האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציטזראלית 

ביד עשרים ושבעה 
עמר ח׳יאם - פקח 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״בל 
ירושלים תשל״ה תל־אביב 



\/ 1 כ 4£1 ק 0 .ו:> 0 א£ 


נשיא הכבוד: 

פדיפ׳ אפרים קציר - נשיא המדינה 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר(דל)וברכה פ לא י 


שמשון ר,לאוס מנהל 


הנרד סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בע״מ, גבעתיים-רמת־גן 


ההגהות — שרה יפה, ..^. 1 ^ ? ריכוז המזכירות של מחלקת התכנון ואיסוף 
החומד — אסתר קיסר! ריכוז המזכירות של מחלקת העריכה — הדי שסייג•־ 
ברג * איסוף התמונות — עליזה גרוסברם,! ציור ומיסוי — יהודית 
בלנק, .^. 8 וסוזן לנדאו, ,.^״ 8 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.םד,ו ,¥א*פא 0 ב> סאזאצספסק * 1 ם£\,? 1,0 ב> 0¥ א£ ׳ו 8 זמסזא׳ועסס 
.££*£$] א 1 ספזאופת 



המערכת הכללית לכרך ב״ז 


העורד הואשי: 

פרום׳ יהושע פראוור 


המערבת המיבזית 

מחלקת מדעי־ר,יהדות: פרוס׳ אפרים אלימלך אורכד 
ישראל תא-שמע (עורך משנה) 

מחלקת מדעי־הרוח: פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 
אהרן אריאל(עורך משנה) 

ד״ר פנחס פיק (עורך משנה) 

מחלקת מדעי-הטבע: פרוס׳ בנימין שפירא 

ד״ר אריאל בהן(עורך משנה) 

מהלקח התכנון׳ איסוף החומר והבאה לדפוס — 
מזכיר כללי: יצחק הס 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

ד ב ב ן-א בא, . 4.50 } 

גיורא אגם, . 4.50 } / בימיה ! גאולוגיה! יעקב אורבך / מקרא, דב בן*אבא, . 4.50 } / אסלאם < פסיכולוגיה , בלשנות! חיבוך, 
רות כנדל,. 8.4 / גאוגרפיה; גאולוניה! אנתרופולוגיה! ארי בד־זכאי, . 4 . . 8 ,. 8 ^ 1.1 / משפם! סוציולוגיה; צבי ברם, . 4.4 } / דתות: 
היסטוריה של יה״ב! !וילוסופיה! ד״ר דניאל וגנר / מינרלוגיה! כימיה! ד״ר אלעזר וינריב / היססוריה! פילוסופיה! הנרי וסרמן, . 4.4 } / 
היססוריה! הו״י: אברהם הנני,. 8.50 / מוסיקה! מלכה מדגן, . 4.50 } / בוטניקה! זואולוגיה! חקלאות! צלה כ״ץ, . 4.4 } / ספרות עברית; תו״י! 
פנחס לייבזון / ביזבליוגרפיה! יאיר מאירי,. 14.4 / כלכלה, ספורט, ירדנה פלאוט,. 8.4 / גאונרפיה; נאולוגיה־ יהודית פלדמן־זילבר־ 
פניג, . 4.4 } / ספווויות! אמנות, צבי קפלן / הלכה, תלמוד, מנחם רכינוכיץ, . 14.50 / ביוכימיה, רפואה; שמואל שביב, . 14.4 / 
תרבות קלאסית! ד״ר יאיר שמעוני, / אסטרונומיה! טכניקה: מטאורולוגיה! פיסיקה. 


מנהל המערכת: 

אלכסנדר פלאי, . 4 . 4 } 


פרוס׳ מ. אכי־יונה (ז״ל) 
ד״רא.אבן־זהר .. . 

פרום׳ ש. אברמסק׳ 
פרום׳ א. א. אורכן 
ד״ ר ח. אורמיאן ,. 
פרום׳ א. אלכסנדר 
פרום׳ א. אשתור .. . 

פרוס׳ י. צ. בלום .. . 

פרופ׳ י. כן־דוד .. . 

פרום׳ י. בן־תור ו . 

פרום׳ ש. ה. ברגמן 
ד״ר ם. כרטפלד 
ר״ד מ. דור .. 
פרדפ ׳ ש. הורכיץ 
י. הס 

פרום׳ ר. י. צ. ורבלובסקי 
ד״ר א. כהן 
ד״ר ר. כץ 


עורבי מדודות 


. ארכאולוגיה 

.ספרויות סקנדינויות 

מקרא! היסטוריה ישראלית עתיקה 
תלמוד: ספחת רבנית 

.חינוך ; פסיכולוגיה 

.פיסיקה 

. אסלאם 

. משפט 

. סוציולוגיה 

גאולוגיה, מינדלוגיה 

. פילוסופיה 

. ספרות צרפתית 

. זואולוגיה 

. חקלאות 

. כלכלה 

. דתות 

אסטרונומיה, מטאורולוגיה 
.מוסיקה 


פרוס׳ מ. לזר . ספרויות רומניות: תאטרון 

פרוס׳ י. ליבוביץ. תולדות הרפואה 

ד״ר י. מרטון .תויי בהונגריה וברומניה 

פרוס׳ י נדבה .תו״י; ציונות 

פרום׳ ד. ניר. גאוגרפיה 

פרום׳ ש. א. עמיצור . מתמטיקה 

פרום׳ א. פאהן .בוטניקה 

ד״ר א. פורת .טכניקה 

רס״ן(מיל.) ם. פיק . צבא, היסטוריה צבאית 

י. פלדמן־זילברפניג .. ספרויות, אמנות (עורכת משנה) 

פרום׳ ד. פלוסר. נצרות: העולם הקלאסי 

פרוס׳ ח. רוזן .בלשנות 

ד״ר א. רונן. אמבות 

פדום׳ ר. רהמימוב .רפואה, פיסיולוגיה 

פרום' א. שביד . פילוסופיה יהודית 

פרוס׳ ב. שפירא .. .. ביוכימיה: מיקרוביולוגיה; ביולוגיה 

פרום׳ י. שמעוני היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב והרחוק 
פרום׳ ח. תדמור.המזרח הקדום 



































רשימת המחברים הנוסותתפים בביר ב׳ז 


אבולעסיה אריח, .> 5 

קרית־טבעון, מורה בכיר באוגיברסיסת חיפה / זואולוגיה 

אבי־יונה מיבאל, פרוס׳ (ז״ל) 

המזרח הקדום! ארכאולוגיה 

אבינור גיטה,״ 4 

חיסר, / ספרות גרמנית 

אביתר עזריאל, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון / מתמטיקה 

אבן־זהר איתמר, ד״ר 

תל־אביב, סרגה בכיר באוניברסיטת ת״א / ספרויות סקנדינוויות 

אברבנאל קלוד 

ירושלים, מרצה באקדמיה למוסיקה ע״ש רובין / מוסיקה 

אבחן דב, ד״ר 

תל־אביב / הערך: פוזנן, יהודים 

אכריאל חנן, 

ירושלים / הערך: פלובר, גיסטו 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת הנגב / מקרא! היסטוריה ישראלית 
עתיקה 

אברמסקי עודד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עצבים, מערכת ה־(בחלקו) 

אגס גיורא,.€$ 1 * 

פתח־תקוה / כימיה 

אגם גלילה,. 50 

סתח־תקוה / ביוכימיה 

אהרונוב דב, ד״ר 

חיפה, פרופסור־חבר בטכניון / הערך: פונקציות (בחלקו) 

אחרוני חיים, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון / הערך: פוספטים (בחלקו) 

אחרוני יוחנן, ד״ר 

רמת השרון, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: ערד 

אוטולנגי מיכאל, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פוטוכימיה 

אולטנסקי מריו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פה, לשון ובלוטות 
רק (בחלקו) 

אופל! אוריאל 

הרצליה, עורך ״דבר לילדים״ / הערך: פוטר, ביאטריכס 

אורבף יעקב 

ירושלים / מקרא 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים / פסיכולוגיה, חינוך 

אורנן עוזי, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פסוק (בחלקו) 

אידלברג שלמה, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: פלק, יהושע 

אייזנר אורי, ד״ר 

רמת השרון, כימיקלים לישראל / הערך: פולרוגרפיה (בחלקו) 

אייזנר אמיליה, ד״ר 

רמת השרון, מרצה בכירה באוניברסיטת ת״א / הערך: פולרוגרפיה (בחלקו) 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פאודליזם (בחלקו) 

אלון יגאל 

ירושלים, שר־החוץ / הערך: פלמ״ח 

אלון יוחנן, אינג' 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: ערים ועיור (בחלקו) 


אלטבאואר דן, .\. 1 \ 

מסצ׳וססס, מדריך באוניברסיטת הרוואדד / הערכים: פול 1 פטרוביץ׳! 
פיוטר 1 "הגדול" 

אלטבאואר משה, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פולניה, לשון 

אלכסנדר חיים 

ירושלים, פרופסור־חבר־אורח באוניברסיטת ת״א / הערך: פדרבסקי, א. י. 
(בחלקו) 

אלמגור דן, ד״ר 

תל־אביב / הערך: פזמון 

אלעזרי עדנה, ״ 8.4 

ירושלים / הערך: פיליפוס בן הורדום 

אלפסי יצחק, 

תל־אביב / הערך: סיק־בדלין, ישעיהו 

אמירן מינדה ריי, ד״ר 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת ת״א / ספרות אנגלית 

אמתי פנחס 

ירושלים, האוניברסיטה העברית / הערך: עקרבים 

אנקר אהרן, ד״ר 

הרצליה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: ענש (בחלקו) 

אפשטיין פאני, ד״ר 

קליפורניה, פרופסור־עוזר באוניברסיטת קליפורניה / הערך: ערך, ערבים 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פדרציה, קונפדרציה, 
פדרליזם 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה ן יחסים בידלאומיים 

ארנון(אוחנה) יובל, " 14 \ 

תל־אביב / הערך: ערב הסעודית (בחלקו) 

ארצי פנחס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פיק, חיים הרמן 

אשל יעקב, ד״ר 

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עשבים רעים 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של יוון ורומא 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאם 

בוחם יוחנן 

ירושלים / הערך: פיצ׳יני, ניקולא 

בוקר יורם 

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: פנטומימה (בחלקו) 

בורוט שירה, ד״ר 

ירושלים, עובדת־מחקד באוניברסיטה העברית / הערכים: פטריות * פקועית 

בורשטיין איתן, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / היסטוריה של צרפת 

בטח פאולו, ד״ר 

פרמה, האוניברסיטה של פרמה / הערך: פו 

בטשח חיים, אינג' 

חיפה- מפעלים פטרוכימיים בישראל / הערך: פטרוכימיים, חפרים 

ביינארט חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פמפלונה, יהודים 

בילסקוב־ינסן, פרידריר יוליום, ד״ר 

קופנהגן, פרופסור באוניברסיטה / ספדויות סקגדינוויות 

בילצקי פרנצ׳ישק, ד״ר 

ירושלים, חוקר בכיר במשרד החינוך / הערך: פולניה, חינוך 

בירנבאום דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פגקראס 



5 


רשימת המחברים 


6 


בכלר זאב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של המדעים 

בלאו יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערבית, לשון 

כלום יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור״חבר באוניברסיטה העברית / משפט בין־לאומי 

כלונדהיים סירל, ,ס 5 ). 1 ו 1 

ירושלים, עובדת מעבדה! באוניברסיטה העברית / הערך: ערצב 

כן־אריה יהושע, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עתלית (בחלקו) 

בדיור לינה, ד״ר 

ירושלים. סרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: פלוטוניום) 
פלטינה (בחלקו) ן 

בנדל רות, .^. 8 ' 

ירושלים / גאוגרפיה 

בן־חור נחום, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר !אוניברסיטה העברית / הערך: פלסטיים. נתוחים 


בן־יעקב אברהם, 

ירושלים / הערך: עראק 


8.1 

יהודים 

בן־ישראל־קדרון הד 1 יה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערכים: פוריטניות) 
פמרסטוו, ה.ג׳.ט. 

כן־עמי יששכר, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר !אוניברסיטה העברית / הערך: פולקלור 

כן־סורת מרים ן 

ירושלים, שופטת בבית המשפט המחוזי / הערך: ערבות 

בן־שמאי חגי, .^. 1 \ 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / אסלאם 

בךששון חיים הלל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פולניה, יהודים 

פדתור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינרלוגיהן פטרוגרפיה 

כר ורדה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! אסמרונומיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוגינרטיטה העברית / פילוסופיה 

בר־הלל יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באונקברסיטה העברית / הערך: פוזיטיויזם לוגי 

בדונד פרד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פליפה 

כמר משה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגרפיה 

ברוש עמיאל, ד״ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

בריטברג שדה, .^. 8 

תל־אביב. מרצה לאמנות במכון אבני / הערך: פופ, אמנות ה¬ 

כרס צבי, .\) 1 * 

ירושלים / דתות) גצרווו 

ברקאי מיהאל, ד״ר 

ירושלים / הערך: פוא־טו ריקו (בחלקו) 

כרש אלכסנדר, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פנינים 

כרש משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פורטרט 

כדשאי אבינועם, .\!ן. 8 

ירושלים / הערך: פיכו!ן. יעקב 

גאגין אברהם, . 50 .$ 

ירושלים. האוניברסיטה העברית / הערך: עננים 


גבעולי נחמן, . $1.50 

חל־אביב / מתמטיקה 

גולדברג הרווי, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עריות, גלוי 

גולדין יהודה, ד״ר 

פגסילווניה, פרופסור באוניברסיטת פנסילווניה / הערך: סינקלספין, א. ל. 

גולדדייד יאיר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / הערך: פורט אליזבת 

גולדשמידט דניאל, ד״ר (ז״ל) 

הערך: פלקום, גיוס ולריוס 

גורן דינה, ד״ר 

רמת~גן, מרצה בא־ניברסיטה העברית / הערך: עתונות 

גזית שמואל, ד״ר 

ראשון לציון, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פלפל 

גיא עמיקם,.^ 1 * 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: פוגטיקה ופונולמיה 
(טבלה, בחלקה) 
גיטר שמעון, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פיסיולוגיה 

גינדל ישראל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערמון 

גליל יעקב, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פיקוס 

גלנץ יוסף, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פיז׳ה, ז׳ן 

גנחובסקי דב, .^. 8 

ירושלים / כלכלה 

גראבויס אריה, ד״ר 

חיפה, פדוססור־חבר באוניברסיטת חיפה / היסטוריה 

גרבל אירנה, פרוס׳ (ז״ל) 

הערכים: ם׳ האות (בחלקו); פונטיקה ופונולוגיה 

גרוסוביץ נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פסטר, לואי 

גרזון־קיוי אסתר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: ערבית. מוסיקה 

גרינהוט אהרן, 

ירושלים, ביתיהספרים הלאומי האוניברסיטאי / פילוסופיה 

גרינשטיין אדוארד ל., ״ 1.1 * 8 ,.^. 8 

ניו־יורק / הערך: פנסילויניה, יהודים 

גרלינג דן, ד״ר 

רמת השרון, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: עפצים (בחלקו) 

גת דניאל, ד״ר 

חיפה. מרצה בכיר בטכניון / הערך: ערים ועיור, כלכלה 

דון יהודה, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פיסיוקרטים 

דונגי אלכסנדר, ד״ר, אינג׳ 

חולון, פרופסיר־חבד באוניברסיטת ת״א / הערך: עשן וזהום 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דורמן מנחם 

תל־אביב / הערך: פירנצה (בחלקו) 

דרום דוד, ד״ר 

ירושלים, האוניברסיטה העברית / הערך: פיגמנטים 

דרור יחזקאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עתידנות 

דרסנר אננה, .*. 1 ונ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך: פולניה, אמנות 

האלן 6 ברמי, 

ירושלים, עובדת מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: פוטגיטר. א. י. 



7 


רשימת המחברים 


8 


הון שאול,. 0.08 

תל־אביב / הערך: פישר, רוברט ג׳ימז 

הורכיץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

רמת־גז / ספרות רבנית 

הורוביץ מאיר, 

ירושלים / הערך: פולניה, משפט 

הימן ארתור, הרב ד״ר 

ניריורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: פינם שלמה (בחלקו) 

הירשכרג חיים זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערב, יהודים 

הירשכרג יהואש, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

הלר־וילנסקי שרה אורה, ר״ד 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: עראמה, יצחק 

הראל מנשה, ד״ר 

ירושלים / גאוברפיה 

הראל־פיש אהרן,.^. 8 

פתח־תקוה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / ספרות אנגלית 

ואלד יוסןז, ד״ר 

פרים / העיד: פינו־אוגריות, לשונות 

ואן ביק ג. ו., ד״ר 

ושינגטון, אוצר במכון הססיתסוני / הערך: ערב, ארכאולוגיה 

ווייס בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פוטנציאל 

וולססון נח,. 50 

רמודגן, אסיסטנט באוניברסיטת ת״א / הערך: ערפל (בחלקו) 

וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / פולקלור 

וידרא נפתלי, ד״ר 

היפה, מנהל המכון הישראלי לחקר הספנות / הערך: פנמה, תעלת־(בחלקח 

ויזל יואב, ד״ר 

פתח-תקוה, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / בוטניקה 

ויינר בן־ציון, .*.. 4 < 

ירושלים / כיסיה 

ויניק היינריף צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: פסיכוזוח; פסיכיאטריה 

וינצנז דה אנדז׳י, ד״ר 

הידלברג, פרופסור באוניברסיטה / הערך: פולניה, ספרות 

וינריב אלעזר, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ומדמו הנרי, ס/סג 

ירושלים / היסטוריה: תו״י 

ורבלובסקי רפאל ׳•הודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות; דתות 

ורנר אלפרד, .ם.ן 

ניריורק / הערך: פסטדנק, לאוניד אוסיפוביץ׳ 

ורקד אלה, ד״ר 

ירושלים, עובדת מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: עץ (בחלקו) 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

זון הרי, ד״ר 

מסצ׳וססס, פרופסור באוניברסיטת ברנדייס / הערכים: פויכטונגר, ל.; 
פולגר, א. 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים / הערכים: פולניה (בחלקו); פילסודסקי, יוזף 


זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: פבינים, אגדת ה־; 
סוריה, ש. 

זליג הנרי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פלואור 

זקס אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

חודב מיכאל, . 1.50 ו 1 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה 

הודב מרים, . 150 * 

ירושלים / העדך; פורטר, ג׳ורג׳ 

חן קלרה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

הנני אברהם, . 8.50 
ירושלים / מוסיקה; מתמטיקה 

חתי פילים ח׳ורי, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת סרינסטון / הערך: ערבים, ערביאים 
(בחלקו) 

מארבה משה, . 1 /. 8 

לוד, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: פפואה, לשונות 

טישלר קרל, מהנדם יעור 

אילנות, סינהל המחקר החקלאי במרכז וולקני / הערך: עץ (בחלקו) 

טל שלמה, ד״ר 

ירושלים / הערך: סולק יעקב בן יוסף 
טמיר נילי, . 1.50 \ 
ירושלים / הערך: פורל, אוגיסט אגרי 

טמקין ד. ספטון, הרב ד״ר 

ניו־יורק / הערך: פלזנתל, ברנהרד 

ינר משה, 

ירושלים / הערך: פיליפינים (בחלקו) 

יונגריים ארוין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פיגל, פריץ 

ימר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פלנק. מ. ק. א. ל. 

יניב ל!רן, .*. 8 

ירושלים / גאוגרפיה 

יעבץ צבי, ד״ר 

חל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פוליביוס 

יעקבי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

יעדי אהוד, .^/. 8 

תל־אביב / הערך: ערביי ארץ־ישראל (בחלקו) 

ירדני־אגמון גליה, ד״ר (ז״ל) 

הערך: פינם, יחיאל סיכל 

ידון ראובן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פאולוס יוליום 

כהן אדיר, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: פסטלוצי, יוהן העריך 

כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: ערסל (בחלקו); 
פזור (בחלקו) 

כהן בתיה, .^. 4 ? 

ירושלים, מורה מן החוץ באוניברסיטת ת״א / אמנות קלאסית 

כהן דליה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

כהן־רז ראובן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ענש (בחלקו) 

כץ אברהם, ח״ב 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה 



9 


רשימת המחברים 


10 


ברסימה העברית / הערך: פאנו, ג׳וזפה 
אוניברסיטת ת״א / הערך: פיסקטור, ארוין 


ה של ארצות הבלקן! נצרות 


באוניברסיטה העברית / הערכים: פיגמיים; 


כרמל ישראל, .^. 8 | 

ירושלים / היסטוריה 

לביא רם, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר בטכו|יון / הערך: פוספטים (בחלקו) 

לבנון יהודה, .^. 8 

ירושלים / הערך: פילאליה 

לומקיביץ׳ פטפן, 

ירושלים / הערך: פולניה. מוסיקה 

לוי זאב, ד״ר 

קבוץ המעפיל, מרצה נןאוניברסיטת חיפה / הערכים: פופר, סר ק. ר. 
(בחלקו); פוקו, ם. 

לוי עזריאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באונ|ו 

לוי תום, ד״ר 

תל־אביב, מורה בכיר 

לוין רפאל ד., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פזור (בחלקו) 

לויגגר יוסח, יד 5 ^א 

קרית־מוצקין / היסטורי: 

לורן• יעקב, ד״ר 
ירושלים, פרופסור־חבר 
פלאובוטניקה 

לזר משה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באונ|יברסיטת ת״א / ספרויות רומניות; תאטרון 

ליבוביץ יהושע, ד" 

ירושלים, פרופסור־חבר !באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבלין* ישראל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פסיכולוגיה (בחלקו) 

ליבליך עמיה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פסיכולוגיה (בחלקו) 

ליבנה אליעזר (ז״ל) 

הערך: סלכנוב, גאורגי ולנטינוביץ׳ 

ליטב מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערכים: פיטוגאוגדפיה; 
פיט וסוציולוגיה 

ליכטנשטיין אהרן, 4 ״ר 

בלטיםור / הערך: פורקוגל, יהודים (בחלקו) 

לנדאו יהודה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר 

לנדאו יעקב מ., ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערבית, ליגה 

לנדאו מיכאל, 

תל־אביב / הערך: פיס 

לנדאו משה 

תל־אביב / הערך: פולי|סםרםי (בחלקו) 

לנצמן אלי, 

חיפה, מורה מן החוץ באוניברסיטת חיפה / אמנות יפנית 

לפידות רות, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר 
(בחלקו) 


באוניברסיטת ת״א / הערך: פינס שלמה (בחלקו) 


באוניברסיטה העברית / הערך: פנמה, תעלת־ 


ד״ר 

|־סיטת ת״א / הערך: עקביא בן מהללאל 


הערך: פסטרנק, בוריס לאונידוביד 


לרנר מירון ביאליק, 

תל־אביב, מרצה באוניבו 

מאור יצחק, ד״ר 

אשדות*יעקב (איחוד) / 

מאיר אמציה י" ד׳] 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פורן 

מאיר מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פנסוזות, מעגל־ 

מאירי יאיר, 

ירושלים / הערך: פחם 1 (בחלקו) 


מילר ג׳וים, 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: פורד, פורד מדוכס! 
פינטר, הרולד 

מירהופר מנפרד, ד״ר 

וינה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: פלי, לשון וספרות 

מירון יעקב, ד״ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / הערכים: עראק, משפט; 
ערב הסעודית, משפט 

מירסקי נילי, . 4 ״ 8 

תל־אביב / הערך: פושקין, אלכסנדר סרגיויץ׳ 

מלאכי תרזה, 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: פורטדריש, ז׳ורז׳ 

מלכיאל יעקב, ד״ר 

קליפורניה, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערך: פורטוגלית, לשון 

מלכיו יעקב, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / קולנוע 

מנור ישראל 

תל־אביב / הערך: פנטומימה (בחלקו) 

מנור פאול, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פורטוגל, היסטוריה 

מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים / ספרות הונגרית; תו״י בהונגריה 

מרינוב אורי, ד״ד 

ירושלים / הערך: פה והטלפים. מחלת ה־ 

מריעז דוריאן, .. 4 .^ 1 

חיפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: פסקל, בלז 

נאמן יוכל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פיסיקה (בחלקו) 

נבון גיל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פלואורסצנציה 
ופוספורסצנציה 

נדב מרדכי, ד״ר 

ירושלים. מורה מן החוץ באוניברסיטת הנגב / הערך; פינסק, יהודים 

נדבה יוסף, ד״ר 

היפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / מדע המדינה 

נוי פנחס, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר אורח באוניברסיטה העברית / הערכים: פסיכואנליזה: 
פסיכותרפיה 

נוימן יוסן 8 , ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פוטוסינתזה 

ניימן זהר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: פורינים; פירימידינים 

ניר דב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פירנאים 

נמוי ליאון, ד״ד 

פילאדלפיה (אה״ב), אוניברסיטת דרופסי / קראות 

נצר אמנון, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עראק. היסטוריה (בחלקו); 
ספרות פרסית 

סדן יוסח, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: ערבית, ספרות (בחלקו) 

סואן דן, ד״ד 

תל־אביב, מורה מן החוץ באוניברסיטת חיפה / הערך: פורמוזה, כלכלה 

סומברג סמיואל ל., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בסיטי קולג׳ / הערך: פולדה, לודויג 

סומר ששךן ׳ ד״ד 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: ערבית, ספרות (בחלקו) 

סיוון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: עראק, היסטוריה 
(בחלקו); פאטמים 



11 


רשימת המחכרים 


12 


פיראט קולט, ד״ר 

ירושלים, סרוססוריחגר באוניברסיטת הגנב / הערך: פלאוגרפיה 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / תו״י במזרח אירופה 

סליה רוגר, ד״ד 

איובה, פרופסור־עוזר באוניברסיטת נורדרן / גאוגרפיח 

סלע יונה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פה, לשון ובלוטותרק 
(בחלקו) 

פמית ג׳ריט, ד״ר 

הולנד, סרופסוד־עוזר באוניברסיטת וזרונינגן / הערך: פדנג 

סרמונימה יוסף כדוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פטרום דמיני 

עודד כוסתנאי, ד״ד 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערכים: עמרי! פקח 

עורכי מרים, . 1.50 * 

ירושלים / כימיה 

עזריה ויקטור, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פולבה 

עמיצור שמשון אכרהס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מתמטיקה 

עמיר יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: פילון האלכסנדרוני 

עמישי־מייזלש זיוה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פיקסו, סבלו רואים אי 

עמית משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

ענכר ראוכן 

קרית מוצקין / הערך: ססיוניים 

עשהאל מרסל, ד״ר 

רחובות, בי״ח קפלן / הערכים: פסיכוסומטיקה 1 פסיכופרמקולוגיה< 
פסיכופתיה 

פגיס דן, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פוגל דוד 

סוליאצ׳ק יעקב, 

ירושלים, מודה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פלג, אדמון 

פופטל כרנרד 

ניו־יורק / הערך: פלורידה, יהודים 

פורת יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: ערביי ארץ־ישראל 
(בחלקו) 

פורת צפירה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטת ת״א / הערך: פוקנר, דלים 

פזי מרגריטה, ד״ד 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת ת׳יא / הערך: פאוסט 

פיגרס סבלו, . 00 . . 11001 ־ 1 

ירושלים / הערך: פטריארך, פטריארכט (בחלקו) 

פינפטרבוש אלכסנדר, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עצם (בחלקו) 

פיק פנהס, דס״ן (מיל.), ד״ר 

ירושלים / צבא: היסטוריה צבאית וכלכלית 

פישמן יהושע א., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: פיג׳ין 

פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 

פלאוט ירדנה, .\״ 8 

ירושלים / חערכים: ערב (בחלקו): פמיר 

פלדמן דיאנה, .ס.£. 1 \ 

מסצ׳וסמס / הערך: פואבלה 


פלדמן סטיוץ, 

מסצ׳וסטס, סרצה־אורח באוניברסיטת קלרק / גאוגרסיה 

פלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקם יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פליניוס הזקן 

סראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; פאודליזם (בחלקו) 

פרוינד רפאל, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

פרטינ-גרינכרג אירנה, ד״ד 

ירושלים, עובדת־מחקר באוניברסטה העברית / הערך: פולניה, צמחיה 
וצומח 

פרידברג ליליאן א., .^. 1 \ 

פנסילויניה / הערך: פיססברג, יהודים 

פרידמן מנחם, ד״ר 

רמת־גן, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פועלי אגדת ישראל 

פרימר תקוה ס., 

דטרויט, פרופסור־עוזר באוניברסיטה / הערך: עשתרת 

פדנצוז הנייק, .. 14 ל 

ירושלים, בנק ישראל / הערך: פולניה, כלכלה 

פרשל טוביה, הרב 

ניו־יודק. פרופסור בסמינר התאולוגי / הערך: רב עמרם גאון 

צוכל משה נחום, ד״ר (ז״ל) 

הערך: פלקירה, שם סוב 

ציגלמן ארתוד, ד״ר 

ירושלים, מורה מן החוץ באוניברסיטת הנגב / הערכים: סוטוצקי, ו. פיוטר׳ 
קוב (בחלקו) 

צמח יעקב ש., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פסק־דין וגזר־דין 

צ׳צ׳יק אלכסנדר, ד״ר 

חיפה, פדופסור־חבר בטכניון / הערך: פוטומטריה 

קאופמן אשר זליג, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פלסמה 

קאלגרן ג׳ויס ק., ד״ר 

קליפורניה, פרופסור באוניברסיטה ברקלי / הערך: פורמוזה, היסטוריה 

קדמון נפתלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: פויטינגר, סכלת־ 

קוטשר יחזקאל, פרוס׳ (ז״ל) 

הערך: פולוצקי, חיים יעקב 

קולינדר כירן, ד״ר 

וינה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: פינלנד, לשון 

קולת ישראל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פועלי־ציון 

קורן כרטרם וולס, הרב 0.9.0 

פנסילויניה / הערך: פילדלפיה, יהודים 

קורקוס דוד 

ירושלים / הערך: פאם (בחלקו) 

קימור כרוף, ד״ד 

חיפה, פרוססור־חכר בטכניון / הערך: פלנקטון 

קיפניס ברוד, . 1 . 80 \ 

חיפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: פוארסו ריקו (בחלקו) 

קלוגאי יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה 

קלויזנר ישראל, ד״ר 

ירושלים / הערך: פינסקר, יהודה ליב 

קליין שמעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פלסטידות 



1 


13 


רשימה המחברים 


14 


קלינמן לודמילה, ד ׳ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / ספרות רוסית 

קמפינסקי אהרן, דדר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / הערך: ערים ועיור (בחלקו) 

קפלן צבי | 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 


קצנשטיין יעקב ה, 


ד״ר 


ירושלים, מכון שוקן לקחקר היהדות / הערך: פניקיה, פניקים 

קראום ברוך 

ירושלים / גאוגרפיה 

קרמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

קרמל בצל 

חולון / תולדות היישוו! 

רבינוביץ חיים ראובן, הרב 

ירושלים / הערך: סיגי, עזריה 

רכינוכיץ מנחם, .: 5 . 1 * 

ירושלים / ביוכימיה! רפואה 

רכלו אלפרדו מרדני, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוני:רסיטה העברית / הערך: פדובה, יהודים 

רובין יעקב, עו״ד 

ירושלים, מדריד באוניברסיטת ת״א / הערך: עשק 

רוכינזון זאב, . 11.4 

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: פלוטרכום 

רוויץ' מלך 

מונטריאול (קנדה) / וןערך: פסי, יצחק 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור בא 11 ניברסיםה העברית / בלשנות 

רוזנמן אליעזר, ד" 

ירושלים, פרופסור־חבח 


תממן שאול, . 50 .*ן 

ירושלים, ,־,אוניברסיטת 


באוניברסיטה העברית / הערכים ו פוליסוס! פצע 
העברית / הערך: פלאונטולוגיה 


רונן אברהם, ר״ד 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / אמנות 

רהום אילן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוני!:רסיטה העברית / הערך: סן־אמריקה 

רהמימזב רמי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבו באוניברסיטה העברית / הערך: עצבים, מערכת וד 
(בחלקו) 

ריבלוב הרולד א., . 8.5 

ניו־יורק / הערך: פסי פ האוארד מלוין 

ריינד אלחנן 

ירושלים / הערכים: עציון גבר! פינקל, שמעון 

רם אריה, ד״ר ! 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערכים: פולימר! פלסטיים, המרים 

רסקין הלל, ד״ר 

ירושלים, מורה בכיר לאוניברסיטה העברית / הערך: סנאי 

רקוכר סאס שמואל, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברג 

שאקו יהושע, ד״ר 
ירושלים, מרצה בכיר 
רפוי 


יטת חיפה / הערכים: ענש (בחלקי)! פחד 
באוניברסיטה העברית / הערכים: עסוי! פיסיקלי 


שביב גיורא, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: ערפלית (בחלקו) 

שביב שמואל, . 1.4 * 

ירושלים / קלאסיקה 

שכיד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, פרופסוו״חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: עקרי אמונה 
(בחלקו)! פילוסופיה יהודית 

שדה דרור, ד״ר 

רמת השרון, סרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פולסר (בחלקו) 

שורץ מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערכים: ערבית, פילוסופיה! 
פאראבי, אבו נצר מחמד אל־ 

שחם יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטההעברית/הערך: פינמן, ריצ׳רד פיליפס 

שחר אריה, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ערים ועיור (בחלקו) 

שמיינכרג מנחם, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / הערכים: עפרות נדירות 
(בחלקו)! פחמן (בחלקו) 

שטיינכרגר חוה, ד״ר 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / הערך: פעפוע 

שטיינכרגר יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: עקיפה! 
סוטואלקטריות 

שטינברג יעקב, ר״ד 

חיפה. פרופסור־חבר בטכניון / הערך: פונקציות (בחלקו) 

שטרן שמעון, . 1.4 * 

חיפה. מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: פלמה דה סיורקה 

שטרנליבט משה, ד״ר 

תל־אביב, מכון וולקני לחקר החקלאות / הערך: עשים 

שילד גבריאל, מהנדם יעוד 

אילנות, המחלקה לחקר היער, מרכז וילקני / הערך: עץ (בחלקו) 

שמעוגי יאיר, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! מכניקה 

שכיגל גתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

שכיצד יהודית 

ירושלים / אמנות 

שפר אליעזר, ד״ר 

ירושלים, בנק ישראל / הערך: עראק, כלכלה 

שצ׳ופק נילי, . 1.4 * 

חיפה, עוזרת הוראה באוניברסיטת חיפה / מצרים הקדומה 

שקולניקוב שמואל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

שרון מידה 

תל־אביב / הערך: סולובה, אנה פולובנה 

תא־שמע ישראל, . 1.4 * 

ירושלים / ספרות רבנית! חכמת ישראל 

תמרי איילה, . 1 . 50 * 

הוד השרון / הערך: ערבה (בחלקו) 

תמרי שמואל, ד״ר 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: ערבסקה 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


אהרן אנקר 

= 

א. אנ. 

אליהו אשתור 

= 

א. אש. 

איתן בורשטיין 

= 

א. בו. 

אברהם בן־יעקב 

— 

א. ב. י. 

אברהם גאגין 

= 

א. גא. 

אירנה גרבל 

= 

א. גדל. 

אסתר נרזון־קיוי 

= 

א. ג.־ק. 

אהרן גרינהוט 

- 

א. גר. 

אנדרה דה וינצנז 

= 

א. ד. ו. 

אלכסנדר דונגי 

= 

א, דוג. 

אננה דרסנר 

־ 

א. דר. 

ארתור הימן 

= 

א. הי. 

אהרן הראל־פיש 

= 

א. ה.־םי. 

אלה ורקד 

= 

א. ור. 

אדמונד זילברנר 

— 

א. ז. 

אשר זליג קאופמן 


א. ז. ק. 

אברהם חנני 

= 

א. חג. 

אמציה י. מאיר 

= 

א. י. מ. 

אהוד יערי 

= 

א. יע. 

אדיר כהן 

- 

א. כה. 

אדוארד ל. גרינשטיין 

= 

א. ל. גר. 

אליעזר ליבנה 

= 

א. לי. 

אלי לנצמן 

= 

א. לג. 

אלפרדו מרדכי רבלו 


א. מ. רב. 

אלכסנדר צ׳צ׳יק 

= 

א. צ׳צ׳. 

אהרן קמפינסקי 

= 

א. קמ. 

אברהם רונן 

= 

א. רו. 

אילו רחום 

- 

א. רח. 

אריה רם 

— 

א. רם 

אליעזר שביד 

= 

א. שב. 

איילה תמרי 


א. תמ. 

אבינעם ברשאי 


אב. ב. 

אברהם כץ 

= 

אב. כ. 

אהרן אריאל 

= 

אה. א. 

אהרון ליכטנשטיין 

= 

אח. לי. 

אורי אייזנר 

= 

או, אי. 

אורי מרינוב 

= 

או. מ. 

אירנה פרטיג 

— 

אי. פ. 

אלכסנדר ברש 

= 

אל. ב. 

אלעזר וינריב 


אל. וי. 

אלכם פינסטרבוש 

= 

אל. פי. 

אליעזר רוזנמן 

— 

אל, ר. 

אליעזר שפר 

= 

אל. שם. 

אמיליה אייזנר 

= 

אמ. אי. 

אמנון נצר 

= 

אס. נ. 

אדיה אבולעפיה 

= 

אר. אב. 

אריה גראבויס 

= 

אר. גר. 

אריה זקס 

= 

אר. ז. 

אריאל כהן 

= 

אר. כה. 

ארתור ציגלמן 

= 

אר. צי. 

אריה שחר 

= 

אר. ש. 

בנימין אקצין 

- 

ב. א. 

ברטרם וולם קורן 

= 

ב. ו. ק. 

בתיה כהן 

= 

ב. כ. 

בוסתנאי עודד 

- 

ב. ע. 

בן־ציון ויינר 

= 

ב.־צ. ו. 

בירן קולינדר 

= 

ב. קו. 

ברוך קראום 

= 

ב. קר. 

בנימין ווייס 

= 

בג. וו. 

ברנרד פוסטל 

=־ 

בר. פ. 

ברוך קיפנים 

= 

בר. ק. 

ברוך קימור 

= 

בר. קי. 

ג. ו. ואן ביק 

= 

ג. ו. ו. ב. 


ג. י. א. = גליה ירדני־אגמון 

גי. אג. = גיורא אגם 

גל. א. = גלילה אגם 

ג. נב. = גיל נבון 

ג. ק. = גצל קרסל 

ג/ ק. ק. = ג׳ויס ק. קאלגרן 

ג. שב. = גיורא שביב 

ג. שי. = גבריאל שילד 

ד. אה. = דב אהרוגוב 

ד. אל. = דן אלמגור 

ד. אש. = דוד אשרי 

ד. גו. = דינה גורן 

ד. גנ. = דב גנחובסקי 

ד. גר. = דן גרלינג 

ד. גת = דניאל גת 

ד. דר. = דוד דרום 

ד. כ. = דליה כהן 

ד. מר. = דוריאן מריעז 

ד. ני. = דב ניר 

ד. פ. = דוד פלוסר 

ד. קו. ־־ דוד ?ורקום 

ד. שד. = דרור שדה 

דב א. = דב אבדון 

דו. ב. = דוד בירנבאום 

דן אל. = דן אלטבאואר 

דן ם. = דן סואן 

דן ם. = דן פגים 

ה. גו. = הרוי גולדברג 

ה. וס. = הנרי וסרמן 

ה. ז. = הנרי זליג 

ה. זו. = הרי זון 

ה. צ. ו. = היינריך צבי ויניק 

ה. רס, = הלל רסקין 

הנ. ס. = הנריק פרנצוז 

ו. בר = ורדה בר 

ו. ש. = ויקטור עזריה 

ז. בב. = זאב בכלר 

ז. נ. = זהר ניימן 

ז. ע. מ. = זיוה עמישי מיזלש 

ו. רו. = זאב רוביגזון 

זא, ל. = זאב לוי 

ח, א, = חיים אורמיאן 

ח. אה. = חיים אהרוני 

ח. ב. = חיים ביינרט 

ה. בט. = חיים בטשה 

ח. ב. י. = הדוה בן־ישראל 
ח. ה. ב.־ש,= חיים הלל בן־ששון 
ח. ז. ה. = חיים זאב הירשברג 
חג. א. = חנן אבריאל 

ח. שט. = חוה שטיינברגר 

ט. פר. = טוביה פרש ל 

י. אש. = יעקב אשל 

י. ב. = יעקב בן־תור 

י. ברא. = יהושע בן־אריה 

י. ב. ה, = יהושע בר־הלל 

י. בוק. = יורם בוקר 

י. בל. = יהושע בלאו 

י. ב. ס. = יוסף ברוך סרמוניטה 
י. ברע. = יששכר בן־עמי 

י. גל. = יעקב גליל 

י. דו. = יהודה דון 

י. דר. = יחזקאל דרור 

י. הו. = יהושע הורוביץ 


= יהואש הירשברג 

י. היר. 

= יוסף ואלד 

י. וא. 

= יואב ויזל 

י. וי. 

= ישראל כרמל 

י. כר. 

=־ יהודה לבנון 

י. לב. 

= יוסף לוינגר 

י. לו. 

= יהודה לנדאו 

י. לג. 

= יעקב מירון 

י. מ. 

= יאיר מאירי 

י. מא. 

= יעקב מ. לנדאו 

י. מ. ל. 

=־ ישראל מנור 

י. מג. 

=־ יוסף נדבה 

י. נד. 

= יוסף נוימן 

י. נוי. 

=־ יהודה סלוצקי 

י. ם. 

=־ יוסף סדן 

י. סד. 

= יונה סלע 

י. סל. 

= יהושע עמיר 

י. ע. 

= יהודה פליק ס 

י. פל. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= יצחק קלוגאי 

י. קל. 

= יהודה קרמון 

י. קר. 

= יהושע שאקו 

י. שא. 

־־־ יעקב שחם 

י. שח. 

= יעקב ש. צמח 

י. ש. צ. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= יאיר שמעוני 

יא. ש. 

= יגאל אלון 

יג. א. 

=־ יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יהודה סרטון 

יה. מ. 

־= יהושע פראוור 

יה. ם. 

= יהושע פורח 

יה. פו. 

=־ יוחנן אהרוני 

יו. אה. 

= יוחנן אלון 

יו. אל. 

= יובל ארנון (אוחנה; 

יו. אר. 

= יוסף גלנץ 

יו. גל. 

= יובל נאמן 

יו. נא. 

־= יוגה פישר 

יו. פי. 

= יחזקאל קוטשר 

יח. ק. 

= יעקב אורבך 

יע. או. 

יעקב ה. קצנשטיין 

יע. ה. ק. 

= יעקב לורך 

יע. לו. 

= יעקב מלכיאל 

יע. מ. 

= יעקב מלבין 

יע. מל. 

= יעקב פוליאצ׳ק 

יע. סו. 

= יעקב רובין 

יע. רו. 

־= יעקב שטיינברג 

יע. ש. 

= יצחק מאור 

יצ. מא. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ. ש. 

= ירדנה פלאוט 

יר. פ. 

= ישראל גינדל 

יש. ג. 

= ישראל ליבליך 

יש. לי, 

־ ישראל קלויזנר 

יש. ק. 

= ישראל קולת 

יש. קו. 

= ליליאן א. פרידברג 

ל. א. פ. 

־־ לינה בן־דור 

ל. בדד. 

=־ לאון נמוי 

ל. נ. 

= מערכת 

מ. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= מרסל א. עש האל 

ס. א. עש. 

= מירון ביאליק לרנר 

מ. ב. ל. 

= מרים בן־פורת 

מ. ב. פ. 

־־ משה ברור 

מ. בר. 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


צ. ק• 

= נחמן גבעולי 

נ. גב. 

נ דור 

= מנח 

מ. דו. 

ק. ח. 

= נתן גרוסוביץ 

ג. גר. 

■<:י וורמברנד 

= מרד 

מ. ו. 

ק. 0 . 

- נפתלי וידרא 

נ. ו. 

אל זהרי 

= מיב; 

מ. ז. 

ק. סי. 

= נח וולפסון 

נ. וו. 

אל זיו 

= מיב: 

מ. זי. 

ר. בב. 

= נילי מירסקי 

נ. מ. 

אל חורב 

= סיב 

ם. חו. 

ר. ד. ל. 

= נפתלי קדמון 

נ. קד. 

, ימר 

= משו 

מ. י. 

ר. כדר. 

= נתן שפיגל 

נ. ש. 

] יגר 

= משו 

מ. יג. 

ר. לס. 

= נילי שצ׳ופק 

נ. שצ'. 

1 לזר 

= משו 

מ. ל. 

ר. סל. 

= סירל בלונדהיים 

ס. בל. 

= מרדכי נדב 

מ. נד. 

ר. ע. 

= סספן לוטקיביץ׳ 

ס. לו. 

ן נחום צובל 

- משו 

מ. נ. צ. 

ר. פר. 

= סטיוון פלדמן 

ם. פל. 

ז עמית 

= משו 

מ. ע. 

ר. רח. 

= עזריאל אביתר 

ע. אג 

1 עורבי 

= מרי 

מ. עו. 

רם ל. 

= עוזי אורנן 

ע. או. 

■יטה פזי 

= מרג 

מ. פז. 

ש. א. ע. 

= עמיקם גיא 

ע. גי. 

ם פרידמן 

־= מנר 

ם. פר. 

ש. א. הדו. 

= עמיה ליבליך 

ע. ל. 

■ה רי אמירן 

= מינז 

ם. ר. א. 

ש. בו. 

= עזריאל לוי 

ע. לו. 

אל שורץ 

= מיכן 

ם. שו. 

ש. גז. 

= עמנואל סיות 

ע. ם. 

= משה שטרנליכט 

מ. שטר. 

ש. גי. 

= עודד אברמסקי 

עו. א. 

= מאיור הורוביץ 

מא. ה. 

ש. ה. 

= עמיאל ברוש 

עט. ב. 

= מיקאל אוסולנגי 

מי. או. 

ש. ה. בג 

= פנחס אמתי 

פ. אמ. 

= מיכאל ברקאי 

מי. בר. 

ש. ט. 

= פאני אפשטיין 

פ. אס. 

אל ליסב 

= מיב 

טי. ל. 

ש. נ. א, 

= פאולו בטה 

ם. בס. 

אל לנדאו 

= טיפ 

מי. לג. 

ש. סו. 

= פרנצ׳ישק בילצקי 

פ. בי. 

אל מאיר 

= מץ 

מי. מ. 

ש. ס. ר. 

= פרד ברונר 

פ. בר. 

ום דורסן 

= מנר 

מג. ד. 

ש. קל. 

= פילים ח׳ורי חתי 

פ. וד. ח. 

1 ה הראל 

= מנע 

מג. הר. 

ש. שק. 

= פאול מנור 

פ. מג. 

= מנפרד מירד,ופר 

מג. מי. 

ש. ת. 

= פנחס נוי 

פ. נו. 

ום רבינוביץ 

= מנר 

מג. ר. 

שא. ר. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

;ם שטיינברג 

= מבך 

מג. שט. 

שמ. א. 

= צבי ברס 

צ. בר. 

ו אולמנסקי 

= מהי 

מר. או. 

שם. ש. 

= צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

ד, ברש 

= משו 

מש. ב. 

שר. ב. 

= צבי יעבץ 

צ. י. 

1 ? לנדאו 

= משו 

מש. לג. 

ת. ם. פ. 

= צפירה פורת 

צ. פ. 

ש בן־חור 

= ג^וו 

נ. בדח. 


= צבי קפלן 
= קלרה חן 
= קרל טישלר 
= קולס סיראס 
= רות בבדל 
= רפאל ד. לוין 
= ראובן כהדרז 
= רות לסירות 
= רוגר סליה 
= ראובן ענבר 
= רפי פרוינד 
= רמי רחמימוב 
־־ רם לביא 

= שמשון אברהם עמיצור 
= שרה אורד, הלר־וילנסקי 
= שירד, בורוס 
= שמואל גזית 
= שמעון גיסר 
= שמואל הורביץ 
=־ שמואל הוגו ברגמן 
= שלמה טל 
= שמואל בה אייזנשטדט 
= ששון סומך 
= שמואל סאם רקובר 
= שמעת קליין 
= שמואל שקולניקוב 
=־ שמואל תמרי 
= שאול רוטמן 
= שמואל אברמסקי 
= שמואל שביב 
= שרה בריטברג 
= תקוה ם. סדימר 



19 


20 


ראשי־תיבות וקיצורים 


מורנו הרב רבי יעקב 


מהד״י 

= הוציא לאור, הוצא לאור 

הו״ל 

א״א = אי־אפשר 

מורנו הרב רבי ליוא(מפרג) 

= 

מהדיל 

= הוצאה, הוצאת 

חוצ׳ 

אא״כ = אלא־אם־כן 

מורנו הרב רבי מאיר 

= 

מהר• ם 

= הוריות 

הור׳ 

א״ב = אלף בית; אלפאבית 

מוציא לאור 

= 

מו״ל 

= הלכה, הלכות 

הל׳ 

אב״ד = אב־בית־דין 

משא־ומתן 

= 

מוימ 

= הקדוש־ברוך־הוא 

הקב״ה 

אדמויר = אדוננו מורנו ורבנו 

מורה נבוכים 

= 

סו״נ 

= השווה 

השו׳ 

אדר״נ = אבות דרבי נתן 

מועד קטן 

= 

מו״ק 

= השומר הצעיר 

השוה״צ 

אה״ב = ארצות הברית 

מזרח התיכון 

= 

מזה״ת 

= ויקרא 

ויק׳ 

אויח = אורח־חיים 

סטה כללי 

= 

מטכ״ל 

= ויקרא רבה 

ויקיר 

אוים = אומות מאוחדות 

מיליון, מיליונים; מילואים 


מיל׳ 

־־ וכדומה 

וכד׳ 

אוב׳ = אוניברסיטה 

מכילתא 

= 

מס 

= וכוליה 

וכו׳ 

אחד,״ע = אחדות העבודה 

מגלה כיוודמרחק 

= 

מכים 

= וכיוצא בזה, וכיוצא באלה 

וכיו״ב 

אח״כ = אחר־כד 

מיליליטר(ים) 

= 

מיל 

= ועד־הפועל 

ועה״ם 

איי ־= אדץ־ישראל 

מלכים א' 

= 

מל״א 

= זאתיאוסרת 

זיא 

איט׳ = איטלקית 

מלכים ב , 

= 

מל״ב 

= זבהים 

זב׳ 

א*כ = אם־כן 

מלחמות היהודים 

= 

מלה״י 

= זכריה 

זב׳ 

אלים = אלוף־משנה 

מלחמ(ו)ת העולם 

= 

סלה״ע 

= זכרונו לברכה; זכור לטוב 

זיל 

אנג׳ = אנגלית 

מילימטר(ים>; מכל־מקום! 

= 

מ״מ 

= חלק א' 

ח״א 

אס = אסתר 

ממלא מקום 



= חלק ב־ 

ח״ב 

אע״פ = אף־על־פי 

מילימטר מעוקב 

= 

ממ״ק 

= חבר הלאומים 

חבה״ל 

אעפ״כ = אף־על־פי־כן 

מנהות 


מג׳ 

= חלק ג׳ 

ח״ג 

ביב = בבא בתרא 

מספר 

=נ 

מס׳ 

= חגיגה 

חג׳ 

בד״כ = בדרד־כלל 

מ 0 יל(ו)ת־(ה)ברזל 

= 

מס(ד.)״ב 

= חולין 

חר 

ביבל׳ = ביבליוגרפיה 

מעל־פני־הים 

= 

מעפה״י 

= חוברת 

חוב׳ 

בי(ה)״ד = בית־(ה)דין 

מעל־פני 

= 

מעפינ 

= חול־המועד 

חוה״מ 

ביהמ״ק = בית־המקדש 

מטר מעוקב 

=כ 

מיק 

= חוז־לארץ 

הו״ל 

ביה״נ = בית־הנבחרים 

מטר מרובע 


מ״ר 

= חכמינו זכרונם לברכה 

חז״ל 

בי(ד,)״ח = בית־(ה)חולים 

משנה, משניות 

- 

מש/ משנ , 

= חיל רגלים 

חייר 

בי(ה)ח״ר = בית־(ד.)חרושת 

נגעים 

_ 

נג׳ 

= טמפרטורה 

טמס 

בי(ה)כ״נ = בית־(די)כנםת 

נושא גייסות משוריין 

= 

נגמ״ש 

־= יבמות 

יבמ , 

בייל = בידלאומי, בידלאומיים 

נולד(ה) 

— 

נר 

= יהושע 

יהר 

בי(ה)מ׳׳ד = בית־(ד,)מדרש 

נוםד(ה) 

= 

נום׳ 

= ימי־הביניים 

יזד׳ב 

בי(ה)מ״ש = בית־(ה)משםט 

נוער חלוצי לוחם 

= 

נח״ל 

= יומא 

יו׳ 

בי(ה)״ס = בית־(ה)ספר 

נגד טנקים 

= 

ניט 

= יורה דעה 

יו״ד 

בכר = בכורות 

נצח ישראל לא ישקר 

= 

ניל״י 

= יוונית 

יוו׳ 

בכ״ז = בכל־זאת 

נזכר לעיל 

= 

נ״ל 

= יום־טוב 

יו״ם 

ב״מ = בבא סציעא 

נגד־מטוטים 

= 

נ״מ 

= יום־כיסוד 

יו״ב 

במד׳ = במדבר 

נפטר 

— 

נם׳ 

= יושב־ראש 

יו״ר 

בע״ח = בעל־חיים, בעלי־חיים 

ספר, ספרים 


ם' 

= יחזקאל 

יחד 

בעים = בעל־פה 

סד־הכל 

= 

סה״כ 

= יצא לאור, יצאו לאור 

ייל 

ביק = בבא קמא 

סירת טילים 

— 

סטייל 

= ים־התיכון 

ימה״ת 

ביר = בראשי ת רבה: בר רבי; בן רב 

סירת טורפדו 

= 

סטיר 

= ירושלמי 

ירו׳ 

ברא' = בראשית 

סימן 

- 

סי׳ 

= ירמיהו 

ירמ ׳ 

ברב׳ = ברכות 

ץ] 13 > 1 ז ח 1.1 י*\י. £351 11 ז 5011 

=: 

סיאס״ו 

= ישעיהו 

ישע , 

בריה״מ = ברית המועצות 

ח.) 1 ::./! 1:1 .: 1 ' 1 ) 

(5^X0) 

= כל־אחד 

כ״א 

בת(ה)״ד = בתי־(ד,)דין 

סנטימטר מעוקב 

= 

סמ״ק 

= כהן גדול, הכהן הגדול 

כ״ג, הכה״ג 

בת(ה)״ח = בתי־(ה)חולים 

סנטימטר מרובע 

= 

סס״ר 

= כדור הארץ 

כדהיא 

בת(ה)ח״ר = בתי־(ה)חרושת 

סנהדרין 

= 

סנ׳ 

= כתב־(ה)יד, כתבי־(ה)יד 

כ״י,כת(ה)״י 

בת(ה)כ״נ = בתי־(ה)כנםת 

ספרדית 

= 

ספר׳ 

= כל ישראל חברים 

כי״ח 

בת(ה)מ״ד = בתי(ה)מדרש 

0 פר(י) תורה 

= 

ס״ת 

= כמו־כן 

כ״כ 

בת(ה)מ״ש = בתי־(ה)משםט 

עיין; ערך 

= 

ע׳ 

= כלומר 

כלו׳ 

בת(ה)״ם = בתי*(ה)םפר 

עמוד א׳ 

= 

ע״א 

= כתב(י)־(ה)עת 

כ(ה)״ע 

גיט׳ = גיטין 

עמוד ב׳ 

= 

ע״ב 

= כרך, כרכים 

כד׳ 

נ״כ = גם־כן 

עבר־הירדן 

= 

עבה״י 

= כחובות 

כתו׳ 

נר׳ = גרם 

עברית 

= 

עבר׳ 

= לאטינית 

לאט׳ 

גרמ׳ = גרמנית 

עליגבי 

= 

ע״ג 

= לירה ישראלית, לירות ישראליות 

ליי 

דב׳ = דברים 

עדויות 

= 

עד׳ 

= לספירת הנוצרים 

לםה״נ 

ד״ה = דברי הימים: דיבור המתחיל 

עורך־(ה)דין 

=־ 

עו(ה)״ד 

= לפני ספירת הנוצרים 

לפסה״נ 

דה״א = דברי הימים א׳ 

עולם הבא 

= 

עוה״ב 

= מסר, מטרים 

מ' 

דהיב = דברי הימים ס 

עבודה זרה 

= 

ע״ז 

= מיליגרם 

מ״ג 

דויח * = דין וחשבון 

על־יד; על־ידי 

= 

עיי 

= מגילה 

מג׳ 

ד״ר = דוקטור 

על־ידי־זה 

= 

עי״ז 

= מגן אברהם 

מנ״א 

האר״י = אדוננו רבי יצחק(לוריא) 




= מהדורה, מהדורת 

מהד , 

הגד״א = הגאון רבי אליהו 



ראשי-תיבות וקיצורים 



21 

= קילומטר מרובע 

קמ״ר 


= על־ידי־כך 

עי״ב 

= קילומטר־שעה 

קמ״ש 


= עירובין 

עיר׳ 

= קרית־ספר 

ק״ס 


= על־כן 

ע״כ 

= קהליה ערבית מאוחדת 

קע״ם 

■כבים ומזלות 

= עובד(י) כו 

עכו״ם 

= קרן קימת לישראל( 

קק״ל 

ד 

= על־כל־פבי 

עכ״ם 

קילו־קלוריות 


עמוס 

= עמוד(ים)< 

עס׳ 

= ראה ! רבי, רבנו : רבים 

ר׳ 


= על־מנת 

ע״מ 

= רבי אברהם בך עזרא 

ראב״ע 


= על־נהר 

ע״ג 

= ראש השנה 

ר״ה 


= על־סמך 

עיט 

= רשות הרבים 

רה״ר 


= עיין ערד 

עיע 

= מסיח 

רום׳ 


= על־פי 

ע״ם 

= רבי ירודה הלוי 

ריה-ל 


־ על־סבי 

עם״נ 

= רבי יצחק (אל)םאםי 

רי״ף 


= על־פי־רוב 

עפ״ר 

= רצה לומר, רוצה לומר 

ר״ל 


= ערבית 

ערב׳ 

= רבי לוי בן גרשון 

רלב״ג 


= ערכין 

ערב׳ 

= רבי מאיר: ראש(ד,)ממשלה 

ר״מ, רדי״מ 

נל־שום 

= על־שם 1 ( 

ע״ש 

= רבי משה בן מימון 

רמב׳־ם 

נז 

= פלוגות סז 

פלמ-ח 

= ראש מטה כללי 

רמטכ״ל 


= פסחים 

פס׳ 

= רבי סעדיה גאון 

רס״ג 

רב כהנא 

= פסיקתא ד 

פסדריכ 

= רבי עקיבא 

ר״ע 

לישראל 

= צבא הגנה 

צה״ל 

= רשימת סועלי ישראל 

רפ״י 

ת 

= צריד להיו 

ציל 

= רבי שלמה בן גבירול: 

רשב״ג 


= צפניה 

צם׳ 

רבי שמעון בן גמליאל 



= צרפתית 

צרם׳ 

= רבי שמעון בן יוחאי 

רשב״י 


= קילוגרם 

ק״ג 

= רבי שלמה יצהקי 

רש״י 

היהודים 

= קדמוניות 

קדה״י 

= ראשי תיבות 1 רבנו תם 

ר״ת 


= קילוואט 

ק״י 

־־ שבועות 

שבר 

1 עה 

= קילוואט־? 

קו״ש 

= שביעית 

שבי׳ 


= קידושין 

קיד׳ 

= שיר־השירים 

שה״ש 


= קילומטר 

ק״מ 


22 


שולחן ערוך 

= 

שו״ע 

שופטים 

— 

שום׳ 

שאלות ותשובות 

= 

שו-ת 

שר (ה)חוץ 

= 

ש(ה)״ה 

שמות 

= 

שם׳ 

שמואל א' 

= 

שמ״א 

שמואל ב׳ 

= 

שמ״ב 

שמות רבה 

= 

שמ״ר 

ששד, סדרים , 

= 

ש״ס 

שאול פבחס רבינוביץ־ 

= 

שפ״ר 

תל־אביב 

= 

ת״א 

תת־אלוף 

= 

תא״ל 

תהלים 

= 

תה׳ 

תולדות ישראל 

= 

תו״י 

תוספות 

= 

תום׳ 

תוספתא 

= 

תוסם׳ 

תושבים 

= 

תוש׳ 

תודה שבכתב 

= 

תושב״כ 

תורה שבעל־פה 

= 

תושבע״ם 

תלמיד חכם, תלמידי חכסים 

= 

ת״ח 

תוצר לאומי גולמי 

= 

תל״ג 

תמונה, תמונות 

= 

תמ' 

תנחומא 

= 

תנה׳ 

תורה, נביאים, כתובים 

= 

תנ״ך 

תענית 


תע׳ 

תסורי־אדמה 

= 

תפ״א 

תרגום, תרגם 

= 

תרג׳ 

תלמומי)־(ה)תורה 

= 

ת(ה)״ת 


-ז־ 31 ק 6 ( 1 86 ) }ס ץ 601 ) 0 * 011 — ? 31X4 > 

ס: 5011165 ) 1 ) 0 \צ 0£ זג 6 ת 1 

16 ש 0 !ג? 

65 ע 1 ט| 165 ) 0 )£ 165 > 6 ט £64 — 1 ־ £11 

0111105 ? 0 £ *\ 16 ן \ £6 — . 01 ? .׳\ £6 

. 6111103 1503 3 ) 5 |ז \ £1 — 111 

01 ט) 60 מ 31 ) 765 05 ) 6 ^ - ^ 

10015011011 ) 165 ) 01£1 ו $01 )| 26 ז^?ס 2 

60610$ ^- 103 ) 31315 ? 


^ 5001010 0£ 031 ־ 0111 [ 1511 ^ 65 [ - 118 

׳* 16 ע 6 ? ץ 1 ז 6 ) 30 ט 0 1$8 ״ג 6 [ — 1011 

1165 ) 510 500131 1511 ^\ 0 ן- 505 [ 

1165 ) 11 ) 8 56011110 0£ 031 ־ 001 [ - 85 [ 

ץ 0 ס) ££15 1 ) 001 ^ 0£ 031 ־ 1001 — £1 ^\[ 

- 0650111011 £110 1£1 זב $501 ) 3 תס 14 — [^ 10 יא 

-ט[ 165 ) ז 556050113£ נ¥\ .ט 16 
0015 ) 160 > 

1 ) 110 ? 100 } 1003 ק ?31651106 £x 0 ?£? 

ץ 601 )ז 3 ט 0 

-ץ 0 ס 6316 ) 5 , 3 ׳)\ 1$$0 ^\'-ץ 1 ט 3 ? — ;^י\-? 

013551501160 160 ) 116 ) 3 ק 010 ££ 

1556050113£1 * 010151 ־ 1161 ^ 


00131 ) ££15 1511 ^ 6 [ 01601030 - ? £ 18 [^ 

100 ) 081163 ? ץ) 016 ס 5 

1030 ־ 0161 .^ 116 ) 0£ 10 ) 116 ט 3 — 5011 ^ 8 

£65630011 31 ) 00160 0£ 8011001 

^\ £ 6¥16 ץ׳ו 0 ) 5 נ £1 £ 0£1158 — ££££ 

100316 ) 6003 ) 10 100 ) 603 [>£? - ? £1 

6116 ) 11113 ? 16 ) 

6 ^ 00116 1/0100 * £168061 — ^ 0 [ £11 

400031 

0110031 [ ת 10 ^ 3 זס 1 ק 1£] — 150361 £x 

- 603 ) 115011-11 ) 11 [ 160 ) 311080011 [ 1X7 [[ 

06561150113£1 01501160 





צקלופדיה העברית 







לגמר ח׳נאם - 

1121/2 , שם 


-״- 1 ין - ( 1048 [?]. נישאפור, ח׳וראסאן — 

י, מתמטיקאי׳ אסטרונום ומשורר פרסי. את 
כינויו ח׳יאם (= עושה־^הלים) נטל ממשלח-היד של אביו. ע׳ קנה 
לו שם בכמה חיבורים על האלגברה (ע״ע מתמטיקה, עם׳ 751 ). 
השולטאן מלך־שאה הטיל עליו להמשיך במחקריו בתחום האסטרו¬ 
נומיה לשם הכנסת שיהודים בלוח. היה בקי גם בפילוסופיה, מדע 
המשפטים והיסטוריה, אך מעם מאוד מכתביו בתחומים אלד. נשתמר. 

במערב התפרסם כמשורר אתר שאוסף שיריו — רבאעיאת 
(״מרובעים״) תורגם 18591 לאנגלית ע״י אדווח־ פיצג׳ראלד. 
ה״מרובע" הוא יחידה שירית המורכבת משני בתים ובכל בית דלת 
וסוגר; משקל (ע״ע, עט׳ 709 ) שירי זד, הוא פרסי במקורו. בשל 
התנגדותם של חוגים דתיים הועתקו שיריו בחשאי ונצטרפו אליהם 
גם שיחם של אחחם. את מספר שיחו האותנטיים אומדים בין 158 
לב 500 . 

השקפת עולמו, כפי שהיא משתקפת בשירתו׳ היא פסימיסטית¬ 
] אגנוסטית הרואה את תכלית ה¬ 

חיים במיצוי ההנאות ותענוגות 
העולם. לדעת ע׳ אין לחפש אחר 
אמיתות דתיות או פילוסופיות — 

האושר מצד רק ביין׳ באהבה 
ובהתבוננות בטבע. 

"אורחת החיים פוסעת במהי¬ 
רות לקראת המוות; הבה נשמור 
על הרגע שיעבור בשמחה; מה 
אתה דואג למחר, ליום תחיית 
המתים? הבא את כום היין בטרם 
יחלוף הלילה! את סוד הבראשית 
לא אתה תדע ולא אני; את פתרון 
החידה הזאת לא אתה תדע ולא 
אני; משוחחים מאחוח המסך 
עליך ועלי; כשהמסר יפול לא 
אתה תישאר ולא אני". 

לעבר׳ תורגמו ה״מרובעים" 

מספר פעמים (ע״י נ. ה. אימבר, 

ז. ז׳בוטינסקי, ה. פרחי ד. מזל); 




׳לו ־ ׳״*י . 1 


עיטור בפ״י פרסי של עטר 

ת׳יאם, 1513 

(ספרית הגו?יסטאן, םר)ח) 


תרגומו של ב. בנשלום, מרובעים, 1939 , תשכ״ח 5 , הוא השלם 

שבהם. 

£. 0. ; 1906 , 246-251 , 11 / 0 ({^ ¥11510 ,שמ׳*ץ 0 ־זמ 
1 ה 4 ץ 1 ( 111 ?£¥- 1 -? 2 > 1 זז 17 / 0 1 ז 1 1114165 * 11641 ' 07 ,ת^ת 0 ז 1$ ־ 1 ז!ב> , 

1927; 1 0 . נ x1(15 *41x1x1: 61 (>7111050(>71£ , 1927; 

0. 861154^6 2115 %60 ץ־וז^ז.^ .[ ..\ 1 ; 1937 , 1£ ז* 11 /€*י 1 ס* 1 ' 1 *ז 8 ץץ 

(04.), 7 £0X1(1 !1£ 6 0/ 1716 1959. 

אמ< נ. 

עמלי, מלך ישראל ( 882 — 871 לפסה״נ בערך; שם אביו לא נזכר) 
בימי אסא (ע״ע) מלך יהודה (מל״א מז, טו—כח). עלה 
לשלטון על רקע קיצה של שושלת בעשא (ע״ע) ותחרות על המלוכה 
בין שח הצבא. כשנודע במחנה על הקשר של זמח (ע״ע) נגד המלך 
אלה (ע״ע) בן בעשא בתרצה, המליכו את ע׳ — שהיה "שר צבא 
על ישראל״ — עלו על תרצה ולכדוה, וזמרי התאבד. מחבה על 
השלטון נמשכה בין ע׳ ובין תבני בן גינת — כשכל אחד נתמך ע״י 
״חצי העם״ — במשך כ 4 שנים. כשנתיים אתח שהתבסס שלטונו 
נטש ע׳ את תרצה, עיר המלוכה העתיקה, והקים עיר הדשה, שומ¬ 
רון, שהייתה לבירת ישראל עד חורבנה. לפי הממצא הארכאולוגי 
בשומרון החלה בניית האקרופוליס, ובתוכו ארמון המלך, בימי ע׳, 
אך הסתיימה רק בימי אחאב (ע״ע) בנו. ע' ייצב את השלטון לאחר 
תקופה ממושכת של מהומות חצר, ושושלתו מלכה כ 50 שנה. כתר 
צאה נשתפר מצבה הצבאי והמדיני של ישראל. לפי מצבת מישע 
(ע״ע) מלך יואב, ירש ע׳ את ארץ מידבא ואף שעבד את מואב. 
בימיו פסקה המלחמה הממושכת בין יהודה לישראל, ושני בתי 
המלוכה כרתו בחת ביניהם. תועלת כלכלית רבה צמחה לישראל 
מהברית שכרת ע' עם אתבעל פלך צידון, שנחתמה בנישואי איזבל 
בתו עם אחאב (והשר "בחת אחים", עמום א, ט). הבחת המשולשת 
ישראל—יהודה—פניקיד. שימשה כמשקל־נגד לכוחה של ארם־דמשק, 
שלטשה עיניה אל צפונה של א״י ושאפה להגיע להגמוניה בסוחה 
ובא״י (ע״ע בן־הדד). הבחת החלישה את הלחץ הארמי על ישראל, 
אבל לא הסירתו כליל׳ וממלכת ישראל העניקה זכויות־יתר, "חוצות" 
(= שווקים), לדמשק בשומרון (מל״א כ, לד). ספר מלכים ח את 
ע' לחובה (שם טז, כה—כו) שכן לא הביא לביטול פולחן העגל 
שהנהיג ירבעם. יתירה מזו, הברית עם הפניקים גררה בעקבותיה, 
ודאי עוד בימיו, תוצאות בתחום הדתי והחברתי. פולחן הבעל הצורי, 
שהתפשט בימי אחאב, ראשיתו בימי ע׳. חידושי ע׳ בתחומי פולחן 












27 


עמדי — ענן 


28 


הבעל, ואולי גם עיוותים חברתיים שפשסו בימיו, מוגדרים אצל 
הנביא מיכה "חקות ע׳" (ו, טז), 

ראוי לציון כי גם בימי יהוא נקראה ממלכת ישראל בפי פלכי 
אשור "ארץ ע׳", ואולי נשתמרה בשם זה עדות לפרסומו של ע׳. 
וע״ע א״י, עס׳ 283/4 . 

/ס 1€01 ^.711***4*71X5 זס ¥11$1 116 * 1 : 111 105 ז 47 / ,מז€}$ב £€1 *ו 40 \ 

-* 1 * 0 * 1 ( 7 י ץ 1 *וו^ 1 ) ; 1940 י (ץ* ץ***/^ 0 *י 1 ' 05 * 41 

. 1952 ,( 11 ,.* 1 ׳ . ז \) . 0 / 0 ** 014 }! **(/ (ס * 101101 * 1 * 5 * ¥1 * 10007111 * 1 

ב. ע. 

רב עמך□ גאון, בן ששנא (נפטר 875 לערך), גאון ישיבת 
סורא (ע״ע). נודע בתשובותיו ובסידור התפילות הראשון, 

הקרוי על שמו; ״סדר רב ע״ (ע״ע סדור- עט׳ 440 ). לפי אגרת רב 
שרירא גאון הוכתר ר״ע לגאון עוד בחיי קודמו, נסרונאי (ע״ע) בר 
הילאי, אולם הנסיבות אינן ידועות. שנות גאונותו אינן ידועות 
בדיוק, עכ״פ ב 858 כבר שימש בתפקידו. יותר מ 200 מתשובותיו 
נשתמרו, בעיקר בקבצים "שערי צדק", "שערי תשובה", בספרות 
הראשונים- ובגניזה. עיקר פרסומו בסידור התפילות, שנכתב כתשר 
בה לקהילת ברצלונה כנראה. הסידור נפוץ בספרד ואח״כ בכל 
הגולה; הוא כולל את נוסח התפילה לכל השנה והלכותיה. מבוסס 
בעיקר על התלמוד ומנהג הישיבות בבבל. ושימש יסוד לחיבורים 
הלכתיים אתרים בספרד, פרובאנס, צרפת וגרמניה: ביניהם "סדור 
רש״י", "מחזור ויטרי" ועוד. בתשובה לרבנו משלם בן נתן ממלון 
כותב רבנו יעקב תם כי מי שאינו בקי בסדר רע״ג אסור לו לעסוק 
בהוראה. הסידור במצבו כיש אינו כפי שיצא מידי רע״ג, ומכיל 
תוספות רבות. השוואתו לציטטות מתוכו אצל הקדמונים מוכיחה כי 
במשך הזמן שונה גם עצם תוכנו של הסידור, לפי מנהגי המקומות 
בהם הועתק. ישנה השערה שכבר רב צמח בן שלמה, אב״ד של 
ישיבת סורא בזמנו של ר״ע, הרחיב את הסידור המקורי של רע״ג. 
הסידור נדפס לראשונה ע״י נ. קורונל (א׳—ב׳: ורשה, תרכ״ה) 
ואת״כ בידי א. ל. פרומקין (ירושלים, תרע״ב). ד. הדגה־ ההדיר את 
תפילות החול מתון■ הסידור (למד, 1951 ). ד. גולדשמידט ההדיר 
לאחרונה את הסידור ע״פ מקורות רבים ובצורה בקורתית (ירושלים, 
תשל״ב). 

י. נ. אסשסיין, סדר רע״ג, סידורו ומסדריו (בתוך: "ציונים", קובץ 
לזכרו של י. נ. שמחוני), תרפ״ט: ש. אסף, תקופת הגאונים וספרותה, 
ק״פ—קפ״ד, תשס״ו: ד.גולדשמידס, מבוא לסדר רע״ג, תשל״ב (כולל 

ביבל') 1 - 4771 .? 7 011071 ! 82 ■ 1 ( 11 >£!$ 1:11771 

. 1908 ,!מעז 

ם. פר. 

ע?בר (מערב׳ אנג׳ ז£< 1 מ! 3 ), שרף מאובן מעצים מחטניים 
(ע״ע) מגיל אוליגוקן. ע׳ הוא תערובת אמורפית של שרפים 
וחומר ביטומיני. הרכבו הכימי קרוב לנוסחה ס״מ״ס. והוא מכיל 
עקבות גפרית. מרכיבו האפייני היא חומצת ע , (סוקצינית), המופיעה 
בו בשיעור 3% — 8% . הע׳ מופיע בצורת פקעות בצבע צהוב עד חש׳ 
שקוף או עכור. העכירות נגרמת ע״י בועות אוויר או חומצת ע׳ 
תפשית. לעתים מכיל הע׳ חרקים או צמחים מאובנים, משופרים 
היטב. הוא השרף הקשה ביותר המוכר (קשיותו 2.5 בסולם מודים), 
משקלו הסגולי 1.05 — 1.10 , ומקדם השבירה האופטית 1.53 — 1,55 . 
סוגי הע׳ השתים מתרככים ב ס 150 וניתכים בתחום ״ 280 — ס 380 . 
לע׳ התנגדות חשמלית גבוהה, ובחיכוך הוא נטען בנקל במטען 
חשמלי סטאטי. היוונים גילו בו את תשעת החשמל (ע״ע, ענד 186 ). 
המונח אלקטרון (ע״ע) נגזר מהמלה היוונית אלקטרום (ע״ע) 
שפירושו ע/ הע׳ מתפרק בחומצה חנקנית חמה, ומסים בחלקו 
בתמרים אורגניים כגון כוהל, כלורופורם שד׳. 

הע׳ האמיתי היחיד נמצא בחוף הבלטי בחצי האי סמלנד 
(בריה״מ). חסרים דומים, אך חסרי חומצת ע , , ידועים מסיציליה 
(צבע אדום), מרומניה (רומניט, צהוב, אדום, אפור) ומבורמה 


(בורמיט, אדש כהה). גרגרים בודדים של ע׳ נתגלו גם באבני חול 
מגיל קרטיקון קדש באיזור החולה, 

הע׳ מנוצל כאבן קישש מאז התקשה המסוליתית, ועד לסוף 
יה״ב יחסו לו ערך רפואי־מאגי. מסחר בי״ל בע , היה קיים בתקופות 
קדומות מאוד, כפי שמעידה מציאות הע׳ הבלטי באתרים ארכאר 
לוגיים במצרים העתיקה, במיקני, בסטונהנג׳ ובמקומות אחרים (ע״ע 
אירופה, עט׳ 142 ). הנשים הרומאיות התהדרו בתכשיטי ע׳, וגם 
כיש הע׳ משמש לייצור תכשיטים. 

ע׳ אפור ( 8 ת 8 ז 6 נ 11 ם 3 )— חומר המשרש במעי הראשתן, לדתן 
(ע״ע) מתת־סדרת לוויתגי השיניים. מכיל כ 80% כולסטרול (ע״ע), 
וכן חומצה בנזואית (ע״ע), חפרים קטוניים, פרפין שוד. הע׳ האפור 
הוא מוצק, שעוותי, אפוו-שחור, ניתך כ ־ 60 ובעל ריח אפייני. משמש 
בתעשיית הבשמים וכחומר רפשי שמור היה לעורר את התאדה. 

י. ב 

ענו ( 1 *״ 13 \ 06111 , 1316111 ? 06111 ), משפחה יהודית־איטלקית עתי¬ 
קה. רוב בניה גרו ברומא, והיא הראשונה שנודעה בשם־ 

משפחה. פאישיה הראשונים: 1 ) יחיאל בן אברהם (נם׳ 1070 ), משורר 
וראש הישיבה ברומא. 2 — 3 ) בנים: נתן (ע״ע) ודגשל (נם׳ לפני 
1101 ) — אף הש משורר ומורה בישיבת רומא, ומייסד ביכ״ג נודע 
שם. 4 ) דניאל, בן המאה ה 12 , נזכר ע״י בנימין מסודלה כראש 
הקהילה ברומא. 5 ) יחיאל, כנראה נכדו של ( 1 ), מתואר ע״י בנימין 
כחבר הנהגת הקהילה ומאנשי חצרו המקורבים ביותר של האפיפיור 
אלכסנדר 6.111 — 7 ) בנימין שברהם, בני ( 5 ), ת״ח מפורסמים. מבני 
המשפחה הבולטים: 

( 8 ) בנימיו ( 1215 , רומא — 1295 , שם), ת״ח ומשורר. רוב 
שירתו עדיין בכ״י, ועניינה: סליחות וקינות בעקבות התקפותיו 
של המשומד ניקולם (ע״ע) מנין על התלמוד, שדיפת התלמוד 
( 1242 ), גזירת אות הקלד (ע״ע: 1257 ) וחילול בית הקברות של 
רומא ( 1267 ). רבים מפישיו כלולים במחזור נוסח איטליה. ספרו 
הקטן "משא גיא חזית" (ריוש די טורנטו, ש״כ) הש סאטירה חרוזה 
על התנהגותם של עשירי היהודים שציליהם. כן כתב "שערי עץ 
חיים״ (פראג, שנ״ח), שיר־מוסר מדקטי ב 63 בתים. "פידוש אלפי 
בתיך שלו (כת״י) לפיוט אקדמות מלין (ע״ע) מצביע על ידיעתו 
באיטלקית, לטינית, יוונית שרבית. "ספד ידידות" שלו, פסקי הלכה, 
אבד. כן כתב "ספר העבור" (כ״י). 

9 ) יהודה, בן בנימין (המאה ה 13 ), סשר, מחבר ומשורר, 
תלמידו של מאיר בן משה מתמא. יצירתו העיקרית היא פירושו 
להלכות הרי״ף שממנו נדפסו מסכתות אחדות, שחמת נותרו בכ״י. 
כתב הל׳ שחיטה בנוסח רומא (נדפס) והשלים את פירושו של 
שלמה בן שבתי ע׳ לספר השאלתות של רב אחא משבחא (ע״ע), 
מפרשת "כי תבש". מו״מ בהלכה ותשובות שלו נכללו בספר "שבלי 
הלקט״, לבן־דודו צדקיה ( 11 ). 

10 ) יחיאל, בן יקותיאל (המחצית השניה של המאה ה 13 ), 
סשר. מחבר ומשורר. ספרו חידש הש "מעלות חמדות" (לראשונה: 
בשס "בית מדות". קושטא, רע״ב), ספר מוסר מבשס על מקומת 
חז״ל וספרי חכמה, שזכה לתפשה רבה. פרקים רבים מתוכו כלל 
ד יעקב ע מדן (ע״ע) בספרו "מגדל עז". בירושלים נדפס הספר 
ב 1968 מכ״י שנכתב בידי המחבר. ידשות ממנו גם הל׳ שחיטה 
(בכ״י). נשארו בידינו כמה ספרים שהשתקו ע״י ע׳, בהם כה״י 
היחיד השלם של התלמוד הירושלמי, כ״י לידן(ע״ע), שממנו נדפס 
הירושלמי בוונציה רם״ג/ד. כ״י זה השתק ב 1289 , ומכיל גם את 
תיקוניו, הגהותיו והערותיו של יחיאל. דעות שונות נאמרו בשאלת 
בעלותו על הספר "תניא", של כך ר׳ להלן. ידשים גם כמה פיוטים 
שלו. 

11 ) צ דק יה (המאה ה 13 ). פוסק איטלקי. מחבר ספר "שבלי 
הלקט״ — הנסיון הראשון באיטליה לערוך "שלחן ערוך׳ לתפילה 



29 


ענן - ענן בן דוד 


30 


ולמועדים לכל השנה. 


בזמן שריסת התלמוד ( 1242 ) חל ע׳ ברופא, 


והמאורע מתואר בספרו. למד בגרמניה, כנראה גם אצל רבי מאיר 
מרדטנבורג (ע״ע). ?יצור מהספר נדפס לראשונה בוונציה׳ ש״ו, 
ובשלימות ע״י ש. בובר, וילנה, תרמ״ז. בתשכ״ו הוחל בהוצאה 
מדעית, בידי ש. מיקזקי. ספרו האחר הוא "אסור והיתר", שנחשב 
לחלק ב׳ של ״שבלי הלקט״. % מפרקיו ראו אור בשכפול ("הסגו־ 


־!״ 

צ׳יח 


לה"; ירושלים, תרצ״ו). ספר זה עוסק במאכלות אסורים, אישות 
ודיני ממונות. למעלה מ 230 חכמים מצוטטים בספר, ורק לעתים 
רחוקות מציע המחבר עניין משלו. בספר זה נשתמר חומר איטלקי 
רב־ערך, והוא מהווה ספר־יסוד בפסיקה ובידיעת ד,מנהגות. הוא 
מרבה להסתמך על ר׳ ישעיהו די סרגי(ע״ע), ובידיו היד, גם פירושו 
של ר׳ ישעיהו לתורה ולפירוש רש״י, עליהם הוסיף מהערותיו 
(בתוך: "פירוש רבנו חננאל על התורה", ירושלים. תשל״ב). בעיה 
מיוחדת במינה קשו־ה בספר "תניא" (מנטובה, רע״ד). הבראה 
כגניבה ספרותית של ספר "שבלי הלקט". יש הסבורים כי ר׳ יחיאל 
ע׳ ( 10 ) — המופיע :מחבר — היה מעתיק בלבד, ולכן נזכר שמד 
בספר, דש סבורים ק "תניא" הוא מעין מהדורה א׳ של ספר "שבלי 
הלקט", שהועתק עזי ר׳ יחיאל בתוספת העדות משלו. אפשר 
שהדמיון נובע מכך ן ששני חכמים קרובי־משפחה אלו קיבלו את 
תורתם ממורה אחד, יהודה (מס׳ 9 , לעיל). עמנואל הרומי (ע״ע) 
מזכיר את ע׳ ושלוש!]! בניו בין החכמים היושבים בגן־עדן (מחברות 


עמנואל [מהדורת דב 


ירדן], פרק כ״ח, תשי״ז), ואף חיבר קינה (פרק 


כ״ד) על מות שנים מבניו של ע׳ בחודש אחד. 

ש, בובר, מבוא סבלי הלקט השלם״, וזרס״ז! י. 1 . אסשסיין, סדק־ 
דוקי ירושלמי, א. כ״י ליידן (תרביץ, ה׳), תרצ״ד, ש. ליברמן, 
הירושלמי כפשוטו ט״ו—ט״ז, תרצ״ד,! הנ״ל, ירושלמי הוריות 
(בתוך: ספר היובל לד ח. אלבק). תשכ״ג! ש. ח. קוק, ד יחיאל 
בן ר׳ יקותיאל (בתוך: עיונים ומחקרים, ב׳), תשכ״ג! ש. ק. מירסקי, 
מבוא ל״שבלי הלק?! השלם", מהדורתו, תשכ״ו; ב״צ דינור, תחינתו 
של ד׳ צדקיהו ברני בנימיו מן הענוים על "צרת הזמן- ותוכנה 
ההיסטורי (בתיד: < םר זכדון לא.ל. קארפי), תשכ״ז. 


ג 1 יכ 


עניי, עבדים, גרימת סבל גופני או רוחני לבני-אדם בכוונה 
תחילה, פעמים תוך שימוש במכשירי-ע" מ יוחדים. לשימוש 
בע״ מניעים שונים:!א) משפטיים — לשם סחיטת עדדות והודאות 
בכוח מפי סרבנים; !להחמרת ענשים מקובלים במקרה של פשעים 
הנחשבים כחמורים 1 מיוחד; ב) דתיים — לגילוי כופרים או פוגעים 
בנהגים מקודשים ול זענשתם (בתקופות מסדמות); ג) מדיניים — 
הרתעת מתנגדים ואניפת דעות; ד) פליליים — במגמה לסחוט מידע 
ביחס לרכוש הבד, או ממניעים סאדיסטיים גרידא. לעתים נובע 
השימוש בע" מכמה !מניעים גם יחד. 


בימי־קדם בללו 
אברים, או קטיעתם 


הע" הלקאות, מניעת מאכל ומשקד" שריפת 
הטלת מומים ופשיטת העור. ברומי השתמשו 
במבני־עץ שונים למו)ניחת גופות המעונים, לתלייתם בידים וכר. אולם 
רק באירופה הנוצריף של יה״ב הגיעו מכשירי הע" לשיא התפוצה 
והתחכום. אלה כללו סולמות ומסגרות עץ למתיחת המעונים עד 
פירוק אבריהם, גלגלות ועצים לתלייתס השמשקולות קשורות ב¬ 
גופם והם מולקים במגלבים, תבניות מתכת שבתוכן הושבו הנחקרים 
ומתחתן הודלקו מדורות, גלגלים שאליהם נקשרו המעונים לסיבוב 
אטי על אש, חביוו מסומרות בתוכן גולגלו הנחקרים, קיספי-עץ 
שהוחדרו מתחת לאצבעות, כלי־ברזל מלובנים לגרימת כוויות, 
ומכשירים שתים לייחיצת הראש ואצבעות ד,ידים והרגלים (וע״ע 
אינקויזיציה, ואיורי: שם). מכשירים אלה הופעלו נגד גברים 
ונשים כאחד בלא צימת־לב לגילם, הע" נמשכו לפעמים חדשים 
רבים, ובוצעו לעתים קרובות בהתאם לנהלים קבועים, כגון ה״הור־ 
אות״ 1115 ) של סורקמדה (ע״ע) מ 1484 , ו״פטיש עושי- 
הרע״ ( 1 מ 1 תגצ> 1 }€[ב!{ 1 2110115 ^) הגרמני מ 1487 . ד,ע" המאולתרים 
שהומטו על האוכלוסיה האזרחית במאות די 16 — 17 ע״י חיילים תאבי־ 



זננויים שונים ביח״ב המאוחרים (פספר שי״? באונסבוו־נ, 1509 ) 


שלל כללו צליבה, סירוס, צליית אנשים חיים, עקירת מעיים, כריתת 
שדיים, השקאת הקרבנות הכפותים בפי שפניו ואונס סיטתי. ע" 
אלה גרמו בד״ב למוות מהיר. 

משהתפשטה ההשכלה באירופה, הלכה וגברה ההתנגדות לשימוש 
בע". בין שולליה היו מונטסקיה, מונטן, וולטר ובקרית פרוסיה היתד, 
המדינה הראשונה שאסרה על ע״ למטרה כלשהי( 1740 ), ובעקבותיה 
הלכו בהדרגה מדינות אירופיות אחרות. 

שיטות ד,ע״ במאה ד, 20 מצטיינות בגיוון, בתחכום, ובשימוש בידע 
אנטומי ופסיכולוגי. ע" פיסיים כוללים, מלבד שיטות מסרתיות, מכות 
במקלות גומי, הלם חשמלי בחלקי גוף רגישים, קדיחה בשיניים, 
השקאה בשמן קיק, תליה ברגלים כשראש המעונה טובל במיכל 
נוזלים, וניסויים רפואיים כביכול, שרווחו במחנות הנאצים. ע" 
פסיכולוגיים בוללים כליאה בתאים שאינם מאפשרים ישיבה" שכיבה, 
או עמידה, סינוור באור תמידי חזק, מניעת שינה, כליאה בחדר 
אטום לרעש, חקיתת בלתי־פוסקות ע״י חוקרים מתחלפים, שימוש 
באביזרים אקוסטיים או ויזואליים, הזרקת תכשירים משני-אופי, 
איומים בע" של בני המשפחה וכד, 

כיום השימוש בע" שוב אינו שכיח ברחבי העולם, ונודד, חגיגית 
ב״הכרזת או״ם בדבר זכדות האדם״ (פאריס, 1948 ) וב״אמנה 
האירופית לשמירת זכויות האדם" שנתקבלה ע״י מועצת אירופה 
ב 1950 . עם זאת עדיין מופעלים ע" לא רק ע״י פושעים פסיכופאתיים, 
אלא גם ע״י גופי משטרה (בעיקר במדינות רודניות) וגם ע״י צבאות 
העוסקים בפעולות מלחמתיות (כגון בוויטנאם). 

) 7/1 ,ז; 500 . 8 . 0 ;* 1913 , 1-11 , 7011141 <,<£ .? 

-) 211 ) 14 * 8 . 0 ; 1940 , 4/111 ) 1/1 ! 1011 /^ 7/11014 )■( 14 <ז 0 ' 7 ( 0 ((' 7/11101 

! 14 ,־ 1101 = 4 ? ; 1961 , 1 )^ 0 1 ) 1 5, 10 7011111 ■( 0 !104x11 זס 111 )ט 0 

,) 1 ) 117 ^ 01111071 074 XX ק 1 )ת 10 ) 8 פייני, דנוצר נזערכית לכקעת ים־ 1 זט 5 ח, םע 5 ירו׳ 6 ?ים 


כת. כרוניקת קראי החמאה ח 15 מספר כי ע׳ חי בבגדד ויסוד 
הכת הל ב 762 — 767 . ה״ענניים" לא היו רבים, ובמאה ה 10 נותרו 
בודדים בלבד, שנבלעו בקראים המאוחרים. אלה, אף שראו בע׳ 
מייסד, ואת צאצאיו כינו בתואר "נשיא", לא היססו לפעמים לדחות 
ולבקר בשנינות כמה מהשקפותיו. חיבורו העיקרי, בארמית, "ספר 
המצוות״ — החוק הלא־רבני השיטתי הראשון — היווה אבן פנה 
לספרות הקראית ומוקד־ליכוד לכתות אנטי־רבניות שונות. החלקים 
שנתגלו עד כה (נדפסו ע״י הרכבי, שכטר ומאן; ר׳ ביבל׳) כוללים 
ביאור קצר ויבש של מצוות מתחומים שונים. העקרונות המיוחסים 
לע׳ הם — דחיית המסורת התלמודית, אי הכרה בסמכותם של 
הגאונים וראשי הגולה ושיבה למקרא כמקור יחיד להכרת הצו 
האלוהי. אולם, בדיקת ספרו מוכיחה כי למעשה עסק בהתאמת ההלכה 
המקראית העתיקה לצרכי זמנו. המתודולוגיה והניסוח שלו דומים 
למקובל בתלמוד, אבל מסקנותיו חדשות. ע׳ הרבה להשתמש באבלו*־ 
גיות ("הקש"), שיטה המקובלת גם בחוק המוסלמי, אך הוא יישם 
שיטה זו לא רק לגבי מצבים אלא אף לפירושן של מלים ואותיות 
בודדות במקרא. שיטתו מאולצת ומותאמת כולה להלכות שנקבעו 
על־ידיו מראש. ע״פ גישתו הסגפנית קבע ע׳ שבוח־החומרה עדיף, 
ושהשמחה והעונג המלווים — בהלכה — את מצוות השבת ורוב 
המועדים, נוגדים את האבל והצער החייבים לציין חיי יהודים בגלות. 
הוא החמיר גם בדיני עריות והרחיב מאוד את דרגות האיסור של 
נישואין, קבע 70 ימי צום (למעט הלילות), מי״ג ניסן עד כ״ג סיון, 
ואסר את הרפואה — הסותרת את האמונה בה׳. 

על ע׳ השפיעו, כנראה, זרמים מחמירים וסגפניים, כצדוקים, 
איסיים (ע״ע), חסידים (ע״ע חסיד) וחברים (ע״ע חבר), שדעותיהם 
ומנהגיהם מבצבצים בתלמוד ומקבילות להם אצל זר; ואולי היה 
לכתות אלו המשך כלשהו עוד בזמנו של ע׳. דוגמה לכך הם כלליו 
שחג השבועות חל תמיד ביום א׳ והאיסור להשאיר אש בוערת בשבת. 
אין קשר ישיר בין תורתו לבין מגילות מדבר־יהודה (ע״ע). אמרתו 
"תפישו באורייתא שפיר, ואל תשענו על דעתי" אפיינית לע׳, שהיה 
הדור אמונה בצדקת תורתו ועם זה הכיר בזכות החשיבה העצמאית 
של אחרים. המסורות המאוחרות שע׳ הכיר באמיתותם של ישו 
ומוחמד והאמין בגלגול (ע״ע) מחוסרות כל יסוד. 
וע״ע קראות. 

י. נ. אסשסיין, קטעים חדשים לספר המצות לע׳(תרביץ, ז׳), תרצ״ו 1 
ר. מאהלר, הקראים (מפתח בערכו). 1949 , ?■״;:)■■!זז השריד 
והפלים מספר הסבות לע׳ בן דוד נשיא לבני מקרא (-) 1 * 1 .״ 11 * 1 ) 5111 
קונטרסים מס*־ המצוות לע׳ < ט] 11 :ג>( 1 :> 5 . 5 ; 03 ל• ,(נ״ע ,"־> 8 מט 611 ) 
*׳מ*מ 4 * • 1 ; 1910 ,( 11 נ צ 11€ ג 5€€1 תס €111$ מ 00011 : 111 ) 

י ץ 0 מ 10 <., 1 ; 1919 ,( 1 ,ץ 11 ק 11110$0 ? 1 >מג ו 151 ^€| 0£ 031 ־ 0111 () 
;( 1947 ,(״ 00 ^ 1 . 1 0£ ץ 01 ת €1 !\ 111 11£$ > 1 ג 51 סב!גדתש 5 : 111 ) 14 ס £1 < 1 מ €מ 1 ) 

ל. ^ 

עננים, תרחיף של טיפות מים וגבישי קרה זעירים הנוצרים בתה¬ 
ליכי התעבות וקפיאה של אדי־המים באטמוספירה (ע״ע). 

מקור אדי המים באטמוספירה מצוי עפ״נ כדה״א — בעיקר במשטחי 
המים הגדולים — באוקיאנוסים ובימים. 

חלק חשוב בקביעת מאזן החום של כדה״א נועד לתהליך היווצ¬ 


רותם של הע" כגורם מעביר חום מפני כדה״א לאטמוספירה. ראשיתו 
של תהליך זה בהתאדות של משטחי המים הגדולים והקירור הנלווה 
אליה. והמשכו בהתעבות האדים באטמוספירה, אגב שחרור חום 
כמום, וביצירת הע". התהוות המשקעים (ע״ע) למיניהם אינו 
אלא חלקו השני של תהליך זה שבו מוחזרים המים למקורותיהם 
עפ״ב האדמה. וע״ע הידרולוגיה, עם׳ 101 (המחזור ההידרולוגי), 
וציור 1 , שם. 

היווצרותם של ע" באטמוספירה היא תוצאת העליה האנכית של 
זרמי האוויר המתקררים בתהליך אדיאבטי(ע״ע) בשיעור של כב>״ 1 
לכל 100 מ׳. נקודת הטל (ע״ע) של האוויר העולה יורדת אמנם 
אף היא עם הגובה. אך שיעור ירידתה כס״ 0.15 — 0 ס 0.2 לבל 100 מ׳. 
כתוצאה מכך, אם הזרמים האנכיים חזקים, גורם תהליך התקררות זה 
לכך שהאוויר העולה מגיע לנקודת הרוויה שלו, ומגובה זה ואילך 
מתחיל תהליך התעבותם של האדים לטיפות ע". הגובה באטמוספירה 
בו מתרחש תהליך זה הינו, בקירוב, גובה בסים הע". לשובי הניכר 
באפים של זרמים עולים אלה ובמיוחד לעצמתם, מקורם והקפם 
השונים, ניתן לייחס את המגוון הרחב של צורות הע" ואת השוני 
הרב בתכונותיהם היסודיות. 

צורות ע". לצורך סיווג הע" לצורותיהם השונות נוהגים 
לחלקם לשלוש קבוצות היסוד הבאות: הערימה, השכבה, הרצועה ז 
ובשמותיהם הבין־לאומיים — קומולוס ( 0110111105 ), סטרטום (־גיס 5 
105 ), צירוס (,!ס-""). קיימות שתי אבחנות נוספות המסווגות את 
הע״ לפיגבהם, כאשר לע״ גבוהים מתווספת הקידומת 3110 . כך, ענני- 
ערימה גבוהים נקראים 311000010105 , וכיו״ב. כן נוהגים להוסיף את 
הרכיב 01011105 (או 0101110 ) לענני גשם; לדוגמה, ענני ערימה או 
שכסה המורידים גשם, נקראים 001001001101105 או 0503105 ( 01011 . 
יחד עם זאת, יש ע" ממטירים המוגדרים כקומולום אך אין לסווגם 
כ 000101001011105 שהוא כינוים של ענני סערה גדולים וכבדים 
במיוחד המפיקים ברקים ורעמים ולעתים קרובות גם ברד. 

א. תהליכי יצירת ד.ע". 

ניתן לחלק את התהליכים הגורמים להיווצרותם של ע" לצורו¬ 
תיהם השונות לשש קבוצות: 

( 1 ) התהליך הקונוקטיווי. תהליך זה מתרחש בעת 
שנפחי אוויר גדולים המצויים סמוך לפני השטח מתחממים ובתוצאה 
מכך עולים לשכבות גבוהות יותר בטח*פ 01 פירה. לאחר עברם את 
רום ההתעבות ניתן לראות את הזרמים האנכיים בתנועה קונווק- 
מיתית זאת. הע" הנבנים אגב צורת הרמה זו הם, בד״ב, ענני הקר 
מולוס למיניהם. הגובה הטופי שאליו מגיעים נפחי אוויר אלה 
שהוא גובר. פסגת הע", מותנה באופי ההשתנות, עם הגובה, של 
הטמפרטורה והלחות באטמוספירה; שכן, הע׳ ממשיך להתפתח 
לגובה כל עוד הטמפרטורה שלו גבוהה יותר מזו של סביבתו. 

בהערבת גובה פסגת הע׳ יש אפוא להביא בחשבון את הגורסים 
הבאים:( 1 ) הערבוב של אוויר הע׳, החם והלח יותר, עם אותר קר 
ויבש מן החוץ המצוי מסביבו ומעליו; ( 2 ) המשקל המצטבר והולך 
של תמים בע׳ עקב תהליך ההתעבות! ( 3 ) כוחות הגרר הפועלים 
לריסון תנועת ההתפתחות האנכית. מידת יכלתם של הע" להמטיר 
נקבעת במידה רבה ע״י הגובה, מעל לבסיס הע׳, שאליו פגיעים הע*. 



33 


עכני׳ם 


34 


ומימד זה של עומק 


ענני קומולוס ממטירים לאלה שאינם ממטירים. 


קטרם האפקי של 
הקסם של הזרמים 


הע׳ הוא אמת המידה שעל פיה מבחינים בין 


חיצוני מאלץ אווי! 
לעלות ובכך ליצור 
(האוחגרסית) שיש 


1 הע" הקונווקטיוויים מסוג הקומולוס׳ הנקבע ע״י 
האנכיים היוצרים אותם, הוא בהקף של ק״מ 
אחדים. במקרים קיהוניים עולה ערך זה על 10 — 20 ק׳מג זהו גם 
תחום השתרעותם התנכית. מכאן׳ שלעתים רחוקות פורצים הע" את 
גובה תטרופוספירה יע״ע אטמוספירה, ענד 568 ). 

( 2 ) עליה מאולצת. בניגוד לתהליך הקונווקטיווי, שבו 
מקור האנרגיה הנצךכת לעליה הוא פנימי. יש מקרים שבהם כוח 

לח מן השכבות הנמוכות של האטמוספירה 
ע". לתהליך מסוג זה גורמת ההשפעה המאלצת 
לרכסי ההרים על הרוחות הנושבות למרגלותיהם 
ומעליהם. קורה שהאילוץ האורוגרפי מעלה את נפחי האוויר לגבהים 
שבהם שיעור השתנות הטמפרטורה עט הגובה גדול מאוד• אילוץ 
כזה גורם להתהוות! 1 של ע" שבהם מתפתח תהליך של קונווקציה 
תרמית שמכוח עצמן, גורמת להמשך התהוות הע". ע" כאלה מגיעים 
לגובה רב. מצב זה של האטמוספירה מבונה מצב של אי יציבות 
פוטנציאלית. ד,הרמז המאלצת ההתחלתית עשדה אפוא לשמש, 
לעתים, כגורם מסייע להאצת תהליכי קונווקציה חפשית באטמד 
י|ר. בין אוויר קר ובין אוויר חם ולח, לארכה של 
הגורמים החשובים ליצירתן של מערכות ע" 

קונווקטיודים שתח|מתם במשקעים למשק המים של א״י, למשל, 
מכרעת. 

( 3 ) הרמה בקנה־מידה רחב. ד,ע" השכבתיים למיניהם 

של הרמה בקנה־מידה גדול שהשתרעותו כמה 
:אלה הגורם העיקרי לתהליך זה הוא האינטראק־ 


ספירה. האינטראקצ 
חזית קדה. היא אח 


( 31118 ־ 56 ) הם תוצר 
מאות ק״מ. במקרים 


ציה של אוויר חם ולח עם אורד קר יותר "וזחילתו" של הראשון ע״ג 
האחרון. ענני שכבה מובהקים ובעלי ממדים גדולים קשורים בד״כ 
באזורים של האטמוספירה הנתונים תחת השפעתו של חזיתות חמות. 

( 4 ) מעבר אוויר חם ולח ע״ג משטח קר. תהליך 
התקררותו של האוויך והתעבותו נובע במקרה זה מתהליך ההתקררות 
הנכפה על האוויר הלח בבואו במגע עם המשטח הקר — בניגוד 
למקרה ( 3 ) שבו ההתקררות נובעת מעליית האוויר. ע׳ כזה הוא 
שכבתי המוגדר גם כערפל (ע״ע). סוגי ערפל אלה המשתרעים 
למרחקים של עשרות ק״מ מצדים באזורים שבהם אוויר טרופי נודד 
אל עבר משטחי־מית אוקיאניים קרים. ערפל מקומי עשוי להיווצר 
אף הוא, בין היתר, כתוצאה של תהליך כזה. 

( 5 ) עירוב הס ו ת-אווי ר בעלות טמפרטורה ול¬ 
חות ש ונו וב עירב מסות אוויר בעלות טמפרטורות שונות באופן 
קיצוני גורם לעתים להתעבות ולהתהוות ע". לתהליך זה אין חלק 
תשוב בהתהוות ע" :בעיים משום שתנאי טמפרטורה קיצוניים בתה¬ 
ליכים טבעיים אינם מצויים. יצוין כי "ע׳ הים הארקטי", למשל, 
או הע" מעל לגיזיחם (ע״ע) בחורף וכן התהוותם של "פסי התעבות" 
(שבלים) בעקבותיהם של מטוסים מגביהי-טוס המפיקים אודר תם 
המכיל אדי מים — הם דוגמות להשפעות שיש לתהליך העירוב של 

אוויר קר באודר חם 
ולח. יש שערפל מקומי 
מתהווה בלילות למר־ 

גלות־הרים כשאוויר קר 
גולש מלמעלה אל מש- 
טחי־מים נמוכים וחמים 
יחסית. 

( 6 ) ירידת לחץ 
מקומית ומהירה. 

תהליכי ההתפשטות וה¬ 
ר,תקרתת המהירים הנל- 



טטופים סנביהי־טוס. 
נוצר, יתרחב בהשפעת 


ודם לירידה פתאומית של 
הלחץ (המתרחשת, למשל, 
בעת תנועה סיבובית מהי¬ 
רה) באטמוספירה גורמים 
להתהוותם של "ענני ה¬ 
שרוול" ( 15 > 1 וס 01 { £1111116 ) 
של הטורנדו(ע״ע, ותמונה 
שם), או לנדי המים שרד 
אים לעתים גם בא״י. 

ב. תהליכים ה¬ 
משנים צורתם של 
ה ע". במהלך החיים של 
הע"—כשעה ופחות עבור 
ענני הקומולוס, וכמה עש¬ 
רות שעות עבור ענני ה- 
סטרטום, פועלים עליהם 
תהליכים משניים, המשנים 
במידה זו או אחרת את 
צורתם. תהליכים אלד, כו¬ 
ללים: ( 1 ) השפעות 
שכבות א י נ וו ר ס י ה 
יציבות: יש שע׳ קומולום מתפתח, מגיע לאיזור שבו הטמפרטורה 
בשכבה מסוימת באטמוספירה עולה עם העליד. לגובה (אינורסיה, 
[ע״ע])׳ ונבלמת התפתחות הע׳. תהליך זה אחראי להפיכת קומולוס 
לשכבה של סטרטוקדמולום. ( 2 ) השפעות קרינת-ה שם ש. 
ע׳ שכבתי מסוג סמרטוס מקבל קרינה בחלקו התחתון ממקור־החום 
העיקרי של האטמוספירה בעוד שמחלקו העליון הוא קורן לשכבות 
הגבוהות של האטמוספירה. תהליך ההסעה האנכי של חום בסוג ע׳ 
זה גורם להתהוותו של מפל טמפרטורה גדול בין שני משטחים אלה, 
וזה גורר אחריו תהליך קונדקטיוד בתוך הע׳ מבסיסו לפסגתו. תהליך 
זה הופך בפרק זמן קצר את הסטרטוס הרציף לקובץ של תאים קטנים 
— "ענני הכבשים" המוכרים. זהו תהליך האחראי להפיכתם של ענבי 
31115 ־ 31:056 ל 5 ט 1 נןת 0111 ס: 31 ! ובאופן חמה, להפיכת עננים גבוהים 
יותר מסוג 05:031115 ־ 1 ־ 011 ל 1115 ט 1 תב 0€1 ז־! 0 . ( 3 ) השפעות הרוח. 
היות שכיוון הרוח ומהירותה תלויים, בד״כ, בגובה מפני כדה״א, ד,ח 
שע" שהשתרעותם האנכית גדולה, נתונים להשפעות שונות של הרוח 
בגבהים השונים של הע׳. כך, למשל, ניתן לייחס לעתים, לגורם זה, 
את נטייתם של ענני קומולוס, או את צוחתיהם דמויות השופר או 
הוו של ענני הצירוס. השפעת הרוח ניכרת גם באותם המק חם 
שבהם קיימות סיבות מקומיות להיווצרותם של ע", כגון אי המוגבה 
מעל לפני האוקיאנוס, הר גבוה מבודד, או קו-חוף. במקחם כאלה 
מסתדרים הע" בהתאמה לצורת המקור והם נישאים לאורך קודם 
במורד הרוח הנמשכים ממקור זה. לרוחות הנושבות לרחבה של 
שלשלת החם גבוהה, ניתן לייתם את היווצרותם של "גלים עומדים" 
באטמוספירה, כאשד בפסגותיהם של הגלים מופיעים ע" במקביל 
לרכס הד,חם. לצופה עליהם מלמטה ומן הצד נראים ע" אלה כעדשות 

.(16X11101113115) 

( 4 ) התקרחות הע*. עקב התפתחותם מגיעים הע", לעתים 
קרובות, לאזוחם באטמוספירה שבהם מתרחשת קפיאתן של טיפות 
הע׳ והיווצרותם של גבישי-קרח. החלק של מי הע׳ ההופך לגבישי- 
קרח שונה מע׳ לע׳, והוא תלד׳ בין היתר, בטמפרטורת הע׳. לדוגמה, 
בע" האופיינים לא״י, אשר טמפרטורת פסגתם נמוכה מ 25 0 0 ־, נמצא 
כי רובם של מי הע׳ קפאו והפכו לגבישי קרח זעיחם. השוני המתחולל 
בצורת הע/ עקב קפיאה זו, ניתן לאבחנה בעין. פסגות ענני הקומד 
לום, למשל, שהן מעוגלות ומוגדרות היטב בטרם קפיאתן, הופכות 
ל״חדות" ומפוזרות. ההסבר לכך הוא בשיעור התאדותם האיטי 



ענן עומולוס בינוני טניע בהתפתחותו האנ¬ 
כית לשכבת איניורסיה (באמצע). בגובה זה 
נעצרת התפתחותו והענן טשנר, את צורת 
,העריסה״ שלו לסעיו תא שכבתי —הטטרט)־ 
עוטולוס (למטה) 






35 


עננים 


36 



א. ענני אירוס ($ .יד ; 1929 ( 0 

א. אג. 

מבחינה פסיכולוגית הע׳ הוא תהליך הקשור בד״כ בלמידה 
(ע״ע); הע׳ הנו גירד שמעלה את הסתברות הופעת התגובה, שתפ¬ 
סיק גירוי זה או תחלץ מתוצאותיו. הע׳ עשוי: ( 1 ) לדכא את ההת¬ 
נהגות; ( 2 ) לעורר התנהגות, או להגביר התנהגות קיימת; ( 3 ) לעורר 
תופעות לוואי מסוימות. 

( 1 ) ה ע׳ כ מד כ א התנהגות. מידת הדיכד של הפעולה 
הגוררת ע׳ תלויה בכמה משתנים: בפעולה גופה הגוררת הענשה, 
בעצמת הע׳, בסוגו ובדרכים השונות שהע׳ ניתן על הפעולה המביאה 
הענשה. ע׳ על פעולה שנלמדה ע״י קבלת חיזוק חיובי, כגון לחיצה 
על דוושה לשם קבלת מזוז- מדכא רק לזמן מסוים את ביצועה של 
הפעולה. אולם ע' על פעולה עוברת בתורשה, כגת פעילות מינית, 
שתיה או אכילה עשוי להיות בעל השפעה מדכאת תמידית. 

קופים, שנענשו בזמן אכילה, העדיפו לגווע מרעב ולא לאכול. 
כשעצמות הע׳ קלות, קצר דיכוי הפעולה, והפעולה הגורמת הענשה 
עשויה להגיע למלוא עצמתה הראשונית — אף כשהע׳ נמשך. כש־ 
עצמות הע׳ בינוניות, חזק יותר דיכוי הפעולה הגורמת הענשה, 
והפעולה אינה שבה לעצמתה הראשונית. כשעצמות הע' גבוהות, 
חזק דיכוי הפעולה והדיכד נמשך זמן רב לאחר הפסקת מתן הע/ 



41 


ענש: בפסכולוגיה; בחיבויד 


42 


כשעצמת הע׳ עולה בהדרגה עד לרמתה המירבית, יעיל הע׳ פחות 
מן הע׳ הניתן לפתע ג מלוא עצמתו. כשחוזרים על פעולות ההענשה, 
יתרגל אליהן הנענש. ע׳ הניתן מיד אחרי ביצוע הפעולה בת- 
הענישה, יעיל יותר מע׳ נדחה. ע׳ הניתן ברציפות יעיל יותר פע׳ 
הניתן לסירוגין. דיכוי הפעולה באמצעות ענישה עשר להיות יעיל 
יותר, אם קיימת דרך !,וספת אחרת להשיג את המטרה שלשם השגתה 
בוצעה התגובה המענ|שת. 

השפעת חיזוק שלילי נלמד (למשל, איום או פחד) תלויה בדרך 
שבה מענישים את היחיד בחיזוקים שליליים לא־נלמדים, דוגמת 
כלל הגיררים המכאיב:ים מבחינה פיסית. גירוי ניטראלי המופיע יחד 
עם חיזוק שלילי לא־נלמד באמצעות ההתנאה קלאסית (ע״ע למידה, 

עמ׳ 908 ) מקנה לגירוי זה תכונות שליליות (יצירת פחד) והופך 
} אותו לחיזוק שלילי נלמד. חיזוק שלילי נלמד מדכא את התגובה 
! שהוא ניתן עליה. גם נירוי הפעולה עצמה הגורמת ע׳, דרך סמיכותם 
! לע׳, יעוררו פחד והייזיד יימנע אפוא מלבצעה. אם החיזוק השלילי 
ן הלא־נלמד הבא יחד עם הגירוי הניטראלי, ביתן אך ורק על פעולה 
מסממת אחת, הרי שהגירר הניטראלי, שהפך לחיזוק שלילי נלמד, 

; ידכא לבדו את התגובה בצורה חריפה — אך למשך זמן קצר. אם 
החיזוק השלילי הבלחני-נלמד, הבא יחד עם הגירוי הניטראלי, ביתן 
באופן בלתי תלר בהתנהגות היחיד. ידכא החיזוק השלילי הנלמד 
לבדו פעולה זו פחות מאשר במקרה הראשון — אך למשך זמן ארוך. 
כשהע׳ ניתן באופן בלתי תלד בהתנהגות היחיד, אין הוא יודע מה 
לעשות ומה לא לעש־ת. כשהע׳ ניתן על פעולה מסממת אחת, יודע 
היחיד מה לא לעשות, אך איבו יודע מה עליו לעשות. ע" שאינם 
ניתנים לשליטה ע"" הנענש והניתנים באופן בלתי תלר בהת¬ 
נהגותו יוצרים התנהגות של חוסר-אונים המשתקפת בחוסר-רצון 
להגיב. 

ע׳ כאמצעי, המדכא התנהגות קיימת, דומה מכמה בחינות לחיזוק 
החיובי שבעזרתו כלמדים התנהגות חדשה! למשל. הבחנה בין 
גירוי המסמן שביצה: פעולה מסוימת מותר, לבין גירמ אחר המסמן 
שביצוע הפעולה אסור. בהשוואה בין השפעתו המדכאת של הע׳ 

לבין דרכים אחרות להפסקת התנהגות קיימת (חסימה פיסית ושובע) 
נמצא, שהע' נמנה עם האמצעים היעילים ביותר. השפעת הע׳ היא 
מיידית, חזקה, במשנת זמן רב ואיננה הפיכה. תכונות אלו אפייניות 
לע" בעלי עצמה רב - כשמשתמשים בע" קלים, עשרה הפסקת הע׳ 
להגביר את הפעולה הגוררת הענשה למשך זמן קצר ברמה שהיא 
אף גבוהה מרמת הביצוע לפני קבלת הע׳. 

הפסיכולוגיה הפיסיולוגית גילתה כי קיימים במוח מרכזי הענשה 
ומרכזי תגמול. גירוי מתאים של מרכז הענשה (למשל, בזרם חשמלי) 
מדכא את הפעולה ביחיד. גידר מרכז הענשה דומה מבחינה תפקודית 
להשפעת חיזוקים שליליים חיצוניים, כגץ כאב. 

( 2 ) הע׳ כמעורר וכמגביר התנהגות, ע׳ הניתן 
כשלומדים פעולה חדשה עשר להגביר את התנגדות אותה פעולה 
להכחדה שבמהלכה חדלים לתת את החיזוק החיובי. אם דורש ביצוע 
הפעולה קצב איטי, זאת אומרת שבין פעולת לפעולה צריך לחלוף 
זמן שבו אין היחיד מגיב, עשוי הע׳ לזרז את למידת הפעולה, וזאת 
בדכאו קצב־הגבה מהיר. אם מלמדים את היחיד שישיג תגמול רק 
כשהוא מקבל ע׳, ולא ישיג את התגמול כשיופסק הע׳ — יגביר 
היחיד את קצב בידוע הפעולה כשיקבל ע׳ גם בלי לקבל תגמול. 
באותו אופן ניתן להסביר אח התנהגות הילד שהתנהגותו זוכה לע , 

גדול מצד הוריו. הו נהגות הילד היא אמצעי להשיג את תשומת־לבם 
של הוריו, והע׳ החו סימן שהוריו אמנם מתייחסים אליו. כשהיחיד 
לומד פעולה מסוימת המבוססת על הפסקה או על הימנעות מחיזוק 
שלילי, עשר הע׳ על התנהגות זאת להגבירה במקום לדכאה. במקרה 
זה מוכלל הפחד מחע׳ לפחד שייצר החיזוק השלילי בשלב הלמידה, 
ומגביר בכך את הדחף להמשיך ולבצע את הפעולה הגורמת הענשה. 


התנהגות מסוג זה שבה פועל היחיד לקבלת ע׳ נקראת התנהגות 
מזוכיסטית או התנהגות המענישה את עצמה. 

( 3 ) תופעות לוואי של ה ע׳. הפחד המתלווה לגירויים 
הסמוכים־בזמן למתן הע׳ הלא־בלמד גמבה עם תופעות הלוואי החזקות 
והחשובות ביותר. תופעות הפחד אינן רצרות מכמה בחינות: הפחד 
הוא ריגוש לא־בעים, המדכא התנהגות באופן כללי, כמו למשל, 
קפיאה תנועית ושיתוק המחשבה והוא עלול לגרום אף תופעות 
פסיכוסומאטיות. מלבד זה יוצר הע׳ תוקפנות. תופעות אלו עשרות 
לגרום התנהגות לא-מבוונת ולא־מפוקחת ולשבור את הליכוד החב¬ 
רתי• ש. ם. ר. 

ע׳ בחינוך הוא אמצעי, שנתד למנת התנהגות לא־רצרה 
ע״י מתן חיזוק שלילי (ע״ע למידה, עמ׳ 908 — 909 ) בידי מחנך או 
דמות חינוכית בסיטואציה חינוכית. משמעותו של הע׳ בחינוך מת¬ 
רכזת ביעילותו נוכח מטרות רחוקות, ולא בפעולות הישירות הנראות 
לעין. כדי שהמעביש יגיע למסקנה, שהע׳ מוצדק ורצר. צריכה מניעת 
ההתנהגות הלא־רצויה של הנענש להיות יציבה ולא זמנית; כן צריך 
להיות ברור, שדרכים אחרות המובילות לאותה מטרה אינן יעילות 
יותר ושהע׳ נובע במישרים מהעבירה. מניעת פעולות לא-רצויות לא 
תיתכן בלי חיזוק מנגנון שליטה פנימי בנפשו של הילד ובלי פיתוח 
הבנתו את מצבי החיים. יעילות הע׳ תלרה במידה מירבית באפש־ 
ררות הילד להזדהות עם דמרות חינוכיות. ע׳, המוטל ע״י דמות 
שהילד אינו קשור אליה קשר חיובי׳ מעורר בד״כ תוקפנות ועלול 
להגביר את התגובה השלילית שהע׳ נועד להגבילה. ע׳, שהקשר 
בינו ובין העבירה אינו ברור לילד, ייראה בעיניו כלא־צודק. הילד 
עלול אפילו לראות בע׳ "מפרעה" שעל חשבונה מותר לו לבצע 
עבירות בעתיד. 

סוגי הע׳. ( 1 ) ע׳ גופני. ע׳ כזה פוגע בכבודו של הילד 
ובהרגשתו שהוא אדון לשלמות גופו, ומשום כך מחליש את כושר 
השליטה הפנימי של הילד ועלול אף לפגוע בקשר הנפשי החיובי 
למחנך. על כן הוא נחשב לפסול כאמצעי חינוכי. ( 2 ) הוא הדין 
לגבי הגבלת החופש והכליאה. ( 3 ) הדחה מן החברה 
איבה מזיקה לילד הנענש, אם הוא בעל עמדה חברתית וקשרים 
חברתיים שלא יתערערו בעקבות הדחתו. ( 4 ) ניתוק זמני של 
הקשר בין המחנך ובין הילד, וכן ביטול תשומת הלב לפרקי־זמן 
מסוימים. ע" אלה מקובלים במיוחד בטכניקות הנקראות "עיצוב 
התנהגות״ (ם 0 מ 1 צ> 11£1 > 0 תז ז 10 י\ 3 ^). ( 5 ) מניעת הנאות, פר¬ 
סים, שבחים וכיו״ב, נחשבת לצורת ענישה חינוכית מתאימה. 

בכל מקרה דרוש לקיים יחס מתאים בין המעשה לבין מידת הע׳ 
ומשכו. ע" ממושכים עלולים להעכיר את האווירה החינוכית ואת 
היחסים בין המחנך לחניך. מכל מקום יש להיזהר מהפעלת מעגל- 
קסמים ע״י ע" לא-יעילים, הממריצים את הילד לעבור עבירות 
נוספות וחוזר חלילה. חשוב ביותר כי הע׳ יעורר פעילות ק ו נ¬ 
ס ט ר ו ק ט י ו ו י ת מצד הילד — אם בצורת הרהורים במעשיו שלו, 
ואם תיקון־למעשה של העוול או של הנזק שגרם. "בקשת סליחה" 
מילולית איננה ״כפרה״, ולעתים קשורה בהשפלתו של הילד. — 
ילדים מפגרים. מופרעים וסוטים בהתנהגותם זקוקים לדרכי טיפול 
והוראה מיוחדים, השוללים בד״כ את הע׳ כאמצעי חינוכי. בין 
ילדים מופרעים יש כאלה הנהנים מן הע׳, שממילא אינו יעיל 
כלפיהם. 

בעיה מיוחדת במינה היא הבנת משמעותו של ע׳ במסגרת המסו¬ 
רת התרבותית של אוכלוסיה מסוימת. עניין זה הוא אקטואלי ביש¬ 
ראל בה המחנך ניצב תכופות מול תלמידים בעלי רקע תרבותי שונה 
משלי• ר. ב.-ר. 

ד. ו. ברוך. דרך חדשה לחנוך ילדינו, תש״ז< משרד החינוך והתרבות, 

ביבל' לתורת החינוך: שבר ועונש׳ 11958 / 0 4 

£1111021101121 ־ £01 ו 01 בו 12 >ב 1 ט 0 * 1 21 ת £10 בא) 1$ סס 1 { 50 מין 




43 


ענש: כהכרה הפדימיטיווית; כהלכה 


44 


]*€$€8106 ) 1£ ת £40 .£.# ך ; 1952 י ( 5 ם 1 ג^\ ^ 311 1 > 11 ג 1 ; £0£ ת 1 011 ־ .), 

0 1966 , מס /^ ן /^^ 1714 > 1 {?ז. 0 )$)? / 0 * 1 >) 47 / ; 107 ! %01 /) 3 !ה 711 )ק ; 

1. ; 1967 8 , 11 ^ , 8771171% ) 0 / 0 !( 11010% ס!(*? 1 *^* 7 ,כ>צ 1 ט 14 . 5.14 - €50 ©ס 
׳<*(£ / 0 }/ 00 ג/ 8714 }} 4 :*))ה)> 1 !>)* 71 ס 0 4 >)!%ס 0 י ץ 0 ז 0 ., 1 - 5 ־וט^ €1 ז( 1 ..מ 
€1^11710, 1968; ?. ! 1 ( 1010% /€<(*? 81 ) 1 1010% * !(!/? 0 ז 11071 ) 171770413 י 01 * 0111 ״ , 
1968; 8. /). 0 1714 > ! 71 )ח 17 /* 1 ה>!? ,(. 0015 ) 011 ־ 01101 1 \ . 8 - ן €1 < 1 <]ותג 
?(/181;'107, 1969; ^4.11. ץ 0/1010% !(*? 4 > 716111 זדר€^^ י 0 ז 3 במ^ י ס : 

1*1 ?!{104010%),, ?*)!0/10 ?/!)'*!€* <1714 1^(1711111%, 1970 ; ]. 8 - £ 0110111 , 
01*€1?1171( 0714 0701*? \20 0 ב 81 • 1 • 0 ; 1970 ,* 1$£700711 ) 01 171 ! €71 711 ) 8 % ״ ^- 
1 0 ?!' 10411 \ י חז 3 ו x1071 71 ) 17 >? , 1 ] 15 £ ) פ 1 \ .£ . 0 ; 1971 ,ז 10 ! 11 > 1 /) 8 0/144 / ס !*, 
0/1447€71, 01*01?1171(, 1972 . 

ע׳ בחברה הפרימיטיווית. חברות החסרות חוקים כתד 
בים מתנהלות ע״פ הליכות ( 5 ץ 3 ״י^ 1 ם£) ומבהגים ( 65 ז 0 מ!) מסרתיים. 
המסדירים את המותר ואת האסור. לאיסורים אופי של "טבו" (ע״ע)׳ 
והפרתם עלולה להרגיז את האלים או את רוחות האבות. העבריין 
נחשב כסכנה לכלל, והוא מנודה או מגורש לצמיתות, או עד שהוא 
מכפר על עוונו (והשר סיפור קין, ברא׳ ד). ע׳ זה חמור במיוחד 
בחברה הפרימיטיווית, שבה אין קיום לפרט אלא במסגרת בית־האב 
או השבט. גם בחברה הפרימיטיווית ביותר יש נטיה להמיר את 
הנקמה האינדיווידואלית בע׳ שהחברה קובעת. יש מפקידים את 
ביצוע הע׳ בידי הניזוק או בידי בני משפחתו של הנרצח. בכך יש 
מעין לגיטימציה לנקמה פרטית או לגאלודדם (ע״ע, עמ׳ 
198 — 201 ), והמבצעים פועלים בכך כשליחי החברה. אולם, יש 
שמעבירים את ביצוע הע׳ לראשי־שבטים, שופטים וכיר׳ב. ברוב 
החברות מותאמות צורות הענישה לטיב העבירה. עפ״ר יש מגמה 
להפעיל את ע׳ המוות רק על עבירות חמורות ביותר: כישוף, רצח 
וניאוף׳ אך יש שמקילים לגבי שתי העבירות האחרונות. בשלב 
מסרם מעדיפות חברות רבות תשלום כופר־נפש על גאולת-הדם. 
בד״ב חלה התפתחות זו בחברות שכלכלתן על גידול בע״ח. עפ״ר 
נקבע גובה הכופר במו״מ המתנהל באמצעות מתווך. יש חבתת 
המפקידות את התיווך׳ ולא רק במקרה של רצח, בידי אישים שהת¬ 
מחו בכך. יש גם שהחברה קובעת "תעריף" לכופר, המשתנה לפי 
מעמדו של הנרצח או הנפגע. תעריפים מפורטים כאלה היו קיימים 
בחברות הגרמניות הקדומות והם מתקיימים עדיין במזרח-אפריקה * 
שם משלמים את הכופר בראשי בקר וצאן, מקצתו לניזוק ומקצתו 
לשופטים או לראש השבט (השר הומרוס׳ איליאס 11 ך׳\צ. 497 
ואילך). יש שפגיעות גופניות נענשות לפי העיקרון "עין תחת עין", 
אך קיימת מגמה להפעיל ע" קלים יותר, כגון הלקאה או קנסות, 
הכל בהתאם לחומרת הפציעה ולנסיבות. הע׳ על פגיעה ברכוש 
הוא החזרת הגזל או פיצוי על הנזק. בחברות שבהן נוהגת עבדות 
(ע״ע), קורה שהניזוק כובש את המזיק לעבדות ויש שהמזיק נמכר 
לעבד, כדי לפצות במחירו את הניזוק. ברם, מתוך רצון להרתיע 
מפני פגיעות ברכוש, נזקקות חברות אחדות, אפילו מפותחות, לע" 
חמורים יותר, כגון כריתת איברים, ע׳ שעדיין נוהג במדינות מוסל¬ 
מיות ע׳ המאסר הממושך אינו קיים בחברות בלתי־מפוחחות, מאחר 
שאין בהן התנאים הדרושים לביצועו. 

ניתן לומד, כי תכונה אפיינית לכל חברה היא המגמה להוציא 
את עשיית־הדין מידי הפרט ולמסד אותה. בכך הופך הע׳, שמקורו 
בתגובתו הספונטנית של הפרט, אמצעי לשמירה על ההרמוניה 
החברתית, ומבטיח את ציות הפרט לנורמה חברתית. 

מ. ו. 

בהלכה. ע" המוצאים לפיעל ע״י ביה״ד ("בדיני אדם") נחל¬ 
קים לענשי-ממון — ועליהם ע״ע נזיקין, עם׳ 1021 — 1023 — ולענשי- 
גוף. תנאי עיקרי לכל ע׳ גוף בידי אדם שתבוא "אזהרה" מפורשת על 
המעשה בתורה, ואין די בציון הע , בלבד (זב׳ ק״ו, ע״א—ע״ב). הע׳ 
הסטנדרדי, כנראה, בתורה — ובחז״ל — הוא המלקות, שנידון 
בהם כל העובר על איסור כרת (ע״ע) או "לאו"(מלבד כמה יוצאים 
מן הכלל; ע״ע מצוה, עם׳ 113 — 114 ). ואף שבכתוב שבתורה, הזז 
במלקות, נאמר ״ארבעים יכנו״ (דב׳ כה, ב—ג) — נתפרש הפסוק, 


בהלכה, ל 39 מלקות — והוא המספר המירבי. המספר המדויק בכל 
מקרה תלוי באומדן בי״ד את שיוכל הנידון לשאת ולהישאר בחיים. 
תיאור מפורט של אופן מתן־ד,מלקות נמצא במסכת מכות — הקרויה 
ע״ש ע׳ זה (ג׳, י״ב—י״ג). מי שנתחייב מלקות, ואין צריך לומר אם 
נידון למיתת בי״ד, נפסל לעדות. 

ע׳ המלקות מנקה מן העוון, ו״כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו 
ידי כריתך (שם ג׳, ט״ו: והשר: ",כי לא ינקה׳, בי״ד של מעלה 
אין מנקין אותו, אבל בי״ד של מטה מלקין אוחו ומנקין אותו״ — 
שבר כ״א, ע״א). במקרא, ע׳ זה הוא היחיד הנזכר בסתם (דב׳ כה, 
א—ב), בלא להתייחם לחטא מסוים (פרט ל״מוציא שם רע״ — 
דב׳ כב, יח), וגם בחז״ל עדיין ניכרת התפיסה כי "מלקות במקום 
מיתה עומדת" ( 0 נ־ י/ ע״א). 

ארבע מיתות בית־דין. סקילה, שרפה, הרג, חנק. העבי־ 1 
רות המחייבות בכך הן בד״ב עריות, ע״ז, שפיכות־דמים, חילול־ ! 
שבת (ומעט עבירות אחרות), ודרך ביצוע הע׳ מפורשת במסכת 
סנהדרין, פרקים ר—י״א. במקורות מצויות מחלוקות על דרכי ביצו¬ 
עם של דיני המוות, ואפשר שהן משקפות מסורות שונות, שנהגו י 
על פיהן בת״ד במקומות שונים. אם נתחייב אדם בגלל מעשה אחד 
בשני ע״, מטילים עליו למעשה את החמור שבהם ע״פ הבלל: ״קים ' 
ליה בדרבה מיניה" (כתר ל״ג, ע״ב; ומקבילות). ע״כ מי שנתחייב 
מיתה אינו לוקה ואינו משלם- ו״מי שנתחייב בשתי מיתות בי״ד — 
נדון בחמורה" (משג׳ סג׳ ם/ ד': ספרי, תצא, רפ״ו ועוד). נחלקו 
אמוראים אם גם מי שאינו נידון בפועל בחמורה, כגץ שעשה בלא 
התראה (ר׳ להלן) זכאי לאותה הקלה (כתר ל״ה. ע״א ועוד). ענשי- 
הגוף מותנים בעדות ובהתראה, שתעמיד את העבריין על חומרת 
מעשהו וענשו; ודווקא כשקיבל עליו את ההתראה, ואף אמר: 
״על־מנת כן אני עושה״. יוצא מן הכלל: מסית לעבודה זרה, שנענש 
בלי התראה. ענשי-גוף צריכים, מדין־תורה, בי״ד סמוכים (ע״ע 
סמיכה: סנהדרין)! מיתה — 23 סמוכים ומלקות — ע״י 3 סמוכים 
בלבד, וי״א שגם לזה יש צורך ב 23 (משגה סנ׳ א׳, ב׳, ה׳; ירר 
שם א׳, ב׳; בבלי, שם, י׳, ע״א). על כמה עבירות קבעו מלקות 
"מדרבנן", הנקראות "מכת מרדות"׳ וכל מלקות בחו״ל, שאין בה 
סמיכה, אינן אלא "מרדות". מלקות אלו נושאות אופי של ע׳ מש¬ 
מעתי, ואין הן כפופות לכללי המלקות "דאורייתא" ולסדריהן. כללן 
הוא: ״עד שתצא בפשר׳ (= מתעלף) של העבריין. 

ע׳ המוות הוגבל ביותר בדרישה לדקדוק מופלג בחקירת ודרישת 
העדים, ולגבי סדרי הדיונים בביה״ד, שהגבילו מאוד את אפשרות 
הכרעתו לחיוב ע׳-מוות. המגבלה העיקרית היא הדרישה ש״סגהדרין 
גדולה" תהא יושבת ב״לשכת הגזית" שבבית-המקדש, ולפי מסורת 
חז״ל כבר נתבטל מצב זה 40 שגד. קודם חורבן בית שגי. על עבירות 1 
מסוימות אמרו: ״קנאים (ע״ע) פוגעים בר׳ ( 0 נ׳ מ׳, ו׳; בבלי, שם, 
פ״א—פ״ב) — "בני אדם כשרין, המתקנאין קנאתו של מקום, פוגעים 
בו בשעה שהוא עושה את המעשה; אבל לאחר מכן — אין מיתתו 
מסורה לבית־דין. והלכה למשה מסיני היא" (רש״י). ועם כל זאת 
אמרו, שזה "שלא ברצון חכמים" (ירר, שם) ו״הבא להימלך, אין 
מורץ לו [לעשות כן]". 

המגבלות המרובות עשו את ביצוע ע׳-המוות למעשה, ע״ם דין־ 
תודה, כמעט לבלתי-אפשרי, גם בזמן שהיתה סנהדרין גודלה יושבת, 
עד שאמת: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (שבע שנים) נקראת 
חובלנית. ור׳ אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה"... (מכות 
א', י'). ד עקיבא ור׳ טרפון אמרו: "אילו היינו בסנהדרץ לא נהרג 
אדם מעולם" (שם), אך רשב״ג ביקר את עמדתם: "אף הן מרבץ 
שופכי־דמים בישראל"(שם). קדמותה של הגישה, מבחינה עקרונית, 
ניכרת מדברי שמעון בן־שטח: "אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד 
שרץ אחר חבית לחורבה... וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג 
מפרפר — ואמרתי לו: רשע נ מי הרגו לזה ? או אני או אתה... אבל 



45 


ענש: כהלכה — עפולה 


46 


מה אעשה... שהרי אמוד, תורה ,על-פי שנים עדים יומת המת , " (סב , 
ל״ז, ע״ב; והשר תוספוא וירר שם). אכן, רוצחים שלא הוצאו להורג 
הוכנסו ל״כיפה" (ע״ע מעצר ומאסר. עט׳ 59 ). 

כש״השעה צריכה לכך״, "בי״ד מכין ועונשין שלא מן התורה״ — 

שלא בהתאם לדרגות ־,ע״ לסוגיהם ותנאיהם — "כדי לעשות סייג 
לתורה", כולל ע׳־מוות (יב , צ/ ע״ב ועוד). בת״ד בתפוצות ישראל 
השתמשו בזכות זו, כולל ע׳ מוות, במקומות שהאוטונומיה היהודית 
(ע״ע) הוכרה ע״פ החוק. הע׳ הנפוץ ביותר במשפט העברי בכל 
יה״ב, והיעיל שבהם. חיה ה ח ר ם — ע״ע. 

בתורה מנומקים ענ 1 שי הגוף בגורמי ההרתעה: "וכל העם ישמעו 
ויראו ולא יזידון עוד" (דב׳ יז, יג! והשר שם יט, כ! כא, כא), 
ומכאן גם הענשת גוויית החוטא: "והומת ותלית אותו על עץ" (שם 
בא. כב). ע , המוות מ:ומק גם בעקירת הרע בתור שכזה: "ובערת 
י הרע מקרבך״ (דב , יג, ו ועוד הרבה); גורם זה ממלא תפקיד גם 
בתחומי־עבירה אחרים, ובגללו הורגים גם בהמה שהיתה מעורבת 
, במשכב־ערווה עם אדנו (ויק׳ כ׳ טז). בעיה קשה היא דרך הפעלתם 
של הע" "מידה כנגד :וידה" ("עין תחת עין."" [שט , כא, כג—כה], 
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" [דב׳ יט, יט], והשר דוגמות 
מגוונות יותר: דב׳ כה, יב; בם , ה, כא). חז״ל כבר הוציאו ע" אלו 
מידי פשוטם המקראי, ואעפ״ב ניכרת אצלם נטיה ברורה מאוד לפרש 
באופן מוסרי־חינוכי כללי את כל הע" ע״פ העקרון של "מידה כנגד 
מידה", בצורה זו או אחרת. בע , מוות המוטל על הרוצח, נוסף נימוק 
"ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה, כי-אם בדם שופכו" (במז" לה, 
לג). — ועל ע׳ הגלות לרוצח בשוגג, ע״ע מקלט. חז״ל רואים בע , 
המוות גם כפרה על נפש החוטא, והנידון למוות — "אם איבו יודע 
להתוודות, אומרים לו: אמור, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" 
(סב׳ ר, ב , ). שיטת דירוג הע" בתורה אינה ברורה דיה, ור׳ רמב״ם 
: מו״נ ג׳, מ״א. 

ן יש ע" "בדיני שמים" שלהם משמעות גם בדיני-אדם (על ענשי־ 
! שמים רגילים: ע״ע גיהנם; כרת; שכר וענש). במידה מסוימת יש 
לראות בסוג זה את כל ענשי הקרבנות (ע״ע), בזמן שהיה בית 
המקדש קיים, שכופין [בבי״ד על הבאתם (בחלקם; ערכיו כ״א׳ ע״א). 
כאלו הם גם מעשי "גרמא" בנזיקין, שעושהו "פטור מדיני אדם וחייב 
בדיני שמים" (ע״ע נז|יקין, דיני־), דש לזה משמעות גם בדיני אדם 
(ע״ע משפט עברי, עכו׳ 681 ). 

וע״ע כפר נפש; מלוכה, עט , 556 . ועל ענשם של עדים זוממים, 

ע״ע ראיות וע״ע חט^. מערכת ע" מורכבת מאוד ניתקבה ביה״ב, 
כחלק מ״תיקון תשובה" לחוטאים; ועל כך ע״ע חסידות אשכנז; 
תשובה. 

י. ש. צורי, משפט התלמוד, ב׳, תרפ״ב: ש. אסף, הע" אחדי חתימת 
התלמוד, תרפ״ב; א. אפטוביצר, מלקות ומכת מרדות בתשובות הגאו¬ 
נים (המשפט העברי), ה׳), תרצ״ו; ט. אוסטרזצר, לחקר הרוח של 
המשפט העברי (ספר השנה ליהודי פולניה, א , ), תדצ״ח; פ. דיקן, 

דיני ע״, א׳■—ב/ 55 > 1 — תשכ״ב 2 ; הנ״ל, ההתראה במשפט העברי 
(סיני. ס׳), תשכ״ז; י. מ. גינצבורג, משפטים לישראל, תשט״ז; 

מ. אלון, חרות הפרט בדרכי גבית חוב במשפט העברי, תשכ״ד; 

א. א. אורבך, בת״ד של 23 ודיני מיתות בי״ד (דברי הקונגרס העולמי 
החמישי למדעי היהדות. ב , ), 1972 ; !*ס ,ח 1 מ 00 .£ 

, 111 ( 11 ־ 11 ״ ,; 0111 ''^ ■( ; 193 ! ,< 1 /)) $17017 11 ) 1 )) 131711111115 . 11 71 )!/ 1/71151 ?) מן/ 

; 1903 ,) 7/17550/1111 ) 117 ) 51 ) 1 11 ־ 10511 / ) 11 ) . 11 7/17 ) 0x5 ]11(7115111( 517x17 
11/5 )/ ) 1/1 /ס 151111 065(711x110115 07! 1/1( €71111! 11x1 ,־ 2 £ 1 ז 1 /ןג 0 ;ס\, ./י 

7/1( ?(71010£? 0 / 1 / 1 ( 7x17711111 ,״ 3011 ) , £1 .מ ; 1924/5 ,(ז\ X ,א 0 ן) 

. 1970 ,<ז\ , £355 157301 ) 

מ. 

ענת ,אלה שמית קדו מה, בתו של אל, אחותו ורעיתו של בעל. היא 
נחשבה לאלת האהבה, הפריון והחיים, וגם לאלת־המלחמה 
שטופת־הדם. ע׳ כונתה במקומות שונים גם "בעלת השמים" ו״שליטת 
האלים". יש שזוהתה עם אשרה ועם עשתורת, וגם עם האלות אינין 
השומרית ואשוזר האכדית. היא נזכרת לראשונה בכתבי מארי 
(ע״ע), ונודעה בכל ו|־חבי קדמת־אסיה. היתה נערצת מאוד במצרים, 


לשם, כנראה, הגיע פולחנה עם החיקסום (ע״ע), ונודעה באנטוליה 
וגם בקפריסין, שם זוהתה עם האלה אתני. מתוארת בצבעים עזים 
בכתבי אוגרית (ע״ע), בהם היא מופיעה כדמות לוחמת ואוהבת, 
כעוזרתו של בעל במלחמתו במות, אל־השאול. בכתבי יב (ע״ע) 
שבמצרים מופיע שמה כמרכיב ב״ענתיהו" ו״ענתביתאל". 

במקרא נזכרת אלה זו רק בשמו של השופט שמגר בן ע , (שופ׳ 

ג, לא; שם, ה ו), אם כי יש הגורסים כי גם שמו של ניצב שלמה 
בענא (מל״א, ד, י״ב) היה למעשה בן־ע׳. כן מצדים במקרא כמה 
שמות גאוגרפיים הקשורים בשמה: ענתות, צפונית מזרחית לירו¬ 
שלים, בית־ענות, בקרבת חברון (יהו׳ ט״ו, נ״ט), ובית-ע׳ (יהד י״ט, 
ל״ח; שופ ׳ א, ל״ג) בנחלת נפתלי. מקומה של בית ע/ שבו היה 
קיים מקדש של האלה, לא זוהה, ויש המחפשים אותה בעינתה דהיום 
(כפר לבנוני, לא הרחק מקדש־נפתלי). אחרים משערים שמקומה 
היה בכפר בענה, על כביש עכו—צפת. חכמי התלמוד הכירו ישוב 
בשם ע׳ בגליל (יומא, י׳, ע״א; סוטה, ל״ד, ע״ב). 

מ. ד. קאסוטו, האלה ע׳. תשי״א; ץ !ו 010 ) 1/1 /) 7.17 ) 7/1 , 1 8 11£ זי! 1 ^ .? 

,. 1 ) 1 ; 19-42 ,( 82-88 ; 78 ; 73-75 ) \ 0€ ז 15 / 0 ח $10 11 ?># ? 1 ( 1 1 ) £171 
. 1968 , 112-115 , 11271 ) 171 ) 0 \ 0 15 ) 00 ? 111 1 ) £171 

ע?מךה אבן שד־אד — # - ( 525 [?] - 615 [?]). 

משורר ערבי קדם־אסלאמי. אמו היתה שפחה כושית, וע׳ 

היה עבד כושי שקנה את חירותו בהצטיינות במלחמה. אוסף שיריו 
(דיואן) נשתמר ונערך במאה ה 11 בידי הפילולוג הספרדי אל- 
אעלם א(ל)-שנתמרי. במיוחד התפרסם אחד משיריו הכלול באוסף 
ה״מעלקאת״, (ע״ע ערבית, ספרות, עט׳ 180 ). אפייניים לשירתו 
תיאורי מלחמה פלאסטיים, המדהימים לעתים באכזריותם. המסורות 
אודות חייו וגבורתו שימשו יסוד לרומן העממי "סירת עגתר" 
(״תולדות ענתר״), שחובר, כנראה, במאה ה 12 . הדיואן שלו נכלל 
בספר של אלווארט (צ!§ 1116 )ס 5 מ 3 ׳\ 01 11£ ז 
1870 , 061$ ? 10 ( 31 ־ 1 1 ח 1016 ז\/). 

ר. א. ניקלסון, תולדות הספרות הערכית (ספתח בערכו), תש״ך; 

£01171 1 ס ? 1 1715 ) 1 ) ?■ 7 ? 771 ? £12 $06512 1 ) 1 * 4 ? 11 ?) 1^X1 .£ז 101 ד 1 ב_ 1 ־ז 10 ) 6011 

. 4 ־ 196 ,( £1 ( ,ב€נ(! 3 ז^) * 81-24175 * 10 > 86 § .?! . 24 ? 1 > 

עסוי (אנג׳ 1355386 !!), מישוש, שפשוף ולישה של רקמות רכות 
ובעיקר שרירים. 

ההשפעה הפיסיולוגית של הע׳ היא עצבית ומכנית: ע׳ העור 
מגרה רצפטורים הקפיים המעבירים גירויים למערכת-העצבים המר¬ 
כזית ומביאים להרפיית השריר. ההשפעה המכנית מתבטאת בהחזרת 
דם־ורידים ולימפה להקף הגוף. ע״י הבעת השריר עצמו אפשר להביא 
למתיחת הדבקויות ולפיזור הנוזל שהצטבר בתוכו. 

הע׳ עוזר במצב שבו יש צורך בהקלת כאב והקטנת נפיחות והת- 
קשות הרקמה הרכה, ובמיוחד במצבים שלאחד חבלה. כן חשוב הע׳ 
להרפיית שרירים מאומצים לאחר פעילות ספורטיווית וכיו״ב. אין 
להשתמש בע׳ במקום שיש בו זיהום׳ בשל החשש של פיזור הזיהום. 
כן אין ד.ע׳ מביא לחיזוקו של השריר, ואין להשתמש בו כתחליף 
לתרגילים פעילים. 

על חשיבות הע׳ עמדו הסינים לפני 3,000 שנה (ע״ע סין, 
רפואה). היפוקרטס (ע״ע) הכיר בחשיבות הע׳ בטיפול במצבים 
שלאתר מתיחת שרירים ורצועות. 

— 1 >ת 3 © 8 . 0 ; 1960 , 178071071 ' 1 ) 871 11071 *) 741 ק*ה 18 \ ,. 4 ^ ,(. 1 ) 6 ) ) 11 ^ 1 .$ 

. 1964 , £5 > 1 ^ 711 ^ £0 ' 1 1 ) 071 $105 ¥717101 :. 4 ז , ¥0061 \ . 0 .£ 

עפולה, עיר במרכז עמק יזרעאל (ע״ע) ובירת נפת יזרעאל. 
22,000 תוש׳ ( 1974 ). 

ע׳ נוסדה ב 1925 על אדמות הכפר הערבי הקטן עפולה (כשני 
ק״מ מכפר זה היה קיים כפר אחר, פולה או אלפולה, שנזכר רבות 
בתקופה הצלבנית — כיום שוכן שם קיבוץ מרחביה), שנרכשו 
( 1924 ) ע״י חבורה של ציונים מאה״ב ("קהיליית ציוך). מייסדיה 



47 


עפולה — עפרוניים 


48 


ביקשו להקים עיר מרכזית בעמק — ״עיר יזרעאל״ — והיא תוכננה 
לעיר בעלת תבעי תעשיה, מסחר, מנודים וחקלאות. אולם, ע׳ לא 
התפתחה לפי התקוות שתלו בה, משום שתושבי האיזור לא נזקקו 
לה בהיותם קשורים, בשיתתים השונים למרכזים עיתניים אחרים. 

ב 1947 היו בע׳ רק 2,500 תוש׳. אולם לאחר קום המדינה קלטה 
העיר מספר רב של עולים חדשים והחלה לשמש כמרכז שירותים 
למושבי חבל תענך שבדרומה. על מורדות גבעת המורה, במרחק 
כ 6 ק״מ, הוקמה ע׳ עילית, שהתפתחותה נפרדת מעיר־האם משש 
ניתוקן הפיסי. 

בע׳ מפעל טכסטיל גדול (כ 1,000 מועסקים), בידו״ר לסובר 
ומפעלים המעבדים את התוצרת החקלאית של הסביבה. בעיבור 
העיר נמצא ביה״ח המרכזי לעמק; בתחומי ע׳ נמצא בניין תחנת 
רכבת־העמק שקישרה בין חיפה ודמשק ( 1905 — 1948 ) ובין ע׳ 
לג׳ניןי—שכם ( 1936-1913 ). 

בע׳ שרידי ישוב, ביהוד קברים, שהקדומים בהם שייכים לתרבות 
הע׳סולית, אולם מעניין במיוחד הוא מצד רבוע שבקירותיו הוכנסו 
ארונות קבורה של אבן. מייחסים את המצד לתקופת מסעי־הצלב. 

עבר הדני (עודד), עיר יזרעאל-ע/ בת כ״ה, תש״י! מ. דותן, 

חפירות ע׳ (עתיקות. א), תשט״ז; ז. וילנאי. ע' עיר־יזרעאל, 1966 ! 

ש. הוכברג, ע״ ז טיוטת דו״ח ביניים — אספקפים חברתיים, 1967 * 

. 1948 ,. 4 / 01 *( £01107 ( 1 *€' 1711 41 ) £1 ס 1 ס 0£ (/€י 1 ^ ,) 011 6 * 501 ., 1 .£ 

ם. 

עפיפון, מעין כנף קלה מאוד שמחוברת בחוט למקום קבוע. האיזון, 
בין גרירת הרוח ומשיכת החוט, מחזיק את הע׳ באוויר. הע׳ 

משמש כמשחק וכחלק מהפולחן בתרבויות שתות באסיה המזרחית, 
ומוצאו, כנראה, משם (ע״ע ילדים, ותמ ׳ בעמ׳ 858 ). השתמשו בע" 
לאיתות בזמן מלחמה (לדוגמה: בקרב היסטינגז [ע״ע)) וניסו להש¬ 
תמש בע׳ כדי לדאות (ע״ע דאון). ב 1894 בנה בדן־פאואל (ע״ע) 
ע , בגודל 18 מ׳, שהרים אדם לגובה של כ 30 מ׳. א. ג. בל (ע״ע) 
המציא ב 1907 ע׳ בדמות פירמידה משולשת שהרים אדם לגובה של 
יותר מ 50 מ׳. בזמן מלה״ע 11 צוידו צוללות גרמניות בע", שיכלו 
לשאת צופה, ע״מ להגדיל את טווח הראיה. 

הע׳ נוצל בעבר לביצוע מדידות מטאורולוגיות. כבר ב 1752 חיבר 
ב. פרנקלין (ע״ע) מסמר מתכת לע' והעיפו בזמן סערה, כדי להוכיח 
את האופי החשמלי של הברק. הגובה הגדול ביותר, שאליו הגיע 
ע׳ בביצוע מדידות מטאורולוגיות, הוא כ 8,000 מ׳ ( 5 במאי 1910 ). 

עפצים, רקמות הנוצרות כתוצאה מצמיחה מהירה ובלתי רגילה 
של איברי צמח שונים, כתגובה על גירוי כימי הנגרם ע״י 
עקיצות חרקים או חדירת וירוסים, חיידקים, פטריות, נמטודות או 
מזיקים אחרים לתוך הצמח. אחדים מגורמי הגירוי פועלים בדומה 
לחמרי צמיחה טבעיים, אחרים פועלים בעקיפין דרך שינויים במנ¬ 
גנוני חסות הצמיחה והמטבוליזם של תאי הצמח הנפגע. באופן 
מלאכותי יכולים ע" להיווצר ע״י קרינה ממקורות שונים או פגיעה 
מכנית. צורת הע" נקבעת ע״י טיב החומר המוחדר, דרך חדירתו 
ומועדה וע״י תגובת תאי הצמח לגירוי. הע" מסווגים לפי מקום 
התפתחותם, מידתם ושלביהם. באופן כללי מחלקים אותם לע" 
מוגבלים ולע" בעלי צמיחה בלתי מוגבלת. על רוב הצמחים יכולים 
להתפתח ע" לפחות מטיפוס אחד. 

( 1 ) ע" מוגבלים דורשים בצמיחתם אספקה מתמדת של 
חמרי הגירוי. ע" אלו הם בעלי צורה, מבנה וממדים קבועים, אם כי 
ממדיהם מותנים במספר חמרי הגירוי ובכמותם. מבחינים בין הע" 
המוגבלים לפי מקומם או גורמיהם: ע פ צ י שרשים מופיעים 
בצמחים ממשפחת המצליבים. הם נגרמים, למשל, ע״י הפטריה 
בז 110 י 1101 ) 110 ז 5 צ 1 <- 1 , המונעת התפתחות תקינה של השרשים 
וגורמת להתייבשות ולחוסר הזנה מספקת של הצמח. לעומתם ידועים 
עפצי שרשים בצמחים ממשפחת הקטניות, בהם חיידקים מהסוג 


קושרים חנקן(ע״ע, עמ׳ 724 ) אטמוספירי, ובכך הופכים 
אותו זמין לצמח. עפצי שרשים אפייניים גם לפעולת נמטודות ומיני 
חרקים שונים כגון צרעות־ע" וכנימות עלים. ע פ צ י ־ ע נ פ י ם 
בצורת כישור, מצויים על עצי אשל, ובצורת תפוח — על עץ הערער. 
כן נפוצים עפצי גבעול הנוצרים ע״י צרעות־ע" על ענפי מרווה 
ריחנית וע" של ה 13 צין המפורץ הנגרמים ע״י חדקוניות. ע פ צי 
פקע המונעים התפתחות נורמלית של הענפים בצמחי האספסת, 
האשל והמלות נגרמים ע״י יתושי ע״. ע פ צ י - ע ל י ם נגרמים על 
צמחים אלה ע״י מיני כנימות־עלים והם מביאים לידי קיפולי עלים 
וכן לצמיחה דמוית אלמוג או נאד (ע״ע בנימות, עמ׳ 908 ) ; על 
עצי אלון התולע הם נגרמים ע״י צרעות ע״ ועל עלי אספסת — 
ע״י יתושי ע". ע פ צ י פרחים ידועים בצמחים שונים, כגון פיקוס. 
רוב הע" נוצרים כתוצאה מפעולת חרקים כגון צרעות־ע", צרעות! 1 
השקמה והתאנה, יתושי־ע", כנימות, חיפושיות (חדקוניות), עשים 
ופרפרים, זבובי פירות, פשפשים (שסגביים) או אקריות. הקשר 
הנוצר בין הצמח הפונדקאי לבין החרק הוא הדוק ביותר ומשמש 
לעתים להגדרת מינים קרובים של צמחים או בע״ח. 

ניתן למיין את הע" המוגבלים לפי צורתם, כדלקמן: א) ע" 
צמריים, הנוצרים בעיקר ע״י ביצי אקריות־הע". אלו מוטלות 
על שכבת תאי האפידרמיס וגורמות להתארכותם. הע" המתפתחים 
יוצרים קבוצת שערות צפופה, בעיקר בצדם התחתון של העלים. 
זחלי האקריות החיים בין השערות ניזונים מתוכן התאים. ב) עפצי 
עטיפה, הנוצרים מצמיחה חד־צדדית כתוצאה מהטלת ביצי כני¬ 
מות, אקריות-ע" ויתושי-ע". צמיחת תאי הצמח מביאה לעטיפת אותו 
צד ברקמה המכיל את ביצי המזיק. לעתים הופך האיבר כולו לגליל 
(כגון עפצי עלה באלת א״י). ע" אלו מכילים טנינים וחמרי צבע 
שונים. ג) ע" נוקשים, הנוצרים מצמיחה מקומית של רקמות 
גבעול או עלים, בעיקר כתוצאה מחדירת זחלי צרעות, זבובונים 
שונים, או חיפושיות. ע" נוקשים הם, בד״כ, בעלי צורה אחידה. 
מרכז הע׳ הוא ריק ודפנותיו מרופדות שכבת תאים רכים הממשיכים 
להתחלק כל עוד זחלי המזיקים ניזונים מהם. מבחוץ מוגנים הע" 
בשכבות תאים, בד״כ מעוצים ולעתים רכים או בעלי בליטות 
שונות. 

( 2 ) ע" שאינם מוגבלים בצמיחתם אינם בעלי צורה, גודל 
או מבנה אחידים. הם נגרמים ע״י חיידקים או נמטודות ודומים, 
במידה רבה לגידולים ממאירים בבע״ח. הם ממשיכים בצמיחה בלתי 
מבוקרת גם לאחר שהגירוי הראשוני נעלם. במקרים רבים הם מביאים 
לתמותת הצמחים. 

מספר ע" הם בעלי ערך כלכלי רב (ד לעיל, עפצי שרשים). 
עפצי עלים וענפים באלונים (ע״ע אלון) משמשים מקור להפקת 
כמויות גדולות של חומצה טנית (ע״ע טנין) וחומצת ע" (חומצה 
גאלית). כן ישנם ע" הגורמים נזק כלכלי רב, כגון עפצי הפקע׳ 
הפוגעים באספסת או עפצי שרשים התוקפים מצליבים מסוימים. 

^ 00 * 11 ' 7 , 1 ו 1 :* 11 חז 6 * 5 ; 1964 ,* 0411 10711 ? / 0 י{ 010# *£ , 1 ת 13 \ .$ . 1 ^ 

. 1968 ,( 111 ,. £01010 ,{ . 15 ) 1 * 70 * 1 01 * 0411 

י. וי. - ד. גר. 

עפרונים ס^נ^זג!^), משפחת עופות (ע״ע) מסדרת צפרי־ 
שיר (ע״ע) החיים בנוף פתוח, מצטיינים בשירה מלודית אותה 
משמיעים לרוב באוויר במעופם הפרפרני. הע" מהלכים ורצים על 
פני הקרקע ואינם מנתרים. בהתאם לכך הם נבדלים מכל יתר ציפורי 
השיר בשרש־פסה המכוסה קשקשים בלבד׳ וחסר פם־אורך האפייני 
לכל השאר. לע״ אפייניים: טופר אחורי שהוא ארוך וישר; אברות- 
אמה ארוכות המגינות על אברות־היד משפשוף בין צמחים. ניזונים 
מזרעונים, חרקים ואף לטאיים. המקור שונה לפי הרכב המזון: ארוך 
ודק באוכלי־חרקים (אלימון), קצר מעבה וחרוטי באוכלי זרעים 
(זרעית). דוגרים על־פני הקרקע, אך הקן עשוי מקלע כדוגמת שוכני־ 



49 


עפרוגיים — עפרות גלידות 


50 



עפרוני מצוי׳! צעיר ( 151313 ז 0 13 > 1 ־ 0310 ) 


פצים. התפתחותם מדייוה 
יותר מאשר בשאר ציפורן- 
השיר. הפי* חשופים לטור¬ 
פים יותר מציפורי־שיר א¬ 
חרות ומוגנים ע״י צבעיהם 
המותאמים ביותר לסביב־ 
תם• הגוונים השולטים הלו: 
צהבהב-אפור־חום־שחש ן־ 
הם תלויים בכמות המשג¬ 
עים׳ בלחות שבאוויר, :- 
|פצמת קרינת השמש ו :־ 
|צבפ הקרקפ. התאמה מוד 
׳}לאה זו לבית־הגידול הן* 
1 שורה גם בברירה הטבעית היא שהביאה לפיצול הע" לזנים מרובים. 
׳אין דו־צורתיות מינית צולטת. 

המשפחה מונה 75 מינים שמרכז תפוצתם אפריקה. רק שגי מינים 
הגיפו לאוסטרליה ומין( אחד בלבד לארצות אמריקה. 

בא״י 10 מינים, ביניהם: עפרוני (ע׳) מצויץ (ג 14 ז 16 ג 0 
81312 ״€) שבראשו ציצו מחודדת. התפשט במאה האחרונה מערבות 
אסיה לאירופה עד לגב יל שבו אין כיסוי השלג עולה על 140 יום 
בשנה. תפוצתו רחבה בי יתר בארץ— יציב מהגליל ועד סיני. חי בנוף 
פתוח: שדות, חולות !התייצבו וואדיות הירוקים־קמעה במדבר. 
ניזון מזרעים וחרקים. דוחק רגלו של ע׳־המדבר (ר׳ להא) בכל 
]מקום שהוא יכול להתקיים. מעופו פרפתי, שירתו מלודיה. ז רע י ת¬ 
ור, ש דה (ע׳־השדה — [ 51 ת 0 עז 2 !; 1 > 0 ב 41 .) דוגרת באיראסיה. בארץ 
תורפת בלהקות של עשרות ומאות ובמעופם הכבד משמיעות קולות 
!גרוניים. מבלה בחריש ובמזרע וגורמת לנזקים בחקלאות בהשמידה 
את הנביטה הרכה. הזרעית מפורסמת באירופה , 4110116116 .) 
!בשל השירה המלודית שמשמיע הזכר בהיותו באדר. ע׳-ענק 
( 513 > €3130 3 י(תץ־ו 0€0 מ 3 ־*!ל() — בחזהו פס כהה המזכיר ענק. יציב 
!ושכיח בגולן, בעמק היוון■ ובנגב הצפוני. ע׳־המדבר (- 0 מות 41 
!זז*:* 12068 ״) יציב 1 :מדבר יהודה, בנגב ובכל מקום שאין ר,ע׳- 
,המצויץ מחזיק מעמד. נמעט שאינו שותה מים. ניזון מזרעונים וזזו- 
|קים קטנים שמלקט מפני הקרקע. חי לרוב בזוגות ובמשפחות של 
5 — 6 פרטים לאחר הדגירה. גווניו זהים להפליא לצבע הקרקע שעליו 
הוא חי, כמו חול, טרשי|ם של צור, חמדות בזלת וכר. ע׳ ־ ח כ ל י ל י 
(בזס^חשסו!!! . 4 ) מצד בנגב הדרומי-מערבי ובסיני. מעדיף חולות 
על טרשים ונמצא בקרקעית הוואדיות. נדחק לאזורים צחיחים עוד 
יותר ע״י ע׳־המדבר. א לי מון 9 ־€< 31211411 41261000 ) יציב בנגב 
המרכזי ובסיני. מקורו הרון• והוא נובר בו והופך הצצים בתורו אחר 
חרקים, עקרבים, לטאות ושממיות. מהיר־ריצה ועמידתו זקופה. שורק 
שריקות הנשמעות למרחקים. צחיחנית ( 168018 ) 21 113 ג 1 ק 10 ס 6 ז£) 

; בעלת שתי ציציות בשני צדי הראש. דוגרת בערבות קרות (מונדרה). 
הע , היחיד שהגיע לא וסקה ולהרי האנדים. מפוצלת לזנים רבים 
ששנים מהם דוגרים בוורץ — אחד בחרמון והשני בנגב. 

אר. אב. 

עפרות נךירות ( 165 ) 130111201 ), קבוצת היסודות בעלי מספרים 
אטומיים 57 — 71 (ר׳ טבלה 1 ). כינוין הקלאסי—ע״נ — מבוסס 
על הפקתן (ב 1800 לערך) מהעפרות (מחצבים) הנדירות אימדיה 
חיריה. נפיצות העה״ג בקרום כדה״א מתוארת בציור 1 . למעשה, מצויים 
יסודות רבים אשר נפי יותם בקליפת כדה״א דומה, ואף נמוכה, מזו 
של דיעזז״ג (ע״ע גא וכימיה. עמ׳ 79 ). לדוגמה, נפיצות הצרי ש שווה 
לזו של החנקן (כ 46 גרם בטון). יוצא דופן הפרועזתיש, יסוד שהוכן 
לראשונה באופן סינתטי. הוא מצוי על פני בדודא בריכוזים נמוכים 
מאוד (למשל גמחצב .:דלליביט), ונוצר, כנראה, בראקציה גרעינית 
מנאודימיום נ>זו 1 ^ זוהה בספקטרום של אחד מכוכבי אנדרומדה 


(ע״ע). מחמת הקושי להפריד את יסודות ד,עה״נ ולמקמם במערכה 
המחזורית (ע״ע יסודות כימיים, עט׳ 969 ), במשך שנים רבות לא 
היתה הסכמה ביחס למספרם. המחלוקת יושבה בעבודתו של מוזלי 
(ע״ע), אשר קבע שהלנתן, בעל המספר האטומי 4-57 , הוא הראשון 
בקבוצה זו, ולוסציש (ע״ע), 71 ־ 4 , חותם אותה. יסודות העה״ג 
ממוקמים בקבוצה 1118 במערכת המחזורית. כיש, מקובל לקרוא 
ל 15 יסודות אלה בשם לנתנידים. 

מבנה ותכונות. עם התפתחות התאוריד, האלקטרונית של 
מבנה האטש התברר שב 14 היסודות החל בצריש וגמור בלוטציום 
קיים אכלוס עוקב של הקליפה 41 (טבלת 1 ). אנרגיית האורביטלים 4£ 
נמוכה מזו של 54 , ולכן מאוכלסים הראשונים תחילה. עובדת מילוי 
הקליפות הפנימיות לפני החיצוניות מקנה ליסודות אלה את השם 
מתכות מעבר פנימיות ( 61601601$ 1630811100 10066 ). הלנתן נכלל 
בקבוצת העה״ג אף כי אין בו אכלוס רמת 4£ באלקטרונים (טבלה 1 ), 
הואיל והשוני במבנה האלקטרוני הוא בקליפה פנימית, ותכונותיו 
ותכונות תרכובותיו דשות לשאר יסודות הקבוצה. קיימים הבדלים 
קטנים בתכונות החמרים המיוחסים לתופעת ההתכווצות 
הלנתנידית. קיימת ירידה מונוטונית של רדיוס הסריג עם 
עליית המספר האטומי (להוציא ססיה קלה בגדוליניום): התופעה 
מוסברת בכך, שעבור תוספת של פרוטון ביסודות קבוצה זו מאכלם 
אלקטרון נוסף את האורביטלה 4£ , אשר אינה מסככת ביעילות את 
המטען החיובי שבגרעין. המשיכה החשמלית של המטען החיובי 
בגרעין לאלקטרונים החיצוניים הנמצאים ברמות גבוהות יותר גדלה 
ביחס ישר לעליית המספר האטומי. 

מתכות קבוצת העה״נ מזכירות במראן את הפלדה. סמוך לחיתוכן 
או לשיופן של מתכות אלה דין בעלות ברק מתכתי. מספר מתכות, 
כצריש, לנתן ואירופיש מאבדות במהירות את ברקן בחשיפה ב- 
אודר, בעוד שהאחרות, כגדוליניום, אינן מאבדות אותו באותם 
תנאים. העד,"נ פעילות מאוד, ובוערות בנקל ליצירת תחמוצות 
(הפעילות שבהן הן האירופיום והצריום). עם מימן הן מגיבות 
בראקציה אכסותרמית. לעתים יש לחמם לטמם׳ של ״ 300 —״ 400 כדי 
להתחיל את הראקציה. בתהליכים אלה נוצרות פזות הידרידיות 
בלתי סטויכיומטריות בעלות הנוסחות 1 114113 . כל המתכות 
מגיבות עם מים ומתמוססות בקלות רבה בחומצות מינרליות מהולות. 
דין פעילות כמחזרים ומחזרות תרכובות בפחמן חד-חמצבי ( 00 ), 
ופחמן דדחמצני ( 2 ס 0 ). העדי״נ יוצרות תרכובות רבות בהתרכבות 
ישירה עם יסודות אחרים כהלוגנים, חנקן וצורן. 


טבלה 1 

העפרדת הנדירות ותכונותיהן 


— 


י 1 יק 


־,ידו 

נקידת 

ד׳ רסיסים 








ד?ד 

"*;ג," 

10 וי• 

סיד 


׳* 

נייי•*) 

"׳י 

י' 4 " 

■"** 

ניס• 


(יו 1 ׳ 1 •*יזהסו 

1*39 

*״״ 

זו.* 

649* 

920 

(001%) 

1)9 

(999%) 

134-91 

1 !סי 53 ן<גן 

7 י 

13 


ד■ הססייודז ןר 6 

ומז 

135* 


3257 

79* 

־ 

140 

(88.5*1 

14611 

' 65 ■׳* 1 ^ 1x 

58 

ס 

!יי־דס 

(יזו") י!* 0 ■)ילק 

!8* 

10() 

6.77 

66* 

*112 

1 מ 

־ 

1)60%) 

34091 

י* 6 י> 4 

59 

יק 


(יודו סייס וי* 

מ* 1 

8-999 

687 

6117 

.310 

(66%) 

1*2 

(27(%) 

)4*24 

1X41*"6.־ 

40 

11 א 

תי*ו 7011 ( 3011 ^ 

*״* סדים״* • 7 > ( 1 ו 7 ב 

וטי* גריזיויניאן 

19*7 

0.979 


1464(1) 

14*1 

־ 


147 

■י 6 ״£* 1X41 

6) 

ויל) 

יו נו. 11 יו ואסל) 

2 ״* ססרקקי ימיר 

יחזי 

79 יי 

0.98* 

794(0) 

740(5) 

1.77* 

1372 

(149%) 

182 

9%1 *נ> 

150.39 

י. 6 י* ( 1X4 

62 

ויי$ 

ס^יזס 

1 ״* אירמי׳ 

1901 

0.950 

מ-ז 

7 * 1 ו 

422 

־ 

185 

(512*) 

)51 *6 

'* 6 ־ 41 1X71 

63 

£*1 


ע"* בדויין. היעא• 
זמי 

1*0 

09* 

90 י 

121* 

13)( 


* 1 

ו%י 4 נ> 

157 25 

■ו 6 '(> 5 י) 4 1X11 

44 

נ") 

ןרר 1 יי 8 

1001 > 1 ^ 1 * 7 > 

זרז אי^רב*. 1 ״וז, 
כק יודיד. 

1841 

8.923 

62) 

60*( 

1 *0 


159 

(100%) 

158.92 

1X1) #(■6.■ 

65 

<וד 


ד"") קאי׳ חיגה 

18* 

8.908 

8.94 

28)9 

1.409 

־ 

(64 

(262%) 

16110 

'י 6 ״) 4 ( 1X4 

66 

י<ו 

זיסירדסיזק 

יוווו 1 < 0 א} 1 ץ< 1 

ולאה־) ד? *סיקהילס 

1870 

839* 

7* 

1720 

14* 

" 

165 

(108%) 

164.45 

"( 6 י 1 ׳ 4 |€א| 

67 

160 

■זו! 3101101 

*** יייזיזי. זדירזי 
ניויויו. 

1941 

0881 

935 

1510 

1 521 

~ 

166 

(354%) 

1*726 

׳•*■')* 1X11 

46 

£> 

1 <ו 060 

ד־א ועלז־,. וי* 
פקנריגוייי! 

סמי 

66 70 

9 .}! 

777 ׳ 

1549 


(69 

(100*1 

16693 

1X1) #"6*■ 

יו 

יי־ו 

171111111111 

ד* *יגזרבי. דירה 

1879 

0856 

697 

1.19) 

824 


174 

(514%) 

1710* 

'י 6 ־י 4£ { 1X1 

מ־ 

ירד 

ודץרדיס 

!"י הי* 

■*ריס 

1907 

0850 

984 

1)15 

1486 

)76 

(19%) 

179 

|%ג-מ> 

174.97 

•י 4 ׳ו*״ז 4 ( 1X1 

וד 

1^1 





51 


עפרות נדירות 


52 


ע״נ בטבע. נפיצות די־ 

עה״נ בקרום כדה״א (ציור 1 ) 

מבליטה בבירור שני חוקים 
גאוכימיים יסודיים: 1 . שכי¬ 
חותם של חיסודות פוחתת עם 
עליית המספר האטומי. התום־ 

פעה בולטת במיוחד בע״נ כי 
בגלל דמיונן חכימי הן נפגעו 
פחות מקבוצות־יסודות אחרות 
מתהליכי הדיפרנציאציה הג־ 

אוכימית. 2 . כלל אוידדהרקינס (.>״ 1 > 1 ז 113 <> 1 ^ 0 ). לפיו יסודות בעלי 
מספר אטומי בלתי זוגי נדירים משכניהם הזוגיים. בקרום כדה״א 
ה ע ה " נ הן בעלות אופי ליתופילי, המתגבר עם עליה בגודל היוני. 

העה״נ כמעט שאינן יוצרות מינרלים עצמאיים במחזור האורתו־ 
מאגמתי, ורובן מופיעות במינרלים של יונים נפוצים יותר. הכבדות 
מבין העה״ג עוקבות אחרי האשלגן (ע״ע) במינרלים כגון פלדשפט 
(ע״ע) אשלגני או ביוטיט (ע״ע נציץ), והקלות יותר — אחרי 
הסידן במינרלים כגון אפטיט (ע״ע זרחן), פלואוריט (ע״ע פלואור), 
ספין (ע״ע טיטן), גר;ט, פיחכסן ואמפיבו׳ל (ע׳■ ערכיהם); לעומת 
זאת החלפת הסידן בפלגיוקלסים (ע״ע פלדשפט) ע״י העה״ג כמעט 
שאיננה אפשרית. 

במשך הדיפרנציאציה המאגמתית מתרכזות העה״ג במאגמה. 
העשרה זו מובילה בשלב הגרניטי והנפלין־סיאניטי, ובמיוחד בסגס־ 
טיטים (ע״ע) שלחם, ליצירת מינרלים עצמאיים של העה״ב, לרוב 
יחד עם ז 2 , 1 ,ס , 11 , 13 ,< 1 א, החשובים במינרלים אלה הם 
מונזיט 04 ? 0 . ובסטניזיט [ 00 3 , 1 ] ,(,..ס , 13 ). שיעורם היחסי 
של העה״ג שונה במינרלים השונים. 

מתמיסות הבליה מודחקות העה״נ בעיקר ע״י ההידרוליזטים 
(ע״ע חרסית), אך לא ע״י הלסריטים. חרסית אוקיאנית מכילה 115 
חלקי המיליון לנתן ו 345 חלקי המיליון צריום. העה״ג נכנסות גם 
לסריג הקלציט ונמצאות אפוא בניגוד לסקנדיום, גם בסלעים קרבו- 
נטיים. בקרקעות נוצר אף מינרל עצמאי, הלנתניס: 

0 ־ 9 3 .8 [ 0 3 ס] 4 (... 0 , 13 ). 

האירופיום יוצא דופן בכך שהוא נעדר כמעט מהמינרלים המיו¬ 
חדים של העה״ג בגלל הופעתו בצורר, דו-ערכית לעומת המצב 
התלת־ערכי של יתר העה״נ. רדיום הסריג של היון חתלת־ערכי 
( 1.24.4 ) קרוב לזה של ה* 2 ז 5 ( 1.27,4 ) ולכן הוא מועשר במינרלים 
שלו, כגץ בםטר 1 נציניט (ע״ע ססרונציום), המכיל אירופיום בשיעור 
עד 860 חלקי המיליון. האירופיום הדו־ערכי מחליף גם את הסידן 
במינרלים כגון קלציט. במחזור הבליה מתחמצן לרוב האירופיום 
ומצטרף ליתר העד,״נ. ראוי לציין שבדיקות סלעי הירח ( 1970 ואילך) 
הראו, שהאירופיום מדולדל בהם ביחס ליתר ד,עד,"נ. 

ע״נ מפיקים בעיקר ממונאזיט ובסטנסיט. בפתיחת המחצב 
בהתקפה חומצית (ע״י חומצה מלחית או גפרתית) מתקבלת תמיסה 
המכילה תערובת כלורידים או סולפטים. בהתקפה בסיסית מתקבלת 
תערובת תחמוצות ממוימות בלתי מסיסות במים, אך מתמוססות 
בחומצות חזקות. 

מחמת הדמיון במבנה האלקטרוני בקליפות החיצוניות היתר, 
הפרדת היסודות זד, מזה עד לשנות ד. 40 של המאה העשרים קשה. 
עם פיתוח שיטות תעשייתיות להפרדה במחליפי יונים (ע״ע יונים, 
עמ , 523 ) גדלה היעילות וקלות ההפרדה, וכיום, בשכלול השיטות, 
מקבלים תרכובות בדרגת נקיון גבוהה מאוד. 

השיטות הנפוצות ביותר להפקת העה״נ חן: חיזור הכלורידים 
האל־מימייס עם מתכות אלקליות (ע״ע) או אלקליות עפרתיות 
(ע״ע; בד״כ עם סידן) ; 2 ) חיזור הפלואורידים עם סידן ז 3 ) אלק- 
טרוליזה (ע״ע) של תערובות מותכות של כלורידי העה״ג עם נתח 


או אשלגן כלורי. התהליך מבוצע בכלי ברזל המשמש כאגודה עם 
קתודת גרפיט. בשיטה זו משתמשים להפקות בקנה-מידה גדול. 

תכונות היונים והתרכובות. מצבי חמצון: כל 
יסודות ד,עד,"נ מתקיימים בתרכובות כיונים תלת־ערביים. סטיות 
ממצב חמצון זה אינן גדולות ומופיעות בקונפיגורציות אלקטרוניות 
אפייניות. מצב החמצון + 2 נחקר בפרוט אך ורק באירופיום (ע״ע), 
איטרביום (ע״ע) וסמריום. הצריום, הפרזאודימיום והטרביום (ע״ע) 
מופיעים במצב חמצון+ 4 . תכונות מגנטיות: הקטיונים מטפוס 
" 4£ ר 3 ^ 1 ,* 4 ס) ו " 4£ (* 2 ב ¥1 , י 3 גו 1 ) שבהם אין אלקטרונים בלתי 
מזווגים, הם דיאמגנטים (ע״ע מגנטיות). כל שאר הקטיונים של; 
העד,״נ הם פאראמגנטיים. הערך הנסיוני של המומנט המגנטי רומז 1 
שהוא אינו תלד אך ורק במספר האלקטרונים הבלתי־מזווגים, אלא 
גם בספין ובתנועה האורביסלית של האלקטרונים הבלתי־מזווגים., 
הערכים המספריים של המומנטים המגנטיים הקבועים של יונים אלה 
הם גבוהים. בניגוד למתכות המעבר מטיפוס 1 > שהמומנט המגנטי 
הקבוע של יון מקבוצה זו כמעט שאינו מושפע מהאניון או מהקבוצה 
היוצרת קומפלכסים (ע״ע). 

צבע ובליעת אור: בספקטרום הבליעה (ע״ע ספקטרום, 
ספקטרוסקופיה) של מלחי יסודות קבוצה זו, פסים צרים בניגוד 
לפסים רחבים המופיעים במלחי מתכות אחרות. פסים אלד, מת¬ 
חדדים בספקטרום של מוצקים גבישיים. פסי הבליעה של היונים 
״ 3 ס (באולטרה סגול), ^ ¥1 (באינפרה אדום) רחבים. לתרכובות 
בקבוצה זו צבעים יפים וקיימת התאמה בין מספר האלקטרונים 
הבלתי מזווגים וצבעי התרכובות (טבלה 2 ). צבעם של יוני העד,"נ 
דומים, בד״כ, במוצק ובתמיסה. 


טבלה 2 

צבעי יונים תלת־ערכיים של עפרות נדירות 


הצבע 

היון 

מספר 

האלקטרונים 
הבלחי מזווגים 

חסר צבע 

+ 8 נו 1 ,** £3 

0 

חסר צבע 

*־ 2 נ ¥1 ," 8 ס 

1 

ירוק 

" 1 5 ״ד ,"'■!ק 

2 

אדמדם 

* 8 ז£ , + 3 8 א 

3 

כתום ו צהוב 

־י' 110 , 84 מ 1 ? 

4 

צהוב 

* 8 עם ,* 1 8 ״ 5 

5 

חסר צבע 

״ 8 כת־ ,*■״£ 

6 

חסר צבע 


7 


השימושים בע״ג. עם שכלול שימות ההפרדה גדל השי¬ 
מוש ביסודות קבוצה זו ובתרכובותיהם. בתעשיית הזכוכית (ע״ע, 
עמ׳ 798 ) יש לע״נ מספר שימושים: שיפור מקדם השבירה (ע״ע 
אור; אופטיקה,• נפיצה) והעמידות הכימית של זכוכית אופטית 
(לנתן, 5% — 6.5% ); צביעת זכוכית, בעיקר לקבלת צבעים בהירים; 
הפגת צבע ( 8 ת 121 זס 001 ^) — הצריום הדו-חמצני, 060 2 , משמש 
לחמצון הברזל הדו־ערכי לתלח־ערכי בזכוכית ולהבהרת צבעה; 
משתמשים בזכוכית המכילה צריום כדי לצמצם העברת האור האול¬ 
טרה סגול למשקפים או למכלי זכוכית המכילים ויטאמינים, תרופות 
ומזון שקרינה זו גורמת לפירוקם. כיום משתמשים באבקת חצריוס 
החמצני לליטוש מראות, עדשות (למצלמות ולמשקפים) ומסכי טל- 
ודזיה. בתעשיה הקרמית (ע״ע קרמיקה) משתמשים בע״נ לצביעה 
וכן לייצור תמרים חסיני אש. התעשיד, האלקטרונית נתנה דחיפה 
ניכרת לניצול העה״נ, כשהתגלה ב 1964 שהפוספור (ע״ע לומינס- 
צנציה) איטריום אורתו ונדט, המכיל אירופיום, משפר את קליטת 
שידורי הטלוויזיה הצבעונית. פוספור זה מכיל כ 50% איטריום ואירו־ 
פיום, ביחס מולרי 1:19 . אירופיום ודיספרוסיום משמשים לבקרת 



ציור 1 

עפרות נרירות: הנפיצות בקרום כדה״א 




53 


עפרות נדירות —עץ: בוטניקה 


54 


תהליכים גרעיניים (ע״ע אטומית, אנרגיה, עם׳ 518/9 ) באשר להם 
ולאיזוטופים הבוצרים מהם חתך בליעה גבוה לניטרונים (לסמריום 
ולגדוליניום חתך בלי? ה הגבוה ביותר לניטרונים, אך איזוטופים 
הנוצרים מהם "שקופים!" למעשה לניטרונים ולכן יסודות אלה אינם 
שימושיים לבקרת תהליכים גרעיניים). שימושים אלקטרוניים אח¬ 
רים הם בלייזרים ( 561-8 . ! 1 ) ובמרכיבי גרןטים במכשירים לגלי-מיקרו. 
בתעשיה הכימית משתמשים בחרכובות קבוצה זו כזרזים (קטלי¬ 
זטורים), בתהליכים שונים, בעיקר בתעשיה הפטרוכימית. הועלו 
הצעות להשתמש בתרכובותיהם כקטליזטורים הטרוגניים במפלטי 
מכונית כדי למנוע זהר^ן האודר בגזי פליטה. מחקרים ליצירת מגנ¬ 
טים פרמננטיים מהעה״נ נמצאים בשלבי פיתוח. התוצאות הטובות 
ביותר התקבלו עם איקריום, צריום, פרזאודימיום וסמריום ( 00 5 מ 81 
טי בעל ההתנגדות הגבוהה ביותר לדמגנטי־ 

לגדולניום טמפרטורת קירי (ע״ע מגנטיות) 

בתחום טמפרטורת התז 1 ר, ובשל כך נבדקת אפשרות שימושו כרכיב 
מגנטי החש בקור ובחוב. תוספת 1% גדוליניום לברזל, כרום ונתכיהם 
משפרת את קלות עיבוום ומגדילה את עמידותם בטמפרטורות גבו¬ 
הות ובתנאי חמצון. 

11€1% ש 10 ^ .ז ; 1953 , 1£ ו 10 ז 2 > 1/1 ה £4 /ס . 0 . 11 

^ 7 .קקס^ .£ .א 1 ; 1963 1 * 14 / 0 

. 1965 , 16111$ * 1 *' £1 /ס 

מב. שם."*י. ב. 

עפךיתיים ( 30636 ת! 32 גז 1 סס!?), משפחת צמחים דדפסיגיים, 
מאוחי עלי־הכותרת, היחידה בסדרת העפרתניים (־גנ 1 ״חנ 11 ? 

;! 2111316 ) 1 כוללת 10 —! 1 סוגים ו 350 — 500 מינים (בהתאם לדרכי 
מיון שונות), שהם לרוב הלופיטים הגדלים במלחות מדבריות ועל 


! הוא חומר למגנט פרמנ 
זציה שנמצאה עד כה). 


שפת-הים בעולם כולו,! 
הע׳ כוללים עשבים רב 


1 


מסורגים, פשוטים ותמימים. הפרחים אנדרוגיניים, נכונים, לרוב 
ערוכים בתפרחות, מלי כותרת מאוחת־עלים, גביע מאוחה — 


לעתים קרובות קרומי 
הגביע כותרתי או מק 
בעלי הכותרת, השחלה 
ו 5 עמודי עלי (העולס 


ובעיקר באיזור הימה״ת עד למזרח אסיה. 
שנתיים ושיחים, לעתים מטפסים, בעלי עלים 


המשמש כאבר הפצה והגנה לפדי. לעתים 
ןו 0 ה שערות בלוטיות! 5 האבקנים מעורים 
עלית עד אמצעית, בה ביצית בסיסית יחידה 
טיליה נפוצה בע׳; וע״ע האבקה, עמ׳ 280 ) ! 

הפרי— אגוזית דקת דופן או הלקט. לע׳ בלוטות אפידרמליות בעלים 
ובגבעולים המפרישות מים, סיד, מלח בישול או ריר; במינים שונים 
מצויים תאי הפרשה של "!"נ^חזס[? (פיגמנט צהוב — נגזר של 
נפתוקינון) בגבעולים ובשרשים; במינים רבים קיימים צרורות של 
צינורות בקליפה ובלבה של הגבעול. הסוגים הגדולים בע׳ הם: 
העדץד ("!""!ס"!!? א׳ 801:166 ) המונה 150 — 300 מינים ו- 0301110 .^ 
״ 11010 , המונה 90 — 150 מינים טו־גקנתיים, המצדים רובם בהרים 
הגבוהים במרכז אסיה, ומקצתם גם במזה״ת (הרמץ). הערך הכלכלי 
של הע׳ הוא מועט. לישראל יש מין יחיד של עפרית אירופית 

( 63 < 0£ ז 611 320 ( 111011 ?) 

17 ) 4 1 ( 714401141517 / 10 ^^ י 
; 1956 ,( 220-263 , 1 ע| 

, 11 


וכמה מיני עדעד. 

11 ) 7101147/1 ) 1 } 1 7 )?! 74 71 ) 517447 , 11 ס 1 ז 160 ז? . 0 . 11 
תס 1,1 ! י 1 ) ) 777171 ) 1 ] 717705 ) € 1 * 1472 5 ) 0%17101 < 1147111 * 1 

17771 ! 071770711117711 107 1 > ! 110/714 ^ 5 5 ' 7 )/ £41£ .// ,(. 1 ) 6 ) 011101 - 11 

.״ 1964 
ק. ח. 


עץ, צמח רב־שנתי בעל קורת-גזע מעוצה עיקרית. 

בוטניקה, עם׳ 53 ! אנטומיה, עס׳ 56 < ע׳ כחוסר גלם. בכימיה ובסי־ 
פיקה, עם , 61 ! תכונות מכניות, עם׳ 62 ! עיבוד, עט׳ 64 ! נגרות. 

עט׳ 67 ! בארכאולוג|יה ובאמנות. עט׳ 69 ! בפולקלור, עט׳ 71 ! 
ביהדות, עם׳ 72 . 

בוטניקה. קיים איזון בין צמיחת ענפים שונים של הע/ דבר 
הקובע את צורת נוף ה{ 3 ׳ של כל מין ומין. איזון זה נקבע ע״י שלטון 
הקדקדים הראשיים שיי הנצרים העוצרים את גדילתם של הקדקדים 
הצדדיים. במידה שאין הפרעה חיצונית כפו כריתה, שבד. סיכוך ע״י 



נוף עצים : סיטיז — ברוש מצוי: מ׳שמאל 5 טע 5 ה — 1 ית מצוי! 
למטה — ערנת ןב? 


קיני עופות, חוסר הזנה, הספקת מים לקויה או רוח חזקה, מתנהלת 
צמיחת הענפים השונים של הע" בצורה המבטיחה בסוף תהליך 
הצמיחה צורת נוף קבועה ומסוימת מאוד לכל הפרטים של המין. 

ע" הם אחת מצורות החיים, בהן נמצאים ניצני ההתחדשות 
בגובה מעפ״ג הקרקע (פנרופיטים — 6 זץ 11 ק 61-0 ״ 113 ?). בהתאם 
למוצאם הגאוגרפי ולבית גידולם של הע" נחלקת פעילות הניצנים 
בע" לפעילים ברציפות ולבעלי פעילות מופסקת. ע" נחלקים גם 
בהתאם לקצב נשירת העלים שלהם — לירוקי-עד ולנשירים. גם ע" 
ירוקי-עד מחליפים את עליהם, אולם קצב ההחלפה איטי, ובע" אלו 
קיימים עלים בני שנים אחדות. 

ע" הם בין הצמחים העתיקים. מחקר העצים, הךנדרולוגיה (סיור 
׳ 01 ק 8 ׳! 86 = עץ), העלה שהם ידועים כבר מתקופת הץ־וו׳ן (לפני כ 300 
מיל׳ שנים). בתקופה הפליאוזואית כבר הופיעו המחטניים הראשונים. 
רוב צמתי הזרע של היום התפתחו מצורות עציות. 

מרבית הע" משתייכים לצמחי־הזרע, חשופי-זרע או מכוסי-זרע. 

כ 3 ץ ממיני הע" שייך למחטניים. אלו מספקים לשימוש תעשייתי ע׳ 
הקרוי ע' רך. ע" מקבוצת מכוסי־זדע נותנים בד״ב ע׳ קשה. אולם בין 
מכוסי־הזרע ניתן למצוא ע" בעלי עצה רכה וקלה מאוד (עצי הבאל- 
זה) וע" בעלי עצה צפופה וכבדה מאוד (כמו עצי הברזל או עצי 
איקליפסוס שונים). 

רק עצי שרך מעטים ידועים בבתי גידול טרופיים. אלו מגיעים 
לגובה של כ 20 מ׳ ולקוטר גזע של כמטר. 

ע" הם בין הצמחים המאריכים ימים. בצמחים בעלי פעילות 
עונתית בקבע הגיל ע״פ מספר הטבעות השנתיות הנוצרות בעצה. 
בע", בהם אין יצירה שנתית של טבעות, ניתן לקבוע את גילם בשיטות 
רדיולוגיות. עם מיני הע" שהגיעו לגילים מופלגים נמנים כמה מינים 
של חשופי-זרע: ?וקוויה ענקית ( 21230161101 בז 0 ז 1 > 1 ז 16 ) 1013 > $6 ) 
העשויה להגיע לגיל של למעלה מ 3,500 שנה (וע״ע סקוויה )! 
טקסח־יום מכסיקאי ( 01116100311101 111101 ) 6,000—4,000 — (*1*3x0 
שנה; ברוש מצוי — 2,000 — 3,000 שנה ואורן אריסטטה ( 10118 ? 
31-151:313 ) — 4,500 שנה ומעלה. 

ע" דו־פסיגיים הם קצרי חיים יותר. אולם מיני ערמ 1 ן, אלון, 
תאשור ( 3205 ?) ואחרים מגיעים גם הם לגיל של 800 — 1,000 שנה, 
קביעת הגיל היא בעיה ברוב הע" הטרופיים משום העדר טבעות 
ברורות וריבוי וגטאטיווי חזק. גילו של עץ הפיקוס הקדוש 
( 61121053 ! 10115 ?) בהודו.נאמד ב 3,000 שנה, ושל עץ באובאב (ע״ע 



55 


עץ ג בוטניקה; אנטומיה 


56 



ניל עצים: חתר־רוחב בגזע ש? ערער אמם מסיני. 
החצים מציינים את מספר הטבעות השנתיות 


אדבסוניה ור׳ שם ציור) בקנגל, בעל קוטר גזע של כ 10 מ׳, בב 5,000 
שנה. בשני המקרים אין אפשרות לקביעת גיל מדויקת. 

גיל הע" בישראל קטן בהרבה. הגיל הנמדד של עצי זית (ע״ע) 
אינו עולה על 400 — 600 שנה. גם עצי אלון־חתבור, אלון מצוי ואלה 
אטלנטית צעירים יחסית וגילם אינו עולה, כנראה, על 600 שנה. עצי 
עוץ ר אדום מסיני הם הקשישים שבעצי האיזור והע׳ בעל הגיל 
המדוד הגבוה ביותר הוא ערער אדום שבצפון סיני — 865 שגה. 

בעוד שהע׳ כאורגניזם מגיע לגיל גבוה, הרי משך החיים של חלק 
מאיבריו ורקמותיו קצר בהרבה. משך חייהם של עלים הוא לרוב 1 — 4 
שנים. משך חיי סיבים בגזע יכול להגיע ל 20 שנה בצמחים מסוימים, 
בעוד שגיל תאי פתכימה יכול להגיע עד ל 80 שנה. בע" זקנים ישנה 
תמותה של מרבית תאי העצה בחלקי הגזע הפנימיים ההופכים לעצת 
גלעין (ר׳ להלן). לעתים תכופות נרקב מרכז עצת הגלעין. 

עם הע" בעלי הממדים הגדולים ביותר נמנים פרטים של סקופיה 
(ע׳ המכונה ״הגנרל שרמן" מגיע בגבהו ל 90 מ׳ ובהקף גזעו למ" 
רבים; גובה של ״ע׳ המייסדים״ מגיע ל 121 מ׳), מצויים כמה פרטי 
איקליפטוס ( 1:6203115 !!ג 11 סץ 31 ס 11 ,£) המצטיינים בממדיהם הגדולים. 
משום נפח הנוף והשרשים, דרישותיו של ע׳ כזה מסביבתו הן גדולות 
מבחינה כמותית, דבר הגורם ליצירת מערכת תובלה מפותחת למים 
ומינרלים ולתוצרי ההטמעה. ע׳ בוגר מזין כמות גדולה של רקמות 
חסרות כושר הטמעה, ולכן הטמעתו הנקיה נמוכה. בתנאים מתאימים 
צמיחת ע״ מהירה מאוד; למשל, צמיחת הגזע במיני צפצפה מגיעה 
לכ 6 מ׳ בשנה. 

לע" גם אפשרות קיום בממדים קטנים ביותר. ע״י גיזום קבוע 
של השרשים והענפים ניתן לקבל עצי-ננס קשישים בעלי צורת נוף 
האפיינית לאותו מין. תרבות עצי-ננס (בוגזאי = 31 ^ 60 י ןב 0115 נ 1 ) 
מפותחת ביפן. 

לא כל הע" בני אותו מין אחידים בהתנהגותם. במינים דדביתיים 
קיימים הבדלים פיסיולוגיים־אקולוגיים בין ע" אבקניים לע" עלןניים. 
למשל, עצי גינקגו (ע״ע) אבקניים פורחים ומשירים את עליהם 
לפני הע" העליניים. 

תמותת ע" ניכרת קשורה בתקופות של יצירת פירות מרובה. 
ייתכן שהגורם לתמותה במקרה זה הוא חוסר אפשרות לפיתוח נוסף 
של שרשים, או הצטברות חמרי עיכוב בצמח (כך, למשל, צמח 
שנגזם ביסודיות מראה צמיחה חזקה מחודשת וצורות עלים צעירות 
[יובניליות]). 


ע" דורשים בית גדול, בו עולה משך עונת הצמיחה על פרק־זמן 
הכרחי מסוים. משום כך אינם מסוגלים לצמוח בצפון הרחוק או על 
פסגות הרים גבוהים. ע" מוגבלים לאזורים בהם כמות המשקעים 
עולה על 200 מ״מ בשנה. באזורים שחונים יותר גדלים הע" רק 
בתוספת מיץגר. 

ע״ מאפיינים יחידות צומח יותר מכל צורת־חיים אחרת. חברות ! 
הע" הטבעיות הן מגוונות מאוד; תפוצתן מקיפה את פני מרבית | 
כדה״א. עם תצורות הצומח העציוח נמנים: יער הגשמים הטרופי, 
הסוונה הטרופית, יער רחבי־עלים של האיזור הממוזג, יער סקלרו־ 
פילי של האיזור חים •תיכוני, יער נשיר ממוזג, יער מחסנים, יער 
אלפיני, יערות הטייגה וחרשים. וע״ע יער. ! 

לע" באזורים גאוגדפיים שונים יש תכונות שונות. באיזור הטרופי 
גזעי הע" בד״כ בלתי מסועפים עד לגובה רב. הסות (ד להלן, עמ׳ 
60 ) שלחם דקה. לרבים מהם גזעים בעלי צלעות בבסיסם, המכונים 
לעתים בטעות שרשי־קרשים. לע" היוצרים את תצורת המנגח׳בים 
(ע״ע) שרשי אוורור מיוחדים. 

ע״ באזורי הסוונה חם בעלי גזעים מעוקמים; הסות שלהם עבה 
במיוחד, דבר המעלה את עמידותם בפני אש. בכמה מיני ע" קיימת 
תופעת מיקוריזה — ע״ע. 

צמיחת האורך של הגזע והענפים בע" יוצאת לפועל ע״י המרים- 
טמה (ע״ע) הקדקדית, ואילו צמיחת הרוחב ע״י הקמביום. בע" של 
אזורים ממתגים קיימת עונת מנוחה בגדילת הע׳. בעונת תרדמה זו 
עמידותם של הע" בפני חום, קור ויובש גדולה ביותר. 

י. וי. 

אנטומיה. עם גדילתו של צמח לשיח או לע׳ מתעבים גזעו, 
ענפיו ושרשיו. תוספת הגדילה בעובי מורכבת בעיקרה מעצה משנית 
ובמידה קטנה יותר משיפה משנית. רקמות אלה ממלאות את מקום 
העצה הראשונית בהולכת מים ומינרלים מהשרשים, ואת מקום 
חשיפה הראשונית בהובלת תוצרי הפוטוסינתזה מהעלים. העצה 
המשנית היא שמקנה לע׳ חוזק ויציבות. 

בחשופי־חזרע ובדו־פסיגיים המעוצים מתבצעת ההתעבות כתוצאה 
מפעילותו של ק מ ב י ו ם ולקולרי, המייצר במרבית צמחים 
אלה את העצה המשבית כלפי פנים ואת השיפה המשנית כלפי חוץ. 
אלו מורכבות משתי מערכות תאים — אנכית ואפקית, המשולבות 
זו בזו. 

העצה המשנית ( 16111 ץא ץז 13 >מ 0 ס 5€ או 1 ) 00 ^). במערכת 
האנכית מופיעים: אלמנטים טדכאריים, סיבים ותאי פרנכימה, ולפע¬ 
מים רקמות הפרשה; במערכת חאפקית: קרני העצה המורכבות 
בעיקרן מתאי פרנכימה, אך לפעמים מופיעים בהן טרכאידים המסד 
דרים בכיוון אפקי ורקמות מפרישות. בפרנכימת העצה האנכית 
והאפקית נאגרים המרי תשמורת, כגון עמילן וש ומנים. כ״כ מופיעים 
בח תכופות גבישים, טנינים והמדים אחרים. 

האלמנטים הטדכאריים — הטרכאידים ( 1 > 1161 :> 3 זז) וחול¬ 
יות ה ט דכא ה (ז^ודסו״ 8561 ^) הם תאים מתים, חלולים, . 
בעלי דופן משני מלוגנן ובו גמצים רבים. גומץ הוא שקע בצדו 1 
הפנימי של הדופן שתחתיתו הדקה (קרום הגומץ) בנויה מהדופן ׳ 
הראשוני, והוא מוקף ע״י הדופן המשני העבה המכסה את יתר 
הדופן הראשוני פרט לשקעים אלה. מול כל גומץ של תא אחד מופיע 
גומץ בתא השכן, ושניהם מכונים אז זוג גמצים. בגמצים של האלמנ¬ 
טים הטרכאריים מורם הדופן המשני המקיף את הגומץ מעל פני 
השקע ויוצר חלל בצורת כיפה ובראשה פתח. גמצים מהטיפוס 
האחרון מכונים גמצים מתוךבצים. הסרכאידים הם תאים 
מוארכים (בע״ מחטניים, המשמשים בתעשיה, ארכם 3 — 5 מ״מ), 
בעלי קצוות מחודדים. המים העוברים דרכם חודרים דרך הקרומים 
שבדפנותיהם המשותפים של זוגות גמצים. לעומת זאת חוליות 
הטרכאה, נוסף על גמציהן, מנוקבות גם בדפנות הרוחב שלהן. 





עצה משנית של ערבו* בבל ( 63 ^: מימי! — חתר־רוחב, בנבול ביז שתי טבעות התעבות; באמצע — חתר־אורד סנננציאוי: טשמא 5 — חתר אורר רדיאלי 


הנקבים מאפשרים מע(בר מיס תפשי מחוליה לחוליה. חוליות הטרכאה והיא דקת דפנות, אינה חזקה אך קלה (ע׳ הבלזה המשמש לתעשיית 

קצרות מהטרבאידים ובד״ב רחבות מהם. שורת חוליות טרכאה הצמו־ דאונים וסירות הצלה). עצה אשר בה כמות הסיבים רבה ודפנותיהם 

דוח זו לזו בדפנות ה^וחב שלהן מהווה ט רב אה. עבים היא בבדה וחזקה. 

מבנה העצה המשאית בחשופי־הזרע הוא פשוט ואחיד הרבה יותר טבעות התעבות. משך פעילותו של הקמביום הוא כמשך 
מזה של מכוסי־הזרע,'המאפיין אותם (פרט לסדרת הגנטגיים [ע״ע]) חיי הע/ אך קצב פעילותו אינו אחיד בכל מיני הע". בע" של אזורים 

הוא מציאותם של טרכאידים בלבד והעדר חוליות טרכאה. כמות טרופיים פעיל הקמביום בד״ב במשך כל השנה. פעילותו בע" של 

האלמנטים האחרים ז^יא קטנה ביותר. הקרניים יכולות להיות מור־ אזורים ממוזגים וקרירים לעומת זאת היא עונתית, והוא עובר תקופות 

כבות מתאי פרנכימה!בלבד ואז הן שוות־תאים (זב 1 נ 111 ש 0 <>ת 1 ״ו*) פעילות ומנוחה לסירוגין. כתוצאה מכך הוא יוצר טבעות הת¬ 

או מתאי פרנכימה {וטרכאידים ואז הן שונות־תאים (-© 1161 עבות ( 3 ״״ 1:11 ׳״ 0 ־ 31 ). לרוב נוצרת טבעת אחת לשנה וניתן אז 

0011111131 סז). ברבים! מחשופי־הזרע מופיעים ביבי שרף (מ $1 נ>ז לקבוע את גיל הע׳ בהתאם למספד הטבעות השנתיות שלו. עצמת 

:ז^), המורכבים מובאים מפרישי שרף המקיפים תעלה. הם עשויים הפעילות של הקמביום נקבעת במידה רבה ע״י התנאים האקולוגיים 

להופיע הן במערכת! האנכית והן באפקית. בסוגי ע" מסוימים הם והדבר מתבטא בעובי הטבעת הנוצרת בכל עונה. בעצה המשנית 

מופיעים באופן קבוע! באתרים רק כתוצאה מפציעה. ממחטניים מסר אפשר להשתמש אפוא, בעזרת טבעות ד,התעבות שלה, במחקרים 

ימים מופק השרף לצרכי תעשיה ע״י פציעה בגזע הע׳. ןנדרוכרונולוגיים. 

בדדפסיגיים העצה המשנית מורכבת הרבה יותר. יש בה בד״ב גם בעונת הפעילות עצמה אין יצירת העצה שווה. העצה המוק־ 
חוליות טרכאה. וב|־םף עליהן מופיעים גם טרכאידים. כן יש דמת או העצה הבכירה ( 1 > 00 ׳" ץ 1 ז £3 ), זו הנוצרת בתחילת העונה, 

במערכת האנכית סיבים מטיפוסים שונים, שהם הנותנים חיזוק היא בד״כ צפופה פחות והאלמנטים שלה גדולים יותר מאשר בעצה 

ותמיכה לע׳, תאי פו^נכימה ואלמנטים אחרים. את אופן סידורם של המאוחרת או העצה האפילה (!!ססז" © 131 ), הנוצרת בסוף העונה עם 

י הטרכאות ושל תאי הפרנכימה ממיינים בהתאם לסידורם בהתך המעבר מפעילות לתרדמה. דבר זה גורם להבדל בצבע — הטבעת 

הרוחב של הע׳: המ״כאות יכולות להופיע בודדות, בזוגות, בשורות בהירה בחלקה הפנימי וכהה סמוך לגבולה החיצון. במחטניים דיטרכ־ 

רדיאליות, טנגנציאליות ואלכסוניות, וכן בקבוצות. הפרנכימה של אידים המתפתחים בתחילת העונה הם בעלי קוטר וחלל־תא גדולים, 

י המערכת האנכית יכ(לה להיות במגע ישיר עם הטרכאות והיא מכונה בעוד אלה המתפתחים בסוף העונה צרים יותר, בעלי חלל־תא קטן 

אז פרנכימה פחטרכאית ( 3011031 ז 31 ז 3 <ן ); כאשר היא כמעט יותר, דפנותיהם עבים יחסית וחללי הגמצים שלהם קטנים מאלה של 

אינה במגע או שאינה במגע כלל אתן היא מכונה פרנכימה הטרכאידים שבתחילת העונה (סיבי־טרכאידים). בדרפסיגיים, כאשר 

אפוטרכאית ח 11-301103 סק 3 ). הפרנכימה הפרטרכאית יכולה ניתן להבחין בהבדל בולט בקוטר בין הטרכאות של העצה המוקדמת 

להיות נדן רציף או |חלקי סביב הסרכאות; מנתי הפרנכימה יכולות והמאוחרת, מכונה העצה ״בעלת נקבוביות טבעתית״( 01-0118 ס- 3 ת 11 )! 

להתמשך רצועות דמויות כנפיים בכוון טנגנציאלי וכנפיים של נדנים כאשר הבדל כזה אינו ניכר, מכונה העצה "בעלת נקבוביות מפחדת" 

סמוכים יכולות להת|מזג ביניהן. הפרנכימה האפוטרכאית יכולה להר ( 01-0115 <*- 11££1150 >). בטיפוס האחרון ניתן להבחין בין הטבעות הודות 

פיע בתאים בודדים מפוזרים, או ברצועות או בטבעות שלמות, לסיבים שטוחים בסוף הטבעת או שורת תאי פרנכימה בסוף הטבעת 

בתחילתה או בסופו{ של כל טבעת התעבות. הקרניים בנרות בד״כ או בתחילתה. 

תאי פרנכימה בלבה. תאי הפרנכימה יכולים להיות כולם בעלי צורה עצת ירך ועצת גלעין. העצה המשנית עוברת עם הזמן 
וכיוון אחידים — י{ ר ן הומוגנית, או בעלי צורה וכיוון שונים תהליך הזדקנות, ו?שדה בהובלת מים ומידת פעילותה באגירת המרי 

י — קרן הטרוגלית. גם בדרפסיגיים מסוימים יכולים להופיע תשמורת נפסקים. על כן החלק החיצוני בלבד של העצה המשנית 

ביבים בכל אחת מכ|ערכות העצה ובהם חמרים שונים. מקובל לכנות הוא הפעיל והוא מכונה עצת ירך ([ 001 ׳״ק 53 או וזזנ 1 ח- 1 ״נ 11 !;), בערו¬ 

׳ ביבים אלה בשם ב|יבי צמג ( 211111011101 ). הפנימי יותר הוא בלתי פעיל ומכונה עצת גלעין (ג> 00 ׳״.ז־ 31 ©! 1 או 

הופעת אלמנטים שונים בעצה, כמותם ואופן סידורם קבועים מ©ת 1111-31 >). המעבר מעצת ירך לעצת גלעין כתך בשינויים כימיים 

לכל סוג ותכופות 1 אף למין. על כן אפשר להיעזר בתכונות אלה שונים החלים בתאים החיים, בהוצאת המרי תשמורת מתוכם ובמי־ 

לשם הגדרתו של ה 5 מח לפי העצה המשנית שלו, מה גם שזו נשמרת תתם. נוצרים בתאים או מובאים אליהם המרים שונים, כגון: שמנים, 

יותר מכל רקמה אחרת הודות לדפנות העבים והמלוגננים של מרבית חמרי צמג, שרפים, טנינים, חמרי צבע וחמרים ארומטיים. מידת 

תאיה. לעובדה זי שימוש רב בארכאולוגיה, למשל. הליגנון של דפנות התאים עשויה לעלות. במינים מסוימים של עצים 

העצה המשנית [היא חומר הע׳ שבו משתמשים בתעשיה. טיפוסי דו־פסיגיים תאי פרנכימה של הקרניים או של המערכת האנכית 

התאים המופיעים בה, עובי דפנותיהם, רוחב חלליהם ואופן סידורם עשויים לגדול דרך הגמצים אל תוך טרכאות ולסתום אותן חלקית 

מקנים לה את התאונות הפיסיקליות הקובעות את מידת התאמתה או בשלמות. גידולים אלה מכונים בשם טילות ( 815 ס 1 ץ 0 ). בחשופי־ 

לשימושים מסחריים שונים. למשל עצה. שבה כמות הפרנכימד. רבה זרע מתקשים קרומי הגמצים של הטרכאידים, והטירוס (התעבות 














59 


עץ: אנטומיה; כחומר גלם 


60 


שבמרכז קרום חגומץ, ע״ע תא) סוגר את פתח אחד הגמצים בכל 
זוג גמצים. רוחב עצת הירך שונה בהתאם למין ר,ע , ולתנאים בהם 
הוא גדל. במינים רבים, כתוצאה מהצטברות חמרי צבע, קיים הבדל 
בולם לעין בין עצת הגלעין לעצת הירך. המרי צבע אלה מקנים 
למינים מסרמים של ע" גוון אפייני, כמו, לדוגמה, הצבע החום־ 
כהה של ע׳ אגוז־המלד או האדמדם של ערער וירג׳יני ($ב 1 ז 6 ק 01 ט 1 
011-8101303 ). תכונה זו מנוצלת לצרכי תעשיה. לעומתם יש ע", בהם 
המרי צבע כלל אינם נוצרים בעצת הגלעין, וע״ב אין זו ניכרת בעין 
בלתי מזוינת. ישנם גם מינים בהם הופעת הצבע בעצת הגלעין היא 
בלתי קבועה. עצת גלעין יכולה להתהוות גם כתוצאה מפגיעות 
חיצוניות. 

כתוצאה מהשינויים החלים עם המעבר לעצת גלעין משתנות גם 
התכונות המכניות של הע׳ (ר׳ להלן, עם׳ 62/3 ). הוא נעשה קשה 
יותר ועמידותו בפני ריקבון עולה. תכונות אלו מנוצלות בתעשיה. 

עצת תגובה ( 0011 ״ סס״סגסז). מבנה העצה המשנית, וכתו¬ 
צאה מכך גם תכונותיה הפיסיקליות והמכניות, עשויים להיות מוש¬ 
פעים מגורמים חיצוניים. כתוצאה מכיפוף גזעים וענפים יוצר בהם 
הקמביום עצה בעלת מבנה מיוחד הנוטה להחזיר את הענף לעמדתו 
המקורית. עצה זו מכונה בשם עצת תגובה. במחטניים מתפתחת 
עצת התגובה בצד התחתון של החלק הכפוף של הענף והיא מכונה 

עצת לח? (-?סזסמוסס 

ן>ס 0 ״ 5100 ). בדו־פסי- 

גיים היא נוצרת בצד 
העליון והיא מכונה עצת 
מתת ( 1 > 00 ״ £005100 ) . 

טבעות ההתעבות באותו 
איזור של הענף בו מר 
פיעה עצת התגובה הן 
לרוב אכסצנטריות, כש¬ 
בחלק הרחב מצויה עצת 
התגובה. 

התכונות המאפיינות 
עצת לחץ בהשוואה ל¬ 
עצה נורמלית הן: מעבר 
אטי יותר בין עצה מוקדמת למאוחרת. הטרכאידים בתתך הרוחב 
עגולים יותר וביניהם חללים בין־תאיים. עובי דפנות הטרכאידים 
הנוצרים באביב גדול יותר מזה של העצה הנורמלית, וחלל התא 
שלהם צר יותר. השכבה הפנימית של הדופן המשני חסרה או 
היא מפותחת רק מעם, בעוד החיצונית עבה מהנורמלית. הטרכאי־ 
דים קצרים יותר ומלוגננים יותר וכמות התאית שלהם קטנה יותר. 
קצות הטרכאידים מעוותים מעט. כתוצאה מתכונות אלו עצת הלחץ 
בד״ב כבדה (משקלה עולה ב 15% — 40% על זה של עצה נורמלית), 
פריכה יותר ומסוגלת להתכווצות ארכית רבה יותר, בעוד כושר הת¬ 
כווצותה לרוחב קטן יותר. הבדלים אלה בין עצת הלחץ שבחלק 
התחתון של האיזור הכפוף בענף וביו העצה הנורמלית גורמים לכך 
שבהתייבש העץ הוא נוטה להתפתל. 

התכונות המאפיינות עצת מתח בהשוואה לעצה נורמלית הן: 
בכל טבעת התעבות מופיעים סיבים ז׳לטיניים. אלה הם סיבים בהם 
מכילה השכבה הפנימית ביותר של הדופן, המכונה שכבה דלטינית, 
כמות רבה של תאית והיא דלה בליגנין. שכבה זו היא נקבובית 
יחסית ופחות קומפקטית מהשכבות הסמוכות. היא מסוגלת לקלוט 
כמות רבה של מים ותופחת ביותר כתוצאה מכך. בהתייבשה היא 
מתכווצת באופן בלתי הפיך. חוליות הטרכאות הן קטנות יותר 
ומספרן נמוך יותר ביחידת שטח. לאחר ניסור הע׳• צמיר שטת חתך 
הרוחב של עצת המתח כתוצאה מקריעת הסיבים. גם לעצת המתח, 
כלעצת הלחץ׳ כושר התכווצות גדול ביותר בכיוון האורך. 


לתכונותיה של עצת התגובה השפעה שלילית על כשרה למצוא 
שימוש בתעשיית הע׳. 

השי פה המשנית ( 110001 ) 0 ?־ 500000131 ). האלמנטים העיק־ ־ 
ריים של חשיפה הם אלמנטי ה^רה (: 01000001 0 ׳! 510 ) — תאי כברה 
(במחטניים למשל) וחוליות צינורות כברה (במכוסי-הזרע). אלה 
הם תאים בעלי ציטופלסמה, אך חסרי גרעין. דופן התאים הוא 
ראשוני, לרוב, ובו שטחי כברה, דהיינו אזורים דקים בדופן, דרכם 
עוברים חוטים מקשרים של ציטופלסמה. שטחי הכברה הם בעלי 
דרגת התמחות נמוכה יחסית ומבנם אחיד, פחות או יותר, בכל 
הדפנות. לעומת זאת בחוליות צינורות הכברה שטחי הכברה עפ״נ ! 
דופן הרוחב הם בעלי דרגת התמחות גבוהה יותר מאלה שביתר 1 
הדפנות. חוליות צינורות הכברה המחוברות ביניהן על-ידי דפנות 
הרוחב שלהן מהוות את צינורות הכברה. 

המערכת האנכית של השיפה המשנית מורכבת מאלמנטי כברה, 
תאי־פרגכימה, כולל תאים אלבומיניים (בחשופי־זרע) או תאי-לוואי 
(במכוסי־זרע) הקשורים באלמנטי הכברה. ונוסף עליהם יכולים 
להופיע סיבים וסקלראידים. קרני השיפה המשכיות לקרני העצה. 
גם בשיפה המשנית יכולים להופיע תאים מפרישים מטיפוסים שונים. 
כשהשיפה הופכת לבלתי־מוליכה או בלתי-פעילה מאבדים אלמנטי 
הכברה את ?שרם להוביל והם נמחצים. חלק מתאי הפרנכימה, לעומת 
זאת, עשוי לגדול ולהתפתח לסיבים או לסקלראידים. בניגוד לעצה 
המשנית הנשארת חלק מהע׳ גם עם הפסקת פעילותם של חלקים 
זקנים. כמות השיפה המשנית המצויה עפ״נ הגזע תלויה במקום 
היווצרות הפליגו — קמביום השעם — בשיפה (ע״ע מריסטמה). 

עצה משנית בלתי־רגילה. במספרצמחים (כגוןאביאגיה 
[ 13 ת ת 100 ?\ 1 ] ומשפחת הסלקיים), כתוצאה מפעולה בלתי רגילה של 
הקמביום, אין השיפה נוצרת מחוץ לכלל העצה אלא כאיים שד 
רקמת שיפה בתוך העצה — שי פה מובלעת ( 01110001 1 ) 10 ) 100111 ). 
שיפה זו גורמת לפגמים בעיבוד הע׳ מאחר שהרכבה שונה מזה של 
העצה שמסביבה. 

פריך רם (!סתס^״סק). עם התעבות הצמח נוצרת בו רקמת 
הגנה משנית, שהיא רקמת שעם, המחליפה את האפידרמיס. זמן 
הופעתה שונה במיני ע" שונים. רקמת שעם זו יכולה להישאר במשך 
שנים רבות עפ״נ הע׳ ואז מצטברת מתחתיה שכבה עבה של שיפה 
משנית שבחלקה היא בלתי מוליכה. אך בע" רבים נוצרות עם המשך 
ההתעבות רקמות שעם פנימיות יותר בשיפה המשנית. ברקמת השעם, 
המצטברת עפ״נ הע׳ במינים מסוימים במשך שנים רבות, יכולים 
להשתמש ב תעשיה; לדוגמה, אלון השעם. 

כל התאים המצדים חיצונית לרקמת השעם מתים בגלל אי תדי¬ 
רותם של הדפנות המשועמים למים ולגזים. השעם והרקמות המתות 
מכונים בשם ריטידום ( 101110 > 11 ץ 11 ז) או סות חיצונית (■!סזגוס 
10 ־ 31 ל). כל הרקמות חיצונית לקמביום מכונות בשם סות ( 3110 ( 1 ). 
עם עליית קטרו של החלק המעוצה של הגזע נמתחת הסות החיצונית, 
נסדקת ומתקלסת בצורה אפיינית למין הע׳. 

א. ור. 

1 י ז* 0 ־ו 0 ז\£ .מ .* 1 ; 1967 י ז £6 ת 1 מת€^ .£ 

-ץ 10 \. 8 ; 1968 ,*?? 7 * 7 ,־!ס^חנתגס? ; 1968 , 1£ ז 0 ט\ / 0 1 

/?> ?■** 1 ^ 51714 11 > 1 ז 1€71$10 זז 1 '< 1101 71 זש 6 ז 80 . 8.0 - תג 1 

; 1972 ,( 5 , 226 .ת 1 \/ . 501 ) ־*/**מ* 67 / 0 ץ*< 7 , 0 ) 1£ ז£ . 0 . 81 : 1972 ' 

תורגם מעברית: א. פאהן, אנטומיה) * 1974 ,? 1 * 4x610 ^ 

.(של הצמח׳ תשכ״ב 

ע׳ כחומר גלם לנגרות, לתעשיית הבניה, לתעשיות המש¬ 
תמשות בתאית (ע״ע) ולתעשיות כימיות שונות. מע" שונים מפיקים 
תמרי-גלם לתעשיות חשובות נוספות. וע״ע ניר ומוצרי ניר; קאו- 
צ׳וק; שעם; שרף. 

הע׳ מאופיין במבנה האנטומי שלו וכן: א. במארג הסיבים 
(ת! 3 ז 8 ) — שהוא מהלך הסיבים ביחס לציר המרכזי של העץ, או 
ביחס לציר אורך כלשהו בעץ חתוך. מהלך זה יכול להיות ישר, 



נזע אלוז התולע, חתר־רוחב ( 0.8 א); טבעות 
התעבות אכסצנטריוח (עצת מתח) ; מבחינים 
כקרני עצה רחבות וכסות (איזור לבז) מסביב 
לעצה 




61 


עץ: כחומר גלם ן בכימיה ובפיסיקה; תכונות מפניות 


62 


הבו 
ו וך 
;ם 


אד 


לולייני, גלי או חסר 
והמנודה היחסית בגו 
או משתנה. מרקם ג 0 | 
ג. בצורה (€זט £1£ ) 
בתוצאה משילוב הסי 
יים בצבע וכד , . 

צבע הע׳ וריחו 
לדפנות ולחללים 
משתנה כשהע׳ התו 
צבע נוטים לכהות 9 
שריחם נעים וכאלו 
תמרי הצבע והחיטוי 
הפיסיקליות והטכניוי)! 
המקור. 

מבחינה כימית 
צלולוזה, בעיקר), 
ליגנין], תמרי־צבע 
הע/ 

ניצול כימי 
יבש: הפרדת הע׳, 
(ע״ע פחם), זפת־ 
(ע״ע) וגזים שונים. 
ממנו (ע״ע ניר ומו 
חוטים, צלולואיד, ת 
הסוכר מתאית אינה 
סוכרים, כהלים ושמו 

מבחינה פיס י ק 
נקבובי ולא אחיד. ת! 
המשקל הסגלי (ע׳ 
המדויק (המשקל הס 
גר׳/סמ״ק, ועוד), 
שונים תלד במידת 
0.04 גר׳/סמ״ק בעץ 
גר׳/סמ״ק בעץ הליגג 
בספנות). 


סדירות. ב. במרקם ( 6 ז 1 ז 1 צפ 1 ) — הגודל היחסי 
ז|דל התאים — שעשד להיות עדין או גס, שווה 
מיוחם למינים בעלי תאים גדולים, למשל אלון. 
— התמונה שמתקבלת בחתך ארכי עם״נ לוח 
:ידור של הרקמות השונות, מארג הסיבים, שינו־ 


הם 


תוצאה של פנולים, אתרים ושרפים שחדרו 
־תאיים. לתב צבועים רק רחבי־העלים. הצבע 
גלד זמן רב לשמש ולאודר. ע" בהירי־ 
הזמן- וע" כהי־צבע נעשים בהירים. יש ע" 
)הדוחים בריחם. הריח מופיע בעיקר בע׳ טרי. 
(למשל, טנינים) משנים, לעתים, את התכונות 
של הע׳ ומקשים על עיבודו, כגון באיקליפטום 


מורכב הע׳ מרב־סוכרים (תאית [ע״ע] וך,מי־ 
יש בו חמרים נוספים (חמרי־הדבקה [פקטין, 
שרפים ועוד). התמרים הנוספים אפייניים למין 


עז 


ץזלע , . שני התהליכים העיקריים הם: 1 . זיקוק 
ןבאמצעות חימום בדוודים ללא־אוויר, לפחם־עץ 
חומצת חומץ (ע״ע חמץ, חמצת־), מתנול 
2 . ה י ד ר ו ל י ז ה: בישול העץ והפקת התאית 
ו^ירי ניר). מהתאית מייצרים, נוסף לנייר, גם 
־נפץ (ע״ע נפץ, המרי*) וסכר (ע״ע). הסקת 
|כדאית. בהידרוליזה אפשר להפיק גם טרפנסין, 
: 1 )ים (ע׳ ערכיהם). 

לי ת לע׳ מבנה אמורפי (מוצק לא גבישי), 
{ונותיר משתנות בהתאם לכיוון, יחסית לסיבים. 

של חומר־הע , היבש תלד בהרכבו הכימי 
ז)ולי של תאית 1.553 גו״/סמ״ק, של ליגנין כ 1.4 
בין 1.50 — 1.55 . המשקל הסגולי של מיני ע" 

ו) , ,נקבוביות שלהם ותכולת הלחות בהם, ונע בין 
זן,בלזה (גתזסז^ס; ממשפחת הבומבקיים) ל 1.4 
ם ([רת 3011 ( 3 ״כ>], ע״ע זוגניים; שימושי, למשל, 


ונע 


טבלה 1 


תכונות פיס 


קליות ומכניות של מיני עצים 


התכווצות קווית(אחוזים) 

התכוו¬ 

צות 

נפחית 

(אחוזים) 

המשקל 

הסגולי 

(ק״ג/מ 3 ) 

בלחות 

2% ד 15% 


הסין 

_ 

ארכית 

דדיאלית 

טנגנ־ 

ציאלית 

— 

4.9 

7.7 

12.9 

750 

ן זר 

איקליפטוס* הם 

ס 

0.3 

5.8 

11.8 

17.9 

720 


אשור יי(בוק) 


0.4 

4.0 

7.8 

12.2 

690 


אלון* 

11 1 ^י 
1 = 

0.5 

5.4 

8.5 

13.9 

680 


אגוז• 


0.1 

4.4 

7.2 

11.7 

610 


אורן• ירושלים 


0.4 

4.0 

7.7 

12.1 

520 


אזה* היערות 


0.1 

3.8 

7.6 

11.5 

470 


אשוחית 

ס 

11 

0.1 

3.8 

7.6 

11.5 

450 


אשוח* 


1.7 

3.0 

7.1 

11.0 

— 


צפצפה* 

ס 






ס 

מהגוני(תזלענד 

** ם 

0.3 

3.2 

5.1 

8.9 

530 


אפריקני) 

^ * 
1.4 

0,6 

3.0 

5.8 

9.7 

— 


טיק* 

9 = 

ו_ 

— 


— 

— 

430 


אוקומה (גבון) 



* — ע׳ ערכיהם 


שינדים במשקל הסגולי בין ע" מאותו המין, ובגזע עצמו, נובעים 
משינדים בעובי טבעת הגידול (ר׳ לעיל, עפד 58 ), ומהיתסים בין 
עצה אביבית לקיצית ובין עצת־הירך לעצת־הגלעין. 

תכולת הלחות מוגדרת (באחוזים) כיחס בין משקל המים למשקל 
חומר הע׳ היבש. תכולת הלחות בע׳ החי הכוללת מים ספוחים, מים 
חפשיים ואדים, תלדה בצפיפותו ועולה לרוב על 100% . עצת־הירך 
בד״כ רטובה מעצת־הגלעין. בגלל תכונת ההיגרוסקופיה (ע״ע) של 
התאית סופג חומר־הע׳ מים, ותכונותיו משתנות. בכל סמ״ק ע , יש 
20 — 280 מ״ר קרומי־תאים, היכולים לספוח כמדות מים ניכרות, וכש־ 
תכולת המים בע , מתחת ל 15% , כל המים ספוחים לתאית. כשהסיב 
רוד (לרוב בתכולת לתות 22% — 35% ) מתחיל עודף המים להתעבות 
בצינורות הנימיים של דופן התא. חמרי־צבע ושרפים מפחיתים את 
כושר הספיחה. 

תכולת הלחות בע׳ משתנה עם שיגדים בלחות האוויר ובטמפר¬ 
טורה. נהוג למדוד את המשקל הסגולי בלחות מוסכמת של 12% — 
15% (שהיא, בקירוב, לחותו של ע׳ שיובש באוויר למצב שיווי־ 
משקל). צפיפות חומר־ע׳ רוד מים מגיעה ל 1.611 גר׳/סמ״ק. 

עליה בתכולת המים מביאה לתפיתת הע׳. מידת התפיחה תלדה 
בלחות והיא שונה ממידת ההתכווצות בזמן הייבוש. התפיחה שונה 
בכיוונים השונים (ד טבלה 1 ). שיעורה גדול ביותר בכיוון הטנ?נ־ 
ציאלי (משיק לטבעת הגידול), קטן פי 1.6 — 2.0 בכיוון הרדיאלי 
(בכיוון מחוג הטבעת), וקרוב לס לאורך הצירים. 

התפיחה השונה בכיוונים שונים גורמת למתחים פנימיים 
המביאים לסדיקה ולפיתולים בע׳. מידת התפיחה עולה עם המשקל 
הסגולי. האנאידטרופיות קטנה יותר בע׳ צפוף יותר, ותלדה באחוז 
הליגנין (שאינו תופח), במבנה המרחבי של שרשרות התאית ועוד. 

הע׳ מתפשט בחימום, ומקדם ההתפשטות תלד במין הע׳ ונמצא 
בתחום 7 ־ 10 65—20) x ) לאורך הסיבים ובתחום 7 ־ 10 * ( 263 — 614 ) 
בניצב להם. ההתפשטות בחום זניחה לרוב לעומת התפיחה עקב 
שינויי לתות. הולכת החום בע׳ קטנה, אך טובה יותר בע , כבד מבע , 
קל. מקדם מוליכות החום בע׳ שמשקלו הסגולי 0.7 גר׳/סמ״ק הוא 
כ 0.14 בניצב לסיבים וכ 0.26 לארכם (לעומת כ 1.0 בבטון וכ 0.035 
בשעם). העברת החום האיטית מונעת התפשטות מהירה של אש בע׳ 
ומאפשרת קיום טמפרטורות רגילות בשכבות המרוחקות מעט מה¬ 
שכבה הנשרפת. התפתמות הע , מאיטה עוד יותר את התקדמות האש. 
ניתן להגן על הע , משריפה ע״י ציפויו בצבע או במתכת, או ע״י 
הספגתו בחמרים כימיים (כגון פוספאטים של אמוניה וסיליקאט 
הנתח) או אורגאניים, המונעים אספקת אודר לאיזור הבוער. 

שימושים פיסיקליים בע , . מבחינת הכמות, השימוש 
הפיסיקלי העיקרי בע , הוא בהסקה. ע" קלים בוערים מהר יותר, 
ולכן הם עדיפים ליצירת קיטור. להסקה ביתית (אח פתוח) עדיפים 
ע" שצפיפותם בינונית (אלץ וכד). תכולת מים גבוהה מפחיתה את 
תפוקת החום (נטו) מבעירת הע , , ושרפים שונים מגדילים אותה. 
וע״ע דלק; פחם. 

שימוש חשוב אחר של הע׳ הוא בבידוד, תרמי וחשמלי, למשל 
בידיות של כלי מתכת. בבידוד החשמלי הולכים ותופשים התמרים 
הפלסטיים והקרמיים (חרסינה) את מקום הזר, ובמידה פחותה גם 
בבידוד חום (בקליט וכד). הע' ומוצריו הסיביים משמשים גם 
בבידוד מפני רעש (ע״ע רעש ומניעתו). 

חוזק מכני (ע״ע חזק המרים וציור 3 שם). יחסית למשקלו 
חזק הע׳ מרוב המתכות׳ בעיקר אם מתחשבים בכיוץ סיביו. בגלל 
תכונותיו האלסטיות טוב הע , לבניית תיבות תהודה, בעיקר לכלי־ 
נגינה (ע״ע נגינה, כלי־), וכן מכשירי ספורט (קשתות, מוטות 
לקפיצה־במוט וכד). 

החוזק המכני שונה במינים השונים, ותלוי בצורת הסיבים 
וארכם, באחח ר,ליגנין בדופן־התא ובאחדות הרקמות. החוזק נקבע 



63 


עץ: תפדנות מפניות; עיבוד 


64 


ע״י עצמת הכוחות בין שרשרות התאית, הגדולה יותר ככל שהמרחק 
בין השרשרות קטן יותר. לכן ע׳ כבד (צפוף) חזק מע׳ קל וע' 
יבש חזק מע׳ רטוב (ותפוח)! סיקוסים, פיתולים, ביבי־שרף וכד׳ 
(המעוותים את מהלך הסיבים) מפחיתים את חוזק-הע/ גם רקבון, 
פטריות וכד' מחלישים את הע׳. 


טבלה 2 

נקודת השבירה במתיחה (ק״ג/סנדר) למיני עץ שונים 
(לאורך הסיבים) 


960 

ברחבי־עלים קשים (אלון, מילה) 

740 

ברחבי־עלים רכים (צפצפה) 

750 

במחטניים (אשוח, אורן) 


לרוב קטנה העמידות בלחיצה כדי מחצית מהעמידות במתיחה. 
מאחר שהחוזק גדול יותר עם כיוון הסיבים, קטן חוזק הע׳ ככל 
שהסיבים מפותלים יותר. 


שימושים מכניים בע׳. מפאת חזקו משתמשים בע׳ לבניה! 
השימושים הנפוצים ביותר הם: למבנים וחלקי-מבנים עמידים־יחסית 
(צריפים, דלתות, גשרי ע/ סכרי ע׳ וכד׳)! לריהוט! לסירות! למבנים 
לשימוש קצר (פיגומים, ארגזים וכד׳). 

שינד תכונות הע׳ עם שינוי הלחות הוא גורם חשוב בבחירת 
מין הע׳ למטרה מסוימת וצורת עיבודו. חשוב לבנות מבני־קבע מע/ 
שתכולת המים שלו היא בשיווי משקל עם סביבתו המיועדת, או 
להביא בחשבון את תפיחתו או התכווצותו העתידה. כך, למשל, כשבר 
נים סירה משאירים רווחים קטנים בין לוחות הדופן, שייסגרו מעצמם 
עם תפיחת הע׳ אחרי השקת הסירה. 

לעתים מנוצלת החלשת הע׳ בתנאי לחות לכיפוף לוחות וקורות 
(למשל לבניית סירות או כינורות), הנעשה אחרי חימומם באדים. 

עמידות ע׳ קשורה במינו (ע׳ צפוף עמיד יותר) ובגורמי 
הסביבה. בהעדר מזיקים ופטריות ובתנאי יובש משך קיום הע׳ אינו 
מוגבל. חמרי־צבע, מנינים, פנולים, שמנים אתריים ושרף הם חמרי 
מגן טבעיים, המעלים את עמידות-הע׳ ומאריכים את השתמרותו. 
בין הע" העמידים ביותר: אלה, ערמון, אגוז, את, פליסנדר, הבנה 
ומיני איקליפטוסים. 

סוגי הע׳ לפי השימוש: במדינות התעשייתיות המפותחות 
משמשים בד״כ עצי מחט, מסוג מעולה ובמידות גדולות, ובעיקר 
לייצור לוחות וקורות, לנגרות־בניין ולרהיטים. רחבי־עלים מטיב 
מעולה משמשים בד״כ לייצור רהיטים (בעיקר פורנירים לציפוי), 
וע״ מטיב ירוד ומידות קטנות — לייצור תאית, סיבית, שבבית 
ותומר ע׳ משוכלל (ר׳ להלן) אחר. במדינות מתפתחות משמש הע׳ 
המקומי לכל הצרכים. 

עצי־מחט מעודפים כיום על רחבי־העלים, כי הם נוחים יותר 
לעיבוד מכני וכימי. נהוג כיום להחליף יערות רחבי־עלים שנכרתו 
ביערות מחטניים נטועים. 

כמויות הע׳ הנצרכות מדי שנה בעולם גדלות והולכות כתוצאה 
מריבוי האוכלוסיה ועליית רמת החיים. 

הארצות התעשייתיות (אה״ב, קנדה, יפן, מערב אירופה, ישראל), 
מעבדות ע׳ מקומי (בעיקר עצי־מחט) וע׳ מיובא ומייצאות מוצרים 
מוגמרים ותצי־מוגמרים (לוחות מנוסרים, ע׳ לבוד, לוחות ע׳ 
משוכלל, תאית וגייר). עיקר הסחר בע׳ גלמי מתנהל מהארצות 
המתפתחות לארצות התעשייתיות, אך עיקר הסחר במוצרים מוגמרים 
מתנהל בין הארצות התעשייתיות לבין עצמן. הארצות המתפתחות 
מנסות להקטין את יצוא הע׳ הגלמי ולהקים חרושת־ע׳ מתקדמת 
לשם יצוא מוצרי ע , חצי־מוגמרים. 

רחבי־עלים מיוצאים מהארצות הטרופיות (למשל מהגוני וטיק), 

אך רחבי־עלים אחרים (אלון, אשור ועוד) מיוצאים בעיקר מאירופה 
ואמריקה. 


טבלה 3 

כריתת עצים בעולם (במיליון כדק) 


לתעשיה 

הכמות הכללית 

השנה 

589.0 

1,328.6 

1946 

719.1 

1,421.2 

1950 

885.5 

1,598.3 

1955 

1,028.2 

1,900.6 

1960 

1,106.4 

2,011.0 

1965 

ז 

2,367.0 

1970 


טבלה 4 

כריתת עצים בעולם, 1970 (במיליון כדק) 
מדינות עיקריות 


רחבי־עלים 

מחסניים 

סה״ב 

^""-..,סוג העץ 

המקום 

1,290 

1,077 

2.367 

בבל העולם 

268 

8 

276 

אפריקה 

121 

370 

491 

אמריקה הצפונית 

82 

246 

328 

אה״ב 

11 

111 

122 

קנדה 

210 

28 

238 

אמריקה הדרומית 

147 

23 

170 

ברזיל 

483 

135 

618 

אסיה 

94 

77 

171 

היו 

109 

4 

113 

הודו 

128 

204 

332 

אירופה 

7 

53 

60 

שוודיה 

64 

321 

385 

בריה״ם 


שלבי עיבוד הע׳. א. הכריתה. עד לשנות ה 50 של 
מאה זו עדיין כרתו ע" בעיקר בגרזן, בכשילים או במסור יד, אך 
תוך תקופה קצרה פותחו מכשירים מכניים רבים לייעול הכריתה. 
בתנאים טופוגרפיים נוחים כורתים שטחים נרחבים במזמרות־ענק 
המורכבות על זחלילים, שחותכות את הע" קרוב לפני הקרקע. 

אמצעי הגרירה והוצאת הע׳ מהיער נבחרים לפי הטופוגרפיה, 
כמות הע׳ הנכרתת וממדי הע" הבודדים, טיב הדרכים (או דרכי־ 
המים) ומספרן. כשכורתים בשטחים מישוריים נרחבים משתמשים 
בגוררי־ענק דוגמת ,,הטימכימ׳ק". כשכורתים שטחים קטנים או ע" 
בודדים משתמשים בטרקטורים חקלאיים קטנים או בבעלי־חיים 
(פרדות, סוסים או פילים). בתנאים טופוגרפיים קשים משתמשים 
במנופים וכבלים, ובמקרים מיוחדים אף בהליקופטרים. 

ב. עיבוד ראשוני. עיבוד הע׳ הראשוני נעשה בעבר 
במקום כריתת הע׳. כיום מרבים לרכז את הע׳ במשסחי־עיבוד 
בקרבת היער. לאחר גזימת הענפים הגדולים נגרר הע׳ למקום העיבוד 
הראשוני, שם נגזמים הענפים הצדדיים והקליפה מקולפת. (כיום, 
בד״כ, במכונות). כל ע׳ מממן וייעודו נקבע לחרושת, לתעשיה 
הכימית או להסקה. ע׳ שטיבו אינו מאפשר את ניסוח ללוחות 
וקורות — מיועד להסקה, לתעשיה הכימית ולייצור חומר ע׳ 
משוכלל. ע׳ כזה מנוסר ומבוקע לבולי־ע׳ באורך של 1 — 2 מ׳, אותם 
מסדרים בסוורים בעלי נפח מדוד. ע׳ המיועד לחרושת נשאר שלם 
או מחולק לבולים באורך שימושי מוסכם. ממקום העיבוד הראשוני 
מועבר הע׳ למנסרות ולבתייהחרושת. ע׳ המועבר בדרכי־מים ממדן 
רק במקום משייתו. 

ג. עיבוד שני, כולל שימור הע׳, ניסורו ללוחות וקורות, 
ועיבודו לתוצחם שונים או הכנתו לשימוש בצורתו המקוחת 
(כעמודי טלפון וחשמל וכתמים). 

שימור הע׳ נעשה כדי למנוע הרס הע׳ ע״י אש, פטחות, 
חרקים (כגון טרמיטים), רכיכות (כגון קודחת־הספינות) וחמחם 






65 


עץ: עיבוד 


66 


מומסים בחומר אורג 
כלוח$נול ועוד)•, כי 


כימיים, ולהפחתת הופעתם של גורמים פיסיקליים, כגון שינויים 
בלחות, בטמפרטורה ובקרינה. 

על חומר החיטוי והשימור להיות ארסי ופעיל נגד חרקים, 
פטריות וחידקים, גנו בריכוזים נמוכים! בר־קיימא! בעל כושר 
חדירות גבוה! בלתי^מחליש את הע׳ ובלתי־מזיק לאביזרי מתכת! 
זול! בלתי־מסוכן לאובדים. חמרי־השימור הנפוצים הם: שמנים 
מינרליים בעלי דדגמ-התאדות נמוכה (קךאוזוט פחם). כימיקלים 
[ני (כלור נפטלן, נחושת, אבץ נפטנט, פנס־ 

׳מיקלים מומסים נמים (נחושת כרום, נחושת 
כרום ארסנט, פלואוחד ארסנט כרימט, דיניטרופנול ועוד). 

שיטות החיסוי הפשוטות כוללות: צביעת שטח, טבילה 
או שריה ממושכת קווה, או תחילה חמה ואח״כ קרה, בחמרי החיטוי. 
בשיטת ביקורי [מוזרם לתוך קצה אחד של גזע לא מקולף 
חוסר חיטוי (מומם !במים) בלחץ, ומהקצה השני נדחקים החוצה 
נוזלי-הע׳. 

החיטוי התעשייתי מתבצע בדוד עמיד בלחצים גבוהים. 
כמות ע׳ גדולה מחוטאת בפעולה יחידה. בשיטה זו חדירת חומר 
החיטוי — לרוב שנ 1 ן — היא אחידה. בתחילה מפעילים תת*לחץ, 
כדי להוציא את האוויר ונוזלים שתים מהע׳•, ואדדכ מוחדר לע׳ 
נחל החיטוי, בלחץ של 7 — 8 אטמוספירות. החדרת פורמאלןהיד או 
פוליאתילן גליקול <ע׳ מקטינה את מידת תפיחתו או התכווצותו. 
המרים אלו נקשרים לתאית ומחזקים אותה. 

במג סרה מנוסר הע , לקוחת וללוחות בגדלים שתים, שמהם 
ייוצרו רהיטים, אביזרי־בניין, כלי אריזה, כלי-שיט וכד׳. ע׳ יקרי 
ערך, כגץ אלץ, מנוטר לוח אחר לוח במסור־סדט, בו ניתן לקבוע 
את עובי החיתוך. עצי-מחט. המיועדים לרוב לייצור המתי, מנוסרים 
לחב ברב־מסור. בחירת סוג המסור תלדה גם בעקמומיות הע׳ 
ובמיקום הפגמים בו, 

צורה נוספת של עיבוד ע׳ היא קילופו־חיתוכו או ניסוח ל״פור* 
ניחם". לייצור פורניר משמש לרוב ע׳ יקר (אלון. אגח, מהגוני, 
פליסנדר וטיק). הע 1 ׳ המיועד לתעשיית הפורניר צחך להיות חסר 
פגמים ובעל טבעות! שנתיות שוות בקבין. הע׳ שנבחר מחכך (לפני 
קילופו) באדים או 4 מים בטמפרטורה של ״ 80 —״ 90 . שימות החיתוך 
לייצור פותיחם כוללות חיתוך אפקי או אנכי, באמצעותו מושגת 
צורת הטבעות השנתיות, המבוקשת לציפוי רהיטים (לשם כך מנופר 
הע׳ לפני חיתוכו לקורות מרובעות או למנסרות)! קילוף הקפי תוך 
סיבוב בול־העץ! חיתוך במסוחם. השיטה האחחנה יקרה מאוד 



השימוש בחלק' העץ 
עצים מסוימים מפיק 
טתאיסים מנרות וס 1 י 
טרינים מחוודעץ רע! 
והם סשסשי( 


1 > הקליפה טשמשת בד״ב להפקה ולזיבו?. מקליפות 
9 תבלינים וחטרים כיסיים; 2 > הקצוות הסעונלים אינם 
ועדים לייצור תאית ונייר; 3 ) מהחלקים החיצוניים 
י 2 — 8 ס״ם; 4 ) החלקים שנטרבז הנוע טרוני סיקוסים 
בעיקר לקורות־בנייו; 5 ) קילוף פורניר טנזע עץ 


ובלתי מדדקת ומשתמשים בה רק במיני ע" שחבוכם בחום גורם 
לשינד לא רצוי בצבעם. עובי הפורניר 1 — 3 מ״מ והוא משמש 
לציפוי רהיטים, לייצור ע׳ לבוד, גפרורים, כלי אחזה, מחיצות 
למצבחם ועוד. 

לאחר הניסור מאוחסנים לוחות הע׳ בסוורים בצורה המאפשרת 
איתרור טוב דיבוש אחיד של הלוחות. לעתים משתמשים בחדח־ 
ייבוש מיוחדים. לוחות ע׳ דקים ופורניחם מיובשים לרוב בתנוחם 
חשמליים, בהם שדה חשמלי חזק מתחלף בתדירות גבוהה. פרודות 
חמים, שהן קסביות, מתנודדות עם השדה החשמלי, מתחממות ופת* 
אדות באופן שווה מכל חלקי הע׳. 

ע׳, שאינו מתאים לניסור, מעובד בצורה אחרת. צ מ ר־ ע׳ — 
שבבים צחם וארוכים, שעבים 0.07 — 0.5 מ״מ ורחבם 1 — 8 מ״ם — 
נעשה בד״ב מעצי מחם, צפצפה, לבנה ותרזה. חיתוך הע׳ לצמר 
נעשה ע״י שתי פעדכות סכינים הפועלות יחדיו, האחת חותכת 
לעומק הע , והשניה — בכיוון אסקי. צמר־ע׳ משמש לאחזה, לייצור 
חבלים וחמח*בניין (בתוספת מלט), לחפוד ועוד. 


טבלה 5 

ייצור מוצרי עץ בעולם (באלפימ״ק) 


שבבית 

סיבי־ח 

עץ לבח־ 

דסק יז 

עץ מגופו 

תשגה 

סמי 

כיפי 

רחבי־עלים 

מתסניים 


1120 

3110 

6.000 

14465 

42,150 

30.790 

]946 


2.050 

6.170 

12,180 

21.510 

47.540 

4 2,909 

1950 


3-160 

10-990 

15520 

31.045 

58.010 

50.780 

5 מ 1 

1,747 

4,330 

4 ת, 15 

13.296 

40.909 

71.647 

263.684 

1960 

5-258 

6.112 

23.960 

21-631 

56473 

79.672 

290.251 

1965 

_ 



26-301 

77.922 

94.256 

309.923 

1970 


טבלה 6 

ייצור מוצרי עץ (באלפי מ״ק), 1970 
מדינות עיקריות 


רסק עץ 

עץ מנוסר 

המק ום 

פכני 

כיסי 

דחבי*ע 7 ים 

םחסגיים 

26,303 

77,922 

94,256 

309.925 

סה״כ 

13,188 

43,355 

18,649 

92,164 

אמריקה הצפונית 

5,896 

9,383 

16,574 

64,756 

אה״ב 

7,226 

33,715 

1.326 

25408 

קנדה 

1,981 

8,391 

29,820 

46.254 

אסיה 

1.305 

7,496 

9,827 

32,750 

יפן 

8,479 

19,173 

17,548 

62.808 

אירופה 

1.540 

6.602 

240 

12,006 

שוודיה 

1,570 

4,720 

15,000 

99,000 

בריה״ם 


ע׳ משוכלל (משופר). השיפור מיועד לייצור חמחם חזקים 
יותר ואטומים יותר, ולהקטנת הלחצים והמתחים הפועלים על הע , 
בזמן התייבשותו וגורמים להתפתלות, להתעוותות ולסדקים. ניתן 
גם לאטום את הע׳ המשופר, ע״י הוספת שמנים. שעוות ולעתים 
גם מתכות קלות לחומר הגלם. 

המוצחם הנפוצים הם: ע׳-לבוד: לוחות ע׳ דקים, בעובי 
3 — 20 מ״מ, העשויים שכבות של דפי פורניר המודבקים כך שסיבי 
כל שכבה ניצבים לסיבי השכבה השכנה. מספר השכבות בד״כ אי־ 
זוגי. ע׳־לבוד אטום למים (אם משתמשים בדבק גכץ), גמיש וניתן 
לכיפוף (בהתאם למספר שכבותיו). פנלים: לוחות ששכבתם 
הפנימית עשויה קרשים, המסודחם בצורות שונות, ומשני הצדדים 
מודבקים דפי פורניר. עובי הפנלים עד 45 מ״מ והם אינם גמישים. 
לי;נ 1 פול: ע׳־לבוד רב־שכבתי, הנוצר בעזרת לחץ רב וכמות 
רבה של דבקים סינתטיים. סידור שכבות הפורניר כך, שהסיבים 
יוצחם זוויות שונות, מקנה לליגנופול חוזק רב. השימוש בו (בת* 
עשיד, האווירית, בתעשיית־ד,מכתות ובתעשיה האלקטתטכנית) חוסך 
מתכות אל־ברזליות. לי ג נוס טון: גוש ע׳ שנכבש בלחץ רב 
(עד 350 ק״ג/סמ״ר) ובחום, עד שנפחו מגיע ל 2 / ג — 1 / 3 מנפחו 
המקורי. חומר הגלם חייב להיות בעל טבעות ישרות וחסר סיקוסים. 




67 


עץ: עיבוד; נגרות 


68 


חומר זה שימושי בתעשייודהטכסטיל ובתעשיית המכונות וחוסך 
מתכות אל־ברזליות. סיבית: תאית וליגגין דחוסים. חומר הגלם 
מפורר בחום ( ־ 170 ) ובלחץ ( 10 — 12 אטמוספירות). לאחר ריכוך 
ודילול הרקמות נטחן החומר ומופרד לסיבים. תמיסת הסיבים, 
בתוספת שרפים וחמרים כימיים שונים, מועברת על נפה למכבשים 
המהדקים את הסיבים בחום ובלחץ ללוחות בממדים הרצויים. 
שבבית מיוצרת מפסולת מנסרות וכד/ החומר מרוסק לשבבים 
קטנים, המנופים לפי גדלם. השבבים מיובשים ומצופים בדבקים 
שונים והעיסה נשפכת לתבניות ונכבשת בחום ובלחץ. ניתן לצפות 
לשות סיבית ושבבית בפותיר, והם שימושיים בבניין ובנגרות. 
קמח ע׳ מיוצר מפסולת מנסרות ובתח״ר לנגרות. השימוש בקמח ע׳ 
נפוץ מאוד — בתעשיית המתכת, בתעשיה הפלסטית ובייצור חמרי 
נפץ, נייר, מוצרי גומי, מזון מלאכותי ותמרוקים. 

נגרות. בנגרות חשוב במיוחד החיבור הנכון בין חלקי־הע/ 
לשם כך דרושים: א. דיוק, כדי שתהיה התאמה מלאה בין החלקים 
החיוביים (בליטות וכד) לבין החלקים השליליים (חורים וכד). 
מתיחה רבה או פחותה מדי תגחם להצמדה גרועה וגם דבק אינו 
מועיל. מחבר מתוח מדי עלול לגרום גם להתפקעות הע׳ ולהרס 
המבנה. ב. תכליתיות, כדי שהמחבר יעמוד במעמם הרצוי. ג. חישוב 
יחסי המידות כדי שחלקים שץבים אינו מתאים לא יגרמו לפיצוץ 
ושבר בחיבורים. ד. כיוון המחבר עם סיבי הע׳ (ולא בניצב 


טבלה 7 

יבוא עץ לישראל 


1968 

1965 

הסוג 

104,307 

168,359 

בולי עץ (טון) 

94,697 

152,242 

מזה עץ טרופי 

268,308 

169.772 

עץ מנומר ולוחות (מ״ק) 

158,018 

97.566 

מזה עצי מהם מנומרים 

20,864 

20,131 

אשור מנומר 

8.351 

21,406 

לוחות ללבידים 

74.350 

25,469 

לשות לתיבות פרי 


טבלה 8 

ייצור ויצוא עץ — ישראל (מ״ק) 


1969 

1965 

השנה 

מוג העץ 

יצוא 

ייצור 

יצוא 

ייצור 


20,810 


7.000 

בולי עץ לגיסור ועץ לבש 

41,000 


48,100 


עץ לבש 




16.000 

עץ לתאית 

11,000 

23,530 

1,500 

13.000 

עץ למיבית ושבבית 


7.170 


9,000 

עץ לד,מקד, 


להם). רצוי שמחבר לא יהיה עשוי חלקו מעצת־־ירך וחלקו מעצת־ 
גלעין. ה. הידוק והדבקה. הידוק יכול להיעשות באמצעות מסמר, 
בורג או יתד. להדבקה משתמשים בדבק סינתטי או בשרפים שונים. 
מחבר מתפרק חייב להיות קל לפיחק, אך יציב וחזק במצב מחובר. 
מחברים מודבקים יציבים ממחברים המחוזקים במסמר או בבורג. 
יציבות מחבר ישיר מספקת בהאחז חלקיו זה בזה. לייצור מחבר 
עקיף משתמשים בחומר עזר (דבק ובד) ולכן הוא מכונה גם 
מחבר קבוע. 


מיון המחברים 


מחברי עזר 

מחברי זווית 

מחברים ישרים 

מחברי בריח 
׳ ליינז 
" יחד 

מחברי פינה 
׳ קמץ 
" צלב 

מחברי אוח¬ 
' רוחב 
׳ עזר 


מחברייאורך. מחבר הסיןן הוא היציב ביותר בין מחברי 
האורך שנפח ביותר בנגחת. הוא נבדל מהמחברים האחרים בכך, 



מחברים. א. מחברי רוחב : 1 . משק ישר ; 2 . משק לשון עגולה ; 3 משע משופע ; 
4 . משק מדורג. ב. מחברי עובי: 5 . בשתי שכבות; 6 — 7 . ב 3 שכבות; נ. מחברי 
אורו: 8 . ?נח בראש־חץ ; 9 . מנח מדורג; סב. סיוון זעם סין גפרח; 11 . זנב 
דרור ד. מחברי זווית: 12 . כ^דע ישר; 13 . בנרע משופע: 14 . עט סיוון 
(א — סין; ב — גרז) 

שחלקיו חשרים אחד לשני, שע׳ בא במגע בשטח פנים ולאורך 
הסיבים. למחבר הסיון שני חלקים: הבולט (סין) והשקוע (נךז). 
מחבר הסיון החזק בישר הוא מטיפוס זנב-הדרור. 

במחברי־אורך משתמשים כשאין ברשותנו ע׳ שארכו מספיק 
וצריך לחבר חלקי־אורך אחדים. השימוש כמחברי אורך נדיר, חח 
מבנגרוודהבניין. בחרטות־עץ מחברי־האורך שוגים ונעשים בצורת 
ידות, עם תברוגת או בלעדיה. 

מחברי־רוחב (משק) חשובים ממחברי האורך, כי לעתים 
קרובות אין רוחב הלוחות מספיק. בחיבורי רשב צריך לשים לב 
במישד לטיב הע/ כדי למנוע ביקוע המחברים ע״י התרחבדות 
שתכווצויות שונות של שני החלקים. המשק הנפוץ משבק, אך 
המשק הנעח הוא החזק בין סחברי־הרוחב. 

עם מחברי־הרשב נמנים גם מספר חיבורי עזר (מחבר הבריח 
ומחבר לזכז־גדע), שעיקר תפקידם למנוע פעילות הזר. 

ב מ ח ב ר י ־ ע ו ב י חשוב לחבר את הצדדים השווים של הלר 
חות, בדי למנוע התפתלות דיע/ 

מ ח ב ר י ־ ז ו ו י ת מחברים גזרי־ע׳ בכיוונים שונים• זווית החי¬ 
בור, לחב, ישרה. בבניית הרהיטים רבה חשיבות מחברי־הזווית, 
חיבורי־פינה בעלי סינים הם חזקים, ולכן שכיחים בנגחת. גם 
בחיבורי-קמץ ובחיבורי־צלב נהוג השימוש בסיגים, בחפיפה ובזנב־ 
הדרור. לעתים מוסיפים זוויתון ממתכת, לחיזוק המחבר ולהגנה על 
שפת הגדע. 

נגרות הרהיטים מייצרת חפצי־שימוש שתכונותיהם המבר 
קשות הן תכליתיות, מידות נכונות׳ יציבות, קיום ומילד דרישות 
בריאותיות — וע״ע רהיטים. 

בנגרות בניין ומבנים (ע״ע) יש להשתמש בע׳ בריא ומיובש 
היטב ובמחברים וחיזוקים נכונים. בניית גשרים, בתים וכד מע׳ 
מחייבת חישוב הנדסי מפורט המתבסס על תכונות חוזק הזר. 
משך ההעמסה חשוב בתכנון מבני ע׳. השפעת עומס שמשכו קצר 
קטנה מהשפעת עומס סטאטי ממושך. עומס הכריעה — העומס 
הגורם לכריעת קורה — בפעולה ממושכת הוא 2 /<—% מהעומס 
הגורם לכריעה בפעולה קצרה. חשיבות רבה יש לאופי המעמס, כלר 
אם הוא תוצאה של המשקל העצמי בלבד או גם של כשות 
חיצוניים, כגון רש, שלג ומשקל חמדים מאוחסנים. מידות הקורה 













69 


עץ: נגרות; בארכאולוגיה ובאמנות 


70 


צריכות להתאים לכל מצב אפשרי. בתכנון מבנים משתמשים ב״מא- 
מצים מותרים", המבוססים על החוזק הנסיוני המוכפל במקדמי 
בטחון. מקדמי הבטחון המקובלים: לכפיפה — 7 ! ללחץ במקביל 
לסיבים — 5 ; ללחץ בניצב לסיבים — 2.5 ; לגזירה — 10 . המאמצים 
המותרים משתנים בהתאם לסוג המבנה. בתנאי לחות גבוהה (כגץ 
אדני חלונות} המאמצים המותרים קטנים ב%'— 3 ץ מאשר בתנאי 
פנים במבנים יבשים. 

בארצות עשירות בע׳ הבניה בו נפוצה מאוד, בייחוד באזורים 
כפריים. דבר זה פיתח טיגנה בניה המאפיין חבלי ארץ שובים. 

על כלים לעיבוד ע׳ — ע״ע השחזה > חתוך; כלי עבודה: מכונות 
כלים ; מתכות, עבודי. 

צ. פרידמן, עצי א״י בחרושת הזר, תש״ו; ג. הראל, תיכנולוגיזז של 
הע/ תש״ו 2 ; / 0 0$011€5 ז? 7 .ז 

-^ 901 . 1 ^ . 0 ;* 1962 , £15 * 04% -ז? , 36 3051110 ? ./ ; 1950 

* 0 004 ^ 11 ,^וססס*'! . 0 ; 1967 3 , 411011 < 1 ז£$€ז? 004 ^ 1 י 31£ זזב 0.0 
0714 115 ,־/׳*/ 2 מ 77 , 11 :>;> 4 .£ 

,!צזסס ; 1958 , 5 )/ 1¥01 11617 ' 7 111€ ^4700<42311!215 0x1$ ז 1$10 .£ 

011 2211412 ) 412111 / 0 {{ 15101 14 4 ,׳ 1 ש 1 { £1€10 . 8 ; 1959 3 , 171% ' 00(4 00X1 ^ 

. ד 1961 1 , 4 ) 110 ) 4142 112 €01X1^(4101X1/2 ) 

מ. א. י. 

פולקלור. רוב העמים התייחסו, ושבטים פרימיטיוויים עדיין 
מתייחסים, ברגשות דתיים אל הע ׳ והיער, או אל ע" מסדמים, המצ¬ 
טיינים בגדלם, צורתם, עתיקותם או בקשר שבינם לבין דמדות 
היסטוריות או מיתולוגיות, לדוגמה, הערצת הע׳ הבודהי שתחתיו ישב 
בודהא עד שזכה להארה, במקרה זה, כמו במקרים אחרים, ייתכן 
שהאגדה הדתית קשורה קשר היסטורי משני אל פולחן ע׳ קדום 
יותר. נושא ההערצה לא היה הע׳ עצמו, אלא הכוח העל־טבעי 
שלו שימש סמל. עמים רבים נהגו לערוך פעולות פולחניות ביערות 
ובחורשות, או בצילם של ע" מקודשים. מרכזם של שבסים אוסטר¬ 
ליים נמצא בד״כ ליד ע". שבטים אפריקניים מאמינים שאלים שוכנים 
בע", מביאים להם קרבנות ורואים בכריתת הע" חילול הקודש. 
שבטים אינדיאנים ייחסו נשמה לע", ורבים הסיפורים על ע" השו־ 
תתים דם בהכות בהם הגרזן. בסוריה ובכנען היה ע׳ האשרה (ע״ע) 
חלק מכל במה, וגם בני־ישראל בנו את מזבחותיהם "תחת כל עץ 
רענן". הסמיכות בין מקום קדוש וע׳ קדוש נודעה גם בשומר, בבבל 
ובהודו ההינדואית והבודהיסטית. גם בכרתים וביוץ היו ע" קדושים, 
בהם שכנו דריאדות ונימפות. חלקם היו מיוחדים לאלים מסוימים: 
הזית לאתינה והדפנה לאפולץ. בדודונה (ע״ע) מצוי היה אלון קודש 
לזום, ששימש גם כאוראקולום. גם אצל עמים אחרים מקובל היה 
לנחש את רצון האל ע״פ קול רשרוש העלים של ע" מסוימים. ע" 


קדושים נודעו גם ברומא העתיקה: התאנה של רומולוס בפורום וע׳ 
המיס שעל הפאלאטין. תפקיד מרכזי מילאו ע" ויערות גם בפולחן 
הקלטים, הגרמנים והסלווים הקדומים. 

בדתות ובמיתולוגיות שונות נודע "ע׳ קוסמי", סמל היקום כולו, 
שגזעו סימל את טבור הארץ, וצמרתו — את השמים. הע' הקוסמי 
נודע גם אצל הסינים הקדומים, בתרבות המיה (ע״ע) ואצל עמים 
באיי האוקיאנוס השקט. במיתולוגיה הסקנדיגוית (ע״ע) הצל הע׳ 
"איגדראסיל" ( 1-3x111 נ^ו) על העולם וחיבר שאול ושמים יחד, 
ובצלו התוועדו האלים. הע׳ הקוסמי ההודי "אשוואתה" הוא דוגמה 
לע׳ הקוסמי ה״הפוך״, ששרשיו בשמים וענפיו פרושים על הארץ — 
סמל לשפע (אור השמש והגשמים) היורד מן השמים ארצה. 

הע׳ הקוסמי נקרא לעתים גם "ע׳ החיים": כזה היה הע׳ שעמד 
בגן עדן (בצד ע׳ הדעת טוב ורע) ויעמוד, לפי הברית החדשה (חזץ 
יוחנן 11 צצ, 1 — 2 ), בקץ הימים בירושלים המחודשת. רעיץ ע׳ 
החיים, שהוא סמל להתחדשות, לתחיה ולחיי הנצח נפת בקרב עמים 
רבים (יש חוקרים הדואים במנורת בית־המקדש סמל מסוגנן של ע׳ 
החיים). גם באיקונוגרפיה הנוצרית מוצג לעתים הצלב, שעליו בצלב 
ישו, כע׳ חיים. מכאן גם המנהג הנפת לקבור מתים תחת ע" מסוימים 
או לנטוע ע" ליד קבריהם. הע׳ הוא גם סמל הפוריות. יתכן שקיים 
קשר בין האמונה בע׳ כסגולה לפוריות והמנהג הנזכר בתלמוד 
הבבלי (ר׳ להלן), שהיו שותלים ארז בהיוולד בן ושיטה בהיוולד 
בת. ביש חתונתם היו כורתים את הע" ועושים מהם את החופה. 
מנהג דומה היה קיים ביוץ וברומא, ועדיין נהוג במקומות שונים 
באירופה לשתול ע׳ בהיוולד ילד. מקובל גם להאמין שאופן צמיחת 
הע" מבשר את הגורל הצפוי לנולד. היחס הדתי אל הע" השאיר עד 
היום עקבות במנהגים עממיים שונים, כגון מסיבת "חג המולד" סביב 
ע , אשוח, וריקודים מסביב ל״ע' מאי" או "עמוד מאי" (ש 01 קץ^) 
בחג האביב או בחג אמצע הקיץ. עקבות של היחס הדתי אל ע" 
נשארו גם בשירי העמים, בדימויים ובמליצות שכיחות בשפות רבות. 

נ 1$ ־|' £131 .£ .{ ; 1958 , 111 ^ , 1011 ^ 14.211 010110€ ? 111 ס 0 111 01121115 * 1 ,?!) £113 . 1 ^ 1 

7122 7/22 , 131110 $ . 0 .£ ; 1963 , 71225 01110145 •! / 0 $501125 4 ) 012 45 ) 211 ^ 72 

. 1974 , 71225 /ס ) 8001 12X7104107101 מ 1 12 ( 7 , 301111500 . £1 ; 1966 , 1412 / 0 

מ. ו. 

ביהדות. הע" נבראו, עם כלל־הצומח, ביום השלישי לברי¬ 
את העולם. נתפרסמו ביותר עצי גן עדן, ובתוכם ע׳-החיים וע׳־ 
הדעת, והאכילה מפרי ע׳־הדעת היא החטא הקדמון (ע״ע) של המין 
האנושי. כמה הלכות נאמרו בתורה בנושא הע׳, מהם דין ערלה (ע״ע) 
ואיסור השחתת עצי־פרי במהלך מצור ומלחמה. איסור אחרון זה 
נומק בתורה במשפט המפורסם "כי האדם ע׳ השדה" (דב׳ כ, יט), 
המקשר בצורה סמלית בין קיש האדם לע׳. גם ביטויים מעולם 
האילנות הושאלו בעברית לתאור עולמם של בני האדם: זרע, שורש, 
גזע, שבט ועוד. מתוך ביטויים פישיים שונים במקרא העלו חז״ל את 
האמונה כי הע" משוחחים ביניהם, ניתן להבין את שיחתם (סוכה 
כ״ח, ע״א; ב״ב קל״ד, ע״א), וכן האמינו כי הם "אומרים שירה" 
לפני הקב״ה (חג׳ י״ד, ע״ב; ועוד). הקשר בין הע׳ לאדם נתבטא 
יפה במנהג לנטוע ארז בהיוולד זכר ושיטה בהוולד נקבה (גיט׳ 
נ״ז, ע״א) — מנהג המתקיים גם כיש בא״י, בידי העיריות, בשיתוף 
עם הקהק״ל. גם ליד קברי אישים היו נוטעים ע". ראש השנה 
לאילנות נקבע, בהלכה, ליום ט״ו בשבט (ע״ע). 

עצבים, מערכת ה~ ( 11 ז€:ן 5 ץ 5 0115 ׳) משני צירי קתם־התא. כאשר השינד בפוטנציאל־ 
הקרום הוא גדול די הצורך כדי להגיע לערך גבולי מסוים (ערד־ 
הסף — 1 > 01 ו 651 ז 111 ), ישנו שינוי עצמי בפוטנציאל אשר משנה סימן 



+++++++++ 
פנים סיב ענב 


+++++++++ 


ציור 5 . פוטנציאל-טנוחה ציור 6 . חלופה הפוטנציאל בסיב עצב 



מיטיז: ציור 7 . פוטנציאל־שווי־משפל של נחר! ואשלג! ביחס לאפם ולסף. 
טשמאל: ציור 8 . פומנציאל־פעולזז 


וחוזר אח״כ לערך המנוחה; זהו פוטנציאל־פעולה. פוטנציאל-הפעולה 
הוא האות שנודד לאורך הע" ומעביר מידע ממקום למקום בגוף. הוא 
בעל משרעת קבועה בכל ע׳ וע׳ ( 120-100 אלפיות וולט) ומשך 
של 1 עד 10 אלפיות שניה. גבהו בלתי תלד בעצמת הגיתי. עם 
זאת, בעצמות גירוי גדולות הזמן הדרוש להגיע לערך־הסף ולקבל 
פוטנציאל־פעולה הוא קצר יותר. 

קיטוב של קתם הע׳ גורם לכניסת זרם של יוני נתח מבחוץ 
פנימה ומביא להתקרבות פוטנציאל־הקרום לפוטנציאל-שווי-המשקל 

של נתח (״*¥) שהוא חיובי: 111 (כאשר 3 0 א 

ו , 13 < הם תכחי הנתח בנחל החח־תאי ובתוך הע׳). החדיתת 
המוגברת לנתח מסבירה את הפאזה העולה של פומגציאל-הפעולה. 
הקיטוב הגדול הנוצר בזמן שהפוטנציאל עולה ערך-הםף גורם 
שני שינדים נוספים: הגדלת חדיתת הקתם לאשלגן דתדה בחדי־ 
תתו לנתרן (איגאקטיוואציה של המוליכות לנתח). שני שינויים 
אלה מחזיתם את פוטנציאל־הקתם לערך הקרוב לפוטנציאל־שיוד־ 
המשקל של האשלגן, וכך נוצרת הפאזה היורדת של פוטנציאל- 
הפעולה. 

תהליך האינאקטיוואציה של חדיתת הקרום לנתח נמשך כמה 
אלפיות שניה לאחר פוטנציאל-הפעולה, ופרק זמן זה מכונה "תקופת 
הסרבנות" ( 1 > 10 ־ €1 נן ץ־ 1 ס:ז 30 ־ £1 שז). 

הזרמים היוניים אשר יוצרים את פוטנציאל־הפעולה הם קטנים 
יחסית. בע׳ הענק של דג הדי(, אשר שימש כדגם נוח לבירור תהלי¬ 
כים אלה, נמצא כי 12 ־ 10 ׳ 4 — 3 מולים בלבד של יונים חד־ערכיים 
עוברים דרך סמ״ר של קחם ב¬ 
פרק זמן של פוטנציאל־פעולה 
אחד. כמדות זעירות אלה כמעט 
שאינן משנות את ריכוזי הנתח 
והאשלגן בתוך התא ובסביבה ה¬ 
חיצונית. 

התפשטות פומנציאל-הפעולה. בשיא פומנציאל-הפעולה פד 
טנציאל־הקרום הוא חיובי, חוץ־התא טעון שלילית ופנים־התא טעץ 
חיובית. מאידך האיזור הנח הסמוך לאיזור הפעיל, טעון חיובית בחח 
ושלילית בפנים, וכתוצאה מכך נוצרים זרמים מקומיים בין האיזור 
הפעיל לאיזור הנח. זרמים מקומיים אלה גורמים לקיטוב של 
האזורים הנמצאים בפוטגציאל־מנוחה. כתוצאה מקיטוב זה מגיע 
פוטנציאל־הקרום באיזור הנח לפוטנציאל־הסף ופורץ בו פוטנציאל־ 
פעולה. כך גורמת יצירת פוטנציאל־פעולה בנקודה אחת ליצירת 
פוטנציאל-פעולה בנקודה הנחה הסמוכה, ובצורה זו מתפשט פוטנ־ 
ציאל־הפעולה לאורך הע/ אם מסיבה כלשהי נוצר פוטנציאל-פעולה 
באמצע האכסון הוא מתפשט לשני הצדדים! אולם, בגוף, בתנאים 
נורמליים, מתפשט פוטנציאל־הפעולה בכיוון אחד בלבד (ר׳ להלן — 
הסינאפסות). 

לאחר שהגיע פוטנציאל-הפעולה לקצה הע', הוא איננו חחר על 


1- 


3 ג 

תקופה "*ב 

פוטנזניאז* 

רפרקפורית נמנזחה 

פעוזיה 

תקופת הסרבנות 

ציור 9 . 


(חקופזז רפרקטורית) 











עצבים, מערכת ה־ 


78 


ן לל 



ציור 10 . העברת הדחף העצבי: סיסי!: כסיס עם טיא?ין; 
משסא? : בסים 5 לא םיא?ין 


עקבותיו בכיוון ההפוך כי האזורים שדרכם עבר פוטנציאל-פעולה, 
נמצאים בתקופת סרבנות. בסיבים דקים ההתנגדות החשמלית (ע״ע 
חשמל, עם׳ 181 ) גדולה, ולכן מהירות ההתקדמות בהם קטנה יותר. 
מהירות ההתקדמות של פוסנציאל־הפעולה תלויה בעצמת הזרם, בין 
האיזור הפעיל לאיזור הנח (היא איננה תלויה כלל בעצמת הגירוי); 
ככל שהזרם חזק יותר, גדולה מהירות ההתקדמות. בחסרי־חוליות 
מצויים סיבי ע׳ עבים מאוד במקומות בהם יש צורך בהעברה מהירה 
של פקודה. בבעל־חוליות מפותח, בעל סיבי ע׳ רבים, נעשית העברה 
מהירה בסיבים בעלי מעטפת מיאלין. 

המיאלין עוטף את שלוחת הע׳ בצורה בלתי-רציפה כקשריות של 
ראנוויה (•ז 1€ ׳%חר>מ )ס 165 > 0 ת). למיאלין יש התנגדות סגולית חש¬ 
מלית גבוהה מאוד (* 5—8x10 אוהם/ 0 ״מ) וקיבול חשמלי נמוך. 
התנגדותו הגבוהה מונעת 
מעבר זרם חשמלי והזרמים 
המקומיים עוברים מאיזור 
חשוף אחד לאיזור חשוף 
שכן. כלר הובלת פוטנציאל־ 
הפעולה נעשית בקפיצות 

( 011011 ט 11 מ 00 ץ־ 01 ז 3 ן $31 ). 

יחד עם זאת, הקיבול החשמלי הנמוך מאפשר לזרמים נמוכים ליצור 
קימובים מספיקים כדי להגיע לסף. לע׳ בעל מיאלין יש גם יתרון 
אנרגטי. כמדות קטנות יותר של נתרן ואשלגן עוברות דרך הקרום 
בזמן פוטנציאל־־פעולה, ולכן דרושה אנרגיה מטאבולית פחותה כדי 
להחזיר יונים אלה למקומם לאחר גמר פוסנציאל־הפעולה. — מהירות 
התקדמות פוטנציאל־הפעולה היא בין 0.02 עד 120 מטר/שניה. 

סינאפסות. פוטנציאלי־הפעולה נודדים עד לקצה הע׳. אין 
רציפות מבנית בין סיב־ע׳ לשכנו והולכה חשמלית אינה אפשרית 
במרבית המקרים. במקומה קיימת העברה כימית של הגיתי 
מע׳ לע׳. איזור המגע בין שגי ע" מכונה סינאפסה. בסינאפסה מב¬ 
חינים בע׳ קדם־סינאפמי (ש 1 ;וס 13 !ץ 5 ש־וק) המעביר את פוטנציאל- 
הפעולה עד לסינאפסה ובע׳ אחר-סינאפטי ( 0 תק 3 תץ 515 סק), אשר בו 
נוצר פוסנציאל-הפעולה מחדש ועובר מהסינאפסה והלאה. ההעברה 
בסינאפסה היא רק בכיוון אחד — מהע׳ הקדם־סינאפמי לע׳ האחת 
סינאפטי, ומכאן החד-כיווניות בהעברת דחפים במערכת הע". 

כאשד פוסנציאל-הפעולה מגיע לקצה הע׳ הקדם־סינאפטי, הוא 
גורם לשחרור חומר כימי הקתי מעביר (שש: 1 :ו 11 ז 51 ת 3 ־ 0 ). המעביר 
מאוכסן בקצה הע׳ הקדם־סינאפטי בתוך שלחופיות (צ 1016 צ€׳\). 
בהגיע פוטנציאל־הפעולה לקצה הע׳ הוא גורם לעליה במוליכות 
קרום־הע׳ לסידן. היות שריכוז הסידן גבוה יותר בנוזל החוץ־תאי, 
נכנסים יוני הסיח לתוך הע׳ וגורמים להתלכדות השלחופיות עם 
קרום־הע׳ וליציאת המעביר לנוזל החוץ־תאי, לתוך הרווח הצר 
(\ 200 — 500 ) הקיים בין הע׳ הקדם-סינאםטי לע׳ האחתסינאפטי. 
ברווח זה פועל המעביר על קתם הע׳ האחר-סינאפסי, בו מצרות 
מולקלות־חלבון מיוחדות בעלות אפיניות גדולה למעביר והמכונות 
דצפטורים. התחבתת המעביר עם הרצפסורים גורמת לשינד חדיתת 
הקתם האחתסינאפסי ליונים. מבחינים בין סינאפסות מעורתת לסי- 
נאפסות מעכבות בהתאם לסוג היון כלפיו משתנה החדירות. הסינא- 


פסה המעוררת שנחקרה ביותר היא זו שבין הע׳ המוטורי ושריר השלד 
( $0 ק 3 תץ 5 ז 13 ט 5£ טמו 0 זט€מ), בה המעביר הוא אצטיל-כולין (ע״ע), 
הגורם לעליה בתדירות גם לנתח וגם לאשלגן. לכן נוצר קיטוב 
המכונה פוטנציאל-לוחית סופית. כאשר משרעת פוטנציאל זה 
גדולה די צרכה, היא מגיעה עד לערך־הסף ויוצרת פומנציאל־פעולה 
בתא האחתסינאפטי. כך מועבר פוטנציאל-הפעולה מהע׳ הקדם- 
סינאפטי לע׳ האחר־טינאפטי. לאחר פעולתו מתפרק חלק מן המעביר 
ע״י אנזים מיוחד — כולין אסטרזה — וחלקו האחר מתפזר בנוזל 
החוץ־תאי (מעכבים של אנזים זה משמשים כקוטלי חרקים ובלחמה 
כימית). כאשר האנזים מעוכב, פועל המעביר זמן רב יותר וגורם 
להתכווצויות מרובות וכן להפרשה מוגברת. עיכוב מוחלט של 
האנזש עשד, ללא טיפול, לגרש למוות. הרעלים קוררה (£ז 3 ז נ 0 ) 
ואטח׳פין (ע״ע) מאפשרים במקרים מסוימים הפעלה מחודשת של 
האנזים, בכך שהם מתחברים עם הרצפטור במקום האצמיל-כולין. 

במספר גדול של סינאפסות משחרר קצה הע׳ הקדם־סינאפטי, 
אחרי דחף בודד, כמות קטנה מדי של מעביר והקיטוב לא מגיע 
לערך־הטף. אך אם נוצרים מספר דחפים עוקבים, עשוי להיווצר 
פוטנציאל-פעולה בתא האחר־סינאפטי. תופעה זאת מכונה פסילי־ 
טציה. הואיל ובתאי־חוש מתורגמת עצמת גירוי לתדירות פוטנציאלי- 
פעולה, מאפשרות סינאפסות מסוג זה תגובה לגירדים חיצוניים 
חזקים בלבד. 

אם מגיעים לתא אחר־סינאפטי שנים או יותר קצות זר קדם- 
סינאפסיים עשוי להיווצר מצב בו אף אחד מקצות הע" איננו 
יכול לעורר לבדו את התא האחר־סינאפטי; אך אם שני ע" מופ¬ 
עלים ברזמנית, פומנציאל-ה ם י כ ו ם גדול דיו כדי להגיע לערך־ 
הסף. 

טינאפמות מעכבות (מ 5 ק 03 ץ$ ץז 110 נ 1 ״ 1 ״ 1 ) הן המונעות 
את הפעלת הסינאפסות המעוררות הנמצאות על אותם תאי ע׳. 
בסינאפסות אלה פעולת המעביר המעכב היא למנוע מהפוטנציאל 
להגיע לערך־הסף. ידועים שני מנגנוני מעכבים עיקריים: א) עיכוב 
קדם־סיגאפטי, בו פעולת המעביר המעכב היא הקטנת הכמות המש¬ 
תחררת של המעביר המעורר. ב) עיכוב אחר-סינאפטי, בו פעולת 
המעביר המעכב היא שינד חדירות קרש־התא האחר-סינאפמי, כך 
שכאשר מגיע אליו הדחף הוא יוצר קיטוב תת־ספי שלא מעורר 
פוטנציאל-פעולה. עיכוב זה נעשה לרוב ע״י הגדלת חדירות הקרום 



ציור 12 . סינאפסה, מבעד ?מיקרוסקופ אלקטרוני 


*•סופדסנורי "ו 
חא וי וי 4 ׳* נרעין 



סיב עונב 


ציזר 11 . סכמר, של תא 9 *ב סוסו* טיאליז 










79 


עצבים, מערכת ה־ 


80 



ציור 13 . סימון םכסטי 


ציור 14 . סוטנציא? 


סל סינאפסה 


סינאססה 


לאשלגן (ו/או לכלור), כך שפוטנציאל־הקרום מתקרב לפוטנציאל- 
התחלקות־האשלגן ומתרחק מפוטנציאל-ערך־הסף. 

כיום ידועים מעבידים רבים. פעולתם תלויה ברצפטורים 
האחר־סינאפטיים. אצטיל־כולין, למשל, פועל כמעביר מעורר בסי- 
נאפטה בין קצה הע׳ לשריר, וכמעביר מעכב בסינאפסה בין ד.ע׳ 
התועה ( 3811$ ׳!) ונוחני הקצב (ז£ם 31 מ 1 *> 3 גן) בלב (ע״ע). מעבירים 
אפשריים אחרים הם: נוראדךנלין (ע״ע יתרת־הכליה), אדרנלין, 
פרז־טונין, גליצין(ע׳ ערכיהם), חומצה גלוטמית, חומצה גאמא אמינו 
בוטירית ואוקטופאמין. 

מ ה "ע האוטונומית. מה״ע ההקפית מעצבבת ( 316 ז 1 ז€ת״ 1 ) 

את איברי הגוף ה״סומטיים" (גוף - 501113 ) : שרירי השלד המשור¬ 
טטים, רקמת החיבור ואפיתל העור והמפרקים, ואילו מה״ע האוטונו¬ 
מית מעצפבת את איברי הגוף ו״ויסצרלים" (קרביים = 3 ז 80£ !צ): 
השרירים החלקים, רקמת החיבור ואפיתל־הקרביים ואפיתל בלוטות 
ההפרשה החיצונית. מע״ה האוטונומית ממונה על הפעילות הלא- 
רצונית של מערכות הגוף הווגטטיוויות: הלב וכלי הדם, הנשימה, 
העיכול, השתן, הרביד. ובלוטות ההפרשה (ציור 3 ). במה״ע האוטו¬ 
נומית, כמו במה״ע ההקפית, נמשכות השלוחות המוציאות (אפרנ- 
טיות) מצבירי תאי-ע׳ בגזע־המוח ובחוט השדרה. לעומת השלוחות 
ה״סומטיות" ההקפיות, המורכבות רק מסעיפים של נורונים, מורכבות 
השלוחות ״הוויצרליות״ התקפיות משני נורונים שסינאפסד. ביניהם: 
האכסונים האוטונומיים היוצאים מגזע־המוח ומחוט־השדרה הם 
סיבים קדם-גנגליוניים המתקשרים בגנגליון אוטונומי הקפי עם תאי 
ע׳ אחר־גבגליוניים שמהם יוצאים האכסונים אל האיברים שבהקף. 
סיבים אוטונומיים מביאים (אפךנטים) מההקף, הנכנסים לגזע־המוח 
או לחוט־השדרה, עשויים להפעיל קשתות־החזדים (ע״ע רפלכס) או 
להעביר גירויים למוח. 

מבחינה אנטומית ומבחינה תפקודית מורכבת מה״ע האוטונומית 
מחלק סימפאטי (ס״^זפק״זע* 1 מיוד: הכושר להרגיש) ומחלק 
פאראסימפאטי ( 31116110 ס 1 ז 1 ׳ל 35 ז 3 ס). גופי הנורונים של המערכת 
ה ס י מ פ א ט י ת מצרים בקרן הצדדית של חוט־השדרה, בסגמנטים 
של החזה ובסגמנטים העליונים של המותן. האכסונים שלהם נכנסים 
לשרשרת סימפאטית, המשוכה לכל אורך עמוד-השדרד, מבסיס ה¬ 
גולגולת ועד העוקץ. חלק מהסיבים הקדם־גנגליונים האלה מסתיים 
בגנגליונים הנצמדים לע" שדרתיים ומסתעפים אל שרירים חלקים 
של כלי־דם, תאים־מפרישים של בלוטות זיעה ושרירי זקיקי־השערות 
שבעור. סיבים קדם־גנגליונים אחרים עוברים לאורך השרשרת 
הסימפאמית אל גנגליונים צוואריים או עציים; אכסונים אאחר־גנגל- 
יוניים היוצאים מהגנגליונים הצוואריים העליונים עוברים לאורך 
כלי־הדם של הראש ומעצבבים עצבוב סימפאטי את הראש והפנים. 
סיבים קדם־גנגליוניים אחרים יוצרים אח השרשרת הסימפאטיח אל 
מקלעות־גנגליונים מרוחקות שבקרבת אב-העורקים וסעיפיו הגדולים, 
והם מעצבבים את שריר הלב וגם שרירים שבריאה ובאיברי הבטן 
ובלוטות שונות. 

האכסונים של המערכת הפאראסימפאטית יוצאים מהסגןוג־ 

טים המרכזיים של איזור העצה של חוט־השדרה ומגרעינים פארא־ 
סימפאטיים שבגזע־המוח. אבסונים אלה כרוכים בע" הקפיים של 
הראש או השדרה בדרכם אל גנגליונים מרוחקים, הנמצאים בקרבת 


איברים המעוצבבים על-ידם. הסיבים של העצה יוצרים את מקלעת 
הגנגליונים האוטונומיים של האגן ומעצבבים את החלקים הסופיים 
של מערכת העיכול, את כים השתן ואת איברי הרביה. האכסונים 
היוצאים מגזע־המוח חוברים לארבעה עצבי הראש ומתפשטים לפנים 
ולגוף: 1 ) מגרעיני-המוצא הנלווים של הע׳ השלישי עוברים סיבים 
לאורך ע׳ זה עד גנגליון־גוף־הריסים שבארובת העין, והם מעצבבים 
את שרירי גוף־הריסים, את העדשה ואת הקשתית! 2 ) סיבים יוצאים 
מגרעיו־המוצא שבגשר, דרך הע׳ השביעי , , אל גנגליוגים שסעיפיהם 
מעצבבים את בלוטת הדמעות, את חלל האף ואת בלוטות התק 
שבחיך ובלוע! 3 ) מגרעין־המוצא של המוח המוארך, דרך הע׳ 
התשיעי, מגיעים סיבים אל גנגליון־האוזן ואל התאים המפרישים 
של בלוטת מצד־האוזן! 4 ) מגרעין־המוצא הגבי הפאראסימפאטי 
שבלשד המוארך, עוברות יחד עם ד.ע׳ העשית — הע׳ התועה — 
שלוחות אל הוושט, הלב, הריאות ואיבתם שבבטן. 

המעביר הכימי שבקצות השלוחות הקדם־גנגליוניות הוא בכל 
המקרים א צ טי ל־ כול ין והוא גם המעביר בקצוות האחת 
גנגליוניים (סיבים כ ו ל י ג ר ג י ם). לעומת זה, במערכת הסימפאטית 
המעבי-ר הכימי בקצות השלוחות האחתגנגליוניות (מלבד הסיבים 
העוברים לבלוטות הזיעה) הוא גוראדרנלין (סיבים אדרג ר- 
ג י ם). רוב האיבתם שבגוף מעוצבבים ע״י שני המרכיבים של 
המערכת האוטונומית ולפיכך תלויה פעולתם בתדיתת הדחפים הכו- 
לינרגים או האדרנרגים המגיעים אליהם. גירדים סימפאטיים מגבי¬ 
רים את קצב הלב ומעלים את לחץ הדם, מרחיבים את האישונים 
ואת הסימפונוח בתאה. כן הם מקשים על פעילות הסוגרים, מדכאים 
את הפתסטלטיקה במעי (ע״ע), את ההפרשה של בלוטות העיכול, 
בלוטות הרוק ובלוטות התר בדרכי הנשימה. גירויים פאראסימפא- 
טיים פועלים על רקמות אלה בצורה הפוכה. סיבים פאראסימפאמייס 
אינם מגיעים לעור ולכן נימי הדם שבעור, השתתם מסמת השערות 
ובלוטות הזיעה, מופעלים רק ע״י סיבים סימפאטיים. ההשפעה 
המנוגדת של שני חלקי מה״ע האוטונומית על שתתם חלקים, 
בלוטות הפרשה חיצונית ועל שתר הלב משתקפת בניגוד בפעילות 
הפיסיולוגית של שני מעביתם אלה — אצטיל־כולין ונוראדרנלין. 
תאי הלשד של בלוטות יתרת-הכליה (ע״ע, עמ׳ 512 ) ידצתם 
אדרנלין ונוראדרנלין, ומפתשים אותם למחזור הדם כתגובה על 

גירוי המגיע אליהם 



ציור 15 . הפיזור ההקפי של העצבים התחושתיים: 
משסאו: פיזור העצבים בעור; סימיז : החטובה 
הםנסנט 5 יח ?דרסטוסים 


דרך סיבים קדם־גנ- 
גליוניים. השפעת ה¬ 
הורמונים הללו על 
הגוף הומולוגית ל¬ 
השפעת הסיבים ה- 
סימפאטיים על הרק¬ 
מות שבגוף, ולכן יש 
למערכת האדרנרגית 
גם השפעה דיפוזית 
הומורלית על פעילות 
האיבתם. 

המערכת הסימ־ 
פאטית מופעלת בד״כ 
ע״י גירויים חיצוניים 
(כמו תחושת כאב), 
ע״י אירועים נפשיים 
(מצבי מתח וחרדה), 
בעת מאמץ גופני 
וכתגובה למהלכים 
קאטאבוליים נוספים, 
הכרוכים אף הם ב־ 







81 


עצבים, מערכת דז־ 


82 


הוצאת אנרגיה (כמו שטפי דם, שינויי טמפרטורה, יתדה ברמת 
סוכתהדם, צחיחות, זיהום). במצבי חירום ביולוגיים אלו מתכווצים 
,כלי־הדם של העור והקרביים וקיימת זתמה מתבה של דם למוח, 
לשתתם וללב. המערכה הפאראסימפאטית מופעלת בעיקר בדרך 
רפלקטותת בלתי-רצונית בתגובה על גירויים פנימיים, וקשורה 
בשמירה על ההומאוסטזה (ע״ע). 

שיווי-המשקל בין המערכות הסימפאטית והפאראסימפאטית תלד 
בגורמים סביבתיים חיצוניים ופנימיים, אולם הוא תלד גם במבנה 
הגוף ובגורמים תורשתיים ומופעל בדרך בלתי-רצונית גם ע״י המוח. 
לאזותם שונים בגזע-המוה נודעת חשיבות בשליטה על פעילות 
הנשימה, הלב וכלי־הדם, ועל תגובות ההחזתם האוטונומיים של 
השיעול, הבליעה, ההזעה, הפרשת הרוק והחקאה. על הקשר בין 
המערכת האוטונומית לבין המה (ע״ע, עמ׳ 946 , 954 , 959 ). 

מחלות מה"ע. לתאי-הע׳ תפקידים מיוחדים בהתאם למי¬ 
קומם, ואם הם נפגעים אין הם נוצרים מחדש. במה״ע ההקפית 
תיתכן אמנם לפעמים התחדשות של שלוחות ע׳ לאחר חיתוכן, אולם 
במה״ע המרכזית אין תופעה זו קיימת. דבר זה מסביר מדוע אין 
התאוששות תפקודית לאחר הרס של חלקי-מוח או חוט־השדרה. 
עובדות אלה קובעות למחלות מה״ע מקום מיוחד ומסבירות את 
קשיי הטיפול בהן. 

הנורולוגיה עוסקת במחלות הע" הנגרמות ע״י נזק מיבני 
או ליקוי תפקודי, וכמקצוע רפואי נפרדת היא מהפסיכיאטריה (ע״ע). 
תופעות קליניות רבות נגזרות מעיוותים אנטומיים או מתהליכים 
נדרופתולוגיים פיסיקליים וכימיים, והן שילוב של סימני חוסר 
(או סימני גירד) של אזורים פגועים מתד־גיסא, וסימנים של 
פעילות בלתי־מאוזנת של אזורים בלתי פגועים מאידך־גיסא. מחלות 
שונות עשויות לפגוע באותם אזורים במה״ע ולגרום לתופעות 
קליניות זהות; לעומת זאת יכולה מחלה אחת לפגוע באזורים שונים 
ולחולל תופעות רב־גוגיות. 

בכל מחלת מוח יש סימנים ותסמינים (סימפטומים) כלליים 
ובלתי ממוקמים, כמו כאב ראש, התעלפויות, פרכוסים ושינויים 
במצב ההכרה, החל מנמנום וכלה בתרדמה ( 3 מ 01 :>) ; הפרעות 
בתפקודים רוחניים כגון מצבי בלבול, ליקדים בזיכרון, חוסר 
התמצאות בזמן ובמרחב. מצבים פתולוגיים עלולים לגרום לעליה 
בלחץ התוך־גולגולת, שסימניו קשים לפעמים יותר מהמחלה היסודית. 
נוסף לסימנים כלליים מתאפיינות מחלות מה״ע גם בהפרעות 
קליניות המתייחסות לאזורים הנפגעים. וע״ע מח, עם׳ 952/3 ; אגנו- 
זיה; אפסיה; אטכסיה; אפרכסיה ; חוט־השדרה, ענד 194/5 ; מחולית. 

הסיבות הגורמות למחלות מה״ע: 1 ) פגיעות ב כ לי-ה דם 
השכיחות בגיל מבוגר הן, לצד מחלות לב ומחלות ממאירות, מגורמי 
התמותה הנפוצים ביותר. מחלות אלו נובעות מרגישות מה״ע להפ¬ 
רעות בזרימת הדם. השכיחה בהן היא שבץ המוח (,שאלסזזג 
ץ^<ן 0 ק 3 ) הנגרם כתוצאה מליקוי באספקת הדם למוח מהיצרות 
או חסימה של כלי-דם, כתוצאה מטרשת ( 13 מ 0 זש* 3 ) או פקקת 
( 1$ * 0 ( 11 ״<״*) במצבים של טרשת עורקים כללית, או בשל תסחיף 
( 5 ג 011 < 1 תז € ). מידת הפגיעה תלויה במיקום ובגודל כלי־הדם הנפגע, 
החל באינפרקט (ע״ע) נרחב הכרוך בהרס איזור גידול במוח וכלה 
בהפרעה אזורית תיפקודית חולפת הנגרמת עקב ירידה קלה וזמנית 
בזרימת הדם, ללא נזק מתמיד. התופעות הקליניות משקפות במקביל 
את דרגת הפגיעה מהתמוטטות פתאומית הכרוכה באיבוד ההכרה, 
שיתוקים ומוות ועד לסחרחורת והתעלפויות חולפות. טרשת עורקים 
כללית מתקדמת, ללא חסימות פתאומיות בכלי-דם גדולים, עלולה 
לגרום לניוון מוחי המתבטא ב״השתטות זקנה". כחמישית 
מהמקרים הם תוצאה של שטפי־דם: בחוט השדרה — ע״י קרע 
של עורק שדרתי, במוח — כתוצאה מיתר לחץ דם; משטף דם תת־ 
עכבישי, מפרצת (ע״ע) או מעיוות ואסקולארי באחד מכלי־הדם 


הגדולים של המות או תוט־השדרה. 2 . חבלות בראש עלולות 
לגרום לזעזוע מוח המתבטא באיבוד הכרה ושכחה (אמ;םיה 
[ע״ע]); במקרים אלו אין, כנראה, נזק רקמתי אורגני. חבלות ראש 
קשות יותר עשויות להביא לפציעה של המוח ולשטפי דם תוך־ 
גולגלתיים; הפגיעה עפ״ר קשה ועלולה להסתיים במוות ללא 
טיפול מתאים. חבלות באזורים שונים של הגוף עלולות לפגוע בע" 
הקפיים ולגרום עי״כ לשיתוקים ולהפרעות תחושה. לדוגמה: שיתוק 
ע׳ החישור — רפיון כף היד. שיתוק ע׳־הירך — חולשת-הירך, 
שיתוק ע׳־השת — חולשה של השוק וכף הרגל. 3 . זיהומים 
(ע״ע זהום): מ נ י נ ג י ט י ם (ע״ע) — דלקת קרומי המוח והשדרה. 
זיהום חיידקי גורם גם ל מ ר ס ה (ע״ע) בקרומי המוח או ברקמת 
המש וחוט־השדרה. דלקות במודע נגרמות גם כתוצאה ממחלות 
נגיפיות כלליות (ע״ע נגיף) כגון חזרת, מונונוקלאחיס זיהומית. 
שפעת, מחלות מעיים ומחלות ילדים. במה״ע הן מתבטאות לעתים 
בכאב ראש בלבד, אך עלולות לגרום גם לשיתוקים, התכווצויות 
וחוסר הכרה ואף לנזקים מתמידים ולמוות, אנצפליטיס (ע״ע) גם 
היא דלקת־המש, תוצאת־לוואי של מחלת־מש זיהומית. נגיפים מסו¬ 
ימים הם נורוטרופים (תוקפים את מה״ע). המחלה שהם גורמים היא 
לעתים בלתי־ממוקדת, כמצוי בזיהום נגיפי כללי(למשל דלקות הנגר¬ 
מות ע״י נגיפי אךנו או ארבו), ולעתים ממוקדת, כאשר לנגיף נסיה 
לפגוע באזורים מיוחדים במה״ע: בקרניים הקדמיות של חוט־השדרה 
— כלבת (ע״ע), שתוק ילדים (ע״ע), באמות הרקתיות — שלבקת 
פשוטה 0€$ שס 4 ן), בשרשים — שלבקת חוגרת 0 ^* 14.20 ). 

אנצפלומייליטים (מתבטאת בהתפרקות המיאלין במה״ע) חריפה 
מופיעה לפעמים ימים אחדים לאחר החלמח ממחלות נגיפיות (כמו 
חצבת, אדמת, אבעבועות רוח) או לאחר חיסון (נגד אבעבועות 
שחורות ונגד כלבת). מחלה קשה זו אינה נגרמת, כנראה, ע״י הנגיפים 
עצמם, אלא ע״י חיסון עצמי (ע״ע חסון, עמ ׳ 745 ) בתגובה לזיהום. 
רקע דומה יש גם לדלקות רב־שרשריות ורב־עצביות הקפיות. מחלות 
דלקתיות כרוניות ידועות הן שחפת ועגבת (ע׳ ערכיהם). 
לאחרונה נתגלה שגם נגיפים המצויים בגוף בצורה סמדר, עלולים 
לגרום, לאתר תקופת דגירה בת שנים, למחלה משית מתקדמת ומ¬ 
מיתה ; הנפוצה מבין אלה היא דלקת המוח התתשריפה הנגרמת ע״י 
נגיף חצבת. וע״ע מלריה, טריפנוסומות. 4 . מחלות ניווניות, 
העלולות לפגוע בכל חלקיה של מד,"ע ולרובן מהלך כרוני ומתקדם. 
חלקן תורשתיות וסיבתן אינח ידועה עדיין. בקבוצת "מחלות הדסי־ 
ליניזציה" מתבטא הפגם הנורופתולוגי באיבש מעטפות המיאלין 
שסימנים הנורולוגיים מפושטים; השכיחה במחלות אלו היא ה ט¬ 
רשת הנפוצה (ע״ע). נפיצות ניכרת יש למחלות ניווגיות של 
גרעיני הבסיס המתבטאות בתופעות קליניות שנגזרות מנזק במערכה 
האפסטרפירמידית (ע״ע). מהן ידועה מחלת פרקינסון (ע״ע 
פרקינסוניזם). מחלות ניווגיות מתקדמות של קליפת המש גורמות 
למוות בילדים ובמבוגרים ולניוון מוחי הכרוך בדלדול שכלי. נזק 
אנטומי מאותר מצוי במחלות מסוימות: ניוונים תורשתיים של 
חוט־השדרה והמוח; הרם התווך של חוט-השדרה! ניוון בשבילים 
הפירמידיים; ניוון ופגיעה בשרירים ובפעילות הגפיים כתוצאה 
מפגיעה בע" מסוימים, ועש. מיעוט הפרשה של אצטיל-כולין משל־ 
חופיות קצה־הע׳ בחיבור ע״-השריר גורמת חולשה קשה של שרירי 
העיניים, הפנים, הלעיסה, הבליעה, הנשימה, ובגפיים. בייחוד לאחר 
מאמץ. 5 . הפרעות חילוף החמרים. רעלים, כגון: אלכשול, 
חד־תחמוצת הפחמן, מתכות כבדות, טוכסינים אורגניים ותרופות, 
עלולים לגרום נזק למה״ע ומכאן לתסמינים קליניים מגוונים. מצבים 
של חוסר תזונתי, למשל — חוסר ויטמין 8 12 , גורמים לפגיעה 
במוח ובשבילים הפירמידיים והאחוריים בחומ-השדרה ולנזקים בע" 
ההקפיים. במחלה ע״ש וילסון (ע״ע ם. א. ק. וילסון) יש ליקוי בקשי¬ 
רה האנזימאטית של הנחושת, השוקעת בכבד ובגרעיני הבסיס וגו- 



83 


עצבים, מערכה ה¬ 


רמת לאי־ספיקת הכבד ולתנועות אכסטרפירמידיות בלתי-רצוניות. 
בקרניאיקמרוס נפגעים גרעיני הבסיס ע״י שקיעה של בילירובין 
בעקבות צהבת קשה של הילודים. נזק כרוני או חריף למוח עלול 
להיגרם ע״י חוסר חמצון (אנוכסיה), מחלות כבד וכליה, מחלות 
ממאירות, מחלות במערכת הדם וליקויים בבלוטות ההפרשה הפני¬ 
מית. בכל המצבים הללו ישנה גם שכיחות גבוהה של פגיעות 
מפושטות בע״ ההקפיים. 6 . גידולים במה״ע גורמים להופעה 
הדרגתית של סימנים נורולוגיים מתקדמים; גידולים במוח גורמים 
להפרעות כלליות בפעילות המוח ולסימנים של לחץ תוך־גולגלתי 
מוגבר. התופעות הקליניות תלדות בכל מקרה במקום הגידול ובטיבו. 
וע״ע גדול; סרטן; נורוכירורגיה. 7 . מחלות פרכויות, ע״ע 
אפילפסיה. 8 . פגמים מלידה. ליקויים ועיוותים מלידה עלולים 
לנבוע מגורמים רבים, ורק לפעמים ניתן לשייך אותם לפגמים גנטיים 
או הפרעות בהריון, כגון, פגם ברחם, הפרעות בחמצון, הקרנות, 
תרופות, מחלות זיהומיות אצל האם (למשל אדמת ועגבת) וחבלות 
בעת הלידה. התסמונות הקליניות הן רב־גוניות והנפוצות הן: 
פ גור שכלי, פרכוסים ושיתוק מוחי הגורם ליקויים תנועתיים 
שונים בגלל פגמים פירמידיים ואכסטךפירמידיים. לפגמים מלידה 
שייכים הידרקון הראש (ע״ע): העדר המוח הגדול (אנאנצפלוס) 
וקטנות המוח (מיקרוצפלוס). מצבים אלו מלווים. לעתים, בפגמים 
בעמוד־השדרה. הפרעה כרומוסומלית גורמת למונגוליות (ע״ע). 
עיוותים נורולוגיים שונים מלידה מצויים לפרקים כחלק מתסמונים 
קליניים הכוללים ליקויים גם במערכות האחרות של הגוף. 

עו. א. - ר. רח. 

אנטומיה משווה. חסרי חוליות: בחד־תאיים (ע״ע), 
התא היחיד קולט גיררים ומגיב עליהם. לדוב החד־תאיים אין 
מבנים תת־תאיים מיוחדים לוויסות התנועה; לריסוניות רבות (סגד־ 
לית), יש מערכת פיברילות המקבלת גירויים, מעבירה דחפים ומ¬ 
תאמת את תנועות הגוף כולו. באורגניזמים מתקדמים יותר — רב־ 
תאיים, נוצרים, עם תהליך הדיפרנציאציה, תאים מיוחדים (ךצפטו- 
רים) העשרים לקלוט גירויים, ותאים אחרים — האפקטורים — 
המגיבים עליהם. באורגניזמים נחותים היחס בין 2 סוגי תאים אלה 
הוא פשוט. הרצפטור מעביר לתא שכן את תגובתו לגרר, בדרך 
פיסיקלית או כימית, שהיא עפ״ר איטית, בלתי ספציפית ובלתי־ 
יעילה יחסית. כך, בספוגיים (ע״ע) למשל, התאים המקיפים את דופן 
פתחי היציאה של המים עשויים להתכווץ באטיות בשעת מגע. 
תגובות אלה מועברות לתאים השכנים ללא עזרת תאי־ע/ לנבוביים, 
למסרקנים מ״ע דים ו זי ת, כעין רשת ע", בה אין מרכז גנגליוני. 
הרשת עשרה תאי־ע , (פרוטונורונים), שאינם נותנים טיפוסיים כי 
החיבורים ביניהם הם פרוטופלסמיים. עם התפתחות מה״ע נוצרות רק¬ 
מות מיוחדות לקליטה — אברוני תחושה וכלי חושים (ע״ע) המעבי¬ 
רים גיררים לאיברים אפקטוריים מיוחדים — שרירים או בלוטות. 

בחסת־חוליות מפותחים יותר, יש תאי ע׳ ואלומות סיבים בצורת 
ע" ראשיים ומרכזים (גנגליונים). ברוב הקבוצות יש מרכז שולט 
(מוח בצורה זו או אחרת) במקום שבו מצרים איברי החושים 
העיקריים. בבע״ח בעלי סימטריה דרצדדית מצר כרגיל המבנה 
המוחי לפנים וע׳ ראשי אחד או יותר לאורך הגוף. הע" הראשיים 
הם גחוניים ומוצקים וסיבי ע" עובתם מהגנגליונים ומהע" הראשיים 
לאיברים השונים. בתולעים שטוחות. מה״ע היא קורת בצורתה: 
באיזור הראש מצרים 2 גנגליוני מוח, מהם יוצאים 2 כבלי ע", כעין 
שרשרת; ברכיכות, תולעי־טבעת ופרוקי-רגליים, נמצאים 2 זוגות 
גנגליוני המוח סביב בית-הבליעה, משם נמשכים סעיפי סיבים לגהץ. 
ברכיבות מפותחות חסרים כבלי הע׳ הגחוניים והגנגליונים הגדולים 
הם בראש, ברגליים ובקרביים; בתולעי-טבעת, בפרוקי־רגליים פרי- 
מיטיורים ובקבוצות חרקים אחדות — ל 2 כבלי הע" הגחוניים זוג 
גנגליונים בכל פרק של הגוף. בסרטנים עילאיים, חרקים (ע״ע, 


84 

1 

עמ׳ 87/88 ), עכבישנים (ע״ע, ענד 833 ) — הגנגליונים הגחוניים הם] 
בחלק הגוף הקדמי. בכוכבי־ים ושאר קווצי־עור (ע׳ ערכיהם) למה״ע 
צורה רדיאלית. בחסרי-חוליות המפותחים ביותר (כגון דיונונים׳ 
[ע״ע]) מצטיינת מה״ע בכמה תכונות מתקדמות: 1 ) דרגה גבוהה 
של צפליזציה המלווה בפעילות מרוכזת באיזור הראש; 2 ) התלכדות 
גנגליונים: 3 ) הפיקוח והקואורדינציה של פעולות שונות (הובלה, 
תזונה) — מרוכזות. 

במיתרניים נמוכים (אזמלון, אצטלניים [ע׳ ערכיהם] וכד׳) הח¬ 
סרים עמוד־שדרה, בנויה מה״ע משפופרת גבית מוארכת וחלולה 
שהיא המרכיב הפרימיטיווי ביותר של מה״ע המרכזית. 

בחוליתניים העילאיים עשרה מה ■׳ע חוט עצבי יחיד, מעל לצינור 
העיכול ובנויה בד״כ כמו באדם— מ״ע מרכזית: מוח בחלק הקדמי 
של הגוף׳ וחוט-שדרה. לכל ע׳ שדרתי שני שרשים, גחוני — שסיביו 
מוטוריים וגבי — שסיביו תחושתיים, שמתלכדים לע׳ שדרתי הקפי. 
באזמלון ובצמדיים הסיבים הויסראליים מוטוריים הם בשורש תגבי, 
באזמלון השורש הגחוני הוא סומאטי מוטורי בלבד. 2 השרשים 
יוצאים מעמוד־השדרה, בערך באותו מישור רחבי, אחד מעל לשני. 
אצל דגים ירודים הנטיה היא לסידור השרשים לסירוגין. בכרישים 
ובמיקסינות, התלכדות 2 השרשים אינה שלמה כמו בקבוצות מפד 
תחות יותר; בצןזדיים ובאזמלץ 2 השרשים נפרדים. קרוב לוודאי 
שזה היה המצב אצל אבות חחוליתניים. מ״ע ה ק פ י ת בעלת סו¬ 
ב! ע" קרניאליים היוצאים .במקומות שונים במוח וזוג ע" הקפיים 
שדרתיים המתאים למספר החוליות שבעמוד־השדרה והעצה. במע¬ 
רכת ההיקפית שבזוחלים, עופות ויונקים מצויים 12 זוגות עצבים 
קרניאליים; בעגולי־הפה, בדגים ובדרחיים — 10 זוגות. בחוליתניים 
רבים מצוי ע׳ זעיר, הע׳ הסופי ( 10:0111131 ), שמקביל במסלולו לע׳ 
הריח, וידוע עליו מעט! הוא חסר באדם. מה״ע האוטונומית 
לא נחקרה בהרחבה. ידוע שהיא קיימת בחוליתניים ובמקרים בודדים 
דומה לזו של האדם. בחוליתניים נמוכים היא אינה מפותחת ואינה 
שלמה. מ. 

היסטוריה. הפילוסוף היווני אלקמיאון (ע״ע) במאה ה 5 
לפסה״נ היה, כנראה, הראשון ששיער כי המוח הוא מקור ההרגש 
והתנועה. היפוקרטם (ע״ע) חיבר את המונוגרפיה הראשונה על מחלה 
הקשורה במוח — האפילפסיה (ע״ע), ואף עמד על כך כי כתוצאה 
מפגיעה במוח נגרם בגוף שיתוק בצד הנגדי לצד הנפגע במוח. גלנום 
(ע״ע) הוא מייסד הנורולוגיה הנים דית: בכריתת חוט־השדרה 
בבהמות הוכיח כי השרשים הקדמיים שולטים על התנועה והאחוריים 
על ההדגש וכי כריתת עצב-הגרון מביאה לצרידות. 

בספרו של הבישוף גמסיוס מסוריה (המאה ה 5 לסה״נ) "על 
טבע האדם", מצדים נתונים על הפיסיולוגיה של הע". ציור של 
התפשטות הע״ בגוף נשמר מן המאה ה 14 . 

עם התפתחות האנטומיה והפיסיולוגיה התרבו הידיעות והופיעו 
ספרים מיוחדים בנושא כגץ 0-33115 ׳ 11 ת 0 10813 ס:ג 1 :> 1 י 1 ("הנידולוגיה 
הכללית״) 1685 , של ויסאנס ($ב ¥1€11$$€1 1 > 0100 ץ 83 ), בעוד שבחקר 
המוח קדם לו דלים (ע״ע). התפתחות האנטומיה המשווה והאמבריר 
לוגיה סייעו גם הן להתקדמות חקר מה״ע. באמבריולוגיה הוכרה 
התפתחות איטית של חלקים מסדמים של מה״ע; כך, אין מבנה 
מושלם ביילוד וכיסוי השלוחות במיאלין מופיע בהדרגה בשנה 
הראשונה לחיי האדם. על כן מופיע ההחזר ע״ש בבינסקי (ע״ע) 
בגיל רך באותה צורה כבמחלות מסוימות של מה״ע בגיל המבוגר. 
הזואולוג פרקר (■ 1 ^ 31-1 ? . 9 .€) סיכם (ב 1919 ) את הידיעות על 
הדיפרנציאציה במה״ע. — התאוריה של הנורון פותחה ע״י וואלר 
(- 3110 ^ 5105 ^ 11 ^) ב 1850 : כריתת ע׳ מביאה לניוון החלק המרד 
חק מן החתך — הוכחה לעובדה כי תא ד,ע׳ הוא המזין את השלוחות. 
— מחקר מה״ע התבסס לראשונה על תצפיות קליניות במחלות 
שונות שאושרו בבדיקות שלאחר המוות. המחקר בע" חיים התחיל 



85 עצבים, מערגת 

מאז תגלית הגרדים החשמליים במרדו ע״י פריץ׳ ( 118011 ־ 1 * 1 ) וי. א. 
היציג (ע״ע). ההבדל בין מנגנונים רצוניים (למשל בשרירים ההק־ 
סיים) ובלתי־רצוניים (כמו באיברים הפנימיים) הוברר בתחילת 
המאה ה 20 (ע״ע ג׳. נ. לנגלי). חקר מחלות הע" התבסס במאה ה 19 
כענף של הרפואה — הנורולוגיה, בעיקר בצרפת (שרקו׳ ג. ב. א. 
דישן [ע׳ ערכיהם], ךז״׳רין). ענף זה חרש שימוש בכל המקצועות 
הגובלים. עד סוף המאה ה 19 היה מסונף למחלקות הרפואה הפנימית 
והפסיכיאסריה׳ אך אח״כ קנה לו עמדה עצמאית במחקר ובהוראה. 

במקורות העבריים. השורש "עצב" נמצא במקרא גם 
בהוראה מוטורית ("ידיך עצבוני ויעשוני"׳ איוב י, ח) וגם סנסורית 
("מסיע אבנים יעצב בהם", קהלת י, ט). מן ההוראה הראשונה מס¬ 
תעפת המלה ע״, היינו אלילים עשדים בידי אדם* ומן השניה המלה 
עצבון (ברא׳ ג׳ יז) הכוללת מושג של כאב ותוגה. דוגמה של 
מחלת ע" בתנ״ך היא מותו של עלי הכהן: שבר המפרקת גרם 
לפגיעה בחוט־השדרה הצווארי. 

בתלמוד נזכרת כבשה של ר׳ חביבא שהיתה משרכת את רגליה 
האחוריות, כתוצאה מפגיעה בחוט־השדרה, אבחנה שאושרה אחרי 
שחיטת הבהמה (חול׳ נ״ה: ע״ע אנטומיה, עט׳ 408 ). על הקשר 
בין ע" לתנועת השרירים עומד רמב״ם במאמר א' של "פרקי משה", 
ושם הוא מדבר בפחטרוט גם על המוח וחוט־השדרה. פגיעות בע" 
עקב פציעה נזכרות ב״ספר הנסיונות" המיוחס לראב״ע. 

ע״ע אכסטרפירמידית, מערכת* חושימז חוט- 
שדרה! מח. 

יה. ל. 

ם. וולמן. על המיבנה וההרכב של נרתיק המיאלין (הרפואה, 62 ). 
1962 ! ק. ם. ולר--ס.ג. זולמן, התקדמות ידיעותינו על המנגנונים 
הכולינארגייט (שם. 76 ). 1969 < י. פרנס, מנגנוני בקרה להעברת 
אינפורמציה במה״ע (האוניברסיטה, בר׳ 17 , הוב׳ ב׳), 1972 < 

, 1 ) 1104££1 . 7 ; 614x010 1963 א { 0 45 ) ¥141240x126x21 ,ז 111£ )־ 031 .£ 
־ 15 € >ת׳ 1301 . 0 ; 1964 , 7126 0012411611012 01 1^16x1/0x5 1122(2x156 

/ 0 2516112 ( 5 1(1011 212 1116 74 6760x5 ח * ¥1 4 חס 110<;1(, 517x61x76 נ 81 . £1 .?* 
6 /} 0 ח/י$ 1122/6X1617X0165, 1-11, 1965; 6. £3*2, 116x06, $4x5616, 01x4 
/ס 8616056 * 7 4 ,.נ> 1 ?(עב׳: ב. כץ, עצב, שריר, סינססזז, 1969 ) 1966 

- 1167 6 ' 111 ) 1 ז 11 ח? ,. 60X01 76012512221166 51([>5((111665, 1969; '!'11. 7. 7611X2 ^ 

. 4 \ .{ ; 1969 , 1516111 ( 5 1968; ?. 1*43111311, 7126 116X00X5 ,חז 6 ) 5 ץ 5 1/0145 
; 1970 ,׳{ 1*^(1010^16(4 /1 {)()1011(11 10 0111216(11 74 6(4X010 £ 

,( 1 ,^ 1 ^ XX ^^ י .וח\ 7 . 501 ) ז 10 ס 86110 61124 06115 11. £3(1<1£|, 6X1/6 ״? 

* 51010^16 465 616112612(5 126X1/61 ץ 2 /ק 61 £16 8x010 י * £3£€ .? ; 1970 

. $01 ) 16X2/6-0611 0 x 12212 ! /ס 2 ( 21 ^ 2661 ) 5 7116 י 1 תט 14 10 ׳ £0 ; 1970 

,ת €1 !> 1 ) 74 6x701x^51121116x5 י ג> 0 ז 1 שצ\ 7 .{ ; 1973 ,( 2 ,^ 1 ר\ XX ^^ ,.ומ\ 7 

. 1974 ,( 6 , XXX ^^ 

עציו[ גבר, נמל על שפת ים־סוף סמור לאילת (ע״ע). נזכרת 
כתחנה במסעי ישראל במדבר סמוך לאילת (בם׳ לג, לה—לו, 

דב׳ ב, ח). בדיקות ארכאולוגיות מותת כי האדומים, או המדיינים, 
יסדו את המקום לא יאחזר מסוף תקופת הבחנזה המאוחרת (ע״ע 
תמנע). בזסן שלמה שימשה ע״ג מספנה ובסיס לצי גדול (מל״א ט, 
כו, דהי״ב ח, יז) ונזכרה שוב בהקשר לנסיונו הכושל של המלד יהו־ 
שפט (ע״ע) לחדש את דרך הזהב לאופיר (ע״ע ספנות, עם׳ 279 ). 
במאה ה 8 לפסה״נ עבר האיזור כולו לאדום, 

ם׳ פתק זיהה ( 1933 ) את ע״ג עם תל אל־זדליפה, בין אילת 
החדשה לעקבה (ע״ע). את העובדה שהאתר מרוחק כ 600 מ׳ מהחוף 
ניסו להסביר בנסיגת הים באלפי השנים האחרונות. ב 40 — 1938 
נחפר המקום ע״י נ. גליק (ע״ע), שגם הוא זיהה אותו כע״ג ואילת, 
ושיער כי השם אילת הוא מזמן מלכי יהודה. לדעתו היה במקום גם 
מרכז לתעשיות הנחושת והברזל. ב 1964 גילה ב. רותנברג מתקני 
נמל מתקופת הברזל 1 , בג׳זירת פרעון (אי האלמוגים) כ 12 ק״מ 
מדתם לאילת החדשה, והציע לזהות מקש זה כע״ג, כי זה המקום 
היחיד במפרץ אילת בו יש שטח נרחב מוקף בחומות־סוגרים ונפל 
בנד היסב בסיגנון הנמלים דאז. כן קבע כי זמן רב לפני שלמה 
השתמשו בנמל זה כורי נחושת מצריים בדרכם לערבה ומפנה. את 
תל אל־ה׳ליפה הציע רותנברג לזהות עם אילת המקראית. 


וז- — עצלניים 86 



נ׳זידת פרעה (אי־דוא?ט!נים (טשםא 5 : חוו* סיני]) 
מקומה המשוער סל עץיון גבר. ציוומ-אוויר 


נ. גליק, עבר הירח המזרחי, תשי״ד 2 * הנ״ל, אילת וע״ג (אילת, 
הכנוס הארצי ה 18 לידיעת הארץ), תשכ״ג < 21 רותנברג, צפונות 
נגב (עמ ׳ 191 — 216 1 282 ־ 287 ), 1967 < . 41-01x1 ■ ז> 6 ; 414 10 תנז? £ 

״ 6 ״£? .?. 0 : 1 ״) ־״ 6 ,*-מ 0 ו־£ . 0014 .א.ע ; 1934 ,( 1.3711 ,ז\?ם 2 ) ,/ 

,! 0 /,) 01-10,01 7011 ,)!א״וס .א ; 1966 ,(^ז״׳זז 8611001 '*(■ד , 4.1 ־ 1 
• 1 \, .£ .׳ 33 0£ זסססא 10 : 5014108 חז־ז 5 ג£ 1 ג־א : 10 ) ,;<זס 1 וקר 101 וז 1 

. 1971 ,() 811 ״סקץ 301 -! 2 ), משפחת יונקים מסדרת הדלשניים 
(ע״ע), כוללת 2 סוגים, בהם כ 7 מינים, הנפוצים באמריקה 
התיכונה והדתמית מהונתראם עד דתמה של ברזיל. הע' הם שוכני 
עצים מובהקים, ומשכנם ביערים טרופיים. ככל בני סדרת הדלשניים 
הע׳ הם בעלי מבנה מישד: בצורת ראשם וגשם, בעיניהם החזיתיות, 
בגפיהם הארוכים ובשתי הפטמות בחזה הם תמים לקופים, אולם 
הדמיון חיצוני בלבד, בשל התאמתם למשכנם בעצים. במבנה האיב¬ 
רים הם שונים באופן יסודי מהקופים — בהתאם למוצאם הפלוגנסי. 
בניגוד לקופים, שגפיהם בנדים לתנועה, בנויים גפי הע׳ להיאחזות. 
הם תלדים על הענפים כשגבם פונה כלפי ממה. בהתאם לכך פונות 
השערות כלפי הגב (לכיוון מי הגשם) ולא כלפי הגחון כבשאר 
היונקים. השעתת אתכות, קשות, צפופות ומגומצות. בשל הלחות 
ביעתת הטרופיים גדלות אצות בגומצי השערות. כיסד זה באצות 
ירוקות משמש הסוואה. טובה לע/ הגפיים אתכים מאוד — 
הקדמיים יותר מהאחוריים. האצבעות, שמספוץ מצומצם ( 2 — 3 ), 
מחוברות ביניהן. הטפרים אתכים כאורך האצבעות, מתקפלים כל¬ 
פיהן, ומשמשים כודם להיתלות בהם על ענפים בלי התאמצות 
שרירית. הצלעות רחבות ומחבות (עד 24 ) — יותר מאשר 
בכל היונקים, והן תומכות בקרביים בעמדתם ההפוכה. הע׳ הסח 
זנב* הפנים קצרים. השיניים מועטות ( 18 ) ונמצאות בצדי הלסתות. 
הן הסחת אמאיל וגידולן מתמיד. הע׳ משתמשים בהן לריסוק העלים 




87 


עצלניים — עצם 


88 


— מזונם הבלעדי 

'?'׳'"#•י' ' 11 'י§ 044 ־ ■#|׳ על העצים. בשבי 

£| * ו"*,״■#י ל* <•• ניזונים ד,ע׳ גם מ¬ 

,!.' 7 ־ 431 ;'־ @י■ פירדת. מיוחד להם 

- ן״*ה״י' י *״ מספר חוליות הצי 

. ן . • 7 ,^ 111 '• .* וואר, שאינו 7 כב־ 

י י * ;,*־ ' ״) •§§■ כל היונקים אלא 

1 צ' ׳_ * | !׳י . . 3 ־| 6 — 9 . הצוואר גמיש 

־} י *יה■ מאוד. הע׳ מסוגלים 

!ן ן י * . ■ לסובב את הראש 

עד ואין 

צורך על 

1 <** 38 - • 8 נפים כדי להסתכל 

*.*' אחורה. הב מטפסים 

ושוחים 

עצל• דו-אצפע ( 5 טקשס 1 סי 01 ) עומת זאת הם נעים 

על הקרקע כדי לעבור מעץ לעץ בתנועה אטית וכבדה ביותר. הקיבה 
גדולה ובעלת מדורים רבים ( 5 ), ובהם נעשה פירוק תאית העלים 
ע״י חד-תאיים׳ בדומה למעלי־גרה (ע״ע גרה, עמ׳ 233 ). הכבד קטן. 
שטח הריאות קטן והנשימה איטית. מקלעות דמים קיימות באצילי 
הגפיים. חום הגוף משתנה, בין ״ 28 :—״ 35 . מכל חושיהם חוש הריח 
הוא המפותח ביותר. הזדווגותם: פנים אל פנים. ההריון ממושך: 
4 — 6 חדשים, ויש ולד יחיד. מלבד ההסוואה גם טפריהם הענקיים 
והחדים משמשים להם להגנה. הע׳ חיים בבדידות או בזוגות ופעילים 

בלילה ־ ס. דו. 

עצם, מרכיב עיקרי של שלד (ע״ע) בעלי החוליות. מקורו ברקמה 
חיבורית. הע" הן האיברים הקשים ביותר בגוף. קשיות 
זו נובעת מכך שבתוך רקמת העצם משוקעים מלחים, בעיקר פחמת 
הסידן וזרחת הסידן. בחילוף התמרים מהווה הע׳ מאגר למלחים אלה 
(ר׳ להלן). יחד עם החסחוס (ע״ע) והמפרקים (ע״ע) מהוות הע" 
את השלד, שתפקידיו: שמירת המבנה של גוף בעלי החוליות, הגנה 
על רקמות ואיברים רכים בתוך הגוף ושימוש כנקודת משען ומנוף 
לשרירי-הגוף. כ״כ כוללות הע״ רקמה יוצרת דם — מוח העצמות. 

מבנה: שלד האדם המבוגר כולל 206 ע" הנחלקות באופן 
כללי, לפי צורתן, לע" ארוכות, קצרות, שטוחות וע" בעלות מבנה 
בלתי סדיר. צורת הע׳ מותאמת לתפקידה. ד,ע׳ הארוכה בנדה מגוף 
הע׳ ( $15 ץ 11 <ן 112 >) וקצה הע׳ (^ץל< 4 נ! 6 ). ד,ע׳ היא מבנה צינורי 
עגול, בעל קצוות מתרחבים. בגיל הצמיחה מופרד קצה הע׳ מגופה 
בטבעת של רקמה חסחוסית פעילה הגורמת לצמיחה ארכית של 
הע׳ כלפי המרכז. איזור המעבר בין טבעת זו לבין גוף העצם מכונה 
פטפיזה (ציור 1 ). 

גוף הע׳ בנד ע׳ מעובה בצורת צינור, וקצות הע׳ — ע׳ ספוגית 


ציור 1 . המבנה של עצם ארובה ציור 2 . העברת העומס מהעצם למפרע 





ציור 3 : טבנה האוסטאון 


המוקפת קליפה דקה של ע׳ מעובה. הזר כולה עטופה מיסב הע , 
(*״*!*©!■!סק) מבחוץ, ומוח הע/ עטוף בפנימית הע׳( 1110 ^ 05 ^) — 
מבפנים. מבנה זה מאפשר העברת משקל ולחץ מגוף הע׳ למפרקים 
(ציור 2 ). 

היסטולוגיה: יחידת המבנה הבסיסית של הע׳ היא האוסטאון 
( 0516011 ) — מבנה גלילי מיקרוסקופי, בעל קירות עבים. שבמרכזו 
תעלה דקה המכילה כלי דם מסועפים. הציר הארכי של יחידה זו 
מקביל בד״כ לציר הארכי של הע/ קירות האוסטאון בנדים 
שכבות קונצנטריות של עלעלים. תאי הע׳ (אוסטאוציטים) מצדים 
בכעין אגמים, שביניהם מגשרת רשת דקיקה של תעלות ודרכן 
עובדות הסתעפדות ציטופלסמטיות של התאים האוסטאוציטים. 
תעלות אלה מכילות נוזל שמקורו בדם המזין את התאים. לתאי הע׳ 
תפקידים שונים. התאים הנמצאים עפ״נ הע ׳ ובתוכה קשורים 
ביצירתה. התאים המצדים בתוך האגמים מקיימים את ד,ע׳ כרקמה 
חיה; הם יכולים לבנות ולהרוס את הע׳ מבפנים, בהתאם לגירדים 
שונים (ציור 4 ). עם״נ שטח ד.ע׳ נמצאים, נוסף לתאים בוני הע׳ 
(אוססאובלסטים), תאים גדולים, אוסטוקלסטים, שתפקידם הרם 
ועיכול פירורי הע , . באופן זה נשמרים הצורה התקינה של הע׳ בזמן 
הגדילה, קיומה התקין והעיצוב החוזר של המבנה התקין לאחר 
עיוות הצורה אחרי שברים. 

התאים של קרומי מיסב הע׳ ופנימית הע׳ הם בעלי יכולת יצירת 
ע/ ובגיל הצמיחה גורמים קרומים אלה לצמיחת הע׳ לרוחב. בתקופה 
זו הקרומים עבים, גמישים ופעילים יותר. חשיבותם רבה לאחר 
שברים, כשהם מהווים את מקור הבניה מחדש של הע׳ הפגומה. כיוון 
שמקור כל תאי 
הע׳ זהה, הם יכד 
לים לשנות את 
תפקודם לפי ה¬ 
צורך. 

החומר ה¬ 
ב י ן ־ ת א י של 
הע׳ הוא רקמה 
קולאגגית מסדדת 
הנותנת לע׳ את 
התכונות הפיסיק־ 
ליות שלה. חומר 
זה בנד תשתית 
אורגנית, מלחים 
ומים. התשתית 
האורגנית כוללת 
סיבי קולאגן בקד 

טר 200 — 1,000 ציור 4 : חתר רוחב ואו רד בעצם 








89 


עצם 


90 


1 

!המצטיינים ביכלתם ליצור גבישים משושים זעירים של וזידרוכסי 
, אפטיט. הם מחולקים לרחבם לרצועות המרוחקות זו מזו 640 בין 
|הםיבים מצוי חומר חלבוני נוזלי למחצה, וגבישים הערוכים בצורת 
;רצועות סביב סיבי הקולאגן, במקביל לרצועות הרחביות של סיבי 
) הקולאגן, כאשר ציר האורך של הגביש מקביל לציר האורך של סיב 
י הק ולאגן. 

עפ״נ הגבישים נמצאים יונים של חמצת לימון (ע״ע) ופחמה 
המשמשים מלט המגשר בין הגבישים. יוני פלואור ויונים שליליים 
אחרים יכולים להיצמד בצורה דומה לפני הגביש ע״י חילופי מקומות 
עם יוגי הפחמה, ויוני סטרונציום ויונים חיוביים אחרים נצמדים 
ישירות לגביש. המבנה הסריגי של מערך הגבישים אפייני ונקבע 
בעזרת ספקטרוסקופיה (ע״ע) של קרני־\. (וע״ע ו. ה. ברג,• קריסטלו- 
גרפיה). 

יצירת הע׳ ( 515 סתס 008 ז 0$ ). מקור הרקמה הגרמית בתקופה 
העוברית ובתקופה מאוחרת יותר הוא רקמת החיבור. רקמה זו 
הופכת במישרין לע׳ או לדגם הסחוסי של ע׳ העובר התגרמות 
והופך לע/ שתי צורות התגרמות אלה ניכרות גם בשלבי ריפוי שבר. 
בע" שעברו שלב חסחוסי בשלבי התהוותן, נשאר חלק מהחסחוס 
מתקופת הצמיחה בצורת קו או טבעת. חסחוס זה צומח ועובר תהליך 
של הסתיידות והתגרמות בשטח הפונה למרכז הע׳ וגורם לצמיחתה 
לארכה. 

צמיחה חזבית נובעת מכרסום ועיכול בפנימית הע׳ ובניה מוג¬ 
ברת במיסב הע׳. תהליך הבניה וההרס הוא מתמיד. 

הסתיידות רקמת הע׳ הנבנית היא תוצאה של שקיעת המינרלים 
בתוך התשתית האורגנית, ולרוב היא מלווה יצירת סיבי קולאגן 
ע״י התאים בתוך התשתית. על התנאים הגורמים להסתיידות ר׳ 
להלן. 

פיסיולוגיה. כל מרכיבי הע׳ מתחלפים תדיר. אצל אדם 
מבוגר קיים איזון בין הקליטה להפרשה של מרכיבים אלו ובכך 
מהווה הע׳ מאגר למלחי סידן. שחלוף יוני סידן בין הדם והע׳ חיוני 
לשמירה על רמת יוני סידן בדם. ונתון לפיקוח הורמונלי (ע״ע 
סידן). ההורמונים האחראים לאיזון זה הם פאראתהורמון וקלצי־ 
טונין. ההורמון הראשון מערער את יציבותם של גבישי ההידרוכסי 
אפטיט ומביא גם לפירוק התשתית האורגנית ובכך משחרר סידן 
מן הע׳ לדם; השני פועל בכיוון הפוך — מעכב את פירוק הע׳ 
ומוריד את רמת הסידן בדם. 

מחלות ופגיעות. ליקוי מלידה עשוי לגרום לאי־יצירה של 
הע׳ בשלמותה או בחלקה או ליצירת ע" נוספות. פגיעה בהתפתחות 
החסחוס גורמת להפרעה בצמיחה ארכית ולגמדות. הפרעה ביצירת 
ע׳ תקינה גורמת לשכירות יתר או להחלפת הע׳ ברקמה חיבורית. 
הפרעה בהספקת דם לע׳ פוגעת בעיקר בקצה הע׳. לדוגמה, פגיעה 
בקצה המקורב של ע׳ הירך בגיל הרך במחלת 11:1$ ־ 1011011 ־ 1 :) 05100 
(דלקת הע׳ והחסחוס) או נמק הע' בראש הירך אצל מבוגרים. 

הפרעות בחילוף החמרים. מצב הבריאות הכללי של הגוף משתקף 
במצב הע״: צמיחתן מפגרת מחמת מחלות כלליות. פירוק יתד של 
חלבונים, או חוסר בנייתם (כמו בזקנה), משתקף בדלדול המרכיב 
החלבוני של הע", והתוצאה הסופית היא הצטמקות הע/ מצב זה 
מכונה אוסטאופורוסיס. הוא נגרם גם ע״י קיבוע ממושך (כגון לאחר 
שבר) המביא לידי פירוק יתר של הע׳. חוסר ויטמין ס המסב שינויים 
ברקמות מזנכימליות גורם לצפדינה הפוגמת ביצירת החומר הביר 
תאי. בע" מתבטא פגם זה בהפרעה ביצירת סיבי הקולאגן ותשתית 
הע׳ ומביא לפיגור בצמיחה ובריפוי הע׳. חוסר ויטמין גורם 
להפחתת צמיחת השלד, משום שוויטמין זה מפקח על הפעילות 
והתיאום בין פעולות אוסטאובלסטים ואוסטאוקלסטים. 

מחסור תזונתי חמור ביוני סידן או זרחן גורם לדלדול הע׳ 
ולשבירותה. חוסר ויטמין ם פוגם בניצול הסידן וגורם רככת. במצב 


זה מפגרת הסתיידותו של חסחוס קצה־הע/ המבנה העמודי של תאי 
החסחום מתערער והע׳ הופכת לתערובת רקמת חסחוס וע׳ המסדדת 
באופן חלקי. יצירת חסחוס וע׳ סביב טבעת הגידול מתגברת יתר 
על המידה, והאיזור כולו מתרחב. מצב דומה במבוגרים מכונה 
אוסטומלציה, ונובע מערעור היחס בין המרכיב המינרלי ובין 
המרכיב החלבוני של הע', לרעת המרכיב המינרלי. 

ריפוי ע/ שבר בע/ כמו פציעה ברקמות אחתת, גורם להת¬ 
פתחות רקמת דלקת. בעקבות הנזק בהספקת דם מתים התאים 
בגבולות השבר. לעומת זאת, מתחילים הקרום החיצוני והקרוס 
הפנימי של הע׳ בפעילות מוגברת. הע׳ החדשה נבנית מקדומים 
אלה, המחליפים בהדרגה את הרקמה החיבורית המגשרת בין קצות 
השבר. כאשר הרתיח בין קצות הע׳ גדול, נוצרת תחילה רקמה 
חסחוסית בתוך רקמת החיבור, המוחלפת ברקמה גרמית. כאשר 
קצות השבר נמצאים במגע הדוק ייתכן ריפד ראשוני דרך התעלות 
של האוסטאו׳נים, כמעט ללא יצירת צלקת מהקרום החיצוני. בשלב 
הסופי של ריפד השבר חל עיצוב מחדש של הצלקת ע״י הרס 
ויצירה של ע׳ חדשה. וע״ע שלד; מפרק. 

ש. א. ויסמן, מחזור־הדם בעצפוה (הרפואה, ע״ד, חוב , י״ב) תשכ״ח ; 

,* 8071 /ס ץ^ 0 \ $70 ^ 1 ) 8 1 ) 111 ) ^ 17$17 ז 1 ) 1 ) ) 870 ) 1 ) 7 ,(.!>£) 11 £ ת 8011 . 1-1 , 0 

71101$ ) 0771 ^ 71 * 71 :)ה 80 י :ז 1$ ־ו 11 . 4.11 * - 1-11[, 1971/2 2 ; ?.0. ^!<:1x30 
1 ; ג 1968 ,) 71$$0 101 ) 1 )}!$ / 0 ) 1 ) 1 10 

. 1970 , 101711$ 1 ) 071 ) 8071 /ס $) 0$ ) 01$ 

אל. סי. 

היסטוריה. בשל עמידותה בפני רקבון ומיסמום נודעת לע׳ 
חשיבות בלימוד הנתונים הרפואיים של הזמן העתיק ומחלותיו. 
בחנוטים של מצרים אובחנו: רגל קלוטה, ננסות, אוסטאומלציה, 
אוסטאופורוסים, דלקת שחפתית של החוליות, שברים, גידולים 
בעצמות אגן־הירכיים, שרידי מורסות בלסת, קידוחי גלגולת. 

בספרות הרפואית היוונית העתיקה מתוארים שברים, ניתוחי 
גלגולת והפרעות קליניות של דלקת בע". בתקופת הרנסאנס נקבעה 
כמעט כל האנטומיה של הע" והופיעו תמונות מאלפות בספרי 
הלימוד. האיטלקי קננו (ס״גתגס) פרסם ספר על ע" הזרוע דחסן 
לשרירים; וזליוס (ע״ע) תיאר כל פרט בשלד. התפתחות הע" 
נחקרה ע״י קויטר (• 001161 ) ב 1566 . ובמאה ה 18 הופיעו אטלסים 
אנטומיים מפוארים ע״י ךזלדן ( 011656101611 ) ואלבינום ( 112 ג 11 ג 15.11 ). 

ראשית התרקמות הע" בעובר והקשר בין ממצאים אלה והת¬ 
פתחות השדרה והגלגולת במבוגר תוארה ע״י בר (ע״ע אמבריולוגיה, 
עם׳ 863 ). 

במקורות העבריים חשובה הקביעה שהעמידה את מספר הע" 
בגוף האדם על 248 (״רמ״ח איברים״ — ר/ למשל, אהלות א. ח), 
מספר הקרוב לאמיתי (כ 206 ) ויותר ממה שהיד. מקובל ברפואה 
היוונית העתיקה. 

בארכאולוגיה ובאמנות (פרט לשנהב). האדם הקדמון 
היה לראשונה צייד, ואחר המשיך כמגדל צאן ובקר. משני העיסוקים 
נותרו בידיו כמדות של ע", בהן השתמש כחומר נוח לעשיית עיטו¬ 
רים וכלים. לראשונה השתמשו בע" שלמות, בייחוד בע" האחכות 
של הרגליים ואח״כ למדו לפצלן. חפצי ע׳ הופיעו לראשונה בתקופת 
האבן הקדומה. הפריט הקדום ביותר הוא מתקופת התרבות האשלית 
( 5x1161116311 )) בצרפת, וגילו המשוער כ 130,000 שגה. במשך כל 
תקופת האבן נוצרו כלי ע׳, בצורת חכות, מנקרים וכד׳. מעניינים 
במיוחד הם כלי הפולחן העשויים ע׳, שעליהם נחרתו דמויות של 
חיות. יש גם שגילפו את קצה הע׳ לצורת ראש חיה. ע" מעוטתת 
כאלה נקראות ״מטות פיקוד״ 111€110 ש 1 > 111 ; 11111 ־ 01 ;> ;) 1 > 310115 * 1 ), ואין 
ספק שכוונת עושיהן היתד. לרכז בהן כוחות מאגיים שיסייעו 
בציד מוצלח או בגידול בקר (בהקשר לזה יש להזכיר את מטות 
המתכת שנמצאו ב״מערת המטמון" במדבר יהודה). באירופה נתגלו 
גם ראשי סוס ואייל צפוני, עשויים ע/ מהתקופה המסוליתית ואילך 



91 


עצם (ארגיאולוניה ואמנות) — עצם (פילוסופיה) 


92 


מצויים פסלי-ע׳ ששימשו 
לפולחן הפוריות, כעיקר 
דמויות של נשים רחבות- 
ירכיים. 

עם הופעת השנהב (ע״ע) 

במזרח הקדמון העדיפו ב* 

ד״ב להשתמש בחומר זה 
ליצירות אמבותיות. כלי ע׳ 

נשארו עם זאת בשימוש 
תועלתי והיתה להם תפוצה 
רבה בתרבות הנטופית 
(חג!£ט 31 א) ובתי־בויות ש¬ 
באו אחריה. כלים אלה 
שימשו להחלקת עורות, לתפירה או לאריגה (מחטים), לציד (ראשי 
חץ), לדיג (חכות), לקציר (מגלים משובצים חלוקי צור בעלי שפה 
חדה). לטיפול בשערות (מסרקים) ולאביזרי קישוט (עדיים). בא״י 
השתמשו בע" לעיטור כלים בתקופות הכנענית והישראלית (בתקו¬ 
פות הברונזה והברזל). בטפה גאורה (תורכיה) שימשו ע" לייצור 
חלילים המיוחסים לאלף ה 4 לפסה״נ. גם במצרים שימשו כלי ע׳ 
לאותן המטרות, אך נדחקו בתקופות פריחה חמרית ע״י כלי שנהב 
או מתכת. 

לוחיות וכלי ע׳ שוב החלו לשמש חומר לעיבוד אמנותי עממי 
בשלהי התקופה העתיקה. מרכז אמנות זו היה במצרים, והצטיינו 
בה הקופטים. ממצרים פשט השימוש בע׳ לנגב בא״י. בחפירות ניצנה 
ושבטח נתגלו, מלבד חפצים שימושיים, גם לוחיות־ע׳ דקות ועליהן 
חריתות בתבליט שטות, בהן מתוארים נושאים שוגים, כולל דמדות 
בעיקר מהעולם הקלאסי או דמויות קדושים וכד׳ מהדת הנוצרית. 
בירושלים נתגלה בארון קבורה תבליט ע׳ כזה ועליו ציור עלם המחזיק 
באשכול ענבים. בבית שאן נמצאה לוחית ע׳ ועליה צורת מנורה בת 
שבעת הקנים ולידה הסמלים המקובלים: מחתה, שופר, לולב ואתרוג. 

אפייניים לשימוש בע׳ בתקופה הביזנטית הם החפצים שנתגלו 
בתפירות דרומית להר הבית. ביניהם סיכות רכיסה, מקלות צבע 
לעינים, קופסאות, אבזמי לבוש וחגורות, לוחות קישוט, כפות מריחה 
ואבני קוביות וידיות של כלים, סכינים ומקלות הליכה. 

השימוש בע׳ היה נהוג באירופה במשך כל יה״ב, תקופה בה 
נותקו קשרי המסחר עם המזרח ושנהב לא הובא. עם חידוש קשרים 
אלה בתקופת הרנסנס נתחדש העיצוב האמנותי בשנהב, והשימוש 
בע׳ צומצם לחפצי תועלת, כגון כפתורים ומסרקים. המצאת החמרים 
הפלסטיים שמה קץ גם לשימוש זה בארצות המתועשות, ורק עמים 
החיים בשולי החברה המודרנית, כאסקימואים, עדיין משתמשים בע׳ 
לייצור כלי נוי ואמנות. יה ל _ מ א , 

עצם ( 3 נזת 513 נ 5 01 ! לאט׳ ^ — מתחת, :״ 513 — לעמוד! מיור 
; 6 * 60 x 001 ), מושג מרכזי בהגות הפילוסופית בכל הדורות. 

משמעותו — מצע, דבר מתמיד וקבוע המשמש יסוד בל יימחק לרי¬ 
בוי התופעות המתחלפות! דבר הקיים בזכות עצמו ולעצמו, כלומר 
שבזכותו קיימים המקרים (ב״ת^״סב) הדבקים באותו הע , . באסכו¬ 
לות הפילוסופיות נהוג להבחין בין זרם הטוען לפלורליזם של הע׳ 
(אריסטו, דקארט, לייבניץ) ובין זרם מוניסטי הטוען שיש רק ע׳ 
אחד לכל המקרים (פארמנידם, שפינחה). 

בפילוסופיה הקדם־סוקראטית שימש מושג הע׳ כעקרון (ף^ג>) 
יסוד ראשיתי, המונח בטבע הדברים ובונה את המציאות בריבויה. 
כעקרון זה משמשים לפעמים דברים חמדיים (כגון מים, אש, אוויר), 
ולפעמים עצמים אשר איכותם אינה מוגדרת. אפלטון(ע״ע) מזהה את 
הע׳ עם מהותם של הדברים ( 06010 ) כפי שזו מוצאת את ביטויה 
בתורת האידאות שלו. 


אריסטו השפיע השפעה מכרעת על ההתפתחות המושגית של הע׳. 
הע׳, לפי הגדרתו המובהקת של אריסטו, אינו אלא דבר מה אינדיווי¬ 
דואלי (האדם הזה, הכלב הזה). ברם, לצד הגדרה זו מצויות 
בכתבי אריסטו עוד הגדרות אשר עניינן מושג הע׳. כך רואה 
אריסטו בע׳ נושא של תכונות מהותיות של ייצור או של מבנה, 
כלומר נושא המאגד בתוכו את המין ואת הסוג אליהם משתייכים 
בהכרח היצורים או המבנים הללו. ע׳ כזה, המבטא את היות כל 
יחידה מוחשית משתייכת למין או לסוג מסוים הוא ע׳ ממדרגה 
שניה, לעומת הע׳ ממדרגה ראשונה שהוא ראשו ורובו דבר מה 
מוחשי ואינדיווידואלי. ככל שתכונה מן התכונות קרובה יותר אל 
האינדיווידואום המוחשי, כן גדלה חשיבותה ומשמעותה כע׳. מש¬ 
מעות נוספת העניק אריסטו לע׳ עי״כ שהוא רואה בו מצע או 
יסוד המתמיד בזרם הבלתי פוסק של התמורות! את הע׳ ניתן 
לפי אריסטו לבטא רק כנושא שלעולם אינו הופך לנשוא. 

לכל אחת מן ההגדרות הללו היו השלכות על התפתחות הפילר 
סופיה והדת ביה״ב. ביה״ב עמד מושג זה במרכז הוויכוחים התאולו־ 
גיים הסוערים בין האסכולות השונות בדבר מהותו הייצוגית או הממ¬ 
שית של ישו כבן אלוה׳ ובעיקר בשאלת הטרנססובסטנציציה (ע״ע). 

בפילוסופיה החדשה זכה מושג הע׳ לדיון נרחב אצל דקרט (ע״ע) 
שראה את הע׳ כנושא הממשי והטרנסצנדנטי העומד בהכרח מאחורי 
דימויינו. אבחנה נוספת למושג זה נותן דקרט באמרו כי הע' קיים 
בזכות עצמו וללא סיוע מן החוץ. זאת היא. אגב שינויים מסוימים 
במגמה הפילוסופית הכוללת, גם הגדרתו של שפינוזה (ע״ע). 

בתפיסה אינדיווידואליסטית מובהקת לגבי מושג הע׳ החזיק 
ליבניץ (ע״ע), שראה בע׳ מרכז יהודי ויחידתי המונח ביסוד הריבד 
של העולם הנסיוני. מהות הע׳ אצל ליבניץ הוא הכוח! הגופים 
עצמם אינם ע׳, אלא תופעות של מונדות. היחידה המהותית העומדת 
מאחורי מכלול מסוים של דברים בעלי אופי הופעתי משותף נקראת 
בפיו של ליבניץ "מונרה" והיא משמשת גם יסוד לתפיסת הע׳ שלו. 
אצל לוק (ע״ע) הע׳ הנו דבר מתמיד העומד בהכרח מאחורי כל 
מערכת תפיסותינו ותחושותינו והוא עשוי להפעילה כל פעם 
מחדש. למושג זה של הע׳ יש אמנם משמעות הכרחית, אך בשום 
פנים ואופן אין עמו מעמד ישותי-אונסי. יום (ע״ע) קיצוני בהרבה 
מקודמו. לדידו הע׳ הנו רק פרי אשליותינו והרהורי ליבנו המחפשים 
פתרון ומבקשים להיתלות במשהו קבוע ובלתי משתנה. לפיכך אין 
לדעת יום, למושג הע׳ אף מעמד הכרתי לגיטימי. 

קנט (ע״ע) שנחלץ להציל את המדע ממבוכת הספקנות של יום 
הסביר את הע׳ כהתמדת הממשי בתוך הזמן והפך את מושג הע׳ 
לקטגוריה סובייקטיווית דהיינו פונקציה המשמשת את כושר ההכרה 
שלנו בארגון מערכת נסיוננו לכלל מבנה של ידיעה מדעית. אך 
לגבי קנט ממשותו של הע׳ היא מעבר להשגתנו, והוא קרוי בפיו 
"דבר כשהוא לעצמו" (ע״ע). 

לוצה (ע״ע) העניק הוראה נוספת למושג הע׳. לדידו הע׳ פירושו 
דבר מה מוסתר העומד מאחורי התופעות, אשר מגלה בפני רוחנו 
חבטים חלקיים, בעוד שמהותו כשלמות נשארת סמויה מאתנו. 

בזמננו התרוקן המושג הפילוסופי של הע׳ מתכנו המטאפיסי, 
שהרי המדע שוב אינו שואל את שאלת תכונות הדבר הקיים בזכות 
עצמו ולעצמו אלא את שאלת התנאים והמרכיבים; מה מרכיב יצור או 
מבנה מסוים לכלל צורתו המוחשית ובאלו תנאים הוא מורכב כך דווקא. 

נ. רוטנשטרייך, בעית הע׳ בפילוסופיה מקנט עד הגל׳ 11939 
א. צ. בראון, יסודי מציאות והכרה, 1967 ! ,-״- 035511 .£ 

65$02€ :. 5 ? 4 71011072 £3 . 11 ; 1910 , 1 4714 

4 €) 0 ) 1$ ' 47 -' 4 $? 7171 ) 400 46$ 0$$€171€711 \?ס? 4 ?/ $127 ? 71414? ?1 £1x11041 
? 16 ) 1 ) 1 1 ז 7 ? 1 <{ 271%$70 ))$? $141 1$ ) 0 < $5£11 ש 14 .[ ; 1929 , 01471 ! 7101 
- 313 [ .( ; 1941 ,. 5 2714 > . 9 .ס ; 1932 ,/מ^ז\ן 7 ? 4 

? 11 ' 7 , 0311 ם 1 \ .£ .ג ; 1947 2 ) 1 46 ? 11 ח?: 7112 < 11 ? 1 ? 071 ^) 0 * 1 ,)ז€נ 1 

׳ש 0 נ 51 , 5 ; 1959 , 4$ ) 171411/1414 , 5011 ״\ג־ 2 ן$ .? .? ; 1956 ,. 5 / 0 411$ )?.*! 

. 1963 ,ץ 71111 ? 14 { 1 ? 5 2714 ! ? 4$ ? 1 /*) 710 ) 1 -[ 1 ? 3 י ־ 1 ש^ 3 מ 1 

א. גר. 



:!סילתי־־עצם קוריאקיים (צפודטזרח סי¬¬ 
ביר). (המחיאח ליאתנונרפיה, 5 ניננרד׳ 



93 


עצמון, הר — עקבה 


94 


!עצמ 1 ן, הר" (בערב׳ ^ [ךיךןה]), ד 1 ר מצפון לבקעת בית¬ 
ו נטופה שבלב הגליל התחתון, חלק מהרי-יודפת. גבהו 548 מ׳ 

מעל פני־הים; בנוי סלעי גיר ודולומיט; אדמתו — טרה רוסה. 
פסגתו המחודדת נראית ממרחק רב, וניתן לראות ממנה הן את 
הכינרת והן את הים־התיכון. יוסף בן מתתיהו מספר (מה״י ב , . י״ח), 
שהע׳ שימש מקום־מקלט ללוחמים היהודים שנמלטו אליו מציפורי 
ומכפרים סמוכים- לאחר שאלה נכנעו לפני הצבא הרומי, בפיקודו 
של קיסניוס גלום (שנת 66 לסה״נ). הע׳ איפשר תצפית נוחה על 
מבצרי הקנאים באיזור ושימש נקודת־איתות חשובה. בעבר כינו 
בטעות את הר־מירון בשם הר-ע׳. 

עצמת אינני (אינונו; איסמט פאשא)— 11 ח 6 ח 1 מתז 15 — ( 1884 — 
1973 ), איש־צבא ומדינאי תורכי. ע' נולד למשפחת משפטן 
נודע באיזמיר. למד באקדמיה צבאית. ב 1908 השתתף כקצין צעיר 
במהפכת ״התורכים הצעירים״. ב 1910 — 1913 לחם במורדים בערב 
והיה ראש מטה כוחות התורכים בתימן. במלה״ע 1 לחם בחזיתות 
תרקיה, הקווקז וא״י, ובסופה היה מפקד קורפוס בסוריה. 

אחרי כניעת תורכיה בתום מלה״ע 1 הצטרף ע׳ למצטפא כמאל 
(ע״ע), ומאז ועד מותו של כמאל (אח״כ — אתאתורך) היה יד־ 
ימינו וידידו האישי היחיד. ב 1920 נהיה ע׳ לרמטכ״ל ולמפקד חזית 
המערב, וב 1921 הביס פעמיים את היוונים, שפלשו לאנאטוליה (ע״ע 
יון, עם׳ 484 ), באינני הסמוכה לאסקישהיר: לימים, משנדרשו 
התורכים ליטול לעצמם שמות משפחה, קרא ע׳ לעצמו בשם העיר 
שלידה זכה בנצחונותיו. 

ב 1922/3 היה ע' שר־חוץ• ייצג את ארצו בוועידת־השלום בלוזאן 
עם מדינות "ההסכמה", ובעקשנותו השיג את מילוי כל תביעו¬ 
תיו. ב 1923 — 1937 היה רה״ם, בהפסקה של 4 חדשים בלבד ( 1924/5 ), 
ובמות פצטפא כמאל נבחר לנשיא ( 1938 ) וחזר ונבחר לתפקיד זה 
ב 1943 וב 1946 . בזהירותו האפיינית תמרן בין היריבים במלה״ע 11 
ומנע מארצו מהסתבך בה, ורק בשבועות האחרונים למלחמה הצטרף 
לבעלות־הברית. 

ב 1946 התיר ע׳ התארגנות מפלגתית אופוזיציונית, וב 1950 
נוצחה מפלגתו הרפובליקנית דהדמוקרטים עלו לשלטון. 10 שנים 
הנהיג ע׳ את הרפובליקנים באופוזיציה. ב 1960 עודד את קציני 
הצבא להפיל את המשטר ולכונן מחדש שלטון כמאליסטי. ב 1961 — 
1965 שוב היה רה״מ של ממשלות קואליציה, ואחרי נצחון "מפלגת 
הצדק״ בבחירות ב 1965 חזר להנהיג את האופוזיציה. מסוף שנות 
ה 60 הנהיג את מפלגת העם הרפובליקנית במגמה "שמאלה מהמרכז", 
כעין מפלגה סוציאל־דמוקרטית; משהרחיקה הנהגת המפלגה בדרך 
זו יותר משתכנן ע׳ ויצאה משליטתו, פרש ממנה ומהפעילות המדי¬ 
נית ( 1972 ). 

מ. 

עצרת, במתמטיקה. — ע׳ של מספר טבעי מ היא מכפלת כל 
המספרים הטבעיים הקטנים או שווים ל מ . הסימונים המקו¬ 
בלים הם !״אות! (קרי: ״ ע׳). 

ת. 2-3 • 1 = ! ת = ת! 

הראשון שהשתמש בע" בהוכחה מתמטית היה אוקלידס (ע״ע), 
בהוכחת משפט המספרים הראשוניים (ע״ע מספרים, תורת ה־). 
משפט־הבינום, כפי שהוצג ע״י עמר ח׳יאם ושוכלל ע״י ניוטון (ע׳ 
ערכיהם), נותן נוסחה כללית לפיתוח ביטויים מן הצורה ״( 3 + \) 
(ע״ע פולינום ובינום). המקדם הבינומיאלי ניתן להצגה בעזרת ע״ — 

\ ו 1 / !מ (ז — 11 )( 2 — ת)( 1 -מ)ת 

/ 1 + ז\ ־־ !( 1 ^ 11 ) 1 ( 1+1 ) ־ ( 1 + 1 ). 1-2-3 

לפי הגדרת הע׳ אין לגס משמעות. לפיכך הוגדר, מטעמי נוחות 
מתמטית, 1 = 01 , וכך נכון המקדם הביגומיאלי גם למקרים 0 = ז 
ו!ז = ־ 1 . 


1 1 1 , 

הטיר י י י + י־ 3 + 21 + ד! + 1 נקרא טור-ע" וסכומו 

6 = ^- 1 (ע״ע טורים, עמ׳ 533 ). 
! 11 0 = 0 

בשביל ערכים גדולים של ת ניתן לחשב את !ח בעזרת הביטוי 
(נוסחת הקירוב של סטירלינג) בשגיאה יחסית, הקטנה 
מ הפונקציה המתכבת 11 ) 1 ~* 1 *־€ = ( 2 )־! היא 

פונקציית גמה, הנקראת לעתים גם פונקציית הע׳, משום שלכל מספר 
טבעי !( 1-1 !) = (ת)י 1 . 

עץ״ה$מן (" 1 ת £13638 ), כינוים של כ 50 מיני שיחים או עצים, 
'ממשפחת ה £13038030636 שבה שלושה סוגים, דו-פסיגיים, 

ספורדי עלי הכותרת. לעה״ש אפייני כיסוי של שערות כוכביות או 
קשקשיות על החלקים הוגטטיוויים ועל הפרחים. הוא בעל עלים 
פשוטים. ללא עלי לוואי,- הפרחים נכונים, חד־מיניים או אנדרוגיניים, 
ערוכים כבודדים או בתפרחות, לרוב חסרי כותרת ובעלי גביע כר 
תרתי בן 2 — 5 אונות, ובעלי צופן. בסיס הפרח מוארך בצורת צינור 
(צינור הפרח) עליו יושבים האבקנים. השחלה עלית. בעלת מגורה 
אחת וביצית אחת. הפרי דמוי בית-גלעין שמורכב מאגוזית העטופה 
בציבור הפרח ההופך בשרני. מיני עה״ש גדלים בר בחצי-הכדור 
הצפוני ובאוסטרליה, בעיקר באזורים הממוזגים; כמה מהם מקובלים 
בגידולי תרבות, כגון 03 זס 6 §ש 3 .£ . 0113 ) 1 ^ 30811 .£ ואחרים. החלק 
הבשרני של הפירות עשיר בשומנים וכן הזרעים (ב 0113 ) 511 ע 8 ״ 3 .£ 
שמגדלים בארץ נמצאו שומנים בכמות של כ 42% מכלל חמרי 
התשמורת). 

. 1 ) 196 י 1¥ (£?) 71£ ת 0 ^ס^ז 20 {? €116 י * 11311£1 ££ 1 ־ 1 . 11 

ע?ןב ( 811160 ), סוג עופות דורסי-יום ממשפחת הבזיים, הכולל 
27 מינים שתפוצתם בכל העולם פרט לאיזור האוסטרלי. 

גדלם כתרנגולת-בית. הראש גדול, המקור אנקולי, קצר וחד, מפתח 
הפה רחב מאוד. העיניים גדולות ומופנות לפנים. הכנפיים רחבות 

ומעוגלות ובשעת הדאיה הן פרושות 
במאוזן; הזנב ארוך וישר, ובהיותו 
פרוש נראה כמניפה מעוגלת. הע" 

טורפים עופות, יונקים וכו׳ הניצודים 
על־ידם בספריהם האנקוליים והחדים. 

הנקבות גדולות מן הזכרים. צבעם 
מחום־לבנבן ועד לחום־שוקולד ויש 
להם פספוסים וקווקווים. יש מינים 
שגדלם, צבעיהם והתנהגותם רב־גו־ 

ביים. בארץ 2 מינים: ע׳ החורף 
( 811100 . 8 ) הדוגר באיראסיה. בארץ 
הוא עובר-אורח מעל עמק החוף ב¬ 
דרכו לחרוף באפריקה. ובאביב נודד 
צפונה. שוכן באזורים פתוחים ובמור־ 

עקנ עיפ ' <* 0 ״ £ נ״ 1 ״ 8 ) דות הרים בעלי עצים פזורים למנוחת- 
לילה; הע׳ העיטי (^״ 6 ) . 8 ) צבעו בהיר מאוד, וראשו, צווארו 
וגחונו כמעט לבנים. יציב באפריקה הצפונית, בבלקנים, באסיה 
הקטנה והמרכזית. הוא מעדיף ערבות ואזורים צחיחים יותר. מספר 
זוגות דוגרים בארץ במצוקי הרי הגליל, הכרמל, הגלבוע והנגב 
הצפוני. בהטלה: מספר הביצים 3 , עפ״ר, המוטלות בהפרשים של 
ימים אחדים. הדגירה כחודש ונמשכת מיד עם הטלת הביצה הרא¬ 
שונה. בשל הריסוסים הרעליים בחקלאות קטן מספרם מדי שנה. 

עק|בד! עיר הנמל היחידה בממלכת ירדן, 13,000 תוש׳ 

( 1971 ). 

ע׳ שוכנת במישור חוף צר בצפון־מזרח מפרץ אילת, כ 2 ק״מ 



95 


עקבה — רבי עקיבא 


96 


מגבול ישראל. מצפונה מתנשאים הרי אדום ומדרומה הרי מדין 
וערב. החל בתקופת הפאטמים נקראה עקבת־אילה — מעבר בהרי 
אילה, ע״ש המעבר בהרים שהוכשר לצורד עולי הרגל למכה; לפי 
גירסה אחת הוכשר המעבר מדרומה של ע׳ של היום ע״י אחמד 
אבן טולוז (ע״ע), ולפי אחרת — במעבר שממערב לאילת של ימינו 
ע״י השליט הממלוכי האחרון קאנצוה אל-ע׳ורי ( 1500 — 1516 ). 

ע׳ קשורה באמצעות כביש לרבת־עמון ונשלמת מס״ב שתקשר 
את ע׳ למס״ב החג׳זית. הודות למי־תהום (בעומק 2 — 3 מ׳) טובים 
המצרים בשפע, מעיינות וקרקעות־סחף המכסות את האיזוד, היה 
בו נוודדמדבר עוד בימי קדם. במחצית הראשונה של המאה ה 20 
היתד, ע׳ עיירת־דיג קטנה, שבתיה בנרים לבני־חומר ואבני גויל. 
עם קום המדינה נחסמה דרכה של ירדן לנמלי ישראל וב 1953 
נבנה בע' נמל עמוק־מים לצרכי יצוא הפוספטים, יבוא נפט והובלת 
עולי־הרגל למכה. הנמל פותח כדי למנוע תלות ירדן בנמל בירות. 
הנמל החדש נמצא מדרום לעיר בשטח שמסרה סעודיה לירדן( 1965 ). 
ליד העיר נמצא מעגן הדייגים. ענף הקיט התפתח מאוד בשנים האח¬ 
רונות וב 1972 נבנה מצפון לע׳ נמל-אוויד בי״ל. בעיר בתי מלון, בתי 
שעשועים וספורט. וע״ע אילת. 

עקבה אבן נאפע — < 0 ^ — ( 630 [?] — 683 ), מצביא 

מוסלמי. ע׳ הוכיח את עצמו כלוחם וכמפקד בצבא הח׳ליף 
מעאויה (ע״ע), ודודו, עמר אבן אל-עאץ (ע״ע), כובש מצרים, 
הפקיד בידיו את כיבוש הפרובינציה הביזגטית "אפריקה" (בערבית, 
אפריקיה. כלומר: תוניסיה וחלק מאלג׳יריה של היום). עם 10,000 
פרשים ע׳ כבש את ערי החוף, הכניע את שבטי הברברים רסד 
ב 663/4 את קירואן (ע״ע) כבסיס צבאי ומינהלי לאיזור. ב 675 
הורחק ע , מתפקידו כמושל, אך הושב על כנו ב 682 . בשנה זו יצא 
בראש צבא גדול מערבה והגיע, לפי המסורת, עד האוקיאנוס האט¬ 
לנטי. ע׳ ניהל בהצלחה מלחמה עם הברברים שבהרי אטלס. עם סיום 
הלחימה חילק את צבאו ליחידות קטנות ושלחן בזו אחר זו מזרחה, 
ע׳ נלכד עם פמליה קטנה ע״י מורדים בדברים והומת ליד בסכרה 
(באלג׳יריה של היום). כעבור 15 שנה השתלטו שנית המוסלמים על 
המע׳רב. כ 15 ק״ם מדרום מזרח לבספרה נמצא כפר על שמו — 
סידי ע׳ — ובו מסגד והקבר של ע׳. על הקבר הכתובת העתיקה 
ביותר בערבית שנתגלתה באפריקה. המסגד משמש מוקד לעליה 
לרגל. 

עקב^א בן מהללאל, מחכמי הסנהדרין (ע״ע) בסוף ימי בית 
שני. נראה שהוא מהדור הראשון לתנאים, שהרי חלק על 
ר׳ חנניה סגן הכהנים (ע״ע חנינא, עמ ׳ 708 ) ור׳ דוסא בן הרכינם 
(ע״ע) (נגעים א׳, ד׳; תו 0 פ׳ שם א', ר), ושלשתם גם הובאו 
בסמיכות באדר״נ. גם ייתכן שדבריהם מהווים שכבה אחידה במסכת 
עדיות. לע׳ הוצעה משרת אב״ד (ע״ע זוגות) בתנאי שיחזור בו 
מ 4 הלכות, ועל כך השיב: "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא 
ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים: בשביל 
שררה חזר בו״ (עד׳ ה׳, ר). 3 מהן שנויות גם במשנה, דרך 
מחלוקת (נג׳ ה/ ג׳; נדה ב , , ר,; בכ , ג׳, ד׳), וההלכה הרביעית 
גרמה בעקיפין לנידויו (עד׳ שם). לפני מותו ביקש מבנו לקבל את 
דעת הרוב. הפצרת הבן "פקוד עלי לחבריך" [שיקרבוני], נענתה 
ב״מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (שם ה׳, ז , ). ע׳ מת בנידרו, 
וסקלו בי״ד את ארונו (שם ר). בעיני רב כהנא נחשב ל״זקן ממרא", 
אלא שלא נהרג על מרדותו מפני שאמר את דבריו "מפי השמועה" 
(סנ׳ פ״ח, ע״א). מאידך, ר׳ יהודה (עד׳ שם) ור׳ יהודה בן בתירא 
(ספרי, בהעלותך, ק״ה) כפרו לגמרי בנידויו: "חם ושלום שע׳ 
נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת 
חטא כע׳ ״. מאמרו הידוע: "הסתכל בג׳ דברים ואין אתה בא לידי 
עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן 


דין וחשבון..." (אבות ג׳, א׳), נתפרש, שלא כדין, כמשקף תורות 
גנוסטיות. ייתכן שהאמורא איסי בן עקביא, המכונה — איסי בן 
מהללאל, (פס׳ קי״ג, ע״ב) — היה מצאצאיו. 

ז. פרנקל, דרכי המשנה, 57/8 , 63 , תרפ״ג: א. קמינקא, מחקרים 

במקרא, תלמוד ובספרות הרבנית. ב׳, 88 — 95 , תשי״א; א, פינקל־ 

שטיין, מבוא למסכתות אבות ואדר״נ, נ״ג—ו, ס״ב—ז/ ע״ג, תשי״א; 

ג. אלון, ״מהלכות ראשונים״ (בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, א׳), 

תשי״ז: ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה. סדר מועד, 1292/3 , תשכ״ב; 

11 . 14 ,ת 1£15011 >ו״}\ . 5 ; 1856 י (ז\ ,.* 3 .< 4 . 1 ! . 5.1 

- 710 !)/ 0 !: ס - 4 1.05 , 1 ז 1 ?],־!■״ 111 ח . 1 \ ; 1900 . ן £ א > 101 - 11110171 ( 00 4 > 

411 ^ 14 010 א . 8 . 5 ; 1925 ,(] 4'!4. />. ,11. (161(1., ^XXX ״״■־!״ 

)ס ז 0 תס 11 מ 1 1 >תג 181£$ ח 5 : 111 ) . 44 .( 4 . 4 ! / 0 10041 ) ■ 4 1410 071 

. 1962 ,(תנ 1 ז] 11 *ז . 3 , 

מ. ב. ל. 

עקךה, מעשה ה-, ע״ע יצחק, 

עקור, ע״ע חטוי ן ללזיה, עט׳ 842 . 

רבי עקיבא (בתלמוד הירושלמי: עקיבה) בן־יוסף, בן הדור ה 3 
לתנאים, והדמות המרכזית ביניהם. פעל במאות ה 1 — 2 לסד,"נ. 

זמן לידתו ותולדות־חייו אינם ברורים ולוטים באגדה. לפי מסורת 
חז״ל היה ר״ע ממשפחת גרים, "מבני־בניו של המן", ולא היתה לו 
״זכות אבות״; רק מכוח אישיותו היה למה שהיה. ״בן 40 שנה הלך 
לביה״ם. למד תורה 40 שנה ופרנס את ישראל 40 שנה" וחי, א״כ, 
120 שנה. בתקופה הראשונה היה עם־הארץ (ע״ע), וחדור שנאה 
עזה לתלמידי-חכמים. בהיותו רועה אצל בן כלבא שבוע (ע״ע) 
הכירה רחל, בת אדוניו, "שהוא צנוע ומעולה". היא נישאה לו נגד 
רצון אביה — שהדירה משום כך מנכסיו — השפיעה עליו שילך 
ללמוד בביהמ״ד, ותמכה בו בימי ענים ומרודיהם. — לפי מסורת 
אחרת נתעורר ר״ע בן ה 40 ללמוד מכוח עצמו. ר״ע למד אצל ר׳ 
אליעזר בן הורקנוס (ע״ע) בלוד וכן אצל ר׳ יתושע בן חנניה (ע״ע) 
ואצל נחום (ע״ע) איש גמזו. כשחזר לביתו אחר 24 שנה, היו לו 
24,000 תלמידים, וכשבאה אשתו לקבל פניו אמר לתלמידיו: "שלי 
ושלכם — שלה הוא". לאחר שנודע לגדול בתורה התפייס עמו 
חותנו והנחילו את כל עושרו. אז עשה ר״ע לרחל אשתו תכשיט- 
זהב, שנתפרסם ביותר במקורות: — ״ירושלים של זהב״ — כנראה 
מיניאטורה של ירושלים, מלאכת צורפות זהב — כאות הוקרה על 
סבלה הממושך בשבילו. לטענת תלמידיו: "רבי, ביישתנו ממה 
שעשית לה...״ — השיבם ר״ע: ״הדבה צער נצמערה עמי בתורה!״. 
עוד מסופר שאשת הנשיא רבן גמליאל נתקנאה באשת ר״ע בגלל 
התכשיט, וכשאמרה זאת לבעלה השיב לה: "וכי כך היית עושה לי, 
כמו שהיתה עושה לו — שהיתר. מוכרת מקלעות־שערה ונותנת לו — 
והוא עוסק בתורה י". 

נראה שר״ע נולד כ 20 שנה לפני חורבן הבית, אך יש חוקרים 
המקדימים את הולדתו, וסבורים שכבר לפני החורבן היה חכם ידוע. 
ברור שהיה מהחכמים בכרם ביבנה (ע״ע יבנה, עמ׳ 131/2 ), מיד 
לאחר החורבן, ורבי יוחנן בן נורי מעיד שנענש כמה פעמים בידי 
רבן גמליאל. בתלמוד נחלקו אם היה ר״ע תלמידו של רבי טרפון 
(ע״ע) או חברו, מ״מ כיבדו ר״ע כבוד גדול. מאוחר יותר היה חברו 
של רבן גמליאל. בית מדרשו של ר״ע היה בבני־ברק. משנודע שמו, 
נתפרסם ביותר, ואמרו עליו ש״שמו הולך מסוף העולם ועד סופר׳, 
והוא "אחד מאבות העולם". מעמדו המרכזי בקרב גדולי התנאים 
בזמנו ניכר היטב מחלקו באירועים שאירעו להם. כשנידו את ר׳ 
אליעזר בן הורקנוס רבו, נבחר ר״ע להודיעו על כך, וכשהועבר רבן 
גמליאל מנשיאותו — בעקבות מחלוקתו הקשה עם ר׳ יהושע — 
נשקלה האפשרות למנותו תחתיו, ובסופו של דבר הוא שפייס את 
רבן גמליאל ורבי יהושע, ואפשר בכך את שיבת רבן גמליאל לכהו¬ 
נתו. הוא היה מגדולי המורים בזמנו, ומתלמידיו המובהקים: רבי 
מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בן עילאי, יוחנן הסנדלר, 
רבי אליעזר בן יעקב, רבי יוסי בן חלפתא, רבי אלעזר בן שמוע 



רבי עקיבא 


98 


97 ' 

1 

[ ורבי בהמיה (ע׳ ערכיהם). בלימוד התורה ראה חזות־הכל של היהדות, 
, והדבר התבטא בפעולותיו בהרבצת תורה בעת שאדרינוס גזר מיתה 
על העוסק בכך. על כך נאסר ר״ע, אך גם בבית הכלא המשיך 
בפעולתו. הוא עובה והומת במיתה קשה. וע״ע הרוגי מלכות; קדוש 
השם. 

בראה שלפעילות זו יש לקשור את מסעותיו המרובים של ר״ע, 
שאגו מוצאים אותו בערביא, גליא ואפריקי, בהרדעא, קפוטקיא, מדי 
(גבזק) וברומי — שבה גם התווכח עם טורגוסרופוס (ע״ע) בפבי 
הקיסר. — ואפשר שבסיעות אלו היו קשורות בצרכי ציבור. על 
התמדתו בתורה גאמר שמעולם "לא אמר הגיעה עת לעמוד בביהמ״ד 
חח מערבי פסחים וערב יום הכפורים". 

מיוחדת היתד, דרכו של ר״ע בלימוד התורה. הוא העמיק בהלכות 
שקיבל מרבותיו, ודרש כל אות מאותיות התורה וכל דיבור מדיבורי 
תושבע״ם. האיגטבסיוויות הרבה של פעולתו הדרשבית, וחידושיו 
המרובים במתודיקה של הדרשה, הם שרשי השפעתו העצומה על כל 
התפתחותה של ההלכה. — ועל כך ע״ע הלכה, עט׳ 519 — 520 , וע״ע 
ר׳ ישמעאל. על ר״ע אמרו: "דברים המסותרים מבבי־אדם, הוציאם 
ר״ע לאורה״; ״דברים שלא בגלו למשה — בגלו לר״ע וחבריו", 
ו״בשעה שעלה משה אמר לו [הקב״ה] אדם אחד יש שעתיד להיות 
בסוף כסה דורות, ועקיבא בו יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קח 
וקח תילי-תילין של הלכות". ר׳ טרפון תיאר באופן ציורי את פעולתו 
ע״י הפסוק בדביאל (ח. ד): "ראיתי את האיל מבגח ימה וצפובה 
ובגבה וכל חיות לא יעמדו לפביו ואין מציל מידו ועשה כרצובו 
והגדיל". השפעתו הרבה של ר״ע והלכותיו ביכרת בתרגום אובקלוס 
לתורה (ע״ע מקרא, עם׳ 301 ), שהירושלמי מייחסו לעקילם (ע״ע), 
תלמיד ר״ע, וממבו ידוע תרגום יוובי למקרא. עוד תרומה מכרעת 
להתפתחות תושבע״פ הרים ר״ע בפעולתו כמסדר המשבח. הוא מכובה 
"אבי המשנה", והטביע את חותמו על המשנה כפי שהגיעה לידיבו. 
לא רק שחידש והוציא הלכות למאות בפלפולו, אלא שבדק את 
הקבלה, תיקו אותה והגיה מתוך שיקול הדעת. ועל כך ע״ע משנה, 
עט׳ 643/4 . פעולתו זו של ר״ע קבועה ביסודם של רוב הקבצים של 
תורת התנאים שבידינו, שהם פרי מפעלם של תלמידיו, וכמסרתו 
הנודעת של ר׳ יוחנן: ״סתם מתניתין (= משנתנו) — ר׳ מאיר, סתם 
תוספתא — ר׳ נחמיה; סתם ספרא — ר , יהודה; סתם ספרי — ד 
שמעון; וכולם אליבא דר״ע". ר׳ שמעון בר-יוחאי אמר, כנראה לגבי 
ה״מכילתא״ (ע״ע) שלו: "בני, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרו¬ 
מות מדותיו של ר״ע". 

חברי ר״ע העריצוהו ביותר. ר׳ טרפון אמר לו: "ע׳! כל הפורש 
ממך, כפורש מן החיים", ובן־עזאי (ע״ע), שנחשב ל״תלמיד וחבר" 
לד״ע, אמר: "כל חכמי-ישראל דומים עלי כקליפת־השום, חוץ מן 
הקרח הזה...״ (= ר״ע, שהיה קרח). גם אלישע בן־אבויה (ע״ע) 
מזכיר דברים בשמו בנימת הערצה. ר׳ יוחנן בן־נורי (ע״ע), אמר: 
"מעידני עלי שמים וארץ, שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי 
ר״ע לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובלני עליו; ויודע אני בו, 
שהיה מוסיף בי אהבה". רבות מסופר על מידותיו: עסק בגמילות־ 
חסדים (ע״ע בקור חולים), ועל דרכו בתפילה מספר תלמידו, ר , 
יהודה: "כד היה מנהגו של ר״ע: כשהיה מתפלל עם הצבור, היח 
מקצר ועולה, מפני טורח צבור; וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, 
אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזרת אחרת. וכל כך למה י מפני כריעות 
והשתחויות״. הפתגם: ״כל דעביד רחמנא, לטב עביד״ (= "כל 
שעושה הקב״ה, לטובה עושה") היה שגור על פיו, ממידת רבו נחום 
איש גמזו. מפליאים דבריו של ר׳ אליעזר בן־עזריה (ע״ע) לר״ע: 
"עקיבא, מה לך אצל הגדה י כלך אצל נגעים ואהלות", שהרי דבריו 
בתחום האגדה מביעים עומק-מחשבה ולהט-רגש, כגון: "חביב אדם 
שנברא בצלם... חביביו ישראל שנקראו בנים למקום... הכל צפוי 
והרשות נתונה"; "אשריכם, ישראל! לפני מי אתם מיטהרין ומי 


מטהר אתכם; אביכם שבשמים!״. על "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא 
יט, יח) אמר: "זה כלל גדול בתורה". ר״ע הדגיש הרבה את עקרון 
חופש הבחירה בהתנהגותו של אדם, כנראה נגד שיטות דטרמיניס¬ 
טיות שרווחו בזמנו בעיקר בין הנוצרים הראשונים, עם שהכיר 
במעלת עקרון ההשגחה האלוהית. השכר והעונש תלויים רק במעשי 
האדם, ועימותו של עיקרון זה עם עקרון ההשגחה לא העלה כלל 
בדבריו. בשיחותיו עם אנשי הסטואה (ע״ע, עם׳ 678 ) כפר לחלוטין 
ביכולת הריפוי של ע״ז — שבה האמינו גם נכרים שפקפקו בממשות 
ע״ז. 

ר״ע היה מחשובי העוסקים בתורת הסוד בזמנו (ע״ע מעשה 
מרכבה). הוא נמנה עם הארבעה ש״נכנסו לפרדס", והיחיד מהם 
ש״יצא בשלום" ולא נפגע. חשיבותו הרבה גם בתחום זה עולה היטב 
מדברי הגמרא: "אף ר״ע ביקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם 
הקב״ה, הניחו לזקן זה שראד להשתמש בכבודי". תיאורים אכסטא־ 
טיים של ההתגלות בהר סיני ושל הורית לימוד-תורה, מצרות בספרות 
חז״ל שמבית מדרשו של ר״ע, והם קשורים בתחושה של התגלות 
מתמדת אצל אותם חכמים, שהכריעו בר״ע לצד חופש הדרשה הקי¬ 
צוני, ושבעיניהם היתה כל התורה כולה, על דרשותיה, הלכה למשה 
מסיני. נקודת־יסוד בהשקפת ר״ע היתד, אמונתו בגאולה הקרובה. 
מסופר, ש״פעם אחת היו עולין לירושלים... כיון שהגיעו להר־הבית, 
ראו שועל יוצא מבית קדשי־הקדשים. התחילו הן בוכין — ור״ע 
משחק... אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ,ואעידה לי עדים נאמנים, 
את אוריה הכהן ואת זכריה בן יבחכיהו (ישע׳ ח׳ ב)... תלה הכתוב 
נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: ,לכן בגללכם 
ציון שדה תחרש׳ (מיכה ג, יב)... בזכריה כתיב: ,עוד ישבו זקנים 
וזקנות ברחובות ירושלים׳ (זב׳ ח, ד). עכשיו שנתקיימה נבואתו של 
אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: 
ע׳ ניחמתנו! ע׳ ניחמתנו!" בהשקפתו המשיחית קשורה גם דעתו 
שהשכינה מלווה את עם ישראל בגלותו, ולא נפרדה ממנו וחזרה 
למקומה — כדעת חכמים אחרים: "בכל מקום שגלו ישראל כביכול 
גלתה שכינה עמהם"; "כל זמן שישראל משועבדין, כביכול שכינה 
משועבדת עמהם". 

בסוף ימיו של ר״ע התחולל מרד בר-כוכבא (ע״ע), שר״ע תלה 
בו תקוות מפליגות; דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במד׳ 
כד, יז) ואמר "זהו המלך המשיח!" על כך אמר לו ר׳ יוחנן בן- 
תדרתא: ״עקיבה, יעלו עשבים בלחייך — ועדיין בן־דוד לא יבוא". 
ממשמעות המקורות נראה שהיה ר״ע בודד בין החכמים בעמדתו זו, 
אך לדעת הרמב״ם (הל' מלכים, י״א, ג׳) — בוודאי ע״פ מקור 
קדום — היה ר״ע "נושא־כליו של בן־כוזיבא המלך והיה אומר עליו 
שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח — 
עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע להם שאינו...״. — על 24,000 
תלמידי ר״ע הראשונים, שמושבם היה "מגבת ועד אנטיפטרים" 
מסופר, ש״כולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה"; 
אותו "פרק אחד" היה "מפסח ועד עצרת" (ע״ע עמר, ספירת העמר). 
פשוטם של דברים הוא, שמתו במגיפה, אך יש קושרים מאורע זה, 
שעשה רושם מזעזע, בהשתתפותם הפעילה במרד בר־כוכבא. לאחר 
מיתתם "היה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום 
ושנאה להם... והם הם העמידו תורה באותה שעה". עם תלמידים 
אלה נמנו ר׳ יוחנן הסנדלר, ר׳ אליעזר בן־יעקב, ר׳ נחמיה, ר׳ חנניה 
(חנינא) בן־חכינאי, ור׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי(ע׳ ערכיהם). 
האב■ ר׳ יוסי הגלילי (ע״ע), היה, כנראה, תלמיד-חבר לר״ע. 

שניים מבניו של ר״ע, ר׳ שמעון ועוד בן אחר, מתו בחיי אביהם, 

על בתו של ר״ע מסופר שנתקדשה לבן־עזאי (ע״ע) על־מנת שילך 
ללמוד תורה — ואמרו על זה: "רחל אחר רחל הולכת, כמעשה אמה 
כן מעשה הבת". 

רשימת המקורות העיקריים לערך, לפי סדר הש״ס: משנה: 



99 


רבי עקיבא — עקם 


100 


1 


יומא ת׳, ט׳< מכות א׳, י׳; אבות ג/ ד׳. תלמוד בבלי: בר׳ כ״ז׳ 
ע״ב; שבת נ״ט, ע״א; פס׳, כ״ב, ע״א; מ״ט, ע״ב: חג׳ י״ד—ט״ו; 
גיט׳ נ״ז, ע״ב; ס״ז, ע״א; כתר ס״ב—ס״ג! יבמ׳ ס״ג, ע״ב; ב״מ ס״ב׳ 
ע״א; שבר כ״ו, ע״א; 0 נ׳ ל״ב, ע״ב: ל״ח, ע״ב; פ״ו, ע״א; מכות 
ב״ד; מב׳ כ״ט, ע״ב; תלמוד ירושלמי: שבת ר, א׳; פס׳ ר, ג׳; 
תע׳ ד׳, ה׳; ספרי לבמדבר קנ״ד; לדברים, שג״ז; ספרא, קדושים, 
פרש תא ב׳; אדר״ג ו׳: י״א. 

א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, א—ג, (מפתח בערנו), תר״ע; 

ב. ז. בכר, אגדות התנאים, א—ב, 24 — 80 , תרפ״א; י. ש. צורי, ר״ע, 

תרפ״ד 1 ג. אלון, תולדות היהודים בתקופת המשבד, והתלמוד, א—ב, 
תשי״ג—תשס״ז; י. קאגוביץ, ר״ע, תשס״ז ; י. ג. אפשטיין. מבואות 
לספרות התנאים. 71 — 159 , תשי״ז! ש. ספראי, ר״ע בן יוסף, חייו 
ומשנתו, תשל״א; א. א. אורבך, המסורות על תורת הסוד בתקופת 
התנאים (בתוך: מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לג. 
שלום), תשכ״ח! הנ״ל, חז״ל(מפתח בערכו), תשל״א 2 ; ״ 1 

.}/ , 1 זגרתז;נ 01 . 4 : 936 ! ? -!ץ 1 '! 510 1 ) 011 501111 ,-! 59/1910 .?־, 

. 1942/3 ,(^ד\ 0) 1/11 7' 010/1" (91104, X 

י. ת. 

עקילס הגר (^? 6 *<; 13 ״ 1 ך> 1 /), מתרגם התורה ליוונית (ע״ע 
מקרא, עם׳ 308 ). אין לזהותו עם ע׳ הנזכר ב״מעשי 
השליחים״ ( 11 ר\^ 2 ), ולא עם אונקלוס (ע״ע). נולד בפונטום 
במחצית הראשונה של המאה ה 2 , למשפחה עשירד, ומכובדת, שנת־ 
ייחסה למשפחת הקיסר אדריאנוס (ע״ע [ע״פ כרוניקון סורי 1846 
תנח׳ משפטים, ג׳]). לפי מסורת נוצרית היה ע׳ עובד אלילים ונשלח 
ע״י הקיסר אדריאנוס לפקח על בניין ירושלים, שם התנצר ואח״ב 
התגייר. ע׳ הכיר את ר׳ עקיבא (לפי היארונימום [בפירושו לישע׳ 
ח, יא] היה תלמידו), ר׳ אליעזר בן הורקנוס ור׳ יהושע בן חנניה 
(ירד מג׳ א׳, ם׳; שם,קיד׳א׳,א׳ז וע״ע גר, עם׳ 180 ), וחכמים שיבחו 
את תרגומו (ע״ע יונית, עם׳ 627 ). הנוצרים אימצו את תרגום ה 70 
וציטטוהו בוויכוחיהם עם היהודים, ותרגומו של ע׳ סייע ליהודים, 
בהיותו יותר קרוב למקור. תרגום ע׳ מניח את קדושתה של כל אות 
במקרא, והוא מתעלם מהתחביר היווני, כשזה עלול לפגום בדיוק. 
ע׳ גם בחר במילים יווניות הקרובות קירבה אטימולוגית למקבילות 
העבריות, וכך למשל תרגם "בראשית" במילה היוונית "ראש" ולא 
״בהתחלה״ כמו בתרגום ה 70 , אף שבכך פגם בסיגנון. לפי היארוני־ 
מום הוציא ע׳ שתי מהדורות של תרגומו. בע׳ השתמשו עד אמצע 
המאה ד. 6 , ועם הכיבוש הערבי הלך התרגום ונעלם: אלינו הגיעו 
רק שרידים: נברשתא — דניאל ה, ה (ירו׳ יר ג׳, ח־): על מות — 
תה׳ מח, טו (ירו׳ מג׳ ב׳, ג , ); הדר — דק׳ כג, מ (ירו׳ סוכה ג׳, 
ה'); בתי נפש — ישע׳ ג, כ (יח׳ שבת פ״ו), וקטעים אצל אבות 
הכנסיה, בעיקר בהכספלה של אוויגנס (ע״ע) שהבחין בנאמנותו 
למקור. בגניזה (ע״ע) נמצאו קטעים לספרי בראשית, מלכים ותהלים. 

יו״ל צונץ־ח. אלבק, הדרשות בישראל, (מפתח בערכו), תש״ז; 

י. קומלוש, המקרא באור התרגום, 22 — 26 , תשל״ג < ־ 1 ותו.תו 1 מ 1 זע . 4 ) 

. 1 \ . 15011 *€?) • 7 *// . 14 . 5 ; 1896 ,.)/ 11714 105 )^ 071 

300 \ 0 ,]: 11 ^ 1 ־ 5111 . 0 ; 1896 ,($ י *ו 10 ) 1€1 ז 011 * 51011 

-־ £1 ע 1 נ 5 ; 1897 ,. 1 / / 0 1011071 * 477 ?" 7 ס / £ 1014171 .> 4 / 0 

. 1931 , 105 ^ 071 11114 . 14 ג 0 חסז 5 

מ. 

עקיפה (מ 10 :):> 3 ז £1££ ;), בפיסיקה — סטיה מהכיוון המקורי של 
התפשטות גלים (ע״ע) שנגרמת ע״י מחסום בדרכם. הע׳ 

היא תכונה אפיינית לגלים מכל הסוגים והיא הגורמת לכך שגבו¬ 
לותיו של צל אינם חדים. זאת אחת התופעות המאפשרות להבחין 
בין תנועת גלים לתנועת חלקיקים. 

הע׳ מוסברת בכך שהתקדמותו של גל היא למעשה העברת מצב 
תנודה כלשהו (מכני- אלקטרומגנטי וכר) ממקום למקום, כך שהת¬ 
נודד, יכולה להגיע גם אל מאחורי המחסום, אם רק מגיעים גלים 
לסביבתו. הבנה מעמיקה יותר של תופעת הע׳ מתקבלת בעזרת 
העקרון של הויגנס (ע״ע אופטיקה, עם׳ 62 ). בתווך הומוגני, כשאין 
בדרכם של הגלים מחסום, קובע העקרון שהתפשטות הגל תהיה בקו 




ישר. כשיש מחסום, אין במקום המח¬ 
סום עצמו מקורות־גלים, ולכן משתנים 
תנאי ההתאבכות של הגלים מהמקורות 
הסמוכים, ומהם מגיעים הגלים גם אל 


^ מאחורי המחסום (ע״ע גלים, ור׳ ציור 

7 , שם). עצמת הע׳ תלויה ביחס בין 
קווי ן!ק יפ", שנוצח■ מי ןארת ממדי־המחסום לבין אורך הגל. מחסום 

סכין גי 5 ות כאור טונוכרומטי. , 

קווי העקיפה חורבנו כדי שממדיו קטנים מאוד ביחס לאורך־הגל 

?המחיש את חת י פעה לא יורגש למעשה, והגל יעבור אותו 

בלי שיופרע. מאידך, אם המחסום גדול בממדיו לעומת אורך־הגל. 

תהיה מידת הע׳ לתוך איזור־הצל מבוטלת. הע׳ בולטת אפוא בעיקר 

במקרים שממדי־המחסום ואורך־הגל דומים זה לזה. הע׳ כרוכה בהת־ 

אבכות (ע״ע), ולפיכך מתקבלים במקרים רבים ״פםי-ע׳״ — אזורים 

שבהם מופיעים חליפות, זה ליד זה, שיאים ושפלים של עצמה. 

בחיי יום-יום בולטת הע׳ במיוחד בגלי־קול (ע״ע אקוסטיקה, 

עמ׳ 568 ), והיא הגורמת לכך שהקול יכול לעקוף פינות והוא נשמע 

גם אם חסומה הדרך הישרה בין מקור־הקול ובין השומע. הדבר 

נובע מכך שארכי־הגל של הקול הנשמע ( 2 ם״מ — 20 מ׳) הם 

מאותו סדר־גודל כמו רבים מהעצמים המצויים. 

באופטיקה, ע׳ על צמצמים, מסגרות של עדשות וכד׳ עלולה 

להגביל את טיב־הפעולח של מכשירים שונים. במיוחד חשובה הע׳ 


בקביעת כושד־הדיפרדח (ע״ע מיקרוסקופ). מכשיר המבוסס על הע׳ 
הוא הסריג האופטי (ע״ע התאבכות, עמ׳ 589 ) : חיץ, שבו שורת 
סדקים מקבילים, במרחקים שווים. האור העובר דרך הסדקים מתאבך 
כך שמתקבלים פסי-ע׳, שמקומם תלוי באורך הגל. התקן זה חשוב 
בספקטרוסקופיה (ע״ע ספקטרום), שם הוא החלק העיקרי בספקטרו־ 
מטרים רבים. מתוך המרחק בין פסי־הע׳ הנוצרים באור מונוברומטי 
ניתן למדוד את אורך הגל של האור וגם את המרחק בין הסדקים. 

בדומה לסריג האופטי לגבי גלי־אור, משמשים האטומים בגבישים 
(ע״ע גביש) מעין סריג תלת-ממדי הגורם לע׳ של קרני־ x ושל 
אלקטרונים (ע״ע, עמ׳ 808 ). תמונות־הע׳ האלה משמשות לחקר 
המבנה הגבישי, בי מתוך סידור נקודות־האור בתמונה ניתן ללמוד 
על סידור האטומים בגביש. 

בגלי־רדיו מאפשרת הע׳ לגלים ארוכים לעקוף את עקמומיות 
כדה״א, בניגוד לגלים קצרים, שטווחם מוגבל ע״י האופק. 

י*. ש. 


עקם, במתמטיקה הוא קו כללי במישור (או במרחב), קיימות 
גישות שונות להגדרת הע׳ המתמטי. ההגדרות המוקדמות 
היו מבוססות על גישה פיסיקלית של הצטמקות גבולית של העובי 
והרוחב של גוף במרחב, או על הנחות על עצמת הנקודות של הע׳. 
עם התפתחות האנליזה במאה ה 18 השתמשו בהגדרות מדויקות לע׳. 


ההגדרות שונות זו מזו, אך קיים קשר מתמטי הדוק ביניהן. 

ק. ז׳ורדן (ת £3 ״ 0 [, 1882 ) הגדיר את הע׳ המישורי כ״תמונה 
רציפה של קטע״; כלומר, כקבוצת כל הנקודות (ץ במישור 
הניתנות על ידי פונקציות רציפות (ז)£ = *׳ 0 ) 8 = ץ המוגדרות 
בקטע 1 > 1 > ס. פאנו (ע״ע) גילה זמן קצר לאחר מכן ( 1890 ) 
שאף הע" של דרדן יכולים למלא ריבוע שלם במישור. בגאומטדיה 
הדיפרנצילית (ע״ע) מקובלת הגדרה זו בתוספת ההנחה שהפונקציות 
£ , 8 הן גזירות. 

בטופולגיה (ע״ע) מוגדר הע׳ כמרחב מטרי חד־ממדי קומפקטי 
וקשיר. בגאומטריה האנליטית ובגאומטריה האלגברית (ע׳ ערכיהן) 
מוגדר הע' המישורי כקבוצת כל הנקודות (ץ ,צ) המקיימות משוואה 
מהסוג 0 =(׳< אם (ץ ,^£ הוא פולינום (ע״ע) נקרא הע׳ 
אלגברי ובכל מקרה אחר — טרנסצנדנטי. 

הע" שהיו מוכרים בבר ליוונים היו הע" האלגבריים מן המעלה 
השניה, הידועים גם כ״חתכים קוניים" (בהיותם קווי חיתוך של 


101 


עקם — עקרסיוויים 


102 



ציור 1 . א. הטשיק הוא נבול החותנים ב?ל; ב. אסימסטוטה, ציור 2 . מעגל העיקום (העקמומיות!; ציור 3 . נקודור מיוחדות של תעקוס. א. נקודת ספנה: 

ב. נקודה נפולה: נ. נקודה מדונה; ד. חוד 


מישור וחרוט [ע״ע] או "שביוביות", והם: האליפסה, ההיפרבולה 
והפרבולה [ע׳ ערכיהם]). ע" מפורסמים אחרים קשורים לבעיות־בניה 
בגאומטריח ולתנועות־גופים בפיסיקה, דוגמת הטרוכואידים והאפי־ 
סרוכואידים — ע״ע גלגול, קוי — ושם ציורים. 

תכונות מקומיות של ע , : המשיק בנקודה נן על ע׳ 

הוא הישר הקרוב ביותר לע׳ ב ק, ומתקבל כגבול של חותכים ,שס, 
כאשר !ק נע על הע׳ כלפי ק (ר׳ ציור 1 א). משוואת המשיק לע׳ 
שהצגתו 0 ) x = ג , 0 )ץ = ץ בנקודה (״ץ י־ צ) = ק המתקבלת בהצגה 


1 0 ־־ 4 היא: 0 = (,>? - ׳ג) 0 )י* - 0 ג - *) 0 ) 'ץ; 

, תר 

ובע׳ שהצגתו 0 = ־• 0 = ( 0 ׳ 3 -ץ) (-״ + ( 0 צ - ג) ~- 1 . 

ק ] * 0 /{ 0 

א ס ימם סוסה היא המשיק לע׳ בנקודה באינסוף (ר׳ ציור 1 ב). 

מעגל העיקום (העקמומיות) הוא המעגל המתקבל 
כגבול מעגלים העוברים דרך 3 נקודות ק, !ק, 2 י!, על הע׳, כאשר 
1 ק , נעות כלפי נ! (ר׳ ציור 2 ). הרדיוס 1 של מעגל העיקום מודד 

את מידת העיקום של הקי׳ י 7 ך = ק מוגדר כ ע ק ם ו ם י ו ת 
הע׳. האורך של ע׳ הוא גבול הקירובים בעזרת מיתרים וערכו 


- 1 2 

* 2 י? + 2 '}/^ | = 3 
1 * 

נקודות מיוחדות של ע׳: נקודת־מיפנה (נקודת־ 
פיתול, !"!סק 00 !^ 10£ ) היא בקודה על הע׳ שבסביבה, 0 ??, 
החלקים ? 11 וס? נמצאים בצדדים שונים של המשיק (ר׳ ציור 
3 א). נקודה כפולה (ונקודה מרובה) היא נקודה שבה הע׳ חותך 
עצמו פעמיים (או יותר). לעתים יש בנקודה הכפולה (או המרובה) 
שני משיקים שתים, ולעתים — משיק אחד (ר׳ ציור 3 ב—ד). במקרה 
אחרון זה נקראת הנקודה חוד (ק 0115 ). 

תכונות מיוחדות של ע" אלגבריים. ע׳ הוא מסדר 
ס אם משוואתו היא מדרגה ת (ע״ע גאומטריה אלגברית). ע׳ מסדר ״ 
חותך ע׳ מסדר ת! לכל היותר ב״זת נקודות (משפם זנ! 6€20 ). 
נקודות אלה עשרות להתלכד. 

דרך ( 3 + 0 ) 10 נקודות עובר לרוב ע׳ אחד ויחיד מסדר " 
(לדוגמה, אם 2 = מ, אזי דרך 5 נקודות עובר בד״כ ע׳ אחד ויחיד 
מסדר 2 ). כאשר יש להן תצורה מיוחדת עשרים לעבור דרכן שני ע" 
מסדר ״, או יותר. דרך { 1 - ( 0+3 ) 10 } נקודות עוברים אינסוף ע" 
מסדר ס, המקיימים בד״כ את התכונה כי דרך נקודה נוספת כלשהי 
במישור עובר רק ע׳ אחד מהם. כל הע" האלה, המהורם אלומה 
( 1 ״מ 6 ק), עוברים בד״כ גם דרך ( 0-2 ) ( 0-1 ) 1 נקודות קבועות 
אחרות, התלרות אך ורק בראשונות. הדוגמה הידועה ביותר היא 
ל 3 = ״ : דרך { 1 - ( 3+3 ) ■ 1-3 } = 8 נקודות עוברת אלומה של ע" 
מסדר 3 . כל הע" האלה נחתכים בנקודה תשיעית משותפת וקבועה, 


התלויה אך ורק ב 8 הנקודות הראשונות (את הנקודה התשיעית ביתן 
לבבות מתוך 8 הנתונות בעזרת סרגל בלבד). תכונה זו מתקיימת 
רק אם 8 הנקודות הנתונות אינן מהוות תצורה מיוחדת. 

ע׳ מסדר ס יכול להיות מורכב ממספר ע" מסדר נמוך יותר: 
לדוגמה, ע׳ מסדר 3 המורכב ממעגל ומישר. ע׳ כזה נקרא ע׳ מ נ ו ו ן, 
וסדרו הוא סכום סדרי המרכיבים. 

המספר המכסימאלי של משיקים שאפשר להעביר לע׳ נתון דרך 
נקודה אשר אינה נמצאת עליו נקרא המחלקה ( 01355 ) של הע ׳ . 
אם נסמן את המחלקה ב ׳ס, אזי הערך המכסימאלי של ׳ס עבור ע׳ 
מסדר ת הוא ( 0-1 ) 0 ='״. 

משוואות ם ל י ק ר (ע״ע) מתייחסות לע׳ אלגברי. יהיו ס — 
הסדר; ״ — המחלקה; 5 — מספר הנקודות הכפולות י — 
מספר החודים! ז — מספר המשיקים הכפולים ו 1 — מספר נקודות 
המיפנה; אזי מתקיימים השוויונות הבאים: 

310 — 8 2 — ( 0-1 ) 0 = 'ס 

31 — 21 — ( 1 - י 0 )'ת — ת 
.) 65-81 - ( 0-2 ) 30 = 1 . 

לע׳ בעל נקודות־מרובות מסובכות יותר מאשר נקודות־כפולות, 
וניתן למצוא שווה־ערך לנקודות המרובות בעזרת נקודות־כפולות או 
חודים. המספר ) 1 — 8 —( 0-2 ) ( 1 -ת) 1 = 8 נקרא הגזע ( 80005 ) 
של הע׳• 8 הוא תמיד אי־שלילי, וניתן לחשב בעזרתו את המספר 
המכסימאלי של נקודות־כפולות עבור ע׳ בעל סדר נתון (למשל, לע׳ 
מסדר 4 יש לכל היותר 3 נקודות־בפולות). 

משפט ז׳ורדן. ע׳ סגור, אשר אינו חותך את עצמו, מחלק 
את המישור לשני חלקים נפרדים, פנים וחוץ (ע״ע טופולוגיה, עמ ׳ 
493 ). 

ע' מ ר ח ב י הוא ע׳ אשר אינו נמצא כולו במישור אחד: למשל 
הלוליין המוגדר כע׳ מרחבי שהמשיק לו בכל נקודה יוצר זווית 
קבועה עם ישר נתץ. מקרה פרטי של הלוליין הוא קו־הבורג על 
מעטפת של גליל (סליל). לכל נקודה של ע׳ מרחבי מוגדרת מערכת 
של שלושה כיוונים: משיק, נורמל וביבורמל (ע״ע גאומטריה דים־ 
רבצילית, עם׳ 116 ). הע׳ המרחבי ניתן ע״י שלוש פונקציות רציפות, 
( 0 ) 11 ־ 0 ) 0,8 )}) = ( 2 ,ץ,*) או כהיתוך של שני משטחים, 

0 = ( 2 ,ץ,צ)} , 0 = (: 2 ,ץ,צ) 8 . 

ע׳ המשמש בהצגה ג ר פ י ת — ע״ע גרפית, הצגה; סטמיסטיקה. 

ע. אביתר — צ. ציגלר, גיאומטריה אנליטית, תשל״ב; ,: 3110:1 ׳*(■ .[ .א 
11€5 ) 5114 - 1 ב 1 ! 01 ש 1 מט 31 ״ 1 ; 1950 ,*?')' €141 ז! 

. 1970 1 ז 1 

ש. א. ע. - ע. אב. 

עקרבונים, (דמויי־עקרב), ע״ע עכבישנים. 
עקרנותיים, ע״ע ע?'שוביים. 




103 


עקרבים — זןקרבנוניים 


104 


עקךבים ( 0 $ מ 10 ק 8001 ), סדרת בע״ח חסרי־חוליות במחלקת 
העכבישנים (ע״ע), מן הראשונים ביותר על היבשה. ד.ע׳ 

051101111 1115 ק-!ס 50 ס 1 ? ידוע כבר מן הסילור. הע" הנפוצים באזורים 
טרופיים וסובטרו׳פיים (מינים בודדים בלבד חיים באזורים פחות 
חמים), מונים למעלה מ 700 מינים — ב 6 משפחות. הקטנים שבהם 
— ארכם אינו עולה על ם״מ אחד, והגדולים, כמו הע׳ המלכותי 
(ז 0 } 613 ק 1 -מ 1 118 מ 1 ג>ת 3 ?) מאפריקה המערבית, ארבם כ 18 ס״מ. 

מבנה הגוף. גוף הע׳ מחולק לראש־חזה, בטן קדמית רחבה, 
ובטן אחורית צרה (זנב). הראש־חזה מחובר לבטן, ללא שנץ, ומכוסה 
בגב בשריון. בראש נמצאות 3 — 5 עיניים, בכל צד, ובמרכז — זוג 
עיניים גדולות! 2 זוגות גפי־פה: זוג כליצרות קטנות ולצדן זוג 
בחנינים, דמויי־ידיים. לע׳ 8 רגליים, המסתיימות בזוג טפרים. הבטן 
הקדמית בעלת 7 פרקים! בגחוגה פתחים ואיברים שונים! בין 
הרגליים האחוריות נמצא פתח־המין, המוגן במכסה. בפרק השני 
זוג מסרקות, בעלי עלעלים, שמספרם שונה במינים השונים. בפרקים 
3 — 6 נפתחים 4 זוגות של איברי־נשימה: ריאות־דפים, זוג לכל 
פרק. הבטן האחורית בעלת 6 פרקים. חמישה פרקים — גליליים 
ובעלי־צלעות, ואילו האחרת עשוי שלפוחית־ארס, המסתיימת בעוקץ 
דמוי טופר חלול. בתוך השלפוחית מצויות שתי בלוטות גדולות, 
שבהן נוצר הארס, המורכב בעיקרו מחלבונים! מהבלוטות נמשך זוג 
צינורות המובילים אל העוקץ. בארם ממית הע׳ את טרפו ומתגונן 
מפני אויביו. בצד הגחון, בקצה הפרק ה 5 , לפני שלפוחית־הארם — 
פי־הטבעת. 

אורח ־ה ח יי ם. הע" ממשפחת הדיפלו׳צנטריים (ר׳ להלן) 
שוכנים בעיקר במחילות עזובות של עכברים או בחורים בקרקע 
ובנקיקי־סלעים; בני משפחת העבידיים חופרים מחילות בעלות 
צורה אפיינית ומיוחדת כמעט לכל מין ומין. מחילת העביד הכושי 
היא אנכית כמעט, ושל העביד הצהוב — סלילנית. לפתח־המחילה 
תמיד צורת חצי־עיגול או אליפסה. בני משפחת העקרביים שוכנים 
לרוב בגומות קטנות מתחת לאבנים. הע" פעילים בעיקר בלילה, אך 
בחורף הס יוצאים החוצה ביום— כשהטמפרטורה אינה נמוכה מ ־ 15 . 
את טרפם (חרקים), מגלים הע" בעזרת שערות-החישה, הפזורות 
על אצבעותיהם. אם הטרף גדול, משתקים אותו בעקיצה (ר׳ לעיל). 
בעזרת הכליצרות מועך הע׳ את טרפו, לועס אותו וסוחט ממנו את 
נוזל־הגוף. הפה ובית־הבליעה של הע׳ צרים מאוד, ואין הוא יכול 
לבלוע אלא נוזלים וחלקיקים קטנים. הע׳ עשוי לזלול טרף הגדול 
כמעט כגודל גופו הוא, ולאחר זאת מסוגל הוא לצום שבועות אחדים, 
ואף חדשים. יש ע", שעקיצתם עלולה להיות קטלנית לאדם ובעיקר 
לילדים, כדוגמת הקטלן הדרומי ( 311811-3118 1011115 :> 0 ז 1 > 1 ז\!), החי 
באפריקה הצפונית ונתגלה לאחרונה גם בסיני. בישראל נחשבים 
כמסוכנים מינים שונים של הקטלן והע׳ הצהוב. לעומתם, עקיצתם 
של בני משפחת העבידיים, העקרבון המדברי, חד־צלע־יהודד. וחד־ 
צלע דרומי, אינה מסוכנת. הע", גם אלה החיים במדבריות, שותים 


מימיו — עקרב יהודה ( 1310115 ) 11 ! 11011601011:1 ) ממשפחת עהרביים ( 1111136 ) 11 !?), 
בתנוחה מבעית; פ׳במאל — עביר צויוג ([נקבה] 11.5 ) 1 ן 1 ! 31 י 1 113111115 ! ס 11 ]־ 1 ט $0 ) 
מיריחו, מפשפהת עבידיים ( 30 [) 111 ס 1 קזס-> 5 ), בעטרת התגוננות (צילם: פ. אמיתי) 



עביר צהוב ( 115 ) 311113 ? 115 ־ 1113111 10 קז 500 ). נקבה ?אחר ר,שרצה נושאת את הוולוווז 
ע? גבת (צילס: פ. אמיתי) 


מי־שלולית בכל עת־מצוא: במדבריות־חול מנצלים הע" את הטל 
כמקור למים. בעתות-צמא הם לועסים גם את החול הלח ומוצצים 
ממנו את המים; הע" משמיעים קולות, לצורך הרתעה, או ליצירת 
קשר בין זכר לנקבה, או לשמירה על תתוס־המחיה. קולות אלה 
נובעים בעיקר משפשוף הכליצרות בתקרת שריון־הגב במהירות 
גדולה, או מהקשת הזנב על חוליות־הבטן. בישראל ידועים כמשמיעי־ 
קולות העביד הכושי והעביד הצהוב. 

רב יה. המינים נפרדים! הזכר בד״כ קטן, או לפחות צר, מן 
הנקבה. עונת־הרביה היא בסוף האביב ובקיץ. לפני ההזדווגות מחזר 
הזכר אחר הנקבה! בני־הזוג מקיימים כעין "ריקוד־כלולות", ובסופו 
מצמיד הזכר לתוך פתח־המין של הנקבה תיק־זרעים, הספרמטןפור. 
הוולדות, שמגיחים מפתח־המין, נושרים בין רגלי האם המקופלות, 
עטופים בעטיפה עוברית, שאותה הם משילים מיד, ומטפסים ועולים 
על גב־האם, ושוהים שם ימים אחדים. המינים הגדולים (קטלן 
ועקרב־יריחו) משריצים 30 — 45 ולדות, והקטנים (חד־צלע ועקרבון) 
5 — 7 . רביית־בתולים ידועה במין אחד מברזיל — 115 ) 561-11113 115 ^) 1 ־ 1 ־. 
במערות במכסיקו נתגלה ע׳ עיוור — 11 ) £1110 135 ;) 113 ;) 10 ו 1 !}ץלך. 

הע" נוהגים לנקות את גופם בשיטה ובצורה המיוחדת להם בלבד 
ושונה במשפחות השונות. הניקוי געשה במריחת הגוף בנוזל שמנוני, 
שלאחר ייבושו הוא כעין ציפוי בלכה. — תופעת הךגגרציה ידועה 
בע", בעיקר בקטיעת רגליהם של צעירים. לרוב אין הפרק הקטוע 
משלים את עצמו, ובמקומו צומח זוג-טפרים. 

משפחות הע״: דיפלוצנטריים ( 136 ) 11 ) 100611 ?!<£), עבידיים 
( 136 ) 111 ס 1 ? 1 ס 50 ), חקטיים ( 136 ) 1 ) 0130 ), עקרביים ( 136 ) 111 ) 811 , וג׳ו־ 
ביים ( 136 ) 1 !\ 0 ; 6 ?\), בוטרידיים ( 136 ) 11 ) 81111 ) 80 ). — בישראל 
ידועים כ 19 מינים ותת־מינים, הכלולים ב 3 משפחות (דיפלוצגטריים, 
עבידיים, עקרביים). 

א. שולוב-ס. אמתי, מגדיר לעקרבי ישראל (מבע וארץ, ב׳), תש״ך; 

ס. אמתי, גידול והסתכלות בעקרבים (שם), הנ״ל, עקרבים (לדעת, 11 ). 

תשל״ב; א. שולוב. על עקרבי ישראל (דפים רפואיים, כ״א), תשכ״ב! 

; 1935 ,( 109 ,. 112 ^. 2001 ) 111 $ > 

י 1 ב* 11 וו\/ * 5111110 : 1952 , $ 1071$ ? $€0 *? 1 ,מסו 01 ן,ז\ י 1 א 

3516111 ? .) 111$ $1011$ ז $€0 / 0 071 

. 1958 ,( 351-369 

פ. אמ. 

עקרבנודים ( 136 ) 1 מ 36 קז 500 ), משפחת דגי־ים מתת־סדרת משור¬ 
י ייני־הלחי(עקרבנונאיים) בעלי עצמות־לחי מאוחות, המהוות 
כעין שדיון לראש. המשפחה אחידה בצורתה למרות המספר הרב 
של סוגיה. הדגים קטנים או בינוניים במידתם: 10 עד 30 ס״מ. הגוף 
מכונס (עבה וקצר) ומכוסה קשקשים קטנים, מסרקיים או עיגוליים. 
העור עטור קוצים ודבלולים, בעיקר בראש. דבלולים אלה וכן צבעי 
הגוף המגוונים והמכותמים משמשים להסוואה. הסנפירים קצרים 




105 1 


עקרכנוניים — עקרי אמונה 


106 


ורחבים, סנפיר הזנב — עפ״ר מעוגל. בד״כ יש סנפיר גב אחד, שבו 
מצרות בלוטות ארס ולו חלק קוצני ארוך יותר. מפתח הפה גדול, 
ובלסתות וכן בתיך מצרות שיניים רבות העירות. פתחי הזימים 
גדולים אף הם. לע" קדצד, קל להבחנה, ולאחדים מהם חסרה שלפר 
חית חשחיה. הדגים, שכולם טורפים, שוכנים בין סלעים ואלמוגים 
סמוך לחוף או בקרקע הים בעומק לא גדול. הם אורבים לטרפם 
כשהם מוסורם בסדקי סלעים או שקועים בחול וחוטפים אותו בחלפו 
על פניהם. הביצים והלרוות צפות, אולם יש גם סוגים אחדים יולדי 
חיים. הריר שעל פני עורם ארסי ודקירות הקוצים שלהם מכאיבות 
מאוד, אם כי אינן מסוכנות. תפוצתם העיקרית היא באזורים החפים, 
אך הם מצרים בכל הימים. יש ביניהם גם דגי מאכל. בחופי א״י 
ידועים 6 סוגים. הסוג מרובה־המינים והידוע ביותר, הנפוץ הן בחוף 
הימה״ת והן בחוף אילת, הוא העקרבנון ( 3 ח:> 3 ג!זס 50 ). אפייניים לו 
12 קוצים בסנפיר הגב ו 5 בסנפיר־השת; 2 קוצים יורדים מארובת 
העין כלפי הלסת. שוכן סמוך לחוף. צבעיו כצבע הסלעים שביניהם 
הוא מצוי ואורב משם לטרפו. סוג שני, השכיח מאוד בחוף אילת, 
הוא הסוג זהורית ( 11-115 ו 1 :> 11-0 ) 11 < 1 ). ארכו עד 18 ס״מ; צבעו אדמדם 
וירקרק־חום; סנפיריו גדולים; שוכן בחול ליד החוף. הסוג הידוע 
ביותר הוא הזהרון ( 015 ־ 161 ?) המכונה בטעות ״דג השמש״ — אחד 
הדגים היפים ביותר והבולטים בין דגי אילת. ארכו 30 ם״מ; גבו 
אדום; גחונו כתום, והוא מפוספס פסים שחורים לגבהו. גופו גבוה 
וסנפיריו גדולים מאוד; כך, למשל, סנפירי החזה ארוכים מגופו. הוא 
נראה ליד החופים הסלעיים באילת. בניגוד ליתר בני משפחתו 
האורבים לטרפם, הוא מזנק עליו. הוא הארסי במשפחתו וצבעיו 
העזים, בפרשו סנפיריו, משמשים כאזהרה. הצעירים שקופים. המין 
השכיח באילת הוא זהרון מצוי ( 01113115 < .?) שתפוצתו נרחבת: 
האוקיאנוס ההודי והשקט (ור׳ תמ׳ בכרך ו׳, עבד 204 ). 

משפחת האבנוניים ( 136 ) 1 ( 06 ת 3 מע 5 ) קרובה לע" והיתה כלולה 
קודם במשפחה זו. גופם מכונס יותר והם ארסיים יותר. למשפחה 
זו שייך האבנון ( 11£:053 ז- 61 < 0633 מ 3 ״ץ 5 ), השכיח באילת על יד 
החוף; גופו מכונס מאוד. הדבלולים על עורו והצבעים הססגוניים 
מדמים אותו לגמרי לסביבה עד לבלי הכיר. פיו עילי ובעבור טרף 
מעליו הוא מזנק לעברו במהירות רבה. קוצי גבו ארסיים ביותר 
ובבסיסם כיסי ארם. למשפחה זו שייך גם המינואוס ( 0115 ח 11 \ 

— דג קטן שארכו 10 0 ״מ; היחיד במשפחה שאיננו ארסי. 

הוא חי בסימביוזה עב הידרוזואה, הקבועה על גופו ומשמשת לו 
להגנה. תפוצתו: האוקיאנוס ההודי. מ 1 ך ג 

עקרי[• עיר מקראית, בצפון השפלה, בגבול הפלשתים עם ישראל. 

בספר יהושע נזכרת ע׳■ כשייכת או ליהודה (יהר טו, יא; 

טו, מה—סו) או לשבט דן (שם, ים, מג). שיוך זה היה רק להלכה, 
שכן העיר, כנראה, אמנם נכבשה לתקופת־מה בידי יהודה (שופ׳ א, 
יח), אך לאחר מכן נתפשה ע״י הפלשתים. עפ״ר מתוארת ע׳ בתנ״ך 
כעיר פלשתית חשובה מאוד, ומושב של אחד מסרני עם זה (ור , 
במיוחד יהו׳ יג, ג). ע׳ סירבה לקבל בחומותיה את ארון הברית 
שעה שנשבה ע״י הפלשתים (שמ״א ה, י; ו, טז—יז). בימי שמואל 
נכבשה בידי ישראל (שם, ז, יד), אך בסיפור גלית מתוארת שוב 
כעיר פלשתית (שם, יז, נב). אחזיה, מלך ישראל, דרש בבעל־זבוב, 
אלוהי ע׳ (מל״ב א, ב—טז), וכסה מהנביאים ניבאו עליה רעות 
(ירט' כה, כ; עמוס א, ח; צפ' ב, ד). ב 701 לפסה״ג נלכדה ע׳ בידי 
סנחריב, מלך אשור. בשנת 147 לפסה״נ נמסרה העיר ליהונתן החש¬ 
מונאי כאחוזה פרטית ע״י אלכסנדר באלאס, מלך סוריה. אוזביוס, 
באונומסטיקון ( 9 , 29 ) מזכיר את ע׳ ככפר גדול בין אשדוד ליבנה 
(בלי ציון מקומו המדויק), וכבר בימי הצלבנים נזכר המקום, אגב 
אחד ממסעות בלדוין 1 . 

השם ע׳ נשתמר, כנראה, בשם הכפר הערבי עאקיר(נוטש ב 1948 ,- 
ובמקומו קמה העיירה קרית־ע׳) מדרום־מזרח לרחובות. אך כיוון 


שבעאקיר לא נמצאו שרידים עתיקים, חיפשו את ע׳ באתרים אחרים. 
הזיהוי הסביר לע' המקראית הוא תל גדול בשם ח׳רבת אל-מוכנע, 
כ 2.5 ק״מ מדרום־מערב לעאקיר. אולם, עוד אין זיהוי משכנע לע׳ 
שבתקופה ההלניסטית־רומית. בימי חז״ל כינו בשם ע' את "קיסריה 
בת אדום", בירתה השנואה של פלסטינה הרומית בהסתמכם על 
הפסוק ״ע׳ תעקר״ (מגילה ר, ע״א). המושבה ״מזכרת בתיה״ ( 980 
תר, 1972 ), שניסדה ב 1883 ליד עאקיר, נקראת גם ע׳. 

י. גוה. ח׳רבת אל־מקנע — עקרון(ידיעות החברה לחקירת א״י, כ״א), 

תשי״ז: ב. מזר, מחקרים טופוגרסיים: ערי נחלת דן(שם. ב״ד), תש״ך. 

מ. א. י. 

עקרי אמונה. יהדות. השאלה אם יש ליהדות עיקרי אמונה 
"(ע״) — מוגדרים או שאינם מוגדרים — ומה הם, שנדה 
במחלוקת (וע״ע דוגמה, עמ ׳ 49 ), וספק אם יש עליה תשובה חד- 
משמעית (וע״ע עם ישראל, עט׳ 1011/2 ). עכ״פ א״א לומר בוודאות 
שאין לה ע". הבעיה נדונה בכל חריפותה פעמיים, בעיצומם של 
יה״ב ובראשית התקופה החדשה. בשני המקרים אירע הדבר כתוצאה 
מהמגע עם העולם החיצוני. לראשונה התעודדה השאלה עקב המגע 
עם האסלאם, שגם בו אין ע" מוגדרים דים, דש מהם השנדים במח¬ 
לוקת, ואעפ״ב תופסים הם מקום ראשון במעלה באסלאם (ע״ע, 
עם׳ 969 — 970 ). ואכן, ניסו הוגי-דעוח יהודים ביה״ב לתת גם 
ליהדות מערכת ע" מסודרת ומוגדרת, והיו שניסו אף להכניסם 
לנורמה ההלכתית המחייבת. בתקופת ההשכלה ניסו כמה ממשכילי 
אשכנז, ומ. מנדלסזון (ע״ע) בראשם, להוכיח — על רקע הדאיזם 
(ע״ע, עט׳ 771 , 774 ) — שהיהדות היא דת חסרת מצוות־אמונה מכל 
וכל; אך דווקא אנשי ההשכלה הקיצונית והרפורמה (חוץ מא. גיגר 
[ע״ע]), שביקשו לפרוק את עול ההלכה, השתדלו לבסס את היהדות 
על ע", ואפילו על דוגמות מחייבות בלבד (ר׳ להלן). 

במקרא מצדים כמה יסודות ששלילתם עשדה לרוקנו מתכנו, 
כמציאות ה/ אחדותו, שהוא בורא העולם ומנהיגו ושפעולתו ניכרת 
בהיסטוריה; הברית בינו לבין ישראל והתגלותו לנביאים; מציאותם 
של שכר ועונש, וכנראה אף עקרון הבחירה החפשית, אולם בשום 
מקום במקרא לא נאמר שחייב אדם להאמין באלו ושהם מעיקרי 
היהדות. אף בנביאים ובכתובים אין העדפה מחייבת של מצווה 
מסוימת, של אמונה או של דרך מוסר מסוימת. גם בספרות בית שני 
אין בד״כ ע" פרט לספרים כיתתיים מובהקים, כס ׳ חנוך הכושי 
(ע״ע) וצואות י״ב שבסים (ע״ע), וכן אצל האיסיים (יוסף, מלה״י 
ב/ ח׳, ז׳) ואנשי כת מדבר-יהודה (ע״ע). ספק אם דברי יוסף על 
ישראל המאמינים בכתבי הקודש כדברי ה/ ומקבלים עליהם להחזיק 
בהם ולמות עליהם (נגד אפיון א', ח׳), משקפים גישה דוגמטית. בעל 
אגרת (ע״ע) אריסטיאם מדבר בפירוש על כך, שמשה קבע בתורה 
״בראשונה ע״ ליראת שמים ולצדק״: אחדות ה׳, שכוחו נראה בכל 
ושלטונו מלא בכל ואין נעלם ממנו; אפסות האלילים מול גדולת די׳, 
ובריאת יש מאין (קל״א—קמ״א). פילח מדגיש שמתיאור הבריאה 
נובעים 5 דברים חשובים ביותר — מציאות האל, אחדותו, בריאת 
העולם, אחדות העולם והשגחת הבורא — שחקוקים בהם "תורות 
של יראת אלהים ושל קדושה״ (על בריאת העולם, 170 — 172 ). 
אפיינית העובדה שדווקא בספרות היהודית־הלגיסטית מצויות רשי¬ 
מות של אמיתות עיקריות. שאלה אחרת היא משמעותן של קביעות 
המצדות בתפילה, כגון תחיית המתים (ע״ע אחרית-הימים) והאמונה 
בגאולת ישראל לעתיד לבוא. 

בדברי ח ז ״ ל כלולים לראשונה מאמרים שעל גבול הע״, מסוג: 
״ואלו שאין להם חלק לעוה״ב — האומר, ,אין תחית המתים מן 
התורה׳; ו,אין תורה מן השמים׳; ואפיקורוס" (סנ׳ י/ א׳; וו" דעת 
ר״ע שם והשר תוספ׳ שם י״ב, מ׳—י׳; אבות ג', י״א, ולעומת 
זאת באדר״ג, [נוסח א׳], ל״ו: "שבעה אין להם חלק לעוה״ב ואלו 
הן: לבלר וסופר וטוב שברופאיך וכר). ברור, שקצת מהדברים 



107 


עקרי אמונה — עראבי פאשא, אהמד 


108 


הללו אין להם כל עניין לנושא, אולם קצתם עשויים להתפרש כעיקר. 
הדבר אינו מוכרע, ומ״מ לא נאמר שחייב אדם להאמין בכך, אלא 
שהשולל זאת בפירוש — נענש. 

האמונה באל אחד היא עיקר, והשולל אותה נקרא "כופר בעיקר". 
עיקר פירושו "שורש", והכופר בעיקר הוא הכופר באל, שהוא 
שורש הכל. אך הכפירה בה׳ אין פירושה כפירה במציאותו בכלל. 
דוגמה טובה לכך היא עניין האומר "לית דין ולית דייך, שהוא 
"כופר בעיקר" לדעת חז״ל, עם שאינו כופר אלא באחת ממידות 
הנהגתו של האל. ראוי לציין כי הופעתו הראשונה של המונח עיקר 
היא בביטוי "כופר בעיקר" (תוסם׳ שבר ג/ ר, ועוד). וכאמור אין 
כוונתו דווקא לכפירה גמורה בה׳. נראה יותר שהביטוי מתכוון 
בד״כ להתרחקות כללית מעולם של תורה ומצוות, אלא שעצם 
ההתרחקות סעידה על כפירה. גם בלי הצהרה עיונית כלשהי. ברוח 
זו המאמר "כל המודה בע״ז ככופר בכל התורה כולה. וכל הכופר 
בע״ז כמודה בכל התורה כולה״ (ספרי דב׳ נ״ד), שעניינו — הת¬ 
רחקות כללית כנ״ל, ואף שכך בערך נאמר גם על מי שדר בא״י 
(כתו׳ ק״י—קי״א) ומדבר בלשון הקודש וכך — ברור שיש הבדל 
יסודי בין שני סוגי המאמרים. אלה הם מאמרי אגדה, וכך גם מאמרו 
של דילל "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" 
(שבת ל״א, ע״א), דברי ר׳ עקיבא האומר על "ואהבת לרעך כמוך" 
"זה כלל גדול בתורה", אינם מכוונים בדיוק כנגד ע". ומאמרו של 
ר׳ שמלאי: "תרי״ג מצוות נאמרו לו למשה." בא דוד והעמידן על 
י״א... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא חבקוק והעמידן על אחת, 
שנא׳: ,וצדיק באמונתו יחיה׳" (מכ ׳ , כ״ג—כ״ד). 

ראשיתה של הפילוסופיה היהודית בי ה" ב היא גם תחילת 
הוויכוח הממשי בשאלת הע׳/ החל ב״האמונות והדעות" של רב סעדיה 
גאון (ע״ע) ובספר "חובות הלבבות" של ר׳ בחיי (ע״ע). הראשון 
המדבר בפירוש על ע" מוגדרים הוא ך אברהם אבן דאוד (ע״ע) הלוי, 
המונה בספרו ״האמונה הרמה״ 6 ע״; הראשון שנתן להם משמעות 
דוגמטית הוא רבי משה (ע״ע) בן מימון, האומר במבואו לפרק 
,חלק׳: "שעיקרי דתנו ויסודותיה י״ג יסודות... וכאשר יאמין האדם 
אלה היסודות כולם... הוא נכנם בכלל ישראל ומצוה לאהבו... 
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל, וכפר 
בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשנאו ולאבדו". 
לע" שקבע נתן תוקף מחייב כלדברי הלכה. דעתו נתקבלה לזמן רב 
אלא שהתווכחו עמו בפרטים ובמניין. ך חסדאי קרשקש (ע״ע) היה 
הראשון שהבדיל בין דרגות שונות של ע" ואף חלק על כל המתודו¬ 
לוגיה של הרמב״ם. הבאים בעקבותיו המשיכו למנות ע". ובייחוד 
יש להזכיר את ר׳ יוסף אלבו (ע״ע) בעל "ספר העיקרים". דון 
יצחק אברבנאל (ע״ע) טען שכל תרי״ג המצוות הן ע", ואעפ״ב 
הכיר גם הוא בע". 

מ. 

ביה״ב שימש ניסוח הע" את צורך ההתמודדות עם אתגרי הפילו¬ 
סופיה מזה והנצרות והאסלאם מזה; בעת החדשה היה האתגר 
העיקרי השתלבות בחיי התרבות, החברה והמדינה החילונית. הש¬ 
איפה לאמנציפציה, תוך שמירה על מידה של ייחוד יהודי, העלתה 
שוב את השאלה אם יש ליהדות ע" ופתרונה הודרך ע״פ שני 
שיקולים: האפשרות להשתלב במדינה הלא־יהודית ולתת חינוך 
יהודי לילדים. שלא יוגבל בתחומי התרבות האירופית על סביבתם. 
התשובות השונות שניתנו ממצות את הדרכים שבהן ניסו לפתור 
את הבעיה בפועל. 

בעת החדשה היה מ. מנדלסזון (ע״ע, עמ׳ 959 ), הראשון 
שהתמודד עם הבעיה במלוא הקפה. לדעתו אין ליהדות ע", ואת 
י״ג העיקרים קיבל כתכני הוראה ולא כמצוות. היהדות, שהיא דת 
שכלית, איננה מצווה על אמונתה, אלא מלמדת אותה, ותוכן לימודיה 
מהתה יסוד שכלי משותף לכל הדתות המונותאיסטיות: מציאות 


האל, השגחתו וטובו. היהדות מיוחדת במצוות המעשיות, שתכליתן 
לשמור על טהרת אמיתות דת-השכל, — שלא כנצרות המצווה על 
האמונה מפני שהיא גם מניחה הנחות המנוגדות לשכל. במאה ה 19 
נמשך ויכוח רצוף ביהדות־המערב, והוא משקף שתי דרכים קטביות 
לאמנציפציה: הרפורמה והנאו־אורתודוכסיה. ההבחנה ממוקדת בעמ¬ 
דה כלפי עיקר אחד, "תורה מן השמים", אם יש לנסחו כעיקר או 
כיסוד קודם, שקבלתו מבטלת את הצורך בניסוח ע". הרפורמה 
קיבלה ממנדלסזון שהיהדות מלמדת אמיתות אוניברסליות; אך, 
שלא כמוהו, כפרה בתורה מן השמים, וממילא בחיוב המוחלט של 
המצוות המעשיות. האמיתות האוניברסליות הן המייחדות את היה¬ 
דות ועליהן יש לבסס את החינוך היהודי בחינת ע". הנאו־אורתודו־ 
כסיה נמשכה אל מגדלסזון בחפיסת ייחוד היהדות כדת של מצוות 
מעשיות, שהן תורה מן השמים, וע״כ היהדות היא כל התורה כולה. 
כך תיארוה ש.ד. לוצטו (ע״ע), ובייחוד ש. ר. הירש (ע״ע). לדעת 
הירש אמת התורה היא אמת־חיים, ולא הגות, המתקיימת בחיי 
המעשה. מבחינה זו אין הבדל בין השקפתו להשקפת היהדות 
ההיסטורית, כגון זו של ז. פרנקל (ע״ע), 

התנועה הלאומית היהודית השתדלה להגדיר את היהדות הגדרה 
לאומית ולא דתית, ולפתור את בעיית האמנציפציה ע״י יצירת 
מסגרת מדינית. שאלת הע" אינה ראשונית לגביה, אולם היה עליה 
לציין במה מתבטאת יהדות "לאומית", ותשובתה נוטה לדתות כל 
הגדרה דוגמטית, ומתבססת על חיפוש "תמצית" היהדות כתרבות 
בעלת רציפות היסטורית, או על תכונה המאפיינת בדיעבד את 
כל גילויי תרבות זו. אפייביים לכך — פ. סמולנסקין ואחד-העם 
(ע׳ ערכיהם). מובן שמתעוררת השאלה מהו הדבר העיקרי ביהדות. 
אולם שוב אין מדובר בקביעת נורמטיוויות, ולמושג ,.עיקר" מוקנית 
משמעות חדשה. 

במאה ה 20 איבדה השאלה כולה מחשיבותה, משום שלא היה 
עוד צורך ללחום לאמנציפציה ולא משמעות רבה לקביעת ע" כיסוד 
לחינוך. הבעיה היא עתה לשקם את תפיסת היהדות כזיקת שייכות 
כולית, גם מבחינת יחסיה אל התרבות הכללית, ולפיכך מכוונים 
הנסיונות ההגותיים להעלאת תמונה היסטורית ע״פ המקורות, בהנחה 
שיהודי הוא מי שממשיך להגות ולחיות בזיקה למקורות אלה, אפילו 
אינו מקבלם כ״תורה מן השמים". שאלת היחס ל״תורה מן השמים" 
ממשיכה לעמוד במרכזו של ויכוח נוקב, אבל לא בהקשר לתורת 
הע", אלא להבנת מהות החוויה הדתית ומקור התוקף של מצוותיה. 

ש. נוימדק. עיקר עיקרים, תרס״ו; הנ״ל, תולדות העיקרים בישראל, 

א/ תרע״ג; י. י. גוטמן, על יסודות היהדות (בתוך: דת ומדע), 
תשס״ו; הנ״ל, הפילוסופיה של היהדות (מפתח בערכו), תש״ג 2 ; 

י. היינמן, מעמי המצוות בספרות ישראל, ב׳, תשט״ז; ם. וינר, הדת 
היהודית בתקופת האמנציפציה, תשל״ד; -■ס!/!! 1 * 4 ־/״■־ 73 ,!!:"!ש .. 1 

, 112 ז 5 יס! 0 ) 50613 . 1 ; 1926 ,(\'\, 1 ,ך 5 ו 10 \) ? 11 ) 002171 * 711117 ) 111 :[ )/ 7 )[) 11 
;(. 15111 ) ? 71 ) 002777 ) 0/171 071 <£!/)\/ ) 171 ) 71111171 ) 114 [ ) 71 ) 1 ) 711 ) 11/1 1 * 4 111 
1121071 )/ 1 71 ) 11 ) 11411 [ 7 ) 4 71 ) 2 * 07117141 71 ) 1 /) 3111 ) 402771 ) 01 , 101311 ) 001 . 7 ז 
3551010 >! .'%. 5 ^ 1 ! 1111 ) £ 1/1101 714 * 44071/11/7 [ , 361155111 .>! . 51 ;(. 15111 ) 

.׳נ 196 , 340-367 , 14 ! 1 /\ ) 7/3/1/11777 ) 7/1 ,. 111 ; 1964 ,( 3 מז#נ>ס 

א. שב. 

בנצרות, ע״ע דוגמה, עמ״ 49 — 53 ? נצרות, במיוחד עמ" 
334 — 336 . 

ב א ם ל א ם, ע״ע ד ו ג מ ה, עם״ 53 — 54 ; א ס ל א ם, במיוחד עמ" 
969 — 970 : 978 . 

עראבי פאשא, אחמד - י—*■ <<'.׳* ^ ( 1911-1839 ), איש 
צבא ומדינאי' מצרי. ע׳ נולד למשפחת פלאחים, גויס לצבא, 

נהיה לקצין ועלה לדרגת אל״מ. הוא הצטרף לאגודת קצינים מחתר¬ 
תית שביקשה להדיח את כל דוברי־התורכית ("הצ׳רקסים") מעמדות 
הפיקוד הגבוהות בצבא, וב 1879 השתתף במרידה שנועדה להדיחם. 
הדבר זיכהו בפופולריות רבה, וב 1882 מונה לשר המלחמה, בממשלה 
שהוקמה בלחץ הקצינים המצריים. כששלחו בריטניה וצרפת יחידות 
צי לאלכסנדריה, מחשש שיפגעו האינטרסים הכספיים שלהם במצרים, 



109 


עראבי פאשא, אחמד - עראק: גאודוגיה; גאוגרפיה 


110 


עורר ע , מהומות בערי מצרים ובהן נהרגו אירופים רבים (י־ובי 1882 ). 
בתגובה הפגיזו הבריטים את אלכסנדריה, וצבאם נחת במצרים. $׳ 
עמד בראש צבא מצרים שהתנגד לפלישה, אך ב 13.9.82 הובס בתל 
אל-כביר וכעבור יומיים נכבשה קהיר. ע׳ נידון למיתה באשמת 
הסתה, אך דינו הומתק לגלות בסילון• ב 1901 נחן וחזר לקאהיר, אך 
לא עסק בפעילות ציבורית. וע״ע מצרים, עט׳ 200 . 

עךאמה, יצחק בן משד,( 1420 [?],סאמלרר,[ז] — 1494 ,נאפולי), 
רב.' דרשן ופילוסוף. שימש ברבנות בסאמורה, בטרגונה 
ובשנות ה 80 — בקלעתאיוד. דרשותיו, שהיו בסים לספריו, הן מקור 
חשוב לתולדות יהודי ספרד לפני הגירוש. ע׳ גם השתתף בוויכוחים 
פומביים עם דרשנים נוצרים בשאלות האמונה. אחרי גירוש ספרד 
ישב בנפולי. ספריו הם ממיטב ספרות הדרוש ונפוצים גם היום: 
"עקדת־יצחק" (סלוניקי, רפ״ב), ספרו הראשי, נכתב בימי ישיבתו 
בקלעתאיוד. בספר 105 שערים, ובכל שער דרשה הנחלקת לשנים: 
"דרישה" ו״פרישה". ה״דרישה" דנה בבעיה פילוסופית, דתית או 
מוסרית, בזיקה לפרשת השבוע, וה״פרישה" מפרשת אותה פרשה, 
בדרך של קושיות ותירוצים, ומסתיימת ברעיון המרכזי שב״דרישה". 
ב״פרישה" פירישים אלגוריים רבים, המצטיינים בדמיון יוצר ומגלים 
בכתובים משמעות חדשה ועמוקה. "חזות קשה" (סביונטה, שי״ב), 
ספר פולמוס נגד האורואיזם (ע״ע אבנרשדיים, עמ׳ 241/2 ) של בני 
דורו, לספר י״ב שערים קצרים, כתובים בלשון חרוזה. הוא כתב גם 
"פירוש לחמש מגילות" (ריווא, שכ״א). פירושו לאסתר נדפס בקושטא, 
רע״ח, וזה הכלול בדפוסים הרגילים של פירושיו למגילות, הוא של 
בנו מאיר (ר׳ להלן). חלקו האחרון של הפירוש לרות נדפס מתוך 
פירושו של דון יוסף אבן יחיא (ע״ע), והפירוש המקורי נדפס לאחרו¬ 
נה מתוך כ״י (ר׳ ביבל׳). ספרו "יד־אבשלום" (קושטא, שכ״ה) הוא 
פירוש לספר משלי. ע׳ חיבר גם פיוטים, ופירוש לספר המידות 
לאדיסטו, שכנראה אבד. 

ע' שילב בכתביו — אף כי לא בשיטתיות — את הדיון בבעיות 
הפילוסופיות העיקריות שרווחו בימיו: אמונה ושכל, עיקרי היהדות, 
בריאה, ניסים, השגחה, הישארות הנפש, בחירה, נבואה ותורת־ 
המידות. ע , שייך לזרם האנטי־אריסטוטלי שפתח בו ר׳ חסדאי קרשקש 
(ע״ע). הוא יוצא להוכיח את מעלת הדת על הפילוסופיה, בהצביעו על 
מגבלות הידיעה האנושית, ומבקר את הרמב״ם על שזיהה את האמונה 
— הנובעת, לדעת ע , , מתוך רצון חפשי — עם הידיעה, שהיא 
הכרחית. ע׳ מעלה על נס את אמונתו של אברהם בעקדת־יצחק, 
שהתגבר — מתוך הכרעה של חירות — על הפרדוכס הרציונלי. 
בזה קרוב ע׳ לתפיסת תומס מאקוינו. ע׳ מותח ביקורת על תורת 
העיקרים (ע״ע עקרי אמונה) של הרמב״ם, שנעזר בפילוסופיה. 
לדעתו חייבים עיקרי היהדות להבדיל אותה מהפילוסופיה ולייחדה 
מכל דת אחרת. עיקרי היהדות אינם אמונות מופשטות, אלא אמונות 
הנתלות במצוות התורה. הוא קובע 6 עיקרים: בריאה, נסים, התגלות, 
השגחה, תשובה והישארות הנפש, הנתלים במצוות השבת והמועדים. 
ע׳ מבקר במיוחד את הרלב״ג על שפירש את הנסים באופן טבעי, 
ומדגיש את חשיבותם לדת. אעפ״כ פירש כך כמה נסים בהנחתו, 
שלאדם— שנברא בצלם— ביתן שלטון על כוחות הטבע והאל הפקיד 
בידו את סוד ההרמוניה הקוסמית. ע׳ מדגיש את הבחירה החפשית 
של האדם, מבקר את עמדתו הדטרמיניסטית של קרשקש, ומתריע 
נגד תורת החסד שבנצרות, שהוא רואה בה דטרמניזם תאולוגי. הוא 
מתנגד לתורת הנבואה וההשגחה של הרמב״ם ומנסה להוכיח, 
שאריסטו לא כפר בהשגחה פרטית. הוא מצדיק את הדרך האלגורית 
בפרשנות המקרא, אך מדגיש כי האלגוריה אינה מבטלת את הפשט 
אלא מוסיפה עליו תכנים חדשים. 

הספר "עקדת יצחק" נדפס הרבה, זכה לפירושים רבים, והשפיע 
על דרשני הדורות ועל החסידות. מבחינה פילוסופית השפיע במיוחד 


על ר״י אברבנאל, שהעתיק ממנו מאמרים רבים. ב 1729 הדפים 
הנוצרי 0£ ז 3 !-ן ./ . 5 , את תרגומו הלאטיני לשער ס״ב שבספר. 

בנו, מאיר (סרגוסה, 1460 [?] — סלוניקי, 1545 ), היה רב, פרשן 
מקרא ופילוסוף. ב 1492 התיישב עם אביו בנפולי, וכשכבשוה 
הצרפתים ( 1495 ) השתקע בסלוניקי, ובה היה רב לבני קהילת אראגון 
שבעיר. ספריו: "אורים ותומים", על ישעיהו וירמיהו(ונציה, שס״ג); 
״מאיר איוב״, על ספר איוב, נכתב ב 1506 ונדפס בסלוניקי, רע״ז; 
״מאיר תהלות״, על תהלים, נכתב ב 1542 (ונציה, ש״נ); פירוש על 
שה״ש, נדפס בספר ״ליקוטי שושנים״ (שם, שס״ב)! על פירושו 
למגילת־אסתר — ר׳ לעיל. איגרת המאשימה את ר׳ יצחק אברבנאל 
בפלגיאט מספר ״עקדת־יצחק״, נדפסה ב״המגיד״ ( 1858 ). מיוחם לו 
הספר "אמרי קדוש, זיקוקין די־נוריף (תרנ״ד). חיבוריו מצוטטים 
לרוב אצל משה אלמושנינו, שלמה אלקבץ ויוסף טיטצק (ע' 
ערכיהם). 

מ. פאללאק. תולדות ר״י עראמד, (בתור: "עקדת־יצחק", פדעסבורג), 

תר״ס; י. זונה, גניבה ספרותית או טעות המדפיס י (ק״ס, ד), תרצ״א! 

ש. הלר־וילנסקי, ר״י ע", תשט״ז: א. מ. הברמן, מליצות ושירים לר״י 

ור׳ מאיר ע , (אוצר יהודי ספרד, ח , ), תשכ״ה; מ. ב. לרנר, תשלום 

פירוש ר״י ע׳ למבלת רות (בתוך: ספר הזכרון לש. ק. מירסקי), 

תשל״א 1 1939 , 191 — 30 ) , 11 / 1111 £ )? 7 < 1 1 ^ 1 .!'))?! 171 ;? 11 ) $111 . 1 

ש. א. הדו. 

עו־אק (^יס), רפובליקה במזרח־התיכון! שטחה 438,466 קמ״ר 
ומספר תושביה 9,974,000 נפש (אומדן 1974 ). בדרום המדינה 
איזור ניטרלי המבוהל במשותף ע״י ע , וערב־הסעודית. שטחו 7,000 
קמ״ר ומספר תושביו הנוודים אינו קבוע. המוצא של ע׳ לים — 
למפרץ הפרסי — מצטמצם לקו חוף שארכו ה 50 ק״מ (בקו אוויר) 
בלבד. 

גאולוגיה וגאוגרפיה, עמ ׳ 110 ז אקלים. עמ׳ 112 ! צומח. ענד 112 ; 

הי. ענד 113 ; אוכלוסיה, עם׳ 113 ; חינוך. עם' 114 ! כלכלה, עמי 115 ; 

כיהות מזוינים, עט׳ 118 ! חוקה ומיסטר. ענד 1118 משפט. עט׳ 119 : 

היסטוריה, עמ׳ 119 : יהודים, עם' 132 . 

גאולוגיה. עיקרה של ע , נמצא בגאוסינקלינה המסופוטמית 
המפרידה בין המסיוו הערבי־נובי הקדום בדרום־המערב לבין איזור 
קימוט הרי הזגרלס הצעירים בצפון־מזרח. בלב הקמרים של הרי 
הזגרלס מתגלים הסלעים הקדומים ביותר בע׳ — קוודציטים ופצלים 
מגיל פליאחואיקון קדום. מעליהם יש רצף של גירים דקי־גרגר 
וכהים, שבהם מעט פצלים, מהדוון קרבלן־פרם, טריאס ויורה. בסלעים 
אלה תכולה ביטוסנית ניכרת. בקרטיקון התחתון חלו התנועות הטק־ 
טוניות הראשונות של התרוממות הרי הזגרוס וקימוטם. בקרטיקון 
העליון ובשלישון מתגברת התנועה הטקטונית המביאה ליצירת 
אגנים מקומיים בין הקמרים. בתקופה זו שוקעים זה בצד זה גירים 
ופצלים עם סלעים אוואפוריטיים. בין תצורות סלעי הגיר חשובה 
במיוחד תצורת אפמרי, שבתוכה נמצא הנפט בצפון ע , . התנאים של 
מפרץ סגור מתגברים בשלישון העליון שבו שוקעים האוופורימים 
העבים של תצורת הפרס התחתון; סלעים אלו מהווים את סלע־ 
החיפוי של מאגרי הנפט. התנועות הטקטוניות מתעצמות ומגיעות 
לשיאן בשלישון העליון ובפליסטוקן; הים נסוג אל המפרץ הפרסי, 
ושוקעים סלעים קלאסטיים אדומים בעובי רב (תצורת הפרס העליון 
ותצורת בח׳טיארי). 

מבנה הארץ עוצב ע״י התנועות הטקטוניות: בצפון־מזרח מצוי 
איזור הקמוט החריף של הרי זגרלס, בחזיתו הדרום־מערבית איזור 
הקמטים המתונים שבהם מצויים שדות־הנפט, ובדרום־מערב הארץ — 
סלעי משקע משוכבים כמעט אפקית המכסים את שולי המסיוו 
הערבי. נ פ ט מצוי בשני אזורים: בצפון, באיזור כרפוך—מוצל, 
ובדרום, באיזור בצרה. 

ג א ו ג ד פ י ח פיסית. רוב שטח ע׳ הוא טבלה מדברית. האזד 
רים הפוריים נמצאים מחוץ לתחומי הטבלח הצחיחה. בצפון־מזרח 
המדינה סוגרים על הטבלה הרי כורדיסטאן (ע״ע כורדים, 




111 


עדאהן: גאוגרפיח; אקלים; צומח 


112 



עראק: נוף טיפוסי בכורדיסטאן, ססוד מבו 5 איראן, נאיזור הנתון 10741 ) 
לשליטת הטורדים הכורדי ים (סוכנות נר־דוד, חל־אניב) 


עמ׳ 690 — 692 ) הנמשכים מצפון־מערב לדרום־מזרח. הרכסים נפרדים 
זה מזה ע״י עמקי־קער בהם זורמים נהרות איתנים — יובלי החידקל. 
הרכסים מתרוממים והולכים בסמוך לגבול אירן, ושיאיהם נמצאים 
מעבר לגבול. הפסגה הגבוהה ביותר בע׳ מתנשאת לגובה 3,602 מ׳. 
לרגלי הרכסים נמצא איזור נרחב של הדום־ההר, הבנוי קונגלו* 
מראטים ומניפות סחף. הדום־ההר, המשתרע ממ 1 צל בצפון דרך 
ארביל, כרכור עד ח׳אנקין בדרום, הוא האיזור בעל צפיפות האוב־ 
לוסיה הרבה ביותר בכורדיסטאן ובו מאגר הנפט העיקרי של ע׳. 

מדרום לטבלה המדברית משתרע מישור מסופוטמיה (ע״ע) 
שהוא מרכז החיים והיישוב של ע׳. חושבים שהשם ע׳ (בערבית = 
צוק) מציין את המתלול היורד מהטבלה המדברית אל מישור־הסחף 
של הפרת והחידקל. איזור זה בנוי כולו מסחף הנהרות הגדולים. 
הצטברות הסחף המתמידה גורמת להתקדמות קו החוף לחוך המפרץ 
הפרסי בשיעור של כ 40 מ׳ בשנה. הנוף שטוח לגמרי, והעיר בגדאד 
השוכנת במרחק כ 500 ק״ם מהים, נמצאת בגובה 20 מ׳ לערך מעל 
פני־הים. משום העדר שיפוע מתפתלים הנהרות במישור בפיתולים 
חדים ועולים על גדותיהם לעתים תכופות ביותר. במישור עשרות 
זרועות נטושות של הנהרות וחלק גדול של הזרועות הנוכחיות ושל 
תעלות ההשקיה מסתיים בביצות. מחציתו הדרומית־מזרחית של 
המישור מכוסה ימות וביצות נרחבות. 

הטבלה המדברית הנרחבת משתפלת במתינות רבה צפונה־מזרחה 
אל עבר מסופוטמיה. ניתן לחלקה ל 3 אזורי־משנה: ( 1 ) המדבר 
הדרומי יורד במדרגות מתונות הבנויות קירמון וחול לסירוגין, 
מצפון ;ג׳ד שבתחום ערב הסעודית. האיזור קשה לתנועה וחסר 
מקורות מים. אוכלוסייתו דלילה ביותר. ( 2 ) המדבר המערבי 
(הסורי) מכוסה חמאדה שנוצרה מסלעי־גיר מסוזואיים קשים. נחלי- 
אכזב רבים חתורים עמוק בתוך הטבלה בדרכם לפרת. לכן נקרא 
האיזור גם בשם אל-ודיאן. עמקי הנחלים יוצרים בטבלה נתיבי- 
תחבורה נוחים המקשרים את ע , וצפון־ערב. הודות לריכוז מי'תהום 
בתוכם, משמשים העמקים גם למרעה של עדרי בדוים נוודים. 
( 3 ) ה ג׳ ז י ך ה (ערב' = אי): האיזור שבין הפרת והחידקל, עד 
סביבות בגדאד. הגבול עם סוריה (ע״ע) חוצה את הג׳זירה. הג׳זירה 
העראקית מכוסה מסלע שלישוני הכולל שכבות־גבם נרחבות שהת¬ 
פתחו בו שקעים נרחבים וכיוונם הכללי הוא צפון־דרום: הגדולים 
בהם הם שקע ואדי ת׳רת׳אד ושקע חבאניה, הנמשך בבחר־אל־מלח. 
שקעים אלה מנוצלים כיום כמאגרים לעדפי מי השטפונות של 
הנהרות. 

הי ד ר וגר פ י ה. קיומה של ע׳ מבוסס בעיקרו על שימוש במי 
הנהרות להשקיה. הפרת והחידקל הם בעלי שינויים עונתיים חשו¬ 
בים במשטר המים. הפרת (ע״ע), שארכו בתחום ע׳ 1,200 ק״מ, 
תלוי כולו באספקת מים מאיזור מקורותיו. הגיאות הגדולה שלו חלה 


בחודש אפריל, כשבועיים לאחר גיאות החידקל. החדקל (ע״ע), 
שארכו בתחומי ע׳ 1,420 ק״מ, מקבל במדינה ארבעה יובלים גדולים 
ממזרח והם: הזאב הגדול, הזאב הקטן, אל-ןנט׳ים (אל-עזיס) 
ודיאלא. יובלים אלה ניזונים בעיקר מהפשרת השלגים בהדי כורדיס¬ 
טאן וגורמים לשטפונות פתאומיים והרסניים ביותר. כיום מרוסנים 
רוב היובלים ע״י סכרים באיזור ההר: מי גאויות החידקל מועברים 
מסכר סאמרא אל שקע ואדי ת׳רת׳אר, ומי גאויות הפרת מסכר 
רמאדי אל ימת חבאניה. רק לאחר ריסון הגאויות אפשר היה לבצע 
תכניות פיתוח נרחבות (ד׳ להלן. כלכלה). מי הפרת והחידקל מת¬ 
אחדים בימת הור־אל־חמאר, ועדפיה יוצרים את שט־אל-ערב ליד 
בצרה. אורך שט־אל־ערב 180 ק״מ והוא נשפך למפרץ הפרסי 
בפאו. 

האקלים יבשתי מובהק משום ניתוקה של ע׳ מהשפעות 
הימה״ת ע״י מחסומי ההרים של א״י, לבנון וסוריה; השפעתו הממ¬ 
תנת של המפרץ הפרסי מורגשת רק בקצה הדרומי. טמפרטורות 
הקיץ במישור ובלוחות הנמוכים הן מהגבוהות בעולם ומגיעות 
לממוצע של ״ 34 ביולי, ואילו הממוצע היומי המירבי מגיע באותו 
חודש ל ״ 44 . בבגדאד המסרתית נוהגים התושבים ללון בקיץ על 
הגגות. החורף קריר, פרט לאיזור שט־אל־ערב, שם הטמם׳ הממוצעת 
בינואר היא ״ 15 , אך בבגדאד הממם׳ הממוצעת — ״ 10 ! לילות כפור 
תכופים מונעים גידול מטעים סובטרופיים ברוב ע׳. 

יותר של שטח ע׳ מקבלים כמויות זעומות של גשמים 
שאינם מאפשרים חקלאות בעל, ובכמה אזורים שוררים תנאי צחיחות 
קיצוניים. רק הרי כורדיסטאן זוכים לגשמים אורוגרפיים. כמות 
הגשמים ברכסים העליונים עולו; על 1,000 מ״מ לשנה. רכסי־ההרים 
בכורדיסטאן מכוסים בחורף שלג רב. בהד(ם־ההר יורדים 300 — 400 
ם״מ גשם בממוצע שנתי, וכמות זו מאפשרת גידול תבואות. למרות 
מגבלות האקלים מתקיימת חקלאות־שלחין במישור מסופוטמיה בגלל 
מציאות קרקע פוריה ושימוש במי הנהרות. 

ו. פר.-י. קר. 

צומח. בגבולותיה המדיניים אין ע׳ חטיבה ביוגאוגרפית עצמאית 
אלא היא מורכבת מחלקים אחדים של אזורים טבעיים שכנים. 
הצמחיה מונה כ 2,000 מינים, עושר שעיקרו בהרי הזגרום 
עתירי הצמחים, שהם אחד המרכזים של התמיינות הפלורה האיראנו- 
טוראנית. רוב המינים הם עשבים חד־ או רב־שנתיים, ואילו מספר 
מיני העצים הוא זעום. מבחינה פיטוגאוגרפית מחולקת הצמחיה 
ליסודות הבאים: א) היסוד הים־תיכוני (כ 17% מכלל המינים) 
למרות גדלו הוא בלתי חשוב בהרכב הצומח הטבעי. רובם הגדול 
של מינים אלה הם שוכני בתי-גידול משניים המושפעים הרבה מפעו¬ 
לות האדם. ב) היסוד האיראנו־מוראני מיוצג ע״י למעלה מ 50% 
של כלל המינים. הללו מרוכזים בעיקר במחוזות הערבתיים ויוצרים 
חברות צמחים רבות בצפון וכן מהווים הם את צומח־הרקע ביער 
הערבתי של כורדיסטאן. ג) היסוד הסחרי אינו עולה על 7% של 
הצמחיה. הוא מרוכז בעיקר במדבר המערבי, בשפלה המסופוטמית 
ובמדבר הדרומי. מחוזות אלה עניים מאוד בצומח, המורכב בעיקר 
מצמחים חד-שנתיים. למעשה מהווים מחוזות אלה את הגבול הצפוני 
של האיזור הסחרו-ערבי המשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי עד ערב 
הצפונית. בתי הגידול בהם מתרכז צומח של היסוד הזה הם החולות, 
החמדות והמלחות. ד) במדבר הדרומי של ע׳ על הגבול שבינה 
ובין ערב מצדות מספר חברות צמחים שעיקרן מינים סוב־סודאניים. 

מבחינה פיטוגאוגרפית שוכנת אפוא ע׳ כולה באיזור האירנו־ 
טוראני. אין בה, כל עיקר, חבל ים־תיכוני. החבל הסחרו-ערבי הוא 
חבל־מעבר, בעוד שהאיזור הסודאני מיוצג כאן ע״י אתרי־חדירה 
בדרום הרחוק. 

1 ) 1101510 >? $111 1001 * 1 ^ 50 ^ 60 ^ 10 ^ £11 115 1 ) 111 > -/ / 0 £1050 , 2011317 . 1 ׳\ 

- 010 ( 0601 7116 ״ 14 ; 1950 י (^ 10.131111., XXX ־ 1 ^ 3 . £011 .;) 0 ־ 011 .^) 3 ז 1 

. 1973 ,) £03 4416 * $1 6 * 11 { 0 13 * 0 * 511001 £014x401 



113 


עראק: חי; אוכלוסיה; חינוך 


114 


עולם ב ע וז " ח בע׳ מתאפיין בגיוון זואוגאוגרפי ואקולוגי. מיוצ¬ 
גים בו 4 יסודות פליאוארקטיים: האירו־סיבירי. האיראנו־טוראני, 
הסחרו־ערבי והים־תיכוני וכן היסוד הסודאני הפליאוטרופי. ניתן 
להבחין ב 4 תשליבים אקולוגיים של יסודות אלה שכיום, כתוצאה 
מהתקרונותן של גומחות אקולוגיות רבות, נשתבשו התחומים ביניהן 
במידה מסוימת: 1 . הקבוצה ההררית־יערית (כורדיסטאן) שבהרכבה 
המקורי היה בה חלק ניכר ליסוד האירו־סיבירי והים־תיכוני־היערי- 
הררי. הבולטים בנציגי יסודות אלה כיום הם חזיר הבר, אייל הכרמל, 
היחמור והאקו ( 368381-11$ 3 זק 03 ) אולם בעבר כללה את כבש הבר 
( 3010100 1$ ׳\ 0 ). לפי עדויות מסוימות שימשה ע , מקלט אחרון 
לשור הבר ( 111101186011$ 80 $ ). מהטורפים שנזונו על אוכלי־צמחים 
אלה, נעלמו האריה הפרסי ( $103 ! 0 ק 100 1013 ( 301 ?) הנמר והדב 
החום: נותרו רק הזאב והצבוע. בעה״ח הקטנים יותר והעופות זהים 
עם אלה המצויים בחבלים ההרריים של סוריה וא״י. 2 . הקבוצה 
הערבתית (ארם־נהריים) גם היא זהה פחות או יותר לקבוצות 
הערבתיות של ארצות הסהר הפורה. שולט בה בעיקר היסוד המסו¬ 
פוטמי האיראנו־טוראני המתאפיין מבין אוכלי העשב ע״י הצבי 
המצוי: החבה הקטנה והחוברה מבין העופות והתן הקרקל והצבוע 
מבין הטורפים. 3 . הקבוצה הנהרית (ארץ בבל ושנער בדרום־מזרח 
ע , ) מצוינת כיום בעיקר בריבוי עופות המים, אולם בתקופה קדומה 
היו בה נציגים רבים של היסוד הפליאוטדופי האסייני כגת פיל הודי. 
גאור ( 83010$ 80 $ ), תאו (ע״ע) ואנטילופה הודית ( 0 קס 1111 ז\/ 
2 ־ 1 ק 3 ;> 1 ־ע־ 1€1 ))י 4 . הקבוצה המדברית (דרום ע׳) — שבה שולט היסוד 
הסחרו־ערבי — אינה אלא חלק מהפאונה של חצי האי ערב (ע״ע). 

מ. ז. - עם. ב. 

אוכלוסיה. ע״פ אומדן בלתי רשמי מספר תושבי ע׳ ב 1974 
הוא 9,974,000 . מפקדי אוכלוסין נערכו בע׳ ב 1947 , ב 1957 וב 1965 , 
ובאחרון נמנו 8,262,000 נפש. לפי השוואת מספר המפקדים השוגים 
וע״פ חישובים דמוגראפיים (שיעור ילודה — 49.3 לאלף, שיעור 
תמותה — 15.5 לאלף בשנים 1965 — 1970 ) מתקבל גידול מבעי שנתי 
של 3.4% . שיעורי הילודה הגבוהים גרמו לכך שבמפקד 1965 היוו 
גילאי 0 — 10 כ % מהאוכלוסיה. מאז 1957 אין מתנהלת ספירה 
נפרדת של הנוודים (בדורם). לפי אומדנים אחרונים ירד מספרם 
מאוד והוא מגיע ל 30,000 — 40,000 בלבד. תחום נדידתם באיזור 
הניטרלי שבדרום (ר׳ לעיל). 

ההגירה מהאזורים הכפריים, בעיקר בדרום המדינה, ליישובים 
עירוניים הולכת ומתגברת. שיעור אוכלוסיית היישובים העירוניים 
מכלל האוכלוסיה עלה מ 39% ב 1957 ל 44% ב 1965 ול 58% ע״פ 
אומדן 1974 . חלק ניכר ממהגרים אלה מתיישבים בערים בשכונות 
עוני ובבקתות חומר וגומא, ואינם מועסקים בעבודה קבועה. עובדה 



עראק: "צור כלי־חרס כסרברי בגדאד (מירות הצילומים מל האו״ם) 


זו מעידה על רמת החיים הנמוכה ומיעוט אמצעי קיום באזורים 
כפריים. גדולה במיוחד הנהירה לבגדאד (ע״ע וגם כרך מילואים 
ושם תם׳), שבה למעלה מ 2 מיל׳ תוש׳ ( 1974 ). יתר הערים הגדולות 
הן: בצרה — 420,145 תוש׳ (אומדן 1968 ) : מוצל — 343,120 תוש' 
(אומדן 1968 ) : וכרכף — 176,140 תוש׳ ( 1965 ), וע׳ ערכיהן. 

ההגירה הפנימית מקיפה את השכבות הנחשלות של האוכלוסיה 
הכפרית: לעומתה — מתנהלת הגירת חוץ בממדים קטנים, והיא 
מקיפה בעיקר אנשים מחוגי המשכילים בערים, המוצאים תעסוקה 
בארצות הנפט הסמוכות. לפי מפקד 1965 חיו רק 41,000 עראקים 
בחר׳ל, מהם 29,800 בכוויית. 

הנתונים על צפיפות האוכלוסיה הם חסרי-משמעות, כי הסטטיס¬ 
טיקה מבוססת על פרובינציות (לוא), שכל אחת כוללת גם שטחים 
מדבריים נרחבים, בהם אין ארכלוסיה. על יסוד האומדנים של השטח 
הראוי לעיבוד חקלאי הצפיפות היא כ 80 נפשות לקמ״ר לעומת 
כ 1.400 נפשות לקמ״ר במצרים. 

דת. כ 95% מן האוכלוסין הם מוסלמים ורובם דוברי ערבית. 
המוסלמים מחולקים בין כיתות הסונה והשיעה, לדעת אחדים מחצית 
ומחצית, לפי דעת אחרים, עדיפות ניכרת לשיעים: אין ספק שבין 
הערבים במדינה (כלומר להוציא את הכורדים (ע״ע]) מהווים 
השיעים קרוב ל%. ההבדל בין שתי הסיעות מתבטא גם במישור 
החברתי. הסונים — בצפון — עולים על השיעים, המרוכזים בדרום, 
העני והנחשל, באחוז האוכלוסיה העירונית, בהשכלה ובהכנסה. 
למעשה תופסים הסונים את כל המשרות החשובות בחיי הכלכלה 
והמדיניות. 

בע׳ מספר מיעוטים דתיים ואתניים. הנוצרים מהווים כ 3% מה־ 
אוכלוסיה ועיקר ריכוזם באזור מוצל. הם משתייכים למספר רב של 
כנסיות מזרחיות, כגון נסטוריאנים, ארמנים, יעקוביטים סורים; 
יותר ממחצית הנוצרים הם כלדיים (ע״ע), ואילו האשורים (ע״ע), 
המהווים גם מיעוט לאומי, התמעטו ביותר אחרי הטבח שעשו בהם 
המוסלמים ב 1933 . כת דתית מיוחדת במינה הם המנדעים (ע״ע) 
המרוכזים בשטחי הנהרות והביצות של שט־אל־ערב. 

מיעוטים אתניים. המיעוט הלאומי החשוב ביותר בע' 

הם הכורדים (ע״ע) — מוסלמים סונים בדתם, — המרוכזים באיזור 
ההררי שבצפון־מזרח המדינה ומהווים כ 15% מהאוכלוסיה בע ׳ . 
קרובים להם הידידים (ע״ע, 50,000 — 60,000 נפש) המרוכזים באיזור 
המבודד על ג׳בל סנג׳אר שבג׳זירה. הם מצטיינים בשיטות עיבוד 
חקלאיות מפותחות. מיעוטים אתניים אחרים בעלי משקל מדיני קטן 
הם: התורכמנים (כ 100,000 נפש), המרוכזים באיזור מוצל; הם 
מוסלמים סונים הדוברים ניב תורכי, אך איבדו במידה רבה את צורת 
החיים המיוחדת להם; הלורים (כ 70,000 נפש; ע״ע לוריסטן) הם 
מוסלמים שיעים הדוברים ניב פרסי וגרים סמוך לגבול איראן. 
היהודים (ר׳ להלן, עמ׳ 132 ) מונים כחמש מאות נפש בלבד. 

ג. בר, ערביי המזח״ת (מפתח בערכו), תשל״ג 2 , 10 ?;? . 14 

. 1958 ,. 1 ,. 31 15 ־ 1 ־ 931 ״ 1 ; 1940-1952 י ^\ 1-1 ,./ / 0 ץ 010£ ק 0 ? 

י. קר. 

מ 1958 קיים בע׳ חינוך חובה חינם לבני 6 — 12 וחינוך תיכון 
חינם של 6 שנים. בע׳ שש אוניברסיטאות — במוצל, בצרה וסלי־ 
מאניה ושלוש בבגדאד — אל־חכמה, אל־מסתנצריה ואוניברסיטת 
בגדאד, הגדולה שבהן ( 20,066 תלמידים, 1973/74 ). בכל יתר האוני¬ 
ברסיטאות למדו 17,944 תלמידים. מאז 1958 הורחבו הפקולטות 
למדעים, לרפואה ולהנדסה, אולם ההכשרה הטכנית עדיין מפגרת. 
קיימים גם 5 בת״ם טכניים גבוהים ובי״ס חקלאי גבוה. מחוסר 
מקום בבת״ס גבוהים לומדים אלפי סטודנטים מחוץ לע׳, רבים מתם 
על חשבון המדינה. — מאז 1958 חלה התרחבות ניכרת בכל מערכת 
החינוך בע׳, על כל שכבותיו. תקציב החינוך עלה פי 5 מאז הקמת 
הרפובליקה והגיע ב 1973 ל 78 מיל׳ דינאר. מספר הילדים בגני 


115 


עראק: חינוך ; כלכלה 


116 



עראק; כלכלה 


הילדים עדיין קטן. ב 1970 למדו בבתה־׳ ם 70% מהבנים וב 35% מהבנות 
בגיל חינוך. ב 1970 נקבעה צרפתית ללשון השניה הנלמדת בבתה״ס. 

כלכלת ע׳ היתה מן הנחשלות במזה״ת עד ראשית שנות ה 50 . 
בעקבות העליה התלולה בהכנסות מיצוא הנפט גדל עשרה של ע/ 
אולם מכיוון שלא חל שינד מהותי בגידול המהיר של האוכלוסיה 
(ר׳ לעיל, עט' 113 ), לא השתנתה אף רמת החיים של התושבים. 
ההכנסות מיצוא הנפט מממנות את מרבית תכניות הפיתוח ומהוות 
כ 5 /! מהתוצר המקומי ( 1970 ). מרבית תושבי ע׳ עדיין עוסקים 
בחקלאות, אך תרומת הענף להכנסה — קטנה. ההכנסה הלאומית 
לנפש — כ 350 דולר — מן הממוצעות באסיה. 

הצמיחה המהירה של המשק ( 9% בממוצע לשנה בשנות ה 60 ) 
התרכזה בערים הגדולות — בעיר היתה ההכנסה לנפש (סוף שנות 
ה 60 ) פי 4 — 5 מזו שבכפר. לאחר ההפיכה ב 1958 , החל מעבר ממשק 
פאודלי למשק ממלכתי ריכוזי. הרפורמה האגררית שברה את כוחם 
של בעלי האחוזות הגדולות. מאז תחילת שנות ה 50 בולט הגידול 
המהיר של מגזר המינהל הציבורי, במיוחד אחר הלאמת התעשיה, 
הבנקים והמסחר ( 1964 ). אולם, שינויי המשטר הכלכלי לוו בזעזועים 
בשל אי יעילות המינהל ובשל שינויים תכופים בשלטון. הדבר הת¬ 
בטא בביצוע חלקי של תכניות פיתוח, בבזבוז מקורות ובקפאון יחסי 
של החקלאות. 

החקלאות נחשלת והדבר מוצא את ביטויו ברמת חייו הנמוכה 
של הפלאח העראקי. כ 52% מאוכלוסי ע׳ עוסקים בה ותרומתה לתל״ג 
כ 20% בלבד ( 1970 ). למתת שע׳ עשירה במקורות מים ובקרקע 
ראויה לעיבוד, מנוצל הפוטנציאל החקלאי רק בחלקו — גם בשל 
שיטת מחזור הזרעים לפיה מוברת מדי שנה כמחצית הקרקע הראויה 
לעיבוד. כמחצית השטח הראוי לעיבוד מנשקה. תכניות החומש 
השניה ( 1966/70 ) והשלישית ( 74 — 1970 ) הפנו כשליש מסה״כ 
המשאבים לפיתוח מערכת השקיה חדישה ורחבה. בשנים האחרונות 
נחנכו מספר סכרים חדשים ואחרים נמצאים בבניה. שיטות עיבוד 
הקרקע מפגתת והמיכון מועט ( 11,300 טרקטורים, 1971 ), ולכן נמו¬ 
כים היבולים לעובד וליחידת שטח. 


חוק הרפורמה האגררית (ספט׳ 1958 ) הג¬ 
ביל את הבעלות על קרקעות ל 4,000 הקטר 
( 1,000 דונום) לשלחין ול 00 ( 84 הקטר ( 0 מ 24 
דונום) לבעל. גידולי השדה העיקריים: ב¬ 
חורף — חיטה ושעורה, ובקיץ — אורז. קצב 
גידול התפוקה איטי (במיוחד לעומת קצב 
גידול האוכלוסיה) וכתוצאה מכך החלה ע , , 

שהיתה יצואן של דגנים, לייבאם. מגדלים גם 
טבק, ענבים, פיתת וירקות לצריכה מקומית, 

בעיקר באזורי הערים ומרכזי הנפט. ע׳ היא 
יצואנית התמרים הגדולה בעולם, 

משק בע״ח התפתח בשנות ה 60 ב¬ 
קצב מהיר יותר מגידולי השדה, וע׳ אף 
מייצאת כמות קטנה של צמר ובע״ח. אולם. 

הענף עדיין מפגר ומבוסם על מרעה טבעי 
באזורים הגשומים. תקופת הגשמים הקצרה 
מגבילה את גודל עדרי הצאן והבקר. 

הקפאון היחסי בהתפתחות החקלאות נו¬ 
בע. במידה רבה, מאי-יעילות הממשל וה- 
מינהל. מהרכב השקעות בלתי מאחז — 

הפניית משאבים רבים למפעלי פיתוח גדו¬ 
לים (השקיה וסכרים) — ומהשקעות קטנות 
מדי בהעלאת רמתו המקצועית והחברתית 
של הפלאח. החנח גם הטיפול בניקח הקר¬ 
קעות ומניעת המלחתן — העדרם של 
שני אלה גרם לפגיעה בפוריות הקרקע בשטחים המושקים והוזנחו 
קרקעות רבים שסבלו ממליחות יתר. 


תפוקת ענפי החקלאות 


1971 

1951/2 

•1934/38 

היחידה 

הגידול 

822 

487 

478 

אלפי סונות 

חיטה 

432 

839 

575 


שעורה 

307 

190 

205 


אורז 

2 330 

313 ג 

— 


תפרים 

1,920 

— 

— 

אלפי ראש 

בקר 

14.000 

10,000 

5,525 

" 

צאן 

580 

1,000 

3 120 

" " 

חמורים 


• ממוצע שנתי! 1 ממוצע 52 — 1948 ! 2 1969/70 1 3 1938/9 . 


ה תעש יה בע׳ החלה להתפתח באמצע שנות ה 50 , עם ריבוי 
ההשקעות בהקמת מפעלי תעשיה מודרניים. אולם משקל הענף 
בתוצר עדיין נמוך (כ 11% , 1970 ) ומועסקים בו ( 1970 ) כ 5.7% 
מכוח העבודה בלבד. בענפי התעשיה העיקריים — מזון, טכסטיל 
וחמרי־בניה — מועסקים כ 60% מכלל העובדים בתעשיה. ב 1968 
פעלו 293 מפעלים בבעלות ממשלתית, מרביתם באיזור בגדאד, 
שהעסיקו כשליש מכלל העוסקים בענף, אך משקלם בתפוקת הענף 
הסתכם בכ 70% . ב 1964 הולאמו כל מפעלי התעשיה והבעלות הפר¬ 
טית הוגבלה לבתי-מלאכה ולתעשיה זעירה. 

תכניות הפיתוח מכוונות, כאמור, להקמת מאגרי מים להש¬ 
קיה. ב 1959 הושלם סכר דופאן ע״נ הזאב הקטן (כושר אגירה של 
כ 7 מיליארד מ״ק) וב 1962 הסכר ע״נ הדיאלא (כושר אגירה של 
3% מיליארד מ״ק). בתכנון נמצאים סכרים על הפרת ליד חדית׳ה 
ועל החידקל ליד מוצל, באמצעותם, ובאמצעות סכרים קטנים על 
יובלי החידקל, שואפים לווסת את זרימת המים בנהרות לצרכי הש¬ 
קיה. בתעשיה מתכננים הרחבת בתי־הזיקוק והקמתם של מפעלי 
דשנים כימיים ומפעלים פטרוכימיים שונים. 




117 


עדאק: כלכלה; כוחות מזוינים; חוקה ומשטר 


118 


ה נפט הוא עיקר עשרו של המשק והכוח המניע להתפתחותו. 

ע׳ נמצאת במקום ה 8 כעולם בהפקת נפט. ב 1971 הופקו כ 8.4 מיל׳ 
טוו. 

נפט: תפוקה ותמלוגים 


תקבולים 
(מיליוני דולרים) 

תפוקה 
(אלפי טונות) 

השגה 

12 (אומדן) 

3,427 

1948 

267 

47.467 

1960 

1,465 

833775 

_ 

1971 


סגירת תעלת סואץ ב 1967 , הסכמים חדשים עם חברות הנפט 
בדבר מחירים וחלוקת הכנסות, והעלאת המחירים התלולה מיד אחרי 
מלחמת יום הכיפורים הגדילו את הכנסות ע׳ מנפט תוך 10 שנים 
פי 5 . בעקבות משבר הנפט בעולם ב 1973/4 והחרם על ארצות המע¬ 
רב בעקבות מלחמת יום הכיפורים עלו מחירי הנפט פי שניים 
ויותר. הכנסותיה של ע׳ מתמלוגי נפט יוכפלו ב 1973/4 (לעומת 
1971/2 ). 

הפקת נפט בע׳ החלה ב 1927 . עד 1933 הופקו כ 100,000 טון 
בשנה. עם השלמת הצינורות לחיפה ( 1934/5 ) ולטריפולי בלבנון 
גדלה התפוקה ל 4 מיל׳ טון בשנה. בתחילת שנות ה 50 נתגלו שדות 
נפט חדשים בדרום המדינה והונחו צינורות בעלי קוטר גדול ( 30 — 
32 אינץ׳) וחלה עליה תלולה בתפוקה על אף סכסוכים מתמידים 
בעיקר בקשר לתמלוגים, ביו הממשלה והמפיקה העיקרית ( 62% 
מהתפוקה, 1971 ) — חברת .ב>.?. 1 (. 03 1 ז 1 ג 101 ״ז £1 ? (ור׳ 

היסטוריה, להלן). אולם, עיקר התפוקה (כ 60% ) מקורה בשדות 
שבצפון המדינה. התפתחות התפוקה שם מוגבלת ע״י כושר ההולכה 
של 5 הצינורות לימה״ת — 50 מיל׳ טון לשנה. עד אמצע שנות 
ה 60 היתר. ל . 0 .?. 1 בלעדיות בהפקת נפט בע׳, אולם ב 1964 הוקמה 
חברת הנפט הלאומית העראקית . 1.14.0.0 ( 011 7431101131 ן> 3 ז 1 
.ס 0 ) שקיבלה את הזכירן על השטחים שהולאמו מידי . 0 .?. 1 ב 1959 
(הולאמו כ 2 % /י 99 משטחי הזכיון שהיו בידי . 0 .?. 1 ובידיה הושארו 
רק השדות שהפעילה בעצמה). מסוף שנות ד. 50 ועד תחילת שנות 
ה 70 חלה האטה בגידול התפוקה כתוצאה מניצול כושר ההולכה של 
הצינורות וצמצום ההשקעות בחיפושי נפט ובקידוחים. 

6 בתי הזיקוק הפועלים בע׳ עיבדו ( 1970 ) כ 4 מיל׳ טון נפט. 
מקימים בית זיקוק קטן נוסף בבצרה — בסיוע צ׳כי. 

מערכת התחבורה בע׳ מצומצמת בהקפה למרות ההשקעות 
הגדולות בפיתוחה. יש כ 18,600 ק״מ דרכים (מהם כ 7,200 ק״מ כבי¬ 
שים) וכ 2,530 ק״מ מס״ב, שעיקרן בין שדות הנפט בצפון ובדרום, 
דרד בגדאד. בע׳ כ 72,000 מכוניות נוסעים וד 45,000 כלי-רכב מסח¬ 
ריים. הכבישים העיקריים: מבגדאד לגבול התורכי (דרך כרכוך)! 
מבגדאד לגבול הירדני! הכביש ממזרח לבגדאד לאיראן ומבגדאד 
דרומה לעיר כרבלא. נמלי התעופה העיקריים הם בבגדאד 
ובבצרה. לע׳ חברת תעופה ממלכתית ($ץב^ז 1 \ 3 4 11 ז 1 ). לצי מסחרי 
תפוסה ( 1971 ) של 121,000 טון. הנמל העיקרי בבצרה. כ 1,300 
כלי שיט בתפוסה ( 1971 ) של 138,800 טון משמשים לתחבורה 
נהרות ותעלות (ור׳ ספה). 

ם ח ר ־ ח ו ץ. לע׳ גדעון מתמיד בחשבון הסחר, בעיקר בשל 
יבוא מוצרי תעשיה, רכש צבאי, מכונות, כלי רכב, ביגוד ומוצרי 


סחר חוץ בשנים נבחרות 
(במיליוני $) 


1971 

1965 

1953 


64 

51 

57 

יצוא סחורות ושירותים 

1.465 

831 

350 

יצוא בפס 

1.529 

882 

407 

סד,"כ יצוא 

294 

455 

192 

יבוא 


מזון בסיסיים. אולם, יצוא הנפט הגדול משפר את מאזן התשלומים 
ואף יוצר בו עודף גדול. 

המטבע: דינאר עראקי = 3.38 דולר של אה״ב (מארם 1973 ). 

ש. הורוביץ, החקלאות במזרח הערבי, סרק ב/ תשכ״ו! ,□ 1.0111331 .׳•ז 

£1710.71€177% ; 1958 , 57 — 1950 / 0 11071 ) €01151117 ?# ׳** 77 

ה 0 ** 2 >£ , 111 31 זז 11 ו 501 . 5 ; 1967 ,. 1 171 711 0 $777 10 ?/ 1 ? 19 ? 21 ה 0 ה £€0 

- <ז 7 ?י 001 /ס ? #01 ׳*; 77 , 13131 . 7 ז ; 1971 ,?) 11/071 ה( 51€ ??\\ ? 1/1 271/1 > 071 
. 1972 / 0 111071 ) 1112 ) 1 ! 17151 ) 171 1£ ! 1 171 £711 771 

אל. שפ. 

כוחות מזוינים. בכוחות הסדירים של ע׳( 1973 )כ 102,000 
איש. מלבדם עוד כ 10,000 איש של המשמר הלאומי המורכב 
ממתנדבים, וכ 4,000 איש לשמירת הב טחון הפנימי. קיים שירות 
חובה לשנתיים, מגיל 18 ! שירות המילואים נמשך 18 שנה. יש בי״ם 
לקצינים, בי״ס לפיקוד ומטה ובי״ם לטיס. תקציב הבטחון הגיע 
ב 1970/71 לב 237 מיל׳ דולר. רוב הציוד הצבאי נרכש מבריה״מ. 

כוחות הקרקע מונים כ 90,000 חייל, המאורגנים בדיוויזיה 
משורלינת, דיוויזיה ממוכנת, 2 דיוויזיות חי״ר ו 2 דיוויזיות הרריות. 
השריון כולל 800 טנקים (ט. 34 ., ט. 54/55 ), 45 טנקים אמפיביים 
(פ.ט. 76 ), 110 שיריוניות ויותר מ 300 נגמ״שים. כ״כ לפחות כ 300 
תותחים של 120 ו 130 מ״מ. 

כוחות האוויר מופעלים ע״י כ 10,000 איש. ישנן כ 14 
טייסות ובהן כ 210 מטוסים מבצעיים, מלבד 45 מסוקים ו 32 מטוסי- 
תובלה. המטוסים המבצעיים כוללים 35 מטוסי-קרב "האנטר"(תוצרת 
בריטניה), 30 מטוסי-יירוט מיג. 17/19 , 60 מטוסי מיג. 21 , ו 50 
מטוסי־ תקיפה סיכוי 7 . כ״כ ישנם 28 מפציצים איל 16/28 ו 16 מטוסי 
אימון־תקיפה ב.א.ק. ט. 52 מתוצרת בריטית. בסיסי האוויר הם בצרה, 
שעיבה, בגדאד-רשיד, חבאניה, כרכוך ומוצל. 

כוחות הים כוללים 12 ספינות-טירפדו, 7 סירות־משמר 
ואניות־עזר. כוח־האדם מגיע לכ 2,000 איש. 

הכוחות המזרנים של ע׳ חשובים למערך המדיני הפנימי של 
המדינה, אך רמתם הצבאית ירודה. הם נועדו בעיקר ללחימה הספר 
ראדית בכורדים ולהתגוננות מפני איומים איראניים. לאחרונה מק¬ 
בלת ע' ציוד צבאי רב מבריה״מ, ובעקבות משלוחו פועלים בה 
גם מדריכים רוסים. במלחמת אוקטובר 1973 נגד ישראל השתתף 
צבא משלוח עראקי ברמת הגולן. 

9 . 0 . 

חוקה ומשמר. ע״פ חוקתה הראשונה, שנתקבלה ב 1925 , 
היתה ע׳ מלוכה חוקתית. בעקבות ההפיכה ב 14.7.1958 וכינון הרפו¬ 
בליקה בטלה חוקה זו. מאז ההפיכה היו לע , 6 חוקות. עתה ( 1974 ) 
בתוקף ״החוקה הזמנית״ מ 1970 . 

ע״פ חוקה זו ע ׳ היא רפובליקה "דמוקרטית ועממית", שחוקיה 
מושתתים על האסלאם ומשטרה הכלכלי על הסוציאליזם. החוקה 
מבטיחה את כל החירויות (הבעת הדעה, ההתכנסות וההתאגדות). 
רשויות השלטון נחלקות ל 4 : הנשיאות — הרשות המבצעת! 
״מועצת המהפכה״! ״המועצה הלאומית״ — הרשות המחוקקת! 
והרשות השיפוטית. תיקון בחוקה שהוכנס סמוך לפרסומה מבטיח 
גם את הזכויות הלאומיות של הכורדים, ומתן אוטונומיה להם. 

"המועצה הלאומית" כלל לא נבחרה, ובמציאות כמעט שאין דמיון 
בין החוקה להלכה לבין המשטר למעשה. 

למעשה ע׳ היא מדינה רודנית, בשלטון הצבא ומפלגת הבעת׳ 
(ע״ע סוריה, עמ׳ 616/8 ). ואולם פלג הבעת׳ השולט בע׳ הוא יריבו 
של הפלג השולט בסוריה. הגוף העליון במדינה הוא "מועצת 
המהפכה״ בת 14 חברים, רובם קציני צבא, בראשות הנשיא וסגנו. 
הנשיא הוא גם רה״מ והמפקד העליון של הצבא. בסמכותו להגדיל 
את מספר החברים ב״מועצת המהפכה" וכן למנות שרים ולפטרם. 
העתונות נתונה לפיקוח מיניסטריון "ההדרכה" ולניהולו. הבעת׳ היא 
המפלגה החוקית היחידה. גם הבטחת האוטונומיה לכורדים לא 





119 


עראק: משפט; היסטוריה 


120 


הוגשמה בצורה שתניח את דעתם, והדבר גם הביא לחידוש מרידתם. 
וע׳ להלן, היסטוריה, עם׳ 

במערכת השיפוט עדיין שוררת החלוקה האפיינית לאימ¬ 
פריה העות׳מאנית בין מערכת השיפוט החילונית והדתית, אם כי 
הנשיא הוא הממנה את השופטים ואת הקאדים (סעיף 57 (ד) לחוקה). 
לשבטים הנוודים מערכת שיפוט משלהם. 

אישות. אמנם חוק המעמד האישי 30.12.59 בא במקום הדין 
הדתי המוסלמי, אולם מאפיינת את החוק החדש תמציתיוהו 
במגמה להתחמק מנקיטת עמדה בשאלות בהן קיימת סתירה בין 
המשפט המוסלמי האורתודוכסי החנפי (ע״ע אבו חניפה; אסלאם, 
עבד 968 ), שנהג באימפריה העות׳מאנית, לבין המשפט המוסלמי 
ההסרודוכסי הג׳עפרי (ע״ע ג׳עפר אלצאדק), בו תומכת המחצית 
השיעית של אוכלוסיית ע׳. בכל מקרה של אי-בהירות צריך השופט 
להחיל על המתדיינים את החוק הדתי שהיה חל עליהם לפני חקיקת 
החוק מ 1959 . 

פלילים. המורשת האנגלית שרדה בעיקר בתחום המשפט 
הפלילי. הקודכס הפלילי של בגדאד ( 1918 ) וחוק הפרוצדורה הפלי¬ 
לית של בגדאד ( 1919 ) עודם בתוקף, אם כי קיימת הצעת חוק 
פלילי חדש. 

ממונות. הקודכס האזרחי העראקי החליף את המג׳לה (ע״ע 
תורכיה, משפט) ב 1.1.53 . הוראות ממנה שרדו בקודכס, אך הוא 
דומה יותר לקודכסים המצרי והסורי, הקרובים למשפט הצרפתי. 

החוקה העיראקית הזמנית 17.7.1970 (המזרח החדש. כ׳. 361 — 369 ), 

תש"ל ; / 0 1116 10 11071 ^ 11 ) 0 ■{ 1711 ,וצי( 33 )- 31 ן 11 .> 3 < 01 .ס 

. 1969 ,( 1 ,צ 00 ח 5010 [ 3 ( 7111110 }() ^ 163 ־ 80 : 111 ) 771 €£111 ^ 1 1€ ! 1 

י. מ. 

היסטוריה. על תולדות ע׳ עד 539 לפסה״נ ע״ע שומר: 
בבל; אשור; ארם, ארמים. 

שלטה פרס. ב 539 השתלט כורש מלך פרם על בבל, כנראה בלי 
מלחמה. הוא מופיע כשליח האלים שבא לגאול את הארץ מידי 
נבונאיד (ע״ע), ונחשב למלכה החוקי של בבל. כורש מינה פחה 
פרסי למושל בבל, ואולם שדי נבונאיד ופקידיו נשארו על כנם, סדרי 
המינהל לא שונו ומקדשי האלים שוקמו. 

מעטות הידיעות על גורל הארץ בשלטון פרס. האכדית היתה 
אחת משלוש השפות הרשמיות של ממלכת פרס, הפרסים התייחסו 
בד״ב בסובלנות לפולחנים הדתיים של הארץ, ונראה שהיא נהנתה 
משגשוג. ואולם דריוש 1 (ע״ע) צריך היה בתחילת מלכותו לדכא 
מרידה. 

התקופה ההלניסטית. ב 331 כבש אלכסנדר הגדול את 
בבל. הוא נהג כבוד במרדוך אלוהי־העיר. בשנתו האחרונה ישב 
בבבל ותכנן לבנות מחדש את העיר ולעשותה לבירת ממלכתו. הוא 
מת לפני שהגשים את תכניתו. 

במהרה חדלה בבל מהיות מרכז הממלכה. במלחמות בין יורשי 
אלכסנדר (ע״ע דיאדוכים) עברה מיד ליד. ב 312 כבש אותי׳ הלוקוס 1 
(ע״ע) וכ 200 שנה היתד. הארץ בשלטון הסלוקים. סלוקום 1 בנה 
את סלוקיה (ע״ע), עשאה לבירתו, העביר אליה המוני תושבים 
מבבל הסמוכה, והעיר החדשה ירשה את מקום בבל כמרכז הסחר 
בין המזרח למערב, ובבל שקעה. ואולם גם סלוקיה לא היתה זמן רב 
מרכז הממלכה, והבירה עברה לאנטיוכיה שבסוריה. 

תחילה עשו השליטים ההלניסטיים מאמצים רבים לעודד הת¬ 
יישבות יוונים ומוקדונים בארץ. בין הערים ההלניסטיות שם היו 
ניקפוריום (היש — א(ל)רקה) אדסה (היום — אורפה) ואורופוס 
(דורה-אוולפוס). סלוקיה עצמה היתה עיר גדולה, תושביה היוונים 
והמוקדונים היו מאורגנים במסגרת של "פוליס" עם מועצת־עיר, 
גחסיה ופקידים בעלי סמכויות ממשל נרחבות. ואולם כעבור זמן מה 
החלו המתיישבים החדשים בארץ בבל להתבולל ביושבי הארץ: 
יוונים נטלו לעצמם שמות בבליים; חוזים נערכו בצורה הבבלית, 


גם אם אחד הצדדים היה יווני; הבבלית נשתמרה והוסיפו לכתבה 
בכתב היתדות, אף שהיוונית נהיתה לשפה רשמית שניה. 

לתרבות בבל היתה השפעה ניכרת על היוונים בתחומי האסטרו¬ 
נומיה, האסטרולוגיה, ואולי גם הספרות. בין הבבלים שכתבו יוונית 
יש לציין את ההיסטוריון בולסוס (ע״ע). 

בדומה למאמציו בא״י ניסה אנטיוכום יעז אפיפנם (ע״ע! 163-175 
לפסה״נ) לזרז את תהליך ייוונה של בבל, וגם כאן נכשלו מאמציו. 

שלטון ה פרתי ם. ארץ בבל היתה זירת קרב בין הסלוקים 
לביו ממלכת פרתיה (ע״ע). ב 129 לפסה״ג כבשוה הפרתים, וחזרו 
וקבעו את העיר בבל לבירת החורף שלהם. אך בעבור זמן מה בנו 
את אקטסיפון (ע״ע), העבירו לשם את בירתם, ובבל נדלדלה עד 
שבתחילת המאה ה 2 לסה״ג היתה חרבה ברובה. 

גם אקטסיפון, על הגדה המזרחית של החידקל, מול סלוקיה, 
היתד. זמן רב בעלת צביון הלניסטי, ובתיאטרונה הוצגו מחזות של 
אוריפידס. במאה ה־ 1 לסה״ג נחלשה ההשפעה ההלניסטית בממלכת 
פרתיד. כולה — כנראה בעקבות דיכוי מדידתה הממושכת של סלוקיה 
והענשתה ( 35 — 42 לסה״נ). כל אותה עת נמשך שגשוגה של ארץ בבל. 

שלטון הפרתים בצפון ארם־נהריים היד. רופף כלשהו. בראשית 
המאה ה 1 לפסה״ג היה איזור נציבין בשלטון טיגרן (ע״ע) מלך 
ארמניה, ורק פראאטס, מלך פרתיה ב 70 — 57 לפסה״ג, סיפחו; באדסה 
קמה כבר בסוף המאה ה 2 לפסה״ג מדינה ערבית, אורהי (ע״ע), 
ובסביבות ארבל קמה מדינת וזדיב (ע״ע). 

בדרום ארץ בבל, לחוף המפרץ הפרסי, היתה ממלכת מישן 
(:>ת!> 5 ^ן). אורחי, חדיב ומישן הכירו בחסות פרתיה. 

גורל הארץ הושפע בעיקר מהמאבק בין פרתיה לרומא, שהתנהל, 
בהפסקות, מאמצע המאה ה 1 לפסה״נ עד קץ ממלכת הפרתים בת¬ 
חילת המאה ה 3 לסה״נ. ב 114 פלש הקיסר טרינום (ע״ע), כבש את 
הארץ (ובכלל זה את אורהי וחדיב) ואירגן את הצפון בפרובינקיה 
״מסופוטמיה״. יורשו אדריאנום ויתר על פרובינקיה זו, אך ב 165 
הוקמה מחדש. 

הססנים. ב 224 נפלה ממלכת הפרתים ופרס הססנית ירשה 
את מקומה. שלטון הסמנים (ע״ע) היה גם הוא רצוף מלחמות ברומא 
וביורשתה, ביזנטיון, ואלו התנהלו תכופות בתחומי ע' של היום. 
גם בימי הססנים היה לרוב צפון־המערב (ג׳זירה של היום) בידי 
הרומאים, וארץ בבל בידי הפרסים. 

כבר בימי הפרתים גדלה השפעת היהודים בבבל ובארם־נהריים 
(מסופוטמיה). בתחילת המאה ה 1 לסה״ג היתה ממלכה יהודית 
בנהרדעא (ע״ע), ובאמצע המאה התגיירו מלכי חדיב, וכן ניכרה 
השפעת היהדות בממלכת מישן (ע״ע). בסוף שלטון פרתיה גברה 
השפעתה אפילו על בית המלוכה הפרתי (ע״ע ארטבן ^ 1 ). נראה 
שהיהודים היו גם מפיציה הראשונים של הנצרות. בערך ב 180 
לסה״ג נהיתה הנצרות לדת הרשמית בממלכת אורהי, והגמון אדסה 
נחשב לאחד מראשי הכנסיה. הנצרות התפשטה מאוד בקרב דוברי־ 
הארמית בארץ גם בימי הסמנים הראשונים, אולם עם השתלטות 
הנצרות בקיסרות הרומית קיבל מאבקה של פרס עם רומא צביון 
דתי, והנוצרים נרדפו על דתם ולפיכך תמכו ברומאים. המצב השתנה 
בעקבות הפילוגים בכנסיה ורדיפת כיתות מינים: אחרי שתורת 
בסטוריום (ע״ע) הוקעה כמינות בועידת הכנסיה באפסום ( 431 ) 
מצאו הנסטורינים מקלט בממלכת הססניס, ונציבין היתד. מרכזם; 
בוועידת הכנסיה בכלקדון ( 451 ) הוקעו גם המונ 1 פיסיטי 0 (ע״ע), 
שעמהם נמנו גם הנוצרים של אדסה. ואף הם מצאו מקלט בממלכת 
הססנים. כבר במאה ד. 3 התפשטה מאוד כת המניכאים (ע״ע). נרדפו 
רק האורתודוכסים (ע״ע מלכיטים). נראה שבסוף ימי הססניס היו 
רוב תושבי הארץ נוצרים מהכיתות הפורשות, ששנאו את ביזנטיון 
האורתודוכסית ובמידה פחותה—את פרם הזרתושטרית. 

אה. א. 



121 


עראק: היסטוריה 


122 


הערבים. כבר בימים קדומים הגיעו שבטים מחצי־האי ערב 
לשולי ארץ בבל, ומהמאה ה 3 לפסה״ג לכל המאוחר התיישבו דוברי- 
ערבית בתוכה. ערב הופעת האסלאם ישבו ערבים מהג׳זירה בצפון 
ועד למפרץ הפרסי בדרום. הריכוז החשוב ביותר היה בדרום־מערב 
בבל סביב העיר א ל ־ ח י ר ה (ע״ע) בלב אזור פורה, מושקה ברשת 
תעלות ענפה שהתפרנס מגידול חיטים ותמרים וכן ממלאכה ענפה 
ומליווי שיירות התבלין מהמפרץ הפרסי לארם־נהריים. בראשית 
המאה ה 3 קמה שם ממלכת־גבול בדדת, שבדומה למלכויות תדמור 
ובני גסאן (ע״ע) הסוריות שבשירות ביזנטיון. היתה מדינת חיץ 
בשירות הססנים נגד חדירות שבטי ערבים מהמדבר ונגד פלישות 
מצד ביזנטיון. בדומה לרבים מתושבי מסופוטמיה ובבל היד תושבי 
אל־חירה נוצרים נםט 1 ריאנים, ומכאן איבתם לביזנטיון, רודפת הנס־ 
טוריאנים. 

ממלכת אל־חידה הצטיינה ברמת תרבותה, וע״פ המסורת קיבלו 
הערבים ממנה את תורת הכתב. היא הולידה בקרב הערבים דימוי 
של בבל כשיא התרבות בחומר וברוח, ולפיכך היתה יעד עיקרי 
לפולשים המוסלמים. ב 604 לערך כבשו הססנים את אל־חירה, 
והגבול הדרום־מערבי של ע׳ נחשף, אפוא, לפולשים מהישימון. 

אחר מות מחמד היתד, בבל יעד ראשון למוסלמים (בסוף 632 ) 

ורק כמה חדשים אח״כ עלה כוח מוסלמי אחר על סוריה. לקלות 
החדירה תרמה אפיסת כוחותיה של פרם מחמת המאבק הממושך עם 
ביזנטיון. חדירת המוסלמים הראשונה, בפיקודו של אל־מת׳נא בן 
חאךת׳ה, דמתה יותר לפשיטת־בדוים מסרתית ונבעה מרצון מפקד 
זה למצוא תעסוקה לאנשיו שואפי־השלל. הצלחותיו המפתיעות 
בדרום בבל הניעו את הח׳ליף אבו בכר לתכנן כיבוש קבע של בבל, 
והוא שיגר לעזרת אל-מודנא כוח גדול יותר, בפיקודו של הבולט 
במצביאי האסלאם, ח׳אלד אבן אל-וליד (ע״ע). ב 633 כבש ח׳אלד 
את כל דרום בבל ובכלל זה אל־חירה, שנכנעה לאחר מצור קצר, 
בעקבות נצחונו המכריע על הפרסים בקרב על הפרת ("קרב נהר 
הדם"). בג׳זירה הקימו הססגים נגדו גם את התושבים הערבים 
(הנסטוריאנים ברובם) והשיגו חילות־עזר מבני גסאן. ח׳אלד מנע 
מאויביו להתאחד והכם בנפרד, ואולם הוא נצטווה לנוע לסוריה 
ואל־מת׳נא, פינה, בלחץ הפרסים, את רוב שטחי כיבושיו והסתפק 
בראש־גשר קטן בדרום־מערב. ב 636 חידשו המוסלמים את מתקפתם. 
משהגיעו תגבורות מערב, חצו את הפרת, ובקרב קאדסיה (תחילת 
637 ) הביסו צבא פרסי גדול משלהם בפיקודו של העוצר רוסתום. 
ההתנגדות בכל בבל התמוטטה ואחרי מצור של כמה חדשים נפלה 
אקטסיפ 1 ן הבירה, ושארית צבא הססנים נסוג לפרס גופא. 

גם בע׳, בדומה לסוריה. התיישבו הכובשים בערי־מצב (אמצאר). 

ב 638 הקימו הכובשים את בצרה כעיר־מצב, וב 639 — את כופה 
(ע״ע). באמצאר ישבו המושלים, מנגנון השלטון והלוחמים הערבים. 
ואולם, בבבל התמוטט שלטון הפרסים לחלוטין, ולא נשאר מנגנון 
לגביית המסים. כל שטח 2 הפרובינציות העיקריות שהוקמו בארץ, 
א(ל)־ 0 ואד (הדרום) וג׳זירה (הצפון) הוכרז אפוא לשטח שנכנע 
לאחר התנגדות, ולפיכך — לרכוש של המדינה שאינו ניתן להפקע 
(פיא); ליושביו השאירו הכובשים זכות־חזקה־וניצול תמורת תשלום 
ישיר של מסים לאוצר המוסלמי (בית אל־מאל). נחלות משפחת 
המלוכה ונחלות שבעליהן נטשון הועברו לבעלות ולעיבוד ישירים 
של המדינה (דואפי). המסים עצמם הושארו במתכונת ובשיעור 
הקודמים: מס קרקע ע״פ יחידות קרקע וע״פ סוגי הגידולים (ח׳ראג׳); 
ומס גולגולת מדורג ע״פ הכנסה (ג׳זיה). אולם בימי הססנים 
שילמו מם גולגולת רק בני השכבות הנשלטות, ובני משפחת 
המלוכה, האצולה הגבוהה, חיילים, כוהנים ופקידי ממשלה היו 
פטורים ממנו. המס היה אות קלון חברתי. עם הכיבוש הערבי הוטל 
המס על שאינם־מוסלמים, כלר הוא קיבל אופי דתי, והנפגעים 
העיקריים ממנו היו אותן שכבות עלית שעד כה היו פטורות מלשלמו. 


רבים מבני העלית העדיפו להתאסלם ובלבד שלא להתבזות בתשלום 
המם. על התאסלמותם הקלה העובדה שהערבים זקוקים היו לשירו¬ 
תיהם במינהל ואח״כ גם בצבא, ולכן עודד השלטון את השתלבותם 
בממסד החדש. אשר לשכבות נמוכות יותר, ובעיקר בכפר, לא היה 
לערבים עניין רב בהתאסלמותן. המיסוי בכל שטחי הכיבוש היה 
אישי, ולכן היה אוצר המרינה מפסיד את הג׳זיה. ואם היו המת- 
אסלמים נוטשים את אדמתם היה מפסיד גם את הח׳ראג׳ (שנגבה על 
בסיס יחידת עיבוד משפחתית). המניע להתאסלמות בכפרים גבע 
מרצון שלא להיות צמית לקרקע, לעבור לעיר כמוסלמים בני־חורין 
ולהיפטר מהודראג/ כפעם בפעם החזירו השליטים, שלא כחוק, 
איכרים מתאסלמים מהערים לאדמותיהם מחשש אבדן מסים וחו¬ 
ברת אדמות. 

ואולם א״א היה לבלום לחלוטין את התהליך, בעיקר משום 
משיכתן של שתי ערי־המצב שב־סואד, בצרה וכופה, שסביבן הת¬ 
נהלה פעילות כלכלית ענפה. כ 100 שנה היו ערים אלו אבן שואבת 
לאיכרים, בתיתן להם אפשרויות לקידום חברתי וכלכלי, ועוד יותר 
— לעירונים משכילים או בעלי מקצועות טכניים. המתאסלמים 
קיבלו מעמד של בני-חסות (מואלי) בשבטים ערבים שאליהם יוחסו 
בקשר־דם פיקטיווי. תחילה היו הבדלי מעמד בין ערבים טהורים 
לבין המואלי. ומשרות־השלטון הגבוהות היו חסומות בפניהם. 
אעפ״כ היה כבר בימי האמיים תהליך ההתאסלמות מקיף ביותר, 
כמוכח מעצמת מרידות המואלי (ע׳ להלן, עמ׳ 123 ). עם הסרת כל 
הסייגים על המתאסלמים המקומיים בעיקבות המהפכה העבאסית 
באה התאסלמות כללית, אף שתקופה ארוכה היתה בכפר איטית 
יותר מבעיר. היה גם הבדל בין הדרום, שבו היה מספר הכובשים רב, 
לבין הצפון שמרכזו בא(ל)ךהא (אורהי, אדסה), שבו היה מספרם 
קטן יותר ואחיזתה של הכנסיה הנסטוריאנית, ובעיקר הנזירים, היתה 
חזקה ביותר. עד היום מצויים שם ריכוזים ניכרים של נסטוריאנים. 

כבאזורי כיבוש אחרים נתלוותה הסתערבות להתאסלמות. רוב 
המתאסלמים זנחו במרוצת הזמן את ניביהם הארמיים והחלו מדברים 
ערבית. ההסתערבות (ע״ע מסתערבים) היתה רבת ממדים מההת- 
אסלמות, כי גם לפני הכיבוש היתה הערבית נפוצה בדרום בבל, וגם 
שאינם־מוסלמים השתמשו בערבית, והאיכרים למדוה באמצאר, שהיו 
שווקים ענקיים לתוצרתם. האמצאר(ובעיקר כופה) גרמו להתמזגות 
כל ניבי הכובשים לניב ערבי אחד, והודות למעמדה המרכזי של 
כופה נעשה ניב זה מקובל בכל ע/ השפות הקודמות נשתמרו בצפון, 
בעיקר אצל הנסטוריאנים, וכן אצל היהודים בכל רחבי ע׳, גם 
משנתרחבו תהליכי ההתאסלמות וההסתערבות, אולם הן נדחקו 
יותר ויותר למעמד של שפות־קודש (או שנשארו שפת יום־יום 
בעיקר בקרב "כלי-קודש"). העדות הטובה ביותר להתפשטות הער¬ 
בית בבבל היא תפקידם החשוב של בני מוצא פרסי בפיתוח אסכולות 
הדקדוק המפורסמות של בצרה וכופה במאות ה 8 — 9 . 

ימי ה א מי ים ( 661 — 750 ). ב 10 שנות מלחמת האזרחים 
( 651 — 661 ) שקדמו לעליית האמיים לשלטון מילאה ע׳ תפקיד בעל 
חשיבות גדלה והולכת. ע׳ היתה הפרובינציה הראשונה באימפריה 
הערבית שמילאה תפקיד מעין זה בעיצוב פני הח׳ליפות; בכך 
הצביעה על השינוי שחל במאזן הכוחות בממלכה בעקבות הכיבושים, 
כיוון שרוב הצבא, רוב תושבי חצי־האי ערב וכמובן גם רוב המש¬ 
אבים ודוב התושבים הלא ערבים מצדים היו מחוץ לחצי־האי, שבו 
הוסיף להיות מושב השלטון (עד 656 ). ע׳, ובעיקר עיר-המצב כופה, 
היא שהרימה את נס המרד בה׳ליף עת׳מאן ( 651 ). נגד יורשו 
בודליפות. עלי (ע״ע), דודנו וחתנו של מחמד, פרץ מרד גלוי בחג׳אז, 
ולכן העביר עלי את בירתו לכופה. לרשותו עמדו משאבי ע , , הע¬ 
שירה בפרובינציות ובעלת היישוב הערבי הגדול ביותר, אף שבצרה 
תמכה ביריביו. בעזרת משאבים אלה דיכא את מרדם של טלחה 
וזכיר (״קרב הגמל״, 656 ), ועמד בעימות הצבאי הלא־מוכרע נגד 



123 


עראק: היסטורידו 


124 


יריבו החדש, מושל סוריה מעאויה (ע״ע). הפרת נהיה לגבול בין 
שני המחנות היריבים (גבול זה עתיד היד. לחצוץ בין ממלכות אחרות. 
למשל, בין הממלוכים למונגולים). 

אחרי שנרצח עלי ( 661 ) פלש מעאויה לע׳ וסיפחה לח׳ליפות 
שכונן. בימיו ובימי יורשיו האמיים (עד 750 ) היתה דמשק בירת 
הח׳ליפות כולה, אולם בגלל הקפה הגדול של האימפריה משלו 
האמיים במישרין רק בשטחים שמסוריד. מערבה; השלימה על מזרח 
האימפריה, כלר, שטחי הססנים לשעבר. היתה בידי מושלים נאמנים 
שהפקידו האמיים על ע/ ומושבם היה בד״כ בכופה. מושלים אלה 
נהגו ביד ברזל. כי ע׳ היתר, מרכז התנגדות כמעט קבוע לאמיים. 
משימתם הראשונה של מושלים אלה, שהחשובים בהם היו ןזעירה 
אבן שעבר" זיאד אבן אכיה וחג׳אג' אבן יוסף, היתד, אפוא להשכין 
סדר פנימי. הם שמו קץ למריבות בין השבטים הערבים בערי־המצב 
בארגנם את הצבא ביחידות רב־שבטיות, במקום הארגון הקודם שבו 
היה כל שבט יחידה צבאית נפרדת. ושלחו חלק גדול מהלוחמים 
מזרחה, להתיישב בח׳ראסאן או להשתתף במערכות להרחבת גבול 
האסלאם באסיה התיכונה. 

ההתנגדות לאמיים לבשה צביון דתי בצמיחת השיעה, וזו הת¬ 
פשטה במהירות בע/ מעירה אבן שעבה וזיאד אבן אביה, המושלים 
בימי מעאויה, לא גילו תקיפות ביחסם לשיעה, וזו המשיכה לתסוס 
במסתרים, במיוחד בכופה, ומספר הנוהים אחריה גדל. אחרי מות 
מעאויה הסתמנה גישה תקיפה יותר כלפי השיער,, מה גם שהשיעים 
העזו למרוד בגלוי באמיים. ובשנת מותו של מעאויה בחרו בני 
כופה את בנו של עלי, אל־חסין (ע״ע אלחסן ואלחסין) לח׳ליף. 
תוך זמן קצר דוכא המרד במרחץ דמים בקרבלא ( 10.10.680 ! ע״ע), 
אל-חסין נהרג וקברו שבכרבלא היה למקום עליה לרגל לשיעים עד 
היום הזה. אח״כ היתה ע׳ זירת קרב למערכה רב־צדדית: הערבים 
באמצאר הכירו בשלטונו של ח׳ליף־הנגד עבדאללה אבן זביר, ו״המ־ 
ואלי" נהו אחרי אל־מח׳תאר, שהופיע כנציגו של מחמד, בן עלי 
לא מפאטמה אלא מאשתו משבט חניפה. אל־מח׳תאר הופיע כנביא, 
הטיף לביטול כל האפליות נגד ה״מואלי״, השתלט על בופה ( 685 ) 
וטבח בתושביה, שמרדו בו בגלל התנגדותם למתן שוויץ זכויות 
ל״מואלי״. ב 687 נהרג אל־מח׳תאר בידי מצעב אבן זביר, נציב ע׳ 
מטעם אחיו עבדאללה. מצעב עצמו נהרג בקרב עם צבא הח׳ליף 
האמיי עבד אל־מלך ( 690 ). אעפ״ב לא היה שלטון האמיים בע׳ 
יציב, והשיעים והח׳וארג׳ (ע״ע ח׳ארג׳ים) המשיכו במרידותיהם. 
ב 694 — 714 היה חג׳אג׳ אבו יוסף מושל ע׳ — אולי הגדול שבמו* 
שליה, הוא דיכא ביד חזקה את שרידי התסיסה השיעית בכופה 
ובבצרה, לכחצי יובל שנים, בנה עיר חדשה, ואסט, והעביר אליה 
את מיגהל השלטון בארץ. השקט בע׳ איסשר לחג׳אג׳ וליורשיו לפתח 
את הארץ. חג׳אג׳, כמושל ע/ היה נציב־עליון של כל המשרק 
(המזרח), וע/ כמרכז ר,משרק, נהנתה מחלק ניכר מההכנסות שבאו 
מהכיבושים של מפקדי חג׳אג' בשטחים העשירים שבטרנסאוכסניה. 
כיבושים אלה העבירו לשליטת המוסלמים את נתיב הסחר היבשתי 
המרכז־אסיני בתבלין ובצבעים, מוצרי המותרות של אותה עת. ע/ 
שבה עברו סחורות אלו לפני הגיען לנמלי הימה״ת, נהנתה מההכ¬ 
נסות מהן, וכן מהיותה מסוף המסלול היבשתי של הנתיב הימי 
מהאוקיאנוס ההודי למפרץ הפרסי. לשגשוג תרמו גם מאמצי חג׳אג׳ 
ויורשיו לשקם את רשת תעלות ההשקיה והסכרים ולשפרה. להחזיר 
לנחלותיהם איכרים שברחו לעיר, ומפעלי הבניה שיומו. אך הערא* 
קים קינאו בסוריה על עליונותה עליהם, התסיסה השיעית נמשכה 
בחשאי, והמואלי הוסיפו לרגון על שהאמיים נתנו לערבים מונופולין 
על עמדות שלטון בכירות. דברים אלה באו לידי ביטד גלד יותר 
ויותר ככל שנחלשו האמיים, עקב מאבקים בקרב שבטי הערבים 
לביו עצמם שהחריפו בשנות ה 40 של המאה ה 8 . המושל האחרון 
של ע׳ והמשרק נצר אבן סיאר, ביקש לפייס שבטים אלה ולהשוות 



עראה: המסגד נננ׳ר ע״יע החיליו עלי (הנניה הוויה בסאה ה 8 ) 


את זכויות המואלי לזכויות הערבים, אך התסיסה נמשכה, וגם דיכוי 
מרידות השיעים באותו עשור היו ללא הועיל: ב 747 פרץ בח׳ראסאן 
מרד העפאסים, משך אליו את כל שאינם־מרוצים, התפשט בכל המשרק. 
וב 750 הוכרע צבא האמיים סופית בקרב ע״נ זאב (יובל החידקל). 

ע , כמרכז הח׳ליפות ( 750 — 945 ). נצחון העבאסים הפך 
את ע׳ ממרכז משני של ד,ודליפות למרכזה הראשי. העבאסים הגו 
איבה לסוריה, משען האמיים, ומרכזי הכוח שלהם היו במזרח המוס¬ 
למי הרחוק. לפיכך ביקשו העבאסים מרכז שיהיה, ככל האפשר, קרוב 
למזרח המוסלמי הרחוק ובטוח ממרידות, ועם זאת יאפשר שליטה 
יעילה על מערב האימפריה. הח׳ליף העבאסי הראשון, א(ל)ספאח, קבע 
את בירתו באל-האשמיה(ליד כופה); יורשו, אל־מנצור (ע״ע), שמיגר 
את שרידי התנגדות הח׳ארג׳ים לשלטונו בע׳ יסד ב 762 בירה חדשה 
מדינת א(ל)סלאם, ..עיר השלום", היא בגדאד (במקום שבו היה 
כפר בשם זה) על הגדה המערבית של החידקל. העיר נבנתה בצורה 
מתוכננת ובמרכזה "אל־מדינה אל־מדורה", עיר עגולה מוקפת חומה 
כפולה וחפיר, ובה היו ארמון הח׳ליף, הרמונו, קריית הממשלה 
ומעונות פקידיה. במהרה התפתחו סביבה פרברים למגורי הבורגנים 
ופשוטי העם. תוך דור אחד היתד. בגדאד לכרך, מרכז למינהל, 
לכלכלה ולתרבות, כי אליה זרמו ההכנסות מהמסים בכל הפרובינ¬ 
ציות, נמשכו המוני עובדים מהכפרים ומהערים האחרות, ובה התרכז 
הסחר הבי״ל בנתיב היבשה, המרכז אסייני, ובנתיב הים׳ מהאוקיאנוס 
ההודי והמפרץ הפרסי אל נמלי הימר,"ת. היא לא איבדה מחשיבותה 
גם כשהעבירו הודליפים את מושבם לזמן מה ( 836 — 892 ) לסאמרא 
(ע״ע), מחמת החיכוכים שבין חיל המשמר התורכי־ממלוכי לבין 
תושבי בגדאד. ממעמדה המרכזי של ע׳ נהנו גם הערים הישנות 
ובייחוד בצרה השוכנת על המפרץ הפרסי. ביזמה משותפת מצד 
הבורגנות העשירה בבצרה וכבגדאד ומצד הח׳ליף נעשתה פעולה 
רבת-הקף לפיתוח החקלאות במתכונת ניצול מעין־קפיטליסטית. 
המפעל שהיה גולת הכותרת בפיתוח זה היה ייבוש הביצות הגדולות 
שבדרום כדי להפיק מהן גפרית ואח״כ לנטוע בהן קנה־סוכר. במפעל 
הייבוש והנטיעה הועסקו גדודי עבדים מאפריקה המזרחית (זנג׳) 
שהובאו דרך בצרה. תנאי חייהם של עבדים אלה היו איומים, והדבר 
גרם למרד-דמים ( 869 — 883 ). המרד פגע קשה בסחרן של בצרה 
ובגדאד, הרס ערים רבות, ודוכא רק במתקפה שהונחתה בעזרת צי 
דרך התעלות. בצרה, הנפגעת העיקרית, התאוששה מהר, ואולם מפעל 
המטעים ניטש. 

במאה הראשונה לשלטון העבאסיס הפכה ע׳ למרכז כמעט לבדי 
ליצירה תרבותית בעולם האסלאם, ובמידה רבה היתר, כזאת גם 
במאה השניה. תרמו לכך ח׳ליפים מצנטים, כהארון אל רשיד (ע״ע. 




125 


עראק: היסטוריה 


126 


786 — 809 ) ואל־מאמון (ע״ע; 813 — 833 )׳ אנשי חצרם וכן הבורגנות 
האמידה (בעיקר בבצרה). בע׳ פעלו 3 מ 4 מייסדי אסכולות ההלכה 
("מד׳אהב"; א[ל]־שאפעי, אבו חניפה ואבן חנבל) ופותחו ביקורת 
החדית׳ (ע״ע) ופרשנות הקראן׳ שבה בלט א(ל)־טברי (ע״ע) גדול 
ההיסטוריונים המוסלמיים הקדומים; בצרה וכופה היו מרכזים לשתי 
אסכולות יריבות בחקר הלשון הערבית ובבצרה הניח אל-ג׳אחז (מת 
ב 869 ) את יסודות הפרוזה האמנותית (ארב); בחצר העבאסים ישבן 
גדולי המשוררים כאבו נואם, אבו אלעתאהיה ועבדאללה אבן אל־ 
מעתז (ממשפחת העבאסים, שהיה בעצמו ח׳ליף [ 866 — 869 ]) 
שחידשו את פני השירה הערבית בדרכי כתיבה ובסוגי שירה (שירי 
ציד׳ יין ופרישות). שיא הפריחה הוא ימי אל־מאמון משקהל של 
ע׳ מהריסות מלחמת האזרחים שקדמה לעלייתו לשלטון ( 809 — 813 ). 
ביזמתו הוקם דאר אל־סכמה, מוסד לתרגומים מיוונית וכן מפרסית׳ 
מורשת הססנים (ודרכה מההודית)׳ והעמיק הוויכוח על התאולוגיה, 
שבו פתחה המעתזלה (ע״ע) שביקשה למזג את עיקרי הפילוסופיה 
היוונית עם יסודות האסלאם. אל-מאמון הכריז אסכולה זו לדוגמה 
מחייבת של המדינה. 

למן הרבע האחרון של המאה ה 9 הפכו הח׳ליפים לכלי-משחק 
בידי גיסות הממלוכים (ע״ע) שלהם (עבדים קנויים, בעיקר תורכים׳ 
שאומנו להיות חיילים). פרובינציה אחר פרובינציה הפכה לעצמאית־ 
בפועל (טרנ 0 א 1 כסניה, ח׳ראסאן, מצרים, תוניסיה, מרוקו). אולם 
ע' לא סבלה במיוחד מהתפתחות זו, בגלל יוקרת מוסד ד,ודליפות, 
בגלל שליטתם הממשית של מפקדי הממלוכים שישבו בבגדאד 
למצער על האיזור שמפרם ועד סוריה, ובגלל מעמדה הכלכלי 
המרכזי של ע׳ באימפריה. 

שלטון ה ב ו י ה י י ם׳ ר׳סלג׳וקים ו ה מונגולים 
( 945 — 1508 ). באמצע המאה ה 10 ירדה ע׳ ממעמדה, משהשתלטו 
עליה הבויהיים (ע״ע), מפקדי גדודים שיעים מארץ דילם שמדרום 
לים־הכססי. ב 945 תפסו הבויהיים את בגדאד, נטלו לעצמם את 
התואר המלכותי שאה אנשאה ואת כל סמכויותיו החילוניות של 
הודליף, ובכלל זה את הפיקוח על המנהל והווזיר שבראשו ואת 
השליטה העליונה על קרקעות המדינה. הממלכה שהקימו השתרעה 
עפ״נ ע׳ ופרס, והורכבה מפרוביגציות כמעט־אוטונומיות ובראש כל 
אחת מהן אחד מענפי המשפחה. ראש הפדרציה, השאה אנשאה, היה 
זקן השליטים הללו, ולאו דווקא השליט על ע׳ ובגדאד; אלו לא היו, 
אפוא המרכז הקבוע של הממלכה, במחצית הראשונה של המאה 
ה 11 התרופפה הזיקה שבין חלקיה השונים של ממלכת הבויהיים 
ורבו המאבקים הפנימיים על הכם. אחדות ע׳ גופא נפגעה: כבר 
בשלהי השלטון הישיר של הח׳ליפים ניצלו השבטים הבדוים־למחצה 
בג׳זירה את האנרכיה הכללית והקימו שם אמירות עצמאית בראשותו 
של נאצר א(ל)־דולה מבית־חמדאן (ע״ע סוריה, עם׳ 609/10 ). אמי¬ 
רות זו התפשטה דרומה ונאבקה עם הבויהיים על השליטה בבגדאד 
וב 942 — 945 החזיקה בה. אחרי מות מייסדה לא האריכה האמירות 
ימים וב 979 סופחה לממלכת הבויהיים, אך במהרה חודשה עצמאות 
הג׳זירה: שושלת העקילים הערבים הקימה אמירות ברוב השטח 
שהיה בידי החמדאנים, ושושלת המרואנים הכורדית ייסדה אמירות 
נפרדת בדיארבכיר (ע״ע). 

הבויהיים הקדישו שימת־לב רבה לפיתוח הכלכלה: הם הרחיבו 
את רשת תעלות ההשקיה, הטילו פיקוח חמור על תחזוקת תעלות, 
ועודדו בתי־מלאכה לאריגים ולמוצרי מותרות. אולם אף שבגדאד 
הוסיפה להיות מרכז פעילות הכלכלה בע׳ קמו מרכזים מתחרים 
בשטחי פרם, בעיקר סביב חצרות השליטים הבויהיים המקומיים 
או בסיוען, ולמרכזים אלה החל פונה חלק גדל והולד מסחר המזרח 
הרחוק שהגיע מהמפרץ הפרסי בדרכו לנמלי הימה״ת. בראשית 
המאה ה 11 חלה תמורה מהפכנית במצב עניינים זה ורוב נפחו של 
סחר דב־רווחים זה עבר לנתיב ים סוף — נמלי מצרים א״י, ומשם 


לאירופה, לא דרך ביזנטיון, אלא דרך נמלי צפון־מערב אפריקה ואיי 
הימה״ת. לתמורה זאת תרמו אי-סדרים בבגדאד, שליטת הקרמטים 
(ע״ע) בפתח המפרץ הפרסי, ובעיקר הפאטמים (ע״ע) השיעים, 
שב 969 השתלטו על מצרים ואח״כ על סוריה, חג׳אז ותימן, הבטיחו 
באיזור ים־סוף שלטון אחיד ויציב, ונעזרו בקהילות היהודיות 
במערב הימה״ת ובערי הסחר האיטלקיות (ונציה, אמלפי, בארי). 
כלכלת ע׳, שהיתה מושתתת במידה רבה על סחר הטראנזיט (שירותי 
מסחר, פיננסים׳ תובלה וביטוח) ועל ייצור ישיר ליצוא לקושטא 
ולאירופה, הוכתה מכה אנושה, וההרס והאנרכיה עקב מלחמות־ 
האחים בין הבויהיים החמיתה. 

את האנרכיה הזאת ניצלו שבטי הסלג׳וקים (ע״ע), שחדרו ממרכז 
אסיה, השתלטו על כל שטחי איראן, וב 1055 כבשו את בגדאד וע ׳ 
מידי הבויהיים. כיבוש זה נעשה בברית בין מנהיג הסלג׳וקים, ןזע׳ךל 
(טגרל) בך, לבין הח׳ליף אל־קאאם ( 1031 — 1075 ), שביקש לחדש 
את ימי הזוהר של הודליפות. כסונים נאמנים עקרו הסלג׳וקים את 
שרידי השפעתם של הבויהיים השיעים בהרחיבם את רשת המדרסות 
להכשרת חכמי־דת סוניים, במענקים ובפעולות הבניה הנרחבות 
שלהם. מארגן המשטר הסלג׳וקי, הווזיר הפרסי נזאם (ע״ע) אל-קלוי 
הקים בבגדאד מדרסה (ע״ע) מפורסמת, שנקראה על שמו אל־ 
נזאמיה, וזו הפכה למרכז הגות והוראה לאסלאם הסוני. אולם תקוות 
הח׳ליף לחזור ולזכות בסמכויות שלטון ממשיות לא נתגשמה: 
הסלג׳וקים החזירו לודליף את גינוני הכבוד החיצוניים והקפידו מאוד 
לקיימם, אך החזיקו בסמכדות השלטון שהיו בידי הבויהיים, ולכך 
ניתנה גושפקנה בתואר שלטאן (ערב׳: שלטון) שהעניק הח׳ליף 
לשליטים הסלג׳וקים בעלותם על כס השלטון. ביובל הראשון לשלטון 
הסלג׳וקים היה הפיקוח הריכוזי שהנהיגו בממלכתם, שהשתרעה 
ממרכז אסיה ועד מרכז א״י, יעיל בהרבה משל קודמיהם הבדהיים. 
דבר זה לא אפשר לח־ליף לפעול באורח עצמאי. יתרה מזאת, 
בהיותם בעלי אורינטציה מזרחית העבירו את מרכזם לאספהאן 
(ואח״כ למת [ע״ע]) כדי להבטיח שליטה הדוקה יותר באימפריה 
שלהם, וע׳ הפכה, אפוא, רשמית לפרובינציה הנשלטת ממרכז זר, 
כפי שהיתר, למעשה גם בימי כמה מהשליטים הבויהיים. 

הסלג׳וקים הנהיגו ברחבי ממלכתם משטר מעין־פא(דלי, בתתם 
לאבירים אחוזות (אקטאע) במקום תמורה בכסף. אולם אחוזות אלו 
לא היו תורשתיות, וד,חילופין המתמידים גרמו, שהבעלים ביקשו 
לנצל את אחוזותיהם ככל שיכלו בלי לדאוג להשבחתן. (ע״ע סל־ 
ג׳וקים, עם׳ 60 ). חקלאות ע׳ סבלה מכך, ובמיוחד נפגעה אחזקת 
מערכת ההשקיה. 

במות השלטאן השלישי, מלכישאה ( 1092 ) בא הקץ לאחדות 
הממלכה: במרכז נאבקו כמה טוענים לכתרו של מלכשאה, והפרו־ 
בינציות, שבראשן עמדו בני ענפים שונים של המשפחה השלטת, 
ביצת לעצמן מעמד עצמאי-למעשה, אף שכל המאה ה 12 הכירו 
להלכה במרות השלמאן. עד מהרה עברו כמה מהמחוזות בע' לשליטת 
קציני צבא סלג׳וקים, שהיו אפוטרופסים (אתאפכים) לקטינים מבני 
המשפחה השלטת ופעמים אף הדיחום; במקומות אחרים, בעיקר 
בג׳זירה, השתלטו גדודים לא־סדירים של תורכמנים נודדים (כגון 
האורתוקים) והקימו אמיתיות אוטונומיות, ובאדסה וסביבותיה, 
משני צדי הפרת, קמה נסיכות צלבנית ( 1097 ). הודליפים ניצלו את 
התוהו ובוהו המדיני וביססו בשליטתם הישירה מדינה זעירה סביב 
בגדאד, ובשנות ה 30 של המאה ד, 12 החלו ממלאים תפקיד מדיני 
פעיל בע׳, אם כי לא יותר מנסיכים מקומיים אחרים. אחד האתאבפים, 
זנגי (ע״ע; 1127 — 1146 ) איחד בשלטונו את כל הג׳זירה, סיפח את 
חלב ( 1128 ) וכבש את אדסה ( 1144 ) ; יורשו, נור א(ל)ד י ן, כבש גם 
את דמשק ( 1154 ) ומצרים ( 1169 ). שושלת זנגי הודחה בידי מושל 
מצתם מטעמם, הכורדי צלאח א(ל)־דין (ע״ע). במותו ( 1193 ) חזרה 
הג׳זירה לשליטת שושלת זנגי. ב 1194 חוסלה השלטאנות הסלג׳וקית 



127 


עראק: היסטוריה 


128 


בע׳ בידי שושלת סלג׳וקית אחרת, זו של ח׳וארזמשאה. העלמות שני 
הכוחות הגדולים ששלטו בע׳ הגביר בה את מגמות העצמאות: 
הח׳ליף א(ל)־נאצר ( 1180 — 1225 ) ביקש לנצל את המצב, הקים 
ממלכה תקיפה בע׳ התיכונה והדרומית כבסיס לחידוש מרותה של 
הח׳ליפות בכל רחבי האסלאם, ולמצער באסיה. מאמציו הוכשלו 
בידי ח׳וארומשאה, שלא רצה לוותר על שליטתו בממלכה הסל־ 
ג׳וקית לשעבר, ושאף בסופו של דבר להדיח את א(ל)־נאצר. ב 1221 
הביסו המונגולים של ג׳נגיז (ע״ע) ח׳אן את ח׳וראזמשאה והח׳ליפות 
ניצלה, אך לא לאורז־ ימים. 

ב 1258 כבשו המונגולים, בפיקודו של הח׳אן הולגו (ע״ע), את 
בגדאד, ואח״כ את ע׳ כולה. כיבוש זה המיט חורבן על ע׳: בגדאד 
נהרסה ונשרפה וכמוה נהרסו רוב הערים האחרות, הח׳ליף אל־ 

מסתעצם, הוצא להורג והח׳ליפות בוטלה. ע׳ דייתה לפרובינציה 

\ 

בממלכתם של האלח׳אנים המונגולים (ע״ע, עט׳ 464 ). בסוף המאה 
ה 13 עברו האלח׳אניס לאסלאם, ודבר זה הסיר חיץ ביניהם לבין 
התושבים המקומיים ז אעפ״כ לא טרחו האלח׳אנים לשקם את הארץ, 
וכלכלת ע׳, בייחוד כלכלת הג׳זירה, נפגעה עוד ממלחמת־גבול 
בממלוכים (ע״ע סוריה, עמ׳ 612 ). 

ב 1335 באה שושלת האלח׳נים אל קצה, ממלכתם התפוררה וע׳ 
עברה לשליטתה של שושלת מונגולית אחרת, הג׳לאירים, שגם 
ממלכתם היתה פרסית באפיה. תימור לנג (ע״ע) כבש את ע׳ שלוש 
פעמים ( 1393/4 , 1401/2 , 1403 — 1405 ), וסיפחה לממלכתו. בעת 
שכבש את בגדאד בשניה ( 1401 ) נתן את העיר למשיסה, וההרס 
שהסב לה לא נפל בהרבה מזה שהסבו לה ב 1258 המונגולים. תימור 
היה סוני קנאי, טבח בנוצרים בע׳ — שעדיין היו מרובים מאוד — 
ומאז ירד משקלם עד לבלי הכיר. אחרי מות תימור ( 1405 ) חזרו 
הג׳לאירים, אך כבר ב 1411 בא הקץ לשלטונם. ע׳ התפוררה מבחינה 
מדינית, בדומה למה שקרה אחרי נפילת הסלג׳וקים. הכוחות העי¬ 
קריים היו פדרציות השבטים התורכמנים, "הכבש השחור" (קרה* 
קויונלו) ששלטו בבגדאד ( 1411 — 1469 ) ו״הכבש הלבך (אק־קויונ־ 
לו), שמרכזם היה בדיארבפיר. ב 1469 סילקו "הכבש הלבן" את 
״הכבש השחור״ מבגדאד, וב 40 שנות שלטונם היה המצב בע׳ 
פחות אנארכי מבימי קודמיהם, אך שקיעתה של הארץ לא נפסקה. 
האנארכיה גרמה לחיזוק השבטיות בארץ (תורכמנים בצפון ובמים 
בדמם). דבר זה שיתק את נתיבי הסחר המסרתיים מהמזרח למערב 
לנמלי הימה״ת והים השחור דרך המפרץ הפרסי וע׳, והסחר התנהל 
דרך אנטוליה ופרם למפרץ הפרסי. החקלאות נפגעה מהתחזוקה 
הגרועה של מערכת ההשקיה, והסתתמות התעלות גרמה להתפשטות 
ביצות, הפצת קדחת ותמותה גבוהה. 

ע. ס. 

שלטון הפרסים והעת׳ מאנים ( 1508 — 1918 ). במאה 
ה 16 ובמחצית הראשונה של המאה ה 17 היתד, ע׳ זירת מערכה בין 
שתי המעצמות המוסלמיות היריבות של אותה עת, פרס השיעית 
וממלכת העת׳מאנים הסונית. ב 1508 — 1510 כבש אסמאעיל שאה 
( 1499 — 1524 ), מייסד שושלת הצפדם (הצפוים) בפרס, את ע׳. 
הפרסים הרגו את ראשי הסונים, הרסו את קבמ קדושיהם ורדפו 
את היהודים והנוצרים. ב 1514 הביס השלטאן סלים 1 (ע״ע) את 
אסמאעיל בקרב צ׳לדיראן והעת׳מאנים כבשו את דיארבכיר, מוצל 
וכל הג׳זירה ואזורי הכורדים שממזרח לחידקל. ב 1534 השלים 
השלטאן סלימאן "המפואר" (ע״ע) את כיבוש ע׳ מידי הפרסים. 
שליטה הערבי של בצרה הכיר במרות השלטאן, וב 1546 סופחה גם 
בצרה לממלכת העת׳מאנים. 

העת׳מאנים ארגנו את ע׳ ב 5 וילאיות (מחוזות): מוצל, שהתור 
(איזור הכורדים במזרח), בגדאד, בצרה ואל־חסא (ממערב למפרץ 
הפרסי, [כיום בערב הסעודית]). יחם התורכים לשיעים היה סובלני 
הרבה יותר מיחס הפרסים לסונים, והיהודים והנוצרים קיבלו את 


התורכים כגואלים. העת׳מאנים שלחו צי דרך המפרץ הפרסי כדי 
לפגוע בסחרם של הפורטוגלים באוקיאנוס ההודי ולהחזיר את 
הסחר בין המזרח למערב לנתיביו הישנים, דרך המפרץ הפרסי דם 
סוף. נסיונותיהם נכשלו, וע׳ כמעט שלא נטלה חלק בסחר הבי״ל. 
בגדאד ירדה לדרגת עיירה בת 15,000 נפש. 

בסוף המאה ה 16 התרופף השלטון הריכוזי בממלכת העת׳מאנים 
והמושלים, שהתחלפו תכופות, התקשו להטיל מרותם על חילות- 
המצב, שהורכבו יותר דותר מבני־המקום. באל-חסא ובבצרה נהיו 
משרות המושלים לתורשתיות, ובכך הפכו דלאיות אלו למעין 
נסיכדות עצמאיות. שושלת המושלים בבצרה, שנוסדה ב 1612 , 
קשרה קשתם עם סוחרי אירופה. 

ב 1623 פרצה מרידה בבגדאד ומנהיג המורדים, בבר, סבר שיב¬ 
טיח את עצמאותו אם יסית את הפרסים בתורכים. ואולם השאה 
עבאס 1 (ע״ע) כבש את בגדאד והשתלט על ע׳ הדרומית והתיכונה, 
ושוב נטבחו סונים ומסגדיהם חוללו. הצפון, מוצל ושהתור, נשאר 
בית העת׳מאנים, ושתי המעצמות המוסלמיות חידשו את מאבקן 
על ע , . ב 1638 כבשו העת׳מאנים את בגדאד וטבח איום נערך בפר¬ 
סים שבעיר ובסביבותיה. בשלום זהאב הכירו הפרסים בשלטון 
העת׳מאנים בע׳ ( 1639 ). 

העת׳מאנים שמו קץ לשושלות המקומיות באל-חסא ( 1663/4 ) 
ובבצרה ( 1668 ), ואולם בתת שבטי הערבים בדתם (מנתפק) סיכנה 
את שלטונם שם. סכנה זו סרה בימי מושל בגדאד חסן פאשא 
( 1704 — 1724 ). חסן גייס גדודי ממלובים מגאורגיה, ובעזרתם נהיה 
לשליט עצמאי־למעשה, ובמותו ירשו בנו אחמד ( 1724 — 1747 ). 
במוצל קמה שושלת מושלים עצמאיים מבית ג׳לילי. מושלי בגדאד 
ומוצל עמדו בפני נאדר שאה (ע״ע), שניסה לכבוש את ע׳ ( 1733 , 
1743 ), וב 1746 נאלצו הפרסים לחזור ולהכיר בגבולות של שלום 
זהאב. במות אחמד השתלטו הממלוכים כליל על ע׳ התיכונה והדרו¬ 
מית, כעלית צבאית ומינהלית המנציחה את עצמה. 

בתחילת המאה ה 19 נחלש השלטון הממלוכי, והוהאבים (ע״ע) 
פשטו על אל-חסא וב 1802 בזזו את ברבלא. ב 1831 שם השלטאן 
מחמד 11 (ע״ע) קץ לשלטון הממלוכים והחזיר את ע׳ לפיקוח 
קושטא. ואולם המושלים העת׳מאנים לא הצליחו לשקם את המינהל 
ולדכא את שבטי הנוודים. מפנה חל בימי המושל מדחת פאשא 
(ע״ע; 1869 — 1872 ). הוא הנהיג בע׳ את התנזימאת (התיקונים 
ברוח המערב), אירגן את המינהל בשיטות אירופיות ועודד נוודים 
להתיישבות קבע על הקרקע. בשלהי המאה ה 19 שוב גברה האנרכיה 
השבטית, בעיקר בדרום, והמינהל העת׳מאני התרופף. 

במאה ה 18 גברו השפעות המערב בע׳. מ 1763 היתה בצרה מרכז 
מסחרי של הבריטים ומושב סוכן של חברת "הדו המזרחית" (ע״ע), 
וב 1798 מונה נציג בריטי קבוע גם בבגדאד. באמצע המאה הפעילו 
הבריטים שירות ספינות-קיטור בחידקל, ודבר זד. הגדיל את חשיבות 
בגדאד ובצרה, ב 1861 נקשרה בגדאד בקו טלגרף לקושטא. ב 1903 
קיבלו הגרמנים זכיון לסלילת מס״ב מאנטוליה לבגדאד; תכנית 
המסילה ("מסילת ברלין—בגדאד") עוררה את התנגדות בריטניה, 
שחששה לעמדותיה בדרך להודו, והעכירה את היחסים בין שתי 
המדינות. ערב מלה״ע 1 הושג הסכם, ולפיו קיבלו הבריטים זכיון 
לסלול מסילה מבגדאד לבצרה. מתחילת המאה ה 20 התנהלה תחרות 
גם על זכיונות נפט בע/ וערב מלה״ע 1 ניתן זכיון ראשון לקבוצת 
חברות מבריטניה, הולנד, גרמניה וצרפת. 

מהפכת ״התורכים הצעירים״ ( 1908 ) גרמה התעוררות לאומית 
ערבית בע/ אך זו היתה חלשה לאין ערוך מההתעוררות בסוריה. 
היא הקיפה חוגים צרים בלבד (קצינים ערבים־סונים בצבא התורכי 
ומנהיג שיעי בבצרה), ונועדה להרחיב את הממשל העצמי בע׳. 

אמ. נ. 

התקופה המודרנית. בפרוץ מלה״ע 1 שיגרה בריטניה צבא 



129 


עראק: היסטוריה 


130 


לע/ ובתום המלחמה היתה כל הארץ בידיה. על המערכה בע׳ ע״ע 
מלה״ע הראשונה׳ עם׳ 662/3 . שלא כבחג׳אז ובסוריה לא עודדו 
הבריטים את הלאומנים הערבים לשתף עמם פעולה נגד התורכים, 
כי כיבוש ע׳ נעשה בעיקר ביזמת השלטונות הבריטים בהודו, והם 
שאפו לספח את הארץ לשלטון הבריטי בהודו ולא היה להם עניין 
לטפח לאומיות מקומית. לאומנים ערבים בע׳, כגון נורי א(ל)־סעיד 
(ע״ע), ג׳עפר אל־עסכרי ועלי ג׳ודת אל־איובי, פעלו בשורות השריף 
חסין (ע״ע האשם, עמ ׳ 313 ). ואולם ב 1917 החליטה ממשלת ברי¬ 
טניה שע׳ תהיה בניהולה ולא בניהול השלטונות הבריטיים בהודו. 
הסכם סייקס־פיקו(ע״ע א״י, עבר 524 — 528 ), קבע שמחח מוצל יהיה 
בתחום השפעתה של צרפת, ואולם אחרי הסכם שביתת-הנשק הורתה 
ממשלת בריטניה בפירוש לצבאה לכבוש את מוצל, חרף מחאות 
תורכיה, כדי למנוע את השתלטות הצרפתים עליה. 

כבר בנובמבר 1914 כוננו הבריטים מיגהל בשטחים שכבשו, 
ואיישו אותו בפקידים מהודו. מינהל זה היה נקי־כפיים ויעיל, ופעל 
ע״ם דפוסי המינהל בהודו, ואולם העראקים שנאו את שלטון הנוצרים 
הזרים. הכרזות בריטניה ומעצמות ה״הסכמה", וכן חליפת המכתבים 
בין הנציב-העליון במצרים, הנרי מק-מהון, לבין השריף חסין, נת¬ 
פרשו אצלם כהבטחה לעצמאות. הקצינים העראקים בצבא חסין 
הכריזו בדמשק על בנו, האמיר עבדאללה (אח״כ מלך ירדן) למלך ע׳ 
( 8.3.1920 ). ואולם שבועות מספר אח״כ הוחלט בועידת סן-רםו(ע״ע) 
למסור לבריטניה את ע׳ ב״מנדט״. בתגובה פרץ מרד בע׳( 30.6.1920 ); 
הוא דוכא כעבור 4 חדשים, ואדוין מונטגיו ת. קדזן (ע׳ ערכיהם) 
החלימו בהשפעת גרטרור בל (ע״ע), לכונן בע׳ ממשל עצמי בחסות 
בריטניה. כתר ע׳ הוצע לפיצל (ע״ע), אחיו של עבדאללה, שהצרפ¬ 
תים גירשוהו מסוריה (ע״ע, עמ ׳ 614 ). משאל־עם, שהבריטים הבטיחו 
מראש את תוצאותיו, אישר את ההצעה, וב 23.8.1921 הוכתר פיצל 
למלך ע׳. למעשה היה השלטון בידי יועצים בריטים, ומעמדה של 
המעצמה המנדטורית הובטח בחוזה שנחתם ב 1922 (ובחוזים שנח¬ 
תמו אח״כ). 

המשכילים רטנו על החחים עם בריטניה, שהגבילו את עצמאות 
ארצם׳ והמתיחות שנבעה מכך נמשכה כל שנות המנדט ובשני 
העשורים. שאחרי סיומו. המדינה החדשה עמדה בפני בעיות חמורות. 
נושאה העיקרי של המדינה היה היסוד הערבי-הסוני, שהיה מיעוט 
בארץ, לעומת הרוב השיעי, וכן היו מיעוטים אחרים בע ׳ . ב 1925/6 
הובטח צירופה של מוצל (ע״ע) לע/ דבר זה השביע את רצון 
הלאומנים ויצר אווירה נוחה ביחסים עם בריטניה, שלזכותה נזקף 
השג זה! ואולם צירוף זה הוא שיצר את הבעיה הלאומית הקשה 
ביותר, זו של הכורדים. 

חוזה עם בריטניה, שנחתם ב 30.6.1930 ׳ קבע שהמנדט יסתיים 
עם הצטרפות ע׳ לחבר-הלאומים, תוך השארת בסיסים לבריטים וכן 
זכרות אחרות בכלכלה ופיקוח מסרם על מדיניות החח• בסיוע ברי¬ 
טניה נתקבלה ע׳ לחבר-הלאומים וב 3.10.1932 היתד■ למדינה עצמאית. 

כתנאי לקבלתה לחבר־הלאומים התחייבה ע׳ לשמור את זכרות 
המיעוטים (ע״ע מעוט, עמ ׳ 30/1 ). אולם באוגוסט 1933 טבח הצבא 
בנוצרים הנסטוריאנים (ע״ע אשורים). מהומות היו גם באזורי 
השיעים, וב 1935/6 הגיעו לממדי מרידה, וזו דוכאה בידי הצבא. 
באזורי הכורדים בצפון היתה שליטתה של בגדאד ממשית בערים 
בלבד ובאזורים הכפריים שלטו למעשה ראשי שבט ברזאני! מדי 
פעם אירעו התנגשרות והכורדים היו כמעט תמיד במצב של מרידה 
או מרידה-למחצה. 

ב 8.9.1933 מת פיצל, ובנו בן 21 , ע׳אזי(גאזי), מלך תחתיו. ע׳אזי 
לא יכול היה למלא אותו תפקיד מייצב במדינה חסרת מרכז כוח 
חזק, נהה אחר הלאומנים הקיצונים, היה פופולארי, אך לא בעל 
השפעה. המפלגות היו סיעות משפחתיות או התארגנרות סביב 
אישים והמאבק המפלגתי לא התאים למסגרת הפרלמנטרית של 


החוקה ועיקרו היה התקשרויות בין הסיעות ותככים. באוקטובר 1936 
תפס הרמטכ״ל, הגנראל בכר צדקי, את השלטון, נהיה לרודן — 
הראשון בע׳ ובמדינה ערבית מודרנית — אף שמינה ראש־ממשלה 
אזרחי (מתכונת שנהיתה מקובלת מאוד גם אחריו). 

ב 16.8.1937 נרצח צדקי. השלטת חזר לידי מדינאים אזרחים, 

אך ב 4 השנים שאח״כ אירעו 6 הפיכות ונסיונות-הפיכה צבאיים. 
באפריל 1939 מת ע׳אזי האנטי-בריסי בתאונת דרכים ובנו, פיצל 11 
(ע״ע), היה ילד בן 4 . העוצר היה עבד אל-אלאה, דודו הפרו־בריטי 
של המלך, ואולם ההתנגדות למעמדה המועדף של בריטניה פשטה 
ושולהבה בתעמולת מעצמות "הציר" והמופתי הירושלמי, אמין אל- 
חסיני, שמצא מקלט בע/ בראשית 1941 הדיח העוצר את רה״מ 
האנטי־בריטי ותומך "הציד". רשיד עאלי אל-כילאני. ואולם כעבור 
חדשיים תפס הצבא, בהנהגתם של 4 אל״מים ("ריבוע הזהב") את 
השלטון, החזיר את רשיך עאלי לתפקידו והעוצר והמלך נמלטו 
מהארץ ( 2.4.1941 ). בריטניה חששה מהתבססות תומכי "הציר" בע/ 
שיגרה צבא (כפי שהיתה רשאית לעשות לפי חוזה מ 1930 ) וב- 
2.5.1941 פרצו קרבות בין הבריטים לעראקים. תוך חודש כבשו 
הבריטים את בגדאד, רשיד עאלי, המופתי ותומכיהם חלקם נמלט 
וחלקם נעצר, העוצר והמלך חזרו, וב 1942 הכריזה ע׳ מלחמה על 
"הציר" אע״ם שלא השתתפה בה בפועל. 

בשנים שאחרי דיכוי תומכי "הציר" היה השלטון בידי מדינאים 
מקורבי העוצר, והבולט בהם נורי א(ל)- 0 עיד, שרצו בשיתוף פעולה 
עם בריטניה ובפיתוח הארץ. כבר ב 1927 הוחל בהפקת נפט בכרכוך, 
וב 1934 נפתחו צינורות הנפט לחיפה ולטריפולי. ערב מלה״ע 11 
תפסה ע׳ את המקום השמיני בעולם ביצוא נפט. ואולם פיתוח הכל¬ 
כלה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 115 ) היה איטי, יחסית לתמלוגים שקיבלה ע׳, 
ותהליכי המודרניזציה, העיור וצמיחת אינטליגנציה, יצת ציפיות 
רבות יותר ממה שניתן היה להגשים במהרה. האכזבות הופנו נגד 
המשטר ונגד הבריטים. בינואר 1948 נחתם חוזה חדש עם בריטניה, 
אך פרצו מהומות חמורות ביותר. למרות שבחוזה זה ויתרו הבריטים 
על בסיסים שלהם, רה״מ התפטר והחוזה בוטל. אותה שנה השתתפה 
ע׳ במלחמה נגד ישראל (בגזרת המשולש! ע״ע א״י, עמ׳ 579 
[מסה]). ל 3 החטיבות של צבא ע׳ לא היו השגים במלחמה זו, 
ובאביב 1949 הוחזרו מא״י! ע׳ לא חתמה על הסכם שביתת־נשק 
עם ישראל. 

במדיניות הבין־ערבית נאבקה ע׳ עם מצרים על ההגמוניה, ודגלה 
בתכנית "הסהרון הפורה" בהנהגתה. תכנית זו גרמה חיכוכים גם עם 
סוריה (ע״ע, עמ׳ 615/6 ). בספטמבר 1954 נהיה נורי א(ל)־סעיד שוב 
לרה״ם, ולמעשה היה לשליט הארץ עד יולי 1958 . הוא דיכא את 
האופוזיציה, הרחיק את הצבא מהמדיניות ושקד על הקמת מפעלי 
פיתוח, בכספי התמלוגים מהנפט, שהפקתו גדלה, ושבפברואר 1952 
הוסכם כי 50% מהרווחים ממנו ינתנו כתמלוגים. באיבתו לבריה״מ 
ולקומוניסטים השתתף נודי בהקמת "ברית בגדאד" עם תורכיה, פרס, 
פקיסטאן ובריטניה (ע״ע א״י, עם׳ 616 ). בכך נהיתה ע׳ למעוז 
המערב בעולם הערבי ולידיבה לסוריה ולמצרים. החברות ב״ברית 
בגדאד" איפשרה לסיים את מעמדה המועדף של בריטניה בע׳. ואעפ״כ 
היתד, שנואה על לאומנים ערבים, כברית עם "קולוניאליסטים". הש¬ 
תתפותה של בריטניה במלחמת סואץ (ע״ע) נגד מצרים של עבד 
א(ל)-נאצר, מייצג האחדות הערבית, גררה מהומות חמורות בע׳, 
ונורי הכריז על משטר צבאי ( 31.10.1956 ). משטר זה בוטל רק 
באמצע 1957 . ע׳ סבלה מחבלת הסורים בצינוריהנפט שבשטחם בעת 
מלחמת סואץ, ורק במארס 1957 הרשו הסורים לתקן את החבלה. 
עם כינון האיחוד בין מצדים לסוריה בהנהגתו של עבד א(ל)־נאצר 
הזדרזה ע׳ וכוננה כנגד איחוד זה את "הפדראציה הערבית" עם ירדן 
( 14.2.1958 ). הלאומנים הערבים ראו בפדראציה זו יצירה פרו-מער- 
בית ואנטי־לאומית. 



131 


עראק: היסטוריה; יהודים 


132 


ב 14.7.1958 התחוללה בע׳ הפיכת צבאית של "קצינים חפשיים" 

— שם המעיד על השראת עבד א(ל)־נאצר, אף שלא הוא יזם אותה 
ונראה שאף לא ידע על הכנתה. המלד פיצל. דודו עבד אל-אלאה 
ונורי א(ל)־םעיד נהרגו באכזריות, המלוכה באה אל קיצה ובעקבות 
כך הודיע מלך ירדן על פירוק הפדראציה הערבית. בע׳ הוקמה 
"רפובליקה עממית" בראשותו של תא״ל עבד אל־כרים קאסם. במארס 
1959 פרשה ע׳ מ״ברית בגדאד", והמשטר החדש זכה בראשיתו 
בתמיכה מצד הנאצריסטים, ואולם במהרה הורעו היחסים בין מצרים־ 
סוריה לבין ע/ משהוברר שאין קאסם רוצה בסיפוח ארצו לאיחוד. 
עמדתו זו גרמה חילוקי־דעות בצמרת הצבא, והיו כמה נסיונות 
הפיכה, ביניהם מצד עוזרו של קאסם, אל״מ עבד א(ל>־ 0 לאם עארף, 
שהיה מקורב ל״בעת׳" (ע״ע סוריה, ענד 616 ) ; עארף נדון למוות, 
אך נחן. העדר בסים ציבורי למשטרו דחף את קאסם להישען על 
הקומוניסטים. ב 1959 — 1960 נראה היה שתיתכן השתלטות הקומו¬ 
ניסטים בע/ אך קאסם פנה גם נגדם. 

קאסם הסתכסד עם חבתת הנפט, ובסוף 1961 הגביל את זכיונן 
לכדי 1% מהשטח הקודם, פרט לשטחים שכבר הפיקו נפט; הוא 
הסתכסך עם פרס, ותבע להחזיר לע׳ נתיבי־מים ליד אבדאן, 
ח׳ורמשהר וחורסאבאד; הסתכסך עם כוויית ותבע לספחה לע , , 
דבר שעורר התנגדות מצד כל מדינות ערב (ע״ע כוית, עמ׳ 633 ). 
סכסוכו החמור ביותר היה עם הכורדים, בעקבות אכזבתם מההבטחה 
לאוטונומיה שניתנה להם. בספטמבר 1961 פרץ מרד חדש בכורדיס¬ 
טאן, ובמהרה השתלטו המורדים, בהנהגת מולא מוצטפא בדזאני, על 
כל אזורי הכפרים, ורק הערים הגדולות היו בשליטת צבא ע׳ (ע״ע 
כורדים, ענד 698/9 ). 

ב 8.2.1963 התחוללה הפיכה, ביזמת קציני צבא ומפלגת הבעת׳. 
קאסם נהרג, ועבד א(ל)־םלאם עארף היה לנשיא. החלה תקופה של 
אי־יציבות בשלטון, שאופיינה במרידות צבאיות — מזה, ובנסיונות 
לאיחוד עם מצרים וסוריה — מזה. באפריל 1963 הוכרז על הקמת 
פדראציה עם סוריה ומצרים, וב 1964 הוכרז על איחוד עם מצרים. 
שני האיחורים לא יצאו אל הפועל. סיעות יריבות של הבעת׳ נאבקו 
על השלטה, ובמהרה הסתכסכה ע׳ הבעת׳יסמית עם סוריה, הבעת׳יס־ 
טית אף היא, לפי שבכל אחת מהן שלטה סיעה אחרת. המיליציה של 
הבעת׳ עוררה את מגז קציני הצבא. ב 18.11.1963 השתלט עארף, 
בעזרת הצבא, על המדינה, הדיח את ממשלת הבעת׳ ופירק את המי¬ 
ליציה שלה. באפמל 1966 נהרג עארף בתאונה ואחיו, עבד א(ל)- 
רחמן עארף, נהיה לנשיא תחתיו. ע׳ נטלה חלק זעום בלבד במלחמת 
ששת הימים. 

ב 17.7.1968 שוב התחוללה הפיכה וגנראל אחמד חסן אל־ב?ר 
תפס אח השלטון בראש סיעה של הבעת׳. השגו הגדול היה הסכם 
עם הכורדים, שהעניק להם אוטונומיה רחבה למדי (מארס 1970 ; 
ע״ע כורדים, עמ׳ 699 ). משטרם של בכר והבעת׳ הגיע להסכם עם 
המפלגה הקומוניסטית ( 1971 ), כונן חזית משותפת עמה והחל משת¬ 
פה בשלטון. אך ע׳ הסתכסכה שוב עם פרס בשל תביעות הפרסים 
לזכויות־שים בלתי־מוגבלות בשם אל־ערב, נמשך הסכסוך עם משטר 
הבעת׳ היריב בסוריה. ביקורת רבה נמתחה על ע׳ כשצבאה החונה 
בירדן עמד מנגד ולא סייע למחבלים במלחמתם במלך חסין (ספטמ¬ 
בר 1970 ). ע׳ הידקה את קשמה עם בריה״מ ובמידת מה גם עם 
צרפת. ב 1972 הלאימה ע׳ את חברת הנפט העראקית. הכנסותיה 
בסוף 1973 גדלו מאוד, עם העליה התלולה במחירי הנפט. •במלחמת 
יום-הכיפורים השתתף כוח שריון עראקי במערכה בחזית סוריה. 
ב 1974 נתחדשה מרידת הכורדים. 

אה. א. 

ל. הירשקוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי (מפתח בערכו), 

תשכ״ה ן י. שמעוני, מדינות ערב בימינו(ב׳, ד, י״א), 1965 ; א. בארי, 

הקצונה והשלטון בעולם הערבי. 1 1966 ת. לצדמדיסה (עורכת), פרקים 

בתולדות הערבים והאסלאם(מפתח בערכו),תשל״א $ ,ח 3115£ נענש¥ו .{ 


' £0 ^; 77 , 31111 ^ 3 ) 1151 ^ 60 ! ; 1902 , 72 * 511 111 ?* .* 1 6 * 1101 ) 0701 01 ( 7 

.!?. 5 ; 1920/21 ,(. 305 ־ 11 .£ת£) ^\- 1 , 116 ) 11 ^ €011 14 ; 0 < 1 < 41 1116 /ס 1£56 ! 
, 950 )— 1900 ,./ ,. 111 ; 1925 ,./ מ־ ) 14046 01 ; 111016 *? 0 ־/ו/סר/ , 1££ ־ך£ת 0 ״ 1 
, 1 * 06006 . 0.0 ; 1936 ,./ 14046771 01 1718 ) 1401 £116 ,־ €1 ז 0$ ? .מ ; 1953 
: 1950 ,( 2-3 . 011 ) 1516011 *{ £061 171 * 011-7 0 * 1 1116 0114 11 ס 67$1 ס 1 ז €0 
, 1,2 , 1 , 1 ; £6 \ 1116 0714 ץ) 016 ס 5 15100110 <ח 2 | 0 ז 8 .מ — < 1 < 011 .א .א . 0 
,. 1 71 ס 110 ? 1 * 1 ק £6 ,. 1 ) 1 ; 1960 ,./ 11 ז 46 ח 40£6 ה 1 ,) 1111 ) 1 ) 113 .>! . 1 א ; 1950-57 
71466 * 1 ./ , 03110130 .[ . 1 ^ ; 1963 , 11111 ' 74 * 01 ן* 01 ' 4 , 7 .£ ^ 0161 ^ 6 ^ . 6 ; 1969 
1 ) €765061 £67016 1116 901*, £^£ 1 <1x4 .!א.? ; 1964 . 71 * 1 א 11 ) 067167 
. 1969 ,ה 567 ; 0 ^ 11467 * 1 , 1 , 0300 . 0 ; 1966 ,( 1922 — 1516 ) 

י ת ודי בבל (ע״ע), שסבלו תחת הסאסאנים, סייעו לכובש ה¬ 
ערבי. הת׳ליף עמר ( 634 — 644 ) הרחיב את זכויותיהם, הרים את 
כבוד בסתנאי (ע״ע) ראש־הגולד, ונתן לו לאשת את בתו השבויה 
של מלך פרם; את אחותה נשא הח׳ליף עצמו. רב שרירא (ע״ע) 
גאץ מספר באיגרתו, שכאשר כבש הזדליף עלי את פיראז שפור 
( 658 ) קיבלו את פניו 90,000 יהודיה וראש הישיבה יצחק גאון 
בראשם, והח׳ליף הסמיכו לתקן תקנות לטובת כלל יהודי ע׳. בעת 
ההיא נתפתחו מחדש ישיבות סורא ופומבדיתא (ע׳ ערכיהם). רא¬ 
שיהן כונו מעתה "גאונים" (ע״ע), ונתרבו התלמידים. התפשטות 
האסלאם הקלה על התפשטות התלמוד, והישיבות הפכו מרכז לכל 
תפוצות ישראל, ובעיקר הקהילות בא״י׳ סוריה, מצרים, אפריקה 
הצפונית וספרד. על היחסים בין הגאונים, הקהילות וראשי הגולה, 
ע״ע ראש-גולה. 

מצבם המדיני של היהודים היה תלוי ביחס הח׳ליפים; מהם 
שהיו סובלנים ואפשרו חופש הברתי וכלכלי ומהם — קנאים שהצרו 
צעדי כל הלא־מוסלמים. ח׳ליפי בית אמיה ( 661 — 750 ) היו, בד״כ, 
סובלנים, אך בזמנם סבלו יהודי בבל, כיתר האזרחים, ממריבות 
פנימיות שפקדו את המדינה. שונה היה יחסו של הח׳ליף עמר 11 
( 717 — 720 ) שאסר על היהודים והנוצרים להתלבש כערבים ולהפגין 
חיי מותרות. לח׳ליפים מבית עבאם ( 750 — 1040 ) לא היחה עמדה 
אחידה. היו שהסתפקו בגביית מסים, והיו שהתערבו גם בעניינים 
רוחניים. בכמה גלילות נחתך גורל היהודים ע״י הנציבים המקומיים. 

משנעשתה בגדאד (ע״ע) לבירת ח׳ליפות בית עבאם, נתעצמה 
קהילתה ונעשתה לגדולה שבע׳ ובה ישב ראש־הגולה. בתקופה זו, 
המחצית השניה של המאה ה 8 . אירעו כמה תקלות בחיי היהודים 
בע׳. בשנת 761 אירע קרע הקראים (ע״ע), נפלו סכסוכים בין הג¬ 
אונים לבין ראש-הגולה ובינם לבין עצמם, וחלו רדיפות האתן אל- 
רשיד (ע״ע) שהשתדל להשפיל את הלא־מוסלמים בכל הדרכים. 
הידרדרות חמורה חלה בימי הכליף אלץ! תוכל ( 847 — 861 ), שגזה 
לראשונה בתו״י, על נשיאת אוח הקלון (ע״ע). לא כל הגזירות 
נתגשמו בפועל — שהרי הוצרכו להכריז על קיומן מדי פעם בפעם — 
ולמתת הכל מילאו יהודים רבים תפקיד בכיר בכלכלה ובמינהל, 
ומהם שהצטיינו כרופאים וכסופרים. בימי הח׳ליף אל־מעתצם 
( 892 — 902 ) קירב הווזיר אבן ^לימאן יהודים ונוצרים, משש שהם 
נוהגים, לדעתו, ביושר דב מהמוסלמים, והח׳ליף עצמו ציווה לבטל 
את מם הגולגולת. לזאת התנגד נסירא, מראשי קהל בגדאד, שטען 
בפני הח׳ליף כי מס זה עושה את היהודי לבן חסות (ך׳מי). ואם 
יתבטל המם, דם יהודי יהא מותר; הח׳ליף הטיל על גטירא לגבות 
מם זה. 

בזמן הגאון אהרן (ע״ע) סרג׳אדו נכבשה בגדאד בידי האמידים 
הבויהיים (ע״ע), ובימיהם לא נשאר לח׳ליפים אלא תאדם בלבד. 
שושלת שיעית קנאית זו ביטלה את זכדות ראש הגולה לפנים, וגם 
מס הגולגולת נגבה מעתה ע״י גובים משלמים אכזריים. 

במאות ה 11 — 12 זועזעה יהדות ע׳ ע״י 3 תנועות משיחיות, שח¬ 
שובה שבהן זו של דוד אלרואי (ע״ע) בעיר עמאדיה. הח׳ליפים 
העבאסיים, שחזרו לשלטון, החזירו ליהודים את האזטונומיה שמל¬ 
פנים. ר׳ מימין מטודלה (ע״ע), מצא בע׳, ב 1170 לערך, 40000 



133 


עראק: ׳יהודיים 


134 


יהודים. לדבריו היה הח׳ליף "אוהב ישראל מאוד, ולפניו משרתים 
רבים מישראל, והוא יודע בכל הלשונות ובקי בתורת ישראל, קורא 
וכותב בלשון הקודש". ר׳ פתחיה מרגנסבורג, שביקר בע׳ בראשית 
ימי הח׳ליף א(ל)-נאצר ( 1180 — 1225 ), כתב שהח׳ליף הקודם אהב 
את ראש־הגולה ו" שלמה, נטה בלבו לדת ישראל "ואמר לכל עמו 
שאין ממשות לא במחמד ולא בדתו ולא הספיק לגייר הוא וכל 
עמו עד שמת". לדברי ר׳ פתחיה "אין עם הארץ בכל ארץ 
בבל ובארץ אשור״. שלא יודעים כל 24 ספרים [=תנ״ך] וניקוד 
ודיוק (= דקדוק) וחסרות ויתרות"; "בבל ממש עולם אחר ועס¬ 
קיהם בתורה ויראת־שמים ובבבל יש 30 בתכ״ג לבד משל דניאל...". 

אחרי מות רב האי (ע״ע) התאחדו משרות "ראש הישיבה" 
ו״ראש הגולה" בידי חזקיה בן דוד (ע״ע). ישיבות סורא ופומב־ 
דיתא בטלו וישיבת בגדאד תפסה מקום בראש. ב 1070 עמד בראשה 
חכם מהעיר תיה שבספרד. אחריו שימש עלי הלוי, ומעט אחריו — 
ר׳ שמואל בגו ( 1164 — 1194 ), הידוע בפולמוסו עם הרמב״ם. בזמנו 
היו שם עשר ישיבות. הקהילה השניה בגדלה היתה בצרה (ע״ע), 
בה נמצאו אז כ 10,000 יהודים ובראשם ראשי־גולה מצאצאי זכאי 
בן עזריה בן שלמה, ומלבדם חיו יהודים בעשרות ערים וכפרים בכל 
רחבי ע׳. 

כיבוש המונגולים נסתייע ביהודים, שסבלו מעול הזדליף הע- 
באסי האחרון. הולאגו־ח׳אן ייסד את שושלת ה״ח׳אנים", והוא 
והבאים אחריו היטיבו עם היהודים. בימי ארגון־ח׳אן ( 1284 — 1291 ) 
נתמנה היהודי סעד א(ל)־ךולה כרופא הקזלטאן ואח״כ כשר האוצר 
בממשלתו. בעקבות הצלחותיו נתמנה רה״מ על כל האימפריה 
המונגולית; הוא ישב בטבריז הבירה ונהנה מסמכויות רבות. בקני 
אתם העלילו השרים האחרים כי הוא זנח את המלך במחלתו וגרם 
בכך למותו. ב 1291 הוצא להורג וממילא נתערער מצב אחיו היהודים. 
לאחר שנתיים, בעת משבר חמור בממשלה, פנו שוב ליהודי מומר, 
רשיד א(ל)־דולה, שהיה רופא, כלכלן, היסטוריון ופילוסוף. אף 
הוא הגיע לאותה פסגה רמה, וסופו היה כשל קודמו; הוא הוצא 
להורג ב 1318 , ומספר יהודים נאלצו להתאסלם. 

ב 1393 החריב תימור לבג חלק גדול מבגדאד וערים אחרות בע׳, 
יהודי בגדאד ברחו ממנה וחזרו אליה רק כעבור כמאה שנים, תחת 
שלטון שבט עת׳מאני שמרכזו היה בדיאר־ןפר, מלכי שושלת זו 
נודעו כמלכי חסד. הפרסים ( 1508 — 1534 ; 1623 — 1638 ) הרעו לי¬ 
הודים, אך בתקופת שלטון התורכים ( 1534 — 1623 ; 1638 — 1917 ) נהנו 
יהודי ע׳ מחופש ושגשוג. קהילה גדולה נתקיימה אז גם בעיר עאנה, 
שהיתה מחולקת ל״קהל מערביים" ו״קהל מזרחיים", ובראשם דיין 
ו״מרביץ תורה". הם עמדו בקשרים אמיצים עם בגדאד, א״י וסוריה. 

בין השבים 1750 — 1831 נתחלפו בבגדאד 12 פחות ממלופים, 
והגרוע שבכולם היה האחרון, דאוד פאשא ( 1817 — 1831 ). בזמנו 
נמלטו יהודים רבים לפרס ולהודו. בשנים 1831 — 1917 נמצאו יהודי 
ע׳ תחת שלטון ״ואלים״ (כלר מושלים) תורכים, ומבין 42 הווא־ 
לים נודעו כמה נאורים, מהם הוואלי הראשון לאז עלי רזא פאשא 
( 1831 — 1842 ) שהשליט סדר במדינה, מדחת פאשא (ע״ע; 1869 — 
1872 ) שהנהיג שודון זכויות מלא, וחמיו נאזים ( 1910 — 1911 ) שביצע 
רפורמות חשובות במדינה והגן בתוקף על היהודים. צוררי ישראל 
היו מצטפא נורי ( 1860/1 ) שניסה לגזול מידי היהודים את חזקת 
קבר יחזקאל, מצמפא עאצם ( 1887 — 1889 ) שהעליל על היהודים בעת 
קבורת הרב עבדאללה סומך, והוואלי האחרון, ח׳ליל פאשא ( 1917 ) 
שהוציא להורג 17 מיהודי בגדאד באשמות שווא. 

במאה ה 19 חלשו היהודים על מסחר המדינה ומקומם היה ביכר 
במינהל. ב 1908 נתאשרו רשמית חופש הדת ושוויון זכויות לכל 
ע״י התורכים הצעירים, ואז נבחרו כמה יהודים לפרלמנט התורכי 
כבאי־כוח ע/ נוחה ביותר ליהודי ע׳ היתד. תקופת שלטון המנדט 
הבריטי ( 1917 — 1932 ). המלך פיצל 1 הכריז על "חופש הדת. 


החינוך והתעסוקה ליהודי ע׳, שהרבו כ״כ לעשות לטובתה ולקי¬ 
דומה". לפרלמנט העראקי נבחרו 5 יהודים. יהודים שותפו בכל 
מוסדות הממשלה, אחזו ברסן המסחר במדינה, ופיתחו שווקים 
בחו״ל. עקב ריבוי בעלי ההשכלה ביניהם מחניכי ביה״ם של כי״ח 
ששלטו בכמה שפות. ששון א?נדי יחזקאל נתמנה שר האוצר 
בשנים 1920 — 1923 . רבים עסקו במקצועות חפשיים. במפקד 1920 
נמנו 87,488 יהודים, 50,000 מהם בבגדאד. כ 7,000 יהודים ישבו 
בבצרה, כ 7,500 במוצל, וב 5,000 בארביל. ב 1945 הגיע מספרם 
ל 150,000 נפש. שישבו בכ 60 ערים וכפרים. מאז קבלת העצמאות 
( 1932 ) פעלה ממשלת ע׳ בגלד נגד היהודים. פקידים פוטרו וסוחרים 
נושלו מעמדותיהם, בייחוד במסחר. במלה״ע 11 החדירה הממשלה 
את תורות הנאצים בכל מקום, ואווירה עוינת זאת הגיעה לשיאה 
בפרעות של חג השבועות 1941 , בעת המרד נגד הבריטים. מאות 
יהודים נרצחו באכזריות בידי פורעים מוסתים. רכושם נשדד ובתכ״ג 
חוללו. רק התערבות האנגלים מנעה שואה כללית. 

עד 1849 עמד בראש כל קהילה בערים הגדולות "נשיא", שהיה 
איש־קשר בין הקהילה לשלטונות. הנשיאים התמנו ע״י המושלים 
המקומיים. הגדול שבהם היה נשיא בגדאד. שבתוקף תפקידו זה 
היה אחראי לאוצר הכללי של המושל והיו לו סמכויות רחבות. 
בין השנים 1849 — 1932 עמד בראש כל קהילה בערים הגדולות 
ה״חכם־באשי״. מאז 1932 עמדו בראש קהילת בגדאד "ראש הרב¬ 
נים" ו״ראש הקהילה" שהיה איש חילוני. 

החינוך העברי הצטמצם בת״תים ו״חדרים" פרטיים וציבוריים. 

ב 1840 הוקם בבגדאד בימ״ד, "בית זלכה", שהעמיד עשרות רבנים 
ששימשו אח״כ ברבנות בארצות המזרח ובא״י. החל ב 1864 בפתחו 
בת״ס של כי״ח. ב 1907 הוקמה בבגדאד ועדה שפיקחה על כל 
מוסדות החינוך היהודי בעיר, שמספרם הגיע בשנת 1950 ל 42 : 
מהם בבגדאד — 29 . בבצרה 3 ובמוצל 3 . מוסדות אלה החזיקו 
יחד 370 כיתות, 500 מורים, ו 16,600 תלמידים. כ 30 תלמידים למדו 
בישיבות וכמה מאות למדו בבת״ס ממשלתיים, בייחוד בערי השדה. 
החינוך העברי עמד על רמה גבוהה, ואחוז המצליחים בבחינות 
הבגרות הגיע ל 90 . רבים פנו לחינוך הגבוה. משעה שנאסרה 
התנועה הציונית הצטמצמו לימודי היהדות בתנ״ך בלבד. 

ב 300 השנים האחרונות קמו בע׳ רבנים בעלי־שם, שחיברו 
ספרים בכל ענפי הספרות הרבנית. בולטים בהם: ר׳ צדקה חוצין 
(ע״ע), ר׳ ששון ב״ר מרדכי שנדוך, ר׳ עבדאללה סומך ור׳ יוסף 
חיים אל־חכם (ע״ע [כרך המילואים]). החל במאה ה 16 ועד ימינו 
ידועים כ 30 פייטנים 
שחיברו כ 180 שירים 
ופיוטים בכורדיסטאן 
העראקית. מראשית 
המאה ה 18 ועד ימינו 
נתחברו ע״י פייטנים 
ומשוררים בבלים(חח 
מהנ״ל) קרוב ל 1,250 
שירים ופיוטים מכל 
הסוגים, מהם כתובים 
במשקל. בין השנים 
1909 — 1948 הופיעו 
בבגדאד 8 עתונים 
ע״י יהודים, אחד ב¬ 
עברית (״ישרוד; 
1921 ) והיתר בער¬ 
בית. יהודי ע׳ תרמו 
הרבה גם לספרות ה־ 
ערבית. 



ננדאד: הוצאת שני יהודים עיראקים להורג 
בפומבי נאשמת ריגול לנועז ישראל ( 1909 ) 



135 


עראי!: יהודים — ערב 


136 


בשנים 1918 — 1935 היתד. פעילות ציונית בע׳, שהתבטאה בת¬ 
רומות לקרנות הלאומיות ובפעולות חינוך. ב 1920 נוסדה "אגודה 
ציונית לארם־נהריים" בנשיאות אהה ששון נחום, שהיה גם משורר 
("שירי התחיה", תרפ״ה). המרכז היה בבגדאד ונפתחו סניפים 
בערים בצרה, ח׳אנקין, עמארה ואדביל. קמו גם "האגודה העברית 
הספרותית״ ( 1920 ), "אגודת אחיעבר" להפצת הספר העברי, אגר 
דת ספורט ״מכבי״ ועוד. מ 1929 החלה הממשלה לרדוף את התנועה 
הציונית, שפעילותה נמשכה בסתר. מחתרת יהודית, מכוונת ע״י 
שליחים מא״י, נוסדה בע׳ ב 1934 , בשם "תנועת הדולוץ־ הבבלי", 
להפצת העברית והציונות, ולאימון בנשק להגנה עצמית. כן אורגנה 
בריחה מע/ מספר החברים הגיע לכמה אלפים. ב 9 במארס 1950 
התירה הממשלה ליהודים לצאת את הארץ תוך שנה אחת. אך 
החרימה מהיוצאים את כל רכושם ושללה את נתינותם; ייצוג 
היהודים בפרלמנט בוטל; אז אורגן ע״י הסוכנות היהודית מבצע 
"עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי ע' לא״י. רבים נאסרו בעוון ריגול 
ועלילות אחרות. בע׳ גומרו כ 5,000 יהודים, רובם עשירים. בדצמבר 
1954 נחקק ״חוק העדה היהודית״ שהגביל את זכויותיהם. ב 27 
בינואר 1969 נתלו 9 יהודים בחוצות בגדאד בעלילות ריגול, וב 25 
באוגוסט 1969 נתלו עוד 2 יהודים. יהודים רבים נחטפו, עונו ונעלמו. 
כ 50 יהודים הוצאו להורג בסתר. באפריל 1973 נרצחו בביתם חמשת 
בני משפחת קאשקוש. רבים נמלטו בדרכים שונות. ב 1972 נשארו 
בע׳ כ 500 יהודים. 

ב. חבס, אחים — קרובים נדחים, תש״ג: א. י. ברור, אבק דרכים. 

א. תש״ד; א. בךיעקב, תולדות הרב עבדאליה סומך, תש״ט; 
הנ״ל, קהילות יהודי כורדיסתאן, 1961 ; הנ״ל, יהודי בבל מסוף 

תקופת הגאונים עד ימינו, 1965 (כולל ביבל׳ מסורסת); הנ״ל, 

קיצור תולדות יהודי כבל, 1971 ! ד. בן סלימאן ששון, מסע בבל, 

1955 ; ס. שינה, מבבל לציון, 1955 ; ח. י. כהן, הפעילות הציונית 
בעיראק, 1969 ; הנ״ל, היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו, 
תשל״ג < י. אטלס, עד עמוד התליה, 1971 2 : י. מאיר, מעבר למדבר, 

תשל״ג ; - 1111 ( 10 *^ 0171/1 1111 010111117 , 1 ) 8021131151 . 5 

117 €1115 [ ) 1 ( 1 / 0 /' 11107 // 4 . , $355000 .ס . 5 ; 1914 , 2 € 11 £ 111€1 
81018 .[ : 10 ) 11 * 1411 01110 ! מ 1 11 * € 1 [ , 80610500 . 14 ; 1949 ,/ 011171 ^ 811 
. 1962 ,( 111 < 0 17 ה׳ו? 1011 \ ! 11 11 * 1 ־ 1 [ ,[. 08 | 

א. ב. י. 

ערב (ערב׳ 11 ^,- = אי הערבים), חצי-אי בדדום־מערב 
אסיה. שמחו כ 2.9 מילית קמ״ר. 

גאוגרסיה, עמ׳ 135 ! אקלים, עם׳ 135 ; גאולוגיד״ עם׳ 137 ; צומח, עמ׳ 

138 : חי, עמ׳ 139 : ארכאולוגיה, עם׳ 139 ; היסטוריה, עמ׳ 140 < יהו¬ 
דים. עמ׳ 143 . 

ע׳ גובלת במערב בים סוף, בדרום במפרץ עדן והים הערבי, במזרח 
במפרץ עמאן והמפרץ הפרסי. בגבולו הצפוני ניתן לקבוע את הגבול 
המדיני שבין ערב הסעודית וכווית, או את קו הרוחב ס 30 . ב 70% 
משטח ע׳ שייכים לערב הסעודית, וביתר השטח יושבות: הרפובליקה 
הערבית של תימן, בדרום־מערב; הרפובליקה הדמוקרטית העממית 
של תימן, בדרום; עמאן ומסקט, בדרום־מזתז; האמירויות הערביות 
של המפרץ הפרסי, קטר, האי בחרץ וכוית, במזרח (ר׳ הערכים של 
המדינות הנזכרות). ברוב המדינות לא נעיד כל מפקד, ואומדן 
האוכלוסיה של כל חצי־האי ע׳ נע בין 12 ל 14 מילית תושבים. 

ה מ ב נ רי ה פ י ם י. ע׳ היא גוש נטד ענקי, בנד סלעים קרים־ 
טאליניים, ששוליו המורמים נמצאים במערב ובדרש והוא שופע 
במתינות בלפי צפת־מזרח, שם הוא מכוסה שכבות סלעי־משקע 
צעירים ושוקע אל מתחת למפרץ הפרסי ולדלתא של הפרת והחידקל. 
קו העתק העובר ממפרץ הורמה לדרום־מערב, כמעט עד לים־סוף, 
מחלק אותו לקטע צפוני מאסיוד וקטע דרומי צר ומוארך. 

הקטע הצפוני הוא בעיקרו הלק מהמסד הערבי־נובי ובנד 
סלעים קריסטאליניים או געשיים, מוקפים קשת דברות של סלעי־ 
משקע מסודאיים. במערב, לאורך חופי ים סוף, משתרע מישור חוף 
— תהאמה — שאינו אחיד ברחבו. הוא מכוסה חול וחצץ ומניפות־ 


סחף בשפכי הנחלים. החוף דל במפרצים ובסמוך לו מרובים השר־ 
טונות ושוניות הקוראלים. מהמישור מתרומם בתלילות הגוש ההררי 
הקריססאליני המבותר ע״י גאיות עמוקים ותלולים. בצפונו נמשכים 
רכסי הרי מ די א ן, שגבהם הממוצע כ 1,500 מ׳ ופסגתם הגבוהה 
בפינה הצפונית־מעדבית בהר ל 1 ז ( 2,578 מ׳), בשוליהם המזרחיים 
משתרע מישור נרחב — חסמא — הבנד אבן הול נובית. הרכס 
המרכזי הוא של הרי ח ג׳ א ז שגבהם הממוצע 1,000 — 1,200 מ׳ 
ופסגתם הגבוהה בהר רדוד־ ( 1,828 מ׳) שבקרבת העיר אל־מדינה. 
אגנים טקטוניים נמשכים במרחק של 100 — 200 ק״מ מהים, ובתוכם 
נאות־המדבר הגדולות: מכה, אל־מדינה ותימא. בשוליים המזרחיים 
של האגנים מכוסה האיזור ההררי שכבה עבה של זרמי לבה עצומים 
ובו הרי געש כבדים (״חרה״: ד להלן׳ גאולוגיה) — המקשים על 
דרכי התחבורה בין חג׳אז לפנים ע׳. הוואדיות המנקזים את ההרים 
יוצרים קניונים עמוקים, שהגדול בהם הוא ואדי המד, המנקז את 
אגן מדינה הפורץ את דרכו לים סוף. השוליים הדרומיים של הדי 
חג׳אז בנדים גבעות נמוכות ומדרומן מתנשאים רכסי הרי ע סי ר 
שגבהם עולה על 2,000 מ׳ ופסגתם הגבוהה בהר סודא 2,820 מ׳. 
הרים אלה מבותרים ביותר, ובחלקם מכוסים בסלעים הגעשיים של 
רמת תימן. 

ממזרח להרי חג׳אז משתרע חבל נ ג׳ ד המהווה רמה קדיסטא־ 
לינית ובתוכה שקעים נרחבים מכוסים חולות. היא גובלת בצפון 
במדבר החולות ;פור הגדול ששטחו כ 67,000 קמ״ר. בשוליו 
המערביים והדרומיים משתרעת שורה של רמות בנדות אבן חול 
נובית שהחשובות שבהן: ג׳בל טביק שבגבול ממלכת ירדן וג׳בל 
שמר מדרומו. נאות־המדבר הגדולות ג׳וף וסכאפה שוכנות בגבולו 
הצפוני של מדבר נפוד, ובקרבתן נמצא השקע הגדול של ואדי 
סרחאן, שארבו 320 ק״מ ועמקו 305 מ׳ מתחת לפני הרמה. 

הרמה הקריסטאלינית שבמרכז חצי־האי — שוליה המערביים 
מוגבהים ( 1,220 מ׳) וסביבה, בחצי עיגול, סדרת רבדות, שד,גבוהה 
בהן היא ג׳בל תויק שגבהו עולה על 1,000 מ/ מתלולי הרבדות 
פונים לצד מערב דוצרים נוף הבנוי לסרוגין סלעי גיר ורצועות חול 
מוארכות, המחברות את המדבריות נפוד הגדול ורבע אל־ח׳אלי 
(ד להלן). רצועת החול הגדולה "דהנא", ממזרח לדברות (ארכה 
כ 1,290 ק״מ ורחבה הממוצע כ 80 ק״מ), מפרידה בין חבל נג׳ד 
למזרח ע׳. לרגלי הרבדות מצויות נביעות רבות של מי תהש, 
היוצרות סדרה של נאות־מדבר (חאאל, עניזה׳ ברירה, ריאד׳), שבהן 
מרוכז רוב היישוב של ערב הסעודית. הניקוז של הרבדות מקוטע; 
רוב הנתלים נסתמים בשטחי החולות, ורק נחל סירה פורץ את כל 
מערכת הרבדות, לרבות ג׳בל תויק, ועמקו משמש עורק תחבורה 
ראשי בין התוף המזרחי ובין החוף המערבי של ע׳. הקטע המזרחי 
של ע׳ הוא רמה נמוכה, בנויה סלעים שלישתיים ומהווה חלק 
מהגאוסינקלינה של הפרת והחידקל וקרקעית המפרץ הפרסי. לרגלי 
המתלול צמאן, המהווה את המעבר מנג׳ד למישור החוף, מצויים מי- 
תהש המקיימים נאות־מדבר שהגדולה בהן היא העיר הפוף. מישור 
החוף שטוח ומכוסה חול וחצץ. בגלל שיפועו המתון, עולש בקרבת 
החוף מי־תהש, היוצרים מליחות נרחבות. חופיו הרדודים של המפרץ 
הפרסי אינם מאפשרים הקמת נמלים עמוקי מים. חוץ מנמל כווית 
משרתים שאר נמלי המפרץ אניות קטנות בלבד. בחוף החולי של 
מזרח ע׳ יוצא דופן חצי־האי קטר, הבנוי סלעים גירניים ומתרומם 
במתלולים מעל למישור החוף. הוא נמשך באיי בחרין (ע״ע), ובינם 
לבין החוף נוצר מיצר רדוד. חבל חסא הוא איזור הנפט העיקרי של 
ערב הסעודית. 

הקטע הדרומי הוא רמח נטויה, בנויה סלעים שלישוניים, 
המתרוממת בתלילות מעל לחוף הצר של הים הערבי לגובה של יותר 
מ 2,000 מ/ ושופעת צפונה במתינות. ברמה חתור הקניון הרחב 
והארוך של נתל חצרמות, שהיה מרכז של תרבות עתיקה (וע״ע 



137 


ערב: גאוגרפיה; גאולדגיה; צומח 


138 


חצרמות. עם׳ 861/2 ). מדרום לרמה, בחוף מפרץ עדן, מצויים שבי 
הצאי-איים געשיים שעליהם יושבת העיר עדן (ע״ע). מצפת לרמה 
משתרע אגן שרחבו כ 400 ק״מ וארכו כ 1,000 ק״מ, ובו מצוי מדבר 
החולות הגדול בעולם רבע (רבע) א ל ־ ח׳ א ל י ( 595,700 קמ״ר). 
אזורים נרחבים בתחומו שוממים לחלוטין וחסרי משקעים במשך 
שנים. מקור החולות במדבר הוא בעיקר אבן גיר, לעומת החולות 
של המדבריות הצפוניים בע׳, שמקורם קריסטאליבי. בחלקו המזרחי 
של המדבר מצויות החוליות הגבוהות ביותר (העולות על 150 מ׳) 
ומשטחי מליחות נרחבים. באות־מדבר מצדות בעיקר בשולי המדבר. 

בשוליים המערביים והמזרחיים של הקטע הדרומי מופיעים הא¬ 
זורים הגבוהים של ע׳. במערב נמצא האיזור ההררי של תימן, 
שגרעינו הוא הממסד הקריסטאליני המתנשא בתלילות מעל למישור 
החוף — התהאמה. מעל לסלעי היסוד מצדים סלעים געשיים היו¬ 
צרים רמה מבותרת נרחבת, המגיעה לגובה ממוצע של כ 2,000 מ/ 
בתוכה מתנשאים הרי געש כבויים, ששיאם בהר נבי קזעיב ( 3,760 
מ׳). במורדות המזרחיים של הרמה מצדה רמה נמוכה יותר הבנויה 
בחלקה אבן גיר. במזרח מתנשאים הרי עמאן, שהם המשך של הרי 
הקימוט של הזגר 1 ס ומגיעים בג׳בל אודדר לגובה של 3,019 מ׳(וע״ע 
עמאן ומסקס). 

החופים של ע׳ חסומים ברוב ארכם בשרטונים של קוראלים, 
והגישה אליהם קשה, פרט למקומות מועטים, בהם נוצרו מפרצים 
צרים ומוארכים! מפרצים אלה משרתים סירות דיג בלבד. הנמלים 
הטובים ביותר הם עדן וכודת. בכל נמלי הנפט שבמפרץ הפרסי 
עוגנות האניות במרחק של קילומטרים רבים מהחוף, והנפט מועבר 
אליהן בצינורות• 

האקלים של ע׳ הוא צחיח בעיקרו, ובפנים חצי-האי צחיח- 
קיצוני. טמפרטורות הקיץ הן מן הגבוהות בעולם, ולאורך החופים 
משולב החום בלחות גבוהה. גם טמפרטורות החורף הן גבוהות, אולם 
לא ברמות הפנימיות, בהן יש לילות קרים. רק ההרים הגבוהים 
בדרום־מערב יוצאים מן הכלל; הם נמצאים במסלול של המונסון 
הקיצי, ובגלל גבהם גורמים לירידת גשמים, שבתימן מגיעה כמותם 
ל 1,000 מ״מ. גם חבל עסיר שבערב הסעודית זוכה לכמות גשמים 
המספיקה לצרבי חקלאות, ובו מקור הנהרות היחידים של חצי־האי, 
שמימיהם נעלמים בחולות שממזרח להרי תימן ועסיר. גם בהרי 
עמאן מאפשרים גשמי קיץ חקלאות־בעל ואף מזינים מספר ניכר של 
מעיינות. בקטע הצפוני של חצי-האי יורדים גשמים חרפיים בכמות 
שמעל ל 150 מ״מ רק באזורים ההרריים, אך מימיהם מזינים את 
מפלסי מי־התהום המקיימים את נאות־המדבר. 

י. קר. - יד. פ. 

ג א ולוג י ה. המסד העד־קמברי של ע׳ נוצר׳ יחד עם המשכו 
המערבי (הקרוי "נובי" במצרים), בשלב האורוגנזה שבעד-קמבריום 
המאוחר. סלעי המסד נחשפים עפ״נ שטח רחב לאורך ים־סוף והרחק 
לכיוון צפון־מזרח לג׳דה. עיקרם סלעים פלוטוניים, גראניטיים ודיו־ 
ריטיים, שחדרו לתוך תצורות מטאמורפיות מקומטות, אשר צירי 
הקמטים שלהן מקבילים בחלקם לים־סוף, ובאזורים אחרים ניצבים 
לים־סוף. המסד הערבי־נובי עבר סחיפה חזקה והתפתחו בו פני־שטח 
סחופים לפני הקמבריום, ומאז הוא גוש יבשתי יציב שרק לעתים 
מזומנות הציף אותו הים. 

האוקיאנוס הקדום הקרוי ים טתיס (ע״ע) השתרע מצפון ומצפון־ 
מזרח לע׳, במקום בו מצדים כיום הרי הקימוט האלפיני של הזגרום 
והטאורוס. ממנו פלשו המים מדי פעם לעבר היבשה והותירו שכבות 
משקעים דקות יחסית, שלאחר התרוממות ע׳ ופעולת הסחיפה, מסד 
דרים מחשופיהם במעגלים קונצנטריים סביב הגלעין העד־קמברי. 

חדירת הים הראשונה באה מצפון בפלאחואיקון הקדום (קפד 
בריום עד סילור), והותירה אבני חול ופצלים של ים רדוד. לאחר 
הפסקה ארוכה וסחיפה עמוקה פלש הים שנית בקרבון עליון, פרם 


וטריאם. נסיגת הים בסוף הטריאם אינה בולטת, אולם רוב היורה 
התחתון חסר. בסוף היורה התחתון התחילה הפלישה החשובה ביותר, 
שהגיעה מצפון־מזרח, חצתה את מרכז ע׳ והדרימה לתימן ומזרח 
אפריקה. חדירה זאת נמשכה עד לקרטיקון התחתון. אם כי היתה 
נסיגה זמנית בסוף היורה המצדנת ע״י שכבות של אוואפוריטים. 
הסלעים האוואפוריטים הם סלעי החיפד למאגרי הנפט העיקריים של 
ע׳ המצדים במזרח בתוך השכבות הגיריות של סלעי היורה (הקרויים 
"האיזור הערבי"). לאחר נסיגת הים בקרטיקון התחתון והתיכון. 
תוך הרבדת אבני חול, חזר הים ופלש בקרטיקון העליון (סנון 
מאססריכט) ובשלישון התחתון (אאוקן). 

החל בש לישון העליון, ואף מוקדם יותר, נבקע ים סוף (ע״ע) 
ומפרץ עדן. וע׳ נפרדה מאפריקה ונעה צפונה. 

בשקעים של ים־סוף ומפרץ עדן שקעו סדימגטים מתקופות 
ד,שלישון והרביעון. בים־סוף שקעו סדרות עבות של אוואפוריטים. 
גבס ומלח, כיוון שים זה היה סגור רוב תקופה זו מדרום. ופתחו 
הצפוני לימה״ת היה תמיד צר. באותה עת חלה התפרצות רבודממדים 
של סלעים בזלתיים שהתפשטה עפ״נ שטח נרחב מהחוראן ועד 
לתימן, בתחום המקביל לחופו המזרחי של ים־סוף. שדות לנה 
נרחבים, ובתוכם הרי געש כבדים, מאפיינים חלקים במערב ע׳. 

תשתיתו של מדבר רבע־אל-ח׳אלי שקעה בתקופה זו, והשטח הת¬ 
מלא סדימנטים רביעוניים וחולות. במזרח, בעמאן, נוצרו מבנים מסו¬ 
בכים ומקומטים, המשתייכים, כנראה, להרי־הקימוט האיראניים. 

ר. פר. 

א ו כ ל ו ם י ה — ע׳ בערכי מדינות חצי־האי ערב. 

ה צ מחי ה של ע׳ איבה הומוגנית ומבחינה פיטוגאוגרפית אפשר 
לחלקה ל 3 חטיבות; סחרו־ערבית, נובו־סינדית, ואריתריאדערבית. 
הראשונה מוגבלת לע׳ הפנימית ותופסת כ % של שטחה והיא זהה 
או דומה מאוד לצמחיה הסחרדערבית של א״י ומצרים. מספר מיניה 
אינו עולה על 300 . זו צמחיה של מדבריות ממוזגים הנשלטת בעיקר 
ע״י צמחים חד־שנתיים ועשבים רב־שנתיים! מספר השיחים קטן 
יחסית, ואין כמעט עצים. הצמחיה הנובו־סינדית היא צמחיה של 
מדבריות טרופיים, המצדה גם בחלקים הדרומיים של א״י ומצרים, 
אולם כאן היא מגוונת הרבה יותר ( 600 מינים ומעלה). תפוצתה 
מוגבלת בעיקר למקומות הנמוכים של החלק הדרומי ושל רצועות 
הארץ הסמוכות למפרצי אילת ופרם. הצמחיה האריתריאו־ערבית 
מוגבלת בעיקר לדרום ולדרום־מערב ומאכלסת את מורדות ההרים 
הגבוהים אשר בתימן וחג׳אז. מספר המינים עולה על 1,000 , ורובם 
הגדול מצוי גם באריתריאה, סומאליה, אתיופיה, ואף בהרים של 
אפריקה המשוונית. צמחיית ע׳ כוללת 90 משפחות, מהן למעלה 
מ % טרופיות; מספר הסוגים הוא כ 700 וכמחציתם טרופיים, כגון: 
הלבלוב ( 37 מינים), ניל ( 25 מינים) ושיטה ( 20 מינים). 

הצומח משתייך למחלקות של חברות רבות. וברובו הגדול זהו 
צומח מדבריות סחרו־ערביים. שליטות 3 מחלקות גדולות: א) הצומח 
של הרותם, שחברותיו כולן קשורות למדבריות חול. ב) חברות 
צמחי החמדות, התופסות שטחים מרובים בע׳ הלא־טרופית. בחלק 
הגדול ביותר של מדבריות ע׳ הצומח אינו פזור, אלא הוא צפוף 
בעמקים, וערוך חגורות המשתנות במתינות מראש האפיק כלפי 
השפך: בראש האפיק הצמחים הם לרוב חד־שנתיים ומספר המינים 
הולך ומתרבה לקראת השפך. ג) חברות מרובות, כגון חברת חןודת 
השיח, נמנות עם מחלקות הצומח של האזורים הנובו־סינדיים, ובייחוד 
בולטת מחלקת השיטים. חברות הצומח האריתריאו-ערבי מרוכזות 
בעיקר בהרי תימן, והן ערוכות בחגורות-גובה, בדומה להדי אתיופיה 
ואף להרי קניה: בחגורה העליונה ביותר הצומח הוא אפרו־אלפיני, 
מתחתיה מצוי היעד המוגטני שהוא הרוס ברובו, ולרגלי חגורה זאת 
היער רחב-העלים דרוק־העד. מתחת ל 100 נד׳ החגורה מאוכלסת, 
לרוב, במיני אפרסמון, שיטים ועוד. 



139 


ערב: חי; ארכאולוגיה; היסטוריה 


140 


€נ( 1 0£ .]() 4 [ 411 ? 4 11 ) $314 [ס ¥1064 1116 10 1 ז 11110 < 11 זז €011 ,ץ ת 20113 

7116 .? .<£ ; 1957 < 0 \£ ,ןז 10 >ח £0 0£ . 800 ח 3 שו 1 מ £1 

¥?£1?41 44(1 £45161-11 

*?41114 ( 11 ) 141 ., \ 1 ^), 1967 . 

מ. ז. 

החי. מרביתה של ע׳ נכללת בתחומו של איזור המדבריות 
הסחרו־ערבי שהוא חבל זואוגאוגרפי מיוחד. רק בחלקים מוגבלים 
אינה שולטת הפאונה המדברית. בדרום־מערבה של ע׳—תימן וחצר־ 
מוות ובמידה מסוימת עמאן — בחבלי ההרים הגבוהים שאקלימם 
טרופי שחוץ־למחצה מצויים נציגים מובהקים של פאונת איזור 
הסאוונה האפריקנית, כגון הקוף המדריאס ( 5 גץ- 11 > 13 מג! 1 10 נןב?) ׳ 
והעופות: תור מקונן ($.תש 8 ו 11 113 :>ק 0 :זק:ח $1 ), עלוית ירקרקת (- £71 ? 
5 ת 6 ז 1 ׳! 0 זנ 11 ז 111 115 <:ן 0 :> 10$ ) וקיכלי חבשי ($. 011 וח $51 ץ 3£ 1*111x1 11 $ ). בגלל 
תופעה זו הוגדר האיזור כחלק מהחבל האתיופי (אפריקני). נציג 
נוסף של הפאונה האפריקנית, שפן הסלעים, הוא נפוץ יותר בחבלי 
ההרים במערב. במקומות שקיימים בהם חרשים בראשי ההרים 
(במערב ובצפון־מערב ע׳ [חג׳אז, אדום]) מצדים בע״ח פלאואר־ 
קטיים מסוימים: מיני סנאי, נמנמן, יערון ונבח. גם היעל שייך 
ליסוד זה. בפאונה של המדבר ושל ערבת המדבר מייצגים את היסוד 
האפריקני, מבין אוכלי הצמחים, צבי הנגב וראם התועפות 017 x 5 
\ץ־ 01 :> 1611 ) שתפוצתו מצומצמת כיום למדבר רבע אל־ודאלי. הטאר 
([עז הבר] ״ 373163 [ 1111-3£11$ ח 96 ) הוא אנדמי דיחודי לעמאן. 
עד לפני דורות לא רבים היו עדיין במדבריות ע׳ היען והדישה 
ואולי גם הבובאל המצד ( £11$ ק(; $61 ! 111 11$ ו 1 ק 13 ש:> 41 .). מבין הטורפים 
מיוצג היסוד הטרופי הערבתי־מדברי ע״י הצבוע, הקרקל, הפנק 
והברדלס, שאולי נכחד. היסוד המדברי הסחרדערבי מיוצג ע״י הצבי 
המצד, ובעבר ע״י הפרא ( 5 נ 1 קק 1 הת £6 11601101111$ 511115 >£). מבין 
המכרסמים — מיני גרביל, מריון, פסמון, ירבוע ואלקטגה. טורפים 
סתרו־ערביים הם: חתול הבר, חתול החול ( £3 נז 83 ז 13 מ £611$ ), שועל 
הנגב והתן. מבין העופות מצד מספר ניכר של מינים שתפוצתם 
סחרדערבית: האלימון, הקורא, החוברה, רץ המדבר, מיני קטה, 
עפרוני המדבר, צחיחנית, סלעית ועוד. 

עט. ב. 

ארכאולוגיה. החקר הארכאולוגי של חצייהאי ע׳ התפתח 
באטיות׳ שכן המדובר הוא באיזור שולי של קדמת־אסיה, שלא קסם 
לחוקרים. הגישה אליו היתר, תמיד קשה בשל חשדנות התושבים 
והאווירה הכללית של חוסר־בטחון. 

בע׳ בוצעו לראשונה סקרים שיטתיים וחפירות ב 1927/28 . מאז 
נחפרו 5 אתרים בדרום ו 4 באיזור המפרץ הפרסי, וסקרים נערכו 
בחצר־מוות, בתימן, בנג׳ראן, בחג׳אז, במתח המזרחי של ע׳־הסעודית, 
בבחדיין, במסקט ובעמאן. ממצאים מקריים במדבר רבע אל־ח׳אלי, 
ובאזורים אחרים, השלימו את שמה שנתגלה בסקרים ובחפיחת השי¬ 
טתיות. פעילות זו העלתה מידע שאפשר שחזור. בקווים כללים, של 
תולדות התרבות בע׳. 

נראה כי האדם התחיל להתיישב בע׳ לקראת סוף תקופת־האבן 
הקדומה. בדיקת שרידי פתמי־עץ שנמצאו יחד עם כלים מתקופת- 
האבן החדשה ברבע אל-ח׳אלי הוכיחה שהם שייכים לשנת 3,200 
לפסה״נ, הרבה יותר מאוחר מאשר באיזור הסהר־הפורה. 

חוף המפרץ הפרסי של חצי־האי ע׳ עמד, כנראה, תחת השפעתן 
החזקה של תרבדות מסופוטמיה במשך כל ימי קדם. האתר החשוב 
ביותר שנחפר עד עתה באיזור זה הוא קלעת אל-בחריין, שם נחשפו 
רבדי יישוב שנמשכו, בערך, מ 3,000 לפסה״נ ועד לתקופת הסלוקים. 
כלכלת איזור חופי זה היתר, מבוססת זמן רב על שליית פנינים, דיג 
וחקלאות, ואף על סחר עם מסופוטמיה, רמת איראן, שפלת גהר 
אינדום, ואולי גם צילון. 

בחג׳אז׳ בעברו השני של חצי־האי, נמצאו כלי-חרס בעלי צורה 


מיוחדת שהושפעו מאבות־טיפוס חזיריים. ברם, לפי עדותם של כתר 
בות ומבנים חצובים בסלע במדאאין צאלח/ היתה התקופה הנבטית 
החשובה ביותר. יש להניח כי כלכלת חג׳אז נתבססה על סחר־שיירות 
ועל חקלאות בנאות-מדבר. בדרום־־ע׳ נמשכה, כנראה, תקופת־האבן 
עד שלהי האלף ה 2 לפסה״נ, כשירדו מהצפון — לאחר שביות הגמל 
אפשר להתגבר על חוסר מים בדרך לדרום — נודדים שהביאו מסורת 
של חיי עיר ותרבות מפותחת: דת. כתב דדע בבניה בלבנים ובאבן, 
בחקלאות־שלחין. בתעשיית קרמיקה ובעיבוד מתכות. הם התיישבו 
באשדות המזרחיות של הרי דרום־מערב, הפונות למדבר, והקימו 
כמה ממלכות: סבא (שבא [ע״ע], ובירתה — מארב)! קטבאן 
(תמנע); חצרמוות (שבוה) > מעין ; אסואן. מלכיהן־כוהניהן נקראו 
"מכרב"; בתחילה שלטו בהן גם מלכות. 

בדרום־ע׳ פותחו ארדיכלות ואמנות-פיסול מקוריות, אף כי לעתים 
ניכרו בהן השפעות זרות שיקרים הלניסטיים. בעיר ובכפר נבנו 
בניינים צנועים מלבני־טיט. שהשימוש בהן הגיע להשגים ניכרים, 
מבנים חשובים, כגון: חומות־עיר, מקדשים, בתי־מידות וקברים נבנו 
מאבני-גזית מסותתות בסיגנון, כנראה, פניקי. כלים עשויים חומר 
מעורב בקש נוצרו ביד, אך הגיעו לצורות ולקישוטים מתוחכמים; 
טכניקה זו של ייצור כלי־חרס ביד היתר, בשימוש בע׳ כאלף שנים 
לאחר שבכל יתר אזורי המזרח השתמשו באבניים. 

בכל ממלכות דרום־ע׳ היתה נהוגה חקלאות־שלחין והופעלו 
שיטות שונות לניצול מי שטפונות. מבין שרידי מתקני ההשקיה 
המרובים, שמור במיוחד זה שבמארב, הכולל. מלבד שרידי תעלות 
ושעריהן, את ״הסכר הגדול״, הבנוי אדמה, שהיה בשימוש מהמאה ה 7 
לפסה״נ עד למאה ה 6 לסה״נ. סכר מארב עדיין לא נבדק ביסודיות, 
אך ידוע כי יציאתו מהשימוש הפכה את סביבתו לשממה. 

מרבית הממלכות שנתקיימו בחצי־האי ע׳ עסקו בגידול וביצוא 
מור ( 11 זז 7 חז) ולבונה ( 06115£ ס 161 ת 3 ז£), וסחר זה העשירן מאוד. בא״י 
נתגלו כתובות ערביות בודדות, שאולי מעידות על סחר ערבי עם 
א״י. 

ג״ו ואן ביק. המחקר הארכיאולוגי בדרום־ע׳ בעשור האחרת (קדמו" 

ביות, ד׳), תשל״א/ב ן 11 ' 17 ץ}\ 1 ) 311 $6 146671 }! 44 ?¥ , 14 ^ 6 ח 1 ;^\ .^\ . 0 

^? 1510 }¥ 411471 ?* 5011111 ,. 141 ; 1960 ,(^^ 10^1^, XX נ> 6 ב 4:11 ־ 1 .^ 11 ;: 816114 ) 

; 1961 ,( £351 ז 3 שא : 01 ש 1 ; 4 מ^ שו 41 3041 ש 8161 שול!" : 10 ) ץ 6146010£ ?* 1 ) 471 
. 1970 , 111 ) 11111 <£ ז 0 / 0%112£ כ 13 ,ץ( 1 נ 811 . 0 

ג. ו. ו. ב. 

היסטוריה. על תולדות חצי־האי ע׳ עד לימי הח׳ליף עלי 
( 656 — 661 ) שעברת הבירה לכופה שבעראק — ע״ע ערבים, 

בדור אחד בלבד הפכה ע׳ לפרובינציה של הממלכה האדירה 
שקמה בעקבות כיבושי האסלאם, וחשיבותה של פרובינציה זו 
ירדה במהירות. מבחינה כלכלית לא יכלה ע׳ להידמות לארצות 
שנכבשו בסהר־הפורה. בצפת אפריקה ובאיראן! כמרכז השלטון לא 
היה מיקומה נש! ובעיקו— הגירה המונית דלדלה אותה מבחינה 
דמוגרפית. 

תחילה שאפו הח׳ליפים למנוע את התיישבות הערבים בארצות 
שנכבשו, אלא במושלים וכחיילים בלבד. לפיכך אסרו תחילה על ער¬ 
בים לרכוש קרקע בארצות אלו, ושלל המלחמה שמסים צריך היה 
להישלח לבירה אל־מדינה לשם חלוקתם בין הזכאים לקצבאות 
(קרובי מחמד וחיילים). כופה ובצרה בעראק ואל־פסטאט במצרים 
לא היו אלא מחנות צבא (אמצאר), ואולם גם משפחות החיילים 
נלוו אליהם שתיישבו במקומות אלה, שם הפכום לערים גדולות: 
בכופה (ע״ע כופה, אל-) ובבצרה ישבו בימי הח׳ליף ןועאויד, (ע״ע) 
כ 300 — 400 אלף ערבים. במהרה החלו הערבים לרכוש קרקעות 
בארצות הכיבוש, וזרימת ההמונים מחצי-האי ע׳ נמשכה דורות 
מספר. 

מכה ואל-מדינה שמרו על מעמדן הדתי, משכו אליהן צליינים 
שיו מרכז ללימש האסלאם, כגת לאיסוף החדית׳ (ע״ע) ולחקירתו. 



141 


ערס: היסטוריה 


142 


פרחו בהן גם השירה ואל־מדינה התפר¬ 
סמה אף במנעמי־חייה — הודות לזרימת 
כספי צדקה והקדשים לערי הקודש. ואולם 
תושבי אל־מדינה ומכה התמרמרו על 
הדחת עריהם ממעמדן כמרכזי השלטון, 
וזמן רב היו מועדות למרידות ותמכו בשר 
עבים לשלטון, צאצאי עלי ואחרים. 

ב 683 וב 692 סבלו מכה ואל־מדיבה מה־ 
צבאות הסוריים של הח׳ליפים בדמשק, 
שלחמו בודליף־הנגד עבדאללה אבן אל־ 
זביר. פעמיים צרו הסורים על מכה, ולא 
נרתעו מהפגיזה כבליסטראות, עד שב 692 
נכנעה, וח׳ליף־הנגד נהרג. מאז ועד סמוך 
לסוף שלמון הדמיים שרר שקט בערי- 
הקודש, והן נהנו משגשוג. 

בשאר חלקי ע׳ התרופף השלטון המרכזי, 
במידה רבה בגלל עליית כוחם של הח׳אר־ 
ג׳ים(ע״ע). ב 747 כבשו הח׳ארג׳ים את מכה 
ואל־מדינה. הח׳ליף מרואן 11 (ע״ע) ניצחם, 
ואחיזתם ברוב חלקי ע׳ כמעט נעלמה, אך 
בעמאן נשארו חזקים, ובמאה ה 9 הקימו 
בה מדינה עצמאית למעשה. וע״ע עמאן 
ומסק ט. 

מכה היתד. אחד ממרכזי־הקשר של העבאסים נגד האמיים, 

אך בעלותם לשלטון לא החזית העבאסים את הבירה לאל־מדינה, 
אף שראשוני הח׳ליפים משושלת זו טיפחו את הצליינות לערי־ 
הקודש ודאגו לתחבורה טובה ובטוחה אליהן. במכה ואל־מדינה 
התרכזו גם הקושרים נגד העפאסים מבין תומכי עלי, חסנים וחסינים 
כאחד (ע״ע חסן וחסין). 

במחצית השניה של המאה ה 9 התרופפה שליטת הח׳ליפים על 
חצי־האי. כבר ב 820 פרקה למעשה תימן את שלטון בגדאד, ושלטה 
בה שושלת הזיאדים שיסד המושל זיאד (ע״ע תימן). בסוף המאה 
ה 9 זועזעה ע׳ בידי הקרמטים (ע״ע). מבסיסם בחופי המפרץ הפרסי 
פשטו על פני הארץ: ב 906 היתד. רוב תימן בידיהם, וכעבור 20 
שנה כבשו את עמאן; ב 930 זעזעו את עולם האסלאם כשכבשו את 
מכה ונטלו עמהם את ״האבן השחורה״ של הכעבה; רק אחרי 20 
שנה החזירוה למקומה ביזמת הח׳ליף הפאטמי. הקרמטים תמכו 
בפאטמים במאבק עם העבאסים, אך אחרי כיבוש מצרים בידי הפא־ 
טמים ( 969 ) התנגדו להם, הפאטמים ניצחום, והקרמטים איבדו את 
עמאן ( 985 ), וכעבור 3 שנים נפלה בירתם בידי שיח׳ בדד. 

במאות השנים שאח״כ לא היה שלטון מרכזי כלשהו בתב חצי- 
תאי ע׳, והוא חזר למצב שלפני מחמד. מעטות הידיעות על תולדותיו 
באותן מאות, פרט לאלה על כמה מדינות ונסיכדות בדרום ובמפרץ 
הפרסי, וכן לשתי ערי-הקודש. 

במכה ובאל־מדינה שלטו שושלות של שריפים (בני משפחת 
מחמד), שתכופות לחמו זו בזו והכית בריבונות העליונה של הת׳ליף 
בבגדאד או בקהיר. שושלת השריפים הראשונה במכה, שנוסדה 
ב 960 , היתד. מבית עלי, ולכן הכירה בריבונות הח׳ליף השיעי (הפא- 
טמי) בקהיר. ב 1063 עברה השריפות לידי בית האשם (ע״ע). הם 
הכירו בח׳ליף הסוני(העבאסי) בבגדאד. עלייתו של צלאח א(ל)־דין 
(ע״ע) לשלטון במצרים ( 1171 ) ציינה את נצחון הסוניות במצרים 
ובחג׳אז. מצרים כבשה גם את תימן וחצרמוות, אך אלה השתחררו 
במהרה משלטונה. ב 1517 עברה חג׳אז לידי העת׳מאנים׳ וסלימאן 
״המחוקק״ (״המפואר״ ( 1521 — 1566 )) השתלט גם על עדן וחופי 
תימן. הוא בבה צי מלחם בפורטוגלים בים ההודי- אך לא הצליח 
לגרשם ולהחזיר לידיו את נתיבי הסחר לים־סוף ולמפרץ הפרסי. 



הפורטוגלים החזיקו בחופי עאמן, שאותם כבשו ב 1508 , עד לאמצע 
המאה ה 17 . העמאנים מילאו תפקיד חשוב במאבק עם הפורטוגלים, 
ובמאה ה 17 הקימו אימפריה ימית בחופי מזרח־אפריקה ובזנזיבר, 
ועסקו בסחר עבדים ובשוד־ים (ע״ע ספנות, עמ׳ 248 ), בתימן גירש 
האמאם אל־מאיד מחמד את התורכים מערי החוף ( 1635 ). 

במאה ה 18 חל מפנה בע׳ עם צמיחתה של תנועת הוהאבים (ע״ע). 
מחולל התנועה, מחמד אבן עבד אל־והאב, מצא מקלט ותמיכה אצל 
מחמד אבן סעוד, אמיר בסיכות קטנה שבנג׳ד ( 1745 ); התנועה 
החדשה שימשה מנוף להשתלטותו של אבן סעוד על כל בג׳ד. בגו, 
עבד אל־עזיז ( 1765 — 1802 ) הרחיב את המדינה הסעודית, כבש את 
חסא והדף כוח תורכי שניסה לגרשו משם; ב 1801 השתלט על 
כרבלא (ע״ע), הרם שם את קדשי השיעים, וב 1802 כבש את מכה; 
בנו סעוד ( 1802 — 1814 ) כבש גם את אל־מדינה. הוהאבים הרסו 
בערי־הקודש את הקישוטים שחשבום אליליים. הם השתלטו גם על 
חופי המפרץ הפרסי, עמאן ותימן, ואיימו על סוריה ועראק. כדי 
לבלמם׳ מילא השלטאן את ידי מחמד עלי (ע״ע), שליט מצרים, 
לשגר צבא לע׳. במערכה קשה שארכה 7 שנים ( 1811 — 1818 ) הביסו 
המצרים את הוהאבים והחריבו את המדינה הסעודית. ב 1824 חודשה 
המדינה הסעודית שנית בריאז", תחילה תוך הכרה בשלטונה העליון 
של מצרים, ואח״כ (מ 1842 ) כמדינה עצמאית; היא לא כללה את 
עמאן. תימן, חג׳אז ובחרין. אולם גם המדינה הסעודית השניה נפלה 
בידי בית־רשיד, שליטי חאאל בירת שמר, שניצלו סכסוך בין טוענים 
לירושה בבית־סעוד ( 1891 ). במות מחמד אבן רשיד ( 1897 ) היתד. 
מדינת שמר המעצמה הגדולה ביותר בחצי־האי ע׳. 

בינתיים גברה השפעת בריטניה בחופי ע׳. ב 1806 , 1809 ו 1818 
שיגרה בריטניה יחידות צי למפרץ הפרסי להילחם בשוד־הים שגבר 
שם בהשפעת הוהאבים וב 1835 הבטיחה "שביתת נשק ימית" במפרץ, 
נוכח גידול השפעתה של מצרים בעקבות נפילתה של המדינה הסעו¬ 
דית הראשונה, השתלטו הבריטים על עדן(ע״ע; 1839 ). בסוף המאה 
ה 19 חששה בריטניה מפני חדירת גרמניה, צרפת ורוסיה למפרץ 
הפרסי, ולפיכך חתמה על חוזים עם הנסיכויות שם, שהפכון לארצות־ 
חסות (ע״ע בחרין; פוית; פרסי, המפרץ ה־< עמאן ומסקט). פתיחת 
תעלת סואץ אפשרה גם לתורכיה להגביר את שליטתה בחג׳אז ולחזור 



143 


ערב: היסטוריה; יהודים 


144 


ולכבוש את תימן ( 1872 ) וכן את עסיר, מדינה שקמה בין חג׳אז 
לתימן בעקבות השתלטותם של הוהאבים בימי המדינה הסעודית 
הראשונה. ב 1908 נשלמה בניית מסה״ב החג׳אזית, שקשרה את 
קושטא עם אל־מדינה. 

בראשית המאה ה 20 התחדשה במפתיע המדינה הוהאבית הסעו¬ 
דית ביזמתו של עבד אל-עזיז אבן סעוד (ע״ע). ב 1902 כבש אבן 
סעוד את ריאד׳, ובתמיכת הבריטים ניהל מאבק ממושך עם אבן 
רשיד, שנהנה מתמיכת תורכיה. ב 1913 כבש גם את חסא. במלה״ע 1 
מרד השריף של מכה, חסין אבן עלי (ע״ע האשם, בית־) בתורכים, 
בעידוד הבריטים ובהדרכת ת. א. לורנם (ע״ע). "המרד הערבי" של 
חסין ניתק את מסה״ב החג׳אזית, ובסוף המלחמה בא הקץ לשליטת 
התורכים בע׳: חג׳אז היתה לממלכה עצמאית. וכן תימן, שכבר לפני 
מלה״ע 1 פרץ בה מרד בהנהגת האמאם יחיא (ע״ע). 

היעלמות השפעתה של תורכיה פגעה בבית רשיד הפרו־תורכי. 
אבן סעוד ניצל את המצב, וב 1919 — 1921 כבש את כל שמר וסיפחה 
לארצו. ב 1920 ניצל חיכוכים בעסיר כדי להפכה לארץ חסות. זמן 
רב היו הסכסוכים בין חג׳אז לנג׳ד; הבריטים ניסו ליישב סכסוכים 
אלה, אך בספטמבר 1924 פרצה מלחמה. כעבור חודש כבשו הוהאבים 
את מכה, ובדצמבר 1925 כבשו את אל־מדינה וג׳דה, ושלטון ההאש־ 
מים בחג׳אז בא אל קצו. ב 8.1.1926 נטל אבן סעוד לעצמו תואר מלך 
חג׳אז ונג׳ד. וע״ע ערב הסעודית. 

מ. אסף, הוהאכים(התקופה. כ״ו—כ״ז), חר״ץ! יו/״>־ 5 ,־ו:> 1 >ח 1 ז % . 8 מ 

. 1965 €%{% מ/ 

אה. א. 

יהודים. המקרא מרבה להזכיר קשרי משפחה, מסחר, מלחמה 
ושלום בין בני־ישראל לשבטים שונים בחצי־האי ע׳, החל בתקופת 
האבות. — ועל כך ע״ע ערבים, עם׳ 161 . ברשימות יחש של ספר 
בראשית ובסיפורים מקראיים אחרים (מל״א ט, כו—כח; י, א—יג; 
איוב ב, יא) ניתן לזהות — לפי כתובות ומקורות אשוריים, בבליים 
ויווגיים — שבטי נוודים ומקומות יישוב שהתקיימו אז בע׳. בימי 
הבית השני ובתקופת חז״ל ישב רוב העם היהודי בבבל, וחלקו 
בשכנות עם בני לח׳ם ( 3 ^) שבצפון־מזרח ע/ הבדלים גאופיסיים, 
אנתרופולוגיים, סוציולוגיים ופוליטיים, הקיימים בין צפון־מערב 
חצי־האי — חג׳אז — לבין דרום־מערבו — חמיר (ע״ע) ותימן 
הטביעו את חותמם גם על היהודים שם, ולכן יש לדון בהם בנפרד. 

אגדות בספרות ההיסטורית הערבית, שהיא מאוחרת למדי, מדב¬ 
רות על התיישבות בני ישראל ב ח ג׳ א ז מזמן מלחמתו של משה 
בעמלק (שט׳ יז, ח—טז), על מלחמות דוד בעובדי האלילים בית׳רב 
(ע״ע מדינה, אל-) ועל 80,000 כוהנים שנמלטו לע׳ לאחר חורבן בית 
ראשון, והצטרפו שם אל אחיהם, שהתיישבו בה לפנים. כתובות 
נבונאיד (ע״ע), מלך בבל ( 555 — 539 לפסה״נ), על הקמת בירתו 
בתימא העלו את ההשערה, כי עמו התיישבו שם גולי בבל. תפילתו 
של נבונאיד שנתגלתה בין מגילות קומראן, ובה מחכר חוזה יהודי 

מבבל שנלווה אליו במלחמותיו, 

חיזקה השערה זו. אולם, רק 
סמוך לראשית הספירה מופי¬ 
עים שמות יהודיים ודאיים בכ¬ 
תובות קבורה בארמית, נבטית 
ולחיאנית שנמצאו עפ״ר באל- 
עלא (לפנים דדן, ע״ע מדין) 

ומדאאן צאלת (לפנים אל־חג׳ר) 

וסביבתן. לצד שמות מקראיים 
כמנשה, נתן, צדוק, שמואל, 

שמעון ושלום, מופיעים שמות 
׳ 8 "יי ׳ 858 " מנתנ 5 ה בחג ׳י• הכחיבת אחרים, שצורתם נשתנתה בהש- 

בארטיח: מנשא בר נת! שלס (הסאה , 

ה! וכה":) פעת לשון הסביבה, כגון, אם־ 



£ לז 3 ? 11 ״־ 

¥¥11 3 ¥ ¥ 1 ־ 1 1 וי ^ (נ־ ח 4 ¥ 3 |ג* ¥21 < 3 !<״ 

§| 3 י¥ ״=׳ 12101 ^¥ 3 ^ 1 ־£¥* 1 ־ 3 ' 3 ;לז 3 !<״ וי! 1 

^ 3¥ ?( 13311 י ףן 92 ,< 1 מ 2¥ לז< 

־ 3 '״ 

כתובת חסידית בערבית דרומית בה מדובר ע? אלוהי ישראל ויהודה 
(המאה ה 5 — 6 לםה״נ) 

חאק ואסמאעיל. יש גם שמות ערביים, כגון "שבית", יחיא (בן שמ¬ 
עון), נעים (בן אסחאק) ועוד. ייתכן שהמצביא הרומי גאלום, שיצא 
לכבוש את תימן ב 25 לפסה״ג, מצא יהודים באל־חג׳ר, ויש להניח 
שחיל העזר ששלח הורדוס למסע זה נועד גם לקשר בין הצבא 
התמאי לבין היישובים היהודיים בע/ נראה שאל־חג׳ר היתד. אז 
מרכז חשוב וידוע בא״י ובבבל, והיא׳ כנראה, הנזכרת בתלמוד (יב׳ 
קט״ז, ע״א). 

בסוף המאה ה 4 הצטלבו תולדות היהודים בחמיר באלה של 
ית׳רב. לפי המסורות הערביות, כבש אבכרב אסעד ( 385 — 420 בקי¬ 
רוב), מלך המיר את חג׳אז וצר על ית׳רב. אולם, בהשפעת הרבנים 
התייהד, שב אל ארצו עם שני חכמים והשליט בה את היהדות. 
ההיסטוריונים נוטים לקבל מסורות אלה באותנטיות. בכתובות 
לחיאניות אחדות יש רמזים לחכמי היהודים, אך יש לפקפק בהשערה 
שנתקיימה אז בחג׳אז ממלכה יהודית או מתייחדת. 

בשירה הערבית הקלאסית נשתמרו שמותיהם ושיריהם של משו¬ 
ררים יהודים, שחיו בדור שקדם לןדזמד ובימיו. המפורסם ביניהם 
היה א(ל)-סמואל (= שמואל) בן עאדיא. משוררים אחרים נזכרים 
בקשר להתרחשויות באל־מדינה. 

שבטים יהודיים ישבו במשך דורות לפני מחמד בנאות-המדבר 
הפוריות ולאורך הנחלים, ששימשו נתיב לאורחות סוחרים. הם עסקו 
בחקלאות, במלאכה ובייצור כלי־עבודה, תכשיטים וכלי-נשק. בכך 
השלימו היהודים את מבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה 
מבוסם על גידול גמלים, העברת סחורות וליווי שיירות. היסטור¬ 
יונים ערביים מונים כ 20 שבטים יהודיים שישבו בסביבת אל-מדינה, 
מהם: בני נציר (קרי: נדיר) ובני קריט׳ה (קרי: קוריזה), שכונו 
אל־כאהגאאן ("הכוהנים"). יהודים רבים ישבו גם בח׳יבר (ע״ע), 
בנאות אחרות של ואדי אל-קרא ובערבות עבר הירדן אד׳רח, ג׳רבה, 
אדרעי וכן בנמל מקנא שבמפרץ אילת. לאחר תבוסתו של יוסף (ע״ע) 
ד׳ו נואם, התיישבו, כנראה, פליטים יהודים מדרום־ערב גם בסביבות 
טאאף. 

אל־מדינה משכה אליה שבטים ערביים, ביניהם בני-אום ובני- 
ח׳זרג׳ מדרום־ע׳, שהיו תחילה בני-חסות של השבטים היהודיים, 
אך בראשית המאה ה 7 התעצמו עד כי נאלצו היהודים לבקש את 
חסותם. מצב זה משתקף באמנת שכרת מחמד, ואלה שהיגרו עמו 
ממכה לאל־מדינה ( 622 ), עם אנשי אל-מדינה. בסוף השנה השניה 
לישיבתו של מחמד באל־מדיגה, משנכזבו תקוותיו לאסלאם את יהודי 
המקום, גירש בזה אחר זה את בני-קינקאע ובני־נציר והמית את 
הגברים משבט קריט׳ה, ואת אדמתם חילק בין המהגרים שבאו עמו. 
לאחר מכן ערך מחמד חחים עם היהודים תושבי חג׳אז הצפונית, 
ח׳יבר, פדך, תימא, ואחרים, שנכנעו לו והיו לאריסים על אדמותיהם. 
חוזים אלה שימשו אח״כ דוגמה לחוזים שנערכו עם תושבי הארצות 
שנכנעו מרצונם לערבים. 

בימי הח׳ליף עמר אבן אל-ח׳טאב נתגלתה, כאילו, צוואת מחמד, 

לפיה "לא תהיינה שתי דתות בחג׳אז", ואז גורשו היהודים והנוצ¬ 
רים מחג׳אז. איסור זה עומד בעינו — לגבי היהודים — עד היום. 
למעשה עדיין נותרו יהודים רבים במאות 10 — 11 באל-קרא, בתימא 



145 


ערב: יהודים — ערב הסעודית 


146 


ובאזורים אחרים, כעדות סופרים ערביים ומקורות מימי הגאונים. 
מהמאה ה 12 נמצאים יהודים רק בתימן. אחריתם בחג׳אז אפופה 
אגדות: בנימין מסודלה ודוד הראובני (ע׳ ערכיהם) וכן נוסעים 
נכרים הרבו לספר על שבטי ישראל ובמיוחד על אנשי ח׳יבר, 
היושבים עדיין במדברות ע׳, והם מלומדי מלחמה ועזי נפש. 

ל ד רום-ע׳ הגיעו היהודים לכל המאוחר בתקופת מלכי חמיר 
הראשונים (המאה ה 1 לפסה״ג), חלקם כסוחרים ואחרים עם גדודי 
גאלוס (ע׳ עס׳ 144 ). יש עדויות ברורות מראשית המאה ה 4 . בבית- 
שערים (ע״ע) נתגלתה מערכת קברים של .,אנשי חמיר״, מהמאה ה 3 
לסה״ג. לפי מקורות נוצריים שלח קונסטנטינוס באמצע המאה ה 4 את 
הכומר תאופילו׳ס לנצר את תושבי המיר, אך יהודי הארץ הכשילו 
את פעולתו, ורק בימי הקיסר אנסטסיוס 1 (ע״ע) התנצרו קבוצות אחדות 
של התמירים, ביניהם תושבי נג׳ראן. שהתפרסמה בימי ד׳ו נואם, 
(ר׳ עבד 144 ), ואמנם, הכתובות המונותאיסטיות שנתגלו שם מעידות על 
השפעה יהודית. אחדות מהן הוצבו ע״י מלכי חמיר, ובכתובות אחרות 
בזכר בפירוש: "הרחמן, אשר בשמים, וישראל ואליהם אדון יהודה...". 
שמו של אחד ממציבי הכתובות הוא מאיר. מלך חמיר העצמאי 
האחרון היה היהודי יוסף ד׳ו נואם. משנוצח, והארץ באה תחת שלטון 
נוצמ, עברו ימי מצוקה על היהודים, ורק עם הכיבוש הפרסי מוח 
להם והם יכלו לבוא בקשרים עם אחיהם בבל. גזירת הגירוש של 
עמר אבן אל-ח׳טאב (ר , לעיל) לא חלה על יהודי דרום־ע׳, אבל 
נראה, שרוב הגרים וגם יהודים לא־מעטים, התאסלמו: אלה האחרו¬ 
נים מתוך אמונה שהאסלאם הכובש יצילם, וע״ע חצרמות; עדן; תימן. 
ח. ז. הידשבדג, ישראל בערב, תש״ו; הנ״ל, דמות היהודים בספרות 
הערבית הקדומה (התקופה. ל״ד—ל״ה). תש־׳י! הב״ל כחובות יהודיות 
חדשות במרחב הגבסים. ספד נ. גליק (בדפוס)! י. בן־זאב. היהודים 
בערב; 1957 ־ ; י. בן־צבי, לקדמות יישובם של שבטי־ישראל בערב 
(א״י, ר). תשכ״א ; הנ״ל, בדחי ישראל, 54 — 98 . תשכ״ג 3 < ח. לצרוס־ 

יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תשכ״ז; ש. ד. 
גויטיין, כתובת דו־לשונית חמיירית־עברית (תרביץ. מ״א), תשל״ב; 

ד. דיגן, כתובת מתימן על כ״ד משמרות־הכוהנים (שם, מ״ב>, תשל״ג; 

.( ; 864 \ , 7.611 0114$ ( 1 מס/ז 2,11 06111671 *$! 16 ( 1 ,ץגסס .^ 1 

. 0 . 0 ; 1931 , 0 ( 441 1711 \ 10110 * $07 - 0$ 16$ ) 0116011 י(.!*) 5 ־ 1601 ]€,ל־ 111 ־ 1 

י 17 שת! £ 0 זח 0 }\ .[ ; 1933 , 1 * $101 ! / 0 7/16 \6161$11 70111140X1011 י '<£זז 0 ד 

6$ 14 ( 16 * 10 71$ 711011$ ] $611 מ/ , 3115 .ן ; 1934 , 81716 1/16 0114 0710 * 4 

.¥\ ; 1953 ,ת 5£0 ט 1 \ * 1 ) 016 * 06111 0716 * 74 46 1116$ * $0766 

, 1954 , 26 , 14 , 071671 * 4 111 611 ^ 1471 ) 7,7114661 , 3501 

ח. ז. ה. 

ערב הדרומית, - פדךצמז, ע״ע תימן הדרומית, 
הרפובליקה הדמוקרטית העממית של־, 

ז;י : ־ ז־ י ־ •-* ג ו־ד * ז ש • 

ערב הסעולית ממלכה התופסת את 

רוב שטחו של חצי האי ערב, 2,149,690 קמ״ר; 8,443,000 
תוש׳ (אומדן 1973 ). 

גאוגרפיה ואוכלוסיה, עמ׳ 145 : כוחות מזוינים, עמ׳ 146 ; משסר, עמ׳ 

146 ; משפט, ענו 146 ; כלכלה, ענד 147 ! היסטוריה, עמ׳ 148 . 

עה״ם שוכנת כמעט כולה בתחום המדבר. ורק בהרי עסיר 
שבדדום־מערב יורדים גשמי קיץ שמקורם במערכת המונסון. לעה״ם 
חופים בים סוף ובחלק מהמפרץ הפרסי והיא מחולקת למספר יחידות 
גוף גדולות הזהות בחלקן עם יחידות מינחליות. לאורך חוף ים סוף — 
התהאמה; מזרחה ממנה רכס של סלעים קריסטליניים וגעשיים הנקרא 
בצפוץ — סדיאן, במרכז — חג׳אז ובדרום — עסיר. מרכז עה״ם הוא 
ארץ של רמות חוליות וגירניות: בצפון — מדבר נפוד, בקטע התי¬ 
כוני— ד,רבדות ונאות המדבר של נג׳ד, ובדרום — מדבר־החול הגדול 
א(ל)־רבע אל־ח׳אלי! לאורך חוף המפרץ הפרסי — מישור החוף 
אל-חםא. וע״ע ערב׳ עם׳ 135 ; צומח וחי, ר׳ שם, עמ׳ 138/9 ; מפה, 
מספרים ר׳ שם, עם' 142 . 

אוכלוסיית עה״ס נחלקת ל 3 קבוצות: 1 . בדוים נודדים או 
נודדים למחצה שהם יותר מ 50% מן האוכלוסיה. אורח חיים זד. נמצא 
בנסיגה ומלווה התפוררות המסגרת המסרתית של השבט, הגירה 
לערים הגדולות ולמרכזי הנפט וישיבת קבע בכפרים: 2 . כפריים, 


כ 12% מהאוכלוסיה. בחלקם במסגרות שבטיות; 3 . תושבי הערים, 
כ 25% מהאוכלוסיה. 

קיימים קשיים רבים בעריכת מפקד אוכלוסין מדויק בשל פיזורם 
במדבריות הנרחבים ותנודת הנוודים. תושבי עה״ס הם ערבים מוס¬ 
למים דוברי ערבית. רובם סונים השייכים לאסכולה החנבלית. מיעוט 
תימני זידי (ע״ע שיעה) שוכן באיזור עסיר ומיעוט שיעי שוכן באי 
זור אל־הסא. כמה אלפי פלשתינים מפוזרים בערים הגדולות. 

הערים הגדולות בעה״ס הן: ריאד׳, הבירה׳ 225,000 תוש׳ (אומדן 
1965 ), ג׳דה, הנמל העיקרי, 194,000 תוש׳, מכה 185,000 תוש׳, אל־ 
מרינה 72,000 תוש׳ ( 1962 ) וטאאף 54,000 תוש׳, המשמשת בירה 
מינהלית בקיץ. 

כוחות מזוינים. בכוחות הבטחון של עה״ס כ 43,000 איש. 
כולם מתנדבים. כ 4,000 מהם חונים, לפי אומדן, בתחומי ירדן, ומהם 
השתתפו במלחמת אוקטובר 1973 נגד ישראל. 

תקציב הבטחון ל 1974/5 הסתכם ב 1,800 מיליון דולר. הציוד 
אינו אחיד. אה״ב׳ צרפת ואנגליה מתחרות ביניהן על אספקת נשק 
לעה״ס ושולחות גם מדריכים מקצועיים, בעיית הבטח וו העיקרית 
היא העדר כוח־אדם מתאים. מוקד הצבא הוא באקדמיה לקצינים 
בריאד׳. מרכז חיל־האוויר נמצא בבסיס התעופה בד׳הראן. 

כוחות היבשה — כ 36,000 איש, המאורגנים ב 4 חטיבות 
חי״ר, גדוד משוריין, גדוד סיירים, גדוד צנחנים וגדוד שומרי־המלך. 
ישנם 85 טנקים מיושנים מאה״ב: 30 טנקים א.מ. אכס 30 מצרפת; 
200 שריוניות וב 19 סוללות טילי "חוק". לצבא אין מילואים, אך 
מאורגנים כ 26,500 אנשי מיליציה. בכוחות הים כ 1,500 איש, 
המפעילים 4 סירות־טורפדו. למשמר־החופים 20 סירות־משמר ו 8 
רחפות מהירות מתוצרת בריטניה, בכוחות האוויר כ 5,500 
איש. מגיחים שרבים מהטייסים המבצעיים הם שכירים זרים. ישנן 
6 טייסות מבצעיות ובהן כ 90 מטוסים (מהם: פ־ 5 ; סטרייקמסטר 
ולייטבינג). בשלהי 1974 דובר על תכנית להצטיידות מאסיווית 
בנשק מאה״ב, כנראה נוכח התעצמותה הצבאית של איראן. 

י. קד. - ס. ם. 

משטר. בעה״ס אין חוקה ואין גופי ייצוג מדיניים. המשטר 
מושתת על אוטוקרטיח מלכותית, על מורשת המשטר השבטי ועל 
עקרונות השריעה (החוק הדתי האסלאמי) לפי הזרם החנבלי. ניהול 
המדינה נתון בידי המלך, המוגבל בחוקי השריעה בלבד. בחג׳אז 
חיתה מועצה מייעצת בשנים הראשונות אחרי כיבושה בידי אבן 
סעוד ( 1926 ), אך היא התרוקנה מתוכן והתפוררה. 

ירושת הכתר אינה אנכית — מאב לבן — אלא אפקית — לבכור 
האחים או לזקן בית המלוכה. עיקר הפעילות הפוליטית מתנהלת 
בקרב הנסיכים. בבי אבן סעוד, שמספרם נאמד ב 40 . רוב שרי 
הממשלה הם מקרב הנסיכים. 

המשפט. ע״פ ההלכה המוסלמית המלך הוא הסמכות העליונה 
לערעור. לידו מכהן המופתי העליון כראש מערכת השיפוט, והוא 
למעשה גם מנהל בתי המשפט. ב 1954 בוטלו בתי הדין לערעורים, 
האחד בריאד והשבי במכה, אולם ב 1961 הוקמו מחדש. 270 קאדים 
בערכאה ראשונה יושבים בב 200 בתי משפט, המצרים בכל עיר, 
כפר או מרכז. גם במקום שיש בו יותר מקאדי אחד, יושב הקאדי 
כדן יחיד. 

אין אגרות בתי משפט. אין התיישבות תובענות. המפסיד בדין 
לעולם לא יחויב בהוצאות המשפט. אין "מעשה בית דיך (מניעת 
משפט חוזר באותו עניין) וקאדי רשאי לחזור בו מפסק דינו פעמים 
אין קץ. הוא גם רשאי להיוועץ במופתי לקבלת חוות דעת משפטית. 
פסקי הדין מוגשים למושל המעבירם, לשם ביצוע. למשרד ההוצאה 
לפועל, שהוא חלק מהמשטרה. 

כללי הפרוצדורה האזרחית מ 1936 אפשרו רק לקרוב משפחה 
לייצג את בעל־הדין במשפט; הכללים מ 1952 הסירו הגבלה זו. 



147 


ערב הסעודית: משפט; כלכלה; היסטוריה 


148 


עורכי־דין זרים, בוגרי בתי ספר למשפטים בחו״ל, הם יועצים מש¬ 
פטיים במשרדי הממשלה, אולם אינם רשאים להופיע בפני בתי 
המשפט הרגילים. 

אישות. דיני משפחה נדתים בפני בתי המשפט השרעיים. 
ממונות. קודכס המסחר מ 1931 זהה עם קודכס המסחר העות׳מאני, 
הלקוח מהמשפט הצרפתי. 

חוק העבודה מ 1947 הועתק בעיקרו ממצרים. מעין בית דין 
לעבודה קיים ליד משרד העבודה לדיון בתביעות שמקורן ביחסי 
עבודה, כגון, תביעות פיצויים לעובדים. 

המסים הוסדרו בצו מ 1950 . כיום משלמים הסעודים רק את 
מחצית הזכאת (מעין מעשר), ורק זרים משלמים מם הכנסה. 
המשפט הפלילי. העבירות המוגדרות בהלכה המוסלמית הן 
לשיפוט בתי המשפט השרעיים. בידי המשטרה ומשרד הפנים סמכות 
שיפוט פלילית רבה בעבירות שאינן מוגדרות בהלכה, כגון עבירות 
תנועה וזיזף מסמכים. 

^, 24 1 ( 

( 1 ^• . 0 ). 5 0 5 ו ; ׳״? 64 ,ג 1 זז 12 )$ . 5 

-ז־זז,!, 11 ס י\,י 1.3 ז* 1 ז 3 ז 3 <ן 1 ז 1 ס 0 304 |גת 3110 ו 1 -מ]ח 1 16 רד) 5 מו 

. 1965 < (ז\^ X ,ץ 1 

יו. אר. - י. מ. 

כלכלת עה״ם מבוססת על הפקת הנפט שחלקה בתל״ג ב 1970 
היה כ־ 63% ועל העליה לרגל למכה ולאל־מדינה. ההכנסה הלאומית 
לנפש ( 1970 ) כ $350 — מהממוצעות באסיה. 

החקלאות בעה״ם מפגרת: חלקה בתל״ג כ 8% בלבד, אך 
עוסקים בה כ 72% מכוח העבודה. כ 40% מהקרקע מנוצלים (עיקרם 
— אדמות־מרעה, ורק כ 800,000 הקטר [ 4% * מכלל הקרקע] מיועדים 
לגידולים). האזורים המעובדים הם: חבל עסיר. מישור התהאמה 
ונאות־המדבר. תוצרת החקלאות היא לצריכה מקומית, פרט ליצוא 
תמרים. 


גידולים ומשק החי 


1971/2 

65 — 1961 
(ממוצע שנתי) 

המוצר 



גידולים חקלאיים (בטונות) 

150,000 

132.000 

חיטה 

68,000 

41,000 

דוחן וסורגום 

220,000 

•200,000 

תמרים 



משק החי (בראשים) 

320,000 

230.000 

בקר 

5,200,000 

3.688,000 

צאז 

550,000 

460.000 

גמלים 

130,000 

105.000 

חמורים 

1961 (•) 


תכניות פיתוח בשנות ה 70 מיועדות ליישב את השבטים הנוודים 
ולצורך זה מקימים סכרי אגירה ומכשירים שטחי מזרע. מרכזי פיתוח 
כאלה הוקמו באל־ח׳רג׳, חפוף, נג׳ראן ועוד. 

ה תעש יה היא בעיקר תעשיה קלה לצריכה ביתית ותעשיה 
פטרו־כימית, באיזור המזרחי. בשנות ה 60 הוקמו מפעלי מלט, סבון, 
סוכר, רעפים ומשקאות קלים. ההשקעות בתיעוש נעשות בסיוע 
אה״ב, האו״ם וחברת הנפט 100 ת 3 ז.^ ( 011 1 ז 103 ז 16 ז 1 \, 1311 ל 3 ־ 1 .\^ 

ץת 3 נןרתס 0 ). 

עה״ס היא מפיקת הנפט (ע״ע, עמ ׳ 283 ) הגדולה במזה״ת 
ובעלת עתודות הנפט הידועות הגדולות בעולם ( 18.7 מיליארד טון — 
1971 ). הפקת הנפט החלה ב 1938 , ורובה מרוכז בידי 311100 ■!^ 
וכן בידי ת״מס־חש?, חברת הנפט הלאומית הסעודית. מופעלים 12 


שדות עיקריים. בין אלה: אבקיק, ע׳ואר, ח/ריס, אבו־הדריה, 
דמם, קטיף, ספאניה, מניפה, אבו־סעפה — באיזור אל־חסא. ב 1957 
החלו מפיקים נפט במפרץ הפרסי וב 1958 — באיזור הניטראלי, שבין 
כווית לעה״ס. 


תפוקה ותקבולי נפט 


תקבולים 
(מיליוני דולארים) 

תפוקה 
(אלפי פונות) 

השנה 

3.2 

67 

1938 

10.4 

8,200 

1946 

662.6 

101,033 

1965 

2,779,3 

285,500 

1972 


כל חברות הנפט במדינות ערב למדו לקח ממשבר הנפט באיראן 
(סוף 1950 ; ע״ע מצדק) וגם בעה״ס חולקו הרווחים מהפקת הנפט 
בשווה בין ססת!^ לממשלה. ב 1962 הוקמה חברה בבעלות הממשלה 
( 111 תזס־! 01 ?) וב 1963 רתדה 00 מ! 3 ז^ על 75% משטחי זכיונה כדי 
שהממשלה תפתחם בעצמה. חברות נפט אחרות הפועלות בעה״ם הן: 

,? 4.01 האיטלקיות ו ק 3 ז:>צ 1 !\ 7 הצרפתית. 

הנפט מיוצא במכליות מנמל הנפט ראם תנורה ( 80% ) ובצינור 
;>ח! 1 ? 4 .ה שעובר דרך רמת הגולן ו 5 ס(פו בצידה שבלבנון(כ 20% ). 
בעה״ס 2 בתי זיקוק גדולים (בראם תנורה ובג׳דה). 

תעשיית הנפט עודדה פיתוח מערכת כבישים, שירותי רפואה, 
בת״ם ומכונים להכשרת עובדים. 

במלחמת "יום הכיפורים" עמדה עה״ם בראש חרם הנפט על 
מדינות המערב. עה״ם הקטינה את תפוקת הנפט ב 15% ומחיר 
הנפט עלה פי שלושה ויותר. 

תחבורה' ותקשורת. בעה״ם כ 22,000 ק״מ דרכים (מהם 
12,360 ק״מ כבישים ודרכי כורכר). החשובים מהם הם כביש האורך 
מעקבה לעדו וכביש הרוחב מדמשק לכווית. במדינה כ 42,000 מכו־ 
ניות־נוסעים וב 31,000 מכוניות מסחריות. בתכניות הפיתוח ל 1970 — 
1975 הוקצו סכומים גדולים לפיתוח התחבורה. בעה״ם 610 ק״מ מס״ב 
(מסה״ב החשובה — בין דמאם וריאד׳, 577 ק״מ). 

לעה״ס צ י סוחר קטן (נפחו הכולל כ 49,000 טון) ונמליו העיק¬ 
ריים בג׳דה, בראם־תנורה ובדמאם. לעה״ס חברת תעופה לאומית 
("נתיבי אוויר סעודיים"). התיירות שניה בחשיבותה הכלכלית 
אחרי הנפט. רוב התיירים הם מוסלמים העולים לרגל ומספרם נאמד 
( 1972/3 ) ב 645,000 ! הם מכניסים לאוצר הסעודי כ 150 מיליון דולר 
בשנה. 

לעה״ם עודף גדול של יצוא בחשבון הסחורות והשירותים 
שנאמד ( 1971 ) בכ 1.5 מיליארד דולר וגדל בהתמדה. — עיקרו מיצוא 
נפט גלמי ( 78% מערך היצוא — 1971 ) ומוצרי נפט ( 16% ). עיקר 
היבוא מאה״ב, מאירופה המערבית ומיפן: מכונות ומכוניות ( 32% 
מערך היבוא), מזון ( 27% ), חמרי בניה ( 14% ), כימיקלים ( 7% ) 
וטכסטיל וביגוד ( 5% ). עיקר היצוא ליפן ( 23% מערך היצוא), 
איטליה ( 10% ), בריטניה ( 6% ), ספרד ( 6% ) והולנד ( 6% ). 

המטבע: ריאל. מספטמבר 1971 הונהג שער חליפין נייד לדולר. 

1 ריאל = 0.281 דולר (יולי 1974 ). 

11$ / 0 11 ז€*הק €10 / 1 ?ס €\{ 1 / 0 11, 5. ,4., 471 4^0x711 שיו 1 :> 11 ^\ 1 ׳ . 5 ״£ 

/ 0 ££1$ ? 70$ ? 1 ) 171 ) 2$ ??£ 70171 ? , 11 3 £ 1 £ 5 .¥ ; י, 1958 , 7€6$ * #£$01 11 ) 147 ) 4 א 

1 < י £3 0 £ .־ 10131 . 101 ) $1414 111 * £ 7 ? 171 ) 1 ( 11 ) 47 , £\{ 1 111 771 € 111 ^ € 10 ע 0 £ 

. 1971 ״( 2 . 11€8 ) 801 

היסטוריה. על תולדות המדינה הסעודית הראשונה והשניה 
ועל השלישית עד 1926 — ע״ע ערב. 142/3 ׳ ושם מפה. 

עם כיבוש חג׳אז הפך אבן־סעוד משליט ממלכה עניה, מבודדת 
וידועה בשנאת זדים ובקנאות דתית, לשליט מדינה הנמצאת במרכז 
ההתעניינות של העולם המוסלמי. אבן־סעוד לא כפה על חג׳אז את 





149 


ערב הסעודית: היסטוריה — ערבה 


150 


כל מנהגיהם החמורים של הוהאבים (ע״ע), והקים בה מועצה מייעצת 
(ר׳ לעיל, משטר). הוא גם החל לבלום את השבטים הנודדים 
בנג׳ד, ופעל ליישבם ישיבת קבע בכפרים מיוחדים. שבטי הווהאבים 
הקנאים ובייחוד הלוחמים (אל־אח׳ואן [האחים], כינוי שנלקח מהמסו¬ 
רת האסלאמית־הווהאבית) התנגדו לכך וכן לבלימת ההתפשטות 
הטריטוריאלית הווהאבית ולחידושים שהנהיג אבו־סעוד בממלכתו 
(מכוניות, ראדיו וטלפון). ב 1929/30 מרדו, ואבן־סעוד דיכאם ושבר 
את עצמתם. ב 18.9.1932 הוסב שם המדינה ל"ממלכה הערבית הסעו¬ 
דית". 

ב 1933 פרצה בעסיר מרידה, ואבן־סעוד ניצל את ההזדמנות 
וסיפחה סופית לממלכתו. הדבר גרם למלחמה עם תימן ( 1934 ), 
ואבן־סעוד ניצח, הגיע עד לעיר הנמל חדידה, ופינה את תימן תמורת 
הכרתה בשלטונו בעסיר. 

ב 1933 ניתן זכיון ראשון לחיפושי נפט לחברה אמריקנית. ואח״ב 
ניתנו זכיונות לעוד 3 חברות מאה״ב. ב 1938 החלו להפיק נפט. 
בתום מלה״ע 11 הקימו 4 החברות את חברת 00 ו״ 3 ־ 1 \/. במתן זכיונות 
לחברות אמריקניות השתקפה נטיית עה״ם להעדיף את אה״ב על 
בריטניה, נטיה שהיא אבן פינה במדיניותה עד היום. 

במלה״ע 11 היתד, עה״ס ניטראלית. אך נטתה באופן ברור לצד 
בעלות הברית. ב 1943 התירה לאה״ב לבנות בסיס צבאי גדול 
בדהראן. בפברואר 1945 נועד אבן סעוד עם רוזוולט, נשיא אה״ב, 
הסכים עמו בכל והשפיע עליו לנקוט עמדה אנטי־ציונית. ב 1.3.45 
הכריזה עה״ם מלחמה על "הציר" כדי להשתתף בוועידת הייסוד של 
האו״ם בסן-פרנסיסקו. ב 1947/8 איים אבן־סעוד להפסיק את זרימת 
הנפט לארצות המערב אם תקום מדינה יהודית בא״י, אך לא עשה 
זאת ושלח כוחות סמליים בלבד למלחמה בישראל. 

ב 1953 מת אבן־סעוד, ובנו סעוד מלך תחתיו. שלטון סעוד היה 
רצוף זעזועים. השחיתות והבזבוז פשטו והוצאות הארמון לבדו בלעו 
כ % מהכנסות המדינה וגרמו לגרעון של כ 500 מיל׳ דולר — למרות 
ההכנסות הגבוהות מהנפט. במדיניות החוץ נגרר סעוד לסכסוך עם 
בריטניה על נווה המדבר ^רימי(ע״ע עמאן ומסקט). הידידות המסר- 
תית עם מצרים, שהודקה עוד יותר בגלל האיבה המשותפת לבית 
האשם ולברית בגדאד (ע״ע עראק, עט , 130 ). הפכה לאיבה ועבד 
א(ל)נאצר האשים את סעוד בארגון התנקשות בחייו. האשמה זו 
והתסיסה הגוברת בעה״ם גופא אילצו את סעוד לוותר על סמכויותיו 
ולהעבירן לפיצל אחיו. ב 1958 — 1964 הועבר השלטון פעמים מספר 
מיד ליד, עד שבנובמבר 1964 הודח סעוד סופית ופיצל הומלך תחתיו. 

בספטמבר 1962 פרצה הפיכה, ובעקבותיה מלחמת אזרחים 
בתימן ׳(ע״ע); מצרים תמכה ברפובליקנים ועה״ס במלוכנים. נסיונות 
התיווך והפיוס ב 1964 נכשלו, וב 1966/7 החריפו עוד יותר היחסים 
בין מצרים לעה״ס. מול סיסמת האיחוד הערבי שהעלה עבד א(ל)- 
נאצר העלה פיצל את חזון האחדות האסלאמית. המאבק עם מצדים 
גבר משהפכה עה״ס למנהיגת המחנה המלוכני-שמרני־פרו-מערבי 
בעולם הערבי, מול המחנה המהפכני-סוציאליסטי־פרו־מזרחי בהנ¬ 
הגת מצרים. במחצית הראשונה של 1967 תמכה מצרים בארגון 
מחתרת שביצע פעולות חבלה בעה״ס. כמה מאנשי הארגון, מבני 
המיעוט התימני בארץ, הוצאו להורג בריאד׳. אחרי מלחמת ששת 
הימים שככה איבת מצרים לעה״ס. בעיית תימן נפתרה אחרי 
שמצרים הוציאה את כוחותיה ממנה, וכיון שמצרים נזקקה לסיוע 
מעה״ס הפסיקה את פעולות החתירה נגדה, וזו הקציבה 50 מיל׳ 
לי״ש כסיוע שנתי למצרים. 

בשלטון פיצל חלו קידום ופיתוח הדרגתי של הארץ. נסללו דרכים, 
הורחבה רשת החינוך, הואץ יישוב הבדוים ופותחו שירותי התק¬ 
שורת. אף שפיתוח זה מנוגד לרוח חכמי הדת הקפיד פיצל לא לפגוע 
יותר מדי במעמדם ולשמור על רוח האסלאם. 

הפיתוח מומן מההכנסות הגדלות מהנפט (ר , לעיל, עט׳ 148 ), 



ערב הסעודית: ריאד׳ 


הן בגלל הגידול בהפקתו והן בגלל העליה במחירו, במיוחד אחרי 
הקמתו של ארגה המדינות המייצאות נפט (אופ״ק [ £0 ?ס] ; ע״ע 
נפט, עמ ׳ 277/8 ). 

ב 1973 חלה התקרבות רבה בין פיצל לבין סאדאת, יורשו של 
עבד א(ל)־נאצר, עם התרחקות סאדאת מבריה״מ ומלוב. פיצל מילא 
תפקיד מרכזי בארגון חרם הנפט של מדינות ערב על המערב. חרם 
נפט זה התבטא בקיצוץ באספקה, ונומק במניעים מדיניים — לחץ 
על המערב שלא לתמוך בישראל במלחמת יום הכיפורים. אולם 
שיקולים כלכליים מילאו תפקיד מכריע בהטלת חרם זה, וגם מדינות 
שתמכו בערבים נפגעו מעליית המחירים המסחררת של הנפט. החרם 
הופסק כעבור 5 חדשים, אך מחירי הנפט נשארו גבוהים. מעמדה של 
עה״ס ושל מלכה פיצל בעולם הערבי התחזק מאוד בעקבות חרם 
הנפט. פיצל הופיע כאויב ראשון במעלה לקיומה של ישראל מבחינה 
מוסלמית דתית. וע״ע פיצל. 

111 ׳..// 5111,111 נ %!ק 14 .€ ; 1955 ,.!/ 41 ״׳ע 5 ,ע 16 ו 11 ? - 1 . 51 . 9 

? 1111111 ( 110 1,0 . 11110 <>£ .״ 1 .( . 0 ; 1959 ,? €111110 5 ) 1 ,•(!? 5001 1 $ [ , 10 ק € 0 ? 

: 1966 , 1953-64 , 701/01101107711000 11x10711 ס 000 ) 1 ?! 11 > 50010 10  ז 0 ) 1 > 00 ^\ . 0 . 4 - . 0 .^/-^ 0111111 ,{ 

־ 1 זזג 1 ? .! ,מ ; 1962 1116 \ 0 /( 2 ס 1 ס $11 - 1407 ־*! 77 י £ת 0 !. 0 .- 1 ;* 1959 

, 1972 3 , 1$ ) 151071 11116 ) 071 ,. 31 ו 01 ־ן 11 ך} 0 חסג 

א. תמ. 

על אמנות יושבי ערבות אירופה ואסיה, ע״ע סקיתים, עמ ׳ 
475 — 476 . 

?רבה, ה־ ע״ע אךץ לשהאל, עט׳ 98-97 . 

עךבוית, במשפט, התחייבותו של א׳ (הערב) שב׳ (החייב העיקרי) 
יקיים חיובו כלפי ג׳ (הנושה). תיתכן ע' גם למקצת החיוב 
(כגון: לחלק מחוב או לתקופה מוגבלת). לחיוב קיים (המקביל מבחינה 
רעיונית לע׳ "לאחר מתן מעות" במשפט העברי), או לחיוב עתיד 
לבוא. החיוב הנערב יכול להיות מתמשך (הוד אומר: מתחדש מאליו 
מדי פרק זמן או בהתמלא תנאי קבוע), או בלתי קצוב (כגון, כאשר 
אומר הערב: "כל שתיתן לו אני ערב"). 

דרכייצירתהע׳הןשלוש: ( 1 ) בהסכם בין הערב לנושה, 

גם בלי הסכמת החייב; ( 2 ) בהתחייבות חד־צדדית של הערב, עם 
הודעה עליה לנושה; ( 3 ) במסירת כ ת ב - ע׳ לרשות, ע״פ צו הרשות 
(כגון: בימ״ש, יר׳ר ההוצאה לפועל). 


ע׳ לפי ( 1 ) או ( 2 ) יכול שתהיה בע״פ ואף בהתנהגות שמתוכה 
משתמעת כוונה לערוב. 

כרגיל (באין הגבלה במפורש או מכללא) חלה ע׳ גם על ריבית, 
הוצאות ודמי נזק שהחייב נתחייב בהם בקשר לאותו חיוב. 

נושה רשאי לדרוש מערב קיום ערבותו רק לאחר דרישה מן 
החייב. זהו צעד פורמלי ביסודו, שכן אין הדרישה מהחייב צריכה 
להיות בכתב, והתביעה נגד הערב יכולה להיות מוגשת מייד לאחריה. 
גישה זו תואמת בעיקרה את המשפט האנגלי ואת דיני המג׳לה 
(שנהגו בארץ בעבר). לעומת זאת שתה גישתו של המשפט העברי 
(להוציא ע׳ קבלנית), לפיה יש לנסות תחילה להיפרע מן החייב 
(וזה הדין — גם לפי החוק הגרמני והשוויצי). 

במקרים מסוימים אין בכלל צורך בדרישה מן החייב, כגון 
כשקיים ויתור, כאשר החייב נפטר או כשהוא נמצא בחו״ל. 

לחיוב הנערב אחראים הערב והחייב ביחד ולחוד. פירושו של 
דבר שהנושה רשאי לתבוע את סילוק החיוב כולו מאחד מחם או 
משניהם, כבחירתו. תבע את האחד, אך לא הצליח לגבות את החוב 
הפסוק (כגון, מחמת פשיטת רגל), רשאי הוא לתבוע את השני. 

הע׳ היא משנית לחיוב העיקרי. לזה כמה תוצאות: 

1 ) אם החיוב חסר תוקף. בטלה הע׳, מלבד אם הפגם אינו 
לעיצומו של החיוב אלא בכשרות החייב (למשל: קטין) או בייצוגו, 
שאז הופכת הע׳ להתחייבות לשיפוי ואין לערב זכות חזרה על 
החייב (להלן׳ סעיף קטן ! 2 ]) ; 2 ) בד״כ זכאי הערב להיפרע מהחייב 
מה שנתן למילר הע׳, מלבד במקרים אלה: א) ר׳ לעיל סעיף קטן 
( 1 ); ב) כאשר הע׳ ניתנה בלי הסכמת החייב, שאז כמוה כמתנה; 
ג) ר׳ להלן סעיף קטן ( 3 ); 3 ) טענות ההגנה שיש לחייב כלפי 
הנושה עומדות גם לערב. ידע הערב לפני מילוי הע׳ על טענת־הגנה 
העשרה לפטרו מאחריות ולא התגונן בה, מתקפחת זכותו לחזור 
על החייב, אלא אם שלח תחילה הודעה לחייב על כוונתו למלא 
ערבותו ואף נתן לו זמן סביר לפנות לביהמ״ש; 4 ) נכס משועבד 
של החייב ששימש לנושה ?טוחה לחיוב הנערב עובר בד״כ אל 
הערב, עם מילוי ערבותו, להבטחת זכות החזרה שלו. 5 ) במסגרת 
המחאתו של החיוב הנעדב עוברת בד״כ גם הע׳ אל הנושה החדש 
כבטוחה נלוית; 6 ) שינר לקולא שחל בחיוב הנערב משנה בהתאם 
גם את הע׳, אולם שינד לחומרה אינו משפיע עליה, בלי הסכמת 
הערב. לפיכך: אם הופחת החיוב קטנה הע׳ בהתאם, אך אם גדל או 
הוחמר — רשאי הערב למלא את הע' בלי שינר, ואם השינוי המחמיר 
פוגע בזכויותיו — הברירה בידו לבטל את ערבותו. 7 ) גרם הנושה 
לאי־תשלש החוב ע״י החייב, פטור הערב, והוא הדין, בגבולות הנזק, 
אם הנושה גרם לפקיעת ערובה ששימשה בידו להבטחת החיוב 
הנעדב. 

יש שכופים אדם לתת ערב או ערובה אחרת, כגון: 1 ) 
כאשר זמן פרעון החוב אמנם בעתיד, אך הנושה דורש ערב ומוכיח 
בבימ״ש שהחייב עומד לצאת לארץ אחרת; 2 ) לפי דרישת תובע, 
כאשר הנתבע מנסה להבריח נכסיו או לצאת לחר׳ל כדי להכביד 
על הדיון או על ההוצאה לפועל של פסק־הדין; 3 ) לפי דרישת נתבע, 
לכיסוי הוצאות המשפט, כאשר התובע הוא תושב חו״ל ויקשה לגבות 
ממנו אם יפסיד בדינו. 4 ) כאשר בימ״ש מוציא, לבקשת תובע, צו 
זמני לעיקול נכסי הנתבע או לעיכוב יציאתו מן הארץ, מחייבים את 
התובע בע׳ עצמית או בע׳ אדם אחר (לעתים — נוסף על הפקדה 
במזומנים) כדי להבטיח הטבת נזקי הנתבע, אם יתברר שלא דייה 
בסים לתביעה. 

ע׳ א ו ו א ל: צד לשטר או מי שאינו צד לו יכול לערוב בכתב, 
בגוף השטר או במסמך נפרד, לפרעונו ע״י צד פלוני. ע׳ אוואל 
נוצרת ע״י הביטוי 31 י\ 3 זססק ת 0 < 1 שמשמעותו "ערב ספציפי עבור 
שטר" (או ביטוי שווה לו) ולאחריו חתימה. אולם, קובעת בעיקר 
הכוונה לערוב. אם זו קיימת, אין ד.ע׳ פסולה עקב פגם בדרך 



155 


ערבות — ערביי ארץ־ישראל 


156 


יצירתה, והאוחז רשאי להשלים את החסר. על הטוען שזו ע׳ אוואל 
להוכיח שהחתימה היתה למטרת ערבות. 

אין ע׳ אוואל בע״פ. ע׳ אוואל, להבדיל מרגילה, היא עצמאית. 

רק אם התחייבות הצד הנערב פסולה עקב פגם בצורה, פטור גם 
הערב. בכל מקרה אחר חבותו בעינה עומדת, אפילו כאשר התחייבות 
הנערב היא פסולה או מזויפת. 

חשוב לציין בע׳ אוואל בעד מי היא ניתנת; אחרת מניחים 
שהנערב הוא עושה שטר-החוב (או המושך בשטר אחר). הזכות 
להיפרע מערב האוואל צמודה לשטר ועוברת מאוחז לאוחז. ערב 
האוואל והנערב חבים ביחד ולחוד. 

בדיני עונשין: בשיטות־משפט עתיקות היתה נהוגה ערבות 
בגוף ולא רק בממץ. אם הנאשם לא הופיע כמצווה, היה הערב נתפס 
במקומו, אולם כבר בדיני התלמוד באה הע׳ כבטוחה בממון גרידא. 

בסדר דין פלילי יש מחייבים עצור. כתנאי לשחרורו, להמציא 
ע׳ עצמית או ע׳ ערב (או שתיהן, עם או בלי ערבון כספי), שיופיע 
לדינו וימלא הוראות אחרות, לפי העניין. 

חוק הערבות תשכ״ז— 1967 < מג׳לה, 0 ' 656 < פקודת השטרות (נוסח 

הדש) תשי״ז — 1957 . ס׳ 57 ,! תקנות טדר הדין האזרחי, תשכ״ג — 

1963 < חוק סדר הדין הפלילי, תשכ״ה — 1965 < הולסברי, מהו״ 3 , 

כרך 18 , ענה 411 ! מ. אלון. המשפט העברי במשפט המדינה (הפרקליט, 

כ״ה), תשכ״ח! ; 1938 3 , 1 ,׳מע£ 7 <׳>' 0 ! 77 מ£ / 0 1 :? 01 £ )/ , 5 ^ 1011 .£ 
. 1957 8 , 411 ,^^^ 7 \ 1, X >וז %10 !ז£ /ס ־,׳״ £47 ־,'׳<־?><£ג/ 5 >/ 7 

9 . ב. ם. 

ע׳ במשפט עברי, ע״ע שעבודים. 

ערבות, הסכם־, במשפט הבין לאומי, התחייבות מדינה לעשות 
כל'שביכלתה כדי להבטיח קיום מצב משפטי הרצוי למדינה 
אחרת. הסכם־ע׳ נבדל מהסכם־חסות (ע״ע חסות) היוצר זיקת-תלות 
של המדינה המוגנת במדינה המגינה. 

הסכם־ע׳ יבול שיהיה חדיצדדי או הדדי; לסוג האחרון שייכים 
הסכמים לעזרה הדדית במקרה של התקפה מבחוץ. שיסת הבטחון 
הקיבוצי של האמות המפחדות (ע״ע) מבטאת למעשה את עקרץ הע׳ 
ההדדית הקיבוצית של המדינות. 

הסכם־ע׳ יכול להיכרת בין שתי מדינות או יותר. כאשר יש 
יותר משני צדדים, יכולה הע׳ להינתן בנפרד (ץ 313161 קמ 5 ), במשותף 
(ץ 11 ת 1 ס 0 או בנפרד ובמשותף גם יחד. פעמים שהע׳ ניתנת לזמן 
מוגדר ופעמים לתקופה בלתי־מוגדרת מראש. 

נושאים אפייניים המוסדרים בהסכמי-ע׳ הם עצמאותה של מדינה, 
צורת המשטר בה (לרבות ע׳ לשלטון שושלת כלשהי), שליטתה על 
שטח כלשהו, הבטחת בטחונה מפני תוקפנות, פרח שטחים, הבטחת 
הניטרליות המתמדת של מדינה (ע״ע ניטרליות, עט׳ 143 ). ע׳ לקיומה 
של אמנה ע״י מדינה שלישית (לרבות פרעון חוב מצידה), וע׳ 
ליישוב סכסוכים כלשהם בדרכי-שלום. 

אופי ההתחייבות המוטלת על המדינה הערבה (או המדינות 
הערבות) לקיום הסכם־הע׳ תלוי בנסיבות המיוחדות בכל מקרה. 
האמצעים העיקריים למימוש הע׳ הם דיפלומטיים וכלכליים! בימינו 
מוגבל במידה ניכרת השימוש בכוח־הזרוע למימוש הסכם כזה, בשל 
האיסור הכללי על שימוש בכוח ביחסים בין מדינות הכלול בסעיף 
2 ( 4 ) למגילת האו״ם. 

הפעלת ההתחייבות הנובעת מהסכם־הע׳ מותנית, בד״כ, בבקשה 
מצד המדינה שלטובתה ניתנה הע׳< ואולם על זו להימנע מכל מעשה 
העלול להחליש את כושר הגנתה או להכביד על נותן הע׳ במילוי 
חובתו(כגון מעשה־תוקפנות או התגרות מצדה נגד מדינה שלישית). 

מימוש ע׳ קיבוצית מצד מספר מדינות עלול להתקל בקשיים 
כשחלק מהערבות מסרב למלא את התחייבויותיו. לפי הדעה הרוו¬ 
חת, סירוב ערבה בודדת למלא את התחיבויותיה אינו פוטר את שאר 
הערבות; אולם אם סירבו רוב הערבות לעשות כן, אין לחייב את 
המיעוט במימוש הע׳. 


חובת הע׳ מגיעה לקצה במקרה של הפרה בולטת של הסכם־הע׳ 
מצד המדינה שלטובתה ניתנה הע׳, או כשהמדינה הערבה הועמדה 
במשטר של ניטרליות מתמדת. 

אפיים הפוליטי המובהק של הסכמי-הע׳ גורם שמעמדם במשפט 
הבי״ל של ימינו בעייתי, והנסיון מלמד שבד״כ קובעות המדינות 
הערבות עצמן אם אירעו נסיבות המצדיקות או המחייבות את 
הפעלת ההסכם. בעייתיות זו בולטת בדוגמה של קפריסין (ע״ע) 
שלעצמאותה ערבות, מאז כינונה כמדינה ב 1960 , בריטניה, יוון 
ותורכיה¬ 

; 1928 , 11£ {€£זז€}! 61 1 ז 71£ ז£. 103 ת $£$ ־ 1 * 0 ,נ££ך 10 :£ .£ 

.( 1 ; 1955 8 , 1 11 > 1 * 10 ז 4 ח- 11€1 ז 1 , 111 :>*נן־גס £3111 . £1 - ומ 11£1 ו 1 סקרן 0 

. 1961 ,־ 5 .<ן^< 7 /ס /״ £0 ־** 77 צ ־ז 31 א^ 

י. צ. ב. 

עךב״י ארץ־ישו־אל (עא״י). על ההיסטוריה של א״י 
מהכיבוש'הערבי ועל עא״י, ע׳ כרך ר, עט׳ 435 — 450 ; 

480 — 483 ; 486 — 504 ; 518 — 569 ; על המלחמה בא״י מהחלטת 
האו״ם על חלוקת א״י ועל מלחמת העצמאות, ע' כרך ר, עמ׳ 569 — 
594 ! על סיפוח חלק מא״י המערבית לירדן ועל עא״י המערבית, 
ע׳ כרך ו׳, עמ ׳ 614 — 617 ! על ערביי רצועת עזה, ע׳ כרד ר. 
ענד 620 — 623 וגם כרך מילואים, ענ 7 543 — 545 ; על הפליטים 
הערביים, ע׳ כרך מילואים׳ ענד 545 — 550 ! על הדמוגרפיה 
והסוציולוגיה של עא״י, ע׳ כרך ר׳ עם׳ 701 — 714 ; לעניין השמות 
פלשתינה, פלסטין, ע' כרך ד, עט׳ 27 , 33 . 

ה ת נ ו ע ה ה ל א ו מ י ת. עם התעוררות התנועה הלאומית בקרב 
הערבים (ע״ע, עמ׳ 172 ) נטלו בה עא״י חלק קטן יחסית. לעילית 
של ירושלים היתה אוטונומיה רבה בניהול ענייני העיר והמחוז, 
ולפיכך נטתה לנאמנות לאימפריה העת׳מאנית ולא לניצני התנועה 
הלאומית, אך במלה״ע 1 ועם פירוק האימפריה, גברה בקרב עא״י 
המגמה הלאומית. 

כבר בהתחלת היישוב החדש בא״י בשנות ה 80 של המאה ה 19 
הבחינו עא״י העירונים בני המשפחות הנכבדות והעשירות ומשכילים 
בתמורות בקרב היהודים. הם חשדו שתמותת אלו תגרורנה שינויים 
מדיניים, ושהיהודים שואפים לכונן מדינה משלהם. ב 1891 ביקשו 
מנהיגי המוסלמים והנוצרים בירושלים מהשלסאן לאסור על יהודים 
להיכנס לא״י ולקנות בה קרקעות. התנגדות זו שככה במקצת עם 
סיום גל העלית הראשונה, אך התחדשה ביתר שאת עם העליה 
השניה ולאחר הפיכת ״התורכים הצעירים״ ( 1908 ) וראשית העיתונות 
הערבית בארץ. במערכות הבחירות לפרלמנט בקושטא שהתנהלו 
בארץ ב 1908 , 1912 ו 1914 , תפס המאבק עם הציונות מקום חשוב 
והמועמדים הבטיחו לייצג את העמדה האנטי־ציונית במישנה־תוקף. 
ערב מלה״ע 1 נוסדה "המפלגה הפטריוטית העת׳מאגית" שמטרתה 
היתה ללחום בציונות. אחר כיבוש א״י בידי בריטניה ראו עא״י את 
הציונות כסכנה ממשית. היהודים ועא״י כאחד פירשו את הצהרת 
בלפור כמכוונת לכונן במהרה מדינה יהודית בא״י. חששות עא״י 
גברו עם בוא ״ועד הצירים״ לא״י (ע״ע, ענד 531 ) והדרישות שהגישו 
יהודי א״י לועידת השלום בפרים. חששם ניזון גם מכך שא״י לא 
הוזכרה בהכרזה שפירסמו בריטניה וצרפת בדבר זכות תושבי סוריה 
ועראק לבחור את צורת השלטת שלהן. בינואר 1919 התכנסה בירו¬ 
שלים ועידה ראשונה של עא״י, ובה הוחלט כי אין "פלסטין" אלא 
"סוריה הדרומית" והדרך להדיפת הציונות היא ע״י איחוד א״י עם 
סוריה, שפיצל, בנו של חסין בן עלי (ע״ע האשם. בית־) כונן בה את 
מלכותו קצרת־הימים (ע״ע סוריה, עם׳ 614 ). המנהיגים המסרתיים 
בירושלים לא גטו לאיחוד זה, אך היתרונות שבו היו חשובים 
בעיניהם מהשמירה על מעמד הבכורה שלהם. התנועה הלאומית של 
עא״י, בהנהגת עארף פאשא אל־דג׳אני ואחריו מוסא כאזם אל־חסיני׳ 
פעלה להגשמת מטרה זו. ביזמתה נערכו הפגנות ההזדהות בערי 



157 


ערביי ארץ־ישראל 


158 


הארץ עם הכתרת פיצל למלך סוריה הגדולה והמאוחדת (מארם 1920 ) 
והמשכן הישיר — הפרעות ביהודי ירושלים בראשית אפריל 1920 . 

כיבוש דמשק בידי הצרפתים (יולי 1920 ) וסילוק פיצל ומימשלו 
שמו קץ למגמת האיחוד עם סוריה. אח״כ התרכזו עא״י בענייני 
הארץ, בלי קשר ישיר לחזון אחדות ערבית. המונח "סוריה הדרומית" 
נעלם לזמן רב וחזרו להשתמש בשם פלסטין כשם הארץ. אנשי 
"האגודה המוסלמית הנוצרית" בראשות מוסא כאזם אל־חסיני ניסו 
ללחוץ על השלטונות הבריטיים לשנות את המדיניות בא״י. הם היו 
נכונים להשלים עם מנדט בריטי, בלי ההתחייבויות ברוח הציונות 
הכלולות בו. מגמה זו השתקפה בוועידה הערבית הפלסטינית בחיפה 
(דצמבר 1920 ). בוועידה זו נבחר "הועד הפועל של הוועידה הערבית 
הפלסטינית״. גוף זה הנהיג 14 שנים את עא״י ע״פ העקרונות שאושרו 
בוועידה. 

עא״י כמעט שלא הגיבו על הוצאת עבה״י מחוץ לתחולתו של 
הבית־הלאומי היהודי (ע״ע א״י, עמ׳ 534/5 ), או שתגובתם היתה 
חיובית. ואולם תוך כמה שנים התברר לפעילים שבין עא״י שברי¬ 
טניה, למרות כל חילופי הממשלות בה, מוסיפה להיות קשורה 
בהצהרת בלפור לגבי א״י המערבית, לפיכך סירבו להשתתף בגופי 
המימשל העצמי שהבריטים הציעו להקימם ולא שיתפו פעולה עם 
רבדי המימשל העליונים. בינתים החלו לפעול יסודות מתונים שדגלו 
בשיתוף פעולה עם השלטון. ביניהם יש להזכיר מפלגות שנוסדו 
ב 1922 — 1924 בהנהגת משפחת גשאשיבי ואף אגודות עירוניות 
וכפריות שקיבלו עידוד ותמיכה ממנהיגים ציוניים (למשל: ח. קלו־ 
דיסקי, אח״כ ממייסדי "ברית שלום" [ע״ע]). בראש המתנגדים 
למגמה זו של מתינות ושיתוף־פעולה עם השלטון עמדו בני משפחת 
אלץזסיני (ע״ע חסיני, אל-). הם התבצרו ב״מועצה המוסלמית 
העליונה״ שהוקמה בינואר 1922 , בראשות אמין אל־תסיני, מופתי 
ירושלים ממאי 1921 , וביססו את מעמדם בציבור הערבי המוסלמי. 
שליטת המועצה על הכנסות האוקאף (הקדשים המוסלמיים) 
ופיקוחה על בתי־הדין השרעיים היקנו לה כוח רב, והיא ניצלה זאת 
למאבק הפוליטי הפנימי והחיצוני. המועצה ונשיאה חתרו לשוות 
צביון אסלאמי למאבק עם הציונות. לשם כך הואדר מעמד אל־אקצא 
וכיפת הסלע׳ והוחל בשיפוצם בצורה מרשימה: נאספו תרומות 
ברחבי העולם המוסלמי והודגש הצורך בסולידריות כל־מוסלמית 
במאבק להגנה על קדשי האסלאם בא״י. מגמה זו הביאה לידי 
התנגשות עם היהודים, שחתרו לשיפור מעמדם וזכויותיהם בסימטת 
הכתל המערבי (ע״ע, ענד 1122 — 1124 ), ופרצו מאורעות אוגוסט 
1929 והפרעות ביהודי חברון וצפת (ע״ע א״י, עמ׳ 541 ). 

המאורעות ציינו החרפת מאבק עא״י עם הציונות. המנהיגות 
הקודמת ניהלה את המאבק בדרבים חוקיות ובסיסמאות ליברליות 
(כגון זכויות הרוב); דברים אלה לא דיברו אל לב הכפריים. לעומת 
זאת העלו אמין אל־חסיני וחבריו סיסמאות דתיות, ונשענו על 
פעילים צעירים, מאורגנים באירגוני הצעירים המוסלמים, ומועדוני 
ספורט ותרבות ופלוגות הצופים מחוץ למסגרת בתה״ם הממשלתיים. 
לדעתם צריך היה להתכונן למאבק מזרן עם הבריטים והציונות 
כאחד. ביקרתם על "הועד הפועל הערבי" (ר׳ לעיל) הורידה את 
קרנו, עד שהתפורר ( 1934 ). באפריל 1936 הוקם "הוועד הערבי 
העליון" בראשות חג׳ אמין אל־חסיני ובהשתתתפות ראשי המפלגות 
הערביות, לרבות הנוצרים. ועד זה ניהל והחריף את המאבק של 
עא״י. החרפה זו היתה חלק מתהליך כללי בארצות ערב, שבשנות 
ה 30 הגבירו את מאבקן לעצמאות. בניגוד להן ראו עא״י שרעיון 
הבית הלאומי היהודי הולך ומתגשם בעקבות העליה ההמונית 
ב 1933 — 1936 . חרדה זו איפשרה לגייס את עא״י למאבק רצוף, 
שיטתי ואלים בשנות המאורעות ( 1936 — 1939 ). השתתפו גם שכבות, 
שעד אז היו רחוקות מפעילות פוליטית: פלאחים, בדוים וכפריים 
שעברו לערים. 


מבחינה צבאית נכשל המרד, אך מבחינה מדינית הצליח. המנהי¬ 
גים של עא״י ניצלו את הרושם שהותיר המרד כדי להפוך את שאלת 
א״י לשאלה מדינית מרכזית, ואולי עליונה, של התנועה הלאומית 
הערבית בסהרון הפורה. באוקטובר 1936 נענו המלכים הערביים 
לפניית מנהיגי הערבים בארץ והתערבו לסיים את השביתה הכללית 
של עא״י שעמדה להכשל. במעשה זה התבטאה לראשונה פאן־ 
ערביות פעילה, והוא עמד אח״כ לנגד עיני הבריטים. ב 1937 חודש 
המרד בהנהגת הקיצונים, אחרי פרישת המתונים מ״הועד הערבי 
העליון״; בחורף 1938/9 דיכאו הבריטים את המרד׳ ואולם נוכח 
סכנת מלחמת עולם חדשה ביקשו הבריטים את ידידות הערבים 
במחיר שינוי המדיניות המנדטורית בא״י ועידוד התאגדות כלשהי 
של מדינות ערב. הבריטים הסתלקו מתכנית החלוקה של א״י בשל 
התנגדות הערבים, והזמינו את מדינות ערב העצמאיות להשתתף 
בוועידת לונדון לפתרון מדיני מוסכם של בעיית א״י. הוועידה לא 
הגיעה לכלל הסכם, אך ״הספר הלבך מ 1939 ׳ שפורסם בעקבות 
הוועידה ונטישת תמיכתה בציונות. עא״י נוכחו לדעת שהשגם 
המדיני הממשי הראשון במאבקם עם הציונות ועם המנדט בא בהת¬ 
ערבות מדינות ערב. 

בשנות ה 40 נמשכה ביתר שאת התערבות מדינות ערב בענייני 
א״י. המרד ב 1936 — 1939 לווה במרור פנימי אכזרי, ולפיכך היו עא״י 
מפולגים יותר מבעבר. התערבות מדינות ערב היתה דרושה אפילו 
כדי לכונן מנהיגות מוסכמת של עא״י, ורק בהתערבות הליגה הער¬ 
בית (ע״ע ערבית, ליגה) קם ב 1945 "ועד ערבי עליון" חדש. הליגה 
הערבית נחיתה לגורם המכריע בניהול מאבק עא״י׳ והציגה את 
עניינם מעל בימות בין לאומיות ולאחר מלה״ע 11 — גם באו״ם. 
סידור זה התאים אז לעא״י, שכן מנהיגיהם הבולטים הוכתמו בתקופת 
מלה״ע 11 כמשתפי־פעולה עם הנאצים. עא״י גם סברו שהתערבות 
מדינות ערב תבטיח להם יתרון צבאי, כי ביום מבחן יעמדו לצידם 
הצבאות הסדירים של מדינות אלו. 

אולם תלות זו במדינות ערב לא הביאה לתוצאות המקוות. משלהי 
1947 עד מאי 1948 ניהלו עא״י לבדם את המלחמה בא״י. לאחר 
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל פלשו צבאות מדינות ערב לא״י 
והשתתפותם במה שכינו ״מלחמת 1948 ״ הסתיימה בכשלון צבאי 
ואולי אף תרמה להחלשת רצון הלחימה של עא״י שבטחו בהם (וע׳ 
כרך ו׳, ע מ' 569 — 594 ). 

אחרי המפלה ב 1948 הגיעה לשיאה הפאן־ערביזציה של מאבק 
עא״י. מנגד עמדה מדינת היהודים שהיתר. לעובדה בעוד שעא״י 
התפצלו לכמה קבוצות, בלי קשר ביניהן ובלי גיבוש בתוכן (אזרחי 
ירדן, אזרחי ישראל, תושבי רצועת עזה שבכיבוש מצרים ופליטים 
בעזה, בירדן ובארצות ערב האחרות). 

בראשית שנות ה 50 ואת״ב באמצע שנות ה 60 התארגנו גופים 
מזוינים של עא״י ועסקו בפעילות חבלנית וטרוריסטית, בגבולות 
ישראל ומחוצה לה במטרה לחסלה. ארגונים מזוינים אלה מילאו 
תפקיד מרכזי בעיצוב מאבק הערבים נגד ישראל. למרות שרוב 
הארגונים ביקשו לשמור על עצמאות וחופש פעולה, נידרדרו למעמד 
של תלות בממשלות הפטרוניות ובגללה לא יכלו להנתק מהסכסוכים 
הבין־ערביים, להתארגנות זו היה אופי פאן־ערבי מבחינת הקף 
הסיוע ומבחינת ראייתם את מאבקם כחלוץ "תנועת השחתר הער¬ 
בית". 

בתקופה הראשונה היו למעשה אירגתים אלה, שאנשיהם נקראו 
"פדאאיון" הנכונים להקריב עצמם) המשך להת¬ 

ארגנות המזוינת מימי המנדט. הם מיעטו לעסוק בהתארגנות פוליטית 
ולא יצרו לעצמם עורף ציבורי ממוסד. מטרתם היתה לקיים מתיחות 
מתמדת בגבול ישראל, ואמנם עלה בידם למנוע את ייצוב ההפוגה 
שעליה הוסכם בהסדרי שביתת־הנשק. בסוף 1954 או באמצע 1955 
השתלטה מצרים על תנועת "הפדאאיון". המודיעין המצרי אירגנה 



159 


ערביי ארץ־ישראל — ערבים, ערביאים 


160 


במתכונת חדשה ומורחבת, תוך פיקוח מלא על פעולותיה, והפעילה 
מרצועת עזה והגדה המערבית (שם ניסו לעורר התקוממות הפלסטי¬ 
נים נגד המשטר ההאשמי). 

פעולות הפדאאיון גרמו להסלמה בפעילויות הצבאיות בין ישראל 
למצרים וירדן, שהסתיימו במלחמת סיני (אוקטובו—נובמבר 1956 ; 
ע׳ כרך מילואים, עמ׳ 536 — 539 ). אח״ב לא חידשו המצרים את 
תנועת הפדאאיון וגם ארגונים קטנים אחרים פסקו לפעול. מאז 
התנגדה מצרים להתנגשות צבאית מוגבלת עם ישראל לפני שיוש¬ 
למו ההכנות למלחמה כוללת ומכרעת. 

בשנות ה 60 קמו ארגונים מזוינים חדשים של פלסטינים תוך 
התנגדות למדיניות מצרים, וסיוע ניתן להם מצד גורמים ערבים 
שהיה להם עניין בהפרת ההפוגה בגבול כדי לאלץ את מצרים לשנות 
את מדיניותה. האירגונים החדשים דגלו בסיסמת "היישות הפלסטי¬ 
נית" וב״דוגמת אלג׳יריה״ — מלחמת גריליה המונית לזמן ממושך. 
בראשם עמדו משכילים צעירים וקומץ אנשי-צבא פלסטינים ממצרים, 
עראק וסוריה. כבר ב 1959 הופיע בבירות כתב־עת קטן שהטיף 
להישענות עצמית — המבשר הראשון של "התנועה לשיחרור 
פלסטיך (י<ע 11 -־!<,) (פת״ח) בהנהגת יאסר ערפאת (׳ךיי׳-ע 
נר 1929 בקהיר או בירושלים). ב 1965 החל פת״ח בפעולות 
טרור נגד ישראל מבסיסים בסוריה ובעזרת מסתננים שהוחדרו לירדן. 

אותה עת חל מפנה ב״תנועת הלאומנים הערבים״ שקמה ב 1953 
בהנהגת ג׳ורג׳ חבש (נר 1925 בלוד) הנוצרי אורתודוכסי. תחילה 
דגלה תנועה זו בחיסול ישראל ע״י איחוד מדינות ערב, ולפיכך 
תמכה בכל מאמץ לאיחוד בלי לבדוק בטיבם של המתאחדים הבאים 
בחשבון — עראק המלוכנית או עבד א(ל)-נאצר. בשנות ה 60 גברו 
בתנועה גישות שמאלניות, שהדגישו את הצורך במלחמה עממית של 
הפלסטינים עצמם, על יסוד התאוריה המרכסיסטית. ב 1966 הקימה 
התנועה ארגון טרור משלה, שאחרי מלחמת ששת הימים נקרא 
״החזית העממית לשחרור פלסטין״ ( 31 ״.^ 

"אירגון השיחרור הפלסטיני", שמדינות הליגה הערבית הקימו 
ב 1964 בראשות אחמד א(ל)שקירי, לא הצליח להטיל מרותו על 
פת״ח, ובסופו של דבר נאלץ לתמוך בו בלי שהשתלט עליו. גל 
הטרור שהחל ב 1965 היה מהגורמים החשובים למלחמת ששת הימים 
(ע״ע, עט׳ 721 ). מפלת הצבאות הסדירים באותה מלחמה נתנה דחיפה 
להתרחבות ארגוני הפלסטינים. ניתן לחלק את פעילותם ל 3 שלבים: 

ב 7/8 196 ניסו הארגונים להתבסם בשטחים שנפלו במלחמה 
בידי ישראל, כדי לעורר את תושביהם ל״מהפכה עממית מזוינת" 
נוסח הוייטקונג. המאמץ סוכל בידי ישראל, במידה רבה בגלל רתיעת 
התושבים משיתוף פעולה עם המחבלים שהוחדרו מסוריה. 

ב 1969 — 1971 התבססו האירגונים בירדן ובלבנון, בממדים 
שאיימו על השלטון בהן, השתלטו על מחנות הפליטים, כוננו עשרות 
בסיסים צבאיים סמוך לגבול ישראל וניהלו קרבות קטנים רבים עם 
צה״ל. בירדן איבדו הפדאאיון ב 1970 את מאחזיהם החשובים לאחר 
שהמתיחות ביניהם לבין הצבא הירדני הגיעה לשיא במלחמת האז¬ 
רחים (בספטמבר 1970 ), בה נהרגו ונפצעו אלפי מחבלים ואזרחים. 
ביולי 1971 הם חוסלו שם לגמרי. בלבנון נדחקו לרצועה צרה במור¬ 
דות החרמון ובג׳בל-עאמל (״פתחלנד״) וב 1972 נכפתה עליהם הפוגה 
לאורך גבול ישראל. 

ב 72/3 19 הועבר הדגש לפעולות טרור בחו״ל; תחילה ביזמת 
"החזית העממית" ואח״ב ביזמת ארגונים אחרים, כגון "ספטמבר 
השחור״ (זרוע חשאית של הפת״ח; ע״ש מאורעות ספטמבר 1970 
בירדן; ר' לעיל). המעבר לחטיפת מטוסים והתקפה על מוסדות 
ישראל בחו״ל נבע במידה רבה משיתוק הפדאאיון בגבולות הפסקת 
האש נוכח תגובותיו העזות של צה״ל וחששות ממשלות ערב מהת- 
לקחות בטרם עת. 

במרוצת השנים השתלטו מנהיגי הפדאאיון על "הארגון לשיחרור 


פלסטין", ובאמצעותו זכו בהכרה רשמית במדינות ערב וקשרו 
קשרים עם מדינות זרות, בעיקר קומוניסטיות. 

האירגונים העיקריים של הפדאאיון קשורים בהסדרים רופפים 
של תאום ושיתוף פעולה. החשובים באירגונים אלה הם: 1 ) פ ת"ח, 
החזק מכל שאר הארגונים יחדיו, נהנה מ 1965 מתמיכת סוריה 
ומ 1968 מתמיכת מצרים. מטרתו המוצהרת היא "חיסול הקיום 
הציוני" וכינון "מדינה דמוקרטית" בכל א״י שבה יורשו להשאר 
רק חלק מהיהודים הגרים בישראל היום. הוא דוחה את הדיון 
בשאלות חברה נוכח צרכי המאבק. 2 ) צאעקה (— 1 ^), השני 
בחשיבותו, הוקם ב 1968 כפוף למפלגת הבעת׳ הסורית ולצבא 
סוריה. 3 ) "החזית העממית לשחרור פלסטין", הבולט בטתר בחו״ל. 
4 ) ״החזית הדמוקרטית״ בהנהגת נאיף אלדוואתמה, נוסד ב 1969 
אחרי פילוג ב״חזית העממית", בעל השקפת־עולם מרכסיסטית 
ומדגיש את ההבט המעמדי של המאבק. 5 ) ״החזית העממית — 
המפקדה הכללית״, נוסד ב 1968 אחרי פילוג ב״חזית העממית" 
ובראשו אחמד ג׳בריל שהתמסר לפעילות טרור ומיעט לעסוק בתחום 
הפוליטי. 6 ) ״חזית השחרור הערבית״ שקם ב 1970 בהנהגת זייד 
חידד. כפוף לבעת׳ העראקי. 

כ 20 ארגונים אחרים בטלו לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. 
אחרי מלחמה זו היה יעד הביניים של הארגונים — הקמת "שלטון 
לאומי פלסטיני" או "רשות פלסטינית" בגדה המערבית וברצועת- 
עזה, כשישראל תחזירם, בלי לוותר על המטרה הסופית: חיסול 
מדינת-ישראל. באוקטובר 4 197 הזמינה עצרת האו״ם את "האירגון 
לשחרור פלסטין" להופיע בדיון שתקיים בעניין הפלסטיני; באותו 
חודש החליטה ועידת הפיסגה של ראשי מדינות ערב, שנערכה 
בראבאט, שאירגון זה הוא המייצג את העם הפלסטיני. 

גם בתקופת המאבקים הפנימיים נשארו הארגונים נאמנים לאיד- 
אולוגיה הפאן־ערבית ; האמנה הלאומית הפלסטינית שנתקבלה בכנס 
היסוד של ״האירגון לשחרור פלסטין״ ב 1964 ושאושרה אח״כ 
בוועידות הלאומיות השונות, הגדירה את פלסטין כחלק בלתי־נפרד 
של המולדת הערבית ואת העם הערבי הפלסטיני כחלק בלתי-נפרד 
של האומה הערבית. ארגוני הטרור שהיו קשורים במפלגות הבעת׳ 
התנגדו אף להקמת מדינה ערבית נוספת בפלסטין. הארגונים נהגי 
למעשה לפי נתוני הזמן והמקום, אך מבחינה אידאולוגית לא הבהירו 
את שאלת הזיקה של הלאומיות הפלסטינית לפאן-ערביות. יש רואים 
בקשיים האידאולוגיים הללו אחד מגורמי החולשה של התנועה 
הלאומית הערבית־פלסטינית. 

י, שמעוני, ערביי א״י, תש״ז; מ. אסף, תולדות התעוררות הערבים 
בא״י ובריחתם. א—ב, 1967 — 1976 ; א. יערי, ״פתה״, תש״ל; י, פורת, 
צמיחת התנועה הלאומית הערבית־הפלססינאית, 1918 — 1929 , תשל״א: 

ג. שפר. תדמית הפלשתינאים והישוב בגורם בעיצוב המדיניות המנ¬ 
דאטורית בשנות השלושים (בתוך: ציונות, ג׳), תשל״ד! 161 ;>:־]!;זז . 7 
07601 ,ץ© 01 ס 0 .£! .] ; 1968 , 7016 ) 5 ( 11 ) 4.7 1 ) 071 4611071 6611 ^ 0 ^ ¥6 
- ז 366 ץ . 8 ; 1973 , €7 ({\* $€$1€7 ) 81001 , 1401x11 

; 1973 , 10710115771 ) ¥10 171 ) 016511711 ? / 7 > ¥0111165 ¥116 . 1 ׳\נ .\ 7 

. 1973 , 6671 ?. 10 ) ¥6 ,מ 01 ג״ 1 .[ 

יזז. סו. — א. יע. 

עךבים, ערביאים ( 1 ^׳■ר). השם ע׳ נגזר, אל נכון. ממלה 
שפרושה מדבר (ערבה) או יושביו. בקראן ( 9 , 91 ; 98 ) 

משמשת המלה ע׳ במשמעות של שבטים נודדים (בדוים). השם 
מציין את יושבי חצי־האי ערב והמשכו הצפוני במדברות סוריה. 
עם התפשטות האסלאם הוחל השם ע׳ גם על עמים ממוצא אחר, 
שנהיו לדוברי ערבית ואיבדו את זהותם הלאומית הקודמת. 

ערך זה עוסק בתולדות הע׳ בתקופה הקדומה, בהקמת האימפריה 
שלהם ובהתפתחותה עד להתפצלותה בימי בית־עבאס. אח״כ ניתנת 
סקירה כללית על גורל הממלכות שקמו בעקבות התפצלות זו ועל 
מדינות ערב עד ימינו. תולדותיהן של מדינות דיע׳ מתוארות בערכים 
המיוחדים להן, ושם מתואמת גם תולדות היהודים בשלטון הע׳. 
שפת הע׳ נמנית עם קבוצת לשונות השמיים. הערבית הצפונית, 



161 


ערבים, ערביאים; במקרא ; לפני מחמד 


162 


שפת הקראן, היא הצעירה בלשונות אלו מבחינת ספרותה, אך בה 
נשתמרו השרידים המרובים ביותר משפודהאם השמית המשוערת. 
הע׳ הם ארוכי גולגולת (דוליכוקןלים) ואנתרופולוגים משייכים 
אותם לגזע הים־תיכוני, יחד עם האיטלקים, האיברים ובני חם. בדרום 
חצי־האי ערב מצרים עגולי־גולגולת (בראכיקפלים) רבים. 

במקרא מוזכרים ע׳ לא כציץ לעם מסרם או לתחום גאוגרפי 
מוגדר. מלכי העךב (מל״א י. טו) נזכרים ליד "אנשי התרים ומסחר 
הרכלים", והכוונה כבכתובים אחרים (ירמ׳ כה, כ; יחז׳ ל, ה; ור׳ שכר 
יב, לח) ובגירסת דה״ב ט, יד, ו״כל מלכי ערב". הלשץ החוזרת 
בירמ׳ כה, כד — "ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי העךב השכנים 
במדבר״ — אינה דיט 1 גרפיה אלא הבהרת המושג, והכוונה בכתובים 
אלה ואחרים לציון אורח חיים נוודי בהבדל מיושבי קבע. המונח 
ערבי במשמעות שוכן מדבר או נווד הולם גם את הע׳ הנזכרים 
במקורות אשוריים ( 401311 ,״לס-! 4 ,״ 11 ־ 4.1 ," 31 ז 4 ), ובכתובות 
םרג 1 ן 11 קרויים גם הנוודים במדי "ע׳". 

מלך ערבי ראשון הנזכר בכתובות אשוריות הוא גנדבא שהשתתף 
עם אחאב במלחמת קרקר נגד שלמנאסר 111 ( 853 לפסה״נ). מה¬ 
מחצית השניה של המאה ה 8 נזכרים ע׳ גם בכתובות אשוריות אחרות. 

הע׳ נזכרים פעמים רבות בד״ה ואולי הובלטו בגלל שכנותם 
ליהודה בימי שיבת ציון ואיבתם לה. אולם צמידות הע׳ לפלשתים 
ולנגב המערבי משקפת, כנראה, גרעין של מציאות היסטורית, אם כי 
בתקופה מאשרת יותר. על יהושפט מלך יהודה נאמר, שהע׳ הביאו 
לו מנחה (דה״ב יז, יא) ־ ובימי יהורם בנו עלו הפלשתים "והע' 
אשר על יד כושים" על יהודה (שם כא, טז—יח; כב, א). עוזיהו 
ניצח את "הע׳ היושבים בגור־בעל והמעונים" (דה״ב כו, ז). המעונים, 
הנזכרים גם בדוז״א ד, מא היו, כנראה, נוודים־סשרים, ע׳ או קרובים 
להם. ותחום ישיבתם או נדודיהם בין א״י למצרים. 

בכתובות מלכי אשור מהמאה ה 8 ידוע על חדירת הע׳ לצפון 
עבה״י, סוריה וסיני. תגלת פלאסר 111 הפקיד את אדבאל הערבי 
על גבול מצרים, שכמנה, כנראה, לראש שבט אדבאל. בכתובות 
האשוריות נזכרות 6 מלכות ערביות (ששר על מלכת שבא, 
מל״א י). סרגון 11 הכה שבטי ע׳ בצפץ חצי האי ערב והגלה חלקים 
מהם עד לשומרון. בימי אשורבניפל (אמצע המאה ה 7 לפסה״נ) 
עזרו ד.ע׳ לאחיו המורד של המלך. בימיו נזכר חזאל מלך ערב, 
שנקרא גם מלך קדר. נבוכדנצר מלך בבל ערך מסע נגד הע׳ 
וניצחם במדבר; הד להתרחשות זו היא, אולי- נבואת ירמיהו על 
קדר וחצור (ירמ׳ מט, כח—לד). בימי הפרסים היתה קדר הערבית 
מזזדן לפחוד. החמישית, מדדום לאיזור עזה; ייתכן כי $שם הערבי 
שבימי נחמיה הוא גשם מלך קדר, הנזכר בכתובת על גבי קערת 
כסף מהמאה ה 5 לפסה״נ שנמצאה במזרח הדלתה. 

במקרא לא צוינו בפירוש שבטים ע/ ובגנאלוגיות השונות אין 
זכר לערב ולע׳, לאבותיהם או לצאצאיהם, כי הכוונה, כאמור, אינה 
לקבוצה אתנית אלא לאפיון קבוצות נוודים. ואולם ניתן להניח 
בוודאות, שצאצאים אחדים הנמנים בפרשת בני נח (ברא׳ י) הם 
אבות לשבטי ע׳ או ליחידות טריטוריאליות ערביות; ביניהם עמי 
דרום־ערב, כגון חצרמות, שבא ואופיר, ובצפץ ערב דוץ ואולי גם 
חדלה (שם י, ו—ח, כה—ל). 

ההדגשה על מוצאם המפורש של עמי דרום־ערב (ביניהם חצר־ 

מות ושבא) מיקטן בן עבר (שם י, כה—ל), מגמתה, כנראה, להורות 
על הקירבה שבין שבטי העברים לע׳, שאביהם היה עבר. יתכן 
שהדבר מכוץ להורות על היחסים הקרובים בימי שלמה ואולי גם 
אחריו שבין ישראל לעמים ולמקומות כשבא ואופיר, ולכך מכוונת 
גם רשימת היחס של בני קטורה (ברא׳ כה, א—ה), שעמהם נמנים 
שבטים בצפון ערב כמדין, דדן ועיפה; וכן רשימת היחס של בני 
ישמעאל, ובה שבסים בצפון ערב ומרכזה, הידועים גם מהכתובות 
האשוריות: נבלת, קדר, תימא, אדבאל, משא (שם כה, יב— טז; 


דה״א, א, כז—לד). כלומר, מוצאם מיוחס לאב אברהם׳ אד הם נתפלגו 
או נידחו שתגוררו בארצות הספר של כנען ובמדבריות "מחוילה 
עד שור" (ברא׳ כח, יח). דומה, כי הדבר משקף מגע, ולאו דווקא 
מאבק, בין שבטי ישמעאל ושבטי צפון־ערב ליישובי הקבע בא״י 
ושכנותיה. 

במקרא לא נתפרשה זיקה מפורשת בין ישמעאל לע׳, אך בני יש¬ 
מעאל נחשבים לאבות שבטים זהים לשבטים הנזכרים בכתובות 
אשוריות, שאפשר להגדירם כשבטים ע׳. ראוי לציין, שבמקרא לא 
נזכר עם או קיבוץ אתני ששמו ישמעאל אלא ישמעאלי או ישמעאלים, 
וישמעאל בן אברהם. העניינים הקשורים בישמעאלים או בישמעאל 
מכוונים לכל המאוחר לתקופת דש (למשל דה״א ב, יז; כז, ל). 
יתכן איפוא שישמעאלי וישמעאלים אינם מונחים אתניים אלא שם 
כללי לציון נודדי מדבר — סוחרים או שוסים. בברא׳ לז נזכרים 
לחילופין מדינים וישמעאלים; השם ישמעאלים מתאר את הציון 
הטיפולוגי של הבאים — "אחזת ישמעאלים"; והשם מדינים הוא 
הגדרה אתנית, ולידה התוספת "סשרים" (שם, כה). גם בידיעה 
קדומה שבספר שופטים (ח, כד) נאמר במפורש, כי המדינים — 
ואולי גם העמלקים ובני קדם (שם ו, ג, לג; ח, י) — הם ישמעאלים. 

מכאן ניתן לשער, שהכינוי ערבי מקביל לכינוי ישמעאלי מצד 
משמעו הטיפולוגי — אפילו אינו זהה עמו ואינו חל בדיוק על אותן 
קבוצות נודדים או אוכלוסים. נראה שהכינוי "ערבי" ירש במקרא 
את הכינד הקודם "ישמעאלי"; בסיפוח הגר אין כל איבה כלפי 
ישמעאל אלא ציון של שוני ושל חחוק גאוגרפי לעומת יושבי קבע 
בכלל ויצחק ובניו בפרט; ואולי אפילו רגשי רחמים לגבי האם שילד 
המתייסרים במדבר. אצל הנביאים נשתייר, כאמור, זכר להכרת 
ההבדל שבין הע׳ לבין יושבי קבע (ישע׳ יג, כ; ירם׳ ג, ב). 

ג. ריקמבס-י. אפעל. ערב, ערבי (אנציקלופדיה מקראית, ר, עם' 

345 — 361 ), 1971 ; י. אפעל, בני קטורה ובני ישמעאל (בתיד: המקרא 

ותולדות ישראל. 161 — 169 ), תשל״ב! , 07 ת 01 ;; 1 ח 10 * .! 

; 1955 , 170 * 1 )$ 4 ה 0 י <גון 1 ! 1 ו 1 ? ; 1934 ,* 71 ) 81 * 1/1 1 ) 071 

. 1955 , 11510171 01/0111 * 11 ?$ מ * . 4 1011 ^ 0 ^* 11 * 7 ) 0 ^ 1 י 1 > 11 ג 1155 ( 1 . 11 

שט. א. 

המסורות שבידי הע׳. הצפון והדרום. לתולדות ה־ 
אסלאם חשובה דעתם של הע׳ עצמם על מוצאם. לדברי גנאלוגים 
ע׳, שסוכמו סמוך ל 800 בידי אבן אל־כלבי מעראק, היו שני אבות־ 
קרואי-שם (אפונים) לע׳: עדנאן, אבי הע׳ בצפון ערב, וקחטאן, 
אבי הע׳ בדרום ערב. שבטו של מחמד, קריש, הוא מזרעו של כנאנה, 
מצאצאי עדנאן. עדנאן התייחש לישמעאל בן אברהם, וקחטאן לשם 
בן נח. אחד מצאצאי קחטאן, יקטן (ברא׳ י, כה—כו), היה, לדבח 
גנאלוגים אלה, אבי חמיר, שממנו יצאו בתי המלוכה של מעין, שבא 
שמיר. צאצא אחר של קחטאן היה כהלאן, אבי הבדוים שבדוים־ 
למחצה שבדרום. 

כפילות המוצא שבמסורת הגנאלוגית תואמת את חלוקת הארץ 
לשני תחומים גאוגראפיים, צפון שרש• היא מבטאת זכרון של 
הבדלי תרבות, דת ולשון, בין יושבי הצפון, השחון ברובו, לבין 
יושבי הדרום, ובמיוחד תימן, שהגשמים בו מאפשרים חקלאות 
המפרנסת את בעליה. צפוני טיפוסי הוא בדר, הדר ב״בית שער" 
(אוהל), פרנסתו על גידול גמלים, כבשים, עזים, ובמידה קטנה יותר, 
גם סוסים. העיסוק בחקלאות ובמסחר נחשב בעיניו לפחיתות כבש. 
לעומתו הדרומי הוא בן-כפר או בן־עיר, העוסק בחקלאות ובמסחר. 
הבדוי מסתייע לניידותו בגמל, וכונה טפילו של בעלשיים זה. 

היחידה החברתית היא השבט, שכל בניו מתייחשים לאב משותף, 
אמיתי או מדומה. המשפחה בתש השבט היא פטחארכלית, כבימי 
המקרא. רכושה כולל אשל וכליו, אך לא מים ומרעה; אלה נמצאים 
בבעלות משותפת של השבט. הנישואין הם אנדוגמיים, מטעמי 
שמירה על טשר הדם, שיוחסה לו חשיבות רבה. גם בקרב ע׳ יושבי־ 
קבע, שאינם בדוים, נשתמר שחד זה של שבטיות, כמוכח מהציץ 



163 


ערבים, ערביאים: לפני מחמד; "הבערות" מחמד 


164 


"אציל"(גזעי׳ אציל) לעומת הציון "ע׳יר-אציל"(לא־גזעי, לא־אציל) 
הביתן למשפחות. חטא כבד בלפי ארחות־החיים של השבט עלול 
לגרור גרוש מהשבט, שהוא עובש חמור יותר מאבדן אזרחות 
במדינה מודרנית. פשיטות אינן בחשבות למעשי־שוד, ובערבות 
בהתאם לכללים מוכרים המכוונים למנוע שפיכות־דמים׳ כי דם 
שפוך, ע״פ הכלל השבטי, זועק לדם. 

בצפון ערב מצדים גם ישובים עירוניים, ולא רק לאורך החוף, 
ברמת נג׳ד, אלא אף בלב המדבר. נאות המדבר, שקמו סביב מעיינות 
או נחלים, מעובדים ע״י יושבי קבע. כלכלתם מושתתת על התמרים 
ולא על הגמלים. התמרים ובשר הגמל הם המזון היחיד כמעט של 
יושבי נאות המדבר. גלעינו הכתוש של התמר הוא מזונו היומי של 
הגמל. 

דרום ערב בחלקת לשבי תחומים, תימן בפינת דרום־מערב חצי־ 

האי וחצרמות לאורך חופו הדרומי. תימן היא "ערב הברוכה" ("המ¬ 
אושרת"; ^ 1 :>? 13 ל 3 ז\,) שבפי סופרי התקופה הקלאסית. הרריה 
מתנשאים עד לגובה של 3,700 מ׳, וכמות הגשם בה מגיעה ל 900 
מ״מ בשנה. אפריקנים ובני דרום אסיה התערבו בתושביה, עקב 
קשרי המסחר בינלהם. בתימן קמו מרכזי התרבות והממלכות הרא¬ 
שונות שצמחו בערב, שבא ומנה, ובחצרמות, שכנתה של תימן 
מדרום, היה מרכזה של ממלכת חמיר (ע״ע). 

ממלכה ראשונה של ע׳ ב צ פ ו ן היתה ממלכת הנבטים שמרכזה 
היד. בפטרה (ע׳ ערכיהם). טרינוס קיסר כבש את ארצם ועשאה 
לפרובינקיה "ערביה". 

המאבק בין רומא לבין פרס של בני ססן איפשר את עלייתה של 
תדמור (ע״ע) במדבר סוריה, וזו הגיעה לשיא גדולתה במלכותה של 
זנוביה (ע״ע; 267 — 272 ). תדמור שלטה על סוריה, א״י ומצרים, 
אך כעבור זמן קצר נוצחה בידי אורלינום קיסר וזנוביה הלכה בשבי. 

הנבטים דיברו ערבית וכתבו ארמית, והתדמורים נטשו כליל 
את הערבית והשתמשו בארמית בלבד. הכתובות והמצבות, הקשתות 
והעמודים המרובים ובן שרידים אחרים של התדמורים מעידים על 
מיזוג מעניין של תרבדות יוון, פרם, סוריה וערב. 

ב 300 השבים שלפני מחמד עלו ונפלו שתי ממלכות זוטות של 
הע׳ בצפון: ממלכת בני גסאן (ע״ע) בדדום־מערב מסופוטמיה, 
ובירתה בג׳אביה, מדרום־מזרח לדמשק, וממלכת הלח׳מיים בחירה 
(ע״ע). בני גסאן קיבלו עליהם את הנצרות הנסטורינית (ע״ע 
נסטורייס) ואת השפה הארמית, אף שלא נטשו את הערבית. במאה 
ה 6 באו הגסאנים בתחום השפעת ביזנטיון ושימשו לה לחיץ מול 
פשיטות הבדדם וקרוביהם הלח׳מיים, שהפכו לגרורי פרם. גם 
הלח׳מיים היו נוצרים, כתבו ארמית ודיברו ערבית. הגסאנים והלח׳- 
מיים גם יחד פרשו חסותם על הנוצרים, בנו כנסיות ומנזרים אך גם 
הזמינו משוררים ע׳ ופרשו חסותם עליהם. בימי אלחארת אבן ג׳בלה 
( 529 — 569 ) הגיעה עצמת הגסאנים לשיאה, ואחרי נצחונות על 
הלח׳מיים העניק לו יוסטיניבום קיסר תארי "פמריקיוס" ו״פילארך" 
ועי״ז נהיה לאדון לכל השבטים שבסוריה וגבולותיה. בנו אל-מנדר 
שרף ב 580 את הירח. לפני אמצע המאה ה 7 בא הקץ ללזדמיים 
ולגסאנים גם יחד בעקבות הגל הגואה של האסלאם. 

במחצית השניה של האלף ה 1 לפסה״נ שגשגו בדרום ערב 
3 מדינות עיקריות, שבא, מעין והמיר. ואלו נהנו מעצמאות רבה 
וממושכת יותר מהמדינות בצפון ערב. שלשתן שגשגו בדרום מערב 
חצי־האי. ריחוקן ממרכזי הכוח שבעולם וחגורת־החול משני צדדים 
וחגורת־הים מהשניים האחרים היו הערובה הטובה ביותר לבטחונן. 
חבש לא היתה מעולם מעצמה גדולה, וכוחה של פרם היה בעיקרו 
ביבשה ולא בים. אלכסנדר הגדול רצה שציו יקיף את חצי־האי, אך 
מת לפני שהגשים תכנית זו. ב 24 לסה״נ יצא מושלה הרומי של 
מצרים, איליוס גאלוס, לכבוש את ארץ הלבונה, התבלין והבשמים 
שבדרום, נעזר במסעו בנבטים, אך נכשל. 


שבא היתה הדינמית שבממלכות הדרום והאריכה ימים יותר 
מכולן. ראשיתה היתד. בשבא שבצפץ־מערב תימן, ובהדרגה שפכה 
את שלטונה על פני חלק ניכר מהאיזור הפורה. שליטיה, שנקראו 
מכרב, היו גם כהנים. שמות שגי מכרבים נזכרים בכתובות מימי 
סרגון וסנחריב. בערך ב 100 לפסה״נ הפך המשטר התאוקרטי לחי¬ 
לוני, והבירה עברה למארב, ממזרח לצנעא. עיר זו היתה בימי 
ממלכת שבא מרכז השלטון, המסחר והחקלאות, ורשת דרכים קשרה 
אותה עם נמלי הימה״ת, המפרץ הפרסי, הודו וחבש. ניתן לראות 
את שרידי הסכר הגדול של מארב, מפעל-מים מרשים ביותר שהוקם 
באמצע המאה ה 5 לפסה״נ ונהרס כעבור כ 1,000 שנה. 

מעין או מען שכנה ממזרח לשבא. המעינים (מינאים, 101 ^ 41 )) 

היו שכניהם של השבאים וזמן מה התקיימו אלה בצד אלה. מען 
המודרנית שבעבה״י היתד. אחת המושבות שהקימו המעינים בנתיבי- 
הסחר בצפון ערב, והיא מנציחה את שמם. בירת המעינים היתד. 
קרנו, מצפון למארב. ב 1869/70 ביקר בה יוסף הלוי (ע״ע), האירופי 
הראשון שחדר לתימן, מחופש לקבצן מירושלים, והביא עמו מאות 
כתובות בערבית דרומית. 

שמה של ממלכת חמיר בגזר משם שבט, והממלכה שגשגה כ 400 
שנה, למן המאה ה 1 לפסה״נ. בני המיר ירשו את תרבות שבא ומעין 
ואת מסחרן. שלושת העמים היו קרובים זה לזה קרבת דם, דת 
ולשון (שהיתה ענף קדום יותר של השמית מאשר הערבית הצפר 
נית). הכתובות בערבית דרומית (ע״ע). המכונה לרוב חמירית, 
מעידות על לשון מפותחת מאוד, עשירה באוצר מליה ובעלת אלף- 
בית בן 29 אותיות. בין האלים הנזכרים בכתובות העוסקות בענייני 
דת היו: אלמקה (הירח; במעיבית — וד; בלשון חצרמות — סין) 
ורעייתו שמס (השמש) ובנם עת׳תר (עשתורת). לזוג השמימי נולדו 
עוד אלי-שמים אחרים. 

הע׳ הדרומיים הוסיפו על מוצריהם היקרים — קטורת, מור, 
בשמים ותבלין — גם זהב ושבהבים מחבש ויהלומים ומותרות אחרים 
מהודו. הם ארגנו שיירות, סללו רשתות דרכים, הקימו מושבות 
ולמעשה החזיקו במונופולין על המסחר ושמרו בסוד את מקור 
מוצריהם הזרים. סמוך ל 300 לסה״נ השתנו התנאים וממלכת המיר 
החלה שוקעת. באותה עת כבר ידעו הרומאים את כל סודות נתיבי 
הים סביב חצי־האי ערב על סכנותיהם ועל החילופים העונתיים 
במונסונים. בהדרגה איבדו בני המיר את המונופולין על הסחר. עם 
השקיעה בכלכלה באה גם שקיעה מדינית. חבש הנוצרית, שביזנטיון 
עודדה אותה, ופרם הזרתושמרית, לטשו שתיהן עיניים חומדות אל 
דרום ערב. ב 525 — 575 שלמו בה החבשים, וב 570 הגיעו. עם פיל־ 
מלחמה, עד שערי מכה (קראן 105 , 1 ). ב 575 גרשום הפרסים 
מתימן. 

"הבערות" ומחמד. היסטוריונים ע , מחלקים את תולדות 
העולם לשתי תקופות עיקריות: תקופת האסלאם, שתחילתה בהגירה 
(הג׳רה) של מחמד ממכה לאל-מדינה ( 622 ), וקדמה לה — התקופה 
הקדם־אסלאמית. תקופה קדומה זו קרויה ג׳אהליה, כלו׳, תקופת הבע¬ 
רות (למעשה: התקופה נעדרת ההתגלות). ע״ם הפירוש לסורה אחת 
בקראן( 33,33 ) היתה התקופה הקדומה של הג׳אהליה מאדם עד ישו, 
הנחשב לנביא, והמאוחרת — מישו עד מחמד. במובנה המצומצם של 
המלה משמשת ג׳אהליה לציון מאת השנים שלפני מחמד. 

למעשה היתד. תקופת הג׳אהליה ערב צמיחת האסלאם תקופה 
של בערות ממש, ושל השגים זעומים מאוד בתחומים אחרים, פרט 
לשירה, שבה באה לכלל ביטוי תחושת האמנות של הע׳. השירה 
הערבית במאה שלפני האסלאם, שנערכה ונאספה אחרי האסלאם, 
בקעה בפתאומיות הומרית, במלוא הבגרות, התחכום והעידון, ועד 
היום היא נחשבת להשג מופתי. וע״ע ערבית, לשון ותרבות, עמ׳ 180 . 

מכה היתד. נוה־מדבר, תחנה בנתיב הסחר מדרום לצפון, ומרכז 
פולחני. לפי המסורת גילה אברהם ליד מעיינה הקדוש, הזמזם, את 



165 


ערבים, ערביאים: "הבערות" ד-מחמד; הח׳ליפים "ישרי הדרך" 


166 


הכעבה. אותה שנה שהחבשים הגיעו לשערי מכד. נולד בה מחמד. 
שבטו, קריש׳ שגשג מהובלת שיירות ומשמידה על הכעבה. חקיקתו 
של מחמד לטובת הנצרכים מקורה בכך שחש בניגוד שבין תושבי 
מכה "שיש להם" לאותם "שאין להם". תורתו של מחמד, המדגישה 
לא רק שורון בקרב המאמינים אלא אף אחווה ביניהם, היתה קריאת 
תגר על התפיסה השבטית המסרתית — שהדגישה את קשרי הדם — 
ואיימה למוטט את כל מבנה החברה של הע׳. 

ב 622 עבר מחמד עם נאמניו ממכה לאל־מדינה בה הקים מחמד 
מדינה תאוקרטית בהנהגתו, גרעין מדינת האסלאם. ב 10 השבים 
שאח״כ גבר על מתנגדיו, שמרכזם היה במכה מולדתו, וחולל מהפכה 
דתית ומדינית בחצי־האי ערב בהעבירו את הע׳ לאסלאם ובאחדו 
אותם, לראשונה בתולדותיהם, במסגרת מדינית אחת. מכוחה של 
מהפכה דתית ומדינית זו חדלו הע׳ מלמלא, כבעבר, תפקיד שולי 
בלבד בתחומי המדיניות, הכלכלה והתרבות, ותוך שבים מספר היו 
למעצמה ראשונה במעלה. על מפעל מחסד, התאסלמות הע׳ ואיחודם 
— ע״ע מחמד. 

הח׳ליפים "ישרי הדרך"; ארגון ה ודלי פות, הת¬ 
פשטותה. ביוני 632 מת מחמד באל־מדינה, וקהילתו הצעירה 
ניצבה מול בעייתה החמורה הראשונה: מי יהיה יורשו("ממלא מקום 
לשליח האל" !ח׳ליפת רסול אללה], ובקיצור ח׳ליפה [ח׳ליף]) 
בראש המדינה, כמפקד עליון של הצבא וכשופט עליון. כי כנביא 
לא יכול היה איש לרשת את מחמד, שהיה, לדברי הקראן ( 40:33 ), 
"חותם הנביאים". זקני־העדה בחרו באבו־בכר לח׳ליף הראשון, ובכך 
הקימו מוסד שעתיד היה להתקיים בצורה זו או אחרת עד 1924 , 
כשבוטלה ודליפות העת׳מאנים; וע״ע ח׳ליף. 

אבדבכר (ח׳ליף ב 632 — 634 ) היה חותן מחמד, מזקני שבטו 
ומראשוני המאמינים. 4 הח׳ליפים הראשונים (ב 632 — 661 ), כונו 
"ישרי הדרך" (א[ל] ראשדון), ומצוינים בקרבתם לנביא, בצדיקותם 
ובהסתפקותם במועט. שלטונם היה פטריארכלי יותר משהיה מ 1 נ- 
ארכי. כותבי הרשומות הע׳ מספרים, שתפקידו הראשון של אבו־בכר 
היה להחזיר לחיק האסלאם אותם שבטים במרכז ערב, בצפונה וב¬ 
דרומה, שבשמעם על מות הנביא סח מן האסלאם. ואולם נראה יותר 
שמלחמותיו נועדו לשעבד את חצי־האי, שלרבים משבטיו לא הגיע 
כלל שמעו של מחמד, לשלטונה של אל-מדינה. יש לזכור שמכה 
עצמה לא נפלה לידי מחמד אלא שנים מספר בלבד לפני מותו. 
גיבורן של מלחמות אלו היה מצביא צעיר ומזהיר משבט קריש, 
ח׳אלד אבן אל־וליד (ע״ע), שבחרבו הביא את חצי-האי ערב, 
לראשונה בתולדותיו, בשלטונו של אדם אחד. 

לפני סוף 633 סבר הח׳ליף שהוא כבר מוכן לשלוח גים, בפיקוד 
ודאלד, לדתם עראק. שהלח׳מיים הפכוה לערבית, ובירתם חירה 
נכנעה בלי התנגדות. ואולם גייסות אחרים, שפעלו בינתיים בדרום 
סוריה הביזנטית, עמדו מול לחץ כבד. הח׳ליף ציווה על ח׳אלד 
לעבור לסוריה, ובמארס 634 חש הלה דרך המדבר, הצטרף לעמיתיו 
המפקדים שם — ביניהם קתשי מזהיר לא פחות מח׳אלד, עמר אבן 
אל-עאץ (ע״ע) — והפך את המפלה לנצחון. הצבא המאוחד התקדם 
בעבה״י צפונה, צר 6 חדשים על דמשק, ובספטמבר 635 נכנעה 
העיר — דבר שהוחש עקב בגידת חלק מהשלטונות הדתיים והאז¬ 
רחיים. ואולם הקרב המכריע ניטש כעבור 11 חודש על הירמוך 
ובו הביס ח׳אלד, שעמד בראש צבא בן 25 אלף איש, צבא גדול פי 
שניים, שהיה מרכב מביזגטים, ע׳ שהתבוללו בסורים ושכירים 
ארמנים, ושמפקדו היה אחיו של הקיסר הרקליוס. בעקבות קרב זה 
נפלה כל סוריה לידי הפולשים. תושביה, שרובם היו נוצתם מ(נו־ 
פיסיטים (ע״ע) והכנסיה הביזנטית ראתה בהם כופתם, היו כה 
נבדלים מאדוניהם הביזנטים מבחינת הדת, הלאום והמדיניות, עד 
שבכמה מקומות קיבלו את פני הע׳ כגואלים. כבר בימי אבו־בכר 
חדר גיס ערבי לנגב, ניצח את הביזנטיס ליד עזה ( 634 ) ושוב 


ניצחם באג׳נאדין, כנראה ליד בית-גובתן. נצחונם על הירמוך 
הבטיח את כיבוש א״י בידיהם: ביולי 637 שמו מצור על ירושלים, 
ובמארס—אסתל 638 כבשוה. ב 640 נכנעה קיסתה אחרי מצור של 
7 חדשים (ע״ע א״י, עמ ׳ 435 — 440 ). עד ל 640 היה כל השטח שמסיני 
ועד למאורום כבוש בית הע ׳ , לפחות להלכה. 

באותה עת ניהל הח׳ליף עמר מלחמה נמרצת בכל החזיתות. 
מצביאו סעד אבן־אבי־וקאץ נע במהירות מחירה לאלקאדסיה, השער 
לפרס, נחל שם נצחון מכתע ובלתי-צפוי על צבא פרסי אדיר, צלח 
את החידקל והגיע לאקטסיסון הבירה. למראה הע׳ נבהל המלך הססני 
יזדגרד 111 (ע״ע) וביוני 637 נמלט מאקמיספון ונטל עמו את חצרו 
ואוצרותיו. סעד כבש את הבירה בלי כל קושי. ב 651 נרצח יזדגרד 
111 בידי אחד משתו, ובמותו בא הקץ לקיסרות שהתקיימה 1200 
שנה, ושעתידה היתד. לקום מחדש רק כעבור עוד 800 שנה. 

סותר, היתד. הבסיס למערכה שנפתחה בתחילת 640 עם פלישת 
הע׳ למצרים הביזנטית דרך סיני. אחת שכבשו כמד. מבצת גבול 
נעו צבאות ד,ע' בעמק הנילוס לעבר אלכסנדריה. הבירה על 50,000 
החיילים המוצבים בה למשמר, חומותיה הכפולות, תעלת־המגן סביבה 
והצי שבנמלה, נחשבה לבלתי ניתנת להיכבש. ואולם מתבות סיע¬ 
תיות בתוכה והתווחים המפחידים של מצביאים נמלטים עשוה לטרף 
קל לפולשים. בספטמבר 642 פינוה הביזנטים, והע׳ (שהקופטים 
המונופיסיטים ראו בהם גואלים) כבשוה. גיבור המערכה במצתם 
היה עמר אבן אל-עאץ, שבתחילת הפלישה עמדו לרשותו 4,000 
רוכבים ובסופה 10,000 . 

לגבי כותבי-העתים הע׳ הסתברה קלות כיבושי אימפתה כמעשה 
אללה: המלחמות נגד שאינם מוסלמים היו מלחמות מצוד" ג׳האד. 
הכיבושים כונו פתוח, כלו׳ פתיחת הדרך (לאסלאם). אך באותה עת 
לא היה זה כיבוש של דת האסלאם (דבר שעתיד היה לקמת רק 
כעבור 200 שנים ויותר), אלא של מדינת האסלאם, שנשענה על 
הלאומיות הערבית שזה אך נולדה. עמר, שבימי שלטונו( 634 — 644 ) 
קיבל גל הכיבושים הראשון ממדים של נחשול אדיר, הוא שהניח 
את היסוד לארגון הממלכה. בשטח כבוש נתמנה מושל צבאי (אמיר) 
וסוכן כספים (עאמל) לגביית מס הגולגולת ומם הקרקע מהתושבים 
(המוסלמים היו חייבים בתרומת צדקה); מסגרת המינהל הביזנטי 
בסוריה ובמצרים נשארה כמעט בלי שינוי. גם בפרס הססנית נהג 
עמר באותה שיטה, והשאיר את הפקידות הקודמת על כנה. כמצווה 
בקראן ניתן לנוצרים וליהודים, "עמי הספר", מעמד מיוחד של 
בני-חסות (ד׳מי). באל-מדינה יסד עמר את אוצר המדינה (בית 
אל-םאל) ובצידו ״הדיואך — רשומות מקבלי הקצבאות מהאוצר, 
שנתן קצבות לקתבי משפחתו של מחמד ולוותיקי המלחמות. לעמר 
מיוחסת גם קביעת ה״הג׳רה״ ל 15.7.622 ותחילת מניין השנים 
ממאורע זה. 

יורשו של עמר, עת׳מאן אבן עפאן ( 644 — 656 ) לא השיג השגים 
בני-קיימא, פרט לאיסוף הקראן וקביעת נוסחו. עת׳מאן היה חותנו 
של מחמד ונמנה עם הענף האריסטוקרטי של שבט קריש. הח׳ליף 
החדש חי חיי מותרות והאשימוהו בהעדפת קרוביו במינויים למשרות 
השלטון, וכן בהעדר יראת-שמים ובהנהגת חידושים מזיקים. מנהיגם 
של מתנגדי עת׳מאן במדינה היה עלי אבן אבו טאלב (ע״ע), בן-דודו 
של מחמד וחתנו ואחד משנים־שלושת המאמינים הראשונים. אי- 
שביעות הרצון מעת׳מאן פשטה למצרים ולעראק. ביוני 656 פרצו 
מתפרעים לבית הח׳ליף והרגוהו בעת שקרא בקראן. 

ליורשו של עת׳מאן נבחר עלי ( 656 — 661 ), האמיץ וירא-השמים. 

הוא דיכא את שני יריביו בחג׳אז, ואולם שונה היד. המצב ביחס 
למעאויה (ע״ע), קרובו הערום של הח׳ליף שנרצח, שהיה מושל 
סוריה. מעאויה דרש מעלי שיתפוס ויעניש את רוצחיו של יורש 
הנביא — או שעלי עצמו יחשב לשותף לפשע. צבאות שני הצדדים 
נפגשו בצפין, ליד הברך הגדולה של הפרת, ובהתנגשות ביניהם 



167 


ערכים, ערביאים: האמיים; העכאסים 


168 


והמשהד (מקום הקבורה שלו) מושך אליו 
צליינים לא פחות ממקום קבורת אביו. 

הקריאה "לנקום את בקמת אל־חסין" היתד! 

לסיסמת הקרב של השתה הלוחמת. 

בימי עבד אל־מלך (ע״ע; 685 — 705 ) ואל־ 

וליד 1 ( 705 — 715 ) הגיעה עצמת האמיים 
לשיאה. בימיהם הגיעו גבולות האסלאם 
כמעט עד לקצה התפשטותם במרכז אסיה, 

בהודו ובצפון אפריקה. ב 711 פלשו הע׳, 

בפיקודו של טארק אבן זיאד (ע״ע), גם 
לספרד, ניצחו את הויזיגותים בקרב ליד 
ימת ח׳אנדה, כבשו את טולדו הבירה ותוך 
שנתיים כבשו את כל חצי־האי האיברי פרט 
לצפון־מערבו. וע״ע ספרד׳ עמ׳ 349 . 

בימי עבד אל־מלך ואל־וליד נבנו גם 
בנייני הדת המונומנטליים שארדיכליהם היו 
ברובם סורים מהאסכולה הביזנטית, ושעדיין 
אין מתחרה לתפארתם. החשובים בבניינים 
( 28.7.657 ) גטה הנצחון לצד עלי, אלא שבשעת הנצחון הרימו אלה היו: מסגד האמיים בדמשק, שנבנה במקומה של בסיליקה 
אנשי מעאויה ספרי קראן על רמחיהם — מעשה שנתפרש כפניה לזכר יוחנן המטביל (חט״. כיד ג׳, עמ ׳ 957 ! כרך ד׳, 982 ; כרך ה/ 
להכרעת דברו של אללה ולא להכרעת החרב (קראן 12 , 70 ). מעשי 739 ); כיפת הסלע בירושלים (תמ ׳ : כרך ר, 439/42 ! ט׳, 579 ; תמ׳ 
האיבה נפסקו והוסכם על בוררות. אין זה ברור מה היה פסק־דינם צבעונית בכרך זד.) ומסגד אל־אקצא. לירושלים נתוספה קדושה 
של הבוררים, ואולם עצם הסכמתו של עלי לבוררות הזיקה לו׳ מפאת היותה "הקבלה" (כיוון התפילה) לפני שמכה ירשה את מקומה. 
כי רבים מתומכיו פרשו ממחנהו מחמת התנגדותם לה. פורשים אלה בימי אל־מלך ואל־וליד הושלמה גם השלטת הערבית כשפת הממלכה. 
(ת׳וארג׳; ע״ע חארג׳ים) היו הכת הראשונה באסלאם, שדת ומדיניות הערבית הונהגה במשרדי הממשלה ("דיואן"), במקום היוונית ופהלוי 
שימשו בה תמיד בערבוביה. אחד מאנשי הכת התנקש בעלי והרגו (פרסית אמצעית) והמטבעות נטבעו בשפה זו בלבד. תהליך השיערוב 
בלכתו למסגד בכופה ( 24.1.661 ). קברו של עלי בנג׳ף הפך לימים בא, כפי שיש להניח, בעקבות התאסלמותו של חלק ניכר מהאוכל וסין 
למקום עליה לרגל לכת השיעה (סיעת עלי). הנוצרים שיכלו לקבל עליהם את עבודות המינהל. 

ה א מי י ם ( 661 — 750 ). ב 661 נהיה מעאויה לח׳ליף, ובכך החל סמוך למות אל־וליד החלה שקיעת ממלכת האמיים. יורשיו לא 
משטר חדש, זה של האמים (ע״ע). אמיה, אבי המשפחה שאליה צלחו ברובם לשלטון, או שהיו שקועים בתענוגות יותר מבעסקי 
התיחש מעאויה, היה בן־דוד של סבו של מחמד. 98 שנים שלמה המדינה. התומכים בבית עלי, שבעיניהם היו האמיים שליטים שלא 
שושלת זו, ובירתם של 14 בניה שהיו ח׳ליפים היתה דמשק. כבר כדין, נהיו יותר ויותר פעילים. צאצאי אל־עבאס, דודו של מחמד 
עלי העביר את הבירה לכופה, כי המוני ע , היגרו מחצי־האי ערב שקרבתו המשפחתית אליו היתד. גדולה מזו של אמיד., החלו מעלים 
והתיישבו ברחבי הממלכה שכבשו, ואל־מדינה, הבירה הראשונה, תביעות לכתר. משעשו תומכי עבאם ותומכי עלי יד אחת נחרץ 
חיתה בשולי הממלכה. מרכז הכוח של הממלכה נע, מחצי־האי אל גורל האמיים. בראש ברית זו עמד אבו אל־עפאס, נכד נכדו של 
שתי הפרובינציות העשירות בצפונו, עראק במזרח וסוריה במערב. אל־עבאס. ביגואר 750 הביסו המורדים את מרואן 11 (ע״ע) בקרב 
על תולדות חצי־האי ערב מאז ואילך ע״ע ערב. ע״נ זאב (יובל החידקל). מרואן נמלט, נתפס במחבואו בכנסיה 

מעאויה היה השליט המוכשר ביותר של ממלכת האסלאם אחרי במצרים ומיד נערף. 
עמר. הוא החל את תהליך הפיכתה של מדינה, שצוינה בתוכן דתי קיסרות העבאסים: אפיה והתפוררותה. ח׳ליפות 
ובקשרים רופפים בין חלקיה, למדינה חילונית במגמתה, ולרשותה העבאסים (ע״ע) בבגדאד היתד. המפוארת והממושכת ( 750 — 1258 ) 
צבא מאורגן וצי, שהוקם ע״פ המתכונת הביזנטית. הוא סילק את שבין כל הח׳ליפויות, ואולם שלא כח׳ליפותם של "ישרי הדרך" ושל 
מתחריו במכה ובאל־מדינה, השקיט את עראק, מרכז השיעה, וחידש חאמיים לא הקיפה את כל רחבי האסלאם. 6 שנים אחרי הקמתה 
את מלחמת הקודש. צבאותיו חדרו ממצרים מערבה עד לגבולותיה פרשה ספרד וקמה בה אמירות בשלטון צאצא מבית אמיה (ע׳ להלן, 
של אלג׳יריה של היום, ואחרים חדרו מפרס מערבה עפ״נ טרנס־ עט׳ 170 ). 

אוכסניה אל שמחי התורכים בתחומי בוכרה וסמרקנד, שעתידות היו מייסדה האמיתי של הח׳ליפות היה אל־מגצור (ע״ע; 754 — 775 ), 
להיוח מרכזים מפוארים לתרבות האסלאם. שלושת נסיונותיו לכבוש אחיו ויורשו של אבו אל־עבאם ( 750 — 754 ) ובונה בגדאד החדשה. 
את קושטא לא הצליחו. במסע האחרון הקים מפקד ציו בסים ימי הוא ואחיו ריכזו תחילה את מאמציהם בביצור הממלכה החדשה 
בים מרמרה, ועד למותו של מעאויה ( 680 ) הטריד בהתקפותיו את ובשמירה על אחדותה. לשם כך חתרו לשים קץ לבית אמיד. ולחסל 
בירת ביזנטיץ. שנה לפני מוחו הבטיח מעאויה את בחירת בנו, יזיד׳ כל טוען לכתר מבית עלי, כי תומכי עלי סברו בתמימותם שהעבא־ 
ליורשו, ובכך הרם מסורת מקודשת. סים לוחמים את מלחמתם נגד האמיים, אויבם המשותף. השליטים 

על זכותו של יזיד לרשת את אביו כח׳ליף קרא תגר בנו השני החדשים טענו. שזכותם לשלטון תקפה יותר משל האמיים. 

של עלי, אל־חסין(ע״ע (אל־)חםן(ואל־)חסין). ב 10.10.680 תקף צבא שני הח׳ליפים הראשונים העבירו את מרכז הכובד של הממלכה 
הח׳ליף את אל־חסין ו 200 אנשיו בכרבלא (ע״ע) כ 40 ק״מ צפון־ מזרחה. יינות, נשים ואפנות פרסיים נהיו מקובלים, ובמרוצת הזמן 
מערב לכופה. ראשו הערוף של נכד הנביא נשלח לדמשק לאות ירשה קבוצה חדשה את מקום האריסטוקרטיה הצבאית הערבית 
נצחון, ואולם הה׳ליף ציווה להחזירו לכרבלא ולקברו שם יחד עם הוותיקה. קבוצה זו היתד. מורכבת מבני עמים רבים שהתאסלמו, 
הגופה. היום שבו נהרג אל־חסין הוא עד היום יום אבל לשיעים, בעיקר פרסים, ואולם שפתם היתה ערבית ומבחינה זו נחשבו לע/ 






169 


ערבים, ערביאים: עפאסים; התפוררות הח׳ליפות 


170 


רוב הח׳ליפים העבאסים נולדו לאמהות לא־ערביות. השלטון נתן 
דעתו על מסחר ומלאכה יותר מאשר על מלחמות, וקם מעמד בינוני 
של סוחרים ואנשי־עסקים שהיו בתבם מתאסלמים־מקרוב. השלטון 
העבאסי התעטף באצטלא של דתיות, ואולם למעשה לא נבדלו רוב 
הח׳ליפים העבאסים בדתיותם מקודמיהם האמיים. המפרץ הפרסי הפך 
לנתיב הסחר הראשי וחיבר את הבירה בגדאד ואת הנמלים שבשכנו¬ 
תה, בצרה וסיראף, עם נמלים מרוחקים, עד לסין ולמזרח אפריקה 
(ע״ע סחר, עמ׳ 637 ! ספנות, עמ׳ 246 ). 

תור הזהב של בגדאד היה בימי הח׳ליף העבאסי החמישי, הארון 
א(ל)רשיד (ע״ע! 786 — 809 ) ובימי בנו אל־מאמון(ע״ע! 813 — 833 ). 
ב 782 , בהיותו יורש-העצר, עמד הארון בראש פסע נגד קושטא, 
האחרון במסעות אלה, וחתם על הסכם שלפיו חויבה ביזנטיון 
להעלות מס לח׳ליף, בתשלומים דו־שנתיים של 70 — 90 אלף דינר. 
בהיותו ח׳ליף חיסל את שושלת הברמכיים (ע״ע), משפחה פרסית 
שבניה היו 3 דורות וזירים וחלקו עם הח׳ליפים בשלטון. גופתו 
השסועח של אחרון הוזירים הברפכיים הוצגה לראווה בשני גשרים 
של בגדאד. במדיניות החוץ היו חילופי משלחות בין הארון לבין 
קרל הגדול! הארון חיזר אחרי קרל נגד יריבו האמיי שבספרד, 
וקרל חיפש תמיכה בגד ביזנטיון. הח׳ליף נהנה מיוקרה מדינית 
והארץ נהנתה משגשוג הכלכלה. המסים מכל הפרובינציות של 
הממלכה רחבת־הידים זרמו בשפע לאוצר שבבגדאד. מכל עבר זרמו 
סחורות לשוקי הבירה ואפשרו לא רק לבית המלוכה אלא גם לחצר¬ 
נים ולמעמד חדש של עשירים רמת מחיה שלא היתה עד אז כמותה 
לגובה. בימי אל־מאמון הגיעה ההכנסה השנתית מאדמות בפרו¬ 
בינציות לכמעט 332 מיל׳ דינר. וזאת מלבד ההכנסה ממסים ששולמו 
בעין ולא בכסף מזומן. 

האדון ואלימאמון היו נדיבים גם כלפי משוררים. סופרים ומלומ¬ 
דים. בימי אל־מאמון ראתה הבירה הצעירה־יחסית בהתפתחות תנועה 
תרבותית שהיתה כרוכה בתרגום יצירות בתחום האסטרונומיה והמת¬ 
מטיקה שמקורן בהודו ובפרס, וכן בתרגום יצירות בתחום הרפואה, 
הפילוסופיה הבאדאפלטונית והפילוסופיה בכללה מיוונית. תוך כחצי 
מאה עמדו לרשות העולם הערבי מיטב אוצרות המחשבה של התר¬ 
בויות הקודמות. המתרגמים היו ברובם נוצרים- ובראשם חנין אבן- 
אסחאק (מת 873 ) שאל־מאמון מינהו לראש המכון המלכותי שנקרא 
בית אלחכמה (בית החכמה). 

בעקבות כך באה תקופת היצירה המקורית, שמייצגה היה אל- 
ת׳וארזמי (ע״ע), אבי האלגברה (ע״ע, עמ ׳ 384 ! נגזר משם ספת). 
באותה עת נכתבו בבגדאד ובשני מרכזי הרוח האחרים, בצרה וכופה, 
מחקרים בתחומי התאולוגיה, המשפט והבל¬ 
שנות, שעתידים היו להפוך למורשת הקלא¬ 
סית של האימפריה הערבית. אל מאמון סטה 
מהאסלאם האורתודוכסי (הסוני) במידה כ¬ 
זאת עד שכפר בעיקר האמונה שהקראן הוא 
בלתי נברא, נצחי כאל. בימיו פרחה המע- 
תזלה (ע״ע), אסכולה שבהשפעת מחשבת 
יוון — שניכרה מימי האמיים — קראה תגר 
על עיקר־אמונה זה ועל עיקרי-אמונה אח¬ 
רים באסלאם. 

בימי אחיו ויורשו של אל־מאמון, אל- 
מעתצם ( 833 — 842 ), החלה ממלכת העבא- 
מים שוקעת. אל-מעתצם היה הראשון שלקח 
עבדים תורכים למשמר־ראשו. המשמר כה 
השניא עצמו על תושבי בגדאד עד שצריך 
היה להעתיק את הבירה לסאמרא (ע״ע), 
כ 160 ק״מ מבגדאד במעלה החידקל. סאמרא 
היתה הבירה כחצי-מאה שנים, בימיהם של 


8 מיורשי אל-מעתצם. נכדו של אל־מעתצם, אל־מתובל ( 847 — 861 ) 
נודעת בגזירות שגזר על נוצרים ויהודים, כגון פסילתם למשרות 
ציבור וחיובם בלבישת בגדים מיוחדים, דבר שבו נהג ע״פ התקדים 
של עמר 11 ושל הארון א(ל) רשיד (ע״ע אות קלון, עפד 336 ). 

גם אחרי שחזרה הבירה לבגדאד המשיך מפקד חיל-המשמר 
התורכי למנות ח׳ליפים ממשפחת עבאס ולהסירם כרצונו. הח׳ליף, 
שסמכותו הממשית כשליט עליון ניטלה ממנו, שמר על מעמדו כמס¬ 
מל אחדות הממלכה וכראש האסלאם. בינתיים החלו הפרובינציות 
נוהגות כמדינות עצמאיות או עצמאיות למחצה. 

התפוררות ה ח׳ ליפו ת. הראשונה שפרקה את עול העבא- 
סים היתח, כאמור, ספרד, שב 756 השתלט עליה צאצא של בית 
אמיה, עבד א(ל)רחמאן 1 (ע״ע), והקים בה את אמירות קורדובה. 
ב 929 הכתיר עצמו אחד מיורשיו, עבד א(ל)רחמאן 111 (ע״ע), 
לח׳ליף. במאה ה 11 התפוררה ח׳ליפות קורדובה לממלכות רבות, 
ומול כוחן העולה של ממלכות הנוצרים בצפון קראו המוסלמים 
בספרד לעזרה את הברברים מצפון־אפריקה. תחילה שלטו בספרד 
המוסלמית המראבטון (ע״ע! 1090 — 1147 ) ואח״ב המוחדון (ע״ע! 
1147 — 1212 ). במאה ה 13 שוב התפוררה ספרד המוסלמית, והיא 
נכבשה בידי ממלכות הנוצרים בצפון, פרט לגרנדה (ע״ע). ב 1492 
נכבשה גם גרנדה בידי הנוצרים, וע״ע ספרד, עט׳ 358 . 

שנים מספר אחרי כיבוש ספרד קמו מדינות עצמאיות גם 
במגרב. מדינות אלו היו של ברברים חארג׳ים (ע׳ לעיל, עם׳ 167 ) 
כגון מדינת בנו אפרן בתלמסן, שקמה ב 765 , ומדינת בנו מדראר 
בסג׳למאסה שבמזרח מרוקו. את מקומן של מדינות אלו ירשו במערב 
(מרוקו ומערב אלג׳יריה) שושלת האדרסיים (ע״ע! 788 — 975 ) 
ובמזרח (טריפוליטניה, תוניסיה ומזרח אלג׳יריה) שושלת האגלביים 
(ע״ע! 800 — 909 ). האגלביים כבשו גם את סיציליה ודתם איטליה. 
ב 909 נפלה ממלכתם בידי הפאטמים (ע״ע), שהיו שיעים אספא- 
עילים (ע״ע אסמאעיליה), ותוך 70 שנה איחדו הפאטמים בשלטונם 
כמעט את כל המגרב. 

על תולדות המדינות המוסלמיות במערב מאז ע״ע מרוקו, עט׳ 
397 — 400 ! אלג׳יתה, עם׳ 412 ! תוניסיה, היסטוריה: לוב, עמ' 
280/1 ! סיציליה, עמ׳ 978/9 , 

ב 868 — 905 נחיתה מצרים עצמאית — למעשה בשלטון הסו- 
לונים (ע״ע אבן טולון) שגם א״י וסוריה היו בידיהם. ב 935 — 969 
שלטו במצרים, א״י ומותה, האח׳שידים (ע״ע) וב 969 — 1171 הפאט- 
מים. הח׳ליפים הפאטמים הקימו ממלכה אדירה שהקיפה בשיאה 
ילת המאה ה 111 את כל צפוו אפריקה, סותה, א״י וחופי ים- 







העולם האסלאטי באמצע המאה ו! 10 





171 


ערכים, ערכיאים: דימי־הדיניים; כעת החדשה 


172 


סוף. ואולם כבר במחצית השביה של אותה מאה הצטמצמה מאוד 
בהקפה, ובמאה ה 12 כללה ח׳ליפותם את מצרים לבדה. ב 1171 
סולקו הפאטמים בידי צלאח א(ל)דיו (ע״ע) גם ממצרים, ושוב 
הכיר העולם המוסלמי, לראשונה אחרי מאות שנים, בח׳ליף אחד 
ויחיד, הח׳ליף העבאסי שבבגדאד. ואולם דבר זה לא חידש את 
אחדותו המדינית של האסלאם ואת כוחו החילוני של הח׳ליף. את 
מקום הפאטמים במצרים תפסו האיובים (ע״ע! 1171 — 1250 ) ואח״כ 
הממלוכים (ע״ע; 1250 — 1517 ). וע״ע מצרים, עם׳ 193 — 196 . 

גם בחצי האי ערב ניסוהחארג׳ים להקים מדינות עצמאיות, 
באותה עת שבה ניסו לעשות זאת במגרב (אמצע המאה ה 8 ), ובמאה 
ה 9 הקימו מדינה משלהם בעמאן (ע״ע). ב 820 קם שלטון עצמאי 
בתימן (ע״ע), ובתחילת המאה ה 10 השתלטו על ערב הקרמטים 
(ע״ע). הפאטמים, האיובים והממלוכים שלטו. בצורה רופפת כלשהי, 
גם בחג׳אז ופעמים גם בתימן. וע״ע ערב, עמ׳ 141 . 

סוריה הי תה, כאמור, בשלטון הטולונים, האודשידים והפאט- 
מים. בצפונה (חלב וסביבותיה) קמה ב 944 נסיכות החמדאנים, 
שהכירה בשלטון העליון של הפאטמים. ב 1003 סולקו החמדאנים 
ובמקומם קמה נסיכות בני מרדאס. ב 1060 נפלה סוריה בידי הסלג׳ד 
קים (ע״ע). ב 1128 — 1154 כבשו זנגי (ע״ע) ובניו את שטחי סוריה 
שלא היו בידי הצלבנים, ואח״ב שלטו בה האיובים ( 1174 — 1250 ) 
והממלוכים ( 1250 — 1516 ), וע״ע סוריה, עמ׳ 609 — 612 . 

גם באיראן שבמזרח קמו שושלות עצמאיות. השושלת הפר¬ 
סית העצמאית הראשונה היתד, של הסאהרים (ע״ע; 820 — 873 ). 
אחריהם שלטו הצפארים ( 873 — 900 ), הסאמאנים (ע״ע; 892 — 999 ) 
והבויהיים (ע״ע; 935 — 1055 ). 

ב 945 השתלטו הברהיים, שהיו שיעים, גם על בגדאד, ואף 
שהשאירו על כנו את הח׳ליף הסוני מבית עבאס לא נשארו לו 
למעשה סמכויות של ממש. ב 1055 בא הקץ לממלכת הבויהיים בידי 
הסלג׳וקים. בשלטון הסלג׳וקים ( 1055 — 1194 ) נוספה אסיה הקטנה 
לתחום האסלאם והובטחה עליונות הסונים. אחרי שלטון הסלג׳וקים 
חלה התפוררות מדינית בעראק ובאירן, והדבר הקל את כיבושן 
בידי המונגולים. ב 1258 הרסו המונגולים את בגדאד ושמו קץ 
לח׳ליפות העבאסים. במחצית השניה של המאה ה 13 ובמאות ה 14 — 
15 היה הפרת גבול בין ממלכת הממלוכים לבין ממלכת המונגולים 
ויורשותיה. וע״ע עראק׳ עמ ׳ 125/7 ; פרס, היסטוריה. 

במאות ה 14 — 15 הפכה ממלכת התורכים העת׳ מאנים 
שבאסיה הקטנה ובבלקאן למעצמה אדירה. ב 1516/7 ניצחו העת׳מא- 
נים את הממלוכים וכבשו את כל ממלכתם — סוריה, א״י, מצרים 
וחג׳אז — ועד אמצע המאה ה 16 השלימו את כיבוש כל הארצות 
שבהן ישבו ע׳, פרט למרוקו. וע״ע תורכיה. בשלטון התורכים לא 
חלה אצל הע׳ התפתחות בתחומי הכלכלה, המדינה והתרבות, 
ולמעשה נסוגו בתחומים אלה. בין הגורמים לנסיגה זו יש להזכיר 
את גילוי דרך הים מאירופה למזרח סביב כף התקווה הטובה ( 1497 ), 
דבר ששינה את נתיבי הסחר הבין־לאומי ועקף את העולם הערבי, 
ואת גילד אמריקה ב 1492 , שהפנה את מגמת העולם מערבה. 

פלישת נפוליון בונפרט למצרים ( 1798 ) היה מגעם הראשון של 
הע׳ עם מעצמות אירופה המודרניות. בעקבות כך השתלטו מעצמות 
אירופה על ארצות רבות רבות של הע׳ שהיו — פרט למרוקו — 
בשלטון תורכיה. ב 1830 כבשו הצרפתים את אלג׳יריה, ב 1881 
הטילו את חסותם על תוניסיה וב 1912 על מרוקו; בריטניה כבשה 
את מצרים ( 1882 ) וסודאן ( 1898 ) ותפסה מאחזים בחצי האי ערב 
(עדן — 1839 , נסיכויות המפרץ הפרסי — סוף המאה ה 19 ); 
ואיטליה כבשה את לוב ( 1911/2 ). במלה״ע 1 איבדו התורכים את 
כל השטחים המיושבים ע׳: עראק וא״י נמסרו במנדט לבריטניה, 
וסוריה ולבנון לצרפת. 

השתחררות הע׳ ומדינות ערב בימינו. רעיונות 


ונהגים שפותחו במערב אירופה החלו חודרים לעולם הערבי. הדינאמי 
ביותר בין רעיונות אלה היה רעיון הלאומיות החילונית, 
הצמודה לתחומים גאוגרפיים מוגדרים. לאומיות זו תבעה נאמנות 
מעל לנאמנויות האחרות, ובכללו אף הנאמנות לדת. למושג הלאו¬ 
מיות לא היתה מלה בערבית, ולפיכך טבעו מונח חדש, אל־קומיה אל- 
ערביה. בין מבשרי הלאומיות החדשה היו סופרים ועיתונאים לבנו¬ 
נים וסודים רבים, שקיבלו חינוך מערבי ושרבים מהם היו נוצרים, 
ואלה מצאו במצרים שבשלטון הבריטים אווירה נוחה יותר לפעול¬ 
תם. בלבנון ובסוריה החלה תנועה זו לפעול במחתרת. תחילה הת¬ 
פשטה כתנועה עיונית, והגשמתה המעשית הראשונה כוונה נגד 
שלטון העריצות של עבד אל־חמיד. היא מוזגה עם רעיון האחדות 
הערבית ובהדרגה קיבלוה המנהיגים המדיניים הערבים, במיוחד 
בעלי החינוך המערבי. בחוגים דתיים ובקרב ההמונים היו הדת 
והלשון הבסיס לאחדות. אל-קומיה אל-ערביה נבדלה מערובה 
(ערביות), שבה מציינים את כלל המאפיינים הלשוניים, הדתיים 
התרבותיים שבהם מתייחד ערבי ממי שאינו ערבי. הערובה קרובה 
לאותה לאומיות ערבית שיצר מחמד ושניצחה בימי יורשיו. 

במלה״ע 1 החל תהליך השתחררות עמי ערב. בחצי-האי ערב, 
שרובו הגדול לא היה מעולם בשלטון אירופים. השתחררה חג׳אז 
מאפוטרופסות תורכיה ( 1916 ) בהנהגת השריף חסין אבן עלי (ע״ע 
האשם. בית־), ותימן השתחררה בהנהגת האמאם יחיא (ע״ע). 
ב 1924 — 1926 חרבה ממלכת חג׳אז בידי המנהיג הוהאבי עבד אל- 
עזיז אבן-סעוד (ע״ע), והוא איחדה עם ממלכתו נג׳ד בממלכה 
החדשה שהקים, ערב-הסעודית (ע״ע), החוף המזרחי של חצי-האי 
נשאר בפיקוח בריטניה בהתאם לחוזים בינה לבין שליטי האיזור. 

מצרים, שבפרוץ מלה״ע 1 הוכרזה לשטח חסות של בריטניה, 
נהיתה ב 1922 למלוכה חוקתית ריבונית (בסייגים מסוימים). מלך 
בה פואד 1 , בן השושלת שיסד מחמד עלי (ע״ע), קצין תורכי-אלבני 
שנשלח למצרים בעת המאבק עם נפוליון. ב 40 שנות שלטונם של 
הבריטים התפתחה במצרים לאומיות מקומית, שהתאפיינה בכך 
שהיתה אנטי-בריטית ולא, כבארצות ערב האחרות, אנטי־תורכית, 
וכן היתר, "מצרית" יותר מאשר "ערבית". סיסמת הלאומנים המצרים 
בעת מאבקם לשחרור היתד, "מצרים למצרים". מצרים שבשלטון 
הבריטים היתה גם הבסיס לתנועת פאן־אסלאם, שמחולליה היו ג׳מאל 
אלדין אלאפגאני ותלמידו מחמד עבדה (ע' ערכיהם). תפיסה זו 
מושתתת על תורת מחמד, שהאסלאם הוא אחווה, והשלטאן עבד אל- 
חמיד (ע״ע; 1876 — 1909 ) אימץ אותה ברצון כנשק במלחמתו 
במעצמות מערביות תוקפניות. רעיון פאן־אסלאם משך מאוד את 
המנהיגים הדתיים של העולם הערבי וכן את המוני העם. 

תקופת שלטונם של הצרפתים בסוריה ולבנון והבריטים 
ב א "י ועראק היתה סוערת, ורבו בה ההפגנות, השביתות והמהו¬ 
מות ; לבנון היתד, השקטה ביותר. לע/ ששאפו לעצמאות והתייחסו 
ברצינות לעקרון "ההגדרה העצמית" של הנשיא וילסון, הייתה הרגשה 
של בגידה ותסכול. המנדט נראה כשלטון זרים מוסווה. בסולם הער¬ 
כים של הע׳ לא היתה חשיבות רבה לשיפורים הרבים שהונהגו 
בשלטון המנדט — אמצעי התקשורת והתחבורה, סלילת כבישים 
והכנסת רכב מנועי, מטוסים, טלפון וטלגרף; קידום המסחר והתע־ 
שיה; הקמת בת״ם ובת״ח; הנהגת משפט מודרני וכינון מסגרת 
כללית למוסדות ממשל דמוקרטי. 

ע ר א ק היתח הראשונה משטחי המנדט שזכתה בחירות. ב 1924 
הוכרזה למלוכה חוקתית ריבונית, בסייגים מסוימים. פיצל 1 (ע״ע), 
בנו השלישי של חסין מלך חג׳אז, נבחר למלך במדינה החדשה. ב 1932 
נתקבלה לחבר־הלאומים. כבר ב 1920 החל בה מאבק של מנהיגים 
מדיניים ודתיים נגד בריטניה, למען החשת העצמאות השלמה. בשנות 
ה 20 החלו רעיונות שמאליים חודרים לעולם הערבי. במאבק לשחרור 
מתלות בזרים נטל חלק גורם חדש, הקומוניסטים או הסוציאליסטים, 



173 


ערבים, ערביאים: במארז ה 20 ; בדבריי חז״ל 


174 



חאת, לא מסיבות רעיוניות, אלא מתוך שיקול 
ש״אויב אויבי הוא ידידי״. ב 1958 חוסלה 
המלוכה בעראק ורפובליקה שמאלית הוקמה 
תחתיה. 

אחרי עראק הגיע תור סוריה ולבנון. 

ב 1941 הוכחו שתיהן ל״ריבוניות ועצמאיות", 
ואולם ב 5 השנים שאח״ב לא היו עצמאיות 
למעשה ולא יכלו להפעיל את כל התפקידים 
הכרוכים בעצמאות. שתיהן נהיו לרפובליקות, 
אך הלכו כל אתת בדרך אחרת. בסוריה פרצו 
הפיכות צבאיות תכופות בעלות מגמות שמא¬ 
ליות. ב 1958 איחדו שכרי כותלי נשיא סוריה 
ועבד א(ל)־נאצר נשיא מצחם את ארצותיהם 
ב״קהיליה הערבית המאוחדת״ (ר׳ עם׳ 196 ). 
הקהיליה פורקה ב 1961 . לבנון בעלת 
יסוד נוצרי מכחע באוכלוסייתה ובעלת מעמד אוטונומי מאז 
1861 (ע״ע לבנון. עם׳ 164 ), שמרה על ייחודה בין שכנותיה. 
היא כוננה ממשל פרלמנטרי! כלכלתה התבססה על יזמה 
חפשית! הובטחו בה תופש המחשבה והביטוי. בהשפעת מוסדות 
החינוך האמריקנים והצרפתים שפרחו בה, ובמיוחד האוניברסיטה 
האמחקנית בבירות, הגיבה לבנון בנכונות רבה יותר לדחשות 
המודרניזציה מבחינת קבלתם של רעיונות. נהגים ומוסדות שפותחו 
במערב אירופה. 

ב 1921 קרעה בריטניה את עבה״י מא״י ועבדאללה בן חסין 
נהיה לאמיר עבה״י. ב 1946 היה האמיד למלך עבה״י, שנהיתה לעצ¬ 
מאית, וב 1948 היה צבאו, המאומן בידי קצינים בריטים, הצבא 
הערבי היעיל היחיד במלחמה בישראל, וכבש שטח גדול מא״י. שמה 
של הממלכה הוסב לירדן, ועתה מולך בה חסין נכדו של עבדאללה, 
ע״ע א״י, עמ׳ 614 — 620 , וכרך מילואים, עמ ׳ 539 — 543 . 

בדרך כלל לא השלימו הע׳ ב א " י עם המנדט הבחטי, במיוחד 
בשל התחייבות שלטון המנדט לסייע להגשמת הצהרת בלפור (ע״ע), 
שהבטיחה בית לאומי ליהודים. הע׳ בכללם לא הכירו בתביעות 
ההיסטוריות והמדיניות של היהודים לא״י. הם ראו בציונות תנועה 
אכזוטית זרה, נשק חדש להשתלטות המערב על הע/ גידול ההגירה 
של יהודים, במיוחד ב 1933 — 1936 , גרם לפרוץ מרד גלד, ומדד זד, 
נמשך שנתיים. משנסתיימה מלה״ע 11 אבדה השליטה על המצב, 
והשתרר טרור שגבל באנארכיה. במאי 1948 נסתיים המנדט הבריטי 
והאו״ם הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. זו מצאה עצמה במל¬ 
חמה עם שכנותיה. מדינות ערב החישו למערכה צבאות, אולם הם 
נאלצו ב 1949 לחתום על הסכמי שביתת־נשק — אך שקט ויציבות 
לא הושגו. וע״ע ערביי א״י. 

ב 1951 נהיתה לוב, שבמלה״ע 11 כבשוה הבריטים מידי האיטל¬ 
קים, לממלכה עצמאית. ב 1969 פרצה בה הפיכה, המלך מחמד אדחס 
א(ל)- 0 נוסי הודח, וגם בה הוקמה רפובליקה בשלטון כת קצינים. 

ב 1956 השתחררה מרוקו מחסות צרפת והשלטאן מחמד נהיה 
למלך בה. בנו, חסן 11 , שעלה למלוכה ב 1961 , הוא כיום השליט 
התורשתי היחיד בצפון-אפריקה. 

מאבק אלג׳יריה לעצמאות היה הקשה ביותר וארך 8 שנים 
( 1954 — 1962 ). הוא הסתיים ביציאתם של כמעט כל אזרחי צרפת 
מהארץ — יותר ממיליון נפש — ובהקמת רפובליקה עצמאית. 

בסודאן נאבקה זמן־מה מגמה לעצמאות עם מגמה לאיחוד 
עם מצרים. ב 1956 נהיתה סודאן לרפובליקה עצמאית. גם בה אירעו 
הפיכות צבאיות רבות, והארץ סבלה ממלחמת אזרחים בין הצפון 
המוסלמי לבין הדרום הכושי, הנוצרי והאלילי. 

בחצי-האי ערב זכתה פוי ת בעצמאות ב 1961 , דרום־תימן — 


מדינות הערבים בימינו 

ב 1967 , וב 1971 השלימה בריטניה את מתן העצמאות לכל נסיכדות 
המפרץ הפרסי. 

כאמור, חתרה הלאומיות הערבית לאיחוד הע׳, ואולם לאחר השגת 
העצמאות המדינית נכשלו נסיונות לאיחוד בין המדינות. החשוב 
בנסיונות אלה היה קע״ם, האיחוד בין מצרים לסוריה שקם ב 1958 , 
אך פורק ב 1961 . נסיון ירדן ועראק להתאחד לא יצא לפועל עקב 
ההפיכה בעראק ( 1958 ). נסיונות אחדים נשארו על הנייר או שהיו 
בעלי משמעות הצהרתית בלבד, כגון התכנית לאיחוד מצרים— 
סוריה—עראק ( 1963 ), התכנית לאיחוד לוב—מצרים—סוריה ( 1972 ), 
לוב—מצרים ולוב—תוניסיה ( 1973 ). פדרציית האמיתיות במפרץ 
הפרסי היא בעלת משמעות מוגבלת. האיחוד הערבי מוסיף להיות 
אידאל בלתי ניתן להגשמה, אליו כמהים ערבים מודרניים. 

עם זה הצליחו מדינות ערב לפעול בכמה מקתם במשותף. כמה 
מהצלחות אלו הושגו במסגרת "הליגה הערבית" (ע״ע ערבית, ליגה), 
שהוקמה ב 1945 , אף שהתקוות שחלו בגוף זה לא התגשמו. ב 1973 
זכו מדינות ערב בהשגים מדיניים וכלכליים נכבדים כתוצאה מחרם 
הנפט שהכריזו בעת מלחמת יום־הכיפותם. 

וע״ע: ערב; תימן; תימן הדרומית: עמאן ומסקס! בחתן; כדת! 
פרסי, מפרץ; עראק; סוריה: מצתם: א״י (עמ׳ 435 — 616 )! סודאן! 
לוב; תוניסיה; אלג׳יריה; מרוקו. 

א. 3 . פולק, דברי ימי הע׳, תש"ו; י. י. גולדציהר, הרצאות על 
האיסלאם, תשי״א: ב. לואיס, הע׳ בהיסטוריה, תשט״ו! ש. גודדון, 

הע׳ לארצותיהם. תשי״ז! א. כהן, העולם הערבי של ימינו ( 1918 — 
1958 ), 1958 ; י. שמעוני, מדינות ערב בימינו, תשכ״ה! א. בארי, 
הקצונה והשלטון בעולם הערבי, 1966 ! ח. לצרוס־יפה (עורכת), פרקים 
בתולדות הע׳ והאסלאם, תשכ״ז: ג. בר, ערבי המזה״ת, תשל״ג 2 ; 

; 1939 , 0 ) 51001 . 14 1 ), 1/6111 11 ) 11 ) 070/717 7 ) 4 ) 111 ) 111 ) 7 ) 0 ,חח 5 וח 1161 :> 0 ז 8 . 0 
־>*!מס/*/ ,ח 6 ״! 80 . 11 - 0166 .\׳, , 11 ; 1940 ,. 4 . ) 7/1 , 0166 .א . 11 
7 ) 1 > 7111111111 ) 0 ,• 11111:1 ]$ . 8 ; 57 ־ 1950 , 1-11 , 5071(1)/ 117111 1)1( 1X771 
■ ־ )ג|] 6 ? . 011 - 11 ׳ 1.01 . 8 ; 1952-1959 , 111 — 1 , 0447477 1117 ) 1714171117 
1954-1973 , 157 — 1 , 1710771 /ס 410 )()() 71 (: £74 7117 ,(. 11 ::>) ) 11 ) 5063 . 1 
, 611 ״ 036 .? ; 1955 ,.// 7/17 ,*?ח* . 5 ! (מהדורה חדשה, בהכנה) 

, 1710710110117771 717017 ,(.[*>) תז״ . 11 . 0 .$ ; 1961 , 1171111701 117017 7117 
, 001(610, 5(1411177 171 171077110 7117107)! 071(1 11X71110110717 .ס .$ ; 1962 
- 00771 ) 11 '! ,(. 605 ) 8.1.615,15 - 00 ) 63016 . 5 .א . 5 > - ) 51.1101 ! . 8 ; 1966 
,. 71 ) 111 / 0 1 ( 1117107 , 11 ) 111 .א . 6 ? ; 1970 , 1-11 , 1710711 (ס 1 ( 7107 !/ 1 47 ( 1 ) 71 ( 1 
,(. 60 ) 14.1.10:1:111 .( ; 1971 , 011/1110011071 717017 ,ק 10 מ״ס . 14 .ס : 1970 10 
. 1972 , £071 ) 141441 { 10707 ) 711 ) 00711 ) 111 וזו 4 ( 1 ) 7 ) 50 0714 ) 5101 , 14071 

פ. ה׳. ח. 

ע' במקרא, ת לעיל, עמ ׳ 161 . 

ע׳ נזכתם הרבה אצל חז״ל, ובמיוחד ברבת חכמים אי״ים 
בכינדים רבים (ערביאי, טייעא, נבמייא, הגתאי, ישמעאלים, סרקי. 
על סרקי — ע״ע סרצנים). מקובל כיום כי הכוונה בשמות אלו 
לשבטי נוודים שחיו בנגב, דרומה מהר חברת. בעיקר היו אלה 
שבטים נבטים (ע״ע). הם מזוהים עם ה״קיני, הקניזי והקדמוני" 
(ברזו טו, יט), שלפי דעת חז״ל הם מ״עשרה עממים" שישבו בא״י 
לפני כיבושה, אלא שלא הנתלו לישראל (ירד שבי׳ ו׳, א׳). במשנה 




175 


ערכים, ערכיאים: כדברי חז״ל — ערבית, לשון ותרבות: לשון 


176 


נזכרים פרטים ראליים שונים מהווי חייהם: "אהלי הערביים" 
(אהלות, י״ח, ר), ערביות רעולות (שבת ר, ר), חמתות [נאדות] 
של ע׳ (כלים כ״ו, ד׳), עטיפת הישמעאלים (מו״ק כ״ד, ע״א), 
גמליהם (כתר ס״ז, ע״א) וכד. נזכרת העובדה כי הם מולים (ע״ז 
כ״ז, ע״א ועוד), וכי צבע עורם כהה (תנחומא נשא, ז׳). נזכרת העגה 
שבפיהם (כתר ע״ב, ע״ב) וחדל השתמשו באוצר המלים של הע׳ 
לפירוש מלים מן המקרא (ר״ה כ״ו, ע״א; ב״ר ל״ו, א׳ ועוד). 
חז״ל ראום בהם "אומה שפלה" (כתר ס״ו, ע״א), ובין מידותיהם 
המגונות מנו בעיקר את הפריצות המינית: "י׳ קבין זנות ירדו לעולם 
ט׳ נטלה ערביא" (קיד מ״ם, ע״ב ועוד). עם חורבן היישוב היהודי 
המבוסס בא״י התפשטו הע׳ הנוודים על חרבותיו, ועל כך אמר רבי 
יהושע בן לוי: "ארץ ארץ הכניסי פירותיך, למי את מוציאה פירותיך, 
לע׳ הללו שעמדו עלינו בחטאתינוי" (כתר קי״ב, ע׳״א). עם זאת 
נאמר כי "לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל" (ב״ר מ״ד, כ״ז). 
ועל צדדים אחרים — ע״ע ישמעאל, עט׳ 465 ; עם ישראל, עמ ׳ 
902 — 904 , 905/6 . וכן ד הפרקים העוסקים ביחס הע׳ ליהודים בער¬ 
כים על מדינות ערב. 

(ה)עךבית, הליגה (^"ג ארגון של מדינות ערב. 

הלה״ע נוסדה ב 22.3.45 בקהיר, בידי מצרים. סוריה, לבנון, 

עראק, ירדן, ערב הסעודית ותימן. לאחר השגת עצמאותן הצטרפו, 
מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, לוב, סודאן, כוית, דרום תימן, בחרין, 
עמאן, קטר, והנסיכויות הערביות המאוחדות של המפרץ הפרסי. 
ב 1973 הצטרפה גם מאורטניה, וב 1974 — סומליה, שתיהן מדינות 
שאינן ערביות. מספר החברות כיום — 20 . 

הלה״ע קמה בעידוד בריטניה, שקיוותה להיעזר בה, אך ההשפעה 
הבריטית ירדה לאחר עליית עבד א(ל) נאצר. מטרות הלה״ע ע״פ 
אמנתה הן לחזק את היחסים בין המדינות החברות, לתאם את מדי¬ 
ניותן ולהגביר את שיתוף הפעולה ביניהן בתחומי הכלכלה, התרבות, 
הבריאות, המשפט והחברה. הגוף העליון הוא המועצה, המורכבת 
מנציגי המדינות החברות ונציג "פלסטין", אך כל מדינה חויבה 
לקיים רק החלטות שבעדן הצביעה, דבר שהחלישה ביותר. הוקמו 
גם עשרות ועדות, סוכנויות ומועצות בתחומים שונים. מושב הלה״ע 
בקהיר, מזכירה הכללי מצרי(ב 1945 — 1952 עבד א(ל)־רחמאן עזאם, 
ב 1952 — 1972 עבד אל־ח׳אלק חסונה, מ 1972 מחמוד ריאד, לשעבר 
שר־חוץ במצרים), ומצרים השתמשה בה לחיזוק השפעתה במדינות 
ערב. בד״כ לא פעלה הלה״ע ביעילות, בגלל חילוקי דעות בין מצרים 
והתומכות בה לבין יריבותיה; כמה מדינות החרימו את מושבי 
המועצה לפרקי זמן ארוכים. 

עיקר חשיבותה של הלה״ע היא בהיותה בימה לחילופי דברים 
ולתיאום יותר מאשר גוף מבצע. הצלחותיה המדיניות העיקריות 
היו סיוע לאלג׳יריה במרידתה בצרפת. תיאום התעמולה נגד ישראל 
וטיפול בחרם נגדה. יותר מ ג /! תקציבה ל 1972/73 הוקדש לתעמולה. 
הלה״ע פעלה לחילופי מדענים בין חברותיה, לכינוס ועידות סופרים 
ומחנכים ולהדפסת כ״י ערביים. ואולם רק סכסוכים מעטים בין 
חברותיה יישבה הלה״ע, כגון המשבר שפרץ ב 1961 בין עראק 
לכמת (ע״ע, עט' 633 ), ולא הצליחה לרתום את חברותיה לפעולה 
אחידה, אפילו נגד ישראל, כפי שהוכח ב 1948 , 1956 ו 1967 . חשי¬ 
בותה ירדה משום שההכרעות החשובות נפלו ב״וועידות פסגה" או 
במגעים בין החברות לבין עצמן. 

א. גורן, הליגה הערבית, תשי״ד; י. מ. לנדאו, תרבות וחינוך בליגה 
הערבית (אורים. כרך י׳ חוב׳ א׳). תשי״ג; 111 )■>^ •״ 77 ,גחגז״ס!]. 0 
10 £ 014 ,־( $5 1-31 . 1 \ ; 1947 , 171 

< 0$ ז 4 1116 0% * 4 ,(■ 1 ) 6 ) £113111 ; 1948 

, 1 ) 0031 ^ 13 ^ . 11 ; 1962 , 11 ־ 1 , 1 >-? €€0 . 8 /(■ז 2 > 11 ז 2€ ח* 1 :> 0 ( 1 4 

, €( 01 ז 1 / 142 , 166 * 55 ^ 80 .? ; 1965 /ס 1€ {־ 7 

. 1968 

י. מ. ל. 


עךבית, לשון ותרבות. 

לשון, ער׳ 176 ; דת, ע״ע אסלאם, עט׳ 972 — 985 ; מדע, ע״ע, עם' 
310 ; וע״ע מתמסיקד״ ענו 751 ; ספדזת, עמ׳ 179 ; היססוריוגדסיה, 

עבר 187 ; אמנות, ע״ע אסלאמית, אמנות; אדריכלות באסלאם; מו¬ 
סיקה, עם' 189 ; פילוסופיה, עט׳ 191 . 

לשון ע׳ (ביתר דיוק, הע׳ הצפונית), לשון שמית (ע״ע שמיות, 
לשונות) דרום־מערבית׳ המדוברת בפי כ 90 מיליון איש, בעיקר 
בצפון אפריקה, סודאן, ערב והסהר הפורה. כלשון הקראן (ע״ע) 
והתפילות של המוסלמים יש לה מעמד מיוחד בדת האסלאם (ע״ע). 
עד אמצע המאה ה 7 דיברו בה רק בערב ובסמוך לה. 

מעט מאוד ידוע על הע׳ הקדומה. מצויות כתובות רבות מלפני 
המאה ה 5 , הכתובות בצורותימשגה של הכתב הדרום־ערבי(ר׳ להלן), 
אולם תכנן המצומצם נותן רק תמונה חלקית מאוד של לשונן. הן 
מחולקות לרוב ל 3 קבוצות: ת׳מוד, לחיאן וצפא. 

חז״ל מזכירים כמה שמות עצם ומוסיפים ש״בערביא קוריו" אותם 
כך וכך, בעיקר בשם האמורא לוי בן לחמא מהמאה ה 3 . אולם רק 
חלק מהם אפשר לבאר מהע׳; השאר משקפים ארמית (שאולי השפי¬ 
עה על אוצר המלים הערבי). 

ע׳ ק ל א ם י ת ק ד ו מ ה (עד ראשית האסלאם [ע״ע, עט , 959 ]). 
לפני האסלאם דיברו הערבים בלהגים שונים, והאיסוגלוסה העיקרית 
חילקה אותם לע׳ מזרחית ומערבית. בשלהי המאה ה 5 התגלתה 
לראשונה הע׳ הקלאסית הקדומה, שייצגה כבר אז לשון על־שבטית. 
מבחינה טיפולוגית לא היו הבדלים ניכרים בין הלהגים השונים ולא 
ביניהם לבין הע׳ הקלאסית הקדומה. כולם היו לשונות סינתטיות, 
הנוטות לציין מספר מושגים במלה אחת, ובעלות מערכות דומות 
של נטיות שמות ופעלים; קל היה אפוא לעבור מלשון לרעותה. 
גם לשון היהודים לא היתה שונה משל עובדי-האלילים, וכן שירתם. 

המקורות לחקר ע׳ קלאסית קדומה: השירה הטרום־אסלאמית; 
פתגמים וסיפורים, תיאורי קרבות בין השבטים; הקדאן. מקורות 



כתג 

גובי 

כתב גנב* 

א 

11 


ב 

נ 

ב ע 

ג¬ 



ר 

ה 

ר 

ה 


1 ז ה 

ו 


רו 

ז 

> 

1 

וז 

-*־ז 

/\ 

ט 

11 

\7 

י 

1(5. 

1 

ו 

כ 


1 כ 

ד 

ע 

1 1, 

מ 

0 סי 

גד 3 

נ 

גי■ 

11 ג 

ס 

> 

7 י 7 ו 

ט 


׳ל / 

פ 

0 


צ 


? ע 

17 

3 

3 

ר 

ג 

ד 

ש 



ת 


20 


1 תגתי 7 



ת״תיז! 



בי־י 



בי־ל 



3 

צ' 


? 

א 

1 

* 

ט 

1, 

11 

ב 

כס 

♦ 

2 

ט־ 

10 

1 

ת 

כס 

די 

ט 

1 

0 

ת¬ 

כס 

% 

ז 

ט¬ 

£ 

<13 

ג׳ 

£ 

פ 

ס 

11 

ח 

€ 

ף 

ק 

3 

צ 

ח¬ 

£ 

11 

כ 

4) 

(1 

ד 

כ 

1 

ל 

נ 

ע¬ 

ד" 

ל 

רח 

מ 

<* 

ז 

ר 

ע 

ח 

נ 


2 

ז 

ע 


ה 

* 

3 

ס.ש־ 

*ס 

¥7 

1 

3 

1 

ש 


] 

1 

4* 


צ 




התנוטות 



= □,[^ 1 פוזחסגוד 

= □ ?בוץ 

□ פתוזה 
[^} וילה 


□ חירזו 

= 

(^) 3 סרה 


^] שווא 

= 

0 קס-ז 





178 


ערבית, לשון ותרבות: לשון 


177 

אלה כשהיו כתובים, נכתבו בכתב הערבי׳ שהוא צאצא הכתב 
הארמי־נבטי. 

על הכתב הערבי, ע״ע כתב, ענד 1099 — 1100 . 

הע׳ הופיעה על בימת ההיסטוריה מאות שנים אחרי העברית, 

אך מבחינות רבות היא משקפת טיפוס לשוני קדום יותר בגלל בידו¬ 
דם של דובריה. הע׳ שמרה כמעט על כל המלאי השמי הקדום של 
פונמות, רק לס׳ ולש׳ הימנית העבריות מתאימה היום / $ /, ואילו 
הש השמאלית מקבילה ל/$/. בד״כ נשתמרו התנועות הקצרות אף 
במצב סופי׳ ובכלל זה הסופיות המציינות יחסות ודרכי פועל, 
ונשמר האופי הסינתטי של הלשון. אולם בסוף פסוק נושלות עפ״ר 
התנועות הסופיות. בניגוד לעברית, שבה משקפות צורות ההפסק 
לרוב מבנה מקות (השר שמת, ישמרו), מגלות צורות ההפסק בע׳ 
שלב התפתחות מאוחר יותר (השר למשל "מלכה" בהפסק לעומת 
מלכתן ברלישדת). הדיפתונגים, ו׳לב נשתמרו. 

לעומת זה קדומה המורפולוגיה של העברית מבחינות רבות לשל 
הע׳, שבה פעל ההקש במידה רחבה יותר. מתבה בע׳ הריבוי 
ה״שבור", ר״ל תבד שלא נוצר מן היחיד באמצעות סופיות, אלא 
מייצג משקל אחר של שורש היחיד (כגון ד׳בר 1 '$ "זכר", ריבד 
שבור דכור (השר בעברית "יראה כל זכורך", שם׳ כג, יז 
ועוד) והוא בנוי משלושה עיצותם, אף בשמות דו־עיצוריים (כגון 
א?ן "בן", תבוי אבנאא). גם מבנה "הזמנים" העברי (ובכלל זה 
צורות בר ההיפוך) נראה ארכאי משל הע׳. את השלילה הקדומה 
״לא״ (עבתת לא) דחתה חלקית מלת השאלה ״מא״ ♦-< (= עברית 
מה; השר מל״א יב, טז). 

מצד שגי, שמרה הע׳ על תכונות קדומות, כגון על משקל יפעל 
בעתיד קל, צורה שנעלמה בעברית בפועל השלם, וכן על שימוש 
רחב ביותר של הזוגי. בעברית דחה חלקית שימוש בבניין חוזר 
(נפעל) את הסביל הפנימי, ואילו בע׳ נשתמר השימוש בסביל 
הפנימי בשלמותו. הבניין הגורם נוצר בתוספת א, והבניין החוזר 
שלו (שנוצר באמצעות ת) מכיל ש (אשר לה מקבילה, כאמור, בע׳ 
ס): אסתפעל 1 ^ 3 < (השר בעברית את הצורה השאולה השתעבד). 

הסגולה העיקרית המציינת את התחביר היא צמצום המבחר 
הרחב של מבנים שמיים (גם עבריים) למספר קטן יחסית של סוגים 
סטנדרדיים, שתכופות מגבילים מבנה אחד למשמעות מיוחדת 
יחידה. 

הע' הקלאסית אתרי הקמת הממלכה הערבית. 
הקמת הממלכה הערבית במאה ה 7 השפיעה מאוד על התפתחות 
הע׳ הקלאסית. תוך זמן קצר נוצרו בערי הממלכה החדשה להגים 
אנליטיים של הע׳ הבינונית(ר׳ להלן). אעפ״כ, נשארה הע׳ הקלאסית 
מופת לחברה הערבית. במרוצת הזמן נהפכה הלשון הקלאסית ללשון 
מלאכותית עוד יותר, ובזה ניתן דחף לתחילת חקר הדקדוק. הפילו¬ 
לוגים, שישבו בעיקר בבצרה ובכופה ואח״כ בבגדאד, קבעי סטנדאר־ 
דים לע׳ קלאסית, נטו לצמצם את המבנים האפשריים בע׳ הקלאסית 
הקדומה והסתמכו על לשון הבדוים כמופתית. אולם בתקופה העבא- 
סית הקדומה התחילו לחול שינויים בכתבים החילוניים בניגוד 
לספרות הקלאסית. לעומת לשון הבדוים, המציינת חיות, למשל, 
במלים מיוחדות בהתאם למינן, לגילן, לצבען וכר, החלו להשתמש 
במלה כללית אחת׳ שאליה הוסיפו מלים המציינות את התכונה 
המיוחדת. בתחום התחביר התרחק הסיגנון החדש ממשפטים מאוחים 
מרובים ופיתח יותר את המגמה לייחד מבנה מסוים למשמעות אחת 
בלבד. הגבלה זו איפשרה למבנה המשפט של הע׳ הקלאסית להביע 
בקצרה, בבהירות ובדייקנות מופתית את הרעיונות המסובכים ביותר. 

עם ירידת רמת החינוך במאה ה 10 והשינויים שחלו אף בלשון 
הבדוים, ששוב לא ראו בהם דוברי הלשון המופתית, פסקו אף 
בחברה הגבוהה לשוחח בע׳ הקלאסית. מאמצע המאה ה 13 , לאחר 
פלישת המונגולים והשתלטות הממלופים במצרים, גברה השפעת הע׳ 


הבינונית על הלשון הספרותית. המאות ה 15 — 19 היו תקופת קיפאון 
וניוון. 

ע׳ בינונית (ובכללה ע׳ יהודית). הע׳ הבינונית היא 
התוצאה הלשונית של כיבושי הערבים במאה ה 7 ; היא נוצרה בערי 
האימפריה החדשה במפנה המאות 7 — 8 ׳ כמוכח מפפירוסים קדו¬ 
מים והחדית׳ (ע״ע) הקדום, הכוללים יסודות ערביים־בינוניים 
אף כי במידה פחותה. בגלל השפעתה האדירה של הע׳ הקלאסית 
על סופרים מוסלמיים, שיקפו חיבוריהם רק מאוחר יחסית את הע׳ 
הבינונית ממש. לפיכך חייב מחקר הע׳ הבינונית הקדומה להתרכז 
במיעוטים הדתיים, ששאפו פחות מעמיתיהם המוסלמיים למופת של 
הע׳ הקלאסית, כלו׳: ( 1 ) טכסטים ערבייס-יהודיים (ע״ע ערבית- 
יהודית, ספרות), בעיקר מן האלף השני; ( 2 ) פכסטים ערביים־נוצ־ 
דיים. חשובים במיוחד טכסטים מדרום א״י, בעיקר אלה שנשתמרו 
במנזר סנטה קתרינה שבסיני, היחידים, הנושאים תאריכים מן המאה 
ה 9 > ( 3 ) תרגומים, שנעשו לרוב בידי לא־מוסלמים, ועל כן משקפים 
קווים ערבייס־בינוניים, האופי הלשוני של הע׳ הבינונית בכלל 
ושל הע׳ היהודית בפרט משקף את כל התכונות המבניות 
המאפיינות את הלהגים הערביים המודרניים. התיאור המובא להלן, 
המעמת את הע׳ הבינונית עם הע׳ הקלאסית, משקף באותה המידה 
את ההבדל המבני בין הלהגים המודרניים (במיוחד של האוכלוסיה 
המיושבת) לע׳ הקלאסית. מצד שני שובה דדך מחקר הע׳ הבינונית 
בכל משל הלהגים. את מלהגים אפשר לחקור ישיתת, ואילו טכסטים 
כתובים בע׳ בינונית מהורה אינם בנמצא. את קווי הע׳ הבינונית יש 
ללקט מטכסטים, שצורות קלאסיות, פסודו־קלאסיות ובינוניות מעו¬ 
רבות בהם. 

הקו המרכזי, המייחד את הע׳ הבינונית בתחום הפונטיקה מהקלא- 
סית, הוא השינד בהתנהגות התנועות, שנגרם בחלקו עקב התהוותה 
של נגינת נשיפה ממורכזת: התנועות נחלשו ונחשפו להתקצרות 
ולשינויים אחרים. התנועות הסופיות הקצרות נעלמו, וזו היתר" 
מלבד התפשטותן של צורות ההפסק, הסיבה העיקרית להיעלם היח¬ 
סות ודרכי הפועל. בתוך המלה נתקצרו ואף נעלמו תנועות קצרות 
בהברות פתוחות בלתי-מוטעמות. גם איכות התנועות הקצרות הש¬ 
תנתה והגבולות ביניהן ניטשטשו (דבר שתרם להיעלם הסביל 
הפנימי), וכן נשתנה המבנה הפונמי של התנועות. לעתים קרובות 
נתכווצו דיפתונגים. התמורה החשובה בתחום העיצורים היתה החל־ 
שתה של הא׳ העיצודית והיעלמה. צ׳ (^) וט׳ (; 3 ) התאחדו. 
מספר ההידמויות רב ומלים שלמות עשויות להיות מבוטאות בנחציות 
(תפח׳ים) או בחוסר נחציות (תרקיק). 

בתחום המורפולוגי-תחבירי־ התרחקה הע׳ הבינונית מהמבנה 
הסינתטי והתקרבה לאנאליטי, הנוטה לציין מושג אחד במלה אחת. 
הסימן החיצוני הבולט לתופעה זו הוא היעלמות היחסות ודרכי 
הפועל. כמקובל בלשונות אנאליטיות, נוטה הנושא, יותר מאשר בע' 
הקלאסית, לבוא לפני הפועל והמושא הישיר אחריו והפועל מותאם 
לנושאו אף כשהיא קודם לו. את המושא הישיר מציינים לעתים ב ע 
לכאורה בהשפעת הארמית, ופעמים אף רומזים אליו בכינוי מוקדם. 
עור תכונה אנאליטית היא פירוק הסמיכות במלות יחם או במליות 
מיוחדות. מבנה הסמיכות השתנה: שני נסמכים עשויים לקדום לסומך 
אחד; הנסמך בזוגי ובריבוי שלם זכר שומר על ה ס הסופית ועל 
כן מזדהה עם הנפרד. ההבדלים בין אן( 01 ), א! (\ 0 ), "כי, ש" אב(ס, 
"הנה" ניטשטשו. הריבוי דחה במידה רבה את הזוגי, וכינוי 
הזיקה התאבן ועשוי לבוא אף אחרי שם זוקק בלתי־מיודע. לעומת 
זה מתרבים משפטים בלתי־מקושרים, הן באיחוי והן בשעבוד, בייחוד 
במשפטי מושא. לשאלות עקיפות לעתים קרובות צורה של משפט 
תנאי (כמו בעברית). מא -י נהפכה למלת השלילה הנפוצה ביותר, 
אך בהוראת ״מה״ נצטמצמה. כמו בלהגי יישוב (ר׳ להלן, עמ׳ 179 ), 
דחתה צורת הרבים את צורת הרבות. השינויים הגדולים ביותר חלו 



179 


ערבית, לשץ ותרמית: לשון ; ספרות 


180 


במספרים. את הסיגנון הקבוע והמדויק של הע׳ הקלאסית ירשה 
התבטאות מרושלת ובלתי מדרקת. 

מבחינה לשונית טהורה איו הבדלים בולטים בין הע׳ היהודית 
לענפי הע׳ הבינונית האחרים. אולם יש לזכור. כי היהודים כתבו 
לתב ע׳ באותיות עבריות׳ עסקו, כמעט באופן לבדי, בנושאים 
יהודיים והשתמשו בביטויים עבריים וארמיים; כך הפכו את ספרותם 
לבלתי מובנת כמעט לגרים. גם העובדה, שליהודים היתה מסורת 
ספרותית מיוחדת׳ מחזקת את הדעה, שיש לראות בע׳ היהודית 
ניב שהתפתח על רקע חברתי מיוחד. 

ההיסטוריה של הע׳ הספרותית (הקלאסית) המודרנית 
מתחילה עם פלישת נפוליון למצרים ( 1798 ), שפתחה את ארצות 
ערב להשפעת תרבות המערב והצריכה את הערבים לסגל את 
לשונם לתרבות המודרנית. הע׳ הקלאסית היתה עד אז לשוגה 
הספרותית של אוכלוסיה גדולה בטריטוריה רצופה, שדיברה בלהגים 
שונים. גם הע׳ הספרותית המודרנית לא הצליחה לדחות את רגלי 
הלהגים בדיבור, כי הם בחינת אמצעי תקשורת מספיקים. אף כי 
הערבים ממשיכה להחזיק בדוגמה, שהע׳ הקלאסית אינה עשרה 
להשתנות, חלו בה שינויים לא מבוטלים בשלבה המודרני, בעיקר 
בתחום הפראזאולוגיה ובמקצת גם בתחביר, שהושפעו מהסטאנדארד 
האירופי הממוצע. לעומת זה נשארו הכתיב והמורפולוגיה למעשה 
ללא שינוי, וכך משמשת הע׳ הספרותית המודרנית גם כסמל הלאו¬ 
מיות הערבית וכמקשרת בין הארצות שבהן מדוברת הע/ הע׳ 
הספרותית המודרנית גם שואלת, באופן חפשי כמעט, מבנים ומלים 
משכבותיה הקדומות. ) 

הלהגים הערביים בני ימינו: מבנם הבסיסי זהה למבנה 
של הע׳ הבינונית. הקושי העיקרי במיונם נובע מן הצורך לסווגם 
בין לפי בחנים סוציולוגיים בין לפי בחנים גאוגרפיים. לפי קרי¬ 
טריונים סוציולוגיים ניתן להבחין בין להגי בדוים ללהגי יישוב, 
ומבחינה גאוגרפית ניתן לחלק את הלהגים כך: 1 . ניבי ערב 
הסעודית, המדבר הסורי-עראקי-ירדני והמפרץ הפרסי. 2 . ניבי ערב 
הדרומית: תימן, עמאן וזנזיבאר, 3 . ניבי עראק. 4 . ניבי סוריה־לבנון- 
א״י־ירדן. 5 . ניבי מצרים (למעט אלכסנדריה וחלקים מסוימים של 
אוכלוסיית הדלתא, שדיבורם שייך לניבי המע׳רב). 6 . ניבי סודאן 
ומרכז אפריקה. 7 . ניבי מע׳רב (ובכלל זה מלטה; ע״ע מלטה, לשץ). 
תכונה מיוחדת לקבוצה האחרונה (מלבד הבדלי הטעמה), כי כעתיד 
מדבר משמשת נפעל, כמדברים — נפעלו. 

ללכסיקוגרפיה ערבית, ע״ע מלון׳ מלונאות, עמ׳ 563/4 . 

י. בלאו, דקדוק הערבית-היהודית, תשכ״ב! ■מ״״ממ״ש 4 ," £1 ״¥ו.',י\ 

5 * 7 , 160 ) 30 ־ 81 160 > ת 3 ע ;* 1896-98 , 1-11 ,* 11% * £071%1 * 470/71 * 1/1 / 0 
- 0 ) £1/1 1 ) 471 * 071 ) £1/1 , 61 ) 0351 ; 1950 , 5 * 7111 ** 4 * 7/1077101 110775 ^ 71 * 1115 

,^ 10 ) € 7 * 7051 * 1.11 * 0/7/71711 .£ 171 470/7157715 , 001160 ; 1954 ,!/* 7115 

* 171 * 5 1 ) 71 * 1 *!/* 470/715 005 , 0 ת 3 ת 611 > 1 ;) 0 ־ 81 . 0 ; 1912/13 ,( 111 - 5 .א 
; 1954 ,( 45 ־ 207 , 111 , 1601:31151111 ז 0 ׳ 161 > 11 ם 430(11x1 ) :ת 1 ) 71 * 271 > 1 ) 71 * 141 
; 1958 , 71 * 17 * 14 71 * 1 /* 070/715 ) 4 * 7 * 4 771 * $1 ץ 5 714 * 1 17155 ) 71 * 071 , 611 ^ . 0 
* 7/1 , 81311 .! ; 1962 , 5 * 41 * 1 ) 5 1 ** 0101 * 470/71 ,(. 1 ) 6 ) 611030 ( 501 . 4 ) 

,. 1 ) 1 ; 1965 ,* 0-470111 * 40 * 1 / / 0 174 * 701 ^* £0 * 1 ) 55 * 1 ^ £171 0714 * 710 * 78 * £171 
, 8665100 .׳ 1 ,־ 7 ־ 1966 , 1-111 , 470/710 1071 ) 0/1715 01 07077177107 4 

. 1970 ,ץ 7040 * 0% * 1%1 ז £0 * 470/71 * 7/1 

י. בל. 

ספרות (ס״ע). הסה״ע ב י ד," ב היא יצירתן התרבותית של 
ארצות העולם האסלאמי שלשון הכתיבה בהן היתה ערבית (בכללן 
גם ארצות, באיראן וספרד). מקור הסה״ע (במיוחד השירה) — על 
תמונותיה הלשוניות, מבנה שיריה, תכניה ושגרת הביטויים הרתחת 
בה — הוא חצי-האי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית (תקופת ה״ג׳א- 
הליה״ = הפראות או הבערות; ע״ע ערבים, עמ ׳ 164 ). שם נוצת 
מושגים היסטוריים ושבטיים השגורים בפי כל בן־תרבות בעולם 
המסלמי דורות רבים. גם כשנשתנה הרקע (בעולם המסלמי היישובי), 
היו נושאים אלו חלק חשוב מההשכלה הכללית ואכלסו פרקים רבים, 
בחיבורים ואסופות שנפוצו ביה״ב. 


ארבעה גורמים עיקריים השפיעו על הסה״ע והשירה בכללה: 

( 1 ) יסודות ה״ג׳אהליה״ שרקעם מדברי; ( 2 ) האסלאם, המדגיש 
חידוש מכאן והמשכיות מסוימת של הערביות הקדומה מכאן; הקראן 
(ע״ע) הוא יצירה שניתנה בערבית, בסיגנון ובמתכונת, שלדעת 
המבקרים הערביים אינם ניתנים לחקד. השאיפה להבין את הקראן 
המריצה את המסלמים הראשונים להתעמק בשירה העתיקה, ללמוד 
את אוצר המלים וכללי הלשון שלה ואת רקע חיי ה״ג׳אהליה"; 
( 3 ) ההוד היישובי: התרבות הספרותית, שמוצאה בחיי המדבר, 
הועברה לארצות הנושבות המסלמיות, שרקען היומיומי והחמרי 
שונה לחלוטין. עד מהרה נוצר ניגוד בין הרצון לבטא את המציאות 
היישובית הזאת לבין המסורת הספרותית המדברית. מאבק מתמיד, 
סמד וגלד, בין המסורות וסוגי הרקע השונים מאפיין את תולדות 
הסה״ע; ( 4 ) המורשה התרבותית־ספרותית הלא־ערבית: הפרסית, 
היוונית-ביזנטית, ההודית ואחרות. השפעות אלו העשירו והשלימו 
את הסד,"ע בתחומים שהמסורת הערבית־מסלמית לא הקדישה להם 
את מלוא תשומת לבה; למשל, נימוסי שלטון וחצרות-מלכות. תוספות 
אלו לסה״ע היו לעתים זרות ואף נוגדות את הרוח הערבית המקורית 
ורוח האסלאם הראשוני. 

שירת ה "ג׳ אה ליה": מאז הג׳אהליה היתה השירה הענף 
הנכבד.בסה״ע, רוב היצירות של התקופה הטרום־אסלאמית תלדות 
בהוד השבטי, אך פה ושם משתקף גם הדי של ישובי-קבע, כגון 
אצל משוררים בקרב השבטים שהתקוממו בעראק או בסוריה, או 
אצל משוררים שנדדו וביקרו באזורים הללו.— השירה מילאה תפקיד 
בחיי השבט. שירים נאמרו בשבח איש דגול המשתייך לשבט. המשד 
ררים העלו על נס את האידאלים של נדיבות, אומץ, כושר הבלגה 
וכיו״ב שהיו נכס-צאן־ברזל של בן-המדבר. המשוררים נהגו להתקיף 
בחרוזיהם את השבט היריב ולעגו לתכונותיו ולמוצאו. — השירה 
הג׳אהלית חוברה בע״ס ונשמרה בע״פ על ידי מוסדי שירד, (ח־את). 
היחידה השירית הידועה ביותר, ה״קציךה" היא בעלת בתים רבים בגי 
אותה חרוזה. הבית הוא בן שני חלקים ובשניהם חוזרים על עצמם 
אותם צירופי משקל, ואילו החרח מופיע בסוף החלק השני. רק באחת 
מצורות המשקלים (רג׳ז, אולי צורה שקדמה ליתר המשקלים) חור¬ 
זים שני החלקים כאחד. דווקא כללים קשים אלו סייעו להעברת 
השירה בע״פ. העלאת השירה על הכתב וקביעת כלליה ומשקליה 
(שב״ג׳אהליה" נשמרו באופן טבעי. ללא ניסוח ע״י כללים) נעשו 
רק בדורות המסלמיים הראשונים. מה״ג׳אהליה" נשמת באותו אופן 
גם קטעים (נאומיים ותיאותים) בפרוזה, לרוב מחורזת (בלתי שקו¬ 
לה). על האותנטיות של השירה והפתזה שנשמדו בדרך זו נטושה 
מחלוקת. 

ה״קצידה" פותחת בד״כ בתיאור שתדי מאהל נטוש של שבט 
נודד. השתדים מעלים זכר אהובה ששכנה שם לפני נטישת המאהל, 
לאחר הפתיחה בפרשת האהבה, תיאור האהבה דום הפתדה (המשורר, 
בן שבט אחר, לא ידוד עמה ולא יראנה בקתב, או אף לנצח), עובר 
המשורר לנושאים אחתם: מסע במדבר, תיאור הגמל עליו הוא תכב, 
נוף, צומח וחי (חמותפרא למשל) במדבר. משם מגיע המשורר לחלק 
האחיד, העיקרי, הכולל שבח לשבט, תהילות לאישים בולטים. התפ¬ 
ארות (של המשורר עצמו) ולעג ליתבים. אם השיר הוא קינה, אין 
בד״כ קטעי אהבה בפתיחתו. 

בין משוררי ה״ג׳אהליה" הנודעים ביותר: אמרא־אלקיס (ע״ע), 
טרפה, ןך,יר (ע״ע), לביד, עמר אבן כלת׳ום, ענתו־ה, אל־סאדת׳ אבן 
תלזה, א(ל)-;אבע׳ה, ואל-אעשא. שבעה מביניהם (בד״ב, חמשת 
הראשונים בצירוף השישי והשביעי, או חמשת הראשונים בצירוף 
השמיני והתשיעי) הם משורת ה״מעלקאתי׳(.השירים התלויים׳/ או 
ה״מפואתם״) — קובץ של שבעה שיתם שלפי מסורת אגדית והמרת־ 
יסוד נתגלו על גבי יתעות בפעבה במכה. עם משורת התקופה 
החשובים נמנו גם תאנמ־שרן וא(ל)דןנפךא. לשירה זו אופי כללי 



181 


ערכית, לשון ותרבות: ספרות 


182 


אחיד ומשוכלל מאוד׳ אך פה ושם ניכר גם ייחוד אישי של משוררים 
מסוימים (זהיר, למשל, מרבה להשתמש בדברי חכמה פתגמיים). 

הנביא מחמד נטר מינה מסוימת למשוררים משום שאחדים 
מהם תקפו אותו ומשום שראה צורך לרסן, במידת מה את הרוח 
השבטית שממנה ניזונה שירתם. עם זאת היו לו משוררים משלו 
(הסאן אבן ת׳אבת, למשל) שהגנו על האסלאם ועל העדה המם- 
למית. 

עד השנים האחרונות של התקופה ה ן* 5 וי ת ( 661 — 750 ) 
נשאר אופי השירה כמעט ללא שינוי. אעפ״ב ניכר שכעת היא צומחת 
גם בארץ יישוב. לעתים מורגש בה גם יסוד פוליטי. כדי לנגח 
את יריביהם הצפון־ערביים (במוצאם) השתמשו השליטים האמיים, 
שנשענו על השבטים הדרומיים (אף שהמשפחה האמיית עצמה — 
צפונית), במשורר נוצרי, אל-אח׳טל (מת 711 ). גם המשורר אלומות 
(מת 744 ) ביטא מגמה דתית-פוליטית, היינו, אהדתו לענף השיעה 
(ע״ע). שירי־לעג חריפים מתפתחים בין ג׳ דיר (מת 728 ) לבין אל- 
פ_דזךק (מת באותה שנה). ש י ר ת ה א ה ב ה ניתקה בתקופה האמיית 
ממסגרת ה״קצידה" הקלאסית. נוצרו שירים קצרים יחסית (ללא 
חלקי ח״קצידה' שאינם מוקדשים לאהבה) ובהם הובעו רגשי אהבה 
מאושרת או נכזבת. השירה העליזה יותר נוצרה בערי חצי־האי ערב 
ואילו השירה הנכזבת׳ בקרב השבטים הנודדים. ייתכן שהסוג הרא¬ 
שון קשור בצריכה המוגברת של תמלילים לנעימות מוסיקליות רבות 
שיוצרו בערים הללו, שהצטיינו בעהשר ושעשועים לאחר תקופת 
הכיבושים. נתפרסמו משוררי אהבה כגון כ ת׳ י ר-ע זה (כת׳יר של 
עזה, שם אהובתו) ו 5 ג׳ נ ו ן ־ ל י ל א (המטורף של לילא). סיפורים 
רבים חוחו אודותיהם (בחלקם אגדיים, ויש אף מפקפקים אם אמנם 
היה קיים מג׳נון־לילא). 

בסוף התקופה האמיית ניכרת יותר ועמיה להשתחרר מכבלי 
המסורת המדברית. הנסיונות לפחץ את המסגרת נתפשו לעתים 
(ובהגזמה רבה) ע״י בני התקופה כפחצות מוסחת (או אף דתית). 
המשורר הנסיך (לבסוף גם ח׳ליף לתקופה קצרה) ממשפחת אמיה, 
אל-ןליד אבן יזיז־ (מת 744 ), הוא המקשר בין שיח משתאות טחם־ 
אסלאמיים (אל־אעשא, שהזכרנו לעיל. שרקע שיחו לעתים קרובות 
אינו המדבר אלא ארצות הסמוכות לו) לבין שיח משתאות ו״פח־ 
צות" העתידים לאפיין את ראשית התקופה העבאסית. 

את שירת התקופה העב א סי ת ( 750 — 1258 ) מאפיינים 
מאבק בין חדשנות למסורת, גילוי דרך חדשה למליצה והתפתחות 
קישוטי לשון ואמנות התיאור, באמצעות קישוטים אלו. הניגוד בין 
חיי העיר המסלמית, ובמיוחד ההווי בארמנותיה, לבין הרקע המדבח 
המקובל בשירה, פגיע לשיאו. משוררים שחיו בסוף יפי בית אמיה 
ובתחילת ימי בית עבאם (נזטיע אבן איאם וחפאד עג׳רד, שעמדו 
בקשחם עם אל־וליד אבן־יזיד, הנ״ל) היו גם מבשח השירה החדשה. 
בין משורח התקופה הבולטים יש למנות את 3 שאר אבן 3 רד 
(מת 783 ) שפיתח סוג שירת־לעג על רקע אישי, לפעמים תוך פגיעות 
זולות. לעתים שירתו קלילה, אך לרוב סיגנונה קונוונציונלי. הסימנים 
המעידים על ההתמרדות בגד המסגרת הקלאסית אינם כה בולטים 
בעינינו(ייתכן שנראו אחרת בעיני בני התקופה) בשלב זה, אך הם 
מתחזקים מאוד אצל אבוץואס (מת בערך 813 ), המסמל את שיא 
החדשנות. הוא גילה כי ע״י ניגודים בין צורות העבר לאווירת הווה 
ניתן ליצור אפקט ספרותי מרשים. מלחמתו בתבניות ה״קלאסיות" 
הבדואיות נעשתה בד״כ בשיחם ששיקפו אווירת משתאות, וכן 
חידש בכתיבת שיח ציד כיחידות בפני עצמן. למרות הלעג לאוירה 
הבדואית אין המשורר חורג בביטויים רבים ובקבוצות שלמות של 
שיחם (שיח שבח, למשל) מחיקוי המסורת המדברית הרגילה. כחי¬ 
קויים כאלו, בתקופה העבאסית, יש משום בינוניות. 

בעקבות חשש מבינוניות זו (הסשורחם אינם מסוגלים להעלות 
צורות מסרתיות בנות המדבר על דרך החוויה, אלא על דרך הלימוד) 


נולדה המליצה. לחקות היטב את העבר לא היה לאל ידם ולהתייחם 
להוות ישירות היה קשה, והמשורחם ניסו איפוא להיתפש לצד 
הצותי. הם נטלו שבח תמונות ומטבעות לשת קלאסיים והתאיפום 
לצרכי ההווה. כך נוצרה הנאו־קלאסיקה. הקישוט כשיטה נקרא 
"בחע". אמנם גם בתקופות קודמות הופיעו(באופן טבעי) קישוטים׳ 
אולם השימוש השיטתי בהם אפייני לתקופה העבאסית. כמבשח 
הסיגנת החדש נהוג למנות את אבו תמאם (מת באמצע המאה 
ה 9 ) וחבח ותלמידו אלץחתרי (מת 897 ). גם במסגרת הזאת 
היו משוררים שהצליחו ליצור יצירה ראויה להערכה. 

המבקחם הערביים של יה״ב העלו על נם את א ל ־ $ ת! ב י 
(ע״ע) ואת המשורר העיוור אבו עלא א ל-מ ערי (מת 1057 ), 
שידע לשלב בשירתו נימה אנושית־פילוסופית. ראוי להזכיר, כמשר 
רחם בעלי יחוד מסוים, את אבן א( ל) - ר ו מ י (מת 889 — 897 ) 
שהצטיין באהבת חיים ודקות הרגש וכן את בשאג׳ ם (מת 
961 — 971 ) וא(ל) מרי א(ל)־ךפא (מת 970 — 976 ). שני 
האחרונים הצטיינו בתיאור חפצים קטנים (הגיעו איפוא לראליזם, 
אך עטוי מעטה קישוטי כבד ומשוכלל). חברם א(ל)*צנובךי 
(מת 945 ) הצטיין בתיאוח גנים ונוף. 

מסורת הנאום הדתי וההטפה לפחשות (זד,ד) מהבלי העולם הזה 
תרמה בעקיפין יסוד מקוח לשירה. אבי א ל *?ס א ה? ה (מת 
828 ) חזר והבליט את נושא המוות והכליון שהכל שווים בפניהם. 
למרות הנסיון להגדירו כבעל תח חילונית, מעידה שירתו על חוויה 
דתית שרשית. ^מר אבן פארך ([־־פארך] מת 1235 ) מפלס 
בשירתו את דרכו לאלהים במושגים ובביטויים שיצרה תנועת הצו¬ 
פיות (ע״ע). 

בספרד המסלמית, שבד״כ חיקתה את המזרח, נוצח גם כמה 
חידושים: שיח־איזור הבנויים בתים־בתים שאינם בעלי חחזה 
אחידה כדרך המסורת הקלאסית; כן נוצר שם סוג שיחם המתאר 
נוף עיחני או סצינה כלשהי שבסופם חרחים אחדים בלשון המקומית 
הבלתי ערבית (ממשפחת הלשונות החמניות). 

התפתחות הפרוזה: ב״ג׳אהליזד כברהיתד, אמנות החבור 
מפותחת. לעולם המסלמי הגיעו מהג׳אהליה קטעי נאום, תיאוחם 
ופתגמים ורק אז הועלו על הכתב (ניתן להטיל ספק באותנטיות 
שלהם). יש בהם שימוש בפרחה מחומת (סג׳ע). הקראן עצמו נוצר 
כפרחה מחומת. בעולם המסלמי המשיכו להשתמש בחחזה בנאומים 
(במקומות הראויים להדגשה), בדבח הטפה ובאיגרות (בכל אלו לא 
במלוא היצירה, אלא רק במקומות מסוימים). האיגרת (דסאלה) זכתה 
בידי עבד אל־חמיד אבן ?חיא (בסוף ימי בית אפיה) לשכלול סיגנוני 
והפכה במהרה גם למסגרת חיבורית קצרה לענייני לשון, ספרות, 
מדע וכיו״ב. 

״המקאמה״ (ע״ע) קיבלה את צורתה הספרותית במאה ה 10 . 

היא תרכובת של היסוד הערבי ד,מסרתי (המשוכלל ומועשר צורנית 
ע״י אלמנט הפרחה המחורזת) עם הווי חיי התקופה העבאסית. זו 
מזיגה בין ניגודים, לכאורה, המופיעים תחילה (אל־המך׳אני) בצורה 
מאוזנת, אולם במחצת הזמן נגדש הקישוט הצורני(אלחחח; ע״ע), 
האפיל על התוכן ולבסוף נתחקגה ה״מקאמה" מכל אפשרות להת¬ 
פתח כסוג ספרותי ראליסטי. 

המונח אדב מציין כיש "ספחת" בכללותה, אולם ביה״ב ציין 
נימוס, מוסר, הליכות, ידע (לשוני, דתי, כללי) ולבסוף — ספרות 
המלקטת ידע כזה. יצירתו של אבן אלץזקפע (מת 756 או 757 ), 
שניסה להחק תכנים של החכמה והספחת הפרסיות לתוך כלים 
ערביים׳ נחשבת לתחילת ה״אדב", אולם אין המשך ישיר לזרם 
הפרסי שפתח בו. מגמתו גרמה לרתיעה מסוימת, התסיסה ודדבנה 
להקים מפעל שכנגד ע״י חכח והבלטת המורשה הערבית והאסלא¬ 
מית• 

אל־^׳אחט (ע״ע ג׳אחז, אל-) וא?ן ;!סיבה (ע״ע) במאה 



183 


ערכית, לשון ותרבות: ספרות 


184 


ה 9 העלו על בס את המורשה הערבית והמסלמית, אך בלי להתעלם 
מתכנים אחרים. אל-ג׳אחט תיאר הווי רחוב ושכבות עממיות והש¬ 
תמש בתיאורים אלו לשם יצירת איזון בכתיבתו בין הארכאי לאקטו¬ 
אלי ובין הרציני והקל. אבן קתיבה מצדו לא התעלם מספרות החכמה, 
העצות המדיניות ונימוסי השלטון של הפרסים. ברם הצד הבולט 
אצל השניים הוא העידוד ללמוד את מורשת העבר הערבי והאסלאמי 
הקלאסי והתנגדות למגמות השואפות לגמד את עליונות התרבות 
הערבית ולהבליט את המורשה הבלתי-ערבית (ה״שעוביה"). שיטתו 
של אבן קתיפה הקפדן, המסדר נושאיו מדורים מדורים (בביגוד לאל- 
ג׳אחט הקופץ מנושא למשנהו), היא שהתוותה את הדרך לאנתו¬ 
לוגיות ה״אדב״ הערביות. לדוגמה: אבן עבד-ךבה (מת 940 ), א(ל)־ 
דאע׳ב אל־אצפהאני(מת 1108 ), א(ל)ץןירי (מת 1332 ), אל-קלקשנדי 
(מת 1418 ) ואל־אבשיהי (מת 1446 ). כמה קודם בולטים בספרות זו: 
עם ההתרחקות מנקודת החיכוך בין המורשות השונות, נעשים הספ¬ 
רים מאוזנים יותר (חומר ג׳אהלי, עם חומר עבאסי, ערבי עם פרסי 
והודי)! כמה אנתולוגיות מגיעות לפירוט ולממדים של אנציקלו¬ 
פדיות דייקניות (מעמד הפקיד = כאתב — שהוא צרכן "אדב" ראשי 
— נחות יותר ביה״ב המאוחרים, אולם ככל שפוחתת ידיעתו וככל 
שהוא נעשה יותר ויותר לתוצר של המדרסה [ע״ע] הדתית, במקום 
תוצר של רוח ה״אדב" כהשכלה כללית — כן גוברת הזדקקותו 
לספרי־יען גדולים, מדדקים ומפורטים); נעלמת כל רוח מקורית, 
והפעילות מסתכמת לרוב בהעתקות. אין גבול ברור ומוגדר בין 
"אדב" לבין מדעי ההיסטוריה, הלשון, הדת והמדע. איש ה״אדב" 
עוסק בכולם, לעתים קשה להבין מדוע זכתה עבודה באחד המקצועות 
הללו להיכלל ב״אדב" ואילו עבודה אחרת באותו תחום לא נכללה. 
קל להבין אפוא שאנשי אשכולות שחיברו הרבה גם בתחום 
שניתן להגדירו כ״אדב", היו א נ ש י דת ומדעי הרוח ביסודם, כגון 
אבן אל-ג׳וזי (מת בערך 1200 ) וא(ל)־ןזיוטי (מת 1505 ). למעיין 
בספרות ה״אדב" ראוי להשתחרר מהמושג הצר "ספרות יפה" 
שנוצר באירופה ולהרחיב את היריעה למלוא הסוגיות של התרבות 
הרוחנית המוסלמית, המעסיקות את המזרחנות. 

ה״אדב" הוא סוג ספרותי מפוכח ביסודו, המכיל גם אנקדוטות 
וסיפורים בעלי זיקה לאווירה אגדית (אף שהרקע הוא בד״כ, החברה 
הגבוהה). לצדו יש ביטוי מובהק יותר ליצירה מעין־עממית בקובץ 
"אלף לילה ולילה" (ע״ע) ועלילות הגבורה של סיף אבן ך׳י־מן 
(גיבור מדרום־ערב הטרום־אסלאמית) ושל ענתר (גיבור שעוצב 
בעקבות דמות המשורר הג׳אהלי הנודע ענתרה [ע״ע]). 

מסוף יה״ב ועד למאה ה 19 חלה, לדעת רבים, ירידה בתחום 
היצירה הספרותית וקפאון במידת המקוריות, אולם שאלה זו שגויה 
עדיין במחלוקת וטעונה ליבון. 

י. סד. 

העת החדשה. הכרת תרבות אירופה הגיעה ראשית לנוצרים 
בשטח הכלול היום במדינת לבנון, והסופרים המחדשים הראשונים 
קמו בעדה הזאת. מביו סופרי לבנון בתחילת ההתחדשות בלט 
במיוחד אחמד פ׳ארם אל-שדיאק ( 1804 — 1887 ). הוא היה אחד 
הראשונים שנטשו את הנושאים המסרתיים וכתב ספרי מסעות ואוטו¬ 
ביוגרפיה, וכן תרם תרומה נכבדה לעתונות ולתרגום. 

ההתעוררות התרבותית חלה גם במצרים, ולימים הפכה ארץ 
זו למרכז הראשי של הפעילות התרבותית הערבית, ובה נקבעה 
דמותה של הסה״ע החדשה לסוגיה השונים. בעקבות מגעיו של 
מחמד עלי (ע״ע) עם המערב נוצרו אף קשרי תרבות. אחד מאלה 
שגילו עניין בתרבות המערב היה רפאעה _ראפע אל-טהטאף ( 1801 — 
1873 ), אשר על־אף היותו חכם־דת מוסלמי לא נרתע מלתרגם 
מהספרות הצרפתית ואף לכתוב תיאורים אוהדים למדי על חיי 
פאריס בראשית המאה ה 19 . אל־טהטאוי יסד בית־ספר למתרגמים 
בקהיר, ותלמידיו תרמו רבות לתרגום יצירות ספרותיות לערבית. 


חידוש פני הסה״ע קיבל ממד נוסף עם השתקעותם של משכילים 
לבנוניים רבים במצרים, בעקבות מאורעות 1860 במולדתם (ע״ע 
לבנון, עמ׳ 164 ). למשכילים הלבנוניים — רובם ככולם נוצרים — 
גם לא היו מעצורים דתיים שעיכבו את היצמדותם אל תרבות 
המערב, ומגעם עם תרבות זו הצטיין ברב־צדדיות ובעמקות שלא 
נודעו כמוהן בקרב המשכילים המוסלמים באותה תקופה. מהגרים 
אלה הם־הם שפיתחו את העתונות הערבית במצרים ואף יסדו כ״ע 
לספרות ולתרבות, כגון אל־מקתטף (החל להופיע ב 1876 ) ו־ 
א ל - ה ל א ל (מופיע מאז 1892 ). מבין מהגרים אלה קמו המתרגמים 
הנודעים ביותר, שהתמחו בתרגום ספרות יפה. הודות לפעילותם 
התפתחו בסה״ע סוגי ספרות מערביים מובהקים כגון הרומן, הסיפור 
הקצר והדרמה, אך השפעתם של המתרגמים ניכרת גם בסוגים 
המסרתיים, כגון השירה. 

השירה: בשל מסורות הכתיבה לא היתה ההתחדשות בתחום 
זה קלה כל עיקר. מתחילת התקופה החדשה הסתמנה בקרב המשו¬ 
ררים מגמה נאו־קלאסית מובהקת, ונציגיה הבולטים היו — במצרים 
מחמוד מאמי אל־בארודי ( 1838 — 1904 ) ואח&ד שוקי ( 1868 — 1932 ) ! 
ובעראק מערוף א(ל)־ךצאפי ( 1875 — 1945 ). עיקר השגם בכך שהש¬ 
כילו לזכך את השירה מרפיסותה ומתפלותה. אולם הפרוסודיה והלשון 
שנזקקו להן היו דומות בתכלית לאלו של השירה העתיקה. 

מפנה חשוב, שמתארים אותו כראשיתה של "תקופת הרומנטיקה", 

בא בעקבות פעילותם של משוררים נוצריים בעיקר, הללו שאפו 
לנפות את השירה מיסודות הרטוריקה המסורבלת ולהחדיר אל תוכה 
נושאים חדשים הלקוחים מן החוויה האישית הפנימית. ביניהם בלט 
ח׳ליל מטראן (ע״ע). ברם, נציגיה המפורסמים של המגמה הזאת 
פעלו באה״ב, בשליש הראשון של המאה ה 20 . *:׳בראן ח׳ליל ג׳בראן, 
מיכאיל נעימה (ע׳ ערכיהם) וחבריהם חוללו מהפכה לא רק בתכניה 
של השירה׳ אלא אף השכילו לחרוג במידה מרשימה מן המסגרות 
הצורניות המקובלות. הם הרבו לכתוב שירים ערוכים בבתים, ללא 
חריזה אחידה. חידושיהם הגיעו מהר אל מרכזי התרבות במזרח התיכון, 
ומאז שנות ה 20 נמשכו אחריהם רוב המשוררים הצעירים. במצרים 
השתייכו לזרם הרומנטי רוב המשוררים שהסתופפו סביב כה״ע 
אפול(. במקביל לכך קם בלבנון המשורר הרומנטי החשוב ביותר, 
אליאס אבו שבכה ( 1903 — 1947 ); ובתונים משורר ברוך־כשרון 
שנפטר בדמי ימיו, אבו־אל־קאסם א(ל)״שאבי ( 1909 — 1934 ). 

האסכולה הרומנטית, וכן השירה הסטרופית שאימצו לעצמם רוב 
המשוררים הצעירים, משלו בכיפה עד שנות מלה״ע 11 ואף לאחריה. 
אולם היו גם צעירים שתת אחרי חידושים מרחיקי-לכת אף יותר, 
הן באשר לצורות השירה והן באשר לתכניה. מבחינת הצורה 
התחוללה התמורה החשובה ביותר בשנת 1947 לערך, כשהציעו 
משוררים צעיתם בעדאק תחליף סביר לפתסודיה המקובלת בדמות 
מה שנתכנה לאחר מכן "שירה חפשית" (שער ןור; ע״ע משקל, ענד 
706 ). הם העלו הצעה להכניס גיוון באורך השותת והחריזה בלי 
לוותר על התתמוס היסודי של השירה הקלאסית. "השירה החפשית" 
פשטה עד מהרה ונעשתה לנחלת רוב המשורתם בארצות־ערב. גם 
בתוכן השירה חלו תמורות. חלה התרחקות מסוימת משירת־יחיד 
רומנטית, ובשל התעצמות השמאל מחד והתנועה הלאומית מאידך— 
ניכרה נטיח להזדהות המשורר עם ענייני הכלל, אלא שלא כמו 
בעבר, לא נעשה הדבר תוך התעלמות מן ה״אני", וגם לא בדרך 
הרטוריקה השטחית, שאפיינה את המשורתם הנאו־קלאסיים. אך 
היו גם משורתם שתבעו הפנמה ואינדיווידואליזם קיצוני הגובל 
באגו׳צנטריות, תוך הזדקקות לתכנים השאובים מהבלתי־מודע, המי¬ 
תולוגיה וכיו״ב. יש להזכיר את קבוצת המשורתם שהתרכזה סביב 
הרבעון "שירה" (שער) היוצא לאוד בבירות, כגון עלי אחמד סעיד 
(אדונים) הסורי {נר 1930 ) ויוסף אל־ח׳אל הלבנוני (נר 1917 ). 

הסיפורת: הרומן והסיפור הקצר, בצורתם המקובלת במערב, 



185 


ערבית, לשון ותרבות: ספרות 


186 


הגיעו אל הסה״ע בסוף המאה ה 19 בהשפעת תרגומים מצרפתית 
ומאנגלית בעתונות שהחלה לשגשג באותה תקופה. ג׳ורג׳י זידאן 
( 1861 — 1914 ), לבנוני שהשתקע במצרים ומייסד אל-הילאל ("הירח 
בראשית החודש"), חיבר רומנים המתארים את תולדות האסלאם 
ברוח הרומנים ההיסטוריים של וולסר סקוט ודימה, אולם במגמה 
דידאקטית בולטת, סופרים אחרים פנו לכתיבת רומנים היסטוריים, 
ואף לכתיבת סיפורים שנושאיהם נטולים מן המציאות בהווה, אולם 
רוב החיבורים הללו לא היו בעלי רמה ספרותית, ועלילותיהם הן 
לעתים חיקוי בלתי־מתוחכם של רומנים מתורגמים; ההתמודדות 
עם המציאות ובעיותיה האמיתיות — מעטה בהם. כרומן הערבי 
הראליסטי הראשון ( 1914 ) מקובל לחשוב את "זינב". פרי עטו של 
^תמד חסין היכל ( 1888 — 1956 ). עלילת הרומן מתרחשת בכפר 
המצרי, ומועלית בספר, בעצמה מרשימה, בעיית האשד. בחברה 
הערבית. 

בין שתי מ ל ה " ע נתפרסמו רומנים ראליסטיים, שרבים מהם 
נושאים אופי אוטוביוגרפי למחצה, רומנים ששיקפו במידה גוברת 
והולכת את לבטי האינטלקטואל הערבי ואת פיצולו בין מזרח 
למערב. אולם ברומנים הבדיוניים ניכרה לעתים קרובות מלאכותיות 
במבנה העלילה, משום שהאשה — שסביבה נרקם סיפור האהבה — 
מתנהגת בצורה "מערבית" למדי. מלבד זה נכתבו רומנים בצורה 
חובבנית וללא אחדות העלילה. 

המצב השתנה לאחר מלה״ע 11 עם הופעתם של סופרים אחדים 
שהתמחו בסיפורת וטיפחו את אמגותם בשקידה. ראש וראשון 
לכותבי הרומנים כיום הוא נג׳יב מחפוט (ע״ע). סופר מצרי אחר, 
עבד א(ל) רחמן א(ל)־שרקאוי (נר 1921 ) התרכז ביצירותיו בתיאור 
ההווי בכפר המצרי, וניסה להדגיש את ניצני ההתעוררות והמרד 
החברתי בין הצעירים הכפריים. בלבנון ובסוריה יש מספרים המנסים 
לתת לסיפורת צביון פיוטי־מודרני, וגם סופרות צעירות, כגון לילה 
9 על?כי (נו׳ 1937 ), המשתמשות ברומן כדי לבטא את מאבקיה של 
הצעידה הערביה המשתחררת. בעראק רוב היוצרים בתחום הסיפורת 
הם בעלי תודעה סוציאלית ברורה, ונוטים לתאר את חיי דלת־העם 
בעיר ובכפר ומאבקיה הסוציאליים והפוליטיים. 

הסיפור ה קצר פותח לראשונה ע״י סופרים ערביים באמריקה, 
כגון ג׳בראן (ר׳ לעיל). מצמפא אל־מנסלוטי ( 1876 — 1924 ), מצרי, 
שבה את לב הנוער בסיפוריו הקצרים הסנטימנטליים והתמימים. 
יותר מורכבים היו סיפוריה של קבוצת סופרי ם צעירים הידועים 
בשם ״האסכולה החדשה״ ושפעלו בשנות ה 20 במצרים; עמם נמנו 
וחוא חקי (נו׳ 1905 ). באותה אסכולה נקשר גם שמו של מחמוד 
סימור (גר 1894 ), שהתפרסם כמחבר סיפורים קצרים, אך רוב 
סיפוריו הם קטעי הווי החסרים עיצוב אמנותי מתוחכם. המשובח 
שבמחברים המתמחים בסיפור הקצר במצרים כיום הוא יוסף אדרים 
(גד 1927 ) שיצירותיו משקפות את חיי העיר והכפר גם יחד. 

נסיונות שנעשו בתחילת המאה להזרים דם חדש לצורה ערבית 
מקורית, המקאמה, לא תרמו לעיצוב דמותו של הרומן הערבי לאחר 
מכן ולא זכו לממשיכים. 

דרמה: הופעתו של תיאטרון ערבי נתאחרה ביחס לשאר 
הסוגים הספרותיים בשל חריגתו מהמקובלות החברתיות, ואולי אף 
בשל תפקידי הנשים במחזה, באמצע המאה ה 19 החלו משבילים 
בלבנון, בסוריה ובמצרים לנסות אח ידם בהקמת להקות־בימה ואף 
תרגמו מחזות מאולתרים, שבהם משמשים בערבוביה יסודות מן 
הדרמה הצרפתית בת המאה ה 17 ומן התיאטרון הקליל, בנוסח 
הקומדיה ךל-ארמה. הפעילות התיאטרלית קיבלה תנופה עם יסודם 
של בית תיאטרון ובית אופרה בקהיר בימי פתיחת תעלת סואץ ועם 
בואן של להקות מאירופה לשם הצגה באולמות אלה. באותה תקופה 
פעל היהודי המצרי יעקב צנוע ( 1839 — 1912 ), הנחשב לאבי התיא¬ 
טרון המצרי החדש. הוא הקים להקת שחקנים משלו ואף חיבר 


מחזות רבים. מחזותיו הם ברובם סאטירות או פארסות מתיי המשפחה 
המצרית ונוגעים לעתים בשאלות מדיניות וכלכלה, 

את״כ חל קפאת בדרמה הערבית עד זמנו של אחמד שוקי (ר׳ 
לעיל). שוקי חיבר מחזות פיוטיים, שרוב נושאיהם היסטוריים, 
וכולם כתובים ברוח הקלאסיקה הצרפתית. המחזאי הערבי המודרני 
הנודע ביותר הוא סופיק אל־חפים (ע״ע; נר 1898 ). התכנים הפני¬ 
מיים של מחזותיו הם בתבם פילוסופיים ואינמלקסואליים. בשל 
העדר להקות בימה בעלות רמה פנה אל־חכים יותר ויותר לכתיבת 
דרמה שלא נועדה מעיקרה לביצוע תיאטרלי, ולא תמיד קיימת 
ביצירותיו תנועה דרמתית ערה. מחזות אלה נתקבלו בעניין ע״י 
קהל המשכילים בארצות ערב והם משמשים בראש וראשונה חומר 
לקריאה ולאו דווקא לביצוע בימתי. 

פעילות בימתית ערה הורגשה במצרים החל בשנות ה 50 וה 60 , 
כשהתחילה הממשלה לעודד להקות תיאטרון. לפעילות זו נרתמו 
גם סופרים צעירים, ששאפו לכתוב מחזות בני ביצוע על נושאים 
יותר מציאותיים מאלה של אל־חכים. בלא־מעטים פן המחזות המצ¬ 
ריים המודרניים ניכרת ההכוונה האידאולוגיח, אך ישנם מחזאים 
הכותבים יצירות שלא לפי רוח התעמולה הרשמית, רוב המחזאים 
הצעירים במצרים נזקקים לניב המקומי, בניגוד לאל־חכים, למשל, 
שכתב בד״כ בלשון הספרותית הקלאסית. מחוץ למצרים מעטה 
יחסית הפעילות הבימתית וכמוה גם היצירה הדרמתית. 

ביקורת: ראשוני המבקרים המודרניים היו עפ״ר משכילים 
לבנוניים שהשתקעו במצרים או באמריקה. אך המבקר הבולט ביותר 
בסד,"ע הוא ללא ספק המצרי סך, חסין (ע״ע חסין, טאהא) שבמשך 
כיובל שנים היה הדמות המרכזית בספרות ובתרבות הערבית. 
בעל אוריינטציה צרפתית מובהקת ובדרכיו הלכו גם מחמד חסין 
היכל (ר , לעיל). מחמד מכדור ( 1907 — 1965 ) ורבים מן המבקרים 
בלבנון. אוריינטציה אנגלו־סאכסית בולטת ביצירתם הביקרתית של 
המצרים עבאם מחמוד אל־עקאד ( 1889 — 1964 ) ואבראהים אל־מאזןי 
( 1890 — 1949 ), שאף הם, כסל׳ חסין, פעלו בשטחי־יצירה מגוונים. 
לאחר מלה״ע 11 נתחזקה אוריינטציה זו, והשפעת התרבות האנגלד 
אמריקנית מאפיינת היום את הספרות בכל ארצות ערב (פרט 
לארצות המע׳רב). 

היו גם מבקרים ששאפו לשמור על הייחוד האסלאמי־ערבי בתר¬ 
בות הערבית, כגון המצרי מצספא צאלק א(ל)־ךא 5 עי( 1880 — 1937 ) ; 
ומן העבר השני של המתרס האידאולוגי נמצא מבקרים מארכסיס־ 
טייס, כגון מחמוד אמין אל־עאלם, אף הוא מצרי. השפעתה של 
הביקורת המארכסיסטית בסימן עליה מאז שנות ה 50 . 

מרכזיה העיקריים של הפעילות הספרותית הערבית כיום הם 
קהיר וביירות, ובמידה פחותה, בגדאד ודמשק. לבנון מהווה מרכז 
מו״לות ראשי, ובה מופיעים כ״ע ספרותיים בהשתתפות סופרים מכל 
הארצות הערביות (כגון א ל-אדיב [״הסופר״׳] שנוסד ב 1942 ; 
א ל ־ א א ך א ב [״הספרות״] שנוסד ב 1953 ; שעד [״שירה״], 
נוסד ב 1957 ). במצרים מופיעים כ״ע במספר רב המוקדשים לספרות 
בכלל או לסוג ספרותי אחד. העתונות הספרותית המצרית נתמכת 
ומודרכת ע״י הממשלה, ומשתתפים בה סופרים מצריים בעיקר. 
בעראק ובסוריה אין תנועות מו״לות ופרסום עתת. אע״פ שבארצות 
מצויים כיום סופרים חשובים בקנה מידה כלל-ערבי. הללו מפר¬ 
סמים את ספריהם לעתים קרובות בביירות. ארץ-ישראל היתד, מאז 
ומתמיד פרובינציה תרבותית׳ ולא צמחו בה סופרים בעלי רמה 
עד לעשרים השנים האחרונות. לאחר מלחמת ששת הימים זכו 
"משוררי ההתנגדות הפלשתינאית" כגון מחמוד דרדש ופדוא מוקאן 
להילה של כבוד וגדולה. בארצות כגון סודאן. סעודיה ותימן ישנם 
סופרים בודדים, ורובם כותבים בנוסח ישן ורחוקים מלהדביק את 
ההתפתחות במרכזים התרבותיים. הוא הדין בארצות המע׳רב, שבהן 
קמו סופרים כותבי־צדפתית חשובים, אך היצירה הספרותית הערבית 



187 


ערכית, לשון ותרכות: היסטוריוגרפיה 


188 


נותרה בד״כ בידי משכילים מן הטיפוס הישן; רק בשנים האחרונות, 
לאחר שזכו ארצות אלה בעצמאות, ניכרת תזוזה כלשהי לעבר אימוץ 
הערבית כשפת הספרות העיקרית. ש. סי, 

י. י. גולדציהר, קיצור תולדות הספרות הערבית, וזשי״ב : א. גיקלסון, 
חולדות הספרות הערבית, תש״ד! ה. א. ר. גיב - י. מ. לנדאו, מבוא 
לתולדות הספרות הערבית, תש״ל < א. גורן, משירת ערב, 1970 ! 

ש. מורה, קווי־יסוד בהתפתחות הספחת הערבית החדשה (בתיד: 
מהקרים בערבית ובאסלאם), תשל״ד! ^ ^ע 

1 (^ ^ זיון ; •׳ 70 > ,תת!; 1 מ 001001 ־ 81 . 0 

; 1937-1942 , 1-111 ,. 1 קקט$ 2 , 1943-49 , 1-11 78187 ) 145 7 ) 87861576 
70 > ) 11151017 , 0 ־ 81101111 .א ; 1950 ,) 8786 ) 781117 ) 1155 142 , 4. 143111x10 ־ . 0 
) 47861 77 ) 5/04 •) 7/1 , 1 > 4160101-610£011 . 5 > ; 1952 ,) 8786 ) 785117 ) 1151 18 

7 ) 81 ) 7/1 4786 111 0 וזו 5 ) 5181/1 , 1,31101311 . 1 \ .[ ;(?) 1956 , 1 ( 5107 5/1071 
- 111510710 [ 6185117 / 0 '( 1115507 4 , 1131 ) 1 ) 50 סא .? ; 1958 , 718 ) 00 1 >ה 8 
{ 0 /( 51811 4 .■ 171 ( £1 .$ £ 0187 £17 ) 7/1 , 7101011 ) 80 . 5 ; ־ 1968 \\ £ 70$/1 

. 1973 , 15 ) 6/08 5 ' 1 ) 5/06/1 6/8/16 

ה ה י ם ט ו ר י ו ג ר פ י ה היא אחד הענפים המפותחים והעשירים 
של הסה״ע. על אף ריבוי הגוונים שבה יש לציין שהיא צמחה מתוך 
חיי הדת והרוח של האסלאם, ללא השפעה מן החוץ. 

ההיסטוריוגרפיה הערבית התפתחה מתוך המסורות על תולדות 
מחמד ומסעי המלחמה של המסלמים הראשונים. עוד בתקופה קדומה 
מאוד נאספו המסורות על חיי הנביא של האסלאם ונבדקה מהימנותן. 
ה״סירה״ (ביוגרפיה) של מחמד מאת אבן אסחאק (מת 768 ) (ספר 
שאבד) וחיבור דומה מאת אבן השאם (מת 834 ; ע״ע) נהיו ספרי 
מופת. הספר פתוח אל־בלדאן ("כיבוש הארצות") של אל־בלאד׳רי 
(מת 892 ! ע״ע) סיכם את המסורות על מלחמות המסלמים הראשונים. 

בגלל הערך הדתי שמייחס האסלאם לתולדות ישראל החלו 
להקדים לספרים היסטוריים גם סקירות על תולדות העמים הקדומים 
וכשנתארכו הספרים על תולדות המלכות המסלמית ע״י תיאור 
התקופה של הח׳ליפים נוצר טיפוס חדש של היסטוריה עולמית. את 
החיבור המקיף ביותר מסוג זה חיבר א(ל)־טברי (מת 923 ; ע״ע). 
חיבורו תאריה , א(ל)-ךסל ואל־$לוך ("תולדות הנביאים והמלכים") 
חנו ספר בעל כרכים רבים המכיל מספר רב של סיפורים על קורות 
הח׳ליפים, הבאים זה ליד זה יחד עם רשימות האנשים שסיפרו אותם. 

א(ל)־טברי ובני דורו קבעו במידה רבה את דמות ההיסטוריו¬ 
גרפיה הערבית לכל הדורות. היא הצטיינה תמיד בדיוק שלה, היינו 
בהקפדה על ציון תאריכים והשתדלות למסור ידיעות מוסמכות. 
מאידך היתד. זאת כרוניסטיקה טיפוסית, הדומה לזו של אירופה 
ביה״ב. אין המחבר מנסה ליצור קשר בין המאורעות, ואילו אפיון 
האישים הפועלים אינו עומד על רמה גבוהה. 

בתקופות מאוחרות יותר נתחברו חיבורים רבים מסוג זה וספרו 
של א(ל)־מברי שימש להם דוגמה. המחברים המאוחרים אף קיצרו 
והעתיקו בקטעי חיבוריהם הדנים בתקופות הקדומות את ספרי ההיס¬ 
טוריונים שקדמו להם. ההיסטוריה הגדולה של אבן אל את׳יר (מת 
1233 ; ע״ע) מבוססת בחלקה הראשון על א(ל)-טברי. תולדות העולם 
מאת אבו אל־פדא, נסיך חמת (מת 1331 ), מסתכמת בברכיה הראשו¬ 
נים על אבן אל-את׳יר. כרוניקות גדולות אלה מתקופת מסעי הצלב 
ומיד,"ב המאוחרים מחולקות כמעט תמיד לשני חלקים: וכל שנה 
מוקדש פרק שבו מוסר המחבר על אירועים כגון: התרחשויות מדי¬ 
ניות, אסונות טבע; בחלק השני מובאות במקביל תולדותיהם של 
אישים שמתו באותה שנה. נראה שאבן אל-ג׳וזי(מת 1200 ) הנהיג את 
הצורה הספרותית הזאת בספרו הגדול אל־מנתד׳ם ("סדר הזמנים"). 

מלבד הספרים על תולדות העולם חיברו סופרים ערביים גם 
ספרים רבים על ההיסטוריה של ארצות שונות. יש ספרים המוקדשים 
לתקופות קצרות ביחס ויש המכילים תולדות מדינה משחר ההיס¬ 
טוריה. לסוג הראשון שייך הספר א(ל)־סלוך למץרפת רול אל-מלוך 
("הדרכים לידיעת השושלות של המלכים") של אל-מקריזי (מת 
1442 ; ע״ע), המתאר את תולדות מצרים ביה״ב המאוחרים; לסוג 
השני שייכת ההיסטוריה של ספרד מאת אל-מקרי (מת 1631 ). 


בתקופה של מסעי הצלב התפתחה גם הביוגרפיה בתור סוג 
עצמאי של ההיסטוריוגרפיה הערבית. קורות צלאח א(ל)־דין מאת 
אבן שדאד (מת 1234 ) ועמאד א(ל)־דין (מת 1201 ) הן דוגמות 
אפייניות של ענף היסטוריוגרפי זה. ספרים אלה לקויים מצד אפיון 
האישים שתולדותיהם נסקרות וגם מצד תיאור הרקע. 

אחד הענפים העשירים והמקוריים ביותר שבספרות ההיסטוריו¬ 
גרפית הערבית היו קבצי הביוגרפיות. לענף זה שייכים קבצים 
המכילים ביוגרפיות של שופטים כשופטי קורדו׳בה מאת אל-ןדשני 
(מת 981 ), ספרים המכילים ביוגרפיות של כל המלומדים יראי שמים 
שהתגוררו או ביקרו בעיר אחת, כגון ספרו של אל־ח׳טיב אל־בגדאד׳ 
(מת 1071 ) על אנשי בגדאד או של אבן עטאכר (מת 1176 ) על אנשי 
דמשק. נתחברו גם קבצי ביוגרפיות של התאולוגים בני אסכולה 
אחת, של רופאים וחוקרים או כל המשכילים ואישי ציבור בני 
תקופה מסוימת. דוגמה אפיינית של הסוג שנזכר לאחרונה הוא 
הספר בעל הכרכים המרובים של אס-סח׳אוי (מת 1497 ) על אישי 
המאה ה 15 . 

אף מקומן של תולדות ערים אינו נפקד מן הספרות ההיסטוריו¬ 
גרפית הערבית. אחת היצירות המעולות מסוג זה הנה הטופוגרפיה 
של ערי מצרים מאת אל־מקריזי הנ״ל הנקראת בקיצור אל־ח׳טט 
("השכונות"). 

ההיסטוריוגרפיה הערבית היתד. עשירה ועלתה בדיוקה ובמהימ- 
נותה על ההיסטוריוגרפיה הלאטינית של אירופה ביה״ב. 

ע״ע היסטוריוגרפיה, עב , 277 — 278 . 

א. אש. 

ההיסטוריוגרפיה הערבית המודרנית קשורה ב¬ 
מידה ניכרת לתנועה הלאומית הערבית. אופיינית גישה פסיכו¬ 
לוגית שטחית למדי ותחום ההתענינות מוגבל בעיקר לאסלאם, 
ולאסלאם הערבי בפרט. ההיסטוריונים המודרניים מנסים להסביר 
מאורעות והשתלשלות עניינים ע״י מצבם הנפשי של האישים המר¬ 
כזיים ולא ע״י תיאור עובדות ותהליכים אובייקטיוויים. תקופות 
פריחה בתולדות הערבים נדונות בהרחבה ואילו בדיון בתקופות 
נחשלות ניכר לפעמים החיפוש אחרי שעירים לעזאזל. תקופת יה״ב 
תופסת אצלם מקום שווה לתקופה החדשה ( 150 השנים האחרונות). 
במידה שקיימת התעניינות בעולם הלא-ערבי, היא נוסה לחקר 
מדינות מוסלמיות או לבעיות של המוסלמים בחלקים שונים של 
אסיה, אפריקה ואירופה. אין כמעט היסטוריוגרפיה העוסקת בעולם 
הלא-ערבי. העולם המערבי נידון עפ״ר בזיקה ומגעיו עם העולם 
המוסלמי־ערבי; למשל, מאבק האסלאם בצלבנים׳ אך לא מדינת 
הצלבנים, או השתלטות מדינות אירופיות על הערבים. פרט בולט 
הוא חוסר ההתעניינות בתקופה שבין המאה ה 13 למאה ה 19 — 
תקופת ירידה של הערבים והאסלאם, 

נושא המשמש מוקד למחקרים חוזרים ונשנים הוא נושא הציונות 
ומדינת ישראל. נכתבו עליו מאות ספרים מכל מיני בחינות וברבים 
מהם בולטת נימה אנטי-יהודית מובהקת ואף ארסית, אף אם חובת 
ע״י אישים ידועי־שם. 

אף טאהא חסין (ע״ע) בספרו ^ ג ("בשולי חיי 

מחמד״), 1933 , דוחה את חשיבותם של הקדמונים אם הם אינם 
משמשים השראה לדור החיים; את מטרתו כהיסטוריון־ הוא רואה 
ביצירה מחודשת של ההיסטותה הקדומה כהשראה לבני דורו. בספרו 
וו 1 ^גג (״מלחמת האזרחים הגדולה״), 1947 , על המחלוקת 

בין עלי לעת׳מאן (ע , ערכיהם), הוא טוען שאין חשיבות לגילוי 
העובדות אלא להחייאת השתלשלות עניינים בעלי משמעות. עם 
כותבי ההיסטוריה בערבית נמנה אנור סאדאת (ע״ע), המתייחם 
בספת (״סיפור האחדות הערבית״), 1957 , 

בספקנות לשיטות רציונליות. מחמד עבד אל-קאדר אל-עמאוי (מחבר 
וי^ל.) [״עתיד האסלאם״], 1956 ) מדגיש וחחר ומדגיש 



189 


ערבית, לשון ותרבות: מוסיקה 


190 


שחילוקי דעות בהשקפות דתיות בתוך האסלאם נובעים מאיבה כמד 
סה לאסלאם מצד ערבים ומצד שאינם ערבים. הסופר מודה שטיעוניו 
יונקים מהנחות סובייקטיוויות. כשאין נתוני ההיסטוריה המספיקים 
להפיח תקוות לעתיד. יוצרים "היסטוריה" כבסים לאחדות הלאומית 
(דוגמת אלג׳יריה, תוניסיה). 

במקום לנתח תהליכים היסטוריים אובייקטיוויים, מחפש ההיס¬ 
טוריון הערבי לעתים תכופות תירוץ חיצוני להסביר את התמורות 
השליליות שחלו בעולם הערבי ואין אליבי מקובל יותר מאימפריא־ 
ליזם וקולוניאליזם. 

ע. מיון, מגמות בהיסטודיוגרסיד. המצרית — אינדיקטורים כמותיים 

(המזרח ההדש, כ״ג, 3 , 296 — 298 ), 1973 ; , 1 ״ט 1 ;*>תנת^ ״ס״י .£ .ס 

. 0 .ס ; 1962 סן ( 301 סזקק\ 2 1 >ת 3 €§ג 1 ח 1 '} 501 ) 1513171 6711 ^ 10 ^ 

; 1971 , 1 ) 071 7/111-11 ? 111 ה\ ץז 1510 } 1 1 > 111 > 111011 > 1 ז 11 זזז 0616 -} 561 , 001x1011 

$1311 ^.) €5 1 ) 53 0714 1/16 / 0 ץ 1 /ק 1 }? 1115507102  7 !/ , 517211 .£ 

. 1972 ,( 2 , ¥11 ח 103 ז^.^ 1 >תג 

מ. 

מוסיקה. התפתחות המוסיקה (מר) הערבית (ע׳) קשורה קשר 
הדוק בהתפתחות האסלאם — ראשית פריחתה במאה ה 8 , ראשית 
דעיכתה במזרח עם נפילת בגדאד ( 1258 ), ובמערב — עם חורבן 
גרנדה ( 1492 ). העדויות הראשונות בכתב הן מן המאה ה 8 . הכיבו¬ 
שים של המאה הראשונה לאחר מחמד קבעו את אפיה של המר 
הע/ כאינטגרציה מהפכנית של סיגנונות לאומיים שקודם לכן היו 
קיימים בבידוד ובשכבות תרבות שונות. לאחר כיבוש ספרד ( 711 ) 
בלטו שלושה מרכזים: פרם וארם־נהריים; סוריה ומצרים; ספרד 
ואפריקה הצפונית־מערבית. מאוחר יותר הצטמצמו ההבדלים בין 
שני המרכזים הראשונים, ונותרה הבחנה בין מר ע , מזרחית למר 
ע׳ מערבית. 

תור הזהב של המר הזר חופף את הח׳ליפות העבאסית ( 750 — 
1258 ), בתקופה זו רב היה מספרם של המוסיקאים וחוקרי המר, 
ומעמדם החברתי היה בשיאו. גם המזיגה בין התרבות המוסיקלית 
ה פרסית והע׳ ראשיתה בתקופה זו, משהיתה בגדאד לעיר־הבירה 
של העבאסים ( 762 ). פקידים ממוצא פרסי היו אחראים למר בחצרות 
הת׳ליפים והביאו מפרס נגנים וזמרים, ואתם תרבות מוסיקלית 
עתיקה ועשירה. זו השפיעה על מסורת המר הע׳־פלח׳ית וקידמה 
את המר ד.ע׳ קידום ניכר. ההשפעה הסיגנונית של תקופה זו ניכרת 
במר הע׳ עד היום. 

במרכז ה ם ו ר י ־ מ צ ר י בולטים יחסי־גומלין בין המר הזר למר 
הביזנטית (ע״ע ביזנטיון. עט׳ 409/11 ; מצרים, עט , 217/9 ), בשי¬ 
ריהם של ערביי ה מ׳ ע רב יש שרידים של לחנים ספרדיים. ואילו 
במר הספרדית (ע״ע ספרד, ענד 344 ) יש יסודות של זמר ומקצב 
ערביים. שירי הזז׳ל של אבו־בכר אבן קזמאן (מת 1160 , קורדובה) 
ושירי מושח של עלי אל־קזשתרי (מת 1269 ) ולמאן א(ל)־דיו אבן 
אל-ח׳טיב (מת 1374 ) בוצעו בלחן ובקצב של שירי־עם ספרדיים 
ידועים. 

החל בראשית המאה ה 19 ניכרות בכל רחבי המר הע׳ השפעות 
מהמר המערבית — בכלים ובסיגנון, אך למר הקולית נודעת עדיין 
עדיפות על המוסיקה הכללית. מחשובי הזמרים — מוסיקאים בימינו 
עבד אל־והאב, אם כלת׳ום, ועוד. 

תורת המוסיקה. ההכרות המחודשת עם תורות המר היוונית 
תרמה רבות להתפתחות המר הפרסית והזר. התרומה החשובה ביותר 
בכיוון זה היתד. זו של המתרגמים מאסבולת־החכמים הבגדאדית 
(בית אל־חכמה [השר להלן, עם׳ 192 ]), ואחריהם באה שורה של 
פילוסופים שעסקו גם בתורת הפר: חנין (ע״ע), אבן אסחאק (מאה 
9 ), נוצרי־ערבי שתרגם ופירש מסות יווניות וסוריות העוסקות במר; 
אל-כנדי (ע״ע כנדי; הוא גם במאה ה 9 ) התאים את שיטת המר 
העתיקה לאופי המר הזר; ואבו נצר אל-פאראבי (ע״ע פאראבי), 
ששילב תורות פרסיות׳ בבליות, יווניות וסוריות בספרו "?תאב 


אל-מוסיקי אל־כביר" 
("ספר המר הגדול"). 
באנציקלופדיה של 
אח׳ואן אלצפא (ע״ע) 
ערכים רבים בנושאי 
המר. מאוחר לאלה 
צפי א(ל)-דין (מת 
1294 ). לספרו "כתאב 
אל־אדואר" ("ספר 
המודוסים במר"), בו 
תיאר את סוגי ה¬ 

מקאמה (ו" לחל!) חנינה ערבית בוזשתתפוח נננים. כ״י אביסנה 

צירף דוגמאות של 

מנגינות ע" ברישום מוסיקאלי, נוהג שאינו מקובל במר הזר. 

בקורדובה פעל זיריאב (מת 860 ), תיאורטיקן ופייטן־זמן ממוצא 
בגדאדי. הוא ובניו נחשבים למייסדי אסכולת אנדלוסיה, אליה 
משתייכים גם שלמה אבן גבירול ואבן בארה (ע׳ ערכיהם). טולדו 
היתד. מרכז לתרגומים מן הע׳ ללאטינית. בין היתר תורגמו מסות 
מוסיקאליות ע" רבות׳ שהשפיעו על שיטת החשיבה ועל הלימוד 
האקדמי באירופה המערבית. ספרים הקרובים לתקופתנו (כגון, 
ספרי תורת המר של מ. משאקה [בירות, 1840 ] וק. מ. אל-חולאי 
(קהיר׳ 1905 ]) מתבססים עדיין על תורת־המר הקלסית. 

את המר האמנותית, המבוססת על מקאמאת (ר׳ להלן) ניתן להבין 
בעיקר בעזרת שיטות אתנו־מוסיקולוגיות (ע״ע מוסיקה, עם , 581/4 ). 

הזמר הפולחני. את האסלאם מאפיינת התנגדות מסרתית 
למר האמנותית, שמקורה באיסורו של מחמד להאזין לה. יוצאת 
מכלל זה המר הפולחנית שלא נועדה להנאה. צורות המר הדתית הן: 

א. קריאת הקראן. ויקלום מוסיקאלי רב-םליסמתי מן השיכבה 
הקדומה של צורות הזמר המוסלמי, שסיגנונו אינו נקבע ע״י שיטת 
טעמים, אלא נשאר בגדר ההשראה האישית של כל זמר וזמר 
במסגרת המסורות המקומיות. 

ב. קריאות לתפילה ("אזאך) של המואזין מעל צריחי־המסגדים, 

אף הן קדומות ואינן קבועות. 

ג. צורות ההימנונים המאוחרים יותר ("קצידה", "גשיד") 
המושרים לרוב בחגים. הן מבוססות על משקלים קבועים וקשורות 
בד״כ בתוספת פזמונים ששר הקהל. 

ד. המר המלווה את רקוד הדרוישים (ע״ע), כפי שטופחה במס¬ 
דרים המוסלמיים, היא חלק של תורת־המיסתורין המוסלמית, ומש¬ 
משת כאמצעי דחף לאכסטזה הדתית. המסדר הנודע ביותר, זה של 
"הדדודשים־הרוקדים" בתורכיה, חוסל בידי כמאל (ע״ע) אתאתורק. 
בריקוד הדרווישים שני מעגלים קונצנטריים של רוקדים, כל רקדן 
מסתובב הן במעגל והן סביב עצמו. הריקוד מלווה נקישה בתוף, 
בעזרת שוט שמעטהו עור ובתוכו פיסות מתכת, שצלילן חד. 

תורת המקאם. במסורת המר המוסלמית מיוחס מושג 
ה מ ק א ם (מקום או מעמד) למר האמנותית בלבד, ובפרט לתורת 
האילתור המודרך ע״י כלל המסורת המקומית, ללא כתב תווים. 
תורת המקאם התפתחה באזורי התרבות ההודיים־פרסיים והע"־ 
תורכיים (ע״ע הדו, עט׳ 516/8 ). בעזרתה הצליחו עמי האסלאם 
להשתחרר מן התלות בתורת המר היוונית. תיאור מפורט ראשון של 
תורת המקאם ישנו אצל צפי אל-דין׳ ותיאורים מוקדמים יותר — 
אצל אל־איספהאני(מת 969 ), אבן־זילה (מת 1048 ) ואבן־סינא(ע״ע). 

כמושג מוסיקאלי, למקאם משמעויות שונות: כינוי לארבעה־עשר 
צלילי היסוד במערכת הצלילים הזר; כינוי לסולמות המודליים 
אשר ניתן לבנות על כל אחד מארבעה-עשר צלילי היסוד; כינוי 
לתכניות מלודיות שהיו יסוד לאילתורים סלסוליים; כנוי לסוגי־זמר 
מקומיים (למשל מקאם חיג׳אז). 



191 


ערבית, לשון ותרבות: מוסיקה; פילוסופיה 


192 


המוסיקאי המזרחי אינו מסתמך על צלילים בודדים אלא על 
תבביות־צלילים, ובונה עליהן וריאציות אילתוריות המעובדות ב־ 
סיגנון אורנמנטאלי כשקווי־הנעימה פונים לצירופים מיקרו־טוניים. 
לשם ביצוע המיקצבים ישנן תבניות-מיקצב מיוחדות המשתלבות 
באילתור. לכל אילתור הקדמה (תקסים) בסיגנון רפסודי, שבד, מפתח 
המנגן את נוסח המקאם, ובעקבותיה באים סוגי הנגינה המתלכדים 
למחזוריות של נעימה וקצב. חשובים המעברים למקאמאת אחרים 
(ע״ע מוסיקה, עמ ׳ 585/6 ). 

כלי הנגינה (ע״ע נגינה, כלי-) הפרסיים־ע" שימשו ביסוד 
רבים מכלי־ד,נגינה האירופיים, אך, שלא כמוהם, שמרו במשך הדורות 
על צורתם המקורית. מאפיין אותם ההקשר החברתי, כך שניתן 
להבחין בין כלים עירוניים, כפריים (של הפלח׳ים) ונוודיים (של 
הבדואים). 

הכלי החשוב ביותר במוסיקה האמנותית הוא העוד (ע״ע עוד 
ולאוטה), שבעזרתו ניתן להפיק יחסים מיקרו־טוניים, שהם גולת 
הכותרת של המר במזרח. בין סוריה למצרים התפתח הקנון (ע״ע 
ציתר׳ קנון וסנתור), מעין קתרוס שמנגנים עליו בשני מפרטים, 
ואילו בפרס התפתח ה ם נ ת ו ר, עליו נוקשים בשני מקלות־עץ. כלי' 
הקצב הוא ה ך ף, תוף־יד הנתון במסגרת עץ, שבה קבועים מציל־ 
תיים. הכינור הפרסי, קאמנג׳ה, לא התקבל בארצות ערב. הו־ 
באב הוא כינור בדואי שלמסגרתו צורת מלבן ולו מיתר אחד בלבד. 
מכלי הנשיפה מוכרים החליל (ני), והקלרניות הכפולות (ארג׳ול). 
התוף המקובל ביותר בארצות ערב הוא הדרבוקה העשוי חרם 
ולו צורת גביע, תופי־הדוד הקטנים נעלמו כמעט כליל. 

צורת הנגינה המקובלת במד הקלאסית הע׳ היא הנגינה הקא¬ 
מרית, שבה זוכה כל אחד מהאמנים להציג את השגיו, ובעיקר את 
יכלתו כמאלתר. האמן הוא בעת ובעונה אחת פייטן, זמר, נגן 
ותאורטיקן. — המוסיקה של הקהילות היהודיות בארצות ערב 
מושפעת מן המסורות המקומיות. 

ד. בהן, המוסיקה הליטורגית של הערבינדו־,נוצרים בישראל. 1967 ! 

10 ) 630 ]? $30101 ) 1% * 1411 ה 150/70 '(/ 0 ' 07 - 40 700 ת 0 { 1400 070 , 150110 :>() 1 
1115101$ 1 / ,־!^חזב 7 ! . 0 . 1 ־ 1 ; 1914 י ( 1 , ז \ 0?5?1150113£1 X ־■^ 40511 ^ .: 101 ז?(> 

/ 0 510 * 141 7110 ,. 111 ; 1929 , 111$ ) 000 13111 0 */ז 0 ) 10 ** 141 10/7100 / 0 

10005 * 50 7110 ,. 1 ) 1 ; 1957 ,( 1 111510 לן 0 £ £4151017 41 ־ 1510771 (171? £4^ 0x101 
,( 111 10 ? 1 ) 811 סו ?זו 5€11101 ?£> 411$11 \) 1510771 ,. 1 ) 1 ; 1965 , 510 ) 141 400/71071 /ס 
ז £0 ה 13 ז£ י נ 1 . 11 ; 1929 , 0010711$ 405 141151% , 30601300 ^ 1 . 11 ; 1966 
,נ 3 >מ 1-10 \; :(.(>?) . 141 ; 1930-1959 י 71 \- 1 ,ס&ססס 0 * 7 ^ 51 ) 7711 4 * 1 <(.!>€) 

10 40 0/710014 ' 7 , 011011:10 .\/ ; 1931 , 1401041071 400 £070$05111071 ! 410 0/700 
271050$/7$ /? ס !/' 7 ,? 3000 . 1 - ־!?סז?^ ; 1939 , 101000001710 740 ^* 07715 

/\ 1 ך 0.714 711000$ 0/ 141(510 177 / 144<00-410/710 14100011*00 (£4170;\, X 
510 * 141 הס 0005150 ' 7 50145 41 ,ץ־ז 3 ח?׳.ו\ 7 . 14 ; 1941/43 ,(^^ , ע X 
* 4/71 /ס ¥0051071 110/710747 ס!/ , ! ,. 1 ) 1 ; 1952 ,( 1 \ , 1103 ק $€1 נכ 1 405103 ^) 
- 00100 , $11110311 .\נ ; 1974 , 111 ,( ¥11¥31 ) 510 * 141 הס 0601150 ' 7 $ , ) 4 * 1-5 

,(.!>?) . 1 ) 1 ; 1963 , 0 ^ 1 /- 140$00 1 ) 0 000/70 70001 * 1001 40 05 * 7 ^ 101151x 
- 00110015 405 100 ) $01/00 1/70 .4 1177104 1/717 '41* 01-1^0(1/7: 1x1 ' הס 5 ס 1-11 
1/70 / 0 0 * 1 ^) 00/10 ' 7 1/10 00 0 7 *\ £0 'ו $01 ז? 0 ; 1972 , 45100105 * 70 500005 

־ 51 ?? , 01$ ינ 1 ? 1 ז£ 1 >םגו 0051311 315 ) 411511 ^) ס 40 ) 1$051 ס €0 70015110 ?/ס?// 

004 ) £05 — 01$ * 500 10 510100 * 147 €*/!' ,. 1 ) 1 ; 1970 י ( 3£ ז 0 . 1 \\ 11:1 ־ 111 :)$ 

-*/,) 0/715 • 11 ) 405 51% ) 1-11 0 * 0 , 01311 ) 1101 ־ 1 . £4 ; 1973 ,( 1 ,<•:)־] 1 ) 01111 ) ,) 05 ^ 1 
. 1970 ,(^ 1 ,) 15£11 [ 01:3 ? 1 ־ז 0 ז? 1 ) 11 ? 1611 ) £430 ) 801010/15 1510171150/700 

א. ג.־ק. 

פילוסופיה. במחשבה הפילוסופית של המוסלמים ביה״ב 
נמצאו זו בצד זו שתי מערכות חשיבה שהיו נפרדות מבחינת 
מטרותיהן, נושאיהן, לשונן (מיבותן שונה), השיטות הלוגיות ואף 
מצד המקורות: 1 ) ה״כלאם" (ע״ע). התאולוגיה של האסלאם, 
שנוצרה מלכתחילה כדי להגן על האסלאס מפני התקפות תאולוגיות- 
פילוסופיות מצד דתות אחרות! ב) ה "פ ל ס פ ה", המשך הפילוסופיה 
היוונית, ומשום כך מינו אותה המוסלמים בין "מדעי הקדמונים". 

עד המאה ה 12 היה המגע בין שתי מערכות חשיבה אלה מועט 
להפליא. מאז חלה השפעה הדדית. ה״פלספה" היא ספרות פילו¬ 
סופית הכתובה ברובה ערבית ומיעוטה פרסית, אולם אין היא 
ערבית בלבדית לא מבחינת שפת-היצירות ולא מבחינת השתיי¬ 


כותם האתנית של ההוגים. פילוסופיה זו קיימה את המורשה הפילו¬ 
סופית היוונית כפי שנתגבשה בסוף העת העתיקה באסכולות של 
אתונה ואלכסנדריה, ניסתה להתאים אותה לאסלאם והמשיכה לפתח 
אותה. לידתה של פילוסופיה זו בתרגומים הרבים לערבית במאות 
ה 9 — 11 . המתרגמים היו ברובם נוצרים בני הכנסיות הסוריות. 
השליטים לבית עבאס גילו עניין במורשה העתיקה והח׳ליף אל־ 
מאמון ( 813 — 833 ) הקים את בית אל-חבמה ("בית החכמה"), 
שהיה גם מעין מכון לתרגומים. בראש אסכולה אחת של מתרגמים 
עמד הנין (ע״ע) אבן אסחאק, נוצרי מאל־חירה (מת ב 873 ) ובראש 
השניה — ת׳אבת אבן קדה, פגני מן העיר הראן (מת ב 900 , לערך). 
שעה שת׳אבת אבן קרה ותלמידיו תרגמו בעיקר כתבים מתמטיים, 
אסטרונומיים ורפואיים, התרכזה אסכולת הנין אבן אסחאק במידה 
רבה בתרגום ספרי פילוסופיה. הם שתרגמו את רוב יצירות א רי¬ 
ס ט ד וכן טימאלס. המדינה, החוקים ופיידון לאפלטון. כן תור¬ 
גמו פאראפראזות של רוב הדיאלוגים של אפלטון ופירושי ניקולאום 
מדמשק, אלכסנדר מאפולדיסיאס, פורפיריום (ע׳ ערכיהם) ואחרים, 
לכתבי אריסטו. מבין פרשני אפלטון נודעו ותורגמו בעיקר כתביהם 
של האפלטוניסטים הבינוניים והנאו־אפלטוניים ובראש וראשונה 
פרוקלוס (ע״ע), וע״ע נאי־אפלטונית, עמ ׳ 783/4 . 

העובדה שכתבים נאדאפלטונייס נמסרו לערבים כדברי אריסטו 
כביכול, בנוסף לעובדה שכתבי אריסטו האותנטיים נמסרו בלוויית 
פירושים שצביונם נאו־אפלטוני מובהק, גרמה לכך שפילוסופים 
ערביים, שראו עצמם תלמידי אריסטו, גרסו אריסטוטליזם שמרובים 
בו יסודות נאו־אפלטוניים. החשובים בין הוגים אריסטוטליים אלה: 
אל-כנדי, אבן באג׳ה, ואבן רשד (ע׳ ערכיהם). מאידך-גיסא. היו 
גם הוגים שינקו יותר ממקורות אפלטוניים מאשר מתורתו של 
אריסטו. בין אלה: אבו בכר א(ל)־ראזי ואבו אל־ברכאת הבת 
אללה אל־בגדאדי. אצל אל־פאראבי, אבן סינא ואבן טפיל (ע׳ 
ערכיהם), שקולה פחות או יותר השפעת אריסטו ואפלטון. אל־כנדי 
היה הפילוסוף הערבי הראשון, מבחינה זו שפירש בערבית 
את הכתבים הפילוסופיים שתורגמו מיוונית. לדעתו של אל־כנדי 
מובילה הפילוסופיה לאותה מסקנה כמו דת האסלאם, והפילוסופיה 
והעיון השכלי באים לחזק את הדת ההתגלותית במופתים שכליים. 
כיואנם(ע״ע) םיל 1 פ 1 נ 01 אצל הנוצרים, שילב אל־כנדי אמונה בבריאת 
העולם יש מאין, לתוך תמונת העולם האריסטוטלית — נאו־אפל־ 
טונית שלו. 

אל-כגדי היה, כאמור, הפילוסוף הערבי הראשון. ואל-פאראבי 
היה הפילוסוף האסלאמי הראשון שהתמודד עם המציאות 
והתאוריה הדתיות והפוליטיות של האסלאם. התמודדות זו הת¬ 
בטאה בספרים שהחשובים ביניהם: ארא אהל אל-מדינה 
אלפאדלה ("דעות אנשי המדינה המעולה") וא(ל)־סיאסאת 
א ל ־ מ ד נ י ה (״משטרים מדיניים״; נקרא גם מ ב א ד י אל- 
מוג׳ ודא ת ותורגם לעברית בשם "התחלות הנמצאות"). בכתבים 
אלה קובע אל־פאראבי כי כדי להתקיים ולפתח פעילות יעילה, 
על בני האדם להתאגד במדינה שיש בה חלוקת תפקידים מוגדרת. 
אל־פאראבי מונה מדינות מסוגים שונים הנבדלות זו מזו במטרה 
שלהשגתה התאגדו תושביה, כגון: העושר, הכבוד, החופש, הכוח 
והשלטון. לעומתן הוא מציב את "המדינה המעולה" שאנשיה התאגדו 
למען השגת האושר האמיתי. 

בראש היקום עומד ה״ראשון", הוא האל, הנתפש ע״י אל־ 
פאראבי כשכל טהור המשכיל את עצמו: שכל, משכיל ומושכל. 
הוא מקור כל הנמצאים זולתו הנובעים ממנו על דרך ההאצלה 
או השפע. מן האל מואצל שכל הנפרד מן החומר. משכל נפרד זד. 
נאצלים, זה מתוך זה, תשעה שכלים נפרדים, ומהם נאצלים כיפת 
הרקיע, גלגל כוכבי השבת וגלגל כוכבי הלכת. השכל הנפרד העשירי 
הוא השכל הפועל (וע״ע אצילות). 



193 


ערבית, לשון והרבות: פילוסופיה 


194 


גופו של האדם הוא מבנה היאררכי של איברים שולטים ונש¬ 
לטים. השליט העליון הוא הלב. בנפש האדם שליט הכוח השכלי 
אותו משרתים הכוח המדמה, "החוש המשותף" הממונה על חמשת 
החושים, כוח התזונה והכוח החושק. כוחו השכלי של האדם משכיל 
את המושכלות בעזרת השכל הפועל, שהוא, כאמור, העשירי בשרשרת 
השכלים הנפרדים. 

הנביא הוא אדם שבשכלו השכיל — בתור פילוסוף — את 
המושכלות השלמים ביותר, כוחו המדמה מפותח עד כדי כך שהוא 
מסוגל "לחקות" מושכלות אלה ולתרגמן ללשון סמלים. רק סמלים 
אלה מובנים להמוני בגי האדם ששכלם לא התעלה לדרגת שכלם 
של הפילוסופים. 

לעומת המדינה המעולה מעמיד אל־פאראבי מדינות "פושעות" 
ו״תועות" מסוגים שונים. אין ספק שבמדינות ה״פושעות" וה״תועות" 
נתכוון אל־פאראבי למציאות הפוליטית והדתית שסבבה אוחו. 
מייסד המדינה המעולה שאיחד בקרבו את תכונות הפילוסוף 
והנביא זהה, כנראה, לדמותו של מחמד כפי שנראתה לאל־פאראבי. 
אם המדינה המעולה היא גם מצע להפיכה פוליטית בתקופתו של 
אל־פאראבי — ניתן רק לנחש. 

אל־פאראבי נחשב לפילוסוף המוסלמי הגדול ביותר עד הופעת 
אבן סינא; השפעתו על אבן סינא היתד. מכרעת. אין ספק 
שהאריסטוסליזם המיוחד, שהוא במידה רבה אפלטוניזם, הוא יצירתו 
של אל־פאראבי. לתורתו של אל־פאראבי היתה השפעה מכרעת על 
הפילוסופיה היהודית ביה״ב ובמיוחד על הפילוסופיה של הרמב״ם. 

משנת אבו בכר א(ל)־ראזי, שנודע גם כרופא ואלכימאי היתה 
שונה מזו של בן דורו, אל־פאראבי. הוא האמין שכל אדם מסוגל 
להגיע אל השלמות הפילוסופית המתבטאת בידיעת האמתות המופ¬ 
שטות העליונות, אם רק יתמיד בלימוד ויחיה חיים מוסריים. לכן 
טען שהדתות כוזבות ומזיקות ונועדו להסתיר את האמת ולהפיח 
איבה בין בני־אדם. א(ל)־ראזי דחה את תורת אריסטו. החומר, 
לדעתו, קדום ומורכב מאטומים ומחלקיקי חלל. ארבעת היסודות 
שונים זה מזה רק בשל שוני ביחס המספרי בין חלקיקי החומר 
לבין חלקיקי החלל בכל אחד מהם. בניגוד לאריסטו האמין א(ל)- 
ראזי במרחב (או מקום) תלת־ממדי שיש לו קיום בלתי תלוי 
בגופים. באופן דומה הבחין בין הזמן המוחלט שהוא הנצח שאינו 
תלוי בתנועה לבין הזמן היחסי הנמדד באמצעות תנועת גרמי 
השמים. את התהוות העולם הסביר ע״י מיתוס, כפי שעשה אפלטון. 
הוא הניח חמישה "קדמונים", חמש הוויות, הקיימות מאז הנצת: 
האל, הנפש, החומר, הזמן (המוחלט), והמרחב (המקום המוחלט). 
הנפש בכסילותה השתוקקה אל החומר ויצרה בו צורות מבולבלות. 
כדי להקל עליה, ברא האל את העולם בו מתחברת הנפש עם 
החומר. עם זאת שלח לה את השכל ללמדה שרק פרידתה הסופית 
מן החומר תביא קץ ליסוריה. ואולם, אין א(ל)־ראזי מטיף 
בכתביו הידועים לנו לפרישות מוחלטת כפי שניתן היה להשיג 
מתפישת עולם כזו אלא דווקא לריסון ממותן, דרך "שביל הזהב". 
א(ל)־ראזי האמין בהתקדמות המדע עקב הצטברות הידיעה ולכן 
דאה חובה לעצמו לתקן את דברי רבותיו הרופאים והפילוסופים 
היוונים. 

אבן סינא (ע״ע; במערב: 1000113 ^) קיבל הרבה מתורת אל־ 
פאראבי, אך נראה שלא עסק בתורת המדינה. הוא חלק בכמה 
שאלות על התורה האריסטוטלית, בעיקר בצורה שלימדוה בימיו. 
לעומתה העמיד את תורתו הוא כ״חכמה מזרחית" (חכמה 
משרקןה). עם זאת נועד ספת המקיף ביותר — כתאב שפא 
א(ל)-נפ 0 (״מרפא לנפש״) — לתיאור השיטה האריסטוטלית, 
הוא מפרט את המדעים היוונים, שנכללו בכתבי אתסטו ושלא 
נכללו בהם; כיוון שאבן סינא לא ראה עצמו אריסטוטליקון הרשה 
לעצמו, למרות המטרה המוצהרת של הספר, להביע את דעתו 


המסתייגת. במזרח המוסלמי דחק אבן סינא במידה רבה את כתבי 
אריסטו עצמו וכן את כתבי אל־פאראבי וכתביהם של מחברים 
מוסלמים מוקדמים אחרים. בספת: כתאב אל־אשאראת וא(ל>־ 
ת נ ב י ה א ת ("ספר הרמיזות וההערות") מושמטים החלקים בפי־ 
פילוסופיה האתסטוטלית שלא נראו לו, ותורתו האישית מובלטת 
יותר. 

מבין הפילוסופים הערביים המאוחרים יש להזכיר במיוחד את 
אבו אל־ברכאת הבת אללה אבן מלבא אל־בגדאדי, פילוסוף יהודי 
שהתאסלם בערוב ימיו ומת ב 1152 . לספרו הגדול א ל-כ תא ב 
אל־^עתבר ("ספר לקח העיון העצמי") היתה השפעה רבה 
על הפילוסופיה המוסלמית המאוחרת. עיקרו — ביקורת הגותו של 
אבן־סינא. בכמה שאלות יסודיות בפיסיקה נראה שקיבל מסורת 
שונה לגמרי שמקורה, לפחות בחלקה. בטימאיוס של אפלטון. 
בתחום זה הוא מסכים עם א(ל)־ראזי בתורת החלל התלת־ממדי, 
אך שלא כא(ל)-ראזי הוא מגדיר את הזמן כמידת ההוויה. אבו אל- 
ברכאת פיתח את תורת ה״אני" וההכרה העצמית של אבן־סינא 
וסילק את הסתירות שבה, בכך שביטל את ההבחנה האריסטוטלית 
בין שכל לנפש ואת ההבחנה (שאבן־סינא נזקק לה) בין הכרה 
עצמית שכלית לבין הכרה עצמית על דרך הדימוי או התחושה. 
יתר־על-כן, הוא לא קיבל את ההבחנה האריסטוטלית בין כוחותיה 
השונים של הנפש. לשיטתו, כל הפעולות שהאדם פועל, בין שכ¬ 
ליות, מדמות, רצוניות או חשות — כולן מקורו באותו "אני". 
האירועים בעולמנו נקבעים לדעת אבו אל־ברכאת חלקם ע״י 
חוקיות סיבתית וחלקם במקריות. המקריות מוגדרת כפגישה בין שתי 
שרשרות סיבתיות בלתי תלויות זו בזו. לעתים מתערב האל בענייני 
העולם הזה. 

מבקר אתר של אבן־סינא היה אבו חאמד אל-גזאלי (ע״ע), גדול 
התאולוגים של האסלאם. בספרו ת הא ם ת אל-פלאקזפה 
("הפלת הפילוסופים") תקף והפריד את תורת אבן־סינא מנקודת 
ראות תאולוגית "כלאמית". הוא מסיים את הספר בקבעו 
שהפילוסופים הם כופרים בשל אמונתם בקדמות העולם, בשל 
שלילתם את ההשגחה הפרטית ובשל דחייתם את האמונה בתחיית- 
המתים. 

לפילוסופיה הערבית בספרד, במאה ה 12 , היתד, השפעה גדולה 
יותר במערב הנוצרי מאשר במזרח המוסלמי. הפילוסופים האריס־ 
טוטליים בספרד השפיעו על ד״רמב״ם ומכאן חשיבותם המיוחדת 
לפילוסופיה היהודית. הבולטים מבין הפילוסופים האלה היד: 

אבו בכר אבן באג׳ה (ע״ע) לימד בספרו "הנהגת המתבודד" 

כי בחברות הפגומות חי הפילוסוף באיש זר בקרב האוכלוסיה שאין 
לו דבר אתה, זולת המגע ההכרחי לחיים. את המטרה העליונה הוא 
רואה בהתאחדות עם השכל הפועל. לשיטתו, הנפש הפרטית בלה 
עם כלות הגוף ורק השכל האוניוורסאלי, שאיו בו פרטיות, נשאר. 
אבו בכר אבן טפיל (ע״ע) הוא היחיד בין הפילוסופים הספרדים 
שראה עצמו תלמידו של אבן־סינא. כמוהו לימד שהנפש הפרטית 
היא עצם בלתי-חמרי הקיים לאחר מות הגוף. הוא כתב סיפור 
אלגורי פילוסופי בשם "חי אבן יקזאך (שם ששאל מאבן־סינא) 
המסביר את היחס בין הפילוסופיה ובין הדת בתח תורתו של אבן־ 
סינא. הדת נועדה להמוני העם שאינם מסוגלים להבין את האמיתות 
הפילוסופיות. 

אבו אל־וליד אבן רשד (ע״ע; במערב: 0€5 זז€^), החזיק 
בהשקפה דומה. בני-האדם נחלקים לשיטתו לשלושה: 1 ) המון 
העם שאסור לערער את אמונתם הדתית כיוון שאינם מסוגלים 
להביו את האמיתות הפילוסופיות; 2 ) הפילוסופים, החייבים לעסוק 
בפילוסופיה ולשמור את האמיתות בסוד כדי שלא יזיקו להמונים; 
3 ) ה מ תפל מון, התאולוגים. אלה מפרשים את הדת פירוש 
מוטעה ומסכנים את שלום הציבור בערערם את אמונתם הדתית 



195 


ערכית, לשון ותרבות: פילוסופיה — (ה) ערכית, (ה) קהלה, (ח) מאחדת 


196 


התמימה של ההמונים. דברים אלו היו התקפה גלדה על התאולוגים 
האשערייס שניסחו את תוחתיהם של אל־מוחדון (ע״ע), שליטי 
צפה אפריקה וספרד בימי אבן רשד. 

במערב ידוע אבן רשד בעיקר כפרשן כתבי אריסטו שהיו 
בהשג ידו. כיוץ שהפוליטיקה לאריסטו היה תחת ידו, כתב 
פאראפראזה לספר המדינה של אפלטון ובה הביע את הדעה 
שהמדינה האידאלית היא בת־ביצוע, אם שורה רצופה של שליטים 
נאורים ישפיעו בהדרגה על תיקון מעשי נתיניהם. בפירושיו לכתבי 
אריסטו הכנים אבן רשד, לעתים קרובות, כבדרך אגב, רעיונות 
מקוריים משלו, ביניהם הרעיון שכוח השכל בנפש האדם הוא כוח 
משותף לכל בני האדם באשר הם. כוח זה מוגשם בצורה מתמיהה, 
בכך שתמיד נמצא אי־שם בעולם פילוסוף המשכיל את האמיתות 
הפילוסופיות העליונות. פירושיו לאריסטו גיתרגמו עד מהרה לעברית 
וללטינית והשפעתם במערב ובפילוסופיה היהודית היתה עצומה. לא 
כן בעולם המוסלמי, שכן מצב המוסלמים בספרד הלך דרד ואילו 
במזרח העולם המוסלמי קיבלו העוסקים בפילוסופיה את תורתו של 
אבן־סינא׳ או של א(ל)־ 0 הרורדי (ע״ע), או תערובת של שניהם. 

במאה ה 12 הופיעה במזרח העולם המוסלמי מערכת הגותית 
חדשה, הפילוסופיה של האשראק (ה?מת אל־אשראק — 
"חכמת השמש הזורחת"), שמייסדה, שהאב א(ל)־דין יחיא א(ל)־ 
?!החרדי, השפיע על התפתחות הפילוסופיה האסלאמית לא פחות 
מאבן־סינא. א(ל)־סהרורדי עיבד למטתתיו יסודות ממחשבתו 
ומאוצר לשונו של אבן־סינא. בין חכמת אל־אשראק שלו 
לבין אל־חכמה אל־משרקיה של אבן־סיגא יש קשר שאינו מוטל 
בספק. א(ל)־סהתרדי הראה שהיטיב להכיר את חכמת המזרח ממש 
יותר מאבן־סינא ולא אחת מיזג בתורתו מונחים ודפוסי מחשבה 
זרתושטחים. אף ששניהם היו פרסים׳ כתב א(ל)־סהרורדי חלק 
גדול יותר מכתביו בפרסית מאבדסינא, שכתב את רוב כתביו 
בערבית. הוא היה מתלמידי האסכולה האפלטונית והתייחס באיבה 
לתלמידי אריסטו, אף כי לא לאחסטו עצמו, ממנו שאב בכמה 
מכתביו המוקדמים. הוא קיבל את התורה שהאידאות האפלטוניות 
נמצאות בעין ושילבן במערכת מסובכת של ישויות בלתי גופניות. 

אחרי המאה ה 12 לא קמו עוד בארצות ערב פילוסופים בעלי 
שיעור קומה. עם חבוי המדרסות (ע״ע) דחק ליסוד המשפט הדתי 
את שאר הלימודים, והתגברות האורתודוכסיה שהיתה בת־לוואי 
לתופעה זו, גרמה להטלת חרם על הגות פילוסופית. 

€$€ .[ ; 1901 , 1111 ) 151 1171 11€ { 111050$ (? ,* 80£1 £ 61 .{ .* 1 ' 

ס/מן י ז 12£ ב^\ . 11 ; 1948 , ?**/?}, 111050 ?? ^ 50 ו 7 ? 4418 

0£ ׳ 5 ־ 1115101 1££ > 1 ־ 1 נ 1 תז 03 1€ !ד :\ך\) ץ 1 /ק 111050 /? י 1€5 ונ? . 5 ; 1962 
<( 1 {(] 1111050 ? 1€ ־ 1510111 ,(. 1 ) 6 ) . 4 ^ . 5 ; 1970 ,( 780-823 , 11 , 1513111 

. 1972 , 111011 ^ 5 ) 7 1 €10551001 ) 111 1 ) 011 

על חקר הלשה והתרבות הערבית, ע״ע מזרחנות. 

מ. שו. 

עךבית דרומית, לשון שמית דחמית־מזרחית המיוצגת בב 5,000 
'כתובות על אבנים שנמצאו בתחום הרפובליקה העממית 
הדמוקרטית של תימן הדרומית של היום. זמנן מלפני האסלאם. 
היא נקראת גם חמיחת (ע״ע חמיר). ע״ד מחולקת לשתי קבוצות 
ניבים: השבאית — מזה, והמינאית, הקתבאנית והחצרמ(תית — 
מזה. ע״ד וערבית צפונית הן ענפים של גזע לשוני אחד, אך הן 
נבדלות זו מזו בתכונות שונות בתחומי ההגאים, הצורות, התחביר 
ואוצר המלים. בע״ד נמצא גם עיצור שאינו בערבית צפתית — 
השורק ז׳, המקביל מבחינה פונטית לש׳ העבחת. הכתיב המלא 
שכיח בה יותר מאשר בערבית הצפתית. הצורה המיודעת של השם 
מ&ומנת בסיומת ץ: מלך (= ״מלך״); מלכן = "המלך". הצורה 
הבלתי מיודעת מסומנת בסיומת ־ם. 

עךבית־יהוךית, ספרות. עם התפשטות האסלאם תפסה הע׳ 
בהדרגה את מקומה של הארמית, ומראשית המאה ה 9 היתה 


לשפת היום־יום גם בין היהודים בכל ארצות כיבושי האסלאם. מתוך 
כך נוצרה גם ספחת ענפה ומגוונת מאוד בלשון הע׳, שמקורה ברצון 
המחבחם השונים להחדיר את יצירתם לכל שכבות העם. עם זאת 
נשארה העבחת שפת הקודש ושפת התרבות הלאומית. רוב הספרות 
הע׳־יהודית נכתב באותיות עבריות ובע׳ בינונית (ר׳ עמ׳ 178/9 ). 

היצירה היהודית בע׳ מקיפה תחומים רבים: פרשנות המקרא 
ותרגומי־מקרא, הלכה ופילוסופיה, אסטרונומיה ורפואה וכד , , דקדוק 
וספחת עממית, ועוד הרבה, למעט את היצירה הפיוטית, שרובה 
המכחע נכתב עבחת. השאיפה לחדור לכל שכבות העם, שהיתר. 
המניע העיקרי ליצירה התרבותית היהודית בע׳, היתה תופעה חדשה 
בתולדות הרוח בישראל, ורקעה ההיסטוח הוא הפולמוס הסוער עם 
הקראות (ע״ע) והחתירה להחדרת התלמוד הבבלי וההלכה הרבנית 
לכל בית ישראל. ממילא מובן כי חב הפולמוס בקראים — שהוא 
ענף גדול בספרות ישראל — נכתב בע , . 

מרכזי הפחחה של הספרות היהודית בע , נתפתחו בעת ובעונה 
אחת במזרח: בבל, א״י ומצחם — ובמערב: צפון אפחקה וספרד. 
תחילתה במחצית השניה של המאה ה 10 , וראשוני היוצחם המפוח 
סמים בע , הם: יצחק ישראלי, רב סעחה גאון, דוד אל מקמ׳ן, 
רב שמואל בן חפני ורב האי גאון (ע׳ ערכיהם) במזרח, ודונש בן 
תמים, יהודה אבן קחש, ורב נסים בן יעקב מקירואן (ע׳ ערכיהם) 
במערב. הפעילות הספרותית גתחלקה לשני סוגים עיקחים: מפעלי 
תרגום משפות זחת לע׳ — שהביאו את ידיעת המדעים אל היהודים 
ותרמו במידה מכחעה לחדירת הפילוסופיה הכללית אל עם 
ישראל — וליצירה יהודית מקוחת בע׳. בכלל יצירה זו — 
ספחם רבים שנודעה להם השפעה מכחעה בתולדות החח בישראל 
עד היום הזה: "מורה נבוכים" לרמב״ם, "הכוזח" לחה״ל, "חובות 
הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה, ודומיהם רבים. אכן, השפעתם 
הכבירה של ספחם אלו החלה ניכרת רק עם תירגומם לעבחת — 
בידי מתרגמים נודעים כבני משפחת תבץ (ע״ע), יהודה אלחריזי 
(ע״ע) ורבים אחחם — וחלק האח של הספרות היהודית בע׳, 
שלא גיתרגם לעברית, נשתכח כמעט כליל ואיבד כל השפעה, עד 
לגילויו במאה ה 20 בין אוצחת הגניזה (ע״ע) בקהיר. רק משהחלו 
החוקרים לטפל במאות אלפי דפי הגניזה התחילו להתברר ממדי 
הספרות היהודית בע , , והחלה נחשפת השפעתה על היהדות הדוברת 
ע׳ עד לתקופות מאוחדות. כ״כ מסייע המחקר בספרות היהודית־ע׳ 
להבין את מקום הפילוסופיה הע׳ כגורם משפיע על הפילוסופיה 
היהודית, ולהעריד את חשיבות מפעל התרגום הגדול מע׳ לעבחת 
ביה״ב להתפתחות הלשון העבחת. תרומה תרבותית צנועה יותר 
לתרבות ישראל, שתרמה הספחת היהודית בע׳, הוא נסיונם של 
מדקדקים עבחים, בעיקר בספרד ובצפון אפריקה במאות ה 11/12 , 
להיעזר בע׳ כשפה שמית קחבה לעבחת לתועלת פרשנות המקרא 
והבנת לשץ הקודש על כלליה ודקדוקה. בתחום ההלכה ניכרת 
השפעה בעיקר בארגונו המחודש של החומר, במיונו ובחלוקתו 
לפרקים ופרקי־משנה, ובדרך הצעתו והצגתו, בחח הסיסטמטיקה 
האחסטוטלית שנתקבלה כיסוד וכמושכל ראשון בפילוסופיה המוס¬ 
למית. 

ב.־צ. הלסד, ספרות ישראל בשפה הערבית (התקופה כ״ג, ה״ד), 

תרפ״ה—תדפ״ח! .'׳*\..] :ת 1 ) 55 (יד , 1 וו>ו 1 ג]] .$ 

. 1956 ,( 15 ^ 50 ? 5181511 [ 5115 [ 0 1.], 07X81 8714 14x85 מ] 412 /^ 1 ] 81 

י. ת. 

(ה)עךבית, (דסקהליה, (ה) מאחדת — (חת קע״ם — 
^ — אנג' 11€ ל 11 קש 11 1 > 111€ ]( 1 ), 

שמו של האיחוד בין מצחם לסוחה מפבחאר 1958 עד ספטמבר 
1961 . להלכה הצטרפה גם תימן לקע״ם! וע״ע סוחה, עם׳ 617 ; 
מצחם, עם׳ 204 . 



197 


ערבסקה — ערד 


198 


עךבסקןה (איט׳ ס €50 נ 21 •!□), צורה מיוחדת, מוסלמית באופן בלבדי. 

של קישוט צמחי מסוגנן, המתאר נצרים של עלים מפוצלים 
או משוסעים, מורכבים על קנוקנות בלתי־אורגביות, העלים ישרים 
או מעוקלים, מעוגלים או מחודדים, חלקים או מחוספסים, אך לעולם 
אינם נפרדים: הם קשורים תמיד לגבעול או לקנה, שלו הם משמשים 
תוספת או קצה. הקנה, שלו קשר הדוק לעלה, צורתו גלית, לוליינית 
או שזורה (על קישוט־עלים מלמד גם המונח הערבי לע׳: 
הגדרה זו של הע׳ באה במקום התפיסה שרווחה מתקופת הבארוק עד 
סוף המאה ה 19 , שלפיה כללה הע׳ ואריאנטים שונים של קישוט 
אסלאמי אפייני. — זיקת הע׳ לקישוט העלים הקלאסי גלויה לעין ז 
מקורה בעולם הצומח המשתקף בקישוט זה: עלי־גפן, תומר ואקג־ 
תום. אעפ״ב ניתן להבחין בהבדלים אפייניים בין הע׳ לדגמיה 
הקלאסיים. מראשית האמנות המוסלמית ניכרת בע׳ מגמה עקבית 
לגאומטריזציה ולהפשטה, והיא מתבטאת בחזרה של המרכיבים, 
באיזון ובתאימות אינסופית של הקומפוזיציה ע״י עיצובים סימט¬ 
ריים, ב״סימולטניזציה" של הדגם הצמחי הקלאסי. במלאכת העיטור 
של המונומנטים הטולונים והפאממים המוקדמים, למשל, (במאות 
ה 9 — 10 ), שבהם כבר הגיעה הע׳ לדרגת התפתחות גבוהה, עדיין 
קשורים הקומפוזיציה השלמה והמרכיבים הנפרדים לסבמת העלים 
הקלאסית: הם צומחים מתוך כד, יחד עם יסודות פיגורטיוויים אחרים 
כקרני־שפע. אבל בע׳ המאוחרת יותר, שהגיעה להתפתחותה המלאה 
במאות ה 11 — 13 , נתפסו והוגשו גם עצמים אלה (כדים, קרני־שפע 
ועוד) כדגמי עלים מופשטים. המגמה להפשטה נתעצמה עד שכל 
עשרם של היסודות הקישוטיים, השאולים מעולם הצומח, הכיל רק 
הרכבים רבים של מספר דגמים מצומצם למדי (בעיקר של הפאלמטה 
הססנית בעיצוביה השתים). ע״ע אסלאמית, אמנות, עמ׳ 28 . 

,)'{$/ 6 * $ 10771 ) 471 .£ ;" 1923 

, 6 )) 6$ <) 70 !/ 016 , 1 :> 1 זו!ע 1£ ; 1937 ,( 189 — 185 ,ז\ 1 , 1813111103 5 ז*) 

, 108 (נ^ 1 \נ) 6 * %1 1611 ) $1 6 ) 6 11110176 ) 1/060 , 31$ ^־ 431 ^ . 0 ; 1949 

. 1953 ,( 323-330 נ 11 מ 

ש. ת. 

עךבתיים ( 636 ^ 8411 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים הנפוצים 
באזורים הממוזגים והקרים בחצי כדור הצפתי (כמה מינים, 

כגון ערבת הקוטב, מגיעים עד לאיזור הקוטב). הע׳ הם עצים או 
שיחים דו־ביתיים. העלים מסורגים. הפרחים ערוכים בעגילים והם 
חסרי־עטיף, כל פרח מלווה בד״כ ס^ה קרומי, ובבסיסו 1 — 2 צופנים. 
הפרחים האבקניים בעלי 1 — ס־ אבקנים. הפרחים העלייניים בעלי 
עלי אחד. השחלה בת מגורה אחת. הפרי הלקט הנפתח ב 2 — 4 
קשוות. הזרעים קטנים, חסרי אנדוס^רם, ונושאים ציצית של שערות. 
לע׳ 2 סוגים: ערבה (ע״ע) וצפצפה (ע״ע). 

בעבר נמנה עם המשפחה סוג שלישי בן מין אחד (ג 1 ת 5€ ס 011 
ב 05 :> 1 :> 3 ת< 1 ) המצוי בצפון מזרח אסיה; כיום הוא נכלל בסוג ערבה. 

ערד, 1 ) עיר מקראית באשדות הדרומיות של הרי יהודה, על גבול 
הנגב ושוליו הדרומיים של מדבר יהודה. שמה נשתמר 
בתל ע׳ ( 576 מ׳ מעפה״י), כ 9 ק״מ ממערב לע׳ דהיום (ר׳ להלן). 
ראשיתה בתקופה הכלקוליתית. בתקופת 
הברונזה הפכה מיישוב פרזות לעיר 
מבוצרת בנתיב העולה מן המדבר על 
ההר (בערך 2,900 לפסה״ג). עובי חומתה 
הגיע ל 2,5 מ׳, ובאתרה נמצאו כלי־חרס 
המעידים על קשרים עם מצרים בימי 
השושלת 1 (ע״ע מצרים, היסטוריה, עם׳ 
163/4 ). אחרי תקופת חורבן של כ 1,500 סב י עד, ׳ 58 חזחס שנמצא בערד 

שנה נושבה מחדש במאות ה 12 — 11 ועליו תכנית טצודת ערי(?> 

, , (הטבח לארנאולוניה, אוני־ 

לפסה״נ, כמתחם מקודש של הקינים ברסיסת ת־א) 



(שופ׳ א, טז). בימי 
שלמה היתד, עיר־ספר 
מבוצרת ומרכז מינהלי, 
ובה מקדש מרשים. 
מצודת ע׳ הישראלית 
שמרה על גבול המדבר 
עד סוף ימי בית ראשון 
למרות שתרבה פעמים 
מספר. יישוב מבוצר 
היה במקום גם בימי 
הפרסים, היוונים והרו¬ 
מים עד שחרב בימי ה¬ 
ערבים. אוזביום הכיר 
את ע׳, והיא נזכרת 

במפת מידבא (בטעות אופטרעוז שנמצא בערר, ובו הוראה ?שלוח 

_מדרום לבאר־שבע). מגינים לרטודנגכ (חורבת עוזה שליד ערד[?]) 

, בדי לקדם פני התקפה ארוטית. ראשית המאה 

חפירותיהם של ה 6 לפסה׳־נ 

י. אחרוני ור. עמירן (הטכוו לארכאולוגיה, אוניברסיטת ת״א) 

ב 1962 — 1967 איפשרו לשחזר את תולדות ע׳. עניין מיוחד יש בגילוי 
המקדש הישראלי, שירש את אחר הפולחן הקיני. נתוני מקדש זה 
דומים לאלה של המשכן במדבר והמקדש בירושלים. נמצאו בו 
״דביר״— ובתוכו ״םצבה״ ושני מזבחות קטורת — ו״היכל", ובפתחו 
בסיסי שני עמודים (דוגמת "יכין" ו״בועז"). בחצר נמצא מזבח 
לעולות, שמידותיו כמידות המזבח באוהל־מועד (ר׳ שם׳ כז, א) והוא 
בנוי מאדמה ואבנים בלתי מסותתות <שמ׳ כ, כב). השמות "פשןזר" 
ו״מרמת" (משפחות כוהנים ידועות מהמקרא) ו״בני קרח", נמצאו 
על חרסים בתחום המקדש. המבנה עצמו נהרס, כנראה, בעת ריכוז 
הפולחן בירושלים בימי יאשיהו (מל״ב כא—כב). במקומות אחרים 
בתחום המבצר נמצאו חרסים שהתייחסו ל״בית ד.'" (כנראה בירו¬ 
שלים) ולבאר-שבע, וכן לע' עצמה. בחרסי הארכיון של "אלישיב", 
פקיד או מפקד גבוה, פרטים מאלפים על העיר בסוף תקופת המלוכה, 
ובה גם פקודה לנפק מנות ל״כתים" (בנראה חיילים שכירים). 

חפירות אהרוני־עמירך שיחזרו את תולדות ע׳ ברוב התקופות, אך 
לא גילו שריד של ע׳ הכנענית, הנזכרת רבות במקרא בקשר לכיבוש 
הארץ. מלך ע׳ חסם את הנסיון הראשון של שבטי ישראל להעפיל 
ממדבר קדש לארץ הנושבת (במד׳ כא, א; שם לג- מ) חכר תבו¬ 
סתם המוחצת נשמר היטב (במד יד, מד—מה! דב׳ א, מ—מד). 
ברם, בקרב אחר ניגפו בני ע׳ קשות; ישובם הוחרם, ומאז נקרא 
חרמה (במד כא, ב—ג). ברשימת הערים שכבש יהושע נזכרת ע׳ 
(יהר, יב, יד. ולפניה מוזכרת חרמה), והיישוב עדר, בנחלת מטה 
יהודה, זהה, כנראה, עם ע׳ (יהר טו, כא). להעדר שרידי העיר 
הכנענית בתל ע׳ ניתנו שני הסברים: א) לפי ב. מזר ציין השם ע׳, 
בעת כיבוש כנען, איזור ולא עיר; ב) לפי י. אתרוגי היה מקום ע׳ 
הכנענית, שבלמה את הכיבוש הישראלי, בתל מלחתא דהיום, כ 12 
ק״מ דרומית־מערבית מע׳ הישראלית, שבו נמצאו מקוד מים ובי¬ 
צורים קדומים. לגירסה זו ישנה אסמכתא ברשימת כיבושי שישק 
(בערך 920 לפסה״נ) בא״י, המזכירה שתי ערים ששמן ע/ והן "ע׳ 
של בית ירוחם" (ד שפ״א כז, י, ושם ל, כט־ל, ביחס לנחלות הירח- 
מאלי) שהיא אולי ע׳ הכנענית ו״ע׳ רבת", שהיא. כנראה, העיר 
הישראלית, 

י. אהרוני-ר. עמיה, עונת־החפירות הראשונה בתל ע׳ (סקירה רא¬ 
שונה) (ידיעות, כ״ז), תשכ״ג: ב. מזר, המקדש בזר ומשפחת חובב 
חותן משה (ארץ־ישראל, ז , ), תשב״ד; י. אהרוני- עונת החפירות 
השניה בתל ע׳ (ידיעות, כ״ח), חשכ״ד; הנ״ל, כתובות עבריות 
פתל־ע׳(שם, ל׳), תשכ״ו; הג״ל, ע׳ הקדומה (קסלוג מחיאת ישראל, 

25 ), תשכ״ז; הב״ל, שלושה אוססרקונים עבריים סע׳ (אדץ־ישראל, 

ם'), תשכ׳ט. 

יגאה. 



199 


ערד — ערטניתיים 


200 


2 ) יישוב עירוני מדחם־מזרח לתל־ע , (ד לעיל), בגובה 640 גד 
מעפה״י. 10,500 תוש׳ ( 1974 ). 

ע , נוסדה ב 1961 כמרכז עירוני לחבל־פיתוזז תעשייתי, ותוכנן 
שהתפרנס על הפקת משאבי הטבע שבסביבתה (גז, פוספטים, מוצרי 
ים המלח). ב 1968 הוחל בבניית התשלובת הכימית במישור רותם 
שמדתם לע׳ וב 1971 — בהרצת המתקנים ובייצור חומצה זרחתיש 
החומצה הזרחתית מיוצרת מתמלחת הנשאבת מים־המלח ומפוספטים 
המופקים בסביבה. תפוקתו המתוכננת של המפעל, המעסיק 280 
עובדים, 166x100 טון לשנה ו 90% ממנה מיועדים ליצוא. הגז הטבעי 
המופק בשדות ראש זוהר, קנאים וכידוד משמש לצרכים ביתיים 
במקש. בע׳ כמה מפעלי תעשיה לייצור בתים טרומיים, פלסטיק 
ומזון ולהדפסת פקקים. חלק מתושבי העיר עובדים במפעלי האשלג 
שברום שבים־המלח. אקלימה היבש של ע׳, אווירה הצח רפי הנוף 
הנשקף אל ימשמלח ומדבר ששה מושכים אליה טיילים שולים 
במחלות בדרכי הנשימה. 

שכונות המגורים של ע׳ הוקמו בצפיפות גבשה מסביב למרכז 
האזרחי, ובנפרד מאיזור התעשש. שלא כרוב עיירות הפיתש אוכלסה 
העיר בשנותיה הראשונות בעיקר בתושבים ותיקים רלידי הארץ, אך 
לאחרונה יש בה מרכזי קליטה, ששתקעו בה גם עולים חדשים. 

תם׳: ע״ע ארץ ישראל (כר׳ מילואים), עם׳ 488 . 

ערוב, ערובץ, תקנה בתחום ההלכה, המאפשרת להקל בדיני 
הוצאה מרשות לרשות בשבת (ע״ע) ויר׳ט, יציאה מחוץ 
לתחום שבת וי ו" ט והכנה מיו״ט לשבש 

א. עירובי־תחומין מתירים הליכה מחוץ לתחום שבת, שהוא 
2,000 אמה (כ 1 ק״מ) מכל צד, מחוץ לגבול היישוב העירוני (או 
הכפרי)! לדעת רוב התנאים, חוץ מר׳ עקיבא, איסור זה הוא רק 
מדרבנן. — על פרטי דין תחש־שבת, ע״ע שבת. לפני התקדש 
היום מניחים בתוך גבולות התחום, בכיוון שאליו רוצים ללכת, מזון 
שתי סעשות, ובכך "קונים שביתה" באותו מקום, ותחום השבת 
נמדד ממנו שלאה. תקנת־ע׳ זו עתיקה, ומופיעה בדברי התנאים 
כדבר מקובל. 

ב. עירובי־חצרות נועדו להקל על איסור העברה בשבת מרשות־ 
יחיד אחת לחברתה — שהיא אסורה מדברי חכמים. כאשר כמה 
בתים פתוחים לחצר אחת, אסורה לפיכך בשבת ההעברה מבית 
לבית שהם לחצר המשותפת (שזרה), אם החצר גדורה או מוקפת 
מחיצות — שאז דינה כרשוחשיחיד; כדי להתיר את ההעברה תוקן 
ע׳ זה; מניחים באחד מן הבתים הפתוחים לחצר ככר־לחם, השייכת 
לכל דיירי החצר, ובכך כאילו נשתתפו כולם בכל בתי־החצר ובחצר 
עצמה. כל החצרות השכנות במבוי סתש אחד משתתפות יחד לעשות 
את המבוי כרשותם המשותפת כדי שישלו לטלטל מחצרותיהם אליו. 
ע׳ זה נעשה ע״י הנחת מזון הע׳ באחת מן החצרות. אף תקנה זו 
קדומה ביותר• לפי מסורת חז״ל התקין אותה שלמה המלך, ויש זכר 
לקיומה בזמן בית שני. בית שמאי ובית־הלל נחלקו בפרטי דיניה, והיא 
נדונה בדברי תנאים כדבר מקובל. השומרונים שצדוקים (ע״ע) לא 
הודו בשני ע" אלו (עיר׳ ג׳, ב׳; ו, א׳—ב׳), וגם מס׳ היובלות (נ׳, 
י״ב) משח כי לדעתו אטור לאדם להלך כלל בשבת. וכן היתה גם 
דעתם של הקראים (ע״ע) הקדמונים. 

ג. "עירוב" סביב למקוסשיישוב. כדי להתיר את הטלטול בשבת 
מרשות־היחיד לרשות־הרבים ולהפך — כגון מהבית שחצר לרחוב 
ובחזרה, וכדי להתיר העברה בתש רה״ר עצמה ללא הגבלה, נתקן 
בהלכה לנעוץ 4 קנים, בגובה של 10 טפחים לפחות, מסביב למקש־ 
היישוב, ולהניח קנים על גביהם מלמעלה, באופן שיש כאן גדר ובה 
"צורת־פתח" שמקש נחשב כולו כרשות־היחש. יסש ההתר בכך 
ש״רשויות" לעניין שבת הגדרתן היא הנדסית ולא ממונית, וע״כ 
די בשינד פורמאלי בצורתן. מנהג מדורי־דורות למתוח חיל ע״ג 



עמשים מסביב למקום־היישוב, ובכך להתיר בו את הטלטול. דעה 
מחמירה היא שאין הקף כזה נחשב לגדר אא״כ אין המרחק שבין 
העמשים גדול מ 10 אמות. להלכה מועיל ע׳ זה רק במקום שאין בו 
דשותשרבים "דאורייתא", שלדעת רוב הפוסקים מהלכים בה לפחות 
600,000 איש בכל יש. מציאות זו קיימת רק בכרכים הגדולים 
שבעולם. יש החוששים לדעת הפוסקים שאינם מתנים רשותשרבים 
דאורייתא באוכלוסיה שכזו, ונמנעים מטלטול בשבת בכל מקום־ 
יישוב גם כשיש בו ע׳. 

ד. ע׳־תבשילין. כדי להתיר הכנת אוכל־נפש ביו״ט שחל בערב־ 
שבת לצרכי שבת, יש להניח מערב יו״ט פת ותבשיל במקום משומר, 
לצורך שבת, וכיוון שבכך התחיל בהכנה מערב יר׳ט מותר לו 
להמשיך בזה גם ביו״ט. זהו ע׳ מסוג אחר לגמרי, ושמו בא לו 
מדמיון הפעולה עם זו של עירובי חצרות, ומשום ש״מערבים" את 
הכנת התבשילים של יו״ט עם של שבת. אף ע׳ זה עתיק וכבר נחלקו 
בפרטיו בית־שמאי ובית הלל. 

לשלושת הע" הראשונים הוקדשה מסכת ערובין במשנה, 
בתוספתא ובשני התלמשים — שיא מן הקשות שמסובכות שבש״ס. 
לעירובי תבשיליו הוקדש מקש רב במסכת ביצה. 

ה. אלבק, ששה סדרי משנה, ס׳ מועד. 77 — 81 . תשי״ב; י. נ. אסשסיין, 

מבואות לספרות התנאים. 300 — 322 , תשי״ז. 

צ. ק. 

עךטניתיים (^ס&תשל״פ), משפחת צמחים דרפטיגיים הכר 
ללת 200 — 650 מינים (תחש רחב ש — מקורו בתפישה 
השונה של המינים בסוג ברברית), הנמנים על 12 — 14 סוגים, בעיקר 
באזורים הממוזגים של חצי כדה״א הצפוני. הע׳ הם צמחים רב־ 
שנתיים עשבוניים או מעוצים, רובם בעלי פקעת או קנה שורש, 
בעלי עלים פשוטים או מורכבים׳ לחב בלי עלי לוואי. פרחי הע׳ 
בשדים או ערוכש בתפרחות! איברי הפרח — בדורים של 3 בד״כ, 
ולעתים של 2 או 4 ? לרובם דור אחד או יותר של צופנים דמויי 
כותרת, המאבקים נפתחים בקשוות; לשחלה מגורה אחת, שליות 
העלי דופניות או בסיסיות, הפרי לרוב ענבה או הלקט, הזרעים בעלי 
אנדוסןרם ועובר שהוא קטן לרוב. בע׳ 2 בנות משפחה — ד׳ברןחם 
( 101£1€36 > 1 ז 6 < 1 ז 8£ ) והפו׳דופיליים ( 1£3£ ) 1101 ץ 1 )קס^ס?) השונות ב¬ 
תכונות רבות. הע' יוצאי דופן בין הדו־פסיגיים בהופעת צרורות 
צינורות מפתחם בגבעול. קיימים חילוקי דעות בין החוקרים בתי־ 
חש היחידות הטאפסונו׳מיות בע׳, הסוג הגדול הוא ברבחת (-! 8£ 
$״ש 8 ) הכולל 150 — 500 מינים, שכמה ממיניו ידועים כפונדקאי־ 
משנה לפטריית החלדון של דגניים (וע״ע חלדונות ור׳ שם ציור). 
בישראל מיוצגים הע׳ ע״י 2 מינים בלבד: ערטנית השחת וכד^לתן 
השדות. ערכם הכלכלי של הע׳ בעיקר כצמחי נוי; פיחת הסשוי 
פילוס שברבחת נאכלים, אם כי העלים ששרשים מכילים רעלים. 






201 


ערטניתיים — עדיים 


202 


הע׳ עשירים מאוד באלקלואידים (בת־משפחת הברבריים בלבד) 
וכן מכילים תרכובות פוליפנוליות׳ ספונינים ותרכובות ציאנוגניות. 
הע׳ נחשבים משום־כר לרעילים וכמה מינים משמשים ברפואה 
עממית. 

,־ 16106101 ^ . 1 ל ; 111,1964 ,ח? 10* ?{[3x2 ) / 0 ממ>^ . 11 

12 * £101 ,ץז 2063 . 4 ! ;^ 1964 , 2 ז 1111€ ה 1 > 11 * 12€ ז 10 {? 

. 1966 , 1 , 511/111 ^ 01 ? 

ק. חי 

עריות, גלד־ $0 ססת 1 ), קיום יחסי מיו עם שאר-בשר. בכל החב¬ 
רות האנושיות חל איסור על ג״ע, אולם דירוג יחסי הקרבה 
שבהם חל האיסור — שונה מחברה לחברה. 

אין חברה שבה מותרים יחסי מין בין אדם לאמו, לאחותו או 
לבתו, וכן אץ חברה בה מצטמצם האיסור אך ורק לקתבים הרא¬ 
שונים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת) אלא מורחב לקרובים המשניים 
בצורה שונה בכל חברה וחברה. במספר מקרים חריגים מותר ג״ע 
ואף מצווה; הדוגמות הידועות הן: מצרים העתיקה, ממלכת האינקה 
(ע״ע), וחברת אזאנדה (:>{>ג 231 \ 1 ) באפריקה. גם במקרים אלה 
מדובר בחלק קטן של האוכלוסיה בלבד. 

מבו(ע״ע) הוא בין האיסורים על ג״ע המדגיש את האמונה בעונש 
בידי שמים שעלול לפקוד את העובר עליו. הפרת האיסור כרוכה גם 
בתגובת זוועה (■!סזזסל 100$1 ! 1 ); אבטיפוס לתגובה זו במסורת 
המערב הוא אוידיפום (ע״ע). 

אנתרופולוגים במאה הקודמת (למשל א. טילר, ר׳ להלן) התייחסו 
אל איסור ג״ע ככלל הראשון בשורת כללי האכסוגמיה(ע״ע). דעה זאת 
שרירה גם בתאוריה המודרנית-הפונקציונאלית הנקראת תורת ה־ 
"הרחבה". תורה זו מסתמכת על מינוח שארות: בהרבה חברות 
המלים "אח" או "אחות" מוסבות גם על בני דודים; כן חלים 
לפעמים המונחים "אב" או "אם" על אחי האב או אחות האם. 
בהרבה מקרים "מורחב" הטאבו גם לקרובים אלה. 

אולם, למעשה, יש הבדל יסודי בין האיסור של ג״ע ובין כללי 
האכסוגאמיה. איסור ג״ע חל על יחסי המין בין יחידים בתוך 
המשפחה, ואילו בכללי האכסוגאמיה הדגש הוא על דפוסי הנישואים 
(ולא על יחסי המין) בין חברי קבוצות שארות, כגון בית אב, בית 
אם או קבוצת שם. כללי האכסוגאמיה מוסברים על ידי הקשרים 
הפוליטיים הקיימים בין הקבוצות ההן. כללים אלה אינם יכולים 
להסביר את איסור ג״ע, לכן טעון האיסור הסבר אחד. 

הוצעו הסברים תרבותיים־חברתיים וגם פסיכו־ביולוגיים לאיסור 
ג״ע. הקושי בבדיקתם הוא אוניוורסאליוח הטאבו שאינה מאפשרת 
השוואה בין מקרים חיוביים למקרים שליליים. תאוריה אחת היא 
של א. טילר (ע״ע) המסוכמת בבימוי, "להתחתן בנישואי־חוץ או 
לההרג״ ("!סלססשל * 1 ! 0 !!!ס 1 > 10 ־ד 121 מ סל). כאן משמש הטאבו 
ככלל אכסוגמי המחייב קבוצה אחת לקחת בנות־זוג מקבוצה אחרת, 
ועי״כ למסד קשרים ביניהם. קבוצות "בעלי בריח" כאלה, שכל אחת 
מהן שומרת על הטאבו, הן בעלות יכולת קיום יותר חזקה מקבוצות 
בודדות וקטנות שכל אחת מהן מסוגרת בתוך עצמה. בכל חברה 
דרושה מידה של שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי בין אנשים שגודלו 
וחונכו במשפחות שונות. שיתוף פעולה זה אפשרי במידה שבני 
החברה מסוגלים לפקח על דחפיהם על רקע דרישות המציאות 
החברתית. היחיד רוכש את היכולת הזאת בגיל רך בחיק המשפחה. 

הדגם הראשוני של התהליך הוא ניתוק הקשר החברתי והתלות 
הרגשית השוררים בין הילד לאם. התסביך האדיפאלי הוא ההשלכה 
הפסיכולוגית של טאבו על ג״ע. שתי עמדות פסיכולוגיות מנוגדות 
הועלו בדיון על ג״ע. האחת, על רקע פרוידיאני, טוענת שקיימת 
תשוקה מינית מודחקת בין בבי המשפחה, ובעיקר ביחסי הורים — 
ילדים. עמדה שניה טוענת שמגע בין־מיני אינטימי ממושך משכך 
את ההתעניינות המינית. בהקשר זה מרבים להזכיר את התופעה 


הרווחת בקיבוצים בישראל, שבני קבוצה אחת אינם נוטים להתחתן 
אלה באלה. עמדה זו מדגישה יחסים בין אח לאחות. מעט מאוד ידוע 
על ג״ע חד־מיני(הומוסכסואלי). קיימת דעה שג״ע בתוך קבוצה, 
בקנה מידה גדול, הביא להידרדרות ביולוגית. הטיעון הוא שיחסי מין 
בין קרובי משפחה מעלים את ההסתברות של זיווג גנים מזיקים. ברם, 
עוד לא הוכח שתהליך זה היה משפיע ברמה הקבוצתית. מכניזמים 
למניעת זיווג בין קרובי משפחה נמצאים בין בע״ח ממינים שונים. 
למשל, בין קופים יפניים ( 1110$ > 203 !\ ? 5 ־ת 3 ק 12 ) מקטין גירוש 
הזכרים הצעירים מהחבורה את ההסתברות של זיווג בתוך המשפחה. 
בין לנגורים בהודו ( 5 !ט§ת^ 1 מ&תןגז״ס!?) מתקיף המנהיג הזכרי 
הבלעדי של קבוצה דרמינית את התינוקות של נקבות הלהקה, יש 
פחות מידע על קופי האדם, גורילה, שימפנזה וכר, הקרובים יותר 
לאדם מבחינה אבולוציונית. 

בתוך חברות האדם קשורה מניעת ג״ע לכלל תרבותי ויש 
אנתרופולוגים הרואים בטאבו על ג״ע אבן־פינה של התרבות האנו¬ 
שית. במיתוסי הבריאה של עמים שונים מופיע האדם הראשץ, 
או מייסד האומה, כפרי מעשה ג״ע. אפשר להניח שאין הסבר יחיד 
לטאבו זה אלא שהוא קשור בתהליכים בידחברתיים שונים ונשאר 
״חידה״ גם במיתולוגיה וגם במדע. וע״ע נשואים, עכד 378 . 

ג״ע ב י ה ד ו ת — ע״ש אשות, עמ ׳ 382/3 ו 387/8 . 

1014 010171 " 7 , 1 ) 01 ־ 1 ? . 5 ; 1949 ,) $171101117 101 ) 50 .ק. 0 

- 11111 / 0 ^ 711037 ) 771 ) £1 ־ ) 7/1 < 11$$ גים 1-5 '^ 1 . 0 ; 1950 , 01:00 ־ 1 

/ 0 1711 ^ 071 ) 1/1 0714 ץ 10% סס£ , 7111111 ) 0 ,:> 1 ז 0 ז 8$ ת 1 ׳\ 1,1 0 .' 4 ; 1969 , 1 ) 1111 
. 1969 ,( 1 . X ,.<״;()־! [־ 1 ) 1 : 4 . 001 ז־נ 011 ) ( 0711 ^ 1710(11 0714 7x0 

ה. גו. 

עריים ( 30030 ־ 3111 ״ 1 ), משפחת צמחים דדססיגיים מסדרת המגנו- 
ליים הכוללת כ 45 סוגים וכ 1,100 מיגים. עיקר תפוצתם 
באזורים הטרופיים והממוזגים: באסיה הדרומית־מזדחית ובאמריקה 
התיכונה. הע׳ הם עצים או שיחים ירוקי־עד. העלים פשוטים ומואר¬ 
כים, בעלי שמן אתרי ריחני. הפרחים חד — או דו־מיניים, צהבהבים 
או ירקרקים. העטיף בעל 4 — 6 עלים. לעתים קרובות, חלק מן האבק¬ 
נים אינו פורה. האבקנים נפתחים ע״י קשוות המתרוממות כלפי 
מעלה; חלקם מסודרים ב 3 דורים, 3 — 4 בדור. השחלה לרוב עילית, 
בת מגורה אחת. הפרי ענבה או בית גלעין. 

במשפת הע׳ מינים אחדים חשובים כעצי־פרי וכצמחי־תבלין: 
אווקדו (ע״ע, ר׳ תט׳ שם) 
15 ״), המין היחיד המצוי ב־ 
איזור הימה״ת הוא ה ע ר ה¬ 
א צ י ל ( 1115 ל 0 !ז ״ 1 ). זהו שיח 
ירוק-עד של החורש הים-תי- 
כוני הלח והוא בעל עלים 
גלדניים ארוכים. הצמח דר 
ביתי. הפרחים קטנים, בעלי 
4 עלי עטיף. הפרי ענבה סגר 
לה־כהה. בארץ גדל הער בר 
בחרשים של הגליל, השומרץ 
והכרמל. עליו ופירותיו מש¬ 
משים כתבלינים. הפירות מכי¬ 
לים כ 20% שמן הנקרא "שמן 
ער". ענפי הער ("דפנה", ע״פ הביטוי הרווח וע״ע מתנניים) שימשו 
בפולחן ומרים מענפיו נהגו לעטר ראשי מצביאים מנצחים (ע״ע 
טריומפום, עמ׳ 982 ) וראשי משוררים וסופרים. זר מקושט בפירות עד 
שימש כסמל הסמכה בטקסי הענקת תארים אקדמיים; מכאן הביטוי 

הלאטיני (,^. 8 ) 1111111 ־ 31 021115 ־ 300313111 ל ובצדם' : 021 ־ 8300313111 — 

תעודת בגרות. 

מ. זהרי, עולם הצמחים, 1954 1 , 107111 0714 <41411x011071 ? ,־ 82110 .ס . 14 

. 1970 
י. וי. 


; הקנמון (ע״ע). בסוג ער (- 13111 


.",*י• 

\ ' ־ 

. 

י ז •*־־■ ^ 


; '־׳י' 

יי" 

.זר־*.. /} 

' ־^ .; 




ער אצי 5 ( 0061115 15 ך 1 ט 1-3 ), ענף 




203 


ערים ועדר: במזרח הקדום 


204 


עו*ים (אנג׳ ?:זס׳ מלאט׳ 35 ז 1 ׳\ 1 :> = חבר אזרחים) ועיור (אנג׳ 
123€1011 מ 3 נ 1 ז 11 > מלאט׳ 5 < 1 ״ 1 = עיר). ע י ר (ע׳) היא יישוב־ 

קבע מכונם, שתכונותיו העיקריות מתייחסות לגודל, צפיפות 
ותעסוקה. עיור הוא תהליך היווצרותן של ערים, גידול במס¬ 
פר יושביהן וחלחול השפעתם של המרכזים העירוניים לסביבה 
הכפרית. 

גודל העיר: כע׳ נחשב בד׳־כ יישוב, שמספר תושביו גדול 
ממספר מזערי מסרם. בהתאם לכך שונה הגדרת הע׳ במדינות השונות. 
בארצות סקנדינוויה נחשב יישוב המונה 200 נפש רותר ליישוב 
עירוני, בעוד שבאה״ב המינימום הוא 2,500 נפש ובידן — 10,000 
נפש (בא״י — ר׳ להלן: העיר בא״י). מגודל היישוב ומצודת בינרו 
נובעת צפיפות גבוהה, כלר מספר גדול של תושבים ומבנים 
ביחס לשטח. צפיפות קיימת לעתים אף ביישובים חקלאיים שמספר 
אוכלוסיהם גבוה, ומכאן ההבחנה המתייחסת ל תעסוק ה בלתי־ 
חקלאית של חלק ניכר מהתושבים והדגשה של תפקודים מסח¬ 
ריים, מינהליים ותעשייתיים בכלכלת היישוב העירוני. תכונות אלה 
משמשות בסיס עיקרי לצורך הגדרה מינהלית והגדרת צורת היישוב 
במפקדי אוכלוסין, אולם אינן מציינות את אורח החיים כסממן 
עיקרי בצורת היישוב העירוני. לפיכך מונים מאפיינים נוספים, 
חברתיים בעיקרם (ור׳ להלן: סוציולוגיה). 

העיר במזרח הקדום, עם׳ 203 ■ במקרא ובדברי חז״ל 205 ! התפתחות 

העיר, עם׳ 208 ; בישראל, עם׳ 214 ; גאוגרפיה, עם׳ 217 * סוציולוגיה, 

ענו 222 ; כלכלה, עס׳ 1225 תכנון ערים, עם׳ 228 . 

המושג עיר במזרח הקדום כולל את הצורה הפיסית של 
היישוב (בתים, רחובות, בנייני ציבור. ביצורים, וכר) ואת הרעיון 
המופשט הפוליטי, הכולל את מוסדות הע׳ (מועצת הזקנים או ראש 
הע׳, הכהונה, הגילדות וכר). הממסד הפוליטי העירוני שימש גרעין 
להתפתחות מדינת־הע׳ ולאחר מכן לממלכה שכללה מספר ערים 
תחת חסות ע׳ ראשית אחת ושהפכה בשלב האחרון לאימפריה שרייתה 
שיא ההתפתחות הפוליטית במזרח הקדום. 

מקור השם ע׳ בשמית־מערבית אינו ידוע; השם קיים בצורה 
דומה בעברית, כנענית, אוגריתית ופניקית. באכדית (שמית מזרחית) 
הע׳ נקראת ! 311 מהשורש השמי אהל = ציבור אנשים; גם באכדית, 
כמו בעברית, קיים כניגוד לע׳ המושג כפר (אכדית גח<ן 3 ^). מכל 
שפות המזה״ת הקדום נשתמרה רק בחתית, במלה 3 ז 1 ג}ק 13 ! — ע׳. 
המשמעות המקורית: מקוס-ממכר, שוק. שוני השורש בין השמית 
המזרחית למערבית, מורה, שהמונח "עיר" נוצר לאחר התפצלותם 
של העמים השמיים. 

המחקר הארכאולוגי וההיסטורי מנסה לקבוע את מע¬ 
רכת התנאים ואת העיתר בהם התרחש העיור הראשוני, לאמור 
צמיחת ע׳ מתוך יישוב כפרי. חוקרים רבים ראו בשינוי זה 
ראשית היווצרות הצידיליזציה (המונחים 
ו 111231:1011 ׳״:> נגזרים מאותו שורש 
לאטיני). הצמיחה העירונית התרחשה לרא¬ 
שונה במסופוטמיה (ע״ע) באלף ה 4 לססה״ב 
וכונתה ע״י גורדון צ׳ילד (השר להלן, ור׳ 

ביבל , ) "המהפכה העירונית". תהליכי עיור 
קדומים התחוללו גם בעמק הנילוס במצ¬ 
רים, בעמק האינדוס בהודו (מוהנג׳ו־דארו, 

הרפה* ע״ע הדו, עמ׳ 502/3 ), ומאוחר יותר 
בעמק הונג הו(ע״ע) בסין הצפונית (מסוף 
האלף ה 3 לפסה״נ) ובאמריקה התיכונה 
(מהמאה ה 1 לפסה״נ). קדמה למהפכה העירונית "המהפכה הנאד 
ליתית״ (במזרח הקרוב בין האלף ה 9 לאלף ה 5 ) שיצרה את 
התנאים הטכנולוגיים שאפשרו עיור. ההמצאות והחידושים הסכנר 
לוגיים הם: ביות דגגים ובע״ח, מפעלי השקאה, שימוש במחרשה 


ובגלגל — שמשמעם ייצור מזון ועדפי מזון. יכולת הקהילה הנאו־ 
ליתית ליצור עדפי מזון אפשרה גידול אוכלוסין ניכר, בד בבד 
עם שחרור חלק מהאנשים מתפקיד יצירת המית. אנשים אלה 
סיפקו בתמורה למזח שירותים מתמחים ושימשו ככוהנים, מנהיגים 
ובעלי מלאכה. 

באזורים הגאוגרפיים שבהם תלה הצמיחה העירונית קיים בד״כ 
בסיס אקולוגי נוח (קרקע סוריה, מים). מציאות חמרי־גלם אינה 
הכרחית לצמיחת ע׳ והיעדרם (של עץ ונחושת בעמק הנילוס, של עץ 
ומחצבים בשומר ועוד) לא מנע התפתחות עירונית, הודות לאפשרות 
השגתם ע״י הסחר המלווה את העיור מראשיתו. ג. צ׳ילד קבע כמה 
תכונות המאפיינות את הפיכת היישוב לעירוני: ( 1 ) גדלו, שטחו 
וצפיפות אוכלוסיו עולים בהרבה על היישוב הקדם-עירוני (פי 10 
מגדלו של ״כפר״ נאוליתי). הע׳ השומרית מנתה 7,000 — 20,000 נפש 
וזו שבמישור האינדוס כ 20,000 . ( 2 ) האופי התפקודי של היישוב 
העירוני שונה מהבלתי־עירוני בכך שיש בו התמחות מקצועית, אף 
כי חלק ניכר מתושביו היו חקלאים. ( 3 ) עדפי המזון הם בסיס להון 
פעיל. ( 4 ) מבנה מונומנטלי ומבני ציבור: בע׳ השומרית מגדלי- 
היכל ( 11 ] 111-3 {>ן> 21 [ע״ע בבל, עם׳ 563/4 * תמ׳: שם, 1531 ), מק¬ 
דשים ואסמים! הפירמידות וקברי המלכים בעמק הנילוס! המצודות 
בערים שבעמק האינדוס; הפירמידות המדורגות והמקדשים שבערי 
המאיה. ( 5 ) קיום ארגון חברתי מורכב שבראשו כוהנים ומנהיגים. 
( 6 ) מתוך איסוף עדפי המזון נתהוו רישומים, לוח־שנה וכתב; מכל 
אלה צמחו מדעי האריתמטיקה, האסטרונומיה והגאומטריה. ( 7 ) עי¬ 
דון בביטוי האמנות. ( 8 ) עיסוק במסחר ובמלאכה. 

השערת צ׳ילד החלה להתערער לאור שתי תגליות חשובות, 
שנתגלו אחרי שנות ה 50 : גילויה של ע׳ נאוליתית קדמ-קדרית 
(האלף ה 7 לפסה״נ) ביריחו (ע״ע), וגילוי האתר הנאוליתי הקדם- 
קדרי והקדרי בןי׳?ל הדוק (> 1 ב>< 911 131 <)), באיזור קוניה שבאנא- 
סוליה. בשתי ערים אלו — שלפי גדלן (יריחו — 35 דונם וצ׳טל 
הרוק — כ 150 דונם!) וארגונן הפנימי יש להוציאן מכלל "כפרים" 
ולשייכו, ע״פ רוב אמות־המידה של צ׳ילד, לערים— אך לא נתקיימו 
כתב ומדע מדויק. ביריחו היתה קיימת באותה תקופה חומה אדירה 
כביצור — תופעה שאפילו במסופוטמיה היא מאוחרת לראשית 
העיור. נוסף על כך התברר כי חוץ ממסופוטמיה, דרום-איראן ומצ¬ 
רים, שבהן כבר היה כתב בסוף האלף ה 4 וראשית האלף ה 3 , הרי 
באנאטוליה, א״י־סוריה וחלקים מהאיזור האגאי היו קיימות צורות 
עירוניות ללא כתג 

הצטברות נתונים אלה מחייבת גישה גמישה יותר בקביעת רא¬ 
שית העיור. בתהליך זה שראשיתו בדרום-איראן(הסוזיאנה) ובמסו¬ 
פוטמיה אין רואים כיום "מהפכה" אלא התפתחות ממושכת ואטית 
ששרשיה מסוף התקופה הנאוליתית (סביב האלף ה 5 ). באתרים 
שבהם התגבשה לראשונה התבנית העירונית, צמח היישוב סביב 
מקדש מרכזי ואיזור השוק, ששירתו מספר כפרים סמוכים. 

באתר ט^ה־גאורה, בצפת מסופוטמיה, היתד• קיימת סדרת 
מקדשים החל מסוף התקופה הנאוליתית. משך כל התקופה הכלקולי¬ 
תית עד לתקופות ההיסטוריות. תופעה דומה נתגלתה גם בדרום, 
בארידו — שע״ם המסורת השומרית היתה הראשונה מחמש הערים 
הקדומות שקדמו למבול ושאליהן "ירדה המלכות משמים". כאן נמ¬ 
צאה סדרת מקדשים שסביבם הלכה והתגבשה הע׳ ארידו. תחילתם 
של המקדשים בראשית האלף ה 4 , ולקראת סוף התקופה הכל¬ 
קוליתית השתכללו המקדשים וגדלו — תופעה המעידה על עליה 
במספר אוכלוסי הע׳, התפתחות החברה העירונית ועידונה. תהליך 
דומה חל גם בארו (היא ארך [ע״ע] המקראית). כאן התחילה סדרת 
המקדשים שבמרכז הע׳ בראשית תקופת עיביד (ע״ע בבל׳ עם' 529 ) 
וגודל הע׳ בתקופה זד הגיע לכ 24x10 (!) דונם. כתוצאה מצמיחת 
הע׳ סביב המקדש ושיתופו הפעיל של המקדש (כמוסד) בתהליך 



היר 1 נליןי נוצרי, הטססז 
עיר. הצלב טסטל ד,ת־ 
סערות דרבים, והסענל 
— אח החוסה (או 
הסוללה) הסוחטת את 
העיר כיהידח 



205 


ערים ועיור; כמקרא; בדברי חז״ל 


206 


העיור התרכז המשטר הפוליטי בעיקר סביבו. מסיבה זה יש המכבים 
בצדק את הע׳ השומרית באלף ה 3 "עיר־המקדש". כלכלת ע׳ זו 
היתד; חבה ככולה בידי המקדש ( 40% — 60% מאדמות הע׳ היו בידי 
הכהונה), והמלוכה קשורה אף היא במוסד זה (השף להלן, עם׳ 208 ). 

בניגוד לתהליך האטי של התגבשות הע׳ במסופוטמיה, היתה 
ההתפתחות בשטחי א"י וסוריה שונה לחלוטין. לאחר האפיזודה 
העירונית ביריחו (ר לעיל) אין במשך כל התקופה הנאוליתית 
והכלקוליתית ( 6000 — 3300 לפסה״ב) כל רמז לקיומו של יישוב 
עיתני. אך לקראת סוף התקופה הכלקוליתית התגבשו יחידות קדם- 
עירוניות גדולות יחסית. כגון ע׳סול שבעבה״י המזרחי; יישובים 
עירוניים של ממש תחילתם למעשה רק לקראת סוף תקופת הברונזה 
הקדומה א׳. 

בדרום הארץ בתל ערני יש עדות ליישוב שהשתרע על כ 200 
דונם ואשר בשכבה ¥111 שלו מצוי מבנה ציבורי גדול המעיד על 
ראשית היישוב המאורגן והמתוכנן. בשכבה ¥1 נבנתה חומת־הע׳ 
ובשכבה זו נמצאו גם שפע ממצאים מצחים מהתקופה הקדם־שושל- 
חית; בשכבה ¥ נמצא במכלול קרמי מצרי נלי־חרם ועליו חריטה 
המציינת את שמו של נערמר, המלך הראשון של השושלת הראשונה 
במצחם (סביב 3000 לפסה״נ). מכאן שראשית היישוב העירוני חלה 
כ 250 — 300 שנה קודם בואם של הצבאות המצחים לא״י. 

באיזור ההר המרכזי יש תופעות דומות, אם כי הבסיס הכרונר 
לוגי אינו כה ברור כמו בתל ערני. העחם בעי ובתל אל־פארעה 
(צפון) נוסדו בסוף תקופת הברונזה הקדומה א' (סביב 3000 ). הת¬ 
פשטות העיור היתד. מהירה ותוך תקופה קצרה יחסית התכסו שטחי 
א״י וחלקים מסוחה רשת של יישובים עירוניים. דבר זה מצביע על 
בואו של העיור מבחוץ רש להניח כי היזמה לעיור המהיר מקורה 
בהשפעות מסופוטמיות במרחב א״י־סוריה בסוף האלף ה 4 

דוגמה מרשימה של ע׳ מתוכננת מהשלב הראשון של העיור היא 
ערד (ע״ע); ע , זו׳ שהתקיימה בתקופת השושלת המצחת הראשונה, 
מאופיינת בחומה בעלת מגדלים מעוגלים (שהקיפו 100 דונם בקי¬ 
רוב). יחידות בתים הבנרות ע״פ תכנית אחידה, רובע מגורים ורובע 
ציבורי בו נתגלה מקדש כפול. משלב מאוחר יותר באלף ה 3 יש 
בידנו תכניות מאיזור המצודה של מגיח (שכבות ^¥ X¥^^^—X ) ; 
כאן, ברובע הציבורי, מצוי מקדש וסמוך לו בניין, ששימש, ככל 
הנראה, ארמון. סמיכותם של המקדש והארמון מבהירה כי גם בא״י 
חלו תהליכים דומים לאלה שבמסופוטמיה; קרבתם זה לזה וחלקם 
בשטח הע׳ (כ % משטחה) משקפים את חשיבותה של הכהונה 
במשטר העירוני של א״י בתקופה הקדומה. 

הדגמים העיחניים שנוצרו באלף ה 4 וה 3 , המשיכו לשמש, תוך 
שכלולים, גם באלף ה 2 וה 1 . יסודות התכנון העירוני שנוצרו אז׳ 
כגון ביצור מאורגן, רשת רחובות הכוללת ניקת, גושי בתים שרחו¬ 
בות חוצצים ביניהם (במונח לאטיגי: 151113£ "), גוש מבני-ציבור 
במרכז התל או בשולי המצודה — כל אלה אפשר למצוא בעח 
המזרח הקדום עד לתקופה ההלניסטית שבה נוצרו דגמי תכנון עירו¬ 
ני אחחם. 


עיר במקרא עניינה העיקח, לרוב, יישוב מוגן(במד׳ לב, לו; 
השר: "עיר נצורה"; ישע׳ א, ח). בניית הע׳ הראשונה מיוחסת לקין 
ושפה "כשם בנו חנוך" (ברא׳ ד, יז). גם נמדד (ע״ע) בנה ערים, 
(שם י, יא—יב), ושם נזכרה ע׳ לראשונה כחכוז־אוכלוסין גחל — 
״היא העיר הנחלה״. הקמת ע׳ נזכרת להלן בפרשת ״מגדל בבל״ — 
"הבה נבנה לנו עיר ומגדל... פן נפוץ" (ברא׳ יא, ד). בתקופת 
האבות ישב לוט "בערי הכבר" (שם יג. יב). עוד צוינו בפירוש 
כעחם: חברון (שם כג, י; לייסודה אף ניתן תאחד יחסי — במד׳ 
יג, כב), ע׳ נחוד בארם נהחם (ברא׳ כד, י), ביודאל (שם כח, 


יט) ושכם (שם לג, יח). עצמתה של ע׳ — חומתה וביצוחה; 
זוהי "עיר חומה" (ויק' כה, כט). המרגלים ששלח משה נתבקשו 
לבדוק את ערי הארץ ״הבמהנים (= פחזות) אם במבצחם", והשיבו: 
"והעחם בצרות גדילת מאד" (במד' יג, כח; דב׳ א, כח). נזכתת 
עח הכנעני (במד׳ כא, ג, ועוד), ונתפרסמו בחסנן עח עבה״י 
המזרחי (שם כא, כד—כה, ועוד), שעליהן נאמר "כל אלה עחם 
בצרות חומה גבהה דלתים ובריח״ (דב׳ ג, ה; והשד שם, ב, לד—ג, 
יב). מרכזי שלטון ידועים הם ״עח הממלכה״ (יהד י, ב); כאלה 
היו 31 העחם שאת מלכיהן היכר. יהושע (שם, פרק יב). עחם 
גדולות יחעות גם בשם "קחה" (דב׳ ג, ד; מל״א א, מא, ועוד). 
מטיפוס מיוחד היו "עח המסכנות" שבנו בני ישראל לפרעה (שמ׳ א, 
יא), וטיבן לא נתברר. 

נתוני היסוד להקמת ע׳ — מקור מים, הגנה טבעית, סביבה 
חקלאית ומיקום תעבורתי נוח — הגבילו הקמת עחם בתנאים 
הטבעיים של א״י, ואחח כל חורבן שבו ונבנו על אתריהן הקודמים 
(״ונבנתה עיר על תלה״ [ירמ׳ ל, יח]). לתופעה זו — ה״תל״ — 
חשיבות רבה בארכאולוגיה (ע״ע, עמ׳ 900 , 903 ). לפיכך, גם בניית 
עחם, הנזכרת לרוב במקרא, מתייחסת עפ״ר לבניה מחדש או לבי¬ 
צור. יוצאת מכלל זה, כנראה, בניית שומרון (מל״א טז, כד). לבני 
ישראל הובטח כי יירשו בא״י "עחם גדלת וטבת אשר לא בנית" 
(דב ׳ ו, י), והבטחה זו אכן נתקיימה (יהד כד, יג). רק על יריחו 
(ע״ע) גזר יהושע שלא להקימה (שם ו, כו), ואיסור זה נשמר עד 
לימי אחאב (מל״א טז, לד). 

למעמד מיוחד במקרא זכתה ידושליס, שנתכנתה בכינויים רבים, 
וביניהם: ״עיר יהודה״ (דה״ב כה, כה; וככה גם בכרוניקה הבבלית 
על הגליית מלך יהודה [יהויכין] לבבל), וראש לכל: "עיר האלהים" 
(ירם׳ לב, לא). 

המונח "בירה", המופיע רק בספרי המקרא שמזמן הבית השני 
(אסתר א, ב, ועוד; נחמ׳ ז, ב, ועוד; דג׳ ח, ב), ושיש לו מקבילה 
באשורית בתקופות קדומות יותר, קשור במבצר שאפיין אז את ע׳ 
(או עח) השלטון המרכזית. 

יע. או. 

בחז״ל, "בני־הע׳" הם בעליהם החוקיים של נכסי הציבור, 
ו״שבעה טובי הע׳" מנהלים את ענייניה (מג׳ ג׳, א׳, ובבלי וירד, 
שם). על חבר-ע׳ — ע״ע (עמ׳ 69 ). "חבר־הע׳" (תוספ׳ פאה ה׳, ט״ז 
ועוד) הוא ה״תלמיד־חכם המתעסק בצרכי־ציבור״ שבע׳(רש״י, שם; 
ור׳ ש. ליברמן, "תוספתא כפשוטה", שם). נזכרות תקנות עיחניות 
שהתקינו חכמים, ביניהן: הרחקת מטרדים שובים מסביבת הע׳(ב״ב 
ב׳: ה׳, ז׳—ט׳) וש״עושין... מגרש — ע׳; ולא ע׳ — מגרש, כדי 
שלא יחריבו את עח ישראל" (ערכין ט׳, ח׳). חובות שונות מוטלות 
על תושב-הע׳: "כופין אותו לבנות לע׳ [מממונו] חומה, דלתים 
ובחח״, אך לדעת רשב״ג כך הוא רק ״בע׳ הסמוכה לספח׳; אזרח 
ע׳ הוא כל שישב בה שנה אחת; "קבה בה בית־דירה, הח הוא 
כאנשי הע׳ מיד" (משנה ב״ב, א׳, ה; ור׳ בבלי שם ז׳, ע״ב—ח׳, 
ע״א). ע׳ שאינה מקיימת כמה תנאים יסודיים, אין ת״ח רשאי 
לדור בתוכה; ואלו הם: בי״ד מכין ועונשין, קופה של צדקה כהלכה, 
ביכ״ג, היגיינה מינימלית — כולל רופא —, סופר ומלמד־תינוקזת 
(סג׳ י״ז, ע״ב). "כל ע׳ שגגותיה גבוהין מביה״כ לסוף חחבה" 
(שבת י״א, ע״א), ו״כל ע׳ שאין בה תינוקות של בית רבן מחחבין 
אותה" (שם קי״ט, ע״ב). 

חז״ל מבחינים בין כפר, ע׳ וכרך. כפר — תושביו מועטים ואינם 
מלומחם, בד״כ, והם מספקים "מים ומיה" לע׳ ולכרך. ע״פ תקנה 
קדומה (ע״ע עזרא ונחמיה, עט׳ 792 ) היו הכפחים באים העירה 
בימי ב׳ וה׳ בשבוע לשווק את מצרכיהם, ואז נכנסו לביהכ״ג לשמוע 
קחאת־התורה, ודנו בענייניהם לפני בי״ד (מג׳ א׳, א׳—ג׳ ובבלי, 
שם). ו״איזוהי ע׳ גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים (וע״ע בית- 



207 


ערים ועיור: כדברי חז״ל; התפתחות העיר 


208 


כנסת, עמ׳ 617 ) פחות מכאן, הרי זה כפר" (מג׳ שם). כרך הוא 
מקום "עולמי" יותר (מג׳ ג/ ע״ב) ואפשר לרכוש בו כל דבר, 
מה שאין כן בע׳ (כת׳ ק״א, ע״ב); וקבעו חז״ל ש״הנכנם לכרך 
מתפלל, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן־עזאי אומר: ארבע, 
שתים בכניסתו ושתים ביציאתו" (בר׳ ט׳, ד"): "שתכניסני לכרך 
זה לשלום... שתוציאני מכרך זה לשלום.״״ (בבלי, שם, ם/ ע״א! ור׳ 
תוסס׳, שם ר, ט״ז ; ירד מ׳, ד׳). "ישיבת כרכים קשה" (כת׳ ק״י, 
ע״ב), ומאידך: "מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך־ 
אחד בא״י (סג׳ ק״ב, ע״ב). במשל מוסרי דרש רבא: "אמרה כנסת 
ישראל לפני הקב״ה: רבש״ע, אל תדינני כיושבי כרכים, שיש בהן 
גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר" (עיר׳ כ״א, ע״ב), ור׳ יוחנן 
מונה את ה״רווק הדר בכרך ואינו חוטא״ — בין השלושה ש״מכריז 
עליהן הקב״ה בכל יום" (פס׳ קי״ג, ע״א). בדברי רבא על הפירוט 
שבתיאור "המרכבה" אצל יחזקאל נאמר: "למה יחזקאל דומה? 
לבן־כפר שראה את המלך. ולמה ישעיה דומה ל לבן־כרך שראה את 
המלך" (חג׳ י״ג, ע״ב). לדברי רב, מעלה מיוחדת לדור בע׳ חדשה, 
"שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטיך (שבת י׳, ע״ב). 

"ערי־חומה" שבא״י, נתקדשו בקדושה מיוחדת, ומשלחים מתוכך 
— ורק מתוכן — את המצורעים (ע״ע טמאה וטהרה, עמ' 785/6 , 
790/1 ; וע״ע צרעת). המדובר בערים שהיתה עליהם מסורת שהיו 
מוקפות־חומה מימות יהושע (ע״ע) בן נון, מהן: ״קצרה (= 1 מגר 1 ז 03$ ) 
הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש־חלב (ע״ע), ויודפת (ע״ע) 
הישגה, וגמלא וגדוד וחדיד ואונה וירושלם" (ערכ׳ ט׳, ר). נחלקו 
תנאים אם ערים אלה קדושות כערי-חומה ללא הפסק, וגם לאחר 
שנפלה חומתן, ואם "קדושה ראשונה" זו במלה עם חורבן הראשון, 
ונתחדשה "קדושה שניה" בימי עליית עזרא לערים שהיו מוקפות 
חומה באותו זמן. גם ב״קדושה שניר." זו נחלקו הפוסקים, אם קיימת 
היא עד היום או שבטלה עם החורבן, ורק "לעתיד לבוא" תתחדש 
לאותן ערים שתהיינה מוקפות־חומה אז. דין "בתי-ערי־חומה" (ע״ם 
ויקרא כה, כט—ל) נדון הרבה בהלכה; עכ״פ, "אין בתי-ערי-חומה 
נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג" (ע״ע יובל), ונחלקו פוסקים 
ומפרשים, אם רק דין "בתי־ערי־חומה" אינו נוהג או שקדושת ערי־ 
חומה בכללה אינה נוהגת בלא יובל (ספרא, מצורע, פר׳ ד׳; שם, 
בהר, פר׳ ד׳; ערב׳ ט׳, ג׳—ז׳; כלים, א׳, ר—ד; רמב״ם, הל׳ 
שמיטה ויובל, י״ב! ועוד). על ייחודה של ירושלים — ע״ע, עמ׳ 
344 — 347 . על ערי־הלויים — ע״ע לד, עמ׳ 368 , 371 ; על ערי־ 



טילטום: א. *נורה; נ. וזיאטרח; נ. איצטדיח; ד. נמל. תכנית העיר מז־ניטוז 
את התננח ההיפודסי, כפי שפותח בסוח התקופה ההלניסטית. האגורה (ביבר־ 
השוק) נמצאת בטרפו הגאונרפי של העיר. בססוד ממוקטים הטקרשים, טבני־ 
הציפור והחנויות. בשל הט 1 פונרפיה, תלק מהדרכים טשופעות וטד 1 רנות, אד 
אלו הטחפרות את שערי העיר והאגודה הותוו באופו שישמשו בנוהות בהטות־ 
משא וכרכרות 



טפת טרשה ביהודה — בתקופה ההלניסטית; רשת הרחובות, בדנם שתי וערב 
היפודמי, תוחסת את גושי הטבנים. המרכז הדתי, הסינהלי והצבאי היה כנראה 

ליד החומה הםזרתית. בחוטת־העיר בולטים טנרלים רבועים או טלבגיים 

מקלט — ע״ע מקלס, ענד 270/1 . על המשמעות ההלכתית של ע׳ 
מוקפת־חומה, ע׳-פרזות וכפר, ביחס לזמן קריאת המגילה, — ע״ע 
פורים• צ, ק. 

התפתחות העיר. מראשית העיור קיימות, זו בצד זו, ערים 
שהתפתחו באופן אורגני והן בעלות מבנה פיסי מורכב, חסר צורה 
גאומטרית פשוטה, וערים מתוכננות ע״פ כללים גאומטדיים, בעלות 
מערכת פיסית מסודרת. שלושה אלמנטים מאפיינים את הערים 
הקדומות: מרכז, שוק וחומה. במרכז הע׳ נמצא ארמון השליט והמק¬ 
דש, שסימלו את הערכים התרבותיים והדתיים ואת הסדר החברתי 
והמינהלי. ישיבה בחסותם הקנתה לתושבי הע׳ תחושה של בטחון 
חברתי, רוחני, גופני ותמרי. הע׳ תרמה ע״י ריכחיותה לחיזוק המשטר 
המדיני. היא אפשרה תקשורת נוחה בין נושאי השלטון, חילופי מידע, 
סחורות ושירותים, והבטיחה את תושביה מאדבים מבחוץ. תנאים 
אלה היו נוחים במיוחד במרכז הע׳ ומשום־כך ישבו בו השליטים 
החילוניים והדתיים ובכירי התושבים (ר׳ לעיל, עמ׳ 203/5 ). 

המבנה הפוליטי, החברתי והתרבותי ביוון הקלאסית קשור 
בהופעת הפולים — ע׳־המדינה (ע״ע י ון, עפד 456 ואילך). בע , 
היוונית חל שינד יסודי במעמדו התפקודי ובאפיו הפיסי של מרכז 
העיר. בערים הקדומות שמחוץ למרחב ההלניסטי היה למרכז הע׳ 
מעמד בלבדי וגישת התושבים אל מוסדות השלטת החילוני והדתי 
שרוכזו בו היתה מוגבלת ולעתים אסורה. למעמדו זה של המרכז ניתן 
אף ביטוי פיסי ע״י חומה שהפרידה בינו ובין שאר חלקי הע׳. לא־כן 
ביות הקלאסית, שם נוצר מרכז עירוני חדש — אגורה (= השוק) 
בו רוכזו התפקודים המינהליים והכלכליים. האגורה שימשה כמרכז 
החיים החברתים והפוליטיים. פילוסופים יווניים ראו את תפקידה 
הציבורי והעסקי של האגורה כסמל האופי הדמוקרטי של החברה 
היוונית. המבנים המונומנטליים של המקדשים אותרו בטמנוס 
(;> 0 ׳\ 6 ^ז), בתחום הקדוש, בקרבת המרכז. את אפיה הגאומטרי של 
הע׳ היוונית הקלאסית עם מערכת רחובות בדגם שתי וערב מייחסים 
להיפודמום (ע״ע), מתכנן שיקומה של הע׳ מילטום (ע״ע) באסיה 
הקטנה, לאחר חורבנה בידי דריוש (ע״ע, עמ׳ 135 ) הפרסי. גם 
בערים החדשות, שהוקמו במאה ה 4 לפסה״ג, בדגם שתי וערב, 
נשמת האגורה והמקדשים כמוקדי הע׳. 





209 


ערים וסיור: התפתחות ד!ןןיר 


210 


בתקופה ההלניסטית איבדו הערים מעצמאותן הפוליטית 
ושימשו משען לשלטון המרכזי. אלכסנדריה (ע״ע), החשובה בין 
הערים ההלניסטיות, תוכננה ע״י דינדקראטם (שם, ענד 677 ! זר׳ 
מפה, עמ׳ 679/80 ). ניתן להשוות מעמדה בעולם ההלניסטי לזה של 
ניו-יורק בזמננו — וזאת אף מבחינת הקהילה היהודית. 

הן בתקופה ההלניסטית והן בתקופה הרומית שימשה הע׳ מוקד 
ונושא התרבות של התקופה, ובניין ערים שימש סימדהפר להפצתה 
של התרבות הדומיננטית. בכך מילאה הע׳ תפקיד תרבותי וקולוני־ 
זאטודי ממדרגה ראשונה ותרמה רבות לאחדותם התרבותית של מר¬ 
חבי העולם ההלניסטי ושטחי האימפריה הרומית. 

בתקופה הרומית נוסדו מאות ערים חדשות מתוכננות באזורי 
הכיבוש הרומי בצפת אפריקה, מערב־אירופה ואנגליה. הע׳ רומא 
עצמה אינה משקפת היסב את התפיסות התכנוניות שאפיינו את 
הערים הרבות שהוקמו באימפריה. רומא גדלה בהדרגה ללא תכנת 
והרשימה בעיקר בפאר בנייגי־הציבוד ובגדלם. האוכלוסיה של 
רומא האימפריאלית מנתה כמיליון תושבים, בהם מספר רב של 
עבדים (ע״ע עבדות, עמ׳ 580/1 ). ברומא ידעו תופעות המזכירות את 
מצב הערים בזמננו, כגון בניה צפופה וגבוהה ופקקי תנועה. גם 
הפתרונות שאותם נקטו מופרים היום — הגבלת הצפיפות והגובה 
של הבניה והגבלות תנועת כלי-רכב (ר׳ להלן, עם׳ 231 ). 

לאחר שקיעת האימפריה הרומית חלה נסיגה ניכרת בתחום העיור 
ורק האימפריה ה ב י ז נ ט י ת ושטחיה לשעבר שנכבשו ע״י האס־ 
לאם המשיכו את המסורת הקלאסית. כעת התגבשו שלושה מוקדי 
עיור הנבדלים באפים הגאוגרפי-אקלימי, החברתי, הדתי־תרבותי 
והפוליטי: באירופה הנוצרית בעלת האקלים דיממחג, במזרח הקרוב 
המוסלמי בעל האקלים המדברי בחלקו, ובמזרח הרחוק ההינדו־ 
בודהיסטי בעל האקלים החם והלח. 

באירופה המערבית, חלה התדלדלות גמורה של מערכות היי¬ 
שובים העירוניים. לקראת סוף האלף ה 1 לסדי״ג החלה האוכלוסיה 
העירונית לתבוע זכויות כיחידה פוליטית. המושג אזרח ע׳ (לאט׳ 
ביניימית: 515 מ 6 §ז 11 גן, ומכאן נגזרו הכינויים ברוב שפות אירופה 
[והשד עברית: בורגני]) הוזכר לראשונה בצרפת בשנת 1007 . 
במאה ה 11 התחדש העיור באירופה המערבית והמרכזית כאשר 
השליטים הפאודליים העניקו לתושבי הערים זכויות שבללו בין 
השאר: קיום שוק ושלטון עצמי, כלר, מועצה עירונית ובימ״ש עירוני. 

התחדשות העיור היתה קשורה ב 3 גורמים: המסחר, ביסוס הבט- 



תחריט ׳פ? דירר, הטתאר סחבודד ע 5 רקע עיר. צ 5 ?ית העיר אפיינמז 5 םוח 
חטאה ה 15 — ראשית ח 16 


חון, ומוסדות השלטון והדת. התעצם תפקידו של השוק ועקב־כך 
גבר הקשר בין הע׳ שבה התקיים השוק לבין העורף החקלאי שיצר 
עודפים גדולים יותר עם הכנסת שיטות חדשות בחקלאות. תחילה 
נוצרו שווקים עונתיים וידידים, ועם התרחבות הסחר באירופה עלתה 
חשיבות השווקים שחלקם הפך למרכזי סחר בי״ל. גורם שני שעורר 
את התפתחות הערים נבע מתוך צרכי הבטחון. הוקמו חומות כדי 
להגן על אותם אנשים שלא ישבו במבצרים. הבטחון שהחומה 
הקנתה משך העירה אנשים רבים שלא עסקו בחקלאות, אף כי 
חלקם ישב מחוץ לתחום המוקף חומה. 

הכנסיה והמנזרים מחד, ומרכזי שלמון, כגון המבצרים. מאידך, 
שימשו מוקד לצמיחת ערים ומוקד כלכלי. ר׳כנסיה העסיקה מספר 
רב של אנשים במשרות כהונה וגם במוסדות שהיו מסופחים אליה: 
מוסדות חינוך, בת״ח ובתי־מחסה. בדומה לכך, המצודה או הארמון 
— על מערך הפקידים וחיל-המצב — שימשו שוק למצרכי המלאכה 
ומקום ריכוז של תוצרת חקלאית שנגבתה כמס ע״י בעלי־השררה. 
האוניברסיטות העתיקות ביותר של אירופה צמחו בערים בתקופה 
זו: בולוניה ( 1100 לערך), פאריס ( 1150 לערך), אוכספורד ( 1163 ) 
וקימברידג׳ ( 1225 ) 1 מאוחר יותר חלה התפתחות דומה בשטחים 
העירוניים של גרמניה והארצות הסלוויות. 

בצד הערים שצמחו על שרידי הערים הרומיות, התפתחו עדים 
חדשות כתוצאה מהתיישבות סוחרים ובעלי מלא¬ 
כה ליד טירות השליטים או בסמוך למנזרים. 

האופי הדתי והשלטון העצמי של החברה העי¬ 
רונית ב יה" ב התבטאו במבנה מרכז הע/ 

תחילה שלט בכיכר הע׳ בניין הכנסיה. עם הת¬ 
בצרות השלטון העצמי מופיעה לעתים כיכר 
שניה, העולה על הראשונה בחשיבותה, ובה בית 
העיריה, בניין הגילדות (ע״ע, ושם תמ׳), ומחסן 
הנשק של המשמר העירוני — המסמלים את 
עצמאות הע׳. במרכז הע׳ גרה אוכלוסיה ממעמד 
חברתי־כלכלי גבוה. השכונות היו הומוגניות מב¬ 
חינת הריבוד המקצועי והעדתי של התושבים 
(וע״ע גטו). 

המבנה הפיסי של הערים המתוכננות לא היה 
כפוף לכללים אחידים! הקף הע׳ היה מלבני או 
או׳בלי, מערכת הדרכים — סדורה גאומטרית 
לרוב. בערים הבלתי־מתוכננות התפתלו הדרכים 
באופן בלתי-סדיר. בצללית הע' בולטים מגדלי 
הכנסיה ובית העיריה ועפ״ר גם מגדל הפעמץ של 








^ } י, ז!י^ •, י, ,ןן *.־; ן*!- ן 11 >- 1 י■!־ז , ׳.- י י* "'* 1 ל 7 ^ ,י 

1 ^ 31 - 


***! 3 * 1 ^״■ . .. ■ •׳•!■ י- .׳■■ 

קטע טתיד טפת־תחדיט, הטדאו! אח ירוש?ים — טתוד " טםע בארץ-הקודש׳׳ 5 ב. סח ברייטנבאר 
( 1480 ), שורטטה ע״י א. דווי!- ( 11 :>;׳*£*} 6 זבו 1 ז.ק) 


211 


ערים דעיור: התפתחות העיד 


212 



ספודתחריט שי וינה ( 7 ז 16 ) 


הקהיליה העירונית (הקומונה). חומות הע׳ הבטיחו הגנה יעילה עד 
להתחלת השימוש בנשק חם. 

הע׳ של יה״ב באירופה היתד. קטנה ומנתה כמה אלפי תושבים 
בלבד. הערים לונדון, פאריס, קלן, ונציה ופירנצה בלטו בגדלן היחסי, 
אולם עד סוף המאה ה 13 אף אלה מנו רק כ 30 — 100 אלף תושבים. 
שטח הע׳ היה מוגבל ע״י החומות ולכן במשך הזמן, כשנוספו בניי¬ 
נים רבים בתוך החומות, נוצרו תנאים סביבתיים קשים שהחמירו 
ביותר את תנאי התברואה של ערי יה״ב. לעתים נוסדו, בלחץ 
האוכלוסיה, פרוורים, ואלה חייבו את הרחבת הקף החומות — הוצאה 
בעלת־משקל בתקציבי הערים. המגיפות הרבות הפילו חללים מרובים 
יותר בין תושבי הערים מאשר בשטח הכפרי. המגיפה השחורה, 
במאה ה 14 , קמלה, לפי אומדן, כ 3 ץ מיושבי העדים באירופה המע¬ 
רבית (וע״ע ימי-הבינים, עם׳ 915 — 918 ; דבר, ענד 872/4 ). 

התרבות העירונית המוסלמית התפתחה בעקבות הגיבוש 
החברתי החדש שליווה את התפשטות האסלאם במזה״ת. המסגד 
(ע״ע) שימש מרכז הפעילות הדתית, התרבותית והחברתית, השוק, 
הח׳אן והחמאם (בית־המרחץ) התפתחו כדוגמת מוסדות דומים בערים 
העתיקות במזה״ת. אזורי המגורים היוו פסיפס של שכונות בעלות 
אפיון עדתי, לאומי או דתי מיוחד. בניגוד לע׳ האירופית של יה״ב 
לא זכו תושבי הע׳ המוסלמית למינהל עצמאי והשלטון המרכזי מינה 
את בעלי התפקידים בשלטון העירוני. 

רוב הערים באמריקה הלאטינית מקורן בתקופת הקולר 
ניאליזם האירופי והן שומרות בחלקן על המבנה הראשוני שלהן. 
לפני בוא האיתפים התקיימה מסורת עירונית של בני המיה (ע״ע) 
ביוקטן שבמכסיקו ובהרי האנדים, זו של האצטקים במכסיקו(ע״ע) 
והאינקה (ע״ע) בפת. הספרדים והפורטוגלים עם הגיעם ליבשת 
יסדו במאה ה 16 ערים רבות, בדגם של שתי וערב כדוגמת ערי 
הרנסאנס באירופה המערבית. אלמנט מרכזי בהן הוא הכיכר(הפלסה) 
שסמוכים לה המבנים המונומנטליים של הזר— הקתדרלה או הכנסיה 
ומוסדות הציבור. ריכוז תפקודי המסחר במרכז הע׳ בולט פחות 
מאשר בערים האירופיות. אזורי המגורים של בני המעמד הגבוה 
נמצאים במרכז העיר ובסמוך אליו. 

השינדים שחלו באירופה בסוף יה״ב הביאו לתמורות בעצ¬ 
מאות השלטון העירוני. התרחבות המסחר הבי״ל החלישה את מעמד 
הגילדות העירוניות. פיתוח הנשק החם חייב שיפורים יסודיים במע¬ 
רכת הביצורים וערים מעטות יכלו לעמוד בנטל הכספי הדרוש. 
התפיסה ההגנתית החדשה התבססה על פריסה מרחבית של ערים 
מבוצרות והערים האחרות לא זבו למערכות ביצורים משוכללות. 

התחזקותו של השלטון המרכזי הביאה לשינוי במעמד הע׳. ביטוי 


הזהות בין תושבי הע׳ ושלטונה העצמאי הוחלף ע״י 
ביטוי הכוח הצבאי והפאר החברתי של המעמד 
המייצג את השלטון המרכזי. 

בראשית העת החדשה התפתחה פעילות 
ענפה של תכנון ובניין ערים, שנועדה למצוא פתרו¬ 
נות הגנה מפני נשק חם והעלתה את חשיבות הביצו¬ 
רים בבניית הערים. יוקר הביצורים והקושי הרב 
בשינוי מיקומם הביאו להגדלת צפיפות הבניה 
בערים. המערכות המסובכות של הביצורים ותעלות 
ההגנה גרמו לניתוק פיסי בין הע׳ המבוצרת לסבי¬ 
בתה. 

בתקופה זו נוצר והתפתח סוג חדש של ערים, 

שבהן קבעו השליטים את מושבם. היו אלה ערי 
מגורים (:>:> €11 [> £51 ז) בלתי־מבוצרות ומתוכננות. 

הנודעת בהן ורסי (ע״ע); המושלמת מבחינה תכנו- 
נית היא קארלסדואה (ר׳ להלן- עמ ׳ 229 ). בערי מושב 
המלך הושג שילוב מלא בין הע׳ הבנויה וסביבתה 
הירוקה ובית-הדירות זכה למעמד נכבד. עד למאה ה 16 היתד, הבעלות 
על בית־מגורים באיתפה המערבית סמל של מעמד חברתי-כלכלי. 
בערי המגורים נדרשו פקידי־החצר והקצינים לגור בדירות שכורות 
בקרבת ארמון השליט. בעקבות זאת התפתח במאה ה 17 בצרפת, 
בגרמניה ובמרכז אירופה בית־המגורים המוכר כבית־דידות. המש¬ 
מעות החברתית שנועדה קודם לבעלות על בית-המגורים הועתקה 
בתקופה זו לאיתור הבית ולאיכות תכנונו. 

מתחילת המאה די 18 התחוללו באירופה שינויים מכריעים בכל¬ 
כלה. בחקלאות (ע״ע, עמ׳ 888/9 ) חלה אינטנסיפיקציה עם המעבר 
ליחידות משקיות גדולות יותר, לשימוש במיכון חקלאי ולהכנסת 
דשנים. בתעשיה ובתחבורה הוכנסו לשימוש שיטות חדשות שנתב- 
ססו על המצאת הקיטור (ע״ע טכניקה, עם׳ 701 ואילך). אלו מס¬ 
מנים את ראשית המהפכה (ע״ע) התעשינית בבריטניה. הקמת 
מפעלי תעשיה ושכלול שיטות השיווק הגדילו את הביקוש לידיים 
עובדות בערים ובכך גרמו לתהליך הגירה מואצת מכפרים לערים. 
תהליכים אלו גרמו לעיור הולך ומואץ מראשית המאה ה 19 , תחילה 
באנגליה ואת״כ ביתר ארצות אירופה (ע״ע ממלכה מאחדת, היס¬ 
טוריה, עמ׳ 895 ). באנגליה ישבו כבר בתחילת המאה הנוכחית 77% 
מכלל האוכלוסין בערים, בגרמניה — 56.1% ובצרפת — 41.0% 
(והשר להלן. דמוגרפיה, עבד 283 ). 

הביקוש הגדול למגורים בערים הביא לבניה ספקולטיווית וגרם 
לתנאים סביבתיים מחרידים׳ במיוחד בערי התעשיה באנגליה. בתגובה 
לכך הונהגו במחצית המאה ה 19 תקנות לביקורת שימושי קרקע 
וצפיפות הבניה שעליהן מבוססת תחיקת התכנון והבניה הנוכחית. 
הדאגה לשיפור התנאים הסביבתיים הניעה את השלטון העירוני 
ליזום פיתוח גנים ציבוריים׳ בעוד שעד אותה תקופה פותחו הגנים 
בערים ע״י האצולה, שהעבירה לערים את מושגי הדיור של הטירה 
הכפרית. 

בעקבות הסוציאליסטים האוטופיסטים ר. אואן (ע״ע) ום. פוריה 
(ע״ע), בנו תעשיינים באנגליה, גרמניה ואה״ב יישובים עירוניים 
עבור משפחות הפועלים הכוללים שירותים קהילתיים בתחומי החי¬ 
נוך, הבריאות, בילוי הזמן הפנד, הדת והתרבות (ר׳ להלן, עט׳ 229 ). 

בין פעולות השיקום העירוני שבוצעו אותה תקופה ראויה לציץ 
פאריס. בתקופת נפוליץ 111 (ע״ע, עמ׳ 266 ) נעשו בפאריס, בהנהלת 
אוסמן (הוסמן, ע״ע), פעולות הריסה ובינוי מחדש בהקף שטרם 
נודע כמוהו. הע׳ זכתה גם למערכות הספקת מים וביוב אשר היטיבו 
את התנאים הסביבתיים של האוכלוסיה, שמספרה הוכפל במשך 
עשרים שנות ביצוע העבודות והגיע ל 2 מיליון נפש. 

לקראת סוף המאה ה 19 הוסרו חומות הערים המבוצרות. מאותה 








213 


ערים ועיור: התפתחות העיר 


214 


תקופה החל מרכז הע׳ לשנות את אפיו וייעודו. האוכלוסיה בעלת 
מעמד חברתי־כלכלי גבוה, החלה לעבור ממרכזי הערים לפרוורים. 
למרכז העיר פלשו המסחר במוצרי התעשיה המתפתחת ותפקודים 
כלכליים ועסקיים שונים כגון חברות נסיעה ובנקים. יחד עם שימו¬ 
שים עסקיים אחרים, המסוגלים לשלם את מחירי־הקרקע העולים, 
דחק המסחר את המגורים מהמרכז. בערים ההיסטוריות נשארו בקרבת 
המרכז מוסדות השלטון, הפרלמנט, משרדי ממשלה וכיר׳ב. תוך 
זמן קצר קיבל המרכז העירוני את צביונו העסקי המאפיין אותו היום, 

הערים באמריקה הצפונית התפתחו במחצית השניה של 
המאה ה 18 כמוקדי מסחר ותובלה, והן ניזונו ממהגרים מארצות 
שמעבר לים. אף כי חלק ניכר מהמהגרים באו מאזורים כפריים 
בארצות מולדתם, הם נטו להתיישב באמריקה בערים. בשלב מאוחר 
יותר גדלו הערים כתוצאה מהגירת אוכלוסיה מאיזור הדרום, הת¬ 
פתחות התיעוש ורשת מס״ב. רוב הערים האמריקניות (להוציא את 
אלה שבניו אינגלגד [ע״ע]) חסרות גרעין היסטורי עתיק. הן נבנו 
והתפתחו בדגם שתי וערב המשקף את שיטת חלוקת הקרקע יותר 
מאשר תכנון מוקדם. 

מסוף המאה ה 19 הוחל בבניית גורדי־שחקים במרכזי הערים 
הגדולות, ששימשו דוגמה לערים אחרות ברחבי העולם. הע׳ האמרי¬ 
קנית מאופיינת במספר רב של גורדי־שחקים המתנשאים במרכזה 
ושולטים על נוף הע ׳ , שרובה — בנייני־מגורים נמוכים. גודדי־ 
השחקים שנועדו לשיכון תפקודים מסחריים וכלכליים, סייעו להעצ¬ 
מת תפקודו של מרכז העיר כמרכז-עסקים ראשי (מע״ר [ר׳ להלן, 
עמ׳ 221 ]). הבינד של מנהטן במרכז הע׳ ניו יורק (ע״ע, ושם 
תמונות) הוא הדוגמה ד,יציגה ביותר לריכוז עסקים. 

תהליך הפרוור (ר׳ להלן, עם׳ 223 , 227 ) החל באמריקה הצפונית 
בסוף המאה ה 19 , תחילה לצרכי מגורים, ובמחצית השניה של המאה 
ה 20 גם לצרכי תעשיה. בד בבד החלה הפרדה פיסית הולכת וגדלה 
בין מקום המגורים למקום התעסוקה. השימוש הרב במכונית באמרי¬ 
קה הצפונית ודחיסות התחבורה במרכזי העדים גרמו ליציאת תפקודי 
מסחר ובידור אל מחוץ למרכזי הע׳, לרוב אל שולי הע׳. המרכזים 
המשניים בשולי הע׳ בגדים עבור קהל צרכנים המגיע אליהם ברובו 
ברכב פרטי. לוס אנג׳לם (ע״ע) מדגימה באורח קיצוני את מגמת 
הפיזור של הע׳ האמריקנית, בהשתרעותה עם״נ שטח עצום ובהיותה 
מבותרת ברשת כבישים מהירים ומחלפים רב־מפלסיים. 

גורם נוסף המאפיין את הע׳ האמריקנית הוא ההפרדה החריפה 
בין אזורי מגורים לפי קבוצות אתניות, והבולטת ביותר — התרכזות 
האוכלוסיה הכושית באזורים מסדמים. 

נתונים על הערים והפרוור באה״ב — ע״ע (כרך מילואים, עמ׳ 
552 — 553 ). 

מבחינה דמוגרפית תהליך העיור הוא אחד הבולטים בתנד 
עות האוכלוסיה בימינו, אף כי ב 1955 היה שיעור היושבים בערים 
( 20,000 תוש׳ ומעלה) רק 21% מכלל אוכלוסי העולם. 

ראשיתו של העיור המואץ במאה ה 19 . בתחילתה ישבו רק 
2.4% מכלל אוכלוסי העולם בערים, ב 1850 הגיע שיעורם ל 4.3% 
ומ 1900 , עת ישבו בערים כ 22 מיליון נפש שהיוו 9.2% מכלל האוב־ 
לוסיה העולמית, התעצם והלך קצב העיור, וב 1955 ישבו בערים 507 
מיליון נפש ( 21% ). שיעורי האוכלוסיה העירונית שונים מאוד 
מיבשת ליבשת וכן קצב תהליך העיור. 

קצב העיור גבוה מאוד בארצות המתפתחות (כ 5% לשנה בממד 
צע) שרוב אוכלוסיהן אינם עירוניים. מקורו בשיעור הריבד הטבעי 
העירוני הגבוה, ובמידה פחותה יותר — בהגירה מהכפר לעיר. 
היבשת הפחות מעוירת היא אפריקה ואחריה — אסיה. ברוב מדינות 
אסיה נמוכים שיעורי העיור, פרט לישראל — 82.1% דפן — 84.4% . 
היבשות המעדרות ביותר הן אוסטרליה ואמריקה הצפונית. 
באוסטרליה יושבים בערים 88.5% ( 1970 ) מכלל האוכלוסיה. שיעור 


20 הערים הגדולות בעולם ( 1970 ) 


תושכיס כאיזור 
הםטרוסוליסני 
<ס'ליונים> 

תושבים 

(מיליונים) 

העיר 

תושבים באיזור 
המטרוסיליסני 
(מילייבים) 

תישבים 

(מי , לימים > 

העיר 

5.1 

4.5 

ג׳קר&ה 

22.1 

8.8 

סיקיי 


4.3 

סיגג׳ין 

6 .ח 

7.9 

ניו־יורק 


4 3 

ריו דה דבירו 


10.8 

ש נ בהאי 

4.0 

3.5 

לנינגרד 


7.5 

פקינג 


3.4 

טהרן 


7.4 

לתדין 

7.0 

3.4 

שיקגו 

7.1 

6.9 

מוסקווה 


ן. 3 

מדריד 

5.9 

5.7 

בזמני 

7.0 

3.1 

כלבתה 


5.5 

סאיל 

7.1 

3.0 

מכסיקו העיר 

5.9 

5.2 

סאי שאולי 

8.4 

3.0 

כואנוס אירס 

6.1 

5.0 

קהיר 


איו נתינים 


העיור באמריקה הצפונית — 73.6% בקנדה, 73.5% באה״ב. יבשת 
אירופה (לבד מבריה״מ) היא השלישית בעולם לפי יושבי הערים 
,(1968) 86.8% — שבה. מדינות אירופה המעוירוח ביותר הן: בלגיה 
הממלכה המאוחדת — 78.3% (כמו בתחילת המאה; ר׳ לעיל) 
והולנד 78.0% . בבריה״מ יושבים 56.3% מכלל האוכלוסין בערים. 
טבלת אחוז האוכלוסין יושבי־ערים בשנים 1800 — 1950 — לסי 
.66 יבשות, ע״ע אוכלוסיה (כרך מילואים). עמ ׳ 
תהליכי העיור של המאה ה 20 מצטיינים בהופעת הכרכים הענ¬ 
קיים (מטרופוליטניזציה), ובעיור הארצות המתפתחות. התפתחות 
העיר הגדולה הוכתבה ע״י צרכי הטכנולוגיה והארגון הכלכלי 
המודרניים. התפתחות התקשורת והמוסדיות בכל תחומי החיים 
הביאה לריכוז דמוגרפי חסד־תקדים. ב 1900 היו בעולם 11 ערים 
בנות מיליון נפש דותר: לונדון, פאריס, ברלין, דנה, מוסקווה, 
לנינגרד (סנקס פטרסבורג), נידיורק, שיקגו, פילדלפיה, טוקיו 
ובלכתה. ב 1961 היו 80 ערי מיליון בעולם, ולמעשה היו אותה שנה 
103 אגדי-ערים בני מיליון נפש ד ותר, שאוכלוסיהן היו 13% מכלל 

אוכלוסיית העולם. 

עיקר גידול הערים הגדולות התרחש בשוליהן — בפרוורים, 
וברוב הערים הגדולות חלה הפחתה במספר היושבים בע׳ המרכזית. 
הגידול המטרופוליטני הביא ליצירת רצפים עירוניים הכוללים מספר 
אגדי-עדים דוגמת המגלופוליס (ידנית: כדך ענקי) שבמזרח אה״ב 
המשתרע מבוסטון עד וושינגטון לאורך כ 750 ק״מ (ע״ע נידיורק). 
עם גידול הערים ומורכבותו החריפו ביותר הבעיות בעיקר בתחד 
מי החברה, התחבורה ואיכות הסביבה. אמצעי התחבורה והתקשורת 
הביאו להשתלבות הולכת וגדלה של הע׳ ברקמה הכלכלית, החבר¬ 
תית והתפקודית של האיזור. שירותים עירוניים ומקומות תעסוקה 
פזורים באיזור ואוכלוסייתו נהנית משירותי הע׳. במקרים רבים 
איבדו הגבולות המוניציפליים את משמעותם. המורכבות והרבגוניות 
של הערים בהווה, ושילובן ההדוק בסביבה, מבדילים את אפיו מזה 
של הערים בתקופות ההיסטוריות השונות. 

יו. אל. 

> 1973/4 ,(5 , א. אפרת, העיור בעולם (מדע י״זז 

11. 7 !!*,)■!ט *,/ 7 , 01110 . 0 .ע ; 1925 , 1 * 011 1,01 * 41 * 14 י £חת*ז 1 ק *- 
1/01*111011 {103*0 ?130010^ 21), 1950; 14., 1$61 חס ע 

%/16 ]40$* 4€11411 מן*י/?>־זו*£ / 0 0044/0 ? 711 ,. 14 ; 1953 4 ,/* £11 %ח 616 ח - 
244X100, 1958*; 16., 1^/10$ /1417115 ח 1 64 ח 6 ?ק X01■?, 1960; £.33x630, 

7115X0176 46 1' 1471x211157116, 1-111, 1952 —1966 5 ; 0. 5]01>€ 7/26 ,£ז 
1 > 7617715107 מן ׳( 07 7/16 , 6 ז £0 41101 ! .׳ 1 ; 1960 ״׳( 07 71411 ) 4145 ח ?, 
1961; 0. 11304110-6111 .ן־ x1131 7715 7/16 ,(. €45 ) 6 ־ x071448 41714 1/16 € 11 ?, 
1963; 11. 6 746 7404678 7/16 , 1101£06€14 ן X70^0115; 1X5 07'1844 07014/2 , 5 ח , 
€^54744616715X165 44714 7131171188, 1967; 11. >4. £1/0114 7/16 ,$רת 43 \נ - 
11071 0652111 / 0 €12165 ,(. €4 ) €€< 01 ץ 0 *ד .\נ ; 1966 ,? 50616% 117/11211 / ס ?, 
1967; \1• 1631 .( .- 1310111004-1 ־ X500, 7/16 €1(? %ח 616 ח^ 1/16 מו 
%01 \ 1114 ) 076666 %ח 616 ח 4 / / 0 €1116$ ן 105 ^ז€?- 4 ז 3 ז \\ . 6 .( ; 1972 , 7/0714 ־ ?: 

71(40111118 71 4 41 ) 45516 ) €1 מו X1(^1411?, 1973. 

עיר ועיור בישראל. בא״י מסורת עתיקה של יישוב 
עירוני, ומאות התלים המפוזרים עפ״נ כל הארץ מעידים על התפוצה 
הכללית של תופעה יישובית זו. בתקופת בית שני ובמשך התקופה 
ההלניסטית-רומית-ביזנטית היו בארץ משני עברי הירדן כמאה יישו־ 
בים עירוניים, מהם כאלה שמספר תושביהם הגיע לכמה רבבות, 




215 


ערים ועיור: כישראל 


216 


מערים אלו שרדו חורבות מרשימות של בתכ״ג, רחובות, שתקים, 
תיאטראות ומפעלי מים, 

עם הכיבוש הע ר ב י של א״י חל מעבר מחברה מעררת לחברח 
כפרית, מעבר שהיה מלווה הפחתה ניכרת של אוכלוסיית הארץ. 
מצב זה השתמר עד סוף המאה ה 19 וב 1875 היו בא״י המערבית 
לא יותר מ 12 ערים שבהו אוכלוסיה כללית של 00 (^ 125 נפש, מהם 
20,000 יהודים; האחרונים היו מרוכזים רובם ב״ארבע ארצות 
הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה וצפת) ועוד כ 1,000 יהודים בכ״א 
מן הערים חיפה ויפו. הע׳ הגדולה ביותר בארץ היתד, ירושלים, בת 
24,000 תוש/ מחציתם יהודים, והשניה בגדלה — עזה, בת 18,000 
תוש׳. 

היישוב היהודי המודרני נוצר ע״י יוצאי יישובים עירוניים 
בגולה שהעדיפו גם בארץ את צורת החיים העירונית; אע״פ שהאי- 
דאולוגיה הציונית-חלוצית והמוסדות המיישבים נתנו עדיפות להת¬ 
יישבות חקלאית, התהווה יישוב יהודי בעל צביון עירוני מובהק. 
בתום תקופת המנדט התגוררו 80% מכלל היהודים ביישובים עירו¬ 
ניים. מגמת העיור התחזקה לאחר קום מדינת ישראל, כאשר רק 
כ 6% מן העולים למדינה מצאו את דרכם להתיישבות חקלאית של 
קבע. נתונים סטטיסטיים — ע״ע א״י, עם׳ 689 , 702/3 , כרו־מילואים, 
עמ׳ 406 . 

תהליך העיור נמשך עדיין, ולאחרונה התל להקיף גם את היישוב 
הלא־יהודי בישראל, כפי שמתקבל מן הטבלה שלהלן. לפי הגדרת 
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נחשב כ״יישוב עירוני" כל יישוב 
יהודי המונה 2,000 — 10,000 תוש׳(או יישוב לא-יהודי המונה 5,000 — 
10.000 תוש׳), שבו פחות ממחצית המועסקים עובדים בחקלאות 
(למעשה שייכים לסוג זה כל היישובים היהודים בעלי הגודל האמור 
לעיל). יישוב שאוכלוסייתו מונה 10,000 תוש׳ דותר מוגדר כ״עיר". 


אוכלוסיית היישובים העירוניים בישראל 
(באחוזים) 


1972 

196 1 


84.4 

77.8 

כלל ה א וב ל ום י ה העירונית 

68.8 

64.6 

מתוכם בערים 

90.3 

84.6 

אוכלוסיה יהודית עירונית 

74.5 

69.7 

מתוכם בערים 

49.7 

25.6 

אוכלוסיה לא-יהודית עירונית 

35.8 

25.6 

מתוכם בערים 


השיעור של 90.3% אוכלוסיה יהודית עירונית (ואפילו של 84.4% 
מן האוכלוסיה הכללית בישראל) ב 1972 הוא הגבוה בעולם, ואין 
דומה לו אפילו בארצות המתועשות. ב 1972 היו בישראל 95 יישובים 
עירוניים (מהם 9 לא־יהודיים), שנחלקו ל 31 ערים (מזה 2 לא- 
יהודיות) ו 64 יישובים עירוניים (מזה 7 לא-יהודיים); ביהודה 
ושומרון יש 10 יישובים עירוניים וברצועת עזה וצפון סיני — 6 ; 
כלומר, בתחום א״י היו 111 יישובים עירוניים ב 1972 לעומת 24 ב 1948 . 

אפשר להבחין בין הערים בא״י ב 5 קבוצות, הנבדלות זו מזו 
לא רק בסדר הגודל של אוכלוסיהן, אלא גם במבנה החברתי והכלכלי 
ובמערך הפיסי של רחובות ורבעים. 

( 1 ) הקבוצה הראשונה של שלוש הערים הגדולות תל-אביב, 
ירושלים והיפה. כ״א מהן היא בעלת צביון עירוני מיוחד, המתבטא 
בטופוגרפיה, בארדיכלות, בתפקודים כלכליים חברתיים ומדיניים 
ובהרכב הדמוגרפי של האוכלוסיה. האוכלוסיד, הכוללת בשלוש 
הערים וביישובים העירוניים שבתחום אגדי־הערים שלהן — 
1,440,500 נפש, המהווים 52.8% מכלל האוכלוסיה העירונית בישראל. 
הגיבוש של אגד ערים חזק במיוחד באיזור תל-אביב (ע״ע), שבו 
נמצאות נוסף על תל־אביב עוד 5 ערים היוצרות רצף של השטח 
הבנוי. אוכלוסיית אגד הערים של תל־אביב הגיעה ב 1972 ל 800,000 


נפש, שפחות ממחציתם — 362,900 נפש — נמצאים בתחום המוני¬ 
ציפלי של תל־אביב—יפו. 

העיר תל־אביב, המהווה את "גלעין האגד", אוכלוסייתה הולכת 
ופוחתת החל בשנת 1965 ואילך, חאת בעקבות התמחותה ההולכת 
וגדלה כמרכז התעסוקה הראשי של האגד בעיקר בתחומי מסחר 
ועסקים, ניהול ופיננסים, שירותים אישיים ובידור וכן תעשיה קלה 
ומלאכה. לעומתה, ירושלים הבירה מתאפיינת בהתמחות גבוהה בשי¬ 
רותים ממשלתיים וציבוריים ובמוסדות חינוך. בחיפה קיימת הת¬ 
מהות תעסוקתית בענפי התחבורה ובתעשיה כבדה. לשלוש הערים 
הגדולות מערך מלא של שימושי קרקע (ר׳ להלן, עמ׳ 220 ) עירוניים 
הדומה במבנהו לערים מערביות: במרכזי הערים— מע״רים (מרכזי 
עסקים ראשיים! ר׳ להלן, עמ׳ 221 ) מפותחים, בשוליהן — אזורי 
תעשיה, ואילו האוכלוסיה מאורגנת בפסיפס מרחבי מורכב׳ לפי 
המעמד החברתי־כלכלי של התושבים. לפי ארצות המוצא ולפי הוותק 
בישראל. 

( 2 ) הקבוצה השניה היא של 13 יישובים, שאוכלוסייתם הכוללת 
— 440,000 נפש. אלו נוסדו במישור־החוף במושבות חקלאיות, שהת¬ 
בססו על מטעי הדרים, והפכו — חלקם כבר בסוף תקופת המנדט 
ורובם לאחר קום המדינה — ליישובים עירוניים. בניגוד לקבוצת 
הערים הראשונה לא הספיקו רוב היישובים האלה לפתח צביון עצמי 
והם דומים זו לזו במידה רבה. במבנה העירוני שלהם עדיין שלטת 
רשת הכבישים במתכונת שתי־וערב מימי המושבה המקורית, ובניה 
בעלת אופי עירוני ניכרת רק במספר קטן של רחובות בקרבת 
הצומת הראשי. רוב אזורי המגורים מצויים בשכונות, שהיוו בעבר 
יישובי־בת או מעברות עולים! רוב התושבים הם עולים חדשים, 
והתפקודים הכלכליים העיקריים של היישובים הם תעשיה ומסחר 
קמעוני. הע׳ הגדולה בקבוצה זו היא פתח־תקוה ( 92,400 תוש׳) 
והשניה נתניה ( 70,707 תוש׳) — שהשכילה להוסיף לתפקודיה את 
ענף התיירות והנופש. חלק מן היישובים האלה נכלל בטבעת העירו- 
גית שמסביב לתל-אביב. 

, ( 3 ) הקבוצה השלישית היא של 6 ערים, שהיו בעבר בעלות 

אוכלוסיה ערבית 
או מעורבת, והן 
צפת, טבריה, עכו, 
בית־שאן, רמלה 
ולוד. כולן מאוכ¬ 
לסות היום עולים 
שבאו מאז קום 
המדינה ומיעוט 
ערבי קטן, ומספר 
תושביהן מגיע 
ל 148,000 . אפייני 
לערים אלו הגר¬ 
עין העתיק המש¬ 
ווה לכל עיר צביון 
משלה ומשמש 
בסים לתיירות 
(אחד מענפי ה¬ 
כלכלה החשובים 
בשלוש הערים 
הצפוניות)! אך 
רוב תושבי הע¬ 
רים האלה גרים 
בשכונות חדשות 
ומתוכננות, שסיג- 
נון בנייתן עומד אגד־הערים של ת״א, נתור: ארץ-ישרא 5 , י' תשל״א) 



אנר־חקרים של תל־אניב—יפו (לפי ד. עמיר! יא. שחר, 






217 


ערים ועיור: כישראל; גאוגרפיה 


218 


בסתירה גמורה לאופי הארכיטקטוני של הגרעין העתיק של הע/ 

( 4 ) הקבוצה הרביעית, קבוצת "ערי פיתוח׳/ כוללת את המספר 
הגדול ביותר של יישובים! בקבוצה זו, נוסף על ערים מקבוצה 
( 3 ), יישובים חדשים שנוסדו לסי תכנון מראש. קבוצה זו כוללת 
20 יישובים ובהם 325,000 תוש/ ערי הפיתוח מתייחדות בהרכב 
אוכלוסייתן: כ 90% ויותר שבאו מאז קום המדינה הם עולים ויל¬ 
דיהם, ובד״כ מהווים עולים מארצות אסיה ואפריקה כ 75% מכלל 
האוכלוסיה. התכנון של ערים אלה מבוסס על עקרונות אחידים, ולכן 
רב הדמיון בין ע׳ לע/ ורק הטופוגרפיה עשויה לספק גיוון מסוים. 
מדיניות תכנון הערים החדשות לא כללה בתחילה את התשתית הכל¬ 
כלית׳ והיה צורך בתמריצים ע״מ למשור תעשיות לתוכן. רק בתקופה 
האחרונה השתפר מצב התעסוקה בחב הערים, אך רובן עדיין 
חסרות תשתית כלכלית ומערכת שירותים תקינים, בכל־זאת הצליחו 
כמה ערים להגיע לדרגת פיתוח נאותה הודות לתפקודים מיוחדים, 
כגון אשדוד ( 40,500 תוש׳) בשל נמלה, נצרת־עילית בשל אחוז 
גבוה של ותיקים וילידי הארץ באוכלוסייתה וקרבתה לנצרת, מגדל- 
העמק ( 10,000 תוש׳) בשל מפעלי התעשיה המיוחדים שבה, ובמיוחד 
באר־שבע ( 84,100 תוש׳) המשמשת מוקד לכל מפעלי הפיתוח בנגב 
(וע״ע א״י, כרד־מילואים. עט׳ 488/9 ). 

( 5 ) הקבוצה החמישית הם היישובים העירוניים הערביים, 
המצויים בעיקר ביהודד״שומרץ ורצועת עזה ו׳מאופיינים עדיין באורח- 
חיים מזרחי מסרתי. תהליך העיור של היישוב הערבי בישראל אינו 
מתבטא רק במספר אוכלוסי היישובים העירוניים, אלא גם בנטישת 
החקלאות כמקור פרנסה עיקרי ביישובים הכפריים. רוב העובדים 
ביישובים הכפריים מועסקים ביישובים עירוניים במקצועות בניה, 
שירותים ותעשיה, אך לא נטשו את מקומות מגוריהם בכפרים. כתו¬ 
צאה מכך ירד אחוז המועסקים בחקלאות ביישוב הערבי בישראל 
ל 19.7% , ומספר כפחם גדולים מתמיינים כעת כיישובים עיחניים. 
ס״ה האוכלוסיה הלא-יהודית בתחום הקו הירוק הנמצאת ביישובים 
עיחניים (כולל יישובים מעורבים, כגון ירושלים או עכו) הגיע 
ב 1972 ל 237,100 נפש. מספר הערים הערביות הוא שתים (נצרת 
[ 14,800 תוש׳] ושפרעם [ 11,800 תוש׳]), ונוסף עליהן — 7 יישובים 
עירוניים ערביים׳ ור׳ להלן, עמ ׳ 231 . 

א. שרון, תכנון פיסי בישראל, תשי״ב! א. ברלר, ערים חדשות ביש¬ 

ראל. תש״ל ו 1970 ,ץ^ס/ס 0 ^ 1 1 * 11 * 2.10 1/10 מי! ץ €11 •) 74 ז ח-׳! 0,1 ..׳ 1 

י. קר. 

לגאוגרפיה של העיר שני הבטים ראשיים: ההתייחסות 
המרחבית של הע׳ אל סביבתה! המערך המרחבי של מרכיבי המבנה 
הפנים־עירוני. ההתייחסות המרחבית של הע׳ אל סביבתה עוסקת 
בהסבר אתר ( 5110 ) הע , ומיקום (חס! 031 ״ 1 ) הע/ אתר הע׳ הוא 
התחום הטחסוריאלי התפוס ע״י השטח הבנוי העיחני. האתר 
המקוח הוא התחום המסוים, שעליו נוסדה הע׳ וממנו התפשט 
השטח הבנוי העירוני עם גידול אוכלוסיית הע׳ וריבוי תפקידיה 
ופעולותיה. התכונות הגאוגרפיות של אתר הע׳ השפיעו על שיקולי 
היווסדותה, ולאחר־מכן — על עיצוב דגם התפתחותו של השטח 
הבנוי. התכונות העיקחות של הע׳ הן טופוגרפיות — שטח מישורי 
(תל־אביב), גבעי (רומא), החי (ירושלים)! ליתולוגיות — מסד 
לבניה מסוגי סלע וקרקע שונים! הידחגרפיות — קיום מקור־מים 
באתר הע׳, איתור בפיתול נהר (טולדו [ע״ע, עמ׳ 417 ], חם [ע״ע, 
ושם תמ/ עם׳ 175/6 ]), במפגש נהרות (מינץ. ליון [ע׳ ערכיהן]), 
במעבר נוח לרוחב נהר (פחס). לגורמי האיתור חשיבות מחבה 
בשלבים הראשונים בהתפתחות הע׳, בעת שהשתרעותה מצומצמת 
על שטח קטן, מכולת ההגנה עליו היא בעלת חשיבות ראשונה 
במעלה. בע׳ המודרנית, המשתרעת על שטחים גדולים, ידדה חשי¬ 
בותם של גורמי האיתור, משום האמצעים הטכנולוגיים המפותחים, 



מפת צפת 


כגון: הובלת מים ממרחקים, אמצעי גישור וכריית מנהרות וכלים 
מכניים לעבודות עפר גדולות. 

מיקום הע׳ עוסק בהתייחסות המרחבית של הע׳ אל האמור 
או המדינה כולה ואל יישובים אחרים במערכת העירונית והכפרית. 
מיקום הע׳ עשוי להיות מרכזי או שולי לאיזור מסמם או לריכוז 
אוכלוסיה או לתחום מרחבי של פעילות כלכלית מסממת. המיקום 
עשר להבטיח דמות שונות של נגישות במערכת דרכים מסממת או 
באמצעי־תחבורה שונים. מיקום הע׳ נמח גם במרחקה מערים 
אחרות, שבהן אוכלוסיה בגודל דומה אז שונה׳ וכן במרחק ממנה אל 
היישובים הנמצאים ב״תחום השירותים" שלה. 

מיקום הע׳ מותנה בפעילות הראשית המתנהלת בה: ערים שעיקר 
קיומן על מתן שירותים — מדיניים, מינהליים, תרבותיים וכלכליים 
למיניהם — לאיזור נרחב סביבן, מיקומן נוטה להימצא במרכז 
התחום המקבל את שירותי הע׳ או בנקודה שהגישה אליה מכל תחום 
השירותים היא הנוחה ביותר. סדירות מיקום גבוהה ביתן לגלות 
במערכות ערים שייסודן וצמיחתן כ״מקומות מרכזיים״ — מרכזי 
שיחתים, בעיקר מסחריים — לאזורים סביבם, התאוריה של המקומות 
המרכזיים (כריסטלר, 1933 [ד ביבל׳]) באה להסביר את הקשרים 
ההחיים בין גודל אוכלוסיית הערים המשמשות כמקומות מרכזיים, 
גודל השטח וגודל אוכלוסיית "תחום השירותים" שלהן! המרחק הממד 
צע בין הערים מסדר־גודל חמה. ערים, שפעילותן הכלכלית העיקרית 
היא תחבורתית, ממוקמות בנקודות של החלפת אמצעי־תובלה: מפגש 
בין תעלות מים ומס״ב, מפגש בין מס״ב וכבישים, מפגש בין תחבורה 
ימית לתחבורה יבשתית. 

המבנה המרחבי של הע , כולל שני מרכיבים ראשיים: 

( 1 ) המבנים ומערכות התשתית: ( 2 ) מערך שימושי הקרקע. 

( 1 ) המבנים מתאפיינים לפי גילם, תכונותיהם הפיסיות ועיצובם 
הארדיכלי. התכונות הפיסיות של המבנים — בעיקר יציבות, תחזוקה 
ורמת־שירותים — מושפעות במידה רבה מגיל המבנים. אף העיצוב 




219 


ערים מןחיד: כישראל ; נאוגדפיה 


220 



הארדיכלי של המבנים נושא את חותם התקופה של בנייתם. לכן. 
הכרת גיל המבנים, היוצרים יחדיו את שלבי הגידול של השטח 
הבנוי העירוני, משמשת מפתח להבנת המבנה הפנים־עירוני. 

דגם הגידול של השטח הבנר שונה מע׳ לע׳ והוא מושפע 
מהתנאים המקומיים של אתר הע׳. אך ניתן להכליל את המשותף 
בדגמי הגידול השונים של הע׳ המודרנית: עד לפיתוחם של אמצעי 
הסעה המוניים במשך המאה ה 19 היה השמח הבנוי מצומצם בהש־ 
תרעותו, המבנים נבנו בצפיפות רבה וזאת כדי לאפשר גישה רגלית 
נוחה לכל חלקי הע׳. מכאן צפיפות המבנים הגבוהה המאפיינת את 
הגלעין הישן של הע׳. עם התפתחות אמצעי התחבורה, השטח 
הבנוי העירוני החל להתפשט סביב הגלעין הישן של הע ׳ , והגידול 
העיקרי התחולל לאורך צירי התחבורה הראשיים המובילים אל 
הגלעין. מאמצע המאה ה 19 ועד אמצע המאה ה 20 עיצבו מס״ב את 
צורת התפשטות השטח הבנוי לארכן: עם גידול השימוש ברכב 
פרסי, החלו להתמלא במבנים, באופן הדרגתי, השטחים הפתוחים, 
שנותרו בין הצירים הבנויים לאורך מס״ב. דגם השטח הבנר הוא 
מעין מערך טבעות סביב הגלעין הישן, וככל שהטבעת מרוחקת 
יותר מהגלעין — בינויה מאוחר יותר. בתוך דגם טבעות זה משולבות 
זרועות השטח הבנוי לאורך צירי התחבורה הראשיים המתמקדים 
בגלעין הע׳. מפות התפתחות של השטח הבנוי — ע״ע וינה, עם' 201 ; 
ירושלים, עמ ׳ 313/4 ! מוסקוה, עמ׳ 597 . 

תוך כדי תהליך התפשטותם של מבני הע׳ נבלעים בתוך השטח 
הבגד העירוני יישובים כפריים או יישובים עירוניים קטנים שהיו 
בשולי הע׳ ועתה הם חלק בלתי נפרד מהרצף העירוני הבנוי. לעתים 
קרובות עשר השטת הבנוי הרצוף לכלול בתוכו מספר עיריות ורשו־ 
יות מקומיות המהוות יחד א ג ד* ערי ם (ת 10 :גכ 1 ־ 1 סחס 0 ) כדוגמת 
תל־אביב (ע״ע). באגד־הערים של תל־אביב נכללות הערים רמת־גן, 
גבעתיים, בני־ברק. חולון ובת־ים, המהוות יחדיו את "גוף" האגד, 
והערים הרצליה, פתח־תקוה וראשון־לציון וכמה רשויות מקומיות 
קטנות יותר, המהוות את "שולי האגד". יישובי אגד־הערים משולבים 
יחדיו ע״י קשרים כלכליים הדוקים מאוד, קשרים של יוממות — 
נסיעה יומית למקום־עבודה ביישוב אחד ממקום־מגורים ביישוב 
אחר, קשרים של הגירה פנימית להחלפת מקום־מגורים, קשרים הנר 
בעים מהתמחותם של חלקים מסדמים של האגד בפעילרות מסרמות׳ 
כגון מסחר ברמה גבוהה, חינוך גבוה, תעשיה כבדה. בידור ונופש. 

התפשטות השטח הבנר העירוני מלווה במקביל בגידול מערכות 
התשתית העירוניות; מערכות אלה כוללות את רשת הדרכים, 
רשת צינורות המים והביוב, ואת רשת החשמל והטלקומוניקציה. 
בערים רבות קיימת גם רשת הספקת גז בצינורות לבתים. המערך 
המרחבי של מערכות התשתית דומה לתפרוסת השטח הבנוי ולעתים 


הוא אף עשוי להכתיב את כיווני התפשטותו של השטח הבנוי. העדר 
מערכות התשתית, כולן או מקצתן, הוא קרהכר אפייני לשכונות- 
עוני, בעיקר בשולי השטח הבנוי של ערים בארצות מתפתחות. 
ההשקעות הגדולות בהקמת מערכות תשתית והמורכבות הטכנית של 
הפעלתן התקינה הן מהסיבות העיקריות לייסודן וקיומן של רשויות 
מקומיות, המהוות את שלב הביניים הפוליטי בין האזרח ובין השלטת 
המרכזי. 

( 2 ) המרכיב השני בחשיבותו בעיצוב המבנה העירוני הוא 
מערך שימושי הקרקע העירוניים. שימוש בקרקע הוא כל 
פעילות עירונית התופסת יחידה פיסית מסוימת, כגון: דירת-מגורים, 
חנות, ביח״ר, משרד או בי״ס. המערך המרחבי של כלל שימושי 
הקרקע יוצר את המבנה התפקודי של העיר. המבנה התפקודי 
מעוצב ע״י הפעילות המשולבת של גורמים כלכליים בשוק נכסי 
דלא־ניידי ושל גורמים של טובת הציבור כפי שהם באים לידי ביטוי 
בתקנות של איזור ( 20111112 ) — תקנות תיכנוניות הקובעות את 
יעודי הקרקע לכל איזור בעיר. החלטת מיקום של יחידת שימוש 
קרקע במרחב העירוני מוכתבת ע״י הגורמים הכלכליים הבאים: 
יכולת התשלום של רנטה קרקעית ע״י היחידה, הנקבעת ע״י גודל 
הרווח ליחידת ששח; הצורך בנגישות גבוהה למקורות חמרי גלם, 
ללקוחות, לעובדים, למוצרים; סוג פעילות המחייב מגע הדוק עם 
יחידות שימוש קרקע אחרות באותו ענף או בענפים אחרים; צרכים 
ומגבלות פיסיים, הנובעים מתהליך הפעילות של היחידה, כגון: 
שטח נרחב למכונות או חזית בניין לחלון ראווה. לעומת אלה, השי¬ 
קולים העיקריים של תקנות האיזור מבוססים על המעטה מירבית 
של מטרדים לציבור הנובעים משימושי קרקע שונים, כגון זיהום 
מתעשיות או רעש ממקומות בידור ציבוריים. כן מבוססות תקנות 
האיזור על יעילות מירבית באספקת שירותים ציבוריים, ע״י מיקומם 
המתאים, במערכת העירונית, של בת״ם, בת״ח, גנים ציבוריים וכר. 

התפלגות השטח של שימושי הקרקע לסוגיהם דומה למדי בערים 
הדומות מבחינת סדר־הגודל של אוכלוסייתן. עם זאת, עשוי שימוש 
קרקע מסוים לתפוס שטח גדול בהרבה מהממוצע לקבוצת הגודל של 
הע׳, אם לע׳ התמחות תפקודית מסוימת. דוגמות לכך שטחים גדולים 
במיוחד לבתי־מלון ולחנויות מזכרות בע׳ המתמחית בענף הקיט; 
למשרדי ממשלה ומוסדות ציבוריים בע׳־בירה; למתקני תחבורה 
ומסופים בע׳־נמל, וכר. 

שימוש הקרקע למגורים תופס את השטח הגדול ביותר בכלל 
שימושי הקרקע העירוניים. אזורי המגורים נבדלים זה מזה בטיב 
המבנים, בגודל הדירות, בסוג השירותים בדירות, ברמת התחזוקה. 
אך המאפיין הבולט ביותר הוא צפיפות המגורים. המערך המר¬ 
חבי של צפיפות המגורים, המוגדר כמספר נפשות ליחידת שטח, 
מגלה סדירות כמעט אוגיוורסלית: הצפיפויות הגבוהות ביותר נמצ¬ 
אות במרכז הע׳ והן פוחתות והולכות לעבר שולי הע׳. בערים גדולות, 
בעלות איזור־עסקים מפותח ונרחב במרכז הע/ נמצאת צפיפות- 
המגורים הגבוהה ביותר בטבעת המקיפה את מרכז העסקים הראשי. 
מערך צפיפות המגורים, היורד מהמרכז אל שולי הע׳, נובע מהבניה 
הצפופה המאפיינת את החלקים הישנים של הע׳ ומהרנטה הקרקעית 
שהיא גבוהה במרכז הע׳, כתוצאה מהביקוש הגבוה לשטח בתחום 
בעל הנגישות הטובה ביותר מכל חלקי הע׳. שיפוע הצפיפות, כלומר 
שיעור ירידת הצפיפות כפונקציה של המרחק ממרכז הע׳ — שונה 
מע׳ לע׳ והוא מותנה, בעיקר, בגיל הע׳, בצורתה הגאומטרית, 
במערך המרחבי של מקומות התעסוקה וברמת השירות של התח¬ 
בורה הציבורית. עם זאת, ניתן לקבוע את הכלל הבא: בערים מער¬ 
ביות שלאחר המהפכה התעשיינית — הצפיפות המרכזית ושיפוע 
הצפיפות הולכים וקטנים עם הזמן; בערים מזרחיות ובארצות מת¬ 
פתחות הצפיפות המרכזית הולכת וגדלה עם הזמן ואילו שיפוע 
הצפיפות נשאר קבוע למדי. 




221 


ערים ועיור: גאוגרפיה; סוציולוגיה 


222 


שימוש חקרקע למסחר תופס שטח קטן מכלל שטח־הרציפות 
העירוני, אך בשל אינטנסיוויות השימוש בקרקע לצורך זה ועצמת 
המשיכה שלו לקהל הלקוחות — חשיבותו רבה מאוד במערך התפ¬ 
קודי העירוני. חלקו היחסי של שימוש הקרקע למסחר גדל עם גודל 
ד.ע/ וזאת בגלל השירותים המסחריים שהע , מעניקה לאיזור נרחב 
סביבה. איזדר ההולך ומתרחב עם גודל הע׳. שימושי הקרקע למסחר 
נוטים להתקבצות במרכזים מסחריים מסדרי גודל שונים. התקבצות 
זו באה לאפשר ביצוע מספר פעולות קניה בביקור אחד במרכז 
מסחרי וכן הגדלת המבחר והגיוון של המוצרים המוצעים במרכז 
המסחרי. בערים גדולות מצויים מרכזים מסחריים במספר רמות־ 
גודל: בגלעין הע׳ — האיזור בעל הנגישות המירבית לכלל אוכלו¬ 
סיית העיר — נמצא ה מ ע ״ ר — מרכז העסקים הראשי של הע , . 
במע״ר מצד הריכוז הגדול ביותר של התפקודים המסחריים 
והכלכליים (חנויות, בנקים, חברות־ביטוח, חבתת־גסיעות וכר), 
ולרוב מרוכזים במע״ר ובסביבתו שירותי מינהל בדרגים שונים, 
מוסדות הציבור העיקריים ומקומות הבידור. כל אלה משרתים את 
כלל אוכלוסיית הע/ הועדות במע״ר עוסקות במוצרים יקרים שתכי¬ 
פות קנייתם היא נמוכה, כגון: רהיטים, ביגוד מעולה, תכשיטים או 
מוצרי חשמל. בגלל הביקוש הגדול לשטחים במע״ר מחירי הקרקע 
בו הם הגבוהים ביותר בע/ משום תפקודו משמש המע״ר כמוקד 
המשיכה הראשי לתנועות נוסעים בע׳, אוכלוסיית היום בו רבה 
מאוד ואוכלוסיית הלילה קטנה מאוד. שאר מרכזי המסחר בע׳ ערד 
כים בדרגים בסדר יורד החל במרכז הרובעי, דרך המרכז השכונתי 
וכלה במרכז המקומי. ההבדלים בין מרכזים אלה הם במספר סוגי 
החנדות. במספר החנויות מכל סוג, במבחר המוצרים בכל חנות 
ובתחום השירותים שהמרכז המסחרי מגיש. בערים רבות, בעיקר 
בארצות מתפתחות, מצד, מלבד המערך המסחרי של מרכזי מסחר 
מדורגים, גם מוסד השוק, המציע מגוון גדול ביותר של מוצרים, לרוב 
במחיר ממוצע נמוך יותר מאשר בחנויות. 

שימוש הקרקע ל ת ע ש י ה שובה מאוד בין ערים שונות בהתאם 
למשקלה של התעשיה בכלכלת הע׳. אזורי התעשיה בע׳ נוטים להת¬ 
מקם לאורך צירי תובלה ראשיים: מס״ב, חופי ימים ואגמים, תעלות- 
מים וכבישים ראשיים. מפעלי תעשיה נזקקים לשטחים גדולים לצורך 
המיכון, האחסנה ופעילות הייצור של מוצריהם. לכן, המפעלים הצור¬ 
כים שטח רב יהיו נוטים להתמקם בשולי הע׳ כדי לצמצם ככל האפ¬ 
שר את גובה הרנטה הקרקעית שלהם. תוצאה דומה מושגת ע״י 
מיקום מפעלי התעשיה באזורים שאינם מבוקשים ע״י שימושים 
אחרים כמו אזורי הצפה לאורך נהר החוצה את הע', או שטחים 
הנמצאים בתחום הרעש של פרוזדור אודרי. ככל שמפעל תעשייתי 
גדול יותר ועצמאי יותר בתהליך פעילותו, כן גדול חופש הבחירה 
שלו ביחס למקומו במערך העירוני. לעומת זאת, מפעלים קטנים 
ובתי־מלאכה מבצעים רק שלבים מסוימים בתהליך ייצור ארוך, ולכן 
הם חייבים להתמקם בקרבת המפעלים האחרים הנוטלים חלק באותו 
תהליך ייצור. מפעלים מסוימים מקיימים קשר הדוק ביותר עם לקד 
חותיהם ולכן הם חייבים להמצא בקרבתם. לכן יש ריכוזים של 
מפעלי תעשיה קטנים ובתי מלאכה בשולי המרכז העירוני, עפ״ר 
במבנים ששימשו קודם לכן למגורים או למסחר. 

מערך שימושי הקרקע נמצא בהשתנות מתמדת, האת כתוצאה 
משינדים בתפרוסת האוכלוסיה העירונית- שינדים טכנולוגיים 
בתהליכי הייצור, שיגדים במערכות התקשורת ושינדים במערך 
הנגישות העירוני. המגמה הכללית של השינויים במערך התפקודי 
היא של התפשטות השימושים השונים מהמרכז העירוני אל אזורים 
חיצוניים יותר במערך העירוני. מפות מבנה תיפקודי: ע״ע חיפה, 
עמ׳ 399 — 400 ; ירושלים- עמ׳ 243/4 . 

; 1933 , 1 )ח 2 ) 161111€61 ) 1 )*) 5 171 €} 07 11671 ) €7117 ^ ,: $1311€1 1 ־ 0111 .^\ 

נ 101 ז £10 .£ .* 1 — ץז־ £0 .£ .{ .£ ; 1966 , €11161 27111 > *ה#ו 70 ,מתס/ .£ 


. 0 . 11 ; 1970 , 1711 * 11 ? 5 171 >< 071 071 61 ; 1 */ £ 0 ? 671 ? ,(. 15 )£) 

,£- £1 ג 1 ז £1£ .ם ; 1970 , 206 $ ) 1 ? 171 ) 076 / 0 ? 2 $ 6 ) 060%7 4 ,. 31 ( 1311 ) 111 ? 

. 1972 , ץ 6 <} 060£7£1 271 ) 076 

אר. ש. 

סוציולוגיה. שני מונחי היסוד, שבהם עוסקים הסוציולוגים 
העירוניים, הם עירוניות (רת 15 ח 3 נ 1 ־! 11 ) ועי ו ר (ת 10 ז 311123 נ 1 ז 11 ), 
שלעתים מייחסים להם אותה משמעות. מקובל לראות בעידוניות 
צורת חיים המיוחדת לאדם בע׳, בעוד שהעיור מציין תהליך 
היווצרותן של ערים וגידול בשיעור יושבי הערים באוכלוסיה מחד, 
ו חל חול (דיפוזיה) של השפעת המרכזים העירוניים על העורף 
הכפרי מאידך. 

הסוציולוגים הדנים ב ע י ר ו נ י ו ח מנסים לאפיין את מהות 
היחסים הפנימיים בע׳ מתוך ההכרה כי הע׳ היא צורה מיוחדת 
במינה של קהילה אנושית, שתכונותיה החברתיות האפייניות הן: 
הטרוגניות של האוכלוסיה, מבחינת המוצא, הדת, המסורת, המע¬ 
מד החברתי־כלכלי וכיו״ב! מרכזיות, מבחינה תיפקודית, במבנה 
החברתי ובמוסדותיו כתוצאה מריכוז הפעילויות הכלכליות, המיגה- 
ליות והתרבותיות וכר; חלוקת עבודה מורכבת, היוצרת מבנה 
חברתי מקצועי מגוון, שהוא בסיס למערכת הריבוד החברתי; ניעות 
טריטוריאלית וחברתית גבוהה; התבדלות (סגרגציה) מרחבית 
של קבוצות האוכלוסין השונות; א נ ו נ י מ י ו ת (= חוסר יחם אישי) 
ביחסים שבין אדם לאדם, משום ריבד יחסים חברתיים משניים ופוד־ 
מליים על חשבון היחסים החברתיים הראשוניים; מקדם גבוה של 
חברות ב ה ת א ג ד וי ו ת שונות ובארגונים וולונטריים למיניהם. 

מאפיינים אלו קשורים בסדר הרציונלי, שעליו מושתתות מערכות 
היחסים בע׳. סדר זה מתבטא בשיאו בתפקוד אינדיווידואלי ואימי 
פרסונלי במסגרת של לוח זמנים שרירותי ומדויק. רק באופן זה 
ניתן לתאם את הפעילויות המורכבות של מאות אלפי פרטים שאינם 
מכירים זה את זה ולקיים מערכות פעילות יעילות, 

במחקר של המאפיינים המיוחדים לעירוניות, מתוך הנסיון לטיפו־ 
לוגיה של קהילות אנושיות. בולטות שתי גישות עיקריות. הגישה 
הראשונה היא אבולוציונית והיא פותחה ע״י פרדיננד טניס (ע״ע, 
1887 ). הוא קבע דיכוטומיה בין שתי צורות היסוד: קהילה 
( 3£1 ו 1 ^״ 01 וזזש 0 ) והתאגדות 113£0 :> 0$6115 ). הקשרים החברתיים 
הקהילתיים הם אינטימיים, באשר בסיסם אקולוגי-ביולוגי והם 
מקיפים את כל תחומי החיים. טיפוס קשרים זה אפייני לכפר. הקש¬ 
רים החברתיים בהתאגדות הם מכאניים, באשר בסיסם מלאכותי 
ופורמלי; אלו קשרי־חוזה האפייניים לע׳ והם קיימים בחברה שעברה 
טרנספורמציה. 

הגישה השניה היא סינכרונית ומניחה קיומו של רצף עירוני- 
כפרי שבקצהו האחד הע' ובקצהו השני הכפר, וכל צורות היישוב 
האנושיות נמצאות לאורך רצף זה. ר. רדפילד ( 1941 [ו~ ביבל׳]) 
התבסס על משתנים שונים — גודל יחסי של קהילה, מידת בידודה 
וההומוגניות שלה — כדי ליצור רצף משוער בין החברה העממית 
(ץ 1 :> 5001 . £0114 ) לבין החברה העירונית. מיקומו של יישוב ברצף 
העירוני-כפרי נקבע ע״י שקלול תכונותיו המצרפיות — גודל, צפי¬ 
פות, הטרוגניות, תעסוקה וכר — מתוך ההנחה שקיים מיתאם ביניהן. 
אולם נמצא, שמודל זה התאים בעיקר לחברות מערביות מודרניות, 
ואילו בערים שבחברות מסרתיות קיימות תכונות כפריות. בנסיונות 
לבודד את מאפיניי העירוניות התמקד המחקר הסוציולוגי בתהליך 
העיור. 

תהליך העיור משמעו מבחינה דמוגרפית גידול שיעור יושבי 
העיר בכלל האוכלוסיה, כלומר, התרכזות אוכלוסיה׳ המתבטאת הן 
בריבוי מקומות הריכוז והן בגידולם. העיור ניזון מכמה מקורות: 
1 ) הגירה מהכפר אל הע׳ שגורמיה העיקריים הם: (א) עזיבת הכפר 
בגלל הלחץ על הקרקע וירידת התפוקה החקלאית לנפש; (ב) הנהי¬ 
רה לע ׳ בשל שפע האפשרויות שהיא מציעה בתחומי התעסוקה, 



223 


ערים ועיור: סוציולוגיה 


224 


החינוך וכיו״ב! בכמה ארצות (אה״ב, ישראל׳ אוסטרליה) רבה חשי¬ 
בות ההגירה הבי״ל: 2 ) גידול בשיעור הריבוי הטבעי בעיר: 

3 ) הפיכת יישובים כפריים לעירוניים (כגון המושבות בארץ): 

4 ) בניית ערים חדשות. 

הסוציולוגים מתייחסים לשינויים החברתיים־תרבותיים המלווים 
את התהליך הדמוגרפי: אימת דפוסי התנהגות עירוניים ע״י האוב- 
לוסיה כולה׳ והשפעת הערכים העירוניים על הכפר. אימת דפוסי 
התנהגות עירוניים כולל את התרבות האפיינית לע׳, צורות המגע 
והיחסים שבין האנשים, סיגנון החיים וסולמות הערכים כפי שאובחנו 
בחלקם במושג "עירוניות". באופן כללי נמצא שתהליך העיור מצמ¬ 
צם את הפער המסרתי בין כפר לע/ אולם חוקרים רבים עמדו על 
העובדה שאין חפיפה בין קצב תהליך העיור במשמעותו הפיסית 
לבין זה שבמשמעותו החברתית-תרבותית. בארצות המתפתחות — 
קצב העיור החברתי איטי יותר לעומת התמורות החלות בתחום הדמו¬ 
גרפי והכלכלי וקיים פער בולט בין השניים: בארצות המפותחות 
משיג קצב העיור החברתי־תרבותי את קצב העיור הדמוגרפי. 

אחד הנסיונות הראשונים לעמוד על אופי השינויים בדפוסי 
החיים המציינים את העיור החברתי־תרבותי נעשה ע״י לואים וירת 
( 1938 ). במחקרו "העירוניות כאורח חיים" (ר׳ ביבל׳) עמד וירת על 
התפוררות הבסיס הטריטוריאלי והמשפחתי של ההתארגנות החבר¬ 
תית והחלפתו בבסיס של התארגנות הבאה לצרכי סיפוק הדדי של 
צרכים ספציפיים. שינוי ערכים חברתי זה משמעו קבלת קנה־המידה 
ההשגי במקש קנה־המידה השיוכי הנהוג בחברה המסרתית. שינוי 
חברתי אחר נובע מחלוקת-העבודה המורכבת, הגוררת התמחות והם־ 
תעפות גם ביחסים החברתיים ותלות הדדית פונקציונלית גבוהה של 
הפרטים באוכלוסיה. הסדר החברתי העירוני המיוחד, כתוצאה מההת־ 
ארגנות והבידול החברתיים, מתבטא במיסוד הפיקוח החברתי והם־ 
תעפותו למנגנונים ציבוריים מורכבים. החשוב במנגנונים אלה — 
המינהל העירתי. 

ההתמחות הרבה בתחום המקצועי שחברתי מחייבת ומעודדת 
ניעות תעסוקתית, מעמדית וגאוגרפית הנשענת על אמצעי התקשד 
רת. אמצעים אלה התפתחו במסגרת העירונית הצפופה משום הצורך 
בייעול פעולותשגומלין. אולם התקשורת פועלת ומסייעת להעמקת 
השינויים התרבותיים המאפיינים התהוותה של חברה עירונית. 
אמצעי התקשורת החדישים משפיעים על התהליכים בחברה בשני 
מישורים. במישור הפרט הם מבטלים את הזמן והמרחק כגורמים 
בפעולות־הגומלין האנושית. במישור התקשורת ההמונית, נוצרה 
מערכת חדשה של עיסוקים ופעילויות חברתיים להפצה מאורגנת 
וממוסדת של מידע, השות לכך חלה תמורה בכושר החברה להפנים 
שינויים. במלים אחרות: בחברה העירונית המודרנית התפתח יחם 
חיובי לשינויים, שיא מצטיינת בדינמיקה החובקת את כל תחומי 
החיים, לעומת החברה המסרתית. המאופיינת בשמרנות. 

מהאמור לעיל ניתן אפוא להגדיר את אמצעי התקשורת כגורם 
מתיש בין תהליכי העיור הדמוגרפי שכלכלי לבין התהליכים החלים 
בתחום החברתי־תרבותי. אמצעי התחבורה שתקשורת המשוכללים 
בזמננו הביאו לפעילות־גומלין הדוקה בין הע׳ לכפר המתבטאת 
בעיור הכפר. משמעו של תהליך זד. — היעלמות דפוסים מסרתיים 
בכפר׳ המתבטאת, למשל׳ בהפרדת מקום העבשה ממקש המגורים, 
במיכון שתמחות בכל ענפי המשק החקלאי, ובתלות פונקציונלית 
הדדית. 

חדירת הע׳ למרחב הכפרי מתבטאת גם בתהליך הפרוור 
(ח 311123110 < 1 זט< 11 ! 5 ) שראשיתו במאה ה 19 והתפתחותו העיקרית 
בשנים שלאחר מלה״ע 11 . תהליך ש מציין יציאת אוכלוסין מהע׳ 
הגדולה לפתשים הנמצאים במרחק כמה עשרות ק״מ ממרכז הע ׳ . 
יציאה זו שני פנים לה: 1 ) לצרכי מגורים עקב הרצון להימנע 
ממטרדי הע׳ הגדולה והצפופה: 2 ) לצרכי תעשיה ושימושי קרקע 


עירוניים אחרים, כגון מוסדות הזקוקים לשטח גדול. בפרוורים 
המשמשים למגורים מסתמנת מגמה להומוגניות חברתית, לצפיפות 
מגורים נמוכה ולהפחתה במגוון פעילויות הגומלין. מאפיינים אלה 
ייחדו לפחורים מסוימים את הכינוי "הכפר העירוני". איזור הפר¬ 
וורים המקיף את הע׳ הגדולה מכונה "השוליים העירוניים־כפריים" 
( 26 ת״£ 11 ;זנ 1 ז- 311 < 1 זנ 1 ), (ר׳ לעיל, עט׳ 213 ׳ ולהלן׳ עמ ׳ 227 ). 

יחד עם השפעת הע׳ על הכפר, היא משמשת גם תחש הקולט 
השפעות מבחוץ, בהיותה מוקד לזרימת אנשים, מוצרים ורעיונות. 
על הקשר שבין הע׳ והציוויליזציה עמד לראשונה צ׳ילד (ר׳ לעיל, 
עמ ׳ 204 , 214 [ביבל׳]). רדפילד וזינגר (ר׳ ביבל׳) רואים 
בעיור תהליך של התגבשות חברתית־תרבותית של "המסורות הגדו¬ 
לות" ( 341110115 ־ £3111 ־! 8 ) מתוך "המסורות הקטנות" הקיימות ביישו¬ 
בים קטנים ובחברות שאינן עירוניות. תפקיד הע׳ ביצירת תרבות 
וגיבושה הוא בהאחדת מסורות פרטיקולריות עממיות למסכת תדבר 
תית אחת. לדוגמה: התגבשות שפה לאומית מתוך ניבים שונים, או— 
במישור הדתי — התגבשות תאולוגיה. קבוצותשעילית הן המתרגמות 
את מערכות הסמלים של "המסורות הקטנות" לרמת הפשטה גבשה 
יותר, ומגבשות אותן למסורת הגדולה. ע׳ שבה חל תהליך כזה 
כונתה "או�