) בדרך 
החיווי (בהווה/עתיד),' האיווי והציוד* ( 2 ) הבעוני־חפעול, 
שממנו נגזרות בעזרת אותן המוספיות צורותיהם של האספקט 
הפרפקטיווי והפרסקטי(בהווה, בעבר ובעבר־של־עבר). כמר 
כן ראויות לציון חמוספיות לגזע הפעלים (המקבילות לפרו* 
ורבים בלשונות הודראירשיות אחמת). 

בתחביר. בצירופים שמניש מחובר שם־העצם ע״י 
צורן-הסמיכות לשם־עצם אחר (ל״םומך") שן לשם־תואר, 
אך — בניגוד לשאר הלשונות האיראניות — גם לפסוקית 
שלמה. המושא קודם בדרך-כלל לפועל. — מן התופעות 
המיוחדות לב—ת (ואף לאיראנית־בינוניה) הוא המבנה האר- 
גאטיוד (ע״ע תחביר) של המשפט המכיל פועל־יוצא 
באספקט פרפקטיווי או פרפקטי (מעין: "האיש ראה 
[במשמעות ,נראה׳] לי״ = "אני ראיתי את האיש"). 

ב א ו צ ר - ה״מ ל י ם כוללת הב—ת הרבה יסודות ער¬ 
ביים, אך גם תורכיים, שן ארמניים וארמיש. 

ניבי ד.כ—ת השפיעו השפעה ניכרת על שאר הלשונות 
המדוברות באיזור, ואף הושפעו מהן בהרבה, בעיקר באוצר- 
המלים. על ניבי הסורית (הארמית-המזרחית) החדשה׳ של 
נוצרים ובעיקר של יהודים כאחד, השפיעו הניבים הכורדיים 
גם מבחינת המבנה הפנימי בתחומי מערכת ההגיים, התחביר 
והססאנמיקה, ובמידה פחותה — אף בתחום התצורה. 

ס->ו! 1.1 0 ח 3 ־ז 1 . 4 .ז 1103 ז 0 ) 11 ) £104 ! . 4 10 /) 10 <} 5 010 , 800111 ,}/ 

- 1 ! )! 141 * £1 ! ,}[!!*!)ב!? .£ - 113011 . 0 ; 1901 ,( 2 , 1 , 1111010510 ? 

10 ( 1 , 0 ב 131 \ . 0 ; 1906-1909 , 1/11 — 1 , 011 ^ 01111(110 8011 ( 11 x 11 <) 

, 50300 . 6 .£ ; 1908/9 , 11 ־ 1 , 11 ) £1114 ! 41111/1 ! . 4 ) 41111410 ! 

.£ .£ , 1913 , 0 ^ 11 * 1 ^ 0011 .. )! 

. 19 . 0 ; 1958 , 1 סה 1 ה 1 ס 01 11 ) £11141 ! 4 

!£11141!!! 01010(1 51x410!, 1-0, 1961/2; 1. 0316011, 7/1( 

, 283/4 , 311 >! < 0 )\ . 19 .£ - 111113 >ל\ 1 1 [ ; 1965 

. 1967 

א, ג־ל 


695 


כורדים 


696 


ספרות כורדית (ם״כ). לכ " ספרות-שבעל-פה 
עשירה ומגוונת, הכוללת שירים ליריים ופואמות אפיות, 
אגדות וסיפורים, משלים ופתגמים * היא שימשה מקור־ 
השראה לסופרים כורדיים. התעודה הספרותית הקדומה־ 
ביותר בלשון הב—ת, שהגיעה לידנו, מוצאה מן המאה ה 7 ; 
זוהי קינה על מפלתם של מאמיני אהודה־מאזדה ותורת זאר־ 
תושערה בידי הערבים. ם״כ ממש נוצרה, כנראה, רק בסאות 
ה 10 — 11 , לאחר שקמו נסיכויות כורדיות עצמאיות, שמושלי־ 
הן, לפעמים, הקיפו עצמם בחוג של משוררים וסופרים. 
הרבה כ״ כתבו — וכותבים גם היום — בערבית, בפרסית, 
בתורכית ובלשונות אחרות. מן הב״ שכתבו בלשונם שלהם: 
עלי חרירי (המאה רי 11 ), שכתב שירים ליריים! אחמד אל- 
ג׳זרי (המאה ה 12 ) — מחברם של שירים לידיים ופילוסו¬ 
פיים, שבהם מוזגו יסודות ה&ח׳סודיה הערבית־פרסית באלה 
של השירה העממית הר—ת! הקלאסיקן של הסה״כ, אחמד 
האני( 1591 — 1652 ), שהכניס לשירה הכ—ת צורות קלאסיות 
של השידה הערבית־פרסית, אך שאב גם מן השירה העממית 
של עמו — בפואמה הרומאנטית שלו: "מם וז׳ף. רבים היו 
תלמידיו ומסקיו של חאני במאות ה 17 — 18 . בסוף המאה ח 18 
ובראשית המאה ה 19 ניתקה הסה״ב את קשריה עם השירה 
העממית והפכה יותר ויותר לעיסוקם של חוגי הדת והאצולה 
בלבד. משלהי המאה ה 19 ואילך נשמעים בשירה ד.כ—ת 
קולות הקוראים לתחיה לאומית ולעצמאות מדינית, כגון 
בשיריהם של אחמד מכתאר בך ( 1897 — 1935 ) ואחרים. 
הסה״ב החדשה מתפתחת בפרסי ובעיראק, וכן גם בסוריה, 
בתורכיה ובארמניה הסובייטית. בארמניה הסובייטית היא 
נתמכת בידי הממשלה, אלא שהממשלה היא גם המכוונת 
אותה והופכת אותה למכשיר התעמולה הקומוניסטית. בץ 
הסופרים הכורדיים הקומוניסטיים יש לציין במיוחד את א. 
שאמילוב (נר 1897 ). 

5 *£? 4 >$!< 1144 ? , £ז 14144 ז> 1 ב 1 ,)•! 10 ^ 01 ^ . 11 ן-ן 4 >)[ נ ץ 511 ז 0 ת 11 ^ .זג 

? 0044 . 8015 . 01 " ; 1927 ,( 11 , 151101 0£ ב 11 >* 2 ק 10 :וי(:> £0 -)!)' 1 '} 

,(צ 1 .מ ,"ף 1 ז 11 :>ב 114 ־ 11 ") £ 11 ז> 4 ^ 1 £- 41 ו 04 ז£) 1 ו 1 10 ■ 1441 £11 >?> 

-מ־מ . 0 ; 1956 , 255-295 1 * 1 ,* 10 * 191111 . 8 ; 1955 

* 1 *^ 1 ־ 1 * 1 * 0 ;)־! 13111 * 1,11 * 01 ) , 1 > > 4144 >>> 111 041 , 0 * 5 

.א £ - 1x111112 ^ .(.ן ; 1964 ,([ 1 * 8 * 81051 .זגג .ןן 3 ז 11 ] 

. 1967 , 1-111 ,? 0 ^ £10 1% ו 1 >ז 4 ו% >£■!!/? , 011115 

י. א. ק. 

היסטוריה. בידיעתנו את תולדות הב" רב הסתום 
על המגולה ז בהיעדר מקורות היסטוריים כורדיים מבוררים, 
נשען המחקר ההיסטורי על מקורות של עמים שכנים או 
עמים שבאו במגע עם הב". 

סבורים שמוצא הב" הוא מהשבטים הקרויים במקורות 
קדומים "גותי", שלפי מקורות שומריים התקיימה ממלכתם 
בבר באמצע האלף ה 3 לפסה״נ מצפון־מזרח לחידקל העילי. 
במאה ה 23 לפסה״ג כבשו הגותים את בבל (ע״ע, עמ׳ 538 ) 
ושלטו בה כ 125 שנה. מאוחר-יותר לחמו בהם מלכי בבל 
ואשור כדי להדפם מגבולותיהם, ונירש נתמך ע״י הגיתים 
כשעלה על בבל. 

כסנופון (ע״ע) וסופרים יווניים ורומיים אחרים (דיוז־ד־ 
רום, סטראבי, פליניום ועוד) מזכירים כורדואן, כרדוכים או 
גורדיים כעממים באותו אחור. השם "כורד" נזכר לראשונה 
בתיאור נצחונותיו של ארדשיר ( 226 — 242 ), מייסד השו¬ 
שלת הסאסאנית בפרס. קרדו (קרדון), קרדויים וקרדניא 
נזכרים פעמים־מספר בתלמוד ובתרגומים. 

מלכי בית־סאסאן הסתייעו בכ". שנודעו כלוחמים טובים, 


להדיפת שבטי התורכים שלחצו על פרם מצפון. אחרי כיבוש 
פרם בידי הערבים ( 640 ) החלד. התאסלמותם של הה". עם 
התרופפותו של השלטון המרכזי של הח׳ליפות העבאסית, 
מאמצע המאה ה 9 , השתלטו בכמה מחוזות שושלות כורדיות, 
שהיו כפופות לח׳ליף להלכה בלבד. כמוסלמים־סונים פעלו 
ראשי־שבטים ושליטים כורדיים בשירותם של הח׳ליפים 
הבגדאדיים ושל סולטאגים סלג׳וקיים או כבעלי־בריתמ ובר 
אויביהם של הח׳ליפים הפאטמיים ואורב — של הצלבנים. 
מבין הכ" יצא בית האיובים (ע״ע), שנציגו הגדול היה 
הכורדי צלאח א־דין, שהשתלט על חלק גדול של עולם 
האיסלאם (סוריה, א״י, מצרים)! הוא וביתו הסתערבו במידה 
רבה. במעט כל הסאה ה 12 נאבקו הר" בצפון עם שבטי 
החורכמנים, שאף הם היו רועים, ושפשטו בעמקים ובערבות- 
המרעה שבץ הרי כ—ן לבין הים הכספי. בפאת ה 13 נאבקו 
הב״ בעח עם המונגולים, וב 1251 הנחילו ©פלה כבדה לצבאך 
של הולגו(ע״ע) ליד ארביל; גם לאחר שהמונגולים השתלטו 
על קדמוז־אסש הוסיפו' הב" להטרידם. 

בתקופת המאבק הממושך בין פרס לבין הקיסרות העות־ 
מנית במאות ה 16 — 17 היו אחורי מושבם של הב" זירת־קרב 
בץ היריבים. במלחמות אלו נגרם הרם רב לב", אולם הם גם 
נהנו כפעם בפעם מתחרות זו, לפי שגם פרם וגם תורכיה 
ביקשו כל אחת למשוך את הב" לצדה, ולפיכך העניקו להם 
שלטון עצמי. בתמורה היו הב" חייבים להעלות מס, להשתתף 
בהגנת הגבולות ופעמים אף בחבטחת השלטץ בחבלים בלתי' 
בטוחים (כגון חבלי הארמנים וגאורגיה). מאחר שמבחינה 
לשונית ריב״ קרובים לפרסים, ואילו מבחינה דתית — לתור¬ 
כים הסונים, תמכו קצתם במרינה זו וקצתם בצרתה, אך 
לרוב שיתפו פעולה עם תורכיה, שלא התערבה בענייניהם 
הפנימיים ולרוב לא הקפידה על מילוי חובותיהם של הב" 
לעניין מסים והעמדת לוחמים. לאחר שעשו פרם ותורכיה 
שלש ביניהן( 1638 ). גברה המתיחות בין הב" לבין תורכיה, 
שביקשה לממש את שלטונה עליהם חלכה-למעשה. כשנת¬ 
חדשה המלחמה בין פרס לבין תורכיה במאה ה 18 נטו רוב 
שבטי ד.כ" לצד פרס, וכמה.מראשיהם אף מילאו בה תפקידים 
מרכזיים והנהיגוה במלחמתה נגד האפגאנים תגד התורכים. 
ב 1750 תפס הכורדי מרדאן ח׳אן את השלסץ בפרס לזמן 
קצר, והכוררי כרים ח׳אן זנדי השתלט על לוריסטאן קרוב 
ל 30 שנה ( 1750 — 1779 ), אף שלא נטל לעצמו את התואר 
"שאה". התורכים צידצמו את סמכויות השלטונות המחוזיים 
הכורדיים וריכזו סמכויות אלו בידי הפחש התורכיים באר- 
זרום, בבגדאד שדיארבכיר. המאבק של הכ " עם שליטי 
תורכיה ופרס נמשך כל המאה ה 19 . 

בסוף המאה ה 19 החל מאבק ד.כ" מקבל צביץ של תנועת- 
שיחדור לאומית, ותפקיד מרכזי מילאו בו הצעירים שלמדו 
בבת״ס גבוהים בקושטא ובחו״ל ושהושפעו מהתנועות 
הלאומיות שבמזרח ובאירופה. תגבורת מסויימת לתנועה זו 
באה גם משורש קציני ה״חמידיה" — גדודי פרשים כורדיים 
בפיקוד תורכי, שהוקמו( 1889 — 1891 ) לריסון התנועה הכור¬ 
דית נובח חדירתה של השפעה רוסית לפרס ולאחורי הב". 
בגדודים אלה השתמשו התורכים לדיכוי הארמנים (ע״ע 
ארמנש, עמ׳ 990 ). גם אחורי היישוב הכורדי-ארמני המעורב 
בדרום־קאווקאז ובצסידטערב פרם היו זירות של התנגשויש- 
דמים בין בגי שני העממים, ובדרך-כלל הח הכ" התוקפים. 
ביטאץ התנועה הלאומנית היד. כה״ע "כורדיסטאן", שהחל 



697 


כורדים 


698 


מופיע ב 1898 (בב—ת ובתורפיתבקאהיר ובצרפתית בז׳נווה), 
בעריכת בני משפחת בדרח׳אן, שהעמידה לב" מנהיגים 
מדיניים משכילים עד היום. מעפילים וקצינים פ" נטלו 
חלק בתנועת "התורכים־הצעירים" ובמהפכתם ב 1908 . עם 
כינון המשטר החוקתי בתורכיה נוסד הוועד הכורדי הלאומי 
("חברה לעזרה הדדית ולקידמה"). קבוצת משכילים ומשפט¬ 
נים כ" הקימה את המפלגה הראשונה. "התקווה הכורדית". 
אגודות כורדיות נוסדו בדיארבכיר, במ 1 צול וכבגדאד. אולם 
משפנו התורפים־הצעירים למדיניות של טימוע עמי הממ¬ 
לכה ושל ריכוזיות המשטר בה, נאסרה פעילותה של התנועה 
הכורדית, וראשיה נאלצו להימלט לחו״ל. במלה״ע 1 סירבו 
כמה ממנהיגי הב" לתמוך בתורכיה, אך כ" רבים גוייסו 
לצבא ושותפו בטבח הארמנים. כשפלשו מקאווקאז צבאות 
רוסיה, שבהם היו ארמנים וקוזאקים, טבחו הללו בב". 

בוועידת־השלום בפאריס ב 1919 תבעו נציגי ד.כ" עצמאות 
לב—ן, ועל כך הוחלט בחוזה־סוור שבין מדינות "ההסכמה" 
לבין תורכיה ( 1920 ). אך בחוזה־לוזאן( 1923 ), שנעשה אחרי 
ניצחון התורכים הלאומנים, בהנהגת מוצטפא כמאל, על 
היוונים, לא נזכר כלל כינון כ—ן עצנצאית. ארצם של 
הב״ הולקה בין תורכיה, פרס ועיראק, ובכל 3 המדינות 
האלה נעשו הב" למיעוט לאומי מקופח ונדדף. חבל מוצול, 
המיושב כ", סופח סופית לעיראק ב 1925/6 ע״י חבר-הלאו- 
מים, ע״פ המלצותיה של ועדודחקירה, כנגד התחייבותה של 
ממשלת עיראק לכבד אוטונומיה כורדית בחבל זה. 

תורכיה, שהתחייבה בחוזה-לוזאן לכבד את זכויות 
הב" לשימוש בלשונם, הפרה התחייבות זו מיד לאחר חתימת 
החוזה, ומוצטסא כמאל אסר להורות את הלשון ד,כ—ת והחל 
להגלות משכילים ומנהיגים כ". בעיראק הוכר לכאורה 
מעמדו הלאומי של המיעוט הכורדי, והבריטים נתנו תחילה 
מעין מעמד אוטונומי לב" באיזור ריכוזם, בהנהגת שיח׳ 
מחמוד לשבט בחאן. אולם הב" לא הסתפקו במעמד זה 
ומרדו בשלטון, ומאמצע שנות ה 20 דיכאום השלטונות 
וקיפחום < עיראק העצמאית המשיכה קו זה והחמירה אותו 
(ד להלן). פרם נהגה לגבי הב" בליבראליות רבה יותר. 
אך ליבתה כפעם בפעם סיכסוכים בין השבטים לבין עצמם 
כדי לרסן את הב". 

מדיניות תורכיה כלפי ד,כ" גרמה למרד ב 1925 , ועם 
דיכויו הוצאו להורג עשרות ממנהיגיו. בוועידה כורדית 
חשאית באגרידאג ב 1927 הוכח על התקוממות ו״המשכת 
המאבק עד שיחרור אדמת כ—ן". האירגונים הכורדיים 
השונים מכל מדינות מושב הב" התאחדו במפלגת "חויבוף 
(עצמאות), שהכריזה על שאיפת הב" לידידות עם העמים 
השכנים ועל מלחמה בתורכיה עד שתסתלק מה—ן. מנהיגי 
חויבון היו אחים ממשפחת פדרודאן, ובראש המפקדה הצב¬ 
אית, שמקומה נקבע בהרי-אררט, הועמד אחסאן בורי, שהיה 
קצין־מטה בצבא התורכי. המרד, שנמשך לסירוגין עד שלהי 
1930 , דוכא לבסוף באכזריות! סובי המשכילים והמנהיגים 
הכורדיים הוצאו להורג, ורק מעסים, וביניהם אחסאן נוח, 
הצליחו להימלט לחו״ל. באיזודי ד,כ" בתורכיה הוקם ממשל 
צבאי, שפתח בפעולה נמרצת של טימוע־מאונס: נאסר 
השימוש בלשון הכורדית, וכל ביטוי של ישות כורדית נידון 
לעקירה משורש. מבחינה רשמית אין השלטון מכיר עת 
במציאותם של כ" אלא של "תורכים־הרריים" בלבד. הממשל 
המיוחד באיזורי הכ״ בתורכיה התקיים עד 1946 . אולם 


התסיסה הלאומית הכורדית לא פסקה, ובאחרונה אף נשמעו 
בתורכיה קולות הקוראים לבחינת השאלה הכורדית מחדש.- 
תורכיה, עיראק ופרם שיתפו־פעולה בדיכוי הארגונים הלאו¬ 
מיים של הכ״ ובמניעת התמרדותם (חמה סעד־עבאד, 1937 ). 

לעומת דיכוים של ד,כ" בתורכיה, בעיראק ובפרס, הירשו 
הצרפתים לב" רבים שנמלטו מן הארצות ההן להתיישב באל־ 
ג׳זירה שבצפון-מזרח סוריה, חכירות ודמשק נעשו מרכזים 
לפעולתם המדינית. 

בפרס, בקרבת האיזור שהיה תפוס בתי הצבא הסוביי¬ 
טי במלה״ע ח, הקימו, ב 1945/6 , קבוצות כורדיות פרו- 
סובייטיות רפובליקה כורדית במהבאר. המנהיג הדתי קאזי 
מוסמר נבחר לנשיא הרפובליקה, ולמפקד־הצבא נתמנה מולא 
מוצטפא בחאני, שהגיע מעיראק עם לוחמים משבטי בחאן׳ 
בפיקת קצינים כורדיים, שפוטרו או שערקו מצבא עיראק 
וממשסרתה, אולם מעמדה של הקהיליה הכורדית התערער 
כשפסקה החסות הסובייטית עם יציאת צבא בחה״מ מצפוך 
פרם במאי 1946 , ובדצמבר אותה שנה כבש צבא פרם את 
מהבאד. מוצטסא ברזאני וכמה מאות מאנשיו הצליחו להי¬ 
מלט לבריה״מ! הלוחמים הבחאנים האחחם גורשו לעיראק 
ונכלאו שם. מנהיגי הקהיליה הכורדית במהבאד, ובראשם 
קאזי מוחמד, התאו להורג, וכל גילויי התרבות הכורדית 
דוכאו. מאז משוללים הב" בפרס מעמד לאומי מוגדר וחופש 
ביטוי ואירגון. 

בעיראק התנהל מאז הקמתה של מדינה זו מאבק של 
הב", שנמשך גם כשעיראק קיבלה את עצמאותה. ב 1930 
היחנה חבר-הלאומים את מתן אישות לסיום המאנדאט 
הכדיטי, בין השאר, במתן אוטונומיה לכ". עיראק לא קיימה 
התחייבויות אלו, אמנם בעיראק, שבה ד.כ" מהווים כרבע מן 
האוכלוסיה, לא נקט השלטון קו של דיכוי הב", וב" נאמני- 
השלטון אף היו חברים בממשלות עיראקיות הן בתקופת 
החסות הבחטית, הן לאחחה. אולם הכ" לא ראו בכך מילוי 
דרישותיהם הלאומיות. ומאבקם הפך להתנגדות מזויינת, 
והיה קשור עם מאבק ד,כ" במדינות השכנות. ב 1942 ניסה 
המדינאי העיראקי נות מעיד (ע״ע) להגיע להסכם עם ראשי 
הד׳ על בסים של סיפוק כמה מדחשותיהם הלאומיות. אך 
הפארלאמנס לא אישר את ההסכם, וכעבור זמךמה התחדש 
מרד הב", והוא נמשך עד שברזאני ולוחמיו נאלצו להימלט 
לפרס. 

תקווה חדשה הפיחה בלב הכי׳ ההפיכה שפרצה בעיראק 
ב 1958 . בחוקה הזמנית החדשה הודגשה, בין השאר, אחדות 
הערבים והב" והובטחה ערבות החוקה לזכויותיהם הלאו¬ 
מיות במסגרת הישות העיראקית. עסקנים כורדיים, שנכלאו 
בימי המשטר המלוכני, שוחרת מכלאם! לעתתות הכורדית 
ניתן חופש-ביטוי מסויים! מוצטפא בחאני ואנשיו חזת 
לעיראק ונתקבלו בהתלהבות! אישים כורדיים יציגים יותר 
שותפו בממשלה ובמנגנון המדינה. אך כשהתבצר מעמדו של 
השלטון החדש בראשותו של קאסם, החל להתעלם מן ההב¬ 
טחות שנתן לב״. בקיץ 1961 הגישה "המפלגה הדמוקראטית 
הכורדית" של עיראק תביעות מפורטות למימוש האוטונומיה 
לב". בתגובה על כך נאסרה הופעת עתונים וכ״ע כורדיים 
בבגדאד, המפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק ורבים ממנהיגיה 
נאסרו. קאסם פתח בפעולות צבאיות בהקף גדול נגד הב". 
וחיל-האוויר תפציץ את כפריהם. הב" גילו התנגדות במעוזי' 
הם ההרריים, והצבא העיראקי, שלא אומן למלחמת־גחליה, 



699 


כורדים — כורל 


700 



מולא מוצטפא צרואני וקבוצת ליחטיו 


נחל תבוסות מידי הב". הקרבות נמשכו עד פברואר 1963 , 
כשנתפס השלטת בעיראק בידי אנשי "אל־בעת"׳, ואלה 
הבטיחו לב" אוטונומיה פנימית. בתזכיר שהגישו הר" לממ¬ 
שלת ה״כעת׳" באפריל 1963 הוגדרו תביעותיהם, שכללו, בין 
השאר, חאקה יחסית של תמלוגי-הנפט. אך ביוני הגישה 
הממשלה לפתע דרישה אולטימאטיותת לב" להניח את 
נשקם תוך 24 שעות, ומשסירבו הב״ להסכים לדרישה — 
נתחדשו הקרבות ונמשכו עד פברואר 1964 , ואז הוסכם על 
שביתת־נשק. ההסכם בדבר "שיקום מהיר של ההריסות ומו״מ 
על הבעיות השנויות במחלוקת" לא נשא פדי. המשכת הסר׳מ 
תוך התנגשויות חוזרות ונשנות עוררה חילוקי־דעות ומאבק 
מחריף במחנה הב" עצמם. מול מוצטפא אל־בחאני, בעל 
המנטאליות השבטית והפאטדיארכאלית, התייצבו מנהיגים 
פוליטיים צעירים ובעלי מנטאליות פוליטית מהפכנית מו¬ 
דרנית. בינתיים נמשך המאבק המזויין, וביוני 1966 נאלצה 
ממשלת עיראק לחתום על הסכם חדש עם הב", שחזר והבטיח 
להם את מילד מרבית תביעותיהם לאוטונומיה. גם הפעם לא 
עמדה הממשלה בהבטחותיה, ושביתת־הנשק הרופפת מופרת 
מפעם לפעם. משטר ההפיכה — שקם בעיראק ביולי 1968 — 
ניסה לחדש את הסכם יוני 1966 ולהתבסס עליו, אך בנובמבר 
שוב נתחדשו הקרבות בב—ן. הם פסקו באביב 1970 , כששוב 
הושג הסכם, ושני הצדדים הכריזו עליו כעל "סופי". 

אה. כ. 

א. נ. סולק, בעית הפיעוסים הלאומיים בסוריה ועיראק 
(ילקוס הסזה״ת, ווו׳וי, 3 [ 52 ]), תש״ב < מ. זלצר; אוכלוסי 
עיראק (ילקוט המזה״ת, א, 1 [ 74 ]), תש״ד; הנ״ל, לקורות 
קהיליית מהאבאד (ילקוט המזה״ת, ווו*, 10-9 [ 119-118 ]), 
1947 < ג. בר, לקח הטרגדיה הכורדית (בעיות, חוב׳ כ״ג), 
תש״ו! אגרא, עיראק (ב״צבאות הערבים בדורנו"), תש״ח! 

ד. אריאל, הכורדים במזרח התיכון(המזרח החדש, כרך ב׳), 
תשי״א! צה״ל, הסטה הכללי, אגף המודיעין, המיעוט הכור¬ 
די בעיראק (חוברת לידיעת הסזרח התיכון, 8 ), תשי״ז! ם. 
רונדו, האומה הכורדית מול התנועות הערביות (קשת, א׳), 
תשי״ם! נ. רז׳ואן, מרד הכורדים(קשת, ט׳), תשכ״ד; א. כהן, 
ססרות על הב״ וכ—ן(המזרח החדש, ט״ו, חוב׳ 4 ), 11965 

, 7411510116 . 8 ; 1948 , 054155051 ) 1 0514 1:0545 , 1151 ) 514 ) 81 
, 5 ס;) 11155051 51 05 ^ 1 ^ 5051010 51045 ,.זג 5 * 1 ,. 14 ; 1956 ,.זג 5 * 1 
; 1957 , 5150175 1 ) 00 5 ) 7051 , 15 ) 105 } , £40105145 ( , 0 , 1956 
. 0 , 1963 , 1946 / 0 101,115 ) 75 11511 ) 05 :} 7115 , 161011 * £1 

; 1963 ,סנמפפזנפססזגגך{)! סס מזו<|> 2 רך 01 ז! £11611 , 33:1110 סץ 4 < 
־ 0101 . 5 ; 1964 , 1 ( 510 ! 054 ) 1 1011111116, 71)5 !105515 05x1 .ם 
1965 ,( 9 , 066511 ) 10545 ! 105105101 ( 55511 ( 1001155 } * 1 , 065 
- 451111550 : 4511, 7/15X0545 "!!*!מ 1 (תרג'עבר׳, תשכ״ח) 
065 < 1 ס 15 ' 1 .£— צססא. 8 ; 1966 ,<( 5504 4 ) 7011515 0514 51514 
. 1968 , 11 ־ 1 ,(בסנונסיל) {■ 1 {? 0£50 ! 7114 !! 05415 * 5 ׳: 151 ,(. 645 ) 

י.ה ו די ם התיישבו בב—ן כבר בתקופה קדומה? ע״ם 
מסרתם (האגדית) הם צאצאי עשרת השבטים, אולם יש מהם 


המייחסים עצמם לשבט בנימין. בנימיו מטוז־לה (ע״ע) מצא 
שם ב 1170 יותר מ 100 קהילות, ובעמאדיה- בלבד נמצאו — 
לדבריו — כ 25,000 יהודים. במאה ה 12 קמה בב—ן תנועתו 
המשיחית של דוד אלריאי(ע״ע). מראשית המאה ה 16 פעלו 
בב—ן רבנים ממשפחות ברזאגי, מזרחי, חרירי ועוד. ידועים 
כ 30 פייטנים ומשוררים בגי העדה הכורדית, שחיברו כ 200 
שירי קודש וחול בעברית ובארמית ז מהם ז שמואל ברזאני 
ובתו אסנת, שהיתה גם ראש־ישיבה במיצול, פינחס חרירי 
ובנו ר׳ חיים. לפני הקמת מדינת־ישראל נאמד מספר יהודי 
כ׳ ב 20,000 נפש. הם היו נפוצים ב 200 קהילות, בערים, 
בעיירות ובכפרים, רובם הגדול בב—ן העיראקית, מיעוטם 
בחבלים הכודדיים של תורכיה, פרם וסוריה. הקהילות בולן 
נרדפו ע״י שכניהן, והן החזיקו מעמד ע״י השתעבדות 
לראשי־השבטים, שפרשו עליהן את חסותם. מצבם הכלכלי 
של יהודי כ—ן היד. דחוק. העירוניים היו סוחרים זעירים, 
בעלי-מלארה ופועלים שחורים, הכפריים עסקו בחקלאות! 
נמצאו גם כפרים חקלאיים שהל תושביהם היו יהודים ( 0 ינ- 
דור, שנדוכא). 

בתי-כנסת רבים, מהם עתיקים מאד, נתקיימו בב—ן, 
ומסביבם התרכזו החיים הדתיים. בהווי הדתי והחברתי של 
יהודי כ—ן נשתמרו שרידי מסודות בני בבל, מתקופת התל¬ 
מוד והגאונים, אולם הם קלטו הרבה מן ההווי, הפולקלור 
ותאמונות-התפלות של סביבתם הנוצרית־בסטוריאנית והכור- 
דית-מוסלמית. בפיהם של יהודי הכפרים'ההרריים נשתמרה 
הלשון הארמית, מעורבת במלים פרסיות, תורכיות, כורדיות, 
ערביות ועבריות — ,,לשון תרגום". ידיעת התורה ומספר 
יודעי-תורה התמעטו בקרבם, ובכל ענייני דת ודין פנו לרבני 
בגדאד, בתי־ספר מודרניים של כי״ח נפתחו בראשית המאה 
ה 20 במוצול ובכרכוך. 

עשרות שד״רים מא״י ביקרו בב— 1 במאות ח 18 — 19 
ואספו תרומות. ב 1812 החלה עלייתם של יהודים מב—ן 
לא״י והתיישבותם בה. בשנות ה 20 של המאה ה 20 פשטה 
בב—ן תעמולה אנטי-ציונית, שהפכה במהרה לאנטישמית, 
וגברו הנגישות ביהודים. לאחר הקמת מדינת ישראל עלו 
אליה רוב יהודי כ—ן. 

ש. אסף, לתולדות היהודים בכ—ן ושכנותיה (ציון [סדרה 
ישנה], ו׳), תדצ״ד < הנ״ל, נוספות לתולדות היהודים בב—ן 
(ק״ס, י״ג), תדצ״ו! ו. י. סישל, מסע לב—ן, סרס ובבל 
(סיני, ה׳), תדצ״ט! א. בראואר, יהודי כ—ן, תש״ח! א. יערי, 
שלוחי א״י, מסתח: בערכו, תשי״א! י. י. ריבלין, שירת 
יהודי התרגום, תשי״ט! א. בן־יעקב, קהילות יהודי כ—ן, 
תשב״א < מ. בניהו, ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כ—ן(ספו¬ 
נות׳ ט׳), תשכ״ר ,! י. צבר, תפסידים למקרא ופיוטים 
בלשונם הארמית של יהודי כ—ן(שם, י׳), תשכ״ו 1 , 4100 ? .[ 

75115 0114 8504155, 1, 477-549, 1931, 1 03511611, 7(15 
]551/1511 {450-450551015 0101555 0/ ?5555051 4x551501(051, 1965 

.[ביקורת: מ. צ. קדרי, ק״ס, מ״א, תשכ״ו] 

א. ב. י. 

כ 1 ךל (גרם׳ 0110531 ), זמר דתי נוצרי. 

(א) בכנסיה הקאתו׳לית — שיר פולחני בלאטינית 
( 01101311$ 0301115 ), מבוסם על הזמרה הגרגורינית (ע״ע), 
מורכב מחלק מלודי("קונצנמוס") וחלק רצ׳יטאטיווי("אק- 

ד זו זו 

צנטוס")• 

(ב) בכנסיה הפרוטסטאנטית הגרמנית — שיר־מקהלה 
בלשון הגרמנית, מושר בפי העדה כולה, אם בקול אחד ואם 
ב 4 קולית? הוא התפתח לטיפוס מוסיקאלי מיוחד. כ׳ זה 
מצטיין במקצבים שונים ובמשפטים סימטריים. אם הוא מושר 



701 


כורל — כורנות 


702 


ברב־קוליות — כל הקולות מתנועעים באותה הבמה והמים 
בדדך־כלל באופן סימולטאני אותן הברות של הטכסט. 

תחילתו של הב׳ הפח׳טסטאנטי עם ראשית תנועת הרפור¬ 
מאציה של מדטין אתר. מתוך רצון לשתף את העם בתפילה 
ובטקס הפולחני, חיפש לו אתר סוג-שירים מתאים לכך. 
תחילה שאבו הוא וחבר עחריו מן ההימנונות הלאטיניים 
הקאתוליים, שאותם תירגמו לצרכיהם. אולם עד מהרה הכיר 
אתר שהפנסיה החדשה זקוקה לשירים משלה, והוא חיבר 
מערכת חדשה של הימנוגות — בחלקם עיבודים של שירים 
עממיים מלפני הרפורמאציה, וביניהם אף שירים חילוניים ! 
מכאן חדירתן של נעימות עממיות מאד לתחום ד;כ׳. לעיתים 
הספיק שעוי של מלים אחדות בשיר-אהבה כדי להפוך אותו 
לשיר-תפילה ל״בתולד.", וכד׳. תהליך זה של חיבור ד.כ/ 
הנקרא "קונטדפקטורה", סייע להחדרת התורה החדשה וסדרי 
פולחנה אל לב קהל-המאמינים. הרבה מנושאי הכי׳ לקוחים 
מן התנ״ך ומן הברית החדשה. 

קובץ־הב" הראשון הופיע בוויטנבדג ב 1524 ! זהו ספרון 
המכיל 8 סכססים ו 4 מנגינות, ובו'גם נעימות מאת לותר 
עצמו, ביניהן ^ז 80 : £€50 יח £1 (לפי תהל׳ מו), שנעשה 
מעין שיר האמונה והקרב של הפה׳טסמאגמיזם הגרמני. 
ספר־שירים אחר, מאותה השנה, מכיל 38 מנגינות, כולן 
מעובדות בסיגנון פוליפוני ל 3 עד 5 קולות בידי יוהאן 
ואלטר. כ 20 שנה לאחו^מכן כבר הגיע מספר הטכסטים של 
כ' ל 129 ומספר הנעימות — ל 97 . כמחברי הב" הפאטססאנ־ 
טיים הצטיינו, בין השאר- י. אגריקולה (ע״ע), י. אקרד 
.ן! מת 1611 ), מ. פרנק 1311010 *£ • 1 ׳לז מת 1639 ) 

ואחרים, ובמיוחד י. ס. בך (ע״ע) — שהוא עצמו חיבר ועיבד 
כ 440 כ״. היצירה הכוראלית שקעה מאמצע המאה ה 18 ואילך, 
אולם במאה ה 20 חלה בה בגרמניה התחדשות־מה, בתקופה 
שבין שתי מלחמות־העולם, בידי מלחינים כגון ג. שילר 
(• 80110161 . 0 ). ר. א. שרדר (• 101 ) 5011-6 . 11 ), י. קלפר 

(■ 01 קק 10 .> 1 .(). ואחרים. 

גם הכנסיות הפרוטסטאנטיות האחרות עסקו ביצירה כ 1 ־ 
ראלית. לציון מיוחד ראוי אוסף־הכ" של ההוגנוטים (ע״ע): 
״ספר תהילים״ לקלוד גודימל ( 00110111101 . 01 ), המעובד 
ל 4 קולות ( 1562 ). 

הב׳ עובד גם לביצוע אינסטרופנטאלי, בעיקר לעוגב 
(ע״ע), המלווה או מקדים את זמרת הציבור. מכאן הפרלודים 
(אקדמות לב") וחפוגות לעוגב, שהתפתחותם אף היא הגיעה 
לשיאה ביצירתו של י. ם. בך (ע״ע, עם׳ 688 [תמ׳]). 

,■ 61 /> 6 |/מ 646 ־ 301 . 1 )^ 1100 ) . 4111/1 . 4 0 ) 1041 ) 14 011 , 1111 * 2 .[ 
.*מ 0 ׳/ 6 -. 564 // 1 . 4 , 6116 ^ .ז 8 ו ; 1889-1893 , 1 ^- 1 

ם 1 15111 ) 016 ) 10101 (€ , 3616111 ) 5 . 8 ,' 1928 . 65 /> 16 /מ #16646 

- 016 1 )/ 0101 ; 1952 ,( 1303 ־ 1265 , 11 , 111 ׳מ 611 ^ 06 . 11 . 065011 
.? ;' 1954 , 269-275 , 11 , 40111111111 ! 11174 16 !■ 5/11 / 0 <זגמ 0 ! 1 
, 1036 ) £1 .? ;* 1956 , 4 ) 011 ) 11 ) 111 .^ 1 .! 11/001 46 ־ 1/611151 005 , 0361161 
.* 1965 ,); £56646/1/111151 . 00£ ו 0 > . 4 06564164/6 

אס. ש. 

כורעות, ענף בחקלאות, העוסק בהחזקתם וניהולם של 
נחילי דבורי־דבש (ע״ע דבורים) ב כן ר ו ת, לשם 
ייצור ואגידה של דבש (ע״ע) ודונג (ע״ע'שעןה). הב׳ 
נחשבת לאחד הענפים העתיקים ביותר במשק החקלאי. 

בתקופה הקדומה רז־ה האדם דבש מנחילי־דבורים, שאותם 
מצא ביערות ובנקיקי־סלעים. במשך הזמן למד לבנות כוורות, 
בנסותו לחקות אח תנאי־הטבע שבהם בובות הדבורים את 
חלות-הדונג. על העדויות הראשונות והקדומות-ביותר 



טרוורח וכוזרגיס (ציור ׳פ 5 פ. לרח 5 נהסאוז ח 116 ) 

זו ש 


לקיום כ , — ע״ע דבורים, עט׳ 844 . הכוורות הפרימיטיוויות 
היו בעלות צורות שונות ועשויות בהתאם לתנאי האקלים 
ולחמרים השונים המצויים במקום: גלילים וכדים מחרם 
מונחים על צדם (בארצות*המזרח)> גלילים קלועים פזרדים 
או כוורות מרובעות־מארכות מעץ או מקני-סוף (בדרום־ 
איטליה ובצפון-אפריקה)! גלילים ניצבים מקליפות-עץ 
(בדרום־ספרד ובפורטוגל)! סלים חרומיים (באירופה המר¬ 
כזית והצפונית)! בולי-עץ נבובים (באירופה המזרחית), 
וכד׳. בתקופה מאוחרת יותר׳ משהתפתחה תעשיית־העץ 
באירופה, בבו כוורות מקרשים, תחילה בגרמניה ואח״ב 
בארצות אחרות, 

לא חלה בל התקדמות בכ׳ עד למחקריו של יוהאן דז׳רזון 
במאה ה 19 (ר׳ שם. עט׳ 845 ) ולהמצאות חשובות בטטניקת- 
הרדיד, באותה תקופה, ביניהן המדף להרגעת הדבורים ( 1840 ) 
[ר׳ להלן], ב 1857 הוכן הבסיס'של תאי-החלות בגליובות- 
שעווה, ומאז התפתחה תעשיית השעווית, המשמשת יסוד 
לבניית חלות־הדבש בב׳ המודרנית! בשנות ה 70 קמה 
תעשיית מכונוודהרךיה הצנסריפוגאליוח. אך יותר מכל 
תרמה לקידום הב' המצאת'הכוורת המתפרקת בעלת החלה 
הניידת, שבאה למנ 1 ע את הריסת נחילי־הדבורים ( 1814 ), 
וב 1851 פורסמו המצאתו של הכומר האמריקני ל. ל. לנג- 
סטרות ( 1£1 נת 851 ״^ 1 .£ - 1 ) : הכוורת המתפרקת עם החלה 
הניידת במסגרת־עץ, וכן גילויו שלמעבר הדבורים בין החלות 
ובין דפנות-הכוודח דרוש רווח קבוע — "רווח הדבו¬ 
רה" — שאינו עולה על 8 פ״מ. הכוורת החדשה נפוצה 
בעולם כולו (תם׳: שם, עם׳ 842 ). — הכוורות המתפרקות 
מתחלקות ל 2 קבוצות-יסוד: ( 1 ) ד,נפתחותמאחור! ( 2 )הנפ¬ 
תחות מלמעלה. הטיפוס הנסת ביותר, בעיקר באה״ב ובא״י, 
הוא טיפוס "לנגסטדות": הוא עשוי עץ ובנוי מחלקים שאפ¬ 
שר לצרפם או לפרקם ולהחליפם זח בזה — רצפה, קומה (או 
קומות), תקרה וגג. הקומה היא ארגז פתוח מלמעלה ומלמטה, 
שמידותיו 50 24.5 x 40 x ם״מ, הקומה התחתונה, המוצבת על 
רצפת הכוורת, היא ״קומת־הקך; היא מכילה 10 חלות התלו¬ 
יות לארכה ומרוכזים בה: המלכה, הוולדות, הדבורים־ 
הא 01 נות המטפלות בהם והמזון המיועד להם. לעתים דרושות 
2 קומות לשיכון הקן. הכוורן מוסיף קומה, או קומות, על הקן, 
שהן ה.,עליות" לאגירת תנובת הדבש. 

כ לי-העז ר של הכוורן הם: המסווה — להגנת פניו 
וידיו! המדף — לעישון הדבורים לשם הרגעה! המכוור — 
להפרדת החלות וחלקי הכוורת! רשח־חיסום — למניעת 
מעבר המלכה מן הקן אל העליות. 


703 


כורנות 


704 


התקנת החלה הניידת פתחה אפשרויות רבות גם לחקר 
חיי הדבורים ולניצול הידע החדש לייעול ענף הכ ׳ . פותחו 
שיטות לגידול מלכות, ואלו שימשו יסוד להשבחת הדבורים 
ע״י רביה ממלכות של גזעים משובחים. מאחר ש״מסע־ 
הכלולות" של המלכה לא היה נתון לשליטתו של הכוורן, 
נעשו מראשית המאה ה 20 נסיונות להשיג ,,זיווגים מבו¬ 
קרים" של מלכות מבוררות עם זכרים מובחרים "בתחנות־ 
זיווג" מבודדות. ב 1926 הצליחו להזריע מלכות תחת המי¬ 
קרוסקופ, במזרק זעיר ובמכשיר מיוחד—חה שוכלל ב 1948 ! 
מאז היתה "ההזרעה המלאכותית" לעזר רב בטיפוח ובמחקר 
הגנטי בדבורים. כמדכן פיתחו מגדלי הדבורים שיטוח 
חדשות למניעת התנחלות (ר׳ שם, עט׳ 841 ), להחלפת מלכות, 
להזנה ולרדיה. להזנת הדבורים מוגשת תמיסת־סוכר מרוכזת, 
כתוספת לדבש, עפ״ר בחדשי הסתיו והאביב. אבקת־פרחים, 
שלוכדים במלכודת מיוחדת בעונת-שפע, ניתנת לדבורים, 
בתערובת עם חלבונים (קמח-סויה, שמרי-בירה, אבקת חלב 
רזה) בעונת־מחסור. 

תנובת הדבש, שלא עלתה על ק״ג אחדים בכוורת הפרי- 
מיטיווית, הגיעה בשנים האחרונות ל 25 ק״ג לדבורית 
באה״ב ובא״י, וליותר מ 50 ק״ג בקאנאדה ובאוסטראליה. 

ברדיית. הדבש הוכנסו שיכלולים רבים. הדחקת הדבורים 
מן היערות געשית בדרכים שונות: ( 1 ) בניעור הדבורים 
בידיים;( 2 ) בסמים, כגון חומצת־קארבול או תמצית שקדים 
מרים, הדוחים את הדבורים; ( 3 ) בססלק — כלי קטן, 
הקבוע בתקרה, לסילוק הדבורים מן העליות; ( 4 ) במשב- 
אוויר של מגפר-ממוגע. את היערות מעבירים בקומות מכו¬ 
סות למקום המיועד לרדיית הדבש, שבו מותקנים כלי-העזר 
ל״פתיחת״ היערות — מכונות וכלי-קיבול לדבש. "כלי- 
הפתיחה" הם מזלגות או סכינים מחוממים באדים או בחשמל 
להסרת "חתימות" התאים המלאים דבש. מכונת־הרדיה 
עשויה תוף־מתכת שבתוכו מסדרים את היערות מסביב לציר 
מרכזי ומסובבים אותן סיבובים מהירים, עד שהדבש נזרק 
מתאיהן בכוח הצנטריפוגאלי. הדבש הרדוי נשפך לחביות 
לזיקוק, לפני שייארז. במכוודות קטנות רודים במכונות ל 4-2 
יערות, המופעלות ביד. למכוורות גדולות מקימים מכוני- 
רדיה, שבהם הדבש נרדה במכונות מונעות בחשמל, בעלות 
קיבול של עשרות יערות, שמתוכן זורם הדבש בצינורות, 
בכוח הגראוויטאציה, למכלים גדולים, או נשאב לתוכם 
במשאבות מיוחדות. לאחרונה התחילו להשתמש בציוד־רדיה 
אוטומאטי, הפועל לסי שיטת הסרט הנע. המכוורות הגדולות 
הן בדרך־כלל ניידות; הן מועברות ממקום למקום, לעתים 
למרחקים גדולים, כדי לנצל 
אח הפרשתם הדבשיח של 
צמחי-בד או של גידולי ה¬ 
חקלאות, בעונות שונות, או 
להאבקתם של אלה האח¬ 
רונים. 

הכ׳ היתה לענף חקלאי 
חשוב ולעיסוקם של מאות־ 
אלפים. מספר מגדלי הדבו¬ 
רים באד,"ב בלבד הוא כ־ 
200,000 ומספר הדבוריות 

שם כ 5 מיליונים; בבריה״מ בוורת-ביקורת, טוחזקת 

מאזניים, לרישום טירת האנירה של 

נאמד מספרן ב 10 מיליונים. דבש בטכוורת 



הידע העיוני והמעשי הרב שנרכש במאה השנים האחרונות 
כונס בספרות המדעית ומופץ ע״י עיתונות מקצועית ענפה. 

הייצור העולמי של דבש (להוציא את סין) 
הגיע ב 1968 ל 590,000 טון; מזה באה״ב — 91,000 טון * 
בבריה״מ 200,000 ט׳; במכסיקו— 34000 ט׳; בארגנטינה — 
19,000 נר, בגרמניה המערבית, באוסטרליה ובקאנאדה — 
כ 15,000 טון כ״א. הסחר הבין־לאומי השנתי בדבש הוא 
בהקף של 70,000 ט׳, וברובו הוא משווק לארצות־אירופה, 
בעיקר לגרמניה ולאנגליה. 

מכוורות גדולות רבות, בייחוד במדינות-הדרום של אה״ב 
ובאיטליה, התמחו בייצור המוני של מלכות ונחילים. כמיליץ 
מלכות ו 500 טון דבורים בכליבות (= נחילי־דבורים ללא 
חלות, ארוזים בכלובי-עץ מרושתים), בשוד של 5 מיליון 
דולר, משווקות מדי שנה בשנה לקאנאדה, למדינות־הצפון 
של אה״ב ולאירופה. 

שאר מוצרי המכוורת הם: ( 1 ) הדונג — ע״ע שעוה; 

( 2 ) מזון־המלכות (ע״ע דבורים, עמ׳ 837/8 ) — שלאחרונה 
משתמשים בו בקוסמטיקה להכנת משחות לעור־הפנים; ( 3 ) 
אבקת־פרחים מיובשת — שמשמשת תוספת לקפה או למנות- 
מזון אחרות, וברפואה— להפסקת שלשולים וכד׳! ( 4 ) פרופו־ 
לים — חומר־הדבק שבין החלות, המכיל שרף׳ דונג, שמנים 
אתריים וכד׳ ומשמש בעיקר 
כתוספת ללאכות ולצבעים, 
וכן לשימור העץ לתעשיית 
כינורות. 

הדבורים, מלבד היותן 
ספקות דבש ושאר חמרי- 
המכוורות, ערכן רב בהאב- 
קת גידולי-חקלאות רבים. 
באה״ב מאביקות הדבורים 
כ 50 גידולים חשובים (עצי- 
פרי, ירקות, צמחי מספוא 
ותעשיה), שערכם נאמד ב¬ 
מיליארד דולר. 

ה כ׳ ב א "י. עד סוף המאה ה 19 החזיקו הפלחים את 
הדבורים בגלילי־טיט ובכדי-חרס. ב 1882 נעשה ניסיון ראשון, 
בידי 2 כוודנים צרפתים, האחים בלדנספרז׳ה, שישבו אז 
בארץ, להכניס כוורות מודרניות, תחילה באחד המשקים 
הראשונים בנם־ציונה. ב 1930 הגיע מספר המכוורות 
המודרניות ל 100 ומספר הדבוריות ל 3,000 . ב 1949 היו בארץ 
28,000 דבוריות מן הגזע הנןקומי. במדינת־ישראל הוחל 
בייבוא מלכות של הגזע האיטלקי המשובח, והותקנו תקנות 
להשבחת דבורים. ב 1958 הגיע מספר הדבוריות ל 43,000 
תבן איטלקיות, ותנובתו עלתה ל 800 טון דבש. ב 1968/9 
גדל מספרן ל 75,000 , והתנובה הגיעה ל 1,900 טון. "איגוד 
משקי-דבורים לרביד," התחיל אצא אלפי מלכות־דבורים, 
בעיקר לאנגליה. 

מחלות־דבורים.את המחלות מחלקים ל 2 קבוצות: 

( 1 ) מחלות הרימה והוולד! ( 2 ) מחלות הדבורה הבוגרת. 
חידקים או ויתסים החודרים לגוף הרימות עם המזון שמגי¬ 
שות להן הפועלות גורמים למות הרימות ולרקבונן. הרקבת 
האמריקנית נגרמת ע״י החידק 36 ^ 6.13 , שממית את הוולד 
המבוגר בחלות! זוהי מחלה מידבקת המתפשטת במהיתת 
וגורמת נזקים חמורים לב , בכל ארצות העולם. הרקבת האי־ 



מכוורת פרימיטיווית בא״י 




705 


כורנות — כורש 


706 


חפית, הנפוצה אף היא בכל העולם, נגרמת ע״י הוזידק 
1011 ב 11 ש .־ 50 , שממית עפ״ר את הוולד הצעיר* זוהי מחלה 
שנזקה ניכר פחות. שתי המחלות סודברות ע״י סולסונאמידים 
וחסרים אנטיביוטיים. — הגוזמה אפים ( 18 נ! 3 3 מ! 05€ א) 
היא חד־תאי מיקרוסקופי טפילי, המתרבה במעי הדבורים 
ופוגם בתגובתן! תכשירי החומד האנטיביוטי פומגילין מעכ¬ 
בים את התרבותו של הטפיל ומצמצמים את הקף הנזק. 

מזיקים. ידועים 2 מינים של עש־הדונג שזחליהם מש¬ 
מידים חלות־דבש ע״י כריית מחילות בהן. אמצעי יעיל להגנת 
החלות מפגיעת עש-הדונג הוא האתילךדיברומיד, שאדיו 
הורגים הן את הזחלים והן את הביצים של העש. — הצרעה 
המזרחית, הנפוצה במזרח התיכון, היא המסוכנת בצרעות 
התוקפות דבורים; בא״י משמידות הצרעות מדי שנה בשנה 
מאות דבוריות. אמצעי-הדברה הם: השמדתו של מלכות- 
צרעות, חיסול הקנים, הרעלת הצרעות בפתיון מורעל, 
וכיו״ב. — השרקרק (ע״ע), ציפור נודדת המקננת בא״י, 
טורף דבורים, בייחוד מלכות, בתעופתן. לא נמצא אמצעי 
בדוק להגנת המכוורות מפני להקות השרקרקים המבקרות 
אותן בחדשי האביב והקיץ. 

ר. בר־כהן, השבחת גזע הדבורים בארץ (ילקוט ד,מנורת, 

1 ), תש״י! הנ״ל, גידול מלכות (שם. 5 ), תשי״א! הג״ל, 
דרכים להשבחת הדבורים (שם, 44 ), תשכ״ו; א. ליבשיץ, 
התפתחות גידול הדבורים בארץ ביובל האחרון (שם, 39 - 
42 ), תשכ״ג/ד! ס. הורוביץ, תולדות הכוורת (מדע, ט״ו, 

חוב' 4 ), 1970 ן ,!! 10 ק 55 ^ 855 ,׳״ 13 ( 5 . 11 .? - 1 ז £0146 . 1 

,: 01<1, 815x5 11 815x5x2115/1 ז 16 ? .£ - 161 * 811 \ , 1960 

£ ; 1963 , 1155 ^ 1960; 4. 5. 0. 063115, !155/155(15,£ 75511x1 
; 1963 , 1-855 ( 51101)0115 01550555 0) 1/15 710X5 ! ,ץ 83116 
- 5851 >\ . 15 001145115/155 מ 1 1.. 006126, 015 710X1^1)15X5 א .ס 
5 <) 050 !( 0715 !-! 05111 ^\ ; 1964 , 11 ־ 1 , 51555 * 1 ( 2.155/1:1 ־ 116661 

- 4£11 01 .*ק 06 5 . 11 , 1966 ,( 477 , 1 > 1 ז 0 ^\ 866 ) 105:5 ) 85 
. 1967 ,. 5 .[ 1 115 ) 10 10£ <) 55 }/ 855 , 6 * 0111111 

ר. ב.-כ. 

כורע —פרס׳ כורוש׳ יור?ס<* £0 * — המכונה "הגדול" 
(מלך 559/7 — 530 לפסה״נ), מייסד האימפריה 
הפרסית וגדול הכובשים במזרח העתיק. 

כ' ואבותיו היו מלכי פרס במובנה המצומצם (פ׳ארם), 
שלטו על ארץ אנשן (שמצסון־מערב לסרס), והיו כפופים 
לשלטונם העליון של מלכי מדי. סמוך ל 550 מרד כ׳ באדוניו 
(לפי המסורת — גם חמיו), אסטיאגס (ע״ע) המרי, ניצחו 
וכבש את אחמתא הפירה ואת ממלכת מדי כולה. "נראה שכ׳ 
נטל לעצמו את תארי מלבי מדי, שיתף את המדים בשלטון 
ליד הפרסים ומינה מהם שרי־צבא ופחות. בכך יצר בסיס 
רחב־יותר לאימפריה העתידה לקום — מלכות "פרם ומדי" 
(אסתר א, ג ועוד) או "מדי ופרס"(שם י, ב ועוד). 

ב 547 פנה ב׳ מערבה. הכה את קרויסוס מלך לוד (ע״ע), 
כבש את סדרם הבירה וסיפח את לוד. גם ערי יוניה, שהיו 
נתונות להגמוניה של קרויסוס, נכנעו רובן מפני ב׳, ואותן 
שלא נכנעו הוכו בידי שרי־צבאו המדים, שכבשו גם את 
כריה דליקיה. 

עד 540 הרחיב כ' את כיבושיו במזרח, סיפח לממלכתו 
את הארצות שמדרום לים-הכםפי וממזרחו ושפך את שלטתו 
על שבטי הנוודים באיראן המזרחית עד סמוך להודו. ב 540 
יצא למלחמה על בבל. אע״ס שעמד עד אז ביחסי-שלום עם 
נבונאיד (ע״ע), ואף החזיר לו בשעתו את חרן (ע״ע), 
שהיתה עד 550 בידי המדים — ניצל עתה את ההתנגדות 
העזה שנתעוררה בקרב ערי־המקדש הבבליות וכהניהן לחי¬ 
דושיו הדתיים של נבונאיד ולהתערבות המלך ובנו בלשאצר 


(ע״ע) בניהול מקדשי בבל הראשיים ובפיקוח על אוצרו¬ 
תיהם! נסללה דרך לשיתוף־פעולה בץ כוהני בבל לבץ כ/ 
כשתקף כ׳ את ארץ-פבל, נכנעה לפניו עיר-המקדש ספר, 
וב 539 נכנם, ללא קרב, לבבל העיר. הוא הוכח מיד למלך 
בבל והשתלט — כנראה ללא מלחמה — על שאר חלקיה של 
ממלכת בבל, ובכלל זה על עבר-הנהר — סוריה וא״י. כ׳ 
הציג את עצמו כמי שאלי בבל — ובראשם מראדך (ע״ע)— 
שלחוהו לגאול את הארץ מידי נבונאיד. הוא נחשב למלכה 
החוקי של בבל, ובשטרות הבבליים הוא מכונה "מלך בבל 
מלך הארצות ״, אף שמינה פחה פרסי על בבל — השאיר 
במשרותיהם את שרי בבל ששירתו בימי נבונאיד ואת שאר 
פקידיו, ולא שינה בסדרי המנהל והשלטת הפנימי של ערי- 
המקדש הבבליות. הוא פקד לשקם מקדשי אלים ברחבי 
ממלכת בבל, ופטר רבים מתשלום מסים. בכתובות הרשמיות 
המעטות של כ׳ שנשתמרו חתר ומודגש הרעיון, שהאלים 
הנערצים בערי־הקודש השונות פקדו עליו לדאוג למקדשיהם 
ומסח לו את השלטת על כל ממלכות הארץ. 

בגישה זו ובמסגרת מדיניות זו משתלבת פרשת שיבת 
ציון (ר׳ להלן). 

אין ידיעות ברורות על פעולותיו של כ׳ לאחר 538 ! 
נראה, שבאותן שנים עמל על ליכודה המנהלי של האימפריה 
העצומה שהקים, אולם אירגונה הסופי לא בא בעיקר אלא 
בימי יורשיו. 

ב 530 נפל כ׳ במלחמה במאסאגטים שבפאקטריה, בצפת־ 
מזרח איראן, ובנו כנבוזי (ע״ע) ירשו. קבר כ׳ בפסרגדה — 
עיד־הבירה שבנה — נשתמר עד ימינו. 

בשל ייסוד אימפריה בהקף שלא היה כמותו, ובשל יחסו 

הסובלני לעמים הנכבשים—בניגוד לשיטות הכיבוש האכז¬ 

ריות של מלכי אשור ובבל — זכה כ׳ בהערכה מיוחדת הן 

בהיסטוריוגראפיה הקדומה והן אצל ההיסטוריונים בימינו. 

אמנם לא שרדו מקורות היסטוריים רבים שנכתבו בימי־חייו, 

והמעט ששרד — חבו כתוב בבלית. בפרסית לא נשתמרה 

אלא כתובת קצרה מפסרגדה, הכתובה גם בבלית ועילמית, 

ונראה שאף היא מאוחרת לימיו. במקרא נשתמר נוסח הכרזת 

כ' ליהוז־ים. כנגד זה מחבות המסורות על כ׳ אצל מחברים 

יוונים, כגון הרודוטוס, בסנופוץ — שספח "חינוכו של כ׳" 

נכתב במגמה דידאקטית' ומוסחת — קטסיאם, גיקולאום 

מדמשק. בח׳סוס, סטראבו ואחחם. ההערצה שרחש העולם 

העתיק לב" משתקפת באגדות רבות שנקשח במוצאו ובנעו- 

חו. אולם במסוחת אחדות הומעטה דמותו של כ/ חאת 

בשל המגמה שרווחה אצל סופרי־התצר של מלכי פרם 

להאדיר לעומתו"את דחוש 1 , אבי השושלת המולכת (ע״ע 

אחמנידים). 
־־ י.• 

ח. ח. 

כ׳ והיהודים. לב׳ נודעת חשיבות יחידה-במינה 
בתו״י, כשליט שהתיר את עליית גולי-בבל "לירושלים אשר 
ביהודה" ואת בנייתו של בית-המקדש מחדש. בכד פתח כ׳ 
דף חדש בתולדות העם היהודי (ע״ע א״י, עט׳ 304/5 ). 

החכמה וההוראות בנידון ניתנו בשנה א׳ לב׳ כמלך־בבל, 
היא שנת 538 לפסה״ג! הן נשתמח במקרא בשתי נוסחות: 
עבחת (עז׳ א, ב—ד)— כנראה, הנוסח שבע״פ, כפי שהושמע 
באזני הגולים מפי כחזי המלך ? ובארמית (שם ו, ג—ה) — 
כנראה הנוסח הרשמי (ה״ז־כחנה"), שנועד לשימושה של 
לשכת המלך. בנוסח העבח חולק כ׳ כבוד לאלהי ישראל — 



707 כורש 

״ה׳ אלהי ישראל הוא האלהים אשר בירושלם" — ותולה 
את הוראותיו בדבר בניין הבית בפקודה שקיבל מאת אל זה ז 
אולם זה אינו אלא הסיגבון המצוי גם בכתובותיו של צ׳ 
בבבלית, המתייחסות לאליהם ומקדשיהם של עמים שבשל־ 
טובו, בהתאם למדיניות הכללית שאותה בקט (ר׳ לעיל). 

בראה שהצלחותיו של ב׳ כבר לפני כיבוש בבל עוררו 
את נביא הגולה (ע״ע ישעיהו, עמ׳ 474/5 ) להשמיע חלק 
מנבואותיו על גאולת ישראל הקרובה ועל חורבן בבל. בנבו¬ 
אות אלוה׳ פונה "למשיחו לב׳", שלו סייע בעבר ולו אף יסייע 
לעתיד! אף שאין כ' הכיר את אלהי ישראל, עתיד הוא 
להכירו (ישע׳ מה, א—ז, יג! והשר מא, ב, כה! מו, א—ב, 
יא). וכן נמצא בנבואות אלו רמז בחר להכרזת־כ' (שם 
מד, כח). אולם כ׳ נתפס רק כאמצעי להגשמת גאולת ישראל 
בידי ה׳, ולכינוייו "משיח" ו״רועה" א? משמעות דתית ואין 
הם מוחם על תפקיד אסכאטולוגי המיוחם לו לאחר גאולת 
ישראל. 

דמותו של ב , ומפעלו בזכרים הרבה במסורת ההיסטוחת 
היהודית שלאחר המקרא, קושטו קישוטים אגדיים 
חכו להערכות שונות. יוסף בן מתתיהו מביא סיפור — 
שהיה, כנראה, רווח בין היהודים שכ׳ הגיע להכרת 
גחלתו של אלהי ישראל ולעשיית רצתו בהחזרת עמו 
לארצו וקימום מקדשו, לאחר שקרא בספרו של ישעיהו [בן 
אמוץ} מה שניבא הלה עליו 140 שנה לפני חורבן הבית 
(קדט׳ י״א, א׳, ב׳), באגדת חז״ל נשתמרו סיפוחם על 
כ/ שיש בהם מן המשותף לסיפוחם עליו שהיו להם 
מהלכים בעולם העתיק. המדרש מספר, שה׳ ודחוש היו 
שדים־שועחם בחצרו של בלשאצר, ושדחוש קדם לה , במלו¬ 
כה (שהש״ר ג׳, ג׳) — וזאת ע״פ האנאכרתיזם שבס' דניאל 
(ה, ל—ו, א)־ נעשה אף הניסיון ליישב את האנאכרוניזם 
ע״י הסברה שכ ׳ ודריוש (וארתחשסתא) הם שמותיו של 
אותו מלו (ר״ה ג׳, ע״ב). לגבי הערכת כ׳ ביפחת בדבח 
חז״ל שתי גישות מנוגדות. יש שהוא מוצג כאחד מחסידי 
אומות־העולם: "מלך כשד... שמנו לו כמלכי ישראל" (שם), 
שזבה לשבת בשלום על פסאוישל שלמה (תר״ש לאסתר, 
א, ב)! הוא היה "בוכה ומתאנח" על חורבן בית־המקדש 
(ילק״ש ס״ח) ומאמין ש״האלהים אינו זז משם" (שמ״ר 
ב׳, ב׳)! קחאתו לעליה לא״י מושווית לקחאת יהושע לעבוד 
את הירח ולבשורת הגאולה העתידה של המלך המשיח 
(שהש״ר ב/ י״ב). 

לעומת כל אלה נמצאת במקורות התלמודיים והמדרשיים 
גם הערכה שלילית של אישיותו של כ/ מתוך מגמה בחרה 
למעט אח דמותו ואת ערך מפעלו. בדרך דרש־ד,כתובים 
נשלל ממנו התואר "משיח" שבו כינהו הנביא, ומודגש שכ׳ 
איכזב מבחינת המשימה שהוטלה עליו: "אני [=הקב״ה] 
אמרתי,הוא יבנה ביתי ויקבץ גלויותי׳! והוא אמר,מי בכם 
מכל עמו ויעל׳" (מג׳ י״ב, ע״א). כמדכן מגנים אותו על שלא 
הכיר באלהי ישראל כברבו׳ן העולם אלא כבשוכן יחשלים 
בלבד (קד,"ר י/ י״ב—י״ג), ומאשימים אותו, שלאחר שהיה 
צחק בתחילתו — ״החמיץ״ ונעשה רשע(שם! ר״ה ג׳, ע״ב— 
ד׳, ע״א). האגדה אף מספרת עליו, שלאחר זמן הפסיק את 
זרם־העליה לא״י כח למבוע ממומחים ואנשי-מקצוע יהודים 
לצאת מארצו (שהש״ר ה/ ח'). מסתבר, שלהעדכה שלילית 
זו גרמה "הראיה־לאחור", מן התקופות שלאחר חורבן הבית 
השני, ומתוך האכזבה מן התקולת שנתלו בשיקום העם, הארץ 


- כוש 708 

והמקדש מכוחו של כ׳, והיא שהביאה את חז״ל להסתייג 
מראיית במעלו של כ׳ כהתגשמות תזון נביאי הגאולה (השר 
ילק״ש, סוף מדרש דה״י). 

וע״ע א״י, ענד 304 ! ישעיהו, עמ׳ 478,474/5,470 — 480 ! 
עזרא! פרם. 

י. קלחנר, היסטוריה של הבית השני, א/ 147-121 , 166-156 , 
תשי״א 2 ! א״א. אורבך, כ׳ והצהרתו בעיני חז״ל (סולד, י״ט), 
תשב״ב! מ. הרן, בין ראשונות לחדשות, 32-29 , תשכ״ג * 

ח. תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כ׳(עז לדוד [ס , דוד 
בךגוריון], תשכ״ד , >< 0 , 3011 * 05 ^ 11,1 .? 

. 1 קק!ז 5 ,£א , ז ^-?) 01 זץ% ,. 111 ; 1911 , 2-8 , . 11 

,^־׳׳ק!מ£ * 1 ( 1 ( 0 ץז 10 ו 11, 111 גשז 15 ץז 01 .ז . 0 ; 924 [ ,(ז\| 

. 1954 , 118-136 , 0 * 01111511111 א ; 1948 , 34-67 

מ. 

השם כ׳ ב מ ק ר א יוצא ל 3 הוראות: (א) העם והארץ 
שמדרום למצחם! (ב) שבטים בנגב! (ג) הפשים, 

שליטי בבל במחצית השביה של האלף ה 2 לפסה״ב. 

(א) בשבעים מתורגם לחב כ׳ במלה 1 >״זס 101 ^, הנזכרת 
הבר אצל הו׳מרום ככינוי לשטח שמדחם למצרים, והאיתיו־ 
פים הם יושבי "קצה העולם, מהם במזרח השמש [אסיח ז] 
ומהם במבואו [אפחקחז]". השם כ׳ לציון שם הארץ שמ¬ 
רחם למצחם יחע גם במצחת, באנחת ובפרסית. השם 
המצח פש ציין תחילה חבל־ארץ מצומצם בנוכיה, כנראה 
בסביבות האשד הרביעי של הנילוס. לימים התרחב המושג 
ובזמן הממלכה החדשה היתה לו משמעות כללית והוא שימש, 
בחמד׳ למצוי במקרא, לציון כל הארצות שמדחם לאשר 
הראשון, שהיו נתונות לשררתה של מצחם או להשפעתה. 
מאמצע המאה ה 9 לפסה״ב היתה כש לממלכה עצמאית, 
מאורגנת לפי חגמת מצחם! בירתה היתה נפטה. בסוף 
המאה ה 8 השתלטה שושלת כושית על מצחם (השושלת 
ה 25 )! אחד ממלכי שושלת זו נזכר במקרא תקרא תרהקה 
מלך ל' (מל״ב יט, ט). כיבושי אשור שמו קץ לשלטת'השו¬ 
שלת הכושית במצחם (באמצע המאה ה 7 ), אך הממלכה 
הכושית הוסיפה להתקיים באחורה המצומצם. כנבוזי(ע״ע) 
מלך פרס, כובש מצחם, ערך מסע־מלחמה לכיבוש ל , , אך 
המסע נסתיים בכישלת• אחח מסע כנבוזי עברה הבירה 
מנפטר. למרו׳אי (ע״ע), אך נפטה הוסיפה להיות מרכז 
דהי, עד שפוד,ניד. בטבחו, במאה ה 3 לפסה״ב, ביח מלך 
מרואי. — סופחם יווניים ולאטיניים מזכיחם גם הם את 
האתיופים. ד׳חדוטום ר.בחין בין אתיופים מקורזלי-שער 
(= כושים אפחקבים ?) לבין חלקי־שער (כנראה ההודים).— 
ב 23/24 לפסד״״נ כבש הנציב הרומי של מצחם, פטרתיוס, 
את נפסד" תוך החפת פשיטה של הכושים לדרום־מצרים, 
אך אוגזסטוס קיסר ציווה לפגות את השטח שנכבש. 

בתקופה מאוחרת־יותר התקיימה בתחומיה הצפוניים של 
כ׳ העתיקה ממלכת נ וביה (ע״ע), עד העת החדשה. 
ברתמה ומדרומה של י' קמה מלכות אקסום (ע״ע), 
והמסורת הספחתית (או האגחת) של ח ב ש (ע״ע) קשורה 
אף היא בממלכות הכושיות הללו. 
וע״ע סודאן. 

בפרשת בני נח (ברא׳ י, ו—ח) נמנה כ׳, בסמוך למצחם, 

עם בני חם. מסתבר שהכוונה באן לנוביה או לחלקה הדחמי 
של מצחם בכלל! ונראה, שאף הכתוב המדבר על הנהר גיחון 
"הסובב את כל ארץ כ׳" (ברא׳ ב, יג) מתכוון לנילוס בקצה 
הדרומי של מצחם ומדתמה. פעמים בא השם כ׳ במקרא 
בהקבלה למצחם, כדי לציין את ממלכת מצחם בהקפה 



709 


כוש — כושים 


710 


המלא עד לפאתה הדרומית (ישע׳ יא, יא; שם כ, ג—ד.{ 
נחום ג, ס); דש שהוא מציין כללית ארץ רחוקה, מדרום למצ¬ 
רים("מעבר לנהרי כ'"—ישע'יח,א;צפ׳ג,י). המקרא אינו 
משווה כל סעם של נחיתות לשם כושי, אך נותן הוא בו 
סימנים של שתי ושל ריחוק: "המיפך כושי עורר׳ (ידמ׳ 
יג. כג); "הלוא כבני כשיים אתם "לי בני ישראל" (עכד ט, 
ז). על הקשר בת כ׳ ובין מצרים מעידה גם הזכרת חיילים 
כושיים בצבא מצרים (ירם׳ מו׳ ם; יחז׳ ל, ה; דהי״ב יב, ג), 
שעליהם מדובר כבר במכתבי אל־עמארנד, (המאה ה 14 
לפסה״ג). קשה להכריע בדבר מוצאם של "כושים", שהיו 
בשיחתם של מלכי יהודה — דוד (שמ״ב יח, כא> וצדקיהו 
(ירט׳ לח, ז): אם נמנו על שבטי הכושים שבנגב (ר׳ להלן) 
או על בני הכושים שבאפריקה. 

(ב) יש שהשם כ׳(או כושן) במקרא בא להורות לא על 
עם אפריקני אלא על שבטים נודדים בנגב, ואולי גם בסיני, 
בכתבי־המארות המצחים(מסוף המאה ה 19 לפסה״נ) נזכרות 
שתי קבוצות שבטים ששמן פושו באיזורי־הספר של א״י — 
אם בחלק הדרומי של עבר־הירדן המזרחי ואם בארץ הנגב. 
זכר לשבטים הללו נשתמר בספר חבקוק (ג, ז): "תחת און 
ראיתי אהלי כושן ירגזון יחעות ארץ מחן״ — חח ש״פושך 
מקביל למחן. ייתכן שחלקים מה״כושו" נבלעו במדין, עד 
שנתפסו כחלק ממנה (ע״ע מחן). גם אשת משה הנקראת 
"כושית" אינה, ככל־הנראה, אלא מחנית (במד׳ יב, א). 
ייתכן שלשבטי הכושים שבנגב יש לשייך את זרח הכושי 
(דהי״ב יד, ח) — שקשה להעלות את יסודו ההיסטורי — 
ואת הכושים שעל־יד הפלשתים והערבים בימי יהורם 
מלך יהודה (שם כא, טז), וכן את כ׳ הנזכר ליד צ 1 ר ופלשת 
(תה׳ פז, ד). אפשר שזיקתם זו של הפושים שבנגב 
לערבים ולמדעים יש בה כח ליישב במקצת את הקושי שב¬ 
פרשת בגי-נח, שלפיה "בני כ׳" הם שבטים שישבו בחצי- 
האי ערב ובשוליו: סבא, חדלה, שבא, דדן (ברא׳ י׳ ז) — 
שאין להם כל אחעה באפריקה בקרבה לב׳ 1 שמדרום למצחם. 

(ג) בשם כ׳ (ברא׳ י, ח) אבי נ מרד (ע״ע) נשתייר, ככל 
הנראה, הד לבש ים ששלטו בבבל במחצית השניה של 
האלף ה 2 לפסה״נ (ע״ע בבל, עמ׳ 542 ), ומסתבר שסמיכותו 
לכ׳ שמבני חם היא מעיקרה אסוציאטיודת־פורמאלית בלבד. 

א. ראובני, שם חם ויסת, 78-71 , תרחב; מ. ד. קאסוסו, 
מאדם עד בח, 78-76 , תש־׳ה! הב״ל, פגה עד אברהם, 110 - 
114 , תש״ם; - 70 ^ 0 ) 0 .ס )) 1 )) 11 !) 1 ) 0 . 4 ) 8/712:2 ,ז£$ג 1 ז) £ 

. 10 ) 4 ! ,־ו 61$6 ק 5 .£ , 1890 , 326-339 , 2 ,) 11 ) 470111 ) 7/11 ) 

. 66-71 ,:%$) 6111 ,. 14 ; 1936 , 119-123 , £1777 071 07711071 ) 70 ) 
; 1941 , 71 ) 2/71/77 ■״ ו 7 ))?)/(!!* 4 ,נ 81 ז 3-60 > 80£4 -שז\ש 83 . 7 ; 1964 
. 1955 , 152 ־ 1 , 8114071 1111 )ס ? 107 ) ¥11 4£ , 11 ^) 11 ^ .| 

שם. א. 

כוויות, ? # 1 ז׳נות, אחד מ 5 הענפים של משפחת הלשונות 
האפרו־אסייניות או השמיות־חמיות, בצח של 
הלשונות השמיות, המצחת הקדומה, *הלשונות הברב¬ 
ריות ולשונות צ׳אד. לפגים היה מקובל לכנות אתי כל 
הלשונות של אותה המשפחה, חוץ מן השמיות, בשם 
״החמיות״ (ע״ע חם), אולם נתבדר שלשונות אלה — בניגוד 
לשמיות — אינן מצטרפות לחטיבה אחת. הלה״ב מדוברות 
כולן במזרח-אפחקה; מרכזן הגאוגראפי הוא האיזור הכולל 
את חבש. אחתריאה וסומאליה. מספר דובחזזן עולה על 6 
מיליון נפש' מהם כ 3 מיליון בגי גלה (ע״ע) ולמעלה ממיליון 
סומאלים. הלה״ב מחולקות ל 5 קבוצות:( 1 ) לשתות הקבוצה 
הצפונית מדוברות בפי שבטי־בג׳ה החעים, שמרביתם 


יושבים בתחומה של סודאן; שבט בני עמר, היושב בחבש, 
קיבל בזמן האחרון ברובו את לשת תיגרי השמית. ( 2 ) לשר 
נות הקבוצה המרכזית, הידועות בשם הכולל אגאו, היו 
מחברות לפנים בשטח נרחב שבצפונה ובמרכזה של חבש, 
אולם בימינו עברו חב דובחהן ללשונות חבשיות־שמיות, 
והן נשתררו רק בפי אוכלוסין מועטים־ביחס ומפוזרים; עם 
דובח אגאו נמנים גם הפלשים (ע״ע), שהניב המדובר בפיהם 
יחע בשם פילה או כיליניה. ( 3 ) הקבוצה ה מ ז ר ח י ת של 
הלה״ב היא הגחלה ביותר הן מבחינת מספר הדובחם והן 
מבחעת שטח־תפוצתה, הכולל את ם 1 מאליה כולה וחלקים 
נרחבים בחבש; לשונותיה כוללות סומאלית, סהו־אסאר, 
גלה, לשתות סידמו המזרחיות וניבי קונסו בחבש הדרומית- 
מערבית. ( 4 ) לשתות הקבוצה המערבית כוללות ג׳נג׳רו, 
אומטו, גימירה, כפה ובכו, המדובחת כולן בקצה הדרומי- 
מערבי של חבש. ( 5 ) לשתות הקבוצה הדרומית מח¬ 
ברות בפי שבטי אירקו, פיומה, מבוגו, בורתגי ואלוה בצפון־ 
טאנגאנייקה, במרחק ניכר דרומית משאר הלה״ב. 

מבחינה פונטית יש לציין את השתמרותם של העיצוחם 
הלועיים המקוריים (ח. ע) של הלשונות החמיות־השמיות 
בסהו־אפאר ובסומאלית; לעיצורים ה״אמפאטיים" השמיים 
(ק, ט, צ) שבעברית ובערבית מקבילים — כמו בלשונות 
החבשיות השמיות—עיצוחם "החפים" סו, , !, , *). מבחינה' 
דקדוקית נשתמר בדרך-כלל (חת סן הלה״ב במערב הקיצוץ) 
מין־הנקבה, שסימנו "ת". אין בלה״כ נטיית שמות-עצם; 
היסוד המסומן נמצא לפני המסמן, הנשוא בסוף המשפט. — 
הלשונות החבשיות־השמיות והלה״ב השפיעו אלו על אלו 
השפעת־גומלין עמוקה מבחינת מערכת ההגיים והדקדוק, 
ובעיקר בתחום אוצר-המלים. אולם בשום אחת מן הלה״כ 
לא נתפתחה ספרות ניכרת. 

, 131730 . 8 ! . 61 ; £107711107 ,1912 . 4 71 ) 7704/1 ) 8 ) 01 , 110£ ם 0.61£1 
0 ^ 140 ^ 1.017 ) €147/1111 0714 ) 771111 ) 8 ) 1/1 ) 0 71171411017 ) 017 ) 7/1 
- 0 ) 00 ) 1 1147 ( 1 ) 7070 ) 70777 11 ^ £7 ,ת 3011£ > . 61 ; 1947 , 0 ) 71 ) 44 ) 0 
, 1947 , ) 11 )! 771111 ) 10771110-1 /) 411 ) 11 ) 17 )) 7/1071 ) 10 1 ) ) 17711017 

, 100 ) 0 ) 1 ( 1 ) €101 ) 1 ) 11 * 1 ^ 1071 770071 ) 44 171 1 ) 811141 , 8 ז 66 מ 6 שז 0 . 13 .[ 

1955 
י. ה. ג. 

כועזים. המונח "פושי" מקובל היום בעברית כמקביל למו¬ 
נחים 081-0 ״ (אנג'), ■ 0801 ^ 1 (גרם׳) ודומיהם בלשד 
נות העולם המערבי — שלכולם לא נמצאה הגדרה מדעית 
מדדיקת. המושג קשור בראש-וראשונה בצבע העור: הב׳ 
הוא האדם השחור (לאט׳ ׳״• 18 ״). אולם בשימושו בפי 
הלבנים גוון המושג ע״י 021-0 ״ בספרדית ופורטוגאלית, 
שבהן ציינה מלה זו לא צבע-עור בלבד אלא גם את מצב 
העבחת שבו היה נתון הכ׳ו נמצא תכנו של המונח כ׳ 
מושרש בהיסטוריה ובפסיכולוגיה (של "הלבנים") יותר 
מאשר באנתרופולוגיה הפיסית. במונחים הלועזיים לב׳ 
נשתמר לעתים עד היום גון של יחם של בוז ושל פחד כאחד: 
בדמיונו של האדם הלבן נצטייר הב׳ גם כנחות וגם כרע. 
בציורים נוצריים מיה״ב השטן מוצג לפעמים כאיש שחור.— 
המלה הערבית הוראתה המפורשת היא עבד. 

יחסו של האדם הלבן לב׳ הוא עדיין הגורם המשפיע בימינו 
על עיצוב דמותה של הרפובליקה של אפריקה הדרומית (ע״ע, 
עמ׳ 402 — 406 ; ברך-מילואים, עבד 367 — 369 ) מבחינת המבנה 
המחני, החברתי והכלכלי, ובארצות־הברית (ע״ע [כרך- 
מילואים], עם׳ 580 — 592 ) הוא הגורם למשברים מכל הבחי¬ 
נות הללו. 



711 


כושים 


712 


אנתרופולוגיה. 

בשימוש העממי ה¬ 
רווה הה" הם לעתים 
כל בני־האדם שחורי- 
העור, מקורזלי-השער 
ועבי־השפתיים. אולם 
לסי סימני־הכר אלה 
נכללים יחד בקבוצה 
אהה הב" האפריקנים, הפאפואנים, ואולי גם הילידים ה- 
אומטראליים—חטיבות אנושיות רחוקות זו מזו מבחינה 
גנטית או היסטורית. אעפ״כ יש אנתרופולוגים המצרפים את 
השחורים האפריקנים ואת השחורים המלאנזיים יחד בקבוצת 
הנגרואידים או הנגריפורמים (ע״ע אנתרופו¬ 
לוגיה פיסית, עט׳ 725 ! גזע, עבר 573 ).משמעותי יותר—וגם 
תואם את השימוש הרווח ביותר — הוא ייחוד המונח כ" 
לאוכלוסיה "השחורה" של אפריקה (פרט לצפו- 
נה "השמי-חמי" של היבשת) ולצאצאי בני אוכלוסיה זו 
שהוגלו לאמריקה. באפריקה עצמה אין לכלול 
בקבוצת הב" לא את הפיגמאים (ע״ע) ולא את חקהויסנים 
(ע״ע). מספר הכ", במובן זה, בעולם הוא: כס 20 מיליון 
באפריקה — כ 60% מאוכלוסייתה, וב 70 מיליון (יחד עם 
המולטיס [ע״ע]) ביבשת-אמריקה — כ 15% מאוכלוסייתה, 

וע״ע אפריקה, עם׳ 311 — 315 , ותמי שם! אנתרו¬ 
פולוגיה פיסית, ענד 723/4 : תם׳. 

גם למונח "כ"" במובן המסויים והמצומצם לא נמצאה 
הגדרה מדעית מדוייקת. האנתרופולוגים ניסו להגדי¬ 
רם מבחינות שונות — מבנה הגוף, המוצא הגזעי, התרבות, 
הלשון —, אולם מכולן נמצאו הר" רב-גוגיים מאד ומפוצלים 
למספר רב של חטיבות, בדרדכלל קטנות, נבדלות זו מזו. 
מספד ל ש ו ג ו ת הב״ (ע״ע אפריקה, ענד 315 — 317 ) מגיע 
למאות■ ורק מעטות מהן מדוברות בפי מאות־אלפים או מי¬ 
ליונים של בני־אדם. ניתן להבחין רק בחטיבה לשונית 
גדולה אחת — זו של דוברי לשונות בגטו (ע״ע אפריקה, 
עמ ׳ 319/20 ), היושבים בחלק הדממי של יבשת־אפריקה. 
שתות מחן לחלוטין הלשונות המדוברות בפי הב" הנילוטיים 
והסודאביים. 

האיש השחור באפריקה הוא טיפוס אנושי שנוצר בתקו¬ 
פה מאוחרת־יחסית מתערובת של גזעים רבים, ביניהם גם 
הגזע הלבן. לפיכך אין לו תכונות ספציפיות המייחדות אותו 
באופן חד־משמעי. התחושה ההדדית של זרות, הקיימת בין 
כ״ ובין לבנים, מקורה בעיקר פסיכולוגי — פרי התמודדות 
חברתית, תרבותית, דתית ומדינית. 

על הקדם-היםטוריה והתרבות של אפריקה השחורה — 

ע״ע אפריקה, עם׳ 342 — 347 . — על ההיסטוריה עד בוא 
האירופים — ע״ע אפריקה [כרך־מילואים], עט׳ 351 — 358 . 

החברה הכושית באפריקה. ריכוזם העיקרי וה¬ 
ראשון של הכ" הוא באפריקה שמדרום לסחרה. למרוח 
הפיזור הרב בשטח, ההבדלים המהותיים שבין קבוצות שתות 
וההשפעות הרבות והשונות מן החוץ, ניתן לציין את החברה 
הכושית במאפיינים משותפים, שבהם נוהגים לראות בסים 
לתרבות כושית מקורית. 

החברה הכושית היא חקלאית, והיא מתקיימת על גידולים 
כגון דידחן(ע״ע),שפותח באפריקה בלבד כצמה־מאכל יסודי. 
החקלאות הכושית נשארה׳ בדרל-כלל, בשלב של עבודת- 


ידיים, לסי שבאיזור היערות מונע זבוב הצה-צה גידול מקנה, 
ובאיזורי הסאוואנה מגדלים את המקנה רועים נודדים, והללו 
אינם משתמשים בבקרם לעבודה אלא לעתים רחוקות בלבד. 
בעיית החקלאות הכושית — יותר משהיא המאבק עם דלות 
הקרקע היא ההתמודדות עם שפע צמחיית־הבר ועם עודף 
הרטיבות והחום. 

חקלאות ממין זה נתנה אותותיה באורח-החיים של ד.כ", 
והיא משתקפת גם בצורת הדיור. בסודאן המערבית מצויים, 
אמנם, ארמונות רבי־קומות הבנויים מטיט כבוש, וכן נמצאו 
בגייני-אבן — מהם בצורת טירות — באיזור הזאמבזי (ע״ע 
זימבבוה); אילם המבנים הרגילים הם משני סוגים: הבקתה 
המרובעת — באיזור הקונגו והחוף המערבי! והבקתה העגו¬ 
לה — האפיינית לאפריקה המרכזית. בדאהומי ובבוגאנדה 
קמו ארפונות־מלכים מרשימים מצירופי בקתות עגולות 
ומרובעות. אצל הבאגטו הדרומיים מוקפות הבקתות העגו¬ 
לות גדר עגולה (קראל) לשמירת העדרים! זהו ביטוי ארדי־ 
כלי מובהק של מחגה־נודדים שהיה לסחנה־קבע. 

תמ׳: ר׳ כיד ה/ עם׳ 414 , 418 420 ! ט׳, עם׳ 215/6 , 
274 ! י׳, עמ ׳ 689 , 691 ! ט״ז, עמ , 704 , 705 , 762 ׳ 763 ! י״ז, 
עמ׳ 203 ! י״ח, עם׳ 354 . 

אולם הבית בחברה הכושית באפריקה הוא מקום-םחםה 
יותר משהוא מקום־מגורים, לפי שרוב חיי הכ׳ מתנהלים 
מחוץ לבית ומתרכזים בשדה. בכפר ובשוק! לעומת תחושת 
הפרטיות של הלבן מצטיינים חיי הכ ׳ בתחושת הכלל. 

קו מאפיין אחר של רוב החברות הכושיות היה היעדר 
כתב. דבר זה צימצם את אפשרויות ה״זיכרוך הקולקטיווי 
של החברה, סייע לפיצולה ולריבוי לשתות בין שבטיה, 
ולעומת־זה חידד את כושר-הדמיון ואת רוח המסורת. כל 
ידע שנרכש, כל האמונות והאגדות ובל השג בשירה, לא 
נשתמרו אלא בדרך ההעברה מדור לדור בע״ס. דבר זה מנע 
התפתחות של הגות והפיכת הפולקלור העשיר לספרות. 
הצורה האפיינית בתרבות הכושית להבעת חוויות נפשיות 
היא הר קוד (ע״ע), התוסס בהווי הכושי מקום נכבד יותר 
מבחברה של כל תרבות אחרות 

רק לשון האוסר, (ע״ע) החמית-שמית, המדוברת מצפון 
למפרץ-גינאה, וסואהילי (ע״ע) — לשון-באנטו שהושפעה 
מן הערבית ושנפוצה באפריקה המזרחית —, היו לשתות 
ספרותיות לפני בוא האירופים. עשרות לשתות כושיות 
הועלו על הכתב (הלאטיני) לראשונה בידי מיסיונרים נו¬ 
צרים, בעיקר בצורת תרגומי הביבליה. 

ד,כ׳ הוא איש-ציבור למופת, וחיי-הציבור שלו מושתתים 
על יכולת־שיכנוע יותר מאשר על כוזדהזרוע, המסורת, 
השיבנוע וסיזור־הכוח הם היסודות של הדמוקראטיה האפרי¬ 
קנית, שהלבנים נהגו לראותה כהיעדר שלטון וכחוסר אירגון, 
יסודות אלה הם ששמרו על יציבותה של החברה הכושית 
ועל ליכודה. 

המוסד היסודי ביותר בחברה הכושית הוא המשפחה, 
שבה כאלים גם שארי־בשר רחוקים עם עבדיהם ושפחותיהם 
וצאצאיהם של אלה. במשפחה אפריקנית עשויות, איפוא, 
להימנות מאות נפשות, וכל בגיד׳ מכירים בעקרון הסיוע 
ההדדי ובזכויות ובחובות שלהם. המשפחה היא המוסד החב¬ 
רתי, החינוכי והדתי החזק־ביותר, ותכופות גם הבסיס 
המוצק-ביותר לשלטון מדיני מרכזי. 

גם בשבטים שבהם הירושה נקבעת לסי המוצא האמהי, 




713 


כושים 


714 


עומד גבר בראש המשפחה, לרוב הזקן שבחבורה, שמעמדו 
מזהיר אח ה 3$ נ 1 נ 1 ״ £3 • 3161 ק הרומי: הוא ראש־האבות, 
שופט וכהן־דת, מחלק את האדמות, מחלים על תחילת העבו¬ 
דות העונתיות, קובע את סדרי-החיים במשפחה — שהיא, 
לעתים, הכפר כולו — ומייצג אותה בכל פעולה ציבורית. 

החברה הכושית נותנת, איפוא, כבוד לגיל ולמסורת- 
האבות, אך אין לגברים מעמד מועדף בה, למרות הפוליגאמיה, 
הנהוגה שם עד היום. האשד, שתה בזכויותיה לגבר, ובשב¬ 
טים רבים היא שומרת על הרכוש ואחראית למסחר או 
לגידולים חקלאיים מסדימים. היא שותפה לפולחן המשפחה 
ולחינוך הילדים. 

האירגון החברתי-המדיני הרגיל של ד,כ' הוא השבט 
(ע״ע), והוא מוקד הנאמנות מעבר למסגרת המשפחה ובית- 
האב. גם השפעות חיצוניות מודרניות, כגון קבלת הנצרות 
(או האיסלאם) והעיור, לא פוררו את הקשרים השבטיים, 
וההשתייכות השבטית עדיין ממלאה תפקיד נכבד גם בחיי 
הכ" יושבי־הערים. 

מסגרות מדיניות על־שבטיוח לא נוצרו, בדדך־כלל, אלא 
כתוצאה מהשתלטות שבט אחד על משנהו. המסגרות המדי¬ 
ניות העל-שבסיות הקיימות היום באפריקה הן ממשיכותיהן 
של היחידות הטריטוריאליות־מינהליות שהקימו הכובשים 
הלבנים חוץ התעלמות מהמסגרות השבטיות. הגבולות החד¬ 
שים יש שהם מחלקים שבט בץ יחידות מדיניות שונות, 
כגון האוה שחולקו בין טוגו ובין גאנה, דש שהם מאחדים 
שבטים' שונים — לעתים למורת־רוחם — במסגרת מדינית 
אחת. הנאמנות השבטית עלולה, איפוא, לסכן את קיום המדי¬ 
נות האפריקניות במתכונתן החדשה, תמצאו מנהיגים של 
מדינות אפריקניות שנאלצו לדכא בכוח נטיות שבטיות. 

גם בחברה הכושית מצויים מעמדות וקאסטות (על העב¬ 
דות — ר׳ להלן). אולם הקאסטות מוגבלות עפ״ר לאותם 
מקצועות או משלחי-יד המבוססים על התמחות למלאכה 
או על ידע הנשמרים בסוד, או למקצועות המעוררים הת¬ 
נגדות או רגשות מיוחדים מחוץ לחוג המקצוע, כגת אלה 
של הרשי-ברזל או מכשפים (ר׳ להלן). 

קו מאפיין אחד של החברה הכושית הוא הטוטמיזם (ע״ע 
טוטם) — שאיננו דת, שכן לחברה הכושית יש תפיסה בתרה 
על" אלוהות עליונה. הטוטמיזם הכושי הוא ביטוי לרגשות 
מיסטיים ופאנתאיסטיים. הוא קשור קשר הדוק לפולחנים 
המדגישים שלבים בחיי האדם, במיוחד את שלב ההתבגרות 
(ע״ע ד 1 ר, גיל, עט׳ 238 ); הקשר בין בני אותו גיל שעברו 
יחדיו את טקסי־המעבר מהתה בסים לאירגונים חברתיים 
חשובים. חלק מאירגונים אלה שומר על מסתותן. בין הלב¬ 
נים נתפרסמו בעיקר אירגוני־סתר פוליטיים באפריקה, 
כגון ״אנשי-הנמר״ בקאמרון. אולם רוב החברות הסודיות— 
והלא־סודיות — באפריקה נועדו למלא תפקידים חברתיים 
בהתנדבות, ודבר זה מסייע להן לתפוס מקום נכבד בחברה 
ולזכות בהשפעה מדינית. 

ההתמודדות המתמדת עם הטבע, שד.כ׳ לא הצליח להש¬ 
תלט עליו באמצעים הטכניים הדלים שברשותו, והחיים בעד 
לם המסתורי־דתי, העלו את חשיבותו של המכשף 
ורופא-האליל — האדם המוחזק מסוגל למצע בין 
העולמות העליונים לבין עולמו של האדם. "המיצוע" בין 
האדם לבין הרוחות העל-אנושיים הסובבים אותו עדיץ 
תופס מקום מרכזי בעולמו של הכ׳ באפריקה; המגיה — 


האמונה בה, השימוש בה והפחד מפניה — עדיין מהווה 
גורם חשוב בחיי הפרט וגם במציאות החברתית, המדינית 
ואף הכלכלית (ע״ע כשפים). בעולמו של הכ׳ אין הבחנה 
ברורה בין המת, שרוחו עדיין מרחפת מסביב לכפר או לבני- 
המשפחה, ובין החי או העתיד להיוולד. משום-כד מקיפה 
החברה האפריקנית בתחושתה ובמוסדותיה גם אח עולם 
המתים. במאדאגאסקאר, למשל, שבה מפותח במיוחד פולחן- 
המתים, דרושה תמיכתם של המתים או של חלק מהם—שעליה 
משיגים אינפורמאציה בשיטות מגיות — להבטחת ההצלחה 
של מועמד או של מפלגה בבחירות, 

עבדות הכ". העבדות היחה מוסד חברתי בקרב 
ה כ" ע צ מ ם, בדומה למציאות החברתית בקרב עמים רבים 
אחרים, אך משקלה בעולם האפריקני לא היה גדול מזה 
שבחלקי-עולם אחרים. אולם עבדותהכ״לבניגזעים 
אחרים היתה במרוצת הדורות לגורם מכריע בגורלו של 
הגזע הכושי ולאחד הגורמים כבדי־המשקל בהיסטוריה 
האפריקנית והכללית. 

כיבושם של כ" לעבדים בידי בני עמים אחרים החל 
כבר בימי-קדם > הוא נפסק ברוב חלקי העולם במאה ה 19 , 
אך סופית ורשמית לא נסתיימה עבדות ד,כ" אלא בשנות 
ה 60 של המאה ה 20 , עם ביטול העבדות בערב הסעודית. 
בכיבושם של כ" לעבדות השתתפו שבאים וסוחרי-עבדים 
מחלקים שונים של העולם, וידוע על עבדים כ" במזרח הרחוק 
במאה ה 11 ! אולם בעיקרו של דבר שועבדו ד,כ" שממערב- 
אפריקה לבני אירופה המערבית, ואלה שממזרח-אפריקה — 
לערבים. 

סחר העבדים הב" ממערב-אפריקה קשור בפיתוח המטעים 
באמריקה ובכשלון המאמצים להעביד בהם אינדיאנים, וכן 
בפעולתם של לס קסם (ע״ע) ואחרים למנוע שיעבוד אינ¬ 
דיאנים. בסחר־עבדים זה נטלו תחילה הפורסוגאלים מקום 
בראש, אך הבכורה עברה אח״כ לאנגלים. בשיא הסחר — 
במחצית השניה של המאה ה 18 — היו מעבירים, בכל שנה, 
ממערב-אפריקה לאמריקה — האנגלים, כ 50,000 עבדים; 
הצרפתים — כ 30,000 ! הפורטוגאלים — כ 10,000 . יש כ" 
הטוענים כיום שב 100 מיליון כ" נכבשו לעבדות בידי בני- 
אירופה במאות ה 16 — 19 . מספר זה נראה מוגזם, ומתקבל 
יותר על הדעת שמספרם לא עלה על 15 מיליון. 

במזרח־אפריקה לא הגיע מספר הנכבשים לעבדות מדי 
שנה בשנה לשיאים שבמערבה, אך בהתחשב בעובדה שה¬ 
ערבים עסקו בסחר זה זמן ממושך הרבה יותר מהאירופים, 
יש להניח שהמספר הכללי של הנכבשים לעבדות במזרח 
לא נפל מזה שבמערב. 

. תנאי הסעתם של הב" ממולדתם לארצות גלותם היו 
מחרידים: רק כמחצית הנכבשים לעבדות במערב הגיעו 
חיים לאמריקה, ורק חמישית הנכבשים לעבדות בידי הער¬ 
בים הגיעו לארצות גלותם. אולם אותם שזכו להגיע חיים 
לבתי משעבדיהם הערבים והמוסלמים נהנו בדרך־כלל מיחס 
אנושי יותר מזה שבו זכו ד<כ" באמריקה, 

כיבושם של הכ" לעבדות נעשה במזרח־אפריקה בדרך- 
כלל בידי כ" אחרים. ורק לעתים דחוקות בידי סוחרי- 
העבדים הערבים, ואילו במערב לא השתתפו האירופים כלל 
ועיקר במסעי שוד־עבדים, אלא קנו בחופים אח הכ" שנכ¬ 
בשו לעבדות בידי כ״ אחרים — שליטים עריצים שמכרו את 
נתיניהם, או שבטים־לוחמים ששיעבדו את שכניהם החלשים. 



715 


כושים 


716 


ממלכת דהומי (ע״ע, ענו׳ 951 ) נתפרסמה במסעי שודשאדם 
שערכה בקרב שכניה. 

ש 1 ד־האדם גרם■ להשמת שטחים נרחבים באפריקה, הן 
משום דילדול כוח־האדם, הן משום ההרס — במובן החמרי 
ובמובן החברתי גם יחד — שנתלווה אליו. השבטים השוגים, 
ואפילו הפרטים, היו אחוזים אימה התמדת אלה מפני אלה, 
והתנהלו ביניהם מלחמות איומות באכזריותן, לצש-אדם 
ולהגנה מפניו, ההרג הרב במלחמות אלו—ובכלל זה קרבנות־ 
אדם פולחניים שנתלוו אליהן — ומותם של הפוגי־אדם 
בדרכם אל החופים, לשוקי-המכירה. הגדילים בהרבה את 
אומדן האבדות לאוכלוסיה. העבדות ושוד־האדם הכיח־ בה 
היו מן הגורמים המכריעים בהחנקת ניצני ההתארגנות המדי¬ 
נית העצמאית של אפריקה הכושית מן המאה ה 17 עד ל 19 .— 
סחר-העבדים והעבדות חוסלו באפריקה על־ידי השלטונות 
הקולוניאליים של המעצמות האירופיות, במאה ה 19 , בהשפעת 
הלך־הרוח הליבראלי-הומאגיטארי של התקופה. 

בארצות גלותם ועבדותם היתה תמותת הב״ גבוהה מאד: 
בהאיטי (ע״ע), בעת היותה מושבת־מסעים צרפתית, דיתה 
תוחלת חיי-העבדות של כ' מיום הגיעו למושבה עד מותו 5 
שנים. השפחות הכושיות נוצלו גם מבחינה מינית (מפאן 
מיעוטם של כ" "טהורי־גזע" באה״ב), ובארצות האיסלאם 
הירבו לסרס עבדים זכרים. 

תוצאה היסטורית של עבדות־הכ" היא התהוותן של 
הברות ומדינות כושיות באמריקה. רק בהאיטי בלבד הצליחו 
העבדים הב" להשתחרר בכוחות עצמם (אחרי המהפכה 
הצרפתית) ולהפוך את ארץ־שיעבודם למדינתם העצמאית. 
כושית-מולאטית בעיקרה היא גם הרפובליקה הדומיניקנית, 
אף על סי שכאן אין הב" מהווים את היסוד השליט, 
במושבות של בריטניה, צרפת, ספרד והולאנד באמריקה 
התיכונה בוטלה העבדות במחצית הראשונה של המאה ה 19 
בידי השלטונות, באה״ב— בעקבות מלחמת-האזרחים 1861 — 
1865 , בבראזיל העצמאית — רק ב 1889 . בעקבות החיסול־ 
מרצון שלי הקולוניאליזם האירופי אחרי מלה״ע 11 היו 
ג׳אמאיקה, טרינידאד־טובגו, בארבידוז וגוואיאנה למדי¬ 
נות כושיות עצמאיות במסגרת חבר-העמים הבריטי, 
מארטיניק וגוואדלופ — לדפרטמנטיס כושיים שווי־זכויוח 
ברפובליקה הצרפתית. המיעוט הכושי-מולאטי הגדול בברא- 
זיל, לאחר שיחרורו, לא נתקל "במחיצת-גזע" במדינה וב¬ 
חברה, ואילו באה״ב מוסיפה מורשת-העבדות להיות בעיה 
המעיקה על היחסים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. 

וע״ע עבדות. 

החברה הכושית והעולם שמחוצה לה.הכ" 

בני התרבות האפריקנית המקורית באו במגע עם עולם התרבות 
של הלבנים בתנאים של אי־שוויון מוחלט. העדיפות המכרעת 
של העולם הלבן בעת החדשה מבחינת היכולת המכנית — 
שבה נכללת הצבאית — והחברתית-אירגונית גרמה לכך, 
שהיחסים בין ד,כ" ובין הלבנים באפריקה עצמה היו עד 
אמצע המאה ה 20 יחסים בין נשלטים לשלימיהם! ואילו 
התפוצה הכושית מחוץ ליבשת אפריקה נוצרה כולה כתוצאה 
מכיבושם של כ" לעבדות והגלייתם מחוץ לגבולותיהם. בין 
בארצו בין בארץ־גלותו נמשך ד,כ׳ — לרוב נגד רצונו — 
לעולמו של האיש הלבן, ובאותו עולם נדחק למקום צדדי 
ושפל. תרבותו המקורית לא זכתה להערכה אלא — במשך דר 
רות רבים—לזילזול גמור, ולא רק מצד הלבנים אלא אף מצד 


המשכילים המעטים מבין הכ״ ׳ שכל נכסיהם הרוחניים באו 
להם מן הלבנים. לא זו בלבד שחירוחו הדתית והפוליטית — 
ולפעמים אף האישית—של הב׳ לא נשתמרה, אלא אף ההיסטר 
דיה שלו טושטשה. עם החזרת העצמאות המדינית לרוב שטחי 
אפריקה השחורה נמצאו אנגלית או צרפתית לשון־המדינה, 
שפת-המשכילים והלשון הספרותית בכל אחת מן המדינות 
החדשות. רק ללשונות מעטות, המדוברות בפי המונים רח¬ 
בים. כגון האוסה במערב או סוואהילי במזרח, יש סיכויים 
לרשת בארצותיהן את מקש הלשונות האירופיות. מן הב" 
ביבשת אפריקה נשתכחו לחלוטין מוצאם השבטי של אבו¬ 
תיהם ולשונותיהם, ויותר משהם כ" אמריקניים הם היש 
אמריקנים כושיים, אמנם, הב" לא היו מקבלים בלבד אלא 
אף נותנים — האמנות המערבית המודרנית, הריקוד שמו־ 
סיקה הושפעו במישרין ובעקיפין מחרבות הד׳ * אולם הדוויה 
המודעת של תרבותם מצד הלבנים שהכרח (או הרצון) 
לקבלת חרבות השליטים ללא עוררין — מזה, שישארותם 
בקרן־זווית של החברה הלבנה ותרבותה — מזה, גרמו לקרע 
נפשי ולהתלבטות חמורה בקרב הכ" שנקלטו, בצורה זו או 
אחרת, בתרבות הלבנים או שהושפעו ממנה, בשני הדורות 
האחרונים, משהתחילה עליית מעמדם של כ" משכילים ואמי- 
דש הן באמריקה שן באפריקה, נתעוררה גם המגמה לאמאג- 
ציפאציה חברתית, מדינית ששנית. התוצאה הראשונה של 
התמודדות זו של כ" בעולם המודרני עם עברם ועם ההוש 
שלהם ועם עולם הלבנש היא חיפוש אחר *אישיות כושית 
חדשה. באה״ב, שבה נתקיימה ההפרדה של הכ" מהחברה 
הלבנה עד ימינו, הגיע הצורך בהגדרה עצמית ובשוויון של 
האיש השחור לביטוי חריף ביותר (וע״ע אה״ב [כרך־מילר!, 
עמ׳ 590/91 )? אך גם בחברה הכושית באפריקה מחפשים ד,כ" 
את עצמם ואת עברם כדי לעמש בעימות המתמיד עם האיש 
הלבן. חלק מהתנועה לאמאנציפאציה של הכ* באה״ב נטל 
ביטויים לשאיפותיה שגדרות לאירגוניה מהתנועה הציונית, 
כגת מרקוס גרד (ע״ע), שהגדיר עצמו כ״ציוני שחור". 
כנגדם דגלה התנועה לשוויון־זכויות, שת בוים(ע״ע [כרך- 
מילואים]) היה זמן-םה מנהיגה, בהתבוללות בחברה הלבנה. 

כרבע מ 4 ן מיליארד הכ״ הם היש ם ו ם ל ם י ם, כשליש— 
נוצרים, השאר — אנימיסטים. על האיסלאם 
באפריקה הכושית — ע״ע אפריקה [כרך־מילואים], עמ׳ 
358 — 360 . — נ ו צ ר י ם (או עכ״ם נמנים על כנסיות נוצ¬ 
ריות) הם בל הכ" באמריקה: קאתוליס-באמריקה הדרו¬ 
מית ובקצת איי השו המערבית! בני כנסיות וכיתות סרו־ 
טסטאנטיות—בעיקר באה״ב ובקצת איי הודו המערבית. הכ" 
העבדים נטבלו לנצרות או הטבלו בשי אדוניהם, שם דבקו 
בה, שמונש מצאצאיהם דבקים בה עד היש, מאחר שתור¬ 
תה — אף כי לא מעשיה — היתה תרות רבים נחמתם בענים. 
א. טוינבי (ע״ע) הצביע על העובדה, שהחברה הכושית היא 
חברח-העבתם היחידה בהיסטוריה שקיבלה בהתלהבות את 
דת משעבדיה. באפריקה קיבלה את הנצרות — במסגרת 
החינוך להשכלה ולתרבות האירשית — כמעט כל שכבת 
המשכילים ד,כ" בארצות הלא-מוסלמיות, ובקצת ארצות, ביי¬ 
חוד בדרש היבשת ובמרכזה, רכשו המיסיונים גם המונש 
רחבים־יותר לנצרות. יש מן הכנסיות הנוצריות של הלבנים 
(הרבה כנסיות וכיתות סר 1 ט 0 טאנטיות במדינות־הדרש של 
אה״ב, הפנסיה הקאלווינית בדרום־אפריקד,) שדוגלות בהפר¬ 
דת הגזעים, וחסידי דתות אלו מבין השחורים הקימו לעצמם 



717 


כושים — נחלאים 


718 


כנסיות מקבילות. יש שכנסיות מקבילות כאלו לבני דת אחת 
מתקיימות ללא הפרדה גזעית פורמאלית, חאת בשל חזרות 
הנפשית והריחוק החברתי שבין לבנים לשחורים. רק הכנסיה 
הקאתולית ואחדות מן הפנסיות והכיתות הפרוטסטאנטיות 
מקיימות מסגרות אירגוניות משותפות לחסידיהן הלבנים וה¬ 
שחורים. 

גם במסגרת הנצרות על צורותיה השונות, שב" רבים קיב¬ 
לוה מהאיש הלבן, נשתמר ביסודו הייחוד של האישיות הכו¬ 
שית. היום, בעקבות תנועות האמאנציפאציה הכושית, נתעוררו 
בקרב כ" נוצרים רבים ספקות לגבי אמונתם ב״דת של הלב¬ 
נים" ולגבי התאמתה של דת ז 1 להם מבחינה רוחנית ונפשית. 
בקרב קיצוני הלוחמים לזכויות ד,כ" באה״ב קמה תנועה של 
התאסלמות—כהפגנה אנטי-נוצרית, ז״א אנטי־״לבנה". ואילו 
באפריקה החדשה חחרים כ" משכילים ומגלים התעניינות 
באמונות ובמיתולוגיה של אבותיהם. אולם גם בעבר כבר 
נתבו הב" ביטוי למסרתם הדתית ביצרם יצירות דתיות ה¬ 
משלבות פולחנים נוצריים ואפריקניים־אליליים, ורבות הן 
הכנסיות הפורשות שקמו על רקע זה בחברה הכושית גם 
באמריקה. מיזוג של קאתוליות ואלילות אפריקנית מצוי 
בוודון <ע״ע) בהאיטי, וכיתות דומות קמו גם בבראזיל 
ובאמריקה התיכונה. 

על כ״ יהודים — ע״ע אה״ב [כרך־מילואים], עמ' 
600 — 602 . 

לאחרונה נתרבו חיפושייהדרך של כ" למודעות עצמית 
לעומת האדם הלבן. חנית ״הפוש נ ו ת״ (£!>!״ 1 ז 2 ־> 11 ) 
מבטא את המגמה לגיבוש תחושת מקומם של הה" בעולם 
ההיסטוריה והתרבות על בסים המסורת והיצירה העצמית 
שלהם. דוגלים בחנית זה בעיקר אינטלקטואלים כושיים 
שרכשו את השכלתם בצרפת, ובראשם יל! ם. סנגור (ע״ע). 
גישה זו נראית רכרוכית ופשרנית מדי לקיצונים, השואפים 
לשיחרור האדם הכושי מתלותו הרוחנית והנפשית בעולם 
לא-לו ע״י הינתקות מוחלטת מכל השפעת העולם הלבן וער¬ 
כיו, והדוגלים גם בשימוש באלימות לשם חשיפת יסודות 
הגבורה בנשמה הכושית, שלקחה בכניעה והשפלה עצמית. 
כזאת היא תורתו של פ. םב 1 ן (ע״ע) — גם הוא חניך התר¬ 
בות הצרפתית המחפש בכוח הפיסי של הב׳ ובהפעלת 
כוח זה נגד הלבנים את הדרך להחזרת השליטות לנפש הב׳, 
המפוצלת בין ערכי העולם השחור וערכי העולם הלבן. 
באה״ב, שבה ניהלו הב" שלושה דורות מאבק להפלת המחי¬ 
צות ביניהם ובין החברה הלבנה, קמה לאחרונה — בעיקר 
בקרב הנוער המשכיל הכושי — תנועה מנוגדת לכך, הדוגלת 
דווקא בהיבדלות והינתקות גמורה מן החברה ומן המדינה 
של הלבנים ובמאבק אלים בהן מבפנים ומבחוץ (ע״ע אה״ב 
[כרך־מילואים], עפד 590 — 592 ). 

4(1140 41x1 מג 40 !ן 4 א ? 1/1 )ס <( 1 /<ן 411 ]) 110 ;* 1943 , 011144/1 114140 1/14 )ס /(■ 1114101 114 ' 1 
40 ) 0 ? .ס - 11 ?ז 0-010 ) 0340111 -א . 1 ? ; 1943 , 114 { 41411 - ' 4 11014 
; 1950 , 01110£4 // 1 11114 1 ) 111/11 ) 0 15 ( 15144 ( 5 4141111 ) 14 ,(. 045 ) 
- 1113 €14111401 1/1414 0011 1145 ) 40 ? 114 , 4140 ) 4 , 8411040015 .? . 0 

; 1960 , 1-11 , 4/40 ) 4 401 ו? 740 , £101140 . 7 . 13 . 3 > ; 1959 ,/( 304 
, 13110 .( ; 1962 , 4100 ) 4 )ס 4 מג 31 7/14 , 4 10311301 , .£ .זגו 
101013 * 8 ) 114 ( 114 ! 455 ]) 4/1 . 4 111 0431144 ? 114144 1144 , 51%0 ) 4 
- 40 ! .//' .א ; 1965 ,([ס] 11 ס!ו 1 :> 11£05 ס/י\ ם 130 ץנןסז?] 01103 ) 1415 
15001530 .^ 810010 -1 . 15 . 0 ; 1966 , 1-11 , 4140 ) 4 8/04% , 0 * 
. 1968 ,( 7 0410 4 מ 0 /( 45144110 צ 4140 ) 4 ,(. 045 ) 

ד. א. - ם. 


© 5 ת, כותה, עיר עתיקה במסופוטאמיה, כ 30 ק״מ מצפון- 
מזרח לבבל, בתל־אבראהים של ימינו. היא היחה 
קיימת בבר בתקופת שומר, באלף ה 3 לפסה״נ, והיתה מרכז 
לפולחנו של נרגל, אלוהי השאול. העיר השתייכה, חליפות, 
לממלכת אבד ולממלכת אור; בתקופת עלייתה של בבל ביפי 
חמורבי(המאה ה 18 לפסה״נ) נחשבה לעיד קדושה בממלכ¬ 
תו. לכוהני כ׳ היתה השפעה רבה גם בתקופת אשור, ומקדש 
נרגל שהיה בה נחשב מעיו סקדש־מלך לממלכה כולה. בימי 
סנחריב השתתפה העיר בפועל במרד שמרדו הבש- 
דים במלו אשור, וסנחריב החריבה. אשורבניפל קומם את 
חרבותיה ובנה מחדש את מקדש נרגל. העיר התקיימה גם 
בתקופת הכשדים, בימי פרס ובתקופה ההלניסטית. 

לאחר חורבן ממלכת־ישראל הביא מלך אשור לשומרון 
מתיישבים גם מכותר, ז הם נאחזו שם, אך הוסיפו־ לסגוד 
לברגל גם במקומם החדש, אף לאחר שלמדו לעבוד לאלהי 
ישראל (מל״ב יז, כד—לד). — בספרות המשנה והתלמוד 
"כותים" הוא שם נרדף ל״ש 1 מרונים" (ע״ע). 

14010 % 14 < 444 , 01 ־ 1 ־ 31 ? ; 1897 , 352 , 111 ? <) 1 ^ 1 , 605 ) 0 ? .? . 1 

. 1946 . 93 , 10101111411114 ) 11430 < 

כח, כחים, ע״ע לטא״־ם, עמ׳ 612/3 . 

כחלאים ($ש 01 זס 11£ :> 3 -״ס), סדרת עופות, שעליה נמנות 
7 משפחות ובהן כ 200 מינים, הנפוצים באיזורים 
הטרופיים והממוזגים. גדלם בדרך־כלל בעוני, צבעיהם עזים 
ובולטים. לדגליהם 4 אצבעות, מהן 3 פעות קדימה ומאותות 
עפ״ר בחלקן. לתב הב" מקור ארוך. הם מעופפים טובים, 
ורובם נודדים, ד,כ״ דוגרי מחילות ז רובם מטילים 4 — 6 
ביצים, עפ״ר לבנות, מינים מעטים — עד 10 ביצים, ודוגרים 
עליהן 18 — 19 ימים. הגוזלים בוקעים סומים וערומים 
(פרט לדוכיפת), ואח״כ הם מכוסים זמן רב בניצני-נוצות. 
רוב ד,כ" ניזונים מן החי—מדגים, מזוחלים, מדו-חיים, מיוב־ 
קים קטנים, ומפרוקי-רגליים! רואים אותם יושבים על ענ¬ 
פים, על חוטי-טלפון או בראשי-סלעים, ואורבים לטרף. מינים 
אחדים ניזונים גם מפירות, בפרט מתוחים. 

המשפחות. ( 1 ) פ דו ל י י ם (^ 2011 ז 00 ) — 16 מינים. 
מקורם עבה, חזק וקמור, בדומה לזה של עורב. רגליהם 
חזקות סבשאר המשפחות, והאצבעות אינן מאוחות כמעט. 
בא״י מצוי מין אחד, הכחל ( 5 נ 11 ב 1 זז 22 כעובר- 

אורח וקיצי. צבעו כחול־חום! שורן יערות ונוף פתוח. 
איזור תפוצתו: אירופה, אתור הים־התיכון ואסיה המערבית 
עד הודו ותורכסטאן! הודף באפריקה הטרופית והדרומית.— 
במדגסקר ובאיים הסמוכים לה מצוי ה ק ו ר ו ל ( 15 ן 1 זז 10$0 ק^ 1 
ז 010 :א 11 )>, שגדלו כגודל יונה, הוא מצטיין בדו-צורתיות 
מינית: הזכר ירוק-מתבתי ובראשו ציצית, הנקבה חומה ורא¬ 
שה שחור. המקור ארוך, האצבע הרביעית (החיצונית) עשויה 
לפנות אחורה. שוכן יערות, נתון מחגבים. 

( 2 ) שלדגיים (ע״ע). — ( 3 ) שרקרקים (ע״ע). — 

( 4 ) סודיים ( 13£ > 11 > 70 )— 5 מינים, הקטנים מ", בגודל 
פשוש ; חיים באנטילים. צבע נוצתם ירוק ולבן בצד חגבי, 
ורוד ואדום בצד הגתמי. כנפיהם קצתת מאד ומעוגלות. 
מקורם ישר, מוארך וסשונן בקצהו, ובו הם צדים את 
טרפם — חרקים — ביעף, כדרך החטפיות. 

( 5 ) מומוטיים (:״־!״]סומס!!*) — 8 מינים, הנפוצים 
במכסיקו ובאמריקה המרכזית והדרומית. צבע הנוצות כחול, 
ירוק ושחור. המקור כסוף במקצת. הזנב אתד־מעוגל, ובו 



719 


כחלאים — כיום 


720 


שתי נוצות אמצעיות ארוכות 
מכולן, שקולמוסן מתערסל ב¬ 
משך חייו של העוף בעקבות 
הסרת הזיהום בתקופת הדגירה. 

שמם בא להם משום הקולות 
החד־גוניים שהם משמיעים * 

גם את הזנב הם מניעים בקצב 
מסויים. המקור משונן. מזונם 
העיקרי — חרקים, שאותם הם 
צדים ביעף, כדרך החספיות, אך 
הם מוסיפים על טרפם גס פירוזה 
( 6 ) דוכיפתיים (ע״ע). 

( 7 ) ק ל א ו ב י י ם (- 0 ז *) 811 
36 !״!) — שוכני־יערות, החיים 
בהמרות באיזורים הטרופיים 
של העולם הישן ובאיים הסמד 
כים לאוסטרליה; הם מצטיינים 
בסקור גדול מאד (עד 20 ס״מ), כסוף, מורחב בבסיסו או 
בגבו — כעין קסדה. 

ח. סירוס, צפרי ארץ״ישראל, 62-58 , תש״ך!, 115110 * ״ 1 .ס 
. 1961 , 175-184 , 14 ז ¥ 0 \ * 1/1 (ס *•״ 8 

ר. ע. 

כחל־מתילן ( 111116 6 מ 16 ׳(! 1 ז 6 ם 1 ), חומר־צבע סינתטי, 
י החשוב שבצבעני־תיאזין (המכילים חנקן וגפרית) 
הבסיסיים (ע״ע צבענים). הוא מופק מקלנדנסאציה חימצו־ 
נית של תולדי אנילין (ע״ע) עם מימן;סריתי או תילסול־ 
פאט! הוכן לראשונה בידי ה. קרו ב 1876 . הכלוריד שלו מסים 
במים ובכוהל. בגלל טהרו וחזקו של הצבע ועמידותו בכביסה, 
הוא משמש לציבוע י של משי ושל כותנה (בסיוע של טנין 
[ע״ע!), וכן לציבוע של תכשירים היסטולוגיים ובאקטדיו־ 
לוגיים 1 הוא מבליט את גרעמי־התאים ואת החומר האפור 
במערכת־העצבים. אך בעיקר הוא חשוב כאמצעי לצביעת־ 
בחיים (ע״ע היסטולוגיה, עמ ׳ 257/8 ). — בתהליכים של 
דהידרלגנאציד, אמימתית כ״מ מסוגל לפעול כקולט־מימן 
'(ע״ע חמצון ביולוגת עם' 580 ) 1 עי״כ הוא מאבד את צבעו 
ומלבין. תהליך זה הוא הפיך, ונוצרת מערכת־רדלכס, שבה 
כה״ט משמש אינדיקטור (ע״ע) מצויין לעקיבה אחר תהליכי 
אופסידודדוקציה (ע״ע) במחקר הביוכימי. — כ״מ חוא בעל 
תכונות יאנטיספמיות ומשמש לחיטוי פצעים. זריקות תוך- 
ורידיות של כ״מ מופעלות כתרופה להרעלה בפחסן חד־ 
חמצני. 

כי 1 ס (?ס)^, אי יווני במזרח הים האגאי, סמוך לחוף 
תורכיה * 820 קמ״ר, 59x100 תושבים ( 1965 ). בצפון 
האי ובמערבו הרים, ששיאם מגיע לגובה של 1,298 ס׳. 
הדרום והמזרח נמוכים־יחסית ופוריים, וכאן נמצא רוב 
השטח המעובד וחבו של היישוב, האוכלוסיה הולכת- 
ומתמעטת מראשית המאה ה 20 ואילך ן ערב מלה״ע 11 עדיין 
ישבו באי כ 80,000 נפש. התושבים עוסקים בעיקר בחקלאות, 
בגידול־פקבה ובדיג! הגידולים העיקריים הם הדרים, זיתים, 
גפנים, דגנים ועצים המפיקים שרף־לעיסה (המשמש להכנת 
י״ש). התעשיה מועטה, ועיקרה עיבוד התוצרת החקלאית. 
בירת האי היא עיר־הבמל כיום או ק אס ט רו ן במזרח 
האי! 24000 תושבים ( 1961 ). 


היסטוריה. היישוב הקדם־הלני בס היה, בנראה, 
קרוב לכדים (ע״ע כחת). בראשית האלף ה 1 לפטה״ב 
התיישבו באי יוונים יונים וייסדו בה כמה ערי-נםל. האי 
השתבח ביבול־אדמתו׳ ולימים התפרסם כעשיר באיי יוון. 
בני־האי פנו לים,ץזזיה להם צי גדול, ובבר במאה ה 7 לפסה״ג 
טבעו מטבעות. האי התפרסם כמרכז לסחריעבחם. כ׳ היתד, 
גם מרכז תרבותי, מושב האסכולה של המשוררים ההלמח- 
חם (ע״ע הומרום, עכר 800 ), ובני לי היו מן הטוענים שהד 
מדום עצמו היה בן־אדצם, והיו מצביעים על מקש קברו 
ראי. מה׳ יצאו משוררים ששרים ידועי־שס, בגון איון(ע״ע) 
ותאלפלמפלס (ע״ע). 

כ׳ היתה חברה בליגה הילנית, ומד,ראשונות בערי יוניה 
שמלסדותיהן התפתחו בכיוון דסוקראמי. במדיניותה היתה 
קשורה במילסוס (ע״ע), ולצדה של זו עמדה נגד יריבותיה 
אריתךאי וסאפום ונגד מלכי לוד. כשנכנעד, מילטום לשלטון 
פרם, נכנעה לו גם כ׳ ( 546 לפסה״נ). ם 513 שלטו בה 
טירנים, שנתמכו בידי הפרסש. כ׳ השתתפה במדד הילני נגד 
פרם ב 500 , שלחה צי גדול לקרב הימי בלאדה ( 495 ), אך 
הילנים הוכו, וב׳ סבלה מאד אדוחדיכוי המדד. ב 413-477 היתה 
חברה בברית האטית־דליח (ע״ע יון, עמ ׳ 442 ), ובמסגרתה 
ניתן לה מעמד אוטונומי מיוחד. ב 431 חכא בב׳ מרד אריטטד 
קראטי, אולם ב 407 הושלט בה, בסיוע הספארטגים, משטר 
אחסטוקראטי. במאה ד, 4 עמדה כ/ לחב, לצידה של אתונה, 
עד שב 357 השתלט עליה מוטללום מכריה(ע״ע החח). בתקד 
פה ההלניסטית שמרה כ׳ על עצמאותה, אך טבלה סמרידלת־ 
עבחם ממושכות. בתקופה החמית נהנתה כ' ממעמד של עיר 
חפשית, עד שאספטינום ביטל מעמד זה. כ׳ שיגשגה בשלטובן 
של חמא וביזאנטילן. בטוף המאה ה 11 נכבש האי לזמן־מה 
בידי הסלג׳וקים, שמאה ה 13 שלטו בב/ תקופות קצחת, 
הונציאנש. במאה ה 14 מטרה ביזאנטית את האי לג׳נלבה 
(ע״ע, ענד 32 , 35 ), ותחילה שלטו בו בני משפחת זכריה 
( 1304 — 1329 ), ואח״כ חברת־מניות של סוחרים ג׳ג״לבזים 
שנקראה ״סאונה״, עד שכבשוהו התורבש ( 1566 ). במלחמת 
העצמאות של יוון ערכו התורכש ביוונים תושבי כ׳ טבח 
המוני, שזיעזע את איחסה (ע״ע דלקחאה: תנר). האי נמסר 
ליוון אתח מלחמת הבאלקאן ( 1912/3 ). במלה״ע 11 היה 
תאי כבוש בידי הגר¬ 
מנים ( 1941 — 1944 ). 

ארהאלללגיה 
ועתיקות. בחפי¬ 
רות בצפון-מערב האי 
נתגלתה סערת־דיור 
מתקופת-הברלבזה ה־ 
קחמה. בפקומות אח־ 
חם באי נחשפו 
עיר מבוצרת מראשית 
תקופת־הברזל, מקדש 
אפלללן סנאיום מן 
התקופה הקלאסית 
דבסיליקד, ומצודה מן 
התקופה הרלמית ה¬ 
מאוחרת. מן התקופה 
הביזאנטית קי , ם ה - ? 1 ריד מ? נר סכיום, בעל יריח 

טק!׳*טח דטימת (חטחצית הראמונה 

מנזר המפורסם ניאה י*? הטאח ה 6 לפסה"נ) 



כחלאי םנך 1 ו 8 חח הסיסוטייס 
( 01001013 40010015 <) 




721 


כיום — כימותרפיה 


722 


מ 1 ני (מן המאה ה 11 ) ובו פסיפסים נאים. בה׳ העיר מצויד. 
מצודה מרשימה מיה״ב. 

, 1861111 * .? .? ; 1899 ,( 2 , 10 י 8£ ,.//י-.?} . 0 ,■ 8106111161 ״ 1 

; 1940 , 1936 10 710155 010551011 50751 [ . 0 /ס ץ 6 <) 76110£70 ? 

; 1959 , 1-01 , 05110555 165 ? 6 . 0 .{ס 1071 !סק! 0551 765 ,. 111 

; 1966 , 1941-4 , 055010715 165 ? 6 . 0 [ 0 1 < 0 ו 01 <ן 0501 765 ,. 1 ) 1 

010551011 165 / 0 1 ( 5101/5 1501 ^ 55605010 ^ 510 , 1111111 5 74 . 0 

/47111^011155 0] 165 1515 0] 0. (*1111. 13111. 5611001 8[ *1116111, 

X0, 1940-5), 1946; *. 0. 51111111, 765 ,455611551105 ״ 0 /ס 

1962; 7• 8031x10130, 05556 7/0^0510 7x5000110715 10 0. 

, 1967 ,( 6 . 1 קקט 5 , 111605 * . 10114601 * 5611001 . 6111 ) 55 — 1952 

- 1116046 *) . 0 0 ) 5006155 ' 7 51005 0713 05 ^ 1 51005 ,*!!ט? .* 

. 1968 י (^ע x ,סזט 

ד. אש. 

יהודים. בימי קונסטאנטינום ;ס ( 1042 — 1054 ) ישבו 
בב׳ 15 משפחות יהודיות; ק 1 נסטאנטיבוס ^ 1067—1059) x ) 
אסר על בניסת יהודים נוספים לב , . בנימין מטודלה (ע״ע) 
קבע באי מספר מוגזם של 400 נפש. בתקופת השלטון הג׳גו־ 
בזי ישבו היהודים בעיר ה׳ בשרובה מיוחדת, והיו להם המה 
בתי־כבסת. הם עסקו במסחר, בהלוואה־בריבית, במלאכות־ 
אריג, בייצור יין וברפואה. לאחר הגירוש התיישבו בב , 
פליטי ספרד. אחרי הגיבוש התורכי ( 1566 ) ביקר בב , דון 
יוסף בשיא (ע״ע). הדי התנועה השבתאית הגיעו גם לה/ 
ואברהם קרדוזו (ע״ע) התגורר שם. במאה ד. 17 היה רב־ 
המקום ו" יצחק אלגזי, שחיבר ס׳־דרושים "דורש טוב". 

ב 1881 נחרבה שכונת־היהודים ברעש-אדמה, ונספו 40 איש. 
במפנה המאות ה 19 — 20 נמנו בקהילה כ 300 נפש. — ביהכ״ב 
שהיה קרוי על שמו של ו״ יעקב בעל־ד,טורים — שלפי 
מסורת מקומית קבור בב׳ — נשרף ב 1888 , ובמקומו נבנה 
ביכ״ג חדש. ב 1892 התעוררה עלילת־דם באי! מעמדתם העו־ 
יינת של היוונים סבלו היחודים גם במלחמת תורכיה—יוון 
( 1897 ). — "פורים של כ , " נחוג באי בח , באייר, אך סיבתו 
אינה בתרה. רבנות כ׳ היתד, תלויה ברבנות איזמיר. ב 1893 
נתמנה ר׳ שבתאי לוי, רבה הכולל של עדת רודוס, לרב 
ראשי על איי הארריפלאגוס העותמאני. ד יהודה יששכר, 
שהיה נשיא העדה היהודית, היה גם ראש עיריית־כ/ 
ב 1892 נוסד בב׳ בי״ס של ״כל ישראל חבתם״, וב 1897 — 
בי״ס מעורב. לאחר סיפוח האי לירדן נתמעט מספר תושביו 
היהודים, וב 1940 ישבו בו משפחות יהודיות אחדות בלבד! 
הללו הושמדו בידי הנאצים. 

ש. א. רחאנים, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם. 

ב^ד/ תרצ״ד-תרצ״זז! ד. יעקבי, היהודים גב׳ כיסי שלטון 

תנובה, 1566-1346 {ציון, כ״ו), תשב״א < , 611-060611100 ?.? ם 

־ 03 ; 1912 ,(ד\ י ש 1 ש^ 1 \) * 5 * 011 * 1 * 0 1 ) 111 > 14/5 * 1 , €111015 

- 145 ,.* 1 * 005 , 0110 , 5 * 1 ) 8/10 5 * 1 ) ־ 1/3 5 * 1 ) *■ 51011 * 11 131114 

. 1949 , 100 — 95 , 1 ) 10711 * 801 ,ז־ 31 * 5 .ן ; 1935 , 161 

ש. מ. 

כיטץ ( 01111111 ), פוליסרריד המכיל חנקן; אחד מחמת- 
הטבע הנפוצים־ביותר בעולם. — הב׳ בודד ולרא¬ 
שונה בידי בראקונו (!ס״תס^פ) ב 1811 מפטתות אחדות 
ונחשב תחילה לסוג של תאית משום דמיונו, מבחינת תכונת 
תיו הפיסיקאליות, לפוליסאכאתד זה. ב 1823 בודד אותו 
חומד מכנפי-החפיה של חרקים (ע״ע, עמ׳ 83 ), וב 1824 הוכר 
שהוא— בניגוד לתאית— מכיל חנקן. ב 1876 בוצעה ההי־ 
דרוליזח השלמה של ד,כ , , והוכת גלוקוזמין(ע״ע) וחומצת־ 
החומץ במרכיביו. 

הב/ "(א ־ ס 13 מ 0 6 ), הוא פולימר גבה־מולקולארי של 
אצטיל־גלוקוזאמין, שבו יחידות של 2 ־אצםאמידת 2 -דסאוכםי- 
גלוקוזה מחוברות זו לזו בקשתם 14 * ס ־גלוקוזידיים לשר־ 





א = \ 11 

כיסי! (!) וכים 1 זאז םי> 

שרת לא־מסועפת אתכה, בדומה לקשתם שבין יחידות־ 
גלוקוזה בשרשרת מולקולת התאית. מקצת הקבוצות האמי־ 
ניות ( 12% — 10 ) אינו מאוסטרות בחומצת־חומץ. בדומה 
לתאית, גם לב׳ מבנה מיצלאת של שרשרות מקבילות, 
שמצטרפות יחד למבנים שעבים . 200,4 — 100 וארכם כמה 
מאות או אלפים של יחידות מכתות. מבנים אלה גבישיים, 
והתא האלמנטאת הוא תמבי! ציתו: 

2 = 1 9,40 , 13 = 4 , 10.46 , 0 = 4 , 19.25 . 

התא מכיל 8 יחידות אצטיל־גלוקוזאמיביות שקבוצותיהן 
האצטיליוח מתחלפות לסירוגין מבחינת גיווניהן ביחס לצדי 
השרשרת ( 1 ). 

בתמה לתאית, ד,כ׳ עמיד מאד לגורמים פיסיקאליים, כי¬ 
מיים וביולוגיים. אין הוא נמס במים, בחומצות מהולות, 
באלקאלי(בטמפרטורה רגילה), בכוהל ובכל הממסים האות 
גאניים. הוא נמס, תוך התפרקות איטית, בחומצות מינרא־ 
ליות מרוכזות. טיפול באלקאלי מרוכז חם גורם לסיבון 
הקשרים האמידיים והופך אח הב , לפוליגלוקוזאמין כ י מו¬ 
ז אן ( 11 ), ־(^ס״^ס), שבו נשמר מבנה שלד־המולקולה 
של הב/ אלא שבניגוד לב/ הפיטתאן נותן תמיסות קולואי- 
דיות סמיכות בחומצות מהולות. — הב , אינו נאכל ואינו 
ניחן לעיכול ע״י תב בעה״ח! רק בחלזונות נמצא האנזים 
ההידרוליטי כיטינאזה, המסוגל לפרק אותו. 

הכ , הוא חומתהבניץ העיקרי של השלד החיצון של כל 
פרוקי־הרגליים — החרקים (ע״ע, עם׳ 81 ), הסרטנים, העכ¬ 
בישים וכר, וכן של דפנות התאים בקבוצות מסויימות של 
פטריות, שבהן הוא תופס את המקום שתופסת התאית בשאר 
הצמחים) עמידותו מכשירה אותו לשמש חומתמגן וחומת 
משען לאורגאניזמים אלה. מסתבר, שהב׳ הוא שני לתאית 
בין הפוליסאכארידים מבחינת תפוצתו הכמותית! מעריכים, 
שהסרטנים הימיים מקבוצת השטרגליים בלבד מייצרים כ 10 9 
טון כ׳ בשנה, אולם, אע״ם שקל להפיקו ממקורותיו הטבעיים 
בכמויות גדולות — עדי ץ לא נמצא שימוש טכני רב לב/ 

, 1711555 ( 01 ? 6 ^ 141 71465115 ^ 5 0713 17010701 , 61 ץ 46 ז . 11 
015 ? 0657111501 0 05 . 0 , 1165 ׳(ג 11 . 14 . 5 > ;* 1950 , 448-432 
- 56 , 111101 :) 6 ד . 01100 07 . 61 '< £116 5 '' 1111161 ) 1116-0 א) 640155101 
, 55 ^ 561117101 51 . 0 , 7611014051 . 011 ; 1960 ,(.!ס/י . 1 קקט 5 1 ) 600 

. 1963 

0 . 

כימ 1 טכסיס, ע״ע טרופמם וטכסים. 
כימוסינתזה, ע״ע פוטוסינתזה. 

־ :;־ז • ן־.־ז 

כימותרפיה, טיפול ריפויי במחלות זיהומיות באמצעות 
סמים הפועלים על גורמי-המחלות בתוך האורגא¬ 
ניזם המארח בלי להזיק במידה ניכרת לאחרון. לכאורה יש 
להבחין בין חמתם כימותראפיים המעכבים את ריבויים של 
הגורמים הטפיליים — פעולה' ב א ק ט ר י ו ם ט א ט י ת, וביו 
המרים כימותראפיים הממיתים אותם — פעולה בא ק ס¬ 

ד ד 



723 


כימותרפיה 


724 


ריצידית! אולם הבדל זה איננו מוחלט: יש חמרים 
שפעולתם בריכוזים נמוכים היא באקטריוסטאטית,' ואילו 
בריכוזים גבוהים — באקטריצידית. בין הסמים הפעילים 
משני הסוגים יש מוצרי הסינתזה הכימית המעבדתית — 
המרים כימותראפיים במובן המצומצם של המתח. רש מוצרי 
חילוף־החמרים של צמחים או של מיקרואורגאניזמים! אלה 
האחרונים הם התמרים האנטיביוטיים (ע״ע [כרך ד׳ 
וכרך־מילואים]). 

מטרת הכ ׳ — לשחרר את האורגאנחם הנגוע מן הזיהום 
ולהחזיר את הרקמות למצב הסטריליות התקין. החמרים 
האנטיספטיים, שבהם משתמשים'לחטוי (ע״ע) בשטחים 
החיצונים של הגוף — כגון חומצה קרבולית, יוד וסובלי־ 
מאט—אינם מתאימים לצרכי הכ ׳ ׳ אם משום שהם מתקשרים 
עם חלבתי נסיוב־הדם, אם משום שהם מעכבים את פעולת 
הבלענים שבדם והורסים תאים חיים בדם וברקמות, ואם 
משום מיעוט חדירתם לעומק הרקמות הנגועות. לשימוש 
בימותדאפי ראויים דק המדים בעלי ארסיות גבוהה לחידקים 
וארמיות נמוכה לרקמות־הגוף ובעלי כושר־הדירה לכל 
הרקמות (פעולתו של הסטרפטומיצין, למשל, נגד חידקים 
המתרבים בתוך בלענים מוגבלת משום אי־יכלתו לחדור 
לתוך התאים)! נוסף על כך נדרש שפעולתם לא תעוכב ע״י 
חמרי-הגוף עצמם. הארסיות של חומר כימותראפי לחידק 
ולרקמת-הגוף נמדדת תחילה ע״י הפעלתו במבחנה על חיד- 
קים חיים — מזה, ועל תאי־הגוף — מזה, ואח״כ ע״י הזרקתו 
לחיות־ניסוי בריאות לשם קביעת הארסיות, ולחיית־ניסוי 
מודבקת לשם קביעת כוח־הריפוי. 

יעילותו של חומר כימותראפי נמדדת בדאש־וראשונה 
ע״י הציון הכימותראפי — היחס בין הריכוזים המי¬ 
נימאליים של החומר הפועלים על גורם־הזיהום — מזה, ועל 
האורגאניזם המארח — מזה. החומצה הקארבולית, למשל, 
פועלת על בלעני נסיוב־האדם עד ריכוז של 1:2,560 , ואילו 
על סטאפילוקוקים רק עד ריכוז של 1:320 ! נמצא, שהציון 
320 

הכימותראפי הוא 5 60 ^ = 0.125 , ז״א: אין החומר מתאים 

לכ ׳ . לעומת־זה, הפניצילין פועל על בלעגים עד ריכוז של 
333 : 1 ועל סטאפילוקוקים עד 1:80,000,000 ! הציון הכימו־ 
000 000 80 

תראפי הוא — = 240,000 ומעיד שהחומד ראוי לב׳. 

בניסויים בחיות קובעים את המגה המאפסימאליתהנסבלת 
ע״י חית־הניסוי ומחלקים אותה במנה המינימאלית הפעילה 
בכ ׳ . לנאוארספנאמין (נאוסאלווארסאן), למשל, הערך הרא¬ 
שון הוא, בעכברים בעלי משקל של 20 ג׳ — 8 מ״ג, הערר 

השני, בזיהומים ב 13 מ 311050 (!ץ 1 ' 1 ' —י 4 מ״ג! 

8 

לפיכך הציון הכימותראפי הוא - = 2 . 

בתחילת התפתחותה היתד, הכ ׳ מדע אמפירי. מן הניסיון 
נלמד השימוש בקליפת־הצינכונה — המכילה כינין(ע״ע)— 
כתרופה ל מלריה (ע״ע)! אח העגבת ניסו לרפא ע״י כספית 
או ע״י יודידים. ראשיתה של הב׳ כמקצוע מחקרי־ניסויי 
שיטתי — במפעלו של פאול אהרליך (ע״ע), שהיה 
מכוון להכנת תרכובות כימיות בעלות ארסיות גבוהה לטפי־ 
לים ונמוכה לתאי־הגוף. המרים כאלה מצא אהרליך בקבוצה 
גדולה של תרכובות אורגאנו־אךסניות — בסאלווארסאן ותר 
לדיו, שהם אמצעים יעילים 'נגד גורמי העגבת, הקדחת 
החוזרת, ועוד! באטופסיל ובטריפארסאמיד, שהם יעילים 

- ו * 1 ־ 


נגד מחלות טריפאנוסומים, נגד אמביאסים, ועוד (ע״ע ארסן, 
עמ׳ 1039/40 ). אהרליך אף פיתח את התאוריה הראשונה 
להסברת פעולתם של החסרים הכימוחראפיים: הוא ייחם 
לכל חומר מסוג זה 2 זיקות — אחת לתאי-הגוף, הודות 
לכימורצפטורים המיוחדים המתקשרים עם התאים, ואחת 
לטפילים 1 כל אחת משתי הקבוצות, האורגאנוטרופית והפא־ 
ראזיטוטח־פית׳ אינה פועלת על החומר החי המושפע ממנה 
אלא לאחר שקשר עמה קשר כימי(ו 15 ת זחגו 38 מסת גזסקזסס 
£1x313 = "המרים אינם פועלים [על חומר חי) אלא אם 
נקשת [בו)"). בעקבותיו של אהרליך הוכנו הרבה תמרים 
כימו׳תראפיים, תבם תרכובות אורגנו־ארסניות ואורגנו- 
מתבתיות (ע״ע) אחרות, למשל תרכובות אנטימון(ע״ע, עם׳ 
476 ) כ אמצעי־ ריפוי ללישמניזיס (ע״ע), לבילהרציה (ע״ע) 
ולזיהומים טריפאנוסומיים, אך גם תרכובות אורגאניות מטי¬ 
פוסים אחרים, כגון האקרידינים (ע״ע), וביניהם האטברין 
(ע״ע) כחומר אנטי־מאלאדי, הגרמנץ כאמצעי־ריפוי למחלת 
השנה (ע״ע), ועוד. הצד השווה שבכל התרופות האלו היה 
שכולן לא פעלו אלא על גורמי־מחלות מקבוצות התולעים, 
החד־תאיים והספיתקטות, אך לא על המוץ הגורמים הפאתר 
גניים שמן החידקים הרגילים. 

מפנה מכתע בכ ׳ חל ב 1935 עם גילד הפעולה הבקטת־ 
צידית של הפתנטוזיל בידי ד 1 מג (ע״ע)! חומר זה הגן על 
עכברים נגד'זיהומים קטלניים בסמרפטוקוקים. עד מהרה 
נמצא, שלא המולקולה של הפרונטחיל בשלמותה פועלת על 
החידקים, אלא רק אחד ממרכיביה — ד,סולפאנילאמיד. בזה 
הונח היסוד להתפתחות מהירה של ד,כ׳ באמצעות סמים 
מקבוצת המרי סולפה (ע״ע), שמהם הוכנו כמד, אלפים 
כאמצעי-ריפד למחלות־זיהום מסוגים שונים. 

כבר שנים מעטות לאחתמכן — משנות ה 40 ואילך — 

החל השימוש הכימותראפי בפניצילין (ע״ע) ובתמ¬ 
רים אנטיביוטי , ם אחרים, עם גילוים במיקרואורגא־ 
ניזמים שונים והפקתם מהם בצורת תכשירים פעילים, ואף 
סינתזה של כמה מהם. נתגלו והוכנו כמה מאות חפרים 
אנטיביוטיים, שמהם נמצאו כמה עשרות חסרי-ארסיות או 
מעוטי־ארסיות לגבי האדם, והללו הוכנסו לטיפול ריפדי 
במחלות זיהומיות רבות מאד. לכל חומר אנטיביוטי 



הטווח דזאנסיטיקדוגיאלי ע? ז!טרים אנ&יגיוטיים עונים 




725 


כימותרפיה 


726 


"טווח־פעולה" מעולו, ז״א הוא פועל באופן ספציפי על 
מיקרואורגאגיזמים פאתוגגיים מסויימים דווקא! קיימת חפי¬ 
פה חלקית של טווחי־הפעולה של חפרים אנטיביוסיים 
שונים, ויחד הם מכסים שטח נרחב של עולם המחלות המיד¬ 
בקות שטיבן באקטריולוגי או פאראזיטולוגי, מהן מחלות 
בעלות חשיבות רבה מבחינת בריאות הפרט והבריאות 
הציבורית. 

התפתחות המחקר של החמרים הכימו׳תראפיים הביאה 
להבנה מעמיקה יותר של מכאניזם פעולתם. הובר שהבאקי 
טריוסטאטיות או הבאקטריצידיות היא תוצאה מהפרעות 
הנגרמות לחילוף־החמרים התקין של המיקרואורגאניזמים 
ע״י השפעה על גלגוליהם הכימיים או האנזימתיים של 
מטאבוליטים הכרחיים, ז״א של המרים המופיעים 
כדרגות-ביניים בביוסינתזות הכרחיות להתדבותם או לעצם 
קיומם של התאים. נמצאו 3 דרכים של פעולה כזאת של חומר 
אנטיביוטי: (א) הוא מחמצן, או מחזיק במצב מחומצן, סטא־ 
בוליט שהפונקציה שלו בחילוף-החמרים התקין מותנית'בהי¬ 
מצאו במצב מחוזר ז (ב) הוא מתקשר במטאבוליט והופכו 
עי״כ לחומר לא־פעיל * (ג) צורת הפעולה המעגיינת־ביותד 
היא ״ה ע י כ ו ב - מ ת ו ד - ת ח ר ו ת" (הוכרה לראשונה ע״י 
ד. ד. וודז [ 5 !> 0 כ¥\.ם.ם] ב 1940 ): היא מושתתת על דמיון 
הקיים בין המטאבוליט ובק החומר הכימותראפי מבחינת 
המבנה המולקולאדי, דמיון "המטעה" את האנזים הפועל על 
אותו מטאבוליט בתהליך המטאבוליזם התקין וגורם לו 
להפנות את פעולתו מן הסובסטראט התקין *אל החומד הזר. 
הדמיון בין הסובסטראט ובין החומר המעכב, שהוא יעיל 
מבחינה כימותראפיה, מתבטא בדמיה שבין קשרים כימיים 
מסויימים בשתי המולקולות או בדמיון בקוגפורמאציות של 
שתי המולקולות בשלמותן(וע״ע ביוכימיה,'עמי׳ 311 ). 

דוגמות מובהקות ל״עיכוב־מתוך־תחרות": ( 1 ) לכמה 
חידקים משמשת החומצה הק־אמינובנזואית ( 1 ) מעין "ויטא- 
מין־גידול", משום שהם זקוקים לה כאבן־בנייז לסינתזה של 
ויטאמין (החומצה הפולית [ע״ע ויטמינים, עמ ׳ 99 — 102 )), 
הדרוש לחידקים מסויימים לבניית קואנזים לצרכי ביוסינתזות 

— ■ ד זו 

מסויימות בחילוף־החמרים שלהם; לגבי החלות הנגרמות 
ע״י זיהום בחידקים פאתוגגיים מסוג זה פועל הסולסאניל- 
אמיד ( 11 ) כחומר־ריפוי.'( 2 ) החומצה הפאנטותנית ( 111 ) 
היא ויטאמין הדרוש 
לחידקים מסויימים 
לבניית מולקולת ה- 
קואנזים \ (ע״ע חמץ, 
חמיצת-, עמ ׳ 579 ); 
צמיחתם של חידקים 
אלה מתעכבת ע״י 
נוכחותם של תמרים כ- 
םאנטואוי<ל־טאורין 
( 1¥ ) או כפניל־פאג- 
טותנון (¥).' 

'עקרון העיכוב־ 
מתוך־תחרות פותת 
פתח לתיכנון סיב־ 
תזות של חמרים 
כימותראפיים חדשים: 
לאחר הכרת מהותם 


הכימית של מטאבוליטים הכרחיים מסויימים של מיקדואורגא- 
ניזמים פאתוגגיים, מכוונים את הסינתזה להפקת חמרים 
הדומים להם מבחינת המבנה המולקולארי והעשויים לעכב 
את פעולתם (חמרים "אנטאגוניססיים") במסגרת תהליכים 
מטאבוליים שבהם תלויים חיי המיקרואורגאניזם. — אולם 
ייש לציין, שאותו עיקרון ניתן להפעלה גם בתהליכים ביולו¬ 
גיים, תקינים ופאתולוגיים, שמעבר לפעילות הכימותראפית 
המכוונת לזיהומים, וכן להסברת עובדות והופעות ביולוגיות 
רבות. למשל: החומצה הניקוטיגית ( ¥1 ) היא ממרכיבי 
הא?<£ והא?'!', שהם פאקטורים מרכזיים בחמצון 
הביולוגי (ע״ע, עמ׳ 580/1 ), הן בחידקים הן בבע״ח 
עילאיים; חמרים מעין החומצה ה 3 -פירידיו־םולפוגית ( ¥11 ) 
או ה 3 -אצטיל-פירידין( ¥111 ) מוציאים את ¥1 מכלל פעולה 
וגורמים להופעת סימני מחלת הפלגרה(ע״ע; וע״ע רטמינים, 
עמ׳ 101/2 ) ביונקים. כמו־כן מוסברת הפעולה האנטאגוניס- 
טית ההדדית של הורמודהזכתת טסטוסטרון ושל חורמון- 
הנקבות אסטראדיול (ע״ע מק! וע״ע הפרשה פנימית, עמ׳ 
119/20 ) על-סמך הדמיק הרב במבנה שתי המולקולות האלה; 
והוא־הדין בפעולת החמרים האגטיהיסטאמיניים, המונעים 
התקפים אנאפילאקטיים שמחמת הפרשת היסטמין(ע״ע, עמ׳ 
323 ) : כאן אין הס פועלת על זיהום, ז<לא היא מבטלת 
תופעות חולניות הנובעות ממגע באלרגן (ע״ע אלרגיה). 

מן ההשגים החשובים של הכ ׳ החדישה — נוסף על 
הנזכרים לעיל — ראמים לציון מיוחד: ריפוי מחלת־הזיבה 
והעגבת בתכשירי־סולפה ובפניצילין; הטיפול בזיהומי מיקו- 
נאקטריות, כגון חידקיי השחפת והצרעת, בהידראציד החומצה 
האיזוניקוטינית 0 ס) —שהוא, אולי, אנטאגוניסטשל ¥1 —, 
ובחומר האנטיבלטי סטרפטומיצין (ע״ע אנטיביוטיים, חט־ 
דים, ענד 439 ); הטיפול בזיהומי טריפנוסומחז(ע״ע) בתמרים 
מסוג הסינתאלין (שמן הדיאמידינים); הטיפול באמביאזיס 
(ע״ע) באימטין (ע״ע); הסינתזה של חמרים אנטימאילאריים, 
כגון הפליאסמוכין והפאלודרין, שהחליפו את החומר האנטי־ 
ביומי הקלאסי, הכינין — שבא ממקור צמחי עילאי; ועוד 
הרבה. — על הס של הסרטן — ע״ע. 

הס החדישה היא אחד ההשגים הגדולים־ביותר בכל 
תולדות הרפואה, והיא חוללה מפנה בבעיות הבריאות של 
האדם, באשר נתנה את האפשרות להדביר מחלות מידבקות 
שהופעתן המגמתית היתד. מנגעי המק האנושי בכל הדורות. 
אולם אחת המגבלות של הטיפול הכימותראפי היא הופעתם 
של זני מיקרואורגאניזמים יציבים לס. ברוב המקרים התברר, 
שלא אירעה כאן הסתגלות תורשתית במובנו של למרק(ע״ע), 
אלא פעל הבירור הטבעי — בידור של מוטאנטים יציבים 
מתוך אוכלוסיה שהכילה חידקים יציבים ורגישים יחד (ע״ע 
אנטיביוטיים, חמרים [כרך־מילואים], עט׳ 287 ).סיבת התב־ 
ג 1 דת לחומר הכימותראפי או האנטיביוטי בכמה מיגים של 
חידקים היא הכושר ליצירת אנזים המפרק את החומר ההוא 
(כגק פניצילאזה המפרקת סניצילק), או ליצירת חומר 
המעכב *את פעולתו(כגק תרכובות בינוניות ב 1.15 )סבו! 0 !) 5€11 ? 
ג 05 ת 81 ! 1 ז€ג, המבטלות את פעולת הטטרפטומיצק). מצד 
שגי, מופיעים לפעמים מוטאנטים שריבוים תלוי באספקת 
החומר הכימותראפי בקרקע-המזון; במקרים של תלות 
בסטרפטומיצין נמצא שבחידקים האלה פועל הכינק כחומר- 
עיכוב המבטל את צמיחתם. 

וע״ע ?רמקולוגיה. 




ס אס 1 * 0 
1 1 1 

ווססס — , 04 — !אל) — א*— ^ — — ס — , 001 י► 

1 1 

"ז י* 


0 אס ,אס 

1 1 1 

50,11 — 0112 —ןאל> — אא — 0 — ס — 0 - נ 004 א 

1 1 

,״ ״ <״> 


(״>־ 


0 א 0 , 014 

ו 1 1 

^—,אס —,אם ——ס — ז — ^—,אססא 
1 1 \ 

ס א , 04 





727 


כימותרסיה — כימיה: היסטוריה 


728 


;* 80 746 , 1870111 . 5 - 16 ' ; 1946 ,^ו>))< 771011 )< 0 , 1011111£ ? 
, 1110-5 ^. 14 .ן-ז 8311 -ת 50 ת 843 . 6 ? , 1948 ,ץק 0 -ר>ו 01101 1 ))גז 0 ' 0 .? - 1 ז 0 זע 0 .? , 1 ; 1967 , ע<ן 1 >- 7 ) 1 { %01  

, — 13 , ץ<] 711 ){/ 47104 / € ; 1960-1967 , 1-12 ,ס!ק 7-0 ) 1 /:סות?.•/€ 

.— 1968 

א. ל. א. 

כימיו? (אנג׳ 01161015417 , צרם , 110116 ^>, גרה׳ ש 1 תו 6 ! 01 ) ׳ 
אחד הענפים הגדולים של סדע־הטבע העיוני וה¬ 
שימושי. 

המונח היווני או 1610 *ט* נתגלגל דרך הערבית 

ללשונות המערב. בגלל מוצאו(המחמד,) של מקצוע 
זה ממצחם היו חוקרים שגזרו את המלה כ , ממצרית ״ 0111 = 
"שחור", או אף מעברית "[ארץ]־תם"! היש נוטים לגזור 
אותה מיוד = נתל, נתך־סתכת. 

הגדרה, עט׳ 727 ! היסטוריה, עם' 728 ! תמרים, יסודות, 
תרכובות, עמ ׳ 1739 סמלים ונוסחות, עס׳ 739 ! כללי־יסוד 
אספידיים, עם' 740 > משוואות כימיות, ענד 741 ! הקשר 
הכימי ומבנה המולקולה, עס׳ 741 ! ראדיקאלים חסשיים, 

עם׳ 753 ! כ׳ אי־אורגאנית, עם׳ 1754 כ׳ אורגאנית, עם׳ 755 ! 
מכאנחמים של ראקציות, עם׳ 760 ! כ' פיסיקאלית, עס׳ 762 < 

כ׳ אנאליטית, עם' 771 ! מכשירים כימיים, עם' 778 ! כ' תע¬ 
שייתית, עס׳ 781 ! כ׳ חקלאית, עם׳ 788 . 

בניסוח כולל ומכליל מאד הב׳ מוגדרת כ" מדע 
ה ח מרים״ — התיאור והמחקר של מבנה החסרים, של 
תכונותיהם הנובעות מן המבנה, ושל גילגוליהם זה בזה 
מחמת פעולות הנובעות מיחסי־גומלין בין המרים שונים. 
הגדרה זד אינה מדוייקח ואינה ממצה. אם נזהה את מושג 
החומר עם מושג המסה, ואם נראה את העולם הגשמי כמורכב 
מחומר ואנרגיה, ייתכן ליחס לפיסיקה את מחקר הנתונים 
והאירועים שעיקר מהותם היא גילגולי אנרגיה, ולכימיה — 
את מחקר התופעות והתהליכים המתגלמים בעיקר בחמרים 
ובגילגוליהם. אלא שלמעשה שני הדברים מעורים ומשולבים 
זה בזה: מצד אחד — אין גילגולי־חומר שאין גילגולי־ 
אנרגיה כרוכים בהם, ואפילו במידה בולטת! מצד שבי — 
גילגולי-אברגיה מתגלמים בהכרת (בהתאם לתורת היחסות 
[ע״ע]) גם בשינויי־מסה. לפיכך יש לחיק ולהעמיד את 
מושג החומר בכ ׳ על מושג מסת-המנוחה של הגופים. אולם 
יחסי־הגומלין בין חמרים שונים, המביאים מבחינה כימית 
ליח שינויים בחמרים הללו, אינם תלדים במהותם המבנית 
של החמחם בלבד — אע״פ שהם מותנים בה, — אלא 
מושפעים לפעמים במידה מכרעת מגורמים אנרגטיים ("פי¬ 
סיקאליים") הפועלים עליהם! מכאן שטח־עירוביגוסף של כ׳ 
ופיסיקה. כמרכן ייתכנו שינויים כימיים בחומר מסויים 
מחמת גורמים פיסיקאליים מסויימים, ללא כל יתם־גומלץ עם 
חסרים אחרים. 

יתידות-המבנה של החומר מבתינד, כימית—ואף מבחינת 
רוב העובדות הפיסיקאליות — הן: ה א ט ו ם — כחלק הקטן 
ביותר של יסודות כימיים (ע״ע)! המולקולה (ע״ע) — 
כחלק הקטן-ביותר של ח 1 מר כלשהו, שני אלה כיחיחח 
ניטראליות! היונים (ע״ע) כיחידות נושאות מטען חשמ¬ 
לי. הכרת המבנה הפנימי של האטומים, המולקולות והיונים 
היתר. התנאי לביסוסה העיוני של הב׳ המודרנית ולהבנת 


המכאניזמים של האירועים הכימיים. כל התופעות הכימיות, 
במשמע הקלאסי של מונה זה, הן ביטויים למבנה עטיפות- 
האלקטרונים של האטומים ולשינויים החלים בעטיפה, ואין 
הן מתייחסות לגדעין־האטום. כלל זה ברחו יפה גם לגבי 
התופעות האלקטרומגגטיות (השמל, מגנטיות, אור, קרינה 
תרמית וכד) בפיסיקה" ולעיתים אי-אפשר להפריד בהן בין 
הבחינה הכימית ובין הבחינה הפיסיקאלית % למשל: אין זה 
אלא בעיה של הסכם, אם היוניזאציה מוגדרת כתהליך פיסי¬ 
קאלי או כימי. לעומת-זה יש להפריד מן הב׳ את "הב׳ הגר¬ 
עינית" (ראדיואקטיוויות טבעית ומלאכותית, ביקוע הגרעין, 
מיזוג גרעיני וכר [ע״ע אטומי, גרעין! אטומית, אנרגיה)), 
וכן את תורת החלקיקים האלמנטריים (ע״ע). 

כשם שלא ביתן להפריד הפרדה ברורה בין כ׳ לפיסיקה, 

כך גם הולך ומיטשטש הגבול ביו כ׳ לביולוגיה! על כך 
מעידה התפתחותם של מקצוע ות־המחקר ב׳ ם י ם י ו ל ו ג י ת 
או ביוכימיה (ע״ע) וביולוגיה מולקולרית 
(ע״ע [כרך־מילואים]). 

היסטוריה. הב , כמעש קדמה בהרבה לר׳ כעיון 
וכסדע. תהליכים המוכרים ומובנים לנו בתהליכים כימיים 
מהווים את מהותן של פעילויות-יסוד שונות של היצור האנו¬ 
שי מיש היותו רודה בטבע: כבר בשימוש באש נכלל הת¬ 
הליך הכימי של הבערה. במובן זה היתה הב׳ מיסודות המעש 
הטכני שהרשתי של האדם כבר בתקופה הקדם-היםטורית. 
עמי-קדם — מצרים, שומרים ובבלים, חתים וכן הודים 
וסינים, רכשו מן הניסיון'ידע כימי בהפקת מחכות (נחושת, 
ברזל, עופרת, בדיל) מבצריהן שכנת סגסוגות(כגון ברונזה), 
בתהליכי־ייצור של כלי-חרם, נתבי זכוכית צבעונית, המרי- 
צבע, בשמים, תמרוקש, סמים, בטכניקות של צבעות ובור- 
סקאות, בתמיסות, באפיה ובישול וכד׳. כל התהליכים הללו הם, 
לפי תפיסתנו, תהליכים כימיים, אך הב׳ של הקדמונים היתה 
אומנות ולא מדע. מבצעי תהליכים אלה לא חקרו בדרך- 
בלל את סיבותיהם, או נתפסו בהבנתם להשקפות מיסטיות. 
המצרים, למשל׳ לא פיתחו כל תאוריד. להסברת הידע הכימי- 
טכנולוגי הרב שהצטבר בידם. סודיות רבה אפפה'את שיטות 
העבודה הכימית שמטלורגית ונשמרה באופן חמור בקרב 
הכהנים שאומנים שעסקו בה. מן הכתבים המועטים ששרדו 
על נושא זה ניתן להסיק שלקדמונים כבר היו ידועות מירב 
השיטות שבהן השתמשו הכימאים שאלבימאים ביה״ב — 
כגון זיקוק, מיצוי, עיכול זזמרי־טבע שונים וכד׳. יחעותינו 
על התפתחות המטלורגיה שקו־מיקה בהודו ובסין דלות 
מאד. שיטות ייצור החרסינה, ישבו הגיעו הסיגים להשגים 
גדולים כבר באלף ה 2 לפסה״ג, לא הגיעו לאירופה אלא 
בראשית הזמן החדש. 

היוונים קיבלו ידע כימי מן המזרח ולא הוסיפו עליו אלא 
מעט מאד! אולם הם היו הראשונים שהחלו — מן המאה ה 6 
לפסה״ג ואילך—להגות בבעיית סהות החומר בכללותו, קיומו 
בצורת המרים שונים וגילגולשם של אלה, בתאשיות שלהם 
מועטות הבחינות הניסוייות־סדעיות, ובעיקרו אינן אלא 
ספקולאציות של זרמים שונים בפילוסופייתשטבע. כגישושי- 
חשיבה כימית ביתן לפרש את חיפושי ה״ארכי" בהגותם 
של אנשי האסכולה היונית (ע״ע) — מזה, את התשה האטו־ 
מיסטית של לוקיפוס ודמוקריטש (ע״ע) — מזה, ואת חורת 
4 היסשות של אממדוקלס (ע״ע) — מש. אריסטו (ע״ע) 
גיבש תורה אחרונה זו בתמונת העולם הגשמי "שמתחת 



729 


כימיה: היסטוריה 


730 


לגלגל־הירח" כרצף של עירוב עפר-מים*אוויר-אש, נושאי 
תכונות החום והקור, היובש והלחות, עולם שבו כל תופעות 
ההוויה והכליון של גופי־חומר מסויימים משקפות תהליכי 
התמזגות היסודות זה עם זה והיפרדותס זה מזה! אולם 
אריסטו התעלם מבעיית המשקל, ז״א — הזניח את הבחינה 
הכמותית בראיית האירועים הכימיים, והזנחה זו עיכבה את 
התפתחות המדע הכימי עד המאה ה 17 , ואפילו ה 18 . תורתו 
של אריסטו הימה לשלטת בעולם העתיק המאוחר, והיא 
נתקבלה — יחד עם הידע הכימי של העולם ההוא — ע״י 
הערבים, אע״ס שהפלאם (ע״ע) השתדל, מטעמים חאולוגיים, 
לחדש את התודה האטומיסטית. הערבים שיכללו רבים 
מתהליכי ד,כ׳ השימושית שהיו ידועים לקדמונים, בייחוד 
ע״י המצאת מכשירים ומיתקנים ושיפוד שיטות הייצור. 
מבחינה עיונית הוסיפו על תורת ״ 4 היסודות" של אריסטו את 
תורת ״ 3 הטבעים": מלח (כנושא טבע המוצקות) — גפרית 
(נושא טבע הבעירה והנדיבות) — כספית (נושא טבע 
המתכתיות). אולם בעיקרו היה העיון הכימי — כבר משלהי 
התקופה העתיקה — לתורת האלכימיה (ע״ע) בעולם 
הערבי, ובעקבותיו גם בעולם המערבי, כל יה״ב ואף אתריהם 
עד המאה ה 17 . חומר רב של ידע כימי מושקע בחיבוריהם 
של אבן סינא (ע״ע). של אל־ראזי (ע״ע), ובייחוד של 
ג׳אפר'(ע״ע), שנודעו במערב — בעיבוד לאטיני — כחיבורי 
"גבר". 

י'בשלהי יה״ב ובתקופת הרנסאנס רב ניצול הה׳ לצר¬ 
כים שימושיים, בייחוד להפקת מתכות מבצריהן ולצרכים 
רפואיים. במאה ה 14 הוחל בשימוש באבק־שרםה> באותה 
תקופה הוכן ע״י זיקוק היין — כוהל ("יין־שרף"). במאה 
ד. 16 ייסדו גאורג אגריקולה(ע״ע) את המינרלוגיה(ע״ע) — 
שהיא ביסודה מדע כימי —, ופרצלסום (ע״ע) את היטרו־ 
כיסיה (ע״ע). זו האחרונה העמידה' את התהליכים בגוף החי 
על תהליכים כימיים. על־יסוד תורת "שלושת הטבעים", את 
המחלות — על עיוותים במיזוגם של הטבעים, ואת שיטות- 
הריפוי — על פעולת כימיקאלים (אי־אורגאניים) לתיקון 
העיוותים. על־ידי שילוב ד.כ׳ ברפואה נפתחו לכ ׳ שערי 
האוניברסיטות. הקתדרה הראשונה לב׳ נוסדה באוניברסיטת 
מארבורג ב 1609 . נציגה החשוב של היאטרוכימיה במאה ה 17 
היה ון הלמונט(ע״ע), שיותר משתרם לרפואה תרם לכ , , אע״ס 
שעדיין י היה דבק במושגים אלכיימיים. הוא הכיר במציאותם 
של חמרים במצב גאזי, שאינם אוויר. והוא היה הראשון 
שהשתמש במאזנים בתצפית בתהליכים כימיים, אלא שלא 
נמצאו בשעתו יוצאים בעקבותיו, ובכך נתעכב ביסוסה של 
הכ ׳ על יסוד מדעי מתייק עד ימיו של לאוואזיה (ר׳ להלן). 
השגים חשובים בכ׳ הטכנולוגית במאה ה 17 היו שיפור 
תהליכי ייצור זכוכית (ע״ע, עט׳ 813/4 ), תהליך פיחום 
העץ בידי י. י. בכר (■ 8001101 .[ .! [ 1635 — 1682 ]), שיטת 
הפקת סוכר-הקנה,' וכן בידוד חמרי-צבע שוגים ממקורות 
צמחיים. אחרון היאטרוכימאים (ומאחרוני האלכימאים) 
החשובים היה י. ר. גלאובר (ע״ע), שהיה מן הראשונים 
להעדפת הצד הניסויי על הצד הספקולאמיווי במחקר הכימי. 

המחצית השניה של המאה ה 17 היא תקופח ראשית 
הגישה הביקרתית אל המושגים המסרתיים של ד.כ׳, ופיר- 
סומו של הספד ״הכימאי הספקן״ ( 1151 חץ 1 ! 50011110210 110 ־ 1 ) 
של רוברט בויל(ע״ע) ב 1661 נחשב לאחת מנקודות־המפנה 
בהתפתחות מדע זה. בויל עירער את מושגי "היסודות" של 



טעברה 8 ?ביםא'ת 

ציור ׳ 8 ? _יז ח דר סטרט ( 610301 •מ 11 ח*ץ מ* 1 ; 1523 — 1605 ) 


אריסטו ושל פאראצלסוס, אע״ם שלא הצליח למצוא הגדרה 
ברורה־יותר למושג זה, וכן חזר אל התפיסה החלקיקית 
(אטומיסטית) של מבנה החומר והשתדל להסביר על־פיה 
את המהות של תהליכים כימיים. הוא הסב דעתו לתופעות 
המוכרות לנו היום כחימצון, בהכירו שבהבנתן גלומה הבנת 
אחת הבעיות המרכזיות של הכ ׳ . אולם מחקרים בנושא זד. 
נעשו בעיקר בידי בני־דורו ר. חוק (ע״ע) וג׳. מיאו (.ן 
^ 0 ץ 2 **), שגילו שאוויר ומלחת [=ניטראטים] מכילים 
אותה ״רוח״ (!״ 1 ^ 5 ), שהיא הכרחית לבערה. 

כל השיקולים והמחקרים הללו סוכמובתורתהפלוגיסטון 
(ע״ע) של ג. א. שטל (ע״ע), שרעיונותיה הועלו'בחלקן כבר 
בידי בכד (ר׳ לעיל). היא הסבירה את תהליך הבערה 
כתהליך פליטת חומר היפותטי, שהוא יסוד הדליקות. חמרים 
הנשרפים מותירים אפר׳ ומתכות המחלידות הופכות גם הן 
למעין אפר ("סיד"), הנראה כעין שארית שלאחר יציאת 
הפלוגיסטון. התחמוצות — הצורה שפה המתכות מופיעות 
בטבע — נחשבו ליסודות, והופעת המתכות בעקבלת חימום 
התחמוצות עם חומר עתיר־פלוגיסטון — הפחם — נתפרשה 
כתהליך של קליטת הפלוגיסטון; ז״א — המתכת נחשבה 
לתרכובת של "הסיד" עם פלוגיסטון. בתקופת שליטתה של 
תורה זו בחשיבה המדעית במאה ה 18 הוכנסו בה שינויים 
רבים. שהתייחסו בעיקר לתכונות הפלוגיסטון, וכשנתגלה 
המימן חשבו רבים שהוא הפלוגיסטון הנקי. העובדה שמשקלם 
של חמרים רבים איבו פוחת אלא עולה לאחר שרפתם היתה 
אבן־נגף לתורת הפלוגיסמון׳ וגררה פירושים דחוקים, כגון 
שהסלוגיסטון הוא בעל משקל שלילי. בתורת הפלוגיסטון 
האמינו גדולי הכימאים של המאה ה 18 , ואף פריסטלי (ר׳ 
להלן) — שגילה את החמצן והבחין שבערתם' שלי חמרים 
מתעצמת בקרבו — נשאר כל חייו חסיד תורה זו. ערכה 
של תורת הפלוגיסטון לשעתה היה בהכרת שילובם ההדדי 
של תהליכי החימצון והחיזור ובסיסטמאטיזאציה הראשונה 
של הכ ׳ , שהיתר. למקצוע מחקרי ולימודי באוניברסיטות 
רבות (ע״ע אוניורסיטה, עלז׳ 929/30 , תנד). 

מאמצים רבים הושקעו במאה ה 18 לגלות אח מהות 
הסל 1 גיסט 1 ן, ובעקבותיהם באו ההשגים הגדולים בהכרת 
החמרים הגאזיים. מחקריו של ג׳. בלק (ע״ע) בקרבוגטים, 
וקביעתו שהללו מתפרקים בחימום' תוך שיחדור "אוויר 
יציב" (הוא פחמן דו־חמצני), היו השלב הראשון בהת¬ 
קדמות זו. גילוי המימן ונסיונות ראשונים לקביעה כמותית 
של הרכב האוויר בוצעו בידי ה. קונדיש (ע״ע) ז הלה הצליח 



731 


בימיה: היסטוריה 


732 


גם לד,רביב את זעים (מגאז רועם) בעזרת התפרקויות 
חשמליות, ובכך הפריד סופית את הנחת היותם יסוד. תרכו־ 
בות גאזיות רבות נתגלו ונחקרו לראשונה בידי שלה (ע״ע), 
אולם רבות מתגליותיו יוחסו לאחרים משים שהוא איחר 
בפירםומן. המחקרים בגאזים הביאו את לוסונוסוב (ע״ע) 
לניסוח ראשון של חוק שימור-הססה — אחד היסודיים 
שבחוקי הטבע( הוא הסביר גם את תופעת הבערה ע״י 
עירבוב אוויר בחומר הנשרף — צעד חשוב לקראת ההסבר 
הנכון. החמצן נתגלה בידי שלה רבידי פדיססלי, ללא קשר 
בין שניהם. פריסטלי חקר את תכונותיו, אך לא תסס את 
הקשר שבץ תכונות אלו ובין תופעת הבערה. 

בתקופה זו נעשו גם המחקרים הראשונים בתחום שהיה 
לאחר־מכן לב׳ האורגאנית. הכימאים של אותה תקופה ירשו 
מן האלכימאים ומחוקרי המאה ה 17 (גלאובר ואחרים) ידיעה 
על חומצות אורגאניות אחדות, כגץ חומצת-החומץ והחומ- 
צות הסוקצינית והבנזואית! את החומצות האחרות ראו 
כצורות שתות של חומצת־התומץ. שלה הצליח — בהשתמשו 
בשיטות חדשות של השקעה ע״י ראגנמים, כגון תרכובות־ 
אנסימון — לגלות חומצות אורגאניות רבות ולקבוע את 
תכונותיהן! הוא גילה גם את הגליצרול. ם. א. ברגמן (ע״ע) 
פיתח שיטות אנליטיות לזיהוי החמרים האורגאניים המעטים 
שהיו ידועים בשעתו. אולם ברגמן הוא בראש־וראשונה חלוץ 
העקיבה השיטתית אחרי מהלכם של תהליכים כימיים והני¬ 
סיון לקבוע ערכים לאפיניות הכימית — מושג ומונח שהוא 
מבע אותם. אמנם ?!דם לו בכד כבר א. ם. ז׳ופרואה (.? .£ 
ץ 0 ז£)נמ 0 [ 1718 ] )! אלא שגישתו של ברגמן היתד, שיטתית 
דמדוייקת יותר. על־סמך התצפית, שהאפיניות — המתבטאת 
בעצמה ובמהירות של הראקציות ביו התמרים הנידונים — 
מושפעת מן הטמפרטורה! ושחומר מסויים עשוי לדחוק חומר 
אחר מקשרו לחומר שלישי, ערך שתי טבלאות, לטמפדטו־ 
רות גבוהות ולטמפרטורות נמוכות, שבהן מסודרים סוגי 
חמרים שונים בהתאם לאפיניות היחסית שלהם י מחקר זה 
יכול להיחשב כראשית הכ׳ הפיסיקאלית. 

מוסכם לראות את שנות ה 70 של המאה ה 18 כתקופת 
הולדתה של הב׳ כמקצוע מדעי מודרני. בשנים הראשונות 
של העשור ההוא נתגלו המימן והחמצן, ומ 1777 ואילך החלו 
להתפרסם עבודותיו של א, ל. לוואזיה (ע״ע), שחוללו 
מהפכה הן בשיטת המחקר הכימי והןיבמושגי־היסוד של 
הב׳. לאוואזיה הנהיג את הבחינה הכמותית — השקילה 
והמדידה —'כתנאי־ולא־יעבור לתצפית בתהליכים כימיים 
ובהכרת ההרכב הכימי של חמדים. ובכך עשה את הכ ׳ למדע 
מדוייק. מדידותיו הביאוהו לניסוח מחודש של חוק שימור־ 
המסה — מזה, ולהכרה שתהליכי הבערה. הנשימה והחלדת 
המתכות בולם תהליכי התחברות עם חמצן הם — מזה. הוא 
הגיע להגדרת היסוד הכימי כחומר שאינו ניתן לפירוק 
לחמרים אחדים בשיטות האנליזה הכימית ואינו ניתן להר¬ 
כבה מחמרים אחרים, ועל-ספך זה ערך את הרשימה הרא¬ 
שונה של החמרים שאותם ראה כיסודות כימיים (ע״ע, עט׳ 
962 ). לאוואזיה טעה בהנחתו שכל החומצות מכילות חמצן, 
אולם גם הנחה זו — שהופרכה עד מהרה — היתה סוריה 
כדחיפה לסיווג ראציונאלי של החסרים לפי תכונותיהם הכי¬ 
מיות. יחד עם גיסון דה 0 וךדי( 311 ־׳רז 10 י 2 16 > מסז׳ל״ס), בר־ 
תולה (ע״ע) ופורקרואה 50 ס*ת 1 !ס?) היה לאוואזיה גם 
ממניחי־היסוד לנומנקלטורה כימית מדעית. 

• זי • 


על בסים הגישה האנליטית שפיתח לאוואזמז נתגלו 
בשנות 1799 — 1804 חוקי־יסוד נוספים של הב׳ כמדע כמד 
תי: חוק המנות הקבועות, שנקבע בידי ר. ל. סרוסט (״ 1 .ן 
01151 ■!?), וחוק היחסים ההדדיים, שנוסח בידי י. ריכטר (.ן 
■ 1011161 ?)! בכך הונח היסוד לסטויכיומטריה (ע״ע). לחוקיות 
המשקלית המתגלית בהרכב התמרים ובגילגוליהם זה בזה ניתן 
ב 1804 ביסוס תאורטי בתורה האטומית מיסודו של ג׳. 
דולטון (ע״ע), הנבדלת מן האטוסיזם הפילוסופי העתיק 
בתיאור האטומים בערכים כמותיים מסויימים < היא מסבירה 
אח התהליכים הכימיים בקשירת קשרים או ניתוק קשרים 
בין האטומים. ניתן לומר, שכל התפתחותה של הכ׳ מאז 
ועד ימינו מבטאה את המסקנות המתחייבות מחורה אטומית 
זו. — דולסץ הניח, שהתכונה המייחדת אטומים של יסוד 
מסויים היא משקלם המסויים והזהה לגבי כולם, ושהשוני 
במשקל האטומי הוא־הוא ההבדל שבץ היסודות השונים. 
לפיכך השקיעו הכימאים שבאו אחרי דולטון מאמצים רבים 
בקביעת משקלים אטומיים יחסיים! אולם מאחר שדולטון 
ורוב בני דורו והדור שלאחריו עדיין לא הבחינו יפה בין 
אטומים ובין מולקולות של יסודות ותרכובות — נמצאו 
המשקלים האטומיים שנתקבלו שונים מניסוי לניסוי לגבי 
אותו יסוד. הסתירות האלה לא יושבו ע״י חוקי גי־ליסק 
(ע״ע), הדנים ביחסים הנפחיים שבין גאיים בראקציות של 
התרכבות בימית או התפרקות כימית, ואף לא ע״י ההיפו¬ 
תזה של אווגדדו (ע״ע) בדבר קיומם של הגאזים הפשוטים 
במולקולות דו־אסומיות. הוויכוח בנושא זה לא נסתיים אלא 
באמצע המאה ה 19 , כשחידש ם. קניצרו (ע״ע) את ההיפו¬ 
תזה של אווגאדרו והבנים הגדרה המבדילה ברור בין אטום 
לסולקולה. בינתיים התקדמה קביעת המשקלים האטומיים 
בידי חוקרים רבים ובשיטות שתות, בעיקר בידי ברצליוס, 
שחישב אותם על־סמך חוק דילון־סטי (ע״ע אטומי, חם), 
ובידי ד.-ב.-א. דימה (ע״ע), שהמציא מכשיר למדידת 
המשקל המולקולארי לסי צפיפות האדים. 

יד-ביד עם הנחת-היסודות של הב׳ המדעית הלכה הת¬ 
פתחות הייצור הכימי בדרכים חרשתיות-תעשייתיוח ובקנה- 
מידה מסחרי. התהליכים הכימיים הראשונים שנעשו ענפי- 
תעשיה במחצית השניה של המאה ה 18 ותחילת המאה ה 19 
היו תהליך תאי-העופרת לייצור חמצה גפריתנית (ע״ע)! 
תהליך לבלאן (ע״ע) לייצור סודה'! ייצור סיד כלורי (ע״ע 
סידן)! הפקת סוכר-הסלק מסלק־הסוכר (ע״ע סכרוזה). 

קו חדש במחקר, שהוליך לשימושים רבים, היה הפעלת 
הזרם החשמלי בב׳. ב 1807/8 גילה ה. דיר (ע״ע) בדרך זו 
את המתכות האלקליות והאלקליות־עפרתיות! האלקטרו־ 
ליזה (ע״ע) נחקרה בידי פרדי (ע״ע) והיתה לא רק'לאחת 
השיטות העיקריות של הב׳ המדעית הניסויית ושל הטכנו¬ 
לוגיה הכימית אלא גם לאחד הגורמים העיקריים בהבהרת 
מהות הקשר הכימי. 

הדמות המרכזית בעולמו של המחקר הכימי במחצית 
הראשונה של המאה ה 19 היה י. ברצליוס (ע״ע). נוסף 
על תרומותיו הרבות לגילוי ולזיהוי של יסודות כימיים, לב׳ 
האנליטית ולקביעת המשקלים האטומיים, היה ברצליוס 
התאורטיקן השיטתי הראשץ של הד החדישה. הוא הכיר 
את סיבו החשמלי של הקשר הכימי ופיתח את התורה האלק- 
טרוכימית הדואליסטית של מבנה מולקולות-התרבובות, 
המושתתת על הנחת קטביות בץ אטומים או קבוצות־אטומים 

ש 



733 


כיסיה: היסטוריה 


734 


אלקטרי *חיוביים 
ואלקטרו־שליליים. 

על-סמך הפיסצאים 
שנעשו באלקטרוליזה 
של פלחים הסביר בר- 
צליוס, לפשל, לא רק 
אח קיופו של מלח- 
הבישול כצמד של 
נתרן חיובי'עם כלור 
שלילי, אלא גם אח 
קיומם של פלחים 
אחרים כנובע פן הם- 
שיכה האלקסרוסמא- 
טיח, כגון באריום 
סולפתי כחיבור בין 
530 חיובי ובין, 50 
שלילי. אע׳ם שאין 
חורה זו תואמת את הפציאות, חשיבותה ההיסטורית רבה, 
משום שהיא סללה אח הדרך לכל התאוריות של הקשר הכימי 
שבאו אחריה. ברצליום אף תיקן את הנומנקלטורה ואת 
הסימון הציורי הנהוגים בב׳ והעמידם על הצורה המקובלת 
ביסודה עד ימינו. — במאה ה 19 פותחו השיטות של האנליזה 
הכימית. האיכותית והכמותית כאחת, בידי חוקרים רבים, 
שביניהם בלטו ק. ר. סרזניוס ( 15 ז 111 שמ! 5 . 11 [ 1818 — 

1897 ]) ח׳. ס. 0 סא 0 ( 8135 . 5 • 1 [ 1813 — 1891 ]). 

ההתקדמות הרבה של הב׳ וגיבושה כפקצוע מדעי שיטתי 
ברבע האחרת של המאה ה 18 וברבע הראשון של המאה ה 19 
התייחסו לתחום המוגדר היום כ כ' א י־ אור ג א ני ת. 
אמנם מספר ניכר של תרכובות אורגאניות כבר היה ידוע 
במאה ה 18 (ר׳ לעיל)! אולם בשני הדורות הראשונים של 
התפתחות הב׳ החדישה לא נעשה גיסיוזלסקת באופן שיטתי 
ולא הובעו השערות על הרכבן הכימי. חסרים אלה כונו 
תרכובות ,אורגאניות" משום שנחשבו קשורים בהכרח 
לעולם החי והצומח ולא היו ידועים באותה תקופה אלא 
במוצריו של עולם זה בלבד, להבדיל מן התרכובות "המינרא- 
ליות" (אי־אורגאניות), שחב׳ הצליחה להפיקן בשיטות 
המעבדה ובית־החדושת. אמנם, כבר לאתאזיה מצא שהתר¬ 
כובות האורגאניות בנויות ממספר קטן שיל'יסודות כימיים, 
הנכללים כולם גם בין אכני־הבניין של התרכובות האי־ 
אורגאניות, וברצליום אף הוכיח שהיחסים המשקליים של 
היסודות בחמרים האורגאניים כפופים גם הם לחוקים 
הסטויכיומטריים. אעפ״כ האמינו רוב 
הכימאים'בדורות ההם שתרכובות מסוב¬ 
כות אלו אינן מעוצבות — ואינן ניתנות 
לעיצוב—ע״י הכוחות והגורמים השולטים 
במבנים ובתהליכים הכימיים של העולם 
האי-אורגאני, אלא שהן מוצרים של "כוח־ 
חיים" ספציפי, הפועל באורגאניזמים חיים 
בלבד (ע״ע ביולוגיה, עם , 339/40 < חיים, 
ענד 362 ). מבחינה זו יוחד המונח כ׳-סתם 
לקיים ולמתרחש בעולם האי-אורגאני, ואי¬ 
לו במונח "כ׳ אורגאנית" היו גלומים 
שלילת האופי הכימי־גרידא של הגופים 
והתהליכים הנידונים ושיוכם לתחום הביו¬ 


לוגיה. לפיכן■ היתה תגליתו של ם. ולד (ע״ע) ב 1828 
בדבר הפיכת המלח אמוניום ציאנתי, ע״י חימום תפיסתו 
בלבד, לחומר ,האורגאני״ המובהק שתבה (ע״ע) — 
נקודת־מפנה בהשקפת הכימאים והביולוגיס גם יחד על 
החסרים האורגאניים. מכאן ואילך בוצעו טינתזוח ,אורגא¬ 
ניות" מעבדתיות לרוב, וגם בחקר בעיית המבנה לא נתגלה 
הבדל עקרוני בין שני סוגי החסרים הללו. החלוקה של 
החמרים לאי-אורגאניים ואורגאניים הופרה כמלאכותית 
מבחינה סיססמתית, ואין מוסיפים להשתמש בה אלא מטעמי 
נוחיות מתודית בלבד. 

ראשית ביסוסה של הכ ׳ האורגאנית מבחינה מתודית 
וסיסטמתית כאחת חלה בשנות ה 30 , פשסיתח י. ל יפי ג 
(ע״ע) שיטת אנליזה כמותית לקביעת הרכבן של תרכובות 
אורגאניות, שיטה שביסודה נשארה שימושית עד היום. 
ליביג אף פיתח בשנות ה 40 — 50 אח תורת הראדיקאלים 
כניסיון ראשון להבנת מבנה התרכובות האורגאניות וגיל* 
גוליהן אלו באלו. קרובה ודומה לה היתה תורת-ה טיפוסים, 
שאותה החיל ש.-ם. ז׳רד (ע״ע) על הכ׳ האורגאנית והאי־ 
אורגאנית גם יחד. 

לזכותו של ליביג יש לזקוף גם את קידום הב׳ ע״י אירגון 
סיסטמתי של הודאתה באוגיברסיסוח! הוא הקים גם אח 
המעבדה הראשונה לשימוש הססודנטים (באוניברסיטת 
גיסן). 

ע 

בינתיים הלך וגדל מספר היסודות הכימיים שהופרו 
ובודדו הודות לשיכלול השיטות האנליטיות, ובייחוד לאחר 
גילוי האנליזה הספקטראלית בידי בונזן (ע״ע) וקירכהוף 
(ע״ע) ב 1859 . השגה הראשון של שיטה זו היה גילד'המת¬ 
כות האלקליות (ע״ע) רופידיום וצסיום, וכן איפשרה שיסה 
זו, בין השאד, לזהות את ההליום (ע״ע) בשמש הרבה לפני 
שנתגלה על כדור-הארץ. המספר הרב של יסודות — שהגיע 
ב 1869 ל 63 — והעובדה שבין יסודות שונים מסויימים 
מתגלה דמיון רב מבחינת תכונותיהם ותכונות תרכובוחיהם 
עודדו אח המגמה לחפש שיטת מיון וסידור של היסודות 
שתשקף דמית זה. לאחר כמה נסיונות בידי חוקרים שתים, 
גילה ל. מנדליב (ע״ע) את ״החוק המחזורי״ — כלומר, אח 
החוקיות המתגלית בשער התכונות הכימיות עם סידורם של 
היסודות לפי משקלם האטומי העולה ( 1868 — 1871 )! באותה 
שעה מצא גם ל. מיאר(ע״ע) את תלות מהלכו של עקום הנפח 
האטומי של היסודות במשקל האטומי. על־סמך המערכת 
המחזורית של היסודות הכימיים (ע״ע, עם׳ 965 — 970 ) יכול 
היה מנדלייב לקבוע אח מציאותם של יסודות מסויימים 



נתערוז) ש? <יגיג ( 1 יו*(נרא 6 ית, 1880 ) 


1914 

נהצליוס 

1006 

דולשיז 

1763 

ברנפך 

הגמה 

הדו 

הסווה 

ה 6 ו 

הגמד. 

הס 



(1) 


5) 

3 

]> 

כסוי 

*5 

0 

0—0 

61 

־ 8 

1 

*דסו 

*11 

© 

ס 

ס 

,ה 

0 

זהב 

0 

• 

— 

— 

— 

— 

*ופז 

03 



9 

? 

? 

נחי• ת 

*ק 

© 


־ 1 ) 

/ 

$ 

ברזל 


0 

— 

— 

— 

— 

מיסן 

8 ״ 

ס 


$ 

¥ 

י/גי 

מאית 

ס 

ס 

— 

— 

— 

— 

וימן 

לק 

© 

ל 

ל 



שחסרת 

5 

0 

£ 

% 

$ 

׳־ו 

מוייוו 

€05 

©0 

9 $ 




תדלונרת 


הפיסח הניסי נעוז ההדשח 
<ר רפאה ח 10 



735 


כימיה: היסטוריה 


736 


שלא היו ידועים בשעתו, ואף להגיד מראש את עיקר תכונו¬ 
תיהם הכימיות והםיסיקאליות, והגדים אלה זכו לאימות 
ניסדי מזהיר בשנים שלאחר־מפן. מפעלו של מנדלייב נחשב 
בשעתו להשג הגדול ביותר של התורה האטומיסטיח שמיסודו 
של דולטון, אולם ההבנה של מהות החוקיות שבמערכת 
המחזורית ותיקונה של המערכת ע״י החלפת המשקל האטומי 
במספר הסידורי כסאראמטר מנחה לא הושגו אלא כיובל- 
שנים לאחר-מבן, במסגרת התורות החדישות של מבנה 
האטום. 

מפנה מכריע בתפיסת עקרונות המבנה של תרכובות 
כימיות חל סמוך ל 1860 , כשביסם א. קקולה (ע״ע) — בעק¬ 
בות הבהרת מושג המולקולה בידי קאניצארו (ר׳ לעיל) — 
את מושג הערכות הכימית, ובכלל זה — את מושג הערכות 
המרובעת של הפחמן ( 1857/8 )! אותו רעיון הגה באותה 
שעה גם א. ם. קופד ([• 61 ק 1 מ 0 . 8 1831 — 1892 ]). בכך 

הוכשרה הקרקע לתודה הסטרוקטוראלית של מבנה המולקו¬ 
לות, שבאה במקום תורת־הראדיקאלים ותורת-הםיפוסים, 
הראשון שהשתמש במונח "סטרוקטורה כימית" היה א. מ. 
בוטלרוב ( 08 ק€\.ז״<£ .^), שהעלה את הדרישה לבטא 

את המבנה בנוסחה המראה כיצד כל אטום במולקולה קשור 
לאטום אחר. קקולה קבע את הצורה השרשרתית של 
י מולקולות ד,פחמימנים האליפאטיים, וב 1865 — את הצורה 
' הטבעתית של מבנה הבנזן (ע״ע). מהבנת מושג הסטרוקטו־ 



נזסחת־הבנזן של קהילד, נמסנרת קאריקאטורה בח־זסנו 


רה נבעה הבנת תופעת האיזומריה (ע״ע), ולאחר שהבחין 
פסטר (ע״ע) לראשונה (םמוך'ל 1850 ) בקשר שבין נתונים 
בימיים ובין פעילות אופטית וקשר זה הוסבר (סמוך ל 1870 ) 
ע״י ונ׳ס הוף (ע״ע) ולה בל (ע״ע) על-סמך מושג הכיווניות 
של עדכויות־הפחמן — נוצרו מושגי האיזומריה האופטית 
והגאוממדית וקמה הסטראוכימיה (ע״ע). 

"תורת הסטרוקטורה'היתד, ממחצית המאה ה 19 ואילך 
האמצעי לסיסטמאטיזאציה של הכימיה האורגאנית — ז״א 
למיון התרכובות האורגאניות לסי המבנה ולפי שורות הומו־ 
לוגיות — מזה, והקו המנחה לסינתזה של תרכובות אור¬ 
גאניות — מזה. לאחד שניתנה 'משמעות ראציונאלית 
למבנה של מולקולות אורגאניות פשוטות, הובהר תוך 2 — 3 
דורות המבנה של דזמרי-טבע חשובים, אף מן המורכבים 
ביותר. גדול החוקרים בתחום זה בסוף המאה ד, 19 ותחילת 
המאה ה 20 היה אמיל פישר (ע״ע), שהניח את היסודות 
לב׳ של הסכרים(ע״ע), של החמצות האמיניות(ע״ע) והפרו- 
טאינים (ע״ע) ושל הפורינים'(ע״ע). חוקרים אחרים באותה 
תקופה הבהירו את המבנה של אלקלואידים (ע״ע), סרפנים 
(ע״ע), סטרואידים (ע״ע), פורפירינים (ע״ע), אנתוכסב־ 
תינים ואגתוציאנינים (ע״ע), דטמינים (ע״ע), הורמונים 


(ע״ע), ועוד, מהם יצויין במיוחד ד. וילשססד (ע״ע). מצד 
שני יצרה הכ׳ האורגאנית עולם גדול של חסרים סינתטיים, 
שאינם מצדים כלל בטבע, החל בסינתזה של צבע-האנילין 
הראשון (ע״ע אזו, צבעני־) בידי ו. ה.'פרקיו (ע״ע) ב 1856 
וכלה בייצור של חמרי-צבע, תרופות וסמים, טכסטילים מלא¬ 
כותיים, קאוצ׳וק'מלאכותי, חמרים פלאססיים וכר במאה 
ה 20 . הייצור ההמוני של תוצרים ומיצרכים כימיים — אור¬ 
גאניים ואי־אורגאניים — ע״י התעשיה הכימית, היה לאחד 
הענפים הגדולים של הכלכלה העולמית ולאחד מעמודי 
הציוויליזאציה הטכנולוגית ואורח-החיים המודרני. אחד 
היסודות של פיתוח הכימיה הסינתטית — המחקרית-מדעית 
והתעשייתית-מסחרית כאחת — היתד, הקסליזה (ע״ע),שעל 
מציאותה כבר עמד ברצליום, אלא שלא הובנה כל־צרכה 
ולא הופעלה במלוא כוחה אלא במאה ה 20 . מן ההשגים 
המרובים והחשובים ביותר של התעשיה הכימית "הכבדה" 
יצדינו הסינתזה של האמוניה (ע״ע) ושל הנפט (ע״ע). 

במחצית השניה של המאה ה 19 חלה גם התגבשותה של 
הכ׳ ד,פיסיקאלית. אמנם תכונות פיסיקאליות של חמרים 
שונים נמדדו כבר זמן רב לפני המחצית השניה של המאה 
ה 19 , אך בדה־-כלל לא היה בכך אלא משום איסוף עובדות 
לא־מסודרות, מחוד גישה איכותית ברובה. גם חוקי דילוך 
פטי, מיצ׳רליך (בעניץ האיזומורפיה [ע״ע] ופרדי, למרות 
חשיבותם הרבה, לא היו אלא ביטוי לעובדות בודדות, 
חסרות קשר ביניהן. במחקר סיסטמתי של הקשר בין תכונות 
פיסיקאליות של חוסר ובין הרכבו ומבנהו הכימיים החל 
ה. ק 1 פ (קק 0 .£ .מ) ב 1842 . לעזר רב היו כאן תאוריות־ 
המבנה שהחלו להתפתח בכ׳ האורגאנית, וכן גילד השורות 
ההומולוגיות — דבר שאיפשר מחקר השוואתי בתכונות 
הפיסיקאליות של תרכובות הקרובות זו לזו. באותו זמן חלה 
התקדמות רבד, בחקר הגאזים, שהביאה בשנות 1840 — 1860 
לפיתוח התורה הקינטית של הגאזים (ע״ע גז, עם׳ 546 ). 
ההשקפה שריכוזי החמרים הפועלים זד, על זה בתהליך כימי 
משפיעים על מהירות התהליך בוטאה כבד ב 1777 ע״י ק. ם. 
ונצל ( 261 ו 61 ^\.? ..>!), אך ביטוי כמותי ניתך לה רק ב 1850 , 
כשמדד ל. ם. דלהלמי (ץנם 101 ע 1 /י\ .? - 1 ) את מהירות 
האינורסיה של סוכר-הקנה בתנאים שוגים. ב 1867 הקימו 
ק. גולברג (^^ 0111 . 0 ) ום. ווגה ( 8£ ג 3 /י\ .?) תורד. 
כללית המושתתת על הנחה זו, ובכך העמידו את הקיגטיקה 
של ראקציות כימיות על בסים תאורסי רחב ("חוק פעולת 
המסות") ושיוו מובן כמותי למושג שיווי־המשקל הכימי. 
פיתוחה של תורת הקינסיקה הכימית בידי ואנ׳ט הוף סלל 
את הדרך להבנת מכאניזם התרחשותו של תהליך כימי דצר 
את המושג מנגנון־הראקציה. תכונה פיסיקאלית אחרת שהוס¬ 
מכה למבנה התרכובות היתד, השבירה (האופטית) המולקו¬ 
לרית, שנמצאה מושפעת מן הסידור המרחבי של האטומים, 
וכן מטיב הקשרים במולקולה ( 1858 — 1863 ). כל המחקרים 
בתחום האפיניוח הכימית ומהלך הראקציה הכימית הועמדו 
על בסים של הבנה מעמיקה-יותר עם הכנסת השימוש בתר־ 
מודיגמיקה (ע״ע), ובמיוחד בחוק השני שלה, לשיקולים 
פיסיקאליים־כימיים. בכך נפתח הפתח להסברת תהליכים 
כימיים כביטויים של גילגולי-אנרגיה, בדומה להסבר הניתן 
בפיסיקה לתופעות מכאניות, חשמליות וכד. 

ם. ם. ראול (;) 113001 .?) וואנ׳ס הוף חקרו את הת¬ 

נהגות החופר בתפיסותיו וקבעו נוסחה של תלות הלחץ 


737 


פימיזז: זזיסמוריח 


738 


האוסמוטי בריכוזו של החומר המומס * נוסחה זו לא במצאה 
מאומתת בתמיסות מימיות של מלחים. על־סמך אי-התאמה 
זה ובהסתמכו על התופעות האלקטרוכימיות ועל חוקי האלק- 
טרוליזה, ומתוך העמקה ודיוק בתפיסה החשמלית־דואלימסית 
הישנה של החומד (שמיסודו של ברצליום), בבה ם. א. 
ארניום (ע״ע) ב 1887 את תורת הדיסוציאציה היונית של 
האלקטרוליטים, ששינתה את פני התאוריה הכימית, בהעמידה 
כיחידות של הפעילות הכימית, לצדם של האטומים, המו¬ 
לקולות והראדיקאלים, את היונים (ע״ע). — שנות 1885 — 
1887 נחשבות תחילת תקופה חדשה בב׳ הפיסיקאלית, כמק¬ 
צוע סיסטמתי מוגדר, בגלל הופעת ספרו של ו, אוסם־ 
ולד (ע״ע) "כ׳ כללית", שבו סוכמו לראשונה בצודה מרו¬ 
כזת ומסודרת חוקי ההתגלמות של תופעות פיסיקאליות 
במציאות הכימית ושל גדלים פיסיקאליים בתהליכים כימיים. 
מכאן ואילך התפתחה הב' הפיסיקאלית בתנופה רבה והיתה 
למקצוע-אם של הכ׳ כולה, שכל שאר מקצועותיה — התיאו- 
רייס-ניסח־ים — נראים כהמחשות והדגמות של כללי ד,כ׳ 
הפיסיקאלית. פרק במסגרתה של זו היא גם תורת הקי׳לו־ 
אידים (ע״ע) — הכ׳ הקולואידית, שיסודותיה הוגהו כבר 
ב 1854 בידי ת. גריאם (ע״ע). 

השגים חשובים בגילוי יסודות חדשים ובמחקרם היו 
בשלהי המאה ה 19 : ( 1 ) ההפרדה והזיהוי של מתכות העם- 
רות הנדירות (ע״ע)! סיווגם של יסודות אלה מבחינת מי¬ 
קומם במערכת המחזורית עורר בעיות שלא נפתרו סופית 
אלא תר לאחר-מכן, ( 2 ) גילוי הגזים האצילים (ע״ע) — 
יסודות שבראו תחילה כחסרי מקום במערכת המחזורית, 
אולם הוכרו עד-מהרה כקבוצה נוספת, קבוצת-אפס, במערכת 
וכמשלימי הסידור המחזות של היסודות. 

השגיה הכבירים של הכ׳ הניסויית, האנליטית והסינת- 
טית, הן האי־אורגאנית והן האורגאנית, מאמצע המאה ה 19 
עד מלה״ע 1 — התקופה ״הקלאסית״ של ד,כ' — הושגו 
על הבסיס של תאוריית המבנה הכימי, שהסתפקה במושג 
פורמאלי-גרידא של "קשר כימי", "ערכות", "אפיניות" וכר, 
בלא כל הסבר של מהותם הפיסית של סמלים אלה. הכימאי 
פרק תרכובות ("ניתק קשתם כימיים") והרכיב המרים 
חדשים ("חיבר אטומים, או יונים, או ראדיקאלים, בקשרים 
כימיים") והגיע לתוצאות מוחשיות מסויימות ומוגדרות, 
אע״ם שלא היה יכול לתאר את התהליכים אלא תיאור סמלי 
בלבד: "הכימאי מחולל גדולות פלי לדעת מה הוא עושה- 
בפועל" [אמיל פישר, סמור ל 1910 ]. אמנם, סמור ל 1900 
הורחב —*ויהד עם זה פורט — מושג הקשר הכימי, בית 
א. ורנד (ע״ע), ע״י מושג הקשר הקואורדיבאטיוד בהסברת 
מבנה התרכובות המרוכבות, אלא שגם הספר זה היה רק 
פורמאלי. המשמעות העובדתית של מושג "הקשר הכימי" 
והמציאות הממשית המיוצגת ע״י סמל קו־הערפות של 
נוסחות-המבבה הקלאסיות לא הוכרו ולא הובנו אלא לאחר 
שהתחילה, סמוך ל 1910 , הבהרת המבנה הפנימי של האטום. 
מודל-האטוס מיסודו של רתרפורד (ע״ע), המתוקן בידי 
נילם בור (ע״ע) על־סמך תורת הקונטים (ע״ע), מ 1913 
ואילך — לא זו בלבד שסיפק הסבר ראציובאלי למחזוריות 
של מערכת-היסודות ולמציאותם של החריגים (המדומים) 
מחוק-המחזוריות, וכן לערכים המספריים של ערבויות היסו¬ 
דות, אלא שאיפשר להבין את מהות הקשרים הבין־אטומיים 
במולקולות ואת המתרחש-בפועל בהתהוותם ובשינוייהם של 


קשתם אלה. ג. נ. לואים (ע״ע), א. לנגמיור (ע״ע), ו. קוסל 
(ע״ע), ב 1916 — 1920 , פיתחו את התאוריה של הקשר האלק- 
טרו־ואלנטי (היוני) והקשר הקו־ואלנטי על-סמך החליפות 
והחמורות החלות בעטיפות־האלקטרובים של שני אטומים 
בשעת המפגש ביניהם, והמחישו את יחידת הערכות היונית 
במעבד אלקטרון מעטיפת אטום אחד לעטיפתו של אטום 
אחר, ואת יחידת הערכות הקו־ואלנטית — בעיצוב אורבי- 
טאלה משותפת של שני אלקטרונים לשני האטומים. שיקולים 
קוואנטיים־מכאניים איפשרו לחשב את האנרגיה של קשר 
כימי כזה (לראשונה, ב 1928 , לגבי המולקולה "מ), כפי 
שהיא מתחייבת מן המכאניזם האלקטרוני, והערך המחושב 
נמצא תואם את המימצא הניסויי. 

אולם התאותה האלקטרונית של הקשר הכימי גררה 
עד־מהרה גם שינוי מעמיק בדימוי הפורמאלי של הסטרוק¬ 
טורה הכימית. מימצאים ניסויים ושיקולים עיוניים יחד 
עירערו את המודל הקלאסי של המולקולה כמבנה שהוא 
סטאטי מבחינת חלוקת אלקמרוני־הקשר במולקולה בהת¬ 
ייחסותם לקשרים פין־אטומיים מסויימים. תורת המסו- 
מריה האלקטרונית או הרזוננציה (ע״ע), מיסודם של כ.ק. 
אינגולד'( 1 > 01 *! 14.11 .!ס" [נר 1893 [) ושל ל. פולינג(ע״ע), 
מסוף שנות ה 30 ואילך, המירה מודל זה במ 1 ךל דינאמי 
הרבה-יותו— של עיצוב המבנה המולקולארי כשיווי-משקל 
בין אפשרויות שונות של יחסי-גומלין ביו מרכיבי המולקולה 
ושל שיוך אלקטרוני-הקשר לאטומים שונים או אף לכלל- 
המולקולה. דימוי זה של המבנה הכימי הוא המקופל בכ׳ 
היום. 

המודל הזה של המולקולה מקרב את הב , לפיסיקה, שגם 
תופעותיה הבולטות ביותר — כגון האור ושאר כל הקריבות 
האלקטרומאגנטיות — מתפרשות כביטויים לחליפות 
בעטיפות-האלקטרתים (מעברים בין־אורביטאליים) של 
האטומים. הפיסיקאליזאציה מאפיינת את הה׳ המודרנית 
לא רק מבחינת התפיסה העיונית, אלא גם מבחינה מתודית. 
השיטות הקלאסיות של המעבדה באגליזה ובהבהרתהמבנהשל 
תרכובות הולכות-ונדחות מפגי תצפיות בתופעות פיסיקא¬ 
ליות ומדידת גדלים פיסיקאליים שנהם משתקפים פרטי 
המבנה הכימי:* אולטרא־צנטריפוגציה, ספקמרוגרפיית- 
המסות, ספקטדוסקופיה באינפרא-אדום ובאולטרא-סגול, 
כרומאטוגרפיה, קביעת התהודה המאגנטית הגרעינית, ועוד. 

על התפתחותה של ה כ׳ הפיסיולוגית או ה נ י ו¬ 
כימיה כמקצוע מחקרי ולימודי בפני עצמו — ע״ע 
ביוכימיה! וכן ע״ע ביולוגיה מולקולרית [כרד־ 
מילואים], 

ז, בכלר, תולדות הסימבוליקה הכימית (סדע, י״א, סם׳ 2 ), 

11966 - 71£1 *ו 1 \^ 0 ו £711 . 4 . 14/7 ) £07178% , 2 ־ 1 נ 1 < £38011 1 . X 

£! £87 ) 74 )£\ 7 ) 0 , 318 ?? 051 עו ;* 1907 ,.!ס . 4 

,.!/) 18 ) 4 ) £1111017 , 0 ־ 00130 . 11 ;* 1908 , 18/1 /) 715 ) 1¥155 . 0 
, 0811071 /ס ) 71711 140 10 . 01 , 3111 ׳! 1401111 1 £ ; 1920 
, 7 ) 1152•)• 7)81 811 (/! 6 . £7011(71 0x7711/1 ־ 1 ) 1 ) 6 .ס ; 1925 
;" 1939 ,. 01 /ס ץ 107 ! 1 // . 4 , 180010 .[ .? ; 1929/30 , 1-11 

11. £ £1012-031,18, 01( £711101(/!1140£1£(5(/1)(/11( 6. 01., 
1945; ?. ^31800, 0(5(11x1)1( 6. 07., 1950"; 18 ., 0170710■ 
10£11(/1( 011(711(9151101x11(71 2 . 0(10/11(111( 6. 01(7711(, 1952; 

■ £1/0 ) 7/1 , 311101 ? .£ ; 1951 , 7711111 ) 10/1 ^ ) 7/1 ,! 10 ץ*ז. 8 .£ 

4 < 1 ? , 1961 , 115 ( 771 ) 01 01 ) 07 ,(. 08 ) . 18 ; 1952 ,. 0/1 /© 17111071 
.£ ,ן ; 1956 ,. 01 / 0 11£7011714 ) £0 01 ) £1151071 40 * 7 , £01005401 
׳{ 7411101 74 ,. 18 ,* 1957 ,. 01 ( 0 ׳< 111107 / 5/1071 4 / , 314108100 ? 

,.!/) 18 ) 6 ) 7/151017 , 21101110100 ) .ן ; 1961-1964 ,^ 1-1 ,. 0/1 / 0 
, 111 עצ, 11 וס׳ 8031 ס£) ץ 07 ) 10£111071711 (/?) 711 י !)\ £6££ .ם ; 1957 
,! 0 1 171 ) 71 ) 00 ) 011 0714 71 ) 16 , 7801230 . 8 . 8 ; 1959 ,( 71 . 140 



739 


בימיה: חסרים, יסודות, תרכובות; כללי־ישוד אמפיריים 


740 


*^ 110 ^ 71 ^ 1 * 1 !! מי* 1 * $11141 111 * 1111100 , 1962; 14. ?. 00511x111 

; 1966 ,,! 0 / 0 ע , $17 וז 0 * 711 ,£ע 113 ) 1 ט 14 ,? .) 1 ; 1962 ,.\/€ ( 0 

;* 1968-1970 , 1-11 ,.! €1 . 4 * 111 * 111 * 1 * 0 ,תחגבתז: 1 ;^ 1 . 0 

11 * 410 1 ס* 0 ו 1 *< 1 1 ** 707 סס ! 1110 * 1 ץ 1 * £0 ,/ 81011162 . 1 

. 1970 ,( 5 140 , 222 ,.ז 1111 \ 1 . 811 ) 

המרים, יסודות, תרכובות. התודה האטו- 
מית־מולקולארית-יונית של התומר מאפשרת הגדרה ברורה 
וחד־משמעית של מושג ה המדים השונים מבחינה 
כימית: כל חומר מוגדר בטיב יחידות־מבנהו — האטומים, 
המולקולות, היונים. יסודות כימיים (ע״ע) מוג¬ 
דרים בטיב אטומיהם: כל יסוד מיוצג ע״י סוג מסויים 
של אטומים, המוגדר במספר הסידורי של הגרעין, שהוא 
הקובע את מבנה עטיפת ■האלקטרונים באטום הניטראלי(על 
א י ז ו ט ו פ י ם — ע״ע)! הגדרה זו כוחה יפה גם לגבי יסד 
דות שיחידות־מבנם הן אטומים חסשיים, וגם לגבי יסודות 
הקיימים (בתנאי טמפרטורה רגילים) בצורת מולקולות שבהן 
מאוגדים אטומים מסוג מסויים, — המרים כימיים שהם 
תרכובות ססויימות עשויים מולקולות שכולן זהות מבחי¬ 
נת טיבם ומספרם של האטומים השונים המאוגדים בהן 
ומבחינת אופן האיגוד הזה. יש לציין ש״חומר כימי נקי" 
הוא מושג של אידיאליזאציה, משום שמסיבות טכניות אין 
אפשרות למניעה מוחלטת של "זיהום", ז״א של עירוב 
מולקולות "זרות" בשיעור כלשהו בין מולקולות החומר 
הנידון. לעומת-זה מוגדרים כ״תערובות" חמרים שבהם מצו¬ 
יות מולקולות שונות בשיעורי־יתם הניתנים למדידה. הב׳ 
היא תורת היסודות ותרכובותיהם. 

מבחינה ניסויית נוהגים לאפיין תערובת בכד שחלקיקי 
מרכיביה משמרים בקרבה את סגולותיהם המקוריות, ולפיכך 
ניתן לחזור ולהפרידה למרכיביה בלי להשתמש לשם־כך 
באמצעים כימיים! ולעומודזה אין להבחין בשום חלק של 
תרכובת את סגולותיו של אחד מסמרי-המוצא — הם "היו 
לחומר אחר", שממנו לא ניתן לשחזרם אלא בשימוש 
בשיטות הפירוק הכימי. אולם גם גישה זו לא תמיד היא מאפ¬ 
שרת הבדלה ברורה בין תהליך פיסיקאלי ובין תהליך כימי, 
בייחוד נוכח מציאותם של אלקטרוליטים (בסיסים, חומצות, 
מלחים): מצד אחד — הללו כשהם־לעצמם קיימים במול¬ 
קולות, אך בתמיסותיהם המימיות הם מפורקים ליונים! 
מצד שני — הרחקת הממם (גידוף המים) מספיקה כדי 
להחזיר את האלקטרוליט לטיבו הקודם. לפיכך נמצאת 
תופעת ההמסה חלדה ועומדת בין תהליכים המוגדרים 
כפיסיקאליים ובין המוגדרים ככימיים. 

סמלים ונוסחות בכ׳. אט 1 ם של אחד היסודות 
מסומל באות גדולה׳ שהיא ראשית שמו בלאטינית או 
ביוונית (או — לגבי יסודות שלא היו ידועים בתקופה 
העתיקה — שמו שהומצא לו)! בין יסודות שראשי־התיבות 
של שמותיהם זהים מבחינים ע״י הוספת אות קטנה, שהיא 
השניה במלה או ראש הברתה השביה. דוגמות: 5 

(■ 1110 <£ 5111 ) — נפדית, 56 ( 561600101 ) — 0 לן, 50 

( 51311x111111 ) — בדיל 1 11 (מז 11 נ 1108611 >ץ £1 ) — מימן, 116 

( 1161111111 ) — הליום, £18 ( 1x3187x11111 >׳ 111 ) — כספית! 
ס (ג 0 ט 8601 ץ*ס) — חמצן, 05 ( 05011100 ) — או׳סמיום! 
א ( 08601001 ־ 010 ) — חבקן, בא ( 031x1010 ) — נתרן! 

( 3X8611X1101 ) — כסף, 0 \ 1 ( 311X11X11 ) — זהב, 

( 00 ^ 3x ) — ארגון! י 1 ( 101 ! £1 ) — פלואור, ( £61x11111 ) — 
ברזל < וכד׳. — ה ם מ ל אינו קיצור־גרידא אלא בעל משמעות 


כמותית: יש שהוא מייצג אטום, שמשקלו מבוטא במספר 
של יחידות מוסכמות— המשקל האטומי(ע״ע אטומי, משקל- 
[ור׳ כרך־מילואים]), דש שהוא מייצג גרם-אטום, ז״א מנה 
של 10 23 * 6.024 אטומים של היסוד, שמשקלה (בגרמים) 
שתה במספרו למשקל האטומי(ע״ע אווגדרו)! למשל:ט¬ 
או שהוא אטוס-פחמן שמשקלו היחסי לגבי היחידה המוסכמת 
הוא 12.011 , או שהוא 12.011 ג' פחמן, שבהם נכללים 
10 23 א 6.024 אטומים. 

נוסתה כימית מייצגת מולקולה של חומר, שהוא או יסוד 
או תרכובת. היא מורכבת מסמלים, ולפיכך היא מציינת, 
מבחינה איכותית — את טיב מרכיבי המולקולה, ומבחינה 
כמותית — את מספר האטומים מפל יסוד שיש בה. ג 0 
מזמצן) מציין שהחומר הוא יסוד ושהמולקולה שלו מורכבת 
מ 2 אטומים! £16 (הליום) — שהמולקולה היא חד*אטומית 
תהה עם האטום! 0 *££ (מים) — תרכובת, שהמולקולה 
שלה בנויה מ 2 אטומי מימן ואטום חמצן. כיוצא בו, משמשת 
הנוסחה גם לציון מול (גדם־מולקזלה) של החומר! למשל! 
הנוסחה * 11120 * 0 מציינת — הכל לפי ההקשר — או 
מולקולת גלוקוזה, בנויה מ 6 אטומי פחמן, 12 אטומי מימן 
ו 6 אטומי קמצו, או מנה של 12 א 180 = 16+12x1+6 ג׳ 

גלוקוזה. 

ממשימות-היסוד של המחקר הכימי — קביעת הנוסחה 
הכימית בדרך האנליזה הכימית ומדידת המשקל המולקו־ 
לארי, שהוא סכום המשקלים האטומיים של מרכיבי המולקו¬ 
לה. האנליזה כשהיא־לעצמה איבה קובעת אלא את הנוסחה 
האמפירית: את היחס הפשוט ביותר בין מספרי האטומים 
השונים, ואילו הנוסחה המולקולארית מציינת את מספריהם- 
בפועל במולקולה! למשל: סמ היא הנוסחה האמפירית של 
מי-חמצן (ע״ע), אך נוסחתם המולקולארית היא נ 0 נ 1 ־ 1 . בכ׳ 
האי-אורגאנית הנוסחות האמפירית והמולקולארית זהות 
לעתים קרובות! בכ׳ אורגאנית שכיחים המקרים, שבהם 
תמרים שונים מיוצגים ע״י מולקולות שנוסחותיהן הן 
מכפלות שונות של נוסחה אמפירית אחת! למשל: 01320 — 
פורמאלדהיד,, 0 * 11 * 0 — גליצראלדהיד (גם חומצת־חלב), 
,ס 11 10 ,ס — ריבוזה, ,ס״^ס — גלוקוזה. 

על הניסוח המולקולארי של חסרים הקיימים במבנה 
מוצק-גבישי, שבו לא ניתן להבחין מולקולות מוגדרות — 
ע״ע מולקולה, עם׳ 451 . 

כללי־היסוד האמפיריים, שכוחם יפה לגבי בל 
המציאות הכימית, הם: 

( 1 ) חוק שימור החומר — המסה של תוצרי 
תהליך כימי היא כמסה של המרים שבהם חל תהליך זה 
(פחת-המסה שמחמת פליטת אנרגיה בתהליכים כימיים 
אכסותרמיים קטן מכדי להיות ניכר). אין תהליך כימי משבה 
את כמות התומר, משום שבתהליך כזה אין אטומים נוצרים 
ואינם נכחדים, ואף אינם מתגלגלים אלה באלה, ואין שיגד 
חל אלא ביחסים שביניהם. 

( 2 ) חוק המנות הקבועות — בכל תרכובת 
מסויימת קיים, בכל התנאים והמסיבות, יחס מספרי קבוע 
בין כמויות מרכיביו! למשל: מים — בכל טמפרטורה ובכל 
מצבי-הצבירה שלהם, ורן בכל מקום ובבל זמן — מורכבים 
ממימן וחמצן ביחס משקלי של 1 ל 8 (בדיוק: 2.016 
ל 15.999 ). לשון אתר: בכל מולקולה המגדירה חומר מסדים — 

קבוע מספרם של האטומים מכל היסודות המרכיבים אותה! 



741 


כימיה: כללי־יהוד אמפיריים; הקשר הכימי 


742 


לפשל: מולקולת מים לעולם היא 0 * 11 . כאן אחד ההבדלים 
המכריעים שבין תרכובת כימית ובין תערובת! ניתן, למשל, 
לערבב סמצן במימן בכל יחסי־כמויות שהם, או לשנות את 
הרכבה של תערובת כזאת ע״י תוספת או גריעה של אחד 
המרכיבים. 

( 3 ) חוק המנות הכפולות — אם קיימים המרים 
שונים שהם תרכובות שונות של אותם יסודות, מבוטאים 
יחסי-המשקל בין חלקיהם של היסודות בתרכובות הללו במס¬ 
פרים שלמים פשוטים. למשל: קיימת שורה של תרכו¬ 
בות חנקו־סמצן, שנוסחותיהן הן: 0 * 14 , 03,140 * 14 , * 140 , 
, 0 * 14 , ושיעורי משקלי מרכיביהן מבוטאים'ביחסים: 7:4 , 
7:8 , 7:12 , 7:16 , 7:20 ; ז״א — שיעורי החמצן בתרכובות 
הללו מתייחסים ביניהם כמו 5:43:2:1 . 

המשוואה הכימית מציגה את התהליך הכימי: 
היא מציינת את הפרי־הפוצא ואת התוצרים של הראקציה 
בנוסחותיהם הכימיות, וסימן־השוויון שבה מבטא את 
העובדה — המתחייבת מחוק שימור החומו—, שבהתחלסות 
המולקולות לא חל שינוי לא בטיבם ולא במספרם של 
האטומים ("משוואה מאוזנת")! למשל: 

* £1 + * 601 ? = 21101 + 6 ? 

בדרך-כלל אין המשוואה מבטאה את המכאניזם של התהליך 
הכימי. אולם במשוואות של תהליכים המגיעים עד גמירא, 
ז״א שבהם חמדי־המוצא הופכים בשלמותם (עכ״ס למעשה) 
לתוצרים, נוהגים להשתמש בסימן של חץ המורה על כיוון 
התהליך, ואילו לגבי ראקציות הפיכות, המביאות לידי מצב 
של שיווי-משקל בין החמרים ההתחלתיים והתמרים הסופיים, 
נהוג השימוש בזוג־תצים דו־סטרי: 

* 11 + * 601 ? - 21101 + 6 ? 

11 , 011 * 0 + 00011 * 011 0 * 11 + 115 * 01180000 

משוואות המבטאות אופי יוני של התהליך חייבות גם באיזון 
חשמלי, ז״א סכום המטענים החשמליים (החיוביים והשלי¬ 
ליים) אינו משתנה; למשל: 

* 11 + ?>? +־ ? 21 + 6 ? 

? 41 + ־/ 50 + ^ 2¥ ■י- 0 * 211 + * 50 + +ג 6 ? 2 
יש שהמשוואה הכימית משמשת לא רק לציון גילגולי 
החמדים שבראקציד. כימית אלא גם לציון גילגולי האנרגיה. 
לשם-כך מוסיפים בצדה האחד של המשוואה את כמות החום 
(בקאלוריות למול) המופק בראקציה; למשל: 

031 ^ 311* ?± 214118 + 2x11 + *א 

לסימון הכימי היסטוריה ארוכה, מתקופת האלכימיה 
ועד המאה ה 19 . יסודות הסימון המקובל היום הונחו בידי 
י. ברצליום ( 1814 ! ר׳ טבלה לעיל, עם׳ 733 ). 

הקשר הכימי (ק״כ). המונח "קשר כימי" מציין את 
התופעה ששני אטומים ופעלה, שווים או שונים במינם, 
מתאגדים יחד ויוצרים מולקולה. יש להניח שקיים כאן מין 
״כוח״ המאגדם, שכן אנו'נאלצים להפעיל ״כוח״ — ז״א 
להשקיע אנרגיה — משאנו באים להפריד ביניהם! למשל: 
סירוק המים ליסודותיהם דורש הפעלת תום או זרם חשמלי. 
עצם מושג הקה״ב כרוך מעיקרו במושגי היסוד והאטום, 
שהרי מעצם הנחת מציאותם של יסודות ומן ההנחה האטד 
מיסטית מתחייב שביסודות או באטומים גלום גורם המביאם 
לכלל התרכבות או איגוד. ואמנם מקבילות תולדות המושג 
הזה לתולדות מושגי היסודות והאטופים. 


אמפח׳קלס, במשנת 4 היסודות שלו, הניח בצדם 
כוחות מנוגדים ("אהבה" ו״שנאה"), הפועלים ביניהם לזווגם 
ולהפרידם ולחולל עי״כ את ריבוי הצירופים והצורות 
שבמציאות הטבעית. האטומיזם מיסודו של דפוקריטוס, 
ששלל מן האטומים תכונות איכותיות מבדילות וה¬ 
עמידם על תכונות גאומטריות ומכאניות בלבד, ראה גם 
בהווייתם והפסדם של הגופים השובים תהליכים של כינוס 
או של פירוד של אטומים: הללו הם בעלי צורות שונות 
ומשונות — בעלי חידודים ובליטות, שקעים ונקבים, 
והתאגדותם לגופים שונים אינה אלא אחיזה *מכאנית בלבד. 
אריסטו (ע״ע), שדחה את האטופיזם, העמיד את גילגולי 
החומר על המושג המטאפיסי של יחסי חומר וצורה, ובעק¬ 
בותיו יצאה האסכולאסטיקה ביה״ב במערב. עם חידוש 
תודת האטומים במאה ה 17 צפה ועלתה תחילה שוב ההשקפה 
(למשל, במשנתו של גסנדי !ע״ע]) בדבר היאחזות מכאנית 

* זו 

של האטומים אלה באלה. ט. א. בךגמן במחצית השניה 
של המאה ה 18 היה הראשון שהציג את התהליך הכימי 
כתולדה מכוח ספציפי — א פ י נ י ו ת (לאט׳ 35 ז!וע 3££ ) = 
״קירבה״ כימית —, שהוא סגולה קבועה של היסוד הנידון, 
ברגמן אף ניסה לחקור את הכוח הזה בדרך ניסויית כימית: 
אם היסוד \ דוחה את היסוד 8 פקישורו לס (בתרכובת 
80 ) ומתחבר עם 0 דוצר את התרכובת 0 .^ — סימן 
שהאפיניות של \ לס גדולה מזו של 8 לס< לשון אחר: 
היסוד 0 "מרד" לו את \ (והיפוכו). על סמך שיקולים אלה 
ערך ברגמן לוחות-אפיניות להסברת התנהגות חומר מסויים 
כלפי המרים שונים אחרים! אולם הוא לא הצליח להגיע 
לידי ניסוח מספרי של האסיניות. מבחינת מהותו של הכוח 
הזה ראה בו ברגמן צורה מיוחדת של כוח-הכובד הכללי. 
תורתו של ברגמן תוקנה בידי ק. ל. ברתולה (ע״ע), שעמד 
על השפעת המסיבות הפיסיקאליות על נטייתם של יסודות 
להתקשר זה בזה. אבל גם הוא הניח שאין הקשר הכימי אלא 
צורה מיוחדת של כוח-הכובד, שאין ערכה תלוי אלא מסתם 
של חלקי-היסודות המתקשרים זה מה, ומזה התחייב לו 
ששני יסודות המתאגדים יכולים ליצור תרכובות בבל מת¬ 
כונות שהן. דעה זו הופרכה לחלוטין ע״י מחקריהם של 
לוואזיה, של ז׳. ל. פרוסט ושל ג׳. דולטון, עם גילוי חוקי 
המנות הקבועות והכפולות (ד לעיל, עט׳ 740/41 ). 

י. ברצליוס הורה, ב 1812 , שאין כוח האיגוד הכימי 
אלא כוחי חשמלי. הוא חילק את היסודות (האטומים) 
לחשמליים־חיוביים (כגון גא) ולתשמלייס-שליליים (כגון 
01 ), והניח שרק יסודות מנוגדים מבחינה חשמלית ראויים 
ליצירת קשרים כימיים ביניהם. השקפה זו נתערערה כשנת¬ 
ברר שכמעט כל יסוד מסוגל להתקשר בבל יסוד אחר ושיש 
מולקולות בעלות אטומים מיסוד אחד(* 11 , *ס, וכד׳)! בייחוד 
נכשלה התאוריה הדואליסטית בהסברת תופעות הב , האור¬ 
גאנית. ליביג וולד (בשנות ה 30 של המאה ה 19 ) השתדלו 
להסביר את אלו בהנחה שקבוצות-אטומים מסויימות(בנויות 
אטומי־פחמן עם אטומי יסודות אחרים, בדרך־כלל מימן, חמצן 
ועוד) מהוות יחידות-מבנה קבועות ועומדות, התופסות בתרכו- 
בות אורגאניות את המקום שתופסים אטומים של יסודות שד 
נים בתרבובות אי-אורגאניות. בתהליכים כימיים אורגאניים 
"ראדיקאלים" אלה שומרים על זהותם ועוברים בעינם 
מהתקשרות בקבוצה אחת להתקשרות בקבוצה אחרת, כגון 
הבנזואיל (בניסוחנו המודרני: ס 0,11 5 0 ), המצוי במבנה 

זו זו * 



743 


כימיה: הקשר הכימי ומכנח חמזילקזילד! 


744 


של החומצה הבנזואיח (קשור להידרוכסיל), של בגזאלד־היד 
(קשור למימן)! של בנזואיל כלורידי'(קשור לכלור), ועוד, 
ראדיקאל אחר, המתנהג בדומה לבנזואיל, הוגדר ע״י בונזן 
(סמוך ל 1840 ) כקאקודיל (בניסוחנו המודרני: ^*(, 09 ). יש 
להטעים שמושג זה של "ראדיקאל" אינו זהה עם מושג "חרא* 
דיקאל החפשי' של הב׳ החדישה (ר׳ להלן, עמ׳ 753 ). תודת־ 
הראדיקאלים לא הסבירה את טיב התקשרותם של האטומים 
בתוך ה״דאדיקאל" ולא את טיב קשריו של זה עם אטומים 
אחרים. ז'.-ב.-א. ףמה (ע״ע) בשנות ה 40 העמיד את "תורת- 
הטיפוסים״: הוא הכיר שבץ אטומים זהים במולקולה ייתכנו 
הבדלים בהתנהגות הכימית, שאותם יש לייחס להבדלים 
מבחינת "מעמדם" במולקולה, כגון העובדה שבאצטאלדהיד 
(נוסחה מולקולארית 03.0 ) ייתכן להמיר 3 מאטומי־המימן 
בכלור׳ אך לא את הרביעי, שאותו הסמיך דימה לקבוצה סס 
שבמולקולה ( 090 * 09 ), דו־ר (ר׳לעיל) הכליל את תורת- 
הטיפוסים, ע״י מיון כל התרכובות האורגאניות לפי 4 "טיפו¬ 
סים" : של המימן( 11 — 9 )׳ של החומצות ההידרו־האלוגניות 
(צ^- 9 )׳ של המים( 9 — 0 — 9 ) ושל האמוניה ( ג 9 א— 9 ) 1 
למשל: 


טיפוס 9-0-9 

טיפוס 9-9 

כיהל אתילי 0-9 - ג 0,9 

חומצת־חוסץ 000-9 ־ 09 

חופצד. בנזואית 00-0-9 נ 0,9 

אתר 93 ־ 9,00 ־ 0 

סחילאצטתי , 093000-09 

אתאן 9 -, 0,9 

אצטאלדריד 00-9 נ 09 
נבזאלדהיד 9 ־ 300 ^, 0 
בוטאו 93-0,93 ־ 0 

אצטויו 093 ־ 09300 


אולם הרב־גוניות של הכ׳ האורגאנית לא תאמה גם את 
המסגרת של תאוריה זו, ועדיין חסרה היתה הבנת העיקרון 
שעליו ניתן להשתית את המבנה של התרכובות האורגאניות 
כולן. התפתחותה המופלאה של ד,כ׳ האורגאנית במחצית 
השניה של המאה ה 19 הביאה לביסוסם של מושג ה 4 - 
ערכיות של הפחמן ושל מושג הנוסחה הסטרוקטוראלית. הב׳ 
הסטרוקטוראלית סימנה את הקה״ב בין אטום לחברו ע״י 
קו, שלא היה אלא סמל סתום המביע את עובדת ההתאגדות 
ואת סדר קשרי האטומים במולקולה בלבד, ולא היחה לו 
שום משמעות פיסיקאלית מסדימת. באמצעות קודם כאלה 
הציגה הב׳ הסטרוקטוראלית את אטומי־הסחמן במולקולות 
האורגאניות כיוצרים ביניהם "שרשרות" או "טבעות", בלי 
כל רמז לתכונה חשמלית-קטביח, על בסים זה התפתח מושג 
הערכות (^ 3911 ^) כערך פריד הצמוד לכל יסוד דסוד, 
ז״א — שלכל אטום של יסוד מסויים יוחס מססר־ערכות, 
או מספר של כוחות פרידים, שבעזרתם הוא מתקשר או 
לאטום אחר בעל אותה ערכות או למספר של אטומים בעלי 
הערכות 1 • יתידת־הערכות יוחסה למימן, שהאטום שלו הוא 
הקל ונראה כפשוט שבאטומים, וכן לכל היסודות שאטום 
שלהם קושר אטום אחד של מימן או של יסוד אחר בעל 
הערכות 1 . תורת הערכות שימשה בסים למערכת המחזורית 
שיל היסודות, והתורה הסטרוקטוראלית — בסיס לפריחתה 
של הב׳ האורגאנית. אולם כל המאה ה 19 עדיין נשאר טבעו 
הפיסיקאלי של הקה״כ סתום, ולא הוחדר מה טיבם של 
הבדלי האפיניות בין היסודות, ז״א — טיבה של תכונת 
"הברירה" המצדה ביחסיהם זה לזה. 

גרעין־האמת שהיה חבוי בתורה החשמלית־דואליסטית של 


ברצליום נתגלה בחקירת האלקסרוליזה (ע״ע) בידי פרדי 
ושימש בסים לתורת הדיסוציאציה הידית מיסודו'של 
אתיוס (ר׳ לעיל). הוכח, שבאלקטרוליטים פעילים בקה״ה 
כהזות אלקטח׳סטאטיים, הכפופים להויק־קולו׳ו (ע״ע חשמל, 
עט׳ 175 ), ונתקבל על הדעת שגורמים כאלה פעילים בכל 
ק״כ. השקפה זו נתחזקה עם גילד האלקטרון (ע״ע) כאבן- 
בניין באטום בחקירת הקרינות הראדיואקטידיו׳ת [לאמיתו־ 
של־דבר מוצאם של האלקטרונים של קרני־() הוא מן 
הגרעין — שאינו משתתף במישרין בתהליכים הכימיים], 
בתחילת המאה ה 20 חילק ר. אבג (ע״ע) את הקשרים 
הכימיים ל״הסרו־פולאריים" (בעלי'קטבים שונים) ול״הומו־ 
פולאריים" (שוד־קטבים), וב 1904 הביע ג/ ג׳. תומסוז(ע״ע) 
את ההשערה שהקה״כ נגרם ע״י אלקטרונים רופפים המצדים 
על פני האטום — "אלקטרוני־הערפות", שמספרם כמספר 
הערבויות של האטום. אבג הסביר מכאניזם זה לגבי תרכו¬ 
בות הטרו־סולאריות, כגון נתח כלורידי ( 9301 ), שבו 
מאבד אלקטרץ שנקלט בס, והבא המטוען חיובית וה 01 
המטוען שלילית נאחזים זה בזה בכוח אלקטרוסטאטי. אבג 
מצא גם את ״כלל-השמונה״: כל יסוד המסוגל ליצור, בתר- 
כובות שונות, קשרים כימיים הן בחינת קוטב חיובי והן 
בחינת קוטב שלילי — סכום שתי ערכויותיו (החיובית 
והשלילית) המירביות הוא 8 . למשל: כלור הוא 7 ־ערכי- 
חיובי בתרכובת ז ס* 01 ודןד־ערגי־שלילי ב 901 , ס״ה 8 ; 
גפדית היא דו-ערכית-שלילית בתרכובת 8 נ 9 ו 6 -ערכית- 
חיובית בתרכובת * 80 , ס״ה 8 ! וכד׳. 

התאוריה הסיסטמתית של הטבע האלקטרוני של כל סוגי 
הקשרים הכימיים, 'מיסודם של לואיס, קוסל ולנגמיור( 1916 — 
1920 ), סיכמה אח המימצאים האלה ואת השיקולים המבו¬ 
ססים עליהם. היא יצרה את המושגים ערכויות אלקטרו־ 
ואלנטיות וערבויות ז קו-ואלנטיות — החופפים את מושגי 
הקשר ההטרו-פולארי והקשר ההומו־פולארי של אבג — 
ונחנדה לנתינת טעם של סדר גאומטרי בכלל־השמונה הפור- 
מאלי. לואיס העמיד אח השקפתו על ההנחה (המבוססת על 
נתונים ניסדים ושיקולים תאורטיים כאחד) שהמבנים היצי¬ 
בים ביותר של צירופי-אלקטרונים בעטיפות-האטומים הם 
צירוף-ה 2 (רק לגבי האטומים הקלים־ביותר) וצירוף- 
ה 8 (לגבי שאר כל האטומים), -ושכל אטום בדחף — 
מבחינה אנרגטית — ליצור לעצמו מבנה כזה בכל מקרה 
שניתן הדבר'להיעשות בעקבות מפגש עם אטום אתר. לואים, 
אמנם, סבר שיסודה של יציבות זו הוא בטיב הסטאטי של 
סידור אלקטרוני-הערכות ב 8 קדקדי קוביה, שבמרכזה נמצא 
גרעין־האטום ; אולם תפיסה זו הוחלפה עד מהרה — תוך 
שמירת עיקרה של תורתו של לואיס — בתפיסה הנובעת 
מהכרת הטיב הדינאמי של תנועת האלקטרונים במסלוליהם 
מסביב לגרעין. התאוריה הושלמה בסוף שנות ה 20 ע״י 
ניסוחה במושגי מכיאניקת-הקדאנטים. ההבדל שבין התפיסה 







טיילים עול מערכת אלקטרוני־הערעות (א), 
׳#ל הקעור הפיפים (ב>, ועול הקעור העפיל (נ), 
לקי ליאים 







745 


כימיה: הקשר הכימי ומכנד! דו&ולקולד! 


746 


המודרנית של הקה״ב ובין ההשערות הראשונות בנושא זה, 
שהתבססו על מושג כוח־הכובד (ר׳ לעיל, עמ ׳ 742 ), 
משתקף בעובדה, שהכוחות החשמליים הפועלים בין הגרעין 
ובין האלקטרון גדולים פי־ 10 39 מן הגראווימאציה הפועלת 
בין מסותיהם. 

התאוריה המודרנית של הקד״״ב מזקיקה את מכאניקת- 
הקוואנטים להסברת התוצאות המושגות בשיטות ניסוייות 
שונות: נוסף על הבדיקות הכימיות במובן הקלאסי — 
עקיפה רנטגנית, אלקטרונית וניטרונית, ספקטרוסקופיית 
אינפרא-אדום, אפקט-ראמאן, גלים קצרים, תהודת-הגרעין, 
ועוד. 

מבחינים בין קשרים ראשיים (א) וקשרים 
משניים (ב), וההבדל האמפירי העיקרי ביניהם הוא 
בתכולה האנרגטית. אנרגיות־הקישור של קשרים ראשיים 
הם מסדר-הגודיל של 100 קאלוריות גדולות למול ובדרך־כלל 
בטווח שבין 31/1001 ^ 20 ל 101 ת/ 31 :״ 1 120 * למשל: 


אנרגיית-קישזיר 

!סמז/ 031 * 1 

קשר 

98.8 

מ— 0 

110.6 

מ— 0 

93.4 

11 —זז 

104.2 

מ—מ 

32.2 

0—0 

38.4 

זז—זז 


לעומת זה, שיעורי אנרגיוח־הקישור בקשרים משניים 
אינם אלא 31/11101 ^ 1 5 — 2 . יצויין שהאנרגיה של הקשרים 
התוך־גרעיניים באטומים גדולה ב 5 או 6 סדרי־גודל מזו של 
הקשרים הכימיים. 

(א) מבחינה תאורטית נכללים במושג הקשר הראשי 
מבאניזמים שונים,' שביניהם קיימים גם מעברים, אלא 
שנוהגים להבחין 3 מצבים גבוליים: ( 1 ) הקשר האלקטרו־ 
ואלנטי, ( 2 ) הקשר הקו-ואלנטי ו( 3 ) הקשר המתכתי. קיים 
גם'מעין מעבר בין (א) ל(ב), בצורת הקשר הקואורדינא־ 
טיווי, ויש מסווגים אותו כצורה הרביעית של (א). 

( 1 ) הקשר האלקטרו־ואלנטי (היוני, או היונו־ 

גני, או ההטרו־פולארי, וכד) מצוי בייחוד במלחים במצבם 
הגבישי, כגון ב 301 זז, ב, 01150 וכר, גם בתרכובות אורגא¬ 
ניות, כגון מלחי חומצות קארבוניות. בעיקר נוטה לגרום ליצי¬ 
רת קשרים מטיפוס זה המפגש בין יסודות מתכתיים שבצד- 
שמאל של המערכת המחזורית ובין יסודות לא־מתכתיים 
שבצד־ימין: מן הקליפה האלקטרונית החיצונית, הלא-שלמה, 
של הראשונים ניתקים האלקטרונים ("אלקטרוני־ערכות") 
בקלות יחסית, חוד הפיכת האטום ליון מטוען־חיובית 
(קאטיון); ואילו האחרונים קולטים אלקטרונים למילוי קלי¬ 
פתם החיצונה הלא-שלמח, והאטום נעשה יון מטוען־שלילית 
(אניון). אלה ואלה מגיעים עי״כ למצב היציב־ביותר של 
עטיפת-אלקטרונים — זו שקליפתה החיצונית היא מטיפוס 
הגאז האציל, בעל הקליפה החיצונית השלמה (בת 2 אלק¬ 
טרונים — דואט — בהליום, בת 8 — אויןטט — בשאר 
הגאזים האצילים). המשיכה האלקטרוסטאמית בין היון 
החיובי והשלילי היא-היא הקה״כ במקרים אלה; למשל: 

־[:?־] %[ 4 3 ז]-—<+• 43 ז 
נתרן פ 5 ואורידי 


כאן מסמלות הנקודות את אלקטרוני הקליפות החיצר 
ניות; אין המשוואה מציינת את אלקטרוני הקליפות הפני¬ 
מיות, משום שבדרו־פלל אין הם משתתפים בראקציה 
הכימית. אולם לא רק אטומים עשדים ליצור קשרים אלק- 
טרו-ואלנטיים ביניהם ע״י יינון הדדי, אלא תהליך כזה עשוי 
להתרחש גם בין אטום מסויים ובין קבוצת-אטומים, או 
אף בין שתי קבוצות-אטומים, כשבמסגרתה של קבוצה בזאת 
האטומים מאוגדים ע״י ק״כ מסוג אחר (קו־ואלנטי או 
קואורדינאטיווי [ר׳ להלן]) ומבנה הקבוצה מיוצב — ז״א 
מערכת-האלקטרונים שלה מושלמת — ע״י העברת אלקטרון 
או אלקטרונים ממנה אל אטום או קבוצת אטומים קולטי- 
אלקטרונים, או ע״י קליטת אלקטרון או אלקטרונים מאטום 
או קבוצת־אטומים פולטי־אלקטרונים. על בסיס מכאניזם 
כזה קיימים, למשל, המלחים 

־־[ 504 ]״ 011 ־ 01 ץ 11 4 א] ־[ 0 8 א]ץ> 4 *א 1 

נחושת סולסתית אמוניום כלורידי אמוניום ניטרתי 

בנוסחות הכימיות המקובלות נהוג להשמיט את הסוגריים 
ולהסתפק לסימון הקשר היוני בציון טיבם ומספרם של 
המטענים החשמליים, כגון: 

'?* 3 א, ־־ 4 ס 5 ״ט 0 או ■ ־ 50 4 * 011 2 ׳ ־ 50 4 2 ־מ 4 ^) 

לקשר האלקטרו-ואלנטי אין כיווניות במסגרת הגביש, 
שהרי המטענים החשמליים מתחלקים חלוקה סימטרית- 
כדורית. לפיכך, למשל, בגביש מלח-הבשול (ע״ע, וציור שם) 
כל 6 יוני-הכלוד המקיפים יון-נתרן נמשכים אליו בעצמה 
שווה, והוא-הדין לגבי 6 יוני-הנתרן המקיפים יון כלור* 
נמצא, שכל השריג הגבישי מהווה מעין מולקולה ענקית 
אחת. מכאן ההסבר לעובדה שתרכובות המושחתות על 
הקשר היוני הן בדרך־כלל בעלות נקודות־התכה גבוהות- 
יחסית. — את סדרו המרחבי של השריג קובעים שיעורי 
מילוי־החלל של חיובים. לצדם של כוחות-המשיכה ההדדית 
שמחמת ביגודי-המטען מופיעים בין היונים המתקרבים זה 
לזה גם כוחות-דחיה מחמת המטענים החיוביים של גרעי¬ 
ניהם ! כוחות אלה נקבעים ע״י ראדיוסי האטומים והיונים ז 
למשל (המרחקים ב^): 

3 ז< (אטום) * 3 ^ 1 (לן) 01 (אטום) ־ 01 (י 1 ן) 

1.57 0.95 0.99 1.81 

המרחק ־ 01 -*גזל = 2.81/1 

הערכות המירבית בקשר לני נקבעת ע״י מספר 
האלקטרונים שעל האטום לפלוט או לקלוט כדי לרכוש 
לעצמו את המבנה האלקטרוני של הגאז האציל הסמוך לו 
במערכת. למתכות האלקליות אלקטרון חיצון אחד, למתכות 
האלקליות-עפרתיות — שנים, לאלומיניום ולהומולוגים 
שלו — שלושה; לפיכך הם עשדים ליהפך ליונים חיוביים 
שמירבי ערכויותיהם הם 1 , 2 או 3 , בהתאמה. מבנה של 
עטיפת גאז אציל נוצר בהאלוגנים ע״י קליטת אלקטרון 
אחד, בןפרית ובהומולוגים שלו—ע״י קליטת 2 אלקטרונים! 
לפיכך נוצרים מן הראשונים יונים שליליים חד־ערכיים, מן 
האחרונים—דו-ערכיים. לצדן של דרגות-הערכות המיר- 
ביות קיימות לעיתים גם דרגות-ערכות נמוכות-יותר, כשאין 
כל אלקטרוני הקליפה החיצונית משתתפים ביוניזאציה, או 
אין קליפה זו מתמלאת בשלמותה; וכן יש מקרים — המוס¬ 
ברים ע״פ מכאניקת־הקוואנטים — שבהם משנה היוביזאציה 




747 


כימיה: הקשר הכימי ומכנה המולקולה 


748 


את מערכת־האלקטרונים גם בקליפה שהיא נמוכה מן החי¬ 
צונית. מן המאנגאן, למשל. ידועות תרכובות המתייחסות 
לכל דרגות הערכות החיובית של המתכת מ 1 עד 7 . 

( 2 ) הקשר הקו־ ואל נ טי (האטומי, ההומו־ 
פולארי) אפייני בייחוד לתרכובות בין לא־מתכות, ושכיח 
מאד — בתרבובות אורגאניות. צורתו המושלמת ביותר 
מתגלמת במבנה של מולקולות-חגאזים המורכבות משני 
אטומים שווים, כגון , 9 !. ,ס, *א, * 01 וכד/ שבהן שני 
המרכיבים שווים מבחינת הנטיה לקלוט או לפלוט אלק¬ 
טרונים. כאן המעיד המולקולארי מעוצב ע״י יצירת אוקם־ 
טים (או — לגבי המימן — דואטים) לשני האטומים ע״י 
זוג או זוגות של אלקטרונים, שמשוייכים לשני האטומים 
יחד< לשון אחר — ע״י זוג או זוגות של אלקטרונים, שבהם 
לשני בני־הזוג אורביטאלה אחת, משותפת לשני האטומים. 
מבנה מולקולודהמימן * 1-1 , ומולקולת-הכלור * 01 , שתוארו 
בב׳ הסטרוקטוראלית הקלאסית בסמלים 11 — 11 ו 01 — 01 , 
מוסברים כדלקמן: 

(״£״) — <־*> 

( 0$0 ) ־— 0 © 0 


קו־הערכוח הסמלי של נוסחות־המבנה הקלאסיות 
משמעו — זוג אלקטרוני־קישור, שמוצאם מן הקליפות 
החיצוניות של האטומים המקושרים : בהתאם לעקרון־פאולי 
בדבר מניעת האפשרות של זהות כל המספרים הקוואנטיים 
בשני אלקטרונים באטום (ע״ע, עט׳ 488 ) — נבדלים שני 
האלקטרונים שבזוג־הקישור בספין ואנטי* 0 פין. — הערכות 
של יסוד מבחינת קשריו חקו־ואלנמיים מוגדרת במספר 
האלקטרונים שהוא מסוגל לספק ליצירת קשרים באלה עם 
אטומים אחדים. זוגות-אלקטרונים השייכים לאטום אחד 
לבדו ואינם משתתפים ביצירת ק*כ מכונים אלקטרונים 
דופשיים או בודדים. בניסוח הסטרוקטוראלי המודרני מולקו¬ 
לות המימן והכלור צריכות להיכתב כדלקמן: יי 

—ח : 0 — 0 : 

דוגמה של קשר קו־ואלנסי פשוט בין אטומים דו־ערכיים 
(או 6 -ערכיים) מספקת הןפרית (ע״ע), שבשתי צורותיה 
האלוטרופיות, בעלות מולקולות גדולות-יחסית, כל אטום 
קשור ל 2 אטומים אחרים: 


— 5-5-5 — 

על ייחודו של הקשר בין שני האטומים במולקולה החמצן 
הדו-ערכי — ע״ע חמצן׳ עם׳ 595 . 

דוגמה של קשר קו־ואלנטי משולש מספקת מולקולת 


הסנקן: 

(<££?>=) 

כיוצא בו מוסבר המבנה 
הקשר הקו-ואלנטי: 

אמוניה 3 מא 

פהמן דו-חמצני 00 2 


א=א —א + א 

של תרכובות המושתתות על 
״־ 1 ״ 

8 ; 8 ז 

0 = 0 ־- 0 


וכן בחרכובות אורגאניות: 

א 

אתאן 6 ג 021 0-8 — 0 -״ "")א 

11 88 
8 8 

אתילז 4 ** 02 "" )י€ " 

״ י , ׳' 8 8 ' 8 

אצטיא 02112 0-8 = 8-0 8 0 0 8 

קשר קו־ואלנסי כפול, כגון המובע בצורה סכמתית ע״י 
הניסוח > 0 = 0 <, אינו סכום של שני קשרים קו־ואלנטיים 
פשוטים. תורת מכאניקת־הקוואנטים של הקה״ב מסבירה, 
שהאורביטאלות של שני זוגות אלקטרוני־הקישור דוחקות זו 
את זו בהכרח ומסתדרות באופן שיחסיהן האנרגטיים לגרעין- 
האטום (עם מסלולי־האלקטרוגים הפנימיים של האטום) 
נעשים שונים זה מזה. בקשר זה מבחינים בין זוג של אלק- 
טרוני-ק, שטיבו דומה לזה של הקשר הקרואלנטי הפשוט, 
ובין זוג של אלקטרוני-", שהוא רופף יותר ומופעל בקלות 
יחסית ע״י גורמים כימיים מן החוץ. בניסוח האלקטרוני יש 
להציג קשר זה כמתנודד-בכוח בין המצב > 0:0 < ובין 
המצב של דו-ראדיקאל > 0:0 <. ההשתקפות הפיסיקאלית 



קשר-■* קשר-" 


של עובדה זו היא שאנרגיית־־הקישור ( 13710:31 ) קטבה 
ממכפלת אנרגיית-הקישור של הקשר הקו-ואלנטי הפשוט 

.(2x80 0:31) 

המרים שמולקולותיהם בנויות על מהדת הקשר הקו- 
ואלנטי אינם מוליכי הזרם החשמלי (לא-אלקטרוליטים). — 
מסגולותיו האפייניות של הקשר הקו-ואלנטי — שהוא בעל 
כיווניות במרחב (ע״ע סטראוכימיה). במתאן, למשל, לאטום 
הפחמן, במשותף עם 4 י אטומי-מימן, 4 זוגות-אלקטרונים 
ב 4 אורביטאלות, שבל אחת מהן מקיפה את אחד מקשרי 
11 — 0 * בקרבת האטום המרכזי קיימת בין זוגות אלקטרונים 
אלח דחיה הדדית, וכתוצאה מזה נדחפות האורביטאלות 
לסידור מרחבי המקיים את המרחק הזוויתי חמירבי ביניהן, 
ז״א — 4 הערבויות של אטום־הפחמן נמצאות מכוונות לקד- 
קדי טטחזדרון משוכלל, שהם תפוסים ע״י אטומי-המימן. 
באמוניה, שחאטום המרכזי שלה הוא החנקן חתלת-ערכי, 
מבנה המולקולה הוא פירמידי; למולקולת המים, שבהם 
שני מימנים קשורים לחמצן הדו-ערכי, צורת משולש. 



אולם האורביטאלה של זוג אלקטרוני־קישור אינה בהכרח 
סימטרית לגבי שני האטומים, שהיא המהווה את הקשר 
ביניהם. ייתכן לפעמים — מסיבות הקשורות בהבדלים שבין 
מבנה עטיפות-האלקטרונים של שני האטומים, או בהשפעת 
אטומים או קבוצות-אטומים שכנים במולקולה — שאורבי- 
טאלה זו נמשכת לאחד משני האטומים יותר מאשר לבן־זוגו. 
עי״ב מופרעת הסימטרית של חלוקת המטענים במולקולה 



749 


כימייח: חקשר חכימי ומפנח חמול?■,ולח 


750 


ומתהווה בה תחום שבו צפיפות-האלקסרונים 
גדולה־יוחר לעומת תחום של דלילות־יחסית של אלקטרונים) 
לשון אחר: אע״פ שהקשר הנידון הוא קו-ואלנטי, הוא גורם 
לקיטוב חשמלי של המולקולה, המתבטא מבחינה כמותית 
במומנט הדו־קוטב (!!): הלה פרופורציוני למרחק 
שבון מרכזי־הכובד של המטענים. תופעה זו קיימת במולקולת- 
ריסים, שבה מישור (מדומה) המועבר בין החמצן למימנים 
מפריד בין שני תחומים כאלה. תופעה זו בולטת יותר במול¬ 
קולות החומצות ההידרו-האלוגניות. במולקולת המימן הבלו־ 
רידי, למשל, אורביטאלת אלקסרוני־הקישור מקורבת במידה 
ניכרת לכלור יותר מאשר למימן, באופן שהראשון נעשה 
מטוען במקצת שלילית, והשני — חיובית. 
הביטוי הסמלי לרך הוא 

משמעותו של 5 —שדק שבר של יחידת־מטען שלילית נג¬ 
רעה מחלקו של אטום-המימן וניתוספה על חלקו של אטום- 
הכלור. בכך נבדל הקשר הקו-ואלנטי המקוטב מן הקשר 
האלקטדו־ואלנטי, המתהווה כש 1 = 8 . דוגמה בולטת של 
קשר קו־ואלנטי בר׳ אורגאנית היא קבוצת קארבוניל סס, 
שהמבנה האלקטרוני שלה נע בין המצבים 
6 — 0 = 0 — 0 = 

הקשר הקו־ואלנטי המקוטב מהווה דרגת־סעבר בין 
הקשר הקו־ואלנטי'והקשר האלקטרו-ואלנטי. למשל, בשורה 
301 ז \ 1 , 801 2 ^, 101 3 \־ 801 4 ^סי!׳ ־ 501 ׳ ־ 01 
האופי האלקטרו-ואלנטי, שהוא מובהק במלח־הבישול, הולך- 
ונחלש, ולעומתו הולך־וגובר האופי הקו-ואלנטי, שנעשה 
מושלם בכלור. — קסביות של קשר קו-ואלנטי במולקולה 
קובעת במידה רבה את התנהגותה הכימית של המולקולות 
מאחר שהקטבים נמשכים אל קטבים מנוגדים של מולקולות 
אחרות או אל יונים בעלי מטען מנוגד; אולם כוחות-משיכה 
אלה חלשים מן המשיכה הבין־יוניח, והם מן הגורמים להת¬ 
הוות קשרים משניים (ר׳ להלן) בין מולקולות שהמבנה 
הפנימי שלהן מעוצב ע״י קשרים ראשיים. 

( 3 ) הקשר המתכתי. לא ( 1 ) ולא ( 2 ) אינם עשויים 
להסביר את המבנה של גבישי המתכות או הסגסוגות! 
המתכות האלקאליות, למשל, שלהן אין אלא אלקטרון חיצון 
אחד, אינן יכולות להגיע למבנה של אוקטט באחת משתי 
הדרכים הללו. במתכות פולטים האטומים אלקטרון או 
אלקטרונים חיצונים, והיונים החיוביים יוצרים סריג המקויים 
ע״י האלקטרונים השליליים! אולם כאן — שלא כב( 1 ) 
ו( 2 ) — האלקטרונים אינם מצויים זוגות-זוגות, אלא נעים 
תפשית בסריג בצורת ענן־אלקטרונים, ונמצא שבמקרה זה 
אין כוחות־הקישור מכוונים מבחינה מרחבית. הניידות של 
האלקטרונים בתמרים בעלי הקשר המתכתי מסבירה כמה 
מסגולותיהן של המתכות, כגת את המוליכות התרמית 
והחשמלית הגבוהה, את הברק המתכתי ואת האפשרות״לעצב 
אותן עיצוב מכאני ע״י לחצים. 

( 4 ) הקשר הקואורדינאטיודי (הסמיפולארי 
[קטבי-למחצד.]) נוצר, כשעטיפת-האלקטדונים 'באחד מן 
האטומים המתקשרים ממולאת ע״י זוגות-אלקטרונים גלמו¬ 
דים (ר' לעיל) שבמולקולות אחרות או באטומים חפשיים. 
בדומה למצב ב( 2 ), מקויים הקשר גם כאן ע״י זוג- 
אלקטרונים משותף, אלא שבניגוד ל( 2 ), אחד האטומים 


הוא הממפק אח שני האלקטרונים: האטום בעל זוג- 
האלקטרונים הגלמוד הוא "המוסר" אלקטרונים לאטום 
האחר, ״המקבל״! נמצא הראשון מטוען חיובית, והשני — 
שלילית, ושני החלקיקים המטוענים יוצרים ביניהם קשר 
מטיפוס ( 2 ). בסופו־של־דבר אין ( 4 ) נבדל מ( 2 ) אלא 
במוצאם של אלקטרוני-הקישור. אולם בעקבות יצירת קשר 
( 4 ) ייתכן קיטוב סשמלי של המולקולה בגלל דילול האלק¬ 
טרונים בסביבת האטום המוסר וציפופם בסביבות האטום 
המקבל. צפיפות-האלקטרונים נמדדת ע״י חישוב של שייכות 
האלקטרונים לאטומים השתים בתרכובת: האלקטרונים 
בזוגות הגלמודים שייכים לאטום שבאוקטט שלו הם נכללים, 
ואילו זוגות אלקטרוני-הקישור חצויים יבין שני האטומים 
והאוקמטים שלהם. לפי חישוב זה, הקשר הוא לא־קסבי אם 
מספר האטומים באוקטט, המשוייכים לכל אחד מן האטומים, 
מאזן את מספר אלקמרוני-הערכות של אותו אטום! הקשר 
הוא קטבי, אם איזון זד. מופרע. למשל: בור תלת־פלואורי— 
שהוא חסר זוג־אלקטרונים בעטיפת הבור— קושר אמוניה 
בעלת זוג-אלקמרונים גלמוד! נוצרת תרכובת, שבה עולים 
בחלקו של החנקן 4 אלקטרונים (במקום 5 שבקליפה החי¬ 
צונית של אטום־החנקן החפשי) — והוא מטוען חיובית, 
וכן עולים 4 אלקטרונים בחלקו של הבור (במקום 3 ) — 
ונמצא הוא מטוען שלילית: 

11 

־*— + 8 ־?׳ 

״ ־:ו־ 11 •?>" 

כמו כן יון־כלוריד יניס] ׳ יוז־סולפיד ־ 2 נ*] או יון־פוספיד 
־ 2 נ?) קושרים מספר אטומי־חמצן [ס] קשירה קואור- 
דינאטיווית ויוצרים יוני כלוראט, סולפאט או פוספאט, בהת¬ 
אמה, שהם המבנים 



־ 3 

1 זיס: 

2- 

4 :ס 





1 ;:):)־ס? , 

. . 


. יי ^ ! " . 


־ס: 


כיוצא בו עשוי להתרחש גם בקאטיונים. 

(ב) קשרים משניים מצרפים יחד מולקולות,שהך 
כשלעצמן מעוצבות ומיוצבות ע״י קשרים ראשיים פנימיים. 
הם מושתתים על כוחות אלקטרוסמאמיים בין־מולקולאריים, 
וטווח פעילותם חופף 
במידה רבה את זה 
של כוחות ואן דר 
ואלם (ע״ע גז, ע'מ׳ 
545 ), הפועלים בגא- 
זים—אפילו בין מול¬ 
קולות סד-אטומיות— 
ובנוזלים. לגבי מול¬ 
קולות לא-קמביות הם 
נובעים 'מכוחות- 
המשיכה שבין גרעיני- 
האטומים החיוביים 
שבמולקולה אחת 

ובין האלקטרונים בחזות וא! דר ואלם ביז ׳!וני אטום' נא 1 ז 
השליליים של מולקו* למעיה: טשיבה חלשה טאר; באנ״מ: 

טשינה ח!עה; לטטה: שיווי־טשקל בין 

לה אחרת, כששתי טשיבה לרחיה 



751 


כימיה ג הקשר הכימי ומכנה המולקולח 


752 


המולקולות מתקרבות זו לזו! כנגדם פועלים רוחות־דחיה בין 
אלקטרונים לאלקטרונים ובין גרעינים לגרעינים. קשרים 
משניים חלשים בדרך־כלל בהרבה מקשרים ראשיים. שלא 
כבקשרים אלקטרו-ואלנטיים, אץ כוזזות־המשיכה פוחתים 
בפרופורציה לריבוע המרחק שבין מרכזי המולקולות, אלא 
בפרופורציה לחזקה גבוהה בהרבה מזה — למשל. בגאזים 
האצילים, בחזקת־?! לפיכך אין המשיכה מורגשת אלא במצב 
דחוס של החומר. בארגון אין המשיכה ההדדית בין מולקו¬ 
לות (= אטומים) המרוחקות 10.4 זו מזו אלא כ 1% מן 
המשיכה שביניהן במרחה של 54 ! במרחק הקטן מ 44 גר 
ברים כוחות־הדחיה על כוחות־המשיכה. כוחות ואן דר ואלס 
אלה גורמים לתמרים מעין הגאזים האצילים, ההאלוגנים 
וכד׳ להתעבות לנחלים ולקפוא למוצקים בטמפרטורות נמו¬ 
כות, שבהן נחלשת האנרגיה הקינטית של תנועת המולקולות, 
ואילו נקודת־הרתיחה שלהם משמשת מודד לשיעור האנרגיה 
הנדרשת לניתוק קשרים אלה. בדרך־כלל גדלים־והולכים 
כוחות ואן דר ואלס בד־בבד עם הגדלת מספר האלקטרונים 
במולקולה — ז״א, עם המשקל המולקולארי (בקירוב): 
מולקולות כבדות (המכילות הרבה אלקטרונים) נמשכות זו 
לזו יותר מאשר מולקולות קלות! חמרים מאקרומולקולאריים 
(בג ץ פולימרים) אינם ניתנים לאידוי כלל. 

ביחסי-הגומלץ בין מולקולות מקוטבות, או בין מולקולה 
מקוטבת ליונים, מיתוספים על אלה כוחות־המשיכה בין 
קטבים מנוגדים או בין קוטב ליון מטועךבהיפוך! חגצמתם 
של קשרים אלה פרופורציונית למומנט הדו־קטבי של 
המולקולה (ר׳ לעיל, עמ' 749 )! הם גורמים להעלאה נוספת 
של נקודת־הרתיחה׳ המשתקפת, למשל, בהשוואה בין פלר 
אור (נ?׳ נקודת־הרתיחה 187 0 -) ופחמן ארבע־פלואורי 
< 4 ?ם, נקודת־הרתיחה 161 0 -) — שהם חסרי־קטביות — 
מזה. ובין חנקן שלוש־פלואורי ("?א, נקודת־הרתיחה 
״ 129 -) המקוטב — מזה. 

טיפוס מיוחד של קשרים משניים הוא הקשר ד.מי¬ 
מני הבידמולקולארי: אם מימן קשור (קשר קו-ואלנטי או 
אלקטרו־ואלנטי) לאטום בעל אלקטרו-שליליות 'נמרצת 
(פלואור, חנקן, חמצן), וסמוך לו (באותה מולקולה או 
במולקולה אחרת) אטום אחר מאותו סוג — נמצא הפרוטון 
הזעיר נמשך אל שניהם ומגשר ביניהם. קשר זה עשוי להגיע 
לעצמה המאפשרת קיום של מבנים דו־מולקולאריים, ואף 
רב-מולקולאריים, בעלי יציבות ניברת. דוגמה לכך משמשים 
המים. שנקודת־רתיחתם הגבוהה מאד (ביחס לערך המסתבר 
מן המשקל המולקולארי הנמוך של 2 0 ^) מוסברת ממעמדו 
של פרוסון בין זוג אלקטרוני-הקישור שבינו לבין הסמצן 
שבאותה מולקולה ובין זוג־אלקטרונים גלמוד של חמצן 
במולקולה שכנה: המים (כנוזל) קיימים בפועל בצורת 

המערך ״(•ס?!־!): 1-1 ו-ו !-! 

1 1 1 
-ז!— 1-0 !— 1-0 !— 1-0 ! 

הוא־הדין בכהלים, שנקודת־רתיחתם גבוהה מזו של אתרים 
העולים עליהם במשקל המולקולארי (השר: אתאנול, 
ס 6 ^ 0 2 — ״ 78 ! אתר, ס 10 א 4 ס — ״ 35 ). תופעה זו בולטת 
ביותר במימן חפלואורידי ? 11 , הנוטה ליצירת היון 
[־?* 9 ־?] ופולימרים מטיפוס "?"א. בכ׳ האורגאנית 
יש השיבות מיוחדת לקשרי־מימן בין הקבוצה האמינית 
והקבוצה הקארבוגילית (ע״ע פרוטאין! נוקלאיות, חמצות). 


קשר מימני פניס-מולקולארי עשוי להיווצר ע״י פרומץ 
הנמצא בין שני אטומים' מתאימים (ס, א וכד׳), הנכללים 
במבנה של אותה מולקולה. 



במקרה זה נוצר מבנה טבעתי, עפ״ר של 5 או 6 אטומים, 
שבו לפחות אחד הקשרים הוא מטיפוס קואורדינאסיתי, 



במקום הפרוטון יכול להימצא גם יוז מתכתי, המתקשר בשתי 
קבוצות מוסרות-אלקטרונים שבאותה מולקולה (או במספר 
רב־יותר של קבוצות כאלו, הנמצאות שתים־שתים במול¬ 
קולה)! למשל: 



נ !! 0 -ן! 0 ! 1 2 ! 1 !-ן> 0 . 1 



תרכובות כאלו ממנות צובתים (כ ל א ט י ם, מיוד ס-גף^, 
ציפורן הרגל הצבתית של הסרטן — משום שהמימן או 
המתכת נראים כאחוזים בצבת המולקולה). ע״י הכלאציה 
המתכת מאבדת את אפיה היוני, ולכלאס אין אופי של מלח. 

יתרונה הגדול של" התורה האלקטרונית של הקה״כ 
לעומת התורה הסטרוקטוראלית הקלאסית אינו בראציונא־ 
ליזאציה של הסטרוקטורה בלבד! יש מקרים שבהם רק היא 
מספירה סטרוקטורה מולקולארית, שאינה מובנת כלל לפי 
התורה הקלאסית. דוגמה לכך משמשת תופעת האיזומריה 
(ע״ע) של ניטריליס ואיזוניטרילים בם האורגאנית: מהת¬ 
נהגותם הכימית מוכח שבראשונים קשור האלקיל לפחמן 
(אס—?), ובאחרונים — לחנקן ( 0 א—?). לפיכך ניסחה 
התורה הקלאסית את הניטרילים לפי(א), ואילו לגבי האיזו־ 
ניטרילים לא היתה לה ברירה אלא בין שתי נוסחות לא- 
סבירות (ב). התורה האלקטרונית מאפשרת לנסח את שני 
טיפוסי התרבובות הללו בצורת מולקולות, שבהן משוייכים 
לכל המרכיבים דואטים או אוקטטים מושלמים (ג וד)! אלא 
שקיטובה של הקבוצה אס בניטרילים הפוך לקיטובה 
באיזוניטרילים: 


(׳•) 0 = א—וו אי(יי) 0 = ^— 8 


ב 

א 

1 ־ 1 1 ♦> 

5 * 

; ׳) 

׳־׳^ ־׳"י_.י 

׳ 840 ] 
\ .י 

ד 

ג 


לעומת הצלחתה הרבה של תורת-הערכות של לואים- 
קוסל-לנגמיור בהצגה ובהסברה של הקה״כ בהרבה תרכובות 
(כגץ הפחמימנים האליפאטיים), נמצא שאין היא מהתה 
הסבר ממצה של תכונותיהן של תרכובות רבות אחרות, 
ובייחוד שערכי אנרגיית-הקישור המחושבים לפי תאוריה זו 



753 


כימיה: הקשר הכימי; ראדיקאלים חפשייס; כ׳ אי־אורגאנית 


754 


לא תמיד הם תואמים את המימצא הניסויי. דבר זה חל אפילו 
על מולקולה פשוטה כזו של המימן, שניסוחה לפי 9 :€£ 
מחייב אנרגיית-קישור של 80 קילו-קאאריות לעומת 104 
קילרקאלוריות הנמדדות־בפועל. פגם זה תוקן ע״י תורת 
ה רז ובג צי ה (ע״ע), המפשירה את המודל של הסטרוק¬ 
טורה המולקולארית הקשיחה, שבה נקבע לכל אלקטרת 
(או לכל זוג־אלקטרונים) העמד קבוע (ז״א אורביטאלה 
מסויימת) במסגרת המבנה המולקולאדי. היא מעלה דימוי 
דינאמי של מבנה זה׳ שאינו ניתן להצגה במודל מסרים 
אחד, אלא מוגדר ביחסים אנרגטיים המבוטאים במושגים 
ובגדלים של מכאניקת־הקוואנטים* דימר זה ניתן להצגה 
רק באמצעות י מספר של נוסחות סטרוקטוראליות לכל 
מולקולה, המסמלות כל אחה הצב גבולי של אסשררות 
המערך האלקטרוני הפנימי במולקולה זו. לגבי המימן, 
למשל, הן מבוטאות בהערכת־הנוסחות 


{'־'*'״״—י'" , ־'") 

תפיסה זו של מהות הקה״ב חשובה ביותר, בין השאר, להבנת 
המבנה הארומטי בכ ׳ האורגאנית. 

נוסף על אטומים חפשיים, מולקולות ויונים קיימים 
כיחידות־החומר, במצבים ובמסיבות שונות שלו, ה ר א ד י ק־ 
אלים ה ס ס ש י י ם [ר״ח] (מושג זה אינו זהה עם מושג 
הראדיקאלים בתורת המבנה הכימי שמיסודם של ליביג וולד 
[ר לעיל, עמ׳ 743 ]). ר״ח הם קבוצוח־אטומים, שקשריהן 
הפנימיים הם קשרים קו-ואלנםיים או קואורדינאטיח־יים 
רגילים, אלא שלקבוצה בשלמותה ערכות חפשית או 
ערבויות אפשיות אחדות, ז״א — אלקטרון או אלקטרונים 
לא־מזווגים בעטיפות של אחד האטומים או של אטומים 
אחדים שבקבוצה. בהתאם לאטום נושא האלקטרון הלא- 
מזונג׳ מבחינים ר״ח פחמניים, חנקניים, חמצניים וכד׳, ולפי 
מספר האלקטרונים הלא־מזווגים — ר״ח חד־ערכיים, דו־ 
ערכיים וכר. דוגמה פשוטה של ראדיקאל חפשי הוא ההיד־ 
רוכסיל - 09 , ז״א 9:0 : הוא נבדל מלד־ 09 (ז״א 
י* 9:6 1 ) בהיעדר מטען חשמלי, והוא נבדל ממולקולה (כגון 
0 ג 9 ) באי-שלמותו של אוקסט־החמצן. בכ ׳ אורגאנית חשו¬ 
בים מאד הרה״ח המתהווים ע״י נטילת מימן מתרגובת 
אורגאנית׳ כגון האלקילים — הראדיקאלים הנגזרים מפארא־ 
פינים, ובד(ר׳ להלן, עמ׳ 761/2 ). דרד־הבללה ניתן לראות 
כר" ח גם אטומים חפשיים של יסודות שאינם גאזים אצילים, 
כגון - 9:9 או - 01:01 : — להבדיל מן היונים ׳ 9 
ו 1 ־׳: 01 : ומן המולקולות ג 9 ו, 01 . ר״ח חפשיים נוצרים 
כחמרי־ביניים בראקציות כימיות, כשקשרים כימיים במול¬ 
קולה ניתקים שלא בדרך הדיסוציאציה היונית, וכן בהשפעת 
קרינות ראדיואקטיוויות על תרכובות כימיות. בתנאים 
רגילים ר״ח כאלה הם מבנים לא־יציבים, ז״א משר זמן- 
קיומם הוא קצר מאד, מאחר שכל מפגש בין ראדיקאל 
לראדיקאל, או בין ראדיקאל לאטום חפשי, או אף בין 
ראדיקאל ובין מולקולה שממנה עשוי להינתק אטום- מביא 
לאיחוד בין שני הראדיקאלים או בין הראדיקאל והאטום 
תוך יצירת קשר קו־ואלנטי. אורך־קיומם של ר״ח עשוי 
לגדול בגאזים דלילים מאד, שבהם סיכויי המפגש ביניהם 
קטנים, כגון בחלל הקוסמי, או בתנאי טמפרטורות שבהן 


התנועה הקינטית מועטת. על גורמים כימיים סמרוקטורא- 
ליים, שעשויים לן צב ר״ח — ד להלן, עמ ׳ 757 — מסימני- 
ההכר של מציאות אלקטרון לא־מזווג במבנהו של חומר — 
הפאראמגנטיות (ע״ע מגנטיות, עם׳ 164 ). 

. 4 .ז*ו ; 1924 , 017 ^/ ¥461 71:1771 ( . 6 0170117 , 1611 ) 31 ^ ,? 

.? . ,* 1948 ; 4617:11 .¥ ¥777 (ס 111179 ( 0177 17 (¥ , 5 ז*ז 3 ^ 

,■ 1331 * 805 . 0 ״ 1 , 1959 , 1 ( 1146174 ) ¥77 ,ב 501 ם 1011.6 ( 1-1 נ 113 נז 0 '|יד 

< ¥8 י*!< * 501600 ) ! ¥7077317 145110/1 ( 11 ( €07 1/1 ¥4617017 ¥777 

1960 , ¥4617013 ¥777 ¥7007/1 , £1 ס 10 מ 841 . 1 . 0 , 1960 ,( 54 

כ , אי-אודגאנית (או אנאורגאנית). ענף זה של 
הכ ׳ מקיף את העיסוק המדעי בכל היסודות הכימיים, וכן 
בכל התרכובות הכימיות שאינן מכילות פחמן ? מתדפובותיו 
המרובות של יסוד זה נהוג לכלול בכ ׳ האי-אורגאנית רק 
את התחמוצות של הפחמן ואת מלחי החומצה הפחמנית. 
נמצא, שבענף זה בכללים רוב המרי הטבע הדומם (המיני 
ראלי), וכן חמרים סינתטיים. — כ 80,000 תרכובות אי- 
אורגאניות מוגדרות נרשמו ותוארו בדיוק בספרות הכימית, 
ומעריכים שהמספר הכללי של תרבו־בות מסוג זה, שהן 
ידועות אלא שתיאות המדעי אינו מושלם, הוא כ % מילית. 

כל סוגי הקשר הכימי וכל טיפוסי הראקציות הכימיות 
מיוצגים מזמרים ובתהליכים של הב׳ האי-אורגאנית. אולם 
אפיו של ענף זה של הכ׳ נקבע במיוחד ע״י הקשר היוני 
(וקשרים קואורדיבאטיוויים בתוך היונים) וע״י שני טיפו¬ 
סים עיקריים של ו־אקציות: ראקציות של בסיסים (ע״ע) 
והמצות (ע״ע)! ראקציות של אוכסידורדוקציה (ע״ע! 
וע״ע חמצון וחזור). בראקציות מן'הטיפוס הראשת זוג- 
אלקטרונים מועבר העברה שלמה או חלקית מן הבסיס ( 9 ) 
אל החומצה ( 3 ) 1 דוגמות: 


0 נ 14 + 14,0 ** ־ 14 > + * 14,0 1 

1-2 , 8 ןי 1 ו* 

־ 010 + * 14,0 ** 1420 ♦ 14010 2 

ג< 1 ב* ר 1 * 

־ 014 + 1400 *? 5 ־: 1:0 > + 4,0 < נ 
2 < 1 <* 1 * 

, 88,1414 — , 8114 ■+ , 88 . 4 
< 1 ■ 

־ 01 ♦ ** 44,0 ,(, 1414 )ס 0 £= 5 44,0 + * 5 01 2 <, 1414 ) 00 . 5 

ני* 2 ב וי* ז* 


( 1 ) היא ראקציה שלניסראליזאציה, משום שבהפ¬ 
עלת תמיסה חומצית (כגת חומצה הידרוכלורית) על תמיסה 
בסיסית (כגת נתרן הידרוכסידי) נוצרת תמיסה ניטראלית 
של מלח (במקרה זה — נתרן כלורידי); מאחר שלבי הנתרן 
והכלוריד אינם נוטלים חלק בראקציד" הם מושמטים מן המש¬ 
תאה המתארח אותה. — ( 2 ) מייצגת ד י ם ו צ י א צ י ה של 
חומצה חלשה: יש חומצות חזקות, כגת החבקנית (, 990 ) 
או העל-כלורתית ( 90104 ), שהן מפורקות במים ליוני-מימן 
(* 9 או + 0 ,- 9 ) ואנלגים (־, 90 ׳ ־ 0104 ); ויש חומצות 
חלשות (כגת התת־כלורידית), שפירוקן הלני במים הוא 
חלקי בלבד. היינון נמדד בקבוע־הדיסוציאציה (£ 
מתע!^, חומצה): אם ריכוז החומצה בתמיסה מיוצג ע״י 
המפל [.\׳ 9 ], שהוא מספר המזלים לליטר, וריכוזי הלנים 
הם [* 9 ] ו[־.^], בהתאמה, קיים 


[־*]נ**] 

[*״] 


*4 = 


לחומצות חזקזת ערכי־*.£ גדולים, קרובים ל 1 ! לחומצות 
חלשות ערכי>£ שהם שברים קטנים.—כיוצא-בו ממתינים 



755 


גיסיה: כ׳ אי־אורגאנית, כ׳ אורגאנית 


756 


הנסיסים על-סמך ערכי קבועי-הדיסוציאציה( 6 — בסיס). 

( 3 ) מייצגת ד. י ד ר ו ל י ז ה, במקרר. זה — של מלח של 
בסיס חזק וחומצה חלשה, כגיז נתרן תת־כארידי(י 10 ס*גא). 
שתמיסחו המימית בסיסית משום הפקת יוני־הידרוכסיל! 
כיוצא-בו, גורסת הידרוליזה של מלח של בסים חלש וחומצה 
חזקה׳ כגח אמוניום כלורידי (־ 4 01 .ן*א), ליצירת עודף של 
יוני־מימן בתמיסה, ז״א — להחמצתה. — ( 4 ) היא חיבורן 
של 2 מולקולות ע״י קשר קואורדינאטירדי. — ( 5 ) היא 
תהליך של התמרה, שבו אחד האטומים או הראדיקאלים 
בק 1 מפלכס קואורדינאטיווי מותמר באטום או בראדיקאל 
אחר מן התמיסה! ראקציות מסוג זה תוססות מקום גדול 
ביותר בס האורגאנית. 

בכל הראקציות האלו המים מופיעים בחומצה לעומת 
חמרים בסיסיים מהם, וכבסיס — לעומת חמרים חומציים 
מהם. 

באוכסידוחרוקציה מוגדל מספר-החימצון של אטום 
( א המחמצן״[ 0 ]) ע״י פלטת אלקטרון או אלקטרונים, שהם 
נקלטים ע״י ,המחזר" [ז], שמספר-החימצון שלו פוסחת. 
דוגמות: 

יס + *— * 1 "ס ־*־ 48 יז 6 

ס ז 

י'? 0 ,+ 4 > 0 — ,ס * € 7 

ם ח 

0 נ ^ 8 + ■'חא 2 ■ 4 ג 50 — 'אצ + ; 0 '* 7 , ״ 1 ^ 2 + '־" 0 ן 1 ! 5 6 

ס ז 

1 , 0 * 2 ♦ ־ 0 ,״> 201 + ־ 201 — 0 * 40 + , 01 ♦ , 01 ♦ 

0 ז 

בראקציה ( 9 ) הכלור פועל הן כמסמצן והן כמחזר. — לגבי 
יסוד הקיים בדרגות-חימצון שונות ניתן לנסח "ראקציה־ 
לתצאיך, כנח 0 + 4 *^ן י- 24 ש? (־ש = אלקטרון). אם 
לתהליך זה נטיה חזקה, מטעמים תרמו־דינאמיים, להתקדם 
משמאל לימין, החומר בדרגת־חימצונו הנמוכה הוא מחזר 
חזק! במקרה של נטיח הפוכה, החומר בדרגת־חימצונו 
הגבוהה הוא מחמצן חזק. נמצא, שניתן לסדר שורה, שבה 
חומר מחמצן מסוגל לסמצן את צורתו המוחזרת של כל יסוד 
העומד אחריו בשורה זו. 

מהלכן של ראקציות כימיות רבות. ובייחוד תהליכי 
אופסידורדוקציה, שהן לכאורה אפשריות מבחינת היחסים 
האגרגטיים. נמצא איטי עד כדי כך, שאין הוא ניכר 
בתצפית. ניתן, למשל, להחזיק תערובת ןזמצן־מימן בממס* 
רטורה רגילה זמן ממושך ללא שינוי ניכר, למרות הנטיה 
התרמודינאמית הנמרצת ליצירת מים. מבעיות־היסוד של 
הס הפיסיקאלית — לברר אם ראקציה מסויימת אפשרית 
מבחינה תדמודינאמית, ובאיזה תנאים היא מתקדמת במהי¬ 
רות מסויימת. מן הגורמים המשפיעים על מהירות־הראקציה 
החשובים־ביותר הם הטמפרטורה ו ה ק טלי ז ה (ע״ע). 

ס אורגאנית. ענףזה של הס זהה למעשה עם ה ס 
של תרכובות הפחמן. הוא מקיף את כל החמרים 
שמוצאם מן הטבע החי — מרכיבי האורגאניזמים ומוצרי 
האורגאניזמים (פרט למרכיבים המינראליים של הרק¬ 
מות) ומספר עצום של המרים סינתטיים. מבחינה כימית 
אין הבדל עקרוני בין שגי עולמות אלה של חמרים אורגא¬ 
ניים. לפיכך, הביוכימיה ה ם ט א ט י ת — ז״א העיסוק 
במחקר המבנה וההתנהגות הכימית של התמרים שממוצא 
ביולוגי והסינתזה הכימית שלהם — אינה אלא פרק של הס 
האורגאנית. גם כל הגילגולים הכימיים המתרחשים ברקמה 


החיה מוגדרים בתהליכים כימיים מסויימים, שניתנים לתיאור 
במושגים ובמונחים של הס האורגאנית, אלא שהסז־רתם 
והכוונתם של תהליכים אלה נקבעות ע״י גורמים קאטאלי־ 
סיים ספציפיים, מוצרי הרקמה החיה עצמה. אע״ם ש פ ר מ נ- 
טים (ע״ע) אלה אף חם אמם אלא חמרים כימיים־אורגאניים 
מוגדרים, ופעילותם אינה מגלמת אלא את חוקי הס האור¬ 
גאנית — הרי פעילות זו משווה לתהליכים הכימיים הביולו¬ 
גיים אופי מיוחד, שהצדיק את ייחודו של מקצוע מיוחד — 
הביוכימיה (ביתר־דיוק: הביוכימיה הדינאמית) — 
לעיסוק ריהדעי בהם. 

אין הבדל עקרוני — לא מבחינת המבנה ולא מבחינת 
שיטות המחקר האנאליטי וד,סינתטי — בין תרכדבות־הפחמן 
ובק תרכובות שאר היסודות, ההצדקה לקיומה הנפרד של 
הס האורגאנית היא בראש־וראשונה ריבויין העצום של 
תרכובוח־הפחמן. אם נתחשב בעובדה, שלכל מין ומין של 
בעה״ח והצמחים פרוטאינים הספציפיים לו, ושאף במסגרת 
מין אחד קיימים הבדלים כימיים — המתגלים בראקציות 
אימונולוגיות — בין חלבוני הפרסים, ושיסודם שלי הבדלים 
אלה — הבדלים בין מבני החומצות הגוקלאיות שבתאי 
כל פרט ופרס —, נמצא שמספרם של חסרים מסוגים אלה 
בעולם־החיים הוא בהכרח אסטרונומי! מהם לא בודדו ולא 
הוגדרו הגדרה כימית מדוייקת אלא מעמים, ואילו רובם 
המכריע אינו מתואר אלא בתיאורים קיבוציים. לעומת־זה 
הולך־וגובר הייצור של חמרים אורגאניים סינתטיים, שמספ¬ 
רם הולך־ורב בכמה רבבות בכל שנה. קצב ההוצאה־לאור 
של החיבורים המקבצים בס אורגאנית — ססרי-לימוד 
וספרי-שימוש — אינו מדביק את קצב גידול החומר במקצוע 
זה. מניחים, שב^ ג מיליץ תרכובות אורגאניות רשומות 
וממויינות, ואילו תיאוריהן של עוד כמיליון עדיין מפוזרים 
בכה״ע של הספרות המדעית השוטפת. נמצא, שמספר 
התדכובות האורגאניות הידועות עולה סי כמה עשרות פעמים 
על מספר תרבובותיהם של שאר כל היסודות האחרים יחד 
(ר׳ לעיל, עם׳ 754 ). 

סיבת ריבוי זה של התרכובות האורגאניות היא מעמדו 
המיוחד של הפחמן במערכת-היסודזת, ז״א — סיב המבנה 
האלקטרוני של אטום־הפחמן. מקומו בטור /יז של המערכת, 
בריחוק שווה מן הגאז האציל המסיים את המחזור שלפניו 
(שא) ומן הגאז האציל המסיים את מחזורו (שא), משווה 
לו — כאטום בעל 4 אלקטרוני־ערפות — טיב אלקטרו- 
ניטראלי: הנטיה להידמות' להליום *ע״י פליטת 4 אלקטרונים 
והגטיה להידמות לבארן ע״י *קליטת 4 אלקטרונים מבטלות 
זו את זו, ואטום־הסחמן נוטה לשיתוף־אלקטרונים עם אטו¬ 
מים שכמותו ע״י יצירת קשרים קו־ואלגטיים. הודות למצי¬ 
אותן של 4 ערבויות בפחמן עשויות להיתוסף על זוג של פת- 
מנים חוליות נוספות של פחמנים בהתקשרות קו־ואלנטית, עד 
כדי יצירת מולקולות גדולות מאד. כמו־כן עשוי הפחמן להת¬ 
קשר בקשרים קו-ואלגטיים עם אטומי.יסודות אחרים, עם 
המימן האלקטרו־חיובי המובהק — מזה, עם ההאלוגנים 
האלקמרו־שליליים המובהקים — מזה, וכן עם חנקן, חמצן, 
גפרית, ולמעשה — כמעט עם כל היסודות. בייחוד מכילות 
כמעט כל התדכובות האורגאניות מיפן, עד שהגדרת הס 
האורגאנית בס של תרכובות קו־ואלנטיות של המימן זהה 
כמעט עם הגדרתה כס של הפחמן. — ה 4 -ערכיות של הפחמן 
גורמת שנוסף על הבדלים במספר האטומים שעשויים להיכלל 



757 


כימיה: כ׳ אורגאנית 


758 


במבנה מולקולארי מסויים ייתכנו — לגבי כל מספר מסויים 
של אטומים — גם הבדלים בסידורם של האטומים במולקולה 
מבחינת יחסיהם זה לזה — וכאן היסוד להופעת ה א י ז וי 
פריה (ע״ע). זו נדירה-יחסית בכ׳ האי-אורגאנית — שרוב 
תרבובותיה הן בלעוטות-אטומים, ולפיכך מספר האפשרויות 
של צירופיהם למולקולה אחת ע״י קשרים כימיים הוא 
מוגבל* האיזומריה שכיחה־יותר בתרכובות קומפלכסיות אי־ 
אורגאניות׳ ואילו בכי האורגאנית היא העובדה המטביעה 
את חותמה בבעיות המבנה ובתיכנון הסינתזות. 

שלושה דברים קובעים את המבנה של מולקולה אורגא¬ 
נית בשלמותו, כשנתונה נוסחת־הסיכום של המולקולה׳ 
ז״א — בשנתונים טיב היסודות שהם מרכיביה ומספר האטו¬ 
מים מכל יסוד שבה: הקונסטיטוציה, הקונפיגו- 
ראציה והקונפורמאציה, המהוות יחד את מהות 
הסטרוקטורה. הקונסטיטוציה היא היחס בין אטום 
מסויים לאטום מסזיים (או בין קבוצת-אטומים מסויימת 
לקבוצת־אטומים מסויימת) מבחינת קשריהם הכימיים ההד¬ 
דיים, בעיה שהדגמתה הפשוטה-ביותר היא היחס בין ת- 
בוטאן ח־בוטאן (ע״ע איזומריה, עם׳ 681/2 , ]/ו ו 1 !ז\).— 
הקונפיגוראציה מבטאה את סדרם של 4 האטומים 
(או 4 קבוצוח־האטומים) הערוכים מסביב לאטום־פחפן, 
שאליו הם קשורים — סידור שנעשה בעיה הפותחת פתח 
לאיזומריה אופטית (ע״ע ססראוכימיה)׳ בגלל 
הכיווניות המרחבית של 4 ערבויות-הסחמן. הבדלים בין 
קשרים כימיים במולקולה אחת מבחינת כיווניהם זה ביחס 
לזה מונחים ביסוד הסטראואיזומריה הגאומס־ 
ר י ת, פגה זו שמחמת קשתם כפולים(ר׳ להלן). — ה ק ו נ־ 
פורמאציה היא דמותה של המולקולה כמבנה תלת־ 
ממדי בחלל. זו אינה נקבעת באופן חד־משמעי ע״י קביעת 
הקונסטיטוציה והקונפיגוראציה, מאחר שגם אם שתי אלה 
ניתנות, והן שוות לגבי שתי מולקולות — עדייו ייתכנו 
הבדלים ביניהן מבחינת הארכיטקטוניקה, אע״ם ששתיהן 
מקיימות אותן זוויות קבועות בין'ביווני הערבויות: 





־*ס 


2 קונמזרמאצינת של סולסולת נרבוסאז 


(ס [הזווית שבץ ערפויות-הפחמן] = ׳^סז). לכאורה 
לפנינו 2 איזומרים, שהרי המרחקים בין הקבוצות הקיצוניות 
השוות שבכל"מולקולה שובים זה מזה, דבר שממנו מתחיי¬ 
בים גם הבדלים פיסיקאליים וכימיים בין שני החמרים * ולא 
זו בלבד אלא שמבחינה תאורטית מתחייבת מציאותם של 
מספר אין־סופי של איזומרים, מאחר ש 4 אטוםי-הפחפן 
שבמולקולה אינם נמצאים במישור אחד דווקא, אלא כל 
אחד מהם יכול לחרוג ממישורם של שלושת האחרים בכל 
שיעור שהוא — והכל תוד שימור קביעות הזווית . 0 ■ אולם 
למעשה אין במציאות אלא "-בוטאן אחד—כתוצאה מאפ¬ 
שרות הסיבוב הקפשי מסביב לציר הקשר הקו־ואלנטי 
החד־ערכי: הפרשי התכולה האנרגטית של המצבים השובים 
שבהם יכולה המולקולה להתקיים י קטנים עד כדי כך, שה־ 
אנרגיה הקינטית של המולקולות — הנמצאות.בטמפרטורה 
שלמעלה מן' האפס המוחלט — הספיקה כדי להעביר אותן 
ללא מעצור ממצב למצב! נמצא, שבמקרה זה אין הקונסור- 


פאציה קבועה, ומבחינה זו כל מולקולות החומר שוות. אולם 
במקרים שאחת הקובפורמאציות מועדפת מבחינה אנרג¬ 
טית — היא מיוצבת, וכשהיא משתנית בהשפעת גורמים 
מן החוץ משנה החומר את תכונותיו אף בלא שיחול שינוי 
בקונסטיטוציה הכימית של המולקולה. בעיות הקונפורמא־ 
ציה תופסות מקום מרכזי בכ׳ של הפרוטאינים. 

המכלול העצום של החסרים האורגאניים ניתן למיון 
מבחינות שונות. מקובל לחלק את ד,כ׳ האורגאנית כולה 
לאליפאטית ולארוסאטית (לשני השפות האלה אין אלא 
משמעות היסטורית בלבד). בכ׳ האליפאטית (מיוד 
^) 6X01 , שומן) נכללות כל התרכובות שבהן ערפויות-הפחמן 
ערוכות לפי מודל היהלום (ע״ע, עמ׳ 250 : ציור)! הקשר 
הקו־ואלבטי הפשוט בין שני אסופי-פחפן מיוצג במודל של 
שני טטראהדרונים, שלהם קדקוד משותף וכיווני שתי הער¬ 
בויות" הנפגשות בו שווים ומנוגדים זה לזה* כיוצא בו 
מיוצג הקשר הכפול ע״י שני טטראהדרונים בעלי מקצוע 
משותף, והקשר המשולש — ע״י שני טטראהדרונים בעלי 


א 

סשר סעוט ?שר כ&ו? ?שר כרןוו*ע 

פאה משותפת. ערכויות שאינן משמשות לקשרים בין אטומי־ 
פחמן תפוסות ע״י מימנים או ע״י אטומים אחרים, בקשרים 
פשוטים, כפולים או משולשים. אב-םיםוס של תרכובות אלו 
הוא המתן (ע״ע). עקרון־מבנה זה מאפשר מציאותן של 
שרשרות־פחמנים, ובהן מבחינים שרשרות "נורמליות" 
(״ישרות״) ומסועפות: בראשונות כל אטום פחמן — 
פרט לשני הקיצונים בשרשרת — הוא חוליה הקשורה לשני 
פחמנים! באחרונות יש פחמנים הקשורים ל 3 או אף ל 4 
פחמנים, באופן שלמולקולה יותר משתי קצוות. גם בשרשרת 
הנורמאלית אין ציר המולקולה "ישר" במשמעות גאומטרית, 
משום שלפי ההסדר המרחבי של הערבויות של אטום־פחמן 
אין כיווני שתים מהן יכולים להימצא על קו ישר אחד. 
הסיבוב הספשי על ציר הקשר שבין מרכזי שני הטטרא- 
הדרוגים, העובר דרך הקדקוד המשותף, מאפשר בדרד-פלל 
קונפורמאציות שונות לשרשרת אליפאטית. קצות השרשרת 
יכולות אף להיפגש וליצור קשר ביניהן תוך התהוות מבנה 
א ל י צ י ק ל י (= אליפאטי־טבעתי). יש לציין, שכשם שאין 
3 אטומי־פחמן בשרשרת אליפאטית יכולים להימצא על 
קו ישר אחד, אף אין כל אטומי-הפחמן בטבעת אליציקלית 
יכולים להימצא במישור אחד. 




קשר כפול — המיוצג ע״י המודל של 2 טטראהדרונים 

? 1 ׳.* ?ו 

בעלי צלע משותפת — מונע את הסיבוב הספשי! לפיכך 
הוא יוצר אח התנאים המאפשרים קיום סטראואיזו־ 
מריהגאומטרית. 

יי •-״ ד 



םמראואי 11 םרמז גא\םמרית 

דד שדד 



759 


כימידו: כ׳ אורגאנית ; מכאניזמים של ראקציות 


760 


בכ׳הארומאטית (מיוו׳ 10 ) 600 , פועם, תבלין) נכל¬ 
לות תרכובות טבעתיות, שקשריהן הפנימיים מיוצבים ע״י 
מערך של אלקטרונים ברזונאנציה, המשווה לקשרים אלה 
אופי מיוחד"ותכונות השונות מאלו של קשרים בין־פחמניים 
קו־ואלנטיים רגילים, הן פשוטים הן כפולים < נהוג לסמל 
מבנה זה ע״י עיגול בתוך הטבעת. אב־טיפוס של תרכובות 
אלו הוא ה בג ז ו (ע״ע בנזול או בנזן), שששת פחמניו 
ערוכים במישור אחד דוגמת הגרפיט (ע״ע). יש מבנים 
ארומאטיים שסבעותיהם עשויות פחמנים בלבד — תרכובות 
ארומאטיות קארבוציקליות, דש שבמבנה הטבעת 
משתתפים גם אטומי יסודות אחרים — תרכובות הטרו- 
צי קליות — בעיקר סנקן, אך גם חמצן ונפדית! כאלה 
הם, למשל, הפירידין (ע״ע), הפירול (ע״ע), האימידזול 
(ע״ע היסטידין! היסטמין), התיופן (ע״ע), ועוד. — מבנים 
טבעתיים, הן אליציקליים והן 'ארומאטיים, הן קארבו- 
ציקליים והן הטרוציקליים, עשויים להיות צמודים זה לזה 
באטומים משותפים. מבנה של טבעות בעלות קדקוד (אטום 
אחד) משותף נקרא ם פי ר א ן(ה 4 -ערכיות של הפחמן מונ¬ 
עת מבנה ספיראני מ 2 טבעות ארומאטיות). שכיחה ממנו 
בהרבה הקונדנסאציה של טבעות — שיתוף בצלע 
אחת ( 2 אטומים)) מבנים כאלה הם, למשל, הנפתלו (ע״ע), 
האנתרצן(ע״ע), גרעין הסטרואידים (ע״ע), האינדול(ע״ע), 
הגיבולין (ע״ע), ועוד. 

מרובות מאד הן התרכובות האורגאניות שמולקולותיהן 
בנויות מחלק ארומאטי ומחלק אליפאטי, בגון החמצות 
האמיניות (ע״ע) טירוזין וטריפטופאן, ההורמון אדרנלין 
(ע״ע), ועוד. 

אולם, יותר ממה שהאופי הכימי של תרכובת אורגאנית 
נקבע ע״י מבנה השלד הפחמני של המולקולה, הוא נקבע 
ע״י הקבוצות הפונקציונאליות—קבוצות־אטומים 
בעלות פעילות כימית ספציפית, הקשורות לשרשרת או 
לטבעת. כאלו הן, למשל ההידרוכסיל (ע״ע) — המשווה 
לתרכובת אליפאטית אופי של בה ל (ע״ע), ולארומאטית — 
של פנו ל (ע״ע) 1 הקארבוניל ( 06 כ )—הקבוצה האפיי־ 
בית של אלד־הידים (ע״ע) וקטונים (ע״ע)! הקארבו־ 
כסיל ( 0609 -) — העושה את בעליו ל ח מצה (ע״ע! 
וע״ע ךוגגציה)! הקבוצה האמינית ( ג 9 א-)'ש ב א מ י ג י ם 
(ע״ע)", באמידים (ע״ע). דחד עם הקארבוכסיל—ב ח מ־ 
צותאמיניות (ע״ע)! גם הקשר הכפול (; 0 = 0 ג) 
הוא — בגלל כשרו הנמרץ לפעילות כימית — מעץ קבוצה 
פונקציונאלית "במולקולה. 

סיסטמאטיזאציה של הכ ׳ האורגאנית מתאפשרת ע״י 
חלוקת חמףה לשורות הומולוגיות. שורה הומולר 
גית היא קבוצה — לעתים גדולה מאד — של תרכובות, 
שלכולן עקרון־מבנה אחד מבחינת השלד השרשרתי (הנור¬ 
מאלי או המסועף) או הטבעתי של מולקולותיהן, ולכולן 
אותה קבוצה פונקציונאלית (או אותן קבוצות פונקציונא¬ 
ליות)) עפ״ר ניתן לבטא את נוסחותיהן הכימיות בנוסחת־ 
סיכום אלגברית המשותפת לכולן, שממנה משתמע שאין 
נוסחות־הסיכום של פרטי־השורה נבדלות זו מזו אלא ב 5 כ־ 
פלות של הקבוצה [ ־ 09 ] (כתוצאה מהתמרת מימנים 
בקבוצות־מתיל [-* 09 ]). דוגמות מובהקות של שורות חומו־ 
לוגיות הן: הפרפיבים (ע״ע) — שכולם שרשרות של אטומי־ 
פחמן האחוזים זה בזה בקשרים קו־ואלבטיים פשוטים, ושאר 

ע 


ערכדותיהם תפוסות ע״י מימנים, ובוסחתם *,״ 0.1-1 ז האו- 
לפינים (ע״ע) — הבנויים לכאורה לפי אותה תכנית, אלא 
שאחד הקשרים הבין-פחמניים במולקולה הוא כפול, ולפיכך 
נוסחתם 8 ־ 9 ־ 0 ) הכהלים — שהם פחמימנים שבהם הותמר 
מימן בהידרוכסיל, ולפיכך נוסחתם 109 ״. 92 ״ 0 = 0 ג ״ 0.92 
(באולסינים 0 ״ ג 9 ־ 0 )) אלדהידים וקטונים — שהם תוצרי 
נטילת 2 מימנים מכהלים, ולפיכך נוסחתם (בפאראםינים) 
0 ־ 92 ־ 0 , וההבדל הכללי שבין כל האלדהידים לכל הקטונים 
הוא במהותה של הקבוצה הפונקציונאלית, שהיא 090 - 
(הקשורה לפחמן אחד) באלדהידים, וסס־כ (קשורה ל 2 
פחמנים) בקטונים! וכאלה רבות. כיוצא־באלה נגזרת מן 
הבנזן שורה הומולוגית של פחמימנים שנוסחתם 

1 *■, 112 ־ 0 0895 — 8 * ח ־ 1 ־ 1 08+8 

(בבנזן עצמו 0 = ״), היתרון הגדול של סידורם של החמרים 
האורגאניים בשורות הומולוגיות הוא באפשרות לסקור 
קבוצה גדולה של תרכובות בסקירה מחקרית אחת: משום 
הקבוצה הפונקציונאלית המשותפת להם, כל פרטי שורה 
כזאת דומים זה לזה במידה רבה מבחינת תכונותיהם הכי¬ 
מיות, ואילו תכונותיהם הפיסיקאליות משחנות בהדרגה ולפי 
חוקיות מסויימת בהתאם לגודל המולקולה. 

מבחינה פורמאלית קיימת אנאלוגיה מסויימת בין שורה 
הוסולוגית ובין שורה של פולימרים (ע״ע) של כל 
חומר־יסוד, כמן היחס שבין אתילן * 9 ־ 0 לפוליתן 8 ( 98 ־ 0 ), 
או בין איזופרן (ע״ע) 0 5 9 8 'לקאוצ׳וק 8 ( 0598 )! אלא 
שבפולימריזאציה חלים לעיתים גם שינויים בקשרים הפני¬ 
מיים במולקולות-היסוד (פתיחת קשרים כפולים וכד׳), 
ובעקבותיהם — גם שינויים בהתנהגות הכימית. מסובכת 
יותר הפולימריזאציה ע״י יצירת קשרי אנהידריד (ע״ע) 
בץ מולקולות אחדות, או אף רבות, כגון בשורת האוליגו־ 
סכרידים והפוליסכרידים הנגזרים מהכסוזה אחת ( 9,208 * 0 ), 
שנוסחותיהם הכלליות הם מן הטיפוס 

[ 0 ־ 9 ( 1 — ת) - 8 ( 089,208 )] 

(ע״ע סכרים). 

מבא נ יזמים של ראקציות. בשתי דרכים (שהן 
שלוש) עשויים קשרים בין-אמומיים להינתק, כשחל במול¬ 
קולה גילגול כימי בעקבות אקטיוואציה, הן בראקציה של 
התפרקות המולקולה כשהיא-לעצמה, הן בריאקציה בינה 
ובין חומר אהרן המכאניזמים האלה פועלים גם בראקציות 
תהפוכות — בקשירת קשרים בין־אטומיים (יצירת מולקולות 
חדשות) בין אטומים, בין ראדיקאלים חפשיים או בין יונים: 

( 1 ) ראקציית־ראדיקאלים 8 • + 8 :.£ 

( 2 ) ראקציה קטבית ן (א) 8 : + ^ ** 8 :^ 

י(ראקציית־יונים) { (ב) * 8 +־:.^ 8 :^ 

במכאניזם ( 1 ) מתפלג זוג אלקטרוני-הקישור התפלגות 
סימטרית, וכל אטום מחזיר לעצמו אלקטרץ) וכן תורם כל 
אטום אלקטרץ משלו ליצירת קשר קו־ואלנטי. מכאניזם זה 
פועל בעיקר במולקולות שקשריהן הפנימיים מעוטי־קטביות, 
ובייחוד בראקציות בגאזים (התנגשות שתי מולקולות 
עתירדת־אנרגיה גורמת להתפדקותן לראדיקאלים). לעיתים 
קרובות מופעל המכאניזם ( 1 ) באקטיוואציה ע״י האור או 
בהשפעת המרים הנוטים להתפרק לראדיקאלים. ראקציות 
מסוג זה הן, למשל, בעירתן של תרכובות קו־ואלנטיות 
רבות (מימן, מתאן, בנזין)) ראקציית־ראדיקאלים טיפוסית, 
שהאור מעורר אותה, היא ראקציית הגאז הרועם הכלורי 



761 


כיסיה: מכאניזסיס של ראקצידתן ג׳ פיסיקאלית 


762 


(ע״ע כלור, עט׳ 830 ׳ וד׳ להלן). — מכאניזם ( 2 ) מופעל 
בניתוק קשרים בעלי אופי קטבי מובהק, או כשביצירת קשר 
חדש משתתף חלקיק בעל זוג־אלקטרונים קסשי("גלמוד"). 
קשר קטבי ניתק ניתוק אסימטרי ("הסרוליטי"), והאסום 
האלקטררשלילי יותר מושך י את זוג־האלקטרונים כולו 
אליו, תוך יצירת שני יונים. קשרים קטביים הם בדרך~כלל 
פעילים מבחינה כימית יותר מקשרים" לא־קטביים. ראקציות 
מסוג ( 2 ) מתרחשות בייחוד בתמיסות או על־פני שטחם של 
מוצקים לטביים. בפירוק קשרים קו-ואלנטיים בתרצובות 
אורגאניות בדרך המכאניזם ( 2 ) מתהווים יודקארבוניום 

חיובי וקארבאניון שלילי |^ 0 -£ . —הן הראדי־ 

קאלים החפשיים והן היונים הנוצרים בדרכים אלו כסמרי־ 
ביניים בראקציות כימיות הם רבי־אנרגיה וקצרי־קיום ; הם 
משמשים כסצבי־סעבר במהלך הראקציות. 

מכאניזם חשוב, הפועל במהלכן של ראקציות מסובכות 
והקשור בגורם האקסיוואציה, הוא ראקציית־השר־ 
שרת; הודות למכאניזם זה האקסיוואציה של מולקולות 
מעטות במערכת־ראקציה עשויה להפעיל את הראקציד. 
במערכת כולה. ראשיתה של השרשרת — מולקולות אחדות 
שמתפלגות בהשפעת אקסיוואטור לראדיקאלים חפשיים, 
רבי־אנרגיה; חללו משלימים עצמם למולקולות בהתגגשו־ 
יותיהם במולקולות אחרות, שמהן הם מנתקים אטומים; 
עי״כ הופכות אותן מולקולות לראדיקאלים — וחוזר חלילה. 
דוגמה מובהקת לפעולת מכאניזם זה היא ראקציית הגאז 
הרועם הכלורי, שאור חזק מחיש אותה עד לעצמה של 
התפוצצות: 

01 • + • 01 ^ 01:01 ( 1 ) 

•מ + 1101 3 מ + • 01 ( 2 ) 1 

• 01 + 1101 <- ־ 01 + • 1 ? ( 3 ) 1 


101 ? +- 01 • +• 9 ( 4 ) 

קליטת פוטון רב־אנרגיה ע״י מולקולת־כלור בתערובת 
כלור־מימן גורמת להתפלגותה לשני ראדיקאלים חפשיים 
(אטומי־כלור); כל אחד מהם עשוי לתקוף מולקולת-מימן 
בהתנגשותו בה, תוך יצירת מימן כלורי וראדיקאל חפשי 
(אטום־מימן), שהוא עשוי לחזור ולתקוף מולקולת־כלור 
תוך יצירת מימן כלורי וראדיקאל חפשי של כלור — וחתר 
חלילה. ראקציה ( 1 ) היא תחילת השרשרת; הראקציות 
( 2 ) — ( 3 ) הן חוליות בשרשרת, שהולכוח־ונשנות פעמים 
רבות, עד שהשרשרת ״ניתקת״ [ע״י מפגש בין 2 ראדיקא־ 
לים — ראקציה ( 4 )], כתוצאה מהתרבותס של אלה 
בתערובת לעומת מולקולות הכלור והמימן, שהן הולכות־ 
ומתמעטות. בסופו של דבר מסתכם התהליך במשוואה: 
21101 *־־ 13 ? + 013 

דוגמה של ראקציית־שרשרתבכ׳ אורגאנית היא ההתמדה 
של מימן בברום במולקולת פחמימן (ע״ע פרפינים),בהתאם 
למשוואה 

1 

: 181 ? + ז 08 — י*־־ 3 ־ 81 + !?ס¬ 

! 

גם ראקציה זו מופעלת ע״י אור, והיא מוסברת ע״פ המכא¬ 
ניזם דלקמן: 


־ז 8 + ת 118 ** ־ 81 :ז 8 ( 1 ) 

0 — + ז 18 ? <- 0:11 -+ • 81 ( 2 ) 

1 , ' , 
•־ 81 + ז 0:8 — יי־־ 3 ־ 81 + : 0 — ( 3 ) 



ס¬ 

ו 


1 ? — 

או 


! 1 

0 ■ + •ס¬ 

! 1 


(4) 


־ ז 8 *— ־ 81 ■ + ■מ 8 

השרשרת עשויה להינתק גם מחמת התנגשות הראדיקאלים 
בדפנות כלי־הראקציה. — ראקציית־שרשרת היא גם המכא¬ 
ניזם שבו מתבצע קיצור השרשרות המולקולאריות הארו¬ 
כות בפאראסינים גבוהים בתהליך הטכני של פיצוח הנפט 
(ע״ע בנזין). 

תלותן של ההתנהגות הכימית של מולקולות שונות ושל 
הראקציות ביניהן בקטביות ובחלוקת צפיפות־האלקטרונים 
בקרב המולקולות, מביאה בכ ׳ האורגאנית להבדלה בין שתי 
קבוצות גדולות של המרים מבחינת מכאניזם יחסי-הגומלין 
הכימיים ביניהם: נוקלאופילים ("נמשכים לגרעין") 
ואלקטרופילים ("נמשכים לאלקטרונים"). כשנוצר 
קשר בין־אטו׳מי בראקציה מטיפוס קטבי, אחד מבני־הווג 
(מולקולה, יון או ראדיקאל) — שהוא בעל זוג־אלקטרונים 
גלמוד באחד מאטומיו. או בעל צפיפות אלקטרונית גבוהה 
באחד מחלקיו — הוא המספק את זוג אלקסרוני־הקישור 
לקשר החדש, והוא מכונה "נוקלאופיל'—משום שהוא נמשך 
אל אטום מטוען־חיובית או עכ״ס םקוםב־חיוביח שפבן־הזוג 
האחר. זה האחרון מכונה ״אלקטרופיל״ — משום שהוא 
מספח את עצמו לזוג־האלקטרונים ההוא; אלקטרופילים הם 
מולקולות או יונים "החשופים" מאחד הכיוונים, מבחינת 
היעדר זוג-אלקטרוגים הנדרש להשלמת אחד האו׳קסטים 
במבנם או משום דילול-אלקטרונים באחד מחלקי המבנה. 
דוגמות של יחידות נוקלא 1 םיליות הן: מולקולות סי ם 
(:סי!?) ואמוניה ( ג 111 י 1 :), יוני הידרוכסיל (־[ 0:11 :]) 
וציאניד(־:א:::ס:]), יוני האלוגנידים (כגון ־[:־! 8 :]), וכן 
קשרים כפולים ומשולשים, שהם מקומות של צפיפוח-אלק- 
טח׳נים גבוהה; אלקטרופילים הם, למשל: מולקולת ה;פרית 


התלת־סמצבית 



( ['^] ['*]), יון־ניטרוניום 


, יובי־האלוגן חיוביים 


מ■ 


ס־א״ס 


6 



בהתאם לכך מבחינים אף בין ראקציות נוקלא 1 פיליות וראק־ 
ציות אלקטרופיליות. 

ניידותו של פרוטון — שהוא אלקטרופיל — בין שני 
נוקלאופילים שבמולקולה אחת יוצרת את התנאים ל ט ו ט ו¬ 
מריה (ע״ע). 

כ׳ פ י ם י ק א ל י ת (כ״ם) מוגדרת, מבחינה פורמאלית, 
כסדע העוסק בכל נושאי הב׳ מן הבחינה הכמותית, בהסתיי- 
עו בשיטות חישוב ומחקר מאתמאטיות־פיסיקאליות. אמנם 
הונחה הגישה הכמותית ביסודה של הב׳ כולה מימי לאוואזיה 
ואילך, אלא שבענפי ד.כ׳ (האי-אורגאנית והאורגאנית יחד) 
המכובים כ׳ תיאורית וניסויית שימת-הלב מכוונת בעיקר 
לחמרים עצמם, להרכבם, למבבם ולגילגוליהם זה בזה, ואילו 



763 


כימיה: כ׳ פיסיקאלית 


764 


הכה״פ חוקרת בעיקר את תנאי קיומם של החסרים השונים 
ואת חוקי התהליכים שבהם מתהיות התמורות הכימיות! 
היא חוקרת את התופעות הפיסיקאליות (חים, אור, חשמל 
וכר) המלוות תהליכים כימיים — מזה, ואת השפעתם של 
גורמים פיסיקאליים על תהליכים כימיים — מזה. מבעיותיה 
היסודיות של הכה״ס—גילוי ותיאור של הגורמים המביאים 
לידי תהליך כימי, התנאים שבהם מתרחש התהליך, משמעותו 
האנרגטית וקביעת מהירותו. 

הכזד׳ם מכונה לפעמים גם כ׳ כללית או עיונית 
(תאורטית). התפתחותה כמדע-לעצמו, שראשיתה בסוף 
שנות' ה 80 של המאה ה 19 (ד לעיל, עם׳ 736 ), קשורה 
קשר הדוק בהתפתחותה של הב׳ הטכנולוגית, המיושמת 
בתעשיה הכימית. בין הצד העיוני ובין הצד המעשי קיים 
יחם־גומלין: התעשיה מפתחת את שיטותיה ומגדילה את 
ייצורה על בסיס ההפרות בבעיות שיווי־המשקל הכימי, 
הקינטיקה הכימית והקאטאליזה, ואילו הבעיות שהתעשיה 
הכימית נתקלת בהן בבואה לייצר חמרים מסויימים שימשו 
לא־פעם דחיסה למחקרים יסודיים בכ״פ. דוגמות מובהקות 
של יחסי־גומלין אלה הן פרשיות הסינתזה של האמוניה 
(ע״ע, עט , 903/4 ) והסינתזה של הנפט(ע״ע בנזין, עמ ׳ 110 ). 

יסוד־־היסודות של הכה״פ היא התרמודינמיקה 
(ע״ע) בהתגלמותה בתהליכים כימיים. עקרונותיה העיוניים 
של התרמודינאמיקה הכימית נוסחו כבר בתחילת שנות ה 70 
ע״י ג , . ו. גיבז (ע״ע), אולם מחקריו לא זכו לפירסום 
ולהפרת החשיבות המגיעה להם אלא זמן ניכר לאחר־מכן. 

כל תהליך כימי מלווה שינויים אנרגטיים: אנרגיה 
נקלטת במערכת של ראקציה כימית או נפלטת ממנה בצורת 
חום, אור או אנרגיה חשמלית. לפי תכולת האנרגיה של 
תוצרי הראקציה ביחס לסמרי־המוצא חולקו התהליכים 
הכימיים לאפסותרמיים (פולטי־חדם) ולאנדו* 
ת ר מיי ם (צורבייחום), או — בניסוח פללי־יותר — 
לאנסארגוניים (פולטי-אנרגיד.) ו ל א נ ד א ר גו¬ 
ב י י ם (צורכי־אגרגיה). יסוד לחישובים תרמוכימיים שימשו 
נתונים ניסודים בדבר גילגולי-חום בתהליכים מסויימים, 
שאותם ניחן היה למדוד בקאלורימטר. כבר לוואחה ולאפלאס 
גילו, שהחום הנפלט בראקציה כימית מסויימת שווה לחום 
הנבלע במהלך הפוך של אותה ראקציה! וב 1840 ניסח 
השוויצי-רוסי ז , . הם ( 13x55 .ס! 1802 — 1850 ) — עדיין ללא 
בסיס עיוני מספיק — את החוק האמפירי החשוב, שבתנאי 
לחץ או נפח קבועים מאזן החום של תהליך כימי איבו תלוי 
במסלול שבו עובר תהליך זה אלא רק במצב ההתחלתי 
והסופי! לשץ אחר: אם ^ ו פ הם שני חמרים או שתי 
מערכות של חמרים, והפיכת \ ל 8 ניתנת לביצוע בדרכים 
שונות — נמצא המאזן האנרגטי של הפיכה זו קבוע, ללא 
תלות בדרך שבה היא מבוצעת. דוגמה לכך משמשת שרפת 
האצטילן, כתהליך המבוצע בשלמותו במולקולה האצטילן 
או כמכלול תהליכי פירוק האצטילן למרכיביו וחימצתם של 
בל אחד מהם לעצמו: 

311.5 + 1310 + 2001 ■י- 21/201 + נ 13 ! 0 

_ 

״ 310.9 


שבי הערכים זהים בתחום הדיוק של המדידות. — חוק-ד׳ם 
איבו אלא ביטוי לעקרץ התרמודינאמי הראשון — חוק 
שימור האנרגיה. 

על-סמך המימצאים הקאלורימטריים הראשונים גיסו 
כמד. חוקרים במאה ה 19 למצוא קשר בין החום של ראקציה 
כימית ובין האפיניות, ז״א — העובדה שראקציה כימית 
ססויימת עשויה לצאת־לפועל. ניסיון בכיוון זה נעשה בידי 
ם. ברתלו (ע״ע) ב 1875 , אך הוא נכשל משום שהסתמך 
על חוק שימור־האגרגיה בלבד, ואילו לאמיתדשל־דבר אין 
בחוק זה כדי ללמד על כיוון התהליכים: ההוכחה 
שתהליך מסויים אינו מפר את עקרון שימור־האנדגיה עדיין 
אינה מספירה את התרחשותו של התהליך. כאן חשיבותו 
הגדולה של העקרון התרמודינאמי השני׳ שממנו הוכנסו 
לכה״פ מושגי האנטרוסיה (ע״ע), האנרגיה החפשיח של 
ראקציה כימית, הפוטנציאל הכימי, ועוד. על יסודות אלה 
ניסח ואנ׳ט הוף ב 1884/6 את הקשר בין חום־הראקציה 
הכימית, הטמפרטורה וקבוע שיווי־המשקל, לאחר שמצא 
ו. נרנסט (ע״ע) את העקרון התרמודינאמי השלישי, הראה 
ב 1906 'שאת קבוע שיווי־המשקל הכיתי ניתן לחשב מנתונים 
קאלורימטריים בלבד. 

שינויים אנרגטיים הם הגורם המניע תהליך כימי, אך 
הטיפול התרמודינאמי כשהוא לעצמו אינו מסביר אח מהלך 
הראקציה ואת מהירותה, שמחקרם הוא הנושא של ה ק י נ¬ 
סיקה הכימית. הנחותיה של זו שאולות מן התורה 
הקינטית של הגאזים, ופיתוחה — לראשונה בידי גולברג 
וווגה (ר׳ לעיל, עם׳ 736 ) ב 1867 — התייחס תחילה 
לראקציות הומוגניות, בעלות פאזה אחת; בגאזים או 
בתמיסות, שבהם יחידות החמרים המגיבים (מולקולות, 
יונים, ראדיקאלים חסשיים) נמצאות בתנועה דזפשית. 
גילגול כימי מותנה במיפגשים (בהתנגשויות) בין יחידות 
אלו, והסיכויים להתגגשויות תלויים הן במספרן של היחידות 
ביחידת־הנפח׳ ז״א — בריכוז, הן במהירות־תבועתן, ז״א — 
בטמפרטורה. לפיכך נמצאת מהירות הראקציה, בטמפרטורה 
נתונה, פרופורציונית לריכוז החומר המגיב, או — במקרה 
של חסרים שונים המגיבים זה על זה — פרופורציונית 
למכפלת ריבוזיהם ("חוק פעילות-המסה"). מהירות 
הריאקציה מוגדרת כקצב היעלמות החומר ההתחלתי או 
כקצב היווצרות התוצר הסופי ביחידת־זמן. בראקציה 
הכללית 0+0 <־־ 8 +.^ בטמפרטורה קבועה המהירות היא 



810 / 8 [ 0 ] \ 
81 \ 8! / 


השוויון בין הביטויים המתייחסים למרכיבים השתים של 
מערכת־המוצא ושל המערכת הסופית של התהליך נובע מן 
העובדה שהללו משתנים יחד לפי יחסים ססויכיומטריים 
קבועים. בדרך־כלל קל יותר למדוד את כמויות התוצר! 
לפיכך הנוסחה הנוחה־ביותר למהירות התהליך היא 

^- 8 ) (^ 7 )> 1 = "^ 

(\ = ריכוז התוצר). אל הוא קבוע מהירות־ 
הר א ק ציה, שהוא אפייני לכל ראקציה מסויימת ותלוי 
בטמפרטורה בלבד. אם המעבר מחמרי־המוצא לתוצרים 

ד ־ 



765 


כימיה : כ ' פיסיקאלית 


766 


מתרחש דרך שלב־ביניים — התהוות חומר ( 1 \) שחחר 
ומתגלגל גילגול כימי נוסף מתחלק התהליך לדאקציות 
עוקבות׳ שקבועי־מהירויותיהן הן! 11 ו 


2 * 1 * 

ס + 0 <- 1 ״ 1 <~ 8 + ^ 

והביטד להצטברותו של הוא 


[*!]״£!-[*] 151 = 


511 


נמצא, שבמקרים שבהם ! 15 ^ 15 2 אין חשר־הניניים מצד 
בסערבת־הראקציה בשש רגע בריכוז ניכר, אע״ם שבמהלך 
הראקציה כל חומר-המוצא עובר דרך 51 ? לתמר. 

ההנהה שההתגגשויות בין המולקולות (או הלנים, או 
הדאדיקאלים) היא הגורמת לראקציה, הובילה לחלוקה 
קינטית של הראקציות הכימיות לפי מספר המולקולות 
המעורבות בהתנגשות העשויה להביא לראקציה הנידונה. 
אם התהליך מתרחש במולקולה כשהיא־לעצמה, המתגל¬ 
גלת בחשד אחר, הרי זוהי ראקציה מסדר ראשון, 
שמהירותה פרופורציונית לריכוזו של חומר־המוצא (ר׳ 
לעיל, חוק פעילות־המסה): 



אם הראקציה מותנית בהועגשות בין שתי מולקולות היא 
ר א ק צ י ה מסדר שני, שמהירותה פרופורציונית 
*למכפלת הריכוזים של שני החסרים המגיבים (ששניהם 
פוחתים לפי חוקיות סטויכלמטדית אחת) י לפיכך 



במקרה שהראקציה היא תוצאה מיחסי־גומלץ בין שתי 
מולקולות של אותו חומר, הביטד הוא 

150 2 = ¥ 

כימא־בו, ניתן לנסח גם ביטדים לראקציות מסדרים גבד 
הים יותר ; סדר הראקציה הוא סכש החזקות שבהן מופיעים 
הריכוזים במשוואה הקינטית. אולם ראקציות מסדרים הגבו¬ 
הים מ 2 הן נדירות, בגלל מיעוט ההסתברות של התנגשות 
3 או 4 (או יותר) מולקולות יחד ברגע אחד. במקרים 
שבהם מופיעות במשוואה של ראקציד. כימית יותר מ 2 מול¬ 
קולות כמגיבות זו על זו, נמצאת משוואה זו עפ׳ר מסכמת 
שרשרת של ראקציות מסדר ראשון או שני. 

ההתנגשות היא תנאי הכרחי לקיומה של ראקציה בין- 
מולקולארית, משום שרק היא מאפשרת חדירת אלקטרונים 
ואטומים של מולקולה אחת לתוך שדה-הפעולה של השדות 
החשמליים של המולקולה האחרת — אולם היא אינה תנאי 
מספיק. חישוב על-סמך התודה הקינטית מראה, למשל, שמס¬ 
פר ההתנגשויות ביחידח־זמן בין מולקולות גאז או תערובת- 
גאזים, בנפח מסדים ובתנאי לחץ וטמפרטורה מסויימים, עולה 
בהרבה סדרי־גודל על מספר מולקולות התוצר המתהוות באו¬ 
תה יחידת-זמן בכל ראקציה כימית. ראקציה בין מולקולות 
מתנגשות אינה יוצאת-לפועל אלא אם הן בעלות תכולה 
אנרגטית מסויימת מינימאלית, המאפשרת את ההתגברות על 
כוחות־הקשר התוך־מולקולאריים, את ניתוקם של קשרים בין 
האטומים במולקולות, ועי״ב - את התהוותם של קשרים חד¬ 
שים בין האטומים(או הראדיקאלים, או היונים) המשתחררים. 
אולם בכל טמפרטורה מסדימת אין כל המולקולות מצדות בר¬ 


מה האנרגטית המחושבת לטמפרטורה זו, רמה שאינה אלא 
הממוצע הסטאטיסטי של חלוקת האנרגיות בין המולקולות 
לפי חוקיות הסתברותית, בהתאם לתאוריה הקינטית של 
הגאזים. האנרגיה שיש לספקה למולקולה כדי להכשירה 
לראקציה כימית מסויימת בהתנגשותה עם מולקולה אחרת— 
מכונה אנרגיית-האקטיוואציה! היא מסופקת 
ברוב המקרים בצורת חש, לפעמים גם בצורת התפרקות 
חשמלית או קרינה, כגת האור. התאוריה הקינטית מלמדת, 
שהעלאת הטמפרטורה מלווה רק הגדלה מוענה של המהי¬ 
רות הממוצעת של תנועת המולקולות, אולם חלקן של 
המולקולות בעלות תכולה אנרגטית גבוהה עולה בשיעור 
גדול הרבה־יותר. נמצא, שעם החימש גדל מאד שיעורו של 
המולקולות בעלות אנרגיית-האקטיוואציה הדרושה לשם 
הוצאת הראקציה הכימית מן הכוח אל הפועל, ובהתאם לכך 
גדלה מהירות הראקציה. מכאן ההשפעה הרבה של החום 
על כמעט כל ראקציה כימית: היא מתבטאת בצורה מערי* 
כית — ב מ מ ו צ ע בהכפלת מהירות הדאקציה בכל העלאת 
הטמפרטורה ב ״ 10 ; ז״א, למשל, שחימש ב" 100 עשוי להחיש 
מהירות של ראקציות רבות פי 1,000 ( 1,024 = 2 10 ). לעומת־ 
זאת עשויות תערובות של חמרים, שהם לכאורה בעלי אפי- 
ניות הדדית גבוהה מאד, להתקיים תקופות ממושכות ללא 
שינוי כימי בהימצאם מתחת לרמת אנרגייתשאקמיוואציה, 
ז״א — בדדך־כלל בטמפרטורה נמוכה ובהיעדר מקורות 
אחרים של אספקת אנרגיה, זו היא סיבת קיומו של הגאז 
הרועם ( 0 2 + 112 ) בטמפרטורת-החדר והסברת הבאתו 
לידי התפוצצות שפיכתו למים בעקבות חימום מתון או 
בהעברת זיק חשמלי. כיוצא-בו מתקיים המימן היודי ( 111 ) 
בקור ובחושך, למדות רפיון הקשר בין אטומיו; אך הוא 
מתפרק מהר למימן ויוד בחש או באור. 

מהותה של האקטיוויאציה היא הגדלת האנרגיה הקי¬ 
נטית של המולקולות בשלמותן — מזה, והתרופפות הקשרים 
התון־-מולקולאריים ע״י העלאת אלקטרונים שבעטיפות 
האטומים לרמות אנרגטיות גבוהות-יותר — מזה.• מכאן 
שגורם האקטיוואציה פועל גם בראקציות בין אטומים ספשיים. 
מכאניזם האקטיוואציה עשוי להשתתף בקיגטיקה של הראק- 
ציה (ר׳ לעיל). למשל: בפירוק המימן היודי למרכיביו ניתן 
להבחין בפירוק ע״י חום שהתהליך מתקדם בהתאם לראקציה 
מסדר שגי, שכאן שמהותו ההתנגשות בין שחי מולקולות: 

13 + ־ 11 ►- 2111 

ואילו מהלך הפירוק ע״י אור מתאים לראקציה מסדר ראשון, 
המעידה על ניתוק קשרים בתוך המולקולה כשהיא-לעצמה: 

1 + 11 ־*- 111 

המצב שאליו מובאת מולקולה ע״י אקטיוואציה מהווה 
רמה אנרגטית גבוהה־ביותר בין זו של המצב ההתחלתי 
(מצבו של החומר לפני התחלת הדאקציה) ובין זו של המצב 
הסופי (מצבו של תוצר הראקציה); מכאן כינויו המצב- 
מעבר (ר■ להא). בדרך־כלל, הבאת מספר קטן של 
מולקולות במערכת־ראקציה למצב של אקטיוואציה מספי¬ 
קה להפעלת הראקציה במערכת כולה, משום שהחום 
המשתחרר מן הראקציה של המולקולות ההן משמש 
לאקטיוואציה של מולקולות נשפש, שחר חלילה. — על־ 
סמך תאוריה זו של מכאניזם הפעלת ראקציה כימית פיתח 
ארניוס נוסחה לחישוב מהירות־הראקציה (׳י) מתוך ידיעת 
אנרגייה־האקטיוואציד, (*£): 



767 


כימית: כ׳ פיסיקאלית 


768 


ז* ד 
2 0 6 = \ 

( ם 2 = המם 0 ר הכללי של ההתנגשויות, מ — קבוע-הגאזים). 

הסבר נוסף למכאניזם הראקציה ניתן ע״י ההנחה, שב¬ 
התנגשות בין מולקולות במצב של אקטיוואציה נוצר תחילה 
"קומפלכס פעיל", שהוא המתפרק במהירות לתוצרים: 
למשלי: 

8 + 0 ^ ■ 4 - *( 8 ״.^״ 0 ) •י־ 0 + 8 \; 

סמל־הכוכב בקז׳מפלכם הפעיל (או "קומפלכס־המעבר") בא 
לסמן את תכולתו'האנרגטית הגבוהה, שהיא הגורמת לו 
להתפרק מעצמו: בדדד־כלל מהירות התפרקותו גדולה 
בהרבה ממהירות היווצרותו, באופן שאין הוא מצטבר 
במערכת־הדאקציה בשום שלב של מהלך הראקציה. 

הגישה הקינטית הזאת מתאימה בכללותה לסוג ה ר אק¬ 
ציות ההומוגניות — המתבצעות בפאזה אחת, כגון 
ראקציות בין גאזים או בין חמרים המומסים בממס אחד: 
אלה הם התהליכים הכימיים השכיחים ביותר. סוג אחר של 
תהליכים כימיים היא הראקציה ההטרוגנית — 
המתבצעת במערכת מרובת־פאזות. כאן אין הראקציה מת¬ 
רחשת אלא על הגבול שבין הפאזות. במידה שמולקולות 
שבפאזה אחת באות במגע במולקולות שבפאזה האחרת 
כתוצאה ספעפוע (ע״ע): זהו בדרך־כלל השלב האיטי־ 
ביותר בתהליך, ולכן הוא הקובע את מהירות הראקציה. 
גורם מכריע לגבי המהירות הוא גודל שמח־הפגע בין 
הפאזות, שחישובו לגבי חומר מוצק הוא, לעתים, קשה. 

שיקול חשוב מאד לגבי הבנת המכאניזם של כל תהליך 
כימי, הן מבחינה אנרגטית והן מבחינה קינטית, קשור 
בהבחנה בין הראקטיוויות (=הכושר להיכנס לראקציה 
כימית מסויימת) ובין היציבות. עצם התמדת קיומו של 
חומר מסויים (או של מערכת־חמרים מסויימת) בתנאים 
מסויימים מעידה על "יציבות" החומר או המערכת, ז״א שהם 
שרויים במצב של מינימום־של־אנרגיה יחסי, באופן שכל 
ביסיץ להעבירם למצב אחר (במובן הכימי) מחייב השקעת 
אנרגיה. בכל ראקציה כיסית חל כלל זה בהכרח 

הן על המערכת ההתחלתית והן על התוצר ז>!, בין אם 
ו 7 < מייצגים כל אחד חומד מסויים או תערובת מסויימת: 
0+0 *- 8 +. 4 ; 8+0 <-^ ; 0 *- 8 ־ו 4 ; 8 *-\, 

בדרך־כלל נמצאים וזי! ברמות אנרגטיות שונות, אולם 
ברור שבין לזי! מפריד בהכרח מצב־מעבר של רמת- 
אנרגיה גבוהה-יותר, שאליה יש להעלות את כדי שיוכל 
לעבור לזיז, וזאת בין אם רמתו של 1 י 1 גבוהה מזו של זי! 
ובין אם היא נמוכה מסנה. נמצא, ששלב ראשון בכל ראקציה. 
בין אכסארגונית (אכסותרמית) בין אנדארגונית' (אנדו- 
תרמית),' היא קליטת אנרגיה (בשיעור * 411 ), שאחריה 
בא שיחדור אנרגיה (בשיעור ־ 8 ! 4 ) — ואין בין ראקציה 
אכסארגונית ובין ראקציה אנדארגונית אלא שבמקרד. 
הראשון ! 481 < ־ 411 , ואילו בשני — ! 481 > 4 ; לשון 
אחר: ההפרש 481.1-4811 = 481 , המייצג את מאזן- 
הח 1 ם של הראקציה, הוא חיובי במקרה הראשון ושלילי 
בסקרה השני. הראקטיוויות של חומר כלפי חומר מסויים 
אחר נסדדת בגודל , 481 (אגרגיית-האקטיוואציה), שהוא 
הקובע את מהירות הראקציה. לעומת-זה מבוטאת יציבותו 
של חומר (בהשוואה'לזו של חומר אחר) באנרגיה 


ה ה פשית ( 40 ) שלו, הוא הגודל המוגדר בתרמו- 
דינאמיקה לגבי דאקציה כימית בנוסחה 
1.45 - 411 = 40 

(יד — הטמפרטורה המוחלטת, 45 — האנמרופיה). נמצא, 
שחומר "ראקטיווי", כגון המים, אינו בהכרח ״לא־יציב״, 
וכן יש חמרים רבים (כגת הפאראפינים בכ׳ האורגאנית) 
שמצטיינים ב״מיעוט-האפיניות" שלהם, ואעפ״כ אץ הם 
יציבים ביותר. 

מן הדיאגראמות שלהלן ומהסברתן מתחייב, שלהלכה 
כל ראקציה כימית היא הפיכה: אם תיתכן 
העברת לא ע״י העלאת לרמת מצב־הסעבר, תיתכן 
גם העברת א ל 1 \ ע״י העלאת א לאותה רמה, ואין בין שני 




המעברים אלא שאם אחד מהם אכסארגוני, היפוכו הוא 
אגדארגוני: לשון אחר: אם ראקציה ססוייסת מתבצעת תוך 
שיחדור אנרגיה, ניתן לבצע גם את התהליך ההפוך ע״י 
השקעת אנרגיה. אולם ייתכן, ששתי הראקציות הן בעלות 
קבועי-מהירוח שונים, ובמקרה כזה, בתנאים המאפשרים את 



דאקציה תיד יצירת וזוטר־גיניים יציב-יחסית 


שתי הראקציות׳ תהיה בסופו־של-דבר עדיפות כמותית לאותו 
כיוון של הראקציה שמהירותו גדולה־יותר. אותה מסקנה 
בדבר הטיכותה של ראקציה כימית מתחייבת מחוק-המסות 
(ר׳ לעיל), למשל לגבי הראקציה 

0+0 8 +. 4 

ב? 1 


שבה ריכוזי התמרים הם, בהתאמה, 0 4 , ־ 00,0 ר ע 0 . מצב 
ההתחלתי של התהליך, המסומל בחץ העליון — ל * 0 ול,ס 
ערכים מסויימים, ואילו ערכי ״ 0 ו "ס הם אפס. במהלך 
הראקציה * 0 ו 6 נ> פוחתים והולכים, ו ו ״ 0 נוצרים 
ומתרבים. מכאן, שמהירות הראקציה "העליונה" פוחתת- 
והולכת, חו של הראקציה "התחתונה", ההפוכה לה, גוברת- 
והולכת, עד שבהכרח ישתוו זו לזו וייווצר מצב של ש י ו ו י- 
משקל כימי. אותו דבר יקרה בהכרח, אם המצב ההת¬ 
חלתי מיוצג ע״י ס וס, ו* ו 8 הם תוצרי הראקציה. אם 
*;> ו 0 2 הם מהירויות שתי הראקציות, ו! 11 ו 2 ? 1 — קבועי- 
המהירויות, נמצא: 


ושיווי־המשקל: 
מכאן: 


[ס].[ 0 ]^ ־ 
[ ם ].[ 0 ].־ 1 ; 
[ס].[ 0 ] 


ן 8 ]-ו^] 

1 מוגדר כקבוע שיווי־המשקל 


61 

62 

0!= £2 = ^.[^].[ 8 ] = 

!.אל 

־ 16 





769 


כימיה: כ׳ סיםיקאלית 


770 


משיקולים וניסוחים אלה מתחייב לכאורה, שאין ראקציה 
כימית יבולה להתבצע עד גמירא, ז״א עד הסיבת סמרי-המוצא 
בשלמותם לתוצרים הנגזרים מהם להלכה, ושגמר הראקציה 
הוא בהכרח ©צב של שיווי־משקל, שב 1 קיימים בתערובת 
דזמרי-המוצא והתוצרים, ושיעור יחסיהם הכמותיים ("מקום 
שיווי-המשקל׳*) נקבע ע״י יחס קבועי-המהירויות של שתי 
הראקציות המנוגדות. כלל זה מתאמת בתהליכים כימיים 
רבים, ודוגמה קלאסית משמשת חאסמריפיקאציה של כוהל 
בחומצה, וכנגדה—ההידרוליזה שליהאסטר לכוהל וחומצה: 
׳ 11 ־־ 00 י 0 ־£ + 0 נ מ 06011 - ׳ 11 + מס - 11 
אולם יש ששיווי־המשקל מופרע בהתמדה, משום שתוצר 
הראקציה, או אחד מתוצריה, מורחק ברציסוח ממערך- 
הראקציה! במקרה זה התהליך מתקדם־והולך בכיוון אחד 
עד הסוף. דוגמות הן המסת מתכת בחומצה, כשהמימן המוסק 
מסתלק מן התמיסה כגאז: 

ו ג מ + ־ 01 ״ 2 י- 101 * 2 + ״ 2 
או הראקציה בין חומצה גסריתנית ומלח־באריום נמס, 
כשהבאריום הסולסתי מוסדש כמשקע מן הפאזה הנחלית 
שבה מתרחשת הראקציה: 

101 * 2 + 8350.1 <- . 50 ג מ + , 8201 
מקומו של שיווי־המשקל בתהליך כימי הוא גורם חשוב־ 
ביותר לגבי הב׳ השימושית, מאחד שבו תלויה ה נ י צ ו ל ת 
האפשרית בסינתזה של המרים. בתנאים נתונים הוא קבוע 
לגבי כל ראקציה, אולם הוא ניתן להעתקה לכל אחד משני 
הכיוונים ע״י שינוי התנאים, ובראש־וראשונה ע״י שינויי 
הטמפרטורה. אע״ם שהחום מחיש את כל התהליכים הכימיים, 
מידות־השפעתו על ראקציות שונות אינן שוות, ובעקבות 
הבדלים בין השפעת שינוי הטמפרסורה על !אל ובין השפעתו 
על נ אל משתנה גם אל. כיוון־ההשפעה של שינוי התנאים נקבע 
ע״ 0 עקרון לה שטליה (ע״ע, עמ׳ 234/5 ) : אם על מערכת 
הנמצאת בשייווי־משקל משפיע גורם סן החוץ, משתנה מצב 
המערכת בכיוון המקטין את ההשפעה הזאת במידה מאכסי־ 
מאלית. מזה מתחייב, למשל, שבמערכת של תהליך כימי 
הפיך פועל החימום לטובת כיוון הראקציה האנדותדמית. 
ביוצא-בו פועלת הגדלת הלחץ במערכתיראקציה גאזית 
לטובת כיוון־הראקציה שבו פוחת מספר המולקולות, ז״א — 
קטן הנפח. דוגמה מפורסמת וחשובה לכך מציג תהליך 
הסינתזה של האמוניה (ר׳ לעיל, עס׳ 763 ) : מן המשוואה 
מתחייב שהגדלת הלחץ מגדילה את הניצולת באמוניה, ואילו 
העלאת הטמפרטורה פועלת בכיוון ההפוך. אולם בטמפר¬ 
טורה נמוכה מהידות-הראקציה קטנה עד כדי כך, שהתהליך 
מאבד כל משמעות שימושית. לפיכך יש למצוא בדרך אמפי¬ 
רית טמפרטורת־ביניים אופטימאלית, שבה — מצד אחד — 
התהליך מוחש די הצורך, ומצד שגי אין שיווי־המשקל 
מועתק במידה קיצונית שמאלה. למעשה לא נפתרה בעיית 
הסינתזה השימושית של האמוניה אלא הודות לשימוש 
ב^טליזה (ע״ע). שהיא אחד הגורמים המכריעים לגבי 
מהלכיהן של ראקציות כימיות, הן במציאות ד׳מעבדתית 
והטכנולוגית, הן-וזאת במיוחד-במציאות הביולוגית. פעו¬ 
לת הקאטאליזאטורים מוסברת ע״פהדיאגראמה שלהלן כשל 
חמרים המאפשרים בדאקציה כימית טצבי־מעבר, שלהשג־ 
תם דרושה אנרגיית־אקטיוואציה נמוכה בהרבה מזו הדרושה 
למצב־הסעבר בראקציה זו בהיעדר הקאטאליזאטור. קאטא- 



ליזאטורים ספציפיש של תהליכים ביוכימיים הם האנזי¬ 
מים (ע״ע!' וע״ע ביוכימיה). 

חקר התהליכים הכימיים במערכות הטרוגניות משולב 
במחקר הפיסיקאלי של תנאי קיום מערבת'רב ! םאזית. חשי¬ 
בות רבה נודעת לחוק הפז ו ת (ע״ע), הדן בתנאים שבהם 
מערכת הטרוגנית נמצאת במצב של שיווי-משקל. למחקרים 
אלה משמעות שימושית רבה בפתרון בעיות של התעשיה 
הכימית, הקשורות בהפרדת תערובות של מינראלים ובעיבוד 
של בצרים. בקיום שטחי־גבול בין הפאזות השונות במערכת 
הטרוגנית קשורות תופעות ה ס פי ח ה (ע״ע אד ז ו רפי 
ציה), שנחקרה גם היא הרבה בקשר לבעיות י של י ה'כ׳ 
התעשייתית, שפן ראקציות כימיות רבות מוחשות על-פי 
קאטאליזאטורים מוצקים. פירוש לחוקי-הספיחה על רקע 
התרמודינאמיקה הכימית ניתן בידי ה. סרוינדליך (ע״ע) 
ב 1907 ולנגמיור ב 1916 , והוא הורחב והעמק ב 1938 בידיהם 
של ס. ' 3 רוןאואר (זם 1 ז 3 ת 11 ז 8 . 5 ), ם. ה. אמט (.מ .? 
״:>!״!״£) ואחרים. יישום רב-ערפי של תופעות הססיחה 
במחקר הכימי היא שיטת הכרומטוגרפיה (ע״ע) 
להפרדת תערובות חמרים וזיהוי'מרכיביהן. 

ענף של הכה״ם, שבו הבחינה הפיסיקאלית בולטת יותר 
מן הבחינה הכימית, אלא שמשמעותו גדולה מאד להבנת 
תהליכים כימיים, הוא תורת התמים ו ת (ע״ע) והא וס¬ 
ט וזה (ע״ע), שגם היא יסודה בחורה הקינטית. 

שני ענפים גדולים של הכה״ם התפתחו עד שהיו כמעט 
למקצועות-לעצמם במדע העיוני והמעשי. הא לק מרו¬ 
ב י מיה (ע״ע) — חקר שילוב גילגולי-החומר הכימיים 
בתהליכים חשמליים — היה לאחד הנושאים המרכזיים של 
הב , ולבסיס של אחד מענפי־התעשיה הגדולים במציאות 
הטכנולוגית המודרנית. יסודה העיוני היש הוא תורת מבנה 
האטום ותורת הקשר הכימי, ובייחוד תורת הד ים ו- 
ציאציה האלקטרוליטית (ע״ע בםיםיםוחםצות: 
מלחים! יונים! אלמנטים גלוניים! אל'קםרו- 
ל י ז ה). — ה פ ו ט ו כ יפי ה (ע״ע) חוקרת — מצד אחד — 
תופעות-אור (של האור הנראה או של אולטרא-סגול) 
שבעקבות תהליכים כימיים וסיסיקו־כימיים, כגון הלומי- 
נסצגציה (ע״ע), הפלואורסצנציה (ע״ע) וה- 
פיוספורסצנציה (ע״ע), ובכללן' את תוסעות-האור 
המשולבות'בתהליכים מטאבוליים באורגאניזמים חיים (ע״ע 
לזמיגסצנציה ביולוגית! גחליליות). מצד 
שני נכלל' בסוסוכימיה מחקר השפעת האור — כגורם- 
אקטיוואציד, — על תהליכש כימיים, שיישומה הטכני 
החשש הוא ה צלום (ע״ע). תופעה פוטוכימית שהיא 
מיסודות קיום עולם־החיים היא הפוטוסינתזה (ע״ע)! 
ההשגים הגדולים של השנים האחרתות בהבהרת המכאניזם 

ש 

שלה הם פרי שילוב מחקר סיסיקאלי-כימי במחקר בישימי. 

ב׳ אורגאנית תאורטית (הוזי׳ הם׳ הביסאים בזרי, סם׳ 6 ), 

תש״ז! ב. יפה (חרג׳ מ. רגבי), עולם הכ׳ א׳-ב', 1958/60 ! ב. 

קירזון, כ׳ כללית ואגאורגנית, תשכ״א 7 ! ל. פוליגג(תרג' י. 

קלוגאי), כ׳ כללית א׳-ב׳ תשכ״ה-ז׳! א.גלזגר, סבואלכ׳אי־ 

אורגאנית וכללית, תשכ״ז! ו. ג׳. סור (תרג׳ א. בגשלוס), 



771 


כימיד!: כ׳ פיסיקאלית; ר׳ אנאלימית 


772 


74 4 ,מ 0 ז 8 תםזג? .מ ן x1-600^ 0 כ׳ פיסיקלית, זר תשכ״ז ! ן 

€644 ־);מ״ןזסמ/ x75X4$, 1950*; 011x14171)1 847($610$6674 <1. 
1446x754641) 070171' (1951 ^ 0 נ־ 1 ,() 5 ־ 061 ? . 49 .ן 5 זמ - 
1970*; 8 . ?111110311 — ^. 1*111101311, 741 76401141 '141110- 
474£77(1 <14 14 461x114 04£001£774, 1952; 0. 0113101)61161, 74 

. 16 מ 3 ן 7 ) 0 ,־ 61 * 16 ? , 54 —־ 16561 ? ,? ״ 1 ,* 1955 , £44444/4 €6141774 

074717)1X41/, 1956*; 1<1., -/6(00(46 04£<0114 €6441)1114$, 

- 04 / 0 4177444$ ) €6 764 , 81311 . 81 . 4 ,-) 00030 . 8 .ן ; 1961 

£44X74 €0111$0<41)!56, 660771 €6444714X4$, 

1959; 7 ? 1,655 €6441711 45100610£ ) 1106 , 0£ נ X1$, 1959; 

0. £1959-1961 , 1-111 , 174 ן> 46$11 ן €6714774 ,־ט ¥111 י 568 נת *; 

16., 70 €6741774 (16$51£174 , 1965, 0. 6 ))< 04 < 4/67 , 9/661306 .#י 
01£<71//€ €641411114$, 1960*; 1 . £686154 . 110611-0 .£ - )־ . 

86 (!)*746461 ,!צ x6 11 $>6$476}3175(647) €6411774, 1960*; 

£ 7 > 1$ 764 , 3011118 ? ״ X1744 0/ 164 €644171401 8041/1, 1960*; 

? 3>1(65, 4. €77766006 10 6/4(60)115441 (€64 6 ) 2 ( 04£0 ס - 

44114(4$, 1961, 6. 1, 1101160130, 746460(6 6 04£01//$(640 
€6444774, 1961* 1 4 . ,* 60 * 6 ) 8 . 8 , 1 '־ x044,1( 5X47X4)7744 77476 
?€64 640 ) 04£00/5 . 6 6 ) 74646/7 ,ז 3116 * 1 .? , 1962 ,$) 71447 > י - 
<1774, 1963 1 *, 71141,-016411(1'5 71/($(10{>461<1 0 / €6(1171(61 

7((67/010%$, 1^3111108-11 ? ״ 1 ;* 1963-1971 ,. 1 <ןק 511 , 1 מ . 
113 )•'*'11 67 ) 1/4 764 , 6 ־ X4(14X44 0 / $6014(1x141, 1964; 14. ?. 
1101161030 —£, 9 / 11 x 11 746467 . 8 ־ x46 6. 04101%7411/(6(€64 ח - 
417X4, 1964 80 , 0356110 0 . 808610-54 .ם .ן ;* 7 ־ מ X1( 847X7- 
0(6(5 €641075 4 // 04£01 /ס X4$, 1964,59.1, 306 [. 141110861 ־ , 
3X4X41X54(5 0 / 04£<5177( $60144x145, 1965; 8 . £1011315, 70 
€61x1714 04£04114[17(, 1965'; 14. 8610 ?, 74646x46 6. 04104 - 
£04115(6441 €6444714, 1-11, 1965/7 €640715 , 1901161 . 8 . 0 ;״ X4$ 

0 / 04£017 1 ( €0441(700x65, 1965*; 9/. 56816016 , 05£15064 סס 
€644x14, 1965 10 ; 54 19118, 04£0015464 €6(4x1( !965; 

0. 1. ?. 5661, 1/104476017 71. (6(1X15(6( 8/176/47)£, 1966*; 

8 . 816510 )* 6041 ) 614 17041 ) 0 ) 8 ) 01 ס 4£ ס ,׳ X51X5, 1966 ; 11 . 
811(2—49. 8161010, 7/ 8 . 14 ; 1966 , 774 ( €641 15464 ה 4£0 סס . 

0111 €647 , 60 ) 15 ־ x74 1 968; 16 , €414 ה 4 ח 41 חד 011£4 6 1610£40 ך 
0 ■״ X04£077 €644X74, 1968, 45 <} 360 64 ' 7 ,)־ £301861 . 8 ן 
0( 04$<7X1( 9601407145 (861. .41061., 222, 440. 1), 1970. 

ה* אנאליטית (כ״א). מושג האנאליזה הכי¬ 
ס י ת (א״כ), במשמעו הרחב והעמוק! מתייחם לכל הגישות 
והשיטות בכ ׳ המכוונות להעמדת הומר מורכב על מרכיביו, 
במובן העיוני ובמובן המעשי, ( 1 ) המובן העיוני מתייחם 
להבהרת מבנהו של החומר: אם תערובת—להכרח מרכיביה 
השתים? אם תרכובת אחידה — להבנת מבנה המולקולה. 
( 2 ) למעשה מתגלמת האה״ב (א) בהפרדת תערובת לזזמרים 
המעורבים בה ובבידוד בל אחד מהם מסנה, — או (ב) 
בפירוק של תרכובת ליסודות שמהם היא מורכבת, בין אם 
הללו מופקים בצורת מולקולות ספשיות של אותם יסודות, 
בין אם הם מופקים בצורת קבוצות־אטומים, ז״א— מולקולות 
של תרכובות אחדות, בדרך־כלל קטנות ופשוטות ממולקולת 
הומר־המוצא. האנאליזה במובן ( 2 ) קודמת במחקר הכימי 
בהכרח לאנאליזה במובן ( 1 ). 

מקובל לייחד למונח א״כ את הפעילות המוגדרת ב( 2 ) 
[אע׳*פ ש( 1 ) נכלל במושג של הגישה האנאליטיח בכ׳ — 
להבדיל מן הגישה הסינתטית], ובמובן זה יידון כאן. בדרך* 
כלל יש לפעולה ( 2 ) פגמה של בדיקה — לזהות חומר 
נתון עם אחד החמרים הידועים (במקרה שסימני-ההכר 
הפיסיקאליים אינם מספיקים לזיהוי) או להגדירו כחומר 
חדש. לפיכך ניתן לכלול במושג האה״ב גם תהליכים סינת¬ 
טיים, שבהם אין החומר הנבדק מפורק אלא מגולגל בחומר 
אחר, שממנו ניתן ללמוד על זהותו של חומר־המוצא. — 
יש שביצוע של ( 2 ) מספיק גם כדי פתרון הבעיה המוצגת 
ב( 1 ), בייחוד בתרבובות אי-אורגאניות פשוטות-יחסית; 
בתרבובות אורגאניות ( 2 ) הוא בדרך־כלל הדבר המאפשר 
גישה לבעיה ( 1 ) — בעיית הסטרוקטורה. 

הפרדת תערובת למרכיביה ניתנת לעיתים להשגה בשי¬ 
טות פיסיקאליות, ללא הפעלת ראקציה כימית: ע״י המסה 


סלקטיודת, זקוק (ע״ע, עם׳ 939 ) מקטע, גיבוש מקטע, 
אלקטרופותה, וכד׳? לאחר־מכן ביתן"לזהות בל אחד"מן 
החמרים לעצמו בדרך האה״ב. למשל: אבקה שהיא תערובת 
של סוכר בחול מתפרדת לשני מרכיביה ע״י שטיפה במים, 
שבהם נמס הסוכר בלבד. במקרים אחרים מך ההכרח לבצע 
את האה״כ בתערובת של המרים הנמצאים בפאזה אחת, 
שבה ניחן להבחין בין המרכיבים השונים רק ע״ם הבדלי 
התנהגותם הכימית. 

האה״כ (במשמעה המצומצם) מתחלקת ל 2 חלקים: 

( 1 ) הא׳ האיכותית — שתעודתה להעלות את היסודות 
שמהם מורכב חומר נתון? ( 2 ) הא׳ הכמותית — 
הקובעת את שיעוריהם של יסודות אלה בהרכבו של אותו 
חומר. מבחינה הגיונית ומציאותית מתחייב ש( 1 ) קודם 
ל( 2 ), 

השיטוח המשמשות באה״ב, ואפילו לגבי חומר אחיד, 

אינן תמיד כימיות במשמע מצומצם. לא תמיד משמשת 
האקציה כימית כיסוד השיטה * פעמים די בעדות פיסיקאלית 
לשם הוכחת מציאותו של יסוד מסרים במולקולה או של 
חומר מסרים (מולקולה מסויימת) בתערובת או בתמיסה, 
ובד׳. למשל: מציאות חמצן בתערובת גאזים (אוויר) מוכחת 
ע״י שריפת גופים בעירים (כגון פחם, נר) בגאזים אלה. 
אפשר לקלוט את התחמוצת שנוצרה בשריפה זו ( 2 ס 0 ) 
בתמיסת אלקלי, למצוא את משקל התחמוצת שנוצרה, וע״פ 
הרכבה הכימי הידוע לנו אפשר לחשב את כמות החמצן 
שהיתה בתערובת הגאזים לפני השריפה. בדרך זו מבוצעת 
אנאליזה איכותית וכמותית של החמצן באמצעות ראקציות 
כימיות (הימצון וטיהור) הגוררות שינויים בגוף הנבדק. 
לעומת-זה, אם רצתנו לדעת את שיעורו של צבען ידוע 
בתמיסה מימית, אנו יכולים להגיע אל הפטרה בשתי דרכים. 
אידר נפח או משקל מטרים של התמיסה עד שנשאר רק 
הצבען"היבש ז או השוואת עצמת הצבע של התמיסה לעצמת 
הצבע של תמיסה אחרת, בעלת ריכוז ידוע, של אותו צבען. 
בשתי.דרכים אלה מושגת הפטרה האנאליטית הכמותית 
בלי כל דאקציה כימית, ז״א בלי גרימת שינרים כימיים 
בחומר הנבדק: במקרה הראשון — בדרך האידוי < במקרה 
השני — בשיטת הקולורימטריה (ע״ע), המיוסדת אף היא 
על תופעות פיסיקאליות בלבד. כמרכז אפשר להשתמש, 
למשל, באנאליזה של צבענים בשיטות האדזודפציה (ע״ע) 
והכרומטוגרפיח (ע״ע) ? באנאליזה האיכותית והכמותית של 
סוכרים ותרכובות אופטיות-פעילות אחרות — בשיטת 
הפולארימטריה (ע״ע אופטית, פעילות). 

אולם עיקרה של האה״ה "הקלאסית" הוא פערכת של 
ראקציות כימיות להפיכת מרכיבי החומר הנבדק לחסרים 
הניתנים להפרדה זה מזה, שאחריה באים האבחנה והזיהוי. 
השינוי הגדול שחל בכה״א המודרנית במהלך "הפיסיקא- 
ליזאציה״ של ד.כ׳ כולה (ר׳ לעיל, עם׳ 738 ) הוא דחיית 
שיטות־הבדיקד. הכימיות מפני מדידת ערכיהם של גדלים 
פיסיקאליים של החומר או של מרכיביו< לשון אחר: שיחדור 
האה״ב מן ההכרח לשנות את החומר הנבדק, להפרידו 
למרכיביו ולבודד את אלה אחד אחד. 

השיטות הכימיות של האה״ב הקלאסית מיוסדות על 
ראקציות טיפוסיות באמצעות ר א גג טי ם המופעלים על 
החומר הנבדק. תוצאות הראקציות,' המשמשות סימני-הכר 
בא׳ האיכותית, הן תופעות הנתפסות בחושים: התהוות 



773 


כימיה: כ׳ אנאליטית 


774 


משקע, לבן או מגוון, מן התמיסה? התהוות או שינוי של 
צבע? התהוות גאז. תוצאות אלה מוליכות לשיטות הכמו¬ 
תיות שבגראווימטריה (מדידת המשקל) ושבוולומטריה 
(מדידת הנפח), 'מבחינת הביצוע הטכני נוהגים לחלק את 
הראקציות האנאליטיות לראקציות־בלח (בתמיסה) ולראק־ 
ציות־ביבש (כנץ ליבון, שריפה). 

א׳' אי־אודגאנית איכותית. אע״ם שהרוב 
המכריע של הגופים האי־אורגאניים הם מוצקים בטמפרא־ 
טורה רגילה, רוב הפעולות האנאליטיות הן ראקציות-בלח, 
ז״א נעשות בתמיסות* עצם העברת החומר המוצק המלוכד 
למצב הפיזור שבתמיסה היא מיבצע אנאליטי המשמש 
פתיחה לשורת פעולות נוספות, שהן עיקרי השיטות האנא¬ 
ליטיות. המרים אי־אורגאניים שאינם נמסים בשום ממם יש 
להפתיחם תחילה, כלו׳: להכשירם להמסה באמצעות שיטות 
מיוחדות. אולם מבחנים ראשונים, בצורת ראקציות־ביבש, 
נעשים לפני נסית החמסה, והם עשויים לפעמים להוכיח 
מראש את נוכחותם או היעדרם של יסודות מסויימים. מבח¬ 
נים כאלה הם, למשל: היתוך* גידוף* ציבוע להבת גאז- 
מאור< הסקת צבעים בחימצון או חיזור ב״פנינת-בורכם" 
בלהבת-גאז מחמצנת או מסזרת, או בחיזור יבש בחימום 
עם פחם או עם נתרן* ועוד. 

בין המלחים הנדיפים בטמפרטורות של להבת-הגאז יש 
שהם — ואף תמיסותיהם המימיות — צובעים את הלהבה 
צבעים אפייניים, שבהם ניתן לאבחן את המתכות * במקרים 
של עירובי צבעים או חיפוי על הצבע ע״י תהליכים אחרים 
בלהבה מאפשרת התצפית הספקטרוסקופית, אפילו בתנאי 
המעבדה הכימית הרגילה, זיהוי ודאי של מתכות אלו ע״ם 
קוויהן הספקטראליים. כאלה הם מלחי המתכות האלקאליות 
וכלורידי קצת המתכות האלקאליות-עפרתיות ומתכות כבדות 
אחדות (כגת הנחושת). 

הא׳ השיטתית של החומר, שהובא להמסה במים או 
בחומצה — ומרכיביו מצדים מעתה בתמיסה* כתערובת של 
קאטיונים ואניונים —, משתמשת בסגולה המיוחדת של כל 
יון ליצור עם ראגנטים מסדימים — בתנאים מסויימים — 
תרכובות לא־מסיסות, המושקעות מן התמיסה. ההפרדה 
הראשונה מבוצעת ע״י השקעה בקבוצות, שאותן יש לפרק— 
שוב ע״י ראגנטים מיוחדים — לתת-קבוצות, וכן הלאה עד 
לתרכובות אפייניות לכל יון לעצמו. 

ראגנטים קבוצתיים לא׳ של הקאטיונים, הם: 

(א) חומצה מלחית — המשקיעה יוני מתכות שהכלורי- 
דים שלהן אינם מסיסים במים ובחומצות (%. 6 , + 8 מ ועיקר 
ה 8 ?)< 

(ב) 5 ־ מ בתמיסה חומצית — משקיעה סולפידים לא- 
מסיסים בחומצה של מתכות בעלות כלורידים מסיסים(׳* 98 , 
8 ?, 01 , 511,01 , 5 \" 81 ,88 , ועוד)* 

(ג) 3 8 מ בתמיסה אלקאלית — משקיעה סולסידים (או 
הידרוכסידים) של מתכות בעלות כארידים וסולסידים 
המסיסים בחומצה (ש?, ■ס, 1 * 1 , !!/, 211 , ועוד)* 

(ד) 00 3 נ ( 4 מז 8 ) —׳ משקיע קארבונאטים של המתכות 
האלקאליות־עפרתיות, בעלות כלורידים, סולפידים והידר 1 - 
כסידים מסיסים. 

הראגנטים הללו מופעלים בזה אחר זח, כל אחד לאחר 
שממערכת-הראקציה סולק (ע״י סינון או צנטריפוגאציה) 
המשקע שאצר ע״י קודמו. 


קשה יותר חאקת האניונים לקבוצות על-סמך תגובד 
תיהם על ראגנטים קאטיוניים מסויימים. לגבי רבים פן 
האניונים השכיחים (כגון ־ 1 כ>, ־ 50 4 2 , ־,סא׳ ־ 8 *ס?, ועוד) 
קיימות האקציות ספציפיות המעידות עליהם והניתנות 
לביצוע, יכל אחת לעצמה, בדגמים שונים לקוחים מן 
התמיסה הנבדקת. 

השיטות האנאליטיות הכמותיות בכ׳ האי־ 
אורגאנית קצתן מיוסדות על הראקציות שבסדרי ההפרדה 
וההבחנה האיכותית שיש עמהן השקעה, וקצתן על תהאכי 
חימצון־וחיזור או על סיתור הדדי של חומצות ובסיסים 
בתמיסות, בין שיש עמהם השקעה ובין אם לאו. הראשונות 
הן השיטות של הגראווימטדיה (מדידת המשקל) והשניות — 
של הוואמטריה (מדידת נפחים). שיטות אלו מיוסדות על 
עקרון המנות הפשוטות והכסולות בהרכב המרים כימיים 
ועל עקרון־אווגאדרו לגבי מספר המולקולות (או המולים) 
בריכוזים שונים בנפחים מסדימים. 

השיטות הגראווימטריות עיקרן — ההפרדה הגמורה של 
היסוד הכימי המבוקש לעצמו, או בצורת תרכובת מוגדרת 
היטב, ושקילה מדוייקת. מידת-דיוקן עומדת על שתי הנחות: 
על הבידוד הגמור ועל דיוק השקילה. לא תמיד מתקיימות 
שתי ההנחות בדיוק שווה, ולעולם לא בדיוק גמור בתכלית. 
עצם העקרון המתודי המונח ביסוד השיטות הגראווימטריות 
הוא פשוט: תחילתן השקעה מתוך תמיסה, הפרדת המשקע 
מן הנוזל ע״י סינון או צמריפוגאציה, ניקויו ע״י שטיסה 
וייבושו* וסופן שקילה וחישוב על-יסוד הנוסחה הכימית,— 
כלי-ד,מדידה בשיטות הגראדימטריות הם המאזנים* בניית 
מאזנים אנאלימיים (ע״ע מאזנים, עט׳ 43 46 ) היתה התנאי 
לפיתוחן של שיטות אלה, וצרכי האד* כ הגראווימטרית 
מצדם המריצו את שיכלול המאזנים. 

השיטות הוולומטריות מיוסדות על ראקציות 
מסויימות בתוך התמיסה ועל מדידת נסחים של תמיסות 
באת ריכוזים ידועים זו מול זו. ראקציוח אלו הן מ 3 סוגים: 
( 1 ) סיתור חומצות ובסיסים אלה ע״י אלה* ( 2 ) חימצון- 
וחיזור * ( 3 ) השקעה. לסוג הראשון שייכות שיטות האלקא- 
לימטריה והאצידימטריה* לסוג השני, בין השאר — המאג־ 
גאנומטריה והיודומטריה. פטרת האליקאלימטריה והאצידי- 
מטרייה לקבוע את שיעורם של בסים או של חומצה בתמיסה 
על־סמך מדידת ריכוז יוני־מס או יוני־מימן שבתמיסה. 
מטרת שיטות החימצון־והחיזור לקבוע אח שיעור היונים 
בדרגת חימצון מסויימת, ובעקיפין — את שיעורו של נושא 
הדרגה הזאת, כלר: את שיעורה של פתכת או אלפתכת. 
פטרת שיטות ההשקעה לקבוע במישרין אח שיעורו של 
סוג יונים מסויים בתמיסה. הצד השווה שבשיטות אלה — 
שמכירים את גמר הראקציה בשינוי צבע. כלי־המדידה 
והמודדים בשיטות הוולומטריות הם תמיסות נורמאליות 
וכלי-משורה, והחשובים שבהם בקבוקי-מדידה, משורות, 
פיפטות ובירטות (ר׳ להלן, עט׳ 779 ). 

'דוגמות של תמיסות נורמאליות לצרכי ראקציוח וולומט־ 
דיות מסוגים שונים: באלקאלימטריה ובאצידימטריה תמיסה 
חד־נורמאלית מכילה בליטר אחד אקוויוואלנט אחד של יוני- 
מס או יוני-מימן, למשל [מ 30 א] (= 40.08 ג , 083 בא), 

או [ 01 מ] (= 34.46 ג׳ 01 מ), או [ 04 ^ ] (= 49.086 ג׳ 

2 

! 280 ^), וכר. בשיטות החיזור-והחימצון החד-נורמאליות 



775 


כימיה: כ׳ אנאליטית 


776 


מוגדרת כבמות המחמצנת גרם־אטום מימן [ 44 ]) או מחזרת 
חצי גרם־אטו׳ם חמצן. במאנגאנומטרית, למשל, מול 

פרפאנגאנאט (בסביבה חומצית) בכוחו לחמצן 5 גרם* 

, , [ 0 4 ס 4 י 10 ] 

אטומים מימן, לפיכך חנורמאליוח כאן נקבעת ל -— 

(= 31.61 ג׳ 0 4 מ 4 \£). לעומת־זח תמיסה חד־נורמאלית 
של מלח ברזל תלת־ערכי בתור מחמצן מכילח מול אחד 
[, 601 ?] (= 103.36 ג׳), משום שכאן בחימצון הברזל 
מתחזד דורד דרגת-ערבות אחת בלבד. לתמימות הנורמאליות 
המשמשות כמודדים קוראים טיטר (מצרפ׳ ש!״! = תואר, 
מידה), ולדרכי הביצוע חוולומטריות — טי ט רא צ יה. 

באלקאליממריה ואצידימטריח נקודת־הגמר של סיתור 
תמיסת אלקאלי או חומצה' הנבדקת ע״י הוספת התמיסה 
הנורמאלית שכנגדה נקבעת בעזרת אינדיקטור (ע״ע), 
במאנגאנומטריה וביודומטריה נקודת־הגמר של החימצון 
(או החיזור) נקבעת ע״י הפיכת הצבע בו־אגנט עצמו: 
־* 400 * (אדום) -> י*מ 4 \ (כמעט חסר־צבע)'( 1 (כחול 
בנוכחות עמילן) ־ 1 (חסר־צבע). 

דוגמה של טיטראציה־שעם־השקעה היא—קביעת שיעור 
הכסף בתמיסה באמצעות טיטר של אשלגן רודאגידי, לפי 
הראקציח 

8 1 ־אב> 2 ^ <- י 5 אב> + 

כאינדיקאטור משמשת תמיסת 01 3 ש?: בהוספת תמיסת 
הרודאניד לתמיסת מלח־הכסף נאחזים יוני־ 3 א 0 ביוני־ 8 ^ 
ומושקעים * עם גמר תהליך זה גורם רודאניד נוסף להופעת 
צבע אד 1 ם עז של פרזל רודאנידי. שיטות פיסיקאליות 
לעקיבה אחרי מהלך הטיטראציה ולקביעה מדוייקת של 
נקודת־חגמר הן: הקונדוקסומטריה — באלקאלימטריה 
ובאצידימטריה נמדדת המוליכות החשמלית של התמיסה, 
ההולכת ומשתנית במשך הטיטראציה בהתאם לשינויי 
הריכוזים של יוני המימן וההידרוכסיל, ומגיעה למינימום 
כנקודת הניטרול! המוטנציומטריח — על נקודת־הגמר 
כראקציה המופעלת ע״י ראגנט מסויים בתמיסת אלקטרוליט 
מעיד הכ 1 ח חאלקמרומוטורי של שרשרת־ריכוז, המורכבת 
מאלקטולדה בעלת פוטנציאל קבוע׳ מחוברת לאלקסרודת־ 
הניסוי הטובלת בתמיסה הנבדקת. אלקטרודת־ניסוי מתאימה 
לראקציות־ניטרול היא אלקטרודת-חמימן הנורמאלית או 
אלקטרודת־הזכוכית, לראקציות חימצון־חיזור — חוט 
פלטינה. נקודת־הגמר של המיטראציה מסתמנת בספל 
פתאומי בעקום־הפוטנציאל של אלקטרודת־הביסוי. 

על האנאליזה האלקטרוליטית האיכותית והכמותית 
בשיטת הפולרוגרפיה — ע״ע. 

שיטות האה״כ'הקלאסית, שעליה התבססה הכ ׳ האי־ 
אורגאנית כל המאה ה 19 , ובמידה רבה גם במחצית הראשונה 
של המאה ה 20 , הולכות־ונדחות מפני שיטות מודרניות, 
שיתרונן כפול: הן משחררות את האה״ב מן התהליך המייגע 
והממושך של ההפרדה השיטתית של התערובת למרכיביה 
כתנאי לזיהוים הוודאי של אלה, ומידת רגישותן — ז״א 
כשרן לגילוי^כמויות זעירות של היסודות — גדולה ביותר. 
מערכת של ראקציות ספציפיות לכל קאטיון או אניון 
מאפשרת את הכרתו של כל אחד מהם, אף כשהוא מעורב 
בםי־ 10 8 —* 10 מכמותו ביונים אחרים (אנאליזה איכותית 
מהירה לסי שארלו [ 101 ע 01 ])! עיקרן של דאקציות אלה — 


יצירת תרכובות קומפלכסיות או כלאטים (ר׳ לעיל, עם׳ 752 
[לפי שווארצנבאך]) עם ראגנטים אורגאניים שונים. שיטה 
זו שוכללה בידי פ. פיגל (ע״ע) באופן שהיא ניתנת ליישום 
בטיסה של תמיסה מהולה, המצטבעת צבעים עזים בראקציה 
על־גבי לוחית־חרסינה או ככתם על נייר־סיגון. שיטה מוךר־ 
נית של א״כ היא גם הכרומאטוגראפיה, במידה שניתן 
להחילה על יונים אי־אורגאניים. בשיטות מיקרו־אנאליטיות 
אלו ניתן להכיר, למשל, נחושת במיהול של 8 ־ 10 . — 
האנאליזה הססקטראלית בסיוע פוטומטר־הלהבה או בעירור 
ע״י ניצח חשמלי או הקשת החשמלית מספקת אינפורמאציה 
על כל סוגי האטומים שבחומר הנבדק, שיטה פיסיקאלית 
אחרת, שהיא עוד רגישה ומדוייקת ממנה, היא מדידת 
הפלואוךסצנציה הרנטגנית של החומר הנבדק לאחד עירורו 
ע״י קרינה רבת : אנרגיה. ליתיום, למשל, ניתן לגלות 
בספקסרוסקוס בכמות של 6 ׳ 10 ג׳, 

אנאליזה של גאזים. באה״כ של גאזים שיטות־ 
ההפרדה בין מרכיבי תערובת גאזית משמשות בדרך־כלל גם 
דרכי־הכר איכותיים וכמותיים. שיטות אלו מודדות את 
הכמויות בנפחים, ואת יחסי המרכיבים באחוזי־גטח. מאחר 
שנפחי הגאזים תלויים בלחץ ובטמפרטורה, יש לתקן את 
המימצאים הניסויים ע״י חישוב המתאם אותם למצב 0 טאנ* 
דארטי של לחץ של אטמוספירה אחת וטמפרטורה של 0 ס. 
השיטות האנאליטיות של בדיקת גאזים נחלקות ל 3 סוגים: 
(א) שיטות אבזורפציה, (ב) שיטות שריפה, (ג) שיטות 
וולומטריות של גאזים. 

(א) בשיטות ה אב זורם ציה (ע״ע) מביאים תערובת 
של גאזים לידי מגע בחומר בעל כושר־ספיגה סלקטיווי, 
שקולט מרכיב מסויים של התערובת ומשאיר את האחרים. 
למשל: תערובת של חמצן, מימן ופחמן דו־וזמצני, המובאת 
לידי פגע עם תמיסת אלקאלי ( £01-1 ) — כל הפחמן הדו־ 
חמצני שבה נקלט באלקאלי (ונעשה £14003 ), ושיעור 
התמעטות נפח התערובת נותן את שיעור ה 00 2 ; תערובת 
החמצן והמימן שנשתיירה מובאת לידי מגע עם תמיסה 
אלקאלית של סיראגאלול, הקולטת את החמצן, ונשאר רק 
המימן. — (ב) בשיטות השריפה, למשל, בבדיקת אותה 
תערובת, מערבבים חלק ממנה באוויר ומכניסים את התערד 
בת לתא־נפץ של כלי־מדידה מתאים! מעבירים ניצוץ 
חשמלי בין שתי אלקטרודות שבתא, והמימן נשרף אגב נפץ, 
לפי המשתאה: 

(אדים) 0 ב 244 י- *ס + 2142 
שני נפחים נפח אחד שגי נסזזים 

לאחר ההתקררות נסח המים הנוזלים הוא אפסי לעומת נפח 
הגאז! לפיכך ניתן לחשב מהפרש הנפחים של המצב שלפני 
הנפץ הה שלאחריו את אחוז המימן בתערובת. כיוצא־בו 
ניתן לחשב את אחוז החמצן לאחר עירוב התערובת בעודף 
של מימן ושריפתה. — <ג) שישות ו ו ל ו מ ט ר י ו ת נוהגות 
במקום שבראקציה יוצא גאז, שנפחו ניתן למדידה, וממנו 
אפשר גם להסיק את שיעור התרכובת האחראית לפליטת 
הגאז, לפי יחסים סטויכיוממריים. על עיקרון זה מתקיימת, 
למשל, השיטה הקלינית־מעבדתית לקביעת אחוז השתנה 
(ע״ע) בשתן ע״י הפעלת היפוגרומיט ושיחרור החנקן 
שבמולקולה: 

*+ ־ 314301 ־*־ 143044 + 3148010 + 3 ( 14443 ) 00 

+ 244,0 + , 1434400 + 



778 


777 


כימיה: כ׳ אנאליטית; מכשיריים כימיים 


המדידות הנפחיות ה־ 

אנאליסיות בגאזים 
מבוצעות בבירטות 
ובפיפטות פיוחדות ל־ 

גאזים, פגדן באזוסו- 
מסר.—במקום לקבוע 
את נפח הגא 7 אפ¬ 
שר למדוד את יצי¬ 
רת הלחץ (זזפרוסור- 
ציוני לנסח)! על עיק¬ 
רון זה מתבססת השי¬ 
טה המאנוממרית של 
נרבורג (ע״ע ( 7 ]) 

למדידת הגליקוליזה 
והנשימה ברקמות וב־ 

1 . צינור ?הסדרת הרמת; 2 גירם 1 דגאו: 

3 . נוז? חוסם; 4 ברז; 5 . צינ^ר ני ם י; תאים (ע״ע מנומטר). 

6 . 1 י?םחי גא י עם נ 'י* םיפנ א"כ אורגאנית. 

תרכובות אורגאניות בנויות בדרן־-כלל ממספר מצומצם 
של יסודות: פחמן ומימן (ר׳ לעיל. עט׳ 756 ) בונים 
לבדם את קבוצת הפחמימנים׳ ושני אלה יחד עם החמצן — 
חלק גדול של עולם התרכובות האורגאניות! בחלק אחר 
ממנו מיתוספים על אלה החנקן, ונדיר יותר — נסרית 
וזרחן! האלוגנים מצויים בעיקר בתרכובות אורגאניות 
סינתטיות׳ פרס לחמרי-טבע מעסים, והוא-הדין במתכות 
(ע״ע אודגנו־מתכות). אולם על תרכובות אורגאניות לא 
ניתן בדרך־כלל להפעיל במישרין את השיטות של 
האה״כ האי-אורגאנית לשם זיהוי היסודות, משום טיבן 
הלא-יונוגני של רובן של הראשונות! דאקציות-ההפר של 
הב׳ האי : אורגאנית, שכוחן יפה לגבי יונים (פשוטים או 
קומפלכסיים), אינן תופסות לגבי האטומים הקשורים קשרים 
קו-ואלנטיים במולקולות האורגאניות האה״ב האורגאנית 
מחייבת תחילה הריסה גמורה של המבנה המולקולארי לשם 
שיחדור אטומי יסודות מרכיביו בצורת היסודות עצמם או 
בצורת תרכובות בעלות אופי מינראלי. 

הרבה תרכובות ניכרות כאורגאניות בדליקותן ובהתפח־ 
מותן בהמשך הבעירה! ניתן לזהות את הפחמן הדדחמצני 
המופק בבעירה ע״י הספגתו בתמיסת מי־סיד, שממנה הוא 
משקיע סידן קארבונאטי. המימן האורגאני משתחרר בבעירה 
בצורת אדי־מים, הניכרים בהתהוות טיפות־פים לאחר הקי¬ 
רור. המחכות והזרחן, ועפ״ר גם ד״נפרית, שבתרכובות 
אורגאניות משתיירים לאחר הבעירה כאפר מינראלי! אולם 
החנקן, ההאלוגנים, ואולי גם ד׳נפרית, עשויים להתפזר 
באטמוספירה כיסודות או כתרכובות גאזיים. לפיכך נבדקת 
מציאותם של יסודות אלה בבדיקה לפי לאסני( 8116 ו 3533 ״ 1 ): 
שריפת דגם של החומר הנבדק בנוכחות קורט של נתרן או 
אשלגן מתכתי. בתנאים אלה החנקן משתמר כמלח ציאנידי, 
הןפרית — כמלח סולפידי, ההאלוננים — כהאלוננידים, 
ויוני מלחים אלה מזוהים בשיטות האנאליזה האי-אורגאנית. 

האנאליזה האורגאנית הכמותית ("א״כ 
אלמנטארית") מכוונת לקבוע את שיעוריהם (ב%) של 
היסודות השונים במבנה של חומר אורגאני׳ והיא מבוצעת 
לפי אותם עקרונות. כמות שקולה של החופר הנבדק נהרסת 
כליל בראקציה כימית נמרצת׳ כגת שריפה, והיסוד העומד 
לקביעה (כגון 0 ) הופך בשלימותו לחומר ידוע (כגון, 00 ) 1 


כמותו של זה, לאחר היקלטו בחומר-ספיגה מתאים, נקבעת 
ע״פ תוספת־המשקל של הקולט, ומכאן ניתן לחשב אח 
אחוז היסוד הנידון בחומר-המוצא. שיטות כאלו הן: קביעת 
פחמן ומימן לפי ליביג — חימצון בסיוע נחושת חמצנית 
לוהטת דצירת ,סס ומים; קביעת חנקן לפי דימה — 
שריפה ע״ל ס! 01 וחיזור תהמוצות-הסנקן ע״י נחושת מתכ¬ 
תית לוהטת לחנקן גאזי, שנקבע במדידה וולופסריח! 
קביעת חנקן לסי קילדאל ( 13111 ז 1 ס;£) — חימצון קאטאליטי 
של החומר ע״י חומצה ;פריתנית מרוכזת דוני־גחושת, תוך 
הפיכת החנקן לאמוניה, שהיא נקבעת בטיטדאציה עם 
חומצה. שיטות אלו, בצורתן המקורית, כוחן יפה לגבי דגמי־ 
חוסר מסדר-הגודל של 0.1 ג׳ (= 100 מ״ג). הן שוכללו 
ועודנו בעשרות-השנים האחרונות, בייחוד בידי פ. פרגל 
( 8 1 :״ק .?), והפכו לשיטות של מיקרו־אנאליזה, הניתנות 
לביצוע בדיוק רב בכמויות שמסדר-גודל של 1 מ״ג. 

ם. 0 . סרדוול (תרג׳ ב קירית — א. גלזנר), ספר ליפוד 
לכי׳ אנליטית, תש״ו 2 ! א. י. בדבסת, כ׳ אנליטית איכותית, 
תשכ״ג! הנ״ל, כ׳ אנליטית כמותית, תשכ״ג*! .ס 

, 1950 .!ץ 4 >ז 01 . 4 ח?£? 95 ז?? 0 ? 16 ? 1 <£ 

,( 1 >ש) [זש 8 . 0 .א' . 1954 4 , 111 — 1 , 515 ?ד 01 * 5 ? 

— 1956 ,^ 1 — 1 , 51$ ? 4 >ה 4 * 11 111045 ? 14 4 >? 51 ץ 11 ? 

?%{? 1115 * 01% , 0111 >! .!־!-[#שז? .¥ , 1960 

511 5/1045 ?}\ 4 > 115 ? 14175 * 11155 , 1£ זו^£ .#י 0 , 958 7 ! ז ? 5 ץ 4 ) 1 ז 3 
- 01111115 ? 5 ץ 4 ) 1 ז 4 ', 1 ; 1960 8 , 5 תץ 54 ה 4 4 > 1111€ ? 1 (€ 

155 14 * 0 ץ €51 *ז 01 * 5 ??ק$ 141155 ,ת 0 ס׳(ש 3 מ .[ ,* 1960 ,? 14 ?> 

.א . 8 0 , 1960 ,ץ* 171145 ? €11 0 \ 1 ז %3 * 0 119 15 ? 1103510 קק 4 
- 81112 1 ? , 1962 , 1515 ( 47131 . 4 > 1711€ ? 01 ,(. 15 ) 0 ) 1 ^ 1 ש 1$ ט 0 ׳ם 5 

7 ? 1 {? £07115 37101 71 ? 5 /( 11 ) 471 *?' 1511 ) 111415 [> ^ 1411 * 1411 { 5 * 311 41 ,¥\ 

״ 1966 ,?{! $50 

מכשירים כימיים (מ״כ) — שם קיבוצי למכלול 
המיתקנים והכלים המשמשים את המחקר ואת המעש במע¬ 
בדה הכימית. ציודה של זו מורכב מאינסטלציה קבועה 
במקום ומכלים — הן כלליים, המקובלים גם בעבודות 
מדעיות וטכניות אחרות, והן ספציפיים לעבודה הכימית! 
על צד הדיוק אין הממה ם״כ מתייחם אלא אל האחרונים. 
הסידור הכללי של המעבדה הכימית מחייב התחשבות 
מיוחדת בסכנות הכרוכות בכל טיפול בכימיקאלים—פגיעות 
מחמת התפוצצדות והתזות, בודות, הרעלות ע״י גאזים 
ונוזלים, ובד׳. לאינסטלציה הקבועה של המעבדה הכימית 
שייכים: חיבור לרשת־המים, לרשת־החשמל, לספק־גאז, 
למיתקגים להגדלת־לחץ או הפחתת־לחץ! תנורי חימום או 
ייבוש, וכן תאי קור או הקפאה. ניסויים שבהם עשויה לקרות 
התפוצצות או שבהם מופקים גאזים מזיקיס-לנשיסה מבוצ¬ 
עים ב מ נד ף: תא־עבודה (סגור ע״י מלון־הזזה), שאליו 
מחובר צינור-יניקה להרחקת אדים וגאזים. 

הכלים לשימוש במעבדה הכימית משמשים: (א) לשמירה! 

(ב) לכינון! (ג) לפעולה ולמדידה. 

(א) בתי־קיבול סגורים שומרים על התמרים כדי 
למנוע זיהום, התנדפות או פעולות כימיות לא-רצויות, 
העלולות לקרות ע״י מגע החומר עם האודר, או בהשפעת 
קרינות חום או אור על החומר. חומר בית-הקיבול שונה 
לפי תכנו המיועד: העיקר — שלא תחול ראקציה בין הקנקן 
ובין ימה שיש בו. בתי־קיבול רבים הם בקבוקים מזכוכית, 
בהירה או כהה (להגנה מפני אור), או מזכוכית מצופה 
פרפין (להגנה מפני כימיקאלים)! אחרים הם ממתכת (כגת 
בקבוקים לגאזים דחוסים). לפעמים חוצה שכבת מים או 
נפט מעל לחומר בתוך הכלי בינו ובין האודר שמעליו. 

(ב) לכינון משמשים חצובה ואביזריה (משולש־חרם, 


777 



סיתס! ?אנאליוה ש? נא!ים 



779 


כימיה: מכשירים כימיים 


780 





1 , 2 — פהנויויס; 3 — נוס: 4 — פקבויז־יגיקה; 5 — ארלנטיאר: 6 — בהכיין כרירי; 7 — בקפוק־עטידה; 8 — ביובוין סדידוז; 9 —ט&וי־ה; 
11,10 — פי^טוח; 12 —ניךטד; 13 — טנשיר־<ןיפ; 14 — טשאבת ורנו־םים; 5 נ — בי] 0 ?-ז 5 יפח; 18 — ביןמק רזזצוז (?גאזים); 17 — טש 8 ו־ 
זנוניוז: 18 — מ׳פפר־יניקה; 18 — טש&ד-הפרדה; 20 — חיביר־יןסש; 21 — ריכו־סבחנוח; 22 — טבחגה; 23 — סכימת■; 24 — *יוזת־חרסיגוז: 

25 — כיר־חרסינה ומכסוזו: 28 —אביקן; 27 — פנה ואביזריה 


מבלת־אזבסט), דוכני־מבחנות (למבחנות-זכוכית ארוכות או 
לפבחנות־התבת קצרות), החזיקי־מבהנות עשויים עץ או 
מתכת, כבות של מתכת עם אביזריהם (טבעות שמוברגות אל 
הקנה׳ מחזיקי בקבוקים׳ צינורות־מדידה או משפכים), וכן 
סהדקים לצינורות רכים. 

(ג) כ ל י ־ פ ע ו ל ד" בקבוצה זו אפשר להבחין בין שבי 
מיני כלים: אלה שבהם נעשית הפעולה הכימית המכוונת 
עצמה, בין אנאליטית — איכותית או כמותית —׳ בין סינת¬ 
טית, ואלה המשמשים בהכנת הפעולה. בלים להכנת הפעולה 
הם, למשל, כפות׳ מכתשות, צנצנות-לשקילה, משורות, 
פיפטות, בקבוקים ח׳לוממריים; וכן מאזנים אנאליטיים 
ומערכות־משקלות. הכפות ודיסכתשות עשויות סרסינה או 
מתכת שאיבה מחלידה (ניקל, פלדה, כסף, וכד'). המכתשת 
משמשת לשתיקת חומר מוצק וקשה, ועפ״ר היא עשויה 
חרסינה, ולפעמים — אכט. המשורר, היא גליל מכוייל, סגור 
בקצהו האחד, שבסיועו מודדים ומעבירים נסח מסויים של 
נחל. היא משמשת במקום שמידת הדיוק הנדרש אינה 
גדולה! לדיוק רב יותר בטיפולים אלה משמשות פיפטות 
ופירמות. הבקבוק הוולומטרי נפחו הפנימי קצוב בטמפרא־ 
טורה מסויימת, והוא משמש להכנת תמיסות בעלות ריכוז 
מסויים. בלי־פעולה, ששימש בעבר הרבה — ועדיין מוסיף 
לשמש — לשם הפקת גאזים הנדרשים כראגבסים (כגון 
מימן׳ ־ ס 0 , 5 *מ), הוא מכשיר־קיפ (גן?!^), המאפשר 
קיצוב ההפקה והפסקתה וחידושה כנדרש. ניקד הגאז היוצא 
ממכשיר־קיפ נעשה בבקפוק־רחצה, המכיל מים, או חומצה 
נפריתנית או תמיסה אלקאלית. ייבוש הגאז נעשה במגדל- 
ייבוש, המכיל חומר היגרוסקופי, או — בכמדות קטנוח־יותר 
של גאז — בצינורית־ייבוש. 

כלי־הפעולה הפשוט והשכיח ביותר במעבדה הכימית 
הוא המבחנה, שאינה אלא שפופרת גלילית של זכוכית, 
שקצה האחד (פי־המבחנה) פתוח והשני (קרקעית־המבתנה) 
סגור, המבחנה הרגילה ארכה כ 15 0 ״מ וקטרה כס״מ אחד. 

הרבה מן הציוד המעבדתי מוקדש לצרכי תהליכי המסה, 
פיצוי, סינון, השקעה, אידוי, זיקוק. גורם־ההפעלה החשוב- 
ביותר במעבדה לגבי רוב הראקציות הוא החימום — מכאן 
הצייד במבערי בונזן (ע״ע, עמ ׳ 873 ), וכן בלוחות־מתכת 


ובסלילים חשמליים לחימום־ללא־אש. כלים שכיחים בעבודה 
הכימית לטיפול בסערכות־ראקציה מצומצמות הם בקבוקים 
הרומיים (פקפוקי־ארלנמיאר) וכוסות ישרות, אלו ואלו 
מזכוכית. לטיפולים בחום משמשים — לעמידה נגד זעזועים 
תרמיים — בקבוקים וכוסות מזכוכית־ינה חכוכית-פירפס, 
ולעמידה בגד ראגנמים תוקפי זכוכית רגילה — כלים 
מקווארצה או 'מזכוכיות כימיות מיוחדות (ע״ע זכוכית, 
עמ׳ 799 , 806 ). 

כלי־סינון, שצורתם הפשוסה־ביוחר היא משפך 
רצוף נייר-סינון, משמשים להפרדת משקע מנחל. להגברת 
פעולת־חסיבוו משמש בקבוק־יניקה מחופר למשאבת זרם- 
מים. מידת יובש המשקע שאפשר להשיגה ע״י סינון וסחיטה 
של יניקה איבה מספקת לא באנאליזה ולא בסינתזה! לפיכך 
חוזרים ומייבשים את המשקע לאחר סינון ורחיצה במים 
(או בנחל אחר). הייבוש בעשה באבסיקטור (ע״ע) או בתנור 
חשמלי תרמוסטאטי — הכל לפי הטמפרטורה הנדרשת. 
הדחת המשקע מדפני כלי־הפעולה והעברתו מכאן בדרך 
השטיפה בלא כל שיור (באנאליזה הכמותית) אל משפך- 
הסינון, וכן רחיצתו השלמה אגב סינון לשם הרחקת כל 
התסנין ותוצרי־הלוואי המומסים בו — הפעולות הללו 
צריכות זהירות יתירה, ולצורד זה משמש בקבוק־זריקה, 
שבאמצעותו אפשר לכוון זרם דק של נחל אל שטח מוגבל 
כרצד. — לחימום או להרתחה של מערכות־בוזלים שכיח 
השימוש בבקבוקים כדוריים מכל מיני מידות, שפעמים 
מחובר להם ע מ ו ד - ק י ר ו ר (לשם מניעת הפסדים מחמת 
אידוי) או מקרר-זיקוק. על מיתקבי הזקוק — ע״ע. 

מלבד כוסות ובקבוקים משמשים ככלי־פעולה בסינתזה 
הכימית האילפס וחבזיך — זה מחרסינה" חה מחרסינה' או 
מזכוכית! זה משמש בעיקר לשם חימום ובישול, וזד. — לשם 
אידוי איטי של תמיסה וגיבוש חומר מוצק מתמיכתו. 

הפרדה מכאנית של שני בחלים, הנבדלים זה מזה במשקלם 
הסגולי, בעישית ביד במש פכי טי לטול והפרדה, 
פיצויו של חומר מומם מתמיסתו בתהליד רצוף מבוצע 
ב 5 כשיר-ם ו כ ם ל ט ( 30x11161 ). 

חומד מתאים לכלים קטנים, שנועדו להכיל כימיקאלים 
עזי-פעולד, ולעמוד בטמפרטורות גבוהות מאד, הוא הפלטינה. 




782 


כימיה: מכשירים כימיים; כ׳ תעשייתית 


יתרונם של חוטי-פלטינה במבחנים 
כימיים שונים באש'הוא שניתן להצ¬ 
מידם למיתקני־זכוכית בלי תקלת 
ביקוע, משום שוויונם של שני החס־ 

רים מבחינת מקדם ההתפשטות ה¬ 
תרמית. 

י הרבה מיתקנים או חלקי-מיתקנים 
כימיים יש לחברם יחד בצינורות 
זכוכית, גומי או פלאסטיקה, וכן רב 
הצורך בשימוש במגוסות ופקקים 
משעם או מגומי. מאחר שחמרים אלה 
עשויים להיפגע ע״י ראגגטים צורבים 
או מעכלים, רווח במעבדה המודרנית 
השימוש בחיבורי-לטש בין זכוכית 
לזכוכית, ללא חומר זד ביניהן. 

מלבד הכלים המשמשים בסינתזה 
ובאנאליזה הרגילה בשיטות הכ ׳ הק- 

1 טקררימחויר; 2 פי¬¬ 

ק י ר,ר; 3 . ׳*ק-הםיצ י י, לאסית, מצויים במעבדה המודרנית 
יבי חח י םד: 4 ם ' פח: בלים מוקטנים, המשמשים אח ה מ י¬ 

ה. ארים; 6 , ססם רותח , , , 

קרוכימיה, לטיפול אנאליטי או 
סינתטי בחמרים בכמויות של מיליגרמים! בדרך־כלל אין 
ביניהם לכלים הרגילים אלא שיעורי ממדים. 

כבר המעבדה הכימית הקלאסית השתמשה בכלי-מדידה 
פיסיקאליים, כגון תרמומטרים, מאנומטרים, פולארימטרים, 
ספקטרוסקופים. במהלך הסיסיקאליזאציה של הכימיה הולך 
ורב השימוש במכשירי טיפול, בדיקה ובקרה פיסיקאליים, 
שהולכיס-ודוחקים את הציוד הכימי הוותיק. את מקום מית- 
קני-הסינון והמיצוי המקובלים כאמצעי-הפרדה תופסות יותר 
ויותר הצנטריפוגה והאולטרא-צנטריפוגה, וכן העמוד או 
הלוח לכרומאטוגראפיה! 'במקום הטיטרציה באות הרבה 
הקולורימסריה והספקטרו-פוטומטריה, בייחוד בעבודה המיק־ 
רוכימית^ לצרבי מחקר המבנה הכימי המעבדה הכימית 
המודרנית מצויידח במכשירים לבדיקות אופטיות ואלקטרו־ 
מגנטיות מתקדמות, למדידת הבליעה באינפרא-אדום 
ובאולטרא־סגול, במיקרוסקופ אלקטרוני, במכשיר למדידת 
התהודה המאגנטית הגרעינית, וכיר׳ב — והיא הולכת- 
ומידמית יותר ויותר למעבדה הפיסיקאלית. 

. 1940 ,///ומ*ו/£ 1€ ( 1 / 0 // 700 ,^ 01111 .£ 

כ׳ תעשייתית [כ״ת] (טכנולוגית, שימושית). הב , 
התעשייתית היא אחד הענפים הראשיים של התעשיה בעולם 
ומאשיותיה של התרבות הטכנית המודרנית ! תוצריה הם 
היום מיצרכים הכרחיים בחיי יום־יום של הפרט, והם חלק 
של כל הגילויים של המציאות החברתית. הטכנולוגיה הכימית 
משתמשת בהשגיו של המחקר הכימי המעבדתי ומעבירה 
אותם למסגרת הרשתית. מחמרי־גלם פשוטימ-יחסית, העו¬ 
מדים לרשות האדם בכל מקום או הגדלים מן הטבע בקלות 
יחסית, כגון אתיר, מים, פחם, מלח, אבן־סיד, ןפרית, שמו־ 
אדמה, מפיקה התעשיה הכימית (ת״כ) מספר עצום של תוצ¬ 
רים, מהם המשמשים בעינם לסיפוק צרכי האדם, מהם 
המהווים בסים לענפי־ייצור אחרים ולתעשיות אחרות. 
הערך הכספי של התוצר המוגמר של התהי׳כ עובר בדרך- 
כלל בהרבה על שווי החומר הנלמי והעבודה המושקעת 
בעיבודו הכימי, ומכאן חשיבותה הכלכלית הרבה של התה״כ. 
מקובל לקבוע כראשיתה של הכה״ת את פיתוח תהליך 


ייצור הסודה בידי נ. לבלאן בשנות ח 90 של המאה ה 18 . 
לבלאן היה, כנראה, הראשון שתיכנן יישום של ידע כימי 
מדעי בהפיכת חמרי-טבע וכימיקאלים מסויימים לתמרים 
שהן הצורך בהם והן ערכם הכלכלי רב-יותר. המוצר של 
תהליך זה היה לאחד המיצרכים החשובים של תעשיות 
הסבון והטכסטיל. אולם התהליך עצמו צורך, מלבד מלח, 
אבן־סיד ופחם, גם חומצה נסריתנית — ובכך ניתנה הדחיפה 
העיקרית לפיתוח תהליך תעשייתי לייצורה של זו (תהליך 
תאי-העופרת). לשם־כך הוחל בשריפת פירימים (סולפידי 
ברזל ונחושת), ותוצאת-לוואימזה היו שיטות להכנה פשוטה 
חולה של סולפטי הברזל והנחושת. חומר-לוואי הנפלט 
מתהליך לבלאן הוא מימן כלורי גאזי, שהיה תחילה גורם 
מטריד קשה לסביבה, עד שפותחה שיטה טכנית לספיגתו 
בסים לשם הפיכתו לחומצה מלחית. התצרוכת במוצר זה 
היתד, מועטת, עד שפותחו השיטות לחימצונו לכלור: תהליך־ 
ולדון — חימצון באמצעות מאנגאן דו־סמצני, שמחחזר 
למאנגאן כלודידי, שממנו ניתן לשחזר את המחמצן! ותהליך- 
דיקון — חימצון קאטאליטי באוויר. לסוף נמצאה דרך 
לשחזר גם את החומצה הגפריתנית, הנצרכת בתהליך לבלאן, 
מפסולת הסולפיד הנושר מן התהליך. — פרשה זו מדגימה 
את האופי המעגלי של מבנה התה״כ׳ שבה תהליך מסתמך 
על מוצרי תהליכים אחרים, ושימושיותו הכלכלית מותנית 
במידה רבה באפשרות לנצל גם את חמרי־הלוואי של הייצור 
לצרכי תהליכים יעילים אחרים, מתפקידיה של הכה״ת לגלות 
את האפשרויות האלה ולפתחן. 

במחצית השניה של המאה ה 19 התחיל תהליך לבלאן 
לייצור ס 1 דה להידחות מפני תהליך סולווי, הזול ממנו. 
אמצעי-העזר לתהליך זה הוא האמוניה, שאותה ניתן לשחזר 
מחומר־הלוואי של מוצר־התהליך (מן האמוניום הכלורידי) 
ולהחזירה למעגל הראקציה, באופן שהפסולת הנושרת מן 
התהליך אינה אלא סידן כארידי מעוט-הערך. 

ה א ל ק ט ר ו ל י ז ה היתה בכ׳ מימי דיווי עד המחצית השניה 
של המאה ה 19 בעיקר שיטה של המחקר ד׳מדעי. בשנות 
ה 80 הומצא התהליך של הפקת אלומיניום בשיטה אלקטרו־ 
ליטית, וסמוך ל 1900 הוחל בהכנת אלקאלי, כלור ומימן 
באותה שיטה. תחילה היה הכלור נאגר בצורת סיד כלורי 
(אבקת-ליבון) ע״י הספגה בסיד! לאחר־מכן פותחה שיטה 
טכנית לניזולו ולאגירתו בעינו בבקביקי־מתכת. — בעיית 
הסינתזה של האמוניה, שעליה עומדת תעשיית הדשנים 
הסנקניים — מזה, ותעשיית דןמרי-הנפץ (לאחר חימצון 
האמוניה לחומצה הנקנית) — מזה, נפתרה בתהליך האבר- 
בוש (סמוך ל 1910 ), שעיקר חידושו נבע מן הכ ; הפיסי- 
קאלית — מקביעת תנאי הלחץ והטמפרטורה האופטימאליים 
לראקציה הסינתטית ומהפעלת הקאטאליזה! ואילו חמרי- 
הגלם לתהליך זה לא היו אלא האדר (לחנקן) — מזה, ושים 
ופחם (למימן) — מזה. 

ראשיתה של התה״כ האורגאנית — בסוף שנות ה 50 
של המאה ה 19 , כשגילה ו. ה. פרקיו שחומר בעל כושר־ 
צביעה נוצר בחימצון האנילין. 'תגליתו הועמקה, הורחבה 
ונוצלה בעיקר ע״י התה״כ הגרמנית, שבידה הפך עיטרן־ 
הפחם — שמן הבנזן שבו דיופק האנילין — למקור לא-אכזב 
לחמרים אה׳מאסיים (פחמימנים והטרוציקלים), שנעשו 
חמרי־גלם לסינתזה של שפע של צבענים, 'שגררו שהפכה 
בתעשיית הסכמסיל. חשיבות כלכלית^ בקנה-מידה עולמי 




783 


כימיה: פ׳ תעשייתית 


784 


היתה לסינתזה של האליזרין (ע״ע) בידי גרבה וליברמן 
(ספוד ל 1870 ), שחיסלה את גידול פואת־הצפעים — מקור 
האליזארין לפנים — כענף חקלאי, ולסינתזה של האינדיגו 
בידי א. פון ביאר (ספיד ל 1900 ), שחיסלה את גידול הביל 
והאיסטיס כמטעים מסחריים בארצות הטרופיות, בייחוד 
בהודו. אותם "צבעי-אניל יך או תולדיהם התגלו גם כנושאי 
סגולות פאדמאקולוגיוח, וכן נמצאו שימושים טכניים ומס¬ 
חריים חשובים אחרים למרכיבי עיטרן־הפחם: פנול, המצוי 
בכמויות קטנות בעיטרן ומופק בכמויות גדולות בדיד סינת¬ 
טית מבנזן, הוא חומר-אב לאסיירין, לחומצה סאליצילית 
ולחמריםפלאסטיים* נאפתאלן ניתך לחימצון לאנהידריד 
פתאלי, שהוא יחד עם גליצרול משמש חומר-מוצא לשרפים, 
בסיסי חמרי־צבע לבניינים', ובצירוף לכימיקאלים אחדים — 
חומר־מוצא לחמרים פלאסטיים מטיפוס הפוליאסטרים, רבי- 
השימוש ביותר* טולואן משמש לסינתזה של'ט.נ.ט. — 
מזה, ושל סכרין — מזה * וכאלה רבים. במרוצת הזמן סונתזו 
מוומרי־מוצא שמקורם בעיסרן־הפחם הרבה חמרים פלאם־ 
טיים שימושיים, צבעים וצבענים, תמרוקים, כימיקאלים 
לדפוס, חמרי־בניין,' הרביצידים*ואינסקטיצידים, ובמיוחד — 
תרופות. משנית ה 70 של המאה ה 19 עד אחרי מלה״ע ה 1 
תפסה גרמניה את המקום הראשון בעולם בתה״כ, ואף עמדה 
בראש המחקר של הכה״ת* באותה תקופה היו 
111 זנ 31 } 13 > $0 1 ) 110 (אחרי מלה״ע 1 — - 11 ^ 3 ? . 0 . 1 

־ 1 ־ם 115 !>ת 1 ) מפעלי-התה״כ הגדולים־ביותר בעולם. אחרי 
מלה״ע 1 גברה התחרותן של בריטניה, צרפת ואה״ב בתד,"כ 
הגרמנית, והיום התוצר הכימי של התעשיה האמריקנית הוא 
הגדול כעולם. 

תמונות: כרך ב׳, עם׳ 278 * כרך ר, עמ׳ 903 * כרד 
מילואים, עם׳ 383/4 , 477 , 627 , 867 . 

אין אחידות בין הסקרים הכלכליים של המדינות השונות 
בדבר תחימת תחום המושג ת״כ. בסטאטיסטיקות הכלכליות 
נהוג שלא לכלול במושג זה את התעשיה הכבדה של הסקת 
המתכות (ברזל׳ סלדה וכר), את הפקת הקוקס מפחם ואת 
זיקוק שמן־האדמה, וכן לא את תעשיית המזונות, אע״ס שגם 
כל אלה מבוססים על יישום תהליכים כימיים! והוא־הדין 
ברוב הסטאטיסטיקות לגבי ייצור המלט, הזכוכית, עורות, 
תאית (נייר), סוכר, תעשיות התסיסה, ועוד. 

באה״ב, למשל, בשנות ה 60 היתה התה־ב — לסי המיון 
המקובל שם — הענף הרביעי בגדלו(מבחינת שווי התוצר) 
בין ענפי המשק הלאומי (אחרי החקלאות, הסקת המתכות 
וייצור כלי-תחבורה). 

בכה״ת במשמעה המצומצם מבחינים 3 כיוונים: 

( 1 ) ייצור סמרי-יסוד, המשמשים חמרי־גלם לתה״כ 
המפיקה את המיצרכים לשימוש הפרס והחברה* כיוון זה 
נקרא לפעמים התה״׳ב הכבדה. ממוצריו האי-אורגאניים — 
סודה ואלקאלי, כלור, אמוניה, חומצה ;פריתנית, חומצה 
מלחית, ועוד* ממוצריו האודגאניים — בנזן, טולואן, 
מתאנול, נפתאלן, אנתראצן, פגול. גליצרול׳״כימיקאלים 
פטרו-כימיים ואחרים. י המרי-גלם לייצורם של כל אלה 
נמצאים בטבע — באדמה בצורת מינרלים, פלחים, נפט 
גלמי, וכן בים או באוויר. ייצורם מושתת על תהליכים 
אלקטרוכימיים, מטלורגיים, קאטליטיים ותהליכים כימיים- 
סתם. השימוש בקאטליזה הוא היחס הגורם המכריע כמעט 
בכל הראקציות הכימיות הטכניות. 


( 2 ) ייצור חמרים המוכנים לשימוש ישיר, או מוצרים 
חצי-מוגמרים, הטעונים עיבוד נוסף, בדרדכלל מכאני, 
להכשרתם לשימוש הצרכן. כאלה הם בתחום ד,כ׳' האי- 
אורגאנית: זכוכית, כל המרי הקרמיקה, מתכות קלות ונדי¬ 
רות, דשנים וכר* בתחום הכ׳יהאורגאנית: חמרי-הדברה, 
סיבים סינתטיים והמערכת הגדולה של הפלסטיקה, צבענים, 
חמרי-עזר לתעשיות טכסטיל, עור, נייר, שעווה, כימיקאלים 
לצילום, לכביסה (דטרגנטים), לבושם, המערכת הגדולה 
והמיוחדת של תרופות וסמים, והרבה כידב. 

( 3 ) ייצור מיצרכים ע״י עיבוד מכאני של מוצרים 
כימיים, בדדך־כלל — הכנת תערובות הפועלות מכוח 
סגולותיהן הכימיות של מרכיביהן, כגון צבעים לבניין, 
לאניות ולדפוס, לכות, דבקים, תמרוקים והמרים קוסמטיים, 
גפרורים, וכד. 

הרבה ממוצרי התה״כ משמשים קמרי-גלם לתעשיות 
אחרות, כגון גומי לצמיגים בתעשיית המכוניות, סיבים 
מלאכותיים לתעשיית הטכסטיל, צמנט לתעשיית הבניה, 
ועוד. היום אין כמעט ענף תעשייתי שאינו קשור בתהליכים 
כימיים׳ ואין כמעט סחורה שלייצורה או עכ״פ למסירתה 
לצרכנים אין צורך במוצרים כימיים. 

יסוד התה״ב פולה הוא הייצור של כמה כימיקאלים אי־ 
אורגאניים ״כבדים״, ו 3 תהליכים — שכל אחדי מהם מתגלם 
בקופסלכם תעשייתי — הם בעלי חשיבות בסיסית: ( 1 ) 
ייצור 'חומצה גפריתגית (ע״ע) — לפנים בתהליך תאי־ 
העופרת, היש כמעט רק בתחלידהסגע * ( 2 ) ייצור אמוניה 
(ע״ע) — בעיקר לפי שיטת האבר-בוש * ( 3 ) ייצור כלור 
ואלקאליים בדרך האלקטרוליזה (ע״ע). בין אלה עומדת 
החומצה הגפריתנית במקום הראשון* בסקרים כלכליים 
מעריכים את ההקף ואת הרמה של התעשיה בארץ מסויימת 
לפי תצרכתה השנתית בחומצה זו. אין כמעט ענף תעשייתי 
כימי או ייצור כימי שאין חומצה גפריתנית נכללת בו. רוב 
החומצה משמש לייצור סופדסוספאט, וכמויות גדולות ממנה 
נצרכות.בתעשיות הנפט ומוצריו, הטכסטיל והנייר, בהפקת 
כימיקאלים אורגאניים, כגון צבעי־אנילין, סיבים מלאכותיים, 
סמרי־ניקוי ועוד. — חמרי־הגלם לתעשיית "הכימיקאלים 
הכבדים״ הם בעיקר: גפרית — הן בצורה אלמנטארית והן 
בצורת מינראלים סולפידיים * אוויר * מלחים, כגץ כלורידי 
גוזרן ואשלגן; מימן — המופק, בין השאר, בתהליכי הזיקוק 
והעיבוד של הפחמימנים הטבעיים. מחסרים אלה אפשר 
להגיע בשיטות הכה״ת לייצור כל הכיפיקאלים — חומצות, 
בסיסים ואחרים —, המשמשים יסודי לשאר הענפים של 
התה״כ. נוהגים להשוות את הפונקציה של "הכימיקאלים 
הכבדים" בתה״כ מבחינת חשיבותה לזו של הפלדה בתעשיית 
המכונות. 

היש אין התה״ב יכולה להסתמך על ידע אמפירי בלבד, 
אלא היא מבססת את תהליכיה על ידע המושג במחקר 
המדעי, הן במחקר הכימי הכללי, הן במחקר המכוון באמן 
שיטתי לפתרון בעיות הייצור הכימי. המפעלים הכימיים 
הגדולים מקיימים סעבדות־מחקר מן הגדולות והמשוכללות 
בעולם ומחזיקים צוותות של פאות או אלפים של כימאים־ 
חוקרים, ביניהם אנשי־מדע דגולים * נוצר יחם־גומלין הדוק 
בין העיון ובין המעש בכ׳: התה״ב קמה על בסים המדע 
הכימי ומסתמכת עליו, והכה״ת מצדה תרמה — ומוסיפה 
לתר ש הרפה — למדע. 



785 


כימיה: כ׳ תעשייתית 


786 



םעבדודמוזשר במש על כיסי מודרני 

זד 


יישום הידע המדעי בה׳ בייצור מוצרים סינתטיים חדשים 
הוא בדרך־כלל תהליך המעון עבודה רבה של גישושים 
ניסויים׳ תוך תיקון ושיפור התמיד של תוצאותיהם! הפיתוח 
הטכני של מימצא או השג מעבדתי, דרך מיתקן חצי־ 
חרשתי עד הייצור במסגרת הרשתית דורש לפעמים זמן 
רב והשקעות בספיות גדולות. ידוע, למשל, שיצרן דעילון 
(הברת די פון דה נמוד !ע״ע) באה״ב) הוציא כ 30 מיליון דר 
לר ב 10 שנים על מחקר ועל הכשרה טכנית עד שהוציא את 
גרב־הנילון הראשון אל השוק. נוסף על כך מצטיינת התה׳ש 
בכך, שבה קצב השיפורים בייצור ובטיב התוצר מהיר ביותר, 
אולי מהיר יותר מאשר בכל ענף אחר של הייצור הטכני, 
ותופעה זו בולטת ביותר בתחום התרופות וחמרי־ההדברד.: 
בו ברגע שמוצר חדש, מתאים־לשימוש יותר ואולי גם זול 
יותר, מופיע בשוק, הוא דוחה כל חומר מתחרה שקדם לו, 
שעל פיתוחו הוציא המפעל סכומים גדולים מאד. 

המפעלים הגדולים של התה״ל בעולם — ביתר דיוק: 
החברות השולטות לפעמים על מפעלים כימיים רבים 
ומגוונים — הם היום: 5 ז 011 ת 101 ^ 1 10 > 0111 ? 1 !ס ו ז*דס 0 
* 010011031 באה״ב, 10$ ־ 0 * 101111 010011031 131 ־ 1 סק 101 בברי¬ 
טניה, 0031101 * 00 ^? באיטליה, * 11111 ־£* 1 { 160 ?' 01 ץ 83 -?$\ 81 
בגרמניה המערבית, 3 ל 01 ,; 8301102 ו׳^ 001 בשוויץ. 

הכה״ת זקוקה לשם יישומה למקורות גדולים של אנרגיה 
בצורות שתות. החשובה שבהם היא החש, בעיקר להפקת 
חשמל. החש מסופק היש בעיקר מסמרי־דלק נחלים וגאזייס, 
שדחו את המוצקים כמעט לגמרי. מצד שני זקוקים תהליכים 
כימיים טכניים רבש לקור, וגם הקירור מסופק ע״י מיתקנים 
חשמליים המופעלים ע״י שריפת דלק. חומר־גלם וחומר-עזר 
שהתה״ב צורכת אותו בכמויות גדולות־ביותר הוא ריסים. 
אחת הבעיות של תעשיה זו היא חיפוש אחרי מקורות־סים 
מתאימים או עיבוד המש לשם הבאתם לדרגת־ניןיון 
המאפשרת את השימוש בהם לתהליכים כימיים שתים (מי¬ 
חש הם תמיסת מלחש בריבוז של כ 3% , ואף מי-הקרקע 


עשויים להכיל מלחים והמרים אחרים הפוסלים אותם 
לשימוש לצרכי־ייצור מסויימים)! דרגת-נקיון מסויימת של 
המים הכרחית, למשל, לתעשיית הבירה, לצביעת טכסטילים, 
לבורסקאות, ועוד. לפיכך פיתחה הכה״ת, בץ־השאר, 
ייצור של סמרי-ניקוי למים, שנועד לאפשר את עצם 
קיומה של תעשיה זו. אולם בעיה נוספת וקשה־ביותר — 
כנגד הראשונה — יוצרש גם המש הנפלטים בכמויות 
עצומות ממפעלי התה״כ, כשהם מזוהמים בפסולת התהליכים 
הכימיים ועשויים להשחית את הקרקע ואת מקוד-המים 
שבהם הם נקלטים. נתברר, למשל, שבמשך הזמן עשויים 
קמרי-ניקוי רבים — כגון תרכובות־בור — לשפך הם עצמם 
למבנה לאדמה ולצמחיה. גם כמויות עצומות^של המוצרים 
הסינתסיים של התה״ב המציפים את השוק עשויות ליהפך— 
לאחר ששימשו את צרכי האדם — לפסולת מוצקת אוגאזית, 
שאותה קשה להחזיר למעגל גילגול-החמרים בטבע, אלה 
אינם אלא פרטים של מכלול הבעיות הקשות הברוכות 
בתה״כ מבחינת יחסיה לסביבה, שעליה היא משפיעה לא 
דק במימיה אלא גם בגאזים הנפלטים ממסעליד,, בריחות 
המופקים ממנה ובאשפה המצטברת בסביבתם. הרבה מן 
הדאגות החמורות בתחש האקולוגיה של האדם, המובעות 
במידה הולכת-וגוברת בקשר להתפתחותה והתקדמותה של 
הציוויליזאציה התעשייתית, מכוונות אל התה״ב, ועל הכה״ת 
מוטל למצוא פתרונות לבעיות אלו. 



מפעלי ביאר בלורקחן, גרמניוו חסערנית 


התפתחות התר,"ל ברמה גם להתפתחות של ענף מיוחד 
של מדע שימושי, שלו תפקידים חשובים בכל מפעל ומפעל: 
הטיפול בבטיחות מבחינת שלומו ובריאותו של העובד, לפי 
הוראות וחוקים שהוצאו בכל ארצות התרבות. ההוראות 
מתייחסות בעיקר לנקודות דלהלן: טיפול בגאזים המופיעים 



מתיז! כיםי־חע׳&יית׳ ט 1 דרני 






787 


פיסיה: כ׳ תעשייתית — כ׳ חקלאית 


788 


בתהליכי הייצור, ד.ך כחמרי־גלם הזן במוצר סופי, או כוומריי 
לוואי. לחץ גבוה פתאומי, סתימות במיהקני הצינורות וכד׳ 
הם סכנות האורבות תמיד למפעלים כימיים שונים. תהליכי 
ייצור וומרי־נפץ מחייבים אמצעי-זהירות מיוחדים למניעת 
מקרי התפוצצות. השימוש ברעלים מוצקים ונחלים, כגון 
ציאנידים, זרחן. ברום ועוד רבים מעון הוראות מיוחדות: 
צימצום מספר העובדים הבאים לידי מגע בחמרים כאלה, 
שימוש במסכות מתאימות, בכובעים, בהבונים מיוחדים, 
ולפעמים גם בתזונה מיוחדת. איחסונם של ממיסים דליקים 
מחייב סידורים מיוחדים — הרחקת המחסנים מבתי־מגורים, 
מהמיתקנים התעשייתיים עצמם, וכד׳. 

ה כ׳ בבניה. ענף הפניה הוא אחד המקצועות הסכנו- 
לוגיים העתיקים ביותר שבו פועלים תהליכים כימיים ו הללו 
הופעלו במשך אלפי שנים באופן אמפירי, ללא הברת מהותם. 
כזה היה השימוש בתערובות מימיות של חמרי־גלם, המתק¬ 
שות במרוצת הזמן בעקבות קשירת המים או מגע בפחמן 
דו־זזמצני מן האוויר. המרים ומתרים קרמיים משמשים 
לבניה מימי־קדם! להחזקת האבנים והלבנים ולהדבקתן 
שימשו חמרי־עזר (סמרי־מליטה) פרימיטיוויים. 

רק בזמן האחרון הוחל במחקר המדעי של טיב סמרי- 
הבניה ושל התהליכים הכימיים המתרחשים בהם בזמן 
השימוש! על מחקר זה מבוססים שיפורים שיסתיים של 
עיב החמרים ושיכלול שיטות השימוש בהם. מכוני־מחקר 
מיוחדים עוסקים היום בבעיות הכימיות של הסיליקאסים, 
שהם המרי ■הגלם היסודיים של כל חומר־בניה. עם השימוש 
המוגבר בזכוכית לקונסטרוקציות היתה גם זו לנושא 
של הכה״ת! הובהרו היסודות הכימיים של הסגולות 
המיוחדות של סוגי־זכוכית שונים ויוצרו סוגים חדשים 
(ע״ע זכוכית). 

יחד עם מחקר חמרי־הבניה עצמם, נחקרות מבחינה 
בימית גם האפשרויות לשפר את שטחי הבניינים החיצונים 
אחרי הבניה ולמצוא המדים להגנה יעילה של המבנים מפני 
השפעות האקלים׳ קרינת השמש, חדירת רטיבות ונזקים 
אחרים. הבימיקאלים המתאימים להגנה מפני חדירת המים הם 
בדרך־כלל מלחים של חומצות אורגאניות. כגון סטאראטים, 
אולאטים ואחרים. ענף תעשייתי מיוחד קם לייצור המוני 
של 1 תרכובות אלה, שלהן תפקיד חשוב גם בעגף צבעי- 
הבניין, אף כאן בקשר לתהליכי ההתייבשות. 

על הב , של הצביעה — ע״ע צבע! צבעות! 

וד׳ לעיל, עס׳ 782/3 , 

עלהב׳בפטלורגיה — ע״ע מתכות! וע״ע בצר. 

על הב׳ של התמרים הפלסטיים — ע״ע פולי־ 
מרים! פלסטיקה. 

על הב׳ של חמרי־נפץ — ע״ע נפץ. 

על הב׳ של זיקוק הפחם והנפט. של מוצריהם 
ושל סמרי-דלק — ע״ע דלק! פחם! נפט! פטרו¬ 
כימיה. 

על הה׳ של מוצרי־מזון — ע״ע מזון, עם׳ 
901 ! תזונה. 

עלהב׳שלהסבוןוסמרי-ניקוי — ע״עסבון! 

ך ט ך ג נ ט י ם. 

על קאוצ׳וק וקאוצ׳וק מלאכותי — ע״ע. 

על הביוכימיה התעשייתית — ע״ע אנזי¬ 
מים! תסיסות. 


על הב' הפרמצוטית—ע״ע סמים! פרמקולו- 
גיה! רוקחות. 

כימיקלים עדינים (כ״ע). ענף מיוחד של התה״ב 
התפתח בקשר לצורך של הפקת תכשירי חפרים כימיים 
מסויימים בדרגות-ניקיון גבוהות מאד, שאינן בדרשות לגבי 
חפרים אלה לצרכי העבודות הכימיות הרגילות, ואף אינן 
ניתנות להשגה בשיטות הסינתזה החרשתית הרגילה. הכה״ע 
מתחלקים לסוגים שתים. יש ביניהם תמרים המיוצרים 
בכמויות גדולות לצרכים אנליטיים — כ ר א ג נ ס י ם, לבדי¬ 
קות בסעבדות-מחקר ולבקרה כימית של התוצר במפעלי- 
תעשיה. לסיפוק צרכים אלה על הראגנטים להיות חסשיים 
אף מאותן כמדות זעירות של סמרי־לוואי המצויות כרגיל 
במוצרי הכה״ת׳ ושהרחקתן טעתה עבודה כימית מדוקדקת 
ביותר, תוך שמירה על תנאי־ניקוי מיוחדים, והיא עשויה 
להעלות את פחיר התוצר פעל לכדאיות לשימוש התעשייתי. 
היש קיימים מפעלים גדולים בעולם שעיקר תפקידם הוא 
ייצור כ״ע לצדכי מעבדות-מחקר במוסדות מדעיים ובמפעלי 
התה״כ. בעיה רומה קיימת לגבי כימיקאלים לצרכי רפואה, 
ודוגמות מובהקות הן הכלורופורם והאתר: הללו הם מוצרים 
סיטוניים של התה״כ האורגאנית, וזו' מספקת אותם בדרגת־ 
ניקוי התואמת את צרכי כל התהליכים הכימיים והתעשיי¬ 
תיים שלהם הם משמשים! אולם לשימוש כחמרים מרדימים 
בכירורגיה יש לסלק מהם גם את קמרי-הלוואי המצדים 
בהם בריכוזים של שברי אחוז או אף של עשיריוח-אחוז, 
ופעולה זו עשדה להעלות את מחיר התוצר פי־עשרה 
ולמעלה מזה. 

לקבוצת הבה״ע שייכים גם כימיקאלים מסויימים שאין 
להם שימוש בעבודה הכימית הרגילה ואינם מיוצרים אלא 
לצרכיי בדיקות רפואיות מסדימות בלבד, המבוצעות כראק- 
ציות כימיות ספציפיות, והן עשויות להשתבש ע״י חומר זר 
כלשהו. לעיתים אין ראגנט מסויים מסונתז אלא לצרכי 
ראקציה ספציפית אחת. 

התה״כ'ספיקה את תוצרתה בכמויות של טונות, לעיתים 
של רבבות ומאות־אלפים של טונות. בכד,"ע נמדד הייצור 
לעיתים בקילוגרמים, והשימוש בהם מצטמצם בגרמים או 
אף במיליגרמים! אולם בגלל ערכם הכספי הגבוה של הכד,"ע 
נעשה ייצורם — הקטן בכמות — ענף חשוב של התה״כ. 

, 14/6 ץ 40 ץ!?: 7 408 ^ 080711111 , 83013 ^- 00086 . 0 ,ב ,/י,י 

- 11 ^ . 1 .ז 1 * 1945 .? 42 5, 7)111 0111x11111 ־ס׳ג* 9 ./י\ , 1944 
; 1953 , 111 ) 1 ) 71 113013, 7)1( 01(1)11141 11)1111111)). 701[ 0X11 

191/1 6 ^׳* 2 ( 411111 (( 411111 ( 11 01 ) 1 ( 07 ( 0 ) 1 ( 7 , 1431101 ע , 1 
!? ?? 71 ) 10 .? 0111711 ,(. 80 ) ח 1 ומ 013 )־ £0 . 4 ( ; 1958 ,ץ 111141 ) 0 
)( 1,1 ( 011171 , 1 ־>!:: .■ח .. 1 —' 61 )( 030 מ 1 ז גי ; 1958 , 1 ? 41111 ו 4 ו 17 

)? 11 ) 12 ) 7771 ? 7/1 , 8001 . 1 1 ;* 1961 —* 1958 ,׳\— 1 .? 01021 ( 1 <(?? 7 
70 ,זסמסק 011301 . 0 , 1959 ,!( 1 ) 1714141 ?ץ<£ ( 01 ( 111 ) 0 ? 1 ( 1 / 0 
,(. 08 ) 0800 ;* 1962 ,? 14 ( 07201114 ? 14 ^( 171 ( 8 ? ?( 414111 ( 1 ( ) 4 ( 0101 
■ 111 ' 7 .. 18 ; 1964 , 1962-1963 ץ?) 1114141 01 ?( 171 ?( 0 ? 7 ( 7 
) 1111 ? 01 ,) 01516 ^ ס ; 1969 , 1967-1968 ? 14 ( 4 ( 81171 ? ? 11 ) 4141 

1 (? 811714 ? 7 ,) 8355015 . 8 - 031 . 14 ;* 1965 , 7111107144114 ? 6 ? 7 . 14 

- 1 ( 0707 ,<ן 41150 ; .ז . 8 ;** 1965 ,? 1081 ס 717 (?? 7 11 ) 8 ?! 1 ( 17 ? 8 ? . 4 
1 ( 1 ( 701 ( 0111 ; 1966 ,( 71017 ? 00171 !() 78 ? 14780 0174 011 ? 
,^צ- 1 ,( 00151 ? • 58 ) 14 ) ) 7 ( 0807 . 817 ?)] . 4 . 181 ( 4 ( 71 

1 ' 8-0187710 8117 ,* 1970 -* 1951 , 101 * 081 ־ 0053010 ,. 88 -.}<)£ 

.* 1970 -* 1963 .. 87101 ?) 7 . 08071 01 . 1 ?ץ?( 71 

הב׳ החקלאית (כ״ח) עשקת באותן בעיות של 
החמרים והתהליכים הכימיים בעולם־הצומח ובעולם־החי, 
שיש בפתרונן משש הגדלה או שיפור של התפוקה לצרכי 
האדם. ידע אמפירי רב השייך לתחום הכד,"ח נצטבר במרוצת 
הדורות בידי כל החברות שעסקו ועשקות בחקלאות, אולם 



789 


פימיה: כ׳ חקלאית — כים ראיס 


790 


יסודות הכה״ח כמדע שיפתי לא הונחו אלא המיר לאמצע 
המאה ר 19 , בידי י. לי כי ג" שהכיר את החשיבות של 
המרים כימיים ספציפיים — מלחי מתכות מסויימות ותרכו¬ 
בות של יסודות לא־סתכתיים אחדים — להתפתחות הצמח, 
ואת הסכנה של ריקון הקרקע מתכולתו המיבראלית בעקבות 
ניצול מופרז ע״י חקלאות המגדלת גידולים ללא בי^רר, 
מדעית. מאז התפתח בכל חקלאות מתקדמת — נוסף על 
השימוש בזבל (ע״ע), שכבר היה מקובל כמעט בכל מקום 
מראשיתה של החקלאות — שימוש הולך־ודב בדשנים 
(ע״ע) הכימיים למיניהם, להשבחת הקרקע ולהגדלת'היבו־ 
לים. תעשיית הדשנים היתה לאחד העבפים הגדולים בתעשיה 
הכימית העולמית! הכ ׳ היתד. לאחד הגורמים העיקריים 
במאמצים לסתור את בעיית ההזנה של אוכלוסיית העולם. — 
על ידיעת היסודות העיקריים הדרושים לצמח להתפתחותו, 
שנתגלו כבר במאה ה 19 בפעולתם המשותפת של כימאים, 
בוטנאים ואגרונומים, ניתוספה בעשרות־השנים האחרונות 
הכרת יסודות־הקדט (ע״ע) כגורמים — לעיתים כגורמים 
חיוניים — בחיי הצמח! לתגליות אלו תדמה בעיקר 
הביוכימיה. 

בעיה אחרת שבה התחבטה — ומוסיפה להתחבט — 
החקלאות מימי-קדם ועד ימינו היא ההגנה על פרי-האדמה 
מפני הדקים ומחלות, הפוגעים ביבולים ואן* בצמחיה עצמה. 
בחקלאות הפרימיטיווית חלק גדול של היבול ניזוק או 
מושמד ע״י חדקים, תולעים, מכרסמים, עשבים שוטים, 
סטריות, חידקים ונגיפים מחוללי מחלות־צמחים, שכולם 
גורמים נזקים ניכרים אף בחקלאות המודרנית. מיצי צמחים 
מסויימים, כגון טבק ובן־קרצית (ע״ע)—מקור הפירהרו!— 
מכילים חמרים הממיתים או מבריחים חרקים מזיקי-צמחים, 
והשימוש בהם ידוע כבר זמן רב; כמו־כן ניסו ללחום 
במזיקי-הצומח שמעולם החי בגאזים מרעילים מסוכנים, כגון 
החומצה הציאנידית. אולם תור האינסקטיצידים 
(ע״ע), המאפשרים מאבק שיטתי ומבוקר בסדקים, הגיע רק 
בשנות ה 30 של המאה ה 20 עם פיתוח הסינתזה הכימית של 
חמרי-הדברה, שהראשון בהם היה הד.ד.ט. (ע״ע). על רקע 
זה התפתחו מחקר ביוכימי להבהרת הקשר שבין המבנה 
הכימי והסגולות האינסקטיצידיות וכיוון סינתטי בב׳ אור¬ 
גאנית להפקת חמרים מסוג זה, ומהם התפתחה תעשיה 
מיוחדת של חמרי־הדברה למיניהם. היום מספרם של אלה 
רב, והוא הולדורב משנה לשנה. הקבוצות החשובות ביותר 
הן: 

1 ) אינסקטיצידים — קוטלי-חרקים. 

2 ) הרביצידים—קוטלי-עשבים, כגון תולדי פתאלאימיד, 
טריאזולים, חומצות אליפאטיות מכולר 1 ת, גם י כלו׳ראטים 
ועל־כלוראטיס אי־אורגאניים, ועוד. 

3 ) פונגיצידים — קוטלי־פטריות, כגון תרכ 1 בות נחושת 
וכספית שונות, קארבאמאטים, תיוקארבאמאמים, ועוד. 

4 ) רעלים נגד מכרסמים ובע״ח מזיקים אחרים — 
מבחינה כימית רבים מהם תרכובות אורגאנו־זרחגיות. 

5 ) כימיקאלים בעלי פעילות ספציפית לגבי מחלות- 
צמחים מסויימות. 

כימאים ואנשי־סקלאוח עוסקים יחד בברירת אמצעי- 
ההדברה הנאותיס-ביותר לגבי כל מדק וכל מחלה, בתנאי 
קרקע •ואקלים שונים, בקביעת הכמויות והריכוזים הנאותים 
(החמרים מדולדלים ע״י עירבוב בןומרי־מילד, בגון סיליקה, 


חרסיות וכד׳), ומציאת שיטות לפיזורם (כגון ע״י ריסוס) 
באופן שתושג פעילות מירבית. אולם יחד עם ההגנה שהיא 
נותנת ליבולים, גרמה התפתחות ד.כ׳ של וןמרי־ההדברה 
לאחרונה לחששות מפני סכנות השימוש המופרז במוצריה 
הארסיים, שעשויים להצטבר בצמחים או בקרקע ולהגיע 
לבע״ח ולאדם עם המזון הצמחי ועם המים (וע״ע אינסקטי- 
צידים נכרך־מילואים]). 

הכה״ח היתד. לגורם גם בתחום גידול המקנה ותרמה 
לשיפור שיטות הזנת הבקר. ע״י הוספות סמים ותרופות 
לתערובות־מזון של פרוטאינים, שומנים וויסאמינים מגסה 
הסקלאות להגדיל את ייצור הבשר, תערובת חצי־סינחטית 
כזאת, הידועה בשם " תחליף-חלב", משמשת להזנת עגלות, 
ומייחסים לד. השפעה חיובית על איכות הבשר. כמו־כן 
גילתה הביוכימיה בדור האחרון את חשיבותם של יסודות־ 
קוךט גם להזנתם התקינה של בע״ח. — תרופות למניעת 
מחלות־עוסוח, כגון ניטרופוראנים, משמשות בכמויות גדו¬ 
לות בטיפול בלול (ע״ע! וע״ע וטרינריה). 

/״ ע 


, 055 * 0 / 0 714/0 , 71 ז €0 / 0 * £07 714/0 . 9 .( 1 

י , 1 ג £1 זם 11€££ ש 5 19555 

.* 1960-1964 — 1 14714 

י. ל.־ס. 1 ז.נ־* 1 . ס, 

כימירה (יוו׳ = עז), במיתולוגיה היוונית — 

דמות מפלצתית — מלפנים אריה, מאחורנית נחש 
ובאמצע עז הפולטת מלועה אש. לפי;;סיודום (ע״ע), ד.כ׳ 
היא מפלצת מן ה¬ 
עולם הקדמון; כ׳, 

קרברוס, הידרה 
וספינכם היו ילדיהם 
של אכידנה (חציה 
אשד. — חציה נחש) 
וטיסון (בעל מאה 
ראשים דמויי־נחש 
(ע״ע גי, גיד,). הב׳ 
אותרה בליקיה(ע״ע)! 
היא נהרגה בידי 3 ל¬ 
רום ון (ע״ע). תיאוריה באמנות העתיקה רבים, בייחוד 
על-גבי מטבעות. 

במרוצת הזמן בא השם כ׳ לסמל כל דבר דמיוני, בלתי- 
מוגדר ואוטופי. בביולוגיה נגזרו ממנו שמות של יצורים 

הנראים ״משונים״ (ע״ע כימראים < כימרה). 

?■* ? 

. 7671 1 .א 7 * 4 071 ^ 1^X1 ,•מנ| 50 סא .זז 

. 1884/86 , 893-95 , 1 .* 14^6010x1 



כיטירה, פסל אטרוםק' ע&וי ארר 
(הםזו'א 1 ז הארכאולוגי כפיריה) 


כימראים ( £8 מ״ ±£0 זש 13 מ״ב>), סדרה של דגי-חסחוס, 

י ז היתירה בתת מחלקת כמויי-זימים( 311 ^ 0100 ^), שבה 
מעורבים סימנים פרימיטיוויים ביותר בכמה סימנים משוכל¬ 
לים, הסימנים הפדימיטיוויים הם: השלד עשד מיתר שלם, 
מכוסה קשתות שהן ראשית התהוות החוליות < קשת-הלשון 
דומה לשאר קשתות־הדמים, והלסתות מתחברות ישד לגול¬ 
גולת. סימנים משוכללים הם: השיניים שטוחות, מחוברות, 
מהוות לוחות; היעדר ספיראקולום! ארבעת סדקי-הדמים 
מכוסים במכסה (וע״ע דג, דגים, עם׳ 905/6 ). 

ארבם של הב״ 1 — 2 מ׳! עורם ערום, חסר קשקשים. הגוף 
מוארך, הראש גדול, העיניים מפותחות היטב! הפד, קטן 
ותחתי. יש זוג של סנפירי־גב.־ הראשון בעל קחן זקוף, קשור 
לבלוטת-ארס > השבי ארוך ורד, הזנב ארוך ועפ״ר מסתיים 


791 


בימדאים — גימרד! 


792 



כיטרה ( 3 ז^ 1 ת 1 נ) 0 ) 


בחוט דק. קיימת דו־צורתיות מינית: הזכר קטן מהנקבה, 
והוא בעל 3 תוססות: שתי תוספות גחוביות, המסייעות, 
כנראה, להחזקת הנקבה בזמן ההזדווגות, ותוססת על המצח, 
שמעניקה לדגים אלה את מראם המוזר — שממנו בא להם 
שמם (ע״ע כיסירה). 
הב" שוכנים בימים 
בעמקים שמ 100 עד 
1,000 מ׳. הם חיים 
ביחידות או בקבוצות 
קטנות! מזונם העי¬ 
קרי רכיכות, אד הם אוכלים גם סרטנים ודגים קטנים. הביצים 
גדולות מאד! ההתפתחות איטית ונמשכת עד כדי שנה. 

בתת־מהלקה זו 3 משפחות, שבהן כלולים 28 מינים: 

( 1 ) 13€ >״:> 102 ״ 0 — שבה כלולים רוב המינים. סימן־ 

הבר של המשפחה: חרטום קצר ומעוגל בלי בליטה. דגי 
הסוג כימרה( 3613 ת 0111 ) ארכם עד 1.5 מ׳! משני סנפירי־ 
הגב, הקרובים מאד זה לזה, הראשון גבוה וקצר, ובו ק 1 ץ 
ארסי בולט מאד, והשני ארוך< סנפירי החזה גדולים מאד 
ומשמשים כאיבר־שחיה! הזנב ארון* מאד, דומה לזה של 
עכבר, ומסתיים בחוט. רוב חייהם שוכנים דגים אלה בעמקים 
גדולים, אולם בסוף האביב ובהתחלת הקיץ עולים הם 
לשכבות-המים העליונות ומתקרבים לחוף לשם רביה. הביצים 
מגיעות עד לגודל של 25 ס״ס, ולאחר ההטלה הן נתקעות 
בקרקע ע״י בליטה מיוחדת. רק בהגיעם לבגרות מינית יורדים 
הצעירים לתהום. כששולים את ה־ 
כימרות מן המים הן משמיעות קול 
הדומה לזה של חתול. בשרן אינו 
טוב למאכל, אך שומנן עשיר בווי־ 
מאמינים ומבוקש מאד. הן מצויות 
בחופי אירופה, באוקיאנוס האטלאנ¬ 
טי, בימי יאפאן ודרום־אפריקה. — 

( 2 ) - ייסד 

הכר: חרטום דק וארוז־ מאד. חיים 
בעמקים גמלים! תפוצתם כל־עולמית. — ( 3 ) - 11 ץ 1 [־ 1 ס 11 ג 0 
— החרטום קצר תמשך ע״י בליטה, שמתכופפת 
כלפי מטה ופנימה ומעניקה להם מראה מיוחד. תפוצתם: 
ימי דרום־אפריקה, דרום־אמריקה, ניו־זילנד ואוסטראליה. 

ע. שי. 



כימרה ( 261-3 ^ 1 ^), בביולוגיה — אורגאניזם, או 
חלק מאורגאניזם, הבנוי פסיפס של רקמות שהן שתות 
מבחינה גנטית! הוא נקרא ע״ש היצור המיתולוגי כימירה 
(ע״ע). ב״״עשויות להיווצר בשתידרכים: א) באופןספונטא¬ 
ני, בטבע, ע״י מוטאציה או ע״י היפרדות פלאסטידות או ע״י 
צירופים של פלאסמתים — כ" אוטומטיות (ע״ע תורשה)! 
ב) באופן מלאכותי, ע״י הרכבה (ע״ע) וטתספלנמציה 
(ע״ע). — מקום מיוחד בזואולוגיה תופסת יצירת כ" 
בעוברים ע״י טראנספלאנטאציה מעובר לעובר (ע״ע אינ¬ 
דוקציה, עט׳■ 901 ! התפתחות, עט' 712 — 714 ). 

ב בו ט אני קד מבחינים במוצרי הרכבה 4 טיפוסים 
של נצרים: ( 1 ) דומים לרכב! ( 2 ) דומים לכנה! ( 3 ) בעלי 
תכונותיהם של שני הצמחים המרכיבים את הצמח המורכב— 
נצרים המופיעים בשטח־המגע בין שתי הרקמות! ( 4 ) טיפוס־ 
ביניים של שני המרכיבים. רובם של הנצרים הם מן הטיפוסים 
1 ו 2 , מיעוטם — מן הטיפוסים 3 ו 4 והם־הם הב״! התלכדות 


הרקמות בכ" נעשית לאורך 
הצמח. — את הב" מחלקים 
ל 3 סוגים: ( 1 ) כ׳ פריקלי- 
נית, שבה החלק הפנימי של 
הצמח שייך לאחד המרכי¬ 
בים׳ והוא מוקף פולו שכבה 
של המרכיב השני. כ" פדי- 
קליניות מוציאות ענפים צד¬ 
דיים, שגם הם פריקליניים. 
בצמחים עילאיים בעלי פר¬ 
חים, שבהם מתפתחים תאי- 
המין בשכבה שמתחת לשכבה 
החיצונית, בשטח של קדקוד־ 
הצמיתה, נמצאים הנבטים 
המתפתחים מצמחים מורכ¬ 
בים בנויים מרקמת החלק 
הפנימי, אם השכבה המקיפה 
החיצונית שלהם היא חד* 
תאית! או בנויים מרקמת השכבה המקיפה. אם זו היא רב־ 
תאית, רוב הב״ בטבע שייכות לסוג ( 1 ). כ" פריקליניות 
"מדומות" מיוצרות באמצעות הקולביצין (ע״ע) י— למשל, 
בדטורה (ע״ע) — ע״י גרימת הכפלה מקומית של הכרומו־ 
סומים. ( 11 ) כ׳ סקטוריאלית, שפה קטע מן הגזע או ענף 
מורכב מרכב ומכנה. כאן טיפוס הנצרים המתפתחים תלוי 
במקום יצירתם. למשל: בפלארגוגיום־חגו׳ר (ע״ע גרביים, 
עמ׳ 620 ), הנושא ענף לבן בחלקו האחד וירוק בחלקו'השני, 
הנצרים הצומחים מן החלק הלבן לבנים כולם, הצומחים מן 
החלק הירוק — ירוקים כולם, ואילו בשטח המגע בין שני 
טיפוסי הרקמות מופיעות כ״ סקטוריאליות. ( 111 ) כ׳ מרי- 
קלינית, שבה קטע של הצמח "האחד מוקף שכבת המרכיב 
השני — מעין כ׳ חלקית מסוג( 1 ), הנראית מבחינה חיצונית 
כה׳ מסוג ( 11 ). 



כ׳ סקטוריאלית טחרכבת של סיני סולנים. 

1 נזרי טהרנבה של מ!גדו#ומ . 5 על ענבניה; 2 עלה־עגבניה; 3 . קלה 
של ווזעז^וח . 5 ; 4 עלה של נער הכ׳; 5 — 6 חתכי־אורד מזנדלים של 
סרקרי־עטיתה של הנערים: 5 הב׳; 6 העגבניה 

תולדות מחקר ה כ". כ" היו ידועות לגננים מתקופה 
קדומה. התיאור הראשון בספרות הוא זה של תפוה״ז ־ 812 
231-12 , שגדל בגן בפירנצה ב 1644 , כניצן אדונטיווי על צמח 
מורכב של תפו״ז חמוץ ( 111111 ) 011x115 30x311 ) על 1103 > 6 מ!. 0 . 
ניסיון מפורסם של יצירת כ' פריקלינית (לראשונה ב 1825 ) 



יעיווז כ׳ ע״י העלבה של נבטי 
שני סיני טריטוו בשלב הדו־ 
תאי. 1 . נכט ש 5 301131118 ! . 7 , 
2 . כ׳ טטראנם 6 לאנטאעיה של 
131115 םש 3 ז 7 על 15 ז 651 נן 7.31 , 
בשלב ההתלמוז השניה: 3 כ׳ אחי¬ 
דה מטיזוג הבלאסטוסרים של 
2 : החעפיח מאחור 


793 


כימרזז — הינץ 


794 


הוא זה של הרכבת מין קיטיסוס על לבורג ום בר, שממנה 
מתקבל 343101 15 ! 5 טץ 0 — לבורגום מוקף שכבה חד־חאית 
של קיטיסוס, עיקר המחקר המדעי השיטתי בב" בעשה ברא¬ 
שית המאה הסב בידי ה. וינקלר (במעי סז׳לברם [עגבניה], 
1907 — 1914 ) וא. באואר (בפלארגויניום־חגור [ר׳ לעיל], 
1909 ). מאז נידונה הרבה השאלה — אם הב" הן בנות-כלאיים 
אמיתיות של שני מינים. היש הוכר שהב" בנויות מרקמות 
מטיפוסש גנטיים שעש, כשכל אחת מהן שומרת על תכונו¬ 
תיה התורשתיות המיוחדות לה! אין איחוד של גרעיני־תאש. 
ז״א — אין ההרכבה יוצרת מין חדש, ואין הדמיון של הב" 
לבני־כלאים אמיתיים אלא חיצון בלבד: הוא פבוטיפי ולא 
גנוטיפי. על הפרה זו חלק — ללא הצדקה — ליסנקו(ע״ע). 

:■ ■ד - יד 

; 1934 1 ( €00 ! 11/100/1 ( 011 ,מססן 14 

. 1 ] .ז 1 ׳י> 14 ) 10/10 ) 1 ! 1 /< 11 <ן 00 ? . 11 1 ( 11/1110 ( 1/1 <ן 11 ( 700 ,־ 10 ;> 1 ח!זוו 1 ־ 1 ■ 
- 33016 ! ^נ£ק 16 .<^ 17. ! €01101101 

ע. שי. 

כינולין (גרמ , 01100110 , אנג , 1110011116 !>) ואיזוכינ 1 לץ 

(גרמ' 1500111001111 , אב ג , 1500111001106 ), 2 אמינים 
(ע״ע) שלישוניים ארומאטיים איזוציקליים איזומריים, 
0,9,9 , שהם מבנים של גרעין בנזני וגרעין פירידיני הדחו¬ 
סים יחד! לשון אחר: בסתלן (ע״ע) שבו הוחלפה קבוצת- 
09 (*> או ש) בחנקן. 



מ 


נ- מ 

כיב ולין ( 1 ) הוא שמן חסר־צבע, בעל ריח אפייני לא- 
נעים; רותח ב ״ 239 . הב* אינו מסים במים אלא מעט, אולם 
מסים ברוב הממסים האורגאביים. הוא בסיס חלש, יוצר 
מלחש, ומלחיו מסשים במים. הב׳ מצוי בשיעורים קטנים 
בעטרן־הפחם, וניחן גם להכנה בדרכים סינתטיות שתות. 
עיקר חשיבותו בתולדיו: הוא אבן־בניין יסודית של מולקר 
לות של אלקלואידים (ע״ע), בעיקר שמן הצינכעה, 
רבי הפעילות הפארמאקולוגית-טופסיקולרגית (כעין, צינכו- 
נץ ועוד), שוסיע בין תוצרי-הפירוק שלהם* הוא אב־חומר 
של סמי־מרפא סינתטיים, כגון אטופן (ע״ע) וחמרים אנטי־ 
מאלארייט! מתולדיו — חומר־הצבע צהוב־הב/ המשמש 
בתעשיית הטכסטיל׳ וקבוצת צבעי הציאנין, המשמשים כחמ־ 
רים פוט 1 סבםיםיודים בצילום להגדלת רגישות האמולסיה 
של האלידי-הכסף. 

איז וכיב ולין ( 11 ) גם הוא שמן חסר־צבע, שריחו 
דומה במקצת לזה של הכ' ובמקצת לזה של בנזאלדהיד 
(ע״ע)! רותח ב״ 242 וקופא ב-״ 24 . הוא בסים חזק'מו הב/ 
גם הא' מצף בשיעורים קטבים בעטרך־הפחמים ובשמד 
העצמות, והוא נכלל במבנה של אלקאלואידים שתש מקבר 
צות הפפור והאופיום. 

יח. ל. 

כינונים (גרם' 110006 ( 0 , אבג , 01110065 !>), סוג של תרכר 
בות אורגאניות טבעתיות, המכילות 2 קבוצות 
קארבתיליות (ע״ע קטתים) צמודות לגרעין הטבעתי, במצב־ 
אורתו או במצב־פארה זו לגבי זו (מבבה־ש שכיח תציב 

ממבנה-ס)! נציגיה הפשוטים־ביותר של קבוצה זו הם הבנזר 

* י, , 1 


כיבתים, * 0,940 ( 1 , 
11 ), המכונים כ״-סתם. 
הב" מצויינים בצבעיהם 
ובפעילותם הכימית ווז־ 
פיסיקאלית. רוב ד׳ס־כ" 




כתומים או אדומים, 
הק־כ״ — בדרך־כלל 
צהובים. הטבעת הכי־ 
גונית מכילה רק 2 
קשרים כפולים, והיא 
אינה ארומטית! אולם 
יחד עם הקבוצות ה- 
קארבוביליות היא 
מהווה מערך של קש- 


ס 

1 . 0 -כ׳ מ. ק-ע' 



ס 

03 

17 

111 


דים כפולים צמודים (ע״ע אולפינים), שבו ניתן לבצע, 
למשל, את ראקציית דילם־אלדד' (ע״ע דיאנים). 

הק־כ׳ ( 11 ) מיוצר בחימצון נמרץ של אנילין (ע״ע), 


גבישיו הצהובש-זהובים בעלי ריח מיוחד חריף תיחכים 


ב ״ 116 . הוא ניתן להידולגנאציה להידו־וכינון, 0,9,02 ( 111 ), 
הבבזואידי חסר־הצבע, ותהליך זה הוא הפיך! 111111 מהרים 


מערבת-תלכס (אוכסיזלרדוקציה [ע״ע]). בדומה לכך סר 
עלות כל המערכות שלי כ" וחולדי ההידולגנאציה שלהם 
כמנגנונים של חמצון וחזור(ע״ע) בתהליכים כימיים שי מיי ם- 
ביולוגיים (ע״ע חמצון ביולוגי), — תרכובת מולקולארית 
של 11 ו 111 היא הכינהידרון, * 0129100 ׳ בעל צבע חום- 
ירקרק, שגבישיו ניתכים' ב* 171 . על בטיס הראקציה 1¥ 
מופעלת אלקטרודת-הכינהידולן: 


* 0,9,0 ־ 26 + - 29 - 4 02 * 0,9 .¥! 


אלקטולדת-פלטינה, הטובלת בתמיסת בינהידרון׳ מקבלת 
פוטנציאל חשמלי מסרים ביחס ל 9 ק של התמיסה, והוא 
ניתן למדידה ע״י חיבור — באמצעות בחל־מוליך — לאלק- 
טרודה שאליה מתייחסים (כגון אליןטולדת מימן או קאלומל). 
מיתקן זה משמש למדידת 9 ק בתמיסה או למדידת פוטנציאל־ 
האלקטולדה של חומר אחר. 

י המבנה הכינואידי הוא כרומופור (ע״ע צבע) בעל עצמה 
רבה, וצבעיהם של הרבה פיגמנטים טבעיים וצבעבים סינת¬ 
טיים נובעש מקבוצות כינואידלת שבמולקולותיהם. הפיכת 
הצבע באינדיקטורים (ע״ע) רבים נובעת מן המעבר ההפיך 
בין מבנה בנז״ואידי למבנה כינואידי. 

מלבד הב" שמן הבנזן מצויים גם ק־כ" הנגזרים מגרעינים 
אולמאטיים אחרינו 'כגון הבאפתוכינון (ע״ע גפתלן) — 
שפעולתו על קרישת-הדם דומה לזו של חולדו הורטאמץ 9 
(ע״ע דם, עמ׳ 719 ! ויטמינים, עם' 96 , 101/2 ), או האנתר־ 
כינון(ע״ע) —חומר־היסוד שלהאליזרין(ע״ע) והאמודינים, 

מ. 

כינין (גרמ , ס 1 ס 1 !( 0 , אנגל׳ 0010106 ), החשוב שפאלקאלו־ 
איך הצינכובה (ע״ע אלקלואידים, עמ׳ 825/6 ), 

שרבים מהם בעלי סגולות פארמאקולוגיות וטוכסיקולוגיות 
נמרצות, מהם — סמי־רפואה מובהקים. 

עצי מינים אחדים של הסוג צינכונה (ע״ע פואתיים) — 
בייחוד 13113 ז 86 (> 16 .ס —, הגדלים בארצות האנדים בדרום־ 
אמריקה, מבילש בקליפתם כמה עשרות אלקלואידים מקבוצה 
זו, שאחדים מהם מצויים גם במינים של הסוג ב; 11 ת 6 ^. 



795 


כינין 


כירזיני־אד! 


796 


סגולות־הריסוי של קליפה זו כבר היו ידועות לבני-הארץ 
בתקופה הקדם־קולומבית, ומהם נודעה לכובשים הספרדים. 
התרופה זכתה בפירסום ב 1630 , כשנרפאה בה מהתקפי מלריה 
אשת המשנה-למלך בפרו,הרוזנת צינכון(מכאן שם הע? ע״ס 
לינאוס [ 1742 ]). "קליפת־צינה" (או "קליפת־כעה") הובאד, 
לאירופה, וב 200 שנה היתה האמצעי העיקרי — ולמעשה 
היחיד—למלחמה במלריה בכל מקום שאליו הגיעה הרפואה 
האירופית. ב 1810 מצא בה הרופא הפורטוגאלי א. ק. גומס 
( 5 ^ 00 ) את האלקאלואיד צינכונין, וב 1820 בידדו ממנה 
הצרפתים ם. ג/ פלטיה (• 110 * 611 ?) וג ׳ . ב. קאוואנטו (.מ 
< 01 ז 1 ס׳\ג 0 ) בצורה נקיה את החומר הזה, וכן את הגורם 
הפעיל העיקרי שבה—את הב׳* לאחד־מכן נמצאו בקליפה 
עד כ 25 אלקאלואידים נוספים. מאז נדחה השימוש הרפואי 
באבקת הקליפה הןלמית מפגי תכשירי־כ׳ המופקים ממנה. 
תכולת האלקאלואידים בקליפה היא כ 8% — 6 , בגידולי־ 
תרבות — עד 15% , ומהם 5% — 2 כ׳ גידול הצינכונה 
בתרבות-מטעים פשט בהודו וביוה (ע״ע), חו האחרונה 
היתה במאות ה 19 — 20 ליצרן הראשי. ערב מלה״ע 11 יצאה 
יאווה כ 12 מיליון ק״ג קליפה בשנה, והצריכה העולמית 
השנתית של כ׳ היתה כ ג/ 1 מילית ק״ג. משעה שהוכנסו 
לשימוש רפואי התכשירים האנטימלריים הסינתטיים החדי¬ 
שים, כגת אטברין (ע״ע) ואחרים, חלה ירידה בגידול 
הצינכונה ובצריכת הב׳. 

וע״ע מלריה. 

הבהרת המבנה הכימי המסובך של הב׳ והאלקאלואידים 
הדומים לו העסיקה רבים מטובי הכימאים האורגאניים — 
רובם גרמנים — כ 2 דורות, והיא סוכמה בידי פאול ראבה 
(:* 1131 .?) בראשית המאה ה 20 . הסינתזה השלמה של הב׳ 
עלתה בידיו של ר. ב. וודוורד (ע״ע [כרך־מילואים]). — 
השלד המולקולארי של אלקאלואידים אלה מורכב מטבעת של 
כינולין (ע״ע), הקשורה באמצעות קבוצה כוהלית שניונית 
למערכת טבעתית משולבת (מעץ פיפרידין [ע״ע פירידין] 
מגושר ע״י שרשרת דו־פחמנית), בעלת חנקן שלישוני. 

הב/ 103 ^ 1141 ( 030 , 
הוא חומר גבישי, 
חסר־צבע, נמס מעט 
במים. הוא מר מאד, 
וטעמו ניכר כבר ב¬ 
ריכוז של *־ 2.10 . הב׳ 
הוא בסים חזק יוצר 
מלחים עם חומצות 
מינראליות ואורגאניות! לתמיסותיהם פאאורסצנציה כחו¬ 
לה' עזה. במולקולת הד׳ — והאלקאלואידים הקרובים לו — 
4 מרכזי־אסימטריה, והוא בעל פעילות אופטית! מבאן גם 
ריבוי הסטראואיזומרים של הכ ׳ , שאחד מהם הוא ה כ י נ י־ 
דין (ר׳ - להלן). — הצינכונין, ס^מ״ב). הוא כ׳ 
בטול־מתוכסיל! ה צ י נ כ ו נ י ד י ן הוא סטראואיזומר שלו. 

הכ׳ הוא רעל פרוטופלאסמי כללי, פועל נגד חד־תאיים, 
תאי־מין, כדוריות-דם לבנות ועוד. הוא פועל באופן ספציפי 
נגד מ פיל-ה מלריה, אולם פעולתו האנטי־סלרית מוגבלת 
לשלבי-החיים של הטפיל בתוך כדוריות־הדם האדומות; 
לפיכך הה• מסוגל להפסיק התקף מלרי, וכן לשמש אמצעי- 
מנע להתקפים אלה, אך אין הוא מחסל לחלוטין את המחלה 
שבה נדבק האדם. הב׳ הוא גם בעל השפעה אבטי־פירטיח 



כללית על הגוף: הוא מוריד את הטמפרטורה הגבוהה מעל 
לתקן, אך אינו פוגע בתקן של חם־הגוף (ע״ע, עמ ׳ 555 ), 
הב׳ מכוחן את השדיריםיהחלקים, כגון אלה שברחם! לפיכך 
הוא משמש אמצעי להמרצת צירי-הלידה, אולם — בניגוד 
לדעה הרווחת — אין הוא גודם להפלה. — המגבלה לפעילותו 
הריפויית של הכ׳ היא שכיחות תופעות־לוואי לא-רצויות 
בשימוש ממושך בו (כגון בחולי־מלריה): סחרחורת, הקאה, 
הפרעות רציניות בשמיעה, לעתים רחוקות — גם בראיה, 
וכן הפרעות פסיכיות (מעין שיכרון), המתבטאות בליקויים 
בכושר-הדיבור ובעירפול מחשבתי. 

הכיני דין הוא בעל פעילות אנטי־מלרית מועטת, 
ולעומת־זה הוא יעיל הדבה־יותר מן הכי׳ כאמצעי להסדרת 
קצב-הלב המופרע והובלת הגירוי בלב, ומכאן שימושו 
הריפויי במקרים של דופק מהיר ובלתי־סדיר, ובייחוד 
במקרים של פירפור-הפר 1 זדורים (ע״ע לב, ענד 90/1 ). — 
הצינכונין והצי נכו נ ידי ן הם בעלי השפעות פאר- 
מאקולוגיות דומות לאלו של הכ׳ וכינידין, אך חלשות מהן 
בהרבה. 

מ. 

כיס־המרה, ע״ע מרה, 

'זז זז 


סירוביאה (: 0 ^£׳\נסנ)^ס x ), עיר קדומה בבויאוטיה שביוון 
התיכונה. ליד העיר ניטש ב 338 לססה״ג הקרב 
המכריע, שבו הביס פיליפום 11 מלך מוקדון את צבאות 
אתונה ותבי ושתוצאתו המדינית היתה השלטת ההגמוניה 
של מוקדון על יון (ע״ע, עמ׳ 452 ). 

דד 


חשיבותו של קרב כ , מבחינה צבאית היתה בהוכחת 
עליונותו של הצבא החדש שהקים פיליפום על־פני מיטב 
הצבאות המסרתיים של יוון. לסי המקורות מנה הצבא המוק־ 
דוני כ 30,000 רגלים וכ 3,000 פרשים! הצבא היווני המאו¬ 
חד — כ 35,000 איש. במערך היווני נערכו התבאים מימין 
והאתונאים משמאל — כל אחד בפאלאנכס מסדתית, שאורך 
רמחיה 5 מ׳, ולמערך גושי נוקשה זה נוספה גמישות מסויימח 
מכוח "הגדוד הקדוש" של פלטאסטים (חי״ר קל) תבאים 
בקצה ימין! להבטחת האגפים הוצבו קצת פרשים בשני גושים, 
משמאל ומימין. לעומתם הציב פיליפום באגף הימני את 
הפאלאנכם החדשה, שמבנה היה גמיש יותר, ואנשיה היו 
מצויירים ב״סאריסד," — 'רומח ארוך יותר, שהוסיף להם 
״טווח״ של 3 מ׳! 
באגף השמאלי הציב 
את הפרשים, שאומנו 
כחיל־מחץ לפעולה 
משולבת עם חי״ר 
מובחר שהוצב לצדם. 
אגף זה היה בפיקודו 
של אלכסנדר בנו, בן 
ה 18 . 

נראה שפיליפוס 
ניהל את הקרב במע¬ 
רך "האלכסוני" שלמד 
מרבו אפמינונדם 
(ע״ע): אלכסנדר תקף 
את התנאים, ואילו 

פיליפום נסוג במת" האריה של כידוניאח 



797 


כירוניאה — כירורגיה 


798 


גוון מפני האתונאים ומשכם אחריו, עד שהתייצב ממולם 
במתלול גבעה, בעוד שהאתונאים היו בעמק שלרגליה. 
אלכסנדר חדר לפער שנוצר בין שני האגסים, חיסל את 
התבאים וסייע לאביו בתקפו את האתונאים מן האגף. צבא 
אתונה נמחץ במכה הכפולה. 

חללי קרב־כ׳ קבורים בתל, שעליו הוקמה אנדרטה בדמות 
אריה אדיר רובץ על רגליו האחוריות! היא נתקיימה עד 
התקופה החדשה, אולם נהרסה במלחמת-העצמאות היוונית 
ב 1821 , ורק שברים שרדו ממנה, ממשלת יוון שיחזדה 
ושיקמה אותה. 

פעם נוספת ניטש קרב מכריע ליד כ׳ ב 86 לפסה״נ, במל¬ 
חמת הרומאים במיתריז־ת /י 1 (ע״ע) מלך פוגטוס: כאן 
היכה מולה (ע״ע) את *צבא מיחרידת ואילצו לסגת מיוון 
שהיתה בבושה בידו. 

; 1900 ,. 3 144 , 1 . 3 10 !< 10 (/ 0050 ,; 1 :> 0 ז< 0011 .מ 

, 3 וז 11/1 ז 0 \ 1001 ז 0 מו ' 11101301 ( $0/1100 0 ^ו 1 (< 4 ,־ 41 ץ 2 תז 0 ז.£ 1 

(ס 5 * £0111 71110 11 !י! ,!סזסתז 14310 ״ 1 . 0 . 14 ; 1903 ..}) 127 , 1 

ק ,^״״ 2 *,/ 7 ,״ 011 ? . 0 .? .( ; 1938 ,(^ 05. (£110, XXX 
. 1958 , 000511 0 ( 11 ׳ 30 ( 410x111 /ס 

מ. גי. 

כיתךגיה (יור סמסססק"*, מלאכת־יד), אחד מענפי 
*הרפואה הגדולים: העיסוק במחלות, נזקי-גוף 
ומומיה שהטיפול בהם הוא מכאני ומבוצע בידי הרופא ובמכ¬ 
שירים שנידו. במיוחד משמש המונח לציון טיפולים במצבי- 
מחלה המחייבים- או עשויים לחייב - התערבות ניתו¬ 
ח י ת: פגימה מכוונת בשלמות הרקמה ע״י חיתוך, דקירה 
וכיו״ב. עפ״ר באה הב׳ לטיפול במחלות או בנזקים, שאינם 
ניתנים לתיקון בדרך הטיפול השמרני, הלא-ניתוחי. מכאן 
הזיהוי — הרווח בציבור — של כ׳ עם נ י ת ו ח. אולם גם 
החבישה (ע״ע) — התיקון השמרני של פגימות מכאניות 
ברקמה מחמת פגיעות מזיקות — נכללת בכ; וכן גם שיטות 
למניעת הלם ולהצלת החיים במקרים דחוסים, כגת עירויי 
נוזלים ודם', תרופות וכד׳. 

פציעות — הן פגימות ברקמות הרכות והן בשלד — 
מחמת פגיעות מכאניות או תרמיות, מחלות דלקתיות המחו¬ 
ללות מוקדי-זיהום, מומים־מלידה, מומים נרכשים, תהליכים 
שאתיים, מחלות ניווניות, ואף ליקויים אסתטיים־גופניים, 
עשויים להצריך טיפול כירורגי. לגבי הטיפול בפציעות יש 
מימי-קדם ועד היום מעמד מיוחד — מבחינת שימושה במצי¬ 
אות המדינית-חברתית — ל כ ׳ ה צ ב א י ת. במרוצת הזמן— 
ובייחוד בזמן האחרון — הסתעפה הב׳ למקצועות שכל אחד 
מהם דורש התמחות מיוחדת מבחינת שיטות-האיבחון 
וטכניקות-הביצוע: ב׳ של תלל-הנטן וקרביו! כ׳ של 
הלב! כ׳ של חלל-החזה וקרביו? ב׳ גינקולוגית* 
כ׳ אופתאלמולוגית (במחלות-עיניים) ז 'כ׳ אוטו*׳ 
דינו־לארינגולוגית (במחלות האוזן ודרכי-הנשימה העל¬ 
יונות)! נורו־כ׳< כ׳פלאסטית! אורתופדיה (בנזקי- 
השלד); כ׳ אורולוגית (במחלות דרבי-השתן)( כ׳ 
הקשורה ב דרמטולוגיה (בנזקי העור וטסולותיו). 

משמעות מיוחדת הולדורוכש לעצמו ענף חדש של ד,כ׳ — 
השתלת איברים ורקמות (טו־נספלנטציה [ע״ע]). 

תולדות הכ/ ראשיתה של הכ ׳ בתקופה הקדם־ 
היסטורית, קדמותה נובעת מן העובדה, שמצבי־מחלות 
ונזקי-גוף מסויימים, שהם וגורמיהם וגסיבותיהם גלויים לעין 

אף ללא הבנה מדעית, נראים גם להדיוט טעונים טיפול 

/י 


כירורגי — ז״א מכאני — וניתנים לטיפול כזה. גם בתנאים 
פרימיטיוויים — פרימיטיוויים הן מבחינת ההבנה והן 
מבחינת הטכניקה — היו סיכויים להצלחת טיפולים כירור¬ 
גיים כאלה במקרים מסויימים. אולם הצלחתה ההולכת-וגדלה 
של ד!כ׳ התבססה על יישום הידע שהלך והצטבר בכל מקצו¬ 
עות המחקר והמעש הביולוגיים והרפואיים י בראש-ורא- 
שונה — ב א ג ט ו מ י ה, ואח״ב — בסיסיולוגיה; על אלה 
ניתוספו כמדעי-יסוד לב , הפרמקולוגיה — בצורת שיטות 
האנטיספטיקה והאססטיקה (ע״ע חטוי, עט׳ 292 ) 1 כל אלה 
איפשרו את קידומה והתקדמותה של ד.כ׳ ואת חדירתה 
לתחומים שנחשבו קודם־לכן לבלתי־נתונים להשפעה בדרכים 
כירורגיות. 

מן הפאלאוליתיקץ העליון או מן הגאוליתיקון הגיעו 
אלינו מספר גולגולות, ובהן סימנים ברורים של סרפנציות 
(קידוחי חורים בעצמות), שהן ניתוחים המבוצעים היום 
במקרים מסויימים של מחלות־מות או של שבר־הגולגולת. 
יש אנתרופולוגים שרואים בכך עדות שכבר האדם הקדמון 
עשה את המעשה הריפויי־כירורגי הגדול הזה! אחרים 
סבורים שהיתה למעשה זה משמעות מאגית. במקרים 
מסויימים פוצע התהליך בגולגולת אתת פעמיים, ומכאן 
שהמנותח יצא חי, עכ״ס, מן הניתוח הראשון — עובדה 
המפתיעה-ביותר נובח התנאים והאפשרויות הטכניות של 
היפים ההם. חיתוך חבל-הטבור של היילוד יכול להיחשב 
להתערבות ניתוחית, והוא-הדץ במילה. פציעות, חבלות 
ושברים באו על טיפולם בכל התקופות. יש עדויות חזותיות— 
בציור ובפיסול — לקטיעת איברים, הוצאות גופים זרים 
(בגון ראשי-חצים ובד׳) מרקמות וחבישת פצעים במצרים 
ובבבל כבר באלף ה 3 לפסה":, וסימני מיבצעים כירורגיים 
כאלה נמצאו בשלדי-אדם מן התקופה ההיא* אך אין אנו 
יודעים מה היתד. מידת הצלחתן של פעולות אלו. בחנוטים 
אחדים מתקופת הממלכה הישנה במצרים נמצאו סימנים של 
איחויי-שברים מוצלחים, ובקבר מן התקופה ההיא (בסוף) 
נמצא רישום של ניתוח כירורגי. בספירוס-אברס ובפפירוס 
אדווין-סמית (מן הממלכה החדשה, המאה ה 16 לפסה״ג), 
הנחשבים לתעודות הרפואיות הספרותיות הקדומות-ביותר 
שהגיעו לידנו, מצוי חומר כירורגי מועט, בעיקר תיאור 
מקרים של "כ׳ קטנה". דברים סתומים מסדימים שבתעודות 
אלו מתפרשים ע״י חוקרים אחדים כמעידים על ביצוע 
הניתוזן הקיסרי ביולדו־ת וניתוח הירוד בעין < אולם חוקרים 
אחרים מערערים על פירוש זה. עדות לב׳ שיטתית בבבל 
במחצית הראשונה של האלף ה 2 לפסה״ב בבבל נמצאת 
בספר-החוקים של חמורבי, הבולל הוראות בדבר אחריותו 
של הרופא מגתח־העיניים (כנראה במקרים של ירוד) לתו¬ 
צאות טיפולו. 

אולם להשגים גדולים — ואף מפתיעים — בכ׳ בין עמי- 
קדם הגיעו ההודים. בכתביהם של צ׳רקה וסושרוטה 
(ע״ע הדו, עפר 490 ) — שזמנם, לפי המשוער, הוא ראשית 
תקופת הספירה הנוצרית, אלא שהם מסתמכים על מה שהושג 
מאות־שנים לפניהם — נזכרים עשרות מכשירים ומיתקנים 
לפעולות כירורגיות! נוסף על טיפול בפצעים ובחדירת גופים 
זרים מתוארים קיבוע שברים, קטיעת גפיים, השתלת 
עור לתיקון פלאסטי־קוסטטי של האף (לאחר כריתתו כעונש 
בי״ד), הוצאת אבנים משלחוף-השהן, ניתוח קיסרי בלידות 
קשות, וגם פתיחת הבטן לניתוחים פנימיים. בכך הקדימו 



799 


כירורגיה 


800 


ההודים במאות-שנים את הרפואה היוונית, ובפרטים ממויי־ 
מים — אף את הרפואה המודרנית, אלא שלחשגיהם לא היד, 
המשל־ והם בשבחו, 

אביה של הב׳ היוונית — כשל הרפואה כולה — 

הוא ה ים וקר טס (ע״ע). הוא חילק את הרפואה לרפואה 
פנימית, כ׳ ומיילדות. בתחום הב , תיאר יפה את מפרקי 
עמוד-חשדרה ואת ליקוייהם — בהבחינו בין מומים־מלידה 
ומומים נרכשים—, את הנקע ואת תיקונו ע״י משים־" סוגים 
שונים של שברי־הגולגולת, תיקון שברי עצמות־הגפיים 
במשיכה, השימוש בתחבושות־תנוחה, בתחפושודדמתיחה 
ובקשישים. הוא דרש להשתמש במים מורתחים לניקוי 
פצעים — כלל גדול, שנשכח לאחרימכן עד המאה ה 19 . 
לעומת־וה השתדל להימנע מקטיעת איברים ומפתיחת חללי- 
הגוף. אולם הבאים אחריו והיוצאים בעקבותיו ביתן וברומא 
הירבו להשתמש במקדח, למשל לניקור החזה בדלקח קרום־ 
הוזזה, וכן ביצעו ניתוחי טחורים מצורים. הרומאים קידמו 
את הכ׳ בעיקר בגלל עניינם בכ׳ הצבאית, ובן לשם טיפול 
בגלאדיאטז׳רים פצועים. תמונה מפורטת של הב׳ ברומא 
ניתנת בידי קלסום (ע״ע) במאה ה 1 לסה״נ. הוא מתאר 
פציעות שונות על סימניהן: למשל, בפציעת הריאות — 
קוצר־נשימה, כיח דמי עם קצף, חרחורי־הנשימה, נסיה של 
הפצוע לשכב על צדו הנפגע. דור אחריו נתן תפוס (ע״ע) 
איש-אפסום הוראות לעצירת ךמם שבעקבות סיפולים כידוד־ 
ניים, "וזאת באמצעות צריבה י בברזל לוהט או בשמן רותח. 
לעומתו תוארה כבר בידי קלסום, ואחריו בצורה ברורה־יותר 
בידי אנטילום (במאה ה 3-2 ), שיטת הקשירה של כלי-הדם 
הגדולים בשנץ בפול — שהיא למעשה שיטת הכ ׳ החדישה. 
הכירורגים' בתקופה היוונית-רומית המאוחרת לא נרתעו 
מפני קטיעת איבר במקרה של נמק ומפני בריתת צלע במק¬ 
רים של התהוות נצור בעקבות עששת־העצם. מתוארים 
טיפולים ניתוחיים *בסרטן ובדליות־הרגלים. מקום נרחב 
בתיאוריו של קלסום תופסים הטיפול בשברים ונקעים, 
ניתוחי גולגולת במקדח, ניתוחי פוליפים באף. נזכרת פלאם* 
שיקה בפנים, בעיקר ע״י חיתוכי־עור עגולים בסביבת חמקום 
הנפגע, כדי להעביר את העור לשם כיסוי הפחתת. כמו־כן 
נזכרת עקירת השקדים, יחד עם הוראות בנוגע *למכשירים 
הדרושים. קלסוס דן גם בשבר־הטבור. ובן בפציעות 
הבטן והמעיים, עם הוראות לתפירת הקרע. לעומת־זה הוא 
טועה בתיאור פקע־המעיים ובהסברתו. אנטילוס (ר׳ 
לעיל) נותן תיאור מושלם של טיפול ניתוחי במפלצת: 
קשירת העורק מעל לגידול הדופק ומתחתיו וחיתוך'השק 
להוצאת מקרש־הדם ממנו! הוא מתאר גם את ניחוח דדרוד. 
עם אנטילוס הגיעה הכ׳ היוונית-רומית לשיא התפתחותה. 
עיקרה מכאן־ואילך היו הטיפולים בשברי־עצמות, בפצעי- 
עור, בטחורים וכד׳. פאולום האגינאי, איש האסכולה האל־ 
בסנדרונית במאה ה 7 , סיכם בכתביו את הידע הכירורגי 
שצברה התקופה העתיקה, והוא כולל בו הוצאת אבנים 
מדרבי־השתן, כריתת שקדים וניתוחי שדיים. 

בתקופת שלטונה של הרפואה הערבית, לאחר שקיעת 
העולם היווני־רומי, לא חלה התקדמות בב', ואף כמה מהשגי 
ד,כ׳ העתיקה נשתכחו. הרופאים הערבים מיעטו במחקר 
אנטומי, וממילא — גם בכ ׳ , והניחו את המקצועות הללו כסי 
שהוקפאו בידי גלגוס. היצירה הספרותית החשובה־ביותר של 
הרפואה הערבית'— הקאנון של אבן־סינא — אינה תורמת 


כמעט כלום לב , . הרופאים הערבים שהשאירו רישום בתו¬ 
לדות הכ׳ הם: אבולקאסם אלזהראוי (ע״ע), במאה ה 10 , 
בעיקר ע״י תיאורם של סבשירי-ניחוח מרובים בליווי ציורים! 
אבן־זהר, במאה ה 12 , שתיאר את מורסת קרום־הביגיים 
(בחזה), את דלקת כיס־הלב ואת מורסת האוזו התיכונה, 
ומיחסים לו גם ניסיון לכריתת הרחם. במיפוליהם הכירורגיים 
השתדלו הערבים למעט בשימושי באיזמל, בהעדיפם עליו 
את השימוש במיבווה־האש, מניתוחיהם נזכרים: קטיעות, 
טיפול בדלקת־העצם וסילוק אבנים משלחוף־השתן. 

במערב הנוצרי של יה״ב, מ 1100 ואילך, התפתחה הב׳ 
יותר מהרפואה הפנימית, מאחר שהיא נקראה לתת עזרה 
במקרים דחופים, והכירורגים הועמדו לפני הבעיות המעשיות 
של הריפוי, שלא כאנשי הרפואה הפנימית בדורות ההם 
ששקעו בעיונים אסכולאסטיים. במאה ד, 12 בולטים רוג׳ר 
(: 11080 ) מסאלרנו, שכתב ספר בס, ותלמידו רולאנד מפאר- 
מה. הם שאפו *לשחרר את הכירורגים מן הפחד של השימוש 
באיזמל, והתחילו להשתמש בתפרי־משי לאיחוי רקמות 
חתוכות וקרעי מעיים, וכן השתמשו בקשירת עורקים למניעת 
דמם! אבל טכניקה חשובה זו חזרה ונשתכחה, ולא חודשה 
אלא בתקופת הרנסאנס. במאה ה 13 עבר מרכז־הכובד של הב׳ 
מסאלרנו לצפון־איטליה, לאסכולה של בולוניה, שאישיה 
החשובים היו הוגו ( 91180 ) מלוקה ובנו תאודוריקום 1 םםרו 
של זה תורגם גם לעברית] וגולילמו ( 01181161100 ) מסאלי- 
צ׳טו, המתאר בספרו ניתוח פקע-המעיים, תפירת פציעות- 
בטן, הוצאת פקקת מכלי־הדם לאחר קשירה כפולה, 
ועוד. 

בצרפת וברוב ארצות־אירוסה לקתה הב׳ ביה״ב בהפרדה 
מן הרפואה הפנימית. באוניברסיטות לא הורו אותה, משום 
שלא נחשבה לחלק של מדע-הרפואה אלא למלאכת־יד, 
שהעוסקים בה, שהיו בדרך-כלל חסרי השכלה רפואית, נמנו 
עם גלבים, בלגים וכיר׳ב. רק בסוף יה״ב נוסדו בצרפת 
בת״ם*מיוחדים לב׳ שנקראו ע״ש קוסמם הקדוש ( 51.06106 ), 
שהוכרז לפטרון המנתחים. הראשון שהעביר את הב׳ האיטל¬ 
קית לצרפת היה לנפתקי (״ 2001 * 1 ^ 1 ! מת 1325 ), שספרו 
בב׳ היה החיבור הרפואי הראשון שהופיע בדפוס (במאהה 15 ) 
[גם הוא תורגם לעברית, אלא שהמתרגמיס ייחדו את שמו 
ל״ליאון פרנקו"]. הוא תיאר יפה מקרים של שבר-הגולגו- 
לת וזעזוע-המוח, אך עדיין היה מן הכירורגים השמרנים 
שהעדיפו את הצריבה מן האיזמל ונמנעו מקידוחי-הגולגולת, 
ואף מניתוח הירוד ומניתוח אבני־השתן. יחד עם זה היה 
הראשון שהעז *להקיז מוגלה מבית־וןזהו של חולה. אולם גם 
לאנפראגקי לא הצליח להשיג את הכללת הכ׳ בהודאה 
האקדמית, דבר שהושג רק מאות־שנים לאהר־מכן. במשך 
דורות רבים היו ניתוחי פקע, אבני־שתן וירוד מבוצעים 
בידי מנתחים־נוודים, שעשו עבודתם בשווקים. 

במאה ה 14 התפתחה האסכולה הכירורגית הצרפתית, 
שנציגה הראשי היה גי דד, שוליאק ( 0113111130 66 ץ! 01 ! 
1300 — 1368 ), שלמד אנטומיה בבולוניה ופעל במוגפליה 
ובאוויניון. ולאחרונה בפאריס. ספרו בב׳ היה החשוב והמקו¬¬ 
בל ביותר בכ׳ האירופית עד המאה ה 16 . הוא הראשון 
המזכיר את הטטנוס בין סיבוכי הפציעות! הוא מתאר את 
פצעי הגולגולת' ואת הטכניקה של הקידוח, וכן שברי יד ורגל, 
נקעים, ועוד. אולם דד, שוליאק שגה בהוראותיו לטיפול 
בפצעים במשחות, בשימן רותח, בצריבה בבתל לוהט וכיו״ב 



801 


כירורגיה 


802 


(לשם עצירת דמם ומניעת זיהום), והודאות אלו היו אבן־נגף 
לב׳ דורות רבים אחריו. 

בתקופת ה ר ב ם א נ ס התקדמה הב׳ תחילה ע״י ספרים 
שחוברו בידי רופאים־מנתחים צבאיים: בגרמנית — בידי 
היירונימוס ברונשוויג 1 1497 ) והאנס פון 
גרסז־ורף (££- 101 > 5 ז 30 >; 1514 ), בצרפתית — בידי אמברואז 
פרה (ע״ע). שלושת המחברים השתמשו בציורים מאלפים 
בספריהם. ברונשוויג טיפל בעיקר בפצעים, גרסז־ורף — 
בקמיעות, שמהן ביצע — לדבריו — כ 200 ויצרכן המציא 
מיתקנים ומכשירים. גדול הבירורגים במחצית השניה של 
המאה ה 16 וממחדשי הב׳ כולה היה אמברואז פארה. הוא 
ביטל את הנוהג של טיפול בפצעים בכוויות, צריבות וכר 
והנהיג את החבישה המאפשרת את ריפד הפצע בכוחות 
הרגנראציה המבעית. הוא חידש את שימת קשירת כלי-הדם 
לשם מניעת דמם בניתוחים׳ וכן הנהיג את סיבוב היילוד 
בלידה קשה. 

באותה תקופה התחילה הפרדת הב׳ למקצועות מיוחדים: 
גאורג ברטיש ( 1 {:> 5 ״ז 83 ) כתב את הספר הדאשץ בס 
של העיניים ( 1583 ) ; רוסה ( 8.0118861 ) — ספר על הב׳ של 
המיילדות ( 1584 ); פראנסיסקוס דיאס ( 0132 ) — על הס של 
דרכי־השתן ( 1588 ) ז גאספארו טאליאקוצי ( 11360221 ^ 2 ־ 1 ) 
חידש את הס הפלאסטית — שבבר פותחה יותר ם 1,000 
שנים קודם־לכן בידי ההורים (ר׳ לעיל, עמ ׳ 796/9 ) — ע״י 
שיטתו לשיחזור האף ( 1597 ). פף־ר פראנקו( 0 :> 1 ! 2 ז£) שיפר 
את שיטת ניתוח פקע־המעיים ותיאר לראשונה את הטיפול 
הכירורגי בפקע החנוק ( 1556 ). אולם חשוב מכל אלה 
מבחינת אפשרדות־התפתחות הס לעתיד היה הביסוס החדש 
של האנטומיה בידי ר ז ל י־ ר ם (ע״ע). — מקצת מן הספרים 
של המחברים של תקופת הרנסאנס נכתבו לא לאטינית אלא 
בלשונות המדוברות, המובנות יותר לעוסקים במקצוע הס, 
שברובם לא השתייכו למעמד המלומדים. אולם באותה 
תקופה כבר התחילה עלייתם של המנתחים בסולם החברתי, 
אע״ם שהפקולטות־לרפואה עמדו עד המאה ה 18 בהתנגדותו 
להכרה בס כענף של מדע הרפואה. 

במאה ה 17 לא חלו חידושים חשובים בתחום הס גופא, 
אולם ההתקדמות העצומה בכל שטתי הביולוגיה והרפואה — 
באנטומיה ובפיםיולוגיה,בהנחת'היסודותלהי 0 טולוגיה ולמיק־ 
חביולוגיה, וכר — סללה את הדח* להתקדמותה של הס. 
במחצית השניה של אותה מאה נעשו לראשונה עירויי־דם, 
אולם הצלחותיהם היו מוגבלות הן משום ליקדי הטכניקה 
והן — ובמיוחד — משום אי־ידיעת מציאותן של קבוצות־ 
הדם, שלא הובהרה אלא במאה ה 20 (ע״ע רם, סוגי־). — 
במאה ה 18 הניח ג׳ ו ן הנמר (ע״ע) את היסוד לס 
כמקצוע רפואי מדעי־ניסויי ע״י ביסוסה על 
ניסויים בבע״ח, כשניתוחים חדשים מבוצעים רק לאחר 
ניסויים כאלה. הוא גם עסק הרבה בתהליכי הקרישה בדם 
ובמחקר הפקקת — סיבוך שכיח בהתערבות ניתוחית. מכאן 
ואילך הוכנסה הס למכלול ההוראה והמחקר האקדמיים 
ונהנתה מן ההתפתחות במקצועות שבהם היא גובלת.' 

אולם התקופה ההיא — ככל קודמותיה — עדיין לא 
הכירה את האנסתסיה, וההכרח לנתח את החולה השרוי 
בהכרה מלאה היה מיגבלה חמורה לפעילות הכירורגית, 
מבחינה סובייקטיווית וא 1 בייקטיווית כאחת: מצד אחד לא 
יכלו לפעול כמנתחים אלא אנשים שהיו מסוגלים להקשיח 


את לבם נוכח ייסודי המנותח; מצד שני אילצו ייסורים 
אלה לקצר את משך הניתוח ככל האפשר, וד,כישור העיקרי 
שנדרש למנתח היה — המהירות, דבר שמנע כל ניתוח 
המצריך פעולה עדינה, זהירה ומתוכננת שלבים־שלבים. 
המנתח הלונדוני דלים צ׳זלדן ( 01686111611 ./י\; 1688 — 
1752 ) זכה לתהילה בשל הצלחתו להוציא אבן משלחוף־ 
השתן ב 54 שניות ע״י חיתוך צדי בחיץ־הנקביים. 

מגדולי הכירורגים במחצית הראשונה של המאה ה 19 , 
ששיכללו וקידמו את הטכניקה הניתוחית במסגרת האפש־ 
רדות שהיו קיימות אז, היו: בצרפת — ד. ד. לרה (. 1 .ס 
1766 — 1842 ), כירורג בצבא הנאפוליוני, ובייחוד 
ג. דיפויטרן (ע״ע)! בגרמניה — ק. י. מ. לנגנבק ( 1776 — 
1851 ) ובין־דודו ב. פין לנגנבק (ע״ע) וג. פ. 'ל.'שטרומיאר 
ז 0 ץ 0 תוס״ 5 ; 1804 — 1876 ), מאבות הס הצבאית והאוירתד 
פדיה המודרנית; באה״ב — ו. מוט ( 1 ז 10 \ 1785 — 1865 ); 

ברוסיה — נ. א. פירוגוב (פסז 0 ק* 1 ז .מ .מ; 1810 — 1881 ). 

שני השגים גדולים באמצע המאה ה 19 שינו את פני 
הס ופתחו פתח לטיפולים ניתוחיים שאפשרותם לא שוערה 
מעולם: ( 1 ) הנהגת ה א נ ם ת ם י ה (ע״ע) הכירורגית בידי 
האמריקנים ת. ג. מורטון, ק.'ו. לונג וה. רלז והאנגלי ג׳. י. 
סימפסון, ב 1846/7 ; ( 2 ) הכרת מהותו וסיבותיו של אלה־ 
הדם הבתר־ניתוחי כזיהום באקמריאלי, ובעקבותיה—פיתוח 
שיטות הא נ ט ים פט יק ה, פרי מאמציהם של זמלדס 
(ע״ע), פסטר (ע״ע) וליסטר (ע״ע), בשנות ה 50 ^ 60 , 
שלאחר־מכןיבאה במקומה האסם מיק ה, בידיו של א. פון 
ברגמן (ע״ע), ב 1891 (וע״ע חטוי). מעתה ניתנה האפשרות 
לביצוע ניתוחים ממושכים — לעתים של כמה שעות — 
בחולה המורדם, וסולקה סכנת האלח הקטלני שבעקבות 
חדירה לחללי־הגוף. אמנם ניתוחים גדולים נעשו מפעם־ 
לפעם בבד בתקופה שקדמה לכך, כגון כריתת קיסטה ענקית 
של השחלה בידי א. מקדאואל ( 11 ^ 000 ^ .£) ב 1809 
וכריתת כליה בירי ג. 'סימון *( 81111011 . 0 ) ב 1869 ; אולם 
מיבצעים מוצלחים מסוג זה היו מקרים בודדים בלבד. 

את האפשרדות החדשות ניצל במלואן ת. בילדות (ע״ע), 
ראשון לגדולי דיס החדישה—ראשון לקדידת הוושט ( 1881 ) 
ולכריתת הגרון ( 1874 ) ולכדיתה חלקית של הקיבה ( 1880 ) 
במקרים של סרטן, שיטה שהועברה אח״כ לטיפול במקרים 
קשים של כיב־הקיבה. בילרות היה מורם — או עכ״ם אביהם 
הרוחני — של הרבה כירורגים דגולים שיצאו בעקבותיו; 
מהם התבלטו במיוחד: י. פון מיקוליץ^ראדצקי (מסע .{ 
101 :> 1102-113010 גו 41£ ג; 1850 — 1893 ), שהנהיג את השימוש 
במסכות־פנים בעת ניתוחים, וו. צ׳רני(ץ״-״ 02 .¥). בדרות 
של בילדות, השוויצי ת. קוכר י( £001161 . 111 ), פיתח את 
שיטת ניתוח בלוטת־התריס המוגדלת ( 1883 — 1898 ).הגרמני 
ק. תירש ( 111615011 ־ 1 ,£; 1822 — 1895 ) הפך אח שיטת 
השתלת־העור לתהליך ריפויי שיגרתי. י. פ. א. פון אסמארך 
( 011 זב 1 ״ £5 .ע; 1823 — 1908 ) יצר בצבא הגרמני את הס 
הצבאית החדישה, אירגן את העזרה הראשונה לפצועים 
בשדה־קרב והמציא את התחבושת הגמישה (הנקראת על־ 
שמו). האיטלקי א. בסיני( 82551111 .£; 1844 — 1924 ) המציא 
שיטה חדשה לניתוח הפקע המפשעתי ( 1890 ), שנתקבלה 
בכל העולם. שיסה תמה לזו פותחה גם בידי האמריקני ו. ם. 
הולסמד ( 42151001 * . 3 . 7 *\; 1852 — 1922 ), שנתפרסם יותר 
כאבי'האסכולה של כריתת השד בגלל שדמן שבו; הוא גם 



803 


כירורגיה — כלאים 


804 


הכנים לשימוש כללי את נפפו׳ת־הגומי לכיסוי ידי המנתחים 
בעת הניתוחים ( 1890 ). אמריקני אחר, צ׳. מקברני (. 011 
0111067 ^!! 1845 — 1913 ), קבע את העקרונות לאיבחון 
ולטיפול ניתוחי בדלקת חריפה של התוספתן. האנגלי ו. א. ה. 
ה 1 תלי (^ 51 ־ 1101 . 11 1 1857 — 1916 ) הוציא ב 1888 

בהצלחה שאת מתוך חוס־השדרה וריפא בזה שיתוק של 
הרגליים. בזה הונח היסוד לנורוכירורגיה (ע״ע), 
הב׳ של מעדכת־העצבים, ובייחוד של המוח, שהגיעה להש־ 
גים גדולים בידי ה. קושינג (ע״ע), 

הרפואה כולה-ובכללה במיוחד הד-הוצעדה צעד גדול 
קדימה עם גילוי קרינת־ x בידי ו. ק. רנטגן (ע״ע) ב 1895 
והשימוש בצילומי-רנטגן לבדיקת הגוף. תחילה יושמה שיטה 
זו לשיקוף שינויים בעצמות־השלד האטומות להעברן של 
קרניים אלו! אה״כ הורחב השימוש בקרני רנטגן בעזרת 
חמרי־ניגוד מטילי־צל, המוכנסים למערכות שונות בגוף לשם 
איבחונם ואיתורם של שינויים פאתולוגיים במבנה של איברים 
ורקמות שתים. מאוחר יותר התחילה הב׳ להיעזר גם במכ¬ 
שירים אופטיים המאפשרים חדירה חזותית לתוך מערכות 
פנימיות של הגוף וראייתן מבפנים. 

תרומות חשובות לקידום הב , בדור האחרון הן: הברת 
סוגי־הדם. ובעקבותיה — הנהגת עירויי־דם כאמצעי־סעד 
למנותח בניתוחים שתים או לאחריהם! פיתוח חמרים מדבירי־ 
סידקים — וזמרי־סולפד., חמרים אנטיביוטיים. על רקע הסיוע 
הרב שניתן היום לכ׳ מהשגיהם של מקצועות רבים של 
הביולוגיה והרפואה ובעקבות הידע והניסיון ההולכים ומצטב¬ 
רים בה, חלה התקדמות רבה בכל ענפי הד בדור האחתן, 
וכן הולך־ורב פיצולה למקצועות־התמחות שונים — 
ר׳ לעיל, עמ 797 . מהם יש להזכיר עוד את הב׳ של הריאות, 
בעיקר בידי א. ם. זאוארבדוך (ע״ע)! את הכ׳ של כלי-הדם 
והלב, שבה פתחו חוקרים אירופיים כבר בתחילת המאה 
ה 20 ושקודמה בהרבה באה״ב משנות ה 40 ואילך. ב 1952 
בוצע לראשתד. ניתוח לב פתוח, תוך שימוש בקירור מחזור' 
הדם ע״י הכנסת המנותח לאמבט מי־קרח לזמן הניתוח. 
כבר מסוף שנות ה 30 נחקרה האפשרות של עקיפת הלב ע״י 
משאבה, שתזרים דם מחומצן לגוף תוך הוצאת הלב זמנית 
מן השימוש, וב 1953 הצליח לראשונה ניתוח לב פתוח בעזרת 
"מכונת לב־ריאות". השימוש בתמרים סינתטיים בד הסלאם־ 
שית, בהחלפת מסתמי־הלב, בהשלמת חסר בעצמות־הגוף, 
בגישור על פגי כלי־דם וכד הרחיב את שטחי הפעולה 
הכירורגית. שיטות ההרדמה שוכללו! בעזרת עירויי דם 
ונחלים ניתן היה לגביר על הופעות הלם! החסרים האנטי- 
ביוטיים סייעו במניעת התפשטות זיהומים, וגסיובי-חיסון 
מנעו זיהומים קטלניים שונים. פותח ענף נפרד של כ׳ של 
תינוקות וילדים. האלקטרוניקה הביאה לשיכלולים רבים 
בשטח הבדיקות והטיפולים. הוקמו בנקים לרקמות שונות 
ושוכללו מכשירי-הנשמה. בכך הוכשרה הקרקע להשתלת 
בליית, מאז שנות ה 50 (ע״ע בליה. עמ׳ 850 ), ולהשתלת לב 
(ע״ע, עמ׳ 92/3 ), מסוף 1967 ואילך, שחרגו מן השלב 
הנסיוני ועברו לשלב הריפויי. 

, 1-111 ,/ 444 : 449/4414 491:61 . 14 . 094 . 4 061694469416 , 11 ־ 0111 .{ £ 
. 50011 ) . 6 .{ 11 ) 111 ?) . 04 . 4 116 ( 06169416 , 01011 ז 101£ ? .£ : 1898 
; 1906 .( 111 ,[ 801 *? • 1 — ■ 1122• >14111x120 ־ 1 ] . 106 < . 8 

.[ ; 1928 ,. 04 . 4 06 : 6 / 446/416 000 , !(.146x6 ־ 81 .׳י . 7 י 

.[ . 7 י ; 1957 , 5111/6014 941 ) ( 0 /{ 06/41141 * 7/1 ,!)!*מזסלז 
- 2101 .) 11 . 1 ; 1960 ,/{ 5141/61 / 0 ץ 991:101 ׳ 101-0 ? ;!ס ,״״* 1 .[ 

. 1934 ,*> 291 

מ. זק. - י. סל. 

כלאם (#ץ = "דיבור"), שיטת הוויכוח וליבון המחשבה 
מתוך ויכוח, שהתגבשה בתאולוגיה המוסל¬ 
מית (ע״ע אסלאם, עט׳ 969 — 970 ). סכמי הכ׳ קרויים 
מתכלמון ("מדברים"). 

הצורך לנסח את עיקרי האמונה המוסלמית במונחים 
תאולוגיים, מתוך ויכוח עם תפיסות לא־איסלאמיות, נתעורר 
בקרב חכמי האיסלאם לאחר הכיבושים הערביים במאה ה 8 , 
בעקבות העימות עם העולם הפרסי ועולם הנצרות. מתוך 
המגמה האפולוגטית הזאת צמחה אסכולת המעתזלה 
(ע״ע). אנשיה הגיעו לידי מחלוקת עם בעלי המסורת המר 
סלמית, הן מבחינת פרטים מסויימים בעיקרי האמונה, הן 
מבחינת הבעיה הכללית של ההיזדקקות לדיון השכלי בשא¬ 
לות האמונה, ז״א — מבחינת עצם זכות־קיומו של הכ ׳ . 
במאה ה 10 פרש אל-אשערי (ע״ע אשערי) מן המועתזילה 
והשתמש בנשקם שי אנשיה נגדה, כדי להגן על האמונה 
המסרתית בשיטת הוויכוח של הכ ׳ . בתקופה מאוחרת-יותר 
ניתנה לכ׳ האשערי גושפנקה של -אורתודוכסיה" באי¬ 
סלאם. — אסכולה כלאמית אחרת, הנחשבת אף היא אורתו¬ 
דוכסית, היא זו שמיסודו של אבו מנצור אלמאתרידי שמבית- 
מדרשו של אברחגיסה (ע״ע). 

בספרות הכ , מימי אלאשערי ואילך תופסת המחלוקת בין 
האשעריה והמועתזילה מקום נרחב יותר מן הפולמוס עם 
השקפות לא-איסלאמיות. אלג׳ויני (מת 1085 ) ותלמידו אל- 
גזאלי(ע״עגזאלי) התחילו בפולמוס נגד ה״פלאספה", שסיגלו 
לאיסלאם את תפיסת-העולם של פרשני אריססו המאוחרים. 
אולם לאחר־מכן התחילו דפוסי המחשבה של ה״פלאספה" 
להטביע חותמם על הב/ בייחוד בידיהם של פח׳ר אלךן אל־ 
ראזי (מת 1209 ), ועד־ד אלדין אלאיג׳י (מת 1335 ). ספריו 
של זה האחרון והפרשנות עליהם נעשו בסים לתורת הס, 
כפי שמלמדים אותה עד היום בבתי-המדרש המוסלמיים. 
מאחרוני המועתזילה היה עבד אלג׳באר אבן אחמד (מת 
1024 ), שספרו אלמגני סי אבואב אלתוחיד 
ואלעדל ("המספיק'בשערי הייחוד והצדק") עוסק בכל 
הנושאים הנידונים בכ׳. סקירה ביקרתית של העקרונות 
המנחים את החשיבה של הכ ׳ ניתנה בידי הרמב״ם (ר׳ להלן, 
עמ ׳ 809 ). 

ספרי הכ׳ פותחים עפ״ר בדיון בחובת העיון, ז״א — 
לימוד הראיות לייחוד האל. הנושא האמוני הראשון הנידון 
הוא בעיית הקדמות והחידוש > הראיה לחידוש העולם, ז״א 
לבריאה, מתבססת בדרך־כלל על האטומיזם הפילוסופי (ר׳ 
להלן): מן החידוש מסיקים את מציאות הבורא ואת ייחודו. 
הייחוד אינו נעשה שלם אלא ע״י הרחקת ההגשמה (ע״ע), 


וכאן המועתזילה מרחיקה-לכת מן האשעריה: בעוד שהאשע־ 
ריה מבטיחה את התגלות האל לעיני המאמינים באחרית־ 
הימים, כשכר על אמונתם, הרי המועתזילה שוללת גם את 
האפשרות הזאת. סמוכה לבעיית ההגשמה היא הבעיה התאו- 
לוגית הכללית של תארי־האל (ע״ע אלהים, עט׳ 450 — 453 , 
466 ) — האם הם זהים עם עצמותו(מועתזילה) או אינם זהים 
עמה (אשעריה)? שתי האסכולות נחלקו גם בבעיית הצדק 
האלהי והגזרה והבחירה (ע״ע אסלאם, עמ ׳ 969 ! גזרה קדומה, 
עמ ׳ 587/8 )! לפי המועתזילח, "סוב" ו״רע" הם ערכים מוח¬ 
לטים שהשכל קובע אותם! האדם בוחר במעשיו ו״בורא" אותם, 
ורק הוא עושה מעשים רעים ואחראי להם! האל עושה את 
הטוב והמועיל לאדם בקיום מצוותיו, למען יזכה בשכר המגיע 
לו בעולם־הבא, שבו יפצה האל גם את היצורים הסובלים 
בעולם־הזה על לא־עוול בכפם, שהרי הצדק מחייב את האל 
לגמול לעושי הטוב על מעשיהם. לדעת האשעריה, המשמעות 
היחידה של "טוב" ו״רע" היא "ציות" ו״אי־ציות" למצוות 
האל! מכאן שאין מעשי האל יכולים להיות רעים! מעשי 
האדם נבראים כולם ע״י האל, אך אין האל רע בבראו את 
מעשהו הרע של האדם, והאחריות על מעשי האדם חלה על 
האדם.— מחלוקת שהיא ספציפית לתכני האיסלאם ושזיעזעה 
את העולם המוסלמי במאה ה 9 והדיה נשארו בספרי הה׳, 
היתה — אם הקוראן נברא, כדעת המועתזילה, או "קדום" 
(נצחי מעולם), כדעת האשעריה. פרשה אחרת בכ ׳ מקורה 
במציאות הפוליטית של ראשית האסלאם (ע״ע, עמ׳ 969 ! 
וע״ע ח׳ארג׳ים! מרג׳אה): האם ובאיזו מידה משנים חטאים 
גדולים את מעמדו של המוסלם כמאמץ וכמוסלפז — הפרקים 
על נבואתו של מוחמד כוללים פולמוס נגד שוללי הנבואה. 
סמוך לדיון בנבואה—דיון במהותו של הנס.—השימה האטו- 
מיסטית של הכ ׳ (ר׳ לעיל) דוחה כל חוקיות סיבתית במבע. 
העובדה, שמה שנראה לגו כתוצאה בא בעקבות מה שנראה 
לגו כסיבה, אינה אלא מנהגו של האל, שהוא יכול להפר 
אותו בכל עת, אך למעשה אין הוא מפר אותו אלא בתור 
מופת שיצביע על צדקת דברי הנביאים. הנס מוגדר, איפוא, 
כהפרת מנהגו של האל. הנס המעיד על נבואת מוחמד הוא 
הקוראן עצמו — שאינו ניתן לחיקוי. — ספרי-הכ׳ הגדולים 
יותר מכילים גם פרקי־פולמום נגד השקפות לא־איסלאמיות, 
בעיקר דואליסטיות. 

המכשיר העיקרי של הפולמוס הכלאמי הוא ה א ל ז א ם— 
ההוכחה שההקש ההגיוני מן התזה של היריב מביא לידי 
אבסורד או לידי כפירה. בצידו של זה מצויים גם האלימיגא- 
ציה, ההקש, הגזרה-השווה, ההסתמכות על פסוקי-קוראן ועל 
מסותת המיוחסות למוחמד. 

הכ׳ השפיע על החשיבה הפילוסופית־דתית ביהדות, 
וביותר — ב ק ר א ו ת. הקראים סיגלו לעצמם את הב׳ של 
המועתזילה על מושגיו, תורותיו ולשונו. ספר אל-מחתוי 
של יוסף בן אברהם אל-פציר(ע״ע) אינו אלא מהדורה' מקו¬ 
צרת של אל מג נ י (ר , לעיל), תוך הכנסת שינויים קלים, 
כגץ הבאת פסוקים מן התורה במקום פסוקי־קוראן. ספר־כ , 
שנכתב עברית הוא עץ חיים לאייה בן אליהו מניקומי- 
דיה (ע״ע). 

ש. פינסקד, לקוטי קדמוניות, תר״ך! י. גולדציהר, הרצאות 

על האיסלאם, פרק ג׳, תשי״א!^ 7 מע!! 0 *׳״/*, 2 ת 1 * 11 .£ 

) 1( 1^x131100 > !*ט***? 3 * 1 .[ ; 1935 

410 ; .תסא . 1 מ 1 ם 4 \) ?>!! 010 ) 1 /ו 10 1003 > >מ!( 1 11 > 

- 40 ( .[ .א ; 1936 ,( 81 , 1011040 זסזזס.! ,. 5011 תס*ס¥\ .,ג 



809 


פלאם — בלב־חסיה 


810 


0210. .א . 5 > ; 1953 , 1 * 0 )(!( 01-4 ! 0 11010113 ( 1 ! 16 ,( (ס) ץ 

1956 , 01110 ( 11 ( 6 ! 11 > ! 4 ו^ו 6 ק 671010 ק ) 1 ז 7 ! 71 ץ 5 11 ,ז־ 33 א ; 

\1 £314111)!, 11100111; 00001101)011101, 1958; \¥. 344 ׳¥ .א , 

1!107 11 ( 011 ) 1110 ( 1 110 תס x1 16(010^1, 1962; 0. 613143151, 

7)16'777) 07><1 16! 4)1)1'0711!! 171 11137711! 1!11£1001 )1111071 

. 1962/3 ,( 17-18 ,. 1513111 . 3 ט 54 ) 

מ. שו. 

גם פילוסופים יהודים הושפעו מן הב/ ואף הם 
בעיקר מזרמו המועתזילי, אולם הם לא היו מתכלמון טהורים 
כאחיהם הקראים. שיטתו של רב סעדיה גאון נראית, 
לכאורה, ככ׳ מועתזילי, אולם רס״ג דוחה את האטומיזם 
הכלאמי ומקבל את הפיסיקה האריסטו׳טלית. יסודות מן המו* 
עתזילה מצויים במשנתו של ר׳ שמואל בן חסני, ובצורה 
בולטת מאד — בזו של ר׳ נסים בן יעקב מקירואן, גם הפרק 
הראשון (הפילוסופי) של חובות הלבבות לר , בחיי 
מעוגן בכ׳ — במופתים למציאות האל ולחידוש העולם, אלא 
שהוא מגיח גון נא 1 *אםלטוגי עז! גם ההבדלה בין "חובות 
הלבבות" ו" חובות האיברים" מוצאה מן המועתזילה. מעבר 
בזה מן הב׳ לנאו־אפלטוניות אפייני גם ל ע ו ל ם ק ט ן של 
ר׳ יוסף אבן צדיק (ע״ע). אולם הדיון העיקרי בכ׳ 
במסגרת החשיבה הפילוסופית־דתיח ביהדות הוא זה של 
הדמב״ם (מדג, א׳, ע״ג—ע״ו), המותח ביקורת קטלנית 
הן על המתודה הן על עיקרי המסקנות של הכ ׳ . אף שהרמב״ם 
נראה כמתקרב לב׳ האשערי דווקא מבחינת העלאת הרצון 
האלהי מעל לכל מסרה ומגמה שמחוצה לו, הרי הוא מסתייג 
בחריפות מן האיראציונאליזם המוחלט של התפיסה האש* 
עריית. משלב אח "הרצון" ב״חכמה" ומקבל אח הסיבתיות 
והתכליתיות במציאות הטבעית. 

׳,גז 53 ־ט׳ 115 ז 1 ז 4 ■ 75411 ) 010771 .>( 14/116 ![ ! 16 , 5041 ) 01 ^ 5 .מ 

. 1967 ,(א 3 > 1 ־ 11 ! 0£ . ¥01 

מ. 

כלב, במקרא — אחד האישים המנהיגים של דור־המדבר 
ודוד־הכיבוש, שעליו התייחסו משפחות שישבו 
בחלק המרכזי והדרומי של יהודה. בתורה (במ 7 " יג—יד! 
שם לב, יב! שם לד, יט! דב , א. לו) ובם , יהושע (יד—טו) 
הוא נזהר כב׳ בן יפנה למטה יהודה, או כב׳ בן יפנה הקנזי, 
שלו ניתן "חלק בתוך בני־יהודה"; ברשימות־היחס (דהי״א 
ב) נזכר כ׳(גם בצורת כלובי) בן חצרון [בן פרץ בן יהודה]. 
אין להסיל ספק בכך שהכוונה לאיש אחד, ומסתבר שבחילופי 
הייחום משתקפות תולדותיהן של משפחות כ , , שנספחו במרו* 
צת הזמנים על יהודה. 

כ , הוא — ליד יהושע — הדמות המרכזית בין המרגלים 
שנשלחו לתור את ארץ כנען! שניהם אינם מצטרפים ל״דבת 
הארץ״ שמוציאים חבריהם < והם עומדים לימין משה בניסיון 
להחזיק את העם בנאמנות לייעוד של ד,עליה לארץ וביבר 
שה. בשכר זה הוא — שוב עם יהושע — מוצא מכלל הדין 
שנגזר על דוד יוצאי-מצרים למות במדבר. בחד השני 
ליוצאי־מצרים, ערב הכניסה לארץ, הוא נזכר כנשיא למטה 
יהודה ובאחד מן האנשים שעליהם הוטל לבצע את התנחלות 
השבטים. לאחר גמר מלחמות יהושע ניתנת קחודארבע 
[= חברון] לנחלה לב/ והוא .מוחש" סמנה את בני-הענק ז 
באותה שעה הוא בן 85 שנה. אח״כ הוא יוצא לכבוש את 
קחת־ספר [= דביר] בנגב, שאותה לוכד בן־אחיו (אח״ר 
גם חתנו) עתניאל בן ק נ ז. גם כ , עצמו מכונה כמה פעמים 
.הקנזי", ומכאן הסברה שמשפחות כ , התייחסו תחילה 


על הקגזים — מעממי כנען שקדמו להתנחלות הישראלית 
(ברא־׳' סו, יט). אפשר שהניסוח "ולכ׳ בן יפנה נתן חלק 
בתוך בני-יהודה" (יהד טו, יג) מורה על בר'שמעיקרו לא 
היד. כ׳ מיהודה. יש חוקחם הרואים גם בסיפור פ , והמרגלים 
זכר למסורת של בבי*כ׳ על עלייתם הישירה מן הנגב להרי־ 
יהודה ולחברון, בנפרד מן הכיבוש הכללי. 

רשימות־יחם, קטועות בחלקן (ואף סתומות בחלקן), של 
בגי־ב׳ משולבות בתוך אלו של משפחת יהודה (דהי״א ב? 
שם ד), ונזכרים בהן גם רבים ממקומות מושבותיהם, וכן 
נמנים בקשר עם בני*כ׳ עוד בתי־אב שיישוביהם מפחדים 
בתחום נחלת שבט יהודה] פסוקים אחחם קושרים את כ׳ 
לתור, שעליו מתייחסות משפחות יהודה הצפוניות, אך ייתכן 
שכאן נתחלף אשחור בחור. — משפחות כ׳ ישבו במקומותי¬ 
הם בימי שאול'ודוד! נבל (שממעון וכרמל [שביהודה]) 
אף הוא .כלבי" (שמו״א כה, ג)."אחד מחבלי הנגב מכונה 
בימי דוד י נגב כ׳, לצד נגב הקיגי ועוד (שם ל, יד! 
והשר שם כז, י). בימי המלוכה היו בני־כ׳ אחת מקבוצות- 
המשפחות הגדולות של יהודה. 

ש. קליין, מחקרים בפרקי היחס שבס׳ דה״י(ציון [מאסף], 

ג׳>׳ תרס״ט! ש. ייבין, ראשיתו של בית דוד (ציון [רבעון]. 

ט׳), תש״ד < ב. מיחלד [=־ מזר], קרית ארבע היא חברון 
(ס , דינבורג), תש״ט, י. קוישמן, ם׳ יהושע , 41 ־ 1963 2 ,49 ! 

; 1906 . 10 771771 7 ) 07 ( 11476 ! 167 . 4 ! 71 ) 11 1 ! 1173 ! 01 ,■!־ץ־ 61 ■ £3 
, ££ 107 ,!(! 1173 ! 513771771 ( 374101 ./) 771 ) $111 031 , 0411 א ■ 3 ז 
2 . 067 ./ 171 ! 1711 ) 6 )) 61 ק 1 ) 0£7 !£) 11471£ ( 7 ) 11 ! £171 ,. 13 , 1930 
7 ) 113011111, <267071166x76 * .״י ; 1932 ,( 55 ,¥?ס 2 ) 4 .״ 
. 1955 ,( 10-35 , 21 , 1 ,ז 4 .% . 14311311 ) 

ם. 

כלב״הבלת ( 5 ״ 1113 תו £2 15 מ 1 ־כ>), או כלב סתם, טורף 
מבויית מן הסוג בלב 0 ! 11 ! 03 ) של 7 משפחת ה כ ל¬ 
ביים (ע״ע), בעל תפוצה כל־עולמית. הכ ׳ הוא, כנראה, 
החיה המבוייתת הקדומה ביותר והיחידה המלווה את האדם 
בכל מקומות הימצאו! הוא התקשר אל האדם ונאמן לו יותר 
מכל שאר החיות. בידי אדם טופחו וגודלו למעלה מ 200 
גזעים של הכ ׳ , הנבדלים זה מזה — לעתים הבדלים בולטים 
ביותר— בצורה, בגודל, בצבע ובהתנהגות, וגם בתפוצתם 
הגאוגדאפית; אולם הם נשארו כולם במסגרת המין האחד 
כה״ב. הגזעים השונים הותאמו למילוי תפקידים שונים 
ומגוונים ביותר בחברת האדם. 

מבחינת המבנה הכללי של גופו, ובייחוד — הערכת 
שיניו. וכן דרך תזונתו, הב׳ הוא כלבד אפייני. מיוחדת לב׳ 
יכלתו לעשות בשעת מרוצתו קפיצות גסות — עד כדי 
העתקת רגליך האחוריות לפני הקדמיות —, חאת הודות 
לגמישות גופו בכיוון ציר־ארכו (ע״ע חי, חיה, ענד 301 , 
ציור 5 ), אולם אין הוא מסוגל לנטות לצדדים בקלות ולשנות 
פתאום את כיוון ריצתו. לעומת־זה הוא מסוגל — בניגוד 
לחתול — להתמיד בריצה על-פני האדמה, גם על־פני שדות- 
שלג ואדמת-טרשים; את טרפו הוא משיג בדיצה י לעתים 
ד.כ" רודפים אחרי טרפם בחבורה- כדרך הזאבים. מבחינת 
ציודו בחושים סדים הוא דומה לשאר הכלפיים. מפותח 
ביותר בו, הן במובן הכמותי והן במובן האיכותי — חוש¬ 
ה ריח, שערכו לגבי הכ , הוא חיוני. הכ , מסוגל לחוש 
באמרי-ריח בדילולים שהם הרבה מעבר לכושר־הקליטה של 
חוש-הריח של האדם ושל רוב בעה״ח, וכן הוא הבחין 
בריחות של המרים רבים, שאינם בגדי ספרי־ריח לגבי 
האדם ובע״ח אחרים. נחירי-האף בב׳ רחבים, חלל-האף 



811 


גלב־הבית 


812 


גדול ולח תמיד, ושטח קרוס-ההרחה באפו גדול בהרבה מזר. 
שבאדם? גם בגזע-המוח של הב׳ תופס המוצא של עצב־ 
ההדחה שטח גדול יותר מזה של עצב-הראיה — בהיפוך 
ליחסים הקיימים במוח האדם. הר׳ מבחין בריחם של שרידים 
זערורים של סוליות׳ של זיעה והמדים אחרים הנותרים מעק¬ 
בות אדם או בע״ח או הדבקים בחלקי־מלבוש, בשינויים החלים 
בהרכב ריח האדמה שעליה דרכה רגל אדם או בע״ח, וכד׳? 
באמצעות חוש־הריח הוא מוצא את הנקבה׳ מבחין בין זרים 
(אויבים) וביז מכרים (ידידים), וכר. על כך מבוסס השימוש 
בו ככ׳־גישוש, ככ׳־סיור וכד׳. — גם חוש־יה שמיעה שלו 
דק יותר מזה של האדם, והוא קולט גם צלילים בעלי תדי- 
רויות גבוהות יותר מאלה הנקלטים באתן האדם (ע״ע 
אולטרא-קול, עמ׳ 868 ), ומכאן השימוש במשרוקית "דמו¬ 
מה".—לעומת־זה מפותח חוש-הראיה של הב׳ פחות מזה 
של האדם. הר׳ מיטיב לראות עצמים שבתנועה מאשר עצמים 
שבתנוחה, וכן הוא רואה בעיקר את הצורה הכללית של 
העצמים נלא את פרטיהם; כפי הנראה, אף אינו מסוגל 
להבחין בין צבעים אלא רק בדרגות־בהירות שונות. אולם 
חדות חוש־הראיה שונה בגזעים שוגים ? כלבי־ציד מסויימים 
מצטיינים בראיה חדה יותר. חוש-הם י שוש אינו ממלא 
תפקיד חשוב בביולוגיה של הכ / . שלא כאדם הממשש באצ¬ 
בעותיו, אין הב׳ מסוגל למשש ולהרגיש בקצות טלפיו, אבל 
הוא מרגיש כשנוגעים בעורו? איזור הפה רגיש יותר. — 
כברוב הטורפים חוש-הטעם אינו מפותח בכ׳. אורד־החיים 
של הב' מגיע ל 30 שנים בגזעים הגדולים, ול 12 שנים — 
בגזעים הקטנים. 

הב׳ מחונן בכושר מיוחד להתמצאות במרחב, בדומה 
לזה המצוי ביונה (ע״ע, עט׳ 505/6 ). הוא מסוגל למצוא את 
הדרך בחזרה לביתו ממקום זר, ממרחק גדול-יחסית, אף אם 
הובא אליו בתנאים שאינם מאפשרים לו לציין לעצמו סימני- 
הכר של הדרך, המכאניזם של הפעלת כושר זה עדיין לא הוב¬ 
הר כל-צרכו; ההגדרה "חוש-ההתמצאות" אינה מסבירה אותו. 

מקומו של הב׳ בשירות האדם נקבע ע-׳י מספר תכונות 
טבעיות וכישורים, המתבטאים בהתנהגותו והמתפרשים ע״י 
חוקרי התנהגות בעד,״ח כ״יצרים״ (ע״ע אינסטינקט ? חי׳ עם׳ 
307-303 ׳ וציור 8 שם)? לגבי אבחנתם ומיונם קיימים חילוקי- 
דעות בין החוקרים. יש מבחינים בכ׳:( 1 ) יצר קיום האני — 
המניע אותו להגיב על התקרבותם של עצמים או יצורים 
לא־מוכרים ? ( 2 ) יצר הגנה וקרב — המתבטא בהסתערותו 
על בע״ח או אדם התוקף בהמה או אדם שהם חברים בחברה 
שלה שייך ד.כ׳ (העדר, הבית)? ( 3 ) יצר־ציד [ר׳ גם להלן 
( 6 ) 1 ? ( 4 ) יצר־עדר? ( 5 ) יצר-עיקוב — שהיה מכוון תחילה 
לגילוי עקבות בע״ח בלבד ופותח לחיפוש אחרי עקבות בני- 
אדם ? ( 6 ) יצר-הבאה — הנטיה להעביר בפיו למקום־מרבצו 
או למקום חבורתו (שבה נכלל גם האדם) עצמים החשובים 
לו (או שנעשו חשובים לו). מסתבר, שכ׳־הבר נהג להביא 
בפיו שיירי מזון-טרף למאורתו או להעביר בו גורים למקום- 
מבטחים! לגבי ד!כ' המבויית, כל עצם שמנהיג העדר — 
האדם — מורה עליו מקבל חשיבות והופך סמל-לשלל 
המפעיל את יצר-ההבאה. — תכונה חשובה של ד,כ׳ היא 
נטייתו "להיות מונהג", ז״א לקבל עליו מקדם נחות בסולם- 
המעלות החברתי, בייחוד בחברה המעודבת אדם—כ׳. 

כעיוור-לצבעים ובעל כושר־אחיזה מועט באצבעות- 
רגליו(המשתמש בעיקר בשיניו להחזקת עצמים), אין הב׳ 


בעל יכולת לפתור בעיות הכרוכות באבחנת צבעים ובמא־ 
ניפולאציה, המקובלות במיבחני אינטליגנציה לגבי 
בע״ח אחרים, רמת האינטליגנציה שלו'נאמדת ב כוש ר¬ 
ה למי דה שלו, שבו הוא עולה על רוב בעה״ח. אולם 
קיימים הבדלים גדולים בין גזעי־כ" שונים מבחינת כושר- 
הלמידה ? הוא גבוה ביותר בכלבי-רועים ובפודלי כ׳ מאומן 
יפה עשוי לשלוט בביצוע של מאות פקודות 'שונות. אולם 
אין לוודא אם דבר זה הוא ביטוי ל״הבנה" או לרכישת 
רפלכסים מותנים (ע״ע רפלכס) בלבד. והוא-הדין לגבי 
ש פת ו של הכ ׳ ו״הבנתו" י את' שפת האדם. שפתו היא שפת- 
היפעלויות? הוא משמיע קולות (רימון, נביחה, יללה), 
המבטאים היפעלויות שונות (תחושות ורגשות), אך אין 
בשפת הכ ׳ ביטוי למושגים או לתהליכים. הב׳ נותן ביטוי 
להי&עלויותיו גם ע״י תנועות (בעיקר בזנב) וע״י הפקת 
ריחות מגופו. יודעי־דבר המטפלים בכ" מבחינים בהבעות־ 
פנים שונות של ד!כ׳ ובצורות שונות של השמעת קולו, של 
תנועות אזני ו וכישכוש זנבו, ומסיקים מהן מסקנות לגבי 
חפסיכיקה שלו. מסתבר, שרמת האינטליגנציה של הכ׳ קרו־ 
בה לזו של הדוב, הפיל והקוף דמוי-האדם. הכ׳ זוכר — 
אפילו לאחר זמן ממושך — בני-אדם, עצמים ומקומות 
שאותם הפיר פעם. ידועה ומפורסמת "נאמנות" הכ ׳ לבעליו 
המתבטאת בהתנהגותו וביחסו אליו. — הפסיכיקה של ד.כ׳ 
רגישה מאד לגבי אירועים בגופו או בסביבתו ולגבי תנאי- 
חייו. הוא עשוי לצאת מגדרו ולהשתולל בעקבות הלם 
פתאומי, מחלה וכד׳. התנהגותו משתנית שינוי רב כשהוא 
סגור תקופה ממושכת בתוך מלונה או בדירה: הוא מסתובב 
במעגלים או קופץ מצד לצד בהתקרב אליו אדם. התנהגותו 
התקינה מותנית בשני תנאים: ( 1 ) אפשרות של פעילות 
פיסית, של תנועה חפשית — ביטוי לטבעו הקמאי של ד!כ׳ 
להשיג את טרפו ע״י ריצה אחריו; ( 2 ) קרבת כ" אחרים 
או בני-אדם — ביטוי לטבעו החברתי של הב׳. 

כ" מבינים את צורות־החיווי של חבריהם, וגם האדם 
מסוגל להבינן. מצד שני נראה הב׳ מסוגל להבין גם ביטויי- 
היפעלויות של יצורים אחרים, שעמם היא נמצא במגע קבוע, 
בין השאר — במידה מסויימת — גם את שפתו של האדם, 
ועכ״ם של צלילי מלים שהן כינויים לעצמים או לתהליכים 
בעלי עני? ביולוגי לכ׳. גם כאן המכאניזם הוא, כנראה, זה 
של רכישת רפלכסים מותנים (וע״ע חי, עם׳ 308 — 310 ). 

מוצאו' של כה״ב אינו ידוע בוודאות. כ׳-בד אמיתי 
אינו קיים היום, אולם גזעים אחדים מן הנמצאים הם חיות- 
בר-למחצה. דמות כ , קדמה — חום-אדמדם, שסי בארצות 
הים־התיכץ ובקדמת־אסיה עד הודו —, שאותה ניסו הזואר 
לוגים לשחזר, היא בגדר השערה בלבד. כאבותיו של הכ׳ 
נחשבים הזאב (ע״ע), או הדינגו(ע״ע) — אולם יש סבורים 
שהלה הוא כ׳ שחזר להיות פרא—,או התן (ע״ע). קירבת 
הכ׳ לזאב בולטת ? הכלאות בין כ׳ חאב איבן נדירות, ובהת¬ 
נהגות הזאב יש קווים רבים דומים לזו של הכ ׳ . היום רווחת 
הדעה, שגזעי-הכ" הצפוניים (ו" להלן) מוצאם מזאבים, 
ואילו בין אבותיהם של הגזעים הדרומיים נמצא גם התן. 
לאמריקה הובא ד.כ׳ כשהוא, כנראה, כבר מבויית, כמלוום 
של בני־אדם שהגיעו ראשונה (מאסיה ז) ליבשת זו. — 
ריבוי הגזעים של כה״ב והשוני העצום ביניהם הם תוצאה 
משכיחות המוטאציות והוואריאציות בקרבם ומבירור מלא¬ 
כותי ע״י הכלאות החדות ונשבות. 



813 


כלגדחבית 


814 


יש מניחים, סכלבי־הבית הראשונים היו חיות-בר מאו¬ 
לפות, שלמדו מהניםיון לא לברוח ספני האדם אלא לחפש 
את קירבתו — קירבה שהביאה יתרונות לשני הצדדים. 
תחילה נתלתה הב׳ אל האדם במסעות־הציד, וכשהפך האדם 
לרועה־צאן — עזר הה , לאדם 1 ם בשמירת העדר ובהעתו 
מפני טורפים. מבחינת היותו עזר ל 5 דר ולמעה שונה הב , 
מ 3 ל שאר הסיות המבוייתות, דעה אחרת היא, שחב , הת¬ 
פתח מחיות־שעשועים: גורי-זאבים שנלקחו לשמש כחלת־ 
שעשועים הפכו לחיות-בית, לי ת את האדם בצת־ ועזרו לו. 
עם התפתחות התרפות האנושית ניתוספו לב׳ תפקידים 
חדשים. 

ר א ש י ת ו ש ל כ ה״ב. הב , בחשב לראשון־בזמן לבעה״ח 
המבוייתים. במערות מן הפאלאוליתיקץ נמצאו ציורים של 
ציידים מלורם בע״ח דמויי־ב"', שהם אולי אבותיו של כה״ב; 
אך אין לדעת אם בבר היו מאולפים לעזר האדם או רק 
נלת אליו מעצמם במהעי-צידו. שמדי כ" בקרב יישובי־אדם 
נמצאו באתרים מן המסוליתיקון והנאוליתיקון. בין 10000 
ל 5000 לפסה״נ: במערת־בלט על שפת הים הגספי, בקורים 
ובסיביר, ביריחו(האלף הז), בג׳ארמו(מסופוטאמיה האלף 
ה 6-7 ); עצמותיו של כ׳ מגודל בינתי נמצאו בשכבות באפו- 
פיות במערות הכרמל. אולם המימצאים האלה לא זוהו 
בוודאות גמורה ככלבי־ביח. בציומ-סלעים מסוליתיים- 
באוליתיים בספרד נראים כ" פרור כעוזרי־־צח*. בציורי־קיר 
במבנה פולחני בצ׳אטאל-הייק (תורכיה, האלף ה 6 ) מתוארים 
ציד־קשת וכלבו הרודפים אחרי צבי. 

י בתחילת התקופה השומרית במסופוטאמיה (סמוך ל 3000 
לפסה״נ) כבר היו ידועות'לפחות 3 צורות של כ״ מבוייתים: 
כ״ גמלים, דמויי דוגות, שימשו בציד אריות; לצדם הוחזקו 
כלבי-רוח, ובן כ" קטנים מטיפוס החד-אף (שפיץ), שציד 
ריהם מופיעים על חותמות מאומק וקיש. — במצרים מתו¬ 
ארים כ" בציורי-הסלע של "הפולשים המזרחיים" (סמוך 
ל 3000 לפסה״ב) ועל ידית-שנהב של סכין־צור מראשית 
הממלכה הישנה; במימצא אחרון זה ניכרת השפעה שומרית. 
ר,כ" בהמלכה הישנה היו כלבי־רוח בעלי אזניים זקופות 
וזנבות לופתים. מן הממלכה התיכונה נשתמרו ציומם של 
כלבי-מצה בעלי אזניים מופשלות ושל כ" בעלי רגליים 
קצרות ואזניים זקופות. — בתרבויות העתיקות של סין ושל 
הודו, וכן ביוון וברומא מראשיתן, ידועים גזעים שונים של 
כ״ במילוי תפקידיהם לחברה האנושית. — באירופה המר¬ 
כזית מופיע טיפוס מעין כ׳-הרועים לראשונה ביישובי- 
האגמים בשווייץ (סמוך ל 1800 לפסה״ג). 

מתחילת האלף ה 1 לפסה״נ ידועים 2 מרכזים של ביות־ 
הכ׳ז ( 1 ) באירופה — ב״שיירי־המסבח" באתרים שבדנ־ 
מארק (ילאן), מסוף המאה ה 9 , נמצאו שמדי 2 צורות'של 
כ״ מבוייתים: כ׳ חד־אף־הכבול(;־" 3111$1 מ.״!!) .ס), וכ ׳ גדול 
יוחד, שאולי הוכלא לאחר־מכן שוב בזאב, והוא נחשב 
לאבי-אביהם של כל גזעי־הב״ הגדולים! ( 2 ) במזרח התי־ 
כון — שבו נמצאו לאחרונה שדימם מעטים, מן המאות 
ה 9-10 , של כ' מטיפוס קל יותר, שהיה, כנראה, דומה לב , 
הכנעני(ר׳ להלן). מניחים, שבאיזומ הגבול שבין 2 מרכזי- 
הביות האלה נעשו הכלאות רבות ונוצרו בגי-כלאיים שונים 
מרובים. 

ג ז ע י ־ ה כ ". אין בכל מיני היונקים ככ׳ למבוי הגזעים 
שפותחו ממנו ולמידת השוני ביניהם׳ מהם גועים שההבדלים 



קצר ולסת בולטת בבולדוג, לעומת ראש צר וארוך בבוךזוי; 
בגודל ובמשקל—כ , מגזע צ׳יולה ( 0111111311113 ) שמשקלו 
אינו אלא כ 400 ג , , לעומת הגזע הברנארמני, שבו פרטים 
המגיעים ל 100 ק״ג (יחס של 1:250 !); כ" בעלי אזניים 
זקופות ובעלי אזניים מופשלות; בצורת הרגליים — מבעלי 
קצוות הרבודים על פני הקרקע (דאכסהונד) עד לבעלי 
רגליים ארוכות ועדינות (גריהאונד); מזנב קצר בצורת 
מגל עד לזנב לופת; הבדלים רבים בצבע, באורך ובטכס־ 
טורה של השיער, ואף מקרים של חוסר שיער, כגת בגזזד־כ" 
מכסיקניים, לעומת הפודל בעל השיער הארוך מאד, הצפוף 
והמקורזל. 

עדיין לא נמצאה שיטה כוללת ומקיפה — ומקובלת על 
בל החוקמם — למיון שפע הוואריאציות המצויות בכה״ב 
ולסיווג גזעיו. בעבר היתד. נהוגה שיטת־מיון לסי מוצאם 
המשוער מב" קז־נדהיסמוריים. בפרטי שיטה זו נחלקו דעות 
החוקמם, אך ביסודה הונחה חלוקה לגזעים דרומיים 
וצפוניים. (א) הדרומיים הם מעוטי מוטאציות, 
ומשום־כך היה קל יותר לסווג אותם. לקבוצה זו שייכים: 
( 1 ) כלבי שנזי הפרימיטיוויים — במיוחד מאפריקה המר¬ 
כזית ; ( 2 ) כלבי-טאריה (< 131 עש .£ . 0 ), על 4 צורותיהם — 
דמוי כ׳־נוקדים צפוני, דמוי-קולי, דמוי־דיגגו, דמד זרזיר- 
מתניים; דמויי קולי ודינגי מהווים את הגזע הכנעני (ר׳ 
להלן); ( 3 ) כ״ זרזירי-מתניים (כלבי־ריצה) — גזעי סלוקי. 
סלוגי, אפגאן. 




815 


כלנדזזבית 


816 


(ב) הצפוניים הם רבי-מוטאציות, ולכן גם מרובי־ 
גזעים, וקשה למצוא לחם שיטת-סיווג הסניחה את הדעה. 
יש מחלקים אותם לקמצות־גזעים כדלקמן: 

( 1 ) קבוצת החד־אפים׳ הפינשרים (ז^ 5 מ 1 ?) והטריירים 

— דוברמן, פינשר, חד־אף, צ׳ארצ׳או 4 יו 010 
^ס^ס), פוכס־טרייר (זסדתסז־גס?), שבאוצר (־ 1 ;> 2 ג! 3 ח 5011 ) , 
פינשר גמדי, וכר. מקבוצה זו מצויים בא״י: חד־אף(שפיץ) — 
גבהו ב 40 ם״מ, לבן או שחור, פעל פרוות־שערות ארובה 
ויפה, זנב מופשל על הגב, חרטום מחודד, אזניים קטנות 
תקופות!סוכס-טרייר — צבעו לבן מוכתם שחור וחום, 
בעל פרווה צפופה של שערות קשות, אזניים ועיניים קטנות, 
רגליים גבוהות, אף לבן שקצהו שחור ) ש 3 א ו צ ד — בעל 
שיער מטולטל, ראש מוארך וישר־זווית, זנב קצרי פיב ש ר 
גמדי — בעל חרטום משולש ארוך, שיער חלק וקצר, 
אזניים חנב גדומים. 

( 2 ) כלבי־מגלשות צפוניים — טאמוייד, הסקי( 10 ^ 115 ^), 
וכדי. 

( 3 ) זלגות ודמויי-דוגות — זלגה, בופסר. בולדוג, דוגת־ 
בודדו. מהם בא״י: ד 1 ג ה — ראשה גדול ומרובע, הלחיים 
והשפתיים שמוטות קצת לצדדים! ב ו כ ם ר — דומה לדונה, 
אך קטן ממנה, בעל שיער חלק, רגליים גבוהות וראש קצר, 
לסת תחתונה בולטת. 

( 4 ) כלבי־נוקדים — פולי, טיבם־טרייר, קומ 1 נד 1 ר, זבן 
( 56101611 ), טן־בדנאר, פודל, וכר. מהם בא״י: טיבט* 
טרייר — גבהו 40 — 50 ס״מ, שערו מסולסל וצבעיו שונים, 
ראשויקצר, האזניים שמוטות, הזנב מורם וסלילי! במולדתו 
הטיבטית הוא נחשב לבע״ח קדוש! פולי — מוצאו מהונ¬ 
גריה, דומה לטיבט־טרייר, אולם ניכר בשערו הארוך ודד 
שחור! זבן — משוויץ, דומה לסן-ברנאר (ו" להלן), אלא 
שהוא קטן ממנו (גבהו 40 — 60 ס״מ>! פודל — גבהו עד 
35 0 ״מ, שעת ארוך, צפוף ומקורזל, אזניו שמוטות, צבעו 
לבן, אפור, חום או שחור, מצטיין בפיקחות ונוח לאילוף, 
לפיכך סרבים לגדל אותו ככ׳־שעשועים (ר׳ להלן). 

( 5 ) בלבי־רועים — כ׳־רועים גרמני: גבהו כ 60 
0 ״מ. צבעו עפ״ר אפור-חום, אזניו זקופות! קולי (- 1 ס 0 
110 ) — דומה לקודם, אך ראשו משולש מוארך, חד דש ר! 
כ'־רועים צרפתי, בלגי, ועוד. 

( 6 ) כלבי־ציד — סטר (־ 86061 ), פוינטר (■ 01111161 ?), 
לברדור-ברק, דאקל ( 3010:1 ( 1 ), כ׳־דם ( 1 >מ 81001111011 ) ! מהם 
מצויים בא״י: סטר — צבעו חום־זהוב, פרדתו משיית, 
השיער גלד, שער הזנב והרגליים האחוריות אתך־יותר, 
חאזניים ארוגות ושמיטות! כ׳־ ד ם — כ׳ חזק, בעיקר 
שחור או חום, בעל אזניים גדולות מאד, דקות ושמוטות, 
שיער קצר וקשה! פוינטר — צבעו בעיקר לבן מוכתם 
אפור, חום או שחור, בעל חרטום ארוך ועבה, אזניים שמו¬ 
טות, רגליים גבוהות! ד א ק ל — במוך, בעל רגליים קצרות 
ועקומות, חופר אחרי טרף (מכרסמים, ארנבונים) באדמה, 
מקובל גם ככ׳-שעשועים. 

יש שיטות־מיון המנסות לחלק את גזעי־הר" הלוקח גסה 
לפי סימנים מורפולוגיים, כגון: ( 1 ) צורת מבנה הראש 
מבחינת היחס שבק החרטום למצח — אם החרטום הוא בקו 
ישר למצח, או בולט, או שקערורי! ( 2 ) אורך הגוף — כ" 
ארוכי־צורה (גריהאונד). קצרי צורה (בולדיג), בעלי אורך 
בינתי, 


היום משתדלים לחלק את גזעי־הב" חלוקה פונקציונא¬ 
לית, לפי תפקידיהם בשירות האדם, מהם שניתיספו רק בזמן 
האחרון! אולם כ" רבים מסוגלים לסלא כמד. תפקידים. 
הקבוצות העיקריות חן: ( 1 ) כלבי-רועים!( 2 ) כלבי שמירה 
וסיור! ( 3 ) כלבי־גישוש! ( 4 ) כלבי נחיה לעיוורים (ע״ע 
עורק)! ( 5 ) כלבי-ציד! ( 6 ) כלבי-קשר! ( 7 ) כ" מגלי- 
מוקשים! ( 8 ) כלבי-שעשועים (ר׳ להלן). 

כ* בתפקידים מיוחדים. כלבי־ציד, לפנים היו 
מפעילים בציד כ" גדולים מטיפוס הרוגה והדומים לה, שהיו 
מסוגלים לתקוף דוב או צבי. בציורי־ספיטין מיה״ב, בסצנות 
של ציד, נראים כ" משוריינים, ומסביב לצווארם ענקים 
עשויים מסמרים. לאחר־מפן התחילו להשתמש בציד בב" 
קטנים יותר, דמויי כלבי־שמירה, כגון די מ ם ט י ף, ובייחוד 
בכלבי־ריצח, כגון ה ג ך י ה א ו נ ד, שנחשבים ליפים ביותר 
ושמסוגלים לרוץ עד כדי 100 ק״מ בשעה. 

בתפקידי הצלה ידוע ביותר ה ב ר נ א ר ד י נ י (כ׳ סן־ 
ברנאר — ע״ש המנזר במעבר־האלפים) — אחד הב" הגדו¬ 
לים ביותר! גבהו עד 68 0 ״מ ומשקלו סגיע עד 100 ק״ג. 
דיוא דייה מפורסם במשך הדורות בחיפושיו אחרי האובדים 
בשלגי הרי-האלפים, ורבים מחם ניצלו הודות לו, היש 
פחת ערכו בשל הכבישים שנסללו בהרים ואמצעי-התקשורת 
המודרניש. — בתפקיד של הצלה מטביעה ידוע ד.כ׳ ח ניו¬ 
פאונדלנד י, שהוא שחיין מצויין. 

ב" למשא והובלה. באיזורים הארקטיים לב" 
תפקיד חיוני בקיומה של האוכלוסיה האנושית הדלילה, שלה 
הוא משמש בהמת־סשא ובייחוד בהמח־ססע לכלי-התחבורה 
בשטחי הקרח והשלג — המזחלת, שלה נרתמים עד 20 כ" 
(ע״ע אסקימואים, עם׳ 69 ! ארקטים, ענד 303 ). מסעי התגלית 
והחקר של איזורי הקוטב הצפוני והדרומי לא היו מתקיימים 
בלי סיועם של הכ״. — גם בכמה ארצות באירופה, בייחוד 
בהולאנד ובבלגיה, משמש הר׳ להסעת כלי־רכב קטנים, 
בגון לחלוקת חלב! שם פותחו גם דגמים מיוחדים של 
רתמות-משיכד, של עגלות־כ". 

כלבי־שעשועים — הידועים כבר מתקופה עתיקה— 

הם בדרך-בלל כ" זעירים, צורות גמדיוח של טיפוסים גדו¬ 
לים יותר. הרומאש — ובייחוד הגבירות — חיבבו כ" ארוכי 
פרוש רבה, משיית ומבריקה. בציורים מסוף יה״ב מופיעים 
הרבה אנשים ונשים מבני-האצולה 
בלוויית כ". הגזעש הידועים הם: 
הפקינזי והצ׳או־צ׳או מסק, הקולי 
(ר׳ לעיל), הלולו מצסון-גרמניה. 
כל כלבי-השעשועים מוצאם מפל־ 
בי-זאב ומכלבי-אסקימוסיס! אזני־ 
הם זקופות, עמיהם אלכסוניות, 
שערם ארוך, זנבם מכוסה פרווה. 
בכמה מחם מלווה וענסיות סימגי- 
נקון של מבנה הפנים: מצח בול ט , פודל - כ 5 כ־׳ 6 עש״!ים 
פנש מקוצרים עד כדי היראות הראש בעין כדור שטוח, אף 
שטוח, עיניים גדולות ובמיטות. גידולם של כלבי-שעשועים 
היה לתחביב רווח. נערכות חעתכות־תצוגה — ארציות וביו־ 
לאומיות — של בלבי־שעשועים, שבהן עומדים הב" למבחן 
של יופי, חוזק ראשות שר. — מועדונים של מגדלי־כ" 
קיימים בארצות רכות. 



817 


כלב־הבית 


818 


ה כ׳ ב מ ל ח מ ה. לב׳ היה תמיד תפקיד מסייע בצבאות 
שתים, וסיועו הגיע לממדים רחבים במלה״ע 11 . כ" שימשו 
בתפקיד של שמירה על מחנות ומחסנים׳ וכן בתפקידי קשר 
(העברת חבילות ומכתבים) ובשירותי הצלב האדום. הצבא 
האדום החזיק יותר מ 50,000 כ", בעיקר כבהמות־מסע למז- 
חלות בחורף, להוצאת פצועים משדות-הקרב. — בא״י פותח 
לראשונה טיפוס של כ׳ מגלה־מוקשים, והשימוש בו נתקבל 
בצבאות רבים בעולם. 

ענף הפלבנות בישראל פותח בעיקר בידי בני־ 
הזוג ר. ורו. מנצל, שאילפו כ" לתפקידי־שירות שונים: 
לשמירה, להגנה, לקשר, לגישוש וכד׳. הם פיתחו בארץ את 
גזע־הכ" שכינוהו בשם "כנעני", שמוצאו מן הצורות הבי¬ 
נוניות של כ׳־הפאריה (ר׳ לעיל, ענד 814 ) — כ׳ בר־למחצה, 
נפח בארצות הים־התיכון, שהיה שכיח בארץ בסביבות 
היישוב הערבי! זהו כ׳ הדומה בגדלו ובצורתו לכ׳־הרועים. 
גזעים רבים ושונים של כ" הובאו לישראל בדור האחרון. 
משטרת ישראל חידשה ופיתחה גזע של כלבי־גישוש לגילוי 
חשיש. 

רו. פ. 

מחלות כ". טיפול נכון, חזונה מתאימה, חופש־תנועה 
(פעילות) ויחם טוב מצד הבעלים — הם תנאים לבריאותו 
של כה״ב. ליקויים בכל אחד מן הגורמים הללו, וכן זיהומים 
מחידקים, נגיפים וטפילים, הם הסיבות למחלות הב". רגי¬ 
שותם של הגזעים השונים לגורמי-התחלואה שונה מאד. 

מליקויי־החזונה בכ״ — אוויטאמינוזות, כגון רכית (ע״ע) 
מחמת מחסור בוויטאמין ס! דלקת-הפה ("שחו׳ר-הלשוך 
ן?ני 18 ! 0 ז £|^ 1 נ 1 ])וצינור־העיכול מחמת מחסור בחומצה ניקו־ 
טינית (ע״ע ויטמינים, ענד 101/2 ). גם ד.נורוזה-של-הכ׳ — 
המתבטאת באי-שקט, תנועות לא-מרוסנות׳ התרוצצות, קפי¬ 
צות וכר — היא לפעמים תוצאה של תת-תזונה, אולם עפ״ר 
תוצאה של תנאי-החזקה לא-נאותים. — מן המחלות 
הזיהומיות-הנגיפיות של ד.כ׳ המפורסמת ביותר היא ה פ ל ב ת 
(ע״ע), שסכנתה גדולה מאד גם לאדם. אולם נפוץ הרבה 
יותר ממנה הוא טירוף-הב״ (■ 61 ס 1 ת:> 1151 > 6 מ!ת 03 ) — 
גם הוא מחלה נגיפית הפוגעת במערכת־העצבים תחילה, 
ובעקבותיה — בשרירים, במערכות העיכול והנשימה, בעור 
ובעיניים! ניתן להתגונן מפניה ע״י חיסון של הגורים בנגיף 
מוחלש או ע״י חיסון סביל של הכ" בנסיוב-מגן. דלקת-כבד 
נגיפית (מחלת דוברת [ 111 ז 3 ל £11 ]), מלווה נטיה לדמם 
פנימי, פוגעת קשה בעיקר בגורים! גם אותה ניתן למנוע ע״י 
חיסון פעיל.—מן המחלות הנגרמות ע״י סידקים — "מגיפת- 
שטוטגארט", שהיא לפטוספירוזה. 

מחלות שכיחות אחרות, הפוגעות בעיקר בעור ובדרכי־ 
העיכול, נגרמות ע״י טפילים. — מינים רבים של ת ו ל ע י ם 
חיים במעי הכ ׳ : מן השטוחות — בין השאר — ב 10 ו 11 > 11 ץכ׳, הגורמת לגירוד מתמיד ולנשירת שערות! גורמה 
הוא קרצית, הניזונית מדמו של ד<כ׳. 


וע״ע וטרינריה׳ עמ ׳ 46 

האדם והב/ הב׳ חי במחיצתו של האדם, ובקרב 
חובבי־כ" הוא נעשה מעין. חלק מהמשפחה. הוא שותף לבע¬ 
ליו בארחות-חייו, משחק עם בני-הבית, מלווה אותם בטיו¬ 
לים, וכד , . בני המשפחה מטפלים בכ ׳ , מייחדים לו פינה, 
מאלפים ומאמנים אותו בנימוסים בכל הנוהג בהליכי הבית. 
בהתנהגותו של הכ ׳ המצד בבית יש מן הדומה לזו של ילד, 
כגון מבחינת המשחק, ובייחוד — מבחינת הדרישה לשימת- 
לב וליחס של חמימות מצד בעליו שבו נקשר. ניכר שר.כ׳ 
חש בהיעדר יחם זה, ודבר זה עשד לעורר בו נורוזה. להי¬ 
דוק הקשר בין האדם לכ׳ תורמת העובדה, שהאח! חש שהוא 
״מביך את הב׳ ושהכ׳ ״מביך אותו(ר׳ לעיל, עמ ׳ 812 ). — 
מבחינת היחס לאדם זר ניחן להבחין בב" שני טיפוסים 
שונים:( 1 ) פחדנים, חסרי ביטחה עצמי, הנרתעים מפני הזר! 
( 2 ) תוקפנים, הרואים בזר תופעה עדינת ומתגרים בו — 
מהם הכ" הנושכים, המצטיינים כשומרי-בית. 

הב׳ בפולקלור ובפולחן. בחברות ובתרבדות 
רבות מוחזק הכ׳ באמונה העממית קשור לעולם הרוחות 
והדמונים. ברוב התרבדות מתגלות שחי הערכות מנוגדות 
של הב׳: מצד אחד הוא מוכר כבדלודיתו הנאמן של האדם, 
המסור לו עד להקרבה עצמית! מצד שני נחשבת ההשוואה 
לכ׳ לגינד קשה ולעלבה חמור ביותר. ביה״ב שימשה 
נשיאת־כ" עונש משפיל לעבריינים, ועונש-המוות ע״י תליה 
הוחרף ע״י תליית־כ" יחד עם הנידה, באנגליה שימשה 
קניית פסלוני־כ" מחרסינה זולה הסוואה לתשלום לזונות, 
שעליהן נאסר לקבל אתנן במישרין. ברפואה העממית היה 
חלב־כ" מקובל כתרופה נגד קצרת, כאבי-חזה, שיתוקים 
ועחלות-ריאות. 

גישת הדתות השונות לב׳ היתה גם היא דו-משמעית: 

הב׳ נחשב לטמא שיש להתרחק ממנו׳ ואילו בגלל הת¬ 
מצאותו באמצעות חוש-הריח המפותח שלו יחסו לו כושר 
ראיית יצורים מעולם הרוחות. בפולחן של עמי המזרח הקדום 
תפסה דמותו של הב׳ מקום נכבד. במצרים זוהה אל-המתים — 
אנוביס — עם ד,כ׳. בימי המלוכה הקדומה היו ד>כ" נקברים 
ליד אדוניהם בארונות מיוחדים. לכ ״ ייחסו כוחות מאגיים! 
בשערים ובאבני-יסוד נחקקו דמדות כ", סמל לשמירה 
מעולה. כמרכן סימל הכ ׳ את שאול, וגם את העונש שלאחר 
המוות! במיתולוגיה היוונית היה קרברום, כ׳ בעל שלושה 
ראשים, שומר שאול. החתים היו מגרשים מזיקים ורוחות 
רעות בעזרת צלמיות של כ", וכן נהגו להביא לאלים 
קרבנות־כ". במשפט החתי נקבע קנם על הריגת כ׳! כ" 
וצלמיות־כ" שימשו סחורות ומתנות שנשלחו למרחקים. 
גם ברפואה נתייחד מקום לב׳. בבבל היה כ׳ סמלה של אלת- 
הרפואה גולה, ואילו במקומות אחרים נחשבה ראיית כ׳ סימן 
רע לחולה. 

הב׳ ב א מ נ ו ת (ך תמונות: כרך ב׳, עט׳ 665 ! ר, עם׳ 

198 ! י״ז, עמ ׳ 319 , מס׳ 3 ). כבר בתקופה קדומה מאד היה 
הב׳ נושא ליצירה אמנותית, למשל בציורי הסלעים והמע¬ 
רות הקדומים (ר׳ לעיל, עט׳ 813 ), וכן בציורים על קיתת, 
אגרטלים, מטבעות ואבנים־טובות במצרים באלף ה 3 
לפסה״ג. לתקופת הממלכה המאוחרת שייך הפסל הנהדר 
"הב׳ הרובץ". 

בתבליטים אשוריים בנינוה מוצגים כלבי־קרב גדו¬ 
לים, הדומים לדוגות: בשורה הראשונה של גדוד ערוך 



819 


כלב־הבית — כלבי׳יים 


820 


לקרב עומדים חיילים, שפל אחד מהם מחזיק ברצועה מתחזה 
כ׳-קרב. גם באמנות הפרסית, יורשתה של הבבלית־ 
אשורית, נמצאים תבליטים של בע״ח, ובעיקר — של ב". 

באפריז של מזבח־זוס בפר גם ו ן (ע״ע הלניזם, עט׳ 
605/6 ) מתואר קרב האלים י והגיגאנסים, כשבצד האלים 
לוחמים כ" שגזרת גופם היא כשל בני גזעי־הקרב: אחד 
בעל שיער קצר ודומה לבוכסר של ימינו, ואחד בעל שיער 
ארון* ודומה לכ׳-דועים זקוף־אזניים. — בחפירות של 
פומפיי נחשף הפסיפס הידוע של ב׳־שמירה נובח, ובו 
הכתובת "הישמר מהכלב". 

גם באמריקה הקדם־קולומבית, במכסיקו ובממלכת־ 
האינקה, נמצאו על כלי־חרם ציורי כ" מ' 3 טיפוסים: דמויי 
כ׳־רועים, דמויי־דאקל ודמויי-בולדוג. 

באמנות האירופית של סוף יה״ב ותחילת העת החדשה 
יש הרבה יצירות המציגות כ", כגון מאת מגלף־הנחושת 
רידינגר, מאת דירר, ון־ךיק׳ ואחרים. 

בספרות היפה, בייחוד בגרמניה, ניתן ביטוי לקווים 
הרמוניים ששיוותה האמונה העממית לב׳, כגון בהתגלמות 
השטן ב״פרדל שחור" ב״פאוסט" של גתה, וכן בדמות כ , ־ 
החד־אף "שפיציום הופמאך של א. ת^הופמן (ע״ע). מעין 
זה נמצא בספרות העברית החדשה בדמותו של הר׳ 
,בלק" ב״תמול שלשום" של ש״י עגנון. 
"הב׳ במקורות העבריים. במקרא נזכר הכ׳ עפ״ד 
לגנאי, כשהכוונה היא לכ" חסרי־בעלים ששוטטו במקומות־ 
יישוב וניזונו מנבלות ופגרים, ולפעמים היו תוקפים גם 
עוברי־אורח (שמ ; כב, ל! מל״א כב, לח! מל״ב ט׳ לו [וע״ע 
איזבל, ותמ׳ שם]! ירפד טו, ג* תה׳ כב, יז, כא! שם נט, ז, 
סו! ועוד). "כלב" היה כינוי־גנאי (שכדב ג, ח! מל״ב ח, 
יג! ועוד), והשתמשו בו לציון ה״קדשים״ — המתמסרים 
למשכב־זכור (דב׳ כג, יח—יט). כנגד זה היה ידוע גם כ׳* 
הרועים השומר את העדר (איוב ל, א). 

בספרות ח ז"ל מובעות דעות שונות על גידול כ" והח¬ 
זקתם, ועפ״ר היחס הוא שלילי — משום הסכנה שבדבר. 
לפי דעה אחת (ב״ק פ״ג, ע״א), "המגדל כ" כמגדל חזירים"! 
המשנה (ב״ק ז׳, ז׳) מחייבת להחזיק את הכ׳ קשור בשל¬ 
שלת, פרט לעיירות סמוכות לספר, שבהן "בימים קושרים 
אותם בשרשרת של ברזל ומתירין אותם בלילות״ — לצרכי 
שמירה. רב אף הזהיר מפגי הישיבה בעיר שאין כ׳ נובח 
בה (פס׳ קי״ג, ע״א). באגדת חז״ל מצדים המוטיודם הרו¬ 
וחים בפולקלור של עמים רבים — של כ׳־הרועים המוסר 
חייו להצלת בעליו (פסדר״כ י׳), ושל ד.כ׳ הרואה יצורים 
מעולם־ה״רוחות" שאינם נראים לעיני אדם (ב״ק ם׳, ע״ב). 

מסתבר, שגזעי-הכ" בא״י היו אלה הידועים לנו מתעודות 
אשוריות ומצריות. עדות לשימוש בכ׳־ציד נמצא במסרק 
עשר שנהב ממגידו, המציג כ׳ צד יעל. גם בפסיפסים 
מתקופת המשנה והתלמוד תוארו כ". חז״ל מבחינים בין 
כ׳-סתם—שהוא דומה לזאב (ברב׳ ט׳, ע״ב)— ובין "כ" 
כופרין" [רש״י: "קטנים וננסים הם! ל״א— כ" גדולים של 
ציידים ואין מ זי קין״] (כלא׳ א׳, ר! ב״ק פ׳, ע״א/ב). — 
לפגיעה ע״י כ" שוטים חששו מאד, והרבה מדובר על מחלת 
הכלבת (ע״ע)! ניתנו גם סימנים להבדיל בין כ׳ בריא לב׳ 
שוטה (יומא פ״ג, ע״ב). 

ר. ורו. מנצל, חנוך כ" ואלופם, חרצ״ט! ש. בודגהיימר, 

החי בארצות המקרא, ב׳, 339-331 , תשס״ז! ע. הדר, ד,כ׳ 


גידולו, אילוסו וטיפוחו, חשכ״ט! י. סלע, כ" סלוקים בסיני 
(טבע וארץ, י״ג, חוב׳ ג׳), תשל״א! ״־ע , 400201 < . 8 60 .א 

. 4 0101511 54 * 4 4455 * 044 . 4 ) 51 .^ 01412 ( 555 / 1 ? ■ 5 > 2 < 445 ) 554055 ? 

- 41 ,) 121101 ־ 1 .£ , 1960 , 0510 / 1544445 ? ,. 5 ) 1 ; 1930 ,) 16514 : 5 / 4/454 
; 1950 , 00445/1445140 . 4 5 ) 554 / 42555 / 445 / 4 ? . 14 -. 05 , 42 ) 5444 * 4 * 5501 
. 4 %0151 50 , 1-01001 . 8 ; 1952 , 044045 5 * 1 , 001121111110 ם .£ 

1655455/4 014 ) 4 . 044444 , 1954; 0. 1*. ?151002X0 (0<).), £ 14 • 

, 1 ) £121 ;< 2 ) 1 ?׳'(ס^)? . 8 ; 1955 ,( 115012 ?) 50544545 5445 ו} 1510 ( 5 
16045551 145 ? ,(. 111 ) 021/1$ .? . 13 ; 1957 , 00£ ■ 004440145 7/45 
015 , 01 < 101-1-0 ) 01 ת 5011 .£ ; 1958 3 , 55450 ) £5452010 00 £ 

£411455405 055101024001 , 5 ) 800 . 1 ׳ . 0 ; 1960 ,) 51 ?\ . 4 0445545 
44550 554 ? $0445/4-1 454 4054 ) 4555150 * 001 0545 ) 55/145 ? 05 ( 

; 1961/2 ,( 76 ,. 21101111108515101 . 11 }) 1 ז 11 ז 101211011 ' 1 ' ) •! 20115051 ) 
; 1963 , 44541144015 15 ) 0014455 ( 0 0155052 44 , 2011001 .£ .? 
' 85/40 002 ( 0 54044/15425 ) 1 / 1/544 1/45 , 01 ^ 5215001101 ? .( . 0 
, 0545555 ״ 7 ' 4554055444742 ) 00545 015 , 0$ ( 001 ־ 81 . 8 ; 5963 , 5405 

1965; ). ?, 50011—). 1- ?111101, 0^145(455 0554 5/45 55X101 
35/105505 0) 5/15 002, 1965, £ ?1201(1108, 002 3555- 

455'5 /54(504445((0*4 50 05545(155, 1966; 8, £2*10000, £0512 
0055(551(5 0025 ( 20115051. 5- 52118011011(111x50, 32), 1967. 

באסטרונומיה. ״הב׳ הגדול״ ו״הב׳ הקטן״ — 
שמותיהם של שני מזלות בשני צדי המשווה, נפרדים ע״י 
שביל-החלב. בראשה נמצא הכוכב סיריוס, המזהיר-ביותר 
בין כוכבי-השמים, והוא בין הקרובים־ביותר לכדור־הארץ. 
הכוכב הראשי בתוך המזל השני הוא פ ר ו ק י ו ן, גם הוא 
מגודל 1 (וע״ע כוכבים, עט׳ 659 ). י מ 

כלבי׳״ים (: 131 ) 5100 ?), משפחת בע״ח סורפים מסדרת 
טורפי-ים (ע״ע טורפים, עט׳ 548/9 ), ובה 13 סוגים 
ו 18 מינים, הנפוצים בעיקר במים הקרים בקרבת הקטבים! 
רק סינים מועטים חיים בימים הטרופיים והתת־טרופיים, 
ומהם מין אחד מצוי בחוף א״י. כה״י מותאמים לחיים במים! 
שהייתם מהירה חריזה הודות למבנה הזוג האחורי של סנפי־ 
ריחם, הנושים אחורה ופועלים בדומה לזנב-הדגים, ואילו 
הזוג הקדמי קצר, מצריד בטפרים בולטים ומשמש בעיקר 
להיגוי. בגלל מבנה זה של גפיהם תנועת כה״י ביבשה אטית 
מאד, והיא געשית ע״י אחיזה בקרקע בעזרת הטפרים וכן 
ע״י פיתולי הגוף. אזני כה״י חסרות אפרכסות! צווארם קצר. 
פרוותם של כ״י צעירים עשרה שערות קצרות וצפופות, 
דמויות צמר! לאחר כ 4 שבועות היא מוחלפת לפרוות־קבע 
של מבוגרים, שהיא בולה זיפים, כה״י מבלים הרבה מזמנם 
ביבשה במיעוט תבועה, והם יורדים לים בעיקר בחיפוש 
אחרי טרפם — דגים, רכיכות וסרטנים שאליו הם עשויים 
להגיע ע״י צלילה עד לעומק של 120 מ׳. בתנאים מיוחדים 
הם מסוגלים להישאר עד 15 דקות מתחת לפני־המינצ כה״י 
חיים עפ״ד בלהקות גדולות. תקופח ההריון נמשכת 8 — 12 
חדשים, וזעקת הוולד — כמה שבועות. אורך־החיים של 
כ״י — 20 — 30 שנים ואף יותר. 

כ״י של חצי-הבדור הצפוני. הסוג פוקה (- 110 ? 
03 ), ממנו — הפוקד. המצויה ( 1011113 <׳$.?), הנפוצה 
מן האמורים הקדים עד הים־התיכון. אורך גופה 13 מ׳! 
אצבעות רגליה שוות בארכן. שוכנת על־יד חופים סלעיים 
ויוצאת ליבשה להתחמם. חיה בלהקות של 100 פרטים ויותר, 
אך בעתת הייחום בני־המין מתבודדים בזוגות. הם בודדים 
לאורך נהרות, במרחקים של מאות ק״מ, לשם רביה. אויביהם 
הטבעיים: האורקה (ע״ע דולפין׳ עמ' 149 ) והדוב הלבן. — 
הפוקה הסיבירית ( 51111x103 .?) חיה בימת כיקל 
(ע״ע) — רמז לקשר שהיה בעבר בין הימה לאוקיאנוס. — 
מגדולי כח״י הוא 3015 ל־נ 3 ל 11315105 ^ 1 !£, חחי ביחידות 
בקרבת מפרצים צפוניים סמוך לשכבת הקרח, במים לא־ 
עמוקים ( 30 — 50 מ , )! הוא נדיר בחופי אירופה. עור־בשרו 



821 


כלבי־ים 


822 



פו<]ו! פצויח (, 111113 ?״■ גסס!{?) 


עבה, צבעו אסיר, והוא בעל שפם עצום. — הסוג פ 1 נ ב ו ם 
( 11115 :> 1003 \). ממנו הפינים: ( 1 ) ביי נזירי (-ג 1 ו 0 מ! .*ג 
011115 ), איזור-תפוצתו: הים־התיכון והים השחור וחוף אפריקה 
חצפונית־מערבית: הוא מזדמן גם בחוף א״י. אורך גופו 
כ 2 — 3 מ׳! משקלו כ 250 ק״ג. אצבעות־רגליו ה 1 וה 5 
ארוכות משאר האצבעות, ומכאן צורת האות ¥ של שולי 
הסנפירים האחווץים! טפרי הסנפירים הקדמיים מפותחים 
לעומת האחווץים, שהם קטנטנים. חי בזוגות או בקבוצות 
קטנות לאורך חוסי-סלעים. הוא כה״י שמרבים להציגו בקיר- 
קסים. ( 2 ) 11 ) 131111151311 ( 50 . 151 , חי באיים הקטנים ושוניות- 
האלמוגים בחלק המערבי של איי-האוואי. מן הפינים ( 1 ) 
ו( 2 ) לא שרדו אלא כמה אלפי פרטים. ( 3 ) 103115 קס:בז. 151 
היה מצוי באיים הקטנים בים הקאריבי ובמפרץ־מכסיקו, 
וכנראה הושמד כליל* נראה לאחרונה ב 1952 . — ( 2 ) 
ו( 3 ) הם המינים היחידים של טורפי־הים החיים באיזורים 
הטרופיים (מלבד ארי-הים הקאליפותי [ע״ע אריות־ים!).— 
01151313 1-3 ס 011 ס) 5 ץס חי בצפון האוקיאנוס האטלאנטי ובים- 
הקרח הצפוני, וקשור לשדות־־הקרח. הזכרים, שהם גדולים 
מן הנקבות׳ מגיעים עד לאורך של 3.5 מ/ והם מצטיינים 
בקפל־עור כעין שלפוחית, הצומחת מעל לראש ולחרטום! 
כשמגרים אותם, הם מנפחים אותה ע״י מילד אתיר תוך 
כדי השמעת קולות מפחידים. 

כ" י דרומיים. פיל-הים ( 1000103 01111£3 ־ע}^), 
הגדול בץ טורפי־הים) אורך גופו כ 65 מ׳ ומשקלו 3,500 
ק״ג. הזכר גדול מהנקבה ונושא על ראשו חדק באורך של 
40 ס״מ, המסוגל להתנפח, חי בלהקות ונפוץ באנטארקטיקה 
ובסביבתה, בחלק הדרומי של האוקיאנוסים האטלאנטי וה¬ 
שקט. — באנטארקטיקה חיים מינים של כ״י בלהקות, על 
שדות־הקרח. 



כ ד." י והאדם. לגבי האוכלוסיה האנושית בארקטיס 
(ע״ע, עם' 300/1 ) בה״י הם אחד היסודות לקיומה. ה א ם * 
ק י מ ו א י ם (ע״ע, עמ ׳ 68 ) צדים אותם—ע״י מכות באלות 
על ראשי החיות, כשהללו שרועות על החוף — ומנצלים 
אותם ניצול מלא: הבשר הוא מזונם הקרסי העיקרי, וגם 
מאכל לכלביהם; העור משמש לכסות ולפינעל, לרתמות 
הכלבים ולבניית דוגיות קלות < השומן — למזון, וגם למאור 
(כדלק)! הדם (לאחר מיהול במים) — לשיקוי! המעיים 
המיובשים — לזיגוג החלונות, ועוד. 

מבחינה כלכלית, טכנית ומסחרית חשובים כה״י גם 
לארצות־היישוב הן בשל שומנם, הן בשל פרוותם ועורם! 
בייחוד מתבקשת הפרווה הרכה והצפירה של הגורים, בסרט 
לפעילי נשים, ואילו העור הוא חומדגלם לתעשיית ארנקים, 
ילקוטים, מזוודות וכד/ הדיג (או הציד) של כה״י (ושל 
דובי־הים [שממשפחת האוטריים של טורפי־הים]) היה לענף 
חשוב של משק הדיג (ע״ע, עמ ׳ 342 , 347/8 [פסה], 349 ) 
בעולם החל במאה ה 17 , תחילה במשולב לציד הלויתנים 
(ע״ע, עמ׳ 420 ), ואח״כ כמקצוע בפני עצמו, והוא נערך 
ביבשה ובסביבת הקרחונים, במקופות־הרביה של כה״י, ואף 
בים הפתוח. אולם הדיג בים הפתוח הביא להרס להקות כה״י! 
נקבות הרות נהרגו, ואלפי זכרים שנפגעו שקעו במים, לפני 
שהדייגים הספיקו לגרור את גום 1 תיהם לאניות. מתוך דאגה 
לשמירת להקות כה״י נאסר דיג זה, והיום הוא מכות בעיקר 
לפגוע בזכרים, המצויים בעודף בלהקות. 

המינים החשובים לציד באיזור האטלאנטי הצפוני הם: 
הפ 1 קה הגרנלאנדית ( 1103 ) 81000130 .?)>- £1-1803111115113x113 
05 ! ו 151313 ־ 01 13 ס 11 ק 510 ץ 0 (ד׳ לעיל). באמצע המאה ה 19 
נערך ציד זה בעיקר בגיו־פאוגדלנד ובמיצר סנט־לורנס! 
שם עסקו בזה כ 10,000 איש וכ 300 אניות, והשלל הגיע ליותר 
ם 2 /! מיליון סרטים בשנה. בעקבות דלדול אוכלוסיית כה״י 
פחתה התפוסה באיזור זה בזמן האחרון עד ל 150/500 לשנה. 
היום ניצודה הפ 1 קה הגרנלאנדית ב 3 מקומות־רביה מרוכזים, 
ובכל אחד מהם נעשה הדיג בבעלותן של מדינות פסויימות: 
( 1 ) בים הלבן— בבעלות הבלבדית של בריה״מ!( 2 ) באיזוד 
האי מ מיאן (ע״ע) — בריה״מ ונורווגיה! ( 3 ) בחופי ניר 
סאונדלנד ולברדור ובמיצר סנט-לורנם — בהשתתפות נורוו¬ 
גיה, דנמרק, צרפת, בריה״מ, קאנאדה ואה״ב. הצח* השגתי 
לאחר מלה״ע 11 בתחום האוקיאנוס האטלאנטי הצפוני 
ובכלל זה גם הנתפש ברשתות־דייגים בקאנאדה ובגרגלנד 
הוא כססס, 225 גורים וכ 85x500 צעירים ובוגרים. לאחר 
מלה״ע 11 הוכנס השימוש במטוסים לשם איתור להקות 
כה״י. לשם מניעת השמדת אוכלוסיית כה״י חוקקו המדינות 
חוקים להגבלתו והסדרתו של הציד, ונחתמו חווים ביך 
לאומיים בנידון, 

דיג כה״י באוקיאנוס השקט הצפוני ראשיתו 
במסעו של ברינג (ע״ע) ב 1741 , והוא מכוון שם בעיקר 
לדוב־הים 1110113111510113 ־ 031101 , בעל פרחח משובחת. היום 
מרוכז הציד בעיקר באיי פריבילוף (שבאלאוטים), ועוסקות 
בו בריה״מ, אה״ב, קאנאדה ויאפאן, שהמ״ירו את הפעולה 
בהסכמים ביניהן. כאן ניצודו במחצית השניה של המאה 
ה 19 כ 100x500 חיות בשנה, היום — 70x500—50x500 . 

ציד כה״י בימים הדרומיים (איזורי ג׳ורג׳ה הדרו¬ 
מית, השטלנדים הדרומיים, ים-דום) מבוצע בידי בריטניה 
ואח״ב. ממדיו היו גדולים מאד במאה ה 19 , והצטמצמו מאד 


0 '?־ים ( 00103 * 1 3 ^ 1X110110 ) 



823 


כלכי־ים — כלכת 


824 


מסוף המאה ההיא ואילך. היום ניצוד בג׳ורג׳ה הדרומית 
בעיקר פיל־הים (ד׳ לעיל)׳ בשל שזמנו. 

/ 0 7040111 ? 5407101 , £001011 , 9 וי 0 ז 15 1 - ז 05510 ז 7 .א ם 

411 01111 ס 71 ק 7 >! 1 ¥11 4-0 , 610116 , 3 > ,* 1951 , €001011711 
• 4 )¥\ 004 14001 510 , 51011 ,■ 5060601 . 8 .'׳' ; 1954 , 1111 ן 4101 ק 
. 8 .£ ; 1961 , 51151104 11 <£ , 99 ; 1958 , 111111 

, 1299-1316 , 11 , 1410114 ! 141 / 7 > 5401001141 , 31 01 9311001 ' 
; 1965 , 41 ) 54001111 54011111 ,£םגא .£ .ן-ח 150 זז 113 .ן . 8 ; 1961 
״ 1 . 0 ; 1966 , 5101 000101011 , 5114 ץ 011 ,׳< 0 [ 1.0010 , 111 . 8 
,( 2 . 190 , 221 ,. 5111 . 501 ) 4 ) $1 47144111 [ 7 411 ,חג 1 ז 1 ץ< 0 סא 
54011111 /ס ץ 81010% 760 ,( 06 ) 6.116015011 . 7 11 ; 1969 
,.( , 501 ) 54001711011 011/1112 ,ז 0 ח £15 ,/ 9 . 8 ; 1969 , 41 ) 5100101 

. 1970 ,( 4 סא . 6 

א. ב, ס. - ס. 

כלבנים ( 136 ) 03111 ), משפחת יונקים סעל* 0 דרת הסורפים 
(ע״ע, עט׳ 548 ), שמיניה נפוצים בהל העולם. מסי- 
מניהם: השער צפוף, ארוך-ישר בצעירים מבמבוגרים, וקשה 
יותר מבשאר הטורפים; לפרווה של כמה מן הה" (שועל, 
שועל־השלג) ערך מסחרי רב. הגוף מוצק, הראש מוארך, 
החרמש מחודד; ברוב המינים האזניים זקופות. אורך הזנב 
במתי; בשליש ארכו, בצדו הגבי, יש בלוטות־ריח (בכלב־ 
הבית הן חסרות). הרגליים גבוהות, מותאמות לריצה מהי¬ 
רה, שהליכה היא על האצבעות בלבד. לרגליים הקדמיות — 
5 אצבעות, לאחוריות — 4 (הבשן מנוונת). הטפרים חזקים, 
קהש ובלתי-מתכגסים. הלסתות ארוכות. מספר השמיים 42 , 

ונוסחתן ; דק לשועל־אזנן 50 — 48 שמיש. לשיני* 

3111410 

הטרף כותרש כלהבים חשכים, ואילו הטוחנות קהות ומת¬ 
אימות לאוכל צמחוני. אין לנד בלוסות־זיעה, וויסות חש- 
הגוף נעשה בהם ע״י הוצאת עודף מים דרך הריאות, הפה 
שלשון. החוש המפותח במיוחד הוא חוש־הרש; גם השפיעה 
משה, ואילו הראש חלשה. 

הב" הם שוכני-קרקע, החיים בביוטופים שתש: נש 
פתוח, יערות, אמורים הרריש או שטוחש, ערבה, אמורים 
מדבריש, סביבות עדים. רבש חשרים מחילות או משתסשש 
בסערות טבעיות. יש חיים בזוגש (שועל), ובמינים רבים 
נמשכים הקשרים בין זכר לנקבה גם לאחר חחזדווגש, ונד 
צרות משפחות שבהן שני ההורים מטפלים בגורים. לבל כ׳ 
כזה "תחום־מחיה" משלו, שעליו הוא מגן, דש שמתפתח 
קרב בין בעל השטח ובין זר המנסח להיכנס בו. שמחי־הציד 
מוגדרים ומסומנים ע״י גבולות-ריח, הנקבעים ע״י השתן 
שצואה של הזכרים. — יש מינים שפרטיהם מצטרפים יחד 
ללהקות, המקיימות חיים חברתיים מפותחים. בראש הלהקה 
עשרת תמש חיה חזקה ומבוגרת, ומתחתש קיים סדר- 
עדיפויות קבוע (ע״ע זואולוגיה, עמ ׳ 674 ). בני הלהקה 
משתפים פעולה בצש, בהגנה וכר! הם מתקשרים במשם 
עי-י קולות שתים (של פחד, קריאה, אזהרה שר)< בצאתם 
לצש הם מתפזרים׳ שפרט שסצלש לטרוף טרף קורא לאח¬ 
רים בקולש מיוחדים; כולם אשלים מן הטרף בזה אחר 
זה, לפי סדר-העדיפויות! חלק מהמזון בקבר תשמר לשעת 
הצורן־. 

יש בין הב" מינש ליליים משיים. מזתם רובו מן החי: 
יתקש קטנים ובינתיים, במיוחד מכרסמים, עופות, חולית- 
נים אחרים, חרקים, וגם פגרים; אולם הם אוכלים גם'ימן 
הצשח, בד״כ שרשים שירות. את הטרף הם משיגש ע״י 
רדיפה, בלישה או חפירה, תמש בעזרת חוש-הריח. הב" הם 
בעלישיים זריזים מאד׳ רצים וקופצים סובש; שן הם מפד 


תחים בשכלם, ומבחינה זו מקשם בין הטורפש הוא אחרי 
הדובש. כושר־הרביה שלהם גדול. ההריון נמשך בל 50 
ל 80 יום(ברובם 60 — 62 ); ממליטים מ 1 עד 14 גורים עשרים. 

במיון משפחת הב" לא הושגה הסכמה בין הזואולוגש; 

יש מונים בה 12 סוגים, דש שאין מבחינים אלא 8 ; מספר 
המינש מגיע לעשרות. החלוקה מבוססת על הבדלים בגול¬ 
גולת, בשיניים, בצורת האזניים ואחים, בצורת האישל וב¬ 
שער. הסוגים החשובים:( 1 ) כלב, שמיניו — כ ל ב - ה ב י ת 
(ע״ע), תן (ע״ע), זאב (ע״ע), קויוט (ע״ע), ד י נ ג ו 
(ע״ע); ( 2 ) שועל (ע״ע); ( 3 ) שועל־השלג (ע״ע); 

( 4 ) פנק ( 26162 *!ובממשל, שועלשמדבר) — הקטן בב", 
חי במדבר בצפץ־אפריקה, ניזון מחרקים, זשלים שר; 

( 5 ) ל יק און (ת 030 ץ 0 ), שו מין אחד בלבד — זאב- 
מנומר (*!״:״ק . 0 ). החי בלהקות בסאוואנות של אפריקה 
המרכזית והמזרחית; ארכו 1 — 4 ) 1 מ׳, ראשו דמוי־צבוע, 
מנומר בשחש, לבן וצהוב־אדמדם; טשף אף אנטילופות. 

ע. שי. 

כלבת ( 553 ץ 1 , 13 כ[ 0 נ(ק 0 ־ 011 ׳< 11 , אנגל׳ 1315165 ), זשום חריף 
של מעדכת-העצבש ע״י נגיף. כל בעלי דם חם — 

ובכללם האדם — רגישים למחלה. היא מזעבדה עם הרוק 
של החיה הנגועה, עפ״ר בדרך הנשיכה, שן גם ע״י לקיקה 
של פצעי-עור. לאדם היא משברת בעיקר מכלבים או 
מחיות־בר — זאבים, ששלים שנים. לאחד שהנגיף מגש 
מהפצע לרקמח-העצבים, הוא מתפשט לאשך המסלולים 
העצביים למוח וגורם בו דלקת חריפה וקטלנית. המימצא 
הפאתולוגי, המשמש סימן מובהק לב׳ — גופיפי-נגרי במש 
(ר׳ להלן). 

מהלך המחלה בבע״ח. בכלב זמןשדגירה הוא 
בדרך־כלל בין שבועיים לחדשיים, ולפעמים אף ארוך מזה — 
חבל לפי מרחק מקש חדירת הנגיף לגוף ממערכת־העצבים 
המרכזית. תופעותיה הראשתים של המחלה — חש ואי- 
שקט, סימני פחד ובריחה מפני האדם, ויחד עם זה נביחה 
ונשיכה ללא סיבה; נטיפת רוק מן הפה, קשיי בליעה שם- 
רעות העיכול. תש ימים אחדים השד איששקט לתוקפנות 
וזעם! מבט־הפנים נעשה מטומטם ומרושע, קול הנביחה — 
צרוד-גבש. לאחד־מכן מופשים שיתוקים, המתפשטים מן 
הלסת התחתתה על־פגי שריש הפה שלוע, הפנים שעיניים, 
ומן הראש על-פגי הגוף. קשיי הבליעה גורמים התקפי-זעם, 
ולעתים די בראיית מים וכנסיון שתיה כדי לעורר התקף — 
ומכאן שם המחלה השרופ 1 ביה = "אימת־מים". משך המחלה 
עד למיתה — 5 — 8 ימים. לעתים נעדרת ממהלך המחלה 
תקופת הזעם, שכלב פת לאחר 3 — 4 ימים. גם בסוסים 
ניכרים סימני אי-השקט שרוגז, גךיות רפלכסית מוגברת עד 
לעודת, שן בולמוס מיני; השיתוק מתחיל עפ״ר מן הגפיים 
האחוריות; המיתה באה לאחר 2 — 7 ימים. בבקר ובצאן 
חסרים עפ״ר התוקפנות שזעם, ניכרים אי־השקט׳ נטיפת 
הרוק, הפרעות העיכול, שיתוקים; לעתים נמצא סשר בשתן; 
מיתה לאחר 2 — 7 ימים. עופות מבוגעים תוקפים בע״ח 
ובני־אדם בחרטומיהם וציפרניהם, ומתים מחש שיתוק לאחר 
2 — 3 ימים. 

באדם משיעש סימני המחלה עפ״ר צ 20 — 60 יש לאחר 
הזיהום, אך ידועים מקרים שבהם היה אשך תקוסת-הדגירה 
עד כשנתיים. ראשית המחלה — עליית החש, כאבי-ראש, 
חוסר-תיאבץ שקאה; ולאחר-מכן הפרעות בנשימה, הפרעות 



825 


כלכת — כלדיים 


826 


בדיבור וגיהוק. החולה נעשה אי-שקט, סובל מחוסר־שינה, 
מפחד, מעצבנות ומדיכאון. במקום הנשיכה מופיעות החושות 
מוזרות — כאבים, רגש של קוד, לחץ ודקירות. הרגישות 
לאור ולצלילים גוברת, וכן מתגברים רפלכסי השרירים 
ועולה הטונוס. הדופק מהיר, האישונים מתרחבים, הפרשת 
הדמעות והרוק חזקות. ברוב המקרים קיים מצב ההתרגשות 
עד המוות, לפעמים מופיעים סימני דיכאון ושיתוקים בלבד. 
אחד הסימנים הבולטים לב׳ היא אי־היכולת לבלוע נוזלים: 
עם בוא המים במגע עם הלוע מותקף החולה עווית של 
שרירי-הבליעה מ לווה כאבים חזקים, ומכאן "אימת-המים" 
שלו. עפ״ר מת החולה בהתקפה חריפה של התרגשות מתוך 
עווית שרירי-הנשימה עד למחנק. יש מקרים שבהם חולפת 
תקופת ההתרגשות, והחולה שוקע באסאתיה, ולסוף — 
בתרדמת׳ וכן מופיעים שיתוקים של שרירי כיס־השתן וה־ 
מעיים! בין כך ובין כך מת החולה לאחר 3 — 5 ימים < לא 
נודע מקדח של אדם שנשאר בחיים לאחר שהופיעו בו סימני 
הב/ לפיכך מחייב הטיפול בזיהונדהב׳ נקיטת אמצעים 
בתקופת־הדגירה, לפני הופעת סימני־רימחלה. 

היסטוריה. המחלה ידועה באירופה ובאסיה מימי- 
קדם, המצרים, היוונים והרומאים האמינו שהמחלה נגרמת 
ע״י רוח רעה. אריסטו הכיר את הקשר בין ההידדופוביה 
של האדם ובין ד.כ' של החיות. — בתלמוד (ירד יומא 
ח׳, ה׳ ן בבלי שבת קכ״א, ע״ב , יומא פ״ג, ע״א—פ״ד, ע״ב, 
ועוד) נזכר "כלב שוטה" כמה פעמים. ניתן תיאור של 
הופעתו והתנהגותו ומודגשת הסכנה שבנשיכתו ואף של 
מגע חיכוכי בו 1 חובה להרגו אפילו בשבת. כתרופה לנשיכה 
מוצעת האכלת הנשוך "מחצר־־הכבד" של הכלב הנושך] 
אולם חכמים מכחישים יעילותו של טיפול זה, וקובעים — 
בהתאם למציאות — שהנשיכה מביאה תמיד למיתה. — 
עד המאה ה 18 היתה המחלה ידועה בעיקר כמחלת חיות- 
טרף, בגון הזאבים. המגפה הראשונה בין כלבים תוארה 
באיטליה ב 1708 , ומאז הופיעו מגפות ברוב ארצות־אירופה. 
היא הופיעה ב 1753 בארצות־הברית, וב 1803 בפרו ובשאר 
ארצות דדש־אמריקה. 

המחקר היסודי על הפצת המחלה ועל החיסון נגדה 
בוצע בידי ל. פסטר (ע״ע). הוא גילה ב 1881 שגורם־ 
המחלה נמצא במוחם של בע״ח נגועים, ושאפשר להעבירו 
מבע״ח לבע״ח ע״י זריקה של תרחיף של רקמת המוח הנגוע. 
מאחר שלא מצאו את הגורם בבדיקות מיקרוסקופיות של 
המוח הנגוע ולא הצליחו לגדלו בתרבית, קראו לו דתם 
(ע״ע נגיף). ב 1903 הוכח (בידי ם. רמלינגר) שניתן להע¬ 
בירו דרך מסנני־ברקסלד, שאינם נותנים מעבר לחידקים 
רגילים. פאסטר וחבריו היו גם הראשונים ששינו את אלי¬ 
מותו של הנגיף ע״י העברה תוך־מוחית חוזרת ונשנית 
מבע״ח של אותו מין, למשל במוחות של ארנבות. לאחר 
100 העברות תוך־מוחיות דרך ארנבות איבד הנגיף את 
אלימותו לכלבים כשהוזרק להם תחת העור. אולם לא איבד 
את האנטיןניות שלו. כיוצא בו, לאחר העברות מרובות 
בפוברי־תרנגולת אין הנגיף אלים עוד לעכברים, אולם הוא 
מחסגם נגד מנות קטלניות של הנגיף האלים. בזה נפתח פתח 
לשימושו כאמצעי לחיסון פעיל של האדם (ע״ע חסון, עמ׳ 
741 ). 

הנגיף של פאסטר ״בעל האלימות הקבועה״ (אע) 11115 ^) 
לגבי ארנבות, המשמש היום חומר־חיסון לנשוכי כלבים 


החשודים בכ/ איננו נגיף מוחלש, אלא נגיף בעל זיקה שונה 
לאיברים שונים, בעיקר לרקמות שמחוץ למערכת־העצבים. 
הנגיף הרגיל ("נגיף־הרחוב") מצטיין בזמן־דגירה ארור ולא־ 
קבוע! הוא גורם ליצירת גוסיסי־נגרי(ר׳ להלן) במוח, מתפשט 
לאורך מסילוח־העצבים, יכול להתרבות גם ברקמות שמחוץ 
למערכח־העצבים, מגיע לבלוטות־הדוק ונפרש ברוק 1 הוא 
ממית כלבים בהזרקה תת־עורית. לעומת-זה בזיהום בנגיף 
בעל האלימות הקבועה — זמן־הדגירה קבוע (בארנבות 
4 — 6 ימים), אין גופיפי־נגרי מופיעים במוח, הנגיף אינו 
מגיע לבלוטות־הרוק ואינו'מופיע ברוק, איננו מתפשט במסי־ 
לות-העצבים ואינו ממית לא כלבים ולא בני־אדם בהזרקה 
תת־עורית. השיטה המקורית של פאסטר להזרקת הנגיף 
הקבוע היתה כזו: מחולל המחלה יובש במשך תקופות 
שונות, הוחל בהזרקת החומר שיובש זמן רב עד לאבדן 
מוחלט של כושר־הזיהום שלו < אח״כ הוזרקו בהדרגה תכשי¬ 
רים שזמן־ייבושם היה קצר יותר דותר, ולפיכך נשתמד 
בהם כושר־הזיהום במידה הולכת וגדלה. כך נוצרו תרכיבים 
בעלי ריכוזים שונים של נגיפים חיים, מהנמוכים ביותר ועד 
הגבוהים ביותר, שכנגדם מייצר גוף האדם נוגדנים בריכוזים 
ההולכים וגדלים, אם מתחילים בטיפול זה במוקדם לאחר 
זיהום האדם בנגיף, ניתן להשמיד את הנגיף לפני שהוא 
הספיק לפגוע ב&ערכת-העצבים המרכזית. — ניתן לאחסן 
את התרכיב ולשמור עליו ע״י תוססת של פנול. ריכוז די 
גבוה של פנול אף שולל מן הנגיף את אלימותו מתחילה, 
אולם מקיים את כשרו המחסן. — היש משתמשים לחיסון 
הפעיל גם בנגיפים מוחלשים שהוכנו ע״י גידול בעוברי 
תרנגולות או ברווזים. במקדש של נשיכות קשות משתמשים, 
נוסף על החיסון הפעיל, גם בנסיוב לשם התן חיסון סביל 
מידי. 

האבחנה הדיאגנוסטית של הב׳ שופרה בידי א. נגרי 
(״^ז ^), שגילה ב 1903 בתוך הפלאסמה של תאי-מוח 
של בני-אדם ובע״ח נגועים גופיפי-הסגר אפייניים. הזרקה 
תוך־מוחית של חומר ממוחו של כלב נגוע לתוך עכברים 
גורמת בהם להופעות גוםיםי*נגרי. מציאת גופיפים אלה 
בכלב שנשך ושחשוד על כ , מאפשרת את האבחנה המדו- 
ייקת, ומשמשת הוראה להתחלת החיסון באדם הנשוך. לאח¬ 
רונה שופרה אבחנת ד.כ׳ במידה רבה ע״י השימוש בנוגדנים 
סלואורסצנטיים, המתקשרים באופן ישיר עם הנגיף. בשיסה 
זו אפשר להקדים את האבחנה ולגלות את הנגיף עוד לפגי 
הופעת גופיפי-נגרי. 

לשם מניעת הכ ׳ הונהג ברוב מדינות־התרבות פיקוח- 
בריאות חמור על כלבי-בית ומוטל הסגר על כלבים המובאים 
מחו״לז כלבים משוטטים, שאינם בפיקוח בעליהם, מוש- 
מדים, וכן ניתנות הוראות להרוג כל כלב חשוד על כ׳ 
ולבדוק את מוחו. 

, 101105011 ״ 1 < א ; 1947 ,*? £4 ,ץ 11 ג 83 י[ - ע 2 ב 111 מ £1 .מ .? 

. 1.7 ) 0 ] 111 $ת 0 ם 00 )ח 1 31 ו 011$ ;! 101 א 1 > 311 1 גז 1 ׳\) 

-ס!{**? ) 11 ) 21 )?$ .£ ;* 1952 ,([ 5 ־ £1 ׳\ו£ 

.£ ; פג 1954 ,) 7 ) 11 ** 1141 ./ 4 ) 1 ^ 10 

£40 ^ ; 1954 , 1 < 11 )*!)* 11 ) ,(. 04 ) 

,חג(קב^ 0 ; 1954 ,*ז 0 ק)£ <*) 1 < 84£ מס )* 1 ** 191 * €01 

. 1970 י ( 4 .סא , 6 ,.![ . 501 ) /״>/£*£ 

א. ל. א. 

כלךיים (יוו׳ 101 ם 8 .גט^, צורה לועזית של "?שדש". 

מימי היארוגימום (ע״ע) עד למאה ה 19 נקראה 
הלשון הארמית, וכן הסורית, בפי החוקרים בטעות "השפה 



827 


כלדיים — כלובים 


828 


הכלדית". — היום נקראת בשם כ" עדה נערית שנפרדה 
מכת הנסטוריאנים (ע״ע נסטוריום) במאה ה 16 לאחר מו״מ 
עם הקאתולים וקיבלה על עצמה את מרותו של האפיפיור 
(ע״ע אוביאטים). הב" יושבים רובם בעיראק, והן בפרט 
ובתורכיה, ומספרם כ 200,000 נפש. במשך הזמן הושפע פול¬ 
חנם מן הפולחן הקאתולי, אך, כדרך הנסטוריאנים, הם 
שומרים על הסורית כלשון פולחנם. מושבו של פאטריארך 
הפנסיה הכלדית ("הפאטריארך שלבבל"), שהיה לפנים במו־ 
צול, העבר לאחרונה לבגדאד. — במהלך הפילוגים של 
הפנסיה הנסטוריאנית של דרום־הודו קמה גם שם עדה כלדית 
(ע״ע מלבר). 

, 227-241 , 41-0615 ) €6 €0111011 0 : 764 ,ז 16 ב״\) 1 \ 1 .ם 

. 14 57064:11 ) 1 0671511106011 . 3 1 ^, 70x1600 >מ 0111 .{ , 1935 
, 1961 , 1081-1098 , 11 , 37-40 , 1 , 506100 

?לתי, אתסט פלוחס פךיךך י ןי - £11151 £101X115 

' 101 ) 011:1 111011 ) £116 — ( 1756 , ויטנברג — 1827 , 

פרסלאו), פיסיקן גרמני. כ׳ היה בן למשפחת משפטנים 
ותחילה למד משפטים ואף רכש תואר במקצע זה. אח״כ 
החל עוסק ב&דעי־הטבע, ובפרט באקוסטיקה (ע״ע) — שטחי־ 
מחקר שאליהם נמשך מתוך אהבתו למוסיקה. מימיו לא נשא 
במשרה אקאדמית* הוא ערד מסעי־הרצאות בערי אירעה, 
בהציגו את המכשירים שהמציא ואח הניסויים שעשה בהם. 
כ׳ מדד את מהירויות־הקול בגאזים שונים ע״י רישום 


,צזרות־צלילים" ׳על כ 5 ארני 

געה הצליל המתקבל בשפופרת הממולאת לסירוגין בגאזים 
אלה, וכן המציא כלי-נגיגה שזכו לתפעה רבה. הוא חקר 
גם את התפשטות התנודות האקוסטיות בלוח מרובע או לוח 
עגול, המעורר באמצעות העברת קשת־הפינור באחד מקצר 
תיו, והמתיש אותן ע״י פיזור גרגרי־חול על פני הלוח: 
הללו נעו מנקודות־הבטן של הגלים העומדים (ע״ע גל, גלים, 
עמ ׳ 735/6 ), שנוצרו עם התנודות, אל ?גבר נקודת-הצומת 
(לוח־פ). ספת "האקוסטיקה" זכה להפרת גדולי־ד׳מדענים 
בתקופתו, ואף תורגם לצרפתית שנים אחדות לאחר הופעתו. 
כ׳ היה הראשון שהוכיח (ב 1794 ) — בעקבות השערתו של א. 
הלי (ע״ע) — שהמטאורים (ע״ע) הם חלקים של גופים־ 
שמימיים החודרים לשכבות העליונות של האטמוספירה מן 
החלל. 

;* 1888 ,מ׳^דמ׳׳מ , 14 

13€11€ טש( 1 £11£ ז<) .£.£.£.£ ,£ת 3 תו 111 :> 5 ; 1897 

. 1957 ,( 205/6 , 111 , 111€ ק 3 ז§ £10 

כלה, חךטי־ (!תך־), ע״ע לטיבה; תלמוד־ 
תוו־ה.' 

כלובים [צורת השם בצרם׳; הצורה המקורית: כלודו־ 
^י] — [ 11 *>׳ו 10 > 10 ב 0 ] 1$ ׳ו 010 — ( 466/7 — 511 [?]), 

מלך הפראנקים משושלת המרובינגים! תאריכי מלכותו אינם 
בטוחים, כיוון שהברונולוגיה המסרתית, המבוססת על 
"תולדות הפראנקים" לגרגוריוס מטור (ע״ע), שהוא המקור 
העיקרי לחיי כ׳, שוב אינה מקובלת. 

במות אביו כילדריך ( 482 ) היה כ , למלך הפראנקים הפא־ 
ליים שבאיזור טורנה. במהרה נתגלה כלוחם מעולה, וב 486 
הביס כליל, ליד סואסון, את סיאגריוס, אחרון השליטים הרו¬ 


מיים בגאליה, דרש את ארצו, שפללה גם את פאריס. ניצחון 
זה השליט את פ על כל צפון־גאליה עד ללואר, שהפריד בינו 
לבין הוויזיגותים. הוא החרים את האדמות שהיו שייכות 
לאוצר הממלכה הרומית וחילק ללוחמיו שלל ואדמות. 

ההגמונים הגאלים־רומאנים והעם העדיפו את כ׳ :ובד־ 
האלילים על-פני אריאנים־פופרים — כפי שהיו רוב השלי¬ 
טים הבארבארים בצפותם שיעבור לנצרות הקאתולית. 
נישואיו השביעו את רצונם, לפי שפ לקח לו לאשר. את 
הנסיכה הבורגונדית כלוטילדה, שהיתה קאתולית. שנים- 
מספר אחדי נישואיו(בין 503 ל 506 ?) נטבל כ׳ בדמם בטקס 
קאתולי, לשמחת־לבם של הקאתולים שאריאנים שלטו בהם, 
והוא חיזק את קשריו עם הפנסיה. נישואיו סיבכוהו בעסקי 
בורגונדיה, והצלחתו בעניין זה היתה חלקית בלבד. 

בעקבות נצחונו על סיאגריוס באו גם הפראנקים הרי- 
פואריים, שישבו באיזור הרמוס, תחת השפעתו וקיבלו עליהם 
את מנהיגותו בפחדם מפני האלמנים (ע״ע), הפרימיטי־ 
ודים והאלימים יותר. בראש בריתי של פראנקים סאליים ורי־ 
סואריים הפה כ׳ את האלמאנים בקרב טולביאק (צילפיך), ואת 
שאריתם סיפח לממלכתו ( 506 ז); בכך איחד כ׳ את שבטי 
הפראנקים ופתח בחדירתם לגרמניה. 

ב 507 פתח כ/ בעידוד הפנסיה, במערכה מקיפה נגד 
הודזיגותים, אחרי שגים־מספר של התנגשויות עמהם מעבר 
ללואר. בקרב ודיה ( ¥0111116 [בקרבת פואטיה]) נפל אלא־ 
ריך 11 מלך הודזיגותים, ונסללה הדרך לכיבוש אקודטאניה 
בידי יורשיו של פ. הוא גופו לא הגיע עד הים־התיכץ, 
בהירתעו מפני איבת האוסטח׳גותים. הרנסיה הקאתולית 
הפיקה תועלת רבה ממפלת האריאנים, ופ מילא את אוצרו 
בשלל אדביו; וכן סרה מעליו הספנה מדרום. נצחונו הוכתר 
כשהקיסר אנסטסיום 1 (ע״ע) — שראה בו משקל־נגד לעצמת 
הגותים במערב — העניק לו תואר קונסולאדי, ובכך הכיר 
רשמית בכיבושיו. 

בשנותיו האחרונות עשה פ את פאריס למושבו, בלב 
שטחי־הצפון שפבש (נוסטריה), בנה שם פנסיה גדולה ובה 
נקבר. לפני-בן הקדיש פ הקדשים רבים לכנסיית מארטינום 
הקדוש שבטור, וזו נעשתהילמקום־הקדוש העיקרי של המרו־ 
בינגים. סבורים שבאותה עת ( 508 — 511 בערך) חל פירסום 
״החוק הסאלי״, ואם נכונה סברה זו — משמע שפ נטל 
לעצמו ממכויות־חקיקה כשל מלך מושל-בכיפה. 

פ היה ללא־ספק המצליח שבין שליטי הבארבארים בדד 
רו. השגו הגדול־ביותר היד, בכינון יחסים טובים בין הכו¬ 
בשים הפראנקים לבין התושבים הגאלים־רומאגים. האצולה, 
הכמורה והעם ידעו כולם להעריך את היציבות היחסית ואת 
הסדר הציבורי שהבטיח פ אחדי תקופה ארוכה של אנארכיה 
ואי־יציבות, במיוחד נהנה פ מתמיכתה של הפנסיה רבת־ 
ההשפעה, וזאת כבר לפני התנצרותו. ההפרה שניתנה לפ 
מצד הקיסרות הוסיפה ליוקרה ולהערצה שזכה בהן מכוח 
נצחונותיו. פ הניח יסוד מוצק לממלכת הפראנקים, שאפילו 
תעלוליהם של רבים מיורשיו לא הצליחו לקעקעו. 

וע״ע מ רובי נ גי ם! פרנקים. 

זד ־ 

-■ 060 04 , 81610511 ת 35 . 7 ,' 1923 , 1-11 ,.ל) , 0. £11x111 

-. 065611 . 1 . 11151 . 611 > 05 . 6 . 611 זז €1 א) €671510011110 . 6 £071% 

£0x5611., 33), 1933; 18., 1'600307106 14. €., 1933; 84. 14. 

00x06, €., 1935; ]. 14. 181111166-113(1x111, 161 €011^-71411773 
163-185, 1962. 




א. סו. 






829 


כלור 


830 


כלור (מיוף 64 נן<*ג*, ירקרק)׳ יסוד הימי, השני בקבוצת 
ההלוגנים (ע״ע). סמל: 01 * מספר סידורי: 

17 * משקל אטומי: 35.45 — תערובת של האיזוטופים יי 01 
ו זנ 01 ביחס מספרי של 3:1 (הוכן גם איזוטופ ראדיואקטיווי 
מלאכותי 01 58 ). 

הב׳ הוכן לראשונה ב 1774 בידי שלה (ע״ע) ע״י חימצון 
מימן כלורי במאנגאן רדחמצני (ל'להלן)* הוא ראה בו 
בטעות.תרכובת חמצנית. כ י ס ו ד לא הוכר ד,פ׳ אלא ב 1810 
ע״י די ף (ע״ע), שקראו בשמו ע״ם צבעו. בתנאים תקניים 
הכ , הוא גאז יח־ק-צהוב, בעל דית חריף מאד, שצפיפותו 
3.21 ג׳/ל׳* בקירור הוא מתעבה לנחל צהוב בעל נקודת* 
רתיחה של ׳־ 34.1 - ומשקל סגולי של 1.56 , והוא הופר למוצק 
גבישי צהוב ב״ 101 - הב , נמס במידה ניכרת במים ("מי־ 
כ׳״): 4.6 נפחים בנפח של מים ( 14.6 ג׳/ל , ) ב״ס, 2.3 נפחים 
ב ״ 20 - 

בגלל פעילותו הכימית הרבה אין הה׳ קיים חפשי בטבע 
אלא בגאזים וולקאביים בטמפרטורה גבוהה. אולם הוא מצוי 
בשיעורים גדולים בצורת תרכובותיו, ושכיחותו בקרום־ 
הארץ נאמדת ב 0.04% . במי־הים מומסים יוני־כ׳ בשיעור 
של 1.9% . בעקבות שקיעה מתוך ים 1 ת דמים וייבושם נוצרו 
מרבצים של סלחי־ב׳ במקומות שונים בארץ. בראש־וראשונה 
מצויה תרכובת הב׳ עם נתת, נתת כלורידי — מלח¬ 
ה ב ש ו ל (ע״ע) —, בשכבות־מלח, במי־הים וגם בנחל הדם 
(ע״ע, עט' 701 ). נפוצים גם כארידים מתכתיים אחרים, 
בייחוד אלה של האשלגן. המגנזיום והסית, וכן מלחים 
כפולים, כגץ הקארנאליט והקיניט (ע״ע אשלג, עט׳ 423 , 
426 — 428 ). ים־המלח (ע״ע) הוא מאגר מתכז ביותר של כל 
המלחים הללו, שמקורם בסלעים מומסים ע״י מי־התהום. 
למעשה, כל מי המעיינות והבאתת מכילים כמות מסויימת 
של כלורידים * כשתכולתם עולה על 0.3% — המים מלוחים 
או מרים, ואינם טובים לשתיה ולהשקאה. 

ד.כ׳ מופק בכמדות של מיליוני טון כמוצר של התעשיה 
הכימית הכבדה. לפנים הוכן בחימצון החומצה המלחית ע״י 
מאנגאן דרחמצני'(תהליד־ולדוו [ 1011 > 1 ^\], 1 — שהוא 
עדיין מקובל במעבדה), אויבחימצונה הקאטאליסי (בסיוע 
, 01101 ) ע״י האוויר (תהליך־ךיקון [מס^ם], 11 ). שיטת 
ההפקה התעשייתית המודרנית היא האלקטרוליזה של תמי* 
סית מלח־בישול, שבה ייצור ר.כ׳ משולב בייצור נתרן הידרו- 
כסידי, תוך מניעת מגע בין הב׳ — הנפרש על פני האנודה — 
ובין תמיסת הנתר המאכל שמסביב לקאתו׳דה ( 111 [וע״ע 
גתה]). 

, 01 + 1 2 0 ! 2 + , 11101 \ +- 11103 *? + 41101 . 1 
, 201 + 211,0 <+ , 0 + 41101 . 11 
, 01 + , 11 + 3011 א 2 +־ 211,0 + 01 ^ 21 . 111 

מבחינה כימית ד.כ׳ הוא ההאלוגן הטיפוסי. המבנה 
האלקטרוני של האטום הוא 5 ת 8 35 2 ת 2 !־ 15 2 2 * ערבויות הב׳: 
כלפי מימן ומתכות — 1 , בתרכובותיו החמצניות — 7,5,3.1 . 
הכ ׳ מתקשר עם כל המתכות, אף עם האצילות, לעתים כבר 
בטמפרטורה רגילה, תוך יצירת כלורידים (ר׳ להלן)! וכן 
ממיסים מי־כ׳ את כל המתכות. נוכחות מים(רטיבות) מסייעת 
בהרבה לדאקציות אלו, ואילו כ , יבש־לחלוטין הוא מעוט 
פעילות כימית, וניתן לאחסנו בבקבוקי־פלדה. גם אלמתכות 
רבות (?׳ 51,5 ועוד) יוצרות תרכובות עם כ׳, שרובן נית¬ 
נות להידרוליזה, למשל: 


3 ( 011 )? + 31101 *- 311,0 + 013 ? 

קיימות גם תרכובות של כ׳ עם ההאלו׳גנים האחרים, ומאמו־ 
ניה וכ׳ מכינים כלוראמץ ( 11,01 א) וחנקן תלת-כלורי 
( 1013 <), שהוא חוסר פציץ. כ׳ מתחבר לפחמן חד-חמצני 
תוך יצירת הפוסגז (, 0001 ) הארסי (ע״ע פחמן), 

תערובת של גאזי הכ׳ והסימן יציבה בחושך ובטמפרטורה 
רגילה. בחימום או בהשפעת האוד או קרינת אולסרא־סגול 
היא הופכת בראקציית־שרשרת נמרצת, הגוברת עד לממדי 
התפוצצות ("גאז־רועם כלורי״), ל מ ימן כ ל ודי, 1101 , 
שתפיסתו המימית היא ה ח מ צ ה ה מ ל ח י ת (ע״ע), ומלחיה 
של זו הם הכלורידים (ר׳ לעיל). מיפן כלורי נוצר גם 
בפעולת הב׳ על תרכובות אורגאניות רבות, המכילות מימן. 
הב׳ פועל גם על המים (הידרוליזה של מוץקולת־הכ׳), ומי־ב׳ 
הופכים בהדרגה — בייחוד באור — לתערובת של חומצה 
מלחית וחומצה תת־כלוריטית (ר׳ להלן)! זו האחרמה היא 
בלתי־יציבה ונוטה להתפרק תוך שיחדור ״חמצן פעיל*: 

11010 + 1101 = 11,0 + , 01 

0 + 1101 *־! 

מכאן הפעולה חמחסצנת הנמרצת של הכ/ המתבטאת — 
בץ השאר — בהלבנת צבעים אורגאניים ובהסחת מיקרו־ 
אורגאניזמים. 

אין הב , מתקשר בחמצן במישרין, אולם ידועות 4 תחסר 
צות של הב׳, המתקבלות בדרכים עקיפות: 


מ 1180 ו 01 

בקור 

גאז צהוב־ 
חום 

01,0 

דו-ב׳ חד־חמצני 

מ £0103 
י 504 ־ 11 

גאז צהוב 
כהה 

010, 

כ׳ דו־חמצני 

מ,ס 01 
ו ג 0 

נוזל שמנוני 
אדום 

01303 

דו־כ׳ שש־סמצגי 

מ 110104 
ו 03 *? 

נחל שמנוני 
חסר־צבע 

01207 

דו־כ' שבע־חמצני 

הב׳ מתפרקות בחום ופועלות אף בטנד 

כל התחמוצות של 


פרטורה רגילה כמדזמצנים נמרצים. זרחן לבן מתלקח מתחת 
לפני המים במגע עם , 010 * תערובות של חומר אורגאני 
עם , 010 או אדי , 01,0 הן חמרי-נפץ מסוכנים ביותר. 
היציבה שבתחמוצות הללו היא , 0,0 . 

שלוש מן התחמוצות הללו הן אלמימות של חומצות: 
211010 11,0 + 01,0 

, 11010 + , 11010 11,0 + , 2010 

, 211010 11,0 + , 01,0 


החומצות ד׳סמצניות של הכלור 


מלחים 



חונמיה 

תת־בלוריטים 

חלשה 

11010 

תת־כלורית 

כלוריטים 

חלשה 

11010, 

בלורית 

כלוראטים 

חזקה 

110103 

כלוראטית 

על-כלוראטים 

חזקה 

110104 

על-כלוראטית 


שלוש החומצות הראשונות אינן יציבות* אין חן מתקיי¬ 
מות אלא בתמיסותיהן המימיות, ובשמרכזים את התפיסות— 
החומצות מתפרקות. רק החומצה העל-כלוראטית היא יציבה, 




831 


כלור — כלורופורם 


832 


קיימת בצורה חפשית, וגם ניתנת לגיבוש! היא גם חומצה 
חזקה מאד — החזקה בכל החומצות הידועות לגו. ניתן 
להכין בצורה נקיה ומגובשת את מלחיחן של כל 4 החומ¬ 
צות — התת־כלוריטים, הכלוריטים, הכלוראטים והעל־ 
כלוראטים. גם הללו — בדומה לתחמוצות ולחומצות — הם 
המרים מהמצבים. תמיסת נתרן תת-כלוריטי, 13010 <׳ 
הידועה בשם מי-ז׳אול ( 61 ׳\ 3 ( * 4 ! £31 ), משמשת כאמצעי- 
הלבנה לסיבים ולבדים בתעשיית־טהסטיל. ,"אבקת־הלבגה"׳ 
סיד כלורי, המשמשת הרבה בטכניקה, מכילה סידן"תת־ 
כלוריטי,,( 010 ) 03 (ע״ע סידן). אשלגן כלוראטי, 3 ס 01 .£, 
"מלת־ברתולה", מקובל בחומר־מוצא להפקת חמצן נקי 
במעבדה (ע״ע חמצן, עמ׳ 597 ). תערובות של פלח זה עם 
חמרי־דלק (כגת גפרית, פחם׳ סוכר או אלומיניום) הן 
תכשירים מסוכנים, המתפוצצים בקלות בעקבות מכה, 
שחיקה או חימום מועט. אשלגן ואמון על־כלוראסיים, 
. £010 ו 7940103 <׳ משמשים כמרכיב המחמצן בחמרי־בפץ 
הודפים. — בקנה-מידה תעשייתי מופקים הכלוראמים והעל- 
כלוראטים בתהליכים אלקטרוליטיים בתמיסות מלח־בישול, 
כשהכ׳ האנודי והאלקאלי הקאתודי פועלים זה על זה. 

תרכובות־כ׳ אורגאניות (המכילות את הקשר 
0-01 ) נדירות מאד בטבע• תרכובות כאלה הן, למשל, 
החמרים האבסיביוטיים (ע״ע, עמ ׳ 439 ! כרך־מילואים׳ עמ׳ 
286 ) כלורומיצטין ואוראומיצין. לעומת־זה רב מאד חלקו 
של הב׳ בכימיה האורגאנית הסינתטית. הוא פועל על תרכו¬ 
בות אורגאניות בדרכים שונות: תימצון(ד לעיל)! התמרת 
מימנים — כגון יצירת , 0901 , , 09,01 , 09013 ו. 01 ס 
ממתאן, וכיוצא בו מהומולוגים ואנאלוגים שלח סיפוח 
לקשרים כפולים באולסינים (ע״ע׳ עם' 898 ). כלודידי־ 
הזרחן (ר׳ לעיל) ממירים הידרוכסילים בתרכובות י אורגא¬ 
ניות בכ׳ (ע״ע זרחן, עט׳ 989 ). תרכובות־כ׳ הם רבים מן 
האיגסקטיצידים (ע״ע! וע״ע ד.ד.ט.), מהמרי האנסמסיה 
(ע״זג עמ׳ 615/6 ! וע״ע כלורופורם) ומהמרי התטוי'(ע״ע), 
וכן מגאזי-הקרב, והרבה תכשירים פארמאצוטיים. רב מאד 
מספרם של תולדי־כ' שתים (אלקילים וארילים כלורידיים, 
כלורידי-חומצות, ועוד) המשמשים חמרי־מוצא או ראגנטים 
בסינתזות בכימיה אורגאנית מחקרית ושימושית. 

מפעילותו הנמרצת של ד,כ׳ על המרים אורגאניים נובעת 
פעילותו הטוכסיקולוגית. הוא משמיד מיקרואורגאניזמים 
ובע״ח קטנים׳ ונמרה את הקרומים הריריים (עין׳ דרכי 
הגשימה והעיכול) גם בבע״ח גדולים ובאדם גירוי חזק, 
העשוי לגרום מיתה. ריכוזים קטנים של כ׳ כבר ניכרים בריח 
חריף ודוקר ובגרימת דמיעה ושיעול והרגשת מחנק. סימנים 
אלה משמשים אזהרה מפני כ׳ ומניעים לפעולת הגנה! 
לפיכך מועטת סכנת הרעלה־שלא־מדעת בכ׳. 

שימושיו של ד!כ׳ בטכנולוגיה הכימית ובחיי־המעשה 
מרובים מאד: כחומר־חיטוי—בייחוד להכשרת מ י-שתי ה 
(ע״ע מים)! כחומר הלבנה ת יקד — בייחוד לטכסטיל 
ולנייר! להפקת ברום (ע״ע׳ עם׳ 512 )! כחומר-גלם או 
הומר־עזר בסי נ תזות אורגאניות — של אינסקטי- 
צידים, גאזי־קרב, המרים נארקוטיים מסדימים, המרים 
סלאסטיים מסויימים, נילון, קאוצ׳וק מלאכותי! ל ו ו ל ק א ־ 
ניזאציה של הקאוצ׳וק (ע״ע) ב נ 5,01 ! להפקת זהב 
(ע״ע, עמ׳ 607 , 610 ) בשיטת הכלורינאציה! ככ׳ פלואורידי 
בטכניקת הרקטות, — הייצור התעשייתי של כ׳ הולך ורב! 

■ ד 


תקפו העולמי היה ב 1960 כ 8.3 מיליון טון (מהם 4.5 מיליון 
באה״ב), ב 1965 — כ 13.6 מיליון טון ( 6 מיליון באח״ב). 
על חומצה מלחית וכלורידים — ע״ע מל ח י ת׳ חמצה, 

,( 290-555 , 5 , מ 1 ? 011 . 0:1111 ! . £1 ׳ 05 ח£ 17110131111$ ) . 010 01107 
-* 0/1 }ס * 1117 * 8 ) 4 * 51071 0 ו 1 /[ 1 ס £17017 ,? 11 >זג 13 .? .ם ;* 1954 
,* 0110710 ,(.!מ) ? 50000 . 5 .( ; 1959 , 5811 1 * 1101 110811 * 1 
- 1 ) 00 ד .ותס 1 ] 0 . 01 ץ £00 5 'ז 01111110 -! 1 ־עא) . 010 * 11 * 1101 )€ ; 1962 
* 1963/4 ,( 1-338 , 5 ; 671-707 , 1 , 001 

ם. 

כלורומי^טין, ע״ע א^טיביוט״־ם, חמךים, עמ׳ 

435/6 , 439/40 . 

כלורוסוו־ם ( 1 מז 0£0 ז 10 ב 01 ), טריכלור־מתאן, 0901 5 , נחל 
חסר־צבע (משקל סגולי 1.5 ), רותח ב ״ 61 ונדיף 
מאד כבר בטמפרטורה רגילה! בעל ריח מחוק! נמס מעט 
במים ונמס בקלות בכוהל ובממסים אורגאניים אחרים. 
באוויר ההא מתחמצן בהשפעת האור תוך יצירת חומצה 
מלחית ופוסגן, הארסי מאד! ע״י הוספת פוהל אפשר לייצב 
אותו. — ה'כ׳ הוכן לראשונה בידי ליביג (ע״ע) ב 1831 
ובאותה שבה בפאריס בידי סובראן ( 1 ז 3 שץ:* 1 ג $01 ). הכ׳ הוא 
אחד ממוצרי הכלורינאציה הישירה של המתאן וממוצרי 
החיזור של פחמןטטראכלורי(ע״ע פחמן! פרפיבים). בצורה 
נקיה הוא מוכן ע״י פירוק בסיסי של הכלורל (ע״ע), מוצר 
הכלורינאציה וההימצון של אתאנול (ע״ע כהל, עם׳ 582 ) : 

9.000£ + 09013 <־־ £09 + 0013.090 
ע״י שימוש בכלור ואלקאלי יתד (היפוכלוריט, או סיר 
כלורי) ניתן לאחד את שלבי הפקת הכ ׳ מאתאבול לתהליך 
אהד: 

ד 

5£01 + 09013 ־י- 6£09 + 401 2 + 093.09309 
59 2 0 + 9.000£ + 

כיוצא בו נוצר כ׳ גם מאצסון (ע״ע), חו שיטת הפקתו 
המקובלת. — אנאלוג כימי של הכ/ מבחיבת דרכי הפקתו, 
הוא היודופורם (ע״ע). 

הכ׳ הוא מוצר תשוב של התעשיה הכימית והפארמאצו- 
טיח. הוא ממם רב־צדדי ומשמש הרבה — גם כחומר״גלם — 
בתעשיית חמרי־צבע, סמי־רפואה, ועוד. אולם עיקר חשיבו¬ 
תו—בשימושו כסם־ הרדמה לצרכיאנסתסיה כי¬ 
רורגית. לראשונה הנהיג אותו ג׳. י. סימפסון כאמצעי־ 
עזר במילדות (ע״ע אנסתסיה, עמ׳ 618 ), והנהגת שי¬ 
מושו הכללי — לצדו של האתר — פתחה את תקופת 
הכירורגיה החדישה והיתה תנאי להתפתחותה של זו. 
הה׳ פועל את פעולתו הנארקוטית כבר בריכוז של 1.2% 
באוויר הנשימה, ובריכה של כ 2% הוא מביא לידי גארקוזה 
עמוקה, ובדרך־כלל ניתן להחזיק אח החולה במצב זה זמן 
ממושך־יחסית — לשם ביצוע הניתוח — בלא סיכון חייו או 
בריאותו. רק במקרים נדירים פוגמת ההרדמה בכ׳ במנגנון 
האוטומאטי של פעילות-הלב ומביאה לידי מיתה, בייחוד 
בחולים שכבר לקו במערכת הובלת-הגירוי בלב! וכן נגרם 
לעיתים רחוקות נזק לכבד ולכליות. מאחר שמקרי־אסון אלה 
נדירים בהרדמה באתר יותר מבהרדמה בכ ׳ , הולך ונדחה 
השימוש באחרון מפני השימוש בראשון. — על המכאניזם 
והשלבים של הפעולה הפארמאקולוגית של הכ׳ — ע״ע 
אתרים׳ עם' 496 ! הרדמה. 

. 1951 5 / 1 100 6 ,. 0 ,( 1 ) 0 ) $־ ¥ 3 £€ 1 ן .}׳>! 

י. ל. 



833 


פלורופיל — כלודלה 


834 


כלורופיל (יוד ירקרק* ע 0 ג.גגי, *לד"), קבוצת 

המרי-הצבע הירוקים של עלי-הצמחים, וכן של 
מיקרואורגאניזמים ססויימים׳ המבמים פוטוסינתזה. 
הב׳ מלים קשור תמיד לנושאי־צבע — כלורופלאססים, 
המסוזדים בפלאסמה 
של התאים* תחילה הם 
חסח-צבע, ואין הם 
מוריקים אלא בהש¬ 
פעת האור. הביוסיג- 
תזה של הב׳ בתאי- 
העלים מותנית גם 
בנוכחות מלתי־ברזל, 
שהיעדרם גורם ל- 
כלוחזה (ע״ע צמ¬ 
חים: מחלות). כמות 
ד״כ׳ בחלקים הירו¬ 
קים של צמחים תקי¬ 
נים היא כ 1% — 4 י ממשקל סמרם היבש י הוא מלווה תמיד 
פיגמגטים מקבוצת הק רוטנים (ע״ע). 

את השם פ׳ טבעו פלטיה( 61166160 ?) וקאוואבטו(- 11 ^ 03 
1 * 10 ) ב 1818 , התומר — הרגיש מאד לטיפולים כימיים — 
לא בודד אלא ב 1911 בידי ד. דלשטטר (ע״ע), והוא — יחד 
עם א. שטול ועוזריהם — תקר את מבנהו* מחקר זה הושלם 
בידי ה. פישר (ע״ע) ב 1935 . הסינתזה השלמה של כ׳־ 3 (ו" 
להלן) בוצעה בידי ר. ב. וודוורד (ע״ע [גרד־מיל׳]) ב 1960 . 

הב' של צמחי־היבשה הוא תערובת של שני המרים 
קרובים זה לזה: ^* 3 ׳ — הכחול-ירוק, 

וכ׳־ל, 18 ״ן 4 ^ 0 6 |)ז 0 55 9 — הצהוב־ירוק, ביחס כמותי 
(קבוע כמעט) של 1:3 . שניהם פודפיריבים (ע״ע) 
מתכתיים, קרובים להם (ע״ע המוגלובין), אלא שפתכתם 
היא מ א גנזי ו ם, הקשור לאמומי-החנקן של הגרעינים 
הפירוליים. לטבעת הפורפירינית בכ" צמודה טבעת מחומשת 
לאקטונית, וכן מצויים במולקולות קשרים אסטריים עם 
מתאנול ועם פיטול (שמקבוצת הקרוטנים). אין'בין כ׳־ג 
*לכ׳-< 1 אלא חילוף קבוצה מתילית אחת בקבוצה אלדהידית. 
כמה אורגאניזמים ימיים מכילים כ׳-ס, הנבדל בפרטים אח¬ 
דים מן ד״כ" של צמחי-היבשה, והוא הדין בב׳ של החידקים 
הפוטוסינתטיים. הב״ ניתנים לגיבוש* הם מסיסים יפה בממי־ 
סים אורגאניים שונים, ולתמיסות פלואורסצבציה חזקה 
וספקמרומי-בליעה אפיניים, והן רגישות לאור.'הכ" נפגעים 
עיי המרים מ&מצנים או מחזרים * הם מתפרקים ע״י חומצות 
וע״י אלקאלי, וכן ע״י האנזים כלורופילאזה, תוך ניתוק 
הקשרים האססחים ונטילת המאגנזיום. חמרי-הפירוק 
הם הכלוולסילינים, הכלודופילידים, הפאוסיטינים וכר. 

הכ׳ הוא מחמרי-המפתח של תהליכי החיים על פבי בדוח 
הארץ, בים וביבשה: באמצעותו מבצעים הצמחים את 
ההטמעה (ע״ע) של הפחמן הדו-חמצני תוץ־ הפיכת 
אנרגיית־הקרינה(אורהשמש) לאנרגיה כימית (ע״ע פוטו¬ 
סינתזה) — המסלול העיקרי של יצירת חומר אורגאני- 
ביולוגי מחומר העולם המינראלי. בהתאם לתפקידו, מקום 
הכי בצמח הוא ברקמות החיצוניות של גוף־הצמח, החשופות 
לאור השמש, ד״כ׳ אינו מצוי בפטריות, ברוב החידקים 
ובצמחים הטפיליים (ע״ע _טםילות, עמ׳ 881/2 * ספרופיטים). 

. 4 , — ז 6 ) 1 ט 111$ זוו .א ; 1909 , 1 € . 3 010 £ 11 !£ • 2117 , 1111 ) 5 .£ 



,( 1 מ) ח:> 111 / . 8 ,א ; 1913 ,. 0 . 116 , 011 ) 5 

1960 , 11117711 ( 5 / 0 7 ״״״״ 1 ״ 66 ־> 0 ״ע 6 ׳**/*>־ע>;> 

מ. 

כלוריט (יוד ;) 11 ז 1 זנן< 3 ג*, [אבן! ירוקה), קבוצה של מינרא¬ 
לים הקרובים לנציץ (ע״ע), אך אינם מכילים 
אלקאליו מבחינה כימית — סיליקאטים של אלומיניום, 
בחל ומאגנזיום עם קבוצות־^ס, כשקצת האלומיניום 
מוחלף לפעמים בכרום וקצת הבחל — במאנגאן. הנוסחה 
הכללית - [.! 81 , 0 ( 81 , 1 ^)|.(מ 0 )]( 1 * , 8 * 1 )־(־>?.^), 
הב" מתגבשים במערכת המונוקלינית, בגבישים קשקשיים- 
לוחיים, לפעמים אבקתיים או דמויי-תולעים. הקשיות: 
1.5 — 2.5 * המשקל הסגולי: 2.5 — 3 * הצבע: ירוק, ירוק-כחול 
דרוק-שחור, במינים המכילים כרום — סגול־ורוד. — ד״כ" 
נוצרים באפי־מטאמודפוזה (ע״ע מטמורפוזה) של מינראלים 
פרומגנזיים, וכן — בגבישים קטנים מאד — בתהליכי הסח- 
מנטאציה, הזם חלק של קבוצת החדסית (ע״ע). הב" יחם 
מרכיב עיקרי של ״צפחות ירוקות״. — בא״י הם מצויים 
בסלעים מטאמורפיים קדם־קאמבריים באיזור אילת, וכן 
בבצרי הברזל האואוליתיים מן הקרטיקון התחתון במנרה 
(רמים) ובנגב. 

כלורל ( 01110031 ), טריכלור־אצטאלדהיד, 030 • , 001 — 
נוזל סמיך, בעל חח חריף'ומגרה* רותח ב״ 97 , 

מופק ע״י חימצון וכלוחנאציה של אתאנול (ע״ע כהל, ענד 
582/3 ). הוא מספח מ 1 לקולת-מים תוך הסיכה לכ׳-הידראט, 
־ ( 3 * 0 ) 1 ? 0 -, 00 - גבישים חסרי-צבע,בעלי חח ארומאסי, 
הניתכים ב ־ 57 . חומר זה הוכן לראשונה בידי ליביג (ע״ע) 
ב 1832 , וב 1869 הוכנס (בידי ליבחך [ 61011 זנ 1,161 ]) לשימוש 
רפואי כסם מרגיע וסס-שנה — סם־השנה הסינתטי הראשון 
בפארמאקולוגיה.—ד״כ׳ וההידראט שלו מנמיכים את פעילות 
מערכת-העצבים המרכזית. במנות של 1 — 2 ג׳ באדם מבוגר 
(או 14 — 4 ) ג' בילד) כ׳-הידראט, הנקלט דרך הפה, מביא 
תוך 10 — 15 דקות למצב של שנה מעיז השנה המבעית, 
הנמשך כמה שעות. במנות גדולות-יותר ( 5 — 10 ג׳) הוא 
פועל כחומר נארקוטי וראוי לשמש לאנסתסיה (ע״ע) כירור¬ 
גית, אלא ששימוש זה עשוי לפעמים להיות כרוך בתופעות- 
לוואי לא-רצויות, ואף מסוכנות* לפיכך נדחה שימושו לנאר- 
קוזה מפני חמח־הרדמה אחרים. — בהשפעת אלקאלי ד״כ׳ 
מתפרק תוך״יצירת כלורופורם (ע״ע). 
כלורלה ( 6113 ־ 011101 ), סוג של אצות מסדרת - 011010 
00063165 של מחלקת הירוקיות (ע״ע אצות, עמ׳ 

450 ). הה , בנויה תא כדורי חד־גרעיני אחד, שנדלו 4 10 — 5 . 
היא מצויה בשפע בקרקע, במקווי מים מתוקים, בבחכות 
ושלוליות, בחופי אגמים, ימות דמים, וכן היא אחד המר¬ 
כיבים של הירוקה המתפתחת בגזעי-עצים ובטחב-קירות. 
מיני־כ׳ בשותפות־חיים עם סטחות מהוות חזזיות (ע״ע)* 
קיימת גם שותפות-חיים של מיני-כ׳ עם אזוטובקטר 
(ע״ע), או עם סידקים אחחם, עם חחתאיים ועם בע״ח 
קטנים (הידרה [ע״ע], ועוד). הב' מתרבה בדרך אל־מינית 
בלבד, ובתנאי הזנה וטמפרטורה נאותים קצב התרבותה 
מהיר מאד. עצמת הפוטוסינתזה(ע״ע) בב׳ רבה* היא מנצלת 
לביוסינתזה"האורגאנית עדי כח 2% של אנרגיית קחנת־ 
השמש הפוגעת בה (לעומת כ 0.3% בצמחים ירוקים עי¬ 
לאיים). הב׳ עשויה להתקיים זמן רב גם בתנאי יובש* 
תאיה המיובשים נפוצים ברוח, והם מתחילים להתפתח 
בהגיעם לתנאים נאותים. ביתן בקלות לגדל את הב׳ בתרבית 



835 


פלדרלח—כלי-עכודה 


836 


ולהחזיקה זמן רב, משום־כך, ומשום תכונותיה האחרות, 
היתה לנושא מקובל במחקרים בסיסיולוגיה של הנשימה 
וההזנה והפוטוסינתזה בצמחים. 

הה , מכילה 35% — 30 פרוטאין, כפות גדולה של קרוטן 
(ע״ע)— שהוא הפרו־ויטאמין'^, ודטאמינים רבים. בתקופה 
האחרונה נעשו ניסויים רבים לנצל את כשרה הפוטוסינתטי 
של הה׳ ולגדלה בקנה־מידה נרחב כמקור למזץ לבע״ח 
ולאדם. גידולה בקנה־מלדח מסחרי — לשם קבלת קמח־כ׳ 
(אבקת־כ׳ מיובשת) — כרוך בקשיים טכניים, כגת אספקת 
00 3 ותרכובות־חגקן, איוורור ותאורה מתאימים על שטח- 
הפנים ובעומק של תמיסת-המזון, מבני-גידול מתאימים: לפיכך 
הוצאות־התהליך גדולות. בניסויי הזנת בע״ח הוכח שאפרד 
חים מסוגלים לעכל אבקת־כ׳, ואילו חולדות איבן יכולות 
לעשות זאת לפני שתפוצח להן דופדהתא, וחוא־הדין באדם— 
לפיכך ניצול הב׳ להזנת האדם עדיין נראה כמטרה רחוקה. 

זס/ 41%00 {ס 5311 - <3. £. ?088. 3"^*■ 1/1111x011071 זצ>? . 9 
; 1951 ,( 23 ,, 1 ) 5 ^ . 80 1 ) 00 ?) 711110511 ^ 70105 [¥ 7101 ) 17111111 
,( 15 , 1 מ 8 .£ .?/ , ¥101115 ¥07710745 , 088 ? .£ 0 

, 5 ׳מי£^ 1 . 301 ) . 0 / 0 01411470 1015 ^ * 7/1 , 0 י< 13 י 1 . 1 \ ..א ; 1953 

1951 ,( 32 
מ. ם, 

כלח, ע״ע אשור, עמודים 368,360,359 ! א^ותצר&ל, 
עמ׳ 381 < בבל, עט׳ 566 . 

כלי״עבודה, מכשירים שפותחו לשם הקלה ועזרה בבי¬ 
צוע עבודת האדם, להגדלת תתום־הפעולה 
של הידים והדגלים, וכן להגברת פעולותיהן בהתאם 
למטרות שונות. כ״ע במובן המקורי המצומצם הם אלה 
שהאנרגיה הדרושה להפעלתם מסופקת בכוח שרירי-האדם, 
והם מוחזקים ביד, ומשום־כך — בנויים בצורה שניתנת 
לתפיסה נוחה. עם המצאת בה״ע הראשונים מתהילות תולדות 
הטכניקה (ע״ע, עט׳ 699 ) ! הם שונו ושופרו במהלך 
ההיסטוריה הטכנולוגית? תחילה היו מופעלים בשריריו של 
האדם בלבד, מאוחר־יותר נוצל גם כ 1 ח שרירי-בהמות, וכן 
למד האדם להשתמש להפעלתם בכוחות־טבע מצויים (גרא- 


ודטאציה, משב־רוח, זרם־מים), ואח״כ גם באנרגיה חשמלית, 
הידרוסטאטית והידרודינאמית, אדרוסטאטית ואוירודינא- 
פית. מכאן, שלא תמיד ניתן להבחין תבחנה ברורה' בין כ״ע 
משוכללים ובין חלקי־מכונות ומכובות פשוטות. 

כ״ע הקדומים נעשו מאבני־צור (ע״ע קדם־־היסטוריה) 1 
הם הוחלפו במרוצת הזמן בכ״ע מברונזה, מברזל ומפלדה. 
עם התפתחות המלאכה והתפצלותה למקצועות שתים 
פותחו כ״ע ספציפיים לעיבוד עץ, לעיבוד מתכות ולבניה. 
אין מלאכה או מקצוע שלא יצרו להם כ״ע מתאימים ומיו¬ 
חדים לביצוע הפעולות האפייניות להם. כ״ע כוללים למעשה 
גם את העט והעפרון, שהם כ״ע לכתיבה, וגם חלק ביכר של 
ציוד מעבדתי ואת פלי המנתחים, רופאי-השיגיים וער. 

ממיינים את כה״ע לפי המטרות שלהן הם משמשים: 

(א) כ״ע לדפיקה, להלם ו ל נ ק י ש ה. הכלי הפשוט 
בין כה״ע הוא הפטיש.' צורתו הבסיסית לא נשתנתה 
במשך הדורות ? רק משקלו וגדלו פותחו עם פיתוח הניצול 
של האנרגיה הממוכנת. כיום נמצאים בשימוש מינים מרובים 
של פטישים: מן המקבת הפשוטה, ששני קצותיה מיועדים 
לנקישה, עד לפטיש המורכב, שאחד מצדדיו משמש להלם 
והשני — לתפיסה, לאחיזה, לטביעה או לביקוע (וע״ע 
חשול). 

(ב) כ״ע להרמה או ללחיצה מבוססים על 
המנוף ותולדותיו, ההרכבים של שבי מנופים דו-זרועיים 
אוחד-זרועיים - הגלגלים השובים והגלגלות,המי¬ 
שור המשופע והבורג? הללו נחשבים למכונות 
פשוטות, המכשירים הפרימיטיוויים: המקל הנשען, הכף, 
האת והקלשון — עדיין מצויים בשימוש בצד הכלים 
המשוכללים, כמו המגבה המכאני וההידר־ולי (וע״ע הידרו־ 
ליות, מכתות! הרמה,'מכונות־). 

(ג) ל ת פ י ם ה ו א ח י ז ה משמשים הרכבי-מנוף: ה מ ל¬ 
ק ח יי ם והצבת הם שני מנופים דו-זרועיים המחוברים 
למכשיר אחד. ז 

(ד) מרוביסמאד הכל ים ל ג זירה ולעיצוב. סכין, 
איזמל, גרזן, מגל וחרמש משמשים מימי-קדם ועד 




18 19 20 

כל י•עב ו ד ח 


לאחיזה והידוק: 1 — טכרג, 2 — טפתח־ברנים ; לאחיזה 
ותפיסה: 8 — צבת שטוחה, 4 , 5 — צבתות שובות : לאחיזה: 
8 — מלחציים; לטביעה בהלם: 7 — 1 טיש; לביקוע 
ב ה ל ם: 8 — איזטל (יתר), 9 — נרזן; ל ח י ת ו ר: 10 — 0 ם 1 ר, 


11 — מקצועה: ל ח י ת ו ר ב ל ה ב : 12 — סביו, 18 — תרטש, 14 — 
טנל, 15 — פצירה: לגננות: 16 — את, 17 —סנרפח; לנזירה: 
סמפריים: 18 — לשימוש בבית, 19 — לשימוש בנז, 20 — לשימוש 
בסהחות 














837 


כלי־עבודח — כליה 


838 


היום כמכשירי-עבודה, פצירה ומחרטה, מסור, מק¬ 
צועה ומספריים חם מכשירים בסיסיים הן לעבודות 
ביתיות הן למלאכות שונות (וע״ע השחזה; חתוך). 

(ה) על כ״ע למדידות — ע״ע מדות ומשקלות. 

כ " ע פנומאסיים (כע״ם) הם מכשירי־עבודה מוחז¬ 
קים ביד או קבועים על חצובות. המקבלים את האנרגיה 
הדרושה להפעלתם באמצעות אוויר דחום. ב 1801 הוקם 
בפאריס מרכז של אודר דחום להפעלתם של כ 8,000 שעו¬ 
נים מפוזרים בעיר. ב 1857 . בבניית מנהרת מון־סני, הש¬ 
תמשו במכונת קידוח־בהקשה שהופעלה באוויר דחוס, וב 1890 
נוסדה באמריקה ,החברה האמריקנית למכשירים פנומא־ 
סיים", לשם ייצור בסדרות של כע״ם. באירופה 'הוחל 
בייצורם סמוך ל- 1900 , 

בכע״פ מבחינים: מכשירים סובבים; מכשידי-הקשה; 
מכשירי לחץ ומשיכה; מכשירי בשיבה וריסוס; מכשירי־ 
דחיסה. 

להנעת כע״ם ניתן להשתמש באחד מ 4 סוגי מנועים: 

(א) מנועי־כנפים — שהם ההיפוך של מדחםי-כגםים, ומספר 
הסיבובים שלהם הוא, בהתאם לנדלם, 3,000 — 25,000 
לדקה; (ב) מנועי גלגלי־שיניים — שהם ההיפוך של משא¬ 
בות גלגלי־שיניים (ע״ע משאבות), ושימושם מוגבל להספ- 
קים גדולים בשביל מכרות; (ג) סורבינות (ע״ע) — בעלות 
מספר-סיבובים גבוה (עד 90,000 סל״ד), המשמשות בעיקר 
להבעת מכשירים קטנים; (ד) מנועי-בוכנה — שמספר 
הסיבובים המירבי בהם הוא 3,000 סל״ד. 

כע״ם סובבים. מקדחת-יד ומברזת-יד מופעלות ע״י 
מנועי־כנפים או ע״י מנועי-בוכנה ראדיאליים; הן מנקבות 
חורים בקוטר 1 — 100 מ״מ. — 
הברסום, כלי־חיתוך סיבובי, 
מופעל ע״י מגועי־כנפים או 
סורבינות בהתאם למספר הסי¬ 
בובים הנדרש; משתמשים בו 
להחלקת תפר של גופים יצוקים 
או מחושלים, וכן ליצירת 
שפה. — המסור העגול מסור ענו? ם 1 בב 

מונע במנוע-כנפים דרך תמסורת. — מכשירי השחזה וליטוש 
בעלי מנועי־כנפים או טורבינות של 4,000 — 6,000 סל״ד, 
משקלם 0.4 — 1.0 ק״ג; הם משמשים להכשרת שטחי־פנים 
של גופים מתכתיים ע״י הרחקת שכבות שהתהוו כתוצאה 
מקורוזיה, וכן לסילוק צבע ולניקוי גוסי-יציקה. 

מכשירי-הקשה מצויירים כולם במנוע־בוכנה 
לאודר דחוס, הזורם לתוכו דרך שסתומי־ריפרוף או שסתומי־ 
בוכנה הקבועים בידית המכשיר, הבוכנה משמשת כתפסנית 
לכלי-ההקשה כגון פטישים, איזמליס, פטישי-סימרור. 

מכשירי לחץ ומשיכה מונעים זרי אומר דחום. 
פעולת הבוכנה חד-כיוונית, עם החזרה ע״י קפיץ; או דו־ 
כיוונית, עם החזרה ע״י אוויר דחום. הם משמשים כמכשירי־ 
סימרוד, כמכשירי־סימרור־עיוור, וכן לאוטומאטיזאציה של 
מכונות. 

מכשירי נשיבה וריסוס עשויים מכל המצוייר 
בגחיר שדרכו זורם אוויר דחום, תוך הפיכת הלחץ למהירות. 
סילון־אודר זה משמש לעבודות־ניקוי, כגון מיאטוא פינות 
פנימיות של תבריג, סילוקם של שבבים או של חול מגושי־ 
יציקה וכד׳, וכן לריסוס, ז״א להזרקת נוזלים או אבקות. 


בעבודות־צבעות משתמשים באקדחי 
צביעה בצורות שונות, ונוסף על הצבע 
מזריקים גם חסרים אחרים, כגון סוני- 
דבק למיניהם. עבודות ציפוי ותיקון 
שתות מבוצעות ע״י הזרקת מתכות 
תוך התכתן בלהבה; החומר מוגש 
לאקדח בצורת חום, המתקדם באמצ¬ 
עות מנוע לאוויר דחום, וכגאז־להתכה 
משמשים אצטילן או פרופאן וחמצן.— 
לאחרונה מרבים להשתמש בגלילי־ 
הפעלה פנומאטיים, למכאניזאציה או 
לאוטומאציה, בתעשיה, במיון, באריזה {וקרח-עביעד! 
וכד׳; הם מופעלים עפ״ר במחזורים קבועים ובעיתוי מדוייק. 

היש מתחרים כע״ם במכשירים חשמליים (ע״ע. 

עט׳ 231 ). השקעות־הרכישה שוות-כמעט לגבי שני סוגי 
המכשירים. אמנם ההוצאות לאנרגיה לכע״ם עולות על אלה 
של המכשירים החשמליים פי 5-3 , אולם הן מהוות דק חלק קטן 
מכלל יציאות התיפעול, יתרונות כהעה״ס: אחזקה זולה; 
מומנט סיבובי קטן בסל״ד קטן; והעיקר—בטיחות. במיוחד 
במקומות־עבודה שבהם קיימה סכנת התפוצצות, וכן בעבו¬ 
דות לחות שבחן קיימת סכנת התחשמלות. 

ה. פר. 

כליה (לאט׳ 60 •!, יוד;>ל*זק> 6 ע), איבר זוגי בבע״ח עילאיים 
ובאדם, יוצר ומפריש את השתן (ע״ע), שבו 
מוצאים מן הגוף חמרי-פסולת — הן תוצרת סופית של 
חילוף־החמרים התקין, הן חמרים אחרים (שהוחדרו לגוף 
או נתהוו בו בעקבות תהליכים פאתולוגיים) — שעלולים 
לערער את מצבן התקין של הרקמות; עי״כ, ומעבר לזה, 
מסייעת הכ ׳ לשמירת "הקביעות של הסביבה הפנימית [של 
האורגאניזם]", שהיא התנאי לחיים "חפשיים" (ע״ע ברגר, 
קלוד, עט׳ 883/4 ), ז״א לחיים שאינם*תלויים חלות ישירה 
בהרכב הסביבה החיצונית (ור׳ להלן, עמ׳ 843 ). 

אנאטומיה משווה והתפתחות עוברית. 
ברוב ה ח ד- ת א י י ם (ע״ע, עט׳ 155 ) פסולת חילוף־החמרים 
מורחקת מן התא בפעולתן של הבועיות המתכווצות; הללו 
משולבות בס נדלית במנגנון של צינוריות המזינות 
אותן. בריסוניות הפסולת נפלטת דרך שמח מיוחד 
בדוםן־התא. גם הספוגים והנבוביים משתחררים מן 
הפסולת בדרך הפיעפוע מתאי־הגוף אל האפידרמיס וממנה 
אל המים. תולעים שטוחות וגלגי״ליות מצויידות 
בנפרידיות-קמאיות, שהן צינוריות פתוחות כלפי־חוץ, שקצהן 
המושקע ברקמה כגור ע״י תא ריסי, וריסרוף הריסים גורם 
זרימה בצינורות. איברי־ 
ההפרשה של תולעי־ 
ה פ ר ק י ם הם זוג של נ פ ־ 
רידיות ( 3 }^ 1 ז! 1 נן€ת) בכל 
אחד מן הפרקים. הנפרידיה 
היא צינור שראשו — ה¬ 
נמצא בחלל-הפרק — הוא 
משפך זעיר, בעל שפה 
עטורה ריסים מרפרפים, והוא 
עובר לצינור דק, המתפתל 
ברקמה עד שהוא חודר את 
העוד ונפתח החוצה; המש- 





םערכת־חחםר^ח בוזו?ןת עסיחח 
( 8 ?נריה) 

א. חסערכת ב׳ 6 ?טותה: ב. תא 
ריסי אחד. 1 תאים ריסיים; 
2 . 8 תח־ההםר׳עה; 3 . צינור; 
4 . נרעידהתא; 5 . ריסים 



839 


כליה 


840 


פך קולט פירורים 
קשים שהגיעו לנוזל- 
הגוף, ודופן הצינור 
המקופל קולטת, תוך 
פיעפוע, המרים מ¬ 
רשת של נימיות־דם. 

זוג של נפרידיות הן 
איברי-ההפרשה גם 
בזרוע רגליים 
(ע״ע) וברביכות. 

ב ח ד ק ים(ע״ע, עם׳ 

88 , ציור 7 ! ושם עט׳ 

89/90 ) ובקצת פרו־ 

קי־רגלים אהרים 
איברי־ההפרשה ה¬ 
עיקריים הם צינורות-מאלפיגי! בקצת פרוקי־רגליים וזמרי־ 
הפסולת החבקניים מצטברים בשלד החיצון, ובעה״ח משתח¬ 
רר מהם בכל נשל. 

לאי ז מ לוין (ע״ע) מערכת של כמה עשרות זוגות של 
נפרידיות המסודרות לאורך הלוע משני צדיו! לפתחיהן 
הפנימיים של צינורותיהן (בקלום) סמוכות פקעיות של 
נימיות־דם. בכל ה ח ו ל י ת נ י ם, מעגולי־הפה עד היונקים 
(ועד האדם), איברי-ההפרשה הם כ", המפרישות לתוך צי¬ 
נורות שפתחם החיצון פתוח בפי־הטבעת או בסמוך לו, 
ולעתים משולב בהם בים (שלחוף) לאגירת השתן. לכליד 
חיהן של הצורות היתדות של החוליתנים מבנה סגמנטאלי, 
והן שואבות את הפסולת הן מן ה?ןלום והן מן הדם. בצורות 
העילאיות הב" הן זוג של איברים גושיים, והן יונקות מן הדם 
בלבד. 

בתורת־ההתפתחות ובאמבריולוגיה מקובל היה זמן רב 
להבחין 3 דרגות ביצירת הכ ׳ , שהופיעו בזו אחר זו כצורות 
נפרדות בתהליך הפילוגנזה של המיתרניים, והן חוזרות ומר 
סיעות גם בעובר של החוליתנים העילאיים (ובכללם האדם) 
כ 3 דורות של כ" בתהליך חאונטוגנזה (ע״ע התפתחות, עמ ׳ 
736 ): ( 1 ) קן ך ם - כ' ( 111-05 קטו 01 זק) 1 ( 2 ) כ ל י י ת ־ ב י ג י י ם 
( 05 ז 11 ק 6 ת 6$0 .וח), ( 3 ) הכ׳ הסופית [המתמדת] (-€״! 
05 זו!ק 6 תג 1 ). ( 1 ) מופיעה בסגמנטים הקדמיים של הגוף! 


היא כליית האזמלון (ר■ לעיל), וגם כלייתם של ראשני 
הדוחיים, אולם אין היא פעילה — וברוב המקרים אף נעלמת 
לגמרי — בחוליתגים המבוגרים. התצורה ( 2 ), המתפתחת 
בסגמנטים התיכונים, פועלת ככ׳ בדגים ובדוחיים המבוגרים. 
בזוחלים, בעופות וביונקים היא קיימת בתקופת-חייהם העו¬ 
ברית, נעלמת לפני הבקיעה או הלידה, ושרידיה נבלעים 
במערכת הרביה, ואת מקומה תופסת ( 3 ), המתפתחת בסג- 
מנטים אחוריים של הגוף. לפי ההשקפות החדישות אין 
הבדל עקרוני בין הדורות השונים של הב׳ המתפתחת, ואין 
הצדקה להפריד ביניהם. היום גורסים כ׳ אחידה (־ 11010 
;!ס■!^"), המופיעה, בהמשך התפתחות העובר, בשלבים 
רצופים לאורך הסגמנטים של הגוף, מלפנים לאחור. המבנים 
שבסגמנטים הקדמיים נעלמים, ובסגמגטים שמאחוריהם מר 
פיעים מבנים חדשים, משוכללים יותר, ולסוף מופיעה הכ' 
הסופית בחלק האחורי של הגוף. כשמתפתחת היד המתמדת, 
מתמשכות כלפיה מאחור הסתעפויות של מוביל-השתן (ר׳ 
להלן). השפעת-גומלין זו בין התפתחות הכ ׳ המתמדת ובין 
מערכת צינוריות־השתן היא דוגמה למכאניזם האינדוקציה 
(ע״ע, עט׳ 901/2 ), הפועל בהתפתחות העוברית (ע״ע הת¬ 
פתחות, עמ׳ 712 ). שתי המערכות מתפתחות ממוצאים שוגים 
במסודרמה (ע״ע אמבריולוגיה, ענד 870 ), אולם הן מום- 
גשוח ומשתלבות זו בזו עד כדי יצירת יחידה פונקציר 
נאליח. 

יחידת־המבנה של הכ ׳ בכל שלבי התפתחותה היא ה נ פ¬ 
ר ון (ת<ת 11 ק 6 ת), המורכב מ 2 חלקים עיקריים. בהתפתחותן 
של קדם־הכ׳ ושל כליית־הביניים, וכן בשלבים הראשונים 
של התפתחות הכ ׳ המתמדת, מתהווים משני צדי מיתר־הגב 
חללים, המתארכים לציגוריות בעלות פתחים פתוחים לקלום 
(נפרוסטומים) < קצות־הצינוריות המרוחקים מתחברים' ויר 
צרים צינור לאורך הגוף, המוביל את השתן אל מחוץ לגוף. 
תחילה מתנקזים נוזלי־הגוף אל תוך צינוריות אלו ישירות 
דרך תאי־הציפוי של דפנותיהן, אולם במהלך ההתפתחות 
נוצרת צורה חדשה של ניקוז, המשמשת התחלה ליצירת 
השתן: ליד כל צינורית־שתן מופיעה פ ק ע י ת של נימיות- 
דם (גלומרולום [מ 111111 ז;>ןנ 8101 ]) המסתעפות מעורק מרכזי, 
והפקעית מתכנסת בתוך שקע המתהווה בראש הצינורית, 
שבו דפנות הצינורית מפולשות זו לתוך זו עד ליצירת 



גפריריה של שלשול 

1 . סשפך ריסי (נםרוםט 1 ם); 2 . ■גינורוח־ 
דם; 3 . ״שלפוחית״; 4 ניטי־רם העוטפות 
את האבוביות; 5 טחיעד,; 8 נקנ-ההפרשה 
עפרידיופור) 


טיפוסי כליות בחולייתנים 


פליז. סופית 

כליית־ביגיים 

קךם־כליה 


מבנה לא-סגסנסאלי בחלק ה¬ 
אחורי של חלל־הגוף. אין נפרד 
סטוסים! פקעיות מתנות! ה¬ 
הפרשה כולה מן הדם 

מבנה סגמגטאלי בחלק התיכון 
של חלל־הגוף. קצת נפרוסטומים 
פתוחים לקלום, אולם עיקר ה¬ 
הפרשה מפקעיוח 

מבגהסגמנטאלי בחלק הקדמי של 
חלל־הגוף בעוברים. לכל יחיד— 
נפרוסטום פתוח מן הקלוס! אין 
סקעיות 

התפתחות ומבנה 

נעדרת 

פעילה במבוגרים 

פעילה בזהלים! נעלמת 
במבוגרים 

דגים ותקיים 

פעילה בחיים 

פעילה בעובר, נעלמת לפני 
הפקיעה או הלידה. צינור־ההם־ 
רשה הופך לצינור־הזרע בזכר 

מבנה חולף בעוברים, שחוזר 
ונעלם 

זוחלים, עופות, יונקים 












841 


כליה 


842 


שקיק דו־דפני — קופסית-באומן (תגבס״ספ). הקופ¬ 
סית עוטפת את הפקעית, ומבנה זה הוא גופיף־מאל־ 
פיגי — החלק הראשון של הנפר^ן, החלל שבין שתי 
דפנות קופסית־באומן בסשן־ בחלל" של צינורית־השתן, המת¬ 
ארכת כלפי מטה תוך התפתלויות מתבלת והופכת לאבי¬ 
בית ( 1:1115 <)!״) — החלק השני של ■הנפרו׳ן. בשלב הת¬ 
פתחות הכ׳ המתמדת מתהווית גם מערכת של צינורות-ניקוז 
המתמשכת כלפי מעלה (פנימה) מן המקום שעתיד להיות 
שלחוף־השחן! היא יוצרת את מוביל-השתן ואת אגן-הכ׳ 
שהסתעפויותיו הסופיות מתחברות עם האבוביות ומשמשות 
כצינוריות־אוספות (ר׳ להלן). 

חקר הכליה, פעולתה ומחלותיה התפתח לתת־מק־ 

צוע רפואי מיוחד — ה:נ פ ר ו ל ו ג י ה העוסק בפיסיו־ 
לוגיה של יצירת השתן" ושל ויסות משק-המים והמלחים 
בגוף ע״י ד.כ", במחלות-הכ" השונות ובהפרעות הנגרמות 
בגוף ע״י מהלוח אלה. הנפרולוגיה נבדלת מ ה א ו ר ו ל ל- 
גיה (ע״ע), העוסקת בעיקר בבעיות הכירורגיות של הב" וב¬ 
מחלות של דרכי־השתן 1 אולם ברור שקיימים מגעים הדוקים 
בין שני המקצועות האלה, 

א נ א ט 1 מ י ה. שתי הכ" של האדם שוכנות בחלק הגבי 
וד׳עליון של חלל-הבטן, ליד המתניים, משני צדי עמוד- 
השדרה, צורתן כעין פולי־קפה, שוליהן קמורים — מזה 
וקעורים (בכיוון לעמוד-השדדה) — מזה. אורך הכ ׳ 10 — 12 
0 ״מ, רחבה כ 6 — 7 ם״מ, עביה 3 — 4 ם״מ! משקל כל כ׳ 
כ 150 ג , . בצד הקעור נמצא חלל אגן־הכ׳ ( 1718 ^), שממנו 
נמשך מוביל-השתן("*"ע)! לצדו נכנס לכ׳ עורק-הכ׳ המס¬ 
תעף מן האאורטה היורדת, ויוצא מן ד,כ' וריד-הב׳ הנשפך 
לווריד החלול העולה. איזור חיבורם של 3 הצינורות האלה 
לכ׳ נקרא שער־הכ׳, פני הב׳ מכוסים עטיפה כפולה: קופסה 
שמנונית חיצונית וגלימה ליפית (של רקמה חיבורית) פני¬ 
מית. 

ברקמת הכ׳ ניתן להבחין בין הקליפה 0 מ 1 זס 0 ) 
החומה־אדומה, שהיא פם רחב בהק ף הכ/ ובין הלשד 
( 0£111113 ת!) הבהיר, המהווה את חלקה התיכון. בחתך החוצה 
את ד>כ' הקליפה נראית מגורעבת, והתצפית המיקרוסקופית 
מזהה את הגרעינים כגופיפי-מאלפיגי ! הלשד בנד קודם 
ישרים הפונים לכיוון האגן, שהם בעיקר הצינוריות־האוספות. 
הללו מסודרות קבוצות־קבוצות, בצורת 10 — 20 פירטי־ 
ד ו ת הסוכות — בסיסיהן מכוונים לקליפה וקדקדיהן לאגן —, 
הנראות בחתך במניפות. קדקדי הפירמידות בולטים לתוך 
האגן בצורת פטמות ( 11126 ק 2 ק), היוצרות בדיקף חלל- 
האגן כעין גביעים ( 0311065 ). 

האבובית היוצאת 
דוצרח — עפ״ר עוד 
בקליפה — את ה¬ 
פיתול המקורב 
(האבובית המעוקלת 
הראשונית), שמגעו 
היא נמשכת בצינו¬ 
רית ישרה היורדת 
לעומק הלשד וחוזרת 
ממנו לקירבת גופיף- 
מאלפיגי שממנו יצ¬ 
אה בהדור שע״ש 


מקופסית־באומן מתקפלת ומתפתלת 


עיניו־ קיוח• 



חתד־יזורר של הנ?יה 



נםר 11 (סכטה) 

1 . נופי!* מא? 8 יני; ז 2 #'חילטקו־ 
רב; 4 ,8 . החלק היורד וחעילח של 
הרור־הניה; 7,6,6 . פיתו? 
טרוחק; 8 אבובית־א 1 םפו 1 


הבלה [ 16 ״^]), וחו¬ 
זרת ומתפתלת ל פי¬ 
תול המרוחק (האבובית 
המעוקלת השניונית)! ב¬ 
צאתה ממנו היא נכנסת 
לאפובית רחבה יותר, ש¬ 
אליה נספחות עוד אבוביות 
— אבובית-אוספת, לפיכך 
מבחינים במהלך האבוביות 
בכ' קטעים של אפוביות 
מעוקלות ושל אבוביות 
ישרות. 

כל כ׳ מכילה 4-1 ־ 1 מיל¬ 
יון נפרונים. קטרו של גופיף- 
מאלפיגי כ 0.2 מ״מ, עובי 
האפובית הנמשכת ממנו 
0.015 — 0.025 מ״מ (במקט־ 
עיר, השונים), וארכה 5 — 6 
ם״מ. האורך הכללי של צינורות-השתן ב 2 כליותיו של האדם 
הוא כ 50 — 80 ק״מ, ולהן שטח־סגע גדול מאד עם רשתות 
נימיות־הדם, הן אלו שבגופיפי-מאלפיגי והן אלו שמקיפות 
את חא&וביו׳ת! שטח־ 
הפנים הכללי של צי- 
נורות-הפקעיות בל¬ 
בד נאמד ב 1.5 — 2 
כדר. 

היסטולוגיה. 
הדופן הפנימית של 
קופסית־באומן עשו¬ 
יה אנדותל דק, העד 
טף את הפקע , ת עטי¬ 
פה הדוקה! גם הדו¬ 
פן החיצונית עשויה 
אפיתל שטוח על־פני 
קרום בסיסי דק. ב־ 
אבוביות הקרום הב¬ 
סיסי של רקמה חי¬ 
בוריה מצופה אפיתל, 
שהוא במקטעים אח¬ 
דים של הצינוריות 
שטוח, באחדים — 


אביבית מעוקלת 
׳?ג^ניח רזדימית 



שילוב זז;םרח במערכת פלי־חדם 


קובי או אף גבוה, כעידבלוטי. לפיכך האופי הכללי של 
רקמת*הכ" הוא כשל בלוטה, שמוביל-השתן משמש לה 
מוצא-הפרשה. — מבנה מערכת כלי־זזדם בב׳ מיוחד במינו. 
עורק־הב/ הנכנס אל האיבר בשער-הב׳, מתפצל לענפים 
כמספר הפירמידות, והם עוברים בין הפירמידות עד לגבול 
שבין הלשד ובין הקליפה, כאן הם מתכופפים ויוצרים עורקים 
קשתיים, שענפיהם — מהם עולים אל הקליפה ומהם יורדים 
אל הלשד. מן הענפים העולים יוצאים עורקיקים, שמהם מס¬ 
תעפות פקעיות־הנימיות הנמצאות בתוך הקוססיות. נימיות־ 
הדם של בל פקעית שוב מתאחדות לעורקיק, המוציא את 
הדם — שהוא עדיין עורקי — מן הפקעית וחוזר ומתפצל 
לבימיות העוטפות את האבוביות ומזינות את הרקמה שבסבי* 
בתן. כאן הן נעשות ורידיות ומתאחדות לוורדידים, ולסוף— 


843 


כליה 


844 



ני 6 יוי־טא 85 י;י; קססית־באזט? י 6 קןית 


לווריד־הכ׳. נמצא, שהעורקים בה׳ מתפצלים פעמיים 
לנימיות, ורק לאחר הפעם השניה ד,ם עוברים לוורידים. 

פיסיולוגיה. העבודה הרבה — במשמעות פיסיקא• 
לית, וגם כימית — המוטלת על הב׳ משתקפת באספקת־הדם 
לאיבר זה ובחילוף התמרים והאנרגיה בו. דרך שתי הה״ — 
שמשקלו אינו מגיע ל 2 % /* ממשקל-הגוף — מוזרמים (בתנ¬ 
אים תקינים) כ 25% — 20 של תפוקת הלב (ע״ע מחזור-הדם, 
עכר 981/2 ): כ 1 — 1% לימד בדקה (פי 3 — 4 ממשקל האיבר), 
שהם כ 1,500 — 1,800 ליטר ביממה, ומתפוקת האנרגיה בגוף 
הנח (כ 2,000 קאלוריות ביממה בממוצע [ע״ע חלוף־חמרים, 
עמי 477 ! חמ-הגוף, עכד 551 ]) נזקפים 7% — 5 ( 100 — 150 
קאלוריות) ע״ח הב". 

מהותה של עבודה זו — הפקת השתן מן הדם, ע״י 
תהליך משולב של סינון, ספיגה והפרשה. סגולת פעילות 
הב׳ — לא זו בלבד שהרכב השתן, מבחינה איכותית ומבחי¬ 
נה כמותית, שוגה מאד מהרכב נוזל-הדם, אלא שהרכב השתן 
משתנה, בטווח רחב ביותר, בהתאם לצרכי הגוף ובהשפעת 
גורמים שונים ומרובים — הכל כדי לרכז בנסח קטדיחסית 
( 1 — 4 * 1 ליטר ביממה בממוצע) של שתן את כל הפסולת 
הנוצרת בגוף והמובאת לדם, באופן שהרכבו של זה האחרון 
נשאר קבוע הן מבחינת מ י ב 9 ר ב י ב י ו, הן מבחינת רי¬ 
כוזי ה ם וריכוזו הכללי, הן מבחינת המק. הריכוז 
הכללי של השתן עשוי להגיע עד כדי פי 4 — 5 מריכוז נוזל- 
הדם (בחלת-מדבר עד כדי פי 7 ) ,ואילו בתנאי אכילה מועטת 
ושתיית־מים מרובה ד,כ׳ מפרישה שתן דליל מאד. מהמרי* 
הפסולת יש שנמצאים מרוכזים בשתן פי 50 — 200 לעומת 
ריכוזם בדם (כגון שתגן וקראטינין, וכן סולפאטים), ואילו 
מרכיבי נוזל-הדם הדרושים'לגוף אינם מופיעים בשתן כלל 
(כגון גלוקוזה וחומצות אמיניות). מלח־בישול ומלחים אח¬ 
רים מופרשים בשתן כשהם מצויים בדם בעודף, ואילו כש¬ 
הגוף זקוק להם — הפרשתם בשתן נפסקת. הודות להתאמה 
זו של תיפקוד הכ" לצרכי הגוף, המשתנים מיום ליום ומשעה 
לשעה, תופסת ד,כ׳ מקום בראש בין האיברים המבטיחים 
לגוף את ההומאוסטזה (ע״ע) לגבי כמות נוזלי-הגוף 
ולגבי הרכבם. 

יצירת השתן בכ׳ נעשית ב 3 שלבים:( 1 ) התהוות "שתן 
ראשוני״ ע״י תהליך סינון של מי־הנסיוב; ( 2 ) ספיגה ברר¬ 
נית של מים ושל חמרים מומסים מתוך השתן הראשוני חזרה 


אל הדם! ( 3 ) הפרשה של חפרים מסויימים מן הדם לתוך 
השתן הראשוני. 

יצירת השתן הראשוני יוצאת לפועל בפקעיות. ע״י סינון 
פנימיות-הדם אל תוך קופסית־באומן. תהליכי הספיגה וה־ 
הפרשה, המשנים את הרכב השתן הראשוני עד להרכבו 
הסופי, יוצאים לפועל בדרכו הארוכה של הנוזל המסובן 
לאורך האבוביות, ע״י פעילותם של תאי־הציפוי של הצינו¬ 
ריות האלה ובהשפעתם של אנזימים והורמונים שונים. 

התהליך המתרחש בפקעיות הוא אולטרא־סינון, 
והוא מושפע מן הלחץ ההידרוסטאטי של הדם: עם המים 
עוברים את המחיצה המפרידה בין חללי-הנימיות ובין חלל- 
הקופסית התמרים בעלי מולקולות קטנות־יחסית — סוכר, 
שתנן, מלחים שונים ועוד,' וריכוזיהם בתסגין כריכוזיהם 
בנוזל־הדם! ואילו חמרים גבה־מולקולאריים, כגון חלבון, 
נעצרים ע״י המחיצה! לפיכך אין חלבון מופיע בשתן בפעו¬ 
לה תקינה של חכ". הספיגה באבוביות היא תהליך אקטיווי, 
והמכאביזם שלו ספציפי לגבי כל אחד מן החמרים הנספגים ז 
לפיכך אף ריכוזיהים בשתן הסופי אינם משקפים את ריכוזי- 
הם המקוריים, לא מבחינת הערכים המוחלטים של הריכוזים 
ולא מבחינת יחסי הריכוזים של החסרים השונים. 

מרכיבי הדם השונים מופרשים במידה שונה בשתן. 
מקובל לבטא את המהירות שבה מופרש חומר מסויים בב" 
ע״י חישוב ״הפינוי״ שלו(^״ 3 ־ 01041 ) מהדם אל השתן, לפי 
הנוסחה: 

מבבת / 1 בם - - ־= 01 

(ס = ריכוז החומר בשתן, 8 = ריכוז החומר בדם, ¥ = 
כמות השתן המופרשת בדקה)! 1 ב> מציין את כמות הדם 
המתנקזת בדקה מן החומר הנידון. 

יש חמרים, כגץ אינולין (ע״ע) או קו־אטינין, שעוברים 
מן הדם אל השתן בשעת הסינון בפקעיות ואינם נספגים- 
חזרה באבוביות, ואף אינם מקבלים תוספת ע״י הפרשה 
מתאי האבוביות. לפיכך ערך־הפינוי של חסרים אלה משקף 
את תהליך הסינון, וניחן להשתמש בהם (בייחוד באינולין) 
לקביעת גידל הסינון בפקעיות. 

הסינון בפקעיות באדם מבוגר, בעל כ" תקינות, מגיע 
ל 120 — 150 מ״ל לדקה, שהם 160 — 180 ליטר ביממה (פי 
30 — 35 מנפודהדם בגוף). מאחר שכמות השתן היומית 
אינה אלא 1 — 2 ליטר, נמצא שכ 99% — 98 של השתן הרא¬ 
שוני •נספגים לאורך האבוביות חזרה אל תוך נוזלי-הגוף, 

יש חמרים רבים שהם בעלי ערכי־פינוי נמוכים מזה של 
האינולין, משום'שהם נספגים־חזרה בדרכם לאורך האבו- 
ביות , דש חמרים בעלי ערכי-פינוי גבוהים יותר, המוצאים 
את דרכם לשתן גם בזרימתם לאורך דפנות הנפרונים. הספי¬ 
גה וההפרשה, ז״א הפעילות של תאי־הציפוי'של האבוביות, 
משתנות בטווח רחב בתנאי-ניסוי שונים ולפי המסיבות. 
החישובים המתבססים על ניסדים אלה נמצאו מאומתים גם 
ע״י בדיקות ישירות של כמדות זעירות של שתן, 0.5 ממ״ק 
ולמטה מזה, שנלקחו בשיטת-ניקור עדינה ביותר ממקומות 
שתים של הנפרס המבודד בחיות־ניסד (ר׳ להלן, עט׳ 853 ). 

ערך־פינוי נמוך מזה של האינולין מתקבל, למשל, לשתנן, 

שב 40% מכמותו המסתננת בפקעיות נספגת־חזרה בתוך 
האבוביות. הגלוקוזה, המסתננת גם היא בצורה הפשית בפק- 
עיות, נספגת־חזרה בשלמות באבוביות בתנאים תקינים, ואי- 



845 כליח 846 


נד. מופיעה בשתן 
כלל. במחלת הספרה 
(ע״ע) כמות־הסובר 
בדם, וממילא גם ב־ 

תסנין הפקעיתי, מוג¬ 
ברת ועשויה לעלות 
מעל לכושר־הספיגה 
של האבוביות, וחלק 
מהסוכד שהסתנן אי¬ 
נו נספג־חזרה ומופיע 
בשתן. 

המרים המופרשים 
מן הדם לתוך השתן הראשוני ע״י תאי האבוביות — 
נוסף על תהליך הסינון בפקעיות — הם בעלי ערכי־ 
פינוי העולים על זה של האינולין. כאלה הם המרים 
אורגאניים שונים, סבעיים וסינתטיים, שהם זרים לאורגא־ 
ניזם והוחדרו לתוכו, כגון דומרי-צבע מסויימים, פניצילין, 
דיויז־ראסט — תדבובת־יוד אורגאנית, המשמשת כחומר-ניגוד 
בבדיקת־רנטגן של הכ׳ ׳ ושל דרכי-השתן. דיודראסט וחומצה 
ידאמינו־היפורית, שהוכנסו לדם בריכוז נמוך ומגיעים לב׳ 
דרך עורק־הכ׳, נעלמים מהדם בעברו את הב׳, ואין למצוא 
אותם גם בדם הוורידי היוצא מן הב׳. לפיכך פינוי החמרים 
האלה משקף את גודל זרימת הדם דרך הב" (ר׳ לעיל, עמ׳ 
844 ). וזרימה זו אף נמדדה בשיטה הזאת. 

לגבי תיפקודי האבוביות הוכח שלכל חלק וחלק 
של האבוביות — מעוקלות וישרות, מיק טעים יורדים ועו¬ 
לים — מיועדים תפקידים מיוחדים בספיגה ובהסרשה. 
המחקרים במנגנוני-המעבר של מים, מלח ותמרים אחרים 
דרך דפנות האבוביות משתלבים במחקר הבסיסי העוסק 
במעבר דרך קרומים חיים בכלל (ע״ע ממברנת), שהביא 
להבנת מהותו של ״מעבר פעיל״ — תהליך הצורך אנרגיה, 
ובמיוחד של מנגנון ״משאבת־הנתרך — נדידת יון יזה מה¬ 
נוזל התוך־תאי, שבו הוא נמצא בריכוז נמוך, אל תוך הנחל 
הבין־תאי. שבו ריכוזו תמיד גבוה הרבה יותר. — מפעולות 
תאי האבוביות גם המנגנון של שמירת הראקציה הקבועה 
של נחלי-הגוף, שהיא קרובה לנימראליות ( 7.4 = מק). בב׳ 
מושג דבר זה, נוכח היצירה המתמדת של חומצות במטא- 
בוליזם של הגוף, ע״י הפרשת שתן חמדן, בעל מק המוגמך 
עד 4.6 . המנגנון הזה של תאי האבוביות כולל את היצירה 
של אמוניה ואת ההפרשה של יוני-מימן ע״י שיחלופם נגד 
יוני נתח ואשלגן. המימן המגיע לתוך חלל האבוביות מת¬ 
קשר עם האמוניה ועם יוני ביפוספאט וביקארבונאט; 
4 01 ממ ^)?,־מגמ מופרשים בשתן, והחומצה הפחמנית 
נספגת-חזרה לתוך התאים ומתפרקת למים ו 2 ס 0 . 

ריכוז השתן. מנגנון היצירה של שתן מרוכז, בעל 
אוסמולאריות הגדולה סי 4 ויותר מזו של הנסיוב, דורש 
מקור־אנרגיה מיוחד. תהליך הריכוז קשור במבנה המיוחד 
של הנפרון — בעובדה שצינוריותיו מסודרות בצורת לולאה 
ארוכה, שבה הצינור-היורד, הצינור-העולה והצינור־האוסף 
מונחים זה ליד זה בקירבה הדוקה. קיים כאן מערך של 
"ורימה נגדית": ריכוז הנחלים בתוך הצינור־היורד הולך 
וגדל עד לנקודת-המפנה של הלולאה באיזור-הפטמות, שבו 
שורר לחץ אוסמוטי גבוה מזה שבקליפת הכ׳ 1 הצינוריות 
העולות מסוגלות להעביר באופן פעיל, בעזרת "משאבת 


הנתרן" יונים של נתרן (יחד עם כלור) אל תוך רקמת- 
הביניים ומשם לתוך חלל הצינוריות־היורדות! השתן הרא¬ 
שוני, הנכנס לצינוריות אלה, קולט את התוספת הזאת של 
מלח, וריכוזו עולה עד לקצה הלולאה, אולם מעבר לסיבוב 
ובדרך-חזרה כלפי מעלה המלח שוב יוצא מן השתן, מאחר 
שגם הצינוריות־האוספות עוברות דרך איזור האוסמולאריות 
הגבוהה, ודפנותיהן חדירות למים בלבד ולא למלח, נספגים 
מים מחלל הצינוריות הללו אל תוך הרקמה, והשתן הסופי 
נעשה מרוכז יותר ויותר ככל שהוא מתקרב לאגן-הכ׳. 
משיקול זה מוסברת העובדה שהלולאות הארוכות ביותר 
מצרות בכליותיהן של חיות-מדבר, המסוגלות להסיק שחן 
מרוכז במיוחד. 

ויסות פעילות הר. מערכת־קשר יעילה בין הב" 
ובין תחנות־הבקרה השתות של הגוף היא תנאי ליעילות 
פעילותה של הב׳ בהומאוסטאזה של נחלי-הגוף. על פעילות 
ד.כ׳ משפיע זרם־הדם עצמו, המשתנה עם השינויים של 
תפוקת־הלב ושל לחץ־הדם הכללי. שינויים אלה משפיעים 
במישרין על אספקת הדם לב": למשל, במצבים של הלם 
(ע״ע) פוחת הסינון בפקעיות ומתמעט השתן. מערכת־ 
העצבים האוטונומית מווסתת את זרימת הדם אל הכ ׳ , ואילו 
צינורות-הדם בכ ׳ עצמה מושפעים רק מעט מגירויי ה 0 ימ־ 
פאתיקום. ויסות פעילות הכ , לזמן ארוך יותר, בהתאמה 
לשינויים האיטיים הקשורים בתזונה, בהתאקלמות, במחלות 
מסויימוח וכד, נעשה בעיקר ע״י ה ו ר מ ו נ י ם. כושר ספיגת 
המים באבוביות, ז״א האפשרות ליצירת שתן מרוכז תוך 
חיסכון בנוזלי-הגוף, תלויה במידה מכרעת ב״הורמוו אנטי- 
דיוו־סי״, שזוהה עם הוזופרסין (ע״ע! וע״ע היפוסיזה, עמ׳ 
339 , וכרך-מילואים). ייצורו בהיפותאלאמום והפרשתו דרך 
האונה האחורית של ההיפופיזה הם תהליך של היזודחחר: 
הם מופעלים כשקיים בגוף צורך במים, וחגירוי להפעלתם 
הוא ריכוז אוסמוטי מוגבר של הנסיוב והפחתת כמות־הנוזלים 
הכללית במחזור-הדם. כשייצור הורמון זה לוקה בעקבות 
מחלת ההיפופיזה, גוברת הפרשת השתן במידה רבה מאד, 
לפעמים עד כדי 20 ליטר, ואף למעלה מזה, ליום, ומאלצת 
אח החולה לשתיית כמדות גדולות של מים — מצב של 
״דיאבטס תפל״ (*ט^ 1 ק 51 מ 1 ;!?>זשנ 131 ס — להבדיל מן "הדיא־ 
בטם המתוק״ [= הסברת]). נתינת התורמת בצורת זריקות, 
או גם בצורת אבקתי-הרחה דרך האף. עשויה להקטין אח 
כמות השתן. ספיגת הנתרן באבוביות מזורזת ע״י האלדו־ 
סטית שמהורמוני קליפת יתרת־הכליה (ע״ע), והגירוי העי¬ 
קרי ליצירתו גם הוא הנפח המופחת של נחלי-הגוף. שני 
ההורמונים האלה, המצמצמים את הפרשת המים והמלח 
בשתן ע״י זירוז ספיגתם באבוביות, מווסתים בפעולתם 
המשולבת את הכמות הכללית של מלח ושל מים בגוף ואת 
הריכוז האוסמוטי של הנסיוב. שאלת קיומם של הורמונים 
מגבירי ההפרשה של מים ומלח ע״י הפחתת ספיגתם באבר 
ביות עדיין לא הוכרעה. 

הב , עצמה היא מקום יצירתם של הורמונים, המשפיעים 
הן על פעולת איבר זה עצמו והן על מערכות אחרות של 
הגוף. תאים של מערכת מיוחדת, הנמצאת במקום־המיפגש 
של העורקים המובילים את הדם אל הפקעיות עם החלק 
המרוחק של האבוביותז מייצרים את הרנין ("!"־ז), שעיקר 
פעולתו הוא ביצירת הורמץ אחר, האנגיוטנזין (- 11 * 308101 
ם!*)׳ המגביר בדרכים שונות את לחץ־הדם (ע״ע מחזור- 



•וון רוממי |<יולסר*־חסניח 

י גא 
־ 9 

גלזקחה 

זום דים אורמי׳ים *ופייס 
9,0 ריכח חש וזן הראשוני 

-ב> 

*גא 

!* 9 (זזחפגח השתן) 
♦צ 
9,0 

שיוזנן, חוסצת שחן 
חסרי-הפרשו? 

א סו ודגניים וזדים 


הפרשה וספיגת 
בח 5 סי*הנםרון השונים 




847 


כליח 


848 


הדם, עט׳ 984/5 ) והמגרה את קליפת יתרת-הכליה ליצירה 
מוגברת של אלדוסמרון. בצורה זו הרנין והאנגיוטנזין מעור¬ 
בים הן בורסות לחידה דם בגוף, והן במאזן הגתרן. התאים 
המייצרים את הרנין מושפעים בצורה של היזון־חוזר מלחץ־ 
הדם בעורק־הפקעית — מזה, ומריכוז המלח בנחל האבובית 
המרוחקת — מזה. 

5 ח ל ו ת ה כ". הר" נפגעות במחלות מרובות, מהן הפר 
געות בכי עצמן בלבד, מהן מחלות כלליות או מחלות של 
מערכות שונות של הגוף, המשפיעות על הב" בצורה מיוחדת, 
כגון הסכרת, יתר לחץ־דם, מחלות זיהומיות, מחלות מטאבר 
ליות, ועוד. את מחלות דרכי־השתן הפוגעות גם בב" (אבנים, 
גידולים, שחפת ודלקות אחרות) משייכים לאורולוגיה, אולם 
בהרבה מקרים קיימת חפיפה בין הנפרולוגיה והאורולוגיה, 
הן לגבי האבחנה והן לגבי הטיפול. 

הסימנים העיקריים הכלליים של מחלות-הכ״ הם: חלבון 
בשתן! דם בשתן? בצקת(ע״ע)! לחץ־דם מוגבר ז סימנים של 
השפעת פעולה לקרה של הב״ על הגוף כולו(ר׳ להלן: אי- 
ספיקת ר,כ"). לאבחנת מחלות־הכ" השונות וקביעת שלביהן 
והשפעתן על הגוף פותחו שיטות־מעבדה מרובות: בדיקת 
השתן הרגילה, קביעת רמת השתנן והקראטינין בדם ובשתן, 
צילום הב" בעזרת חומר-ניגוד, ועוד* י ובן משתמשים בשי¬ 
טת הביופסיה סהכ ׳ , ז״א הוצאת פירור קטן של רקמת־הב׳ 
במחט חלולה מיוחדת ובדיקתו המיקרוסקופית. 

מחלות-הכ" השכיחות ביותר הן הצורות השונות של 
דלקת-הב״ ( 5 ״״^״), שאותן כללו לפנים במושג הכולל 
של ״מחלת-בוייט״ (ר׳ להלן, עמ' 852 ). דלקת הפוגעת בראש- 
וראשונה בפקעיות ( 15 ז 1 שנ 1 ג 061 ס 1 ודס 111 ס^) מופיעה לעיתים 
בצורתה החריפה בעקבות אנגינה (ע״ע) של השקדים הנגר¬ 
מת ע״י זיהום בחידקים, עפ״ר בסטרפטוקוקים, והיא שכיחה 
במיוחד בגיל הילדות והנעורים. סימניה: מיעוט שתן, הופעת 
דם וחלבון בשתן, בצקת, יתר-לחץ-דם, שינויים בהרכב הדם, 
כגון עליה ברמת השתנן. בדרד־כלל חולפת מחלה זו ללא 
השאר פגם, אולם יש שהיא עוברת למצב כרוני-מתקדם, ההו¬ 
פכת את החולה לנכה; גם התסמונת הנפרוטית (ר׳ להלן) 
יכולה להיות אחתימצורותיה של דלקת־כ" זו. הפגיעה בב" 
במחלה זו היא תמיד דו-צדדית, והיא קשורה בתהליכים 
איממולוגיים, כפי שהוכח מתצפיות בדלקת-ב" ניסויית. 

דלקת־ב" מסוג אחר היא הנגרמת ע״י חדירת חידקים 
לרקמת ד.כ׳ עצמה, והיא השכיחה ביו מחלות-הכ" הכרוניות. 
בהרבה מקרים חודרים הוזידקים, עפ״ר 0011 .£. לתוך הר׳ 
מלמטה, ז״א משלחוף־השתן דרד מובילי-השתן ואגן־הכ׳, 
בייחוד במצבים של הפרעת הזרימה החפשית של השתן, כגון 
אבנים בדרכי-השתן, צלקות, הפרעות מלידה, לחץ על 
מובילי־השתן מבחוץ וכר. זוהי ד ל ק ת ה א ג ן ו ה כ׳ (-:>ץס 
8 ם 1 -נ 1 )קשמ 10 ), הפוגעת פעמים רבות בב׳ אחת בלבד, או 
אפילו רק בחלק ממנה. בשלב חריף מלווה המחלה סימני 
הזיהום בחידקים, כגון חום גבוה וצמרמורת, יחד עם סימנים 
מקומיים, כגון רגישות וכאבים באיזוד הב" ולאורך דרכי- 
השתן! השתן מכיל חלבוןותאי-מוגלה(כדוריות־דםלבנות), 
ולעתים קרובות אפשר לגלות בו את החידקים האחראים 
לזיהום. אולם במקרים רבים מתפתחת ומתקדמת המחלה 
שנים רבות בצורה איטית וסמויה עד להופעת הסימנים של 
אי־ספיקת ד,כ" (ר׳ להלן)! מחלה זו עשויה לגרום גם ליתר 
לחץ-דם, הזיהומים ניתנים לטיפול בחמרים אגטיביוטיים 


ותרופות דומות אחרות, אולם לגבי הפרעות מכאניות המעו¬ 
דדות את זיהום דרכי-השתן יש לפעמים צורר בטיפול 
כירורגי-אורולוגי. 

ידועה גם תמונה של מחלת־כ" מיוחדת במינה, המצטיינת 
בבצקת קשה במיוחד — עד כדי התהוות עודףימשקל של 
20% ויותר —, שבה נעדרים לפעמים בתמונה הפאתולוגית 
סימני-הדלקתבפקעיות,ולעומת-זאת נמצאים שינויים ניווניים 
באבוביות. לפנים ניתן למחלה זו השם נ פרוזה, להבדיל 
אותה מהנפריטיס. לאחרונה נתערערה ההבדלה החדה בין 
שתי המחלות׳ והיום סבורים ש״הגפרוזה" היא שלב חולף 
בהתפתחות דלקת־הכ" הפקעיתית. תמונת מחלה זו מופיעה 
לפעמים גם בפגיעות אחרות, לא־דלקתיות, של הב", כגון 
בסכרת, בהרעלות ובשינויים מסויימים של חלבוני-הדם. 
משום־כך רווח היום הביטוי תסמונת נפרוטית כשם 
כולל לתמונת המחלה, המשותפת לתהליכים פאתולוגיים 
שונים. הבסיס הפאחו-פיסיולוגי המשותף לתסמונת זו, על 
כל סיבותיה, הוא איבוד קשה של חלבון בשתן, מחמת 
חדירות מוגברת של קרומי-הפקעיות לחלבוני-הדם. הפסד 
החלבון עשר להגיע ל 20 — 30 ג׳ ליום! הוא מדלדל את כמות 
החלבונים בנסיוב׳ מנמיך את הלחץ האונקוטי (הקולואידי- 
אוסמוטי) של הנסיוב, ומי־הנסיוב יוצאים מפלי-הדם לתוך 
הרקמות וגורמים לבצקת. 

הפרעות אב וביתיות. התפקידים המגוונים של 
האבוביות מושתתים על פעולתם של אנזימים מרובים, ושי¬ 
בושים בפעולותיהם מתבטאים בהפרעה בספיגחם או בהפר¬ 
שתם של חמרים מסויימים באבוביות, ובעקבותיה — בשי¬ 
נויים בהרכב השתן והדם, והמאזן המופרע עשר לתת אותו¬ 
תיו גם במערכות ובאיברים רחוקים מהב׳. הפסדים של סידן 
ושל זרחן בשתן בעקבות ספיגתם הלקרה באבוביות עשרים 
לגרור פגימה בעצמות. תב ההפרעות האבוביתיות הן 
ליקרים־מלידה, מיעוטן הן תוצאה של פגיעה בכ׳ ע״י 
מחלות של ד,כ׳ עצמה או של הרעלות. מן ההפרעות האלו: 
ליקר בספיגה של סוכרים שונים, ובעקבותיו הפרשת סוכר 
בשתן כשרמת הסוכר בדם היא תקינה — "דיאבטם כלייתי! 
ליקוי בספיגה של מים, אפילו בנוכחות של ואזופרסין רב — 
״דיאבמם תפל מסיבה כלייתית״! ליקר בספיגתן של חומצות 
אסיניות שונות, כגון ציסטין או גליצין; הפרעות במנגנונים 
האבוביתיים של הפרשת שתן חמוץ (ר׳ לעיל, ענד 845 ), 
ובעקבותיהן — חמצנת של הדם < הפרעות במאזן םידן־זרחן 
על רקע כלייתי. 

יתד ל ח ץ ־ דם. יחסי-הגומלין בין הר" ובין לחץ־הדם 
הדוקים מאד. רוב מחלות-הכ" הכרוניות מלווות יתר לחץ־ 
דם, ולעתים קרובות סיבוך זה הוא המכריע את גורלו של 
החולה בגלל השפעתו המזיקה על הלב. הגדלת הלב חיא 
אחד הסימנים של מחלוח־הכ" הכרוניות. מאידך, יתר לחץ- 
הדם מגל סיבה-שהיא משפיע גם על ד.כ" וגורם לשינויים 
בכלי־הדם של ד!כ׳ ולטרשת הב׳ ( 10518 ־ 10501 ^ 1 )), ובמרו¬ 
צת הזמן לאי־ספיקת ד,כ״ (ר׳ להלן). — ההיצרות של 
אחד מעורקי-הכ" יכולה גם היא להיות הסיבה של מחלת 
יתר לחץ־דם, וזאת מחמת ייצור מוגבר של רנין (ר׳ לעיל, 
ענד 846 ) בב , שבה מופחת זרם־הדם, ניתן לטפל במחלה זו 
ע״י ניתוח בכלי-הדם המוצר. 

על האקלמפסיה — ע״ע הריון, עם , 264 . 

א י - ם ם י ק ת ה כ". עם ההרס המתקדם של רקמח-הב' 



849 


כליח 


850 


בעקבות מחלה כרונית מתפתח בהדרגה הצב שבו אין הב" 
הספיקות לסלק את הפסולת מן הדם ולווסת את הרכבו. 
השתנו והמרים מזיקים אחרים מצטברים בדם, ומאזן המל¬ 
חים בו מופרע קשות, וסופו של מצב זה שהוא מביא לידי 
א ו ך מ י ה (ע״ע). — ידוע גם מצב שלאי־ספיקת־כ" 
חריפה — כשחב" פוסקות באופן פתאומי מלייצר שתן, 
הסיבות להצב זה הן רבות ושונות: הרעלות הפוגעות 
ברקמת־הב/ הלם אחרי חבלות קשות והפסד-דם קשה, זיהו¬ 
מים קשים או מחלות חריפות אחרות. במצבים אלה נשקפת 
סבנה לחיי החולה גם לאחר חלוף המחלה היסודית, ויש 
לקיימו בטיפולים שונים עד שחב׳ מתאוששת ומחדשת את 
פעולתה. לעתים יש לנקות את הדם באחת השימות המבוס¬ 
סות על עקרון הדיאליזה (ע״ע), ולמסרה זו אפשר לנצל את 
הצפק: במחטים וצינורות מכניסים לחלל־הבטן תמימת־ 
מלחים הדומה בהרכבה לנסיוב, משאירים אותה שם מספר- 
שעות עד שהיא קולטת חלק מהשתנן של הדם וחמדי־פסולת 
אחרים, ואח״ב מנקזים אותה שוב מחלל-הבטן. בטיפולים 
אלה מרוויחים אח הזמן הדרוש עד להחלמת הב". 

שימה אחרת היא השימוש בס המלאכותית, שגם 
פעולתה מבוססת על עקרון הדיאליזה דרך קרום חדיר- 
למחצה, הנותן ©עבר למים ולמולקולות קטנות, אך לא 
למבנים ככדוריות־הדם או למולקולות גדולות כחלבוני־הדם, 
בס המלאכותית מעבירים את דמו של החולה בצינורות 
מאחד העורקים אל המיתקן ומשם חזרה אל אחד הוורידים. 
בתוך המיתקן הדם מוזרם דרך ערוצים צדים ושטוחים, שדם- 
נותיהם הם קרומי צלופאן, שבצדם החיצון נמצאת תמימת- 
מלחים, הדומה להרכב התקין של נוזלי־הגוף. בעברו דרך 
המיתקן מוסר הדם לתמיסת-השסיפה את החמרים הנמצאים 
בו בריכוז גבוה, כגץ 
שתגן, קראטינין, 
אשלגן וכר' ואילו 
מלחים שריכוזם בדם 
נמוך חודרים דרך 
הצלופאן מתמיסת־ 
השטיפה אל תוך 
הדם. גם במקרים של 
הרעלות אפשר לט¬ 
הר את הדם מהרעל 
בשיטה זו, אם הרעל 
מסוגל לעבור את 
הממברנות, כגון ב¬ 
מקרים של הרעלות 
בסמי־שינה (ברבי־ 
טורמים). 

הניסויים הראשו¬ 
נים של דיאליזה של 
הדם בבע״ח נעשו 
כבר לפגי מלה״ע 1 . 
השימוש בשיטה זו 
לגבי האדם נתאפשר 
רק לאחר שהומצאו 
ממברנות-צלופאן ד¬ 
קות ויציבות ולאחר 
הגילוי של ההפארין, 

זר 


המאפשר למנוע את קרישת הדם ולקיים את נזילותו 
בשעת מעברו בס המלאכותית (ע״ע דם, ענד 720 ). 
המיתקנים היעילים החדישים מכילים, בצורות שונות, את 
החלקים ההכרחיים: מערכת צינורות-צלופאן, צינורות* 
קשר ביניהם לבין כלי-הדם של החולה, מיכל לנוזלי־השטיפה 
או מערכת-זרימה לנוזלי-השטיפה מסביב לצינודות־הצלופאן, 
©שאבות ומבשירי-ויסות לזרימה מתמדת של הדם ושל 
נוזלי־השמיפה, ומכשירי-עזר שונים. הטיפול בס המלאכו¬ 
תית נמשך 6 — 10 שעות, ואפשר לחזור עליו כמה פעמים 
בהפסקה של ימים אחדים, לפי חומדת המצב, עד שכלייתו 
של החולה מתאוששת. 

לאחרונה פשט השימוש בס המלאכותית גם לגבי חולי 
אי-ספיקת כ" כרונית, שבהם פסקו הב" לפעול לחלוטין 
ואפסה התקווה לריפוי המחלה היסודית. לשם קיום חייהם 
זקוקים חולים אלה לטיפולים חתרים כל 4 — 5 ימים. לשם- 
כך מקיימים "גשר" מתמיד בין אחד העורקים ואחד הוורידים 
בזרועו של החולה ע״י צינור פלאסטי חיצון, שאותו אפשר 
לפתוח כל פעם לקראת חיבור כלי־הדם למיתקן הדיאליזה 
ולחזור ולסגרו אחרי הטיפול. במקומות רבים, וגם בישראל, 
הוקמו מדכזי־דיאליזה, המטפלים כל אחד במספר מוגבל של 
חולים כאלה, שלהם ניתן לספק טיפול זה בבית־החולים, לפי 
התור, כל כמה ימים למשך שעות־מספר. שיטה זו של 
החזקה-בחיים של חולים, הסובלים ממחלה אנושה, מעוררת 
בעיות חמורות: התקנת מרכזי-טיפול חדשים מרובים, אמון 
צוותי רופאים ועוזרים נוספים, ובעיקר — בחירת החולים 
המתאימים לטיפול המיוחד הזה, מבחינה רפואית ופסיכולו¬ 
גית, והחזרתם לחיים תקינים. לאחרונה משתדלים לפתור 
בעיות אלה בשיטת "הדיאליזה-בבית" והטיפול בידי משפח¬ 
תו של החולה. 

ה ש ת ל ת - ס. בשנים האחרונות פותחה לטיפול בחולי 
אי-םפיקח כ" קטלנית שיטת השתלת־ס (ע״ע סרנספלנט־ 
ציה). גם כאן קדמה תקופה ארוכה של ניסויים בבע״חילשי־ 
מוש המעשי בשיטה לגבי חולים. השתלת ס בכלב בוצעה 
בהצלחה לראשונה ב 1902 . ב 50 השנים שלאחר״מכן עמדו 
הרופאים על הקשיים הקשורים בבעיות האימונולוגיות של 
דחיית האיבר המושתל ע״י המקבל. ההשתלות המוצלחות 
הראשונות בוצעו בתאומים זהים׳ שביניהם אין דחיה על 
רקע אימונולוגי. בשנים האחרונות למדו, במידה הולכת 
וגדלה, להתגבר על תהליכי-הדחיה בשיטות שונות של דיכוי 
תגובת-הדחיה, המעכבות או עב״פ מצמצמות את יצירת 
הנוגדנים של המקבל נגד השתל הזר: הקרנת-רנמגן, תרופות 
ציטו-טוכסיות מיוחדות, סטרואידים, נסיוב פעיל נגד הליכד 
פוציטים (ע״ע דם, עמ׳ 714/5 ) יוצרי הנוגדנים. גם בשטח זה 
התעוררו בעיות קשות חדשות, גם בעיות מוסריות, בגלל 
הצורך ליטול את הס להשתלה מאדם חי, שהוא מקרוביו 
של החולה, או מאדם מת, זמן קצר עד כמה שאפשר לאחר־ 
מותו — ומכאן הבעיה החמורה של קביעת המוות, 

טוכ 0 י.קולוגיה ופארמאקולוגיה של הס. 
הב", ובייחוד האבוביות, רגישות ביותר לממסד רב של 
תמרים, משום שהתפרים הטוכסיים מגיעים לתאי־הס בריכוז 
גבוה בשעת יצירת השתן. החשובים בין התמרים האלה הם: 
מתכות כבדות, בגון כספית, עופרת, ביסמוט, ארסן, חמרים 
אורגאניים תעשייתיים, כמו פחמן טטרא-כלורידי ( 0014 ), 
וגם תרופות רבות, ביביהן חמרי-סולפה, פנאצטין, חמרים 



10 ' 


—מערכת צינורות־צלו&אז: פ—מיכל 
הכליה המלאכותית על חלקיה העיקריים: 
נוזלי-השטיסה. 

2,1 —העורק והווריר עם הצינוריות הטו- 
בילות והמתזירות את חרם; 5 —טיכל הצי¬ 
נור המוביל את הדם: 4 — סיכל לעירוי 
דם או נוזל אתר; 5 —משאבה: ©¬הצי¬ 
נור המחזיר את הדם; ד—שסתום להוצאת 
בזעות־אוויר; 8 —צינור לתמצו; 0 —גזה־ 
חימום: 10 — מערבל 



851 


גליד! 


852 


אגטיביוטיים שובים. ההרעלות בתמרים אלה מתבטאות בצד 
רה של אי־ספיקתב" חריפה או בצורה של בזק איטי המתפתח 

במשך חדשים או שבים. 

אפשרויות הטיפול במחלות־כ" בסמי-רפואה מצומצמות 
למדי. המחלות הזיהומיות, הבגרמות ע״י חידקים, מגיבות 
להמרים אנטיביוטיים, אולם רוב מחלות־הב" איבן מושפעות 
מתרופות. בכמה צורות של התסמובת הנפרוטית אפשר להק¬ 
טין את הפרשת החלבון בשתן ע״י מתן סטרואידים. 
לעומת-זאת אפשר להשפיע על כמה מצבים חולביים של 
הגוף בתרופות המשפיעות על חס", ובייחוד על האבוביות: 
בצורות שובות של בצקת אפשר להגביר את הפרשת המלח, 
יחד עם מים, ע״י תרופות המעכבות את ספיגת המלח באבר 
ביות. חמרים אלה, הבקראים "משתנים" ( 1 צ) 1 *״ 11 ג 1 >), מש¬ 
תקים באופן זמבי וחולף את המנגנונים האבזימתיים באבר 
ביות הקשורים בספיגת הבתה. מן התמרים הפעילים בכיוון 
זה: תכשירי־כספית אורגאביים, תרכובות אודגאביות אחרות 
הפועלות באופן ספציפי על האבוביות, וגם חמרים הסותרים 
את פעולת האלדוסטרון הגורם לספיגת הבתרן. 

פ. אפרתי, מיבנה וחיפקוד הכליה (הרפואה, ס״א, חוב׳ ם׳), 

14 51 תשכ״ב ן , 1 ) 1 , 1951 ,? 1414112 7/12 י ו 1 > 1 ת 

01$12$ 0/ ?27181 3/1?$1010%?, 1956; 14. 531 1871 \ 1 ך 1212 א־ , 6 ־ 1 ־ ^- 
/1211211, 1958, 1. ?. ^(617111, 7112 /11 801 ) ? 1414112 11/1€181 ״ - 
40161 14712 ? 11 ) 7.211 ,־ 01 מתס 0 י 0 .ן ; 961 ! ,( 1 . 10 < , 205 ,.־ - 
$1011, 1962, ^1. 8. $$112 / 0 01$28$2$ ,ז 61 ^\ . 0 .£- 5$ ט 3 זז 
1414112?, 1963, ?. 0. ^11113015 (6(1.), ?1021110112$ ($114 1112 
1414112?, 1963, £. 1> ^4001 02112 7/12 2 \ 78 8714 01172 , 6 ־ ' 

10 012 , 1 ) 0 ־ 81 .{ , 1964 , 1871$8$1011 ^ 811$ ז' 1 71$$112 / 5 > } 1271 ז 1 ק 
14122211, 1964, 5?7 1 ! .* 411161 ) 1 ( 1414112 1/12 011 1 ת* 0$11 ?.ה 
\46(1 .411 %2 14811 ? 78 י 1111£ > 86£11 ־ם 41131 . 4 \ ; 1964 ,( 36 י 
$811% (501 61 4^, >10 216), 1965, 8. 14 146]311 ן £111$ כ , 
?81/1010%)/ 0 / $/12 1414112?, 1966; 7. ^ 10 /?ז 140 , 67 ־ 1 ־ 101 ״ - 
£2122$!$ 11 ? .? 8 ;* 1967 , 2/72812$ ^ 27 ? 1/12 /ס X5, 7)1?$1010%? 

0 / 1/12 1414712? 8114 304? ?1144$, 1968 *; £ £. 8601(61 ־ , 
5^11^1(781 38$!$ ־ 801111161 . 08 , 1968 , 01$28$2 727181 / ס - 
4 £ 1 * 11161 - (6(15.) , 7/12 1414112 ?, 1 , 1969/71 ,^ 1 ־ 

ת. ד. א. - י. ל. 

ת ו ל ד ו ת מ ח ק ר ה כ/ מחלות הב" בזכרות כבר במקו¬ 
רות עתיקים. הי פ וקר ט ם השתמש הרבה בראיית השתן, 
ואף הבחין בין שיבויים חולביים בשתן הבאים מן הב׳ ובין 
אלה הבאים משלחוף־השתן ו״סביבתר׳ (= הערמובית): 
באחרונים אין בדאים דם וקרישים בלבד, אלא הם מלווים 
גם כאב בהשתבה. תיאור-מחלה שסימניה פאב־ראש, נטיה 
לשנה והתכווצויות מורה, כנראה, על אקלמפסיה; היפר 
קראטם עמד גם על הסכנה שבמצב של הפרשת שתן דליל 
וחסר-צבע, וגם על הפרעות פסיכיות המלוות ליקויים בהש־ 
תנה — אולי רמז לאודמיה (ר׳ לעיל). ייתכן שעמד גם 
על נוכחות חלבון בשתן במקרים של מחלות כ/ בדבריו: 
"אם פני השתן מכוסים אבעבועות, זה אות למחלת כ" וסימן 
שהמחלה תהיה ממושכת״. — ר ו פ ו ם האפסי תיאר את הת¬ 
קשות ד.כ׳ ואת התופעות המלוות אותה'— מיעוט השתן 
וצבירת מים בגוף. ק ל ם ו ם שם לב למשמעות כמות השתן 
והיחס שבין כמות י הנהלים שהחולה שותה וכמות השתן 

שהוא מפריש. 

ג ל נ ו 0 הרחיב את הדיבור בנושאים אורולוגיים, אולם 
חשובות ביותר דעותיו בפיסיולוגיה של הפרשת השתן מן 
הדם והתהליכים בה׳. הוא הוכיח ע״י ניסויים בבע״ח שה¬ 
שתן מקורו בכ": לאחר קשירת מובילי-השתן נמצא השלחוף 
ריק, והוא חזר ונתמלא לאחר התרת הקשרים. גאלנום ייחם 
לה" "כוח" מיוחד למשיכת המים מן הדם, וחישווד, את 


פעולת הב׳ לזו של הכבד בהפרשת המרה. הוא ראה בכוח 
זה תכונה סגולית של האיבר החי, ובפעולתו — תהליך 
שאינו בגדר סינון בלבד. בכך נמצא גאלנוסמציג את הבעיה 
שבה עסקה הרבה הפיסיולוגיה החדישה. 

תיאור מחלת התקשות-הב׳, מיסודו של רופום, חזר 
בחיבורים של רופאים ביזאנטיים ועבר גם לקאנון של אבן 
סינא. אותו תיאור ביתן גם במערב ע״י האיטלקי סאליצ׳טו 
( 0 זש 53110 ) במאה די 13 • — "מראה השתך ( 13 < 1 מ*! 0 -! 11 ) היתה 
בדיקה רפואית מקובלת ביה״ב. 

ב 1660 , בראשית התפתחות המיקרוסקופיה גילה סלפיגי 
(ע״ע) את גופיפי-הב , (הנקראים מאז על-שמו) ואת פקעיות- 
הבימיות שבהם, והביע את הסברה שהם מקומות ייצור 
השתן בכ ׳ . באותה תקופה הוחל בבדיקות־שתן בשיטות פיסי¬ 
קאליות וכימיות: ון הלמובט (ע״ע) ובורהוה (ע״ע) מדדו את 
המשקל הסגולי שלי השתן, וההולאנדי 'ךקרם ( 5 ז^€ם) 
היה הראשון שהוכיח מציאות של חלבון' בשתן של חולים 
( 1695 ). בראשית המאה ר. 19 הונחו היסודות להקי מחלות 
הב״ בידי האנגלים ו. צ׳. ולז . 01 ./¥) וג׳. 

בלקול ( ±311 > 13 מ .!), שתיארו מקדים רבים של הופעת 
חלבון בשתן במקרים של מחלת הבצקת? ולז אף מצא בבדי¬ 
קה פאתולוגית שתי צורות של שינויים ביב׳: ב׳ קשה ומצו־ 
מקת בחלקה הקליפתי — מזה, וב׳ מוגדלת ומרובבת — מזה, 

ראשיתה של הנפרולוגיה החדשה היא מפעלו 
של ר י צ'ר ד ב דיס (ע״ע), שהעלה (מ 1827 ואילך) את 
תמונת־המחלה של דלקת-הב״ (הקרויה מאז על שמו) על 3 
סימניה הבולטים: בצקת, חלבון בשתן ושינויים אנאטומיים 
בס, שבהם הבחין 3 סוגים. הוא אף עמד על השפעת מחלות- 
הב" על הדם ועל מחזור־הדם, למרות מיעוט האפשרדות 
שהיו קיימות בשעתו לבדיקות בתחום זה. ע״י מישוש הדופק 
קבע את הגברת לחץ־הדם; הוא שם לב להתעבות הלב 
במקרים ממושכים של דלקת-הב", וכן הצליח לגלות את 
עליית השתנו בדמם של החולים. — את הכרת המבנה ההיס־ 
טולוגי של ד.כ׳ ע״י בדיקות מיקרוסקופיות קידמו ו. באומן 
(ת 3 מ!^ 30 .¥\) בשנות ה 40 וי. הנלה (ע״ע) בשנות ה 40 — 
60 ; על שם האחרון קרוי ההדור הגדול שבאבוביות. 
הנלה תרם גם תרומה חשובה לפאתולוגיה של הב" ע״י 
תיאור מדוייק של הב׳ המצומקת. — אחת המונוגראפיות 
הראשונות על מחלות-הב" פורסמה בידי הצרפתי ם. פ. א. 
דייה (״׳ 335 .ס . 3 .?), ב 3 כרכים ואטלם, ב 1837 — 1841 , 
'במחקר החדיש בפיסיולוגיה של הב׳ (ר׳ לעיל, 
עמ' 843 ) פתח כאומן ב 1842 , שהציע לראשונה — אחרי 
השערתו של מאל״פיגי (ר׳ לעיל) — הסכר למכאניזם יצירת 
השתן. על-סמך האופי הבלוטי של רקמת האבוביות הניח 
שהיא המפרישה את כל מרכיבי השתן המומסים בו, ואילו 
חפקעיוח מסביבות לתוך חלל הקופסית מים בלבד, שהם — 
בזרימתם באבוביות — שוטפים את מוצרי ההפרשה של 
דפנותיחן. לעומת-זד. העלה ק. ם. ו. לודדג (ע״ע) תאוריה 
מכאניסטית ( 1844 ), המקצה לרקמת הב׳ תפקיד פאסיווי 
ומעמידה את יצירת השתן על גורמים הידרוסטאטיים ואום- 
מוטיים גרידא: הודות להפרש־הלחץ הקיים בין תוך נימיות- 
הפקעיות ובין חלל קופסית-באומן, נסחט לתוך חלל זה 
אולטרא-תסנין של הדם — "השתן הראשוני", שאינו אלא 
ד׳נסיוב —, שהוא זורם באבוביות; בנימיות המקיפות את 
האבוביות זורם דם בעל לחץ אונקוטי מוגבר מחמת הפסד 



853 


בליה — כלילה ודפנה 


854 


המים בפקעיות, והוא סופג מים דיד דפנות האבוביות פן 
השתן הראשוני הדליל, שהולך ומתרכז עד ליצירת השתן 
הסופי. תורה זו אינה מסבירה לא את צריכת־האנרגיה הגבוהה 
בב" ולא את ההבדלים הגדולים במידות הריכוז של מרכיבי- 
השתן השונים בהשוואה לריכוזיהם בדם. כנגד "תאוריית- 
הסינון" של פעילות הב" הציג ר. הידנהין (ע״ע) את 
"תאודיית-ההפרשה" ( 1874 — 1883 ), שלפיה מופרשים בפק־ 
עיות מים ומלחים, ובאבוביות מופרשים אל תוך הנוזל הזה 
השתנן וחמרים אחרים, אלא שלמיקסעים השונים של האבר 
ביות יש לייחס פעולות ספציפיות לגבי חמרים מסרימים. 
פיטר (ז 6 ;ת! 1 ?) אף ניסה ( 1926 ) לתאר את ד.כ׳ כמורכבת 
מ 3 בלוסות פעילות: "בלומת-מים" — הפקעיות, "בלוסת- 
חנקו" — חלק של האבוביות, ״בלוטת־מלחים״ — חלק אחר 
של האבוביות. מעין סינתזה בין שתי ההשקפות הושגה ע״י 
א. ר. קשני ( 011511117 . 11 .. 4 ), שקיבל ( 1917 — 1926 ) את 
תאוריית'האולטרא־סינון בפקעיות דיחם לאבוביות תפקיד 
של ספיגה פעילה בררנית ללא כל פעילות־הפדשה. ההכרעה 
בין ההשקפות השונות נפלה בעקבות ניסוייהם של חוקרים 
אמריקנים (א. נ. ריצ׳רדז [ 15 ) 31 ^ 1 .א ..*/], ה. ו. סמית, 
ואחרים) בשנות ה 20 — 36 . ריצ׳רדז הצליח לראשונה להפיק 
מחלל קופסית־באומן בכליית הצפרדע קצת נחל, וזה נמצא 

זהה עם אולטרא- 
תסנין של נהל־חדם 1 
אח״כ הבהירו ניקו¬ 
רים במיקטעים שו¬ 
נים של צינוריות- 
השתן את השינויים 
החלים בהרכב השתן 
מחמת ספיגה בררנית 
בכל חלק של האבו- 
ביות. יחד עם זה נמ¬ 
צא בניסויים בהזרקת 
חמרי־צבע וחמדים ־ 

אחרים זרים לגוף, 

שהללו מופיעים בשתן לא מחמת הסתננות בפקעיות אלא 
הודות להעברה מן הדם אל השתן הראשוני דרך רקמת 
האבוביות. בזה הוכח שרקמה זו ממלאה תפקיד פעיל 



*'?ום־רנטגז על הגליות 5 אחר הזרקת 
הוטר־ניגוד לחוד גלי־הדם 
1 האאורמה (לפני עסיר-העורהז; 

3,2 . שחי הכליות; 5,4 . עורקי־חבליה; 7,6 . םובילי־השתן 


ובררני הן בספיגה והן בהפרשה. מסקנות אלו תואמות גם 
את מימצאיהם של חוקרים גרמנים (ר. הבר [ז 0 נ 1461 . 11 ] 
ואחרים) בניסויים בהרעלה בררנית של חלקים מסויימים 
של צינוריות־השתן בכ׳ (בציאניד או ברעלים מסויימים 
אחרים) ובירור השינויים הסלים בהרכב השתן בעקבות 
הוצאתם־מרלל־פעולה של חלקים אלה. 

מהשגיה של הנפדולוגיד. הרפואית במאה ה 20 : בדיקת 
ד.כ׳ בצילומי-רנטגן בסיוע חוסד־ניגוד המוחדר לצינורות 
האיבר ( 1906 ); תבחינים כימיים וביוכימיים לתיפקודיהב׳— 
קביעות כמותיות (בדם) של חנקן כללי, חנקן לא־חלבוני, 
שתנן, כולסטרול, כלורידים, ועוד (בשנות ה 10 — 20 ). 
הכירורגיה' של הב' גם היא שייכת לזמן החדש. כריתת ד,כ׳ 
בוצעה לראשונה באה״ב ואזזי׳כ בגרמניה ב 1869 ? הדקאפ־ 
סולאציה (נטילת קרום-הכ׳) — ב 1901 .—השתלת כ׳בבע״ח 
בוצעה לראשונה בהצלחה בידי א, קרל (ע״ע) ב 1908 * בבני- 
אדם מבוצעים ניתוחים אלה מ 1963 ואילך. — על פיתוח ד,כ׳ 
המלאכותית — ר׳ לעיל, עמ׳ 849 . 

הכ' במקורות העבריים. במקרא נמצאת המלה 
"כליות" (בלשון־רבים בלבד) כ 20 פעם. השם מציין הן 
את האיבר, הן — במובן מוחשי או סמלי — את מושב 
החיים הפנימיים, בדומה למלה "לב". ביטויים כגת "בחן 
כליות ולב"(ירמ׳ יא, כ; תה׳ ז, י), או "צרפה כליותי ולבי" 
(שם כוי, ב) ועוד, מעידים על ההוראה המושאלת, ומליצה 
כגת "יסלח כליתי ולא יחמול" (איוב טז, יג) משמשת ביטוי 
לפציעה עמוקה ואנושה ביותר. אולי בשל היותה איבר 
״פנימי״ ומוסתר ביותר וגם עטופה קרומים, ומעליה — 
מעטהישומן, נחשבת הב׳ מושב הכיסופים העמוקים ("כלו 
בליתי בחקי״ [איוב יט, כז]), ובספרות חז״ל היא נחשבת 
מקור העצה הנסתרת: ״כליות יועצות״ (ברב׳ ס״א, ע״א; 
חול׳ י״א, ע״א> והשר האגדה על אברהם אבינו [ב״ר ס״א, 
א׳]). 

ההלכה דנה בכ׳ בקשר לבדיקת הבהמה לאחר השחיטה 
(מבחינת הכשרות), וחז״ל מתייחסים על סמך המימצאים 
האנאטומיים לכמה מחלות ואנומאליות שלה. הם הכירו 
(והכשירו) כ׳ כפולה בצד אחד, וכן ב׳ יחידה במקום שתיים 
(בבר ל״ס, ע״א). בסיכום דיני טרפות בכ ׳ (טיש״ע יו״ד, 
סי׳ י״ד) על־סמו המקורות העתיקים נזכרים: מסמוס 
(= מורסה), כ , סרוחה שנמצאו בה מים עכורים (= מוגלה), 
או מים זכים (= 51$ ס 111 < 1 ש 0 סז 117£1 ), כ׳ שהקטינה מחמת 
חולי(= מצומקת, טרשת-הכ"), אבני־הב׳, פציעות, "נבקעה 
עד החרי׳ף׳ [=השער]). 

הרמב״ם עומד מבחינה רפואית על ליקויים בתיפקוד הכ ׳ . 

הוא מכיר אח סכנת המצב של אבדן כושר ריכוז־השתן 
("הרע בשתנים... הוא הדקיק, הזך, הדומה למי בארות" 
[פרקי משה, מאמר ה׳]) ואת מצב אי-יצירת שחן בכ ׳ 
("לפעמים לא יבוא השתן אל המקוה כלל, כי פועל הב׳ 
שבת ובטל, ויהיה המקוה ריק" [שם,'ט׳]). 

; 1911 , 115011-101771 121/2 ^ 51 , €115$ ׳(? . 1 

״ 01111 ) 5 ^ 1171 ^ £1 / 0 * 11 ? מס 5 * £101 ,׳ 01 ( 44 ^ . 11 

? $0 ? 23), 1949; 0. 1€1111£111, £01*7114; £40X6 נ . 1 ז 4€ ^ .) 015 

. 1961 ,( 35 ,. 1 ) 1 ( 11 ) ? 2 * $51010^1001 8.005071X7 ו/? 

יה, ל. — י. ל. 

כלילה ודמנה ,_<**), עיבוד ערבי של הפניצ׳טג- 
טרה (ע״ע הדו, עט׳ 489 ) — חיבור בחכמת- 
המדינה וחכמת-החיים, שנועד להוראת מלכים ובני-מלכים * 



קגלת שתו ראשוני ט) הקופסית 
( 9 פי ריצ׳רדו) 



855 


כלילה זידמנת — כל ישראל תפרים 


856 



התנים בלי 5 ה ודיסנה 


(טיניאסורה מז המחצית הראשונה 
של המאה ד. 13 ; א 0 ג 1 לת לנדאד) 

כתוב בצורת משלי־חיות ונקרא ע״ש שני התנים, המופיעים 
בד כבעלי־שיח עיקריים. את העיבוד הערבי הכין אבן אל- 
מקפע (מת 757 ), על יסוד תרגום לפהלד, שנעשה בימי 
כוסרו 1 (ע״ע)! מן הנוסח הערבי תורגם הספר לרבות 
מלשונות המזרח (סורית, יווגית-ביזאנמית, תורכית) ואי¬ 
רופה, וגם לעברית (ד להלן). 

הנוסח הערבי של הספר כו״ד כולל ארבעה פלקי־הקדמה 
ופרקי־משלים אחדים, פרק־ההקדמה הראשון, שלדעת 
החוקרים לא נוסף על הספר אלא במאה ה 13 — 14 , מתאר 
את הרקע לחיבור היצירה בידי החכם ההודי בידבא 
( 31 ^ 81 בלשונות אירופה), המבקש להניע את מלך ארצו 
לשפר את דרכי שלטונו הנפסדות. הפרק השני מתאר את 
הבאת הספר לממלכת הסאסאנים ואת תרגומו ללשונם בידי 
ראש־הרדפאים הפרסי בתרה. בפרק השלישי, שחובר בידי 
אבן אל־מקפע, מודגש הצורך להביו את הכוונה הסמונה 
במשלים'ולחיות בהתאם למוסר־ההשבל שבהם. הפרק הרביעי 
כולל דברים על חיי בותויה והשקפותיו; סימנים שונים מעי¬ 
דים, שחלקים מסויימים ממנו נוספו אף הם בידי המתרגם 
הערבי. פרקי המשלים, המהווים את עיקר היצירה, באים 
להודות ניהול נבוז של המדינה ושל חיי האדם. 

ספר כר׳ד היה פופולארי מאד ביה״ב, חכה — נוסף על 
תרגומיו — גם לחיקויים ועיבודים שיריים. בספרות הערבית 
נודעת לו חשיבות בקידום הפרוזה האמנותית, ענף שלא היה 
מפותח בספרות זו בתקופתה הראשונה. — כמו־כן נודעה 
לספר כו״ד השפעה רבה על ספרות המוסר והחכמה בישראל, 
בעיקר במאות ה 13 — 14 . נשתמר שריד מתרגום עברי קדום, 
למתרגם בלתי־ידוע ששמו אשר(י״ל בידי דו־נבורג, תרמ״א), 
אולם התרגום שהיה נפח בעיקר ביה״ב' היה של יעקב 
בן אלעזר (ע״ע), שגם הוא לא נשתמר בשלימות(לא נדפס). 
הוצאה עברית מודרנית היא של א. אלמאליח (תרפ״ז), 
שתירגם את הספר מנוסחו הפרסי. 

תרגומים ועיבודים לאמיניים של כר׳ד, מן הנוסח היווני, 
ואח״כ גם מן העברי, נעשו ביה״ב מן המאה ה 12 ואילך, 
וכן תורגם הספר מיוונית ללשונות סלאוויות. במאה ה 13 
תורגם הספר לקאסטילית בפקודת המלך אלפונסו % ומסוף 
יה״ב ואילך הוכנו תרגומים ברבות מלשונות המערב. 

א. אלמאליוז, ססורי כו״ד: מבוא, תרם" ז! ,.ס 1 ) .£ ,ץ 830 £(> . 8 

11 ז 510 ז*ס ,:$ז 1 > 0 ג £111 - 61 ( 1 .[ ; 5 ) 181 ,ו 3 <ן 1 > 81 ? 4 111 <]!>£ #ס 


,מס 2 ןמ(ן 0014 ז 8 . 0 ; 1881 ,. 0 1 ) .) 1 11 > *■ 101 ! 111 > 

,( 11 , £1 ) . 1-0 >* ,. 10 , 1898-1902 ,.׳י . 5 ,. 641 

11 * 81 . 11 214 ^ 1 >ו 11 ( 0 ה 81 1 ) 20 > 4 > 8 ,ז 3615 > 01 א . 11 ־ 1 ; 1927 
? 1 > ; 71 { 111 ^ 4 >}\- 1 >: 071 .ז/ ; 1912 , 0-0 * 

. 1957 ,) 0-011 >' 1 41 17041471 .. 0 1 ) 

יו. פר. 

כלים, המסכת הראשונה בסדר טהרות (ע״ע) — במשנה 
ובתוספתא —, שעניינה: סוגי הכלים השונים, דרכי 
היטמאם וטמאם אחרים, ודין שיעוריהם, שבריהם וצירופם 
המסכת מתחלקת ל 30 פרקים: א׳ — פתיחה, המבארת את 
ההדרגתיות הטבועה במושגי הטומאה, הסהרה והקדושה 
בדרך־כלל ־ ב׳ (פרט למשנה א׳}—י׳—הלכות טומאת כלי- 
חרס! י״א—י״ד — הלכות כלי־מתכות! ט״ו—י״ט — הלכות 
כלי־עץ, כלי־עור וכלי־עצם! כ׳—כ״ה — ענייני כסה 
טומאות וטהרות הנוגעות לכל הכלים! כ״ו—כ״ח — דיני 
עור ובגד; כ״ט — ה בבתי־יד ובתי-אחיזה של בגדים 
וכלים; ל׳ — דן בטומאת כלי-זכוכית■ בכמה כ״י מתחלקת 
המסכת ל 3 יחידות של 10 פרקים כל אחת, בדומה ל 3 הבבות 
של מס׳ נזיקץ (ע״ע)! חלוקה זו נשתמרה גם בתוספתא לכ ׳ , 
אם כי החלוקה הפנימית לפרקים מסודרת בה באופן אחר. 

מס׳ כ׳ כבר היתד, סדורה לפני התנא ר׳ יוסי בן חלפתא 
(ע״ע), ומשום שהיא פותחת בטומאה ("אבות הטומאות: 
השת".") ומסיימת בטהרה ("והאפרכם של זכוכית טהו¬ 
רה") — קרא עליה ר׳ יוסי: "אשריך כ׳, שנכנסת בטומאה 
ויצאת בטהרה" (סוף כלים). עם זאת בחר שלא כיוון ד 
יוסי לנוסח המסכת בצורתה שלפנינו, שפן הוא עצמו נזכר 
בה בשמו כמה וכמה פעמים. סתם משנת כ׳ של ר׳ יוסי 
היא בחבה, והיא שימשה לרבי יסוד למשנתו, אף שמצויות 
בזו האחחנה גם הלכות מזמן הבית וסמוך לחורבנו (ה׳, י׳! 
ר, ב'! ועוד). במשנת כ׳ השתמש רבי הרבה גם במשנתם 
של ר׳ יהודה, ד מאיר ור׳ שמעון. 

רובי הכלים הביתיים והחקלאיים הנזכרים במשנה אבד 
זכרם, וכבר הקדמונים נתקשו בזיהוים ובהסברת ההלכות 
הנוגעות להם. לאחרונה נעשתה עבודה מדעית רבה בתחום 
זה של הארכאולוגיה התלמודית, ונתברח דברים רבים. 

י. ב. אפשטיין(מהדיר), פירוש הבאוגים על סדד מהמת, א^ב׳, 
תרפ״א/ד! הנ״ל, מבואות לספחת התנאים, 137-127 , 459 - 
494 , השי״ז! ש. קרויס, קדמוניות התלמוד, כרך 2 , ח״א, פרק 
צו, תרפ״ט! י. בראנד, בלי חרס בספרות התלמוד, תשי״ג, 

ח. אלבק [מהדיר!, ששה סדרי משנה, ר, 17-13 , חשי״ט. 

י. ת. 

כל ןשראל חברים ( 16 [ש 5 ז£׳\ 11 !ס ש 6111 בז 111311061$ ^), 

האירגון היהודי הבין־ארצי הראשון בזמן החדש להגנת 
זכויות היהודים, לעידוד שאיפותיהם הלאומיות ולהעלאת רמתם 
החברתית-תרבותית. היזמה לפעולה באה מיהודי צרפת, 
בעקבות הזעזוע של עלילת דמשק (ע״ע, עמ׳ 830 ) ב 1840 
ועם הידוק המגע בינם לבין הקהילות הנחשלות שבצפון־ 
אפריקה, לאחר כיבוש אלג׳יריה בידי צרפת ( 1830 — 1847 ). 
הדחיפה הישירה ניתנה ב 1858 , ע״י פרשת מורטרה (ע״ע), 
שבעקבותיה קרא המלומד והפובליציסט איזידור כהן להקמת 
האירגון, ואף נקב לראשונה בשמו הצרפתי (לעניין השם 
העברי — השר ירר חגיגה ג׳, ד). ב 1860 נתקיימה אספת- 
היסוד בפאחם, בהשתתפות 17 איש, ונבחר ועד שמחבריו 
היו — בין השאר — א. כהן, ג. לון(ע״ע), קרל נטר (ע״ע). 
גחיז-היסוד פורסם בצרפתית, בגרמנית, בעברית ובערבית 
וציין את משימותיו העיקחות של האירגון: הגנה על זכויות 


857 


כל ישראל חכרים 


858 


היהודים בכל מקום ועל כבודם, העלאת מצבם התרבותי 
והחברתי של קיבוצים יהודיים נחשלים, פרודוקטיודזאציה 
של האוכלוסיה היהודית בארצות המפגרות. 

בהתאם למגמה שהובאה לביסוי בשמו של האירגון, 
נתכוונו המייסדים להקמת רשת של סניפים בכל ארצות 
הגולה, אולם המאמצים שנעשו בכיוון זה מחוץ לצרפת לא 
נשאו — בסופו של דבר — פרי־של־קייפא. הסניפים הרא¬ 
שונים בגרמניה נותקו מן המרכז בפאריס במלחמת צרפת־ 
פרוסיה ב 0 ד 18 , שוקמו אח״כ כגוף אוטונומי, וחוסלו סופית 
בפרוץ מלה״ע 1 . השגו העיקרי של אגף זה היה הוצאת כתב־ 
העת ז 5 ז/י\ 1 >הט ) 05 (״מזרח ומערב״), 1901 — 1922 . האגף 
האוסטרי העצמאי, אליאנץ(ע״ע), התארגן ב 1873 והתקיים עד 
1938 . משנות ה 60 ועד מלה״ע 1 הוקמו סניפים באה״ב ( 8 ), 
באיטליה, במדינות הפאלקאן, בתורכיה, בהולאנד, בסקאנדי־ 
נאוויה, בבראזיל, במצרים, בארצות צפוךמערב אפריקה, 
בא״י, ואף בקהילות מבודדות כגיברלטר — אד כמעט כולם 
נעלמו במרוצת הזמן. באנגליה נחתם ב 1871 הסכם בין כי״ח 
לאגדת־אחים (ע״ע), ואחרי מלה״ע 11 נתאגדו השתים 
לארגון־גג קבוע:-. 3 * 01 1511 ״\ 10 0£ 00110011 ^ 311 ז 0005111 
100 $ ) 0153 , המקיים נציגויות במוסדות בין־לאומיים אחדים. 
עד מלה״ע 1 היו יותר מ 3 /> חברי הוועד המרכזי בפאריס 
יהודים לא־צרפתים, אך מאז הסך הוועד למוסד צרפתי 
מובהק. מספר חברי כי״ח היה ב 1870 כ 0 מ/ 12 , וערב מלה״ע 
11 — כ 00 (^ 40 ! מספרם היום איננו ידוע. בין נשיאי כי״ח — 
שהיו כולם יהודים צרפתים — בלטו: א. כרמתז (ע״ע), ש. 
מונק (ע״ע), נ. לון, סילון לוי (ע״ע), רנה'קםן (ע״ע). 

'פעולתה הסדינית־משפטית הראשונה של כי״ח היתה 
הפניה למלך איטליה בעניץ נלרטרה, אך הפעולה לא נשאה 
פרי. במקרים של עלילת־דם (סרטוב [ 1861/3 ], טיסה-אסלר 
[ע״ע], ועוד) התערבה כי״ה בהפעלת לחץ ציבורי ובסיוע 
להגנה משפטית. ב 1866 השיגה כי״ח את ביטול ההפליות 
שנהגו בשוויץ כלפי יהודים צרפתים. פעולתה בשנות ה 70-60 
התרכזה במדינות החדשות בבאלקאן, שמיאנו להשוות 
את זכויות יהודיהן. כי״ח הצליחה כמה פעמים להפעיל את 
ממשלות בריטניה, צרפת, אוסטריה ואיטליה ללחוץ על ממ¬ 
שלות מדינות הבאלקאן להתחייב להעניק ליהודיהן את מלוא 
הזכויות האזרחיות. לקונגרס ברלין (ע״ע) ב 1878 שוגרה 
משלחת כי״ח, ובהשפעתה הוכנס סעיף מיוחד לחוזי־השלום 
בעניין זה. מאחר שדומניה לא עמדה בהתחייבות זו, חזרה 
כי״ח והתערבה לטובת עניינם של יהודי מדינה זו, והשיגה 
שוב את הבטחת זכויותיהם בוועידת-השלום של בוקארשט 
ב 1913 (חנ״ע אמנציפציה, עם׳ 75 ). — ב 1880 השיגה כי״ח 
הטבה מסדימת של מעמדם החוקי של יהודי מארוקו והבטי¬ 
חה את מעמד בתה״ס שלה במדינה זו. בוועידת־השלום של 
ורפי ( 1919 ) פעלו נציגי כי״ח — ׳בצדם של נציגי גופים 
יהודיים אחרים—להבטחת זכויות היהודים במדינות החדשות 
באירופה. עם ייסוד חבר־הלאמים (ע״ע, ענד 69 ) הקימה 
כי״ח משרד לידו. הספרות והתעמולה האנטישמיות בארצות 
שונות נטפלו פעמים רב 1 ת לכי״ח והציגו אותה כ״אירגון- 
סתרים" המוציא אל הפועל "קשר יהודי" עולמי נגד אומות- 
העולם. — בד-בבד, עם הפעולה המדינית עסקה כי״ח בהגשת 
סעד חמדי ליהודי מזרח־אירופה׳ נפגעי הרדיפות והפרעות. 
ב 1869 אירעה הגירת 800 משפחות מהם לאה״ב. כחלוצי 
ההגירה היהודית ההמונית לשם. כן סייעה כי״ח בשיקום 


יהודי פולניה לאחר מלה״ע 1 , ושלחה מזון ליהודי בריה״מ 
בעת הרעב הגדול שם ב 1922 . 

אולם מפעלה הגדול — והמשפיע לאורדימים — של 
כי״ח הוא בתחום ה ח נ ו ך (ע״ע, עט׳ 692/3 ). ביה״ם הראשון 
שלה נוסד ב 1862 בטטואן שבמארוקו, ומאז התפשטה הרשת 
ב 3 איזודים: צםון־אפריקה, הקיסרות העותמנית ופרס 
באסיה, ארצות הבאלקאן. מרבית בתה״ם היו יסודיים, מיעוטם 
תיכונים, אחדים חקלאיים (במקוה־ישראל [ע״ע],באיג׳רבה 
[ע״ע], וליד איזמיר). וכן כת״ס מקצועיים. הלימודי היה 
חינם, ופעמים אף ניתן מזון חינם לתלמידים. כי״ח קיימה 
שני בתי־מדרש למורים, בפאריס ובקזבלנקה, דסדה 
ספינאר לרבנים בקושטא ( 1897 ). ב 1900 היו לכי״ח 
100 בת״ס ובהם 26,000 תלמידים, וערב מלה״ע 1 — 188 
ובהם 48x100 תלמידים, המלחמה צמצמה מאד את הרשת, 
אולם ב 1931 שוב הגיע מספר בתה״ס ל 115 ובהם 41,300 
תלמיד. כמלה״ע 11 שוב נפגעה הרשת קשות׳ אר ב 1948 
הגיעה כי״ח לשיא של 135 בת״ם ו 51,000 תלמידים. מאז 
החלה ירידה חלולה, בעקבות חיסול רובה של הגולה היהו¬ 
דית בארצות האיסלאם* ב 1965 הצטמצם מספר בתה״ס ל 86 , 
ובהם כ 00 ( 28X תלמידים, כדלהלן: 


תלמידים 

בת״ס 

הארץ 

11,500 (ב 1569 — 30X100 ) 

46 

סאמקו 

3,750 (חלקם מוסלמים) 

6 

תוניסיה 

38 

1 

לוב 

1,295 

4 

לננס 

470 

1 

סוריה 

5.227 (כולל בת״ם נתמכים 
ע״י כי״ח) 

13 

ישראל 

5,742 

15 

#דם 


המפעל החינוכי כולו תלוי היה בתמורות המדיניות שבארצות 
השתות ובגורל יהודיהן. הקמת המשטר הרפובליקגי־לאומני 
בתורכיה לאחר 1923 , התבססות המדינות הלאומיות בבאל- 
קאן והתפשטות הקומוניזם שם, יציאת היהודים ממדינות 
ערב (להוציא הלבנון), והגירת יהודי אלג׳יריה לצרפת 
( 1962/3 ) — שמו קץ לפעולתה של כי״ח באותם מקומות, 
שבהם — בייחוד באפריקה הצפונית — היתד. השפעתה 
עמוקה-ביותר במשך 3 דורות. 

בתה״ם של כי״ח — להוציא א״י — היו צרפתיים בלשונם 
ובתרבותם* אולם השפה העברית נלמדה בהם, וכן חולדות 
ישראל ו״לימודי דת"; שפת־המדינה הונהגה כאשר נת¬ 
קיים לחץ לכך מצד השלטונות. אף שלא היתה כוונת עסקני 
בי״ח "לבולל" את יהודי-המזרח וליטול מהם את ייחודם 
היהודי־תרבותי, היתה זו, במידה רבה, התוצאה־למעשה. 
במאת השנים שעד 1960 סיימו כ 600x100 תלמידים אח בתה״ס 
של כי״ח, והשפעתם על התפתחות הקהילות של עדות־המזרח 
היתה עצומה. 

מגמותיהם הרוחניות של מייסדי כי״ח לא היו אחידות. 
איזידזיר כהן שלל מיהדות זמננו כל אופי לאומי, ובכרוז 
המייסדים ב 1860 לא נזכרה א״י. אולם ב. לון הכריז 18651 , 
ש״ההתיישבות בא״י נראית כאמצעי יחיד לתיקון מצבם 
החמור" של יהודי מזרח־אירופה, וקרל נטר היה ציוני 
נלהב (לפגי תנועות חיבת־ציון והציונות)'וחלוץ המולה 
ההתיישבותית בא״י — ע״י ייסוד מקווה-ישראל ב 1870 
לאחר שתכניות לפעולה זו כבר הוגשו לכי״ח 18651 , בין 
השאר ע״י משה הס (ע״ע, עט' 846 ). ביה״ס היסודי הראשון 
של כי״ח בא״י נוסד 18801 בירושלים, ושנתיים אחריו — 




859 


כל ישראל הכרים — כלכלה 


860 


בי״ס למלאכה. ערב מלה״ע 1 היו לכי״ח ברדס גם ביפו. 
בחיפה, בצפת ובטבריה, מבחינה רוחנית־־מדינית הסתייגה 
הנהגת כי״ת משאיפותיה המדיניות של הציונות, וגם ראתה 
אותן הדמיוניות. סילון לוי סבור היה, אמנם, ש״הציונות 
נותנת מזה רוחני" ליהודים המדובאים בגולה, אך גם הוא 
לא ראה סיכוי להצלחתה והתנגד לתכנה המדיני. ב 1919 
הצטרף ל״וועד־הצירי׳ם" הציוני, אך בהופעתו בפני ראשי 
ועידת־ורסאי הביע — "כצדפתי" — התנגדות לתכנית הבית 
הלאומי היהודי. בשנות ה 20 — 30 הוקהו הניגודים, וגישת 
כי״ת למדינת־ישראל נעשתה דומה לזו של כלל היהודים בעו¬ 
לם המערבי. בתה״־ס היסודיים של בי״ח בישראל הועברו 
לידי המדינה, אך החברה מוסיפה לקיים בישראל מספר 
בת״ם תיכונים, מקצועיים ומיוחדים, וכן את בה״ס החקלאי 
במקווה־ישראל. שפת-הלימודים בכל המוסדות הללו היא 
עברית, והצרפתית נלמדת כשפה-זרה עיקרית. 

במשך שבות־קיומה שלחה בי״ח משלחות־מחקר 
מרובות לתפוצות יהודיות שונות, בפרט למרוחקות ולמנות־ 
קות, החשובות ביניהן: לחבש ( 1867/8 < ע״ע הלוי, יוסף}! 
לתימן( 1910 )< לגילוי אנוסי פורטוגל ועידוד שיבתם ליהדות 
( 1925 ). פלי־המבטא של כי״ח בשנות 1921 — 1940 היה 
הידתץ : 06011 61 ! הוא חודש ב 1945 , ושמו מאז־ 
.ט. 1 ^י 1 16 > 03111663 , וכן מתפרסם, מ 1965 ואילך, המאסף 

03111665 )נ 1 ו 63 ׳ 11 ו 0 !< 065 . 

- 10 * 6006 ז > 06 / 006 > 660 13 }) . 7 ). 0117 , 111 ^ 01101162 

. 1965 , 062106 ? 

א. לי. 

כלכלה, מכלול התיפקודים, הפעולות והיחסים הממוסדים 
במציאות האנושית, שנועדו לאפשר את הקיום 
החמרי של הפרט או של קיבוץ של בני־אדם ע״י סיפוק 
קבוע של דרישות האדם (הפרטי או הקיבוצי) למיצרמם 
ולשירותים. בעיות הב׳ נובעות מן המתח המתמיד 
הקיים בין צרכי האדם — שאינם מוגבלים — ובין האמצעים 
העומדים לרשותו לשם סיפוקם, שהם בדרך־כלל מוגבלים 
הן מבחינת הנתונים הטבעיים, הן מבחינת האפשרויות 
הקשורות באירגון החברתי ובגורמים חברתיים. 

תורת* ה כלכלה [תה״כ] ( 66000111165 , מיוד ; 01160 
= בית, ; 10 < 6 ע = חוק: ניהול [פשק]-הבית) חוקרת את 
מכלול הבעיות הללו. 

I . תולדות המחשבה הכלכלית. 

II . עיקרי תה* מ א. המחסור, עט׳ 865 ! ב. עקום־ 
התמורה. עמ׳ 866 ! ג. התמחות חזליסין, עט' 866 ! ד. מיקרו־ 
כלכלה: ( 1 ) כיצד לייצר, עמ׳ 868 ! ( 3 ) כיצד לחלק את 
התפוקה, עמ׳ 869 ! ( 3 ) מה לייצר, ענד 873 ! ( 4 ) כיצד 
להבסיח התקדמות כלכלית, עמ ׳ 878 ! 71 מאקרויכלכלה:( 1 ) 
הביקוש המצרפי, עם׳ 880 ! ( 2 ) מחזורי־עכזקים, עט' 881 ! 

( 3 ) צמיחה כלכלית, ענו 882 ! ו. התמחויות בבלבלה, עס' 

882 ! ז. סיכום, עם׳ 883 . 

1 . תולדות המחשבה הכלכלית. בעיות־כלבלה 
העסיקו את בני־האדם מימי־קדם, אנדכי ניסוחן החל להוד 
גבש דק לפני כמאתיים שנדי. 

רוב רעיונות־היסוד בכלכלה נידונו כבר אצל חכמי יוון. 
אפלטון, אריסטו וכסנופון הבינו את משמעות ההתמחות 
וחלוקת-העבודה, את'החליפין ואת מקומו של הכסף במשק־ 
חליפין. אריסטו אף הניח את היסודות לאבחנה המפורסמת 
שבין ערך-שימוש לערך־חליפק, וכסנופוץ, שאורח־מחשבתו 
היה קרוב־ביותר לזה של כלכלן מודרני׳ ח אף ביחסים 
שבין כמות המוצר ומחירו ובסוגיות של מיסוי צודק. אולם 


המחשבה הכלכלית של העת העתיקה עסקה למעשה בניתוח 
ההתנהגות הכלכלית של הפרט לאור הוראות הדת והמוסר 
של התקופה, והנושאים הכלכליים נידונו מתוך ראיה כוללת 
של מקום האדם בחברה. 

החשיבה הכלכלית של יה״ב היתה במהותה דומה 
לזו של העת העתיקה. נושאי ההתעניינות של התקופה, 
שנציגה העיקרי ומסכמה היה תומס מאקוינו, היו: משמעות 
"המחיר הצודק" בנסיבות שונות, טעמיי ההתנגדות ל 1 שך 
ובירור המצבים שבהם ריבית על הלוואה אינה נחשבת עוד 
לנשך אלא לקנס־פיגורים או לתגמול על השתתפות בסיכון, 
אע״ם שיש למצוא בכתבי התקופה ההיא גם התייחסות 
לבעיות של ערך, של חליפין וכסף — לא זז הנושא המרכזי 
מלהיות המשמעות המוסרית של הפעילות הכלכלית של 
הפרט. העמדת הפרט במוקד החשיבה התאימה יפה למסגרת 
הפאודלית הביזורית, ועם זאת — הקוסמופוליטית, של 
אירופה עד המאה ה 14 . 

עליית המדינה הלאומית והשתרשות תודעת הייחוד 
הלאומי, מן המאה ה 15 ואילך, יחד עם זרימת כמויות 
גדולות של כסף וזהב לאירופה, חוללו את המחשבה הכלכלית 
המרקאנסיליסטית (ע״ע מ רק נ מי ל יזם). נקודת־הכובד 
הועברה מן הפרט אל '"המדינה", שכוחה ועשרה נעשו 
מוחזקים מטרה עליונה של כל פעילות כלכלית. המטרה 
לטווח הקצר היתה יצירת עודף בחשבון השוטף של המדינה 
לשם צבירת יתרות של מתכות יקרות, והיא נועדה הן 
להעשרת המדינה והן להפעלת מלוא כושר־ייצורה. לפי 
תפיסה זו היו השלטונות לא רק רשאים אלא אף חייבים 
להתערב בהכוונת המשק ע״י עידוד ריבוי האוכלוסין, כיבוש 
מושבות, חקיקה מתאימה, ייזום עבודות ציבוריות והפעלת 
אמצעי עידוד ופיקוח, כגון: פרמיות וסובסידיות. מכסים 
וצורם אדמיביסטראטיוויים. א. סמית ושאר הכלכלנים מן 
האסכולה הקלאסית שלאחר-מבן ראו במרקאנסיליזם סילוף 
התאוריה הכלכלית האמיתית! אולם בזמנה סייעה השיטה 
להתגבשות המדינה הלאומית. בדור האחרון ראה בה ג׳. 
מ. קינז (ר׳ להלן, עט׳ 880 ) מבשרת לד־רכו־שלו בתחום 
הביקוש המצרפי. 

הראקציה למרקאגטיליזם ותוצאותיו בצרפת באה לידי 
ביטויי בתורתם של הכלכלנים שהתלכדו מסביב לם. קבה 
(ע״ע) ריסדו את האסכולה הכלכלית הראשונה 
בהיסטוריה — זו של ה ם י ם י ו ק ר ט י ם (ע״ע). היסודות 
המרכזיים בשיטה הפיסיוקראטית הם: ( 1 ) האמונה ב״סדד 
הטבעי", המתגשם בחוק הטבעי המנהיג את העולם בהאר־ 
מתיה. ( 2 ) הדעה שערך התפוקה של הקרקע. ושל הקרקע 
בלבד, גדול מערך סך־הכל של התשומות שהושקעו בה: 
ההפרש הוא "התוצר הנקי"! לפיכך נחשבה רק הקקלאות 
לפרודוקטיורת, ואילו התעשיה והמסחר — לעקרים. הפיסיו- 
קראטים דגלו בחופש מסחרי, ביזמה חפשית ובבעלות פרטית. 
לדעתם, בעלי הקרקע הם המקבלים את כל התוצר הבקי, 
משום שהם גם המקור הבלעדי לכל השקעה נקיה ולמימון 
בל הצריכה הציבורית. 

הפיסיוקראטים היו הראשתים שעסקו בשיטתיות בתורת 
הערך והייצור, ובעיקר בזרם הבין־סקטוראלי של התוצר 
הלאומי. הלוח הכלכלי( 106 > 1 תו 000 כ 1311163116 ) שלפ. קנה 
נחשב לניסיץ הראשון של בניית לוח תשומה־תפוקה (ע״ע 
תכנון: תיכנון כלכלי). 



861 


כלכלה: תולדות המחשבה הכלכלית 


862 


ספרו של א. ם 0 י ת (ע״ע) גתסע 3 ^ 1 0£ 031:11 ^ 1 1110 ׳ 
(״עושר העמים״), 1776 , בחשב כפותח את עידן תה״ב 
המודרנית. אמנם קדמו להמית הוגי־דעות — כגון ד. יום 
(ע״ע), ובעיקר ר. קבטיו״ן ( 0311:111011 1110113111 [ 1685 — 
1734 ]) — שכבד הביעו את רוב רעיונותיו! אעפ״ב נחשב 
סמית לאבי האסכולה הקלאסית בתה״ב המודרנית, 
אותה אסכולה שנתפתחה אחריו באנגליה במחצית הראשונה 
של המאה ה 19 על רקע המהפכה התעשינית (ע״ע), והיתה 
לתה״כ השלסת עד שנות הסד של אותה מאה. נציגיה 
העיקריים, מלבד סמית, היו: מ ל ת ו ם, ר י ק ר ד ו׳ ב נ ת ם, 
ג/ס. מיל, נ.ו. סניור (■ 5011101 •א [ 1861-1790 ]) — 
באנגליה, ז/ ב. ם ה (? 53 . 8 .[ [ 1767 — 1832 ]) בצרפת• 

קיימים הבדלים רבים בין כלכלנים אלה, אולם כמה 
קודם משותפים מאפיינים את כל האסכולה הקלאסית, 
מבחינות אלו:( 1 ) תמונת העולם,( 2 ) מטרת החקר הכלכלי 
ונושאיו,( 3 ) השיטה. — ( 1 ) כלכלני האסכולה הקלאסית הא¬ 
מינו בקיום מערכת של חוקים כלליים שאינם קשורים בזמן, 
במקום או במשטר- ושהם אדישים לשאלות ערכיות של טוב 
או רע, ואלה מכוונים את הכוחות הכלכליים הפועלים במשק. 
בין חוקים אלה נמנו: (א) חוק האינטרס האישי — כל 
פרט פועל על־מנת להיטיב לעצמו. אם' פעילותו הכלכלית 
עולה בקנה אחד עם האינטרסים של אחרים, מה סוב! 
אם לאו, קיימת התבגשות־אינטרסים בלתי־נמנעת בין 
הפרסים. (ב) חוק האוכלוסיד. — גידול האוכלומיה מוגבל 
אך ורק ע״י הימצאות אמצעי־קיום לאוכלוסין הנוספים. 
(ג) חוק התפוקה השולית הפוחתת בחקלאות — תוספת 
התפוקה המתקבלת מהוספת מנות נתונות של הון ועבודה 
ליחידת־קרקע קבועה, תלד ותפחת (ר׳ להלן, עמ׳ 868/9 ). 

( 2 ) כמטרת החקירה הכלכלית רואה אסכולה זו את גילוי 
החוקים וניתוחם כדי להביו את החוקיות הפנימית של התו¬ 
פעות הכלכליות. לפיכך נושאי החקירה המרכזיים הם: 
"הסיבות לעושר-העמים ותכונותיו" (סמית)! "החוקים 
המכוונים את החלוקה של תפוקת הקרקע" ביז שכר, רווח 
ורנטה (ריקארדו)! "העושר, טבעו וחוקי ייצורו וחלו¬ 
קתו" (מיל) — כל אלה נושאים המכונים היום "מאקרו־ 
כלכלה״ (ר׳ להלן, עם׳ 880 ). אולם הכלכלנים מהאסכולה 
הקלאסית דנו אך מעט בבעיות מונטאריות, משום שלכסף 
יחסו תפקידים טכניים בלבד. הם' קיבלו את "חוק־סה", 
הקובע שכל פעולת הצע גוררת באופן אוטומאסי פעולת 
ביקוש! בכך מוצא מכלל אפשרות משבר כלכלי מחמת 
עודף ייצור. 

( 3 ) שיטת־הניתוח הקלאסית היתה דדוקטיווית. סמית, 
אמנם, עדיין הסתמך על דוגמות ואירועים היסטוריים ועל 
הסברים של מבנה מוסדי, אךריקארדוהפד את הניתוח למופ¬ 
שט, הסתייע בהנחות ובדוגמות היפותטיות, והגיע למסקנות 
פורמליות. סניור עיצב שיטה זו כדיסציפלינה מוגדרת. 

הנדבכים התאורט״ים העיקריים של תה״כ הקלאסית הם: 

( 1 ) תורת הערך. הכלכלנים הקלאסיים הבחינו בין 
ערך*ש ימוש לערך־ח ל י ס י ן. אולם הם לא דנו בערד- 
השימוש, הן משום שלא יכלו להתמודד עם המושג, והן משום 
שלא ייחסו חשיבות לתופעות שעיקר השפעתן היא לזמן 
הקצר בלבד. למושג ערך־החלינדן שתי גירסות: (א) תורת 
הערך של העבודה! (ב) תורת הערך של הוצאוח־הייצור. 
את הערך ייחסו לתופעות אובייקמיודות שמקורן בייצור: 


מחיר המוצר משתווה להוצאות ייצורו בתנאים הגרועים 
ביותר שבהם ההא מיוצר. 

( 2 ) תורת הרנטה. כל ההפרש בין המחיר לבין 
הוצאות הייצור בתנאים הטובים ביותר מהווה רנטה. תורת 
הרנטה התפתחה ממושג "התוצר הנקי" הפיסי וקרא טי דרך 
האמונה בפרודוקטיוויות־יתר של הקרקע במשנתו של סמית 
למושג הרנטה ההסרשית" של ריקארז־ו. סניור ניתק את 
המושג מן הקרקע והרחיבו לכל גורם־ייצור בעל הצע 
מוגבל. 

( 3 ) תורת השכר. התאוריה של קרן־השכר קובעת 
שסך־הכל השכר הוא קבוע לזמן הקצר ומהווה אחוז 
קבוע של ההכנסה הלאומית! לפיכך עליה בשכר המועסקים 
מגדילה את האבטלה. לטווח הארוך פועל במשק 
״חוק-הברזל של השכר״ — השכר נע מסביב לרמת הקיום 
הפיסי המוגדרת לפי מושגי התקופה. סיבת הדבר — הריבוי 
הטבעי(של האוכלוסיה — ובכללה גם של העובדים) מואץ 
בתקופות של שכר הגבוה מן המינימום המקובל, והוא נעצר 
בתקופות של שכר הנמוך ממנו. 

( 4 ) האמונה שהחברה האנושית צועדת לקראת כלכלה 
סטאטית, שבה השכר יעמוד על רמת הקיום הפיסי, שיעור 
הרווח לא ישמש תמריץ אלא לחידוש ההון המתבלה בלבד, 
ורוב התוצר הלאומי יהיה רנטה. תחזית עגומה זו היא 
מסקנה בלתי-נמנעת מתורת־הרנטה של ריקארדו ותורת- 
האוכלוסיה של סלתום. כלכלנים אחדים מאנשי השיטה 
הקלאסית, כגון ב. בסטיאה ( 835:131 . 8 ) בצרפת וה. קרי 
( 07 ־ 031 . 0 . 11 ) באה״ב, ניסו לשוות כיוון אופטימי יותר 
לתחזית תהליך ההתפתחות, אך לא הצליחו לסתור אח 
ההיגיון הפנימי שבתורותיהם של סלתום ודיקארדו. 

( 5 ) ליבראליזם כלכלי. מאחר שהיחסים הכל¬ 
כליים מוסדרים ע״י חוקים טבעיים, התערבות השלטונות 
בכללה היא מיותרת ומזיקה — הן משום שהממשלה אינה 
יעילה בניהול עסקים, והן משום שההתערבות ספריעה את 
ההתפתחות הטבעית. המסחר החפשי ״סוב״ — משום שהוא 
מעודד התחרות, סרחיב שווקים ומאפשר עי״כ חלוקת־עבודה 
מפורטת יותר! הוא מגדיל את כלל־התפוקה משום שהוא 
מאפשר לכל איזור להתמחות לסי ה י ת ר ו ן היחסי שלו, 
וגם משום שהוא מונע עליית רנטה בארצות צפופות-אוכלר־ 
סין. ג/ ם. מיל, המסכם הגדול של תה״כ הקלאסית, סירב 
לקבל אח ההשלכות החברתיות-מדיניות המתקבלות מן 
התורה הזאת, ולפיכך שיווה ל״חוקים" הקלאסיים אופי של 
כללים שכוחם יפה רק לגבי המבנה המוסדי הקיים באותה 
תקופה! בכך הסך מיל את התאוריה הכלכלית הקלאסית 
ליסוד של תפיסתו הסוציאלית־דמוקראסית. 

על המשנה הקלאסית יצאו עוררים הן לגבי שיטותיה והן 
לגבי מסקנותיה. התפיסה הקוסמופוליטית והשיסה הדדוק־ 
טיווית הותקפו ע״י האסכולות ההיסטוריות (ר׳ להלן), 
וההשלכות החברתיות — ע״י קבוצות סוציאליסטיות שהס¬ 
תייגו מן המשטר שעליו הושתתה החאוריה הקלאסית. 
סוציאליסטים כגון סן־סימון, א ו א ן וסדודון פסלו 
את הקאסיטאליזם כשיטה חברתית על־שום היותו לא־צודק 
וניסו להציע מבנים חברתיים אלטרנאטיודיים, טובים־יותר! 
הם נתכנו ע״י מארכם בבוז — ה״אוטוסיסטיס". ההתקפה 
העיקרית על הכלכלה הקלאסית באה מק. מרכס. אמנם 
גם שיטתו משתייכת למסגרת הקלאסית, והיא מניחה 



863 


כלכלה: תולדות המדושבח חכלפלירג 


864 


— בדומה לריקארדו ולאחרים — קיום מצב של התחרות 
תיירות של גורמי-הייצור. לגבי מארכם, האדם הוא יצור 
ראציוגאלי, המחפש אח טובתו ופועל במסגרת חוקים כלב־ 
ליים כלליים, משוללי יסודות ןנרכיים. ערך המוצר נקבע ע״י 
כמות העבודה הנחוצה לייצורו. ערך העבודה, כל׳ ערך 
המוצרים הנחוצים לקיום העובד, קטן מערך התפוקה של 
העבודה, וההפרש הוא עודף־הערך, המהווה ניצול לגבי 
העובד ורתח לקאפיטאליסט־המעביד. מטרת הייצור היא 
רווח מירבי לקאפיטאליסט, המשקיע את רוב רווחיו לשם 
הגדלת התו. בהתרחב המשק גדל גם הביקוש לעבודה, אך 
השכר, לטווח הארוך, אינו עולה, בגלל קיומו של "חיל-מילו- 
אים של מובטליס״-ולא בגלל ריבוי האוכלוסיה, נוסחמלתוס. 
"חיל־המילואים" ניזון גם מהמשך תהליך העיור של האוב־ 
לוסיה הכפרית וגם מירידת כמות העבודה ליחידת המוצר, 
בעקבות הגידול בהץ הקבוע. אולם דרקא הגידול בהון 
הקבוע הוא הגורם לירידת שיעור הרווח, וזוהי אחת הסיבות 
למשברים הכלכליים החחדים ונשנים בתולדות המשמר 
הקאפיטאליסטי. סיבה אחרת היא עודף־ייצור או תת־צריכה 
כלליים בכל המשק. נמצא, שמארכס שולל לחלוטין את חוק•־ 
סה (ר׳ לעיל). לעומת־זה הוא משוכנע שהמהפכה שתבוא 
בהכרח בעקבות אחד המשברים הללו חשים קץ למשטר 
הקאפיטאליסטי כולו. 

בגרמניה מתחו ביקורת על התפיסה הקוסמופוליטית 
של האסכולה הקלאסית א. ה. מילר וס. ל י סט (ע״ע), 
שביטאו את הלכי־הרוח שם בדור שלאחר קונגרס־וינה של 
1815 . שניהם הדגישו את חשיבות התחושה הלאומית, את מו¬ 
רשת העבר ואח חובתה של המדינה לכוון את המשק. מילר — 
שהיה התאורטיקן של משטר הדאקציה של מטרביך — סלד 
אף מן החברה התעשייתית והטיף למעין באו־פאודאליזם. 
ליסט היה איש הלאומיות הגרמנית הליבראלית וחניך האס¬ 
כולה הפרוטקציוניסטית של א. המילטון באה״ב; הוא ראה 
בחברה התעשייתית דרגת-התפתחות כלכלית ופוליטית על¬ 
יונה העד לגרמניה המאוחדת. מבחינות מסויימות משתלב 
ליסם באסכולה הכלכלית "ההיסטורית" (ר׳ להלן), שביקרה 
את הכלכלנים הקלאסיים על ההפשטה הדדוקטיווית ועל 
ההתעלמות מן חשרשים ההיסטוריים ומן'המבנה המוסדי 
הספציפי לכל עם. ברם, על אף התנגדותו לסחר חפשי של 
גרמניה בעת ההיא, היה ליסט קרוב לכלכלנים הקלאסיים, 
בקבלו אח עקרון הסחר הוןפשי בין מדינות מפותחות שוות- 
עצמה, ואילו מרוב הכלכלנים מן האסכולה "ההיסטורית" 
נבדל באמונתו בקיום חוקיות קבועה להתפתחותה הכלכלית 
של כל אומה. 

ההסתייגות העיקרית מן המתודה הקלאסית באה מן 
האסכולה ההיסטורית, שנציגיה העיקריים היו ו. רושר 
(■ 11£1 ס$ס 0 ./י\ [ 1817 — 1894 ]), ב. הילדבתד (■•^ 911 . 0 
1 > 311 זל [ 1812 — 1878 ]), ק. קנים ( £1116$ *.£ [ 1821 — 1898 ]), 
ג. שמולד (- 801111101161 . 0 [ 1838 — 1917 ]) — כולם גרמנים. 
עיקרה של שיטה זו היתד. שימת־הדגש על איסוף אינפור¬ 
מאציה מוסדית וסטאטיסטית על אירועים כלכליים, מתוך 
האמונה שאם קיימת אפשרות לתחזיות כלכליות — הן 
חייבות להתבסם על ניתוח סדרות סטאטיסטיות ומבנים 
מוסדיים ולא על ספקולאציות לוגיות מופשטות! לשץ אחר: 
המתודות הדדוקטיודיות פינו מקומן לשיטות האינדוקציה. 
מבחינה זו "היו אנשי האסכולה ההיסטורית מבשרים של 


התפיסה האינסטיטוציונאליסטית באה״ב וגם של האקונומט- 
ריקה. הם הניחו גם את יסודות ההיסטוריה הכלכלית המודרנית. 

למסורת החשיבה הקלאסית היה המשך באסכולת 
התועלת־השולית ("המארגינאליסטית" [מלאט׳ 
ס^זב"!, שוליים]), שיש מכנים אותה גם "נאו-קלאסית". 
ההמשכיות התבטאה בעיקר במתודולוגיה: השימוש בהנחות 
היפותטיות ודדוקציה שיטתית של מסקנות. משאר הבחינות 
היה בה משום מרד נגד הקלאסיקה הריקארדיאניח. ראשיתה 
של "המהפכה המארגיבאליסטית", בשנות ה 70 הראשונות 
של המאה ה 19 , היתד. בהופעת ספריהם של שלושת מייסדי 
האסכולה: ו. ס. ג׳ ו ו נ ז (ע״ע) באנגליה, ק. מנגר (ע״ע) 
באוסטריה, מ. א.'ל. ולרה (ע״ע) בשוויץ. 

במקורה היתה אסכולת התועלת-השולית בעיקר חורת־ 
ערך חדשה, הבנויה על התועלת הסובייקסיווית של הפרט, 
כלו׳ — על "ערך-השימוש" הקלאסי: התועלת של הפרט 
גדלה עם עליה בכמות מוצר כלשהו שברשותו, אך התוספת 
השולית של התועלת הולבת־ופוחתת; הפרט יוסיף לקנות 
מכל מוצר — עד שהערך הכספי של התועלת המופקת מן 
היחידה השולית הנקנית ישתווה למחיר היחידה! הפרט 
יהיה במצב של שיווי־משקל, כשהתועלת המתקבלת מהוצאת 
הלירה השולית בכל שימושיה תהיה שווה — ,׳עקרון השוויון 
השולי". השימוש בעיקרון זה הורחב, עד שהפך לכלי-הניתוח 
העיקרי של תה״כ המארגינאליסטית. הצריכה, הייצור וגם 
חלוקת־ההבנסה נחקרו מבחינת אותה שאלה ובאותה טכני¬ 
קה׳ ובכל הנושאים הנחקרים נקבע קיום מטרה וקיום כמות 
מוגבלת של משאבים בעלי שימושים אלטרנאטיוויים. המאר־ 
גינאליסטים עסקו בחיפושים אחר טכניקות המביאות לניצול 
אופטימאלי של המשאבים הללו בין שימושיהם השונים, 
על־מנח להביא לאופטימיזאציה של המטרה ולשיווי־משקל. 
תוך־בדי־כד פותחו כלי-ניתוח גראפיים ומאתמאסיים, שרובם 
משרתים את הכלכלן עד היום. 

אסכולת התועלת-השולית ראתה ב״חברה" אוסף מכאני 
של פרטים ופירמות, החותרים לאופטימיזאציה בהכרעותיהם 
הכלכליות. היא התעניינה בבעיות סטאטיות של שיווי־משקל 
מיקרו־כלכלי, אך לא עסקה בשאלות של צמיחה כלכלית 
או של שינויים בנתוני-היסוד של המשק, כגון אוכלוסיה, 
טכנולוגיה, מבנים מוסדיים וטעמו של הציבור — כל אלה 
הוגדרו כנתונים בלתי־משתנים שמתח למערכת הנחקרת. 

מבין אנשי אסכולה זו המאוחרים יותר חשובה תרומתו 
של א. בום־בוזרק ס 1 ־מ׳*ס 0 -מז 0011 .£ [ 1841 — 1914 ]) 
לתאוריה של ההון! של פ. פון ויזר (ע״ע), שהרחיב את 
עקרת השווית השולי לתחום הייצור, של ג , . ב. קלרק 
(*! 013 . 0 ■{ [ 1847 — 1938 ]) ושל פ. ויקסטיד (- 10 ש 71 י\ .ק 
[ 1844 — 1927 ]), שפיתחו את תאוריית הפרודוקטיוויות 
השולית והרחיבו עי״כ את תורת התועלת השולית לתחום 
החלוקה. א.מרשל (ע״ע) מיזג את התורות הקלאסיות בשיטה 
השולית וניסח את כל התאוריה הכלכלית מחדש בצודה 
שד,יתד. מקובלת כמעט 50 שנה. 

בראשית המאה ה 20 התרכז הניתוח הדדוקמיווי בעיקר 
בנושאי הרתחה, בשכלול התאוריה המיקרו־כלכלית ובבעיות 
כלכלה מונטארית. מוקדי החקר בכלכלת-הרווחה היו: ( 1 ) 
ההשלכות' הנובעות מחוסר האפשרות למדוד ולהשוות 

תועלות של פרטים!( 2 ) היעדר הזהות ההכרחית פין אינטרס 

;•ל 

הפרט לאינטרס הציבור. את הנושא הראשון פיתח ו. פ ר ט ו 

-רש - •״. 



865 


כלבלד;: עיקרי תדרת־הכלכלה 


866 


(ע״ע), את השני — א. ש. 6 יג!י (ע״ע). בתאו׳ריה המיקרו־ 
כלכלית היו החידושים החשובים: החלפת תורת התועלת־ 
השולית בעקומות-אדישות (ע״ע ממון: מימון ציבורי) והת¬ 
אמת התאוריה של הייצור לתנאים של תחרות לא-משוכללת 
(ע״ע מחירים, חורת ה־). השפעת הכסף על התהליכים 
הראליים הוגדרה כשולית גם אצל הקלאסיים וגם אצל חסידי 
התועלת-השולית, שהסבירו את רמת המחירים הכללית 
בכמות אמצעי־התשלום. הראשון שניתח במפורט את 
השפעת השינויים המונמאריים, באמצעות שערי הריבית, 
על הצד הראלי של המשק היה ק. ויק סל (ע״ע! וע״ע 
כסף)• 

כיווני החקירה הכלכלית המסתייגת מן השימה הדדוקטי- 
ווית היו במאה ה 20 :( 1 ) האסכולה האינסטיסוציונאליסטית 
— שחקרה את המערכת המוסדית של המשק, שאותה העריך 
הניתוח הדדוקטיווי כגורם חיצץ קבוע; ת. ב. ובלו (ע״ע) 
ור. ק ומבי (*מסתעזוסס .) 1 [ 1862 — 1945 ]) היו נציגיה 
הבולטים של אסכולה זו. ( 2 ) עבודתו האמפירית העצומה 
של ו. ק. מ י צ׳ ל .ס [ 1874 — 1948 ]) באיסוף 

ובבניה של סדרות עתיות על־מנת להסיק מהן על המשק 
האמריקני ועל מחזורי־חעסקים (ע״ע) שבו. השיטה של 
לוחות תשומה־תפוקה, וכן האקונומטריקה — אף הן ביטוי 
חדש של התפיסה האמפירית־אינדוקטיווית. 

בשנים שלאחד מלה״ע 1 , ובייחוד לאחר המשבר הכלכלי 
העולמי של סוף שנות ה 20 ותחילת שנות ה 30 , מתחילה 
התקופה החדשה בתה״כ, העומדת בעיצומה עד היום. 

י. דו. 

11 . עיקרי תה"כ. תה״כ החדשה מבחינה בין 
מיקרו׳־ב , ובין מ א ק ר ו * כ/ הראשונה עניינה העיקרי 
הוא ביחידים, במשפחות ובפירמות, ונושאה — הקצאת 
המשאבים שבסחסור בין השימושים המתח¬ 
רים הלא־מוגבלים. בשניה נכללות תורות התעסוקה 
והכסף, תורת מחזורי-העסקים ועוד תופעות כלכליות, שרקען 
ומסגרתן הם עמים ומדינות; לפיכן■ היא נקראת לפעמים גם 
כ׳ מדינית. 

א. מושג-בסים בכ׳ הוא ה מ ח ס ו ר או נדירות המיצרך. 
בעולם של שפע אין בעיות כלכליות, שהרי בו יוכל כל 
אדם לצרוד מכל טוב כאוות-נפשו י אך מצב כזה אינו קיים 
אף בחלקים המפותחים של העולם, עאכו״כ בארצות הבלתי־ 
מפותחות. למעשה אף קשה להעלות על הדעת מיצרך־ 
כלשהו שאינו במחסור — גם מים ואוויר אינם תמיד 
"חפשיים": ארצות צחיחות (כגון ישראל) משקיעות סכומים 
נכבדים באספקת מים להשקאה ולשתיה < האוויר אינו מיצרך 
רזפשי בערים התעשייתיות, שרבות מהן מפעילות מערכות 
יקרות ורחבות-הקף לשמירת צחוח־האוויר, ותושבי ערים 
אלה משלמים מחיר יקד יותר בעד דירה השוכנת באיזורים 
ה״אווריריים" של העיר, 

המחסור הוא המחייב כל יחידה כלכלית לבחור בין אל- 
טרנטיוות של שימוש. משפחה המוציאה את מלוא הכנסתה 
על אוסף מסויים של מוצרים שמחירם נחון — אינה יכולה 
לקנות כמות גדולה יותר של מוצר אחד אלא אם תקטין 
את הכמות הנקנית של מוצר שני; המשפחה צריכה, איפוא, 
לבחור בין האלטרנטיוות העומדות לרשותה. כלל זה כוחו 
יפה גם לגבי המשק כולו: בכל עת קיימים במשק משאבים 
בכמות קבועה; אם כל המשאבים מועסקים, ניתן להגדיל 


את ייצורו של מיצרך כלשהו רק ע״י ויתור על ייצור כמות 
מתאימה של מיצרך אחר. בעיית הבחירה היא הרקע להגד¬ 
רתו של מחיר כלכלי: מחירו של מוצר כלשהו הוא 
הכמות של מוצר שני שעל ייצורו יש לוותר על־מנת להשיג 
יחידה אחת של המוצר המבוקש. מכאן, שאם שוררת אבטלה 
במשק, ייוצרו המוצרים הנוספים שניתן להשיגם ע״י הפעלת 
המשאבים המובטלים בלי שתיגרם הוצאה כלשהי למשק 
בכללותו—שהרי לא יהיה צורך לוותר לשם־כך על מוצרים 
כלשהם. בדומה לכך, אם יש, גודמי-ייצור המותאמים לייצור 
מיצרך מסויים בלבד — נמצא ייצורו של מיצרך זה לא- 
כרוך בהוצאה כלכלית, שהרי — לפי ההנחה — אין אפשרות 
להשתמש בגורמי-הייצור הללו אלא לייצור המיצרך הנידון, 
ואין כל צורך בוויתור. מצד שני, אף אם הכנסתה של המש¬ 
פחה באה לה כמתנה, עדיין קיימת בעיית הבחירה הכלכלית: 
הקצאת מתנה זו בין השימושים האלטרנטיוויים האפשריים. 
והוא-הדין לגבי המשק בכללותו: אף אם חלק ממשאביו באו 
לו כמתנה ממשק אחר, צריך המשק המקבל להחליט בדבר 
השימוש האופטימאלי במשאבים אלה. 

ב. בעיית המחסור מתוארת באמצעות עקום־התמורה. 
ציור 1 מציג משק בעל כמות נחונה של גורמי־ייצור וטכנו¬ 
לוגיה נתונה, כשאנו 
מניחים — לשם פש¬ 
טות—שבכוחו לייצר 
שבי מוצרים בלבד— 
x ו¥. העקום מראה 
מהי הכמות המירבית 
של האחד מהם שני¬ 
תן לייצרה — בתנ¬ 

אים הנזכרים — כשהכמות המיוצרת של זה שכנגדו נתונה. 
הנקודה ?, למשל, פירושה: אם המשק מייצר 50 יחידות ^ 
התפוקה המירבית של ¥ היא 25 ; וכן בהיפוך — אם המשק 
מייצר 25 יחידות ¥, התפוקה המירבית של x היא 50 . 
בדומה לכך, הנקודה 11 מייצגת אח התפוקה המירבית של X 
( 90 יחידות) כשכל משאבי המשק מופנים למטרה זו. 

תכונתו היסודית של עקום־התמורה היא היותו יורד 
משמאל לימין — ביטוי לעובדה שהגברת ייצורו של x 
אפשרית רק ע״י הסטת גורמי-ייצור מן הענף ¥ לענף ^ 
ז״א ע״י הקטנת ייצורו של ¥. למשל: אם המשק הוא בנקו¬ 
דה ?, אי־אסשר להגדיל את תפוקת x ב 10 יחידות אלא ע״י 
הקטנת תפוקת ¥ ב 5 יחידות! וזוהי תנועה מ? לס. 5 יחי¬ 
דות ¥ שעליהן יש לוותר נקראות המחיר "הראלי" או "האל־ 
סרנטיווי״ של ייצור 10 יחידות נוספות של'^ — אם חלק 
מהמשאבים מובטל — המשק נמצא בנקודה כלשהי מתחת 
לעק 1 ם־התמורה, למשל בנקודה 5 — והמעבר האפשרי מ 5 
ל? או ל 0 מציג את הגדלת ייצורם של x ו¥ גם יחד; 
בנסיבות אלה יכול איפוא המשק להגביר את ייצורם של 
מיצרכים אלה ללא כל הוצאה ראלית. 

לפי ההגדרה, יכול המשק — מנקודת-ראות אפשרויות 
הייצור — להימצא בכל נקודה שהיא על העקום שבציור 1 , 
והנקודה שתיבחר תלויה בטעמם של הפרטים במשק. ההחל¬ 
טה על הרכב הייצור בכל משק תלויה בשיקולי ביקוש 
והצע (ר׳ להלן). 

ג. תכונה יסודית אחרת המשותפת כמעט לכל המשקים, 
ובכל הזמנים, היא — ה ת מ ח ו ת ו ח ל י ם י ן, שדרגתם הר 



*יור 1 






867 


פלפלה: מיקררפלכלה 


868 


לכת וגדלה ככל שהמשק מפותח יותר. התמחות וחליפין הם 
למעשה שני צדדים של אותה מטבע: משמעה של התמחות 
הוא, שהסרט אינו מייצר לעצמו את כל המיצרכים אלא רוכש 
חלק מהם בחליפין! אם אינו מתמחה— אין לו מה להציע 
לחליפין. התמחות וחליפין מקובלים כדרך להגדלת התפוקה. 
אם הפרט מתמחה בייצור פריט אחד וממיר חלק מייצורו 
במיצרכים אחרים הדרושים לו, הוא יכול להשיג יותר ממה 
שישיג בייצור ישיר של כל המוצרים! לשון אחר: ייצור 
עקיף כזה יעיל יותר מייצור ישיר המאפיין אוטרקיה (ע״ע) 
או משק של אספקה עצמית. ההתמחות מאפשרת לפרט לנצל 
מיומנות טבעית או לפתח מיומנות ע״י התרכזות בפעילות 
מסויימת! היא מוליכה גם למיכון הייצור, ובעקבותיו — 
לייצור רב יותר. 

בתהליך זה של התמחות וחליפין ממלא הכסף (ע״ע) 
תפקיד חשוב: הוא מאפשר את קיומו של הסחר בלי שה¬ 
תהליך יהיה תלוי בצירוף־נסיבות מקרי, שבו אדם המעוניין 
להחליף פריט א׳ בפריט ב׳ נפגש באדם המבקש ב׳ תמורת 
א׳! במקום זה יוכל אדם למכור את סחורתו תמורת כסף 
ולהשתמש בכסף לקניית כל הדרוש לו, בכל מקום ובכל 
זמן. בדרך זו הכסף "משמן את גלגלי החליפין". 

חליפין — אין משמעם החלפת עדפים מקריים המצויים 
ברשותו של הפרט ושמהם הוא רוצה "להיפטר". "העודף" 
הוא מתוכנן: הפרט מייצר "עודף" זה במכוון והחליפו במוצ¬ 
רים אחרים, כדרך יעילה יותר להשגת מבוקשו. עיקרון זה 
כוחו יפה גם לגבי מסחר בין־לאומי: למשל, ישראל 
מוכרת לחו״ל תפוזים, שיוצרו במיוחד כדי ליצאם ולהשתמש 
בפדיון היצוא למימון יבוא של סחורות ושירותים אחרים. 
זוהי דרך יעילה יותר לישראל להשיג את מוצרי־היבוא 
שלה: בדרך זו היא מקבלת כמות רבה מזו שהיא עשויה 
להפיק אם תפנה לייצור מוצרי-היבוא אותה כמות של 
משאבים שבהם היא משתמשת לייצור תפוזים. 

הפרט מתמחה בפעילות מסויימת ומשלם לזולתו כדי 
שהלה יעשה למענו פעולה אחרת, אף אם הוא עצמו מטיב 
לעשותה. למשל, אם רופא מסוגל לעדור את גינתו ביום אחד, 
ולפועל־שכיר נדרשים לכך יומיים, כדאי לרופא להעסיק 
פועל שכיר, כל־עוד משתפר הרופא במקצועו ביום אחד סכום 
העולה על הסכום שעליו לשלם לפועל תמורת שני ימי- 
עבודתו: זהו היישום של "חוק היתרון היחסי". 

ד. מיקרו־כלכלה. עקרונותהמיקרו־כ׳ידועים יותר 
כתורת־המחידים (ע״עמתירים,תורתה*) אותורת־ 
הערך, שבה — במובנה הרחב — נכללת גם תור ת¬ 
הה ו ן. הבעיות העיקריות בתחום זה הן: ( 1 ) כיצד לייצרו 
( 2 ) כיצד לחלק את התוצר ו ( 3 ) מה לייצרו ( 4 ) כיצד 
להבטיח התקדמות כלכלית ו כאן יידונו שאלות אלו בהנחה 
שהן נשאלות במצב של שוקי־התחרות, ז״א — שווקים 
המורכבים ממספר רב של קונים ומוכרים, שכל אחד מהם 
קונה (או מוכר) כמות קטנה-יהסית מכלל הסחורה שבשוק • 
בהתאם לכך, מקבלים הקונים והמוכרים את מחיר המוצר 
כמחיר נתון שקביעתו אינה בשליטתם, שכן אין הוא מושפע 
מהכמות הנקנית או הנמכרת. 

היחידות המייצרות את המיצרכים והשירותים השונים 
נקראות ״פירמות״ ( 8 ממ £1 ), מהן — משקים חקלאיים, 
בתח״ר, חנויות, חברות־תחבורה, משרדים וכיו״ב, לשם 
פשטות נניח שכל פירמה מייצרת מיצרך אחד בלבד, חאת 


ע״י קניית כמדות 
שונות של תשומות 
גורמי*ייצור (סוגים 
שונים של שירותי- 
עבודה, חמרי-גלם, 
קרקע, מכונות, ציוד 
וכיו״ב) ושילובן ב¬ 
תהליך המייצר את 
התפוקה. הבעלים ה¬ 
ראשונים של גורמי- 
ייצור אלה קרויים 
"משפחות" ("משקי- 
בית"), והם גם קונים את תפוקת הפירמות. את היחס בין 
פירמות ומשפחות בכלכלת־שוק (ע״ע שוק) ניתן, איפוא, 
לתאר — בדרך פשטנית מאד — באמצעות "מעגל-החליפין" 
(ציור 2 ): במעגל — מיצרכים ושירותים הזורמים בכיוון 
אחד, וכסף — הזורם בכיוון הנגדי. אותו זרם־כסף שהפירמה 
רואה בו את הוצאות-הייצור שלה (מחיר רכישת השירותים 
של גורמי-הייצור) — המשפחות רואות בו את הכנסותיהן! 
בדומה לכך, מה שהמשפחות רואות כהוצאות לתצרוכת — 
נראה בעיני הפירמות כחקבולים ממכירת מיצרכים ושירו¬ 
תים. מעגל זה מתאר צד חשוב בקשרי־הגומלין שבכל משק- 
החליפין. 

( 1 ) כיצד לייצרז נקודת-המוצא של הדיון בשאלה 
זו היא, שמבחינה טכנולוגית קיימות דרכים רבות ושונות 
שבהן יכולה הפירמה לייצר את מוצריה. למשל: החקלאי 
יכול להפעיל את משקו בשיטות אכסטנסיודות (שימוש 
מועט בעבודה ובמים בשטחי-קרקע נרחבים) או בשיטות 
אינטנסיודות (שימוש רב בעבודה ובמים בשטת-אדמה קטן) 
[ע״ע חקלאות, עט׳ 901 , 908 ]! פירמות יכולות להמיר כוח- 
אדם במכונות, או מכונות בכוח-אדם. הפירמות יכולות 
להשיג תפוקה רבה־יותר מכמות המרי־גלם נתונה ע״י שימוש 
זהיר יותר בהם (״מניעת ביזבוז״ — בעיקר הודות לתה- 
ליפיות חמרי-גלם וכוח־אדם).הדרישות הטכנולוגיות בייצור 
מיצרך נתון אינן מחייבות דרך-ייצור אחת ויחידה! אין התנ¬ 
אים הטכנולוגיים מחייבים יחסים קבועים של גורמי-ייצור, 
אלא הם מאפשרים שינוי יחסים אלה ("חוק היחסים המש¬ 
תנים"). השאלה הכלכלית היא: מהו תהליך הייצור הטוב 
ביותר (האופטימאלי), במצב נתון ז התשובה על שאלה זו 
תלדה באופן מכריע במחיריהם של גורמי-הייצור 
(ר׳ להלן). 

תהליך הייצור האופטימאלי הוא זה המאפשר לפירמה 
לקבל תפוקה נתונה במיזער הוצאות. כאן חשוב המושג 
הבסיסי של "תפוקה שולית של יחידת גורם־ 
ייצור". זו מוגדרת כגידול (או כהקטנה) בכלל-התפוקה 
כתוצאה מהוספת (או מהפחתת) יחידה אחת של גורם-הייצור 
הנידון, כשהתשומות של הגורמים האחרים קבועות. לוח אפש¬ 
רויות הייצור (בעמ ׳ 869 ) מדגים: בתנאים קבועים של כמות 
חמרי-גלם ושעות מכונה — תוספת יום־עבודה על 10 ימי- 
העבודה מגדילה את התפוקה מ 100 יחידות ל 109 [( 1 )-( 2 )]! 
בתנאים קבועים שלימי-עבח־ה ושעות-מכונה—תוספת 1 ק״ג 
על 6 ק״ג חמרי-גלם מגדילה את התפוקה מ 109 יחידות ל 114 
[( 4 )-( 5 )]; וכד׳ מן התפוקות השוליות. לפי אותו לוח, 
התפוקה השולית אינה קבועה׳ אלא משתנית עם רמת התשו- 






869 


כלכלה: מיקרדכלכלה 


870 


מה: התפוקה השולית של עבודה בתוספת יש־עבודה על 10 
ימי-עבודה [( 1 )-( 2 )] היא 9 , ואילו אותה תוספת על 11 
ימי־עבודה [( 2 )-( 3 )] אינה אלא 7 . זוהי הדגמת "חוק 
הפריון השולי הפוחת" או "חוק התשואה 
הפוחתת": הגדלת התשומה של גורם־ייצור כלשהו מעל 
לרמה מסויימת, כשהתשומות האחרות קבועות, גורמת להק- 
סבת תפוקתו השולית של גורם־הייצור. 


אפשרויות הייצור 


התפוקה של 
המיצרך המיוצר 
(יחידות) 

מכונות 

(שעות־הפעלה) 

חמרי־גלם 

(ק״ג) 

תשומת-עבודה 

(ימי-עבודה) 

100 

ד 

5 

10 

(1) 

109 

7 

5 

11 

(2) 

116 

7 

5 

12 

(3) 

109 

7 

6 

10 

(4) 

114 

7 

7 

10 

(5) 

106 

8 

5 

10 

(6) 

109 

9 

5 

10 

(7) 


מעתה נוכל לנסח תשובה על השאלה של ייצור תפוקה 
נתונה במיזער הוצאות (ר׳ לעיל), שהיא זהה לבעיה של 
ייצור תפוקה מירבית ברמת־הוצאות נתונה: המטרה מושגת 
בשהתפוקה השולית של שווי-לירה־גורם־ייצור מסוג אחד 
שווה לתפוקה השולית של שווי־לירה־גורם־ייצור מפל סוג 
אחר המשתתף בתהליך הייצור ("עקרון השוויון בשוליים"). 
אם, למשל, התפוקה השולית של תשומת־עבודה בשווי של 
לירה אחת גדולה מזו של תשומת־מכונה באותו ערך — ניחן 
להגדיל את התפוקה ללא הגדלת הוצאות הייצור: לשפ-כך 
יש להגדיל בלירה אחת את ההוצאות על גורם־הייצור עבודה 
ע״ח הפחתת לירה אחת מההוצאות על מכונה, ושינוי זה 
מקטין — מכוח חוק הפריון השולי הפוחת — את התפוקה 
השולית של עבודה ומגדיל את תפוקתן השולית של מפונות? 
ואם תמשיך הפירמה בדרך זו, תגיע בסופו של דבר למצב 
שבו יקויים עקרון השוויון בשוליים. 

מעתה מובן, שתהליך מציאת התפוקה האופטימאלית תלוי 
במחירי גורמי־הייצור השונים. אם במערכת־מחירים נתונה 
בחרה הפירמה בצירוף מסויים של גורמי־ייצור המצריך 
מיזער הוצאות, ולאחרימכן עלה מחירו של אחד מהם — 
נמצא שצירוף גורמי־הייצור שנבחר לפני שינוי המחיר אינו 
עוד הצירוף האופטימאלי, לפי שהפירמה תובל להקטין את 
הוצאות־הייצור של התפוקה הנתונה ע״י הקטנת כמות הגורם 
שנתייקר והגדלת כמותם של גורמי־ייצור אחרים. 

( 2 ) כיצד לחלק את התפוקהז הכנסתו של 
כל פרס בכלכלת־שוק שווה לתקבוליו ממכירת השירותים 
של גורמי־הייצור שבבעלותו — עבודה, מכונות, נכסי־דלא־ 
ניידי, הון, וכד׳. התחלקות ההכנסה במשק — ז״א התחלקות 
התפוקה בין בני-המשק — נקבעת ע״י: (א) התחלקות 
הבעלות על גורמי־־הייצור בין בני־המשק; (ב) מחיריהם 
של גורמי־הייצור. 

מחיריהם של גורמי־הייצור בכלכלת־שוק — במחיריהם 
של מיצרכים אחרים - נקבעים ע״י כוחות ביקוש והצע. 

הכמות של כל גורם־ייצור שהפירמה מבקשת לרכשה 
נקבעת בהתאם ל״ערך התפוקה השולית״ — מושג המוגדר 
כתפוקה השולית המוכפלת במחיר התפוקה; את חוק הפריון 
השולי הפוחת ניתן לנסח גם כ״חוק הערך הפוחת של התפו¬ 
קה השולית״. הוא מיוצג ע״י העק 1 ם שבציור 3 , שהוא בעל 
שיפוע שלילי, ומשמעו — כבל שגדלה תשומת גורם־הייצור 


. \ 




_ 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

1 

11 ' 

נפוח נויזדו־ייצוד / * 


*יוד■ 3 


2 פוחת ערך תפוק¬ 
תו השולית. אם, למ¬ 
של, מחירו של 2 
הוא 10 ל״י ליחידה, 
והפירמה קונה 40 יחי¬ 
דות—אין היא מפי¬ 
קה מירב רווח: אם 
תקנה יחידה נוספת 
של' 2 , יהיה ערך התפוקה המוגדלת (= ערך התפוקה 
השולית) 12 ל״י, וערך זה גבוה מהתוספת להוצאות הייצור ? 
נמצא, שהפירמה מגדילה את רווחיה ע״י העסקת יחידה 
נוספת של 2 . הוספת 2 תימשך כל עוד התפוקה השולית 
גבוהה ממחירו של 2 — כל עוד הפירמה נמצאת משמאל 
לנקודה 71 . אם הפירמה קתה 60 יחידות של 2 , היא יכולה 
להגדיל אח רווחיה ע״י הקטנת התשומה ביחידה אחת, שהרי 
ההקטנה בהוצאה ( 10 ל״י) גבוהה מהקטנת המכירות ( 9 
ל״י).הקסנת התשומה תימשך כל עוד הפירמה נמצאת בכל 
נקודה שהיא מימין ל 71 . הנקודה שבה אין הפירמה יכולה 
להגדיל עוד את רווחיה ע״י שינוי תשומת 2 , היא 71 — 
שבה שווה מחיר 2 לערך תפוקתו השולית, ונקודה זו 
מציינת את הכמות של 2 ( 50 יחידות) שד,פירמה תקנה 
במחיר הנתון. בניסוח כללי: את עקום ערך־התפוקה-השולית 
ניתן לפרש כ״עקום־הביקוש" של הפירמה לגורם- 
הייצור 2 , כל': עקום המציין את הכמות של 2 שתקנה 
בכל מחיר נתון. לחילופין ניתן לפרש עקום זה כמייצג את 
המחיר ליחידה שהפירמה תשלם בעד גורם־ייצור בקניית 
כמויות שונות ממנו. 

עקום־ביקוש מסוג זה ניתן להתוות לכל פירמה בענף, 
וסיכומם יוצר את עקום־הביקוש — לגודם־הייצור הנידון— 
למשק כולו (ציור 4 , עקש ס). בדומה לזה ניתן להתוות 
אחעקום־ההצע$של 
גורם־הייצור במשק 
כולו. השיפוע "הח¬ 
יובי" של עקום זח 
משקף את ההנחה, 
שכדי להגדיל את ה¬ 
כמות המוצעת של 2 
יש לשלם בעדו מחיר 
גבוה יותר ליחידה. 
ניתן להניח, שהמחיר 
המוגדל ימשוך כמות 
רבה יותר של גורם־הייצור הנידון משני מקורות• ככל שגדל 
המחיר, נוטה בעל גורם־הייצור למכרו ולא להשתמש בו 
למטרותיו; בכל שהמחיר לגורם־הייצור גבוה יותר, תגדל 
נטייתם של בעלי גורמי-ייצור אחרים להמירם בגורם־הייצור 
שבעדו מוצע מחיר גבוה יותר. למשל: ככל שגדל המחיר 
לסוג מ 0 ויים.של עבודה מקצועית, גדל מספר העוברים 
המבקשים ללמוד מקצוע זה. 

מחיר שיווי־המשקל שייקבע בשוק ל 2 (לפי ציור 4 ) 

הוא 7 ל״י. נמצא, שאם המחיר יהיה גבוה מזה (למשל: 12 
ל״י), ייווצר עודף של הכמות המוצעת על הכמות המבוקשת 
( 250 = 250 - 500 ), וההתחרות בין מוכרי 2 תגתם להורדת 
המחיר; ואילו אם המחיר יהיה נמוך יותר (למשל: 4 ל״י), 
ייחצר עודף של ביקוש ( 300 = 600-300 ), וההתחרות בין 



ציור 4 
















871 


כלכלה: מיקרדכלכלה 


872 


קוני 2 תפעל להעלאת המחיר. כוחות־שוק הדוחפים את 
המחיר פלפי סעלה או פלפי סטה קיימים בכל מחיר — פרט 
למחיר של 7 ל״י, שבו קיים שוויון בין הפמות המוצעת 
והפמות המבוקשת. זהו מחיר שיווי־המשקל בשוק, והוא 
שווה לערך התפוקה השולית של כמות שיווי־המשקל ( 400 
יחידות) של 2 . זוהי "תורת הפריון השולי" של 
קביעת מחיריהם של גודמי־הייצור׳ שפותחה בסוף המאה 


די 19 . 

מהשיפוע החיובי של עקום־ההצע מסתבר, שמציעי גורמי־ 
הייצור זוכים — במצב של שיווי־משקל — במחיר הגבוה 
מהמינימום שהיו דורשים בתמורה על שירותיהם) תוספת 
זו נקראת "ר נ ט ה כ ל כ ל י ת". השיפוע השלילי של עקום־ 
הביקוש פירושו, שבמצב של שיווי־משקל משלמות הפירמות 
לגורמי־הייצור פחות מהספסימום שהיו מובנות לשלם להם 1 
הפרש זה נקרא "עודף ה יצר ך או "רנטה כלכלית 
של היצרן". 

שאלת הרנטה, (א) לפנים (ר* לעיל, ענד 862 ) שוייד 
מונח זה בעיקר לקרקע- מתוך הגחתם של הכלכלנים הקלא¬ 
סיים שפמות הקרקע במשק היא קבועה ואינה ניתנת לשינוי, 
ולבעליה אין בה שימוש אלטועטיווי, ולכן מוכנים הם להחכי- 
רה בכל מחיר; לפי ההגדרה, כל המחיר המתקבל בעד 
החכרת הקרקע הוא רנטה כלכלית. אולם, לאמיתו־של-דבר, 
מקבל תטה כ ל גודם־ייצור, ולא רק הקרקע. — (ב) גדלה 
של הרנטה הכלכלית תלוי בנקודת־הראות. אותו חלק בפריה 
המהווה רנטה גדל ככל שנקודת־הראות רחבה יותר; הרנטה 
גדולה-ביותר מנקודת-הראות של המשק בכללותו, פחותה 
מזה — מנקודת־הראות של הענף היחיד במשק, ופחותה 
ביותר מנקודת-ראותה של פירמה מתחרה בענף. למעשה, 
לגבי האחרונה הרנטה היא בדרך־כלל — אפס; שכן אף אחד 
מבעליהם של גורמי־הייצור לא יאות למכור את שירותיו 
לפירמה כלשהי במחיר הנמוך מהמחיר שיוכל להשיג 
בשוק. — (ג) התטה הכלכלית קטנה ככל שמתארך הזמן 
שאליו מתייחס החישוב. קביעה זו משקפת את ההנחה 
היסודית של הניתוח הכלכלי, שעקום־ההצע נעשה שטוח 
יותר ("גמיש יותר") ככל שמתארך הזמן שאליו הוא 
מתייחס, שהרי זמן ארוך יותר מאפשר למפעלים נוספים 
להיכנס לענף כלשהו — או לעזבו — כתגובה על שינוי 
מוצג גידול 
עקום־הביקוש 


בביקוש לגורם־ייצור 
מס ל׳ס המביאה 


במחירים. בציור 5 
בתזוזה ימינה של 
להעלאת המחיר ל 10 
ל״י. בטווח הארוך 
ירבו בעלי גורמי- 
ייצור שיבחרו להת¬ 
אים את שירותיהם 
לסוג המסויים שהבי¬ 
קוש לו גדל — ועמו 
גדל מחירו * עקום־ 
ר,הצע לטווח ארוך 
מיוצג ע״י ׳ 5 , והציור 
מראה שמחירו של גורם־הייצור ירד עד 8 ל״י — נקודת¬ 
ה,חיתוך של ׳ם ר 8 . עם הירידה במחירים חלה גם ירידה 
ברנטות הכלכליות במצב 0 לעומת 6 . 

הכלכלנים הקלאסיים בראשית המאה ה 19 הבחינו בין 3 
גורמי-ייצור: קרקע, עבודה והון, וכינו את הכנסותי¬ 



הם׳ בהתאמה זןד נ ט ה, ש כ ר ורווחים. חשיבותו הכלכ¬ 
לית של סיווג יזה בסלה־כמעט במאה ה 20 , וזאת בהתאם 
לתאוריית הפריון השולי, המדגישה שמחירם של כל גורמי־ 
הייצור נקבע בדרך אחת: ע״י תפוקתם השולית. רנטות כל¬ 
כליות יכולות להתהוות לגבי כל גורם־ייצור. בשוק משוכלל 
אין הבדל, לגבי הפרס׳ אם ישקיע את הונו (את האמצעים 
שברשותו) בקרקע ויפיק ממנה רנטה, או שישקיעו בפירמה 
כלשהי שתעניק לו מרווחיה. בשוק משוכלל חייב היחס בין 
דמי השכירות-נטו המתקבלים מהחכרתה של קרקע כלשהי 
ובין מתירה של קרקע זו להשתוות ליחס שבץ הרווח הנקי 
שניחן להשיגו ע״י השקעה כלשהי ובין סכום ההשקעה — 
דחס זה חייב להשתוות לשער הריבית שהיחיד יכול לקבל 
אם ילווה את כספו. מכאן, שאין עוד מקום להבחנה עקרונית 
בין רנטה ורווחים. לעומת־זה מסתבר, שעדיין יש מקום 
להבחין — עכ״פ מבחינה אמפירית — בין הכנסה מעבודה 
ובין הכנסה מהץ (או מרכוש), משום שאי-השודון בהת¬ 
חלקות ההכנסות בחברות הקפיטליססיות המודרניות נובע 
בעיקר מאי-שוויץ בהכנסות מרכוש. אולם מבחינה אנאלי¬ 
טית הבחנה זו חשובה פחות: במשק מודרני ההכנסה מעבודה 
מייצגת במידה גדלה־והולכת את ההכנסה שבאה לפרט 
מידע ומיומנות שאותם רכש ע״י לימוד ממושך דקר* לפיכך 
ניתן להתייחס אל חלק נכבד מהשכר והמשכורת כאל הריבית 
על ההשקעה שהיתה כרוכה ברכישת השכלה — הנקראת 
בספרות הכלכלית החדישה "הץ אנושי". 

תורת הפריץ השולי של התחלקות ההכנסות אץ מש¬ 
מעה שהתחלקות ההכנסות הקיימת במשק קפיטליסטי — 
או, לעניין זה, התחלקות ההכנסה מעבודה במשק סוציא¬ 
ליסטי — היא בגדר של חלוקה "ההולמת את הצדק", משום 
ששווקים אלה אינם תחרותיים לגמרי, וקיומן של צומת 
מונופוליסטיזת בקרב קוני גורמי־הייצור מאפשר להם לשלם 
לגורמי־הייצור מחיר הנמוך מערך תפוקתם השולית. ואף 
אם נתעלם מהיסודות המונופוליסטיים, תקפותה של תורת 
הפריץ השולי — כמתארת את האופן שבו מתחלקת למעשה 
ההכנסה בעולם ראלי — אין פירושה שהתחלקות כזאת היא 
צודקת. כאן מודגמת ההבחנה הבסיסית בץ "ת״כ פוזיטי- 
ודת״ — ניתוחו של מה שקורה בפועל, ובין "ת״כ נורמא- 
טיודת״ — תיאורו של מה שראוי שיתרחש בהתאם למערכת 
ערכים מסדימת. 

למעשה, כמעט בכל חברה מקובל כיום שאין לקפח קבו¬ 
צות שונות של בני-אדם, חלשים או בלתי-מוכשרים, בעת 
חלוקת התוצר החברתי. במשק קפיטליסטי מודרני באה גישה 
זו לידי ביטוי בתשלומי-סעד או תשלומי־העברה ממשלתיים 
שתים. היום נוהגים גם להכיר, שעובדת הימצאות כשרץ רב 
יותר באדם אחד מבזולתו היא מקרית ואין לייחס לה 
משמעות ערכית רבה, בייחוד כשמדובר בכשרונות המשקפים 
השפעות תורשתיות. עאכו״ב כוחה של הסתייגות זו יפה 
לגבי הכנסה מרכוש שעבר לבעליו בירושה? אין הצדקה 
מוסרית ברורה להכנסה כזאת אף בתוך המערכת של "מוסר- 
הפריץ", כבר במאה ה 19 התנגדו מסיבה זו כמה כלכלנים 
אנגלים, כגץ ג , . ם. מיל (ע״ע), למוסד הירושה! וזהו גם 
ההיגיץ של פסי־העיזבץ הכבדים הנוהגים היום בארצות 
קאפיטליסטיות רבות. 

נמצא, דרך־כלל, שהתחלקות ההכנסה אינה תלדה במחי¬ 
רי השירותים של גורמי-הייצור בלבד. אלא אף בהתחלקות 



873 


כלכלה: מיקרר־כלפלה 


874 


הבעלות על גורמי־ ה ייצור. לעולם אין חלוקת 
ההכנסות יכולה להיות "צודקת' יותר מחלוקת הבעלות, 

אף שתורת הפריון השולי היא — כפי שהודגש — תיאר 
רית ולא נודהטיווית, היא נוטה להשפיע על המלצותיהם של 
הכלבלבים, כשיש בהמלצות אלו נגיעה בשאלות של הת¬ 
חלקות ההכנסות. ניתן לומר, שכלכלנים השואפים להת־ 
חלקות שוויונית יותר של ההכנסות ?ומליצים, בדרד־כלל, 
לפעול לא באמצעות התערבות מלאכותית במחיריהם של 
גורמי־הייצור (דבר העשוי להוביל לעיוותים בהקצאת המקו¬ 
רות או לאבטלה) אלא באמצעות מיסוי פרוגרסיוד (ע״ע 
מסים), 3 תן השכלה מקצועית וכללית, נקיטת מדיניות 
שמטרתה — הגדלת במוחם ואיכותם של שירותי־הייצור 
(ובעיקר סוגים שונים של עבודה) שהשכבות מעוטות- 
היכולת מוכרות בשוק. 

( 3 ) מ ה ל י י צ רז גם התשובה על שאלה זו—בכלכלת- 
שוק — ניתנת באמצעות מנגנון הביקוש וההצע. צד ה בי¬ 
ק ו ש משקף את התנהגותם של פרטים, שהם למעשה המשפ¬ 
חות, שאף הן נוהגות, בדומה לפירמות, ע״פ עקרון המיר- 
ביות: הן הקצות את הכנסתן בין המיצרכים שהן קונות 
באופן שיפיקו את מירב ההנאה או "התועלת", בהתאם 
לעקרת השוויון בשוליים (ד לעיל, עם׳ 869 ). לכאורה נראה 
שלא ניתן למדוד, בצורה כמותית, את ״תועלתו״ של הצרכן < 
אולם למעשה כל מה שנחוץ הוא, שהצרכן יוכל להשוות 
את ההנאה שהוא זוכה לד. בהוציאו לירה אחת על מיצרך 
כלשהו עם הנאתו בקניית כל מיצרך אחו— ולהוציא את 
פספו בדרך המעניקה לו את מירב הסיפוק. כלכלנים בסוף 
המאה ה 19 הניחושקיים חוק ה ת וע ל ת ה ש ול י ת ה פ ו¬ 
התת, שהוא מקביל לחוק הפרית השולי הפוחת הסל 
על הפירמה (ר׳ לעיל), והוא מאפשר את מדידת התועלת: 
בהקבלה לתאוריה 
של הפירמה הסיקו, 
שעקום־הביקוש של 
המשפחות למיצרך 
כלשהו הוא בעל שי¬ 
פוע שלילי (ציור 6 , 
עקום ם)! ז״א: ככל 
שגדלה הכמות הנק¬ 
בית של מיצרך אחד 
— יורד המחיר שהמשפחה מוכנה לשלם בעדו! או, 
לחילופין, ככל שיורד מחירו של מיצרך בשוק — גדלה 
הכמות המבוקשת. כלכלנים בדורות האחרונים עמדו על כך, 
שאת העובדה שעקום־הביקוש יורד ניתן להסיק מעקרון 
ההתנהגות הראציונאלית, בלי להיזקק להנחה המפוקפקת 
שאפשר למדת* את התועלת ; וכן הובן, שהמונח ״יצרני״ — 
בהקשר של התועלת השולית — חל על כ ל תהליך המספק 
מוצר או שירות המשביע את רצונו של האדם, ולא על 
החקלאות והחרושת בלבד. 

לשם בחינת צד הה צ ע של השוק, נניח שהעקום ם 
בציור 6 מייצג את עקום-הביקוש של השוק למיצרך הני¬ 
דון, כסיכום עקומי־הביקוש של כל הפרטים במשק. אם, נוסף 
על כך, נניח, שכמות המוצר בשוק קבועה ובלתי-משתבית, 
נמצא כמייצג את עקום־חהצע — את הקו האגבי. 3 . גידול 
בביקוש — המיוצג ע״י תזוזה מם ל׳ם — אינו יכול להש¬ 
פיע על הכמות המוצעת, ואין הוא מביא אלא להעלאת מחיר 


שיווי־המשקל מ 15 ל״י ליחידה ל 25 ל״י. במקרה זה בקבע 
מחיר. המיצרך באופן בלעדי ע״י תנאי הביקוש! להוצאות- 
הייצור של המיצרך אין כל השפעה על המחיר. לפיכך אין 
המחיר משמש אלא ל ק י צ ו ב כמות-המיצרך הקיימת בין 
הקונים הפוטנציאליים. 

אולם הנחת קביעותו של ההצע אין כוחה יפה אלא לגבי 
טווח קצר מאד — כגון מיצרך כלה, שאינו ניתן לאחסנה, 
המצוי ביום מסויים בשוק םבודד\אם הניחוח מתייחם לתקו¬ 
פה שבה אפשרי שינוי בהקף הייצור, מגיב ההצע באופן 
חיובי על עליה במחיר (עקום־ההצע העולה ׳ 5 ). פירמות 
בענף מגדילות את ההצע אם, ורק אם, יקבלו מתיר גבוה 
יותר ליחידת־התפוקה, וזאת מ 2 סיבות: 1 . אם אין תקופת 
הזמן הנידונה מספיקה להשקעה חדשה, מותנית הגדלת 
התפוקה בתוספת עבודה וחמרי-גלם למפעלים ולציוד, וב¬ 
התאם לחוק הפריון השולי הפוחת גורם דבר זה לעליה 
בהוצאות־הייצור ליחידה. 2 . אם קיימת תעסוקה מלאה, 
חייבת תוספת העבודה וחמרי־הגלם לבוא מענפים אחרים, 
וכדי למשוך אותם חייבות הפירמות להעלות את מחיריהם 
של גורמי-הייצור. גידול הביקוש בתנאים אלה מם ל׳ס 
מביא את הענף לנקודה א, שבה המחיר הגבוה יותר משמש 
גם גורם של קיצוב הכמות המוגבלת בין הקונים, וגם תמריץ 
להגדלת התפוקה. 

לעומת־זה, בתקופת־זמן ארוכה עשויה התפוקה להתרחב 
ללא גרימת תשואה פוחתת, חאת משום כניסת פירמות חד¬ 
שות לענף והגדלת כמוה הציוד של פירמות ותיקות. בתנאים 
אלה אין סיבה לגידול ההוצאות עם הרחבת התפוקה, ואפשר 
להניח שעקוס-ההצע הוא הקו האפקי הישר ״ 5 . במקרה זה 
נקבע מחיר המיצרך באופן חד־משמעי ע״י הוצאות-הייצור 
הקובעות את גבהו של עקום-ד.הצע ״ 5 כולו, ואילו תנאי 
הביקוש קובעים רק את הכמות המוצעת (נקודות על גבי 
העקום). בהסתמכם בעיקר על מקרה זה, פיתחו הכלכלנים 
האנגלים בראשית המאה ה 19 את התאוריה שהוצאות- 
הייצור הן הקובעות את המחיר ז צורה מיוחדת של תאוריה 
זו — שפותחה ע״י זייוד ריקארדו והודגשה ע״י קארל 
מארכם — היא תורת-הערך של העבודה: התאוריח 
שהמחיר נקבע ע״י מחיר העבודה. המקרה של הצע קבוע 
נידון בעיקר ע״י הכלכלנים האוסטרים בסוף המאה ה 19 , 
והללו פיתחו את התאוריה שהתועלת השולית היא הקובעת 
את המחיר. ואילו אלפרד מרשל (ע״ע), בשלהי המאה ה 19 , 
ניסה להוכיח שהמחיר נקבע הן ע״י הביקוש והן ע״י ההצע< 
ומפורסמת ההקבלה שלו: שני כוחות אלה דומים לשני 
להבי-המספריים, הפועלים בעת-ובעונה-אחת לחיתוך הנייר. 

אחת המשמעויות העיקריות של טיעון זה היא — שמחיר 
שיווי־המשקל בשוק מייצג הן את תועלתו של המיצרך לכל 
צרכן במשק, והן את הוצאות ייצורו אצל כל יצרן, כששני 
הגדלים נמדדים בשוליים: שהרי בשוק מתחרה משוכלל 
כל״יצרן חפשי לקבוע כמה ייצר במחיר הנוהג בשוק, ואם 
הוא מייצר כמות מסויימת — חייבת ההוצאה השולית שלו 
להיות שווה למחיר! כיוצא בו, בל צרכן חפשי להחליט איזו 
כמות יקנה במחיר הקיים, ואם הוא קונה כמות מסויימת — 
חייבת התועלת השולית שהוא מפיק מכך להצדיק את תשלום 
מחיר השוק. 

יחם זח מסביר, למעשה, את הפאראדוכס שעליו הצביע 
אדם סמית — שהמים, למרות חיוניותם, מחירם נמוך. בציור 







875 


כלכלה: מייקרו־כלכלד! 


876 


7 מציג העקום 5 את 
פונקציית ההצע של 
המים, שהוצאות ייצו¬ 
רם הן, בדרדבלל, 
נמוכות-יחסית. עקום- 
הביקוש למים הוא 
בעל שיפוע ם, כל׳— 
חיוניותם של המים 
מביאה לכך, שאילו 
היתה מצויד. כמות־מים מועטה, היה הפרט נכון לשלם 
בעדה מחיר גבוה מאד ליחידה (הנקודה ק). אולם בגלל 
תנאי-ההצע הנוחים, כמות שיווי־המשקל המצויה למעשה 
בשוק גדולה־יחסית (נקודה 0 ); בהתאם לכך, מחיר שיווי־ 
המשקל בשוק גמוך־יחסיח, לאור התועלת השולית המעסה 
של מים, הנצרכים בכמות רבה. 

מניתוח זה נובע עוד, שהסכום הכולל שהפרטים במשק 
משלמים למעשה בעד 11 יחידות־מים (המיוצג ע״י השטח 
0X011 ) קטן מהסכום שהיו משלמים אילו סופקו להם המים 
יחידה אחר יחידה, ובעד כל יחידה היה נדרש מהם הסכום 
המירבי שהם נכונים לשלם בעדה. ההפרש בין שני סכומים 
אלה נקרא ״ע ו ד ף ה צ ר כ ן״ או — בהקבלה למושג הרנטה 
הכלכלית — "ך נ ט ת ה צ ר כ ך. 

את הקשר בין ההוצאות והמחיר, הקיים בטווח ארוך, 

שוב מציג ציור 6 . אם ׳ 5 מייצג עקום־הצע לטווח ארוך — 
דא: ההצע הצפוי בבל מהיד, כשתקופת-הזמן מספיקה להית 1 ־ 
ספותן של פירמות חדשות לענף אז המחיר המתאים 
לנקודת־החיתוך 11 הוא מחיר שיווי-המשקל, המתאים 
לתנאי הביקוש ׳ס. אם הענפים האחרים במשק הם במצב של 
שיווי-משקל לטווח ארוך, יהיה המחיר ליחידה של כל מוצר 
במשק שתה להוצאות ייצורה (שבהן נכללת תשואה להון 
שהושקע בפירמה). את הקשר הזה ניתן לתאר כך: בשוק 
משוכלל מן ההכרח שמחיריהם של כל גורמי-הייצור הנקנים 
או הנשכרים (כולל ריבית על הלוואות), יהיו זהים לכל הפיר¬ 
מות במשק: הרתח של הפירמה מוגדר כתקבזלים ממכירות 
(=פחיר המיצרד הגיית כפול כמות-המיצרך הנמכרת) 
פחות הוצאות על גורמי־ייצור קנדים או שכורים, פחות פחת! 
שיעור־התשואה של היית המושקע בכל פירמה מוגדר כיחס 
שבין הרתח ריגל מי ובין ההת שהושקע בפירמה, ושיעור זה 
בהכרח שתה לשער הריבית (שהרי אם יהיה נמוך מזה, 
יעדיפו בעלי הפירמה למש 1 ך את השקעתם מהעסק ולהלתת 
את הסכום הזה). לפיכך זהה שיעור-התשואה של חית בכל 
הפירמות במשק, ובשיעור זה ניתן לראות אח הוצאות 
הפירמה על כל יחידת־הון שבה היא משתמשת — שיעור 
המודד את מה שהפירמה חייבת "לשלם* בעד יחידת־ההון 
כדי למנוע את "מעברה" לפירמה אחרת בשוק. מכאן 
המסקנה בדבר השתוות *מחיר היחידה של כל מיצרך למחיר 
גורפי־הייצור במצב של שיווי־משקל. 

שודון זה הוא המקנח משמעות עמוקה להשוואה בין 
הוצאות־הייצור והמחיר. אם, למשל, כמות מסתימת של 
מיצרך מיוצרת בהוצאות ליחידה הגבוהות ממחירה, נמצא 
ששיעור־התשואד. על ההון שבו משתמשים בייצור מיצרך 
זה נמוך מזה שניתן להשיגו במקום אחר במשק: בתוצאה 
מכך יחול מעבר של ההון ושל גורמי-הייצור האחרים מן 
הענף הנידון, עד שרמת התפוקה חרד לרמה שבה ההוצאות 


שוות למחיר, אל עד שייפסק לחלוטין ייצורו של המיצרך, 
ואילו בענפים אחרים ייוצרו מיצרכים נוספים, שערכם 
(במחירי השוק) עולה על ערכה של התפוקה המופחתת של 
הענף בעל ההוצאות הגבוהות. לשון אחר*. את גורפי-הייצור 
הנדרשים לייצורו של מיצרך ש״ייצורו יקר מדי"(אוש״ניתן 
לייצרו רק תוך הפסד") ניתן לנצל בענף אחר במשק כדי 
לייצר מיצריים בעלי ערך־שוק גבוה יותר. 

זהו המובן שבו מצב שיווי-חמשקל בטווח הארוך הוא 
אופטימאלי מנקודת-ראות המשק בכללותו: כל/ כל הקצאת 
מקורות השונה מזו שהוגדרה מביאה לירידה בתפוקת מיצר־ 
כים שערכם בשוק גבוה מערך־השוק של התפוקה המוגדלת 
של המיצררים האחרים, שלייצורם הופנו גורמי־ד־,ייצור 
שהשתחררו. 

מנקוד-ראות זו מובנת השפעתו המזיקה של מונופולין 
(ע״ע) על המשק — ככוח שבידו להגביל את כניסתן של 
פירמות אחרות לענף שבו הוא פועל. בתוצאה מהגבלה זו, 
שיעור־התשואה על ההון בענף מונופולי גבוה מבדל 
מקום אחר במשק. מחירו של המוצר המונופולי שווה להוצ¬ 
אות שהוצאו על קניית גורמי-הייצור בתוספת הרווח המתד 
פולי, ואחוז הרווח הזה גבוה מהתשואה האלטרנאטיווית של 
אותם גורמים' בענפים אחרים. אילו הועברו גורמי-ייציר 
(כולל הון) מענפים אחרים לענף המונופולי, היה ערך-השוק 
של תוספת התפוקה גבוה מערך־השוק של הפסד התפוקה 
הנובע מהעברת גורמי-הייצור. נמצא, שכוחו של המונופול 
למנוע העברת מקורות כזאת יוצר הפסד למשק בכללותו 
(נוסף על ההשפעה הלא-רצויה שיש ל״רווח מונופולי" על 
התחלקות ההכנסה). 

כיצד ישפיע שינוי בטעם האישי במשק על תנאי ההצע 
והמחיר בשוק מתחרה ז נניח שחלו גידול בביקוש למיצרך ^ 
וירידה בביקוש ל 3 . מחירו של \ יגדל יחסית למחירו של 
8 , ושיעור התשואה של הון בענף יעלה מעבר לנורמאלי 
(=יהיה גבוה מהרווח הנורמאלי): ואילו בענף 8 ישרור 
שיעוד־תשואה נמוך םהנ 1 רמאלי (אולי אף הפסד). כתוצאה 
מכך, יזרמו פירמות והשקעות חדשות אל ענף מענף 8 ; 
ההצע של ענף יגדל, זה של 8 — יקטן, ולכן יתחיל מחירו 
של ^ לרדת, בעוד שהכמות שתיווצר בענף זה תוסיף 
ותגדל. תהליך זה מוצג בציור 6 בתזוזה מהנקודה 0 (לאחר 
הגידול ההתחלתי בביקוש) לנקודה 8 , ולסוף (אם אין הענף 
מעסיק גורמי-ייצור הדורשים התמחות) — לנקודה ז: באותו 
זמן מתרחשות תנועות בכיוון נגדי בענף 8 , שממנו תתחיל 
עזיבה של הון כתוצאה מההפסדים. נמצא, שהמנגנון האוטו¬ 
מטי של השוק מפנה את משאבי המשק אך ורק אל הענפים 
שתפוקתם רצויה לצרכנים — וזוהי משמעותה של "ריבונות 
הצרכן" בשוק החפשי. לחילופין: אם הופר שיווי-המשקל 
במצב ההתחלתי ע״י גידול שחל בכמות של גורם-ייצור 
כלשהו — מחירו של גורם זה יורד, והוצאוח־הייצור — ומ¬ 
מילא גם עקופ-התצע — של אותם ענפים המשתמשים בכמות 
רבה של גורם־ייצור זה פוחתים לעומת הוצאותיהם של הענ¬ 
פים האחרים. כתוצאה מכך, יורדים מחיריהם של המיצרכים 
המיוצרים בענפים אלה לעומת מחירי מיצרכים אחרים, 
ולפיכך — גדלה הכמות המבוקשת מהם. בדרך זו מביא 
המנגנון האוטומאטי של השוק להגדלת תפוקתם של אותם 
ענפים המרבים להשתמש בגורם־הייצור הנידון, וכך הוא 
מבטיח את קליטתה של הכמות המוגדלת של גורם־הייצור. 





877 


כלכלה: מיקרו־כלכלה 


878 


שני המקרים הללו מדגימים כיצד משיג המנגנון האוטו¬ 
מאטי של השוק הקצאה אופטימאלית של משאבי המשק? הם 
מדגימים את פעולתה של ה״יד הנעלמת״ — כביטויו של אדם 
טמית —, המנחה את מבקשי הרווחים אל הנתיבים האופ¬ 
טימאליים. 

אולם תמונה אידאלית זו של מכאניזם השוק המתחרה 
מסוייגת במה סייגים: 1 . אף אם י המערכת של "ריבונות 
הצרכך פועלת את פעולתה — השפעתם של הצרכנים השו¬ 
נים על השוק אינה שווה, אלא תלויה באותו חלק מ ה כ נ ס¬ 
תם שהם יכולים להוציא על המיצרכים הרצויים להם; לשון 
אחר — אין זו שיסה של "קול אחד לכל צרכן", אלא של 
״קול אחד לכל לירה״. בהתאם לכך, הקצאת המשאבים — 
והרכב התפוקה הנובע מכך — אינה אופטימאלית אלא 
מנקודת־הראות של התחלקות ההכנסה הקיימת, ואין היא 
בהכרח אופטימאלית מגקודת־ראותה של התחלקות אחרת, 
אולי צודקת יותר מבחינת עקרונות נודמאטיוויים מסויי- 
מים. — 2 . בתפיסת השוק "החפשי" כלולה ההנחה (הסמו¬ 
יה), שטעמם האישי של הצרכנים הוא נתון, ואילו לאמיתו 
של דבר הוא, במידה רבה, פועל-יוצא מהמשטר הכלכלי 
עצמו: אם לאור פעולות-הפרסומת הנרחבות, הנהוגות ע״י 
פירמות בכלכלות־שוק מודרניות כדי לשנות את טעמו של 
הצרכן ולהסיבו אל עבר מוצריהן; ואם משום שטבעם של 
חיי-הכלכלה משפיע אף על אפיה של התצרוכת. כך, למשל, 
מולידה שיטת -ייצור תחרותית גם שיטת - צ ר י ב ה תח¬ 
רותית (תצרובת־דאווה וכד׳), בניגוד לטעמים פשוטים' 
יותר, שיש חושבים אותם כעדיפים מנקודת-ראות חברתית, 
השופטת שיטה כלכלית מבחינת סוג הטעמים שהיא מולידה. 
הסכנה שבגישה זו היא, שעם נטישת ההנחה שסעמיו של 
הפרט הם הגורם הקובע — עשויה להיבטל גם אחת ההנחות 
הבסיסיות של חברה דמוקראטית: שכל פרט צריך להיות 
חפשי לקבוע לעצמו מה יאה לו. לעומת-זה ניתן לטעון, 
שהפרט הולך מרצונו אחרי התעמולה והאפנה. כאן משתל¬ 
בות שאלות פילוסופיות יסודיות בבעיותיה של תה״כ. — 
3 . גם מסיבות כלכליות ניתן להטיל ספק בדבר האופטימאליות 
של שיווי-משקל בשוק מתחרה: אופטימום זה משתקף בשוויון 
שבין המחיר שהצרכן משלם ובין הוצאות־הייצור של היצרן; 
אולם עשויות להיות הוצאות-ייצור שאינן מוטלות על היצרן, 
כגון: מפעל שהוצאות־הייצור שלו אינן כוללות את נזקי 
זיהום־האוויר הנגרמים ע״י העשן העולה מארובותיו, או 
איכר שאינו נוקט בכל הצעדים הדרושים נגד מתלות ומזיקים 
במשקו, מכיוון שאינו מביא בחשבון את הנזקים שתגרום 
המחלה למשקים הסמוכים. בדומה לכד ייתכנו הנאות שאינן 
מיטיבות לקונה, ואין המחיר שהוא נכון לשלם משקף את 
ההנאה שהחברה מפיקה מהמיצרך הנידון. דוגמות לכך: 
דיור — אדם המתלבט כמה להוציא על החזקת דירתו אינו 
מביא בהשבת את ההנאות ששכניו עשויים להפיק ממראהו 
הנאה של ביתו! חינוך — הסכום שהפרט נכון לשלם בעד 
חינוך ילדיו עשוי להיות נמוך בהרבה מערכו של חינוך זה 
לחברה. — 4 , כל אלו הן דוגמות למה שמכונה בפי הכלכל¬ 
נים "יתרונות חיצונים" או "חסרונות חיצונים" בייצור 
וצריכה, שבגללם דרושה ברוב המקרים התערבות ממשלתית 
כדי לגרום לרווחה מירבית של החברה. פעולה זאת נעשתה 
חשובה במיוחד בהקשר לקשיי-התחבורה בערים, בעיות 
האלימות והפשע בשכונות-עוני, וכיו״ב. תפקידה של הממש¬ 


לה הוא חיוני גם בהקשר לענפים מסויימים שהם "מונופולים 
טבעיים": ענפים שהוצאות־הייצור הממוצעות שלהם מוסי¬ 
פות לפחות אף בתפוקות "גדולות מאד", באופן שהתפוקה 
האופטימאלית מושגת רק ע״י פירמה אחת או פירמות מע¬ 
טות — לפיכך לא תיתכן בהם התחרות. כאלה הן, למשל, 
חברות-תחבורה עירוניות, חברות-טלפון, שירותים ציבוריים 
מסוגים שונים, וכד. יש גם ענפים שבהם אין זה מעשי 
לגבות תשלום בעד השירות הניתן; למשל: דרבים וכבישים, 
ביטחון, וכד/ בכל המקרים האלה ממלאת הממשלה תפקיד 
חיוני אפילו בכלכלת־שוק, נוסף על התפקיד שעליה למלא 
בהבטחת תעסוקה מלאה (ר׳ להלן). 

( 4 ) כיצדלהבטיחהתקדמותכלכליתן במשק 
שאוכלוסייתו וטכניקות-הייצור שלו קבועות, ותושביו צו¬ 
רכים את כל תפוקתם (לאחר ניכוי חלק מתאים ממנה ע״ח 
הפחח), לא יחול שינוי ברמת-המחיה? מתהווה "משק סטא¬ 
טי", שאפשר שהוא קיים — או היה קיים בעבר — בחברות 
פרימיטיוויות. אולם אחת התכונות העיקריות המאפיינות 
משק מודרני היא שלאורך־זמו בולטת בו מגמה לגידול, הן 
באוכלוסיה והן ברמת־המחיה. גידול זה משקף שגי כוחות: 
הצבר־דיון והתקדמות טכנולוגית (וע״ע הון, עמ׳ 818 ). 

את הצבר-הד׳ון בשוק חפשי ניתן לנתח במונחים של הצע 
וביקוש. את הצע תוספת־ההון מספקות משפחות הרוצות 
להלוות את חסכונותיהן השוטפים, ז״א אח הסכום שאינן 
צורכות מתוך הכנסתן השוטפת. ההנחה היא, שסכום זה 
מושפע משער־הריבית שהמשפחות יכולות לקבל בעד הלור 
אותיהן, ושהמשפחות קובעות את החלטותיהן בשוליים: אם 
המשפחה רוצה לחסוך לירה נוספת, עליה לוותר על צריכת 
לירה זו בתקופה השוטפת; מצד שני, הריבית שהיא תקבל 
על הלוואתה תאפשר לה להגדיל באופן קבוע את רמת 
צריכתה בעתיד. במצב האופטימאלי יחסוך הפרט סכום 
שישווה את הפסד הנאתו בהווה מחמת הקטנת צריכתו 
בלירה אחת להנאה הנוספת הצפויה לו ע״י קבלת הריבית 
בעתיד. הנחה — מפוקפקת במקצת — היא שככל ששער־ 
הריבית גבוה יותר, הפרטים נכונים לחסוך חלק גדול יותר 
מהכנסתם השוטפת. 

שער־הריבית פועל גם על הביקוש בשוק-ההון, משום 
שהמבקשים ללוות כסף מודרכים ע״י האפשרות להשקיע 
כסף זה במפעלים נושאי-רווח; נמצא פריון ההון מקוד הבי¬ 
קוש להון. בשוק משוכלל כדאי ללוות כסף כל עוד הלווה 
יכול להשקיעו ולזכות בשיעור תשואה הגבוה משער־הריבית. 
מכאן, שככל ששער-הריבית נמוך, ירבו הסכומים שהפרסים 
רוצים ללוות; באותה מידה ירבו תכניות־ההשקעה שתשואתן 
שווה לשער־הריבית או גבוהה ממנו. בציור 8 מייצג העקום 
5 את הסכומים, במונחים ראליים, שהפרטים רוצים לחסוך 
בשיעורי-ריבית שונים, והעקום 1 — את הסכומים שהם 
רוצים להשקיע. מצב 
שיווי-המשקל נקבע 
ע״י נקודח-החיחוך ¥ 
של שני העקומים, 
המתאימה — בדוגמה 
זו — לשער־ריבית . 
של 8% לתוספת־הון 
של 100 . לשער־רי- 

פית זה אותן תכו־ *יח־ 8 









879 


צלכלה: מיקרז־כלכלה — מאקרדכלכלזז 


880 


נות־אופטימום כלכל מחיר של שיווי-משקל. יש להניח, 
שכל תכבית־השקעה שתשואתה היא בשיעור זה או בשיעור 
גבוה ממנו תוצא אל הפועל, בעוד שאותן חכניות שאינן 
משיגות שיעור זה — לא יבוצעו. אם — באותה דוגמה — 
יגביל החוק את שער־הריבית, למשל ל 5% , יחולו השינויים 
דלקמן: 1 . הצע החסכונות—ומכאן, היווי ההון במשק — 
יקטן (ס 100 ל 80 )> 2 . הצע זה יהיה נמוך בהרבה מהביקוש 
להלוואות ( 125 ). בריבית נמוכה־פלאכותית זו יהיה צורך 
להקצות את ההצע המוגבל בין המבקשים השונים ע״פ 
מערכת-קיצוב כלשהי, או על בסים של "כל הקודם זוכה", 
קשרים אישיים, וכיו״ב. קיצוב בזה מסתיים, בדיד־כלל, באי- 
הקצאת השקעות למקומות שבהם הפריון השולי גבוה ביותר. 

בציור 8 נקבע שער־הדיבית של שיווי-המשקל ע״י 
שיקולים הנוגעים לתוספת־ההון בלבד; אולם במציאות 
מ ל א י ־ ה ה ו ן משפיע הן על הביקוש והן על ההצע בשוק. 
בצד ההצע: ככל שגדול סלאי־ההון במשק, גדולה הכנסתו 
של המשק בכללותו, וגדולים החסכונות שיתהוו בכל שער- 
ריבית נתון(העקום 5 זז ימינה). בצד הביקוש: ככל שגדול 
מלאי־ההון, פוחח הפריון השולי של ההון ופוחתת הכדאיות 
להשקיע בכל שער־ריבית נתח (העקש 1 זז שמאלה). מכאן, 
שככל שגדול מלאי־ההץ במשק — כשהתנאים האחרים 
שחים — קטן שער־הריבית של שיווי-המשקל. נמצא, ששער• 
הריבית של שיווי־המשקל מודד את הפריון השולי לא של 
ההון ה״חדש" במשק בלבד, אלא של המלאי הקיים כולו. 

שיקול זה הביא את הכלכלנים הקלאסיים (וגם את 
מארכס) לצפות לירידה מתמדת של שערשריבית, אפשר — 
עד לאפם. חיזוי זה לא נתאמת מבחינה היסטורית: תחומן 
של התנודות בשער־הריבית במערב-אירופה ובאה״ב היה, 
במאות האחרונות, בין 4% ל %# ולא היתה בהן מגמה כללית 
של ירידה. 

הסיבה לסתירת החיזוי ע״י המציאות היתה העובדה, שה- 
חיזוי התבסס על ההנחה שהתנאים האחרים יישארו קבו¬ 
עים — ולמעשה לא כך היה. תקפותו של חוק הפריון השולי 
הפוחת, לגבי כל גורם־ייצור, מותנית בקביעותם של כמות 
גודמי־הייצוד האחרים ושל מצב הטכנולוגיה, אולם העובדות 
הבסיסיות בהיסטוריה החדשה הן הגידול המהיר באוכלוסיה, 
ולכן — גם בכוח־העבודה, והקצב המהיר של השינדים 
הטכנולוגיים. בייחוד גורם אחרה זה הוא שקיים את שיעור 
תשואת הדיח עד עתה; ואין לצפות בעניין זה שינוי בעתיד 
הנראה לעין (וע״ע ד׳ח, עם׳ 817 — 818 < חסכח, ענד 829 — 
830 ). 

השינויים הטכנולוגיים הגדילו לא רק את פריח ההח אלא 
גם את פריון העבודה. מבחינת מושג "ההון האנושי" (ר׳ 
לעיל, עם׳ 872 ) ניתן לומר שחל גם "שיפור טכנולוגי" בעבר 
דה עצמה; בעליית רמתשהשבלה של העובד הממוצע ניתן 
לראות שיפור ב״איכות" שירותי־העבודה שהוא מספק. שלו¬ 
שה כשות עומדים, איפוא, מאחורי הגידול המתמיד בפריון 
העובדים במשק המודרני: (א) הכמות הגדלה של ציוד-הון 
לעובד; (ב) שיפורים טכנולוגיים בציוד־ההון; (ג) שיפור 
האיכות של שירוחי־העבודה עצמם. גידול זה בפריון הער 
בדים השתקף גם בגידול מתמיד בשכר שהם זכו לו במשקים 
מודרניים, ובהעלאה המתמדת המקבילה שהתאפשרה ברמת- 
המחיה, עכ״פ בעולם המערבי. הופרכה נבואתם של כלכלנים 
מהמאה ה 19 — כגץ מלתום (ע״ע), ובמיוחד מארכם —, 


שהשכר יירד במשר הזמן עד ל״רמת־קיום". העליה ברמת- 
השכר וברמת-המחיה נזקפת לא רק לזכותם של גורמים טכנו¬ 
לוגיים אלא גם לזכותן של האטת ריבוי האוכלוסיה ושל 
הכשרת אדמות חקלאיות חדשות בחצי-הכדזר המערבי; 
ואילו לחצי-אוכלוסיה מאלתוסיאניים מוסיפים להיות מכשול 
רציני בהתפתחותן הכלכלית של ארצות כחודו, מצרים וכד׳. 

ה. מאקרו־כלכלה. המונח נעשה שגור בניתוח 
כלכלי מאז מלה״ע 11 . בניגוד למיקרו־כ׳, עניינה העיקרי 
אינו במשפחות ובפירמות אלא בפעולות המשק בכללותו, 
ובראש וראשונה — ברפת הפעילות הכלכלית "המצרפית" 

* ג ■ד 

(םז 83 ^^ 3 ) במשק. 

אמנם בכמה צדדים של הניתוח "המצרפי" עסקה תה״כ 
מראשיתה, כגת: בניתוח השפעותיהם של" השינויים בכמות 
הכסף על המחירים ועל משתנים כלכליים אחרים (ע״ע כסף), 
בניתוח המסחר בין עמים (ע״ע מסחר בין־לאפי) ובמדיניות- 
מיסוי ממשלתית (ע״ע מסים), אולם התחום הקרוי היום 
מאקרו־־כ׳ אינו כולל את מלוא הקפם של נושאים אלה, ומצד 
שני הוא דן גם בנושאים אחדים. 

המניע העיקרי שעורר אח העיסוק בנושא זה היה הרצח 
להביו את השפל הגדול שהתהווה בתקופה שבין שתי מלה״ע 
(ע״ע ארצות-הברית, עמ׳ 198/9 ; סחזשי־עסקים). הניסיח 
הבולט־ביותר להסברת העניין הוא זה של ג׳. מ. ק י נ ז(ע״ע) 
ב 1936 . טענתו הבסיסית היתה, שאבטלה נגרמת ע״י ב י ק ו ש 
מצרפי נמוך מדי — כשבמושג הביקוש המצרפי לתוצר 
הלאומי נכללים: ביקוש למוצרי־תצרוכת, למוצרי־השקעה 
ולמוצרים ציבוריים (ביקוש הממשלה למיצרכים ולשירו¬ 
תים). אם התוצר הלאומי גדל — ההכנסה הלאומית, לפי 
הגדרתה, גדלה באותה מידה (ע״ע הכנסה לאמית, עמ ׳ 406 )? 
אולם רק חלק מההכנסה המוגדלת מנוצל ? 1 הגדלת התצרו- 
כת, שבותר נחסך 1 מכאן — אם נתעלם מאפשרות של הת¬ 
ערבות ממשלתית -, שאין רמתו הגבוהה-יותר של התוצר 
הלאומי נשמרת אלא אם הסכום שיחידות כלכליות אחרות 
מעוניינות להשקיע גדל באותה מידה כגידול בחסכח המשפ¬ 
חות• אולם רמת ההשקעות הרצויה במשק קפיטליסטי נתונה 
לתנודות חדות מאד, ואין ערובה לגידול בהשקעות במקביל 
לגידול בחסכונות הרצויים. לפיכך ייתכן מאד שהביקוש 
המצרפי לא יהיה גדול במידה מספקת, שתוצאה תהיה 
אבטלה. 

תה״כ הקינזיאנית דשה את הטענה הנאוקלאסית שה¬ 
אבטלה נעלמת באופן אוטומאטי עם הורדת השכר:( 1 ) היא 
טוענת שרמתששכר קשיחה כלפי מטה, ולפיכך אין מדי¬ 
ניות כזאת מעשית; ( 2 ) עובדים יכולש להקטין ישירות רק 
את שכרם הנומינאלי, ואם רמת המחירים ישדת באותו 
שיעור, נמצא השכר הראלי ללא שינוי — שרי הוא, לפי 
תאורי׳ית הפריח השולי, הקובע את רמתש תעסוקה. אמנם 
אפילו במקרה ש חלה עליה ברמתשתעסוקה כתוצאה מהש¬ 
פעה עקיפה של ירידה שוש בשכר ובמחירים על רמת הבי¬ 
קוש המצרפי: הירידה ברמתשמחירים מגדילה את כמות- 
הכסף הראלית, אולם הפרטים אינם נוטים להחזיק בכמות־ 
הכסף המוגדלת אלא אם ההוצאות הכרוכות בכך — כלר 
הפסד הריבית — הן מעטות יותר ("תאוריית העדפת הנזי¬ 
לות"^ לפיכך ישד שערשריבית, ועי״ב מעודד מרכיב 
ההשקעה בביקוש המצרפי. אולם תה״כ הקינזיאנית אינה 
מישסת חשיבות מרובה להשפעה עקיפה זו — משלוש 



881 


כלכלה: מ#קרו־כלכלדז 


882 


סיבות: (א) הירידה בשער־הריבית היא מעסה! (ב) ההשקעה 
היא בלתי-רגישה יחסית לירידה בשער-הריבית! (ג) ירידת 
המחירים מעוררת ציפיות פסימיות, המביאות לירידת הבי¬ 
קוש המצרפי. על-סמך השיקול האחרון טוענת תר,"כ 
הקיבזיאנית שלגידול בהון, בצורת גידול ביתרות־הפסף 
הראליות של הסקטור הפרטי, אין השפעה ממריצה רבה על 
הביקוש המצרפי, 

עיקר חידושה של תה״כ הקינזיאנית הוא, שאין לסמוך 
על המנגנון האוטומאטי של השוק כדי להבטיח תעסוקה 
מלאה במשק, ושגם מדיניות מונטארית (במובן של פעולות 
בנק־מרכזי המכוונות להורדת שער־הריבית [ע״ע כסף]) 
אינה שיטה מעשית להשגת יעד זה, המנגנון המתאים לכך 
הוא מדיניות פיסקאלית: הגדלת הביקוש המצרפי ע״י הגדלה 
ישירה של הוצאות הממשלה על מיצרכים ושירותים. הביקוש 
המצרפי גדל אף יותר מהגידול בהוצאות הממשלה, משום 
שההוצאה'הנוספת מהווה מקור־הכנסה למוכרי המיצועים 
והשירותים לממשלה, ולפיכך הם מגדילים את ביקושם 
למוצרי-תצרועת (תופעת ״המכפיל״)! בתהליך זה עשויה 
לגדול גם רמת ההשקעה. 

מדיניות פיסקאלית זו במצב של אבטלה מגדילה את 
התפוקה ע״י הפעלתם של משאבים מובטלים, ואין היא 
מסילה כל נטל ראלי על המשק! בציור 1 היא משתקפת 
בתנועה מנקודה 5 — שמתחת לעקום־התמורה — לנקודה 
כלשהי (למשל ק) על העקום. — הממשלה חייבת לממן את 
הוצאותיה המוגדלות ע״י יצירת גירעון! אם היא מממנת אותן 
ע״י הטלת מסים נוספים, היא גורמת לירידת הביקוש של 
הסקטור הפרטי למוצרי צריכה והשקעה — ופועלת בזה נגד 
המטרה של הגדלת הביקוש המצרפי. 

לכתחילה נועד כלי-הניתוח הקינזיאני להסביר תקופות 
של דפלאציה ואבטלה, אך ניתן להשתמש בו גם לניתוח 
תקופות של אינפלאציה (ע״ע דפלציה ואינפלציה, עמ ׳ 
972 — 975 ). תקופות כאלה מאופיינות ע״י ביקוש מצרפי 
שרמתו גבוהה מרמת התפוקה בתעסוקה מלאה. "הפער 
האינפלאציוני" המתלווה לכך יוצר לחץ לעליית רמת־ 
המחירים. מסיבות שונות, עשויה מדיניות מונטארית (פעו¬ 
לות של הבנק־המרנזי המכוונות להעלות את שער-הריבית) 
במצב זה להיות יעילה יותר בהשפעתה על רמת הביקוש 
המצרפי מבמקרה של דפלאציה. על המדיניות הסיס- 
קאלית מוטל להביא להקטנת הביקוש המצרפי ע״י הפחתת 
הוצאות הממשלה ו/או העלאת מסים — ע״י יצירת עודף 
תקציבי. מכאן, שאם הממשלה שואפת לתעסוקה מלאה תוך 
שמירה על יציבות המחירים, עליה לנטוש את העקדון של 
איזון התקציב: במקום זה, עליה ליצור גירעון— אם הביקוש 
המצרפי במשק הוא נמוך, ועודף — אם הביקוש המצרפי 
גבוה מדי. שיטה זו ידועה כעקרון "המימון הפונקציו¬ 
נאלי". 

תקופות של גיאות ושפל בב׳ הם שלבים במחזורי- 
עסקים (ע״ע), שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה של 
מערב־אירופה ואה״ב. אע״פ שאין להם הסבר מוסכם על 
הכל, ברור שהמחזורים קשורים בתהליך הצמיחה הכלכלית 
במשקים קפיטליסטיים ולא בקיומו המדומה של "עודף- 
ייצור" מוחלט. התפוקה לנפש בשפלו של מחזור היתה, 
בדידכלל, גבוהה מהתפוקה לנפש בשיאו של המחזור 
שקדם לו. כמדכן ברור, שרמת־ההשקעה במשך המחזור 


נתונה לתנודות חדות בהרבה מאלו שחלות בתצרוכת! 
אולם אין הסבר נאות לתנודות ההשקעות כשלעצמן. 

רבים מהמחקרים האמפיריים על מחזודי־עסקים נעשים 
היום על־סמך מודלים אקונומטריים סטאטיסטיים בעלי משוד 
אות רבות, שכל אחת מהן נועדה לתאר את פעולתו של 
סקטור אחד במשק. מודלים כאלה מספקים לעתים קרובות 
הסבר נאות לשינויים שחלו בכל מיגי משתנים כלכליים* 
אולם הצלחתם מועטת—ואולי אפסית— בחיזוי התפתחויות 
בעתיד. 

התנודות ד׳מחזוריות לאחר מלה״ע 11 נפלו בחריפותן 
בהרבה מאלו שבתקופה שלפניה, דש כלכלנים הסבורים 
שמחזור־עסקים במובנו המקובל לא התקיים למעשה בתקופה 
שלאחר המלחמה, דש זוקפים דבר זה — לפחות בחלקו — 
לזכות העובדה שממשלות שונות אימצו לעצמן את העקרד 
נות הנגד־מחזוריים של "המימון הפונקציונאלי" (ר׳ לעיל). 

כתוצאה מהתפתחויות אלה ומשום חשיבותם המכרעת 
של הרמה והקצב של ההתפתחות הכלכלית של מדינות 
חדשות — חלה תפנית חדה בהתעניינותם של הכלכלנים 
בשנים שלאחר המלחמה מבעיות האבטלה אל בעיות ה¬ 
צמיחה הכלכלית. שוב היה המודל הקינזיאני נקודת- 
המוצא של רבים מהמחקרים—לא כדי'להראות כיצד עשויה 
נטיה מוגזמת לחיסכון ליצור מכשול בפני קיומה של תעסוקה 
מלאה, אלא, בהיפוכו של המודל, כדי להראות מה מכריע 
התפקיד הנועד לחיסכון — ולהשקעה שהוא מאפשר — 
בתהליך הצמיחה. מנקודת־מוצא פשוטה זו פיתחו הכל¬ 
כלנים מודלים מאתמאטיים מורכבים של צמיחה כלכלית, 
המבוססים בדדך־כלל על ההנחות דלקמן: האוכלוסיה וכוח־ 
העבודה גדלים! בעקבות החיסכון גדל מלאי-ההון ומתגלים 
שיפורים טכנולוגיים. לאחר־מכן ניתחו הכלכלנים, במישור 
ה ע י ו נ י, את התפתחות המשק בהנחות אלה, וביקשו לברר 
אם יוכל המשק להגיע למצב של שיווי-משקל דינאמי 
איזשהו! כמדכן חקרו את טיבה של הצמיחה האופטימאלית. 
במישור האמפירי, מוקדשת תשומת-לב רבה להסברת 
הצמיחה בכללותה במונחים של שלושת גורמי־הייצור: 
עבודה, הון׳ שיפור ביעילות. 

ו. התמחויות בתה"כ. הניתוח הכלכלי המודרני, 
שמושגי-היסוד שלו הוצגו בסקירה זו, יושם ע״י כלכלנים 
שונים לשטחים מסדימים בחיי-הכ/ והביא להתמחות רבה 
יותר במקצוע — ובכלל זה בתחום הנקרא "תה״כ השימו¬ 
שית". בתחום זה כלולות, בין השאר: ( 1 ) תורת המסחר 
ה בין-ל א ו מי, המנתחת את היחסים הכספיים הבין- 
לאומיים, את זרם ההון והסחר הבין־לאומי, ואת ההשלכות 
של דרכיה השונות של מדיניות סחר־חוץ ממשלתית — 
מבס, פיקוח על מטבע-חוץ וכידב (ע״ע מסחר בידלאמי; 
מכם! חוזה מסחרי). ( 2 ) תורת המימון הציבורי, 
העוסקת—ברמה המאקרו־כלכלית — בהשפעותיהן של דרבי 
מדיניות פיסקאלית שונות על התעסוקה והצמיחה! ובמישור 
המיקררכלכלי — בהשפעותיהן של מערכות-מיסוי שונות 
על הביקוש וההצע למוצרים ושירותים שונים ועל מחיריהם 
היחסיים של אלה. בדרך זו מנותחת גם מידת תחולתם של 
מסים שונים על היחידות הכלכליות השונות. ( 3 ) תורת 
הכסף ותורת המדיניות הכספית (לפנים — 
״תורת הכספים והבנקאות״) — דנות בהשפעותיהם של 
שינויים מונטאריים על מחירים, ריבית, אבטלה ומשתנים 



883 


כלכלה: םייכום 


884 


כלכליים אחרים! הן מנתחות גם אח המדיניות המו׳נטארית 
של בבק-מרכזי, וכן את התנהגותם הכללית של הסקטורים 
העוסקים בכספים (ע״ע בנק; כסף). ( 4 ) חה"כ'החק¬¬ 
לאית, דנה בביקוש ובהצע ליבולים שונים, ועוסקת 
במיוחד בניתוחה של המדיניות החקלאית שאומצה ע״י רוב 
הממשלות: תמיכוח־מחירים וסובסידיות מסוגים שונים, מיב־ 
סות-ייצור, וכיו״ב(ע״ע חקלאות, עמ ׳ 940-936 ). ( 5 ) ת ו ר ת 
כלכלת־העבודה, חוקרת את הביקוש וההצע לסוגי- 
עבודה שונים ואת קביעת רמות־השכר היחסיות! בדרך 
זו היא גם בוחנת כיצד מושפע מבנה השכר מגורמים כגץ 
פעילותם של האיגודים המקצועיים, ניידות העובדים, השכלתם 
וגורמים דומים (ע״ע עבודה),( 6 ) תה״כ התעשייתית, 
מטפלת במבנה הענפים השונים, היד שימח דגש מיוחד על 
הגורמים וההשפעות של דרגת התחרותיות בענפים שתים. 
משנות ה 50 ואילך התרחב, בתחום זה, השימוש ב״תיכנון 
לינארי" לשם קביעת התפוקה האופטימאלית ומדיניות־ 
המהירות של כל פירמה (ע״ע תכנון! תעשיה). 

בתה״כ בכלל — ובכל ההתמחויות הנזכרות בפרט — 
הוגבר הדגש המושם על מחקרים אמפיריים ועל ניתוח 
סטאטיסטי. האקונומטריקה עוסקת בפיתוחן של 
שיטות סטאסיסטיות המתאימות לניתוחם של נתונים כל¬ 
כליים, במונח זה מכנים גם את המחקרים האמפיריים עצמם, 
והמודלים המתארים את פעולת המשק נקראים "מודלים 
אקונומטריים", כל מחקר אמפירי המשתמש בניתוח תסוגה 
(רגרסיה), או בשיטות מסובכות מהרגיל, נחשב בדרך־כלל 
"מחקר אקונומטרי". 

יש ? 5 הבדיל בין אקונומטריקה ובין תה״כ המאתמא־ 
טית, העוסקת בתאוריה ולא בניתוחים אמפיריים. מ. א. ל. 
ולרה (ע״ע) נחשב בדדך־כלל אבי תה״כ המאתמאטית,אע״ם 
שאחרים קדמו לו בנושא זה. ממלה״ע 11 ואילך הלך וגבר 
השימוש בשיטות מאתמאטיות בתה״כ, עד שכמעט כל 
העבודה הנעשית עתה בתאוריה כלכלית היא בעלת אופי 
מאתמאטי. בהתאם לכך, מייחדים היום את המונח ת"כ 
מאתמאטית לאותן עבודות המשתמשות בטכניקות 
מאתמאטיות מורכבות־יותר. 

ז. סיכום. התאוריה הכלכלית ממלה״ע 11 ואילך התפתחה 
בקצב מהיר ביותר. המאפיין העיקרי של התפתחות זו הוא 
הצבתו (או הצבחו-מחדש) של הזמן כגורם בניתוח 
הכלכלי. למשל: התעניינותה של תה״כ עברה מניתוח 
שימי-הסשקל בטווח־הקצר, שציין את הכלכלה הקינזיאנית, 
לניתוח שיווי־משקל (או חוסר שיווי־משקל) לאורך־זמן, 
שהוא המציין את תורת־הצמיחה המקובלת היום! תודת 
הצרכן אינה עוסקת עוד בפרט השוקל את תועלתו 
והכנסתו במשך תקופה אחת׳ אלא בפרט המתכנן להגיע 
לתועלת מירבית בעתיד הנראה לעין, בהביאו בחשבון את 
זרם־הכנסתו הצפוי בתקופה זו. גם תורת הייצור דנה 
בפירמה המביאה למאכסימיזאציה של רווחיה לאורך־זמן 
ומתחה לעצמה, במתאם לכך, תכנית־השקעות להשגת יעד 
זה. 

אם בצד התאורטי חלה התקדמות מהירה, הדי ההתקד¬ 
מות בצד האמפירי היתד, מרשימה אף יותר. כאן התרחשה 
מהפכה—שבחלקה דורבנהע״י התפתחות התאוריה, ובחלקה 
התאפשרה ע״י הנהגת השימוש במחשבים לעיבוד הנתונים. 
לפני מלה״ע 11 הוכנו סדרות סטאטיסטיות שוטפות על גדלים 


מאקרו־כלכליים — כגון הכנסה לאומית, תוצר לאומי, מאזך־ 
תשלומים, צריכה, השקעה ותעסוקה — בתשע ארצות בלבד! 
בעקבות הניתוח הקינזיאני — שהעניק לגדלים אלה חשיבות 
מכרעת בהתוויית מדיניות כלכלית — הלכו ורבו הארצות 
שהחלו לפרסם סדרות כאלה, ואף לשחזרן לתקופות שונות 
בעבר. חנופה נוספת להתפתחות זו ניחנה ע״י מלה״ע 11 
עצמה — שבגללה היו המדינות הלוחמות נאלצות לאסוף 
אינפורמאציה שנדרשה לשם גיוס יעיל של משאבי-המשק 
והתאמתם לדרישות המאמץ המלחמתי. עד שנוח ה 50 כבר 
הונהגה ברוב הארצות הכנת נתונים על ההכנסה הלאומית 
ועל גדלים מאקרו־כלכליים אחרים. במהדורת 1965 של 

5131151108 1000106 31101131 ^ 1 0£ 001£  1 ) 1 ;" 1950 , * 07107111 ) 717000101 >א ., 

€071 * 1 ,. 151 ,* 1950 ,? 01 * 00101 ( 1 0118 10111777 * $0 , ן 1101110 ק 
0**01 £0077071)71/1 , 1951; 18., 181:10*)! 01 £*0770*7710 4/701)1:71, 
1954, ?. 11 801861, 7 " 11* £*077077770 0*201712:0110*1, 1951; 

11. 5 017071710 *£ / 0 7110111 ק 000010 7111 ,( 63 ) 10£01 ק 

7/101*2/11, 1952, £ 8011 , 4 181110*)/ 7/7011 071017110 *£ (ס x111, 
1956*(81 וו! 3 -ז -(!(עבר׳: תולדות המחשבה הכלכלית, חשכ״ו <=, 

70: 0001*171*1 0007707171*}7*01 , 1956*, 171 * 11 ** 411% ,ז 060 ׳גו * 

¥01/{1**11*110/10/11\0>7*0 , 1958 17 * 18102 * 11 * 0 * 07 , £110151:0 ;״ 

8. !10170770101^07107711*, 1959 7/1 , 643116055,5 0 11.0 ;״ * 
1*08* 0)101*, 1959; 0 ]. $11!,! 10 * 7 / 0 ?* 0 * 7/1 * 7/1 ,זס *, 
1960* ( ז 10 >״ת 506 .£ !(עבר׳: תורת המחירים, תשכ״ג , 

£171/71/1*71772 <1960 ,/י 1 ־ 1 ,* 1 * 0 * 110/70/1:1/7 * ¥7 1 . 8 ״ - ,* 1962 

1011 ? ;* 1961 , 110 / 1 * 11 * ¥ 7 ! 8 • 7 **!/*£ * 07 , 800110 /י\ x6, 

//11107** 8* !1 * 017 * 1/1 •!* 8 * 1 ? 07101 1 * * 71 ן> 711 * 00170 * ** 771 *<} ס 
007110*11?0*01710$07 * 7/1 . £00710771101 , 01£61 ק 5 . 14 ;* 1961 , ו - 
*710* 0/ 7*10*1 <7178 17700/77*1, 1961; ). 80610500, £00770*7710 

7/771010^/7?, 1962 ( עבר׳: פילוסופיית הכלכלה, תשכ״ה )! 

7 . 4 . 63011,01500, £ 0071077110:111 ( 18 .* 4 '(* 010 * 081 * 1771 071 ־ , 

1964* ( 2 4401061500 .עו יד !(עבר׳: תורת הכלכלה, תשכ״ג , 
"70:71111*" £0071017110: 0778 70110? 0/> 4 < ; 1964 , 01 ! 00111 ן , 

81011100 .£ ; 1964 , 01 * 0:7 * 1 *£ 1 * 1 ?* 0 * 7/1 £0077077710 , 0£ ב - 
60 1965 , 1-11 ,** 17 * 110170/111 * 11:1111 * 1 * 1 * 3 . 8 17 * 718102 * 7 * 0 ,£ז — 
1966*, 1., 8. 81010, 7/1* 30?>10:1077 3*0011*11077, 1966*; 

5. 8050012, !4080*71 £0017077170 0*0*01/1: 70*10, $1*1*010**, 
0718 ${7**08, 1966; 3*/. 80x801, 4 78*110*? 0/ £0071077110 

7/107*2/71, 1967; ]. 511^1112 - 14. 115355,2, 3*08/172* >1 

88080*7) 7/>*0*? 0/ £0071077710 0*01*11/7, 1968; 0. £. 

£0150500, 7/10 !100010:110 7/100*? 0/ ?*087*011077 0778 

0778 ח 0 ה*< 01 ! 301 , 060500 ( 0 . 4 ? ; 1969 , 1/11411071 * 0111 

, 1 זג 04 { 8 , £00000101 ) 701 ( £0071077 777 1 * 110 *> 01 ! 301 -* 00111110 

. 1971 ,( 4 .סא 



885 


כלכותה 


886 


?לכתה (בנגאלית 313 ^ £311 , אנג׳ *ס^ס), הגדולה 
בערי הודו, בירתה של מדינת בנגאל־המערבית, 
מהמרכזים המסחריים והתרבותיים החשובים־ביותר בדרום- 
אסיה; 3.8 מיליוץ תוש׳ ( 1968 ). בכ׳-רבה נכללות גם הערים 
האורה ובאראנאגאר ואחדות, והיא מקיפה שטח של כ 400 
קמ״ר, שבו חיים כ 8 מיליון נפש. 

כ׳ יושבת על הגדה המזרחית של ההוגלי, הזרוע המזרחית 
של שפך־הגאנגס, במרחק של כ 130 ק״מ ממפרץ־בנגאל; 
האורה יושבת ממולה על הגדה המערבית. אניות עוברות- 
ימים יכולות להגיע בנהר עד העיר ממש, אך לא מעבר לה; 
לפיכן* התפתחה כ׳ בנקודה שבה יש להעביר מטענים 
מספינוודים לספינות־נהר ולאמצעי־תחבורה יבשתיים. לגי¬ 
דולה המהיר של כ׳ כמוקד החיים המסחריים של הודו תרמו 
הן מעמדה כנמל. והן מיקומה כמרכז לגבי עורף רחב מסבי¬ 
בה — האיזור החקלאי העשיר של ךלתת הגאנגס והברהמא- 
פוטרה והחלק המזרחי של המישור הגדול של צפון־הודו, 
שטחי ביהאד, אוריסה ומאדהיה־פראדש, שבהם מצויים 
משאבי המחצבים העיקריים של הודו וכמה ממרכזיה התע¬ 
שייתיים הגדולים. 

העיר מוקפת שטחי ביצות, אגמים ופלגים של הדלתא, 
והיא מבותרת ע״י זרועות־הנהר. שטחה קטן ביחס למספר 
תושביה, ומכאן הצפיפות הגדולה של אוכלוסייתה, המשת¬ 
קפת בתנאים היגייניים ירודים. האקלש — קשה: חש מעיק 
ולחות-אוויר גבוהה בחדשי מארם—ספטמבר, ובמחצית ה¬ 
שניה של תקשה זו יורדים גשמי־הם 1 נסוז בזעף (כ 1.500 
מ״מ); רק בחדשי־החורף מזג-האוויר נוח יותר. האוכלוסיה 
מגוונת מבחינה אתנית: כ% מהתושבים הם בג גאלים, כ 4 *— 
דוברי-הינדי מיוצאי צפון-הודו. וכן חיים בכ׳ אנגלו- 
הודש ובריטש, והלשון האנגלית עדיין נוהגת בחיי המסחר, 
באוניברסיטה ובקצת שירותים ומשרדים ממשלתיים. לפני 
חלוקת הודו בד 194 היו כ% האוכלוסיה הינדואים וכ^י מוס¬ 
למים ! אחוז המוסלמים פחת מאז. זרימת המוני כפריים אל 
הכרך הגדול הולכת ונמשכת על אף מיעוט האפשרויות 
לקליטתם ולסידורם, והם השכים לפרולטאריון נווד של 
מחפשי-עבודה, חסרי סידור של קבע. כ!/ 1 מן האוכלוסיה 
העובדת מועסקים בשירותים, ובכלל זה העבודות הקשורות 
בנמל; ב 3 /[ עשקש במסחר ובמלאכה, וכ 5 /* הם פועלי- 
תעשיה. אולם אחוז המובטלים גבוה מאד, ורובה של האר 
כלוסיה שרוי בעוני, ברעב ובתנאי־דיור גרועים־ביותר; 
רבבות — ואולי מאות־אלפים — הם חםרי-גג לגמרי, והמוני 
אדם לנים בלילות בחוצות העיר, 

מבנים. כ׳ נקראה " עיר ארמונות", אולם כיבוי זה 
אינו הולם אלא את רבעי השלטון והמסחר שבעיר. בדרש* 
מרכזה נשקפת על-פני הנהר מצודת-וילים הבריטית (ד 
להלן, הבנויה בצורת מתומן והעשויה להכיל כ 10,000 איש. 
היא מוקפת כיכר גדולה (כ 5 קמ״ר) — המידאן, תפארתה 
של כ/ מדרום למידאן — מזכרת־ויקטוריה. שכיפתה גבוהה 
60 מ׳ ובה שוכנים גאלריה־לתמונות ומוזיאון היסטורי. 
בקרבתה — היפודרום מפואר מזה, והקאתדראלה האנגלי¬ 
קנית ע״ש פאולום הקדוש מזה; זו האחרונה נבנתה ב 1849 
בסיגנון .הודו־גותי״. בצפון המידאן — "ח-אוכטרלוני", 
עמוד בסיגנון םמ!ני, גבוה 55 מ׳. לידו: בית־הפסשלה — 
לפנים מושב המשבה-למלך, והיום משרדו של מושל בנגאל* 
המערבית; בית־המחוקקים, בעל כיפה נאה, מצופה נחושת; 



כ 5 כתה ; סוזגוים חסדי־ביח בחוצות העיר 


בית-המשפס העליון — בבנה ב 1872 במתכונת בית־חעיריה 
של איפר (ע״ע), ולו מגדל מאסיווי, גבוה 54 מ׳; בניין 
העיריה — הוקם ב 1813 , ובו אוסף־דיוקנים, בעל חשיבות 
היסטורית. בצפון המידאן משתרע שטח של פארקים וגנים, 
ובתחומם נמצאים בניינו של "ראדיו כל־הודז" ואיצטדיון 
גדול , שם נמצאש גם בתי־המסחר הגדולש ורוב מוסדות־ 
ההשכלה הגבוהים (האוניברסיטה ועוד). ממול המידאן 
למזרחו נמשך לאורך 4 * 3 ק״מ רחוב צ׳אורינגהי — לפנים 
שורה של בתי־מגורים מפוארים, שבמקומם באו אח״כ בתי- 
מלון, חנויות, משרדים ומוזיאונש, ביניהם המוזיאון ההודי, 
המכיל מוצגים חשובש להכרת התרבות וההשגים המדעיים 
של הודו. מעבר לרחוב זה מתפשטים בעירבוביה וללא סדר 
רבעי המגורים, המסחר והמלאכה, על חוצותיהם וחצרותיהם 
ושוקיהם, בתיהם וצריפיהם, חנויותיהם וסדנותיהם — בחלקם 
בנויים ללא תיכנון וללא סידורי תיעול וביוב מספיקים. בעיר 



כלכתח: ססדש נ׳איני 




887 


בלכתה — כלנית 


888 


מאות מקדשים העדואיים ומסגדים מוסלמים! שמותם של 
אלה ואלה גוררת מפעם לפעם סיכסוכים והתנגשויות-דמים 
כק בני שתי העדות. מהם ראויים לציון: מקדש קאלי (של 
השיוריים) בפרבר הדרומי קאליגהאט, מקדש באדרי דאם 
המפואר של הג׳ינים, מסגד נח׳ודה הגדול במרכז העיר. את 
כל העיר מקיפים רבעי-התעשיה! חלק מבתי־החרושת 
הגדולים נמצאים בהאורה שמעבר להוגלי. 

בכ ׳ שלוש אוניברסיטות האוניברסיטה של כ׳ 
הוקמה ב 1857 , והיא, מבחינת בשדיה, מן הגדולות בעולם 
( 196,250 תלמידים ב 1970 ). ביה״ם הגבוה למהנדסות 
ולסכנולוגיה שברובע ג׳אדאווסוד הפך ב 1955 גם הוא לאוני¬ 
ברסיטה. אוניברסיטה לאמנות נוסדה ב 1962 . בב׳ מכוני- 
מחקר בענפי־מדע שונים. 

נמל כ , , על רציפיו, מססנותיו ומחסניו ותחנות־הדכבת 
המשולבות בו/ משתרע ב 25 ק״מ לאדרו ההוגלי. הניווט 
מהר קשה בגלל שרטונות וחילופי גאות-ושפל, אולם 
הגישה לנמל והנמל עצמו הותקנו לקיבול ספינות שתפוסתן 
עד ב 00 ת 20 טון, בעומק של 10 מ׳ ויותר. היצוא־והיבוא של 
מטענים בנמל הסתכם ב 1965/6 ב 2 /< 11 מיליון טון(ב 1948/9 , 
8 מילית, ב 1958/9 — 4 ל 9 מילית). עיקר היצוא: יוטה ומוצ¬ 
ריה, קנבוס, תה, זרע־פשתן, פחם, ברזל־יציקה׳ בצרי בתל 
ומאנגאן, נציץ, שטיחים, שלחים ועורות! עיקר היבוא — 
אוח, חיטים, תירס, מלח, נפט, מוצת בחל ופלדה, מכונות, 
מלט, חמת־בניין, כלי-עבודה ושאר מוצרי־צריכה. 

כ׳ היא המרכז הגדול-ביותר בהודו ל ת ע ש י ה ו ל מ י נ¬ 
הל תעשייני ומסחרי. בפרבתה — בתי-החרדשת 
הגדולים המעבדים את יבולי היוטה של כל איזות־הסטעים 
של בנגאל, ומפעלים גדולים למוצדי־טכסטיל אחרים! 
במאוחתיותר התחילה להתפתח כאז במהירות תעשיה מטא- 
לורגית — בתי-זזרושת למכונות, לנשק ולציוד צבאי,' ובן 
מפעלים לכימיקאלים, לזכוכית, למוצת-עור, למוצרי־צמג, 
למזונות שונים ועוד. במרכז העיר מתבזים בתי־דפום ובתי* 
כתכה לתב ומפעלי תעשידדזעירה רבים מאד. כ׳ היא גם 
מקום־מושבן של מינהלת מטעי-התה של צפת־מזדח הודו. 
מינהלת מכרות־הפחם, והמינהלות של רוב מפעלי-התעשיה 
כולד¬ 

ה יסטור יה. כ/ הגדולה בעת הודו חיום, היא עיר 
חדשה*יחםית, יצירת השלטון הבתטי, ואינה מעוגנת במסורת 
ההיסטותת ההודית. ראשיתה ב 1690 בהיאחזות חברת הדו 
המזרחית (ע״ע) האנגלית בתחום שבו לא היו אלא 3 שןקים 
נפתים הודיים דלים, שאחד מהם נקרא כאליכאתה. ב 1696 
בנתה החברה את מצודת דלים (בתג ¥1111 \ זזס?, ע״ש המלך 
דלים 111 ), ומסביבה התחיל להתפתח יישוב עידוני קטן. 
ב 1756 כבש שלים בנגאל, סיראג׳ אוד־דולה, את המצודה! 
תב הבתטים נמלטו,' והנשאתם נכלאו ב״בור השחור", שבו 
נספו רבים (ע״ע בנגל, עמ׳ 59/60 ), אולם כבר ב 1757 חזר 
קליו(ע״ע) וכבש את כ , ומאז התחילה התפתחותה המהירה. 
המצודה חודשה ב 1758 — 1773 כמעוז השלטון הבריטי, 
וב 1773 היתה ב׳ לבירת המינהל הבתטי בהודו, מושב 
המושל-הכללי ואח״ב המשנה-למלך, עד 1912 . מתחילה נוצר 
ניגוד חריף בין הפאר של רבעי הממשלה ועשית הבתטים 
וההודים — מזה, ובין שכונות ■העוני של ההמונים — מזה. 
ב 1900 הגיעה האוכלוסיה ל 1 מיליון נפש! העתקת הבירה 
לדלהי ב 1912 האמה את המשך התפתחותה של העיר, ואעפ״כ 


היו בה עם השגת עצמאות הודו ב 1947 כ 2% מיליון תושבים. 
העיר סבלה הרבה ממהומות בידעדתידת חוזרות משנות, 
שהיו חמותת־ביותר ב 1946/7 , ערב חלוקת הודו, וחלוקת 
בנגאל בפרט. מאז כ׳ הולכת־וגדלה במהירות בעקבות זתמה 
עצומה של כפריים אל הכרך, וקצב הסידורים העיתניים 
אינו מדביק את קצב הגתלה הזאת. 

? 111 * 01 / 011 . 0 ? 1 ו 71 ח?ו(? 7 ?ח 7 ס 0 1 ' 11/171071 )/ 1 ,== 1 ־ 1 = 01131:1 ? 8 

; 1960 ,. 0 / 0 /■ 011 ? 7/1 , 0 = 8 .א , 5 ; 1959 ,/ 07 ח 0 ו)? 01 1 >ח 0 

1 ו 7 ?ח 7 ו) 10 ?ו 1 ? 0 ) 11011 , 100 = 8 בב 01£311 1100108 ? ת 0111:2 ק 00 =^( . 0 

. 966 [ , 1966-1986 ,!? 011171 ח 01110 ? 170 ?/\ 0 1111 07 ( חס!? 

־ 0 = 1 = 5 .א : 5 = 0111 ) 0115 ? 17170 \ ? 102117 ! 7 ? 7 ? 0 ,. 0 ,= 805 •>( 

,/? 514711 50001 0 , 0 ,. 18 , 1968 ,( 80011 30 = 1 ־ 1 = 501 , = 06 

31 = 111 ק 3 ז 08 = 0 =ל 1 ז) 7017 ( 1 ) 0 ח 1 / 011 0 ,. 0 ,־ 1 = 14110 . 0 ; 1968 

. 1968 ,( 41 ,= 3210 ^ 13 ^ 

ש. ם. צ׳. 

היישוב היהודי בכ׳, שהיה הגדול ביותר בהודו 
המזרחית, תחילתו בסוף המאה ה 18 . מראשוניו היה שלום 
בן אהח הכהן, שבא לב׳ מארם*צובא דח־ בגדאד-בצרה- 
בומבי וסוראת, נתעשר, געשה קתב-למלכות, והיה נזיר 
אצל שני סולטאנים בצפוו־מערב הודו! הוא השאיר אחתו 
יומן מפורט(כתוב ערבית באותיות עבריות) על שנות 1789 — 
1834 . ב 1822 נמצאו בב׳ 100 יהודים, וב 1831 התאחדו לקהי¬ 
לה, ב 1833 נמצאו בכ' 60 משפחות יהודיות, וב 1849 מנה בה 
בנימין ״השני״ (ע״ע) 500 משפחות. בראשית הסאה ה 20 
נמצאו בב' 2,150 יהודים, דב 1941 — כ 600 ^ 2 . דוב יהודי כ׳ 
היו "בבלים" מיוצאי בגדאד׳ ששמרו על מנהגי ארץ־מוצאם, 
לרבות לשונם ומלבושיהם > מיעוטם היו יוצאי תימן. יוצאי 
בגדאד בנו בב׳ 3 בתכ״ג מפוארים! הקהילה החזיקה 2 
בת״ם שבהם למדו גם עברית. בשנים 1873 — 1902 הופיעו 
בכ׳ בקביעות 4 שבועונים בערבית באותיות עבריות, ובץ 
השנים 1841 ו 1901 נמצאו בה 7 בתי־דפוס עבריים, שבהם 
נדפסו למעלה מ 160 ספרים וחוברות. רבים מבני־הקהילה היו 
סוחרים ואנשי-כססים עשירים, וביניהם נדיבים מפורסמים, 
כיחזקאל יהודה, יוסף אברהם שלום, שייסד והחזיק את 
ישיבת "פורת יוסף" בירושלים, ומשפחות בליליוס וגבאי, 
שתרמו רבות גם ליישוב א״י. מבין אנשי־הרוח החשוב־ 
ביותר היה שלמה תווינא, יליד בגדאד. בעל חיבורים רבים, 
בעברית ובערבית,'בדרוש, במוסר, בפרשנות וגם בסיפור 
היסטורי (שלהי המאה ה 19 ). 

א. יערי, הדפום העברי בארצות המזרח, ב׳< 51-9 , ת״ש! 

א. בן־יעקב, יומנו של המתיישב היהודי הראשון בב׳ 

(ספונות, ט׳), חשביה. 

א. ב. י. 

כלנית (=ת 0 נס=ת.^), סוג צמחים ממשפחת הנוריתיים 
(ע״ע)! כ 100 מינים, רובם מן האיזודים הממוזגים. 

מיני הב׳ הם עשבים רב־שנתיים בעלי פקעות או קני-שורש. 
העלים מחולקים לאונות צרות, נישאים על פטוטרות ארו¬ 
כות, הפרח מלווה מספר חפים, לרוב במרחק־מה מבסיס 
הפרת. העטיף פשוט, כותרתי! מספר עליי־העטיף אינו קבוע. 
יש מינים בעלי פרחים גדולים וצבעוניים — כחולים, סגולים, 
אדומים׳ אך גם לבנים. הפרחים מרובי אבקנים ועליים! הם 
חסרי צוף, והם מואבקים ע״י חרקים (דבורים וחיפושיות) 
האוכלים או אוספים אבקה. הפרי — אגוזית הנפוצה ע״י 
הרוח, לאחד שעמה־־העלי — המתארך לעת ההבשלה — 
הופך מברשת ארוכה ושעירה. מיגים שונים של כ׳ חגיהם 
המרובים הם צמחי־נוי מקובלים משום עלוותם הנאה ובייחוד 
משום פרחיהם הצבעוניים. 



889 


כלנית — כלי,יס 


890 


הכ׳ המצויה (טזגמסלנסס .. 6 ) היא צמח יס-תיכוני, 
הנפוץ גם ברוב חלקי א״י על קרקעות שונים. זהו{אופים 
(ע״ע), בעל פקעת רב-שנתית ושושנת־עלים, לפעמים בעל 
מערכת קני־שורש דקים. תחילת הפקעת בתת־פסיג, שהוא 
מתעבה ולאחר־מכן מיתוספים עליו הפרקים התחתונים של 
הגבעול. מדי שנה הפקעת מתרוקנת מבסיסה ומוסיפה ברא¬ 
שה. אך בשל התכווצותם של שרשים היא נמשכת חזרה 
בלפי מטה. פרחי ד״כ׳ המצויה גדולים, וצבעיהם שתים: 
אדומים — בקרקעות הקלים של שםלת~הח 1 ף ובאדמות טרה* 
רוסה בהרים; כחולים, סגולים או לבנבנים— באדמות הכב¬ 
דות בשפלה, בקרקעות רנדזינה ובקרקעות בזלתיות בהרים. 
ידועים ביפים פרחי הזנים השוגים של הב׳ הי א פ אני ח 
£) על צבעיהם העזים. 

רוב מיני הכ׳, ובייחוד אלה שמן האיזורים הממחגים, 
מכילים שמן אתרי (ע״ע) צורב וארסי. לפנים היו מפיקים 
אותו מן העלים הכתושים לשימוש רפואי, כ״קאמפוריהכ׳". 

יע. ג. 

כלקדון, במינראלוגיה — אגרגאט של גבישי קורצה 
(ע״ע)'תת־מיקרוסקופיים, שצורתם לרוב מאורכת־ 

סיבית. הב׳ עשיר בנקבים עדינים, בקוטר של 0.14 ופחות 
מזה, המקנים לו — ע״י פיזור האור — את צבעיו החומים 
או הצהובים, ד׳כ׳ הוא המרכיב הראשי של הסלע צור (ע״ע). 
ב׳ המצטיין בשסע של צבעים מסודרים נקרא אכיטים (ע״ע). 
מיני-ב׳ עשירים בתחמוצות-ברזל, בעלי צבעים אדומים, 
ידועים בשם יספר (אולי הישפה המקראי 1 שמ׳ בה, כ]). 

הב/ על גוני־־הצבעים השתים שלו, שימש מתקופות קדם־ 
היסטוריות חומר־גלם מקובל על אומני מלאבת־מחשבת. 

כלקןדון, העיר, ע״ע קוק)מא. 

כלקוליתית, תקופה, ע״ע פלאונטולוגיה. 

כלקוק 1 נךילם, דמטריוס -״י 0 ^ו 0 :* 10? x^x ג>זת 4 ןז 4 , 

1424) —"86X115 , אתונה — 1511 , מילאנו), הומא־ 

ניסס יתני ; אחיו של ההיסטורית לאוניקוס כ׳ (ע״ע ביזנ¬ 
טיון, עט' 392 ). ב 1447 ברח מפגי סכנת התורכים לאיטליה; 
הוא הורה מונית באוניברסיטות של סרוג׳ה ושל פאדובה, 
וב 1471 הזמינו לורנצו דה מדיצ׳י לאקאדמיה האפלטונית 
בפירנצה. שם משך שמו גם תלמידים רבים מחוץ לאיטליה: 
עם שומעיו במנה יוהנם רויכלין(ע״ע). ב 1492 נקרא כ׳ מטעם 
לודוביקו ספורצה "למילאנו, ושם פעל עד מותו. כ׳ הצליח 
לעורר בקרב תלמידיו אהבה נלהבת לתרבות העתיקה, וב¬ 
ייחוד הערצה לפילוסופיה האפלטונית. הוא תרם להפצת 
ההומאנחם באירופה המערבית והמרכזית ע״י פירסום ספדי- 
המופת של התרבות העתיקה ובאמצעות קשרי־מפתבים עם 
מלומדי זמנו. כ׳ ההדיר לראשונה בדפוס את שירי הומרדם 
( 1489 ), את כתבי איסוקראטס ( 1493 ) ואת החיבור הלכסי¬ 
קוגראפי של סואיךם הביזאבסי( 1499 ). ב 1493 פירסם'ספר־ 
דקדוק לשפה המונית, שעל־פיו למד יוונית דור שלם של 
הומאניסטים. כ' נמנה עם בודקי התרגום הלאטיני של כתבי 
אפלטון, שגעשה בידי ידידו מרסיליו פיצ׳יבו (ע״ע); הוא 
עצמו תירגם את כתביו הזעירים של גלנוס (ע״ע). 

4 ^'^ €1 X ״״ , 1 ) 1 ! 2 ?£€£ .£ 

~ 0 וחס £21 סס 11-0 ) 11 ) £3 ; 1885 , 311 — 304 , 1 * $#€1 

. 11 ־ 0101 ) ,{£ 41 י>מו/ 0 ^ , 0 * 01 ( 031 . 7 !-בג 


- 0 ^ן&^ 01 X ,$ג 0£101 זו 01 <ןמ £21 . 0 . 0 ; 1892 ,( X^X ,.ז$ו 11£1 
. 1926 , 171-213 , 11 *ג 80 עס* 

ק, ח. ב. 

כלקיליקי ( 1 ן■^<^ 8 ^^ו x . 1 [ .ז 111€ \.) 5:1411101 110 ) 1 ) 41 ( 0 . 11 מ*מ 311 א . 11 
-( 4(>1)110/)0 8001x401 :!ן £1£00 ה 5108114 , £011611 .ס , 1936 ,( 1.1111 

. 1943 ,. 04 . 1 > 4441 ה £0 ה 4 ! 1 

בג בר.-ד. אש, 

כ לקים בירת אובויה (ע״ע) שביוון; 25,000 

תוש׳ ( 1961 ). כ׳ שוכנת במקום הצר ביותר של 
המיצר המפריד בין האי לבץ מון היבשתית, ומס״ב על־פני 
גשר־נע מחברת אותה עם אתונה. 

היסטוריה. כ׳ היתה עיר פורחת בתקופה הארכאית, 
ונזכרת אצל חומרוס והסילדום. היא נקראה ע״ש מכרות־ 
הנחושת ( 65 *^ל) שבקרבתה, שעל ניצולם קמה תעשיית- 
הברונזה, שבה נתפרסמה העיר. מן המאה ה 8 לפסה״נ היתד. 




891 


כלקיס — פמאל אתאתורך, מצטפא 


892 


ב׳ פעילה מאד בהתיישבות היוונית, ובניה הקימו מושבות 
רבות בסיציליה, בדרום־איטליה — כגון קומי (ע״ע) 
באיים הספוראדיים ובחופי תראקיה, סחרה של כ׳, ובכלל זה 
כדי־החרס מעשי־האמנות שלד" פת עד לאטרוריה ולצפון־ 
איטליה. ייתכן שהכתב היווני בצורה שהיתה נהוגה בס 
הגיע דרך מושבותיה של כ׳ אל האסרוסקים, ומהם — 
לרומא, והתפתח לכתב הלאטיני. ב׳ נודעה במלאכת הקדחות 
והמתכות, בייצור צבע ובדיג׳ והיתה מהערים הראשונות 
שטבעה מטבעות ; המטבע האובויי היה זמן רב מקובל במקו¬ 
מות רבים ביוון בזכותה של כ/ 

על תולדות העיר בתקופה הקלאסית, ביה״ב ובעת החד¬ 
שה, ע״ע אובויה. 

,[£< 81131 .£ ; 1899 ,( 2 111 ,££ .״ג-?) .€ [״ 1 ] 

, 0 ן £1 ( . 811 -. 1 ק<ן 1 ג§ , 911110108118 ) 0101111/111011 ) 1 16 ( 16 !מג" 16 ( 1 

, £01113 0 0 ח:>! 4 ) 21 , 40 0146x60 11100X611 ח 00813 ./ 5 ; 1920 

; 1927 , 1-111 , ¥4,160 16 ( 014414.14x16 ,£?״!״£ . 41 ; 1922 ,(ע 

- 611111 " 3110(, 46 06014{>6 46 ?01■/(>)16X116 61 18 66X44X01^X46 ^ ,ס 

. 1956 ,( 1.1/111 ,שמג .ז£ " 14416006 

ד. אש. 

יהודים. יוסף בן מתתיהו(ע״ע) כבר סזכיר ב״קדמו־ 
ניות״ (י״ד 7 , 2 ) יישוב יהודי בכ׳• בנימין מטודלה (ע״ע) 
מצא שם 200 יהודים׳ שעסקו בייצור משי וצביעתו. בזמן 
שלטון הלאטינים והותציאנים (עד 1470 ) סוגרו היהודים ב¬ 
גטו, הוטלו עליהם מסים מיוחדים, ובד״ב נחשבו לצמיתים ולא 
לאזרחים. רק לבודדים, כגון משפחת קלומיטי ( 111 ות £310 ), 
ניתן לרכוש אזרחות וונציאנית תורשתית. לדוד קאלומיטי 
(המאה ה 15 ) היו אחוזות, ואפילו צמיתים יהודים. אולם 
למתת ההפליות והגזירות תפסו היהודים מקום ניכר בכל¬ 
כלה ! הם סחת עם הנמלים שבשטחי העותמאנים ועם נמלי 
ונציאה בים האגאי. בזמן שלטון התורכים ( 1470 — 1833 ) 
ירדה חשיבותה של עדת כ/ רק מועטים ממגורשי ספרד 
נמשכו אליה, ולפיכך שמרה העדה על צביונה הח׳מאניוטי! 
השפה היומית, מתובלת במלים עבתות, היתה שגורה בסי 
יהודי כ׳ עד ימינו. רבים מהם עסקו בממכר פירות וירקות, 
בתפירת בגדים ובפחחות. ערב מלה״ע ח היו באי 325 יהודים. 
עם פלישת הגרמנים הסתתרו רבים בהרים; מהם הצליחו 
להימלט לתורכיה ומשם — לא״י, ומהם נתפסו ונשלחו ב 1944 
לאושודיץ. ב 1948 היו בס כ 180 יהודים, ב 1959 — 122 . 

,זז 513 .[ , 1930 , 295 , 460166 [ 0. £0111, 141110X1/ 0) ]614/1 1X1 

461 01 <) 60 /} 4 , 110115 ) 2 י! 3 , מנ/ 80 . 5 ; 1 949 , 1 ז 1 011 , 410x00x110 
. 1961 ,( 119 , ££1 ) ) 041 <( 66 ?*(* 46 61 €6416 46 1 ) 01 [ 

ש. מ. 

כמאל אתאתוו־ך, מצמפא - 10 ז ״ 131 .ו 7 131 ״€£ 

13£3 ? נו 1 \ — ( 1881 — 1938 ), מצביא ומדינאי תורכי, 

מיסד מדינת תורכיה המודרנית. 

מצטפא נולד למשפחת פקיד־מכם זוטר בסלוניקי, והח¬ 
ייתם בילדותו מאביו. אין הוכחה לסברה, שהיתה נפוצה בין 
יהודי תורכיה וגם ביו תורכים מוסלמים, שמשפחתו נמנתה 
על הז־נמה (ע״ע). כבר בנערותו התמרד מצטפא ברצונה של 
אמו לחנכו חינוך דתי-מסרתי, ובהיותו בן 12 נשלח, ע״פ 
דרישתו, ללמוד בבית־ספר קדם־צבאי. שם הצטיין בלימודיו 
וזכה בכינוי כמאל ("כליל")". ב 1905 סיים ס את ביה״ס 
לקציני־ממה בקושטא בדרגת סרן ונשלה לדמשק; בינתיים 
הלכה-וגברה סלידתו סן המשטר המדיני של האימפריה 
העוחמאנית, מאורח־החיים המסרחי של החברה התורכית 
ומן האיסלאם. ב 1907 הועבר לסלוניקי והשתתף שם בפעי¬ 


לות המדינית המחתרתית של "הוועד הלאומי לאחרות ולקיד־ 
מה׳, שחולל את מהפכת "התורכים־הצעירים" ב 1908 . אולם 
יחסיו של ס עם מנהיגי התורכים־הצעירים לא היו שפירים. 
הוא לא היה מוכן להסתפק בשינויים ובחידושים שהנהיגה 
מהפכת 1908 ׳ שבהם לא ראה אלא טיח תפל היגון על־פני 
מבנה מדיני מיושן. הוא שאף למהפכה מרחיקת-לבת הרבה- 
יותר— לעקור מן השורש את המשמר הישן, שהיה בעיניו 
תאוקרטיה ביניימית, ולהחליפו במשטד מדיני מודרני, 
חילוני ומושתת על ריבונות העם, ברוח רעיונות המערב, 
שאותם הכיר מלימודיו בבית״ס וממגעיו עם זרים. ברות של 
לאומיות, שהיתה חידוש במזרח׳ שלל את עצם המבנה של 
האימפריה הזנותמאנית, חסרת האופי התורכי הלאומי, שאש- 
יותיה תיו הכפיפות לשולטאן ולאיסלאם. את רעיון הרפורמה 
המדינית פדך מלכתחילה ברעיה של רפורמה דתית,'שתביא 
לחיסול השפעתו של האיסלאם בתחומי החברה והמדינה. 

ס השתתף כקצין בהגנת לוב במלחמה עם האיטלקים 
ב 1911/2 , וכן במלחמת־הבאלקאן ב 1912/3 . כשהצטרפה 
תורכיה למלה״ע 1 לצדה של גרמניה — דבר שס ראה בו 
משגת חמור — נתענה למפקד־דיוויזיה, והצטיין מאד 
במערכת גליפולי (ע״ע דרדגלים׳ עם׳ 90 ). אח״כ השתתף 
במערכות נגד הרוסים בקאווקאז ונגד הבריטים בא״י, ובעת 
חתימת הסכם שביתת-הנשק לחם ס כמפקד־ארמיד. בצפון- 
סוריה, לאחד שתצליח לסלץ את צבאו מן המפולת הכללית 
שחלה בצבא התורכי בסתיו 1918 ; הוא היה המפקד היחיד 
בצבא תורכיה שלא נחל מפלה במהלך המלחמה. 

ס, שהתנגד בשעתו לכניסת ארצו למלחמה, התנגד עתה 
להשלמה עם התנאים הקשים של הסכם שביתת-הנשק ושל 
חוזה-השלום שעמדו המנצחים להטיל על תורכיה. הוא 
השלים עם ניתוק השטחים הערביים ממנה, אולם התקומם 
נגר תכניותיהן של מעצמות-ההסכמה לסלק ביניהן ובין יוון 
גם חלקים מאגאטוליה גופה ולצמצם את השטח שיועד 
לתורכיה למספד מחתות בפנים־הארץ. ס החליט לעורר 
תנועח-מרד לשיחרור ארצו, ובייחוד — להגנת אנאטוליה. 
ארץ־הלב האסיינית של העם התורכי, שצבאות תורכיה 
עדיין החזיקו בה, וליצור כאן אומה תורכית חדשה בגבולו¬ 
תיה הטבעיים והמסרתיים. עמדתו זו הביאה אותו בהכרח 
להרים יד בשולטאן ובממשלתו, שעמדו להיכנע לתכתיב 
המעצמות. 

במאי 1919 נחת באיזמיר צבא יווני, לאתר שליוון 
הובטחה תמיכת בריטניה בסיפוח רצועה נרחבת מאדמת 
תורכיה באיזור הים האגאי. פגיעה זו בכבודם הלאומי של 
התורכים, מצד אומה שהיתה משועבדת להם בעבר, העלתה 
בלבם התמרמרות פאטריוטית׳ שאותה ניצל ס כדי לעורר 
את תנועת ״ההתנגדות הלאומית״ שלו. ביוני 1919 פירסם 
כ׳ — שנתמנה באפריל למפקח־כללי של הצבא התורכי 
באנאטוליה — יחד עם 3 חברים את "הכרזת העצמאות", 
שבה הוקיע את ממשלת השולטאן והוזיר־הגדול וקרא לכינוס 
קונגרס לאומי בסיוואם. הוא זימן קונגרם־מכין בארזורום, 
ושם — משנודע לו שממשלה השולטאן עומדת י להדיחו 
מתפקידו — הקדים והודיע על התפטרותו מהצבא. אולם 
מפקד-הצבא במזרח העביר את צבאו למרותו של ס, וכך 
נולד צבא-השיחרור. 

הקונגרס בארזורום ניסח "אמנה לאומית", מושתתת על 
העיקרון של זכות ההגדרה העצמית לאיזורים שרוב תושבי- 



893 


כמאל אתאתורך, מצטסא 


894 


הם תורכים! הוא דרש לשמור על שלימות תורכיה שבגבולות 
אלה ולכונן ממשלה זמנית נבחרת. הקונגרס בסיוואס, שהת¬ 
כנס בתחילת ספטמבר. אישר את האמנה וכונן "ועדה מיי¬ 
צגת" שתפעל כממשלה. מאורעות אלה הביאו להתפטרות 
הממשלה בקושטא ולבחירות חדשות לפארלאמנט, ובהן זכו 
תומכי כ׳ ברוב. אולם פארלאמנט זה, האחרון בקיסרות 
העותמאנית, פוזר בידי שלטונות-הכיבוש של מעצמות- 
ההסכמה בקושטא. לפיכך כינס כ׳ באפריל 1920 פארלאמנט 
משלו, "האסיפה הלאומית הגדולה" הראשונה, באנקארה 
שבלב אנאטוליה. 

ממשלת השולטאן הכריזה על כ׳ כעל בוגד ומורד, דנה 
אותו למיתה ופתחה במלחמת־אזרחים, בשם האיסלאם, נגד 
הלאומיים. באוגוסט 1920 חתמה הממשלה בקושטא על 
שלום־סור עם מדינות-ההסכמה, בתתה בכך את הסכמתה 
לחלוקת תורכיה. בינתיים התקדמו גם היוונים באנאטוליה 
וכבשו את בורסה, הבירה העותסאנית הישנה. מאותה שעה 
לחמו הלאומיים בהנהגת כ׳ מלחמת-עצמאות בשתי חזיתות: 
נגד האויב־מבית — מזה, והאויב-מחוץ — מזה. 

תחילה נאלץ כ׳ להישען בעיקר על צבא של לא־סדירים 
וחמושים־למחצה, אך ב 1921 כבר עמד לרשותו צבא סדיר 
וממושמע. הוא החזיר לשלטץ תורכי את המחוזות בצפון- 
מזרח המדינה, שוועידת-פארים אמרה למסרם לידי מדינה 
ארמנית חדשה (ע״ע ארמניה, עמ' 991 ). באותה שעה 
השתלטו כוחות בריה״מ על האיזורים הצפוניים של המדינה 
הארמנית המתוכננת. כדי להבטיח את ערפו במאבקו נגד 
מעצמות־המערב, וכדי לזכות בסיוע צבאי״ובהכרה דיפלומא¬ 
טית ראשונה׳ חתם כ׳ על חוזה עם בריה״ט לקביעת הגבול 
בין תורכיה ובין בריה״מ, ווו הסכימה לספק לו בשק וציוד. 

בינתיים ניגפו כוחות השולטאן שנשלחו להילחם בב׳ 
ונפוצו לכל עבר, והממשלה בקושטא היתד, חדלת-אונים. 
אך באוגוסט 1921 פתחו היוונים במיתקפה גדולה לעבר 
לבה של רמת־אנאטוליה במטרה לכבוש את אנקארה. 
בנסיגה אסטראטגית משך אותם כ , אל קו הנהר סאקאריה, 
כ 80 ק״מ מהעיר, ואז הפך פניו אליהם והביסם בקרבות 
שניטשו 22 ימים. היוונים נסוגו באי־סדר לשוליה המערביים 
של הרמה. 

בקיץ 1922 חש כ' עצמו חזק למדי לעבור למיתקפת- 
נגד סופית. בהתקדמות־בזק הדף, בשבועיים, את היוונים 
הימה וכבש את איזמיר. עתה החליט להתקדם לעבר קושטא, 
ודבר זה כמעט שהביאו להתנגשות עם כוחות־הכיבוש 
הבריטיים שחנו במעבר הדרדנלים ושנצטוו להתנגד לכ ׳ . 
אולם בסופו־של־דבר חתמו הצדדים על הסכם שביתח־נשק, 
והסכם זה הוביל לחתימת שלום־לוזאן, שהעניק לתורכיה 
את הגבולות שנדרשו באמנה הלאומית. גבולות אלה שיקפו 
את מדיניות ההצטמצמות של כ/ שלא רצה בהתפשטות 
טריטוריאלית, אלא, כפי שאמר, "בחידוש גדולתה של 
תורכיה ע״י הקטנת שטחה"! על חרבות האימפריד, העות־ 
מאנית הרב-לאומית נתכוון להקים את המדינה הלאומית של 
העם התורכי. את האוכלוסיה היוונית שישבה מימי־קדם על 
החוף האגאי של אנאטוליה סילק מן המדינה החדשה 
במסגרת מיבצע של חילוף־אוכלוסין בין יוון ובין תורכיה. 

לאחר הניצחון על היוונים ויציאת הבריטים מקושטא, 
ולאחר שהאסיפה הלאומית הכתירה אותו בתואר "גאזי" 
(ע״ע), הכריז כ׳ על ביטול השולטאנות, ואחרון השליטים 


לבית־עותמאן נמלט מקושמא. באוקטובר 1923 הכריז כ , 
על הקמת הרפובליקה התורכית, שבירתה נקבעה באנקארה, 
ועל עצמו — לנשיאה. האסיפה הלאומית הגדולה אישרה את 
החלטתו, והמהפכה היתה לעובדה מוגמרת חוקית. 

עם הבסת אויביו פתח כ׳ במפעלו העיקרי — הפיכתה 
של תורכיה למדינה מודרנית מערבית. את המכשול הגדול 
שעמד בדרך לכך ראה מנעוריו בכוחו המדיני והחברתי 
של האיסלאם. כ' החליט לשים קץ לכוח זה, אע״פ שבאסיפה 
הלאומית עדיין רווחו מגמות שמרניות, ובעם היו יסודות 
חזקים הנוטים לקנאות דתית. כ׳ הצליח, תוך זמן קצר 
להפליא, להשיג את מטרותיו העיקריות ע״י עיתוי ותכססנות 
מוצלחים, הודות לתחושתו החדה לתנודות האווירה הציבו¬ 
רית. 

כשבטלה השולטאנות כשלטון מדיני לא בטלה עמה 
הח׳ליפות כמנהיגות דתית, ויורש־העצר לבית־עותמאן היה 
לס׳ליף. אך במארס 1924 הצליח כ , , בתמיכת האסיפה הלאו¬ 
מית הגדולה, לבטל גם את ד״ס׳ליפות, ובעקבות צעד זה 
חלו שינויים מפליגים במדינה: בוטלו בתה״ם הדתיים, 
והוקמו תחתם בת״ס ממלכתיים, ובהם הונהגה תכנית- 
לימודים מודרנית! וכן בוטלו בתי-הדין הדתיים, שבסמכותם 
היו ענייני" המעמד האישי, ובמקום המשפט האיסלאסי 
הונהג ספר־חוקים אזרחי, מבוסס על השוויצי. בזה בסל 
מעמדו של האיסלאם כדת־המדינה, והדת היתד, לעניינם 
הפרטי של האזרחים! תורכיה היתד, למדינה חילונית. 

אך כ׳ לא רצה בשינוי מבנה המדינה בלבד, אלא ביקש 
לשנות את ארחות־חייהם של התורכים. שנעו עד כה במעגלי 
האיסלאם. דבר זה הצריך ריכוז סמכויות בידיו יותר מהנהוג 
במשטר דמוקראטי, כדי להתגבר על כוחות השמרנות שבארץ 
הנחשלת. אע״פ שדגל — כנראה בכנות — בדמוקראטיה 
במטרה סופית, לא נמנע מלכפות על עמו את המודרניזאציה. 
כמכשיר לשלטונו הקים את המפלגה הרפובליקנית העמ¬ 
מית, והיא הפכה את הפארלאמנט למוסד וזד-מפלגתי, 
עם כ׳ כנשיא הרפובליקה, נשיא הפארלאמנט ונשיא המפלגה 
כאחת. תחילה התיר כ׳ גם את קיומה של אופוזיציה ליברא¬ 
לית — המפלגה הפרוגרסיווית! אולם ב 1925 נאסר קיומה 
של האופוזיציה באמתלה של חשש מפני מהומות פני¬ 
מיות. 5 שנים אח״כ חזר כ׳ וניסה להתיר קיום מפלגת 
אופוזיציה, אך הדבר גרם למהומות דתיות חמורות, וגם 
אופוזיציה זו נאסרה. כבר לפני-כן ביטל כ׳ את מסדרי- 
הדרוישים׳ שנטו להיות מוקדי קנאות דתית! אך אלה 
הוסיפו להתקיים במחתרת, וגרמו כפעם בפעם להתפרצויות. 
כל התנגדות לקו המדיני שלו דיכא כ׳ ביד חזקה. ב 1926 
נחשף באיזמיר קשר לרצוח אח כ׳, וכמה מראשיו הוצאו 
להורג יחד עם כמה תומכים־לשעבר בתודכים־הצעירים! 
וגם כמה מתומכיו הוותיקים, ובכללם 3 גנראלים, שאותם 
חשד כ׳ בהתקרבות למתנגדיו, הודחו והוגהו, אע״ם שזוכו 
במשפט מכל אשמה. בצעד אכזרי ומפוקפק זה ישב כ׳ 
את חשבונותיו הישנים והבטיח עצמו מפני יריבים חדשים. 
מכאן ואילך שלט בכיפה, וחזד־ונבחר אוטומאטית לנשיא 
ב״אסיפות הלאומיות הגדולות" שנבחרו זו אחר זו. 

בינתיים המשיך כ׳ בתיקוניו החברתיים, שהיו מכותים 
לא נגד מוסדות האיסלאם בלבד אלא אף נגד סמליו, בגון 
הלבוש ד,מסרתי, שהיתה לו בעיני האיש הפשוט משמעות 
דתית. כ׳ גזר על חבישת הפס, והתקין שיחבשו תחתיו כובע 

ש ־ 



895 


כמאל אותאתודך, מצטפא — כנבוזי 


896 


אירופי — דבר שגרם למהומות ברחבות במזרודה מדינה, אך 
הן דוכאו ביד הזקה; הוא גזר גם על הטורבאן ועל הלבוש 
הארוך הנוהג בכל ארצות האיסלאם, והחליפה המערבית 
ירשה אותו. השינויים שגרם כ׳ בהווי החברתי התורכי 
מזכירים את מעשיו של פיוטר הגדול בחברה הרוסית, אלא 
שהלה הסתפק בהטלת חידושיו על חוגי השכבה השלטת, 
ואילו כ' השתדל להחדירם בכל עמו. רק את הצעיף, סמל 
מעמדה הנחות של האשד, בחברה המסרתית, לא יכול כ׳ 
לבטל בירד של הטלת איסור, אך בהשפעתו נעלם הצעיף 
בהדרגה בדיבבד עם התקדמות תהליך שיחרורה של האשה 
כתוצאה מהחינוך ומהשתתפותן הגוברת של הנשים בחיי 
החברה ובעבודה; מ 1934 ואילך היו נשים גם חברות 
בפאדלאמנט. 

כ׳ הרחיק-לכת מפיוטר בתהליך ההתמערבות, בהמירו 
את האלף־בית הערבי בלאטיבי וב״סהרו"׳ לדבריו, את השפה 
התורכית ממלים פרסיות וערביות, שתחתן הנהיג מלים 
תורכיות או לאטיניות דמויות־תזרכית. הוא יזם שיכתוב של 
תולדות תורכיה, במטרה לנתק את קשרי הזהות עם האיסלאם 
ולהעניק לתורכים גאווה בעברם הלאומי שלהם. ב 1935 
הטיל על בני-עמו לבחור להם שמות־משפחה, כנהוג במערב, 
ולעצמו נטל את השם אתאתץ־ץ, כלד ״אבי התורכים״. — 
את השקפותיו על תורכיה, על עתידה המדיני, החברתי 
והתרבותי, סיכם כבד ב 1927 בנאום גדול באסיפה הלאומית, 
שהוא מוחזק עד היום בתורכיה בפרוגרמה לאומה ולמדינה. 

במדיניות־החוץ נהג כ , ע״פ הכלל שקבע לעצמו — 
לחיות בשלום עם שכני תורכיה מכל עבר, ובכלל זה עם 
אויביה המסרתיים. לאחר הסדר הגבולות עם בריה״ט הקפיד 
על שמירת יחסים מדיניים תקינים וגינוני-כבוד דיפלומא¬ 
טיים עם המעצמה, שאותה ואת משטרה המדיני לא פסק 
מלראות כסכנה מתמדת לארצו; בתורכיה עצמה החניק כל 
ניצני תנועה קומוניסטית. כ׳ אף הצליח להגיע לידי התפיי¬ 
סות עם יוון, ובעקבותיה חתם על "חחה-ה 3 אלקאך עם יוון, 
תמניה ויוגוסלאוויה ( 1934 ), וכן גיבש הסכם "מזרחי" עם 
עיראק, פרם ואפגאניסטאן( 1937 ). בעיית הגבול בין תורכיה 
לבין עיראק שבמאנדאם הבריטי, שלא הוכרעה בשלום- 
לוזאן׳ הוסדרה ב 1926 ע״י הסכם עם בריטניה ועיראק (ע״ע 
מוצול, עמ׳ 794 ). אולם מן המיעוט הכורדי הגדול, שנכלל 
בתחום תורכיה, מנע כ' — בהתאם למדיניות התורכיזאציה 
שלו — הכרה בזכויותיו הלאומיות, וכשהתמרדו הכורדים 
ב 1925 , דיכא אותם באכזריות; מנהיגיהם הוצאו להורג, 
ובממשל ובמינהל התורכי נמחק כל רמז לקיומה של ישות 
כורתת במתנה (ע״ע כורתם, עם׳ 697 ). זמן מועם לפני 
מוחו הסתר ב׳ גם את בעיית הגבול התורכי—סורי מבחינת 
מעמת של מחוז אסכבךרון (ע״ע), שאוכלוסייתו תבה 
תורכית ושהיה כלול' בתחום המאנדאט הצרפתי. במקדה זה 
לא נמנע כ׳ גם 'מהפגנת־כוח, בצורת מיסדר צבאי גתל 
שערך — בהיותו כבר חולה אנוש — בקירבת הגבול. ע״ם 
הסכם עם צרפת ניתנה למחוז אוטונומיה, והצבעת-עם בו 
הכריעה לטובת סיפוחו לתורכיה. 

ב 1932 הצטרפה תורכיה לחבר-הלאומים, וב 1936 חתם 
כ׳ על אמנת־מונטרה בעניין מצת הדרדנלים(ע״ע, עמ׳ 88 ), 
שהחזירה לתורכיה את התבונות המלאה על המצרים תמורת 
מתן זכות מעבר ספשי לאניות סובייטיות מן הים־השחור 
לים האגאי. — מתינותו וזהירותו של כ׳ ביחסים ביו־ 


לאומיים הביאוהו לית הסתייגות מופגנת כלפי איטליה 
הפאשיסטיח וגרמניה הנאצית, למרות הקירבה שהיתה בין 
משטרו למשטרים הטוטאליטאתים, לדעת רבים מבני־רורו. 
עם החמרת התחזית המדינית באירופה, במחצית השניה של 
שנות ה 30 , השתדל כ׳ לקרב את תורכיה דווקא לבריטניה 
ולצרפת. כבר ב 1934 , בשיחה עם אורחו הגנראל מקארתר 
(ע״ע), הגיד מראש את פרוץ מלה״ע 11 ואת מפלתה'של 
גרמניה. 

בחייו האישיים היה כ , אדם גלמוד מבחינה !פשית, 
מחמיר וקפח ביחסו לבריות, ואף לעוזריו, שעמם לא 
נהג להתרועע. נאמנו וידידו האישי היה רק הגנראל עצמת 
(ע״ע) אינונו, שגם ירש את מקומו אחריו בניהול המדינה. רוב 
ימיו היד, כ׳ רווק; רק בגיל ש¬ 
מעל ל 40 נשא אשה — תורכית 
משכילה, עסקנית ציבורית ולו¬ 
חמת לזכויות האשה; אך נישו¬ 
אים אלו נסתיימו בפירוד לאחר 
שנתיים. מאז נטה כ׳ להשתעשע 
בחברת זונות, וכן נתפס לשתיה. 
יצריו וחולשותיו לא העבירוהו 
על צלילות-דעתו המדינית, אולם 
הוא מת מיתה מוקדמת, בגיל 57 , 
משחמת־הכבד מחמת שתית מוס¬ 

¬ זו ד - • 

תת. 

מבחינה אישית והיסטורית נראה כ׳, לכאורה, כאחת 
הדמויות האפייניות של דור הדודנים שפין שתי מלה״ע, 
ובדרכו אל.השלטון היה כאחד מהם. אולם ביסודה היתה 
רודנותו של כ׳ שתה שינוי רב מאלו של מוסוליני, היסלר 
וסטאלין. הוא היה איש-המציאות ולא איש-האידאולוגיה. 
משהחזיק במלוא השלטון הפעיל את סמכויותיו במתינות. 
העם היה חפשי מפחד מפני משטרה חשאית; אף שהעיתונות 
היתה נתונה לפיקוח ממשלתי, לא נמנע חופש-ההבעה מן 
האוכלוסיה; בפארלאמנט ובמפלגתו שלט כ׳ לא באמצעי 
דיכוי וכפיה אלא בעיקר בכוח אישיותו וההערצה הכנה 
שרחשו לו. כ׳ קבע מסגרת של חוקה ומשפט, שלא היתה 
גזורה דווקא לפי מידות "המנהיג", אלא היתה צורת ממשל 
שהוכיחה את כשרה להאריך ימים אחרי מותו ולעבור 
בדרכי-שלום לפסי דמוקראטיה פארלאמנטרית. השוני של 
רודנותו מאלו שהתפתחו בימיו בגרמניה, באיטליה ובבריה״ט 
ניכר ביותר בהיעדר מגמות תוקפניות וכיבושיות במדיניות- 
החוץ שלו וביחסו השלילי לחזון האימפריאלי של עברו 
ההיסטורי של עמו. כ׳ הכיר כבר בצעירותו.שחלפו ימי 
האימפריות, ושגם במזרח הגיעה שעתן של מדינות לאומיות 
עצמאיות. מהפכתו של כ׳ היחד, למופת לתנועות לאומיות 
אחרות במזרח, בייחוד בהודו ובמצרים. 

,)( 1, 410110 ״^) ,. 18 ; 1932 ,//ס׳*• ? 014 , 008 ז 51 ת 11 ^ . 0 .א 
1 * 10 * 1 1.1 1 ) 0 41 <£ 111 ) 14111 ^ , £011111 60110151 [ ; 1939 

0111 ק 14311011310 1 ) 1118510 ) 0010 ; 1954 , 1114 ) 1 * 1 ) 111 ' 11 

4  1 א 61 /״ז) ) 4141311 /ס 

ג׳. ם. ק. 

כנבוזי (פרם' כמבוג׳ה, יוד ;ף 360 ^), מלך פרם( 530 — 
522 לפסה״ג), בנו ויורשו של כורש הגדול (ע״ע). 

ב 538 מינהו כ 1 רש למלך בבל, אך בבר בסוף אותה שבה 



סוצמפא גמא? אתאוןירך 


897 


כנכוזי — כנור 


898 


הסירו ממלכותו. כ׳ מונה לעוצר־הממלכה כשיצא כירש 
למלחמה במאסאגטים, שבה מצא את מותו. 

מעשהו הגדול של כ׳ היה כיבוש מצרים ( 525 לפסדי״נ). 
מסע מצרים הוכן בדקדקנות׳ וכ ׳ נעזר בשבטי הערבים, 
שסיפקו מים לצבאותיו בעברם במדבר סיני. כ' הנחיל מפלה 
בבדה לחיל פסמתיך 111 בפלוסיום, כבש את הדלתא ואת 
מון* והשתלט ללא קושי על מצרים פולה עד סונה. סייעו 
לב׳ שכירים יוונים שעברו לצדו* שר־צבא מצרי בגד 
בפסמתיך והסגיר בידי הפרסים את הצי המצרי. לאחרימכן 
ניסה'כ׳ לכבוש את כוש, אך נכשל בכן. כ׳ ראה את עצמו 
כמלכה החוקי של מצרים, ובכתובות המצריות שנתחברו 
לכבודו מכונה הוא בתארי־המלובה המצריים המסרתיים. 
לדברי הרודוסוס, פגע כ׳ קשה בדת המצרית והתעלל בקך 
שיה, ואילו בכתובות המצריות מתקופת שלטונו נאמד, שדאג 
לאלוהי מצרים ולמקדשיה. נראה, שכ ׳ פגע במקורות הכנסתם 
של הרבה מקדשים מצריים׳ אד סטר ממסים מקדשים 
אחרים. הוא הטה חסד למושבת החיילים היהודים שביב 
(ע״ע) ולא התיר לאיש להבל במקדשם. 

באביב 522 , בעוד כ׳ במצרים, פרץ נגדו מרד בפרס. 
המקורות. ואף החוקרים בימינו, חלוקים בדבר זהותו של 
המורד שלכד את המלוכה — אם היה זה בדדיה (סמרדיס 
במסורת היוונית). אחיו של כ/ או — כפיי שטוען' דריוש 
(ע״ע) בכתובת בהיסטון (ע״ע) — איש אחר, גומתא, 
שהתיימר להיות ברדיה.לטענת דריוש, רצח כ' את בדדיה אחיו 
לפני צאתו לכבוש את מצרים' *אד ספק אם נכון הדבר. 
בדרכו לפרס ללחום במורדים מת כ׳ מיתה חטופה. בסופן של 
המרידות שפרצו לאחר מותו, לכד דריוש את המלוכה. 

שמו של כ׳ אינו מופיע בין מלכי פרס הנזכרים בס׳ 
עזרא, אולם יש סבורים שאחשורוש (שם ד, ו) אינו אלא 
כינוי לב/ שפן יוסף בן מתתיהו(קדט׳ י״א, 21 ) מייחם את 
כתב־השטנה המובא שם לימי כ ׳ . סברה זו אינה נראית, 
וכן אינה מסתברת דעת־יחיד, ששיבח־ציץ היתה בימי כ׳ 
ולא בימי כורש. 

י. ליוור, ראשיתה של שיבת־ציון (א״י. ה׳, 119 ), תשי״ם! 
הג״ל, לבעיית סדר מלכי פרם בספת עזרא נחסיה (ם׳ סגל, 
130 ־ 134 ), תשכ״ה 1 016 , 11 :> 3 נ 615$1 ע\ 11 -? 

. 4 וז 1 ,י!ח 111 ג 0 .א , 1911 , 9-17 ,מ 26 > 1 מ 6 זמ 06 ^ 46 / . 4 

, 1937 ,( 36 , 1011 ־ 01 111:6 * 5 061 ) 11 ? 14 < 7 ? 1 ץ?} 1 > 4011 . 4 ^ 1 ) 011 ? 
, 93 ־ 86 , 6 ־) 1 קמ £1 מ 111 )־מ£ £6 ) /ס ' 7/11/00 , 634 ז 1$ ת 01 .ד .א 
,סקזמ £6 , 1$ *? 7 ,זג>מזמזע 0 , 014 ,ז 1 ז 86 0 א ; 1948 

.* 1953 , 120 ־ 116 

ח. ת. 

כ?ךי, אבו יוסף א?ן א?זחאק אל־ - י* י* 

\.~\ 3 — ( 796 . בופה — 873 , בגדאד), פילר 

סוף, מאתמאטיקן, אסטרולוג ורופא ערבי. כ'היה הראשון בין 
חכמי המוסלמים שעסק בפילוסופיה ובמדע היווניים והכניסם 
לעולם החשיבה האיסלאמית. ראשוניותו משתקפת בליקויים 
רבים שבדרך עיסוקו בחומר! הוא השתמש במקורות היווניים 
מכלי שני בלבד, ועדיין היה חסר מינוח טכני קבוע בערבית־ 
שלגיבושו תרם לא מעט. יחד עם זה יש לראות בו את סולל־ 
הדרך לגדולי הפילוסופים המוסלמים שעמדו אחריו, מהם 
שהיו תלמידידבפועל ומהם שהושפעו ממנו בעקיפין וחייבים 
הרבה להשקפותיו הפילוסופיות ולפעלו הלכסיקוגראפי. כ , 
עסק בתחומים הרבה, החל בדת וכלה בהמצאות טכניות. 
ביבליוגראפים ערבים קדומים מונים כ 250 כותרות של 
חיבוריו בתחומי־התעסקותו השונים! חלקם ניתרגמו ביה״ב 


ללאטינית. החשובים שבחיבוריו: "על המטאפיסיקה", "על 
השכל", "על התרופות המורכבות". 

ניתן לקבוע 4 מקורות שמהם שאב כ׳ את תורותיו 
הפילוסופיות: ( 1 ) האיסלאם! ( 2 ) אפלטון והאסכולה הנאו־ 
אפלטונית—בעיקר ברעיון ההאצלות (ר׳ להלן)! ( 3 ) אריסטו 
— שממנו קיבל את הסיסטמאטיקה של המדעים ואת הכלים 
הלוגיים לחשיבה הפילוסופית (הוא גם כתב חיבור על ספריו 
של אריסטו, תכנם וחשיבותם)! ( 4 ) פרשניו של אריסטו, 
אלכסנדר מאפרודיסיאס ותמיסטיוס — שהשפיעו בעיקר על 
תודת הנפש והשכל של כ׳. 

כ׳ שיעבד את דרכי החשיבה הפילוסופית לאמונתו 
הדתית — ועל כך גינו אותו הפילוסופים שבאו אחריו, כגון 
אלפאראבי ואבן־סינא. מציאותו הנצחית של האל, חידוש 
העולם והאמת הדתית של האיסלאם בכללותה — תופסים 
מקום ראשון במשנתו! אחריהם באד, האמת הפילוסופית. 
הוא מבחין בין ״מדע אנושי״ — שבו כלולות הלוגיקה, 
מערכת ״ 4 המדעים" המקובלת של יה״ב (אריתמטיקה, גאו־ 
מטריה, מוסיקה ואסטרונומיה) והפילוסופיה על ענפיה 
השונים — שהוא מדע הנרכש בכוח שכלו של כל אדם, ובין 
״מדע אלוהי״ — שאינו נגלה אלא לנביאים! אולם ברמה 
העליונה קיימת השלמה בין שני סוגי המדע הללו. דרך 
בריאת־העולם היא ההאצלה, המופעלת ברצונו של האל דרך 
השרשרת ההיירארכית של השכלים (ע״ע אצילות). בתורת 
הנפש והשכל כ , מקבל את העקרון היותי של עליונות 
השכל על כל הכשרים הטבעיים. בעקבות אלפסנדר מאפרו־ 
דיסיאס הוא מבחין בשכל 4 פנים: השכל־בכוח, השכל־ 
בפועל, השכל הנקנה, השכל הפועל. 

בספרות העברית של יה״ב נודע כ׳ בעיקר כאסטרונום 
וכאסטח׳לוג, ור׳ אברהם אבן־עזרא מזכירו פעמים אחדות. 
אחדים מכתביו של כ׳ באצטגנינות ובהדעי־הטבע — שמקו¬ 
רותיהם הערביים אבדו — נשתמרו בתרגומים עבריים 
שנעשו בידי קלונימוס בן קלונימוס (ע״ע). 

6 ) 000 111 .) 10 ־ 01 11 ) 8111 ) ץ 1 ןו* 101 ? 011/1 .!{- 41 , 805011131 

" 41 * 51 **א .־ 31261 /י\ . 8 ; 1956 ,( 143,11 ע 06113 71 * 1 . 0 41 
. 1962 ,( 3616 )^ 0 ) 10 ) 661 ־ 0 ) . 41-11 *ס 

אל. א. 

כנור, בעברית החדשה מציין מונח זה את כלי־הנגינה 
הנקרא באיט׳ 1011110 ׳!, בצרפ׳ 7101011 , בגרם׳ 

¥1011116 או 06186 , באנג׳ 7101111 ! החשוב והמקובל ביותר 
מבין כלי־המיתרים, "מלך כלי-הנגינה" במוסיקה המערבית 
בעת החדשה. כ׳ מנוגן במשיכת "קשת" על־פני מיתריו, 
כשהוא מושען מתחת לסנטרו של הנגן. 

וע״ע נגינה, כלי־. 

במקרא מציין השם כ׳ (שגזירתו אינה ידועה) אח 
הלירה (ע״ע יןנית, לשה ותרבות: מוסיקה, עם׳ 589/90 ) 
המצרית! על דוד המלך מסופר (שמו״א טז, כג) "ולקח... 
את הב׳ ונגן בידו", כל׳ היה פורט עליו באצבעותיו כנהוג 
בנגינה כליית ללא זמרה. הכ׳ של אירופה של יה״ב היה 
הלירה הביזאנטית, שנקראה ויולה ( 71013 )! הוא היה 
החשוב שבכלי־המיתרים, וניגנו בו בקשת■ 

הוויולות של המאה ה 16 נתכנו בכינויים שונים, 
הכל לפי המצב שבו הוחזקו בשעת הנגינה: 3 למ 831 13 > 71013 
(ויולה־של־רגל), או ס״ס^ן 13 ! 71013 (ויולה־של-זרוע). 
טיפוסים אלה נבדלו זה מזה במידה ניכרת מבחינת אופן 
בנייתם ומערכת־מיתריהם. מטיפוס הוויולה-של-זרוע התפתח 



899 


כמר 


900 


במשך הזמן הב׳ המודרני על כל משפחת הכלים הקרובים 
לו: ויולה, צ׳לו וקונסראבאם. 

אף המונחים ששימשו לטיפוס הסופי של הב׳ היו שונים 
ומשתנים במשר המאה ה 16 . בפארטיטורה של האופרה 
"אודפאר׳ ( 1607 ) של מונטורדי (ע״ע) מסומנים "כינורות 
קטנים בסיגנון צרפתי", "כינורות־של־זרוע רגילים" "באם 
של דולה־של־זרוע״ — שהם, לפי המינוח המודרני׳ מקבילים 
לב", לוזיולות ולקונטראבאמים. הצרפתים היו הראשונים ש¬ 
הכירו בחשיבותו של הב , — אמנם רק ככלי של תזמורת. 
הכנר האיטלקי באלדאסארה דה בלג׳ויוזו (:> 6 ^ 3 ^ 3311125 
18101050 ^ 6 ) ייסד באמצע'המאה ה 16 בצרפת את תזמורת- 
הב" הקלאסית לליווי הבאלטים של החצר. 

מבנה הב , . החשובים שבחלקי הב׳ הם: המכסה — 
הלוח העלית, חמוק באמצע, שהוא משמש לוח־תהודה; 
הגב — הלוח התחתץ, השווה בגדלו למכסה והקמור 
במקצת בדומה לו. לעשיית לוח־התהודה 'משתמשים 
בעץ־אורן, לבניית הלוח התחתץ 
— בעץ־אדר, ומעדיפים עץ שנת¬ 
ייבש — בעקבות חימצון — באיח- 
סון במשך שנים רבות. את הלוח 
העלית והלוח התחהת מחברים ע״י 
דפנות, שהם קיסמים של עץ- 
אדר המוצבים על צלעיהם? נוסף 
על כך מכניסים פס צר של עץ 
בשפתם של שני הלוחות. החימר 
קים משני צידי הכלי נועדו לאפשר 
תנועה חפשית לקשת. בין החימר 
קים מצדים על י המכסה פיו ת¬ 
ה ת ה ו ד ה בצורת [ ? הם משמ¬ 
שים לאמון לחץ־האודר ביו חללו 
של הכלי ושטח-הפנים שלו. — את 
נקבוביות העץ ממלאים בצדי, ב¬ 
דבק, בדלנג של דבורים, ואף בחס- 
רי-עפיצה, כדי למנוע את חדירתם 
של חמרים מקשים לתוכן. לאחר 
שניתן העץ המעובד לתהליך של חימצת טבעי ממושך, מר 
רזזים את הכלי בלב ת-צ ב ע בכמה שכבות, תוך הפסקות 
בין שכבה לשכבה לשם התייבשות. הלכה היא תערובת של 
חמרי־מיצוי ושרפים ממקורות צמחיים שונים, מומסת בשמן, 
בכוהל או בבנזין. 

בין פיות ה 5 נתונה הגשרית, שהיא המוסרת את 
גירוי-הצליל (מן המיתרים) למכסה? היא עשויה עץ ומונחת 
על שתי כרעיים. על הגשרית ניתן להרכיב עמעמת, 
המפחיתה את משרעת התנודות של הגשרית, מהי שגורם 
להפקת טון דק. "נטול גון מובהק של צליל. סמוך לאחת 
מכרעי הגשדית, בצירי מיתר ה-["!, מוצב בין המכסה והגב 
מקל קטן עשוי עץ רך, ה ע מ ו ד י ת, שתפקידו למנוע תנר 
דות רחביות של לוח־התהודה ולהבטיח ממסורת טובה של 
התנודות הפולקולאריות מן הגשרית ללוח־התהודה. בצד 
הכרע השניה 'של הגשרית מודבקת, מתחת למכסה, צלע 
ארכית — המתח (או הקולית)? אף היא פועלת נגד 
תנועות רחביות, ואף מגבירה את עצמת הטון של המיתר 
העמוק. נוסף על כך מגדילים העמודית והמתח את כ 1 ח* 
עמידתו של המכסה. 


ההארכה הצרה של גוף־התהודה נקראת הצוואר. 
הלה מעוגל, כדי שתוכל היד, המחזיקה בכלי בין האגודל 
והאצבע, להחליק על פניו בקלות. צידו העליון של הצוואר 
משוטח, ועליו מודבק השתיף, שעל-פגיו עוברים המי־ 
תרים. אל הדופן התחתונה נמתח ה מי ש ת ל, המחובר 
בכפתור־הסיפית בצורה המאפשרת לו לרחף באורח חפשי 
מעל ללוח-התהודה ? ב 4 החורים העשרים במישחל מושחלים 
המיתרים. בקצהו העליון של חשחיף מותקן פס־עץ מחורץ 

— ד׳ ס י פ י ת כדי שלא יהיו המיתרים מונחים על פני 
השחיף ותינטל מחם אפשרות-התנודה. ראשו של הצוואר 
כפוף כפיפה קלה לאחור ? באמצעו נמצא חלל בצורת תיבה, 
שבצידיו נקובים חורים עגולים בשביל היתדות, שלהן 
מחוברים המיתרים. השחיף, המישחל והיתדות נעשים ע״פ 
רוב מעץ־הבנה. 

ה מ י ת ר"י ם, על פני הכ׳ נמתחים 4 מיתרים, המכוונים 
בקודנטות צרופות: 501 —׳ס!—׳ 13 —""מ. היש מבחינים בין 
מיתרי-מעיים ממש, מיתרי־פעיים מלופפים בתיל-של-כסף, 
ומיתרי-פלדה מלופפים. מיתרי-המעיים נעשים ממעי־מליים 

— משכבתם האמצעית, המורכבת מקרומ-שרירים חזק. 



*־ותו 11 פח 01 ( 


הטונים ע 5 מיתרי־הבינוד 

עיבודם של המעיים קובע את טיבם של המיתרים. אי-סדירו- 
י 1 ת בקטרו של המיתר או בצפיפות מבנהו של החומר עשרות 
לפגוע ב״טהדת־הקווינטה" מחמת תדיררות של תנודות- 
מרכיבות שאינן נתונות ביחס האדמוני למכלול־הטונים 
הבסיסי. ב 1930 הומצא המיתר המלופף העשוי פלדת־כרום, 
המצאה שגרמה מהפכה בטכניקת המיתרים. — המיתר 
המתוח גורם, בעקבות משיכה בתיבת-היתדות ובמישחל, 
לתנודות של הלחץ על-פני הגשרית, והללו מועברות לגופו 
של הכלי? אורך הקטע החפשי, המתנודד, של המיתר — 
וממילא גם תדירות תנודותיו — משתנה בהתאם למקום 
לחצי האצבעות של ידו השמאלית של הנגן על המיתר על-םני 
השחיף. יחס־מתיחות נכון של המיתרים זה לגבי זה הוא 
תנאי לאפשרות של תנודות גוף־הב׳ בכללותו, שמהן יוצאת 
השפעה חוזרת על המיתרים המתנודדים. גון־צלילו הספציפי 
של הב , נוצר ע״י הדגשה של טונים עליים מסרימים ביחס 
לטון היסודי. אותו תחום הפורמאנטים ("המעצבים"? ע״ע 
אקוסטיקה, עט׳ 562 ) נתון בב׳ בין 3,000 ו 6,000 הרץ. מכאן, 
שאם גופו של הכלי מתנודד יחד עם המיתרים באורח סדיר, 
ואם התדיררות הגבוהות מחולקות יפה הודות לבחירה נכונה 
של העץ ועיבודו המדוקדק — מושג הצליל האיז־אלי של הכ , . 

הקשת. את המיתרים מניעש בקשת, שבה מתוחות 
עפ״ר שערות־סום. מלאכת־הקשת היא קדומה ביותר? היא 
הגיעה מהודו דרך פרס אל הערבים, והללו הביאוה לאירופה, 
בנראה במאה ה 9 . מן המאה ה 15 ואילך הלכה ונתפתחה 
צורתה של הקשת: הן קצה, הן המאחז או העקב שבה, 
עובדו עיבוד נוסף. אחרי 1650 הותקנה במאחז לראשונה 
ממסורת ע״י מוט־שיניים, שאיפשרד, למנגן למתוח את 
השערות כרצונו. טכניקה זו שופדה ע״י התקנת ממסורת- 
של-פלך בתוך המוט, שלא היתד מפריעה את תנועת האצ¬ 
בעות. סמוך ל 1780 שיתה פראנסואה טורט (ר׳ להלן) 



טבנה הכינור 1 — 

מכסה : 2 — דפנות : 

3 — פם צר ב׳^פת־ה 5 ו־ 
חות; 4 — פיות־תחודה; 
5 — נערית ; 6 — סיע¬ 
תו ; 7 — צוואר : 8 — 
עחיו? : 9 — סיפית; 

10 —תיבת־יתדות: 11 — 
יתדות; 12 — עביו 5 




901 


כנור 


902 


לקשת את צורתה הסופית — צורת "הקשת השטוחה"! 
התקן לאורך־הקשת נקבע ב 75 ס״ט. 

' בקשת המוךרנית לא ניתן לקשות יחד אלא 2 מיתרים 
בלבד. אולם יש יצירות, כגון הסונאטוח לב׳ של י. ם. באך, 
המצריכות נגינה באקורדים! את זו ניחן להשיג ע״י הרפיית 
שערות־הקשת ופתיחתן לסי הצורך. — הקשת השטוחה 
המודרנית הולידה כמה אפני־נגינה מיוחדים. את נגינת 
168310 ("הקשורה") ואת נגינת ס 5130031 ("הנתוקה") ניתן 
לבצע ע״י מובא ומולך במאחז הקשת, באמצעיתה ובקצה ? 
ב״סטאקאטו הקל" מתקדמת הקשת בדחיפות קצרות לכל 
ארכה; ב״ניתוק־הקישור הגדול" הקשת מניחה, לאחר מובא 
קצר ועז, למיתר שימשיך ויתנודד לבד 1 ) 0 * 31161131 ״! 
הוא נגינה "נקושה". פרימת המיתר באצבע ידועה בשם 
"פיציקאטו" ( 0 ז 122103 ק). נגיעה קלה של הקשת במיתר 
המתנודד׳ ללא לחיצה על השחיף, מולידה נקודות־קשרים, 
המעבירות את הצליל לאחד ממרכיביו הגבוהים ("צלילי- 
פלאז׳ולט"). תנועת־תנודד. של האצבע, המקצרת את המיתר 
על השחיף, מולידה את ה״תרסיט״ ( 1-310 *״), שטיבו מת¬ 
קרב לצלילו של קול האדם. נגינה ״בעץ־הקשת״ ( 0 ״ 001168 ) 
היא הקשה על־פני המיתרים במומ-הקשת, במקום לקשות 
בה בשערותיה. 

בוני־כ". הראשונים בבוני-הכ" המפורסמים היו 
האיטלקים גאספארו ברטאלוטי דה סאלו 
( 5316 113 8611311011:1 310 ק 035 ? 1542 "— 1609 ) וג׳ובאני 
פאול( מ א ג' י נ י ( 43881111 ^ 1 3010 ? 1 תמ 3 ״ 010 1 1580 ס — 
1632 ) < שניהם פעלו בברשה שבלומבארדיה. באותו זמן 
נתפתחו בקרמונה הסמוכה המפורסמים שבבתי־המלאכה 
לב" שבעולם, מיסודה של משפחת אם טי (ע״ע), שנת¬ 
קיימו עד סוף המאה ה 17 . אח״כ נעשה לראש בוני־הכ" 
תלמידו של ניקולה אמאטי, אנטוניו סטר די ודי (ע״ע), 
שעד היום לא קם כמוהו. כבוני־כ" 'הצטיינו עוד קארלו 
בדג ונצי ( 86180021 031-10 < 0 1675 — 1747 ) וג׳וזפה 
גורנרי (ע״ע). — נציגה הראשון של האסכולה הגר¬ 
מנית היה יעקב ש ט י נ ר ( 5131061 3008 ( < 1621 — 1683 ), 
שפעל באבסם שבטירול, וד,כ" שבנה לא נפלו בערכם מטובי 
הכלים האיטלקיים. בהשפעתו קמה תעשיית הב" במיטג- 
וואלד בבוואריה העילית, שהפכה את העיירה הקטנה הזאת 
למרכז עולמי לבניית כ״< שם פעלו מסוף המאה ה 17 עד 
תחילת המאה ה 19 בני משפחת קלוץ ( £1012 ) — מאתיאם, 
גאורג, סבאסטיאן, אגידיום ויוהאן קארל. בעיירה מארקנוי- 
קירכן הגיעה בניית הה" לרמה גבוהה בידי יוהאן גומליב 
פפדצשנר ( 61 ״ 2568 ! 1%6 < 1753 — 1823 ), שיצא בעקבות 
סטראדיוואדי. — ב א ב ג ל י ה התחילה בניית הב" עם יעקב 
ךימאן (״ 13 חץ? 031:08 , שבא מטירול ונשתקע ב 1620 
בלונדון. הטובים שבב" האנגליים יצאו מביח־מלאכתו של 
בנג׳מין בנקם ( 83085 ) מסולזברי ( 1727 — 1795 ). בית- 
המלאכה לבניית כ״ מייסודו של ג׳וזף ה י ל (( 1111 ? < 1715 — 
1784 ) נתפתח לפירמה "היל ובניו" בלונדון, שהיתה לבעלת 
שם עולמי, ובה פועלים היום גדולי המומחים להערכת 
הכ" מעשה־ידיהם של האומנים הקדומים. בצרפת היה 
האומן הראשון פראנסואה טורט ( 1011116 ) 1747 — 1835 ), 
שהצטיין בייחוד בבניית קשתות לב״ (ו״ לעיל, ענד 900 ). 

על־אף ההתקדמות הטכנולוגית שחלה בימינו, עדיין לא 

הצליחה בנייח-הכ" המודרנית להשיג את איכותם של כלי¬ 

.. - 



בונדן־כינורוו! יז&ראלי 


קדמונה העתיקים, אם כי הושגה השבחה ניכרת של רמת 
הייצור ההמוני בתעשייח־הכ" בימינו. 

החל מסמוך ל 1620 היה ד.כ׳ לכלי העיקרי במוסיקה 
הקאמרית, והחל במחצית השניה של המאה ה 17 גם במו¬ 
סיקה' התזמרתית. מלחינים—מהם מגדולי היוצרים בתולדות 
המוסיקה — חיברו יצירות לכברים־סולנים, לעתים לב׳ 
בלבד, אך עפ״ר בצורת סונאסה לב , ולצ׳מבאלו (אח״כ לב׳ 
ולפסנתר) או בצורת קונצ׳רטו לגד בלוויית תזמורת) וכן 
התפתחה וירטואוזיות של נגינה בנד. במאות ה 17 — 18 
נתפרסמו כיוצרי מוסיקה לכ׳ האיטלקים א. קורלי ( 1653 — 
1713 ) וא. ויולדי (ע״ע); מלחינים וכנרימ-ררטואוזים כאחד 
חיו ג׳. טרטיגי' (ע״ע), ואחריו ג/ב. ויוטי (ע״ע). י. ם. ב א ך 
חיבר 6 יצירות-סולו לכ׳ ׳ וכן סונאטות לכ׳ וצ׳מבאלו. 
הי דן יצר קונצ׳רטות לב׳ בשנות ה 60 של חמאה ה 18 , 
ובעקבותיו יצא 'מוצא ר ט. ב טח ובן כתב 10 סונאטות 
לכ׳ ופסנתר בשנות 1797 — 1812 ) הקונצ׳רטו שלו לכ׳ 
ותזמורת ( 1802 ) נחשב לאחת היצירות הגדולות בתולדות 
המוסיקה, שבביצועה משקיעים טובי הנגנים -*ת מאמציהם 
עד היום. בדורו נודע כווירטואוז ר. קרויצר ( 8.1601261 . 8 ) 
1766 — 1831 ), שלו הקדיש בטהובן את אחת הסובאטות שלו. 
מלחיגי קונצ׳רטות לנד היו מנדלםז 1 ן־בארחולדי, בראמם, 
ברוך, צ׳יקובסקי, דבוז׳אק ועוד. כנר-וירטואוז בעל שם כל- 
אירופי במאה ה 19 היה ניקול 1 פגניני (ע״ע). בין הכנרים־ 
הווירטואוזים בדורות האחרונים רב מאד מספר היהודים 
(חוברמאן, אלמאן, חפץ, מנוחין, אויסמראך, מילשטין, ועוד 
רבים). 

;' 1920 ,* 48 * 0 * 01 , 1£61 :) 15 \ .ס — ; 112 ״ז 6 פ 130-860 ק 4 ׳ 0 .? 

;* 1927 ,׳ 1110 * 4 * ?■ס/! . 11 * 1 * ¥1044 * 1 ( 7 , 5111 ״ו 7351616 יו .״ . 1 

, 1933 , 1-11 , ¥101121 * 1/1 / 0 ?* 441110 * 7/2 , 51x36160 ז 86 30 ״ .£ 

1 * 11 * 12 011 * 7 , 3X83, 6 * 18*22 14 . 6 * 18 **, 1940; 0. ?10X011 ? ? 

* 14 01 * , 1101071 ? 13 , 300061 .[ ; 1954 , 1101021 4/14 ** 71111101 * 4 > 

,* 18 * 6 . 4 > 1 * ¥011 *!/* 111111 ) 01 * 04 , 11111 ? ; 1957 ,** 11 * 41 ** 70 





903 


כנח• — כנים 


904 


1958*. 0. 61. 1 ¥1011 /ס 1101 ) 7/1 •) 7/1 , 0111115 ) 111 ־ X2 <301. 

/!711110 7/12 ,ח 10 >ץס 0 .ס . 0 ; 1962 ,( 5 סא , 207 ,.זסתז *■? 

0/ ¥1011*1 ?10?111%, 1965, 0. 14601461 — ? ^1001461,, 016 

{£117111 11. 0(1(11x1701121, 1966', 

י, סי 

כנ^ה ("!/י"^, בירת האי כרתים (ע״ע)! 0 מ 384 תושבים 
( 1961 ). העיר יושבת בצפון-מערב האי, בפינתו 
הדרומית־מזרחית של מסרץ־ט, במקום שב 1 מתרחבת 
רצועת־החוף הצרה לאחד משטחי השפלה העיקריים של 
כרתים. בעיר מפעלי-תעשיה קטנים, העוטקים בעיבוד 
התוצרת החקלאית של הסביבה ובייצור מזונות, מצרכי־ 
הלבשה, רהיטים וכיו״ב. דרך נמלה של כ׳ מייצאים חלק 
גדול מתוצרתו החקלאית של האי, בעיקר הדרים, יין, צימו¬ 
קים, זיתים׳ שמן־זית. 

ראשיתה של העיר הנוכחית במאה ה 13 , משהקימו 
הוונציאנים כאן את אחד ממעוזיהם העיקריים באי ! המצודה 
וחלק מהחומה שהקימו נשתמרו עד היום. תחת שלטון 
הוונציאנים הגיעה העיר במאות ה 15 — 16 לשיא פריחתה 
וחשיבותה. מ 1646 עד 1898 היחה בידי התורכים! ב 1841 
היתה לבירת כרתים. — העיר נפגעה כמה פעמים ברעש, 
וכן ניזקה קשה במלה״ע 11 ושוקמה לאחר־מכן. 

יהודים בכ׳. מצויה בידנו עדות מ 1276 על פעילותם 
הכלכלית הענפה של יהודי כ׳. ב 1350 הוקצתה להם שטנה 
מיוחדת. סמוך לחומה. במאות ה 15 — 16 הרחיבו היהודים 
את בתיהם ורכושם וקיבלו זכויות כלכליות מסדימות, אולם 
לא הוענקה להם אזרחות ונציאנית. ב 1571 נמנו בקהילה 
300 איש! ב 1588 נספו רבים מהם במגפה. בתנאי הכניעה 
של כ' לפני התורכים, ב 1645 , נכללה פיסקה הקובעת 
שהיהודים יהיו רשאים לחיות כרצונם. ב 1821 , עם פרוץ 
מלחמת־השיחרור של היוונים, נמלטו יהודים רבים מהאי, 
ויתרם — כ 200 — נתרכזו בט. סמוך ל 1848 פקד רעש את 
העיר, ואז עזבוה רוב יהודיה, ושמו פניהם לא״י. מ 1871 
ואילך שוב החל עולה מספרם של היהודים בעיר, אך הם 
חיו במתח מתמיד עם שכניהם היוונים משום נאמנותם של 
יהודי כ׳ לממשלה התורכית! רק על־סמך פירמאן מיוחד 
אופשר לנציגם להשתתף ב״אסיפה הכללית" של האי. בעק¬ 
בות מלחמת 1897 שוב נמלטו רוב יהודי כרתים, ורק בט 
נותרו כ 700 נפשות. עם פלישת הנאצים לכרתים נמצאו 
בב׳ 270 יהודים, והנאצים העלום על אגיד., שטובעה בלב- 
ים! ניצלו 5 יהודים בלבד. ב 1948 היו בכ ׳ 7 יהודים. 

באמצע המאה ה 14 נמצא בכ׳ ר , יוסף טוב-עלם, מפרש 
הראב״ע, ומן המאה ה 15 ידוע שם החכם והסופר מיכאל 
הכהן בלבו. בענייני הלכה היתד. הקהילה כפופה לדייני 
שאלוניקי, קושטא ואזמיד. מרבני ט המאוחרים יש להזכיר 
את ר׳ אברהם ישראל, שכיהן בה ברבנות בשנים 1744 — 
1750 . 

א. ש. הרסום—ס.ד.א. קאסוטו (מו״ל), תקנות קנדיאד, חב־ 

רונותיה (מפתה: בערכו), תש"ג! ש. מרכוס, תולדות היהודים 

בב׳ באי כרתים (תרביץ, ל״ח), תשכ״ס. 

0 . 

כ 3 ?ים (€^גת 1 ז 03 ), משפחה של צמחים חד־פסיגיים, שבה 
סוג אחד בלבד — כנה (ג 1 ז 1 ז< 0 ) — וכ 50 מינים, 

רובם מדרוס-אמריקד, ומיעוטם מאריה הטרופית. הט׳ הם 
עשבים רב-שנתיים, זקופים, בעלי קגי-שורש ועלים גדולים 
ורחבים, מנוצי-עורקים. הגבעולים מסתיימים בתסרח 1 ת 


אשכול או מכבד, הנושאות פר¬ 
חים גדולים. בפרח 6 עלי-עסיף 
הערוכים בשני דודים — החי¬ 
צון גביעי, הפנימי גביעי או 
כותרתי. האבקנים מורחבים 
וצבעוניים, והם החלק הבולט 
בפרח. רק אחד מהם נושא 
מאבק ומפתח־אבקה! אחד מן 
האחרים מופשל לאחור ומהווה 
את השפה התחתונה של הפרח. 
חשחלה תחתית, בת 3 מגורות! 
עמוד-העלי מורחב וצבעוני אף 
הוא ומסתיים בצלקת אלכסו¬ 
נית. הודות לצבעים העזים ולצוף 
המופרש מבלוטות במחיצות ה¬ 
שחלה של הפרח, מבקרות אותו 
דבורים שונות, והן גורמות 
להאבקה זרה. הפרי — הלקט 
מרובה-זרעים. 

מינים שונים של כ" מקובלים כצמחי־נוי, משום פרחיהם 
הצבעוניים ועלוותם הרעננה. באירופה החלו לגדל אותם 
כצמחי-נוי מסוף המאה ה 16 ואילך, וע״י הכלאה קיבלו 
זנים רבים. בעיקר ידועה הכנה ההודית ( 141102 ) 0.1 ), 
שמוצאה מאמריקה הטרופית ושמרבים לגדלה היום בחלקים 
החמים של כדור-הארץ: עשבים בגובה של 1 — 4 ) 1 מ/ 
חסונים מאד, בעלי פרחים גדולים בצבעים עזים של אדום 
וצהוב. — קני־השורש של הכנה הנאכלת ( 630115 ס) 
— ה!״״!*־ — מכילים עמילן רב ומשמשים למאכל. — גם 
למין 00061063 ס קבי-שורש המשמשים למאכל! בפארא- 
גואי הפכה לעשב רע. — הזרעים של מיני הכנה קשים 
ומשמשים לתכשיטים׳ ובמינים אחדים — כיחידות למשקלות 
בסחר הזהב. 

יע. ג. 

כךט, קבוצה של חרקים קטנים חסרי-בנפיים, שטוחים 
בכיוון גבי־גחוני. לפנים נחשבו לסדרה אחת, אולם 
היום מחלקים אותן ל 2 סדרות: ( 1 ) כ" מוצצות־דם 
([ 3 * 1111110113 ק 51 ] 3 ־ 1111 ק 0 ו!_\נ) [כ״מ]! ( 2 ) כ" נושכות 
אוכני-נוצות ( 11383 ת 13110 ׳! 1 ) [כ״נ]. 

( 1 ) כ״ מוצצות — כ 225 מינים. אורך גופן 0.4 — 6 
מ״מ! הן חסרות עיניים או בעלות עיניים מנוונות. גפי־הפה 
שלהן, בנקבות ובזכרים, מותאמות למציצת דם, ובשעה 
שאינן פעילות הן מכונסות בתוך הראש. לרגליהן ציפורן 
אחת, והן מותאמות לתפיסת שערות. הכה״מ הן טפילים 
חיצונים של קבוצות שתות של היונקים, ובכללן אף טורפי- 
הים! הן לא נמצאו על חתוליים, על עטלפים ועל חיות-כיס. 
רוב המינים המוכרים מצויים על מכרסמים. חייהן של כל 
דרגות-ההתפתחות — ביצים, נימפות ובוגרים — עוברים על 
המאכסן. הביצים נדבקות לשערות. הנימפות דומות לבוגרים 
מבחינת הצורה והביולוגיה שלהן, והן גם מוצצות־דם. 
התפתחותן היא התפתחות ישרה. 

ד.כ״ הן ספציפיות למאכסן, ז״א — לכל מין של מאכסן, 

או עט׳פ לכל קבוצה של מינים קרובים, יש מין מיוחד של 
כ". שני מינים של כ" הם טפילים ספציפיים של האדם: 
פינת-האדם [כינת הראש והגוף] ( 6310111115 ? 



3 נ ד ה 1 ויח ( 73003 > 
1641103 ) — פרח וחלעיז. 
1 . סטאמינח־ים; ב פאנק; 
3 ע 5 י; 4 ?וסיח; 6 . 13 חר<ז; 
6 נביע 



905 


כנים — כנימות 


906 


5 * (1101113x10$ י 1 ת ־!? ע ר ו ו ה ( 15 < 11 \ק 15 \ 11 ו 1 ז 11 ?). ביגת־ 

האדם מסכנת את בריאות הפרט ואת בריאות הציבור׳ משום 
שהיא משמשת מאכסן לגורמי החלות שונות והעבירה 
מחלות שעשויות להופיע בצורה מגפתית (ע״ע אפיד¬מ¬ 
יולוגיה, עט׳ 190/1 ), כגון טיפוס הבהרות (ע״ע), 
קדחת־החזית, קדחת חוזרת (ע״ע), זיהום האוה־ 
לוסיה בכ" בעקבות חיים בצפיפות ובתנאים לא-היגייניים 
מהווה את הרקע להתפשטותן של הגפות אלו. 

כינת־האדם ארכה 3 — 4 מ״מ! צבעה אפור או 
אפור־חום! עיניה פשוטות. קיימות שתי צורות של בינת־ 


האדם: פינת הראש ( £141$ *> צססגסזס!! .?) וביבת־הגוף 



15 זס<ןנס 0 5 טחב 71 זנ 11 )) —• 

זכר: מראו? כל 5 י סלסע 5 ר 


($וז 0 קז 00 11111031105 .?)ז לפנים נחשבו כמינים נפרדים, 
היום — כשני תת־מינים, מכיוון שהן מסוגלות להצלבה 
ביניהן. כינת-הדאש היא בדרך־כלל כהה יותר וקטנה מכינת- 
הגוף. כיגת-הראש הדביקה את בי¬ 
ציה לשערות, והיא נמצאת כמעט 
אך ורק על הראש. כינת-הגוף הדבי¬ 
קה את ביציה בצד הפנימי של הבג¬ 
דים ואינה נמצאת על הראש אלא 
לעתים רחוקות. הנקבה עשויה להטיל 
כ 250 — 300 ביצים במשך חייה. הת¬ 
פתות הביצים נמשכת 9 ימים, הת¬ 
פתחות שלוש דרגות של נימפות — 
9 — 16 יום, הכל לפי התנאים. נקבה בוגרת חיה 34 יום! 
נמצא שדור אחד מתקיים על המאכסן כ 2 חדשים, בתנאים 
נורמאליים. הכי זקוקות לארוחות תכופות, והן מתות 
מהד כשאינן על גוף המאכסן. הן זקוקות גם לטמפר¬ 
טורה קבועה של ״ 32 — 30 , ז״א — הטמפרטוירה הקיימת על 
פני שטח הגוף, והן מתות מהר בטמפרטורות נמוכות יותר 
או גבוהות יותר. בטמפרטורה של ״ 47 — 46 הן מתות תוך 
שעה אחת, וחום של ״ 51.5 ממית אותן ב 5 דקות. ד,כ" 
נוטשות את המאכסן אם הטמפרטורה שלו יורדת (במקרה 
של מוות) או עולה (במקרה של קדחת), ומחפשות להן 
מאכסן אחר, שאליו הן מעבירות את מחלת המאכסן הקודם. 

עקיצת הכ׳ מגרר. מאד וגורמת לחטט. אם ד,כ" מרובות, 

ז ?ר 

הן גורמות לתגובה דלקתית כללית. גירוד עשוי לגרום להד¬ 
בקה משנית בחידקים ולהביא לדרמאטיסים ולסעפת (ע״ע 
דרמטולוגיה, עם׳ 194 ). 

בגלל המיאוס והסיכון שבזיהום האדם בכ" מהווה השט- 
דתן תפקיד של ההיגיינה האישית והרפואה המונעת. בעבר 
התבסס תהליך זה בעיקר על חיטוי הבגדים בחום יבש או 
באדים ועל השימוש באינסקטיצידים (ע״ע), כגון הבנזאל־ 


דד,יד (ע״ע). תרומה מכרעת תרמו האינסקטיצידים החדי¬ 
שים, ד.ד.ט, (ע״ע) ודומיו. למשל: מגפת טיפוס-הבהרות 
שפרצה בנאפולי ב 1943 (בעקבות מסיבות מצב-המלחמה) 
הופסקה מהר ע״י איבוק האוכלוסיה בד.ד.ט. 

כיב ת־ ה ע רווה. מין זה בבדל באופן ניכר מכינת- 
הארנב הזוג הראשון של רגליו דקות הרבה יותר משאר 
רגליו ז האבדומן (הבטן) קצר ורחב. 
כינת-הערווה חיה בעיקר בין שערות ה¬ 
גוף, בייחוד באיזור הערווה, אך נמצאת 
גם בבית־השחי ועל החזה, ולעיתים נדי¬ 
רות גם על הראש ואפילו על־גבי ריסי- 

כינת־ויערווה 

העיניים. היא נדבקת באופן שטחי לעור! ( 11615 ? ״״! 106 ?) 



ביציה נאחזות בשערות. עפ״ר היא מועברת בזמן של מגע 
מיני, אבל ההדבקה יכולה להיעשות גם ע״י שערות תלושות 
שבהן דבקות ביצים < הזחלים הבוקעים מהן מדביקים עצמם 
לאדם, מין זה אינו מעביד מחלה. 

( 2 ) כ״ ג ו ש כ ו ת, גם הן קטנות, ארכן 03 — 9 מ״מ. הן 
נבדלות מ( 1 ) בעיקר במבנה גפיחזפה שלהן. רוב המינים 
הם טפילים על עופות, קצתם — גם על יונקים, אך אין ביני¬ 
הם טפיל על האדם. גם הן היות בקביעות על מאכסנים 
וניזונות מנוצות או משערות וקשקשים הנושרים מן העור, 
ולפעמים גם מדם השותת מפצעי־עור או מהציר המרכזי של 
נוצות מתפתחות. "אמבטיות-חול", שתרנגולות ועופות אח¬ 
רים עושים לעצמם, מכוונות לשחרר את גופם מהטפילים. 
ד,כ" הנושרות עשויות לגרום נזק לעופות ע״י הגיתי, אם 
הן רבות, בגון מיני הסוג "סקסת^ לאפרוחים. 

הבינה בהיסטוריה ובספרות, הכינה נלווית 
לאדם כטפיל מימי־קרם. כ" וביצי־כ" נמצאו על גופות 
חנוטים במצרים. מכת הב" נחשבה לזוועה, ולדברי הרומטום 
היו הנהנים במצרים מגלחים את שער גופם כרי שלא יימצאו 
עליהם כ״ בשעת הפולחן, — במקרא נזכרו כ" כמכה השלי¬ 
שית מעשר מכות־מצרים (שנד ח׳ יב—סו? תה׳ קה, לא), 
בדבר זהותן של הכ״ שבמקרא נחלקו דעות החוקרים: הרוב 
נוטה לדעה שהן כינת-האדם, אך יש אומתם שהן יתושים 
או קרציות או זבובי־חול. — חז״ל הבחינו בין כינת־הגוף 
וכינת־הראש (ירו׳ שבת א׳, ה״ג), וכן הכירו גם את ביצת 
הכינה ("אינבא"), שהיתר, להם במליצה סמל לזעיתת של 
יצור ("מקרני ראמים עד ביצי כנים" [ע״ז ג', ע״ב]), וידעו 
שהיא קבועה בבסיס־השערות (נזיר ל״ט, ע״א). יחד עם זה 
לא ידעו את מהותה ומנו אותה כרמש בפני עצמו (שבת 
ק״ז, ע״ב). — על־סמך הדעה שב" אינן פרות־ורבות כבע״ח 
אלא שורצות מבשר האדם, התירו בית־הלל להרוג כינה 
בשבת (שם שם! וכן שם י״ב, ע״א). 

הכינה היתה גורם חמור בהיסטוריה, מאחר שטיפוס־ 
הבהרות הכריע לא־פעם בגורל עתם נצורות וצבאות לוחמים. 

ש. בודגהיימו, החי כארצות המקרא, א׳, 115-114 , תש״י: 

?. 811 x 100 . 7^ 70x31, 1947'; 0. ?. ?01115, 

■ס 01 ס 1 <ו£ /ס 00% < 1 )^ 7 21 >- 0 <ז:>ס 4 , 101105 .ם . 71 ; 1951 , 7103 

.' 1964 , 406-419 ,? 106 
א. ת. 

כ 1 י מות ( 113 :)ע?ו 11 זסת $101 = 8 * 1111111 ק 10 ץ 1 מ), אחת מתת- 
הסדרות המשתייכות לסידרת שווי־הכנפיים (- 130 
3 ז 0 :>נן 0 תז) שבמחלקת החרקים: לסי שיטת-מיון אחרת נחש¬ 
בים שווי־ד,כנפיים לאחת מ 2 תת־הסדרות של סידרת הפש- 
פשניים (ע״ע חרקים, עם׳ 104 ו 105 ). הקבוצה מרובת- 
מינים — אולי כ 20,000 . הב" ניזונות ממציצת טור,ל-ד,צמחים. 
ויש מהן מיגים הגורמים נזקים כבדים לגידולי־חקלאות שו¬ 
גים. סימן־ההכר של ד,כ״ — מיקומו של בסים מערכת גפי- 
הפה המוצצים: הלה נראה כאילו נשמט מן הגולגולת, והוא 
נמצא בחזה בין ירכי הרגליים הקדמיות. כנפיהן של הל" 
קיומיות ועדינות! המחו׳שים ארוכים וחומיים< פיסת־הרגל 
בעלת 1 — 2 פרקים. מחזור־החייס ברוב קבוצות הב״ — 
גלגול-למחצה (ע״ע גלגול, עם׳ 744 * חדקים, עם׳ 93 )< על 
יוצא־מכלל זה — ר׳ להלן. — בתת־סידרת הכ ״ 4 על- 
משפחות: 

( 1 ) כ״ 0 ר ע ו ש י ו ת (פ ס י ל ו ת [ 103 >וס 11 ץ 5 ?) ] — חר¬ 
קים קטנים! אורך גוף הבוגר 2 — 5 מ״מ. המחושיס ארוכים- 



907 


כנימות 


908 


יחסית. בעלי 9 — 10 פרקים. לזכרים ולנקבות 2 זוגות כנפיים, 
הזוג הקדמי נוקשה מן האחורי. בפיסת-הרגל 2 פרקים! 
קוליות הרגליים האחוריות של הבוגר מעובות ומותאמות 
לניתור (מכאן מקור השם ,,פרעושיות"). לעל־משפחה זו 
שייכות פסילת־האגם, פסילת-הזית, פסילת-התאנה ופסילת- 
השקמה, המסבות לעתים נזקים לעצי-פרי אלה. 

( 2 ) כ״ ־ ע ש ( 163 > 101 > 0 זנ 161 \ 1 ) — חרקים זעירים, שאורך־ 
גופם אינו עולה על 3 מ״מ (ברוב המינים — 1 — 2 מ״מ). 
גוף הבוגר, וכן 2 זוגות כנפיו, מכוסים אבקת שעווה לבנה 
דקיקה, המשווה לכ׳ דמות של עש קסנסן(מכאן מקור השם). 
בכל דרגות־התפתהותה, פרט לשלב שמיד לאחר הבקיעה 
מן הביצה, מרותקת ד,כ׳ למקום־מושבה ד ואיננה מתנועעת. 
ההתפתחות היא כעין גלגול מלא! נכלל בה גם שלב של 
גולם (ע״ע חרקים, עמ ׳ 93 ). — כנימת־עש־הטבק 
( 138301 86011513 ) שמקבוצה זו גורמת נזקים חמורים 
לגידולי־ירקות רבים בעונת־הקיץ, הן ע״י דילדול הצמחים 
וזיהומם בפיחת בעקבות המציצה, הן ע״י הפצת מספר 
מחלות־נגיפים קשוח, שכ ׳ זו משמשת להן מעביר. 

( 3 ) כ״ - ע ל ה ( 163 > 101 ) 81 ?.ו 1 ) — חרקים קטנים רכי־גוף, 
המופיעים בדרך־כלל במושבות צפופות על חלקים שובים 
של הצמח הפונדקאי שמלשדו הם ניזונים. פיסת־הרגל עשויה 
2 פרקים ומסתיימת בשחי צפרניים. במחוש הבוגרת 3 — 8 
פרקים. החדק, המשמש כנדן לארבעת דקרני המציצה (ע״ע 
פשפשים), עשוי 4 פרקים, פרס למשפחת 136 ) £30801 שבה 
מופיע פרק נוסף. הכל לפי תנאי־הסביבח — מתפתחים בו¬ 
גרים חסרי-כנפיים או בוגרים מכונפים בעלי שני זוגות של 
כנפיים אחידות-מבנח ושקופות. באביב ובקיץ מתרבות כ"- 
העלה בדרך־כלל באורח של רביית־בתולים (ע״ע הפריה, עמ ׳ 
105 ) והשרצת ולדות חיים. בסתיו מופיעות צורות^מיניוח, 
נקבות וזכרים, המקיימות רביית־זיווגין. הנקבות המופרות 
מטילות ביצים, שנשארות רדומות במשך כל החורף ובוקעות 
רק עם הלבלוב באביב. במינים רבים של ( 3 ) כרוכה הופעת 
הצורות המיניות גם בנדידה מצמתים־פונדקאים עשביים 
לצמחיס-פונדקאים מעוצים, ומן האחרונים חזרה לראשונים 
בקיץ שלאחר־מכן. בא״י, שבה החורף נוח ועשיר בלבלוב 
רענן, מצויים מינים רבים של כ" שאינם מקיימים את מחזור- 
הזיווגין הזה, אלא מתרבים כל השנה ברציפות ברביית- 
בתולים והשרצה. — אפייני לכ״־העלה זוג של צינוריות 
( 601-016165 ) בקצה גב־הבטן, שמהן מופרשת לעתים הפרשה 
שעוותית! צורתן שונה במשפחות השונות. 

בעל־משפחה ( 3 ) — 7 משפחות, שבכולן מצויים מזיקי 
החקלאות ויער. בלוסו׳ת-הרוק של כ" אלו מפרישות טופסין 
חריף, שגורם שינויים חמורים ברקמות הצמח הנפגעות. מינים 
רבים משמשים גם מעבירים טבעיים עיקריים של מחלות- 
נגיפים, הגורמות למגפות קשות בצמחים. לגבי א״י חשובות 
במיוחד 3 משפחות שלמזיקים: (א) 6136 ״ 6 !נ 110 ץ 8 ק—במש¬ 
פחה זו, בניגוד ל 2 המשפחות האחרות, הן הנקבות הפארתו־ 


כנימת־הד<ועיים ( 1 ונמ £05$ 13 י 1 ק^)— 1 נסבה מכונפת; 
2 נסכה חסרודכנפיים 


גנטיות והן הנקבות הזיווגיות מטילות ביצים ואינן משריצות. 
לזכרים ולנקבות המיניות אין חדק-מציצה ואין הם ניזונים 
כלל. המזיק החשוב ביותר מביניהן הוא םילופםרת*חגפן, התו¬ 
קפת את שרשי הגפן האירופית ומביאה לרקבונם (ע״ע גפן, 
עבר 140/1 ).—(ב) 050013111136 ״£ — סימנן היעדר זוג 
הצינוריות בפרק הששי של הבטן. למשפחה זו משתייכות 
כנימת-הדם ( 130186111111 £11050013 ), הגורמת לעפצים חמו¬ 
רים בשרשים ובענפים של עצי־התפוח, וקבוצת הב" משבט 
11111 ) £01 , היוצרות עפצים אפייניים בעלים של מיני האלה. — 
(ג) 136 > 11 >! 8 ק.£ — ר(ב מיניהן בעלות צינוריות מפותחות 
יפה. למשפחה זו שייכות הכ" המעבירות מחלות־בגיפים בצמ¬ 
חים, כגת בנימת-האפרסק (ע״ע טבק, עמ׳ 310 ) וכנימת- 
הדלועיים ("?ץ 2055 815 ק\£: הראשונה נפוצה בכל חלקי- 
העולם, ומאות מינים של צמחים הם פונדקאיה! השניה נפוצה 
באיזורים הטרופיים והתת־טרופיים, כגון א״י. 

( 4 ) כ״־ מ גן ( 0060011163 )-חרקים קטנים עד בינוניים. 
הנקבה חסרת־כנפיים, ובמלוא בגרותה עפ״ר אף חסרת- 
תנועה. חזכד חוא חרק מושלם, בעל זוג אחד של כנפיים, 
מחושים, עיני-חשבץ, וכן איבד־הזדווגות דמוי עוקץ ארוך 
המשתרבב מקצה גופו. גפי-פיו מגוונות, ואין הוא ניזון. 
פיסת-הרגל, של הזכר כשל הנקבה, עשויה פרק אחד בלבד 
ועליה ציפורן אחה פשוטה. הפוגדקאיס של ( 4 ) הם כעיקר 
צמחים מעוצים, והמינים המזיקים העיקריים מצויים בייחוד 
באיזורים הטרופיים והתח־סרופיים, למושב הנקבה בפונדקאי 
צורת קשקשים, מגינים או עסצים מכוסים שכבת אבקה או 
שעווה, השומרת עליה ועל ביציה מפגעים שונים: קור, חום, 
יובש ועוד, — בא״י נמצאו כ 200 מינים של ( 4 ), מהם 
כ 40 גורמי נזק כלבלי, שרובם נמנים על 4 משפחות: 
(א) אי צרי(ת ( 136 ) 11 ) 312310 ^ 1 ) — בעלות 2 — 8 זוגות 
של פתחי-נשימה בבטן, נוסף על שני זוגות הפתחים שבחזה 
(ב 3 המשפחות האחרות מצויים פתחי-נשימה בחזה בלבד), 
וכן בעל 1 ת שק-ביצים גדול, עשוי שעווה לבנה, הצמוד לגופן. 
איצריית־ההדרים ( 111011351 ? 3 ץז 106 ) — שהיא אנדרוגינוס 
(ע״ע; וע״ע חרקים, עס׳ 90 ) — פוגעת בעצי-הדר, בעצי־ 
פרי ובשיחי-נוי רבים ע״י מציצת לשד הצמח, גרימת דלדול 
לרקמות והרעלתן, וכן ע״י הפרשת כמות גדולה של פךש 
מתוק (ר׳ להלן). איצריית-האמים ( 81 ? 056 [ 31506000115 ^) 
מזיקה למיני-אורן שוגים בא״י ע״י הפרש הפוגע בעיקר 
בגזעיהם של עצים צעירים.— (ב) כ״ רכות ( 136 ) 00661 ), 
שסימנן — סדק בולט המתחיל בשולי קצה־בטנה של הנקבה 
ומסתיים בפי-הטבעת. הן מפרישות כמות רבה של פרש 
המכיל, בין השאר, שפע של סוכרים, ועליי מתפתח תפטיר 
שחור ("פיחת") של פטריות, הגורם נזק רב לעלווה ולפירות 
של העצים הנגועים. מזיקים מדובי־הפובדקאים הם: כנימת- 
השעווה הפלודידית ( 1611515 ) £1011 135165 ?ס 061 ), כנימת־הזית 
הרכה ( 01636 531556113 ), הכ ׳ חרפה החופה (' 6 ? 865 0060115 
11101 ) 1 ■!), — (ג) ה כ״ ה ק מ ח י ו ת ( 136 ) 1060661 ) 5611 ?) , שסי¬ 
מנן — גדילי-השעווה המעטרים את שולי גוף הה , , וכן אבקת 
השעווה הדקיקה, דמויית-הקמח, המכסה את הגוף בולו. גם 
הן מפרישות פרש מתוק רב. ה,כ׳ הקמחית של ההדר פוגעת 
בגפן (ע״ע, עפר 140 ) ובחדרים. המין - 3 ( 11 165 ) 1300000001 ? 
160515 מעביר מחלת-נגיפים קשה על עץ־הקקאו. למשפחה 
זו משתייכים גם 2 המינים 313 ? 3001 ת 1 11381111113 ׳ ו־ 

• 011/101 5 < 601:101 ? 561 3006611$ ( £73 , החיים על האשלים 





909 


כנימות — כנסיה 


910 



זזכניטה הקטחית ש? ההדר (!!)וז 115 ^ 0 :>סח 13 ?) 


בחצי-האי סיני, ויש סברה שהפרש המתוק המופרש 
מהן והמתגבש מהר בגלל החום והיובש שבמדבר 
הוא המן(ע״ע) שבמקרא. — (ד) ה ר" ה מ מ ו ג נ ו ת (- 012 
130 ) 11 >!?$) — שגופן מכוסה מגן־שעווה הנפרד מהגוף. 5 
הפרקים האחרונים שבבטן הנקבה התאחדו לחטיבה אחת — 
הפיגידיון (!""!!)?*ץ?)! על מבנהו מושתת מיון המשפחה 
לסוגים ומינים. הנקבה מרותקת למקונדמושבה מסוף דרגת- 
הזחל הראשונה ואילך, ואילו הזכר הוא חרק חפשי מעופף. 
בהתפתחות הזכר של הב" הממוגנות חלים תהליכים שניתן 
לזהותם עם אלה החלים בשלב־הגולם של החרקים בעלי 
הגלגול המלא. הב" הממוגנות אינן מפרישות פרש מתוק, 
ועיקר פגיעתן בחקלאות הוא בדלדול העץ הנגוע מחמת 
מציצה ובהרעלת רקמותיו בר 1 ק הארסי, וכן בכיעור מראה 
הפירות ופסילתם לשיווק בגלל נוכחותם של מגיני־כ" רבים 
על הקליפה. הב׳ האדומה (! 1 או 3111-3 110113 > 1 ״ 0 \ז) והב׳ השחו¬ 
רה (״ 11 ) 1 ־ 3001 5 ג 311 ו 1 תומ $0 ע-!ב 0 ) פוגעות בהדרים (ע״ע, עט׳ 
631 ) ובעצי פרי ונוי אחרים; הפרלטוריה של הזית (- 13 ־ 31 ? 
01030 101-13 ) — בזית ובעצי־הפרי הנשירים למיניהם; הפר- 
לסוריה של התמר ( 0111 ; 31 ג 01 ״ 13 <* 31-12101-13 ?) — בתמרים; 
כנימת-הלאטאניה ( 13130120 10$13 :ו 0 נ 11 ״ 1101 ) — בעצי־פרי 
תת־סרופיים. 

בגלל הסיכון הרב שמהוות הב" לגידולי־ירקות ולמטעים 
נעשית הדבר תן בעיה חשובה של החקלאות — וע״ע 
מזיקים. 

לכ״יהמגן משתייכת גם משפחת הכרמילים (-ז £0 
10511130 ״), החיים על עצי-אלון למיניהם. גופם בדורי, חסר 
פרקים, הרגליים מנוונות ואינן 
עשויות להליכה. מימי המקרא ועד 
סמוך לימינו שימשו כ" אלה באר¬ 
צות הים־התיכון מקור להכנת צבע 
השני — הקרוב לאדום — לצביעת 
אריגים, והם "תולעת שני" (שם׳ 
כה, ד! ועוד) או "כרמיל" (דהי״ב 
ב,ו! ועוד) הנזכריםבמקרא. 

לכמה ב״־מגן או להפרשותיהן היתה חשיבות מסחרית. 
המין 0001:11$ $נ 1 !? 10 ץ 0301 , שמולדתו מכסיקו, גדל על מיני- 
צבר שונים — מגוף הנקבה הפיקו את הכרמין, ששימש 


לצביעת אריגים ולקוסמטיקה (וע״ע טפילות, עם׳ 880 ). מן 
הכ ׳ ההודית 13003 ז 001£0 ^ 1 מפיקים את הלכה. קשקשי־ 
השעווה דמויי־הפנינים של מיני משמשים 

באפריקה הדרומית ובאיי־בהמד, לעשיית ענקים לצוואר. 

על מיני הה״ בא״י — ע״ע א״י, עמ׳ 211 . 

פ, ש. רודנהייסר-א. הרסו, על התסחחוח בעלת גלגול סלא 

אצל זכרי כנימות המגן (ילקוט דיסועצה המדעית לישראל, 

א׳), תשי״ב 1 ש. בודגהיימר, החי בארצות המקרא, ב/ 

302-297 , 313-310 , תשט״ז! הנ״ל, אנטומולוגיה כללית, 

תשכ״א 2 ! צ. אבידב, מזיקי־צמהים בישראל, 175-75 , תשכ״או 

17 ( 1 (ס 170 ) 01 ^ 1 ( 1 ) 4 17 ( ־ 7 £-■!״מ 011 ,י!ח 0 ^ £0 . 5 .? 

/ 0 ^ 77111700 0707701 4 ,גוזז וזז 1 .ס . 15 : 1957 ,)! £11 141117 ( 7 ( 

.? . 8 .( ;" 1957 , 443-455 ,^ 010 ( £771077 

¥701077 ז* 7747 ( 7 } 4 / 0 !• 1 !■מ£זוז 70 > 4 ,ק £1510 ע — ץ 03 

10771 ? , 32 קז 93 1 - ׳י 10 ־וע^ . 2 ; 1962 ,! 7 !! ¥171 10711 ? / 0 

. 1969 , 1 * 70 !! / 0 11 !*? 

יצ. ה. 

כנס*ה ( 00010$13 , יוד 0 )קך-ג> 1 א 4 }׳ בתורת הנצרות — עדת 
המאמינים בישו! לשח אחר: המסגרת (האירגו־ 

נית — אולם ר׳ להלן) שבקרבה — לפי אמונת הנצרות — 
מוסיף לחיות ולפעול ישו הנסתר. 

המונח היווני המקורי מציין את אספת־האזרחים בפוליס. 
השבעים משתמשים בו (לעתים) לתרגום "קהל", בייחוד 
בהקשרים "קהל־ישראל" ו״קהליזד", והשימוש הנוצרי בו 
רומז לטענת הנצרות שהיא ההמשך הלגיטימי של היהדות. 
ושציבור מאמיניה הוא נושא הייעודים המתייחסים במקרא 
לעם ישראל. 

בנוסהי־העיקרים ("הסימבולים") של הנצרות הקדומה 
מיוחסים לב , 4 סימנים:( 1 ) היא אחת!( 2 ) היא ״קדושה״ — 
ז״א רוח־הקודש שוכנת בקרבה ומקדשת את חבריה אף אם 
הם חוטאים! ( 3 ) היא ״קאתולית״ — ז״א משתרעת (עכ״פ 
בכוח, אם לא בפועל) על פני כל הארץ ועל פני כל הדורות 
מיש ייסודה בידי ישו ועד קץ־הימים, ובה נכללים כל המא¬ 
מינים בישו, וכל אמיתת תורת-הנצרות — שלה היא * ( 4 ) 
היא "אפוסטולית" — ז״א את תורתה ואת סמכותה קיבלו 
שליחי ישו מידו, והן נמסרות ברציפות מדור לדור. מן 
הבחינות הללו הכ׳ הנוצריה, ל ה ל כ ה, היא-היא הנצרות־ 
בפועל — התגלמותה של הנצרות במציאות המוחשית ז אין 
אדם נוצרי אלא מבחינת השתייכותו לכ ׳ . למעשה נתפלגה 
הנצרות לה״ רבות, שרובן טוענות לכל 4 הסימנים הללו, 
ומיעוטן — רק לחלק מהם. 

לעתים מורחב המושג "כ׳" ל״קהילת הקדושים" 
(" 1111 ס 01 יו $3 "!"!"""!סס), שבה נכללים לא רק כל החיים 
שנטבלו לבצתת ונגאלו באמונתם בישו ("הב׳ הנגלית"), 
אלא גם נפשות הנגאלים המתים שבגן־עדן(ולפי תורת ד׳כ׳ 
הקאתוליה — גם הנפשות המיסהרות במצרף)! בולם יחד 
מצטרפים ל״גופו הנסתר של ישו״ (- 1 ז$ץות 0111-151:1 $טג!- 01 כ> 
״ 0111 ), שהוא "עמ-האלהים". 

היחס של כנסיית־ישו סמויה זו לב" המוחשיות הוא אחת 
הבעיות של התאולוגיה הנוצרית, שלגביה נחלקו האמונות 
והדעות. הכ ׳ הקאתולית טוענת, שבה (בהירארכיה שלה — 
ובייחוד בהנהגתה בידי האפיפיור, ממלא-מקומו של פטרום—, 
בסמכות הוראתה ובםאקראמנםיםשלה),ובה בלבד,'מתגלמת 
כנסיית־ישו התגלמות מוחשית, ואילו שאר הב" הנוצריות 
אינן אלא התפלגויות ממנה (אם אינן גופים של כפירה 
ממש). תפיסתה של הכ ׳ האורתודוכסית קרובה ביסודה לזו 
של הקאתולית, אלא שהיא אינה מודה שהאפיפיור והחיי־ 



נרטי 5 (גזזזזז^) 



911 


כנפיה 


912 


רארכיה הכנסייתית שתחת ידו הם מייצגיה החוקיים של 
"הקאחוליות". רוב הכנסיות הפרוטסטאנטיות סכידות בעוב¬ 
דה שפנסיית־ישו עשויה להתגלם יבב" מוחשיות רבות ושר 
נות של מאמיני ישו, שכל אחת מהן היא — במובן האמוני— 
"ק את ולי ת". הב׳ האנגליקנית פוסחת על שתי סעיפי התסי¬ 
סות הללו. — הב׳ הקאתולית מתגלמת במיבנה אירגוגי 
חוקי-משפטי נוקשה! המבנה האירגוני של רוב הב" הפרו¬ 
טסטאנטיות רופף יותר, דש מהן שמסתפקות בקיומה של 
מסגרת עדתית גרידא. קאלווין מבחין בין הב׳ "הנסתרת" של 
בחירי האל, (שרק האל לבדו יודעם) ובין הב׳ המוחשית, שבה 
מעורבים יחד בחירים ולא־בחירים. לפי לותר אין עיקרה 
של הה׳ המסגרת האירגוגית וסמכות־הכהונד, אלא היותה 
העדה שבה נשמע דבר-האל שבאוואנגליון ומוענקים 1 זםאק־ 
ראמנטים. עמדת הה׳ האנגליקנית קרובה לזו של הלותרנית, 
אלא שהיא מטעימה את חשיבות מעמד ההגמונות (האפים־ 
קופאט) כמקיימת אח רציפות המסורת הנמשכת משליחי 
ישו ואילך — ומכאן הניגוד שבין האנגליקניות ובין הכיתות 
הפרוטסטאנטיות השוללות את ההגמונות. 

וע״ע נצרות. י.ל. 

היום מיוצגת הנצרות בסידרה ארוכה של כ״ — מהן 
גדולות ועצומות, מהן קטנות העירות —״ וההבדלים ביניהן 
רבים, ולעתים עמוקים. 

מוצאן המשותף של כמעט כל הב" הנוצריות הקיימות היום 
היא ד׳כ׳ הקאתולמדאורתודיכסית העתיקה: זו שנתגבשה, 
בהשפעת התרבות ההלניסטית־רומית, ב 300 השנים הראשר 
נות לספירה הנוצרית. כ" נוצריות אחרות שקמו לצדה וכמת- 
חרות בה בפאות הראשונות לסה״ג — בגון הב" של חסידי 
מרקיון (ע״ע), של הדובטיסטים (ע״ע) ושל חסידי אריוס 
(ע״ע) — בסלו בתחילת יה״ב. על אשיות כ׳ קדומה זו 
נתפתחו הב׳ הביזאנטית — מזה, וכנסיית האפיפיורים הרו¬ 
מיים — מזה. 

מן הב׳ הביזאנטית נפרדו, במאות ה 6-5 , הב" המזרחיות: 
הפרסית (נסטוריאנית), הארמנית, הסורית (יעקובית) וה־ 
מצרית (קופטית). מאות־שנים לאחר-מכן יצאו מחיקה כ" 
אירופה המזרחית: הבולגארית, המרבית, ובייחוד הרוסית 
(שנוסדה ב 987 והיתה לעצמאית'ב 1589 ). לאחר שהקיץ 
הקץ על הממלכה הביזאנטית ( 1453 ), הוסיפה הב׳ הביזאנ¬ 
טית להתקיים בשלסץ העותמאנים, כשהיא קופאת על 
שמריה ומתנוונת בהדרגה. במאה ה 19 התחילו מתעצמות 
בקיסרות העותמאנית — ואח״ב במדינות המשוחררות — 
הב" האוךתודוכסיות הלאומיות של עמי־הבאלקאן (היוונית, 
הסרבית, הרומנית, הבולגארית, ועוד). 

י כנסיית־האפיפיורים התפתחה בחלקה המערבי של הקי¬ 
סרות הרומית. עלייתה התחילה בתקופה שבין 450 ל 600 ! 
בהדרגה גדלה סמכותו של ההגמון הרומי ונתעלה מעמדו מעל 
לזה של שאר ההגמונים. דורות רבים נמשכה ההתחרות 
בין ההגמון הרומי(האפיפיור) ובין האפאטריארך הקושטאי, 
עד שבמאה ה 11 נתפלגה הב׳ הקאתולית סופית לכ ׳ מזרחית 
(ידנית-אורתודוכסית) ולב׳ מערבית(רומית־קאחולית). במח¬ 
צית הראשונה של יה״ב עוכבה עלייתה של ד,כ׳ האפיפיודיח 
במערב ע״י הב" האריאניות של העמים הטוטוניים, ע״י הכ ׳ 
הקאתולית העצמאית של המערב הקלטי (ע״ע אירלנד) 
וע״י מעמה העצמאי-כמעט של הב" 7 "הארציות" במדינות 
החדשות( אבל היא התגברה על מכשולים אלה במאבקים 


שנמשכו עד המאות ה 10 — 11 והיתד. לכנסיית המערב כולו, 
בכפיפות לאפיפיור, ואף זכתה לכוח מדיני עצום. 

במאות ה 16-15 נפלגו מכנסיית־האפיפיורים הכ" הפרוטס¬ 
טאנטיות. מחובן, מן המאה ה 17 ואילך, נולדו זו אחר יזו, 
בייחוד באנגליה ובאמריקה, ד.כ" האוואנגליות החפשיות. 

בימינו דומה כאילו נפסק תהליך ההתפצלות וההתבדלות 
הכנסייתית, ואף נסתמנה תנועה שפניה לאיחוד כנסייתי. 
אחד מגילוייה החשובים ביותר של מגמה זו היא התנועה 
האקומגית, שהקימה אחרי מלה״ע 11 אירגון משותף, 
שבצלו חוסות כ" פרוטסטאנטיות, קאתוליות-ישנות (שפרשו 
מן הקאתוליות הרשמית), אורתודוכסיות ומזרחיות, הלא היא 
״מועצת־הכנסיות העולמית" ( 0£ 001111011 1 ( 01-1 ^ 116 ־ 1 ׳ 
¥00 \ : 01105 ־ 011111 ). ד.כ׳ הקאתולית (הרומית) מסתייגת 
ממנו! אולם גם בה מסתמנת המגמה לקרב את איחוד הנצ¬ 
רות במאמצים לשוות פנים חדשות לאירגונה הישן ולהתאים 
את דרך־מחשבתה אל תנאי החיים והתרבות המודרניים 
(הוועידה הוואטיקאגית 11 , 1966 — 1968 ). 

ח. ו. 

,(, 011$ ) ץ 377 [ .£ - 10 [ 56 סז 1 !ם 8 1 - ח 1 זז 3 }\ .ע - :) 11011 ? . 5 , 

017 , 831411 .£ ; 1934-1966 ,זעצ%צ- 1 ,?* ££11 ■! 47 ■),")/"זן 
7100/1 £177/17 , 8 תנזז 11 ש/י.י . 3 > ; 1935 , £177/1771 . 4 11 }!{?■!ו)} 

71!071£71157)17711 77510714711$, 1947, ?. 00£30(011, 017 {(17■ 

7/17 171 4. 4155 } 005 ,ז 5 חמ 11 ז 8 .£ , 1948 ,//־* 1 ׳מ x7775107147115 4. 
{(177/17, 1951; 140£ 071/1040 £11:7 .£'.! , 1 ז 11 ו 1 ק 3 ז 86 0 ) 011 ק 0 ז x7, 
1952; } 1301 וס 5001 ס ; 1953 2 , 0171111 177/17 )} 017 ,) 01 נןק - 
10(11. 017 {(177/17 (4! 1 / 750^707717711, 19551101 ) 01131 א , ־ , 

00 771 511171 4. {(177/17, 1955*; 13. 80113(11, 07 707(1077 
0171511 {4)151170, 1959; 0 801111001101 70771 ! 77 * 507171071 ,־ - 

771111110, 1960*. 011. ]0<1 1717117717 077117 411 ££1157 '■! .! 110 ז , 
1-111, 1962-1969'1962 . 777175107 0171771 ?) , 0 ) 081 [ 3 ז\ .ס ן , ־ , 

8 0. 811110100001311 , 14 ; 1963 , 011177/1 1/17 / 0 1470 7/17 ,־ , 

1 £ 7717510 , 038501300 . 8 ;' 1964 , 51017707711 £711/117711701 17 /״ 
77/07/71050, 1968. 

— הבניה הכנסייתית. המונח כ׳—במקום ביח־כ׳ 
מציין גם את המבנים המשמשים אח הכ ׳ , ובמיוחד את בתי- 

התפילה הנוצריים. 

תולדות הבניה הכנסייתית הן אחת הפרשות המרכזיות 
—715 בתולדות האדריכלות האירופית (ע״ע ארדיבלות, עמ ׳ 

.(721 

, המבנה הכנסייתי העיקרי והוותיק ביותר הוא, כמובן 
בית-התפילה — ה כנסי ה עצמה. ראשיתו עוד בתקופת 
הקיסרות הרומית, כשעדיין הימה הנצרות כת נרדפת ונאמ¬ 
ניה היו נאלצים להתפלל במחתרת בקטקומבות (ע״ע), 
שכמה מקטעיהן הוכשרו לאולמי־תפילה פרימיטיוויים, או 
במרתפי בתיהם של זקני העדה הנוצרית. ראשיתה של 
הבניה הכנסייתית המונומנטאלית כרוכה בנצחונה של הנצ¬ 
רות ועלייתה לדח־המדינה, בימי הקיסר קונסטאנטינוס, 
שהיה גם אחד מגדולי פטרונית. בימיו הונח ריסוד למסורת 
של בנייני־הב" גדולי־ד,ממדים, שנמשכה עד ימינו. 
בניה זו נתנה עפ״ר עדיפות לצורת המבנד, של הבסי¬ 
ליקה (ע״ע, וד׳ שם תט׳), שאותה ירשה הב׳ מצודת 
המבנה הממלכתי החילוני של רומא הקיסרית. הגדולה וה¬ 
חשובה שבבאסיליקות שבנה קונסטאנטינוס ברומא היתה 
כנסיית פטרום הקדוש, זו שנהרסה במאת ה 15 כדי לתת 
16 מקום לבניין הגדול והמפואר יותר שנבנה במאה ה 

והקיים עד היום. 

הבאסיליקות המוקדמות הותאמו במבגיהן לצרכיה של 
הכי: לפני הבניין השתרעה חצר מלבנית, ואת חזיתו תפס 



913 


כנסיה 


914 


מסדרון־כניסה, שבו התכנסו מחוסרי-טבילה וחוטאים החו¬ 
זרים בתשובה. פנים־האולם נתחלק ע״י שדרות-עמודים לארכו 
לאולס-התויד ולשני סיטראות — לעתים לארבעה. האולם 
נתחלק גם לרחבו לאיזור שליד האפסים השקערורי׳ שנועד 
לכמורה הבכירה ושהיה סגור בגדר-אבן, ולאולם הראשי 
שבו התפלל הקהל. הכהונה הנמוכה התפללה באיזור־ביניים, 
שפותח לאולם רחבי של הב׳ ועפ״ר בלט משבי צדי גוף־הב , . 
המזבח (־! 3113 ) * הראשי עמד באגפה האחורי, שפנה בדרך- 
בלל מזרחה. צורת-מבבה זו נשארה הצורה העיקרית של 
מבנה הב״ עד ימינו. — אולם כבר בזמנו של קונסטאנטינוס 
פותחו גם מבנים כנסייתיים בעלי תכנית מרכזנית, שנבעה 
אף היא ממקורות רומיים, כגון הפאנתאון (ע״ע ארדיכלות, 
ענד 713/4 : תמ׳). מבנים אלה הותאמו לצרכים מיוחדים, 
כגון אלה של כ׳ קטנה, של בפטיסטריום (בית-טבילה), 
וכד׳. המפורסמים שבהם הם המאוסולאום של קונסטאנצה 
הקדושה ברומא וה״רוטונדה" על קבר־ישו בירושלים (שרדה 
רק בחלקה). 

גם בתחומי הקיסרות המזרחית נבנו ב", הן בצורת 
באסיליקה — כגון כנסיית יוחנן המטביל בקושטא, שהיא 
שריד של מנזר מן המאה ה 8 הן לפי התכנית המרכזנית 
— כגון כנסיית הקדושים סרגיוס ובקכוס בקושטא מן המאה 
ה 6 . לשיא-פריחתה בביזאנטיון הגיעה האדריכלות בתקופתו 
של יוסטיניאגוס, שבפטרונותו נבנו שתי הב" המרכזניות 
המפוארות של התקופה: האגיה־סופיה בקושטא (הכוללת 
גם אלמנטים של באסיליקה [תנד: ע״ע ביזנטיון, עמ ׳ 395/6 ]) 
וסאן־ויטאלה בראובה. 

בארמניה (ע״ע, עט׳ 981 ואילך, ותמונות שם) נבנו מן 
המאה ה 5 ואילך כ", עפ״ר לפי התכנית המרכזנית, שאינן 
גדולות־ממדים, אך רבות־השגים גם מבחינת הטכניקה גם 
מבחינה אמנותית; הן מצטיינות, בין השאר, בצורה המיו¬ 
חדת של כיפותיהן. קרוב לסיגנון הבניה הכנסייתית הארמ¬ 
נית הוא זה של ;אורגיה (ע״ע, עט׳ 169 ). יש סבורים, 
שהארדיכלות הארמנית היא שהשפיעה על הארדיכלות הבי¬ 
זאנטית וכן על סיגנונות הב" באירופה ביה״ב. 



ציור 1 

האפסים של כנסיית סופיה הקדומה בנובגורור 
(הסאה ה 11 ; סיננוז ביזאנטי־סלאווי) 



ציור ג 

האפסים של כנטיית סאנט אטברונ׳ו נמילאנו 
(הטחצית השנית של המאה ה 11 : סיננו! רוטא;י! 


לאחר התפשטות הנצרות מביזאנטיץ לדרוס-רוסיר, בנו 
הרוסים לפי דוגמת הסיגנון הביזאנטי ב" מרכזניוח בעלות 
כיפות, תוך מיזוג צורות רוסיות־מקוריות עם הצורות הבי- 
זאנטיות. הב׳ הגדולה (ע״ש סוסיה הקדושה) בק״ב ( 1037 ) 
בנויה לסי התכנית הביזאנטית- אך מראה שונה לגמרי מכל 

־ 1 עז 

כ׳ שנבנתה על אדמת הקיסרות הביזאנטית עצמה. הייחוד 
הרוסי בולט עוד יותר בב" שנבנו מאוחר יותר ברוסיה 
המרכזית׳ כגון כנסיית סופיה הקדושה בנובגורוד 
(המאה ה 11 ) או הב׳ של ולדימיר (המאה ה 12 ) * כאן 
מופיעה לראשונה הכיפה בצורת "בצל", שעתידה היתה 
להטביע חותמה על רוב הכנסיות *ברוסיה ולאפיין את 
קו-הרקיע של עריה, ובייחוד של מוסקווה במאות ה 15 — 16 . 
קיימות השערות שונות על מקור צורת הבצל של הכיפות, 
שהיא מיוחדת לרוסיה. יש רואים בצורה זו תוצאה של 
השפעת כיפות שנבנו בארצות האיסלאם (למשל מסגד אבן־ 
טולון בקאהיר מהמאה ה 9 ), או ב;אורגיה או בהודו, שהן 
סוטות עפ״ר מן הצורה הכדורית! ויש סבורים שצורת הבצל 
נוצרה כהתאמה לאקלים הקשה ברוסיה המרכזית — שכן 
היא צורה יציבה העשויה לעמוד גם בעומס השלגים הכבדים. 

גם במאות ה 10 — 13 הוסיפו להעדיף בביזאנטיון את 
המבנה בעל התכנית המרכזנית — זו של "צלב יווני" חסום 
בריבוע. לפי תבנית זו בנויה גם הקאתדראלה סאן־מאדקו 
בוונציה (נחנכה ב 1094 ), שהיא בעלת אופי ביזאנטי מובהק. 
— בתקופת הקארולינגים באירופה נבנו בעיקר כ" בצורת 
באסיליקה בהשפעת המסורת הקלאסית, אולם נעשו גם נסיר 
נות לחקות כ" ביזאנטיות מרכזניות (כגון הב׳ של קארל 
הגדול באכן [סמוך ל 800 ]). לכל הבאסיליקות מתקופה זו 
יש אולם־רוחב הבולט משני צדי גוף־הבניין, ולרוב מגדלים 
בחזית. 







915 


כנסיה 


916 



ציור 3 

או 5 ם־הבנםיה ננמרורוז, גרסניה (הסאה ה 10 ; סיגנון רוטאני.) 

זו 1 1 זי 


תוד-הזהב של האדריכלות הכנסייתית ביה״ב ד.ן תקו¬ 
פות סיגנת ה ד ומני ק ה (ע״ע) במאות ה 10 — 12 וסיגנץ 
ה גו תיק ה (ע״ע) במאות ה 12 — 15 - שפותחו באופן מגוץ 
מאד בצרפת, בגרמניה, באנגליה ובספרד. 
גם בסיגנונות אלה ניתנה עדיפות לתכנית הבאסיליקה, שבה 
פותחו כל איברי הבניין, ועליה נוספו עיטורים ויחידות חל¬ 
ליות חדשות. מתקרות־העץ עברו לקמרוני-אבו בצורות 
שהלכו והשתכללו — מ״קמרץ־חבית" לקמרון מוצלב ולקכד 
רון צלוב-הצלעות, שהוא האפייני לסיגנון הגותי המושלם. 
המעבר מן הסיגנון הרומאני לגותי (השר ציור 3 ותמונת 
אולם הקאתדראלה של אמין [ע״ע], וכן ע״ע ארדיכלות, עט' 
718 ו 719 : תנד) געשה באופן הדרגתי, ואין כמעט אפשרות 
לקבוע גבול־זמן מדוייק או מהותי-טכני ברור המפריד בין 
שני הסיגנונות. 

כבר בבנייני כ" בסיגנון הרומאני התחילו עוברים ממבנה 
אטום ומאסיווי של קירות התומכים בתקרות־אבן מקומרות 
— לקירות מורכבים׳ הכוללים גלריות ויציעים. מערכת־ 



ציור 4 

ק׳ 8 ותות־תמיכה חיצוניות < 8 ל ההאתדראגח 18 ז 3 ? 36 ) שם 031 שיטסא 
(הטאות ה 12 — 13 ; סיננו: נוחי) 


התמיכה עברה יותר-ויותר מן הקירות לעמודים, אומנות 
וקשתות, 

בגותיקה פותחה מערכת-התמיכה פיתוח קיצץ, עד 
שתקרות־האבן המקוממת נשענו עתה על שלד של אומנות 
וקשתות, וגם של קשתות־תמיכה חיצוניות(ציוד 4 ), והקירות 
השתחררו מתפקיד התמיכה, ואפשר היה להגדיל את החלד 
נות עד שתפסו את מרבית שטח הקירות (ר׳ תמ ׳ : כרך י׳, 
עט׳ 529/30 ), חגוגיותיהם הססגוניות לא החדירו אלא אור 
עמום ו״מיסטי" לאולם הכ ׳ . בהתאם לצורת הקשתות קיבלו 
גם החלונות (והשערים) את הצורה של "קשת מחודדת", 
לעומת הקשתות המעוגלות של הסיגנון הרומאני(ציור 2 ). כל 
איברי-חבניין, ובעיקר החזית והשערים, עוטרו פסלים ותבלי¬ 
טים, שהיו לחלק אינטגראלי של עצם הארכיטקטורה, דבר ה¬ 
בולט בקאתדראלות של שרמר ושל סטראסבור (תמ ׳ : ע״ע 
גותיקח, עמ׳ 534,533 ), של במברג ושלפנים הקאתדראלה של 
נאומבורג. מערכת־התמיכה והקמרונים' הם ששיוו לב׳ הגו¬ 
תית את הסגולה האפיינית לסימון זה: הדגשת הקודם 
המאונכים של האומנות והקשתות המוליכים את העין כלפי 
מעלה: והוא-הדין לגבי החזית והמגדלים הגבוהים המתרו¬ 
ממים שמימה. 

פטרוניהן החשובים של הכ" הרומאניות היו מיסדרי הנזי¬ 
רים. עם עלייתו של חסיגנץ חגותי עלתה העיר כפטרוגה 
של הכ ׳ . ממדיהן הגדזלים של הקאתדראלותהגותיות (למשל 
בפאריס, ברמס, באמין, בסמראסבור) וגובה מגדליהן — 
העולה לפעמים על 150 מ׳ (בניית המגדל של הקאתדראלה 



ציור 5 

הקאתרראלה ש? סטראסנור (הטאווז ה 13 — 14 ; סיננו: נוחי) 


של אולם [ע״ע גותיקה, עט׳ 532 : תט׳] הושלמה במאה ה 19 
עד לגובה של 162 מ') —, הם בחלקם תוצאת ההתחרות בין 
הערים שעל גודל בניין הכ ׳ היתח גאוותו. חקאתדראלה 
היתה לבניין המרכזי של העיר גם מבחינת הארכיטקטורה. 
היא התנשאה מעל הגגות של כל שאר בתי-העיר והיתה 
לסימן־הכר של קדהרקיע של העיר, הנראה מרחוק (ציור 5 ), 
ב א י ט ל י ה לא נתקבל הסימץ הגותי אלא מתוך היסד 
מים ומתוך שמירת דפוסי הארדיכלוח האיטלקית המסרתית. 
ע״י מיזוג של פרטים השאולים ממבנים גותיים עם הצורות 
האיטלקיות המקוריות נבנו במאות ה 12 — 13 בנייני־כ" 
מושלמים בצביונם המיוחד, כגץ הקאתדראלה של סיינה 
( 1229/59 ), הקאתדראלה של פירנצה (שבנייתה התחילה 
ב 1296 — פרט לכיפה, שהיא שייכת לתקופת הרנסאנס 
[ר׳ להלן! תנד: כרך ב׳, מול עט׳ 760 ]) — או הב׳ 3113 ^ 5.1 






917 


כנםידז 


918 


6113 י\ 0 א בפירנצה, שבד. בולטים האלמנטים הגותיים. לעומת- 
זאת לא הצליח מבחינה אמנותית הניסיון לחקות את הסיגנון 
הגותי חיקוי מדוייק על כל תכונותיו הסגוליות, ניסית ש¬ 
נעשה בבניית הקאתדראלה של מילנו(ע״ע) — בידי ארדי- 
כלים ובנאים שהוזמנו מצרפת ומגרמניה. 

בתחילת המאה ה 15 עלה באיטליה סיגנון הרנסאנס, 
שמגמתו היתד. לחזור למסורת של האדריכלות י הרומית 
הקלאסית ולדחות את ההשפעות הזרות, כלומר את הסיגנת 
הגותי, שבא מצפת לאלפים. חלוץ הסיגנון החדש בתחום 
הארדיכלות היה פיליפו ברונלסקי (ע״ע). מיצירותיו המפו¬ 
רסמות — הכיפה של הקאתדראלה בפירנצה, המצטיינת הן 
מבחינה טכנית׳ הן מבחינה'אמנותית (ר׳ לעיל! וע״ע הפה), 
והמשווהילקאתדראלד. מראהיהשונה תכלית השוני מן המראה 
של כל כ׳ גותית, על אף האלמנטים הגותיים שבה. והוא- 
הדין לגבי פנים הב" הפנויות בסיגנת הרנסאנס בהשוואה 
לפנים הב׳ הגותית (ר׳ ציור 6 , בהשוואה' לקאתדראלה של 
אמין [ע״ע, עט׳ 964 ]). 

'בכ" שנבנו בסיגנת הרנסאנס נעלם כמעט הקמרון 
הגותי וחזר השימוש ב״קמרון־החבית". חזית הב׳ איבדה 
את הקשר האורגאני לפנים־הבניין; היא הפכה לקיר של 
הידור ופאר המוצב כאילו מבחוץ לפני הבניין, ולעתים 
אירע שלא נבנתה כלל "חזית" זו [כבכ׳ סאן לורנצו בפי¬ 
רנצה] , והקיר של גוף־הכ׳ נשאר עומד בצורה "גלמית" ללא 
עיבוד וליטוש, או שנבנתה חזית זמן רב לאחר^בניית עצם 
ד.כ׳, הב׳ 113 סע 0 זו 1 13 ז 3 *ן . 5 , למשל, נבנתה םמיד ל 1300 , 
ורק באמצע המאה ה 15 הוסיף לה ל. ב. אלברטי(ע״ע) חזית 
מפוארת (ציור 7 ). 

לשיא־פריחתו הגיע סיגנון הרנסאנס באדריכלות הכנ¬ 
סייתית במחצית הראשונה של המאה ה 16 בידי בראמאגמה 
ומיכלאנג׳לו. שהשתתפו, בזה אחר זה, בבניית הב׳ הגדולה 
בעולם הנצרות: כנסיית סאן־פיסרו בוואטיקאן ברומא. 
הכיפה הענקית (קטרד. 42,6 נר וגבהה 132 מ׳! תבר: כרך ה׳, 
עט' 725/6 ) של קאתדראלה זו נחשבת לאחת היצירות הנעלות 
בתולדות האדריכלות! בנייתה הושלמה רק לאחר מותו של 
מיבלאנג׳לו. 

דור האמנים שבא אחריו, ארדיכלים, פסלים וציירים, 
עברו בהדרגה לסיגנון הבדוק (ע״ע) גם בבניית ד.כ". 
מיכלאנג׳לו כבר סלל לו את הדרך ע״י אחדות מיצירותיו. 
כנסיית־הישועים הראשונה ברומא, שבנייתה התחילה רק 
ארבע שנים לאחר מותו, בתיכנונו ובהדרכתו של ויניולה 
(ע״ע), נחשבת לאב-מיפוס לסיגנץ הבארוק, שהשפיע על 
בניית רוב ד.כ" של המאה ה 17 בכל אירופה הקאתולית. 
בתכנית כ" אלו עפ״ר אין עמודים ואין סיטראות, אך הן 
בעלות קפלות צדדיות, זו על יד זו לאורך הקירות, כדוגמת 
כנסיית הסורבון בפאריס, שבניינה הושלם ב 1642 . 

השוני הרב בין סיגנון הרנסאנס לבין סיגנון הבארוק 
בולט לעין, אם נשווה את החזית של ד.כ׳ 113 :>/י 40 < 13 ־ 131 \ . 8 
בפירנצה שמן הרנסאנס (ציור 7 ) עם החזית של הכנסיה 
ע״ש סאן ניקולאוס שבפראג (ע״ע ברוק, עם׳ 563/4 ); א 1 
את הכיפה של סאן-פיסרו למיכלאנג׳לו(ר׳ לעיל) עם הכיפה 
של ד.כ׳ ע״ש איוו הקדוש ברומא מתקופת הבארוק, שנבנתה 
בידי בורומיני(ע״ע, עט׳ 993 : תמ׳) 1 או את אולם הס סאנטו 
ספיריטו בפירנצה (ציור 6 ) עם אולם הב׳ ע״ש "ארבעה־ 
עשר הקדושים" שבדרום־גרמניה (תנד: ע״ע ברוק, עמ ׳ 



צמר 8 

אולם וזבנסיה 81111110 531110 בפירנצה (הטאח ה 15 ; סיננח הרנסאנס) 
האדריכל: ם. ברונלסהי 


561/2 ) שמן הבארוק המאוחר. פנים־הכ" מתקופת הבארוק מצ¬ 
טיין עפ״ר בשפע הקישוט — בשלל צבעים המבריקים באור 
הבהיר — קישוט מזהיר השייך לעולם הגשמי הזה, בניגוד 
לדמדומי האור העמום והמיסטי השורר בפנים ד.כ׳ הגותית. 

רוב ארדיכלי הבארוק פעלו ברומא, כגת מדרנה (ע״ע), 
בורומיני וברניני (ע״ע). מרומא התפשט סיגנון הבארוק 



ציור 7 

חויח הכנס י ה 3 ! 1 פן 01 א 1431-13 531113 בפירנצה ( 1466 : סיננו! הרנסאנס). 
האדריכל: ל נ אלבר&י 






919 


כנסיה — כנסיה, מדינת ה־ 


920 


לכל רחכי איטליה, לאלפים. בטורינו שבצפון-איטליה היה נצי¬ 
גו המובהק של סיננו , ן זה בבניית כ״—ג. מתני( 0.00311111 ; 
1624 — 1683 ), ואילו בדרום־גרמניה — ב, מיסו (ע״ע), 

באנגליה, שם 1534 ואילך לא היתה עוד ארץ קאתו־ 
לית׳ כמעט שלא הורגשה השפעת סיגנון הבארוק בבניית כ". 
לאחר השריפה הגדולה בלונדון ( 1666 ), ניגש כ. רן (ע״ע) 
לשיקומה של הקאתדראלה ע״ש פאולוס הקדוש ושל כ" 
אחרות שהרבו. כמופת עמדו לנגד עיניו הכ" בעלות כיפות 
"איטלקיות" גדולות שאותן ראה בפאריס, כגון הב , בבניין 
האקאדמיה הצרפתית ( 1661 ). בהתאם לכך תיכנן את בניין 
הקאתדראלה החדשה, השניה בגדלה (אחרי סאן־פיטרו) בכל 
העולם הנוצרי, שנבנתה ב 1675 ^- 1709 (תמ , : כרך כ״א, ענד 
470 ). צורת הכיפה של כ׳ זו מושפעת מאד מן הכיפה של סאן־ 
פייטדו ברומא, וקישוטים בסימון בארוק מועטים בכ׳ זו — 
בניגוד לכנסיית־האינוואלידים ( 165 > 311 ׳\ת 1 165 > 6 דת 6 ס) 
בפאריס, שנבנתה באותן שנים עצמן, אך בסימון הבארוק 
המובהק. 

במחצית השניה של המאה ה 18 התחילו אחדים מן 
הארדיכלים לחזור לסימון הקלאסי, המאוזן וההארמוני 
יותר מן הבארוק! זה האחרון, ובייחוד צורתו המופלגת 
הקרויה בשם "רוקוקו", הלך ונדחה בהדרגה. החזרה לצורות 
הקלאסיות התבטאה בחיקויין של צורות אלה, ולא ביצירת 
סיגנון חדש. 

באדריכלות של המאה ה 19 ניכר שהאמנים חשו 
חוסר-אמון ביכולת הדור ליצור סימון חדש, שלא יהיה 
נופל בערכו מן הדוגמות שנתנו הדורות הקודמים. מכאן 
הגעגועים לעבר והשאיפה לחקות את הצורות הארכיטק¬ 
טוניות שהוכיחו את ערכן במבחן הדורות, וכאן המקור 
ל״אקלקטיציזם" המודע וה״רומאנטיציזם", האפייגיים לאותה 
תקופה. נתגלו מחדש ערכו דפיו של הסימון הגותי, 
שמקודם נחשב לסימון מיושן ואף מכוער מיה״ב האפלים. 
עתה, במאה ה 19 , בנו כ" נאו-גותיות, אף נאו־רומאניות, גם 
נאו-קלאסיציסטיות — כגון הב , "מאדלך ( 16161116 > 13 \) 
בפאריס, הבנדה [סמוך ל 1840 ] בצורת מקדש רומי ממש —, 
ואף נאו־בארוקיות. 

רק בתחילת המאה ת 20 התחילו הארדיכלים להשתחרר 
מעול הירושה של הסיגנונות שזמנם עבר ולהתעורר ליצירת 
סימון חדש התואם את תקופתם (תנד: ר׳ כרך י״ב, ענד 
911 ! כרך־מילואים, ענד 702 ) תוך כדי ניצול חידושי הטכני¬ 
קה ע״י שימוש בפלדה ובבטון־מזויין. אולם, אם מתחילת הת¬ 
פשטות הנצחת עמדה הבניה הכנסייתית במרכז האדריכלות, 
ובניית כ" היתה התפקיד הנעלה שהוטל על הארדיכל, וד.כ" 
שנבנו עד המאה ה 17 ועד בכלל היו המייצגות האפייניות של 
סימון התקופה שבה נבנו — הרי השתנה הדבר בדורות 
האחרונים. מן הארדיכלים הדגולים יוצרי הסימון החדש 
בולט רק א. בארטנינג ( 8 ת 1 עח 83 .ס! 1883 — 1959 ) כבתה 
כ" רבות ונעשפיע על סימון המבנים הכנסייתיים (הפרוטס־ 
טאגטיים) של זמננו! א. פרה ( 61 ״ 6 ? 1874 — 1954 ) 

בנה בצרפת בנייני־כ" מפלדה ומבטון! לה קורביזיה (ע״ע) 
בנה ב 1955 כ׳ ברונשאם (תמ׳זיכרך־מילואים, ענד 388 ), 
וא. איארמן ( 0 ת 13 ו״ £16 .£! נר 1904 ) בנה בברלין את 
הב , העומדת על חרבות הכ ׳ ע״ש וילהלם קיסר (תנד: כרך- 
מילואים, ענד 717 ). באה״ב בנה פ. ל. ריס (ע״ע) כ" (גם 
בית-כנסת אהד, הוא בה״כ "שלום" בפרבר של פילדלפיה)! 


באמריקה הצפתית התפתחה אחריו פניה כנסייתית חדשה, 
שאינה נופלת בערכה וברב-גוניותה מזו שבאירופה, והוא- 
הדין לגבי האדריכלות באמריקה הדרומית, ובייחוד בבראזיל! 
אוסקאר נימיאר (ע״ע), שהתבלט שם כארדיכל וכמתכנן 
בניית-ערים, הקים גם בנייני־כ" אחדים, שבהם ניכרת הש¬ 
פעתו של לה קורפיזיה. 

•אולם בהשוואה לבניית בתי־מגורים, או מבנים לתעשיה 
ולמסחר (כגת חנויות כל-בו ענקיות), או בניינים ציבוריים 
לא־כנסייתיים, כגון בתי־ספר, בניינים ממשלתיים, בתי-דין 
וכד׳, נראה בעליל, שבניית כ״ היתה לחוליה אחת בלבד — 
ולא החשובה ביותר — בהתפתחות הסימון החדש באדרי¬ 
כלות של המאה ה 20 . 

. 4 1 וה 4 ו^ 1 * 801 46 ו 64£6 ז>)/ 016 , 8620111 .ז\ . 0 - 061110 . 0 
- 801 4 016 , 8111 ז* 80 ץ 2 ז) 5 .[ ; 1887-1901 , 1-111 
. 11 ^ 471 !- 1 ק 111-5 , 14 , 1918 , 1-11 , 8 <ן £447-0 .״ ־מ 1 מ 16 ״ 6 ^ . 3 ן/ממ) 
6 *)ע/ 66 //^ 6 *) 4 / ,) 6 זטי 1 . 0 , 1920 ,)/ממ 1 /מ 6 ^ 6 ))^ ח 646 ו/// 1 ־י 6£ 
- 0/11 ז{/ 10145 ^ 11 ^ 8 / 0 11 ,) 51101 .£ ;* 1950 , 61176 ;£;/ 6 ) 

, 1958 . 0 / 10 ~ 811 4 {״;) 3 ?! מזס׳׳ו , 8 ה! 1 טז 83 .ס ;* 1951 , 166/1166 
, 1960 ,' 11 ) 01041 6 / '., 766 !,; * 1 ^ 1 ^ 04411 ( 7 / £#6/6 / 16 , 11 ) 16113 ? .ן 
; 1964 , 6 ? 0 ז״£ / 0 5 ? 1 ( 011470 ,״ 196 46 "ל . 11 ) 51111 .א £ 7 ) 
וע״ע: אמנות! אדריכלות! גותיקה! דוסניקד, ז רנסנס < וכן 
הסדקים "אמנות" ו״ארדיכלוח" בערכים הדגים במדינות 
השתות א. רו. 

כנסיה, מדינת ה־ (מה״כ), מדינה באיטליה ובמובלעת 
בדרום צרפת בשלטונם הריבוני של האפיפיורים, 

שהתקיימה מהמאה ה 8 עד 1870 ! היא חודשה בצורה 
סמלית 19291 עם הקמת מדינת "קרית הוטיקן" 
(ע״ע וטיקן, ק תת ה-). 

התהוותה של מה״כ נעוצה בשתי מגמות של התפתחות 
מעמדם של הגמוני רומא במאות ה 4 — 8 : ריכוז רכוש 
קרקעי וגיבוש מעמד מדיני באיטליה. 

מן המאה ה 4 ואילך היו שטחי-קרקע נרחבים בבעלותם 
של הגמוני רומא (בחזקת ״נחלת פטרום הקדוש״ — 
!־ 611 ? ! 83001 1 תג 11 ת 3111010 ?), אולם הקסם הלך־והצסמצם 
לאחר נפילת הקיסחת המערבית במאה ה 8 מצוי היה 
עיקרם בדוכסות־רומא (שאותה חופף [בערך] מחח לאציו 
בימינו) ובצפץ־מזרח ממנה, עד לים האדריאטי (בפנטא- 
פולים (״ 5 ערי-החוף״], במחוזות מארקה ואמיליה-רומאניה) 
ובכמה מאיזורי טוסקאנה — בתחום התבונות הביזאנטית 
(האכסארכיה של ראונה) או בתחום המתבה שבין ביזאנ־ 
םי 1 ן והלאנג 1 בארדים.' חלק ניכר מהמאמצים חמדיניים של 
האפיפיורים באותה תקופה הופנה לשמירה על קניין זה. 
אולם בד־בבד עם פעילותם לחיזוק בעלות הכנטיה על 
קנייניה הקרקעיים עלה גם מעמדם המריני-השלטוני של 
האפיפיורים באיטליה עם התפוררות השלטון הביזאנטי שם. 
ברומא, כבערים אחרות׳ עברו סמכויות השלטון למעשה 
מידי המינהל הקיסרי להגמון. המינהל האפיפיות, שעסק 
ברכוש הקרקעי, הרחיב את פעילותו לתחום השלסון חצי¬ 
בות, והגמון־תמא הופיע יותר ויותר כנציג "מתנת הרומ¬ 

אים" ( 11111 ־ 1100131101 1103 < 111 ( €51 . 8 ). 

האפיפיור זכריאם ( 741 — 752 ) קיבל הבטחה מליום- 
פראנד מלך הלאנגובארדים "להחזיר" לו את שטתי "הפט־ 
רימוניום" בדופסות-רומא וכמה ערים שבהן הוכר מעמדו 
כנציג "מתנת הרומאים"! אולם חידוש התפשטותם שלהלאב- 
גובארדים בימי המלך איסטולף ( 749 — 756 ) גרם לפניית 
האפיפיורות אל ממלכת הפראנקים בבקשת הגנה, ב 754 
הבטיח פפין הגוץ (ע״ע) לאפיפיור סטפאגום 11 להגו על 



921 


כנסייה, מדינת ה־ 


922 


הא 8 יםיורות והתחייב במיסמד ("הענקת פפיך) להעניק 
לא 8 יפיוד שטחים ניכרים של דיאכסארכמז' ושל ממלכת 
הלאנגובארדים בצפון־איטליה ושל הדוכסיות הלאנג 1 באר־ 
דיות באיטליה המרכזית והדרומיות נראה שמיסמד זח הת¬ 
בסס על התביעות שהוצגו "בהענקת קלנסטנטינוס" (ע״ע 
ולה! וע״ע זיוף, עכו 755 ) למעמד "אימפריאלי" של 
האפיפיור "באיטליה ובכל שטחי המערב". ב״הענקת קאדו־ 
לום הגדול״ ( 774 ) אושרו הבטחות אלה ואף הורחבו ע״י 
הבטחת מסירת שטחים נוספים לשלטון האפיפיורות. אע״פ 
שהענקות אלה לא נתגשמו בשלימותן, נראה שבימי האפי¬ 
פיור אדריאנוס 1 ( 772 — 795 ) הוכר שלטון האפיפיור בדוב־ 
סות־רומא, בדרום־מעדב טוסקאנה, ברובה של אומבריה, 
ברצועת-החוף האדריאטי מאנקונה עד פרארה ובאמיליה 
(עד בולוניה). 

במאות ה 9 — 11 נשמטו שטחים רבים משליטתם האפק־ 
טיווית של האפיפיורים. גרמו לכך: ההתערבות המתמדת של 
השלטון הקיסרי בעניני מה״כ — אע״פ שרוב הקיסרים 
חזרו ואישרו את שלטון האפיפיורים בה — השתלטותה 
של אצולה פאודלית על שטחים נרחבים ועל המשרות 
המרכזיות במינהל ומהומות שפרצו כפעם־בפעם ברומא 
עצמה, שהביאו להדחת אפיפיורים והוצאתס־להורג בעקבות 
נסיונותיהס של כמה בתי־אצולה להשתלט על העיר ועל 
כס-האפיפיור, כגון "שלט?*הזונות" של משפחת תאופילקט 
(ע״ע). באמצע המאה ה 11 היה שלטון האפיסיודים מוגבל 
לדוכסות-רומא לשעבר ולמקצת שטחים הסמוכים לה! ואף 
בשטחים אלה ניכר היה מעמדה העצמאי של האצולה. 

עם עליית "אפיפיורי הרפורמה־ (ע״ע לאו }ס! סטפנוס 
גרגוריוס ¥11 ) באמצע המאה ה 11 נפתח מאבק ממושך 
למימוש שלטונם במה״ב. אולם למרות העצמה והיוקרה 
שבאה לאפיפיורים מכות בריתם עם הנורמאנים בדרום- 
איטליה, שהכירו ב 1059 באפיפיורים כסוזרגים פאודאלים 
על שטחי שלטונם, היו השגיהם הממשיים י של האפיפיורים 
מצוסצמים־ביותר עד לשלהי המאה ה 12 . מאבק ממושך 
התנהל בין האפיפיורות לבין הקיסרות על השטחים הנרחבים 
של ירושתה של הרוזנת מטילדה (ע״ע), והתנגדותם התקי¬ 
פה של הקיסרים מנעה התפשטות ניכרת של מה״כ בשטחי 
טוסקאנה וצפודאיטליה. 

בימי אינוצנטיוס 111 (ע״ע! 1198 — 1216 ) החלה להס¬ 
תמן מדיניות עקבית של התפשטות טריטוריאלית ותנחת* 
יסודות למינהל של¬ 
טוני יעיל. אינוצנ- 
טיום 111 סילק פקי¬ 
דים ופאודאלים גרמ¬ 
נים, 'והפרפקט של 
רומא, שעד ימיו היה 
נשבע אמונים לקיסר, 
חוייב להישבע אמו¬ 
נים לאפיפיור. הוא 
הצליח אף לממש את 
תביעות האפיפיורים 
על איזוד-החוף של 
אנקונה ועל דוכסות 
ספולטו בפנים־הארץ 
ע״י כינון שלטון יעיל ההתפתחות ההיסטורית ■ש? סרינון־הבנסיה 


בשטחים אלה וקבלת פדיווילגיות קיסריות הולמות. ניקו- 
לאוס 111 זכה ב 1278 בהכרה מלאה מצד רודו׳לף מהאבם־ 
בורג בשלטון האפיפיורים באיזור רומאניה. בהשגים אילה 
ניתן לראות את השתחררותה המלאה של מה״כ מן הפי¬ 
קוח הקיסרי ואת הפיכתה למדינה עצמאית בגבולות 
שנתקיימו בעיקרם עד המאה ה 19 , מסוף המאה ד, 13 ואילך 
לא היתד, מדינה זו מוחזקת עוד ככלולה בתחום הקיסרות 
הגרמנית-רומית. אולם גיבושה הפנימי כארג? ממלכתי 
בשלט? האפיפיורים הופרע דורות רבים מחמת התחזקותן 
של כמה משפחות־אצולדי (בתי א 1 ךסיני [ע״ע], קולונה 
[ע״ע], קאסני [ע״ע], ואחרים), שנאבקו ביניהן על השלי־ 
טח על כיס-האפיפיור ועל נכסי המדינה, וכן נאבקו עם 
העירונים על השלטון בעיר רומא. 

השליטה במחתות מדי״כ שמחוץ ל״נחלת פטרום הקדוש" 
במובנה המצומצם התחלקה למעשה בין 3 רשויות עיקריות, 
שבין פעילויותיהן לא היח תיאום: (א) לגאטים ("שלי¬ 
חים") או רקטורים ("מנהיגים, מושלים"), בדרך־כלל אנשי־ 
כמורה, נתמנו ישיתת מטעם האפיפיור לשלום במחתות, אך 
המנגנון המיבהלי-פקידותי שלידם עדיין נמצא בשלב של 
התהוות? (ב) בידי אצילים מקומיים היו סמכויות־שלטון 
בחוקף מעמדם כוואסאלים מחזיקי פאודד, מידי האפיפיור) 
(ג) מוסדות־שלטון קומונאליים קמו' בערים (ע״ע קומונה) 
שזכו בפריווילגיות מהאפיפיור. חמינהל האפיפיורי במחצית 
השניה של חמאה ח 13 השתדל להתחזק ע״י הפחתה הדרג¬ 
תית בסמכויותיהם של גורסי־השלטון האחדים, במיוחד 
באלו של הקומונות ז מכמה קומונות ניטלה זכות מינויו של 
הפודססה (ראש-העיריה). וכן הכביד הפינהל את עול 
המסים על הערים ועל האבירים והרחיב את פעילותו החקי¬ 
קתית (תוך הסתייעות במועצות המייצגות את אוכלוסיית 
המחוז) והשיפוטית (תכופות ע״י הפקעת משפטים מסויי- 
מים מספכותן של הערכאות המקומיות המקובלות והעברתם 
לשיפוטו של הךקטדר). 

במאה ד, 13 ניתוסף על תחום השלם? האפיפיורי גם 
שטח בדרום־צרפת׳ והוא הפך במאה ה 14 למושבו של 
האפיפיור (״גלות אוויני?״, 1305 — 1378 ). כבר ב 1229 < 
ושוב ב 1271 , הנחילו רוזני טולח ופואטו לכנסיה את איזור 
רוזנותונסן (״ 31551 ״£¥ : 0001131 ) שבפרובנס, וב 1305 נת¬ 
יישב האפיפיור באדני? (ע״ע), שד,יתד, מובלעת בבעלות 
בית-אנז׳ו בלב הרחבות ז ב 1348 קנה האפיפיור את העיר 
וסביבותיה מידי יורשת בית-אנז׳ו. השטחים בפרובנס שולבו 
במערכת הממשל של מד,"כ; השלט? ברומא הוסיף להיות 
להלכה בידי שליחים מטעם האפיפיור העשב באוויני?. 
אולם למעשר, נתערער השלטון האפיפיורי במה״ב שבאי¬ 
טליה לחלוטין. גרמה לכך הסתבכותם של אפיפיורי אודני? 
בסדרת מאבקים מדיניים, שצימצמו את אפשרויות פעילותם 
במר,״כ (היחסים עם הכתר הצרפתי — מזח, המאבקים עם 
הקיסרים הינריך ¥11 ולודוויג 1¥ ועם סיעת הגיבלינים 
באיטליה — מזה, ועוד). האצולה במה״כ ניצלה זאת,'נטלה 
לעצמה שטחים וסמפויות-שלט? אפיפיוריות וקומונאליות, 
והקימה מקרבה משפחות "סיניורים" (רודנים), ששלטו 
בערים ובסביבותיהן—בייחוד ברומאניד, —'שלטון עצמאי- 
למעשה, בג? בית מאלאטסטה ברימיני, בית מ?טפלטרו 
באורביגו, בית אורדלאפי בצ׳זנד" ועוד. בעיר" רומא 
עצמה השתררה אנארכיה, ומאמציו של לגאם האפיפיור 









923 


כנסיה, מדעת זז־ 


924 


האוויניוני, החשמן ברטראן דה פודה 60 ( 011 ? 10 > 1 > 1 ז 3 עזש 8 ), 
להתגבר עליה ( 1320 — 1334 ), לא נשאו סדי. מהתנגדותם 
של העירונים ללחצה של האצולה — בייחוד של בית קולו- 
נד. — צמחה תנועתו של קולה די ריאנצו (ע״ע) ב 1347 — 
1354 , שניסה כטריבון־העם לסדש את הרפובליקה הרומית, 
ונכשל גם הוא. 

שיקומה של מה״כ היה הישגו של החשמן ח. א. ק. 
אלבורנוס (ע״ע), שפעל כלגאט האפיפיור ב 1357 — 1363 
והכשיר את הקרקע לשובו של האפיפיור לרומא. באמצעים 
הכספיים הגדולים שהעמידה אוויניון לרשותו ובעזרת צבא 
שכירי-חרב הצליח אלבורנום לכפות על הסיניורים שילוב 
במסגרת השלטון האפיפיורי. הם קיבלו אישור חוקי לש דרו- 
תיהם בתורת "ממלאי-מקום [ממונים] אפוסמוליים"( 11 ז 103 ׳ג 
05101101 ^ 3 ), אולם תואר זה חייבם בתשלומים שנתיים 
כבדים ובשירות צבאי לכם האפיפיורי, והוא הוענק לתקופה 
מוגבלת (בדוץ־-כלל ל 10 שבים). באופן שמקבליו הועמדו 
במצב של תלות כאפיפיור. אלבודנוס פעל רבות אף לשיכ־ 
לולו ולייעולו של המינהל האפיפיורי במה״ב! בין השאר יזם 
וערך את הקודיפיקאציה של חקיקת האפיפיורים ומושלי־ 
המחוזות: האוסף ^ 8111121 :>^ 0$ ת 10 ז 1 ג $1:11 תס 0 שימש לחוק 
מה״כ עד אחרי התקופה הנאפוליונית. 

החנופה הרבה שנתן אלבורנוס למגמת חיזוקו של 
השלטון האפיפיודי במד,"כ הולידה חששות כבדים בשדרות 
וברפובליקות הסמוכות, כגון פירנצה ומילאנו. הפלורנטינים 
חששו להתפשטותה של מדינה אפיפיורית חזקה במרכז- 
איטליה, ולפיכך עודדו תנועת התמרדות כללית של ערים 
וסיניודים במה״ב ( 1375 ), ובמהרה נגררו למלחמה ישירה 
באסיפיותת (״מלחמת שמונת הקדושים״, 1375 — 1378 ). מל¬ 
חמה זו, שהטילה על האפיפיור מעמסה כספית ניכרת, וכן 
ירידת קרנם של האפיפיורים בעת ,,הפילוג הגדול״( 1378 — 
1417 ), עירעדו את מפעלו של אלבורנום במה״כ! ר 1 מאניה 
חזרה והתפוררה לשררות עצמאיות-כמעט, רק לאחד שחוסל 
הפילוג הצליח מרטינום ׳ע (ע״ע; 1417 — 1431 ) לחדש את 
השלטון האפיפיורי במה״ב. — להלכה נתגבשו במה״כ 
בתחילת המאה ה 15 7 יחידות-שלטון טריטוריאליות עיק¬ 
ריות, שביתן לחלקן ל 3 קבוצות, שהמושלים בהן נקבעו 
ע״פ חשיבותן: ( 1 ) העיר רומא וסביבתה — בשליטתו של 
סגן־הקאמראריוס האפוסטולי! ( 2 ) המחוזות של פרודה 
ובולוניה והמחוז (המארקה) של אנקונה (״הלגאציות״) — 
בשליטתם של לגאטים, ואיזודי־המשנה והערים שבהם — 
בשליטתם של 'רקטורים הכפופים ללגאטים; ( 3 ) מחוז 
קאמפאניה, "נחלת פטרום הקדוש" והמובלעות שבדרום־ 
צרפת — בשליטתם"של רקטורים. אולם שלטונו של מאר־ 
טינום /ו נתבסס במידה רבה מאד על הענקת רכוש 
כנסייתי ומשדות-שלטון לבני־משפחתו, בית־קולונה, ו״שיטת- 
נפוטיזם״ זו בשלטון — שבה נקטו גם האפיפיורים בדר 
רות שלאחריו — פתחה פתח לזעזועים חמורים, שליוו 
תדיר את עלייתו של כל אפיפיור חדש׳ ולמאבק מחריף- 
והולך בין משפחות האצולה הרומית על השליטה במשרות 
הפנסיה ופה״ב כאחת. ב 1499 יצא צ׳זרה בורדה (ע״ע) — 
בסיועו הפעיל של אביו אלכסנדר ד\ (ע״ע) ובתמיכתה של 
צרפת — למסע־ביבוש בולמאניה. הוא הצליח להתגבר על 
השדרות המקומיות, כבש את כל המחוז והפך אותו לדוב- 
סות בשלטונו האישי! משם יצא למסעי-ביבוש נגד שררות 


וקומונות בחלקים המרכזיים של מה״כ ואף בטוסקאנה. 
אולם המבנה המדיני שהקים התמוטט מיד עם מותו של 
אלכסנדר ך\ והמפלות שנחלו הצרפתים מידי הספרדים 
ב 1503 , והמצב במה״ב חזר לקדמותו, 

החזרת שטחי מה״כ לשלטון האפיפיורי וביסוסה־מחדש 
של המדינה היו מפעלו של יוליום 11 (ע״ע). הוא ניצל 
אח המשאבים הכספיים של הפנסיה לצרכי פד.״כ והצליח 
להתגבר על הסיניורים המקומיים ועל רוב הקומונות שעדיין 
נהנו מאוטונומיה, משום שהללו לא היו מסוגלים לעמוד 
במעמסה הכלכלית ובלחצים הצבאיים והמדיניים שהיו כרד 
כים במאבק שהתנהל בין צרפת וספרד על אדמת איטליה. 
יוליוס 11 הצטרף לברית קאמברה נגד ונציה (ע״ע, ענד 
425 ) ואילץ אותר. להחזיר את הערים שקרעה ממה״כ (ביניהן 
ראוונה ורימיני), ואח״ב אירגן את "הליגה הקדושה" נגד 
צרפת. אולם מדיניות־חוץ פעילה זו של מה״כ החלשה 
היתה לה לרועץ בימי קלמנס 1 ז^\, שתמיכתו בצרפת 
גרמה ב 1527 ללכידת רומאי בידי צבאותיו של קארל 
ששדדו ובזזו את העיר. אעפ״כ נמשך תהליך ריכוזם 
של כל שמחי מה״כ בשלשת האפיפיודי וביסוסו של 
שלטון מדיני זה. עד סוף המאה ה 16 חזרו והשתעבדו 
לאפיפיורים כל הדודנים בערי רומאניה עד פרארה (ופרארה 
בכלל), והערים בולוניה ופרוג׳ה, ואף האצולה הרומית 
איבדה מעצמתה, לאחר שגבר פיזם /ו 1 (ע״ע) על בתי 
קאראפה וקולונה. 

השלטון במה״כ התארגן במאה ה 16 במתכונת המשטרים 
האבסולוטיים באירופה. האפיפיור, ראש השלטת׳ נעזר 
ב״מזפידזת־מדינה" וב״חשמן קמרלנגו" (־ז 16 מ €2 31 מ 11 >ז 03 
101180 ), ראש לשכת האפיפיור, 'ומיינה במישרין את הלגא- 
טים, מושלי המחוזות החשובים. מוסדות־מינהל ריכוזיים 
ויעילים איפשרו לאפיפיור שלימה אפקטיווית מלאה ב* 
מה״כ. 

האפיפיור פאולוס ^ 1 (ע״ע) שוב הכנים את מדינתו 
לסבך המדיניות האירופית ע״י כריתת ברית עם צרפת 
במלחמתה נגד ספרד, לשם גירוש הספרדים מאיטליה. אולם 
צבאות בגות־הברית נוצחו ב 1555 בידי הספרדים, שהגיעו 
עד שערי רומא ואילצו את האפיפיור לוותר על כל תכניו¬ 
תיו המדיניות. מפעלה הבולט האחרון של האפיפיורות 
במדיניות־חוץ היה אירגונה ומימונה של "ברית־הקודש" או 
"הברית הנוצרית", ביזמתו של פיוס ־/ג (ע״ע) ב 1570 , 
למלחמה בתורכים, ונצחון הברית בקרב לפגטו (ע״ע),שבו 
השתתפו ספינות האפיפיור לצדם של צייהן של ספרד 
וונציה. מכאן ואילך לא הוסיפה מה״כ להופיע כגורם מדיני 
או צבאי עצמאי והמשיכה בקיום בחסותו של המעצמות 
הגדולות ששלמו באיטליה — תחילה ספרד, ואח״כ צרפת 
ואוסטריה. 

באמצע המאה ה 17 ניכרו ברור אותות ירידתה של 
מד.״כ בהתרופפות השלטון המרכזי,והתחזקותה של האצולה 
הרומית, שהשתלטה על משאבי-הכוח הכלכליים והמדיניים 
ע״י ניצול שיטת הנפוטיזם. מאמציהם של אפיפיורים אח¬ 
דים ללחום במגמה יזו זכו בהצלחה מעטה בלבד, ומעמדה 
הרופף של מה״כ השתקף בהתערבות מתמדת ומשפילה של 
לואי בענייניה הפנימיים, 

לירידה המדינית התלוותה ירידה כלכלית בולטת. 
האיכרים הזעירים התרוששו עקב ריכוז קרקעות בידי 



925 


כנסידו, מדיבת ה־ 


926 


מספר מצומצם של משפחות-אצולה והחכדתן בתנאים קשים־ 
ביותר (תופעה שבלטה במיוחד בלאצל). מצב זה גדם 
לדילדול האיכרים, לניצול מופרז של הקרקע, ולהתפשטות 
מדהימה של ש(ד וחוסד-ביטחון בדרכים. מצבן של ערי- 
המחוז היה טוב־יותר, אולם גם בהן היה המעמד הבינוני— 
שבין הכמורה הגבוהה והאצולה הרמה מזה וההמון הדל 
מזה — מצומצם למדי. רומא עדיין שמרה על מעמדה כעיר 
בין־לאומית; ב 1768 נמנו בה כ 159,000 נפש מתוך כ 2 מיליונים 
נפש במה״ה. אולם קיומה של חצר־אפיפיוד גדולה ומפוארת, 
שלא לפי קנה-המידה של מדינה קטנה ודלה, והצורד 
לשמור על מעמד הולם ופעילות דיפלומאטית בין־לאומית 
גרמו למצוקה כספית מתמדת. ב 1774 הגיע החוב הציבורי 
במה״ב ל 74 מיליון סקודי, בעוד שההכנסות השנתיות 
הסתכמו ב 2.5 מיליוני פקודי בלבד. המינהל נופח שלא- 
לצורך בידי בני־חסותם של חשמנים ומקורבי האפיפיורים! 
ב 1800 העריכו את מספרם של מועסקים מיותרים בכ 30,000 . 

לאחר כ 200 שנות קיפאון מדיני וחברתי — שהתבטא 
גם בקיפאון תרבותי — פקדו את מה״כ זעזועים ומשברים 
חמורים בהשפעת המהפכה הצרפתית. כבר ב 1791 החליטה 
האסיפה הלאומית בצרפת להפקיע את אודניון ורוזנות 
ונסן מרשות מה״כ ולספחן לצרפת. משוס־כך, וכן מתוך 
התנגדות עקרונית למדיניות האנטי-כנסייתית של המהפכה, 
נמצאה מה״כ — בדומה לשאר המדינות האיטלקיות גרורות 
אוסטריה — במחנה הקואליציה הראשונה נגד צרפת, וכש¬ 
התחיל נאפוליון בונאפארט ב 1796 במסע־הנצחונות שלו 
בצפון־איטליה — נפגעו כולן יחד. ברומא עצמה החלה 
בקרב הבורגנות הנאורה תסיסה נגד המשטר הביניימי 
האפיפיורי, ובואם לעיר של פליטים מלוכנים — מזה ושל 
תועמלנים מהפכניים — מזה, גרם למהומות, ששימשו 
אמתלא לבונאפארט לשלוח צבא למה״כ. תוך התגברות 
על התנגדות מועטת השתלטו הצרפתים בקיץ 1796 על 
ה״לגאציות" (בולוניה, פרארה, רומאניה), התקרבו לרומא 
ואילצו את האפיפיור פיוס ¥1 לחתום על שביתת־גשק׳ 
ובחורף 1797 על הסכם, שבו דתר על שטחי מה״כ בדרום- 
צרפת ועל הלגאציות והתחייב לתשלום פיצויי־מלחמה גבו¬ 
הים• הלגאציות סופחו לרפובליקה הציסאלפינית (אח״ב 
הרפובליקה האיטלקית והממלכה האיטלקית) שבחסות 
צרפת, וחיל־מצב צרפתי הושאר גם במארקה של אנקונה 
ובאומבריה עד לתשלום הפיצויים. מהומות חדשות שפרצו 
ברומא'בעקבות התנגשויות בין מתקוממים ז׳קוביניים ובין 
משטרת האפיפיור, שבמהלכן נהרג גנראל צרפתי, הביאו 
להתערבות צרפתית" בחסות הצרפתים פרצה ברומא מרידה, 
שהכריזה בפברואר 1798 על ביטול השלטון החילוני של 
האפיפיור ועל הקמת ״רפובליקה רומית״. פיוס 71 נעצר 
והועבר לצרפת, ושם מת ב 1799 . 

הרפובליקה הרומית חוסלה כעבור חדשים אחדים, עם 
פרוץ מלחמת הקואליציה השניה בקיץ 1798 , כשניגפו הצר¬ 
פתים באיטליה מפני האוסטרים והרוסים. הנאפוליטאנים 
כבשו את רומא והחזירו את משטר האפיפיור על בנו: 
האוסטרים השתלטו על הלגאציות. אולם לאחר נצחונו של 
נאפוליון בפסעו השני לאיטליה ב 1800 שוב אושרו ביסודם 
תנאי ההסכם מ 1797 ! הלגאציות הוחזרו לרפובליקה הצים־ 
אלפינית, והאפיפיור הוכר כשליטה של מ״כ מוקטנת, 
שקיומה היה תלד בחסדה של צרפת. 


פיוס ¥11 (ע״ע), שנבחר לאפיפיור, קיבל לידיו מדינה 
מדולדלת ושדודה! כלכלתה נהרסה בחילופים התכופים 
של גייסות־כיבוש, והמינהל השלטוני נתערער מיסודו ושוב 
לא היה מסוגל לפלא את תפקידו. מטעם האפיפיור נעשה 
ניסיון למו׳דרניזאציה של הממשל — אמנם בלי לפגוע 
באורח ניכר בפדיווילגיות ובנהגים מסרתיים—, בעיקר 
ע״י צירוף אישים-שלא-מן-הכמורה לממשל והישענות על 
האצולה הרומית, אולם תגיסיון הצליח באורח חלקי בלבד. 
השגים טובים יותר הושגו בתחום הכלכלי: הונהג סחר 
חפשי, ובכך הובטחה אספקה מתמדת של מיצרכי־מזון 
וסחורות אחרות במחירים יציבים וסבירים, והונהגו רפור¬ 
מות פיסקאליות ומונטריות חשובות. מגמת השיפוד הכלכלי 
נמשכה כל עוד שררו יחסים טובים בין האפיפיור לנאפוליון, 
אולם מ 1805 הורעו יחסיהם, בשל הקפדתו של פיוס ¥11 
על שמידת עצמאותה של מה״כ• גאפוליון ראה בכך מכשול 
לתכניותיו להסדרים חדשים באיטליה, ובעיקר למדיניות 
"ההסגר היבשתי" נגד המסחר עם אנגליה. הוא קרע שטחים מ- 
מה״כ וסיסחם לממלכתו האיטלקית, עד שתחום השלטון האפי־ 
סיורי צומצם ל״נחלת-פטרום־הקדוש״-לשעבר בלבד. כשהו¬ 
סיף האפיפיור לסרב ליענות לדרישות הקיסר, הכריז נאפו- 
ליון ב' 1809 על ביטול השלטון המדיני של האפיפיור ופקד 
לספח את שארית מה״כ לקיסרות הצרפתית. השטח אורגן 
ב 2 דפארטמנטים, "טראזימנו" ו״טיבר". ולעיר רומא ניתן 
מעמד של "עיר קיסרית". ילבנו שליגאפוליאון, שנולד לו 
ב 1811 , ניתן התואר "מלך רומא". פיוס ¥11 ׳ שהטיל את 
חדם־הכנסיה על נאפוליון, נעצר והוחזק כשבד תחילה בסא- 
וונה (שליד ג׳גובה) ואח״ב בארמון פונטנבלו(ליד פאריס). 

לאחר נפילת נאפוליץ היסס קונגרם־רנה תחילה לחדש 
את מה״כ. על היסוסים אלה גברה הדיפלומטיה היעילה של 
נציג האפיפיור, החשמן א. קונסלוי (ע״ע), ששיכבע 
את הקונגרס להקים מחדש את מה״כ ואת השלטת 
האפיפיודי החילוני, בהתאם למגמת הרסטוראציה של 
מדיביות-הקונגרס, ולמורת-רוחן של השכבות הנאורות 
באוכלוסיה, שראו במבנה המדיני הזה שריד מיה״ב ואבך 
נגף בדרכה של תנועת השיחרור והאיחוד של איטליה. 
מה״כ שוקמה כמעט בגבולותיה הקודמים! רק השטחים 
שמצפת לפו סופחו לממלכת לומברדיה-ונציה האוסטרית, 
והמובלעות בדרוס-צרפת לא הוחזרו לשלטון האפיפיור. 
עם שובו של פיוס ¥11 לרומא היה קונסאלוד האישיות 
המרכזית בממשל, והוא השתדל לנהוג במתינות באירגונה 
החדש של המדינה, ע״י התפשרות עם כמה רעיונות 
וגורמים שנקלטו בה בשנות השלטת הצרפתי. ב 1816 הוסדר 
המיגהל ב 17 המחתות, שלהם נתסלקה המדינה, במתכונת 
ריכוזית ואחידה, והפריווילגיות והזכויות היותרות המסר- 
תיות של גופים ואישים בוטלו כליל. רפורמות חלקיות 
הונהגו בתחומי החקיקה והמשפט, המיסוי, 'הפינאנסים, ועוד. 
לעומת זה נשאר הממשל המדיני אבסולוטי וכנסייתי, ללא 
מתן חלק בשלטת לנציגות האוכלוסיה. 

התקדמות מתונה זו נתקלה בהתנגדות עזה ועקיבה ה! 
מימין — מצד חוגים ראקציוניים בכנסיה ובקרב האצולה, 
שראו בתיקונים סטיה ימן המסורת —, הן משמאל — כגת 
מצד אגודות הקרבונרים (ע״ע). שגי הצדדים הקימו אירגוני- 
מחתרת אלימים, שזרעו טרור במה״כ! עליו ניתוספה 
בכפמם ובדרכים מכת שודדים מקרב האיכרות הממששת, 



927 


כנסיה, מדינת ה־ — כנסת הגדולה 


928 


שנהנו מקשריהם עם המחתרות ומאזלת־ידז של השלטון 
האפיפמדי. מדיניות של היפה משטרתי, צנזורה חמורה 
ורדיפות משפטיות נגד הקאדבונארים והליבראלים יצרה 
תסיסה מדינית מתמדת, שהידרדרה תכופות להתמרדות. 

התגברות הדיכוי בימי לאל ^ x1 (ע״ע; 1823 — 1829 ) 
ופיוס 11 ד׳\ (ע״ע; 1829 — 1830 ) חיזקה את הקאדבונארים 
והליבראלים בטה״כ; כשעלה השמרני הנוקשה גרגלריוס 
^ע x (ע״ע) על כם־פטרוס, פרצה מרידת קארפונאדים בבו¬ 
לוניה ( 1831 )! היא'התפשטה על פני אומבריה, דלמאניה 
והמארקה < האפיפיור ביקש את עזרת אוסטריה, תו התערבה 
מיד, וצבאה השתלט בקלות על פדארה, ראוונה, בולוניה 
ואנקלנה. בניגוד להבטחותיו ערב בחירתו ולעצת המעצמות, 
סירב האפיפיור בעקשנות להנהיג ליבראליזאציה־כלשהי 
בממשל מה״כ. כתוצאה מכד נמשכה התסיסה המדינית 
במה״ב, ובלטו בה מציני (ע״ע) ותנועת "איטליה הצעירה". 
תנועה זו, שדגלה באיחוד איטליה, שמשטרה יהיה רפובלי¬ 
קני ורומא לבירתה, ראתה כאפיפיור ובשלטונו במה״כ 
מכשול עיקרי להגשמת מטרתה, 

בחירתו ב 1846 של פיוס £ט (ע״ע), שנחשב למצדד 
בעקרונות ליבראליים ובאיחוד איטליה, נתקבלה בהתלה¬ 
בות. פיוס הקים ממשלה אזרחית, שרק אחד׳ מחבריה 
חייב להיות כומר, ולידה פעלה — בפעם הראשונה בתו¬ 
לדות מה״כ — מועצה נבחרת. מינהל העיר רומא נמסר 
לעיריה נבחרת. אולם הליבראלים וחסידי האיחוד הלאומי 
גתאכזבו, כשסירב האפיפיור ב 1848 להצטרף למלחמת- 
שיחדור כל-איסלקית נגד האוסטרים. באווירת האכזבה 
מ״בגידת" האפיפיור השתלטו מהפכנים קיצונים על 
התנועה הליבראלית־לאומית, התקוממו במה״כ וברומא, 
ואילצו את פיוס למסור את השלטה לידיהם (נובמבר 
1848 ). האפיפיור נמלט לגאסה שבממלכת נאפולי, וברומא 
התכנסה אסיפה מכוננת, וזו הכריזה בפברואר 1849 על 
ביטול השלטון החילוני של האפיפיור ועל הקמת רפובליקה 
רומית דמוקראטית; מראשיה של זו היו מאציני וגריבלדי 
(ע״ע). לואי נאפוליון (ע״ע נפוליון 111 ) שכנשיא־צרפת 
רצה לזכות בתמיכת הכוחות הקלריקאליים בארצו במזימו¬ 
תיו הקיסריות — שלח צבא צרפתי לדכא את ההתמרדות 
ברומא, וצבא אוסטרי דיכא אותה במחוזות. הצבאות הזרים 
נשארו במה״כ כחילות־מצב גם לאחר שובו של האפיפיור 
לרומא ב 1850 ! בשובו לא חודש הממשל החוקתי של 1846 . 

מעתה נתרכזו חוגי הלאומיים ושוחרי הקידמה מסביב 
לממלכת סאדדיניה-פיימונמה כנושאת דגל איחוד איטליה. 
תבוסת אוסטריה מידי צרפת וסארדיניה במלחמת 1859 
ויציאת הכוחות האוסטריים ממה״כ גררה התמרדות מיידית 
של האוכלוסיה, ובאוגוסט 1859 הצביעו תושבי רומאניה 
בעד סיפוח לממלכת סארדיניה (ע״ע איטליה, עמ׳ 741 ). 
מסעו של גריבאלדי דיד ממלכת-נאפולי לעבר רומא נתן 
לקוור (ע״ע) אמתלה להתערבות נוספת במה״ב, ולאחד 
ניצחץ קל על צבא האפיפיור, השתלט צבא סארדיניה גם 
על המאדקה ועל אומבריה. בנובמבר 1860 אישרו תושבי 
המחוזות במשאלי״עם, ברוב-קולות עצום׳ את הסיפוח לממ¬ 
לכת איטליה החדשה. 

םה״כ הצטמצמה עתה לרומא ולסביבתה הקרובה. אולם 
הפאטריוטים האיטלקים, ובראשם גריבאלדי, לא השלימו 
עם המצב שנוצר, ועשו כמה נסיונות להשתלט על העיר, 


ורק נוכחות חיל־מצב צרפתי בה מנעה את סיפוחה 
לאיטליה. יציאת חיל־מצב זה בעקבות מלחמת פרוסיה— 
צרפת ונפילת נאפוליון 111 איפשרה את כיבוש העיר בידי 
צבא איטליה ( 20.9.1870 ), ועל-סמך משאל-עם הכריז וי טוריו 
אמגואלה 11 על סיפוחה והפיכתה לבירת איטליה. 

בכך הושם למעשה קץ לקיומה של מה״כ; אולם האפי¬ 
פיורות הכירה בזאת רשמית רק ב 1929 , כשהוקמה "מדינת 
קרית־ד,וטיקן" ב״הסכם־הלאטראן". 

וע״ע איטליה: היסטוריה, ושם מפיות, עם׳ 733 , 736 , 
742 ; וטיקן; כנסיה; רומא. 

, 1880/2 , 1-11 , 5 * 101 ) 7951 * 11 * 17 ^ 1 . 3 * 191 * 111 * 5 * 0 . 4 ^ 

- 17 ) 1 . 3 £ה* 81 *ז 15 * £1 . 3 * 111 * 81 * 5 * 0 ^ז*^^* 01* ^x ,ז? 1311 ל ( 

* 3 *?*ת?* 75 * 5 ה 7 **? 1x5 ״ 1 ־, 1907 , 5 * 1751001 * 8 * 

** 9 ^ #01111 * £1171 *# , 11 ־ 601131 36 > ; 1912 4 , 1£181 

. 0 , 1920 ,* 0£ 11 *^ 1710 315 * 110171 * 3 1 1*5 1X1511111110115 * 
,״ 1932 * 1 ? 0 /׳׳ 1 * 1 ? * 3 * 01710111 >! 1 ז 1€5110 *($ 101131, 1x1 ^ 

;״ 1950 , 1305-1378 ' 1 > 5 * 51# ? 1(1, 1x5 
/ 0 01135 * 1 * 11 * 1 ,׳ £1 י 1 ז 3 ׳״ 1 , 1947 ,* 11 * 111 1 * 011 * #01 *# 

£ 81411 * £11151 . 2 11 * 11 * 4 * 0 , 01300 ־ 11111 ? . 11 , 1965 
* 01 )ה* 1 ז 1 ס 13 זס{ 10 * 11 * 51 1.0 , 3 ׳ 1 \נ ; 1966 , 5 * 901 ) 715 * 11 * £17 1 ) 

1966 , 50 * €81 * 11 * 3 10 * 51 110 * 1 ) 

אט. ל. 

כנסת הגדולה, הגוף בעל הסמכות העליונה ביהדות בתקו¬ 
פות הראשונות שלאחר שיבת־ציון. המקורות 
התלמודיים מדברים בדרן־-כלל על "אנשי כנה״ג", ובמשנת 
אבות הקדומה (א׳, א׳) הם נזכרים כחוליה בשלשלת מקבלי 
התורה, ומיוחסות להם 3 אמרות: "הוו מתונים בדין, העמידו 
תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה". שמעון הצדיק (ע״ע) 
היה "משיירי" כגה״ג, ובממנו קיבל אנטיגנוס איש סוכו 
(ע״ע), ואחריו באים הזוגות (ע״ע). חז״ל תולים באנשי 
כנה״ג פעילות רב-גונית בתחום הדתי, אד עוברים בשתיקה 
על תפקידם בחיים המדיניים. בעיקר קשור שמם עם קביעת 
נוסחי התפילה והברכות (ברב׳ ל״ג, ע״א) וחתימת כתבי- 
הקודש; אך הם נזהרים גם בזיקה לפיתוח ההלכה והאגדה 
בכללותן. הם "כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת 
אסתד׳ (ב״ב ט״ו, ע״א), ו״בראשונה היו אומרים משלי 
ושה״ש וקהלת גנוזים היו... עד שבאו אנשי כנה״ג ופירשום" 
(אדר״ג נו״א, פ״א). מובאת דעה שאנשי כנה״ג הם ש״התקינו 
מדרש הלכות והגדות" (דעה אחרת מייחסת פעולה זו לר' 
עקיבא] (ירד שקלים ה׳, א׳). מלבד משנת אבות, עיקר 
המקורות על אנשי כנה״ג הם משל אמוראים (פס׳ נ/ ע״ב; 
מג׳ י׳, ע״ב), ואין הם מלמדים דבד על תפקידם ומעשיהם. 
האמוראים עצמם הסבירו את השם, ש״למה נקרא שמן אנשי 
כנה״ג — שהחזירו את הגדולה לישנה" (ירר מג׳ ג/ ז׳). מן 
המקורות ניכר עכ״פ שאנשי כנה״ג מתקשרים עם האסיפות 
הגדולות שנתקיימו בימי עזרא ונחמיה (נחס׳ ח—י), שהשניה 
בהן כרתה את האמנה (ירו׳ ברב׳ א/ ר, ועוד); מה שמיוחס 
לאנשי כנה״ג נזקף במקורות אחרים לזכותם של "מאה 
ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים" (ידר ברב׳ ב׳, 
ד׳; והשר בבלי מג׳ י״ז, ע״ב), ומספרים אלה קשורים, 
כנראה, ברשימז׳ת השמות שבס׳ נחמיה. קשר זה היה ברור 
גם לרמב״ם׳ המזהה, בהקדמתו ל״יד ה חזקה", את אנשי כנה״ג 
עם בית-דינו של עזרא. בין החוקרים החדשים סבור גם נחמן 
קרז׳כמל (ע״ע) שאסיפתו של נחמיה היא שנקראה כנה״ג 
בפי החכמים, ושהיא נשארה כמוסד קבוע במשך במה דורות. 
רבים מן החוקרים שאחריו הסכימו לדעה זו, ואף ראו בכנה״ג 
את מוסד-ההנהגה הראשי של האומה, שהיה זהה, למעשה, 



929 


כנסת הגדולה — כנען 


930 


עם הסנהדרין (ע״ע), אולם היו שנטו לראות ב״כנה״ג" שם 
לסנאט ה״פאטריקי" של התקופה, ה״חבר"! אחרים, לעומתם, 
סבורים שהכנה״ג לא כללה את הכהן־הגדול ומועצתו, אלא 
את החכמים. כמה חוקרים שיערו, שבל המוסד אינו היסטורי, 
אלא "זכרון" לאסיפה שבס׳ נחמיה. הועלתה גם השערה, 
שהכוונה לאסיפת־העם הנזכרת בס׳ חשמ״א (י״ד), וש* 
"שמעון הצדיק" זהה עם שמעון החשמונאי. יש מבטלים את 
קיומה של הכה״ג כמוסד ומזהים את "אנשי כנה״ג" עם 
דור שיבת־ציון בכלל, ויש סבורים שהכנה״ג היא בית־דין 
המרכזי של כנסת החסידים (ע״ע חסיד), שאת ייסודה מייוד 
סים לעזרא וסיעתו, ושהיא נקראה "גדולה" בהשוואה לכתי- 
הדין המקומיים. לאחרונה הוצע להעתיק אח הופעתו של 
המושג — ע״פ תפיסה זו — ל 150 שנה לאחר ימי עזרא. 

מתקבלת על הדעת הסברה׳ שאכן המקורות מכוונים 
לאסיפה שבימי עזרא ונחמיה, אלא שגם ביהודה ההלניססית 
והחשמונאית־הקדומה היה מוסד בלתי-קבוע של אסיפת־עם 
כוללת, של אזרחי יהודה, שהיתה מתכנסת כל אימת שצריך 
היה לקבל החלטות קונסטיטוציוניות או מדיניות בעלות 
חשיבות דאשונה־במעלה. כאב־סיפום לכנסים אלה שימשה 
האסיפה הגדולה שבימי עזרא ונחמיה, שנשארה בזכרון 
הדורות ככנה״ג בה״א הידיעה. האסיפה הגדולה, שהחליטה 
על מסירת הכהונה־הגדולה והנשיאות לידי שמעון החשמונאי 
וביתו, קרויה בנוסח היווני של ם , חשמונאים וו ו^ 7 ( 0 ׳ו 0 ׳\ט 0 
ןוג 6 ׳ו^ (חשמ״א י״ד, כ״ח) — תרגום המושג העברי כנה״ג. 

בין היסודות המרכיבים את הכנה״ג בימי שמעון נזכרים 
הבהנים, העם, ראשייהאומה חקני־האדץ! מכאן שאין לזהות 
בשום פנים את האסיפה הזאת עם "מועצת הזקנים". אץ 
באפשרותנו לקבוע באיזו צורה נתקבלו ההחלטות שם. — 
מימי שלטה בית־חשמונאי ואילך אין הכנה״ג נזכרת עוד, 

י. ניטמאו. אנשי כגה״ג(השלח, כ״א), תרס״ט.• א. א. םי 1 ־ 

קלשטץ, הפרושים ואנשי כנה״ג, חש״י 1 ,#ז״סהזו״״ס • 1 

, 6 29 ,** 111 ** 01 ? 10 * 4 * 61 ? 0 *£ס 8 £ 10 1 * * 1011 * 61 ' 1 * 5X4 

* 111 / 0 ** 1 * 114 * 1 * 0 51 * £1 * 16 מ 1 71 * 015 ^ 14 ( 8 . 0 ן 1867 

- 7710$ 1 * 1/1 " ,מ 3 וחז 0 ^ 81 .£ ; 1930 < }) 7 , 111 , £70 1511071 * 01 

, 1 * 301 ^ .א ; 1948 ,(¥״! ,. 81131 . " 15 * 205107 ** 50718 * 710 

1 > ¥31 ז 133 ) * 480814 * 1 ץ 5 01 ** 0 15 ( 1 / 0 ** 0514 /ז * £6 

. 1967 , 00 

מנ. ש. 

כנען, במקרא ובתעודות בלשונות המזרח הקדום — שם 
של התחום הגאוגראפי של א״י ודרום־סוריה, וכן 
של העם (או העממים) שבתחום זה: כנענים (כ—ם)! השם 
משמש גם לציון מעמד חברתי או מקצועי. 

השם כ׳ ידוע מן המקורות מאמצע האלף ה 2 לפסה״ג. 

הוא נזכר לראשונה בכתובת אד-רימי מלך אללה׳(ע״ע [כרך־ 
מילואים]) מן המאה ה 15 , בצורת 1 זו 1 ת-ג.ת 1-1 .>ו 31 !ת(= "ארץ 
כ׳"), לציון תחום־מושבם הגאוגראפי של הב—ם בשטח 
שמדרחש־מערב לאללה/ בכתובת אמנחתפ 11 (ע״ע) בדבר 
מסעו לא״י ולסוריה נמנים 640 ״פנענד 0 * 0 ״>[) בין השבו¬ 
יים שלקח (בהקבלה ל 550 ״מריב״ =־ בני אצולה צבאית), 
וציון זה יוצא בפירוש לבעלי־מקצוע. בתעודות נוזו (ע״ע), 
מן המאה ה 15 , זהה השם חו 3111 ח״ 4 עם !״• 13631 , שהוראתו 
סוג־ארגמן, המקביל ל 5 !׳\ 01 ק> היווני, והאאומרים שמכאן השם 
פויניקיה, בפי היוונים, לארץ־החוף הכנענית — "ארץ האר¬ 
גמן", ע״ש הצבע שהיה מוסק מחלזונות החוף. מסתבר, 
ש״כנענו" גם הם אינם אלא בעלי־מקצוע למלאכת הארגמן, 
תושבי סוריה או ארץ־כ/ 


בתעודות מצריות מסוף האלף ה 2 נזכר גם המושג הגאד־ 
גראפי פא-כ׳ = הכ׳ — האיזור בקדמת־אסיה שהיה תחת 
שלטונה או השפעתה של מצרים. בתעודות אל־עמארנה בזכ¬ 
רים ת 366 חנ£ — כציון לעם או לשכבה מקצועית, וומנ 31 ת £1 
או ג״ 6 ^ו 1 > 1 כציון לתחום גאוגראפי-מדיני. לפי פילון״מגבל 
התייחסו הכ—ם על אביהם הקדום "כגע". נמצא שכבר באלף 
ה 2 לפסה״ג יצא השם כ׳ — על סיומותיו החוריות־אכדיות — 
למשמעות המשולשת של ארץ, עם ומעמד או מקצוע, ואין 
לדעת מהו הקמאי שביניהם. 

אף ב מ ק ר א נתייחד השם להוראות הרבה. בפרשת בני¬ 
נה (ברא׳ י, ו) כ׳ הוא אחד מבני חם (ע״ע), ליד כוש, מצרים 
ופוט, והדבר משקף את המציאות ההיסטורית מן הסאה ה 15 
לפסה״ג ואילך, כשאת כ׳ היתה חלק מהממלכה המצרית, 
על-יד כוש. בני כ׳ הנמנים שם (סו־—כב) הם: צידון, חת, 
היבוסי, תאמרי, הגרגשי, החד, הערקי, הסיני, הארודי, 
הצמרי. החמתי. לפי רשימה זו אץ הציון כ׳ חופף ישות 
אתנית אלא גאוגראפית: תחום ההתפשטות הכנענית מגיע 
בצפון עד לשטח ההשפעה החתית בסוריה הצפונית (ושטח 
זה בכלל), מה שמתאים לכתובת אללה׳, ובדרום מגיע הגבול 
עד עזה (שם י, יס). — לאחר-מכן מציץ השם כ׳ במקרא 
את התחום המצומצם שנועד לבני-ישראל לאחר יציאתם 
ממצרים, והגבול "מצידן באסה גררה עד עזה" מתווה גם 
יחידה נפרדת בתוך שסח כ׳ הנרחב, ההולמת בקווים כלליים 
תחום מצומצם זה, שאינו כולל את פניקיה וחלקים מסוריה. 
זוהי "את כ׳ לגבולותיה" (לפי במד׳ לד, א—יב), הנמשכת 
בצפון מלבוא חמת עד לרבלה׳ משם בצד מזרח — לכנרת, 
לירדן ולים־המלח, ומכאן — דרך הנגב — עד לקדש ברנע 
ו״לנחל־מצרים שבגבול סיני. עבר־הירדן המזרחי'לא נכלל 
בתחומי כ׳, כשם שלא נכלל בפרובינציה המצרית. 

במקרא משתקפים שינויים שחלו במושג כ׳ במרוצת הזמ¬ 
נים, פעמים מודגש שהב—ם יושבים במישור החו׳ף ובבקעת 
הירדן (במד׳ יג, כט< יהו׳ יג, ג׳ ועוד), דש שגם יושבי 
ההר, הנגב והשפלה נמנים עליהם (שופ׳ א, ט). אפשר שה¬ 
כוונה לריפוזים מסדימים של כ—ם, ואפשר שלפנינו בבואה 
להצטמצמות תחומי־התיישבותם של הב—ם על סף האלף 
ה 1 לפסה״נ, בעקבות כיבושי ישראל וגויי-הים. אץ בידינו היום 
להבדיל בתחומי את כ׳, ע״ם המקרא, בין ה״אמרי" (ע״ע) 
לבין ד!כ—ם כמושג אתני, החופף את האוכלוסיה היושבת 
באת כ׳ (השר יהר יא, ג! שם כד, ח—טח שום׳ א, א, 
לג—לח ועוד). בברית־בץ־הבתרים (ברא׳ טו. יח—בא) 
נמנים באת ש״מנהר מצרים עד... נהר פרת״ — שהיא 
את־כ׳ במובן הרחב — 10 עמים, ש״הכגעני" הוא אחד מהם. 
בפרשות המקרא הדנות בהתגחלות־בפועל נמנים עפ״ר 6 
עמים: "הכנעני והזזתי והאמרי והפתי והחד והיבוסי"(לרא¬ 
שונה שט׳ ג, ח, יז, ועוד הרבה בתורה, לפעמים בחילופי 
הסדר; וכן יהר ט, א, ועוד; שום׳ ג, ה! ועור)? לפעמים 
מיתוסף עליהם ״הגרגשי״ (רב׳ ז. א; יהר כד, יא) — "ד 
עממיך בלשץ חז״ל. על אחדים מן "העמים" הללו ועל הת¬ 
ייחסותם לה—ם אין אנו יודעים מאומה. — בתקופות מאוח- 
רות־יותר אבד הפירוש הראלי למושג כ , , והוא שימש הגדרה 
היסטורית לתחום־מושבם' של אוכלוסי י׳את הקדומים (יהז׳ 
סז, ג), או ציון אתני לפניקים (עוב׳ א, כ) וליושבי חבל- 
הים (צםנ ׳ ב, ה). ישעיהו (יט, יח) מזכיר 5 ערים במצרים 
אשר תדברנה "שפח ב׳", אך הנבואה סתומה. 



931 


כנען 


932 


גם במקרא בא ד.שם "כנעני" בנרדף לאומנים ולסוחרים, 
וכנראה נשתמר בכך זכר לציון המקצועי הקדום. על אנשי 
צור נאמר: "אשר סחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ" (ישע׳ 
בג, ח), ובדרך השלילה: "כ׳ בידו מאזני מרמה" (הוש׳ יב, 
ח). בבל, שהיתר. המרכז הבין־לאומי למסחר׳ קרויה בסי 
יחזקאל (יז, ד) ״ארץ כ׳... עיר רכלים" (השר גם שם טז, 
כט). צפניה מקביל את "עם ב׳" ל״נסילי בסף"(צפנ׳ א, יא), 
וביטויים כ״חגור נתנה לכנעני"(מש׳ לא, בד), "יחצוהו בין 
כנענים״ (איוב מ, ל) ובד׳ — מצביעים על הזהות כנעני = 
סוחר בפי הבריות. מצוי גם המונח "כנעה" במשמע של 
סחורה או רכוש (ירם׳ י, יז). 

המושג כ—טלפי מובנו המודרני חל על דוברי שמית־ 
מערבית (צפונית). מסתבר שכבר באלף ה 3 לפסה״ג היו 
שמיים־מערביים בסוריה ובא״י, וע״פ תעודות אפשר לקבוע 
שבאלף ה 2 כבר ישבו שם דרך־קבע! מלים שמיות־מערביות 
מושאלות מצויות בתעודות מצריות, בתעודות מארי, בכתבי 
אוגרית ובמכתבי אל־עסארנה. גלי הפלישות שפקדו את 
המזרח באלף ה 2 החדירו לארץ גם חורים (ע״ע [ה]חדי), 
שנתמזגו באוכלוסיה. כבד באלף ה 3 לפסה״נ עמדה מצרים 
בקשרי־מסחר עם ארץ כ׳. והשפעתה שם גדלה באלף ה 2 
לכדי השתלטות על המסחר ועל הדרכים הראשיות. בסופה 
של המחצית ה 1 של האלף ה 2 שלטו בבל האיזור בני החיק־ 
ם 1 ם (ע״ע). עם תקומת הממלכה המצרית החדשה במחצית 
האלף ה 2 היתד. כ׳ לפרובינציה מצרית, תוך תהליך רצוף 
של מרידות, החדרה תרבותית מצרית ומסעות צבאיים של 
הפרעונים. מלכי כ , היו מתמרדים תדיר נגד המצרים, אולם 
בגלל סיכסוכיהם המתמידים לא יבלו להשתחרר לחלוטין 
מעול הפרעונים, עד שחדרו לארץ גורמים אתניים חדשים — 
שבטי העברים ממזרח וגויי־הים ממערב, במאות ה 14 — 12 
לפסה״נ. 

ר,כ—ם — ביתר דיוק: העממים הכנעניים — מעולם לא 
הגיעו להקמת אירגון מדיני־לאומי כולל ומקיף. ארץ כ׳ היתה 
מפוצלת למספר רב של "ממלכות" קטנות או זעירות—ערים* 
מדינות, שכל אחת מהן לא היתד. אלא עיר ו״בנותיה" ז כל 
אחת מהן היתה עצמאית ושרויד, בהתחרות ובמלחמה עם 
שכנותיה או בקשרי־ברית עמן — מצב המזכיר מבחינה 
מסויימת את יחץ הקלאסית ואת הפולים שלה. לבל עיר היה 
"מלך" משלה, ום' יהושע (יב, ז—כד) מונה "מלבים שלשים 
ואחד", שאותם הבה יהושע בתחום ארץ ב׳ שנכבש על־ידו. 
לפעמים היו מספר מלכים ועריהם באים בברית לצרכי שעה, 
ולפעמים היתד. עיר אחת מתעלה למעמד של הגמוניה על 
איזור מסויים! בתקופת הכיבוש הישראלי, למשל, היתה 
חצור (ע״ע) "ראש בל הממלכות האלה" [שבצפון א״י] (יהו׳ 
יא, י). 

ל ש ו ג ם של הב—ם הצפוניים ידועה לנו מכתבי אוגרית 
(ע״ע, וכרך־מילואים)ן האוגריתית, עם כל קרבתה לעברית, 
היא לשת נפרדת מזו האחרונה. מן הכתובות המעטות בלשו¬ 
נות שהיו מדוברות באיזור הדרומי שהגיעו לידנו(ע״ע מואב! 
מישע) מסתבר שהללו קרובות לעברית המקראית, וייתכן 
ש״שפת כ׳" (ו" לעיל) אינה אלא עברית, או עכ״ס ניב או 
ניבים של העברית (וע״ע ש מ י ו ת, ל ש ו נ ו ת). 

ממכלול המימצאים הארכאולוגיים מסוריה ומא״י אנו 
למדים שתרבותם החמרית של הב—ם עמדה על רמה גבוהה. 
על המשטר החברתי והכלכלי אין לנו עדות־של־מפש, 



כדקטורת נעורת סנדל עם סטלי נחע 
ויונים (הסאה ה 12 לפסה״ג, נית-ל>אז.) 


המבוססת על תעודות 

ספרותיות, אלא לגבי 

ערי־כ׳ הצפוניות, ש¬ 

היו קרובות לתחום 

השפעות התרבויות 

החיתית והמסופוסא- 

סית (אללח/ אוגרית, 

גבל [ע״ע], ועוד), 

ומתקופה מאוחרת־ 

יותר — גם מערי 

פניקיה (צור, צידץ)< 

אולם מסתבר שניתן 

להקיש מאלה גם על 

העולם הכנעני הדרו¬ 

מי (בשטח א״י) ש¬ 

בתחום ההשפעה ה¬ 

מצרית. בדומה למש¬ 

טר שבממלכות הגדו¬ 

לות השכנות היה גם 

המשטר החברתי בב׳ 

מושתת, לפחות בחלקו, על עבדות או עבודח־כפיה. הכלכלה, 

גם זו של עדי־המסחר הצפוניות, עמדה על החקלאות. קיימות 

היו אחוזות ממלכתיות, שבהן היה המלך רשאי לעשות 

כבתוך שלו. הוא היה לוקח ("נושא") אדמות ומעבירן מבע¬ 

לות לבעלות ברצונו, מעניק פריווילגיות למקורביו ומססחס 

למעמדות המיוחסים < הוא היה נוטל מס משדות־תבואה, 

מזיתים ומכרמים. אפשר ש״משפם המלך", שאותו מפרס 

שמואל (שמ״א ח), מתאר את המשטר שהיה נהוג בערים 

הכנעניות. בקרב אזרחי הערים היו קיימות, כנראה, אגודות 

של כהנים, של לוחמים, של סוחרים ושל בעלי-מלאכה. 

ד ת ם של הב—ם שקדמו לישראל אינה ידועה לנו מתעו¬ 

דות מקוריות בנות־זמבם, ואבו למדים עליה בעיקר ע״פ הקש 

מן הממצאים באוגרית ובפניקיה, ע״ם שרידים ארכאולוגיים 

וע״ס האזהרות שבמקרא! מסתבר שהיא היתה י מעורבת 

מאלמנטים שונים. האלים והאלות הראשיים היו אל (תם׳: 

ע״ע אוגרית, עמ׳ 686 ), בעל (תמ׳: ע״ע, עם׳ 255/6 ), 

עשתורת, ענת (ע״ע) ואשרה (ע״ע). 

הב—ם זיהו את אליהם עם אלים 

אחרים שהיו ידועים במזרח, לפי 

הסינקרטיזם האפייני לדתות עמי- 

הקדם." אמונתם של הב—ם התגל¬ 

מה בפולחן, שכלל גם קרבנות־ 

אדם (ע״ע מלך) ופריצות מינית 

(ע״ע קדשים וקדשות). המיתולוגיה 

שלהם, כפי שהיא מוצגת בספרות 

אוגרית, ספוגה שפיכות־דמים וגילוי- 

עריות. התורה מתעבת את פולחן 

ד.כ—ם, וחוקות כ׳ היו לשם־דבר 

למיאום ולשיקוץ (ויק׳ יח, ג, בד—לו 

דב׳ ז, כה.—כו* שם כ, יח). בני- 

ישראל לא רק שהוזהרו שלא לכרות 

ברית עם הב—ם ולא להתחתן בהם, 

פסיידירוניח ׳* 5 " שת 'י " אלא אף נצטוו להחרים את עמי כ׳ עד 
(םחקו 8 ח-הנר 1 גזח 

התיכונה ב׳, נהריה) כדי השמד גמור. תיעוב זה משתקף 



933 


כנען 


כנפוריים 


934 


כבר בסיפורים על האבות — שנמנעו מלהתחתן בכ—ם 
(ברא , כד, ג! כח, ו), שלא כבשאר תאומות — ועוז* קודם- 
לכן במעשה סם אבי כ׳ (שם ט, כב—כז), המרמז אולי 
לגילוי־עריות של ד,כ—ם לעתיד־לבוא — בחינת "מעשי 
אבות סימן לבנים". קללת נח חלה על כנען, והיא 
מכוונת בפירוש — בכל עצמתה וייחודה — לעמי כ׳ בדורות 
הבאים. 

הכיבוש הישראלי מוטט את ערי־המלוכה של כ/ 
אע״ס שד.כ—ם הוסיפו לשבת כגורם עצמאי בעמקים ועל 
חוף־הים. בתקופת המלוכה הישראלית חל, ככל הנראה, 
המושג כ״ — כמושג ראלי ולא כזכר לעבר — על ערי־החוף 
הפניקיות (צור, צידון, גבל וארוד), שרק בהן נתקיימה 
בזמן ההוא תרבות כנענית. הב—ם היו מעתה ליורדי־ים 
ולגורם בעל משקל מכריע בציוויליזאציה של ארצות־הקדם, 
לא רק כמתווך בין ארצות המזרח הקדום לבין התרבות 
חאגאית-יוונית, אלא גם כנושא של תרבות עצמאית בתחום 
המלאכה והאמנות בסניפיה השונים של פניקיה, בחופי הים 
התיכון ובאייו (ע״ע קרת־חדשת ! תרשיש). — אין ספק, 
שלמורשת הכנענית נודעה השפעה על ישראל בלשת, בכתב. 
בתרבות הטכנית, בסדרי המבנה החברתי ובמנהל הממלכתי. 

בספרותי העברית בי ה "ב מקובלים היו המונחים "כ , " 

ו״כ—ם" לציון ארצות הסלאווים ועמיהם, מאחד שהסלאווים 
נודעו במערב־אירופה תחילה כעבדים שהובאו מן הארצות 
ההן, 

א. ראובני, שם חם ויפת, 87 — 115 , תרצ״ב! י. קויפמן, חול¬ 
דות האמונה הישראלית, א׳ ווו, 524 >— 659 . תרצ״ח 1 מ. ד. 
קאסוסו, האלה ענת, תשי״א 1 הנ״ל. מנח עד אברהם, 102 — 

116 . 134 — 136 , 143 — 148 , תשי״ג! ב. מזר, ארץ כנען ערב 
תקופת האבות (ארץ־ישראל, ג׳) תשי״ד! , 111 ־ 80 . 11 ־ 1 . 14 .־ז 

,/) ) 11 ( 50/111 ) 0 .£ , 1911 , 7 ) 170 ) 7 ) 0/100710 ( 1 

-? 10 ■)׳ 1 ) 0 ) 7/1 , £13105 .( ,־ 1931 , 61-186 , 2 , 11 , 75117115 ) 05 . 

■) 1 ( 7 , 111 זן[ז 10 1 ־ 501 ) 

/י 1 )־] , 1121005 ־ 8 11 ־ £012011 ) 5 ) €071007111 ) 1/1 / 0 11£1071 ) 7 

; 1959 , 57-98 , 111 . 71 )^ 171 ( 50 ) 171 ) 10 ,: 2111 71 ; 1950 ,([ 01 ־ 1 ־£ 

) 1 ( 7 ,. 111 ; 1957 ,( 1 קקט 5 7 \) € / 0 {) %0 ) 7 ) 7/1 ,ץ 053 [ 

, 7 ) 1107100710 1 > 1/1115 {( 5 1 ) 0 ,ט־ 4 | 1 ( ; 1964 , 5 ) €071007111 

1966 

שר. א. 

"כנענים", זרם אידאולזגי-פוליטי, שמצא את ביטויו 
הראשוני בספרות העברית החדשה בא״י. תחילתו 
נעוצה ב״תנועת העברים הצעירים", שהתארגנה שנים 
אחדות לפני קום המדינה במגמה לכונן בא״י ישות לאומית 
"עברית" "כחברה טריטוריאלית תרבותית הפתוחה לבל 
אדם בלי הבדל גזע ואמונה". השקפותיה באו על ביטויין, 
בעיקר, בכה״ע "המאבק" ו״אלף", ומראשי־המדברים בה היו 
הסופרים י. רטוש, א. אמיר, ע. אורנן, ב. תמוז וע. קינן. 
רעיונותיה של התנועה השתלשלו מן הביקורת הלאומית- 
החילונית (טשרניחובסקי׳ ברדיצ׳בסקי, שניאור, הזז ["הדר¬ 
שה"]) על היהדות המסרתית. התנועה מתחה ביקורת על 
היהדות הגלותית, על דת־ישראל, מוסדותיה, ערכיה ומצוו¬ 
תיה, ועל דרך ההיסטוריה היהודית כולה: זו עוותה, לדעתם, 
בתקופת בית שני ע״י הפיכת העם לעדה דתית, ונותקה בימי 
מרד בר-כוכבא, עם ניתוק העם מארצו! במשך כל תקופת 
גלותו חי עם־ישראל ללא היסטוריה משלו, היא פסלה את 
שיטת החינוך המיוסדת על ההזדהות ההכרתית והרגשית עם 
היהדות, שאינה "יפה לשמש לא מסד רוחני ולא תוכן רוחני 
לחינוכם של נערים בגי לאום, בני ארץ, בני לשוך, ושאפה 


להינתק אף מן הציונות הקושרת את יהודי א״י לעם היהודי 
כולו — ש״הגלותיות״ היא מהותו — ולהשתלב במרחב 
שמסביבה. האומה "העברית" החדשה תיצור מדינתה ב״ארץ 
הפרת", ו״עבריותה" לא תהיה תוצאה של החלטה אלא 
תולדה של רגש-שייכות לארץ. בעמי "ארץ הפרת" ראו 
הב" "עברים" שעליהם נכפתה "ערבאות", וממנה יש לשח¬ 
ררם כשם שיש לשחרר את היהודים שבא״י מן ״היהדות״! 
אלד, ואלד, ימוזגו באומד, העברית המחודשת, שמדינתה לא 
תהיה מדינה יהודית — מקום קיבוץ הפזורה היהודית, 
"מהדודה שניה של בית שני". מתוך הדבקות הקיומית 
במקום ובסגולתו הגיעה התנועה לחיובו של הארכאי 
ול״פניה אל יסודות מיתיים טרום־ישראלים וכנענים״, שדים— 
לפי גירסה זו — יסודות תרבותה המקורית של ארץ־כנען. 
בספרות הבחינה התנועה בין ״ספרות יהודית״ — שאינה 
קשורה למקום, וע״כ היא קלושה ותלושה, — ובין "ספרות 
עברית", שתהיה בעלת "רציפות הזמן במקום", וע״כ מעורה 
ועשירה, בתנאי שתשתחרר ממסגרתה של הספרות היהודית 
על ערכיה, תכניה ובעיותיה של היהדות, תוותר על ערכי 
הפזורה היהודית ותאמץ את ערכי האומה העברית. — כמה 
מן הרעיונות הללו מוסיפים לחלחל בחוגים מסויימים של 
אינטלקטואלים ונוער בישראל, שאינם דוגלים ב״כנעניות" 
המפורשת. 

ז. חנון, במכלאות הקודש, 1950 ! א. אמיד, הצצות דרך חור 
המנעול (מבואות, א׳, 6 ), וזשי״ד! י. רטוש, ספרות ישראלית 
או כלל יהודית (מחברות לספרות, ה׳, חוב׳ ד"), תשי״ד! 
הנ״ל, 1967 ומה הלאה ז, 1967 ? ג קורצוויל, מהותה ומקורו¬ 
תיה של תנועת העברים הצעירים ("כנענים") (ספרותנו 
החדשה המשך או מהפכה ד), 1959 . ש , או . 

כ 3 פוך י ים אולמוריםמעופפים ( 3€ [> £1311 ק;מ 0 תץ 0 ), 
משפחת יונקים, הכוללת סוג אחד בלבד — - 0 מץ 0 
£131115 ^* מיניו נפוצים באסיה הדרומית־מזרחית. שייכותם 
הסיסטמתית של ד,כ״ אינה ברורה: יש בהם מסימניהן של 
סדרות שונות, והיו שכללו אותם בעטלפים (ע״ע), באוכלי- 
חרקים (ע״ע) או בקרפופים! בסוף ייחדו אותם בסדרה בפני 
עצמה — כגפוראים (גז־ןקסתזז־ס) (וע״ע למוריים). 

סימנם המיוחד — גופם, שהוא בעל שרירים חזקים, מוקף 
קרום ממוצא אקטודרמאלי, המכוסה שערות משני צדדיו 
והנמשך לאורן־ צירי הגוף, מהצוואר עד הזנב, ובכלל זה 
גם הגפיים, ומתפשט גם בין האצבעות. אורך גופם כ 60 ס״מ, 
והזנב תופס כ 3 /י מזה. צבעם חונדאדום או כעין חול — 
צבע־הסוואה, הדומה לקליפת-עצים. גופם פחוס בכיוון גב- 
גחון, הראש קטן, החוטם מוארך, העיניים גדולות, אפרכסות 
האזניים קטנות ומעוגלות. הגפיים ארוכות ודקות ובהן 5 

אצבעות בעלות טפרים. נוסחת השיניים:! הן 

מצטיינות בשתי תבונות שאינן מצרות יחד ביונקים אחדים: 
החותכות התחתונות פונות קדימה ולכותרת! צורה דמרית־ 
מסרק, והחותכות החיצוניות והניבים הם בעלי שרשים כפו¬ 
לים. הקיבה פשוטה! קיים מעי עיוור! המעי הדק קצר 
מהמעי הגם. הרחם דו־קדני. המוח פרימיטיווי, דומה לזה 
של אוכלי־חרקים. 

הכ" הם שוכני-עצים, מטפסים מצויינים, החיים בקבוצות 
בחרשים. אץ הם יורדים לקרקע אלא לעתים רחוקות מאד, 
ושם תנועתם מסורבלת. בין צמרות העצים הם נעים בראיה: 
הם דואים למרחקים עד 70 מ׳, כשהקרום והזנב משמשים 
לכיוון! לשם דאיה הם פושטים את הגפיים והזנב, ועי״כ 



935 


כנפוריים — כס, כ&א־מלכות 


936 


נמתח הקרום ומוגדל 
שטחם. הה" הם חיות 
ליליות, הישנות ביום 
כשהן תלויות בענפים 
ברגליהן. מזונם: 

עלים ופירות. — ה¬ 
נקבה ממליטה אחת 
לשנה ולד אחד מחו¬ 
סר שערות, שנאחז 
בבטן אמו, והיא נו¬ 
שאת אותו עמה 
ממקום למקום. קרום 
האם משמש גם מכסה 
ומגן לוולד. — בסוג 
שני מינים: ־ ¥0 . 0 
5 ת 13 — מצוי בפילי- 
פנפור פי 5 י 6 י:י (״״־ 1 ־״ פינים־ 1115 .־*> ¥311 . 0 

— בעל אזניים קצרות-יוחר מהקודם, גולגולת קטנה־יותר 
וחותכות עליונות גדולות-יותר — נפוץ מבורנאו וסומאטרד׳ 
עד בורמה ותאילנד. הילידים צדים את הב" בשל פרוותם. 

ע. שי. 

כברת, שמם של שני יישובים חקלאיים בחופו הדרומי־ 
מערבי של י ם ב נ ר ת (ע״ע), סמוך למוצא הירדן 
ממנו. היישובים נמצאים באיזור שןבהו בין 185 ל 150 מ ׳ 
מתחת לפני־הים, בעל אקלים חם ומכביד. 

( 1 ) קבוצת כ׳■. ב 1907 רכשה הקק״ל את קרקעות 
הכפר דלייקה בשמח של 3,000 דונם. על אדמות אלו הקים 
המשרד האדץ־ישראלי (ע״ע א״י, עמ׳ 513 ) ב 1908 חווה 
לשם הכשרת פועלים לעבודה חקלאית. פעולה זו מציינת אח 



!זוות־ננרוז ( 1910 ׳ 



ראשית מפעלה ההתיישבותי של ההסתדרות הציונית בארץ. 
לראשונה ישבו בחווה 8 צעירים וצעירה אחת, והתאכסנו 
בח׳אן ערבי שהוקף חומה והוכשר למגורים. השם כ׳ הוצע 
ע״י ש״י עגנון. חח תה סבלה מבחינה כלכלית וחברתית 
ועברה כמה גלגולים, עד שב 1913 נמסרה לניהולה של חבורת 
פועלים בת 13 חברים ו 3 חברות > הללו, עם מספר חברים 
נוספים, יסדו בחווה קבוצה ושמה כ׳. תחילה הוסיפה הקבו¬ 
צה לשבת בח׳אן ! רק ב 1929 עלתה להתיישבות־קבע למקו¬ 
מה הנוכחי על גבעה סמוכה. בשנות ה 20 הונח בב׳ יסוד 
למשק מעורב אינטנסיווי, הכולל: רפת, לול, בננות, כרם, 
משחלות, פרדס ותמרים. היום משתרע השטח המעובד על 
כ 6,500 דונם, תושבים עליו כ 700 נפש ( 1969 ). קבוצת כ׳ 
שותפת עם עוד 4 קיבוצים לביהח״ר "ספן", המייצר בעיקר 
צלוטבס ומאזוניט. קבוצה כ׳ משתייכת ל״איחוד הקבוצות 
והקיבוצים". 


( 2 ) המושבה כ׳ הוקמה ב 1909 על קרקעות יק״א 
(ע״ע! וע״ע א״י, עמ׳ 511 ) ע״י 8 איכרים, שקיבלו כל אחד 
250 דונם, מהם 80 דונם אדמת-מישור והשאר אדמת-הרים. 
איכרי המושבה סבלו מתנאי חקלאות קשים ומהאקלים החם. 
בשנות ה 30 צומצמו שטחי המושבה עם פיתוחם של יישובים 
חקלאיים אחרים בסביבה. עם זאת הלך והתפתח משק אינ- 
טנסיווי, המבוסם על גידולי-שלחין, ובעיקר על ירקות 
סבכירים. שטחי־העיבוד של המושבה משתרעים כיום על 
כ 800 דונם! מספר תושביה כ 200 ( 1969 ). 
ב. הבס (עורכת), ד,תצר והגבעה, תשכ״ט, 

א. אס. 

כל-ו־ת, ים", ימה בשקע הירדן, בצפון ישראל (וע״ע א״י, 
עמ ׳ 81/2 ). הב׳ היא ימת המים המתוקים הנמוכה 
ביותר על פני כדור-הארץ. רוב מימיה מקורם בירדן (ע״ע 
א״י, עמ ׳ 85/6 , ושם נתונים כמותיים). מ 1932 , משעה 
שהוקם סכר על הירדן במקום מוצאו מהימה, היתה הכ ׳ 
למאגר מלאכוחי־בחלקו, שנועד $ווסת את זרימת הנהר 
לצרכי המפעל ההידרו-חשמלי בנהריים. לאחר נטישת מפעל 
נהריים ב 1948 , שימש הסכר כווסת הזרימה מד.כ׳ לצרכי 
השקאת עמק-חירדן. כיום משמשת הכ׳ כמאגר-מים למוביל 
הארצי ולמפעל כ^-בית־שאן (וע״ע א״י, עמ׳ 872 — 875 * 
א״י [כרך־מילואים], עם׳ 462 — 465 ). ההרכב של מימי י״כ 
מתאים לשלב־מעבר מימה פתוחה (מתוקה) לאטומה (מלו- 
חה): המים בימה עצמה מכילים כ 655 מ״ג/ליטר מלחים, 
בעיקר כלודידים, לעומת 20 מ״ג/ליטר בלבד במי שפך- 
הירדן! תוספת הכלורידים באד, ממעיינות שביבשה ושב- 
קרקע-הימה, שבמימיחם 900 — 1,800 מ״ג/ליטר מלחים. 
לצרכי השקאה נמהלים מי הב׳ במים מתוקים, בדי להוריד 
את אחוז הכלורידים. — שלל ה ד ן ג בי״ב היה כ 1,800 טון 
ב 1968/9 , וכ 1,500 טון — ב 1969/70 . 

י״ב הוא גורם אקלימי ממזג לחופיו עד מרחק של ק״מ 
אחדים, הטמפרטורה של מימיו העליונים אינה עולה בקיץ 
למעלה מ ס 30 ואינה יורדת בחורף מתחת ל ״ 12 . לפיכר 
מצליח גידול תמרים וירקות־חורף בחבל כיגרות, בשעה 
שבבקעת בית-שאן הסמוכה לו, שהיא נמוכה וחסה יותר 
בממוצע, מצוי קיפאון בחורף, ואין שם דקלים נושאי־פרי. 

יפי-נופם של הימה ושל חופיה בעמקם העטור הרים 
עשה אותם מוטיוו רווח מאד בשירה העברית החדשה. 

וע״ע א״י, עמ׳ 883/4 ! תמונות: שם, עט׳ 87/8 , 89/90 , 
885 . ולוח צבעוני בין ד,עמ׳ 1076/7 . 

ש. ייבין - ה.ז. הירשברג (עורכים), ארץ כברות, תשי״א, ד. 
ניר, פעולת הב׳ כמאגר־מים מרבד במסעל המים הארצי, 
1963 ; י. בדאריה, עמק־הירדן התיכון, תשכ״ה! הנ״ל, תנודות 
מפלס פני הב׳ (מדע, מ), תשכ״ה! ד. סור, שלבים במחקר 
המדעי של הב׳ (שם, י״א), תשכ״ו. 

מ. 


כס, כסא״מלכרת, מושבו הרם של ריאל, של המושל־האל 
או המושל, או של כהן־הדת. — מזמנים קדומים 
בחשב הכסא שעליו יושבת האישיות בעלת הסמכות העליונה 
לסימן כבודה, והוא היה לסמל השלטון. ברוב התרבויות 
תוארו האלים כיושבים על פ", ואף ישעיהו בחזונו (פרק ו) 
ראה "את ה׳ יושב על כסא רם ונשא". בתבליטים וציורים 
אשוריים, בבליים ומצריים מופיע הב׳ המרומם, מקושט קישוט 
אמנותי, עומד על רגליים או על תחתית! לפעמים מוליכות 
אליו מדרגות, וליושב עליו מותקן הדום. ד,כ׳ של שלמה 




937 


רם, כפא-מלכות — כסלו 


938 


המלך מתואר בפרוטרוט 
(מל״א י, יה—כ* דהי״ב 
ט, יז—יט)׳ על סמרו, 

ידותיו ומעלותיו, והאגדה 
(תרג׳ שני למג׳ אסתר) 

פיארה אותו פאר דמיוני. 

— הומרום מזכיר את 
ה; 0 ׳\ 6 נ) 8 , הכסא המרומם, 

בעל משענת אחורית וי- 
דות צדדיות, מיוחד לאלים 
ולבני־תמותה דבי-מעלה. 

כ׳־זום באולימפיה פוסל 
65 י אג י 5 יט < הט ' יה י , 8 ■ 1 בידי פידיאם (ע״ע)! ה¬ 
ה׳ של אפולו!־ תואר בפרוטרוט ע״י פאוסאניאס ושרידיו 
נחשפו באמיקלי (ע״ע). הה׳ המלכותי העתיק- 
ביותר שהשתמר הוא זה של מלכי כרתים המינ 1 אית 
בארמון בקניסוס! הוא עשוי אבן ועומד על מדרגה 
(תמ׳: ע״ע אגאית, הציויליזציה ה־, עמ׳ 349 ). הכ" 
האטרוסקיים תוארו בקברות. ברומא פותחו שלוש 
צורות יסודיות של כ״: ( 1 ) 0010115 56113 — הבורסה 
של הפקידים הגבוהים! ( 2 ) 501111111 — צורת תיבה 
בעלת משענת אחורית, חופה והדו׳ם — שעליו ישבו הקיס¬ 
רים ! ( 3 ) £31x115x0110111 — כסא מתקפל, ששימש לאחר־מכן 
דגם לכ ׳ ביה״ב.—הקיסרים הביזאנטיים בנו לעצמם 
כ״־פאר עם פסלי-חיות, שבהם היו מיתקנים להנעה ולהשמעת 
קול. לכ׳-המלכות המערבי ביה״ב שימש דגם 
השיש של קארל הגדול, הנשמר בקאתדראלה באבן (ע״ע), 
שעליו הוכתרו 31 מלכים גרמניים. פן המאה ה 8 נשתמר 
בפאריס כ׳ דאגוברט מלד־הפראנקים, ששוכלל במאה ה 12 . 
בלונדון נשמר הכ' המלכותי לטקסים רשמיים (כגון הכתרה) 
בוסטמינססר, בעוד שהכ׳ ״האמיתי״ ( 631 111x006 !) נמצא 
בבית־הלוידדים. במאות ה 17 וה 18 נעשו כ״־כסף בכמה 
ארצות-אירופה (האמ׳בר! קופנהאגן). במזרח שיוו לב׳ 
לפעמים צורת דיוואן, ולעיתים קרובות צורפה לו חפה (ע״ע). 
המהודר בין כל ד,כ" הוא כ׳-הטוום של המוגול שאה-ג׳אהאן 
(המאה ה 17 ), העשוי זהב ומשופץ כולו באבנים טובות, 
ומדרגות-כסף מוליכות אליו! הוא נשדד ב 1739 בידי נאדר 

שאה והועבר לפרס ונמ¬ 
צא היום בטהראן׳ שבה 
נמצא גם "כ׳-נאדר" ה¬ 
מהודר מתחילת המאה 
ד, 19 . 

הב׳ ה נ ו צ ר י (הכנ¬ 
סייתי) הקדוס-ביותר הוא 
"הב׳ של פטרום", מן ה¬ 
מאות ה 4 ^ 5 , עשוי עץ 
ושנהב, שנשמר בכנסיית 
סאן־פיטרו ברומא, על 
במה, שברניני יצר בש¬ 
בילו. מן'המאה ה 6 הש¬ 
תמר כ׳-השנהב של ה¬ 
ארכיהגמון מכסימיאנוס 
בראונה (ע״ע ביזנטיון, 

כםא־וו׳ 6 :הב שופכסיסיאגוס ( 1 זטאהר, 6 ) עמ׳ 404 ). כ" שלאפיפיד 




רים והגמונים ביה״ב נעשו משיש (למשל: באח־יניון ובחון), 
וכן מעץ מקושט במעשי-קליעה. מקום כ׳־חהגמון היה'בכנ¬ 
סיה על קתדרה, שעל-פיה נקראת הכנסיה "קתדרלה". 

־־ זי * ■■ון־ 

,.]) 901 ,( 2 ) ׳\ 1 , 01101 <()! 01 1001 !\ / 0 ■*שס/ס׳/ , 2115 *£ \ 

1935, ? £. 8x11x311101, 1101 11. 1- 

1>01>\, 1, 1954. 

ג. ל. 

?סולר נרזרר 1 , פוץסיקזקו דה לאסו אי - 015€0 ״ 2 ז ? 

[ז 16 ׳\ 3 [] ז 6 ״י^ x ץ ¥350 16 > — ( 1506 , טירת כסדר 
[גאווארה] — 1552 , סנציאן [סין]), איש-כנסיה ספרדי, 
ממייסדי מסדר הישועים (ע״ע)! ידוע בכינויו "שליח 
[הנצרות) של אסיה", ע״ש פעולתו המיסיונרית בהודו, 
באינדונזיה וביאפאן. 

כ׳ היה בן למשפחה מיוחסת דוברת באסקית; הוא נועד 
לכמורה. ב 1525 נרשם באוניברסיטה של פאריס, ושם 
הצסרף ב 1528 לא. לויולה (ע״ע), ולאחר־מכן היה יחד 
אחו בין מייסדי מסדר הישועים. מ 1537 ואילך פעל יחד 
עם עמיתיו באיטליה, בהטפה, בהודאה ובעבודה למען עניים 
וחולים. ב 1548 יצא לגואה שבהודו הפורטוגאלית כדל להפיץ 
את הנצרות בין עמי המזרח הרחוק! בפעולתו המיסיונרית 
הגיע אח״כ גם לחופה הדרומי-מערבי של הודו, למאלאקה 
(במאלאיה), לאיים המולוקיים (באינדונזיה) ולצילון. 
ב 1549 עבר ליאפאן, והיה המיסיונר הנוצרי הראשון בארץ 
זו, ופעל שם בהצלחה ניכרת. הוא תיכנן גם פעולות 
ניצור נרחבות בסין, אולם בדרכו לארץ ההיא הגיע רק עד 
האי סגציאן שליד קאנטון, ושם חלה ומת. גופתו הועברה 
לקאחדראלה בגואה. ב 1622 הוכרז כ׳ מטעם האפיפיור 
לקדוש הפנסיה! ב 1904 הוכרז לפטרונם של כל המיסיונרים 
(ע״ע מיסיון). — כ׳ היה גדול המיסיונרים של הןצרות 
במזרח הרחוק. הוא דגל בהפצת הנצרות בדדכי־גועם והיה 
מתנגד חריף לשיטות־הניצול הקולוניאליות של האירופים. 

- 1-11, 1899-1914; <3. 5x110x113111 

; 1944/45 , 11 — 1 , \ !> 010 )*וק£ ,( ז^) 1x1x1 ^ — ז ש יו! 

,. X .£ י זשחחח 31 נ[זנ 51:111 . 0 ; 1952 ,. 0<11111<, 51. £. X ז 8 . 7 
. 1963 — 1955 , 11 — 1 , 2 €11 ,מסג .א <ץ ז>!ס ,מ £1 ) 5 מ 6 ) 

י. ת. 


?סמת, היום — השם המקובל לפגום י ר וו (-ץק 2 8 0 ? 

ת"!-!), סוג של צמחים ממשפחת הארכביתיים (ע״ע)? 
מגידולי־השדה החשובים. בסוג 6 מינים, הנפוצים באירופה 
ובאסיה. מיני הב׳ הם עשבים זקופים ועפ״ר קרחים? עליהם 
מסורגים, דמויי ביצה או משולש? פרחיהם קטנים, ערוכים 
באשבול-סוכך. הפרי — אגוזית משולשת ומחודדת. 

המין החשוב הוא הב , ה ת ר ב ו ת י ת ( 111011111111 .?), 
שמולדתה אסיה המרכזית. פרחיה לבנים או ורודים, ריחניים, 
וקיימת בהם הטרוסטיליה (ע״ע האבקה, עמ׳ 280 ). ההאבקה 
אינה נעשית אלא ע״י דבורים או חרקים אחרים הנמשכים 


לצוף הפרחים? לפיכך הנד היא צמח־דבש חשוב, אע״פ 
שהדבש שלה צבעו כהה ואיכותו ירודה. ד׳כ׳ עולה יפה גם 
בקרקעות דלות? תקו¬ 
פת גידולה קצרה- 
יחסית, והיא רגישה 
לקור ולחום, לרוחות 
חזקים ולחמסינים — 
משום תלות ההאבקה 
בפעיאת החרקים. — 
עיקר חשיבותה — 
כצמח-מזון לאדם ול־ 
בע״ח. הרכב גרעין- 
הב׳ דומה לזה של 
החיטה? חלבונו אף 
משובח יותר, וכן 
מכיל הוא יותר תי¬ 
אמין. מן הגרעינים 
מכינים גריסים, הנא¬ 
כלים בצורת דיסה, 

וכן נ תן לטחו! גו סט ת תרבותית ( £5011160111111 

לקמח לאפיית לחם, א — פרח; ב — חתך־אורר ׳ 52 הפרח; 

לעתים בתערובת עם נ ־־ פרי 

קמח־חיטה. גרעיני הב׳ משמשים הרבה להזנת עופות, וירק 
הב , משמש להזנת צאן ובקר או לזבל ירוק. 

כבשים וחזירים. לפעמים גם עזים ובקר, המוזנים בב׳ 
ונתונים לקרינת־שמש חזקה, נפגעים במחלת ה ם א ג ו פ י ־ 
די ז ם, שסימניה פריחה ודלקת בעור ובקרומים הריריים, 
עווית נשיתוקים. סיבת המחלה — מציאותו של חומר פלו־ 
אורסצנטי בב/ שפועל כפוטוסנסיביליזאטור כלפי העור 
בהשפעת קרינה בארכי־הגלים ת 1 ״ 610 — 540 (ע״ע פוטו־ 
כימיה). — כמו־כן מכילה הב׳ את הגליקז׳זיד רוטין(ראמנו־ 
גלוקוזיד של קורצטין (ע״ע אנתובסנתינים ואנתוציאניגים! 
גליקוזידים] ),'שהוא בעל השפעה מחזקת על דפנות נימיוח־ 
הדם? הוא משמש ברפואה אמצעי לטיפול בדמם (ע״ע) 
שמחמת שבירות הנימיות. 

שטחי הב׳ הגדולים בעולם הם בבריה״מ, ששם תפסו 
ערב מלה״ע 11 למעלה מ 2 מיליון הקטאר. שטחי-גידול 



מצומצמים יותר מצדים בגרמניה המזרחית, בצרפת, בקא־ 
נאדה ובאה״ב. 

תרבות הב׳ אינה עתיקה. הכ , נזכרת לראשונה במקורות 
סיניים מן המאות ה 10 — 11 לסה״נ. לאירופה הוכנסה רק 
בסוף יה״ב, וגידולה התרחב ביבשת במאה ה 16 . לאה״ב 
הובאה ע״י המתיישבים הראשונים. 

הב׳ שבמקרא (שט׳ ט, לב? ישע׳ כח, כה? יחד ד, 

ט) — שהיא הבוסמין בלשון חז״ל (משנ׳ פאה דד, ה׳ ? כלא׳ 
א', ט׳ ? ועוד הרבה) — אינה זהה עם הכ׳-פגופירון, והיא 
ללא-ספק מין חיטה (השר מנח׳ ע׳, ע״א)! היא שימשה 
להכנת לחם ומצות (חלה א׳, א׳). מן החוקרים יש שמזהים 
אותה עם החיטה הדו־גרגירית, אחרים — עם חיטת-ספלטה 
(ע״ע חטה, עמ׳ 281 ). 

ש. הורביץ, הב׳ (השדה, י״ז), חרצ״ז? י. נוליקס, עולם 

הצמחים המקראי, 149 — 151 , תשי׳ז. " " 

ש► ה. 

??זנופול, אל?םנךת ך־מיקרו - -"!!;ס 

1 סנ!סמ £0 נ 1 תז — ( 1847 ^- 1920 ), היסמודיון רומני. 

כ׳ למד היסטוריה, פילוסופיה ומשפטים בגרמניה והורה 
היסטוריה באוניברסיטת יאסי. בספת ז 110 מ 11 זו £0 151003 
3 מ 313 זד 03013 1111 > ("תולדות הרומנים בדאקיה של טריי־ 
נוס״), 1 — ¥1 ׳ 1888 — 1893 , ביסס את הדעה שהיסוד הרומאני 
הוא הדו׳מעאנטי בעם הרומני. מחוץ לארצו התפרסם בספרו 

בצרפתית 1115110100 ' 1 10 ) ג 13030111311 ) 1 ) £0 05 ק 111101 ? 005 

(״עקרונות-היסוד של ההיסטוריה״), 1899 , שבו ניסה לתאר 
את ההיסטוריה כמדע בעל חוקים והיגיון משלו. שבאמצעותו 
ניתן להסיק את הסיבות לתהליכים היסטוריים. — כ׳ העמיד 
תלמידים רבים, ביניהם נ. יורגד. (ע״ע), והשפיע על המחשבה 
הלאומית הרומנית. 

, 1 ) 6 ,ג#ז 10 . 1 < 

0 * 1 , 04:111 ( 801 . 0 , 1927 , 320-340 
. 1959 0 1 /' 1 > 

ב סנופוץ-׳\ 6 ק*> ״ 38 — (בערך 430 — 354 לפסה״נ), איש- 
צבא ואיש־מדינה, היסטוריון וסופר יווני. כ׳ נולד 
באתונה למשפחה אמידה ? בנעוריו למד מפיהם של סו׳פיס־ 
טים ידועי-שם ואף הושפע מסוקראטם, אם כי לא היה 
תלמידו המובהק. הוא שירת, כנראה, במלחמה הפלופונסית 
בחיל-הפרשים האתונאי׳ ומאז היתד, הרכיבה-על-הסוס"אחד 
מתחביביו האהובים. ב 401 לפסה״ג התגייס לצבא שכירים 
יווניים, שיצאו לסייע לכורש "הצעיר" להדיח את אחיו, 
ארתחשסתא 11 (ע״ע) מלך פרם. לאחד מותו של בורש 
בקרב־קונכסה, היה כ׳ אחד ממנהיגי הצבא היווני שנאלץ 
להבקיע לעצמו דרך בהרי ארמניה ואסיה הקטנה עד הים 
השחור כדי לחזור למולדתו ("מסע הרבבה"). מסעו של 
כורש נתמך מצד ספארטה, בניגוד למדיניותה של אתונה, 
ובשובו מצא כ׳ אח עצמו במחנה אויביה של מולדתו. הוא 
התקרב עוד יותר לספארטה, היה למעריץ נלהב של משטרה 
ומנהיגיה, שירת בפיקודו של המלך הספארמני אגסי לאום 
(ע״ע), שיצא ב 396 לאסיה הקטנה להילחם נגד פרם, ואף 
הצטרף אל המלך בשובו ליוון ללחום בקואליציה האנטי־ 
ספארטנית, שבראשה עמדו אתונה ותבי, ונראה שהשתתף 
בקרב קורוניאה ( 394 ). על מעשה זה נידון לגלות ממולדתו 
לבוגד. הוא מצא מקלט בספארטה, שאף העניקה לו בית 
ואחוזה בסקילום שליד אולימפיה, שם חי קרוב ל־ 20 שנה עם 
אשתו ושני בניו, והתמסר לעבודה ספרותית ולתחביביו — 


941 


כפגו&ון 


942 


עבודת־אדמה, רכיבה על ם!ם וציד, ב 370 נכבשה סקילום 
בידי צבא אלים, שההפרדה בספארטה, וכי׳ נמלט ללפראון 
ואח״כ לקורינתום. ההתקרבות בין ספארטה לבין'אתונה 
אחרי 370 הביאה לביטול צרהגלות נגדו, אך ספק הוא אם 
חזר כ׳ לעיר-מולדתו < הוא מת, כנראה, בקורינחום. 

את עבודתו הספרותית עשה כ׳ בשבתו בסקילוס ולאחר- 
מכן. הקדמונים ייחסו לו כ 40 חיבורים, שמהם שרדו רק 14 . 
מקום מיוחד בין חיבוריו ההיסטוריוגראפיים תופס ה״אנב־ 
סיס״ ( ? 1 סס 10 >׳\ 6 ט 0  £6 ) — שבו 
מתואר כורש 1 (״הגדול״) כמלך אידיאלי! ״היארון״ — 
שיחה מדומה בין היארון, טיראן בסיו־קוסי לבין'המשורר 
סימונידם מקאום. בזיקתו אל המלוכה ניתן למצוא קו משותף 
בין פ לאיסוקרטם (ע״ע): שניהם הושפעו מעליית שושלות 
טירנים ומהשתלטותם של רעיונות מונארכיים, שהכשירו 
את הקרקע להשלמה עם המלוכה המוקדונית. 

מקום מיוחד תופסים חיבוריו של פ הקשורים באישיותו של 
סוקראטם. ב״זכרונות"( 111£1 נ 31 ז 0 דו 161 \ ,סזס 1 ) 66 ׳ 1101 הע 04 זי\<י) 
מקובצות שיחות ומעשיות שבמרכזן עומד סוקדאטס. 
את החיבור — פרט. אולי, לשני פרקיו הראשונים — כתב פ 
זמן רב לאחר מות סוקראטס, בהשתמשו בכתביהם של אח¬ 
רים ובזכרונות עצמו. פ לא היה פילוסוף, ולא היה מסוגל 
כלל להבין את תורת סוקראמם לעמקה, וביכלתו היה רק 
להציג את האיש כמופת לאורח־חיים, הן ביחס למדינה והן 
ביחס לאלים. פ חיבר גם "התנצלות" לסוקראטם ו״משתה", 
מאמרים שאינם מגיעים לרמתם של חיבורי אפלטון בעלי 
אותם השמות, אך ב״התנצלות" יש נתונים מעניינים על 
משפט סוקראטס, שהם אולי קרובים יותר לאמת מאלה 
שמביא אפלטון, וזאת משום שפ היה משוחרר יותר מהה- 
ערצה שהעריצו אח רבם תלמידיו המובהקים של סוקראטס. 

קבוצה של כתבי פ עוסקת בנושאים מקצועיים: החי¬ 
בורים "על מפקד חיל-הפרשים" ו״על הרכיבה־על־הסום" 
מתבססים שניהם על נסיונו האישי של המחבר ועל המציאות 
בחיל-הפרשים האתונאי! "על הצץד" ח בתחביב אחר של 
פ, בעיקר בציד ארנבות, אולם יש הכופרים בכך שפ כתבו. 
בספרו ״על משק־הבית״(; 6 *״ 01 ע 0 * 01 ) שוב מופיע סוקרא- 
טס, אבל לא הוא עומד במרכז החיבור, אלא בעל-אחוזה 
עשיר, איסכומאכוס, המספר על ניהול המשק ומוסר אגב-כך 
שפע ידיעות על חיי-הכלכלה של אותו זמן. חיבורו האחרץ 
"על ההכנסות"(ענסקלמו 1 <ן 116 ) נכתב סמוך ל 355 , ועניינו בעיות 
הכלכלה והכספים של אתונה בתקופת הסתגרותה לאחר 
מרד בעלות-בריתה ( 357 — 355 ). פ מציע דרך לניצול 
שיטתי של מכרות־הכסף שבלאודיון בידי המדינה כדי שה¬ 
הכנסות תספקנה קיום בכבוד לכל אזרחי אתונה, והם יוכלו 
להיפנות מדאגות־פרנסה ולהגשים אח אידאל הפולים היוו¬ 
נית ע״י הקדשת כל חייהם לספורט, לצבא ולענייני מדינה. 
אידאל זה מביא בחשבון את תנאי הכלכלה האתונאית של 
הזמן ההוא, והחיבור בכללו נראה כהולם אח קו המדיניות 
הפינאבסית של אובולום (ע״ע). 

בעת העתיקה זכתה יצירתו של פ בהערכה ספרותית 
יתרה; קיקרו תירגם את החיבור "על משק־הבית", וכלל את 
הסיום שלי "חינוכו של כורש" בתרגומו הלאטיני בספרו "על 
קאטו הזקן", הערכה רבה זו היא שגרמה לכך שיוחסו 
לפ כתבים רבים שאינם משלו. דרך־בתיבתו של פ נאה, 
פשוטה וצחה, ולשונו, אף כי ניכרים בה סימנים ראשונים 
של שפת ה״קויני", יכולה להיחשב לפרוזה אטיח נעימה 
לקריאה. 

כתבי פ יצאו בעריכת מארצ׳אנט (] 3161130 ^ ס .£), 

1900 —<ע 19 , ובעריכת הודה (^!!מ . 0 ) ועמיתיו, 1931 — 
* 



943 


כסנזפון — כסנטן 


944 


1934 . לעברית תורגמו: ה״זכרונות", בידי אריה סימון, תש״ך, 
וה״אןבסיס"׳ בידי א. א. הלוי, תשכ״ט. 

א. פוקס, 1 ) 0X1161 ״ ענס] 1 >׳\ף 0 ^־ זזסיוחסת לה׳ (תרביץ, 
י״ג-י״ד), חש׳ב-חש״ג < רב״ל. אתונה ביסי גדולתה (נססזז 
שני, עט , 245 ואילך: תרגום "חוקת האתונאים* המיוהסת 
לב/ בידי ד. אורון), תשכ״ד 1 3 * ־*־ן־׳־־! ־ 13 ,■ 61 םוו 03 

. 14 01 ) 114 }( 0 !< ) 115 ) 5 ) 0 . 14 ' 5111015 , ו £61131 .£ , 1911 , X 

'!)}/ 5014(2(11, 1919, 030116161:, 13111(1511(>11411$(11 (14 X0 

- 0 ) 0/1 ־ 6111 71 ) 11451% ! ־ 1:11 ־ 61 / 1 ד 17 , 315611311 }^ ; 1919 , 0 \ 111 ) 1 

- 401111 ) 5 ) 1411 5 * 1 , £00010111 [ : 1928 , 5 .\ 5/ 6 ) 10 4 ) 0%1 { 00 
- 111510 , 3011 < 1 ת 16 ו 816 11 . 8 11 ; 1947 ,. 00(5 (1 50001(5 11( X 
־ 15610 .£ ; 1950 , 114(/1( 4 511(/1<1!4 !411 £5)01111(11 X0 /ק 410£10 
115 '( 0114 .) 7 ,) 175116 . 5 ; 1957 ,.)/ ) 1 > ) 141 10 ) 111 £ 5401 , 116 ן) 066 
,; 1013 מ £0 )מ 40 ו 1 . 11 , 1962 ,( 7 ,סא , 301 ,ץ 13 > 71141(5 (11151. X0 
, 10401 ) 71 1 ) 14 \ 1111 /))) £120/111411%5 11141 ; 701 . 14 ))( 4011 ) 0 
)/)) 01 . 116017 .? /י\ : 1965 , 11071 ) 4 ,־> . 7/114^414(5, X 
111110110115 )()) 01 , 3055 ־ 1 ) 5 £ ; 1967 .ןמז־י׳ 1£ 14 ) 411 ) 1111 ( 

. 1968 ,(^ 5 , XX ץ 11 ק 3 ז 16 ^ ,ע 86 ) 

ד. אש. 

כסנופנס - ?ח׳״נישס׳ו&פ — (בין 570 ל 470 לפםה״נ[ז]), 
משורר ופילוסוף יווני, מיוצאי האסכולה היונית 
(ע״ע). הפרטים המועטים על חייו ותודתו שהגיעו לידינו 
אינם ודאיים כל־צרכם, ידוע שב׳ נולד בקולופון (באסיה 
הקטנה) וגלה מעיר־מולדתו בגיל 25 * מאז היו חייו נדודים 
בין הערים היווניות בסיציליה ובדרום־איטליה. מסתבר 
שישב זמן־מה באלאה, ואת ימיו האחרונים בילה, כנראה, 
בחצרו של היארון 1 שליט סיראקוסי. יצירתו השירית של כ׳ 
בעלת אופי הגותי-לימודי* היא כללה שירים אלגיים וסא¬ 
טירות החובות בהכסאמטרים ובמשקלים יאמביים, ואולי גם 
פואמה פילוסופית. אולם מרל כתביו נשתמרו רק קטעים, 
בצורת מובאות בספריהם של מחברים מאוחרים. 

כ׳ היה מן ההוגים היוונים הראשונים שביקרו אח אורח- 
החיים המקובל בחברה היוונית, את הערכים המוסכמים בה 
ואת האמונות המסרתיות, שמקורן במיתולוגיה. הוא תקף אח 
הפינוק והעידון שפשטו בפוליס, אך גם את הלהיטות היתרה 
אחרי האתלטיקה והשגיח, והטיף לגבריות ופשטות בחיי יומ¬ 
יום. אולם'בייחוד העז לתקוף את האמונה באלים המרובים 
דמויי-האדם׳ שכל החולשות האנושיות טבועות בה 0 * בפולי־ 
תאיזם דאנתדופומורפי של די 1 מרו 0 והסיודדס ראה את סקור 
שחיתות המידות. לדעתו יצרו בני-האדם את האלים בצלמם 
כדפותם ("אילו היו לפרוח או לסוסים ידיים לציור ולפיסול, 
היו לתמונותיהם ופסליהם של אלי הפרות ראשי-בקר ולאלה 
של אלי הסוסים— ראשי־סוס"). לב׳ אין אלא אל אחד, נצחי, 
בלתי־נולד, בלתי־נברא ובלתי־מורכב, הפועל בכוח חשיבתו 
בלבד, מבחינה זו יש רואים בב׳ את חלוץ המונותאיזם ביוון ז 
אך יש המפרשים את אמונתו כפאנתאיזם, או אף כפולי־ 
תאיזם המכיר באל עליון אחד(ע״ע ענית: פילוסופיה, עט׳ 
620 ). — בפילוסופיית-הטבע שלו יוצא כ׳ בעקבות תאלם, 
אנאכסימאנדרוס ואנאפסימנם: את מהות כל הדברים הוא 
תאה באדמה ובמים, שמהם נוצרו ואליהם יחזרו. גם תפיסתו 
הקוסמולוגית והאסטרז׳נומית דומה לזו של חכמי מילטוס. — 
לגבי שכל-האדם והכרת־האמת נוקט כ׳ עמדה שיש בה מן 
הספקנות ומן הרלאטיוויזם. לדעתו, הכרה ודאית, בלחי- 
אמצעית, של האלים ושל שאר כל המצויים בעולם נמנעת 
פן האדם, וכל ידיעתו איבה אלא בגדר סברות בלבד, שביסוסן 
היחיד — נסיונו המוגבל* רק מתוך חיפוש מתמיד אחת 
האמת הוא בורר לו את הטובה שבסבח׳ת. 

אתסטזי, ובעקבותיו הדוכסוגרפים (ע״ע) העתיקים, תפסו 
את הגותו של כ׳ כשיטה מוניסטית מובהקת, וראו בכ׳ את 


אביה של האסכולה האלאסית (ע״ע יונית: פילוסופיה, ענד 
596/7 , 610/1 ) 1 וכן גם י דעתם של כמה פרשנים מודרניים. 
אח תם מטילים ספק בתפיסה זו, משש שהיא מחייבת לייחס 
כבר לב׳ את המושגים של ה״יש" ושל "האחד", שנטבעו 
בתורותיהם של פרמניו־ס (ע״ע) ושל זנון מאלאה (ע״ע), 
שבאו אחריו. מסתבר, שהגותו של כ׳ עדיין לא היתה שיסה 
פילוסופית מושלמת אלא ביטוי לתחושת אחתת המציאות 
ולמגמה כללית לאחדות החשיבה, 

שיית חיבותו ודבריו של כ , מרוכזים בקבצים:, 01615 .מ 

016 ,. 14 19011 , 161113 מ 3£ ־ £1 11 ) 11 ' 101 {<ן 050 [ 111 <} 0613711111 ? 

, 03£16116 .¥' < 1922 4 , 67 — 42 , 61 ) 13111 ) 01501 /י . 4 106016 ^ 13 ? 

. 1935 , 125 — 113 , 61 ) 13111 ) ¥0150 1 016 
ת. גוססרץ, חכמי יון (תרג , בר־טוביה), א׳, 121-115 , 

תרצ״א 1 ; 1886 .) 7 4 )! 010% ) 7/1 4 1 ) 13/5 , 1131 ) £1601160 .( 
, £01061 .[ ; 1925 ,( 0£ , 146111165 ) 11 ) 1141 ) 5 2 , 61 ) £1301 14 
, 36861 ( . 99 ;* 1930 , 112-129 , 1 ( 4/1 ) 7/111040 )/)) 01 1 ( £011 
11 ) 144/1 ( . 4 ) 010%1 ) 7/1 6 ־ 0 ,. 10 , 1934 ,. 0 230 , 1 , 10 ) 7014 
) 7/1110507/11 ) 1 ( 7 , 6 ק 1 ת £0 £/ , 1953 , 1 ), 1 ( 11 ) 13 ח) 1 () 1 ! 1 ()) %11 

4. X. 14. £0107/1011, 1952. 

צ. קל. 

כסנוקרפס — ;>ודד 6 ג):* £00 = — ( 396 — 314 לפסה״ג), פי¬ 
לוסוף יווני. כ׳ נולד בכאלקדון, בנעוריו הגיע 
לאתונה ולמד מפי אפלטון. עם מוח רבו עזב את העיר יחד 
עם אריסטו. אח״כ חזר אליה, ולאחר מותו של ספוסיפוס 
(ע״ע) ב 339 נבחר לראש האקאדמיה; תפקיד זה מילא עד 
סמוך למותו. בשל מידותיו הטובות היה מקובל מאד על 
בני־זמנו. 

כ׳ לא היה היגה־דעות מקורי, ובהוראתו ובכתביו המרו¬ 
בים לא שינה הרבה מתורת רבו המאוחרת. הוא קיבל ממנו 
את תורת האידאות, ואת המציאות העמיד על שני יסודות 
מספריים: האחדות — שהיא אקטיווית ושלמה, והריבוי — 
שהוא פאסיווי ולוקה באי־שלמוח. בהשפעת התורה הפיתא- 
גורית זיהה את המספרים האידאליים עם המספרים המאתמא- 
סיים. הוא האמין בהישאדותרהנפש, על יסודותיה הראציו- 
גאליים והאי־ראציונאליים, וראה בה "דימוך, יצור-ביניים 
שבין האל והאדם. כוחו במטאפיסיקה לא היה רב, והוא 
הצטיין יותר בתורת־המידות, בייחוד המעשית, שלה ייחס 
חשיבות ראשוגה-במעלה. נד היה, כנראה, הראשון שחילק 
את הפילוסשיה ללוגיקה׳ פיסיקה ואתיקה — חלוקה שהפכה 
למסורת. 

. 1 > 1%€ { 0$ * ¥11110 ,•זש 11 ש 2 .£ ; 1892 , X ,ש 102 ש 1 ? . 11 
,; 6 ) 1 !*<*? £ — .? 1 ;* 1922 , 1038 — 1010 , 11 

,(.¥.$ ,. 1 ) 10 ) 1 , %16 ? 0 * 10 *£? . 3 ** 1 ז 871# ז 0 

* 8 084 / 0 44 < 6$ מ 1 ? 5 ,** 1926 

. 1961 ,( 2 , 51 . 500 . 110$ * 1 ? * 108 * 6 ? 

כסנ$ן (סשז״גצ), עיירה בצםון-מערב גרמניה, סמוכה 
לרינום ממערבו* 60003 תוש׳ ( 1965 ), המתפרנסים 
ממסחר ומקצת תעשיה. 

כ׳ כבר היחה קיימת בתקופה הרומית, תחילה כמקום 
מחנה-צבא בשם 035:13 ¥6:613 , שממנו התפתחה העיר 
קולוניה טרייגה* אמפיתיאטרון רומי נחשף בחפירות. מן 
המאה ה 6 ואילך היא קרויה כ׳ (שיבוש של -:>ם $3 34 
05 : — אל הקדושים). העיר נזכרת ב״שירת הניבלונגים" 
כמקום הולדתו של זיגפריד. בסוף יה״ב היתה כ׳ מרכז 
מסחרי ודחי איזורי חשוב* שרידי ביצוריה נתקיימו עד 
היש. באותה תקופה נבנתה בה הקאחדראלה הגדולה — 
יצירה חשובה של ארדיכלות הגוחיקה, שהוקמה על בסים 



945 


כפנמן — כפן? (טחכת) 


946 



׳שער-הליה בכשנט! (סווי המאה ה 14 > 


מבנה רומאני. כ׳ הש־ 

תייבד. לארכיהגמובוח 
קלן, אח״כ — לדוב* 

סרה קלורי, ום 1614 — 

לבראנדנבורג. ברא¬ 
שית המאה ה 18 הח¬ 
לה שקיעתה של כ/ 

במלה״ע 11 נהרסה כ׳ 

ברובה, אבל שוקמה 
בשנים שלאחריה. 

כ , היא מקום יישוב 
יהודי קדום בגר¬ 
מניה, על קדמות ה¬ 
יישוב מעידה העוב¬ 
דה, שעוד במאה ה 18 
קראו שם את המגי¬ 
לה בט״ו באדר, משום שראו בה עיר מוקפת חומד. מימי 
יהושע. במסע-הצלב הראשון העביר ההגמון הרמן 111 חלק 
מניצולי קולוניה לב׳, אך הם הושמדו שם. בימי המוות השחור 
שוב נפגעה הקהילה. במאה ה 15 נזהרים בב׳ יהודים מלווי- 
כספים. מ 1690 ואילו שימשה כ׳ לפעמים כמקום מושב "ועי¬ 
דת היהודים המחוזית״ ( 22 *ת^ 1-1 ז־[־נ 11 ). ב 1860 נפתח בב׳ 
בי״ס יהודי. ב 1890 היו בעיר 85 יהודים. ב 1891 נזדעזעה 
הקהילה בב׳, ועמד. כל יהדות גרמניה, עקב עלילת-דם (ע״ע), 
כשנמצאד. במתבן גופתו של ילד נוצרי שחוט, והקצב 
היהודי המקומי, בושהוף, הואשם ברצח והובא למשפט־ 
ראתה בקלוה. דוב יהודי כ׳ ברחו מן העיר: אולם במשפט, 
שנמשך כשנה, יצא הנאשם זכאי. אחרוני יהודי כ׳ נספו 
בשואה. 

€1101 114 ! / 0710/1 ^ 50/107747 ■ 4 1707 074 ה 11/70717 ה ^ 07 . X זז(/ 

4 €1707710111 ,תי< 113 . 11 , 1893 , () 1 ! 0 דס 8 .׳ו 0£ ג £1 )$ .) 0011$ 
, 1/1/14011710740 0070/4071 14071 ![ . 1 ) £0/110/1 071 . 4 . 0/1 ■ €11070110 
207 0070/110/110 4 ]04071 171 X. ,חחגוחס)? ן ; 1906 

. 1930 ,(£ג)$)) 11 ? 0£ . 70 ,* (?£5(5011(. 211 3. 0111x10 

י 5 . א. 


כסף, יסוד כימי, מתכת אצילה. סימנו הכימי (לאט׳ 
כסף). מספרו הסידורי 47 , ומקומו 
במערכת המחזורית של היסודות (ע״ע) — יחד עם זהב 
ונחושת — בקבוצת־משנה 10 . מבנהו האלקטרוני — 
1 10 55 > 14 ז.> 1 ). משקלו האטומי 107.83 ; קיימים 2 איזוטופים 
טבעיים, שמספרי-המסות שלהם 107 ו 109 , וכן הוכנו 
איזוטופים ראדיו-אקטיוויים מלאכותיים רבים (בין 102 
ל 115 ). ערבות-הר׳ — 1 , בתרכובות מעטות — 2 , ואף 3 
היסטוריה, משום הימצאותו במבע — בכמויות 
קטנות אך ניכרות — במצב תפשי, כמתכת המצטיינת 
בברקה הנאה, היה הב׳ מן המתכות הראשונות (אולי הרא¬ 
שונה אחרי הזהב) שבני־אדם הכירוה ונמשכו אחריה, 
כנראה כבר בתקופה קדם־היסטורית. מימצאים ארכאולוגיים 
מעידים, שכ׳ היה בשימוש בקרב הקךם-ךותים באסיה הקטנה 
סמוך ל 3000 לפסה״ג׳ וכן במצרים הקדם־שושלתית. בין 
המימצאים מן האלף ה 3 בשומר ובממלכה המצרית הישנה 
יש יצירות אמנותיות ודקוראטיתיות נהדרות מכ׳ (תט׳: 
ע״ע בבל, עמ ׳ 535 ). דכריה השיטתית של בצרי־כ׳ והפקת 
המתכת מהם (יהד עם עופרת — בדומה לשיטות המודר¬ 
ניות) — ראשיתן, כנראה, באותה תקופה באסיה הקטנה 


ובארמניה. סמוך ל 2000 לפסה״ג היו סוחרים מייצאים כ׳ 
מקפדוקיה לאשור״(ע״ע חתים, עם׳ 256 , 260 ). מסתבר, 
שבתקופה קדומה מאד נחשב הב׳ במסופוטמיה כזהב, ואולי 
אף היה מבוקש ממנו (השר ברא׳ כד, גג); אח״כ הוזל, 
ובימי חמורבי שימש בבבל למטבעות. במקרא הזהב נזכר 
תחילה (ברא , ב, יא—יב), ומאוחר יותר—הב׳(שםיג,ב). 
בתקופת האבות כבר היה הב , — בצורת חתיכות שקולות 
(״שקלים״) — מטבע "עובר לסוחר" בא״י ובמצרים (השר 
ברא/ פרקים כג, לז, מג/ד, מז). הקדמתים כבר הכירו את 
שיטת הקופלאציה להפקת הב׳ מבצרי-עופרת (ר׳ להלן, עמ׳ 
949 ), וכן'את הכשרת המתכת הרכה לשימוש בכלים 
ובמטבעות ע״י סיגסוגד. עם נחושת; וכן סיגסגו זהב בב׳ 
לשם הקשייתו של הזהב. 

מאסיה הקטנה המזרחית והמרכזית הגיע הב׳ לעולם 
האגאי, המינואי והמיקבי. תכשיטי־כ׳ וכלי־כ׳ במצאו 
ב״אוצרו של פריאמום״' (טרויה 11 ); הומרוס מזכיר פלי- 
שתיה מכ׳. — מכרות העופרת והב׳ בספרד נוצלו גם הם 
מתקופה קדומה מאד להפקת כ׳ בידי הפניקים, ואה״כ בידי 
בני קרת־חדשת; הפניקים היו מייצאים'כמויות גדולות של 
כ׳ למצרים העתיקה המאוחרת. — ביוון הקלאסית הופק כ׳ 
מן המכרות העשירים כלאוריון (ע״ע), שנתגלו במאה ה 6 
לפסה״ג והיו לאחד ממקורות עשרה של אתתה; ניצולם נמשך 
עד לאפיסתם במאה ה 1 לסה״ב. ז הרומאים המשיכו בניצול מכ¬ 
רות ספרד לאחר כיבושה מידי קרת-חדשת; לדברי טקיטוס 
העסיקו שם כ 40,000 עבדים, שהפיקו עד ל 200 ק״ג כ׳ ליום 
(= כ 75 טון לשנה). מקורות אחרים לב׳ במלכות־רומא היו 
סרדיניה, ומאוחר יותר — הקארפאטים והרי דרום־מערב 
גרמניה. פליניוס הזקן מתאר את הטכניקות המפותחות להפקת 
המתכת מבצריה ואת הפיכתה למוצרים מוגמרים. ממקו¬ 
רותיו במחוזותיה המערביים של מלכות-רומא הוזרם הב׳ 
מזרחה, לאסיה, למימון סחר־הבשמים, סחר־המשי וכד׳. 

במרוצת ההיסטוריה העתיקה חלו עליות דרידות בשוד 
הב/ בממלכה הישנה במצרים נקבע ש״חלק אחד של זהב 
שווה ל 2 /י 2 חלקים של ב׳ לפי ערבו". השער כ׳: זהב היה לגורם 
חשוב בכל בלבלה המושתתת על בסים מונטארי. בבבל של 
חמורבי היה שער זה 6:1 . באמצע האלף ה 1 לפסה״ג 
נתייקר הכ/ והשער הגיע עד כדי 2:1 . בתקופה ההלניסטית, 
כשהובאו כמדות גדולות של כ׳ מספרד, עמד השער במזרח 
חתיכת על 12:1 — 13 , וכן ברומא בתחילת התקופה הקיסרית: 
ה״זחוב" ( 5 גו:> 1 ג 21 =דינר־הזהב), שמשקלו היה כפול מזח של 
רינר-הכ׳, היה שדה 25 דינרי-ב/ גם בשיטה המוגטארית 
הנידונה במשנה דינר-זהב שתה 24 או 25 דיברי־כ׳. י 

עם חורבן הקיסרות הרומית המערבית הושבתה כריית 
הב׳ באגן הים־התיכת. במאות ה 8 — 12 היה הב' הכיסד 
המתכתי היחיד במטבעות שהילכו במערב אירופה, פרט 
לשטחים שבשלמת הביזאנטים והמוסלמים. מוצא הב" לעולם 
המערבי ביה״ב היו מכרות במרכז־אירופה —'באגן הרינוס 
העילי(אלזאס, הרי-איפל) — שבו הוסק כ/ לדברי מאקימוס, 
כבר במאה ה 1 ומן המאות ה 9 — 10 ואילך בהרי-הארץ 
ובהרי-הבצר בגבול בוהמיה וסאכסוניה. יש עדויות שבכדיד. 
שטחית באלזאס נמצאו לפעמים גושי כ׳ טהור במשקל של 
עשרות ק״ג. התפוקה של המכרות הגרמניים גדלה בשלהי 
יה״ב; במאות ה 15 — 16 היחה סריברג (בסאבסוניה) מוצא- 
הב׳ העיקרי, ותפוקת מכרותיה היחה כ 50 טון לשנה. באותה 


947 


כ^ 8 (מתכת) 


948 


תקופה עבדו גם בסאנקט־יואכימססאל (בפגמיה) כ 12-000 
גורים. ניצול המכרות הגרמניים להפקת ב׳ נמשך עד המאה 
ה 19 , ובמידה מצומצמת — עד היום, אולם חשיבותם הלכה 
ופחתה מן המאה ה 17 ואילך. 

המפנה הגדול בייצור הב׳ בעולם חל במאה ה 16 , לאחר 
גילר אמריקה, כשהשתלטו הספרדים על מקורות־הכ׳ 
באמריקה התיכונה (מכסיקו) והדרומית (פרו ובוליודה). 
מכרות אלה כבר נוצלו קודם לכן בשיטות פרימיטיוויות 
בידי האצטקים ובידי האינקה. אולם הספרדים הרחיבו את 
התפוקה, בייחוד לאחר פיתוח שיטת הפאטיו (ר׳ להלן, 
עמ׳ 949 ) להפקת הב׳. התפוקה האיברו־אמריקנית עלתה 
מיד בהרבה על זו של אירופה והוסיפה לעלות במאות 
שלאחר־מכן. במאה ה 17 היתד. פוטוסי (בוליוויה) "עיר־ 
הס" הגדולה בעולם > במכרות שבסביבתה הועבדו כ 100,000 
אינדיאנים. מן התפוקה השנתית העולמית של כ 350 טון 
בסוף המאה ה 16 ובמאה ה 17 וכ 450 טון עד אמצע המאה 
ה 18 באו כ 90% מן המושבות הספרדיות, ובהן תפסה מקום 
ראשון פרו, עד 1700 , ומאז והלאה — מכסיקו. זדם הב , 
הבלתי־פוסק מן המושבות אל המטרופולין שינה את פני 
משק־הכספים של ספרד וגרם בעקיפין לעירעור כלכלת 
המדינה. במחצית השניה של המאה ה 18 עלה הייצור 
העולמי עד ל 700 טון לשנה בעקבות התחלת ניצול המכלות 
באוראל ובסיביר* אולם הייצור הרוסי נחלש כעבור עשרות־ 
שנים אחדות ולא נתחדש בקבה־מידה רחב אלא במאה ה 20 
במשק הסובייטי, במחצית השניה של המאה ה 19 חלה עליה 
גדולה מחודשת בתפוקת הס בעולם, שהגיעה בסוף אותה 
מאה ל 3,500 טון לשנה, בעקבות גילוי המכרות העשירים 
במערב אה״ב (נוואדה) ואח״ב גם בקאנאדה, ובעקבות 
פיתוח שיטת־הציאניד (ר׳ להלן, עמ׳ 949 ) לשיפור הפקת 
הכ׳ מבצריו. מאז ועד אמצע המאה ה 20 שוב הוכפלה 
התפוקה השנתית העולמית, ועל ספקי הב׳ בקנה־מידה ניכר 
נוספו אוסטראליה ויאפאן, 

יש נתונים לאומדן ההקף של התפוקה העולמית של כ׳ 
בתקופת ההיסטוריה החדשה. מעריכים שמגילוי אמריקה עד 
1850 הופקו כ 150,000 טון, מ 1850 עד אחרי מלה״ע 1 — 
כ 250,000 טון, ומ 1920 עד 1970 — עוד כ 350,000 טץ! 


תפוקת הב׳ בעולם (בטונות) 


1968 

1967 

1965 

ארצות־התפוקה 

העיקריות 

1,245 

1,249 

1,254 

מכסיקו 

1,009 

971 

1,199 

אה״ב 

1,100 

1.100 

1,050 

בריזז׳ם * 

1.120 

1,117 

1.099 

פרו 

1412 

1,172 

993 

קאבאדד 

662 

626 

525 

אוסטראליה 

333 

336 

275 

יאפאן 

161 

144 

127 

בוליוויה 

168 

119 

ז 

הונדוראס 

150 

150 

150 

גרמניה הסזרהית• 

104 

95 

97 

אפריקה הדרומית 

110 

110 

95 

שוודיה 

8,650 

8,200 

7,980 

ס״ה עולמי • 

249 

235 

230 

ערד (במיליוני־דולאר)• 

• אומדן 


ס״ה — כ% מילית טון. — יחס מחיר הזהב לזה של הב׳ 
היה מתחילת המאה ה 19 עד שנות ה 60 של המאה ההיא 
15:1 — 16 . מאז ועד אחר מלה״ע 1 ירד מחיר הב׳ כמעט עד 
לשליש בעקבות הצפת השוק במתכת זו! המחיר התאושש 
קצת אחרי מלה״ע 11 בעקבות הביקוש המוגבר לצרכי 
התעשיה המודרנית. משנות ה 50 עד היום היחס המקובל 
הוא 1 : 38.5 (מהיר האוקיה [= 31.1 ג׳] : זהב— 35 דולאר, 
כ׳ — 0.91 דולאר). 

גאוכימיה, מינרלוגיה. הס הוא אחת המתכות 
הנדירות! ריכוזו הממוצע בקרום גדור־הארץ הוא 0.1 ג׳/טון, 
ריכוזו במי־הים — 4 ־ 10 >־ 3 — 1 ג׳/טץ. הס הוא יסוד כאלקו־ 
פילי מובהק* נוסף על ס מתכתי מופיעות בטבע בעיקר 
תרכובות בין ס לגפרית, וכן לסלן (הטלורידים של דימתכת 
הם נדירים). בתהליך הדיפרנציאציה המאגמתית רוכז הס 
בסולפידים המוקדמים והתרכז מחדש בת״מיסות ההידרו־ 
תרמאליות. מינרלים עצמאיים של ס נמצאים בייחוד במיר־ 
בצים הידרו־תרמאליים של טמפרטורה ולחץ בינוגיים (מסו־ 
תרמאליים) ונמוכים (אפי־תרמאליים), לרוב בעורקים 
קרבונאטיים. בביגוד לזהב, מרוגז הס לעתים באיזור החימ־ 
צון של מירבצי בצרים, בגלל נטייתו הגדולה יותר להיכנס 
לראקציוח כימיות [ כאן הוא נמצא או כס מתכתי או בצורת 
האלוגנידים. ריכוזים אלה, הידועים בשם בוננזה, לעתים 
עשירים מאד בס ומכילים לפעמים גושי ס נקיים־כמעט 
במשקל של קילוגרמים. 

המינרל ס מתגבש במערכה הקובית! בגלל יחסו האיור־ 
מורפי לגבישי הזהב והנחושת הואי&ופיע בגבישים מעורבים 
עם מתבדת אלה * כמדכן ידועות אמלגמזת של ס עם כספית. 
צורת גבישי הס אוקטהדרית, אך גם דנז־ריטית, מחטית 
או דמויית־טחב. הסולפיד העיקרי של הס הוא האדגבטיט, 
5 ^ 7 , ההאלוגנידים החשובים הם; כלורארגיריט,' 801 ^ 7 * 
ברומיריט, ז 8 ^! יודיריט, 8:1 ^. 

אולם רוב הב׳ אינו מופק מן המינרלים העצמאיים שלו, 
אלא ממינרלים זרים שבהם הוא מעורב: סולפידים של 
עופרת או נחושת ומלחי־סולפו (אנטימוניים וארסביים) 
שלהן. החשוב בהם הוא הגלבה, 88 ? (ע״ע עופרת), המכילה 
ס עד כדי 2% , הן בדימסה מוצקת והן בצורת אינקלוזיות, 
בצרי־ס מסוג מלחי־סולפו הם: פירארגיריט, $ 3 ג 8351 \ 7 < 
סטפאניט, 81 ( 81 ^* פרוסטיט, 58 3 ^ 8 3 ^* טטראהדריט, 
1 -, 5 (*.^ ־ 58 ) 3 ( 8 ^, 01 ) . מן המירבצים ההידרו־תרמאליים 
הסולפידיים של עופרת ונחושת — המסו-תרמאליים קשורים 
עפ״ר באיגטרוזיות של סלעים מאגמתיים בינוניים, ואילו 
האפי־תרמאליים — בסלעים וולקניים, בייחוד בפורפיר* 
וכן יש (בעיקר במרכז־אירופה) מירבצים אפי־תרמאליים 
שבהם מופיע הס יחד עם ארסנאטים של קובאלט וניקל ועם 
ביסמוט אלמנטארי. 

בצרים שמהם מופק ס בלבד אינם ראויים לניצול אלא 
אם הם מכילים אותו לפחות בריכוז של 500 ג׳ לטון. לעומת־ 
זה ניתן ס להפקה כתוצר־לוואי ממכרות עופרת ונחושת 
אפילו כששיעורו בהם אינו אלא כמה עשרות ג׳ לטון. 

מקומת תפוקת הס מפוזרים בעולם מבחינה גאוגראפית 
יותר מאלה של הזהב, אך קרוב למחצית התפוקה הכללית 
באה מן הקורדילירה של צפודאמדיקח (מכסיקו. אה״ב, 
קאנאדה), ובריה״ט ופרו מספקות כל אחת כשמינית. 

עד 1965 שימש רוב הס המוסק לצרכים מונטאריים. מאז 




949 


פםן 6 (טתכת) 


950 


עולה השימוש החרשתי (לתכשיטים ואמנות, לצילום, 
לנתכים תעשייתיים ולמכשירים חשמליים) מעל ל 50% . 

*ה ט קת ה כ ׳. בצרים המכילים כ , חפשי, או שעיקרם 
תרכובות של כ׳, עובדו בידי הספרדים* במכסיקו בשיטת 
האמלגמאציה (תהליך הפאטיו [ 3 ת 41 ש>ז\ 40 ^ 8311010111 ], 
1557 ). הבצר, המכיל כ׳ מתכתי, כ׳ כלורידי וסולפידי והרבה 
חומד סלעי, נכתש ונטחן לאבקה גרגירית מעורבת במלח 
ומים, והבוץ בשטח על־פני דצסת-אבגים ( 31 : 10 ?). מוסיפים 
כספית וקצת פיריט קלוי(המכיל נחושת וברזל סולפאטיים), 
והחומר נדרך שבועות אחדים ברגלי בהמות־עבודה. תחילה 
נוצרת נחושת כלודידית, שהיא הופכת את הב׳ הסולפידי 
לכ׳ כלורידי, חה מחוזר למתכת ע״י הכספית! הב׳ נמס 
בעודף הכספית. מפרידים את האמלגמה ע״י שטיסב, ומקב¬ 
לים ממנה את הב׳ ע״י זיקוק, המשחזר גם את הכספית. 

אולם מקורות הב׳ הראויים לעיבוד בשיטת האמלגמאציה 
הם מועטים, והב׳ מופק בעיקר מבצרי-עופרת, המכילים כ׳ 
בשיעור 1% — 0.1 (לעתים רחוקות עד 2% ). בשיטות ההפקה 
ה״יבשה" הב׳ נכלל בעופרת הגלמית המופקת מבצרים אלה, 
ומבודדים אותו ממנה בתהליך דו-שלבי: העשרת העופרת 
בב׳ והרחקת העופרת. תהליך ההעשרה בשיטת פטיגסון 
( 311105011 ?) הישנה ( 1830 ) מושתת על העובדה, שבציגון 
נתכה של עופרת המכילה קצת כ׳ נפרשים מן הנחל תחילה 
גבישים של עופרת נקיה, שאותם ניתן להרחיק בדרך 
מכאנית * חוזרים על תהליך זה כמה פעמים, עד שמשתיירת 
סגסוגת עופרת־פ בעלת ריכוז גבוה של כ׳. בשיטת פארקז 
( 5 ש;!!ז 3 ?! 1850 ), המקובלת היום, מוסיפים קצת אבץ לנתבית 
העופרת החלמית בטמפרטורה שלמעלה מגקודודההתכה של 
האבץ! הד נמס באבץ, שמסיסותו בעופרת מועטת, וסגסוגת 
אבץ־כ^-עופרת צפה על פגי העופרת המותכת; ניתן להורידה 
ממנה, לסלק את האבץ ע״י זיקוק ולקבל סגסוגת עופרת־כ׳, 
שבה ריכוז הכ ׳ מגיע ל 10% — 7 . הכ׳ מתקבל מן העופרת 
״המעושרת״ בתהליך הקופלאציה ( 01 ק 1 ! 0 — צלחת שטוחה), 
שכבר היה ידוע בתקופה העתיקה ; הוא נרמז במקרא (ירם׳ 
ו, כח-ל! יחד כב, יז-כב), ופליניום הזקן וסטראבון תיארוהו. 
העופרת מותכת בכור שקרקעיתו השטוחה עשויה אפר* 
עצמות מוקשה; על־סני המתכת מועבר זרם של אתיר לוהט, 
המחמצן את העופרת לתחמוצתה; זו נגרפת בחלקה כאבקה 
עם זרם־האתיר, ובחלקה היא מותכת ונספגת בקרקע הנקבו־ 
בית של הכור — ומשתייר הכ׳ המתכתי. 

בשיטות ההפקה "הלחה" הבצרים המכילים פ נשטפים 
בתמיסות של המרים (כגת ציאניד, תיוסולסאט, ועוד) 
הממיסות פ ע״י יצירת מלחים קומפלכסיים. החשובה בהם 
היום היא שיטת הציאניד, שבה נוצר*(בנוכחות אתיר) מן 
הבצר הקלוי נתרן ארגנטו־ציאנידי מסים, לפי המשתאה: 

•יו ש ־ זו ־* ש 

־ 0 + 0 ־ מ 2 + ^ 301 ^ 81 + 8 ^ 4 
** 30 א 4 + [נ(א 0 ) 8 ^] 3 א 4 +- 
מן התמיסה מושקע הפ ע״י אבץ: 
[*(א 0 ) 20 ] 3 2 זי 1 + 8 ^ 2 <־־ 20 + [ 1 ( 014 ) 8 ^] 3 ^ 21 

המתכת הןלמית, המתקבלת באחת משיטות-ההפקה האלו, 

היא עפ״ר 99% — 97 פ! השאר הוא עפ״ר נחושת ועופרת, 
ולפעמים גם קצת זהב. פ נקי (כדי 99.9% — 99.6 ) מוכן 
בשיטת האלקטרוליזה (לסי מביום [ 5 נ 11 נ 01 ס 1 \]): גוש של 
פ גלמי טובל כאנודה בתמיסת כ' ניטרתי עם קצת חומצה 


הנקנית, וכקאתודה משמש פח-פלדה! ד>פ הנקי מופרש על- 
פני הקאתודה, הנחושת והעופרת מתמוססים בנחל, ,והזהב 
שוקע בבוץ מתכתי. כ׳ נקי מאד מופק ע״י התכת כ׳ כלורידי 
עם סודה, או ע״י חיזור כ׳ כלורידי באמצעות גלוקוזה 
בתמיסה אלקאלית, או ע״י חיזורו במימן אטומי (חומצה 
גפריתנית ואבץ)! בשתי הדרכים "הלחות" ד.פ מתקבל 
בצורת אבקה מתכתית אפורה. 

ה כ׳ כ מ ת כ ת. ד,כ׳ הוא מתכת לבנה, בעלת ברק, המת¬ 
גבשת רגולארית! הוא ניתן לליטוש המגביר את הברק. 
משקלו הסגולי 10.53 . הוא רך מנחושת, קשה מזהב, חשיל 
ורקיע מאד! ניתן להכין ממנו ריקוע שעביו קטן מ 0.0001 
מ״מ, או למשוך ממנו חוט ארוך 1 ק״מ שמשקלו אינו עולה 
על 0.5 ג׳. מוליכותו לחום ולחשמל גבוהה מזו של כל 
המתכות. פ מותך סופג מן האוויר חמצן (בלי להתקשר 
עמו קשר כימי) כדי פי־ 20 מנפחו (= כ 0.5% ממשקלו), 
וחוזר ופולטו בשעת צינונו וקפיאתו, תוך התזת מיפות־מתכת 
ויצירת שטח־פנים נקבובי ומחוספס. ד׳כ׳ ניתן לסיגסוג עם 
דוב המתכות, פרט לברזליות. 

ע״י התזה חשמלית של כ׳ בתוך מים או ע״י חיזור תמי¬ 
סות של מלחי־כ׳ אפשר להכין פ ק ולוא ידי: אבקה 
חומה-כהה, מסיסה במים. 

לפנים שימש הב׳ בעיקר למטבעות — מזה, ולתכשיטים 
ולחפצי-פאר אמגותיים, וכן לכלי־שולחן — מזה. על אלה 
גיתוסף בזמן האחרון השימוש בב׳ למכשירים כימיים עמידים 
נגד ראגנטים רבים, למכשירים כירורגיים, ובייחוד לאלקטרו־ 
טכניקה (מגעות). בבניית ©כשירים ובתעשיית תכשיטים 
מרבים להשתמש בכ׳ בצורת ציפוי גאלוואני — בטכניקות 
של גאלוואנוסטגיה או גאלוואנופלאסטיקה (ע״ע גלונו- 
טכניקה). שימושו של הב׳ לטביעה הולך ופוחת, וכן הולך 
ופוחת שימושו לנוי לעומת שימושו הטכני: לצילום, למגעות 
חשמליות, לנתכי-הלסמה, לסוללות וכר. סטאטיסמיקות של 
צריכת הכ ׳ ב 20 מדינות ב 1967 מראות שב 90% של המתכת 
שימשו לצרכים תעשייתיים ורק כ 10% לצרכים מונסאריים. 
באה״ב, שהיא גדול צרכני ד,כ׳ בעולם, היה שימושו ב 1968 
כדלקמן (ב%): לצילום — 32 , לחשמל ואלקטרוניקה — 31 , 
למוצרי-נוי ותכשיטים — 17 , לנתכים — 13 , למטרות 
אחרות — 7 . 

סגסוגות הב׳. בגלל רכותו היחסית אין כ׳ טהור 
ראד לשימוש כחומר למטבעות ולצרכים שימושיים אחרים. 
הכשרתו לרוב הצרכים נעשית ע״י סיגסוגו עם מתכות 
אחרות, בייחוד עם נחושת, לשם העלאת קשיותו. השפעתה 
של הנחושת כבר ניכרת מאד כשהיא מוספת בשיעור של 
5% , ואילו תוספות עד כדי 50% אינן גורעות מן הברק הלבן 
הכספי. מטבעות־כ׳ אנגליות, מיה״ב עד סמוך לזמננו, נעשו 
מ 92.5% כ׳+ 7.5% נחושת, מטבעות־פ אמריקניות — 
מ 90% כ׳+ 10% נחושת; הגדלת אחוז הנחושת היתה 
לפנים אחת השיטות לפיחות המטבע. כלי-שולהן מכ׳ 
מכילים בדרך־כלל 20% נחושת. תוספת של אבץ, בשיעור 
שעד 1% , משפרת את יציקות ד,כ׳ המותך. מתכת־סיגסוג 
אחרת המקובלת היום מאד במלאכת צורפות־הפ היא הקאך 
מיום. סגסוגות־כ׳ עם זהב, פלאטינה ופאלאדיום משמשות 
לשיניים תותבות, לעטים ולמגעות חשמליות, אמלגמוח־כ׳ 
עם כספית — לסתימו״ת־שיניים. 

תרכובות הכ׳. הכ׳ הוא מתכת אצילה מובהקת. 



951 


כסף (מתכת) — כס!? (בכלכלה) 


952 


באוויר אין הוא מתחמצן כלל, ותחמוצתו(ר׳ לד.לן) מתפרקת 
ע״י חימום קל ליסודותיה. אין הוא נמס בחומצה מלווית או 
בחומצה גפריתנית מהולה. הוא מותקף ע״י אוויר המכיל 
1-125 , ומתכסה בשכבה דקה של כ׳ סולפידי שחור,! 
וכן הוא מתחבר בתום במישרין עם האלוננים. הוא נמס 
בחומצה גפריתנית מרוכזת בחום, ובקלות רבה בחומצה 
חנקנית, תוך הסקת גאזים פיטח׳זיים: 

3^8 + 433330, -*■ 3X8^0, + >30 + 233*0 

כ׳ ניטרתי 

יון־הס ^ הוא חסר־צבע. כ׳ ניטרתי הוא החשוב במלחיו 
ומשמש להכנת רוב תרבובות-הס האחרות. גבישיו הלבנים 
מתמוססים בקלות רבה במים. הוא נוטה להתפרק בחום 
ופועל פעולה מחמצנת ומאכלת על חמרים אורגאניים רבים! 
הללו משחירים משום הפרשת כ׳ בפיזור אבקתי (אמורפי) 
דק. על שימושו של הניטראט ברפואה— ר׳ להלן. מתמיסת 
הניטראט ניתן להשקיע ע״י אלקאלי את תחמוצת־הכ׳ 
השחורה: 

, 0 + 2X3X0 ־ 33 + 0 ־ 8 ^ ■יי- 2^8^0., + 2X3033 

זו נמסה במים מעט מאד, אד התמיסה היא בסיסית ומכילה 
יוני־כ׳ משום הראקציה 

־ 2033 + " 8 ^ 2 1320 + 0 ־ 8 ^- 

מלח מסים של הב , הוא גם הפלואוריד, ואילו שאר ההאלו־ 
נגידים מצטיינים באי־מסיסותם המוחלטת־כמעט במים, ואף 
בחומצות! השקעת כ׳ כלורידי לבן מתמיסה ע״י חומצה 
מלחית היא מסימני־ההגר האנאליטיים של יוני־ס. הבח׳מיד 
והיודיד הם צבעוניים (צהבהבים עד צהובים), משום שאינם 
תרכובות יוניות אלא קו־ואלנטיות. האלוגנידי־הס ניתנים 
לסוטוליזה: הם מתפרקים באור תוך השחרה מחמת הפרשת 
כ׳ אמורפי! על תהליך זה מושתת ה צ לום (ע״ע). 

הב׳ ותרכובותיו נוטים מאד ליצירת תרכובות ק 1 מפל־ 
כסיות. המתכת עצמה מתמוססת באלקאלי ציאנידי בנוכחות 
אוויר (ר׳ לעיל, עט׳ 949 ), וכן נמס כ׳ כלורידי בציאניד, 
באמוניה ובתלסולפאט תוך יצירת היונים הקומפלכסיים: 

־[״ 00 ) 8 *], ץ.(.״א) 8 *] ו־ 3 ! 2 ( ג 0 ־ 5 ) 8 ^] 

על כ׳ רועם — ע״ע נפץ. 

הב׳ יוצר תרכובות אורגאניות רבות (ע״ע אורגנו־ 
מתכתיות, תרכבות)! ור׳ להלן, עט , 952 . 

טוכסיקולוגיה ופא רמקול וגיה. לכ׳ ולמלחין, 
בכמויות כלשהן, פעולה פאקטריצידית נמרצת, הנובעת 
מפעולתם הכללית על תאים חיים! אפילו כ׳ מתכתי — 
בצורתו הקולואידית — מסוגל לעקר מים (ע״ע אוליגודיג־ 
מיות). הפעולה הפאקטריצידית של מלחי־הס דומה לזו של 
מלחי הכספית (ע״ע), אולם בניגוד לאלה האחרונים אין 
מלחי-הס הרגילים ארסיים, משום שיוני־כלוריד — המצויים 
בפל רקמות הגוף ונוזליו — משקיעים את הס ככלורידהלא־ 
מסים. מלחים קומפלכסיים של ד.כ׳ — כגון כ׳ תיוסולפתי —, 
שהס שבהם אינו מושקע ע״י יוני־כלוריד, הם ארסיים מאד. 
בעקבות מגע ממושך (רב־שנים) בס ומלחיו, במכרות או 
בתעשיה, יש שכמויות ניכרות של ס בפיזור דק נקלטז׳ת 
בגוף ומצטברות בו, והן גורמות לארגיריה (או ארגיר 1 זה) — 
פיגמנטאציה של הע 1 ר בצבע אפור-כחלחל! תופעה זו לא 
נמצאה מלווה ליקויים פיסיולוגיים אחרים. 


בניגוד למיעוט פעולתם על האורגאניזם בכללותו, יש 
למלחי־הס פעולה מקומית צורבת ומאכלת על הרקמה הסיח 
בגלל התקשרות הס בפרוטאין וגרימת דנאטוראציה! תכונה 
זו מנוצלת לטיפול ריפויי חיצון. מקילות של ס ניטרתי 
(בגרם׳ "אבן־תופת" [ 10 ^^ 33611 ]), או תמיסות מרוכזות 
של המלח, משמשים — במגע בעור — לסילוק יבלות, 
להפסקת שתיתת דם מפצעים ע״י הקרשה, ולזירוז הגלדת 
פצעים, ותחפושות רוויות תמיסות מהולות של ס ניטרתי מופ¬ 
עלות על כוויות חמורות! במקרים אלה נוצר קרום דק של ס 
פרוטאינתי כחיפוי על הרקמה החשופה. תמיסות מהולות של 
, 8X0 * הן אמצעי־חיטוי לקדומים ריריים! משתמשים בהן, 
למשל, לריפוי דלקת לחמית־העין, וכן הונהגה במילדות 
הטפת טיפה של תמיסה כזאת ( 1% ) אל תוך שק־הלחמית 
של עינו של הילוד כאמצעי־שמירה מפני דלקת זיב־ 
תית של העין (ע״ע זיבה, עט׳ 736 ). כאמצעי־חיטוי 
כלליים מקופלות תמיסות קולואידיות של כ׳ פרומאינתי, 
כגון פרוטארגול, קולארגול וכד׳, שארסיותן פחותה מזו של 
תמיסות מלחי־הס. 

על מלאכת־מחשבת ואמנות בס — ע״ע צ ו ר פ ו ת. 

י, קלוגאי, ססר המתנות, 41 — 51 , תש״ך! ,־:ו"('*' . 6 
17$ :?) 5112 , 1 ) 1 ; 1917 ,^ £0771071 1 ) 171 > ? 07 ) 14%$ 17$ ?)/ 11 * 5 
; 1920 , $4371 / 0 ?>//.! ? 111 ) 0 ) 711 0/1111 71 ס 071 ד>ס 41$ ב ) 1717117107 
, 1939 , 10 ?? 2 ? 41 < ץזג 1 ב 11151 ? 0 — 11 נ^ 1 מ 

,?)? 5111 ; 1940 ,?? 12414$7 1 171 ?)/ 5111 ,( €41 ) 

1 > ^ 11111 ^ 14 )$) 71 ) £071102 ? 214 , 561£6 , 1 - ז 6 ח 1 [ £11 . 0 , 1961 
.?)?{ 511 , 1962 ,( 18 ,. 65 ^ 5 * 11161 ) 0651111 . 11 ^ 0 ) ) 70 $ ?£ 41 ^ 

־מ£ 5 ״״״*תז 011 ) 71 ) 414712 ה 1 < 1 ?)י 71 )< 5111 . 71 ) 714712 ) 27 ) 71 ) 1111 5 
־ 80115 ; 1964 8 ,( 630-678 ) 15 ,.״ 161 * 0 ״ 16611 1 > . 1 * 1 ץ 6 

,) 17$ 1 ) 071 ,?%? 701114 ) $4 ,$^ £€0720712 ?)' 5111 , 00X6 .ס . 0 

-> 1 ־ע£) 7014714$ } 00171 ?)' 5111 ?)/ 5111 0714 ?)/ 8111 ; 1967 

. 1969 2 ,( 279-309 , 1,18 ס״ 6011 " 1 .״ 01161 0£ . 01 \ס״£ $ י ־ 161 ח 1 * 01 

י. ל. - עז. ש. - י. ב. 

כסף (אנג׳ ץשתסחז! מלאט׳ 13 שמ 0 מ 1 , מטבע), מונח 
בכלכלה, המתייתם לנכס נזיל־ביותר המשמש 
להסדרת היחסים הכלכליים בחברה. 

הגדרות, עס׳ 952 ! התפתחות הס, עמ׳ 953 ! הב , כהילך־ 

חוקי, עט׳ 954 ! ״יצירת״ הס וניהולו במשק, עם׳ 955 ! בעיית 
נזילות המוסדות הבנקאיים, עמ # 956 ! מדיניות מונסארית, 

עמ׳ 956 ! הבנק המרכזי, עס 959 ! שיטוח ובסיסים מונסא- 
דיים, עט' 960 > בסיס הזהב, עם׳ 960 '! גסיס־החליםין לזהב, 

עט׳ 961 ! הסדרים מונטארייס איזוויים, עם׳ 962 ! לקראת 
מטבע בידלאומי, עם׳ 963 ! התאוריה הכמותית של הס, 

עם׳ 963 ! ביקרחו של קינז, עס׳ 964 ! תאוריות שלאחר 
קינז, עם׳ 965 . 

הגדרות. המונח כ׳ מציין אמצעי-תשלום או אמצעי- 
חליפין, המאפשר לבעליו לרכוש סחורות או שירותים או 
לסלק חובות. הוא נמדד ביחידות־תישוב מקופלות, שנקבעו — 
כהילך־חוקי או בכוח המסורת — למדידת ערד הסחורות 
והשירותים, כשהללו מחליפים ידיים, לחישוב הוצאות, למדי¬ 
דת הון ולקביעת חובות. המונח מוסב גם על סך־הכל של 
״אמצעי-תשלום״ סתם! "מה שהמוכר מקפל בתמורה מקונה 
שאין הוא מוכן להעניק לו אשראי". במובנן של ההגדרות 
האלה, הס כולל את מלאי שטרי־הס והמעות (המזומנים) 
שבידי הציבור ובידי המוסדות הבנקאיים והכספיים (למעט 
הפנק המרכזי), וכן את ס״ה הפקדונות בחשבונות עובר- 
ושב (עו״ש) שבבנקים. הוא אינו כולל, במובן זה, נכסים 
הנזילים פחות ממזומנים ופקדז־נות עו״ש, כגון: פקדונות 
לזמנים קצובים, ניירות־ערך ממשלתיים ופקדונות בתכניות- 
חיסכון! נכסים אלה מוגדרים כ״מעידכסף". 

מושגי-היסוד שהופיעו בהגדרות הס הם: נזילות. 

1 



953 


בסן* (בכלכלה) 


954 


יחידת-חישוב,חוב,הילך-חוקי* עליהם יש להו¬ 
סיף את המונח בסיס מ ו נ ט א ר י. 

נכס נזיל הוא סוג-מזומנים, או נכס שניתן להפכו 
במהירות ^ובמידה גבוהה של ודאות וללא סיכון (הפסד) 
למזומנים, בכמות ידועה-מראש. מכאן שיש במושג הנזילות 
פן היחסיות והסובייקטיוויות, — קביעת י ח י ד ת - ח י ש ו ב 
להערכת הנתונים של תהליך כלכלי מקובלת מימי־קדם: 
אברהם קנה את שדה עפרון ב״ארבע מאות שקל בסף עבר 
לסחר" (ברא׳ כג, טז). יחידות־החישוב הקדומות (שקל, 
ליברה־לירה) מתאימות ליחידות־משקל, משום שעד לעת 
האחרונה יצגו יחידות־החישוב כמות שקולה מסויימת של זהב 
או של בסף (ר׳ להלן). לאחר התפשטות השימוש בכ׳־-נייד 
במאה ה 19 הפכה הזיקה ליחידות־משקל למופשטת. — חוב 
הוא תביעה של יחידה כלכלית אחת (בודד, חברה או גוף 
ממשלתי) מיחידה כלכלית אחרת, המבוטאת ביחידות־חישוב. 
לחיב החוב הוא הון שלילי, ואילו לזכאי הוא נכס. רוב ד.כ׳ 
בחברה המודרנית מורכב מתביעות מחיבים י— ממשלה, 
בנק מרכזי, בנקים מסחריים ומוסדות־אשראי אחרים. — 
ה י ל ך ־ ח ו ק י הוא אמצעי שנקבע ע״י החוק כצורה מספקת 
ליישוב חובות במקרה של אי־הטכמה. כל הילך־חוקי הוא 
כ׳, אולם לא כל הב׳ הוא הילך־חוקי (ר׳ להלן). — בסיס 
פונטארי מוגדר כיחס קבוע בין יחידת־חישוב ומוצר 
מוסכם סטאנדארטי. בסיס־הזהב (או בסיס־הזהב והכסף, כפי 
שהיה קיים במדינות רבות לפני מלה״ע 1 ) קבע שוויון־ערך 
בין יחידת־החישוב וכמות מוגדרת של זהב (או של כסף, 
או של שניהם), ובוטא בקיום חליפות מלאה בין שטרי־כ׳, 
מעות ומתכות מונטאריוח. כיש "המוצר הסטאנדארטי" לגבי 
רוב המדינות הוא המטבע של מדינות מסויימות, והבסיס 
נקרא "בסיס-החליפין לזהב" (ר׳ להלן). 

ה ת פ ת ח ו ת ה כ׳. סחר־החליפין — החלפת סחורה כנגד 
סחורה — קדם להחלפת סחורה כנגד כ/ סחר־החליפין נת¬ 
פתח בשל רצונם של בני־אדם, שבדרך־כלל יצרו את מלוא 
צרכיהם המידיים, לסחור עם זרים! אולם לא תמיד היה קיים 
מצב של ביקוש הדדי מקביל להצעו של כל צד לסחר- 
החליפין. כשהתקיים מצב כזה, נוצרה דרישה לשיטה למדי¬ 
דת ערך הסחורות ולניהול חשבונות. אז הופיעו בסיסי־ 
השוואה בצורת חפצים או מוצרים מוסכמים קבועים, וזוהי 
ראשיתו של ד,כ׳ ה פ ר י מ י ט י ו ו י. הבסיסים השתנו ממקש 
למקש ומתקופה לתקופה, ובדרךכלל היה הכ׳ הפרימיטיווי 
מתגלם ביחידות של מוצר או של סחורה בעלי שימוש 
מעשי יש-למי ובעלי ערך עצמאי׳ כגון: מלוא־חפנים 
שפודי-ברזל אצל היוונים, גרגירי-שעורה אצל הסאכסונים, 
בקר אצל המיונים וד,רומאים (מכאן לאט׳ 60111113 :] = כ/ 
מ 360111 ! = בקןר [השר עבר׳: מקנה — קני!])! שווין של 
ארבע שפחות, לפי הומרש, היה עשרים שוורים. עבדים היו 
בסים בחברות אחרות,' כגון במזרח התיכון. מלח שימש ככ׳ 
במקשות רבים — באפריקה המזרחית עד לאחרונה. היו גם 
תרבויות שבהן היה הב׳ הפרימיסיוד חסר ערך עצמי: באי 
יאפ (בדרש האוקיאנוס השקט), למשל, געשו עסקות שוטפות 
בצדפים, אך העושר נמדד ביחידות ״פאי״ ( 61 ?) — אבנים 
גדולות, דמויות אבני־דיחיים, בעלות חוד במרכזן להקלת 
הובלתן* יחידת ה״פאי״ הגדולה־ביותר שנמצאה — קטרה 
4 מ׳ ומשקלה כ 5 טון. 

הדוגמה הבולטת ביותר למעבר ישיר מה , פרימיטיווי לב׳ 


שנטבע היא ה״קאש" בסין. ה״קאש" היו סכינים, ששימשו 
ככלי-עבודה וכלי-נשק, ולכן היו מבוקשים מאד, והפכו 
פשוס-כך ליחידת הערך המוגטארי. בשל גדלם של הסכינים 
וכבדם, יצקו בנחושת דגמים מוקטנים מהם, והללו שימשו 
ככ׳. דגמים אלה היו דימטבע הנפוץ בסין החל מימי שושלת' 
סאנג במאה ה 7 לסה״ג ועד תחילת המאה הנוכחית. בתהליך 
הסטאנדארטיזאציה הלך-וקםן חלק הלהב שבדגם היצוק, עד 
שלבסוף הפך למטבע עגול (בערך במאה ה 4 לסה״נ), 

שכיח־יותר מעבר עקיף מכ׳ פרימיטיווי למטבעות: באנ¬ 
גליה, למשל, הומר במאה ה 8 בסיס-ההשוואה המוסכם, שהיה 
גרגירי-שעורה — במתכת-כסף. משקל פני היה שווה ל 24 
גרגירים ( 31115 ־ 81 ), שנשארו כיחידת-משקל במערכת האנ¬ 
גלית עד היש. 

כ׳ פרימיטיווי מצוי עדיין בשימוש במקומות שונים. 
יציקות־נחושת בדגמים רבים (צמידים, בעלי־חיים וכר) 
מהלכות בחלקים שתים של אפריקה! לבנים וככרות של 
מלח — במרכז־הבש ובחלקים אחרים של אפריקה. נפוץ 
מאד הוא ה״קאורי״: צדף צהוב־לבן(( 1011613 ״ 363 זקץ 0 ) זה, 
שארכו כ 1 ס״מ, שימש'תחליף למטבע מתקופה קדומה־ביותר, 
ועדיין משמש באותו תפקיד באיזורים שונים של הודו 
וצילון, במזרח הרחוק ובחוף אפריקה המזרחית. למרות 
העבודה הרבה המושקעת בקידוח חור בכל צדף, בליטושו 
ובהשחלת הצדפים במחרוזת, קטן ערכם ביותר. בשנות ה 30 
היו 200 צדפי "קאורי", ואף יותר, שווים פני אחד בהודו. 

מאות חפצים ועצמים שימשו תחליף לכי׳ במקומות שונים 
ובתקופות שונות. אולם "הבסיסים" הנפוצים ביותר היו 
מתכות — הבסיסיות: כברזל ונחושת, והיקרות: ככסף 
וזהב —, לא במעט משום השימוש הנשף שניתן היה לעשות 
בהן לקישוט ולראווה. לאחרונות היה יתרון חשוב כאמצעי- 
חליפין, בהיותן בעלות תכונות רבות הנדרשות מב׳: קלות 
בזיהוי המתכת ע״י הציבור, יציבות בערך המתכת במשך 
תקופות־זמן ארוכות, היעדר זעזועים בהצע הכמותי שלהן, 
אפשרות נוחה של חלוקת היחידה ליחידות־משנה, אפשרות 
של צבירה לאורך־ימים בלי סיכון של קילקול או של פדות, 
שן _יח 0 גבוה ביו ערך למשקל ולנפח. שתי התכונות האח¬ 
רונות הן שהפכו את המתכות היקרות לאמצעי לצבירת- 
הון — ולהצגתו לראווה. בכ׳ המתכות היקרות נתקבצו 
3 הפונקציות העיקריות של ד!כ׳: אמצעי למדידה, 
אמצעי לחליפין ואמצעי לחיסכון. 

החסרונות הנמנים במתכות היקרות המשמשות ככ׳ הם: 
הגבלת כמותן בשל קשיי גילוייו שרייתן, ואפשרויות הזיוף 
והקטנת המשקל. בגלל חסרונות אלה, וכדי לחסוך ממתכת 
ולהקל על טילטול הנכס, יוצג ד.כ׳ ע״י אמצעי זול־יותר — 
נייר (ר׳ להלן). כ , -ני י ר הפך להיות עיקר המזומנים 
בחברה המודרנית. אולם הופעתו היא שיצרה את הבעיות 
העיקריות של ניהולו: מדידת ההשפעות הכלכליות הנובעות 
משינויים בכמות אמצעי-התשלום, והפיקוח על כמות 
אמצעי-התשלום במשק. 

ד.כ׳ כ ה י ל ך - ח ו ק י (ה״ח). ה״ח הוא כ׳ שנקבע בחוק 
ושאי-אסשר לסרב לקבלו לתשלום חובות ותביעות. כל ה״ח 
הוא כ׳, אולם לא כל כ׳ הוא ה״ת: המחאות על חשבונות 
עו״ש, שהן רובם של אמצעי־התשלש — אינן ה״ח, ואף לא 
כל שטרי-הכ׳ הם ה״ח* למשל: שטרי־בנק של ה״פנק אוף 
אינגלנד* בערך שלמעלה מ 5 לי״ש אינם ה״ח בבריטניה, 



955 


כסף (בכלכלה) 


956 


אע״פ שהם — כמובן — התחייבות של הבנק; באה״ב שטרי- 
כ׳ בערכים גבוהים מ 1,000 דולר ומעלה — אינם ה״ח. ברוב 
המדינות קיימות הגבלות גם על מידת היותן של מעות ה״ח. 
בישראל מגדיר חוק בנק־ישראל "מטבע" כשטרי-ב׳ או מעות 
שהונפקו לפי הוראותיו, וכן שטרייבנק ומטבעות קטנים 
שהונפקו לפני היכנס חוק בבק־ישראל לתקפו; כל הצעת 
מטבע כהגדרתו זו היא ה״ח, אולם מטבעות בני 5 אגורות, 
•למשל, הם ה״ת לתשלום סכומים שאינם עולים על 50 אגו¬ 
רות בלבד. — מטגע־חוץ, אף שהוא ה״ח במדינתו, אינו 
ה״ח בישראל; וכך נוהגות רוב המדינות לגבי מטבע־ 
חוץ. 

"יצירת" הב׳ וניהולו במשק, תהליך יצירת 
מלאי אמצעי־התשלום מתבצע באמצעות עסקות בין הסקטורים 
השונים במשק. ניתן לחלק את המשק לסקטור ״יוצר הב׳״— 
הממשלה המרכזית, הבנק המרכזי והבנקים המסחריים׳ 
ולסקטור הלא־פנקאי "הצורר כ , " —משקי-הבית, החברות 
והרשויותהמקומיות. עסקות ביז מרכיבי הסקטור הלא-בנקאי 
לבין עצמם אינו משפיעות על כמות אמצעי-התשלום במשק. 
אולם עסקות בין הסקטור יוצר-הכ׳ והסקטור הלא־בנקאי, וכן 
עסקות ביז מרכיבי הסקטור יוצר־הכ׳ לבין עצמם, עשויות 
להגדיל או להקטין את כפות אמצעי־התשלום. ביצירת הכ ׳ 
יש חלק לשלושת הגורמים שהם מרכיבי הסקטור יוצר־הב׳: 

( 1 ) כמות המזומנים בתוך אמצעי־התשלום נקבעת ע״י 
ה ב נ ק ה ם ר ב ז י, שבידיו בדרך־כלל הזכות הבלבדית להג־ 
פקתם. למעשה אין הבנק המרכזי אוטונומי בפעולות הנפקת 
המזומנים, שכן הללו הן פונקציה של הביקוש למזומנים — 
מצד הבנקים המסחריים, ובסופו־של־דבר — מצד הציבור 
המפעיל את הביקוש שלו באמצעותם על הבנק המרכזי. — 

( 2 ) הממשלה משפיעה על כמות אמצעי־התשלום במשק 
באמצעות תקציבה. תקציב גרעוני מביא להגדלת כמות 
אמצעי-התשלום, תקציב מאוזן הוא ניטראלי מבחינת השפע¬ 
תו על אמצעי-התשלום, ואילו תקציב־של־עודף פירושו ספי¬ 
גת אמצעי־תשלום מן המשק והקפאתם ע״י הממשלה. — 

( 3 ) הבנקים המסחריים "יוצרים" כ׳, כל׳ מגדילים 
את כמות אמצעי־התשלום במשק, אם מתקיימים שני תנאים: 
גדל נפח הפקדונות של הציבור בבנקים, תיתן אשראי 
מהבנקים לציבור. לדוגמה: כשהבנק מעמיד לרשות לקוחו 
משיכת-יתר (מלוה? לו כ׳ הנמשך מחשבון עו״ש שלו), 
מגדיל הבנק את כמות הכ׳ הכוללת במשק בסכום משיכת־ 
יתר זו. לקוח הבנק מנצל את זכות משיכת־היתר, ומשלם 
את הב , ללקוח אחר של אותו הבנק או של בנק אחר. אם 
חשבון הלקוח השני הוא ב״זכות״, כל׳ — אם הוא במצב 
שהבנק חייב לו כ׳ (לשון אחר: יש לו פיקדון בבנק) ואין 
הוא חייב לבנק, ברור שניצול זכות הלקוח הראשץ למשוך 
משיכת-יתר יקוזז במלואו ע״י הגידול ביתרת-הזכות של 
הלקוח השני. יתרת-זכות זו יכולה לשמש לבנק השני למתן 
אשראי, כל׳ להגדלה נוספת של כמות אמצעי-התשלום. אם 
גם הלקוח השני חייב לבנק, כל׳ אם גם הוא משך משיכת־ 
יתר, יוקטן סכום משיכה זו בסכום שהוא מקבל מהלקוח 
הראשון, ושוב תגדל אפשרותו "למשוך" (ללוות) מהבנק 
שלו; כל עוד לא יצמצם הבנק את הקפה הכולל של זכות 
סשיכת־היתר העומדת לרשותו, נמצאת תוצאת פעולת ה¬ 
הלוואה של הבנק הראשון ללקוח הראשון הגדלת מלאי הכ' 
במשק. 


בעיית נזילות המוסדות הבנקאיים. כושר 
הבנקים המסחריים להגדיל את כמות הכ׳ מוגבל ע״י שני 
גורמים: נפח הנכסים הנזילים שלהם, ושיעור הרזרבות (או 
שיעור הנזילות) שעליהם לקיים, אם בתוקף החוק ואם על- 
סמך מסורת תסיץ העבד. אם, למשל, שיעור הנזילות הוא 
20% , יהיה על בנק שיש בידו 1,000,000 ל״י פקדונות (הנר¬ 
שמים במאזן־הבנק בצד ההתחייבויות) לקיים חשבת רזר¬ 
בות של 200,000 ל״י (הנרשם במאזן־הבנק בצד הנכסים 
[הנזילים]). אם יגדל סכום הרזרבות של הבנק ב 100,000 
ל״י, יוכל הבנק להוסיף לקבל פקדונות ולתת הלוואות נוספות 
בסכום השווה לתוספת ברזרבות מחולקת בשיעור־הנזילות: 

100 *^׳ 100 = 500x100 ל״י. ככל שגדלה כמות הנכסים 

הנזילים שברשות הבנקים גדל נפח האשראי שביכלתם ליצור, 
ואם שיעור הנזילות הוא נמוך, יכולים הם ליצור כמות 
אשראי גדולה-יותר על־סמך אותה כמות של נכסים נזילים 
משהיו יכולים ליצור כששיעור הנזילות גבוה-יותר. 

לשמירת הנזילות של המוסדות הבנקאיים באמצעות 
מערכת שיעורי-נזילות שתי מטרות עיקריות: (א) הבטחת 
הפקדונות, כל' — מניעת מצב שבו לא יוכל הבנק לעמוד 
בדרישות לחיסול פקדונות בשל היעדר נכסים נזילים; (ב) 
שימושה כמכשיר המדיניות המונטארית (ר׳ להלן) — הגדלת 
אמצעי־התשלום במשק ועידוד הרחבת הפעילות הכלכלית 
ע״י הורדת שיעורי-הנזילות, צימצום כמות התוספת לאמצעי- 
התשלום ובלימת פעילות-יתר במשק ע״י העלאת שיעורי־ 
הנזילות. 

שיעורי־הנזילות נקבעים בדרך־כלל ע״י הבנק המרכזי 
בצווים ובהוראות: בישראל, למשל, ישירות; באנגליה רק 
בצורה עקיפה; בשוויץ במסגרת "הסכם ג׳נטלמני" בין 
הבנק המרכזי והבנקים המסחריים. שיעורי-הנזילות עשויים 
להיות מורכבים מכמה אלמנטים: הנזילות המינימאלית, 
שהבחינה העיקרית בקביעתה היא בטיחות הפקדונות, ושהיא 
בדרך־כלל מורכבת מפקדונות-חובה בבנק המרכזי; נזילות- 
שמעל-למינימאלית, שחלקה לפחות עשוי להיות מושקע 
בניירות-ערך ממשלתיים מוכרלם לצורך זה; נזילות שולית, 
על תוספת לפקדונות מעל לסכומים מוגדרים ולתקופות 
מוגדרות. שימוש נוסף למערכת שיעורי-הנזילות עשוי להיות 
הכוונת האשראי: חלק מהנזילות שחייבים המוסדות הבנק¬ 
איים לקיים ניתן לשיחרור למתן אשראי למטרות מוגדרות 
ובאישור הבנק המרכזי, כגון מימון יצוא. 

וע״ע בנק. 

מדיניות מונטארית (מ״מ). בצורתה הכללית־ 
ביותר, מקיפה המה״מ את כל פעולות הממשלה, הבנק המר¬ 
כזי ורשויות ציבוריות אחרות המשפיעות על כמות אמצעי־ 
התשלום והאשראי הבנקאי. ההגדרה המקובלת של המה״מ 
במובן מצומצם־יותר היא הכוונת ההצע של אמצעי-התשלום 
והאשראי הבנקאי במשק כאמצעי להשגת מטרות מוגדרות: 

( 1 ) קיום רמה גבוהה ומתמדת של תעסוקה ותפוקה; 

( 2 ) קיום השיעור הגבוה-ביותר האפשרי של התרחבות 
כלכלית במשך תקופתתמן ממושכת ככל האפשר; ( 3 ) קיום 
יציבות יחסית של המחירים במשק; ( 4 ) קיום שער־חליפין 
יציב למטבע הלאומי והגנה על הרזרבות הבין־לאומיוח של 
המשק. מטרות אלו לעיתים אינן תואמות זו את זו, ולא את 
כולן ניתן להגשים בעת-ובעונה-אחת במידה שווה; לפיכך 



957 


כפן? (בכלכלה) 


958 


חייבת המה״מ לקבוע סדר־עדיפויות ביניהן, תוך ניצול 
מכשיר־הביצוע שלה, שהוא ניהול שוטף של אמצעי' 
התשלום והאשראי, להכוונת הביקוש הכולל במשק, 

עז* לסוף מלה״ע 1 היתה מטרתן הראשונית של הרשויות 
המונטאריות — הבנק המרכזי והמשרדים הממשלתיים המת¬ 
אימים — ניהול מ״מ שכוונתה קיש חליפות בלתי־מוגבלת 
בין המטבע הלאומי ומתכת־הבסים, הזהב, בשער־חליפין 
יציב. הרשויות נדרשו למנוע משברים פינאנסיים ע״י פעול¬ 
תן כ״מלווה אחרון" למערכת הבנקאות, כדי לאפשר לה 
לספק ביקוש עונתי או ארעי לאשראי במינימום של לחצים 
ע״י גמישות בהצע האשראי הבנקאי. הרשויות המונטאריות 
יפלו, איפוא, למנוע במה מההשפעות המזיקות המקריות של 
מכאניזם בסיס-הזהב. בעתות־מלחמה צומצם תפקידן לדאגה 
שמאמץ־המלחמה לא יופרע נשל מחסור בכס&ים. לא הוק¬ 
דשה אלא תשומח־לב מועטת למידת האחריות של הרשויות 
המונטאריות לקיום יציבות כלכלית במשק. אבטלה ואי ניצול 
מלא של משאבים הוגדרו בדרך-כלל כבעיות שוליות וחד 
לפות, חלק הכרחי של תהליד תיקון עיוותים במערכת המחי¬ 
רים וההוצאות. תאורייח בסים־הזהב היתה בעיקרה תאוריה 
סטאטית, שהתעלמה מבעיות המחזוריות הכלכלית. שינויים 
בהצע אמצעי-התשלום נקבעו בראש־וראשונה ע״י מאזן- 
התשלומים, ולא ע״י רמת הפעילות הכלכלית. אם זרם זהב 
אל המדינה. היה על הבנק המרכזי להרחיב את הקף האשראי 
במשק לא רק ע״י רכישת זהב. אלא גם ע״י הגדלת נכסיו 
המקומיים ! אם זרם זהב מן המדינה החוצה, היה על הבנק 
המרכזי לצמצם את האשראי! כך הוחמרה השפעת תנועות 
הזהב על המשק. כדי למלא תפקיד מצומצם זה הספיקו 
התאמת שער נכיון־המשנה של הבנק המרכזי ופעולותיו 
בשוק הפתוח בניירות-ערך ממשלתיים ומסחריים. 

קווי־מחשבה אלה הוסיפו להנחות את התנהגות הרשויות 
המונטאריות גם בשנות ה 20 , למרות השפעות פלה״ע 1 
והאינפלאציה שלאחריה! בדרך־פלל הניחו, שמן המשברים 
הללו ניחן יהיה לחזור לנורמות הקלאסיות של המדיניות 
המונטארית כחלק משיקום הכלכלה והפינאנסים בעולם. 

זעזועי המשבר והשפל הכלכלי של שנות ה 30 הביאו 
לבחינה מחודשת של הדעה המסרתית, שקיש עקרונות 
ה״לםה פר״ (:״ £31 ״ 1159 ^ 1 , וע״ע ליברליזם, עמ׳ 702 ) 
וה״אוטומטיות" של בסים־הזהב מביאים להכוונה אופ¬ 
טימאלית של המשאבים ולקצב מהיר של צמיחה כלכלית. 
התחילה רווחת הדעה, שעל הממשלה להתערב בצורה פעילה 
בתהליכים הכלכליים כדי שהמשק יתרחב במהירות, אך 
תוך כדי איזון. דעה זו הפכה לנחלת הכלל בתקופת מלה״ע 11 
ומיד לאחריה. ממשלות וכלכלנים הדגישו יותר־ויותר אח 
אחריות הבנקים המרכזיים בעידוד יציבות כלכלית ופיתוח 
כלכלי. הדגש הושם בחקר השפעת שער־החליפין הקיים על 
המשק הפנימי של המדינה, ושינויים בשערי-החליפין הוגדרו 
כמוצדקים במקרים שבהם היה שער־המטבע הקיים מעצור 
בפני תעסוקה מלאה של כוח־אדם ומשאבים ובפני חליפות 
מלאה, ככל האפשר, של המטבע. 

הבעיה העיקרית בהפעלת המה*מ היא קביעת סדר־ 
עדיפויות בין מכלול המטרות שאותן מבקשים להשיג (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 956 ). השוני בתגובות התפוקה" התעסוקה, הסחר 
והמחירים על שינויים בביקוש הכולל מכתיב אף הוא את 
מבנה המדיניות. בתר, שאם הצע התפוקה הוא גמיש לחלד 


סין ברמת-המחירים הקיימת, עד לנקודה של תעסוקה מלאה 
וניצול מלא של כושר־הייצור, מביא גידול הביקוש לגידול 
בתפוקה עד שהמשק מגיע לכושר-ייצודו המלא. אינפלאציית 
מחירים מתפתחת כשהביקוש עולה על כושר-הייצור. אולם 
אם התפוקה אינה מגיבה בצורה כזו על גידול בביקוש, ואם 
המחירים עולים לפני שהמשק מגיע לניצול מלוא כושר- 
הייצור שלו, הכרחי לקבוע עדיפויות בין המטרות השונות 
של המה״ם (ע״ע מחירים, חורת ה-). כמו־כן יש להתחשב 
בכך, שגידול מהיר בשכר הכספי יותר מן הגידול בתפוקה 
לשעת־עבודה גורר העלאת־מחירים ע״י היצרנים למרוח 
קיום כושד־ייצור בלתי-מנוצל. במקרה כזה עשויה הגדלת 
הביקוש לרמה של השגת תעסוקה מלאה וניצול מלוא כושר־ 
הייצור לגרום לאינסלאציד" ואילו קיום רמת־ביקוש נמוכה- 
יותר, המבסיהד, יציבות מחירים, עשויה לגרש לאבטלה 
ניכרת ולהגדלת מידת אי-ניצול כושר־הייצור, משש־כך 
חייבת המה״מ להיות מלווה, במאמציה להכוונת הביקוש 
המצרפי, במדיניות פיסקאלית נאותה ובאמצעים המבטיחים 
את התגובה הרצויה מצד המשק. הללו כוללים, בין השאר, 
רפורמה של תהליכי קביעת השכר המבטיחה מניעת גידול 
אינפלאציוני בשכר כספי, צימצום כוחם של המונופולים 
בתעשיה והגדלת הניידות הגאוגראפית והמקצועית של כוח- 
העבודה. 

מתפקידי המה״מ גם להביא ליישום מטרות בידלאומיות 
(ר׳ להלן, עבר 961/2 ): קיום שער-חליפין יציב למטבע הלאומי 
והגנת רזרבות מטבע־החוץ והזהב. מדינה הסובלת מגירעון 
במאזן־התשלומים כתוצאה מעודף ביקוש מקומי ועליית 
מחירים׳ מפעילה מ״מ מגבילה, התואמת את המטרות הפני¬ 
מיות והבין־לאומיות של המשק. במקרה ההפוך, כשקיים 
עודף במאזן־התשלומים הנובע מקיום אבטלה ורמה נמוכה 
של תפוקה והכנסות, תואמת את מטרות-המשק הפנימיות 
והחיצוניות מ״מ של הרחבה. 

מסוכן־ביותר ליציבות המשק הוא קיום גירעון גדול ומת¬ 
מיד במאזן־התשלומים יחד עם אבטלה ניכרת, בכוח או בפועל. 
במקרה זה עשויה מ״מ מרחיבה להביא לצימצום האבטלה, 
אך יחד־עם־זה גם להגדלת הגירעון במאזן־החשלומים ולחי¬ 
סול הרזרבות של המדינה! ואילו הפעלת מדיניות מגבילה 
לשם חיסול הגירעון מביאה להחמרת האבטלה. הברירה 
במקרה זה היא בין פיחות המטבע ובין ויתור על מטרות 
המדיניות בתחום התעסוקה. התפוקה וההכנסות. 

הצלחת המה״מ בהכוונת הביקוש המצרפי במשק איננה 
נמדדת ביחסים קבועים כלשהם בין אמצעי-התשלש והבי¬ 
קוש. עליה להבטיח שהשינוי בכמות אמצעי־התשלום ישפיע 
על הביקוש המצרפי בכיוון הרצוי, ושתישמר יכולת הרשו¬ 
יות המונסאריות למנוע התפתחויות שליליות או פתאומיות 
בשל שינוי בקצב מחזור-הב' (ר׳ להלן). המגבלות העיקריות 
של המה״ט, מלבד מגבלות בלתי-כלכליות, נובעות מכך 
שכוח הרשויות המונטאריות לצמצם או להרחיב את כמות 
אמצעי-ד,תשלום הוא מוגבל, ושמידת ההשפעה של שינויים 
בכמות אמצעי-התשלום על הביקוש המצרפי אינה נתונה 
לחיזוי־מראש אלא בקווים כלליים ביותר. במיוחד אמורים 
הדברים במקרים שבהם מוטל על המה״מ לטפל בבעיות של 
שפל רציני או משברים כלכליים. 

כוחה של המה״מ יפה יותר בהגבלת גידול בביקוש 
המצרפי בעיתות שפע במחזור-העסקים (ע״ע) — במידה 

* ד 



959 


כסף (בכלכלה) 


960 


שהשפעתה אינה מתבטלת בשל האצה במהירות המחזור של 
הב/ בדי להיות יעילה, על המה״נן להיות מחמירה במידה 
מרובה־יותר כדי להשיג צימצום בהק ף מסויים בביקוש 
המצרפי, יעילותה של המה״מ כאמצעי אנטי־מחזורי תלויה, 
במידה רבה, גם בפער הזמן החולף בין הפעלתה ובין גילויי 
השפעתה במשק: ככל שמכשירי־החיזוי הכלכליים משופרים- 
יותר ומהירים־יותר, ניתן לצמצם יותר פער־זמן זה. 

וע״ע דפלציה ואינפלציה* מחזורי עסקים; מסחר בין־ 
לאמי. 

הבנק המרכזי (ב״מ) הוא מוסד ממלכתי שעיקר 
תפקידו ניהול המדיניות המונטארית, שמטרתה הסדדתן 
והכוונתו של מערכת המטבע ומערכת האשראי׳ תוץ תיאש 
בין מערכות אלה ומדיניותה הכלכלית של הממשלה. תחילתה 
של הבנקאות המרכזית נחשבת הקמת ה £081308 £נ> 83011 
(״הבנק של אנגליה״) ב 1694 (ע״ע בנק, עם׳ 200/1 ). בנקים 
מרכזיים אחרים הוקמו במאות ה 18 וה 19 בצרפת, באוסט¬ 
ריה, בהולאנד, בדנמארק ובנורווגיה. אה״ב הפעילה מעין 
בנקים מרכזיים בסוף המאה ה 18 ובמאה ה 19 ׳ אך רק 
ב 1913 הקימה ב״מ פעיל, שחולק ל 12 בנקים איזוריים, 
המהווים יחד את ״מערכת הרזרבה הפדראלית״( 111-31 ) £6 116 ־ 1 ׳ 
״! 16 ^ 5 ^ 8.00 ) (ע״ע י אדצות־הברית, עמ ׳ 78 * בנק, 
עט׳ 189/90 ). בישראל הוקם הבה״מ, בנק־ישראל׳ ב 1954 
(ע״ע ארץ־ישראל, עט׳ 780/1 ). 

מלבד תפקידו העיקרי של הבה״ט, הוא משמש גם.• 

( 1 ) סוכנה הפיסקאלי של הממשלה ומנפק אמצעי-התשלש * 

( 2 ) מנהל חובות־המדינד. * ( 3 ) יועצה'הכלכלי של הממשלה * 
( 4 ) מפקח ומכוון פעולות מערכת־הבנקאות * ( 5 ) מנהל 
מערכת סליקת הצ׳קים; ( 6 ) קורספונדגט של הבנקים 
המרכזיים הזרים * ( 7 ) מנהל יתרות' מטבע-החוץ שזהב של 
המדינה * ( 8 ) נציגה במוסדות פינאנסיים בין־לאומיים. רוב 
הבנקים המרכזיים בעולם הם מוסדות ממלכתיים, אך בכמה 
מהם פדי ץ נשמרים שרידי הבעלות הפרטית מימי היותם 
חברות־מניות. מטרתם אינה עשיית רווחים, ובדרד־כלל 
מועברים רושיהם למדינה. 

ה בה *מ מכוון את כמות אמצעי־התשלש ע״י הרחבה או 
צימצש בנכסיו הוא. גידול בנכסים מביא לגידול מקביל 
בהתחייבויות או פמטבע במחזור. גידול בהתחייבויות פירושו 
בדיד־כלל גידול בפקדונות הבנקים המסחריים בבה״מ, 
וכתוצאה ממנו, ובמקביל להוראות הנזילות החלות עליהם, 
יכולים הבנקים להרחיב את האשראי ללקשותיהם. ניתן 
למיין את פעולות הבה״מ, הגורמות לשינוי בהק ף נכסיו׳ 
כלהלן: 

.( 1 ) פעולות בשוק הפתוח — קניה או מכירה של ניירות- 
ערך של הממשלה ושל הבנק עצמו, וכן פעולות כאלה 
בניירות־ערך אחרים. מכירות בשוק הפתוח סופגות אמצעי- 
תשלש ועשויות להביא לצימצום נפח האשראי, ואילו קניות 
בשוק הפתוח גורמות לתוצאות הפוכות. פעולות בשוק 
הפתש מתבצעות ע״י הבה״ם גם בתוקף תפקידו כסשן 
פיסקאלי של הממשלה, כדי לקיים שוק סדיר לניירות־הערד 
הממשלתיים. ( 2 ) פעולות כ״בנקאי הבנקים״ — בתוקף 
הוראות הנזילות צריכים הבנקים המסחריים להחזיק חלק 
מפקדונותיהם בבה״מ* שינויים בהוראות הנזילות עשויים 
להגדיל או להקטין הקף פקדונות אלה• מטרת החזקתן 
בבה״ם כפולה: הבטחת אינטרס המפקידים בבנקים המס¬ 


חריים, שכוונת נפח האשראי שהבנקים המסחריים יכולים 
ליצור. במסגרת פעולות מתן האשראי לבנקים, בצורת 
נכיון־משנה, משפיע הבה״מ במישרין על שוק האשראי ועל 
הרכבו. שער נכיון־המשנה קובע את המחיר שב( יכולים 
הבנקים המסחריים ללוות' מהבהי״ט, ובמדינות שבהן מפותח 
השימוש במכשיר זה הוא הקובע את רמת שערישריבית 
במשק. ( 3 ) פעולות כבנקאי הממשלה — בדרד־כלל מגביל 
החוק את הקף האשראי שיכולה הממשלה לקבל מהבה״מ. 
מימון גרעוני של הממשלה פירושו הזרמת אמצעי־תשלום 
למשק, ואילו צימצום החוב שלח לבנק פירושו שאיבת 
אמצעי־תשלום מן המשק. מקרים מישרים הם הלוואות, 
לעיתים במטבע־הוץ, למועדים בינוניים וארוכים למטרות- 
פיתוח׳ אם לממשלה ואם לגופים ציבוריים. הללו עשויות 
להיות מקור ללחצים אינפלאציוניים, אם אין הן נתונות 
להגבלות המוטלות על האשראי הרגיל מהבנק לממשלה. 

( 4 ) נשול יתרשמטבע־הדחץ-הבה״מ קונה ומוכר מטבע-חוץ, 
כדי לאזן את ערכו הבין־לאומי של המטבע, או כדי לצבור 
רזרבות לשימוש בעת הצורך. לאחר שברוב המדינש בוטלה 
חובת כיסוי המטבע ע״י היתרות (ר׳ להלן), בוטל הקשר 
הישיר בין פעולות אלה ונפח אמצעי-התשלש. אלא אם־כן 
קיימת המרה אוטומאטית של מטכע-תוץ במטבע המקומי. 

( 5 ) . פיקוח איכותי על האשראי-נוסף על הפיקוח הכמותי על 
האשראי, משתמש הבה״מ במכשיר הפיקש האיכותי לשם 
כיוון תוספת האשראי במשק — או חלק ממנה — למטרות 
התואמות את המדיניות הכלכלית של הממשלה, האת ע״י 
מתן אשראי במישרין למטרות אלה, באמצעות מכשיר נכיון* 
המשגה׳ וע״י שיחרור אשראים כאלה, במלואם או בחלקם, 
מהגבלות האשראי המוטלות על הבנקים המסחריים. 

וע״ע בנק, עמ׳ 187/8 , 195/6 . 

שיטות ובסיסים מ וגט ארי י ם. מקובל לחלק 
את השיטות המונטאריות שנהגו בעולם לשלוש: חד־מתכתית 
(בסיס-הזהב); דו־מתכתית (שב שסף משמשים יחד); 
לא־מתכתיח (נייר! בסים־החליפין לזהב). האחרונה היא 
המקובלת היום בעולם. 

ב סיס שזהב• (!)■!ב!)״ 13 *€ 1 ) 801 ). 
בשיטה המונמארית הלא־מתכתית נקבע שער־החליפין של 
המטבעות כבעבר במונחים של זהב! אולם למעשה נקבעים 
שעדי־החליפין ומבוטאים במונחים של מטבעות־הרזרבה: 
הדולר של אה״ב (עד אמצע 1967 — גם הלירה-שטרלינג). 

לפי שיטה זו, הבנק המרכזי של מדינה א' משתמש 


במטבע של מדינה ב׳ כמטבע-רזרבה וכ״כיסוי" למטבע שלו? 
מדינה ב׳ מוכנה להמיר אח המטבע שלה בזהב ע״ם דרישה. 
נמצא, שבשיטה זו משמש הזהב בשני תפקידים: כרזרבה 
מסרתית וכרזרבה "עקיפה", הנובעת מחליפותם של מטבעות 
מסוייפים בזהב בשער קבוע. היחס בין מטבע־הרזרבה 
(הדולר) והמטבעות האחרים נקבץ ע״פ השווי בדולרים של 
כמות. הזהב, שבו הוגדרו המטבעות השונים ביולי 1944 . 
תאריך זה ננקט, משום שאז נחתמו הסכמי בדטון־וודז, שעל- 
פיהם הוקמה קרן־המטבע הבין־לאומית (ר׳ להלן). ואילו 
אה״ב התחייבה להמיר מכאן ואילך כל דולר בכמות קבועה 
של זהב. הזהב מוסיף להיות חלק מהרזרבות הלאומיות השד 
נות, יחד עם מטבעות־הרזרבה. אולם הוא משמש למטרה 
אחת — מימון העסקות הבין־לאומיות של המדינות, ולא 
לכיסוי המטבע. להלכה הוסיפו כמה מדינות לנהוג בכיסוי 
חלקי או מלא של זהב, אך אפילן אה״ב ביטלה סופית את 
כיסוי הזהב למטבע שלה ב 1968 , לאחר ש״כיסוי" זה כבר 
היה לפיקציה. 

בניגוד לשמירה הקפדנית על שער־החליפין שהיתה מקו¬ 
בלת בימי בסיס-הזהב, הפך שעד-החליפין בימי בסיס- 
החליפין־לזהב למכשיר המדיניות הכלכלית והמונטארית 
של המדינות השונות. מכשיר זה נוצל, לפעמים, לרעה, 
כגון בעתות הפיחותים התחרותיים באירופה בשנות ה 20 
וה 30 . 

כיוץ שבטל הוויסות האוטומטי של שערי-החליפין בין 
המטבעות באמצעות הזהב, הוקמו אחרי מלה״ע 11 — למני¬ 
עת חזרתם של משברים כאותם של שנות ה 20 וה 30 — 
קרןיהמטבע הבין-לאומית ( 1 ) 110 ? 40:161317 ^ 311 מ 0 ם 3 מי £1 ]< 11 ) 
והבנק הבין־לאומי לשיקום ופיתוח, ואלה החלו לפעול ב 1947 . 
תפקידם העיקרי הראשון היה לשמש מסגרת פורמאלית 
לפעילות מונטארית בידלאומית בשיטת בסיס-החליפין־לזהב 
ולקבוע מערכת קבועה של שערי־חליפין למטבעות המדינות 
החברות בה ע״ם השערים הנקובים של המטבעות. ב 1969 
היו חברות בקרן ובבנק למעשה כל מדינות העולם שמחוץ 
לגוש הסובייטי-סיני. 

הסדרים מונטאריים איזוריים. כדי לשלב 
כלכלה ומדיניות וכדי להקל על ניהול המטבעות הלאומיים 
נתקיים בדורות מאחרונים שיתוף־פעולה בין־לאומי והונהגו 
הסדרים איזוריים בעניינים מונטאריים. כבר ב 1865 הוקם 
"האיחוד הלאטיני", בין צרפת, בלגיה, שוויץ ואיטליה, 
שאליו הצטרפו אח״כ גם מדינות אחרות. הסדר זה קבע את 
תכולת הזהב ואת תכולת הכסף (במסגרת השיטה המו׳נמא- 
רית הדרמתכתית [ר׳ לעיל]) של כל המטבעות של המדינות- 
החברות ואת הקף הטביעה (המחזור); הוא חייב כל מדינה' 
חברה לקבל את כל מטבעות האיחוד בביצוע תשלומים וקבע 
את שאר פרטי הניהול המונטאריים. מלה״ע 1 שמה קץ להס¬ 
דר זה. — בדומה לזה פעל "האיחוד המונטארי הסקאנדי- 
נאור״, שנוסד ב 1873 וכלל את שוודיה, דנמארק ונורווגיה; 
אף הוא בא לקצו עם פרוץ מלה״ע 1 . — ההסדר המונטארי 
הידוע־ביותר, "גוש־השטרלינג", נוצר לאחר שבריטניה 
נטשה את בסיס־הזהב ב 1931 ! אחרי מלה״ע 11 נקרא "איזור־ 
השטרלינג". הוא כלל ב 1969 את מרבית מדינות חבר-העמים 
הבריטי (פרט לקאנאדה), ומספר מדינות נוססות. המדינות־ 
החברות מקיימות יחם קבוע בין מטבעותיהן ובין הלירה־ 
שטרלינג, והן מחזיקות את עיקר הרזרבות שלהן בלונדון. 



963 


כסף (בכלכלה) 


964 


בצורת יתרות שטרלינג. הנהגת פיקוח על המטבע ברוב 
המדינות בגוש בתקופת מלה״ע 11 וחולשת הלירה־שטרלינג 
לאחריה החלישו מסגרת מונמארית זו במידה ניכרת. — 
"איחוד־התשלומים האירופי" נוסד ב 1950 כדי לסייע ביישוב 
יתרות מאזני־תשלומים בין מדינות־אירופה שהשתתפו בשע¬ 
תן ב״תכנית מרשל״ (ע״ע) בצורת מסלידה! הוא חוסל בסוף 
1958 . במקומו בא "ההסכם המונטארי האירופי" (ת 63 ק 0 ז £11 
זח 16 ת;א>ז 1$ / ץ-״&אזס!*), הפועל בעיקר באמצעות "הקרן 
האירופית״ (!>״״£ 0 ^ £111-0 ) שבמסגרת "האירגון לשיתוף- 
פעולה ולפיתוח כלכלי של אירופה" ( 0 כ> 0£ )׳ ושעיקר 
פעולותיה במתן אשראים קצרי־מועד כדי לסייע למדינות- 
חברות להתגבר על קשיים במאזני-התשלומים שלהן. — 
ב 1963 הקים האירגון הכלכלי של מדינות הגוש הסובייטי, 
"המועצה לעזרה כלכלית הדדית" (הקומקון), את "הבנק 
הבין־לאומי לשיתוף־פעולה כלכלי", שתפקידו העיקרי לבצע 
סעולוח־סילוקין בין מדינות־הגוש (ע״ע אירופה: כלכלה 
[כדד־מילואים, עמ , 187/8 ]). 

לקראת מטבע בין־לאומי. שלב נוסף בדחיקת 
הזהב מהמערכת המונטארית הבין־לאומית, בעקבות ההסד¬ 
רים האיזורייים והתבססותה של קרן-ה©טבע הבין־לאומיח, 
חל בשנות ה 60 . באותן שנים גדל הסחר העולמי בשיעור 
שנתי של 8% — 7 לשנה, ואילו הרזרבות הבין־לאומיות — 
ס״ה הרזרבות הלאומיות בזהב ובמטבעות־רזרבה, יחד עם 
זכויות המדינות בקרן־המטבע הבין־לאומית — לא גדלו אלא 
בשיעור של 2% — 1 לשנה. את התהוותו של פער זה מייחסים 
לכמה סיבות:( 1 ) היעלמו המוחלט־כמעט של מטבע-הרזרבה 
השני: הלירה־שטרלינג, לאחר פיחותה בנובמבר 1967 ! 
( 2 ) צימצום באספקת הדולרים המזינים את הרזרבות של שאר 
הארצות בגלל מאמצי אה״ב להקטין את הגירעון במאזן- 
התשלומים שלה!( 3 ) החלטת הרשויות המונטאריות של רוב 
המדינות המפותחות העשירות להימנע מרכישת זהב למלאי 
המונטארי שלהן לאתר משברי־הזהב שחזרו־ונשנו בסוף 
שנות ה 60 , עכ״ם נתברר שפער בשיעור ניכר כזה עלול 
להביא, בסופרשל־דבר, להפרעות בסתר העולמי בשל 
מחסור באמצ&ים למימונו, והסובלות העיקריות מצימצום 
בהקף הסחר העולמי עשויות להיות המדינות המתפתחות 
העצמאיות, שקמו לאחר מלה״ע 11 . לפיכך הוצעה תכנית 
"זכויות־המשיכההמיוחדות"( 8 ת.״ע 3 זס 1 גו £0 ג! 8 
181115 ?) במסגרת קרן־המטבע הבין־לאומית: באופן מלאכותי 
יורחב הקף זכויות-המשיכה של המדינות החברות בקרן, 
במקביל למכסותיהן! המדינות תוכלנה להשתמש ב״זכויות" 
אלה כדי לממן חלק מיתרת-החובה שלהן בעסקות בין- 
לאומיות, וכן להחזיקן כחלק מהרזרבות שלהן. ד,"זכויות" 
אינן מהוות מטבע בין־לאומי אמיתי, אם כי הן יצעד בדרך 
אליו, שכן הן נושאות ריבית, כמותן מוגבלת, ומוגבל גם 
השימוש בהן. ב 1968 החל תהליך אישור התיקונים לאמנת- 
הקרן הדרושים להפעלת מערכת ה״זכויות״. בסוף 1969 הופ¬ 
עלה התכנית, ולפיה חולקו 4 ) 3 מיליארד דולאר ב״זכוייות" 
ב 1.1.70 , 3 מיליארד ב 1.1.71 , ו 3 מיליארד נוספים יחולקו 
ב 1.1.72 . ב 1970 נבחנה האפשרות להאריך את התכנית אחרי 
1972 . 

ה תא וריח הכמותית של הכ׳. מאז ומתמיד 
ניסו כלכלנים להסביר את התנודות והשינויים ברמת 
המחירים. שגי ההסברים הכלליים, שהתגבשו עד המאה ה 18 , 


היו: ( 1 ) השינויים במחירים נובעים משינויים בכמות 
אמצעי־התשלום—הסבר הקרוי היום התאוריה הכמותית של 
הכ ׳ !( 2 ) שינויים אלה נובעים מנסיבות מיוחדות למקום ולזמן, 
כגון: מלחמה, הפקעת-מחירים, העלאות-שכר, וכד׳. ההנחה 
הרווחת היחד, שעליית כמות הב׳ נובעת מעליית המחירים. 

התאוריה הכמותית, בצורתה המודרנית, מיוחסת לדיויד 
יום (ע״ע), אך לאמיתו-של-דבר כבר ידעו אותה היוונים. 
קיימות שתי נוסחות שלה: ( 1 ) הנוסחה שמיסודו של א. 
פישר (ע״ע), המקובלת באה״ב והידועה גם כ״נוסחת- 
העסקות", מבוססת על העובדה שכל הנמכר שחדי בערכו 
למה שניתן תמורתו! נמצא, שכמות הסחורות"והשירותים 
הנסחרים במשק (המסומנת באות 1 ) כפול מחירם הממוצע 
(?) שווה לכמות הב׳( 4 <) כפול מספר הפעמים שבהן נעשה 
שימוש בה׳ במשך התקופה הנידונה (¥—מהירות המחזור). 
זוהי משוואת החליפין — ערך כל מה שנקנה שווה לסך 
התשלומים שבוצעו: 

= ־ 1 ?, ומכאן: ד 1 /^ = ?. 

כדי להגיע ממשוואה זו לתאוריה, הכרחי להניח הנחות 
מסויימות ביחס לגורמיה, והחשובה בהן היא׳ ש? הוא 
פאסיווי: הוא נקבע ע״י 1 , ו 7 — ואיננו קובע אותם. 
התאוריה מניחה, איפוא, שערך הב׳ משתנה ביחס הפוך 
לשינויים בכמות הב׳ ובמהירות־המחזור שלו, וביחס ישר 
לשינויים בנפח המסחר בסחורות ובשירותים. 

( 2 ) נוסחת קימבריג׳, הנפוצה בבריטניה והידועה 
כ״נוסחת־יתרוח־הסזומנים", מחליפה את הגורם ׳ע באל ואת 
הגורם ד ב?, כש? הוא ההכנסה הראלית במשק, ואילו אל 
הוא אותו חלק של 11 שהציבור רוצה"לקיים בידיו בצורת כ׳. 
הנוסחה המתקבלת היא: 

?אל? = * 1 , ומכאן: ?אל/ 1 \ = ?. 

התאוריה של נוסחה זו קובעת, שערך הכ׳ ) הנמדד ע״י חלק 
הסחורות והשירותים בהכנסה הראלית, משתנה ביחס הפוך 
לשינויים בכמות הכ׳ וביחס ישר לנטיית הציבור להחזיק 
ברשותו משאבים בצורת כ׳. אל דומה לגורם ההפכי של ז\, 
יתרונה של התאו׳ריה בצורתה זו — שהיא מביאה-בחשבון 
את הגורמים הפסיכולוגיים המשפיעים על רמת־המחירים. 

ביק דתו של קןינז — ניחוח ההכנסות וד־,הו* 
צאות."ב 1936 הציע ג׳. מ. קינז(ע״ע) גישה חדשה לניתוח 
השינויים בכמות אמצעי-התשלום, תוך הדגשת היחס בין 
כמות-הכ׳ וההוצאות, בעיקר ההשקעות, לעומת הדגש שהו¬ 
שם בתאוריה הכמותית על היחס בין כמות-הכ׳ וההכנסה 
הכספית, ובינה ובין רמת-המחירים. קינז לא הכחיש את 
נכונות משוואת־החליפין, אך הוא טען, שבתנאי-אבטלה ? 
ואל הם לא-יציבים ופאסיוויים, ומגיבים על כל שינוי בהכנ¬ 
סה הכספית או בכמות-הכ׳. מכאן, שהמשוואה נכונה בתנאי־ 
אבטלה, אולם חסרת משמעות כשנדרשים קביעת מדיניות או 
חיזוי התפתחויות. 

קןינז הבחין בין שני מרכיבים של הביקוש לב׳: ( 1 ) כ׳ 
המוחזק ע״י הציבור למימון עסקות ולסיפוק יצר הביטחון, 
כל׳ — לאבטחה מפני סיכונים! ( 2 ) כ׳ המוחזק לסיפוק 
היצר הספקולטיווי, כל׳ — לשם יצירת רווחים. המרכיב 
הראשץ הוא חלק קבוע פחות-או־יותר של ההכנסה! ואילו 
הביקוש למרכיב השני משתנה עם כל שינוי בצפיות ביחס 
לעתיד רמת שערי-הריבית. במצב נתון של צפיות, ככל 



965 


כסף (בכלכלה) — כספי, יוסף אבך 


966 


שרמת •שערי-הרינית הקיימת גבוהה-יותר, נמופה־יותר 
כמות־הב׳ שמחזיק הציבור בשל מניעים ספקולאטיודים, 
משום גודל הפסד ההכנסה הנובע מהחזקת כ' 'לעומת ההכנ¬ 
סה הנובעת מהחזקתו בניירות-ערך, ובן משום הצפיה לירידת 
שערי־הריבית שרמתם גבוהה. כמות ד.כ׳ המוחזק בשל מני¬ 
עים ספקולטיוויים לא הוגדרה ע״י קינז כפונקציה של מניע 
זה, אלא כפונקציה של רמת שעדי-הריבית במשק. 

פונקציית העדפת הנזילות ץ 11 ג 111£ !> 11 ), לסי 

קינז, גורמת שאם במשק שבו שוררים תנאי-אבטלה רמת 
שערי-הריבית יורדת לרמה נמוכה, נוצר מצב של חליפות 
מלאה בין אמצעי-תשלום ובין אגרות-חוב; לשון אחר: 
העדפת הנזילות נעשית מוחלטת. כל הגדלה בכמות-הכ׳ 
במשק בתנאים כאלה תומר, אם רק יהיה הדבר אפשרי, 
באגרות־חו־ב, אולם תהליך ההמרה עצמו יביא לירידה בתשו¬ 
אה על אגרות־חוב — ודי יהיה בירידה הקלה-ביותר בתשואה 
כדי שתהליך ההמרה ייפסק, והציבור יחזיק את התוספת 
לכמות־הב׳ בצודה נזילה'— . 8 יקטן ואל יגדל. ולהפר, אם 
תוקטן כמות אמצעי-התשלום, ינסו מחזיקי אגרות־חוב 
להמירן בנכסים נזילים, דבר שיעלה את התשואה עליהן, ודי 
יהיה בעליה קטנה בלבד כדי שתהליך ההמרה ייפסק. גידול 
ההכנסה הכספית יביא לגידול במרכיבה היציב — שהוא 
החלק המוחזק למימון עסקות — על חשבון המרכיב הספקו- 
לאטיוד; והיפוכו במקרה של צימצום ההכנסה. 

מצב של העדפת־נזילות מוחלטת הוגדר ע״י קינז עצמו 
כתאורטי־גרידא! אולם מפרשיו נטו יותר להנחה שהעדפה 
מוחלטת של נזילות היא מצב עובדתי. 

וע״ע הון; כלכלה, עמ׳ 881 ; רבית. 

תאוריות שלאחד קיבז — שילוב התאור- 
יות המונמאריות והכלליות. השפעתה המכרעת 
של "התאוריה הכללית" הקינזית והצעת השימוש בכלי 
המדיניות הפיסקאלית למלחמה בשפל הכלכלי, יחד עם 
ההתרכזות בבעיות כלכלת המלחמה והשיקום שלאחריה, 
דחו כל עיון בבעיות מונטאריות עד לתחילת שנות ה 50 . 
נושאו העיקרי של הדיון המחודש בתאוריה המונטארית היה 
מיזוגה ואיחודה עם תאוריות ההון והערך. ג׳. ר. היקס, נ. 
קלד 1 ר, ה. ג׳ונסון, ד. פטינקין ואחרים המשיכו מהמקום שבו 
הפסיק קינז, בכיוון כללי של חיסול הפיצול בין הכלכלה 
הראלית והכלכלה המוניטארית. ההכרה שהתנהגות הצרכנים 
עשויה להיות מושפעת מהכנסתם וממלאי נכסיהם, כשם 
שהחלטות של יזמים עשויות להיות מושפעות מהכנסתם 
והונם, מאפשרת מיזוגן ואיחודן של תאוריות הצריכה וההש¬ 
קעה — שפותחו בנפרד — לתאוריה כללית של ההוצאות. 
מגמה אחרת מנסה להעמיק מהרמה המאקרו־כלכלית הכללית 
אל ניתוח אקונומטרי מפורט של הדרכים שנהן משפיעה 
המדיניות הימונטארית על החלטות ההוצאה והחיסכון של 
קבוצות וסקטורים שונים במשק. 

שתי הבעיות העיקריות בתחום המדיניות המונטארית, 
שנתעוררו בשנות ה 60 , הן: ( 1 ) האם יש בידי הרשויות 
המונטאריות מכשירים מספיקים רעילים די הצורך ליישם 
את מערכת המטרות שנתרחבה ונסתבכהז ( 2 ) באיזו 
מידה עדיפה מדיניות כלכלית אחידה, המופעלת בצורה 
כללית ובאמצעות הוראות כלליות, על מדיניות כלכלית 
המופעלת בצורה שונה, לפי הצורך, לגבי סקטורים שונים 
ולגבי קבוצות־החנהגות שונות במשק ? 


על המטבעות הלאומיים — ר׳ הערכים הדנים 
על הארצות השונות. וע״ע דולר; דוקט! דינר. 

וע״ע הון; חוזה מסחרי; כלכלה; מחירים, תורת ה-; 
מסחר בין־לאמי; נומיסמטיקה; רבית. 

א. בובה, עקרונות המטבע, יזשכ״ג; ל. ו. צ׳גרלר, תורת 
הכספים וד,בנקאות, תשב״ד 1 10 01 ;;£ , 1 נ €1 ק 41 ^ .ו/ 

. 0 , 1 ־ 1 - זן 1511 ? . 1 , 901 [ ,) 7710777133 13 ' 1 ) ) 731 ) 71 ) 2 ) 077 ) 141 
. 64 .( ; 1911 ,? 440716 / 0 7 )/ 00 ? 4137102 ) 717 ? ) 741 ,ת׳יי 0 ז 8 
731 ) 71 ) 0 ) 41 ? ,. 3 ) 1 , 1930 , 1-0 ,?) 41071 071 ); 311 ) 7 ?' 4 * , 005 ץ 0 ? 1 
. 11 ; 1936 ,?) 4071 ! 3714 71 ) 7 ) 1711 , 711 ) 771 ? 10 <) 171 ? (ס !( 07 ) 41 ? 
; 1935/6 , 1-11 , 7 ) 1317 ) 771071 7 ) 40017171 7 ) 4 ) £1171017 , 4 ) 00003 
, 5 ) 9101 -} .א ן , 1938 , 411 ) £7 . 71 14 ) 0 , 5 ) 806100140 6 

; 1939 ,?) 51071 }ס ? 07 ) 41 ? ) 141 02 ו?( 11 ק 0 ז 57 07 / 711071 )^ 517 14 
?) 011 ? ? 137 ) 14071 3714 ) 710 ) 7 ) 1 ) 7 '{ ? 31411 ( 7 13 , 706111 .ן 

) 01 ,?) 10 ) 00 . 7 וו , 1947 ,( 29 ,) 3 ) 5 306 , £000 )ס .׳ 801 ) 
!* 1947 , 717 ) 7 ) 14771 ) 0 . 4 ) 371% ) 471 . 4 . 13 7 ) 14 ) 0 . 4 4111712 ) 71171 ? 
; 1949 .? 0170 ? 17031 ? 3714 ? 07 ) 41 ? ? 137 ) 44071 , 11311500 . 11 
) 71777 ( 71 ? , 810011 . 14 ; 1949 ,?) 44071 ) 7777171177 ? , £10118 .? 
1041030 )? . 14 ; 1954 ,) 7 } 1770 ?' 1 ) 4 ) 1317 ) 771071 ) 41771017 ) 71 * 1 ' 4 
, 14 ; 1956 ,?) 414071 }ס ? 07 ) 41 ? ? 071371111 ) 141 171 7 ) 517141 ,( 04 ) 

) 41 ? ,. 16 , 1957 , 1100 ) 371 ? 71 (! 11 ק 7173771 ס 0 ) 141 / 0 ? 07 ) 41 ? 4 
,( 69 ,. £000 . 0111 ? )ס .() ?) 011 ? ? 137 ) 14071 / 0 1 ))}(? 171 32 ? 
6108 ) 0 ^ 5 60 ) סס 00 )) 1 ת 11 ז 001 , 310 ) 1 ) 8 031 ) 0 , 1961 

,(זזסקס? 0 ) 34011£ ? 760 ) 071  הרצאתו קצרה, והוא מסתפק בדרך־כלל בפירוש 
המלים ובהערות קצרות. הוא משתדל לצמצם את היסוד 
העל-טבעי שבנסים (לדעתו לא היה "במו׳פתי הנביאים 
שום פועל יוצא מגדר הטבע"), ויחד עם זה אין הוא מבטלו. 
לכאורה התנגד לגישה הדרשנית למקרא : ולא רק למדרשי- 
אגדה אלא לפעמים אף למדרשי־הלכה של חז״ל, ולפירושים 
אלגוריים — אלא אם הם מתחייבים, לדעתו, מן השכל הישר 
או מן הכתובים עצמם. הוא מדגיש את חשיבותה הגדולה של 
ידיעת הראליה בפירוש המקרא, ומסתמך על הידיעות 
שרכש במסעו למזרח. בטעמי המצוות לא עסק אלא מעט, 
ולדבריו הסתפק בתחום זה בהסבריו של הרמב״ם. לעתים 
חיפש אחר "התועלות" העולות מסיפורי המקרא, אך לא 
הפריז בכך כרלב״ג. בדידכלל ניכרת בפירושיו השפעת 
הראב״ע והרמב״ם, אף שאין הוא נמנע מלבקרם פעמים 
הרבה ביקורת חריפה ז הוא גם כתב פירוש לביאוריו של 
אבן־עזרא לחורה, וכן פירש את "סודותיו" של זה. אולם יחד 
עם כל זה מצויים בפירושיו של כ׳ הרבה רמיזות וסודות 
הקשורים אל עיוניו הפילוסופיים, וגם אל רעיונות מיסטיים: 
הוא סבור שבנוסח המקרא, ובעיקר באותיות שבשמות "המיו¬ 
חדות לה׳ ית׳", גנוזים כוחות־יצירה כבירים, ולפיכך יצא ב¬ 
תקיפות נגד כל סטיה מן המסורת, "כי גם הנקודות והטעמים 
והפסק הפרשיות ניתנו לנו מרועה אחד ונמסרו ממשה רבנו 
ע״ה לאנשי כנסת הגדולה". בכל אלה ניכרים סימני הת¬ 
לבטותו במציאת גשר בין הפילוסופיה והאמונה, כהגדרתו: 
"לא להיות פתי מאמין לכל דבר כי אם יתאמת אצלך במד 
פת", "ולא להיות ממין השני הנמהרים הכופרים בתחילת 
העיון", שפן "דברים צריכים לקחת בקבלה, כי אי-אפשר 
עליהם המופת". 

על דרכו של כ׳ בפרשנות ובהגות נמתחה ביקורת חריפה 
מצד רבים מחכמי התורה, שהאשימוהו לא רק באי־עקביות, 
אלא גם בכפירה, בזילזול ביראים התמימים (הוא קרא להמון- 
העם "בעלי-חיים") ובהנמכת קומתו של עם ישראל. רוגז רב 
עוררו התקפותיו על גדולי דורו, שאותם הוא מתאר כ״מבלים 
כל ימיהם בטענות הבלתי-מופתיות ובמחלוקות הארוכות 
בענייני הטומאות וטהרות שאינן נוהגות", וכן ביקרתו הסד 
ציאלית המכוונת כלפי המיוחסים והעשירים, שאינם יודעים 
אלא "להלוות ולנגוש". כ׳ ענה למבקריו בדברים קשים 
והאשימם באהבת־בצע ובחמרנות, ועל ההאשמה בכפירה 
כתב בסארקאזם: "חכמי דורנו... יאשימו אותנו על קצת 
מאמרינו... לאמור לא תזכו לשמחת העוה״ב... וכה נאמר 
להם... אתם תאכלו בסעודת לויתן ואוחי דרבה בר בר חנה 
תרנגולות פטומות... ואנחנו נעמוד מרחוק, רב הדרך בעינו 
וביניכם ודי לנו בקב חרובין״. — בין מבקריו של כ׳ היה 
קלונימום בן קלונימום (ע״ע): אולם עוד דורות רבים לאחר 
מותו היו חכמי ישראל חלוקים בהערכת אישיותו ומפעלו: 
הרשב״ץ ואברבנאל ראו בו כופר מסוכן, ואילו יוחנן אלמנו 
(ע״ע) ומשה ריאטי קבעוהו בין גדולי ■חכמי ישראל. — 
ייתכן שבגלל ■ההתנגדות לפירושיו לא זכו הללו לפירסום רב, 
והשפעתם נשארה מועטת! רובם לא נדפסו אלא בדורות 
האחרתים. 

מיוחדת לכ ׳ בין חכמי ישראל ביה״ב היתה השקפתו ש¬ 
שיבת ישראל לארצו והקמת מדינה יהודית שם "ראוי לכל 
משכיל מן הסברה ושיקול־הדעת להאמין בו ולא יצטרך 


לייעוד בכתובים כלל". על־סמך סקירה מדינית על התמורות 
שהתרחשו בזמנו, הגיע למסקנה שתהליך הקוממיות עשוי 
להיכלל ללא קושי במסגרת ההתרחשויות המדיניות הרגילות. 

חיבוריו שפורסמו: ״משנה כסף״ — פירוש לתורה ( 2 
חלקים, תרס״ה/ו): ״אדני כסף״ — פירוש לנביאים ראשונים 
ואחרונים (תרע״א/ב); ״עשרה כלי כסף״ — פירושים על 
רוב ספרי כתובים, וכן ביאור על אבן-עזרא (תרס״ג) [הפי¬ 
רושים לשיה״ש ולאיכה כבר נדפסו לסני־כן]! "עמודי כסף" 
ו״משכיות כסף״ — פירושים למו״ג (תר״ח); ״תם הכסף" — 
דרשות (תרע״ג); ם׳ ״המוסר״ (ר׳ לעיל) — נדפס בתוך 
״טעם זקנים״ לא. אשכנזי ( 1854 ). 

י. א. בריעקב, דברים עתיקים, ב׳, 10 ־ 20 , תר״ו! י. לאסט 
(מהדיר), עשרה כיי כסף: מבוא, תרס״ג! ש. פינם, הסת¬ 
ברות התקומזדמוודש של מדינה יהודית לסי י. אכדב׳ 

ולפי שסינוזה (עיון, י״ד), תשכ״ד: ח. רבינוביץ, ר׳ י. כ׳ 

(בית מקרא, ג׳ [מ״ב]), תש״יל! :>״?>?>**>£* 8 

, 0 ז־>ו 11. 0,1 : 1 } 1111 :> £515 ?— 3 :> 1831 > 1 ) 011 .) 1 < / 

,.£/ . 1 ./ . 8 1 { 0 (/€!ה) 0111 )ץו 1 
מ״!!, מיוד: 04 <>״ 07 ^ 60 = כסף מימי), מספרו 
הסידורי 80 , ומקומו במערכת־היסודות בקבוצת-משנה 1118 
המבנה האלקטרוני — ־ 10 65 נ> 4£ 14 5 ן:>^. משקלו האטומי 
200.61 > 7 י איזוטופים טבעיים, מ #196 !־! עד 18204 ־ 1 ; 
הוכנו גם כמה איזוטופים מלאכותיים ראדיואקטיוויים. 

הב׳ היא היסוד.המתכתי היחיד שהוא נחל בטמפר¬ 
טורה רגילה: נקודת-הקיפאון ״ 38.9 -. הנוזל קל-תנועה, 
לבן כעין הבדיל ובעל ברק מתכתי מובהק! חב׳ המו¬ 
צקת, המתגבשת ברומבוהדרונים, דכה וניתנת לחיתוך 
בסכין. הכ' היא הכבד בחמרים הקיימים כנחלים בטמ¬ 
פרטורה רגילה: משקלה הסגולי 13.595 ב״ס, 13.546 
ב' 20 . נקודת־רתיחתה נמוכה-יחסית: ״ 356.9 ! לחץ-חאדים 
ניכר כבר בטמפרטורה רגילה: כ 0.0015 מ״מ כ׳ ב ס 20 , 
כ 0.003 מ״מ ב ס 30 , 

המתכת הנחלית היא בעלת מתח־פניס גבוה, נוטה ליצירת 
טיפוח ואינה מרטיבה זכוכית: בצינורות צרים שטח־פניה 
קמור. המוליכות החשמלית שלה בינונית, ואילו המוליכות 
התרמית היא מן הנמוכות לגבי מתכות. מקדם ההתפשטות 
התרמית הנפחית שלה קבוע בכל טווח הטמפרטורה של 
קיומה כנחל. 

כ׳ נחלית ממיסה את רוב המתכות תוך יצירת א מ ל ג מ ו ת 
(ע״ע), פרט לברזל (וקצת מתכות ״ברזליות״ — * 1 , 03 , 
■ע, לא, ס^ן, גיד, ^י). 

שימושיה של הכ׳ — לצרכים מדעיים וטכניים — 
רבים לאין־ספור: בתרמומטרים, בארומטרים ומאנומטרים, 
כמכוונים אוטומאטיים וחשמליים, במפסקים ומכווני-לחץ, 
במסתמים לגאזים, במגעות חשמליות, במשאבות לףק גבוה, 
במשאבות-פיעפוע, במנורוח-כ׳ו ברפואת־שיניים - לסתימו׳ת! 
בכימיה טכנולוגית — כחומד־אלקטרודה באלקמרוליזה 
להכנת כלור ואלקאלי! בציפוי כסף חהב באמצעות אמל־ 
גמות! בייצור אלמנטים גאלוואניים, חלקים עדינים במטוסים 
מיוחדים, במיתקני־־ראדאר, ועוד. 

מינדאלוגיה וגאוכימיה. הב׳ היא יסוד נדיר־ 
יחסית,'וריפוזה בקרום פדור-האדץ הוא כ 5 % ־ 10 ^ 4 (כ 0.4 



969 


כממית 


970 


ג׳/טון). היא לא יצרה בצרים במחזור המאגמתי הראשי, 
אלא רוכזה בתמיסות הידרותרמאליות בעלות טמפרטורות 
נמוכות ובמעיינות מינראליים חמים* הל מירבצי הס 
נמצאים באיזור של פעילות וולקאנית צעירה. בצר־הס 
היחיד בעל חשיבות שימושית הוא הסולפיד ק י נ ו ב ר, 
הוא מתגבש במערכה הסריגונאליח, גבישיו אדומים־ 
כתומים עד חומים, בעלי ברק הדומה לזה של היהלום; 
קשיותו 2 — 2.5 , משקלו הסגולי 8.9 ; לפעמים נכללת בבצר 
זה גם ס מתכתית חסשית. כמויות קטנות של ס מופקות גם 
כתוצרת־לוואי מן הטטראהדריס (ע״ע כסף). מכרה־הס 
הגדול ביותר בעולם 'הוא אלמז־ן (ע״ע) בספרד! הבצר, 
המכיל שם עד כדי 20% ס, מופיע בעורקי החלפה בתוך 
קוואדציטים. תכולתה של הס בבצר של מונטה־אמיאמה 
בטוסקאנה (ר׳ להלן, עבר 970 ) היא כ 1% .—בתהליכי הבליה 
של הסלעים הס משתחררת בנקל ומובלת למי־הים, ומהם היא 
מורחקת לחלוסין־כמעט ע״י ספיחה על־גבי חרסיות, שנהן 
ריכוזה גבוה פי 10 (בערר) מריכוזה בקרום כדור־הארץ 
בכללותו. חלק ניכר של הס נכנם, איפוא, למחזור הגאוכימי 
לא ע״י בליית סלעים, אלא במישרין ע״י פליטות וולקאניות 
תת־ימיות. 

היסטוריה. בגלל קלות הפקתה מקינובר כבר היתה 
דיס ידועה מימי-קדם. עמי המזרח הקדמון, וכן היוונים 
והרומאים, הכירוה! כינויה היווני משמש לסמלה הכימי 
המודרני! הרומאים קראו'לה "כסף סי"(וח! 1 ׳\ 1 ׳ז מ 111 ; 11 ! 3€ ת 3 ) 
— שם שמצוי גם בספרות העברית של יה״ב. האלכימאים 
ביה״ב יחסו את הס לכוכב־חמה, כוכבו של מרקוריוס (אולי 
בגלל קלות־תגועתה ונדיפותה), ומזה נגזר שמה בכמה 
לשונות אירופיות (וע״ע אצטגנינות, עט׳ 460 ). 

השימוש בקינובר האדום בקוסמטיקה הוא עתיק־יומין, 
תיאור ספרותי ראשון של דימחכת ניתן בידי תאופראסטום 
(סמוך ל 300 לפסה״ג), המזכיר את מוצאה ממכרות סיסאפון 
(היא אלמדן) בספרד ואת הפקתה מקינובר ע״י שחיקת 
הבצד עם 'חומץ במכתש־ברונזה. בניצול מכרות אלמדן 
התחילו הפניקים או בגי קרת־חדשת כבר לפני המאה ה 4 
לפסה״נ (אולי כבר במאה ה 7 ), ת יצול זה נמשך־והולד עד 
ימינו. דיוסקורידם (במאה ה 1 לםה״נ) מתאר את הפקת הס 
מן הקיגובר הספרדי ע״י חימומו של זה בקערת־ברזל ואת 
שימושיה במשחות רפואיות. במקורות מצריים מן התקופות 
הפרסית וההלניסטית נזכרות ס ואמלגמות שלה עם נחושת 
ובדיל. פליניוס הזקן (המאה זי 1 > מכיר את שימת האמלג־ 
סאציה להפקת זהב וכסף שנתערבו באדמה או חול. 

בצדם של המכרות הספרדיים נוצלו גם המכרות באיטליה 
(אטרוריד.) בתקופה הרומית הקדומה, אולם הם נוטשו 
לאחר־מכן, וניצולם לא חודש אלא במאה ה 19 , ביה״ב היו 
הס ותולדיה מקובלים ברפואה כמשחות לסיפול במחלות־ 
עור, ע״ם הוראותיהם של הרופאים הערבים אל־ראזי׳ אבן־ 
סינא ואחרים. אולם בעיקר נודעה אז חשיבות לס כחומר־ 
הגלם לניסדיהם של האלכימאים (ע״ע אלכימיה, עמ׳ 600 — 
612 ). במאה ה 16 הנהיג פאראצלסום את השימוש בס 
לריפוי העגבת, ושיטת־טיפול זו היתה מקובלת עד תחילת 
המאה ה 20 . — לאחר גילד אמריקה ניתנה המרצה רכה 
להפקת הס בספרד בעקבות פיתוח תהליך־ האמלגמאציה 
בהפקת זהב וכסף ממקורותיהם בפרו, במכסיקו ועוד! 

את מכרות אלמדן החכירו מלכי־ספרד לבני בית־פוגר. 

י 1 - **־.' - 


באמריקה גופה גילו הספרדים אח מכרות הס בפרו, 
שהקינובר שלהם שימש לאינדיאנים כחומר־צבע. תפוקת 
הס ממכרות אלה היתה •רבה מאז־ במאות ה 17 — 18 . 
באותה תקופה הנהיגו הונציאינים את השימוש באמלגמת* 
הבדיל ב״הכספת" המראות במפעל־הזכוכית שלהם במוראנו. 
במאה ה 16 הוחל גם בהפקת ס מן המכרה שבקךניולה!'מן 
המאה ה 16 עד ה 19 הופקה קצת ס גם ממכרות במחח 
הרינוס העילי ובבוהמיה. 

השימוש בס במחקר המדעי ראשיתו בהמצאת ד,בארו־ 
מטר בידי טוריצ׳לי ב 1643 . ב 1720 המציא פארנהיט את 
תרמומטר־הס. פריסטלי, במחצית השניה של המאה ה 18 , 
הנהיג את סתימת צינורות־הגאז בס במחקר אנליטי בגאזים 
המסיסים במים. ב 1799 הוכנה הס הרועמת, ששימשה מאז 
נפץ לחמרי־גפץ בתעשיה הצבאית. 

עד אמצע המאה ה 19 היו מקורות הס בעולם בעיקר 
שלושה: אלמדן! אידריה בקרניולה (היום יוגוסלאוויה) 
וסאנטה־בארבארה בפרו! במחצית השניה של אותה מאה 
ניתוספו עליהם מונטה־אמיאטה בטוסקנה (שבה נתחדשה 
העבודה) ומכרות חדשים שנתגלו בקאליפורניה ובמכסיקו, 
ואילו מכרה־פרו איבד את חשיבותו. במחצית השניה של 
המאה ה 20 מופיעות כיצרנים חשובים: בריה״מ, סין ויאפאן, 
ולאחרונה (מ 1969 ואילך) קאנאדה. — על מקומות־מימצא 
אחרים של ס — ר׳ להלן. 

ניתן לאמוד את מכלול תפוקת הס בעת החדשה. באלמדן 
נהוג רישום התפוקה מ 1500 ואילך, והייצור מאז פולה על 
7 מיליון ״בקבוקים״ (הבקבוק = 34.5 ק״ג ס). באיז־ריה 
הופקו מ 1470 ואילך למעלה מ 2 /* 2 מיליץ בקבוקים, 
בסאנטה־בארבארה בין 1566 ל 1790 — כ 2 /! 1 מיליון. איטליה 
ייצרה מ 1868 ואילו כ 2 מיליון בקבוקים, קאליפורניה בין 
1850 ל 1960 — כ 2 /ן 3 מילית. 


תפוקת הס בעולם (באלפי בקבוקים! בסוגריים — טונות) 
[״הבקבוק״ = 34.5 ק״ג] 


•1969 

1968 

1965 

1960 

1940 

1925 

אדצות 







אירופה 

(24)00) 

(1,838) 53.3 

60.1 

55.5 

91.2 

53.2 

אימליה 

(2.900) 

(24)70) 60.0 

66.3 

53.4 

52.5 

37.1 

ספרד 

'(1,400) 

•(1,550) 45 

•35 

•25.0 

8.7 

0.3 

בריה״ט 

(600) 

(510) 14.8 

17.0 

14.0 



יוגוסלאוויה 







צפת־אמריקה 

(700) 

(861) 24.9 

18.7 

3.2 

37.8 

9.0 

אה״ב 

(630) 

(484) 13.0 

18.0 

20.1 

11.7 

1.1 

מכסיקו 

(700) 













דרום־אמריקו 

ז 

ז 

3.0 

3.0 



פרו 







אסיה 

*(950) 

•(900) 26 

•23 

•23 

3.4 

0.1 

סין 


(270) 7.8 

4.7 

5,8 

3.4 


יאפאן 

ז 

ז 

3.1 

3.0 



פיליפינים 

ז 

ז 

3,0 

1.4 



תודכיה 

(104)00) 

(8,900) 260 

275 

242 

216 

203 

ס״רי עולמי• 

|* אומדן 


מחיר הס בשוק העולמי נמצא בעשור האחרת בעליה, 

תוך תנודות חדות. הוא היה ב 1960 כ 200 דולאר לבקבוק 
(= כ 6 דולאר/ק״ג), ב 1965 — כ 570 דולאר לבקבוק 
(= כ 17 דולאר/ק״ג), וחזר דרד ב 1968 . שוד התפוקה 
העולמית באותה שנה היה כ 70 מילית דולאר. 




971 


כספית 


972 


הפקת הב׳ מבצרה היא תהליך טכנולוגי קל-יחסית. 
בקליית הקינובר בזרם־אוויר (בכלי־ברזל) בטמפרטורה 
שמעל לנקודת־הרחיחה של הכ׳ נשרפת הגפרית ומשתחררת 
המתכת, ש אדי ה מועברים בצינורות למכלי־חרס מקוררים 
במים, ומתעבים בהם; 

118 + 802 *־־ 0 2 + 1185 

אח הכ׳ הגלמית מסננים דרך קרש־עור לשם שיחרורה 
מחחמוצות מתכתיות מוצקות המעורבות בה ! אח״כ שוטפים 
אותה בחומצה סנקניח מהולה, הממיסה את דיסתכות הלא־ 
אצילות, ומשחררים אותה ממתכות אצילות לא־נדיפות ע״י 
זיקוק• 

הכימיה של הכ׳. הכו היא מתכת אצילה! מקומה 
בשורת־המתח של המתכות בין הכסף לזהב (ע״ע אלקטרו־ 
כימיה, עמ , 784/5 ). אין היא מתחמצנת באוויר בטמפרטורה 
רגילה ואינה נתקפת ע״י חומצה מלחית או ע״י חומצה 
;פריתנית מהולה. ערכויותיה של ד.כ׳— 2 ו 1 ! אולם לאמיתו- 
של-דבר מכילות התרכובות החד־ערכיות את הקבוצה 
— 118 — 118 —, ז״א 2 אטומי־כ׳ הקשורים קשר מתכתי ביני¬ 
הם. בחימום ממושך באוויר הב׳ מתחמצנת לתחמוצתה האדו¬ 
מה, שחחרת ומתפרקת למרכיביה בטמפרטורה גבוהה־יותר: 

2980 ־=== 02 + 2118 
״ 500 < 

הב׳ נמסה בחומצות מחמצגות (ח׳;פריתנית מרוכזת, ח׳ 
חנקנית), תוך חיזורן של אלו לתחמוצות נמוכות: 

118504 + 0 ״ 211 + 502 *־־ 2112804 + 118 
2 (־ 140 ) 3118 + 0 ־ 411 + 2140 <־־ ־ 811140 + 3118 
כ' מתכתית מחזרת את מלח הב׳ הדו־ערכית למלח לכ׳ 
החד־ערכית: 

״־ 118 ׳ י - 118 + ״ 118 

למשל: נ (־ 140 )־ 118 ־<־ 118 + 3 ( 1403 ) 118 

הסולפאמים והניטראטים של הכ׳ מסיסים במים. — הב׳ 
מתרכבת במישרין עם אל&תכות שונות. ע״י כתישת כ׳ עם 
נפדית מתקבל הסולפיד 1185 , הזהה עם הקינובר הטבעי. 
החשוב במלחי־הב׳ הוא הכלוריד 118012 , המתקבל בראקציה 
ישירה בין מרכיביו! הוא מסים במים׳ אך חסר אופי יוני, 
וקשרי המתכת להאלוגן במולקולה הם בעיקרם קו־ואלנטיים. 
חמיסתו המימית היא'בעלת'מוליכות חשמלית מועטת מאד, 
והחומר עצמו נדיף — ניתן לאמראה (מכאן שמו סובלי- 
מאם = "חומר־אמראה")! לפיכך ניתן להסיקו גם בראקציית־ 
חילופין יבשה בין כ׳ ניטרתית תתה כלורידי בחום: 
הסובלימאט ממריא מן התערובת: 

־ 1 ־ 11801 + ־ 0 א 2143 <־ 01 ג 214 + 2 ( 1403 ) 118 

שלא כמלחים־ממש, הסובלימאט נמס גם בממיסים אורגא¬ 
ניים (כוהל, אתר).אולם גם מלחי־הב׳ כסולפאט וכנימראט 
הם בעלי אופי יוני מועט בלבד ונתונים להידרוליזה בתמיסו־ 
תיהם המימיות, תוך יצירת מלחים בסיסיים לא-מסיסים: 

־ 11140 + 1403 ( 110 ) 118 0 ־ 11 + ־( 1403 ) 118 

מימן נפריחי משקיע מתמיסות מלחי-הב׳ את הסולפיד 
האמודפי השחור 1185 ! מתמיסת סובלימאט — תחילה חומר 
לבן [בקירוב 25 ( 11801 )], שהופך אח״כ לאותו סולפיד. 
סולפידי הכ ׳ , כאמורפי בגבישי, אינם מסיסים בחומצות. 
ע״י עירבוב יוד בכ׳ מתקבל היודיד ־ 1181 בצורת גבישים 


טטראהדריים אדומים (יודיד־ 0 ), שגם טיבו אינו יוני ) 
בחימום מעל ל ם 127 הוא הופך לצורה רומבית (יודיד־?) 
צהובה, שהיא מוליד חשמלי טוב. היודיד אינו נמס במים, 
אולם נמס בתמיסת יודיד אלקאלי, תוך יצירת אניון קומ¬ 
פלכס , חסר־צבע: 

״[ 11814 ] ±ז ־ 21 + ־ 1181 

תמיסה בסיסית של חומר זה משמשת באנאליזה לאבחנת 
אמוניה (או מלחי-אמוניש), ואף לקביעתה הכמותית המיק־ 
רו-אנאליטית (ו־אגנט-נסלר [״ 51 * 146 ]): נוצר החומר 
118141.1120 כמשקע חום׳ ועם כמויות קטנות של אמוניה — 
כתרחיף חש, שניתן למדידה קולורימטרית. 

הקשרים הקו־ואלנטיים של תרכובות הל' עם ההאלוגגים 
מותמרים בקלות, בתמיסה מימית, בראדיקאלים של האמוניה 
(אמתוליזה), תוצרים אמינים ואמידים שונים, בצורת 
משקעים לבנים, כגון: 

01 ( 14112 ) 118 + 1411.01 <־ 214113 + ־ 11801 

וכן כ׳ ניטרידית (ע״ע אמוניה ואמון, עמ ׳ 901 ). 

בדומה לזה נוצרות תרכובות לא-מסיסות גם בין מלחי־כ , 
ופרוטאינים, באמצעות הקבוצות האמיניות של האחרונים. 
בסיסים אלקאליים משקיעים מתמימות מלחי־כ , את התחמו¬ 
צת (הצהובה): 

0 ־ 11 + ־ 201 + 1180 ►־ ־ 2011 + ־ 11801 
כ׳ חד-כלורידית מתקבלת כמשקע לבן בחיזור תמיסת 
סובלימאט, למשל: 

4 ־ 01 ־ 118 + 511014 +־ ־ 51101 + ־ 211801 

או ע״י השקעה מתמיסת הניטראט הסד־ערכי ע״י כלוריד 
מסים: 

־ 01 ־ 118 *־ ־ 201 + ״־ 118 

שלא כסובלימאט, אין הוא נמס בסים כלל. תמיסות יודיד או 
אמוניה גורמות להשחרתו: בשני המקדים מופרשת כ׳ 
חפשית בפיזור דק, כעין אבקה שחורה: 

118 + ־ 201 + ״ 118141 ] י־־ ־ 41 + ־ 01 ־ 118 
118 + 1411401 + 01 ( 14112 ) 118 <־־ , 21411 + ־ 01 ־ 118 

הוא משחיר גם באור בגלל התפרקות פוטוכימית! מבאן שמו: 
קאלומל (מיוד ; 0 X 61 * , יפה! ^ 10 ^, שחור). "אלקטרודת־ 
קאלומל" משמשת כאלקטרודת־השוואה תקנית במדידות 
מתח 'חשמלי. — כ׳ חפשית נוצרת גם בחיזור סובלימאט 
ע״י עודף של בדיל כלורידי: 

118 - 4 511014 <־־ ־ 51101 - 4 ־ 11801 

ד>כ׳ •־וצרת שפע שלתרפובותאורגנומתכחיות 
(ע״ע), חן אלקיליות והן אריליות, בקלות רבה־יותר משאר 
כל המתכות הכבדות. תשעה זו מוסברת גם היא מנטייתה 
הרבה של ד!כ׳ ליצירת קשרים קו־ואלנטיים. 

תרכובות ד.כ׳ — אי־אורגאניות ואורגאניות — משמשות 
הרבה כחמרי־חיטוי, כאמצעי-הדברד. למזיקים מיקרוביאליים 
וצמחיים' כאפצעי־הגנה מפני עובש בצבעים, בייחוד בתח¬ 
תיות של אניות. התרבובות הצבעוניות משמשות כסמרי- 
צביעה עמידים, כגון לדפוס־בדים, לצביעת חרסינה, וכד׳. 
כ׳ גפריתנית היא קאמאליזאטור בתהליך סיפוח מים לא צ־ 
טילן (ע״ע) לשם הפקת אצטאלדד׳יד (ע״ע). 



973 


כספית — כספות 


974 


על הב׳ הרועמת — ע״ע נפץ׳ לומדי-* ציאן 
ותולדותיו. 

פארמאקולוגיה וטוכסיקולוגיה. תרהובות 
פספיתיות, החודרות לרקמות ולחאים, הן בעלות פעילות 
ארסית עזה על מיקרואורגאניזמים ועל אורגאניזמים עיל¬ 
איים כאהד; במה מהן הן חמרים אנמיספטיים יעילים — 
מזה, ומן הרעלים המסובנים ביותר לאדם — מזה. סיבת 
הפעילות — התקשרות הב׳ בחלבוני הפרוטופלאסמה, ובעק¬ 
בותיה — עיבוב פעולת אנזימים׳ דנאטוראציה של החלבון 
והתנוונות התא. הכ ׳ המתכתית כשלעצמה סכנתה לאדם 
מועטת, משום שאין היא נספגת באורגאניזם במנות ניכרות 
לא דרך העור ולא מן המעי. הטיפול הריפויי בכ ׳ , שהיה 
מקובל לפנים, התבסס על פיזור דק של כ׳ בתוך משחה 
שנמרחה *על-פני העור ואיפשרה החדרת מנות קטנות של 
המתכת אל תוך הגוף. הסכנה הכרוכה בעיסוק ממושך בכ , 
המתכתית היא באדיה הנקלטים בהתמדה בריאות* למרות 
לחץ־ד״אדים הנמוך-יחםית בתנאי טמפרטורה רגילה, עשרה 
הצבירה להביא לידי היווצרות ריכוז גבוה-יחסית של כ׳ 
בגוף. בדרך זו מתפתחת הרעלת־כ׳ גרונית, הפוגעת בראש- 
וראשונה במערכת־העצבים והמתבטאת תחילה בגריות 
מוגברת ומצבי-התרגשות, ואח״ב בהפרעות מוטוריות כעיר 
עוויתיות, שיתוקים ורטט כללי. לפיכך טעונה ההתעסקות 
בכ׳ אמצעי־שמירה מיוחדים—איוורור יעיל או ריסוס חדרי- 
העבודה (או מכרות-הכ׳) בטיח פוליסולפידי, המשקיע את 
הב׳ בצורת הסולפיד שלה הלא-מסיס. 'מסוכנות-ביותר הן 
התרכובות הממיסות של כ , , כגון הסובלימאט, הפועלות גם 
פעולה מקומית נמרצת, עד רדי גרימת נמק, בעור ובקרומים 
הריריים (כגון בפה). תרכובות אלו נספגות בקלות בגוף 
ופוגעות קשה ב¬ 
רקמות, ובייחוד 
בכליות. מסימניה 
של הרעלת־כ׳ כזו 
— דלקת־הפה עם 
הגברת הפרשת- 



רוק והתנוונות 
נפרוטית של ה¬ 
כליה (זר׳ע, עט׳ 
848 ), המתבטאת 



ג *ס 0 .> % 0 ^ 

׳ו׳ 



בריבד של שתן המכיל חלבון. ארסיות מאד הן גם רבות מן 


התררובות האורגאניות של הב׳! אולם אחרות, שארסיותן 


ממותנת, משמשות ברפואה, בשימוש חיצון, כאמצעי-חיטוי 
לעור, בייחוד לשם עיקורו כהכנה לניתוחים. כאלו הן, למשל, 
מרתיולאט ( 1 ), מרברומין( 11 ) ואחרות. הפעולה המגרה של 
כ׳ על הכליה נוצלה ברפואה — בסינתזה של תרכובות 


כספיתיות אורגאניות ספציפיות, שארסיותן נמוכה-יחסיח 
והשפעתן מתבטאת בהגברת הדיאורזה * הן משמשות כתרו¬ 
פות במחלות־לב לשם שיחדור הגוף מעודף המים שהצטבר 
בו. חומר כזה הוא, למשל, הסאלירגאן( 111 ). 

תרכובות כספיתיוח אורגאניות משמשות הרבה בחק¬ 
לאות כפונגיצידים ואינסקטיצידים, כגון ה^ 1 \? (פניל- 
מרקורו־אצטאט, 7 ו 1 ). 

י. קלוגאי, ספר המתכות, 98-89 , תש״ו! 

1£ ! £40110 ? 14110 '£ ;" 1963 ,( 14 ,. 0114111 .םנ 401 * . 4 . 1 * 01 ץ€מ£ 

,ץ 41 נ 1 ז 0 ? ," 1960 ,( 373-376 , 12 ,. 1818 ) 1 ? 1££ < 1 ו 1/1 < 1 < 1 ?£ ¥ 


- 00111 £-? 01 ? 14 £ .^ 1 * 1 )?£^ , 1960 , 1 % ? 111 { £ 7 % 1 < 1 ?£<{ 111 \ 1 £ 0 > 2 > 01 £ 

, 13 ,. 01 ח 11 ;©ז . 11 * 0114 0£ . 01 ׳( 0 פ£ $ , ' 1£1 מנ 111£-011 א} 1111 ( 011  ם\דרני 


כוללים בדפנות הב" 
בטנה מלוחות־נחו- 
שת! בגלל מוליכותה 
התרמית הגבוהה של 
מתכת זו מתפזר חיום 
הלהבה. בכ" חסינות־ 
אש ממולא החלל בין 
הדפגות בחומר־בידוד 
תרמי (ע״ע חם, עט׳ 
546/7 ). — קירותי¬ 
הם׳ רצפותיהם ותק־ 
רותיהם של חדרי- 



כספת מתוצרת י׳פראל 


אוצר נעשים מבטון מזויין, מוגן בנוסף ע״י לוחות־פלדה; 
עובי הקירות מגיע לפעמים ל% מ ; . הדלתות לחדרים 
אלה משקלו כמה טונות (עד כמה עשרות טונות), והן 
בנויות לוחות מפלדות שונות! הן נסגרות לתוך משקופים 
בעלי שיפועים חופפים לדלתות, וננעלות במערכות של 
בריחים הנעים לכל הכיוונים ועליהם סוגרים מנעולים 
שונים. 

בא״י יוצרה הכ ׳ הראשונה ב 1914 . כעת פועלים בישראל 
שני בתח״ר לכ". 


■ 0 ) 011 ק)< 7 ) 7700 -^) 1 ^ 7 004 )ז! 7 ! מס ) 0111 ) 7 ' 7 4 > , 511:0 ? 0 
1 ^ 70 /ס < 1107 ) 11711 ו< €0 )!/ 7 , 6 לט 011 .מ , 1 1856 ) 71 
ץ<) 4 ) 7 ) 00 017119 ) 5 , 1893 ,( 41 , 15 ־ 6.1 . 500 ,א . 11 ) 1 )( 50 14 * 0 
) 1111411 ) 71 ) 7 , 8.360 1 * 1 ; 1952 ,( 100 , 161.1 ) 0/05 ?, 17117 > 5 \) 70 

* 1952 , 7 ) 711011 ) 5 ! 1 
אל. גו. 

כסרו, ע״ע כוסרו. 


לסרופיטים ( 36 !׳< 11 ססז 0 ^ מיוו׳ ;>צ*!וי 4 , יבש! ׳\ 6 זט( 1 >, 
צמח), צמחים בעלי כושר-עמידה בפני תנאי-יובש, 

הן יובש פיסיקאלי (כגון בערבות ובמדבריות), הן יובש 
פיסיולוגי(במלחות). 

הנזק שהיובש עשוי לגרום לצמחים הוא באיבוד מופרז 
של מים מן התאים, ובעקבותיו — התהוות מתח בפלאסמה 
של התאים וברקמה כולה, הצטמקות התאים והתמוטטות 
המבנה, בדומה למצב של פלאממוליזה. התאמתם של ד.כ" 
לקיום בחנאי-יובש שאינם מאפשרים קיומם של צמחים 
רגילים קשורה במבנה מורפולוגי ואנאטומי מסויים — 
הכסרומורפיזם (ר׳ להלן). התכונות הפיסיקאליות- 
כימיות המיוחדות של הפלאסמה בב" מכשירות אותה לקשור 
פמויות־מים גדולות יותר מאשר הפלאסמה של צמחים לא- 
עמידים, ועי״ה הן מקנות לה פוטנציאל אוסמוסי גבוה, 
הפועל נגד יציאת המים מן התא. 

בעמידה כלפי חיובש מבחינים בין מכאניזמים (א) פא- 
סיוויים ו(ב) אקטיורים. 

(א) העמידה הפאסיווית חיא מעין בריחה מפני היובש. 
בצמחים חד־שנתיים, כגון בצמחים אפמריים שבמדברות, 
היא מתבטאת בהשלמת מחזור־התיים' י— מן הנביטה עד 
הבשלת הזרעים — בעונת-השנה הנוחה מבחינה אקלימית, 
לפני עונת היובש חחמור. — בצמחים רב-שנתיים מוסיפים 
החלקים חתת-קרקעיים להתקיים, בעור שהחלקים העל-קרק- 
עיים מתנוונים והולכים בסוף העתה הנוחה. בעצים, בשיחים 
ובבני-שיח שטח־העלווה מצטמצם ע״י נשירה חלקית או 
כללית של העלים או ע״י החלפת העלים הגדולים בקטנים, 
ועי" כ מצטמצם שטח הטראנספיראציה. 










977 


כסרופיפים — כעג אל-אחבאר 


978 


(ב) המכאניזמים של העמידה האקסיווית הם שלושה: 

( 1 ) דסות מנגנון הטראבספיראציה; ( 2 ) הגברת האפשרות 
לקליטת המים; ( 3 ) אגירת מים. — ( 1 ) לוויסות הטראנספי־ 
ראציה תורם המבנה הנסח׳מורסי: בעלים — כסות שעווה, 
קוטיקולה עבה, או שעירות שטח־הפנים, שקיעת הפיוניות 
והגדלת מספרן ביחידת־השטח! ברקמות — תאים קטנים 
וצפופים, חללים ביןיתאיים צפופים מאד׳ דשת־עורקים 
גדולה. בגלל מבנה זה הטראנספיראציה נעשית בעיקר 
דרך הפיוניות, וויסותה מבוצע ע״י סגירתן של אלו בעונות 
הקשות או ע״י הסתרתן מפני השפעות־חוץ ע״י גלילת 
העלים או קיפולם (כגון בדגניים). יחד עם זה מועבר בב" 
תפקיד ההטמעה מן העלים לנצר או לענפים; מכאן הצורה 
ךמויית-הרותם של מיני ר".—לפנים סברו שעצם המבנה ה־ 
כסחמורפי הוא הגורם בהקטנת הטראנספידאציה, ואף הניחו 
שמציאות מבנה כזה בצמח מעידה על קשייו בהשגת מים. 
המחקר החדש גילה ששיעור הטראנספיראציה ליחידת- 
השטח בב" אינו נופל מזה שבצמחים הגדלים באיוורים 
לחים, ולפעמים אף עולה עליו; אלא שמשום צימצום שטח 
הטראגספיראציה הכללי (ד לעיל) פליטת המים הכללית 
בב״ קטנה הרבה יותר. — ( 2 ) קליטת המים מן הקרקע 
מוגדלת בכ" ע״י מערכת־ 
שרשים ענפה ומעמיקה. 
השרשים מאונכים, אלכ¬ 
סוניים, ולפעמים גם אפ־ 
קיים סמוך לפני-הקרקע, 
וארכם מגיע לפעמים ל¬ 
מסרים אחדים; צינורות- 

טגנה אנאטוטי 0 ל שורש רותם־חסדבר 
ההובלה רחבים יותר ב* ^ ת! 0613 ! 31112 ]:>^), חתבי־רוחב: שטא 5 
שרשים האסקיים מאשר ►- שורש טאונר: ימי: — שורש אנוסי 

במאונכים, וכן פוחתים הרוחב והאורך של הצינורות בשר- 
שים האפקיים מן הקצה המרוחק שלהם עד לחלק שבו הם 
מחוברים לשרשים המאונכים. — ( 3 ) אגירת המים אפיינית 
לצמחים בשרניים. 

בכמה טיפוסים של צמחי־מדבר התאמתם לתנאי-יובש 
תלויה בעיקר במבנה גבעולי¬ 
הם ושרשיהם, ולא בעליהם; 
רוב ימות־השנה העלים חסדים, 
או מועטים, ברוב הב". מכאן 
ייחודם של הב" מבחינת המב¬ 
נה האנאטומי שלהם: לגבעו־ 
ליהם קליפת־זעגה עבה, ובה 
ריכוז גדול של רקמות-הובלה 
מסביב לליבה צרה, ואילו ב- 
שרשים הקליפה מצומצמת — 
לשם קיצור המרחק בין מקור- 
המים לרקמת־ההובלה. 

"כ׳" הוא מושג אקולוגי, ולא סיסטמתי. אין, בדדך־כלל, 
משפחות־צמחים שלמות בעלות מבנה כסרומורפי; יוצאות 
מכלל זה משפחת הצבריים (ע״ע) — צמחים בשרניים אוגרי- 
מים — ועוד משפחות אחדות נדירות. במשפחות רבות 
מצויים מינים או סוגים שוגים המשתייכים מבחינת תכונו¬ 
תיהם — או מקצת מתכונותיהם — לקבוצת הב״. כאלה הם: 
מצמחי בצל ופקעות — סתוונית-הנגב, בן־חצב מדברי, מיני 
סיסנית; ממקטיגי-השטח — משירי-עלים, כגון רותם, לענת¬ 

* ש ש־ 


המדבר, עוקץ־עקרב; מקסיני-עלים, כגת לענה חד־זרעית; 
גלולי-עלים'— כמה פיני אברשים; קוצים — כפה מיני 
חלבלוביים; מינים רבים בעא מבנה כסרומורפי נמצאים 
במשפחת הסלקיים. 

ס. זהרי, ג׳יאובושאניקה, 178 , 191-184 , 1955 ; א. פוליקוב־ 

מיבר - א. ס. מאיר - ד. קולר, פיסיולוגיד, של הצמח, 

131-129 , תש״ד! א. פאהן, הסתגלות אנאסומיח של צמחים 

למידבר (מדע, י״ב, סוד 6 ), תשכ״ט!,ז־£! 11 ל 35 ז 81 .£ 

." 1967 ,(.צ. 8 ,. 1 ) 111 ) 14 ) 14141 ) 141 ) 10 ! ־ס*/ ^/ 3141 ) 80 . 41 

9 . 0 . 

כסתפתלמיה, ע״ע ויטמינים, עמ ׳ 99 (ור׳ שם׳ 
י תמ׳), ז 101/2 (טבלה), 103 ? עין; ראות. 

כעב, אבו אסחאק אבן מאתע׳אל״אחבאר ["החבר", ז״א 
החכם היהודי] (מת בין 652 ל 655 בחמץ [סוריה]), 

יהודי מתימן שהתאסלם בראשית האיסלאם תחשב אצל 
המוסלמים בר-סמכא בתודה ובמסורת של היהודים. יש 
מסורות ואנחת מחבות ושונות זו מזו על נסיבות התאסל¬ 
מותו. הוא היה ממקורביהם של הח׳ליפים עמר (ע״ע) ועת׳- 
מאן(ע״ע), ותמיכתו הנאמנה באחרון גרמה שרדפוהו תומכי 
עלי (ע״ע) עד שנאלץ לברוח לסוריה, ושם חי בחסותו של 
מעאויה (ע״ע). 

הדברים המקוטעים הנאמרים בקוראן על בני-ישראל 
ודמויות תנ״כיות עוררו את ראשתי מפרשי הקוראן לפנות 
ליהודים בשאלות. כך נקלטו בפרשנות ובספחת המסורת 
המוסלמית אמרות וסיפוחם ממקורות יהודיים, ובחומר יהודי 
זה השתרבבו גם השפעות מוסלמיות — דבחם שהמוסלמים 
מייחסים לאבות ישראל, לתורת ישראל וכיו״ב. צל אלה 
מצטרפים יחד לספרות ה״אסראיליאח" (ע״ע אסלאם, עם׳ 
967/8 ), הכוללת אמרות, מדרשים ואגדות, ובייחוד תיאורים 
של אחריח-היפים. לב , מיוחם חלק ניכר של ספחת זו — 
אמחת וסיפורים בספרות הפרשנית, בסדית׳(ע״ע), ב״סיפו- 
רי הנביאים", בספרות המיסטית, בשירה הפרסית (פרדוסי, 
"יוסף וזליכה") ובספרות הספרדית הכתובה באותיות ערביות 
( 113 מ 3 ; 3.1 ). אין החומר המיוחס לו מהווה מסורת אחידה, 
ובתקופות שונות יוחסו לב , דברים שונים ואף מנוגדים זה 
לזה. — סיפורים המיוחסים לב׳ ואגדות עליו חדרו אף 
לסיפורי-עם יהודיים. 

מסוף המאה ה 2 לאיסלאם נתעוררה בקרב חכפי-הדת 
המוסלמים התנגחת לאסראיליאת. גם בקרב היהרדי׳ם התהל¬ 
כה ביה״ב אגדה, שפ היה אחד מכמה חכמים יהודים שחברו 
להטעות את מוחמד. הד ליחס זה ניתן למצוא בדברי סופר 
מצח ב 1951 ( 1 ), שב׳ ושכמותו הגניבו לאיסלאם בזחן חומר 
זר לו, כגון האמונה בקדושת ירושלים ובועלת א״י (וע״ע 
ירושלים, עם׳ 274 ). 

בחל י ת אלא ולי א (~ 1 *ג ז^טי), קובץ בעל מגמה 
מוסרית-סגפנית-מיסטית שנכתב ב 1031 , מוקדש פרק לב׳ 
ובו אמחת רבות ומגוונות המיוחסות לו, שעניינן — 
הוראות בתורת־המידות, בשמירת מצוות הקוראן וכיראה- 
שמים- וכן שבחי יחשלים והר־הבית ואגחת קוסמולוגיות 
ואסכאטולוגיות; ובן מובאות ראיות מתורת־משה לשלי¬ 
חותו של מוחמד ולאמיתות נבואתו. 

ש״ד גויסיין, אסראיליאת(תרביץ, ר), תרצ״ה;,: 3110 ־ 1.0013 

,( ׳ 1 .$ ,. 103 ) 4£ ו £14 ) 404451 ז 0744 ! 1 14 ) 11 ) 4.451314445 1 () 444441£ /) 4 }{ ) 04 

. 1 /- 1 ) .) 2 4 ) 5 )) 14  2 0£0 }נ 1 ו 01501 )|נ>זו\ . 1 ; 1919-1920 ,{£*,) 

2(. 02-/1. 14. 1(4)4( $5(111414£ 11)4 114x111 14. 414 3. 451447)441(14(14 

1 <-<ן -״ 31 ־ 1 |^_טי ; 1933 , 7144157 ) 14114 ) 1441 )£)^! 




טבנד, אנאטוטי ׳ 56 נבע 1 ל 

צעיר של יםתס־המרבר(-נמ* 

3111011313 ! 11351 ); חתר־ר 1 חנ: 
הגליל הטרכזי צר ונו צינו׳ 
רות־הובלוז צ 6 ו 8 ים 






979 


כע* אל־אחכאר — (ה)כף (ו!)יר*ן 


980 


1935/6,6-5 ; .£/ ) 0 1 ( 07 ) 5 ץ 1437 /)£)^ 1 4 , 300 הח 1 ז 6 ? , 1 \ 

[ג 4011011 ? זז 511 1111 ( 105 * 6 ^ 1113771 10 74071 ) 00317 1 ' . 31-4 

,. 19.8 , 1011 ) ץ? 0 ) 5 . 31-4 ■ 47101/10 ,. 16 ; 1953 ,(:)יז ¥01111 

. 1954/5 ,( 45 

מ. ש ו. 

כעבה, ע״ע אסלאם, ענד 958-956 ; חג׳; מכה 

?ף׳ ?רץ ה־ ( 1 >מ 13 ק 3 .£ , 111$1€ ע 0 ־ 1 קק £33 ), הפרובינציה 
הדרומית ברפובליקה של אפריקה הדרומית (ע״ע); 

כ 0 מ 7184 קמ״ר, 6.5 מיליון תושבים (אומדן 1969 ). 

מבחינה גאוגראפית שייך צפונה של אה״כ לאגן 
הקלהרי(ע״ע), המתרומם בדרומו אל הפלס הגבוה — רמה 
נרחבת עם גושי־הרים והרים בודדים. הרמה הולכת ומשת¬ 
פלת במתינות מהרי סמו׳ןם ודראקו(עם פסגות שמעל ל 2,000 
מ , ) שבמזרח אל המערב. פרמי לצפונה, מסתיימת הרמה 
ב״מתלול הגדול", המתקרב במקומות רבים במערב ובמזרח 
לים ומותיר מישור-חוף צר-ביחס. רכסי־קימוט משתרעים 
במקביל לקו־החוף הדרומי והדרום־מערבי; הרי קדר ודג־ 
סר — במערב, הרי לנג וסוורט — בדרום. בין שני י האחרו¬ 
נים נמצא אגן הקארו הקטן', הצחיח-למחצה. האגן הצחיח של 
הקאת הגדול משתרע מהרי סוורס בדרום עד לרגל המתלול 
הגדול בצפון. בהר אורנג׳ (ע״ע) מנקז את רובה של אח״כ 
לאוקיאנוס האטלאנטי. נהרות רבים, רובם קצרים, מנקזים 
את שולי הרמה לאוקיאנוס ההודי ולאוקיאנוס האטלאנטי. 

האקלים ממחג ומושפע ממידת הריחוק מהים ומהגובה 
הטופוגראפי. המזרח והדרום של אה״כ מקבלים משקעים 
בשפע — 600 — 1,500 מ״מ בממוצע שנתי (בחורף ובקיץ). 
כמות המשקעים מתמעטת כלפי צפון ומערב עד ל 50 — 
100 מ״מ בצפוךמעדב (בחורף). 

כלכלת אה״כ חקלאית בעיקרה. השטחים המעובדים 
(כ 10% מהשטח הכללי) מרוכזים באיזורים הלחים. הגידולים 
העיקריים הם: דגנים, מספוא, הדרים, גפנים למאכל וליין, טבק 
וסירות נשירים. יותר ממחצית שטחה של אה״כ משמש מדעה 
טבעי לגידול בקר וצאן; מלבד בשר ומוצרי־חלב מסיקים 
כמויות גדולות של צמר׳ ותבו מופנה לייצוא. שדות־דיג 
עשירים לאורך החוף המערבי מספקים את עיקר שלל הזץג 
של אפריקה הדרומית. יהלומים מופקים בסביבות קימברלי 
שבצפץ־מערב ובמדרגות הסחף של הנהרות, בעיקר באגן 
האורנג׳ התחתון; וכן כורים נחושת (בצםון-מערב), אזבסט 
ומאנגאן, התעשיה מרוכזת בקיפטאון ובפורט־אליזבט וסבי- 
בתן, ועוסקת בייצור מזון, טכסטיל, כימיקאלים ומוצרי- 
מתכת שונים. 

האוכלוסיה. במיפקד 1960 נמנו באה״כ 5,363x100 
נפשות, מהם 19% לבנים, 57% כושים ו 24% ״צבעונים״ — 
כ 75% מכל הצבעונים באפריקה הדרומית — ואסיינים. 
האוכלוסיה מרוכזת בעיקר באיזודים שלאורך החוף הדרומי 
והדרום־מזרחי, שבהם נמצאות רוב עריה הגדולות של 
אה״כ: קיפטאון (ע״ע) — הבירה, נמלי פורט-אליזבס (ע״ע) 
ואיסט־ל״ונדון (ע״ע); קימברלי (ע״ע) היא' מרכז איזור 
מכרותיהיהלומים בצפון־מזרה. 

חלק ביכר מהכושים — רובם בני באנטו — מרוכז 
בטראנסקי שבמזרח, שהיא מעין טריטוריה אוטונומית(ע״ע 
אפריקה הדרומית, רפובליקה [כרך-מילואים], עסו 368 ), 
וכן בשמורות מיוחדות בצפון־מזרח; אולם המוני כושים 
מועסקים בעבודה אצל הלבנים בערים ובחזות. הלבנים 


מתחלקים לאסרי_קנרים (בורים), בריטים ויהודים; הם, וכן. 
הצבעונים והאסיינים, מתרכזים באיזורים עירוניים ובאיזורי 
החקלאות האינטנסיווית, 

וע״ע אפריקה הדרומית, ברית, עמ׳ 367 — 383 
בהתאם לחוקי ההפרדה הגזעית ביתן החינוך במוסדות 
נפרדים. ב 1968 למדו בבת״ם יסודיים ותיכונים ללבנים 
244,000 תלמידים, וב 4 אוניברסיסות — 17,000 סטודנטים; 
בבת״ם לבבי- 3 אנטו — 270,000 תלמידים. תוסף עליהם 
בטראנסקי 352x100 תלמידים, ובאוניברסיטה — 440 סטר 
דנטים; בבת״ס לצבעונים ולאסיינים — 405x100 תלמידים, 
ובאתיברסיסה 530 סטודנטים. 

היסטוריה, ע״ע אפריקה הדרומית, ברית, עמ׳ 387 — 
406 ; כרך־מילואים, עמ׳ 367 — 369 . 

יהודים, ע״ע אפריקה הדרומית, בדית, עט׳ 406 — 414 ; 
כרך־מילואים, עם׳ 369 — 370 . 

, 1939 , 1937 — 1652 ,) 11 ) 0 )? 4 ) 001037 7 >$$€ , 1411115 . 8 ן 

.)קס!{ 0004 ) 0 ) 7 ) 03 ) 1/1 ) 0 ) 001710 !? ) 1/1 10 ) 0314 11031 ) 0 

וע״ע אפריקה הדרומית, בכרך ה׳ ובכרך מילואים ; 1953 
(ביבל׳ לסדקים השוגים). 

ס. בר. 

?|"* 5 ו 1 קוו! רטובר! (אסריקאנם קסס!־! 16 ) 306 > ק 3 ג.^ן, 

אנג , סקסמ ^ 300 > 0£ 6 ק 03 ), כף בחוף הדרומי- 
מערבי של ארץ הכף (ע״ע כף, ארץ ה-), הנקראת על-סיו, 
באפריקה הדרומית, הכף מתנשא בתלילות רבה מחוף־הים 
לגובה של 260 מ׳, בקצה הדרומי של לשון־יבשה הסוגרת 
על מפרץ־פולם ממערב. ייתכן שהיה ידוע ליורדי־ים מזר¬ 
חיים עוד לפני גילויו׳ ע״י הסורסוגלים בעקבות מסעו של 
ברתולומאו דיאש ב 1488 (ע״ע אפריקה, עם׳ 349 ), שכינהו 
"כף־הסערות" (ס 05 ; 11 שמ 1 ־ו 70 0360 ). שפו שונה ע״י ז׳ואן 
11 מלך פורטוגל ל^״ 3 ז 6 ק £5 803 16 > 0360 , לאחר שנת¬ 
ברר שביתן להקיף במקש זה את אפריקה ולהגיע מזרחה אל 
האוקיאנוס ההודי, עובדה שהביאה לחדירתן של פורטוגל 
ומעצמות אירופיות ימיות אחרות לחלק זה של העולם. 



פה התהווה הטובה — מראה טו האוויר 


(ד׳) 5 ף (ה)ירק. ( 1 ) חצי-אי(צרם׳: 1 ז ¥6 -ק 03 ),המשתרע 
מחוף סנגל (ע״ע) לתוך האוקיאנוס האטלאנטי; 

?!צח המערבי (״ 17.3 אורך מערבי) של יבשת אפריקה. 
בדרומו של הכף — העיר דקר (ע״ע). 

( 2 ) איי הכף הירוק (פורט׳ 6 ()ז 0360¥6 <>(> 11635 ), 
קבוצת איים באוקיאנוס האטלאנטי, מול ( 1 ), במרחק 550 — 
800 ק״מ מחופיח המערביש של אפריקה. מבחינה מדינית 
חם מחודשמעבר־לים של פורטוגל; 4,033 קמ״ר, 242,000 
תושבים ( 1968 ). 

בקבוצה 10 איים גדולים מיושבים ועשרות שוניות ואיו- 
נים. בל האיים הרריים ומוצאם געשי; שיאם — חר־הגעש 
הרדום פיקו באי פוגו ( 21830 ם׳). האקלים חם דבש; רוב 



981 


(ה)כף (ה)ירק — בפה 


982 


השנה נמצאים האיים מסלול רוחות־הפאסאט הצפוד 
מזרחיות, שהשפעתן מתמעטת בעונה הגשומה (אוגוסט— 
אוקטובר). האוכלוסיה מרוכזת במישורי־חוף צרים ועוסקת 
בעיקר בחקלאות, הנהוגה גם בעמקים פנימיים ובמורדות 
ההרים. מגדלים קפה ובננות — שהם עיקר היצוא תירם, 
קנה־סוכר, מיני אגוזים, פירות טרופיים שונים וירקות. מקום 
חשוב בתזונת האוכלוטיה תופס הדיג. התעשיה המועטה 
עוסקת בעיבוד התוצרת החקלאית, בייצור מזון והלבשה. 
בירת המחוז — פראיה ( 33,000 תושבים), נמצאת בסאן 
טיאגו, הגדול שבאיים. 

התושבים רובם מולאטים (ב 60% ) וכושים ( 20-25% )! 
20% — 15 — פורטוגלים. הדת הרשמית היא הקאתולית, אך 
באורלוסיה רווחים מיני פולחן אלילי אפריקני. השפה הרש¬ 
מית — פורטוגלית, והמדוברת — ניב מקומי מיוחד, בליל 
של פורטוגלית וניבים אפריקניים. 

האיים נתגלו בין 1456 ל 1460 ע״י ספנים פורטוגלים! 
באותה עת היו שוממים ללא־יושב. המתיישבים הפורטוגלים 
הראשונים הגיעו ב 1462 , ומאז שייכים האיים לפורטוגל. הם 
אוכלסו בעיקר ע״י כושים, שהובאו מאפריקה כעבדים 
במטעי הפורטוגלים. במאות ה 16 — 18 היו האיים תחנה 
מרכזית לסחר־עבדים. העבדות בוטלה רשמית ב 1857 
וחוסלה למעשה ב 1876 . בעקבות מצוקה כלכלית קשה היתה 
בתחילת המאה ה 20 הגירה רבה מן האיים לאה״ב — מזה 
ולסנגאל ולמושבות הפורטוגליות באפריקה — מזח. ב 1950 
היו באיים 148,000 תושבים, מהם 103,000 מולאטים, 42,000 
כושים ורק 3,000 לבנים. מאז גדלה האוכלוסיה בהרבה ע״י 
ריבוי טבעי גבוה והגידה מפורטוגל. 

ס/)**// €11/70 710 01 ( 111 ,ג 0 זזס€ 368 > 81611 

*/)■ ¥0 ■><ןס 0 ■ 7/11 ,ץ 0-1 !ז 8 , 0 .ז , 1954 ,( 2 ,$£נו 8 ט 1 ז 0 ? 

. 1963 ,( 36 .זן״ 0 ) 11 ( 111071 

מ. בר. 

כף־צפךדע (^:־טבו""!^), משפחת צמחים חד־פסי־ 
גיים, ובה 17 סוגים וכ 80 מינים, הנפוצים באיזורים 
החמים והממוזגים. מיני כה״צ הם צמחי מים ובצה בעלי 
קנח־שורש. הגבעולים מכילים ביבי־ח^ב; העלים ערוכים 
בשושנת, שממרכזה 
עולה עמוד של תפ¬ 
רחת גדולה ומסוע¬ 
פת! הפרחים נכונים, 
אנדרוגיניים או חד- 
מיניים, ערוכים באש¬ 
כול או הכבד. הפרי 
— קרקפת מקובצת 
מאגוזיות או מספו- 
חיות רבות, הנפוצות 
באמצעות זרמי-מים. 
ההאבקח מבוצעת ע״י 
דבורים או זבובים קצרי־חדק, המחפשים אחר הצוף המופרש 
בפרה. — הסוגים החשובים הם: 

( 1 ) כף־צפרדע ( 115013 ^), סוג קוסמופוליטי, הכולל 
6 מינים, ששניים מהם גדלים בא״י, בביצות ובאגמים: כה״צ 
הלחכית ( 4134103 ( 30 -ס 428 ת 13 ק .^) וכח״צ האזמלנית ("^ 
1300001343 ) ! צבע פרחיהם ורדרדיבחיר. 

( 2 ) ח צ צ ו ן( 5381443113 ), כ 30 מינים, בעלי קנה־שורש 
זוחל או דמוי-פקעת! קנדדזזשורש של המין 3113111115 ׳! . 5 


משמש האכל לאינדיאנים באמריקה (" 340 סק 3 ׳*!"). מינים 
אחרים מגודלים כצמחי־נוי באגמים, בבריכות ובאקוואריו־ 
נים. 

למשפחת כה״צ קרובה משפחת ה ב וצי ציים (- 81140 
0130030 ), המיוצגת בא״י ע״י המין בוציז סוככני ( 8114001118 
01601134115 !!), הגדל בביצות עמק־החולה! פרחיו גדולים, 
צבעם ורוד. — משפחות אלו חשובות מבחינה פילוגנטית 
בפרימיטידיות מבץ משפחות החד־פסיגיים. 

£. 8*01116, 7 '1)0 €1011){)101101) 0/ 710011:1171^ ?107)11, 

1, 209—213, 1930*; <3. 11 \1. !,70 ,ססססז׳ייג x01)0171■? ס / 

1 '0101107 ?101)11. 382—384, 1951. 

יע.ג. 

כפה, בבנאות — גג-בניין מקומר, העומד על בסים עגול 
או מצולע, במיוחד כיסוי-מבנה בצורת חלק־כדור. 

הממצאים העתיקים־ביותר של כ" הם בקברי-המלכים 
של התרבות ה מ י ק נ י ת (ע״ע מיקבי) מן המאות ה 16 — 14 
לפסה״ג("קברי־הכוורות")! הגדולה ביניהן, שנודעה כ״בית־ 
האוצר של אטרום", קטרה 14.5 מ׳ וגבהה 13.2 מ׳ (וע״ע 
אגאית, תרבותי עמ ׳ " 352 ). כמדכן נשתמדו קברי-כ׳ של 
האטדוסקים (ע״ע, עם׳ 583 , 586 [תם*)) מן המאות ח 8 ־ 7 
לפסח״ג, הדומים ל״קברי־הכוורות" הממוניים. במבנים אלה 
נוצר הקימור ע״י הערמת בלוקים במעגל בהבלטת הכלוקים 
העליונים בהדרגה לפני הנמוכים מהם ("קימור מ ז וי י ף"). 
מבנה-ב׳ מוצק, שיסודו בתל-קבורה — הסטופה, הוא 
אפייני גם לסיגנון־האמנות של הבודהיסטים 'ושל הג׳אינים 
בהודו הקדומה (ע״ע הדו: אמנות, עכד 505/6 [תנד]! ג׳יניזם, 
עט׳ 703/4 [תכד]). מבנח־כ׳ אמיתי(ע״ע גג, ענד 258 ) לא 
התפתח אלא מזמן ההלניזם (ע״ע, עט׳ 622/4,611/2 , ותמונות 
שם), תחילה בקברים מסוג התולוס, והוא הגיע לפיתוח מושלם 
בארדיכלות הרומית. במבנה כזה מוכנסת מערכת-משען 
מיוחדת לתמיכת המרכיבים המאוזנים של כוחוח־הלחץ 
המשופעים, שנוצרים בכ ׳ ע״י עומס מאונך (ע״ע חזק־חמרים; 
רפורמציה). בפאנתאון ברומא (ע״ע ארדיכלות,ענד 713/4 
[תם׳]') נשתמרה יצירה ארכיטקטונית נפלאה, שכה מבוסס 
מבנה־הכ׳ על קשת וקימור ועל שימוש בבטון! קוטר ד,כ׳ 
וגבהה מן הרצפה — 43 מ׳, והיא מהווה אחדההשגים הטכניים 
הגדולים של האדריכלות העתיקה. אמנות־הבניה הנוצרית 
הקדומה שאלה את הכ ׳ מקודמתה. האדריכלות הביזאנטית 
שיפרה את טכניקת הבניה של הכ׳ ויצרה את צורת 
"בסיליקת־הכ׳", שמצאה את ביטויה המופלא בכנסיית 
"האגיה סופיה" בקושטא, ומאוחר-יותר—ב״כנסיה החדשה", 
בעלת 5 ד,כ״ (ע״ע ביזנטיון, ענד 394/5 , ותם* שם). 
מבנה-הב׳ הביזאנטי שימש דוגמה לבניינים נוצריים 
רבים (למשל: ע״ע ארמניה, עט׳ • 981/2 , ותנד מול עט׳ 983/4 ! 
ארדיכלות, עמ ׳ 728 ! א״י, עמ ׳ 1143 ). מבנה רב־כיפתי בסיג־ 
נץ ביזאנטי הוא כנסיית סאן־מארקו בונציה (ע״ע׳ עם׳ 
419/20 [תנד]; בליני, ענד 885/6 ). הכנסיות של נ א ו ר ג י ה 
(ע״ע, עט׳ 169 ותמ׳ שם) מצטיינות בכ" חדוטיות. הכנסיות 
הרב־כיפתיות הרוסיות נבנו תחילה בסיגגון הביזאנטי 
(תנד: ע״ע ארדיכלות, עט׳ 720 )! אך לאחר־מכן נתפתחה 
באמנות־הבניח הרוסית הצורה הספציפית והאפיינית לה — 
צורת כיפת -ה בצל (ע״ע כנסיה', עכד 914 ותמ ׳ : שם, ענד 
913 ). — הארדיכלותהאיסלאמית קיבלה את הנד 
מביזאנמיץ, אך לעתים המירה את המקטע השטוח במקטע 
הגדול מחצי-הכדור, באופן שלחתך־הב׳ היתר. צורת פרסה, 



כף־צפרדע לחבית (-ס 13043 8 נן 1 מ! 115 \׳ 
ג:>!ז 3 גון>ב): 1 ענפים !!?)אי־פרהים; 

2 עלה; 3 . פרח (טראהטלטעלה); 4 . על' 
אחד (חתד־אורר); 5 ורע (תתר־אנרר); 
0 . פרי — קרעפת טסובצת סאנוזיות 


) 



983 


בעה — כעור 


984 


ולעתים משכה את הקוטב העליון של הב׳ למעלה בצורה 
חרוטית (תמונות: ע״ע אבן טולון, ענד 231/2 ! אגרה, עט' 
435/6 ! בגדאד, ענד 593 ! אסלאם, ענד 960 — 978,963 — 982 ! 
אספהן, עם׳ 46 , 48 ! א״י, ענג׳ 478 ! ארדיכלות באסלאם, 
עמ׳ 739 , 742 , 745 , 746 , 751 ). אחד המבנים המפוארים של 
האמנות האיסלאמית נקרא ע״ש גגו — כי 8 ת-ה סלע 
בירושלים (תמונות: ע״ע א״י, ענד 439/40 ! אדריכלות 
באסלאם, עם׳ 741 ). פראה-העיר של ירושלים העתיקה 
מאופיין בריפוי הב" שבה (תמונות: ע״ע ירושלים, עמ׳ 
233/4 , 323/4 , 326 ). 

תרשימי חתכים של מבני־כ׳ מפורסמים — ע״ע גג, עמ׳ 

255/6 . 

לכלל שלמות הגיע מבנה-הב׳ באמנות הבניה של ה ר נ¬ 
ס א נ 0 . הב׳ המצולעת של הקאתדראלה בפירנצה (תמונות: 
ע״ע איטליה, לוח א׳! כדונלסקי, עמ׳ 545 ), 'ובייחוד ד,כ׳ 
הכדורית הענקית — המעוטרת ומחוזקת בצלעות — של 
כנסיית סאן־פייטדו בוואסיקן (ע״ע ארדיכלות, ענד 725/6 ! 
וטיקן, ענד 31/2 ), הן מיצירות-המופת של הטכניקה ושל 
אמנות האדריכלות• הן חוקו במבני־פאר" כנסייתיים 
בעולם כולו עד הזמן החדש, כגון קאתדראלת סנט-פול 
בלונדון (ע״ע, ענד 470 [תם׳]), הבנסיה הצרפתית בברלין 
(ע״ע, ענד 767 [תנד]). ועוד הרבה. 

גם בבנייני בתי־כנסת ובציוני־קברים יהודים משמשת 
הכ ׳ לאיפיון הסיגנון (תמונות: ע״ע בית־כנסת, עם׳ 644 , 
646 ! א״י, ענד 1147 ׳ 1149/50 ! א״י [כרך־מילואים], ענד 
493 ! בריסל. עם׳ 737 ! גרמניה: תולדות היהודים, ענד 520 ). 

בנייני-ב׳ למופת מן הזמן החדש הם: כיפת בית־האינווא- 
לידים (בית־קבורתו של נאפוליון) בפאריס, ארמון־המשפטים 
הענקי בבריסל, אולם האוניברסיטה (הישנה) במוסקווה 
(ע״ע אדריכלות, עם׳ 734 [תם׳]). בין המבנים המודרניים 
בעלי־כ״ — מצפי־כוכבים ומתקני־פלנטאריום (תנד: ע״ע 
אסטרונומיה, עמ׳ 799/800 ! א״י, עם׳ 1035 ) ומבנים טכניים, 
כגון תחנות־כוח ומפעלים אטומיים (תמונות: ע״ע חשמלי, 
כיח, עם׳ 206 ! גרמניה [כרר־מילואים], עט׳ 796 ! הדו [כרך־ 
מילואים], ענד 846 )! כאן הב׳ — בצורת כדור שלם־כמעט — 
מהווה לפעמים את עיקרו של הבניין. בניינים מודרניים 
לשימוש טכני מוקמים לפעמים כב׳ בצורת אוהל (ע״ע ארדי־ 
כלות, עם׳ 734 [חט׳]). 

״ 1 , 1950 ,)%( 007 ) 711 , 51111111 . 8 .£ 

10 ) 4 1 ) ) 1 ) 7 *> 411 )(( 17 ( 01 < 11 ( 7 ץ! ■) 0117 ) 1 ( 07011 1 ) 

- 2071 !(1115011, 1114X01 $1415X0 1471(1 * ץ 

111* 0141 $*21171* , 1932; 0. ^00363, 063€ קסק ^€- 

0X00 06*13136, 806 ^^ 6930 8 1 לק 036 36 * 330€ ק*ץ 
,30€036 ) 6 ו 33 קס x6x28 37 0 צ 19 ,( 2 . 0 ^ 1 ,מ 3 < 24 קי 01 מ ; 

011 ?. 1^)01111*-}. $14X01 50*101 8?51*1715, 1951; 

0601*86, £0 0 0 5 * 7 } ? 7 , 01£ ^\ .£ ; 1952 ג * 0211 ק 172 ס / 
70(212 ^4171*11*012 $*0501217 1955 ,( 57 ,. 01 ק 0 ־ 1111 מ.^ .־ 61 ךמ\") ?־ ; 

11. $*050121 50*1*1? 00(1 €141(14**, 1956; 1. 01 ג ג׳\וו 

$14X01 €017217114121(2*5, 1958; ^ £, 0€11 $14101 ,( ^) 1 ) 311 ז 
50*10102?, 1958, 7 1 1211 * £171 , £0115 1 יו X2 $14101 €017217214122- 
(1*5, 1958, 12 { 0%70$ * £11411252 * 81 * 112 * 10 * 74112 , 2 * 31 ^ $011 ס * 
(14611 5 1€ ,* 1961 ,( 6 , 6 וו 1 כן 060£74 ת 6 מ 1€1 ׳מש^ 1 [ 3 . 6 .< 1 ־ו . 

0*1<1€ 1962 ,* 27141 * 772 * 2 { 007 14 ) 110$ * 115 * 11 055 * 007$2 ,ז 

או, ג. 

על צורות היישובים הכפריים וטיפוסי תיס 
— .555/6 נרגם — ע״ע אקולוגיה חברותית, עמ׳ 
צורת היישוב המרוכז מקלה את המגע בין התושבים ומעו¬ 
דדת את התפתחות החיים החברתיים, אולם ריחוק השדות 
מבתי האיכרים הכביד על עיבודם. צורת היישוב המפוזר 
מאפשרת את הקמת בתי האיכרים כל אחד בתוך גבולות 
אדמותיו, אך ריחוק הבתים זה מזה מביא לבידוד היחיד 
(ומשפחתו) מחבריו ומן הציבור. — בתיכנון החדיש של כ" 
שואפים בדידכלל למצוא צורת־פשרה בין צורות־היישוב 
השונות, כגון בניית־הבתים בעיגול המוקף כביש: במרכזו 
של העיגול מוקמים בנייני המוסדות של הה , , כגון בית- 
אריזה׳ המגורה לתבואה וכר, וכן חנות-צרכניה, בית-הספר, 
כנסיה (או בית-כנסת). בצדו החיצון של הכביש העגול 
בנויים בתי-המגורים של האיכרים, עם חצרותיהם) ושוב 
משתרע קטע של אדמות האיכר מאחורי החצר, וקטע זה 
ד׳ולך־ומתרחב ככל שהוא מתרחק מן החצר (ע״ע נהלל). 
יתרונות צורה זו הם בעיקר בתחום הביטחון והשמירה, "וכן 


מאפשרת היא להגיע בדרך קצרה, שארכה הושווה לכל איפר 
תושב הב/ למוסדות שבמרכז העיגול. טיפו^ז אחר של צורת 
הב׳ היא בניית בתי-המגורים של האיכרים במרחקים שתים 
זה מזה, מסביב לשני לחומת (או יותר) המצטלבים במרכז 
הה׳, ששם נמצאים מוסדות הב/ 

תמונות: ר׳ כרך א/ עט׳ 663 ) ב/ 141/2 , 153/4 , 166 , 
183/4 (כ׳ יהודי באוקראינה), 884 ) ג/ 751/2,405/6,315/6 ) 
ה/ 375 , 418 , 420 < ר, 49/50 (מושבה יהודית בא״י) * ז/ 
815/6 * ט׳, 215/6 , 587/8 , 591/2 (מבני־כלונסאות [וע״ע 
דיור, עם׳ 433/4 ])) י , ׳ 163/4 , 364 , 689/90 , 691 , 698 ז י״א, 
189 , 395/6 , 967 ) י״ב, 43/4 , 247/8 , 891 , 894 ! י״ג, 720 , 
759 , 822 (כ׳ מבוצר) ז ס״ז, 705 (צורת־מעבר בין מאחל 
לב׳)! י״ז, 203 , 928 (כ׳ ערבי בא״י) ) י״ח, 354 , 574 , 634 ) 
כרך-מילואים, 811,680 (מבני-כלונסאות), 900 (כ׳ מבוצר). 

על הבית הכפרי — ע״ע דיור, עט׳ 461 — 462 , 
ותמונות שם: די ק י ם, ותמונות שם. 

הכ׳ היהודי בזמן החדש. לייסוד ישובים בפריים- 
חקלאיים יהודיים ולקיומם נודעה חשיבות מכרעת בתנועת 
התחיה של עם ישראל במאה ה 19 וליישובה-מחדש של א״י. 
נסיבות הקמתם של כ" יהודיים אלה מצביעות על אפים 
המיוחד: בעוד שברוב ארצות-תבל מציעים ייסוד כ" וגיבוש 
חיי-ב׳ את המעבר מחיי שבטים נודדים להתיישמת־קבע (ר׳ 
לעיל, עט. 985 ) — הרי מייסדי הב" היהודיים במאה השג 
לא היו נוודים, אלא תושבי ערים או עיירות, שלא ידעו את 
עבודת-האדמה. 

אמנם, גם לפני תנועות ההתיישבות החקלאית היהודית 
החדישה ישבו חקלאים יהודים מפחדים — לעתים בקבוצות 
ניכרות — בין הגרים באחדות מ&רצות-הגולה, כגון בכור- 
ריססו (ע״ע), בתימן, בצפון־אפריקה [בייחוד במארוקו], 
וכן באירופה — בקארפאטו-רוס, ששם היו היהודים כ 15% 
של האוכלוסיה, וכמחציתם עסקו בחקלאות — באופן בלעדי 
או באופן חלקי — עד הדור האחרת. מאירופה המערבית 
אין לנו ידיעות אלא על הכפר רפסינגן ( 118£11 ״צ> 11 , בדרום- 
גרמניה), ששם ישבו במאות-השנים האחרונות יהודים 
עובדי־אדמה כמיעוט ניכר: ב 1710 בנו בית־כנסת במקום. 
ערב עליית הנאצים לשלטון היו מבין 930 תושבי-הכפר 262 
יהודים, שמלבד עיבוד כברת־אדמה עסקו בחלקם גם בסחר- 
בהמות או בסחר-טכסטילים. ב 1938 עלתה הקהילה כולה, 
כחברה מלוכדת, לא״י רסדה את המושב השיתופי שבי־ציון 
מצפון לעכו. 

אף בא״י ישבו גם לפני המאה ה 19 יהודים לא רק 
ב״ארבע הערים הקדושות" ובערים אחרות בלבד, אלא גם 
בה" כעובדי־האדמה, כעדותם של נוטעים־תיירים. היו אלה 
"פלחים" יהודים, דוברי ערבית, שישבו בב", בעיקר בגליל. 
על דבקותם בס ובחקלאות מעידה העובדה, שכשנעזב הב׳ 
אי נחרב בזמן מלחמות בארז, נתחדש לפעמים היישוב 
העברי באותו מקום לאחר דור או דורות אחדים. בך קרה, 
למשל, בכפר-יאסיף (בסביבת עכו), שבו נתחדש ישוב 
כפרי עברי עתיק באמצע המאה ה 18 , והוא היה קיים עוד 
בשנות ה 30 של המאה ה 19 . על כ׳ אחר בגליל, דיר 
אל-קאמר (היום בגבולות לבנת), סופר ב 1845 , שישבו בו 
80 משפחות יהודים, והם "אנשים חזקים, אנשי-חיל ועובדי- 
אדמה כמו גויי-ההר. גם בנותיהם רועות צאן עם קשת ורומח 
בידיהן ללחום בסיות־השדה ובאורכים" ("תבואות הארץ" לר׳ 



991 


כפר 


992 


יה וסף שוארץ). בפקיעין, לפי המסורת, לא פסק היישוב היהודי 
מעולם; עכ״ס ידוע שיהודים ישבו בו ברציפות לפחות 
מתחילת המאה ה 17 ואילד׳ והן היהודים המועטים היושבים 
בפקיעין היום, והן הדרוזים המהווים בימינו את רוב האוב- 
לוסיה בכ ׳ , מעידים שלפני דורות אחדים "היה רוב הב , 
פקיעין יהודי״, — אנו יודעים על 12 כפרים בא״י, שבהם 
ישבו איכרים יהודים, עובדי־אדמה, בדורות שקדמו ליישוב 
החדש. 

אולם ההתיישבות הכפרית־החקלאית היהודית המחודשת 
לא התחילה בא״י, אלא ברוסיה הצארית, ויוזמיה היו 
לא־יהודים. 

ההתיישבות הכפרית היהודית ברוסיה 
( 1807 — 1917 ). בשטחים שסופחו לרוסיה עם שלוש החלוקות 
של פולניה ועם החלטות קונגרס-וינה חיו יותר מ% מיליון 
יהודים. 4 * מהם ישבו בכ", אך לא כעובדי־אדמה, אלא 
כחוכדי מסבאות או כרוכלים, ובעיני השלטונות היו בעלי 
עסקים "בזויים" ו״לא-פח׳דוקטיוויים". ע״פ המלצות (עדה 
מיוחדת לענייני היהודים חתם הצאר אלכסנדר 1 ב 1804 על 
״חוק־היהודים״, ששלל — מ 1807 ואילך — מיהודים רשות 
לגור בב׳ או לנהל בו עסקים. בכך נידונו רססס, 60 משפחות 
(כ 300,000 נפש) לגירוש ממקומות מגוריהן וממקורות 
פרנסתן. לעומת זה נקבע באותו חוק, שליהודים ניתנת 
הרשות לרכוש או לחכור אדמות בלתי-מעובדות בכל הפלכים 
של "תחום־המושב", וכן בפלכים אסטראחאן וקאווקאז. ליהו¬ 
דים חסרי יכולת לרכוש או לחכור אדמות מכספם, ניתנה 
הרשות להתיישב על אדמות עדות של הממשלה, ולמטרה 
זו הוקצו לפי־שעה 300,000 דונם בערבות פלדחרסון, מצפון 
לים־השחור. למתיישבים אלה הובטחו פטור ממיסים ל 10 
שנים ומתן הלוואות מן הממשלה בתנאים נוחים לשם קימום 
המשק. 

ב 1807 התחילו השלטונות לבצע אח הגירושים, בעיקר 
בכפרי בילורוסיה. בערים ובעיירות'של הסביבה, הצפופות 
אוכלוסיה', לא מצאו המגורשים מקלט ופרנסה, ורבים מהם 
החליטו לפנות לחקלאות בדדום־רוסיה. השלטונות לא אירגנו 
את המסע כיאות ולא דאגו בעוד מועד להכנות הדרושות 
להתיישבות בערבה. כ 300 משפחות ראשונות שיצאו לדרך 
נדדו כ 3 חדשים (ברגל ובעגלות), עד שהגיעו למחוז־חפצן 
במצב של תשישות־כוח מחמת תלאות המסע ללא מזון 
מספיק, ללא לבוש מתאים וללא כל עזרה רפואית לחולים. 
במקום היאחזותן התחוור להן, שמטעם השלטון עדיין לא 
נעשו הכנות לקבלת המתיישבים החדשים; לבניית בתי- 
מגורים, לתיכנון משקי ולהושטת עזרה להשגת ציוד המשק 
ההכרחי; המתיישבים עצמם נאלצו לדאוג לקורת־גג ולבנות 
להם בקתות מחומר או בתים קטנים מאבנים פשוטות. מצב 
זה, וכן״חוסר כל הדרכה ועידוד, הביאו חלק מהם ל״בריחה" 
ולחיפוש פרנסה בערים או בעיירות של הסביבה. 

אעפ״ב נוסדו כבר ב 1807 4 כ" מיוחדים למתיישבים יהו¬ 
דים — היישובים החקלאיים היהודיים הראשונים שנוסדו 
בגולה מאז חורבן הבית השני. בגלל בצורת לא זכו המתיי¬ 
שבים החדשים בהצלחה משקית בשנים הראשונות של הת¬ 
יישבותם. ב 1809 הגיעו לפלך־חרסון עוד כ 500 משפחות של 
יהודים מגורשים, גם הם באותו מצב של אפיסת-כוחות שבו 
הגיעו הראשונים. אולם גם הם התאמצו והתגברו על הקשיים 
והתיישבו ב 4 כ" נוספים, שנוסדו ונבנו באותו מחח. המצב 


הכלכלי של 8 ד.כ״ היה בכל רע; עיבוד האדמה — כמעט 
כולה אדמה זיבורית — היה קשה; פגעי-הטבע לא פסקו — 
מלבד שנות-בצורת גם מכת-ארבה ומחלת דבר-הבקר; 
מחמת שחיתות פקידי הרשות הגיעי דק חלק שלי התקציבים 
לידם של המתיישבים, והם נאלצו לגור בבתים רעועים, 
בצפיפות איומה, שגרמה להתפשטות מחלות ולתמותה גבוהה. 

ב 1810 ראו השלטונות את הניסיון של התיישבות יהודים 
על הקרקע כנכשל ואת האשם הטילו על המתיישבים עצמם, 
בשל רשלנותם וחוסר התמדתם בעבודה. הצאר פקד להפ¬ 
סיק את התיישבות היהודים על אדמות־הממשלה ולבטל את 
התקציב המיועד לה, משום שהתברר, שהיהודים אינם מתאי¬ 
מים לעבודת־האדמה ואינם מצליחים בה. אולם הגירושים 
מכפרי בילורוסיה נמשכו עד פרוץ המלחמה בנאפוליון 
ב 1812 . 

לאחר־מכן התחיל המצב הכלכלי של 8 ד.כ" היהודיים 
בדתם להשתפר; פסקו שנות־הבצורת, והמתיישבים נהנו 
מיבולי־ברכה. ב 1818 נמנו שם 3,675 תושבים יהודים, ומהם 
2,003 גברים עובדי־אדמה. ב 1819 — 1822 פקדה מצוקה קשה 
את בילורוסיה, ושוב עלה מספד המשפחות שנרשמו להת¬ 
יישבות בחבל-חרסון, אע״ם שעתה לא הסכימו השלטונות 
להרחבת ההתיישבות היהודית אלא בתנאי שתהיה על חשבון 
המתיישבים עצמם. ב 1822 יצאו לדרך 1,780 משפחות, אולם 
מהן לא הגיעו אלא 1,016 למחוז-חפצן והציפו את 8 הכ" 
היהודיים. גם גל זה של מתיישבים נתייסר ייסורים קשים 
בדרכו הארוכה. במשך המסע נשרו ממנו כ 4,000 נפש, שב¬ 
חלקם נקלטו בערים שבהן עברו, ובחלקם חלו ומתו. 

רוב הבאים החדשים מצא מקום ב 8 ד.כ" של המתיישבים 
ה״וותיקים״; 62 משפתות ייסדו כפר חדש. ב 1823/4 גורשו 
מן ד.כ" באחדים מפלכי מערב־רוסיה כ 5,000 משפתות של 
יהודים, בשעה ששוב לא היתר. נכונות מצד השלטון לסייע 
בידן לעבור לחקלאות; לא יותר מ 500 משפחות מהן הצליחו 
להתיישב על הקרקע. שנות 1824/5 שוב היו שנות-בצורת 
בדרום, ורבים מן המתיישבים "ברחו" אל הערים, כדי לחפש 
שם פרנסה, והזניחו את שדותיהם. עובדה זו חיזקה את דעת 
המפקחים, שהיהודים משתמטים מעבודה גופנית, כלר מעי¬ 
בוד האדמה שקיבלו מן הממשלה. אולם היו יהודים שהתגברו 
על כל הקשיים, עיבדו את שדותיהם בהתמדה והבטיחו 
לעצמם ולמשפחותיהם את כלכלתם. השלטונות גם הם 
חיפשו דרכים להצמיד את היהודים לאדמתם. כשהטיל 
הצאר ניקולאי 1 ב 1827 גיוס לצבא גם על נערים וצעי¬ 
רים יהודים, פוטרו עובדי-האדמה ובניהם מן הגיוס, אולם 
המזניחים את אדמתם או עוזבים את, כפרם נעשו מחו- 
ייבים גיוס. למתמידים בחקלאות ניתנו הנחות במייסים, 
וכן ניתן לבניהם ללמוד בגימנסיות ובאוניברסיטות. נוכח 
חוסר היענות היהודים להתיישב בפלד-חדסון, שמשם 
נשמעו רעות על מצב המתיישבים, הועלתה'תכנית ליישב 
יהודים בסיביר המערבית, שתנאיה האקלימיים והחקלאיים 
היו ידועים לשבח, ורעיון זה משך את לבן של מאות רבות 
של משפחות יהודיות. להתיישבות יהודית בסיביר הוקצו 
שטחים של יותך מ 150,000 דונם, ועד שלהי 1835 נרשמו 
ואושרו 1,334 משפחות ליציאה שמה; הן מכרו את נכסיהן 
והמתינו ליציאה מאורגנת ומסודרת, והיו שסבלנותן פגה 
והן יצאו לדרך על דעת עצמן. אולם ביאנואר 1837 פורסמה 
החלטת הצאר: "להפסיק העברת יהודים לסיביר". הסיבה 



993 


כפר 


994 


לשינוי זה של דעת הצאר היתה החשש למגע בין המתייש¬ 
בים היהודים ובין הפושעים שבעונש הוגלו לסיביר. החלטת 
הצאר היתד. מכה קשה לאלפים שהכינו את עצמם לעבור 
לסיביר, או שכבר יצאו שמה, ןהוציאו חלק ניכר מכספם 
להוצאות הדרך. כל אלה הופנו עתה בעל־כרחם שוב לפלך- 
חרסון, שבו עדיין נשארו שטחים נרחבים פנויים להתייש¬ 
בות, אך חסרו חמרי בניין להקפת מספר רב של בתי־מגורים 
תוך זמן קצר. בין 1837/8 ל 1841 הגיעו כ 2,000 משפחות 
מסיביר ומסלכי-המערב לפלדחרסון, בתנאי סבל ורעב, בלא 
שיתוקנו הפגמים באירגון המסעות וההתיישבות. חלק מן 
המתיישבים החדשים נכנס באופן ארעי למשקים נטושים 
ולבתים של ה״וותיקים״, עד שנגמרה הקמת 4 כ" חדשים, 
שבהם נקלטו 684 משפחות. עם ייסוד כ״ אלה ( 1842 ) הגיעו 
המתיישבים בפלז-חדסון למנוחה יחסית ז השנים 1842/5 
נתבו יבולים טובים, 

מטרת פעילות הממשלה בהתיישבות החקלאית היהודית 
היתה להביא את היהודים לטמיעה ולהתנצרות. כשנתברר 
שמטרה זו לא הושגה. חתם הצאר ב 1844 על "חוקת־יהודים" 
חדשה, שבה שוב הוכרז על "הרחבת ההתיישבות החקלאית 
של היהודים"׳ אך יחד עם זה הוחמרו ההגבלות והגזירות של 
החוקים שהיו בתקפם מקודם. שליח מיוחד של הצאר בדק 
את מצב המושבות היהודיות בדרום, ובדו״ח שלו ( 1845 ) 
קבע, שישבו שם ב 15 כ״ 1,661 משפחות, מהן 1495 בעלות 
משק ו 180 שחיכו עדיין להתיישבותן. באיזור נמצאו 19 בתי- 
כנסת, ובכל אחת מן המושבות קיים היה ה״חדר", ובחדרים 
למדו 533 תלמידים; המלמדים היו מזקני הקהילות. כיהנו 
12 רבנים, שהשפעתם היתה רבה. כל היהודים במחוזות אלה 
ידעו קרוא־וכתוב בשפתם (יידית). 

ב 1846 , כשנמשך זרם המגורשים לדרום, הוחלט ליישבם 
בפלך־יקאטרינוסלאב, שמצפון לפלך־חרסון. שוב נתקלו 
במחסוד בחמרי־בניה, עד שהיה הברח להכניס ב 300 משפחות 
מן המתיישבים החדשים באופן ארעי לכפרי הסביבה. נוסדו 
6 כ" ליהודים, וב 1848/9 עלו המתיישבים על אדמתם ונכנסו 
לבתיהם. השלטונות הטילו על איכרים גרמנים מן הסביבה, 
מנוסים בעבודת הפלחה, לשמש מדריכים במושבות החדשות 
היהודיות, וכן העבירו מספר משפחות גרמניות לב" היהודיים, 
בדי שמשקיהם יהיו מוסת לעיניהם של היהודים. גם בפלך־ 
יקאטרינוסלאב סבלו המתיישבים מפגעי-טבע, כמו בפלך 
חרסון: הרבה שנות־בצו׳רת, ארבה, דבר-הבקר ובר, — אך 
התגברו עליהם. 

כבר ב 1835 הורשו היהודים להקים כ" חקלאיים בעזרת 
הממשלה גם במחוזות של מערב-רוסיה. למשקים בנד אלד. 
לא היו חלקות־אדמה אלא בממדים מצומצמים ( 10 — 25 דתם 
בלבד) מחמת הצפיפות היחסית של האוכלוסיה בסביבות 
אלה. קרבת ערים ועיירות הבטיחה אפשרות של שיווק טוב 
לתוצרת של משק אינטנסיווי, אולם אותה קרבה היתד. גם 
פיתוי מתמיד למתיישבים לצאת לערים, להתפרנס שם בסחר 
ולהזניח את המשקים. ב 1859 הופסק המשך ההתיישבות 
היהודית בפלכים המערביים של רוסיה. לעומת זה חלה 
בשנות ה 40 — 50 התקדמות ניכרת במשקי הב" היהודיים 
בדרום, בעיקר הודות לדור־ההמשך, בני המתיישבים הרא־ 
שונים, שהסתגלו לעבודת האדמה כאיברים מלידה. אחד 
המפקחים הממשלתיים קבע ב 1859 , ששליש המתיישבים 
בםלך-חרסון הם בעלי משקים טובים ומבוססים, שליש — 


מסודרים־סחות, ושליש — עניים, נוודים ומסכנים. באותו 
דו״ח צויין, שמראה המושבות היהודיות נאה יותר מזה של ד.כ" 
הרוסים שבסביבה, ושמסביב לבתי האיכרים היהודים נמצאו 
גינות־נוי ועצים. גם ״הוועד המפקח״ קבע ( 1860 ), ש "ה מר 
שבות היהודיות עושות רושם נאה. הרחובות רחבים דשרים, 
ומשני צדיהם בתים נאים למדי, מסויידים לבן ומצטיינים 
בנקיונם. חלק מן האיכרים הצטיינו בפיתוח משקיהם, ואף 
היו שזכו בפרסים". 

מצב הכ" היהודיים ברוסיה נשאר ללא שינוי ניכר עד 
לראשית שנוח ה 80 של המאה ה 19 . בתקופה זו נמנו בפלכי 
חרסץ דקאסדינוסלאב 39 כ" יהודיים עם אוכלוסיה של 
כ 30,000 נפש. 

על מושבות חקלאיות יהודיות בבסרביה — ע״ע, עמ׳ 
249 . 

ההגבלות החדשות על מקורות פרנסתם של היהודים, 
שנקבעו לסי ״החוקים הזמניים״ מ 3 במאי 1882 (ע״ע רוסיה: 
תולדות היהודים) כללו גם איסור לקנות או לתבור אדמות 
בכל רחבי רוסיה, וכן פקעה זכותם של יהודים על הקרקעות 
שנחכרו בידם, והם נושלו מהן. היהודים ניצלו אפשרויות שר 
נות לעקוף את החוק — או ע״י מתן שוחד או ע״י שימוש 
בשמו של נוצרי כחוכר. דווקא בשנות ה 80 , שנות הצרות 
והגזירות, חלה התעוררות מחודשת והתעצמות ניכרת של 
ההתיישבות היהודית. קודם— בתחילת התיישבות זו בדרום־ 
רוסיה — פנו היהודים לעבודת-האדמה מתוך אונם, כמנר 
שלים ממקומותיהם ומפדנסתם ! ואילו עתה החלה עבודת- 
האדמה למצוא לה מהלכים בלב הציבור היהודי. סופרים 
והוגי־דעות הצביעו על היסודות האידאולוגיים של פרנסה 
בעמל-כפיים בכלל ובעבודת־אדמה בפרט — בניגוד לעסקי 
סחר וסירסור. אף המצב הכלכלי הקשה, ששרר בשנים ההן 
בערי "תחום־המושב", בא לחזק את רצון היהודים לשבת 
ולעבוד בב", שבהם דור שני ושלישי של המתיישבים הרא¬ 
שונים היו לאיכרים מנוסים בחקלאות ומסורים לעבודת- 
האדמה. ההווי בכ" היה יהודי מכל הבחינות: בכל כ׳ היו 
רב ושוחט, בית־כנסת ומקווה, תלמור־תורח ובי״ם. החושבים 
הרגישו עצמם בני-חורין! חיי הקהילה היו אוטונומיים, 
האספה הכללית בחרה בראש־הכ׳ (שבקרא בשם הגרמני 
ה״שולץ"), והשלטונות הכירו בסמכויותיו לנהל את ענייני 
הכ׳. 

בשבות ה 90 קם מפעל ההתיישבות היהודית. 
בארגנטינה (ע״ע, עם׳ 691 ), בידי הבארון הירש (ע״ע) 
וחברת יק״א (ע״ע). זו הושיטה עזרה— בהדרכה ובהשקעת 
אמצעים כספיים גדולים - גם לכ" היהודיים ברוסיה, ובייחוד 
לאיכרים היהודים במחוזות המערביים, ששוב לא קיבלו כל 
עזרה מממשלת רוסיה. שם לימדו האגרונומים של יק״א אח 
המתיישבים לשכלל את משקם האינטבסיווי, שתוצרתו — 
חלב וגבינה, סירות וירקות — נמכרה בערים ובעיירות 
הקרובות. 

מחוך התפתחות זו הגיעה החקלאות היהודית ברוסיה 
בשלהי המאה ה 19 לממדים אלה: ( 1 ) בדרום (פלכי חרסון־ 
ויקאטריבוסלאב) — חקלאות אכסטנסיווית (על 150 — 
306 דונם למשק), 39 כ״ גדולים, ובהם כ 7,000 משקים! 
( 2 ) בשאר מחתות ״תחום־המושב״ — לרוב חקלאות אינטגסי־ 
ודת (על 20 — 40 דונם למשק), 258 ב", לרוב קטבים, ובהם 
כ 000 ״ 6 משקים. 



995 


פסר 


996 


עד סוף המאה ה 19 ביפר היה גידול באובלוסיד. היהודית 
שהתפרנסה מן החקלאות! הזרימה להתיישבות נוספת נש¬ 
ארה אמנם איטית, אולם הגידול הטבעי הפנימי היה רב. לפי 
מפקד-התושבים ב 1897 מנתה האוכלוסיה היהודית החקלאית 
ברוסיה כולה 192,721 נפש׳ ומספר זה לא השתנה שינוי 
ניכר עד פיח מלה״ע 1 , במהלך מלחמה זו כבש הצבא 
הגרמני והאוסטרי בקיץ 1915 את פולניה כולה וחלק ממערב- 
בילורוסיה, על אוכלוסייתן היהודית הצפופה. בעקבות חוזה- 
השלום של בךסם־ליטובסק ( 1918 ) בין גרמניה לבין רוסיה 
הסובייטית. נכנס הצבא הגרמני גם לאוקראינה' כחיל־מצב, 
באופן שהגרמנים החזיקו בכל השטחים שבהם נמצאו ד.כ" 
היהודיים. שלטונות־הפיבוש הגחכלנים לא היפלו את היהודים 
לרעה מכל אוכלוסיית השטחים המוחזקים בידיהם. 

ההתיישבות הכפרית היהודית בבריה״מ 
( 1918 — 1941 ). בשנות מלחמת־האזרחים בברית המועצות 
(ע״ע, עכו 776 ) עבר גל של מסעי שוד ורצח על היהודים 
באוקראינה. גם הרם הכלכלה, ובייחוד החקלאות, וכן 
המצוקה והמחסור ששררו בערים פגעו ביתר שאת ביהו¬ 
דים, הן בפליטים, שנמלטו מפשקיהם בכ " בזמן הפרעות 
אך לא עלה בידיהם למצוא שום פרנסה בעיר, הן ב״בור־ 
גנים העירוניים", שלפי הסדר החדש נחשבו כ״בלחי- 
פרודוקטיוויים", והיו "נסולי מעמד" ללא כל אפשרות של 
פרנסה. אלה ואלה התקיימו בדוחק גדול מתמיכות זעומות 
של "הג׳וינס" (ע״ע) או מוסדות־צדקה אחרים. הרעב הניע 
את היהודים בהמוניהם לצאת את העיר ולגסות להשיג בסבי¬ 
בתה כברת־אדמה, כדי לעבדה ולהבטיח לעצמם ולמש¬ 
פחותיהם בדרך זו לפחות קצת תפוחי-אדמה או ירקות וסירות 
להזנת הגוף. "התיישבות" זעירה זו, על שטחי-אדמה מצומ¬ 
צמים, ללא חיכנון ואירגון, היתד. לתנועה שהקיפה ( 1925 ) 
אלפי משפחות. 

נוכח מצב זה החליטה הממשלה לארגן התיישבות 
יהודית מחודשת — והתחילה תקופה חדשה של שיבת 
יהודים לאדמה ולחיי־כ׳. בקיץ 1924 הוקמה "ועדה לסידור 
חקלאי של יהודים עמלים" ליד נשיאות הסובייט ("קומזט" 
1 ז 43£ ^ 140 ] לפי ר״ת של השם ברוסית), ובאמצעות 
מוסד ממלכתי זה הוחזרו לחקלאים היהודים האדמות 
בכפריהם, שמהם ברחו בשנות 1918/20 , אף הוספו פח־ 
ושם שטחים מן האחוזות הגדולות שהופקעו בידי הממ¬ 
שלה בעקבות המהפכה. בהתחשב בעובדה, שמאז החוק ממאי 
1882 (ד לעיל) אסור היה ליהודים לקנות או לחכור כל 
חלקת־אדמה שהיא ברחבי המדינה, ושהיהודים אולצו לפנות 
להתעסקויות אחרות, ניתן צו( 1924 ) מטעם ממשלת אוקראי¬ 
נה וממשלת בילורוסיה, שבמהלך חלוקת השטחים הפנויים 
שבידי המדינה' בין המבקשים להתנחל יש לקבל גם את 
בקשותיהם של יהודים עירוניים "גטולי־המעמד" ולא רק של 
בני המעמד ״עובדי־אדמה״ — שלא כנקבע לגבי האוכלוסיה 
הלא-יהודית. "הפליה" זו לטובת היהודים בחלוקת אדמות 
האחוזות עוררה התנגדות חריפה ורגשות עויינים באוכלוסיה 
הלא-יהודית שגם בה רבו "רעבים לאדמה". הממשלה נתנה 
אדמות ללא תפורה ליהודים לשם התיישבותם המחודשת ז 
אולם תמיכה כספית, שהיתה דרושה לשם בניית הקרבות 
מחדש בכ" הוותיקים שנהרסו בפרעות, או לשם בניית כ" 
נוספים, ולשם רכישת הציוד החי והדומם שנשדד כולו — 
לא היה ביכולת הממשלה בשנים ההן לתת למתיישבים. לשם 


גיוס הכספים הנחוצים להתיישבות של רבבות יהודים ללא 
אמצעים נוסדה "חברה לסידור חקלאי של יהודים עמלים" 
(בקיצור "אוזט" [ 03£1 ]), והיו בה אחרי זמן קצר אלפים 
חברים יהודים ולא־יהודים. 

הממשלה פנתה לחברות יהודיות-פילאגתרופיות בחו״ל — 
ה״ג׳וינס" האמריקני, ה״יק״א״ האנגלית, ה״אורט״ — וביקשה 
מהן את העזרה הכספית הדרושה. הממשלה הסובייטית 
הבטיחה לחברות זרות אלו לחח להן יד קפשית בפעולותיהן 
ברוסיה ללא התערבות השלטונות. בשנתיים הראשונות של 
מפעל ההתיישבות החדש, 1925/6 , גייסו והוציאו חברות אלה 
(יתד עם הוצאות הממשלה וחברת אוזם) סכום של כ 5 מי¬ 
לית דולר, רובו בידי הג׳וינט, שפעל באמצעות חברה-שלוחה 
מיוחדת ברוסיה — "אגרו־ג׳וינט". בחדשי יאנואר־פברואר 
1925 נרשמו להתיישבות 22,857 משפחות — 121,161 נפש, 
ומהן קיבלו באותה שנה 6,500 משפחות — כ 32,500 נפש — 
אדמות והתחילו לעבד אותן. נשיא הסובייט העלית, מ. קלינין 
(ע״ע), היה אוהד ההתיישבות היהודית וצידד בריכוזה בגו¬ 
שים רצופים כתאים לאומיים עצמאיים, במחודחרסת ובצפת 
חצי-האי ?ןרים, ששם עמדו שטחים נרחבים "פנויים" לרשות 
הממשלה.'כבר קודם־לכן נוסדו מספר כ" בצסת־קרים, בלא 
עזרת הממשלה, בידי יהודים צעירים, חברי הסתדרות 
"החלוץ"(ע״ע), שעדייו התקיימה קיום לגאלי-למחצה ברו¬ 
סיה הסובייטית. צעירים אלה ראו בהתיישבותם בקרים 
פעולה ארעית לשם הכנת עלייתם לא״י והכשרתם לעבודה 
חקלאית. לכפריהם נתנו שמוח עברים, קשורים לאידאו־ 
לוגיה של "החלוץ", כגת "חל-חי", "עבודה", "יצירה", 
"משמר", ועוד. אולם צעירים אלה לא היו אלא חלק קטן מן 
ההמונים שנרשמו והגיעו באותן שנים להתיישבות. ב 1928 
הגיעה האוכלוסיה היהודית החקלאית בבריה״מ ל 220,000 
נפש (לפי דו״ח של ״אוזט״), וב 1931 ליותד מ 0 מ 2504 — 
קרוב ל 10% של כל ד׳אוכלוסיה היהודית בבריה״ם בזמן 
ההוא. נהירת המתים זו מן העיר אל ד,כ׳ היתה מנוגדת 
לתופעת "הבריחה מן הב , אל העיר", שהיא אפיינית בהיס¬ 
טוריה החדשה לחברות כל הארצות המפותחות (ע״ע הגירה, 
עם׳ 376/7 ). 

על פרשת ההתיישבות היהודית בבי רובי ג׳ן, שפה 
הגיעה האוכלוסיה היהודית החקלאית בשנות ה 30 לכ 12,000 
נפש—ע״ע(כרך זד,עמ ׳ 521 — 525 ) וכן כרך־מילואים 
(עם׳ 662 ). 

בהתיישבות הכפרית היהודית בבדיה״מ כולה, ובייחוד 
באוקראינה הדרומית ובקרים, חלה בשנות ה 30 ירידה ניכרת 
באוכלוסיה, והיא עמדה ערב מלה״ע 11 על 175,000 נפש — 
כ 6% של האוכלוסיה היהודית בבריה״ט. לירידה פתאומית 
זו היו כמה סיבות: ( 1 ) יישובי "החלת", וכל תנועת ההת¬ 
יישבות המודרכת מרעיונות יהודיים־לאומיים, חוסלו בידי 
השלטון במסגרת המדיניות האנטי־ציונית שלו.( 2 ) "תכניות- 
החומש״ — שהראשונה מהן נכנסה לשלב הביצוע ב 1928 — 
היו מכוונות להחשת קצב התיעוש במדינה ויצרו בתעשיה 
תנאי-עבודה טובים לאידערוך מאלה שבחקלאות ורמת- 
מחיה בעיר גבוהה לאיךערוך מזו שבב׳. לא רק כוחות צעירים 
התחילו להעדיף את העבודה בעיר מן החיים העלובים בב" 
הנידחים, אלא גם סקלאים ותיקים התחילו לנטוש בהמוניהם 
את מקצועם ולעבור לתעשיה.( 3 ) הקולקטיודיזאציה שנכפתה 
על החקלאות בצורת הקולחוזים (ע״ע) היתה למורת- 



997 


כעד 


998 


רוחם של היהודים — כמו של שכבות רחבות של האיכרים 
המסים — והבריחה רבים מהם מן החקלאות. אולם ב 1939 
עדיין היו בבריה״מ כ 500 קולחוזים יהודיים׳ שבהם חיו 
ועבדו בעבודת-האדמה ממש ב 125,000 בפש. 

ב 1941 פלשו הגרמנים לבריה״ט, ותחום כיבושיהם עד 
סוף 1942 הקיף את כל איזורי הכי' היחודיים (פרם לביול־ 
ביג׳אן). במסגרת פעולת החשמדה של האוכלוסיה היהודית 
באיזורי הכיבוש בהרס ונחרב עד היסוד כל מפעל ההתיישבות 
היהודית, והוא לא שוקם אחרי המלחמה, בגלל השינויים 
שחלו בינתיים הן במדיניות ממשלת בריה״ם והן במבנה 
החברתי של האוכלוסיה היהודית בבריה״ם ובריבודה המק¬ 
צועי. 

130 שנות ההתיישבות היהודית הכפרית ברוסיה הפריכו 
את המשפט הקדום, שהיהודים מטבעם אינם מתאימים 
לעבודת-האדמה או שאינם נכונים לעבוד עבודה גופנית 
בזעת־אפם. האיכרים היהודים בתסיה, שהתמסרו לחקלאות 
בתנאים*קשים ובסביבה עדינת, היו למוסת לתנועות ולנסיו־ 
נות של שיבת היהודים לאדמה ולחיי הכ׳ בחלקים אחרים 
בעולם, כגון לתנועת עם-עולם (ע״ע), שביקשה להקים כ" 
יהודים בצסוז־אמריקה, או לתנועת החתיישבות בדרום־ 
אמריקה. ההתיישבות היהודית ברוסיה השפיעה גם על 
יישובה־מתדש של א״י. יוצאי הב" היהודים ברוסיה, והם 
חקלאים מלידה, הדור ה 4 וה 5 של מתיישביהם הראשונים 
של כ" אלה, היו בין מייסדי דגניה׳ נהלל, עין־חרוד, כפר־ 
יהושע, משמר־העמק, כפר־ויתקין ובין המתיישבים בקיבוצים 
ומושבים רבים אחרים, דלדיהם ונכדיהם ממשיכים בחקלאות 
בישראל. 

על נסיון ההתיישבות החקלאית היהודית בשנות מלה״ע 
11 ברפובליקה הדומיניקנית — ע״ע, עם׳ 176/7 , 

א. רופין, ההתישבות החקלאית של היהודים ברוסיה, תרס״ח! 

מ. אלסרסון, 30 שעת ההתישבות היהודית בארגנטינה 

(תחר מ. א. ביגל), א^ב׳, 1930 ! ע. אסינגר. ההתישבות 

החקלאית של היהודים בארצות הגולה, תרצ״ד* הנ״ל, עם 

חקלאים יהודים בתפוצות, 1942 1 א. סרטקובר, ההתיישבות 

היהודית בגולה, תשי׳ט! י. בךאליהו - מ. חלילי - ם. 

שסיחוני(עורכים), חקלאים יהודים בערבות רוסיה, תש כ "ה! 

- £141 \ / 4 14 41114141011 ( £014 )%)) 41411 ! ) 01 , 21405 ** 1 ־ 81 ם . 6 

,■* 26 * 71501101 * 1 ; 1927 , £44111144141 111 ! 1 ) 4441 { . 41 ) 114111111111 )! 

£141110114 111 1101041114111041 11 ) 11 ) 444111 ! . 41 ) 111 ) 114 ) 1 ) 0 ־׳ 20 

. 1927 ,( 117 , 01160 ( 1 > 513.1181:110 . 11 .ז 10£ ס 6 ם . 1 .־ 261150111 ) 

הכ' היהודי בהתיישבות החדשה בא״י. עד 
הרבע האחרת של המאה ה 19 ישב רוב האוכלוסיה היהודית 
בא״י — כבתפוצות — בערים בלבד: בירושלים, בצפת, 
בטבריה ובחברת■ רובם הגדול של היהודים התפרנס בדוחק 
רב מכספי החלקה (ע״ע) * מיעוט קטן עמק במלאכה. בקרב 
הצעירים האשכנזים, שגדלו בתנאים האלה ב״יישוב הישך 
בירושלים, עלה הרעיון לעזוב את העיר ולצאת אל 
הב׳, כדי להתפרנס בכבוד מעמל כפיהם כעובדי־אדמה. 
ב 1838 , עם ביקורו (השני) של משה מתטיפיורי (ע״ע) 
בארץ, הגיש לו אחד הצעירים, מרדכי צורף סלומת, תזכיר 
בדבר תכנית לחידוש החקלאות היהודית בארץ ע״י ייסוד 
ב״ — למען שיפור מצבם הוזמרי והגפשי-מוסרי, הירוד, 
של יהודי ירושלים. לבו של מוגטיפיורי היה פתוח לרעיונות 
אלה! הוא נמצא במגע גם עם משה שטינשנידר (ע״ע), 
שכסטודנט בפראג ייסד ב 1830 , יחד עם אברהם בניש 
(ע״ע), אח אגודת הסטודנטים היהודים הראשתה קימען 
יישובה של א״י בידי יהודים. פונטיפיורי פתח במרמ עם 


מחמד עלי (ע״ע), ששלם מאז 1832 על סוריה וא״י, בדבר 
קבלת "צ׳רטר" על הקמת 50 — 100 כ" חקלאיים בידי היהודים 
בא״י > אד העניין נתבטל משום שבינתיים נאלץ מוחמד עלי 
להחזיר את סוריה וא״י לשלטת התורכים ( 1840 ). אולם 
ההתעוררות בקרב היהודים בא״י ובאירופה, ואף בקרב 
הנוצרים, קיבלה ממדים גדולים — בייחוד בעקבות עלילת 
דמשק (ע״ע: דמשק, עלילת־, עט׳ 830 ). מספר רב של 
ספרונים, כרוזים ומאמרים הודפסו בידי יהודים ולא־יהודים 
בדבר הקמת "בית לאומי", או אפילו מדינה ריבונית, בא״י 
למען יהודי התפוצות. 

ב 1868 הגיע לא״י קרל נטר (ע״ע) כשליח "כל ישראל 
חברים" (ע״ע), כדי למתק את האפשרויות לייסוד יישובים 
חקלאיים בא״י. באותה שנה עצמה נשלח זאב קלישר, בנו 
של הרב צבי הירש קלישר (ע״ע), לא״י כדי לברר אם אדמת 
א״י סוריה כדי להבטיח פרנסה לחקלאי, ואם מספר מספיק 
מתוך יהודי ירושלים נכונים לצאת אל הכפר ולעבד את 
האדמה, זאב ק ליש ר ענה בחיוב על שתי שאלות אלה, 
ואף חיבר תכנית מפורטת ל״ייסוד מושבה חקלאית על-יד 
ירושלים״, תכנית זו הוגשה לכרמך• (ע״ע ( 2 ]), נשיא "כל 
ישראל חברים״ — אף לא נשאה פרי. קארל נסר הגיע 
בינתיים לידי ההכרה, שאין סיכויים להצלחה של התיישבות 
חקלאית יהודית בא״י, כל עוד נעדרים המתיישבים מסורת 
חקלאית וחסרים כל ניסיון בעבודת־האדמה. מתוך המגמה 
ללמדם את יסודות החקלאות בתנאים המיוחדים והקשים של 
הארץ ולהרגילם לעבודה גופנית, ייסד נטר ב 0 ד 18 , בעזרתו 
של א. בניש, את ביה״ס החקלאי "מקרה ישראל" (ע״ע), על 
אדמות שקיבל במתנה מממשלת תורכיה — ביה״ס החקלאי 
הראשון בארץ, שהשפיע ב 100 שנות קיומו השפעה רבה 
על התפתחות הכ ׳ העברי בא״י. 

הניסיון הראשון לייסד כ׳ יהודי בא״י בזמן החדש הוא 
ייסוד פתת־תקןה (ע״ע) ב 1878 . מתיישביה היו צעירים 
חלוצים, מהם חושבי ירושלים מן ״היישוב הישך — ביניהם 
בנו של מרדכי צורף סלומון (ר׳ לעיל) — ומהם עולים 
מהונגריה. מחמת התנאים הקשים בסביבה עדינת ומחמת 
פגעי־הטבע (בייחוד הקדחת) נעזב המקום, אך הוא יושב 
מהדש ב 1885 בידי עולים מן העיר ביאליסטוק. 

בינתיים נוסדו ( 1882 ) : ראשידלציון — בידי עולים 
מרוסיה מן המעמד הבינוני, זמארין(שנקראה אח״ב: זפרון- 
יעקב) וראש־פנה — בידי עולים מרוסניח, מחם בעלי הון 
זעיר ומהם חסרי אמצעים. בחורף 1884/5 ייסדו תשעה 
מבני ביל״ו (ע״ע), בעזרת יחיאל מיכל פינס(ע״ע) שהתגורר 
בירושלים, את המושבה גדרה. 

מבחינת הסדר החברתי ואירגון עבודת המשק חיה קו 
אחד אפייני ליישובים אלה מתקופת "העליה הראשונה": 
המתיישבים התחברו לשותפויות! הנכסים לא חולקו ביניהם, 
מכל מקום לא בזמן הראשון של התיישבותם. כבר תכניו¬ 
תיהם של מרדכי צורף סלומון ושל זאב קאלישר (ר׳ לעיל) 
היו מושתתות על "שותפות בייצור, בשמירה ובצריכה על 
יסוד שוויון" (סלומון)* ולשם הבטחת השודון נדרש אפילו 
ביטול הקניין הפרטי (קאלישר). אין להניח שמייסרי פתח- 
תקןה קראו את התזכירים הללו! אולם אחדממייסדיה, יהודה 
ראב, כותב בזבדונותיו — שנים הרבה לאחר־מבן: "המשק 
היה משותף, האוכל היה משותף* סוכת המחצלות חיחה 
משותפת, והמחסור — גם הוא היה משותף* מעין,קבוצה׳ 



999 


כפר 


1000 


של היזע". א. מ. סריימן, ממייסדי ראשון־לציון, כותב בספר־ 
היובל של המושבח: "הוכנס סדר חיים ע״פ חוקי הקומד 
ביזם... חיברו תקנות העדה ע״ם שיטח השותפות...". בתקנון 
של ראש־פינה נאמר: "כל אחד מחוייב לעבוד עבודתו אשר 
ישימו עליו ועד המושבה... בזמן הזריעה יזרעו כולם כאחד... 
ובזמן הקציר ברנה יקצרו כולם כאחד... בכל עבודות יעשו 
כולם עבודה אחת המרוצה להכלל, לא זדי פונה לזיתו וזה 
פונה לכרמו". השאיפה לחיי שיתוף בלטה בייחוד אצל 
הבילו״יים, שמסרתם היתה "לצאת בעצמם לא״י על מנת 
לייסד שם ,מושב , למופת על יסודות קואופרטיוויים־סוצי־ 
ליסטיים". וב״מגילת תקנון של בני ביל״ר׳ נמצא סעיף 
הקובע "חיי קומונה" במושב שביקשו לבנותו בארץ. בני 
ביל״ו החליסו על שותפות זו כיסוד אידאולוגי לשאיפותיהם 
כבר לפני עלייתם; לדידם היה רעיון השותפות "יסוד מוסד" 
לחיים חדשים בא״י. אולם לאחר זמן מועם התפרקו 
השותפויות בכל היישובים האלה, אפילו זו שבגדרה, מושב 
הבילו״יים — תאת משתי סיבות. מצד אחד נבדה נסייתם 
של המתיישבים לבנות להם משק אינדיווידואלי, כפי שהכירו 
אותו בארצות-מ 1 צאם (אע״ם שבכפרי הגויים ברוסיה הת¬ 
קיימו שותפויות חלקיות באדמות ובעבודה [ר׳ לעיל, 
עס׳ 988 ]). הם הסכימו לנהל בא״י את כפרם כמשק שי¬ 
תופי אחד — כרעה הכרחית, כדי להתגבר על הקשיים 
ההתחליים של התיישבותם; אולם אחרי השלמת העבודות 
היסודיות ביקשו לחלק בעיהם את השדות ואת המגרשים 
בס, כדי שכל אחד ינהל את המשק הפרטי שלו. מצד שני 
גרמו לביטול השיתופיות הקשיים הכלכליים־הפספיים, 
שהביאו לאחר זמן קצר את הב" הראשונים אל סף ההתמו¬ 
טטות, עד שקם הבארון אדמונד דה רוטשילד (ע״ע) לעזרת 
המושבות ( 1883 ), לקח את רובן תחת חסותו, והוציא מיליוני 
פראנקים לתיקונן. בעזרתו גומד דיס מזכרת־בתיה (עקרון, 
1884 ), ובו התיישבו חקלאים מנוסים, שבאו מן' ד.כ" 
היהודיים בדרום-חיסיה. אולם הבארון רוטשילד, וכן פקידיו 
ששלח לא״י לניהול ענייני המושבות ולפיקוח על המתרחש 
בהן, שללו את ה״שותפויות" או ה״קולקטיווים", ובלחצם 
נעלמו בכ" כל סידורים כאלה (אותם שעדייו היו קיימים). 

שיטת האפיטרופסות והצורה האוטוקראטית, שבה מילאו 
פקידי הבארון את תפקידם במושבות, הפכו אח המתיישבים 
למעין שכירים, שקיומם תלוי בחסדי המעביד-הפקיד הממונה 
עליהם, או למקבלי נדבות, כאנשי "חלוקת מודרנית", שכן 
קיבלו "שכרם" לא לפי ערך עבודתם, אלא לפי מספר הנפשות 
שבמשפחה. התוצאה היתה דמוראליזאציד, בקרב המתיישבים 
ושחיתות של חלק מן הפקידים — מצב שמנע כל התפתחות 
רצויה של חיי חברה כפרית. לא בכדי נקראו המתיישבים 
"קולוניסטים", ולא איכרים או חקלאים. 

בעקבות הגזירות ברוסיה בשנות ה 90 (ביניהן גירוש 
היהודים ממוסקווה ב 1891 ) הגיע לארץ זדם חדש ומוגבר 
של עולים (הגל השני של העליז־, הראשונה), וביניהם היה 
מספר ניכר של בעלי הון זעיר. ביהודה ובגליל נוסדו כ" 
חדשים, הן מכספי אנשים פרטיים, הן מכספי אגודות- 
התיישבות, הן בסיוע חובבי־צית באודסה: רחובות, 1890 ; 
חדרה, 1891 ; באר־טוביה (קסטינה) 1896 , ואחרות. לפי 
דו״ח שהוגש לקונגרס הציוני השני בבאזל ב 1898 היו 
בא״י באותה שעה 19 מושבות חקלאיות יהודיות ובהן 
4,350 נפש. נוכח התרחבות זו של מפעל ההתיישבות, 


ובעקבות הביקורת החריפה על שיטתו, העביר רוטשילד 
ב 1900 את ניהול כל המושבות שהיו בחסותו לידי חברת 
יק״א; עם זה המשיך בתמיכתו הכספית במושבות בא״י 
באמצעות יק״א. על 0 םך נסיונה הרב בהתיישבות יהודים 
בארגנטינה ובארצות אחרות ביקשה יק״א לתקן את המצב 
במושבות בא״י, ובעיקר להחזיר למתיישבים את תודעת 
עצמאותם ולייצב ולחזק בהם אח דגש האחריות לעבודתם 
ולמעשיהם. אולם הפעולות שהיו מכוונות להעמיד את הס 
על בסים כלכלי בריא ולשחרר את תושביהם מן התלות 
בתמיכה פילאנתרופית הצמיחו בלב המתיישבים רוח של 
בעלות ושאיפה לרווחים, או— עספ — חיזקו בקרבם רוח זו, 
שבאה במקום המניעים האידאליססיים־לאומיים של ראשית 
דרכם בארץ. שינוי זה גרם לשתי תופעות לא-רצויות: 

(א) הדור הצעיר, בני המתיישבים הראשונים, עזבו את הכי 
וחיפשו להם עבודה קלה יותר, או פרנסה טובה יותר וחיי- 
רווחה נוחים יותר בערים! והיו שאפילו עזבו את הארץ. 

(ב) הואיל והמשקים היו מבוססים בעיקרם על ענף אחד 
בלבד של גידולים חקלאיים (תחילה כרמי-יין, ומאוחר יותר 
הדרים), מן הנמנע היה לא להעסיק פועלים שכירים לעבודות 
העונתיות של אותו ענף. ההיגיון הכלכלי דרש להעסיק 
פועלים ערבים, שהיו מנוסים בעבודה חקלאית, רגילים 
לאקלים של הארץ ומוכנים להסתפק בשכר נמוך. לפיכך דחו 
בעלי-המשקים את הפועלים היהודים, שהיו עס״ר עולים 
חדשים, מחוסרי אמצעים, שביקשו לקבל עבודה כשכירי-יום 
אצל הקולוניסטים. התנגשות זו בין האינטרסים של הפועלים 
היהודים לבין אלה של הקולוניססיס הוותיקים — שידחה, 
מבחינה כללית־יותר, גם התנגשות בין האינטרסים הלאו- 
מיים־ציוניים ובין הדרישה לרווחיות המשקים — הלכה 
והחריפה עם גבור העליה של הפועלים־החלוצים מרוסיה — 
ראשתי ״העליה השניה״ — מ 1904 ואילך. 

הפוגרומים ביהודים ברוסיה בשנות 1903 — 1906 , שהביאו 
להתארגנותה של הגנה עצמית (ע״ע, עמ , 420-416 ),יחד עם 
התסיסה והמתת של מהפכת 1905 וכשלונה של זו, הכשירו 
לבבות של יהודים צעירים לקליטת האידאלים של הציונות. 
בעיקר בצביונם הסוציאליסטי. ה״קול־קורא" של יוסף ויתקין 
(ע״ע) פנה( 1904 ) "אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציור׳ 
לקום ולעלות ארצה ולהתיישב בה התיישבות המושתתת על 
עבודה עצמית באדמת הלאום. למלים אלו היה הד, ומטובי 
הצעירים, בייחוד מחוגי ההגנה העצמית, עלו בשנים ההן 
לא״י. הם נתקלו אמנם באותם קשיים כפועלים־העולים 
שבאו לפניהם, שכן המקומות לשכירי־יום בעבודה חקלאית 
היו תפוסים בידי הפועלים הערבים! אולם אנשי העליה 
השניה נשארו נאמנים לאידאלים, שלהם ניתן ביטוי מושלם 
בפי א. ד. גורדו! (ע״ע). הם מאסו בתמיכה פילאנתרופית, 
והתאמצו להתגבר על קשיי ההסתגלות לעבודה קשה ובלתי- 
רגילה להם; ברוח הסיסמה "כיבוש העבודה" היו מוכנים 
לעבוד בתנאים גרועים ולהסתפק במועט, אך לאמץ את כל 
כוחותיהם, הפיסיים והנפשיים, כדי להוכיח שהם מסוגלים 
להחליף את הפועלים הערבים. אולם היריבות בין המעבידים- 
הקולוניסטים ובין הפועלים היהודים החריפה והגיעה לשיאה 
בחרם שהטילו האיכרים בפתח־תקןה, ב 1908 , על העבודה 
העברית. דרך לפתרון הסיכסוך נמצאה, כשהוקם מטעם ההס¬ 
תדרות הציונית ״המשרד הא״ירביפו( 1908 ), שבהנהגתו של 
א. רופין (ע״ע) היה למרכז כל ענייני ההתיישבות בא״י 



1001 


כסד 


1002 


ולסמכות העליונה 3 הם. אחת הפעולות הראשונות של 
רופין היתה להקים חווה חקלאית (בכנות [ע״ע]) על 
כ 4000 דונם אדמות הקק״ל, ולזמן לשם פועלים יהודים 
מחוסרי־עבודה, רובם מבני העליה השניה׳ כדי שיעבדו את 
האדמות הללו ועי״כ גם יכשירו עצמם לעבודה חקלאית 
בתנאי הארץ. הנהלת המשק עם 50 — 60 פועלים וההשגחה 
על העבודה נמסרו לאגרונום מנוסה. אולם הלה לא מצא 
שסה משותפת עם הפועלים הצעירים, וכשביקש להכניס גם 
פועלים ערבים לשם העלאת הרווחיות של המשק, התקוממו 
הפועלים היהודים והכריזו על שביתה. רופין הציע פשרה, 
שלפיה נמסר לקבוצה קטנה של הפועלים הקיצונים׳ שהיו 
גם מן החרוצים והמנוסים ( 6 בחודים ובחורה אחת), חלק 
מאדמות החווה (כ 2,000 דונם) לעיבוד על אחריותם הם, 
בניהולם העצמי, ללא "אגרונום" וללא משגיח. כך קמה 
"קבוצת־ההתיישבות" הראשונה בא״י. שבעת חברי הקבוצה 
התייחסו זה לזה כבני משפחה אחת, אירגנו את הייצור ואת 
הצריכה בקולקטיוו(קומונה) - והצליחו הן מבחינה משקית, 
הן מבחינה חברתית ! ז־גניה (ע״ע) — בסי שקראו שם 
מושבתם החדשה — היתה ל״אם הקבוצות" (ע״ע קבוצה 
וקביז)• 

הידיעה על ייסוד קבוצת־ההחיישבות והצלחתה בצעדיה 
הראשונים התפשטה במהרה בקרב סועלי החוות של הקק״ל, 
וקבוצות־קבוצות של פועלים ביקשו אף הן לקבל על אחריו¬ 
תן את ניהול החוות שבהן עבדו, כדי להפכן למקומות של 
התיישבות-קבע עצמאית. כך נוסדו: קבוצת כנרת ( 1913 ), 
בידי 13 פועלים ו 3 פועלות, ובעקבותיה — כבר לאחר פרח 
מלה״ע 1 ( 1914 ) — חלדה (ע״ע) ובדשמן (ע״ע). 

התנועה הקיבוצית'הגיעה לתנופה רבה בשנים שלאחר 
מלה״ע 1 , כשהגיעו ממזרח־אירוסה החלוצים בני העליה 
השלישית. יוצאי תנועת "השומר הצעיר" (ע״ע) קבעו לעצ¬ 
מם מראש את צורת "הקיבוץ" כצורה הבלבדית של אירגון 
חיי חברה עובדת! הראשון לקיבוציהם — בית־אלסא — 
נוסד ב 1922 . גם מקרב שאר הפועלים בני העליה השלי¬ 
שית פנו רבים לחיי קיבוץ! הם הצטרפו לקבוצות שכבר היו 
קיימות, או הקימו קבוצות או קיבוצים משלהם, ביניהם מן 
הגדולים בארץ, כגון עין־חרוד ( 1921 ), יגור ( 1922 ), גבעת- 
בתר ( 1928 ), ועוד. 

י'באופן בלתי־תלוי בהתיישבות הקיבוצית התפתחה (החל 
ב 1921 ) ההתיישבות ה״מושבית" (ע״ע מושב-עובדים), 
לסי תכניתו של אליעזר יפה (ע״ע), המקיימת — בניגוד 
לקיבוץ — את התאים המשפחתיים כיחידות כלכליות וחבר¬ 
תיות. כל משפחה מתכננת את משקה, מעבדת אותו בעבודה 
עצמית ונהנית מתוצרת עמלה! אולם קיימות שותפויות לגבי 
עזרה הדדית מאורגנת, וכן משותפים הקניות לצרכי המש¬ 
קים והשיווק, וכל ההחלטות בענייני־הציבור הן בסמכותה 
הבלעדית של האסיפה הכללית. בחלק גדול של המושבים 
קיים גם שיתוף־העבודה בענסים מסויימים של הייצור — עד 
לצורת המושב השיתופי, שבו כל עבודות הייצור נעשות 
בשיתוף. עקרונות משותפים לכל צורות "ההתיישבות העד 
בדת״ בישראל — הקיבוצים והקבוצות, המושבים והמושבים 
השיתופיים — הם: הבעלות הלאומית על הקרקע, שאינה 
נמכרת לצמיתות, והעבודה העצמית! והם שמבדילים ביניהן 
ובין המושבה, שבה הקרקעות הן קניין פרטי, ובעליהן 
עושים בהן כבתוך שלהם. 


השותפויות השונות קובעות חלק ניכר, אף מכריע, של 
דפוסי החיים החברתיים הן בקבוצה או בקיבח, הן במושב 
או במושב השיתופי. אמנם שותפויות בצורות שונות הן 
המטביעות חותמן על חיי החברה הכפרית בכל מקום (ר׳ 
לעיל, עם׳ 988 ). גם ברוב המושבות שהוקמו בידי אנשי 
העליה הראשונה התחילו המתיישבים את עבודתם בשות¬ 
פויות, אלא שהללו היו תופעות חולפות בתולדות הר" הללו 
(ר׳ לעיל, עמ׳ 999 ) . השותפויות כפי שאורגנו בקיבת, בקבו¬ 
צה או במושב מהוות חלק בל-ינתק של מבנה החברה. והן 
מאחדות את ציבור הפועלים המתיישבים לחברה כפרית 
מלוכדת, המיוחדת במינה בהתיישבות החקלאית בעולם. 
"."כששואלים, איפה נתגלה הכוח היוצר של האומה 
העברית המתקדשת,... הרי יש לענות... ביישוב הכפרי 
על אדמת א״י״ (א. בונה [ 1945 ]). כוח זה, שמתוכו נבנה 
בישראל הכ׳ העברי, י מתבטא במיוחד בשתי עובדות: 

(א) האוכלוסיה הכפרית היהודית בישראל בקיבוצים, בקבר 
צות ובמושבים, שאינה עולה על כ 8% של האוכלוסיה 
היהודית בכללותה במדינה, השפעתה על שאר חלקי האוכלו- 
סיר, גדולה בהרבה מן השיעור הזה, הן בהנהגת המדינה, הן 
בתפקידי פיקוד בצבא, הן בעיצוב דעת-הקהל — וזאת בניגוד 
למצב ברוב ארצוח-התרבות בעולם, שבהן הב׳ הולך ונדחק 
לשולי המציאות החברתית. (ב) בכ׳ העברי בישראל לא 
נודעה עד כה תופעת הבריחה ההמונית מן הכ׳ אל העיר, 
שהיא אפיינית לכל ארצות הציוויליזאציה מראשית הת¬ 
פתחות התעשיה והטכנולוגיה החדישות. למרות כוח-המשיכה 
של העיר, גדלה — גידול מתמיד, אם כי לא בקצב שווה 
בתקופות השתות — האוכלוסיה הכפריודהיהודית בישראל, 
הן מבחינת מספר ד,כ" והן מבחינת מספר.הנפשות בהם. 

הגורמים ששמרו עד היום על ד,כ׳ העברי בישראל החדשה 
הם: (א) עיצוב צורות מובהקות של חיי־חברד, בכ ׳ , המצפי־ 
חות רגש של השתייכות לחברה הכפרית בדומה לרגש 
ההשתייכות למשפחה, שהקשר אתה לא בנקל ינתק. 

(ב) שיטת החינוך שהדור הצעיר מקבל בכ׳ העברי בישראל. 
בקיבוץ ובקבוצה מאורגן החינוך בצורת "חינוך משותף", 
שלפיה מתחנכים הצעירים בבית־התינוקות ואח״ב בבית- 
הילדים כ״חברת־הילדים" בנפרד מדירות הוריהם, ובכוונה 
מראש לצמצם (אך לא לבטל) את השפעתם החינוכית של 
ההורים — העובדים שניהם במשק הקיבוץ — על ילדיהם. 
הקיבוץ הצליח לגדל דור שני — ובחלקו כבר דור שלישי — 
של בנים הנאמנים לחזון החברתי־לאומי שבו דגלו הוריהם. 
במושב, השומר על חיי־משפחה, אינה קיימת שיטה מיוחדת 
לחינוך הילדים והצעירים! ביה״ם במושב אינו נבדל מבי״ם 
בכל מקש אחר; אולם הילדים והצעירים גדלים במשקי הו¬ 
ריהם, בחצר ובשדה, ששתתפים בהתאם לכוחותיהם בעבודת 
החשש, שם נתונים להשפעת מורש ומורים, שרובם ככולם 
גם הם חברי המושב שיש בו. הדור השני ששלישי, שחתכו 
בדרך זו במושב, נשארו גם הם נאמנים לחיי הב׳. התשעה 
של עזיבת משקי ההתיישבות העובדת מחבריד״ם, בייחוד מן 
הבנים לאחר שירותם בצבא, נשארה בגדר מקרים נדירים־ 
יחסית. 

כש-המשיכה של העיר נובע בחלקו מן הנוחות היחסית 
ומן הרב־גוניות של חיי העיר, שחלקו הניכר הוא תוצאת 
ההתפתחות של התעשש׳ שהעבודה בה ובמקצועש הקשורים 
בה נחשבת בדרך־כלל לקלה יותר מן העבודה בחקלאות, 



1003 


כפר — כפר־נחום 


1004 


ומכל מקש היא מוגבלת יותר במם 0 ר השעות המהוות את 
יום־העבודה. אולם גם בחקלאות הולך ומתרחב תהליך 
המיכון, ועמו הולך ומצטמצם הביקוש לידיים עובדות. מתוך 
מצב זה, ובהתחשב בצורך לספק עבודה לא־קשה מבחינה 
גופנית גם לחברי הקיבוץ המגיעים לגיל שבו אינם מסוגלים 
לעבוד בשדה — הולך וגדל מספרם של הקיבוצים שהחליטו 
להכניס למשקם מפעלי־תעשיה קטנים ואף גדולים, והללו היו 
בקיבוצים רבים, ובייחוד בגדולים שבהם, לחלק חשוב — 
לפעמים החשוב ביותר — של המשק. עיי כך נתעורר הצורך 
להוסיף פועלים מבחוץ, אע״פ שזה נוגד את אחד מעקרונות 
הקיבוץ — עקרון "העבודה העצמית", שנתקבל בכל הקי¬ 
בוצים וגם במושבים כדי למנוע "ניצול האדם ע״י האדם". 
אולם העסקתם של פועלים מבחוץ, הבאים מן הערים הסמו¬¬ 
כות אל הקיבוץ, רצויה היתד, ואף בחוצה מבחינת קליטת 
העולים בזמן של עליה המונית, כדי למנוע אבטלה. הכנסת 
מפעלי־תעשיה אל תוך הקיבוץ וצירוף עבודה בבית־החרושת 
לעבודה בחקלאות — מה שדרש קרופוטקץ (ע״ע) כבר 
ב 1898 — הוכיחו את יעילותם, ולא מבחינה כלכלית בלבד, 
אלא גם כמשקל־נגד לכוח־המשיכה של התעשיה בעיר. כל 
הגורמים הללו שמרו בעבד, ועדיין הם שומרים בהווה, על 
קיום ד,כ׳ העברי בישראל ועל משמעותו בחברה הישראלית 
אף בתקופת התעשיה ההולכת ומתפתחת. 

בשעה זו שוב אין למצוא "כ׳ יהודי", במובנו המלא 
והמקיף של מונח זה, אלא בא״י בלבד. 

י. אפטר, משקיבו החקלאיים בא״י, תרס״א] א, רופין, שלו¬ 
שים שנות בנץ בא״י, תרצ״ז! לדמותו החברתית של הכפר 
העברי בא״י(קובץ), תש״ו! א, ביין, ההתישבות החקלאית של 
היהודים בא״י, תש״י 2 ! הנ״ל, תולדות ההתישבוח הציונית 
מתקופת הרצל עד ימינו, 1970 4 ! א 

. 1965 , 2,1071 1 ^ 50/13 

ג. ס. 

כפר־חסידים, מושב־עובדים בישראל, בקצהו הדרומי- 
מזרחי של עמק-זבולון. היישוב תופס מקום מיוחד 
בתולדות ההתיישבות בתקופת הבית הלאומי, כפרי התעור¬ 
רותם של זרמים מסויימים בחסידות הפולנית בשנות ה 20 , 
על מנהיגותם הרוחנית, לעליה ולהתיישבות חקלאית בא״י. 
כ״ח נוסד מאיחודן של 3 נקודות־יישוב: "נחלת־יעקב" — 
שהוקמה ב 1926 בידי חסידי יבלונה: ״עבודת־ישראל״ — 
שהוקמה באותה עת בידי חסידי קוז׳ניץ, ובראשם הצדיק 
ו״ חיים מאיר יחיאל שפירא (ע״ע חסידות, עם׳ 768 ; ר׳ 
ישראל המגיד מקוז׳ניץ); יישוב של ״הפועל־המזרחי״ — 
שהוקם ב 1926 . ב 1950 נצטרף להן כ״ח ב׳, שהוקם בסמוך 
להן. תחילה עסקו תושבי כ״ח בייבוש ביצות, ולאחר־מכן — 
בעיבודן של האדמות, המקיימות היש גידולי-שדה, מטעים 
ומשק-חי. אוכלוסיית המושב ב 1969 — כ 750 נפש. 

ליד כ״ח נמצא ״כפר־הנוער הדתי״ — בי״ס תיכון חקלאי 
ומוסד חינוכי עם פנימיה ועם משק חקלאי, שנוסד ב 1937 , 
והוא מקורב ל״הסועל-המזרחי". ב 1969 היו בו כ 650 תלמי¬ 
דים וחניכים. 

כפו—?{א, כפר ערבי גדול בגליל התחתון, כ 6 ק״מ מצפון- 
מזרח לנצרת; 3,000 תושבים, כמחציתם נוצרים 
וכמחציתם מוסלמים. בכפר כנסיה פדאנציסקנית, שבריצפתה 
משובצת כחובת ארמית-יהודית קדומה (ר׳ להלן), וכן 
כנסיה אורתודוכסית, שבה מראים את כדי-היין שישו בירך 
אותם (ר׳ להלן). 


מן התקופה הביזאנטית ואילך נחשב המקש לזהה עם 
הכפר קנה ( 6 ׳״ 0 :*), הנזכר באוואנגליון (יואנם 1,11 — 11 ) 
כמקש שבו עשה ישו את הראשון בסידדת מופתיו: הפיכת 
מש ליין בשעת חתונה בכפר, שבה השתתפו ישו ואמו 
ותלמידיו כאורחים. לזיהוי זה ניתן במאה ה 17 אישור רשמי 
מטעם האפיפיור על־סמד מחקריו של הסראנציסקני קוארסימו 
(ס 1 מ 1 ^ז 3 ט 0 ) במקש. מאז נבנו בכ׳־כ , מספר כנסיות לזכר 
המאורע המקודש, והכפר הוכנס לרשימת המק ומש הקדושים 
ולמסלול הסיורים של הצליינים שביקרו בא״י. היש יש 
מערערים על הזיהוי המקובל וטוענים שלא כ׳-ב׳ אלא חורבת 
קנה — מדרש-מזרח ליודפת — היא המקש של קנה 
העתיקה. 

לפי כתובת ארמית, עשוייה פסיפס, הנמצאת בבניין אחת 
הכנסיות במקש, עמד שם בתקופה הביזאנטית בית־כנסת ז 
וכן נאמר שם, שהרצפה היא פרי עבודתו של ישה בר 
תנחש. — יש ידיעות על יישוב יהודי בכ׳־כ , , שהתקיים 
מימי בית שני עד המאה ה 16 , ב 1471 נמנו במקש 80 בתי- 
אב יהודים, ב 1481 — 70 , וב 1522 עדיין נשארו שם 40 
משפחות. לפי מסורת אגדית נקברו בכ׳־כ׳ רבא ורב 
הונא. 

1 ?^£ 1 * 171 > ,נ 31 שמ מ 00.1-03 וח־ 01€1 [, 09 ] 

. 1 ^ ; 1902 — 1901 ,( 13 ; 011311,9 ?£?) * 1171 ^ 01 * 1 071 

. 1938 * 291/2 , 11 ,^ 51171 ^>£ 13 ? 11 { 1$ >ז 060£ , 1x1 ^ 

מ. א. י. 

כפר־נחום, עיר בגליל בסוף ימי בית שני ובתקופה 
הרומית, לחשו הצפוני (או הצפוני־מערבי) של 
ים־כנרת. יוסף בן מתתיהו (מלח , ג׳, י׳, ח') מזכיר אותה 
(גן״ס^ינן"^) כמרכז בקעח־גינוסר הפוריה שסמוכה 
למעיין מפורסם. באוואנגליונים (מת׳ ^ 13,1 ! שם 30 , 23 ! 
מרק , 21,1 ! ועוד) היא נזכרת הרבה כמקש-ישיבתו של ישו 
לאחר יציאתו מנצרת שמרכז פעילותו בגליל; ראשוני 
תלמידיו היו דייגים מב״נ. ישו קילל את העיר בגלל סירוב 
תושביה להאמין בו. אולם לאחר-מכן היתה כ״נ מושב קהילה 
נוצרית, לצידו של היישוב היהודי שהתקיים בה עוד כמה 
מאות־שנים לאחר החורבן, גם במדרש (קה״ד א , , ח , ; שם 
ז , , כ״ו) נזכרים "המינים" שבכ״נ בתקופת חכמי יבנה. 
ייתכן שכ״נ היא "כפר אחים" הנזכר בתלמוד (מנח׳ פ״ה, 
ע״א) יחד עם כרזיים כמקש משובח בחיטיו. 

רוב החוקרים מזהים היש את חרבות תל-חום (על חופה 
הצפוני של הכינרת) עם כ״נ העתיקה; האתר מוחזק מקש 
קדוש לנוצרים, ומבקרים בו צליינים רבים. מקצת החוקרים 
מעדיפים את הזיהוי של כ״נ עם ח׳רבת-מיניה, הנמצאת כ 3 
ק״מ ממערב לחל־חום. — בתל-חום חשפו ב 1905 ארכאולו¬ 
גים גרמנים שרידי בית־כנסת גדול, שניתן לייחסו לראשית 
המאה ה 3 לסה״ג, שוא מן השרידים החשובים שיפים ביותר 
מארדיכלות בתהכ״ג בגליל בתקשה ההיא. הבניין משתרע 
על פני 360 מ״ר, שיה בו אולם גדול בצשת בסיליקה בת 
שלושה שערים הפונים דרשה, כלר לירושלים. הקיר הדרו¬ 
מי, שהוא קיר החזית, מקושט יפה! מעל השער הראשי 
נמצא חלון בצורת חצי-עיגול ורצועת-תבליטים מסביבו. 
חזית הגג בצורת משולש בנויה לפי הסיגבון "הסודי", שכן 
בסיסו מקומר. בפגים האולם שתי שורות מקבילות של עמד 
דים לארכו ועש-שורה אחת לךחב 1 . סםסלים נמצאים לארכם 
של הקירות, אך אין זכר למקש שבו עמד ארון־הקשש. 



1005 


כפר־נדזום ~ כסר־נסש 


1006 



^ 4 רידי !יוז־הננסוו בכפר-נחום 


לבניין מדרגות מבחוץ, המו׳ליס׳ת ליציע (עזרת־הנשים ז). 
האפריז שביציע היה מקושט קישוט עשיר בתבליטים, המראים 
סמלים של צמחי ארץ־הקשש וסמלים דתיים, כגון המנורה, 
ארון־הקודש או המשכן, וסמלים כגון הפנטאגראמה וה־ 
הכסאגראמה ("מגן־דוד"). בצד האולם חצר ומסביב לה 
סטדם — מעיו גלריות שלארפן שדרות של עמודים. חצר 
זו* שימשה, כנראה, אכסניה ולאורחים. — שיחזור (משוער) 
של הבניין — ע״ע בית־כנסת, עמ׳ 627/8 : תם׳. 



ח 5 <ז ם 1 החנ?יט כאפרידוזיציע 
של בית־הכגםת 


, בחפירות חדשות ( 1968/70 ) במקש נחשף בית־דייגים 
שנחשב, כנראה, בשעתו לביתו של השליח פטרום! הוא הפך 
במאה ה 3 לבית־תפילה לעדה הנוצרית, ובמאה ה 6 נבנתה 

מעליו בסיליקה נוצרית. 

א. ל , סוקניק, ודייה "ארוז קודש" קבוע בביהכ״נ שבכ״נ 
קדם, ב , ), תש״ה! כ״נ(אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות ) 

0. 0 בא״י, א', 279-277 ), תשל״א ן 1 ; . 0 ,ו 1 ג£*ו 
1922; 0. 511110), 7111; ¥1111 16 (ס 19 /ק 0 ?%ס;ס 01 ;( 1 ס ; 

11019 14*3, 455/6, 193 1 ה;#ה 4 ,) 11 בס 51111 .£ .£ ; 11 *ז 
59 0 ;הו#; ¥01 הו ו; 0 1 ן 0£0 ה x11 €1;;;;, 1934; 10., 7/!; 

5101; 0) 5 ׳( 1101 .■!לס(() ;; 51011 . 0£ הץ ., 

)<11*115., 1111561111) 01 )08 . 0 ; 1949 ,( 1 81111 ,. 11 ן> 011 ^ .׳ 
¥010111 ■ 0010 ז)( 0 ;< 7 ,■ 61 ׳§מ 21 )גז 1 ו x01, 1935 , 107-114 ,ת ;?.- 
64. <4601, , 1938 , 292/3 , 11 ,;ה 111 ; ¥01 10 ; 1 ; 11 /ק £10 ס;ס 

591 (/; 101 ;[ ,ד| 1£ ז 0006600 .א .£ x6011 הסוה ¥0 -ס;;?€ ; 1/1 הו 


,תגססישא ( 1 - 11 ק 53 . 8 ; 1953 , 181-192 , 1 , 1101 ;¥ 

£11160 ) 0 0 € 0 ) 01 x 00 ז ); ו ¥ . 5 11 0010 10 1 , 0 ( 1 ־ 0011 17 ; 1967 
. 1968 ,( 18 01111118 ^ 0 ( £11 , 0563111 ( 31 * 1 ? 816110 

מ. א. י. 

כפר״בפש, בנוהג או במשפט של שבטש ועמש סרימי־ 
טיוויים, ואף עמי־תרבות קדמונים רבים — תשלום 
ששילם הורג־נפש (או בית הורג־הנפש) לקרובי ההרוג 
ככפרה על מעשר. ההריגה. התן כופר תמורת הנקמה או 
העונש הצפויים לאשם ברצח או בהריגה, או אף בפגיעה 
חמורה אחרת בזולת — מקופל היה בימי־קדם בקרב העמים 
הטוטוניים (סקאנדינאווים, אנגלו-סכסונים, גרמנים) שי־ 
סלאווים (רוסים, סלאווים־דרומיים), וכן בהודו העתיקה, והיה 
נוהג עד ימינו בקרב שבטים באפריקה, בערב, באסיה 
המרכזית ובאוקיאניה. בגרמנית הקדומה הוא מבונה 
ן> 1 ^ זש /¥ (ז ¥6 \, איש [השר לאט׳ זוצ]ז 1 > 1 ט 0 , כסף), 
מחן כ״ב כבר היה נוהג בתקופה של היעדר משטר מרכזי 
וחוקים כתובים, והיה קשור בעיקר בנוהג של ג אל ת־ דם 
(ע״ע, עם׳ 200/1,196/7 ) עקב מקרי רצח או הריגה, ללא 
הבחנה בין זדון לבין שגגה. הוויתור על גאולת-הדם וכיבוש 
יצר־הנקמה מצד קרובי הנהרג חמורת סכום־כסף (או מספר 
סוסים או ראשי־בקר) לא נבעו מטעמים הומאניים, מוסריים 
או דתיים. אלא מן ההכרח למנוע היווצרות מעגל־הקסמים 
של הריגות הדדיות, שכן גאולת־דם גררה גאולת־דם, שחר 
חלילה, עד כדי התהוות מצב של סכנח־מוות לכל אחד מבני 
שתי המשפחות המעורבות בדבר. ממצב זה לא נמצא מוצא 
אלא על־ידי הצעת מתן כופר חש כדי חתימה על חתה פיוס 
ושלש. כשמנהג זה נעשה י להרגל, נקבעה גם נורמה לגשל 
הכופר (באיסלאנד, למשל, 8 פרות לאיש בן־חשיו! בקרב 
הבדדם — 40 גמלי־מירוץ). בגבולות הנורמה התחשבו במד 
ניטיו שהוציא לו הנהרג, אולם לא התחשבו בייחוס־אבות. 

לאחר תקופח נדודי עמי־הצפון (במאות ה 4 ש 5 ) ועם 
הקמת שלטון מרכזי במרבית עמש אלה, נכנם מנהג גאולת- 
הדם לתחום של חוק ומשפט מטעם המשטר, ומכיוון שה¬ 
מחוקק היה מעוניין בהגבלת גאולת-הדם ואם אפשר בביטולה, 
נקבעה בחוק עשיית־שלש על יסש מתן כ״נ כ ח ו ב ה, בכל 
המקרים של רצח או הריגה. חוקים אלה קבעו גם חובת הש¬ 
תתפות בתשלום הכופר לכל בני המשפחה של ד״השג, גם 
לאלה שלא היו מעורבים במאומה בריב שגרם להריגה! שלא 
כבכל קנס חוקי אחר, נמצא שש חפים מכל פשע חוייבו 
לשלם את חלקם בכופר, וגודל חלק זה נקבע עפ״ר לסי 
הקירבה המשפחתית. 'כשנתפלגה החברה למעמדות לפי 
ייחוס-אבות, ערך המחוקק "תעשפים", שבהם נקבע גשל 
הכופר בהתאם למעמד הנהרג. לפי תורת הברהמאנים נע 
כה״נ בין 1,000 פרות להרוג מקאסטת הקשטריה, 100 — 
לוישיה ו 10 —לששרה! בחוק האנגלו-סאכטוני של ממלכת 
וסכם נתחייב רוצחו של איכר בךחורין בתשלום 200 שילינג, 
רוצחו של אציל — בתשלום 1,200 שילינג. לפי המשפט 
הרוסי של יארוסלאב החכם (המאה ה 11 ) נותנים כ״נ לבן- 
נסיכים 80 גריוונוח, לבני מעמדות אחרים — רק 40 . קביעת 
כ״נ שונה בגדלו הוא, בעיני ההיסטוריון, סימן־ההפר הנאמד 
ביותר לקיום מעמדות שונים בחברה באשה תקופה. 

בכוח החוק שהטיל את חובת תשלש כה״נ על כל בני׳- 
המשפחה ניתנה להשג הרשות לתבוע בפגי בית־הדין מאת 
בני־משפחתו את השתתפותם בתשלום הכופר. משנחלש רגש 
הסולידאריות בין בני־המשפחה יצרה דשות חוקית זו אפשרות 




1007 


כפר־נסש — כפר־עציון 


1008 


לניצול לרעה, שכן ידע הרשע שבעז־ מעשה-הריגה לא יצטרך 
לשלם בנפשו, אלא בממון, ולא עוד אלא שיוכל לתבוע חלק 
ניכר (כרגיל %) מסכום הכ 1 פר מבני-משפחתו. משום־כך 
נאלץ היה המחוקק להגביל באופן הדרגתי את חובתם של 
בני-המשפחה של ההורג להשתתף בתשלום הכופר, עד 
שבתקופת הקארולינגים (במאה ה 9 ) בוטלה באירופה המער¬ 
בית חובת בני־המשפחה, וההורג בלבד חייב היה לשלם את 
הכופר. 

.מ ; 1842 ,מ?ומ 2 ו.מזז> 2 ) . 1 ) : 1 ) 0 , 3 ^ 1 !^ .£ ./י\ 

, 1415 .א ,' 1906 , 1 11 ) 111 ) 1 :^: 1 11 ): 11 : 11 ) 11 ) 0:1 ,־סתת 111 מ 

. 1920 , 1 , 1 ■ 111:1 ) 11111:1 ! 11 ) 11 ) 0 ) 1:1 ) . 11 111 : 0 <£ 

ג. 0 . 

כ״נ במשפט העברי. התורה אינה מכירה בכ״נ 
לרוצח־בזדון בתמורה לעונש־מיתה שנתחייב בו ולא לרוצח- 
בשגגה לתמורה לעונש־גלות (במד׳ לה, לא-לב), וכן נקבע 
בהלכה (רמב״ם, הל׳ רוצח, זד, ד׳! שם ה , , א , ). ההלכה 
אף קובעת שמיתת-בי״ד בכל מקרה (כגון ע״ז, חילול-שבת, 
עריות וכר) היא עונש מוחלט שאינו ניתן לשום המרה — 
עיקרון זה נדרש מן הפסוק "כל חרם אשר יחרם מן־האדם 
לא ;־פדה מות יומת" (ויק' כז, כט). אולס^התורה מרשה 
מתן כ״נ לבעל שור מועד שהרג את הנפש, אע״ם שהוא 
סייב מיתה (שמ׳ כא, כטי—ל). ההלכה מפרשת, שהמיתה 
האמורה כאן היא מיתה־בידי־שמים (כך גם לפי ת״י), והיא 
קובעת את הכלל: "אין נותנין פדיון למומת בידי אדם, 
אבל נותנין פדיון למומתין בידי שמים" (מכילתא נזיקין, 
סוף פ״י; והשר סנה׳ ט״ו, עט׳ א׳/ב׳). עם זאת אפשר 
שלפי ההלכה הקדומה נתחייב בעל השור — בהתאם לפשט 
המקרא — מיתה בידי אדם, אלא שניתן היה לו לפדות עונש 
זה, באופן יוצא-מן־הכלל, בכ״נ. לכך נוטים דברי ר׳ ישמעאל 
(מכילתא שם — אלא שהנוסח שם מוחלף ומשובש), וכך 
מפורש אצל פילון ( 145 , 111 • 2 * 1 . 0 ?>ק 5 שם) ויוסף בן 
מתתיהו(קדה״י ד׳, ז״, ל״ו). — חייבי כרת (ע״ע) — שלא 
כחייבי מיתה־בידי־שמים — לא נמצא שיהיה להם כ״נ 
לכריתותם. 

לעומת־זה מכירה ההלכה באפשרות של תשלום דמי 
כ״נ של ה נ ה ר ג, במקרים שבהם אין ההורג חייב מיתה ולא 
גלות" את דבר "נפש תחת נפש", האמור בעניין "וכי;■נצו 
אנשים ונגפו אשר. הרה ויצאו ילדיה" (שט׳ כא, כג-כד), 
מפרשת ההלכה: ״נפש תחת נפש — ממוך (סנה׳ ע״ט, ע״א, 
ועוד); כלר — תשלום ממון הנועד "להשלים" אח נפש 
ההרוג. אותו עיקרון חל, לפי ההלכה, גם על תשלום דמי 
איברים פגועים, כ״עין תחת עין", וכד׳. 

י. ת. 

כפר־־סבא, עיר בישראל, בשרון הדרומי, סמוכה לכביש 
הראשי חדרה—פתח-תקוה ולמסילת־הברזל לוד— 

חיפה; 24x100 תושבים ( 1969 ). העיר, שהתפתחה ממושבה, 
טובלת בירק ומוקפת פרדסים, ופרנסת חלק גדול מתושביה 
עדיין על החקלאות; פרדסי-הדר תוססים כמחצית משטחה 
המעובד, וגני־ירק ומטעי גידולי־שדה את מחציתו האחרת. 
עם זה התפתחו בה תעשיה ומלאכה; מפעלים למתכת, לצמג 
ולשימורים מעסיקים כ 1,000 פועלים. 

היסטוריה. באדמות המקום נחשפו מימצאים מרא¬ 
שית תקופת-האבן ומסופה. כ״ס ידועה כיישוב מימי הבית 
השני ואחריו ונזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו ובמקורות 


תלמודיים (תום׳ נדה ח׳. י■׳; ירו׳ דמאי ב , , א׳). בשם כ״ס 
או סביר. היא ידועה גם מתקופת השלטון הערבי; היא היתה 
אז כפר גדול, ובה חי החכם המוסלמי אבו־טאלב א־סביי. 
את כ״ס העתיקה מאתרים בחירבת סביה שבתחומי העיר. 
בתקופה החדשה שכן הכפר הערבי הקטן כפר־סבא מצפור 
מזרח למקומה של העיר הנוכחית. 

ראשיתה של כ״ס היהודית החדשה — בגאולת הקרקע 
ב 1892 . לאחר כמה גילגולים נמסר השטח ברובו לאיכרי 
פתח-תקוה, שנטעו בו עצי־שקדים ומטעים אחרים ב 1903 — 
1905 . אותר, עת הוקם במקום בית־אבן אחד, ובו לנו מעבדי 
האדמות שהוסיפו להתגורר בפתח-תקוה, ורק ב 1912/3 נבנו 
12 בתים, וכ״ם היתה למושבה-הראשונד. בשרון הדרומי. בימי 
מלה״ע 1 עבר בה קו-ההזית, והיא נהרסה ונעזבה. ב 1919 נבנתה 
מחדש, אך נהרסה ונעזבה שנית בפרעות 1921 . שנה לאחר־ 
מכן התחילו כמה מתושביה הוותיקים ומשפחות אחדות 
מאנשי העליה השניה בשיקום כ״ם. היא הסכה למושבת- 
הדרים, הלכה והתפתחה והיתד. למרכז לחוות מישובים חקל¬ 
איים שהוקמו בסביבתה. ב 1937 היו בה 3x100 תושבים וניתן 
לה מעמד של מועצה מקומית. — עם המשבר בענף ההדרים, 
בשנות מלה,״ע 11 , הונחו בה יסודות לתעשיה, שהיתר. לגורם 
חשוב בעיור היישוב. ב 1962 ניתן לה מעמד של עיר. 

ד. סקיבין, זכרונות איש כפר־סבא, תש״ז ז המועצה 

המקומית כפר סבא, כפר סבא תרס׳״ג—תשי״ג, תשי״ג. 

ש. אב. 

כפו—עציון, קיבוץ בהר־חברון, סמוך לכביש ירושלים— 
'חברון, אדמת המקום נקנתה ב 1927 בידי קבוצת 
חרדים ירושלמיים, והם ייסדו שם יישוב ושמו "מגדל-עדר" 
וביססוהו על משק-חלב. בפרעות 1929 ניטש המקום. 
ב 1932 ייסד הפרדסן ש. צ. הולצמן (עציון) מרחובות את 
חברת "אל ההר", תו רכשה שם קרקעות נוספים (כ 20,000 
דונם), במטרה לפתח באיזור יישוב שביסוסו יהיה על 
מטעים וקיט; מאוחר־יותד הועבר הרכוש הקרקעי לידי 
הקק״ל. ב 1935 התחילה שם קבוצה של פועלים בהכשרת 
חלק מן הקרקעות לעיבוד ובהכנת משתלה של עצי-פרי 
נשירים; הם התגוררו בבניין המינזר הרוסי שבקרבת-מקום. 
המקום — שנקרא ע״ש מייסדו — נעזב שנית בפרעות 
1937 ; אולם לאחר מכן המשיכה הקק״ל בעבודות ההכשרה. 
ב 1943 עלו למקום, להתיישבות של קבע, חברים מ״קבוצת 
אברהם" של הפוהמ״ז וייסדו שם יישוב קיבוצי דתי. המשק, 
שהתבסס על מטעים, מפעלי־מלאכה, משק־חי וייעור, הת¬ 
פתח יפה, ובראשית תש״ח היו בו 220 נפש. לידו הוקמו 
היישובים עידצורים ומשואות-יצחק (של הסוהמ״ז) ורבדים 
(של השוה״צ); בכל "גוש־עציוך היו כ 450 נפש. 

עם פרוץ מלחמת-העצמאות ב 1947 חסמו הערבים את 
כל דרכי-הקשר בין גוש-עציון לבין מרכזי היישוב היהודי. 
יישובי הגוש הותקפו ברציפות׳ ורק שיידות־אספקה מעטות 
הצליחו לפרוץ את המצוד ולהגיע אל הגוש. 35 אנשי יחידה 
של ה״הגנה", שיצאה ,מירושלים לעזרת הגוש ונתקלה 
בדרכה בכוח ערבי גדול, נפלו בולם בקרב. המצור הערבי 
על הגוש הביא במהרה לאפיסת תחמושת בקרב הלוחמים 
העברים. בז" באייר תש״ח הוכרעו מגיני הגוש בידי הכוח 
העדיף של הלגיון הערבי והרכב המשוריין שלו, לאחר 
שיותר ממאה מחברי הגוש נפלו בקרב האחרת; יתרם הלך 



1009 


פסד־ןןציון — כפתור 


1010 



נ&ד־עציח ( 1871 ) 


בשבי. כ״ע ושאר יישובי הגוש חרבו(וע״ע א״י: היסטוריה, 
עט׳ 571 , 572 , 577 ). 

יוצאי קיבוץ כ״ע יסדו ב 1950 את המושב ניר־עציון 
שבהר־הכרמל. — במלחמת ששודד,ימים נכבש איזוד גוש- 
עציון בידי צה״ל, וביולי 1967 חודש היישוב במקום ע״י 
קבוצת "בני־עקיבא", חלקם סבבי הללי 1948 . 

ד, קנוהל (עורך), גוש־עגיון במלחמתו, תשי״ז 2 . 

א. אס. 

כפוץים ( 636 ש 3 ;״ 11 ץ, 1 ), משפחה צמחים דו־פסיגיים, ובה 
23 סוגים וב 450 מינים, בעיקר טרופיים < באיזורים 
הממוזגים שייכים למשפחה זו עשבים חד־ ודב־שנתיים, 
ב טרופיים — גם שיחים ועצים. העלים נגדיים פשוטים ותמי¬ 
מים, בעלי עלי־לוואי קטנים. התפרחת"— אשכול או הכבד 
מסועף. הפרחים יושבים בחיקי עלים או קשקשים, והם עם״ר 
בעלי 6 איברים בדור, דו־מיגיים, נכונים או זיגומורפיים. 
הגביע דמוי־צינור, ועלי הכותרת פרודי־עלים, נושרים בק¬ 
לות ובעלי צבעים בולטים. בסוגים שהם בעלי האבקה חבויה 
(ע״ע האבקה, עט׳ 284 ) הפרחים קטנים, חסרי כותרת, האב¬ 
קנים עולים מהיד התושבת הקעורה. העלי בעל שתלה עם 
2 — 6 מגורות ועמוד פשוט, המסתיים בצלקת רחבה. הפרי — 
אגחית או הלקט בעל זרעים רבים. 

בסוג שנית (דתגת&ץ.!) 25 מינים, הגדלים בבתי־גידול 
לחים, בעיקר באיזורים הממוזגים הצפוניים. השנית 
הגדולה ( 11-13 צ> 5311 - 1 ) היא בעלת תפוצה רחבה בכל 
אירופה ואסיה וב־ 
צסון־מזרח אה״ב. זהו 
עשב רב-שנתי זקוף, 
בעל עלים נגדיים או 
דוריים ופרחים ודו־ 
דים־ארגמניים ז ה־ 
האבקה היא הטרו־ 
סטילית ומבוצעת'ע״י 
דבורות־דבש׳ המר 
צצות מן הצוף המופ¬ 
רש בקרקעית הפרח 
(ע״ע האבקה, עמ' 
280/1 ). 

הסוג החשוב ביר 

^ 3 )ןף { 3 ן (' 1 .:'ז ־׳!זו 12 ם 0 :ץ! 1.3 ) : 

( 801113 ׳*^ 1 ), שבו ענף ופירוח 



נכלל הכפר הלבן ( 11$ תזש״נ ״ 1 ) — שיח או עץ ממוצא 
הודי-אפריקני, שגבהו עד 6 מ׳! פרחיו לבנים או ורודים, 
ריחניים מאד. העלים והענפים הצעירים משמשים להכנת 
התמרוק הידוע בארצות-הפזרח בשם חינה (־ף* 1 ׳); 
הוא משמש — בעיקר לנשים — לצביעת הציפרניים, השיער 
וחלקי־גוף אחרים בצבע אדמדם-זדיוב.מאבקת׳העלים היבשה 
מכינים מישרה במים חמים ומורחים אותה על האיבר הסעון 
צביעה למשך 12 שעות! הצבע החזיק מעמד שבועות אחדים. 
חומר-הצבע שבחינה הוא 2 -הידרוכםי- 4,1 -נאפתוכינון, 
ג 11 6 0 ״€ (ע״ע כינונים). השימוש בחינה רווח מימי־קדם 
ועד ימינו. ציפרני החנוטים במצרים נמצאו צבועות בחינה, 
ולפנים שימש צבע־החינה גם לצביעה יציבה של בדים ועורות. 
גם למי-כופר הריחניים היה שימוש מרובה׳ ועדיין נוהגים 
בעדות-המזרח לרחוץ במי-כופר את גוף החתן והכלה בליל* 
הכלולות. — לא״י הובא הכופר ממצ¬ 
רים בימי בית ראשון, ופרחיו היו בושם 
ידוע ומקובל (שה״ש א, יד! שם ד, יג). 
במשגה הוא נמנה עם צמחי-הבושם 
הגדלים בארץ, שדיני שביעית נוהגים 
בו(שבי׳ ז, ו). ייחסו לכופר גם סגולות 
רפואיות. מהעלים המומסים בשמן הבי - 2 ־הידרוכםי־ 4,1 נאפתד 

כינון סן החינה 

נו שמן, הקרוי בסורית "משחא דכוס- 
רא״, שצויין בתלמוד כתרופה נגד ״צמירתא״ — מחלת 
צינורות-השתן (גיט׳ ס״ט, ע״ב). בימינו מגדלים את הכופר 
בא״י במשקי הערבים בשפלה ובעמק־הירדן. 

על הב" נמנים צמחי-נוי שונים, כגון מיני הסוג לגת 
סטרמיה ( 113 ת 06 ז 51 ז 8£ ^ 1 ), הנפוצים באיזורים שמסביב לאו¬ 
קיאנוס ההודי. בא״י מגדלים את הלגרסטרמיה ההודית (. 1 
3 :״ 1 >״ 1 ) — שיח או עץ בעל תפרחות גדולות של פרחים 
מצוייצים, מרובי אבקנים, ורודים, לבנים או ארגמניים. 

הסוג גבנונת ( 63 ^ 011 ) הוא הגדול במשפחה, ובו כ 200 
מינים — עשבים או שיחים, שמוצאם מאמריקה הדרומית 
והתיכונה. הפרחים זיג 1 ׳מורםיים, בעלי דרבן! כמה ממיניו 
מגודלים בא״י. 

יע. ג. 

כפתור, ב מ ק ר א — מסמן פקעת או ניצן שממנו מתפתח 
הפרח׳ וכן קישוט בצורת ניצן, והוא מן הקישוטים 
של מנורת-הזהב (שמ׳ כה, לב—לו) [מכאן קריאת ההתפ¬ 
עלות ״כ׳ ופרח!״ למראה דבר נאה (ב״ר צ״א, ל״ת)]! גם 
כותרת של עמוד נקראת כ׳ (עט" ט, א! צםנ ׳ ב, יד). מזמן 
מאוחר-יותר נקראת כ׳ גם טבלית או גולה הנמצאת 
בשוליו של הבגד ומשמשת לרכיסתו או לקישוטו. 

בפתורי״בגדים היו בשימוש מזמנים קדומים. ד,כ" העתי¬ 
קים ביותר היו עשויים עצמות׳ עץ או שן־פיל. בקברים 
מצריים ומיקניים נמצאו כ" עשויים זהב, זכוכית או קרא¬ 
מיקה! וכן במצאו כ" בהודו, בפרס, ביאפאן ובסק. תחילה 
לא שימשו אלא לקישוט או לסימון מעמד. בסין היו הכ" 
סמלים לכבוד וסימגי-הכר של מאנדארעים כבר בזמנים 
קדומים. בזמן מאוהד יותר נהגו הסיגים לסגור את בגדיהם 
ב 5 כ", שכל אחד מהם סימל אחת מחמשת המעלות של קוב- 
פוציום. במאה ה 5 לססה״נ שימשו הב" ביוון לצרכים 
מעשיים! הנשים סגרו בהם את מלבושן. הרומאים ריכסו 
בהם את הטוגה ואחזו בהם את שולי השתולים הרחבים. 
ביה״ב סימנה בהם הכמורה הנוצרית דרגות שונות בחיית 



1011 


כפתור — רץ, בן־ציון 


1012 


אדכיה הכנסייתית, ואילו ההדיוטות סגרו בהם את לבושם — 
תחילה באמצעות עניבות המתלבטות עליהן ואח״ב בלולאות. 
תחילה היו הב" בצד השמאלי של בגדי הגברים והנשים 
גם יחד ז ביה״ב הוחלף מקום הב" בבגדי הגברים לצד ימין, 
כדי שהגבר יוכל לכפתר ביד השמאלית כשהוא שולף את 
חרבו ביד ימין. ברנסאנס ובבארוק היו הה" דבדי־אמנות 
ויקרי-ערך, ורק האריסטוקראטים השתמשו בהם. באיטליה 
היו בני בורג׳ה. (ע״ע) ובני מדיצ׳י (ע״ע) אמורים להשתמש 
בב" מורעלים לשם רציחות פוליטיות. באנגליה היו מפורסמים 
הכי׳ במאות הזוגות של בפפות־הידיים של המלכה אלתבת ז 
אח״כ קישטו את לבושן בכפתורי־פאר גבירות־החצר של 
צ׳ארלז 1 ו 11 . בצרפת פותחה אמנות של עשיית כפתורי 
זהב ואבנים־יקרות ; לואי /ו^ x שילם בעד מערכת של 6 
בפתורי־יהלומים סכום השווה ל 00 (^ 22 לירות. אולם באותה 
תקופה באנגליה התחילו הב" להיכנס לשימוש הכלל, והב׳ 
היה לדבר זול, עד שבדפוס הלשוני שימש ערכו כסמל לדבר 
מבוטל ( 1011 ;)טנ 1 ב ד 1 ]ז 0 ׳% ) 110 ) . 

במאות ה 18 — 19 התפתחה תעשיית־כ" ברוב ארצות העד 
לם. בנוסף על התמרים המקובלים מכבר התחילו להשתמש 
לעשייתם גם במתכות זולות, בחרסינה, בצדף, בזרעי דקל־ 
סאגווה (שמדרום־אמריקה) — "השנהב הצמחי", בעורות 
קשים. היום עושים כ״ עפ״ר מחמדים' פלאסטיים סעתטיים.— 
רוב הב״ מחוררים! דרך חורי הב׳ ובד־הבגד מעבירים 
חוט כדי לחבר״את הב׳ לבגד. לפעמים נושא הב׳ — במקום 
חורים — קוף מתכתי או תוספת בד בצדו האחורי, שדרכם 
הוא נתפר לבגד. — הטכניקה של עשיית ד.כ" מותאמת לטיב 
החומר: יציקה בדפוסים — במתכות, בתמרים פלאסטיים 1 
חיתוך מתור גושי־חומר — בעץ, בצדף, בשנהב צמחי, 
בעצמות. טכניקות מסויימות של יציקה או כבישה בדפוסים 
מייצרות ב" סינתטיים, שאינם עמידים לחימום־יתר ומתקל־ 
קלים בכיבוס ובגיהוץ חם! אולם חמרם ניתן לטחינה לאבקה, 
שמסבה אפשר לחזור ולעשות כ". טכניקות אחרות מייצרות 
כ" שצורתם סופית ושאינם מתקלקלים בחום. 

תעשיית־הב" מפותחת כיום באנגליה, בצרפת, בגרמניה, 
בצ׳כוסלובאקיה, באיטליה, ביאפאן, באה״ב. מרכזה באנגליה 
הוא ברמינגם, מקום שבו מיוצרים כ״ מן המאה ה 17 ואילו. 
באה״ב היתד. ווטרברי(בקו׳נטיקט) המרכז הראשון לתעשיה 
של כפתודי־מ ת כ ת, ניוארק — של כפתורי־פלסטיקה, איסט־ 
המסטון (במסצ׳וסטם) — של כ" מצופים בד, מאה״ב פשט 
הנוהג של'שימוש בכפחורי־מתכת במדיהם של חיילים, 
שוטרים, עובדי־דואר ועוד. 

מסוף המאה ה 18 התפתח ה ת ח ב י ב של איסוף־כ", הנפוץ 
בעולם בדומה לאיסוף בולים או מטבעות. האספנים הראשד 
נים היו, כנראה, יורדי־־ים, שהביאו מסין כפתורי־כובעים 
עשויים מתכת ואבני־חן, סימני־הדרגות של המאנדארינים 
(ר׳ לעיל), וכן הביאו אתם כפתורי פנינים וצדפים מאיי 
אינדונזיה. אח״כ הוחל באיסוף כפתורי־חרסינה מצויירים 
בידי 'אמנים צרפתים, כפתורי־משחק, ששימשו לשעשוע 
במשחקי־חברה במאה ה 19 , כפתורי־ברוקאט וכפתורי אבנים־ 
יקרות. — באה״ב נפוץ השימוש בכפתורי־תעמולה, שבהם 
מגולפים או חרותים תמונותיהם ושמותיהם של המועמדים 
בבחירות מדיניות. 

, 1 ) 701 . 1 ־ 1 . 0 : 1924 ,ץ 11 ! 10 > 111 8011011 ) 7/1 , 00 £ 5 / . 0 

■ 801 , 311115 [ . 11 ״ 1 ; 1943 ,'{ 01 ) 1411 01011 ) €011 8011011 ) 7/1 


1011! ,41( !41(, 1944; 1 €0 ) 7/1 , 601 ) 1 . 5 ״ x1(11(1( 

80(100 800 /(, 1949. 

ג. ל. 

כץ׳ ןץ־צייון ( 1875 , דויג [ליטא] — 1958 , תל־אביב), 
עיתונאי, סופר והיסטוריון. כ׳ היה בן למשפחת 
רבבים, קיבל חינוך תורני ונודע בנעוריו כעילוי. ראשית 
דרכו הספרותית היתד. ויכוח עם רבבים בדבר חומרות של 
הפוסקים האחרונים בהלכות שחיטה וכשרות ("מזקנים את־ 
בונך, תרנ״די "טעם זקנים" תרנ״ה)! וכן פירסם קובץ 
פירושים למאמרים תמוהים שבתלמוד בשם "אור נגה על 
שמי התלמוד". כ׳ עבר לפטרבורג, השתתף כשומע חפשי 
בלימודי-המזרח באוניברסיטה, החל לעסוק בתולדות ישראל 
ופירסם לקט של מקורות "לקורות היהודים ברוסיה, פולין 
וליטא במאות הט״ז והי״ז" (תרנ״ט). ב 1903 יסד בפטרבורג 
את העתץ "הזמך, וב 1904 העבירו לווילנה. ע תת זה הצטיין 
בשפע של אינפורמאציה ובכיוון ראדיקאלי כלפי השלטונות, 
שכמוהו לא ידעה העתונות העברית עד אז. לעתון נספח גם 
רבעון ספרותי־מדעי, ובעריכתו שותפו סופרים מזרמים ומ¬ 
חוגים שונים; ברבעון זה פורסם לראשונה "בעיר ההרגה" 
של ביאליק (בשם "משא במירוב", מפגי הצנזורה). בימי מה¬ 
פכת 1905/6 נשא העתון יום־יום את הכותרת "ליהודי רוסיה 
עדיין אין שיווי-זכויות", דבעתון זה נתפרסם גם כרוז-המרי 
של צירי הדומה הראשונה ("הכרוז הודבורגי"). כשנסגר 
"הזמך זמנית מטעם השלטונות, הוציא כ׳ במקומו את "הד 
הזמן״; בסופו של דבר נידון לשנת־מאסר. בשנות 1906 — 
1911 היה "הזמן" העתה היומי העברי היחיד ברוסיה. לאחר 
סגירת העתונות העברית והיהודית ברוסיה בקיץ 1915 , הצ¬ 
ליח כ׳—בסוף 1916 — להשיג רישיח להוצאת שבועון בשם 
״העם״ במוסקווה, ועם המהפכה הרוסית הסך השבועה ב 1917 
לעתה יומי. העתון נקט יחס שלילי קיצוני למהפכה הקומו¬ 
ניסטית ונסגר ב 1918 מטעם השלטונות הסובייטיים. ב 1920 
יצא כ׳ לליטא, והיה חבר משלחח־השלום הליטאית שניהלה 
מו״מ עם בריה״מ. לאחר־מכן יצא לברלין, כתב בעתונות 
היהודית באמריקה ובאירופה, והיה פעיל בחוגי הספרות 
העברית בברלין. ב 1931 עלה לא״י, כתב ב״הארץ", היה בין 
מייסדי העתון "הבקר", וזמן־מה הוציא עתיז בלתי־תלוי 
״הזמן״ ( 1934 ). בעת משפט רצח־ארלוזוח־ב הגן בעוז 
על הנאשמים. עמדתו העצמאית והבלתי-מפלגתית, שהביאה 
אותו לעתים לביקורת חריפה על דרכי הנהלת היישוב וה¬ 
תנועה הציונית, בודדה אותו בחייה הציבוריים של א״י. 
בשנותיו האחרונות פירסם פרקי-זכרונות רכי-ערך בעתונות 
היהודית באה״ב (חלקם תורגמו לעברית [בידי ב. קרוא, 
תשכ״ג]), וב 1953 ייסד כתב־עת לדברי-ימי היהודים 
והיהדות ברוסיה, שקרא לו "העבר". את מחקריו בתולדות 
היהודים בזמן החדש סיכם בספרו/רבנות, חסידות, השכלה" 
(תשט״ז—תשי״ט). הוא ניסה לפתח שיסה חדשה בתולדות 
ימי הבית השני בספרו "פרושים, צדוקים, קנאים, נוצרים" 
(תש״ח), שבו העלה השערות נועזות ומפליגות על הכתות 
כישראל באותה תקופה, כגון: אבחנה בין כת "צדוקית" 
שמיסודו של צדוק, תלמידו של אנטיגנום איש-סוכו, ובין 
כת "צדוקית" שמיסודו של צדוק, פרושי־קנאי קיצון; או 
הזיהוי של ה״ביתוסים" עם האיסיים. 

א. ליטאי, ב״צ כ׳ העתונאי (טסר־השנה של רעתונאיס). 
חש״ז. [סדרת מאמרים לזכרו של ב״צ כ׳], העבר, חוב , ר, 
תשי״ח. י. ד. ברקוביץ, הראשונים כבני־אדם, כ״ד, רס״ג/ד 
(כתבי י, ד. ברקוביץ, ב׳), תשי״ט. י. ם. 



1013 


כץ, כרנרד — כ״ץ, ר׳ נפתלי הכדזן 


1014 


כץ, בתלד — 2 ״ 0 ! 3 ז 3 ת- 8€1 ( 311 ) — (נר 1911 , 
"לייפציג), נורופיסיולוג בריטי׳ יהודי. כ׳ למד 
רפואה באוניברסיטת ליסציג, ושם התחיל במחקר באלקטרו־ 

פיסיולוגיה של העצבים. 

עם עליית הנאצים נמלט 
והצטרף לחבר־העובדים 
במעבדתו של א. ו. היל 
(ע״ע). ב 1952 נתמנה 
לפרופסור לביופיסיקה 
באוניברסיטת לונדון. על 
השגיו המדעיים נתכבד 
בתואר אבירות, וב 1970 
הוענק לו — יחד עם א. 

פון אדלר ד. אכסלרוד 
— פרם־נובל לרפואה 
ופיסיולוגיה. 

נרניד גץ הנושא העיקרי של 

מחקרו של כ׳ — מכאניזם פעולת האצטיל־כולין (ע״ע) 
בהעברת הגירוי בחיבור העצבי־שרירי,'ז״א מקצה העצב 
המוטורי להסדיר המופעל באמצעותו (ע״ע עצבים! לעצ¬ 
בים, מערבת ה־). נסיונותיו נעשו בצפרדעים ובחתולים, 
ואח״ב בתאי־העצבים הענקיים של הדיונונים, ע״י הח¬ 
דרת מיקרואלקטרודות — שקטה כ — לקצות העצ¬ 
בים. כ׳ הוכיח שמהות פעולת האצטיל-כולין על סיבי- 
השריר היא בהגדלת חדירות קרום־הסיב ליונים, ועי״כ — 
בדפולאריזציה של קרום-הםיב, שקיטובו מקדים ע״י מפל 
ריכוזי-היונים בין שני צדיו. אח״כ גילה "פוטנציאלים זעי¬ 
רים של לוחיות-הקצוות", שאותם מעורר' אצטיל-כולין 
הנפלט בקביעות במנות זעירות, אך קבועות ומוכנות מראש, 
מקצות העצבים! הפוטנציאל החשמלי המעורר עם הגעת 
דחף עצבי לחיבור העצבי־שרירי מורכב מצירופם של מאות 
פוטנציאלים זעירים אלה, הנוצרים בבת-אחת. — נוסף על 
פירסומיו המדעיים המקצועיים חיבר כ׳ את הספר "עצב, 
שריר וסינפסה" ( 1966 ! עבר׳ 1970 ), שנועד לציבור הרחב. 

ר. רחפימוב, פרנדנזבל לרפואה ולסיסיולוגיה 1970 
(הרפואה, ע״ט, חוב׳ י״ב), תשל״א 1 הנ״ל, פעילות מערכת 
העצבים (מדע, ט״ו, חוב׳ 4 ), תשל״א. 

י. ל. 

כ״ץ, טוביה, ע״ע טוב״ה בן משה הכהן. 

כץ, מןה (המכונה מנה-כץ) — 312 ^- 3116 ^ — ( 1894 , 
י^רמנצ׳וג [אוקראינה] — 1962 , תל-אביב), צייר 
יהודי. כ' היה בן למשפחה אדוקה וקיבל חינוך יהודי 
מסרתי ב״חדר". כבר בגיל צעיר גילה נטיה לציור, ועלה בידו 
להתחיל בלימודים באקדמיה בקייב. ב 1913 בא לפאריס, אולם 
שב לרוסיה עם פרוץ המלחמה ב 1914 . הוא צייר תמונות על 
נושאים וטיפוסים יהודיים שראה מסביבו, לעתים קרובות תוך 
עיבודם והגדלתם לשם יצירת רושם פיוטי ספציפי. ב 1921 חזר 
לפאריס, נתחבר לחיים סוטין(ע״ע) והצטרף לקבוצה הידועה 
בשם ״האסכולה של פאריס״(ע״ע צרפת: אמנות). הוא הוסיף 
לצייר דמויות מן הגלות ותמונות מן המקרא, בהשתמשו 
בצבעים כהים! יצירתו מדגישה תמיד את הצדדים הרוחניים 
של נושאיו. בשנות מלה״ע 11 ישב באה״ב. כששב לפאריס 
ב 1945 נראו בסיגנונו נטיות חדשות, מכלול חדש של צבעים, 
בהירים יותר ומלאי שמחה׳ וגון עליז יותר. הוא החל לעבוד 




סנה כץ: נערים וסוס 
(אילוסטראציה לספר מ? יצחע קצנלסח) 


על נושאים של נוף וטבע-דומם ולהתרחק מטיפוסיו היהו¬ 
דיים המסרתיים. ב 1948 , בעיצומה של מלחמת-העצמאות, 
ביקר כ׳* בישראל לרגל תערוכת יצירותיו, וצייר כאן 
תמונות רבות, בייחוד מן ההוד הירושלמי. גם לאחר־מכן 
ביקר בישראל פעמים רבות. בחיפה הוקם מוזיאון על שמו. 

א. ורנר, מ. כ׳, 1959 ! ב. רות (עורך), האמנות היהודית, 
573 — 574 , תשי״ט! 1933 , £342 - 1£ ו 743 ,!סוז״־^ . 11 -.(. 

מ. פר. 


כ״ץ, ר׳ נכתלי הכהן( 1645 [ו], סטפו!וילין] — 1719 , 
קושטא), רב ומקובל, צאצא למחר״ל מפראג 
(ע״ע יהודה ליוא בן בצלאל). בצעירותו נפל בשבי הטטרים, 
אך הצליח להימלט. הוא היה אב״ד בעיר סטפאו במקש 
אביו, ואח״ב כיהן ברבנות אוסטרהא ( 1680 — 1689 ), פוזנא 
( 1704-1690 ) ופראנק- 
פורט־דמיין ( 1704 - 
1711 ). ב 1711 פרצה 
בביתו שריפה, ש¬ 
ממנה נשרפה כל 
שכונת היהודים ב־ 
םסד״מ! בעקבותיה 
יצאה עליו השמועה 
שמנע את כיבד ה¬ 
שריפה ברצותו לגסות 
את כוחם של קמיעו¬ 
תיו, שבהם הירבה 
להשתמש. הוא הושב 
במאסר, אולץ לוותר . 

^ חרב נפתלי ב״ץ בעת "ניסויי!" רסבליים 

על משרתו ועבר החסונה צוירד בידי י 1 האן גותנאנל 

ל םראג{ שם ישב ^ ( 77041103861 • 1 ) כאנאלוגיה לתמונתו < 6 ל 

, רמבראנט " ד״ר פאוסמום" 

ביתו של ר׳ דוד ארפג־ (הטוזיאוז העירוני ׳ 8 ל פפד״ם) 




1015 


כ״ץ, ר׳ נפתלי הכדזן — כצנלפון, כרל 


1016 


הים(ע״ע). בפראג נפגש כ׳ עם נחמיה תיון(ע״ע), ואף נתן לו 
את הסכמתו לספר "מהימגותא דכלא". ב 1713 — 1715 התגורר 
בברסלאו, ושם החרים — יחד עם ו״ צבי אשכנזי (ע״ע) — 
את חיוו, לאחר שעמד על טיבו כשבתאי. ב 1715 חזר לאום- 
טדהא, שבה כיהן אז כרב בנו בצלאל. ב 1718 החליט לעלות 
לא״י, אך בדרכו שמה חלה ומת. — מספריו: "פי ישרים" 
(תס״ב) — פירושים קבליים על מלת "בראשית" ז "ברכת 
ה'״, הכולל ״סמיכת חכמים״ — חיבור סוף כל מסכת 
לתחילת המסכת שאחריה, ו״קדושה וברכה״ — חידושי מם׳ 
ברכות (תס״ד—תס״ו)! ״שער נפתלי״ — שירים ופיוטים 
(חקי״ז). שו״ת וכמה חיבורים אחרים משלו עדיין נמצאים 
בכ״י. 

כ׳ היה מחשובי מורי־ההוראה בדורו ומגדולי מקובלי 
פולניה. דמותו נתקדשה בזכרון העם, ואגדות בדבר מעשי- 
פלא רבים היו מהלכים עליו דורות רבים. הוא נהגאתרבנותו 
ברמה, ומתוך־כך נתקל הרבה בהתנגדותם של מנהיגי הקהי¬ 
לות והגלילות, שהביאה, כנראה, גם לנדודיו המרובים ממקום 
למקום. עם זאת היה בעל נפש עדינה, וביטוי לכך הם 
שיריו, פיוטיו ותפילותיו, שנדפסו במקומות שונים. צוואתו 
המפורסמת (ברלין תס״ט) מכילה דברי מחשבה ומוסר, ויש 
רואים בה אחד מניצניו הראשונים של עולם החסידות. 

מ. ביבער, פמכרת לגדולי אוססרהא, 63 — 69 , תרס״ז> ב. 

לוין, בעל "אחלה לקוני" מי הוא?(הצופה לחכמת ישראל, 

ר), תרם" ב ז ס. א. הכהן ראסאפארט־הארטשסיין, שלשלת 

זהב, תרצ״א; י. דאווידזאן, אוצר השירה והסיוט, ד׳, 453 , 

תרצ״ג > מ. נרקיס, חותמת־דגם של ר׳ נ. כהן(קרית ספר, 

ס״ו), תרצ״ס! ם. הכהן פלאי, ר׳ נ. הכהן כ״ץ ממבשרי 

תנועת החסידות (סיני, ל״ט), תשט״ז!. 1 ^ 0 , 5 ?!-״? .ן 

,ממ 3 רח£בן. 3 .> 1 . 0 ; 1865 05614 ? מו 71 ^ 14 ן 

1^0 1^11116 <26 11. £?.€. £0111x6 110^01114 (££}, 36/37), 

,( 11 1111 ^ 040 * £6861 010$6 .% 1111 ג . 16 , 1898 

. 1899 

י. הו. 

כ״ץ, ךאובן אברהם בן ה אש קי (= יהושע) 
י סופד (מת 1673 , פראג), מקובל ומחבר. כ׳ היה 
בן למשפחה מיוחסת♦ אביו היה תתנו של ר׳ שלמה אפרים 
לונטשיץ (ע״ע). במקצועו היה כ' סופר סת״ם. פירסומו 
בא לו מספריו, שהיו נפוצים ביותר בכל שכבות הציבור 
היהודי, רובם ליקוטים — מתוך מדרשים, ספרי-מוסר, וב¬ 
עיקר ספרי קבלה — ערוכים בכשרון רב; הם זכו למהדורות 
רבות. המפורסמים בהם — 2 ה״ילקוטים״: "ילקוט ראובני", 
ליקוטי-מאמרים לדרשנים, מסודר בצורת ערכים ע״פ סדר 
אלפביתי(פראג, ת״ך)! "ילקוט על התורה" [ראובני הגדול], 
מסודר ע״ם פרשיות התורה (ווילהרמשדארף, תמ״א). משאר 
חיבוריו שנתפרסמו: "דבר שבקדושה", חומר לדרשנים, 
בענייני שכר ועונש (זולצבאך, תמ״ד) ? "עונג שבת", דברי 
מוסר "לעשות סייג וגדר להלכות שבת"(זולצבאך, תמ״ד). 

כצ 1 לס 1 ן, ברל [דב־בר, בארי] ( 1887 , בוברויסק [בילו¬ 
רוסיה] — 1944 , י ירושלים), מורה-מנהיג 'של 
תנועת־העבודה הציונית, הוגה־דעות וסופר. 

כ׳ היה בנו של סותר אמיד ומשכיל וחובב-ציץ. בשל מח¬ 
לתו בילדותו לא למד ב״תדר" אלא לסירוגין והשלים את 
השכלתו אצל מורים פרטיים. עיקר ההשפעה בילדותו באה 
מבית אביו, שצירף מסורת יהודית, ציונות "טבעית" וליברא- 
ליזם רוסי(״אצלנו... מדרש רבה, פושקין ומנדלי היו מעור¬ 
בים על שולחן אחד״). כבן 12 נתייתם מאביו, וכבר בגיל 
צעיר חש את עצמו אחראי לכלכלת הבית ולחינוכם של 



אחיו ואחיותיו הקט¬ 
נים ממנו. הוא התכו¬ 
נן לבחינות, השיג 
תעודת מורה בית, 
וזמן־מה היה מורה 
במשפחה כפרית. כל 
הזמן התמיד בקריאה 
בספרות ההשכלה ב¬ 
עברית ובספרות ה¬ 
מהפכה והמדע ברו¬ 
סית. הוא התרשם 
מהמהפכה הרוסית של 
1904/5 והתערה בעד 
למם הרוחני של ה¬ 
מפלגות המהפכניות; 
הסוציאליזם הרוסי ברי "■נילסח 

בגוניו ההומאניסטיים (בייחוד בדמויותיהם של הרצו 
ומיכאילובסקי) השאיר את רישומו בהתפתחותו הרוח¬ 
נית ; אולם הודעתו היהודית העמוקה מבעה אותו 
מלהזדהות עמו. בנעוריו ועלומיו ניסה כ' כמעט את כל 
המפלגות הלאומיות־סוציאליסטיות היהודיות בגולת רוסיה- 
פועלי-ציון, ציונים־סוציאליסטים (ס״ס) ואחרים, והשתתף 
בדיונים פנימיים שלהן ובוויכוחים ביניהן בעיר־מולדתו, 
בקייב ובאודסה. זמן־מה היה קרוב-ביותר לחוגי "התוויה" 
(סימיסטים, י״ם), שאליהם נמשך בגלל אפים הלאומי, להט 
פעילותם המהפכנית והאקטיוויזם שלהם "באירגון ההגנה 
העצמית נגד פורעים ביהודים. אך בסופו־של־דבר התרחק 
מהם בשל חוסר יחסם לעבודת ההתיישבות בא״י ויחסם 
השלילי לתחיית העברית. בכל התנועות הללו מצא מידה 


של עקרות ודלות-הבנה למצבו הטראגי של העם היהודי 
בגולה. 

בשובו לבית־אמו קיבל משרת מורה בבי״ם לנערות עניות 
מטעם חברת מפיצי־השכלה, ובו לימד ספרות עברית והיס¬ 
טוריה יהודית ביידית, וכן פעל כספרן ומדריך־לנוער בספריה 
עממית לעברית וליידית שנוסדה בפופרויסק. בינתיים גמלה 
בו ההחלטה לעלות לא״י. ב 1908 כתב באחת מאיגרותיו: 
״... ברצוני לעשות משהו. ברצוני להיות ניצח קטן... אני 
נמשך אל אותם עקשנים עמלים... אשר השליכו הכל מאחרי 
גוום כדי לנסות ולהתחיל בחיים אחרים, כדי להיפטר מן 
הגלות". כדי לעשות זאת באמצעיו־הוא ולא להיזקק בא״י 
לתמיכה, וכדי להעלות אח״כ את משפחתו אחריו, למד 
אומנות — כשוליה אצל פחת, כחרט־ברזל וכנפח בבי״ם 
למלאכה באודסה ובבית־יציקה בבופרויסק. תבלי ההכשרה 
היו קשים עליו מאד, ואי-הצלחתו בעבודה (תוסר "תבונת- 
כפים") גרמה לו דיכדוך־נפש רב. עלייתו נתעכבה בשל 
מחלת טיפוס, אבל מחלה זו — לדבריו — "טיהרה אותו 
מכל סיגי הגלותיות שפו". בשכר־סופרים שניתן לו מהספריה 
העממית בעירו בעד חיפור קטלוג ובדמי פרם שקיפל מחברת 
מפיצי־השכלה, יצא לאודסה והפליג (בקיץ 1909 ) לא״י. 

בימי עלייתו היה כ׳ ממורמר ורוגז על התנועה הציו¬ 
נית, ששקעה בקטנות, בלאומיות חיצונית ובעסקנות בארצות־ 
הגולה; מיואש היה גם מתנועת-העבודה בציונות, שהפכה 
״משרתת מהפכות זרות״! מדוכא היה מפגישות — באודסה, 
ואח״כ ביפו — ב״יורדים" מיואשים, שהיו מלאי לעג ובוז 



1017 


כזננלסון, כרל 


1018 


לציונות שהכזיבה. בכל-זאת חש, עם רדתו אל החוף ההומה 
ערבים, ש״זהו החוף האחרוך שלו: .כל מה שהיה קודם 
נגמר", ו״חוף אחר לא יהיה עוד". הוא סנה לעבודה חק¬ 
לאית ז תחנותיו הראשונות היו פתח-תקמז, עין-גנים, חדרה 
וסג׳רה. הוא נפגש עם י. ה. ברנד (ע״ע) וא. ד. גורדון 
(ע״ע), שהיו לו ל״ידידיו העיקריים" בארץ. הראשון העמיק 
בו את הרגשת הטראגיות היהודית( השני — את תקןת 
ההבראה לעם ע״י עבודה גופנית וחקלאית. עד פרוץ מלה״ע 1 
היחנה כ׳ לנדוד ועבד בכל חלקי הארץ: ביהודה, בשומרון 
ובגליל, אצל איברים, בחוות המשרד הא״י (של ההסתדרות 
הציונית) ובקבוצות. חיי העוני והתלות של הפועל היהודי 
במושבה, שהעבודה הערבית הטביעה את חותמה עליה, 
הורידו בעיניו את הערר של "פיבוש העבודה" במשק הפרטי, 
שהיה אז עיקרון יסודי לתנועת־העבודה. עתה היתד. שאיפתו 
לחתור להגיש להתיישבות הסשית, המתנהלת על יסוד 
"עבודה עצמית" ועל קרקע הלאום. כשנוסדה החווה בכנרת 
(ע״ע) מטעם המשרד הא״י, פנה שמה והיה לדוברם של 
הפועלים בדרישתם להעמיד את הקבוצה בהנהלתה העצ¬ 
מית — והדרישה נתמלאה ע״י א. רופין (ע״ע). 

ב 1911 נבחר כ׳ ל״ועד פועלי החקלאות בגליל" והיה 
למזכירו, וכשחזר ב 1912 לפתזדתקוה השתתף בהתארגנות 
פועלי יהודה ונבחר למזביר ועד הפועלים החקלאים ביהודה ? 
בכל אלה הופיע כבלתי-מפלגתי. פתיחת עבודתו הפובליציס¬ 
טית היה מאמרו "מבפנים" בכה״׳ע "הפועל הצעיר" (אלול 
תרע״ב), בקשר לייסוד קופת פועלי א״י, שעורר פולמוס 
בציבור הפועלים שהודרכו ע״י מרכזי מפלגותיהם בגולה. 
במאמר זה תיאר את אכזבתו מהציונות וגם ממפלגות- 
הפועלים, שחבריהן ברובם לא היו עולים, וממרחקי הגולה 
אמדו להדריך ולהשפיע: "לא חלק קטן מן הפועלים היהודים 
אנו אלא איזה דבר יחיד ומיוחד, חי על חשבון עצמו ועומד 
לגמרי ברשות עצמו, דבר שלם, ושואף להיות שלם — פועל 
ארץ־ישדאלי... אם בזמן מן הזמנים יבוא כלל הפועלים 
בא״י בקשר עם איזו תנועה בחו״ל, תהיה זאת רק אותה 
התנועה העתידה שבמרכזה יהיה לא "קישור" ו״עניין" בא״י 
... אלא עליה, עליה ישרה... שהאידיאל שלה יהיה... עליה 
אישית לא״י... ודרכה... דרך העבודה ושיחרור האישיות". 

בכל אותן שנים הוסיף כ׳ לעבוד בחקלאות מ 1914 
עד 1917 היה חבר בקבוצת כנרת׳ מתמיד בענף־הירקות 
ומשתתף בכה״ע "גן־הירק" (בעריכת אליעזר יפה). בימי 
המחסור והרעב בשנות סלה״ע 1 היה בין יוזמי הקואופרציה 
הצרכנית, שקרא לה "המשכיר", וכן היה בין יוצרי הגרעינים 
הראשונים של קופת־חולים. יחד עם זה היה מרצה בקביעות 
על הלשון העברית וספרותה, תיכנן ספריה מיטלטלת והוצאת 
חוברות ״לעם״ ותרגומים מספרות־העולם לעברית. ב 1917 
עבר לירושלים וייסד לידה קבוצת ירקנים ומשק-פועלות 
על אדמה חכורה מערבים. 

כשהגיעו לארץ הידיעות הראשונות על אירגוני "החלוץ" 
שקמו במקומות שונים באירופה, כתב כ׳ את איגרתו 
לתנועת החלת ( 1917 ), שבה רשם כמין תכנית־פעולה 
לחברים, שתהא בה משום הכשרה חקלאית ותרבותית גם יחד, 
כל זמן שעלייתם־בסועל מוכרחה להידחות מחמת המלחמה — 
ותבנית זו, שתורגמה ללשונות שונות, היתה לקו־מנחה לתנו¬ 
עה. לאחר כיבוש יהודה וירושלים בידי האנגלים היה כ׳ 
מיוזמי ההתנדבות לגדוד העברי, ובאביב 1918 נפגש לרא¬ 


שונה עם חיים ויצמן. תחילה — ועדייו בוועידה הציונית 
העולמית ב 1920 — היה ביחסו של פ לוויצמן משום הסתיי¬ 
גות, מאחר שחשש שהלה מייצג את הציונות של היחסנים 
ונשואי־הפנים הדחוקים ברוחם מן הציונות של העם, וב¬ 
יותר — מזו של ציבור-הפועלים. אולם לאחר זמן התקרבו 
שני האישים זה לזה ושיתפו-פעולה זה עם זה כחצי-יובל 
שנים. 

באותה שעה עלה כ׳ בראש התנועה לאיחודם האירגוני, 
המקצועי והמדיני של פועלי ארץ־ישראל — רעיון שאותו 
טיפח כבר מ 1912 ואילך. שאיפת האיחוד שלו ינקה ממקורות 
ציוניים־מדיגיים: לחשל כוח יעיל להגשמת* הציונות, אך 
הוא הושפע-בצינורות שובים-גם מרעיונות סינדיקאליס- 
מיים בדבר מהותו האחידה של "מעמד־הפועלים" וחיוב 
הקשר "האורגאני" בין פעולה מקצועית והאבק מדיני. כבר 
בוועידה החקלאית ב 1917 , הראשונה אחרי המהפכה הרוסית 
והצהרת באלסור, נשא את הרצאתו "לקראת הימים הבאים", 
שבה קרא למפלגות-העבודה בארץ להתאחד לשם "יצירת 
יישוב עובד העומד ברשות עצמו וברשות העם", ומן הראשו¬ 
נים שנמשכו לרעיה זה היה ד. בדגוריון, שחזר באותה שעה 
עם אנשי הגדוד העברי מאמריקה. כ׳ ובן-גודיץ התחילו 
לפעול יחד להקמת איחוד כל פועלי א״י. ועדה של חברי 
המפלגות ובלתי־מפלגתיים, וכן של מועצות הפועלים החק¬ 
לאיים ביהודה, בגליל ובשומרה, הטילה על כ׳ להכין 
הצעה לאיחוד. תכניתו היתד. הקמת התאחדות מעמד העד 
בדים בא״י, "אחדות-העבודה", שתהא ענף התנועה הסוציא¬ 
ליסטית בעולם וענף התנועה הציונית העולמית בעם העברי! 
בכוח עליה עברית רחבה ועממית תשאף לעצב את חיי העם 
בא״י כ״קהילת עובדים בני-חורין ושווי-זכויות ד׳סיה על 
יגיעה, שליטה ברכושה ומסדרת את עבודתה, כלכלתה ותר¬ 
בותה ברשותה״ < התנועה תגשים זאת ע״י העברת אדמת א״י 
ואוצרותיה הטבעיים לרשות העם לאחוזת-עולם, ע״י יצירת 
הון לאומי, עליית חלוצים שיחיו בה חיי-עבודה, והנחלת 
הלשון העברית ואוצרות התרבות לכל העם. אולם את שאי¬ 
פתו השיג כ׳ רק חלקית: פועלי־ציון (בהנהגתם של בן- 
גוריון ובדצבי) והפועלים הבלתי-מפלגתיים (סקלאים ברו¬ 
בם) הצטרפו ל״התאחדות הציונית־סוציאליסטית אחדות- 
העבודה״ (ע״ע), שאישרה בוועידתה הראשונה ב 1919 
את התכנית שניסח כ' וקבעה כמטרת הציתות ייסוד מדי¬ 
נה עברית ססשית בא״י < אך מפלגת "הפועל הצעיר", בהדר¬ 
כתו הרוחנית של א. ד. גורדון, נשארה מנגד. יצירתה הרא¬ 
ש תה של "אחדות־העבורה" היתה הקמת הדו־שבועון "קונ¬ 
טרס"׳ בעריכתו של כ׳. תחילה שררה מרידות רבה ביו שני 
אירגוני-הפועלים, אחדות-העבודה והסועל-הצעיר. בחושו 
הפראגמאמי נאחז כ׳ כעבור שנה בהצעתו של יוסף טרומ- 
פלדור להקים הסתדרות כללית של העובדים העברים בא״י, 
בלי לבטל את המפלגות, בסוף 1920 נוצרה ההסתדרות 
הכללית של העובדים העברים בא״י (ע״ע), ואילו אחדות- 
העבודה הוסיפה להתקיים כמפלגה. אולם כ׳ ב״קונטרם" לא 
הירפה מן התביעה לאחר את שתי המפלגות מקודם בארץ 
ואח״ב בעולם — תביעה שהביאה להקמת המפלגה המאו¬ 
חדת, מפא״י, ב 1930 , ולהקמת האיחוד העולמי של תנועות 
פועלי־ציון, צעידי-ציון והפועל־הצעיר ב 1932 . אולם ספח- 
נפשו של כ׳ היה שלא זכה לראות באיחוד מלא של כל 
זרמי תנועת־העבודה בציונות. 



1019 


כמלסון, גדל 


1020 


עם קום ההסתדרות נתקבלה החלטה להקים עתון יומי של 
פועלי א״י. כ׳ דרש שהעורך ייבחר בוועידה הכללית למען 
תהא סמכותו ממכות הוועה״פ ולא יהיה תלוי בשום מוסד. 
רק לאחר דפוח ארוך ומייגע נוסד העתון ״דבר״ ב 1925 ! 
כ׳ נבחר לעורך ראשי, והוא הרכיב אח המערכת וחילק 
בין חבריה את תפקידיהם. כ׳ רכש לעצמו מעמד של 
סמכות רוחנית בתנועה, אך את פעילותו כמדריך רוחני של 
תנועת-העבודה מיזג בפעילותו כמנהיג מדיני שלה ושל 
הציונות כולה. 

עד מותו קבע כ׳ יותר מכל אדם אחר את הקפה, אפיה 
ופעולותיה של ההסתדרות. הוא תבע למזג בה איגודים מקצו¬ 
עיים עם מפעלים משקיים ועם פעולה התיישבותית דינאמית, 
תוך שימת דגש בפעולה ההתיישבותית. הוא יזם את בנק- 
הפועלים, קבע את דמותו של "ד׳משביר", הקים את האיגוד 
החקלאי ״ניר״, וניסה — ללא הצלחה — לאחד את התנועה 
הקיבוצית. נוסף על פעולתו כעורך "דבר" ייסד את הוצאת־ 
הספרים ההסתדרותית "עם עובד". הרבה דאג למיזוג עדות- 
המזרח בהסתדרות. מ 1920 ואילך פעל כ' בהתמדה גם בהס¬ 
תדרות הציונית: הוא היה ציר בכל הקונגרסים, חבר הוחנה״ם 
הציוני, חבר הדירקטוריון של הקק״ל. הוא השפיע השפעה 
מרחיקת-לכת על מפעליה הכספיים וחישל את "הברית" בין 
תנועת-הפועלים וההנהלה הציונית שבהנהגתו של חיים ויצמן. 
כ׳ האמין, ש״אין דרך לציונות מאשר להיכבש ע״י תנועת־ 
הפועלים, ולהשלים בה את רוחה, במשק ובתרבות" (מנאומו 
בקונגרס הציוני ה 15 , 1927 ). כ׳ היה ציוני מדיני מובהק, 
תלמידו של הרצל. הוא ראה את תקופת ההגשמה הציונית 
כמוגבלת בזמן, לחוצה מצד התנועה הערבית הלאומית—מזה, 
ומהתמוסטותו הרוחנית והנפשית של העם היהודי בגולה — 
מזה. הוא נאבק בכל כוחו נגד הגבלותיהם של שלטונות 
המנדט, אך לא שאף לקצר את תקופת המנדט, כל עוד ניתן 
׳לגצלו״. בשנות 1918 — 1920 שיתף־פעולה עם דבוטינסקי! 
פניית הרוויזיוניסטים נגד ההסתדרות וייסוד "הסתדרות 
העובדים הלאומית" עשוהו ליריב קשה של התנועה הרוויזיו¬ 
ניסטית. ©אבקו נגדה הגיע לשיא אחרי רצח ארלוזורוב 
(ע״ע): מסתבר, שלאחר־מכן התחרט על העמדה הקיצונית 
שנקט באותה שעה, וב 1934 ניסה להגליד את הפצע וצידד 
בהשגת הסכם עם ז׳בוטינסקי בענייני עבודה ופועלים: 
מרבית חברי ההסתדרות דחו את הצעת־ההסכם. — כ׳ ביקר 
הרבה בארצות-הגולה, מפולניה ועד אמריקה — אולם לא 
היפנה את מרצו לפעולה יהודית בגולה, משום שלא האמין 
ביכלתו של העם להוסיף להתקיים בתפוצות. מסעותיו (בכ¬ 
ללם שליחות אנונימית לקיבוצי "החלוץ" הפולני) מכוונים 
היו לשני תפקידים: דירבון העליה וחישול הכוח המדיני 
של הציונות-הסוציאליסטית. בפולמוסים הסוציאליסטיים 
הכלליים היה כ׳ מתנגד חריף, עקרוני ועקבי לבולשודזם, 
על כל גוניו, ולהשפעתו על חוגים מסויימים בתנועת־ 
העבודה בא״י. מאז עלתה מפא״י להנהגת התנועה הציונית 
(ב 1933 ) היה כ׳ יועצם ומדריכם של חברי הנהלת־הסוכנות 
מטעם מפא״י: אולם הוא סירב להיכנס בעצמו להנהלת- 
הסוכנות, כדי לא להיות קשור בחובות מנגנון והגבלותיו, 
בוויכוח על הצעת החלוקה של א״י ב 1937 — 1939 נמנה 
כ׳ עם המתנגדים המתונים: הוא לא האמין ברצינותה של 
הצעת־החלוקה הבריטית ושאף למנוע פירוד בתנועה הציד 
בית על ״ביצה שלא נולדה״ — ובכך הצליח. לאחר סירסום 


״הספר הלבן״ הבריטי ( 1939 ) הדריך — יחד עם ד. בן- 
גוריון — את האגף "האקטיוויסטי" במפא״י, צידד בהחרפת 
המאבק נגד ממשלת המנדט, ובכלל זה התנגשויות אלימות, 
יזם את שידורי "קול ישראל" המחתרתי והקים את כה״ע 
1 אשנב" הבלתי-לגאלי. לאחר פרוץ מלה״ע 11 תמך כ׳ בהת¬ 
גייסות לצבא הבריטי, לשם הכשרת כוח יהודי עצמאי. הוא 
הצטרף לתובעי מדינה יהודית לאלתר (כתום המלחמה), 
אפילו תוך חלוקת י׳ארץ. השמדת יהודי אירופה הטילה את 
צלה על שנותיו האחרונות. שלא כרבים מחבריו במנהיגות 
הציונית והיישוב, שזמן רב הדחיקו את השואה מתודעתם, 
חש כ׳ במוקדם את הקף ההשמדה ומשמעותה לגבי עתידו 
של עם ישראל: "היטלר מכין בית־קברות ל ע ם ה י ה ו ד י" 
(בוועידת ההסתדרות, אפריל 1942 ) : "אני רואה את עצמנו 
כאילן שגרזן החוטב חטב בו לארכו וכרת את מחצית גזעו... 
היחיה העץ!״ (במועצת מפא״י, יולי 1944 ). 

כ׳ הצמיד למשמעותה המדינית והחברתית של הציונות 
את משמעותה הרוחנית והתרבותית, ולתפקידו כמנהיג — 
את תפקידו כמורה ומחנך. לבו היה פנוי־ביותר לתנועות- 
הנוער בארץ ובגולה ולעבודת התרבות של ההסתדרות ושל 
המפלגה, הרבה כוח וזמן השקיע בטיפול במשמרת הצעירה 
של התנועה ובסמינריוני־הנוער שלה. מרבית דבריו שבאוסף 
כתביו (ר׳ להלן) הם בעיקרם הרצאות שהירצה ברבים 
ושאותן עיבד לאחר-מבן למאמרים. לעתים היה מבקר אצל 
תנועות-הנוער בגולה כדי ללמוד מקרוב את עולמן הרוחני. 
כ׳ לחם בכל כוחו, בכתב ובע״ם, בהתבטלות העצמית של 
תנועת-העבודה הציונית בפני המהפכות הגדולות המתחד 
ללות בעולם. שלא כרבים אחרים, דאג שלא יינתק הקשר בין 
העם המתחדש בא״י ובין צרכיו וכוחותיו של העם בגולה, 
ושלא תוחלש הזיקה של התנועה לערכי המסורת של האומה. 
הוא השתדל לשלב יחד את הקשר לתנועות האנושיות הגדו¬ 
לות לחירותו וכבודו של האדם עם הקשר למסכת התרבות 
המיוחדת של העם היהודי לדורותיו, וביותר — לספרות 
העברית החיה. מן המיוחדים בתנועתו היה בדבריו בזכות 
השבת והמועדים, במלחמתו על כשרות במטבחי ההסתדרות, 
בהגנתו על מעמדם של החברים הדתיים שבהסתדרות, על 
שמירת ברית-מילה בקיבוצים ועל יחס של דרך־ארץ והערצה 
לקדשי-ישראל במוסדות-החינוך של ההסתדרות. כמעטים 
בדות בתנועתו היה רגיש מאד לעניין תשעה־באב, ואף 
לעניין הצום שהכריזה הרבנות בימי השואה באירופה. חלק 
גדול מזמנו וכוחו בשנותיו האחרונות, בעיצומם של המאור¬ 
עות הסוערים של הימים ההם, הקדיש לייסודה ופיתוחה של 
הוצאת־הספרים של ההסתדרות "עם עובד" (ר׳ לעיל), 
ואותה השתדל לעשות למכשיר תרבותי רב־ערך. 

כ׳ היה תקיף מאד במילוי תפקידיו. הציבוריים, ולפע¬ 
מים נראה כעריץ בעיני מתנגדיו, ואפילו חבריו. אך תקיפות 
מעשית זו לא מנעה אותו מלהרהר תמיד במשמעותם של 
הערכים שלמענם לחם, ולעתים אף לתהות עליהם. עם כל 
אמונתו ודבקותו בציונות הסוציאליסטית לא נמנע מלבחון 
את עמידתה במבחן מאורעות זמנו ומלצדד "בזכות המבוכה". 
עליית הפאשיזם והנאציזם בחברה המתקדמת של אירופה 
המערבית — מזה, ושקיעת המהפכה הסוציאליסטית הרוסית 
במשטר של רודנות — מזה, הביאוהו להטיל ספק באמיתת 
תפיסת ההיסטוריה שבה דגלה תנועתו, וספק זה לא הירפד. 
ממנו גם כשזכה לראות בראשית המפנה שחל במהלך מלה״ע 



1021 


כצנלסון, בדל — גרוב 


1022 


11 ובהתקרבות הניצחון על דיטלר. בייחוד דיכא אותו הפילוג 
שחל במפא״י ובקיבוץ המאוחד בעקבות היגררות חלק גדול 
מחבריהם, בייחוד משכבת־הנוער, אחר קסם הקומוניזם של 
בריה״ם — תופעה שבה ראה כשלון החינוך הציוני־סוציא־ 
ליסטי וסיכון בל המפעל הציוני־סוציאליסטי בא״י. מאורעות 
אלה וגורלו של עם ישראל בשואה, הביאוהו גם לבחון, 
ולחזור ולבחון, את יחס הציתות — והציונות הסוציאליסטית 
בפרט — ליהדות ולמורשת הרוחנית והתרבותית שלה. 

על מועקת מחשבות אלו ניתוספו בשנותיו האחרונות 
ייסורי מחלת־לב קשה, וממנה מת בגיל 57 . מותו היה אבל 
ליישוב כולו. חבריו הביאוהו למנוחות בביח־הקברות 
שבקבוצתו כנרת. 

כתביו של כ׳, שבהם נכללים מאות מאמרים, מסות 
והרצאות, יצאו־לאור, בעריכת ש. יבנאלי, ב 12 כרכים 
(תש״ה—תש״׳י); וכן 2 חלקים של אוסף איגרותיו, תר״ם— 
תרע״ד, תרע״ט—תרפ״ב, בעריכת י. שרת (תשכ״א, תש״ל). 
דבריו על נושאים מסויימים יצאו־לאור בקבצים שונים, 
החשוב שבהם — אוסף הערכות על אישים, "בחבלי אדם" 
(תש״ה). על שמו נוסד קיבוץ בארי (ליד עזה)! וכן נקראו 
לזכרו המוסד החינוכי־השכלתי של מפא״י ליד כפר־סבא — 
״בית־ברל״, ומוסד הכינוסים בכנרת — "אהלו". 

ש. י! עגנון, על נ, כ׳, תש״ז־ו המרכז לתרבות של ההסוזדדות, 
דברים על 3 רל, תש״ו! מ. שניר (עורך), על ■ב. כ/ זכרו־ 

נות ודברי הערכה, תשי״ב! ד. שמעוני, פרקי זכרונות, 235 - 
244 , תשי״ג! י. ארז, ב. כ , : שרטוטים לדמותו, תשי״ד! מ. 
שדת, מד. היה לנו ברל, 1964 < ז. שזר, אור אישים, ב/ 49-23 , 
תשכ״ד 2 < ז. גולדברג, פרקים במישנתו של ב. כ׳, תשכ״ה < 
הנ״ל (עורך), דרכי איש: שלוש מסות על ב. כ׳, תשכ״ח! 

ד. ברגוריון ואחרים, עשרים שנה לפטירת ב. כ׳(ניב הקבו¬ 
צה, י״ג), תשכ״ה. 

ז. ש. 

כרבלא (י/*־•), עיר בעיראק, ממערב לפרת! כ 75,000 
תושבים ( 1966 ). כ׳ היא מרכז מסחרי ומינהלי 
למחוז הנקרא פל־שמה, אך עיקר פירסומה — כעיר קדושה 
למוסלמים השיעים. 

ב 680 נערך במקום זה הקרב בין צבאו של חסין, בנו 
של עלי מייסד השיעה (ע״ע אסלאס, עם׳ 983/4 ), ובין צבאו 
של ד׳ח׳ליף האמיי! חסין נהרג בקרב, וגופו נקבר בו במקום 
(ע״ע חסן וחמין). הקבר הפד למקום עליה־לרגל לשיעים, 
שהקימו עליו ומסביבו בית־תפילה ומבנים אחרים. ב 850 
פקד הח׳ליף העבאסי אלמתובל במסגרת מדיניותו נגד השי¬ 
ער.—להרסם, ובן אסר את העליה-לרגל לב׳, אולם השיעים 
חידשוה"כעבור זמן־מה. כשתפסו הבויהיים (ע״ע) השיעים 
את השלטון בעיראק במאה ה 10 , נטלו את העיד תחת חסותם 
והגנו עליה מפגיעות הבדדם. גאוגראף ערבי בן אותה 
תקופח שוב מתאר מבנה בעל ביפה שניצב מעל הקבר! 
ובן נבנו שם בתי-הארחה לעולי־הרגל. כ , הפכה להיות 
עיר המשמשת מרכז מסחרי לאיזור החקלאי חפורה המקיף 
אותה, והמצויין בגידול תמרים! אולם היא נשארה עיר 
קטנה, וכן מתאר אותה גם אבן בטוטר (ע״ע) באמצע המאה 
ה 14 . — ב 1801 פשטו זעהאבים (ע״ע) — הסונים־הקנאים 
— על כ׳, בזזו אותה וחיללו את מקדשי השיעים. העיר 
שוקמה בתרומותיהם של שיעים מכל הארצות וחזרי׳ למע¬ 
מדה הקודם, ואף היתד. ליישוב משגשג, 

)%{ 1 / 0 £? 111116x1 /ס ^■ 11101 ^ , 3101 < . 11 ? ; 1930 , 78/9 

. 1960 7 ,^• 1 )^ 


כרוב ( 81355103 ), סוג של צמחים ממשפחת המצליבים 
(ע״ע), ובו כ 50 מינים. כ 15 מהם הם צמחי-תרבות 
חשובים בחקלאות! מגדלים אותם בשל חשדשים העבים, 
העלים והגבעולים, המשמשים למאכל-אדם — חי, מבושל 
או כבוש —, או להאכל-בהמות, או בשל הזרעים המביליס 
שמן. בתרבות נפוצים בעיקר המינים: ( 1 ) כ׳־הגיבה 
( 01613063 . 8 ), המצוי בצורות שונות — כ׳־חראשים (.ז 3 ׳% 
03x111313 ), כרובית ( 115 ץפ 01 < 1 .־ 31 ■<), כ׳־ד,ניצנים (-ת! 86 •ז 3 זו 
גז 1111£0 ), ב׳־העלים ( 306x111313 ת 3 ׳ 5 )ו ( 2 ) כול ר בי או 
כ׳־הפקעות ( 3 ק 3 ז 8.031110 )! ( 3 ) כ' ם י נ י( 315 מ 1116 ^ 6 ין. 8 )! 
( 4 ) כ׳־הלפת ( 3113 ! . 8 ) 1 ( 5 ) הנפוס ( 8. 03x1115 ). 
ערכם התזונתי של מיני-הב׳ אינו רב (כ 20 — 30 קאל׳/ 100 
ג׳)! אולם חם עשירים בוויטאמין 0 (כ 40 מ״ג/ 100 ג׳) 
(וע״ע ירקות). 

( 1 ) ב׳ ־ ה ג י נ ח. מולדתו — איזור חים החיכץ! כ׳־הבר 
מצוי במיוחד באסיה חקטנד" וכן בחופי צרפת ובאיטליה, 
וגם בין צוקי חוף־הים באנגליה הדרומית ובחלקים אחרים 
באירופה הצפונית. הב׳ התרבותי ידוע מימי־קדם! הוא מוזכר 
בכתבי סופרים רומיים (קאט 1 , קולומלה, פליניוס). בא״י היו 
מגדלים את כ׳-הראשים, ובייחוד ׳ את כ׳־העלים, בתקופת 
המשנה (כלא׳ א', ג׳! תדר י׳, י״א! שבי׳ ס/ א׳! ירר מעש׳ 
ד׳, ר). 

כ׳-הגינה הוא מין פולימורפי מאד! הגיוון מצוי בכל 
חלקי הצמח — פרט לשורש ולזרעים. בכל הזנים השורש 
העיקרי מפתח כבר בשלב-גידול מוקדם מאד מערכת־שרשים 
צפופה, מעין ציצית, המעמיקה לחדור לקרקע ( 100 — 150 
ס״מ), ולשרשים אלה כו־שר-התחדשות רב. העלים התחתו¬ 
נים של הצמח בשרניים. גבעול-הפריחה מגיע כדי גובה של 
2 מ׳. הפרחים ערוכים באשכולות, שארכם 2 — 2.5 מ״מ! 
צבעם צהוב־לבנבן. ההפריה נעשית בדרך־כלל ע״י הדבורים. 
הפריחה נמשכת כ 3 שבועות. לזרע צורת כדור, צבעו חום־ 
אדום כהה עד שחור. ?!טרו 1 — 2 מ״מ, משקל 1,000 זרעים — 
כ 2.5 — 4.0 ג׳. 


כ׳-ה ראשים הוא צמח נמוך, שעליו גדולים ועבים, 


והם ירוקים או כחל¬ 
חלים. לקראת ד,הב- , 
שלה העלים החיצונים 
עוטפים את נקודת- 
הצמיחה היוצרת קו- 
עגול. לפי צורת 
ד,קולס וצבעו ולפי 
אויר תקופת-הגידול 
מבחינים בין קבוצות 
שונות של זנים. ל״ב׳ 
האדום", שבו הקולם 
אדום-עמוק עד ארג¬ 
מן בגת ירוק, ראשים 
קטנים ומוצקים. את 
כ׳-הראשים מזהים עם 
התרובתור שבמשנה 



1 . — 6 צורות שונות של ברוב־הנינר, 

עונת־הגידול חעי- (״ 0 ב״ 1 ס 81355103 ): 1 כ׳ טסו לסל; 


קרית של כ׳־הראשים 


3 כ׳-ראשים לבז; 3 ב׳־עלים; 
4 כ׳־ניצגים: 5 כרובית 


בא״י היא הסתיו. 8 . פולרני ( 3 ע 3 זס 1 ״ 03 , 8 ) 






1023 


כרוב — כרוב, כרובים 


1024 


מן השתילה עד לאסיף — 8 — 12 שבועות׳ ההל לפי הזן 
ומזג־האוויר. הר' שנשתל בסתיו מגיע לפריחה רק באביב, 
לאחר שקיבל בחורף מגת־קור מסויימת. הבשלת הזרעים 
חלה בקיץ, כ 9 חדשים לאחר השתילה. 

הכרובית מוצאה מן המזרח התיכון, וגידולה נפוץ מאד 
בעולם. זניה מתחלקים לשתי קבוצות: כרובית (תג׳\ל 511 
3 ז 11£10 ו 21 :>) וברוקולי (ב&סבסזגס קולם הכרובית — 

כלו׳ מכלול ענפי התפרחת והסתעפויותיהם יחד עם ניצני 
הפרחים הבלתי-מפותחים, הדחוסים והצפופים— מהווה ראש 
לבן ומוצק, ואילו קולם הברוקולי איבו מוצק, משום שענפי 
התפרחת צומחים לגובה ואוספים אותם לפני שהספיקו לפתח 
ניצני־פרמים. זני הכרובית המקובלים בישראל רובם טופחו 
בארץ. הכרובית רגישה לתנאים אקלימיים יותר מן הכ׳, הן 
מבחינת הטמפרטורה והן מבחינת אורך־היום ולחות־האוויר. 
עונת־הגידול העיקרית היא בסתיו. אורך תקופת־הגידול 
(ג/ 1 1 — 5 חדשים) תלוי בזן ובתנאי מזג־האוויר; עד להבשלת 
הזרעים חולפים כ 8 — 10 חדשים. 

כ׳ - ה נ י צ ג י ם הוא בעל גבעול גבוה, ולעליו פטוטרות 
ארוכות. למאכל משמשים הניצנים המפותחים שבחיקי־ 
העלים, שצורתם כעין קולסי־ר׳ קטנים, וקטרם 2.5 ם״מ. 

כ׳-ה על י ם הוא המין התרבותי העתיק שבין הר". 
סבורים, שסתם כ׳ בספרות חז״ל אינו אלא כ׳־העלים. הצמח 
אינו מייצר קרקפות או קולם. העלים מסולסלים וצבעם 
ירוק או סגול. עלי כ׳־העלים וגבעולו (המכובה במשנה 
"אספרגוס" [אינו זהה עם האספרג (ע״ע) שממשפחת ה־ 
שושגיים]) משמשים למאכל־אדם בצורה מבושלת, אולם 
בעיקר מרובה חשיבותו של כ׳ זה כצמח־מספוא לבע״ח. 
גידולו נפח במרכז אירופה ובצפונה, ולאחרונה גם 
בא״י. 

( 2 ) ה כ ו ל ך פ י התפתח מכ׳־העלים. גבעולו קצר ומעובה 
ויוצר פקעת, הנמצאת על פני הקרקע וממנה יוצאים העלים. 
קוטר הפקעת 5 — 10 ם״מ ואף יותר* היא עסיסית וטעימה. 
הכולרבי רגיש לקור ולחום. בדומה לשאר הב" גם הוא דו־ 
עונתי. לצרכי מאכל הוא מוכן לאסיף כחדשיים לאחר 
הזריעה. עם הגיל הוא מפתח סיבים, מתעצה ואינו טעים 
למאכל. מועד האסיף הרצוי — עם הגיע הפקעת לקוטר של 
כ 7 ס״מ. גידולו מקובל במרכזה ובצפונה של אירופה. 

( 3 ) הכ׳ הסיני מוצאו מסין, ושם הוא נפח במידה 
מרובה; גידולו הוכנס גם לאירופה המערבית ולאה״ב. 
אוכלים אותו חי, מבושל או כבוש. מצויים זנים הדומים 
לחסת־עלים, דש היוצרים גם קולם. האסיף חל חדשיים 
לאחר השתילה. 

( 4 ) כ-ה ל פ ת. גבעול־הפריחה שלו נוצר רק בעונה 
השניה, והוא "גמוך־יחסית; העלים ירוקים או כחלחלים, 
דמויי־ביצה. הפרחים צהובים וקטנים. לאשרוש צורת פקעת 
עבה, עגולה-פחוסה, בעלת צבע לבן שעובר לאדום־סגול 
ליד הקדקוד; האשרוש נוצר בעיקרו מצוואר־השורש מתחת 
לפני האדמה, והוא החלק הנאכל. — הלפת היא צמח־תרבות 
עתיק, המגודל בסין, באסיה המרכזית ובמזרח התיכון. היא 
היתה מקובלת בא״י בימי המשנה ומוזכרת שם פעמים רבות; 
אכלו אותה חיה או מבושלת. כיום אין הלפת תופסת מקום 
חשוב בין גידולי גן־הירק, אולם זנים רבים משמשים כמאכל־ 
בהמה (בקר וצאן) — חהו הקע!•!!" האנגלי, הנפח בעיקר 
בארצות־הצפץ. —־י את הלפת זורעים בסתיו ובראשית 


האביב, והאסיף הוא כחדשיים לאחר הזריעה. היבול— 2.5-2 
טון לדונם! יבולי זני־המספוא גבוהים יותר. 

( 5 ) דיג פוס הוא צמח ששייכותו לסוג ב׳ אינה ברורה. 

הוא קיים כצמח קיצי או כצמח הרפי. הגבעול גבוה, מסועף > 
העלים התחתונים שסועים, העליונים מארכים ודמויי־איזמל; 
התפרחת — אשכול מארך, צבע הפרחים צהוב־בהיר; 
השורש שיפודי, ארוך.*הנפו 0 נזכר פעמים רבות במשנה 
("הלפת והנפוס... אינם כלאים זה בזה" [כלא׳ א/ ג׳]). 
עיקר גידולו — לפנים וגם היום— לצורך הפקת שמן־מאכל: 
הזרעים מכילים 45% — 30 שמן (המכונה שמן ״ 00122 "), 
המופק בסחיטה או במיצוי והגמנה על קבוצת השמנים 
המתייבשים־למחצה (מספר־יוד 101 — 116 ). הנפוס עשוי 
לשמש גם כגידול־מרעה עונתי ולהספקת ירק־קציר, בעיקר 
לכבשים ולחזירים. גידול הנפוס נפח באסיה המזרחית 
והדרומית, בבריה״מ ובאירופה המרכזית; בישראל גידולו 
אינו מקובל, 

גידול הכרוביים (פרט לכרובית) נפח ביותר ביאפאן, 
באה״ב, בפולניה, באיטליה, בבריטניה, בגרמניה, ביוגד 
סלאודה ובקוראה; הייצור העולמי (בלי בריה״מ וסין) 
ב 1968 היה כ 15 מיליון טון. הארצות הראשונות לגידול 
כרובית במערב הן איטליה, צרפת, בריטניה וספרד; הייצור 
העולמי — כ 3 מיליון מון. הנפום מגודל בסין, בהודו ובפא־ 
קיסטאן, בקאנאדה, ועוד; הייצור העולמי — כ 3 מיליון 
טון. — בישראל תופס גידול הב" שטח של כ 16,000 דונם. 
היבולים ב 1968/9 (בטונות): כתב — ב 9,000 ; כרובית — 
כ 4,500 ; כולרבי — כ 1,000 ; לפת — כ 1,600 . 

מ. זהרי - א. פאהן, צמחי התרבות של ישראל, 83/6 , תשי״ז; 

י. בארי - ב, כסולר, גדול ירקות, ב׳, תש״ך! , 31 ,״:>־!־? ; 

4 1 /:> 14 ;/ 1 >ה 1 > 1 ־ 1 [ ;* 1936 ,ץ 1 ? 1 ) 80 £ 01 * 0141114 

* 1956 מ^ממז. 

ש. ה. 

כרוב, כרובים, ב מ ק ר א — ציון של יצורים שמימיים 
ושל יצירות־פיסול מעשה ידי־אדם. מוצאו של השם 
כ׳ ומשמעו הראשוני (מהותו של הדימוי) אינם בתרים. יש 
רואים קשר בינו ובין ג 1 < 31 :נ 3 ^ האכדי, שעניינו ברך, ובהקשר 
מסויים הוא מציין מתווכים בין אלים ובני־אדם. 

"הכרכים" (בה״א־הידיעה) נזכרים לראשונה בסיפור גן־ 

עדן (ברא , ג, כד) כיצורים מהלכי־אימים. "שנים כרבים 
זהב" פורשי־כנפיים היו על הכפורת שעל ארון־העדות 
ב י משכן (שמ׳ כה, יח-כב; שם לז, ז-ט), ושני כ" מעץ־שמן, 
גבוהים 10 אמות ומצופים זהב, סוככו בכנפיהם על הארון 
בדביר של מקדש־שלמה, ותמונות של כ" היו מצויירות על 
קירות ההיכל ועל דלתותיו (מל״א ו, כג-לה; שם ח, ו-ז). 
בחזון־המרכבה השני של יחזקאל (פרק י) מצויינים ככ " 
נושאי כסא־ה׳ המתוארים בחזון הראשון כ״חיות". אלהי־ 
ישראל מכונה "יושב־הכרבים" (שמ״א ד, ד; שמ״ב ו, ב; 
מל״ב יט, טח תה׳ פ, ב), ובמליצה השירית הוא מתואר 
כרוכב על כ׳(שמ״ב כב, יא; תה׳ יח, יא; והשר — בחילוף 
האותיות — תה׳ קד, ג). יחזקאל (כח, יד-טז) בקינתו על 
מלך צור משתמש בתיאור מיתולוגי (אולי כנעני) של כ׳ 
כיצור שמימי נעלה, ששהה בגן־עדן, חטא, הודח והופל 
לארץ. 

צורת הכ״ לא נתפרשה בכתובים השונים; מסתבר מהם 
עכ״ם שד׳כ״ היו בעלי כנפיים ועמידתם כעמידת אדם; חלקם 
אדם וחלקם חיות, בהמות או עופות. לכאורה מתבקשת 



1025 


כרוב, כרובים 


1026 


הקבלה בין דמותם ובין דמויות הפרים הםכונפים שבפיסול 
הבבלי־אשורי או האריות המכונפים בעלי דאש־אדם, הידו¬ 
עים מפיחחזי־שנהב שנתגלו בסוריה, בא״י ובמסופוטאמיה. 
אולם מהשוואת הכתובים השונים במקרא הדנים בב" מת¬ 
חוור שדימוי צורתם אינו אחיד • לפיכך אין לדעת מהי מידת 
הדיוק בהקבלה זו. 

ה,כ" שסוכבו על ארון־הברית נתפסו, אולי, כסמל של מגן 
לקודש־הקדשים ז ויש אומרים שהארון עם הב" מסמל את 
המרכבה או את העננים שעליהם רוכב האל בשמים ן גם 
באוגרית נמצאת מקבילה לאל הרוכב על עננים — "רוכב 
בערבות" (השר תה׳ סח, ה). 

ם. ד, קאסוסו, מאדם עד נח, 53-46 , 118-114 . תשי״ג! 

, 1111 ( 1 ״ 1 ; 1896 , 4774 4 / 4 ) 5070 , 14 1/470740 , 774 £1 * 1 ־ז 0 נ/ 6 , 1110 ' 91 . 0 
1101110 4774 001104 !) £ 740/404744474 . 11 1/071 ¥141041 04 / 44014 !£ 
- 11011110 ( 1 ? , 1917 . 4471110 ) 4110714474141 10704104440 / 1071 > 004 . 11 
; 1926 ,( 35 , 6161115110 07 א) 44744 ) 0/40744 £04 , 1711100111 . 11 ״ 1 
- 185 , 154-157 , £ 474 % 4 ) / 7 > 80014 40 ) 7 ,ץ 101 ז 801 זמ 0 !\ \ . 1 
• 01111 . 13 ; 1955 , 162-165 , 04 / 4401 :!£ ,־ 06101 ? . 0 ; 1951 , 188 
" 1963 , 35-40 , 24-25 , 00710444 , 1101 

שם. א, 

הב , במסורת היהדות. ד.כ" הם מן הדברים שהיו 
בבית ראשון ונעדרו מן השני (יומא כ״א, ע״ב), ובאותה 
תקופה כבר לא היחה ידיעה ודאית על צורתם המקורית. 
יוסף בן מתתיהו מעיד, שאין אדם יודע מה היה טיבם, 
משום שלא היו דומים לכל יצור טבעי, אלא משה עשאם 
ע״ם גילופים שראה בבםא-ה׳(קדט׳ ג׳, ר, ה׳! שם ח׳, ג/ ג׳). 
ייתכן שיש בדבריו אלה משום פולמוס נסתר נגד העלילה 
שהיתר, נפוצה בעולם ההלניסטי — שצורת חמור (ע״ע, עמ׳ 
562 ) נעבדת במקדשם של היהודים. — לפי מסורת חז״ל 
היתה דמות ר,כ" כדמות ילדים (סוכה ה׳, ע״ב), ולפי האגדה 
(ב״ב צ״ס, ע״א) "פניהם איש אל אחיו" (במשכן [שם׳ כה, 
כ!) — "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום", ואילו "פניהם 
לבית״ (במקדש שלמה [דהי״ב ג, יג]) — "בזמן שאין יש¬ 
ראל עושין רצתו של מקום". ד,כ" מתוארים גם כזכר ונקבה 
״המעורין זה בזה״ — כסמל של "חיבתן של ישראל לפני 
המקום כחיבת זכר ונקבה" (יומא נ״ד, ע״א), וכן מסופר 
שהיו מראים את הכ" לעולי־רגל. סיפור זה משתלב 
במסורת מאוחרת אחרת (שם), שלפיה היו קיימים במקדש 
השני — שבו נעדרו הב״ עצמם — ״כ״ דצורתא״ [= "מצדי־ 
רין בכותל... או חקוקין בקירות העץ״ — רש״י]. סיפור זה 
ודאי אגדי, שהרי הוא נוגד את עדותו המפורשת של יוסף בן 
מתתיהו. אגדה אחרת מספרת, שכשנכנסו נכרים להיכל 
וראו את ד.כ״ המעורין זה בזה — התחילו מזלזלים בישראל 
(שם שם, ע״ב; איכ״ר, פתיחתא ט'). מסיפור זה ניכר, שעניין 
ד,כ״ — כפי שהם מתוארים במסורת זו — נראה בעיני חז״ל 
מוזר ולא־הולם את אפים של המקדש וכליו, אולי לכך 
מכוונים הדברים ש״מקום ארון וב״ אינו מן המדד,״ [= לא 
ניתן להיכלל בממדי ההיכל הקצובים בכתוב!, ושד,כ" "בנם 
היו עומדיך (ב״ב צ״ט, ע״א). ת 

ד,כ״ — הן אלה שבמקדש, הן אלה שבחזה המרכבה — 
תופסים מקום בתורת-הסוד. בספרות ההיכלות ואצל 
חסידי-אשכנז עסקו יוחד בכ״ שביחזקאל! המקובלים דרשו 
יותר בכרובי המשכן. — כבר בספרים החיצונים מסוף ימי 
בית שני מופיעים כ" כמלאכים המשמשים לפני כסא-הכבוד. 
בספרות ההיכלות שגורה לרוב הקבוצה: כ", שרפים׳ אופנים 
וחיות-הקודש (בניסוחים שתים). לרוב, כ׳ הוא אחד משוכני 


ז׳ היכלות, שהם משבחים אח המלך הקדוש והעלית היושב 
על כסא־כבודו, או משרתים אותו. במקצת מקורות — בייחוד 
שמחוג מסויים של חסידי-אשכנז — בא (בעקבות יחז׳ י׳, 
ד׳) תיאור הב׳ היושב על הכסא — בעל "שעור קומה", 
הזהה ל״כבוד" ול״יוצר בראשית" (שבחזה יורדי המרכבה) 
ומכונה: כ׳ מיוחד או כ׳ קדוש (מקביל ל״כבוד הנאצל" 
בדברי הראב״ד מפושקייר) ז כ׳ זה מתואר שם לרוב כדמות 
העליונה בין המלאכים והתחתונה בעולם האלוהות. יש 
חוקרים שראו בכך גלגול הרעיה הפילוני על הלוגוס שבאמ¬ 
צעותו נברא העולם. בחוג ם׳ העיה כ׳ הוא אחד מבין י״ג 
הכוחות הרוחניים הנאצלים מספירה א׳ (הכוח ה 7 ,ה 8 או 
ה 10 ). — במקורות קבליים כ׳ הוא שכינה או מטטרון, ואילו 
כ" הם מטטרון וסגדלפון. במקורות אחרים, זוג הב" שבמשכן 
מייצג בעולם־האצילות זוג ספירות: חכמה ובינה, או חסד 
וגבורה, או תפארת ומלכות, או נצח והוד. — הזהר נותן 
פירוש מיסטי לדרשות חז״ל בדבר הפניית פניהם של הכ" 
(ר׳ לעיל): כשישראל צדיקים — שרויים ד,כ" בדבקות 
אהבה, ואין מקום לשלטת הדין? ד,כ", כנערי השכינה 
הניצבים משני עבריה, מתברכים ראשונה וממשיכים השפע 
למטה; אך כשחוטאים ישראל— מחזירים ד,כ" פניהם. כמד 
כן מדובר על תפקידם של הכ" כשומרי גן־עדן ביחס לנפ¬ 
שות צדיקים. — הב" מנגנים לכבוד השכינה במשק־כנפיהם 
ומעוררים את שירת המלאכים. בעת שנכנס כד-״ג ביוה״כ 
לקורש-קדשים — שמע זמרתם, ומשהקטיר קטורת נזדווגו 
הם; כילה עבודתו — זקפו הב" כנפיהם כמקודם, לאות 
של עת־רצון לתפילות העם, וכה״ג עתיד לצאת בשלום מן 
הקודש. 

ג, שלום, ראשית הקבלה, 227,220-217,214-212,78 , תש״ח; 
הנ״ל, ידיעות חדשות על ר׳ יוסף אשכנד ה״תנא" מצפת 
(תרביץ, ב״ח), תשי״ם! י. תשבי, משנת הזהר, א/ תס״ו- 
תמ״ו, תשי״ז 2 ; א. עפשסיין, מקדמוניות היהודים, רכ״ו- 
רמ״ח, תשי״ז 2 < י. דן, חוג ה״כ׳ המיוחד׳ בתנועת חסידות 
אשכנז(תרביץ, ל״ה), תשכ״ו! הנ״ל, תורת הסוד של חסידי 
אשכנז, מפתח, ערך: נ׳, תשכ״ח. 

מש. ח. 

ייתכן שקיים קשר בין הב" ובין הדמויות המוצגות 
באמנות האשורית-בבלית כפסלי פרי-ענק מכונפים בעלי 
ראש-אדם, ששמרו על כניסות המקדשים והארמונות בדדר- 


כרוב (בתם יפו! נוצדיח) 
על גלוסיומה טהטאה ה 12 
(עבודת אטל, <זל 1 ) 

י 1 ו- 




לרוב על לוח שן־איל מארסין־מש 
(הטאות הס— 8 ל 6 םה״נ> 





1027 


כרוב, כרוכים — כרום 


1028 


סאבאד (ע״ע), בארסלו־טש ובמקומות אחרים (ור׳ לעיל, 
עט׳ 1025 )! בבימרוד'(היא פלח [ע״ע]) נחשפו םסלים ותבלי¬ 
טים׳ מן המאות ד. 9 — 8 לפסה״נ, של חיות בעלות ראש-אדם 
וכנפיים גדולות. — באמנות הנוצרית הב" מוצגים מן המאות 
ד״ 5 — 6 ואילד, ופעמים רבות הם מהמלים את ארבעת האודאנ־ 
גליסטים, הם מתוארים שם, בעקבות המקרא, כמלאכים בלי 
גוף: כל-כולם מצומצמים לראש, המחובר למערכת של 2 , 
4 או 6 כגפיים (תם׳: ע״ע אחרית־היסים, עם׳ 459 ). לפעמים 
הם עומדים על גלגלי־אש, ולפעמים הם נושאים את ראשיהם 
של ארבע החיות. 

61$ £111111 .׳> 10£10 ס 180 ״< 1 ?ו 08 ?:!£ 80/8 / 0 <£ ,פ 5 טשא ./ע 

3 . 61014x101 1141x10111 $ > ,מ ; 1912 ,.!/) .^^ £118? <1. X .ס 

. 1935 , 0 0/1 £1/10 ?} ; 1890 ,. 06 ,זמ¥י 0 זנ) .ן .ע 

- 1 ; 1913 .£ א , 1913 , 1842 — 1760 

80110 11 7111 . 08 ״ 1 ; 1925 ,. €8 ,חח<תז 5011 £ 

. 1962 ,( 19 ,מז 011110 = 115103 מז ־ 3 תמ 915 ) 0 ( 010 ( 1 

א. ג־ק. 

כרוים (תגסמחסז?־ = *ס), יסוד כימי מתכתי, הנכלל 
בקבוצה 1 /י של המערכת המחזורית, בתת-קבוצה 
שלה משתייכים גם מוליבדן (ע״ע), וולסרם (ע״ע) ואורן 
(ע״ע). מספרו ההידורי; 24 ! משקלו האטומי: 51.996 , והוא 
מורכב בטבע מן האיזוטופים היציבים 50 , 52 ( 84% ), 53 , 
54 > הוכנו גם כמה איזוטופים ראדיואקטיודים מלאכותיים. 

מציאות והפקה. היסטוריה. ריכוזו המשקלי 
של הב׳ בקרום העליון של כדור־הארץ הוא 0.03% — 0.02 . 
אץ הוא נמצא בטבע אלא בתרכוכותיו. בצרו החשוב-ביוחר 
הוא ה כ ר ו ם י ט - אבן חומה־שחורה, שגבישיה אוקטאהדרים 
במערכת הקובית, משקלה הסגולי 4.5 -^ 4 וקשיותד. כ 5.5 .הכ־ 
רומים הוא מינראל מקבוצת הספינל (ע״ע), ועיקרו — גביש 
מעורב של ברזל וכ׳ חסצניים (. 6 * 01 ־?)׳ שהרכבו להלכה 
68% 03 * 01 ו 32% ס־?, אלא שבטבע מקצת ה ס־? מוחלף 
באופן איזומטרי ב 480 < ומקצת ד.כ׳ — ב 1 ^ או ב 1 "־?, 
וכן מעורב י המיגראל בסרפנטץ ובסיליקאטים; לפיכך אץ 
רוב המרבצים הטבעיים'מכילים אלא כ 50% , 0 * 0 . מוצאו 
של הכרומיט ממגמות בסיסיות ואולטרא־בסיסיות, שמהן הת¬ 
גבש בתחילת תהליך הדיפרנציאציה. מיבראל אחר, בדיר, 
של הב׳ הוא הקרוקואים (!ס-סל? — עופרת כרומתית) 
האדום-צהוב. כמויות זעירות של כ׳ כלולות במבנה האזמרגד 
(ע״ע) והאודם (רובץ), והן המקנות לאבנים־טובוח אלו 
את צבעיהן. 

איזורי המרבצים העיקריים של כ׳ הם: בריה״ם (אוראל 
וסיביר הדח־מית־מערבית); דרום־אסריקה (בריח אפריקה 
הדרומית ורודזיה); תורכיה (אנטוליה המערבית); הבאלקאן 
המערבי (אלבניה ויוגוסלאוויה); צפץ־מערב אה״ב (מונ¬ 
טנה); הפיליפינים! קאלדוניה החדשה. 

בצרי-ב׳ נתגלו לראשונה באוראל במחצית השניה של 
המאה ה 18 . ב 1797/8 הכיר ל. נ. ה׳קלז (ם 11 ־ג 1 ן>ט 3 /ו.ז< 1 ״ 1 ) 
בקרוקואיט, ואוד׳כ גם בכרומיט, שהללו הם תרכובות של 
יסוד חדש. שמו (מירר צבע) ביתן לו בגלל 

צבעוביותן של תרכובותיו; חללו שימשו תחילה בעיקר 
הפיגמנטים מינראליים ועאמצעי-עזר בצביעת אריגים. 
המתכת הוכנה 'לראשונה בידי בונזן (ע״ע) ב 1854 ע״י 
אלקטרוליזה של מלחיה. משנות ה 80 ואילך הוכר ערכו של 
הכ ׳ כמרכיב של פלדות אצילות. מאז פיתחו שיטות להפקת 
המתכת בקנה-מידה תעשייני:( 1 ) החור הב׳ החמצניד׳גלמי 
(על הפקתו מכולמיט — ר׳ להלן) ע״י פחם בכור החשמלי 
(מואסאן, 1893 ) — הב׳ המתקבל בדרך זו מכיל בחל ופחם! 
( 2 ) ההפקה האלומינותרמית (ע״ע תרמיט) של כ׳ בקי (ה. 



1029 


כרום 


1030 


גולדשמיט, 1898 ) 1 ( 3 ) גם האלקטרוליזה (של אלום כרומי 
או חומצה כח׳מית [ר׳ להלן]) שוחחה לתהליך תעשייני. 

מ 1910 (בערך) ואילך גדלה תפוקת הג׳ בעולם מאד. 
ערב מלה״ע 11 היתה התפוקה העולמית (בערכי , 0 : 20 ) 
4 * מיליון טון, ב 1960 — כ 1% מיליון טון. ב 1968 הופקו 
כ 4 * 2 מיליון טון 0 2 0 3 בשוד של כ 250 מיליון דולאר. 


תפוקת בצרי כרום (בערכי 3 ס נ ז 0 ) 
בארצות־זזייצוד העיקריות (באלפי סון) 


1968 

1953 

1939 


690 

250 

(1936) 220 

בריה״ם 

516 

324 

73 

דרום־אפריקה 

(1965) 281 

202 

68 

רידזיה 

235 

434 

92 

תירגיה 

161 

206 

60 

פיליפינים 

(1967) 127 

19 

— 

אלבניה 

2,330 

1,670 

440 

כל העולם 


ה כ׳ ושימושיו. הכ׳ הוא התכת לבנה־מבהיקה, בעלת 
גון כחלחל. משקלו הסגולי: 17-19 נקודת-התכתו: " 1,903 , 
גקודת־רתיחתו: " 2480 ! קשיותו: 5 — 5.5 . כ׳ נקי־לחלוסץ 
הוא רקיע ומשיו, אולם המתכת הרגילה — המכילה כמויות 
זעירות של חמרי-לווי (מתכות, פחם וכד׳) — קשה מאד 
ופריכה, והוא הדין בכ׳ המופרש באלקטרוליזה, שבו מוספגות 
כפויות ניכרות של סימוי! כ׳ בצורתו זו ניתן לכתישה לאבקה. 
הכ , הטהור הוא מיליד טוב לחום ולחשמל! התנגדותו הסגד 
לית: ס *־ 13.10 . בטמפרטורה רגילה הכ׳ עמיד מאד 

להשפעות האוויר והמים, אינו מעלה חלודה, ובדקו המתכתי 
נשמר, הוא נמס בחומצות לא־מחמצבות (מלהיות גפריתנית) 
[ד להלן], אך לא בחנקנית, וטבילה בחומצה הנקנית או 
במי־מלכים מקנה לו.פאסיוויות", ז״א הופכת אותו למעין 
מתכת אצילה (פוטנציאל נורמאלי של /י 13 ), לא־מתחמצנת 
ולא מסיסה בחומצות! סיבת תופעה זו — התכסות המתכת 
בקרדם־מגן דק־מן־הדק של תחמוצת.—בגלל ברקו ועמידותו 
משמש ד.כ׳ הרבה כ צ י פ ו י ־ מ ג ן לכלי ברזל ופלדה ולחלקי- 
מכונות! הציפוי נעשה בשימת הגלתוטבניקה (ע׳ע, עמ , 
793 ) או בתהליך ספציפי של כרומאציה — חימום גבוה של 
בחל או פלדה בעטיפה של אבקת־־כ׳. אולם עיקר חשיבותו 
של הב׳ המתכתי — כמרכיב של פלדות אצילות (ע״ע 
בחל, עט׳ 649 ), המצטיינות בקשיותן ובעמידותן לחלודה. 
גם מסגי ניקל (ע״ע) וק 1 בלט (ע״ע) עם כ׳ הם יקרי־ערך 
לטכניקה ולתעשיה בגלל חזקם ועמידוחם, וכן בגלל תכונר 
תיהם הספציפיות מבחינת המוליכות החשמלית וההתפשטות 
התרמית. מסג חשוב של קובאלט־וולפראם־ב׳ הוא הסטליט 
(ע״ע וולפרם, עמ , 925 ). 

תרכובות ה כ/ המבנה האלקטרוני של אטום־הב׳ הוא 
45 ־ 1 >*< 2 1 !ג*ת 18 2 25 2 (ע״ע אטום, עמ׳ 493/4 )! מכאן האפש¬ 
רויות המרובות להופעתו בתרכובותיו בדרגות־עחנות שונות, 
וכן נטייתו ליצירת יונים קומפלפסיים. ערכויותיו העיקריות— 
3 ו 6 , נדירה יותר — 2 . נדירות מאד — 4 ,1 5 . רוב תרכובות 
הכ , צבעוניות. 

בחום גבוה מתחמצן כ׳ מתכתי באוויר לכ ׳ חמצני, 
, 0 * 0 — אבקה ירוקה, ההופכת ב ־ 900 לגבישים ירוקים 
בעלי ברק מתכתי! אבקת־כ' מתחמצנת כבר בחימום מועט. 
כררכן מתחבר כ׳ בטמפרטורה גבוהה גם עם האלוגגים, 
חנקן ואל־מתכות אחרות. תרכובותיו עם פחמן — הקארבי־ 


דים — כגת נ ס,־ 0 — מצטיינות בקשיות גבוהה מאד 
(דרגת 8 — 9 ) ובעמידות רבה־ביותר לחומצות ולבסיסים 
כאחד. בהמסת כ׳ בחומצות (לא־מתמצנות) חזקות נוצרים 
מלחי *•־!ס, כגון הכלוריד , 01 ז 0 והסולפאם 3 ( 804 ) 2 ־ 01 , 
שתמיסותיהם במים והגבישים המתגבשים מתסיסות אלו מר 
פיעים בשלל־צבעים: ידוק-כחול-סגול — הכל לפי הריכוז 
וההידראטאציה דצירת קומ&לכסים עם מים, כגת: 
001 * 29 01 [ 4 ( 0 נ 9 )* 01 ז 0 ], 0 ־ 9 • 012 [ 3 ( 9 2 0 ) 01 ז 0 ], 
013 [,( 0 * 9 ) 1 ! בין תרכובות אלו קיים יחס של אי ז ו¬ 
מרי ה (ע״ע). פן הב׳ הסולפתי נגזחם אלומים סגולים- 
כהים (ע״ע אלום). מ( 111 )־! 0 נגזרים גם כרומיאקים — יונים 
קומפלכסיים צבעוניים, רובם בגוני־אודם, של כ׳ עם אמוניה 
או אמינים! חומר־אב שלהם הוא הית **[,(,^!)•!ס], שבו 
שיירי־האמוניה ניחנים להתמדה במולקולות־מים או בשיירי־ 
חומצות. 

כ׳ תלת־חמצני. * 01-0 , מתגבש דמחסים רומביים אדומים- 
כהים, והואאלמיסהחומציתמובהקת: בהמסתובמים נוצרות 
החומצה הכולמית — 9,0104 , הדוכרומית — 07 ג ז 0 ג 9 , 
ואף חומצות פוליכרופיות — 1 ״, 03 .ז 0 נ 9 , הכל לפי הרי־ 
בוז, החומצות הכרומית והדוכרדטית הן חומצות חזקות, אע״פ 
שאינן מתקיימות בצורה חפשית! ית־־ 0 4 2 ז 0 הוא צהוב, 
יון*־ 2 ,ס ־ ז 0 - אדום! מלחיהן — כרומאטים ודוכרומאטים - 
מתגבשים יפה, והם מתקבלים מכל תרכובות־כ׳ כשהללו 
מותכים עם אלקאלי או סודה באוויר או עם חומר מחמצן! 
למשל: 

, 200 + 0 4 -ז 13 2 0 < 2 ■*- [ 30 ] + 3 3 00 5 א 2 + , 0 *ז 0 
הכולמיט מתפרק בתהליך זה לנחת כרומתי וברזל חמצני, 
וניתן להפריד בין שגי החמרים ע״י שטיפה במים, מאחר 
שהפולמאטים והדוכולמאטים האלקאליים (וכן רוב הדוברר 
מאטים האחרים) מטיפים בקלות במים. כרומאטים ודוכרר 
מאטים מוצקים מתחרים ע״י קליה עם פחם לב׳ חמצני, 
, 01203 + סס + 133002 < ■י- 20 + , 13201-20 < 
המשמש חומד־גלם להפקת כ׳ (ר׳ לעיל). 

כל תרכובות ( 1 /י): 0 הם המרים מחמצנים נמרצים, 
בייחוד בתמיסה חומצית! בתהליך זה מתהפך הצבע בצורה 
בולטת — מארש לירוק: 

30 + 01-203 *־~ 20103 
או: ־ 86 + 70 + -**■ 201 *- ־ 07 2 נ ז 0 

אופי מיוחד יש לתרכובות האורגאניות של ד.כ׳: כ׳ שש־ 
קארבונילי, ,( 00 ) 01 — שיש לו אנאלוגיס בין תרכובות 
הברזל (ע״ע, עמ׳ 637 ) ! כ׳ דובנזני׳ 2 ( 0494 ) 01 — שבו 
נתון אטום־זס בין שני מישורים הקבילים של 
טבעות בנון (ע״ע). בשתי התרבובות הללו 
מספקות'המולקולות האורגאניות לב׳ את ה־ 
אלקטתנים הנדרשים להשלמת קליםת־ 1 ז 3 
שלו. 

השימוש ב תרפובות־כ׳ בטכניקה 
רב מאד. תרכובות־כ׳ מוצקות ולא מסיסות 
מקובלות מאד כפיגמנסים — בציור (צבעי-שמן), ב־ 
צבעות, בדפוס־צבעיס,' בקרמיקה ועוד בגלל צבעיהן 
העזים והיציבים: ירוק — כ׳ קמצני או הידראטים שלו! 
צהוב — עופרת כרומתית ניטראלית! אדום או אורנד — 
עופרת כרומתיח בסיסית! חום — נחושת כרומתית! וכן 
פיגמנטים ורודים, סגולים וכחולים, המכילים כ׳ יחד עם 






1031 


כרום — כרומטוגרפיה 


1032 


קובאלט, בדיל (סטנאט) או פוספאט. בתעשיית־הטכסטיל 
משמשים מלחי־( 111 ) 01 — בדומה למלוזי אלומיניום'וברזל 
תלת־ערכיים — כצרבנים בצביעת אריגים. ב ב ו ר ם ק א ו ת 
משמשים מלחים אלה לעיבוד עורות (ע״ע) משובחים. 

פארמאקולוגיה וטוכסיקולוגיה. ד.כ׳ הוא, 
בנראה, אהד מיסודות-הקרט (ע״ע), בעלי השפעה פיסיולד 
גית על אורגאניזמים שונים. בכמויות זעירות הוא מצוי ברוב 
המזונות ובמי־השתיה, ומשערים שמית האדם מספק לו 
כ 18 ! 80 כ׳ ביום, בעיקר מן הדגניים והקטניות. בניסויים 
בבע״ח נמצא שמניעת כ׳ בדיאטה גורמת עיפוב בגדילה 
והפרעות בחילוף־החמריס, ושתוספת פמויות־קורט של כ׳ 
מגבירה את פעולת האינסולין בקליטת גלוקוזה ובהמרצת 
הביוסינתזה של שומן מסוכר. פעולה זו אפיינית לב׳ תלת־ 
ערכי. 

במנות זעירות אין למלחי-( 111 ) 0 פעולה ניכרת על 
האורגאניזם, ואילו חומצה כרו׳מית ומלחיה ארסיים מאד. 
החומצה גורמת בעור כיבים קשים ואקזמות. בקליטה דרך 
הפה כרומאטים גורמים דלקות חמורות של צינור־העיפול 
ושל הכליות, ומנות של 0.6 ג , ( 1 /י) 0 עשויות להיות ממי¬ 
תות. קליטת אבק של כרומאטים באוויר־הנשימה גוררת דלקת 
באף, הרס החיץ הבין־נחירי, דלקת־הסימפו׳נות, וכנראה גם 
התפתחות סרטן־ריאות. 

י. ק, גוגנהיים, המשמעות החזונתיח של כ׳(הרפואה׳ ע״ה, 

חוב , ט׳), חשכ״שן )!ס .(- 58 ז^ ^ 01 ^ ס-*"־!"ס ,א 
. 0 ) ץ 81111 . 11 ■\י. ; 1953 ,< 1 ? 1 ! 411 וזסו!ן} 1 ס?ז 0 ? 1 . 1 ! 

- ז 1111116 \ ; 1951 ,( 1 , 161215 ^ 1116 0£ ,ג 8 ז 1146£31111 ) 

. 111 ^ £00 111111121105 ) 1041041 <£ ■ 61 י\-.€ . 14 . 0 , 0115501200 

; 1956 ,(. 611 ) ׳( 06 • 1 .£* , 1954 3 ,( 5 ,.ס 61 נ 01 . 160110 . 6 

, 1962 ,( 14 , £011510116 01612111501160 016 ) .€ , 002111 ( 1 .!ל 
0£ . 01 ע £00 $': 11-01110161 ■עא) 1 ^ 4110 . .ש 04111 . 9 > , 02000 £ ? 

״ 1 . 0 - 1 ״ 1121-1£0 . 11 ; נ 1964 ,( 5 , 16011001 . 011601 

־ 1964 ,( 1 ) 161 ) 14 ) 101141 } !׳ €04 . 0 , 500 ק 00 

0 . 

כרומוזום, כרומוסום, ע״ע גנטיקה, עט׳ 77-75 : 
ציטולוגיה! תא! תורשה. י 

?רומופור, ע״ע ?בע. 

פו״ומנ 1 ו(ך״פיד! (מיוד ״!!©נ)/—צבע, ן ־ ו<ן>. 0 כ)-׳ר—רישום), 
בכימיה אנאליטית — טכניקה של הפרדת תערובות 
למרכיביהן, המושתתת על ניצול הבדלי נטיותיהם לספיגה 
בחמרי־ספיגה או לסיפוח לחמרי-ספיחה מסויימים (ע״ע 
אבזורפציה! אדזורפציה); בדה־ זו ניתן להבחין אם החומר 
הנבדק אחיד אם לאו, ואף לזהות את המרכיבים השונים. 
אם תהליך הספיגה או הסיפוח הפיר — ז״א: אם ניתן לחזור 
ולשחרר את המרכיבים השונים מקשריהם לסופג או לסופח 
ע״י מיצוי (אלואציד.) —, נעשית הב׳ טכניקה של הכימיה 
הפרפאראטיווית להכנת מרכיבי התערובת כל אחד בפני 
עצמו. 

יתרונה הגדול של הכ׳ — שהיא מאפשרת הבחנה גם 
בין חמרים שהדמיון הכימי ביניהם רב מאד, ושהיא ניתנת 
להפעלה על כמויות זעירות ביותר של חומר, מעבר ליכלתן 
של שיטות הכימיה האנאליטית והפרפאראטיווית הקלאסית. 

ראשיתה של הב׳ — ניסוייו של הבוטאניקן הרוסי מיכ- 
איל 0 . צוט (•ד 86 | 1 . 0 . 1 \; 1872 — 1929 ) ב 1903 — 1906 , 
שהשיג בדרך זו הפרדה של פיגמנטי העלה הירוק. צווט 
הכין עמוד של אבקת־גיר בצינור-זכוכית יזקוף ושפר י על 
ראשו תמיסה פטרול-אתרית של כלורופיל (ע״ע); הבלורו־ 

ש *.* ג 


פיל נספח אל הגיר, ולאחר התאיידות 
הממם נשאר דיסקוס ירוק בראש ה¬ 
עמוד; עליו טיפטף צווט אתר 
פטרולי נקי, שחילחל בגיר מלמעלה 
רמטה, ויחד עמו ירד בעמוד גם ה¬ 
דיסקוס הירוק תוך התפצלות לשני 
דיסקוסים, בשתי רמות שונות של 
העמוד. מכאן הסיק צווט, שהכלורו- 
פיל הוא תערובת של 2 המרים (כלי־ כ 5 ורוםי 5 ־ 2 וכלורופי 5 -כ 1 
רופיל־צ וכלורופיל-,]) ל פחו״< הנב - ברחסאטוגואפיה טנסוד 

דלים זה מזה הן מבחינת הסתפחותם אל הגיר והן מבחינת 
התמוססם באתר הפטרולי. 

למרות הצלחתו של צוזט, לא זכתה שיטתו בשעתה 
לשימת־הלב הראויה לה, והיא נשתבחה במעט. העניין בה 
נתחדש בשנות ה 30 , כשעמדו ר. קון (ע״ע) ואחרים על 
יעילותה בהפרדת הקרוטנואידים (ע״ע) למיניהם ובבידוד 
הוויטאמין בשנות ה 40 שיכללו וגיוונו את השיטה 
ר. ל. מ. סינג (ע״ע) עם א. ג/ פ. מרטין (ע״ע) וחוקרים 
אנגלים אחרים, והיא היתה לאמצעי-מחקר ראשון־במעלה 
בכימיה ובביו׳כימיה! לסינג ולמארטין (במשותף) הוענק 
פרם־נ 1 בל לכימיה לשנת 1952 . 

תחילה השתמשו בשיטה זו לגבי חמרים צבעוניים בלבד, 
והצבעים השונים שהופיעו בשכבות שונות של העמוד 
איפשרו את מיקומם של החמרים השונים ואת קביעת מספרם 
— ומכאן השם שניתן לטכניקה כולה. אח״כ הותאמה השיטה 
גם לתערוכות של חמרים חסרי-צבע, שאת מקומותיהם 
בעמוד לאחר גמר התהליך ניתן לקבוע בדרכים שונות: 
לגבי וזמרים רבים — הפעלת ראגנטים גורמי דאקציות־צבע 
בחמרים הנחקרים; בחמרים 'מסויימים — פילואורסצנציה 
בהשפעת קרינות מסויימות! בתרכובות המכילות'אטומים 
ראדיואקטיוויים — הראדיואקטיוויוח; ועוד. 

עקרון ההפרדה בכרומאטוגראפיית־הספיחה 
הוא שבין החמרים השונים קיימים הבדלים בחחק הטפיחה, 
וכן הבדלים במסיסות בממס ("המפתח"). לפיכך מהירות 
התקדמותו של כל חומר בעמוד היא הסיכום של שני תהלי¬ 
כים מנוגדים: ספיחה והמסה (אלואציה). המנה הראשונה 
של המפתח המגיעה לראש העמוד ממיסה מקטע מסויים של 
החומר ומובילה אותו לשכבה נמוכה יותר של העמוד, ושם 
נספח חלק החומר מן התמיסה. המנה השניה המגיעה לראש 
העמוד שוב ממיסה מקטע, ובהגיעה לשכבה השניה מת¬ 
רחשים 2 תהליכים: ( 1 ) חלק מן החומר שנספח מן המנה 
הראשונה מתמוסס בשניה; ( 2 ) חלק מן החומר המומס 
בשניה נספח ע״י העמוד. מקדם־הספיחה של החומר 
שבמפתח על פני המטפה קובע איזה משני התהליכים גובר, 
ולכן — גם את מהירות ההתקדמות של החומר בעמוד. 
חומר בעל משיכה חזקה יותר למספח העברתו דרך העמוד 
איטית מזו של חומר שקשרו למספח רופף יותר. ההבדלים 
בגודל מקךם־הספיחה של החמרים השונים גורמים להפרדתם 
על פני העמוד. 

מהירות ההתקדמות של חומר מומם מסויים פרופורציו¬ 
נית למהירות התקדמותו של המפתח באותו עמוד. היחס 
מהירוודההתקדמות של החומר _ 
מהירות-ההחקדמות של המפתח ־־ 1 
( [שיעור הזרימה] ז*י £10 0£ 3:0 •! - ,.מ) 




1033 


פרומטוגרפיה י— כדון 


1034 


מבטא את הספיחה היחסית של החומר בתנאי הניסוי. בציור 

(לעיל) של כלותפיל־ג הוא —, של כלורופיל-< 1 — 

אד אד 

בניסוי של צווט משמש הגיר בפאזה מוצקת 
עומדת, והאתר הפטרולי — כ ם א ז ה נוזלית נעה. 
בכרומאטוגראפיית־הספיחה ניתן להחליף את הגיד בחמרי־ 
ספיחה (או סמרי*םםיגה) אינרטיים אחרים, כגון פחם, ואת 
האתר הפטרולי — בממיסים שונים, הפל לפי טיב החמרים 
הנבדקים. אולם ניתן למלא את העמוד גם באלקטרוליטים 
מוצקים, הסוסחים המרים תוך פעילות יונית' — כ׳ של 
חילוף-היונים. 

חידושם של סינג ומארטין (ר׳ לעיל) בניסוי להפרדת 
חמצות אמיניות (ע״ע) היה בשימוש בעמוד של גל-סיליקה 
בעזרת המפתח כלורופורם: הסיליקה אינה מספחת 
את החומצות, אלא הן נקלטות ע״י המים העצורים בגל. 
במקרה זד, המים הם פאזה נוזלית עומדת, וההפרדה 
בין החומצות באה כתוצאה מן ההבדלים בין מקדמי* 
ההתחלקות שלהן בין מים לכלורופורם, שהם נובעים 
מהבדלי מסיסויותיהן בשני הממיסים, זהו העקרון של 
כדומאטוגראפיית־החלוקה, שגם בה ניתן להש¬ 
תמש במפתחים אורגאניים שונים. 

התקדמות חשובה נוספת בשיטת הב׳ הושגה ב 1944 בידי 
מארטין (ר׳ לעיל), שהחליף אח העמוד של גל־סיליקה 
בגליון־נייר, המחזיק מים בנקבוביותיו. בדרך זו ניתן להפ¬ 
ריד תערובת של המרים באופן שכל אחד ממרכיביה מופיע 
כפס או ככתם על פני הנייר, במקום שנקבע ע״י ה, 11 שלו. 
הכתמים השונים ניכרים ע״פ צבעי התמרים עצמם (בתמרים 
צבעוניים), או ע״ם הצבעים המתהווים בעקבות ריסוס 
בראגנטים מסויימים (כ׳־על־גבי-נייר). שיטת-אנאליזה 
זו עדינה ורגישה ביותר, והיא מאפשרת לבודד ולזהות 
חמרים רבים בכמויות שבין 1 מ״ג עד ץ 1 * מבחינים בשיטה 
זו בין כ׳ יורדת — כשהמפתח יורד לאורך גליח־נייד 
אנכי, בדומה לפיתוח בעמוד־ספיחה, ובין כ׳ עולה — 
כשד,מפתח עולה על-גבי הנייר בעקבות פעילות נימית. 

לשם הפרדת תערובות של חמרים מרובים, מהם בעלי 
ערכי־, 11 זהים או קרובים מאד זה לזה לגבי כל מפתח 
מסויים כשלעצמו, משתמשים בכ׳ דו־ממדית: מריצים 
את התערובת במפתח אחד לאורך הנייר, מייבשים אותו, 



לרומאטונראסה של הידר 1 ליואט של ח 5 בח: הפרדת חוווטווחז 
האסיניות ע״י נרוםאט 1 נרא 6 יזז רדטסוית על־נבי נייר 


ומריצים מפתח שני בכיוון אנכי לראשון! חמרים שתופסים 
יחד מקום אחד לאחר הטיפול במפתח הראשון, נפרדים זה 
מזה במפתח השני. 

שיכלול של שיטה כרומאטוגראפית זו היא כרומא- 
טוגראפיית הרובד הדק: מכסים לוחית-זכוכית 
בשכבה דקה (בעובי של 0.1 — 2,0 מ״מ) של סופח, כגון 
אלומינה, תאית׳ סיליקה וכד׳׳ בתערובת עם גבס, המשמש 
דבק המקשר את הסוסה לזכוכית! על פני שכבה זו שמים 
— בצינורית נימית או במיקרו־פיפטה — טיפה של תמיסת 
התערובת ומטפלים בה בדומה לס-על-גבי-נייר. 

שיטת־אנאליזה רגישה ביותר — אך מצומצמת לחמרים 
הביתנים לאידוי — היא כרומאטוגראפיית-הגא- 
זים, שבה ניתן לפעמים להבחין בתמרים שכמותם אינה 
אלא 12 ־ 1.10 ג/ בס זו חחמרים מועברים בצורה גאזית 


, ע״י גאז-נושא (■!:"•"*ט), המשמש פאזה נעה גאזית 
דרך עמוד של פאזה מוצקת (הגת זכוכית) או — עפ״ר — 
של פאזה נחלית. בשיטה זו מיתוסף על המשתנים שבהם 
נבדלים החמרים השונים זה מזה בשיטות הקודמות (סיפוח, 
מסיסות, פעילות יונית) גם הגורם של לחץ־האדים, ודבר 
זה הוא המקנה לשיטה את רגישותה. 

,(5 א. לויצקי, כרומאטוגראסיה על־נייר (סדע, ט׳, מם׳ 
תשב״ה ז ר. איקן, כרומאטוגראסיית הרובד זזדק (שם, י״ג, 

1.. 5311111311, 103 €!>10 מסי 1 ), תשכ״ו!] ; 1958 , 0 <101X0102102^, 1961, 3,11 ־ £311061 .א , 
0^101110(02102^• 1966 2 ; ] 0. 010(1111^5 - £ £6116, 

, 1969 , 111 ע , ץ 1 /ק 010210 < 1011 < 0 111 411000111 ,{ 6115 ) 

י■ צ. ם. 


כרון 


(׳\< 0 ק 6 ^ 01131-00 ), דמות במיתולוגיה היוונית, 
האטרוסקית והרומית, הקשורה בדימויי עולם- 
המתים. ס הוא בנם של ארבוס אל-המחשכים ושל ניכס 
אלת־הלילה, והוא מעביר בסירה את נפשות המתים, שנקברו 
כדין, דרך הנהרות אכרון וסטיעם אל שערי שאול; כתמורה 
הוא מקבל ממבע קטנה, שאותה נהגו היוונים לשים בפי 
המת. — שמו של כ׳ לא היה ידוע לד״ומרום ולהסיודוס, 
והוא נזכר לראשונה באפוס ,.מיניאס", שרובו אבד, ואוד׳ב 
אצל איסכילום, אוריפידס ואריסטופאנם. לפי פוסניאס (ע״ע) 
נטל הצייר פוליגנומום (ע״ע) מ״מיניאס" קודם לציור 
דמותו של ס, שהופיעה ב־ 
לספה שליד המקדש בדלפוי. 
ס "מופיע גם בציורים על־ 
גבי אגרטלים ("לקיתים" 
[ע״ע עבית, לשון ותרבות, 
עט׳ 583 ]) כזקן מזוקן, ה¬ 
מחזיק במשוט בסירה עמו¬ 
סת נפשות-מתים. באיקונו־ 
גראפיה האטרוסקית הוא 
מתואר כבעל שער פתע 
ועיניים בוערות, ובידו 
פטיש, שבו הוא מגרש׳ מכה 
והורג בתאווה, והשפעת 
תפיסה זו של דמותו ניכרת 
גם במקותת הרומיים (וד־ 
גיליוס, סנקה). בצורה ; זו 
העלה אח' דמותו גם מיכלאנג׳לו ב״יום־הדין האחתף. 



נארח 

(נר אטי מז חמאה ה 4 ?פסה״ג; 
ל!בר> 



1035 


כדון — כדונולוגיד! 


1036 


, 70 * 7055 * 55 * 1 113 * 71 * * 075 ' 11 * 71 * €070715 41 711110 // , 80000 . 5 

62 .ז! ; 1898 , 010705 , 0107071 , 0107071 | ־ ¥35€1 \ . 0 < 1897 
; 1934 , 771071 10 * 4 *^ 007X71, (1*77107* *57X5 י *ץ 1111 

,.ז$ח 011501.1 ז. 115011 ) 1 > . אך בכל אלה אין כדי לעזור 
לנו לגבי תאריכים קדם־סלוקיים. 

ספירות אחדות הן מניין האולימפיאדות (כל 4 שנים, החל 
ב 776 לפסה״ג), המניין הרומי "מייסוד העיר" ( 6 ג 1 זט 3 \ 3 
1113 ) 000 ) החל ב 753 לפסה״ג, המניין היהודי מבריאת־העולם 
ב 3761 לפסה״נ, והמניין הנוצרי שהמציא דיוניסוס אכסיגואום 
ב 532 אחרי התאריך המשוער של הולדת־ישו. אולם ספירות 
אלו הן של כותבי תולדות־העתים, ולא כינויים רשמיים של 
השנים. 

קושי אחר בקביעת תאריך מוחלט, אפילו מצויה תעודה 
מתוארכת, נובע מההבדלים הגדולים שבין שיטות-הלוח 
העתיקות (ע״ע לוח, עמ׳ 338 — 341 ). הלוח הבבלי נתקבל 
ביסודו אצל הפרסים וכן אצל הסלוקים! אלה האחרונים 
קראו לחדשים בשמותיהם המוקדוניים. ביוון נהגו ערי־פדינה 
שונות בלוחות מלוחות שונים, דבר המכביד מאד על תיארו¬ 
כם המדוייק של מאורעות ע״ס הלוח שלנו. עיבודים ותיקד 
נים בלוח נעשו באופן שרירותי, אפילו מנימוקים מדיניים. 
באתונה היה מקובל, בצד הלוח הירחי־שמשי. לוח מדיני, 
שחילק את השנה לפדימאניות (ע״ע ית, עפד 467 ). בתמא 

ג 


נהגו שיטות־לוח שונות, עד שבא יוליום קיסר והתקין את 
הלוח הנקרא על שמו׳ ולוח זה — בתיקונים שהכניס בו 
האפיפיור גרגוריום 111 צ ב 1582 — נוהג עד היום. 

כרונוגראפיה. הלניקוס (ע״ע) היה הראשון שקבע 
תאריכי מאורעות ע״ם ©תבונת אחידה, והוא מניין השנים 
של כוהנות הרה בארגום. טימיום (ע״ע) וארטוסתנם (ע״ע) 
תיארכו מאורעות ע״פ מניין האולמפיאדות. אראטוסתנם, 
שהיה הכרונוגראף "המדעי" הראשון, יצר גם שיטה לתיארוך 
מאורעות בהיסטוריה היוונית ע״י ספירת השנים שבין 
מאורע חשוב למשנהו. 

ב״סדר־עולם" של דברי-הימים שכתב אוזביוס (ע״ע) 
ושהיארונימוס (ע״ע) תירגמו ועידבנו עדי 378 לספה״ג, 
מצויה ©ערכת מורכבת של סינכרוניזמים: מנייד שנים 
מאברהם (העולה בחשבוננו ל 2016 לפסה״נ), מניין למלכים 
ומניין לאולימפיאדות. בפירושו של תאון לחיבורו האסטרו¬ 
נומי של תלמי מצדים תאריכים אסטרונומיים מדוייקים 
לזמני-שלטונם של מלכי בבל, פרם, התלמיים וקיסרי רומא 
וביזאנטיון. 

ראשתי הכרונוגראפים המודרניים — י. ל. סקליגר 
(ע״ע) וד, פטאוויוס ( 1583 — 1652 ) השתמשו במקורות אלה, 
ובמיוחד באוזביוס, לחישוב התאריכים העתיקים במספרי 
שנים יוליאניות. אולם תכופות הסתמכו על תאריכים מוסעים 
שהקדמונים השתבשו בהם, ופעמים לא היו בידיהם אלא 
כתבי־יד משובשים, 

השיטה היסודית לתירגום תאריכים לספירה שלנו היא 
ע״י קביעת התאריך היוליאני בספירה־אחורנית של מניין 
השנים למן עלות דיוקלטיאנוס קיסר ורשימות הקונסולים ה¬ 
רומיים. לגבי תאריכים בהיסטוריה הרומית לפני הנהגת הלוח 
היוליאני ובהיסטוריה היוונית עלינו להסתפק בקביעת השנה 
היוליאנית ובקביעה משוערת של עונת-השגה ע״י סינכרו- 
ניזאציה. התיארוך באמצעות רשימות מלכים וסינכח׳ני־ 
זאציה לגבי המזרח הקדמת כחך בטעות שולית של כ 10 
שנים מהמאה ה 14 לפסה״נ, כ 50 שנה מהמאה ה 17 לפסה״ג 
וכסס! שנה דותר לגבי מאורעות קדומים*יותר. לגבי התקו¬ 
פות שלפני המצאת הפתב חייבים אנו להשתמש בשיטות 
ארכאולוגיות. 

בעיות כרונולוגיות קשות קיימות לגבי מחקר התקופות 
הקדומות של תולדות החברות והתרבויות שמחוץ לתחומי 
העולם המערבי והמזרח התיכון. בהיסטוריה של הודו אין 
לנו תאריך מהימן לפני פלישת אלכסנדר מוקדו! ( 327 
לפסה״נ). ההיסטוריוגראפיה המסרתית של סין מוסרת, 
לכאורה, זמנים ותאריכים מדוייקים ורצופים החל בשליש 
האחרון של האלף ה 3 לפסה״ג. אולם לנתונים אלה אין 
אחיזה היסטורית כלשהי אלא מן ה©חצית השניה של האלף 
ה 2 ואילך, ותאריכים מהימנים אין בידנו אלא מתחילת 
תקופת שושלת צ׳ו המזרחית וה״אנאלים", ז״א מן המאה 
ה 8 לסה״נ ואילך. ההיסטוריוגראפיה המסרתית של י א פ א ן 
מוסרת אף היא רשימה רצופה של קיסרים ותאריכים החל 
בשנת ייסודה האגדי של הקיסרות ב 660 לססה״ג. אולם 
תולדות 900 — 1,000 השנים הראשונות אינן אלא יצירה 
ספרותית רשמית מאוחרת: ידע היסטורי עמום קיים רק מן 
המאות ה 3 — 4 לסד,"נ ואילך, על־סמך סינכרוניזאציה עם 
ההיסטוריה הסינית, ותאריכים מהימנים קיימים רק משעת 
הנהגת הכתב (הסיני) ביאפאן במאה ה 6 . — בעולם 



1039 


כרונולוגיד! — כריך 


1040 


החדש נתקיימה כ׳ מדוייקת רק אצל בבי מיה (ע״ע), 
שפיתחו אותה בשילוב לחשבון־הלוח המסובך שלהם. 
על ה כ ר 1 ב ו ל 1 ג י ה המקראית — ע״ע מקרא. 
וע״ע לוה? ספירה. 

8 / 480 * 188/4744 . 14 418 / 480 ! 487440 /} 040 . 4 448 / 4 ( £10041 , 0111211 .צ .? 

04. 1-111, 1906-191'!; £. £. 20x41x1, 0811111! 4/10 ?41*1, 

- 8178/408 4 0714 מ 014 סס * 0/4 ,(.(מ) 011 נז£ .¥\ . 8 , 8 4 195 
;* 1965 , 08110% 8410010111014 ? ,ץג 1 < £11 .£ , 1965 ,ץ 010% 

. 1968 , 0714 '# 14001004 1/10 /ס 0/4 ,מניתז^^פ .ן £ 

ס. אי. 

כתבום, ע״ע ?־!רתוס. 
כרטוגרפיה, ע״ע קרטוגרפיה. 

- • ש ׳ - 1 : :־ *ז 

ברטין דה — 8 ־ץ 10 ד 16 ! 1611 ) 6 ז!! 0 — (המאה 

ה 12 ), משורר וסופר צרפתי. על חייו ידוע מעט 

מאד; הוא היה אביר שחי בחצרות השליטים הפאודאליים 

בפלאנדריה ובשאמפאניה. מיצירותיו נשתמרו 2 שירים ליריים 

ו 5 "רומאנים" מחודזים. בד״ט היה בעל רעיונות מקוריים 

לגבי תקופתו ובעל תודעה עמוקה לגבי מעמדו כמשורר. 

הוא התנגד הן לאהבה הנואפת, שאותה שרו ושיבחו הטרד 

ברורים (ע״ע). והן לאהבה הפאטאליסטית, כפי שבאה לידי 

ביטוי ביצירת־המופח של זמנו "טריסמן ואיזאוט" (ע״ע). 

הוא נסך תוכן אחר ומשמעות חדשה בסיפורי עלילות 

הגבורה והאבירות, שהיו נפוצים בצפון־צרפח ובבדטאניה — 

סיפורי ״השולחן העגול״ (ע״ע ארתור, עמ׳ 326 ; גריל), 

ויצר סוג ספרותי חדש: ״הרומאן החצרני״ (־ז 11 מ> 1010311 

1015 ). במרבית יצירותיו ביקש להשלים בין עולם התשוקות 

ועולם המוסר, ביו מעמדה של האשה כ״גברת" עריצה וכל- 

יכולה (־מו*!)) ובין מעמדה כרעיה ואשה נשואה (,־מז.ת 1 ־) 

־ 3011 ). גישתו זו מוצגת ברומאן הראשון שלו 1 ־ ־שז£ 

־^ 1 ח£ ( 1165 ז), וכן ב!! 31 ע¥ ( 1175 ז), המטפל באותו 

נושא במסגרת סיפורית אחרת. ביקדתו החריפה נגד האהבה 

הפאטאליסטית מעוצבת ב 5 ־ 0112 "( 1165 — 1170 ), המסקר. — 

בצורה לא־מוצלחת — את המבנה הסיפורי של "סריס־ 

סאן״. הרומאן 101 ־ £30.0 ( 11170 !) ? הושלם בידי סופר 

אחר), שנכתב ע״פ הזמנה, שונה מיצירותיו האחרות בכך, 

שכאן מתוארת האהבה לפי הנוסחה הטרובאדורית. ביצירתו 

האחרונה 1131 ־ 0x0 ? (לפני 1191 ), שאותה לא השלים, ניסה 

כד״ט לנסוך תוכן ומשמעות דתיים במסגרת הרפתקה חצר- 

נית־חילוגית. שני הרומאנים האחרונים האלה זכו לתהילה 

רבה בדורות הבאים ולחיקויים רבים. הן בשירה והן בפרד 

זה! בעקבותיו של כד״ט יצאו(בגרמניה) הרטמן פון אואה 

(ע״ע), וולפרם פון אשנבך (ע״ע), ואחרים.— יצירותיו של 

כד״ט מצטיינות בסימון חי ומגוון, בתיאורים חיצוניים ונפ¬ 

שיים מדוקדקים, בקטעים פיוטייט והומוריסטיים! בזכותן של 

תכונות אלו נחשב כד״ט לגדול המספרים הצרפתיים ביה״ב. 

מ. לזר, קופידון, הגברת והפייטן (קשה, ב׳), תשי*ט< 

. 0 ; 1941 811 מע 1 ת $0 0$1£1118$ ^ 

* 8$ 8$ ? 0771014 ' 4 1€18$ ז 1 ) 1 ת $0 (} 0$011 1 ז( 1 ,תש 0011 

, 8. 1x011115 ..מ ;* 1948 , 8 * 11 * €8 ח $0 ) 8 . 7 48 , 01 1 ?£) $12 * 11 )( 
,׳ 1 ש 10£ ־ 1 . 8 ; 1949 ״ 7 ? 4 01 4 * 0 $4181011 > 7$ 1 ? 111$14 ( 4411 
48 . 01 ,ע 1 קוןג 1 ? 1 ; 1954 , 8 )( 1#8$ . 1$ 811 * £81 ,. 7 * 4 . 1 (€ 
101$ * €01 1111011$ * ,־ £3231 י 1 ג ; 19 57 ו $8 / €8111 י 1 ) 8 18 * 11 ( 101 ( 1 י 7 
. 4 14$$1011 )( 1$ ( 1 214$ ,*)£ £0111 .£ ; 1964 , 81110$$ ' $1% )€ 

. 11 * 1 * £$01 ) '( €71114 481 € 01118 $ *£" 5 01 ./* 1811 ( £111 
. 1966 

ם. ל. 

כרייה, ע״ע מכרה. 

* • 7 ־ * : זי 


כליה (סוקס*, 03x13 ), ארץ עתיקת בפינה הדרומית־ 
מערבית של אסיה הקטנה. פנים־זזארץ הררי, אך 
סמוך לחוף, שהוא מפורץ מאד׳ מתרחבים עמקי-הנהרות 
לשפלות נרחבות ופוריות. 

תושבי ב׳ הקדומים נזכרים בכתובות אכדיות ( £3183 ), 
פרסיות ( £3x1x3 ) וחתיות. נשתמרו כחובות רבות גם בכרית, 
מיעוטן בב׳ עצמה, אחת—יוונית-כרית דו־לשונית—בא¬ 
תונה, ורובן במצרים ובנוביה, ששם שירתו כרים כחיילים 
שכירים. הכתב קרוב לכתב היותי, ואולי נגזר ממנו, אך 
הכתובות לא פוענחו כל־צרכן, משום מיעוט ידיעתנו בלשון 
הכרים; ניכר שאינה שמית ואינה הודו־אירופית, תיתכן 
שהיא קרובה לליקית וללודיח. מרמזים בספרות העתיקה 
ומכמה מימצאים ארכאולוגיים מסתבר, שהכדים היו עם 
אגאי, אולי קרובים ליישוב הברתי הקדום. 

ההתיישבות היוונית באסיה הקטנה בתחילת האלף הרא¬ 
שון לפסה״נ דחקה את הכרים לפנים־הארץ, אך בחלקם 
נקלטו בערים היווניות שהוקמו בחופי כ/ הליקרנסום(ע״ע), 
ואף מילטום(ע״ע), בערים אלו החייוונו הכרים במידה רבה! 
הרולומום (ע״ע) היה בן למשפחה יותית-כרית מעורבת. — 
מן המאה ה 7 ואילך נזכרים כרים הרבה כשכירים בצבאות 
זרים, עד שהשם "כרי" הפך למעין שם־נרדף לשכירי־חרב. 
נראה, שכבר זמן רב לפני-כן השכירו כרים עצמם לשירות 
זרים, דש חוקרים שמזהים את ה״פרי" במל״ב י״א, ד׳, י״ט, 
עם הכרים. 

כ׳ סופחה לממלכת גיגס (ע״ע) מלך לוד; בשלטון פרס 
היתד. פחווה נפרדת. כרים השתתפו במרד היוני ( 500 — 494 
לפסה״ג), ואח״כ הצטרפו ערי-החוף של כ׳ לברית האטית- 
דלית, ואילו בםנים-הארץ הוסיפו למשול הפרסים. במאה ד, 4 
שלטו בב׳ אחשדרפנים עצמאיים מבית הקאטומנם, שהחשוב 
בהם היה מאוסולוס! בימיו חלה התייוונות מהירה של 
הארץ, ולמעשה נעלמו הברים כיחידה לאומית־אתגית מיו¬ 
חדת. ערים בריות רבות פרחו בתקדפד. ההלניסטית, שבה 
היה חלק מב׳ בשלמת התלמיים, חלק — בשלמת הסלוקים, 
חלק — בשלטון רודוס, וחלק — בשלטון פרגאמון. 'מ 129 
לספה״ג היתה כ׳ כלולה בפדובינקיה הרומית "אסיה", עד 
שדיוקלטמום קיסר עשאה לפרובינקיד. נפרדת בדיוקסיה 
"אסיה". 

,( 1 צ , £110 ) 100 ) 0/414 * 10 8/480 ! 074 \ . 4 244 ,[ 31 ״ינ>חנ 81 .[ 

1840 * 0 .£ 00400 ? 1/48 /ס * 04118 * 7/4 ,!?חס( .מ ; 1911 

; 1940 ,( 2 , 1 (. (?-\¥, 8£, X ,ז־ 11 נ 1 :ת £0 ״ 1 , 1937 ,! 80414088 ? 

,מ. 6 ; 1950 , 1-11 , 11407 4140 * 40 4418 ? 004074 ? ( 1 

־ 3118 פ 0 <ן( 1 > 8 ם 861 110 ** 140036308315 , 3 זזאע 01 ס 11168 

. 1965 , 11 ־ 8331x110 *מ* 860 ק 83 
. , י. אש. 

כךיזובךיל, ע״ע בריל, 

כריך (ג־ז 03 ), סוג צמחים רב־שנתיים, מרובה מינים 
(כ 1 x 100 ), הגדול במשפחת הגמאיים (ע״ע). הוא 
מצוי בכל האיזודים האקלימיים, אולם עיקר תפוצתו באיזר 
רים הצפוניים של כדוד-הארץ. צומח במקומות לחים; מיניו 
אפייניים לצומח של אפרים, של בצות ושל אחו אלפיני. ד.ם 
עשבים שגבהם בין 10 0 ״מ ל 1 מ׳-! ערכם הכלכלי מועט. 
מינים אחדים (כגת 0. 3x6113x13 ) הם קושרי חולות הודות 
לשרשיהם המתפשטים למרחקים גדולים — לעתים כמה 
מטרים — במאוזן בקרקע! לצרכי קשירת החולות מגדלים 
אותם באיזורי המיסיסיפי באמריקה. כמה ממיני הב׳ משמ¬ 
שים לתעשיית סזזצלות־שטיחים. 



1041 


כריסולורס, עמנואל — כריספופורום 


1042 


?ךיס 1 לוךס ׳ עמנואל — ;^&נ) 0 ^.גסז x ^ס X (ז סס׳יגי! 4 !£ י — 

( 1350 [ 11 , קושטא — 1415 , קונסטאנץ [גרמניה]). 

מלומד ביזאנטי, מהראשונים במלמדי יוונית באירופה המע¬ 
רבית. כ׳ היה בן למשפהת-המלוכה של הסאלאולוגים. הוא 
הגיע למערב סמור ל 1390 ולימד יוונית בוונציה. יחד עם 
משכילים יוונים אחרים עבר לקאתוליות והתיידד עם הומא- 
ניסטים איטלקים. ב 1397 — 1400 הרביץ תורה בפירנצה והקים 
בה את החוג הראשון במערב של לומדי-יוונית. ב 1400 
הצטרף בפאודה אל הנואל 11 , קיטר ביזאנטיון, שערן■ 
מסע במערב לשם השגת עזרה לארצו מפני התורכים. 
אולם כ׳ לא נלווה אליו בהמשך הטעו, אלא נשאר בפא- 
וויה ושם המשיך בהודאה, ובאותה שעה עסק באיסוף 
כספים בלומברדיה לצורך עריפת מטע נגד התורכים. ב 1404 
חור לקושטא, ולאחר־מכן שוב הופיע פעמים אחדות בוונציה 
כשליח מטעם מנואל ח. בזקנתו חי במערב. ב 1410 
הצטרף בבולוניה לחצר האפיפיור, דהר עמה עבר לרומא 
( 1411 ), לפירנצה ( 1413 ) ולסוף לקו׳נטסאנץ ( 1415 ), שבה 
נערכה אותה שעה וצידה כנסייתית. 'בגלל דבקותו הדתית 
ולמדנותו הרבה הועלתה הצעה לבחור בו כאפיפיור, אולם 
הוא מת לפני שיצא הדבר אל הפועל. 

ב׳ תרם תרומה גדולה להתפתחות ההומאניזם האיטלקי 
במאה ה 15 . מכתביו■׳ ;> 1 מ<ן*ץ 16 (״השוואה״ — בין קושטא 
לרומא); תרגום ללאטינית של ה״מדינה״ לאפלטון ! ספרו 
המפורסם ביותר — 0 ״נ>^ 1 נסק£■ ("שאלות"). ספר-דקדוק 
יווני, בצורת שאלות ותשובות ( 1483 ), שהוא אחד הטפרים 
הראשונים בשפה היוונית שהודפסו במערב. 

; 1885 , XXX ־ 116 )16116114(1116, 1, X1X /ק 0 ץ 110£ < 1 * 8 .£ 

, €014644 40111161 ( 46 $ 011 407166 £ 11£;(2 (6<1 ), €0x764 <)^ג מ 
'***ס ' 4611 11, 7 40111 )>12011(1111 6 16 071^1x1 ^רתרח 03 , 0 ; 1950 
4114 . 04 , 7110015011 . 1 ; 1954 — 1941 י ז 1-11 ,€ . 10,14 סת 116 

• 2411 ?!£ 1 > 0 ג חג!זז £0 ,.){%>* 01 ) 1/16 £041)1 1(011011 £6X014401166 

- 1966 ,(ל . 811141105 1116 * 

ד. י. 

כךיסוסט 1 מ 1 ם, יוסנס, ע״ע י 1 אנס ?ךיסוםטומ 1 ס. 

3 ן*י 0 ט 1 ף, א 2 ר י — 6 ו 1 נן 1$10 ז 1011 ־ 111 ^ 1 — ( 1767 — 1820 ), 
מנהיג כושי ומלך האיטי ( 1811 — 1820 ). ב׳ נולד 
בגרנאדה (לסי גירטה אחרת—בטינט-כריטטופר [היא סינט־ 
קיטס!) שבהודרהמערבית הבריטית." בנערותו היה עבד 
לקצין צרפתי שהשתתף במלחמת־השיחרור האמריקנית, 
ואח״ב עבד לפובדקי כושי בקאפ-פראנטד. (היום — קאם־ 
אאיטין) ? אדוניו שיחררו והשיא לו את בתו לאשה. 

כ׳' הצטרף לכוחותיו של טוסן־לוברטיר (ע״ע), ואח״ב 
היה עחרו הראשי של דטלין (ע״ע)'במלחמתו בצרפתים. 
כשנרצח דטאלין ב 1806 , פרצה מלחמת־אזרחים בין הכושים, 
בהנהגת כ׳, לבין המולאטים, בהנהגת אלכסנדר פסיון! 
במהרה השתלטו פטיו׳ן על הדרום וב׳ על הצפון. תחילה היה 
כ׳ נשיא ( 1807 — 1811 ), ואח״כ הכריז עצמו למלך תתכנה 
אנדי 1 . 

כ׳ — שהיה אגאלפבית — ידע לקיים שלטון חזק ויעיל 
מבחינה מינהלית! אולם המשטר שהקים היה צבאי והתבסס 
על עבודת־כפיה. ״משפט האיכרים״ ( 31 ז 11 ז ^* 0 ) שחוקק 
ב׳ הטריד את עבודת יומו של האיכר לפרטי־פרטיה, וקבע 
ענישה חמורה ואכזרית על כל עבירה קלה כלחמורה. למ¬ 
עשה הפכו כל התושבים לצמיתים, לעובדי־כטיה או לחיילים! 
לצירם יצר כ , אצולה, שהיתה אמורה לשמש מופת חברתי 
ותרבותי דוגמת האצולה הצרפתית, וארמונו בטארטוטי היה 


ניסית לחקות את ודסאי. אצולה זו עוררה את לעגם של 
האירוסים — שנים'מאצילי כ׳ היו דוכם־מארמלאד ורוזן־ 
לימונד. בפחדי מפני פלישה צרפתית מהודשת'בנה כ , אח 
.(302 המצודה האדירה בלה פרייר (ר׳ תכד: כרך י״ג, עם׳ 
עריצותו עודרה התקוממות נגרו, וכשחיל־המשמר האישי 
שלו הצטרף למורדים — התאבד כ/ 
,306 וע״ע האיטי: היסטוריה, ענד 

י 1 ׳י 2 < 1 .? , 11 ; 1928 ) 1 ) 814 ,) 001 :> 411 ס 93 י .ז*י .( , 
81x1( 0(7710473(^, 1936*; £. 1 זסיג!? . 11 . 0 - 0118£5 ״ 
045.), 11. 0.-7/10711111 0071(707) - 0 €077(7(107)4(77((, 

1952. 

אה. א. 

כךיסטופורוס (? 0 ג) 6 ()) 0 ^ק^י) X = "נושא כריסטוס"), שם 
של קדוש נוצרי, דמות עטורה אגדות, שעל רקעה 
ההיסטורי לא ידוע כלום. לסי מסורת אחת היה חייל רומי 
שהתנצר והוצא להורג אחרי עינויים ברדיפת הנוצרים בידי 
דקיוס קיטר ב 250 . אגדה אהדת מספרת על אוכל־אדם, בן 
עם של בעלי ראשי־כלבים (" 6 03x1100 משמ 86 " ), שנטבל 
לנצחת, הוגן בכושר־הדיבור תכה להיות משרתו של האל. 
מכאן השתלשל סיפור על ״ענק מכנען״ ( 03113110115 ), שהיה 
נושא על גבו עולי־רגל להעבירם נהר מסוכן! פעם נזדמן לו 
להעביר בדרך זו ילד — הוא ישו ובהיותו באמצע הנהר 
הש בכובד משאו, ״כאילו הוא נושא את העולם כולו״. — 
פולחנו של כ׳ יצא מביזנסיוץ במאה ה 5 ופשט במזרח וב¬ 
מערב• הוא היה לאחד "הקדושים המושיעים" המקובלים־ 
ביותר, ונחשב לשומרם של ההולכים בדרכים מסוכנות 
ביבשה ובים ולמגן מפני דבר ומיתת־פתאלם! ציורי-פרסקוח 
עממיים של כ׳ מכסים לפעמים קירות שלמים של כנסיות, 
בייחוד במעברי-האלפים בשוויץ. מטבעות־כ׳ שימשו במאות 
ה 16 — 17 כקמיעות. ב 1900 קבעה אותו הכנטיה לפטרונם של 
נהגי־מכוניות, ולוחות-כ׳ למכוניות קודשו ונתברכו בברכת 
הכנסיה, 


כ׳ באמנות. כ' בעל ראש־כלב מופיע באיקו׳נות ביזנ־ 
טיות, בולגריות ורום- 
י־ות. תיאורו כענק 
נושא הילד ישו נפוץ, 
החל במאה ה 12 , ב¬ 
ציור בארצות־השם- 
לה. בגרמניה ובאי¬ 
טליה הצפונית! כך 
ציירוהו, בין השאר, 
דירר, ויץ, אלטדויר• 
פר, ממלינג, ון איק, 
רובנם, ובזמן החדש- 
א. י פלנדו־ן. קורות 
חייו תוארו בפרסקות 
בפאדונה! עינוייו צויירו בידי טינטו׳רטו. פסלים של כ׳ עם 
הילד ישו על כתפיו מצדים בכנסיות רבות, וכך גולף בידי 

בדוגמה. 

* ,י 



א 5 נרכם דירר: 
כרי 0 ם)פ 1 ד)ס חקדוש ( 1511 ) 


,. 0 . 51 , 0110600 ( . 0 ; 1922 , 7 ) 1141 )(/)(! 11 ( 7 ( 1 ) . 74 . 0 , 2 ) 801 .£ 
£<<וו 7 ו/) 7 )/ 1 )( 07 ) ״ 0 ) 011£ < 1 7 ) 0 , 14 * 805001 . 0 .£ . 13 ; 1932 
( 17 ) 1 . 74 . 0 . 111 7 ) 0 ,ץ}} 61 /ו 520 .( ; 1937 .) 714 )^ 07 ) 171 ) 1 . 66 
( 177 (ז)£(!>( 41 < 37 ) 47 . 71 .€ .}(/ ■ 7 ) 0 , 121111 ; 19-43 , 10741 

40 .( ; 1951 ,( 03551 040 .) . £05150111 ) 7111 ) 1 ( 7 )^( 7101 . 771 ( 7 ( 1 ) 
1 ) 770137111 ( 7 ) 517141 , 1560 זג 1 א .£ ; 1955 ,. 0 1 ( 5077 ,? 111 ) 414 < 02 
.£ , 1957 ,( 01 1651641 ׳\ .} .ל( .־מץנ 8 ) 17£ * 77 ז״ 1 *ן 116 * 1 ־ 
1 >ץס!אל 0 \,! 11086 (״הרצח של רוג׳ר אקדויד*), 1926 , שהצ־ 
שיין בסיומו המפתיע. מאז חיברה כ׳ עשרות סיפורי־בלשים, 
שבהם מופיע לרוב הבלש ארקיל פוארו הבלגי, ולעתים 
הרווקה הזקנה האנגליה העלמה מאו־פל. עלילות הסיפורים 
מתרחשות במקומות שונים בעולם,' והן קשורות לפעמים 
בחקירות ארכאולוגיות — בעלה השבי של כ׳ היה ארכאולוג, 
והיא נלוותה אליו במסעיו. סבורים שמבחינת התפוצה הכל¬ 
לית של ספריה היא הראשונה בין סופרי העולם בדור האח¬ 
רון• 

כ׳ כתבה גם מחזות. המפורסמים שבהם: ק 3 !! 36 י 101 \ 
(״מלכודת עכברים״) — מוצג ברציפות מאז פירסומו ב 1950 
רעד היום בתיאטרון בלונדון 056011110111 !? 1116 זס) * 11065 
(״עד התביעה״), 1953 — עובד לסרט נודע, שבו שיחקה 
מדלן דיטריך (ע״ע). וכן כתבה כ׳ רומאנים, בשמה המושאל 

]:ס 30 וח 651 ^\ ץ!ב£\. 

. 1970 ,(ץזג) 1 מזח 1 חס 0 : 3,577 ■סא , 69 , 715 ) 0 .!/ 

0 . 

?ריקמי, סר וילים ?!הוני־ - 11113111 ^ ! 51 

16 !* 1 ! 01 ץ 6 ת 110 ב 19£ ץ 1 ת £€6 — ( 1845 — 1922 ), 

אסטרונום אנגלי. כ׳ עבד במצפה גריביץ׳ (ע״ע), ומ 1881 
עד 1910 היה מנהלו האסטרונום המלכותי. כ׳ הנהיג את 
השיטות הפוטוגראפיות והספקטרוסקופיות (ע״ע אסטרונו¬ 
מיה, עם׳ 794 ) במחקר האסטרונומי והאסטרופיסיקאילי בגרי- 
ניך, ושיפר במידה רבה את המערכות הטלסקופיות, כגון 
ע״י הכללת טלסקום מחזיר בקוטר של 30 אינץ׳, הוא גם 
עמד על החשיבות הרבה שבלקויים (ע״ע) של השמש 
לחקר המרחב הסמוך לשמש והאטמוספירה שלה, וערך מדי¬ 
דות רבות במקומות שונים בליקויים של שנות 1898 — 1905 . 
כ׳ חיבר מאמרים רבים, שבהם סיכם את תגליותיו, וכתב 
ספר בסיסי באסטרונומיה ( 1875 ). 

5 (־יסמל[ (״״!*!!!וס), שמם של 10 מלכים בדאנמארק, 
שרובם מלכו גם בנורווגיה, ומקצתם אף בשוודיה. 

( 1 ) ב׳, 1 ( 1426 — 1481 ! מלך ם 1448 ), מייסד שושלת 
אולדנבורג (ע״ע) בדאגמארק. הוא נבחר למלך דאנמארק 
מטעם האצולה, שנתיים לאחר-מבן ( 1450 ) נבחר גם למלך 
נורווגיה, וב 1457 — למלך שוודיה. אולם ב 1471 התמרדו בו 
השוודים, וגסיוגו לחז 1 ר וללכוד את המלוכה בשוודיה 
גכשל! בכך עורער איחוד־קאלמאד של מדינות סקאנדינא- 
זדה. ב 1460 היה כ׳ — ע״ם החלטת האצולה המקומית — 
גם לדוכס שלזוויג ולרוזן הולשטין, ומאז היו ארצות אלו 
מאוחדות עם דאנמארק באיחוד אישי (עד 1864 ). 

במלכות כ׳ הגיעה האצולה בדאנמארק לשיא כחזה, 
והכתר — לנקודת־רשפל שלו. כ׳ היה מלך אביון, ומשלא 
יכול היה לשלם את הנדוניה לבתו׳ מסר לחתנו, ג׳ימז 111 
מלך סקוטלאנד, את איי אורקני ושטלאנד. — ב 1479 יסד 
את אוניברסיטת קופנהאגן. 

( 2 ) ב׳ 11 ( 1481 — 1559 ! מלך 1513 — 1523 ), נכדו של ( 1 ). 

ב׳ שאף לחדש את איחוד-קאלמאר ולחזק את שלטת הכתר 


מול האצולה, הכמורה וההנזה (ע״ע). בחיי אביו יוהן 1 
(ע״ע) היה כ׳ עוצר נורווגיה, ודיכא ביד חזקה את האצולה 
הנורווגית. לאחר עלייתו למלוכה נשען על המעמד הבינוני 
במאבקו עם האצולה והסתייע בבני אדצות-השפלה במינהל 
הארץ ובפיתוח כלכלתה! סיגבריט, אם פילגשו ההולאנדית, 
מילאה ביעילות תפקיד של שר-האוצר והיחה הדמות המר¬ 
כזית במעין מועצת-כתר של בני המעמד הבינוני שהקים כ/ 
הוא פירסם ססר־חוקים חדש, שהצטיין בדאגתו לאיכרים, 
לבעלי־המלאבה ולסוחרים הזעירים, דאג למתן חינוך לבני 
המעמדות הנמוכים, בלם את האצולה והכמורה והגביל את 
כוחן של הגילדות, ולשם בלימת השפעתה של ההאנזה דאג 
לפיתוחה המסחרי של קופנהאגן והטיל דמי-מעבר כבדים 
על אניות זרות במצר אירסון ( 1 > 11 נו* 6 ! 0 )! דבר זה גרם 
לסיכסוד עם ארצות־השפלה. 

כ׳ עשה 3 מלחמות עם שוודיה, כדי לדכא אח פרישתה 
מאיתוד־קאלמאר, עד שב 1520 ניצח אותה והוכר במלכה, 
הוא חגג את נצחונו ב״מרחץ־הדמים של סטוקהולם" 
( 8.11.1520 ), שבו הוציא להורג את האצילים השוודים שהיו 
אותה שעה בעיר. אולם, כעבור חדשיים בלבד פרצה בש¬ 
וודיה מרידה, בראשותו של גוסטו וסה (ע״ע גוסטו 1 ), 
ששמה קץ לאיחוד־קאלמאר. האצולה הדאגית התקוממה 
אף היא נגד כ/ שמדיניותו עשויה היחד. להפוך את המלוכה 
ממוסד נבחר למלוכה תורשתית תקיפה, והמליכה תחתיו את 
דודי פרדריק, כ׳ ברח לזלאנד שבארצות-השפלה. 8 שנים 
לאחר-מכן ניסה כ/ בראש צבא-שכירים מארצות-השפלה, 
ללכוד שוב את המלוכה וכבש את אוסלו, אך ציו נוצח 
בקרב, ובצאתו לדאגמארק למו״ם עם דודו המלך נאסר, 
למרות ההבטחה שניתנה לו, והוחזק בכלא עד מותו. 

ב׳ היד, מושל מוכשר, אמיץ ודעתן, אך נוקם ונוטר, 
אכזר ורוקם מזימות נוסח נסיכי הרנסאנס באיטליה. כמותם 
עשה לקידום התרבות והאמנות, והזמין לחצרו את אראסמוס 
מרוטרדאם, את דיו־ר (שצייר את דיוקנו) ואחרים. 

( 3 ) כ׳ 111 ( 1503 — 1559 ! מלך מ 1533 ). במות אביו, 
פרדריק 1 , ביקשה מועצת־הממלפה להמליך את בנו הצעיר 
של פרדריק, כדי למנוע את עלייתו של כ׳ — שנטה אחרי 
לוחר — לשלטון! רק שלזוויג והולשטין הכירו בשלטתו 
של ב׳. פרצה מלחמת־אזרחים, בעלת אוגד דתי וחברתי גם 
יחד — לפי שהאיכרים והעירונים רצו להחזיר לשלטון 
את כ׳ 11 ועזרו לראנזה שלחמה בדאנמארק. כ׳ ניצח את 
אויביו הקאתולים והוכר ב 1534 כמלך, וב 1536 היכר, את 
ההאנזה, והשלים את דיכוי מרידותיהם של האיכרים והעי¬ 
רונים. אותה שנה הונהגה הרפורמאציה בדאנמארק, והלו* 
תראניות היתד. לדת-המדיבה. אדמות הכנסיה הופקעו. מונו 
הגמונים חדשים — ששוב לא היו חברים במועצת־הסמלכה 
—, וב 1550 פורסמה ״הביבליה של המלך כ׳ 111 ״ — התרגום 
הראשון של כתבי-הקודשילדאניח. כ׳ הצטרף לברית השלי¬ 
טים הפרוטסטאנטים במלחמתם בקיסר קארל ב 1542 — 

1544 , אך נמנע מלהצטרף למלחמת הברית השמאלקאלדית 
ב 1546 (ע״ע גרמניה, עם׳ 436 ). — הוא חיזק את מצמד 
הכתר, אך גסיובו להפוך את המלוכה לחודשחיח לא הצליח 
סופית■ 

לגבי נורווגיה ציינה מלכותו של כ׳ הכבדה בשיעבודה 
לדאנמארק. מועצת-השלטון המיוחדת שלה בטלה, וכ׳ לא 
נבחר כלל למלכה של ארץ זו וראה אותה ככפופה לכתר 



1045 


כריסטין — כריסטץ דח סיזן 


1046 


הראני, הוא הנהיג את הרפורמאציה גם בנורווגיה, אך כתבי־ 
הקודש והתפילות לא תורגמו לנו׳רווגית אלא הונהגו בדא- 
נית, ונמצא ששפה זרה אחת — הלאטינית — הוחלפה 
במשנה. גם באיסלאנד הונהגה הרפורמאציה, אך שם 
שימשה לפולחן הדתי שפת־הארץ. 

. 1944 י(. 1 מ) 8 ־ 1 

( 4 ) כ׳ 17 ( 1577 — 1648 < מלך מ 1588 ), נכדו של ( 3 ). 

כ׳ הגיע למלכות כילד, ועד 1596 שלטה במדינה מועצת- 
עוצרים. אח״ב דאג כ׳ לפיתוחה הכלכלי והתרבותי של 
ארצו: תמך בייסוד חברות מסחריות (חברת הודו־המזרחית 
וחברת הודו-המערבית), שקד על פיתוח הצי והמספנות, בנה 
עדים חדשות (כגון גליקשסאס על חוף האלבה׳ שאותה רצה 
להפוך לנמל מתחרה בהאמבורג) ופיתח עדים ישנות. קופנ־ 
האגן שיגשגה והתקשטה בבנייני-פאר בסגנון הרנסאנס < 
אוסלו, שאותה שיקם, נקראה על־שמו כריסטיניה עד 1924 , 
כשהוחזר לה שמה הקודם. 

כ׳ ביקש להרחיב את גבולות ממלכתו בצסון־גרמניה. 
מדיניותו גרמה להסתבכות דאנמארק בשתי מלחמות נגד 
שוודיה ( 1611 — 1613 < 1643 — 1645 ) ובמלחמת 30 השנים 
נגד הקיסר. מלחמות אלו פגעו בפיתוחה של הארץ ונסתיימו 
ללא הצלחה < אך הן לא הורידו את קרנו של המלך, שגילה 
בהן אומץ־לב אישי רב, והוא זכור לטוב במסורת ההיסטו¬ 
רית העממית של הדנים. המלחמה השניה בשוורים, שבמה¬ 
לכה פלשו הללו לילאן, נסתיימה בוויתורים טריטוריאליים 
מצד כ׳, שכללו שניי מחתות בצפוו־סקאנדינאוויה ואת האיים 
גוטלאנד ואזל. 

. 1928 § ^ 10 ^ 0 ^ / 0 2 ¥ , 1 (€ , 16 ) 03 \ י ן 

( 5 ) כ׳ 7 ( 1646 — 1699 < מלך מ 1670 ), נכדו של ( 4 ). 

כ׳ ביקש לחזק את המשטר האבסולוטי שכונן אביו, פרדריק 
111 , ע״י הגדלת הריכוזיות, ולפיכך התנגדה לו האצולה. 
במאבקו עם האצולה נעזר בבני המעמדות הנמוכים ובבני 
הולשטין, שמקרבם מינה רבים מנושאי-המשרות. בשאיפתו 
להוריד מגדולתם את האצילים ביקש כ׳ ליצור שני מעמדות 
חדשים, של פקידים ושל בני המעמד הבינוני העליון. 
הדמות המרכזית בשלטון, בשש השנים הראשונות למלכותו 
של כ/ היה פדר שומאכר, בן המעמד הבינוני שהיה לרוזן 
גריפנפלד < ־הוא ניהל בכשרה את ענייני המדינה כקאנצלר, 
עד ישיב׳ אסרו בעקבות תככים. מ 1676 ניהל כ׳ עצמו את 
ענייני השלטה — בהצלחה מועטה. מלחמה היתד. בינו לבין 
שוודיה ( 1675 — 1679 ) בנסיונו לכבוש חזרה מהשוודים את 
סקונה, אך הנסיה נכשל. 

( 6 ) כ׳! ¥1 ( 1749 — 1808 < מלך מ 1766 ), בנו של פרדריק 
7 . כ׳ היה רופס בשכלו, וסמוך לעלייתו למלוכה נטרפה עליו 
דעתו. ענייני המדינה היו נתונים בידי מדינאים שונים, כגון 
סטרואנזה (ע״ע), רופאו ומאהב אשתו של כ׳, הג־גולברג 
ואנדראם ברנסטורף (ע״ע, עם״ 869 ), ששלטו ברוח האבסו¬ 
לוטיזם הנאור.' ב 1784 נתמנה יורש-העצר לעוצר תחת כ/ 

( 7 ) כ׳ 7111 ( 1786 — 1838 < מלך נורווגיה ב 1814 , מלך 
דאנמארק מ 1839 ), בן אחיו־החורג של ( 6 ). ב 1813 נתמנה, 
כנסיך כ׳־פרדריק, לעוצר נורווגיה. ב 1814 נאלצה דאנמארק, 
שתמכה בנאפוליון, לוותר על נורווגיה לטובת שוודיה, אולם 
הנורווגים רצו בעצמאות והמליכו עליהם את כ״-סרדריק. 
מלכותו היתד. קצרת-ימים, לפי שהשודדים פלשו לנור- 
מגיה, וכ׳-פרדדיק נאלץ להתפטר (ע״ע נורוגיה). במות 


בן־דודו, פרדריק 71 , עלה כ׳-פרדריק למלוכה בדאנמאדק 
כב׳ 7111 . הליבראלים, שתלו בו תקוות בשל החוקה הדפוק- 
ראטית שהעניק לנורווגיה בהיותו מלכה של ארץ זו, נוחלו 
מתקוותם. כ" היה אדמיניסטדאטור כשרוני, אך בעל נטיות 
אבסולוטיסטיות. הוא ביקש להביא את שלזודג־הולשטין 
לאיחוד מלא עם דנמארק, וטיפולו בעניין זה י תרם להחרפת 
הבעיה ולמלחמה ב 1838/9 . כ׳ פעל לקידום התרבות והמח¬ 
קר בארצו, ועסק בעצמו במדעי־הטבע. 

0% . 14 ,0 ; 1943 ,///ע . 0 ׳!מ £0 , 14 * 1,1117 

1963 , 1814 

( 8 ) כ׳ )ט ( 1819 — 1906 < מלו ב 1863 ), מייסד שושלת 
זונדרבורג־גליקסבורג, שהיתה ענף צדדי של שושלת אולדג־ 
בורג < במות פרדריק 711 , שהיה חשוך בנים, ירשו כ׳, בהת¬ 
אם לחוק הירושה שנתקבל ב 1853 . בראשית מלכותו ביקש 
כ׳ להפוך את שלזוויג לחלק בלתי-נפרד של דאנמארק ר 
להפרידה מהולשטין. דבר זה גרם למלחמת 1864 , שבה נקרעו 
שלזוויג-הולשטין מדנמרק (ע״ע, עם״ 902 < גרמניה, עם׳ 
453 ). במאבק המדיני, שהתנהל רוב ימי מלכותו בין מפלגות 
הימין והשמאל בדאנמארק, השתדל כ׳ להרחיק את השמאל 
מן השלטת, אולם ב 1901 נאלץ להסכים להקמת ממשלה של 
השמאל — הראשונה בתולדות דאנמארק. — כ׳ השיא את 
בנותיו לאדוורד 711 מלך בריטניה ולאלכסנדר 111 קיסר 
רוסיה* בנו וילהלם עלה על כסא יוון כגאורגיום 1 (ע״ע), 
ונכדו קארל הומלך על נורווגיה כד.וק 1 ן 711 (ע״ע, עם׳ 922 )< 
לפיכך נחשב בזקנתו לאב-זקן של בתי-המלוכה האירופיים. 

* 1906 .€ £מ £0 ,שסגזסב!*! 

( 9 ) כ׳ 1947—1870) x < מלך מ 1912 , מלך איסלאנד 
ב 1918 — 1944 ), נכדו של ( 8 ). הוא עלה למלוכה אחרי מות 
אביו פדדריק 7111 . ב 1918 , כשזכתה איסלאנד בעצמאות 
מלאה-כמעט והקשר בינה לבת דאנמארק הועמד על הכתר 
בלבד היה ב' גם מלך איסלאנד, עד שניתקה זו, במלה״ע 11 , 
קשר זד. עם דאנמארק והפכה לרפובליקה. 

בתקופת הכיבוש הגרמני במלה״ע 11 ( 1940 — 1945 ) שמר 
כ׳ על מעמדו, ולא נכנע ללחץ שהופעל עליו מצד הכובשים. 
כשגברו פעולות המרי בדאבמארק ב 1943 , הוחזקו המלך 
ומשפחתו למעשה כאסירי-בית בארמונם. כשביקשו הגר¬ 
מנים לחייב את יהודי דאנמארק לשאת אות־קלון (טלאי- 
צהוב), הודיע כ׳ שגם הוא יענוד טלאי זה, והגרמנים ביטלו 
את תכניתם מפני הודעתו. — על שמו ניסע בישראל 
"יער כ׳". 

. 1947/8 , 1-11 ,^•ע>זמ<מ><£ ^' $1107, 0. X ץ 8 .ן 

ב. ד. ג. 

?רי־ 9 ?זץ דה פיזז — 18311 ? 10 < שת 1511 ז 01 — ( 1364 , 
ונציה — 1430 [ז], מנזר פואסי [ליד פאריס]), 

משוררת וסופרת צרפתיה, ממוצא איטלקי. היא גדלה 
בצרפת, וב 1378 נישאה לאציל הפיקארדי אסת קאסטל* 
לאחר מותו ב 1389 , התמסרה לעבודה ספרותית לשם פרנסתה 
שלה ושל שלושת ילדיה, והיתד, למשוררת מפורסמת בצרפת. 
לעת זקנתה פרשה למנזר. 

בשירתה הלירית והדידאקטית, שהיא בהתאם לרוח זמנה, 
רבה האלגוריה (ע״ע) ורבים החזיונות. מקבצי שיריה: 
€ןנ 31 (< 16 ) 61 1 ת 3 רח 3 '^ €3 () 3113 ( 1 0011 ("מאד, בלדות של אוהב 

1 גבירתו״) | 5 ' 0111 וו 31 '£> 111611 311 11116 }£ (״ מכתב אל אל 



1047 


כריסמץ דה פיזן — כריסמינח 


1048 


האהבה״) % 11056 13 110 סס (״דבר על השושנה״) — 
שבו היא הגינה על כבוד הנשלם שחולל בסאטירה של דן 
דה מן (בספרו 11056 1013 > ״ 110013 ["סיפור על השושנה"], 
פרק שני)! 006 ) £01 10 > 100 ) 3 ) 111 ( 1 ("תמורות הגורל"), 
הגדולה ביצירותיה בחרוזים, היא סאסירה על החברה בת־ 
זמנה, ובה אוסוביוגראפיה מעניינת של המחברת. בפרוזה 
חיברה, בין השאר, יצירות היסטוריות ודידאקטיות, כגון: 

01 ־ 1 53£6 10 > 0106015 011065 (£ ) 6 5 ) £31 165 > 16 ^ 13 6 ״! 

/י 01131165 ("ספר על פעולותיו ומידותיו הטובות של המלך 
החכם שארל זו״*); 05 )ש 6 ׳י 015 !) 165 > 6 )^ 13 06 ("ספד על 
שלוש מידות טובות")—אוסף שיעורים במוסר לחינוך נשים 
בשכבות שונות של החברה. 

בשנה האחרונה של חייה, לאחר נצחוגותיה הראשונים 
המופלאים של דן ד׳ארק (ע״ע), חיברה כ׳שיר־תהילה עליה, 
^' 6 63006 ( 016 ' 06 ״ס * 1 — הראשונה בשורה האדופד, 
של יצירות ספרותיות שנכתבו על הבתולה מאורלאן בידי 
משוררים וסופרים בלשונות שונות. — כל יצירותיה של כ׳ 
בשירה יצארלאור, ב 3 כרכים, ב 1886 — 1896 . 

; 1882 , 1 ) 0401 > 1 ) 1 ,) 111 11 1 . 4 . 04 , 8081116311 .ם .£ 
, 11161 ? .( ■א ; 1885 . 4 . 01 . 1 > ))/ 1 )¥\ , 14 11 ) 11 ) 1 , £0011 .? 

,)■ 1441 ) 1111 ס ) 14 {> 4 {< 11 >ז$ס 61 ) 1144 ) , 1430 — 1364 . 4 . 1 (€ 

. 1927 

9 . 



בח־סטינה — 3 ״ 1 ) 5 ״^ — ( 1626 , סטוקהולם — 1689 . 

^רומא). מלכת שוודיה מ 1644 עד 1654 . כ׳ היתה 
בתו היחידה של גוססו 11 (ע״ע) אדולף. כשנפל הלה בקרב 
ב 1632 , היתה כ׳ בת שש, 
ובשוודיה הוקמה מועצת־ 
ע 1 צרים, שחבריה היו גם 
אפוטרופסית של המיו־ 
עדת־למלוך < למעשה 
שלט במדינה אבסל אוב־ 
סנשרנה (ע״ע). לב׳ ני¬ 
תן י חינוך מחמיר כשל 
נער, והיא רכשה את 
מיטב ההשכלה של דורה. 
כבר בנערותה הצטיינה 
בכשרונות גדולים, ב- 
תשוקת־דעת ובכוח-רצון 

עזי היא םמע - מ־יסטינה, מלכת שיוריד. 

חקי־נערות והקדישה זמנה ללימודים. מגיל 14 שיתף אותה 
אופסנשתה מחנכה בסוד השלטה ובישיבות הממשלה. 

ב 1644 הגיעה כ׳ לפרקה והיתד! למלכה. מיד נתגלה גם 
הצד האחר שבאישיותה: אנוכיותה, עיקשותה ואי-התסש- 
בותה ביועציה ושריה, ואף לא בצרכי המדינה. היא הסתכ¬ 
סכה עם אובסנשרנה, לפי שראתה בו את איש האצולה 
שביקשה לצמצם את סמכויות הכתר, וכן לסי שהתנגדה 
למדיניותו המלחמתית בדנמארק ובגרמניה בתקופת מלחמת 
30 השנים. אולם היו שפירשו את התנגדותה לאוכסנשרנה 
כביטוי לקנאתה במעמדו הרם, ואת חתירתה לשלום — 
כנובעת משאיפתה להמעיט את דמותו, וגם להיפטר מדאגות 
המלחמה כדי להתמסר ללימודיה ולשעשועיה. עכ״ם נתנה 
כ' ידה לעשיית שלום עם דנמארק ב 1645 ועם הקיסר ב 1648 
(ע״ע וסטסליה, שלום-). 

ב׳ לא הירבתה לעסוק בענייני הממשל והמינהל בשוודיה, 


שהיתה בעיניה פרובינציה נידחת. עיקר התעניינותה היתד, 
במדיניות הגבוהה ובחיי התרבות של צרפת, ארצות-השפלה, 
איטליה וספרד. את זמנה בילתה בחברת מלומדים, סופרים 
ומוסיקאים בני אומות שונות — רבים מהם קאתולים. היא 
נודעה ברחבי אירופה כ״מינדווה של הצפון", דקרט (ע״ע), 
שאותו הזמינה לחצרה, היהימצווה להשכים קום יום-יום כדי 
ללמד אותה סרק בפילוסופיה. ממקורביה היו דיפלומטים 
משכילים, אנשי שגרירויות המעצמות הגדולות בסטוקהולם, 
גם אצילים זרים, אנשי־צבא והרפתקנים, שהציעו לה את 
שירותיהם. למקורביה — שמהם היו, כנראה, גם מאהביה — 
העניקה תאדי-אצילוח גבוהים וגם מענקים כספיים גדולים. 
סזרנותה גרמה נזק רב לאוצר־חמדינה, ודבר זח — יחד עם 
נסייתה לקאתוליות — הרחיק ממנה את לב חעם, למרות 
דאגתה לטיפוח החינוך וההשכלה בשוודיה וחמתה לכמה 
תיקונים לפיתוח המחר והמלאכה. 

כ׳ היתד! מאורסה לבן-דודה קארל גוססאו (אח״כ המלך 
קרל x [ע״ע]), אולם ב 1649 ביטלה את אירוסיה והודיעה 
שאין בדעתה להינשא לאיש, וע״ס הצעתה ובהסכמת מועצת- 
המלוכה נקבע קארל גוסטאו ליורשה. ב 1650 רמזה לראשונה 
על מגפתה לוותר על המלוכה, אך שריה — ואופסנשרנה 
בראשם — הניאוה מזה. אולם ב 1654 התפטרה סופית, לאחר 
סידור כספי עם אוצר-המדינה, ומיד עזבה את שוודיה ופנתה 
לרומא; בדרכה שמה עברה לקאתוליות. האפיפיור אלכסנדר 
11 ע ערך קבלת־פנים מפוארת למומרת רמח-הסעלה, ולא 
יצא זמן רב עד שביתה ברומא הפך בית-ועד לחכמים ולאמי 
נים, וגם למחרחרי מדנים מדיניים. הוצאותיה המרובות על 
החזקת חצרה שקעוה בחובות. כ׳ התערבה במדיניותה של 
מדינת־הכנסיה, ובן ניסתה להשפיע על המתרקם בחצרות- 
המלוכה של המעצמות הגדולות, בעת מקורה בצרפת 
ב 1657 , בקשר לאחת ממזימותיה המדיניות, ציוותה להרוג 
בנוכחותה את אחד מחצרניה (שהיה, אולי, גם מאהבה), 
שחשדה בו בהפרת אמון. עם פותו של קארל X ביקרה 
בשוודיה והודיעה שאם ימות יורשו קארל ^ x ללא יורשים 
תחזור ותתבע את הכתר לעצמה * אולם היא בדרשה להס¬ 
תלק מכל תביעה כזאת תמורת מענק כספי נוסף ולעזוב את 
שוודיה. עד מותה ישבה ברומא ונודעה כנדבנית, אספנית- 
אמנות ופטרונית של אמנים > בין אנשי־חסוחה היו ברביני, 
סקארלאטי וקורלי. היא גם הגבה על זכויותיהם של יהודי 
רומא. את האוטף הגדול של יצירוח־אמנות שאצרה באר¬ 
מונה הורישה לחשמן המלומד אצולינו, שגם הוא היה מוחזק 
מאהבה. 

העובדה שנתו של גוסטאו אז־ולף, הלוחם לפרוטסטאב־ 
טיוח, עברה לקאתוליות ודהרה על כתר שוודיה היתה 
בשעתה סנסאציה גדולה באירופה, ונדרשו לה הסברים רבים. 
הנימוקים הפםיכולוגיים*םובייקמיודים לצעדה זה אינם ברו¬ 
רים כל-צרבם. הסברה שדקארט הוא שהשפיע עליה בכיוון 
זה אינה נראית'כלל. איין ספק שהתעניינותו? של המלכה 
בשאלות דת ופילוסופיה היתד. אמיתית, וכנראה דבקה בתחום 
הדח ברעיון הצורך באיחודן־מחדש של הכנסיות הנוצריות, 
כשם שבתחום המדיניות הדגישה את הצורך בריבונות המלך 
למען סדרי החברה. — הערכת אישיותה ומעשיה של כ׳ 
שנויה במחלוקת בין ההיסטוריונים והפסיכולוגים. דמותה 
מתוארת בגון שלילי במחזה "כ׳ המלבה" של ססרינדברג 
(ע״ע). 



1049 


כריטמינה — כריסצ׳ן סיינס 


1050 


, 1 * 071 ) 1 * 0 ,ז 6 ז 551 ג 0 .£ ; 1909 ,( 7 * 4 * 510 ) 0 . 0 ,ז 10 ץגד , 1 
.? ; 1944 ,* 11 ** 51 * 4 * 112 * 7 ,. 0 , 03516111311 ,[ ; 1939 , 177-278 
. 71 ; 1958 ,* 11 ** 5 * 4 ,€ , 11131 * ; 1951 ,* 4 ^* 51 * . 0 , 1.112 16 > 
71 * 11 * 7 * 51 / 0 . 0 , 810156 . 5 ; 1966 2 ,,£{ !! 0701171121 ,מ 3 מוץא 
; 1966 .■*ל> 712 * 07011 , 6101111 ^ 0 ; 1966 ,(תרג , משוודיה) 
. 1968 ,.ס * 7 *** 1 @ , 5435500 .ס 

אה. א. 

כךיסטצץ־ץ' ( 1 *״ט*ג 51 מ 01 ), העיר השניה ב^דלה בניו¬ 
' זילנד (ע״ע)< 166,000 תושבים, עם פרבריה — 

2584300 ( 1969 ). 

כ׳ היא עיר־נמל בחופו המזרחי של האי הדרומי והגדו¬ 
לה והחשובה בערי אי זה. היא תרכז של מינהל ושל 
מסחר ותעשיה למישורים החקלאיים הפורים שמסביבה. 
תחילה תבזו בה מפעלים לעיבוד התוצרת החקלאית ולייצור 
מוצרי-חלב, עורות, צמר ובשר; לאחר מלה״ע 11 התפתחו 
בה תעשיות של מתכת, טכסטיל, עז ועוד. בעיר אוניברסיטה 
( 5,750 סטודנטים ב 1968 ), שנוסדה ב 4873 ומוסדות השכלה 
גבוהה אחרים. — ה׳ נוסדה ב 1850 בידי מהגרים מאנגליה, 
ובתיכנונה, בתכניתה ובסיגנון־הבניה של בחיה דומה היא 
לערי־חוף של דרום־אנגליה, היא ידועה כ״עיר־הגנים" של 
ניו-זילנד. 

בה' כ 1 x 100 יהודים — הקהילה היהודית השלישית 
בגדלה בניו-זילנד, 

כךיסיפ 1 ס — ?סז״״קטקא — ( 280 [ז] לפסה״ג, סולוי 
[קיליקיה] — 207 [ז], אתונה), פילוסוף יווני; 

ראש אסכולת הסטואה (ע״ע) אחדי זנון מקיטלז (ע״ע) 
וקלאנתס. כ׳ עיבד ופיתח את תורת הסטואה "העתיקה" 
לשיטה כוללת, והכשיר את הקרקע לסטואה "התיכונה", 
שהשפעתה על ההגות הפילוסופית המאוחרת היתד, רבה 
ביותר. חיבוריו דנו דיון שיטתי ב 3 חלקיה הראשיים של 
הפילוסופיה העתיקה: לוגיקה, פיסיקה או תורת-הטבע, 
אתיקה. סופרים עתיקים מייחסים לו מאות חיבורים; אך 
מהם הגיעו לידינו קטעים בלבד, ועיקר ידיעותינו עליו באות 
לנו ממקורות מאוחרים יותר׳ המרבים להרצות את משנתו 
ולצטט את דבריו. 

בתחום הלוגיקה פיתח כ׳ את חורת־ההקשים של 
אריסטו בכיוון של פורמאליזם מסובך, מבוסם עליסמאנטיקה 
ועל תחשיב־הפסוקים (ע״ע הגיון, תורת ה־, עמ׳ 357/8 ) : 
הדיאלקטיקה הפכה בידיו מאמנות למדע ממש. — ת ו ר ת¬ 
ה ט ב ע של ב׳ היא פיסיקה, קוסמולוגיה ומטאפיסיקה כאחת, 
ועיקרה — ך ט ר מ י נ י ז ם חמור. משנתו מושפעת מהדק־ 
ליטו 0 (ע״ע), והיא רואה בלוגוס (ע״ע) את היסוד והעיק¬ 
רון המדריך של העולם, ואת התגלמותו — ב א ש, שממנה 
מתהווים כל שאר היסודות ושהיא הקובעת את הסדר ביניהם, 
הסדר הקוסמי. העולם נתפס תפיסה מוניסטית, שלפיה קיים 
רק חומר — הגופים, ואילו עולם המהויות האידאליות של 
אפלטון בטל. העיקרון העליון, האש, לא זו בלבד שהוא 
מזוהה עם התבונה, אלא גם עם האלוהות; הוא מקיים את 
העולם בסדר תבוני מושלם, בשרשרת אידסופית של סיבות 
ותולדות; סופה של שרשרת זו בעוז בראשיתה, ונוצרת 
מחזוריות נצחית של מהלך העולם. המציאות כולה מוקפת 
והדודה ״פגומה״ (□!!ס^ = רוח, נפש — אולם במשמעות 
גשמית!), שאינה משאירה בה דווח או חלל ריק; לפיכך קיים 
"מתח" בין כל חלקי המציאות, באופן שתנועת כל אחד מהם 
מושפעת מתנועות כל האחרים ומשפיעה עליהן. הכל כפוף 


ל״גורל״ (), שאין סטיה ממנו. הכרח גורלי זה 
(״אננקי [ע״ע]) מאפשר לנבא את העתיד — ומכאן הצדקה 
למאניטיקה. כ׳ מתייחם לגורל בחיוב מלא, שכן הוא מזהה 
אותו עם "ההשגחה" (";סע^ז!), שהיא ערבה לכך שכל 
הקורה הוא הטוב והנאות ביותר. — חורת-הנפש של כ׳ 
אף ״היא מאטריאליסמית ונאטודאליסטית; הוא מניח קיום 
של כוח מרכזי (״הגמוניקון״) של הגוף — מרכז התפיסה 
והתודעה שמושבו בלב [ולא במוח — כדעת הרופילום 
(ע״ע)] ושפועל בכל תיפקודי הגוף, באיברי־החושים, באי- 
ברי־ההולדה, בדיבור, ופעולתו אף היא תוצאה פן "המתח" 
הקיים כינו ובין בל חלקי הגוף. 

לזהות של ההכרח, הגורל וההשגחה במשנתו של כ׳ יש 
השלכות חשובות על תורת-המידות שלו — עיקרה 
של ההגות הסטואית. כ׳ משתדל ליישב אח חירותו של 
האדם עם הדטרמיניזם הנוקשה של העולם. אמנם, בהיות 
העולם וזמרי כולו, ידע ודאי עליו מתקבל רק ע״י ידיעת 
הגופים,"שכל הקורה בהס״קורד, בהכרח; לפיכך אף תמונת־ 
העולם הנקלטת בתודעתו של האדם היא מחוייבת־המציאות 
ומחוייבת-ההיגיון. אולם החכם, המכיר את גופו ואח מקומו 
בטבע, הפשי לסדר את חייו בהתאם להכרתו זו ולמנוע 
עי״כ מעצמו אכזבות וטבל; הוא יודע לעקור משורש את 
ההיפעלויות ( 501x1 >״) שפקוח בגוף ולכוון את חייו בתבונה 
ע״פ חוקי־הטבע: הוא פועל "בצורה המתאימה" (או 
״הנאותה״ [׳ 01 * 1 ־ 001 * ]) — רעיון הקרוב לרעיון המרכזי 
של תורח־ד,מידות של שפינוזה (ע״ע). 

ש. סמבורסקי, חוקות שמים וארץ: הקוסמוס של היוונים, 
129 — 149 , 160 — 189 , תשי״ד; * 477 * 07 ** 0 ) 5 ,ת 11 תז\> .׳י . 13 
. 71 * 07 ( 7 * 2 , 01116112 ? ; 1923 , 11-111 , 10 * 7 * 2771 * 71 ) * 77 * 77 * 1 * 0 

-* 11 ו<}*' 1 * 6 * 21211 * 11 111 , 1 >ת 1110 ז( 116 -* 1611 ז 1 ז 5 . 4 > ; 1938 ,€ 
0 * 1101 11 * £11 '£ ,נת 01 תג 1 \ 1 . 0 ; 1950 , 1 ( 7 * 110111 1 * 4 ** 0102 ** 7 
,*( 7177 ** 110 ! 7 * 1 * 071 '/ 1 * ,€ , 81611166 .£ ;* 1940 ,. 0 0 * 071 * 7 * 2 40 
;* 1957 ״ 1 286 , 11 , 71 * 1 ) 171 )* 5 . 1 * 0 ,ץ 116 ! 011 . 99 ;* 1951 
. 1959 , 1 * 5101 * 1 ) 1 )ס 1 ** 1 ץ 1 !£ ,ץ 515 ז 11 נ 11 ז 831 . 8 

א. ע. ש. ־ ס. 

כריסצ׳ן ם י י 03 (שם 1 !ש 1 ם 01815113115 ["המדעהנוצרי"]). 

שמה של עדה (פת, כנסיה) נוצרית, מיסודה של 
מרי אדי (ע״ע) ב 1876 . השם מציין הן את משנתה הדתית 
של הפת, הן את אירגונה הכנסייתי. 

כ״ס רואה את עצמה כמבוססת על דבריו של ישו ופעלו. 
משנתה הדתית היא מעין אידיאליזם קיצה, שכיסוד משמ¬ 
שת לו האמונה בקיומו־בפועל הבלבדי של האל — מזה, 
ובאפסותו של החומר — מזה. האל העליץ והאין־סופי 
הוא הכוח, כוח-הרוח, היחיד. המציאות כולה היא באל 
וביצירתו ההארמונית והנצחית, שהאדם הוא חלק ממנה 
כצלמו של האל. הטבע והאדם כאחד — רוחניים הם במהו¬ 
תם. בל הנברא הוא טוב, ואילו הרע — החומר והאירועים 
בחומר: החטאים, המחלות והמוות — אינם מציאות אלא 
הזיה: איו להם קיום אלא בתודעתם המוטעית של בני־אדם. 
החטאים, המחלות והמוות אינם ממשיים אלא במידה שהם 
נראים ממשיים לאדם. כ״ם מכירה גם בבנו של האל — 
המשיח, וברוח־הקודש — "המנחם האלוהי". ישו מגלם את 
אחדותו של האדם עם האל, וסמכות הסליחה, שניתנה לישו, 
מעידה על האהבה האלוהית. האדם נגאל מכל רע בידי המ¬ 
שיח׳ האמונה, החיים והאהבה; על-סמך האמור במתיא צ, 8 , 
מאמינה כ״ם שבכוחו של ישו נרפאים החולים ומודברים 
החטאים והמוות. "הריפוי" הוא מושג-יסוד במשנתה של 



1051 


כריסצ׳ן סיינס — כרישים 


1052 


כ״ם והייעוד העיקרי של המעש הדתי שלה. הריפוי אינו נם 
אלא דבר אלוהי־טבעי. החלה היא תופעה רוחנית— "טעות" 
של תודעתו של האדם, ויש להתגבר עליה לא ע״י טיפול 
רפואי אלא ע״י תיקון הטעות של האמונה בקיומו של החר 
מר, של הרע ושל המחלה. כ״ס רואה את עצמה כ״שיטה 
מדעית של ריפוי ע״י האמונה״ — ומבאן שמה. — הפולחן 
בכנסיות כ״ס נערך בצורת קריאות מן הביבליה ומספרה 
של מרי אדי, בליווי שירה ותפילה. 

תנועת כ״ם מאורגנת באיגוד כנסייתי, שלו סניפים ("כנ¬ 
סיות") באה״ב ובארצות רבות אחרות. "פנסיית-האם" בבוס¬ 
טון היא הסמכות העליונה של כ״ס! היא מנוהלת ע״י ועד־ 
מנהלים, שחבריו ממנים בעצמם את יורשיהם, דור אחרי דור, 
מימי מרי אדי ואילך. מספר הכנסיות המאוגדות בכ״ס היה 
ב 1965 ' כ 3,300 ב 57 ארצות, רובן הגדול באה״ב, ובהן 
כ 7,000 ״פעילים״ ( 301115011618 !?) — מרפאים ומנהיגים רד 
ועיים. האיגוד אינו מפרסם נתונים סטאטיסטיים על מספר 
חבריו. אולם מעריכים שב 1967 נמנו עליו באה״ב כ % מיל¬ 
יון חברים. התנועה הקימה מערכת של אמצעי־תקשורת 
להסברה ולתעמולה, שלהם השפעה ניכרת על דעת־הקהל 
באה״ב גם מחוץ לשורות מאמיניה. היא מדל יומונים, שבו¬ 
עונים וירחונים> היומון ! 4011110 ^ . 8 . 01 1116 ׳ תופס מקום 
חשוב בעיתונות האמריקנית. — באנגליה קיים מ 1912 ענף 
של כ״ס ושמו 065120 $21 ז 6 ׳\ 11 ו 1 _ 1 1116 0£ ? 8111 ״! £6110 
1£0 ״ 1 0£ (״חבורת התיכנון הכללי של החיים״)! בגרמניה — 
- 61 ׳>י 2 1 ז 116 :>$) 1611 > 621102 ^ £61 50113£1110116 ת 1$86 ז> 151110111 ! 011 
68 * ("התנועה הנוצרית־המדעית של הענף הגרמני"), שנוסדה 
ב 1897 בידי מךי שן (? 16 ) 56 16 ! 43 א) בהאנובר! בשוויץ — 
1101161 ז 1$ •! 011 ■ £1:6161 1 > 1 ! 3 < 1 ! 6 ז 681 ! 0 מ 03 ! 150110 ! 6126 ז> 80111 
ת 6 :ז 50113£ מ 56 ("איגוד ארצי שווי צי של ד׳מדעים הנוצריים 
הדוסשיים"). 

במרוצת הזמן קמו תנועות-בת ופלגים של כ״ם באה״ב 
ובאירופה. הפלג החשוב ביותר הוא ) 0 5011001 ,ץז 01 ס 7116 
ץ:ו 13111 ! 1$ ! 11 ס ("אחדות, ביה״ם לנצרות"), שנוסד ב 1889 
בקנזס סיטי בידי בני-הזוג צ׳ארלז ומירטל פילמור (־ £111 
6 ! 0 מ!). עמדתו מתונה מזו של כ״ס! כמותה עוסק הוא ברי¬ 
פוי המחלות ב״שיטה רוחנית", אולם יחד עם זה הוא מכיר 
במציאותם של החומר ושל המחלה. ענף גרמני של איגוד 

1 \ו הוא 1:3101:1801168 ? • £111 13£1 ) 6861150 ס'ץ:ז 11111 0611180116 

1 מ 111 מ 1516 ז 1 ! 0 ("חברת־יוניטי הגרמנית לנצרות מעשית"). 

1 ( 105 ( 1 /?> 5 ( 11 0 ( 11 ( 15011 5 )(! 10 ^$ 111 ) 1115101-1 , 51111111 ? . 0 
; 1941 ,. 5 .( 01 (ס ( 5101 ( 11 0 ( 1 ) ( 11011 01111 1 ( £5111 51 \ £0 
. 5 . 011 , 1948 ,(((/,) 1050 ((!? 01 ( 01 . 5 .( 01 ,- 1 ־ 51618 ./י\ ,מ 
( 00 \ ץ) 1 ( 111 7111 , 83011 . 14 ; 1958 ,(( 70110 . 5 . 011 , 11 ־ 81311 
. 1966 ,( 151 ( 55115 ( 5€1 ( 5 ץ( 1 ק 1510 (! ,• 1 ־ 1161111 .( 1 .מ ; 1962 , 5 ( 11 ( 0 

9 . 

כךי#ים, קבוצה גדולה של ד ג י - ח ם ח ו ם (ע״ע דג, דגים, 
עמ ׳ 905/6 ), המהווים, לפי אחת משיטות המיון 
הזואולוגי, את אחת מ 2 הסדרות של דגים אלה — ב ר י ש¬ 
אים ( 561301111 ) — שהשניה לה היא סדרת הבטיים 
(ע״ע)! אולם קיימות צורות־מעבר בין שתי הסדרות. לסי 
שיטות-מיון אחרות הב" הם על־סדרה או תת־מחלקה של 
דגי־חסחום, שבה נכללות 4 סדרות. 

על הפילוגנזה, על עיקרי מבנה הגוף, על החושים, על 

דע • 

דרכי-הרביה ועל תכונות כלליות אחרות שלהם כדגי- 


ססחוס — ע״ע דג, דגים, עמ' 905/6 ! וכן ר׳ שם, עמ ׳ 899 , 
910 , 921,914 ! וכן ע״ע ביצה, עמ׳ 496 . 

מסימניהם המיוחדים: גופם צד, דמוי-פלך, ומכוסה 
קשקשים. בניגוד לבטיים, בשלד־הראש (ע״ע גלגלת, ציור 1 ) 
הלסת העליונה מחוברת ע״י זיז לקופסת־המוח. 7-5 סדקי- 
זימים פתוחים בצדי הראש! הנחירים מרוחקים ונפרדים מן 
הפה (ע״ע דג, עמ׳ 903 , ציור 11 א). בגב, לפני פתח הביב, 
1 — 2 סנפירים (במינים אחדים — בעלי קוצים)! סנפירי־ 
החזה חפשיים! סנפיר־השת חסר בקבוצת הקוצניים (ר׳ 
להלן)\ איבר-התנועה העיקרי הוא סנפיר־הזנב, שהוא 
הטרוצרקלי: עמוד-השדרה כפוף כלפי מעלה, האונה הגבית 
גדולה' והגחונית קטנה. ד.כ" הם דגים גדולים, ורק מינים 
מועטים ארכם פחות מ 1 מ׳; ואילו הקטן־ביותר הוא 
$! 11 > 11311010813110311 !>$, שארכו כ 20 ם״מ, וכנגדם יש ענקים 
המגיעים ל 15 — 20 מ׳ (ר׳ להלן). 

ד.כ" מצויים בימי כל האיזורים, פרט לאנטארקטיקה, והם 
מרובים ביותר בימים טרופיים ותת־טרופיים. בדרך־כלל הם 
דגים פלאגיים, החיים עד לעומק של כ 1,000 מ׳! מינים רבים 
שוכנים על קרקע־הים, ליד חופים, במים רדודים. מינים 
אחדים נודדים וחיים בלהקות. 

כל הב" טורפים. רבים מהם שחיינים מצויינים, שרודפים 
אחדי טרפם, שעיקרו דגים ודיונונים! יש מהם שמסוכנים 
גם לאדם. שוכני קרקע־הים ניזונים בעיקר מסרטנים ורכיכות, 
שאת קליפותיהם הם מסוגלים לפצח. גדולי ד׳כ" ניזונים 
בעיקר מפלאנקטון. 

לגבי מ י ו ן הכ" עדיין לא הושגה תמימות-דעים בין הזו¬ 
אולוגים. בסדרה כ 250 מינים, הנמנים על כ 15 משפחות (לפי 
דעה אחרת — 19 ), שאותן נוהגים לחלק ל 3 קבוצות. ( 1 ) 
בקבוצה הפרימיטיודת ביותר נכללות משפחות של מינים 
בעלי 6 — 7 סדקי-זימים, מיתר-גב וסנפיר־גב אחד; רובם 
שוכני קרקע־הים. מהם מצויים בים־החיכון: 1011115 ז 3 ־ 1 >ק ££6 
10 ־ 61 ?, שארכו כ 2 מ׳! £1156115 £16x311011115 , שארכו עד 8 
מ׳. — הסוג הטרודונט ( 1001115 > 0 ־ £16101 ), הנפוץ באוקיאנוס 
השקט וההודי; הוא מן הפרימיטיוויים שבכ״,-( 2 ) על הקבוצה 
הגדולה ביותר נמנים ד,כ״ הטיפוסיים, בעלי 5 סדקי־זימים, 2 
סנפירי-גב וסןפיר-שת. הסוג העשיר במינים הוא הכריש 
( 118 מ 1 ! 0113 ! 03 ), הנפח בימים החמים! מיניו פלאגיים, ניזו¬ 
נים מבע״ח שונים, וכן מפסולת הנזרקת מאניות, שאותן הם 
מלווים כשחיינים מצויינים! המין הטרופי 8 ג 1 ז 16 ? 10 ! 1613 ז 1 .ס 
מסוכן לאדם המתרחץ או השט בים. כמוהו גם הכריש הכחול 
( 21300115 11135 ?ץ 01 ), הנפח בים־התיכון "ובאוקיאנוס 
האטלנטי, לרוב הרחק מן החופים! ארכו 4 — 5 מ/ המין 
3 ן 1111 ? 1 ׳\ 6 זכ 1000010111 !?\" שגופו משוך ודק וארכו כ 1 מ' 
היה מצוי לפנים רק באוקיאנוס ההודי ובים־סוף ועבד 



כריש־תן? ($נתנ 1 ב! 135 זג 011 זג 0 ) ע?נחונו צפודים ד נ י־דבק 



1053 


כרישים — כריתות 


1054 



גריש־לוויתן ( 115 קץ 1 1111100x1011 ) 


בשנים האחרונות דרך תעלת־סואץ גם לים־התיכץ. מן הסוג 
כדישון ( 405:610$ ?), שמיניו ארכם 1.5 — 2 •מ׳ והם חיים 
על קרקע חולי בקרבת החוף בעומק של 10 — 15 מ׳, ידועים 2 
מינים המצדים בחוף הים־־תיכוני של א״י. בכרישון המצד 
( 4.03015 ?) קיימת שליה המזינה את העובר. בדומה ליונקים. 
אחד המינים המסוכנים ביותר לאדם הוא ־ז 03 ב 101 > 0 ז 3 ו 01 ז 03 
4131-135 >, שןדלו עד 8 — 10 ם׳ ומשקלו 7 — 8 טון, בעל שיניים 
משולשות ששוריות. הוא שחיין מהיר, שוחה לצדי אניות, 
וחודר לפעמים לתוך מפרצים ונמלים( הוא אחד הזוללים 
הגדולים מבין הנד, הבולע את טרפו בשלמות. המין 135  11 ו 03£1 !> 5 ) — שוכני קרקע־ 
ים, בעיקר באוקיאנוס האטלאנטי ובים־התיכון, דומים בצו¬ 
רתם החיצונית לבטיים < הם חסרים סגפירי־שת, וסנפיר-הזנב 


שלהם מנוון! בסיסי סנפירי־החזה ספשיש ומורחבים בצורת 
כנפיים (מכאן שמם), — כ" מ שורי י ם (- 1 ז). ששני קרקע־הים באוקיאנוס השקט וההודי — 
גם הם קטנים, וסימנם הבולט: חרטש ארוך מאד ומשונן 
משני צדדיו כעץ משור! בבסיסו חוסי־מישוש. הם נבדלים 
מדגי־משור (ע״ע) בסדקי־הזימים שבצדיהם. 

הכ׳ היחיד של ימי־הצפון הוא כ ר י ש ־ ה צ פ ו ן (-! 500 
3105 נ 1 ס: 00 ז:> 1 ת! 010505 ) — ששן קרקע-הש, ניזון מדגש, 
כלבי-ים ועשות-מים. 

הערך הכלכלי של הכ " נובע משמנם של מינים 
שונים (בייחוד הכדיש-הענק, הקוצן, כריש־החול), שהוא 
עשיר בוויטאמין וראוי לאכילה, וכן מעורם הקשה, המשמש 
מקור לעבודות־בורסקאות(עור-שאגרין למעילי־גשם, ארנקים 
וכד׳). בכמה ארצות (אמריקה הלאטעית, אוסטרליה) משמש 
גם בשר הב' למאכל, לאחר ייבוש או מליחה. ציר ר,כ" 
הוא ענף של הדיג העולמי, בשיטת הדיג הדמדסאלי (ע״ע 
דיג, עם׳ 341 ). השלל העולמי ב 1966 היה'ל 430,000 טון. 
מכריש־ענק התפוקה היא כ 2,500 ק״ג שמן לבל פרם. 

הב׳ והאדם. אע״ם שדק פחות ם 30 מינים מבץ 
250 מיני הב" עשויים לפגוע באדם, אימת הכ׳ מוטלת על 
עובדי־הים ועל המתרחצים יותר מזו של בע״ח אחרים 
שסכנתם לאדם גדולה־לסעשה ישר. הסיפורים על תקיפות 
כ" מרובים מאד, אך מהימנים רק בחלקם. באה״ב הוקמו 
מכונים לחקירת דרכי התנהגותו של ד.כ׳ בכלל ובשעת 
תקיפתו בפרט ולמציאת דרבים לצימצש סקרי הפגיעה. 
נמצא, שתקיפות אדם ע״י כ" אירעו כמעט רק במים חמים, 
באחור שבין ״ 43 רוחב צפוני ו* 43 רוחב דרומי, ורק 
במקדש נדירים מאד במים קרים. מסתבר, שהכ׳ מודרך 
לתקיפה ע״י חוש-הראיה ממרחק קטן בלבד, ואילו ממרחק 
גדול יותר הוא נמשך אל סרסו ע״י חוש־הריח! סכנה מיוחדת 
נשקפת לבני־אדם פצועים בים, בגלל ריח הדם הפגרה את 
ד.כ". בחופי־רחצה ננקטים אמצעי־דחיה נגד כ": תכשירים 
כימיים (כנץ נחושת אצטאתית), גדרות או עמודי־חשמל, 
רשתות־דייגים. 

1116 0£ 151168 ?) 1 ) 71 ( 4 ( 51 ,ז 56111-0666 . 0 .עו - ׳ 81861011 . 8 .מ 
60 ^ 3/6016 , 11385 .מ ; 1948 ,( 1 , 1130:16 ^ נ 11 ז 0 א 681610 ^ 3 
, 1 ,. 8101 . 4 .( 11041 ) 1107 } , 2 ) 1 ׳^ 131186 £[ ; 1949 , 7/016 . 14 
,' 1962 ,. 112417% , ) 5/1071 , 6800 [ק<ןס 0 . 4 ג .ע ; 1961 ,( 2 
, 16101 ? . 11 " 1 ; 1962 , 70277 ( 07 ^ 1 41 ( 01  311 ש£ * 1 
— להבדיל מ״כ׳־ד,אבירים" שבסוריה! הם אף בנו 
בה ארמון על יסודות נבטיים, והושיבו בה הגמון. כ׳ נכבשה 
בידי צלאח א-דין ב 1198 . אח" כ ישבו בה אמירים מן 
האיובים, שביצרו את העיר מחדש* מאוחר יותר ישב בה 
משבה-למלך ממלובי. 

כךכוך ( 4 ££ ), עיר בצסון־מזרח עיראק, על אחד 
מיובלי הזאב הקטן, למרגלותיהם של הרי כורדים- 
טאן* 177,000 תושבים ( 1965 ), חבם כורדים ותורכמנים. 
העיר העתיקה בנדה על תל, המעיד על יישוב רצוף מימי- 
קדם (וע״ע ארפחה). עד אחרי מלה״ע 1 היתה כ , עיר קטנה, 
ובראשית שנות ה 20 היו בה פחות מ 10,000 תושבים * עיקר 
התפתחותה של העיר המודרנית חלה מסוף שנות ה 20 , 
עם ניצול שדות־הנפט שמסביבה, המספקים את רוב תפוקת 
הנפט של עיראק. כ׳ היא מושב הנהלת חברודהנפט העירא¬ 
קית, וממנה יוצא צינור-הנפט — המתפצל לשלוחות אחדות 
— לים התיכון: הצינור הסגור לחיפה, והצינורות לטריפולי 
שבלבנון ולבניאס שבמוחה. ב 1966 הושלמה הנחתו של 
צינור גאז טבעי, המשמש את תעשייתה של בגדאד. בב׳ 
בית־זיקוק לנפט, ובקירבתה, על הזאב הקטן, מפעל הידרו¬ 
אלקטרי. — הכורדים (ע״ע) טוענים לבעלות על כ׳, כחלק 
מכורדיסטאן (אוטונומית או עצמאית). 


יהודים. בתחילת המאה ה 20 התגודדו בכ׳ כ 200 
משפחות יהודיות. במלה״ע 1 סבלה הקהילה רבות, בייחוד 
ב 1918 , בעקבות הקרבות בין התורכים והבחטים. לאחר 
שהוקם השלטון הבריטי בעיראק, ובעיקר לאחר שהיתה כ׳ 
למרכז הנפט, גדל בה מספר היהודים* במפקד 1947 נמנו 
בה 2,350 נפש. רוב יהודי כ׳ עסקו במסחר ובמלאכה, אך 
הקהילה נשארה דלה, מסוגרת בשכונתה, ולא הקימה מוסדות 
חינוך, בחאות וסעד משלה. ב 1913 נפתח בה בי״ס עממי של 
כי״ח, שנסגר עם פרוץ מלה״ע 1 . ב 1934 נוסד בי״ס יהודי 
בעיר בנדבת אליעזר כדורי (ע״ע), אך הוא נסגר ב 1943 , 
מח 1 םר כספים, ולא בפתח מחדש אלא ב 1945 , בידי המחתרת 
היהודית (ע״ע עיראק: יהודים). בשנות ה 40 נמצאו בב׳ 
צעיחם יהודים שהצליחו לסיים בי״ם תיכון ממשלתי, ומהם 
שרכשו גם השכלה גבוהה. רק אחרי מלה״ע 11 יצאו מעטים 
מן היהודים משכובתם ובנו להם בתים מחוצה לה. — יחם 
חאוכלוסיה המקומית ליהודים היה, בדיך־כלל, עויין, אף 
שלא נערכו בהם פרעות. — ב 1950/1 עלו כל יהודי כ׳ 
לישראל, 

י. קר. ־־ ח. י. כ. 


כרכם ( 00115 ־ 01 ), סוג צמחים חד־פסיגיים ממשפחת 
האירוסיים (ע״ע), ובו כ 80 מינים, המצויים באיזור 
הים־תיכוני ובדרום־מערב אסיה. מיני הב׳ הם צמחי-פקעת 
בעלי שושנת עלים סרגליים. הפקעת עטופה מעטה קרומי, 
רשתי או סיבי* היא חד־שנתית, ובנויה מן הפרקים הבסי¬ 
סיים של הגבעול (ע״ע גאופיטים, עמ , 155 ). העטיף בעל 6 
אונות רחבות, המתמשכות לציבור דק וארוך מאד. צבע 
הפרחים לבן, סגול או צהוב. לפרחים 3 אבקנים מעורים 
מידיהם אל העטיף, שחלה תחתית, עמוד־עלי אחד, המסתיים 
ב 3 צלקות. צוף המופרש סן השחלה עולה בציבור הדק 
אל פי העטיף* הוא ניתן להשגה ע״י פרפרים קטבים ודבוחם. 


הפרי - הלקט המתב¬ 
קע ב 3 קשוות ומפיץ 
זרעים רבים, בעלי 
בליטות עסיסיות* הם 
מופצים ע״י נמלים. 

מיני־כ׳ שונים תור־ 
בתו כבר בימי-קדם, 
והיום משמשים פי¬ 
נים רבים כצמחי־גי- 
נה מקובלים, מהם 
פורחי-אביב ומהם 
פורחי-סתיו, פותחו 
מיכלואים רבים בצב¬ 
עים שובים, בעיקר 
צהוב, לבן וארגמני. 
המין החשוב ונפוץ 
ביותר הוא הב׳ ה¬ 
תרבותי או כ , - 
הספרון (- 831:1 ס 
5 * 1 •*), שמוצאו מאסיה 
הקטנה* לפנים גידלו 
אותו הרבה באירופה 
הדרומית, ועדיין תר¬ 
בותו רווחת בהודו 



כרכום תרבותי( 11$ * 5411 00015 ): 1 — וזצטח; 
2 — עםח״ר,ע 5 י, תטסתיים כ 5 צ?קות 



1057 


כרכים — גרמאנשאה 


1058 


ובסין. צבע פרחיו סגלגל-בהיר עד לבן, ואילו הצלקות 
הגדולות שארבו מגיע ל 2 — 3 ס״מ — אדומות. הצלקות 
מכילות דומרי־צבע ודזמרי-ריח וטעם, ומהן הוכן סימי-קדם 
הספרון — חומר-צביעה בעל גון צהוב־זהוב עז ובעל 
ריח בשמי משכר וטעם מחוק. הוא שימש לפנים — בעיקר 
בארצות-המזרח — לצביעת אריגי צמר ומשי, לקוסמטיקה 
(צביעת הציפרניים, הזקן, השערות וכר), וכן כבושם, ואף 
כתבלין למזונות ולמשקאות* 80,000 פרחים מספקים כ 1 ק״ג 
ספרון. חומר־הצבע העיקרי של 1 * 000 - ( ג ״€* 0 = ו! 0 - ״:> 
ה 0 הוא הק^צי! ( 0100111 ) — אס— €11 ־= (, 011 ) 0 —אס 

גליקוזיד (ע״ע) של הדו־סוכר א 0 -א 0 =־^א 0 ) 0 -א 0 

גנטיוביוזה עם הקרוצטין שמן א 000 -( ־ א 0 ) 0 =א 0 -״ 0 
הקרוטנואידים (ע״ע). הריח שט- 
עם ' - באים משמנים אתריים קיי * טיז ׳ 01 """ס 

(ע״ע). — הכ׳ האביבי'(גאמזסז*. 0 ) מקובל כפרח-נוי 
בגנים ! צבעו היסודי היה סגול, אך היום מצויים ממנו זנים 
בצבעים שונים. — בא״י גדלים: ה כ׳ ה ח ר פ י (- 111003 ס 
11$ ), בעל הפרחים הלבנים והריחניים — באיזור ההררי* 
הב׳ הנאה ( 011111 שמ; 113115815 . 0 ) והב׳ הצהבהב 
( 0.00110010110115 ) — במרום הגליל העליון, פורחים בסתיו, 
לפני הגשם הראשון. 

הס התרבותי ידוע כבר מן המיתולוגיה היוונית(איליאס)* 
הרומאים טיפחו אותו במיוחד כספק-מזון לדבורים. במאה 
ה 10 הפיצו הערבים את גידול הס באירופה, ועד המאה ה 17 
היה מקובל כסם־מרפא. הס האביבי נזכר כבר אצל תאום- 
ראסטוס, אולם גודל בגינות באירופה רק מן המאה'ה 16 
ואילך. — רוב החוקרים סבורים, שהס המהולל במקרא 
(שה״ש ד, יד) ובתלמוד (כרית , ר, ע״א) כבושם הוא ס־ 
הספרון, לדעת אחרים — הס הסרפי: אולם יש מזהים אותו 
עם הבורפומה (ע״ע זנגביליים, עמ׳ 899 ). 

, 11711 ) 11 ( 0010 0714 113 ) 0 ־ €1 / 0 .^ 0 ס< 41 ו 07 }{ 4 .£ 

.׳ 1952 

יע.ג. 

כו־כמיע, עיר קדומה בצפון־-סשיה, על הסרת העליון, על 
הדרך שבין מסופוטאמיה לסוריה ואסיה הקטנה * 

היום — ג׳ראבלוס מצפוך־מזרח לחלב. המימצאים הארכאו־ 
לוגיים מעידים שבמקום היה יישוב כבר באלף ה 5 לפסה״נ. 
ס נזכרת לראשונה בכתבי מארי (ע״ע) מהמאה ה 18 
לפסה״ג. במשך האלף ה 2 סופחה חליפות למצרים, למיתני 
(ע״ע חדי, עמ ׳ 37/8 ) ולממלכת החתים (ע״ע)! בסוף 
המאה ה 13 היתה לממלכה עצמאית, מן העיקריות 
שבין הממלכות הנאו־חיתיות (ע״ע חתים, עמ׳ 257/8 ). היא 
עמדה בעוז נגד מלכי אשור עד לנפילתה בידי שלמנאסר 111 
במאה ה 9 , וב 717 הפך אותה סרגון לפחווה אשורית'והושיב 
בה אשורים* אפשר שלמאורע זה רומז ישעיהו (י, ט). 
בתקופת פריחתה השתרעה כ׳ על כ 1,000 דונם * היא היתה 
מוקפת שחי חומות, ועל מצודת העיר הגנה חומה שלישית. 
המימצאים הארכאולוגיים ותעודה המספרת על מם כבד 
שהעלתה לאשור מעידים על עשרה והתפתחותה הטכנית. 
עם מפלת אשור ( 609 ) נתפסה ס בידי חיל פרעה,' שחש 
לעזרת אשור, ונעשתה בסיס לצבא המצרי במלחמתו 
בבבלים. ב 605 נוצחה מצרים בקרב־ס בהתמודדות המכריעה 
בינה לבין בבל, בראשות נבוכדנצר, על השלטון במזרח 
הקדום! קרב זה מתואר בכרוניקה בבלית, ואף אצל יוסף 


בן מתתיהו (קדם׳ 6 , 1 ! נגד אפיון 1 , 19 ), חכרו נשתמד 
במקרא (ירמ׳ מו, ב—יג). במקש נמצאו שרידים ארכאולו¬ 
גיים המעידים על הקסרקסינים המצריים, וכן נמצאו חותמות 
של המלכים פסמחיך 1 ופרעה נכה! שכבת אפר מעידה על 
החורבן בעקבות קרב-ס. — גם'בתקופה הרומית היה יישוב 
במקש, ושרידיו נמצאו בחפירות. 

- 001 ,?כות 0 ז״\ 1 ^ 1 .£ .ז - ץז 01 ס/י\ ״ 1 . 140231-111-0 0 .ם 

:) 1 ) 1501130, 0x7-0771 ^ ן . 15 ; 1914-1952 , 1-111 , 1 }: 1 ו 77 ) 1 ) 0 
1956 , 84 , 66-69 , 171£1 ) 1 101 ) 0x0140 /ס 

שם, א. 

כרמאן (■/. 61 ),( 1 ) מחוז בפרס, בדרש־מזרחה של 
המדינה! כ 225,700 קמ״ר, 923,000 תושבים 
( 1966 ). רובו של המחת מדברי, שחקלאות מוגבלת לעמקים 
ולשולי אגנים פנימיים, שבהם אפשרית השקיה באמצעות 
קאנאטים — תעלות־־השקיד, תת־קרקעיות המנצל ש את מי- 
התהש שבמניסות־הסחף לרגלי ההדש. במקומות אלה מגד¬ 
לים דגנים, אופיש, שומשמין, ירקש ופירות; גידול־צאן 
מספק חומר־גלם לתעשיית שטיחים וצעיפים.—נמלו הראשי 
של המחח הוא בנדר עבאם (ע״ע). 

( 2 ) בירת מחח ס! 118,000 תושבש ( 1966 ). העיר 
יושבת באגן הררי (בגובה של 1,730 מ׳), המוקף הרים 
המגיעים עד ל 3,600 מ׳, ס נמצאת בצומת־תחבורה היסטורי, 
שבו נפגשש הדרכים המקשרות את צפון פרס ומרפש עם 
חלקיה הדרומיים, ואת מערב־המדינה — עם הודו, שעיר 
שימשה, במשך דשות רבים, תחנה חשובה לשיירות שעברו 
בין השו לבין החוף המזרחי של הימ-התיכון. היש היא 
מחוברת בכבישי-אספלט לשאר חלקי המדינה ולפקיסטאן. 
— בעבר היתה ס ידועה בזכות תעשיית צעיפש. כיש 
נדחקה'תעשיה זו מפני תעשיית השטיחים, שס היתה 
למרכזה הגדול ביותר בפרס. בעיר נתקיימה עדה קטנה של 
זשואשחריים, מאמיני הדת הפרסית הקדומה! שן יש בה 
קהילה ששית. 

ס ידועה כעיר מימי השושלת הסאסנית. במאה ה 10 
היתד■ לבירת ארץ כרמניה ונעשתה למרכז התרבות, הכלכלה 
שמינהל של דרש־פרם. בעיר נשתמרו מסגד מהמאה ה 11 , 
שרידי חומות ומבצר מיה״ב. 

0714 711 ) 171 ) 111 ) 5 ' 17071 1/1 );{ ¥1110 0714 ץ 011 , £0211511 .^וי .? 

. 1966 , 80471 17771071 ^£ ) 111 171 1 ( £00710771 

5 ךמאנ#אה (" 5 ^! ; 11 ־) ,( 1 ) מחח במערב-פרם! 56,775 
'קמ״ר, 780,000 תושבים ( 1966 ). המחח, המקיף 
אח מערבם של הרי כורדיסטאן, הוא אחד האיזשים החק¬ 
לאיים העשירים ביותר של המדינה* מגדלים בו תבואות, 
צמחי־מספוא, חיטה, שעורה, תירם, ירקות ופירש. בחלקיו 
הגבשים — מרעה משובח לצאן ולבקר, שן קיימת בו 
תעשיית צמר ושטיחים. תושביו בצפון — כורדים, בדרש — 
לשים * קבוצות קטנות של פרסים, תורכים ויהשים מצויש 
ביישובים העירוניים. 

( 2 ) עיר, בירת מחח ס, 188,000 תושבים ( 1967 ), רובם 
כורדים. שוכנת בעמק( הפשה של הקרה-סו, יובלו של 
הפרחה, של הדרך ההיסטורית המובילה מעיראק (בגדאד) 
להמדאן ולרמת־איראן. בעיר — תעשיית מזונות ותעשיית 
שטיחים. לאחר גילד הנפט בנפט־אי-שאה שבקרבת הגבול 
העיראקי הוקמו בס ובסביבתה בתי־זיקוק לנפט, ואשלשיית 
העיר השפלה מאז מלה״ע 11 . 



1059 


כרמאנשאה — כרמיה 


1060 


בה׳ מצויה קהילה יהודית מיה״ב, והעיר נקראת 
בפיהם: כרמאשן. אחד משעריה, שנבנה לפני יותר ממאה 
שנים, נקרא "דךוזד, יהוךיה", ע״ש שכונת היהודים. הנוסע 
דוד דבית הללי מצא בה, ב 1825 , 300 משפחות יהודיות, 
רובן עניות, ולהן 3 בתייכבסת, ב 1848 מצא בה בנימין השבי 
40 משפחות יהודיות, ובראשן ״נשיא״. ב 1885 מצא בה 
אפרים ניימארק 250 יהודים, ולהם ביכ״ג בן 3 קומות. 
ב 1936 מצא בד, א. י. ברור 00 ( 44 יהודים, רובם ותיקים 
ודוברי פרסית, ומיעוטם דוברי ארמית (ג׳בלית) שבאו מהרי 
כורדיסטאן! מעטים מהם יוצאי עיראק שעסקו במסחר. 
הליכותיהם של יהודי כ׳ כשל יהודי בגדאד׳ אך מצבם הרוחני 
ירה*. לקהילה בי״ס של חברת כי״ח, שמילאה תפקיד חשוב 
בהרמת קרן היהודים שם ובחגנתם. 

א. י. ברור, אבק דרכים, ב׳, 69 ־ 86 . תש-ו! -־> 1 זג 1 נ>. 7 .! 

. 1969 1[, 071 170711071 ?70017x701 ־ 0131 ס 8 

י. קר.-א. ב. י. 

כךמ 1 לי, אליקים ( 1802 , זולץ [אלזס] — 1875 , פראנק־ 
פורט ע״ב מיין), רב י וחוקר עברי. שמו האמיתי 
היה גטשל בן דוד בר! הוא טען שכבר במאות ה 14 וה 15 
היה שם משפחת אבותיו כ/ אך כנראה גזר את השם משם 
העיר קולמאר, בירת אלזם־עילית. סבו, הרב יששכר בר 
( 1735 — 1781 ), היה רב בזולץ וחיבר אח הספר "ים יששכר" 
על התוספתא למס׳ ביצה. כ׳ למד תורה מפי הרב אהרן 
ו 1 רמס (ע״ע) במץ ואח״כ מפי הרב שייער במינץ, ושם 
התחיל בכתיבת ספרו "תולדות גחלי ישראל", שממנו יצא 
כיד אחד בלבד (תקפ״ח). אח״כ ישב כמה שנים בפאחם 
לשם בחקת כ״י עבריים בספריה הלאומית. מ 1832 ישב 
בבריסל בכהונתו כרבה הראשי של יד,חת בלגיה, וגם עסק 
בשיפור החינוך היהודי לילחם עניים שם, ב 1839 נאלץ 
להתפטר, מפני שנחשד בנטיה לתיקונים בדת. כ׳ חזר לפאחם 
ועבר אח״כ לפראנקפורט, בה ישב — מתוך עושר — עד 
מותו, ועסק במחקר ובאיסוף כ״י וספרים עבריים. 

כ׳ פירסם כ 15 ספרים ועוד מאמרים רבים בתחומי 
תולחת-ישראל. קורות הכיתות, חולדות משפחות וביבליו¬ 
גראפיה! הוא כתב בעברית, בצרפתית ובגרמנית. מפעלו 
המחק ח הוציא לו שם — הן לחיוב והן לשלילה. כ׳ היד, 
בעל כשרץ רב, ומלומחם בוצרים ראו בו חוקר חשוב, אולם 
כמה מגדולי חכמת-ישראל (ע״ע) — כצונץ, שטינשנידר, 
שי״ר ושד״ל"— האשימוהו שכמהחר כ״י וכחוקר חטא 
ברשלנות, בהעתקה ואף בזיוף. — מפירסומיו: "מבשרת 
ציון״, 1841 — אגחת על עשרת השבטים! רשימת קברות 
צדיקים ואתחהם בא״י, בשם ״אלה מסעות״ < מהחרד, עברית 
ותרגום צרפתי של "סבוב העולם" של פתחיה מרגנסבורג 
(ע״ע), 1831 ! מחקר בצרפתית על בנימין מטורלל 1852 ! 
ספר הכוזרים — 10 ^ 81 , 101023!■$ 311 x מס ("על הכוזרים 
במאה ה 10 ״), 1833 ! "עקטאן דמר יעקב", מעין "מדרש" 
על הכוזרים, 1845 — מבוסם על כ״י מזוייפים. בשנים 
1841 — 1844 ערך כ׳ את כה״ע 011611016 1£ !^>£, שבו כתב 
את מרבית המאמרים, ביניהם על תולדות היהודים בבלגיה, 
באיטליה, במארוקו, באלג׳יריה ובחונים. ממחקריו על 
תולדות אישים ומשפחות: £01118 $£5 ^ ("וייזל 

וכתביו״), 1829 ! "דברי הימים לבני יחייא"(תר״י)! "העורבים 
ובני יונה״ - תולחת משפחות רפפורט ויונגיטובין(תרכ״א)! 
"חקקי אבך—מצבות יהודיות בפאריס (תרכ״ח).—כ׳ היה מן 


הראשונים שעסק בחקר תולדות הרפואה היהודית—בספרו 

161110$ ) 1110 61 611$ ( 3110 111 £ 8 ( 1661118 ) 106 16 $ ) 6 ־ 011 ) 115 ־ 1 
(הופיע רק חלק א , , 1844 ). 

ש. כהן, הרב אליקים בן דוד כ׳ (בצרץ, ט״ו), תש״ז! 

ם. קטן, הרב אהרן ווירמש ותלמידו אליקים כ , (ארשת, ב׳), 
תש״ך. 

יע.ר. 

כך־מי, !עקב ישראל ( 1767 , ךג׳ו דל־אמיליה - 1849 , 
שם), רב איטלקי, כ׳ למד בפדארה ובמותה, והיה 
הנציג שלאיזוררג׳ו באספת־הנכבחם היהודית, שכינס נפוליון 
בפאריס, ואח״כינבחר לציר הסנהדרין ד,פאריסאית( 1806/7 ). 
מכתביו — הכתובים איטלקית מתובלת בביטויים עבריים — 
לראשי־ד,קהילה ברג׳ו משמשים מקור חשוב לידיעותינו על 
אספת־הנכבחם והסנהדרין ועל חלקם של יהודי איטליה 
בהן. כ׳ היה אחק באמונתו והתנגד בחריפות לוויתורים 
עקרוניים בדת־ישראל ובחדתורה, אך התחשב בצרכים 
שנבעו ממעמדם המשפטי והאזרחי של היהודים במדינה, 
ומשום כך — גם בצורך לנהוג בזהירות כלפי השלטץ. — 
כ׳ נבחר לרבה של רג׳ו, ושם כיהן עד מוחו. 

ב. ר. בקי, אוסף חדש של תעודות על יהודי איטליה (ציץ, 

ז׳, 51 ), תש״ב! היהודים תחת שלטון נפוליאץ (ד,וצ׳ האו¬ 
ניברסיטה העברית), 119 — 122 , תשכ״ה 2 ! .. 1-1 ז!ש 8311 

671 £ 1 ? 770 !) ) $171 71 > €11 0 ) 1 < 11 ( 7 ) 7451 ' 111 / ,[. £50 [*>' 1 ־-ד> 1 ) 1.31 

1905 , 07 — 1806 


כךמיאל, ?מרת־פיתוח בבקעת בית-הכרם שבמרכז הגליל! 

3,500 "תושבים ( 1970 ). כ׳ הוקמה ב 1964 כמרכז 
עירוני יהודי באיזור סקלאי שאוכלוסייתו ברובה הגדול 
ערבית. תחילה התיישבו במקום כתריסר משפחות של 



ותיקים, ולאחר שנבנו כמה עשרות בנייני-מגורים ומוסדות- 
ציבור הוחל בהפניית עולים חדשים לב , ! הללו מהווים היום 
את מחצית האובלוסיה. העיר הולכת־ונבנית ע״פ תיכנון 
ארכיטקטוני וכלכלי מפורט, ונועדה להגיע ל 50,000 נפש 
תוך 36 — 40 שנה. התעשיה היא מקור התעסוקה העיקרי! 
החשובים מבין מפעלי החרושת והמלאכה הקיימים בה היום 
הם מפעל לבניה טרומית וביח״ר לטכסטיל. 

תם׳ [מ 1964 ]: ע״ע א״י(כרך־מילואים), עמ׳ 488 . 

כרמיה 0 מ 161 בת 06 ), משפחה יהודית, שמוצאן? מן העיר 
כרמיה ( 061111611 ) בדרום־מזרח צרפת, שבה הת¬ 
קיימה קהילה'יהודית חשובה במאות ה 14 — 16 . בני משפחה 



1061 


פרמיח 


1062 


זו (שלעתים קראו לעצמם כרמי [!!!!■!גס]) התיישבו 
לאחר־מבן בערים שתות בצרפת ובאיטליה- ומהם יצאו 
אנשי-רוח ואישי ציבור ומדינה. — מבניה: 

( 1 ) ג ס ט 1 ן כ׳( 1836 - נים — 1871 - מרטי)׳ ער׳ד ומהפ¬ 
כן, כבר בצעירותו נודע כ״סניגודם של העניים". בימי הקי¬ 
סרות השניה התיישב במרסי, עדך שם עיתון רפובליקני 
ועזר לגצחתו של גאמבטה בבחירות 1869 . עם תחילת מל¬ 
חמת צרפת—פרוסיה עודד כ׳ מרד פאסריוהי־רפוגליקני 
במארסי, נעצר תידון למאסר. עם נפילת הקיסרות שוחרר 
ועמד בראש השמאל הקיצון במארסי. אחרי קום הקומונה 
בפאריס ( 1871 ) אירגנה תנועתו קומונה גם במארסי- וב׳ 
עמד בראש המינהל שלה. הוא גינה בחריפות את האספה 
הלאומית על שמרנותה ותבוסתנותה, אך יחד עם זה עשה 
מאמצים רבים למנוע את חבריו ממעשי-אלימות במתנגדי 
הקומונה. עם דיכוי הקומונה במארסי. נידון למתת והוצא 
להורג. — כ׳ היה הבד פעיל בקהילה היהודית, דזמן־מה 
השתייך להנהגת איגוד-הקהילות האיזורי. — רבה של 
אתיגיון, בנימין משה, הקדיש לה׳ דפים רבים בכה״ע שלו 
< 01 :> 2 ! ^ 31111116 ? £3 ( 1870 — 1872 ). כתביו של כ׳ פורסמו 
ב 1879 . 

ז. שייקובסקי- הקומונה הפריסאית והיהודים, 32 — 35 , 

תש ס״ ז ן , 88181118 ^ 8 1871 18 188 8 * 1 , 651 ״ו 01 . 5 . 

. 1950 

מ. ק. 


( 2 ) יצחק א דולף כ׳ ( 17% , נים — 1880 , פאריס). 
מדינאי צרפתי ומנהיג יהודי. כ׳ בא מבית משכיל ומתבולל, 
מ 1817 היה עדד בנים, וב 1819 כבר הגיע לפירסום 
לאומי, כשבעת שלטון הראקציה הבורבתית השיג בבית- 
המשפט את זיכתם של צעירים רפובליקנים! כמו־כן הגן 
על פרוטסטאנטים, שזכדותיהם הוצרו אז. משנות ה 20 היה 
פעיל באירגונים ליבראליים ובמיסדר הבונים החפשים 
(ע״ע). ב 1830 עבר לפאריס, ושם תמך בהמלכתו של לואי 
פילים (ע״ע) אחרי מהפכת־יולי. בעת המרד הפולני בצאר 


הרוסי ( 1830/1 ) אירגן כ׳ תמיכה ציבורית במורדים. 
מ 1842 היה חבר הפארלמנט, ובו השתייך לאופוזיציה ה¬ 
שמאלית! הוא פעל לליבדאליזאציה של חוקים שונים, 
בפרט חוקי האישות. לאחר מהפכת 1848 נתמנה כ׳ לשר־ 
המשפטים בממשלה הזמנית. ובמשך שירותו הקצר ביטל את 
עונש־המוות על עברות פוליטיות, העביר חוק על איסור 


העבדות במושבות של צרפת, 
צרפתית את משפס־המושבעים. 
גילה כ׳ את הסתייגותו מהקי¬ 
סר ומשטרו והתרחק מפעולה 
מדינית, אך הופיע כסניגור 
במשפטים פוליטיים, בין הש¬ 
אר — כסניגורם של פרודון 
ולואי בלאן! מ 1866 שיתף 
גאמבטה' פעולה עמו. ב 1869 
שוב* נבחר כ׳ לפארלמנט 
והצסרף בו לסיעה הרפובלי¬ 
קנית. לאחר התמוטטות הקיס¬ 
רות ב 1870 נתמנה לשר־משם- 
טים בממשלת ההגנה הלאו¬ 
מית- ולאחר דיכוי הקומונה 


והכנים למערכת־המשפט ה¬ 
עם עלייתו של נאפוליון 111 



יצח? *רו 5 <ל כרטיה 


של פאריס ב 1871 השתדל למנוע עשיית שפמים אכזריים 
באסיריה. כ , תרם שיעור ניכר מהונו לקרן לתשלום פיצויי- 
המלחמה של צדפת לגרמניה, ב 1871 נבחר לציר באספה 
הלאומית, וב 1875 נתמנה לחבר הסנאט (הבית העליון) 
לכל ימי־חייו. 

פעילותו היהודית הממושכת והאמיצה של כ׳ לא 
היתה פרי חינוכו, אלא תוצאת חוויותיו האישיות והשקפותיו 
העצמאיות. כשקיבל תואר עו״ד סירב להישבע בנוסח ה¬ 
משפיל שיוחד ליהודים, ולאחר שהצליח נעירעודד נשבע 
להיאבק למען כבוד היהודים וזכויותיהם. ב 1831 השיג תק¬ 
ציב ממלכתי קבוע לרבנים נבחרי הקהילות. ב 1835 נאבק 
בשלטונות ?!ב&דך בזל (ע״ע. עט׳ 133 ) על שניסו לגרש יהר 
דים צרפתים מתחומם, וכהשפעתו ניתקה ממשלת צדפת את 
קשריה הדיפלומאטיים עם באזל. לפירסום עולמי זכה כ׳ 
בעת משפט עלילת דמשק (ע״ע). הוא גייס את דעת־ 
הציבור האירופית, בפרט האנגלית, נגד המגמה האנטישמית 
של ממשלת צרפת, ויחד עם משה טונטיפיורי הלך 
בראש משלחת יהודית לקושטא למחות בפני השלטונות. בי¬ 
קורו בתורכיה והתקרבותו ליהודי־המזרח הניעוהו ליזום 
הקמת בת״ם יהודיים במזרח הקרוב׳ בתמיכתה הכספית של 
יהדות צרפת. ב 1858 פעל בפרשת מורטרה (ע״ע), ויצא 
בחריפות נגד האפיפיור שהצדיק את מעשה-האונס הדתי, 
בשנות ה 50 התערב במשפט עלילת-הדם בסאראטוב שברו¬ 
סיה. כ , נמנה בין מייסדי חברת כל ישראל חברים 
(ע״ע), וב 1863 נבחר לנשיאה. בשנות ה 60 פעל למען שוויון- 
זכויות של היהודים ברומניה, והפעיל לחץ על ממשלת רומניה 
בקונגרס ברלין (ע״ע) ב 1877 . באותה תקופה נחשב כ׳ 
לאישיות היהודית הדפרזנטאטילוית ביותר בעולם המערבי. 
כשר־המשסטים בממשלת ההגנה הלאומית השווה כ' את 
זכרות יהודי אלג׳יריה לזכויות הצרפתים שם והפכם לאז¬ 
רחים צרפתים ("חוק־כ׳"). 

מפעלו הקיים של כ׳ הוא הקמת ביה״ס החקלאי במקוה- 
ישראל (ע״ע): בסוף שנות ה 60 גברה בלבו חיבת ציון, 
שנשאה גון פוליטי מובהק! בחמתו ובלחצו, ובשיתוף 
עם קרל נטר (ע״ע), רכשה חברת "כל ישראל חברים" שטח 
אדמה ליד יפו להקמת בי״ס חקלאי לשם הכשרת מתיישבים 
עברים בא״י. — כל ילדיו של כ׳ בטבלו לנצרות בידי אשתו, 
שלא בידיעתו. 

מכתביו: $שב 51 > 01111 ס 31$0 61 5 ־ 01 ץ 1110 ב 1 ? ! 16 * 1,1156 
(״חופש! דברי־סניגוריה ונאומים פוליטיים״), 1869 ! 

1131100216 61156 ) 06 13 16 > ז 1611 בו 116 ־נ 6 ׳גנ 1 ס 0 ("ממשלת ההגנה 
הלאומית״), 1 ־ 11 , 1871 ! 61 111-5 ״ 50 נ 1 ) , 1848 ״£ 

(״ב 1848 , נאומים ומכתבים״), 1883 . 

ש. לוסו, א. כ׳, תרפ״זז! 1933/4 , 1-11 .^. 056061 ? 8 . 

א. לי. 

( 3 ) בנימין כ׳ ( 1888 , בארגון — 1944 , סחנה־ריכוז 
בוכנוואלד), סופר ומבקר צרפתי. כ׳ חיבר מסות בתחום 
הביקורת הספרותית, המצטיינות ברגישות ביקרתית חדה 
ובגישה מוסרית מובהקת. הקובץ 16 ^ $1 0£6 נ ("המאה 
ה 20 ״), 1924 , דן במרסל פרוסט (ע״ע), דן דירודו (ע״ע). 
דיל רומן (ע״ע) ואחרים! מ 0 ע 110 ז 51 ח £600 * 16 >נ 111611 ן> 1 ! 1 
(״חרדה ושיקום״), 1931 . היא סקירת הבעיות הספרותיות 
והתרבותיות-הפלליוח שהעסיקו את הסופרים והאינטלקטו¬ 
אלים הצרפתים בשנים שלאחר מלה״ע 1 . הוא חיבר גם 


1063 


כרמיה — כרסטץ די טרויש 


1064 


רומו 013586 13 10 ) ז 116 תשז? ("הראשון בכיתה"), 
1921 . — כ׳ היה זמן רב הזכיר הסכון הצרפתי בפירנצה, 
הפיר היטב את הספרות האיטלקית החדשה ועשה הרבה 
למען הפצתה בצדפות הוא חיבר - 3 ־ 111161 13 16 > ב 301 ז 0 מ 3 ? 

16 60X1161X11)0X21116 ]מ 3116 ) 1 111X6 (״ סקירה של הספרות 
האיטלקית בת־זמנבד), 1928 , ותירגם לצרפתית, בין השאר, 
את מחזותיו של םירנדלו (ע״ע). כ׳ היה גם מעורכי כה״ע 

3053156 ־ £1 6¥136 ־ 1 011¥6116 א. 

) 1701 ,: 1 ) 7712714 ) 8 80771071 , € . 8 , 47127111 , !)) 8407 , £115118 

. 1%1 ,) 015 ) 177411 ) 1714 ) 7 ) 11 )• 810141 10 ) 4 5 ) 14 ^ 7111 ) 

כרמל׳ הר ה־ רבס־הרים בצפוך־מערב הרי-שומרון, 
תיאורו ה ג א ו ג ר א ס י—ע״ע א״י, עם׳ 52/3 (ושם 
תמ׳), 71/2 . — על במתו הצפונית־־מערבית ועל סדרונו 
המשתפע לצד מםר׳דחיפה יושבת העיר חיפה (ע״ע). 

עיקרו של השם כ׳ הוא, כנראה, "כרם", במשמעות של 
ארץ גני־פרי. ברשימת העדים הכנעניות של תחותמס 111 
מצויין בסמוך לעכו מקום בשם "ראש קדוש" (או: "ראש־ 
קודש"), והכוונה, אולי׳ לב , . עמוס (א, ב! ט, ג) מכנהו 
"ראש הכרמל". 

רישומו של הב׳ המזדקר מן הים (השר יהר יט, כו) 
מצוי במליצת ירמיהו (מו, יח): "בחבור בהרים וכב׳ בים 
יבוא". בכתובים אחרים מקביל השם כ׳ לבשן או ללבנון, 
או אף לשרון — הן כסמל לשגב ולרוממות,* הן כציון שטח 
פורה או מיוער (ישע׳ י, יח: שם לג, ם! שם לה, ב < ירם׳ נ, 
יט; נחום א, ד! שה״ש ז ה—ו- ועוד): אך אין לדעת אם 
בכל הכתובים האלה הכוונה לב׳ ההר. השם כ׳ מצוי, בהק¬ 
בלה לכרמים, גם במואב (ישע׳ טז, י), וכן הוא מהמן שם 
נרדף לארץ פוריה בכלל (ירמ , ב, ז). 

הב׳ היה םקום-יישוב כבר בתקופה קדם־היסטורית קדומה 
מאד. בחפירות שנערכו במערת תאבון ובמערת אל-ואד 
שבחלקו הדרומי של ההר (תמ , : ע״ע א״י, עמ , 235/6 ), ע״י 
ביודהספר הבריטי לארכאולוגיה ב 1929 — 1931 , נמצאו 
שכבות-יישוב ומימצאים מזמנים המשתרעים מן התרבות 
הט״קית שמן התקופה הפאלאוליתית הקדומה עד לתרבות 
הנטופית שמן התקופה המסוליתית (ע״ע א״י, עמ ׳ 236 — 240 , 
ותמ' שם). המימצא החשוב ביותר בשכבה המוסטרית הוא 
שרידי שלדים של ה א ד ם ה כ ר מ ל י — טיפוס מיוחד של 
האדם הקדמון, שבו מעורבים סימני הטיפוס הבאנדרטאלי 
והומדסאסיבס, והוא חוליה מקשרת חשובה בהכרתנו את 
התפתחות האדם הקדמה. באותן'מערות נמצאו, בין השאר, 
אבני־יד מהתקופה הפאלאוליתית ומחרוזת־שנהב מהתקופה 
המסוליתית (וע״ע א״י, עט׳ 1133 ). 

י ייתכן שהר-הכ׳, על שלוחותיו, היה חטיבה טריטוריאלית 
כנענית בפני עצמה (יהר יב, בב). גראה שאזז״ב נכלל בחלק 
הדרומי של נחלת אשר, על גבול מגשר, (יהר ים, כו < והשר 
שם יז, י־יא). בימי אחאב היו סוגדים לבעל בכ ׳ , אך היה שם 
גם מזבח־ה׳ (מל״א יח, ל), שאותו חידש אליהו במעמד 
דראמתי. גם אלישע תלמידו היה מהלך להר־הכ׳ ושוהה שם 
(מל״ב ב, כה! ד, כרי). מן התקופה הפרסית ואילך בכלל הכ ׳ 
בתחום עדי-החוף הפניקיות, ורק בימי אלכסנדר ינאי היה 
בבעלות יהודית. בספרות ההלניסמית־רומית נזכר ד,כ׳ כהר 
מקודש, וטאקיטוס אומר שמקומו בין יהודה לסוריה! גם 
מזבח עמד שם, ששימש מקום לאורקולום. בצפת הכ , נמצא 
שבר של פסל ועליו בתובת־הקדשה לזום כ׳ ההליופוליטני! 

ז ף ן• - 


מכאן, שזוס דייה נערץ בכ' בהמשך לפולחן הבעל המקומי, 
וכמוהו כונה בשם ההר. אצל הנוצרים תפס אליאס הקדוש 
את מקומו של זוס. "מערת־אליהו" שבקצהו הצפוני־סערבי 
של הריר, מול שכונת בת־גלים של חיפה, היא היום מקום 
עליית־־רגל ליהודים, נוצרים ומוסלמים. 

ס. אבי-יזנה, גיאוגראסיה היסטורית של א׳״י, 147 — 

148 . תשי״א 2 ! י. עולמי, סקר פריחיסטודי של הב׳ 
(ידיעות החכרה לחקירת א״י ועתיקותיה, י״ח), תשי׳״ד! 

ד, ניר, המורפולוגיה של הב׳(טבע וארץ, ג׳), תשכ״א * 

) 1401771 /ס ) 4% ) 51071 ) 7/1 , 8316 •\ - 7104 * 0 £ . 81 .ם 

) 51071 ) 7/1 , 11 ) ו 4 א . 81 - מ ׳״ 4000 ג .ם .ז ; 1937 , 1 , 1 ) 027771 
84071711 , 311 מג>ד- 1 *£ .א ; 1939 , 11 , 1 ) €07171 ) 8407471 (ס )%(/ 
; 1952 ,( 11 ,.ן ,־ 101 ק*£ 181361 ) .) 0714 1)1( 004 0 / 80011x1 

. 1954 ,. 0 ו 1 ס 0 7 ) 0 , 6181 ) £188 . 0 


שם. א. 

כלמליתיס, מיסדר-נזירים קאתולי, ששמו הרשמי: 10 >ז 0 

11101116 16 ) 11$ ז £1 ־ 711 \ 136 ־ 1431 863136 11X11 ־ £030 

031x11610 ("מיסרר־אחים של הבתולה הבמכה מריה מהר- 
הכרמל״)! נזיריו נקראים גם "האחים הלבנים" בגלל מעילם 
הלבן. ראשיתו בהתיישבות קבוצה קטנה של צלבנים ועולי- 
רגל על הר־הכרמל ב 1155 . אנשי קבוצה זו ניהלו צורת- 
חיים של פרישה, בבדידות ובעבודה, ורק לתפילה־בציבור 
היו נפגשים יחד. תקנות המיסדר נכתבו ב 1206 — 1214 . לאחר 
הכיבוש המוסלמי בסוף המאה ה 13 נטשו הנזירים את ן?ר־ 
דיפרמל, עברו לקפריסין ומשם לצרפת, לאנגליה ולשאר 
ארצות-אירופה. תפורות אלה הביאו גם לשינוי התקנות, 
וצורת־החיים של הב" הפכה מארמיטית (מתבודדת) לקנובי־ 
טית — לחיי עדת־נזירים. ב 1452 ניתנה הרשות לייסד גם 
מיסדר נזירות כרמליתיות. 

בעקבות הרפורמות הדתיות אחרי ועידת טרנטו (ע״ע) 
נתפלג מיסדריהב" ב 1593 לשנים: ענף בעלי תקנון חמור 
יותר — הב״ היחפים (. 0.00 ), וענף הכ" ה״־סנד- 
ליים״ (לובשי־סנדלים [ 0.0.0 ]), שלא קיבלו את ההח¬ 
מרה. מספר החברים של הענף הראשון כיום ב 4,200 , של 
הענף השני — כ 00 ד, 2 . מרכזם של שני הענפים הוא ברומא. 
גם ממיסדר-הנזירות נתפלג ענף בעל תקנון חמור יותר 
(ב 1563 ), בהשראת טרסה דה חסום (ע״ע) מאדלה וחואן 
רה לה קרום (ע״ע)** קיימים גם סלגי־משנד. קטנים של 
מיםדר־הנשים, ה״טרטיאריות", הקרויים בשמות שונים 
("כרמליתלת של לב ישו", בגרמניה, "כרמליתיות של הילד 
ישו",*בפולניה). מספר הנזירות הכרמליתיות כעת כ 10,000 . 

חסיסדר על אגפיו קיים כיום באירופה, במזרח הקרוב 
ובשתי האמריקות! הנזירים מקיימים פעילות מיסיונרית 
בחלקי-עולם שובים. 

הב״ בישראל. הב״ חזרו להר־הכרמל ב 1631 . מבזרם 
שם נהרס בידי המוסלמים וחזר תבנה חליפות כמה פעמים, 
לאחרונה ב 1828 . כיום שייכים להם מנזר סטלה מרים על 
הר־הכרמל ומגזרים בחיפה ובמוחרקה. למיסדרי הכרמליתיות 
מנזרים בחיפה, נצרת, ירושלים ובית-לחם ובתי־ספר לנערות 
בחיפה ובעספיה. 

, 0710 ) 11 ) €07771 0 ) 071 ) 115 ( 0 ) 71 ) 4771 ) 84071 ,(. 68 ) ח 3 מ 611 מ 1 מ 211 . 8 
. 4 71 ) 071071 ^) 7 ^ 81071 . 74 71 ) 074 ) 01 ,־ 61 נ 1101 ב 1 תז 1461 . 14 ; 1907 
0 ))<( 1 ס 711 ( 81 , 571111668 86 . 0 ;* 1907 ,.££ 534 , 1 ,) 11 ) 8117 . 1 /) 0 )( 
. 1958 , 1 ) €07771 40 ) 017 ) 8815 , 611166 ? . 14 ;* 1927 , 0710 ) 11 ) €07771 


כךגך, ע״ע גא־אמזץ. 

?ךםם.לז די קררש, ע״ע קרעלן דה קרואה. 


מ. 



1065 


כרפס — פרץ 


1066 


כרפס ( 15 ז? 01 ?/יגז£ בנ 1111 ק 4 ), צמח־תבלין, וגם ירקי 
ממשפחת הסוכביים (ע״ע). הוא בפח בכל ארצות 
הים־התיכון כצמח־בר הגדל בביצות — צמח ריחני, זקוף, 
שגבהו 50 — 75 ם״מ. בתרבות 
הוא מצוי בשני זבים: ( 1 ) ב , * 

הש 1 רש; ( 2 ) כ׳־עלים או כ׳ 

ריחני. ב( 1 ) השורש מעובה, 

ולאשרוש שלו צורת פקעת חצי- 
כדורית; ב( 2 ) השורש העיקרי 
מסתעף מאד ויוצר מערכת־ 

שרשים צפופה. את ( 1 ) מגדלים 
בעיקר משום שרשו הנאכל, את 
( 2 ) — בעיקר" משום עליו. 

הב׳ הוא צמח דו־שנתי, וב¬ 
ישראל — דרעונתי. מגדלים 
אותו בקרקע פודיה ועמוקה. 

בעונתו (בשנתו) הראשונה הוא יוצר שושנת־עלים, ואילו 
לעשיית זרעים הוא מגיע רק בעונה (בשנה) השניה. זרעי 
הכ׳ עשירים בשמן אתרי, המקנה להם ריח חזק. — ערפו 
הקאלורי של ד.כ׳ מועם (כ 20 קאל׳ / 100 ג׳), אולם הוא מכיל 
מינראלים וויטאמינים וחשוב כנותן־טעם. 

הב׳ הוא צמח-תרבות עתיק; גידלוהו במצרים, ביוון־ 
וברומא. הומדוס מזכיר אותו, ופליניוס מבדיל בין צמח־בר 
לתרבותי. הוא נחשב למביא־מזל, ונהגו לתלות אותו — 
יתד עם 'שום ובצל — בזמיר. המנצחים במשחקים האשת־ 
מיים והנמאיים" ביוון קושטו בב , . מצד שני, היו שמים כ׳ 
על הקבר! כרומז לעצב ודמעות; הוא היה מקודש לאלי־ 
שאול. 

במשך מאות־בשנים שימש צמח־הבר, כנראה, לצרכי 
רפואה, ורק מן המאה ה 17 ואילך הוא ידוע במערב כצמח- 
תרבות לצרכי מזון. גידולו התפשט מאד בעשרות־השנים 
האחרונות ונפח היש בכל העולם. באירופה מגדלים בעיקר 
את ב׳־השורש, באה״ב — את כ׳־העלים, ושם הוא נחשב 
ביו גידולי־הידק, כשני בחשיבות אחרי החסה. ההכנסה 
השנתית מגידול הכ ׳ באה״ב היא כ 60 מילית דולר. 

הכ׳ הנזכר במקרא (אסתר א, ו) אינו הצמח הנידון 
אלא הפותנה (סנסקרט ופרסית: 353 נןז 3 אל) ; ואילו במשנה 
ובתלמוד נזכר'הכ׳ כמה פעמים כצמח-תבלין (שביעית 
ט׳, א , ; ירד שם; ירד שבת ד, ב׳); נקבע לו מקום בסדר־ 
של-פסת. 

ה. צ. [ ק .] תומססון (עבר׳ ד, מרכוס), נידויו ירקות, א׳, 

199 — 222 , תש״י; י. בארי — ב. כפולר, גידול ירקות, ב׳, 

272 — 277 , תש״ך ; .[ 

16 ! 7 ,־ 1 >ז 11-113 <£ ; 1945 

,. 01 ; 51 גזג? ז*]*£) . 4 /ס ץ 17 ! 7711 ) 011 ס 81 ) 11 ' 7 , 1 ]ז 1 ג 6 ז £31 . 0 
, 11 ו> 1 וז!< 41 ! 83111014 ,ת 060 ז 0 ,(£ . £1 - 15 זזג £1 £ .( , 1957 ,( 6 
. 1 \ .( ; 1958 ,( 27 ,ץ$ס 1 סו 0 **א) ■ 4 — 111 ) 80147141410 ) 1 ( 7 ■ 9 
. 0 -£ ; 1960 , 136 — 128 , 1 ( 17711711110102 ) 88 4 > 410 )}^ <״ס 1$ ג 0 \ 
• ז 1964 , 429 — 419 ,^ 801411110102 / 11013 ׳, 07 , 8353111 £ ?-ז 115  ג׳, ועוד). — את הב׳ זורעים בסוף 
החורף או בראשית האביב, 7 — 10 ק״ג לדונם > חיבול — 
70 — 100 ק״ג זרעים ו 150 — 200 ק״ג קש לדונם, 

כרת, בדיני התורה — עונש בידי שמים, המפורש בתורה 
לגבי חטאים הרבה שנעשו במזיד, רובם עברות 
על מצוז׳ח-לא-תעשה, בגון: עריות, עבודה־זרה, חילול שבת, 
אבילת חמץ בפסח, אבילה ביוד,"כ, ועוד! ממצוות־עשה: 
ביטול המילה והפסח. יש מהן עבירות, שאם נעשו בעדים 
והתראה — חייבים עליהן מיתת בי״ד, וההלכה מפרשת 
שהב׳ חל על מקרים שלא היתה בהם התראה. עניין הב׳ 
עצמו נתפרש בהלכה באבדן החיים בטרם־עת: לפי דעה 
אחת — ״מת ל 50 שנה״, לסי דעה אחרת — "מ 50 ועד 60 
שנה״ (תדב אמור, י״ד, ד׳ ) מו״ק כ״ח, ע״א! ירף בב׳ ב׳, 
א׳< ועוד). 

הב׳ מציין גם את דרגת חומרתו של החטא, והוא משמש 
"מודד" לכמה הלכות אחרות. המשנה (כריתות [ע״ע]) 
מוגה 36 חייבי ב׳ שנזכרו בתורה, והיא קובעת שרק מי 
שזדתו כ׳ שגגתו חטאת * זדונו של הב׳ גלוי לפני המקום, 
ואין דרושים לשם־כך עדים או התראה. וכן נקבע ש״אין 
בי״ד חייבים [על הוראה בטעות] עד שיורו בדבר שזדונו 
ב׳ ושגגתו חטאת" (הור׳ ב׳, ג׳). בעניין עריות וממזרות 
בקבע להלכה שרק בנים מערןה שחייבים עליה ב , הם 
ממזרים (יבם׳ מ״ט, ע״א). 

מחלוקת תנאים בדבר, אם ד.כ׳ פוטר ממלקות (ע״ע), 
שהן עונש לרוב עבירות לא־תעשה שבתורה שנעשו בהת¬ 
ראה) לדעת מי שאינו פוטר ממלקות — המלקות עצמן 
פוטרות מידי הכ׳(מכות י״ג, ע״א־ב! שם כ״ג, ע״א־ב! תגה׳ 
במדבר, ב״ג). לבל הדעות מועילה התשובה לבטל את הב׳. 

כל ניסיון לתפיסה כוללת של עונש זה מעלה עמו בעיות 
הלכתיות ופילוסופיות חמורות, שבפתרונן נתחבטו הראשו¬ 
נים הרבה. מן ההלכה התלמודית קשה להבחין מה בין כ׳ 
לבץ "מיתה־בידי-שמיכד (שבת כ״ה, ע״א* כתר ל׳. ע״ב> 
חול׳ ל״א, ע״א). יש מהראשונים הסבורים שמיתה טבעית 


היא זו שבגיל 60 , בתום מועד ד.כ׳, ומיתה-בידי-שמים אין 
לה מועד קבוע, אלא ש״ימיו נקצרים״) רש סבורים ש 50 
הוא גיל הב׳. 60 — מיתה־בידי-שמים, ומיתה טבעית היא 
בין 60 ל 70 . הזיקה בין עונש ״ערירי״ — ושאלת עצם סיבו 
של עתש זד, — לב׳, אינן ברורות אף הן. בתורה באים 
ענשי כ׳ וערירי לרוב יחדיו, ויש מהראשונים הסבורים שגם 
בניו (הקטנים) של החוטא נענשים בב׳ אביהם, וזהו גם 
ההבדל — לדעתם — שבין כ׳ לבין מיתה-בידי-שמים (רש״י 
בחר ל׳, ע״ב, ד״ה זר שאכל ) ועוד); דש חולקים (חוס׳ 
שבת כ״ה, ע״ב, ד״ה כרת). לעניין משמעותו של ד,כ׳ לגבי 
זקן נקבע, שענשו הוא בצורת מיתתו, שכן "מת ב [יום] 
אחד, בשנים, *בשלושה — מת בהפרת". 

שאלת סיב הב׳ עוררה בעיות קשוח בחורת־הגמול בין 
חכמי יה״ב. על-סמך הנאמר (סנה׳ צ׳, ע״ב): "׳הפרת תכרת׳ 
— ׳הפרת׳ בעולם הזה, ׳תכרת׳ בעולם הבא"*—, קובע 
הרמב״ם (הל׳ תשובה, ח׳, א*׳): "פרעץ הרשעים הוא שלא 
יזכו לחיים אלו [בעוה״ב], אלא יכרתו דמותו... תהו פרת 
הפתובה בחורה... שאותה הנפש ש*פירשד, מן הגוף בעוה״ז 
איבה זוכה לחיי עוה״ב אלא גם מן העוה״ב היא נכרתת". 
עובש זה הוא מאפסימאלי. שכן רשעים אחרים נידונים 
בגיהנם לסי חטאם׳ אד חודרים וחיים לעוה״ב (שם ג׳. ה׳). 
ואילו לדעת הרמב״ן(פי׳ על התודה, דק׳ יח, כט! וכן שער 
הגמול) אין הנפש יכולה בלל להיאבד ולהתבטל, וגם חייבי 
כריתות נענשים בעוה״ב לפי חטאם, אלא שהם מתחלקים ל 3 
סוגים: מי שנתחייב כ׳ פעם אחת בלבד — עגשו מוות־בלא- 
עת׳ בלי שתיכרת נפשו! מי שמלבד חטאו זה בכ' עולים 
עוונותיו על זכויותיו — נענש בעוה״ב ונפשו נכרתת אחרי 
ייסורי גיהגם, אולם אין חייו נכרתים בעוה״ז: המחרף 
והמגדף והעובד ע״ז נענש בב׳ הגוף והנפש גם יחד, בעוה״ז 
ובעוה״ב. כריתת הנפש בעוה״ב, לדעת הרמב״ן, אין פירושה 
אבדנה המוחלט, אלא הורדתה לשפל-המדרגה ושלילת 
ההבאות הרוחביות הנועדות לנפשות הצדיקים. 

לדעת מקצת היראים, כ׳ היא מיתה בידי אדם (אשכול 
הכופר, רס״ז), וכך היתה, כנראה, גם דעתם של פילון ושל 
יוסף בן מתתיהו(קדמ׳ ג׳, י״ב, א׳). 

י. ת. 

?ו־תים (ויז^:*; קרי ביוו׳ החדשה: כריתי), הגדול 
באיי יכן (ע״ע) והחמישי בגודל שטחו באיי הים- 
התיבץ ) 8,331 קמ״ר, 483,000 תושבים ( 1961 ). האי צר 
וארוך ומשתרע — בהתאם לציר־האורך של הקימוט (ר׳ 
להלן) — בכיוון מערב־מזרח לאורך כ 250 ק״מ בין קוד 
אורך מזרחי ״ 26.2 ו ״ 23.3 . רחבו המירבי מצפון לדרום כ 55 
ק״מ — במרכז האי, והמזערי — במזרחו — 12 ק״ם. 

האי הוא חוליה עיקריה בטבעת הרי הקימוט השלישוני, 
הנמשכת מרכס פארבון שבפלופובסוס דרך האיים קיתירה, 
כ׳, קארפאתום ורודוס אל י הרי י הטורום שבאגטוליה. כ׳ 
נמצאת באיזור של פעילות טקטונית חזקה, שיצרה בעבר 
הגאולוגי תהום עמוקה בים־התיכץ מדרום וממזרח ל*כ׳ 
והרימה את דרומו של האי, באופן שמבנהו הולך ומשתפל 
במתינות צפונה. כתוצאה מכך החוף הדרומי תלול, חסר 
מישור-חוף ומפרצים עמוקים, בעוד שלאורך החוף הצפוני 
מרובים המפרצים הגדולים: מפרץ כניה > מפרץ סודה הארוך 
והמוגן ) מפרץ ךתימנון 1 מפרץ אירקללן, שלחופיו ריכוז- 
היישוב הגדול ביותר באי! מפרץ מירבלן. 



1069 


כרמייה 


1070 


רכם הקימוט באי מקוטע ע״י אגני־שבידה פנימיים, 
המכוסים גיר וקרטרן חווארי שלישוני, וגבהם בין 500 עד 
1,000 מ׳! ה גחל בהם מישור מ ס א רה בדרום־האי. אגנים 
אלו מפרידים בין 5 גושים הרריים, הבנויים סלעים גירניים 
מסביב לגרעין של סלעי-יסוד וסלעים מסאמורפיים. פסגת 
סטאוודום ( 2,456 מ׳) בהרי פסילוריסי או אידה היא הנקודה 
הגבוהה בהרי כ , . 

סלעי־היסוד, הנחשפים בעיקר בשוליו המערביים והמז־ 
רחיים של האי, יוצרים נוף של גבעות מעוגלות. האיזורים 
הבנויים סלע גירני מתאפיינים במתלולים, גיאיות צרים 
ועמוקים וריבוי תופעות קרסטיות, בעיקר מערות. הנהרות 
והנחלים קצרים ומועטים^'ורובם יבשים בקיץ. הניקוז 
בחלקים ניכרים של האי הוא תת־קדקעי קרסטי טיפוסי, 
ומי-התהום מתגלים במספר רב של מעיינות. 

האקלים הוא ים־תיכוני. בקיץ נושבות. בקביעות 
הרוחות האטסיות (ע״ע יון, עבד 416 ). במות־המשקעים 
השנתית באירקלית שבצפת היא 600 מ״מ בממוצע, אך 
בהרים היא גבוהה יותר. ראשי ההרים הגבוהים מכוסים 
שלג בחורף ובאביב. 

הצומח דומה באפיו לזה שבפלופונסוס ובאסיה הקטנה. 
היער הטבעי בורא בחלקו הגחל. שרידים של יערות ברושים 
מצויים במערב"האי, ושל א 1 רן-ירושלים — במזרחו! אלת 
האדר שכיח במורדות הרי המרפז. 

למבנה האי השפעה מכרעת על תפוצת היישוב ואפיו. 



טצורה ונציאניות בנטל אירקליוו 


רוב ה א ו כ ל ו ס י ה מרוכזת לאורך החוף הצפוני — בגלל 
מבנהו הנוודיחסית וקרבתו לשאר חלקי יחץ באגנים 
הפנימיים ובשטחים בעלי האופי הרמתי. הערים החשובות 
יושבות כולן על החוף הצפוני: אירקליון ( 63,500 תושבים) 
— הגחלה בערי האי ונמלו הראשי! כניה (ע״ע) — בירת 
כ׳! רתימנון. האוכלוסיה של כ׳ כולה יוונית! הדת של 
רובה - יח־נית־אורתודוכסית ! כ 10% מהתושבים הם מוסלמים. 

הכלכלה של כ׳ מבוססת על החקלאות, המעסיקה 
כ% מכלל התושבים. דגנים (בעיקר שעורה ושיבולת־שועל) 
תופסים כמחצית השטח המעובד! באיזורים ההרריים מגדלים 
זיתים (כ*/ 1 מכלל התוצרת היוונית), גפנים — המשמשים 
לייצור יין וצימוקים —׳ הדרים, חרובים וכמה מיני עצי־פרי 
אחרים. גידול צאן לבשר ולצמר נהוג בהרים. שיטות העיבוד 
החקלאי הן עדייו פרימיטיוויות במידה רבה! אעפ״ב מהווה 
התוצרת החקלאית אח עיקר חיצוא של האי. 

מפת הצומח והחקלאות — ע״ע יון, עבד 422 . 

התעשיה אינה מפותחת! עיקרה — עיבוד התוצרת 
החקלאית, ייצור מזון וסבון. ענף המכרות, שהיה מפותח 



מעבר .׳* 15 ׳ 6 יפ טוונות־הריוו" בחרי־יסים' (כסזרודחאי), ׳*נהם — 
?פי הטסורת הטיתו<וניח העתיקה — נו<ד וים 


בעבר, מצטמצם היום למחצבות אבן־גיר וגבם. אף רשת־ 
התחבורה עדיין דלילה, ועיקרה — ספק כביש ספק דרך 
מרוצפת העוברת לאורך ד,ח 1 ף הצפוני, וממנה מסתעפים 
כבישים, בלתי-עבירים בחורף, אל פנים־האי. על־אף עברו 
ההיסטורי העשיר של האי ונופיו המרשימים, נמצאת התיי¬ 
רות דק בראשית התפתחותה! כמרכז לה משמש מפרץ 
מיראבלו. האי, שנחשב לאחד החבלים המפגרים ביותר של 
יוון, זוכה בשנים האחרונות לתשומת-לב מיוחדת של הממ¬ 
שלה לשם פיתוחו. צוות ישראלי הכין סקר ותכגית-לפיתוח, 
המשמשת גורם מנחה בפעילותם של השלטונות בתחום זה. 

64 ו} 610 /ו 1146146 { 1 88 / 0 1 ( 11 * 511 €1156 8 , € , 116311811 ^ . 0 * 1 
. 0 .£ ; 1957 , 1/11181116 . 0 1 * 1 ,תח 6 י,יז 6 נ 1 31 > ; 1953 , 11 * 41 
081116 4 , 80171030 8 .[ ; 1960 ,.£! , 110 >ז 6 ןי 6 א • 0 ־ ז * 110681 
/ 0 1 ( 84 ) 5 8 , 1118114 01-681 16 (¥ , 8011111 ., 1 ; 1962 ס) 

. 1969 ,. 0 , 5 מ 3 -<ז 8 . 8 ; נ 1969 , 011306113 ,מ . 1965 

י. קר. 

היסטוריה. על ראשית תולדותיה של כ׳ — ע״ע 
מינואית ומיקנית, תרבויות. 



ספהית, כמר בצמוחשערג האי 

*- ד 


1071 


כרתים 


1072 


בסוף האלף ה 2 לפסה״ג החלה התיישבות הדברים בב' 
והשתלטותם ההדרגתית בה. תהליך זה, שנשלם רק במאה 
ה 7 לפסה״ב, הוא "תקופת-האפלה" בר׳ (ע״ע יון, עם׳ 420 ). 
היישובים הפרוזים שבחוף נעזבו, והאוכלוסיהיעברה לפנים* 
הארץ, ליישובים בהרים שהיו תכופות מבוצרים. נראה 
שפלישת הדורים היתד. הדרגתית, גלים־גלים, ולא גרמה 
חורבן פתאומי וקרע תרבותי חד. המעבר בתרבות החמרית 
פזו של המינואית־המאוחרת לזו ההלנית היה הדרגתי, 
ובתרבות ההלנית בב׳ שרדו יסודות רבים מהתקופה הקדומה. 
בותר גם חלק מהאוכלוסיה המינואית שדבק בלשונו, במיוחד 
במזרח האי. הומרום (אודיסאה, 176 ) מזכיר בין 

חמשת עמי כ׳ את האסאוכרתים ( ? 6 זוו ק^ £6 ז£ י ), רלר 
גד כ׳ ״אמיתי' — להבדיל מהמתיישבים היוונים. אין לדעת 
אם דבריו מתארים מצב שהיה קיים סמוך לשנת 1200 
לפםה״נ או במאות ה 9 — 8 לפסה״נ, אך גם הרודוטום (ע״ע) 
מזכיר דוברי לשץ לא-יוונית בסביבות פראיסום (במזרח 
האי), וכתובות אטאוכרתיות בכתב יווני נשתמרו אף מהתקו¬ 
פה הקלאסית. 

לשונות וכתבים עתיקים. על המצב הלשוני בב׳ 

מן האלף ה 2 לפמה״ב ואילך ביתן ללמוד מהמימצאים האפי־ 
גרפיים, שזמנם בקבע כרגיל ע״פ הריבוד הארכאולוגי. מרא¬ 
שית האלף ה 2 ועד למחציתו השתמשו בכתב, שממספר 
סימניו ביכר שהוא כתב -ה ברות עם יסודות לוגוגראמא־ 
טיים (מצייני־מלים), וסימניו הם ציורי עצמים (חיים או 
דוממים) — הוא "כחב־חחרסומים הכרתי', שתעודתו הידועה 
ביותר היא לוח-חמר עגול (אולי מן המאה ה 18 לססח״נ), שבו 
הוטבעו הסימנים בחותמות ("הדיסקוס מפיסטום" [תמ ׳ : 
ע״ע דפוס, עט׳ 930 ]). כתב זה עדיין לא פוענח, ולשון 
הטכסטים הכתובים בו אינה ידועה. מהמאה ה 17 עד למאה 
ה 15 — 14 לפסה״נ נהגו בכתב בעל מבנה דומה, אלא שסי¬ 
מניו—שמספרם כ 77 —מסוגננים בצורות גאומטריות יותר 
(כתב "קווי [לינארי] א")* דמיונו לכתב "הקוד ב" (ר׳ 
בסמוך) מאפשר קריאת חלק ממלות הטכסט, אך לא אח 
הבנתו. מבנהו הפונולוגי מקרב אל הדעת, שהלשון שבה 
כתובים טכסטים אלו אינה ידנית, וכנראה אף לא הודו- 
אירופית ולא שמית. הכתב ״הקוד ב״ — בעל כ 88 סי¬ 
מנים — הוא כתב בעל מבנה דומה לקודם ומשתמש בחלק 
מסימניו, והוא פוענח ב 1953 בידי ם. ובטריס (ע״ע)* הטכס¬ 
טים שבכתב זה, מן המאות ה 14 — 12 ' 'לססה״נ, הם יווניים 
(ע״ע עבית, לשץ ותרבות, עם' 529 , 534 ). הטכסטים 
ה א ל ם ב י ת י י ם הראשונים מכ׳ הם מן המאה ה 7 לפסה״נ. 
הכתובות שנמצאו בב׳ המרכזית הן טכסטים יווניים * הכתר 
בת המפורסמת של חוקי גורטין (ע״ע) היא מן המאה ה 5 . 
שתי הכתובות האלפביתיות הקדומות־ביותר (מן המאות ה 6 
וה 4 לפסה״ב) מב׳ המזרחית הן בלשון בלתי-מובנת? מצירוף 
הגאיה ביתן להכיר שאיבה יוונית, וכנראה אף לא הודו- 
אירופית, וכן אין ראיות לקרבתה ללשון הכתב "הקוד א׳". 
רק לאחר תקופה זו מתחילות להופיע כתובות יווניות בכ׳ 
המזרחית והמערבית. — לריבוי הלשונות באי כ׳ רומז כבר 
הומרום * במונח "אטאוכרתי" (ר׳ לעיל) נוקטים כיום לעתים 
לגבי צורות־לשון כדתיות שאינן ידניות. 

ח. ר. 

ב' מילאה תפקיד שולי בהיסטוריה היוונית הקלאסית. 

היא לא השתתפה במלחמות היוונים בפרס, וכמעט שלא 


השתתפה במלחמות של מדינות יוון ביביהן לבין עצמן. 
אולם רבים מבני־כ׳ היו שכירים בצבאות אחרים, דצא להם 
שם של לוחמים מעולים — בעיקר של.קשתים וקלעים. כ׳ 
היתה מפוצלת לערי-מדינה רבות, שלחמו תכופות זו בזו, 
ופעמים התערבו גם גורמי-חוץ במלחמות אלו. היתד. אמנם 
מעין פדראציה רופפת של ערי כ׳, אולם זו לא הצליחה 
למנוע י את המלחמות בין החברות בה. קנוסוס וגורטין 
(ע״ע), שתי ערי-המדינה החשובות שבאי,'התחרו ביניהן 
על ההגמוניה בב/ ב 220 לפסה״ב הצליחדכמעט השתיים 
להשתלט על האי ע״י הצטרפות לברית האיטולית. למרות 
פיצולה המדיני הצליחה כ׳ לשמור על עצמאות גם מול 
הממלכות ההלניסטיות, אף שכפעמ-בפעם התקשרו עריה 
בברית עם אחת מן הממלכות — כגון עם פיליפוס מלך 
מוקדון ב 216 לפסה״ב. 

המשטר החברתי בערי כ׳ היה דומה מאד למשטר 
בספארטה? לפי המסורת, למד ליקורגום (ע״ע) את חוקיו 
בב׳. בדומה לספארטה, בחלקו התושבים ל 3 מעמדות: ( 1 ) 
אזרחים־לוחמים, שהתחנכו ב״עדרים", וגם לאחר שהקימו 
משפחות משלהם אכלו בסעודה משותפת, שמומנה — לפחות 
חלקית — מקופת המדינה ? ( 2 ) תושבים משוללי זכויות-אזרח 
(פריאויקים)?( 3 ) צמיתים— מעין החלוטים (ע״ע) שבספאר- 
טה. מניחים, שחלוקה מעמדית זו חופפת את המוצא האתני 
של התושבים, כלד שהאזרחים־הלוחמים היו הדורים, הפרי- 
אויקים — האכיאים, והצמיתים — צאצאי היישוב המינואי 
הקדום. כבר במאה ה 6 לא היו מלכים בכ ׳ , ואת מקומם תפסו 
עשרה פקידים נבחרים, שבעזרו במועצת-זקבים. אסיפת־ 
האזרחים יכלה, בדומה לאסיפה הספארטאנית, לאשר הצעות 
שהובאו בפניה או לדחותן, אך לא לדץ בהן. מקור חשוב 
לידיעת חוקי כ׳ הם לוחות-האבן שנתגלו בגורטין. 

בתקופה ההלניסטית נעשתה כ' קן לשודדי-ים, ודבר זה, 

וכן תמיכת בניי האי במתרדת (ע״ע) מלך פונמוס, עוררו 
עליהם את חמת רומא. ב 66 'לם 0 ה״ב כבשוה הרומאים ועשאוד. 
לפרובינקיה, וגורטין היתה בירתה. אוגוסטוס איחד את כ׳ 
מבחינה מיבהלית עם קירנאיקה, וקובסמאנטיגוס — עם אילי- 
ריה.—עם חלוקת הקיסרות ב 395 נכלל האי בחלק המזרחי. 

א. חי. 

עד 1204 היה גורל כ׳ קשור בגורל הקיסרות הביזאנטית. 
בראשית המאה ה 7 נחתו בב' סלאודם שבאו מן הפלויונסום, 
ובכך החלה ירידת האי. מ 654 ואילך ערכו הערבים הסעות־ 
שוד על כ׳. בין השנים 823 ו 828 פלשו — מבסיסם במצ¬ 
רים — לב׳ והשתלטו עליה, הרסו את גורטין הבירה 
דיסדו את חאנדאכס(לאחר-מכן—קאנדיה), שהיתה לבירת 
האי מאז ועד לכיבוש התורכי במאה ה 17 . האי שימש 
לערבים בסיס לפשיטות _ימיות נועזות, שהביאו הרם וחורבן 
על שטחי ביזאנטיון עד סאלוניקי. הביזאנטים ניסו כמה 
פעמים לחזור ולהשתלם על כ׳, עד שב 961 כבש אותה 
ניקפורום פוקאם. האי יושב מחדש ביוונים, ואליהם צורפו 
ארמנים וסלאווים? הוא נקבע למחוז צבאי-מינהלי עצמאי 
בדרג של "תמה", וביצוריו חודשו. גם נוסדו בו הגמוניות 
חדשות, שסרו למרותו של אפאטריארך קושטא. 

בעקבות מסע־הצלב הרביעי ב 1204 (ע״ע ביזנטיון, ען׳ 
372/3 ? יון, עט׳ 475 ) נפל האי בחלקו של בוניפאציום 
ממונפרה, אולם הוא הגיע לידי הסכם עם ונציה, שמסרה 
לו את איזור תסאלוביקי תמורת כ׳. הוונציאנים הצליחו 



1073 


כרתים 


1074 


לגרש סב׳ את מתחריהם הג׳נומש, וב 1211 החלו ביישובו 
של האי. המתיישבים מוונציה קיבלו שטחים באי והתחייבו 
בשירות צבאי. הוונציאנים פיתחו אח קאנדיה כבסים ימי 
ומסחרי, חילקו את האי ל 6 מחתות דוגמת ונציה, והקימו 
מינהל מסועף, שהיה כפול במישרין לוונציה. הפקידים הרא¬ 
שיים נשלחו מוונציה, ביניהם דוכם־האי, והאחרים נתמנו 
מסעם המוסדות שהוקמו באי דוגמת אלה שהיו קיימים 
בוונציה* כיהנו בהם בני־האצולה הוונציאנים תושבי כ', ואילו 
בני האצולה היוונית הוותיקה לא שותפו בחיים המדיניים 
ובמינהל. לאצולה היוונית היתה אחיזה רבה באיזורים 
ההדדיים של פנים־כ׳, והיא נהנתה מיוקרה בקרב האוב- 
לוסיה היוונית,'ודברים אלה שימשו בסים להתקוממדות של 
היוונים בהנהגתה. ב 1363 פרץ פרד, שסיכן את שלטון ונציה 
באי, ובו הצטרפו ליוונים גם ונציאנים מקומיים, שהתקוממו 
נגד השלטת הריכוזי-מדי שלאי הותיר להם כל תמה בניהול 
ענייני המקום. לאחר דיכוי המרד נעשו שינויים במינהל, 
והאי חולק מחדש לארבעה מחתות. נוכח הסכנה התורכית 
הגוברת נבנו.ביצורים חדשים במאה ה 16 ■ אולם אלה לא 
עמת בפני הכוחות התורכיים העדיפים. כ' נכבשה בידי 
התורכים במלחמת שנות 1645 — 1669 . 

תקופת השלטת הוונציאני היתה תקופת-זוהר לכ׳< הפעי¬ 
לות המסחרית בה היתד. ענפה ביותר, לפי שהאי נמצא על 
דרכי־המסחר מוונציה לקושטא, לאלכסנדריה ולבירות.בפאה 
ה 15 הפכה כ׳ למרכז־תרבות שבו נפגשו המורשת חביזאב- 
טית והשפעות איטלקיות. האי שימש פקום־מעבר למהגרים 
יוונים רבים, שהתיישבו לאחר-מפן בוונציה וייסדו בה מרכז 
הומאניססי־יווני חשוב, או שנפוצו על פני איטליה ושאר 
ארצות־אירופה. בן־כ׳, שעלה לגדולה באיטליה ואודכ בספרד. 
היה הצייר אל גרקו (ע״ע). הכנסיה היומית, שהוכפפה 
בראשית השלטת הוונציאני למתת הכנסיה הקאתולית, הו¬ 
סיפה לשמש מעוז לרוח הימנית באי, ואנשיה מילאו לא- 
פעם תפקיד נכבד בהתמרדויות נגד השלטת הותציאני. — 
במאה ה 16 נראו סימנים ראשונים לירידתה של כ׳, שנמשכה 
לאחר-מכן בלי הפסק בימי השלטת התורכי. 

לאחר כיבושו בידי התורכים חולק האי ל 3 מחתות, 
ובראשם פחות, וליד כל פחה היו קאדי. מופתי ומפקד- 
יגיצ׳רים; לבירת האי היתה כביה. הדת המוסלמית הוכ¬ 
תה לדת רשמית, ואחרי 30 שנות שלטת תורכי כבר נמצאו 
בכ׳ כ 60,000 מוסלמים, רובם נוצרים מקומיים שהתאסלמו 
ומיעוטם תורכים שהובאו מן החוץ. הכבסיה הפכה אף יותר 
מבעבר לנושאת־דגלה של הרוח היוונית, ומרכזיה היו המנ¬ 
זרים. , 

ב 1770 פרצה הראשונה בסידרת ההתמרדויות של היוונים 
בכ ׳ בגד התורכים בעידוד המעצמות הגדולות. בפרוץ מלחמת־ 
העצמאות של יוון( 1821 ) התקוממו גם היותים שבה׳. מוס¬ 
למים רבים נטבחו ויתרם נמלטו לערים, עד שמחמד פלי 
(ע״ע), פחת מצרים, דיכא את המרד. בשלש 1830 לא צ(רף 
האי ליוון, אלא נמסד למוחמד עלי. השפטים שגעשו באוב- 
לוסיה הביאו לדילדולה כדי מחציתה. מוחמד עלי נקט באמ¬ 
צעים בדי לשפר את מצב האי, אך ב 1841 חזרה כ׳ לשלטונו 
הישיר של השולטאן. לאחר מספר התקוממויות זכה האי 
ב 1862 באוטונומיה תחת שלטת תורכי. יוון לא הצליחה 
במאמציה לספח את האי, לסי שהמעצמות רצו למבוע עירעור 
של מאזו־הכוחות באיזור. ב 1897 שוב פרץ מרד בכ ׳ , שגרם 


למלחמה בין תורכיה ליןן (ע״ע, עמ ׳ 483 ). רבים מהמוס¬ 
למים נטבחו, עד שהתערבו המעצמות, השתלטו על האי 
( 1898 ) וכאבנו בחסותן ממשל עצמאי בכ׳ בראשותו של 
הנסיך גאורגיום (אח״כ המלך גאורגיום 11 [ע״ע]), כצעד 
ראשון לקראת סיפוח ליוון. ב 1910 הוקמה באי ממשלה 
זמנית בראשותו של וניזלוס (ע״ע), שהשיג שנש-מספר 
לאחר־מכן, כראש ממשלת אחונה, אח הסיפוח ליוון* בחוזה- 
השלש ששם קץ למלחמות הבאלקביות ( 1913 ) וויתרה תור¬ 
כיה על כ׳ והכירה בסיפוחה ליוון. בעקבות ההסכם עם 
תורכיה בדבר חילופי-האוכלוסץ ( 1923 )—עזבו המוסלמים 
את האי, ובמקומם התיישבו יוונש פליטי המלחמה היוונית- 
תורכית שברחו מאסיה הקטנה, ב 1941 , עם כיבושה של יוון 
בידי הגרמנים, נמלטו ממשלת יוון, שרידי צבאה וכוחות 
בריטיים לכ/ אך כוח־צנחבים גרמני כבש את האי, וכ׳ היתד, 
בשלטוז־כיבוש עד כניעת הגרמנים ב 1945 . במשך כל השנים 
האלה הוסיפו פארטיזאנים כדתיים ללחום בהרים בכובש 
הזר. 

ח. רוזן, חצחבים ה״פיקיניים", ס גב ידיעותינו עליחם 

בשעה זו(אשכולות, ד׳), תשב״ ב *.? 

* 21 ) 0 , 011 * 131 * 1 , 11 ; 1959 1 ז 6 ץ 0 ח 7 

1 ) 1 $6 6, ^1X10166 ־ 31 [ט! , .{ ;* 1960 ) $6 

י נ־ו 53 ז 80 5 ; 1962 /ס 7011 : 1962 

,. 0 ,? , 11 ; 1963 ,€ . 0 

. 1966 2 ) 1 ) 6 166 ז 1 > 2 ץ 8 ,׳ 1 * £11 . 11 ; 1965 

ד. י. 

יהודים. כ׳ נזכרת טעמיים במקרא (יחד כה, טז 1 
צפב׳ ב, ה), בהקשר ל״פלשתים" ול״חוף הים" או ל״חבל 
הים". וכן נזכר'"נגב הכרתי"(שמו״א ל, יד). בהקשר לפלש¬ 
תים (או לארץ־פלשתים) נזכרת כמה פעמים גם "כפתר" 
(ברא׳ י. יד; רב׳ ב, כג; ענד ם, ז), המכונה גם במפורש 
"אי כפתור" (ירט׳ מז, ד). רוב החוקרים נוטים לדעה, ששני 
השמות מכותים לב/ ושהפלשחים הגיעו לחוף הדרומי- 
מערבי של כנען מן האי ההוא או — עכ״ם — מן העולם 
האגאי. שהתושבים הקדמתים של כ׳ היו חלק ממנו או 
קרובים לו מאד. מימצאים בעלי אשי אגאי-מיקני נתגלו 
באתרים ארכאולוגיים שונים בא״י, חלקם בשפלה'הדרומית־ 
מערבית. — יש סבורים ש״הכרתי והפלתי" בשירותם של 
דוד ושלמה (שמו״ב ח, יח * שם הו, יח * שם כ, ז * מל״א א, 
לח* ועוד) היה צבא שכירי-חרב מן הכרתים ומן הפלשתים * 
אולם הכתיב "הכרי" במקש "הכרתי" שבקרי (שמו״ב כ, 
פג; והשר מל״ב יא, ד. יט) רומז׳ אולי. לקשר עם כריה 
(ע״ע), שעמה נחשב לקרוב ליישוב העתיק של ב׳ ושכניו 
היו ידועים בתקופה מאוחרת יותר כשכירים בצבאות זרים. 

א. ראובגי, שם חם ויפת. £3 172/3 . תרג*ב; ,•!״*״*א .ן. 13 

, 80 21111 * 1/1 111 111 * 011 * 1/1 />״*> ( 11 >*^* 4 * 7/1 

. 1947 

רמז לקיש של יישוב יהודי בב׳ כבר במאה ה 2 לפסה״ב 
נמצא, אולי, בעובדה, שאגדתו של הקונסול לוקיש בדבר 
חידוש הברית ביו שמעון החשמונאי ובין העם הרומי 
נשלחה, בין השאר, גם לגורסין (חשמ״א ס״ו, כ״ג). במאה 
ה 1 לסה״ב נזכרת כ׳ במפורש כאחד המקומות שבהם הת¬ 
יישבו יהודים (מכתבו של אגריפם 1 אל קליגולה [פילון, 
המשלחת אל גאיום, 282 ]). יומף בן מתתיהו מספר על 
הופעת נוכל. שהתחזה לאלכסנדר בן הורדום המלך׳ בקרב 
יהודי כ׳ (קדם׳ י״ז, י״ב) * יוסף עצמו לקח לו לאשה בח 
למשפחה יהודית מיוחמת מכ׳ ׳ שגרה ברשא (חיי ישף, 76 ). 



1075 


כרתים — כשדים 


1076 


לפי מעשי-השליחים ( 11 , 11 ) גרו יהודים מב׳ בירושלים 
בדור שלפני החורבן, — טאקיטום (היסטוריות, /י, 2 ) מביא 
סיפור משונה על מוצאם של היהודים סב׳ ועל בריחתם 
ממנה לאפריקה (ארץ לוב)! הוכחה לכך — הדמית שבין 
שם האידיאים (= יושבי הר אידה) ושם היודיאים (= היהו¬ 
דים). 

על חולדות יהודי כ׳ בתקופה הביזאנטית איו בידנו כל 
ידיעות. ידוע רק שבתחילת המאה ה 5 גורשו יהודי כ׳ 
בפקודת תאודוסיום 11 , ושבאמצע אותה מאה נתעוררה שם 
בקרב היהודים תנועה משיחית — דבר המעיד שחזרו אליה 
יהודיה. מ. 

בימי השלטון הוונציאני ( 1204 — 1669 ) היתה 
יהדות כ׳ מזיגה של עדות שתות. יהודים ממקומות שתים 
ביקשו ומצאו מפלט באי, וכ׳ שימשה מקום־מיפגש לתרבויות 
יהודי אשכנז, איטליה והמזרח. ״הרומאביוטים״ — הקדומים 
ביהודי כ' — היו נתונים להשפעת יהדות הבאלקאן והמז¬ 
רח! שפת-דיבודם היתד, יוונית, וביוה״כ תירגמו בבהכ״ב 
את ם׳ יונה וקטע ממיכה ג' ללשץ זו. מאז הכיבוש הוונציא¬ 
ני ישבו באי גם יהודים איטלקים, ובל יהודי כ׳ עמדו בקשרים 
עם המרכז הרוחני באיטליה. לכ׳ הגיעו גם יהודים מארצות 
ערב, וכן יהודים אשכנזים במספר ניכר — ביניהם בעלי 
תלמוד והוגי־דעות. גזירות 1391 בספרד, ואח״ב הגירוש של 
1492 , הביאו עמם אף הם פליטים רבים. 

מספרם של יהודי כ׳ לא עלה מעולם על 1,200 . הם ישבו 
בעיקר בערי־הנמל קאנדיה, כאניה ודחימנון ונחשבו ל״נתי- 
נים״, פרט לבודדים — סוחרים עשירים — שהוכרו כ״אזר־ 
חים". היהודים היו נתתים תדיר לשנאת שכניהם, לעלילות 
ולנגישות וכן לאפליות, להגבלת זכויותיהם ולמיפוי מיוחד 
מסעם השלטונות. אעפ״כ היה מצבם הכלכלי יציב, ולעתים 
נשמעו קובלנות מצד הסוחרים היותיים שרוב המסחר עבר 
לידי היהודים. יהודי כ׳ היו המעמד הבינתי בין הסאודאלים 
ובין הצמיתים! אולם רק מעטים הורשו לעסוק במסחר 
סיטוני. רוב היהודים היו בעלי־מלאכה, בכל ענפי מלאכת- 
יד! אך נזכרים גם עורכי־דין, רופאים ומעתיקי-ססרים, 

החשובה בקהילות היהודיות בה׳ ביה״ב ובתחילת העת 
החדשה היתד, ק נד י ה (ע״ע), שנודעה דורות רבים בחכ¬ 
מיה ורבניה, ויצא לה שם כמרכז רוחני. מספר "התקנות" 
של קהילה זו אנו מכירים את אידגתה הפנימי החזק, את 
מוסדותיה המשוכללים ואת החיים הכלכליים, החברתיים 
והרוחניים הערים שהתקיימו בה. 

עם כיבוש כ׳ בידי התורכים במחצית השניה של המאה 
ה 17 החלה ירידת יהדות כ׳. היהודים נהנו מיחס נוח של 
השלטונות כלפיהם, אולם ניתוקם מן המרכזים במערב גרם 
לדילדולם הזזמרי והרוחני גם ידע־. נאמנותם לשלטון התורכי 
החריפה את איבת האוכלוסיה היוונית כלפיהם, ולמרידות 
במאה ה 19 (ר׳ לעיל) נתלוו לפעמים גם פרעות ביהודים! 
מספרם הלו ופחת כתוצאה מהגירה מן האי! הנותרים עסקו 
במלאכות ירודות וברוכלות. קהילות כאניה וקאנדיה הוסיפו 
להחזיק רבנים, ששימשו גם ככלי-קודש ומלמדים, אך ילדי 
היהודים בדורות האחרונים ביקרו גם בביה״ס היווני, ושפת- 
דיבורם של היהודים היתד, יוונית. במאורעות 1897 (ר׳ 
לעיל) השתתף כמתנדב ברוך יוסף מרקו (ע״ע). ב 1900 
נרשמו בכל האי 726 יהודים! ערב הפלישה הנאצית ב 1940 
פחת מספרם עד כדי 400 . פרט ליהודים אחדים שישבו 


באירקליון, נותרה קהילה יהודית בכאניה בלבד! על תולדו¬ 
תיה וסופה — ע״ע כניה: יהודים. 

ש. א. רוזאניס, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, 

ד׳—ר,׳. תרד״ד/ח! ד. חנקבי, למעסחם של היהודים בסו־ 
שבות ויניציאד, ביה״ב (ציון, כ״ח), תשכ״ג! ש. מרכוס, 
קורות יהודי כ׳ בימי ד,חורכים והיוונים (אוצר יהודי ספרד, 

0 '), 1966 ן 1 * 71 * 701 ) 1710 ) 871 ) 1 * €07 0 1 ) 1 * €7 171 ״ 1 

; 1906 ,( 54 , 1111€0 ^ 3 ־ 151 $51110 ^׳\) 147-0710 / * 0% 71 ) 771 *) 

- $70 4 ,$נ{םט 2£ ־ו ¥3 \ $011 ״$ ; 1949 , 23 ־ 15 , 11077187113 ,־ 1 ־ 3131 
. 1961 ,( 119 ,(££) )* £$70$07 ^ 2 40 01 * €711 * 4 וח 1 ו 14 ) 

חלקם התחתון ש ל ענף זכרי והפרחת נהב ' ת 

החפים ועלי־העטיף בתפרחת הנקבית נושא שערות בלו- 
טיות, המפרישות פירורי-שרף צהבהבים. 



< י * 0 )ו 0 וזס סס, 


הכ ׳ המצויה היא צמה־תועלת נפדו ומקובל, שמרבים 
לגדלו לתעשיית הבירה (ע״ע שכר) ולצרכים אחרינו 
מרבים אותו בדיד וגטאסיווית מקטעי קגי־שורש. במטע 
מגיעים הצמחים לגיל' של 30 — 40 שגר. המוצר הסופי השי¬ 
מושי הוא העגילים (ר,"אצטרובלים") הנקביים הבשלים, 
כשהם מיובשים וכבושים! ההפרשה שעל קשקשיהם מכילה 
תמרי-שרף, אלקלואידים (ע״ע), המרי טנין (ע״ע) ושמנים 
אתריים (ע״ע) — כדי 30% — 15 מן המשקל של האצטרו¬ 
בלים. מחמרי־השרף— הטרפנואידים (ע״ע טרפנים) לופו־ 
לון(. 11310 ־ 02 ) והומולון ( 005 ^ 02 ), שהם' המרים אנטי- 
ביומיים (ע״ע). השמן האתרי 
מעניק לאצטרובלים ריח נעים 
מעין הקורנית. אבקת הכ ׳ המו־ 
ספת לבירד, מקנה לה את הטעם 
המריר ואת הריח הטיפוסיים 
לה ומגבירה את כושר־השתמ- 
רותה הודות לתכונות האגטיספ־ 
טיות של האבקה! השאריות 
מתעשיית הבירה משמשות כ- 
מספוא לבהמות ולזיבול. עד היום לא נמצא תחליף לב , 
בתעשיית הבירה. לפנים, במקומות שמים, שימשו הקצוות 
העסיסיים של הגבעולים גם למאכל־אדם! האצטרובלים 
שימשו גם לרפואה׳ והגבעולים הארוכים — מקור להפקת 
סיבים לחבלים ולאריגים. 

היוונים והרומאים (פליביום הזקן) הכירו את הכ ׳ כירק. 


'\/\ 

4 ! 

/ \ 


.(. 04 >€ * 01 , 01 = 11 
ייסיליו ״ 0 - 11 


חטרי־שרו* בכשווזיח 



1079 


כשותיות — כשסיים או מגיה 


1080 


וכן כתרופה. בשימושה כתבלין לבירה הוחל אצל שבסים 
פיניים (הוא נזכר בקאלדפג [ע״ע אסטוניה, עמ׳ 756 }), 
והוא הגיע לאירופה המערבית, כנראה, במאות ה 5 — 7 . מן 
המאה ה 8 ואילך היו מוסיפים אותו לבירה במבשלי-השכר 
במנזרים שבצפון־צרפת. 

ארצות-הגידול העיקריות ( 1968 ) הן: אה״ב וגרמניה 
המערבית — כ 120,000 הקסאד כל אחת! צ׳כוסלובאקיה 
ובריטניה — כ 100,000 הקטאר כל אחת? בריה״ם, יוגד 
סלאוויה, פולניה. התפוקה השנתית העולמית נאמדה 
ב 93,000 טון. 

הב׳ היאפאגית (*!"""*!ג(. 9 ), שהיא בעלת עלים 
מגוונים, מקובלת כצמח־נוי. 

( 2 ) כינוי למהלת־צמחים הנגרמת ע״י הפטריה - 135 ? 
10013 ) 1 ׳\ 313 ק 1110 והתוקפת את הגפן (ע״ע, עמ׳ 138/9 , 

וציור שם). 

-■ 8111 .מ .* ; ־ 1950 ,,"*"?/׳*ס/* ■״ס , 61 צ> 8 4 , - ; 1 ) 1.101 .ז*ו 

. 10 >< . 1 ( 811 , 8111 * 0163 ) 171£ ^ 01 1 ) 171 > 171 % ! % 1 סז 0 7700 , 55 )£ 

. 23 1 ) 110 ) 111 ) 7-0 ? , 40 ? ; 1956 ,( 164 90 ? , £110 ^ 

. 1969 , 273/4 

יע. ג. 

כשפים או מגיה, פעילות בתחום האוקולטיזם (ע״ע), 
שמהותה"— ניצול או הפעלה בידי אדם של 
כוחות המוחזקים על־טבעיים או לא־טבעיים. במסגרתן של 
תרבויות פרימיטיוויות ניתן, אמנם׳ להבחין בין כ" ובין דת, 
אך בסופו של דבר קשה להפריד שם ביניהן. הן בכ" והן בדת 
מצויה התייחסות לנושאים וגורמים שהם מעבר לכוחותיו 
הרגילים של האדם. מבחינים ביניהם לפי טיב הגורם 
או הסיבה הפועלת הראשונית, שלהם מיוחסת התופעה 
הנידונה: אם התוצאה המופקת מיוחסת ישירות לפעולת 
האדם עצמו, המפעיל את עצמי־הטבע ואת הכוחות העל- 
טבעיים להנאתו או לצרכיו — בהיותו נחשב בדרך־כלל 
כמחונן בכוחות מנה (ע״ע! וע״ע אנימיזם, עט׳ 580 ) אדי¬ 
רים —, היא נראית כביטוי למלאכת המאגיה, הכישוף או 
הקסם! אם התוצאה מיוחסת ישירות לעצם או גודם תחני, 
שאותו מעריץ האדם, אך אין הוא שולט עליו, היא מתפרשת 
במשמעות דחית— כמעשה אל או גורם אלוהי.—הבדלה זו 
מודגמת במקרא במעשיו של משה, המבצע מעשי-פלא, כגון 
הפיכת המטה לנחש, שגם חרטומי מצרים מסוגלים לעשותם, 
ואילו את המכות שהביא על המצרים מייחסים חרטומי מצרים 
עצמם ישירות לאלהות! במקרה זה אין פשה משמש אלא 
מכשיר לרצון האל, ואין האירועים הבאים בעקבות דבריו 
או מעשיו באים מכוחו. 

בתולדות התרבות המערבית, בייחוד ביה״ב, לא הבדילו 
בין חכמת־המאגיה לביו מדעי־הטבע, אלא שפילוסופים ותאו׳- 
לוגים ניסו להבדיל בין "מאגיה טבעית" כשרה ובין קסמים 
וכ", המבוססים על קשר עם כוחות דמוניים. במובן זה 
נחשבה אלכימיה ל״מאגיה טבעית", ואילו הכישוף נחשב 
לפשע ולחטא כלפי אלהים ואדם, והנחשדים במעשי־כ" 
נרדפו באכזריות! רבבות "מכשפות" הוצאו להורג בארצות 
אירופה המערבית והמרכזית (ר׳ להלן). במרוצת התפתחותה 
של החשיבה במאות ה 16 — 17 הוחל, בהדרגה, בהבדלה בין 
מדע ובין כישוף וקסם: לידע מדעי נחשב מה שהוא נר- 
הוכחה בדרך הניסיון והניסוי, והכישוף נפסל כפסוזל־מדע. 
אולם האמונה בממשותם של מעשי־כ" נתקיימה בחוגים רח¬ 
בים עד המאה ה 18 , במידה רבה בהשפעת הכגסיה, הקאתולית 


והפרוטסטאנטית כאחת, והשתקמה בחוק הפלילי של רוב 
המדינות האירופיות עד תקופת ההשכלה. האנתרופולוגים 
של המאה ה 19 , כגון א. ב. טילור וג׳. ג׳. פריזר (ע״ע), קיבלו 
את הדעה שד,כ" הם ה״מדע" (ז״א פסודרמדע) של האדם 
הפרימיטיווי. אנתרופולוגים מודרניים, לעומת־זה, אינם 
תאים עוד בכ" פסודרמדע אלא אמונה ומלאכה אוקולטית. 
שיש בהן מן המשותף עם דת יותר מאשר עם מדע אמפירי: 
פסודו־מדע, כגון האלכימיה, מבוסם על טעויות בשיפוט על 
תופעות הטבע ועל הנחות מוטעות בהערכת היחסים בץ 
תופעותטבעיות והכוחות הפועלים בהן! ואילו המלא¬ 
כה האוקולטית יסודה באמונה מיתית ככוחות ע ל-ס ב ע י י ם, 
הגלומים הן במכשף והן באמצעים ובסעשי־הקסמים שאותם 
הוא מפעיל ושבהם הוא משתמש. פסיכולוגים מודרניים, 
בעקבותיו של פרויד, מפרשים אח הכישוף כהשלכה של 
האמונה ביכולת־כל של חשיבת האדם, ובדרך־כלל כאשליה 
או כביטוי לחשיבת־הרצוי בעיסוקו של האדם בטבע. 

האנתתפולוגים נוטים להבחין 4 גורמים או מרכיבים 
בכישוף של הפרימיטיווים, והם: ( 1 ) אישיות המכשף או 
הקוסם!( 2 ) מלות-הקסם או הנוסחה!( 3 ) החומר או המכשי¬ 
רים שבהם משתמש המכשף! ( 4 ) הטקס שהוא מבצע כת 
להשיג את תוצאת הכישוף. 

( 1 ) מעשה-הכ" דורש, קודם־כל, מכשף או קוסם, בעל 
ידע כמוס או כוח־מאנה אישי, שאינם נחלת שאר העדה. 
אפשר, אמנם, ללמ 1 ד כישוף מאנשים אחתם שעוסקים בו 
ומן הפולקלור המסרתי של השבט, אולם המכשף המקצועי 
מוחזק בעל כשתנות מיוחתם או בעל כוחות מיסטיים מיוח¬ 
דים, שהגיעו אליו בדרך־כלל בתורשה או הוענקו לו ע״י 
חסד אלהי מיוחד, מקובלת ההנחה שהמכשפים נבדלים זה 
מזה במידה ניכרת מבחינת יכלתם להשיג תוצאות, דש 
שמכשף אחד יבטל את מאמצי יריבו. בדרך־כלל חייב המכשף 
או הקוסם לקיים איסות טפו (ע״ע) מסדימים ביחס למזון 
ולמגע מיני כת שיצליח בביצוע מלאכתו. אם הכישוף 
נכשל, תולים תכופות את הכישלץ במחדל של המכשף — 
או של האדם שבשבילו נערך הכישוף— לקיים אח האיסו¬ 
רים הדרושים. 

( 2 ) יסוד חשוב מאד של הכישוף הוא מלות־הקסם, 
הנוסחה או האמרה, שתכופות הן עמוסות מסורת ומנוסחות 
בתיקנוח, ולעתים קתבות הן קניינו הסודי של המכשף. 
שמות ומלים נחשבים כבעלי כוחות מאגיים עצמיים, באופן 
שיתעת השם והשמעחו בהקשר המתאים נחשבות לאמצעים 
המקנים למכשף שליטה על האדם נושא השם ההוא. זוהי 
הסיבה שבגללה בחברות פרימיטיודיות השם האישי האמיתי 
של אדם נשמר תכופות בסוד, ובחיי , יום־יום משתמשים בשם- 
כינוי. נוסף על כך, יש שהדיוק בנוסחה או בסדר־המלים 
הוא בעל חשיבות יתרה לגבי תקפו של הקסם, וכל שינוי 
בגירסה עשוי לבטל את כוחו של הקסם או אפילו להשפיע 
לרעה על המכשף. כמה אנתרופולוגים נוטים לדעה, שהכוח 
המאגי האמיתי נחשב לגלום במלות־הקסם, ואילו הטקס 
והכלים המשמשים בו אינם אלא בעלי חשיבות משנית 
וניתנים להתחלף. אין ספק שכל־אימת שהדיוק המילולי בעל- 
פה נחשב מהותי. מלת-הקסם היא-היא הגורם היסודי. 

( 3 ) היסוד החמרי של הכישוף מורכב מעצמים טבעיים 
ומתוצרים מלאכותיים. במקרים רבים, כגון בתרבויות של 
ילידי אפריקה, יש שהיסוד הסמרי עשר מגזרי עצים מוזרים, 



1081 


כשפים או מגיה 


1082 


משרשים או מחמדים ממ 1 צא אנימאלי. יש שהעצם הרומח• 
מוחזק פח 1 נן בכוחות־מאנה סמויים מיוחדים — אם משום 
שחונן בהם מידי ישוה על־טבעית, ואם משום שעוצב בידי 
מכשף או קוסם, שמהם הואצלו עליו כוחות מיוחדים אלה. 
תפקידה של סלת־הקסם אינו לפעמים אלא להעניק לעצם 
שבו משתמש המכשף כודוות־סאנה מיוחדים על־מנת שעצם 
זה יביא לתוצאה המבוקשת. בביצועו של כישוף הרסני נוסה 
המכשף לפעול בדרך של סמיכות־רעיונות, בנצלו דברים 
שהיו מקודם במגע עם קרבנו, כגון גזרי־ציפורן או שער, 
ריר או בגדים, או — לפי שיסה אחרת — בהתקינו 
איזה עצם, או תבנית, דומה לקרבנו, כדי שישמש לו כנציג 
של נושאו. יש מבדילים בין שני הסוגים האלה של 
סמיכות־רעיונות ככישוף הומאופאתי וכישוף־של־הדבקה 1 
שניהם מבוססים על העיקרון של פעולת תהודה ממרחק 
(פעולה סימפאתסית). בגלל הפחד מפני כ" נוהגים הילידים 
להשמיד את גזויי-ציפרניהס ואת צואתם או להחביאם, כדי 
למנוע מאויביהם את האפשרות להשתמש בהם לרעה. 

( 4 ) הטקס, או הדרך שבה המכשף משתמש במלות־הקסם 
ובעצם החמרי, משלב את כל מדכיבי־הכישוף לתהליך אחיד. 
יש מקרים שבהם מבוצע הסקס המאגי בצורה חגיגית חפובד 
בית בנוכחות העדה כולה, כגון בסקסים המאגיים להורדת 
גשם (ע״ע, עמ׳ 704 — 706 ) 1 בסקרים אחרים, ובייחוד בכישוף 
ההרסני, טקסי־הכישוף הם פרטיים וחשאיים. לעתים קרובות 
מחקה הטקס את התוצאה המבוקשת ע״י תנועות וצלילים 
המרמזים על המטרה המבוקשת! למשל: עשן ומים מסמלים 
עננים וגשם. עפ״ר הסקס מתואם למלות־הקסם, ופעולות 
המכשף ממיתות לסמל את הפעולות שהוזכרו במלות־הקסם. 

תרבויות פרימיסיוויות שתות נבדלות זו מזו מבחינת 
החשיבות המהותית המיוחסת בכישוף למלת־הקסם בהש¬ 
וואה למרכיב הגשמי. בתרבות איי טרופריאן. וכן 
בתרבות הפולינזית מלת־הקסם היא המרכיב המהותי הנסתר, 
והיסוד ההמרי הוא משני. לעומת־זאת, בתרבות־הזאנדה 
(בסודאן), וגם בתרבויות אפריקניות אחרות, היסוד ה<ומרי 
הוא־הוא העיקר והוא ם 1 די, ואילו מלת־הקסם היא גורם 
משתנה ומשני. 

חברות ותרבויות שתות נבדלות זו מזו גם מבחינת 
תפקידו של המכשף ומעמדו ביחס לכהן. בתרבויות פרימי־ 
טיוויות אותו אדם מכהן תכופות בשני התפקידים, ובמקרה 
של חלוקת התפקידים בין שני בגי־אדם — הללו עשויים 
לזכות להכרה שתה בחברה, כשהכהן משמש בפולחנים וב¬ 
טקסים דתיים והמכשף מבצע את מלאכתו האוקולטית 
בשירות החברה. בתולדות הציוויליזאציה המערבית לא זכו 
המכשפים והקוסמים למיניהם להכרה רשמית וגלויה, במידה 
רבה עקב השפעת המקרא, הפוסל את המלאכות האוקולסיות 
(ר׳ להלן), והכנסיה הנוצרית שרדפה את בעלי־הב" בשל 
הקשר עם כוחות דמוניים שיוחס להם. לעומתיזאת, בתרבו¬ 
יות פרימיטיוויות'נהנים המכשף והשאמאן (ע״ע שמניזם) 
מיוקרה רבה ומהשפעה רבה בחברה. הם מקבלים תשלום 
בעד שירותיהם, בייחוד בעד ריפוי מחלות, ובמקרים רבים 
הם צוברים לעצמם רכוש ניכר, דבר שחתר ומגביר את 
השפעתם החברתית. כשמלות־הקסם המאגיות הן סודיות הן 
נעשות ערך כלכלי לבעליהן, ואסור לאחרים להשתמש בהן 
אלא אם קנו אותן או ירשו אותן מבעליהן. 

המכשף נבדל משאמאן (או "רוסא-אליל" או ,רופא- 


קוסם") בכך, שהשאמאן הוא מנהיג תחני סוכר של עדתו, 
שמייחסים לו גישה ישירה אל עולם־החחות וקשר אחו, 
השאמאן, המצוי בקרב האסקימואים והשבטים הסיביריים, 
הוא חוזה — אדם שמסוגל להגיע, באמצעות טקסים מסויי- 
מים, למצב של התפשטות־הגשפדות, ובמצב זה של אקסטאזה 
יש לו תקשורת ישירה עם תחות מדריכות, שמכוחן הוא 
©גיד עתידות, מגלה את סיבותיה הכמוסות של מחלה ומרפא 
אותה — שוב באמצעות טקסים מסויימים. לעומת־זה, אין 
המכשף, בדרך-בלל, מייחס לעצמו חזונות חחניים או הת- 
קשחיות אקסטאטיות כאלה; הוא בראש־וראשונה טכנאי, 
המבצע את אומנותו הכמוסה — באופן קונסטרוקטיווי ובגלוי 
לטובת הכלל אם הוא קוסם מוכר, ובאופן הרסני וחשאי״אם 
הוא מכשף זומם־רעה. בכמה תרבויות במערב-אפריקה יש 
שהמכשף מכהן גם כמנחש ומשמש כעין אוראקולום איה וי 
פושע שביצע פשע מסוייס: הדבר נעשה תכופות ע״י הטלת 
אבנים או עצמות של בע״ח או ע״י הרעלת תרנגולת. כדי 
לקבוע אם הנאשם חייב או זכאי. 

יש תרבויות שבהן קיימת הבדלה בתרה בין קוסם 
ומנחש — מזה, לבין מכשף או מכשפה — מזה. לבעל-הכ" 
(זכר או נקבה) מייחסים קשתם אישיים ויחסי־גומלין עם 
תחות דמוניוח, והוא נחשב בדדך-כלל לדמות מרושעת, המת¬ 
כוונת להזיק לאחתם מתוך רשעות גתדא. יש להבדיל בק 
מכשף למדיום, מאחר שמתום אינו אלא מעביר את בשורתם 

ע 

של שד או של יצור רוחני, אך איננו מבצע כל מעשה. בדת 
העממית הקלאסית של סין פועל הכהן תכופות כמדיום 
המקיים קשר עם נשמות אבות-המשפחה המתים, והוא מעביר 
את בשורתם לצאצאיהם החיים. 

ממכשפים פוחדים בכל מקום, אפילו כשקיומם נסבל. 
בכמה תרבויות אפתקניות נפוצה האמונה שמכשפים שונים 
פנני־אדם רגילים מבחינה אנאטומית: הם נולדים עם חומר 
מופלא מסויים באיזור כליותיהם, והוא הגורם להם — 
לפעמים שלא מדעתם — לעסוק בכישוף. אי־אפשר לדעת 
מראש מיהו מכשף, אך מניחים שניתוח לאחר־המוות מספק 
הוכחה אנאטומית לכך. מאחר שלעתים קרובות עוסק מכשף 
בכישופו באופן לא־מודע, נקבעת אשמתו (או אשמתה) 
בדרך־כלל ע״י עדות נסיבתית בלבד וע״ם השמועה! עפ״ר 
נחשד במעשה־כ״ אדם מקרב העדה—ברוב המקתם נקבה — 
שהוא משתייך למשפחה ענפה וייתכן שיש לו יחס עויין 
כלפי הנפגע ע״י הכישוף. מחלה ממושכת בלתי-צפויה 
המלווה חום, או מוות בלתי־צפוי ופתאומי, מעוררים תכופות 
חשדות והאשמות של כישוף. משסטי־המכשפות באירופה 
במאות ד, 15 — 18 (ר׳ להלן) היו מבוססים כולם על ההנחה 
שהמכשסים מקיימים קשר אישי עם השטן ועם רוחות רעות 
אחרות, שנפשם לא תשבע מתאווה לדם־ילדים, ושהם-הם 
הסיבה הכללית לאסונותיהם של אנשים ישרים. בימי 
מלחמות־הדת במאה ה 17 הטילו הקאתולים והפרוטסטאנטים 
אלד׳ באלה האשמות של כישוף על יסוד חשד בכפירה. 
האשמת כישוף הופנתה תכופות כלפי יהודי-אירוסה מיה״ב 
עד סוף המאה ה 17 . 

האנתרופולוג החברתי הבריטי רימונד פירת ( 111 * 1 ? ,מ) 
סיווג את הכ" ל 3 סוגים: כישוף פח׳דוקטיווי, כישוף הגנתי, 
כישוף הרסני. כישוף סרודוקטיווי מבוצע בידי מומחה למען 
הציפור כולו, בדרך־כלל על־מנת לסייע לצח*, לנטיעות, 
להורדודגשס, לשיט, למסחר, וכן להשגת פריון באדם 



1083 


כשפים או מגיה 


1084 


ובבע״ח. תכליתו של בישוף הגנתי הוא למנ 1 ע סוגים שובים 
של אסונות, כגון תאונות בעת מסע, מחלה שנגרמה ע״י 
רוחות רעות ומכשפים, גניבה ואבזץ־רכוש. כישוף הרסני, 
שהוא הנקרא, לפעמים, כישוף סתם, נעשה בחשאי, וכוונתו 
לגרום מחלה, מוות, עקרות והשמדה של רכוש. כישוף הגנתי 
הוא פעולת־נגד לכישוף הרסני * תכשיטים או קמיעות ופסלי* 
אללים משמשים להגנה מפני רוחות רעות ומפני קוסמים 
ומכשפים. 

בדוד־בלל ניתן לומר, שתפקידי הכישוף הם פרודוקמי־ 
וויים או הגנתיים — מזה, או הרסניים ומרתיעים — מזה. 
בכישוף פרודוקסיווי והגנתי בכללים כל הב" המכוונים לקדם 
את האינטרסים של אלה שלמענם נעשה הבישוף, וכן להגן 
עליהם מפני סכנות שכיחות המאיימות עליהם, כגון מחלה, 
חוסר־יבול וגניבה. בעולם שבו תאה האדם את עצמו 
מופקר לפגעים, מעניקים ד.כ" מעין ביטוח, ויש בהם משום 
ניסיון להקטין את הסיכוך שבחיי יום־יום. המגמה להיזקק 
לבישוף נוברת במצבים התויים אי־ביטחון ושכנה, בגון ציד, 
מלחמה, תג בלב ים. באיזותס צחיחים־למחצה, שבהם 
יתדת־גשם אענה נדאית, מבצעים טקסי־כישוף כת להביא 
גשם בעונה שבה הוא דרוש, להבנת משמעות הב" לגבי 
האדם הפתמיטיווי חשוב ציון העובדה, שלעיתים קרובות 
אין משתמשים בכישוף כתחליף למלאכות האמפיריות השר 
נות אלא דק כטכניקה משלימה. כת לוודא את ההצלחה. 
מכאן ההסבר לתופעה שהכישוף מוסיף להיות רווח בתרבויות 
אפתקניות רבות בנות־ימינו אפילו בעתם, למרות התפשטות 
הידע המדעי והטכנולוגיה׳ ובייחוד מוסיפים להשתמש בדרכי־ 
כישוף ביחסים בין־אישיים ובטיפול רפואי, בכל מצב שבו 
מוסיפים להתקיים תחומים נרחבים של אי־ביטחון ושל תסבול. 

לכישוף ההרסני והמרתיע נודעת חשיבות מיוחדת בטי¬ 
פוח ויסות חברתי ובהרתעה מפני פשעים. במלאגזיה, למשל, 
משמשים איסות־טאבו מאגיים להגנה על יבולי־גנים מפני 
גנבי־פירות. בעקבות האמונה הנפוצה שהפרת הטאבו גוררת 
אחתה באופן אוטומאטי את מחלתו או אף אח מותו של 
העבתין, יש שההודעה על הטאבו או עדות על קיומו — 
כגון הקמת מבנים מיוחתם, או עתכה מיוחדת של ענפי־ 
עצים בגינה — מספיקה להרתעת עבריינים, כאילו היה 
שוטר סמוי עומד על המשמר. האמונה ביעילות הטאבו המאגי 
מביאה לעתים בכוח הסוגסטיה לתוצאות הצפרות! ידועים 
מקרים של עבריינים־בשגגה שחלו ומתו כשנודע להם דבר 
עבירתו או שהתאוששו ממחלתם זו רק לאחר שננקטו 
אמצעי־נגד כישופיים לביטול תוצאות הפגיעה בטאבו. 
בהקשר זה נראית הקללה כסוג של קסם כישופי, שהופעל 
בדי להזיק לעבריין או כדי להשמידו! יעילותה תלדה באמר 
1 ה בתקפו של הקסם ובחיזוקו ע״י סמכות הדת. 

מוצאם המשותף של הב" ושל הדת נרמז במיתוסים בדבר 
מוצאם ותקפם של טקסי-כישוף, הרווחים בפולקלור ובמסורת 
שבעל־פה של תרבויות שבטיות. לעתים קרובות מסופר, שמ¬ 
סורת כישופית מסרימת מוצאה מהתגלותו של אל או ממנהגו 
של אחד מגיבורי התרבות, שהוריש מחכמתו המעשית ל¬ 
צאצאיו. לפי אמונה זו מלאכת־הכישוף איננה פרי המצאה 
אנושית או השלכה של הדמיון, אלא קניין תורשתי, שנרכש 
ביסודו כבר בתקופה קדם־היסטורית מיצור אלוהי או מאב 
קדמון על־טבעי. המיתוס מספק למאמינים בו את הכימחון 
שהמאגיה היא מתנת האלים או גיבורי־התרבות, ומכאן 


התוקף של הנוהג המאגי והערובה ליעילותו בהווה. חזרה 
מילולית על סיפור המיתוס היא לפעמים חלק של מלות־ 
הקסמים או של האמרה הקשורה לביצוע הטקס המאגי, והיא 
פועלת לחיזוק תקפו של הכישוף ומבטיחה את הצלחתו! 
בדרך זו נקשרים יחד העבר הקדס-היסטורי האגדי וההווה. 
בניגוד לתאוריה האוולוציונית של פריזר, אין למצוא הוכחה 
לתהליך של השתלשלות התפתחותית מב" דרד דת למדע, 
מאגיה ודת נתהוו בעת־יובעונה אחת, זו בצד זו, ולהן מקור 
משותף באמונה ביצורים ובכוחות על־טבעיים. 

מנקודת-ראות פסיכולוגית אפשר לומר, כי יעילותם 
הפסיכוסומאטית הממשית של הב" תלויה באמונה בכישוף. 
המכשף מאמין בממשותם של כוחותיו הבלתי־רגילים וביעי־ 
לותן של שיטותיו הטכניות! והלקוח או החולה מאמין בכוחם 
של המכשף או הקוסם. אמונה משותפת זו ביחסים הדוקים 
בץ אדם ל?שות על-טבעית ובבשרו של אדם לנצל כוח על־ 
טבעי זה להשגת מטרותיו האישיות — היא המקיימת את 
האמונה במאגיה ואת השימוש בה. מכאן ההסבר לתופעה 
שהנאשמים בכישוף אינם נוטים. בדרך־כלל, לכפור באשמתם 
אלא — להפך — לאשר את העובדה. בדרך זו נוטה הנאשם 
לתת תוקף למערכת הרעיונות המאגייס-דתיים המקובלים 
בתרבותו! ואילו שופטיו מקבלים כאמיתי את הפירוש 
המיוחד שנותן הנאשם לפעולותיו ולנסיונוחיו, כל עוד אלה 
אינם פוגמים במושגי־ההסתברות המונחים ביסוד מערכת- 
התרבות שלהם. רק חברה שאיננה מטילה ספק בתקפותן 
של אמונותיה המאגיות־דתיות מסוגלת להרבות בעינויים 
וב״מבחנים" דומים להם כדי להשיג הודאות־באשמה 
במשפטי כישוף. לעיתים קרובות, כמובן, נאלצים הנאשמים 
להודות באשמה כדי להמלט מן העינויים או משום שאינם 
מסוגלים עוד לעמוד בייסורי־העינוי, ועובדה זו יתרת 
מעגל־קסמים של עדויות־לכאורה, המאשר את עצמו. אין 
ספק שמכשפים ושאמאנים מסויימים עשויים לנהוג גם 
בהעמדת־פנים, בגניבת־דעת ובאחיזת-עיניים, בפרט בריפוי 
מחלות ובהצגת חמרים ״שהוצאו מגופם של החולים״! אולם 
אין לפקפק בכך שבדרך־כלל מאמינים המכשפים והשאמאנים 
באמיתות יסודה של שליחותם, כשם שמאמין בה הציבור 
שבקרבו חם פועלים ושמכיר בהם מן הבחינות המקצועית 
והחברתית. המכשף והשאמאן מצליחים לרפא את חוליהם 
דווקא משום המוניטין שתא להם כמכשפים ושאמאנים! 
אלמלא האמונה בכוח־הכישוף שלהם לא היו מגיעים לאותה 
מידה של הצלחה פראגמאטית שלמעשה הם מצליחים 
להשיגה. 

מוטיווים מאגיים מהווים יסוד ניכר באגדות־עם הנפתות 
בעולם כולו. אגדות-עם ללא־ספור עוסקות במכשפים ובקר 
סמים! בדרך-כלל מסופרות אגדות אלו לשם בידור, אולם 
ההתעניינות המרובה בהן נובעת מן העובדה שממשות התר 
פעות המאגיות והאמונה בהן מקובלות בציבור. 

אמונות ונהגים מאגיים מוסיפים להתקיים בציוויליואציה 
המודרנית כשרידים מתקופות קדם־היסטוריות ותרבויות 
פרימיטיוויות. כרגיל מציינים אותם כאמונות תפלות, 
כאמונות־עם ובפולקלור, והם מתמידים בקיומם בצד הדתות 
המוכרות רשמית. בל דת נוטה לצבור במרוצת־הזמן פולק¬ 
לור מאגי דמיתוסי משלה, אולם מבחינה עקרונית לא ניתן 
להסביר את הדת ע״י העמדתה על פולקלור של כ" ומלאכת־ 
קסמים. ד. בי. 



1085 


כשפים או מגיה 


1086 


כ" ו״ציד־מכשפות" בהיסטוריה האירופיות. 
גזירות ורדיפות המוניות על המוחזקים כמכשפים או על 
חשודים על עיסוק בב" — בייחוד על בשים ״מכשפות״ — 
דווחו באירופה בשלהי יה״ב ובמאות הראשונות של העת 
החדשה. תחילתן במאה ה 13 , והיא קשורה במאבק שניהלו 
הדומיניקנים במינים הולד־נסים (ע״ע) ובפעולות־ההסבדה 
של הבזירים־המטיפים האלה בקרב המוני־העם, בעיקר באחו¬ 
רי האלפים והפירנאים, במגמה להרחיקם סן המינות * בהסב¬ 
רה זו נכרכו יחדי אמונות וטקסים של כיתות-המיבים עם 
מעשי-שטן המבוצעים בידי בני־אדם שהתמכדו לכוחות־ 
הטומאה, המימסד הכנסייתי התייחס זמן רב בהסתייגות 
מסויימת כלפי פעולה זו, בהחזיקו בדעה שאין ממש בכ " , 
מאחר שאין בכוחן של המכשפות, הבאות בברית עם השטן, 
לעמוד בפני כוחו הכל־יכול של האל. נראה, שמגמת רדיפת 
החשודים בכ " ניזונה בתקופה ההיא בעיקר מהלכי־רוח 
עממיים, שהנזירים־האביובים היו להם לפה, ואירעו רק מקרים 
בודדים של משפטים בעוון כ" ושל הוצאה־להורג של נאש¬ 
מים בעוון זה. רק בסוף המאה ה 15 קיבל "ציד־המכשפות" 
גושפנקה רשמית. ב 1484 פירסם האפיפיור אינוצגטיוס ¥111 
(ע״ע) — כנראה בלחץ שבא מלמטה — בולה שהכירה בכ" 
כמינות חדשה (בכך נעקפה הבעיה — מפני־מה לא 
פעלה הכנסיה נגדה במלוא כוחה מתחילה), ואף מסוכנת- 
ביותר׳ שיש לבערה מן העולם באמצעים נמרצים. הדומיני־ 
קאנים הינריך קרמר דקוב שפרנגר, שפעלו כאינקוויזיטורים 
בגרמניה, פירסמו י ב 1487 חיבור תאולוגי ומשפטי מקיף על 
הכ״ — רמנ 1 ז 316£103 רמ 311015 ^ (״פטיש בעושי־רע״ [ = מכ¬ 
שפות]), שנתקבל כמקור מוסמר בין הקאתולים, ואח״כ גם 
בץ הפרז׳טסטאנסים. בספר זח ניתן אישור כנסייתי מפורש 
לאמונה בכוחם המסוכן של כ", שהם מתחבולותיו של השטן 
להשתלט על עולמו של האל* העיסוק בהם יוחס להתמכרותם 
של בני-אדם לשטן ולשליחיו השדים לשם מרד במלכות- 
שמים — מזה, לשם סיפוק תאווה מינית פרועה — מזה, 
ולשם מגמה זדונית להרע לבני-אדם, לגופם, לנפשם או 
לממונם — מזה ז תו׳ארו הסימנים המחשידים בני־אדם — 
ובייחוד נשים — בעיסוק בכ", וכן השיטות להוכחת אשמת 
הנחשדים, תקבעו סדרי המשפט וענשים אכזריים לנידונים - 
ממאסר-עולם בסקרים "קלים" עד למיתת־שריפה במקרים 
"חמורים". חוקים ברוח זו נחקקו ברוב המדינות הנוצריות. 

האמונה בב" ובכוחם המזיק של בעלי־כ" הילכה אימים 
על האוכלוסיה, לרבות השכבה המשכלת שבה, ובולמוס של 
ציד-מכשפים (ובעיקר ציד־מכשסות) אחז את הציבור ואת 
השלטתות הכנסייתיים והחילתיים כאחד• בתחילת המאה ה 16 
דעכה במקצת רדיפת החשודים בכ״* אולם היא חזרה והת¬ 
לקחה ביתר שאת עם הרפורמאציה ומלחמות־הדת שבעקבר 
תיה — חאת בשני המחנות. מבשרי הפרוטסטאנטיות, לותר 
ומלאגכתון בגרמניה, קאלווין בצרפת ובשוויץ׳ נוכס בסקוט¬ 
לנד ואחרים, האמינו אמונה שלמה בכוחם של'הכ", ראו 
במלחמה בהם מלחמת־קודש והמריצו את המאמינים לשרוף 
את המכשפות* וכן שקדו על כך מנהיגי הקונטרארפורמאציה 
הקאתולית והישועים בראשם. במחצית השניה י של המאה 
ה 16 ובמחצית הראשונה של המאה ה 17 לבשה ההחשדה 
במעשי־כ" צורה של מגיפה פסיכו־הברתית בממדים עצומים 
והתבטאה ברדיפות המתיות. החשד היה עשוי לפגוע בכל 
אדם שהיה זד לסביבתו או מחר בעיניה, אם מסיבת אפיו 


ואם מסיבת התנהגותו, או שלא היה אהוד על סביבתו, או 
שאירעו מקרי־אסון מתבים בסביבתו, וכד׳; וכן נפוצה 
החשדה כזו ע״י הוצאת־דיבה זדונית מסי שונאים אישיים * 
תופעות פסיכופאתיות או פסיכוטיות נתפרשו כפעולת שדים 
השוכנים בגופו של החולה. אחח הנקבות בין הנחשדים בכ " 
היה גדול בהרבה סאחח הזכרים. כל חשד היה עילה להעמדה- 
לדין, וסיכוייו של הנאשם לצאת זכאי היו אפסיים־כמעס. 
בעינויים אכזריים נסחטו מן הנאשמים הודאות, שתכנן היה 
תמיד תיאור של טקסים מתועבים של עבודה־זרה וגילוי* 
עריות* וכן נאלצו הנאשמים להלשין על שותפים לדבר- 
עבירתם, ויד הלד ונתרחב מעגל ההאשמות והמשפטים, 
שסופם היה כמעט תמיד גזד־דין של מיתת-שריפה. אמנם מן 
החומר של הדו״חות המשפטיים שנשתמר משתמע, שהיו גם 
מקרים של הודאה־באשמה ללא עינויים גופניים* מסתבר. 
שבמקרים אלה פעלו הזיות חולניות בעקבות האמונות המקו¬ 
בלות או סוגסטיה במובנה של "שטיפת־המוח", הידועה גם 
ממשפטים מודרניים. האחידות בהודאות שהושגו בדרכים 
השונות שימשה לחתוק האמונה באמיתת הכ" (וו" לעיל, 
עמ׳ 1084 ). 

אין לוודא את מספר חללי רדיפות-המכשפות באירופה! 
המספר המקובל לגבי התקופה שמסוף המאה ה 15 עד תחילת 
המאה ה 18 הוא כ 300,000 , אך היו היסטוריונים שהעלו את 
האומזץ למיליונים! המחקר החדיש שוב נוטה להנמיך את 
האומדן. מרכזי הרדיפות עד אמצע המאה ה 17 היו באירופה 
המרכזית — בגרמניה הדרומית (ובכללה אוסטריה) והמער¬ 
בית, בשוויץ, בארצות-השפלה, בצרפת המזרחית. בולמוס 
הרדיפות היה עולה בעיתות של מלחמות ומאבקים פנימיים 
ושוכך בעיתות־שלום, ומרכזיו היו נודדים ממקום למקום. 
על ממדי ציד־המכשפות מעידים מספדים מקריים, המוכחים 
על־סמך מיסמכים משפטיים: בשני כפרים בהגמונות טריאר, 
באיזור הרינוס, נשרפו בשנה אחת ( 1585 ) כל הנשים — 
פרט לשתיים — כחשודות בעיסוק בכ״* בשנים 1587 — 1593 
נשרפו ב 22 כפרים באותה הגמונות 368 מכשפות* ב 1629 
נשרפו בעיירה איכשטאט 274 מכשפות ? בעיר באמברג, בש¬ 
נים 1623 — 1633 — 600 מכשפות. בארצות אירופה הדרומית, 
ובכללן בספרד בעיצומה של פעילות האינקוויזיציה, לא 
התפשט ציד-המכשפות מעולם בממדים רחבים. לאנגליה — 
שבה לא נהגו חקירות משפטיות בעינויים ובה תלו מכשפות 
ולא שרפון — הגיע ציד־המכשפות במאוחר* גל של ציד־ 
מכשפות, בידי סוריטאנים קנאים, עבד על האת בתקופת 
מלחמת-האזרחים, ב 1644 — 1647 , ונתלו לפחות כ 00 מ 1 נשים, 
שכולן הודו מעצמן בהאשמות. גם שוודיה היתד. נקיה־כמעט 
מציד־המכשפות עד שנות ה 60 של המאה ה 17 . נגע ציד- 
המכשפות פשה גם במזרזדאירופה — בפולניה, ובעקבות 
ההתיישבות האירופית עבר אף את האוקיאנוס. משפטי־ב" 
בערכו במאה ה 17 ד.ן במושבות הקאתוליות הספרדיות בדרום- 
אמריקה, הן במושבות הפוריטאנים יוצאי־בריטניה בצפון- 
אמריקה. בקךם-היסטוריד. של אה״ב זכור משפט־הכ" בסילם 
( 1 ד״ 831 ) שבמסצ׳וסמס ב 1692 , שבעקבותיו הוצאו להורג 22 
גברים ונשים.' י 

ציד-המכשפות הצמיח ספרות מקצועית ענפה, שהת¬ 
בססה על הודאות הנאשמים בב". אולם למעשה יצרו החד 
קרים עצמם את התורה שנגדה נלחמו׳ והראיות מן ההודאות 
הזהות של הנחקרים באו כתוצאה משאלות זהות שהוצגו 



1087 


כשפים או מגיה 


1088 


לנחקרים מינויים. בין מחברי ספחת זו היה גם המל ד 
המלומד ג׳ימז 1 באנגליה. נמצאו רק אנשי־ רוח מעטים 
שהעזו לצאת נגד ציד־המכשסות, כגון יוהאן ויאר ("ץ^י) 
וכריסטיאן תומאזיום בגרמניה. תומס סידנם (מז 1113 ז:> 1 >ץ 5 ) 
באנגליה ופאלתאסאר בקר (־מ^ 6 ) בהולאנד! אלא שאף 
הללו — פרט לאחרון — לא כפרו בעצם קיומם של הטטן 
ושל מעשי־הל", ולא מתחו ביקורת אלא על ההסתמכות על 
עינויים, ופן טענו שהחשודים בכי הם׳ למעשה, בריות 
"םלאגכוליות", ז״א חולי־רוח, לעומתם טענו הדוגלים בציד־ 
המכשפות, שהמתנגדים לו הם עצמם מן המכשפים ומעובדי 
השטן. 

הגל של רדיפות־המכשפות ההמוניות נשבר בסוף המאה 
ה 17 , ובמאה ה 18 שכך ציד־המכשפות בכל אירופה, ובמדינות 
רבות הוחל במחיקת סעיפי ההאשמה בכי והענשת־הפפשפים 
מספרי החוק הפלילי. אולם מקרים של משפטי־מכשפות 
עדיין אירעו במקומות שתים עד סוף המאה ה 18 . המקרה 
האחרון של שריפת מכשפה במערב־אירוסה אירע בגלארום 
(שוויץ) ב 1782 ן בפולניה נשרפה חשודה ב 1793 ׳ אד הדבר 
נעשה שלא־כחוק, מאחר שכבר ב 1787 נאסר ציד־מכשסות 
באת זו. 

התופעה של ציד־המכשפות העסיקה היסטוריונים רבים 
פן המאה ה 19 ואילך׳ שהשתדלו להביו את רקעה הפסיכולוגי 
והחברתי־תרבותי. ראשוני החוקרים הסבירו אח התופעה 
כביטוי ל״בערות" ול״אמונות-התפלות* של יה״ב, ואת הפ¬ 
סקתה במאה ה 18 ״הנאורה״ — כתוצאה מנצחון הראציתא־ 
ליזם מזה ומביטול העינויים מזה. אולם הסבר זה אמו עומד 
בפני הביקורת, משום שדווקא בעיצומה של "התקופה החשד 
כה״ של יה״ב לא פשט ציד־המכשפות באירופה — הוא לא 
נעשה תופעה המתית אלא בשלהי יה״ב, עם תחילת התער־ 
ערותו של העולם הרוחני הביניימי, ולא הגיע לשיאו אלא 
אחרי תקופת ההומאנתם והרנסאנם. כמה מגדולי המלומדים 
במאה ה 16 , כגון דן בודן (ע״ע), עודדו רדיפות אלו! אף 
אינוצנטיוס ¥111 , בעל חבולה שנתנה אישור כנסייתי לציד־ 
המכשפות, ידוע היה כהומאניסט וכפטרונם של אמנים ומלד 
מדים. — היסטוריונים אחרים טענו, שבסיפורים על מעשי 
המכשפות ובאמונה בסיפורים אלה סמיז גרעין(מסולף) של 
אמת, והוא —ששיירים של האלילות הקד־ם־נוצדית באירופה, 
של אמונותיה ופולחניה, נתקיימו במחתרת, נמסרו בסתר 
מדור לדור בחוגים מסויימים של האוכלוסיה וטופחו בטקסים 
סודיים. אולם לתאוריה זו לא נמצאו הוכחות משכנעות. 

היסטוריונים מודרניים מבקשים הסברים סוציולוגיים 
לתופעת ציד־המכשפות, ומפרשים אותה כגילוי של אי־שקט 
חברתי, מעין זה שהצמיח את האנטישמיות ואת רדיפת היהו¬ 
דים. בהקשר זה מטעימים את העובדה, שבספרד — שבה 
הקדישה האינקוויזיציה את מרצה לרדיפת יהודים, אנוסים 
ומוריסקים — לא פשט ציד-המכשפות, ושדווקא אחד מראשי 
האינקוויזיציה, באלתאסאר פריאם, שחקר את החומר על 1,800 
סשפטי־מכשפות בנאווארה,'חיווה דעתו ב 1611 , שבל הנידר 
נים היו חפים מפשע והיו חללי סירוף־דעתם או חללי 
האמונות התפלות שרווחו בציבור. לפיכך יש טוענים,שרדי¬ 
פת יהודים ורדיפת מכשפות — שבשתיהן התחילו הדומיגי־ 
קאנים — לא דרו בכפיפה אהת, לפי שהיתה בכך כפילות 
מיותרת. אולם גם הסבר זה אינו מניח את הדעת לגבי פל 
המקרים, ובסופו של דבר נשארה התופעה של בולמוס ציד* 


המכשפות תופעה תמוהה בהיסטוריה, מבחינה פסיכולוגית 
וזזברתית־תרבותית כאחת. 

א. אריאלי, האמונה בה" ומדזלות־בפש (הרפואה, ע״ו, חוב׳ 

ס'), תשכ׳ס ן . 55 555511100 ( 05 ! , 00/50 ( 7 * 201511 , 1330060 . 7 
. 55 0500/10 * 15 * 88 , 311111$ ? . 1 < ; 1900 , 64 * 570 55 * 2 ס 0$7 *** 88 
סן €541 15 * 1851 11 ) 7 ,ץ 3 זזנ 1 }* .*/ . 1 * ; 1910 , 55 * 2 ס 0$7 * 1 * 88 
, 1 ) 1 ן 1 !ע ?*ן /ס €04 41 ) 7 ,. 18 ; 1921 ,* £070$ 70 * 51 * 88 
40115 * 001557 13 1 * 1 * 11700107 ) 71 , 8111111 ־׳( £67 ., 1 ;' 1952 
-* 130 . 6.0 . 68 ) 3 <[ . 11.0 ; 1931 ,*( $75011155 / 01014 * 70 10 
, 1-111 , 1 ) 18110/5070 (ס ( 8855107 0 10100745 75015 * 1401 ,( 13118$ 

; 1918 , 1121071 * 8 0714 * 710 * 50 , 840250 , 8111 * 131100 * . 8 ; 1939 
* 710 * 501 , 1127071 * 8 , 13511 .£ 1 ? ; 1950 ,*! 40 % ) 70 ,? 800 . 6 .( 

* 05 , 10610 ז 5 * 110 :> £110 . 17 0 ; 1952 , 5 * 0715 810771071 0714 
. 0 ;' 1956 ,* 4 /$ס 81105 ,ד 61 ; 61101 ? .£ .״ו ; 1954 , 07151 }! 7 * 1 ) 2051 
10771071 ! , 11411 ? . 8 ; 1957 , 1 ) 18110/1070 08 8457707 4 , 13016 
. 1 * ;* 1958 ־ 170801027 ) 4 711 . 500101 10 171170475011071 ! 07 , 5 * 18 ( 7 
; 1958 ,* 1151017 ! 5071 , 5 * 711 £707145 175 ,* 84021 150 , 801118800 
- £671 . 0 , 1961 ,* 771021 10 * 4 * 88151057 , £16386317-0110138 .£ 
, 806 ו-מ 111 ז £6 . 0 . 7 ; 1962 ,* 50555102 ** 715 * 8 80 , 5113175$ 

10 * 4 5 * 177108 1000 71 * * 88551017 , 1 ( 8655 . 3 * ; 1962 , 5 * 1 ! 150 ? 14 
, 5 * 1811081 ( 0 180714 )! 07 ( 1 * 1 ) 7 , 16 ק 13 * .£ ; 1962 ,* 771021 
, 31710861 ? . 0 ;* 1962 ,* 55 * 2 ס 0$7 *** 88 , 0010 .£ .£ . 8 , 1962 
, 712 * 838611 .£ . 1963 071 41715 0714 071 * 81570$ 185508107015 
4 * 50-0011 ,׳( 81806 . 0 ,* 1963 , 550 * $705 ח* 5 * 11 . 0 71 * 0 * 88 
־ 36 * 10 101306 8 * 330 *) 112100 * 8 004 * 410171 * 84 87177111100 
. 0 , 1963 ,(( 03188100 . 1 68 ] ץ 0 ס 1 סקסז 11 ;ת 5 ׳ 308 816106 
* 45 *$ס 1 סץס £0 , 116311 *׳ . 8 — 1.3101161 . 17 — 500116266 1.6 
; 1964 , 00107 ( 1 1811087 , 308 ) 061 . 1 * ; 1964 , 41017101100 10 * 4 
- £0001111 ) 1075581 ) 18710 0714 5 * 18110/5 , 61 ק 80 -־ 01 זג 116 11 . 13 
08 * 1-0702 ) 18110 071 *:' 1570 ■) * 785 ,. 18 ; 1967 ,( 11 הה 0 { , 161 
, 18 ס£* 3 ז 0 , 8 .( ; 1969 , 5 * 011571 *€ 171/1 004 161/1 * 7 ( 1 
, 11011135 * 1 .£ ; 1967 , 40 * 8/104 10 ( 7 * $070 004 1 ) 18110/1070 
; 1970 ,( 2136/7 . 190 , 83 , 1,1816061 116 ז) 5 * 18110/7 , 4 ^ 18171 
- £060110 ) 1 ) 70 * 8 110/1 \ / ס (:! 8/111050$ * 1/1 011 , 18 * £6 . 1 * .[ 

. 1971 ,( 2 .סא , 1 ע 01 נ£ , 161 

אה. א. 

כישוף ביהדות. במקרא המונח כ" מסמן פעולות 
מאגיות בדרך־כלל. לרוב הוא נזכר בהקשר אחד עם מוגהים 
אחרים השייכים לתחוםהעשיה המאגית, כגון: קוסם,מעונן, 
מנחש, ועוד. כל המעשים האלה נחשבים לתועבה ושייכים 
לתחום הפולחן האלילי. התורה אף מנמקת את הורשת הכנע¬ 
נים כעונש על המעשים האלה (דב׳ יח, יב). בחוקי התורה 
עונש הכישוף - וכן האוב והידעוני(ע״ע [כרך־מילואים))- 
פיתה. מנוסח הציוד "מכשפה לא תסיה" (שם׳ כב, יז) נראה, 
שבדרך־כלל היה הכישוף עיסוקן של הנשים, ועוד נראה, 
שהמכשפה היתה מוחזקת לזונה ומנאפת (ר׳ טל״ב ט, כבן 
נחום ג, ד< ועוד). פרטים מסויימים בדבר דרכי הביצוע של 
פעולות־כ" נמצאים בתיאור דרישת-האוב של שאול (שסו״א 
כח), בתוכחת יחזקאל לנביאות המתנבאות מלבן (יחד יג, 
יז-כג), בתיאור מעשי מלך בבל (יחד בא, כד-כז), ובלעג 
הנביא למכשפי בבל "הברי שמים" (ישע׳ מז. יג). אף דרישת- 
המתים וצפיית-עתידות בכוכבים נחשבות בכלל סעשי ד,כ"*. 
אין למצוא במקרא השקפה עיונית על מהות הכישוף (באיזה 
כוח הוא פועל, ומה היחס בינו לבין האלילים ועבודתם, וכד׳). 
וכן אין במקרא הבחנה בין "מאגיה שחורה" אסורה ובין "מאג¬ 
יה לבנה״ מותרת - אלא הבל אסור. אולם התורה מעמידה את 
הנבואה מול הכישוף. ומפנה את בני ישראל אל נביא — 
לעומת פנייתם של הנדים "אל מעננים ואל קיסמים" (רב׳ ית, 
יג—סו• והשר במד' כג, כג). גם הסיפורים קל מעמדם של 
משה ואהרן מול חרטומי מצרים מכותים להוכיח את מעלת 
הנביא על המכשף (שפד ז, י—יב; שם ת, יג—טו). כשנביאי 
האמת מטיפים נגד נביאי השקר הם מבנים אותם בלשון של 
גנאי ,קוסמים׳ הכשפים׳ (ירם׳ כז, ט! ועוד). ממעשהו של 
שאול, שפנה לבעלת־אוב כשלא יכול למצוא מענה ע״י 



1089 


כשפים או מגיה 


1090 


הנביאים, ומסיפורים אחריממסתבר, שעיקר כוח־השפעתם של 
העוסקים בכישוף על העם היה באמונה בכוח הכישוף 
להגיד עתידות; ומשום כוחו המושך של הכישוף, לא בכרת 
כליל מישראל על אף כל האיסורים. מן המסופר על יוסף, משה 
ודניאל משתמע, שלדעת המספרים אמנם הכישוף חכמה 
גדולה הוא, אלא שלעובדי ה׳ יש חכמה נעלה מזו וכוח גדול 
שאין למכשפים. בחוקי העבודה במשכן ובחוקי טומאה׳ 
וטהרה שבתורה, וכן בתיאורי נסים שנעשו ע״י הנביאים, יש 
מוטיווים, שלכאורה ניתנים להתפרש כאילו עיקר שרשם 
בעולם המאגי ; אלא שלפי השקפת בבי־ישראל לא נחשבו 
אלה לכישוף, הואיל ונעשו לסי מצוות ה׳ ורצונו. 

י קויפפן, תולדות האמונה הישראלית, א׳־וו׳(ר׳ מפתחות), 
תרצ״ז—תשט״ז! ; 1926 430 , 1-11 ,/?*-״/ , 010-5011 ? - 1 

. 1938 , ח 10 ! 18 ז 1 ע 1 ( 1 4 ה 0 ,(־ס^קס׳י? ,־מז 311 [ 11 נ 01 

ע. ח. 

בתקופתחז״ל היתה האמונה בכ" גחלת הכל. אמרתו 
של ד׳ חנינא: ״אין עוד מלבדו — ואפילו לדבר כשפים" 
(סנה׳ ס״ז, ע״ב) אף שבאה לערער את האמון בכוחו העצמאי 
של הכישוף, מבטאת דווקא את האמונה העמוקה בו שרווחה 
אז. איסור העיסוק בכ" מודגש ביותר ע״י חז״ל, ור׳ שמעון 
מחיל אותו — בדומה לאיסור עבודה־זרה — אף על בן־נח 
(שם נ״ו, ע״ב). הכישוף נתפס כנימי ת להכחיש אתהאלהות: 
"למה נקרא שמם מכשפים ז שמכחישים פמליא של מעלה" 
(שם ס״ז, ע״ב). אולם למרות הפגימה באמונת הייחוד של 
היהדות שיש בב", לא היו החכמים יכולים לפסול כליל אח 
הב" "הבדוקים" של הזמן ההוא, אלא השקיעו מאמץ רב 
בעקירת כ״ שריח ע״ז נדף מהם. — התלמוד גדוש בסיפורי 
כ" ומכשפים, אך יש שהם מתפרשים במקורות עצמם כמעשי 
אחיזת־עיניים. אכן, אחיזת־עיניים גופא שתי משמעויות לה 
במקורות: (א) מעשה זריזות וערמה, או אף רמאות מתוכננת 
(ירר סנה , ז/ י״ג) 1 (ב) מעשה מאגי הנבדל מכישוף רגיל 
בכד שאיננו מחולל שינוי במציאות (= "שאין בו,מעשה , ") 
אלא בדמיונם של הצופים, המדמים כאילו ראו דבר של ממש. 
מעשה מן הסוג השני אסור ע״פ ההלכה "לכתחילה", ואין 
עונשין עליו? ואילו דינו של המכשף "במעשה" הוא סקילה 
(משנ׳ סנה , ד, י״א). הבחנה אחרת היא בין מעשה-שדים 
ומעשה־כ": לפי דעה אחת, המכשף הנזקק לכלי מיוחד לשם 
ביצוע כשפיו־ זהו "מעשה שדים" (סנה , ס״ז, ע״ב).הכישוף 
בעשה בעיקר באמצעות לחשים, ועל כך יש סיפורים בתלמוד 
(השר ירד סנה , , שם). 

ההלכה הרווחת בימי התנאים הקדישה תשומת־לב רבה 
לענייני כ״. ר׳ אליעזר בן הורקנום מזכיר 300 ("ואמרי 
לה שלושת אלפים") הלכות שהיו בידו "בנטיעת קישואין" 
(סנה׳ ס״ח, ע״א), ומהמשך הדברים — וכן מנוסח הבאתם 
בתוספתא (סנה׳ י״א, ה , ) — מתברר שהכוונה לב". הללו 
נחשבו גם למדע, ובין הכישורים שנדרשו מאדם כדי שיהיה 
ראוי להיות יושב בסנהדרין נמנתה גם ידיעת כ" (שם 
י״ז, ע״א). 

ש. ליברמן, יוונים ויוונית בארץ ישראל, 73 — 86 , תשכ״ג < 

י• ת, ״שרי בום ושרי בחזך (תרביץ, ל״ב), תשכ״ג < י. 

בזק, הלכות כישוף והלכות נסיעת קישואיז(ספר בר־אילן, 

ו׳}, תשכ״ה! זזנ״ל, חובר חבר (סיני, ס״ב), תשכ״ח; הנ״ל, 
לפעלה מך החושים, תשב״וו ז א. א. אורבך, חז״ל — 
פרקי אמונות ודעות, 82 — 102 , תשכ״ם ) ע״ס ,■ 1 ־ 0:11 * 6 .ס 
מז!" 7 
. 1898 ע><£ , 61311 . 1 ; 1850 

י. בז. 


בספרות העברית של יה״ב — ההלכתית, ההגו¬ 
תית והעממית כאחת — נידונים ענייני מאגיה הרבה תוך 
שימוש בכינויים סתמיים: "סגולות", "רפואות", "סימנים", 
״רפפות״ וכד. המושגים ״כשפים״, ״מכשף״ ו״מכשפה״ — 
בדירים יותר, ועפ״ר הם מופיעים בהקשר שלילי, משום 
האיסור התורני המפורש הקל על המעשים הכרוכים בהם? 
ואילו לפעולות מאגיות ואוקולטיות, שאינן בגדר "כישוף", 
ניתן היה למצוא התר ע״ם התלמוד (ד לעיל). "מכשף" 
מציין אדם — עפ״ר מאומות־העולם, ורק לעתים רחוקות 
יהודי — הבקי בענייני מאגיה ופועל בהם לטובת עצמו או 
למען אחרים, בדדך־כלל תמורת תשלום. 

האמונה בכוחות אוקולסיים ובאפשרות הפעלתם בדרכי 
המאגיה היתה נחלת הכל ביה״ב והתפשטה גם בקרב היהודים. 
לא היה כל ייחוד יהודי לכישוף הנידון בספרות העברית של 
יה״ב, הגדושה ציטאטים גלויים מספרי-נכר, ובייחוד מאלה 
שנתייחסו לחכמי־יוון הקדמונים. נוסחות-קדם עבריות 
מובאות באותיות עבריות, ובצורה המעידה על העתקה-ללא- 
הבנה ממקור לועזי, בגון ״אלואי סבאוט״ (= "אלהי 
צבאות"). 

ספרות־הבישוף העברית הגיעה אלינו בדפוס ובכ״י מרובים. 
רבים מן החיבורים האלה אנונימיים, ואחרים מיוחסים לחכ¬ 
מים קדמונים: ספרי פתרון־חלומות — ליוסף ודניאל, ספרי 
גורלות — לאחיתפל הגלני (ע״ע), וכד. יש המיוחסים 
לגאוני בבל ולחכמי יה״ב, מרב סעדיה גאון ועד לרמב״ן. 
חלק נ 1 שא שמות של מחברים או עורכים, שאינם אלא מאס¬ 
פים, מעתיקים או מתרגמים. רוב העוסקים בכך השתייכו 
לשכבות עממיות, ומשום כך רבים מאד שיבושי הלשון וה¬ 
כתיב בספרות זו. מעסה יחסית הספרות העיונית העברית 
הדנה בהרחבה בד. מכללה: הרסב״ן בפירושו לתורה! ד 
גדליה אבן יחיא (ע״ע, עמ ׳ 752 ), שכלל ב״שלשלת הקבלה" 
סרק מיוחד הדן בכישוף לצורותיו ולשלוחותיו! מנשה בן 
ישראל (ע״ע) ב״נשמת חיים", ד משה חיים לוצטו (ע״ע) 
ב״דרך ה , ". המקור החשוב ביותר להכרת הנושא נשתמר 
בידנו הודות לחסידי אשכנז (ר׳ להלן). 

בתודעתם של בני יה״ב טושטשה ההבחנה בין הכישוף לבין 
תחומי־חכמה אחרים, ובעיקר הרפואה. בחיבורים הנותנים 
הודאות לטיפול בחולה בדרך הרפואה העממית, ניחנים לצדן 
לחשים וסגולות הקוראים לעזרת מלאכים ושדים לגירוש 
המחלה — בדומה למה שמצוי גם בתלמוד (ד לעיל, עט׳ 
1089 ). רוב החומר שבידנו ערוך במתכונת של "סימנים" או 
"רפפות", המפתחים את ההתר התלמודי ביחס לשימוש 
ב״סימך לכדי עיסוק בכ" ממש, ספרות זו מתארת מקרים, 
תחושות, גירויים בחלקי־גוף שונים וכד כ״סימנים" לעתיד 
להתרחש! לכאן שייך גם הסוג הספרותי של "פתרוני הלד 
מות״. כנגדם ניתנת ה״סגולה״—היסוד העיקרי שידיעתה 
היא המבליטה את מעלת המכשף. גרעינה הוא ה״שם 
הקדוש״ — שמו של מלאך, או אחד משמות האל, לעתים 
מקראי או מדרשי, אך לרוב שמות מרובי-הברות—שמסרתם 
לעורר פליאה —, השאובים מספרות ההיכלות (ע״ע) והמר¬ 
כבה (ע״ע). נדיר מאד השימוש בשמות השדים, כלר ב״מא- 
גיה השחורה״ > הללו מתוארים כמלאכי-חבלה, והפניה אליהם 
מצומצמת לבקשות של גרימת נזק. ל״שם" מוסיפה הסגולה 
עטיפות שתות. יסוד הכרחי הוא אמירתה או כתיבתה של 
הבקשה, שלשמה נעשה הכישוף. יסודות נוספים, המופיעים 



1091 


פשפים או מגיה 


1092 


במקורות מפורטים, דם: זמן־הפעולה (יסוד אסטרולוגי) 
ואמצעים חמריים, כגוויות או איברים של בע״ח ואף עזובים 
וצמחים שונים! כשדדשבעה מכותת כבגד אדם׳ נדרש 
דמכשף לעתים לצייר את צורתו ואף לבנות את דמותו 
בחומר. הקמיע (ע״ע) אינו אלא רישומה של דסגולה על 
סיטודקלף או על חומר אחר, כדי לאפשר את נשיאתה תמיד. 
ספרי הסגולות בנויים לרוב מסביב ל״צרכים": רפואה, תפיסת 
גנב, לעורר אהבה׳ וכד׳. קיימת גם ספרות מיוחדת — 
״שימושים״ —, הבנויה על סדר ה״שמות" ומציינת את התר 
עלת שניתן להפיק מכל אחד מהם. "ספר החשק"׳ למשל׳ 
מוסר את 70 שמותיו של מטטח׳ן (ע״ע) ושימושיהם המיו¬ 
חדים. קיימת גם ספרות ברחבת של "שימוש תהלים" וכן 
של "שימושי תורה". ספרי־הקודש שימשו בעצמם למטרת 
"סימנים", ע״י פתיחתם באקראי והנחת האצבע על פסוק 
מקרי. 

אנשי חכמת־ישראל (ע״ע) במאה ה 19 , שפסלו את 
הקבלה של זמנם שהתגלמה בחסידות, הסמיכו אותה למסורת 
הב"׳ ושתיהן נראו להם גזורות ממקור אחד. אולם בדיקת 
המקורות מעידה בבירור שרוב בעלי הב" לא ידעו דבר 
במיסטיקה עיונית! אין, למשל, בספרות האוקולטית כל 
שימוש בתורת־הספירות או בתורת־הרע של הקבלה. אמנם 
משנתקדש ספר הזוהר, שימש גם הוא, במידה ידועה, למט¬ 
רות מאגיות׳ אך לא יותר מספר התהלים. מאידך גיסא, רבים 
הם המקובלים בכל הדורות שלא עסקו בב" כלל. אעפ״כ 
קיימת קירבה רבה בין שני המקצועות מבחינה ספרותית. 
יסודות בישופיים כבר נכנסו לספרות המיסטית של תקופת 
התלמוד והגאונים, הלא היא ספרות ההיכלות והמרכבה, 
הכוללת חיבורים כ״הכרת פנים וסדרי שרטוטיך (ע״ע יד, 
חכמת ה-), ואף בגוף ספר היכלות נכללו סימנים והשבעות 
מלאכים. חסידי־אשכנז המקובלים, המשיכו בעיסוק המאגי 
בצמוד לתאוסופיה המיסטית הקדומה, שאותה קיבלו במסד 
רת. הם אף הרחיבו את הקשר ביניהם, בראותם בתופעות 
הב״ והדמונולוגיה — כבמאורעות אחרים הניכרים באפיים 
הנסי — סימנים נסתרים של התגלות האל לבחיריו. ספרות 
חסידות־אשכנז (ע״ע, עמ ׳ 802 ) משופעת ביסודות אוקולמיים 
ובסיפורים על פלאים שחוללו אישי תנועה זו בכוח מומחיותם 
בכ״ — שלא כספרות ההלכה וכחיבוריהם של מקובלים 
אחרים באותם דורות, שבהם אין ענייני מאגיה מופיעים אלא 
באקראי. לאמיתו־של־דבר מרוחקים סיפורים אלה ריחוק רב 
מעולמם הרוחני האמיתי של חסידי־אשבנז. כוחות על־טבעיים 
יוחסו למקובלים רבים, החל מר׳ יצחק סגי נהור (ע״ע) ועד 
האר״י והבעש״ט, אולם בספרות העיונית של הקבלה עצמה 
לא נידונו כמעט כלל ענייני כ״! הללו נזכרים — מעט 
מאד — רק בתיאור ענייני העולמות התחתונים, ואף כאן 
בזהירות ובצימצום. בזוהר מעטים וצדדיים למדי הם ענייני 
כ" ושדים, והוא־הדין בכתבי המקובלים האחרים. אמנם 
ר׳ חיים ויטאל (ע״ע), ב״ספר החזיונות", מקדיש מקום רב 
לידיעות המושגות בדרך כישוף — אך זאת ללא כל התבססות 
על קבלת האר״י, שהיתה עיקר עולמו הרוחני. והוא־הדין 
גם בחסידות: אף שרוב ה״צדיקים" עסקו במאגיה, בעיקר 
במתן קמיעות — ודמותו של הבעש״ט, כבעל־שם (ע״ע), 
תוכיח —׳ אין ספרותה העיונית של החסידות כוללת ענייני 
מאגיה כלל. 

אולם בה בשעה שהאמונה בכ" היתה כללית־במעט 


בחברה היהודית ביה״ב, במזרח ובמערב (אולם ר׳ להלן), גונו 
העוסקים בכישוף באופן מוחלט. בגלל האיסור ההלכתי 
שבדבר, ואע״פ שהעיסוק נמשך תחת כינויים אחרים, הביא 
הדבר לביטולן של הצורות הקיצוניות שבכישוף. בניגוד לנצ¬ 
רות, מעמים ביהדות מקרים של רדיפת אנשים באשמה זו 
(מקרהו של רמח״ל הוא יוצא־דופן). אולם קצת שימוש 
ציבורי־מוסדי בטכניקות אוקולטיסטיות נמצא בנוסחות החרם 
(ע״ע) הציבורי! שבהן כלולות לעיתים השבעות בעלות 
אופי מאגי. 

בין גדולי־התורה ואנשי־הגות חשובים יהודים במחצית 
הראשונה של יה״ב לא נמצא-כמעט מי שהעלה בכתב פיק- 
פוקים באמיתותם של ד.כ״ — פרט לרב האי גאון. אולם 
לאחר-מכן קם ה ר מ ב " ם כשולל קיצץ נמרץ של ממשותם 
של כל היסודות האוקולטיים שנקלטו ביהדות או שצמחו 
בה — הן כאמונות ודעות והן כהוד. בניגוד מופגן להשקפות 
שרווחו בעולמו, ותוך הסתייגות מפורשת אף מרבים מן 
"הטובים החסידים מבני דתנו", דחה הרמב״ם בתקיפות רבה 
את הדעה, שיש לכוחות ולגורמים האוקולטיים אחיזה במצי¬ 
אות — אלא שהתורה אסרה את השימוש בהם או אח הפעל¬ 
תם בידי אדם. הן בחיבוריו ההלכתיים וההגוחיים והן בתשו¬ 
בותיו ובאגרותיו (פי׳ המשנה, ע״ז, פ״ד! הל׳ ע״ז, פי״א! 
מו״נ ח״ג, פל״ז! ועוד) חדרת ונשנית הקביעה הפסקנית, 
ש״הכשוף וההשבעות... והשדים והגדת העתידות... וה¬ 
לחשים... ומעונן ומנחש על רוב מיניהם ושאלת המתים 
והרבה כיו״ב״, כולם — בדומה לאצטגנינות — "דברי שקר 
וכזב הן", "דברים בטלים וכוזבים", "תוהו והבל", "הבלים 
ושגעונות", "וכל מאמין בדברים אלה וכיו״ב ומחשב בלבו 
שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן — אינו אלא מן 
הסכלים ומחסרי הדעת", "ולא ידבק באותן הדברים אלא 
פתי שיאמין לכל דבר או מי שירצה לרמות את האחרים". 
הרמב״ם עומד על הצורך בהטעמת השלילה הזאת, "לפי 
ששגעץ בני האדם בטלאסם (׳^י^ = לחשים, קמיעות) אינו 
דבר מועט". אף הלחש על נשיכת עקרב או נחש, שהותר 
בתלמוד — "אין הדבר מועיל כלום", ולא הותר אלא כדי 
לעודד את רוחו* של החולה המסוכן. כטעם כללי לאיסור 
המעשים האוקולטיים מן התורה קובע הרמב״ם שהם מפול- 
חני עבודה-זרה: "כל מכשף הוא עובד ע״ז בלא ספק", "וכבר 
יצאו מן התורה פעם אחת בשביל מה שהיו מאמיניו אותן 
מאמתתם". הרמב״ם מתעלם לגמרי מכל מה שמשתמע מן 
התלמוד בדבר אמונות אוקולטיסטיות שרווחו בקרב חז״ל, 
תש שהוא אף משמיט מן ההלכות סרטים המושתתים על 
אמונות אלה. 

עמדתו זו של הרמב״ם, שנראתה ככפירה בדברי חז״ל 
וכשלילת דעה מקובלת על רוב החכמים, הסעירה את הרו¬ 
חות. הרמב״ן(שפמים, ד״ה לא תלמד לעשות כתועבת הג 1 ים 
ההם וגר) מתקומם לעמדה זו ודורש "לדעת ולהבין בענייני 
כשפים" לעומת האומרים "שאין בהם אמת כלל... ואנחנו 
לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים, ורבותינו 
גם כן יודו בהם...". תלמידו הרשב״א מסכם את הוויכוח 
באחת מתשובותיו הארוכות ביותר (שר׳ת ח״א. סי׳ תי״ג)! 
הוא משתדל ליישב את דברי הרמב״ם עם כל האמור והמסו¬ 
פר בתלמוד, אך אינו מצליח בכך, והוא מגיע — בדומה 
לרבו — לדחיית עמדתו של הרמב״ם ולקבוע אח האמונה 
בכשפים כמקויימת מטעם חז״ל. 



1093 


כשפים או מגידו — כתב 


1094 


השו״ע (יו״ד, ס" קע״ם: "שלא לכשף לעוגן ולנחש") 
מביא מן המקורות התלמודיים דברים שניתן לפרשם כהודאח 
בממשותן וביעילותן של הפעולות האוקולסיסמיות האסו¬ 
רות, אך יחד עם זה אין דיוא נמנע מלהביא את דין הלוחש 
על המגה בלשונו של הרמב״ם (שאינה בגמרא) — ."שאין 
הדבר מועיל כלום". הגר״א עומד על כה שכאן המחבר 
מחליט "כרמב״ם" (ז״א שלא כמקור התלמודי), אע״ם 
ש״הבאים אחריו חלקו עליו", ו״כבר הכו אותו על קדקדו, 
שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא" ז בצורה חריפה ביותר 
הוא מאשים את הרמב״ם ש״נמשך אחרי הפילוסופיא הארו¬ 
רה" והכחיש "מעשיות בגמרא"׳ ואף את עדות התורה (כפי 
שהיא מתפרשת בזוהר)־ הוא דורש לקיים את "כל הדברים 
(האמורים בגמרא בכ״,) כפשטן״ — אע״ם שיש בהם 
״פנימיות״, הידועה רק ל״בעלי האמת״ (= המקובלים). 

במאות ה 17 — 18 החל להתגבש, בעיקר במזרח־אירופה, 
מעמד של "בעלי־שם", מגידים נודדים. בעלי ידיעות נפלאות 
בשמות קדושים, שפעלו למעשה כמכשפים. למעמד זה — 
אמנם ללא קשר ישיר אל פעולתם של אנשיו בתחום המא¬ 
גיה — נודעת חשיבות היסטורית מיוחדת בתפוצתה של 
השבתאות ובצמיחתה של החסידות. יחד עם זה יש לציין, 
שרק ניצנים מעטים של יומרות לפעולה ראדיקאלית באמ¬ 
צעות כישוף ידועים לנו, כמעשה ר׳ יוסף דילה רינה (ע״ע), 
בסיכום ניתן לומר שהכישוף תופס מקום צדדי בלבד ביהדות 
יה״ב — וזאת בסתירה חריפה מאד למרכזיותו של מוטיוו 
הכישוף היהודי בין מרכיביה של האנטישמיות, בייחוד באי¬ 
רופה הנוצרית: האמונה בכך שכל יהודי הוא מכשף הזומם 
להרע לגויים, ושהיהודים הם עמו של השטן, העומד לשי¬ 
רותם. מוטית זה מעוגן בהסבתם תאולוגיים נוצריים, שצמחו 
בהצמדה לתיאור עם ישראל כרוצחי האל. 

י. ד.-י. ל. 

כשר, ת מגחם מ 1 ךל (נר 1895 ׳ ורשה), רב ופוסק, 
חוקר בספרות התלמודית והרבנית. כ׳ למד 
בצעירותו אצל גדולי־התורה שבפולניה, וב 1915 הוסמך 
להוראה. ב 1921 — 1923 ערך 
בווארשה את הירחץ "דגל 
תורה"־ ב 1925 עלה לא״י, 
ייסד — בשליחותו של ה־ 
אדמו״ר אברהם מרדכי אל¬ 
טו¬ מגור (ע״ע) — את ישי¬ 
בת "שפת־אמת" בירושלים, 
ועמד בראשה שנתיים. הוא 
היה פעיל כעסקן ציבות 
דתי, אולם את רוב כוחו 
השקיע במשך עשרות-שנים 
במפעלו הספרותי, שעיקרו 
— ססרי-כינום, רבי הקף 
ובעלי אופי אנציקלופדי, ש¬ 
הוא היה יוזמם ושאותם כתב בעצמו או שערכם. לשם 
הבטחת המשכה של עבודת-כינום זו, יסד ב 1953 " בירושלים 
ובניריורק, את המכון "תורה שלמה", שבו עוסקים תלמידי- 
חכמים באיסוף החומר. — על מפעל־חייו זה הענק לו פרס־ 
ישראל בספרות תורנית לשנת תשכ״ג, 

ממפעלי-הכינוס שלו: ( 1 ) ״תורה שלמה״ — אנציקלד 
פדיה תלמודית-מדרשית, שבה נלקט כל החומר שבתורה 


שבע״ם, מדפוסים ומכ״י, על כל פסוק שבתורה, עם הערות, 
ביאורים ומילואים! י״ל כרכים א׳-כ״ג, לחומשים בראשית— 
שמות (תרפ״ז—תש״ל). ( 2 ) .גמרא שלמה״ — 9 הדפים 
הראשונים של מם׳ פסחים, עם חילופי-נוסחאות מתוך כל 
כתה״י הידועים, ועם כל הראשונים המצויים על דפים אלו, 
עם הערות וביאורים, ע״י הרב ברוך נאה, בעריכתו של 
כ׳ (תש״ך) — ראשיתה של תכנית נרחבת להוצאה׳ סדעית 
של כל התלמוד ע״ם כל כחה״י. ( 3 ) ״הגדה שלמה״ — 
הגדח-של-פסח עם חילופי-נוסחאות, הערות וביאורים, ולקט 
פרשני מובחר (תשכ״א 2 ). ( 4 ) ״שרי האלף״ — רשימת 
הספרים העבריים שמחבריהם חיו בשנים ד״א ר״ס — ה״א 
ד״ס, ערוכה ומסודרת ע״י כ׳ בשיתוף עם י. מנדל בוים 
(תשי״ס).( 5 ) סדרה של מפרשים קדמונים על מס׳ אבות — 
עד עתה ראו אור 6 ספרים."( 6 ) הוצאה חדשה של כל כתבי 
המהר״ל מפראג (תשי״ח—תש״ל). 

ב 1956 גילה כ׳ אוסף של כ״י מאח הרב יוסף רוזין 
(ע״ע), בעל "צפנת פענח", ולמטרת הכשרת החומר לדפוס 
והדפסתו הקים — בשיתוף עם ישיבת "יצחק אלחנן" בניו־ 
יורק — את מכון ״צפנת פענח״, שעד 1966 הו״ל 10 ספרים 
במסגרת זו; הוא גם כתב את הספר "מפענח צפונות" להב¬ 
הרת עיקרי שיטתו המיוחדת של הרב רוויו. 

נוסף על מפעליו אלה, פירסם הרב כ׳ ספרים ומאמרים 
רבים על נושאים שונים ומגוונים, מהם: "הרמב״ם והמכילתא 
דרשב״י״ — בירורים במקורותיו של הרמב״ם (תש״ג); 
בירורים בשאלת קו־התאריך, בקשר לבעיית פליטי-המלחסה 
היהודים ביאפאן (וע״ע לוח); ״קול התור — התקופה 
הגדולה״ — אוסף אנציקלופדי של כל החומר המצוי על־ 
אודות ״דרכי הגאולה וסימניה״ (תשכ״ט); מאמרים בהש¬ 
וואת מושגים ותפיסות של המדע המודרני עם עולמם 
הרעיוני של חז״ל; מאמר גדול להוכיח את קדמות ם׳ הזהר; 
ועוד. — ב 1958 יסד את הקובץ השנתי "נעם", המוקדש 

כולו לבירורים הלכתיים של בעיות החיים המודרניים. 

% 

י. ח. 

כ?זתת, ע״ע מאכלות אסורים. 

כתב, מערכת סימנים גראפיים מוסכמים, מייצגי רעיונות 
או מלים, המשמשת — במקביל לדיבור—כאמצעי 
חשוב-ביותר של תקשורת בין בני־הארם. הכ ׳ בא לספק את 
צרכי התקשורת בין בני־אדם המרוחקים זה מזה מבחינת 
המקום או הזמן, והוא הומצא בשלב מתקדמ-יחסית של 
התרבות: דוגמותיו הקדומות־ביותר הן מןהאלףה 4 לפםה״ג. 

להמצאתו של הכ ׳ קדם שימוש באפצעי־תקשורת 
פ ר י מ י ם י ו ו י י 0 , כגץ תנועות, העוויות, צלילי קול, תוף 
או קרן, או חפצים שונים — כולם בעלי מובן מוסכם. הרודו- 
טוסי מספר, למשל, שהסקיתים (ע״ע) שלחו פעם "מכתב" 
אל הפרסים, שהכיל ציפור, עכבר, צפרדע ו 5 חיצים, ופשרו 
היה: "אם אינכם יודעים לעוף כציפור בשמיים, הסתתרו־נא 
כעכברים במעמקי-האדמה או קפצו לפיצות כצפרדעים! 
אם תסתכנו במלחמה אתנו — נכריעכם בחיצים". אמצעי- 
תקשורת אחרים, שהיו בשימוש בעבר הרחוק, ואף מקובלים 
עוד היום אצל עמים פרימיטיוויים שונים, הם: ה״קאלו- 
מט״ — מקטרת-טבק מקודשת ומקושטת, עשויה מקנה, 
שהיתה בשימוש אצל השבטים האינדיאניים הצפון־אמריק־ 
ניים לציון שלום או מלחמה; ה״וואמפום" של האירוקזים 
(ע״ע) הצפון־אמריקניים — מחרוזת צדפים צבעוניים, שבה 



ר׳ מנחם טנר? 01 ר 



1095 


כתב 


1096 



היה לכל צבע מובן מוסכם: לבן— שלש, אדום— מלחמה 
או כעם, שחור — מוות או אסון, צהוב — זהב או ©ם, וכר! 
ה״ארוקו״ — קונכיות־חלזונים, בעלות משמעויות מסויי־ 
מות, ששימשו להעברת חדשות אצל שבסים ני^ריש שונים, 
וכד-. — בין אמצעי־עזר לזכרוו דברים השועים- 
ביותר הם: חבלים מקושרים, ©קלות מסומנים, קשרים 
במטפחות־יד * ה ״ק י 8 ו״ — חוטים או חבלים דקים שזו¬ 
רים יחד, שלארכם, עביים וצבעיהם נודעה ©שמעות מסויימת 
בין עמי פרוותם׳: 7 ע״ע אינקה, עט׳ 971 ). 

ד,כ׳ האמיתי התפתח מפיקטוגראפיה (= ב׳־תמו- 
נות, מלאט׳ 13 נח 10 ק — תמונה) פרימיטיווית, הידועה לנו 
כמעשה-ידיו של האדם הפאלאוליתי. היא חסרת מגון ובהי¬ 
רות, ומופיעות בה דמויות סכמתיות׳ ואף נאטוראי^יסטיות, 
של בעלי-חיים, דוגמות גאומטריות ותמונות גסות של עצמים. 
הן נצבעו, לעתים בכשרה רב, בעזרת גושי-קרקע מגוונש 
וצבעים צמחיים, על-גבי כלי-אבן גסים. קשה לקב 1 ע בוודאות 
מה היתה תכליתם של ציותם אלה, אולם ייתכן — עכ״ס 
ברוב המקרים — שנועדו לפולחן־כשפים. כ" מסוג זה 
התקיימו — או פותחו — במקומות שונים עד לתחילת 
התקופה ההיסטורית (ע״ע בבל, עט׳ 529/30 [תמונה]). 
צעד נשף לקראת כ׳ שיטתי נעשה כשהחל האדם "לספר" 
סיפות־תמונות פעלי הקשר פנימי, ו״לכתוב" שיתם ומעשי- 
גבורה. לא היה עדיין, בשלב זה, קשר בין העצם שתואר 
שין שמו בלשה מסויימת, אלא קשר שבין העצם והתמונה. 
כ׳ אידאוגראפי או סינתטי זה מיוצג גם ע״י כ" 
מסויימים חדשים־יחסית, כגה אלה של האינדיאנים הצפון- 
אמריקניים. 

נקודת-מוצא מכרעת לגבי הב׳ השיטתי שימש הב׳ 

ה א בא ל י טי. בשלב זה נבחרה, מבין התמונות הרבות 
שייצגו תכליות מסויימות, התמונה המתאימה והפשוטה- 
ביותר ונתקבלה כסמל של שמו של העצם. כך נוצר קשר 
הדוק בין התמונה ובין השם. עם מערכות־כ׳ אנאליטיות 
נמנים: כ׳ היתדות (ע״ע יתדות, כתב ה-ו גרוטפנד 
[ותמונות שם]), ביתר דיוק: כתבי-יתדות של השומרים, ,,, ה־ 
אכדים (בבלים ואשורים — תמונות: כרך ד, עם׳ 373/4 , 
379 , 552 ׳ 563 ), העילמים, חבשיים, החתים, החורים, עמי 
מיתני ואררט והפרסים הקדומים♦ ב׳ החרטומים 
(ע״ע חרטמים, כתב ה- [ותמונות שם]), ו״כ׳־החרטו־ 
מים הזזתי״ (תמונות: ע״ע חתים, עמ׳ 264 ) : הכ , של 
"דיסקום־פיסטש" הכרתי (ע״ע כרתים, עט׳ 1071 ; דפוס, 
עמ ׳ 930 ); כ׳ עמק-האיגדום (ע״ע הדו, עמ ׳ 503 ); כ׳ 
המיה (ע״ע)♦ ב׳ האצטקים (ע״ע מכסיקו: קךם־היסטוריה 
והיסטוריה) — שבו מעורבים יסודות אידאוגראפיים 


בכ ׳ פיקטוגראפי; ב' אשלח דה פסקוה (ע״ע), החדש- 
יחסית (לא לפני 1500 לםה״נ). כל אלה עברו ובטלו מן 
העולם! אולם מסוג זה הוא גם ד.כ' הסיני (ע״ע סין: 
לשון ותרבות), המשמש היום כרבע מן המין האנושי. כ" 
"משניים" מסוג זה, שנוצרו, כנראה, בהשפעת כתבי עמים 
שכנים, חלקם המצאות חדישות וחלקם עתקש או גילגולש 
או שרידים של ב" עתיקים, הם: כ" של 7 עמים לא-סיניים 
בסין ♦ כ״ ©ערב-אפריקניים — נסיבידי של האיבו בניגריה 
(ע״ע), ובאמון, שאותו המציא ראש שבט באמון (בקמרון 
[ע״ע]) רק בתחילת המאה ה 20 ♦ כ" פרימיטיוויים פיקטו- 
גראפיים של עמש או שבטים איבדיאניש שתים, שאחדים 
מהם פותחו בידי מיסיונרים במאה ה 19 לה״ אידאוגראפיים! 
כ׳ שבט מיבהאסה בסלבס! כ׳ שהמציא רועה צ׳וקצ׳י, בצפץ- 
מזרח סיביר, סמוך ל 1930 , לבני-עמו. — כ" אלה מוגדרים, 
3 דדך-כלל, כאיךאוגראפיים (מיוו׳ ? 6180 — צורה, תמונה), 
אולם, למעשה, אין הם אידאוגראפיים טהורים: הם מורכבים 
מסמלים, שהם בחלקן פיקטוגראפיים או אידאוגראפיים, 
ובחלקם — פונטיים, בצורות שתות של תשלובת. הם 
מייצגים שלב-מעבר מן הה׳ האידאוגראפי הטהור לכ ׳ פונטי 

זו ״.♦ 

טהור. 

בכ' פונטי (הגאי) מתייחס כל סימן אל יסוד צלילי, 

הגה מסויים, בשפה" שאותה הוא מייצג. הסימנים אינם 
מייצגים עוד רעיתות או עצמים, אלא הגיים או קבוצות- 
הגיים ♦ הצורות הכתובות הפכו למקבילות לצורות המדוב¬ 
רות. כך נוצר קשר ישיר בין הב׳ ובין השפה המדוברת. 
הסימנש, שאינם עש תמונות שפשרן טבוע בהן עצמן, 
ניתנים להסבר ע״פ השפה. הסימנים הבשדים יכולים ללבוש 
כל צורה שהיא, ואין קשר הכרחי ביו צורתו החיצתית של 
הסימן וההגה המיוצג על-ידו. — ד,כ׳ הפונטי יכול להיות: 
הברתי 1 אלפביתי. 

י "הב׳ ההברתי הוא שלב מפותח-פחות מן האלפביתי. 
במערכת זו מייצגים הסימנים הבשדים הברות, או תנועות 
המהוות הברות, באשן שתשלובת הסימנים המייצגים קבוצת 
הברות ©ביעה מלה מדוברת. התפתחותם של הב" החברתיים 
היתד. קלה־יותר מזו של הס" האלפביתיים, והיה בה יותר 
מרוח היצירה. בלשת שהירבתה בעיצורים עקב התנוונות 
^פונטית או מסיבות אחרות נעשה ד,כ׳ ההברתי ©כביד מאד, 
בייחש משום שהוא מכיל, בדרך־כלל, רק תנועות פתוחות, 
כל׳ עיצור ותנועה, ולא הברות סגורות ע״י עיצור (דוגמות: 
ע״ע יתדות, כתב ה-). ייצוג כזה של זעיים היה בלתי-הולם 
והיה דשש מספר סימנים גדול בהרבה מבכ׳ האלפביתי. 

בתולדות הב׳ אנו מוצאים מערבות חברתיות טהשות 
מעטות בלבד. החשובות שביניהן: ד,כ׳ הפסשו-ה״רוגליפי 































1097 


כו 1 כ 


1098 



דוגמות של כתב כרוזי סודי כ' 

של ג ב ל (ע״ע, עפד 243 ) — בכתובות שנשתמרו נמצאו 114 
סימנים שונים! הב׳ הקפריסאי העתיק (ע״ע קפריסין: 
קדם־היסטוריה), בעל 55 סימנים; הב" הכרתיים או 
המיגואיים — קף (לינארי) א׳ וקד ב׳ (ע״ע כרתים, עם׳ 
1071 * וע״ע ונטרים): הס היאפאני — שהוא המערכת 
ההברתית החשובה-ביותד שעדיין קיימת היום (וע״ע יפן: 
לשון)< כ" מודרניים, כגץ זה של הצ׳רוקי, שבם 
אינדיאני צסון־אמריקני הדובר בלשון אירוקווי, הומצא 
ע״י אהד הילידים כ 1821 < ב׳ ואי, הכולל 226 סמלים, 
שהומצא, כנראה, ב 1829 (או 1839 ), וב׳ מנדה, שהומצא 
ע״י המוסלמי קיזימי קאמארה — שניהם באפריקה המערבית! 
כ" שהומצאו ע״י מיסיונרים: כ׳ ק ף (^ס), שהוא בחלקו 
הברתי ובחלקו אלפביתי והומצא' ע״י ג׳ימז אוונס למען 
אינדיאנים אמריקנים, והב׳ שהומצא בסין הדרומית־מערבית 
ע״י סמיואל פולרד וחבריו למיסיון בשביל הניב מי_או, וסוגל 
גם לניבים אחרים הנפוצים ביון־נאן, 

שתי מערכות-ס עתיקות, ס־היתדות הפרסי הקדום והס 
המרואיי(ע״ע מרואי), הגיעו, למעשה, עד לשלב האלפבית; 
אולם הראשונה נעצרה בטרם הגיעה לסף, והשניה—על הסף 
עצמו. שתיהן היו קרובות יותר לכ ׳ הברתי והתפתחו מכ" 
אנאליטיים־אידאוגראפיים, הראשונה מכ׳ היתדות, והשניה 
מכ" מצריים. הן הפכו לכ" פונטיים־כמעט, בהשפעת ד,כ" 
האלפביתיים. ס־היתדות הפרסי הקדום היה נוהג בימי 
שושלת האחמגידים (ע״ע), מן המאה ה 6 עד אמצע המאה 
ה 4 לפסה״ג.'ה 0 המרואיי שימש בממלכה האתיופית או 
הגובית הקדומה (סודאן של ימינו) מן המאה ה 1 (או ה 2 ) 
לפסה״נ עד המאה ה 4 לםה״נ. 

הס האלפביתי הוא מערכת-הס החדישה 
והמפותחת־ביותר. הוא עולה על כ" אחרים מבחינת הנוחות 
והסגילות, ומשום־בך — נוהג עתה אצל עמים רבים בעלי- 
תרבות בעולם כולו. הס האלפביתי מורכב ממספר קטן־ 
יחסית של סמלים, שכל אחד מהם מייצג—עכ״פ בתאוריה— 
הגה שובה, ולא יותר מהגה אחד, של הדיבור. קל ללמוד אותו 
כבר בימי הילדות, ואפשר להעבירו ללא קושי רב מלשון 
אחת לזולתה: אותו אלפבית עצמו משמש עתה לכל הלשו¬ 
נות הדומאניות והטוטוניות, לחלק של הלשונות הסלאוויות 
וגם ללשונות אחרות (ר׳ להלן). 

המונח אלפבית מצוי לראשונה בכתביו של טרטולי־ 

נום (ע״ע), ואח״ב בכתביו של היארונימום (ע״ע). הוא חובר 
משמותיהן של שתי האותיות הראשונות של האלפבית 
היווני. אולם שמות אלה, וכן רוב השמות של האותיות 
היווניות, מוצאם הוא, למעשה, שמי (ר׳ להלן), אף אם 
אינם זהים עם שמות-האותיות השמיים. 

תאוריות שובות הועלו מזמן לזמן בניסיון להסביר את 
מ ק יו ר האלפבית. הס המצרי, זה של ארם־נהריים, 
הכרתי ואחרים בחשבו לסירוגין כאב-טיפום של האלפבית. 
יש רואים בכתובות מאמצע האלף ה 2 לפסה״ב, שנתגלו 
בחצי-האי סיני (ע״ע), או בכתובות "כנעניוודקדומות" 
מתקופת הברונזה בא״י, משום תחילתו של ס אלפביתי. 
גישושים לקראת פיתוח ס כזה ניכרים בכתובות מאוגרית 


שלבי התפתחות הכתב 
שלב ללא בתב: רישום באמצעות תמונות 
מבשרי הכתב: ספא&ייגדאשיד, [= כתיבה משמעותית, כלר: 
המובן הכללי של כוונת הכותב מבוטא בתמונה] 

נ. שימון תיאורי־ייצוגי 
2 . סימון־עזר לזיהוי ולזכירה 

כתב מלא: 
פוניגראפיר, 

1 . מלתית־ שימרי מצרי כרתי התי סיני 
ה ? רתית (*כדיו 1 ! י 1 


2 . הכרתית עילמי שסי־סערבי קווי א' יאסאני 

חורי (פיניקי) קווי ב׳ 

(עברי) קםריסי־מינ 1 אי 
קפריסי 

(ארסי) פאיסטום ז 
ן גבלו 


3 . אלפביתית יווני 

ארמי 

(עם תנועות 
מסומנות) 

עברי 

(עם תנועות 
מסומנות) 

לאסיני 
הודי קדום 

(ע״ע), והתאוריה הסבירה־ביותר היא זו הרואה באלם־ 
בית השמי ־צ ם וני (צפון־מערב סוריה וארץ־ישראל) 
המצאה מקורית, פחות־או־יותר, גם אם הוא מושתת בחלקו 
על כ" שונים שכבר היו נווזגים לפניו בארצות אלו ובסבי־ 
בתן. אלפבית זה נמר, כנראה, לא-יאוחר מאמצע האלף ה 2 
לפסה״ג, ואולי כבר קודם־לכן. בסוף האלף ה 2 ובראשית 
האלף ה 1 לפסה״ג צמחו מאלפבית זה 4 ענםיםראשיים: 
הכנעני והארמי — המהווים את הענף השמי-צפוני 
השמי־דרומי, והיווני. 

1 . הענף הכנעני הצמיח מוקדם מאד את האלפביתים 
הפניקי והעברי הקדום. באלפבית הפניקי הש¬ 
תמשו הפגיקים בארץ־מולדתם ובמושבותיהם הרבות, ובכללן 
קרת-חדשת. הה" שנהגו בקרת-חדשת ידועים כפוניים 
(בתקופה הקדם־רומית) וכנאו־פוניים (בתקופות הרו¬ 
מית והאחר-רומית). נראה שהב" של הלובים ושל האיברים 
היו קשורים באלפבית הפוני.—באלפבית העברי הקדום 
השתמשו בני־ישראל בתקופת המקרא, וכן המואבים, העמו־ 
נים והאדומים. ס זה — להבדיל מן הס העברי "המרובע", 
מקור הס העברי החדש — הוא הס המקורי של התנ״ך, 
והוא נהג כישראל בתקופה שלפני החורבן הראשון, ושימושו 
גמשן* גם בתקופת בית שני — אך לא באופן בלעדי — עד 
למאות ה 3 — 2 לפסה״נ. התעודה העתיקה־ביותר של ס זה 
שהשתמרה היא לוח גזר (ע״ע: תפר), מתקופת שאול ודוד, 
כ 1000 לפסה״ב; התעודות המאוחרות־ביותר (שנתגלו 
יחד עם מגילות ים־זזמלח) שייכות למאות ה 3 או ה 2 
לפסה״נ* אולם מטבעות יהודיות שמתקופת החשמונ¬ 
אים ועד למלחמת בר-כוכבא עדיין טבועות בצורה מאוחרת 
של הס העברי הישן, שהיא משמשת נם את כתבי-הקודש 




1099 


כתב 


1100 


דונסות שר כתבים לא־?אטינ״ם 


36 #) 11 אוא 41 > ןאחי , 

22 {־) 9# ר )((!■.•סןהי¥י■ {יוזי- 1 וזר 1 

ו י ׳וו<ז 1104 ץ־ 6 ^ע> 01 ז׳<ב>א 

11.37 ״!*^ ל 1 *<ר 

23 סי״גיס הו־ 5 קו:- 0 הלנות הקני! 

2 14 ^י/ 7 וא^ז -זיוי 

24 040 ד־ 14 ד><׳ 


38 '^''"*■!*•!"*ודיי־דיוז?■* 5 

25 ♦יל״ג* ■/יצ* (*= 1 ^ <—י 

4 ־ €11 וי* 0 י לן 11 * 0 ׳|ן א 1 *ץ גי 4 < א 1 

39 "*׳•#ס 

5 סממ&שין&וח , 6 ם. 6 ס< 1 

40 מ- 3 >!מ 0 נ 6 ; 

24 

6 ש 8 ל 9 9 9 : 8311 

41 ז^׳^ני 3 ־ 

27 4 -י ■ג זי^ 

7 11 * 111 ־ 440 4 זץ 0 ז*ל 1 

42 <פז ר ריח דחי ? 0 3% : דז 0 י־ע 6 ת 7 ׳ 

8 4 ,ק׳(ז 3 ו]*ז״ת >י 043 ד<ןוו 31 ק< 4 

28 - ;*■• 54 . ןו״״ 1 < "״ 41 < 


<5 040 43 

1^881^0^ .0081 29 

44 ,(זויזוזמ מ 31 : 6111 


30 ן•־ 4 . 

1 ן /. 

45 ^כב ר^כסןןנבכסרנגכדז 

31 / 1 ( 1 " ^*|ו 4 

12 ^ 3 4 י!ןי 4 י 0 ג 906 * 30 

סס ס 

32 ' 1 ׳ 4 יו 4 צ^סמ״-לו 

<^ 13 

47 *י.>• 

33 י(!: ו 11 ?׳) 


48 יי✓ ^ ✓יי +' יי* 5 ־״ 

34 'דיו* 

4 ? 15 

4 9 |פאו 7 ןוימ ו 5 וזו פ■ סי ן נא ך 

35 זיזי !!׳לחזי* זח! 


57 

56 

55 

54 

53 

52 

51 

50 

^ 1 וון/ון~ נט 

16 


7 

4: 



ד 

*1■ 


-% 

?ץ־אחמוו^ ־דז ז<ו>ו 9 א?זז 

7 י 

7 

1 


{ 

? 

י 

■ל 

ח 1 

מ 

1 

% 

#ג 

׳/!ס- 

14 


£ר 

! 

7 ־ 

־^י 


\ 

11 



19 

5, 

X 

כ 

7 

\ 

5 

1 

* 

־§־ 

4> 

% 

13 , 

ח * ז^י 6 זז־י ־־זח* מננ* 

20 


1 

9 

ו 


1 . 

ןץ\ח (י 0 ) ^ ף ׳ין ך ן 1 ס 

21 


1 . יווני (אותיות־דפום); 2 . יווני (כ׳ קא?ינואשי יווני חדש): 3 רוגי־נרטגי 
6 שומ; 4 . נוחי: 6 . אירי: 6 . נלאנורי; 7 . קירי?'; 8 . רוסי (אותיות־דפום); 
0 . רוסי (בתב־יר); 10 . ארטני (אותיות־דפוס): 11 , ארסני (כתב־יר): 12 . {אורני 
(אותיות-דפום טצ׳ךרוליות); 18 . ןא 1 דני (כחב־יד): 14 . טצרי עתיק (כתב־ 
חרטוטיסו: 15 טצרי עתיק (וזייראטי); 16 . טצדי עתיק (רטוטי): 17 . קופטי: 
18 גרתי עתיק (קווי ב׳); 16 , כתב־החדטוטים תחתי: 20 , כתב־יתדות; 21 פניקי: 
22 . עברי (טרופע); 28 . עברי (רבני): 24 . ״די (כתב־יד); 25 ערבי (אותיות־ 
דפוס); 28 . ערבי (נתב־יד תוניםי>: 27 . ערבי (כתב־יר פרסי); 28 אתיופי; 
29 . טורי (ןוםטראננ' 15 ); 30 . סורי (?רטו): 31 . פאזזרווי; 32 . אןסטי; 83 . הורגי 
עתיק (חנ״אורכוז); 34 בראהטי: 35 דוואנאנארי; 36 . 9 ננאלי; 37 גוג׳אראטי: 
38 . טיבטי: 39 . טאטילי: 40 טלונו: 41 .'קאנאריי; 42 טאלאיאלאס; 43 . סינגחאלי: 
44 סיאטי; 45 בודמאגי; 48 "יאוואני: 47 באטאקי; 43 טאקאסארי; 49 . באליני: 
50 . סיגי (פוזב־יד); 51 . סיני (אותיות־רפום): 62 קוראני: 53 . טוננולי (אויגורי); 
54 קאלטיקי; 55 יאפאני (קאמאקאנה): 56 יאפאגי (היראנאנה): 57 יאפאגי 
(בתב־קצרנוח). 


של השומרונים עד היום (וע״ע עברית׳ לשרן* 
שמיות, לשתות). 

11 . הענף הארמי תוסס בתולדות האלפבית בעולם 
מקום השווה בחשיבותו לזה של האלפבית הלאסיני. בעוד 
שפל הב" האלפביתיים ממערב לסוריה (ובכללם היותי 
והלאטיני — ר׳ להלן) צמחו, כנראה, במישרין או בעקיפין 
מן הענף הפנעני, דומה שמאות הב" האלפביתיים במזרח 
צמחו מן הענף הארמי. כ* אלה מצמרסים לשני ענפי-משנד,: 

(א) ב" ששימשו ללשתות שמיות: עברי: בבסי-סיניי-ערבי 
(ע״ע נבטים): כ' תדמור (ע״ע)! כתבי הבסטורינים (ע״ע), 
המנדעים (ע״ע) והמניכאים (ע״ע). (ב) ב" שסמלו לשפות 
לא־שמיות באסיה הדרומית והדרומית-מזרחית: קהארו־ 
שטתי (ע״ע הדו, עמ ; 486 ): כ" פרסיים או איראניים סהל- 


ודים וסוגריים (ע״ע הדו-אירניות, לשו¬ 
נות׳ עם , ' 580/1 ) : הב׳ הקק-תורכי (ע״ע 
תורכיות, לשתות): הה׳ ההונגרי הקדום 
(ע״ע אורל-אלמאיות, לשונות, עם׳ 281 ): 

פתבי האויגורים (ע״ע) והמונגולים (ובכ¬ 
ללם קאלמיקי, בוריאטי ומאנצ׳ו: וע״ע 
מונגולים, עם׳ 466/7 ): הב׳ הארמני- 
גאורגי-אלוואני(ע״ע ארמניה, ענד 978 ): 

ובייחוד ד.כ׳ הבראהמי, שממנו התפתחו 
הה" ההודיים הרבים (ר׳ להלן), וע״ע 
ארמית. 

ד,כ" ד׳עיקריים הנגזרים מן 
האלפבית הארמי. (א) האלפבית 
העברי החדש (מן המאה ה 3 — 2 
לפסה״נ ואילך): על התפתחותו — ע״ע 
עברי ת 

(ב) האלפבית הערבי (מן המאה 
ה 4 לסה״נ ואילך) נפוץ, בעקבות הת¬ 
פשטות האיסלאם, מערב לסוריה, למצ¬ 
רים, לפרס׳ לקיסרות העותמבית, לדרום־ 

רוסיה׳ לאסיה המרכזית והדרומית- 
מזרחית, לחלק גדול של אפריקה, ועוד. 

הוא סוגל והותאם לשפות שמיות (בגון 
ערבית ועברית), לשפות הודו־אירופיות 
(כגון סלאווית, איראנית, ספרדית, ד,ינ- 
דוסטאנית [זו האחרונה, כשהיא נכתבת 
בס פרסי-ערבי, קרויה אוחדו]}, ללשו¬ 
נות סאטאריות-תורפיות׳ מאלאיות־פולי־ 

גזיות ואפריקניות (כגון ברברית׳ סווא- 
הילית, סודאנית, ועוד). התפתחות הצו¬ 
מת של האותיות הערביות היתה המהי- 
רה-ביותר בין כל ד׳כ" האלסביתיים. רא¬ 
שיתו של הב׳ הערבי היא, בנראה׳ במאה 
ה 4 לםה״נ׳ ואילו עד למאה ה 7 שינו כל 
האותיות את צורתן בתכלית השינוי. 

במאה ה 7 היו קיימים שני דגמים רא¬ 
שיים של כ' ערבי: אות כבדה, מהוק¬ 
צעת׳ מסוגננת, אך יחד־עם־זאת אלגאנ- 
טית ויפה, הידועה כבופית,* ואות 
עגולה ושוטפת מאד, הידועה כ נ ס ח י. 

במחצת הזמן פסק השימוש בכופית — 

שהעלתה מספר צורות פרט למטמת ציוריות, ואילו מן 
ד׳נסחי התפתחו סיגנוני-כתיבה רבים, שבחם השתמשו באר¬ 
צות שונות ובחצרותיחם של שולטאנים, ובן הב׳ הערבי 
המודרני, המשמש הן בדפוס והן בכ׳־יד (וע״ע ערבית: 
לשון). 

(ג) באלפבית ההודי העיקרי (החל במאה ה 6 
לפסה״ג) ניתן להבחין 4 טיפוסי כ׳: ( 1 ) הנד ה ברא ך. מי 
הקדום, ששימש בחלקי הודו שתים בין המאות ה 6 לפסה״ג 
עד ה 4 לסה״ב. ( 2 ) הב׳ חצפון־הודי, על שבעת סוגיו 
הראשיים — שהחשוב ביניהם היה הגופטה שהיה בשי¬ 
מוש מן המאה ה 4 עד ה 14 לסד,"נ, וממנו השתלשלו כ" 
מרפז-אסיאניים, כגון הטיבטי, ד׳שאראדה, הסידהמטרקה, 
והדווה-נאגארי: זה האחמן, שהתפתח מן הסידהאמאטרקה, 




1101 


כתב 


1102 


שימש את הסאנסקרט, ( 3 ) ה כ״ ה צ ם ו ן - ה ו ד י י ם ה מ ד 
ד ר נ י י ם, המשמשים מן המאה ה 14 לםה״נ ואילך: בנגאלי, 
אוריה, מאיטהילי, אסאמי, קאיטהי, גוג׳אראטי, ביהארי, 
הינדיםי־מזרחיים (מאהאיאני, מורי, ועוד) — בצפון־מזרח, 
וטאקרי׳ לאגדה, סיגדהי, גורומוקהי(המשמש לבתבי-הקודש 
של י הסיק הים), עלי צורותיהם' השונות — בצפון־מערב. 
( 4 ) הב״ ה ד ר ו ם - ה ו ד י י ם, שהיו בשימוש מאמצע המאה 
ה 4 לםה״נ ואילך, ואחדים מהם עדיין משמשים ללשונות 
הדראווידיות המודרניות (ע״ע הדו, עמ׳ 482 ), ואילו אחרות, 
כגון קאלינגה, גראנסהה הקדום, וואטלוטו, נעלמו (חנ״ע 
הדו: לשונות, כתב).' 

עם חדירת הדתות, הספרות והתרבות של הודי, ובייחוד 
הבודהיזם, לאסיה המזרחית, נשתרשו בה גם הב" ההודיים, 
שמקצתם נוהגים עוד היום ומקצתם נעלמו: ב ק א מ ב ו ד י ה 
ובוויטנאם — כ , הצ׳אם וס ד,?;המר (נכחדו־כמעס)< 
ב ב ו ר' מ ה — מון ונרו שנכחדו, וס בורמניים אחדים הנמ¬ 
צאים עדיין בשימוש? בתאילאנד ובאיזודים הסמוכים 
לה — כתבי שאן, שהעיקרי ביניהם הוא: תאי (או סיאמי), 
בצד הקהאמטי (באסאם המזרחית ובקהאמטי לונג שבסין), 
האיטוגיה (בסובסאגאר שבאסאם), תאי-מאו או תאי-קהה 
(״במדיגות-שאן הבריטיות״) ז צ׳אן לאו (בצפון־דטנאם) 1 
פאי־אי או שאן הסיני. ב א י נ ד ו נ ז י ה הס החשוב-ביותד 
הוא היאוואני העתיק או הקאווי,'אבי היאוואבי המודרני, 
המשמש ללשונות היאוואנית, הסוגדאית, המאחרית, וה־ 
באלית. כ" אחדים, שמוצאם מן הקאווי העתיק, משמ¬ 
שים עדיץ באיי סומאטרה וסלבם. באיי־ה פיליפינים 
נהגו כ" מקומיים, שנבעו, במישרין או בעקיפין, מן 
הב׳ הקאווי, אולם היום הב" העתיקים נוהגים רק אצל ילידים 
עובדי-אלילים בפאלאוואן ובמינדודו. — האלפבית הקור¬ 
א נ י, הידוע כאן־מון או אוין־מון, הוא האלפבית המקורי 
היחיד של המזרח הרחוק, והוא מהווה מערכת מושלמת- 
כמעט. אולם גם הוא איננו יצירה עצמאית, אלא קשור, 
כנראה, בהפצת הבודהיזם בקוראה, ודומה שאב-טיפוס שלו 
הוא הב׳ הטיבטי. 

111 . הענף ה ש מ י - ד ר ו ם י, נשאר מוגבל, בדרך־כלל, 
לתחום ערב, וממנו התפתחו הב״ הקךם־מוסלמיים: מינאי, 
שבאי, חימיארי, קאתאבאני וחצרמותי — בערב הדרומית* 
טאמודי, דדאני, ליחיאני וצפאי בצפץ־ערב. הס השבאי נפוץ 
ביבשת-אפריקה, וממנו התפתחו האלפבית האתיופי, ובעק¬ 
בותיו הכ" האמהארי, התיגרי והתיגריני המודרניים (ע״ע 
חבש, עם׳ 103 — 104 ) וס'אחרים בחבש המודרנית, שהם 
הנצרים השמיים־דרומיים היחידים שנמצאים עדיין ב¬ 
שימוש. 

■עז. הענף ה י ו ו נ י הוא בעל חשיבות גדולח-ביותר בתול¬ 
דות האלפבית. כל האלפביתים הנוהגים כיום בהערב יש 
להם קשר ישיר או עקיף עם האלפבית היותי העתיק. אמנם 
היוונים לא המציאו את האלפבית, אבל הם שיכללוהו, וע״י 
צאצאיו הישירים והעקיפים, האלפביתים האסחוסקי והלא* 
סיני — מזה, והקירילי — מזה, הפך הוא לאבי כל האלפ- 
ביתים האירופיים, ובמרוצת תולדותיו היו לו גם נצרים אחרים. 

האלפבית היווני התפתח מן הב׳ השמי-צפוני העיצורי 
לאלפבית מודרני בעל צורה סימטרית ואמנותית. בדומה 
לאלפביתים השמיים, נכתב הב׳ היותי הקדום ביותר מימין 
לשמאל, מאוחר יותר — בשיטת *מהלך השוד" (החורש) 


[ע 66 ןזק)ס<ן^ס 10 — בקווים שהם מתחלפים מימין לשמאל 
ומשמאל לימין, ואחרי המאה ה 6 לפסה״ג התנהל הס היווני 
באופן קבוע משמאל לימין ומלהעלה להטה. בפיתוח האד 
תיות הושם הדגש על יופי ומהירות. האותיות הקלאסיות 
שימשו תמיד בס מו׳נומנטאלי, ועדיין משתמשים בהן באלס־ 
בית היותי המודפס המודרני * צורות שוטפות קורסיוויות — 
כולן פיתוחים של הטיפוס הקלאסי — הונהגו לכתיבה על־ 
גבי פאפירוס, על לוחיות-שעווה, ואח״ב על־גבי קלף ועל 
חמרים אחרים. בדרך זו צמחו מן האלפבית הקלאסי: ד,כ׳ 
היותי באותיות גדולות (האונקיאלי), הה , השוטף (הקור- 
סיוד) והס באותיות זעירות (המינוסקולי), שסוגל לכתיבת 
ספרים סמוך ל 800 לסה״ב, ומאז בטל השימוש באונקיאלי 
לספרים. הצורות השוטפות התפתחו לס היווני הזעיר המד 
דרגי* האותיות הראשתיות של ■ס־היד היודני המודרני 
מקצתן נשאלו מן הלאטינית (וע״ע יוונית, לשון, עם׳ 535 ). 

הכ" הנגזרים מן האלפבית היווני. אלפביתים 
שתים ב א ם יה הקטנה העתיקה נבעו בדרך זו או אחרת 
מן הס היווני: הליקי, הפריגי, הפאמסילי, הלודי והגרי. מן 
המימצאים אפשר להסיק ששלושת'הראשונים היו תלויים 
באופן ישיר בס היותי, ואילו שני האחרתים רק באופן 
חלקי. נוסף על אלה מצויות כמה כתיבות אסיאניות כתובות 
בס מעורבים, מהן בס׳ שטרם פוענחו. — הס הקיפ טי 
הוא הצאצא הלא-אירופי היחיד לאלפבית היווני באפריקה. 
הוא מורכב 320 אותיות, ש 25 מהן נשאלו מן האותיות 
היותיות־הגדולוח ו 7 נלקחו מתערובת שוטפת של הס 
הדמו׳טי(ע״ע תרטמים, כתב ה-), לצורך הביטוי של צלילים 
שאינם קיימים ביותית. — הס ה ם ס א פ י הוא — מלבד 
הס האטרוסקי (ס להלן) — הנצר האירופי הקדום־ביותר 
של האלפבית היותי * הוא שימש ללשון המסאפית (כנראה 
ניב של אילירית הקדומה), שפה דיברו בחוף האדריאטי של 
איטליה ושנכחדה לפני זמן רב. הס ה ג ו ת י האמיתי (להב¬ 
דיל ממין האלפבית הלאטיני, הידוע גם הוא כ״ס גותי" 
או כ״אות שחורה" [ר׳ להלן]) הונהג בידי אולפילס (ע״ע, 
ור׳ שם תם׳) * הוא הכיל כ 27 אותיות, מהן נלקחו כ 19 או 
20 סן האותיות היווניות הגדולות, כ 5 או 6 (בשינוי־מה) מן 
האלפבית הלאטיני, ושתי אותיות נלקחו, כנראה, מן הרוגים 
(ר׳ להלן) או הומצאו באופן עצמאי. 

אלפביתים סלאוויים (החל במאה ה 9 לסה״ג). 

שני אלפביתים סלאוויים, הקירילי והגלאגולי, שימשו את 
הלשון הסלאווית'הקדומה. הם נבדלו זה מזה בצורת אותיר 
תיהם וכן במספר האותיות ובתולדות־התפתחותן, אולם 
שניהם הותאמו לציון העיצורים הסלאוויים במידה טובה 
הרבה יותר מאשר האלפבית הלאטיני אצל העמים הסלא- 
ודים שקיבלו את הנצרות מן הפנסיה הרומית האלפבית 
היווני בעל האותיות הגדולות (המיוסקולה) של המאה ה 9 
לסה״ג הוא האבטיפוס של האלפבית הקירילי* אולם 
ממציא( קירילוס (ע״ע) השלימו בסימנים לקוחים מאלם- 
ביתים שמיים ואחרים, לציון אותם ההגאים שלמענם לא היו 
סימנים באלפבית היווני. האלפבית הקירילי התפתח במרוצת 
הזמן, בשינויים קלים, לס הלאומיים של העמים הסלאודים 
שקיבלו את דתם מפיזנטיון (הרוסים, האוקראינים, הבילד 
רוסים, הבולגרים, המקדונים, הסרבים * עד סוף המאה ה 16 
השתמשו בו גם הרומנים). בזמן האחרון הונהג הס הרוסי 
(הקירילי ביסודו) אצל עמים בבריה״מ, דוברי שפות אוגרד 



1103 


כתג 


1104 


סיניות, אלטאיות, קאווקאזיות (בין השאר גם הסאטית של 
היהודים ההרריים בקאווקאז, שעד למהפכה בכתבה באותיות 
עבריות בכ׳־רש״י), ואחרות. 

האלפבית ה גל א ג ו׳לי מבוסם על האותיות הקטנות 
(המינוסקולה) של האלפבית היווני, עם תוספת סימנים 
מאלפביתים אחרים, כבאלפבית הקירילי. בב , הגלאגולי 
נכתבו היצירות הסלאוויות־ההנסייתיות הראשונות (לרוב 
תרגומים מכתבי־הקודש) במאות ה 9 — 14 , והוסיפו להשתמש 
בו, בצורה מרובעת, הקרואטים הקאתוליים עד ימינו (בימי 
הביבוש הגרמני־איטלקי נאסר השימוש בב׳ הגלאגולי). וע״ע 
ס ל ויו ת, לשונות. 

אלפביתיסאלבניים מקומיים. האלבבים (ע״ע 
אלבניה, עמ ׳ 365 ) קיבלו הן את האלפבית היווני והן את זה 
הלאטיני! האלפבית הלאסיבי (עם כמה שינויים, כולל תוס¬ 
פת של סימני-אבחנה) נתקבל רשמית בקונגרס במוגאסטיר 
ב 1908 . אולם במאה ה 19 התקיימו זמן-מה 3 אלפביתים 
מקומיים, שעוצבו, כנראה, על יסוד הב׳ היווני השוטף. 

האלפבית האטרוסקי (האלףה 1 לפ 0 ה״נ). הלשון 
האטרוסקית (ע״ע אטרוסקים, עמ ׳ 579 — 583 ) הגיעה אלינו 
באלפי כתובות, שנתגלו בעיקר באסרוריה, אך גם בארצות 
שכבות. לוחית מארסיליאבה, מן המאה ה 8 לפסה״ג, היא 
הדוגמה הקדומה-ביותר של אלפבית מערבי. אע״פ שהלשץ 
האטרוסקית — פרט לכמה מלים — עדיין לא פוענחה, הרי 
קריאת הכתובות האטרוסקיות אין בד, קשיים רבים: ידיעת 
האלפביתים היווניים־לאטיניים העתיקים מספיקה למטרה זו. 
בדומה לאלפביתים השמיים והיווביים הקדומים, הכ׳ האטרו־ 
סקי בכתב כמעט תמיד מימין לשמאל; אולם יש גם כתובות 
ב״מהלך-הש 1 ר״. במאה ה 5 לפסה״ב היה האלפבית האטרוסקי 
מורכב מ 23 אותיות, ובכלל זה הדיגמה ו 3 סימנים ל 5 , אולם 
אחד מאלה וכן האותיות 11 ו!> הוצאו במהרה מן השימוש. 
הכתובות האטרוסקיות המאוחרות־ביותר שאפשר לקבוע את 
מועדן, שייכות לשנים הראשונות לספירה הנוצרית. 

נצרים של האלפבית הא טרום קי. באלפביתים 
הצפון־אטרוסקיים או האלפיביים השתמשו שבטים ליגוריים, 
לפונטיים, קלטיים, רטיים וונטיים, שישבו בתקופה קדם־ 
רומית בעמקי-הנהרות של האלפים האיטלקיים. האלפבית 
ה ל א טיבי היה הנצר החשוב־ביותר של האלפבית האטרו- 
סקי, שממנו בגזרו גם האלפביתים של עמים איטליים אחרים, 
כגון האוסקים, האומברים, הסיקולים, הפאליסקים (ע״ע אי- 
טליות, לשתות), וגם של עמים לא־איטליים'באיטליה, כגון 
הפיק נים והונטים. 

כ׳ הרובים (ע״ע) של העמים הטוטתיים (המאה ה 1 
לפסה״ג עד למאה ה 17 לסה״ב) ידוע בצורות שובות בכתו¬ 
בות, שרובן הגדול בא מסקאבדיבאוויה, בייחוד משוודיה, 
מיעוטן — מגרמניה המערבית והדרומית ומאוסטריה, ובו¬ 
דדות — מאתרים המפחדים כמעט בכל אירופה. מקור ד,אלפ- 
ביתים הרוביים איננו ברור! מבין התאודיות השונות 
הסבירה־ביותר היא זו הקושרת אותם עם האלפביתים הצפוד 
אטרוסקיים וצפץ־איטליים. 

כ׳-א וגם [״! 083 או 301 ^ 0 ] (החל באמצע האלף 
ה 1 לסה״ג) היה בשימוש האוכלוסיה הקלטית של האיים 
הבריטיים. הוא מורכב מקבוצות של קווים' לסימון העיצורים, 
ושל נקודות לסימון התנועות. ידועות מאוח כתובות איריות, 
שהן (פרט לאחת) באוגמית בלבד, ועשרות כתובות מוילז 


שהן בדרך־כלל דו־לשוניוח — לאטיניות־קלטיות, וכתובות 
באותיות אוגמיוח ודומיות. האות האוגמית נוצרה, כנראה, 
בדרום־אירלנד או בדרום־וילז, בעיר במאה ה 4 לסה״ב י 
ייתכן שיצירתה היתה קשורה באופן כלשהו עם התנים. 

הענף הלאטיני (מן המאה ה 7 לפסה״נ ואילך). 
לפנים היתה רווחת הדעה — שעדיין יש מחזיקים בה —, 
שהאלפבית הלאסיגי נבע במישרין מן היווגי, בצורתו שהיתה 
נהוגה אצל תושבי המושבות היווניות באיטליה. אולם לאח¬ 
רונה הולך־ומתברר, שתאוריה זו אינה סבירה, ושהחוליה 
המקשרת בין הב׳ היווני לבין הב׳ הלאטיני היה האלפבית 
האטרוסקי (ר׳ לעיל). רוב שמות־האותיות הלאטיניים (כגון 
ב, * 16,66,1 >, לעומת השמות היווניים 113 ק 1 ב, 13 * 13,1 ״ 1 מג 8 , 
16113 >, ועוד), שעברו לרוב האלפביתים המודרניים, נלקחו 
אף הם מן האטרוסקים. לאלפבית הלאטיני — שחשיבות כה 
רבה לו בתולדות הציוויליזאציה — היתה היסטוריה דלה 
מאד ב 5 — 6 המאות הראשונות לקיומו. התעודה הקיימת 
הקדומה־ביותר היא כתובת על סיפתחהב, שמוצאה, כנראה, 
מן המאה ה 7 לפסה״ג, וד,כ׳ על-גביה הוא עדיין מימין לשמאל. 
בקיפוס של הפורום הרומי, מן המאה ה 6 (או סוף ה 7 ) 
לפסה״נ, נשתמר הטכסט הקדום־ביותר הכתוב לאטינית, 
בשיטת "טהלך־השור".' רק כתובות מועטות—תבן באות לא- 
סדירה, לא־אסתטיח — נשתמרו מ 5 המאות שלאחר-מכן. 
רק החל במאה יה 1 לפסה״נ — אחרי כיבוש יוון —, היתה 
האות הרומית המונומנטאלית — בהשפעת טיגנודהאוחיות 
האמנותי-מונומנטאלי'היווני — לסדירה, האדמונית, מאוזנת 
במידותיה ואלגאנמית יותר. החל בתקופה זו התרבו הכתובות 
הלאטיניות בכל רחבי העולם העתיק, במידה שאינן ניתנות 
עוד לספירה. 

האלפבית הלאטיני בתקופת רומא. מ 26 
האותיות האטרוסקיות המקוריות אימצו הרומאים רק 21 . הם 
דחו אח 3 האותיות המנושפות היווניות ( 0 [חטא].<$> [פי], 
/ 4 י(כי)), אולם החזיקו אותן לייצוג מספרים: 

( 0 — 6 — 0 [ססו] ,[ 1000 ] א 1 ס[ 500 ] , 
־׳!י— 1 - —.ו [ 50 ]) 

משלוש ה$ האטרוסקיות הם שמרו את הסיגמה, שהפכה 
ל 5 . נוסף הסימן x (להגה 163 ), והוא מוקם בסוף האלפבית. 
כך הפך האלפבית השמי־יווני־אטרוסקי, בשינוי קל, לאלפ- 
בית הלאטיני: 0,8 (לסימון ההגיים 8 ו> 1 ), ם, £, ?, 1 
(זטא היוונית), ך! (מנושפת), 1 (התנועה 1 והעיצור ץ), 
^', ס, 1 *, א, ס, ?, 0 , מ, 5 , 7 , ¥ (לציון 11 ו>י), 
בשלב מאוחר-יותר הוצאה ה 1 (משום שבלאטינית אין זטא) 
ובמקומה באה אות חדשה (ס בצירוף קו—ס) להגה 8 ז 
6 , המסמנת את ההגה 16 , שימשה רק לפני 6 ו!. במאה ה 1 
לסה״נ (לאחר כיבוש יוץ) נוספו הסמלים ¥ ו 2 ׳ שאומצו 
לתעתיקים של הגיים יווניים, והעמדו בסוף האלפבית. 

ההיסטוריה המאוהרת-יותר של האלפבית הלאטיני תכנה 
העיקרי היד, שינויו החיצון של האותיות הבודדות, בעיקר 
בהשפעת 2 גורמים: ( 1 ) צורך החשת הכתיבה; ( 2 ) טיב 
המרי הכתיבה שבהם השתמשו. בראשונה היה רק סיגנון 
אחד, הב׳ המונומנטאלי, ה״קאפיטאלי״׳שבחינותיו העיקריות 
הן: התמדה, יוסי, איזון־מידות, וכד, בעוד שהבחינות העיק¬ 
ריות בכ" שוטפים הן מהירות ותועלתיות, החומר הראשי 
ששימש לכתיבה מונומגטאלית היה תמיד האבן! הכלי 



1105 


סתב 


1106 


הראשי — האיזמל, בחיי יום־יום פותח, תוך שינויים 
התמירים להשגת מהירות רבה־יותר, הה׳ השוטף הקורסיווי. 
החומר הראשי ששימש לב" שוטפים היו לוחיות־שעווה, 
פאפירוס, ולאחר-מכן הקלף; הכלים — הסטילוס, המכחול, 
ולאחר־מבן עט־הקנה, הנוצה. שינוי־צורתו של הב׳ המונומנ¬ 
טאלי לב׳ המודרני' הוא כולו תוצאה של ההשלכות הטכניות 
של כלי־הכתיבה — שביטלו את הצורות הזוויתיות, ושל 
חמרי־הכתיבה — שאיפשרו את העיקולים. 

ברומא הקיסרית היו 3 סוגים של הכ׳ "הראשי"("הקאפי- 
טאלי״) המונומנטאלי או הלאפידארי (״האבני״): ( 1 ) האד 
תיות הגדולות ("הראשים" [הקאפיטאלים]) הלאפידאריות; 
( 2 ) הקאפיטאלים האלגאנטיים בספרים; ( 3 ) הקאפיטאלים 
הגסים. יחד־עם־זה היו'כמה סוגים של כ״ שוטפים: ( 1 ) הס 
הקורסיווי בעל אותיות גדולות; ( 2 ) הב׳ הקורסיוד בעל 
אותיות קטנות; ( 3 ) הב׳ הקטן הקורסיוד־למחצה. בין הס 
המונומנטאלי והקורסיווי היו סדרות שלמות של סוגי-ביניים: 
(א) הב׳ הקורסיווי־למחצה הלאפידארי והספרותי; (ב) הב׳ 


שלבי התפתח 1 ת 1 של הכתב הלאס״ני עד העת החדשה 


11 ב>ז 001 6 

* ז * עז י 1 1 ז 0 א ** 1 1 א ^ 0 ז 1 < ז * \ 
2 * 1 9 ? 0 4 * רח 1 \<\ 

ע ש * 1 •ת ן* <ן ס ית מי * 

^^טש־ 18 ן ן>כן 0 11 חד ^ןוגו^נןסגז ס 0:5 
3 ף ין ס *; אי 1 ח 6 ־ 3 ^ * ג ש ^ 

*״*■־*''׳••)■׳ן״ י ״׳ 1 < יו 5 ז ■* 1 ־ 1 
1 ן ן ו ז 1 ) 2 ז י •יזוז 1 1 1 0 £ 1 0 ) <** 

נן;*#)י) ; ; ע• • 


סס *• 11 ^ ס א וזז 1 

! ; ז ס 0 11 ־ 11 ז 0 ע־ 1 וזו 1 


1 17 ^); 1 > ז 1 ! .* 

• ל 8 ז ז ע ; ל 1 > 


11 


1 3 ) 3 ז 1 > 3 נו;> 1111115 ) 03 (אות נדולה מרובעת; תקופח-הקיסרים הקדומה); 

צ 3 נ>ו; 11 $ מ 1115 > 1 עג 0 (אות נדולח "גסה"; החל בטאה ה 1 לסה״נ); 
3 . אות אונקיאלית (החל במאה ה 3 לסר,״נ); 4 . אות אונקיאליח־לטחצה 
(החל במאה ה 4 לסה״ס: 5 אות אינסולאדית (אירית־אנגלוסאכסית; 
התקופה היזדם־קארוליניתו; 6 גתג 1 ת^שמזפ (איטליה הדרוטית, דאל־ 
מאסיה; התקופה הקדט־קארולינית); 7 אות קסנה קארולינית (מסוף 
הסאה ה 8 לסה״ג); 3 3 ז 1 ג 1 *ש 1 גותית־(יה״ב); 9 . 835131113 גיתית 
(יה״ב); 10 בגוןזחס^ ורנסאנם); 11 . זס 3011 < 31 זוו! 501 (קורסיווית־דפום 
דרום־נרמנית ; סוף המאה ה 15 ) 


האוניקיאלי־למחצה הקדום, תערובת של קאפיטאלים, אותיות 
קורסיודוח ואונקיאלים [אותיות של ראשי־פרקים]; (ג) כ׳ 
שנגזר מ(ב) — האונקיאלי הנאה, שהופיע במאה ה 3 לסה״ג 
והיה במאות ה 1 ^- 8 ס־הספרים הראשי של העולם הלאטיני. 
הב׳ האונקיאלי־למחצה, שהוא קל יותר מן האונקיאלי, היה 
נצר אתר של האותיות הגדולות־למחצה הקדומות, והידבו 
להשתמש בו במאות ה 5 — 9 לסה״נ. 

סוגים של כ׳ ספרותי או כתבי־ספרים ל א¬ 
ם י ני י ם ביה״ב. משהשתחררו ארצות־אירופה השונות 
משלטונה המדיני של רומא ונתפזרו המשכילים, התחולל שי¬ 
נוי בולט בהתפתחותו של הב׳ הספרותי או כ , -הספרים הלא- 
סיני. כמה סיגנונות "לאומיים" של "הס הקטן" השוטף 
הלאטיני קיבלו תכונות ייחודיות, באופן שביבשת־אירופה 
ובאיים הבריטיים התפתחו 5 סיגנונות ״לאומיים״ ראשיים: 
( 1 ) כ׳ שוטף איטלקי או ר 1 מי; ( 2 ) כ , מרותנגי (בצרפת); 
( 3 ) כ׳ ויזיגותי (בספרד); ( 4 ) כ' גרמני;( 5 ) ב' אינסולארי 
או אנגלו־אירי, ההדור והחשוב־ביותר. כל אחד מהם הצמיח 
כמה סוגי־משנה. 


כ , קארוליני או קארוליבגי. בסוף המאה ה 8 , 
כנראת בימי שלסונו של קארל הגי־ול, עוצבו בקיסרות 
הפראנקית, במידת־מה בהשפעת הב׳ האנגלו־אירי, האותיות 
הנאות, המעוגלות ובעלות הרווחים הגדולים, הידועות 
כס הזעיר הקארוליני. כ׳ זה הפך לס הספרותי של הקיסרות 
הפראבקית, ובמשך שתי המאות שלאחר־מכן — לס-הספרים 
הראשי של מערב־אירופה (תם׳: ע״ע גרמנית, עם׳ 557 ). 
הוא היה הס הרשמי של הלשכה הקיסרית של הקארולינגים, 
וזמן־מה גם של לשבת הקיסרות הרומית הקדושה. המיזוג 
של הס הגדול והס הזעיר לשיטה משולבת בא בעיקרו 
כתוצאה מס זה. — השתמשו בו עד למאה ה 12 , והיו בו כסה 
סוגים׳ כגון הפראנקי, האיטלקי, הגרמני וס־הספרים של 
אסכולת וינצ׳סטר באנגליה. 

"אות שחורה" או גותית. במרוצת מאות־השנים 
שלאחר-מכן התפתחו מן הס הקאדוליני כתבי־ספרים, כתבי 
בתי־משפט, כתבי-מסחר ור" שוטפים אחרים. בסוף המאה 
ה 12 עלה ס ספרותי חדש, שבו קיבלו האותיות באופן הדר¬ 
גתי צורות זוויתיוח, כתוצאה מהחזקת העם באופן שייעשה 
קו נטוי. הס החדש נקרא "אות שחורה" או "גותית" (המונח 
הגרמני הוא פ ר א ק מ ו ר), ובו השתמשו באירופה הצפונית- 
מערבית ובאנגליה עד המאה ה 16 (תם , : ע״ע גוטנ^רג, עט׳ 
343/4 ). בגרמניה היה מקובל עד הדור האחרון — לצדו של 
הס הלאטיני הרגיל — כסוג של ס "לאומי"; הוא יצא 
מכלל שימוש אחרי מלה״ע 11 . 

סוגיסאיטליים ורומיים. באיטליה השתמשו הן 
בס־היד העגול והן ב״אות השחורה״. אולם במאה ה 15 הונ¬ 
הג בפירנצה ס־היד הזעיר האיטלקי הבאה — ס עגול 
וברור — 'של תקופת ההומאניזם והרנסאנם. הוא שימש 
לכתיבת יצירות ספרותיות, ואילו הצרכים של חיי יום־יום 
באו על סיפוקם ע״י ס שוטף, גם הוא נאה כמוהו (אף כי 
לא קריא בבהירות כזו). הס ההומאביסטי, המושתת על הס 
הזעיר (המינוסקולה) העגול שקדם לו, הוליד שני סיגנונות 
של ס: הס הזעיר הוונציאני, הידוע־יותר כ״איסלקי" 
( 113110$ ), וסוג האותיות ה״רומי", שהושלם גם הוא בצפון- 
איטליה, בעיקר בוונציה. מן האלפבית הלאטיני המונומנטאלי 
נלקחו לס החדיש ה״ראשים" או האותיות התחיליות' הגדו¬ 
לות ( 0301131$ ). שחי צורות אלה של הס הזעיר, הסוג 
ה״רומי״ וה״איטלקי", התפשטו על-פני כל העולם (תמונות: 
ע״ע א ינק ו 3 בולה, עם' 986 ; דפוס, עם׳ 957/8 ). באנגליה 
אומצו הדגמים הרומי והאיטלקי במאה ה 16 . 

התאמתו של האלפבית הלאטיני לשפות 
אחרות. הב" ה״לאומיים" של עמי מערב־אירופה הם הת¬ 
אמות של האלפבית הלאטיבי ללשונות הטוטוניות, הרומא- 
ביות, הסלאוויות והפיבו-אוגריות. התאמה של ס ללשון 
אחרת איבה תמיד משימה קלה, בייחוד אם באותה לשון 
נכללים הגיים שאינם מצויים בדיבור שממנו הושאל הס; 
במקרים אלה קיים קושי בייצוגם של ההגיים החדשים. על 
קושי זה מתגברים בדרבים שתות: ע״י צירוף של אותיות — 
כגון 111 , 011 , 511 באנגלית, וכד׳; ע״י הוספת סימגי־אבחנה 
(סימניםדיאקריסיים) — כגת 4 ^ 0 בצרפתית, 4 -, ?, 0 ,*, 2,2 
בפולנית, וכד׳; ע״י חמצאת סמלים חדשים; ע״י הצגת 
ההגיים החדשים ע״י סמלים שנלקחו מביו אותם סמלים של 
ס הלשח הראשונה, שאין בהם צורך בלשת החדשה, 

בדורות האחרונים התפשט השימוש באלפבית הלאטיני 



1107 


כתב — כתובות 


1108 


17 מעבר לתחום דלשובות של עולנרהמערב. הבר כנמה ה 
המציאו מיסיונרים פורטזגאליס שיטת־כ׳ ללשון הוויטנא' 
מית, מושתתת על האלפבית הלאטיני בצירוף סימני-אבחנה 
מתאימים, ובתחילת המאה ה 20 נתקבל ב׳ זה רשמית במקום 
צורות־הב׳ הסיניות של הלשון הודטנאמית (ע״ע דטנם, עם׳ 
110 ). בשנות ה 30 של המאה ה 20 הומר בתורהיה' הבמא- 
ליסטית הב׳ הערבי ללשון התורכית באלפבית הלאטיני? אף 
פאן בסיוע סימני-אבחנה מיוחדים. לעשרות לשובות לא־ 
ספרותיות של עמים ושבטים אפריקניים ואמריקניים הותקנו 
כ" על בסיס האלפבית הלאטיני בידי מיסיונרים שתירגמו 

את הביבליה ללשונות ההן. 

1880 , 1 ) 57571 . 4 111111171717 , 111111121111 ? .א , 

1. 0714 171 ) 074 457 ) 0 * 447717110 440 : 544571 ) 441 157 ,■ 101 ץ 1 ז 
077710(11x17711 1 * 1 )ס x71, 1-11, 1883; ?11. 8 5/1140177 ,זש£מ 
47 1477141477 40711 1071111/11114, 1891; £. 01 1 ( 5107 157 , 1 > 4 ס 
0( 1/17 441(50571, 1900; 5<<1 4 . 5/07145 ,(. 5£ ז 44 )■ 011 גמ . 
57571(4674771, 1926; 71171 67011/117 ) 0 £77141477 '£ 5 1 )׳(ז 1 > £11 ז 4 .ן 
071(17171 (£1. <: 44.8.0 17 ( 7 ,!!סגק 1110:11 .ז ; 1940 ,( 4 ,. 11 ש . 

0( 0X47 44/(50571, 1942; 14. 1952 , 1 ) 50/171 17 ( 1 , 1# ] 1 ־ £1 ;< 1 >ם ', 

84. 00111:11, 171 0707147 107701100 47 1'747x11477 71 1071 470- 

!) ¥71110 [ )ס 171 ) 071 1/17 ,■ססיס^ו! . 8 . 41 . 5 ; 1958 , 1-11 , 11411071 
- 14771 47 441110177 ,סחז!? . 0 • 7 ; 1959 , 44117/10574 0147 0714 
- 811 10 4 ) 57571 . 4 07517 ) 0717 , 1 ) 1101 :> 5£111 ״ד . 7 ;* 1959 , 11477 
- 441150 157 ,. 10 ; 1962 ,) ¥71110 [ ,ז־ 6 ״וז 1 ס .ם ;' 1961 , 47771 
,) ¥7100 [ ) 0 ץ 5107 157 , 021111 . 8 1 >תג 440 ;" 1968 , 1-11 , 571 
,( 7 . 190 , ¥111 ־ 18£ מ 01¥1 מ£ / 1479 ) ) ¥7111/1 [ , 1110 ^ 44 .ם ; 1963 
.) 1418 ) 1711771 007 )ס 10 ) 071 157 ,;!• 8400111 .א - 7 • 7 ; 1966 

. 1968 ,( ¥111 צ ,^ 03 סז 

ד. ד. 

כתבות, מסכת. המסכת השניה בסדר נשים (ע״ע), 
במשנה, בתוספתא ובשני התלמודים. ב 13 פרקיה 
עוסקת מסכת כ׳ בתנאי הכתובה ובתוצאותיה, בזכויותיה 
וחובותיה הממוניות של האשה וילדיה, ביחס לאביה ולבעלה, 
בחייהם ולאחר מותם (ע״ע אשוח, עמ ׳ 394 — 400 ), בהגדרת 
זכויותיה האישיות כנשואה, ובנאמנותה ביחס לטהדתה 
וכשרותה, כנגד מענת הבעל; אגב אלו עוסקת המסכת גם 
בדיני האונס והמפתה והמוציא־שם־רע. ריבוי ענייניה של 
מסכת כ/ ועיסוקה הסחבה בסוגיות ממוניות לצד סוגיות 
מתחומי המעמד האישי, האיסור וההתר ועוד, הקנו לה את 
המקום המרכזי בסדר נשים בולו, והראשונים אף קראוה 
"ש״ס-קסן" או ״מפתח הש״ס [הבבלי]״. — מתון* משנת 
כ׳ משתקפים היטב ארחוח חיי־המשפחה ביהודה ובגליל, 
וחומר עתיק מלפני החורבן נשתמר בה. נוסף על פרק י״ג, 
שהוא קובץ־הלבות עתיק מאד של "שני חיני גזירות שהיו 
בירושלים". מצויות משניות ישנות גם בפרקיה האחרים 
(כגון: א/ א׳! א/ ה׳ < ב׳, ט*! ח, ר—י״ב ־ ת׳, ב׳—ג׳ * ה׳, ר י 
ח׳, א׳! ועוד). 

תכנם הכללי של פרקי מסכת כ׳. לפי .סדרם: א , — טענת 
הבעל שאשתו לא היתה בתולה בשעת הנישואין, ודיני 
הנאמנות בטענה זו. ב׳ — חנים התלויים בכלל ההלכתי: 
״הפה שאסר הוא הפה שהתיר״, ודיני שבויה. ג׳ — הלבות 
הקנס שחייבים בו האונס והמפתה. ד׳ — זכויותיו של האב 
בבתו, בתשלומי נזק וקנס המגיעים לה והוא נוטלם, במעשי 
ידיה ובמציאתה ; חובות האב וחובות הבעל כלפי האשה, 
וחן מוציא־שם־רע. ה׳—חני תוספת־כתובה, העמד הארוסה, 
חיובי האשה לבעלה, חני מורד ומורדת. ר — חני נדוניה. 
ד — אימתי נשים חייבות לצאת מבעליהן, בכתובה או שלא 
בכתובה. ח׳ — חן נכסים הנופלים לאשה. ט׳—במה עניינים 
מעורבים, מתחומים אלה. י׳—דרבי גביית הכתובה במשפחה 


פוליגאמית. י״א — חובות האלמנה וזכויותיה. י״ב — חני 
מזון הבת ומזונות האלמנה. י״ג — קובץ עתיק (ר׳ לעיל) 
בחני ממונות < זכויות שונות בעניינים שביבו־לבינה. 

מפני רוב חשיבותה, הרבו ראשונים ואחרונים לעסוק 
במסכת כ׳, ומשום־כך הגיעו לידינו פירושים, חידושים 
וספרי־הלכה רבים על מסכת זו. 

ח. אלבק, ששה סדרי פשגה, סדר נשים, 134-75 , 357-345 , 

תשי״ט 2 . 

י. ת. 

(אנג' 5 מסב 1 ע 1 ז 50 מנ, מלאט׳ 110 ק $0:1 ת 1 — 

,כתוב [או חחט] על , ), המונח שניתן למיסמכים 
שנכתבה גילפו, נחרטו או עוצבו על חומר בר־קיימא יחסית, 
כגון אבן, שיש, מתכת, הומר, עץ ! הן כוללות גם איות בולט, 
אותיות צבועות על־גבי אגרטלים, וכד , . מהקרן של ד.כ" 
נקרא א 0 י ג ר ם י ה (ע״ע), שהיא נבדלת מן הפלאוגרפיה 
(ע״ע)—מחקר טכסטים כתובים על קלף וביו״ב. באפי- 
גראפיה הכ" מחולקות למדוחם שונים, כגון כ" קדם־היסטו- 
חות, כ" בכתב-יתדות, כ" מצחות, סיניות, שמיות (פניקיות, 
עבריות, ארמיות, ערביות, אתיופיות, ועוד), הודיות ואחרות, 
והחשובות ביותר לגבי ההיסטוריה של העולם המערבי — 
יווניות ולאטיניות. 

בתנ״ך יש אסמכתות רבות לכתיבה על-גבי אבן: ה״לר 
חות" שהוחד משה פעמיים מסיני ושעליהם נכתבו עשרת 
הדברות ("החת על הלחת") היו טבלות־אבן (שם׳ לא, 
יה; שם לב, טרטז; שם לד, א, ד, כז־בם). העם נצטווה, 
עם בואו לארץ: "והקמת לד אבנים גדלות ושךת אתם בשיר", 
כח שישמשו מצע לרישום נוסח קחא של התורה (רב , כז, 
ב־ג) ז וכן עשה יהושע (יה׳ ח, לב). 

חומר(סין) היה חומר-הכתיבההמקופל-ביותר בקרב עמי- 
קדם במסופוטמיה (שומר, אכד, בבל, אשור) ובסבי¬ 
בתה, שהשתמשו בכתב־היתדות (ע״ע יתדות, כתב־). גם 
בסוריה (גבל, אוגרית, צור וצידון, ועוד) ובכר¬ 
תים נתגלו אלפי טבלות־טין מכוסות-כתב. במצרים 
שימשו לב" בנות־קיימא אבן וחמחם קשים אחרים. המים- 
מכים הסיניים הקחמים ביותר שבנמצא כתובים על־ 
גבי עצמות או על ברונזה. סיפן־ההכר החשוב ביותר של 
תרבות עמק-האינדום, מאמצע האלף ה 3 לפסה״ג, הוא 
הכתב — שטרם פוענח —, שנשתמר בב 800 חותמות, 
חטובות באבן, בסטאטים ובנחושת. הודו, בייחוד דרומה, 
משופעת במיוחד'בכ" מכל הסוגים. כ" ררום-שםי'ות הן 
למעשה המקור היחיד לכל הידוע לנו על תולדותיהן של 
ד ר ו ם - ע ר ב הקדומה ושל צ ם ו ן ־ ע ר ב הקדם-מוםלמית. 
בעלי חשיבות רבה הן הב" על האססלות, מזבחות-האבן 
ומוצרי-הקדרות הפוליכרומיים של המיה (ע״ע), וכן 
טבלוודהעץ המכוסות כתב — שהוא עדייו עטוף מסתורין 
— מאי-הפסחא, וכתובות רבות שנתגלו באינדו¬ 
נזיה. 

בעלות חשיבות העולה על כל אלה ד״ן רבבות הכי 
היווניות, האטרוסקיות והרומיות. היוונים, 
האטרוסקים והרומאים השתמשו בברונזה, באבן ובחומר 
קשה אחר כמצע לחחטת כ" בענייני הקדשות ונדחם, חוקים, 
חחים, ציוני ההילה וזכרון וכיו״ב, ופיסמכים חגיגיים אחחם. 
ליוונים עצמם היתה הכרה של חשיבותן ההיסטורית והתר- 
בותית של הב": הרודוטוס, תוקיחדס, כסנופון, דמוסתנם, 

ד ־רד ד זו 



1109 


כתובות •— כתיבדז 


1110 


אורימידס ורבים אחרים השתמשו בהן במקורות או הביאו 
מובאות מהן. גם סרפרים רומיים (הגת קיקרו, ליוויום׳ 
פליניום הזקן, סוטוניום, וריוס סלאקוס ואחרים) ציטטו כ" 
בעלות עניין היסטורי. בתקופה החדשה משמשות ב" יווניות, 
אטרוסקיות ודומיות חומר למחקר מעמיק, והן זכו למיח 
שיטתי ולהוצאה־לאור מדעית יותר מפל האחרות. רבבות 
רבות של כ״ יווניות קובצו ב 4 כרכי 1 מנ 1 ת 0 ב>ס 1 ־ 1080 1$ זק־נס 0 
01-36030110 , 1825 ־ 1877 , ובהמשכם 006636 65 ם 110 ? 1 ־ם 5 ם 1 , 
14 כרכים, המחולקים למדורים רבים, לפי סדר גאוגראפי; 
חומר נוסף הולד ומתפרסם ב- 1£1-3 ק£י 1 ) 00061 ^ 8011600 
1116 >;> 6 ־ 01 £16 ?. כ" אטרוסקיות מקובצות ב<ח- 501 ס 151 \ 7 /) 1, 410714£0 ) 51 ) 16263 * 4.1 ן 

1(777141(17(7. 1 £(71£70(7/711(, 1-11, 1898; 0. £. 0001(4, (4 71x1- 
.800( 0) 14071/1-5(771111( 1711(74(7110711, 1903; ). ?1146(146, 
1x0})* 5(170(!14(71 ^77731(7, 1932; 14 ,) 4 ן( 01110 .ס ? 
11(71X1011 0771\( 001110 ) 13 .£ ; 1934 , 11 ) 11171 ) 11 ><) ) 7 /) 0 ) 77 /)-ס , 
5(711111( 1711(71(740711, 0: 50)0111( 1711(71(1110711, 1943; ). 8. 
?(1(063(6 (46 .)71 771 ) £011 07 )# 711 ) 1 ) 171 ) ־ X11 £(1047!£ 10 
111( 014 7(1(0771(71(, 1955*; 5. 7017 ) 1/1 £70771 ,ז 4 מ 21 זא .א - 
1(11 1956 , 7 ) 50771 (ס 

), 13. 8(435(46, .471(1(711 £((0741 פ 1 ר י ם : , 1 < 1 ? £8 (ס 
1-1/, 1906/7. 

?. 010 י 5 י ל 0 1 71 ) 1 ( 1771 ) 11-1711 ) 14 ) 07 , 415563011 ^ 1 א 
4. 74( )70771(7774(71, 1911 ; 8 . ¥/. £ 00 |£ ( 46 .), €07(7111 
1711(71(71107171771 £107777(0711777 , 1926 16. 

1. 80(8455 4( 31. (465.), £( 71 ^ 70 ( 7/710 17141 ( 0 , 1892 : ה ו 1 ו 
..)) 

יוון (נוסף על הפקודות בתוד הערך): 10 <) 71 ) 5 ,־ 1 גז£.; 
14171(70, 1- 11 ) 70/71 101 ץ£ ) 7/1 ,) 84004 ״ 1 .£ ; 1909-1952 ,ט , 
1955; 16., 7/1( 14^(00( 70/71(11, 1-111, 1953-1963; 0. 
103(4406346, 0710(141(11( £(77£70(>)71\, 1957. 

8. 83 איטליה (נוסף על הפקודות בתוך הערך): ,$ץ 6 ח 

70110 £( 71 £ 70 ( 7 / 11171£00 11117101110 ) 7 , 31100100 ? . 4 < ;* 1927 ,ץ ( 

£ 17111(0 (, 1954. 

לוב: , 1 ) 0 ^ 7 ^ 10/7 7110711 ) 71 ) 1711 1 ) 4 11 ) 0 ))£ ,) 06360 . 8 .ן 

1, 1940. 

£. 610604(, 140710771(7710 1771 £ 00 ( 1/7(77(0(, 1893. : איבריה 
ג א ל י ה : , 0001 711 ) 74710 (ס 111 ) 0101 ) 7/1 ,) 86 ט 10 ת)ב 76 וו .[ 

1-1/, 1950/1. 

13. ^(0(2, £ 107141 > 0(/1 4 . £ 1471 ( 71 ^ 0714 (, 1935. :* ,ה ר ו ב ו ת 

ד. ד. 

כתובים, הקובץ השלישי והאחר ח במקרא, המכיל — 
ע״ס חלוקת המסורה — 11 ספרים. בדבר סדרם 
נחלקו הדעות בברייתא (ב״ב י״ד, ע״ב) הם נמנים כדלקמן: 


רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר־חשירים, קינות, תיאל, 
מגילח־אסתר, עזרא, דברי־הימים — כנראה לסי סדר־זמניהם 
המשוער (ר׳ רש״י, שם)! הסדר המקובל כיום הוא: תהלים, 
משלי, איוב, שה״ש, חת, איכה, קהלת, אסתר, דניאל, עזרא, 
דברי־הימים. בהשפעת התרגום הלאמיני נתחלק נד עזרא 
ביה״ב לשנים: עזרא תחמיה, וכן ם׳ דברי-הימים (ע״ע, עם׳ 
800 ). קבוצה מיוחדת בתוך ד,כ" הן חמש ה מג ל ו ת (ע״ע). 
קבוצה אחרת בכ" הם ספח איוב, משלי, תחלים (ספרי 
א׳מ׳ת׳). המיוחדים גם בשיטת־הטעמה מיוחדת (ע״ע טעמי* 
המקרא, עם׳ 870 ). 

לסי תכנם נחלקים ד.כ״ ל 4 חטיבות: תהלים ואיכה — 
מזמורים וקינות; משלי, שה״ש, קהלת ואיוב — דברי שירה 
וחכמה! דניאל — שעיקח חזיונות! חת, דד,"י, עזרא, אסתר 
—ספרים היסטוריים, המשמשים כמילואים והשלמות לספח־ 
ההיסטוריה האחרים שבמקרא. 

עדיין לא נפתרה שאלת קנה־המידה שלפיו נכלל — או 
לא נכלל — ספר מסויים בכ", ולא נקבע מתי נחתם קובץ 
ד,כ" ומי חתמו. במשנה ובתלמוד נשתמרו עחיות על 
מחלוקת־חכמים בדבר קדושתם של כפה מספח כ״: שה״ש, 
קהלת, ואולי גם משלי(ידים ג׳, ה׳! אדר״ג א'! שבת ל׳,ע״ב)! 
וכן היו, כנראה, היסוסים לגבי הכללתה של אסחר בכתבי־ 
הקודש (מג׳ ז/ ע״א). לעומת-זה משתמע, שהיו שבללו את 
ם׳ בן־סירא (ע״ע) בב"(ר׳ ב״ק צ״ב, ע״ב! ועוד). 

ההבחנה בין נביאים לב" אינה ניכרת בתרגום־השבעים, 

ואף אינה מקובלת בכנסיות הנוצריות. בישראל היתה ידועה 
הבחנה מעין זו עכ״ם בבר במאה ה 2 לפסה״נ (תחילת 
המבוא [ביוונית] לס׳ בן*םירא)! המונח עצמו מצד רק 
בפקודות מאוחרים יותר (ר׳ ברב׳ נ״ז, ע״ב! פג , כ״א׳ ע״ב! 
ב״ב י״ג, ע״ב). ביה״ב רווחה הדעה שאנשי כנסת הגדולה 
(ע״ע) הם שקבעו את קובץ הב" כשחתמו את התנ״ך כולו, 
והם כללו בתוכו את הספרים שנאמרו ב״רוח־הקודש", ולא 
ברוח נבואה — הבחנה שאין לה סימוכין בדברי חז״ל. הדעה 
הנפוצה היום היא שהב" נחתמו דורות רבים אחרי חתימת 
הנביאים (וע״ע מקרא: סרח; חתימתו). 

חז״ל מדגישים את הזיקה שבין הב" לנביאים ואת היות 
אלה ואלה חלק אינטגראלי של המקרא: "פושעי ישראל 
אופחם שהנביאים ת־יכ" אינן תורה ואינן מאמינים בהם" 
(תנה׳ ראה, א׳)! "כולם ניתנו למשה מסיני" (ברב׳ ה׳, ע״א). 
בזמנים שבהם היה נהוג לקרות הפטרה גם במנחה של שבת, 
היו מסטיחן בב" (שבת קט״ז, ע״ב)! בימינו אין מפטירים 
בב". המדרשות למקרא פותחים בדרך־כלל בפסוק מן הב", 
שכך היתה דדך הדרשנים. ב״סלכויות, זכרונות ושופרות" 
של מוסף של רה״ש יש לומר פסוקים מן התורה, מן הנביאים 
ומן הב״, ושם הסדר — כ״ לפני נביאים. — לדעת אמוראים 
אחדים נאסר מן השמים על יונתן בן עזיאל (ע״ע) לתרגם 
את ספח הב״, ״משום דאית ביה קץ משיח״(מג׳ ג׳, ע״א) — 
והכוונה לס׳ דניאל. 

ע. ח. 

כתיבה, פעולת הרישום של סימני הכתב (ע״ע) ביד, או 
במכונת־כתיבה המופעלת ביד. בניגוד לדפום (ע״ע), 

אין פעולה זו מפיקה אלא טופס אחד (אוריגינאל), מאוח — 
בטכניקות מסוייפות — במסמר מצומצם של העתקים. 

י סימני הכתב הקדום־ביותר, בחב־הציורים(מיקטוגראסיה), 
כפי שנמצא, למשל, אצל האצטקים במכסיקו ואצל הסינים, 

- 1 4 • רו 



1111 


כתיבה 


1112 



לבלר "פוב אנן־סיד טווובעת טסאקארה, השושלת ר,פ <לובר, פאריס) 

נחקקו על אבן או סלע, באמצעות א י ז מ ל, עשוי אבן־צור או 
חלמיש, ו_מקבת מאבן או מעץ. כתב היתדות(ע״ע) השוןןדי- 
אבדי נשרט על לוחות-אבן באמצעות חרט עשוי מתכת, 
עצם או שנהב. בתקופה מאוחרת־יותר'(מתחילת האלף ה 3 
לפסה״ג) נרשם כתב־חיתדות על לוחות־חומר. בעוד החומר 
לח ודד, היו תוקעים לתוכו את חוד־החרט ולוחצים את שפתו 
החדה בכיוון הדרוש. תבנית לוחות־החומר היתה בתחילה 
ריבועית, ולאחר־מרן מלבנית. הבבלים כתבו גם על גלילי־ 
עץ חלולים, והאשודים — על גופים דמויי פריסמה ריבועית 
או מעושרת. הגלילים והפריסמות היו מעוצבים מחומר גס 
ומצופים שכבת חומר עדין. החרם היה עשוי בד״כ מקנח- 
אגמון או מעצם, ובתקופה מאוחרת־יותר כנראה גם מברזל. 
בתב החרטמים (ע״ע) המצרי הקדום נחקק על אבן. 
בזמנים מאוחרים־יותר היה הכותב מצוייד ב" ע ט " מקנח- 
אגמון, במכל־מים קטן ובטבלה עם שני שקעים, שלתוכם 
הוכנס צבע שחור ואדום. את הציוד הזה נשא על מתנו 
באמצעות רצועה, שהיתה כרוכה מסביב לכתפו בדומה 
לתרמיל־צד. במסמכים עסקיים וספרותיים שימשה הדיו 
האדומה להבלטת כותרות. במרוצת הזמן נעשה ה״עט" דק 
יותר ואיפשר לכתוב סימנים קטנים מאד. כתב-החרטוסים, 
ולאחר־מכן גם כתבים אחרים, כגון הפרסי, הארמי, העברי 
והערבי, נרשמו על־גבי חמרים שונים: פאפירוס, עור, גוויל, 
קלף, לוחות־עץ, ועוד. בתור כלי־כ׳ צורפו ל״עט״-האגמון גם 
המכחולוהמברשת. בד־בבד נמשכה והתפתחה אומנות 
הב׳ בצורת חקיקה או שריטה באמצעות חרט על־גבי חמרים 
נוקשים, כגון אבן (בעיקר אבן־סיד), שיש. עץ, מתכת 
(בעיקר פליז, אך גם כסף וזהב). טראקוטה, אוסטראקונים, 
ועוד. צורה זו של כ' יועדה עם הזמן -יותר־דותר'לכתובות 
על קימת, מקדשים, ארמונות, אנדרטות, קברים, ספינות, 
וכן לשלמים, מטבעות וכיו״ב, לצרכי כ׳ מנהלית ועסקית 
הנהיגו היוונים, ובעיקר הרומאים, את החריטה על לוחות- 
עץ מצופים שכבה דקה של דונג, באמצעות חרט עשוי מתכת, 


עצם או שנהב. — כלי*הכ׳ השתנו והשתכללו במשך הדורות, 
אבל אחד מחמרי-הדקע הרכים לכ ׳ נשאר בשימוש עד ימינו, 
והוא הקל י ף, המיועד לססרי־תורה ולתפילין וגם לתעודות 
מהודרות. י 

דרכי כ׳ אלה התקיימו מאות רבות של שנים, ורק הת¬ 
פשטות הנייד בעולם התרבותי ממחצית המאה ה 8 לסה״ג 
ואילו קידמה את מלאכת הב/ הרחיבה את הקפד, והביאה 
לפיתוחם של כלי־כ׳ חדשים, כגון העט והעפרון. קודמו של 
עס-המתכת היה הקולמוס, שנעשה מגבעול-עשב חלול 
או מקנה-סוף. הידיעה הראשונה על קולמום־הנוצה 
מופיעה בכתבים של המאה ה 6 ! הוא שימש כסכשיר-הב׳ 
העיקרי של העולם התרבותי עד המאה ה 19 . ב 1809 המציא 
המהנדס האנגלי ג׳. בראמה ( 311 ת 21 ־! 8 .!) מכונה לחיתוך 
הקולמוס לציפרנים נפרדות, שניתן היה לתקען לתוך גוף 
מחזיק. ב 1822 הומצא באנגליה השימוש בקרן־בהמה וב- 
שריון-צב לייצור ציפרני־עטים, שאת קצותיהן הפכו לעמי- 
דים באמצעות חתיכות קטנות של יהלום, אודם וכד׳ או 
ציפוי־זהב. 

עט-המתכת הראשון הוצג באנגליה ע״י סמיואל 
הריסון ב 1780 , וייצורו באמצעות מכונות הונהג ע״י ג׳ון 
מיצ׳ל ב 1822 . ציפורן־ ה פלדה הראשונה יוצרה ע״י 
ג׳ימז פרי ב 1828 . ייצור עטים בקנה־מידה גדול החל באה״ב 
ב 1860 'ז מאז יוצרו ציפרנים גם מזהב, מכסף, מאבץ. מצורן, 
ועוד. ב 1926 הוכנס לשימוש עט מפלדת אל-חלד. ה עט¬ 
ה בו? ע החל להיות נפוץ מ 1880 ואילך, אע״ם שמקורו 
קדום־יותר. על יורשו, ה ע מ ־ ה כ ד ו ר י, הוצאו פטנטים 
כבר בתחילת המאה ה 19 , ייצורו המסחרי החל ב 1895 ושיווקו 
הממשי, בקנה-מידה רחב — ב 1944 . אח הדחיפה לתפוצתו 
נתן אגף־האפסנאות של צבא אה״ב במלה״ע 11 , שדרש עט 
שלא ייזל בגבהים, שיכיל דיו בבמות שתספיק לזמן ניכר 
ואינה מושפעת משינויים אקלימיים ומתייבשת מהר. 
בעקבות הטכניקה של העט הכדורי פותחו עשרות סוגים 
של עטי-טוש נובעים. התפתחות העט הביאה בעקבותיה 
גם לפיתוח הנחל לב/ הדיו (ע״ע). 

הידיעה הברורה הראשונה על עפרון מצויה במחקר 
על מאובנים מאת קונרד גסנר (ע״ע) ב 1565 , המתאר כלי־כ׳ 
עשוי עץ וחתיכת־עופרת.' באותו זמן נתגלה גם הגרפיט 
(ע״ע), שתפש לאחר־מבן את מקומה של העופרת. בכמה 
ארצות מערב־אירופה החלו לכתוב בגיר, ואח״ב ב ע פ ר ו ן* 
צפחה על־גבי לוח עשוי צפחה, נייר או פח, לוח- 



14511 4 י * 9 10 11 


טכיפירי־בתינר,: 1 — חרט לנתב־היוזדווו; 2 — עט־הוורטומים; 3 — 
חרט־דקלים מפליז (הודן): 4 — "סטילום" יווני־רוטי לכתיבה על 
טבלות־רונג: 5 — סולטוס: 8 — <ןויםום־נוו 1 ה; 7 — )ויפרני־פלדה; 
לטעלה: טלפני 100 ענה: לטטה: םאט 1 ע המאה ה 20 ; 8 — עט־נונע 
(לחץ); 9 — עט־נובע (בוכנה): 10 — עט בדורי; 11 — עיפרון משנת 
1608 


1113 


כתיכה 


1114 


הצפחה הקטן האישי עם עפרץ־הצפתה עדיין מקובל אצל 
תלמידי ביה״ס העממי בגרמביה. ב 1898 שוכלל עפרון- 
״ההעתקה״. העפרון המכאני הופיע אחרי מלה״ע 1 . 

מגמות המיכון, שהולידה המהפכה התעשייתית במאה 
ה 18 , חדרו גם לתחום הה׳. כבר ב 1714 דשם האנגלי הנרי 
מיל פטנט על המצאת מ כ ו נת * ה כ ׳ (מה״כ) שלו, אך זו 
לא יוצרה מעולם. פטנטים אחרים הוצאו ע״י ממציאים 
אמריקנים וצרפתים בין 1829 ל 1843 . מ 1850 ואילך רבו 
השיכלולים והפטנטים במה״ב, בעיקר של ממציאים אמריק¬ 
נים. מה״כ השימושית הראשונה הומצאה ע״י האמריקנים 
ל. שולז׳ ק• גליזץ וס. ו. פולה ב 1867 , והשיווק הרציני 
הראשון של דגם זה נעשה בשיתוף עם חברת רמינגטון 
(יצרני נשק)'ג 1874 . מה״כ הראשונה שאיפשרה כתיבת 
אותיות גדולות וקטנות הופיעה ב 1878 , ומה״כ הראשונה 
שניתן היה לדאות בה בזמן הכתיבה את הכתוב — ב 1883 , 
ועם שיכלולים — ב 1897 . בין 1809 ל 1905 פותחו יותר 
מ 100 סוגים של מ״כ, והפיתוח קשור ברישום 1,700 
פטנטים. מה״כ העברית הראשונה (דגם "מרצדס") הופיעה 
בתחילת שנות ה 20 , אך כבר בתחילת המאה ה 20 יוצרה 
ע״י חברת רמינגטון מ״כ ליידית, עם שני "ווים" ושני 
"יודים" על סדן אוח אתת (שהיא נוחה היום גם לגבי הכתיב 
העברי המלא). מה״ב החשמלית הראשונה הומצאה 
ב 1920 . — מה״פ היתה למכשיר הבסיסי הנפוץ־ביותר של 
כל משרד ושינתה את דמותה של המינהלה המודרנית. 
מתוך הדרישה הראשונית לכחבנים טובים צמחו בתה״ס 
המודרניים למסחר. מבחינה חברתית פתחה מה״כ לאשה את 
השער לעבודה משרדית. מה״כ שימשה בשלב מאוחר־יותר 
בסיס לפיתוחן של מכונוודמשרד אחרות, כגון הטלפרינטר 
(ע״ע טלגרף, עמ׳ 733/4 , ותמ׳ שם), המכונות להכנת חשבו־ 
נות־לקיויחות ולהנהלת־חשבונות, המנקבת ומה״כ שבשולחן- 
הבקרה של המחשב (וע״ע חשוב,'מכונת־). אחד משלבי 
ההתקדמות החשובים־ביותר בשטח הב׳ הממוכנת היה פיתוח 
דרכי הפעלה אוטומטית באמצעות מאגר-נתונים, כגץ גליל- 
נייר, כרטיס או סרט מנוקבים, שהובילו גם להופעתה של 
מה״כ האוטומטית סמוך למלה״ע 1 . התפתחות הציוד 
לעיבוד־נתונים אוטומטי מסוג פרטיסי־הניקוב הביא בסוף 
המאה ה 19 להיווצרותה של ה מ ל ו ו ח ת, שהשתכללה והלכה 
במדפסת, החל ב 1950 , — אמצעי-הפלס המהיר של 
המחשב. כל דגם חדש של מ״כ מגלם'טכניקות-הדפסה 
ושיאי־מהירות חדשים בלתי-צפויים. 

כ׳ _ידנית. (א) כלי־כ׳ בתמרים מוצקים. 

( 1 ) גי ר" לבן או צבעתי בצורת מקלות קטנים ריבועיים או 
עגולים לכ' (וגם לציור ולשירטוס) על־גבי לוח־צפחה אפור 
או לוזז־עץ צבוע שחור או ירוק־כהה, משמש עדייו בעיקר 
לצרכי הדרכה והסברה, על-אף פיתוחם של אמצעים חזותיים 
חדישים־יותר, בהיותו פשוט חול. את הכתוב מוחקים באמ¬ 
צעות סמרטוט או ספוג רטוב או יבש. — ( 2 ) העיפרון 
הוא מוט מוצק של "עופרת", מצופה במעטה של עץ או נתון 
בתוך מיתקן מחזיק, ומשמש לב׳ או לשירטוט— בדרך־כלל 
על-גבי נייר או קרטון. ה״עופרת" עשויה תרכובת גראפים, 
חמר, גומי ושעווה ומיוצרת בתהליך־ייצור מסובך, שאחד 
משלביו מצריך מידת־חום של ״ 600-1,200 . העץ שממנו עשוי 
העיפרון הוא הארז למיניו, והמין המתאים־ביותר הוא הארז 
האדום הצומח באה״ב. היחס הכמותי בין גראפים לחמר קובע 


דרגות שונות של רכות או קשיות, החשובות בעיקר לצרכי 
שירטוט ורישום אמנותי; למשל: עיפרון מס׳ 2 או 138 מכיל 
כ 3 ץ חמר, עיפרון 911 — הקשה ביותר— מעל לשיר- 
טוס ולרישום, יותר מאשר לכ ׳ רגילה, מיועדים גם העפרונות 
הצבעוניים למיניהם, אולם גונים מסויימים (אדום, כחול, 
ירוק, שחור) משמשים לעתים גם לכ ׳ , ובמיוחד לשם הדגשת 
הכתוב. שני אביזרי-לוואי שימושיים של העיפרון הם ה מדד 
דד — לחידוד קצה העיפרון, והמחק העשוי גומי — 
למחיקת הכתוב. מצד מחדד ידני מכאני ומחדד חשמלי! 
מחקים מצדים בגדלים ובדרגוודקשיות שונים. עיפרון מיוחד 
(מדגם "צ׳ינוגרף"), עשד חומר רך ושמנוני, המצד בגונים 
שונים, יוצר תחילה לצורך כתיבת תיקונים על-גבי אב־טופס 
שעווגי (ע״ע שכפול), אך היום הוא משמש גם לכ ׳ על־גבי 
לוחות-צלולואיד לצרכי תיכנון אועל־גבי צלולואיד במכשיר- 
הקרנה"לצרכי הדרכה. את הכתוב קל למחוק במטלית רכה.— 
( 3 ) עיפרון מכאני מורכב ממכל מארך, שלתוכו מכני¬ 
סים "עופרת" חשופה, המוחזקת בקצה באמצעות מלחציים 
קפיציים תלת-חלקיים. 

(ב) כלים'לב׳ בנוזלים. ( 1 ) עט— כלי לב׳ בדיו 
בדרך־כלל על־גבי נייר או קרטון; מורכב ממחזיק בצורת 
מוט-עץ עגול ומציפורן־כ׳ הניתנת להחלפה. את העט טד 
בלים בדיו. מאמצע שנות ה 20 ואילך עשויות הציפרנים 
פלדת אל־חלד׳ שהיא עמידה נגד החומצות שבדיו ונגד תנאים 
אקלימיים קיצונים. בתקופת הקולמוס השתמשו לייבוש מזורז 
של הדיו בחול דק, שהיו זורים על הכתוב מתוך כלי דמוי- 
ממלחה! מאוחר־יותר הופיעו הנייר הסופג והמספג בצורת 
״מכבש״ קעור. — ( 2 ) ע ט ־ נ ו ב ע — עט שבו כמות־דיו 
אגורה במכל שבתוך המהדק, והיא זורמת זרימה נימית אל 
ציפורן-כ׳ דרך ערוץ במיתקן־הזנה המווסת אח הזרימה. 
לפנים הוכנסה הדיו למכל באמצעות מטפטף, אולם היום 
קבוע בו שקיקי-גומי, ומילוי הדיו מבוצע ע״י דחיסה קודמת 
של האוויר מתוכו באמצעות ממיל או מיתקן־הברגה. הצי¬ 
פורן, התקועה בקצה המחזיק ומכוסה במכסה כשהעם אינו 
בשימוש, מהוה את לבו של העט, והכ׳ נותנת בימוי לכתב- 
היד הייחודי של הכותב. חוד־הציפורן מיוצר בעביים שונים 
מחוד־סיכה עד לעובי של כתיבת קו ברוחב 1.5 מ״מ, וכן 
בדרגות־גמישות שונות; חוד נוקשה משמש לצרכי העתקה. 
הציפורן עשדה כיום במיעוטה פלדת אל-זזלד* וברובה זהב 
,( 14 קרט), וחודה מיוצר מנתך־פלטינה למניעת בלאי מהיר. 
המחזיק יוצר לפנים מגומי בתהליך של וולקאניזאציה! היום 
הוא עשוי עפ״ר^מפלסטיק. — ( 3 ) ע ט כ ד ו ר י — סוג מיוחד 
ומשוכלל של עט־נובע, המורכב מהחזיק לקליטת יחידת-כ׳ 
המכילה דיו(יש סוגים שבהם המחזיק עצמו הוא־הוא יחידת- 
הב׳)! יחידת-הכ׳ מורכבת מהוד מתכתי ובקצהו שקע שבו 
קבוע כדור זעיר. שפת השקע בנדה באופן שהכדור אינו 
עשוי ליפול מתוכו, אך מסוגל להסתובב חפשית כשהוא בא 
במגע עם משטח-הכ/ ותוך-כדי-כך הוא נשטף בדיו שבתוך 
מכל; זה האחרון מעוצב בצורת צינורית עשדה פלסטיק 
גמיש בתוך מעטה מתכתי, או בצורת שפופרת ממתכת או 
מפלסטיק נוקשה, וקצהו האחד פתוח ומחובר לחוד־הכ , . 
קיבולת הדיו במכל נעה בין 0.5 ל 1.5 מיליליטר. הכדורים 
עשויים פלדה או^ספיר סינתטי, וקטרם בדרך־כלל כ 1 מ״מ, 
הדיו מורכבת מנוזלים צמיגים, המכילים צבעים מסיסים 
בשמן — הגורמים לייבושה המהיר ע״י ספיגה אל תוך 



1115 


כתיכד! 


1116 


משטח־הס, או צבעים מסיסים בכוהל — הגורמים לייב 1 שד. 
ע״י התנדפוח.— ( 4 ) עס־סוש (די 1 ת)— סוג מיוחד של 
כלי־כ׳ נובע, שחודו—בקוטר של 2 — 2.5 מ״מ—עשוי חומר 
סינתטי ספיג נוקשה והוא מחובר—ע״י קטע של המחזיק — 
לגליל ספיג רך, המכל, הנתון בתוך מעטה נתיק. העטים 
הראשונים לא נועדו אלא לשימוש חד-פעמי, ובעיקר לסימון 
ולמיספור ! כיום ביתן לחדש את מילוים ע״י טבילה בבקבוק־ 
טוש, ומשתמשים בהם גם לב׳ לצרכי הבלטה, 

כ׳ ממוכנת. א. מכ ו ג ת - כ׳ (מ״כ) היא מיתקן המד¬ 
פים אותיות וסימנים ברציפות, תוך ביצוע עבודת־כ׳ במהי¬ 
רות העולה בהרבה על ס ידנית. קצב הס מותנה בשימוש 
בעשר האצבעות, ביישום "השימה העיוורת", שאיבה מצרי¬ 
כה הסתכלות על מערכת המקשים, ובמיומנות הכתבן. 

מ״כ רגילה כותבת אות (או סימן) אחרי אות על-גבי 
גליון־נייר, העובר פסיעה-פסיעה לסבי כונת. הס נעשית 

■ ■ן 

ע״י לחיצה על מקש, המעביר את הלחיצה באמצעות מטילים 
לסדן. כל סדן נושא זוג אותיות — קטנה וגדולה, או שני 
סימני־דפוס, זה מעל זה. הבחירה בין אות קטנה לגדולה 
או בין סימן למשנהו מבוצעת ע״י לחיצה על אחד ממקשי־ 
התפעול, המרים את 
גליל־הגרר ומשנה את 
גקודודהמגע עם ה¬ 
סדן. מספר מקשי- 
האותיות נע בין 42 
ל 46 , ונוסף עליהם 
מצדים כ 9 מקשי- 
תפעול, המשמשים ל¬ 
מתן רווחים בץ מלים, לשיחרור שוליים, להחזרת הגליל 
בפסיעה אחת, וכיו״ב. עם תו׳ם השורה מוחזר הגרר למצב- 
המוצא באמצעות מנוף המסובב גם את הגליל בגובה של 
שורה* הגובה ניתן לוויסות. הסרט נושא שחור־הדפום (או 
הצבע).רחבו 13 מ״מ וארכו כ 11 מ׳; התקדמותו היא אוטו¬ 
מטית. מנגנון מיוחד מאפשר 3 עמדות של הסרט: הדפסה 
במחצית העליונה, הדפסה במחצית התחתונה, והדפסה ללא 
שימוש בסרט! זו האחרונה — לצרכי חיתוך שעוויות 
(ע״ע שכפול). 

סוגי מ״כ. ( 1 ) מ״כ מיניאטורית — גבהה עד 9 
0 ״מ ומשקלה כ 4 ק״ג, נוחה לטילטול ומיועדת בעיקר לשי¬ 
מוש בנסיעות, היא חסרה יציבות וכן כמה אביזרים שבמכו־ 
נות רגילות. ( 2 ) מ״כ ן ב י ל ה ( 16 < 31 ז 01 ק) — גדולה במק¬ 
צת מ( 1 ), יציבה-יותר ומצויירת באביזרים נוספים, משקלה 
5 — 7 ק״ג, ועדיין היא נוחה לטילטול. ( 3 ) מ״כ סטנדר¬ 
טית — מח״כ המשרדית הרגילה, שמשקלה 15 — 17 ק״ג; 
ביתן להרכיב בה גררים ברוחב שמ 32 עד 88 0 ״מ. ( 4 ) מ״כ 
ש_קטה ( 0156168$ ״) — בעלת מבנה מיוחד, הבולם אח 
העצמה של הקשת האותיות ומקטין עי״כ את הרעש, אך גם את 
מספר ההעתקים האפשרי.( 5 ) מ״כ עם קובץ־אותיות 
ח ל י ף — במקום סל-האותיות והגרר המקובלים, היא מצויי¬ 
רת בראש־ס דמוי כדור־גו׳לף, המכיל 88 סימני-דסוס, מסוד¬ 
רים ב 4 שורות! בעת נקישה על מקש-האות, מסתובב הראש 
במהירות מסביב לציר אנכי וכותב אח האוח המתאימה! 
הראש ניתן להחלפה מהירה בראש בעל סיגנון־אותיוח אחר. 
בדגם אחר מסוג זה ("וריסיםר"), המשמש בעיקר לצורך 
הכנת אבות-טופס לשכפול (ע״ע), מורכבות האותיות על 



סדן בצורת קטע (סגמנט); במ״ב זו ניתן להרכיב שני קטעים 
בעת-ובעונה אחת ולהשתמש בהם לסירוגין. 

בסוגי מה״כ הידנית שיסוע מערכת-המקשים הוא ׳״ 30 , 
עומק הלחיצה על מקש — 16 מ״מ, וכוח-הלחיצה הדרוש — 
כ 500 ג׳י מגיעים במ״כ אלו עד ל 150 — 180 נקישות בדקה. 

( 6 ) מ״כ חשמלית — שבה פעולת הס ופעולות 
תיפקודיות מבוצעות באמצעות מנוע חשמלי. במכונה 
חשמלית-חלקית רק תנועות־הגרר הן חשמליות! במכונה 
חשמלית-מלאה גם פעולת הס היא חשמלית. שיפוע מערכת- 
המקשים במכונה זו הוא ״ 15 , והס בה מעייפת פחות מאשר 
במכונה ידנית: עומק-הלחיצה על מקש — 6 מ״מ, משקל 
הלחיצה — 70 — 80 ג׳, ומגיעים ל 250 — 300 נקישות בדקה. 
יתרונות נוספים — אחידות בחדות הכתוב ואפשרות להפיק 
עד 17 העתקים קריאים. ( 7 ) מ ״ כ אוטומטית — מ״כ 
חשמלית, שאליה צמוד מיתקן־איחסון לקטעי מכתבים סטנ¬ 
דרטיים, בצורת גליל, סרט או כרטיס-מנוקב או סרט מאגנטי! 
בחירת הקטעים נעשית באמצעות מערכת מקשים או מתגים 
ממוספרים. אח סרטי המכותב כותבים בנקישה ידנית', י וכל 
השאר מבוצע אוסומטית ע״י המכונה במהירות של 900 עד 
1,000 נקישות בדקה; המכותב סבור שהמכתב נכתב עבורו 
אישית. ( 8 ) מ״כ עם מרווחי־אותיות יחסיים — 
המרווחים בין אות לאות אינם קבועים אלא יחסיים לתחב 
האות (למשל: שוני הרוחב של ר וזד) ומאצילים לכתוב 
צורת דפוס. ( 9 ) פיה עם יישור שוליים — כותבת 
באורך-שורות זהה, בדומה לדפוס.( 10 ) ס״כ ד ו ־ ל ש ו נ י ת. 
למשל: עברית—אנגלית — סדני האותיות מכילים את 
אותיות שחי השפות! באמצעות מנוף מיוחד משנים את 
כיוון תנועת הגרר כשרוצים לעבור משפה לשפה.( 11 ) מ״כ 
לעברית מנוקדת — שאפשר לכתוב בה בניקוד מלא 
או חלקי. ( 12 ) מ״כלהדפסהבספר — הכרך, הדרכון 
או ספר-החשבונות מוחזק על כן משופע על-גבי המכונה 
באמצעות פס-הידוק! השתנות העובי של שני צדי הספר 
מתאזנת אוטומטית באמצעות גליל דו-חלקי, שקטעיו נלחצים 
אל פס-ההידוק ע״י קפיצים באופן בלתי-תלוי זה מזה. 
( 13 ) מ״כעםמערכת-סכפולה — המכונה מצויידת 
ב 2 מערכות־ס, שמעליהן נע גרר אחד רחב, והיא מכילד 
סימנים נוספים, כגון האלפבית היווני או סמלים טכניים שונים. 
( 14 )מ״כלקצרנות — בניגוד למ״כ רגילה, אין הכתבן 
מקיש כאן על כל מקש בנפרד אלא — לאחר בחירת האו¬ 
תיות לפי סדרן — על כמה מקשים בו־בזמן; םה״כ מצויידת 
בסרט-נייר על גליל הנע קדימה עם כל נקישה. המהירות 
הממוצעת של הס — 200 — 300 הברות לדקה. 

אביזרים מיוחדים למ״כ: ( 1 ) אמצעי מחי¬ 
ק ה! ( 2 ) ט י ו ט ן — מכשיר מחזיק טיוטה להקלת ההעתק. 
ממנה! השימוש בו מקטין את מאמץ העיניים ושרירי-הצוואר 
של הכתבנית ומגביר את קצב הס, במיוחד של טבלות- 
מספרים! ( 3 ) מיתקן לנייר רציף — לשם חיסכון 
בזמן ה״בלתי־יצרני" של סידור טפסים וניירות-פחם, הכ¬ 
נסתם למכונה ושליפתם ממנה. 

בשנים האחרונות עסוקים טכנולוגים בשיכלול דגם נסיוני 
של מ״כ, המופעלת באמצעות קול האדם: היא תכתוב אוסר 
מטית תוך כדי "שמיעה" ללא עזרת כתבנית. 

ב. מ לוח ת, או מכונת־ליווח ( 130111116 ״ 11£ ם 1112 נ 21 >), 

היא אחת ממכונות־הפלט של מערכת לעיבוד-נתונים 



1117 


סתיבדז — (ה)פו 1 ל חמערגי 


1118 


אוטומטי באמצעות כרטיסי-ניקוב, המלווחת הדפיסה אוטו־ 
מטית את הנתונים מתוך כרטיסי־ניקוב, שהוזנו לתוכה. 
כל האותיות והסימנים של השורה מודפסים בו־זמנית. המהי¬ 
רות — כדי 150 כרטיסי-ניקוב, שהם כ 12,000 סימנים, בדקה, 
קיימים סוגי מלווחות המאפשרות חיבור וחיסור של נתונים 
וכתיבת הסיכומים. השימוש במלווחת הולד ונדחה מפני 
המחשב. 

ג. מדפסת היא אחת ממכונות-הפלם של ©חשב אלק¬ 
טרוני, הכותבת מנתונים האגורים בזכרון־ההחשב באמצעות 
פקודות הכלולות בתכנית שהוזנח לתוכו. אחת הטכניקות של 
מדפסת: הנייר מחן אל בין גלגלי־אותיות המסתובבים ללא- 
הרף ובין סוללת פטישי־הדפסה המופעלים באמצעות ממס¬ 
רים. בו ברגע שהאותיות המתאימות על-פני הגלגלים ניצבות 
במקביל לפטישים המתאימים׳ מקישים אלה על הנייר וכות¬ 
בים את האותיות, בעוד שהגלגלים מוסיפים להסתובב. בדרך 
זו הושגה מהירות-ב׳ של 100,000 סימנים בדקה• מדפסות 
משוכללות־יותר, המשתמשות בטכניקות אחרות, מגיעות 
למהירויות של 10,000 סימנים בשניה דותר. 

אל. ק. 

כתים ( או כת׳יים) [אפשר שהמים הסופית מעיקרה 
סיומת־השם היא ולא לשון-רבים], במקרא, בפרשת 
בני נח (ברא׳ י, ד) — בן ליון ואח לאלישה ולתרשיש, 
ואין ספק שהמדובר כאן באפונימים של עמים או מקומות- 
יישוב. יש חוקרים המחפשים את כ׳ באסיה הקטנה. אולם 
יוסף בן מתתיהו (קדם׳ א/ ר, א׳) זיהה את כ׳ עם כיתיון, 
היא כתי, עיר פניקית בקפריסין — חיהוי זה מקובל גם 
היום על הרבה חוקרים, ויש מהם המזהים אף את אלישה 
עם חלק של קפריסין , אלישה נזכר בסמוך לב׳ אף ביחד כז, 
ו—ז, שניהם כעמים שסחרו עם צור. גם בנבואה שבישע׳ 
כג נזכר כ׳(יחד עם תרשיש) בזיקה לצור וצידון. במקראות 
אלה "כ׳" אינו עיר בלבד אלא ארץ ועם. "איי כתיים" שבסי 
ירמיהו (ב, י) הם סמל לקצה המערב. במרוצת הזמן היה 
המושג "כ׳", כנראה,■ לשם כולל לאיי הים הא;אי, ואף לחופי 
הים־התיכון (קדמ/ שם). 

הפסוק על כ׳ במשלי בלעם ו "וצים מיד כתים מנו אשור 
וענו עבר וגם הוא עדי אבד״ (במד׳ כד, כד) — הוא סתום. 
יש מן החוקרים שרואים בפסוק זה רמזים לפלישות עמי־הים 
לחופו המזרחי של הים־התיכון במאה ה 13 לססה״נ, ויש 
שמאחרים ומשייכים אותו לתקופת היוונים. מסתבר שיש 
קשר מדרשי בין הצירוף כ׳—אשור בפסוק זה לבין הכתוב 
ביחזקאל (כז, ו) "בת־אשרים מאיי כרדם": עיקר כוונת 
הכתוב לעץ תאשור שהובא מכ׳, אן נוסח הכתוב המחולק 
,בת־אשרים״יבא לרמוז לקשר שבין כ , לאשור. ייתכן שגם 
הפסוק הסתום בישעיהו כג, יג, האומר —בסמול לכ׳ שנזכר 
בפסוק הקודם — "אשור יסדה ל צ י י ם", יש בו הד למשל 
בלעם: "וצים נדד כתיים וענו אשור". 

חזון דניאל (יא, ל) ,ובאו בו ציים כהים ונכאד." וכר — 
מסתבר שהוא מיוסד דרך דרוש על דברי בלעם: "כ׳" אפשר 
שמכות לרומאים ו״אשור״ — לסלוקים (אשור = סוריה ז). 
זיהוי ד.כ׳ עם הרומאים היה מקובל על היהודים בדורות 
המאוחרים (אונקלום תרגם "כ׳" שבמשל בלעם "רומאי") 
ושימש יסוד למחשבי-קצין בכל הדורות. 

בס׳ חשמונאים א׳(א׳, א< וכן שם ח׳, ה׳) מכונה מוקדון 
"כתים״< ונראה שאף כינוי זה אינו אלא פירוש מדרשי 


לדברי בלעם. במגילות ים-המלח נזכרים ה״כתיים" 
!ממים אחדות כאויבי ישראל, ובמקום אחד נזכרים גם ,כתיי 
אשור (מלחמת בני אור ובני חושך, ר, ב׳). החוקרים חלוקים 
בדבר זהותם של ד!כ׳ הללו — אם הם הסלוקים או הרומאים 
(וע״ע מדבר־יהודה, כת ומגלות, עם׳ 198 ). 

ע, ח. 

(ה)כתל המערבי, כינויה של החומה המערבית של הד־ 
הבית בירושלים, שחלקים ממנה הם שרידי חומת 
הר-הבית של בית שני לבניין הורדום). במובן מצומצם, 
ומקובל-יותר, השם מוסב על אותו קטע של החומה, שהיה חשוף 
כלפי חוץ במאות־השנים האחרונות, שימש ליהודים מקום־ 
תפילה הקרוב-ביותר למקום־המקדש, ונתקדש בתודעת האו¬ 
מה כמקום התייחדות דתית עם זבד תפארת ישראל והמקדש - 
מזה, ועם זכר החורבן — מזה! בדורות האחרונים נעשה 
גם מוקד מיפגנים לאומיים־מדיניים. — האירופים דאו את 
הכה״ט במקש שבו היהודים מתכנסים לקונן על חורבן 
מקדשם ועל גלותם ושיעבודם < מכאן כינויו בלשונות הלד 
עזיות ״כותל־האבל״, ״כותל-הקינות״ או ״כותל־הבכיה״. — 
על הכה״מ כ״אל־בוראק״ באיסלאם — ר׳ להלן, עמ׳ 1123 . 

הכה״מ נבנה ע״י הורדום (ע״ע), אולי על יסודות 
קדומים, כחלק מהחומות שבהן הוקף משטח בית-המקדש 
(ע״ע ירושלים, עמ׳ 256/7 , 259/60 , 284 ), והוא שימש 
לכמה המרות: להיות קיר־תמך למילוי המלאכותי בהערב 
הר-הבית, שלארכו תוחם התחום המקודש! לשם הגבה — 
כקטע מביצורי הר־הבית! ולשם נ 1 י — כחלק של הסטו 
המערבי ובבסיסו. הכה״ט היה הקרוב מבין כל החומות 
לז־ביר, לכיוון קודש־הקדשים. חלקו התחתון נבנה אבנים 
חלקות, וחלקו העליון קושט לכל ארכו באומנות ניצבות 



הל 1 ת? המערבי 



1119 


(ה)כותל המערבי 


1120 


הפינה הדרוקיוג 
מערבית 



החומה חמערביח מל חר״הבית 


בולטות, כדוגמת המבנד, ההודדוסי של מערתיהמכפלה. ארכו, 
ממצודת־אנטוניד, בצפון עד פינתו הדרומית־מערבית, היה 
כ 485 סו, קירו החיצון נשקף אל העיר העליונה וארמונותיה, 
והתנשא מעל לגיא המרכזי כדי 30 מ' ויותר. מאחר שרוב 
עמקו של הגיא נתמלא בינתיים חרבות ועפר, המכסים את 
כל חלקה התחתון של החומה, אין חכ׳ הנראה היום לעין 
מעל לקרקע אלא חלקו העליון בלבד (ר׳ שם, עמ׳ 229 , 
230/1 ). 

אל הכה״מ בשעתו נתחברה בניצב [בקרבת שער- 
השלשלת דהיום] חומת־העיר ״הראשונה״ (ר׳ שם, עט׳ 258 < 
מפה: שם, עט' 286 ). את הב׳ פרצו לפחות 4 שערים(האתרים 
הארכאולוגיים הקשורים בהם נקראים היום ע״ש חוקריהם 
במאה ה 19 ): (א) שער הסטו המלכותי שמעל לקשת־רובינסון 
— שאליו הגיעו דרך הגשר ההורדוסי שחצה את הגיא המר- 
גזי; (ב) שער בארקלי — כיום מתחת לשער־המוגרביםן 
(ג) השער מעל לקשת-וילסץ — עמד בקצהו של' הגשר 
העיקרי שעבר את הגיא וחיבר את העיר העליונה עם 
הר-הבית! (ד) שער־וורן — החבוי, בקרבת שער מוכרי־ 
הכותנה דהיום (ר׳ שם, ענד 256 ! המונות: שם, עט׳ 257 ). 
דרך המד׳מ עבדה אמת-המים שהגיעה להר־הבית מאיזור 
חברון ונמשכה במקביל לקשת־וילסון. במקביל לכ ׳ ומחוצה 
לו נתמשכו, מצפון לדרום, הדרך הראשית שהובילה מצפון- 
העיר לבדיכות-השילוח, וכן מערכות מים וביוב שמוצאם 
בגיא המרכזי. 


כיום אורך הכ ׳ — במובנו הרחב —, מצפון שער־המשגיח 
דרומה, כ 420 מ/ עד 1967 היה, לרוב ארכו, חבוי מאחורי 



<ןטע של הנותל המערבי (שאינו יריע ברבים) — 5 ' 1 ־ שער־וופרז 5 


בניינים שהוסמכו לו מן החוץ. אורך הקטע החשוף, מקום- 
התפילה של היהודים, לא היה אלא 28 מ׳; הוא היה חסום 
מצפון ומדרום במבנים, או בגדרות־חצרות, של מוסדות 
דתיים מוסלמיים, וגבל לארכו בסימטה, שרחבה לא היה 
אלא 3.60 מ׳ (תמ׳: ז ר׳ שם, עמ׳ 323/4 ). בכ' עצמו נראו 5 
נדבכים תחתונים של אבנים גדולות מאד (לאמיתו־של־דבר 
- הנדבכים העליונים של החומה העתיקה [ר׳ לעיל]), ומעליהם 
נדבכים של אבנים קטנות-יותר. היום נחשף רוב חלקו הדרו¬ 
מי של הכ׳> לאורך 175 מ/ ורחבת הכ׳ הנוכחית מידותיה 
כ 50 א 100 מ/ והיא הונמכה ע״י כריה (תנד: ר׳ שם, עמ׳ 
233/4 ). גבהה מעל פני־הים כ 725 מ/ והיא נמוכה ממפלס הר- 
הבית כ 12 מ/ ?בהו הכולל של הכה״מ כאן כ 18 מ׳. שבעת 
הנדבכים התחתונים, הגלויים כיום, הם מתקופת הורדום. 
אבניהם אבני-מידות, בעלות שפה וזיז בולט שטוח. עליהם 
ארבעה נדבכים שאבניהם מרובעות, וחסרות־שפה) הללו 
רומיות או ביזאנטיות. מעליהם—כ 15 נדבכים נוספים, בגויים 
אבנים קטנות רגילות, מתקופת הממלוכים או התורכים. מתחת 
לרמת הרחבה הנוכחית עדיין מצויים כ 17 נדבכים, שלא 
נחפרו. הנדבכים התחתונים של הכ׳ שוקעו בתעלה חצובה 
במדרון הר־הבית, כדי להגביר את יציבותם. האבנים 
התחתונות ביותר, שהיו מכוסות אדמה, הן בעלות מסגרת, 
אך הזיז האמצעי — בלתי־מסותת ומחוספס (לעומת הזיזים 
החלקים של הנדבכים העליונים). האבנים ארכן בממוצע 
1.5 — 3 מ׳ וגבהו כ 1 מ , (ו־חבן אינו ידוע); אך אחדות מן 
האבנים שנתגלו עד עכשיו הן גושים אדירים שארכם עד 
כ 12 מ׳ ומשקלם נאמד ב 100 טון ויותר. מקור האבנים אולי 
מן המחצבות הגדולות, שמערת־צדקיהו וחצר־דיסטרה (במר¬ 
חק 300 — 800 מ׳ מהכ׳•) הן שרידיהן. הב׳ בנוי אבני-גיר 
(מלכה) י אחדות מהגלויות שביניהן נתבלו מאד בהשפעת 
האקלים, ואילו אבני הנדבכים המכוסים נשתמרו ברובן 
היטב. באחד הנדבכים ברחבת הכ׳ ניכרות שקערוריות 
חצובות, כנראה לקבלת קורות־גג של בגייגי־מידות שגסמכו 
לב' לפנים. בחריצי הנדבכים הגבוהים גדלים שיחים, בעיקר 
מסוג *השרביטן המצוי והצלף הקוצני. כדי לעמוד בלחץ 
המילוי שמאחוריו, הונחו נדבכי ד,כ' במדורג, וכל נדבך 
נסוג כמה 0 ״מ לעומת זה שמתחתיו. דיוק הסיתות מפליא, 
והב/ שנבנה ללא מלט, עמד ברעידות־אדמה רבות וקשות 
(במאות ה 4 , ה 6 , ה 8 , ה 12 , ה 19 , ב 927 ג׳ ועוד). 

הכ׳ נשתמר, כנראה, עד היום לרוב ארכו עד לגובה 
משטח הר־הבית, אך יש חלקים (כגון ליד שער-בארקלי) 
שהוטלאו בבניה מאוחרת. שרידי האומנות שקישטו את 
חלקו העליון נשתמרו רק ליד שער־המשגיח. פני הד■ הצפר 
ניים עדיין מוסתרים ע״י מבנים פרטיים וציבוריים ("המחב־ 
מה״ מן המאה ה 14 ומבנים סמלוכיים מפוארים). בחצר 




















1121 


(ה)גתל המערכי 


1122 


חברה מצפץ לשער־הברזל, בגובה מסלם הר-הבית, נשתמר 
עוד קטע חשוף—במעט לא־ידוע—של החומה, שהוא המשך 
הנדבכים הבינוניים של הכה׳׳מ. ארבו כ 20 ם/ והוא בנוי 
אבני־מידות, כנראה מן התקופה הרומית־ביזאנטית. בראש 
הב׳ ובצדו המזרחי (ברחבת הר־הבית) מתמשכים מבנים 
מוסלמיים רבים, כגון הסטו, שנסגר ברובו ומשמש למחסנים, 
ובו קברים (של חוסין שריף מכה, מוסה קאסם פחה ואחרים) 
ומבנים ציבוריים (מדרסות, ועוד). בר׳ דהיום שמונה 
שערים פתוחים: ש׳־המוגרבים, ש׳-השלשלת, ש׳־השלום, 
ש׳־המרחץ, ש׳־מוכרי-הכותגה (המפואר-ביותר — מימי 
הממלוכים), ש׳־הברזל, ש׳-המשגיח וש׳-ע׳ונמה. בשער- 
השלשלת ניכרים מוטיווים צלבניים מובהקים ? הריצוף בצדו 
המזרחי קדום מאד. 

וד מפה צבעונית של העיר העתיקה (שם, בין עט' 248 
ועבר 249 ). 

ה כ ה " מ במסורת היהודית ובהיסטוריה. 
בכל הדורות שלאחר החורבן היו כיסופיהם של ישראל ותפי¬ 
לותיהם מכוונים כלפי מקום המקדש שחרב. הבית והעזרות 
נמחו כליל מעל פני השטח, ודק שרידים מחומות הר־הבית 
נתקיימו בהקפו והיו יקרים ליהודים. אולם אין לקבוע 
בוודאות מאימתי הוצמדה ההתייחדות הדתית עם זכר החורבן 
לאותו קטע של חומת־המערב הידוע במאות-השנים האח¬ 
רונות ככה״מ. במדרשי־אגדה של אמוראים מדובר על "כותל 
מערבי של ביהמ״ק״, או על ״פילי (= שער) מערבא", שאין 
שכינה זזה ממנו, שלא חרב ושאינו חרב לעולם (תנה׳ 
[בובר], שמות* שכד ר ב׳;"במד״ר י״א; שהש״ר ב׳! איכ״ר 
ב׳; ועוד)? אולם נראה שהדברים מכוונים לקיר קודש-הקד- 
שים, ושמשמעותם אולי סמלית יותר מאשר ראלית. במקורות 
על היהודים בירושלים בתקופה שלמעלה מ 1,400 שבה אחרי 
החורבן מדובר הרבה על דבקותם במקום הקדוש שאין הם 
יכולים לדרוך עליו, ועל תפילות והשתחוויות מולו, אך אין 
הכה״מ מובלט במיוחד. מתקופת הגאונים ידוע, שמקום הת¬ 
כנסותם ותפילתם של היהודים מול הר־הבית היה דווקא 
במזרחו — על הר־הזיתים. רק במגילת אחימעץ (ע״ע), מן 
המאה ה 11 , נזכר "ביהכ״ב שליד כה״מ". בנימין מטודלה 
מזכיר את "הכה״כד, אולם הוא כורכו יחד עם "שער־ 
הרחמים" (שבמזרח הר־הבית)— ולפיפד איז משמעות דבריו 
ברורה. הכה״ט אינו בזכר כלל באגרת חרמב״ן מירושלים, 
ואף לא בתיאור שמתאר אשתורי הפרחי ב״כפתור ופרח" 
את חומות הר-הבית בימיו(סמוך ל 1320 )? גם האחרון קובע 
את מקום "תפילה והשתחוויה" של יהודי ירושלים לפני 
שער־הרחמים, במזרח. וכן אין הכה״ט תופס עדיין מקום 
בתיאורי ירושלים שבמקורות היהודיים מסוף חמאה ה 15 
(משלם וולטרה [ע״ע], ד' עובדיה מברטנורה [ע״ע],והנוסע 
האלמוני המוחזק תלמידו של חאחרץ). השם "כ״מ" שרע״ב 
משתמש בו דרך-אגב מוסב — כניכר מהקשר הדברים — 
לפינה הדרומית־מערבית של החומה, ואין רמז שכאן היה 
מקום־תפילה ליהודים. 

מפנה מכריע במעמדו של הכה״מ בקרב היהודים וביחסם 
אליו חל, כנראה, סמוך ל 1520 , אולי בקשר לבואם של גולי 
ספרד או בעקבות הכיבוש התורכי ב 1516/7 . מכאן־ואילך 
מתארים כל המקורות את הכ ׳ כמקום התכנסותם ותפילתם של 
היהודים, והוא מתחיל לתפוס מקום חשוב בתודעתם של כל 
ישראל. לסי סיפור אגדי, שנמסר ע״י ר׳ משה חגיז (ע״ע), 



היה זה הסולטאן סלים, כובש ירושלים, שפינה את האשפה 
מן הרחבה שלפנייהב׳ ונתן ליהודים רשות לערוך בה את 
תפילותיהם, 

במקורות האיסלאמיים שבהם מדובר על ירושלים אין 
למצוא עדויות שהערבים, הממלופים או התורכים יחסו 
חשיבות מיוחדת לכה״מ. השטח הסמוך לכה״מ הפך להקדש 
מוסלמי ב 1193 , בירושלים האיובית, ומ 1320 מוזכרת שכונת־ 
המוגרבים (ע״ש אבו מתן) שהוקמה על שטח זה. אך 
דורות רבים לא נשמע שנגרמו הפרעות ליהודים שערכו 
תפילותיהם ברחבה הצרה ששימשה מעבר לדרי שכונת- 
המוגרבים, לעומת-זה נראה שבתקופות שונות לא הורשתה 
גישת נוצרים למקום. 

עם גידול היישוב היהודי בירושלים, מראשית המאה ה 19 
ואילך, וריבוי המבקרים בה, גדלה הנוכחות היהודית ליד 
הכה״מ וגברה הזיקה הרגשית אליו בקרב היהודים בעולם 
כולו. דמותו התחילה להופיע באמנות הפולקלוריסטית היהו¬ 
דית (על תשמישי-קדושה, חותמות ושערי־ספרים), ואח״כ 
גם בציור האמנותי(ב. ש״ץ, י, שטיינהארט, מ. שגל ואחרים), 
וכן הפך להיות נושא, דימוי וסמל ביצירה הספרותית ובפי 
העם. בינתיים הוחל גם במחקר הארכאולוגי של הכה״מ — 
אמנם רק בצדו החיצון, משום שהחסירה בשטח הר*הבית 
היתה אסורה. ב 1838 גילה רובינסון את הקשת הנקראת מאז 
על שמו, ובשנות ה 50 חשף בארקלי את השער בהמשך החו¬ 
מה מרחבת הכה״מ דרומה? ב 1865 תיאר וילסון את הגשר, 
שעל מציאותו כבר עמד טובלר ב 1835 . ב 1867 העמיק צ׳. 
וורן לחפור ליד ד.כ׳ וגילה את קיומם של נדבכיו התחתונים 
מתחת לפני-הקרקע (וע״ע ירושלים: ארכאולוגיה, ענד 
253/4 , 261/2 ). 

באותה תקופה נעשו נסיונות רבים מצד היהודים לשפר 
את מעמדם במקום המקודש להם. בשנות ה 50 ניסה החכם 
עבדאללה מבומבי לקנות את הכ׳, אך נכשל. מונטיפיורי 
ניסה לשווא להשיג רשיון לעשות לנוחיות המתפללים ע״י 
העמדת ספסלים (או אבנים גדולות) לישיבה והתקנת מחסה 
מגשם מעל לרחבה? ליהודים ניתנה רק הרשות לרצף את 
המזבה. יש עדויות שלפרקים הועמד ליד הכ , שולחן לקרי¬ 
את התורה, ואף נפרשה יריעה מעל ראשי המתפללים; אולם 
סידורים אלה היו ארעיים, והם בוטלו מפעם לפעם ע״פ דרי¬ 
שת ראשי הוואקף (ההקדש המוסלמי), שחששו שהיהודים 
ירכשו להם זכות־חזקה במקום. ב 1887 העלה הבאתו רוט¬ 
שילד את התכנית לרכוש את כל שטח שכונת-המוגרבים, 



1123 


(ה)כתל חמערכי 


1124 


לסלק את מבניו העלובים ולהפכו — בהסכמת רבני ירו¬ 
שלים — להקדש יהודי. אמנם החוק האיסלאמי אסר מכירת 
הקדש׳ אד הוא התיר את החלפתו בנכם אחר. שווה־ערך לו 
או סוב ממנו. רוטשילד הציע לשלטונות שירכוש לוואקף קר¬ 
קעות אחרים דקים עליהם בניינים, לפי בחירת ראשי 
הוואקף, תמורת השטח והבניינים של שכונת־המוגרבים. 
המו״מ בעניין זה הגיע לשלב מתקדם, ודומה היה שתושג 
הסכמת השלטון לעיסקה, בתנאי שהשטח שיעבור לידי 
היהודים לא יגודר ולא יוקמו עליו בניינים. אולם בסופו-של¬ 
דבר בטל העניין מסיבות שלא נודעו בציבור ולא הובהרו 
כל-צרכם עד היום. מסתבר שההפרעה באה לא רק מצד ראשי 
הוואקף אלא גם מצידם של רבנים ועסקנים מאחת העדות, 
שבהסכמתם המלאה לתכניתו תלה רוטשילד את טיפולו 
בעניין העדין הזה. מתעודות מסויימות משתמע, שהיו רבנים 
שהביעו את החשש, שבתנאים שנקבעו להקדש היהודי 
המיועד יש משום הפיכת השטח לרשות-הרבים מדאורייתא 
(לעניין סלסול בשבת), דבר שיכביד על הגישה לכה״ם. אך 
ייתכן שבהתנגדות לתכנית פעלו גם שיקולי-אינסרסים וניגו־ 
די-אינטרסים בין הממונים על דןקדשים שונים. ערבמלה״ען 
שוב נעשה ניסיון, הפעם מצד בנק אפ״ק, לרכוש את סביבות 
הכה״מ ליהודים , המר׳ מ בעניין זה הופסק עם פרוץ המלוזמה. 
בינתיים החלו היהודים לכתוב כתובות על הכ ׳ , לתקוע בו 
ססמרים, לשים בו פתקים ולהעמיד ברחבה אביזרי-תפילה- 
ספסלים, מחיצה בין גברים לנשים, ארון־זכוכית לנרות, 
שולחן לקריאת התורה, וכד׳. הדבר הביא ב 1912 לתלונה 
של הממונה על הוואקף לפני השלטונות התורכיים. והללו 
הורו לסלק את כל האביזרים הללו — שמציאותם כמעט 
כבר היתה למסורת —, כדי למנוע "חזקה" יהודית על הכ׳. 

תמ׳: ע״ע א״י, עמ' 1145/6 . 

לאחר שהצהרת בלפור והמנדט היקנו ליהודים עחנמד 
לאומי מוכר בא״י, החלו הללו בהבלטת חשיבותו של הכה״ט 
כסמל לאומי, נוסף על משמעותו הדתית המסרתית. לעומת-זה 
השתמש המופתי (ע״ע חסיני, אל-[ 5 ]) בטענה שהיהודים 
מתכוונים להשתלם על הכ׳-כדי להסית את עדתו נגד "הציו¬ 
נים". לשם־כך הכריז על הכ׳, ללא כל אסמכתא דתית או 
היסטורית, כעל אתר מוסלמי מקודש. הכה״מ, שלפנים לא 
ייחסו לו המוסלמים כל חשיבות — שלעתים אף לא נמנעו 
מלזהם אותו, כדי להקניט את היהודים —, נתכנה עתה "אל- 
בוראק", ע״ש בהמת־הרכיבה של מוחמר, שנקשרה לחומה זו 
בביקורו האגדי של הנביא בירושלים. חיכוכים ביךעדתיים 
על רקע הכה״ט אירעו במשך כל שנות ה 20 . כדי להציק 
ליהודים, פקד המופתי, שהשקיף על הב׳ ממושבו ב״מחכמה" 
הסמוכה, לפתוח בדרום הרחבה פתח שהתקשר עם שער־ 
המוגרבים ; בכן־ הפך את רחבת התפילה ממבוי סתום למעבר 
לעוברי-אורח ולבהמות. כדי להדגיש את בעלות המוסלמים 
על הב׳, הוקמו עליו (בצפונו) כפה נדבכים חדשים, ובצפון 
הרחבה הוקמה חומה, שהעוברים בפתחה הטרידו את המת¬ 
פללים. מאחורי החומה, ובסמוך לה, ברחבת הר-הבית קויימו 
עתה במתכוון טקסים מוסלמיים ממושכים בקולי-קולות. 
כל אלה גרמו לתלונות והחריפו את המתיחות הבין־עדתית. 
המוסלמים עירערו במיוחד על העמדת אביזרי-תפילה ברחבה 
בידי היהודים, ובשל מחאותיהם סולקה בכוח — בידי המש¬ 
טרה הבריטית — מחיצה בין גברים לנשים בעצם יוה״כ 
תדפ״ט ( 1928 ). באוגוסט 1929 התפרץ המון מוסלמי מוסת 


דרך הפתח שפתח המופתי בדרש הרחבה, פרע במתפללים 
והשמיד תשמישי-קדושה, ובהםשך ההתרגשות ואי-השקט 
פרצו ימים אחדים לאחר-מכן "מאורעות תרפ״ט" הקטלניים 
(ע״ע א״י, עבד 541 ). 

בעקבות מאורעות אלה הוקמה ע״י הבריטים ועדת- 
חקירה. בדו״ח שלה נכללה הערה מפורשת על השימוש 
באגדת אל־בוראק בידי המופתי כדי להסית ביהודים < יתד- 
עם־זה הוצע להקים נעדה בין־לאומית לפתרון "בעיית הכ'". 
הוועדה מונתה מטעם חבר־הלאומים; חבריה היו שוודי, 
שדויצי והולאנדי, והיא ניהלה כירושלים בקיץ 1930 את 
״משפט-הכ׳״. הדו״ח שלה (מדצמבר 1930 ) קבע שלמוסלמים 
הבעלות המוחלטת על הכ ׳ , אך ליהודים זכות בלתי-מעורערת 
לגישה אליו לשם תפילה; עם־זאת נקבע שאין להם רשות לא 
להעמיד ברחבה ספסלים ולא לתקוע שם בשופר. הערבים דחו 
את מסקנות הוועדה; היהודים קיבלון. ברם, איסור התקיעה 
לא נתקבל על דעת הציבור היהודי, שראה בכך עלבון צורב, 
ומדי שנה נהגו צעירים לאומנים לתקוע ליד הב׳ במוצאי 
יוה״כ, דבר שהביא תמיד להתערבות המשטרה הבריטית 
ול&יאסרים. 

מדצמבר 1947 , משהתחילו התנגשויות־הדמים בין יהודים 
וערבים, לא יכלו עוד יהודים לגשת לכה״ם, ששכונת־המוגר- 
בים הפרידה בינו ובין הרובע היהודי בעיר העתיקה; ולאחר 
נפילת הרובע היהודי, במאי 1948 , נמנע מיהודים, במשך 19 
שנה, אף לצפות בכה״מ גופו מרחוק. הסעיף בהסכם שביתת- 
הנשק, שקבע גישה דןפשית למקומות הקדושים, לא קויים 
בידי הירדנים. הה־ שוחרר ביש השלישי למלחמת ששת־ 
הימים בידי צנחני צה״ל בסיוע חטיבת-ירושלים; חיילים 
יהודים פרצו דרך "פתח-הדמים", שפתח המופתי בשעתו, אל 



החיילים הישראלים הראשונים ליד הכותל המערבי לאחר שיהרורז 
בכ״ח באייר תשנ״ז 


1125 


(ה)כתל המערבי — ?תנה 


1126 



הכוחל ר,טעוני המם 

רחבת חב׳ בצהרי כ״ת באייר תשכ״ז ( 7.6.1967 ), והה׳ חזר 
לידי היהודים 1397 שנה לאחר נפילתו בידי הרומאים. שכונת־ 
המוגרבים נהרסה, ותושביה יושבו במעונות אחרים! המדכן 
סולקו המבנים שהיו סמוכים לחומה בהמשך רחבת הבה״מ 
דרומה, ואילו המשכו צפונה עדיין מוסתר ע״י מבנים, שחלקם 
הם מוסדות דתיים מוסלמיים. כל השטח שלפני הכה״מ יושר 
ונסלל והפך לרחבה גדולה, המשתרעת עד למורדות העיר 
העליונה מזרחה ועד לקרוב לשער־האשפות דרומה. בכביש 
מן הרובע הארמני ומשער־ציון, לאורך החומה הדרומית של 
העיר העתיקה,* ודרך שער־האשפות מקריים קשר של כלי- 
רכב בין העיר החדשה ובין רחבת הכה״מ. הקטע הגובל בכ׳ 
עצמו הונמך, באופן שנחשפו עוד 2 נדבכים של אבנים 
גדולות מתקופת הורדום, ומספרם בב׳ החשוף מגיע עתה ל 7 ; 
כ 17 עדיין קבורים באדמה. השטח הסמוך לכ' הוא רחבת־ 
התפילה, ובה נמצאים בכל שעות היום, ולפעמים אף בלילה, 
מתפללים או אומרי תהלים או תחינות, בודדים או קבוצות. 
רחבת־התפילה וסביבתה נמצאות בהשגחתו הרבנית והאר- 
כאולוגית של משרד־הדתות, והוא גם חידש את החפירות 
שיזם מרן ב 1867 ליד החומה מצפון לכה״ט. החפירות 
מתנהלות מתחת למבנים המוסלמים, שבהם לא נגעה יד 
השלטתות הישראליים, ונחשפו הנדבכים העליתים של 
ההמשך התת-קרקעי של הכה״מ צפתה, עד מעבר לגשר- 
וילסון. בנדבכים אלה מצויות אבנים העולות בממדיהן על 
כל אלו שנתגלו עד לאחרונה. וכן פונה שם מעפר ביכ״ב 
קטן, שהיה ברשות היהודים והופקע מידיהם ונסתם ע״י 
השלטונות המוסלמים במאה ה 19 . מדרום לכה״מ מתנהלות 
לאורך החומה חפירות מדעיות מטעם האוניברסיטה העברית, 
בהנהלתו של ב. מזר (תמונות: ע״ע ירושלים, עמ׳ 265/6 ). 

הצביון הדתי־מסרתי שהיה במשך הדורות לנוכחות היהו¬ 
דית ליד הכה״מ הולך ומיטשטש מאז שיחרורו, והיא הולכת־ 
והופכת במידה רבה לביטוי של תודעה היסטורית-לאומית 
חילונית. ברחבת הה׳ נערכים טקסים לאומיים־ממלכתיים 
וגם מיסדרים צבאיים (השבעת טירונים ופרחי-קצינים). 
הב׳ משיף להיות מקש תפילה־בציבור ומקש התייחדות 
דתית־גפשית ליחידים, אולם הוא נעשה גם מוקד למבקרים 
ולתיירים, יהודים ולא־יהודים, הנמשכים אליו בהמתיהם 
(גם ברכב) בייחוד בשבתות וימים־טובים. 

א. ש. הירשטרג, בארץ־המזדח, 289-285 , תד״׳ע ן א. מ. 

לונץ, כה״מ של הר בית אלהינו (ירושלים, י׳), תרע"!־ 1 


הנ״ל, כה־ם של הר בית ד (לוה א״י, 20/21 ), תרע״ה! 

י. י. יהודה, הבה״ט (ציון [מאסף], ג׳), תרפ״ס; י. יערי- 
פולסקין, ברון ארמונו רוטשילד, 219-206 , תי״ז! י. 

טר [יואקס], משסם הב/ תרצ׳אי א. ר. מלאכי, לתולדות 
גאולת הכה״ם (לוח ירושלים, ייב), תשי׳י׳ב! מ. איש-שלום, 
מסעי נוצרים לא׳י(טפחה: כיס), תשכ״ו! מ. הכהן, הכה״ט, 
1968 * ז פ. נתן, המלחמה על ירושלים, 321-311 , תשכ״ח! 

מ. הראל, זאת ירושלים, 237-229 , תשכ״ט ; מ. ע. דחק — 

צ. שסיינר, אלבום הכה״ט, חשכ״ם! £ .! 

215 ) 5 )ס 117 ) 5 ) 550 , 2111 ) 1 ) 8 . 31 > ;* 1926 , 171 ) 711131 ) 1 317031 
- 7710 ) 54 #311 ! #31113% ! 07 73 ) 11 )#! ) 711 , 001011155 115 ) זס) 
- 010 ?? , 1005 ) 193 0£ 12318115 ; 1928 ,( 3229 1 ) 11 ) 0 ) 7-3711111771 
1 ) 371131 ( 5 711 ) 07-01371 ? ) 111 / 0 1071 ) 1 * 5 ע/א 1111 / 0 1:011 
0 0737711111011 ) 111 / 0 071 ?)? ; 1926 , 205-207 , 007717711111071 
. 0016 ) 1929 1%311 ! 4 / 0 1 )) 33 <} 137 ! 01 ) 1 ( 111 ) 31 ? ) 111 / 0 
771 ) 1 !)#! ) 1 ( 1 071 730733113771 ) 54 , 53151 , . 0 , 1930 ,( 3530 

1930 , 311 עז 
ס. ם. - מ. 

כן 1 נה, צמח״סיבים וצמח־מאכל, מצמחי־התועלת החשובים 
ביותר בתרבות האדם! גם שם מוצר־הטפסטיל 
המופק ממנו. 

מבחינה בוטאנית מוגדרים בב׳ מיגים אחדים של הסוג 
ותנ 11 קץ 0055 שממשפחת החלמיתיים (ע״ע). בסוג מבחינים 
בין 20 ל 40 מינים, הנפוצים באיזורים הסמים והחמש־ 
למחצה. אחדים מהם (בעיקר 4 ) הפכו — בעקבות טיפוח 
ששבחה — לזנים מרובים של צמחי־תדבות, המספקים את 
חוטי־הכ׳. תוך כדי תהליך זה חלו במיני הב׳ שינויים 
אקולוגיים וגבטיים מרחיקי-לכת: מיני־הבד הם צמחים רב- 
שנתיים, בעלי מבנה כטרומורפי, ואילו הזנש התרבותיים — 
צמחים חד־שנחיש, הגדלים באיזורים לחים ובשדות־שלחין ) 
גם הסיב׳ המשמש לתעשיות החוטים, אינו נמצא בצורתו זו 
בטבע. — מינים אחדים של הסוג זמ 1 \ 1 <ןץ 58 ס 0 מקובלים 
במקומות שונים בעולם כצמהי-גוי. 

צמח הב׳ הוא שיח או עשב. עליו גדולים־יחסית, מסור¬ 
גים׳ בעלי 3 — 9 אונות; פרחיו לבנים, צהובים או אדומש; 
עלי-הגביע — 5 , והגביעון הוא בעל 3 אונות שסועות; עלי- 
הכותרת — 5 ; זירי האבקנים ( 10 ) מאוחש בבסיסם. בצמחי• 
התרבות ההאבקה היא בדרך־כלל עצמית; אבל קיימת גם 
האבקה הדדית ע״י חדקים (בעיקר דבורת-הדבש). הפרי הוא 
הלקט בעל 3 — 5 מגורות, ש;דלן וצורתן שונים בזנים 
השונים. צבע ההלקטים ירוק — בהיר או כהה; משקלם נע 
בין 3 ל 8 ג׳. הפרי מכיל 25 — 45 זרעים גדולים מכוסש 
שערות קצרש (פלומה) וסיבים, שארכס בזנים השר 
נים נע בין 5 ל 50 מ״מ; על מבנהו של סיב־הכ' — ע״ע 
ם י ב י ם, על הרכבו הכימי — ע״ע ת א י ת. צבע הזרעים — 
חש או שהוד; הסי¬ 
בים — לבנים, הפלד 
מה — אפורה, ירוקה 
או חוסה. הרכב הזר¬ 
עים (ב%): גרגיר 
55 , קליפה — 32 , 
פלומה — 13 . הזרע 
מכיל 20% — 10 חל¬ 
בון, והוא עשיר בשמן 
— עד 25% . הזרעים 
מהמים 70% — 65 מ¬ 
כלל היבול, ושיעור 
הסיבים הוא עד 40% 
ממשקלם, אך תלוי 



כ! תנה עשבת י ח( 0 ) 11111 1151830511 ונן< 55 ס 0 ) ; 

לפטה, סיטיו — ורע, םנוסד, שערות 
וסיבים, של כוחנתיגארבאדום: טשטאל — 
הלקט 


1127 


כתנה 


1128 


בזן ובתנאי־הגידול. — השורש השיפודי של צמח־הב׳ 
מגיע לעומק של 180 — 220 ס״מ! השרשים הצדדיים מסוגלים 
להתפשט עד למרחק של 1 מ׳ דוהר מן הצמח. 

מינים וזנים של הב/ בשיטות הבירור, הטיפוח 
וההשבחה הופקו במרוצת הדורות כ 2,000 זנים תרבותיים 
של כ', הנבדלים זה מזה בתכונות סיביהם ובתכונות מורפו¬ 
לוגיות אחרות, וכן בתנאי-גידולם. קיימים חילוקי־דעות בין 
החוקרים בדבר מוצאם של הזנים התרבותיים ומיונם, וכן 
לא הושגה אחידות בקביעת שמות המינים וחזנים. אולם הפל 
מסכימים שזני-הכ׳ התרבותיים מתחלקים ל 2 קבוצות גדו¬ 
לות — אלו של העולם הישן ואלו של העולם החדש. 

מיני-התרבות של העולם הישן הם כ׳ עשבונית .ס 
!ח״שספל) וב , עצנית (מו 1 מז 0 <* 1 ב . 3 >); מיני־חרבות של 
העולם החדש — כ׳ שעירה (מוגרש*■!!!{ . 0 ) ובוחנת־ 
בארבאדום 50 ת€נ>גלז 3 ל . 0 ). 

כל מיני־הבר של הב , (פרט לאחד) הם דיפלואידיים, 
בעלי 26 ( 2x13 ) כרומ 1 ם 1 מים. מבחינה ציטי׳גנטית ניתן 
להבחין בחם 5 קבוצות: 2 אפריקניות, 1 אסיו־איפריקנית, 1 
אוסטראלית, 1 אמריקנית. למיני הנד היו, בנראה, 2 מרכזי- 
התהוות. לפי דעה אחת, היה הטיפוס הדרום־אפריקני .ס 
בר 11 ו 11 ג 10 ז£ג .זג/י פותנת־חבר הראשונה בעלת- 

הסיבים בעולם הישן: חוליה מקשרת בין מיני-הבר 
האפריקנייס ובין ד.כ׳ התרבותית• הראשונה של העולם 
הישן — ד.כ׳ העשפונית ן מזו התפתחה — כנראה בעקבות 
שינדים גנטיים (מוטאציות) — ד.כ׳ העצנית. באופן נפרד 
מאלה נוצרה כותנת-פר בעולם החדש — במערבה של דרום- 
אמריקה. כל זני הב׳ התרבותית של העולם החדש נמנים על 
2 מינים טסראפלואידיים, בעלי 52 ( 13 4 x ) ברומוסומים — 
הב׳ השעירה וכותנת-בארבאדוס. מסתבר שהטטראפלואי- 
דיות נוצרה ע״י הכלאה בין מינים מקבוצת הכ׳ של העולם 
הישן ובין אלה של העולם החדש. בין הזנים שפותחו מהם 
חשוב במיוחד זה של כ׳ חד־שנתית מהמין רת 111 ט 5 ז 111 .ס 
1 מ 1 ז! 01 ) 1 זג 1 .ז 3 ע, שנתהווה במכסיקו בקרבת העיר אלקאלד. 
( 10314 ^), והוא בעל הלקטים גדולים ביותר. כ׳ זו הובאה 
לאה״ב, ולאחר השפחה' — במגמה להשיג זנים חד-שנתיים 
שאינם רגישים בלפי אורך-היום—פותחו ממנה "זני־הדמה" 
( 1 >״ 13 < 14 ), שהם היום הנפוצים־ביותר בכל איז 1 רי-הגידול 
בעולם. 

הזנים התרבותיים שהתפתחו ממיני-בר של העולם הישן 
נדחקו מפני הזנים האמריקניים ואינם מצויים היום אלא 
בחקלאות פרימיטיווית ביותר. את הב׳ העצנית עדיין מגדלים 
בסין ובהודו. ואת הכ ׳ העשבונית — באסיה המרכזית, 
במזרח הקרוב ובהערב-הודו. על רוב שמחי הב' בעולם 
השתלטו זני הב׳ השעירה — זני-הרמה — בגלל פוריותם 



וכושר-התאמתם לתנאי־גידול שונים. מכותנת־בארבאזלס 
פותחו זנים שסיביהם מאיכות מעולה ביותר, כגון הזנים 
15 ט 8 ת 2 ין ו 1 >ו> 1$13 ־ 803 והכ , ״המצרית״ —, אולם שני הרא¬ 
שונים אינם נזרעים אלא בהקף מצומצם, להסקת סיבים הדרר 
שים לאריגים מיוחדים, גם בישראל רוב השטח נזרע זרעי 
זנים של פותנת-הרמה האמריקנית, בעיקר מקבוצת אקאלה: 
אקאלה 42 — 4 ואקאלה 1 — 58 , בעל הלקטים גדולים יסיבים 
לבנים וחזקים ז אקאלה 01517 , הנפוץ בשטחי־בעל, שסיביו 
ארוכים־יותר ועדינים. מזני הב׳ ארוכת-הסיבים נזרע בישראל 
בעיקר הזן פימה (מ״!? 51 ), שחלקטיו קטנים־יחסית וסיביו 
החזקים והעדינים משמשים לייצור חוטי־תפירה ואריגים 
עדינים ויקרים. 

גידול הב׳ דורש 180 — 200 ימים ללא קרה, רטיבות 
מספקת והרבה שמש בעונת ההבשלה, למעשה מגדלים את 
ר,כ׳ בחצי הדרומי של כדור־הארץ עד קו־הרוחב ״ 30 ובחצי 
הצפתי עד קו-הרוחב ״ 46 (באוקראינה). הב׳ עולה יפה 
בסוגי־קרקע שונים, באדמות קלות ובאדמות-טיט כבדות, 
בתנאי איוורור ורטיבות נאותים. גם לעומק הקרקע חשיבות 
רבה ז אדמות רדודות אינן מתאימות לגידול הב׳, ששרשיה 
עמוקים. ד,כ׳ אינה רגישה ביותר לראקציית הקרקע, ח־,יא גם 
פעלת עמידות טובה למליחות. התוצאות הטובות ביותר 
מושגות באדמות חול־סמרה, בעלות פוריות בינונית. 

את הב׳ זורעים בשיטת מחזור זרעים (ע״ע זרעים, מחזור). 
חברבים הטובים לב׳ הם מרעה זרוע׳ אספסת, גידולי-מקשה, 
תפו״א אביביים, תירס למספוא ולגרגדים, קטניות לשחת. 
לטיב הזרע של ד,כ׳ השפעה מכרעת על היבול. משתמשים 
בזרעים מבוררים, נקיים, בשלים, המצטיינים בעמידה למח¬ 
לות, בכושר־הנבה ובכושר־נביטה וכד׳ (וע״ע חקלאות, עמ׳ 
914 , ותם׳ שם). הה׳ זקוקה להכנה קפדנית ביותר של מצע- 
הזרעים, שפן בתנאים לא־נוחים נובטים זרעיה בקושי. 
נבטיח רגישים ביותר, ומזיקים ומחוללי־סחלות פוגעים בהם 
קשה. להבטחת נביטה מלאה ואחידה זקוקה הב׳ לקרקע חמה, 
ומכאן בירור עוגת-השנה המתאימה לזריעה. בעבר נהגו 
לזרוע כמות גדושה של זרעים, מתוך כוונה לדלל אח״ב את 
הקמה. בשנים האחרונות גוברת השיטה של זריעה לעומד 
סופי, שבה מסתפקים ב 4 * 1 — 2 ק״ג זרעים לדונם. 

הב' זקוקה לכמויות גדולות-יחסית של סנקן, אשלגן, 
סידן ומאבנזיום. ריכוזי היסודות המינראליים ברקמות צמח- 
הב׳ גדולים למדי בהשוואה לריכוזיהם בצמחי-תרבות אחרים, 
וחלק גדול מהם מצטבר בהלקטים הבשלים — כ 60% 
מהחגקן, כ 80% מהזרחן, כ 50% מהאשלגן ומהמאגנזיום, 
כ 30% מהסידן. לדשנים השפעה ניכרת על שיעורי הגדילה 
של הב׳ ועל כושר ההנבה של הצמח — מספר הפרחים והחל־ 
קטים לצמח וגודל ההלקטים. — בישראל מנות הדשן 
המקובלות הן (לדונם): 10 — 20 ק״ג א צרוף, 12 — 16 ק״ג 
ג 0 ־ ? ו 15 — 20 ק״ג 0 ־ £ (באדמות עניות באשלגן). 

תצרוכת המים היומית של הכ׳ תלדה בתנאי הקרקע 
והאקלים׳ בגיל הצמח ובבמות המים הזמינים בקרקע. ביש¬ 
ראל הכמות הכללית של מי־ההשקאה לב׳ שבהשקאה מלאה 
געה בתחום רחב: מ 350 — 400 מ״ק לדונם באיזור־החוף עד 
1.000 — 1,250 מ״ק לדונם בעמק בית-שאן. באדמות עמוקות 
ופוריות, שבחן מגיע עומק חזית-ההרטבה ל 180 — 200 מ״מ 
לפחות, אפשר להשיג יבולי־כ׳ סבירים גם בתנאי־בעל. אולם 
תוספת־מים מצומצמת־יחסית, במועדים מסדימים, בכוחה 



1129 


בתנה 


1130 


להגדיל אח היבולים במידה ניכרת, ולתת תמורה רבה 
ליחידת־מים: מכאן הצדקתה העיקרית של השקאת־עזר בד. 

איסוף. סילוק העלים (שילוד) לפני קטיף הד ( 35 — 

40 יום לאחר הפריחה) ע״י תכשירים כימיים מתאימים (כגון 
־ ( 010 3 )א 4 א) מאפשר לחשוף את ההלקטים, וכן את הסיבים 
לאחר פתיחת ההלקטים, להשפעת האור והרוח < הוא מסייע 
לפתיחה מוקדמת-יותר, להבשלה אחידה ומהירה־יותד, ולהפ¬ 
חתת שיעור רקבון ההלקטים. קטיף הד נעשה בידים או 
בקטפות! הודות לשילוך נעשתה הקסיפה המכאנית יעילה 
יותר. הקטיפה בידים היא עבודה קשה, המהווה 80% — 50 
מכלל העבודה המושקעת בגידול. רובו הגדול של היבול 
העולמי של הד עדיין נאסף בידים. בישראל עברו בשנים 
האחרונות כשלימות לאיסוף בקטפות (ע״ע חקלאות, עד 
924 ; תד שם, עד 925 , למטה). ז 

כצמח־תועלת הד היא הספק של שני מוצרים 
חשובים: סיביה — כחומר־גלם ל ס פס סי ל* זרעיה 
ושמנם — למאכל (בעיקר). שניהם — ובייחוד הרא¬ 
שון — תופסים מקום בכבד בטכניקה. במשק ובכלכלה העול¬ 
מיים. 

ם י ב י - ה ד. הבי פוס. בגמד האיסוף עדיין מחוברים 
הסיבים לזרעים דש להפרידם. עד סוף המאה ה 18 נעשתה 
הפרדה זו בעבודת־ידים מייגעת; ההספק ביום-עבודה היה 
כ 2 / ג ק״ג סיבים לעובד. ב 1792 בנה א. דמני(ע״ע) לראשונה 
מכונה להפרדת הסיבים מהזרעים — מ נ פ ם ה וזו הביאה 
למהפכה בעיבוד הסיבים. עקרון פעולתה משמש גם היום 
במנפטות מודרניות. את הד הגלמיח מייבשים בזרם־אודר 
חם ומנקים ניקד ראשון ע״י העברתה בין גלילים מסתובבים, 
בעלי אצבעות התופסות את הד* זו משתפשפת על-גבי 
רשת, המסלקת ממנה חלק ניכר של הפסולת. ד נלכדת 
מנוקה זו נמצאת במכל בעל פתחי סורג! מסודיות, המורכ¬ 
בות על גליל מסתובב, עוברות בתוך פתחי הסורג. מפרידות 
את הסיבים מהזרעים ומושכות את הסיבים אל מעבר לסורג, 
שפתחיו קטנים מכדי לאפשר מעבר לזרעים; מברשות, 
המסתובבות במהירות גדולה מזו של המסורלת, מסירות 
מהן את הסיבים. לאחר הניפוט דוחס מכבש הידראולי את 
הד לכריכות שמשקלן 220 ק״ג > כל כריכה עטופה באריג 
יוטה. את הכריכות מאכסנים במחסן. — על ט ווי ת ם 
ואריג ת ם של חוטי-סיבי הד—ע״ע טויה ואריגה, עד 
384/5 . 

מזיקים ומחלות. בעולם כולו נתונה הד להתקפות 
מזיקים הפוגעים בצמח וביבול, מהם מינים הקשים לחקלאות 
בכלל, ומהם הפוגעים באופן ספציפי בד, ידועים כמה מאוח 
מיני חרקים התוקפים את הד. באד״״ב נאמדים הפסדי היבול 
בשל פגיעת חרקים בכ 250 מיליד דולר לשנה, נוסף על כ 50 
מיליון דולר הוצאות על תכשירי-הדברה. 

אגרוטיס (ס $110 תץ 81005 ^) הוא מזיק רב-פונדקאי הנפוץ 
בעולם כולו! זחליו מכרסמים את צוואר־השורש של הצמחים 
ומשמידים צמחים צעירים רבים; עם התקשות הגבעול נת¬ 
קפת גם העלווה. — לאפיגמה ( 6x1803 ג־ 161 נן 10 ) 0 ק 5 ) היא 
מזיק נפת בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט! בשנים מסר 
ייפות, לפעמים בעקבות פלישה של לחקות גדולות והתרבר 
תן, החרק עשד להסב נזקים גדולים לד, שאותה הוא מתקיף 
בייחוד בשדות משובשים בעשבים.—הפרודניה( 0:16013 !? 
3115 ־ 110:01 ) מסוגלת להעמיד 6 — 8 דורות' בעונה אחת; 


היא נפוצה באפריקה, בספרד ובסוריה, והופעתה ההמונית 
עשויה להסב נזקים קשים מאד. — הזחל הזיפי ( 13$ ־ 1 !־£ 
1:131113113 ) הוא המזיק העיקרי של הד בא״י, וידוע גם באר¬ 
צות אחתח. הבוגר נובר בתוך הגבעולים, חודר לתוך קדקוד־ 
הצמיחה והורם אותו; מאוחר יותר מכרסמים זחלים אח 
ניצני הפרחים וההלקטים וגורמים נשירת פרחים והשחתת 
ההלקטים, — הליותיס 0 מ 186 מ!! 3 11611011115 ), או זחל־ 
ההלקט של הדי ( 1 ח!ס ״ 80111 001:00 ), הוא אחד המזיקים 
הקשים ביותר בחקלאות. הוא תוקף מספר רב של גידולים; 
הזחלים הקטנים מכרסמים באמירי הצמיחה, בכפתורים וב¬ 
פרחים, ואילו זחלים גדולים יותר חודרים להלקטים הרכים.— 
זחל ההלקס הוורוד ( 16113 ק׳ל 80$$ 113 > 6 ץ! 13 ?) תוקף את 
ההלקט ואינו עוזבו עד גמר התפתחותו—דבר המקשה על 
ההדברה; הוא חודר לתוך הזרעים ונכנס לתרדמה. — אחד 
המזיקים הקשים לד האמריקנית היא חדקונית־הד (' 1:110 ^ 
8130:115 000105 ), המטילה את ביציה בניצנים ובהלקטים, 
והללו נאכלים לאחר-מכן ע״י הזחלים (ע״ע חדקוניות). — 
תריפס-הסבק ( 015301 $נן 1 זנ 11 ) הוא חרק קטן, המתרבה על 
עשבי-בר ותוקף עלים וגבעולים של צמחי-ד צעירים. — 
כניעת עלי-הד (או עלי-הדלועיים ["ת׳<$$מ 8 1115 <^]) מוצ¬ 
צת את העלים: כנימח עש-הטבק ( 311361 : 86011513 ) עוברת 
אל הד מן המקשאות (ע״ע כנימות). — חצי?!רה הירוקה 
(.ק 5 03563 ק 1 ת£) נפוצה באיזורים חצי-שחונים ובסאוואנות 
של אפריקה, הודו ופאקיסטאן; היא פוגעת בעיקר בעלים. 

בהדברת מזיקי-הד נוהגים בשיטה המשולבת: סיוע 
מצד האויבים הטבעיים של המזיקים — מזה, ושימוש ברע- 
לים מרוססים — מזה; בין האחרונים — תכשירים כגון 
אזודרין, תיודאן, פאראתיון, גחאתיון(בישראל — כותניון), 
דיפטאראכס, סילוואן, יעוד (ע״ע מזיקים). 

מחלות-הד. הזרעים נתקפים ע״י פסריות־רלןב, כגון 
מקשורש־הסולניים ( $01301 11120610011 ?), ד,פוגע גם בצמ¬ 
חים רבים אחרים; בהודו הוא גורם נזקים קשים. בא״י מכמה 
המחלה "חולי־נופל": צוואר־השורש מצטמק ומשחיר בקר¬ 
בת פני-חקרקע, והנבט צונח ומתייבש. — מחל 1 ת המועברות 
עם הזרעים ושחיטוי אינו מדביר אותן — הן המסוכנות ביו¬ 
תר: בישראל עדיין אינן נפוצות. ידועות מהן שתים: מחלת 
בתמי-העלים המצולעים, הנגרמת ע״י ד״חידק 836:6111101 
001 ! 3663 ׳ 5 ! 013 ; הוא תוקף את הנבט הרך וממית(, וגם את 
הצמחים המבוגרים, שבעליהם הנפגעים תחילה מופיעים 
הבתמים בעלי הצורה האפיינית, ולאחר־פכן נפגעים גם 
הגבעולים וחחלקסים הצעירים. מחלת האנתראקנוז נגרמת 
ע״י הפסדיה 11 ת׳נ 80$$ 00116:01116111101 , התוקפת הן את 
הנבטים, שבהם היא גורמת ״חולי-נופל״, והן את ההלקטים.— 
הפטריח 1561111100 3111031x1101 !^ גורמת למחלה קשה 
באה״ב (בזני בותנת־הרמה) ובארצות אחרות; היא תוקפת 
את הנבטים ואת הצמחים הצעירים, שבהם היא גורמת נשי¬ 
רת העלווה וההלקטים. — הפטריה בם 3$10£66:0 ז 1 £053x1001 
חודרת לתוך השרשים, התפטיר שלה סותם את צינורות- 
העצה ומפריע את תנועת המים בצמח, וגורם לסוף למותו. 

מחלת בני-אדם, הקשורה בד, היא ה בימינו זה (-$ץג 1 
$100515 , מיור ;* 06000 [= בוץ]), שבה מותקפים לעיתים 
העוסקים באיסוף הד ובעיבודו־"; זוהי דלקת של דרכי־ 
הנשיפה, הנגרמת ע״י אבק הבא מן הד, וסימניה דומים 
לאלה של הקצרת (ע״ע). 

- ן 1 ןן 



1131 


כוננח 


1132 


תולדות גידול ד.כ׳ וניצולה לתעשיה. העי¬ 
בוד התעשייתי של הב׳ רחל כבר בתקופה קדם ■היסטורית. 
בחפירות ארכאולוגיות נתגלו שרידי אריגים של כ׳ בעמק 
האינדוס מלפני כ 5,000 שנה, ובמכסיקו ובפרו — מלפני 
כ 7,500 שנה. אין הוכחות ברורות, באיזה איזור בעולם הישן 
גידלו לראשונה את הב׳ כצמח־תרבות. מניחים שגידולה החל 
במרחב האסרו־אסייני, ומשם נפת צפונה ודרומה. בצפת, 
בגלל קשיים אקלימיים, לא היה יבול הצמח המקורי הרב־ 
שנתי להתפתח, עד שטופחו שם הטיפוסים חחז-שנתיים! 
בדרום הוסיף להתקיים הצמח המקורי. הודו היתד. מרכז- 
הייצור הראשת. האריגים מתרבות עמק־האינדוס, נטוו, 
כנראה, מסיבים שמקורם בצמח הקרוב לב׳ העגנית. אולם 
שימוש הב׳ בעולם הישן העתיק נשאר מצומצם. הספרות 
העתיקה מזכירה פעמים רבות בגדים עשויים צמר ופשתן, 
ואילו בגדי כ׳ — פעמים מעטות. חדירת הב׳ מהודו לארצות- 
אסיה אחתת היתה איטית למדי. רק במאה ה 9 החלו הסינים 
לגדל כ׳, ובסין התפתחה תעשיה ביתית שהתקיימה עד אמצע 
המאה ה 19 . הערבים, הודות לקשרי-המסחר שלהם עם הודו, 
פרם וסין, החלו להשתמש באריגי-ב , כאלף שנים לפני חדי¬ 
רת הכ׳ לאירופה. בעקבות מסעי-הצלב הפכה ונציה למרכז 
מסחרי של אריגי־כ׳ שמוצאם מהמזרח הקרוב, והיא שמרה על 
©עמדה בשוק זה כ 200 שנה. בסוף המאה ה 16 החלה חברת 
הודו המזרחית הבריטית בייבוא אריגי־כ׳ לאירופה בהקף 
הולך וגדל. אולם האריגים ששווקו באירופה במאות ה 17 — 18 
לא היו בעלי טיב מעולה ! הם לא היו עשויים מחוטי־כ׳ טהר 
רים אלא מעורבים בחוטי-פשתן, ועיבודם היה גם. מפנה 
חשוב תל בעקבות המהפכה התעשייתית בבריטניה במאה 
ה 18 , עם מיכון תעשיית הטכסטיל, שאיסשר שימוש בסיבים 
בעלי איכות מעולה־יותר." הכ׳, שהיתר׳ עד התקופה ההיא 
מוצר טרופי נריר־יחסית, הפכה למוצר־תעשיה כלל־עולמי. 
עד תחילת המאה ה 20 שמרה אנגליה על מעמדה כמשווק 
ראשי — כמעט יחידי — של מוצרי־כ׳ן מבצ׳סטד היתה 
מרכז תעשיית־הב׳ בעולם, וליוודפול — נמל־הייצוא העיקרי 
למוצרי-כ׳. 

בעולם החדש גודלה הב׳ תחילה בורג׳יניה, בצמה- 
נוי. המיכון בתעשיית־הטכסטיל באנגליה והביקוש הרב לב׳ 
הביאו בתחילת המאה ה 19 להנחת היסוד לגידול הכ׳ באה״ב 
בקנה־מידה רחב. עם צירופה של לואיזיאנה לאה״ב הורחב 
הגידול, ועמו הורחבה והוחרמה עבדות הכושים, שהועסקו 
בעבודה הקשה של איסוף הב׳ והפרדת הסיבים. במחצית 
השניה של המאה ה 19 ועד מלה״ע 1 תפסה אה״ב אח המקש 
הראשון בעולם בייצוא הכי (כ 70% מהצריכה העולמית). 
הייצור האמריקני דחק את הס ההודית משוקי אירשה. 

ה כ׳ באפריקה.מצרי ם, שבה קיימים נתונים טובים 
ביותר (מבחינת הקרקע והאקלש) לגידול ב׳, לא תססה את 
מקשה הראוי בייצור זה עד אמצע המאה ה 19 . המשבר 
באספקת הב׳ לאנגליה, בעקבות מלחמת־האזרחש באה״ב, 
הביא להתפתחות הגידול במצרים ולהתרחבות!־. השיפורים 
בהשקאה שהסדרה המדעית של הגידול, שהונהגו בידי 
השלטונות הבריטיים, הביאו את מצרים לחפיסת המקש 
השני בייצור סיבי־ב׳ בעולם. מצרים, יחד עם סודאן, הפכו 
לספקים העיקריים של ב׳ ארובת-סיבים בעולם (כ 70% 
מהצריכה העולמית בסוג זה). הבריטים, במגמה לשחרר את 
החעשיה הבריטית מתלותה באה״ב כספק כ׳, הקימו את 


תסם 13 מך 1 ס 0 1118 עו 0 ז 0 0011011 ש־ 11 <} 1 מ£, שהחדירה את 
גידול הב׳ לרוב המושבות הבריטיות באפריקה. 

מלה״ע 11 הביאה לתמותת יסודיות בייצור, בתעשש 
ובמסחר של הב׳. בעשור השנים 1950 — 1960 עלה הייצור 
באפריקה ובמזרח הקתב ע״י הרחבת השטחים וע״י הגדלת 
היבולים ליחידת־השטח ! שוא הדין גם באמריקה הלאטינית. 
ארצש הגוש הקומוניסטי (בריה״ם וסין) הגדילו בהרבה את 
שטחי המזרע. בשנות ה 20 — 30 ייצאה אה״ב כ 8 מיליון 
כריכות לשנה (כ 58% מהסחר העולמי), ואילו בשנש ה 50 
נצטמצם ייצואה לכדי מחצית מהסחר העולמי, ובשנות ה 60 
לכדי 40% ממנו. בשנים האחרונות מתחזקת הנטיה להת¬ 
גבר על ההפרדה בין גידול הכ׳ ובין עיבודה ולרכז אח 
ייצור הסיבים ואת עיבודם התעשייתי באותה את עצמה. 
ארצות כחודו, פאקיסטאן ומצרים, שהסתפקו בעבר בייצור 
סיבי כ׳, החלו לפתח תעשיות-טכסטיל עצמיות* ארצש־ 
ייבוא מובהקות, כגון איטליה וספרד, התחילו בגידול כ/ 

הייצור ששימוש בסיבים מלאכותיים, באה״ב ובאיתפה, 
העמידו את יצרני הה׳ בלח? של תחתת קשה. בין 1934 
ל 1961 גדלה הצריכה העולמית בסיבים מלאכותיים מ 7% 
ל 21% מכלל צריכת הסיבים, ואילו חלקם של סיבי־כ׳ פחת 
מ 74% ל 63% . אולם עדייו חלקה של הב׳ בצריכה העולמית 
של סיבים גדול בהרבה מזה של כל שאר הסיבים יחד. היא 
שומרת על ©עמדה הודות לתכונש סיבש: אריכות־ימים, 
עמידה בפני שחיקה, כושר הצטבעות, יציבות כימית שר׳ 
(וע״ע טכסטיל! סיבים). — לאחרונה גוברת הנסיה 
לערבב — בשיעורים שונים — ב׳ בסיבים מלאכותיים, 
ועובדה זו חזרה שגבירה את צריכת הב , בעולם! אעפ״ב 
נמצאו מחירי הכ׳ בירידה כל שנש ה 60 . 


יבול הכותנה בארצותשייצור העיקריש 


גרעינים 

ב י ם 

ס י 



(מיליון 

סוז) 

100 ק״ג 
להקסאר• 

גרה 

(מיליון 

טון) 

השנה 

מאיז 

5.30 

£2 

3.10 

ממוצע 52 — 1948 

א ו,"ב 

4.00 

5.9 . 

2.38 

1968/9 


0.70 

15 

0.40 

ממוצע 52 — 1948 

בראזיל 

0.30 

1.7 

0.72 

1968/9 


1.90 

43 

1.00 

ממוצע 52 — 1948 

בדיד,־"מ 

*•3.90 

7.9 

2.05 

1968/9 


1.00 

0.9 

050 

ממוצע 52 — 1948 

הודו 

1.75 

1.1 

1.07 

1968/9 


0.40 

3.8 

0.20 

ממוצע 52 — 1948 

מכסיקו 

1.05 

7.6 

0.53 

1968/9 


0.70 

5.2 

0.40 

ממוצע 52 — 1948 

מצרים 

0.80 

6.5 

0.44 

1968/9 


0.10 

3.6 

0.07 

ממוצע 1948-32 

סודאן 

0.36 

33 

0.23 

1968/9 


157 

1.9 

0.80 

ממוצע 52 — 1948 

סין העממית 

3.70 

2.7 

1.47 

1968/9 


050 

2.0 

0.25 

ממוצע 52 — 1948 

סאקיס&אן 

1.05 

2.6 

0.53 

1968/9 


13.80 

— 

7.53 

ממוצע 52 — 1948 

כל העולם 

21.60 


11.60 

1968/9 


* 1965 (במקום 1968/9 ). •• 1966 . 




1133 


?מנח 


1134 


הייצור העולמי של סיבי-ס היה בממוצע השנתי של 
שנות ה 60 הראשונות כ 7 — 8 מיליון ט 1 ן, בשנות ה 60 
האחרונות — כ 11 — 12 מיליון טון, הערכים לגרעיני־ס הם 
12 — 13 מיליון ו 20 — 21 היליון טון, בהתאמה. הסחר השנתי 
העולמי בסיבי־כ׳ מסתכם ב 3 מיליון טון בממוצע. ארצות־ 
הייצור הגדולות, גם של סיבים וגם של גרעינים, הן: אה״ב׳ 
בריה״מ, סין, הודו, בראזיל, פאקיסטאן, מכסיקו, מצרים ז 
ארצות־ד,ייצוא העיקריות—אה״ב, בריה״מ, מפסיקו. מצרים, 
פראזיל. ארצות-הייבוא הגדולות הן: יאפאן, גרמניה המער¬ 
בית, צרפת, איטליה, הונג־קונג, בריטניה. 


הסחר בכותנה ( 1968 ), באלפי טון 


ארצות־ד,ייבוא העיקריות 

העיקריות 

ארצוח־הייצוא 

806 

יאפאן 

882 

אה־׳ב 

279 

גרמניה המערבית 

545 

נדיוד׳מ 

240 

צרפת 

320 

מכסיקו 

232 

איטליה 

264 

מצרים 

200 

הו׳נגיקונג 

251 

בראזיל 

130 

בריטניה 

220 

תורכיה 

165 

פולניה 

206 

פאקיסטאן 

93 

בלגיה 

186 

סודאן 

86 

קאנאדה 

105 

סוריה 


מחירי ד,כ׳ יורדים בהתמדה. ב 1950 היד, המהיר (הקמ¬ 
עונאי) של 1 ק״ג כ׳ באה״ב 0.95 דולר, וב 1965 — 0.65 
דולר. בהתאמה יורדים גם מהירי הייצוא של כ׳ מטיב רגיל, 
ואילו כ׳ ארובת-סיב זכתה למחירים יציבים בעשור האחרון, 
ואף לעליית-מה במחיר. 

תוצדי-ס אחרים: הזרעים והשמן (ר׳ לעיל, 

עמ׳ 1129 ). הסינים וההודים פיתחו כבר בעבר שיטות פרי- 
מיטיוויות להפקת שמדל תאורה מזרעי הס. *במערב, עד לסוף 
המאה ה 19 , גידלו כ׳ רק לסיבים! לזרעים לא היה ערך 
כלכלי, והם לא היו דרושים אלא כתומר לזריעה, בשיעור 
של כ 10% מכלל הכמות המיוצרת. היום היו הזרעים לתוצר 
חשוב כשהוא־לעצמו, משום שמנם — מזה ומשום הכוספות 
המשתיירות לאחר עצירת השמן מהם — מזה, וכן משום 
הפלומה והקליפות שלהם. בזמן האחרון החלו למפל גם בזני- 
כ׳ חסרי סיבים — כגידול-שמן מובהק. 

היבול העולמי של זרעי־כ׳ ב 1869 היה כ 21.4 מיליון 
טון( 21.2 מיליון טון ב 1968 ). מכמות זו סיפקו אה״ב ובריה״מ 
כ 20% כל אחת, סין — כ 15% , הודו — כ 10% ! יצרנים 
חשובים אחרים — בראזיל, פאקיסטאן, מכסיקו, מצרים. מן 
הזרעים מופק השמן ע״י עצירה במכפשים הידרוליים או ע״י 
מיצוי בהכסאן! התפוקה השנתית העולמית נאמדת ב 2.5 
מיליח טיח, שמן־ס הוא שמן מתייבש-למחצה! הוא מכיל 
כ 75% חומצות לא־רוויות- ומספר היוד שלו 110 — 115 . לאחר 
ניקוי ©תאים (ר׳ להלן) הוא ראוי לשמש בעינו למזץ או 
לשמש חומר־גלם לייצור מרגרינה (ע״י הקשיה). תפוקת 
שמן־הס מספקת היום כ 25% מן התצרוכת העולמית של 
שמן־מאכל ומהווה כ 8% של הייצור העולמי של שומנים 
ושמנים ממקורות אנימאליים, צמחיים דמיים. בישראל 
מהתה שמן-כ׳ כ 10% של הייצור הכללי של שמן. — במהלך 
ניקוי שמן־הכ׳ הגלמי ע״י שטיסה בתמיסת אלקלי מיוצר 

ז־ ־ ־ 


ספון, שממנו מתקפלות ע״י החמצה חומצות שומניות חם־ 
שיות, המשמשות לייצור תחליבים, תרופות, קוטלי-חרקים, 
תמרוקים, פלאסטיקה, וכן להזנת עופחד-לאחד הפקת השמן 
מן הזרעים משתיירת כוספה, המכילה 45% — 40 חלבח! היא 
משמשת מזון מרוכז לבהמות וגם זבל אורגאני עתיר־סנקן.— 
הקליפות משמשות בעיקר כחומר־הסקה, אך גם כמספוא 
עתיר-תאית, העשוי להחליף חלק מהשחת. — הפלומה 
משמשת בעיקר לייצור צמר־גסן רפואי, למילוי שמיכות 
ומרבדים, לריפוד רהיטים, וכן כחומר-גלם להפקת תאית, 
כחומר-גלם לתעשיית זהורית, סרטי-צילום, נייר, ניטרו- 
צלולחה (כ׳ רועמת), ועוד. 

ר׳ תמונות: זרע וזריעה — כרכים ט״ז, עמ׳ 997/8 , ציור 
12 ! ג ׳ , עמ׳ 324 ! ד, עט׳ 65/6 . — מטעי־כ׳ — ה , , עם , 669 ! 
ר, ענד 849 !י״ג׳ענד 553 .—קטיף—ד, עמ ׳ 64 , 65/6 ! עיבוד 
הס ומכונות — י״ז, עמ ׳ 925 ! י״ח, עמ׳ 385 , 387 ! כרך־ 
מילואים, עט׳ 331 , 447 . — מסחר בס — א/ עט׳ 662 . 

י. פלטי - ד. נבו, מהלוח בגידילי-תעשייה, תשכ״א! ם, 
ורמש, הדברת מזיקים משולבת־ כימית וביולוגית (השדה, 
מ״א, 347 , 583 , 891 ), תשכ״א! י. ארגון, גידול כ׳, תשכ״ו! 

) 7/1 ,$ח 6 נ 1 גן£! 5 . 0 . 8 - ׳ 811015 ,א ,א — 5011 ח! 1 {£) 1411 , 8 • 1 
.(. 64 ) ץ^ 11 ג 8 .£ .א ; 1947 , 1131413 ( 0011 / 0 £1/01141103 
.א ; 1948 , 11 ) 1043 ? 4 ))< 1 ז €0110 1 >.' 51 4 ) 00110311 
-סק 14 ,<ן 3 ׳גג 1 ו 1 . 4 ? ,ע• , 1954 , 001011 151 ,ץגח 5£ .?-ע 11 
; 1954 ,^)עןודמיססנסג 8 6 !נז £1 מ*סמ 0 

, 01 ) €0111 / 0 !. 104 ( 1 ) 1/1 3011 !) 31 ) 7/11 €01100 ,ץ*!!*!? .ז .[ 
■ 710 111 011 ) €01 ( 0 3111 ? 01 ) 131 ) 1 ( 7 , 500 ז £3 ? . 0 .£ ;* 1955 
, 0011011 ,שזג/ע . 0 .ן— 11 ׳*י 0 ז 8 8 . 14 ; 1958 , 3 ) 11 ) 4 31 ) 1 <} 

10 1 ) 11 ) 11 ) 0 ( 0 31103 ) 11 <}<} 4 ) 1 ( 7 , 1105011 <£] 1411 . 8 .( ,' 1958 
13 001103 ,. 11 £1 1 (|) 8£ , 1 . 8 ; 1959 , 31 ) 0 !) 3011 } 113 001103 
; 1960 , 1031 ? 001103 ) 1 ( 7 ,ק 1137 ״ד . 14 .¥\ . 1960 , 13413 
334 413 ווו}ץ 0011 /ס 1 ) 1 ))(}(( 114 ?{ 11 ( 7 . 14 .! 

.? - ) £31 ]£^ ״ 1 . 0 ; 1961 ,/( 111101 ( (( 0114110331 ) 7 11 ) 1 ( 1 

2 דז 1 . ׳ 11 ו( . 14 ,* 1962 , 011 ) 135 1141 ) 1 ( 1 334 )/ 111 ) 11114 ) 0 , 811111 
, 001103 13 0031101 4 ))¥[ 31 ) 131 ) 01 , 5011 ב!קב! 31 . 8 •| - 
1 ( 03013 )£ 133 !קץ££ )!( 1 334 001103 ,ת 6 ״\ 0 .( ,א .£ ; 1965 
; 1966 , 1 ) 0010331 * 1 ,£ז £3£16 .א , 1965 ,( 1820-1914 ) 

- 001 ( 143111 () / 0 111111331103 334 1103 ) 10414 ? 13 !)) 44033 
. 1966 ,( 31135 ( 1 , 1011 ) 00 111£ ז 11 ) £3 ? .£תס 0 <} 0 ז 0 ) 103 

גידול הס בא"י. נראה שבגידול הס בא״י הוחל 
עם החדרת גידול זה לאיזור הים־החיכח. ידוע, שבמאות 
ה 17 — 18 היו שטחים ניכרים של ס בשפלת עכ 1 ׳ ובעמקי 
בית־שאן והחולה! אח״כ נוטש גידול זה. הנסיונוח הראשד 
נים להכניס את הס למשק העברי, עם חידוש היישוב בארץ, 
געשו בידי י. אלעזרי־וולקני (ע״ע) ב 1927 . הגידול לא עלה 
יפה, בגלל רגישותה של הס למזיקים, בייחוד לזחל ההלקט 
הזיפי (ר׳ לעיל)! רק לאחר המצאתו של תכשיר־ההדברה 
אנדרין נתאפשרה השגת יבולים טובים. מסנה בגידול הס 
חל לאחר הקמת המדינה- עם בואו של מגדל-הס היהודי 
האמריקני שמואל (סם) המבורגר, שביזמתו הועברה בעיית 
הגידול לרשות ממלכתית. ב 1953 חודשה זריעת הס על שטח 
מצומצם, והגידול נתרבה משנה לשנה, התפשט בכל הארץ 
ובבל צורות ההתיישבות׳ והגיע ב 1969/70 לססס, 320 דונם. 
התפוקה היתה ב 40x100 טון סיבים וב 70,000 טח גרעינים. 
ישראל השיגה יבולי־שיא עולמיים בתחום גידול הס — 
כ 1,230 ק״ג סיבים להקטאר. ענף הס יצא מיבול עוגת 
1969/70 ב 20,000 טח סיבים, כ 5,000 טח גרעיני־ס וכ 3,000 
טון פלומה, בהכנסה של כ 12 מיליח דולר! בכך תפסה הס 
את המקום השני בייצור בין ענפי הצומת בחקלאות (אחרי 
ההדרים).