האנציקלופדיה 

העברית 

כללית, יהודית וארציטזראלית 

ביד עשרים ושבעה 
עמר ח׳יאם - פקח 



חברה להוצאת אנציקלופדיות בע״בל 
ירושלים תשל״ה תל־אביב 



\/ 1 כ 4£1 ק 0 .ו:> 0 א£ 


נשיא הכבוד: 

פדיפ׳ אפרים קציר - נשיא המדינה 


הנהלה ראשית של החברה להוצאת אנציקלופדיות בע״מ 

מאיר(דל)וברכה פ לא י 


שמשון ר,לאוס מנהל 


הנרד סודר ונדפס במפעלי דפוס פלאי בע״מ, גבעתיים-רמת־גן 


ההגהות — שרה יפה, ..^. 1 ^ ? ריכוז המזכירות של מחלקת התכנון ואיסוף 
החומד — אסתר קיסר! ריכוז המזכירות של מחלקת העריכה — הדי שסייג•־ 
ברג * איסוף התמונות — עליזה גרוסברם,! ציור ומיסוי — יהודית 
בלנק, .^. 8 וסוזן לנדאו, ,.^״ 8 


© 

כל הזכויות שמורות להוצאה, בייחוד זכויות תרגום, קיצורים, צילומים והעתקות 
.םד,ו ,¥א*פא 0 ב> סאזאצספסק * 1 ם£\,? 1,0 ב> 0¥ א£ ׳ו 8 זמסזא׳ועסס 
.££*£$] א 1 ספזאופת 



המערכת הכללית לכרך ב״ז 


העורד הואשי: 

פרום׳ יהושע פראוור 


המערבת המיבזית 

מחלקת מדעי־ר,יהדות: פרוס׳ אפרים אלימלך אורכד 
ישראל תא-שמע (עורך משנה) 

מחלקת מדעי־הרוח: פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן 
אהרן אריאל(עורך משנה) 

ד״ר פנחס פיק (עורך משנה) 

מחלקת מדעי-הטבע: פרוס׳ בנימין שפירא 

ד״ר אריאל בהן(עורך משנה) 

מהלקח התכנון׳ איסוף החומר והבאה לדפוס — 
מזכיר כללי: יצחק הס 


המזכירות המדעית 

המזכיר הכללי: 

ד ב ב ן-א בא, . 4.50 } 

גיורא אגם, . 4.50 } / בימיה ! גאולוגיה! יעקב אורבך / מקרא, דב בן*אבא, . 4.50 } / אסלאם < פסיכולוגיה , בלשנות! חיבוך, 
רות כנדל,. 8.4 / גאוגרפיה; גאולוניה! אנתרופולוגיה! ארי בד־זכאי, . 4 . . 8 ,. 8 ^ 1.1 / משפם! סוציולוגיה; צבי ברם, . 4.4 } / דתות: 
היסטוריה של יה״ב! !וילוסופיה! ד״ר דניאל וגנר / מינרלוגיה! כימיה! ד״ר אלעזר וינריב / היססוריה! פילוסופיה! הנרי וסרמן, . 4.4 } / 
היססוריה! הו״י: אברהם הנני,. 8.50 / מוסיקה! מלכה מדגן, . 4.50 } / בוטניקה! זואולוגיה! חקלאות! צלה כ״ץ, . 4.4 } / ספרות עברית; תו״י! 
פנחס לייבזון / ביזבליוגרפיה! יאיר מאירי,. 14.4 / כלכלה, ספורט, ירדנה פלאוט,. 8.4 / גאונרפיה; נאולוגיה־ יהודית פלדמן־זילבר־ 
פניג, . 4.4 } / ספווויות! אמנות, צבי קפלן / הלכה, תלמוד, מנחם רכינוכיץ, . 14.50 / ביוכימיה, רפואה; שמואל שביב, . 14.4 / 
תרבות קלאסית! ד״ר יאיר שמעוני, / אסטרונומיה! טכניקה: מטאורולוגיה! פיסיקה. 


מנהל המערכת: 

אלכסנדר פלאי, . 4 . 4 } 


פרוס׳ מ. אכי־יונה (ז״ל) 
ד״רא.אבן־זהר .. . 

פרום׳ ש. אברמסק׳ 
פרום׳ א. א. אורכן 
ד״ ר ח. אורמיאן ,. 
פרום׳ א. אלכסנדר 
פרום׳ א. אשתור .. . 

פרוס׳ י. צ. בלום .. . 

פרופ׳ י. כן־דוד .. . 

פרום׳ י. בן־תור ו . 

פרום׳ ש. ה. ברגמן 
ד״ר ם. כרטפלד 
ר״ד מ. דור .. 
פרדפ ׳ ש. הורכיץ 
י. הס 

פרום׳ ר. י. צ. ורבלובסקי 
ד״ר א. כהן 
ד״ר ר. כץ 


עורבי מדודות 


. ארכאולוגיה 

.ספרויות סקנדינויות 

מקרא! היסטוריה ישראלית עתיקה 
תלמוד: ספחת רבנית 

.חינוך ; פסיכולוגיה 

.פיסיקה 

. אסלאם 

. משפט 

. סוציולוגיה 

גאולוגיה, מינדלוגיה 

. פילוסופיה 

. ספרות צרפתית 

. זואולוגיה 

. חקלאות 

. כלכלה 

. דתות 

אסטרונומיה, מטאורולוגיה 
.מוסיקה 


פרוס׳ מ. לזר . ספרויות רומניות: תאטרון 

פרוס׳ י. ליבוביץ. תולדות הרפואה 

ד״ר י. מרטון .תויי בהונגריה וברומניה 

פרוס׳ י נדבה .תו״י; ציונות 

פרום׳ ד. ניר. גאוגרפיה 

פרום׳ ש. א. עמיצור . מתמטיקה 

פרום׳ א. פאהן .בוטניקה 

ד״ר א. פורת .טכניקה 

רס״ן(מיל.) ם. פיק . צבא, היסטוריה צבאית 

י. פלדמן־זילברפניג .. ספרויות, אמנות (עורכת משנה) 

פרום׳ ד. פלוסר. נצרות: העולם הקלאסי 

פרוס׳ ח. רוזן .בלשנות 

ד״ר א. רונן. אמבות 

פדום׳ ר. רהמימוב .רפואה, פיסיולוגיה 

פרום' א. שביד . פילוסופיה יהודית 

פרוס׳ ב. שפירא .. .. ביוכימיה: מיקרוביולוגיה; ביולוגיה 

פרום׳ י. שמעוני היסטוריה מודרנית של המזרח הקרוב והרחוק 
פרום׳ ח. תדמור.המזרח הקדום 



































רשימת המחברים הנוסותתפים בביר ב׳ז 


אבולעסיה אריח, .> 5 

קרית־טבעון, מורה בכיר באוגיברסיסת חיפה / זואולוגיה 

אבי־יונה מיבאל, פרוס׳ (ז״ל) 

המזרח הקדום! ארכאולוגיה 

אבינור גיטה,״ 4 

חיסר, / ספרות גרמנית 

אביתר עזריאל, ד״ר 

חיפה, פרופסור בטכניון / מתמטיקה 

אבן־זהר איתמר, ד״ר 

תל־אביב, סרגה בכיר באוניברסיטת ת״א / ספרויות סקנדינוויות 

אברבנאל קלוד 

ירושלים, מרצה באקדמיה למוסיקה ע״ש רובין / מוסיקה 

אבחן דב, ד״ר 

תל־אביב / הערך: פוזנן, יהודים 

אכריאל חנן, 

ירושלים / הערך: פלובר, גיסטו 

אברמסקי שמואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטת הנגב / מקרא! היסטוריה ישראלית 
עתיקה 

אברמסקי עודד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עצבים, מערכת ה־(בחלקו) 

אגס גיורא,.€$ 1 * 

פתח־תקוה / כימיה 

אגם גלילה,. 50 

סתח־תקוה / ביוכימיה 

אהרונוב דב, ד״ר 

חיפה, פרופסור־חבר בטכניון / הערך: פונקציות (בחלקו) 

אחרוני חיים, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר בטכניון / הערך: פוספטים (בחלקו) 

אחרוני יוחנן, ד״ר 

רמת השרון, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: ערד 

אוטולנגי מיכאל, ד" ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פוטוכימיה 

אולטנסקי מריו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פה, לשון ובלוטות 
רק (בחלקו) 

אופל! אוריאל 

הרצליה, עורך ״דבר לילדים״ / הערך: פוטר, ביאטריכס 

אורבף יעקב 

ירושלים / מקרא 

אורמיאן חיים, ד״ר 

ירושלים / פסיכולוגיה, חינוך 

אורנן עוזי, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פסוק (בחלקו) 

אידלברג שלמה, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: פלק, יהושע 

אייזנר אורי, ד״ר 

רמת השרון, כימיקלים לישראל / הערך: פולרוגרפיה (בחלקו) 

אייזנר אמיליה, ד״ר 

רמת השרון, מרצה בכירה באוניברסיטת ת״א / הערך: פולרוגרפיה (בחלקו) 

אייזנשטדט שמואל נח, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פאודליזם (בחלקו) 

אלון יגאל 

ירושלים, שר־החוץ / הערך: פלמ״ח 

אלון יוחנן, אינג' 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערך: ערים ועיור (בחלקו) 


אלטבאואר דן, .\. 1 \ 

מסצ׳וססס, מדריך באוניברסיטת הרוואדד / הערכים: פול 1 פטרוביץ׳! 
פיוטר 1 "הגדול" 

אלטבאואר משה, ד״ר 

ירושלים. פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פולניה, לשון 

אלכסנדר חיים 

ירושלים, פרופסור־חבר־אורח באוניברסיטת ת״א / הערך: פדרבסקי, א. י. 
(בחלקו) 

אלמגור דן, ד״ר 

תל־אביב / הערך: פזמון 

אלעזרי עדנה, ״ 8.4 

ירושלים / הערך: פיליפוס בן הורדום 

אלפסי יצחק, 

תל־אביב / הערך: סיק־בדלין, ישעיהו 

אמירן מינדה ריי, ד״ר 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת ת״א / ספרות אנגלית 

אמתי פנחס 

ירושלים, האוניברסיטה העברית / הערך: עקרבים 

אנקר אהרן, ד״ר 

הרצליה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: ענש (בחלקו) 

אפשטיין פאני, ד״ר 

קליפורניה, פרופסור־עוזר באוניברסיטת קליפורניה / הערך: ערך, ערבים 

אקצין בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פדרציה, קונפדרציה, 
פדרליזם 

אריאל אהרן, 

ירושלים / היסטוריה ן יחסים בידלאומיים 

ארנון(אוחנה) יובל, " 14 \ 

תל־אביב / הערך: ערב הסעודית (בחלקו) 

ארצי פנחס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פיק, חיים הרמן 

אשל יעקב, ד״ר 

רחובות, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עשבים רעים 

אשרי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה של יוון ורומא 

אשתור אליהו, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / אסלאם 

בוחם יוחנן 

ירושלים / הערך: פיצ׳יני, ניקולא 

בוקר יורם 

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: פנטומימה (בחלקו) 

בורוט שירה, ד״ר 

ירושלים, עובדת־מחקד באוניברסיטה העברית / הערכים: פטריות * פקועית 

בורשטיין איתן, ד״ר 

תל־אביב, מרצה באוניברסיטת ת״א / היסטוריה של צרפת 

בטח פאולו, ד״ר 

פרמה, האוניברסיטה של פרמה / הערך: פו 

בטשח חיים, אינג' 

חיפה- מפעלים פטרוכימיים בישראל / הערך: פטרוכימיים, חפרים 

ביינארט חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פמפלונה, יהודים 

בילסקוב־ינסן, פרידריר יוליום, ד״ר 

קופנהגן, פרופסור באוניברסיטה / ספדויות סקגדינוויות 

בילצקי פרנצ׳ישק, ד״ר 

ירושלים, חוקר בכיר במשרד החינוך / הערך: פולניה, חינוך 

בירנבאום דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פגקראס 



5 


רשימת המחברים 


6 


בכלר זאב, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / היסטוריה של המדעים 

בלאו יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערבית, לשון 

כלום יהודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור״חבר באוניברסיטה העברית / משפט בין־לאומי 

כלונדהיים סירל, ,ס 5 ). 1 ו 1 

ירושלים, עובדת מעבדה! באוניברסיטה העברית / הערך: ערצב 

כן־אריה יהושע, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: עתלית (בחלקו) 

בדיור לינה, ד״ר 

ירושלים. סרופסוד־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: פלוטוניום) 
פלטינה (בחלקו) ן 

בנדל רות, .^. 8 ' 

ירושלים / גאוגרפיה 

בן־חור נחום, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר !אוניברסיטה העברית / הערך: פלסטיים. נתוחים 


בן־יעקב אברהם, 

ירושלים / הערך: עראק 


8.1 

יהודים 

בן־ישראל־קדרון הד 1 יה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטה העברית / הערכים: פוריטניות) 
פמרסטוו, ה.ג׳.ט. 

כן־עמי יששכר, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר !אוניברסיטה העברית / הערך: פולקלור 

כן־סורת מרים ן 

ירושלים, שופטת בבית המשפט המחוזי / הערך: ערבות 

בן־שמאי חגי, .^. 1 \ 

ירושלים, מדריד באוניברסיטה העברית / אסלאם 

בךששון חיים הלל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פולניה, יהודים 

פדתור יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מינרלוגיהן פטרוגרפיה 

כר ורדה, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! אסמרונומיה 

ברגמן שמואל הוגו, ד״ר 

ירושלים. פרופסור באוגינרטיטה העברית / פילוסופיה 

בר־הלל יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באונקברסיטה העברית / הערך: פוזיטיויזם לוגי 

בדונד פרד, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פליפה 

כמר משה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת תל־אביב / גאוגרפיה 

ברוש עמיאל, ד״ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / זואולוגיה 

בריטברג שדה, .^. 8 

תל־אביב. מרצה לאמנות במכון אבני / הערך: פופ, אמנות ה¬ 

כרס צבי, .\) 1 * 

ירושלים / דתות) גצרווו 

ברקאי מיהאל, ד״ר 

ירושלים / הערך: פוא־טו ריקו (בחלקו) 

כרש אלכסנדר, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פנינים 

כרש משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פורטרט 

כדשאי אבינועם, .\!ן. 8 

ירושלים / הערך: פיכו!ן. יעקב 

גאגין אברהם, . 50 .$ 

ירושלים. האוניברסיטה העברית / הערך: עננים 


גבעולי נחמן, . $1.50 

חל־אביב / מתמטיקה 

גולדברג הרווי, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: עריות, גלוי 

גולדין יהודה, ד״ר 

פגסילווניה, פרופסור באוניברסיטת פנסילווניה / הערך: סינקלספין, א. ל. 

גולדדייד יאיר, ד״ר 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן / הערך: פורט אליזבת 

גולדשמידט דניאל, ד״ר (ז״ל) 

הערך: פלקום, גיוס ולריוס 

גורן דינה, ד״ר 

רמת~גן, מרצה בא־ניברסיטה העברית / הערך: עתונות 

גזית שמואל, ד״ר 

ראשון לציון, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פלפל 

גיא עמיקם,.^ 1 * 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / הערך: פוגטיקה ופונולמיה 
(טבלה, בחלקה) 
גיטר שמעון, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פיסיולוגיה 

גינדל ישראל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערמון 

גליל יעקב, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פיקוס 

גלנץ יוסף, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פיז׳ה, ז׳ן 

גנחובסקי דב, .^. 8 

ירושלים / כלכלה 

גראבויס אריה, ד״ר 

חיפה, פדוססור־חבר באוניברסיטת חיפה / היסטוריה 

גרבל אירנה, פרוס׳ (ז״ל) 

הערכים: ם׳ האות (בחלקו); פונטיקה ופונולוגיה 

גרוסוביץ נתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פסטר, לואי 

גרזון־קיוי אסתר, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: ערבית. מוסיקה 

גרינהוט אהרן, 

ירושלים, ביתיהספרים הלאומי האוניברסיטאי / פילוסופיה 

גרינשטיין אדוארד ל., ״ 1.1 * 8 ,.^. 8 

ניו־יורק / הערך: פנסילויניה, יהודים 

גרלינג דן, ד״ר 

רמת השרון, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: עפצים (בחלקו) 

גת דניאל, ד״ר 

חיפה. מרצה בכיר בטכניון / הערך: ערים ועיור, כלכלה 

דון יהודה, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פיסיוקרטים 

דונגי אלכסנדר, ד״ר, אינג׳ 

חולון, פרופסיר־חבד באוניברסיטת ת״א / הערך: עשן וזהום 

דור מנחם, ד״ר 

גבעתיים / זואולוגיה 

דורמן מנחם 

תל־אביב / הערך: פירנצה (בחלקו) 

דרום דוד, ד״ר 

ירושלים, האוניברסיטה העברית / הערך: פיגמנטים 

דרור יחזקאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: עתידנות 

דרסנר אננה, .*. 1 ונ 

ירושלים, אסיסטנטית באוניברסיטה העברית / הערך: פולניה, אמנות 

האלן 6 ברמי, 

ירושלים, עובדת מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: פוטגיטר. א. י. 



7 


רשימת המחברים 


8 


הון שאול,. 0.08 

תל־אביב / הערך: פישר, רוברט ג׳ימז 

הורכיץ שמואל, ד״ר 

רחובות, פרופסור באוניברסיטה העברית / חקלאות 

הורוביץ יהושע, ד״ר 

רמת־גז / ספרות רבנית 

הורוביץ מאיר, 

ירושלים / הערך: פולניה, משפט 

הימן ארתור, הרב ד״ר 

ניריורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: פינם שלמה (בחלקו) 

הירשכרג חיים זאב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערב, יהודים 

הירשכרג יהואש, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

הלר־וילנסקי שרה אורה, ר״ד 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערך: עראמה, יצחק 

הראל מנשה, ד״ר 

ירושלים / גאוברפיה 

הראל־פיש אהרן,.^. 8 

פתח־תקוה, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / ספרות אנגלית 

ואלד יוסןז, ד״ר 

פרים / העיד: פינו־אוגריות, לשונות 

ואן ביק ג. ו., ד״ר 

ושינגטון, אוצר במכון הססיתסוני / הערך: ערב, ארכאולוגיה 

ווייס בנימין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פוטנציאל 

וולססון נח,. 50 

רמודגן, אסיסטנט באוניברסיטת ת״א / הערך: ערפל (בחלקו) 

וורמכרנד מרדכי 

תל־אביב / פולקלור 

וידרא נפתלי, ד״ר 

היפה, מנהל המכון הישראלי לחקר הספנות / הערך: פנמה, תעלת־(בחלקח 

ויזל יואב, ד״ר 

פתח-תקוה, פרופסור באוניברסיטת תל־אביב / בוטניקה 

ויינר בן־ציון, .*.. 4 < 

ירושלים / כיסיה 

ויניק היינריף צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: פסיכוזוח; פסיכיאטריה 

וינצנז דה אנדז׳י, ד״ר 

הידלברג, פרופסור באוניברסיטה / הערך: פולניה, ספרות 

וינריב אלעזר, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

ומדמו הנרי, ס/סג 

ירושלים / היסטוריה: תו״י 

ורבלובסקי רפאל ׳•הודה צבי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות; דתות 

ורנר אלפרד, .ם.ן 

ניריורק / הערך: פסטדנק, לאוניד אוסיפוביץ׳ 

ורקד אלה, ד״ר 

ירושלים, עובדת מחקר באוניברסיטה העברית / הערך: עץ (בחלקו) 

זהרי מיכאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

זון הרי, ד״ר 

מסצ׳וססס, פרופסור באוניברסיטת ברנדייס / הערכים: פויכטונגר, ל.; 
פולגר, א. 

זיו מיכאל, ד״ר 

ירושלים / הערכים: פולניה (בחלקו); פילסודסקי, יוזף 


זילברנר אדמונד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערכים: פבינים, אגדת ה־; 
סוריה, ש. 

זליג הנרי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פלואור 

זקס אריה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / ספרות אנגלית 

חודב מיכאל, . 1.50 ו 1 

ירושלים, אסיסטנט באוניברסיטה העברית / כימיה 

הודב מרים, . 150 * 

ירושלים / העדך; פורטר, ג׳ורג׳ 

חן קלרה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / בוטניקה 

הנני אברהם, . 8.50 
ירושלים / מוסיקה; מתמטיקה 

חתי פילים ח׳ורי, ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור באוניברסיטת סרינסטון / הערך: ערבים, ערביאים 
(בחלקו) 

מארבה משה, . 1 /. 8 

לוד, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: פפואה, לשונות 

טישלר קרל, מהנדם יעור 

אילנות, סינהל המחקר החקלאי במרכז וולקני / הערך: עץ (בחלקו) 

טל שלמה, ד״ר 

ירושלים / הערך: סולק יעקב בן יוסף 
טמיר נילי, . 1.50 \ 
ירושלים / הערך: פורל, אוגיסט אגרי 

טמקין ד. ספטון, הרב ד״ר 

ניו־יורק / הערך: פלזנתל, ברנהרד 

ינר משה, 

ירושלים / הערך: פיליפינים (בחלקו) 

יונגריים ארוין, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פיגל, פריץ 

ימר משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פלנק. מ. ק. א. ל. 

יניב ל!רן, .*. 8 

ירושלים / גאוגרפיה 

יעבץ צבי, ד״ר 

חל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פוליביוס 

יעקבי דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / היסטוריה ביזאנטית 

יעדי אהוד, .^/. 8 

תל־אביב / הערך: ערביי ארץ־ישראל (בחלקו) 

ירדני־אגמון גליה, ד״ר (ז״ל) 

הערך: פינם, יחיאל סיכל 

ידון ראובן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פאולוס יוליום 

כהן אדיר, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברסיטת חיפה / הערך: פסטלוצי, יוהן העריך 

כהן אריאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: ערסל (בחלקו); 
פזור (בחלקו) 

כהן בתיה, .^. 4 ? 

ירושלים, מורה מן החוץ באוניברסיטת ת״א / אמנות קלאסית 

כהן דליה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / מוסיקה 

כהן־רז ראובן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ענש (בחלקו) 

כץ אברהם, ח״ב 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / גאוגרפיה 



9 


רשימת המחברים 


10 


ברסימה העברית / הערך: פאנו, ג׳וזפה 
אוניברסיטת ת״א / הערך: פיסקטור, ארוין 


ה של ארצות הבלקן! נצרות 


באוניברסיטה העברית / הערכים: פיגמיים; 


כרמל ישראל, .^. 8 | 

ירושלים / היסטוריה 

לביא רם, ד״ר 

חיפה, מרצה בכיר בטכו|יון / הערך: פוספטים (בחלקו) 

לבנון יהודה, .^. 8 

ירושלים / הערך: פילאליה 

לומקיביץ׳ פטפן, 

ירושלים / הערך: פולניה. מוסיקה 

לוי זאב, ד״ר 

קבוץ המעפיל, מרצה נןאוניברסיטת חיפה / הערכים: פופר, סר ק. ר. 
(בחלקו); פוקו, ם. 

לוי עזריאל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באונ|ו 

לוי תום, ד״ר 

תל־אביב, מורה בכיר 

לוין רפאל ד., ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פזור (בחלקו) 

לויגגר יוסח, יד 5 ^א 

קרית־מוצקין / היסטורי: 

לורן• יעקב, ד״ר 
ירושלים, פרופסור־חבר 
פלאובוטניקה 

לזר משה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באונ|יברסיטת ת״א / ספרויות רומניות; תאטרון 

ליבוביץ יהושע, ד" 

ירושלים, פרופסור־חבר !באוניברסיטה העברית / תולדות הרפואה 

ליבלין* ישראל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פסיכולוגיה (בחלקו) 

ליבליך עמיה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פסיכולוגיה (בחלקו) 

ליבנה אליעזר (ז״ל) 

הערך: סלכנוב, גאורגי ולנטינוביץ׳ 

ליטב מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערכים: פיטוגאוגדפיה; 
פיט וסוציולוגיה 

ליכטנשטיין אהרן, 4 ״ר 

בלטיםור / הערך: פורקוגל, יהודים (בחלקו) 

לנדאו יהודה, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר 

לנדאו יעקב מ., ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: ערבית, ליגה 

לנדאו מיכאל, 

תל־אביב / הערך: פיס 

לנדאו משה 

תל־אביב / הערך: פולי|סםרםי (בחלקו) 

לנצמן אלי, 

חיפה, מורה מן החוץ באוניברסיטת חיפה / אמנות יפנית 

לפידות רות, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר 
(בחלקו) 


באוניברסיטת ת״א / הערך: פינס שלמה (בחלקו) 


באוניברסיטה העברית / הערך: פנמה, תעלת־ 


ד״ר 

|־סיטת ת״א / הערך: עקביא בן מהללאל 


הערך: פסטרנק, בוריס לאונידוביד 


לרנר מירון ביאליק, 

תל־אביב, מרצה באוניבו 

מאור יצחק, ד״ר 

אשדות*יעקב (איחוד) / 

מאיר אמציה י" ד׳] 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פורן 

מאיר מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פנסוזות, מעגל־ 

מאירי יאיר, 

ירושלים / הערך: פחם 1 (בחלקו) 


מילר ג׳וים, 

ירושלים, מורה בכיר באוניברסיטה העברית / הערכים: פורד, פורד מדוכס! 
פינטר, הרולד 

מירהופר מנפרד, ד״ר 

וינה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: פלי, לשון וספרות 

מירון יעקב, ד״ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / הערכים: עראק, משפט; 
ערב הסעודית, משפט 

מירסקי נילי, . 4 ״ 8 

תל־אביב / הערך: פושקין, אלכסנדר סרגיויץ׳ 

מלאכי תרזה, 

ירושלים, מורה באוניברסיטה העברית / הערך: פורטדריש, ז׳ורז׳ 

מלכיאל יעקב, ד״ר 

קליפורניה, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה / הערך: פורטוגלית, לשון 

מלכיו יעקב, 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / קולנוע 

מנור ישראל 

תל־אביב / הערך: פנטומימה (בחלקו) 

מנור פאול, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פורטוגל, היסטוריה 

מרטון יהודה, ד״ר 

ירושלים / ספרות הונגרית; תו״י בהונגריה 

מרינוב אורי, ד״ד 

ירושלים / הערך: פה והטלפים. מחלת ה־ 

מריעז דוריאן, .. 4 .^ 1 

חיפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: פסקל, בלז 

נאמן יוכל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור באוניברסיטת ת״א / הערך: פיסיקה (בחלקו) 

נבון גיל, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פלואורסצנציה 
ופוספורסצנציה 

נדב מרדכי, ד״ר 

ירושלים. מורה מן החוץ באוניברסיטת הנגב / הערך; פינסק, יהודים 

נדבה יוסף, ד״ר 

היפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / מדע המדינה 

נוי פנחס, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר אורח באוניברסיטה העברית / הערכים: פסיכואנליזה: 
פסיכותרפיה 

נוימן יוסן 8 , ד״ד 

ירושלים. פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פוטוסינתזה 

ניימן זהר, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערכים: פורינים; פירימידינים 

ניר דב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פירנאים 

נמוי ליאון, ד״ד 

פילאדלפיה (אה״ב), אוניברסיטת דרופסי / קראות 

נצר אמנון, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עראק. היסטוריה (בחלקו); 
ספרות פרסית 

סדן יוסח, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: ערבית, ספרות (בחלקו) 

סואן דן, ד״ד 

תל־אביב, מורה מן החוץ באוניברסיטת חיפה / הערך: פורמוזה, כלכלה 

סומברג סמיואל ל., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בסיטי קולג׳ / הערך: פולדה, לודויג 

סומר ששךן ׳ ד״ד 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערך: ערבית, ספרות (בחלקו) 

סיוון עמנואל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: עראק, היסטוריה 
(בחלקו); פאטמים 



11 


רשימת המחכרים 


12 


פיראט קולט, ד״ר 

ירושלים, סרוססוריחגר באוניברסיטת הגנב / הערך: פלאוגרפיה 

סלוצקי יהודה, ד״ר 

רמת־גן, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / תו״י במזרח אירופה 

סליה רוגר, ד״ד 

איובה, פרופסור־עוזר באוניברסיטת נורדרן / גאוגרפיח 

סלע יונה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פה, לשון ובלוטותרק 
(בחלקו) 

פמית ג׳ריט, ד״ר 

הולנד, סרופסוד־עוזר באוניברסיטת וזרונינגן / הערך: פדנג 

סרמונימה יוסף כדוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פטרום דמיני 

עודד כוסתנאי, ד״ד 

חיפה, פרופסור־חבר באוניברסיטת חיפה / הערכים: עמרי! פקח 

עורכי מרים, . 1.50 * 

ירושלים / כימיה 

עזריה ויקטור, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פולבה 

עמיצור שמשון אכרהס, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / מתמטיקה 

עמיר יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב / הערך: פילון האלכסנדרוני 

עמישי־מייזלש זיוה, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פיקסו, סבלו רואים אי 

עמית משה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / היסטוריה עתיקה 

ענכר ראוכן 

קרית מוצקין / הערך: ססיוניים 

עשהאל מרסל, ד״ר 

רחובות, בי״ח קפלן / הערכים: פסיכוסומטיקה 1 פסיכופרמקולוגיה< 
פסיכופתיה 

פגיס דן, ד״ר 

ירושלים, פרוססור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פוגל דוד 

סוליאצ׳ק יעקב, 

ירושלים, מודה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פלג, אדמון 

פופטל כרנרד 

ניו־יורק / הערך: פלורידה, יהודים 

פורת יהושע, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: ערביי ארץ־ישראל 
(בחלקו) 

פורת צפירה, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכירה באוניברסיטת ת״א / הערך: פוקנר, דלים 

פזי מרגריטה, ד״ד 

תל־אביב, מורה בכירה באוניברסיטת ת׳יא / הערך: פאוסט 

פיגרס סבלו, . 00 . . 11001 ־ 1 

ירושלים / הערך: פטריארך, פטריארכט (בחלקו) 

פינפטרבוש אלכסנדר, ד״ד 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: עצם (בחלקו) 

פיק פנהס, דס״ן (מיל.), ד״ר 

ירושלים / צבא: היסטוריה צבאית וכלכלית 

פישמן יהושע א., ד״ר 

ניו־יורק, פרופסור בישיבה יוניברסיטי / הערך: פיג׳ין 

פישר יונה 

ירושלים, מוזיאון ישראל / אמנות 

פלאוט ירדנה, .\״ 8 

ירושלים / חערכים: ערב (בחלקו): פמיר 

פלדמן דיאנה, .ס.£. 1 \ 

מסצ׳וסמס / הערך: פואבלה 


פלדמן סטיוץ, 

מסצ׳וסטס, סרצה־אורח באוניברסיטת קלרק / גאוגרסיה 

פלוסר דוד, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / נצרות 

פליקם יהודה, ד״ד 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פליניוס הזקן 

סראוור יהושע, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך; פאודליזם (בחלקו) 

פרוינד רפאל, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / גאולוגיה 

פרטינ-גרינכרג אירנה, ד״ד 

ירושלים, עובדת־מחקר באוניברסטה העברית / הערך: פולניה, צמחיה 
וצומח 

פרידברג ליליאן א., .^. 1 \ 

פנסילויניה / הערך: פיססברג, יהודים 

פרידמן מנחם, ד״ר 

רמת־גן, מרצה באוניברסיטה בר־אילן / הערך: פועלי אגדת ישראל 

פרימר תקוה ס., 

דטרויט, פרופסור־עוזר באוניברסיטה / הערך: עשתרת 

פדנצוז הנייק, .. 14 ל 

ירושלים, בנק ישראל / הערך: פולניה, כלכלה 

פרשל טוביה, הרב 

ניו־יודק. פרופסור בסמינר התאולוגי / הערך: רב עמרם גאון 

צוכל משה נחום, ד״ר (ז״ל) 

הערך: פלקירה, שם סוב 

ציגלמן ארתוד, ד״ר 

ירושלים, מורה מן החוץ באוניברסיטת הנגב / הערכים: סוטוצקי, ו. פיוטר׳ 
קוב (בחלקו) 

צמח יעקב ש., ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטה העברית / הערך: פסק־דין וגזר־דין 

צ׳צ׳יק אלכסנדר, ד״ר 

חיפה, פדופסור־חבר בטכניון / הערך: פוטומטריה 

קאופמן אשר זליג, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית / הערך: פלסמה 

קאלגרן ג׳ויס ק., ד״ר 

קליפורניה, פרופסור באוניברסיטה ברקלי / הערך: פורמוזה, היסטוריה 

קדמון נפתלי, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוניברסיטת תל־אביב / הערך: פויטינגר, סכלת־ 

קוטשר יחזקאל, פרוס׳ (ז״ל) 

הערך: פולוצקי, חיים יעקב 

קולינדר כירן, ד״ר 

וינה, פרופסור באוניברסיטה / הערך: פינלנד, לשון 

קולת ישראל, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: פועלי־ציון 

קורן כרטרם וולס, הרב 0.9.0 

פנסילויניה / הערך: פילדלפיה, יהודים 

קורקוס דוד 

ירושלים / הערך: פאם (בחלקו) 

קימור כרוף, ד״ד 

חיפה, פרוססור־חכר בטכניון / הערך: פלנקטון 

קיפניס ברוד, . 1 . 80 \ 

חיפה, מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: פוארסו ריקו (בחלקו) 

קלוגאי יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / כימיה 

קלויזנר ישראל, ד״ר 

ירושלים / הערך: פינסקר, יהודה ליב 

קליין שמעון, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / הערך: פלסטידות 



1 


13 


רשימה המחברים 


14 


קלינמן לודמילה, ד ׳ר 

ירושלים, חבר הוראה באוניברסיטה העברית / ספרות רוסית 

קמפינסקי אהרן, דדר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטת ת״א / הערך: ערים ועיור (בחלקו) 

קפלן צבי | 

ירושלים / תלמוד; ספרות רבנית 


קצנשטיין יעקב ה, 


ד״ר 


ירושלים, מכון שוקן לקחקר היהדות / הערך: פניקיה, פניקים 

קראום ברוך 

ירושלים / גאוגרפיה 

קרמון יהודה, ד״ר 

ירושלים, פרופסור באוניברסיטה העברית / גאוגרפיה 

קרמל בצל 

חולון / תולדות היישוו! 

רבינוביץ חיים ראובן, הרב 

ירושלים / הערך: סיגי, עזריה 

רכינוכיץ מנחם, .: 5 . 1 * 

ירושלים / ביוכימיה! רפואה 

רכלו אלפרדו מרדני, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוני:רסיטה העברית / הערך: פדובה, יהודים 

רובין יעקב, עו״ד 

ירושלים, מדריד באוניברסיטת ת״א / הערך: עשק 

רוכינזון זאב, . 11.4 

תל־אביב, מורה באוניברסיטת ת״א / הערך: פלוטרכום 

רוויץ' מלך 

מונטריאול (קנדה) / וןערך: פסי, יצחק 

רוזן חיים, ד״ר 

ירושלים, פרופסור בא 11 ניברסיםה העברית / בלשנות 

רוזנמן אליעזר, ד" 

ירושלים, פרופסור־חבח 


תממן שאול, . 50 .*ן 

ירושלים, ,־,אוניברסיטת 


באוניברסיטה העברית / הערכים ו פוליסוס! פצע 
העברית / הערך: פלאונטולוגיה 


רונן אברהם, ר״ד 

תל־אביב, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / אמנות 

רהום אילן, ד״ר 

ירושלים, מרצה באוני!:רסיטה העברית / הערך: סן־אמריקה 

רהמימזב רמי, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבו באוניברסיטה העברית / הערך: עצבים, מערכת וד 
(בחלקו) 

ריבלוב הרולד א., . 8.5 

ניו־יורק / הערך: פסי פ האוארד מלוין 

ריינד אלחנן 

ירושלים / הערכים: עציון גבר! פינקל, שמעון 

רם אריה, ד״ר ! 

חיפה, פרופסור בטכניון / הערכים: פולימר! פלסטיים, המרים 

רסקין הלל, ד״ר 

ירושלים, מורה בכיר לאוניברסיטה העברית / הערך: סנאי 

רקוכר סאס שמואל, ד״ר 

חיפה, מרצה באוניברג 

שאקו יהושע, ד״ר 
ירושלים, מרצה בכיר 
רפוי 


יטת חיפה / הערכים: ענש (בחלקי)! פחד 
באוניברסיטה העברית / הערכים: עסוי! פיסיקלי 


שביב גיורא, ד״ר 

תל־אביב, פרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: ערפלית (בחלקו) 

שביב שמואל, . 1.4 * 

ירושלים / קלאסיקה 

שכיד אליעזר, ד״ר 

ירושלים, פרופסוו״חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: עקרי אמונה 
(בחלקו)! פילוסופיה יהודית 

שדה דרור, ד״ר 

רמת השרון, סרופסור־חבר באוניברסיטת ת״א / הערך: פולסר (בחלקו) 

שורץ מיכאל, ד״ר 

ירושלים, מרצה בכיר באוניברסיטת ת״א / הערכים: ערבית, פילוסופיה! 
פאראבי, אבו נצר מחמד אל־ 

שחם יעקב, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטההעברית/הערך: פינמן, ריצ׳רד פיליפס 

שחר אריה, ד״ר 

ירושלים, סרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערך: ערים ועיור (בחלקו) 

שמיינכרג מנחם, ר״ד 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / הערכים: עפרות נדירות 
(בחלקו)! פחמן (בחלקו) 

שטיינכרגר חוה, ד״ר 

ירושלים, מרצד, באוניברסיטה העברית / הערך: פעפוע 

שטיינכרגר יצחק, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבר באוניברסיטה העברית / הערכים: עקיפה! 
סוטואלקטריות 

שטינברג יעקב, ר״ד 

חיפה. פרופסור־חבר בטכניון / הערך: פונקציות (בחלקו) 

שטרן שמעון, . 1.4 * 

חיפה. מדריך באוניברסיטת חיפה / הערך: פלמה דה סיורקה 

שטרנליבט משה, ד״ר 

תל־אביב, מכון וולקני לחקר החקלאות / הערך: עשים 

שילד גבריאל, מהנדם יעוד 

אילנות, המחלקה לחקר היער, מרכז וילקני / הערך: עץ (בחלקו) 

שמעוגי יאיר, ד״ר 

ירושלים / פיסיקה! מכניקה 

שכיגל גתן, ד״ר 

ירושלים, פרופסור־חבד באוניברסיטה העברית / תרבות קלאסית 

שכיצד יהודית 

ירושלים / אמנות 

שפר אליעזר, ד״ר 

ירושלים, בנק ישראל / הערך: עראק, כלכלה 

שצ׳ופק נילי, . 1.4 * 

חיפה, עוזרת הוראה באוניברסיטת חיפה / מצרים הקדומה 

שקולניקוב שמואל, ד״ר 

ירושלים, מדריך באוניברסיטה העברית / פילוסופיה 

שרון מידה 

תל־אביב / הערך: סולובה, אנה פולובנה 

תא־שמע ישראל, . 1.4 * 

ירושלים / ספרות רבנית! חכמת ישראל 

תמרי איילה, . 1 . 50 * 

הוד השרון / הערך: ערבה (בחלקו) 

תמרי שמואל, ד״ר 

רמת־גן, מרצה בכיר באוניברסיטה בר־אילן / הערך: ערבסקה 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


אהרן אנקר 

= 

א. אנ. 

אליהו אשתור 

= 

א. אש. 

איתן בורשטיין 

= 

א. בו. 

אברהם בן־יעקב 

— 

א. ב. י. 

אברהם גאגין 

= 

א. גא. 

אירנה גרבל 

= 

א. גדל. 

אסתר נרזון־קיוי 

= 

א. ג.־ק. 

אהרן גרינהוט 

- 

א. גר. 

אנדרה דה וינצנז 

= 

א. ד. ו. 

אלכסנדר דונגי 

= 

א, דוג. 

אננה דרסנר 

־ 

א. דר. 

ארתור הימן 

= 

א. הי. 

אהרן הראל־פיש 

= 

א. ה.־םי. 

אלה ורקד 

= 

א. ור. 

אדמונד זילברנר 

— 

א. ז. 

אשר זליג קאופמן 


א. ז. ק. 

אברהם חנני 

= 

א. חג. 

אמציה י. מאיר 

= 

א. י. מ. 

אהוד יערי 

= 

א. יע. 

אדיר כהן 

- 

א. כה. 

אדוארד ל. גרינשטיין 

= 

א. ל. גר. 

אליעזר ליבנה 

= 

א. לי. 

אלי לנצמן 

= 

א. לג. 

אלפרדו מרדכי רבלו 


א. מ. רב. 

אלכסנדר צ׳צ׳יק 

= 

א. צ׳צ׳. 

אהרן קמפינסקי 

= 

א. קמ. 

אברהם רונן 

= 

א. רו. 

אילו רחום 

- 

א. רח. 

אריה רם 

— 

א. רם 

אליעזר שביד 

= 

א. שב. 

איילה תמרי 


א. תמ. 

אבינעם ברשאי 


אב. ב. 

אברהם כץ 

= 

אב. כ. 

אהרן אריאל 

= 

אה. א. 

אהרון ליכטנשטיין 

= 

אח. לי. 

אורי אייזנר 

= 

או, אי. 

אורי מרינוב 

= 

או. מ. 

אירנה פרטיג 

— 

אי. פ. 

אלכסנדר ברש 

= 

אל. ב. 

אלעזר וינריב 


אל. וי. 

אלכם פינסטרבוש 

= 

אל. פי. 

אליעזר רוזנמן 

— 

אל, ר. 

אליעזר שפר 

= 

אל. שם. 

אמיליה אייזנר 

= 

אמ. אי. 

אמנון נצר 

= 

אס. נ. 

אדיה אבולעפיה 

= 

אר. אב. 

אריה גראבויס 

= 

אר. גר. 

אריה זקס 

= 

אר. ז. 

אריאל כהן 

= 

אר. כה. 

ארתור ציגלמן 

= 

אר. צי. 

אריה שחר 

= 

אר. ש. 

בנימין אקצין 

- 

ב. א. 

ברטרם וולם קורן 

= 

ב. ו. ק. 

בתיה כהן 

= 

ב. כ. 

בוסתנאי עודד 

- 

ב. ע. 

בן־ציון ויינר 

= 

ב.־צ. ו. 

בירן קולינדר 

= 

ב. קו. 

ברוך קראום 

= 

ב. קר. 

בנימין ווייס 

= 

בג. וו. 

ברנרד פוסטל 

=־ 

בר. פ. 

ברוך קיפנים 

= 

בר. ק. 

ברוך קימור 

= 

בר. קי. 

ג. ו. ואן ביק 

= 

ג. ו. ו. ב. 


ג. י. א. = גליה ירדני־אגמון 

גי. אג. = גיורא אגם 

גל. א. = גלילה אגם 

ג. נב. = גיל נבון 

ג. ק. = גצל קרסל 

ג/ ק. ק. = ג׳ויס ק. קאלגרן 

ג. שב. = גיורא שביב 

ג. שי. = גבריאל שילד 

ד. אה. = דב אהרוגוב 

ד. אל. = דן אלמגור 

ד. אש. = דוד אשרי 

ד. גו. = דינה גורן 

ד. גנ. = דב גנחובסקי 

ד. גר. = דן גרלינג 

ד. גת = דניאל גת 

ד. דר. = דוד דרום 

ד. כ. = דליה כהן 

ד. מר. = דוריאן מריעז 

ד. ני. = דב ניר 

ד. פ. = דוד פלוסר 

ד. קו. ־־ דוד ?ורקום 

ד. שד. = דרור שדה 

דב א. = דב אבדון 

דו. ב. = דוד בירנבאום 

דן אל. = דן אלטבאואר 

דן ם. = דן סואן 

דן ם. = דן פגים 

ה. גו. = הרוי גולדברג 

ה. וס. = הנרי וסרמן 

ה. ז. = הנרי זליג 

ה. זו. = הרי זון 

ה. צ. ו. = היינריך צבי ויניק 

ה. רס, = הלל רסקין 

הנ. ס. = הנריק פרנצוז 

ו. בר = ורדה בר 

ו. ש. = ויקטור עזריה 

ז. בב. = זאב בכלר 

ז. נ. = זהר ניימן 

ז. ע. מ. = זיוה עמישי מיזלש 

ו. רו. = זאב רוביגזון 

זא, ל. = זאב לוי 

ח, א, = חיים אורמיאן 

ח. אה. = חיים אהרוני 

ח. ב. = חיים ביינרט 

ה. בט. = חיים בטשה 

ח. ב. י. = הדוה בן־ישראל 
ח. ה. ב.־ש,= חיים הלל בן־ששון 
ח. ז. ה. = חיים זאב הירשברג 
חג. א. = חנן אבריאל 

ח. שט. = חוה שטיינברגר 

ט. פר. = טוביה פרש ל 

י. אש. = יעקב אשל 

י. ב. = יעקב בן־תור 

י. ברא. = יהושע בן־אריה 

י. ב. ה, = יהושע בר־הלל 

י. בוק. = יורם בוקר 

י. בל. = יהושע בלאו 

י. ב. ס. = יוסף ברוך סרמוניטה 
י. ברע. = יששכר בן־עמי 

י. גל. = יעקב גליל 

י. דו. = יהודה דון 

י. דר. = יחזקאל דרור 

י. הו. = יהושע הורוביץ 


= יהואש הירשברג 

י. היר. 

= יוסף ואלד 

י. וא. 

= יואב ויזל 

י. וי. 

= ישראל כרמל 

י. כר. 

=־ יהודה לבנון 

י. לב. 

= יוסף לוינגר 

י. לו. 

= יהודה לנדאו 

י. לג. 

= יעקב מירון 

י. מ. 

= יאיר מאירי 

י. מא. 

= יעקב מ. לנדאו 

י. מ. ל. 

=־ ישראל מנור 

י. מג. 

=־ יוסף נדבה 

י. נד. 

= יוסף נוימן 

י. נוי. 

=־ יהודה סלוצקי 

י. ם. 

=־ יוסף סדן 

י. סד. 

= יונה סלע 

י. סל. 

= יהושע עמיר 

י. ע. 

= יהודה פליק ס 

י. פל. 

= יהודה צבי בלום 

י. צ. ב. 

= יצחק קלוגאי 

י. קל. 

= יהודה קרמון 

י. קר. 

= יהושע שאקו 

י. שא. 

־־־ יעקב שחם 

י. שח. 

= יעקב ש. צמח 

י. ש. צ. 

= ישראל תא־שמע 

י. ת. 

= יאיר שמעוני 

יא. ש. 

= יגאל אלון 

יג. א. 

=־ יהושע ליבוביץ 

יה. ל. 

= יהודה סרטון 

יה. מ. 

־= יהושע פראוור 

יה. ם. 

= יהושע פורח 

יה. פו. 

=־ יוחנן אהרוני 

יו. אה. 

= יוחנן אלון 

יו. אל. 

= יובל ארנון (אוחנה; 

יו. אר. 

= יוסף גלנץ 

יו. גל. 

= יובל נאמן 

יו. נא. 

־= יוגה פישר 

יו. פי. 

= יחזקאל קוטשר 

יח. ק. 

= יעקב אורבך 

יע. או. 

יעקב ה. קצנשטיין 

יע. ה. ק. 

= יעקב לורך 

יע. לו. 

= יעקב מלכיאל 

יע. מ. 

= יעקב מלבין 

יע. מל. 

= יעקב פוליאצ׳ק 

יע. סו. 

= יעקב רובין 

יע. רו. 

־= יעקב שטיינברג 

יע. ש. 

= יצחק מאור 

יצ. מא. 

= יצחק שטיינברגר 

יצ. ש. 

= ירדנה פלאוט 

יר. פ. 

= ישראל גינדל 

יש. ג. 

= ישראל ליבליך 

יש. לי, 

־ ישראל קלויזנר 

יש. ק. 

= ישראל קולת 

יש. קו. 

= ליליאן א. פרידברג 

ל. א. פ. 

־־ לינה בן־דור 

ל. בדד. 

=־ לאון נמוי 

ל. נ. 

= מערכת 

מ. 

= מיכאל אבי־יונה 

מ. א. י. 

= משה אלטבאואר 

מ. אל. 

= מרסל א. עש האל 

ס. א. עש. 

= מירון ביאליק לרנר 

מ. ב. ל. 

= מרים בן־פורת 

מ. ב. פ. 

־־ משה ברור 

מ. בר. 



ראשי־תיבות של שמות המחברים 


צ. ק• 

= נחמן גבעולי 

נ. גב. 

נ דור 

= מנח 

מ. דו. 

ק. ח. 

= נתן גרוסוביץ 

ג. גר. 

■<:י וורמברנד 

= מרד 

מ. ו. 

ק. 0 . 

- נפתלי וידרא 

נ. ו. 

אל זהרי 

= מיב; 

מ. ז. 

ק. סי. 

= נח וולפסון 

נ. וו. 

אל זיו 

= מיב: 

מ. זי. 

ר. בב. 

= נילי מירסקי 

נ. מ. 

אל חורב 

= סיב 

ם. חו. 

ר. ד. ל. 

= נפתלי קדמון 

נ. קד. 

, ימר 

= משו 

מ. י. 

ר. כדר. 

= נתן שפיגל 

נ. ש. 

] יגר 

= משו 

מ. יג. 

ר. לס. 

= נילי שצ׳ופק 

נ. שצ'. 

1 לזר 

= משו 

מ. ל. 

ר. סל. 

= סירל בלונדהיים 

ס. בל. 

= מרדכי נדב 

מ. נד. 

ר. ע. 

= סספן לוטקיביץ׳ 

ס. לו. 

ן נחום צובל 

- משו 

מ. נ. צ. 

ר. פר. 

= סטיוון פלדמן 

ם. פל. 

ז עמית 

= משו 

מ. ע. 

ר. רח. 

= עזריאל אביתר 

ע. אג 

1 עורבי 

= מרי 

מ. עו. 

רם ל. 

= עוזי אורנן 

ע. או. 

■יטה פזי 

= מרג 

מ. פז. 

ש. א. ע. 

= עמיקם גיא 

ע. גי. 

ם פרידמן 

־= מנר 

ם. פר. 

ש. א. הדו. 

= עמיה ליבליך 

ע. ל. 

■ה רי אמירן 

= מינז 

ם. ר. א. 

ש. בו. 

= עזריאל לוי 

ע. לו. 

אל שורץ 

= מיכן 

ם. שו. 

ש. גז. 

= עמנואל סיות 

ע. ם. 

= משה שטרנליכט 

מ. שטר. 

ש. גי. 

= עודד אברמסקי 

עו. א. 

= מאיור הורוביץ 

מא. ה. 

ש. ה. 

= עמיאל ברוש 

עט. ב. 

= מיקאל אוסולנגי 

מי. או. 

ש. ה. בג 

= פנחס אמתי 

פ. אמ. 

= מיכאל ברקאי 

מי. בר. 

ש. ט. 

= פאני אפשטיין 

פ. אס. 

אל ליסב 

= מיב 

טי. ל. 

ש. נ. א, 

= פאולו בטה 

ם. בס. 

אל לנדאו 

= טיפ 

מי. לג. 

ש. סו. 

= פרנצ׳ישק בילצקי 

פ. בי. 

אל מאיר 

= מץ 

מי. מ. 

ש. ס. ר. 

= פרד ברונר 

פ. בר. 

ום דורסן 

= מנר 

מג. ד. 

ש. קל. 

= פילים ח׳ורי חתי 

פ. וד. ח. 

1 ה הראל 

= מנע 

מג. הר. 

ש. שק. 

= פאול מנור 

פ. מג. 

= מנפרד מירד,ופר 

מג. מי. 

ש. ת. 

= פנחס נוי 

פ. נו. 

ום רבינוביץ 

= מנר 

מג. ר. 

שא. ר. 

= פנחס פיק 

פ. פ. 

;ם שטיינברג 

= מבך 

מג. שט. 

שמ. א. 

= צבי ברס 

צ. בר. 

ו אולמנסקי 

= מהי 

מר. או. 

שם. ש. 

= צבי ורבלובסקי 

צ. ו. 

ד, ברש 

= משו 

מש. ב. 

שר. ב. 

= צבי יעבץ 

צ. י. 

1 ? לנדאו 

= משו 

מש. לג. 

ת. ם. פ. 

= צפירה פורת 

צ. פ. 

ש בן־חור 

= ג^וו 

נ. בדח. 


= צבי קפלן 
= קלרה חן 
= קרל טישלר 
= קולס סיראס 
= רות בבדל 
= רפאל ד. לוין 
= ראובן כהדרז 
= רות לסירות 
= רוגר סליה 
= ראובן ענבר 
= רפי פרוינד 
= רמי רחמימוב 
־־ רם לביא 

= שמשון אברהם עמיצור 
= שרה אורד, הלר־וילנסקי 
= שירד, בורוס 
= שמואל גזית 
= שמעון גיסר 
= שמואל הורביץ 
=־ שמואל הוגו ברגמן 
= שלמה טל 
= שמואל בה אייזנשטדט 
= ששון סומך 
= שמואל סאם רקובר 
= שמעת קליין 
= שמואל שקולניקוב 
=־ שמואל תמרי 
= שאול רוטמן 
= שמואל אברמסקי 
= שמואל שביב 
= שרה בריטברג 
= תקוה ם. סדימר 



19 


20 


ראשי־תיבות וקיצורים 


מורנו הרב רבי יעקב 


מהד״י 

= הוציא לאור, הוצא לאור 

הו״ל 

א״א = אי־אפשר 

מורנו הרב רבי ליוא(מפרג) 

= 

מהדיל 

= הוצאה, הוצאת 

חוצ׳ 

אא״כ = אלא־אם־כן 

מורנו הרב רבי מאיר 

= 

מהר• ם 

= הוריות 

הור׳ 

א״ב = אלף בית; אלפאבית 

מוציא לאור 

= 

מו״ל 

= הלכה, הלכות 

הל׳ 

אב״ד = אב־בית־דין 

משא־ומתן 

= 

מוימ 

= הקדוש־ברוך־הוא 

הקב״ה 

אדמויר = אדוננו מורנו ורבנו 

מורה נבוכים 

= 

סו״נ 

= השווה 

השו׳ 

אדר״נ = אבות דרבי נתן 

מועד קטן 

= 

מו״ק 

= השומר הצעיר 

השוה״צ 

אה״ב = ארצות הברית 

מזרח התיכון 

= 

מזה״ת 

= ויקרא 

ויק׳ 

אויח = אורח־חיים 

סטה כללי 

= 

מטכ״ל 

= ויקרא רבה 

ויקיר 

אוים = אומות מאוחדות 

מיליון, מיליונים; מילואים 


מיל׳ 

־־ וכדומה 

וכד׳ 

אוב׳ = אוניברסיטה 

מכילתא 

= 

מס 

= וכוליה 

וכו׳ 

אחד,״ע = אחדות העבודה 

מגלה כיוודמרחק 

= 

מכים 

= וכיוצא בזה, וכיוצא באלה 

וכיו״ב 

אח״כ = אחר־כד 

מיליליטר(ים) 

= 

מיל 

= ועד־הפועל 

ועה״ם 

איי ־= אדץ־ישראל 

מלכים א' 

= 

מל״א 

= זאתיאוסרת 

זיא 

איט׳ = איטלקית 

מלכים ב , 

= 

מל״ב 

= זבהים 

זב׳ 

א*כ = אם־כן 

מלחמות היהודים 

= 

מלה״י 

= זכריה 

זב׳ 

אלים = אלוף־משנה 

מלחמ(ו)ת העולם 

= 

סלה״ע 

= זכרונו לברכה; זכור לטוב 

זיל 

אנג׳ = אנגלית 

מילימטר(ים>; מכל־מקום! 

= 

מ״מ 

= חלק א' 

ח״א 

אס = אסתר 

ממלא מקום 



= חלק ב־ 

ח״ב 

אע״פ = אף־על־פי 

מילימטר מעוקב 

= 

ממ״ק 

= חבר הלאומים 

חבה״ל 

אעפ״כ = אף־על־פי־כן 

מנהות 


מג׳ 

= חלק ג׳ 

ח״ג 

ביב = בבא בתרא 

מספר 

=נ 

מס׳ 

= חגיגה 

חג׳ 

בד״כ = בדרד־כלל 

מ 0 יל(ו)ת־(ה)ברזל 

= 

מס(ד.)״ב 

= חולין 

חר 

ביבל׳ = ביבליוגרפיה 

מעל־פני־הים 

= 

מעפה״י 

= חוברת 

חוב׳ 

בי(ה)״ד = בית־(ה)דין 

מעל־פני 

= 

מעפינ 

= חול־המועד 

חוה״מ 

ביהמ״ק = בית־המקדש 

מטר מעוקב 

=כ 

מיק 

= חוז־לארץ 

הו״ל 

ביה״נ = בית־הנבחרים 

מטר מרובע 


מ״ר 

= חכמינו זכרונם לברכה 

חז״ל 

בי(ד,)״ח = בית־(ה)חולים 

משנה, משניות 

- 

מש/ משנ , 

= חיל רגלים 

חייר 

בי(ה)ח״ר = בית־(ד.)חרושת 

נגעים 

_ 

נג׳ 

= טמפרטורה 

טמס 

בי(ה)כ״נ = בית־(די)כנםת 

נושא גייסות משוריין 

= 

נגמ״ש 

־= יבמות 

יבמ , 

בייל = בידלאומי, בידלאומיים 

נולד(ה) 

— 

נר 

= יהושע 

יהר 

בי(ה)מ׳׳ד = בית־(ד,)מדרש 

נוםד(ה) 

= 

נום׳ 

= ימי־הביניים 

יזד׳ב 

בי(ה)מ״ש = בית־(ה)משםט 

נוער חלוצי לוחם 

= 

נח״ל 

= יומא 

יו׳ 

בי(ה)״ס = בית־(ה)ספר 

נגד טנקים 

= 

ניט 

= יורה דעה 

יו״ד 

בכר = בכורות 

נצח ישראל לא ישקר 

= 

ניל״י 

= יוונית 

יוו׳ 

בכ״ז = בכל־זאת 

נזכר לעיל 

= 

נ״ל 

= יום־טוב 

יו״ם 

ב״מ = בבא סציעא 

נגד־מטוטים 

= 

נ״מ 

= יום־כיסוד 

יו״ב 

במד׳ = במדבר 

נפטר 

— 

נם׳ 

= יושב־ראש 

יו״ר 

בע״ח = בעל־חיים, בעלי־חיים 

ספר, ספרים 


ם' 

= יחזקאל 

יחד 

בעים = בעל־פה 

סד־הכל 

= 

סה״כ 

= יצא לאור, יצאו לאור 

ייל 

ביק = בבא קמא 

סירת טילים 

— 

סטייל 

= ים־התיכון 

ימה״ת 

ביר = בראשי ת רבה: בר רבי; בן רב 

סירת טורפדו 

= 

סטיר 

= ירושלמי 

ירו׳ 

ברא' = בראשית 

סימן 

- 

סי׳ 

= ירמיהו 

ירמ ׳ 

ברב׳ = ברכות 

ץ] 13 > 1 ז ח 1.1 י*\י. £351 11 ז 5011 

=: 

סיאס״ו 

= ישעיהו 

ישע , 

בריה״מ = ברית המועצות 

ח.) 1 ::./! 1:1 .: 1 ' 1 ) 

(5^X0) 

= כל־אחד 

כ״א 

בת(ה)״ד = בתי־(ד,)דין 

סנטימטר מעוקב 

= 

סמ״ק 

= כהן גדול, הכהן הגדול 

כ״ג, הכה״ג 

בת(ה)״ח = בתי־(ה)חולים 

סנטימטר מרובע 

= 

סס״ר 

= כדור הארץ 

כדהיא 

בת(ה)ח״ר = בתי־(ה)חרושת 

סנהדרין 

= 

סנ׳ 

= כתב־(ה)יד, כתבי־(ה)יד 

כ״י,כת(ה)״י 

בת(ה)כ״נ = בתי־(ה)כנםת 

ספרדית 

= 

ספר׳ 

= כל ישראל חברים 

כי״ח 

בת(ה)מ״ד = בתי(ה)מדרש 

0 פר(י) תורה 

= 

ס״ת 

= כמו־כן 

כ״כ 

בת(ה)מ״ש = בתי־(ה)משםט 

עיין; ערך 

= 

ע׳ 

= כלומר 

כלו׳ 

בת(ה)״ם = בתי*(ה)םפר 

עמוד א׳ 

= 

ע״א 

= כתב(י)־(ה)עת 

כ(ה)״ע 

גיט׳ = גיטין 

עמוד ב׳ 

= 

ע״ב 

= כרך, כרכים 

כד׳ 

נ״כ = גם־כן 

עבר־הירדן 

= 

עבה״י 

= כחובות 

כתו׳ 

נר׳ = גרם 

עברית 

= 

עבר׳ 

= לאטינית 

לאט׳ 

גרמ׳ = גרמנית 

עליגבי 

= 

ע״ג 

= לירה ישראלית, לירות ישראליות 

ליי 

דב׳ = דברים 

עדויות 

= 

עד׳ 

= לספירת הנוצרים 

לםה״נ 

ד״ה = דברי הימים: דיבור המתחיל 

עורך־(ה)דין 

=־ 

עו(ה)״ד 

= לפני ספירת הנוצרים 

לפסה״נ 

דה״א = דברי הימים א׳ 

עולם הבא 

= 

עוה״ב 

= מסר, מטרים 

מ' 

דהיב = דברי הימים ס 

עבודה זרה 

= 

ע״ז 

= מיליגרם 

מ״ג 

דויח * = דין וחשבון 

על־יד; על־ידי 

= 

עיי 

= מגילה 

מג׳ 

ד״ר = דוקטור 

על־ידי־זה 

= 

עי״ז 

= מגן אברהם 

מנ״א 

האר״י = אדוננו רבי יצחק(לוריא) 




= מהדורה, מהדורת 

מהד , 

הגד״א = הגאון רבי אליהו 



ראשי-תיבות וקיצורים 



21 

= קילומטר מרובע 

קמ״ר 


= על־ידי־כך 

עי״ב 

= קילומטר־שעה 

קמ״ש 


= עירובין 

עיר׳ 

= קרית־ספר 

ק״ס 


= על־כן 

ע״כ 

= קהליה ערבית מאוחדת 

קע״ם 

■כבים ומזלות 

= עובד(י) כו 

עכו״ם 

= קרן קימת לישראל( 

קק״ל 

ד 

= על־כל־פבי 

עכ״ם 

קילו־קלוריות 


עמוס 

= עמוד(ים)< 

עס׳ 

= ראה ! רבי, רבנו : רבים 

ר׳ 


= על־מנת 

ע״מ 

= רבי אברהם בך עזרא 

ראב״ע 


= על־נהר 

ע״ג 

= ראש השנה 

ר״ה 


= על־סמך 

עיט 

= רשות הרבים 

רה״ר 


= עיין ערד 

עיע 

= מסיח 

רום׳ 


= על־פי 

ע״ם 

= רבי ירודה הלוי 

ריה-ל 


־ על־סבי 

עם״נ 

= רבי יצחק (אל)םאםי 

רי״ף 


= על־פי־רוב 

עפ״ר 

= רצה לומר, רוצה לומר 

ר״ל 


= ערבית 

ערב׳ 

= רבי לוי בן גרשון 

רלב״ג 


= ערכין 

ערב׳ 

= רבי מאיר: ראש(ד,)ממשלה 

ר״מ, רדי״מ 

נל־שום 

= על־שם 1 ( 

ע״ש 

= רבי משה בן מימון 

רמב׳־ם 

נז 

= פלוגות סז 

פלמ-ח 

= ראש מטה כללי 

רמטכ״ל 


= פסחים 

פס׳ 

= רבי סעדיה גאון 

רס״ג 

רב כהנא 

= פסיקתא ד 

פסדריכ 

= רבי עקיבא 

ר״ע 

לישראל 

= צבא הגנה 

צה״ל 

= רשימת סועלי ישראל 

רפ״י 

ת 

= צריד להיו 

ציל 

= רבי שלמה בן גבירול: 

רשב״ג 


= צפניה 

צם׳ 

רבי שמעון בן גמליאל 



= צרפתית 

צרם׳ 

= רבי שמעון בן יוחאי 

רשב״י 


= קילוגרם 

ק״ג 

= רבי שלמה יצהקי 

רש״י 

היהודים 

= קדמוניות 

קדה״י 

= ראשי תיבות 1 רבנו תם 

ר״ת 


= קילוואט 

ק״י 

־־ שבועות 

שבר 

1 עה 

= קילוואט־? 

קו״ש 

= שביעית 

שבי׳ 


= קידושין 

קיד׳ 

= שיר־השירים 

שה״ש 


= קילומטר 

ק״מ 


22 


שולחן ערוך 

= 

שו״ע 

שופטים 

— 

שום׳ 

שאלות ותשובות 

= 

שו-ת 

שר (ה)חוץ 

= 

ש(ה)״ה 

שמות 

= 

שם׳ 

שמואל א' 

= 

שמ״א 

שמואל ב׳ 

= 

שמ״ב 

שמות רבה 

= 

שמ״ר 

ששד, סדרים , 

= 

ש״ס 

שאול פבחס רבינוביץ־ 

= 

שפ״ר 

תל־אביב 

= 

ת״א 

תת־אלוף 

= 

תא״ל 

תהלים 

= 

תה׳ 

תולדות ישראל 

= 

תו״י 

תוספות 

= 

תום׳ 

תוספתא 

= 

תוסם׳ 

תושבים 

= 

תוש׳ 

תודה שבכתב 

= 

תושב״כ 

תורה שבעל־פה 

= 

תושבע״ם 

תלמיד חכם, תלמידי חכסים 

= 

ת״ח 

תוצר לאומי גולמי 

= 

תל״ג 

תמונה, תמונות 

= 

תמ' 

תנחומא 

= 

תנה׳ 

תורה, נביאים, כתובים 

= 

תנ״ך 

תענית 


תע׳ 

תסורי־אדמה 

= 

תפ״א 

תרגום, תרגם 

= 

תרג׳ 

תלמומי)־(ה)תורה 

= 

ת(ה)״ת 


-ז־ 31 ק 6 ( 1 86 ) }ס ץ 601 ) 0 * 011 — ? 31X4 > 

ס: 5011165 ) 1 ) 0 \צ 0£ זג 6 ת 1 

16 ש 0 !ג? 

65 ע 1 ט| 165 ) 0 )£ 165 > 6 ט £64 — 1 ־ £11 

0111105 ? 0 £ *\ 16 ן \ £6 — . 01 ? .׳\ £6 

. 6111103 1503 3 ) 5 |ז \ £1 — 111 

01 ט) 60 מ 31 ) 765 05 ) 6 ^ - ^ 

10015011011 ) 165 ) 01£1 ו $01 )| 26 ז^?ס 2 

60610$ ^- 103 ) 31315 ? 


^ 5001010 0£ 031 ־ 0111 [ 1511 ^ 65 [ - 118 

׳* 16 ע 6 ? ץ 1 ז 6 ) 30 ט 0 1$8 ״ג 6 [ — 1011 

1165 ) 510 500131 1511 ^\ 0 ן- 505 [ 

1165 ) 11 ) 8 56011110 0£ 031 ־ 001 [ - 85 [ 

ץ 0 ס) ££15 1 ) 001 ^ 0£ 031 ־ 1001 — £1 ^\[ 

- 0650111011 £110 1£1 זב $501 ) 3 תס 14 — [^ 10 יא 

-ט[ 165 ) ז 556050113£ נ¥\ .ט 16 
0015 ) 160 > 

1 ) 110 ? 100 } 1003 ק ?31651106 £x 0 ?£? 

ץ 601 )ז 3 ט 0 

-ץ 0 ס 6316 ) 5 , 3 ׳)\ 1$$0 ^\'-ץ 1 ט 3 ? — ;^י\-? 

013551501160 160 ) 116 ) 3 ק 010 ££ 

1556050113£1 * 010151 ־ 1161 ^ 


00131 ) ££15 1511 ^ 6 [ 01601030 - ? £ 18 [^ 

100 ) 081163 ? ץ) 016 ס 5 

1030 ־ 0161 .^ 116 ) 0£ 10 ) 116 ט 3 — 5011 ^ 8 

£65630011 31 ) 00160 0£ 8011001 

^\ £ 6¥16 ץ׳ו 0 ) 5 נ £1 £ 0£1158 — ££££ 

100316 ) 6003 ) 10 100 ) 603 [>£? - ? £1 

6116 ) 11113 ? 16 ) 

6 ^ 00116 1/0100 * £168061 — ^ 0 [ £11 

400031 

0110031 [ ת 10 ^ 3 זס 1 ק 1£] — 150361 £x 

- 603 ) 115011-11 ) 11 [ 160 ) 311080011 [ 1X7 [[ 

06561150113£1 01501160 





צקלופדיה העברית 







לגמר ח׳נאם - 

1121/2 , שם 


-״- 1 ין - ( 1048 [?]. נישאפור, ח׳וראסאן — 

י, מתמטיקאי׳ אסטרונום ומשורר פרסי. את 
כינויו ח׳יאם (= עושה־^הלים) נטל ממשלח-היד של אביו. ע׳ קנה 
לו שם בכמה חיבורים על האלגברה (ע״ע מתמטיקה, עם׳ 751 ). 
השולטאן מלך־שאה הטיל עליו להמשיך במחקריו בתחום האסטרו¬ 
נומיה לשם הכנסת שיהודים בלוח. היה בקי גם בפילוסופיה, מדע 
המשפטים והיסטוריה, אך מעם מאוד מכתביו בתחומים אלד. נשתמר. 

במערב התפרסם כמשורר אתר שאוסף שיריו — רבאעיאת 
(״מרובעים״) תורגם 18591 לאנגלית ע״י אדווח־ פיצג׳ראלד. 
ה״מרובע" הוא יחידה שירית המורכבת משני בתים ובכל בית דלת 
וסוגר; משקל (ע״ע, עט׳ 709 ) שירי זד, הוא פרסי במקורו. בשל 
התנגדותם של חוגים דתיים הועתקו שיריו בחשאי ונצטרפו אליהם 
גם שיחם של אחחם. את מספר שיחו האותנטיים אומדים בין 158 
לב 500 . 

השקפת עולמו, כפי שהיא משתקפת בשירתו׳ היא פסימיסטית¬ 
] אגנוסטית הרואה את תכלית ה¬ 

חיים במיצוי ההנאות ותענוגות 
העולם. לדעת ע׳ אין לחפש אחר 
אמיתות דתיות או פילוסופיות — 

האושר מצד רק ביין׳ באהבה 
ובהתבוננות בטבע. 

"אורחת החיים פוסעת במהי¬ 
רות לקראת המוות; הבה נשמור 
על הרגע שיעבור בשמחה; מה 
אתה דואג למחר, ליום תחיית 
המתים? הבא את כום היין בטרם 
יחלוף הלילה! את סוד הבראשית 
לא אתה תדע ולא אני; את פתרון 
החידה הזאת לא אתה תדע ולא 
אני; משוחחים מאחוח המסך 
עליך ועלי; כשהמסר יפול לא 
אתה תישאר ולא אני". 

לעבר׳ תורגמו ה״מרובעים" 

מספר פעמים (ע״י נ. ה. אימבר, 

ז. ז׳בוטינסקי, ה. פרחי ד. מזל); 




׳לו ־ ׳״*י . 1 


עיטור בפ״י פרסי של עטר 

ת׳יאם, 1513 

(ספרית הגו?יסטאן, םר)ח) 


תרגומו של ב. בנשלום, מרובעים, 1939 , תשכ״ח 5 , הוא השלם 

שבהם. 

£. 0. ; 1906 , 246-251 , 11 / 0 ({^ ¥11510 ,שמ׳*ץ 0 ־זמ 
1 ה 4 ץ 1 ( 111 ?£¥- 1 -? 2 > 1 זז 17 / 0 1 ז 1 1114165 * 11641 ' 07 ,ת^ת 0 ז 1$ ־ 1 ז!ב> , 

1927; 1 0 . נ x1(15 *41x1x1: 61 (>7111050(>71£ , 1927; 

0. 861154^6 2115 %60 ץ־וז^ז.^ .[ ..\ 1 ; 1937 , 1£ ז* 11 /€*י 1 ס* 1 ' 1 *ז 8 ץץ 

(04.), 7 £0X1(1 !1£ 6 0/ 1716 1959. 

אמ< נ. 

עמלי, מלך ישראל ( 882 — 871 לפסה״נ בערך; שם אביו לא נזכר) 
בימי אסא (ע״ע) מלך יהודה (מל״א מז, טו—כח). עלה 
לשלטון על רקע קיצה של שושלת בעשא (ע״ע) ותחרות על המלוכה 
בין שח הצבא. כשנודע במחנה על הקשר של זמח (ע״ע) נגד המלך 
אלה (ע״ע) בן בעשא בתרצה, המליכו את ע׳ — שהיה "שר צבא 
על ישראל״ — עלו על תרצה ולכדוה, וזמרי התאבד. מחבה על 
השלטון נמשכה בין ע׳ ובין תבני בן גינת — כשכל אחד נתמך ע״י 
״חצי העם״ — במשך כ 4 שנים. כשנתיים אתח שהתבסס שלטונו 
נטש ע׳ את תרצה, עיר המלוכה העתיקה, והקים עיר הדשה, שומ¬ 
רון, שהייתה לבירת ישראל עד חורבנה. לפי הממצא הארכאולוגי 
בשומרון החלה בניית האקרופוליס, ובתוכו ארמון המלך, בימי ע׳, 
אך הסתיימה רק בימי אחאב (ע״ע) בנו. ע' ייצב את השלטון לאחר 
תקופה ממושכת של מהומות חצר, ושושלתו מלכה כ 50 שנה. כתר 
צאה נשתפר מצבה הצבאי והמדיני של ישראל. לפי מצבת מישע 
(ע״ע) מלך יואב, ירש ע׳ את ארץ מידבא ואף שעבד את מואב. 
בימיו פסקה המלחמה הממושכת בין יהודה לישראל, ושני בתי 
המלוכה כרתו בחת ביניהם. תועלת כלכלית רבה צמחה לישראל 
מהברית שכרת ע' עם אתבעל פלך צידון, שנחתמה בנישואי איזבל 
בתו עם אחאב (והשר "בחת אחים", עמום א, ט). הבחת המשולשת 
ישראל—יהודה—פניקיד. שימשה כמשקל־נגד לכוחה של ארם־דמשק, 
שלטשה עיניה אל צפונה של א״י ושאפה להגיע להגמוניה בסוחה 
ובא״י (ע״ע בן־הדד). הבחת החלישה את הלחץ הארמי על ישראל, 
אבל לא הסירתו כליל׳ וממלכת ישראל העניקה זכויות־יתר, "חוצות" 
(= שווקים), לדמשק בשומרון (מל״א כ, לד). ספר מלכים ח את 
ע' לחובה (שם טז, כה—כו) שכן לא הביא לביטול פולחן העגל 
שהנהיג ירבעם. יתירה מזו, הברית עם הפניקים גררה בעקבותיה, 
ודאי עוד בימיו, תוצאות בתחום הדתי והחברתי. פולחן הבעל הצורי, 
שהתפשט בימי אחאב, ראשיתו בימי ע׳. חידושי ע׳ בתחומי פולחן 












27 


עמדי — ענן 


28 


הבעל, ואולי גם עיוותים חברתיים שפשסו בימיו, מוגדרים אצל 
הנביא מיכה "חקות ע׳" (ו, טז), 

ראוי לציון כי גם בימי יהוא נקראה ממלכת ישראל בפי פלכי 
אשור "ארץ ע׳", ואולי נשתמרה בשם זה עדות לפרסומו של ע׳. 
וע״ע א״י, עס׳ 283/4 . 

/ס 1€01 ^.711***4*71X5 זס ¥11$1 116 * 1 : 111 105 ז 47 / ,מז€}$ב £€1 *ו 40 \ 

-* 1 * 0 * 1 ( 7 י ץ 1 *וו^ 1 ) ; 1940 י (ץ* ץ***/^ 0 *י 1 ' 05 * 41 

. 1952 ,( 11 ,.* 1 ׳ . ז \) . 0 / 0 ** 014 }! **(/ (ס * 101101 * 1 * 5 * ¥1 * 10007111 * 1 

ב. ע. 

רב עמך□ גאון, בן ששנא (נפטר 875 לערך), גאון ישיבת 
סורא (ע״ע). נודע בתשובותיו ובסידור התפילות הראשון, 

הקרוי על שמו; ״סדר רב ע״ (ע״ע סדור- עט׳ 440 ). לפי אגרת רב 
שרירא גאון הוכתר ר״ע לגאון עוד בחיי קודמו, נסרונאי (ע״ע) בר 
הילאי, אולם הנסיבות אינן ידועות. שנות גאונותו אינן ידועות 
בדיוק, עכ״פ ב 858 כבר שימש בתפקידו. יותר מ 200 מתשובותיו 
נשתמרו, בעיקר בקבצים "שערי צדק", "שערי תשובה", בספרות 
הראשונים- ובגניזה. עיקר פרסומו בסידור התפילות, שנכתב כתשר 
בה לקהילת ברצלונה כנראה. הסידור נפוץ בספרד ואח״כ בכל 
הגולה; הוא כולל את נוסח התפילה לכל השנה והלכותיה. מבוסס 
בעיקר על התלמוד ומנהג הישיבות בבבל. ושימש יסוד לחיבורים 
הלכתיים אתרים בספרד, פרובאנס, צרפת וגרמניה: ביניהם "סדור 
רש״י", "מחזור ויטרי" ועוד. בתשובה לרבנו משלם בן נתן ממלון 
כותב רבנו יעקב תם כי מי שאינו בקי בסדר רע״ג אסור לו לעסוק 
בהוראה. הסידור במצבו כיש אינו כפי שיצא מידי רע״ג, ומכיל 
תוספות רבות. השוואתו לציטטות מתוכו אצל הקדמונים מוכיחה כי 
במשך הזמן שונה גם עצם תוכנו של הסידור, לפי מנהגי המקומות 
בהם הועתק. ישנה השערה שכבר רב צמח בן שלמה, אב״ד של 
ישיבת סורא בזמנו של ר״ע, הרחיב את הסידור המקורי של רע״ג. 
הסידור נדפס לראשונה ע״י נ. קורונל (א׳—ב׳: ורשה, תרכ״ה) 
ואת״כ בידי א. ל. פרומקין (ירושלים, תרע״ב). ד. הדגה־ ההדיר את 
תפילות החול מתון■ הסידור (למד, 1951 ). ד. גולדשמידט ההדיר 
לאחרונה את הסידור ע״פ מקורות רבים ובצורה בקורתית (ירושלים, 
תשל״ב). 

י. נ. אסשסיין, סדר רע״ג, סידורו ומסדריו (בתוך: "ציונים", קובץ 
לזכרו של י. נ. שמחוני), תרפ״ט: ש. אסף, תקופת הגאונים וספרותה, 
ק״פ—קפ״ד, תשס״ו: ד.גולדשמידס, מבוא לסדר רע״ג, תשל״ב (כולל 

ביבל') 1 - 4771 .? 7 011071 ! 82 ■ 1 ( 11 >£!$ 1:11771 

. 1908 ,!מעז 

ם. פר. 

ע?בר (מערב׳ אנג׳ ז£< 1 מ! 3 ), שרף מאובן מעצים מחטניים 
(ע״ע) מגיל אוליגוקן. ע׳ הוא תערובת אמורפית של שרפים 
וחומר ביטומיני. הרכבו הכימי קרוב לנוסחה ס״מ״ס. והוא מכיל 
עקבות גפרית. מרכיבו האפייני היא חומצת ע , (סוקצינית), המופיעה 
בו בשיעור 3% — 8% . הע׳ מופיע בצורת פקעות בצבע צהוב עד חש׳ 
שקוף או עכור. העכירות נגרמת ע״י בועות אוויר או חומצת ע׳ 
תפשית. לעתים מכיל הע׳ חרקים או צמחים מאובנים, משופרים 
היטב. הוא השרף הקשה ביותר המוכר (קשיותו 2.5 בסולם מודים), 
משקלו הסגולי 1.05 — 1.10 , ומקדם השבירה האופטית 1.53 — 1,55 . 
סוגי הע׳ השתים מתרככים ב ס 150 וניתכים בתחום ״ 280 — ס 380 . 
לע׳ התנגדות חשמלית גבוהה, ובחיכוך הוא נטען בנקל במטען 
חשמלי סטאטי. היוונים גילו בו את תשעת החשמל (ע״ע, ענד 186 ). 
המונח אלקטרון (ע״ע) נגזר מהמלה היוונית אלקטרום (ע״ע) 
שפירושו ע/ הע׳ מתפרק בחומצה חנקנית חמה, ומסים בחלקו 
בתמרים אורגניים כגון כוהל, כלורופורם שד׳. 

הע׳ האמיתי היחיד נמצא בחוף הבלטי בחצי האי סמלנד 
(בריה״מ). חסרים דומים, אך חסרי חומצת ע , , ידועים מסיציליה 
(צבע אדום), מרומניה (רומניט, צהוב, אדום, אפור) ומבורמה 


(בורמיט, אדש כהה). גרגרים בודדים של ע׳ נתגלו גם באבני חול 
מגיל קרטיקון קדש באיזור החולה, 

הע׳ מנוצל כאבן קישש מאז התקשה המסוליתית, ועד לסוף 
יה״ב יחסו לו ערך רפואי־מאגי. מסחר בי״ל בע , היה קיים בתקופות 
קדומות מאוד, כפי שמעידה מציאות הע׳ הבלטי באתרים ארכאר 
לוגיים במצרים העתיקה, במיקני, בסטונהנג׳ ובמקומות אחרים (ע״ע 
אירופה, עט׳ 142 ). הנשים הרומאיות התהדרו בתכשיטי ע׳, וגם 
כיש הע׳ משמש לייצור תכשיטים. 

ע׳ אפור ( 8 ת 8 ז 6 נ 11 ם 3 )— חומר המשרש במעי הראשתן, לדתן 
(ע״ע) מתת־סדרת לוויתגי השיניים. מכיל כ 80% כולסטרול (ע״ע), 
וכן חומצה בנזואית (ע״ע), חפרים קטוניים, פרפין שוד. הע׳ האפור 
הוא מוצק, שעוותי, אפוו-שחור, ניתך כ ־ 60 ובעל ריח אפייני. משמש 
בתעשיית הבשמים וכחומר רפשי שמור היה לעורר את התאדה. 

י. ב 

ענו ( 1 *״ 13 \ 06111 , 1316111 ? 06111 ), משפחה יהודית־איטלקית עתי¬ 
קה. רוב בניה גרו ברומא, והיא הראשונה שנודעה בשם־ 

משפחה. פאישיה הראשונים: 1 ) יחיאל בן אברהם (נם׳ 1070 ), משורר 
וראש הישיבה ברומא. 2 — 3 ) בנים: נתן (ע״ע) ודגשל (נם׳ לפני 
1101 ) — אף הש משורר ומורה בישיבת רומא, ומייסד ביכ״ג נודע 
שם. 4 ) דניאל, בן המאה ה 12 , נזכר ע״י בנימין מסודלה כראש 
הקהילה ברומא. 5 ) יחיאל, כנראה נכדו של ( 1 ), מתואר ע״י בנימין 
כחבר הנהגת הקהילה ומאנשי חצרו המקורבים ביותר של האפיפיור 
אלכסנדר 6.111 — 7 ) בנימין שברהם, בני ( 5 ), ת״ח מפורסמים. מבני 
המשפחה הבולטים: 

( 8 ) בנימיו ( 1215 , רומא — 1295 , שם), ת״ח ומשורר. רוב 
שירתו עדיין בכ״י, ועניינה: סליחות וקינות בעקבות התקפותיו 
של המשומד ניקולם (ע״ע) מנין על התלמוד, שדיפת התלמוד 
( 1242 ), גזירת אות הקלד (ע״ע: 1257 ) וחילול בית הקברות של 
רומא ( 1267 ). רבים מפישיו כלולים במחזור נוסח איטליה. ספרו 
הקטן "משא גיא חזית" (ריוש די טורנטו, ש״כ) הש סאטירה חרוזה 
על התנהגותם של עשירי היהודים שציליהם. כן כתב "שערי עץ 
חיים״ (פראג, שנ״ח), שיר־מוסר מדקטי ב 63 בתים. "פידוש אלפי 
בתיך שלו (כת״י) לפיוט אקדמות מלין (ע״ע) מצביע על ידיעתו 
באיטלקית, לטינית, יוונית שרבית. "ספד ידידות" שלו, פסקי הלכה, 
אבד. כן כתב "ספר העבור" (כ״י). 

9 ) יהודה, בן בנימין (המאה ה 13 ), סשר, מחבר ומשורר, 
תלמידו של מאיר בן משה מתמא. יצירתו העיקרית היא פירושו 
להלכות הרי״ף שממנו נדפסו מסכתות אחדות, שחמת נותרו בכ״י. 
כתב הל׳ שחיטה בנוסח רומא (נדפס) והשלים את פירושו של 
שלמה בן שבתי ע׳ לספר השאלתות של רב אחא משבחא (ע״ע), 
מפרשת "כי תבש". מו״מ בהלכה ותשובות שלו נכללו בספר "שבלי 
הלקט״, לבן־דודו צדקיה ( 11 ). 

10 ) יחיאל, בן יקותיאל (המחצית השניה של המאה ה 13 ), 
סשר. מחבר ומשורר. ספרו חידש הש "מעלות חמדות" (לראשונה: 
בשס "בית מדות". קושטא, רע״ב), ספר מוסר מבשס על מקומת 
חז״ל וספרי חכמה, שזכה לתפשה רבה. פרקים רבים מתוכו כלל 
ד יעקב ע מדן (ע״ע) בספרו "מגדל עז". בירושלים נדפס הספר 
ב 1968 מכ״י שנכתב בידי המחבר. ידשות ממנו גם הל׳ שחיטה 
(בכ״י). נשארו בידינו כמה ספרים שהשתקו ע״י ע׳, בהם כה״י 
היחיד השלם של התלמוד הירושלמי, כ״י לידן(ע״ע), שממנו נדפס 
הירושלמי בוונציה רם״ג/ד. כ״י זה השתק ב 1289 , ומכיל גם את 
תיקוניו, הגהותיו והערותיו של יחיאל. דעות שונות נאמרו בשאלת 
בעלותו על הספר "תניא", של כך ר׳ להלן. ידשים גם כמה פיוטים 
שלו. 

11 ) צ דק יה (המאה ה 13 ). פוסק איטלקי. מחבר ספר "שבלי 
הלקט״ — הנסיון הראשון באיטליה לערוך "שלחן ערוך׳ לתפילה 



29 


ענן - ענן בן דוד 


30 


ולמועדים לכל השנה. 


בזמן שריסת התלמוד ( 1242 ) חל ע׳ ברופא, 


והמאורע מתואר בספרו. למד בגרמניה, כנראה גם אצל רבי מאיר 
מרדטנבורג (ע״ע). ?יצור מהספר נדפס לראשונה בוונציה׳ ש״ו, 
ובשלימות ע״י ש. בובר, וילנה, תרמ״ז. בתשכ״ו הוחל בהוצאה 
מדעית, בידי ש. מיקזקי. ספרו האחר הוא "אסור והיתר", שנחשב 
לחלק ב׳ של ״שבלי הלקט״. % מפרקיו ראו אור בשכפול ("הסגו־ 


־!״ 

צ׳יח 


לה"; ירושלים, תרצ״ו). ספר זה עוסק במאכלות אסורים, אישות 
ודיני ממונות. למעלה מ 230 חכמים מצוטטים בספר, ורק לעתים 
רחוקות מציע המחבר עניין משלו. בספר זה נשתמר חומר איטלקי 
רב־ערך, והוא מהווה ספר־יסוד בפסיקה ובידיעת ד,מנהגות. הוא 
מרבה להסתמך על ר׳ ישעיהו די סרגי(ע״ע), ובידיו היד, גם פירושו 
של ר׳ ישעיהו לתורה ולפירוש רש״י, עליהם הוסיף מהערותיו 
(בתוך: "פירוש רבנו חננאל על התורה", ירושלים. תשל״ב). בעיה 
מיוחדת במינה קשו־ה בספר "תניא" (מנטובה, רע״ד). הבראה 
כגניבה ספרותית של ספר "שבלי הלקט". יש הסבורים כי ר׳ יחיאל 
ע׳ ( 10 ) — המופיע :מחבר — היה מעתיק בלבד, ולכן נזכר שמד 
בספר, דש סבורים ק "תניא" הוא מעין מהדורה א׳ של ספר "שבלי 
הלקט", שהועתק עזי ר׳ יחיאל בתוספת העדות משלו. אפשר 
שהדמיון נובע מכך ן ששני חכמים קרובי־משפחה אלו קיבלו את 
תורתם ממורה אחד, יהודה (מס׳ 9 , לעיל). עמנואל הרומי (ע״ע) 
מזכיר את ע׳ ושלוש!]! בניו בין החכמים היושבים בגן־עדן (מחברות 


עמנואל [מהדורת דב 


ירדן], פרק כ״ח, תשי״ז), ואף חיבר קינה (פרק 


כ״ד) על מות שנים מבניו של ע׳ בחודש אחד. 

ש, בובר, מבוא סבלי הלקט השלם״, וזרס״ז! י. 1 . אסשסיין, סדק־ 
דוקי ירושלמי, א. כ״י ליידן (תרביץ, ה׳), תרצ״ד, ש. ליברמן, 
הירושלמי כפשוטו ט״ו—ט״ז, תרצ״ד,! הנ״ל, ירושלמי הוריות 
(בתוך: ספר היובל לד ח. אלבק). תשכ״ג! ש. ח. קוק, ד יחיאל 
בן ר׳ יקותיאל (בתוך: עיונים ומחקרים, ב׳), תשכ״ג! ש. ק. מירסקי, 
מבוא ל״שבלי הלק?! השלם", מהדורתו, תשכ״ו; ב״צ דינור, תחינתו 
של ד׳ צדקיהו ברני בנימיו מן הענוים על "צרת הזמן- ותוכנה 
ההיסטורי (בתיד: < םר זכדון לא.ל. קארפי), תשכ״ז. 


ג 1 יכ 


עניי, עבדים, גרימת סבל גופני או רוחני לבני-אדם בכוונה 
תחילה, פעמים תוך שימוש במכשירי-ע" מ יוחדים. לשימוש 
בע״ מניעים שונים:!א) משפטיים — לשם סחיטת עדדות והודאות 
בכוח מפי סרבנים; !להחמרת ענשים מקובלים במקרה של פשעים 
הנחשבים כחמורים 1 מיוחד; ב) דתיים — לגילוי כופרים או פוגעים 
בנהגים מקודשים ול זענשתם (בתקופות מסדמות); ג) מדיניים — 
הרתעת מתנגדים ואניפת דעות; ד) פליליים — במגמה לסחוט מידע 
ביחס לרכוש הבד, או ממניעים סאדיסטיים גרידא. לעתים נובע 
השימוש בע" מכמה !מניעים גם יחד. 


בימי־קדם בללו 
אברים, או קטיעתם 


הע" הלקאות, מניעת מאכל ומשקד" שריפת 
הטלת מומים ופשיטת העור. ברומי השתמשו 
במבני־עץ שונים למו)ניחת גופות המעונים, לתלייתם בידים וכר. אולם 
רק באירופה הנוצריף של יה״ב הגיעו מכשירי הע" לשיא התפוצה 
והתחכום. אלה כללו סולמות ומסגרות עץ למתיחת המעונים עד 
פירוק אבריהם, גלגלות ועצים לתלייתס השמשקולות קשורות ב¬ 
גופם והם מולקים במגלבים, תבניות מתכת שבתוכן הושבו הנחקרים 
ומתחתן הודלקו מדורות, גלגלים שאליהם נקשרו המעונים לסיבוב 
אטי על אש, חביוו מסומרות בתוכן גולגלו הנחקרים, קיספי-עץ 
שהוחדרו מתחת לאצבעות, כלי־ברזל מלובנים לגרימת כוויות, 
ומכשירים שתים לייחיצת הראש ואצבעות ד,ידים והרגלים (וע״ע 
אינקויזיציה, ואיורי: שם). מכשירים אלה הופעלו נגד גברים 
ונשים כאחד בלא צימת־לב לגילם, הע" נמשכו לפעמים חדשים 
רבים, ובוצעו לעתים קרובות בהתאם לנהלים קבועים, כגון ה״הור־ 
אות״ 1115 ) של סורקמדה (ע״ע) מ 1484 , ו״פטיש עושי- 
הרע״ ( 1 מ 1 תגצ> 1 }€[ב!{ 1 2110115 ^) הגרמני מ 1487 . ד,ע" המאולתרים 
שהומטו על האוכלוסיה האזרחית במאות די 16 — 17 ע״י חיילים תאבי־ 



זננויים שונים ביח״ב המאוחרים (פספר שי״? באונסבוו־נ, 1509 ) 


שלל כללו צליבה, סירוס, צליית אנשים חיים, עקירת מעיים, כריתת 
שדיים, השקאת הקרבנות הכפותים בפי שפניו ואונס סיטתי. ע" 
אלה גרמו בד״ב למוות מהיר. 

משהתפשטה ההשכלה באירופה, הלכה וגברה ההתנגדות לשימוש 
בע". בין שולליה היו מונטסקיה, מונטן, וולטר ובקרית פרוסיה היתד, 
המדינה הראשונה שאסרה על ע״ למטרה כלשהי( 1740 ), ובעקבותיה 
הלכו בהדרגה מדינות אירופיות אחרות. 

שיטות ד,ע״ במאה ד, 20 מצטיינות בגיוון, בתחכום, ובשימוש בידע 
אנטומי ופסיכולוגי. ע" פיסיים כוללים, מלבד שיטות מסרתיות, מכות 
במקלות גומי, הלם חשמלי בחלקי גוף רגישים, קדיחה בשיניים, 
השקאה בשמן קיק, תליה ברגלים כשראש המעונה טובל במיכל 
נוזלים, וניסויים רפואיים כביכול, שרווחו במחנות הנאצים. ע" 
פסיכולוגיים בוללים כליאה בתאים שאינם מאפשרים ישיבה" שכיבה, 
או עמידה, סינוור באור תמידי חזק, מניעת שינה, כליאה בחדר 
אטום לרעש, חקיתת בלתי־פוסקות ע״י חוקרים מתחלפים, שימוש 
באביזרים אקוסטיים או ויזואליים, הזרקת תכשירים משני-אופי, 
איומים בע" של בני המשפחה וכד, 

כיום השימוש בע" שוב אינו שכיח ברחבי העולם, ונודד, חגיגית 
ב״הכרזת או״ם בדבר זכדות האדם״ (פאריס, 1948 ) וב״אמנה 
האירופית לשמירת זכויות האדם" שנתקבלה ע״י מועצת אירופה 
ב 1950 . עם זאת עדיין מופעלים ע" לא רק ע״י פושעים פסיכופאתיים, 
אלא גם ע״י גופי משטרה (בעיקר במדינות רודניות) וגם ע״י צבאות 
העוסקים בפעולות מלחמתיות (כגון בוויטנאם). 

) 7/1 ,ז; 500 . 8 . 0 ;* 1913 , 1-11 , 7011141 <,<£ .? 

-) 211 ) 14 * 8 . 0 ; 1940 , 4/111 ) 1/1 ! 1011 /^ 7/11014 )■( 14 <ז 0 ' 7 ( 0 ((' 7/11101 

! 14 ,־ 1101 = 4 ? ; 1961 , 1 )^ 0 1 ) 1 5, 10 7011111 ■( 0 !104x11 זס 111 )ט 0 

,) 1 ) 117 ^ 01111071 074 XX ק 1 )ת 10 ) 8 פייני, דנוצר נזערכית לכקעת ים־ 1 זט 5 ח, םע 5 ירו׳ 6 ?ים 


כת. כרוניקת קראי החמאה ח 15 מספר כי ע׳ חי בבגדד ויסוד 
הכת הל ב 762 — 767 . ה״ענניים" לא היו רבים, ובמאה ה 10 נותרו 
בודדים בלבד, שנבלעו בקראים המאוחרים. אלה, אף שראו בע׳ 
מייסד, ואת צאצאיו כינו בתואר "נשיא", לא היססו לפעמים לדחות 
ולבקר בשנינות כמה מהשקפותיו. חיבורו העיקרי, בארמית, "ספר 
המצוות״ — החוק הלא־רבני השיטתי הראשון — היווה אבן פנה 
לספרות הקראית ומוקד־ליכוד לכתות אנטי־רבניות שונות. החלקים 
שנתגלו עד כה (נדפסו ע״י הרכבי, שכטר ומאן; ר׳ ביבל׳) כוללים 
ביאור קצר ויבש של מצוות מתחומים שונים. העקרונות המיוחסים 
לע׳ הם — דחיית המסורת התלמודית, אי הכרה בסמכותם של 
הגאונים וראשי הגולה ושיבה למקרא כמקור יחיד להכרת הצו 
האלוהי. אולם, בדיקת ספרו מוכיחה כי למעשה עסק בהתאמת ההלכה 
המקראית העתיקה לצרכי זמנו. המתודולוגיה והניסוח שלו דומים 
למקובל בתלמוד, אבל מסקנותיו חדשות. ע׳ הרבה להשתמש באבלו*־ 
גיות ("הקש"), שיטה המקובלת גם בחוק המוסלמי, אך הוא יישם 
שיטה זו לא רק לגבי מצבים אלא אף לפירושן של מלים ואותיות 
בודדות במקרא. שיטתו מאולצת ומותאמת כולה להלכות שנקבעו 
על־ידיו מראש. ע״פ גישתו הסגפנית קבע ע׳ שבוח־החומרה עדיף, 
ושהשמחה והעונג המלווים — בהלכה — את מצוות השבת ורוב 
המועדים, נוגדים את האבל והצער החייבים לציין חיי יהודים בגלות. 
הוא החמיר גם בדיני עריות והרחיב מאוד את דרגות האיסור של 
נישואין, קבע 70 ימי צום (למעט הלילות), מי״ג ניסן עד כ״ג סיון, 
ואסר את הרפואה — הסותרת את האמונה בה׳. 

על ע׳ השפיעו, כנראה, זרמים מחמירים וסגפניים, כצדוקים, 
איסיים (ע״ע), חסידים (ע״ע חסיד) וחברים (ע״ע חבר), שדעותיהם 
ומנהגיהם מבצבצים בתלמוד ומקבילות להם אצל זר; ואולי היה 
לכתות אלו המשך כלשהו עוד בזמנו של ע׳. דוגמה לכך הם כלליו 
שחג השבועות חל תמיד ביום א׳ והאיסור להשאיר אש בוערת בשבת. 
אין קשר ישיר בין תורתו לבין מגילות מדבר־יהודה (ע״ע). אמרתו 
"תפישו באורייתא שפיר, ואל תשענו על דעתי" אפיינית לע׳, שהיה 
הדור אמונה בצדקת תורתו ועם זה הכיר בזכות החשיבה העצמאית 
של אחרים. המסורות המאוחרות שע׳ הכיר באמיתותם של ישו 
ומוחמד והאמין בגלגול (ע״ע) מחוסרות כל יסוד. 
וע״ע קראות. 

י. נ. אסשסיין, קטעים חדשים לספר המצות לע׳(תרביץ, ז׳), תרצ״ו 1 
ר. מאהלר, הקראים (מפתח בערכו). 1949 , ?■״;:)■■!זז השריד 
והפלים מספר הסבות לע׳ בן דוד נשיא לבני מקרא (-) 1 * 1 .״ 11 * 1 ) 5111 
קונטרסים מס*־ המצוות לע׳ < ט] 11 :ג>( 1 :> 5 . 5 ; 03 ל• ,(נ״ע ,"־> 8 מט 611 ) 
*׳מ*מ 4 * • 1 ; 1910 ,( 11 נ צ 11€ ג 5€€1 תס €111$ מ 00011 : 111 ) 

י ץ 0 מ 10 <., 1 ; 1919 ,( 1 ,ץ 11 ק 11110$0 ? 1 >מג ו 151 ^€| 0£ 031 ־ 0111 () 
;( 1947 ,(״ 00 ^ 1 . 1 0£ ץ 01 ת €1 !\ 111 11£$ > 1 ג 51 סב!גדתש 5 : 111 ) 14 ס £1 < 1 מ €מ 1 ) 

ל. ^ 

עננים, תרחיף של טיפות מים וגבישי קרה זעירים הנוצרים בתה¬ 
ליכי התעבות וקפיאה של אדי־המים באטמוספירה (ע״ע). 

מקור אדי המים באטמוספירה מצוי עפ״נ כדה״א — בעיקר במשטחי 
המים הגדולים — באוקיאנוסים ובימים. 

חלק חשוב בקביעת מאזן החום של כדה״א נועד לתהליך היווצ¬ 


רותם של הע" כגורם מעביר חום מפני כדה״א לאטמוספירה. ראשיתו 
של תהליך זה בהתאדות של משטחי המים הגדולים והקירור הנלווה 
אליה. והמשכו בהתעבות האדים באטמוספירה, אגב שחרור חום 
כמום, וביצירת הע". התהוות המשקעים (ע״ע) למיניהם אינו 
אלא חלקו השני של תהליך זה שבו מוחזרים המים למקורותיהם 
עפ״ב האדמה. וע״ע הידרולוגיה, עם׳ 101 (המחזור ההידרולוגי), 
וציור 1 , שם. 

היווצרותם של ע" באטמוספירה היא תוצאת העליה האנכית של 
זרמי האוויר המתקררים בתהליך אדיאבטי(ע״ע) בשיעור של כב>״ 1 
לכל 100 מ׳. נקודת הטל (ע״ע) של האוויר העולה יורדת אמנם 
אף היא עם הגובה. אך שיעור ירידתה כס״ 0.15 — 0 ס 0.2 לבל 100 מ׳. 
כתוצאה מכך, אם הזרמים האנכיים חזקים, גורם תהליך התקררות זה 
לכך שהאוויר העולה מגיע לנקודת הרוויה שלו, ומגובה זה ואילך 
מתחיל תהליך התעבותם של האדים לטיפות ע". הגובה באטמוספירה 
בו מתרחש תהליך זה הינו, בקירוב, גובה בסים הע". לשובי הניכר 
באפים של זרמים עולים אלה ובמיוחד לעצמתם, מקורם והקפם 
השונים, ניתן לייחס את המגוון הרחב של צורות הע" ואת השוני 
הרב בתכונותיהם היסודיות. 

צורות ע". לצורך סיווג הע" לצורותיהם השונות נוהגים 
לחלקם לשלוש קבוצות היסוד הבאות: הערימה, השכבה, הרצועה ז 
ובשמותיהם הבין־לאומיים — קומולוס ( 0110111105 ), סטרטום (־גיס 5 
105 ), צירוס (,!ס-""). קיימות שתי אבחנות נוספות המסווגות את 
הע״ לפיגבהם, כאשר לע״ גבוהים מתווספת הקידומת 3110 . כך, ענני- 
ערימה גבוהים נקראים 311000010105 , וכיו״ב. כן נוהגים להוסיף את 
הרכיב 01011105 (או 0101110 ) לענני גשם; לדוגמה, ענני ערימה או 
שכסה המורידים גשם, נקראים 001001001101105 או 0503105 ( 01011 . 
יחד עם זאת, יש ע" ממטירים המוגדרים כקומולום אך אין לסווגם 
כ 000101001011105 שהוא כינוים של ענני סערה גדולים וכבדים 
במיוחד המפיקים ברקים ורעמים ולעתים קרובות גם ברד. 

א. תהליכי יצירת ד.ע". 

ניתן לחלק את התהליכים הגורמים להיווצרותם של ע" לצורו¬ 
תיהם השונות לשש קבוצות: 

( 1 ) התהליך הקונוקטיווי. תהליך זה מתרחש בעת 
שנפחי אוויר גדולים המצויים סמוך לפני השטח מתחממים ובתוצאה 
מכך עולים לשכבות גבוהות יותר בטח*פ 01 פירה. לאחר עברם את 
רום ההתעבות ניתן לראות את הזרמים האנכיים בתנועה קונווק- 
מיתית זאת. הע" הנבנים אגב צורת הרמה זו הם, בד״ב, ענני הקר 
מולוס למיניהם. הגובה הטופי שאליו מגיעים נפחי אוויר אלה 
שהוא גובר. פסגת הע", מותנה באופי ההשתנות, עם הגובה, של 
הטמפרטורה והלחות באטמוספירה; שכן, הע׳ ממשיך להתפתח 
לגובה כל עוד הטמפרטורה שלו גבוהה יותר מזו של סביבתו. 

בהערבת גובה פסגת הע׳ יש אפוא להביא בחשבון את הגורסים 
הבאים:( 1 ) הערבוב של אוויר הע׳, החם והלח יותר, עם אותר קר 
ויבש מן החוץ המצוי מסביבו ומעליו; ( 2 ) המשקל המצטבר והולך 
של תמים בע׳ עקב תהליך ההתעבות! ( 3 ) כוחות הגרר הפועלים 
לריסון תנועת ההתפתחות האנכית. מידת יכלתם של הע" להמטיר 
נקבעת במידה רבה ע״י הגובה, מעל לבסיס הע׳, שאליו פגיעים הע*. 



33 


עכני׳ם 


34 


ומימד זה של עומק 


ענני קומולוס ממטירים לאלה שאינם ממטירים. 


קטרם האפקי של 
הקסם של הזרמים 


הע׳ הוא אמת המידה שעל פיה מבחינים בין 


חיצוני מאלץ אווי! 
לעלות ובכך ליצור 
(האוחגרסית) שיש 


1 הע" הקונווקטיוויים מסוג הקומולוס׳ הנקבע ע״י 
האנכיים היוצרים אותם, הוא בהקף של ק״מ 
אחדים. במקרים קיהוניים עולה ערך זה על 10 — 20 ק׳מג זהו גם 
תחום השתרעותם התנכית. מכאן׳ שלעתים רחוקות פורצים הע" את 
גובה תטרופוספירה יע״ע אטמוספירה, ענד 568 ). 

( 2 ) עליה מאולצת. בניגוד לתהליך הקונווקטיווי, שבו 
מקור האנרגיה הנצךכת לעליה הוא פנימי. יש מקרים שבהם כוח 

לח מן השכבות הנמוכות של האטמוספירה 
ע". לתהליך מסוג זה גורמת ההשפעה המאלצת 
לרכסי ההרים על הרוחות הנושבות למרגלותיהם 
ומעליהם. קורה שהאילוץ האורוגרפי מעלה את נפחי האוויר לגבהים 
שבהם שיעור השתנות הטמפרטורה עט הגובה גדול מאוד• אילוץ 
כזה גורם להתהוות! 1 של ע" שבהם מתפתח תהליך של קונווקציה 
תרמית שמכוח עצמן, גורמת להמשך התהוות הע". ע" כאלה מגיעים 
לגובה רב. מצב זה של האטמוספירה מבונה מצב של אי יציבות 
פוטנציאלית. ד,הרמז המאלצת ההתחלתית עשדה אפוא לשמש, 
לעתים, כגורם מסייע להאצת תהליכי קונווקציה חפשית באטמד 
י|ר. בין אוויר קר ובין אוויר חם ולח, לארכה של 
הגורמים החשובים ליצירתן של מערכות ע" 

קונווקטיודים שתח|מתם במשקעים למשק המים של א״י, למשל, 
מכרעת. 

( 3 ) הרמה בקנה־מידה רחב. ד,ע" השכבתיים למיניהם 

של הרמה בקנה־מידה גדול שהשתרעותו כמה 
:אלה הגורם העיקרי לתהליך זה הוא האינטראק־ 


ספירה. האינטראקצ 
חזית קדה. היא אח 


( 31118 ־ 56 ) הם תוצר 
מאות ק״מ. במקרים 


ציה של אוויר חם ולח עם אורד קר יותר "וזחילתו" של הראשון ע״ג 
האחרון. ענני שכבה מובהקים ובעלי ממדים גדולים קשורים בד״כ 
באזורים של האטמוספירה הנתונים תחת השפעתו של חזיתות חמות. 

( 4 ) מעבר אוויר חם ולח ע״ג משטח קר. תהליך 
התקררותו של האוויך והתעבותו נובע במקרה זה מתהליך ההתקררות 
הנכפה על האוויר הלח בבואו במגע עם המשטח הקר — בניגוד 
למקרה ( 3 ) שבו ההתקררות נובעת מעליית האוויר. ע׳ כזה הוא 
שכבתי המוגדר גם כערפל (ע״ע). סוגי ערפל אלה המשתרעים 
למרחקים של עשרות ק״מ מצדים באזורים שבהם אוויר טרופי נודד 
אל עבר משטחי־מית אוקיאניים קרים. ערפל מקומי עשוי להיווצר 
אף הוא, בין היתר, כתוצאה של תהליך כזה. 

( 5 ) עירוב הס ו ת-אווי ר בעלות טמפרטורה ול¬ 
חות ש ונו וב עירב מסות אוויר בעלות טמפרטורות שונות באופן 
קיצוני גורם לעתים להתעבות ולהתהוות ע". לתהליך זה אין חלק 
תשוב בהתהוות ע" :בעיים משום שתנאי טמפרטורה קיצוניים בתה¬ 
ליכים טבעיים אינם מצויים. יצוין כי "ע׳ הים הארקטי", למשל, 
או הע" מעל לגיזיחם (ע״ע) בחורף וכן התהוותם של "פסי התעבות" 
(שבלים) בעקבותיהם של מטוסים מגביהי-טוס המפיקים אודר תם 
המכיל אדי מים — הם דוגמות להשפעות שיש לתהליך העירוב של 

אוויר קר באודר חם 
ולח. יש שערפל מקומי 
מתהווה בלילות למר־ 

גלות־הרים כשאוויר קר 
גולש מלמעלה אל מש- 
טחי־מים נמוכים וחמים 
יחסית. 

( 6 ) ירידת לחץ 
מקומית ומהירה. 

תהליכי ההתפשטות וה¬ 
ר,תקרתת המהירים הנל- 



טטופים סנביהי־טוס. 
נוצר, יתרחב בהשפעת 


ודם לירידה פתאומית של 
הלחץ (המתרחשת, למשל, 
בעת תנועה סיבובית מהי¬ 
רה) באטמוספירה גורמים 
להתהוותם של "ענני ה¬ 
שרוול" ( 15 > 1 וס 01 { £1111116 ) 
של הטורנדו(ע״ע, ותמונה 
שם), או לנדי המים שרד 
אים לעתים גם בא״י. 

ב. תהליכים ה¬ 
משנים צורתם של 
ה ע". במהלך החיים של 
הע"—כשעה ופחות עבור 
ענני הקומולוס, וכמה עש¬ 
רות שעות עבור ענני ה- 
סטרטום, פועלים עליהם 
תהליכים משניים, המשנים 
במידה זו או אחרת את 
צורתם. תהליכים אלד, כו¬ 
ללים: ( 1 ) השפעות 
שכבות א י נ וו ר ס י ה 
יציבות: יש שע׳ קומולום מתפתח, מגיע לאיזור שבו הטמפרטורה 
בשכבה מסוימת באטמוספירה עולה עם העליד. לגובה (אינורסיה, 
[ע״ע])׳ ונבלמת התפתחות הע׳. תהליך זה אחראי להפיכת קומולוס 
לשכבה של סטרטוקדמולום. ( 2 ) השפעות קרינת-ה שם ש. 
ע׳ שכבתי מסוג סמרטוס מקבל קרינה בחלקו התחתון ממקור־החום 
העיקרי של האטמוספירה בעוד שמחלקו העליון הוא קורן לשכבות 
הגבוהות של האטמוספירה. תהליך ההסעה האנכי של חום בסוג ע׳ 
זה גורם להתהוותו של מפל טמפרטורה גדול בין שני משטחים אלה, 
וזה גורר אחריו תהליך קונדקטיוד בתוך הע׳ מבסיסו לפסגתו. תהליך 
זה הופך בפרק זמן קצר את הסטרטוס הרציף לקובץ של תאים קטנים 
— "ענני הכבשים" המוכרים. זהו תהליך האחראי להפיכתם של ענבי 
31115 ־ 31:056 ל 5 ט 1 נןת 0111 ס: 31 ! ובאופן חמה, להפיכת עננים גבוהים 
יותר מסוג 05:031115 ־ 1 ־ 011 ל 1115 ט 1 תב 0€1 ז־! 0 . ( 3 ) השפעות הרוח. 
היות שכיוון הרוח ומהירותה תלויים, בד״כ, בגובה מפני כדה״א, ד,ח 
שע" שהשתרעותם האנכית גדולה, נתונים להשפעות שונות של הרוח 
בגבהים השונים של הע׳. כך, למשל, ניתן לייחס לעתים, לגורם זה, 
את נטייתם של ענני קומולוס, או את צוחתיהם דמויות השופר או 
הוו של ענני הצירוס. השפעת הרוח ניכרת גם באותם המק חם 
שבהם קיימות סיבות מקומיות להיווצרותם של ע", כגון אי המוגבה 
מעל לפני האוקיאנוס, הר גבוה מבודד, או קו-חוף. במקחם כאלה 
מסתדרים הע" בהתאמה לצורת המקור והם נישאים לאורך קודם 
במורד הרוח הנמשכים ממקור זה. לרוחות הנושבות לרחבה של 
שלשלת החם גבוהה, ניתן לייתם את היווצרותם של "גלים עומדים" 
באטמוספירה, כאשד בפסגותיהם של הגלים מופיעים ע" במקביל 
לרכס הד,חם. לצופה עליהם מלמטה ומן הצד נראים ע" אלה כעדשות 

.(16X11101113115) 

( 4 ) התקרחות הע*. עקב התפתחותם מגיעים הע", לעתים 
קרובות, לאזוחם באטמוספירה שבהם מתרחשת קפיאתן של טיפות 
הע׳ והיווצרותם של גבישי-קרח. החלק של מי הע׳ ההופך לגבישי- 
קרח שונה מע׳ לע׳, והוא תלד׳ בין היתר, בטמפרטורת הע׳. לדוגמה, 
בע" האופיינים לא״י, אשר טמפרטורת פסגתם נמוכה מ 25 0 0 ־, נמצא 
כי רובם של מי הע׳ קפאו והפכו לגבישי קרח זעיחם. השוני המתחולל 
בצורת הע/ עקב קפיאה זו, ניתן לאבחנה בעין. פסגות ענני הקומד 
לום, למשל, שהן מעוגלות ומוגדרות היטב בטרם קפיאתן, הופכות 
ל״חדות" ומפוזרות. ההסבר לכך הוא בשיעור התאדותם האיטי 



ענן עומולוס בינוני טניע בהתפתחותו האנ¬ 
כית לשכבת איניורסיה (באמצע). בגובה זה 
נעצרת התפתחותו והענן טשנר, את צורת 
,העריסה״ שלו לסעיו תא שכבתי —הטטרט)־ 
עוטולוס (למטה) 






35 


עננים 


36 



א. ענני אירוס ($ .יד ; 1929 ( 0 

א. אג. 

מבחינה פסיכולוגית הע׳ הוא תהליך הקשור בד״כ בלמידה 
(ע״ע); הע׳ הנו גירד שמעלה את הסתברות הופעת התגובה, שתפ¬ 
סיק גירוי זה או תחלץ מתוצאותיו. הע׳ עשוי: ( 1 ) לדכא את ההת¬ 
נהגות; ( 2 ) לעורר התנהגות, או להגביר התנהגות קיימת; ( 3 ) לעורר 
תופעות לוואי מסוימות. 

( 1 ) ה ע׳ כ מד כ א התנהגות. מידת הדיכד של הפעולה 
הגוררת ע׳ תלויה בכמה משתנים: בפעולה גופה הגוררת הענשה, 
בעצמת הע׳, בסוגו ובדרכים השונות שהע׳ ניתן על הפעולה המביאה 
הענשה. ע׳ על פעולה שנלמדה ע״י קבלת חיזוק חיובי, כגון לחיצה 
על דוושה לשם קבלת מזוז- מדכא רק לזמן מסוים את ביצועה של 
הפעולה. אולם ע' על פעולה עוברת בתורשה, כגת פעילות מינית, 
שתיה או אכילה עשוי להיות בעל השפעה מדכאת תמידית. 

קופים, שנענשו בזמן אכילה, העדיפו לגווע מרעב ולא לאכול. 
כשעצמות הע׳ קלות, קצר דיכוי הפעולה, והפעולה הגורמת הענשה 
עשויה להגיע למלוא עצמתה הראשונית — אף כשהע׳ נמשך. כש־ 
עצמות הע׳ בינוניות, חזק יותר דיכוי הפעולה הגורמת הענשה, 
והפעולה אינה שבה לעצמתה הראשונית. כשעצמות הע' גבוהות, 
חזק דיכוי הפעולה והדיכד נמשך זמן רב לאחר הפסקת מתן הע/ 



41 


ענש: בפסכולוגיה; בחיבויד 


42 


כשעצמת הע׳ עולה בהדרגה עד לרמתה המירבית, יעיל הע׳ פחות 
מן הע׳ הניתן לפתע ג מלוא עצמתו. כשחוזרים על פעולות ההענשה, 
יתרגל אליהן הנענש. ע׳ הניתן מיד אחרי ביצוע הפעולה בת- 
הענישה, יעיל יותר מע׳ נדחה. ע׳ הניתן ברציפות יעיל יותר פע׳ 
הניתן לסירוגין. דיכוי הפעולה באמצעות ענישה עשר להיות יעיל 
יותר, אם קיימת דרך !,וספת אחרת להשיג את המטרה שלשם השגתה 
בוצעה התגובה המענ|שת. 

השפעת חיזוק שלילי נלמד (למשל, איום או פחד) תלויה בדרך 
שבה מענישים את היחיד בחיזוקים שליליים לא־נלמדים, דוגמת 
כלל הגיררים המכאיב:ים מבחינה פיסית. גירוי ניטראלי המופיע יחד 
עם חיזוק שלילי לא־נלמד באמצעות ההתנאה קלאסית (ע״ע למידה, 

עמ׳ 908 ) מקנה לגירוי זה תכונות שליליות (יצירת פחד) והופך 
} אותו לחיזוק שלילי נלמד. חיזוק שלילי נלמד מדכא את התגובה 
! שהוא ניתן עליה. גם נירוי הפעולה עצמה הגורמת ע׳, דרך סמיכותם 
! לע׳, יעוררו פחד והייזיד יימנע אפוא מלבצעה. אם החיזוק השלילי 
ן הלא־נלמד הבא יחד עם הגירוי הניטראלי, ביתן אך ורק על פעולה 
מסממת אחת, הרי שהגירר הניטראלי, שהפך לחיזוק שלילי נלמד, 

; ידכא לבדו את התגובה בצורה חריפה — אך למשך זמן קצר. אם 
החיזוק השלילי הבלחני-נלמד, הבא יחד עם הגירוי הניטראלי, ביתן 
באופן בלתי תלר בהתנהגות היחיד. ידכא החיזוק השלילי הנלמד 
לבדו פעולה זו פחות מאשר במקרה הראשון — אך למשך זמן ארוך. 
כשהע׳ ניתן באופן בלתי תלד בהתנהגות היחיד, אין הוא יודע מה 
לעשות ומה לא לעש־ת. כשהע׳ ניתן על פעולה מסממת אחת, יודע 
היחיד מה לא לעשות, אך איבו יודע מה עליו לעשות. ע" שאינם 
ניתנים לשליטה ע"" הנענש והניתנים באופן בלתי תלר בהת¬ 
נהגותו יוצרים התנהגות של חוסר-אונים המשתקפת בחוסר-רצון 
להגיב. 

ע׳ כאמצעי, המדכא התנהגות קיימת, דומה מכמה בחינות לחיזוק 
החיובי שבעזרתו כלמדים התנהגות חדשה! למשל. הבחנה בין 
גירוי המסמן שביצה: פעולה מסוימת מותר, לבין גירמ אחר המסמן 
שביצוע הפעולה אסור. בהשוואה בין השפעתו המדכאת של הע׳ 

לבין דרכים אחרות להפסקת התנהגות קיימת (חסימה פיסית ושובע) 
נמצא, שהע' נמנה עם האמצעים היעילים ביותר. השפעת הע׳ היא 
מיידית, חזקה, במשנת זמן רב ואיננה הפיכה. תכונות אלו אפייניות 
לע" בעלי עצמה רב - כשמשתמשים בע" קלים, עשרה הפסקת הע׳ 
להגביר את הפעולה הגוררת הענשה למשך זמן קצר ברמה שהיא 
אף גבוהה מרמת הביצוע לפני קבלת הע׳. 

הפסיכולוגיה הפיסיולוגית גילתה כי קיימים במוח מרכזי הענשה 
ומרכזי תגמול. גירוי מתאים של מרכז הענשה (למשל, בזרם חשמלי) 
מדכא את הפעולה ביחיד. גידר מרכז הענשה דומה מבחינה תפקודית 
להשפעת חיזוקים שליליים חיצוניים, כגץ כאב. 

( 2 ) הע׳ כמעורר וכמגביר התנהגות, ע׳ הניתן 
כשלומדים פעולה חדשה עשר להגביר את התנגדות אותה פעולה 
להכחדה שבמהלכה חדלים לתת את החיזוק החיובי. אם דורש ביצוע 
הפעולה קצב איטי, זאת אומרת שבין פעולת לפעולה צריך לחלוף 
זמן שבו אין היחיד מגיב, עשוי הע׳ לזרז את למידת הפעולה, וזאת 
בדכאו קצב־הגבה מהיר. אם מלמדים את היחיד שישיג תגמול רק 
כשהוא מקבל ע׳, ולא ישיג את התגמול כשיופסק הע׳ — יגביר 
היחיד את קצב בידוע הפעולה כשיקבל ע׳ גם בלי לקבל תגמול. 
באותו אופן ניתן להסביר אח התנהגות הילד שהתנהגותו זוכה לע , 

גדול מצד הוריו. הו נהגות הילד היא אמצעי להשיג את תשומת־לבם 
של הוריו, והע׳ החו סימן שהוריו אמנם מתייחסים אליו. כשהיחיד 
לומד פעולה מסוימת המבוססת על הפסקה או על הימנעות מחיזוק 
שלילי, עשר הע׳ על התנהגות זאת להגבירה במקום לדכאה. במקרה 
זה מוכלל הפחד מחע׳ לפחד שייצר החיזוק השלילי בשלב הלמידה, 
ומגביר בכך את הדחף להמשיך ולבצע את הפעולה הגורמת הענשה. 


התנהגות מסוג זה שבה פועל היחיד לקבלת ע׳ נקראת התנהגות 
מזוכיסטית או התנהגות המענישה את עצמה. 

( 3 ) תופעות לוואי של ה ע׳. הפחד המתלווה לגירויים 
הסמוכים־בזמן למתן הע׳ הלא־בלמד גמבה עם תופעות הלוואי החזקות 
והחשובות ביותר. תופעות הפחד אינן רצרות מכמה בחינות: הפחד 
הוא ריגוש לא־בעים, המדכא התנהגות באופן כללי, כמו למשל, 
קפיאה תנועית ושיתוק המחשבה והוא עלול לגרום אף תופעות 
פסיכוסומאטיות. מלבד זה יוצר הע׳ תוקפנות. תופעות אלו עשרות 
לגרום התנהגות לא-מבוונת ולא־מפוקחת ולשבור את הליכוד החב¬ 
רתי• ש. ם. ר. 

ע׳ בחינוך הוא אמצעי, שנתד למנת התנהגות לא־רצרה 
ע״י מתן חיזוק שלילי (ע״ע למידה, עמ׳ 908 — 909 ) בידי מחנך או 
דמות חינוכית בסיטואציה חינוכית. משמעותו של הע׳ בחינוך מת¬ 
רכזת ביעילותו נוכח מטרות רחוקות, ולא בפעולות הישירות הנראות 
לעין. כדי שהמעביש יגיע למסקנה, שהע׳ מוצדק ורצר. צריכה מניעת 
ההתנהגות הלא־רצויה של הנענש להיות יציבה ולא זמנית; כן צריך 
להיות ברור, שדרכים אחרות המובילות לאותה מטרה אינן יעילות 
יותר ושהע׳ נובע במישרים מהעבירה. מניעת פעולות לא-רצויות לא 
תיתכן בלי חיזוק מנגנון שליטה פנימי בנפשו של הילד ובלי פיתוח 
הבנתו את מצבי החיים. יעילות הע׳ תלרה במידה מירבית באפש־ 
ררות הילד להזדהות עם דמרות חינוכיות. ע׳, המוטל ע״י דמות 
שהילד אינו קשור אליה קשר חיובי׳ מעורר בד״כ תוקפנות ועלול 
להגביר את התגובה השלילית שהע׳ נועד להגבילה. ע׳, שהקשר 
בינו ובין העבירה אינו ברור לילד, ייראה בעיניו כלא־צודק. הילד 
עלול אפילו לראות בע׳ "מפרעה" שעל חשבונה מותר לו לבצע 
עבירות בעתיד. 

סוגי הע׳. ( 1 ) ע׳ גופני. ע׳ כזה פוגע בכבודו של הילד 
ובהרגשתו שהוא אדון לשלמות גופו, ומשום כך מחליש את כושר 
השליטה הפנימי של הילד ועלול אף לפגוע בקשר הנפשי החיובי 
למחנך. על כן הוא נחשב לפסול כאמצעי חינוכי. ( 2 ) הוא הדין 
לגבי הגבלת החופש והכליאה. ( 3 ) הדחה מן החברה 
איבה מזיקה לילד הנענש, אם הוא בעל עמדה חברתית וקשרים 
חברתיים שלא יתערערו בעקבות הדחתו. ( 4 ) ניתוק זמני של 
הקשר בין המחנך ובין הילד, וכן ביטול תשומת הלב לפרקי־זמן 
מסוימים. ע" אלה מקובלים במיוחד בטכניקות הנקראות "עיצוב 
התנהגות״ (ם 0 מ 1 צ> 11£1 > 0 תז ז 10 י\ 3 ^). ( 5 ) מניעת הנאות, פר¬ 
סים, שבחים וכיו״ב, נחשבת לצורת ענישה חינוכית מתאימה. 

בכל מקרה דרוש לקיים יחס מתאים בין המעשה לבין מידת הע׳ 
ומשכו. ע" ממושכים עלולים להעכיר את האווירה החינוכית ואת 
היחסים בין המחנך לחניך. מכל מקום יש להיזהר מהפעלת מעגל- 
קסמים ע״י ע" לא-יעילים, הממריצים את הילד לעבור עבירות 
נוספות וחוזר חלילה. חשוב ביותר כי הע׳ יעורר פעילות ק ו נ¬ 
ס ט ר ו ק ט י ו ו י ת מצד הילד — אם בצורת הרהורים במעשיו שלו, 
ואם תיקון־למעשה של העוול או של הנזק שגרם. "בקשת סליחה" 
מילולית איננה ״כפרה״, ולעתים קשורה בהשפלתו של הילד. — 
ילדים מפגרים. מופרעים וסוטים בהתנהגותם זקוקים לדרכי טיפול 
והוראה מיוחדים, השוללים בד״כ את הע׳ כאמצעי חינוכי. בין 
ילדים מופרעים יש כאלה הנהנים מן הע׳, שממילא אינו יעיל 
כלפיהם. 

בעיה מיוחדת במינה היא הבנת משמעותו של ע׳ במסגרת המסו¬ 
רת התרבותית של אוכלוסיה מסוימת. עניין זה הוא אקטואלי ביש¬ 
ראל בה המחנך ניצב תכופות מול תלמידים בעלי רקע תרבותי שונה 
משלי• ר. ב.-ר. 

ד. ו. ברוך. דרך חדשה לחנוך ילדינו, תש״ז< משרד החינוך והתרבות, 

ביבל' לתורת החינוך: שבר ועונש׳ 11958 / 0 4 

£1111021101121 ־ £01 ו 01 בו 12 >ב 1 ט 0 * 1 21 ת £10 בא) 1$ סס 1 { 50 מין 




43 


ענש: כהכרה הפדימיטיווית; כהלכה 


44 


]*€$€8106 ) 1£ ת £40 .£.# ך ; 1952 י ( 5 ם 1 ג^\ ^ 311 1 > 11 ג 1 ; £0£ ת 1 011 ־ .), 

0 1966 , מס /^ ן /^^ 1714 > 1 {?ז. 0 )$)? / 0 * 1 >) 47 / ; 107 ! %01 /) 3 !ה 711 )ק ; 

1. ; 1967 8 , 11 ^ , 8771171% ) 0 / 0 !( 11010% ס!(*? 1 *^* 7 ,כ>צ 1 ט 14 . 5.14 - €50 ©ס 
׳<*(£ / 0 }/ 00 ג/ 8714 }} 4 :*))ה)> 1 !>)* 71 ס 0 4 >)!%ס 0 י ץ 0 ז 0 ., 1 - 5 ־וט^ €1 ז( 1 ..מ 
€1^11710, 1968; ?. ! 1 ( 1010% /€<(*? 81 ) 1 1010% * !(!/? 0 ז 11071 ) 171770413 י 01 * 0111 ״ , 
1968; 8. /). 0 1714 > ! 71 )ח 17 /* 1 ה>!? ,(. 0015 ) 011 ־ 01101 1 \ . 8 - ן €1 < 1 <]ותג 
?(/181;'107, 1969; ^4.11. ץ 0/1010% !(*? 4 > 716111 זדר€^^ י 0 ז 3 במ^ י ס : 

1*1 ?!{104010%),, ?*)!0/10 ?/!)'*!€* <1714 1^(1711111%, 1970 ; ]. 8 - £ 0110111 , 
01*€1?1171( 0714 0701*? \20 0 ב 81 • 1 • 0 ; 1970 ,* 1$£700711 ) 01 171 ! €71 711 ) 8 % ״ ^- 
1 0 ?!' 10411 \ י חז 3 ו x1071 71 ) 17 >? , 1 ] 15 £ ) פ 1 \ .£ . 0 ; 1971 ,ז 10 ! 11 > 1 /) 8 0/144 / ס !*, 
0/1447€71, 01*01?1171(, 1972 . 

ע׳ בחברה הפרימיטיווית. חברות החסרות חוקים כתד 
בים מתנהלות ע״פ הליכות ( 5 ץ 3 ״י^ 1 ם£) ומבהגים ( 65 ז 0 מ!) מסרתיים. 
המסדירים את המותר ואת האסור. לאיסורים אופי של "טבו" (ע״ע)׳ 
והפרתם עלולה להרגיז את האלים או את רוחות האבות. העבריין 
נחשב כסכנה לכלל, והוא מנודה או מגורש לצמיתות, או עד שהוא 
מכפר על עוונו (והשר סיפור קין, ברא׳ ד). ע׳ זה חמור במיוחד 
בחברה הפרימיטיווית, שבה אין קיום לפרט אלא במסגרת בית־האב 
או השבט. גם בחברה הפרימיטיווית ביותר יש נטיה להמיר את 
הנקמה האינדיווידואלית בע׳ שהחברה קובעת. יש מפקידים את 
ביצוע הע׳ בידי הניזוק או בידי בני משפחתו של הנרצח. בכך יש 
מעין לגיטימציה לנקמה פרטית או לגאלודדם (ע״ע, עמ׳ 
198 — 201 ), והמבצעים פועלים בכך כשליחי החברה. אולם, יש 
שמעבירים את ביצוע הע׳ לראשי־שבטים, שופטים וכיר׳ב. ברוב 
החברות מותאמות צורות הענישה לטיב העבירה. עפ״ר יש מגמה 
להפעיל את ע׳ המוות רק על עבירות חמורות ביותר: כישוף, רצח 
וניאוף׳ אך יש שמקילים לגבי שתי העבירות האחרונות. בשלב 
מסרם מעדיפות חברות רבות תשלום כופר־נפש על גאולת-הדם. 
בד״ב חלה התפתחות זו בחברות שכלכלתן על גידול בע״ח. עפ״ר 
נקבע גובה הכופר במו״מ המתנהל באמצעות מתווך. יש חבתת 
המפקידות את התיווך׳ ולא רק במקרה של רצח, בידי אישים שהת¬ 
מחו בכך. יש גם שהחברה קובעת "תעריף" לכופר, המשתנה לפי 
מעמדו של הנרצח או הנפגע. תעריפים מפורטים כאלה היו קיימים 
בחברות הגרמניות הקדומות והם מתקיימים עדיין במזרח-אפריקה * 
שם משלמים את הכופר בראשי בקר וצאן, מקצתו לניזוק ומקצתו 
לשופטים או לראש השבט (השר הומרוס׳ איליאס 11 ך׳\צ. 497 
ואילך). יש שפגיעות גופניות נענשות לפי העיקרון "עין תחת עין", 
אך קיימת מגמה להפעיל ע" קלים יותר, כגון הלקאה או קנסות, 
הכל בהתאם לחומרת הפציעה ולנסיבות. הע׳ על פגיעה ברכוש 
הוא החזרת הגזל או פיצוי על הנזק. בחברות שבהן נוהגת עבדות 
(ע״ע), קורה שהניזוק כובש את המזיק לעבדות ויש שהמזיק נמכר 
לעבד, כדי לפצות במחירו את הניזוק. ברם, מתוך רצון להרתיע 
מפני פגיעות ברכוש, נזקקות חברות אחדות, אפילו מפותחות, לע" 
חמורים יותר, כגון כריתת איברים, ע׳ שעדיין נוהג במדינות מוסל¬ 
מיות ע׳ המאסר הממושך אינו קיים בחברות בלתי־מפוחחות, מאחר 
שאין בהן התנאים הדרושים לביצועו. 

ניתן לומד, כי תכונה אפיינית לכל חברה היא המגמה להוציא 
את עשיית־הדין מידי הפרט ולמסד אותה. בכך הופך הע׳, שמקורו 
בתגובתו הספונטנית של הפרט, אמצעי לשמירה על ההרמוניה 
החברתית, ומבטיח את ציות הפרט לנורמה חברתית. 

מ. ו. 

בהלכה. ע" המוצאים לפיעל ע״י ביה״ד ("בדיני אדם") נחל¬ 
קים לענשי-ממון — ועליהם ע״ע נזיקין, עם׳ 1021 — 1023 — ולענשי- 
גוף. תנאי עיקרי לכל ע׳ גוף בידי אדם שתבוא "אזהרה" מפורשת על 
המעשה בתורה, ואין די בציון הע , בלבד (זב׳ ק״ו, ע״א—ע״ב). הע׳ 
הסטנדרדי, כנראה, בתורה — ובחז״ל — הוא המלקות, שנידון 
בהם כל העובר על איסור כרת (ע״ע) או "לאו"(מלבד כמה יוצאים 
מן הכלל; ע״ע מצוה, עם׳ 113 — 114 ). ואף שבכתוב שבתורה, הזז 
במלקות, נאמר ״ארבעים יכנו״ (דב׳ כה, ב—ג) — נתפרש הפסוק, 


בהלכה, ל 39 מלקות — והוא המספר המירבי. המספר המדויק בכל 
מקרה תלוי באומדן בי״ד את שיוכל הנידון לשאת ולהישאר בחיים. 
תיאור מפורט של אופן מתן־ד,מלקות נמצא במסכת מכות — הקרויה 
ע״ש ע׳ זה (ג׳, י״ב—י״ג). מי שנתחייב מלקות, ואין צריך לומר אם 
נידון למיתת בי״ד, נפסל לעדות. 

ע׳ המלקות מנקה מן העוון, ו״כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו 
ידי כריתך (שם ג׳, ט״ו: והשר: ",כי לא ינקה׳, בי״ד של מעלה 
אין מנקין אותו, אבל בי״ד של מטה מלקין אוחו ומנקין אותו״ — 
שבר כ״א, ע״א). במקרא, ע׳ זה הוא היחיד הנזכר בסתם (דב׳ כה, 
א—ב), בלא להתייחם לחטא מסוים (פרט ל״מוציא שם רע״ — 
דב׳ כב, יח), וגם בחז״ל עדיין ניכרת התפיסה כי "מלקות במקום 
מיתה עומדת" ( 0 נ־ י/ ע״א). 

ארבע מיתות בית־דין. סקילה, שרפה, הרג, חנק. העבי־ 1 
רות המחייבות בכך הן בד״ב עריות, ע״ז, שפיכות־דמים, חילול־ ! 
שבת (ומעט עבירות אחרות), ודרך ביצוע הע׳ מפורשת במסכת 
סנהדרין, פרקים ר—י״א. במקורות מצויות מחלוקות על דרכי ביצו¬ 
עם של דיני המוות, ואפשר שהן משקפות מסורות שונות, שנהגו י 
על פיהן בת״ד במקומות שונים. אם נתחייב אדם בגלל מעשה אחד 
בשני ע״, מטילים עליו למעשה את החמור שבהם ע״פ הבלל: ״קים ' 
ליה בדרבה מיניה" (כתר ל״ג, ע״ב; ומקבילות). ע״כ מי שנתחייב 
מיתה אינו לוקה ואינו משלם- ו״מי שנתחייב בשתי מיתות בי״ד — 
נדון בחמורה" (משג׳ סג׳ ם/ ד': ספרי, תצא, רפ״ו ועוד). נחלקו 
אמוראים אם גם מי שאינו נידון בפועל בחמורה, כגץ שעשה בלא 
התראה (ר׳ להלן) זכאי לאותה הקלה (כתר ל״ה. ע״א ועוד). ענשי- 
הגוף מותנים בעדות ובהתראה, שתעמיד את העבריין על חומרת 
מעשהו וענשו; ודווקא כשקיבל עליו את ההתראה, ואף אמר: 
״על־מנת כן אני עושה״. יוצא מן הכלל: מסית לעבודה זרה, שנענש 
בלי התראה. ענשי-גוף צריכים, מדין־תורה, בי״ד סמוכים (ע״ע 
סמיכה: סנהדרין)! מיתה — 23 סמוכים ומלקות — ע״י 3 סמוכים 
בלבד, וי״א שגם לזה יש צורך ב 23 (משגה סנ׳ א׳, ב׳, ה׳; ירר 
שם א׳, ב׳; בבלי, שם, י׳, ע״א). על כמה עבירות קבעו מלקות 
"מדרבנן", הנקראות "מכת מרדות"׳ וכל מלקות בחו״ל, שאין בה 
סמיכה, אינן אלא "מרדות". מלקות אלו נושאות אופי של ע׳ מש¬ 
מעתי, ואין הן כפופות לכללי המלקות "דאורייתא" ולסדריהן. כללן 
הוא: ״עד שתצא בפשר׳ (= מתעלף) של העבריין. 

ע׳ המוות הוגבל ביותר בדרישה לדקדוק מופלג בחקירת ודרישת 
העדים, ולגבי סדרי הדיונים בביה״ד, שהגבילו מאוד את אפשרות 
הכרעתו לחיוב ע׳-מוות. המגבלה העיקרית היא הדרישה ש״סגהדרין 
גדולה" תהא יושבת ב״לשכת הגזית" שבבית-המקדש, ולפי מסורת 
חז״ל כבר נתבטל מצב זה 40 שגד. קודם חורבן בית שגי. על עבירות 1 
מסוימות אמרו: ״קנאים (ע״ע) פוגעים בר׳ ( 0 נ׳ מ׳, ו׳; בבלי, שם, 
פ״א—פ״ב) — "בני אדם כשרין, המתקנאין קנאתו של מקום, פוגעים 
בו בשעה שהוא עושה את המעשה; אבל לאחר מכן — אין מיתתו 
מסורה לבית־דין. והלכה למשה מסיני היא" (רש״י). ועם כל זאת 
אמרו, שזה "שלא ברצון חכמים" (ירר, שם) ו״הבא להימלך, אין 
מורץ לו [לעשות כן]". 

המגבלות המרובות עשו את ביצוע ע׳-המוות למעשה, ע״ם דין־ 
תודה, כמעט לבלתי-אפשרי, גם בזמן שהיתה סנהדרין גודלה יושבת, 
עד שאמת: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (שבע שנים) נקראת 
חובלנית. ור׳ אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה"... (מכות 
א', י'). ד עקיבא ור׳ טרפון אמרו: "אילו היינו בסנהדרץ לא נהרג 
אדם מעולם" (שם), אך רשב״ג ביקר את עמדתם: "אף הן מרבץ 
שופכי־דמים בישראל"(שם). קדמותה של הגישה, מבחינה עקרונית, 
ניכרת מדברי שמעון בן־שטח: "אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד 
שרץ אחר חבית לחורבה... וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג 
מפרפר — ואמרתי לו: רשע נ מי הרגו לזה ? או אני או אתה... אבל 



45 


ענש: כהלכה — עפולה 


46 


מה אעשה... שהרי אמוד, תורה ,על-פי שנים עדים יומת המת , " (סב , 
ל״ז, ע״ב; והשר תוספוא וירר שם). אכן, רוצחים שלא הוצאו להורג 
הוכנסו ל״כיפה" (ע״ע מעצר ומאסר. עט׳ 59 ). 

כש״השעה צריכה לכך״, "בי״ד מכין ועונשין שלא מן התורה״ — 

שלא בהתאם לדרגות ־,ע״ לסוגיהם ותנאיהם — "כדי לעשות סייג 
לתורה", כולל ע׳־מוות (יב , צ/ ע״ב ועוד). בת״ד בתפוצות ישראל 
השתמשו בזכות זו, כולל ע׳ מוות, במקומות שהאוטונומיה היהודית 
(ע״ע) הוכרה ע״פ החוק. הע׳ הנפוץ ביותר במשפט העברי בכל 
יה״ב, והיעיל שבהם. חיה ה ח ר ם — ע״ע. 

בתורה מנומקים ענ 1 שי הגוף בגורמי ההרתעה: "וכל העם ישמעו 
ויראו ולא יזידון עוד" (דב׳ יז, יג! והשר שם יט, כ! כא, כא), 
ומכאן גם הענשת גוויית החוטא: "והומת ותלית אותו על עץ" (שם 
בא. כב). ע , המוות מ:ומק גם בעקירת הרע בתור שכזה: "ובערת 
י הרע מקרבך״ (דב , יג, ו ועוד הרבה); גורם זה ממלא תפקיד גם 
בתחומי־עבירה אחרים, ובגללו הורגים גם בהמה שהיתה מעורבת 
, במשכב־ערווה עם אדנו (ויק׳ כ׳ טז). בעיה קשה היא דרך הפעלתם 
של הע" "מידה כנגד :וידה" ("עין תחת עין."" [שט , כא, כג—כה], 
"ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" [דב׳ יט, יט], והשר דוגמות 
מגוונות יותר: דב׳ כה, יב; בם , ה, כא). חז״ל כבר הוציאו ע" אלו 
מידי פשוטם המקראי, ואעפ״ב ניכרת אצלם נטיה ברורה מאוד לפרש 
באופן מוסרי־חינוכי כללי את כל הע" ע״פ העקרון של "מידה כנגד 
מידה", בצורה זו או אחרת. בע , מוות המוטל על הרוצח, נוסף נימוק 
"ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה, כי-אם בדם שופכו" (במז" לה, 
לג). — ועל ע׳ הגלות לרוצח בשוגג, ע״ע מקלט. חז״ל רואים בע , 
המוות גם כפרה על נפש החוטא, והנידון למוות — "אם איבו יודע 
להתוודות, אומרים לו: אמור, תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי" 
(סב׳ ר, ב , ). שיטת דירוג הע" בתורה אינה ברורה דיה, ור׳ רמב״ם 
: מו״נ ג׳, מ״א. 

ן יש ע" "בדיני שמים" שלהם משמעות גם בדיני-אדם (על ענשי־ 
! שמים רגילים: ע״ע גיהנם; כרת; שכר וענש). במידה מסוימת יש 
לראות בסוג זה את כל ענשי הקרבנות (ע״ע), בזמן שהיה בית 
המקדש קיים, שכופין [בבי״ד על הבאתם (בחלקם; ערכיו כ״א׳ ע״א). 
כאלו הם גם מעשי "גרמא" בנזיקין, שעושהו "פטור מדיני אדם וחייב 
בדיני שמים" (ע״ע נז|יקין, דיני־), דש לזה משמעות גם בדיני אדם 
(ע״ע משפט עברי, עכו׳ 681 ). 

וע״ע כפר נפש; מלוכה, עט , 556 . ועל ענשם של עדים זוממים, 

ע״ע ראיות וע״ע חט^. מערכת ע" מורכבת מאוד ניתקבה ביה״ב, 
כחלק מ״תיקון תשובה" לחוטאים; ועל כך ע״ע חסידות אשכנז; 
תשובה. 

י. ש. צורי, משפט התלמוד, ב׳, תרפ״ב: ש. אסף, הע" אחדי חתימת 
התלמוד, תרפ״ב; א. אפטוביצר, מלקות ומכת מרדות בתשובות הגאו¬ 
נים (המשפט העברי), ה׳), תרצ״ו; ט. אוסטרזצר, לחקר הרוח של 
המשפט העברי (ספר השנה ליהודי פולניה, א , ), תדצ״ח; פ. דיקן, 

דיני ע״, א׳■—ב/ 55 > 1 — תשכ״ב 2 ; הנ״ל, ההתראה במשפט העברי 
(סיני. ס׳), תשכ״ז; י. מ. גינצבורג, משפטים לישראל, תשט״ז; 

מ. אלון, חרות הפרט בדרכי גבית חוב במשפט העברי, תשכ״ד; 

א. א. אורבך, בת״ד של 23 ודיני מיתות בי״ד (דברי הקונגרס העולמי 
החמישי למדעי היהדות. ב , ), 1972 ; !*ס ,ח 1 מ 00 .£ 

, 111 ( 11 ־ 11 ״ ,; 0111 ''^ ■( ; 193 ! ,< 1 /)) $17017 11 ) 1 )) 131711111115 . 11 71 )!/ 1/71151 ?) מן/ 

; 1903 ,) 7/17550/1111 ) 117 ) 51 ) 1 11 ־ 10511 / ) 11 ) . 11 7/17 ) 0x5 ]11(7115111( 517x17 
11/5 )/ ) 1/1 /ס 151111 065(711x110115 07! 1/1( €71111! 11x1 ,־ 2 £ 1 ז 1 /ןג 0 ;ס\, ./י 

7/1( ?(71010£? 0 / 1 / 1 ( 7x17711111 ,״ 3011 ) , £1 .מ ; 1924/5 ,(ז\ X ,א 0 ן) 

. 1970 ,<ז\ , £355 157301 ) 

מ. 

ענת ,אלה שמית קדו מה, בתו של אל, אחותו ורעיתו של בעל. היא 
נחשבה לאלת האהבה, הפריון והחיים, וגם לאלת־המלחמה 
שטופת־הדם. ע׳ כונתה במקומות שונים גם "בעלת השמים" ו״שליטת 
האלים". יש שזוהתה עם אשרה ועם עשתורת, וגם עם האלות אינין 
השומרית ואשוזר האכדית. היא נזכרת לראשונה בכתבי מארי 
(ע״ע), ונודעה בכל ו|־חבי קדמת־אסיה. היתה נערצת מאוד במצרים, 


לשם, כנראה, הגיע פולחנה עם החיקסום (ע״ע), ונודעה באנטוליה 
וגם בקפריסין, שם זוהתה עם האלה אתני. מתוארת בצבעים עזים 
בכתבי אוגרית (ע״ע), בהם היא מופיעה כדמות לוחמת ואוהבת, 
כעוזרתו של בעל במלחמתו במות, אל־השאול. בכתבי יב (ע״ע) 
שבמצרים מופיע שמה כמרכיב ב״ענתיהו" ו״ענתביתאל". 

במקרא נזכרת אלה זו רק בשמו של השופט שמגר בן ע , (שופ׳ 

ג, לא; שם, ה ו), אם כי יש הגורסים כי גם שמו של ניצב שלמה 
בענא (מל״א, ד, י״ב) היה למעשה בן־ע׳. כן מצדים במקרא כמה 
שמות גאוגרפיים הקשורים בשמה: ענתות, צפונית מזרחית לירו¬ 
שלים, בית־ענות, בקרבת חברון (יהו׳ ט״ו, נ״ט), ובית-ע׳ (יהד י״ט, 
ל״ח; שופ ׳ א, ל״ג) בנחלת נפתלי. מקומה של בית ע/ שבו היה 
קיים מקדש של האלה, לא זוהה, ויש המחפשים אותה בעינתה דהיום 
(כפר לבנוני, לא הרחק מקדש־נפתלי). אחרים משערים שמקומה 
היה בכפר בענה, על כביש עכו—צפת. חכמי התלמוד הכירו ישוב 
בשם ע׳ בגליל (יומא, י׳, ע״א; סוטה, ל״ד, ע״ב). 

מ. ד. קאסוטו, האלה ע׳. תשי״א; ץ !ו 010 ) 1/1 /) 7.17 ) 7/1 , 1 8 11£ זי! 1 ^ .? 

,. 1 ) 1 ; 19-42 ,( 82-88 ; 78 ; 73-75 ) \ 0€ ז 15 / 0 ח $10 11 ?># ? 1 ( 1 1 ) £171 
. 1968 , 112-115 , 11271 ) 171 ) 0 \ 0 15 ) 00 ? 111 1 ) £171 

ע?מךה אבן שד־אד — # - ( 525 [?] - 615 [?]). 

משורר ערבי קדם־אסלאמי. אמו היתה שפחה כושית, וע׳ 

היה עבד כושי שקנה את חירותו בהצטיינות במלחמה. אוסף שיריו 
(דיואן) נשתמר ונערך במאה ה 11 בידי הפילולוג הספרדי אל- 
אעלם א(ל)-שנתמרי. במיוחד התפרסם אחד משיריו הכלול באוסף 
ה״מעלקאת״, (ע״ע ערבית, ספרות, עט׳ 180 ). אפייניים לשירתו 
תיאורי מלחמה פלאסטיים, המדהימים לעתים באכזריותם. המסורות 
אודות חייו וגבורתו שימשו יסוד לרומן העממי "סירת עגתר" 
(״תולדות ענתר״), שחובר, כנראה, במאה ה 12 . הדיואן שלו נכלל 
בספר של אלווארט (צ!§ 1116 )ס 5 מ 3 ׳\ 01 11£ ז 
1870 , 061$ ? 10 ( 31 ־ 1 1 ח 1016 ז\/). 

ר. א. ניקלסון, תולדות הספרות הערכית (ספתח בערכו), תש״ך; 

£01171 1 ס ? 1 1715 ) 1 ) ?■ 7 ? 771 ? £12 $06512 1 ) 1 * 4 ? 11 ?) 1^X1 .£ז 101 ד 1 ב_ 1 ־ז 10 ) 6011 

. 4 ־ 196 ,( £1 ( ,ב€נ(! 3 ז^) * 81-24175 * 10 > 86 § .?! . 24 ? 1 > 

עסוי (אנג׳ 1355386 !!), מישוש, שפשוף ולישה של רקמות רכות 
ובעיקר שרירים. 

ההשפעה הפיסיולוגית של הע׳ היא עצבית ומכנית: ע׳ העור 
מגרה רצפטורים הקפיים המעבירים גירויים למערכת-העצבים המר¬ 
כזית ומביאים להרפיית השריר. ההשפעה המכנית מתבטאת בהחזרת 
דם־ורידים ולימפה להקף הגוף. ע״י הבעת השריר עצמו אפשר להביא 
למתיחת הדבקויות ולפיזור הנוזל שהצטבר בתוכו. 

הע׳ עוזר במצב שבו יש צורך בהקלת כאב והקטנת נפיחות והת- 
קשות הרקמה הרכה, ובמיוחד במצבים שלאחד חבלה. כן חשוב הע׳ 
להרפיית שרירים מאומצים לאחר פעילות ספורטיווית וכיו״ב. אין 
להשתמש בע׳ במקום שיש בו זיהום׳ בשל החשש של פיזור הזיהום. 
כן אין ד.ע׳ מביא לחיזוקו של השריר, ואין להשתמש בו כתחליף 
לתרגילים פעילים. 

על חשיבות הע׳ עמדו הסינים לפני 3,000 שנה (ע״ע סין, 
רפואה). היפוקרטס (ע״ע) הכיר בחשיבות הע׳ בטיפול במצבים 
שלאתר מתיחת שרירים ורצועות. 

— 1 >ת 3 © 8 . 0 ; 1960 , 178071071 ' 1 ) 871 11071 *) 741 ק*ה 18 \ ,. 4 ^ ,(. 1 ) 6 ) ) 11 ^ 1 .$ 

. 1964 , £5 > 1 ^ 711 ^ £0 ' 1 1 ) 071 $105 ¥717101 :. 4 ז , ¥0061 \ . 0 .£ 

עפולה, עיר במרכז עמק יזרעאל (ע״ע) ובירת נפת יזרעאל. 
22,000 תוש׳ ( 1974 ). 

ע׳ נוסדה ב 1925 על אדמות הכפר הערבי הקטן עפולה (כשני 
ק״מ מכפר זה היה קיים כפר אחר, פולה או אלפולה, שנזכר רבות 
בתקופה הצלבנית — כיום שוכן שם קיבוץ מרחביה), שנרכשו 
( 1924 ) ע״י חבורה של ציונים מאה״ב ("קהיליית ציוך). מייסדיה 



47 


עפולה — עפרוניים 


48 


ביקשו להקים עיר מרכזית בעמק — ״עיר יזרעאל״ — והיא תוכננה 
לעיר בעלת תבעי תעשיה, מסחר, מנודים וחקלאות. אולם, ע׳ לא 
התפתחה לפי התקוות שתלו בה, משום שתושבי האיזור לא נזקקו 
לה בהיותם קשורים, בשיתתים השונים למרכזים עיתניים אחרים. 

ב 1947 היו בע׳ רק 2,500 תוש׳. אולם לאחר קום המדינה קלטה 
העיר מספר רב של עולים חדשים והחלה לשמש כמרכז שירותים 
למושבי חבל תענך שבדרומה. על מורדות גבעת המורה, במרחק 
כ 6 ק״מ, הוקמה ע׳ עילית, שהתפתחותה נפרדת מעיר־האם משש 
ניתוקן הפיסי. 

בע׳ מפעל טכסטיל גדול (כ 1,000 מועסקים), בידו״ר לסובר 
ומפעלים המעבדים את התוצרת החקלאית של הסביבה. בעיבור 
העיר נמצא ביה״ח המרכזי לעמק; בתחומי ע׳ נמצא בניין תחנת 
רכבת־העמק שקישרה בין חיפה ודמשק ( 1905 — 1948 ) ובין ע׳ 
לג׳ניןי—שכם ( 1936-1913 ). 

בע׳ שרידי ישוב, ביהוד קברים, שהקדומים בהם שייכים לתרבות 
הע׳סולית, אולם מעניין במיוחד הוא מצד רבוע שבקירותיו הוכנסו 
ארונות קבורה של אבן. מייחסים את המצד לתקופת מסעי־הצלב. 

עבר הדני (עודד), עיר יזרעאל-ע/ בת כ״ה, תש״י! מ. דותן, 

חפירות ע׳ (עתיקות. א), תשט״ז; ז. וילנאי. ע' עיר־יזרעאל, 1966 ! 

ש. הוכברג, ע״ ז טיוטת דו״ח ביניים — אספקפים חברתיים, 1967 * 

. 1948 ,. 4 / 01 *( £01107 ( 1 *€' 1711 41 ) £1 ס 1 ס 0£ (/€י 1 ^ ,) 011 6 * 501 ., 1 .£ 

ם. 

עפיפון, מעין כנף קלה מאוד שמחוברת בחוט למקום קבוע. האיזון, 
בין גרירת הרוח ומשיכת החוט, מחזיק את הע׳ באוויר. הע׳ 

משמש כמשחק וכחלק מהפולחן בתרבויות שתות באסיה המזרחית, 
ומוצאו, כנראה, משם (ע״ע ילדים, ותמ ׳ בעמ׳ 858 ). השתמשו בע" 
לאיתות בזמן מלחמה (לדוגמה: בקרב היסטינגז [ע״ע)) וניסו להש¬ 
תמש בע׳ כדי לדאות (ע״ע דאון). ב 1894 בנה בדן־פאואל (ע״ע) 
ע , בגודל 18 מ׳, שהרים אדם לגובה של כ 30 מ׳. א. ג. בל (ע״ע) 
המציא ב 1907 ע׳ בדמות פירמידה משולשת שהרים אדם לגובה של 
יותר מ 50 מ׳. בזמן מלה״ע 11 צוידו צוללות גרמניות בע", שיכלו 
לשאת צופה, ע״מ להגדיל את טווח הראיה. 

הע׳ נוצל בעבר לביצוע מדידות מטאורולוגיות. כבר ב 1752 חיבר 
ב. פרנקלין (ע״ע) מסמר מתכת לע' והעיפו בזמן סערה, כדי להוכיח 
את האופי החשמלי של הברק. הגובה הגדול ביותר, שאליו הגיע 
ע׳ בביצוע מדידות מטאורולוגיות, הוא כ 8,000 מ׳ ( 5 במאי 1910 ). 

עפצים, רקמות הנוצרות כתוצאה מצמיחה מהירה ובלתי רגילה 
של איברי צמח שונים, כתגובה על גירוי כימי הנגרם ע״י 
עקיצות חרקים או חדירת וירוסים, חיידקים, פטריות, נמטודות או 
מזיקים אחרים לתוך הצמח. אחדים מגורמי הגירוי פועלים בדומה 
לחמרי צמיחה טבעיים, אחרים פועלים בעקיפין דרך שינויים במנ¬ 
גנוני חסות הצמיחה והמטבוליזם של תאי הצמח הנפגע. באופן 
מלאכותי יכולים ע" להיווצר ע״י קרינה ממקורות שונים או פגיעה 
מכנית. צורת הע" נקבעת ע״י טיב החומר המוחדר, דרך חדירתו 
ומועדה וע״י תגובת תאי הצמח לגירוי. הע" מסווגים לפי מקום 
התפתחותם, מידתם ושלביהם. באופן כללי מחלקים אותם לע" 
מוגבלים ולע" בעלי צמיחה בלתי מוגבלת. על רוב הצמחים יכולים 
להתפתח ע" לפחות מטיפוס אחד. 

( 1 ) ע" מוגבלים דורשים בצמיחתם אספקה מתמדת של 
חמרי הגירוי. ע" אלו הם בעלי צורה, מבנה וממדים קבועים, אם כי 
ממדיהם מותנים במספר חמרי הגירוי ובכמותם. מבחינים בין הע" 
המוגבלים לפי מקומם או גורמיהם: ע פ צ י שרשים מופיעים 
בצמחים ממשפחת המצליבים. הם נגרמים, למשל, ע״י הפטריה 
בז 110 י 1101 ) 110 ז 5 צ 1 <- 1 , המונעת התפתחות תקינה של השרשים 
וגורמת להתייבשות ולחוסר הזנה מספקת של הצמח. לעומתם ידועים 
עפצי שרשים בצמחים ממשפחת הקטניות, בהם חיידקים מהסוג 


קושרים חנקן(ע״ע, עמ׳ 724 ) אטמוספירי, ובכך הופכים 
אותו זמין לצמח. עפצי שרשים אפייניים גם לפעולת נמטודות ומיני 
חרקים שונים כגון צרעות־ע" וכנימות עלים. ע פ צ י ־ ע נ פ י ם 
בצורת כישור, מצויים על עצי אשל, ובצורת תפוח — על עץ הערער. 
כן נפוצים עפצי גבעול הנוצרים ע״י צרעות־ע" על ענפי מרווה 
ריחנית וע" של ה 13 צין המפורץ הנגרמים ע״י חדקוניות. ע פ צי 
פקע המונעים התפתחות נורמלית של הענפים בצמחי האספסת, 
האשל והמלות נגרמים ע״י יתושי ע״. ע פ צ י - ע ל י ם נגרמים על 
צמחים אלה ע״י מיני כנימות־עלים והם מביאים לידי קיפולי עלים 
וכן לצמיחה דמוית אלמוג או נאד (ע״ע בנימות, עמ׳ 908 ) ; על 
עצי אלון התולע הם נגרמים ע״י צרעות ע״ ועל עלי אספסת — 
ע״י יתושי ע". ע פ צ י פרחים ידועים בצמחים שונים, כגון פיקוס. 
רוב הע" נוצרים כתוצאה מפעולת חרקים כגון צרעות־ע", צרעות! 1 
השקמה והתאנה, יתושי־ע", כנימות, חיפושיות (חדקוניות), עשים 
ופרפרים, זבובי פירות, פשפשים (שסגביים) או אקריות. הקשר 
הנוצר בין הצמח הפונדקאי לבין החרק הוא הדוק ביותר ומשמש 
לעתים להגדרת מינים קרובים של צמחים או בע״ח. 

ניתן למיין את הע" המוגבלים לפי צורתם, כדלקמן: א) ע" 
צמריים, הנוצרים בעיקר ע״י ביצי אקריות־הע". אלו מוטלות 
על שכבת תאי האפידרמיס וגורמות להתארכותם. הע" המתפתחים 
יוצרים קבוצת שערות צפופה, בעיקר בצדם התחתון של העלים. 
זחלי האקריות החיים בין השערות ניזונים מתוכן התאים. ב) עפצי 
עטיפה, הנוצרים מצמיחה חד־צדדית כתוצאה מהטלת ביצי כני¬ 
מות, אקריות-ע" ויתושי-ע". צמיחת תאי הצמח מביאה לעטיפת אותו 
צד ברקמה המכיל את ביצי המזיק. לעתים הופך האיבר כולו לגליל 
(כגון עפצי עלה באלת א״י). ע" אלו מכילים טנינים וחמרי צבע 
שונים. ג) ע" נוקשים, הנוצרים מצמיחה מקומית של רקמות 
גבעול או עלים, בעיקר כתוצאה מחדירת זחלי צרעות, זבובונים 
שונים, או חיפושיות. ע" נוקשים הם, בד״כ, בעלי צורה אחידה. 
מרכז הע׳ הוא ריק ודפנותיו מרופדות שכבת תאים רכים הממשיכים 
להתחלק כל עוד זחלי המזיקים ניזונים מהם. מבחוץ מוגנים הע" 
בשכבות תאים, בד״כ מעוצים ולעתים רכים או בעלי בליטות 
שונות. 

( 2 ) ע" שאינם מוגבלים בצמיחתם אינם בעלי צורה, גודל 
או מבנה אחידים. הם נגרמים ע״י חיידקים או נמטודות ודומים, 
במידה רבה לגידולים ממאירים בבע״ח. הם ממשיכים בצמיחה בלתי 
מבוקרת גם לאחר שהגירוי הראשוני נעלם. במקרים רבים הם מביאים 
לתמותת הצמחים. 

מספר ע" הם בעלי ערך כלכלי רב (ד לעיל, עפצי שרשים). 
עפצי עלים וענפים באלונים (ע״ע אלון) משמשים מקור להפקת 
כמויות גדולות של חומצה טנית (ע״ע טנין) וחומצת ע" (חומצה 
גאלית). כן ישנם ע" הגורמים נזק כלכלי רב, כגון עפצי הפקע׳ 
הפוגעים באספסת או עפצי שרשים התוקפים מצליבים מסוימים. 

^ 00 * 11 ' 7 , 1 ו 1 :* 11 חז 6 * 5 ; 1964 ,* 0411 10711 ? / 0 י{ 010# *£ , 1 ת 13 \ .$ . 1 ^ 

. 1968 ,( 111 ,. £01010 ,{ . 15 ) 1 * 70 * 1 01 * 0411 

י. וי. - ד. גר. 

עפרונים ס^נ^זג!^), משפחת עופות (ע״ע) מסדרת צפרי־ 
שיר (ע״ע) החיים בנוף פתוח, מצטיינים בשירה מלודית אותה 
משמיעים לרוב באוויר במעופם הפרפרני. הע" מהלכים ורצים על 
פני הקרקע ואינם מנתרים. בהתאם לכך הם נבדלים מכל יתר ציפורי 
השיר בשרש־פסה המכוסה קשקשים בלבד׳ וחסר פם־אורך האפייני 
לכל השאר. לע״ אפייניים: טופר אחורי שהוא ארוך וישר; אברות- 
אמה ארוכות המגינות על אברות־היד משפשוף בין צמחים. ניזונים 
מזרעונים, חרקים ואף לטאיים. המקור שונה לפי הרכב המזון: ארוך 
ודק באוכלי־חרקים (אלימון), קצר מעבה וחרוטי באוכלי זרעים 
(זרעית). דוגרים על־פני הקרקע, אך הקן עשוי מקלע כדוגמת שוכני־ 



49 


עפרוגיים — עפרות גלידות 


50 



עפרוני מצוי׳! צעיר ( 151313 ז 0 13 > 1 ־ 0310 ) 


פצים. התפתחותם מדייוה 
יותר מאשר בשאר ציפורן- 
השיר. הפי* חשופים לטור¬ 
פים יותר מציפורי־שיר א¬ 
חרות ומוגנים ע״י צבעיהם 
המותאמים ביותר לסביב־ 
תם• הגוונים השולטים הלו: 
צהבהב-אפור־חום־שחש ן־ 
הם תלויים בכמות המשג¬ 
עים׳ בלחות שבאוויר, :- 
|פצמת קרינת השמש ו :־ 
|צבפ הקרקפ. התאמה מוד 
׳}לאה זו לבית־הגידול הן* 
1 שורה גם בברירה הטבעית היא שהביאה לפיצול הע" לזנים מרובים. 
׳אין דו־צורתיות מינית צולטת. 

המשפחה מונה 75 מינים שמרכז תפוצתם אפריקה. רק שגי מינים 
הגיפו לאוסטרליה ומין( אחד בלבד לארצות אמריקה. 

בא״י 10 מינים, ביניהם: עפרוני (ע׳) מצויץ (ג 14 ז 16 ג 0 
81312 ״€) שבראשו ציצו מחודדת. התפשט במאה האחרונה מערבות 
אסיה לאירופה עד לגב יל שבו אין כיסוי השלג עולה על 140 יום 
בשנה. תפוצתו רחבה בי יתר בארץ— יציב מהגליל ועד סיני. חי בנוף 
פתוח: שדות, חולות !התייצבו וואדיות הירוקים־קמעה במדבר. 
ניזון מזרעים וחרקים. דוחק רגלו של ע׳־המדבר (ר׳ להא) בכל 
]מקום שהוא יכול להתקיים. מעופו פרפתי, שירתו מלודיה. ז רע י ת¬ 
ור, ש דה (ע׳־השדה — [ 51 ת 0 עז 2 !; 1 > 0 ב 41 .) דוגרת באיראסיה. בארץ 
תורפת בלהקות של עשרות ומאות ובמעופם הכבד משמיעות קולות 
!גרוניים. מבלה בחריש ובמזרע וגורמת לנזקים בחקלאות בהשמידה 
את הנביטה הרכה. הזרעית מפורסמת באירופה , 4110116116 .) 
!בשל השירה המלודית שמשמיע הזכר בהיותו באדר. ע׳-ענק 
( 513 > €3130 3 י(תץ־ו 0€0 מ 3 ־*!ל() — בחזהו פס כהה המזכיר ענק. יציב 
!ושכיח בגולן, בעמק היוון■ ובנגב הצפוני. ע׳־המדבר (- 0 מות 41 
!זז*:* 12068 ״) יציב 1 :מדבר יהודה, בנגב ובכל מקום שאין ר,ע׳- 
,המצויץ מחזיק מעמד. נמעט שאינו שותה מים. ניזון מזרעונים וזזו- 
|קים קטנים שמלקט מפני הקרקע. חי לרוב בזוגות ובמשפחות של 
5 — 6 פרטים לאחר הדגירה. גווניו זהים להפליא לצבע הקרקע שעליו 
הוא חי, כמו חול, טרשי|ם של צור, חמדות בזלת וכר. ע׳ ־ ח כ ל י ל י 
(בזס^חשסו!!! . 4 ) מצד בנגב הדרומי-מערבי ובסיני. מעדיף חולות 
על טרשים ונמצא בקרקעית הוואדיות. נדחק לאזורים צחיחים עוד 
יותר ע״י ע׳־המדבר. א לי מון 9 ־€< 31211411 41261000 ) יציב בנגב 
המרכזי ובסיני. מקורו הרון• והוא נובר בו והופך הצצים בתורו אחר 
חרקים, עקרבים, לטאות ושממיות. מהיר־ריצה ועמידתו זקופה. שורק 
שריקות הנשמעות למרחקים. צחיחנית ( 168018 ) 21 113 ג 1 ק 10 ס 6 ז£) 

; בעלת שתי ציציות בשני צדי הראש. דוגרת בערבות קרות (מונדרה). 
הע , היחיד שהגיע לא וסקה ולהרי האנדים. מפוצלת לזנים רבים 
ששנים מהם דוגרים בוורץ — אחד בחרמון והשני בנגב. 

אר. אב. 

עפרות נךירות ( 165 ) 130111201 ), קבוצת היסודות בעלי מספרים 
אטומיים 57 — 71 (ר׳ טבלה 1 ). כינוין הקלאסי—ע״נ — מבוסס 
על הפקתן (ב 1800 לערך) מהעפרות (מחצבים) הנדירות אימדיה 
חיריה. נפיצות העה״ג בקרום כדה״א מתוארת בציור 1 . למעשה, מצויים 
יסודות רבים אשר נפי יותם בקליפת כדה״א דומה, ואף נמוכה, מזו 
של דיעזז״ג (ע״ע גא וכימיה. עמ׳ 79 ). לדוגמה, נפיצות הצרי ש שווה 
לזו של החנקן (כ 46 גרם בטון). יוצא דופן הפרועזתיש, יסוד שהוכן 
לראשונה באופן סינתטי. הוא מצוי על פני בדודא בריכוזים נמוכים 
מאוד (למשל גמחצב .:דלליביט), ונוצר, כנראה, בראקציה גרעינית 
מנאודימיום נ>זו 1 ^ זוהה בספקטרום של אחד מכוכבי אנדרומדה 


(ע״ע). מחמת הקושי להפריד את יסודות ד,עה״נ ולמקמם במערכה 
המחזורית (ע״ע יסודות כימיים, עט׳ 969 ), במשך שנים רבות לא 
היתה הסכמה ביחס למספרם. המחלוקת יושבה בעבודתו של מוזלי 
(ע״ע), אשר קבע שהלנתן, בעל המספר האטומי 4-57 , הוא הראשון 
בקבוצה זו, ולוסציש (ע״ע), 71 ־ 4 , חותם אותה. יסודות העה״ג 
ממוקמים בקבוצה 1118 במערכת המחזורית. כיש, מקובל לקרוא 
ל 15 יסודות אלה בשם לנתנידים. 

מבנה ותכונות. עם התפתחות התאוריד, האלקטרונית של 
מבנה האטש התברר שב 14 היסודות החל בצריש וגמור בלוטציום 
קיים אכלוס עוקב של הקליפה 41 (טבלת 1 ). אנרגיית האורביטלים 4£ 
נמוכה מזו של 54 , ולכן מאוכלסים הראשונים תחילה. עובדת מילוי 
הקליפות הפנימיות לפני החיצוניות מקנה ליסודות אלה את השם 
מתכות מעבר פנימיות ( 61601601$ 1630811100 10066 ). הלנתן נכלל 
בקבוצת העה״ג אף כי אין בו אכלוס רמת 4£ באלקטרונים (טבלה 1 ), 
הואיל והשוני במבנה האלקטרוני הוא בקליפה פנימית, ותכונותיו 
ותכונות תרכובותיו דשות לשאר יסודות הקבוצה. קיימים הבדלים 
קטנים בתכונות החמרים המיוחסים לתופעת ההתכווצות 
הלנתנידית. קיימת ירידה מונוטונית של רדיוס הסריג עם 
עליית המספר האטומי (להוציא ססיה קלה בגדוליניום): התופעה 
מוסברת בכך, שעבור תוספת של פרוטון ביסודות קבוצה זו מאכלם 
אלקטרון נוסף את האורביטלה 4£ , אשר אינה מסככת ביעילות את 
המטען החיובי שבגרעין. המשיכה החשמלית של המטען החיובי 
בגרעין לאלקטרונים החיצוניים הנמצאים ברמות גבוהות יותר גדלה 
ביחס ישר לעליית המספר האטומי. 

מתכות קבוצת העה״נ מזכירות במראן את הפלדה. סמוך לחיתוכן 
או לשיופן של מתכות אלה דין בעלות ברק מתכתי. מספר מתכות, 
כצריש, לנתן ואירופיש מאבדות במהירות את ברקן בחשיפה ב- 
אודר, בעוד שהאחרות, כגדוליניום, אינן מאבדות אותו באותם 
תנאים. העד,"נ פעילות מאוד, ובוערות בנקל ליצירת תחמוצות 
(הפעילות שבהן הן האירופיום והצריום). עם מימן הן מגיבות 
בראקציה אכסותרמית. לעתים יש לחמם לטמם׳ של ״ 300 —״ 400 כדי 
להתחיל את הראקציה. בתהליכים אלה נוצרות פזות הידרידיות 
בלתי סטויכיומטריות בעלות הנוסחות 1 114113 . כל המתכות 
מגיבות עם מים ומתמוססות בקלות רבה בחומצות מינרליות מהולות. 
דין פעילות כמחזרים ומחזרות תרכובות בפחמן חד-חמצבי ( 00 ), 
ופחמן דדחמצני ( 2 ס 0 ). העדי״נ יוצרות תרכובות רבות בהתרכבות 
ישירה עם יסודות אחרים כהלוגנים, חנקן וצורן. 


טבלה 1 

העפרדת הנדירות ותכונותיהן 


— 


י 1 יק 


־,ידו 

נקידת 

ד׳ רסיסים 








ד?ד 

"*;ג," 

10 וי• 

סיד 


׳* 

נייי•*) 

"׳י 

י' 4 " 

■"** 

ניס• 


(יו 1 ׳ 1 •*יזהסו 

1*39 

*״״ 

זו.* 

649* 

920 

(001%) 

1)9 

(999%) 

134-91 

1 !סי 53 ן<גן 

7 י 

13 


ד■ הססייודז ןר 6 

ומז 

135* 


3257 

79* 

־ 

140 

(88.5*1 

14611 

' 65 ■׳* 1 ^ 1x 

58 

ס 

!יי־דס 

(יזו") י!* 0 ■)ילק 

!8* 

10() 

6.77 

66* 

*112 

1 מ 

־ 

1)60%) 

34091 

י* 6 י> 4 

59 

יק 


(יודו סייס וי* 

מ* 1 

8-999 

687 

6117 

.310 

(66%) 

1*2 

(27(%) 

)4*24 

1X41*"6.־ 

40 

11 א 

תי*ו 7011 ( 3011 ^ 

*״* סדים״* • 7 > ( 1 ו 7 ב 

וטי* גריזיויניאן 

19*7 

0.979 


1464(1) 

14*1 

־ 


147 

■י 6 ״£* 1X41 

6) 

ויל) 

יו נו. 11 יו ואסל) 

2 ״* ססרקקי ימיר 

יחזי 

79 יי 

0.98* 

794(0) 

740(5) 

1.77* 

1372 

(149%) 

182 

9%1 *נ> 

150.39 

י. 6 י* ( 1X4 

62 

ויי$ 

ס^יזס 

1 ״* אירמי׳ 

1901 

0.950 

מ-ז 

7 * 1 ו 

422 

־ 

185 

(512*) 

)51 *6 

'* 6 ־ 41 1X71 

63 

£*1 


ע"* בדויין. היעא• 
זמי 

1*0 

09* 

90 י 

121* 

13)( 


* 1 

ו%י 4 נ> 

157 25 

■ו 6 '(> 5 י) 4 1X11 

44 

נ") 

ןרר 1 יי 8 

1001 > 1 ^ 1 * 7 > 

זרז אי^רב*. 1 ״וז, 
כק יודיד. 

1841 

8.923 

62) 

60*( 

1 *0 


159 

(100%) 

158.92 

1X1) #(■6.■ 

65 

<וד 


ד"") קאי׳ חיגה 

18* 

8.908 

8.94 

28)9 

1.409 

־ 

(64 

(262%) 

16110 

'י 6 ״) 4 ( 1X4 

66 

י<ו 

זיסירדסיזק 

יוווו 1 < 0 א} 1 ץ< 1 

ולאה־) ד? *סיקהילס 

1870 

839* 

7* 

1720 

14* 

" 

165 

(108%) 

164.45 

"( 6 י 1 ׳ 4 |€א| 

67 

160 

■זו! 3101101 

*** יייזיזי. זדירזי 
ניויויו. 

1941 

0881 

935 

1510 

1 521 

~ 

166 

(354%) 

1*726 

׳•*■')* 1X11 

46 

£> 

1 <ו 060 

ד־א ועלז־,. וי* 
פקנריגוייי! 

סמי 

66 70 

9 .}! 

777 ׳ 

1549 


(69 

(100*1 

16693 

1X1) #"6*■ 

יו 

יי־ו 

171111111111 

ד* *יגזרבי. דירה 

1879 

0856 

697 

1.19) 

824 


174 

(514%) 

1710* 

'י 6 ־י 4£ { 1X1 

מ־ 

ירד 

ודץרדיס 

!"י הי* 

■*ריס 

1907 

0850 

984 

1)15 

1486 

)76 

(19%) 

179 

|%ג-מ> 

174.97 

•י 4 ׳ו*״ז 4 ( 1X1 

וד 

1^1 





51 


עפרות נדירות 


52 


ע״נ בטבע. נפיצות די־ 

עה״נ בקרום כדה״א (ציור 1 ) 

מבליטה בבירור שני חוקים 
גאוכימיים יסודיים: 1 . שכי¬ 
חותם של חיסודות פוחתת עם 
עליית המספר האטומי. התום־ 

פעה בולטת במיוחד בע״נ כי 
בגלל דמיונן חכימי הן נפגעו 
פחות מקבוצות־יסודות אחרות 
מתהליכי הדיפרנציאציה הג־ 

אוכימית. 2 . כלל אוידדהרקינס (.>״ 1 > 1 ז 113 <> 1 ^ 0 ). לפיו יסודות בעלי 
מספר אטומי בלתי זוגי נדירים משכניהם הזוגיים. בקרום כדה״א 
ה ע ה " נ הן בעלות אופי ליתופילי, המתגבר עם עליה בגודל היוני. 

העה״נ כמעט שאינן יוצרות מינרלים עצמאיים במחזור האורתו־ 
מאגמתי, ורובן מופיעות במינרלים של יונים נפוצים יותר. הכבדות 
מבין העה״ג עוקבות אחרי האשלגן (ע״ע) במינרלים כגון פלדשפט 
(ע״ע) אשלגני או ביוטיט (ע״ע נציץ), והקלות יותר — אחרי 
הסידן במינרלים כגון אפטיט (ע״ע זרחן), פלואוריט (ע״ע פלואור), 
ספין (ע״ע טיטן), גר;ט, פיחכסן ואמפיבו׳ל (ע׳■ ערכיהם); לעומת 
זאת החלפת הסידן בפלגיוקלסים (ע״ע פלדשפט) ע״י העה״ג כמעט 
שאיננה אפשרית. 

במשך הדיפרנציאציה המאגמתית מתרכזות העה״ג במאגמה. 
העשרה זו מובילה בשלב הגרניטי והנפלין־סיאניטי, ובמיוחד בסגס־ 
טיטים (ע״ע) שלחם, ליצירת מינרלים עצמאיים של העה״ב, לרוב 
יחד עם ז 2 , 1 ,ס , 11 , 13 ,< 1 א, החשובים במינרלים אלה הם 
מונזיט 04 ? 0 . ובסטניזיט [ 00 3 , 1 ] ,(,..ס , 13 ). שיעורם היחסי 
של העה״ג שונה במינרלים השונים. 

מתמיסות הבליה מודחקות העה״נ בעיקר ע״י ההידרוליזטים 
(ע״ע חרסית), אך לא ע״י הלסריטים. חרסית אוקיאנית מכילה 115 
חלקי המיליון לנתן ו 345 חלקי המיליון צריום. העה״ג נכנסות גם 
לסריג הקלציט ונמצאות אפוא בניגוד לסקנדיום, גם בסלעים קרבו- 
נטיים. בקרקעות נוצר אף מינרל עצמאי, הלנתניס: 

0 ־ 9 3 .8 [ 0 3 ס] 4 (... 0 , 13 ). 

האירופיום יוצא דופן בכך שהוא נעדר כמעט מהמינרלים המיו¬ 
חדים של העה״ג בגלל הופעתו בצורר, דו-ערכית לעומת המצב 
התלת־ערכי של יתר העה״נ. רדיום הסריג של היון חתלת־ערכי 
( 1.24.4 ) קרוב לזה של ה* 2 ז 5 ( 1.27,4 ) ולכן הוא מועשר במינרלים 
שלו, כגץ בםטר 1 נציניט (ע״ע ססרונציום), המכיל אירופיום בשיעור 
עד 860 חלקי המיליון. האירופיום הדו־ערכי מחליף גם את הסידן 
במינרלים כגון קלציט. במחזור הבליה מתחמצן לרוב האירופיום 
ומצטרף ליתר העד,״נ. ראוי לציין שבדיקות סלעי הירח ( 1970 ואילך) 
הראו, שהאירופיום מדולדל בהם ביחס ליתר ד,עד,"נ. 

ע״נ מפיקים בעיקר ממונאזיט ובסטנסיט. בפתיחת המחצב 
בהתקפה חומצית (ע״י חומצה מלחית או גפרתית) מתקבלת תמיסה 
המכילה תערובת כלורידים או סולפטים. בהתקפה בסיסית מתקבלת 
תערובת תחמוצות ממוימות בלתי מסיסות במים, אך מתמוססות 
בחומצות חזקות. 

מחמת הדמיון במבנה האלקטרוני בקליפות החיצוניות היתר, 
הפרדת היסודות זד, מזה עד לשנות ד. 40 של המאה העשרים קשה. 
עם פיתוח שיטות תעשייתיות להפרדה במחליפי יונים (ע״ע יונים, 
עמ , 523 ) גדלה היעילות וקלות ההפרדה, וכיום, בשכלול השיטות, 
מקבלים תרכובות בדרגת נקיון גבוהה מאוד. 

השיטות הנפוצות ביותר להפקת העה״נ חן: חיזור הכלורידים 
האל־מימייס עם מתכות אלקליות (ע״ע) או אלקליות עפרתיות 
(ע״ע; בד״כ עם סידן) ; 2 ) חיזור הפלואורידים עם סידן ז 3 ) אלק- 
טרוליזה (ע״ע) של תערובות מותכות של כלורידי העה״ג עם נתח 


או אשלגן כלורי. התהליך מבוצע בכלי ברזל המשמש כאגודה עם 
קתודת גרפיט. בשיטה זו משתמשים להפקות בקנה-מידה גדול. 

תכונות היונים והתרכובות. מצבי חמצון: כל 
יסודות ד,עד,"נ מתקיימים בתרכובות כיונים תלת־ערביים. סטיות 
ממצב חמצון זה אינן גדולות ומופיעות בקונפיגורציות אלקטרוניות 
אפייניות. מצב החמצון + 2 נחקר בפרוט אך ורק באירופיום (ע״ע), 
איטרביום (ע״ע) וסמריום. הצריום, הפרזאודימיום והטרביום (ע״ע) 
מופיעים במצב חמצון+ 4 . תכונות מגנטיות: הקטיונים מטפוס 
" 4£ ר 3 ^ 1 ,* 4 ס) ו " 4£ (* 2 ב ¥1 , י 3 גו 1 ) שבהם אין אלקטרונים בלתי 
מזווגים, הם דיאמגנטים (ע״ע מגנטיות). כל שאר הקטיונים של; 
העד,״נ הם פאראמגנטיים. הערך הנסיוני של המומנט המגנטי רומז 1 
שהוא אינו תלד אך ורק במספר האלקטרונים הבלתי־מזווגים, אלא 
גם בספין ובתנועה האורביסלית של האלקטרונים הבלתי־מזווגים., 
הערכים המספריים של המומנטים המגנטיים הקבועים של יונים אלה 
הם גבוהים. בניגוד למתכות המעבר מטיפוס 1 > שהמומנט המגנטי 
הקבוע של יון מקבוצה זו כמעט שאינו מושפע מהאניון או מהקבוצה 
היוצרת קומפלכסים (ע״ע). 

צבע ובליעת אור: בספקטרום הבליעה (ע״ע ספקטרום, 
ספקטרוסקופיה) של מלחי יסודות קבוצה זו, פסים צרים בניגוד 
לפסים רחבים המופיעים במלחי מתכות אחרות. פסים אלד, מת¬ 
חדדים בספקטרום של מוצקים גבישיים. פסי הבליעה של היונים 
״ 3 ס (באולטרה סגול), ^ ¥1 (באינפרה אדום) רחבים. לתרכובות 
בקבוצה זו צבעים יפים וקיימת התאמה בין מספר האלקטרונים 
הבלתי מזווגים וצבעי התרכובות (טבלה 2 ). צבעם של יוני העד,"נ 
דומים, בד״כ, במוצק ובתמיסה. 


טבלה 2 

צבעי יונים תלת־ערכיים של עפרות נדירות 


הצבע 

היון 

מספר 

האלקטרונים 
הבלחי מזווגים 

חסר צבע 

+ 8 נו 1 ,** £3 

0 

חסר צבע 

*־ 2 נ ¥1 ," 8 ס 

1 

ירוק 

" 1 5 ״ד ,"'■!ק 

2 

אדמדם 

* 8 ז£ , + 3 8 א 

3 

כתום ו צהוב 

־י' 110 , 84 מ 1 ? 

4 

צהוב 

* 8 עם ,* 1 8 ״ 5 

5 

חסר צבע 

״ 8 כת־ ,*■״£ 

6 

חסר צבע 


7 


השימושים בע״ג. עם שכלול שימות ההפרדה גדל השי¬ 
מוש ביסודות קבוצה זו ובתרכובותיהם. בתעשיית הזכוכית (ע״ע, 
עמ׳ 798 ) יש לע״נ מספר שימושים: שיפור מקדם השבירה (ע״ע 
אור; אופטיקה,• נפיצה) והעמידות הכימית של זכוכית אופטית 
(לנתן, 5% — 6.5% ); צביעת זכוכית, בעיקר לקבלת צבעים בהירים; 
הפגת צבע ( 8 ת 121 זס 001 ^) — הצריום הדו-חמצני, 060 2 , משמש 
לחמצון הברזל הדו־ערכי לתלח־ערכי בזכוכית ולהבהרת צבעה; 
משתמשים בזכוכית המכילה צריום כדי לצמצם העברת האור האול¬ 
טרה סגול למשקפים או למכלי זכוכית המכילים ויטאמינים, תרופות 
ומזון שקרינה זו גורמת לפירוקם. כיום משתמשים באבקת חצריוס 
החמצני לליטוש מראות, עדשות (למצלמות ולמשקפים) ומסכי טל- 
ודזיה. בתעשיה הקרמית (ע״ע קרמיקה) משתמשים בע״נ לצביעה 
וכן לייצור תמרים חסיני אש. התעשיד, האלקטרונית נתנה דחיפה 
ניכרת לניצול העה״נ, כשהתגלה ב 1964 שהפוספור (ע״ע לומינס- 
צנציה) איטריום אורתו ונדט, המכיל אירופיום, משפר את קליטת 
שידורי הטלוויזיה הצבעונית. פוספור זה מכיל כ 50% איטריום ואירו־ 
פיום, ביחס מולרי 1:19 . אירופיום ודיספרוסיום משמשים לבקרת 



ציור 1 

עפרות נרירות: הנפיצות בקרום כדה״א 




53 


עפרות נדירות —עץ: בוטניקה 


54 


תהליכים גרעיניים (ע״ע אטומית, אנרגיה, עם׳ 518/9 ) באשר להם 
ולאיזוטופים הבוצרים מהם חתך בליעה גבוה לניטרונים (לסמריום 
ולגדוליניום חתך בלי? ה הגבוה ביותר לניטרונים, אך איזוטופים 
הנוצרים מהם "שקופים!" למעשה לניטרונים ולכן יסודות אלה אינם 
שימושיים לבקרת תהליכים גרעיניים). שימושים אלקטרוניים אח¬ 
רים הם בלייזרים ( 561-8 . ! 1 ) ובמרכיבי גרןטים במכשירים לגלי-מיקרו. 
בתעשיה הכימית משתמשים בחרכובות קבוצה זו כזרזים (קטלי¬ 
זטורים), בתהליכים שונים, בעיקר בתעשיה הפטרוכימית. הועלו 
הצעות להשתמש בתרכובותיהם כקטליזטורים הטרוגניים במפלטי 
מכונית כדי למנוע זהר^ן האודר בגזי פליטה. מחקרים ליצירת מגנ¬ 
טים פרמננטיים מהעה״נ נמצאים בשלבי פיתוח. התוצאות הטובות 
ביותר התקבלו עם איקריום, צריום, פרזאודימיום וסמריום ( 00 5 מ 81 
טי בעל ההתנגדות הגבוהה ביותר לדמגנטי־ 

לגדולניום טמפרטורת קירי (ע״ע מגנטיות) 

בתחום טמפרטורת התז 1 ר, ובשל כך נבדקת אפשרות שימושו כרכיב 
מגנטי החש בקור ובחוב. תוספת 1% גדוליניום לברזל, כרום ונתכיהם 
משפרת את קלות עיבוום ומגדילה את עמידותם בטמפרטורות גבו¬ 
הות ובתנאי חמצון. 

11€1% ש 10 ^ .ז ; 1953 , 1£ ו 10 ז 2 > 1/1 ה £4 /ס . 0 . 11 

^ 7 .קקס^ .£ .א 1 ; 1963 1 * 14 / 0 

. 1965 , 16111$ * 1 *' £1 /ס 

מב. שם."*י. ב. 

עפךיתיים ( 30636 ת! 32 גז 1 סס!?), משפחת צמחים דדפסיגיים, 
מאוחי עלי־הכותרת, היחידה בסדרת העפרתניים (־גנ 1 ״חנ 11 ? 

;! 2111316 ) 1 כוללת 10 —! 1 סוגים ו 350 — 500 מינים (בהתאם לדרכי 
מיון שונות), שהם לרוב הלופיטים הגדלים במלחות מדבריות ועל 


! הוא חומר למגנט פרמנ 
זציה שנמצאה עד כה). 


שפת-הים בעולם כולו,! 
הע׳ כוללים עשבים רב 


1 


מסורגים, פשוטים ותמימים. הפרחים אנדרוגיניים, נכונים, לרוב 
ערוכים בתפרחות, מלי כותרת מאוחת־עלים, גביע מאוחה — 


לעתים קרובות קרומי 
הגביע כותרתי או מק 
בעלי הכותרת, השחלה 
ו 5 עמודי עלי (העולס 


ובעיקר באיזור הימה״ת עד למזרח אסיה. 
שנתיים ושיחים, לעתים מטפסים, בעלי עלים 


המשמש כאבר הפצה והגנה לפדי. לעתים 
ןו 0 ה שערות בלוטיות! 5 האבקנים מעורים 
עלית עד אמצעית, בה ביצית בסיסית יחידה 
טיליה נפוצה בע׳; וע״ע האבקה, עמ׳ 280 ) ! 

הפרי— אגוזית דקת דופן או הלקט. לע׳ בלוטות אפידרמליות בעלים 
ובגבעולים המפרישות מים, סיד, מלח בישול או ריר; במינים שונים 
מצויים תאי הפרשה של "!"נ^חזס[? (פיגמנט צהוב — נגזר של 
נפתוקינון) בגבעולים ובשרשים; במינים רבים קיימים צרורות של 
צינורות בקליפה ובלבה של הגבעול. הסוגים הגדולים בע׳ הם: 
העדץד ("!""!ס"!!? א׳ 801:166 ) המונה 150 — 300 מינים ו- 0301110 .^ 
״ 11010 , המונה 90 — 150 מינים טו־גקנתיים, המצדים רובם בהרים 
הגבוהים במרכז אסיה, ומקצתם גם במזה״ת (הרמץ). הערך הכלכלי 
של הע׳ הוא מועט. לישראל יש מין יחיד של עפרית אירופית 

( 63 < 0£ ז 611 320 ( 111011 ?) 

17 ) 4 1 ( 714401141517 / 10 ^^ י 
; 1956 ,( 220-263 , 1 ע| 

, 11 


וכמה מיני עדעד. 

11 ) 7101147/1 ) 1 } 1 7 )?! 74 71 ) 517447 , 11 ס 1 ז 160 ז? . 0 . 11 
תס 1,1 ! י 1 ) ) 777171 ) 1 ] 717705 ) € 1 * 1472 5 ) 0%17101 < 1147111 * 1 

17771 ! 071770711117711 107 1 > ! 110/714 ^ 5 5 ' 7 )/ £41£ .// ,(. 1 ) 6 ) 011101 - 11 

.״ 1964 
ק. ח. 


עץ, צמח רב־שנתי בעל קורת-גזע מעוצה עיקרית. 

בוטניקה, עם׳ 53 ! אנטומיה, עס׳ 56 < ע׳ כחוסר גלם. בכימיה ובסי־ 
פיקה, עם , 61 ! תכונות מכניות, עם׳ 62 ! עיבוד, עט׳ 64 ! נגרות. 

עט׳ 67 ! בארכאולוג|יה ובאמנות. עט׳ 69 ! בפולקלור, עט׳ 71 ! 
ביהדות, עם׳ 72 . 

בוטניקה. קיים איזון בין צמיחת ענפים שונים של הע/ דבר 
הקובע את צורת נוף ה{ 3 ׳ של כל מין ומין. איזון זה נקבע ע״י שלטון 
הקדקדים הראשיים שיי הנצרים העוצרים את גדילתם של הקדקדים 
הצדדיים. במידה שאין הפרעה חיצונית כפו כריתה, שבד. סיכוך ע״י 



נוף עצים : סיטיז — ברוש מצוי: מ׳שמאל 5 טע 5 ה — 1 ית מצוי! 
למטה — ערנת ןב? 


קיני עופות, חוסר הזנה, הספקת מים לקויה או רוח חזקה, מתנהלת 
צמיחת הענפים השונים של הע" בצורה המבטיחה בסוף תהליך 
הצמיחה צורת נוף קבועה ומסוימת מאוד לכל הפרטים של המין. 

ע" הם אחת מצורות החיים, בהן נמצאים ניצני ההתחדשות 
בגובה מעפ״ג הקרקע (פנרופיטים — 6 זץ 11 ק 61-0 ״ 113 ?). בהתאם 
למוצאם הגאוגרפי ולבית גידולם של הע" נחלקת פעילות הניצנים 
בע" לפעילים ברציפות ולבעלי פעילות מופסקת. ע" נחלקים גם 
בהתאם לקצב נשירת העלים שלהם — לירוקי-עד ולנשירים. גם ע" 
ירוקי-עד מחליפים את עליהם, אולם קצב ההחלפה איטי, ובע" אלו 
קיימים עלים בני שנים אחדות. 

ע" הם בין הצמחים העתיקים. מחקר העצים, הךנדרולוגיה (סיור 
׳ 01 ק 8 ׳! 86 = עץ), העלה שהם ידועים כבר מתקופת הץ־וו׳ן (לפני כ 300 
מיל׳ שנים). בתקופה הפליאוזואית כבר הופיעו המחטניים הראשונים. 
רוב צמתי הזרע של היום התפתחו מצורות עציות. 

מרבית הע" משתייכים לצמחי־הזרע, חשופי-זרע או מכוסי-זרע. 

כ 3 ץ ממיני הע" שייך למחטניים. אלו מספקים לשימוש תעשייתי ע׳ 
הקרוי ע' רך. ע" מקבוצת מכוסי־זדע נותנים בד״ב ע׳ קשה. אולם בין 
מכוסי־הזרע ניתן למצוא ע" בעלי עצה רכה וקלה מאוד (עצי הבאל- 
זה) וע" בעלי עצה צפופה וכבדה מאוד (כמו עצי הברזל או עצי 
איקליפסוס שונים). 

רק עצי שרך מעטים ידועים בבתי גידול טרופיים. אלו מגיעים 
לגובה של כ 20 מ׳ ולקוטר גזע של כמטר. 

ע" הם בין הצמחים המאריכים ימים. בצמחים בעלי פעילות 
עונתית בקבע הגיל ע״פ מספר הטבעות השנתיות הנוצרות בעצה. 
בע", בהם אין יצירה שנתית של טבעות, ניתן לקבוע את גילם בשיטות 
רדיולוגיות. עם מיני הע" שהגיעו לגילים מופלגים נמנים כמה מינים 
של חשופי-זרע: ?וקוויה ענקית ( 21230161101 בז 0 ז 1 > 1 ז 16 ) 1013 > $6 ) 
העשויה להגיע לגיל של למעלה מ 3,500 שנה (וע״ע סקוויה )! 
טקסח־יום מכסיקאי ( 01116100311101 111101 ) 6,000—4,000 — (*1*3x0 
שנה; ברוש מצוי — 2,000 — 3,000 שנה ואורן אריסטטה ( 10118 ? 
31-151:313 ) — 4,500 שנה ומעלה. 

ע" דו־פסיגיים הם קצרי חיים יותר. אולם מיני ערמ 1 ן, אלון, 
תאשור ( 3205 ?) ואחרים מגיעים גם הם לגיל של 800 — 1,000 שנה, 
קביעת הגיל היא בעיה ברוב הע" הטרופיים משום העדר טבעות 
ברורות וריבוי וגטאטיווי חזק. גילו של עץ הפיקוס הקדוש 
( 61121053 ! 10115 ?) בהודו.נאמד ב 3,000 שנה, ושל עץ באובאב (ע״ע 



55 


עץ ג בוטניקה; אנטומיה 


56 



ניל עצים: חתר־רוחב בגזע ש? ערער אמם מסיני. 
החצים מציינים את מספר הטבעות השנתיות 


אדבסוניה ור׳ שם ציור) בקנגל, בעל קוטר גזע של כ 10 מ׳, בב 5,000 
שנה. בשני המקרים אין אפשרות לקביעת גיל מדויקת. 

גיל הע" בישראל קטן בהרבה. הגיל הנמדד של עצי זית (ע״ע) 
אינו עולה על 400 — 600 שנה. גם עצי אלון־חתבור, אלון מצוי ואלה 
אטלנטית צעירים יחסית וגילם אינו עולה, כנראה, על 600 שנה. עצי 
עוץ ר אדום מסיני הם הקשישים שבעצי האיזור והע׳ בעל הגיל 
המדוד הגבוה ביותר הוא ערער אדום שבצפון סיני — 865 שגה. 

בעוד שהע׳ כאורגניזם מגיע לגיל גבוה, הרי משך החיים של חלק 
מאיבריו ורקמותיו קצר בהרבה. משך חייהם של עלים הוא לרוב 1 — 4 
שנים. משך חיי סיבים בגזע יכול להגיע ל 20 שנה בצמחים מסוימים, 
בעוד שגיל תאי פתכימה יכול להגיע עד ל 80 שנה. בע" זקנים ישנה 
תמותה של מרבית תאי העצה בחלקי הגזע הפנימיים ההופכים לעצת 
גלעין (ר׳ להלן). לעתים תכופות נרקב מרכז עצת הגלעין. 

עם הע" בעלי הממדים הגדולים ביותר נמנים פרטים של סקופיה 
(ע׳ המכונה ״הגנרל שרמן" מגיע בגבהו ל 90 מ׳ ובהקף גזעו למ" 
רבים; גובה של ״ע׳ המייסדים״ מגיע ל 121 מ׳), מצויים כמה פרטי 
איקליפטוס ( 1:6203115 !!ג 11 סץ 31 ס 11 ,£) המצטיינים בממדיהם הגדולים. 
משום נפח הנוף והשרשים, דרישותיו של ע׳ כזה מסביבתו הן גדולות 
מבחינה כמותית, דבר הגורם ליצירת מערכת תובלה מפותחת למים 
ומינרלים ולתוצרי ההטמעה. ע׳ בוגר מזין כמות גדולה של רקמות 
חסרות כושר הטמעה, ולכן הטמעתו הנקיה נמוכה. בתנאים מתאימים 
צמיחת ע״ מהירה מאוד; למשל, צמיחת הגזע במיני צפצפה מגיעה 
לכ 6 מ׳ בשנה. 

לע" גם אפשרות קיום בממדים קטנים ביותר. ע״י גיזום קבוע 
של השרשים והענפים ניתן לקבל עצי-ננס קשישים בעלי צורת נוף 
האפיינית לאותו מין. תרבות עצי-ננס (בוגזאי = 31 ^ 60 י ןב 0115 נ 1 ) 
מפותחת ביפן. 

לא כל הע" בני אותו מין אחידים בהתנהגותם. במינים דדביתיים 
קיימים הבדלים פיסיולוגיים־אקולוגיים בין ע" אבקניים לע" עלןניים. 
למשל, עצי גינקגו (ע״ע) אבקניים פורחים ומשירים את עליהם 
לפני הע" העליניים. 

תמותת ע" ניכרת קשורה בתקופות של יצירת פירות מרובה. 
ייתכן שהגורם לתמותה במקרה זה הוא חוסר אפשרות לפיתוח נוסף 
של שרשים, או הצטברות חמרי עיכוב בצמח (כך, למשל, צמח 
שנגזם ביסודיות מראה צמיחה חזקה מחודשת וצורות עלים צעירות 
[יובניליות]). 


ע" דורשים בית גדול, בו עולה משך עונת הצמיחה על פרק־זמן 
הכרחי מסוים. משום כך אינם מסוגלים לצמוח בצפון הרחוק או על 
פסגות הרים גבוהים. ע" מוגבלים לאזורים בהם כמות המשקעים 
עולה על 200 מ״מ בשנה. באזורים שחונים יותר גדלים הע" רק 
בתוספת מיץגר. 

ע״ מאפיינים יחידות צומח יותר מכל צורת־חיים אחרת. חברות ! 
הע" הטבעיות הן מגוונות מאוד; תפוצתן מקיפה את פני מרבית | 
כדה״א. עם תצורות הצומח העציוח נמנים: יער הגשמים הטרופי, 
הסוונה הטרופית, יער רחבי־עלים של האיזור הממוזג, יער סקלרו־ 
פילי של האיזור חים •תיכוני, יער נשיר ממוזג, יער מחסנים, יער 
אלפיני, יערות הטייגה וחרשים. וע״ע יער. ! 

לע" באזורים גאוגדפיים שונים יש תכונות שונות. באיזור הטרופי 
גזעי הע" בד״כ בלתי מסועפים עד לגובה רב. הסות (ד להלן, עמ׳ 
60 ) שלחם דקה. לרבים מהם גזעים בעלי צלעות בבסיסם, המכונים 
לעתים בטעות שרשי־קרשים. לע" היוצרים את תצורת המנגח׳בים 
(ע״ע) שרשי אוורור מיוחדים. 

ע״ באזורי הסוונה חם בעלי גזעים מעוקמים; הסות שלהם עבה 
במיוחד, דבר המעלה את עמידותם בפני אש. בכמה מיני ע" קיימת 
תופעת מיקוריזה — ע״ע. 

צמיחת האורך של הגזע והענפים בע" יוצאת לפועל ע״י המרים- 
טמה (ע״ע) הקדקדית, ואילו צמיחת הרוחב ע״י הקמביום. בע" של 
אזורים ממתגים קיימת עונת מנוחה בגדילת הע׳. בעונת תרדמה זו 
עמידותם של הע" בפני חום, קור ויובש גדולה ביותר. 

י. וי. 

אנטומיה. עם גדילתו של צמח לשיח או לע׳ מתעבים גזעו, 
ענפיו ושרשיו. תוספת הגדילה בעובי מורכבת בעיקרה מעצה משנית 
ובמידה קטנה יותר משיפה משנית. רקמות אלה ממלאות את מקום 
העצה הראשונית בהולכת מים ומינרלים מהשרשים, ואת מקום 
חשיפה הראשונית בהובלת תוצרי הפוטוסינתזה מהעלים. העצה 
המשנית היא שמקנה לע׳ חוזק ויציבות. 

בחשופי־חזרע ובדו־פסיגיים המעוצים מתבצעת ההתעבות כתוצאה 
מפעילותו של ק מ ב י ו ם ולקולרי, המייצר במרבית צמחים 
אלה את העצה המשבית כלפי פנים ואת השיפה המשנית כלפי חוץ. 
אלו מורכבות משתי מערכות תאים — אנכית ואפקית, המשולבות 
זו בזו. 

העצה המשנית ( 16111 ץא ץז 13 >מ 0 ס 5€ או 1 ) 00 ^). במערכת 
האנכית מופיעים: אלמנטים טדכאריים, סיבים ותאי פרנכימה, ולפע¬ 
מים רקמות הפרשה; במערכת חאפקית: קרני העצה המורכבות 
בעיקרן מתאי פרנכימה, אך לפעמים מופיעים בהן טרכאידים המסד 
דרים בכיוון אפקי ורקמות מפרישות. בפרנכימת העצה האנכית 
והאפקית נאגרים המרי תשמורת, כגון עמילן וש ומנים. כ״כ מופיעים 
בח תכופות גבישים, טנינים והמדים אחרים. 

האלמנטים הטדכאריים — הטרכאידים ( 1 > 1161 :> 3 זז) וחול¬ 
יות ה ט דכא ה (ז^ודסו״ 8561 ^) הם תאים מתים, חלולים, . 
בעלי דופן משני מלוגנן ובו גמצים רבים. גומץ הוא שקע בצדו 1 
הפנימי של הדופן שתחתיתו הדקה (קרום הגומץ) בנויה מהדופן ׳ 
הראשוני, והוא מוקף ע״י הדופן המשני העבה המכסה את יתר 
הדופן הראשוני פרט לשקעים אלה. מול כל גומץ של תא אחד מופיע 
גומץ בתא השכן, ושניהם מכונים אז זוג גמצים. בגמצים של האלמנ¬ 
טים הטרכאריים מורם הדופן המשני המקיף את הגומץ מעל פני 
השקע ויוצר חלל בצורת כיפה ובראשה פתח. גמצים מהטיפוס 
האחרון מכונים גמצים מתוךבצים. הסרכאידים הם תאים 
מוארכים (בע״ מחטניים, המשמשים בתעשיה, ארכם 3 — 5 מ״מ), 
בעלי קצוות מחודדים. המים העוברים דרכם חודרים דרך הקרומים 
שבדפנותיהם המשותפים של זוגות גמצים. לעומת זאת חוליות 
הטרכאה, נוסף על גמציהן, מנוקבות גם בדפנות הרוחב שלהן. 





עצה משנית של ערבו* בבל ( 63 ^: מימי! — חתר־רוחב, בנבול ביז שתי טבעות התעבות; באמצע — חתר־אורד סנננציאוי: טשמא 5 — חתר אורר רדיאלי 


הנקבים מאפשרים מע(בר מיס תפשי מחוליה לחוליה. חוליות הטרכאה והיא דקת דפנות, אינה חזקה אך קלה (ע׳ הבלזה המשמש לתעשיית 

קצרות מהטרבאידים ובד״ב רחבות מהם. שורת חוליות טרכאה הצמו־ דאונים וסירות הצלה). עצה אשר בה כמות הסיבים רבה ודפנותיהם 

דוח זו לזו בדפנות ה^וחב שלהן מהווה ט רב אה. עבים היא בבדה וחזקה. 

מבנה העצה המשאית בחשופי־הזרע הוא פשוט ואחיד הרבה יותר טבעות התעבות. משך פעילותו של הקמביום הוא כמשך 
מזה של מכוסי־הזרע,'המאפיין אותם (פרט לסדרת הגנטגיים [ע״ע]) חיי הע/ אך קצב פעילותו אינו אחיד בכל מיני הע". בע" של אזורים 

הוא מציאותם של טרכאידים בלבד והעדר חוליות טרכאה. כמות טרופיים פעיל הקמביום בד״ב במשך כל השנה. פעילותו בע" של 

האלמנטים האחרים ז^יא קטנה ביותר. הקרניים יכולות להיות מור־ אזורים ממוזגים וקרירים לעומת זאת היא עונתית, והוא עובר תקופות 

כבות מתאי פרנכימה!בלבד ואז הן שוות־תאים (זב 1 נ 111 ש 0 <>ת 1 ״ו*) פעילות ומנוחה לסירוגין. כתוצאה מכך הוא יוצר טבעות הת¬ 

או מתאי פרנכימה {וטרכאידים ואז הן שונות־תאים (-© 1161 עבות ( 3 ״״ 1:11 ׳״ 0 ־ 31 ). לרוב נוצרת טבעת אחת לשנה וניתן אז 

0011111131 סז). ברבים! מחשופי־הזרע מופיעים ביבי שרף (מ $1 נ>ז לקבוע את גיל הע׳ בהתאם למספד הטבעות השנתיות שלו. עצמת 

:ז^), המורכבים מובאים מפרישי שרף המקיפים תעלה. הם עשויים הפעילות של הקמביום נקבעת במידה רבה ע״י התנאים האקולוגיים 

להופיע הן במערכת! האנכית והן באפקית. בסוגי ע" מסוימים הם והדבר מתבטא בעובי הטבעת הנוצרת בכל עונה. בעצה המשנית 

מופיעים באופן קבוע! באתרים רק כתוצאה מפציעה. ממחטניים מסר אפשר להשתמש אפוא, בעזרת טבעות ד,התעבות שלה, במחקרים 

ימים מופק השרף לצרכי תעשיה ע״י פציעה בגזע הע׳. ןנדרוכרונולוגיים. 

בדדפסיגיים העצה המשנית מורכבת הרבה יותר. יש בה בד״ב גם בעונת הפעילות עצמה אין יצירת העצה שווה. העצה המוק־ 
חוליות טרכאה. וב|־םף עליהן מופיעים גם טרכאידים. כן יש דמת או העצה הבכירה ( 1 > 00 ׳" ץ 1 ז £3 ), זו הנוצרת בתחילת העונה, 

במערכת האנכית סיבים מטיפוסים שונים, שהם הנותנים חיזוק היא בד״כ צפופה פחות והאלמנטים שלה גדולים יותר מאשר בעצה 

ותמיכה לע׳, תאי פו^נכימה ואלמנטים אחרים. את אופן סידורם של המאוחרת או העצה האפילה (!!ססז" © 131 ), הנוצרת בסוף העונה עם 

י הטרכאות ושל תאי הפרנכימה ממיינים בהתאם לסידורם בהתך המעבר מפעילות לתרדמה. דבר זה גורם להבדל בצבע — הטבעת 

הרוחב של הע׳: המ״כאות יכולות להופיע בודדות, בזוגות, בשורות בהירה בחלקה הפנימי וכהה סמוך לגבולה החיצון. במחטניים דיטרכ־ 

רדיאליות, טנגנציאליות ואלכסוניות, וכן בקבוצות. הפרנכימה של אידים המתפתחים בתחילת העונה הם בעלי קוטר וחלל־תא גדולים, 

י המערכת האנכית יכ(לה להיות במגע ישיר עם הטרכאות והיא מכונה בעוד אלה המתפתחים בסוף העונה צרים יותר, בעלי חלל־תא קטן 

אז פרנכימה פחטרכאית ( 3011031 ז 31 ז 3 <ן ); כאשר היא כמעט יותר, דפנותיהם עבים יחסית וחללי הגמצים שלהם קטנים מאלה של 

אינה במגע או שאינה במגע כלל אתן היא מכונה פרנכימה הטרכאידים שבתחילת העונה (סיבי־טרכאידים). בדרפסיגיים, כאשר 

אפוטרכאית ח 11-301103 סק 3 ). הפרנכימה הפרטרכאית יכולה ניתן להבחין בהבדל בולט בקוטר בין הטרכאות של העצה המוקדמת 

להיות נדן רציף או |חלקי סביב הסרכאות; מנתי הפרנכימה יכולות והמאוחרת, מכונה העצה ״בעלת נקבוביות טבעתית״( 01-0118 ס- 3 ת 11 )! 

להתמשך רצועות דמויות כנפיים בכוון טנגנציאלי וכנפיים של נדנים כאשר הבדל כזה אינו ניכר, מכונה העצה "בעלת נקבוביות מפחדת" 

סמוכים יכולות להת|מזג ביניהן. הפרנכימה האפוטרכאית יכולה להר ( 01-0115 <*- 11££1150 >). בטיפוס האחרון ניתן להבחין בין הטבעות הודות 

פיע בתאים בודדים מפוזרים, או ברצועות או בטבעות שלמות, לסיבים שטוחים בסוף הטבעת או שורת תאי פרנכימה בסוף הטבעת 

בתחילתה או בסופו{ של כל טבעת התעבות. הקרניים בנרות בד״כ או בתחילתה. 

תאי פרנכימה בלבה. תאי הפרנכימה יכולים להיות כולם בעלי צורה עצת ירך ועצת גלעין. העצה המשנית עוברת עם הזמן 
וכיוון אחידים — י{ ר ן הומוגנית, או בעלי צורה וכיוון שונים תהליך הזדקנות, ו?שדה בהובלת מים ומידת פעילותה באגירת המרי 

י — קרן הטרוגלית. גם בדרפסיגיים מסוימים יכולים להופיע תשמורת נפסקים. על כן החלק החיצוני בלבד של העצה המשנית 

ביבים בכל אחת מכ|ערכות העצה ובהם חמרים שונים. מקובל לכנות הוא הפעיל והוא מכונה עצת ירך ([ 001 ׳״ק 53 או וזזנ 1 ח- 1 ״נ 11 !;), בערו¬ 

׳ ביבים אלה בשם ב|יבי צמג ( 211111011101 ). הפנימי יותר הוא בלתי פעיל ומכונה עצת גלעין (ג> 00 ׳״.ז־ 31 ©! 1 או 

הופעת אלמנטים שונים בעצה, כמותם ואופן סידורם קבועים מ©ת 1111-31 >). המעבר מעצת ירך לעצת גלעין כתך בשינויים כימיים 

לכל סוג ותכופות 1 אף למין. על כן אפשר להיעזר בתכונות אלה שונים החלים בתאים החיים, בהוצאת המרי תשמורת מתוכם ובמי־ 

לשם הגדרתו של ה 5 מח לפי העצה המשנית שלו, מה גם שזו נשמרת תתם. נוצרים בתאים או מובאים אליהם המרים שונים, כגון: שמנים, 

יותר מכל רקמה אחרת הודות לדפנות העבים והמלוגננים של מרבית חמרי צמג, שרפים, טנינים, חמרי צבע וחמרים ארומטיים. מידת 

תאיה. לעובדה זי שימוש רב בארכאולוגיה, למשל. הליגנון של דפנות התאים עשויה לעלות. במינים מסוימים של עצים 

העצה המשנית [היא חומר הע׳ שבו משתמשים בתעשיה. טיפוסי דו־פסיגיים תאי פרנכימה של הקרניים או של המערכת האנכית 

התאים המופיעים בה, עובי דפנותיהם, רוחב חלליהם ואופן סידורם עשויים לגדול דרך הגמצים אל תוך טרכאות ולסתום אותן חלקית 

מקנים לה את התאונות הפיסיקליות הקובעות את מידת התאמתה או בשלמות. גידולים אלה מכונים בשם טילות ( 815 ס 1 ץ 0 ). בחשופי־ 

לשימושים מסחריים שונים. למשל עצה. שבה כמות הפרנכימד. רבה זרע מתקשים קרומי הגמצים של הטרכאידים, והטירוס (התעבות 














59 


עץ: אנטומיה; כחומר גלם 


60 


שבמרכז קרום חגומץ, ע״ע תא) סוגר את פתח אחד הגמצים בכל 
זוג גמצים. רוחב עצת הירך שונה בהתאם למין ר,ע , ולתנאים בהם 
הוא גדל. במינים רבים, כתוצאה מהצטברות חמרי צבע, קיים הבדל 
בולם לעין בין עצת הגלעין לעצת הירך. המרי צבע אלה מקנים 
למינים מסרמים של ע" גוון אפייני, כמו, לדוגמה, הצבע החום־ 
כהה של ע׳ אגוז־המלד או האדמדם של ערער וירג׳יני ($ב 1 ז 6 ק 01 ט 1 
011-8101303 ). תכונה זו מנוצלת לצרכי תעשיה. לעומתם יש ע", בהם 
המרי צבע כלל אינם נוצרים בעצת הגלעין, וע״ב אין זו ניכרת בעין 
בלתי מזוינת. ישנם גם מינים בהם הופעת הצבע בעצת הגלעין היא 
בלתי קבועה. עצת גלעין יכולה להתהוות גם כתוצאה מפגיעות 
חיצוניות. 

כתוצאה מהשינויים החלים עם המעבר לעצת גלעין משתנות גם 
התכונות המכניות של הע׳ (ר׳ להלן, עם׳ 62/3 ). הוא נעשה קשה 
יותר ועמידותו בפני ריקבון עולה. תכונות אלו מנוצלות בתעשיה. 

עצת תגובה ( 0011 ״ סס״סגסז). מבנה העצה המשנית, וכתו¬ 
צאה מכך גם תכונותיה הפיסיקליות והמכניות, עשויים להיות מוש¬ 
פעים מגורמים חיצוניים. כתוצאה מכיפוף גזעים וענפים יוצר בהם 
הקמביום עצה בעלת מבנה מיוחד הנוטה להחזיר את הענף לעמדתו 
המקורית. עצה זו מכונה בשם עצת תגובה. במחטניים מתפתחת 
עצת התגובה בצד התחתון של החלק הכפוף של הענף והיא מכונה 

עצת לח? (-?סזסמוסס 

ן>ס 0 ״ 5100 ). בדו־פסי- 

גיים היא נוצרת בצד 
העליון והיא מכונה עצת 
מתת ( 1 > 00 ״ £005100 ) . 

טבעות ההתעבות באותו 
איזור של הענף בו מר 
פיעה עצת התגובה הן 
לרוב אכסצנטריות, כש¬ 
בחלק הרחב מצויה עצת 
התגובה. 

התכונות המאפיינות 
עצת לחץ בהשוואה ל¬ 
עצה נורמלית הן: מעבר 
אטי יותר בין עצה מוקדמת למאוחרת. הטרכאידים בתתך הרוחב 
עגולים יותר וביניהם חללים בין־תאיים. עובי דפנות הטרכאידים 
הנוצרים באביב גדול יותר מזה של העצה הנורמלית, וחלל התא 
שלהם צר יותר. השכבה הפנימית של הדופן המשני חסרה או 
היא מפותחת רק מעם, בעוד החיצונית עבה מהנורמלית. הטרכאי־ 
דים קצרים יותר ומלוגננים יותר וכמות התאית שלהם קטנה יותר. 
קצות הטרכאידים מעוותים מעט. כתוצאה מתכונות אלו עצת הלחץ 
בד״ב כבדה (משקלה עולה ב 15% — 40% על זה של עצה נורמלית), 
פריכה יותר ומסוגלת להתכווצות ארכית רבה יותר, בעוד כושר הת¬ 
כווצותה לרוחב קטן יותר. הבדלים אלה בין עצת הלחץ שבחלק 
התחתון של האיזור הכפוף בענף וביו העצה הנורמלית גורמים לכך 
שבהתייבש העץ הוא נוטה להתפתל. 

התכונות המאפיינות עצת מתח בהשוואה לעצה נורמלית הן: 
בכל טבעת התעבות מופיעים סיבים ז׳לטיניים. אלה הם סיבים בהם 
מכילה השכבה הפנימית ביותר של הדופן, המכונה שכבה דלטינית, 
כמות רבה של תאית והיא דלה בליגנין. שכבה זו היא נקבובית 
יחסית ופחות קומפקטית מהשכבות הסמוכות. היא מסוגלת לקלוט 
כמות רבה של מים ותופחת ביותר כתוצאה מכך. בהתייבשה היא 
מתכווצת באופן בלתי הפיך. חוליות הטרכאות הן קטנות יותר 
ומספרן נמוך יותר ביחידת שטח. לאחר ניסור הע׳• צמיר שטת חתך 
הרוחב של עצת המתח כתוצאה מקריעת הסיבים. גם לעצת המתח, 
כלעצת הלחץ׳ כושר התכווצות גדול ביותר בכיוון האורך. 


לתכונותיה של עצת התגובה השפעה שלילית על כשרה למצוא 
שימוש בתעשיית הע׳. 

השי פה המשנית ( 110001 ) 0 ?־ 500000131 ). האלמנטים העיק־ ־ 
ריים של חשיפה הם אלמנטי ה^רה (: 01000001 0 ׳! 510 ) — תאי כברה 
(במחטניים למשל) וחוליות צינורות כברה (במכוסי-הזרע). אלה 
הם תאים בעלי ציטופלסמה, אך חסרי גרעין. דופן התאים הוא 
ראשוני, לרוב, ובו שטחי כברה, דהיינו אזורים דקים בדופן, דרכם 
עוברים חוטים מקשרים של ציטופלסמה. שטחי הכברה הם בעלי 
דרגת התמחות נמוכה יחסית ומבנם אחיד, פחות או יותר, בכל 
הדפנות. לעומת זאת בחוליות צינורות הכברה שטחי הכברה עפ״נ ! 
דופן הרוחב הם בעלי דרגת התמחות גבוהה יותר מאלה שביתר 1 
הדפנות. חוליות צינורות הכברה המחוברות ביניהן על-ידי דפנות 
הרוחב שלהן מהוות את צינורות הכברה. 

המערכת האנכית של השיפה המשנית מורכבת מאלמנטי כברה, 
תאי־פרגכימה, כולל תאים אלבומיניים (בחשופי־זרע) או תאי-לוואי 
(במכוסי־זרע) הקשורים באלמנטי הכברה. ונוסף עליהם יכולים 
להופיע סיבים וסקלראידים. קרני השיפה המשכיות לקרני העצה. 
גם בשיפה המשנית יכולים להופיע תאים מפרישים מטיפוסים שונים. 
כשהשיפה הופכת לבלתי־מוליכה או בלתי-פעילה מאבדים אלמנטי 
הכברה את ?שרם להוביל והם נמחצים. חלק מתאי הפרנכימה, לעומת 
זאת, עשוי לגדול ולהתפתח לסיבים או לסקלראידים. בניגוד לעצה 
המשנית הנשארת חלק מהע׳ גם עם הפסקת פעילותם של חלקים 
זקנים. כמות השיפה המשנית המצויה עפ״נ הגזע תלויה במקום 
היווצרות הפליגו — קמביום השעם — בשיפה (ע״ע מריסטמה). 

עצה משנית בלתי־רגילה. במספרצמחים (כגוןאביאגיה 
[ 13 ת ת 100 ?\ 1 ] ומשפחת הסלקיים), כתוצאה מפעולה בלתי רגילה של 
הקמביום, אין השיפה נוצרת מחוץ לכלל העצה אלא כאיים שד 
רקמת שיפה בתוך העצה — שי פה מובלעת ( 01110001 1 ) 10 ) 100111 ). 
שיפה זו גורמת לפגמים בעיבוד הע׳ מאחר שהרכבה שונה מזה של 
העצה שמסביבה. 

פריך רם (!סתס^״סק). עם התעבות הצמח נוצרת בו רקמת 
הגנה משנית, שהיא רקמת שעם, המחליפה את האפידרמיס. זמן 
הופעתה שונה במיני ע" שונים. רקמת שעם זו יכולה להישאר במשך 
שנים רבות עפ״נ הע׳ ואז מצטברת מתחתיה שכבה עבה של שיפה 
משנית שבחלקה היא בלתי מוליכה. אך בע" רבים נוצרות עם המשך 
ההתעבות רקמות שעם פנימיות יותר בשיפה המשנית. ברקמת השעם, 
המצטברת עפ״נ הע׳ במינים מסוימים במשך שנים רבות, יכולים 
להשתמש ב תעשיה; לדוגמה, אלון השעם. 

כל התאים המצדים חיצונית לרקמת השעם מתים בגלל אי תדי¬ 
רותם של הדפנות המשועמים למים ולגזים. השעם והרקמות המתות 
מכונים בשם ריטידום ( 101110 > 11 ץ 11 ז) או סות חיצונית (■!סזגוס 
10 ־ 31 ל). כל הרקמות חיצונית לקמביום מכונות בשם סות ( 3110 ( 1 ). 
עם עליית קטרו של החלק המעוצה של הגזע נמתחת הסות החיצונית, 
נסדקת ומתקלסת בצורה אפיינית למין הע׳. 

א. ור. 

1 י ז* 0 ־ו 0 ז\£ .מ .* 1 ; 1967 י ז £6 ת 1 מת€^ .£ 

-ץ 10 \. 8 ; 1968 ,*?? 7 * 7 ,־!ס^חנתגס? ; 1968 , 1£ ז 0 ט\ / 0 1 

/?> ?■** 1 ^ 51714 11 > 1 ז 1€71$10 זז 1 '< 1101 71 זש 6 ז 80 . 8.0 - תג 1 

; 1972 ,( 5 , 226 .ת 1 \/ . 501 ) ־*/**מ* 67 / 0 ץ*< 7 , 0 ) 1£ ז£ . 0 . 81 : 1972 ' 

תורגם מעברית: א. פאהן, אנטומיה) * 1974 ,? 1 * 4x610 ^ 

.(של הצמח׳ תשכ״ב 

ע׳ כחומר גלם לנגרות, לתעשיית הבניה, לתעשיות המש¬ 
תמשות בתאית (ע״ע) ולתעשיות כימיות שונות. מע" שונים מפיקים 
תמרי-גלם לתעשיות חשובות נוספות. וע״ע ניר ומוצרי ניר; קאו- 
צ׳וק; שעם; שרף. 

הע׳ מאופיין במבנה האנטומי שלו וכן: א. במארג הסיבים 
(ת! 3 ז 8 ) — שהוא מהלך הסיבים ביחס לציר המרכזי של העץ, או 
ביחס לציר אורך כלשהו בעץ חתוך. מהלך זה יכול להיות ישר, 



נזע אלוז התולע, חתר־רוחב ( 0.8 א); טבעות 
התעבות אכסצנטריוח (עצת מתח) ; מבחינים 
כקרני עצה רחבות וכסות (איזור לבז) מסביב 
לעצה 




61 


עץ: כחומר גלם ן בכימיה ובפיסיקה; תכונות מפניות 


62 


הבו 
ו וך 
;ם 


אד 


לולייני, גלי או חסר 
והמנודה היחסית בגו 
או משתנה. מרקם ג 0 | 
ג. בצורה (€זט £1£ ) 
בתוצאה משילוב הסי 
יים בצבע וכד , . 

צבע הע׳ וריחו 
לדפנות ולחללים 
משתנה כשהע׳ התו 
צבע נוטים לכהות 9 
שריחם נעים וכאלו 
תמרי הצבע והחיטוי 
הפיסיקליות והטכניוי)! 
המקור. 

מבחינה כימית 
צלולוזה, בעיקר), 
ליגנין], תמרי־צבע 
הע/ 

ניצול כימי 
יבש: הפרדת הע׳, 
(ע״ע פחם), זפת־ 
(ע״ע) וגזים שונים. 
ממנו (ע״ע ניר ומו 
חוטים, צלולואיד, ת 
הסוכר מתאית אינה 
סוכרים, כהלים ושמו 

מבחינה פיס י ק 
נקבובי ולא אחיד. ת! 
המשקל הסגלי (ע׳ 
המדויק (המשקל הס 
גר׳/סמ״ק, ועוד), 
שונים תלד במידת 
0.04 גר׳/סמ״ק בעץ 
גר׳/סמ״ק בעץ הליגג 
בספנות). 


סדירות. ב. במרקם ( 6 ז 1 ז 1 צפ 1 ) — הגודל היחסי 
ז|דל התאים — שעשד להיות עדין או גס, שווה 
מיוחם למינים בעלי תאים גדולים, למשל אלון. 
— התמונה שמתקבלת בחתך ארכי עם״נ לוח 
:ידור של הרקמות השונות, מארג הסיבים, שינו־ 


הם 


תוצאה של פנולים, אתרים ושרפים שחדרו 
־תאיים. לתב צבועים רק רחבי־העלים. הצבע 
גלד זמן רב לשמש ולאודר. ע" בהירי־ 
הזמן- וע" כהי־צבע נעשים בהירים. יש ע" 
)הדוחים בריחם. הריח מופיע בעיקר בע׳ טרי. 
(למשל, טנינים) משנים, לעתים, את התכונות 
של הע׳ ומקשים על עיבודו, כגון באיקליפטום 


מורכב הע׳ מרב־סוכרים (תאית [ע״ע] וך,מי־ 
יש בו חמרים נוספים (חמרי־הדבקה [פקטין, 
שרפים ועוד). התמרים הנוספים אפייניים למין 


עז 


ץזלע , . שני התהליכים העיקריים הם: 1 . זיקוק 
ןבאמצעות חימום בדוודים ללא־אוויר, לפחם־עץ 
חומצת חומץ (ע״ע חמץ, חמצת־), מתנול 
2 . ה י ד ר ו ל י ז ה: בישול העץ והפקת התאית 
ו^ירי ניר). מהתאית מייצרים, נוסף לנייר, גם 
־נפץ (ע״ע נפץ, המרי*) וסכר (ע״ע). הסקת 
|כדאית. בהידרוליזה אפשר להפיק גם טרפנסין, 
: 1 )ים (ע׳ ערכיהם). 

לי ת לע׳ מבנה אמורפי (מוצק לא גבישי), 
{ונותיר משתנות בהתאם לכיוון, יחסית לסיבים. 

של חומר־הע , היבש תלד בהרכבו הכימי 
ז)ולי של תאית 1.553 גו״/סמ״ק, של ליגנין כ 1.4 
בין 1.50 — 1.55 . המשקל הסגולי של מיני ע" 

ו) , ,נקבוביות שלהם ותכולת הלחות בהם, ונע בין 
זן,בלזה (גתזסז^ס; ממשפחת הבומבקיים) ל 1.4 
ם ([רת 3011 ( 3 ״כ>], ע״ע זוגניים; שימושי, למשל, 


ונע 


טבלה 1 


תכונות פיס 


קליות ומכניות של מיני עצים 


התכווצות קווית(אחוזים) 

התכוו¬ 

צות 

נפחית 

(אחוזים) 

המשקל 

הסגולי 

(ק״ג/מ 3 ) 

בלחות 

2% ד 15% 


הסין 

_ 

ארכית 

דדיאלית 

טנגנ־ 

ציאלית 

— 

4.9 

7.7 

12.9 

750 

ן זר 

איקליפטוס* הם 

ס 

0.3 

5.8 

11.8 

17.9 

720 


אשור יי(בוק) 


0.4 

4.0 

7.8 

12.2 

690 


אלון* 

11 1 ^י 
1 = 

0.5 

5.4 

8.5 

13.9 

680 


אגוז• 


0.1 

4.4 

7.2 

11.7 

610 


אורן• ירושלים 


0.4 

4.0 

7.7 

12.1 

520 


אזה* היערות 


0.1 

3.8 

7.6 

11.5 

470 


אשוחית 

ס 

11 

0.1 

3.8 

7.6 

11.5 

450 


אשוח* 


1.7 

3.0 

7.1 

11.0 

— 


צפצפה* 

ס 






ס 

מהגוני(תזלענד 

** ם 

0.3 

3.2 

5.1 

8.9 

530 


אפריקני) 

^ * 
1.4 

0,6 

3.0 

5.8 

9.7 

— 


טיק* 

9 = 

ו_ 

— 


— 

— 

430 


אוקומה (גבון) 



* — ע׳ ערכיהם 


שינדים במשקל הסגולי בין ע" מאותו המין, ובגזע עצמו, נובעים 
משינדים בעובי טבעת הגידול (ר׳ לעיל, עפד 58 ), ומהיתסים בין 
עצה אביבית לקיצית ובין עצת־הירך לעצת־הגלעין. 

תכולת הלחות מוגדרת (באחוזים) כיחס בין משקל המים למשקל 
חומר הע׳ היבש. תכולת הלחות בע׳ החי הכוללת מים ספוחים, מים 
חפשיים ואדים, תלדה בצפיפותו ועולה לרוב על 100% . עצת־הירך 
בד״כ רטובה מעצת־הגלעין. בגלל תכונת ההיגרוסקופיה (ע״ע) של 
התאית סופג חומר־הע׳ מים, ותכונותיו משתנות. בכל סמ״ק ע , יש 
20 — 280 מ״ר קרומי־תאים, היכולים לספוח כמדות מים ניכרות, וכש־ 
תכולת המים בע , מתחת ל 15% , כל המים ספוחים לתאית. כשהסיב 
רוד (לרוב בתכולת לתות 22% — 35% ) מתחיל עודף המים להתעבות 
בצינורות הנימיים של דופן התא. חמרי־צבע ושרפים מפחיתים את 
כושר הספיחה. 

תכולת הלחות בע׳ משתנה עם שיגדים בלחות האוויר ובטמפר¬ 
טורה. נהוג למדוד את המשקל הסגולי בלחות מוסכמת של 12% — 
15% (שהיא, בקירוב, לחותו של ע׳ שיובש באוויר למצב שיווי־ 
משקל). צפיפות חומר־ע׳ רוד מים מגיעה ל 1.611 גר׳/סמ״ק. 

עליה בתכולת המים מביאה לתפיתת הע׳. מידת התפיחה תלדה 
בלחות והיא שונה ממידת ההתכווצות בזמן הייבוש. התפיחה שונה 
בכיוונים השונים (ד טבלה 1 ). שיעורה גדול ביותר בכיוון הטנ?נ־ 
ציאלי (משיק לטבעת הגידול), קטן פי 1.6 — 2.0 בכיוון הרדיאלי 
(בכיוון מחוג הטבעת), וקרוב לס לאורך הצירים. 

התפיחה השונה בכיוונים שונים גורמת למתחים פנימיים 
המביאים לסדיקה ולפיתולים בע׳. מידת התפיחה עולה עם המשקל 
הסגולי. האנאידטרופיות קטנה יותר בע׳ צפוף יותר, ותלדה באחוז 
הליגנין (שאינו תופח), במבנה המרחבי של שרשרות התאית ועוד. 

הע׳ מתפשט בחימום, ומקדם ההתפשטות תלד במין הע׳ ונמצא 
בתחום 7 ־ 10 65—20) x ) לאורך הסיבים ובתחום 7 ־ 10 * ( 263 — 614 ) 
בניצב להם. ההתפשטות בחום זניחה לרוב לעומת התפיחה עקב 
שינויי לתות. הולכת החום בע׳ קטנה, אך טובה יותר בע , כבד מבע , 
קל. מקדם מוליכות החום בע׳ שמשקלו הסגולי 0.7 גר׳/סמ״ק הוא 
כ 0.14 בניצב לסיבים וכ 0.26 לארכם (לעומת כ 1.0 בבטון וכ 0.035 
בשעם). העברת החום האיטית מונעת התפשטות מהירה של אש בע׳ 
ומאפשרת קיום טמפרטורות רגילות בשכבות המרוחקות מעט מה¬ 
שכבה הנשרפת. התפתמות הע , מאיטה עוד יותר את התקדמות האש. 
ניתן להגן על הע , משריפה ע״י ציפויו בצבע או במתכת, או ע״י 
הספגתו בחמרים כימיים (כגון פוספאטים של אמוניה וסיליקאט 
הנתח) או אורגאניים, המונעים אספקת אודר לאיזור הבוער. 

שימושים פיסיקליים בע , . מבחינת הכמות, השימוש 
הפיסיקלי העיקרי בע , הוא בהסקה. ע" קלים בוערים מהר יותר, 
ולכן הם עדיפים ליצירת קיטור. להסקה ביתית (אח פתוח) עדיפים 
ע" שצפיפותם בינונית (אלץ וכד). תכולת מים גבוהה מפחיתה את 
תפוקת החום (נטו) מבעירת הע , , ושרפים שונים מגדילים אותה. 
וע״ע דלק; פחם. 

שימוש חשוב אחר של הע׳ הוא בבידוד, תרמי וחשמלי, למשל 
בידיות של כלי מתכת. בבידוד החשמלי הולכים ותופשים התמרים 
הפלסטיים והקרמיים (חרסינה) את מקום הזר, ובמידה פחותה גם 
בבידוד חום (בקליט וכד). הע' ומוצריו הסיביים משמשים גם 
בבידוד מפני רעש (ע״ע רעש ומניעתו). 

חוזק מכני (ע״ע חזק המרים וציור 3 שם). יחסית למשקלו 
חזק הע׳ מרוב המתכות׳ בעיקר אם מתחשבים בכיוץ סיביו. בגלל 
תכונותיו האלסטיות טוב הע , לבניית תיבות תהודה, בעיקר לכלי־ 
נגינה (ע״ע נגינה, כלי־), וכן מכשירי ספורט (קשתות, מוטות 
לקפיצה־במוט וכד). 

החוזק המכני שונה במינים השונים, ותלוי בצורת הסיבים 
וארכם, באחח ר,ליגנין בדופן־התא ובאחדות הרקמות. החוזק נקבע 



63 


עץ: תפדנות מפניות; עיבוד 


64 


ע״י עצמת הכוחות בין שרשרות התאית, הגדולה יותר ככל שהמרחק 
בין השרשרות קטן יותר. לכן ע׳ כבד (צפוף) חזק מע׳ קל וע' 
יבש חזק מע׳ רטוב (ותפוח)! סיקוסים, פיתולים, ביבי־שרף וכד׳ 
(המעוותים את מהלך הסיבים) מפחיתים את חוזק-הע/ גם רקבון, 
פטריות וכד' מחלישים את הע׳. 


טבלה 2 

נקודת השבירה במתיחה (ק״ג/סנדר) למיני עץ שונים 
(לאורך הסיבים) 


960 

ברחבי־עלים קשים (אלון, מילה) 

740 

ברחבי־עלים רכים (צפצפה) 

750 

במחטניים (אשוח, אורן) 


לרוב קטנה העמידות בלחיצה כדי מחצית מהעמידות במתיחה. 
מאחר שהחוזק גדול יותר עם כיוון הסיבים, קטן חוזק הע׳ ככל 
שהסיבים מפותלים יותר. 


שימושים מכניים בע׳. מפאת חזקו משתמשים בע׳ לבניה! 
השימושים הנפוצים ביותר הם: למבנים וחלקי-מבנים עמידים־יחסית 
(צריפים, דלתות, גשרי ע/ סכרי ע׳ וכד׳)! לריהוט! לסירות! למבנים 
לשימוש קצר (פיגומים, ארגזים וכד׳). 

שינד תכונות הע׳ עם שינוי הלחות הוא גורם חשוב בבחירת 
מין הע׳ למטרה מסוימת וצורת עיבודו. חשוב לבנות מבני־קבע מע/ 
שתכולת המים שלו היא בשיווי משקל עם סביבתו המיועדת, או 
להביא בחשבון את תפיחתו או התכווצותו העתידה. כך, למשל, כשבר 
נים סירה משאירים רווחים קטנים בין לוחות הדופן, שייסגרו מעצמם 
עם תפיחת הע׳ אחרי השקת הסירה. 

לעתים מנוצלת החלשת הע׳ בתנאי לחות לכיפוף לוחות וקורות 
(למשל לבניית סירות או כינורות), הנעשה אחרי חימומם באדים. 

עמידות ע׳ קשורה במינו (ע׳ צפוף עמיד יותר) ובגורמי 
הסביבה. בהעדר מזיקים ופטריות ובתנאי יובש משך קיום הע׳ אינו 
מוגבל. חמרי־צבע, מנינים, פנולים, שמנים אתריים ושרף הם חמרי 
מגן טבעיים, המעלים את עמידות-הע׳ ומאריכים את השתמרותו. 
בין הע" העמידים ביותר: אלה, ערמון, אגוז, את, פליסנדר, הבנה 
ומיני איקליפטוסים. 

סוגי הע׳ לפי השימוש: במדינות התעשייתיות המפותחות 
משמשים בד״כ עצי מחט, מסוג מעולה ובמידות גדולות, ובעיקר 
לייצור לוחות וקורות, לנגרות־בניין ולרהיטים. רחבי־עלים מטיב 
מעולה משמשים בד״כ לייצור רהיטים (בעיקר פורנירים לציפוי), 
וע״ מטיב ירוד ומידות קטנות — לייצור תאית, סיבית, שבבית 
ותומר ע׳ משוכלל (ר׳ להלן) אחר. במדינות מתפתחות משמש הע׳ 
המקומי לכל הצרכים. 

עצי־מחט מעודפים כיום על רחבי־העלים, כי הם נוחים יותר 
לעיבוד מכני וכימי. נהוג כיום להחליף יערות רחבי־עלים שנכרתו 
ביערות מחטניים נטועים. 

כמויות הע׳ הנצרכות מדי שנה בעולם גדלות והולכות כתוצאה 
מריבוי האוכלוסיה ועליית רמת החיים. 

הארצות התעשייתיות (אה״ב, קנדה, יפן, מערב אירופה, ישראל), 
מעבדות ע׳ מקומי (בעיקר עצי־מחט) וע׳ מיובא ומייצאות מוצרים 
מוגמרים ותצי־מוגמרים (לוחות מנוסרים, ע׳ לבוד, לוחות ע׳ 
משוכלל, תאית וגייר). עיקר הסחר בע׳ גלמי מתנהל מהארצות 
המתפתחות לארצות התעשייתיות, אך עיקר הסחר במוצרים מוגמרים 
מתנהל בין הארצות התעשייתיות לבין עצמן. הארצות המתפתחות 
מנסות להקטין את יצוא הע׳ הגלמי ולהקים חרושת־ע׳ מתקדמת 
לשם יצוא מוצרי ע , חצי־מוגמרים. 

רחבי־עלים מיוצאים מהארצות הטרופיות (למשל מהגוני וטיק), 

אך רחבי־עלים אחרים (אלון, אשור ועוד) מיוצאים בעיקר מאירופה 
ואמריקה. 


טבלה 3 

כריתת עצים בעולם (במיליון כדק) 


לתעשיה 

הכמות הכללית 

השנה 

589.0 

1,328.6 

1946 

719.1 

1,421.2 

1950 

885.5 

1,598.3 

1955 

1,028.2 

1,900.6 

1960 

1,106.4 

2,011.0 

1965 

ז 

2,367.0 

1970 


טבלה 4 

כריתת עצים בעולם, 1970 (במיליון כדק) 
מדינות עיקריות 


רחבי־עלים 

מחסניים 

סה״ב 

^""-..,סוג העץ 

המקום 

1,290 

1,077 

2.367 

בבל העולם 

268 

8 

276 

אפריקה 

121 

370 

491 

אמריקה הצפונית 

82 

246 

328 

אה״ב 

11 

111 

122 

קנדה 

210 

28 

238 

אמריקה הדרומית 

147 

23 

170 

ברזיל 

483 

135 

618 

אסיה 

94 

77 

171 

היו 

109 

4 

113 

הודו 

128 

204 

332 

אירופה 

7 

53 

60 

שוודיה 

64 

321 

385 

בריה״ם 


שלבי עיבוד הע׳. א. הכריתה. עד לשנות ה 50 של 
מאה זו עדיין כרתו ע" בעיקר בגרזן, בכשילים או במסור יד, אך 
תוך תקופה קצרה פותחו מכשירים מכניים רבים לייעול הכריתה. 
בתנאים טופוגרפיים נוחים כורתים שטחים נרחבים במזמרות־ענק 
המורכבות על זחלילים, שחותכות את הע" קרוב לפני הקרקע. 

אמצעי הגרירה והוצאת הע׳ מהיער נבחרים לפי הטופוגרפיה, 
כמות הע׳ הנכרתת וממדי הע" הבודדים, טיב הדרכים (או דרכי־ 
המים) ומספרן. כשכורתים בשטחים מישוריים נרחבים משתמשים 
בגוררי־ענק דוגמת ,,הטימכימ׳ק". כשכורתים שטחים קטנים או ע" 
בודדים משתמשים בטרקטורים חקלאיים קטנים או בבעלי־חיים 
(פרדות, סוסים או פילים). בתנאים טופוגרפיים קשים משתמשים 
במנופים וכבלים, ובמקרים מיוחדים אף בהליקופטרים. 

ב. עיבוד ראשוני. עיבוד הע׳ הראשוני נעשה בעבר 
במקום כריתת הע׳. כיום מרבים לרכז את הע׳ במשסחי־עיבוד 
בקרבת היער. לאחר גזימת הענפים הגדולים נגרר הע׳ למקום העיבוד 
הראשוני, שם נגזמים הענפים הצדדיים והקליפה מקולפת. (כיום, 
בד״כ, במכונות). כל ע׳ מממן וייעודו נקבע לחרושת, לתעשיה 
הכימית או להסקה. ע׳ שטיבו אינו מאפשר את ניסוח ללוחות 
וקורות — מיועד להסקה, לתעשיה הכימית ולייצור חומר ע׳ 
משוכלל. ע׳ כזה מנוסר ומבוקע לבולי־ע׳ באורך של 1 — 2 מ׳, אותם 
מסדרים בסוורים בעלי נפח מדוד. ע׳ המיועד לחרושת נשאר שלם 
או מחולק לבולים באורך שימושי מוסכם. ממקום העיבוד הראשוני 
מועבר הע׳ למנסרות ולבתייהחרושת. ע׳ המועבר בדרכי־מים ממדן 
רק במקום משייתו. 

ג. עיבוד שני, כולל שימור הע׳, ניסורו ללוחות וקורות, 
ועיבודו לתוצחם שונים או הכנתו לשימוש בצורתו המקוחת 
(כעמודי טלפון וחשמל וכתמים). 

שימור הע׳ נעשה כדי למנוע הרס הע׳ ע״י אש, פטחות, 
חרקים (כגון טרמיטים), רכיכות (כגון קודחת־הספינות) וחמחם 






65 


עץ: עיבוד 


66 


מומסים בחומר אורג 
כלוח$נול ועוד)•, כי 


כימיים, ולהפחתת הופעתם של גורמים פיסיקליים, כגון שינויים 
בלחות, בטמפרטורה ובקרינה. 

על חומר החיטוי והשימור להיות ארסי ופעיל נגד חרקים, 
פטריות וחידקים, גנו בריכוזים נמוכים! בר־קיימא! בעל כושר 
חדירות גבוה! בלתי^מחליש את הע׳ ובלתי־מזיק לאביזרי מתכת! 
זול! בלתי־מסוכן לאובדים. חמרי־השימור הנפוצים הם: שמנים 
מינרליים בעלי דדגמ-התאדות נמוכה (קךאוזוט פחם). כימיקלים 
[ני (כלור נפטלן, נחושת, אבץ נפטנט, פנס־ 

׳מיקלים מומסים נמים (נחושת כרום, נחושת 
כרום ארסנט, פלואוחד ארסנט כרימט, דיניטרופנול ועוד). 

שיטות החיסוי הפשוטות כוללות: צביעת שטח, טבילה 
או שריה ממושכת קווה, או תחילה חמה ואח״כ קרה, בחמרי החיטוי. 
בשיטת ביקורי [מוזרם לתוך קצה אחד של גזע לא מקולף 
חוסר חיטוי (מומם !במים) בלחץ, ומהקצה השני נדחקים החוצה 
נוזלי-הע׳. 

החיטוי התעשייתי מתבצע בדוד עמיד בלחצים גבוהים. 
כמות ע׳ גדולה מחוטאת בפעולה יחידה. בשיטה זו חדירת חומר 
החיטוי — לרוב שנ 1 ן — היא אחידה. בתחילה מפעילים תת*לחץ, 
כדי להוציא את האוויר ונוזלים שתים מהע׳•, ואדדכ מוחדר לע׳ 
נחל החיטוי, בלחץ של 7 — 8 אטמוספירות. החדרת פורמאלןהיד או 
פוליאתילן גליקול <ע׳ מקטינה את מידת תפיחתו או התכווצותו. 
המרים אלו נקשרים לתאית ומחזקים אותה. 

במג סרה מנוסר הע , לקוחת וללוחות בגדלים שתים, שמהם 
ייוצרו רהיטים, אביזרי־בניין, כלי אריזה, כלי-שיט וכד׳. ע׳ יקרי 
ערך, כגץ אלץ, מנוטר לוח אחר לוח במסור־סדט, בו ניתן לקבוע 
את עובי החיתוך. עצי-מחט. המיועדים לרוב לייצור המתי, מנוסרים 
לחב ברב־מסור. בחירת סוג המסור תלדה גם בעקמומיות הע׳ 
ובמיקום הפגמים בו, 

צורה נוספת של עיבוד ע׳ היא קילופו־חיתוכו או ניסוח ל״פור* 
ניחם". לייצור פורניר משמש לרוב ע׳ יקר (אלון. אגח, מהגוני, 
פליסנדר וטיק). הע 1 ׳ המיועד לתעשיית הפורניר צחך להיות חסר 
פגמים ובעל טבעות! שנתיות שוות בקבין. הע׳ שנבחר מחכך (לפני 
קילופו) באדים או 4 מים בטמפרטורה של ״ 80 —״ 90 . שימות החיתוך 
לייצור פותיחם כוללות חיתוך אפקי או אנכי, באמצעותו מושגת 
צורת הטבעות השנתיות, המבוקשת לציפוי רהיטים (לשם כך מנופר 
הע׳ לפני חיתוכו לקורות מרובעות או למנסרות)! קילוף הקפי תוך 
סיבוב בול־העץ! חיתוך במסוחם. השיטה האחחנה יקרה מאוד 



השימוש בחלק' העץ 
עצים מסוימים מפיק 
טתאיסים מנרות וס 1 י 
טרינים מחוודעץ רע! 
והם סשסשי( 


1 > הקליפה טשמשת בד״ב להפקה ולזיבו?. מקליפות 
9 תבלינים וחטרים כיסיים; 2 > הקצוות הסעונלים אינם 
ועדים לייצור תאית ונייר; 3 ) מהחלקים החיצוניים 
י 2 — 8 ס״ם; 4 ) החלקים שנטרבז הנוע טרוני סיקוסים 
בעיקר לקורות־בנייו; 5 ) קילוף פורניר טנזע עץ 


ובלתי מדדקת ומשתמשים בה רק במיני ע" שחבוכם בחום גורם 
לשינד לא רצוי בצבעם. עובי הפורניר 1 — 3 מ״מ והוא משמש 
לציפוי רהיטים, לייצור ע׳ לבוד, גפרורים, כלי אחזה, מחיצות 
למצבחם ועוד. 

לאחר הניסור מאוחסנים לוחות הע׳ בסוורים בצורה המאפשרת 
איתרור טוב דיבוש אחיד של הלוחות. לעתים משתמשים בחדח־ 
ייבוש מיוחדים. לוחות ע׳ דקים ופורניחם מיובשים לרוב בתנוחם 
חשמליים, בהם שדה חשמלי חזק מתחלף בתדירות גבוהה. פרודות 
חמים, שהן קסביות, מתנודדות עם השדה החשמלי, מתחממות ופת* 
אדות באופן שווה מכל חלקי הע׳. 

ע׳, שאינו מתאים לניסור, מעובד בצורה אחרת. צ מ ר־ ע׳ — 
שבבים צחם וארוכים, שעבים 0.07 — 0.5 מ״מ ורחבם 1 — 8 מ״ם — 
נעשה בד״ב מעצי מחם, צפצפה, לבנה ותרזה. חיתוך הע׳ לצמר 
נעשה ע״י שתי פעדכות סכינים הפועלות יחדיו, האחת חותכת 
לעומק הע , והשניה — בכיוון אסקי. צמר־ע׳ משמש לאחזה, לייצור 
חבלים וחמח*בניין (בתוספת מלט), לחפוד ועוד. 


טבלה 5 

ייצור מוצרי עץ בעולם (באלפימ״ק) 


שבבית 

סיבי־ח 

עץ לבח־ 

דסק יז 

עץ מגופו 

תשגה 

סמי 

כיפי 

רחבי־עלים 

מתסניים 


1120 

3110 

6.000 

14465 

42,150 

30.790 

]946 


2.050 

6.170 

12,180 

21.510 

47.540 

4 2,909 

1950 


3-160 

10-990 

15520 

31.045 

58.010 

50.780 

5 מ 1 

1,747 

4,330 

4 ת, 15 

13.296 

40.909 

71.647 

263.684 

1960 

5-258 

6.112 

23.960 

21-631 

56473 

79.672 

290.251 

1965 

_ 



26-301 

77.922 

94.256 

309.923 

1970 


טבלה 6 

ייצור מוצרי עץ (באלפי מ״ק), 1970 
מדינות עיקריות 


רסק עץ 

עץ מנוסר 

המק ום 

פכני 

כיסי 

דחבי*ע 7 ים 

םחסגיים 

26,303 

77,922 

94,256 

309.925 

סה״כ 

13,188 

43,355 

18,649 

92,164 

אמריקה הצפונית 

5,896 

9,383 

16,574 

64,756 

אה״ב 

7,226 

33,715 

1.326 

25408 

קנדה 

1,981 

8,391 

29,820 

46.254 

אסיה 

1.305 

7,496 

9,827 

32,750 

יפן 

8,479 

19,173 

17,548 

62.808 

אירופה 

1.540 

6.602 

240 

12,006 

שוודיה 

1,570 

4,720 

15,000 

99,000 

בריה״ם 


ע׳ משוכלל (משופר). השיפור מיועד לייצור חמחם חזקים 
יותר ואטומים יותר, ולהקטנת הלחצים והמתחים הפועלים על הע , 
בזמן התייבשותו וגורמים להתפתלות, להתעוותות ולסדקים. ניתן 
גם לאטום את הע׳ המשופר, ע״י הוספת שמנים. שעוות ולעתים 
גם מתכות קלות לחומר הגלם. 

המוצחם הנפוצים הם: ע׳-לבוד: לוחות ע׳ דקים, בעובי 
3 — 20 מ״מ, העשויים שכבות של דפי פורניר המודבקים כך שסיבי 
כל שכבה ניצבים לסיבי השכבה השכנה. מספר השכבות בד״כ אי־ 
זוגי. ע׳־לבוד אטום למים (אם משתמשים בדבק גכץ), גמיש וניתן 
לכיפוף (בהתאם למספר שכבותיו). פנלים: לוחות ששכבתם 
הפנימית עשויה קרשים, המסודחם בצורות שונות, ומשני הצדדים 
מודבקים דפי פורניר. עובי הפנלים עד 45 מ״מ והם אינם גמישים. 
לי;נ 1 פול: ע׳־לבוד רב־שכבתי, הנוצר בעזרת לחץ רב וכמות 
רבה של דבקים סינתטיים. סידור שכבות הפורניר כך, שהסיבים 
יוצחם זוויות שונות, מקנה לליגנופול חוזק רב. השימוש בו (בת* 
עשיד, האווירית, בתעשיית־ד,מכתות ובתעשיה האלקטתטכנית) חוסך 
מתכות אל־ברזליות. לי ג נוס טון: גוש ע׳ שנכבש בלחץ רב 
(עד 350 ק״ג/סמ״ר) ובחום, עד שנפחו מגיע ל 2 / ג — 1 / 3 מנפחו 
המקורי. חומר הגלם חייב להיות בעל טבעות ישרות וחסר סיקוסים. 




67 


עץ: עיבוד; נגרות 


68 


חומר זה שימושי בתעשייודהטכסטיל ובתעשיית המכונות וחוסך 
מתכות אל־ברזליות. סיבית: תאית וליגגין דחוסים. חומר הגלם 
מפורר בחום ( ־ 170 ) ובלחץ ( 10 — 12 אטמוספירות). לאחר ריכוך 
ודילול הרקמות נטחן החומר ומופרד לסיבים. תמיסת הסיבים, 
בתוספת שרפים וחמרים כימיים שונים, מועברת על נפה למכבשים 
המהדקים את הסיבים בחום ובלחץ ללוחות בממדים הרצויים. 
שבבית מיוצרת מפסולת מנסרות וכד/ החומר מרוסק לשבבים 
קטנים, המנופים לפי גדלם. השבבים מיובשים ומצופים בדבקים 
שונים והעיסה נשפכת לתבניות ונכבשת בחום ובלחץ. ניתן לצפות 
לשות סיבית ושבבית בפותיר, והם שימושיים בבניין ובנגרות. 
קמח ע׳ מיוצר מפסולת מנסרות ובתח״ר לנגרות. השימוש בקמח ע׳ 
נפוץ מאוד — בתעשיית המתכת, בתעשיה הפלסטית ובייצור חמרי 
נפץ, נייר, מוצרי גומי, מזון מלאכותי ותמרוקים. 

נגרות. בנגרות חשוב במיוחד החיבור הנכון בין חלקי־הע/ 
לשם כך דרושים: א. דיוק, כדי שתהיה התאמה מלאה בין החלקים 
החיוביים (בליטות וכד) לבין החלקים השליליים (חורים וכד). 
מתיחה רבה או פחותה מדי תגחם להצמדה גרועה וגם דבק אינו 
מועיל. מחבר מתוח מדי עלול לגרום גם להתפקעות הע׳ ולהרס 
המבנה. ב. תכליתיות, כדי שהמחבר יעמוד במעמם הרצוי. ג. חישוב 
יחסי המידות כדי שחלקים שץבים אינו מתאים לא יגרמו לפיצוץ 
ושבר בחיבורים. ד. כיוון המחבר עם סיבי הע׳ (ולא בניצב 


טבלה 7 

יבוא עץ לישראל 


1968 

1965 

הסוג 

104,307 

168,359 

בולי עץ (טון) 

94,697 

152,242 

מזה עץ טרופי 

268,308 

169.772 

עץ מנומר ולוחות (מ״ק) 

158,018 

97.566 

מזה עצי מהם מנומרים 

20,864 

20,131 

אשור מנומר 

8.351 

21,406 

לוחות ללבידים 

74.350 

25,469 

לשות לתיבות פרי 


טבלה 8 

ייצור ויצוא עץ — ישראל (מ״ק) 


1969 

1965 

השנה 

מוג העץ 

יצוא 

ייצור 

יצוא 

ייצור 


20,810 


7.000 

בולי עץ לגיסור ועץ לבש 

41,000 


48,100 


עץ לבש 




16.000 

עץ לתאית 

11,000 

23,530 

1,500 

13.000 

עץ למיבית ושבבית 


7.170 


9,000 

עץ לד,מקד, 


להם). רצוי שמחבר לא יהיה עשוי חלקו מעצת־־ירך וחלקו מעצת־ 
גלעין. ה. הידוק והדבקה. הידוק יכול להיעשות באמצעות מסמר, 
בורג או יתד. להדבקה משתמשים בדבק סינתטי או בשרפים שונים. 
מחבר מתפרק חייב להיות קל לפיחק, אך יציב וחזק במצב מחובר. 
מחברים מודבקים יציבים ממחברים המחוזקים במסמר או בבורג. 
יציבות מחבר ישיר מספקת בהאחז חלקיו זה בזה. לייצור מחבר 
עקיף משתמשים בחומר עזר (דבק ובד) ולכן הוא מכונה גם 
מחבר קבוע. 


מיון המחברים 


מחברי עזר 

מחברי זווית 

מחברים ישרים 

מחברי בריח 
׳ ליינז 
" יחד 

מחברי פינה 
׳ קמץ 
" צלב 

מחברי אוח¬ 
' רוחב 
׳ עזר 


מחברייאורך. מחבר הסיןן הוא היציב ביותר בין מחברי 
האורך שנפח ביותר בנגחת. הוא נבדל מהמחברים האחרים בכך, 



מחברים. א. מחברי רוחב : 1 . משק ישר ; 2 . משק לשון עגולה ; 3 משע משופע ; 
4 . משק מדורג. ב. מחברי עובי: 5 . בשתי שכבות; 6 — 7 . ב 3 שכבות; נ. מחברי 
אורו: 8 . ?נח בראש־חץ ; 9 . מנח מדורג; סב. סיוון זעם סין גפרח; 11 . זנב 
דרור ד. מחברי זווית: 12 . כ^דע ישר; 13 . בנרע משופע: 14 . עט סיוון 
(א — סין; ב — גרז) 

שחלקיו חשרים אחד לשני, שע׳ בא במגע בשטח פנים ולאורך 
הסיבים. למחבר הסיון שני חלקים: הבולט (סין) והשקוע (נךז). 
מחבר הסיון החזק בישר הוא מטיפוס זנב-הדרור. 

במחברי־אורך משתמשים כשאין ברשותנו ע׳ שארכו מספיק 
וצריך לחבר חלקי־אורך אחדים. השימוש כמחברי אורך נדיר, חח 
מבנגרוודהבניין. בחרטות־עץ מחברי־האורך שוגים ונעשים בצורת 
ידות, עם תברוגת או בלעדיה. 

מחברי־רוחב (משק) חשובים ממחברי האורך, כי לעתים 
קרובות אין רוחב הלוחות מספיק. בחיבורי רשב צריך לשים לב 
במישד לטיב הע/ כדי למנוע ביקוע המחברים ע״י התרחבדות 
שתכווצויות שונות של שני החלקים. המשק הנפוץ משבק, אך 
המשק הנעח הוא החזק בין סחברי־הרוחב. 

עם מחברי־הרשב נמנים גם מספר חיבורי עזר (מחבר הבריח 
ומחבר לזכז־גדע), שעיקר תפקידם למנוע פעילות הזר. 

ב מ ח ב ר י ־ ע ו ב י חשוב לחבר את הצדדים השווים של הלר 
חות, בדי למנוע התפתלות דיע/ 

מ ח ב ר י ־ ז ו ו י ת מחברים גזרי־ע׳ בכיוונים שונים• זווית החי¬ 
בור, לחב, ישרה. בבניית הרהיטים רבה חשיבות מחברי־הזווית, 
חיבורי־פינה בעלי סינים הם חזקים, ולכן שכיחים בנגחת. גם 
בחיבורי-קמץ ובחיבורי־צלב נהוג השימוש בסיגים, בחפיפה ובזנב־ 
הדרור. לעתים מוסיפים זוויתון ממתכת, לחיזוק המחבר ולהגנה על 
שפת הגדע. 

נגרות הרהיטים מייצרת חפצי־שימוש שתכונותיהם המבר 
קשות הן תכליתיות, מידות נכונות׳ יציבות, קיום ומילד דרישות 
בריאותיות — וע״ע רהיטים. 

בנגרות בניין ומבנים (ע״ע) יש להשתמש בע׳ בריא ומיובש 
היטב ובמחברים וחיזוקים נכונים. בניית גשרים, בתים וכד מע׳ 
מחייבת חישוב הנדסי מפורט המתבסס על תכונות חוזק הזר. 
משך ההעמסה חשוב בתכנון מבני ע׳. השפעת עומס שמשכו קצר 
קטנה מהשפעת עומס סטאטי ממושך. עומס הכריעה — העומס 
הגורם לכריעת קורה — בפעולה ממושכת הוא 2 /<—% מהעומס 
הגורם לכריעה בפעולה קצרה. חשיבות רבה יש לאופי המעמס, כלר 
אם הוא תוצאה של המשקל העצמי בלבד או גם של כשות 
חיצוניים, כגון רש, שלג ומשקל חמדים מאוחסנים. מידות הקורה 













69 


עץ: נגרות; בארכאולוגיה ובאמנות 


70 


צריכות להתאים לכל מצב אפשרי. בתכנון מבנים משתמשים ב״מא- 
מצים מותרים", המבוססים על החוזק הנסיוני המוכפל במקדמי 
בטחון. מקדמי הבטחון המקובלים: לכפיפה — 7 ! ללחץ במקביל 
לסיבים — 5 ; ללחץ בניצב לסיבים — 2.5 ; לגזירה — 10 . המאמצים 
המותרים משתנים בהתאם לסוג המבנה. בתנאי לחות גבוהה (כגץ 
אדני חלונות} המאמצים המותרים קטנים ב%'— 3 ץ מאשר בתנאי 
פנים במבנים יבשים. 

בארצות עשירות בע׳ הבניה בו נפוצה מאוד, בייחוד באזורים 
כפריים. דבר זה פיתח טיגנה בניה המאפיין חבלי ארץ שובים. 

על כלים לעיבוד ע׳ — ע״ע השחזה > חתוך; כלי עבודה: מכונות 
כלים ; מתכות, עבודי. 

צ. פרידמן, עצי א״י בחרושת הזר, תש״ו; ג. הראל, תיכנולוגיזז של 
הע/ תש״ו 2 ; / 0 0$011€5 ז? 7 .ז 

-^ 901 . 1 ^ . 0 ;* 1962 , £15 * 04% -ז? , 36 3051110 ? ./ ; 1950 

* 0 004 ^ 11 ,^וססס*'! . 0 ; 1967 3 , 411011 < 1 ז£$€ז? 004 ^ 1 י 31£ זזב 0.0 
0714 115 ,־/׳*/ 2 מ 77 , 11 :>;> 4 .£ 

,!צזסס ; 1958 , 5 )/ 1¥01 11617 ' 7 111€ ^4700<42311!215 0x1$ ז 1$10 .£ 

011 2211412 ) 412111 / 0 {{ 15101 14 4 ,׳ 1 ש 1 { £1€10 . 8 ; 1959 3 , 171% ' 00(4 00X1 ^ 

. ד 1961 1 , 4 ) 110 ) 4142 112 €01X1^(4101X1/2 ) 

מ. א. י. 

פולקלור. רוב העמים התייחסו, ושבטים פרימיטיוויים עדיין 
מתייחסים, ברגשות דתיים אל הע ׳ והיער, או אל ע" מסדמים, המצ¬ 
טיינים בגדלם, צורתם, עתיקותם או בקשר שבינם לבין דמדות 
היסטוריות או מיתולוגיות, לדוגמה, הערצת הע׳ הבודהי שתחתיו ישב 
בודהא עד שזכה להארה, במקרה זה, כמו במקרים אחרים, ייתכן 
שהאגדה הדתית קשורה קשר היסטורי משני אל פולחן ע׳ קדום 
יותר. נושא ההערצה לא היה הע׳ עצמו, אלא הכוח העל־טבעי 
שלו שימש סמל. עמים רבים נהגו לערוך פעולות פולחניות ביערות 
ובחורשות, או בצילם של ע" מקודשים. מרכזם של שבסים אוסטר¬ 
ליים נמצא בד״כ ליד ע". שבטים אפריקניים מאמינים שאלים שוכנים 
בע", מביאים להם קרבנות ורואים בכריתת הע" חילול הקודש. 
שבטים אינדיאנים ייחסו נשמה לע", ורבים הסיפורים על ע" השו־ 
תתים דם בהכות בהם הגרזן. בסוריה ובכנען היה ע׳ האשרה (ע״ע) 
חלק מכל במה, וגם בני־ישראל בנו את מזבחותיהם "תחת כל עץ 
רענן". הסמיכות בין מקום קדוש וע׳ קדוש נודעה גם בשומר, בבבל 
ובהודו ההינדואית והבודהיסטית. גם בכרתים וביוץ היו ע" קדושים, 
בהם שכנו דריאדות ונימפות. חלקם היו מיוחדים לאלים מסוימים: 
הזית לאתינה והדפנה לאפולץ. בדודונה (ע״ע) מצוי היה אלון קודש 
לזום, ששימש גם כאוראקולום. גם אצל עמים אחרים מקובל היה 
לנחש את רצון האל ע״פ קול רשרוש העלים של ע" מסוימים. ע" 


קדושים נודעו גם ברומא העתיקה: התאנה של רומולוס בפורום וע׳ 
המיס שעל הפאלאטין. תפקיד מרכזי מילאו ע" ויערות גם בפולחן 
הקלטים, הגרמנים והסלווים הקדומים. 

בדתות ובמיתולוגיות שונות נודע "ע׳ קוסמי", סמל היקום כולו, 
שגזעו סימל את טבור הארץ, וצמרתו — את השמים. הע' הקוסמי 
נודע גם אצל הסינים הקדומים, בתרבות המיה (ע״ע) ואצל עמים 
באיי האוקיאנוס השקט. במיתולוגיה הסקנדיגוית (ע״ע) הצל הע׳ 
"איגדראסיל" ( 1-3x111 נ^ו) על העולם וחיבר שאול ושמים יחד, 
ובצלו התוועדו האלים. הע׳ הקוסמי ההודי "אשוואתה" הוא דוגמה 
לע׳ הקוסמי ה״הפוך״, ששרשיו בשמים וענפיו פרושים על הארץ — 
סמל לשפע (אור השמש והגשמים) היורד מן השמים ארצה. 

הע׳ הקוסמי נקרא לעתים גם "ע׳ החיים": כזה היה הע׳ שעמד 
בגן עדן (בצד ע׳ הדעת טוב ורע) ויעמוד, לפי הברית החדשה (חזץ 
יוחנן 11 צצ, 1 — 2 ), בקץ הימים בירושלים המחודשת. רעיץ ע׳ 
החיים, שהוא סמל להתחדשות, לתחיה ולחיי הנצח נפת בקרב עמים 
רבים (יש חוקרים הדואים במנורת בית־המקדש סמל מסוגנן של ע׳ 
החיים). גם באיקונוגרפיה הנוצרית מוצג לעתים הצלב, שעליו בצלב 
ישו, כע׳ חיים. מכאן גם המנהג הנפת לקבור מתים תחת ע" מסוימים 
או לנטוע ע" ליד קבריהם. הע׳ הוא גם סמל הפוריות. יתכן שקיים 
קשר בין האמונה בע׳ כסגולה לפוריות והמנהג הנזכר בתלמוד 
הבבלי (ר׳ להלן), שהיו שותלים ארז בהיוולד בן ושיטה בהיוולד 
בת. ביש חתונתם היו כורתים את הע" ועושים מהם את החופה. 
מנהג דומה היה קיים ביוץ וברומא, ועדיין נהוג במקומות שונים 
באירופה לשתול ע׳ בהיוולד ילד. מקובל גם להאמין שאופן צמיחת 
הע" מבשר את הגורל הצפוי לנולד. היחס הדתי אל הע" השאיר עד 
היום עקבות במנהגים עממיים שונים, כגון מסיבת "חג המולד" סביב 
ע , אשוח, וריקודים מסביב ל״ע' מאי" או "עמוד מאי" (ש 01 קץ^) 
בחג האביב או בחג אמצע הקיץ. עקבות של היחס הדתי אל ע" 
נשארו גם בשירי העמים, בדימויים ובמליצות שכיחות בשפות רבות. 

נ 1$ ־|' £131 .£ .{ ; 1958 , 111 ^ , 1011 ^ 14.211 010110€ ? 111 ס 0 111 01121115 * 1 ,?!) £113 . 1 ^ 1 

7122 7/22 , 131110 $ . 0 .£ ; 1963 , 71225 01110145 •! / 0 $501125 4 ) 012 45 ) 211 ^ 72 

. 1974 , 71225 /ס ) 8001 12X7104107101 מ 1 12 ( 7 , 301111500 . £1 ; 1966 , 1412 / 0 

מ. ו. 

ביהדות. הע" נבראו, עם כלל־הצומח, ביום השלישי לברי¬ 
את העולם. נתפרסמו ביותר עצי גן עדן, ובתוכם ע׳-החיים וע׳־ 
הדעת, והאכילה מפרי ע׳־הדעת היא החטא הקדמון (ע״ע) של המין 
האנושי. כמה הלכות נאמרו בתורה בנושא הע׳, מהם דין ערלה (ע״ע) 
ואיסור השחתת עצי־פרי במהלך מצור ומלחמה. איסור אחרון זה 
נומק בתורה במשפט המפורסם "כי האדם ע׳ השדה" (דב׳ כ, יט), 
המקשר בצורה סמלית בין קיש האדם לע׳. גם ביטויים מעולם 
האילנות הושאלו בעברית לתאור עולמם של בני האדם: זרע, שורש, 
גזע, שבט ועוד. מתוך ביטויים פישיים שונים במקרא העלו חז״ל את 
האמונה כי הע" משוחחים ביניהם, ניתן להבין את שיחתם (סוכה 
כ״ח, ע״א; ב״ב קל״ד, ע״א), וכן האמינו כי הם "אומרים שירה" 
לפני הקב״ה (חג׳ י״ד, ע״ב; ועוד). הקשר בין הע׳ לאדם נתבטא 
יפה במנהג לנטוע ארז בהיוולד זכר ושיטה בהוולד נקבה (גיט׳ 
נ״ז, ע״א) — מנהג המתקיים גם כיש בא״י, בידי העיריות, בשיתוף 
עם הקהק״ל. גם ליד קברי אישים היו נוטעים ע". ראש השנה 
לאילנות נקבע, בהלכה, ליום ט״ו בשבט (ע״ע). 

עצבים, מערכת ה~ ( 11 ז€:ן 5 ץ 5 0115 ׳) משני צירי קתם־התא. כאשר השינד בפוטנציאל־ 
הקרום הוא גדול די הצורך כדי להגיע לערך גבולי מסוים (ערד־ 
הסף — 1 > 01 ו 651 ז 111 ), ישנו שינוי עצמי בפוטנציאל אשר משנה סימן 



+++++++++ 
פנים סיב ענב 


+++++++++ 


ציור 5 . פוטנציאל-טנוחה ציור 6 . חלופה הפוטנציאל בסיב עצב 



מיטיז: ציור 7 . פוטנציאל־שווי־משפל של נחר! ואשלג! ביחס לאפם ולסף. 
טשמאל: ציור 8 . פומנציאל־פעולזז 


וחוזר אח״כ לערך המנוחה; זהו פוטנציאל־פעולה. פוטנציאל-הפעולה 
הוא האות שנודד לאורך הע" ומעביר מידע ממקום למקום בגוף. הוא 
בעל משרעת קבועה בכל ע׳ וע׳ ( 120-100 אלפיות וולט) ומשך 
של 1 עד 10 אלפיות שניה. גבהו בלתי תלד בעצמת הגיתי. עם 
זאת, בעצמות גירוי גדולות הזמן הדרוש להגיע לערך־הסף ולקבל 
פוטנציאל־פעולה הוא קצר יותר. 

קיטוב של קתם הע׳ גורם לכניסת זרם של יוני נתח מבחוץ 
פנימה ומביא להתקרבות פוטנציאל־הקרום לפוטנציאל-שווי-המשקל 

של נתח (״*¥) שהוא חיובי: 111 (כאשר 3 0 א 

ו , 13 < הם תכחי הנתח בנחל החח־תאי ובתוך הע׳). החדיתת 
המוגברת לנתח מסבירה את הפאזה העולה של פומגציאל-הפעולה. 
הקיטוב הגדול הנוצר בזמן שהפוטנציאל עולה ערך-הםף גורם 
שני שינדים נוספים: הגדלת חדיתת הקתם לאשלגן דתדה בחדי־ 
תתו לנתרן (איגאקטיוואציה של המוליכות לנתח). שני שינויים 
אלה מחזיתם את פוטנציאל־הקתם לערך הקרוב לפוטנציאל־שיוד־ 
המשקל של האשלגן, וכך נוצרת הפאזה היורדת של פוטנציאל- 
הפעולה. 

תהליך האינאקטיוואציה של חדיתת הקרום לנתח נמשך כמה 
אלפיות שניה לאחר פוטנציאל-הפעולה, ופרק זמן זה מכונה "תקופת 
הסרבנות" ( 1 > 10 ־ €1 נן ץ־ 1 ס:ז 30 ־ £1 שז). 

הזרמים היוניים אשר יוצרים את פוטנציאל־הפעולה הם קטנים 
יחסית. בע׳ הענק של דג הדי(, אשר שימש כדגם נוח לבירור תהלי¬ 
כים אלה, נמצא כי 12 ־ 10 ׳ 4 — 3 מולים בלבד של יונים חד־ערכיים 
עוברים דרך סמ״ר של קחם ב¬ 
פרק זמן של פוטנציאל־פעולה 
אחד. כמדות זעירות אלה כמעט 
שאינן משנות את ריכוזי הנתח 
והאשלגן בתוך התא ובסביבה ה¬ 
חיצונית. 

התפשטות פומנציאל-הפעולה. בשיא פומנציאל-הפעולה פד 
טנציאל־הקרום הוא חיובי, חוץ־התא טעון שלילית ופנים־התא טעץ 
חיובית. מאידך האיזור הנח הסמוך לאיזור הפעיל, טעון חיובית בחח 
ושלילית בפנים, וכתוצאה מכך נוצרים זרמים מקומיים בין האיזור 
הפעיל לאיזור הנח. זרמים מקומיים אלה גורמים לקיטוב של 
האזורים הנמצאים בפוטגציאל־מנוחה. כתוצאה מקיטוב זה מגיע 
פוטנציאל־הקרום באיזור הנח לפוטנציאל־הסף ופורץ בו פוטנציאל־ 
פעולה. כך גורמת יצירת פוטנציאל־פעולה בנקודה אחת ליצירת 
פוטנציאל-פעולה בנקודה הנחה הסמוכה, ובצורה זו מתפשט פוטנ־ 
ציאל־הפעולה לאורך הע/ אם מסיבה כלשהי נוצר פוטנציאל-פעולה 
באמצע האכסון הוא מתפשט לשני הצדדים! אולם, בגוף, בתנאים 
נורמליים, מתפשט פוטנציאל־הפעולה בכיוון אחד בלבד (ר׳ להלן — 
הסינאפסות). 

לאחר שהגיע פוטנציאל-הפעולה לקצה הע', הוא איננו חחר על 


1- 


3 ג 

תקופה "*ב 

פוטנזניאז* 

רפרקפורית נמנזחה 

פעוזיה 

תקופת הסרבנות 

ציור 9 . 


(חקופזז רפרקטורית) 











עצבים, מערכת ה־ 


78 


ן לל 



ציור 10 . העברת הדחף העצבי: סיסי!: כסיס עם טיא?ין; 
משסא? : בסים 5 לא םיא?ין 


עקבותיו בכיוון ההפוך כי האזורים שדרכם עבר פוטנציאל-פעולה, 
נמצאים בתקופת סרבנות. בסיבים דקים ההתנגדות החשמלית (ע״ע 
חשמל, עם׳ 181 ) גדולה, ולכן מהירות ההתקדמות בהם קטנה יותר. 
מהירות ההתקדמות של פוסנציאל־הפעולה תלויה בעצמת הזרם, בין 
האיזור הפעיל לאיזור הנח (היא איננה תלויה כלל בעצמת הגירוי); 
ככל שהזרם חזק יותר, גדולה מהירות ההתקדמות. בחסרי־חוליות 
מצויים סיבי ע׳ עבים מאוד במקומות בהם יש צורך בהעברה מהירה 
של פקודה. בבעל־חוליות מפותח, בעל סיבי ע׳ רבים, נעשית העברה 
מהירה בסיבים בעלי מעטפת מיאלין. 

המיאלין עוטף את שלוחת הע׳ בצורה בלתי-רציפה כקשריות של 
ראנוויה (•ז 1€ ׳%חר>מ )ס 165 > 0 ת). למיאלין יש התנגדות סגולית חש¬ 
מלית גבוהה מאוד (* 5—8x10 אוהם/ 0 ״מ) וקיבול חשמלי נמוך. 
התנגדותו הגבוהה מונעת 
מעבר זרם חשמלי והזרמים 
המקומיים עוברים מאיזור 
חשוף אחד לאיזור חשוף 
שכן. כלר הובלת פוטנציאל־ 
הפעולה נעשית בקפיצות 

( 011011 ט 11 מ 00 ץ־ 01 ז 3 ן $31 ). 

יחד עם זאת, הקיבול החשמלי הנמוך מאפשר לזרמים נמוכים ליצור 
קימובים מספיקים כדי להגיע לסף. לע׳ בעל מיאלין יש גם יתרון 
אנרגטי. כמדות קטנות יותר של נתרן ואשלגן עוברות דרך הקרום 
בזמן פוטנציאל־־פעולה, ולכן דרושה אנרגיה מטאבולית פחותה כדי 
להחזיר יונים אלה למקומם לאחר גמר פוסנציאל־הפעולה. — מהירות 
התקדמות פוטנציאל־הפעולה היא בין 0.02 עד 120 מטר/שניה. 

סינאפסות. פוטנציאלי־הפעולה נודדים עד לקצה הע׳. אין 
רציפות מבנית בין סיב־ע׳ לשכנו והולכה חשמלית אינה אפשרית 
במרבית המקרים. במקומה קיימת העברה כימית של הגיתי 
מע׳ לע׳. איזור המגע בין שגי ע" מכונה סינאפסה. בסינאפסה מב¬ 
חינים בע׳ קדם־סינאפמי (ש 1 ;וס 13 !ץ 5 ש־וק) המעביר את פוטנציאל- 
הפעולה עד לסינאפסה ובע׳ אחר-סינאפטי ( 0 תק 3 תץ 515 סק), אשר בו 
נוצר פוסנציאל-הפעולה מחדש ועובר מהסינאפסה והלאה. ההעברה 
בסינאפסה היא רק בכיוון אחד — מהע׳ הקדם־סינאפמי לע׳ האחת 
סינאפטי, ומכאן החד-כיווניות בהעברת דחפים במערכת הע". 

כאשד פוסנציאל-הפעולה מגיע לקצה הע׳ הקדם־סינאפטי, הוא 
גורם לשחרור חומר כימי הקתי מעביר (שש: 1 :ו 11 ז 51 ת 3 ־ 0 ). המעביר 
מאוכסן בקצה הע׳ הקדם־סינאפטי בתוך שלחופיות (צ 1016 צ€׳\). 
בהגיע פוטנציאל־הפעולה לקצה הע׳ הוא גורם לעליה במוליכות 
קרום־הע׳ לסידן. היות שריכוז הסידן גבוה יותר בנוזל החוץ־תאי, 
נכנסים יוני הסיח לתוך הע׳ וגורמים להתלכדות השלחופיות עם 
קרום־הע׳ וליציאת המעביר לנוזל החוץ־תאי, לתוך הרווח הצר 
(\ 200 — 500 ) הקיים בין הע׳ הקדם-סינאםטי לע׳ האחתסינאפטי. 
ברווח זה פועל המעביר על קתם הע׳ האחר-סינאפסי, בו מצרות 
מולקלות־חלבון מיוחדות בעלות אפיניות גדולה למעביר והמכונות 
דצפטורים. התחבתת המעביר עם הרצפסורים גורמת לשינד חדיתת 
הקתם האחתסינאפסי ליונים. מבחינים בין סינאפסות מעורתת לסי- 
נאפסות מעכבות בהתאם לסוג היון כלפיו משתנה החדירות. הסינא- 


פסה המעוררת שנחקרה ביותר היא זו שבין הע׳ המוטורי ושריר השלד 
( $0 ק 3 תץ 5 ז 13 ט 5£ טמו 0 זט€מ), בה המעביר הוא אצטיל-כולין (ע״ע), 
הגורם לעליה בתדירות גם לנתח וגם לאשלגן. לכן נוצר קיטוב 
המכונה פוטנציאל-לוחית סופית. כאשר משרעת פוטנציאל זה 
גדולה די צרכה, היא מגיעה עד לערך־הסף ויוצרת פומנציאל־פעולה 
בתא האחתסינאפטי. כך מועבר פוטנציאל-הפעולה מהע׳ הקדם- 
סינאפטי לע׳ האחר־טינאפטי. לאחר פעולתו מתפרק חלק מן המעביר 
ע״י אנזים מיוחד — כולין אסטרזה — וחלקו האחר מתפזר בנוזל 
החוץ־תאי (מעכבים של אנזים זה משמשים כקוטלי חרקים ובלחמה 
כימית). כאשר האנזים מעוכב, פועל המעביר זמן רב יותר וגורם 
להתכווצויות מרובות וכן להפרשה מוגברת. עיכוב מוחלט של 
האנזש עשד, ללא טיפול, לגרש למוות. הרעלים קוררה (£ז 3 ז נ 0 ) 
ואטח׳פין (ע״ע) מאפשרים במקרים מסוימים הפעלה מחודשת של 
האנזים, בכך שהם מתחברים עם הרצפטור במקום האצמיל-כולין. 

במספר גדול של סינאפסות משחרר קצה הע׳ הקדם־סינאפטי, 
אחרי דחף בודד, כמות קטנה מדי של מעביר והקיטוב לא מגיע 
לערך־הטף. אך אם נוצרים מספר דחפים עוקבים, עשוי להיווצר 
פוטנציאל-פעולה בתא האחר־סינאפטי. תופעה זאת מכונה פסילי־ 
טציה. הואיל ובתאי־חוש מתורגמת עצמת גירוי לתדירות פוטנציאלי- 
פעולה, מאפשרות סינאפסות מסוג זה תגובה לגירדים חיצוניים 
חזקים בלבד. 

אם מגיעים לתא אחר־סינאפטי שנים או יותר קצות זר קדם- 
סינאפסיים עשוי להיווצר מצב בו אף אחד מקצות הע" איננו 
יכול לעורר לבדו את התא האחר־סינאפטי; אך אם שני ע" מופ¬ 
עלים ברזמנית, פומנציאל-ה ם י כ ו ם גדול דיו כדי להגיע לערך־ 
הסף. 

טינאפמות מעכבות (מ 5 ק 03 ץ$ ץז 110 נ 1 ״ 1 ״ 1 ) הן המונעות 
את הפעלת הסינאפסות המעוררות הנמצאות על אותם תאי ע׳. 
בסינאפסות אלה פעולת המעביר המעכב היא למנוע מהפוטנציאל 
להגיע לערך־הסף. ידועים שני מנגנוני מעכבים עיקריים: א) עיכוב 
קדם־סיגאפטי, בו פעולת המעביר המעכב היא הקטנת הכמות המש¬ 
תחררת של המעביר המעורר. ב) עיכוב אחר-סינאפטי, בו פעולת 
המעביר המעכב היא שינד חדירות קרש־התא האחר-סינאפמי, כך 
שכאשר מגיע אליו הדחף הוא יוצר קיטוב תת־ספי שלא מעורר 
פוטנציאל-פעולה. עיכוב זה נעשה לרוב ע״י הגדלת חדירות הקרום 



ציור 12 . סינאפסה, מבעד ?מיקרוסקופ אלקטרוני 


*•סופדסנורי "ו 
חא וי וי 4 ׳* נרעין 



סיב עונב 


ציזר 11 . סכמר, של תא 9 *ב סוסו* טיאליז 










79 


עצבים, מערכת ה־ 


80 



ציור 13 . סימון םכסטי 


ציור 14 . סוטנציא? 


סל סינאפסה 


סינאססה 


לאשלגן (ו/או לכלור), כך שפוטנציאל־הקרום מתקרב לפוטנציאל- 
התחלקות־האשלגן ומתרחק מפוטנציאל-ערך־הסף. 

כיום ידועים מעבידים רבים. פעולתם תלויה ברצפטורים 
האחר־סינאפטיים. אצטיל־כולין, למשל, פועל כמעביר מעורר בסי- 
נאפטה בין קצה הע׳ לשריר, וכמעביר מעכב בסינאפסה בין ד.ע׳ 
התועה ( 3811$ ׳!) ונוחני הקצב (ז£ם 31 מ 1 *> 3 גן) בלב (ע״ע). מעבירים 
אפשריים אחרים הם: נוראדךנלין (ע״ע יתרת־הכליה), אדרנלין, 
פרז־טונין, גליצין(ע׳ ערכיהם), חומצה גלוטמית, חומצה גאמא אמינו 
בוטירית ואוקטופאמין. 

מ ה "ע האוטונומית. מה״ע ההקפית מעצבבת ( 316 ז 1 ז€ת״ 1 ) 

את איברי הגוף ה״סומטיים" (גוף - 501113 ) : שרירי השלד המשור¬ 
טטים, רקמת החיבור ואפיתל העור והמפרקים, ואילו מה״ע האוטונו¬ 
מית מעצפבת את איברי הגוף ו״ויסצרלים" (קרביים = 3 ז 80£ !צ): 
השרירים החלקים, רקמת החיבור ואפיתל־הקרביים ואפיתל בלוטות 
ההפרשה החיצונית. מע״ה האוטונומית ממונה על הפעילות הלא- 
רצונית של מערכות הגוף הווגטטיוויות: הלב וכלי הדם, הנשימה, 
העיכול, השתן, הרביד. ובלוטות ההפרשה (ציור 3 ). במה״ע האוטו¬ 
נומית, כמו במה״ע ההקפית, נמשכות השלוחות המוציאות (אפרנ- 
טיות) מצבירי תאי-ע׳ בגזע־המוח ובחוט השדרה. לעומת השלוחות 
ה״סומטיות" ההקפיות, המורכבות רק מסעיפים של נורונים, מורכבות 
השלוחות ״הוויצרליות״ התקפיות משני נורונים שסינאפסד. ביניהם: 
האכסונים האוטונומיים היוצאים מגזע־המוח ומחוט־השדרה הם 
סיבים קדם-גנגליוניים המתקשרים בגנגליון אוטונומי הקפי עם תאי 
ע׳ אחר־גבגליוניים שמהם יוצאים האכסונים אל האיברים שבהקף. 
סיבים אוטונומיים מביאים (אפךנטים) מההקף, הנכנסים לגזע־המוח 
או לחוט־השדרה, עשויים להפעיל קשתות־החזדים (ע״ע רפלכס) או 
להעביר גירויים למוח. 

מבחינה אנטומית ומבחינה תפקודית מורכבת מה״ע האוטונומית 
מחלק סימפאטי (ס״^זפק״זע* 1 מיוד: הכושר להרגיש) ומחלק 
פאראסימפאטי ( 31116110 ס 1 ז 1 ׳ל 35 ז 3 ס). גופי הנורונים של המערכת 
ה ס י מ פ א ט י ת מצרים בקרן הצדדית של חוט־השדרה, בסגמנטים 
של החזה ובסגמנטים העליונים של המותן. האכסונים שלהם נכנסים 
לשרשרת סימפאטית, המשוכה לכל אורך עמוד-השדרד, מבסיס ה¬ 
גולגולת ועד העוקץ. חלק מהסיבים הקדם־גנגליונים האלה מסתיים 
בגנגליונים הנצמדים לע" שדרתיים ומסתעפים אל שרירים חלקים 
של כלי־דם, תאים־מפרישים של בלוטות זיעה ושרירי זקיקי־השערות 
שבעור. סיבים קדם־גנגליונים אחרים עוברים לאורך השרשרת 
הסימפאמית אל גנגליונים צוואריים או עציים; אכסונים אאחר־גנגל- 
יוניים היוצאים מהגנגליונים הצוואריים העליונים עוברים לאורך 
כלי־הדם של הראש ומעצבבים עצבוב סימפאטי את הראש והפנים. 
סיבים קדם־גנגליוניים אחרים יוצרים אח השרשרת הסימפאטיח אל 
מקלעות־גנגליונים מרוחקות שבקרבת אב-העורקים וסעיפיו הגדולים, 
והם מעצבבים את שריר הלב וגם שרירים שבריאה ובאיברי הבטן 
ובלוטות שונות. 

האכסונים של המערכת הפאראסימפאטית יוצאים מהסגןוג־ 

טים המרכזיים של איזור העצה של חוט־השדרה ומגרעינים פארא־ 
סימפאטיים שבגזע־המוח. אבסונים אלה כרוכים בע" הקפיים של 
הראש או השדרה בדרכם אל גנגליונים מרוחקים, הנמצאים בקרבת 


איברים המעוצבבים על-ידם. הסיבים של העצה יוצרים את מקלעת 
הגנגליונים האוטונומיים של האגן ומעצבבים את החלקים הסופיים 
של מערכת העיכול, את כים השתן ואת איברי הרביה. האכסונים 
היוצאים מגזע־המוח חוברים לארבעה עצבי הראש ומתפשטים לפנים 
ולגוף: 1 ) מגרעיני-המוצא הנלווים של הע׳ השלישי עוברים סיבים 
לאורך ע׳ זה עד גנגליון־גוף־הריסים שבארובת העין, והם מעצבבים 
את שרירי גוף־הריסים, את העדשה ואת הקשתית! 2 ) סיבים יוצאים 
מגרעיו־המוצא שבגשר, דרך הע׳ השביעי , , אל גנגליוגים שסעיפיהם 
מעצבבים את בלוטת הדמעות, את חלל האף ואת בלוטות התק 
שבחיך ובלוע! 3 ) מגרעין־המוצא של המוח המוארך, דרך הע׳ 
התשיעי, מגיעים סיבים אל גנגליון־האוזן ואל התאים המפרישים 
של בלוטת מצד־האוזן! 4 ) מגרעין־המוצא הגבי הפאראסימפאטי 
שבלשד המוארך, עוברות יחד עם ד.ע׳ העשית — הע׳ התועה — 
שלוחות אל הוושט, הלב, הריאות ואיבתם שבבטן. 

המעביר הכימי שבקצות השלוחות הקדם־גנגליוניות הוא בכל 
המקרים א צ טי ל־ כול ין והוא גם המעביר בקצוות האחת 
גנגליוניים (סיבים כ ו ל י ג ר ג י ם). לעומת זה, במערכת הסימפאטית 
המעבי-ר הכימי בקצות השלוחות האחתגנגליוניות (מלבד הסיבים 
העוברים לבלוטות הזיעה) הוא גוראדרנלין (סיבים אדרג ר- 
ג י ם). רוב האיבתם שבגוף מעוצבבים ע״י שני המרכיבים של 
המערכת האוטונומית ולפיכך תלויה פעולתם בתדיתת הדחפים הכו- 
לינרגים או האדרנרגים המגיעים אליהם. גירדים סימפאטיים מגבי¬ 
רים את קצב הלב ומעלים את לחץ הדם, מרחיבים את האישונים 
ואת הסימפונוח בתאה. כן הם מקשים על פעילות הסוגרים, מדכאים 
את הפתסטלטיקה במעי (ע״ע), את ההפרשה של בלוטות העיכול, 
בלוטות הרוק ובלוטות התר בדרכי הנשימה. גירויים פאראסימפא- 
טיים פועלים על רקמות אלה בצורה הפוכה. סיבים פאראסימפאמייס 
אינם מגיעים לעור ולכן נימי הדם שבעור, השתתם מסמת השערות 
ובלוטות הזיעה, מופעלים רק ע״י סיבים סימפאטיים. ההשפעה 
המנוגדת של שני חלקי מה״ע האוטונומית על שתתם חלקים, 
בלוטות הפרשה חיצונית ועל שתר הלב משתקפת בניגוד בפעילות 
הפיסיולוגית של שני מעביתם אלה — אצטיל־כולין ונוראדרנלין. 
תאי הלשד של בלוטות יתרת-הכליה (ע״ע, עמ׳ 512 ) ידצתם 
אדרנלין ונוראדרנלין, ומפתשים אותם למחזור הדם כתגובה על 

גירוי המגיע אליהם 



ציור 15 . הפיזור ההקפי של העצבים התחושתיים: 
משסאו: פיזור העצבים בעור; סימיז : החטובה 
הםנסנט 5 יח ?דרסטוסים 


דרך סיבים קדם־גנ- 
גליוניים. השפעת ה¬ 
הורמונים הללו על 
הגוף הומולוגית ל¬ 
השפעת הסיבים ה- 
סימפאטיים על הרק¬ 
מות שבגוף, ולכן יש 
למערכת האדרנרגית 
גם השפעה דיפוזית 
הומורלית על פעילות 
האיבתם. 

המערכת הסימ־ 
פאטית מופעלת בד״כ 
ע״י גירויים חיצוניים 
(כמו תחושת כאב), 
ע״י אירועים נפשיים 
(מצבי מתח וחרדה), 
בעת מאמץ גופני 
וכתגובה למהלכים 
קאטאבוליים נוספים, 
הכרוכים אף הם ב־ 







81 


עצבים, מערכת דז־ 


82 


הוצאת אנרגיה (כמו שטפי דם, שינויי טמפרטורה, יתדה ברמת 
סוכתהדם, צחיחות, זיהום). במצבי חירום ביולוגיים אלו מתכווצים 
,כלי־הדם של העור והקרביים וקיימת זתמה מתבה של דם למוח, 
לשתתם וללב. המערכה הפאראסימפאטית מופעלת בעיקר בדרך 
רפלקטותת בלתי-רצונית בתגובה על גירויים פנימיים, וקשורה 
בשמירה על ההומאוסטזה (ע״ע). 

שיווי-המשקל בין המערכות הסימפאטית והפאראסימפאטית תלד 
בגורמים סביבתיים חיצוניים ופנימיים, אולם הוא תלד גם במבנה 
הגוף ובגורמים תורשתיים ומופעל בדרך בלתי-רצונית גם ע״י המוח. 
לאזותם שונים בגזע-המוה נודעת חשיבות בשליטה על פעילות 
הנשימה, הלב וכלי־הדם, ועל תגובות ההחזתם האוטונומיים של 
השיעול, הבליעה, ההזעה, הפרשת הרוק והחקאה. על הקשר בין 
המערכת האוטונומית לבין המה (ע״ע, עמ׳ 946 , 954 , 959 ). 

מחלות מה"ע. לתאי-הע׳ תפקידים מיוחדים בהתאם למי¬ 
קומם, ואם הם נפגעים אין הם נוצרים מחדש. במה״ע ההקפית 
תיתכן אמנם לפעמים התחדשות של שלוחות ע׳ לאחר חיתוכן, אולם 
במה״ע המרכזית אין תופעה זו קיימת. דבר זה מסביר מדוע אין 
התאוששות תפקודית לאחר הרס של חלקי-מוח או חוט־השדרה. 
עובדות אלה קובעות למחלות מה״ע מקום מיוחד ומסבירות את 
קשיי הטיפול בהן. 

הנורולוגיה עוסקת במחלות הע" הנגרמות ע״י נזק מיבני 
או ליקוי תפקודי, וכמקצוע רפואי נפרדת היא מהפסיכיאטריה (ע״ע). 
תופעות קליניות רבות נגזרות מעיוותים אנטומיים או מתהליכים 
נדרופתולוגיים פיסיקליים וכימיים, והן שילוב של סימני חוסר 
(או סימני גירד) של אזורים פגועים מתד־גיסא, וסימנים של 
פעילות בלתי־מאוזנת של אזורים בלתי פגועים מאידך־גיסא. מחלות 
שונות עשויות לפגוע באותם אזורים במה״ע ולגרום לתופעות 
קליניות זהות; לעומת זאת יכולה מחלה אחת לפגוע באזורים שונים 
ולחולל תופעות רב־גוגיות. 

בכל מחלת מוח יש סימנים ותסמינים (סימפטומים) כלליים 
ובלתי ממוקמים, כמו כאב ראש, התעלפויות, פרכוסים ושינויים 
במצב ההכרה, החל מנמנום וכלה בתרדמה ( 3 מ 01 :>) ; הפרעות 
בתפקודים רוחניים כגון מצבי בלבול, ליקדים בזיכרון, חוסר 
התמצאות בזמן ובמרחב. מצבים פתולוגיים עלולים לגרום לעליה 
בלחץ התוך־גולגולת, שסימניו קשים לפעמים יותר מהמחלה היסודית. 
נוסף לסימנים כלליים מתאפיינות מחלות מה״ע גם בהפרעות 
קליניות המתייחסות לאזורים הנפגעים. וע״ע מח, עם׳ 952/3 ; אגנו- 
זיה; אפסיה; אטכסיה; אפרכסיה ; חוט־השדרה, ענד 194/5 ; מחולית. 

הסיבות הגורמות למחלות מה״ע: 1 ) פגיעות ב כ לי-ה דם 
השכיחות בגיל מבוגר הן, לצד מחלות לב ומחלות ממאירות, מגורמי 
התמותה הנפוצים ביותר. מחלות אלו נובעות מרגישות מה״ע להפ¬ 
רעות בזרימת הדם. השכיחה בהן היא שבץ המוח (,שאלסזזג 
ץ^<ן 0 ק 3 ) הנגרם כתוצאה מליקוי באספקת הדם למוח מהיצרות 
או חסימה של כלי-דם, כתוצאה מטרשת ( 13 מ 0 זש* 3 ) או פקקת 
( 1$ * 0 ( 11 ״<״*) במצבים של טרשת עורקים כללית, או בשל תסחיף 
( 5 ג 011 < 1 תז € ). מידת הפגיעה תלויה במיקום ובגודל כלי־הדם הנפגע, 
החל באינפרקט (ע״ע) נרחב הכרוך בהרס איזור גידול במוח וכלה 
בהפרעה אזורית תיפקודית חולפת הנגרמת עקב ירידה קלה וזמנית 
בזרימת הדם, ללא נזק מתמיד. התופעות הקליניות משקפות במקביל 
את דרגת הפגיעה מהתמוטטות פתאומית הכרוכה באיבוד ההכרה, 
שיתוקים ומוות ועד לסחרחורת והתעלפויות חולפות. טרשת עורקים 
כללית מתקדמת, ללא חסימות פתאומיות בכלי-דם גדולים, עלולה 
לגרום לניוון מוחי המתבטא ב״השתטות זקנה". כחמישית 
מהמקרים הם תוצאה של שטפי־דם: בחוט השדרה — ע״י קרע 
של עורק שדרתי, במוח — כתוצאה מיתר לחץ דם; משטף דם תת־ 
עכבישי, מפרצת (ע״ע) או מעיוות ואסקולארי באחד מכלי־הדם 


הגדולים של המות או תוט־השדרה. 2 . חבלות בראש עלולות 
לגרום לזעזוע מוח המתבטא באיבוד הכרה ושכחה (אמ;םיה 
[ע״ע]); במקרים אלו אין, כנראה, נזק רקמתי אורגני. חבלות ראש 
קשות יותר עשויות להביא לפציעה של המוח ולשטפי דם תוך־ 
גולגלתיים; הפגיעה עפ״ר קשה ועלולה להסתיים במוות ללא 
טיפול מתאים. חבלות באזורים שונים של הגוף עלולות לפגוע בע" 
הקפיים ולגרום עי״כ לשיתוקים ולהפרעות תחושה. לדוגמה: שיתוק 
ע׳ החישור — רפיון כף היד. שיתוק ע׳־הירך — חולשת-הירך, 
שיתוק ע׳־השת — חולשה של השוק וכף הרגל. 3 . זיהומים 
(ע״ע זהום): מ נ י נ ג י ט י ם (ע״ע) — דלקת קרומי המוח והשדרה. 
זיהום חיידקי גורם גם ל מ ר ס ה (ע״ע) בקרומי המוח או ברקמת 
המש וחוט־השדרה. דלקות במודע נגרמות גם כתוצאה ממחלות 
נגיפיות כלליות (ע״ע נגיף) כגון חזרת, מונונוקלאחיס זיהומית. 
שפעת, מחלות מעיים ומחלות ילדים. במה״ע הן מתבטאות לעתים 
בכאב ראש בלבד, אך עלולות לגרום גם לשיתוקים, התכווצויות 
וחוסר הכרה ואף לנזקים מתמידים ולמוות, אנצפליטיס (ע״ע) גם 
היא דלקת־המש, תוצאת־לוואי של מחלת־מש זיהומית. נגיפים מסו¬ 
ימים הם נורוטרופים (תוקפים את מה״ע). המחלה שהם גורמים היא 
לעתים בלתי־ממוקדת, כמצוי בזיהום נגיפי כללי(למשל דלקות הנגר¬ 
מות ע״י נגיפי אךנו או ארבו), ולעתים ממוקדת, כאשר לנגיף נסיה 
לפגוע באזורים מיוחדים במה״ע: בקרניים הקדמיות של חוט־השדרה 
— כלבת (ע״ע), שתוק ילדים (ע״ע), באמות הרקתיות — שלבקת 
פשוטה 0€$ שס 4 ן), בשרשים — שלבקת חוגרת 0 ^* 14.20 ). 

אנצפלומייליטים (מתבטאת בהתפרקות המיאלין במה״ע) חריפה 
מופיעה לפעמים ימים אחדים לאחר החלמח ממחלות נגיפיות (כמו 
חצבת, אדמת, אבעבועות רוח) או לאחר חיסון (נגד אבעבועות 
שחורות ונגד כלבת). מחלה קשה זו אינה נגרמת, כנראה, ע״י הנגיפים 
עצמם, אלא ע״י חיסון עצמי (ע״ע חסון, עמ ׳ 745 ) בתגובה לזיהום. 
רקע דומה יש גם לדלקות רב־שרשריות ורב־עצביות הקפיות. מחלות 
דלקתיות כרוניות ידועות הן שחפת ועגבת (ע׳ ערכיהם). 
לאחרונה נתגלה שגם נגיפים המצויים בגוף בצורה סמדר, עלולים 
לגרום, לאתר תקופת דגירה בת שנים, למחלה משית מתקדמת ומ¬ 
מיתה ; הנפוצה מבין אלה היא דלקת המוח התתשריפה הנגרמת ע״י 
נגיף חצבת. וע״ע מלריה, טריפנוסומות. 4 . מחלות ניווניות, 
העלולות לפגוע בכל חלקיה של מד,"ע ולרובן מהלך כרוני ומתקדם. 
חלקן תורשתיות וסיבתן אינח ידועה עדיין. בקבוצת "מחלות הדסי־ 
ליניזציה" מתבטא הפגם הנורופתולוגי באיבש מעטפות המיאלין 
שסימנים הנורולוגיים מפושטים; השכיחה במחלות אלו היא ה ט¬ 
רשת הנפוצה (ע״ע). נפיצות ניכרת יש למחלות ניווגיות של 
גרעיני הבסיס המתבטאות בתופעות קליניות שנגזרות מנזק במערכה 
האפסטרפירמידית (ע״ע). מהן ידועה מחלת פרקינסון (ע״ע 
פרקינסוניזם). מחלות ניווגיות מתקדמות של קליפת המש גורמות 
למוות בילדים ובמבוגרים ולניוון מוחי הכרוך בדלדול שכלי. נזק 
אנטומי מאותר מצוי במחלות מסוימות: ניוונים תורשתיים של 
חוט־השדרה והמוח; הרם התווך של חוט-השדרה! ניוון בשבילים 
הפירמידיים; ניוון ופגיעה בשרירים ובפעילות הגפיים כתוצאה 
מפגיעה בע" מסוימים, ועש. מיעוט הפרשה של אצטיל-כולין משל־ 
חופיות קצה־הע׳ בחיבור ע״-השריר גורמת חולשה קשה של שרירי 
העיניים, הפנים, הלעיסה, הבליעה, הנשימה, ובגפיים. בייחוד לאחר 
מאמץ. 5 . הפרעות חילוף החמרים. רעלים, כגון: אלכשול, 
חד־תחמוצת הפחמן, מתכות כבדות, טוכסינים אורגניים ותרופות, 
עלולים לגרום נזק למה״ע ומכאן לתסמינים קליניים מגוונים. מצבים 
של חוסר תזונתי, למשל — חוסר ויטמין 8 12 , גורמים לפגיעה 
במוח ובשבילים הפירמידיים והאחוריים בחומ-השדרה ולנזקים בע" 
ההקפיים. במחלה ע״ש וילסון (ע״ע ם. א. ק. וילסון) יש ליקוי בקשי¬ 
רה האנזימאטית של הנחושת, השוקעת בכבד ובגרעיני הבסיס וגו- 



83 


עצבים, מערכה ה¬ 


רמת לאי־ספיקת הכבד ולתנועות אכסטרפירמידיות בלתי-רצוניות. 
בקרניאיקמרוס נפגעים גרעיני הבסיס ע״י שקיעה של בילירובין 
בעקבות צהבת קשה של הילודים. נזק כרוני או חריף למוח עלול 
להיגרם ע״י חוסר חמצון (אנוכסיה), מחלות כבד וכליה, מחלות 
ממאירות, מחלות במערכת הדם וליקויים בבלוטות ההפרשה הפני¬ 
מית. בכל המצבים הללו ישנה גם שכיחות גבוהה של פגיעות 
מפושטות בע״ ההקפיים. 6 . גידולים במה״ע גורמים להופעה 
הדרגתית של סימנים נורולוגיים מתקדמים; גידולים במוח גורמים 
להפרעות כלליות בפעילות המוח ולסימנים של לחץ תוך־גולגלתי 
מוגבר. התופעות הקליניות תלדות בכל מקרה במקום הגידול ובטיבו. 
וע״ע גדול; סרטן; נורוכירורגיה. 7 . מחלות פרכויות, ע״ע 
אפילפסיה. 8 . פגמים מלידה. ליקויים ועיוותים מלידה עלולים 
לנבוע מגורמים רבים, ורק לפעמים ניתן לשייך אותם לפגמים גנטיים 
או הפרעות בהריון, כגון, פגם ברחם, הפרעות בחמצון, הקרנות, 
תרופות, מחלות זיהומיות אצל האם (למשל אדמת ועגבת) וחבלות 
בעת הלידה. התסמונות הקליניות הן רב־גוניות והנפוצות הן: 
פ גור שכלי, פרכוסים ושיתוק מוחי הגורם ליקויים תנועתיים 
שונים בגלל פגמים פירמידיים ואכסטךפירמידיים. לפגמים מלידה 
שייכים הידרקון הראש (ע״ע): העדר המוח הגדול (אנאנצפלוס) 
וקטנות המוח (מיקרוצפלוס). מצבים אלו מלווים. לעתים, בפגמים 
בעמוד־השדרה. הפרעה כרומוסומלית גורמת למונגוליות (ע״ע). 
עיוותים נורולוגיים שונים מלידה מצויים לפרקים כחלק מתסמונים 
קליניים הכוללים ליקויים גם במערכות האחרות של הגוף. 

עו. א. - ר. רח. 

אנטומיה משווה. חסרי חוליות: בחד־תאיים (ע״ע), 
התא היחיד קולט גיררים ומגיב עליהם. לדוב החד־תאיים אין 
מבנים תת־תאיים מיוחדים לוויסות התנועה; לריסוניות רבות (סגד־ 
לית), יש מערכת פיברילות המקבלת גירויים, מעבירה דחפים ומ¬ 
תאמת את תנועות הגוף כולו. באורגניזמים מתקדמים יותר — רב־ 
תאיים, נוצרים, עם תהליך הדיפרנציאציה, תאים מיוחדים (ךצפטו- 
רים) העשרים לקלוט גירויים, ותאים אחרים — האפקטורים — 
המגיבים עליהם. באורגניזמים נחותים היחס בין 2 סוגי תאים אלה 
הוא פשוט. הרצפטור מעביר לתא שכן את תגובתו לגרר, בדרך 
פיסיקלית או כימית, שהיא עפ״ר איטית, בלתי ספציפית ובלתי־ 
יעילה יחסית. כך, בספוגיים (ע״ע) למשל, התאים המקיפים את דופן 
פתחי היציאה של המים עשויים להתכווץ באטיות בשעת מגע. 
תגובות אלה מועברות לתאים השכנים ללא עזרת תאי־ע/ לנבוביים, 
למסרקנים מ״ע דים ו זי ת, כעין רשת ע", בה אין מרכז גנגליוני. 
הרשת עשרה תאי־ע , (פרוטונורונים), שאינם נותנים טיפוסיים כי 
החיבורים ביניהם הם פרוטופלסמיים. עם התפתחות מה״ע נוצרות רק¬ 
מות מיוחדות לקליטה — אברוני תחושה וכלי חושים (ע״ע) המעבי¬ 
רים גיררים לאיברים אפקטוריים מיוחדים — שרירים או בלוטות. 

בחסת־חוליות מפותחים יותר, יש תאי ע׳ ואלומות סיבים בצורת 
ע" ראשיים ומרכזים (גנגליונים). ברוב הקבוצות יש מרכז שולט 
(מוח בצורה זו או אחרת) במקום שבו מצרים איברי החושים 
העיקריים. בבע״ח בעלי סימטריה דרצדדית מצר כרגיל המבנה 
המוחי לפנים וע׳ ראשי אחד או יותר לאורך הגוף. הע" הראשיים 
הם גחוניים ומוצקים וסיבי ע" עובתם מהגנגליונים ומהע" הראשיים 
לאיברים השונים. בתולעים שטוחות. מה״ע היא קורת בצורתה: 
באיזור הראש מצרים 2 גנגליוני מוח, מהם יוצאים 2 כבלי ע", כעין 
שרשרת; ברכיכות, תולעי־טבעת ופרוקי-רגליים, נמצאים 2 זוגות 
גנגליוני המוח סביב בית-הבליעה, משם נמשכים סעיפי סיבים לגהץ. 
ברכיבות מפותחות חסרים כבלי הע׳ הגחוניים והגנגליונים הגדולים 
הם בראש, ברגליים ובקרביים; בתולעי-טבעת, בפרוקי־רגליים פרי- 
מיטיורים ובקבוצות חרקים אחדות — ל 2 כבלי הע" הגחוניים זוג 
גנגליונים בכל פרק של הגוף. בסרטנים עילאיים, חרקים (ע״ע, 


84 

1 

עמ׳ 87/88 ), עכבישנים (ע״ע, ענד 833 ) — הגנגליונים הגחוניים הם] 
בחלק הגוף הקדמי. בכוכבי־ים ושאר קווצי־עור (ע׳ ערכיהם) למה״ע 
צורה רדיאלית. בחסרי-חוליות המפותחים ביותר (כגון דיונונים׳ 
[ע״ע]) מצטיינת מה״ע בכמה תכונות מתקדמות: 1 ) דרגה גבוהה 
של צפליזציה המלווה בפעילות מרוכזת באיזור הראש; 2 ) התלכדות 
גנגליונים: 3 ) הפיקוח והקואורדינציה של פעולות שונות (הובלה, 
תזונה) — מרוכזות. 

במיתרניים נמוכים (אזמלון, אצטלניים [ע׳ ערכיהם] וכד׳) הח¬ 
סרים עמוד־שדרה, בנויה מה״ע משפופרת גבית מוארכת וחלולה 
שהיא המרכיב הפרימיטיווי ביותר של מה״ע המרכזית. 

בחוליתניים העילאיים עשרה מה ■׳ע חוט עצבי יחיד, מעל לצינור 
העיכול ובנויה בד״כ כמו באדם— מ״ע מרכזית: מוח בחלק הקדמי 
של הגוף׳ וחוט-שדרה. לכל ע׳ שדרתי שני שרשים, גחוני — שסיביו 
מוטוריים וגבי — שסיביו תחושתיים, שמתלכדים לע׳ שדרתי הקפי. 
באזמלון ובצמדיים הסיבים הויסראליים מוטוריים הם בשורש תגבי, 
באזמלון השורש הגחוני הוא סומאטי מוטורי בלבד. 2 השרשים 
יוצאים מעמוד־השדרה, בערך באותו מישור רחבי, אחד מעל לשני. 
אצל דגים ירודים הנטיה היא לסידור השרשים לסירוגין. בכרישים 
ובמיקסינות, התלכדות 2 השרשים אינה שלמה כמו בקבוצות מפד 
תחות יותר; בצןזדיים ובאזמלץ 2 השרשים נפרדים. קרוב לוודאי 
שזה היה המצב אצל אבות חחוליתניים. מ״ע ה ק פ י ת בעלת סו¬ 
ב! ע" קרניאליים היוצאים .במקומות שונים במוח וזוג ע" הקפיים 
שדרתיים המתאים למספר החוליות שבעמוד־השדרה והעצה. במע¬ 
רכת ההיקפית שבזוחלים, עופות ויונקים מצויים 12 זוגות עצבים 
קרניאליים; בעגולי־הפה, בדגים ובדרחיים — 10 זוגות. בחוליתניים 
רבים מצוי ע׳ זעיר, הע׳ הסופי ( 10:0111131 ), שמקביל במסלולו לע׳ 
הריח, וידוע עליו מעט! הוא חסר באדם. מה״ע האוטונומית 
לא נחקרה בהרחבה. ידוע שהיא קיימת בחוליתניים ובמקרים בודדים 
דומה לזו של האדם. בחוליתניים נמוכים היא אינה מפותחת ואינה 
שלמה. מ. 

היסטוריה. הפילוסוף היווני אלקמיאון (ע״ע) במאה ה 5 
לפסה״נ היה, כנראה, הראשון ששיער כי המוח הוא מקור ההרגש 
והתנועה. היפוקרטם (ע״ע) חיבר את המונוגרפיה הראשונה על מחלה 
הקשורה במוח — האפילפסיה (ע״ע), ואף עמד על כך כי כתוצאה 
מפגיעה במוח נגרם בגוף שיתוק בצד הנגדי לצד הנפגע במוח. גלנום 
(ע״ע) הוא מייסד הנורולוגיה הנים דית: בכריתת חוט־השדרה 
בבהמות הוכיח כי השרשים הקדמיים שולטים על התנועה והאחוריים 
על ההדגש וכי כריתת עצב-הגרון מביאה לצרידות. 

בספרו של הבישוף גמסיוס מסוריה (המאה ה 5 לסה״נ) "על 
טבע האדם", מצדים נתונים על הפיסיולוגיה של הע". ציור של 
התפשטות הע״ בגוף נשמר מן המאה ה 14 . 

עם התפתחות האנטומיה והפיסיולוגיה התרבו הידיעות והופיעו 
ספרים מיוחדים בנושא כגץ 0-33115 ׳ 11 ת 0 10813 ס:ג 1 :> 1 י 1 ("הנידולוגיה 
הכללית״) 1685 , של ויסאנס ($ב ¥1€11$$€1 1 > 0100 ץ 83 ), בעוד שבחקר 
המוח קדם לו דלים (ע״ע). התפתחות האנטומיה המשווה והאמבריר 
לוגיה סייעו גם הן להתקדמות חקר מה״ע. באמבריולוגיה הוכרה 
התפתחות איטית של חלקים מסדמים של מה״ע; כך, אין מבנה 
מושלם ביילוד וכיסוי השלוחות במיאלין מופיע בהדרגה בשנה 
הראשונה לחיי האדם. על כן מופיע ההחזר ע״ש בבינסקי (ע״ע) 
בגיל רך באותה צורה כבמחלות מסוימות של מה״ע בגיל המבוגר. 
הזואולוג פרקר (■ 1 ^ 31-1 ? . 9 .€) סיכם (ב 1919 ) את הידיעות על 
הדיפרנציאציה במה״ע. — התאוריה של הנורון פותחה ע״י וואלר 
(- 3110 ^ 5105 ^ 11 ^) ב 1850 : כריתת ע׳ מביאה לניוון החלק המרד 
חק מן החתך — הוכחה לעובדה כי תא ד,ע׳ הוא המזין את השלוחות. 
— מחקר מה״ע התבסס לראשונה על תצפיות קליניות במחלות 
שונות שאושרו בבדיקות שלאחר המוות. המחקר בע" חיים התחיל 



85 עצבים, מערגת 

מאז תגלית הגרדים החשמליים במרדו ע״י פריץ׳ ( 118011 ־ 1 * 1 ) וי. א. 
היציג (ע״ע). ההבדל בין מנגנונים רצוניים (למשל בשרירים ההק־ 
סיים) ובלתי־רצוניים (כמו באיברים הפנימיים) הוברר בתחילת 
המאה ה 20 (ע״ע ג׳. נ. לנגלי). חקר מחלות הע" התבסס במאה ה 19 
כענף של הרפואה — הנורולוגיה, בעיקר בצרפת (שרקו׳ ג. ב. א. 
דישן [ע׳ ערכיהם], ךז״׳רין). ענף זה חרש שימוש בכל המקצועות 
הגובלים. עד סוף המאה ה 19 היה מסונף למחלקות הרפואה הפנימית 
והפסיכיאסריה׳ אך אח״כ קנה לו עמדה עצמאית במחקר ובהוראה. 

במקורות העבריים. השורש "עצב" נמצא במקרא גם 
בהוראה מוטורית ("ידיך עצבוני ויעשוני"׳ איוב י, ח) וגם סנסורית 
("מסיע אבנים יעצב בהם", קהלת י, ט). מן ההוראה הראשונה מס¬ 
תעפת המלה ע״, היינו אלילים עשדים בידי אדם* ומן השניה המלה 
עצבון (ברא׳ ג׳ יז) הכוללת מושג של כאב ותוגה. דוגמה של 
מחלת ע" בתנ״ך היא מותו של עלי הכהן: שבר המפרקת גרם 
לפגיעה בחוט־השדרה הצווארי. 

בתלמוד נזכרת כבשה של ר׳ חביבא שהיתה משרכת את רגליה 
האחוריות, כתוצאה מפגיעה בחוט־השדרה, אבחנה שאושרה אחרי 
שחיטת הבהמה (חול׳ נ״ה: ע״ע אנטומיה, עט׳ 408 ). על הקשר 
בין ע" לתנועת השרירים עומד רמב״ם במאמר א' של "פרקי משה", 
ושם הוא מדבר בפחטרוט גם על המוח וחוט־השדרה. פגיעות בע" 
עקב פציעה נזכרות ב״ספר הנסיונות" המיוחס לראב״ע. 

ע״ע אכסטרפירמידית, מערכת* חושימז חוט- 
שדרה! מח. 

יה. ל. 

ם. וולמן. על המיבנה וההרכב של נרתיק המיאלין (הרפואה, 62 ). 
1962 ! ק. ם. ולר--ס.ג. זולמן, התקדמות ידיעותינו על המנגנונים 
הכולינארגייט (שם. 76 ). 1969 < י. פרנס, מנגנוני בקרה להעברת 
אינפורמציה במה״ע (האוניברסיטה, בר׳ 17 , הוב׳ ב׳), 1972 < 

, 1 ) 1104££1 . 7 ; 614x010 1963 א { 0 45 ) ¥141240x126x21 ,ז 111£ )־ 031 .£ 
־ 15 € >ת׳ 1301 . 0 ; 1964 , 7126 0012411611012 01 1^16x1/0x5 1122(2x156 

/ 0 2516112 ( 5 1(1011 212 1116 74 6760x5 ח * ¥1 4 חס 110<;1(, 517x61x76 נ 81 . £1 .?* 
6 /} 0 ח/י$ 1122/6X1617X0165, 1-11, 1965; 6. £3*2, 116x06, $4x5616, 01x4 
/ס 8616056 * 7 4 ,.נ> 1 ?(עב׳: ב. כץ, עצב, שריר, סינססזז, 1969 ) 1966 

- 1167 6 ' 111 ) 1 ז 11 ח? ,. 60X01 76012512221166 51([>5((111665, 1969; '!'11. 7. 7611X2 ^ 

. 4 \ .{ ; 1969 , 1516111 ( 5 1968; ?. 1*43111311, 7126 116X00X5 ,חז 6 ) 5 ץ 5 1/0145 
; 1970 ,׳{ 1*^(1010^16(4 /1 {)()1011(11 10 0111216(11 74 6(4X010 £ 

,( 1 ,^ 1 ^ XX ^^ י .וח\ 7 . 501 ) ז 10 ס 86110 61124 06115 11. £3(1<1£|, 6X1/6 ״? 

* 51010^16 465 616112612(5 126X1/61 ץ 2 /ק 61 £16 8x010 י * £3£€ .? ; 1970 

. $01 ) 16X2/6-0611 0 x 12212 ! /ס 2 ( 21 ^ 2661 ) 5 7116 י 1 תט 14 10 ׳ £0 ; 1970 

,ת €1 !> 1 ) 74 6x701x^51121116x5 י ג> 0 ז 1 שצ\ 7 .{ ; 1973 ,( 2 ,^ 1 ר\ XX ^^ ,.ומ\ 7 

. 1974 ,( 6 , XXX ^^ 

עציו[ גבר, נמל על שפת ים־סוף סמור לאילת (ע״ע). נזכרת 
כתחנה במסעי ישראל במדבר סמוך לאילת (בם׳ לג, לה—לו, 

דב׳ ב, ח). בדיקות ארכאולוגיות מותת כי האדומים, או המדיינים, 
יסדו את המקום לא יאחזר מסוף תקופת הבחנזה המאוחרת (ע״ע 
תמנע). בזסן שלמה שימשה ע״ג מספנה ובסיס לצי גדול (מל״א ט, 
כו, דהי״ב ח, יז) ונזכרה שוב בהקשר לנסיונו הכושל של המלד יהו־ 
שפט (ע״ע) לחדש את דרך הזהב לאופיר (ע״ע ספנות, עם׳ 279 ). 
במאה ה 8 לפסה״נ עבר האיזור כולו לאדום, 

ם׳ פתק זיהה ( 1933 ) את ע״ג עם תל אל־זדליפה, בין אילת 
החדשה לעקבה (ע״ע). את העובדה שהאתר מרוחק כ 600 מ׳ מהחוף 
ניסו להסביר בנסיגת הים באלפי השנים האחרונות. ב 40 — 1938 
נחפר המקום ע״י נ. גליק (ע״ע), שגם הוא זיהה אותו כע״ג ואילת, 
ושיער כי השם אילת הוא מזמן מלכי יהודה. לדעתו היה במקום גם 
מרכז לתעשיות הנחושת והברזל. ב 1964 גילה ב. רותנברג מתקני 
נמל מתקופת הברזל 1 , בג׳זירת פרעון (אי האלמוגים) כ 12 ק״מ 
מדתם לאילת החדשה, והציע לזהות מקש זה כע״ג, כי זה המקום 
היחיד במפרץ אילת בו יש שטח נרחב מוקף בחומות־סוגרים ונפל 
בנד היסב בסיגנון הנמלים דאז. כן קבע כי זמן רב לפני שלמה 
השתמשו בנמל זה כורי נחושת מצריים בדרכם לערבה ומפנה. את 
תל אל־ה׳ליפה הציע רותנברג לזהות עם אילת המקראית. 


וז- — עצלניים 86 



נ׳זידת פרעה (אי־דוא?ט!נים (טשםא 5 : חוו* סיני]) 
מקומה המשוער סל עץיון גבר. ציוומ-אוויר 


נ. גליק, עבר הירח המזרחי, תשי״ד 2 * הנ״ל, אילת וע״ג (אילת, 
הכנוס הארצי ה 18 לידיעת הארץ), תשכ״ג < 21 רותנברג, צפונות 
נגב (עמ ׳ 191 — 216 1 282 ־ 287 ), 1967 < . 41-01x1 ■ ז> 6 ; 414 10 תנז? £ 

״ 6 ״£? .?. 0 : 1 ״) ־״ 6 ,*-מ 0 ו־£ . 0014 .א.ע ; 1934 ,( 1.3711 ,ז\?ם 2 ) ,/ 

,! 0 /,) 01-10,01 7011 ,)!א״וס .א ; 1966 ,(^ז״׳זז 8611001 '*(■ד , 4.1 ־ 1 
• 1 \, .£ .׳ 33 0£ זסססא 10 : 5014108 חז־ז 5 ג£ 1 ג־א : 10 ) ,;<זס 1 וקר 101 וז 1 

. 1971 ,() 811 ״סקץ 301 -! 2 ), משפחת יונקים מסדרת הדלשניים 
(ע״ע), כוללת 2 סוגים, בהם כ 7 מינים, הנפוצים באמריקה 
התיכונה והדתמית מהונתראם עד דתמה של ברזיל. הע' הם שוכני 
עצים מובהקים, ומשכנם ביערים טרופיים. ככל בני סדרת הדלשניים 
הע׳ הם בעלי מבנה מישד: בצורת ראשם וגשם, בעיניהם החזיתיות, 
בגפיהם הארוכים ובשתי הפטמות בחזה הם תמים לקופים, אולם 
הדמיון חיצוני בלבד, בשל התאמתם למשכנם בעצים. במבנה האיב¬ 
רים הם שונים באופן יסודי מהקופים — בהתאם למוצאם הפלוגנסי. 
בניגוד לקופים, שגפיהם בנדים לתנועה, בנויים גפי הע׳ להיאחזות. 
הם תלדים על הענפים כשגבם פונה כלפי ממה. בהתאם לכך פונות 
השערות כלפי הגב (לכיוון מי הגשם) ולא כלפי הגחון כבשאר 
היונקים. השעתת אתכות, קשות, צפופות ומגומצות. בשל הלחות 
ביעתת הטרופיים גדלות אצות בגומצי השערות. כיסד זה באצות 
ירוקות משמש הסוואה. טובה לע/ הגפיים אתכים מאוד — 
הקדמיים יותר מהאחוריים. האצבעות, שמספוץ מצומצם ( 2 — 3 ), 
מחוברות ביניהן. הטפרים אתכים כאורך האצבעות, מתקפלים כל¬ 
פיהן, ומשמשים כודם להיתלות בהם על ענפים בלי התאמצות 
שרירית. הצלעות רחבות ומחבות (עד 24 ) — יותר מאשר 
בכל היונקים, והן תומכות בקרביים בעמדתם ההפוכה. הע׳ הסח 
זנב* הפנים קצרים. השיניים מועטות ( 18 ) ונמצאות בצדי הלסתות. 
הן הסחת אמאיל וגידולן מתמיד. הע׳ משתמשים בהן לריסוק העלים 




87 


עצלניים — עצם 


88 


— מזונם הבלעדי 

'?'׳'"#•י' ' 11 'י§ 044 ־ ■#|׳ על העצים. בשבי 

£| * ו"*,״■#י ל* <•• ניזונים ד,ע׳ גם מ¬ 

,!.' 7 ־ 431 ;'־ @י■ פירדת. מיוחד להם 

- ן״*ה״י' י *״ מספר חוליות הצי 

. ן . • 7 ,^ 111 '• .* וואר, שאינו 7 כב־ 

י י * ;,*־ ' ״) •§§■ כל היונקים אלא 

1 צ' ׳_ * | !׳י . . 3 ־| 6 — 9 . הצוואר גמיש 

־} י *יה■ מאוד. הע׳ מסוגלים 

!ן ן י * . ■ לסובב את הראש 

עד ואין 

צורך על 

1 <** 38 - • 8 נפים כדי להסתכל 

*.*' אחורה. הב מטפסים 

ושוחים 

עצל• דו-אצפע ( 5 טקשס 1 סי 01 ) עומת זאת הם נעים 

על הקרקע כדי לעבור מעץ לעץ בתנועה אטית וכבדה ביותר. הקיבה 
גדולה ובעלת מדורים רבים ( 5 ), ובהם נעשה פירוק תאית העלים 
ע״י חד-תאיים׳ בדומה למעלי־גרה (ע״ע גרה, עמ׳ 233 ). הכבד קטן. 
שטח הריאות קטן והנשימה איטית. מקלעות דמים קיימות באצילי 
הגפיים. חום הגוף משתנה, בין ״ 28 :—״ 35 . מכל חושיהם חוש הריח 
הוא המפותח ביותר. הזדווגותם: פנים אל פנים. ההריון ממושך: 
4 — 6 חדשים, ויש ולד יחיד. מלבד ההסוואה גם טפריהם הענקיים 
והחדים משמשים להם להגנה. הע׳ חיים בבדידות או בזוגות ופעילים 

בלילה ־ ס. דו. 

עצם, מרכיב עיקרי של שלד (ע״ע) בעלי החוליות. מקורו ברקמה 
חיבורית. הע" הן האיברים הקשים ביותר בגוף. קשיות 
זו נובעת מכך שבתוך רקמת העצם משוקעים מלחים, בעיקר פחמת 
הסידן וזרחת הסידן. בחילוף התמרים מהווה הע׳ מאגר למלחים אלה 
(ר׳ להלן). יחד עם החסחוס (ע״ע) והמפרקים (ע״ע) מהוות הע" 
את השלד, שתפקידיו: שמירת המבנה של גוף בעלי החוליות, הגנה 
על רקמות ואיברים רכים בתוך הגוף ושימוש כנקודת משען ומנוף 
לשרירי-הגוף. כ״כ כוללות הע״ רקמה יוצרת דם — מוח העצמות. 

מבנה: שלד האדם המבוגר כולל 206 ע" הנחלקות באופן 
כללי, לפי צורתן, לע" ארוכות, קצרות, שטוחות וע" בעלות מבנה 
בלתי סדיר. צורת הע׳ מותאמת לתפקידה. ד,ע׳ הארוכה בנדה מגוף 
הע׳ ( $15 ץ 11 <ן 112 >) וקצה הע׳ (^ץל< 4 נ! 6 ). ד,ע׳ היא מבנה צינורי 
עגול, בעל קצוות מתרחבים. בגיל הצמיחה מופרד קצה הע׳ מגופה 
בטבעת של רקמה חסחוסית פעילה הגורמת לצמיחה ארכית של 
הע׳ כלפי המרכז. איזור המעבר בין טבעת זו לבין גוף העצם מכונה 
פטפיזה (ציור 1 ). 

גוף הע׳ בנד ע׳ מעובה בצורת צינור, וקצות הע׳ — ע׳ ספוגית 


ציור 1 . המבנה של עצם ארובה ציור 2 . העברת העומס מהעצם למפרע 





ציור 3 : טבנה האוסטאון 


המוקפת קליפה דקה של ע׳ מעובה. הזר כולה עטופה מיסב הע , 
(*״*!*©!■!סק) מבחוץ, ומוח הע/ עטוף בפנימית הע׳( 1110 ^ 05 ^) — 
מבפנים. מבנה זה מאפשר העברת משקל ולחץ מגוף הע׳ למפרקים 
(ציור 2 ). 

היסטולוגיה: יחידת המבנה הבסיסית של הע׳ היא האוסטאון 
( 0516011 ) — מבנה גלילי מיקרוסקופי, בעל קירות עבים. שבמרכזו 
תעלה דקה המכילה כלי דם מסועפים. הציר הארכי של יחידה זו 
מקביל בד״כ לציר הארכי של הע/ קירות האוסטאון בנדים 
שכבות קונצנטריות של עלעלים. תאי הע׳ (אוסטאוציטים) מצדים 
בכעין אגמים, שביניהם מגשרת רשת דקיקה של תעלות ודרכן 
עובדות הסתעפדות ציטופלסמטיות של התאים האוסטאוציטים. 
תעלות אלה מכילות נוזל שמקורו בדם המזין את התאים. לתאי הע׳ 
תפקידים שונים. התאים הנמצאים עפ״נ הע ׳ ובתוכה קשורים 
ביצירתה. התאים המצדים בתוך האגמים מקיימים את ד,ע׳ כרקמה 
חיה; הם יכולים לבנות ולהרוס את הע׳ מבפנים, בהתאם לגירדים 
שונים (ציור 4 ). עם״נ שטח ד.ע׳ נמצאים, נוסף לתאים בוני הע׳ 
(אוססאובלסטים), תאים גדולים, אוסטוקלסטים, שתפקידם הרם 
ועיכול פירורי הע , . באופן זה נשמרים הצורה התקינה של הע׳ בזמן 
הגדילה, קיומה התקין והעיצוב החוזר של המבנה התקין לאחר 
עיוות הצורה אחרי שברים. 

התאים של קרומי מיסב הע׳ ופנימית הע׳ הם בעלי יכולת יצירת 
ע/ ובגיל הצמיחה גורמים קרומים אלה לצמיחת הע׳ לרוחב. בתקופה 
זו הקרומים עבים, גמישים ופעילים יותר. חשיבותם רבה לאחר 
שברים, כשהם מהווים את מקור הבניה מחדש של הע׳ הפגומה. כיוון 
שמקור כל תאי 
הע׳ זהה, הם יכד 
לים לשנות את 
תפקודם לפי ה¬ 
צורך. 

החומר ה¬ 
ב י ן ־ ת א י של 
הע׳ הוא רקמה 
קולאגגית מסדדת 
הנותנת לע׳ את 
התכונות הפיסיק־ 
ליות שלה. חומר 
זה בנד תשתית 
אורגנית, מלחים 
ומים. התשתית 
האורגנית כוללת 
סיבי קולאגן בקד 

טר 200 — 1,000 ציור 4 : חתר רוחב ואו רד בעצם 








89 


עצם 


90 


1 

!המצטיינים ביכלתם ליצור גבישים משושים זעירים של וזידרוכסי 
, אפטיט. הם מחולקים לרחבם לרצועות המרוחקות זו מזו 640 בין 
|הםיבים מצוי חומר חלבוני נוזלי למחצה, וגבישים הערוכים בצורת 
;רצועות סביב סיבי הקולאגן, במקביל לרצועות הרחביות של סיבי 
) הקולאגן, כאשר ציר האורך של הגביש מקביל לציר האורך של סיב 
י הק ולאגן. 

עפ״נ הגבישים נמצאים יונים של חמצת לימון (ע״ע) ופחמה 
המשמשים מלט המגשר בין הגבישים. יוני פלואור ויונים שליליים 
אחרים יכולים להיצמד בצורה דומה לפני הגביש ע״י חילופי מקומות 
עם יוגי הפחמה, ויוני סטרונציום ויונים חיוביים אחרים נצמדים 
ישירות לגביש. המבנה הסריגי של מערך הגבישים אפייני ונקבע 
בעזרת ספקטרוסקופיה (ע״ע) של קרני־\. (וע״ע ו. ה. ברג,• קריסטלו- 
גרפיה). 

יצירת הע׳ ( 515 סתס 008 ז 0$ ). מקור הרקמה הגרמית בתקופה 
העוברית ובתקופה מאוחרת יותר הוא רקמת החיבור. רקמה זו 
הופכת במישרין לע׳ או לדגם הסחוסי של ע׳ העובר התגרמות 
והופך לע/ שתי צורות התגרמות אלה ניכרות גם בשלבי ריפוי שבר. 
בע" שעברו שלב חסחוסי בשלבי התהוותן, נשאר חלק מהחסחוס 
מתקופת הצמיחה בצורת קו או טבעת. חסחוס זה צומח ועובר תהליך 
של הסתיידות והתגרמות בשטח הפונה למרכז הע׳ וגורם לצמיחתה 
לארכה. 

צמיחה חזבית נובעת מכרסום ועיכול בפנימית הע׳ ובניה מוג¬ 
ברת במיסב הע׳. תהליך הבניה וההרס הוא מתמיד. 

הסתיידות רקמת הע׳ הנבנית היא תוצאה של שקיעת המינרלים 
בתוך התשתית האורגנית, ולרוב היא מלווה יצירת סיבי קולאגן 
ע״י התאים בתוך התשתית. על התנאים הגורמים להסתיידות ר׳ 
להלן. 

פיסיולוגיה. כל מרכיבי הע׳ מתחלפים תדיר. אצל אדם 
מבוגר קיים איזון בין הקליטה להפרשה של מרכיבים אלו ובכך 
מהווה הע׳ מאגר למלחי סידן. שחלוף יוני סידן בין הדם והע׳ חיוני 
לשמירה על רמת יוני סידן בדם. ונתון לפיקוח הורמונלי (ע״ע 
סידן). ההורמונים האחראים לאיזון זה הם פאראתהורמון וקלצי־ 
טונין. ההורמון הראשון מערער את יציבותם של גבישי ההידרוכסי 
אפטיט ומביא גם לפירוק התשתית האורגנית ובכך משחרר סידן 
מן הע׳ לדם; השני פועל בכיוון הפוך — מעכב את פירוק הע׳ 
ומוריד את רמת הסידן בדם. 

מחלות ופגיעות. ליקוי מלידה עשוי לגרום לאי־יצירה של 
הע׳ בשלמותה או בחלקה או ליצירת ע" נוספות. פגיעה בהתפתחות 
החסחוס גורמת להפרעה בצמיחה ארכית ולגמדות. הפרעה ביצירת 
ע׳ תקינה גורמת לשכירות יתר או להחלפת הע׳ ברקמה חיבורית. 
הפרעה בהספקת דם לע׳ פוגעת בעיקר בקצה הע׳. לדוגמה, פגיעה 
בקצה המקורב של ע׳ הירך בגיל הרך במחלת 11:1$ ־ 1011011 ־ 1 :) 05100 
(דלקת הע׳ והחסחוס) או נמק הע' בראש הירך אצל מבוגרים. 

הפרעות בחילוף החמרים. מצב הבריאות הכללי של הגוף משתקף 
במצב הע״: צמיחתן מפגרת מחמת מחלות כלליות. פירוק יתד של 
חלבונים, או חוסר בנייתם (כמו בזקנה), משתקף בדלדול המרכיב 
החלבוני של הע", והתוצאה הסופית היא הצטמקות הע/ מצב זה 
מכונה אוסטאופורוסיס. הוא נגרם גם ע״י קיבוע ממושך (כגון לאחר 
שבר) המביא לידי פירוק יתר של הע׳. חוסר ויטמין ס המסב שינויים 
ברקמות מזנכימליות גורם לצפדינה הפוגמת ביצירת החומר הביר 
תאי. בע" מתבטא פגם זה בהפרעה ביצירת סיבי הקולאגן ותשתית 
הע׳ ומביא לפיגור בצמיחה ובריפוי הע׳. חוסר ויטמין גורם 
להפחתת צמיחת השלד, משום שוויטמין זה מפקח על הפעילות 
והתיאום בין פעולות אוסטאובלסטים ואוסטאוקלסטים. 

מחסור תזונתי חמור ביוני סידן או זרחן גורם לדלדול הע׳ 
ולשבירותה. חוסר ויטמין ם פוגם בניצול הסידן וגורם רככת. במצב 


זה מפגרת הסתיידותו של חסחוס קצה־הע/ המבנה העמודי של תאי 
החסחום מתערער והע׳ הופכת לתערובת רקמת חסחוס וע׳ המסדדת 
באופן חלקי. יצירת חסחוס וע׳ סביב טבעת הגידול מתגברת יתר 
על המידה, והאיזור כולו מתרחב. מצב דומה במבוגרים מכונה 
אוסטומלציה, ונובע מערעור היחס בין המרכיב המינרלי ובין 
המרכיב החלבוני של הע', לרעת המרכיב המינרלי. 

ריפוי ע/ שבר בע/ כמו פציעה ברקמות אחתת, גורם להת¬ 
פתחות רקמת דלקת. בעקבות הנזק בהספקת דם מתים התאים 
בגבולות השבר. לעומת זאת, מתחילים הקרום החיצוני והקרוס 
הפנימי של הע׳ בפעילות מוגברת. הע׳ החדשה נבנית מקדומים 
אלה, המחליפים בהדרגה את הרקמה החיבורית המגשרת בין קצות 
השבר. כאשר הרתיח בין קצות הע׳ גדול, נוצרת תחילה רקמה 
חסחוסית בתוך רקמת החיבור, המוחלפת ברקמה גרמית. כאשר 
קצות השבר נמצאים במגע הדוק ייתכן ריפד ראשוני דרך התעלות 
של האוסטאו׳נים, כמעט ללא יצירת צלקת מהקרום החיצוני. בשלב 
הסופי של ריפד השבר חל עיצוב מחדש של הצלקת ע״י הרס 
ויצירה של ע׳ חדשה. וע״ע שלד; מפרק. 

ש. א. ויסמן, מחזור־הדם בעצפוה (הרפואה, ע״ד, חוב , י״ב) תשכ״ח ; 

,* 8071 /ס ץ^ 0 \ $70 ^ 1 ) 8 1 ) 111 ) ^ 17$17 ז 1 ) 1 ) ) 870 ) 1 ) 7 ,(.!>£) 11 £ ת 8011 . 1-1 , 0 

71101$ ) 0771 ^ 71 * 71 :)ה 80 י :ז 1$ ־ו 11 . 4.11 * - 1-11[, 1971/2 2 ; ?.0. ^!<:1x30 
1 ; ג 1968 ,) 71$$0 101 ) 1 )}!$ / 0 ) 1 ) 1 10 

. 1970 , 101711$ 1 ) 071 ) 8071 /ס $) 0$ ) 01$ 

אל. סי. 

היסטוריה. בשל עמידותה בפני רקבון ומיסמום נודעת לע׳ 
חשיבות בלימוד הנתונים הרפואיים של הזמן העתיק ומחלותיו. 
בחנוטים של מצרים אובחנו: רגל קלוטה, ננסות, אוסטאומלציה, 
אוסטאופורוסים, דלקת שחפתית של החוליות, שברים, גידולים 
בעצמות אגן־הירכיים, שרידי מורסות בלסת, קידוחי גלגולת. 

בספרות הרפואית היוונית העתיקה מתוארים שברים, ניתוחי 
גלגולת והפרעות קליניות של דלקת בע". בתקופת הרנסאנס נקבעה 
כמעט כל האנטומיה של הע" והופיעו תמונות מאלפות בספרי 
הלימוד. האיטלקי קננו (ס״גתגס) פרסם ספר על ע" הזרוע דחסן 
לשרירים; וזליוס (ע״ע) תיאר כל פרט בשלד. התפתחות הע" 
נחקרה ע״י קויטר (• 001161 ) ב 1566 . ובמאה ה 18 הופיעו אטלסים 
אנטומיים מפוארים ע״י ךזלדן ( 011656101611 ) ואלבינום ( 112 ג 11 ג 15.11 ). 

ראשית התרקמות הע" בעובר והקשר בין ממצאים אלה והת¬ 
פתחות השדרה והגלגולת במבוגר תוארה ע״י בר (ע״ע אמבריולוגיה, 
עם׳ 863 ). 

במקורות העבריים חשובה הקביעה שהעמידה את מספר הע" 
בגוף האדם על 248 (״רמ״ח איברים״ — ר/ למשל, אהלות א. ח), 
מספר הקרוב לאמיתי (כ 206 ) ויותר ממה שהיד. מקובל ברפואה 
היוונית העתיקה. 

בארכאולוגיה ובאמנות (פרט לשנהב). האדם הקדמון 
היה לראשונה צייד, ואחר המשיך כמגדל צאן ובקר. משני העיסוקים 
נותרו בידיו כמדות של ע", בהן השתמש כחומר נוח לעשיית עיטו¬ 
רים וכלים. לראשונה השתמשו בע" שלמות, בייחוד בע" האחכות 
של הרגליים ואח״כ למדו לפצלן. חפצי ע׳ הופיעו לראשונה בתקופת 
האבן הקדומה. הפריט הקדום ביותר הוא מתקופת התרבות האשלית 
( 5x1161116311 )) בצרפת, וגילו המשוער כ 130,000 שגה. במשך כל 
תקופת האבן נוצרו כלי ע׳, בצורת חכות, מנקרים וכד׳. מעניינים 
במיוחד הם כלי הפולחן העשויים ע׳, שעליהם נחרתו דמויות של 
חיות. יש גם שגילפו את קצה הע׳ לצורת ראש חיה. ע" מעוטתת 
כאלה נקראות ״מטות פיקוד״ 111€110 ש 1 > 111 ; 11111 ־ 01 ;> ;) 1 > 310115 * 1 ), ואין 
ספק שכוונת עושיהן היתד. לרכז בהן כוחות מאגיים שיסייעו 
בציד מוצלח או בגידול בקר (בהקשר לזה יש להזכיר את מטות 
המתכת שנמצאו ב״מערת המטמון" במדבר יהודה). באירופה נתגלו 
גם ראשי סוס ואייל צפוני, עשויים ע/ מהתקופה המסוליתית ואילך 



91 


עצם (ארגיאולוניה ואמנות) — עצם (פילוסופיה) 


92 


מצויים פסלי-ע׳ ששימשו 
לפולחן הפוריות, כעיקר 
דמויות של נשים רחבות- 
ירכיים. 

עם הופעת השנהב (ע״ע) 

במזרח הקדמון העדיפו ב* 

ד״ב להשתמש בחומר זה 
ליצירות אמבותיות. כלי ע׳ 

נשארו עם זאת בשימוש 
תועלתי והיתה להם תפוצה 
רבה בתרבות הנטופית 
(חג!£ט 31 א) ובתי־בויות ש¬ 
באו אחריה. כלים אלה 
שימשו להחלקת עורות, לתפירה או לאריגה (מחטים), לציד (ראשי 
חץ), לדיג (חכות), לקציר (מגלים משובצים חלוקי צור בעלי שפה 
חדה). לטיפול בשערות (מסרקים) ולאביזרי קישוט (עדיים). בא״י 
השתמשו בע" לעיטור כלים בתקופות הכנענית והישראלית (בתקו¬ 
פות הברונזה והברזל). בטפה גאורה (תורכיה) שימשו ע" לייצור 
חלילים המיוחסים לאלף ה 4 לפסה״נ. גם במצרים שימשו כלי ע׳ 
לאותן המטרות, אך נדחקו בתקופות פריחה חמרית ע״י כלי שנהב 
או מתכת. 

לוחיות וכלי ע׳ שוב החלו לשמש חומר לעיבוד אמנותי עממי 
בשלהי התקופה העתיקה. מרכז אמנות זו היה במצרים, והצטיינו 
בה הקופטים. ממצרים פשט השימוש בע׳ לנגב בא״י. בחפירות ניצנה 
ושבטח נתגלו, מלבד חפצים שימושיים, גם לוחיות־ע׳ דקות ועליהן 
חריתות בתבליט שטות, בהן מתוארים נושאים שוגים, כולל דמדות 
בעיקר מהעולם הקלאסי או דמויות קדושים וכד׳ מהדת הנוצרית. 
בירושלים נתגלה בארון קבורה תבליט ע׳ כזה ועליו ציור עלם המחזיק 
באשכול ענבים. בבית שאן נמצאה לוחית ע׳ ועליה צורת מנורה בת 
שבעת הקנים ולידה הסמלים המקובלים: מחתה, שופר, לולב ואתרוג. 

אפייניים לשימוש בע׳ בתקופה הביזנטית הם החפצים שנתגלו 
בתפירות דרומית להר הבית. ביניהם סיכות רכיסה, מקלות צבע 
לעינים, קופסאות, אבזמי לבוש וחגורות, לוחות קישוט, כפות מריחה 
ואבני קוביות וידיות של כלים, סכינים ומקלות הליכה. 

השימוש בע׳ היה נהוג באירופה במשך כל יה״ב, תקופה בה 
נותקו קשרי המסחר עם המזרח ושנהב לא הובא. עם חידוש קשרים 
אלה בתקופת הרנסנס נתחדש העיצוב האמנותי בשנהב, והשימוש 
בע׳ צומצם לחפצי תועלת, כגון כפתורים ומסרקים. המצאת החמרים 
הפלסטיים שמה קץ גם לשימוש זה בארצות המתועשות, ורק עמים 
החיים בשולי החברה המודרנית, כאסקימואים, עדיין משתמשים בע׳ 
לייצור כלי נוי ואמנות. יה ל _ מ א , 

עצם ( 3 נזת 513 נ 5 01 ! לאט׳ ^ — מתחת, :״ 513 — לעמוד! מיור 
; 6 * 60 x 001 ), מושג מרכזי בהגות הפילוסופית בכל הדורות. 

משמעותו — מצע, דבר מתמיד וקבוע המשמש יסוד בל יימחק לרי¬ 
בוי התופעות המתחלפות! דבר הקיים בזכות עצמו ולעצמו, כלומר 
שבזכותו קיימים המקרים (ב״ת^״סב) הדבקים באותו הע , . באסכו¬ 
לות הפילוסופיות נהוג להבחין בין זרם הטוען לפלורליזם של הע׳ 
(אריסטו, דקארט, לייבניץ) ובין זרם מוניסטי הטוען שיש רק ע׳ 
אחד לכל המקרים (פארמנידם, שפינחה). 

בפילוסופיה הקדם־סוקראטית שימש מושג הע׳ כעקרון (ף^ג>) 
יסוד ראשיתי, המונח בטבע הדברים ובונה את המציאות בריבויה. 
כעקרון זה משמשים לפעמים דברים חמדיים (כגון מים, אש, אוויר), 
ולפעמים עצמים אשר איכותם אינה מוגדרת. אפלטון(ע״ע) מזהה את 
הע׳ עם מהותם של הדברים ( 06010 ) כפי שזו מוצאת את ביטויה 
בתורת האידאות שלו. 


אריסטו השפיע השפעה מכרעת על ההתפתחות המושגית של הע׳. 
הע׳, לפי הגדרתו המובהקת של אריסטו, אינו אלא דבר מה אינדיווי¬ 
דואלי (האדם הזה, הכלב הזה). ברם, לצד הגדרה זו מצויות 
בכתבי אריסטו עוד הגדרות אשר עניינן מושג הע׳. כך רואה 
אריסטו בע׳ נושא של תכונות מהותיות של ייצור או של מבנה, 
כלומר נושא המאגד בתוכו את המין ואת הסוג אליהם משתייכים 
בהכרח היצורים או המבנים הללו. ע׳ כזה, המבטא את היות כל 
יחידה מוחשית משתייכת למין או לסוג מסוים הוא ע׳ ממדרגה 
שניה, לעומת הע׳ ממדרגה ראשונה שהוא ראשו ורובו דבר מה 
מוחשי ואינדיווידואלי. ככל שתכונה מן התכונות קרובה יותר אל 
האינדיווידואום המוחשי, כן גדלה חשיבותה ומשמעותה כע׳. מש¬ 
מעות נוספת העניק אריסטו לע׳ עי״כ שהוא רואה בו מצע או 
יסוד המתמיד בזרם הבלתי פוסק של התמורות! את הע׳ ניתן 
לפי אריסטו לבטא רק כנושא שלעולם אינו הופך לנשוא. 

לכל אחת מן ההגדרות הללו היו השלכות על התפתחות הפילר 
סופיה והדת ביה״ב. ביה״ב עמד מושג זה במרכז הוויכוחים התאולו־ 
גיים הסוערים בין האסכולות השונות בדבר מהותו הייצוגית או הממ¬ 
שית של ישו כבן אלוה׳ ובעיקר בשאלת הטרנססובסטנציציה (ע״ע). 

בפילוסופיה החדשה זכה מושג הע׳ לדיון נרחב אצל דקרט (ע״ע) 
שראה את הע׳ כנושא הממשי והטרנסצנדנטי העומד בהכרח מאחורי 
דימויינו. אבחנה נוספת למושג זה נותן דקרט באמרו כי הע' קיים 
בזכות עצמו וללא סיוע מן החוץ. זאת היא. אגב שינויים מסוימים 
במגמה הפילוסופית הכוללת, גם הגדרתו של שפינוזה (ע״ע). 

בתפיסה אינדיווידואליסטית מובהקת לגבי מושג הע׳ החזיק 
ליבניץ (ע״ע), שראה בע׳ מרכז יהודי ויחידתי המונח ביסוד הריבד 
של העולם הנסיוני. מהות הע׳ אצל ליבניץ הוא הכוח! הגופים 
עצמם אינם ע׳, אלא תופעות של מונדות. היחידה המהותית העומדת 
מאחורי מכלול מסוים של דברים בעלי אופי הופעתי משותף נקראת 
בפיו של ליבניץ "מונרה" והיא משמשת גם יסוד לתפיסת הע׳ שלו. 
אצל לוק (ע״ע) הע׳ הנו דבר מתמיד העומד בהכרח מאחורי כל 
מערכת תפיסותינו ותחושותינו והוא עשוי להפעילה כל פעם 
מחדש. למושג זה של הע׳ יש אמנם משמעות הכרחית, אך בשום 
פנים ואופן אין עמו מעמד ישותי-אונסי. יום (ע״ע) קיצוני בהרבה 
מקודמו. לדידו הע׳ הנו רק פרי אשליותינו והרהורי ליבנו המחפשים 
פתרון ומבקשים להיתלות במשהו קבוע ובלתי משתנה. לפיכך אין 
לדעת יום, למושג הע׳ אף מעמד הכרתי לגיטימי. 

קנט (ע״ע) שנחלץ להציל את המדע ממבוכת הספקנות של יום 
הסביר את הע׳ כהתמדת הממשי בתוך הזמן והפך את מושג הע׳ 
לקטגוריה סובייקטיווית דהיינו פונקציה המשמשת את כושר ההכרה 
שלנו בארגון מערכת נסיוננו לכלל מבנה של ידיעה מדעית. אך 
לגבי קנט ממשותו של הע׳ היא מעבר להשגתנו, והוא קרוי בפיו 
"דבר כשהוא לעצמו" (ע״ע). 

לוצה (ע״ע) העניק הוראה נוספת למושג הע׳. לדידו הע׳ פירושו 
דבר מה מוסתר העומד מאחורי התופעות, אשר מגלה בפני רוחנו 
חבטים חלקיים, בעוד שמהותו כשלמות נשארת סמויה מאתנו. 

בזמננו התרוקן המושג הפילוסופי של הע׳ מתכנו המטאפיסי, 
שהרי המדע שוב אינו שואל את שאלת תכונות הדבר הקיים בזכות 
עצמו ולעצמו אלא את שאלת התנאים והמרכיבים; מה מרכיב יצור או 
מבנה מסוים לכלל צורתו המוחשית ובאלו תנאים הוא מורכב כך דווקא. 

נ. רוטנשטרייך, בעית הע׳ בפילוסופיה מקנט עד הגל׳ 11939 
א. צ. בראון, יסודי מציאות והכרה, 1967 ! ,-״- 035511 .£ 

65$02€ :. 5 ? 4 71011072 £3 . 11 ; 1910 , 1 4714 

4 €) 0 ) 1$ ' 47 -' 4 $? 7171 ) 400 46$ 0$$€171€711 \?ס? 4 ?/ $127 ? 71414? ?1 £1x11041 
? 16 ) 1 ) 1 1 ז 7 ? 1 <{ 271%$70 ))$? $141 1$ ) 0 < $5£11 ש 14 .[ ; 1929 , 01471 ! 7101 
- 313 [ .( ; 1941 ,. 5 2714 > . 9 .ס ; 1932 ,/מ^ז\ן 7 ? 4 

? 11 ' 7 , 0311 ם 1 \ .£ .ג ; 1947 2 ) 1 46 ? 11 ח?: 7112 < 11 ? 1 ? 071 ^) 0 * 1 ,)ז€נ 1 

׳ש 0 נ 51 , 5 ; 1959 , 4$ ) 171411/1414 , 5011 ״\ג־ 2 ן$ .? .? ; 1956 ,. 5 / 0 411$ )?.*! 

. 1963 ,ץ 71111 ? 14 { 1 ? 5 2714 ! ? 4$ ? 1 /*) 710 ) 1 -[ 1 ? 3 י ־ 1 ש^ 3 מ 1 

א. גר. 



:!סילתי־־עצם קוריאקיים (צפודטזרח סי¬¬ 
ביר). (המחיאח ליאתנונרפיה, 5 ניננרד׳ 



93 


עצמון, הר — עקבה 


94 


!עצמ 1 ן, הר" (בערב׳ ^ [ךיךןה]), ד 1 ר מצפון לבקעת בית¬ 
ו נטופה שבלב הגליל התחתון, חלק מהרי-יודפת. גבהו 548 מ׳ 

מעל פני־הים; בנוי סלעי גיר ודולומיט; אדמתו — טרה רוסה. 
פסגתו המחודדת נראית ממרחק רב, וניתן לראות ממנה הן את 
הכינרת והן את הים־התיכון. יוסף בן מתתיהו מספר (מה״י ב , . י״ח), 
שהע׳ שימש מקום־מקלט ללוחמים היהודים שנמלטו אליו מציפורי 
ומכפרים סמוכים- לאחר שאלה נכנעו לפני הצבא הרומי, בפיקודו 
של קיסניוס גלום (שנת 66 לסה״נ). הע׳ איפשר תצפית נוחה על 
מבצרי הקנאים באיזור ושימש נקודת־איתות חשובה. בעבר כינו 
בטעות את הר־מירון בשם הר-ע׳. 

עצמת אינני (אינונו; איסמט פאשא)— 11 ח 6 ח 1 מתז 15 — ( 1884 — 
1973 ), איש־צבא ומדינאי תורכי. ע' נולד למשפחת משפטן 
נודע באיזמיר. למד באקדמיה צבאית. ב 1908 השתתף כקצין צעיר 
במהפכת ״התורכים הצעירים״. ב 1910 — 1913 לחם במורדים בערב 
והיה ראש מטה כוחות התורכים בתימן. במלה״ע 1 לחם בחזיתות 
תרקיה, הקווקז וא״י, ובסופה היה מפקד קורפוס בסוריה. 

אחרי כניעת תורכיה בתום מלה״ע 1 הצטרף ע׳ למצטפא כמאל 
(ע״ע), ומאז ועד מותו של כמאל (אח״כ — אתאתורך) היה יד־ 
ימינו וידידו האישי היחיד. ב 1920 נהיה ע׳ לרמטכ״ל ולמפקד חזית 
המערב, וב 1921 הביס פעמיים את היוונים, שפלשו לאנאטוליה (ע״ע 
יון, עם׳ 484 ), באינני הסמוכה לאסקישהיר: לימים, משנדרשו 
התורכים ליטול לעצמם שמות משפחה, קרא ע׳ לעצמו בשם העיר 
שלידה זכה בנצחונותיו. 

ב 1922/3 היה ע' שר־חוץ• ייצג את ארצו בוועידת־השלום בלוזאן 
עם מדינות "ההסכמה", ובעקשנותו השיג את מילוי כל תביעו¬ 
תיו. ב 1923 — 1937 היה רה״ם, בהפסקה של 4 חדשים בלבד ( 1924/5 ), 
ובמות פצטפא כמאל נבחר לנשיא ( 1938 ) וחזר ונבחר לתפקיד זה 
ב 1943 וב 1946 . בזהירותו האפיינית תמרן בין היריבים במלה״ע 11 
ומנע מארצו מהסתבך בה, ורק בשבועות האחרונים למלחמה הצטרף 
לבעלות־הברית. 

ב 1946 התיר ע׳ התארגנות מפלגתית אופוזיציונית, וב 1950 
נוצחה מפלגתו הרפובליקנית דהדמוקרטים עלו לשלטון. 10 שנים 
הנהיג ע׳ את הרפובליקנים באופוזיציה. ב 1960 עודד את קציני 
הצבא להפיל את המשטר ולכונן מחדש שלטון כמאליסטי. ב 1961 — 
1965 שוב היה רה״מ של ממשלות קואליציה, ואחרי נצחון "מפלגת 
הצדק״ בבחירות ב 1965 חזר להנהיג את האופוזיציה. מסוף שנות 
ה 60 הנהיג את מפלגת העם הרפובליקנית במגמה "שמאלה מהמרכז", 
כעין מפלגה סוציאל־דמוקרטית; משהרחיקה הנהגת המפלגה בדרך 
זו יותר משתכנן ע׳ ויצאה משליטתו, פרש ממנה ומהפעילות המדי¬ 
נית ( 1972 ). 

מ. 

עצרת, במתמטיקה. — ע׳ של מספר טבעי מ היא מכפלת כל 
המספרים הטבעיים הקטנים או שווים ל מ . הסימונים המקו¬ 
בלים הם !״אות! (קרי: ״ ע׳). 

ת. 2-3 • 1 = ! ת = ת! 

הראשון שהשתמש בע" בהוכחה מתמטית היה אוקלידס (ע״ע), 
בהוכחת משפט המספרים הראשוניים (ע״ע מספרים, תורת ה־). 
משפט־הבינום, כפי שהוצג ע״י עמר ח׳יאם ושוכלל ע״י ניוטון (ע׳ 
ערכיהם), נותן נוסחה כללית לפיתוח ביטויים מן הצורה ״( 3 + \) 
(ע״ע פולינום ובינום). המקדם הבינומיאלי ניתן להצגה בעזרת ע״ — 

\ ו 1 / !מ (ז — 11 )( 2 — ת)( 1 -מ)ת 

/ 1 + ז\ ־־ !( 1 ^ 11 ) 1 ( 1+1 ) ־ ( 1 + 1 ). 1-2-3 

לפי הגדרת הע׳ אין לגס משמעות. לפיכך הוגדר, מטעמי נוחות 
מתמטית, 1 = 01 , וכך נכון המקדם הביגומיאלי גם למקרים 0 = ז 
ו!ז = ־ 1 . 


1 1 1 , 

הטיר י י י + י־ 3 + 21 + ד! + 1 נקרא טור-ע" וסכומו 

6 = ^- 1 (ע״ע טורים, עמ׳ 533 ). 
! 11 0 = 0 

בשביל ערכים גדולים של ת ניתן לחשב את !ח בעזרת הביטוי 
(נוסחת הקירוב של סטירלינג) בשגיאה יחסית, הקטנה 
מ הפונקציה המתכבת 11 ) 1 ~* 1 *־€ = ( 2 )־! היא 

פונקציית גמה, הנקראת לעתים גם פונקציית הע׳, משום שלכל מספר 
טבעי !( 1-1 !) = (ת)י 1 . 

עץ״ה$מן (" 1 ת £13638 ), כינוים של כ 50 מיני שיחים או עצים, 
'ממשפחת ה £13038030636 שבה שלושה סוגים, דו-פסיגיים, 

ספורדי עלי הכותרת. לעה״ש אפייני כיסוי של שערות כוכביות או 
קשקשיות על החלקים הוגטטיוויים ועל הפרחים. הוא בעל עלים 
פשוטים. ללא עלי לוואי,- הפרחים נכונים, חד־מיניים או אנדרוגיניים, 
ערוכים כבודדים או בתפרחות, לרוב חסרי כותרת ובעלי גביע כר 
תרתי בן 2 — 5 אונות, ובעלי צופן. בסיס הפרח מוארך בצורת צינור 
(צינור הפרח) עליו יושבים האבקנים. השחלה עלית. בעלת מגורה 
אחת וביצית אחת. הפרי דמוי בית-גלעין שמורכב מאגוזית העטופה 
בציבור הפרח ההופך בשרני. מיני עה״ש גדלים בר בחצי-הכדור 
הצפוני ובאוסטרליה, בעיקר באזורים הממוזגים; כמה מהם מקובלים 
בגידולי תרבות, כגון 03 זס 6 §ש 3 .£ . 0113 ) 1 ^ 30811 .£ ואחרים. החלק 
הבשרני של הפירות עשיר בשומנים וכן הזרעים (ב 0113 ) 511 ע 8 ״ 3 .£ 
שמגדלים בארץ נמצאו שומנים בכמות של כ 42% מכלל חמרי 
התשמורת). 

. 1 ) 196 י 1¥ (£?) 71£ ת 0 ^ס^ז 20 {? €116 י * 11311£1 ££ 1 ־ 1 . 11 

ע?ןב ( 811160 ), סוג עופות דורסי-יום ממשפחת הבזיים, הכולל 
27 מינים שתפוצתם בכל העולם פרט לאיזור האוסטרלי. 

גדלם כתרנגולת-בית. הראש גדול, המקור אנקולי, קצר וחד, מפתח 
הפה רחב מאוד. העיניים גדולות ומופנות לפנים. הכנפיים רחבות 

ומעוגלות ובשעת הדאיה הן פרושות 
במאוזן; הזנב ארוך וישר, ובהיותו 
פרוש נראה כמניפה מעוגלת. הע" 

טורפים עופות, יונקים וכו׳ הניצודים 
על־ידם בספריהם האנקוליים והחדים. 

הנקבות גדולות מן הזכרים. צבעם 
מחום־לבנבן ועד לחום־שוקולד ויש 
להם פספוסים וקווקווים. יש מינים 
שגדלם, צבעיהם והתנהגותם רב־גו־ 

ביים. בארץ 2 מינים: ע׳ החורף 
( 811100 . 8 ) הדוגר באיראסיה. בארץ 
הוא עובר-אורח מעל עמק החוף ב¬ 
דרכו לחרוף באפריקה. ובאביב נודד 
צפונה. שוכן באזורים פתוחים ובמור־ 

עקנ עיפ ' <* 0 ״ £ נ״ 1 ״ 8 ) דות הרים בעלי עצים פזורים למנוחת- 
לילה; הע׳ העיטי (^״ 6 ) . 8 ) צבעו בהיר מאוד, וראשו, צווארו 
וגחונו כמעט לבנים. יציב באפריקה הצפונית, בבלקנים, באסיה 
הקטנה והמרכזית. הוא מעדיף ערבות ואזורים צחיחים יותר. מספר 
זוגות דוגרים בארץ במצוקי הרי הגליל, הכרמל, הגלבוע והנגב 
הצפוני. בהטלה: מספר הביצים 3 , עפ״ר, המוטלות בהפרשים של 
ימים אחדים. הדגירה כחודש ונמשכת מיד עם הטלת הביצה הרא¬ 
שונה. בשל הריסוסים הרעליים בחקלאות קטן מספרם מדי שנה. 

עק|בד! עיר הנמל היחידה בממלכת ירדן, 13,000 תוש׳ 

( 1971 ). 

ע׳ שוכנת במישור חוף צר בצפון־מזרח מפרץ אילת, כ 2 ק״מ 



95 


עקבה — רבי עקיבא 


96 


מגבול ישראל. מצפונה מתנשאים הרי אדום ומדרומה הרי מדין 
וערב. החל בתקופת הפאטמים נקראה עקבת־אילה — מעבר בהרי 
אילה, ע״ש המעבר בהרים שהוכשר לצורד עולי הרגל למכה; לפי 
גירסה אחת הוכשר המעבר מדרומה של ע׳ של היום ע״י אחמד 
אבן טולוז (ע״ע), ולפי אחרת — במעבר שממערב לאילת של ימינו 
ע״י השליט הממלוכי האחרון קאנצוה אל-ע׳ורי ( 1500 — 1516 ). 

ע׳ קשורה באמצעות כביש לרבת־עמון ונשלמת מס״ב שתקשר 
את ע׳ למס״ב החג׳זית. הודות למי־תהום (בעומק 2 — 3 מ׳) טובים 
המצרים בשפע, מעיינות וקרקעות־סחף המכסות את האיזוד, היה 
בו נוודדמדבר עוד בימי קדם. במחצית הראשונה של המאה ה 20 
היתד, ע׳ עיירת־דיג קטנה, שבתיה בנרים לבני־חומר ואבני גויל. 
עם קום המדינה נחסמה דרכה של ירדן לנמלי ישראל וב 1953 
נבנה בע' נמל עמוק־מים לצרכי יצוא הפוספטים, יבוא נפט והובלת 
עולי־הרגל למכה. הנמל פותח כדי למנוע תלות ירדן בנמל בירות. 
הנמל החדש נמצא מדרום לעיר בשטח שמסרה סעודיה לירדן( 1965 ). 
ליד העיר נמצא מעגן הדייגים. ענף הקיט התפתח מאוד בשנים האח¬ 
רונות וב 1972 נבנה מצפון לע׳ נמל-אוויד בי״ל. בעיר בתי מלון, בתי 
שעשועים וספורט. וע״ע אילת. 

עקבה אבן נאפע — < 0 ^ — ( 630 [?] — 683 ), מצביא 

מוסלמי. ע׳ הוכיח את עצמו כלוחם וכמפקד בצבא הח׳ליף 
מעאויה (ע״ע), ודודו, עמר אבן אל-עאץ (ע״ע), כובש מצרים, 
הפקיד בידיו את כיבוש הפרובינציה הביזגטית "אפריקה" (בערבית, 
אפריקיה. כלומר: תוניסיה וחלק מאלג׳יריה של היום). עם 10,000 
פרשים ע׳ כבש את ערי החוף, הכניע את שבטי הברברים רסד 
ב 663/4 את קירואן (ע״ע) כבסיס צבאי ומינהלי לאיזור. ב 675 
הורחק ע , מתפקידו כמושל, אך הושב על כנו ב 682 . בשנה זו יצא 
בראש צבא גדול מערבה והגיע, לפי המסורת, עד האוקיאנוס האט¬ 
לנטי. ע׳ ניהל בהצלחה מלחמה עם הברברים שבהרי אטלס. עם סיום 
הלחימה חילק את צבאו ליחידות קטנות ושלחן בזו אחר זו מזרחה, 
ע׳ נלכד עם פמליה קטנה ע״י מורדים בדברים והומת ליד בסכרה 
(באלג׳יריה של היום). כעבור 15 שנה השתלטו שנית המוסלמים על 
המע׳רב. כ 15 ק״ם מדרום מזרח לבספרה נמצא כפר על שמו — 
סידי ע׳ — ובו מסגד והקבר של ע׳. על הקבר הכתובת העתיקה 
ביותר בערבית שנתגלתה באפריקה. המסגד משמש מוקד לעליה 
לרגל. 

עקב^א בן מהללאל, מחכמי הסנהדרין (ע״ע) בסוף ימי בית 
שני. נראה שהוא מהדור הראשון לתנאים, שהרי חלק על 
ר׳ חנניה סגן הכהנים (ע״ע חנינא, עמ ׳ 708 ) ור׳ דוסא בן הרכינם 
(ע״ע) (נגעים א׳, ד׳; תו 0 פ׳ שם א', ר), ושלשתם גם הובאו 
בסמיכות באדר״נ. גם ייתכן שדבריהם מהווים שכבה אחידה במסכת 
עדיות. לע׳ הוצעה משרת אב״ד (ע״ע זוגות) בתנאי שיחזור בו 
מ 4 הלכות, ועל כך השיב: "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא 
ליעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים: בשביל 
שררה חזר בו״ (עד׳ ה׳, ר). 3 מהן שנויות גם במשנה, דרך 
מחלוקת (נג׳ ה/ ג׳; נדה ב , , ר,; בכ , ג׳, ד׳), וההלכה הרביעית 
גרמה בעקיפין לנידויו (עד׳ שם). לפני מותו ביקש מבנו לקבל את 
דעת הרוב. הפצרת הבן "פקוד עלי לחבריך" [שיקרבוני], נענתה 
ב״מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (שם ה׳, ז , ). ע׳ מת בנידרו, 
וסקלו בי״ד את ארונו (שם ר). בעיני רב כהנא נחשב ל״זקן ממרא", 
אלא שלא נהרג על מרדותו מפני שאמר את דבריו "מפי השמועה" 
(סנ׳ פ״ח, ע״א). מאידך, ר׳ יהודה (עד׳ שם) ור׳ יהודה בן בתירא 
(ספרי, בהעלותך, ק״ה) כפרו לגמרי בנידויו: "חם ושלום שע׳ 
נתנדה, שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת 
חטא כע׳ ״. מאמרו הידוע: "הסתכל בג׳ דברים ואין אתה בא לידי 
עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן 


דין וחשבון..." (אבות ג׳, א׳), נתפרש, שלא כדין, כמשקף תורות 
גנוסטיות. ייתכן שהאמורא איסי בן עקביא, המכונה — איסי בן 
מהללאל, (פס׳ קי״ג, ע״ב) — היה מצאצאיו. 

ז. פרנקל, דרכי המשנה, 57/8 , 63 , תרפ״ג: א. קמינקא, מחקרים 

במקרא, תלמוד ובספרות הרבנית. ב׳, 88 — 95 , תשי״א; א, פינקל־ 

שטיין, מבוא למסכתות אבות ואדר״נ, נ״ג—ו, ס״ב—ז/ ע״ג, תשי״א; 

ג. אלון, ״מהלכות ראשונים״ (בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, א׳), 

תשי״ז: ש. ליברמן, תוספתא כפשוטה. סדר מועד, 1292/3 , תשכ״ב; 

11 . 14 ,ת 1£15011 >ו״}\ . 5 ; 1856 י (ז\ ,.* 3 .< 4 . 1 ! . 5.1 

- 710 !)/ 0 !: ס - 4 1.05 , 1 ז 1 ?],־!■״ 111 ח . 1 \ ; 1900 . ן £ א > 101 - 11110171 ( 00 4 > 

411 ^ 14 010 א . 8 . 5 ; 1925 ,(] 4'!4. />. ,11. (161(1., ^XXX ״״■־!״ 

)ס ז 0 תס 11 מ 1 1 >תג 181£$ ח 5 : 111 ) . 44 .( 4 . 4 ! / 0 10041 ) ■ 4 1410 071 

. 1962 ,(תנ 1 ז] 11 *ז . 3 , 

מ. ב. ל. 

עקךה, מעשה ה-, ע״ע יצחק, 

עקור, ע״ע חטוי ן ללזיה, עט׳ 842 . 

רבי עקיבא (בתלמוד הירושלמי: עקיבה) בן־יוסף, בן הדור ה 3 
לתנאים, והדמות המרכזית ביניהם. פעל במאות ה 1 — 2 לסד,"נ. 

זמן לידתו ותולדות־חייו אינם ברורים ולוטים באגדה. לפי מסורת 
חז״ל היה ר״ע ממשפחת גרים, "מבני־בניו של המן", ולא היתה לו 
״זכות אבות״; רק מכוח אישיותו היה למה שהיה. ״בן 40 שנה הלך 
לביה״ם. למד תורה 40 שנה ופרנס את ישראל 40 שנה" וחי, א״כ, 
120 שנה. בתקופה הראשונה היה עם־הארץ (ע״ע), וחדור שנאה 
עזה לתלמידי-חכמים. בהיותו רועה אצל בן כלבא שבוע (ע״ע) 
הכירה רחל, בת אדוניו, "שהוא צנוע ומעולה". היא נישאה לו נגד 
רצון אביה — שהדירה משום כך מנכסיו — השפיעה עליו שילך 
ללמוד בביהמ״ד, ותמכה בו בימי ענים ומרודיהם. — לפי מסורת 
אחרת נתעורר ר״ע בן ה 40 ללמוד מכוח עצמו. ר״ע למד אצל ר׳ 
אליעזר בן הורקנוס (ע״ע) בלוד וכן אצל ר׳ יתושע בן חנניה (ע״ע) 
ואצל נחום (ע״ע) איש גמזו. כשחזר לביתו אחר 24 שנה, היו לו 
24,000 תלמידים, וכשבאה אשתו לקבל פניו אמר לתלמידיו: "שלי 
ושלכם — שלה הוא". לאחר שנודע לגדול בתורה התפייס עמו 
חותנו והנחילו את כל עושרו. אז עשה ר״ע לרחל אשתו תכשיט- 
זהב, שנתפרסם ביותר במקורות: — ״ירושלים של זהב״ — כנראה 
מיניאטורה של ירושלים, מלאכת צורפות זהב — כאות הוקרה על 
סבלה הממושך בשבילו. לטענת תלמידיו: "רבי, ביישתנו ממה 
שעשית לה...״ — השיבם ר״ע: ״הדבה צער נצמערה עמי בתורה!״. 
עוד מסופר שאשת הנשיא רבן גמליאל נתקנאה באשת ר״ע בגלל 
התכשיט, וכשאמרה זאת לבעלה השיב לה: "וכי כך היית עושה לי, 
כמו שהיתה עושה לו — שהיתר. מוכרת מקלעות־שערה ונותנת לו — 
והוא עוסק בתורה י". 

נראה שר״ע נולד כ 20 שנה לפני חורבן הבית, אך יש חוקרים 
המקדימים את הולדתו, וסבורים שכבר לפני החורבן היה חכם ידוע. 
ברור שהיה מהחכמים בכרם ביבנה (ע״ע יבנה, עמ׳ 131/2 ), מיד 
לאחר החורבן, ורבי יוחנן בן נורי מעיד שנענש כמה פעמים בידי 
רבן גמליאל. בתלמוד נחלקו אם היה ר״ע תלמידו של רבי טרפון 
(ע״ע) או חברו, מ״מ כיבדו ר״ע כבוד גדול. מאוחר יותר היה חברו 
של רבן גמליאל. בית מדרשו של ר״ע היה בבני־ברק. משנודע שמו, 
נתפרסם ביותר, ואמרו עליו ש״שמו הולך מסוף העולם ועד סופר׳, 
והוא "אחד מאבות העולם". מעמדו המרכזי בקרב גדולי התנאים 
בזמנו ניכר היטב מחלקו באירועים שאירעו להם. כשנידו את ר׳ 
אליעזר בן הורקנוס רבו, נבחר ר״ע להודיעו על כך, וכשהועבר רבן 
גמליאל מנשיאותו — בעקבות מחלוקתו הקשה עם ר׳ יהושע — 
נשקלה האפשרות למנותו תחתיו, ובסופו של דבר הוא שפייס את 
רבן גמליאל ורבי יהושע, ואפשר בכך את שיבת רבן גמליאל לכהו¬ 
נתו. הוא היה מגדולי המורים בזמנו, ומתלמידיו המובהקים: רבי 
מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בן עילאי, יוחנן הסנדלר, 
רבי אליעזר בן יעקב, רבי יוסי בן חלפתא, רבי אלעזר בן שמוע 



רבי עקיבא 


98 


97 ' 

1 

[ ורבי בהמיה (ע׳ ערכיהם). בלימוד התורה ראה חזות־הכל של היהדות, 
, והדבר התבטא בפעולותיו בהרבצת תורה בעת שאדרינוס גזר מיתה 
על העוסק בכך. על כך נאסר ר״ע, אך גם בבית הכלא המשיך 
בפעולתו. הוא עובה והומת במיתה קשה. וע״ע הרוגי מלכות; קדוש 
השם. 

בראה שלפעילות זו יש לקשור את מסעותיו המרובים של ר״ע, 
שאגו מוצאים אותו בערביא, גליא ואפריקי, בהרדעא, קפוטקיא, מדי 
(גבזק) וברומי — שבה גם התווכח עם טורגוסרופוס (ע״ע) בפבי 
הקיסר. — ואפשר שבסיעות אלו היו קשורות בצרכי ציבור. על 
התמדתו בתורה גאמר שמעולם "לא אמר הגיעה עת לעמוד בביהמ״ד 
חח מערבי פסחים וערב יום הכפורים". 

מיוחדת היתד, דרכו של ר״ע בלימוד התורה. הוא העמיק בהלכות 
שקיבל מרבותיו, ודרש כל אות מאותיות התורה וכל דיבור מדיבורי 
תושבע״ם. האיגטבסיוויות הרבה של פעולתו הדרשבית, וחידושיו 
המרובים במתודיקה של הדרשה, הם שרשי השפעתו העצומה על כל 
התפתחותה של ההלכה. — ועל כך ע״ע הלכה, עט׳ 519 — 520 , וע״ע 
ר׳ ישמעאל. על ר״ע אמרו: "דברים המסותרים מבבי־אדם, הוציאם 
ר״ע לאורה״; ״דברים שלא בגלו למשה — בגלו לר״ע וחבריו", 
ו״בשעה שעלה משה אמר לו [הקב״ה] אדם אחד יש שעתיד להיות 
בסוף כסה דורות, ועקיבא בו יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קח 
וקח תילי-תילין של הלכות". ר׳ טרפון תיאר באופן ציורי את פעולתו 
ע״י הפסוק בדביאל (ח. ד): "ראיתי את האיל מבגח ימה וצפובה 
ובגבה וכל חיות לא יעמדו לפביו ואין מציל מידו ועשה כרצובו 
והגדיל". השפעתו הרבה של ר״ע והלכותיו ביכרת בתרגום אובקלוס 
לתורה (ע״ע מקרא, עם׳ 301 ), שהירושלמי מייחסו לעקילם (ע״ע), 
תלמיד ר״ע, וממבו ידוע תרגום יוובי למקרא. עוד תרומה מכרעת 
להתפתחות תושבע״פ הרים ר״ע בפעולתו כמסדר המשבח. הוא מכובה 
"אבי המשנה", והטביע את חותמו על המשנה כפי שהגיעה לידיבו. 
לא רק שחידש והוציא הלכות למאות בפלפולו, אלא שבדק את 
הקבלה, תיקו אותה והגיה מתוך שיקול הדעת. ועל כך ע״ע משנה, 
עט׳ 643/4 . פעולתו זו של ר״ע קבועה ביסודם של רוב הקבצים של 
תורת התנאים שבידינו, שהם פרי מפעלם של תלמידיו, וכמסרתו 
הנודעת של ר׳ יוחנן: ״סתם מתניתין (= משנתנו) — ר׳ מאיר, סתם 
תוספתא — ר׳ נחמיה; סתם ספרא — ר , יהודה; סתם ספרי — ד 
שמעון; וכולם אליבא דר״ע". ר׳ שמעון בר-יוחאי אמר, כנראה לגבי 
ה״מכילתא״ (ע״ע) שלו: "בני, שנו מדותי, שמדותי תרומות מתרו¬ 
מות מדותיו של ר״ע". 

חברי ר״ע העריצוהו ביותר. ר׳ טרפון אמר לו: "ע׳! כל הפורש 
ממך, כפורש מן החיים", ובן־עזאי (ע״ע), שנחשב ל״תלמיד וחבר" 
לד״ע, אמר: "כל חכמי-ישראל דומים עלי כקליפת־השום, חוץ מן 
הקרח הזה...״ (= ר״ע, שהיה קרח). גם אלישע בן־אבויה (ע״ע) 
מזכיר דברים בשמו בנימת הערצה. ר׳ יוחנן בן־נורי (ע״ע), אמר: 
"מעידני עלי שמים וארץ, שיותר מחמשה פעמים נתקנתר על ידי 
ר״ע לפני רבן גמליאל ביבנה, שהייתי קובלני עליו; ויודע אני בו, 
שהיה מוסיף בי אהבה". רבות מסופר על מידותיו: עסק בגמילות־ 
חסדים (ע״ע בקור חולים), ועל דרכו בתפילה מספר תלמידו, ר , 
יהודה: "כד היה מנהגו של ר״ע: כשהיה מתפלל עם הצבור, היח 
מקצר ועולה, מפני טורח צבור; וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, 
אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזרת אחרת. וכל כך למה י מפני כריעות 
והשתחויות״. הפתגם: ״כל דעביד רחמנא, לטב עביד״ (= "כל 
שעושה הקב״ה, לטובה עושה") היה שגור על פיו, ממידת רבו נחום 
איש גמזו. מפליאים דבריו של ר׳ אליעזר בן־עזריה (ע״ע) לר״ע: 
"עקיבא, מה לך אצל הגדה י כלך אצל נגעים ואהלות", שהרי דבריו 
בתחום האגדה מביעים עומק-מחשבה ולהט-רגש, כגון: "חביב אדם 
שנברא בצלם... חביביו ישראל שנקראו בנים למקום... הכל צפוי 
והרשות נתונה"; "אשריכם, ישראל! לפני מי אתם מיטהרין ומי 


מטהר אתכם; אביכם שבשמים!״. על "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא 
יט, יח) אמר: "זה כלל גדול בתורה". ר״ע הדגיש הרבה את עקרון 
חופש הבחירה בהתנהגותו של אדם, כנראה נגד שיטות דטרמיניס¬ 
טיות שרווחו בזמנו בעיקר בין הנוצרים הראשונים, עם שהכיר 
במעלת עקרון ההשגחה האלוהית. השכר והעונש תלויים רק במעשי 
האדם, ועימותו של עיקרון זה עם עקרון ההשגחה לא העלה כלל 
בדבריו. בשיחותיו עם אנשי הסטואה (ע״ע, עם׳ 678 ) כפר לחלוטין 
ביכולת הריפוי של ע״ז — שבה האמינו גם נכרים שפקפקו בממשות 
ע״ז. 

ר״ע היה מחשובי העוסקים בתורת הסוד בזמנו (ע״ע מעשה 
מרכבה). הוא נמנה עם הארבעה ש״נכנסו לפרדס", והיחיד מהם 
ש״יצא בשלום" ולא נפגע. חשיבותו הרבה גם בתחום זה עולה היטב 
מדברי הגמרא: "אף ר״ע ביקשו מלאכי השרת לדחפו. אמר להם 
הקב״ה, הניחו לזקן זה שראד להשתמש בכבודי". תיאורים אכסטא־ 
טיים של ההתגלות בהר סיני ושל הורית לימוד-תורה, מצרות בספרות 
חז״ל שמבית מדרשו של ר״ע, והם קשורים בתחושה של התגלות 
מתמדת אצל אותם חכמים, שהכריעו בר״ע לצד חופש הדרשה הקי¬ 
צוני, ושבעיניהם היתה כל התורה כולה, על דרשותיה, הלכה למשה 
מסיני. נקודת־יסוד בהשקפת ר״ע היתד, אמונתו בגאולה הקרובה. 
מסופר, ש״פעם אחת היו עולין לירושלים... כיון שהגיעו להר־הבית, 
ראו שועל יוצא מבית קדשי־הקדשים. התחילו הן בוכין — ור״ע 
משחק... אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ,ואעידה לי עדים נאמנים, 
את אוריה הכהן ואת זכריה בן יבחכיהו (ישע׳ ח׳ ב)... תלה הכתוב 
נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: ,לכן בגללכם 
ציון שדה תחרש׳ (מיכה ג, יב)... בזכריה כתיב: ,עוד ישבו זקנים 
וזקנות ברחובות ירושלים׳ (זב׳ ח, ד). עכשיו שנתקיימה נבואתו של 
אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! בלשון הזה אמרו לו: 
ע׳ ניחמתנו! ע׳ ניחמתנו!" בהשקפתו המשיחית קשורה גם דעתו 
שהשכינה מלווה את עם ישראל בגלותו, ולא נפרדה ממנו וחזרה 
למקומה — כדעת חכמים אחרים: "בכל מקום שגלו ישראל כביכול 
גלתה שכינה עמהם"; "כל זמן שישראל משועבדין, כביכול שכינה 
משועבדת עמהם". 

בסוף ימיו של ר״ע התחולל מרד בר-כוכבא (ע״ע), שר״ע תלה 
בו תקוות מפליגות; דרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במד׳ 
כד, יז) ואמר "זהו המלך המשיח!" על כך אמר לו ר׳ יוחנן בן- 
תדרתא: ״עקיבה, יעלו עשבים בלחייך — ועדיין בן־דוד לא יבוא". 
ממשמעות המקורות נראה שהיה ר״ע בודד בין החכמים בעמדתו זו, 
אך לדעת הרמב״ם (הל' מלכים, י״א, ג׳) — בוודאי ע״פ מקור 
קדום — היה ר״ע "נושא־כליו של בן־כוזיבא המלך והיה אומר עליו 
שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח — 
עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע להם שאינו...״. — על 24,000 
תלמידי ר״ע הראשונים, שמושבם היה "מגבת ועד אנטיפטרים" 
מסופר, ש״כולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה"; 
אותו "פרק אחד" היה "מפסח ועד עצרת" (ע״ע עמר, ספירת העמר). 
פשוטם של דברים הוא, שמתו במגיפה, אך יש קושרים מאורע זה, 
שעשה רושם מזעזע, בהשתתפותם הפעילה במרד בר־כוכבא. לאחר 
מיתתם "היה העולם שמם, עד שבא ר״ע אצל רבותינו שבדרום 
ושנאה להם... והם הם העמידו תורה באותה שעה". עם תלמידים 
אלה נמנו ר׳ יוחנן הסנדלר, ר׳ אליעזר בן־יעקב, ר׳ נחמיה, ר׳ חנניה 
(חנינא) בן־חכינאי, ור׳ אליעזר בנו של ר׳ יוסי הגלילי(ע׳ ערכיהם). 
האב■ ר׳ יוסי הגלילי (ע״ע), היה, כנראה, תלמיד-חבר לר״ע. 

שניים מבניו של ר״ע, ר׳ שמעון ועוד בן אחר, מתו בחיי אביהם, 

על בתו של ר״ע מסופר שנתקדשה לבן־עזאי (ע״ע) על־מנת שילך 
ללמוד תורה — ואמרו על זה: "רחל אחר רחל הולכת, כמעשה אמה 
כן מעשה הבת". 

רשימת המקורות העיקריים לערך, לפי סדר הש״ס: משנה: 



99 


רבי עקיבא — עקם 


100 


1 


יומא ת׳, ט׳< מכות א׳, י׳; אבות ג/ ד׳. תלמוד בבלי: בר׳ כ״ז׳ 
ע״ב; שבת נ״ט, ע״א; פס׳, כ״ב, ע״א; מ״ט, ע״ב: חג׳ י״ד—ט״ו; 
גיט׳ נ״ז, ע״ב; ס״ז, ע״א; כתר ס״ב—ס״ג! יבמ׳ ס״ג, ע״ב; ב״מ ס״ב׳ 
ע״א; שבר כ״ו, ע״א; 0 נ׳ ל״ב, ע״ב: ל״ח, ע״ב; פ״ו, ע״א; מכות 
ב״ד; מב׳ כ״ט, ע״ב; תלמוד ירושלמי: שבת ר, א׳; פס׳ ר, ג׳; 
תע׳ ד׳, ה׳; ספרי לבמדבר קנ״ד; לדברים, שג״ז; ספרא, קדושים, 
פרש תא ב׳; אדר״ג ו׳: י״א. 

א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, א—ג, (מפתח בערנו), תר״ע; 

ב. ז. בכר, אגדות התנאים, א—ב, 24 — 80 , תרפ״א; י. ש. צורי, ר״ע, 

תרפ״ד 1 ג. אלון, תולדות היהודים בתקופת המשבד, והתלמוד, א—ב, 
תשי״ג—תשס״ז; י. קאגוביץ, ר״ע, תשס״ז ; י. ג. אפשטיין. מבואות 
לספרות התנאים. 71 — 159 , תשי״ז! ש. ספראי, ר״ע בן יוסף, חייו 
ומשנתו, תשל״א; א. א. אורבך, המסורות על תורת הסוד בתקופת 
התנאים (בתוך: מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לג. 
שלום), תשכ״ח! הנ״ל, חז״ל(מפתח בערכו), תשל״א 2 ; ״ 1 

.}/ , 1 זגרתז;נ 01 . 4 : 936 ! ? -!ץ 1 '! 510 1 ) 011 501111 ,-! 59/1910 .?־, 

. 1942/3 ,(^ד\ 0) 1/11 7' 010/1" (91104, X 

י. ת. 

עקילס הגר (^? 6 *<; 13 ״ 1 ך> 1 /), מתרגם התורה ליוונית (ע״ע 
מקרא, עם׳ 308 ). אין לזהותו עם ע׳ הנזכר ב״מעשי 
השליחים״ ( 11 ר\^ 2 ), ולא עם אונקלוס (ע״ע). נולד בפונטום 
במחצית הראשונה של המאה ה 2 , למשפחה עשירד, ומכובדת, שנת־ 
ייחסה למשפחת הקיסר אדריאנוס (ע״ע [ע״פ כרוניקון סורי 1846 
תנח׳ משפטים, ג׳]). לפי מסורת נוצרית היה ע׳ עובד אלילים ונשלח 
ע״י הקיסר אדריאנוס לפקח על בניין ירושלים, שם התנצר ואח״ב 
התגייר. ע׳ הכיר את ר׳ עקיבא (לפי היארונימום [בפירושו לישע׳ 
ח, יא] היה תלמידו), ר׳ אליעזר בן הורקנוס ור׳ יהושע בן חנניה 
(ירד מג׳ א׳, ם׳; שם,קיד׳א׳,א׳ז וע״ע גר, עם׳ 180 ), וחכמים שיבחו 
את תרגומו (ע״ע יונית, עם׳ 627 ). הנוצרים אימצו את תרגום ה 70 
וציטטוהו בוויכוחיהם עם היהודים, ותרגומו של ע׳ סייע ליהודים, 
בהיותו יותר קרוב למקור. תרגום ע׳ מניח את קדושתה של כל אות 
במקרא, והוא מתעלם מהתחביר היווני, כשזה עלול לפגום בדיוק. 
ע׳ גם בחר במילים יווניות הקרובות קירבה אטימולוגית למקבילות 
העבריות, וכך למשל תרגם "בראשית" במילה היוונית "ראש" ולא 
״בהתחלה״ כמו בתרגום ה 70 , אף שבכך פגם בסיגנון. לפי היארוני־ 
מום הוציא ע׳ שתי מהדורות של תרגומו. בע׳ השתמשו עד אמצע 
המאה ד. 6 , ועם הכיבוש הערבי הלך התרגום ונעלם: אלינו הגיעו 
רק שרידים: נברשתא — דניאל ה, ה (ירו׳ יר ג׳, ח־): על מות — 
תה׳ מח, טו (ירו׳ מג׳ ב׳, ג , ); הדר — דק׳ כג, מ (ירו׳ סוכה ג׳, 
ה'); בתי נפש — ישע׳ ג, כ (יח׳ שבת פ״ו), וקטעים אצל אבות 
הכנסיה, בעיקר בהכספלה של אוויגנס (ע״ע) שהבחין בנאמנותו 
למקור. בגניזה (ע״ע) נמצאו קטעים לספרי בראשית, מלכים ותהלים. 

יו״ל צונץ־ח. אלבק, הדרשות בישראל, (מפתח בערכו), תש״ז; 

י. קומלוש, המקרא באור התרגום, 22 — 26 , תשל״ג < ־ 1 ותו.תו 1 מ 1 זע . 4 ) 

. 1 \ . 15011 *€?) • 7 *// . 14 . 5 ; 1896 ,.)/ 11714 105 )^ 071 

300 \ 0 ,]: 11 ^ 1 ־ 5111 . 0 ; 1896 ,($ י *ו 10 ) 1€1 ז 011 * 51011 

-־ £1 ע 1 נ 5 ; 1897 ,. 1 / / 0 1011071 * 477 ?" 7 ס / £ 1014171 .> 4 / 0 

. 1931 , 105 ^ 071 11114 . 14 ג 0 חסז 5 

מ. 

עקיפה (מ 10 :):> 3 ז £1££ ;), בפיסיקה — סטיה מהכיוון המקורי של 
התפשטות גלים (ע״ע) שנגרמת ע״י מחסום בדרכם. הע׳ 

היא תכונה אפיינית לגלים מכל הסוגים והיא הגורמת לכך שגבו¬ 
לותיו של צל אינם חדים. זאת אחת התופעות המאפשרות להבחין 
בין תנועת גלים לתנועת חלקיקים. 

הע׳ מוסברת בכך שהתקדמותו של גל היא למעשה העברת מצב 
תנודה כלשהו (מכני- אלקטרומגנטי וכר) ממקום למקום, כך שהת¬ 
נודד, יכולה להגיע גם אל מאחורי המחסום, אם רק מגיעים גלים 
לסביבתו. הבנה מעמיקה יותר של תופעת הע׳ מתקבלת בעזרת 
העקרון של הויגנס (ע״ע אופטיקה, עם׳ 62 ). בתווך הומוגני, כשאין 
בדרכם של הגלים מחסום, קובע העקרון שהתפשטות הגל תהיה בקו 




ישר. כשיש מחסום, אין במקום המח¬ 
סום עצמו מקורות־גלים, ולכן משתנים 
תנאי ההתאבכות של הגלים מהמקורות 
הסמוכים, ומהם מגיעים הגלים גם אל 


^ מאחורי המחסום (ע״ע גלים, ור׳ ציור 

7 , שם). עצמת הע׳ תלויה ביחס בין 
קווי ן!ק יפ", שנוצח■ מי ןארת ממדי־המחסום לבין אורך הגל. מחסום 

סכין גי 5 ות כאור טונוכרומטי. , 

קווי העקיפה חורבנו כדי שממדיו קטנים מאוד ביחס לאורך־הגל 

?המחיש את חת י פעה לא יורגש למעשה, והגל יעבור אותו 

בלי שיופרע. מאידך, אם המחסום גדול בממדיו לעומת אורך־הגל. 

תהיה מידת הע׳ לתוך איזור־הצל מבוטלת. הע׳ בולטת אפוא בעיקר 

במקרים שממדי־המחסום ואורך־הגל דומים זה לזה. הע׳ כרוכה בהת־ 

אבכות (ע״ע), ולפיכך מתקבלים במקרים רבים ״פםי-ע׳״ — אזורים 

שבהם מופיעים חליפות, זה ליד זה, שיאים ושפלים של עצמה. 

בחיי יום-יום בולטת הע׳ במיוחד בגלי־קול (ע״ע אקוסטיקה, 

עמ׳ 568 ), והיא הגורמת לכך שהקול יכול לעקוף פינות והוא נשמע 

גם אם חסומה הדרך הישרה בין מקור־הקול ובין השומע. הדבר 

נובע מכך שארכי־הגל של הקול הנשמע ( 2 ם״מ — 20 מ׳) הם 

מאותו סדר־גודל כמו רבים מהעצמים המצויים. 

באופטיקה, ע׳ על צמצמים, מסגרות של עדשות וכד׳ עלולה 

להגביל את טיב־הפעולח של מכשירים שונים. במיוחד חשובה הע׳ 


בקביעת כושד־הדיפרדח (ע״ע מיקרוסקופ). מכשיר המבוסס על הע׳ 
הוא הסריג האופטי (ע״ע התאבכות, עמ׳ 589 ) : חיץ, שבו שורת 
סדקים מקבילים, במרחקים שווים. האור העובר דרך הסדקים מתאבך 
כך שמתקבלים פסי-ע׳, שמקומם תלוי באורך הגל. התקן זה חשוב 
בספקטרוסקופיה (ע״ע ספקטרום), שם הוא החלק העיקרי בספקטרו־ 
מטרים רבים. מתוך המרחק בין פסי־הע׳ הנוצרים באור מונוברומטי 
ניתן למדוד את אורך הגל של האור וגם את המרחק בין הסדקים. 

בדומה לסריג האופטי לגבי גלי־אור, משמשים האטומים בגבישים 
(ע״ע גביש) מעין סריג תלת-ממדי הגורם לע׳ של קרני־ x ושל 
אלקטרונים (ע״ע, עמ׳ 808 ). תמונות־הע׳ האלה משמשות לחקר 
המבנה הגבישי, בי מתוך סידור נקודות־האור בתמונה ניתן ללמוד 
על סידור האטומים בגביש. 

בגלי־רדיו מאפשרת הע׳ לגלים ארוכים לעקוף את עקמומיות 
כדה״א, בניגוד לגלים קצרים, שטווחם מוגבל ע״י האופק. 

י*. ש. 


עקם, במתמטיקה הוא קו כללי במישור (או במרחב), קיימות 
גישות שונות להגדרת הע׳ המתמטי. ההגדרות המוקדמות 
היו מבוססות על גישה פיסיקלית של הצטמקות גבולית של העובי 
והרוחב של גוף במרחב, או על הנחות על עצמת הנקודות של הע׳. 
עם התפתחות האנליזה במאה ה 18 השתמשו בהגדרות מדויקות לע׳. 


ההגדרות שונות זו מזו, אך קיים קשר מתמטי הדוק ביניהן. 

ק. ז׳ורדן (ת £3 ״ 0 [, 1882 ) הגדיר את הע׳ המישורי כ״תמונה 
רציפה של קטע״; כלומר, כקבוצת כל הנקודות (ץ במישור 
הניתנות על ידי פונקציות רציפות (ז)£ = *׳ 0 ) 8 = ץ המוגדרות 
בקטע 1 > 1 > ס. פאנו (ע״ע) גילה זמן קצר לאחר מכן ( 1890 ) 
שאף הע" של דרדן יכולים למלא ריבוע שלם במישור. בגאומטדיה 
הדיפרנצילית (ע״ע) מקובלת הגדרה זו בתוספת ההנחה שהפונקציות 
£ , 8 הן גזירות. 

בטופולגיה (ע״ע) מוגדר הע׳ כמרחב מטרי חד־ממדי קומפקטי 
וקשיר. בגאומטריה האנליטית ובגאומטריה האלגברית (ע׳ ערכיהן) 
מוגדר הע' המישורי כקבוצת כל הנקודות (ץ ,צ) המקיימות משוואה 
מהסוג 0 =(׳< אם (ץ ,^£ הוא פולינום (ע״ע) נקרא הע׳ 
אלגברי ובכל מקרה אחר — טרנסצנדנטי. 

הע" שהיו מוכרים בבר ליוונים היו הע" האלגבריים מן המעלה 
השניה, הידועים גם כ״חתכים קוניים" (בהיותם קווי חיתוך של 


101 


עקם — עקרסיוויים 


102 



ציור 1 . א. הטשיק הוא נבול החותנים ב?ל; ב. אסימסטוטה, ציור 2 . מעגל העיקום (העקמומיות!; ציור 3 . נקודור מיוחדות של תעקוס. א. נקודת ספנה: 

ב. נקודה נפולה: נ. נקודה מדונה; ד. חוד 


מישור וחרוט [ע״ע] או "שביוביות", והם: האליפסה, ההיפרבולה 
והפרבולה [ע׳ ערכיהם]). ע" מפורסמים אחרים קשורים לבעיות־בניה 
בגאומטריח ולתנועות־גופים בפיסיקה, דוגמת הטרוכואידים והאפי־ 
סרוכואידים — ע״ע גלגול, קוי — ושם ציורים. 

תכונות מקומיות של ע , : המשיק בנקודה נן על ע׳ 

הוא הישר הקרוב ביותר לע׳ ב ק, ומתקבל כגבול של חותכים ,שס, 
כאשר !ק נע על הע׳ כלפי ק (ר׳ ציור 1 א). משוואת המשיק לע׳ 
שהצגתו 0 ) x = ג , 0 )ץ = ץ בנקודה (״ץ י־ צ) = ק המתקבלת בהצגה 


1 0 ־־ 4 היא: 0 = (,>? - ׳ג) 0 )י* - 0 ג - *) 0 ) 'ץ; 

, תר 

ובע׳ שהצגתו 0 = ־• 0 = ( 0 ׳ 3 -ץ) (-״ + ( 0 צ - ג) ~- 1 . 

ק ] * 0 /{ 0 

א ס ימם סוסה היא המשיק לע׳ בנקודה באינסוף (ר׳ ציור 1 ב). 

מעגל העיקום (העקמומיות) הוא המעגל המתקבל 
כגבול מעגלים העוברים דרך 3 נקודות ק, !ק, 2 י!, על הע׳, כאשר 
1 ק , נעות כלפי נ! (ר׳ ציור 2 ). הרדיוס 1 של מעגל העיקום מודד 

את מידת העיקום של הקי׳ י 7 ך = ק מוגדר כ ע ק ם ו ם י ו ת 
הע׳. האורך של ע׳ הוא גבול הקירובים בעזרת מיתרים וערכו 


- 1 2 

* 2 י? + 2 '}/^ | = 3 
1 * 

נקודות מיוחדות של ע׳: נקודת־מיפנה (נקודת־ 
פיתול, !"!סק 00 !^ 10£ ) היא בקודה על הע׳ שבסביבה, 0 ??, 
החלקים ? 11 וס? נמצאים בצדדים שונים של המשיק (ר׳ ציור 
3 א). נקודה כפולה (ונקודה מרובה) היא נקודה שבה הע׳ חותך 
עצמו פעמיים (או יותר). לעתים יש בנקודה הכפולה (או המרובה) 
שני משיקים שתים, ולעתים — משיק אחד (ר׳ ציור 3 ב—ד). במקרה 
אחרון זה נקראת הנקודה חוד (ק 0115 ). 

תכונות מיוחדות של ע" אלגבריים. ע׳ הוא מסדר 
ס אם משוואתו היא מדרגה ת (ע״ע גאומטריה אלגברית). ע׳ מסדר ״ 
חותך ע׳ מסדר ת! לכל היותר ב״זת נקודות (משפם זנ! 6€20 ). 
נקודות אלה עשרות להתלכד. 

דרך ( 3 + 0 ) 10 נקודות עובר לרוב ע׳ אחד ויחיד מסדר " 
(לדוגמה, אם 2 = מ, אזי דרך 5 נקודות עובר בד״כ ע׳ אחד ויחיד 
מסדר 2 ). כאשר יש להן תצורה מיוחדת עשרים לעבור דרכן שני ע" 
מסדר ״, או יותר. דרך { 1 - ( 0+3 ) 10 } נקודות עוברים אינסוף ע" 
מסדר ס, המקיימים בד״כ את התכונה כי דרך נקודה נוספת כלשהי 
במישור עובר רק ע׳ אחד מהם. כל הע" האלה, המהורם אלומה 
( 1 ״מ 6 ק), עוברים בד״כ גם דרך ( 0-2 ) ( 0-1 ) 1 נקודות קבועות 
אחרות, התלרות אך ורק בראשונות. הדוגמה הידועה ביותר היא 
ל 3 = ״ : דרך { 1 - ( 3+3 ) ■ 1-3 } = 8 נקודות עוברת אלומה של ע" 
מסדר 3 . כל הע" האלה נחתכים בנקודה תשיעית משותפת וקבועה, 


התלויה אך ורק ב 8 הנקודות הראשונות (את הנקודה התשיעית ביתן 
לבבות מתוך 8 הנתונות בעזרת סרגל בלבד). תכונה זו מתקיימת 
רק אם 8 הנקודות הנתונות אינן מהוות תצורה מיוחדת. 

ע׳ מסדר ס יכול להיות מורכב ממספר ע" מסדר נמוך יותר: 
לדוגמה, ע׳ מסדר 3 המורכב ממעגל ומישר. ע׳ כזה נקרא ע׳ מ נ ו ו ן, 
וסדרו הוא סכום סדרי המרכיבים. 

המספר המכסימאלי של משיקים שאפשר להעביר לע׳ נתון דרך 
נקודה אשר אינה נמצאת עליו נקרא המחלקה ( 01355 ) של הע ׳ . 
אם נסמן את המחלקה ב ׳ס, אזי הערך המכסימאלי של ׳ס עבור ע׳ 
מסדר ת הוא ( 0-1 ) 0 ='״. 

משוואות ם ל י ק ר (ע״ע) מתייחסות לע׳ אלגברי. יהיו ס — 
הסדר; ״ — המחלקה; 5 — מספר הנקודות הכפולות י — 
מספר החודים! ז — מספר המשיקים הכפולים ו 1 — מספר נקודות 
המיפנה; אזי מתקיימים השוויונות הבאים: 

310 — 8 2 — ( 0-1 ) 0 = 'ס 

31 — 21 — ( 1 - י 0 )'ת — ת 
.) 65-81 - ( 0-2 ) 30 = 1 . 

לע׳ בעל נקודות־מרובות מסובכות יותר מאשר נקודות־כפולות, 
וניתן למצוא שווה־ערך לנקודות המרובות בעזרת נקודות־כפולות או 
חודים. המספר ) 1 — 8 —( 0-2 ) ( 1 -ת) 1 = 8 נקרא הגזע ( 80005 ) 
של הע׳• 8 הוא תמיד אי־שלילי, וניתן לחשב בעזרתו את המספר 
המכסימאלי של נקודות־כפולות עבור ע׳ בעל סדר נתון (למשל, לע׳ 
מסדר 4 יש לכל היותר 3 נקודות־בפולות). 

משפט ז׳ורדן. ע׳ סגור, אשר אינו חותך את עצמו, מחלק 
את המישור לשני חלקים נפרדים, פנים וחוץ (ע״ע טופולוגיה, עמ ׳ 
493 ). 

ע' מ ר ח ב י הוא ע׳ אשר אינו נמצא כולו במישור אחד: למשל 
הלוליין המוגדר כע׳ מרחבי שהמשיק לו בכל נקודה יוצר זווית 
קבועה עם ישר נתץ. מקרה פרטי של הלוליין הוא קו־הבורג על 
מעטפת של גליל (סליל). לכל נקודה של ע׳ מרחבי מוגדרת מערכת 
של שלושה כיוונים: משיק, נורמל וביבורמל (ע״ע גאומטריה דים־ 
רבצילית, עם׳ 116 ). הע׳ המרחבי ניתן ע״י שלוש פונקציות רציפות, 
( 0 ) 11 ־ 0 ) 0,8 )}) = ( 2 ,ץ,*) או כהיתוך של שני משטחים, 

0 = ( 2 ,ץ,צ)} , 0 = (: 2 ,ץ,צ) 8 . 

ע׳ המשמש בהצגה ג ר פ י ת — ע״ע גרפית, הצגה; סטמיסטיקה. 

ע. אביתר — צ. ציגלר, גיאומטריה אנליטית, תשל״ב; ,: 3110:1 ׳*(■ .[ .א 
11€5 ) 5114 - 1 ב 1 ! 01 ש 1 מט 31 ״ 1 ; 1950 ,*?')' €141 ז! 

. 1970 1 ז 1 

ש. א. ע. - ע. אב. 

עקרבונים, (דמויי־עקרב), ע״ע עכבישנים. 
עקרנותיים, ע״ע ע?'שוביים. 




103 


עקרבים — זןקרבנוניים 


104 


עקךבים ( 0 $ מ 10 ק 8001 ), סדרת בע״ח חסרי־חוליות במחלקת 
העכבישנים (ע״ע), מן הראשונים ביותר על היבשה. ד.ע׳ 

051101111 1115 ק-!ס 50 ס 1 ? ידוע כבר מן הסילור. הע" הנפוצים באזורים 
טרופיים וסובטרו׳פיים (מינים בודדים בלבד חיים באזורים פחות 
חמים), מונים למעלה מ 700 מינים — ב 6 משפחות. הקטנים שבהם 
— ארכם אינו עולה על ם״מ אחד, והגדולים, כמו הע׳ המלכותי 
(ז 0 } 613 ק 1 -מ 1 118 מ 1 ג>ת 3 ?) מאפריקה המערבית, ארבם כ 18 ס״מ. 

מבנה הגוף. גוף הע׳ מחולק לראש־חזה, בטן קדמית רחבה, 
ובטן אחורית צרה (זנב). הראש־חזה מחובר לבטן, ללא שנץ, ומכוסה 
בגב בשריון. בראש נמצאות 3 — 5 עיניים, בכל צד, ובמרכז — זוג 
עיניים גדולות! 2 זוגות גפי־פה: זוג כליצרות קטנות ולצדן זוג 
בחנינים, דמויי־ידיים. לע׳ 8 רגליים, המסתיימות בזוג טפרים. הבטן 
הקדמית בעלת 7 פרקים! בגחוגה פתחים ואיברים שונים! בין 
הרגליים האחוריות נמצא פתח־המין, המוגן במכסה. בפרק השני 
זוג מסרקות, בעלי עלעלים, שמספרם שונה במינים השונים. בפרקים 
3 — 6 נפתחים 4 זוגות של איברי־נשימה: ריאות־דפים, זוג לכל 
פרק. הבטן האחורית בעלת 6 פרקים. חמישה פרקים — גליליים 
ובעלי־צלעות, ואילו האחרת עשוי שלפוחית־ארס, המסתיימת בעוקץ 
דמוי טופר חלול. בתוך השלפוחית מצויות שתי בלוטות גדולות, 
שבהן נוצר הארס, המורכב בעיקרו מחלבונים! מהבלוטות נמשך זוג 
צינורות המובילים אל העוקץ. בארם ממית הע׳ את טרפו ומתגונן 
מפני אויביו. בצד הגחון, בקצה הפרק ה 5 , לפני שלפוחית־הארם — 
פי־הטבעת. 

אורח ־ה ח יי ם. הע" ממשפחת הדיפלו׳צנטריים (ר׳ להלן) 
שוכנים בעיקר במחילות עזובות של עכברים או בחורים בקרקע 
ובנקיקי־סלעים; בני משפחת העבידיים חופרים מחילות בעלות 
צורה אפיינית ומיוחדת כמעט לכל מין ומין. מחילת העביד הכושי 
היא אנכית כמעט, ושל העביד הצהוב — סלילנית. לפתח־המחילה 
תמיד צורת חצי־עיגול או אליפסה. בני משפחת העקרביים שוכנים 
לרוב בגומות קטנות מתחת לאבנים. הע" פעילים בעיקר בלילה, אך 
בחורף הס יוצאים החוצה ביום— כשהטמפרטורה אינה נמוכה מ ־ 15 . 
את טרפם (חרקים), מגלים הע" בעזרת שערות-החישה, הפזורות 
על אצבעותיהם. אם הטרף גדול, משתקים אותו בעקיצה (ר׳ לעיל). 
בעזרת הכליצרות מועך הע׳ את טרפו, לועס אותו וסוחט ממנו את 
נוזל־הגוף. הפה ובית־הבליעה של הע׳ צרים מאוד, ואין הוא יכול 
לבלוע אלא נוזלים וחלקיקים קטנים. הע׳ עשוי לזלול טרף הגדול 
כמעט כגודל גופו הוא, ולאחר זאת מסוגל הוא לצום שבועות אחדים, 
ואף חדשים. יש ע", שעקיצתם עלולה להיות קטלנית לאדם ובעיקר 
לילדים, כדוגמת הקטלן הדרומי ( 311811-3118 1011115 :> 0 ז 1 > 1 ז\!), החי 
באפריקה הצפונית ונתגלה לאחרונה גם בסיני. בישראל נחשבים 
כמסוכנים מינים שונים של הקטלן והע׳ הצהוב. לעומתם, עקיצתם 
של בני משפחת העבידיים, העקרבון המדברי, חד־צלע־יהודד. וחד־ 
צלע דרומי, אינה מסוכנת. הע", גם אלה החיים במדבריות, שותים 


מימיו — עקרב יהודה ( 1310115 ) 11 ! 11011601011:1 ) ממשפחת עהרביים ( 1111136 ) 11 !?), 
בתנוחה מבעית; פ׳במאל — עביר צויוג ([נקבה] 11.5 ) 1 ן 1 ! 31 י 1 113111115 ! ס 11 ]־ 1 ט $0 ) 
מיריחו, מפשפהת עבידיים ( 30 [) 111 ס 1 קזס-> 5 ), בעטרת התגוננות (צילם: פ. אמיתי) 



עביר צהוב ( 115 ) 311113 ? 115 ־ 1113111 10 קז 500 ). נקבה ?אחר ר,שרצה נושאת את הוולוווז 
ע? גבת (צילס: פ. אמיתי) 


מי־שלולית בכל עת־מצוא: במדבריות־חול מנצלים הע" את הטל 
כמקור למים. בעתות-צמא הם לועסים גם את החול הלח ומוצצים 
ממנו את המים; הע" משמיעים קולות, לצורך הרתעה, או ליצירת 
קשר בין זכר לנקבה, או לשמירה על תתוס־המחיה. קולות אלה 
נובעים בעיקר משפשוף הכליצרות בתקרת שריון־הגב במהירות 
גדולה, או מהקשת הזנב על חוליות־הבטן. בישראל ידועים כמשמיעי־ 
קולות העביד הכושי והעביד הצהוב. 

רב יה. המינים נפרדים! הזכר בד״כ קטן, או לפחות צר, מן 
הנקבה. עונת־הרביה היא בסוף האביב ובקיץ. לפני ההזדווגות מחזר 
הזכר אחר הנקבה! בני־הזוג מקיימים כעין "ריקוד־כלולות", ובסופו 
מצמיד הזכר לתוך פתח־המין של הנקבה תיק־זרעים, הספרמטןפור. 
הוולדות, שמגיחים מפתח־המין, נושרים בין רגלי האם המקופלות, 
עטופים בעטיפה עוברית, שאותה הם משילים מיד, ומטפסים ועולים 
על גב־האם, ושוהים שם ימים אחדים. המינים הגדולים (קטלן 
ועקרב־יריחו) משריצים 30 — 45 ולדות, והקטנים (חד־צלע ועקרבון) 
5 — 7 . רביית־בתולים ידועה במין אחד מברזיל — 115 ) 561-11113 115 ^) 1 ־ 1 ־. 
במערות במכסיקו נתגלה ע׳ עיוור — 11 ) £1110 135 ;) 113 ;) 10 ו 1 !}ץלך. 

הע" נוהגים לנקות את גופם בשיטה ובצורה המיוחדת להם בלבד 
ושונה במשפחות השונות. הניקוי געשה במריחת הגוף בנוזל שמנוני, 
שלאחר ייבושו הוא כעין ציפוי בלכה. — תופעת הךגגרציה ידועה 
בע", בעיקר בקטיעת רגליהם של צעירים. לרוב אין הפרק הקטוע 
משלים את עצמו, ובמקומו צומח זוג-טפרים. 

משפחות הע״: דיפלוצנטריים ( 136 ) 11 ) 100611 ?!<£), עבידיים 
( 136 ) 111 ס 1 ? 1 ס 50 ), חקטיים ( 136 ) 1 ) 0130 ), עקרביים ( 136 ) 111 ) 811 , וג׳ו־ 
ביים ( 136 ) 1 !\ 0 ; 6 ?\), בוטרידיים ( 136 ) 11 ) 81111 ) 80 ). — בישראל 
ידועים כ 19 מינים ותת־מינים, הכלולים ב 3 משפחות (דיפלוצגטריים, 
עבידיים, עקרביים). 

א. שולוב-ס. אמתי, מגדיר לעקרבי ישראל (מבע וארץ, ב׳), תש״ך; 

ס. אמתי, גידול והסתכלות בעקרבים (שם), הנ״ל, עקרבים (לדעת, 11 ). 

תשל״ב; א. שולוב. על עקרבי ישראל (דפים רפואיים, כ״א), תשכ״ב! 

; 1935 ,( 109 ,. 112 ^. 2001 ) 111 $ > 

י 1 ב* 11 וו\/ * 5111110 : 1952 , $ 1071$ ? $€0 *? 1 ,מסו 01 ן,ז\ י 1 א 

3516111 ? .) 111$ $1011$ ז $€0 / 0 071 

. 1958 ,( 351-369 

פ. אמ. 

עקרבנודים ( 136 ) 1 מ 36 קז 500 ), משפחת דגי־ים מתת־סדרת משור¬ 
י ייני־הלחי(עקרבנונאיים) בעלי עצמות־לחי מאוחות, המהוות 
כעין שדיון לראש. המשפחה אחידה בצורתה למרות המספר הרב 
של סוגיה. הדגים קטנים או בינוניים במידתם: 10 עד 30 ס״מ. הגוף 
מכונס (עבה וקצר) ומכוסה קשקשים קטנים, מסרקיים או עיגוליים. 
העור עטור קוצים ודבלולים, בעיקר בראש. דבלולים אלה וכן צבעי 
הגוף המגוונים והמכותמים משמשים להסוואה. הסנפירים קצרים 




105 1 


עקרכנוניים — עקרי אמונה 


106 


ורחבים, סנפיר הזנב — עפ״ר מעוגל. בד״כ יש סנפיר גב אחד, שבו 
מצרות בלוטות ארס ולו חלק קוצני ארוך יותר. מפתח הפה גדול, 
ובלסתות וכן בתיך מצרות שיניים רבות העירות. פתחי הזימים 
גדולים אף הם. לע" קדצד, קל להבחנה, ולאחדים מהם חסרה שלפר 
חית חשחיה. הדגים, שכולם טורפים, שוכנים בין סלעים ואלמוגים 
סמוך לחוף או בקרקע הים בעומק לא גדול. הם אורבים לטרפם 
כשהם מוסורם בסדקי סלעים או שקועים בחול וחוטפים אותו בחלפו 
על פניהם. הביצים והלרוות צפות, אולם יש גם סוגים אחדים יולדי 
חיים. הריר שעל פני עורם ארסי ודקירות הקוצים שלהם מכאיבות 
מאוד, אם כי אינן מסוכנות. תפוצתם העיקרית היא באזורים החפים, 
אך הם מצרים בכל הימים. יש ביניהם גם דגי מאכל. בחופי א״י 
ידועים 6 סוגים. הסוג מרובה־המינים והידוע ביותר, הנפוץ הן בחוף 
הימה״ת והן בחוף אילת, הוא העקרבנון ( 3 ח:> 3 ג!זס 50 ). אפייניים לו 
12 קוצים בסנפיר הגב ו 5 בסנפיר־השת; 2 קוצים יורדים מארובת 
העין כלפי הלסת. שוכן סמוך לחוף. צבעיו כצבע הסלעים שביניהם 
הוא מצוי ואורב משם לטרפו. סוג שני, השכיח מאוד בחוף אילת, 
הוא הסוג זהורית ( 11-115 ו 1 :> 11-0 ) 11 < 1 ). ארכו עד 18 ס״מ; צבעו אדמדם 
וירקרק־חום; סנפיריו גדולים; שוכן בחול ליד החוף. הסוג הידוע 
ביותר הוא הזהרון ( 015 ־ 161 ?) המכונה בטעות ״דג השמש״ — אחד 
הדגים היפים ביותר והבולטים בין דגי אילת. ארכו 30 ם״מ; גבו 
אדום; גחונו כתום, והוא מפוספס פסים שחורים לגבהו. גופו גבוה 
וסנפיריו גדולים מאוד; כך, למשל, סנפירי החזה ארוכים מגופו. הוא 
נראה ליד החופים הסלעיים באילת. בניגוד ליתר בני משפחתו 
האורבים לטרפם, הוא מזנק עליו. הוא הארסי במשפחתו וצבעיו 
העזים, בפרשו סנפיריו, משמשים כאזהרה. הצעירים שקופים. המין 
השכיח באילת הוא זהרון מצוי ( 01113115 < .?) שתפוצתו נרחבת: 
האוקיאנוס ההודי והשקט (ור׳ תמ׳ בכרך ו׳, עבד 204 ). 

משפחת האבנוניים ( 136 ) 1 ( 06 ת 3 מע 5 ) קרובה לע" והיתה כלולה 
קודם במשפחה זו. גופם מכונס יותר והם ארסיים יותר. למשפחה 
זו שייך האבנון ( 11£:053 ז- 61 < 0633 מ 3 ״ץ 5 ), השכיח באילת על יד 
החוף; גופו מכונס מאוד. הדבלולים על עורו והצבעים הססגוניים 
מדמים אותו לגמרי לסביבה עד לבלי הכיר. פיו עילי ובעבור טרף 
מעליו הוא מזנק לעברו במהירות רבה. קוצי גבו ארסיים ביותר 
ובבסיסם כיסי ארם. למשפחה זו שייך גם המינואוס ( 0115 ח 11 \ 

— דג קטן שארכו 10 0 ״מ; היחיד במשפחה שאיננו ארסי. 

הוא חי בסימביוזה עב הידרוזואה, הקבועה על גופו ומשמשת לו 
להגנה. תפוצתו: האוקיאנוס ההודי. מ 1 ך ג 

עקרי[• עיר מקראית, בצפון השפלה, בגבול הפלשתים עם ישראל. 

בספר יהושע נזכרת ע׳■ כשייכת או ליהודה (יהר טו, יא; 

טו, מה—סו) או לשבט דן (שם, ים, מג). שיוך זה היה רק להלכה, 
שכן העיר, כנראה, אמנם נכבשה לתקופת־מה בידי יהודה (שופ׳ א, 
יח), אך לאחר מכן נתפשה ע״י הפלשתים. עפ״ר מתוארת ע׳ בתנ״ך 
כעיר פלשתית חשובה מאוד, ומושב של אחד מסרני עם זה (ור , 
במיוחד יהו׳ יג, ג). ע׳ סירבה לקבל בחומותיה את ארון הברית 
שעה שנשבה ע״י הפלשתים (שמ״א ה, י; ו, טז—יז). בימי שמואל 
נכבשה בידי ישראל (שם, ז, יד), אך בסיפור גלית מתוארת שוב 
כעיר פלשתית (שם, יז, נב). אחזיה, מלך ישראל, דרש בבעל־זבוב, 
אלוהי ע׳ (מל״ב א, ב—טז), וכסה מהנביאים ניבאו עליה רעות 
(ירט' כה, כ; עמוס א, ח; צפ' ב, ד). ב 701 לפסה״ג נלכדה ע׳ בידי 
סנחריב, מלך אשור. בשנת 147 לפסה״נ נמסרה העיר ליהונתן החש¬ 
מונאי כאחוזה פרטית ע״י אלכסנדר באלאס, מלך סוריה. אוזביוס, 
באונומסטיקון ( 9 , 29 ) מזכיר את ע׳ ככפר גדול בין אשדוד ליבנה 
(בלי ציון מקומו המדויק), וכבר בימי הצלבנים נזכר המקום, אגב 
אחד ממסעות בלדוין 1 . 

השם ע׳ נשתמר, כנראה, בשם הכפר הערבי עאקיר(נוטש ב 1948 ,- 
ובמקומו קמה העיירה קרית־ע׳) מדרום־מזרח לרחובות. אך כיוון 


שבעאקיר לא נמצאו שרידים עתיקים, חיפשו את ע׳ באתרים אחרים. 
הזיהוי הסביר לע' המקראית הוא תל גדול בשם ח׳רבת אל-מוכנע, 
כ 2.5 ק״מ מדרום־מערב לעאקיר. אולם, עוד אין זיהוי משכנע לע׳ 
שבתקופה ההלניסטית־רומית. בימי חז״ל כינו בשם ע' את "קיסריה 
בת אדום", בירתה השנואה של פלסטינה הרומית בהסתמכם על 
הפסוק ״ע׳ תעקר״ (מגילה ר, ע״א). המושבה ״מזכרת בתיה״ ( 980 
תר, 1972 ), שניסדה ב 1883 ליד עאקיר, נקראת גם ע׳. 

י. גוה. ח׳רבת אל־מקנע — עקרון(ידיעות החברה לחקירת א״י, כ״א), 

תשי״ז: ב. מזר, מחקרים טופוגרסיים: ערי נחלת דן(שם. ב״ד), תש״ך. 

מ. א. י. 

עקרי אמונה. יהדות. השאלה אם יש ליהדות עיקרי אמונה 
"(ע״) — מוגדרים או שאינם מוגדרים — ומה הם, שנדה 
במחלוקת (וע״ע דוגמה, עמ ׳ 49 ), וספק אם יש עליה תשובה חד- 
משמעית (וע״ע עם ישראל, עט׳ 1011/2 ). עכ״פ א״א לומר בוודאות 
שאין לה ע". הבעיה נדונה בכל חריפותה פעמיים, בעיצומם של 
יה״ב ובראשית התקופה החדשה. בשני המקרים אירע הדבר כתוצאה 
מהמגע עם העולם החיצוני. לראשונה התעודדה השאלה עקב המגע 
עם האסלאם, שגם בו אין ע" מוגדרים דים, דש מהם השנדים במח¬ 
לוקת, ואעפ״ב תופסים הם מקום ראשון במעלה באסלאם (ע״ע, 
עם׳ 969 — 970 ). ואכן, ניסו הוגי-דעוח יהודים ביה״ב לתת גם 
ליהדות מערכת ע" מסודרת ומוגדרת, והיו שניסו אף להכניסם 
לנורמה ההלכתית המחייבת. בתקופת ההשכלה ניסו כמה ממשכילי 
אשכנז, ומ. מנדלסזון (ע״ע) בראשם, להוכיח — על רקע הדאיזם 
(ע״ע, עט׳ 771 , 774 ) — שהיהדות היא דת חסרת מצוות־אמונה מכל 
וכל; אך דווקא אנשי ההשכלה הקיצונית והרפורמה (חוץ מא. גיגר 
[ע״ע]), שביקשו לפרוק את עול ההלכה, השתדלו לבסס את היהדות 
על ע", ואפילו על דוגמות מחייבות בלבד (ר׳ להלן). 

במקרא מצדים כמה יסודות ששלילתם עשדה לרוקנו מתכנו, 
כמציאות ה/ אחדותו, שהוא בורא העולם ומנהיגו ושפעולתו ניכרת 
בהיסטוריה; הברית בינו לבין ישראל והתגלותו לנביאים; מציאותם 
של שכר ועונש, וכנראה אף עקרון הבחירה החפשית, אולם בשום 
מקום במקרא לא נאמר שחייב אדם להאמין באלו ושהם מעיקרי 
היהדות. אף בנביאים ובכתובים אין העדפה מחייבת של מצווה 
מסוימת, של אמונה או של דרך מוסר מסוימת. גם בספרות בית שני 
אין בד״כ ע" פרט לספרים כיתתיים מובהקים, כס ׳ חנוך הכושי 
(ע״ע) וצואות י״ב שבסים (ע״ע), וכן אצל האיסיים (יוסף, מלה״י 
ב/ ח׳, ז׳) ואנשי כת מדבר-יהודה (ע״ע). ספק אם דברי יוסף על 
ישראל המאמינים בכתבי הקודש כדברי ה/ ומקבלים עליהם להחזיק 
בהם ולמות עליהם (נגד אפיון א', ח׳), משקפים גישה דוגמטית. בעל 
אגרת (ע״ע) אריסטיאם מדבר בפירוש על כך, שמשה קבע בתורה 
״בראשונה ע״ ליראת שמים ולצדק״: אחדות ה׳, שכוחו נראה בכל 
ושלטונו מלא בכל ואין נעלם ממנו; אפסות האלילים מול גדולת די׳, 
ובריאת יש מאין (קל״א—קמ״א). פילח מדגיש שמתיאור הבריאה 
נובעים 5 דברים חשובים ביותר — מציאות האל, אחדותו, בריאת 
העולם, אחדות העולם והשגחת הבורא — שחקוקים בהם "תורות 
של יראת אלהים ושל קדושה״ (על בריאת העולם, 170 — 172 ). 
אפיינית העובדה שדווקא בספרות היהודית־הלגיסטית מצויות רשי¬ 
מות של אמיתות עיקריות. שאלה אחרת היא משמעותן של קביעות 
המצדות בתפילה, כגון תחיית המתים (ע״ע אחרית-הימים) והאמונה 
בגאולת ישראל לעתיד לבוא. 

בדברי ח ז ״ ל כלולים לראשונה מאמרים שעל גבול הע״, מסוג: 
״ואלו שאין להם חלק לעוה״ב — האומר, ,אין תחית המתים מן 
התורה׳; ו,אין תורה מן השמים׳; ואפיקורוס" (סנ׳ י/ א׳; וו" דעת 
ר״ע שם והשר תוספ׳ שם י״ב, מ׳—י׳; אבות ג', י״א, ולעומת 
זאת באדר״ג, [נוסח א׳], ל״ו: "שבעה אין להם חלק לעוה״ב ואלו 
הן: לבלר וסופר וטוב שברופאיך וכר). ברור, שקצת מהדברים 



107 


עקרי אמונה — עראבי פאשא, אהמד 


108 


הללו אין להם כל עניין לנושא, אולם קצתם עשויים להתפרש כעיקר. 
הדבר אינו מוכרע, ומ״מ לא נאמר שחייב אדם להאמין בכך, אלא 
שהשולל זאת בפירוש — נענש. 

האמונה באל אחד היא עיקר, והשולל אותה נקרא "כופר בעיקר". 
עיקר פירושו "שורש", והכופר בעיקר הוא הכופר באל, שהוא 
שורש הכל. אך הכפירה בה׳ אין פירושה כפירה במציאותו בכלל. 
דוגמה טובה לכך היא עניין האומר "לית דין ולית דייך, שהוא 
"כופר בעיקר" לדעת חז״ל, עם שאינו כופר אלא באחת ממידות 
הנהגתו של האל. ראוי לציין כי הופעתו הראשונה של המונח עיקר 
היא בביטוי "כופר בעיקר" (תוסם׳ שבר ג/ ר, ועוד). וכאמור אין 
כוונתו דווקא לכפירה גמורה בה׳. נראה יותר שהביטוי מתכוון 
בד״כ להתרחקות כללית מעולם של תורה ומצוות, אלא שעצם 
ההתרחקות סעידה על כפירה. גם בלי הצהרה עיונית כלשהי. ברוח 
זו המאמר "כל המודה בע״ז ככופר בכל התורה כולה. וכל הכופר 
בע״ז כמודה בכל התורה כולה״ (ספרי דב׳ נ״ד), שעניינו — הת¬ 
רחקות כללית כנ״ל, ואף שכך בערך נאמר גם על מי שדר בא״י 
(כתו׳ ק״י—קי״א) ומדבר בלשון הקודש וכך — ברור שיש הבדל 
יסודי בין שני סוגי המאמרים. אלה הם מאמרי אגדה, וכך גם מאמרו 
של דילל "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" 
(שבת ל״א, ע״א), דברי ר׳ עקיבא האומר על "ואהבת לרעך כמוך" 
"זה כלל גדול בתורה", אינם מכוונים בדיוק כנגד ע". ומאמרו של 
ר׳ שמלאי: "תרי״ג מצוות נאמרו לו למשה." בא דוד והעמידן על 
י״א... בא ישעיהו והעמידן על שש... בא חבקוק והעמידן על אחת, 
שנא׳: ,וצדיק באמונתו יחיה׳" (מכ ׳ , כ״ג—כ״ד). 

ראשיתה של הפילוסופיה היהודית בי ה" ב היא גם תחילת 
הוויכוח הממשי בשאלת הע׳/ החל ב״האמונות והדעות" של רב סעדיה 
גאון (ע״ע) ובספר "חובות הלבבות" של ר׳ בחיי (ע״ע). הראשון 
המדבר בפירוש על ע" מוגדרים הוא ך אברהם אבן דאוד (ע״ע) הלוי, 
המונה בספרו ״האמונה הרמה״ 6 ע״; הראשון שנתן להם משמעות 
דוגמטית הוא רבי משה (ע״ע) בן מימון, האומר במבואו לפרק 
,חלק׳: "שעיקרי דתנו ויסודותיה י״ג יסודות... וכאשר יאמין האדם 
אלה היסודות כולם... הוא נכנם בכלל ישראל ומצוה לאהבו... 
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל, וכפר 
בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות ומצוה לשנאו ולאבדו". 
לע" שקבע נתן תוקף מחייב כלדברי הלכה. דעתו נתקבלה לזמן רב 
אלא שהתווכחו עמו בפרטים ובמניין. ך חסדאי קרשקש (ע״ע) היה 
הראשון שהבדיל בין דרגות שונות של ע" ואף חלק על כל המתודו¬ 
לוגיה של הרמב״ם. הבאים בעקבותיו המשיכו למנות ע". ובייחוד 
יש להזכיר את ר׳ יוסף אלבו (ע״ע) בעל "ספר העיקרים". דון 
יצחק אברבנאל (ע״ע) טען שכל תרי״ג המצוות הן ע", ואעפ״ב 
הכיר גם הוא בע". 

מ. 

ביה״ב שימש ניסוח הע" את צורך ההתמודדות עם אתגרי הפילו¬ 
סופיה מזה והנצרות והאסלאם מזה; בעת החדשה היה האתגר 
העיקרי השתלבות בחיי התרבות, החברה והמדינה החילונית. הש¬ 
איפה לאמנציפציה, תוך שמירה על מידה של ייחוד יהודי, העלתה 
שוב את השאלה אם יש ליהדות ע" ופתרונה הודרך ע״פ שני 
שיקולים: האפשרות להשתלב במדינה הלא־יהודית ולתת חינוך 
יהודי לילדים. שלא יוגבל בתחומי התרבות האירופית על סביבתם. 
התשובות השונות שניתנו ממצות את הדרכים שבהן ניסו לפתור 
את הבעיה בפועל. 

בעת החדשה היה מ. מנדלסזון (ע״ע, עמ׳ 959 ), הראשון 
שהתמודד עם הבעיה במלוא הקפה. לדעתו אין ליהדות ע", ואת 
י״ג העיקרים קיבל כתכני הוראה ולא כמצוות. היהדות, שהיא דת 
שכלית, איננה מצווה על אמונתה, אלא מלמדת אותה, ותוכן לימודיה 
מהתה יסוד שכלי משותף לכל הדתות המונותאיסטיות: מציאות 


האל, השגחתו וטובו. היהדות מיוחדת במצוות המעשיות, שתכליתן 
לשמור על טהרת אמיתות דת-השכל, — שלא כנצרות המצווה על 
האמונה מפני שהיא גם מניחה הנחות המנוגדות לשכל. במאה ה 19 
נמשך ויכוח רצוף ביהדות־המערב, והוא משקף שתי דרכים קטביות 
לאמנציפציה: הרפורמה והנאו־אורתודוכסיה. ההבחנה ממוקדת בעמ¬ 
דה כלפי עיקר אחד, "תורה מן השמים", אם יש לנסחו כעיקר או 
כיסוד קודם, שקבלתו מבטלת את הצורך בניסוח ע". הרפורמה 
קיבלה ממנדלסזון שהיהדות מלמדת אמיתות אוניברסליות; אך, 
שלא כמוהו, כפרה בתורה מן השמים, וממילא בחיוב המוחלט של 
המצוות המעשיות. האמיתות האוניברסליות הן המייחדות את היה¬ 
דות ועליהן יש לבסס את החינוך היהודי בחינת ע". הנאו־אורתודו־ 
כסיה נמשכה אל מגדלסזון בחפיסת ייחוד היהדות כדת של מצוות 
מעשיות, שהן תורה מן השמים, וע״כ היהדות היא כל התורה כולה. 
כך תיארוה ש.ד. לוצטו (ע״ע), ובייחוד ש. ר. הירש (ע״ע). לדעת 
הירש אמת התורה היא אמת־חיים, ולא הגות, המתקיימת בחיי 
המעשה. מבחינה זו אין הבדל בין השקפתו להשקפת היהדות 
ההיסטורית, כגון זו של ז. פרנקל (ע״ע), 

התנועה הלאומית היהודית השתדלה להגדיר את היהדות הגדרה 
לאומית ולא דתית, ולפתור את בעיית האמנציפציה ע״י יצירת 
מסגרת מדינית. שאלת הע" אינה ראשונית לגביה, אולם היה עליה 
לציין במה מתבטאת יהדות "לאומית", ותשובתה נוטה לדתות כל 
הגדרה דוגמטית, ומתבססת על חיפוש "תמצית" היהדות כתרבות 
בעלת רציפות היסטורית, או על תכונה המאפיינת בדיעבד את 
כל גילויי תרבות זו. אפייביים לכך — פ. סמולנסקין ואחד-העם 
(ע׳ ערכיהם). מובן שמתעוררת השאלה מהו הדבר העיקרי ביהדות. 
אולם שוב אין מדובר בקביעת נורמטיוויות, ולמושג ,.עיקר" מוקנית 
משמעות חדשה. 

במאה ה 20 איבדה השאלה כולה מחשיבותה, משום שלא היה 
עוד צורך ללחום לאמנציפציה ולא משמעות רבה לקביעת ע" כיסוד 
לחינוך. הבעיה היא עתה לשקם את תפיסת היהדות כזיקת שייכות 
כולית, גם מבחינת יחסיה אל התרבות הכללית, ולפיכך מכוונים 
הנסיונות ההגותיים להעלאת תמונה היסטורית ע״פ המקורות, בהנחה 
שיהודי הוא מי שממשיך להגות ולחיות בזיקה למקורות אלה, אפילו 
אינו מקבלם כ״תורה מן השמים". שאלת היחס ל״תורה מן השמים" 
ממשיכה לעמוד במרכזו של ויכוח נוקב, אבל לא בהקשר לתורת 
הע", אלא להבנת מהות החוויה הדתית ומקור התוקף של מצוותיה. 

ש. נוימדק. עיקר עיקרים, תרס״ו; הנ״ל, תולדות העיקרים בישראל, 

א/ תרע״ג; י. י. גוטמן, על יסודות היהדות (בתוך: דת ומדע), 
תשס״ו; הנ״ל, הפילוסופיה של היהדות (מפתח בערכו), תש״ג 2 ; 

י. היינמן, מעמי המצוות בספרות ישראל, ב׳, תשט״ז; ם. וינר, הדת 
היהודית בתקופת האמנציפציה, תשל״ד; -■ס!/!! 1 * 4 ־/״■־ 73 ,!!:"!ש .. 1 

, 112 ז 5 יס! 0 ) 50613 . 1 ; 1926 ,(\'\, 1 ,ך 5 ו 10 \) ? 11 ) 002171 * 711117 ) 111 :[ )/ 7 )[) 11 
;(. 15111 ) ? 71 ) 002777 ) 0/171 071 <£!/)\/ ) 171 ) 71111171 ) 114 [ ) 71 ) 1 ) 711 ) 11/1 1 * 4 111 
1121071 )/ 1 71 ) 11 ) 11411 [ 7 ) 4 71 ) 2 * 07117141 71 ) 1 /) 3111 ) 402771 ) 01 , 101311 ) 001 . 7 ז 
3551010 >! .'%. 5 ^ 1 ! 1111 ) £ 1/1101 714 * 44071/11/7 [ , 361155111 .>! . 51 ;(. 15111 ) 

.׳נ 196 , 340-367 , 14 ! 1 /\ ) 7/3/1/11777 ) 7/1 ,. 111 ; 1964 ,( 3 מז#נ>ס 

א. שב. 

בנצרות, ע״ע דוגמה, עמ״ 49 — 53 ? נצרות, במיוחד עמ" 
334 — 336 . 

ב א ם ל א ם, ע״ע ד ו ג מ ה, עם״ 53 — 54 ; א ס ל א ם, במיוחד עמ" 
969 — 970 : 978 . 

עראבי פאשא, אחמד - י—*■ <<'.׳* ^ ( 1911-1839 ), איש 
צבא ומדינאי' מצרי. ע׳ נולד למשפחת פלאחים, גויס לצבא, 

נהיה לקצין ועלה לדרגת אל״מ. הוא הצטרף לאגודת קצינים מחתר¬ 
תית שביקשה להדיח את כל דוברי־התורכית ("הצ׳רקסים") מעמדות 
הפיקוד הגבוהות בצבא, וב 1879 השתתף במרידה שנועדה להדיחם. 
הדבר זיכהו בפופולריות רבה, וב 1882 מונה לשר המלחמה, בממשלה 
שהוקמה בלחץ הקצינים המצריים. כששלחו בריטניה וצרפת יחידות 
צי לאלכסנדריה, מחשש שיפגעו האינטרסים הכספיים שלהם במצרים, 



109 


עראבי פאשא, אחמד - עראק: גאודוגיה; גאוגרפיה 


110 


עורר ע , מהומות בערי מצרים ובהן נהרגו אירופים רבים (י־ובי 1882 ). 
בתגובה הפגיזו הבריטים את אלכסנדריה, וצבאם נחת במצרים. $׳ 
עמד בראש צבא מצרים שהתנגד לפלישה, אך ב 13.9.82 הובס בתל 
אל-כביר וכעבור יומיים נכבשה קהיר. ע׳ נידון למיתה באשמת 
הסתה, אך דינו הומתק לגלות בסילון• ב 1901 נחן וחזר לקאהיר, אך 
לא עסק בפעילות ציבורית. וע״ע מצרים, עט׳ 200 . 

עךאמה, יצחק בן משד,( 1420 [?],סאמלרר,[ז] — 1494 ,נאפולי), 
רב.' דרשן ופילוסוף. שימש ברבנות בסאמורה, בטרגונה 
ובשנות ה 80 — בקלעתאיוד. דרשותיו, שהיו בסים לספריו, הן מקור 
חשוב לתולדות יהודי ספרד לפני הגירוש. ע׳ גם השתתף בוויכוחים 
פומביים עם דרשנים נוצרים בשאלות האמונה. אחרי גירוש ספרד 
ישב בנפולי. ספריו הם ממיטב ספרות הדרוש ונפוצים גם היום: 
"עקדת־יצחק" (סלוניקי, רפ״ב), ספרו הראשי, נכתב בימי ישיבתו 
בקלעתאיוד. בספר 105 שערים, ובכל שער דרשה הנחלקת לשנים: 
"דרישה" ו״פרישה". ה״דרישה" דנה בבעיה פילוסופית, דתית או 
מוסרית, בזיקה לפרשת השבוע, וה״פרישה" מפרשת אותה פרשה, 
בדרך של קושיות ותירוצים, ומסתיימת ברעיון המרכזי שב״דרישה". 
ב״פרישה" פירישים אלגוריים רבים, המצטיינים בדמיון יוצר ומגלים 
בכתובים משמעות חדשה ועמוקה. "חזות קשה" (סביונטה, שי״ב), 
ספר פולמוס נגד האורואיזם (ע״ע אבנרשדיים, עמ׳ 241/2 ) של בני 
דורו, לספר י״ב שערים קצרים, כתובים בלשון חרוזה. הוא כתב גם 
"פירוש לחמש מגילות" (ריווא, שכ״א). פירושו לאסתר נדפס בקושטא, 
רע״ח, וזה הכלול בדפוסים הרגילים של פירושיו למגילות, הוא של 
בנו מאיר (ר׳ להלן). חלקו האחרון של הפירוש לרות נדפס מתוך 
פירושו של דון יוסף אבן יחיא (ע״ע), והפירוש המקורי נדפס לאחרו¬ 
נה מתוך כ״י (ר׳ ביבל׳). ספרו "יד־אבשלום" (קושטא, שכ״ה) הוא 
פירוש לספר משלי. ע׳ חיבר גם פיוטים, ופירוש לספר המידות 
לאדיסטו, שכנראה אבד. 

ע' שילב בכתביו — אף כי לא בשיטתיות — את הדיון בבעיות 
הפילוסופיות העיקריות שרווחו בימיו: אמונה ושכל, עיקרי היהדות, 
בריאה, ניסים, השגחה, הישארות הנפש, בחירה, נבואה ותורת־ 
המידות. ע , שייך לזרם האנטי־אריסטוטלי שפתח בו ר׳ חסדאי קרשקש 
(ע״ע). הוא יוצא להוכיח את מעלת הדת על הפילוסופיה, בהצביעו על 
מגבלות הידיעה האנושית, ומבקר את הרמב״ם על שזיהה את האמונה 
— הנובעת, לדעת ע , , מתוך רצון חפשי — עם הידיעה, שהיא 
הכרחית. ע׳ מעלה על נס את אמונתו של אברהם בעקדת־יצחק, 
שהתגבר — מתוך הכרעה של חירות — על הפרדוכס הרציונלי. 
בזה קרוב ע׳ לתפיסת תומס מאקוינו. ע׳ מותח ביקורת על תורת 
העיקרים (ע״ע עקרי אמונה) של הרמב״ם, שנעזר בפילוסופיה. 
לדעתו חייבים עיקרי היהדות להבדיל אותה מהפילוסופיה ולייחדה 
מכל דת אחרת. עיקרי היהדות אינם אמונות מופשטות, אלא אמונות 
הנתלות במצוות התורה. הוא קובע 6 עיקרים: בריאה, נסים, התגלות, 
השגחה, תשובה והישארות הנפש, הנתלים במצוות השבת והמועדים. 
ע׳ מבקר במיוחד את הרלב״ג על שפירש את הנסים באופן טבעי, 
ומדגיש את חשיבותם לדת. אעפ״כ פירש כך כמה נסים בהנחתו, 
שלאדם— שנברא בצלם— ביתן שלטון על כוחות הטבע והאל הפקיד 
בידו את סוד ההרמוניה הקוסמית. ע׳ מדגיש את הבחירה החפשית 
של האדם, מבקר את עמדתו הדטרמיניסטית של קרשקש, ומתריע 
נגד תורת החסד שבנצרות, שהוא רואה בה דטרמניזם תאולוגי. הוא 
מתנגד לתורת הנבואה וההשגחה של הרמב״ם ומנסה להוכיח, 
שאריסטו לא כפר בהשגחה פרטית. הוא מצדיק את הדרך האלגורית 
בפרשנות המקרא, אך מדגיש כי האלגוריה אינה מבטלת את הפשט 
אלא מוסיפה עליו תכנים חדשים. 

הספר "עקדת יצחק" נדפס הרבה, זכה לפירושים רבים, והשפיע 
על דרשני הדורות ועל החסידות. מבחינה פילוסופית השפיע במיוחד 


על ר״י אברבנאל, שהעתיק ממנו מאמרים רבים. ב 1729 הדפים 
הנוצרי 0£ ז 3 !-ן ./ . 5 , את תרגומו הלאטיני לשער ס״ב שבספר. 

בנו, מאיר (סרגוסה, 1460 [?] — סלוניקי, 1545 ), היה רב, פרשן 
מקרא ופילוסוף. ב 1492 התיישב עם אביו בנפולי, וכשכבשוה 
הצרפתים ( 1495 ) השתקע בסלוניקי, ובה היה רב לבני קהילת אראגון 
שבעיר. ספריו: "אורים ותומים", על ישעיהו וירמיהו(ונציה, שס״ג); 
״מאיר איוב״, על ספר איוב, נכתב ב 1506 ונדפס בסלוניקי, רע״ז; 
״מאיר תהלות״, על תהלים, נכתב ב 1542 (ונציה, ש״נ); פירוש על 
שה״ש, נדפס בספר ״ליקוטי שושנים״ (שם, שס״ב)! על פירושו 
למגילת־אסתר — ר׳ לעיל. איגרת המאשימה את ר׳ יצחק אברבנאל 
בפלגיאט מספר ״עקדת־יצחק״, נדפסה ב״המגיד״ ( 1858 ). מיוחם לו 
הספר "אמרי קדוש, זיקוקין די־נוריף (תרנ״ד). חיבוריו מצוטטים 
לרוב אצל משה אלמושנינו, שלמה אלקבץ ויוסף טיטצק (ע' 
ערכיהם). 

מ. פאללאק. תולדות ר״י עראמד, (בתור: "עקדת־יצחק", פדעסבורג), 

תר״ס; י. זונה, גניבה ספרותית או טעות המדפיס י (ק״ס, ד), תרצ״א! 

ש. הלר־וילנסקי, ר״י ע", תשט״ז: א. מ. הברמן, מליצות ושירים לר״י 

ור׳ מאיר ע , (אוצר יהודי ספרד, ח , ), תשכ״ה; מ. ב. לרנר, תשלום 

פירוש ר״י ע׳ למבלת רות (בתוך: ספר הזכרון לש. ק. מירסקי), 

תשל״א 1 1939 , 191 — 30 ) , 11 / 1111 £ )? 7 < 1 1 ^ 1 .!'))?! 171 ;? 11 ) $111 . 1 

ש. א. הדו. 

עו־אק (^יס), רפובליקה במזרח־התיכון! שטחה 438,466 קמ״ר 
ומספר תושביה 9,974,000 נפש (אומדן 1974 ). בדרום המדינה 
איזור ניטרלי המבוהל במשותף ע״י ע , וערב־הסעודית. שטחו 7,000 
קמ״ר ומספר תושביו הנוודים אינו קבוע. המוצא של ע׳ לים — 
למפרץ הפרסי — מצטמצם לקו חוף שארכו ה 50 ק״מ (בקו אוויר) 
בלבד. 

גאולוגיה וגאוגרפיה, עמ ׳ 110 ז אקלים. עמ׳ 112 ! צומח. ענד 112 ; 

הי. ענד 113 ; אוכלוסיה, עם׳ 113 ; חינוך. עם' 114 ! כלכלה, עמי 115 ; 

כיהות מזוינים, עט׳ 118 ! חוקה ומיסטר. ענד 1118 משפט. עט׳ 119 : 

היסטוריה, עמ׳ 119 : יהודים, עם' 132 . 

גאולוגיה. עיקרה של ע , נמצא בגאוסינקלינה המסופוטמית 
המפרידה בין המסיוו הערבי־נובי הקדום בדרום־המערב לבין איזור 
קימוט הרי הזגרלס הצעירים בצפון־מזרח. בלב הקמרים של הרי 
הזגרלס מתגלים הסלעים הקדומים ביותר בע׳ — קוודציטים ופצלים 
מגיל פליאחואיקון קדום. מעליהם יש רצף של גירים דקי־גרגר 
וכהים, שבהם מעט פצלים, מהדוון קרבלן־פרם, טריאס ויורה. בסלעים 
אלה תכולה ביטוסנית ניכרת. בקרטיקון התחתון חלו התנועות הטק־ 
טוניות הראשונות של התרוממות הרי הזגרוס וקימוטם. בקרטיקון 
העליון ובשלישון מתגברת התנועה הטקטונית המביאה ליצירת 
אגנים מקומיים בין הקמרים. בתקופה זו שוקעים זה בצד זה גירים 
ופצלים עם סלעים אוואפוריטיים. בין תצורות סלעי הגיר חשובה 
במיוחד תצורת אפמרי, שבתוכה נמצא הנפט בצפון ע , . התנאים של 
מפרץ סגור מתגברים בשלישון העליון שבו שוקעים האוופורימים 
העבים של תצורת הפרס התחתון; סלעים אלו מהווים את סלע־ 
החיפוי של מאגרי הנפט. התנועות הטקטוניות מתעצמות ומגיעות 
לשיאן בשלישון העליון ובפליסטוקן; הים נסוג אל המפרץ הפרסי, 
ושוקעים סלעים קלאסטיים אדומים בעובי רב (תצורת הפרס העליון 
ותצורת בח׳טיארי). 

מבנה הארץ עוצב ע״י התנועות הטקטוניות: בצפון־מזרח מצוי 
איזור הקמוט החריף של הרי זגרלס, בחזיתו הדרום־מערבית איזור 
הקמטים המתונים שבהם מצויים שדות־הנפט, ובדרום־מערב הארץ — 
סלעי משקע משוכבים כמעט אפקית המכסים את שולי המסיוו 
הערבי. נ פ ט מצוי בשני אזורים: בצפון, באיזור כרפוך—מוצל, 
ובדרום, באיזור בצרה. 

ג א ו ג ד פ י ח פיסית. רוב שטח ע׳ הוא טבלה מדברית. האזד 
רים הפוריים נמצאים מחוץ לתחומי הטבלח הצחיחה. בצפון־מזרח 
המדינה סוגרים על הטבלה הרי כורדיסטאן (ע״ע כורדים, 




111 


עדאהן: גאוגרפיח; אקלים; צומח 


112 



עראק: נוף טיפוסי בכורדיסטאן, ססוד מבו 5 איראן, נאיזור הנתון 10741 ) 
לשליטת הטורדים הכורדי ים (סוכנות נר־דוד, חל־אניב) 


עמ׳ 690 — 692 ) הנמשכים מצפון־מערב לדרום־מזרח. הרכסים נפרדים 
זה מזה ע״י עמקי־קער בהם זורמים נהרות איתנים — יובלי החידקל. 
הרכסים מתרוממים והולכים בסמוך לגבול אירן, ושיאיהם נמצאים 
מעבר לגבול. הפסגה הגבוהה ביותר בע׳ מתנשאת לגובה 3,602 מ׳. 
לרגלי הרכסים נמצא איזור נרחב של הדום־ההר, הבנוי קונגלו* 
מראטים ומניפות סחף. הדום־ההר, המשתרע ממ 1 צל בצפון דרך 
ארביל, כרכור עד ח׳אנקין בדרום, הוא האיזור בעל צפיפות האוב־ 
לוסיה הרבה ביותר בכורדיסטאן ובו מאגר הנפט העיקרי של ע׳. 

מדרום לטבלה המדברית משתרע מישור מסופוטמיה (ע״ע) 
שהוא מרכז החיים והיישוב של ע׳. חושבים שהשם ע׳ (בערבית = 
צוק) מציין את המתלול היורד מהטבלה המדברית אל מישור־הסחף 
של הפרת והחידקל. איזור זה בנוי כולו מסחף הנהרות הגדולים. 
הצטברות הסחף המתמידה גורמת להתקדמות קו החוף לחוך המפרץ 
הפרסי בשיעור של כ 40 מ׳ בשנה. הנוף שטוח לגמרי, והעיר בגדאד 
השוכנת במרחק כ 500 ק״ם מהים, נמצאת בגובה 20 מ׳ לערך מעל 
פני־הים. משום העדר שיפוע מתפתלים הנהרות במישור בפיתולים 
חדים ועולים על גדותיהם לעתים תכופות ביותר. במישור עשרות 
זרועות נטושות של הנהרות וחלק גדול של הזרועות הנוכחיות ושל 
תעלות ההשקיה מסתיים בביצות. מחציתו הדרומית־מזרחית של 
המישור מכוסה ימות וביצות נרחבות. 

הטבלה המדברית הנרחבת משתפלת במתינות רבה צפונה־מזרחה 
אל עבר מסופוטמיה. ניתן לחלקה ל 3 אזורי־משנה: ( 1 ) המדבר 
הדרומי יורד במדרגות מתונות הבנויות קירמון וחול לסירוגין, 
מצפון ;ג׳ד שבתחום ערב הסעודית. האיזור קשה לתנועה וחסר 
מקורות מים. אוכלוסייתו דלילה ביותר. ( 2 ) המדבר המערבי 
(הסורי) מכוסה חמאדה שנוצרה מסלעי־גיר מסוזואיים קשים. נחלי- 
אכזב רבים חתורים עמוק בתוך הטבלה בדרכם לפרת. לכן נקרא 
האיזור גם בשם אל-ודיאן. עמקי הנחלים יוצרים בטבלה נתיבי- 
תחבורה נוחים המקשרים את ע , וצפון־ערב. הודות לריכוז מי'תהום 
בתוכם, משמשים העמקים גם למרעה של עדרי בדוים נוודים. 
( 3 ) ה ג׳ ז י ך ה (ערב' = אי): האיזור שבין הפרת והחידקל, עד 
סביבות בגדאד. הגבול עם סוריה (ע״ע) חוצה את הג׳זירה. הג׳זירה 
העראקית מכוסה מסלע שלישוני הכולל שכבות־גבם נרחבות שהת¬ 
פתחו בו שקעים נרחבים וכיוונם הכללי הוא צפון־דרום: הגדולים 
בהם הם שקע ואדי ת׳רת׳אד ושקע חבאניה, הנמשך בבחר־אל־מלח. 
שקעים אלה מנוצלים כיום כמאגרים לעדפי מי השטפונות של 
הנהרות. 

הי ד ר וגר פ י ה. קיומה של ע׳ מבוסס בעיקרו על שימוש במי 
הנהרות להשקיה. הפרת והחידקל הם בעלי שינויים עונתיים חשו¬ 
בים במשטר המים. הפרת (ע״ע), שארכו בתחום ע׳ 1,200 ק״מ, 
תלוי כולו באספקת מים מאיזור מקורותיו. הגיאות הגדולה שלו חלה 


בחודש אפריל, כשבועיים לאחר גיאות החידקל. החדקל (ע״ע), 
שארכו בתחומי ע׳ 1,420 ק״מ, מקבל במדינה ארבעה יובלים גדולים 
ממזרח והם: הזאב הגדול, הזאב הקטן, אל-ןנט׳ים (אל-עזיס) 
ודיאלא. יובלים אלה ניזונים בעיקר מהפשרת השלגים בהדי כורדיס¬ 
טאן וגורמים לשטפונות פתאומיים והרסניים ביותר. כיום מרוסנים 
רוב היובלים ע״י סכרים באיזור ההר: מי גאויות החידקל מועברים 
מסכר סאמרא אל שקע ואדי ת׳רת׳אר, ומי גאויות הפרת מסכר 
רמאדי אל ימת חבאניה. רק לאחר ריסון הגאויות אפשר היה לבצע 
תכניות פיתוח נרחבות (ד׳ להלן. כלכלה). מי הפרת והחידקל מת¬ 
אחדים בימת הור־אל־חמאר, ועדפיה יוצרים את שט־אל-ערב ליד 
בצרה. אורך שט־אל־ערב 180 ק״מ והוא נשפך למפרץ הפרסי 
בפאו. 

האקלים יבשתי מובהק משום ניתוקה של ע׳ מהשפעות 
הימה״ת ע״י מחסומי ההרים של א״י, לבנון וסוריה; השפעתו הממ¬ 
תנת של המפרץ הפרסי מורגשת רק בקצה הדרומי. טמפרטורות 
הקיץ במישור ובלוחות הנמוכים הן מהגבוהות בעולם ומגיעות 
לממוצע של ״ 34 ביולי, ואילו הממוצע היומי המירבי מגיע באותו 
חודש ל ״ 44 . בבגדאד המסרתית נוהגים התושבים ללון בקיץ על 
הגגות. החורף קריר, פרט לאיזור שט־אל־ערב, שם הטמם׳ הממוצעת 
בינואר היא ״ 15 , אך בבגדאד הממם׳ הממוצעת — ״ 10 ! לילות כפור 
תכופים מונעים גידול מטעים סובטרופיים ברוב ע׳. 

יותר של שטח ע׳ מקבלים כמויות זעומות של גשמים 
שאינם מאפשרים חקלאות בעל, ובכמה אזורים שוררים תנאי צחיחות 
קיצוניים. רק הרי כורדיסטאן זוכים לגשמים אורוגרפיים. כמות 
הגשמים ברכסים העליונים עולו; על 1,000 מ״מ לשנה. רכסי־ההרים 
בכורדיסטאן מכוסים בחורף שלג רב. בהד(ם־ההר יורדים 300 — 400 
ם״מ גשם בממוצע שנתי, וכמות זו מאפשרת גידול תבואות. למרות 
מגבלות האקלים מתקיימת חקלאות־שלחין במישור מסופוטמיה בגלל 
מציאות קרקע פוריה ושימוש במי הנהרות. 

ו. פר.-י. קר. 

צומח. בגבולותיה המדיניים אין ע׳ חטיבה ביוגאוגרפית עצמאית 
אלא היא מורכבת מחלקים אחדים של אזורים טבעיים שכנים. 
הצמחיה מונה כ 2,000 מינים, עושר שעיקרו בהרי הזגרום 
עתירי הצמחים, שהם אחד המרכזים של התמיינות הפלורה האיראנו- 
טוראנית. רוב המינים הם עשבים חד־ או רב־שנתיים, ואילו מספר 
מיני העצים הוא זעום. מבחינה פיטוגאוגרפית מחולקת הצמחיה 
ליסודות הבאים: א) היסוד הים־תיכוני (כ 17% מכלל המינים) 
למרות גדלו הוא בלתי חשוב בהרכב הצומח הטבעי. רובם הגדול 
של מינים אלה הם שוכני בתי-גידול משניים המושפעים הרבה מפעו¬ 
לות האדם. ב) היסוד האיראנו־מוראני מיוצג ע״י למעלה מ 50% 
של כלל המינים. הללו מרוכזים בעיקר במחוזות הערבתיים ויוצרים 
חברות צמחים רבות בצפון וכן מהווים הם את צומח־הרקע ביער 
הערבתי של כורדיסטאן. ג) היסוד הסחרי אינו עולה על 7% של 
הצמחיה. הוא מרוכז בעיקר במדבר המערבי, בשפלה המסופוטמית 
ובמדבר הדרומי. מחוזות אלה עניים מאוד בצומח, המורכב בעיקר 
מצמחים חד-שנתיים. למעשה מהווים מחוזות אלה את הגבול הצפוני 
של האיזור הסחרו-ערבי המשתרע מהאוקיאנוס האטלנטי עד ערב 
הצפונית. בתי הגידול בהם מתרכז צומח של היסוד הזה הם החולות, 
החמדות והמלחות. ד) במדבר הדרומי של ע׳ על הגבול שבינה 
ובין ערב מצדות מספר חברות צמחים שעיקרן מינים סוב־סודאניים. 

מבחינה פיטוגאוגרפית שוכנת אפוא ע׳ כולה באיזור האירנו־ 
טוראני. אין בה, כל עיקר, חבל ים־תיכוני. החבל הסחרו-ערבי הוא 
חבל־מעבר, בעוד שהאיזור הסודאני מיוצג כאן ע״י אתרי־חדירה 
בדרום הרחוק. 

1 ) 1101510 >? $111 1001 * 1 ^ 50 ^ 60 ^ 10 ^ £11 115 1 ) 111 > -/ / 0 £1050 , 2011317 . 1 ׳\ 

- 010 ( 0601 7116 ״ 14 ; 1950 י (^ 10.131111., XXX ־ 1 ^ 3 . £011 .;) 0 ־ 011 .^) 3 ז 1 

. 1973 ,) £03 4416 * $1 6 * 11 { 0 13 * 0 * 511001 £014x401 



113 


עראק: חי; אוכלוסיה; חינוך 


114 


עולם ב ע וז " ח בע׳ מתאפיין בגיוון זואוגאוגרפי ואקולוגי. מיוצ¬ 
גים בו 4 יסודות פליאוארקטיים: האירו־סיבירי. האיראנו־טוראני, 
הסחרו־ערבי והים־תיכוני וכן היסוד הסודאני הפליאוטרופי. ניתן 
להבחין ב 4 תשליבים אקולוגיים של יסודות אלה שכיום, כתוצאה 
מהתקרונותן של גומחות אקולוגיות רבות, נשתבשו התחומים ביניהן 
במידה מסוימת: 1 . הקבוצה ההררית־יערית (כורדיסטאן) שבהרכבה 
המקורי היה בה חלק ניכר ליסוד האירו־סיבירי והים־תיכוני־היערי- 
הררי. הבולטים בנציגי יסודות אלה כיום הם חזיר הבר, אייל הכרמל, 
היחמור והאקו ( 368381-11$ 3 זק 03 ) אולם בעבר כללה את כבש הבר 
( 3010100 1$ ׳\ 0 ). לפי עדויות מסוימות שימשה ע , מקלט אחרון 
לשור הבר ( 111101186011$ 80 $ ). מהטורפים שנזונו על אוכלי־צמחים 
אלה, נעלמו האריה הפרסי ( $103 ! 0 ק 100 1013 ( 301 ?) הנמר והדב 
החום: נותרו רק הזאב והצבוע. בעה״ח הקטנים יותר והעופות זהים 
עם אלה המצויים בחבלים ההרריים של סוריה וא״י. 2 . הקבוצה 
הערבתית (ארם־נהריים) גם היא זהה פחות או יותר לקבוצות 
הערבתיות של ארצות הסהר הפורה. שולט בה בעיקר היסוד המסו¬ 
פוטמי האיראנו־טוראני המתאפיין מבין אוכלי העשב ע״י הצבי 
המצוי: החבה הקטנה והחוברה מבין העופות והתן הקרקל והצבוע 
מבין הטורפים. 3 . הקבוצה הנהרית (ארץ בבל ושנער בדרום־מזרח 
ע , ) מצוינת כיום בעיקר בריבוי עופות המים, אולם בתקופה קדומה 
היו בה נציגים רבים של היסוד הפליאוטדופי האסייני כגת פיל הודי. 
גאור ( 83010$ 80 $ ), תאו (ע״ע) ואנטילופה הודית ( 0 קס 1111 ז\/ 
2 ־ 1 ק 3 ;> 1 ־ע־ 1€1 ))י 4 . הקבוצה המדברית (דרום ע׳) — שבה שולט היסוד 
הסחרו־ערבי — אינה אלא חלק מהפאונה של חצי האי ערב (ע״ע). 

מ. ז. - עם. ב. 

אוכלוסיה. ע״פ אומדן בלתי רשמי מספר תושבי ע׳ ב 1974 
הוא 9,974,000 . מפקדי אוכלוסין נערכו בע׳ ב 1947 , ב 1957 וב 1965 , 
ובאחרון נמנו 8,262,000 נפש. לפי השוואת מספר המפקדים השוגים 
וע״פ חישובים דמוגראפיים (שיעור ילודה — 49.3 לאלף, שיעור 
תמותה — 15.5 לאלף בשנים 1965 — 1970 ) מתקבל גידול מבעי שנתי 
של 3.4% . שיעורי הילודה הגבוהים גרמו לכך שבמפקד 1965 היוו 
גילאי 0 — 10 כ % מהאוכלוסיה. מאז 1957 אין מתנהלת ספירה 
נפרדת של הנוודים (בדורם). לפי אומדנים אחרונים ירד מספרם 
מאוד והוא מגיע ל 30,000 — 40,000 בלבד. תחום נדידתם באיזור 
הניטרלי שבדרום (ר׳ לעיל). 

ההגירה מהאזורים הכפריים, בעיקר בדרום המדינה, ליישובים 
עירוניים הולכת ומתגברת. שיעור אוכלוסיית היישובים העירוניים 
מכלל האוכלוסיה עלה מ 39% ב 1957 ל 44% ב 1965 ול 58% ע״פ 
אומדן 1974 . חלק ניכר ממהגרים אלה מתיישבים בערים בשכונות 
עוני ובבקתות חומר וגומא, ואינם מועסקים בעבודה קבועה. עובדה 



עראק: "צור כלי־חרס כסרברי בגדאד (מירות הצילומים מל האו״ם) 


זו מעידה על רמת החיים הנמוכה ומיעוט אמצעי קיום באזורים 
כפריים. גדולה במיוחד הנהירה לבגדאד (ע״ע וגם כרך מילואים 
ושם תם׳), שבה למעלה מ 2 מיל׳ תוש׳ ( 1974 ). יתר הערים הגדולות 
הן: בצרה — 420,145 תוש׳ (אומדן 1968 ) : מוצל — 343,120 תוש' 
(אומדן 1968 ) : וכרכף — 176,140 תוש׳ ( 1965 ), וע׳ ערכיהן. 

ההגירה הפנימית מקיפה את השכבות הנחשלות של האוכלוסיה 
הכפרית: לעומתה — מתנהלת הגירת חוץ בממדים קטנים, והיא 
מקיפה בעיקר אנשים מחוגי המשכילים בערים, המוצאים תעסוקה 
בארצות הנפט הסמוכות. לפי מפקד 1965 חיו רק 41,000 עראקים 
בחר׳ל, מהם 29,800 בכוויית. 

הנתונים על צפיפות האוכלוסיה הם חסרי-משמעות, כי הסטטיס¬ 
טיקה מבוססת על פרובינציות (לוא), שכל אחת כוללת גם שטחים 
מדבריים נרחבים, בהם אין ארכלוסיה. על יסוד האומדנים של השטח 
הראוי לעיבוד חקלאי הצפיפות היא כ 80 נפשות לקמ״ר לעומת 
כ 1.400 נפשות לקמ״ר במצרים. 

דת. כ 95% מן האוכלוסין הם מוסלמים ורובם דוברי ערבית. 
המוסלמים מחולקים בין כיתות הסונה והשיעה, לדעת אחדים מחצית 
ומחצית, לפי דעת אחרים, עדיפות ניכרת לשיעים: אין ספק שבין 
הערבים במדינה (כלומר להוציא את הכורדים (ע״ע]) מהווים 
השיעים קרוב ל%. ההבדל בין שתי הסיעות מתבטא גם במישור 
החברתי. הסונים — בצפון — עולים על השיעים, המרוכזים בדרום, 
העני והנחשל, באחוז האוכלוסיה העירונית, בהשכלה ובהכנסה. 
למעשה תופסים הסונים את כל המשרות החשובות בחיי הכלכלה 
והמדיניות. 

בע׳ מספר מיעוטים דתיים ואתניים. הנוצרים מהווים כ 3% מה־ 
אוכלוסיה ועיקר ריכוזם באזור מוצל. הם משתייכים למספר רב של 
כנסיות מזרחיות, כגון נסטוריאנים, ארמנים, יעקוביטים סורים; 
יותר ממחצית הנוצרים הם כלדיים (ע״ע), ואילו האשורים (ע״ע), 
המהווים גם מיעוט לאומי, התמעטו ביותר אחרי הטבח שעשו בהם 
המוסלמים ב 1933 . כת דתית מיוחדת במינה הם המנדעים (ע״ע) 
המרוכזים בשטחי הנהרות והביצות של שט־אל־ערב. 

מיעוטים אתניים. המיעוט הלאומי החשוב ביותר בע' 

הם הכורדים (ע״ע) — מוסלמים סונים בדתם, — המרוכזים באיזור 
ההררי שבצפון־מזרח המדינה ומהווים כ 15% מהאוכלוסיה בע ׳ . 
קרובים להם הידידים (ע״ע, 50,000 — 60,000 נפש) המרוכזים באיזור 
המבודד על ג׳בל סנג׳אר שבג׳זירה. הם מצטיינים בשיטות עיבוד 
חקלאיות מפותחות. מיעוטים אתניים אחרים בעלי משקל מדיני קטן 
הם: התורכמנים (כ 100,000 נפש), המרוכזים באיזור מוצל; הם 
מוסלמים סונים הדוברים ניב תורכי, אך איבדו במידה רבה את צורת 
החיים המיוחדת להם; הלורים (כ 70,000 נפש; ע״ע לוריסטן) הם 
מוסלמים שיעים הדוברים ניב פרסי וגרים סמוך לגבול איראן. 
היהודים (ר׳ להלן, עמ׳ 132 ) מונים כחמש מאות נפש בלבד. 

ג. בר, ערביי המזח״ת (מפתח בערכו), תשל״ג 2 , 10 ?;? . 14 

. 1958 ,. 1 ,. 31 15 ־ 1 ־ 931 ״ 1 ; 1940-1952 י ^\ 1-1 ,./ / 0 ץ 010£ ק 0 ? 

י. קר. 

מ 1958 קיים בע׳ חינוך חובה חינם לבני 6 — 12 וחינוך תיכון 
חינם של 6 שנים. בע׳ שש אוניברסיטאות — במוצל, בצרה וסלי־ 
מאניה ושלוש בבגדאד — אל־חכמה, אל־מסתנצריה ואוניברסיטת 
בגדאד, הגדולה שבהן ( 20,066 תלמידים, 1973/74 ). בכל יתר האוני¬ 
ברסיטאות למדו 17,944 תלמידים. מאז 1958 הורחבו הפקולטות 
למדעים, לרפואה ולהנדסה, אולם ההכשרה הטכנית עדיין מפגרת. 
קיימים גם 5 בת״ם טכניים גבוהים ובי״ס חקלאי גבוה. מחוסר 
מקום בבת״ס גבוהים לומדים אלפי סטודנטים מחוץ לע׳, רבים מתם 
על חשבון המדינה. — מאז 1958 חלה התרחבות ניכרת בכל מערכת 
החינוך בע׳, על כל שכבותיו. תקציב החינוך עלה פי 5 מאז הקמת 
הרפובליקה והגיע ב 1973 ל 78 מיל׳ דינאר. מספר הילדים בגני 


115 


עראק: חינוך ; כלכלה 


116 



עראק; כלכלה 


הילדים עדיין קטן. ב 1970 למדו בבתה־׳ ם 70% מהבנים וב 35% מהבנות 
בגיל חינוך. ב 1970 נקבעה צרפתית ללשון השניה הנלמדת בבתה״ס. 

כלכלת ע׳ היתה מן הנחשלות במזה״ת עד ראשית שנות ה 50 . 
בעקבות העליה התלולה בהכנסות מיצוא הנפט גדל עשרה של ע/ 
אולם מכיוון שלא חל שינד מהותי בגידול המהיר של האוכלוסיה 
(ר׳ לעיל, עט' 113 ), לא השתנתה אף רמת החיים של התושבים. 
ההכנסות מיצוא הנפט מממנות את מרבית תכניות הפיתוח ומהוות 
כ 5 /! מהתוצר המקומי ( 1970 ). מרבית תושבי ע׳ עדיין עוסקים 
בחקלאות, אך תרומת הענף להכנסה — קטנה. ההכנסה הלאומית 
לנפש — כ 350 דולר — מן הממוצעות באסיה. 

הצמיחה המהירה של המשק ( 9% בממוצע לשנה בשנות ה 60 ) 
התרכזה בערים הגדולות — בעיר היתה ההכנסה לנפש (סוף שנות 
ה 60 ) פי 4 — 5 מזו שבכפר. לאחר ההפיכה ב 1958 , החל מעבר ממשק 
פאודלי למשק ממלכתי ריכוזי. הרפורמה האגררית שברה את כוחם 
של בעלי האחוזות הגדולות. מאז תחילת שנות ה 50 בולט הגידול 
המהיר של מגזר המינהל הציבורי, במיוחד אחר הלאמת התעשיה, 
הבנקים והמסחר ( 1964 ). אולם, שינויי המשטר הכלכלי לוו בזעזועים 
בשל אי יעילות המינהל ובשל שינויים תכופים בשלטון. הדבר הת¬ 
בטא בביצוע חלקי של תכניות פיתוח, בבזבוז מקורות ובקפאון יחסי 
של החקלאות. 

החקלאות נחשלת והדבר מוצא את ביטויו ברמת חייו הנמוכה 
של הפלאח העראקי. כ 52% מאוכלוסי ע׳ עוסקים בה ותרומתה לתל״ג 
כ 20% בלבד ( 1970 ). למתת שע׳ עשירה במקורות מים ובקרקע 
ראויה לעיבוד, מנוצל הפוטנציאל החקלאי רק בחלקו — גם בשל 
שיטת מחזור הזרעים לפיה מוברת מדי שנה כמחצית הקרקע הראויה 
לעיבוד. כמחצית השטח הראוי לעיבוד מנשקה. תכניות החומש 
השניה ( 1966/70 ) והשלישית ( 74 — 1970 ) הפנו כשליש מסה״כ 
המשאבים לפיתוח מערכת השקיה חדישה ורחבה. בשנים האחרונות 
נחנכו מספר סכרים חדשים ואחרים נמצאים בבניה. שיטות עיבוד 
הקרקע מפגתת והמיכון מועט ( 11,300 טרקטורים, 1971 ), ולכן נמו¬ 
כים היבולים לעובד וליחידת שטח. 


חוק הרפורמה האגררית (ספט׳ 1958 ) הג¬ 
ביל את הבעלות על קרקעות ל 4,000 הקטר 
( 1,000 דונום) לשלחין ול 00 ( 84 הקטר ( 0 מ 24 
דונום) לבעל. גידולי השדה העיקריים: ב¬ 
חורף — חיטה ושעורה, ובקיץ — אורז. קצב 
גידול התפוקה איטי (במיוחד לעומת קצב 
גידול האוכלוסיה) וכתוצאה מכך החלה ע , , 

שהיתה יצואן של דגנים, לייבאם. מגדלים גם 
טבק, ענבים, פיתת וירקות לצריכה מקומית, 

בעיקר באזורי הערים ומרכזי הנפט. ע׳ היא 
יצואנית התמרים הגדולה בעולם, 

משק בע״ח התפתח בשנות ה 60 ב¬ 
קצב מהיר יותר מגידולי השדה, וע׳ אף 
מייצאת כמות קטנה של צמר ובע״ח. אולם. 

הענף עדיין מפגר ומבוסם על מרעה טבעי 
באזורים הגשומים. תקופת הגשמים הקצרה 
מגבילה את גודל עדרי הצאן והבקר. 

הקפאון היחסי בהתפתחות החקלאות נו¬ 
בע. במידה רבה, מאי-יעילות הממשל וה- 
מינהל. מהרכב השקעות בלתי מאחז — 

הפניית משאבים רבים למפעלי פיתוח גדו¬ 
לים (השקיה וסכרים) — ומהשקעות קטנות 
מדי בהעלאת רמתו המקצועית והחברתית 
של הפלאח. החנח גם הטיפול בניקח הקר¬ 
קעות ומניעת המלחתן — העדרם של 
שני אלה גרם לפגיעה בפוריות הקרקע בשטחים המושקים והוזנחו 
קרקעות רבים שסבלו ממליחות יתר. 


תפוקת ענפי החקלאות 


1971 

1951/2 

•1934/38 

היחידה 

הגידול 

822 

487 

478 

אלפי סונות 

חיטה 

432 

839 

575 


שעורה 

307 

190 

205 


אורז 

2 330 

313 ג 

— 


תפרים 

1,920 

— 

— 

אלפי ראש 

בקר 

14.000 

10,000 

5,525 

" 

צאן 

580 

1,000 

3 120 

" " 

חמורים 


• ממוצע שנתי! 1 ממוצע 52 — 1948 ! 2 1969/70 1 3 1938/9 . 


ה תעש יה בע׳ החלה להתפתח באמצע שנות ה 50 , עם ריבוי 
ההשקעות בהקמת מפעלי תעשיה מודרניים. אולם משקל הענף 
בתוצר עדיין נמוך (כ 11% , 1970 ) ומועסקים בו ( 1970 ) כ 5.7% 
מכוח העבודה בלבד. בענפי התעשיה העיקריים — מזון, טכסטיל 
וחמרי־בניה — מועסקים כ 60% מכלל העובדים בתעשיה. ב 1968 
פעלו 293 מפעלים בבעלות ממשלתית, מרביתם באיזור בגדאד, 
שהעסיקו כשליש מכלל העוסקים בענף, אך משקלם בתפוקת הענף 
הסתכם בכ 70% . ב 1964 הולאמו כל מפעלי התעשיה והבעלות הפר¬ 
טית הוגבלה לבתי-מלאכה ולתעשיה זעירה. 

תכניות הפיתוח מכוונות, כאמור, להקמת מאגרי מים להש¬ 
קיה. ב 1959 הושלם סכר דופאן ע״נ הזאב הקטן (כושר אגירה של 
כ 7 מיליארד מ״ק) וב 1962 הסכר ע״נ הדיאלא (כושר אגירה של 
3% מיליארד מ״ק). בתכנון נמצאים סכרים על הפרת ליד חדית׳ה 
ועל החידקל ליד מוצל, באמצעותם, ובאמצעות סכרים קטנים על 
יובלי החידקל, שואפים לווסת את זרימת המים בנהרות לצרכי הש¬ 
קיה. בתעשיה מתכננים הרחבת בתי־הזיקוק והקמתם של מפעלי 
דשנים כימיים ומפעלים פטרוכימיים שונים. 




117 


עדאק: כלכלה; כוחות מזוינים; חוקה ומשטר 


118 


ה נפט הוא עיקר עשרו של המשק והכוח המניע להתפתחותו. 

ע׳ נמצאת במקום ה 8 כעולם בהפקת נפט. ב 1971 הופקו כ 8.4 מיל׳ 
טוו. 

נפט: תפוקה ותמלוגים 


תקבולים 
(מיליוני דולרים) 

תפוקה 
(אלפי טונות) 

השגה 

12 (אומדן) 

3,427 

1948 

267 

47.467 

1960 

1,465 

833775 

_ 

1971 


סגירת תעלת סואץ ב 1967 , הסכמים חדשים עם חברות הנפט 
בדבר מחירים וחלוקת הכנסות, והעלאת המחירים התלולה מיד אחרי 
מלחמת יום הכיפורים הגדילו את הכנסות ע׳ מנפט תוך 10 שנים 
פי 5 . בעקבות משבר הנפט בעולם ב 1973/4 והחרם על ארצות המע¬ 
רב בעקבות מלחמת יום הכיפורים עלו מחירי הנפט פי שניים 
ויותר. הכנסותיה של ע׳ מתמלוגי נפט יוכפלו ב 1973/4 (לעומת 
1971/2 ). 

הפקת נפט בע׳ החלה ב 1927 . עד 1933 הופקו כ 100,000 טון 
בשנה. עם השלמת הצינורות לחיפה ( 1934/5 ) ולטריפולי בלבנון 
גדלה התפוקה ל 4 מיל׳ טון בשנה. בתחילת שנות ה 50 נתגלו שדות 
נפט חדשים בדרום המדינה והונחו צינורות בעלי קוטר גדול ( 30 — 
32 אינץ׳) וחלה עליה תלולה בתפוקה על אף סכסוכים מתמידים 
בעיקר בקשר לתמלוגים, ביו הממשלה והמפיקה העיקרית ( 62% 
מהתפוקה, 1971 ) — חברת .ב>.?. 1 (. 03 1 ז 1 ג 101 ״ז £1 ? (ור׳ 

היסטוריה, להלן). אולם, עיקר התפוקה (כ 60% ) מקורה בשדות 
שבצפון המדינה. התפתחות התפוקה שם מוגבלת ע״י כושר ההולכה 
של 5 הצינורות לימה״ת — 50 מיל׳ טון לשנה. עד אמצע שנות 
ה 60 היתר. ל . 0 .?. 1 בלעדיות בהפקת נפט בע׳, אולם ב 1964 הוקמה 
חברת הנפט הלאומית העראקית . 1.14.0.0 ( 011 7431101131 ן> 3 ז 1 
.ס 0 ) שקיבלה את הזכירן על השטחים שהולאמו מידי . 0 .?. 1 ב 1959 
(הולאמו כ 2 % /י 99 משטחי הזכיון שהיו בידי . 0 .?. 1 ובידיה הושארו 
רק השדות שהפעילה בעצמה). מסוף שנות ד. 50 ועד תחילת שנות 
ה 70 חלה האטה בגידול התפוקה כתוצאה מניצול כושר ההולכה של 
הצינורות וצמצום ההשקעות בחיפושי נפט ובקידוחים. 

6 בתי הזיקוק הפועלים בע׳ עיבדו ( 1970 ) כ 4 מיל׳ טון נפט. 
מקימים בית זיקוק קטן נוסף בבצרה — בסיוע צ׳כי. 

מערכת התחבורה בע׳ מצומצמת בהקפה למרות ההשקעות 
הגדולות בפיתוחה. יש כ 18,600 ק״מ דרכים (מהם כ 7,200 ק״מ כבי¬ 
שים) וכ 2,530 ק״מ מס״ב, שעיקרן בין שדות הנפט בצפון ובדרום, 
דרד בגדאד. בע׳ כ 72,000 מכוניות נוסעים וד 45,000 כלי-רכב מסח¬ 
ריים. הכבישים העיקריים: מבגדאד לגבול התורכי (דרך כרכוך)! 
מבגדאד לגבול הירדני! הכביש ממזרח לבגדאד לאיראן ומבגדאד 
דרומה לעיר כרבלא. נמלי התעופה העיקריים הם בבגדאד 
ובבצרה. לע׳ חברת תעופה ממלכתית ($ץב^ז 1 \ 3 4 11 ז 1 ). לצי מסחרי 
תפוסה ( 1971 ) של 121,000 טון. הנמל העיקרי בבצרה. כ 1,300 
כלי שיט בתפוסה ( 1971 ) של 138,800 טון משמשים לתחבורה 
נהרות ותעלות (ור׳ ספה). 

ם ח ר ־ ח ו ץ. לע׳ גדעון מתמיד בחשבון הסחר, בעיקר בשל 
יבוא מוצרי תעשיה, רכש צבאי, מכונות, כלי רכב, ביגוד ומוצרי 


סחר חוץ בשנים נבחרות 
(במיליוני $) 


1971 

1965 

1953 


64 

51 

57 

יצוא סחורות ושירותים 

1.465 

831 

350 

יצוא בפס 

1.529 

882 

407 

סד,"כ יצוא 

294 

455 

192 

יבוא 


מזון בסיסיים. אולם, יצוא הנפט הגדול משפר את מאזן התשלומים 
ואף יוצר בו עודף גדול. 

המטבע: דינאר עראקי = 3.38 דולר של אה״ב (מארם 1973 ). 

ש. הורוביץ, החקלאות במזרח הערבי, סרק ב/ תשכ״ו! ,□ 1.0111331 .׳•ז 

£1710.71€177% ; 1958 , 57 — 1950 / 0 11071 ) €01151117 ?# ׳** 77 

ה 0 ** 2 >£ , 111 31 זז 11 ו 501 . 5 ; 1967 ,. 1 171 711 0 $777 10 ?/ 1 ? 19 ? 21 ה 0 ה £€0 

- <ז 7 ?י 001 /ס ? #01 ׳*; 77 , 13131 . 7 ז ; 1971 ,?) 11/071 ה( 51€ ??\\ ? 1/1 271/1 > 071 
. 1972 / 0 111071 ) 1112 ) 1 ! 17151 ) 171 1£ ! 1 171 £711 771 

אל. שפ. 

כוחות מזוינים. בכוחות הסדירים של ע׳( 1973 )כ 102,000 
איש. מלבדם עוד כ 10,000 איש של המשמר הלאומי המורכב 
ממתנדבים, וכ 4,000 איש לשמירת הב טחון הפנימי. קיים שירות 
חובה לשנתיים, מגיל 18 ! שירות המילואים נמשך 18 שנה. יש בי״ם 
לקצינים, בי״ס לפיקוד ומטה ובי״ם לטיס. תקציב הבטחון הגיע 
ב 1970/71 לב 237 מיל׳ דולר. רוב הציוד הצבאי נרכש מבריה״מ. 

כוחות הקרקע מונים כ 90,000 חייל, המאורגנים בדיוויזיה 
משורלינת, דיוויזיה ממוכנת, 2 דיוויזיות חי״ר ו 2 דיוויזיות הרריות. 
השריון כולל 800 טנקים (ט. 34 ., ט. 54/55 ), 45 טנקים אמפיביים 
(פ.ט. 76 ), 110 שיריוניות ויותר מ 300 נגמ״שים. כ״כ לפחות כ 300 
תותחים של 120 ו 130 מ״מ. 

כוחות האוויר מופעלים ע״י כ 10,000 איש. ישנן כ 14 
טייסות ובהן כ 210 מטוסים מבצעיים, מלבד 45 מסוקים ו 32 מטוסי- 
תובלה. המטוסים המבצעיים כוללים 35 מטוסי-קרב "האנטר"(תוצרת 
בריטניה), 30 מטוסי-יירוט מיג. 17/19 , 60 מטוסי מיג. 21 , ו 50 
מטוסי־ תקיפה סיכוי 7 . כ״כ ישנם 28 מפציצים איל 16/28 ו 16 מטוסי 
אימון־תקיפה ב.א.ק. ט. 52 מתוצרת בריטית. בסיסי האוויר הם בצרה, 
שעיבה, בגדאד-רשיד, חבאניה, כרכוך ומוצל. 

כוחות הים כוללים 12 ספינות-טירפדו, 7 סירות־משמר 
ואניות־עזר. כוח־האדם מגיע לכ 2,000 איש. 

הכוחות המזרנים של ע׳ חשובים למערך המדיני הפנימי של 
המדינה, אך רמתם הצבאית ירודה. הם נועדו בעיקר ללחימה הספר 
ראדית בכורדים ולהתגוננות מפני איומים איראניים. לאחרונה מק¬ 
בלת ע' ציוד צבאי רב מבריה״מ, ובעקבות משלוחו פועלים בה 
גם מדריכים רוסים. במלחמת אוקטובר 1973 נגד ישראל השתתף 
צבא משלוח עראקי ברמת הגולן. 

9 . 0 . 

חוקה ומשמר. ע״פ חוקתה הראשונה, שנתקבלה ב 1925 , 
היתה ע׳ מלוכה חוקתית. בעקבות ההפיכה ב 14.7.1958 וכינון הרפו¬ 
בליקה בטלה חוקה זו. מאז ההפיכה היו לע , 6 חוקות. עתה ( 1974 ) 
בתוקף ״החוקה הזמנית״ מ 1970 . 

ע״פ חוקה זו ע ׳ היא רפובליקה "דמוקרטית ועממית", שחוקיה 
מושתתים על האסלאם ומשטרה הכלכלי על הסוציאליזם. החוקה 
מבטיחה את כל החירויות (הבעת הדעה, ההתכנסות וההתאגדות). 
רשויות השלטון נחלקות ל 4 : הנשיאות — הרשות המבצעת! 
״מועצת המהפכה״! ״המועצה הלאומית״ — הרשות המחוקקת! 
והרשות השיפוטית. תיקון בחוקה שהוכנס סמוך לפרסומה מבטיח 
גם את הזכויות הלאומיות של הכורדים, ומתן אוטונומיה להם. 

"המועצה הלאומית" כלל לא נבחרה, ובמציאות כמעט שאין דמיון 
בין החוקה להלכה לבין המשטר למעשה. 

למעשה ע׳ היא מדינה רודנית, בשלטון הצבא ומפלגת הבעת׳ 
(ע״ע סוריה, עמ׳ 616/8 ). ואולם פלג הבעת׳ השולט בע׳ הוא יריבו 
של הפלג השולט בסוריה. הגוף העליון במדינה הוא "מועצת 
המהפכה״ בת 14 חברים, רובם קציני צבא, בראשות הנשיא וסגנו. 
הנשיא הוא גם רה״מ והמפקד העליון של הצבא. בסמכותו להגדיל 
את מספר החברים ב״מועצת המהפכה" וכן למנות שרים ולפטרם. 
העתונות נתונה לפיקוח מיניסטריון "ההדרכה" ולניהולו. הבעת׳ היא 
המפלגה החוקית היחידה. גם הבטחת האוטונומיה לכורדים לא 





119 


עראק: משפט; היסטוריה 


120 


הוגשמה בצורה שתניח את דעתם, והדבר גם הביא לחידוש מרידתם. 
וע׳ להלן, היסטוריה, עם׳ 

במערכת השיפוט עדיין שוררת החלוקה האפיינית לאימ¬ 
פריה העות׳מאנית בין מערכת השיפוט החילונית והדתית, אם כי 
הנשיא הוא הממנה את השופטים ואת הקאדים (סעיף 57 (ד) לחוקה). 
לשבטים הנוודים מערכת שיפוט משלהם. 

אישות. אמנם חוק המעמד האישי 30.12.59 בא במקום הדין 
הדתי המוסלמי, אולם מאפיינת את החוק החדש תמציתיוהו 
במגמה להתחמק מנקיטת עמדה בשאלות בהן קיימת סתירה בין 
המשפט המוסלמי האורתודוכסי החנפי (ע״ע אבו חניפה; אסלאם, 
עבד 968 ), שנהג באימפריה העות׳מאנית, לבין המשפט המוסלמי 
ההסרודוכסי הג׳עפרי (ע״ע ג׳עפר אלצאדק), בו תומכת המחצית 
השיעית של אוכלוסיית ע׳. בכל מקרה של אי-בהירות צריך השופט 
להחיל על המתדיינים את החוק הדתי שהיה חל עליהם לפני חקיקת 
החוק מ 1959 . 

פלילים. המורשת האנגלית שרדה בעיקר בתחום המשפט 
הפלילי. הקודכס הפלילי של בגדאד ( 1918 ) וחוק הפרוצדורה הפלי¬ 
לית של בגדאד ( 1919 ) עודם בתוקף, אם כי קיימת הצעת חוק 
פלילי חדש. 

ממונות. הקודכס האזרחי העראקי החליף את המג׳לה (ע״ע 
תורכיה, משפט) ב 1.1.53 . הוראות ממנה שרדו בקודכס, אך הוא 
דומה יותר לקודכסים המצרי והסורי, הקרובים למשפט הצרפתי. 

החוקה העיראקית הזמנית 17.7.1970 (המזרח החדש. כ׳. 361 — 369 ), 

תש"ל ; / 0 1116 10 11071 ^ 11 ) 0 ■{ 1711 ,וצי( 33 )- 31 ן 11 .> 3 < 01 .ס 

. 1969 ,( 1 ,צ 00 ח 5010 [ 3 ( 7111110 }() ^ 163 ־ 80 : 111 ) 771 €£111 ^ 1 1€ ! 1 

י. מ. 

היסטוריה. על תולדות ע׳ עד 539 לפסה״נ ע״ע שומר: 
בבל; אשור; ארם, ארמים. 

שלטה פרס. ב 539 השתלט כורש מלך פרם על בבל, כנראה בלי 
מלחמה. הוא מופיע כשליח האלים שבא לגאול את הארץ מידי 
נבונאיד (ע״ע), ונחשב למלכה החוקי של בבל. כורש מינה פחה 
פרסי למושל בבל, ואולם שדי נבונאיד ופקידיו נשארו על כנם, סדרי 
המינהל לא שונו ומקדשי האלים שוקמו. 

מעטות הידיעות על גורל הארץ בשלטון פרס. האכדית היתה 
אחת משלוש השפות הרשמיות של ממלכת פרס, הפרסים התייחסו 
בד״ב בסובלנות לפולחנים הדתיים של הארץ, ונראה שהיא נהנתה 
משגשוג. ואולם דריוש 1 (ע״ע) צריך היה בתחילת מלכותו לדכא 
מרידה. 

התקופה ההלניסטית. ב 331 כבש אלכסנדר הגדול את 
בבל. הוא נהג כבוד במרדוך אלוהי־העיר. בשנתו האחרונה ישב 
בבבל ותכנן לבנות מחדש את העיר ולעשותה לבירת ממלכתו. הוא 
מת לפני שהגשים את תכניתו. 

במהרה חדלה בבל מהיות מרכז הממלכה. במלחמות בין יורשי 
אלכסנדר (ע״ע דיאדוכים) עברה מיד ליד. ב 312 כבש אותי׳ הלוקוס 1 
(ע״ע) וכ 200 שנה היתד. הארץ בשלטון הסלוקים. סלוקום 1 בנה 
את סלוקיה (ע״ע), עשאה לבירתו, העביר אליה המוני תושבים 
מבבל הסמוכה, והעיר החדשה ירשה את מקום בבל כמרכז הסחר 
בין המזרח למערב, ובבל שקעה. ואולם גם סלוקיה לא היתה זמן רב 
מרכז הממלכה, והבירה עברה לאנטיוכיה שבסוריה. 

תחילה עשו השליטים ההלניסטיים מאמצים רבים לעודד הת¬ 
יישבות יוונים ומוקדונים בארץ. בין הערים ההלניסטיות שם היו 
ניקפוריום (היש — א(ל)רקה) אדסה (היום — אורפה) ואורופוס 
(דורה-אוולפוס). סלוקיה עצמה היתה עיר גדולה, תושביה היוונים 
והמוקדונים היו מאורגנים במסגרת של "פוליס" עם מועצת־עיר, 
גחסיה ופקידים בעלי סמכויות ממשל נרחבות. ואולם כעבור זמן מה 
החלו המתיישבים החדשים בארץ בבל להתבולל ביושבי הארץ: 
יוונים נטלו לעצמם שמות בבליים; חוזים נערכו בצורה הבבלית, 


גם אם אחד הצדדים היה יווני; הבבלית נשתמרה והוסיפו לכתבה 
בכתב היתדות, אף שהיוונית נהיתה לשפה רשמית שניה. 

לתרבות בבל היתה השפעה ניכרת על היוונים בתחומי האסטרו¬ 
נומיה, האסטרולוגיה, ואולי גם הספרות. בין הבבלים שכתבו יוונית 
יש לציין את ההיסטוריון בולסוס (ע״ע). 

בדומה למאמציו בא״י ניסה אנטיוכום יעז אפיפנם (ע״ע! 163-175 
לפסה״נ) לזרז את תהליך ייוונה של בבל, וגם כאן נכשלו מאמציו. 

שלטון ה פרתי ם. ארץ בבל היתה זירת קרב בין הסלוקים 
לביו ממלכת פרתיה (ע״ע). ב 129 לפסה״ג כבשוה הפרתים, וחזרו 
וקבעו את העיר בבל לבירת החורף שלהם. אך בעבור זמן מה בנו 
את אקטסיפון (ע״ע), העבירו לשם את בירתם, ובבל נדלדלה עד 
שבתחילת המאה ה 2 לסה״ג היתה חרבה ברובה. 

גם אקטסיפון, על הגדה המזרחית של החידקל, מול סלוקיה, 
היתד. זמן רב בעלת צביון הלניסטי, ובתיאטרונה הוצגו מחזות של 
אוריפידס. במאה ה־ 1 לסה״ג נחלשה ההשפעה ההלניסטית בממלכת 
פרתיד. כולה — כנראה בעקבות דיכוי מדידתה הממושכת של סלוקיה 
והענשתה ( 35 — 42 לסה״נ). כל אותה עת נמשך שגשוגה של ארץ בבל. 

שלטון הפרתים בצפון ארם־נהריים היד. רופף כלשהו. בראשית 
המאה ה 1 לפסה״ג היה איזור נציבין בשלטון טיגרן (ע״ע) מלך 
ארמניה, ורק פראאטס, מלך פרתיה ב 70 — 57 לפסה״ג, סיפחו; באדסה 
קמה כבר בסוף המאה ה 2 לפסה״ג מדינה ערבית, אורהי (ע״ע), 
ובסביבות ארבל קמה מדינת וזדיב (ע״ע). 

בדרום ארץ בבל, לחוף המפרץ הפרסי, היתה ממלכת מישן 
(:>ת!> 5 ^ן). אורחי, חדיב ומישן הכירו בחסות פרתיה. 

גורל הארץ הושפע בעיקר מהמאבק בין פרתיה לרומא, שהתנהל, 
בהפסקות, מאמצע המאה ה 1 לפסה״נ עד קץ ממלכת הפרתים בת¬ 
חילת המאה ה 3 לסה״נ. ב 114 פלש הקיסר טרינום (ע״ע), כבש את 
הארץ (ובכלל זה את אורהי וחדיב) ואירגן את הצפון בפרובינקיה 
״מסופוטמיה״. יורשו אדריאנום ויתר על פרובינקיה זו, אך ב 165 
הוקמה מחדש. 

הססנים. ב 224 נפלה ממלכת הפרתים ופרס הססנית ירשה 
את מקומה. שלטון הסמנים (ע״ע) היה גם הוא רצוף מלחמות ברומא 
וביורשתה, ביזנטיון, ואלו התנהלו תכופות בתחומי ע' של היום. 
גם בימי הססנים היה לרוב צפון־המערב (ג׳זירה של היום) בידי 
הרומאים, וארץ בבל בידי הפרסים. 

כבר בימי הפרתים גדלה השפעת היהודים בבבל ובארם־נהריים 
(מסופוטמיה). בתחילת המאה ה 1 לסה״ג היתה ממלכה יהודית 
בנהרדעא (ע״ע), ובאמצע המאה התגיירו מלכי חדיב, וכן ניכרה 
השפעת היהדות בממלכת מישן (ע״ע). בסוף שלטון פרתיה גברה 
השפעתה אפילו על בית המלוכה הפרתי (ע״ע ארטבן ^ 1 ). נראה 
שהיהודים היו גם מפיציה הראשונים של הנצרות. בערך ב 180 
לסה״ג נהיתה הנצרות לדת הרשמית בממלכת אורהי, והגמון אדסה 
נחשב לאחד מראשי הכנסיה. הנצרות התפשטה מאוד בקרב דוברי־ 
הארמית בארץ גם בימי הסמנים הראשונים, אולם עם השתלטות 
הנצרות בקיסרות הרומית קיבל מאבקה של פרס עם רומא צביון 
דתי, והנוצרים נרדפו על דתם ולפיכך תמכו ברומאים. המצב השתנה 
בעקבות הפילוגים בכנסיה ורדיפת כיתות מינים: אחרי שתורת 
בסטוריום (ע״ע) הוקעה כמינות בועידת הכנסיה באפסום ( 431 ) 
מצאו הנסטורינים מקלט בממלכת הססניס, ונציבין היתד. מרכזם; 
בוועידת הכנסיה בכלקדון ( 451 ) הוקעו גם המונ 1 פיסיטי 0 (ע״ע), 
שעמהם נמנו גם הנוצרים של אדסה. ואף הם מצאו מקלט בממלכת 
הססנים. כבר במאה ד. 3 התפשטה מאוד כת המניכאים (ע״ע). נרדפו 
רק האורתודוכסים (ע״ע מלכיטים). נראה שבסוף ימי הססניס היו 
רוב תושבי הארץ נוצרים מהכיתות הפורשות, ששנאו את ביזנטיון 
האורתודוכסית ובמידה פחותה—את פרם הזרתושטרית. 

אה. א. 



121 


עראק: היסטוריה 


122 


הערבים. כבר בימים קדומים הגיעו שבטים מחצי־האי ערב 
לשולי ארץ בבל, ומהמאה ה 3 לפסה״ג לכל המאוחר התיישבו דוברי- 
ערבית בתוכה. ערב הופעת האסלאם ישבו ערבים מהג׳זירה בצפון 
ועד למפרץ הפרסי בדרום. הריכוז החשוב ביותר היה בדרום־מערב 
בבל סביב העיר א ל ־ ח י ר ה (ע״ע) בלב אזור פורה, מושקה ברשת 
תעלות ענפה שהתפרנס מגידול חיטים ותמרים וכן ממלאכה ענפה 
ומליווי שיירות התבלין מהמפרץ הפרסי לארם־נהריים. בראשית 
המאה ה 3 קמה שם ממלכת־גבול בדדת, שבדומה למלכויות תדמור 
ובני גסאן (ע״ע) הסוריות שבשירות ביזנטיון. היתה מדינת חיץ 
בשירות הססנים נגד חדירות שבטי ערבים מהמדבר ונגד פלישות 
מצד ביזנטיון. בדומה לרבים מתושבי מסופוטמיה ובבל היד תושבי 
אל־חירה נוצרים נםט 1 ריאנים, ומכאן איבתם לביזנטיון, רודפת הנס־ 
טוריאנים. 

ממלכת אל־חידה הצטיינה ברמת תרבותה, וע״פ המסורת קיבלו 
הערבים ממנה את תורת הכתב. היא הולידה בקרב הערבים דימוי 
של בבל כשיא התרבות בחומר וברוח, ולפיכך היתה יעד עיקרי 
לפולשים המוסלמים. ב 604 לערך כבשו הססנים את אל־חירה, 
והגבול הדרום־מערבי של ע׳ נחשף, אפוא, לפולשים מהישימון. 

אחר מות מחמד היתד, בבל יעד ראשון למוסלמים (בסוף 632 ) 

ורק כמה חדשים אח״כ עלה כוח מוסלמי אחר על סוריה. לקלות 
החדירה תרמה אפיסת כוחותיה של פרם מחמת המאבק הממושך עם 
ביזנטיון. חדירת המוסלמים הראשונה, בפיקודו של אל־מת׳נא בן 
חאךת׳ה, דמתה יותר לפשיטת־בדוים מסרתית ונבעה מרצון מפקד 
זה למצוא תעסוקה לאנשיו שואפי־השלל. הצלחותיו המפתיעות 
בדרום בבל הניעו את הח׳ליף אבו בכר לתכנן כיבוש קבע של בבל, 
והוא שיגר לעזרת אל-מודנא כוח גדול יותר, בפיקודו של הבולט 
במצביאי האסלאם, ח׳אלד אבן אל-וליד (ע״ע). ב 633 כבש ח׳אלד 
את כל דרום בבל ובכלל זה אל־חירה, שנכנעה לאחר מצור קצר, 
בעקבות נצחונו המכריע על הפרסים בקרב על הפרת ("קרב נהר 
הדם"). בג׳זירה הקימו הססגים נגדו גם את התושבים הערבים 
(הנסטוריאנים ברובם) והשיגו חילות־עזר מבני גסאן. ח׳אלד מנע 
מאויביו להתאחד והכם בנפרד, ואולם הוא נצטווה לנוע לסוריה 
ואל־מת׳נא, פינה, בלחץ הפרסים, את רוב שטחי כיבושיו והסתפק 
בראש־גשר קטן בדרום־מערב. ב 636 חידשו המוסלמים את מתקפתם. 
משהגיעו תגבורות מערב, חצו את הפרת, ובקרב קאדסיה (תחילת 
637 ) הביסו צבא פרסי גדול משלהם בפיקודו של העוצר רוסתום. 
ההתנגדות בכל בבל התמוטטה ואחרי מצור של כמה חדשים נפלה 
אקטסיפ 1 ן הבירה, ושארית צבא הססנים נסוג לפרס גופא. 

גם בע׳, בדומה לסוריה. התיישבו הכובשים בערי־מצב (אמצאר). 

ב 638 הקימו הכובשים את בצרה כעיר־מצב, וב 639 — את כופה 
(ע״ע). באמצאר ישבו המושלים, מנגנון השלטון והלוחמים הערבים. 
ואולם, בבבל התמוטט שלטון הפרסים לחלוטין, ולא נשאר מנגנון 
לגביית המסים. כל שטח 2 הפרובינציות העיקריות שהוקמו בארץ, 
א(ל)־ 0 ואד (הדרום) וג׳זירה (הצפון) הוכרז אפוא לשטח שנכנע 
לאחר התנגדות, ולפיכך — לרכוש של המדינה שאינו ניתן להפקע 
(פיא); ליושביו השאירו הכובשים זכות־חזקה־וניצול תמורת תשלום 
ישיר של מסים לאוצר המוסלמי (בית אל־מאל). נחלות משפחת 
המלוכה ונחלות שבעליהן נטשון הועברו לבעלות ולעיבוד ישירים 
של המדינה (דואפי). המסים עצמם הושארו במתכונת ובשיעור 
הקודמים: מס קרקע ע״פ יחידות קרקע וע״פ סוגי הגידולים (ח׳ראג׳); 
ומס גולגולת מדורג ע״פ הכנסה (ג׳זיה). אולם בימי הססנים 
שילמו מם גולגולת רק בני השכבות הנשלטות, ובני משפחת 
המלוכה, האצולה הגבוהה, חיילים, כוהנים ופקידי ממשלה היו 
פטורים ממנו. המס היה אות קלון חברתי. עם הכיבוש הערבי הוטל 
המס על שאינם־מוסלמים, כלר הוא קיבל אופי דתי, והנפגעים 
העיקריים ממנו היו אותן שכבות עלית שעד כה היו פטורות מלשלמו. 


רבים מבני העלית העדיפו להתאסלם ובלבד שלא להתבזות בתשלום 
המם. על התאסלמותם הקלה העובדה שהערבים זקוקים היו לשירו¬ 
תיהם במינהל ואח״כ גם בצבא, ולכן עודד השלטון את השתלבותם 
בממסד החדש. אשר לשכבות נמוכות יותר, ובעיקר בכפר, לא היה 
לערבים עניין רב בהתאסלמותן. המיסוי בכל שטחי הכיבוש היה 
אישי, ולכן היה אוצר המרינה מפסיד את הג׳זיה. ואם היו המת- 
אסלמים נוטשים את אדמתם היה מפסיד גם את הח׳ראג׳ (שנגבה על 
בסיס יחידת עיבוד משפחתית). המניע להתאסלמות בכפרים גבע 
מרצון שלא להיות צמית לקרקע, לעבור לעיר כמוסלמים בני־חורין 
ולהיפטר מהודראג/ כפעם בפעם החזירו השליטים, שלא כחוק, 
איכרים מתאסלמים מהערים לאדמותיהם מחשש אבדן מסים וחו¬ 
ברת אדמות. 

ואולם א״א היה לבלום לחלוטין את התהליך, בעיקר משום 
משיכתן של שתי ערי־המצב שב־סואד, בצרה וכופה, שסביבן הת¬ 
נהלה פעילות כלכלית ענפה. כ 100 שנה היו ערים אלו אבן שואבת 
לאיכרים, בתיתן להם אפשרויות לקידום חברתי וכלכלי, ועוד יותר 
— לעירונים משכילים או בעלי מקצועות טכניים. המתאסלמים 
קיבלו מעמד של בני-חסות (מואלי) בשבטים ערבים שאליהם יוחסו 
בקשר־דם פיקטיווי. תחילה היו הבדלי מעמד בין ערבים טהורים 
לבין המואלי. ומשרות־השלטון הגבוהות היו חסומות בפניהם. 
אעפ״כ היה כבר בימי האמיים תהליך ההתאסלמות מקיף ביותר, 
כמוכח מעצמת מרידות המואלי (ע׳ להלן, עמ׳ 123 ). עם הסרת כל 
הסייגים על המתאסלמים המקומיים בעיקבות המהפכה העבאסית 
באה התאסלמות כללית, אף שתקופה ארוכה היתה בכפר איטית 
יותר מבעיר. היה גם הבדל בין הדרום, שבו היה מספר הכובשים רב, 
לבין הצפון שמרכזו בא(ל)ךהא (אורהי, אדסה), שבו היה מספרם 
קטן יותר ואחיזתה של הכנסיה הנסטוריאנית, ובעיקר הנזירים, היתה 
חזקה ביותר. עד היום מצויים שם ריכוזים ניכרים של נסטוריאנים. 

כבאזורי כיבוש אחרים נתלוותה הסתערבות להתאסלמות. רוב 
המתאסלמים זנחו במרוצת הזמן את ניביהם הארמיים והחלו מדברים 
ערבית. ההסתערבות (ע״ע מסתערבים) היתה רבת ממדים מההת- 
אסלמות, כי גם לפני הכיבוש היתה הערבית נפוצה בדרום בבל, וגם 
שאינם־מוסלמים השתמשו בערבית, והאיכרים למדוה באמצאר, שהיו 
שווקים ענקיים לתוצרתם. האמצאר(ובעיקר כופה) גרמו להתמזגות 
כל ניבי הכובשים לניב ערבי אחד, והודות למעמדה המרכזי של 
כופה נעשה ניב זה מקובל בכל ע/ השפות הקודמות נשתמרו בצפון, 
בעיקר אצל הנסטוריאנים, וכן אצל היהודים בכל רחבי ע׳, גם 
משנתרחבו תהליכי ההתאסלמות וההסתערבות, אולם הן נדחקו 
יותר ויותר למעמד של שפות־קודש (או שנשארו שפת יום־יום 
בעיקר בקרב "כלי-קודש"). העדות הטובה ביותר להתפשטות הער¬ 
בית בבבל היא תפקידם החשוב של בני מוצא פרסי בפיתוח אסכולות 
הדקדוק המפורסמות של בצרה וכופה במאות ה 8 — 9 . 

ימי ה א מי ים ( 661 — 750 ). ב 10 שנות מלחמת האזרחים 
( 651 — 661 ) שקדמו לעליית האמיים לשלטון מילאה ע׳ תפקיד בעל 
חשיבות גדלה והולכת. ע׳ היתה הפרובינציה הראשונה באימפריה 
הערבית שמילאה תפקיד מעין זה בעיצוב פני הח׳ליפות; בכך 
הצביעה על השינוי שחל במאזן הכוחות בממלכה בעקבות הכיבושים, 
כיוון שרוב הצבא, רוב תושבי חצי־האי ערב וכמובן גם רוב המש¬ 
אבים ודוב התושבים הלא ערבים מצדים היו מחוץ לחצי־האי, שבו 
הוסיף להיות מושב השלטון (עד 656 ). ע׳, ובעיקר עיר-המצב כופה, 
היא שהרימה את נס המרד בה׳ליף עת׳מאן ( 651 ). נגד יורשו 
בודליפות. עלי (ע״ע), דודנו וחתנו של מחמד, פרץ מרד גלוי בחג׳אז, 
ולכן העביר עלי את בירתו לכופה. לרשותו עמדו משאבי ע , , הע¬ 
שירה בפרובינציות ובעלת היישוב הערבי הגדול ביותר, אף שבצרה 
תמכה ביריביו. בעזרת משאבים אלה דיכא את מרדם של טלחה 
וזכיר (״קרב הגמל״, 656 ), ועמד בעימות הצבאי הלא־מוכרע נגד 



123 


עראק: היסטורידו 


124 


יריבו החדש, מושל סוריה מעאויה (ע״ע). הפרת נהיה לגבול בין 
שני המחנות היריבים (גבול זה עתיד היד. לחצוץ בין ממלכות אחרות. 
למשל, בין הממלוכים למונגולים). 

אחרי שנרצח עלי ( 661 ) פלש מעאויה לע׳ וסיפחה לח׳ליפות 
שכונן. בימיו ובימי יורשיו האמיים (עד 750 ) היתה דמשק בירת 
הח׳ליפות כולה, אולם בגלל הקפה הגדול של האימפריה משלו 
האמיים במישרין רק בשטחים שמסוריד. מערבה; השלימה על מזרח 
האימפריה, כלר, שטחי הססנים לשעבר. היתה בידי מושלים נאמנים 
שהפקידו האמיים על ע/ ומושבם היה בד״כ בכופה. מושלים אלה 
נהגו ביד ברזל. כי ע׳ היתר, מרכז התנגדות כמעט קבוע לאמיים. 
משימתם הראשונה של מושלים אלה, שהחשובים בהם היו ןזעירה 
אבן שעבר" זיאד אבן אכיה וחג׳אג' אבן יוסף, היתד, אפוא להשכין 
סדר פנימי. הם שמו קץ למריבות בין השבטים הערבים בערי־המצב 
בארגנם את הצבא ביחידות רב־שבטיות, במקום הארגון הקודם שבו 
היה כל שבט יחידה צבאית נפרדת. ושלחו חלק גדול מהלוחמים 
מזרחה, להתיישב בח׳ראסאן או להשתתף במערכות להרחבת גבול 
האסלאם באסיה התיכונה. 

ההתנגדות לאמיים לבשה צביון דתי בצמיחת השיעה, וזו הת¬ 
פשטה במהירות בע/ מעירה אבן שעבה וזיאד אבן אביה, המושלים 
בימי מעאויה, לא גילו תקיפות ביחסם לשיעה, וזו המשיכה לתסוס 
במסתרים, במיוחד בכופה, ומספר הנוהים אחריה גדל. אחרי מות 
מעאויה הסתמנה גישה תקיפה יותר כלפי השיער,, מה גם שהשיעים 
העזו למרוד בגלוי באמיים. ובשנת מותו של מעאויה בחרו בני 
כופה את בנו של עלי, אל־חסין (ע״ע אלחסן ואלחסין) לח׳ליף. 
תוך זמן קצר דוכא המרד במרחץ דמים בקרבלא ( 10.10.680 ! ע״ע), 
אל-חסין נהרג וקברו שבכרבלא היה למקום עליה לרגל לשיעים עד 
היום הזה. אח״כ היתה ע׳ זירת קרב למערכה רב־צדדית: הערבים 
באמצאר הכירו בשלטונו של ח׳ליף־הנגד עבדאללה אבן זביר, ו״המ־ 
ואלי" נהו אחרי אל־מח׳תאר, שהופיע כנציגו של מחמד, בן עלי 
לא מפאטמה אלא מאשתו משבט חניפה. אל־מח׳תאר הופיע כנביא, 
הטיף לביטול כל האפליות נגד ה״מואלי״, השתלט על בופה ( 685 ) 
וטבח בתושביה, שמרדו בו בגלל התנגדותם למתן שוויץ זכויות 
ל״מואלי״. ב 687 נהרג אל־מח׳תאר בידי מצעב אבן זביר, נציב ע׳ 
מטעם אחיו עבדאללה. מצעב עצמו נהרג בקרב עם צבא הח׳ליף 
האמיי עבד אל־מלך ( 690 ). אעפ״ב לא היה שלטון האמיים בע׳ 
יציב, והשיעים והח׳וארג׳ (ע״ע ח׳ארג׳ים) המשיכו במרידותיהם. 
ב 694 — 714 היה חג׳אג׳ אבו יוסף מושל ע׳ — אולי הגדול שבמו* 
שליה, הוא דיכא ביד חזקה את שרידי התסיסה השיעית בכופה 
ובבצרה, לכחצי יובל שנים, בנה עיר חדשה, ואסט, והעביר אליה 
את מיגהל השלטון בארץ. השקט בע׳ איסשר לחג׳אג׳ וליורשיו לפתח 
את הארץ. חג׳אג׳, כמושל ע/ היה נציב־עליון של כל המשרק 
(המזרח), וע/ כמרכז ר,משרק, נהנתה מחלק ניכר מההכנסות שבאו 
מהכיבושים של מפקדי חג׳אג' בשטחים העשירים שבטרנסאוכסניה. 
כיבושים אלה העבירו לשליטת המוסלמים את נתיב הסחר היבשתי 
המרכז־אסיני בתבלין ובצבעים, מוצרי המותרות של אותה עת. ע/ 
שבה עברו סחורות אלו לפני הגיען לנמלי הימה״ת, נהנתה מההכ¬ 
נסות מהן, וכן מהיותה מסוף המסלול היבשתי של הנתיב הימי 
מהאוקיאנוס ההודי למפרץ הפרסי. לשגשוג תרמו גם מאמצי חג׳אג׳ 
ויורשיו לשקם את רשת תעלות ההשקיה והסכרים ולשפרה. להחזיר 
לנחלותיהם איכרים שברחו לעיר, ומפעלי הבניה שיומו. אך הערא* 
קים קינאו בסוריה על עליונותה עליהם, התסיסה השיעית נמשכה 
בחשאי, והמואלי הוסיפו לרגון על שהאמיים נתנו לערבים מונופולין 
על עמדות שלטון בכירות. דברים אלה באו לידי ביטד גלד יותר 
ויותר ככל שנחלשו האמיים, עקב מאבקים בקרב שבטי הערבים 
לביו עצמם שהחריפו בשנות ה 40 של המאה ה 8 . המושל האחרון 
של ע׳ והמשרק נצר אבן סיאר, ביקש לפייס שבטים אלה ולהשוות 



עראה: המסגד נננ׳ר ע״יע החיליו עלי (הנניה הוויה בסאה ה 8 ) 


את זכויות המואלי לזכויות הערבים, אך התסיסה נמשכה, וגם דיכוי 
מרידות השיעים באותו עשור היו ללא הועיל: ב 747 פרץ בח׳ראסאן 
מרד העפאסים, משך אליו את כל שאינם־מרוצים, התפשט בכל המשרק. 
וב 750 הוכרע צבא האמיים סופית בקרב ע״נ זאב (יובל החידקל). 

ע , כמרכז הח׳ליפות ( 750 — 945 ). נצחון העבאסים הפך 
את ע׳ ממרכז משני של ד,ודליפות למרכזה הראשי. העבאסים הגו 
איבה לסוריה, משען האמיים, ומרכזי הכוח שלהם היו במזרח המוס¬ 
למי הרחוק. לפיכך ביקשו העבאסים מרכז שיהיה, ככל האפשר, קרוב 
למזרח המוסלמי הרחוק ובטוח ממרידות, ועם זאת יאפשר שליטה 
יעילה על מערב האימפריה. הח׳ליף העבאסי הראשון, א(ל)ספאח, קבע 
את בירתו באל-האשמיה(ליד כופה); יורשו, אל־מנצור (ע״ע), שמיגר 
את שרידי התנגדות הח׳ארג׳ים לשלטונו בע׳ יסד ב 762 בירה חדשה 
מדינת א(ל)סלאם, ..עיר השלום", היא בגדאד (במקום שבו היה 
כפר בשם זה) על הגדה המערבית של החידקל. העיר נבנתה בצורה 
מתוכננת ובמרכזה "אל־מדינה אל־מדורה", עיר עגולה מוקפת חומה 
כפולה וחפיר, ובה היו ארמון הח׳ליף, הרמונו, קריית הממשלה 
ומעונות פקידיה. במהרה התפתחו סביבה פרברים למגורי הבורגנים 
ופשוטי העם. תוך דור אחד היתד. בגדאד לכרך, מרכז למינהל, 
לכלכלה ולתרבות, כי אליה זרמו ההכנסות מהמסים בכל הפרובינ¬ 
ציות, נמשכו המוני עובדים מהכפרים ומהערים האחרות, ובה התרכז 
הסחר הבי״ל בנתיב היבשה, המרכז אסייני, ובנתיב הים׳ מהאוקיאנוס 
ההודי והמפרץ הפרסי אל נמלי הימר,"ת. היא לא איבדה מחשיבותה 
גם כשהעבירו הודליפים את מושבם לזמן מה ( 836 — 892 ) לסאמרא 
(ע״ע), מחמת החיכוכים שבין חיל המשמר התורכי־ממלוכי לבין 
תושבי בגדאד. ממעמדה המרכזי של ע׳ נהנו גם הערים הישנות 
ובייחוד בצרה השוכנת על המפרץ הפרסי. ביזמה משותפת מצד 
הבורגנות העשירה בבצרה וכבגדאד ומצד הח׳ליף נעשתה פעולה 
רבת-הקף לפיתוח החקלאות במתכונת ניצול מעין־קפיטליסטית. 
המפעל שהיה גולת הכותרת בפיתוח זה היה ייבוש הביצות הגדולות 
שבדרום כדי להפיק מהן גפרית ואח״כ לנטוע בהן קנה־סוכר. במפעל 
הייבוש והנטיעה הועסקו גדודי עבדים מאפריקה המזרחית (זנג׳) 
שהובאו דרך בצרה. תנאי חייהם של עבדים אלה היו איומים, והדבר 
גרם למרד-דמים ( 869 — 883 ). המרד פגע קשה בסחרן של בצרה 
ובגדאד, הרס ערים רבות, ודוכא רק במתקפה שהונחתה בעזרת צי 
דרך התעלות. בצרה, הנפגעת העיקרית, התאוששה מהר, ואולם מפעל 
המטעים ניטש. 

במאה הראשונה לשלטון העבאסיס הפכה ע׳ למרכז כמעט לבדי 
ליצירה תרבותית בעולם האסלאם, ובמידה רבה היתר, כזאת גם 
במאה השניה. תרמו לכך ח׳ליפים מצנטים, כהארון אל רשיד (ע״ע. 




125 


עראק: היסטוריה 


126 


786 — 809 ) ואל־מאמון (ע״ע; 813 — 833 )׳ אנשי חצרם וכן הבורגנות 
האמידה (בעיקר בבצרה). בע׳ פעלו 3 מ 4 מייסדי אסכולות ההלכה 
("מד׳אהב"; א[ל]־שאפעי, אבו חניפה ואבן חנבל) ופותחו ביקורת 
החדית׳ (ע״ע) ופרשנות הקראן׳ שבה בלט א(ל)־טברי (ע״ע) גדול 
ההיסטוריונים המוסלמיים הקדומים; בצרה וכופה היו מרכזים לשתי 
אסכולות יריבות בחקר הלשון הערבית ובבצרה הניח אל-ג׳אחז (מת 
ב 869 ) את יסודות הפרוזה האמנותית (ארב); בחצר העבאסים ישבן 
גדולי המשוררים כאבו נואם, אבו אלעתאהיה ועבדאללה אבן אל־ 
מעתז (ממשפחת העבאסים, שהיה בעצמו ח׳ליף [ 866 — 869 ]) 
שחידשו את פני השירה הערבית בדרכי כתיבה ובסוגי שירה (שירי 
ציד׳ יין ופרישות). שיא הפריחה הוא ימי אל־מאמון משקהל של 
ע׳ מהריסות מלחמת האזרחים שקדמה לעלייתו לשלטון ( 809 — 813 ). 
ביזמתו הוקם דאר אל־סכמה, מוסד לתרגומים מיוונית וכן מפרסית׳ 
מורשת הססנים (ודרכה מההודית)׳ והעמיק הוויכוח על התאולוגיה, 
שבו פתחה המעתזלה (ע״ע) שביקשה למזג את עיקרי הפילוסופיה 
היוונית עם יסודות האסלאם. אל-מאמון הכריז אסכולה זו לדוגמה 
מחייבת של המדינה. 

למן הרבע האחרון של המאה ה 9 הפכו הח׳ליפים לכלי-משחק 
בידי גיסות הממלוכים (ע״ע) שלהם (עבדים קנויים, בעיקר תורכים׳ 
שאומנו להיות חיילים). פרובינציה אחר פרובינציה הפכה לעצמאית־ 
בפועל (טרנ 0 א 1 כסניה, ח׳ראסאן, מצרים, תוניסיה, מרוקו). אולם 
ע' לא סבלה במיוחד מהתפתחות זו, בגלל יוקרת מוסד ד,ודליפות, 
בגלל שליטתם הממשית של מפקדי הממלוכים שישבו בבגדאד 
למצער על האיזור שמפרם ועד סוריה, ובגלל מעמדה הכלכלי 
המרכזי של ע׳ באימפריה. 

שלטון ה ב ו י ה י י ם׳ ר׳סלג׳וקים ו ה מונגולים 
( 945 — 1508 ). באמצע המאה ה 10 ירדה ע׳ ממעמדה, משהשתלטו 
עליה הבויהיים (ע״ע), מפקדי גדודים שיעים מארץ דילם שמדרום 
לים־הכססי. ב 945 תפסו הבויהיים את בגדאד, נטלו לעצמם את 
התואר המלכותי שאה אנשאה ואת כל סמכויותיו החילוניות של 
הודליף, ובכלל זה את הפיקוח על המנהל והווזיר שבראשו ואת 
השליטה העליונה על קרקעות המדינה. הממלכה שהקימו השתרעה 
עפ״נ ע׳ ופרס, והורכבה מפרוביגציות כמעט־אוטונומיות ובראש כל 
אחת מהן אחד מענפי המשפחה. ראש הפדרציה, השאה אנשאה, היה 
זקן השליטים הללו, ולאו דווקא השליט על ע׳ ובגדאד; אלו לא היו, 
אפוא המרכז הקבוע של הממלכה, במחצית הראשונה של המאה 
ה 11 התרופפה הזיקה שבין חלקיה השונים של ממלכת הבויהיים 
ורבו המאבקים הפנימיים על הכם. אחדות ע׳ גופא נפגעה: כבר 
בשלהי השלטון הישיר של הח׳ליפים ניצלו השבטים הבדוים־למחצה 
בג׳זירה את האנרכיה הכללית והקימו שם אמירות עצמאית בראשותו 
של נאצר א(ל)־דולה מבית־חמדאן (ע״ע סוריה, עם׳ 609/10 ). אמי¬ 
רות זו התפשטה דרומה ונאבקה עם הבויהיים על השליטה בבגדאד 
וב 942 — 945 החזיקה בה. אחרי מות מייסדה לא האריכה האמירות 
ימים וב 979 סופחה לממלכת הבויהיים, אך במהרה חודשה עצמאות 
הג׳זירה: שושלת העקילים הערבים הקימה אמירות ברוב השטח 
שהיה בידי החמדאנים, ושושלת המרואנים הכורדית ייסדה אמירות 
נפרדת בדיארבכיר (ע״ע). 

הבויהיים הקדישו שימת־לב רבה לפיתוח הכלכלה: הם הרחיבו 
את רשת תעלות ההשקיה, הטילו פיקוח חמור על תחזוקת תעלות, 
ועודדו בתי־מלאכה לאריגים ולמוצרי מותרות. אולם אף שבגדאד 
הוסיפה להיות מרכז פעילות הכלכלה בע׳ קמו מרכזים מתחרים 
בשטחי פרם, בעיקר סביב חצרות השליטים הבויהיים המקומיים 
או בסיוען, ולמרכזים אלה החל פונה חלק גדל והולד מסחר המזרח 
הרחוק שהגיע מהמפרץ הפרסי בדרכו לנמלי הימה״ת. בראשית 
המאה ה 11 חלה תמורה מהפכנית במצב עניינים זה ורוב נפחו של 
סחר דב־רווחים זה עבר לנתיב ים סוף — נמלי מצרים א״י, ומשם 


לאירופה, לא דרך ביזנטיון, אלא דרך נמלי צפון־מערב אפריקה ואיי 
הימה״ת. לתמורה זאת תרמו אי-סדרים בבגדאד, שליטת הקרמטים 
(ע״ע) בפתח המפרץ הפרסי, ובעיקר הפאטמים (ע״ע) השיעים, 
שב 969 השתלטו על מצרים ואח״כ על סוריה, חג׳אז ותימן, הבטיחו 
באיזור ים־סוף שלטון אחיד ויציב, ונעזרו בקהילות היהודיות 
במערב הימה״ת ובערי הסחר האיטלקיות (ונציה, אמלפי, בארי). 
כלכלת ע׳, שהיתה מושתתת במידה רבה על סחר הטראנזיט (שירותי 
מסחר, פיננסים׳ תובלה וביטוח) ועל ייצור ישיר ליצוא לקושטא 
ולאירופה, הוכתה מכה אנושה, וההרס והאנרכיה עקב מלחמות־ 
האחים בין הבויהיים החמיתה. 

את האנרכיה הזאת ניצלו שבטי הסלג׳וקים (ע״ע), שחדרו ממרכז 
אסיה, השתלטו על כל שטחי איראן, וב 1055 כבשו את בגדאד וע ׳ 
מידי הבויהיים. כיבוש זה נעשה בברית בין מנהיג הסלג׳וקים, ןזע׳ךל 
(טגרל) בך, לבין הח׳ליף אל־קאאם ( 1031 — 1075 ), שביקש לחדש 
את ימי הזוהר של הודליפות. כסונים נאמנים עקרו הסלג׳וקים את 
שרידי השפעתם של הבויהיים השיעים בהרחיבם את רשת המדרסות 
להכשרת חכמי־דת סוניים, במענקים ובפעולות הבניה הנרחבות 
שלהם. מארגן המשטר הסלג׳וקי, הווזיר הפרסי נזאם (ע״ע) אל-קלוי 
הקים בבגדאד מדרסה (ע״ע) מפורסמת, שנקראה על שמו אל־ 
נזאמיה, וזו הפכה למרכז הגות והוראה לאסלאם הסוני. אולם תקוות 
הח׳ליף לחזור ולזכות בסמכויות שלטון ממשיות לא נתגשמה: 
הסלג׳וקים החזירו לודליף את גינוני הכבוד החיצוניים והקפידו מאוד 
לקיימם, אך החזיקו בסמכדות השלטון שהיו בידי הבויהיים, ולכך 
ניתנה גושפקנה בתואר שלטאן (ערב׳: שלטון) שהעניק הח׳ליף 
לשליטים הסלג׳וקים בעלותם על כס השלטון. ביובל הראשון לשלטון 
הסלג׳וקים היה הפיקוח הריכוזי שהנהיגו בממלכתם, שהשתרעה 
ממרכז אסיה ועד מרכז א״י, יעיל בהרבה משל קודמיהם הבדהיים. 
דבר זה לא אפשר לח־ליף לפעול באורח עצמאי. יתרה מזאת, 
בהיותם בעלי אורינטציה מזרחית העבירו את מרכזם לאספהאן 
(ואח״כ למת [ע״ע]) כדי להבטיח שליטה הדוקה יותר באימפריה 
שלהם, וע׳ הפכה, אפוא, רשמית לפרובינציה הנשלטת ממרכז זר, 
כפי שהיתר, למעשה גם בימי כמה מהשליטים הבויהיים. 

הסלג׳וקים הנהיגו ברחבי ממלכתם משטר מעין־פא(דלי, בתתם 
לאבירים אחוזות (אקטאע) במקום תמורה בכסף. אולם אחוזות אלו 
לא היו תורשתיות, וד,חילופין המתמידים גרמו, שהבעלים ביקשו 
לנצל את אחוזותיהם ככל שיכלו בלי לדאוג להשבחתן. (ע״ע סל־ 
ג׳וקים, עם׳ 60 ). חקלאות ע׳ סבלה מכך, ובמיוחד נפגעה אחזקת 
מערכת ההשקיה. 

במות השלטאן השלישי, מלכישאה ( 1092 ) בא הקץ לאחדות 
הממלכה: במרכז נאבקו כמה טוענים לכתרו של מלכשאה, והפרו־ 
בינציות, שבראשן עמדו בני ענפים שונים של המשפחה השלטת, 
ביצת לעצמן מעמד עצמאי-למעשה, אף שכל המאה ה 12 הכירו 
להלכה במרות השלמאן. עד מהרה עברו כמה מהמחוזות בע' לשליטת 
קציני צבא סלג׳וקים, שהיו אפוטרופסים (אתאפכים) לקטינים מבני 
המשפחה השלטת ופעמים אף הדיחום; במקומות אחרים, בעיקר 
בג׳זירה, השתלטו גדודים לא־סדירים של תורכמנים נודדים (כגון 
האורתוקים) והקימו אמיתיות אוטונומיות, ובאדסה וסביבותיה, 
משני צדי הפרת, קמה נסיכות צלבנית ( 1097 ). הודליפים ניצלו את 
התוהו ובוהו המדיני וביססו בשליטתם הישירה מדינה זעירה סביב 
בגדאד, ובשנות ה 30 של המאה ד, 12 החלו ממלאים תפקיד מדיני 
פעיל בע׳, אם כי לא יותר מנסיכים מקומיים אחרים. אחד האתאבפים, 
זנגי (ע״ע; 1127 — 1146 ) איחד בשלטונו את כל הג׳זירה, סיפח את 
חלב ( 1128 ) וכבש את אדסה ( 1144 ) ; יורשו, נור א(ל)ד י ן, כבש גם 
את דמשק ( 1154 ) ומצרים ( 1169 ). שושלת זנגי הודחה בידי מושל 
מצתם מטעמם, הכורדי צלאח א(ל)־דין (ע״ע). במותו ( 1193 ) חזרה 
הג׳זירה לשליטת שושלת זנגי. ב 1194 חוסלה השלטאנות הסלג׳וקית 



127 


עראק: היסטוריה 


128 


בע׳ בידי שושלת סלג׳וקית אחרת, זו של ח׳וארזמשאה. העלמות שני 
הכוחות הגדולים ששלטו בע׳ הגביר בה את מגמות העצמאות: 
הח׳ליף א(ל)־נאצר ( 1180 — 1225 ) ביקש לנצל את המצב, הקים 
ממלכה תקיפה בע׳ התיכונה והדרומית כבסיס לחידוש מרותה של 
הח׳ליפות בכל רחבי האסלאם, ולמצער באסיה. מאמציו הוכשלו 
בידי ח׳וארומשאה, שלא רצה לוותר על שליטתו בממלכה הסל־ 
ג׳וקית לשעבר, ושאף בסופו של דבר להדיח את א(ל)־נאצר. ב 1221 
הביסו המונגולים של ג׳נגיז (ע״ע) ח׳אן את ח׳וראזמשאה והח׳ליפות 
ניצלה, אך לא לאורז־ ימים. 

ב 1258 כבשו המונגולים, בפיקודו של הח׳אן הולגו (ע״ע), את 
בגדאד, ואח״כ את ע׳ כולה. כיבוש זה המיט חורבן על ע׳: בגדאד 
נהרסה ונשרפה וכמוה נהרסו רוב הערים האחרות, הח׳ליף אל־ 

מסתעצם, הוצא להורג והח׳ליפות בוטלה. ע׳ דייתה לפרובינציה 

\ 

בממלכתם של האלח׳אנים המונגולים (ע״ע, עט׳ 464 ). בסוף המאה 
ה 13 עברו האלח׳אניס לאסלאם, ודבר זה הסיר חיץ ביניהם לבין 
התושבים המקומיים ז אעפ״כ לא טרחו האלח׳אנים לשקם את הארץ, 
וכלכלת ע׳, בייחוד כלכלת הג׳זירה, נפגעה עוד ממלחמת־גבול 
בממלוכים (ע״ע סוריה, עמ׳ 612 ). 

ב 1335 באה שושלת האלח׳נים אל קצה, ממלכתם התפוררה וע׳ 
עברה לשליטתה של שושלת מונגולית אחרת, הג׳לאירים, שגם 
ממלכתם היתה פרסית באפיה. תימור לנג (ע״ע) כבש את ע׳ שלוש 
פעמים ( 1393/4 , 1401/2 , 1403 — 1405 ), וסיפחה לממלכתו. בעת 
שכבש את בגדאד בשניה ( 1401 ) נתן את העיר למשיסה, וההרס 
שהסב לה לא נפל בהרבה מזה שהסבו לה ב 1258 המונגולים. תימור 
היה סוני קנאי, טבח בנוצרים בע׳ — שעדיין היו מרובים מאוד — 
ומאז ירד משקלם עד לבלי הכיר. אחרי מות תימור ( 1405 ) חזרו 
הג׳לאירים, אך כבר ב 1411 בא הקץ לשלטונם. ע׳ התפוררה מבחינה 
מדינית, בדומה למה שקרה אחרי נפילת הסלג׳וקים. הכוחות העי¬ 
קריים היו פדרציות השבטים התורכמנים, "הכבש השחור" (קרה* 
קויונלו) ששלטו בבגדאד ( 1411 — 1469 ) ו״הכבש הלבך (אק־קויונ־ 
לו), שמרכזם היה בדיארבפיר. ב 1469 סילקו "הכבש הלבן" את 
״הכבש השחור״ מבגדאד, וב 40 שנות שלטונם היה המצב בע׳ 
פחות אנארכי מבימי קודמיהם, אך שקיעתה של הארץ לא נפסקה. 
האנארכיה גרמה לחיזוק השבטיות בארץ (תורכמנים בצפון ובמים 
בדמם). דבר זה שיתק את נתיבי הסחר המסרתיים מהמזרח למערב 
לנמלי הימה״ת והים השחור דרך המפרץ הפרסי וע׳, והסחר התנהל 
דרך אנטוליה ופרם למפרץ הפרסי. החקלאות נפגעה מהתחזוקה 
הגרועה של מערכת ההשקיה, והסתתמות התעלות גרמה להתפשטות 
ביצות, הפצת קדחת ותמותה גבוהה. 

ע. ס. 

שלטון הפרסים והעת׳ מאנים ( 1508 — 1918 ). במאה 
ה 16 ובמחצית הראשונה של המאה ה 17 היתד, ע׳ זירת מערכה בין 
שתי המעצמות המוסלמיות היריבות של אותה עת, פרס השיעית 
וממלכת העת׳מאנים הסונית. ב 1508 — 1510 כבש אסמאעיל שאה 
( 1499 — 1524 ), מייסד שושלת הצפדם (הצפוים) בפרס, את ע׳. 
הפרסים הרגו את ראשי הסונים, הרסו את קבמ קדושיהם ורדפו 
את היהודים והנוצרים. ב 1514 הביס השלטאן סלים 1 (ע״ע) את 
אסמאעיל בקרב צ׳לדיראן והעת׳מאנים כבשו את דיארבכיר, מוצל 
וכל הג׳זירה ואזורי הכורדים שממזרח לחידקל. ב 1534 השלים 
השלטאן סלימאן "המפואר" (ע״ע) את כיבוש ע׳ מידי הפרסים. 
שליטה הערבי של בצרה הכיר במרות השלטאן, וב 1546 סופחה גם 
בצרה לממלכת העת׳מאנים. 

העת׳מאנים ארגנו את ע׳ ב 5 וילאיות (מחוזות): מוצל, שהתור 
(איזור הכורדים במזרח), בגדאד, בצרה ואל־חסא (ממערב למפרץ 
הפרסי, [כיום בערב הסעודית]). יחם התורכים לשיעים היה סובלני 
הרבה יותר מיחס הפרסים לסונים, והיהודים והנוצרים קיבלו את 


התורכים כגואלים. העת׳מאנים שלחו צי דרך המפרץ הפרסי כדי 
לפגוע בסחרם של הפורטוגלים באוקיאנוס ההודי ולהחזיר את 
הסחר בין המזרח למערב לנתיביו הישנים, דרך המפרץ הפרסי דם 
סוף. נסיונותיהם נכשלו, וע׳ כמעט שלא נטלה חלק בסחר הבי״ל. 
בגדאד ירדה לדרגת עיירה בת 15,000 נפש. 

בסוף המאה ה 16 התרופף השלטון הריכוזי בממלכת העת׳מאנים 
והמושלים, שהתחלפו תכופות, התקשו להטיל מרותם על חילות- 
המצב, שהורכבו יותר דותר מבני־המקום. באל-חסא ובבצרה נהיו 
משרות המושלים לתורשתיות, ובכך הפכו דלאיות אלו למעין 
נסיכדות עצמאיות. שושלת המושלים בבצרה, שנוסדה ב 1612 , 
קשרה קשתם עם סוחרי אירופה. 

ב 1623 פרצה מרידה בבגדאד ומנהיג המורדים, בבר, סבר שיב¬ 
טיח את עצמאותו אם יסית את הפרסים בתורכים. ואולם השאה 
עבאס 1 (ע״ע) כבש את בגדאד והשתלט על ע׳ הדרומית והתיכונה, 
ושוב נטבחו סונים ומסגדיהם חוללו. הצפון, מוצל ושהתור, נשאר 
בית העת׳מאנים, ושתי המעצמות המוסלמיות חידשו את מאבקן 
על ע , . ב 1638 כבשו העת׳מאנים את בגדאד וטבח איום נערך בפר¬ 
סים שבעיר ובסביבותיה. בשלום זהאב הכירו הפרסים בשלטון 
העת׳מאנים בע׳ ( 1639 ). 

העת׳מאנים שמו קץ לשושלות המקומיות באל-חסא ( 1663/4 ) 
ובבצרה ( 1668 ), ואולם בתת שבטי הערבים בדתם (מנתפק) סיכנה 
את שלטונם שם. סכנה זו סרה בימי מושל בגדאד חסן פאשא 
( 1704 — 1724 ). חסן גייס גדודי ממלובים מגאורגיה, ובעזרתם נהיה 
לשליט עצמאי־למעשה, ובמותו ירשו בנו אחמד ( 1724 — 1747 ). 
במוצל קמה שושלת מושלים עצמאיים מבית ג׳לילי. מושלי בגדאד 
ומוצל עמדו בפני נאדר שאה (ע״ע), שניסה לכבוש את ע׳ ( 1733 , 
1743 ), וב 1746 נאלצו הפרסים לחזור ולהכיר בגבולות של שלום 
זהאב. במות אחמד השתלטו הממלוכים כליל על ע׳ התיכונה והדרו¬ 
מית, כעלית צבאית ומינהלית המנציחה את עצמה. 

בתחילת המאה ה 19 נחלש השלטון הממלוכי, והוהאבים (ע״ע) 
פשטו על אל-חסא וב 1802 בזזו את ברבלא. ב 1831 שם השלטאן 
מחמד 11 (ע״ע) קץ לשלטון הממלוכים והחזיר את ע׳ לפיקוח 
קושטא. ואולם המושלים העת׳מאנים לא הצליחו לשקם את המינהל 
ולדכא את שבטי הנוודים. מפנה חל בימי המושל מדחת פאשא 
(ע״ע; 1869 — 1872 ). הוא הנהיג בע׳ את התנזימאת (התיקונים 
ברוח המערב), אירגן את המינהל בשיטות אירופיות ועודד נוודים 
להתיישבות קבע על הקרקע. בשלהי המאה ה 19 שוב גברה האנרכיה 
השבטית, בעיקר בדרום, והמינהל העת׳מאני התרופף. 

במאה ה 18 גברו השפעות המערב בע׳. מ 1763 היתה בצרה מרכז 
מסחרי של הבריטים ומושב סוכן של חברת "הדו המזרחית" (ע״ע), 
וב 1798 מונה נציג בריטי קבוע גם בבגדאד. באמצע המאה הפעילו 
הבריטים שירות ספינות-קיטור בחידקל, ודבר זד. הגדיל את חשיבות 
בגדאד ובצרה, ב 1861 נקשרה בגדאד בקו טלגרף לקושטא. ב 1903 
קיבלו הגרמנים זכיון לסלילת מס״ב מאנטוליה לבגדאד; תכנית 
המסילה ("מסילת ברלין—בגדאד") עוררה את התנגדות בריטניה, 
שחששה לעמדותיה בדרך להודו, והעכירה את היחסים בין שתי 
המדינות. ערב מלה״ע 1 הושג הסכם, ולפיו קיבלו הבריטים זכיון 
לסלול מסילה מבגדאד לבצרה. מתחילת המאה ה 20 התנהלה תחרות 
גם על זכיונות נפט בע/ וערב מלה״ע 1 ניתן זכיון ראשון לקבוצת 
חברות מבריטניה, הולנד, גרמניה וצרפת. 

מהפכת ״התורכים הצעירים״ ( 1908 ) גרמה התעוררות לאומית 
ערבית בע/ אך זו היתה חלשה לאין ערוך מההתעוררות בסוריה. 
היא הקיפה חוגים צרים בלבד (קצינים ערבים־סונים בצבא התורכי 
ומנהיג שיעי בבצרה), ונועדה להרחיב את הממשל העצמי בע׳. 

אמ. נ. 

התקופה המודרנית. בפרוץ מלה״ע 1 שיגרה בריטניה צבא 



129 


עראק: היסטוריה 


130 


לע/ ובתום המלחמה היתה כל הארץ בידיה. על המערכה בע׳ ע״ע 
מלה״ע הראשונה׳ עם׳ 662/3 . שלא כבחג׳אז ובסוריה לא עודדו 
הבריטים את הלאומנים הערבים לשתף עמם פעולה נגד התורכים, 
כי כיבוש ע׳ נעשה בעיקר ביזמת השלטונות הבריטים בהודו, והם 
שאפו לספח את הארץ לשלטון הבריטי בהודו ולא היה להם עניין 
לטפח לאומיות מקומית. לאומנים ערבים בע׳, כגון נורי א(ל)־סעיד 
(ע״ע), ג׳עפר אל־עסכרי ועלי ג׳ודת אל־איובי, פעלו בשורות השריף 
חסין (ע״ע האשם, עמ ׳ 313 ). ואולם ב 1917 החליטה ממשלת ברי¬ 
טניה שע׳ תהיה בניהולה ולא בניהול השלטונות הבריטיים בהודו. 
הסכם סייקס־פיקו(ע״ע א״י, עבר 524 — 528 ), קבע שמחח מוצל יהיה 
בתחום השפעתה של צרפת, ואולם אחרי הסכם שביתת-הנשק הורתה 
ממשלת בריטניה בפירוש לצבאה לכבוש את מוצל, חרף מחאות 
תורכיה, כדי למנוע את השתלטות הצרפתים עליה. 

כבר בנובמבר 1914 כוננו הבריטים מיגהל בשטחים שכבשו, 
ואיישו אותו בפקידים מהודו. מינהל זה היה נקי־כפיים ויעיל, ופעל 
ע״ם דפוסי המינהל בהודו, ואולם העראקים שנאו את שלטון הנוצרים 
הזרים. הכרזות בריטניה ומעצמות ה״הסכמה", וכן חליפת המכתבים 
בין הנציב-העליון במצרים, הנרי מק-מהון, לבין השריף חסין, נת¬ 
פרשו אצלם כהבטחה לעצמאות. הקצינים העראקים בצבא חסין 
הכריזו בדמשק על בנו, האמיר עבדאללה (אח״כ מלך ירדן) למלך ע׳ 
( 8.3.1920 ). ואולם שבועות מספר אח״כ הוחלט בועידת סן-רםו(ע״ע) 
למסור לבריטניה את ע׳ ב״מנדט״. בתגובה פרץ מרד בע׳( 30.6.1920 ); 
הוא דוכא כעבור 4 חדשים, ואדוין מונטגיו ת. קדזן (ע׳ ערכיהם) 
החלימו בהשפעת גרטרור בל (ע״ע), לכונן בע׳ ממשל עצמי בחסות 
בריטניה. כתר ע׳ הוצע לפיצל (ע״ע), אחיו של עבדאללה, שהצרפ¬ 
תים גירשוהו מסוריה (ע״ע, עמ ׳ 614 ). משאל־עם, שהבריטים הבטיחו 
מראש את תוצאותיו, אישר את ההצעה, וב 23.8.1921 הוכתר פיצל 
למלך ע׳. למעשה היה השלטון בידי יועצים בריטים, ומעמדה של 
המעצמה המנדטורית הובטח בחוזה שנחתם ב 1922 (ובחוזים שנח¬ 
תמו אח״כ). 

המשכילים רטנו על החחים עם בריטניה, שהגבילו את עצמאות 
ארצם׳ והמתיחות שנבעה מכך נמשכה כל שנות המנדט ובשני 
העשורים. שאחרי סיומו. המדינה החדשה עמדה בפני בעיות חמורות. 
נושאה העיקרי של המדינה היה היסוד הערבי-הסוני, שהיה מיעוט 
בארץ, לעומת הרוב השיעי, וכן היו מיעוטים אחרים בע ׳ . ב 1925/6 
הובטח צירופה של מוצל (ע״ע) לע/ דבר זה השביע את רצון 
הלאומנים ויצר אווירה נוחה ביחסים עם בריטניה, שלזכותה נזקף 
השג זה! ואולם צירוף זה הוא שיצר את הבעיה הלאומית הקשה 
ביותר, זו של הכורדים. 

חוזה עם בריטניה, שנחתם ב 30.6.1930 ׳ קבע שהמנדט יסתיים 
עם הצטרפות ע׳ לחבר-הלאומים, תוך השארת בסיסים לבריטים וכן 
זכרות אחרות בכלכלה ופיקוח מסרם על מדיניות החח• בסיוע ברי¬ 
טניה נתקבלה ע׳ לחבר-הלאומים וב 3.10.1932 היתד■ למדינה עצמאית. 

כתנאי לקבלתה לחבר־הלאומים התחייבה ע׳ לשמור את זכרות 
המיעוטים (ע״ע מעוט, עמ ׳ 30/1 ). אולם באוגוסט 1933 טבח הצבא 
בנוצרים הנסטוריאנים (ע״ע אשורים). מהומות היו גם באזורי 
השיעים, וב 1935/6 הגיעו לממדי מרידה, וזו דוכאה בידי הצבא. 
באזורי הכורדים בצפון היתה שליטתה של בגדאד ממשית בערים 
בלבד ובאזורים הכפריים שלטו למעשה ראשי שבט ברזאני! מדי 
פעם אירעו התנגשרות והכורדים היו כמעט תמיד במצב של מרידה 
או מרידה-למחצה. 

ב 8.9.1933 מת פיצל, ובנו בן 21 , ע׳אזי(גאזי), מלך תחתיו. ע׳אזי 
לא יכול היה למלא אותו תפקיד מייצב במדינה חסרת מרכז כוח 
חזק, נהה אחר הלאומנים הקיצונים, היה פופולארי, אך לא בעל 
השפעה. המפלגות היו סיעות משפחתיות או התארגנרות סביב 
אישים והמאבק המפלגתי לא התאים למסגרת הפרלמנטרית של 


החוקה ועיקרו היה התקשרויות בין הסיעות ותככים. באוקטובר 1936 
תפס הרמטכ״ל, הגנראל בכר צדקי, את השלטון, נהיה לרודן — 
הראשון בע׳ ובמדינה ערבית מודרנית — אף שמינה ראש־ממשלה 
אזרחי (מתכונת שנהיתה מקובלת מאוד גם אחריו). 

ב 16.8.1937 נרצח צדקי. השלטת חזר לידי מדינאים אזרחים, 

אך ב 4 השנים שאח״כ אירעו 6 הפיכות ונסיונות-הפיכה צבאיים. 
באפריל 1939 מת ע׳אזי האנטי-בריסי בתאונת דרכים ובנו, פיצל 11 
(ע״ע), היה ילד בן 4 . העוצר היה עבד אל-אלאה, דודו הפרו־בריטי 
של המלך, ואולם ההתנגדות למעמדה המועדף של בריטניה פשטה 
ושולהבה בתעמולת מעצמות "הציר" והמופתי הירושלמי, אמין אל- 
חסיני, שמצא מקלט בע/ בראשית 1941 הדיח העוצר את רה״מ 
האנטי־בריטי ותומך "הציד". רשיד עאלי אל-כילאני. ואולם כעבור 
חדשיים תפס הצבא, בהנהגתם של 4 אל״מים ("ריבוע הזהב") את 
השלטון, החזיר את רשיך עאלי לתפקידו והעוצר והמלך נמלטו 
מהארץ ( 2.4.1941 ). בריטניה חששה מהתבססות תומכי "הציר" בע/ 
שיגרה צבא (כפי שהיתה רשאית לעשות לפי חוזה מ 1930 ) וב- 
2.5.1941 פרצו קרבות בין הבריטים לעראקים. תוך חודש כבשו 
הבריטים את בגדאד, רשיד עאלי, המופתי ותומכיהם חלקם נמלט 
וחלקם נעצר, העוצר והמלך חזרו, וב 1942 הכריזה ע׳ מלחמה על 
"הציר" אע״ם שלא השתתפה בה בפועל. 

בשנים שאחרי דיכוי תומכי "הציר" היה השלטון בידי מדינאים 
מקורבי העוצר, והבולט בהם נורי א(ל)- 0 עיד, שרצו בשיתוף פעולה 
עם בריטניה ובפיתוח הארץ. כבר ב 1927 הוחל בהפקת נפט בכרכוך, 
וב 1934 נפתחו צינורות הנפט לחיפה ולטריפולי. ערב מלה״ע 11 
תפסה ע׳ את המקום השמיני בעולם ביצוא נפט. ואולם פיתוח הכל¬ 
כלה (ר׳ לעיל, עמ ׳ 115 ) היה איטי, יחסית לתמלוגים שקיבלה ע׳, 
ותהליכי המודרניזציה, העיור וצמיחת אינטליגנציה, יצת ציפיות 
רבות יותר ממה שניתן היה להגשים במהרה. האכזבות הופנו נגד 
המשטר ונגד הבריטים. בינואר 1948 נחתם חוזה חדש עם בריטניה, 
אך פרצו מהומות חמורות ביותר. למרות שבחוזה זה ויתרו הבריטים 
על בסיסים שלהם, רה״מ התפטר והחוזה בוטל. אותה שנה השתתפה 
ע׳ במלחמה נגד ישראל (בגזרת המשולש! ע״ע א״י, עמ׳ 579 
[מסה]). ל 3 החטיבות של צבא ע׳ לא היו השגים במלחמה זו, 
ובאביב 1949 הוחזרו מא״י! ע׳ לא חתמה על הסכם שביתת־נשק 
עם ישראל. 

במדיניות הבין־ערבית נאבקה ע׳ עם מצרים על ההגמוניה, ודגלה 
בתכנית "הסהרון הפורה" בהנהגתה. תכנית זו גרמה חיכוכים גם עם 
סוריה (ע״ע, עמ׳ 615/6 ). בספטמבר 1954 נהיה נורי א(ל)־סעיד שוב 
לרה״ם, ולמעשה היה לשליט הארץ עד יולי 1958 . הוא דיכא את 
האופוזיציה, הרחיק את הצבא מהמדיניות ושקד על הקמת מפעלי 
פיתוח, בכספי התמלוגים מהנפט, שהפקתו גדלה, ושבפברואר 1952 
הוסכם כי 50% מהרווחים ממנו ינתנו כתמלוגים. באיבתו לבריה״מ 
ולקומוניסטים השתתף נודי בהקמת "ברית בגדאד" עם תורכיה, פרס, 
פקיסטאן ובריטניה (ע״ע א״י, עם׳ 616 ). בכך נהיתה ע׳ למעוז 
המערב בעולם הערבי ולידיבה לסוריה ולמצרים. החברות ב״ברית 
בגדאד" איפשרה לסיים את מעמדה המועדף של בריטניה בע׳. ואעפ״כ 
היתד, שנואה על לאומנים ערבים, כברית עם "קולוניאליסטים". הש¬ 
תתפותה של בריטניה במלחמת סואץ (ע״ע) נגד מצרים של עבד 
א(ל)-נאצר, מייצג האחדות הערבית, גררה מהומות חמורות בע׳, 
ונורי הכריז על משטר צבאי ( 31.10.1956 ). משטר זה בוטל רק 
באמצע 1957 . ע׳ סבלה מחבלת הסורים בצינוריהנפט שבשטחם בעת 
מלחמת סואץ, ורק במארס 1957 הרשו הסורים לתקן את החבלה. 
עם כינון האיחוד בין מצדים לסוריה בהנהגתו של עבד א(ל)־נאצר 
הזדרזה ע׳ וכוננה כנגד איחוד זה את "הפדראציה הערבית" עם ירדן 
( 14.2.1958 ). הלאומנים הערבים ראו בפדראציה זו יצירה פרו-מער- 
בית ואנטי־לאומית. 



131 


עראק: היסטוריה; יהודים 


132 


ב 14.7.1958 התחוללה בע׳ הפיכת צבאית של "קצינים חפשיים" 

— שם המעיד על השראת עבד א(ל)־נאצר, אף שלא הוא יזם אותה 
ונראה שאף לא ידע על הכנתה. המלד פיצל. דודו עבד אל-אלאה 
ונורי א(ל)־םעיד נהרגו באכזריות, המלוכה באה אל קיצה ובעקבות 
כך הודיע מלך ירדן על פירוק הפדראציה הערבית. בע׳ הוקמה 
"רפובליקה עממית" בראשותו של תא״ל עבד אל־כרים קאסם. במארס 
1959 פרשה ע׳ מ״ברית בגדאד", והמשטר החדש זכה בראשיתו 
בתמיכה מצד הנאצריסטים, ואולם במהרה הורעו היחסים בין מצרים־ 
סוריה לבין ע/ משהוברר שאין קאסם רוצה בסיפוח ארצו לאיחוד. 
עמדתו זו גרמה חילוקי־דעות בצמרת הצבא, והיו כמה נסיונות 
הפיכה, ביניהם מצד עוזרו של קאסם, אל״מ עבד א(ל>־ 0 לאם עארף, 
שהיה מקורב ל״בעת׳" (ע״ע סוריה, ענד 616 ) ; עארף נדון למוות, 
אך נחן. העדר בסים ציבורי למשטרו דחף את קאסם להישען על 
הקומוניסטים. ב 1959 — 1960 נראה היה שתיתכן השתלטות הקומו¬ 
ניסטים בע/ אך קאסם פנה גם נגדם. 

קאסם הסתכסד עם חבתת הנפט, ובסוף 1961 הגביל את זכיונן 
לכדי 1% מהשטח הקודם, פרט לשטחים שכבר הפיקו נפט; הוא 
הסתכסך עם פרס, ותבע להחזיר לע׳ נתיבי־מים ליד אבדאן, 
ח׳ורמשהר וחורסאבאד; הסתכסך עם כוויית ותבע לספחה לע , , 
דבר שעורר התנגדות מצד כל מדינות ערב (ע״ע כוית, עמ׳ 633 ). 
סכסוכו החמור ביותר היה עם הכורדים, בעקבות אכזבתם מההבטחה 
לאוטונומיה שניתנה להם. בספטמבר 1961 פרץ מרד חדש בכורדיס¬ 
טאן, ובמהרה השתלטו המורדים, בהנהגת מולא מוצטפא בדזאני, על 
כל אזורי הכפרים, ורק הערים הגדולות היו בשליטת צבא ע׳ (ע״ע 
כורדים, ענד 698/9 ). 

ב 8.2.1963 התחוללה הפיכה, ביזמת קציני צבא ומפלגת הבעת׳. 
קאסם נהרג, ועבד א(ל)־םלאם עארף היה לנשיא. החלה תקופה של 
אי־יציבות בשלטון, שאופיינה במרידות צבאיות — מזה, ובנסיונות 
לאיחוד עם מצרים וסוריה — מזה. באפריל 1963 הוכרז על הקמת 
פדראציה עם סוריה ומצרים, וב 1964 הוכרז על איחוד עם מצרים. 
שני האיחורים לא יצאו אל הפועל. סיעות יריבות של הבעת׳ נאבקו 
על השלטה, ובמהרה הסתכסכה ע׳ הבעת׳יסמית עם סוריה, הבעת׳יס־ 
טית אף היא, לפי שבכל אחת מהן שלטה סיעה אחרת. המיליציה של 
הבעת׳ עוררה את מגז קציני הצבא. ב 18.11.1963 השתלט עארף, 
בעזרת הצבא, על המדינה, הדיח את ממשלת הבעת׳ ופירק את המי¬ 
ליציה שלה. באפמל 1966 נהרג עארף בתאונה ואחיו, עבד א(ל)- 
רחמן עארף, נהיה לנשיא תחתיו. ע׳ נטלה חלק זעום בלבד במלחמת 
ששת הימים. 

ב 17.7.1968 שוב התחוללה הפיכה וגנראל אחמד חסן אל־ב?ר 
תפס אח השלטון בראש סיעה של הבעת׳. השגו הגדול היה הסכם 
עם הכורדים, שהעניק להם אוטונומיה רחבה למדי (מארס 1970 ; 
ע״ע כורדים, עמ׳ 699 ). משטרם של בכר והבעת׳ הגיע להסכם עם 
המפלגה הקומוניסטית ( 1971 ), כונן חזית משותפת עמה והחל משת¬ 
פה בשלטון. אך ע׳ הסתכסכה שוב עם פרס בשל תביעות הפרסים 
לזכויות־שים בלתי־מוגבלות בשם אל־ערב, נמשך הסכסוך עם משטר 
הבעת׳ היריב בסוריה. ביקורת רבה נמתחה על ע׳ כשצבאה החונה 
בירדן עמד מנגד ולא סייע למחבלים במלחמתם במלך חסין (ספטמ¬ 
בר 1970 ). ע׳ הידקה את קשמה עם בריה״מ ובמידת מה גם עם 
צרפת. ב 1972 הלאימה ע׳ את חברת הנפט העראקית. הכנסותיה 
בסוף 1973 גדלו מאוד, עם העליה התלולה במחירי הנפט. •במלחמת 
יום-הכיפורים השתתף כוח שריון עראקי במערכה בחזית סוריה. 
ב 1974 נתחדשה מרידת הכורדים. 

אה. א. 

ל. הירשקוביץ, הרייך השלישי והמזרח הערבי (מפתח בערכו), 

תשכ״ה ן י. שמעוני, מדינות ערב בימינו(ב׳, ד, י״א), 1965 ; א. בארי, 

הקצונה והשלטון בעולם הערבי. 1 1966 ת. לצדמדיסה (עורכת), פרקים 

בתולדות הערבים והאסלאם(מפתח בערכו),תשל״א $ ,ח 3115£ נענש¥ו .{ 


' £0 ^; 77 , 31111 ^ 3 ) 1151 ^ 60 ! ; 1902 , 72 * 511 111 ?* .* 1 6 * 1101 ) 0701 01 ( 7 

.!?. 5 ; 1920/21 ,(. 305 ־ 11 .£ת£) ^\- 1 , 116 ) 11 ^ €011 14 ; 0 < 1 < 41 1116 /ס 1£56 ! 
, 950 )— 1900 ,./ ,. 111 ; 1925 ,./ מ־ ) 14046 01 ; 111016 *? 0 ־/ו/סר/ , 1££ ־ך£ת 0 ״ 1 
, 1 * 06006 . 0.0 ; 1936 ,./ 14046771 01 1718 ) 1401 £116 ,־ €1 ז 0$ ? .מ ; 1953 
: 1950 ,( 2-3 . 011 ) 1516011 *{ £061 171 * 011-7 0 * 1 1116 0114 11 ס 67$1 ס 1 ז €0 
, 1,2 , 1 , 1 ; £6 \ 1116 0714 ץ) 016 ס 5 15100110 <ח 2 | 0 ז 8 .מ — < 1 < 011 .א .א . 0 
,. 1 71 ס 110 ? 1 * 1 ק £6 ,. 1 ) 1 ; 1960 ,./ 11 ז 46 ח 40£6 ה 1 ,) 1111 ) 1 ) 113 .>! . 1 א ; 1950-57 
71466 * 1 ./ , 03110130 .[ . 1 ^ ; 1963 , 11111 ' 74 * 01 ן* 01 ' 4 , 7 .£ ^ 0161 ^ 6 ^ . 6 ; 1969 
1 ) €765061 £67016 1116 901*, £^£ 1 <1x4 .!א.? ; 1964 . 71 * 1 א 11 ) 067167 
. 1969 ,ה 567 ; 0 ^ 11467 * 1 , 1 , 0300 . 0 ; 1966 ,( 1922 — 1516 ) 

י ת ודי בבל (ע״ע), שסבלו תחת הסאסאנים, סייעו לכובש ה¬ 
ערבי. הת׳ליף עמר ( 634 — 644 ) הרחיב את זכויותיהם, הרים את 
כבוד בסתנאי (ע״ע) ראש־הגולד, ונתן לו לאשת את בתו השבויה 
של מלך פרם; את אחותה נשא הח׳ליף עצמו. רב שרירא (ע״ע) 
גאץ מספר באיגרתו, שכאשר כבש הזדליף עלי את פיראז שפור 
( 658 ) קיבלו את פניו 90,000 יהודיה וראש הישיבה יצחק גאון 
בראשם, והח׳ליף הסמיכו לתקן תקנות לטובת כלל יהודי ע׳. בעת 
ההיא נתפתחו מחדש ישיבות סורא ופומבדיתא (ע׳ ערכיהם). רא¬ 
שיהן כונו מעתה "גאונים" (ע״ע), ונתרבו התלמידים. התפשטות 
האסלאם הקלה על התפשטות התלמוד, והישיבות הפכו מרכז לכל 
תפוצות ישראל, ובעיקר הקהילות בא״י׳ סוריה, מצרים, אפריקה 
הצפונית וספרד. על היחסים בין הגאונים, הקהילות וראשי הגולה, 
ע״ע ראש-גולה. 

מצבם המדיני של היהודים היה תלוי ביחס הח׳ליפים; מהם 
שהיו סובלנים ואפשרו חופש הברתי וכלכלי ומהם — קנאים שהצרו 
צעדי כל הלא־מוסלמים. ח׳ליפי בית אמיה ( 661 — 750 ) היו, בד״כ, 
סובלנים, אך בזמנם סבלו יהודי בבל, כיתר האזרחים, ממריבות 
פנימיות שפקדו את המדינה. שונה היה יחסו של הח׳ליף עמר 11 
( 717 — 720 ) שאסר על היהודים והנוצרים להתלבש כערבים ולהפגין 
חיי מותרות. לח׳ליפים מבית עבאם ( 750 — 1040 ) לא היחה עמדה 
אחידה. היו שהסתפקו בגביית מסים, והיו שהתערבו גם בעניינים 
רוחניים. בכמה גלילות נחתך גורל היהודים ע״י הנציבים המקומיים. 

משנעשתה בגדאד (ע״ע) לבירת ח׳ליפות בית עבאם, נתעצמה 
קהילתה ונעשתה לגדולה שבע׳ ובה ישב ראש־הגולה. בתקופה זו, 
המחצית השניה של המאה ה 8 . אירעו כמה תקלות בחיי היהודים 
בע׳. בשנת 761 אירע קרע הקראים (ע״ע), נפלו סכסוכים בין הג¬ 
אונים לבין ראש-הגולה ובינם לבין עצמם, וחלו רדיפות האתן אל- 
רשיד (ע״ע) שהשתדל להשפיל את הלא־מוסלמים בכל הדרכים. 
הידרדרות חמורה חלה בימי הכליף אלץ! תוכל ( 847 — 861 ), שגזה 
לראשונה בתו״י, על נשיאת אוח הקלון (ע״ע). לא כל הגזירות 
נתגשמו בפועל — שהרי הוצרכו להכריז על קיומן מדי פעם בפעם — 
ולמתת הכל מילאו יהודים רבים תפקיד בכיר בכלכלה ובמינהל, 
ומהם שהצטיינו כרופאים וכסופרים. בימי הח׳ליף אל־מעתצם 
( 892 — 902 ) קירב הווזיר אבן ^לימאן יהודים ונוצרים, משש שהם 
נוהגים, לדעתו, ביושר דב מהמוסלמים, והח׳ליף עצמו ציווה לבטל 
את מם הגולגולת. לזאת התנגד נסירא, מראשי קהל בגדאד, שטען 
בפני הח׳ליף כי מס זה עושה את היהודי לבן חסות (ך׳מי). ואם 
יתבטל המם, דם יהודי יהא מותר; הח׳ליף הטיל על גטירא לגבות 
מם זה. 

בזמן הגאון אהרן (ע״ע) סרג׳אדו נכבשה בגדאד בידי האמידים 
הבויהיים (ע״ע), ובימיהם לא נשאר לח׳ליפים אלא תאדם בלבד. 
שושלת שיעית קנאית זו ביטלה את זכדות ראש הגולה לפנים, וגם 
מס הגולגולת נגבה מעתה ע״י גובים משלמים אכזריים. 

במאות ה 11 — 12 זועזעה יהדות ע׳ ע״י 3 תנועות משיחיות, שח¬ 
שובה שבהן זו של דוד אלרואי (ע״ע) בעיר עמאדיה. הח׳ליפים 
העבאסיים, שחזרו לשלטון, החזירו ליהודים את האזטונומיה שמל¬ 
פנים. ר׳ מימין מטודלה (ע״ע), מצא בע׳, ב 1170 לערך, 40000 



133 


עראק: ׳יהודיים 


134 


יהודים. לדבריו היה הח׳ליף "אוהב ישראל מאוד, ולפניו משרתים 
רבים מישראל, והוא יודע בכל הלשונות ובקי בתורת ישראל, קורא 
וכותב בלשון הקודש". ר׳ פתחיה מרגנסבורג, שביקר בע׳ בראשית 
ימי הח׳ליף א(ל)-נאצר ( 1180 — 1225 ), כתב שהח׳ליף הקודם אהב 
את ראש־הגולה ו" שלמה, נטה בלבו לדת ישראל "ואמר לכל עמו 
שאין ממשות לא במחמד ולא בדתו ולא הספיק לגייר הוא וכל 
עמו עד שמת". לדברי ר׳ פתחיה "אין עם הארץ בכל ארץ 
בבל ובארץ אשור״. שלא יודעים כל 24 ספרים [=תנ״ך] וניקוד 
ודיוק (= דקדוק) וחסרות ויתרות"; "בבל ממש עולם אחר ועס¬ 
קיהם בתורה ויראת־שמים ובבבל יש 30 בתכ״ג לבד משל דניאל...". 

אחרי מות רב האי (ע״ע) התאחדו משרות "ראש הישיבה" 
ו״ראש הגולה" בידי חזקיה בן דוד (ע״ע). ישיבות סורא ופומב־ 
דיתא בטלו וישיבת בגדאד תפסה מקום בראש. ב 1070 עמד בראשה 
חכם מהעיר תיה שבספרד. אחריו שימש עלי הלוי, ומעט אחריו — 
ר׳ שמואל בגו ( 1164 — 1194 ), הידוע בפולמוסו עם הרמב״ם. בזמנו 
היו שם עשר ישיבות. הקהילה השניה בגדלה היתה בצרה (ע״ע), 
בה נמצאו אז כ 10,000 יהודים ובראשם ראשי־גולה מצאצאי זכאי 
בן עזריה בן שלמה, ומלבדם חיו יהודים בעשרות ערים וכפרים בכל 
רחבי ע׳. 

כיבוש המונגולים נסתייע ביהודים, שסבלו מעול הזדליף הע- 
באסי האחרון. הולאגו־ח׳אן ייסד את שושלת ה״ח׳אנים", והוא 
והבאים אחריו היטיבו עם היהודים. בימי ארגון־ח׳אן ( 1284 — 1291 ) 
נתמנה היהודי סעד א(ל)־ךולה כרופא הקזלטאן ואח״כ כשר האוצר 
בממשלתו. בעקבות הצלחותיו נתמנה רה״מ על כל האימפריה 
המונגולית; הוא ישב בטבריז הבירה ונהנה מסמכויות רבות. בקני 
אתם העלילו השרים האחרים כי הוא זנח את המלך במחלתו וגרם 
בכך למותו. ב 1291 הוצא להורג וממילא נתערער מצב אחיו היהודים. 
לאחר שנתיים, בעת משבר חמור בממשלה, פנו שוב ליהודי מומר, 
רשיד א(ל)־דולה, שהיה רופא, כלכלן, היסטוריון ופילוסוף. אף 
הוא הגיע לאותה פסגה רמה, וסופו היה כשל קודמו; הוא הוצא 
להורג ב 1318 , ומספר יהודים נאלצו להתאסלם. 

ב 1393 החריב תימור לבג חלק גדול מבגדאד וערים אחרות בע׳, 
יהודי בגדאד ברחו ממנה וחזרו אליה רק כעבור כמאה שנים, תחת 
שלטון שבט עת׳מאני שמרכזו היה בדיאר־ןפר, מלכי שושלת זו 
נודעו כמלכי חסד. הפרסים ( 1508 — 1534 ; 1623 — 1638 ) הרעו לי¬ 
הודים, אך בתקופת שלטון התורכים ( 1534 — 1623 ; 1638 — 1917 ) נהנו 
יהודי ע׳ מחופש ושגשוג. קהילה גדולה נתקיימה אז גם בעיר עאנה, 
שהיתה מחולקת ל״קהל מערביים" ו״קהל מזרחיים", ובראשם דיין 
ו״מרביץ תורה". הם עמדו בקשרים אמיצים עם בגדאד, א״י וסוריה. 

בין השבים 1750 — 1831 נתחלפו בבגדאד 12 פחות ממלופים, 
והגרוע שבכולם היה האחרון, דאוד פאשא ( 1817 — 1831 ). בזמנו 
נמלטו יהודים רבים לפרס ולהודו. בשנים 1831 — 1917 נמצאו יהודי 
ע׳ תחת שלטון ״ואלים״ (כלר מושלים) תורכים, ומבין 42 הווא־ 
לים נודעו כמה נאורים, מהם הוואלי הראשון לאז עלי רזא פאשא 
( 1831 — 1842 ) שהשליט סדר במדינה, מדחת פאשא (ע״ע; 1869 — 
1872 ) שהנהיג שודון זכויות מלא, וחמיו נאזים ( 1910 — 1911 ) שביצע 
רפורמות חשובות במדינה והגן בתוקף על היהודים. צוררי ישראל 
היו מצטפא נורי ( 1860/1 ) שניסה לגזול מידי היהודים את חזקת 
קבר יחזקאל, מצמפא עאצם ( 1887 — 1889 ) שהעליל על היהודים בעת 
קבורת הרב עבדאללה סומך, והוואלי האחרון, ח׳ליל פאשא ( 1917 ) 
שהוציא להורג 17 מיהודי בגדאד באשמות שווא. 

במאה ה 19 חלשו היהודים על מסחר המדינה ומקומם היה ביכר 
במינהל. ב 1908 נתאשרו רשמית חופש הדת ושוויון זכויות לכל 
ע״י התורכים הצעירים, ואז נבחרו כמה יהודים לפרלמנט התורכי 
כבאי־כוח ע/ נוחה ביותר ליהודי ע׳ היתד. תקופת שלטון המנדט 
הבריטי ( 1917 — 1932 ). המלך פיצל 1 הכריז על "חופש הדת. 


החינוך והתעסוקה ליהודי ע׳, שהרבו כ״כ לעשות לטובתה ולקי¬ 
דומה". לפרלמנט העראקי נבחרו 5 יהודים. יהודים שותפו בכל 
מוסדות הממשלה, אחזו ברסן המסחר במדינה, ופיתחו שווקים 
בחו״ל. עקב ריבוי בעלי ההשכלה ביניהם מחניכי ביה״ם של כי״ח 
ששלטו בכמה שפות. ששון א?נדי יחזקאל נתמנה שר האוצר 
בשנים 1920 — 1923 . רבים עסקו במקצועות חפשיים. במפקד 1920 
נמנו 87,488 יהודים, 50,000 מהם בבגדאד. כ 7,000 יהודים ישבו 
בבצרה, כ 7,500 במוצל, וב 5,000 בארביל. ב 1945 הגיע מספרם 
ל 150,000 נפש. שישבו בכ 60 ערים וכפרים. מאז קבלת העצמאות 
( 1932 ) פעלה ממשלת ע׳ בגלד נגד היהודים. פקידים פוטרו וסוחרים 
נושלו מעמדותיהם, בייחוד במסחר. במלה״ע 11 החדירה הממשלה 
את תורות הנאצים בכל מקום, ואווירה עוינת זאת הגיעה לשיאה 
בפרעות של חג השבועות 1941 , בעת המרד נגד הבריטים. מאות 
יהודים נרצחו באכזריות בידי פורעים מוסתים. רכושם נשדד ובתכ״ג 
חוללו. רק התערבות האנגלים מנעה שואה כללית. 

עד 1849 עמד בראש כל קהילה בערים הגדולות "נשיא", שהיה 
איש־קשר בין הקהילה לשלטונות. הנשיאים התמנו ע״י המושלים 
המקומיים. הגדול שבהם היה נשיא בגדאד. שבתוקף תפקידו זה 
היה אחראי לאוצר הכללי של המושל והיו לו סמכויות רחבות. 
בין השנים 1849 — 1932 עמד בראש כל קהילה בערים הגדולות 
ה״חכם־באשי״. מאז 1932 עמדו בראש קהילת בגדאד "ראש הרב¬ 
נים" ו״ראש הקהילה" שהיה איש חילוני. 

החינוך העברי הצטמצם בת״תים ו״חדרים" פרטיים וציבוריים. 

ב 1840 הוקם בבגדאד בימ״ד, "בית זלכה", שהעמיד עשרות רבנים 
ששימשו אח״כ ברבנות בארצות המזרח ובא״י. החל ב 1864 בפתחו 
בת״ס של כי״ח. ב 1907 הוקמה בבגדאד ועדה שפיקחה על כל 
מוסדות החינוך היהודי בעיר, שמספרם הגיע בשנת 1950 ל 42 : 
מהם בבגדאד — 29 . בבצרה 3 ובמוצל 3 . מוסדות אלה החזיקו 
יחד 370 כיתות, 500 מורים, ו 16,600 תלמידים. כ 30 תלמידים למדו 
בישיבות וכמה מאות למדו בבת״ס ממשלתיים, בייחוד בערי השדה. 
החינוך העברי עמד על רמה גבוהה, ואחוז המצליחים בבחינות 
הבגרות הגיע ל 90 . רבים פנו לחינוך הגבוה. משעה שנאסרה 
התנועה הציונית הצטמצמו לימודי היהדות בתנ״ך בלבד. 

ב 300 השנים האחרונות קמו בע׳ רבנים בעלי־שם, שחיברו 
ספרים בכל ענפי הספרות הרבנית. בולטים בהם: ר׳ צדקה חוצין 
(ע״ע), ר׳ ששון ב״ר מרדכי שנדוך, ר׳ עבדאללה סומך ור׳ יוסף 
חיים אל־חכם (ע״ע [כרך המילואים]). החל במאה ה 16 ועד ימינו 
ידועים כ 30 פייטנים 
שחיברו כ 180 שירים 
ופיוטים בכורדיסטאן 
העראקית. מראשית 
המאה ה 18 ועד ימינו 
נתחברו ע״י פייטנים 
ומשוררים בבלים(חח 
מהנ״ל) קרוב ל 1,250 
שירים ופיוטים מכל 
הסוגים, מהם כתובים 
במשקל. בין השנים 
1909 — 1948 הופיעו 
בבגדאד 8 עתונים 
ע״י יהודים, אחד ב¬ 
עברית (״ישרוד; 
1921 ) והיתר בער¬ 
בית. יהודי ע׳ תרמו 
הרבה גם לספרות ה־ 
ערבית. 



ננדאד: הוצאת שני יהודים עיראקים להורג 
בפומבי נאשמת ריגול לנועז ישראל ( 1909 ) 



135 


עראי!: יהודים — ערב 


136 


בשנים 1918 — 1935 היתד. פעילות ציונית בע׳, שהתבטאה בת¬ 
רומות לקרנות הלאומיות ובפעולות חינוך. ב 1920 נוסדה "אגודה 
ציונית לארם־נהריים" בנשיאות אהה ששון נחום, שהיה גם משורר 
("שירי התחיה", תרפ״ה). המרכז היה בבגדאד ונפתחו סניפים 
בערים בצרה, ח׳אנקין, עמארה ואדביל. קמו גם "האגודה העברית 
הספרותית״ ( 1920 ), "אגודת אחיעבר" להפצת הספר העברי, אגר 
דת ספורט ״מכבי״ ועוד. מ 1929 החלה הממשלה לרדוף את התנועה 
הציונית, שפעילותה נמשכה בסתר. מחתרת יהודית, מכוונת ע״י 
שליחים מא״י, נוסדה בע׳ ב 1934 , בשם "תנועת הדולוץ־ הבבלי", 
להפצת העברית והציונות, ולאימון בנשק להגנה עצמית. כן אורגנה 
בריחה מע/ מספר החברים הגיע לכמה אלפים. ב 9 במארס 1950 
התירה הממשלה ליהודים לצאת את הארץ תוך שנה אחת. אך 
החרימה מהיוצאים את כל רכושם ושללה את נתינותם; ייצוג 
היהודים בפרלמנט בוטל; אז אורגן ע״י הסוכנות היהודית מבצע 
"עזרא ונחמיה" להעלאת יהודי ע' לא״י. רבים נאסרו בעוון ריגול 
ועלילות אחרות. בע׳ גומרו כ 5,000 יהודים, רובם עשירים. בדצמבר 
1954 נחקק ״חוק העדה היהודית״ שהגביל את זכויותיהם. ב 27 
בינואר 1969 נתלו 9 יהודים בחוצות בגדאד בעלילות ריגול, וב 25 
באוגוסט 1969 נתלו עוד 2 יהודים. יהודים רבים נחטפו, עונו ונעלמו. 
כ 50 יהודים הוצאו להורג בסתר. באפריל 1973 נרצחו בביתם חמשת 
בני משפחת קאשקוש. רבים נמלטו בדרכים שונות. ב 1972 נשארו 
בע׳ כ 500 יהודים. 

ב. חבס, אחים — קרובים נדחים, תש״ג: א. י. ברור, אבק דרכים. 

א. תש״ד; א. בךיעקב, תולדות הרב עבדאליה סומך, תש״ט; 
הנ״ל, קהילות יהודי כורדיסתאן, 1961 ; הנ״ל, יהודי בבל מסוף 

תקופת הגאונים עד ימינו, 1965 (כולל ביבל׳ מסורסת); הנ״ל, 

קיצור תולדות יהודי כבל, 1971 ! ד. בן סלימאן ששון, מסע בבל, 

1955 ; ס. שינה, מבבל לציון, 1955 ; ח. י. כהן, הפעילות הציונית 
בעיראק, 1969 ; הנ״ל, היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו, 
תשל״ג < י. אטלס, עד עמוד התליה, 1971 2 : י. מאיר, מעבר למדבר, 

תשל״ג ; - 1111 ( 10 *^ 0171/1 1111 010111117 , 1 ) 8021131151 . 5 

117 €1115 [ ) 1 ( 1 / 0 /' 11107 // 4 . , $355000 .ס . 5 ; 1914 , 2 € 11 £ 111€1 
81018 .[ : 10 ) 11 * 1411 01110 ! מ 1 11 * € 1 [ , 80610500 . 14 ; 1949 ,/ 011171 ^ 811 
. 1962 ,( 111 < 0 17 ה׳ו? 1011 \ ! 11 11 * 1 ־ 1 [ ,[. 08 | 

א. ב. י. 

ערב (ערב׳ 11 ^,- = אי הערבים), חצי-אי בדדום־מערב 
אסיה. שמחו כ 2.9 מילית קמ״ר. 

גאוגרסיה, עמ׳ 135 ! אקלים, עם׳ 135 ; גאולוגיד״ עם׳ 137 ; צומח, עמ׳ 

138 : חי, עמ׳ 139 : ארכאולוגיה, עם׳ 139 ; היסטוריה, עמ׳ 140 < יהו¬ 
דים. עמ׳ 143 . 

ע׳ גובלת במערב בים סוף, בדרום במפרץ עדן והים הערבי, במזרח 
במפרץ עמאן והמפרץ הפרסי. בגבולו הצפוני ניתן לקבוע את הגבול 
המדיני שבין ערב הסעודית וכווית, או את קו הרוחב ס 30 . ב 70% 
משטח ע׳ שייכים לערב הסעודית, וביתר השטח יושבות: הרפובליקה 
הערבית של תימן, בדרום־מערב; הרפובליקה הדמוקרטית העממית 
של תימן, בדרום; עמאן ומסקט, בדרום־מזתז; האמירויות הערביות 
של המפרץ הפרסי, קטר, האי בחרץ וכוית, במזרח (ר׳ הערכים של 
המדינות הנזכרות). ברוב המדינות לא נעיד כל מפקד, ואומדן 
האוכלוסיה של כל חצי־האי ע׳ נע בין 12 ל 14 מילית תושבים. 

ה מ ב נ רי ה פ י ם י. ע׳ היא גוש נטד ענקי, בנד סלעים קרים־ 
טאליניים, ששוליו המורמים נמצאים במערב ובדרש והוא שופע 
במתינות בלפי צפת־מזרח, שם הוא מכוסה שכבות סלעי־משקע 
צעירים ושוקע אל מתחת למפרץ הפרסי ולדלתא של הפרת והחידקל. 
קו העתק העובר ממפרץ הורמה לדרום־מערב, כמעט עד לים־סוף, 
מחלק אותו לקטע צפוני מאסיוד וקטע דרומי צר ומוארך. 

הקטע הצפוני הוא בעיקרו הלק מהמסד הערבי־נובי ובנד 
סלעים קריסטאליניים או געשיים, מוקפים קשת דברות של סלעי־ 
משקע מסודאיים. במערב, לאורך חופי ים סוף, משתרע מישור חוף 
— תהאמה — שאינו אחיד ברחבו. הוא מכוסה חול וחצץ ומניפות־ 


סחף בשפכי הנחלים. החוף דל במפרצים ובסמוך לו מרובים השר־ 
טונות ושוניות הקוראלים. מהמישור מתרומם בתלילות הגוש ההררי 
הקריססאליני המבותר ע״י גאיות עמוקים ותלולים. בצפונו נמשכים 
רכסי הרי מ די א ן, שגבהם הממוצע כ 1,500 מ׳ ופסגתם הגבוהה 
בפינה הצפונית־מעדבית בהר ל 1 ז ( 2,578 מ׳), בשוליהם המזרחיים 
משתרע מישור נרחב — חסמא — הבנד אבן הול נובית. הרכס 
המרכזי הוא של הרי ח ג׳ א ז שגבהם הממוצע 1,000 — 1,200 מ׳ 
ופסגתם הגבוהה בהר רדוד־ ( 1,828 מ׳) שבקרבת העיר אל־מדינה. 
אגנים טקטוניים נמשכים במרחק של 100 — 200 ק״מ מהים, ובתוכם 
נאות־המדבר הגדולות: מכה, אל־מדינה ותימא. בשוליים המזרחיים 
של האגנים מכוסה האיזור ההררי שכבה עבה של זרמי לבה עצומים 
ובו הרי געש כבדים (״חרה״: ד להלן׳ גאולוגיה) — המקשים על 
דרכי התחבורה בין חג׳אז לפנים ע׳. הוואדיות המנקזים את ההרים 
יוצרים קניונים עמוקים, שהגדול בהם הוא ואדי המד, המנקז את 
אגן מדינה הפורץ את דרכו לים סוף. השוליים הדרומיים של הדי 
חג׳אז בנדים גבעות נמוכות ומדרומן מתנשאים רכסי הרי ע סי ר 
שגבהם עולה על 2,000 מ׳ ופסגתם הגבוהה בהר סודא 2,820 מ׳. 
הרים אלה מבותרים ביותר, ובחלקם מכוסים בסלעים הגעשיים של 
רמת תימן. 

ממזרח להרי חג׳אז משתרע חבל נ ג׳ ד המהווה רמה קדיסטא־ 
לינית ובתוכה שקעים נרחבים מכוסים חולות. היא גובלת בצפון 
במדבר החולות ;פור הגדול ששטחו כ 67,000 קמ״ר. בשוליו 
המערביים והדרומיים משתרעת שורה של רמות בנדות אבן חול 
נובית שהחשובות שבהן: ג׳בל טביק שבגבול ממלכת ירדן וג׳בל 
שמר מדרומו. נאות־המדבר הגדולות ג׳וף וסכאפה שוכנות בגבולו 
הצפוני של מדבר נפוד, ובקרבתן נמצא השקע הגדול של ואדי 
סרחאן, שארבו 320 ק״מ ועמקו 305 מ׳ מתחת לפני הרמה. 

הרמה הקריסטאלינית שבמרכז חצי־האי — שוליה המערביים 
מוגבהים ( 1,220 מ׳) וסביבה, בחצי עיגול, סדרת רבדות, שד,גבוהה 
בהן היא ג׳בל תויק שגבהו עולה על 1,000 מ/ מתלולי הרבדות 
פונים לצד מערב דוצרים נוף הבנוי לסרוגין סלעי גיר ורצועות חול 
מוארכות, המחברות את המדבריות נפוד הגדול ורבע אל־ח׳אלי 
(ד להלן). רצועת החול הגדולה "דהנא", ממזרח לדברות (ארכה 
כ 1,290 ק״מ ורחבה הממוצע כ 80 ק״מ), מפרידה בין חבל נג׳ד 
למזרח ע׳. לרגלי הרבדות מצויות נביעות רבות של מי תהש, 
היוצרות סדרה של נאות־מדבר (חאאל, עניזה׳ ברירה, ריאד׳), שבהן 
מרוכז רוב היישוב של ערב הסעודית. הניקוז של הרבדות מקוטע; 
רוב הנתלים נסתמים בשטחי החולות, ורק נחל סירה פורץ את כל 
מערכת הרבדות, לרבות ג׳בל תויק, ועמקו משמש עורק תחבורה 
ראשי בין התוף המזרחי ובין החוף המערבי של ע׳. הקטע המזרחי 
של ע׳ הוא רמה נמוכה, בנויה סלעים שלישתיים ומהווה חלק 
מהגאוסינקלינה של הפרת והחידקל וקרקעית המפרץ הפרסי. לרגלי 
המתלול צמאן, המהווה את המעבר מנג׳ד למישור החוף, מצויים מי- 
תהש המקיימים נאות־מדבר שהגדולה בהן היא העיר הפוף. מישור 
החוף שטוח ומכוסה חול וחצץ. בגלל שיפועו המתון, עולש בקרבת 
החוף מי־תהש, היוצרים מליחות נרחבות. חופיו הרדודים של המפרץ 
הפרסי אינם מאפשרים הקמת נמלים עמוקי מים. חוץ מנמל כווית 
משרתים שאר נמלי המפרץ אניות קטנות בלבד. בחוף החולי של 
מזרח ע׳ יוצא דופן חצי־האי קטר, הבנוי סלעים גירניים ומתרומם 
במתלולים מעל למישור החוף. הוא נמשך באיי בחרין (ע״ע), ובינם 
לבין החוף נוצר מיצר רדוד. חבל חסא הוא איזור הנפט העיקרי של 
ערב הסעודית. 

הקטע הדרומי הוא רמח נטויה, בנויה סלעים שלישוניים, 
המתרוממת בתלילות מעל לחוף הצר של הים הערבי לגובה של יותר 
מ 2,000 מ/ ושופעת צפונה במתינות. ברמה חתור הקניון הרחב 
והארוך של נתל חצרמות, שהיה מרכז של תרבות עתיקה (וע״ע 



137 


ערב: גאוגרפיה; גאולדגיה; צומח 


138 


חצרמות. עם׳ 861/2 ). מדרום לרמה, בחוף מפרץ עדן, מצויים שבי 
הצאי-איים געשיים שעליהם יושבת העיר עדן (ע״ע). מצפת לרמה 
משתרע אגן שרחבו כ 400 ק״מ וארכו כ 1,000 ק״מ, ובו מצוי מדבר 
החולות הגדול בעולם רבע (רבע) א ל ־ ח׳ א ל י ( 595,700 קמ״ר). 
אזורים נרחבים בתחומו שוממים לחלוטין וחסרי משקעים במשך 
שנים. מקור החולות במדבר הוא בעיקר אבן גיר, לעומת החולות 
של המדבריות הצפוניים בע׳, שמקורם קריסטאליבי. בחלקו המזרחי 
של המדבר מצויות החוליות הגבוהות ביותר (העולות על 150 מ׳) 
ומשטחי מליחות נרחבים. באות־מדבר מצדות בעיקר בשולי המדבר. 

בשוליים המערביים והמזרחיים של הקטע הדרומי מופיעים הא¬ 
זורים הגבוהים של ע׳. במערב נמצא האיזור ההררי של תימן, 
שגרעינו הוא הממסד הקריסטאליני המתנשא בתלילות מעל למישור 
החוף — התהאמה. מעל לסלעי היסוד מצדים סלעים געשיים היו¬ 
צרים רמה מבותרת נרחבת, המגיעה לגובה ממוצע של כ 2,000 מ/ 
בתוכה מתנשאים הרי געש כבויים, ששיאם בהר נבי קזעיב ( 3,760 
מ׳). במורדות המזרחיים של הרמה מצדה רמה נמוכה יותר הבנויה 
בחלקה אבן גיר. במזרח מתנשאים הרי עמאן, שהם המשך של הרי 
הקימוט של הזגר 1 ס ומגיעים בג׳בל אודדר לגובה של 3,019 מ׳(וע״ע 
עמאן ומסקס). 

החופים של ע׳ חסומים ברוב ארכם בשרטונים של קוראלים, 
והגישה אליהם קשה, פרט למקומות מועטים, בהם נוצרו מפרצים 
צרים ומוארכים! מפרצים אלה משרתים סירות דיג בלבד. הנמלים 
הטובים ביותר הם עדן וכודת. בכל נמלי הנפט שבמפרץ הפרסי 
עוגנות האניות במרחק של קילומטרים רבים מהחוף, והנפט מועבר 
אליהן בצינורות• 

האקלים של ע׳ הוא צחיח בעיקרו, ובפנים חצי-האי צחיח- 
קיצוני. טמפרטורות הקיץ הן מן הגבוהות בעולם, ולאורך החופים 
משולב החום בלחות גבוהה. גם טמפרטורות החורף הן גבוהות, אולם 
לא ברמות הפנימיות, בהן יש לילות קרים. רק ההרים הגבוהים 
בדרום־מערב יוצאים מן הכלל; הם נמצאים במסלול של המונסון 
הקיצי, ובגלל גבהם גורמים לירידת גשמים, שבתימן מגיעה כמותם 
ל 1,000 מ״מ. גם חבל עסיר שבערב הסעודית זוכה לכמות גשמים 
המספיקה לצרבי חקלאות, ובו מקור הנהרות היחידים של חצי־האי, 
שמימיהם נעלמים בחולות שממזרח להרי תימן ועסיר. גם בהרי 
עמאן מאפשרים גשמי קיץ חקלאות־בעל ואף מזינים מספר ניכר של 
מעיינות. בקטע הצפוני של חצי-האי יורדים גשמים חרפיים בכמות 
שמעל ל 150 מ״מ רק באזורים ההרריים, אך מימיהם מזינים את 
מפלסי מי־התהום המקיימים את נאות־המדבר. 

י. קר. - יד. פ. 

ג א ולוג י ה. המסד העד־קמברי של ע׳ נוצר׳ יחד עם המשכו 
המערבי (הקרוי "נובי" במצרים), בשלב האורוגנזה שבעד-קמבריום 
המאוחר. סלעי המסד נחשפים עפ״נ שטח רחב לאורך ים־סוף והרחק 
לכיוון צפון־מזרח לג׳דה. עיקרם סלעים פלוטוניים, גראניטיים ודיו־ 
ריטיים, שחדרו לתוך תצורות מטאמורפיות מקומטות, אשר צירי 
הקמטים שלהן מקבילים בחלקם לים־סוף, ובאזורים אחרים ניצבים 
לים־סוף. המסד הערבי־נובי עבר סחיפה חזקה והתפתחו בו פני־שטח 
סחופים לפני הקמבריום, ומאז הוא גוש יבשתי יציב שרק לעתים 
מזומנות הציף אותו הים. 

האוקיאנוס הקדום הקרוי ים טתיס (ע״ע) השתרע מצפון ומצפון־ 
מזרח לע׳, במקום בו מצדים כיום הרי הקימוט האלפיני של הזגרום 
והטאורוס. ממנו פלשו המים מדי פעם לעבר היבשה והותירו שכבות 
משקעים דקות יחסית, שלאחר התרוממות ע׳ ופעולת הסחיפה, מסד 
דרים מחשופיהם במעגלים קונצנטריים סביב הגלעין העד־קמברי. 

חדירת הים הראשונה באה מצפון בפלאחואיקון הקדום (קפד 
בריום עד סילור), והותירה אבני חול ופצלים של ים רדוד. לאחר 
הפסקה ארוכה וסחיפה עמוקה פלש הים שנית בקרבון עליון, פרם 


וטריאם. נסיגת הים בסוף הטריאם אינה בולטת, אולם רוב היורה 
התחתון חסר. בסוף היורה התחתון התחילה הפלישה החשובה ביותר, 
שהגיעה מצפון־מזרח, חצתה את מרכז ע׳ והדרימה לתימן ומזרח 
אפריקה. חדירה זאת נמשכה עד לקרטיקון התחתון. אם כי היתה 
נסיגה זמנית בסוף היורה המצדנת ע״י שכבות של אוואפוריטים. 
הסלעים האוואפוריטים הם סלעי החיפד למאגרי הנפט העיקריים של 
ע׳ המצדים במזרח בתוך השכבות הגיריות של סלעי היורה (הקרויים 
"האיזור הערבי"). לאחר נסיגת הים בקרטיקון התחתון והתיכון. 
תוך הרבדת אבני חול, חזר הים ופלש בקרטיקון העליון (סנון 
מאססריכט) ובשלישון התחתון (אאוקן). 

החל בש לישון העליון, ואף מוקדם יותר, נבקע ים סוף (ע״ע) 
ומפרץ עדן. וע׳ נפרדה מאפריקה ונעה צפונה. 

בשקעים של ים־סוף ומפרץ עדן שקעו סדימגטים מתקופות 
ד,שלישון והרביעון. בים־סוף שקעו סדרות עבות של אוואפוריטים. 
גבס ומלח, כיוון שים זה היה סגור רוב תקופה זו מדרום. ופתחו 
הצפוני לימה״ת היה תמיד צר. באותה עת חלה התפרצות רבודממדים 
של סלעים בזלתיים שהתפשטה עפ״נ שטח נרחב מהחוראן ועד 
לתימן, בתחום המקביל לחופו המזרחי של ים־סוף. שדות לנה 
נרחבים, ובתוכם הרי געש כבדים, מאפיינים חלקים במערב ע׳. 

תשתיתו של מדבר רבע־אל-ח׳אלי שקעה בתקופה זו, והשטח הת¬ 
מלא סדימנטים רביעוניים וחולות. במזרח, בעמאן, נוצרו מבנים מסו¬ 
בכים ומקומטים, המשתייכים, כנראה, להרי־הקימוט האיראניים. 

ר. פר. 

א ו כ ל ו ם י ה — ע׳ בערכי מדינות חצי־האי ערב. 

ה צ מחי ה של ע׳ איבה הומוגנית ומבחינה פיטוגאוגרפית אפשר 
לחלקה ל 3 חטיבות; סחרו־ערבית, נובו־סינדית, ואריתריאדערבית. 
הראשונה מוגבלת לע׳ הפנימית ותופסת כ % של שטחה והיא זהה 
או דומה מאוד לצמחיה הסחרדערבית של א״י ומצרים. מספר מיניה 
אינו עולה על 300 . זו צמחיה של מדבריות ממוזגים הנשלטת בעיקר 
ע״י צמחים חד־שנתיים ועשבים רב־שנתיים! מספר השיחים קטן 
יחסית, ואין כמעט עצים. הצמחיה הנובו־סינדית היא צמחיה של 
מדבריות טרופיים, המצדה גם בחלקים הדרומיים של א״י ומצרים, 
אולם כאן היא מגוונת הרבה יותר ( 600 מינים ומעלה). תפוצתה 
מוגבלת בעיקר למקומות הנמוכים של החלק הדרומי ושל רצועות 
הארץ הסמוכות למפרצי אילת ופרם. הצמחיה האריתריאו־ערבית 
מוגבלת בעיקר לדרום ולדרום־מערב ומאכלסת את מורדות ההרים 
הגבוהים אשר בתימן וחג׳אז. מספר המינים עולה על 1,000 , ורובם 
הגדול מצוי גם באריתריאה, סומאליה, אתיופיה, ואף בהרים של 
אפריקה המשוונית. צמחיית ע׳ כוללת 90 משפחות, מהן למעלה 
מ % טרופיות; מספר הסוגים הוא כ 700 וכמחציתם טרופיים, כגון: 
הלבלוב ( 37 מינים), ניל ( 25 מינים) ושיטה ( 20 מינים). 

הצומח משתייך למחלקות של חברות רבות. וברובו הגדול זהו 
צומח מדבריות סחרו־ערביים. שליטות 3 מחלקות גדולות: א) הצומח 
של הרותם, שחברותיו כולן קשורות למדבריות חול. ב) חברות 
צמחי החמדות, התופסות שטחים מרובים בע׳ הלא־טרופית. בחלק 
הגדול ביותר של מדבריות ע׳ הצומח אינו פזור, אלא הוא צפוף 
בעמקים, וערוך חגורות המשתנות במתינות מראש האפיק כלפי 
השפך: בראש האפיק הצמחים הם לרוב חד־שנתיים ומספר המינים 
הולך ומתרבה לקראת השפך. ג) חברות מרובות, כגון חברת חןודת 
השיח, נמנות עם מחלקות הצומח של האזורים הנובו־סינדיים, ובייחוד 
בולטת מחלקת השיטים. חברות הצומח האריתריאו-ערבי מרוכזות 
בעיקר בהרי תימן, והן ערוכות בחגורות-גובה, בדומה להדי אתיופיה 
ואף להרי קניה: בחגורה העליונה ביותר הצומח הוא אפרו־אלפיני, 
מתחתיה מצוי היעד המוגטני שהוא הרוס ברובו, ולרגלי חגורה זאת 
היער רחב-העלים דרוק־העד. מתחת ל 100 נד׳ החגורה מאוכלסת, 
לרוב, במיני אפרסמון, שיטים ועוד. 



139 


ערב: חי; ארכאולוגיה; היסטוריה 


140 


€נ( 1 0£ .]() 4 [ 411 ? 4 11 ) $314 [ס ¥1064 1116 10 1 ז 11110 < 11 זז €011 ,ץ ת 20113 

7116 .? .<£ ; 1957 < 0 \£ ,ןז 10 >ח £0 0£ . 800 ח 3 שו 1 מ £1 

¥?£1?41 44(1 £45161-11 

*?41114 ( 11 ) 141 ., \ 1 ^), 1967 . 

מ. ז. 

החי. מרביתה של ע׳ נכללת בתחומו של איזור המדבריות 
הסחרו־ערבי שהוא חבל זואוגאוגרפי מיוחד. רק בחלקים מוגבלים 
אינה שולטת הפאונה המדברית. בדרום־מערבה של ע׳—תימן וחצר־ 
מוות ובמידה מסוימת עמאן — בחבלי ההרים הגבוהים שאקלימם 
טרופי שחוץ־למחצה מצויים נציגים מובהקים של פאונת איזור 
הסאוונה האפריקנית, כגון הקוף המדריאס ( 5 גץ- 11 > 13 מג! 1 10 נןב?) ׳ 
והעופות: תור מקונן ($.תש 8 ו 11 113 :>ק 0 :זק:ח $1 ), עלוית ירקרקת (- £71 ? 
5 ת 6 ז 1 ׳! 0 זנ 11 ז 111 115 <:ן 0 :> 10$ ) וקיכלי חבשי ($. 011 וח $51 ץ 3£ 1*111x1 11 $ ). בגלל 
תופעה זו הוגדר האיזור כחלק מהחבל האתיופי (אפריקני). נציג 
נוסף של הפאונה האפריקנית, שפן הסלעים, הוא נפוץ יותר בחבלי 
ההרים במערב. במקומות שקיימים בהם חרשים בראשי ההרים 
(במערב ובצפון־מערב ע׳ [חג׳אז, אדום]) מצדים בע״ח פלאואר־ 
קטיים מסוימים: מיני סנאי, נמנמן, יערון ונבח. גם היעל שייך 
ליסוד זה. בפאונה של המדבר ושל ערבת המדבר מייצגים את היסוד 
האפריקני, מבין אוכלי הצמחים, צבי הנגב וראם התועפות 017 x 5 
\ץ־ 01 :> 1611 ) שתפוצתו מצומצמת כיום למדבר רבע אל־ודאלי. הטאר 
([עז הבר] ״ 373163 [ 1111-3£11$ ח 96 ) הוא אנדמי דיחודי לעמאן. 
עד לפני דורות לא רבים היו עדיין במדבריות ע׳ היען והדישה 
ואולי גם הבובאל המצד ( £11$ ק(; $61 ! 111 11$ ו 1 ק 13 ש:> 41 .). מבין הטורפים 
מיוצג היסוד הטרופי הערבתי־מדברי ע״י הצבוע, הקרקל, הפנק 
והברדלס, שאולי נכחד. היסוד המדברי הסחרדערבי מיוצג ע״י הצבי 
המצד, ובעבר ע״י הפרא ( 5 נ 1 קק 1 הת £6 11601101111$ 511115 >£). מבין 
המכרסמים — מיני גרביל, מריון, פסמון, ירבוע ואלקטגה. טורפים 
סתרו־ערביים הם: חתול הבר, חתול החול ( £3 נז 83 ז 13 מ £611$ ), שועל 
הנגב והתן. מבין העופות מצד מספר ניכר של מינים שתפוצתם 
סחרדערבית: האלימון, הקורא, החוברה, רץ המדבר, מיני קטה, 
עפרוני המדבר, צחיחנית, סלעית ועוד. 

עט. ב. 

ארכאולוגיה. החקר הארכאולוגי של חצייהאי ע׳ התפתח 
באטיות׳ שכן המדובר הוא באיזור שולי של קדמת־אסיה, שלא קסם 
לחוקרים. הגישה אליו היתר, תמיד קשה בשל חשדנות התושבים 
והאווירה הכללית של חוסר־בטחון. 

בע׳ בוצעו לראשונה סקרים שיטתיים וחפירות ב 1927/28 . מאז 
נחפרו 5 אתרים בדרום ו 4 באיזור המפרץ הפרסי, וסקרים נערכו 
בחצר־מוות, בתימן, בנג׳ראן, בחג׳אז, במתח המזרחי של ע׳־הסעודית, 
בבחדיין, במסקט ובעמאן. ממצאים מקריים במדבר רבע אל־ח׳אלי, 
ובאזורים אחרים, השלימו את שמה שנתגלה בסקרים ובחפיחת השי¬ 
טתיות. פעילות זו העלתה מידע שאפשר שחזור. בקווים כללים, של 
תולדות התרבות בע׳. 

נראה כי האדם התחיל להתיישב בע׳ לקראת סוף תקופת־האבן 
הקדומה. בדיקת שרידי פתמי־עץ שנמצאו יחד עם כלים מתקופת- 
האבן החדשה ברבע אל-ח׳אלי הוכיחה שהם שייכים לשנת 3,200 
לפסה״נ, הרבה יותר מאוחר מאשר באיזור הסהר־הפורה. 

חוף המפרץ הפרסי של חצי־האי ע׳ עמד, כנראה, תחת השפעתן 
החזקה של תרבדות מסופוטמיה במשך כל ימי קדם. האתר החשוב 
ביותר שנחפר עד עתה באיזור זה הוא קלעת אל-בחריין, שם נחשפו 
רבדי יישוב שנמשכו, בערך, מ 3,000 לפסה״נ ועד לתקופת הסלוקים. 
כלכלת איזור חופי זה היתר, מבוססת זמן רב על שליית פנינים, דיג 
וחקלאות, ואף על סחר עם מסופוטמיה, רמת איראן, שפלת גהר 
אינדום, ואולי גם צילון. 

בחג׳אז׳ בעברו השני של חצי־האי, נמצאו כלי-חרס בעלי צורה 


מיוחדת שהושפעו מאבות־טיפוס חזיריים. ברם, לפי עדותם של כתר 
בות ומבנים חצובים בסלע במדאאין צאלח/ היתה התקופה הנבטית 
החשובה ביותר. יש להניח כי כלכלת חג׳אז נתבססה על סחר־שיירות 
ועל חקלאות בנאות-מדבר. בדרום־־ע׳ נמשכה, כנראה, תקופת־האבן 
עד שלהי האלף ה 2 לפסה״נ, כשירדו מהצפון — לאחר שביות הגמל 
אפשר להתגבר על חוסר מים בדרך לדרום — נודדים שהביאו מסורת 
של חיי עיר ותרבות מפותחת: דת. כתב דדע בבניה בלבנים ובאבן, 
בחקלאות־שלחין. בתעשיית קרמיקה ובעיבוד מתכות. הם התיישבו 
באשדות המזרחיות של הרי דרום־מערב, הפונות למדבר, והקימו 
כמה ממלכות: סבא (שבא [ע״ע], ובירתה — מארב)! קטבאן 
(תמנע); חצרמוות (שבוה) > מעין ; אסואן. מלכיהן־כוהניהן נקראו 
"מכרב"; בתחילה שלטו בהן גם מלכות. 

בדרום־ע׳ פותחו ארדיכלות ואמנות-פיסול מקוריות, אף כי לעתים 
ניכרו בהן השפעות זרות שיקרים הלניסטיים. בעיר ובכפר נבנו 
בניינים צנועים מלבני־טיט. שהשימוש בהן הגיע להשגים ניכרים, 
מבנים חשובים, כגון: חומות־עיר, מקדשים, בתי־מידות וקברים נבנו 
מאבני-גזית מסותתות בסיגנון, כנראה, פניקי. כלים עשויים חומר 
מעורב בקש נוצרו ביד, אך הגיעו לצורות ולקישוטים מתוחכמים; 
טכניקה זו של ייצור כלי־חרס ביד היתר, בשימוש בע׳ כאלף שנים 
לאחר שבכל יתר אזורי המזרח השתמשו באבניים. 

בכל ממלכות דרום־ע׳ היתה נהוגה חקלאות־שלחין והופעלו 
שיטות שונות לניצול מי שטפונות. מבין שרידי מתקני ההשקיה 
המרובים, שמור במיוחד זה שבמארב, הכולל. מלבד שרידי תעלות 
ושעריהן, את ״הסכר הגדול״, הבנוי אדמה, שהיה בשימוש מהמאה ה 7 
לפסה״נ עד למאה ה 6 לסה״נ. סכר מארב עדיין לא נבדק ביסודיות, 
אך ידוע כי יציאתו מהשימוש הפכה את סביבתו לשממה. 

מרבית הממלכות שנתקיימו בחצי־האי ע׳ עסקו בגידול וביצוא 
מור ( 11 זז 7 חז) ולבונה ( 06115£ ס 161 ת 3 ז£), וסחר זה העשירן מאוד. בא״י 
נתגלו כתובות ערביות בודדות, שאולי מעידות על סחר ערבי עם 
א״י. 

ג״ו ואן ביק. המחקר הארכיאולוגי בדרום־ע׳ בעשור האחרת (קדמו" 

ביות, ד׳), תשל״א/ב ן 11 ' 17 ץ}\ 1 ) 311 $6 146671 }! 44 ?¥ , 14 ^ 6 ח 1 ;^\ .^\ . 0 

^? 1510 }¥ 411471 ?* 5011111 ,. 141 ; 1960 ,(^^ 10^1^, XX נ> 6 ב 4:11 ־ 1 .^ 11 ;: 816114 ) 

; 1961 ,( £351 ז 3 שא : 01 ש 1 ; 4 מ^ שו 41 3041 ש 8161 שול!" : 10 ) ץ 6146010£ ?* 1 ) 471 
. 1970 , 111 ) 11111 <£ ז 0 / 0%112£ כ 13 ,ץ( 1 נ 811 . 0 

ג. ו. ו. ב. 

היסטוריה. על תולדות חצי־האי ע׳ עד לימי הח׳ליף עלי 
( 656 — 661 ) שעברת הבירה לכופה שבעראק — ע״ע ערבים, 

בדור אחד בלבד הפכה ע׳ לפרובינציה של הממלכה האדירה 
שקמה בעקבות כיבושי האסלאם, וחשיבותה של פרובינציה זו 
ירדה במהירות. מבחינה כלכלית לא יכלה ע׳ להידמות לארצות 
שנכבשו בסהר־הפורה. בצפת אפריקה ובאיראן! כמרכז השלטון לא 
היה מיקומה נש! ובעיקו— הגירה המונית דלדלה אותה מבחינה 
דמוגרפית. 

תחילה שאפו הח׳ליפים למנוע את התיישבות הערבים בארצות 
שנכבשו, אלא במושלים וכחיילים בלבד. לפיכך אסרו תחילה על ער¬ 
בים לרכוש קרקע בארצות אלו, ושלל המלחמה שמסים צריך היה 
להישלח לבירה אל־מדינה לשם חלוקתם בין הזכאים לקצבאות 
(קרובי מחמד וחיילים). כופה ובצרה בעראק ואל־פסטאט במצרים 
לא היו אלא מחנות צבא (אמצאר), ואולם גם משפחות החיילים 
נלוו אליהם שתיישבו במקומות אלה, שם הפכום לערים גדולות: 
בכופה (ע״ע כופה, אל-) ובבצרה ישבו בימי הח׳ליף ןועאויד, (ע״ע) 
כ 300 — 400 אלף ערבים. במהרה החלו הערבים לרכוש קרקעות 
בארצות הכיבוש, וזרימת ההמונים מחצי-האי ע׳ נמשכה דורות 
מספר. 

מכה ואל-מדינה שמרו על מעמדן הדתי, משכו אליהן צליינים 
שיו מרכז ללימש האסלאם, כגת לאיסוף החדית׳ (ע״ע) ולחקירתו. 



141 


ערס: היסטוריה 


142 


פרחו בהן גם השירה ואל־מדינה התפר¬ 
סמה אף במנעמי־חייה — הודות לזרימת 
כספי צדקה והקדשים לערי הקודש. ואולם 
תושבי אל־מדינה ומכה התמרמרו על 
הדחת עריהם ממעמדן כמרכזי השלטון, 
וזמן רב היו מועדות למרידות ותמכו בשר 
עבים לשלטון, צאצאי עלי ואחרים. 

ב 683 וב 692 סבלו מכה ואל־מדיבה מה־ 
צבאות הסוריים של הח׳ליפים בדמשק, 
שלחמו בודליף־הנגד עבדאללה אבן אל־ 
זביר. פעמיים צרו הסורים על מכה, ולא 
נרתעו מהפגיזה כבליסטראות, עד שב 692 
נכנעה, וח׳ליף־הנגד נהרג. מאז ועד סמוך 
לסוף שלמון הדמיים שרר שקט בערי- 
הקודש, והן נהנו משגשוג. 

בשאר חלקי ע׳ התרופף השלטון המרכזי, 
במידה רבה בגלל עליית כוחם של הח׳אר־ 
ג׳ים(ע״ע). ב 747 כבשו הח׳ארג׳ים את מכה 
ואל־מדינה. הח׳ליף מרואן 11 (ע״ע) ניצחם, 
ואחיזתם ברוב חלקי ע׳ כמעט נעלמה, אך 
בעמאן נשארו חזקים, ובמאה ה 9 הקימו 
בה מדינה עצמאית למעשה. וע״ע עמאן 
ומסק ט. 

מכה היתד. אחד ממרכזי־הקשר של העבאסים נגד האמיים, 

אך בעלותם לשלטון לא החזית העבאסים את הבירה לאל־מדינה, 
אף שראשוני הח׳ליפים משושלת זו טיפחו את הצליינות לערי־ 
הקודש ודאגו לתחבורה טובה ובטוחה אליהן. במכה ואל־מדינה 
התרכזו גם הקושרים נגד העפאסים מבין תומכי עלי, חסנים וחסינים 
כאחד (ע״ע חסן וחסין). 

במחצית השניה של המאה ה 9 התרופפה שליטת הח׳ליפים על 
חצי־האי. כבר ב 820 פרקה למעשה תימן את שלטון בגדאד, ושלטה 
בה שושלת הזיאדים שיסד המושל זיאד (ע״ע תימן). בסוף המאה 
ה 9 זועזעה ע׳ בידי הקרמטים (ע״ע). מבסיסם בחופי המפרץ הפרסי 
פשטו על פני הארץ: ב 906 היתד. רוב תימן בידיהם, וכעבור 20 
שנה כבשו את עמאן; ב 930 זעזעו את עולם האסלאם כשכבשו את 
מכה ונטלו עמהם את ״האבן השחורה״ של הכעבה; רק אחרי 20 
שנה החזירוה למקומה ביזמת הח׳ליף הפאטמי. הקרמטים תמכו 
בפאטמים במאבק עם העבאסים, אך אחרי כיבוש מצרים בידי הפא־ 
טמים ( 969 ) התנגדו להם, הפאטמים ניצחום, והקרמטים איבדו את 
עמאן ( 985 ), וכעבור 3 שנים נפלה בירתם בידי שיח׳ בדד. 

במאות השנים שאח״כ לא היה שלטון מרכזי כלשהו בתב חצי- 
תאי ע׳, והוא חזר למצב שלפני מחמד. מעטות הידיעות על תולדותיו 
באותן מאות, פרט לאלה על כמה מדינות ונסיכדות בדרום ובמפרץ 
הפרסי, וכן לשתי ערי-הקודש. 

במכה ובאל־מדינה שלטו שושלות של שריפים (בני משפחת 
מחמד), שתכופות לחמו זו בזו והכית בריבונות העליונה של הת׳ליף 
בבגדאד או בקהיר. שושלת השריפים הראשונה במכה, שנוסדה 
ב 960 , היתד. מבית עלי, ולכן הכירה בריבונות הח׳ליף השיעי (הפא- 
טמי) בקהיר. ב 1063 עברה השריפות לידי בית האשם (ע״ע). הם 
הכירו בח׳ליף הסוני(העבאסי) בבגדאד. עלייתו של צלאח א(ל)־דין 
(ע״ע) לשלטון במצרים ( 1171 ) ציינה את נצחון הסוניות במצרים 
ובחג׳אז. מצרים כבשה גם את תימן וחצרמוות, אך אלה השתחררו 
במהרה משלטונה. ב 1517 עברה חג׳אז לידי העת׳מאנים׳ וסלימאן 
״המחוקק״ (״המפואר״ ( 1521 — 1566 )) השתלט גם על עדן וחופי 
תימן. הוא בבה צי מלחם בפורטוגלים בים ההודי- אך לא הצליח 
לגרשם ולהחזיר לידיו את נתיבי הסחר לים־סוף ולמפרץ הפרסי. 



הפורטוגלים החזיקו בחופי עאמן, שאותם כבשו ב 1508 , עד לאמצע 
המאה ה 17 . העמאנים מילאו תפקיד חשוב במאבק עם הפורטוגלים, 
ובמאה ה 17 הקימו אימפריה ימית בחופי מזרח־אפריקה ובזנזיבר, 
ועסקו בסחר עבדים ובשוד־ים (ע״ע ספנות, עמ׳ 248 ), בתימן גירש 
האמאם אל־מאיד מחמד את התורכים מערי החוף ( 1635 ). 

במאה ה 18 חל מפנה בע׳ עם צמיחתה של תנועת הוהאבים (ע״ע). 
מחולל התנועה, מחמד אבן עבד אל־והאב, מצא מקלט ותמיכה אצל 
מחמד אבן סעוד, אמיר בסיכות קטנה שבנג׳ד ( 1745 ); התנועה 
החדשה שימשה מנוף להשתלטותו של אבן סעוד על כל בג׳ד. בגו, 
עבד אל־עזיז ( 1765 — 1802 ) הרחיב את המדינה הסעודית, כבש את 
חסא והדף כוח תורכי שניסה לגרשו משם; ב 1801 השתלט על 
כרבלא (ע״ע), הרם שם את קדשי השיעים, וב 1802 כבש את מכה; 
בנו סעוד ( 1802 — 1814 ) כבש גם את אל־מדינה. הוהאבים הרסו 
בערי־הקודש את הקישוטים שחשבום אליליים. הם השתלטו גם על 
חופי המפרץ הפרסי, עמאן ותימן, ואיימו על סוריה ועראק. כדי 
לבלמם׳ מילא השלטאן את ידי מחמד עלי (ע״ע), שליט מצרים, 
לשגר צבא לע׳. במערכה קשה שארכה 7 שנים ( 1811 — 1818 ) הביסו 
המצרים את הוהאבים והחריבו את המדינה הסעודית. ב 1824 חודשה 
המדינה הסעודית שנית בריאז", תחילה תוך הכרה בשלטונה העליון 
של מצרים, ואח״כ (מ 1842 ) כמדינה עצמאית; היא לא כללה את 
עמאן. תימן, חג׳אז ובחרין. אולם גם המדינה הסעודית השניה נפלה 
בידי בית־רשיד, שליטי חאאל בירת שמר, שניצלו סכסוך בין טוענים 
לירושה בבית־סעוד ( 1891 ). במות מחמד אבן רשיד ( 1897 ) היתד. 
מדינת שמר המעצמה הגדולה ביותר בחצי־האי ע׳. 

בינתיים גברה השפעת בריטניה בחופי ע׳. ב 1806 , 1809 ו 1818 
שיגרה בריטניה יחידות צי למפרץ הפרסי להילחם בשוד־הים שגבר 
שם בהשפעת הוהאבים וב 1835 הבטיחה "שביתת נשק ימית" במפרץ, 
נוכח גידול השפעתה של מצרים בעקבות נפילתה של המדינה הסעו¬ 
דית הראשונה, השתלטו הבריטים על עדן(ע״ע; 1839 ). בסוף המאה 
ה 19 חששה בריטניה מפני חדירת גרמניה, צרפת ורוסיה למפרץ 
הפרסי, ולפיכך חתמה על חוזים עם הנסיכויות שם, שהפכון לארצות־ 
חסות (ע״ע בחרין; פוית; פרסי, המפרץ ה־< עמאן ומסקט). פתיחת 
תעלת סואץ אפשרה גם לתורכיה להגביר את שליטתה בחג׳אז ולחזור 



143 


ערב: היסטוריה; יהודים 


144 


ולכבוש את תימן ( 1872 ) וכן את עסיר, מדינה שקמה בין חג׳אז 
לתימן בעקבות השתלטותם של הוהאבים בימי המדינה הסעודית 
הראשונה. ב 1908 נשלמה בניית מסה״ב החג׳אזית, שקשרה את 
קושטא עם אל־מדינה. 

בראשית המאה ה 20 התחדשה במפתיע המדינה הוהאבית הסעו¬ 
דית ביזמתו של עבד אל-עזיז אבן סעוד (ע״ע). ב 1902 כבש אבן 
סעוד את ריאד׳, ובתמיכת הבריטים ניהל מאבק ממושך עם אבן 
רשיד, שנהנה מתמיכת תורכיה. ב 1913 כבש גם את חסא. במלה״ע 1 
מרד השריף של מכה, חסין אבן עלי (ע״ע האשם, בית־) בתורכים, 
בעידוד הבריטים ובהדרכת ת. א. לורנם (ע״ע). "המרד הערבי" של 
חסין ניתק את מסה״ב החג׳אזית, ובסוף המלחמה בא הקץ לשליטת 
התורכים בע׳: חג׳אז היתה לממלכה עצמאית. וכן תימן, שכבר לפני 
מלה״ע 1 פרץ בה מרד בהנהגת האמאם יחיא (ע״ע). 

היעלמות השפעתה של תורכיה פגעה בבית רשיד הפרו־תורכי. 
אבן סעוד ניצל את המצב, וב 1919 — 1921 כבש את כל שמר וסיפחה 
לארצו. ב 1920 ניצל חיכוכים בעסיר כדי להפכה לארץ חסות. זמן 
רב היו הסכסוכים בין חג׳אז לנג׳ד; הבריטים ניסו ליישב סכסוכים 
אלה, אך בספטמבר 1924 פרצה מלחמה. כעבור חודש כבשו הוהאבים 
את מכה, ובדצמבר 1925 כבשו את אל־מדינה וג׳דה, ושלטון ההאש־ 
מים בחג׳אז בא אל קצו. ב 8.1.1926 נטל אבן סעוד לעצמו תואר מלך 
חג׳אז ונג׳ד. וע״ע ערב הסעודית. 

מ. אסף, הוהאכים(התקופה. כ״ו—כ״ז), חר״ץ! יו/״>־ 5 ,־ו:> 1 >ח 1 ז % . 8 מ 

. 1965 €%{% מ/ 

אה. א. 

יהודים. המקרא מרבה להזכיר קשרי משפחה, מסחר, מלחמה 
ושלום בין בני־ישראל לשבטים שונים בחצי־האי ע׳, החל בתקופת 
האבות. — ועל כך ע״ע ערבים, עם׳ 161 . ברשימות יחש של ספר 
בראשית ובסיפורים מקראיים אחרים (מל״א ט, כו—כח; י, א—יג; 
איוב ב, יא) ניתן לזהות — לפי כתובות ומקורות אשוריים, בבליים 
ויווגיים — שבטי נוודים ומקומות יישוב שהתקיימו אז בע׳. בימי 
הבית השני ובתקופת חז״ל ישב רוב העם היהודי בבבל, וחלקו 
בשכנות עם בני לח׳ם ( 3 ^) שבצפון־מזרח ע/ הבדלים גאופיסיים, 
אנתרופולוגיים, סוציולוגיים ופוליטיים, הקיימים בין צפון־מערב 
חצי־האי — חג׳אז — לבין דרום־מערבו — חמיר (ע״ע) ותימן 
הטביעו את חותמם גם על היהודים שם, ולכן יש לדון בהם בנפרד. 

אגדות בספרות ההיסטורית הערבית, שהיא מאוחרת למדי, מדב¬ 
רות על התיישבות בני ישראל ב ח ג׳ א ז מזמן מלחמתו של משה 
בעמלק (שט׳ יז, ח—טז), על מלחמות דוד בעובדי האלילים בית׳רב 
(ע״ע מדינה, אל-) ועל 80,000 כוהנים שנמלטו לע׳ לאחר חורבן בית 
ראשון, והצטרפו שם אל אחיהם, שהתיישבו בה לפנים. כתובות 
נבונאיד (ע״ע), מלך בבל ( 555 — 539 לפסה״נ), על הקמת בירתו 
בתימא העלו את ההשערה, כי עמו התיישבו שם גולי בבל. תפילתו 
של נבונאיד שנתגלתה בין מגילות קומראן, ובה מחכר חוזה יהודי 

מבבל שנלווה אליו במלחמותיו, 

חיזקה השערה זו. אולם, רק 
סמוך לראשית הספירה מופי¬ 
עים שמות יהודיים ודאיים בכ¬ 
תובות קבורה בארמית, נבטית 
ולחיאנית שנמצאו עפ״ר באל- 
עלא (לפנים דדן, ע״ע מדין) 

ומדאאן צאלת (לפנים אל־חג׳ר) 

וסביבתן. לצד שמות מקראיים 
כמנשה, נתן, צדוק, שמואל, 

שמעון ושלום, מופיעים שמות 
׳ 8 "יי ׳ 858 " מנתנ 5 ה בחג ׳י• הכחיבת אחרים, שצורתם נשתנתה בהש- 

בארטיח: מנשא בר נת! שלס (הסאה , 

ה! וכה":) פעת לשון הסביבה, כגון, אם־ 



£ לז 3 ? 11 ״־ 

¥¥11 3 ¥ ¥ 1 ־ 1 1 וי ^ (נ־ ח 4 ¥ 3 |ג* ¥21 < 3 !<״ 

§| 3 י¥ ״=׳ 12101 ^¥ 3 ^ 1 ־£¥* 1 ־ 3 ' 3 ;לז 3 !<״ וי! 1 

^ 3¥ ?( 13311 י ףן 92 ,< 1 מ 2¥ לז< 

־ 3 '״ 

כתובת חסידית בערבית דרומית בה מדובר ע? אלוהי ישראל ויהודה 
(המאה ה 5 — 6 לםה״נ) 

חאק ואסמאעיל. יש גם שמות ערביים, כגון "שבית", יחיא (בן שמ¬ 
עון), נעים (בן אסחאק) ועוד. ייתכן שהמצביא הרומי גאלום, שיצא 
לכבוש את תימן ב 25 לפסה״ג, מצא יהודים באל־חג׳ר, ויש להניח 
שחיל העזר ששלח הורדוס למסע זה נועד גם לקשר בין הצבא 
התמאי לבין היישובים היהודיים בע/ נראה שאל־חג׳ר היתד. אז 
מרכז חשוב וידוע בא״י ובבבל, והיא׳ כנראה, הנזכרת בתלמוד (יב׳ 
קט״ז, ע״א). 

בסוף המאה ה 4 הצטלבו תולדות היהודים בחמיר באלה של 
ית׳רב. לפי המסורות הערביות, כבש אבכרב אסעד ( 385 — 420 בקי¬ 
רוב), מלך המיר את חג׳אז וצר על ית׳רב. אולם, בהשפעת הרבנים 
התייהד, שב אל ארצו עם שני חכמים והשליט בה את היהדות. 
ההיסטוריונים נוטים לקבל מסורות אלה באותנטיות. בכתובות 
לחיאניות אחדות יש רמזים לחכמי היהודים, אך יש לפקפק בהשערה 
שנתקיימה אז בחג׳אז ממלכה יהודית או מתייחדת. 

בשירה הערבית הקלאסית נשתמרו שמותיהם ושיריהם של משו¬ 
ררים יהודים, שחיו בדור שקדם לןדזמד ובימיו. המפורסם ביניהם 
היה א(ל)-סמואל (= שמואל) בן עאדיא. משוררים אחרים נזכרים 
בקשר להתרחשויות באל־מדינה. 

שבטים יהודיים ישבו במשך דורות לפני מחמד בנאות-המדבר 
הפוריות ולאורך הנחלים, ששימשו נתיב לאורחות סוחרים. הם עסקו 
בחקלאות, במלאכה ובייצור כלי־עבודה, תכשיטים וכלי-נשק. בכך 
השלימו היהודים את מבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה 
מבוסם על גידול גמלים, העברת סחורות וליווי שיירות. היסטור¬ 
יונים ערביים מונים כ 20 שבטים יהודיים שישבו בסביבת אל-מדינה, 
מהם: בני נציר (קרי: נדיר) ובני קריט׳ה (קרי: קוריזה), שכונו 
אל־כאהגאאן ("הכוהנים"). יהודים רבים ישבו גם בח׳יבר (ע״ע), 
בנאות אחרות של ואדי אל-קרא ובערבות עבר הירדן אד׳רח, ג׳רבה, 
אדרעי וכן בנמל מקנא שבמפרץ אילת. לאחר תבוסתו של יוסף (ע״ע) 
ד׳ו נואם, התיישבו, כנראה, פליטים יהודים מדרום־ערב גם בסביבות 
טאאף. 

אל־מדינה משכה אליה שבטים ערביים, ביניהם בני-אום ובני- 
ח׳זרג׳ מדרום־ע׳, שהיו תחילה בני-חסות של השבטים היהודיים, 
אך בראשית המאה ה 7 התעצמו עד כי נאלצו היהודים לבקש את 
חסותם. מצב זה משתקף באמנת שכרת מחמד, ואלה שהיגרו עמו 
ממכה לאל־מדינה ( 622 ), עם אנשי אל-מדינה. בסוף השנה השניה 
לישיבתו של מחמד באל־מדיגה, משנכזבו תקוותיו לאסלאם את יהודי 
המקום, גירש בזה אחר זה את בני-קינקאע ובני־נציר והמית את 
הגברים משבט קריט׳ה, ואת אדמתם חילק בין המהגרים שבאו עמו. 
לאחר מכן ערך מחמד חחים עם היהודים תושבי חג׳אז הצפונית, 
ח׳יבר, פדך, תימא, ואחרים, שנכנעו לו והיו לאריסים על אדמותיהם. 
חוזים אלה שימשו אח״כ דוגמה לחוזים שנערכו עם תושבי הארצות 
שנכנעו מרצונם לערבים. 

בימי הח׳ליף עמר אבן אל-ח׳טאב נתגלתה, כאילו, צוואת מחמד, 

לפיה "לא תהיינה שתי דתות בחג׳אז", ואז גורשו היהודים והנוצ¬ 
רים מחג׳אז. איסור זה עומד בעינו — לגבי היהודים — עד היום. 
למעשה עדיין נותרו יהודים רבים במאות 10 — 11 באל-קרא, בתימא 



145 


ערב: יהודים — ערב הסעודית 


146 


ובאזורים אחרים, כעדות סופרים ערביים ומקורות מימי הגאונים. 
מהמאה ה 12 נמצאים יהודים רק בתימן. אחריתם בחג׳אז אפופה 
אגדות: בנימין מסודלה ודוד הראובני (ע׳ ערכיהם) וכן נוסעים 
נכרים הרבו לספר על שבטי ישראל ובמיוחד על אנשי ח׳יבר, 
היושבים עדיין במדברות ע׳, והם מלומדי מלחמה ועזי נפש. 

ל ד רום-ע׳ הגיעו היהודים לכל המאוחר בתקופת מלכי חמיר 
הראשונים (המאה ה 1 לפסה״ג), חלקם כסוחרים ואחרים עם גדודי 
גאלוס (ע׳ עס׳ 144 ). יש עדויות ברורות מראשית המאה ה 4 . בבית- 
שערים (ע״ע) נתגלתה מערכת קברים של .,אנשי חמיר״, מהמאה ה 3 
לסה״ג. לפי מקורות נוצריים שלח קונסטנטינוס באמצע המאה ה 4 את 
הכומר תאופילו׳ס לנצר את תושבי המיר, אך יהודי הארץ הכשילו 
את פעולתו, ורק בימי הקיסר אנסטסיוס 1 (ע״ע) התנצרו קבוצות אחדות 
של התמירים, ביניהם תושבי נג׳ראן. שהתפרסמה בימי ד׳ו נואם, 
(ר׳ עבד 144 ), ואמנם, הכתובות המונותאיסטיות שנתגלו שם מעידות על 
השפעה יהודית. אחדות מהן הוצבו ע״י מלכי חמיר, ובכתובות אחרות 
בזכר בפירוש: "הרחמן, אשר בשמים, וישראל ואליהם אדון יהודה...". 
שמו של אחד ממציבי הכתובות הוא מאיר. מלך חמיר העצמאי 
האחרון היה היהודי יוסף ד׳ו נואם. משנוצח, והארץ באה תחת שלטון 
נוצמ, עברו ימי מצוקה על היהודים, ורק עם הכיבוש הפרסי מוח 
להם והם יכלו לבוא בקשרים עם אחיהם בבל. גזירת הגירוש של 
עמר אבן אל-ח׳טאב (ר , לעיל) לא חלה על יהודי דרום־ע׳, אבל 
נראה, שרוב הגרים וגם יהודים לא־מעטים, התאסלמו: אלה האחרו¬ 
נים מתוך אמונה שהאסלאם הכובש יצילם, וע״ע חצרמות; עדן; תימן. 
ח. ז. הידשבדג, ישראל בערב, תש״ו; הנ״ל, דמות היהודים בספרות 
הערבית הקדומה (התקופה. ל״ד—ל״ה). תש־׳י! הב״ל כחובות יהודיות 
חדשות במרחב הגבסים. ספד נ. גליק (בדפוס)! י. בן־זאב. היהודים 
בערב; 1957 ־ ; י. בן־צבי, לקדמות יישובם של שבטי־ישראל בערב 
(א״י, ר). תשכ״א ; הנ״ל, בדחי ישראל, 54 — 98 . תשכ״ג 3 < ח. לצרוס־ 

יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, תשכ״ז; ש. ד. 
גויטיין, כתובת דו־לשונית חמיירית־עברית (תרביץ. מ״א), תשל״ב; 

ד. דיגן, כתובת מתימן על כ״ד משמרות־הכוהנים (שם, מ״ב>, תשל״ג; 

.( ; 864 \ , 7.611 0114$ ( 1 מס/ז 2,11 06111671 *$! 16 ( 1 ,ץגסס .^ 1 

. 0 . 0 ; 1931 , 0 ( 441 1711 \ 10110 * $07 - 0$ 16$ ) 0116011 י(.!*) 5 ־ 1601 ]€,ל־ 111 ־ 1 

י 17 שת! £ 0 זח 0 }\ .[ ; 1933 , 1 * $101 ! / 0 7/16 \6161$11 70111140X1011 י '<£זז 0 ד 

6$ 14 ( 16 * 10 71$ 711011$ ] $611 מ/ , 3115 .ן ; 1934 , 81716 1/16 0114 0710 * 4 

.¥\ ; 1953 ,ת 5£0 ט 1 \ * 1 ) 016 * 06111 0716 * 74 46 1116$ * $0766 

, 1954 , 26 , 14 , 071671 * 4 111 611 ^ 1471 ) 7,7114661 , 3501 

ח. ז. ה. 

ערב הדרומית, - פדךצמז, ע״ע תימן הדרומית, 
הרפובליקה הדמוקרטית העממית של־, 

ז;י : ־ ז־ י ־ •-* ג ו־ד * ז ש • 

ערב הסעולית ממלכה התופסת את 

רוב שטחו של חצי האי ערב, 2,149,690 קמ״ר; 8,443,000 
תוש׳ (אומדן 1973 ). 

גאוגרפיה ואוכלוסיה, עמ׳ 145 : כוחות מזוינים, עמ׳ 146 ; משסר, עמ׳ 

146 ; משפט, ענו 146 ; כלכלה, ענד 147 ! היסטוריה, עמ׳ 148 . 

עה״ם שוכנת כמעט כולה בתחום המדבר. ורק בהרי עסיר 
שבדדום־מערב יורדים גשמי קיץ שמקורם במערכת המונסון. לעה״ם 
חופים בים סוף ובחלק מהמפרץ הפרסי והיא מחולקת למספר יחידות 
גוף גדולות הזהות בחלקן עם יחידות מינחליות. לאורך חוף ים סוף — 
התהאמה; מזרחה ממנה רכס של סלעים קריסטליניים וגעשיים הנקרא 
בצפוץ — סדיאן, במרכז — חג׳אז ובדרום — עסיר. מרכז עה״ם הוא 
ארץ של רמות חוליות וגירניות: בצפון — מדבר נפוד, בקטע התי¬ 
כוני— ד,רבדות ונאות המדבר של נג׳ד, ובדרום — מדבר־החול הגדול 
א(ל)־רבע אל־ח׳אלי! לאורך חוף המפרץ הפרסי — מישור החוף 
אל-חםא. וע״ע ערב׳ עם׳ 135 ; צומח וחי, ר׳ שם, עמ׳ 138/9 ; מפה, 
מספרים ר׳ שם, עם' 142 . 

אוכלוסיית עה״ס נחלקת ל 3 קבוצות: 1 . בדוים נודדים או 
נודדים למחצה שהם יותר מ 50% מן האוכלוסיה. אורח חיים זד. נמצא 
בנסיגה ומלווה התפוררות המסגרת המסרתית של השבט, הגירה 
לערים הגדולות ולמרכזי הנפט וישיבת קבע בכפרים: 2 . כפריים, 


כ 12% מהאוכלוסיה. בחלקם במסגרות שבטיות; 3 . תושבי הערים, 
כ 25% מהאוכלוסיה. 

קיימים קשיים רבים בעריכת מפקד אוכלוסין מדויק בשל פיזורם 
במדבריות הנרחבים ותנודת הנוודים. תושבי עה״ס הם ערבים מוס¬ 
למים דוברי ערבית. רובם סונים השייכים לאסכולה החנבלית. מיעוט 
תימני זידי (ע״ע שיעה) שוכן באיזור עסיר ומיעוט שיעי שוכן באי 
זור אל־הסא. כמה אלפי פלשתינים מפוזרים בערים הגדולות. 

הערים הגדולות בעה״ס הן: ריאד׳, הבירה׳ 225,000 תוש׳ (אומדן 
1965 ), ג׳דה, הנמל העיקרי, 194,000 תוש׳, מכה 185,000 תוש׳, אל־ 
מרינה 72,000 תוש׳ ( 1962 ) וטאאף 54,000 תוש׳, המשמשת בירה 
מינהלית בקיץ. 

כוחות מזוינים. בכוחות הבטחון של עה״ס כ 43,000 איש. 
כולם מתנדבים. כ 4,000 מהם חונים, לפי אומדן, בתחומי ירדן, ומהם 
השתתפו במלחמת אוקטובר 1973 נגד ישראל. 

תקציב הבטחון ל 1974/5 הסתכם ב 1,800 מיליון דולר. הציוד 
אינו אחיד. אה״ב׳ צרפת ואנגליה מתחרות ביניהן על אספקת נשק 
לעה״ס ושולחות גם מדריכים מקצועיים, בעיית הבטח וו העיקרית 
היא העדר כוח־אדם מתאים. מוקד הצבא הוא באקדמיה לקצינים 
בריאד׳. מרכז חיל־האוויר נמצא בבסיס התעופה בד׳הראן. 

כוחות היבשה — כ 36,000 איש, המאורגנים ב 4 חטיבות 
חי״ר, גדוד משוריין, גדוד סיירים, גדוד צנחנים וגדוד שומרי־המלך. 
ישנם 85 טנקים מיושנים מאה״ב: 30 טנקים א.מ. אכס 30 מצרפת; 
200 שריוניות וב 19 סוללות טילי "חוק". לצבא אין מילואים, אך 
מאורגנים כ 26,500 אנשי מיליציה. בכוחות הים כ 1,500 איש, 
המפעילים 4 סירות־טורפדו. למשמר־החופים 20 סירות־משמר ו 8 
רחפות מהירות מתוצרת בריטניה, בכוחות האוויר כ 5,500 
איש. מגיחים שרבים מהטייסים המבצעיים הם שכירים זרים. ישנן 
6 טייסות מבצעיות ובהן כ 90 מטוסים (מהם: פ־ 5 ; סטרייקמסטר 
ולייטבינג). בשלהי 1974 דובר על תכנית להצטיידות מאסיווית 
בנשק מאה״ב, כנראה נוכח התעצמותה הצבאית של איראן. 

י. קד. - ס. ם. 

משטר. בעה״ס אין חוקה ואין גופי ייצוג מדיניים. המשטר 
מושתת על אוטוקרטיח מלכותית, על מורשת המשטר השבטי ועל 
עקרונות השריעה (החוק הדתי האסלאמי) לפי הזרם החנבלי. ניהול 
המדינה נתון בידי המלך, המוגבל בחוקי השריעה בלבד. בחג׳אז 
חיתה מועצה מייעצת בשנים הראשונות אחרי כיבושה בידי אבן 
סעוד ( 1926 ), אך היא התרוקנה מתוכן והתפוררה. 

ירושת הכתר אינה אנכית — מאב לבן — אלא אפקית — לבכור 
האחים או לזקן בית המלוכה. עיקר הפעילות הפוליטית מתנהלת 
בקרב הנסיכים. בבי אבן סעוד, שמספרם נאמד ב 40 . רוב שרי 
הממשלה הם מקרב הנסיכים. 

המשפט. ע״פ ההלכה המוסלמית המלך הוא הסמכות העליונה 
לערעור. לידו מכהן המופתי העליון כראש מערכת השיפוט, והוא 
למעשה גם מנהל בתי המשפט. ב 1954 בוטלו בתי הדין לערעורים, 
האחד בריאד והשבי במכה, אולם ב 1961 הוקמו מחדש. 270 קאדים 
בערכאה ראשונה יושבים בב 200 בתי משפט, המצרים בכל עיר, 
כפר או מרכז. גם במקום שיש בו יותר מקאדי אחד, יושב הקאדי 
כדן יחיד. 

אין אגרות בתי משפט. אין התיישבות תובענות. המפסיד בדין 
לעולם לא יחויב בהוצאות המשפט. אין "מעשה בית דיך (מניעת 
משפט חוזר באותו עניין) וקאדי רשאי לחזור בו מפסק דינו פעמים 
אין קץ. הוא גם רשאי להיוועץ במופתי לקבלת חוות דעת משפטית. 
פסקי הדין מוגשים למושל המעבירם, לשם ביצוע. למשרד ההוצאה 
לפועל, שהוא חלק מהמשטרה. 

כללי הפרוצדורה האזרחית מ 1936 אפשרו רק לקרוב משפחה 
לייצג את בעל־הדין במשפט; הכללים מ 1952 הסירו הגבלה זו. 



147 


ערב הסעודית: משפט; כלכלה; היסטוריה 


148 


עורכי־דין זרים, בוגרי בתי ספר למשפטים בחו״ל, הם יועצים מש¬ 
פטיים במשרדי הממשלה, אולם אינם רשאים להופיע בפני בתי 
המשפט הרגילים. 

אישות. דיני משפחה נדתים בפני בתי המשפט השרעיים. 
ממונות. קודכס המסחר מ 1931 זהה עם קודכס המסחר העות׳מאני, 
הלקוח מהמשפט הצרפתי. 

חוק העבודה מ 1947 הועתק בעיקרו ממצרים. מעין בית דין 
לעבודה קיים ליד משרד העבודה לדיון בתביעות שמקורן ביחסי 
עבודה, כגון, תביעות פיצויים לעובדים. 

המסים הוסדרו בצו מ 1950 . כיום משלמים הסעודים רק את 
מחצית הזכאת (מעין מעשר), ורק זרים משלמים מם הכנסה. 
המשפט הפלילי. העבירות המוגדרות בהלכה המוסלמית הן 
לשיפוט בתי המשפט השרעיים. בידי המשטרה ומשרד הפנים סמכות 
שיפוט פלילית רבה בעבירות שאינן מוגדרות בהלכה, כגון עבירות 
תנועה וזיזף מסמכים. 

^, 24 1 ( 

( 1 ^• . 0 ). 5 0 5 ו ; ׳״? 64 ,ג 1 זז 12 )$ . 5 

-ז־זז,!, 11 ס י\,י 1.3 ז* 1 ז 3 ז 3 <ן 1 ז 1 ס 0 304 |גת 3110 ו 1 -מ]ח 1 16 רד) 5 מו 

. 1965 < (ז\^ X ,ץ 1 

יו. אר. - י. מ. 

כלכלת עה״ם מבוססת על הפקת הנפט שחלקה בתל״ג ב 1970 
היה כ־ 63% ועל העליה לרגל למכה ולאל־מדינה. ההכנסה הלאומית 
לנפש ( 1970 ) כ $350 — מהממוצעות באסיה. 

החקלאות בעה״ם מפגרת: חלקה בתל״ג כ 8% בלבד, אך 
עוסקים בה כ 72% מכוח העבודה. כ 40% מהקרקע מנוצלים (עיקרם 
— אדמות־מרעה, ורק כ 800,000 הקטר [ 4% * מכלל הקרקע] מיועדים 
לגידולים). האזורים המעובדים הם: חבל עסיר. מישור התהאמה 
ונאות־המדבר. תוצרת החקלאות היא לצריכה מקומית, פרט ליצוא 
תמרים. 


גידולים ומשק החי 


1971/2 

65 — 1961 
(ממוצע שנתי) 

המוצר 



גידולים חקלאיים (בטונות) 

150,000 

132.000 

חיטה 

68,000 

41,000 

דוחן וסורגום 

220,000 

•200,000 

תמרים 



משק החי (בראשים) 

320,000 

230.000 

בקר 

5,200,000 

3.688,000 

צאז 

550,000 

460.000 

גמלים 

130,000 

105.000 

חמורים 

1961 (•) 


תכניות פיתוח בשנות ה 70 מיועדות ליישב את השבטים הנוודים 
ולצורך זה מקימים סכרי אגירה ומכשירים שטחי מזרע. מרכזי פיתוח 
כאלה הוקמו באל־ח׳רג׳, חפוף, נג׳ראן ועוד. 

ה תעש יה היא בעיקר תעשיה קלה לצריכה ביתית ותעשיה 
פטרו־כימית, באיזור המזרחי. בשנות ה 60 הוקמו מפעלי מלט, סבון, 
סוכר, רעפים ומשקאות קלים. ההשקעות בתיעוש נעשות בסיוע 
אה״ב, האו״ם וחברת הנפט 100 ת 3 ז.^ ( 011 1 ז 103 ז 16 ז 1 \, 1311 ל 3 ־ 1 .\^ 

ץת 3 נןרתס 0 ). 

עה״ס היא מפיקת הנפט (ע״ע, עמ ׳ 283 ) הגדולה במזה״ת 
ובעלת עתודות הנפט הידועות הגדולות בעולם ( 18.7 מיליארד טון — 
1971 ). הפקת הנפט החלה ב 1938 , ורובה מרוכז בידי 311100 ■!^ 
וכן בידי ת״מס־חש?, חברת הנפט הלאומית הסעודית. מופעלים 12 


שדות עיקריים. בין אלה: אבקיק, ע׳ואר, ח/ריס, אבו־הדריה, 
דמם, קטיף, ספאניה, מניפה, אבו־סעפה — באיזור אל־חסא. ב 1957 
החלו מפיקים נפט במפרץ הפרסי וב 1958 — באיזור הניטראלי, שבין 
כווית לעה״ס. 


תפוקה ותקבולי נפט 


תקבולים 
(מיליוני דולארים) 

תפוקה 
(אלפי פונות) 

השנה 

3.2 

67 

1938 

10.4 

8,200 

1946 

662.6 

101,033 

1965 

2,779,3 

285,500 

1972 


כל חברות הנפט במדינות ערב למדו לקח ממשבר הנפט באיראן 
(סוף 1950 ; ע״ע מצדק) וגם בעה״ס חולקו הרווחים מהפקת הנפט 
בשווה בין ססת!^ לממשלה. ב 1962 הוקמה חברה בבעלות הממשלה 
( 111 תזס־! 01 ?) וב 1963 רתדה 00 מ! 3 ז^ על 75% משטחי זכיונה כדי 
שהממשלה תפתחם בעצמה. חברות נפט אחרות הפועלות בעה״ם הן: 

,? 4.01 האיטלקיות ו ק 3 ז:>צ 1 !\ 7 הצרפתית. 

הנפט מיוצא במכליות מנמל הנפט ראם תנורה ( 80% ) ובצינור 
;>ח! 1 ? 4 .ה שעובר דרך רמת הגולן ו 5 ס(פו בצידה שבלבנון(כ 20% ). 
בעה״ס 2 בתי זיקוק גדולים (בראם תנורה ובג׳דה). 

תעשיית הנפט עודדה פיתוח מערכת כבישים, שירותי רפואה, 
בת״ם ומכונים להכשרת עובדים. 

במלחמת "יום הכיפורים" עמדה עה״ם בראש חרם הנפט על 
מדינות המערב. עה״ם הקטינה את תפוקת הנפט ב 15% ומחיר 
הנפט עלה פי שלושה ויותר. 

תחבורה' ותקשורת. בעה״ם כ 22,000 ק״מ דרכים (מהם 
12,360 ק״מ כבישים ודרכי כורכר). החשובים מהם הם כביש האורך 
מעקבה לעדו וכביש הרוחב מדמשק לכווית. במדינה כ 42,000 מכו־ 
ניות־נוסעים וב 31,000 מכוניות מסחריות. בתכניות הפיתוח ל 1970 — 
1975 הוקצו סכומים גדולים לפיתוח התחבורה. בעה״ם 610 ק״מ מס״ב 
(מסה״ב החשובה — בין דמאם וריאד׳, 577 ק״מ). 

לעה״ס צ י סוחר קטן (נפחו הכולל כ 49,000 טון) ונמליו העיק¬ 
ריים בג׳דה, בראם־תנורה ובדמאם. לעה״ס חברת תעופה לאומית 
("נתיבי אוויר סעודיים"). התיירות שניה בחשיבותה הכלכלית 
אחרי הנפט. רוב התיירים הם מוסלמים העולים לרגל ומספרם נאמד 
( 1972/3 ) ב 645,000 ! הם מכניסים לאוצר הסעודי כ 150 מיליון דולר 
בשנה. 

לעה״ם עודף גדול של יצוא בחשבון הסחורות והשירותים 
שנאמד ( 1971 ) בכ 1.5 מיליארד דולר וגדל בהתמדה. — עיקרו מיצוא 
נפט גלמי ( 78% מערך היצוא — 1971 ) ומוצרי נפט ( 16% ). עיקר 
היבוא מאה״ב, מאירופה המערבית ומיפן: מכונות ומכוניות ( 32% 
מערך היבוא), מזון ( 27% ), חמרי בניה ( 14% ), כימיקלים ( 7% ) 
וטכסטיל וביגוד ( 5% ). עיקר היצוא ליפן ( 23% מערך היצוא), 
איטליה ( 10% ), בריטניה ( 6% ), ספרד ( 6% ) והולנד ( 6% ). 

המטבע: ריאל. מספטמבר 1971 הונהג שער חליפין נייד לדולר. 

1 ריאל = 0.281 דולר (יולי 1974 ). 

11$ / 0 11 ז€*הק €10 / 1 ?ס €\{ 1 / 0 11, 5. ,4., 471 4^0x711 שיו 1 :> 11 ^\ 1 ׳ . 5 ״£ 

/ 0 ££1$ ? 70$ ? 1 ) 171 ) 2$ ??£ 70171 ? , 11 3 £ 1 £ 5 .¥ ; י, 1958 , 7€6$ * #£$01 11 ) 147 ) 4 א 

1 < י £3 0 £ .־ 10131 . 101 ) $1414 111 * £ 7 ? 171 ) 1 ( 11 ) 47 , £\{ 1 111 771 € 111 ^ € 10 ע 0 £ 

. 1971 ״( 2 . 11€8 ) 801 

היסטוריה. על תולדות המדינה הסעודית הראשונה והשניה 
ועל השלישית עד 1926 — ע״ע ערב. 142/3 ׳ ושם מפה. 

עם כיבוש חג׳אז הפך אבן־סעוד משליט ממלכה עניה, מבודדת 
וידועה בשנאת זדים ובקנאות דתית, לשליט מדינה הנמצאת במרכז 
ההתעניינות של העולם המוסלמי. אבן־סעוד לא כפה על חג׳אז את 





149 


ערב הסעודית: היסטוריה — ערבה 


150 


כל מנהגיהם החמורים של הוהאבים (ע״ע), והקים בה מועצה מייעצת 
(ר׳ לעיל, משטר). הוא גם החל לבלום את השבטים הנודדים 
בנג׳ד, ופעל ליישבם ישיבת קבע בכפרים מיוחדים. שבטי הווהאבים 
הקנאים ובייחוד הלוחמים (אל־אח׳ואן [האחים], כינוי שנלקח מהמסו¬ 
רת האסלאמית־הווהאבית) התנגדו לכך וכן לבלימת ההתפשטות 
הטריטוריאלית הווהאבית ולחידושים שהנהיג אבו־סעוד בממלכתו 
(מכוניות, ראדיו וטלפון). ב 1929/30 מרדו, ואבן־סעוד דיכאם ושבר 
את עצמתם. ב 18.9.1932 הוסב שם המדינה ל"ממלכה הערבית הסעו¬ 
דית". 

ב 1933 פרצה בעסיר מרידה, ואבן־סעוד ניצל את ההזדמנות 
וסיפחה סופית לממלכתו. הדבר גרם למלחמה עם תימן ( 1934 ), 
ואבן־סעוד ניצח, הגיע עד לעיר הנמל חדידה, ופינה את תימן תמורת 
הכרתה בשלטונו בעסיר. 

ב 1933 ניתן זכיון ראשון לחיפושי נפט לחברה אמריקנית. ואח״ב 
ניתנו זכיונות לעוד 3 חברות מאה״ב. ב 1938 החלו להפיק נפט. 
בתום מלה״ע 11 הקימו 4 החברות את חברת 00 ו״ 3 ־ 1 \/. במתן זכיונות 
לחברות אמריקניות השתקפה נטיית עה״ם להעדיף את אה״ב על 
בריטניה, נטיה שהיא אבן פינה במדיניותה עד היום. 

במלה״ע 11 היתד, עה״ס ניטראלית. אך נטתה באופן ברור לצד 
בעלות הברית. ב 1943 התירה לאה״ב לבנות בסיס צבאי גדול 
בדהראן. בפברואר 1945 נועד אבן סעוד עם רוזוולט, נשיא אה״ב, 
הסכים עמו בכל והשפיע עליו לנקוט עמדה אנטי־ציונית. ב 1.3.45 
הכריזה עה״ם מלחמה על "הציר" כדי להשתתף בוועידת הייסוד של 
האו״ם בסן-פרנסיסקו. ב 1947/8 איים אבן־סעוד להפסיק את זרימת 
הנפט לארצות המערב אם תקום מדינה יהודית בא״י, אך לא עשה 
זאת ושלח כוחות סמליים בלבד למלחמה בישראל. 

ב 1953 מת אבן־סעוד, ובנו סעוד מלך תחתיו. שלטון סעוד היה 
רצוף זעזועים. השחיתות והבזבוז פשטו והוצאות הארמון לבדו בלעו 
כ % מהכנסות המדינה וגרמו לגרעון של כ 500 מיל׳ דולר — למרות 
ההכנסות הגבוהות מהנפט. במדיניות החוץ נגרר סעוד לסכסוך עם 
בריטניה על נווה המדבר ^רימי(ע״ע עמאן ומסקט). הידידות המסר- 
תית עם מצרים, שהודקה עוד יותר בגלל האיבה המשותפת לבית 
האשם ולברית בגדאד (ע״ע עראק, עט , 130 ). הפכה לאיבה ועבד 
א(ל)נאצר האשים את סעוד בארגון התנקשות בחייו. האשמה זו 
והתסיסה הגוברת בעה״ם גופא אילצו את סעוד לוותר על סמכויותיו 
ולהעבירן לפיצל אחיו. ב 1958 — 1964 הועבר השלטון פעמים מספר 
מיד ליד, עד שבנובמבר 1964 הודח סעוד סופית ופיצל הומלך תחתיו. 

בספטמבר 1962 פרצה הפיכה, ובעקבותיה מלחמת אזרחים 
בתימן ׳(ע״ע); מצרים תמכה ברפובליקנים ועה״ס במלוכנים. נסיונות 
התיווך והפיוס ב 1964 נכשלו, וב 1966/7 החריפו עוד יותר היחסים 
בין מצרים לעה״ס. מול סיסמת האיחוד הערבי שהעלה עבד א(ל)- 
נאצר העלה פיצל את חזון האחדות האסלאמית. המאבק עם מצדים 
גבר משהפכה עה״ס למנהיגת המחנה המלוכני-שמרני־פרו-מערבי 
בעולם הערבי, מול המחנה המהפכני-סוציאליסטי־פרו־מזרחי בהנ¬ 
הגת מצרים. במחצית הראשונה של 1967 תמכה מצרים בארגון 
מחתרת שביצע פעולות חבלה בעה״ס. כמה מאנשי הארגון, מבני 
המיעוט התימני בארץ, הוצאו להורג בריאד׳. אחרי מלחמת ששת 
הימים שככה איבת מצרים לעה״ס. בעיית תימן נפתרה אחרי 
שמצרים הוציאה את כוחותיה ממנה, וכיון שמצרים נזקקה לסיוע 
מעה״ס הפסיקה את פעולות החתירה נגדה, וזו הקציבה 50 מיל׳ 
לי״ש כסיוע שנתי למצרים. 

בשלטון פיצל חלו קידום ופיתוח הדרגתי של הארץ. נסללו דרכים, 
הורחבה רשת החינוך, הואץ יישוב הבדוים ופותחו שירותי התק¬ 
שורת. אף שפיתוח זה מנוגד לרוח חכמי הדת הקפיד פיצל לא לפגוע 
יותר מדי במעמדם ולשמור על רוח האסלאם. 

הפיתוח מומן מההכנסות הגדלות מהנפט (ר , לעיל, עט׳ 148 ), 



ערב הסעודית: ריאד׳ 


הן בגלל הגידול בהפקתו והן בגלל העליה במחירו, במיוחד אחרי 
הקמתו של ארגה המדינות המייצאות נפט (אופ״ק [ £0 ?ס] ; ע״ע 
נפט, עמ ׳ 277/8 ). 

ב 1973 חלה התקרבות רבה בין פיצל לבין סאדאת, יורשו של 
עבד א(ל)־נאצר, עם התרחקות סאדאת מבריה״מ ומלוב. פיצל מילא 
תפקיד מרכזי בארגון חרם הנפט של מדינות ערב על המערב. חרם 
נפט זה התבטא בקיצוץ באספקה, ונומק במניעים מדיניים — לחץ 
על המערב שלא לתמוך בישראל במלחמת יום הכיפורים. אולם 
שיקולים כלכליים מילאו תפקיד מכריע בהטלת חרם זה, וגם מדינות 
שתמכו בערבים נפגעו מעליית המחירים המסחררת של הנפט. החרם 
הופסק כעבור 5 חדשים, אך מחירי הנפט נשארו גבוהים. מעמדה של 
עה״ס ושל מלכה פיצל בעולם הערבי התחזק מאוד בעקבות חרם 
הנפט. פיצל הופיע כאויב ראשון במעלה לקיומה של ישראל מבחינה 
מוסלמית דתית. וע״ע פיצל. 

111 ׳..// 5111,111 נ %!ק 14 .€ ; 1955 ,.!/ 41 ״׳ע 5 ,ע 16 ו 11 ? - 1 . 51 . 9 

? 1111111 ( 110 1,0 . 11110 <>£ .״ 1 .( . 0 ; 1959 ,? €111110 5 ) 1 ,•(!? 5001 1 $ [ , 10 ק € 0 ? 

: 1966 , 1953-64 , 701/01101107711000 11x10711 ס 000 ) 1 ?! 11 > 50010 10  ז 0 ) 1 > 00 ^\ . 0 . 4 - . 0 .^/-^ 0111111 ,{ 

־ 1 זזג 1 ? .! ,מ ; 1962 1116 \ 0 /( 2 ס 1 ס $11 - 1407 ־*! 77 י £ת 0 !. 0 .- 1 ;* 1959 

, 1972 3 , 1$ ) 151071 11116 ) 071 ,. 31 ו 01 ־ן 11 ך} 0 חסג 

א. תמ. 

על אמנות יושבי ערבות אירופה ואסיה, ע״ע סקיתים, עמ ׳ 
475 — 476 . 

?רבה, ה־ ע״ע אךץ לשהאל, עט׳ 98-97 . 

עךבוית, במשפט, התחייבותו של א׳ (הערב) שב׳ (החייב העיקרי) 
יקיים חיובו כלפי ג׳ (הנושה). תיתכן ע' גם למקצת החיוב 
(כגון: לחלק מחוב או לתקופה מוגבלת). לחיוב קיים (המקביל מבחינה 
רעיונית לע׳ "לאחר מתן מעות" במשפט העברי), או לחיוב עתיד 
לבוא. החיוב הנערב יכול להיות מתמשך (הוד אומר: מתחדש מאליו 
מדי פרק זמן או בהתמלא תנאי קבוע), או בלתי קצוב (כגון, כאשר 
אומר הערב: "כל שתיתן לו אני ערב"). 

דרכייצירתהע׳הןשלוש: ( 1 ) בהסכם בין הערב לנושה, 

גם בלי הסכמת החייב; ( 2 ) בהתחייבות חד־צדדית של הערב, עם 
הודעה עליה לנושה; ( 3 ) במסירת כ ת ב - ע׳ לרשות, ע״פ צו הרשות 
(כגון: בימ״ש, יר׳ר ההוצאה לפועל). 


ע׳ לפי ( 1 ) או ( 2 ) יכול שתהיה בע״פ ואף בהתנהגות שמתוכה 
משתמעת כוונה לערוב. 

כרגיל (באין הגבלה במפורש או מכללא) חלה ע׳ גם על ריבית, 
הוצאות ודמי נזק שהחייב נתחייב בהם בקשר לאותו חיוב. 

נושה רשאי לדרוש מערב קיום ערבותו רק לאחר דרישה מן 
החייב. זהו צעד פורמלי ביסודו, שכן אין הדרישה מהחייב צריכה 
להיות בכתב, והתביעה נגד הערב יכולה להיות מוגשת מייד לאחריה. 
גישה זו תואמת בעיקרה את המשפט האנגלי ואת דיני המג׳לה 
(שנהגו בארץ בעבר). לעומת זאת שתה גישתו של המשפט העברי 
(להוציא ע׳ קבלנית), לפיה יש לנסות תחילה להיפרע מן החייב 
(וזה הדין — גם לפי החוק הגרמני והשוויצי). 

במקרים מסוימים אין בכלל צורך בדרישה מן החייב, כגון 
כשקיים ויתור, כאשר החייב נפטר או כשהוא נמצא בחו״ל. 

לחיוב הנערב אחראים הערב והחייב ביחד ולחוד. פירושו של 
דבר שהנושה רשאי לתבוע את סילוק החיוב כולו מאחד מחם או 
משניהם, כבחירתו. תבע את האחד, אך לא הצליח לגבות את החוב 
הפסוק (כגון, מחמת פשיטת רגל), רשאי הוא לתבוע את השני. 

הע׳ היא משנית לחיוב העיקרי. לזה כמה תוצאות: 

1 ) אם החיוב חסר תוקף. בטלה הע׳, מלבד אם הפגם אינו 
לעיצומו של החיוב אלא בכשרות החייב (למשל: קטין) או בייצוגו, 
שאז הופכת הע׳ להתחייבות לשיפוי ואין לערב זכות חזרה על 
החייב (להלן׳ סעיף קטן ! 2 ]) ; 2 ) בד״כ זכאי הערב להיפרע מהחייב 
מה שנתן למילר הע׳, מלבד במקרים אלה: א) ר׳ לעיל סעיף קטן 
( 1 ); ב) כאשר הע׳ ניתנה בלי הסכמת החייב, שאז כמוה כמתנה; 
ג) ר׳ להלן סעיף קטן ( 3 ); 3 ) טענות ההגנה שיש לחייב כלפי 
הנושה עומדות גם לערב. ידע הערב לפני מילוי הע׳ על טענת־הגנה 
העשרה לפטרו מאחריות ולא התגונן בה, מתקפחת זכותו לחזור 
על החייב, אלא אם שלח תחילה הודעה לחייב על כוונתו למלא 
ערבותו ואף נתן לו זמן סביר לפנות לביהמ״ש; 4 ) נכס משועבד 
של החייב ששימש לנושה ?טוחה לחיוב הנערב עובר בד״כ אל 
הערב, עם מילוי ערבותו, להבטחת זכות החזרה שלו. 5 ) במסגרת 
המחאתו של החיוב הנעדב עוברת בד״כ גם הע׳ אל הנושה החדש 
כבטוחה נלוית; 6 ) שינר לקולא שחל בחיוב הנערב משנה בהתאם 
גם את הע׳, אולם שינד לחומרה אינו משפיע עליה, בלי הסכמת 
הערב. לפיכך: אם הופחת החיוב קטנה הע׳ בהתאם, אך אם גדל או 
הוחמר — רשאי הערב למלא את הע' בלי שינר, ואם השינוי המחמיר 
פוגע בזכויותיו — הברירה בידו לבטל את ערבותו. 7 ) גרם הנושה 
לאי־תשלש החוב ע״י החייב, פטור הערב, והוא הדין, בגבולות הנזק, 
אם הנושה גרם לפקיעת ערובה ששימשה בידו להבטחת החיוב 
הנעדב. 

יש שכופים אדם לתת ערב או ערובה אחרת, כגון: 1 ) 
כאשר זמן פרעון החוב אמנם בעתיד, אך הנושה דורש ערב ומוכיח 
בבימ״ש שהחייב עומד לצאת לארץ אחרת; 2 ) לפי דרישת תובע, 
כאשר הנתבע מנסה להבריח נכסיו או לצאת לחר׳ל כדי להכביד 
על הדיון או על ההוצאה לפועל של פסק־הדין; 3 ) לפי דרישת נתבע, 
לכיסוי הוצאות המשפט, כאשר התובע הוא תושב חו״ל ויקשה לגבות 
ממנו אם יפסיד בדינו. 4 ) כאשר בימ״ש מוציא, לבקשת תובע, צו 
זמני לעיקול נכסי הנתבע או לעיכוב יציאתו מן הארץ, מחייבים את 
התובע בע׳ עצמית או בע׳ אדם אחר (לעתים — נוסף על הפקדה 
במזומנים) כדי להבטיח הטבת נזקי הנתבע, אם יתברר שלא דייה 
בסים לתביעה. 

ע׳ א ו ו א ל: צד לשטר או מי שאינו צד לו יכול לערוב בכתב, 
בגוף השטר או במסמך נפרד, לפרעונו ע״י צד פלוני. ע׳ אוואל 
נוצרת ע״י הביטוי 31 י\ 3 זססק ת 0 < 1 שמשמעותו "ערב ספציפי עבור 
שטר" (או ביטוי שווה לו) ולאחריו חתימה. אולם, קובעת בעיקר 
הכוונה לערוב. אם זו קיימת, אין ד.ע׳ פסולה עקב פגם בדרך 



155 


ערבות — ערביי ארץ־ישראל 


156 


יצירתה, והאוחז רשאי להשלים את החסר. על הטוען שזו ע׳ אוואל 
להוכיח שהחתימה היתה למטרת ערבות. 

אין ע׳ אוואל בע״פ. ע׳ אוואל, להבדיל מרגילה, היא עצמאית. 

רק אם התחייבות הצד הנערב פסולה עקב פגם בצורה, פטור גם 
הערב. בכל מקרה אחר חבותו בעינה עומדת, אפילו כאשר התחייבות 
הנערב היא פסולה או מזויפת. 

חשוב לציין בע׳ אוואל בעד מי היא ניתנת; אחרת מניחים 
שהנערב הוא עושה שטר-החוב (או המושך בשטר אחר). הזכות 
להיפרע מערב האוואל צמודה לשטר ועוברת מאוחז לאוחז. ערב 
האוואל והנערב חבים ביחד ולחוד. 

בדיני עונשין: בשיטות־משפט עתיקות היתה נהוגה ערבות 
בגוף ולא רק בממץ. אם הנאשם לא הופיע כמצווה, היה הערב נתפס 
במקומו, אולם כבר בדיני התלמוד באה הע׳ כבטוחה בממון גרידא. 

בסדר דין פלילי יש מחייבים עצור. כתנאי לשחרורו, להמציא 
ע׳ עצמית או ע׳ ערב (או שתיהן, עם או בלי ערבון כספי), שיופיע 
לדינו וימלא הוראות אחרות, לפי העניין. 

חוק הערבות תשכ״ז— 1967 < מג׳לה, 0 ' 656 < פקודת השטרות (נוסח 

הדש) תשי״ז — 1957 . ס׳ 57 ,! תקנות טדר הדין האזרחי, תשכ״ג — 

1963 < חוק סדר הדין הפלילי, תשכ״ה — 1965 < הולסברי, מהו״ 3 , 

כרך 18 , ענה 411 ! מ. אלון. המשפט העברי במשפט המדינה (הפרקליט, 

כ״ה), תשכ״ח! ; 1938 3 , 1 ,׳מע£ 7 <׳>' 0 ! 77 מ£ / 0 1 :? 01 £ )/ , 5 ^ 1011 .£ 
. 1957 8 , 411 ,^^^ 7 \ 1, X >וז %10 !ז£ /ס ־,׳״ £47 ־,'׳<־?><£ג/ 5 >/ 7 

9 . ב. ם. 

ע׳ במשפט עברי, ע״ע שעבודים. 

ערבות, הסכם־, במשפט הבין לאומי, התחייבות מדינה לעשות 
כל'שביכלתה כדי להבטיח קיום מצב משפטי הרצוי למדינה 
אחרת. הסכם־ע׳ נבדל מהסכם־חסות (ע״ע חסות) היוצר זיקת-תלות 
של המדינה המוגנת במדינה המגינה. 

הסכם־ע׳ יבול שיהיה חדיצדדי או הדדי; לסוג האחרון שייכים 
הסכמים לעזרה הדדית במקרה של התקפה מבחוץ. שיסת הבטחון 
הקיבוצי של האמות המפחדות (ע״ע) מבטאת למעשה את עקרץ הע׳ 
ההדדית הקיבוצית של המדינות. 

הסכם־ע׳ יכול להיכרת בין שתי מדינות או יותר. כאשר יש 
יותר משני צדדים, יכולה הע׳ להינתן בנפרד (ץ 313161 קמ 5 ), במשותף 
(ץ 11 ת 1 ס 0 או בנפרד ובמשותף גם יחד. פעמים שהע׳ ניתנת לזמן 
מוגדר ופעמים לתקופה בלתי־מוגדרת מראש. 

נושאים אפייניים המוסדרים בהסכמי-ע׳ הם עצמאותה של מדינה, 
צורת המשטר בה (לרבות ע׳ לשלטון שושלת כלשהי), שליטתה על 
שטח כלשהו, הבטחת בטחונה מפני תוקפנות, פרח שטחים, הבטחת 
הניטרליות המתמדת של מדינה (ע״ע ניטרליות, עט׳ 143 ). ע׳ לקיומה 
של אמנה ע״י מדינה שלישית (לרבות פרעון חוב מצידה), וע׳ 
ליישוב סכסוכים כלשהם בדרכי-שלום. 

אופי ההתחייבות המוטלת על המדינה הערבה (או המדינות 
הערבות) לקיום הסכם־הע׳ תלוי בנסיבות המיוחדות בכל מקרה. 
האמצעים העיקריים למימוש הע׳ הם דיפלומטיים וכלכליים! בימינו 
מוגבל במידה ניכרת השימוש בכוח־הזרוע למימוש הסכם כזה, בשל 
האיסור הכללי על שימוש בכוח ביחסים בין מדינות הכלול בסעיף 
2 ( 4 ) למגילת האו״ם. 

הפעלת ההתחייבות הנובעת מהסכם־הע׳ מותנית, בד״כ, בבקשה 
מצד המדינה שלטובתה ניתנה הע׳< ואולם על זו להימנע מכל מעשה 
העלול להחליש את כושר הגנתה או להכביד על נותן הע׳ במילוי 
חובתו(כגון מעשה־תוקפנות או התגרות מצדה נגד מדינה שלישית). 

מימוש ע׳ קיבוצית מצד מספר מדינות עלול להתקל בקשיים 
כשחלק מהערבות מסרב למלא את התחייבויותיו. לפי הדעה הרוו¬ 
חת, סירוב ערבה בודדת למלא את התחיבויותיה אינו פוטר את שאר 
הערבות; אולם אם סירבו רוב הערבות לעשות כן, אין לחייב את 
המיעוט במימוש הע׳. 


חובת הע׳ מגיעה לקצה במקרה של הפרה בולטת של הסכם־הע׳ 
מצד המדינה שלטובתה ניתנה הע׳, או כשהמדינה הערבה הועמדה 
במשטר של ניטרליות מתמדת. 

אפיים הפוליטי המובהק של הסכמי-הע׳ גורם שמעמדם במשפט 
הבי״ל של ימינו בעייתי, והנסיון מלמד שבד״כ קובעות המדינות 
הערבות עצמן אם אירעו נסיבות המצדיקות או המחייבות את 
הפעלת ההסכם. בעייתיות זו בולטת בדוגמה של קפריסין (ע״ע) 
שלעצמאותה ערבות, מאז כינונה כמדינה ב 1960 , בריטניה, יוון 
ותורכיה¬ 

; 1928 , 11£ {€£זז€}! 61 1 ז 71£ ז£. 103 ת $£$ ־ 1 * 0 ,נ££ך 10 :£ .£ 

.( 1 ; 1955 8 , 1 11 > 1 * 10 ז 4 ח- 11€1 ז 1 , 111 :>*נן־גס £3111 . £1 - ומ 11£1 ו 1 סקרן 0 

. 1961 ,־ 5 .<ן^< 7 /ס /״ £0 ־** 77 צ ־ז 31 א^ 

י. צ. ב. 

עךב״י ארץ־ישו־אל (עא״י). על ההיסטוריה של א״י 
מהכיבוש'הערבי ועל עא״י, ע׳ כרך ר, עט׳ 435 — 450 ; 

480 — 483 ; 486 — 504 ; 518 — 569 ; על המלחמה בא״י מהחלטת 
האו״ם על חלוקת א״י ועל מלחמת העצמאות, ע' כרך ר, עמ׳ 569 — 
594 ! על סיפוח חלק מא״י המערבית לירדן ועל עא״י המערבית, 
ע׳ כרך ו׳, עמ ׳ 614 — 617 ! על ערביי רצועת עזה, ע׳ כרד ר. 
ענד 620 — 623 וגם כרך מילואים, ענ 7 543 — 545 ; על הפליטים 
הערביים, ע׳ כרך מילואים׳ ענד 545 — 550 ! על הדמוגרפיה 
והסוציולוגיה של עא״י, ע׳ כרך ר׳ עם׳ 701 — 714 ; לעניין השמות 
פלשתינה, פלסטין, ע' כרך ד, עט׳ 27 , 33 . 

ה ת נ ו ע ה ה ל א ו מ י ת. עם התעוררות התנועה הלאומית בקרב 
הערבים (ע״ע, עמ׳ 172 ) נטלו בה עא״י חלק קטן יחסית. לעילית 
של ירושלים היתה אוטונומיה רבה בניהול ענייני העיר והמחוז, 
ולפיכך נטתה לנאמנות לאימפריה העת׳מאנית ולא לניצני התנועה 
הלאומית, אך במלה״ע 1 ועם פירוק האימפריה, גברה בקרב עא״י 
המגמה הלאומית. 

כבר בהתחלת היישוב החדש בא״י בשנות ה 80 של המאה ה 19 
הבחינו עא״י העירונים בני המשפחות הנכבדות והעשירות ומשכילים 
בתמורות בקרב היהודים. הם חשדו שתמותת אלו תגרורנה שינויים 
מדיניים, ושהיהודים שואפים לכונן מדינה משלהם. ב 1891 ביקשו 
מנהיגי המוסלמים והנוצרים בירושלים מהשלסאן לאסור על יהודים 
להיכנס לא״י ולקנות בה קרקעות. התנגדות זו שככה במקצת עם 
סיום גל העלית הראשונה, אך התחדשה ביתר שאת עם העליה 
השניה ולאחר הפיכת ״התורכים הצעירים״ ( 1908 ) וראשית העיתונות 
הערבית בארץ. במערכות הבחירות לפרלמנט בקושטא שהתנהלו 
בארץ ב 1908 , 1912 ו 1914 , תפס המאבק עם הציונות מקום חשוב 
והמועמדים הבטיחו לייצג את העמדה האנטי־ציונית במישנה־תוקף. 
ערב מלה״ע 1 נוסדה "המפלגה הפטריוטית העת׳מאגית" שמטרתה 
היתה ללחום בציונות. אחר כיבוש א״י בידי בריטניה ראו עא״י את 
הציונות כסכנה ממשית. היהודים ועא״י כאחד פירשו את הצהרת 
בלפור כמכוונת לכונן במהרה מדינה יהודית בא״י. חששות עא״י 
גברו עם בוא ״ועד הצירים״ לא״י (ע״ע, ענד 531 ) והדרישות שהגישו 
יהודי א״י לועידת השלום בפרים. חששם ניזון גם מכך שא״י לא 
הוזכרה בהכרזה שפירסמו בריטניה וצרפת בדבר זכות תושבי סוריה 
ועראק לבחור את צורת השלטת שלהן. בינואר 1919 התכנסה בירו¬ 
שלים ועידה ראשונה של עא״י, ובה הוחלט כי אין "פלסטין" אלא 
"סוריה הדרומית" והדרך להדיפת הציונות היא ע״י איחוד א״י עם 
סוריה, שפיצל, בנו של חסין בן עלי (ע״ע האשם. בית־) כונן בה את 
מלכותו קצרת־הימים (ע״ע סוריה, עם׳ 614 ). המנהיגים המסרתיים 
בירושלים לא גטו לאיחוד זה, אך היתרונות שבו היו חשובים 
בעיניהם מהשמירה על מעמד הבכורה שלהם. התנועה הלאומית של 
עא״י, בהנהגת עארף פאשא אל־דג׳אני ואחריו מוסא כאזם אל־חסיני׳ 
פעלה להגשמת מטרה זו. ביזמתה נערכו הפגנות ההזדהות בערי 



157 


ערביי ארץ־ישראל 


158 


הארץ עם הכתרת פיצל למלך סוריה הגדולה והמאוחדת (מארם 1920 ) 
והמשכן הישיר — הפרעות ביהודי ירושלים בראשית אפריל 1920 . 

כיבוש דמשק בידי הצרפתים (יולי 1920 ) וסילוק פיצל ומימשלו 
שמו קץ למגמת האיחוד עם סוריה. אח״כ התרכזו עא״י בענייני 
הארץ, בלי קשר ישיר לחזון אחדות ערבית. המונח "סוריה הדרומית" 
נעלם לזמן רב וחזרו להשתמש בשם פלסטין כשם הארץ. אנשי 
"האגודה המוסלמית הנוצרית" בראשות מוסא כאזם אל־חסיני ניסו 
ללחוץ על השלטונות הבריטיים לשנות את המדיניות בא״י. הם היו 
נכונים להשלים עם מנדט בריטי, בלי ההתחייבויות ברוח הציונות 
הכלולות בו. מגמה זו השתקפה בוועידה הערבית הפלסטינית בחיפה 
(דצמבר 1920 ). בוועידה זו נבחר "הועד הפועל של הוועידה הערבית 
הפלסטינית״. גוף זה הנהיג 14 שנים את עא״י ע״פ העקרונות שאושרו 
בוועידה. 

עא״י כמעט שלא הגיבו על הוצאת עבה״י מחוץ לתחולתו של 
הבית־הלאומי היהודי (ע״ע א״י, עמ׳ 534/5 ), או שתגובתם היתה 
חיובית. ואולם תוך כמה שנים התברר לפעילים שבין עא״י שברי¬ 
טניה, למרות כל חילופי הממשלות בה, מוסיפה להיות קשורה 
בהצהרת בלפור לגבי א״י המערבית, לפיכך סירבו להשתתף בגופי 
המימשל העצמי שהבריטים הציעו להקימם ולא שיתפו פעולה עם 
רבדי המימשל העליונים. בינתים החלו לפעול יסודות מתונים שדגלו 
בשיתוף פעולה עם השלטון. ביניהם יש להזכיר מפלגות שנוסדו 
ב 1922 — 1924 בהנהגת משפחת גשאשיבי ואף אגודות עירוניות 
וכפריות שקיבלו עידוד ותמיכה ממנהיגים ציוניים (למשל: ח. קלו־ 
דיסקי, אח״כ ממייסדי "ברית שלום" [ע״ע]). בראש המתנגדים 
למגמה זו של מתינות ושיתוף־פעולה עם השלטון עמדו בני משפחת 
אלץזסיני (ע״ע חסיני, אל-). הם התבצרו ב״מועצה המוסלמית 
העליונה״ שהוקמה בינואר 1922 , בראשות אמין אל־תסיני, מופתי 
ירושלים ממאי 1921 , וביססו את מעמדם בציבור הערבי המוסלמי. 
שליטת המועצה על הכנסות האוקאף (הקדשים המוסלמיים) 
ופיקוחה על בתי־הדין השרעיים היקנו לה כוח רב, והיא ניצלה זאת 
למאבק הפוליטי הפנימי והחיצוני. המועצה ונשיאה חתרו לשוות 
צביון אסלאמי למאבק עם הציונות. לשם כך הואדר מעמד אל־אקצא 
וכיפת הסלע׳ והוחל בשיפוצם בצורה מרשימה: נאספו תרומות 
ברחבי העולם המוסלמי והודגש הצורך בסולידריות כל־מוסלמית 
במאבק להגנה על קדשי האסלאם בא״י. מגמה זו הביאה לידי 
התנגשות עם היהודים, שחתרו לשיפור מעמדם וזכויותיהם בסימטת 
הכתל המערבי (ע״ע, ענד 1122 — 1124 ), ופרצו מאורעות אוגוסט 
1929 והפרעות ביהודי חברון וצפת (ע״ע א״י, עמ׳ 541 ). 

המאורעות ציינו החרפת מאבק עא״י עם הציונות. המנהיגות 
הקודמת ניהלה את המאבק בדרבים חוקיות ובסיסמאות ליברליות 
(כגון זכויות הרוב); דברים אלה לא דיברו אל לב הכפריים. לעומת 
זאת העלו אמין אל־חסיני וחבריו סיסמאות דתיות, ונשענו על 
פעילים צעירים, מאורגנים באירגוני הצעירים המוסלמים, ומועדוני 
ספורט ותרבות ופלוגות הצופים מחוץ למסגרת בתה״ם הממשלתיים. 
לדעתם צריך היה להתכונן למאבק מזרן עם הבריטים והציונות 
כאחד. ביקרתם על "הועד הפועל הערבי" (ר׳ לעיל) הורידה את 
קרנו, עד שהתפורר ( 1934 ). באפריל 1936 הוקם "הוועד הערבי 
העליון" בראשות חג׳ אמין אל־חסיני ובהשתתתפות ראשי המפלגות 
הערביות, לרבות הנוצרים. ועד זה ניהל והחריף את המאבק של 
עא״י. החרפה זו היתה חלק מתהליך כללי בארצות ערב, שבשנות 
ה 30 הגבירו את מאבקן לעצמאות. בניגוד להן ראו עא״י שרעיון 
הבית הלאומי היהודי הולך ומתגשם בעקבות העליה ההמונית 
ב 1933 — 1936 . חרדה זו איפשרה לגייס את עא״י למאבק רצוף, 
שיטתי ואלים בשנות המאורעות ( 1936 — 1939 ). השתתפו גם שכבות, 
שעד אז היו רחוקות מפעילות פוליטית: פלאחים, בדוים וכפריים 
שעברו לערים. 


מבחינה צבאית נכשל המרד, אך מבחינה מדינית הצליח. המנהי¬ 
גים של עא״י ניצלו את הרושם שהותיר המרד כדי להפוך את שאלת 
א״י לשאלה מדינית מרכזית, ואולי עליונה, של התנועה הלאומית 
הערבית בסהרון הפורה. באוקטובר 1936 נענו המלכים הערביים 
לפניית מנהיגי הערבים בארץ והתערבו לסיים את השביתה הכללית 
של עא״י שעמדה להכשל. במעשה זה התבטאה לראשונה פאן־ 
ערביות פעילה, והוא עמד אח״כ לנגד עיני הבריטים. ב 1937 חודש 
המרד בהנהגת הקיצונים, אחרי פרישת המתונים מ״הועד הערבי 
העליון״; בחורף 1938/9 דיכאו הבריטים את המרד׳ ואולם נוכח 
סכנת מלחמת עולם חדשה ביקשו הבריטים את ידידות הערבים 
במחיר שינוי המדיניות המנדטורית בא״י ועידוד התאגדות כלשהי 
של מדינות ערב. הבריטים הסתלקו מתכנית החלוקה של א״י בשל 
התנגדות הערבים, והזמינו את מדינות ערב העצמאיות להשתתף 
בוועידת לונדון לפתרון מדיני מוסכם של בעיית א״י. הוועידה לא 
הגיעה לכלל הסכם, אך ״הספר הלבך מ 1939 ׳ שפורסם בעקבות 
הוועידה ונטישת תמיכתה בציונות. עא״י נוכחו לדעת שהשגם 
המדיני הממשי הראשון במאבקם עם הציונות ועם המנדט בא בהת¬ 
ערבות מדינות ערב. 

בשנות ה 40 נמשכה ביתר שאת התערבות מדינות ערב בענייני 
א״י. המרד ב 1936 — 1939 לווה במרור פנימי אכזרי, ולפיכך היו עא״י 
מפולגים יותר מבעבר. התערבות מדינות ערב היתה דרושה אפילו 
כדי לכונן מנהיגות מוסכמת של עא״י, ורק בהתערבות הליגה הער¬ 
בית (ע״ע ערבית, ליגה) קם ב 1945 "ועד ערבי עליון" חדש. הליגה 
הערבית נחיתה לגורם המכריע בניהול מאבק עא״י׳ והציגה את 
עניינם מעל בימות בין לאומיות ולאחר מלה״ע 11 — גם באו״ם. 
סידור זה התאים אז לעא״י, שכן מנהיגיהם הבולטים הוכתמו בתקופת 
מלה״ע 11 כמשתפי־פעולה עם הנאצים. עא״י גם סברו שהתערבות 
מדינות ערב תבטיח להם יתרון צבאי, כי ביום מבחן יעמדו לצידם 
הצבאות הסדירים של מדינות אלו. 

אולם תלות זו במדינות ערב לא הביאה לתוצאות המקוות. משלהי 
1947 עד מאי 1948 ניהלו עא״י לבדם את המלחמה בא״י. לאחר 
ההכרזה על הקמת מדינת ישראל פלשו צבאות מדינות ערב לא״י 
והשתתפותם במה שכינו ״מלחמת 1948 ״ הסתיימה בכשלון צבאי 
ואולי אף תרמה להחלשת רצון הלחימה של עא״י שבטחו בהם (וע׳ 
כרך ו׳, ע מ' 569 — 594 ). 

אחרי המפלה ב 1948 הגיעה לשיאה הפאן־ערביזציה של מאבק 
עא״י. מנגד עמדה מדינת היהודים שהיתר. לעובדה בעוד שעא״י 
התפצלו לכמה קבוצות, בלי קשר ביניהן ובלי גיבוש בתוכן (אזרחי 
ירדן, אזרחי ישראל, תושבי רצועת עזה שבכיבוש מצרים ופליטים 
בעזה, בירדן ובארצות ערב האחרות). 

בראשית שנות ה 50 ואת״ב באמצע שנות ה 60 התארגנו גופים 
מזוינים של עא״י ועסקו בפעילות חבלנית וטרוריסטית, בגבולות 
ישראל ומחוצה לה במטרה לחסלה. ארגונים מזוינים אלה מילאו 
תפקיד מרכזי בעיצוב מאבק הערבים נגד ישראל. למרות שרוב 
הארגונים ביקשו לשמור על עצמאות וחופש פעולה, נידרדרו למעמד 
של תלות בממשלות הפטרוניות ובגללה לא יכלו להנתק מהסכסוכים 
הבין־ערביים, להתארגנות זו היה אופי פאן־ערבי מבחינת הקף 
הסיוע ומבחינת ראייתם את מאבקם כחלוץ "תנועת השחתר הער¬ 
בית". 

בתקופה הראשונה היו למעשה אירגתים אלה, שאנשיהם נקראו 
"פדאאיון" הנכונים להקריב עצמם) המשך להת¬ 

ארגנות המזוינת מימי המנדט. הם מיעטו לעסוק בהתארגנות פוליטית 
ולא יצרו לעצמם עורף ציבורי ממוסד. מטרתם היתה לקיים מתיחות 
מתמדת בגבול ישראל, ואמנם עלה בידם למנוע את ייצוב ההפוגה 
שעליה הוסכם בהסדרי שביתת־הנשק. בסוף 1954 או באמצע 1955 
השתלטה מצרים על תנועת "הפדאאיון". המודיעין המצרי אירגנה 



159 


ערביי ארץ־ישראל — ערבים, ערביאים 


160 


במתכונת חדשה ומורחבת, תוך פיקוח מלא על פעולותיה, והפעילה 
מרצועת עזה והגדה המערבית (שם ניסו לעורר התקוממות הפלסטי¬ 
נים נגד המשטר ההאשמי). 

פעולות הפדאאיון גרמו להסלמה בפעילויות הצבאיות בין ישראל 
למצרים וירדן, שהסתיימו במלחמת סיני (אוקטובו—נובמבר 1956 ; 
ע׳ כרך מילואים, עמ׳ 536 — 539 ). אח״ב לא חידשו המצרים את 
תנועת הפדאאיון וגם ארגונים קטנים אחרים פסקו לפעול. מאז 
התנגדה מצרים להתנגשות צבאית מוגבלת עם ישראל לפני שיוש¬ 
למו ההכנות למלחמה כוללת ומכרעת. 

בשנות ה 60 קמו ארגונים מזוינים חדשים של פלסטינים תוך 
התנגדות למדיניות מצרים, וסיוע ניתן להם מצד גורמים ערבים 
שהיה להם עניין בהפרת ההפוגה בגבול כדי לאלץ את מצרים לשנות 
את מדיניותה. האירגונים החדשים דגלו בסיסמת "היישות הפלסטי¬ 
נית" וב״דוגמת אלג׳יריה״ — מלחמת גריליה המונית לזמן ממושך. 
בראשם עמדו משכילים צעירים וקומץ אנשי-צבא פלסטינים ממצרים, 
עראק וסוריה. כבר ב 1959 הופיע בבירות כתב־עת קטן שהטיף 
להישענות עצמית — המבשר הראשון של "התנועה לשיחרור 
פלסטיך (י<ע 11 -־!<,) (פת״ח) בהנהגת יאסר ערפאת (׳ךיי׳-ע 
נר 1929 בקהיר או בירושלים). ב 1965 החל פת״ח בפעולות 
טרור נגד ישראל מבסיסים בסוריה ובעזרת מסתננים שהוחדרו לירדן. 

אותה עת חל מפנה ב״תנועת הלאומנים הערבים״ שקמה ב 1953 
בהנהגת ג׳ורג׳ חבש (נר 1925 בלוד) הנוצרי אורתודוכסי. תחילה 
דגלה תנועה זו בחיסול ישראל ע״י איחוד מדינות ערב, ולפיכך 
תמכה בכל מאמץ לאיחוד בלי לבדוק בטיבם של המתאחדים הבאים 
בחשבון — עראק המלוכנית או עבד א(ל)-נאצר. בשנות ה 60 גברו 
בתנועה גישות שמאלניות, שהדגישו את הצורך במלחמה עממית של 
הפלסטינים עצמם, על יסוד התאוריה המרכסיסטית. ב 1966 הקימה 
התנועה ארגון טרור משלה, שאחרי מלחמת ששת הימים נקרא 
״החזית העממית לשחרור פלסטין״ ( 31 ״.^ 

"אירגון השיחרור הפלסטיני", שמדינות הליגה הערבית הקימו 
ב 1964 בראשות אחמד א(ל)שקירי, לא הצליח להטיל מרותו על 
פת״ח, ובסופו של דבר נאלץ לתמוך בו בלי שהשתלט עליו. גל 
הטרור שהחל ב 1965 היה מהגורמים החשובים למלחמת ששת הימים 
(ע״ע, עט׳ 721 ). מפלת הצבאות הסדירים באותה מלחמה נתנה דחיפה 
להתרחבות ארגוני הפלסטינים. ניתן לחלק את פעילותם ל 3 שלבים: 

ב 7/8 196 ניסו הארגונים להתבסם בשטחים שנפלו במלחמה 
בידי ישראל, כדי לעורר את תושביהם ל״מהפכה עממית מזוינת" 
נוסח הוייטקונג. המאמץ סוכל בידי ישראל, במידה רבה בגלל רתיעת 
התושבים משיתוף פעולה עם המחבלים שהוחדרו מסוריה. 

ב 1969 — 1971 התבססו האירגונים בירדן ובלבנון, בממדים 
שאיימו על השלטון בהן, השתלטו על מחנות הפליטים, כוננו עשרות 
בסיסים צבאיים סמוך לגבול ישראל וניהלו קרבות קטנים רבים עם 
צה״ל. בירדן איבדו הפדאאיון ב 1970 את מאחזיהם החשובים לאחר 
שהמתיחות ביניהם לבין הצבא הירדני הגיעה לשיא במלחמת האז¬ 
רחים (בספטמבר 1970 ), בה נהרגו ונפצעו אלפי מחבלים ואזרחים. 
ביולי 1971 הם חוסלו שם לגמרי. בלבנון נדחקו לרצועה צרה במור¬ 
דות החרמון ובג׳בל-עאמל (״פתחלנד״) וב 1972 נכפתה עליהם הפוגה 
לאורך גבול ישראל. 

ב 72/3 19 הועבר הדגש לפעולות טרור בחו״ל; תחילה ביזמת 
"החזית העממית" ואח״ב ביזמת ארגונים אחרים, כגון "ספטמבר 
השחור״ (זרוע חשאית של הפת״ח; ע״ש מאורעות ספטמבר 1970 
בירדן; ר' לעיל). המעבר לחטיפת מטוסים והתקפה על מוסדות 
ישראל בחו״ל נבע במידה רבה משיתוק הפדאאיון בגבולות הפסקת 
האש נוכח תגובותיו העזות של צה״ל וחששות ממשלות ערב מהת- 
לקחות בטרם עת. 

במרוצת השנים השתלטו מנהיגי הפדאאיון על "הארגון לשיחרור 


פלסטין", ובאמצעותו זכו בהכרה רשמית במדינות ערב וקשרו 
קשרים עם מדינות זרות, בעיקר קומוניסטיות. 

האירגונים העיקריים של הפדאאיון קשורים בהסדרים רופפים 
של תאום ושיתוף פעולה. החשובים באירגונים אלה הם: 1 ) פ ת"ח, 
החזק מכל שאר הארגונים יחדיו, נהנה מ 1965 מתמיכת סוריה 
ומ 1968 מתמיכת מצרים. מטרתו המוצהרת היא "חיסול הקיום 
הציוני" וכינון "מדינה דמוקרטית" בכל א״י שבה יורשו להשאר 
רק חלק מהיהודים הגרים בישראל היום. הוא דוחה את הדיון 
בשאלות חברה נוכח צרכי המאבק. 2 ) צאעקה (— 1 ^), השני 
בחשיבותו, הוקם ב 1968 כפוף למפלגת הבעת׳ הסורית ולצבא 
סוריה. 3 ) "החזית העממית לשחרור פלסטין", הבולט בטתר בחו״ל. 
4 ) ״החזית הדמוקרטית״ בהנהגת נאיף אלדוואתמה, נוסד ב 1969 
אחרי פילוג ב״חזית העממית", בעל השקפת־עולם מרכסיסטית 
ומדגיש את ההבט המעמדי של המאבק. 5 ) ״החזית העממית — 
המפקדה הכללית״, נוסד ב 1968 אחרי פילוג ב״חזית העממית" 
ובראשו אחמד ג׳בריל שהתמסר לפעילות טרור ומיעט לעסוק בתחום 
הפוליטי. 6 ) ״חזית השחרור הערבית״ שקם ב 1970 בהנהגת זייד 
חידד. כפוף לבעת׳ העראקי. 

כ 20 ארגונים אחרים בטלו לפני מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. 
אחרי מלחמה זו היה יעד הביניים של הארגונים — הקמת "שלטון 
לאומי פלסטיני" או "רשות פלסטינית" בגדה המערבית וברצועת- 
עזה, כשישראל תחזירם, בלי לוותר על המטרה הסופית: חיסול 
מדינת-ישראל. באוקטובר 4 197 הזמינה עצרת האו״ם את "האירגון 
לשחרור פלסטין" להופיע בדיון שתקיים בעניין הפלסטיני; באותו 
חודש החליטה ועידת הפיסגה של ראשי מדינות ערב, שנערכה 
בראבאט, שאירגון זה הוא המייצג את העם הפלסטיני. 

גם בתקופת המאבקים הפנימיים נשארו הארגונים נאמנים לאיד- 
אולוגיה הפאן־ערבית ; האמנה הלאומית הפלסטינית שנתקבלה בכנס 
היסוד של ״האירגון לשחרור פלסטין״ ב 1964 ושאושרה אח״כ 
בוועידות הלאומיות השונות, הגדירה את פלסטין כחלק בלתי־נפרד 
של המולדת הערבית ואת העם הערבי הפלסטיני כחלק בלתי-נפרד 
של האומה הערבית. ארגוני הטרור שהיו קשורים במפלגות הבעת׳ 
התנגדו אף להקמת מדינה ערבית נוספת בפלסטין. הארגונים נהגי 
למעשה לפי נתוני הזמן והמקום, אך מבחינה אידאולוגית לא הבהירו 
את שאלת הזיקה של הלאומיות הפלסטינית לפאן-ערביות. יש רואים 
בקשיים האידאולוגיים הללו אחד מגורמי החולשה של התנועה 
הלאומית הערבית־פלסטינית. 

י, שמעוני, ערביי א״י, תש״ז; מ. אסף, תולדות התעוררות הערבים 
בא״י ובריחתם. א—ב, 1967 — 1976 ; א. יערי, ״פתה״, תש״ל; י, פורת, 
צמיחת התנועה הלאומית הערבית־הפלססינאית, 1918 — 1929 , תשל״א: 

ג. שפר. תדמית הפלשתינאים והישוב בגורם בעיצוב המדיניות המנ¬ 
דאטורית בשנות השלושים (בתוך: ציונות, ג׳), תשל״ד! 161 ;>:־]!;זז . 7 
07601 ,ץ© 01 ס 0 .£! .] ; 1968 , 7016 ) 5 ( 11 ) 4.7 1 ) 071 4611071 6611 ^ 0 ^ ¥6 
- ז 366 ץ . 8 ; 1973 , €7 ({\* $€$1€7 ) 81001 , 1401x11 

; 1973 , 10710115771 ) ¥10 171 ) 016511711 ? / 7 > ¥0111165 ¥116 . 1 ׳\נ .\ 7 

. 1973 , 6671 ?. 10 ) ¥6 ,מ 01 ג״ 1 .[ 

יזז. סו. — א. יע. 

עךבים, ערביאים ( 1 ^׳■ר). השם ע׳ נגזר, אל נכון. ממלה 
שפרושה מדבר (ערבה) או יושביו. בקראן ( 9 , 91 ; 98 ) 

משמשת המלה ע׳ במשמעות של שבטים נודדים (בדוים). השם 
מציין את יושבי חצי־האי ערב והמשכו הצפוני במדברות סוריה. 
עם התפשטות האסלאם הוחל השם ע׳ גם על עמים ממוצא אחר, 
שנהיו לדוברי ערבית ואיבדו את זהותם הלאומית הקודמת. 

ערך זה עוסק בתולדות הע׳ בתקופה הקדומה, בהקמת האימפריה 
שלהם ובהתפתחותה עד להתפצלותה בימי בית־עבאס. אח״כ ניתנת 
סקירה כללית על גורל הממלכות שקמו בעקבות התפצלות זו ועל 
מדינות ערב עד ימינו. תולדותיהן של מדינות דיע׳ מתוארות בערכים 
המיוחדים להן, ושם מתואמת גם תולדות היהודים בשלטון הע׳. 
שפת הע׳ נמנית עם קבוצת לשונות השמיים. הערבית הצפונית, 



161 


ערבים, ערביאים; במקרא ; לפני מחמד 


162 


שפת הקראן, היא הצעירה בלשונות אלו מבחינת ספרותה, אך בה 
נשתמרו השרידים המרובים ביותר משפודהאם השמית המשוערת. 
הע׳ הם ארוכי גולגולת (דוליכוקןלים) ואנתרופולוגים משייכים 
אותם לגזע הים־תיכוני, יחד עם האיטלקים, האיברים ובני חם. בדרום 
חצי־האי ערב מצרים עגולי־גולגולת (בראכיקפלים) רבים. 

במקרא מוזכרים ע׳ לא כציץ לעם מסרם או לתחום גאוגרפי 
מוגדר. מלכי העךב (מל״א י. טו) נזכרים ליד "אנשי התרים ומסחר 
הרכלים", והכוונה כבכתובים אחרים (ירמ׳ כה, כ; יחז׳ ל, ה; ור׳ שכר 
יב, לח) ובגירסת דה״ב ט, יד, ו״כל מלכי ערב". הלשץ החוזרת 
בירמ׳ כה, כד — "ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי העךב השכנים 
במדבר״ — אינה דיט 1 גרפיה אלא הבהרת המושג, והכוונה בכתובים 
אלה ואחרים לציון אורח חיים נוודי בהבדל מיושבי קבע. המונח 
ערבי במשמעות שוכן מדבר או נווד הולם גם את הע׳ הנזכרים 
במקורות אשוריים ( 401311 ,״לס-! 4 ,״ 11 ־ 4.1 ," 31 ז 4 ), ובכתובות 
םרג 1 ן 11 קרויים גם הנוודים במדי "ע׳". 

מלך ערבי ראשון הנזכר בכתובות אשוריות הוא גנדבא שהשתתף 
עם אחאב במלחמת קרקר נגד שלמנאסר 111 ( 853 לפסה״נ). מה¬ 
מחצית השניה של המאה ה 8 נזכרים ע׳ גם בכתובות אשוריות אחרות. 

הע׳ נזכרים פעמים רבות בד״ה ואולי הובלטו בגלל שכנותם 
ליהודה בימי שיבת ציון ואיבתם לה. אולם צמידות הע׳ לפלשתים 
ולנגב המערבי משקפת, כנראה, גרעין של מציאות היסטורית, אם כי 
בתקופה מאשרת יותר. על יהושפט מלך יהודה נאמר, שהע׳ הביאו 
לו מנחה (דה״ב יז, יא) ־ ובימי יהורם בנו עלו הפלשתים "והע' 
אשר על יד כושים" על יהודה (שם כא, טז—יח; כב, א). עוזיהו 
ניצח את "הע׳ היושבים בגור־בעל והמעונים" (דה״ב כו, ז). המעונים, 
הנזכרים גם בדוז״א ד, מא היו, כנראה, נוודים־סשרים, ע׳ או קרובים 
להם. ותחום ישיבתם או נדודיהם בין א״י למצרים. 

בכתובות מלכי אשור מהמאה ה 8 ידוע על חדירת הע׳ לצפון 
עבה״י, סוריה וסיני. תגלת פלאסר 111 הפקיד את אדבאל הערבי 
על גבול מצרים, שכמנה, כנראה, לראש שבט אדבאל. בכתובות 
האשוריות נזכרות 6 מלכות ערביות (ששר על מלכת שבא, 
מל״א י). סרגון 11 הכה שבטי ע׳ בצפץ חצי האי ערב והגלה חלקים 
מהם עד לשומרון. בימי אשורבניפל (אמצע המאה ה 7 לפסה״נ) 
עזרו ד.ע׳ לאחיו המורד של המלך. בימיו נזכר חזאל מלך ערב, 
שנקרא גם מלך קדר. נבוכדנצר מלך בבל ערך מסע נגד הע׳ 
וניצחם במדבר; הד להתרחשות זו היא, אולי- נבואת ירמיהו על 
קדר וחצור (ירמ׳ מט, כח—לד). בימי הפרסים היתה קדר הערבית 
מזזדן לפחוד. החמישית, מדדום לאיזור עזה; ייתכן כי $שם הערבי 
שבימי נחמיה הוא גשם מלך קדר, הנזכר בכתובת על גבי קערת 
כסף מהמאה ה 5 לפסה״נ שנמצאה במזרח הדלתה. 

במקרא לא צוינו בפירוש שבטים ע/ ובגנאלוגיות השונות אין 
זכר לערב ולע׳, לאבותיהם או לצאצאיהם, כי הכוונה, כאמור, אינה 
לקבוצה אתנית אלא לאפיון קבוצות נוודים. ואולם ניתן להניח 
בוודאות, שצאצאים אחדים הנמנים בפרשת בני נח (ברא׳ י) הם 
אבות לשבטי ע׳ או ליחידות טריטוריאליות ערביות; ביניהם עמי 
דרום־ערב, כגון חצרמות, שבא ואופיר, ובצפץ ערב דוץ ואולי גם 
חדלה (שם י, ו—ח, כה—ל). 

ההדגשה על מוצאם המפורש של עמי דרום־ערב (ביניהם חצר־ 

מות ושבא) מיקטן בן עבר (שם י, כה—ל), מגמתה, כנראה, להורות 
על הקירבה שבין שבטי העברים לע׳, שאביהם היה עבר. יתכן 
שהדבר מכוץ להורות על היחסים הקרובים בימי שלמה ואולי גם 
אחריו שבין ישראל לעמים ולמקומות כשבא ואופיר, ולכך מכוונת 
גם רשימת היחס של בני קטורה (ברא׳ כה, א—ה), שעמהם נמנים 
שבטים בצפון ערב כמדין, דדן ועיפה; וכן רשימת היחס של בני 
ישמעאל, ובה שבסים בצפון ערב ומרכזה, הידועים גם מהכתובות 
האשוריות: נבלת, קדר, תימא, אדבאל, משא (שם כה, יב— טז; 


דה״א, א, כז—לד). כלומר, מוצאם מיוחס לאב אברהם׳ אד הם נתפלגו 
או נידחו שתגוררו בארצות הספר של כנען ובמדבריות "מחוילה 
עד שור" (ברא׳ כח, יח). דומה, כי הדבר משקף מגע, ולאו דווקא 
מאבק, בין שבטי ישמעאל ושבטי צפון־ערב ליישובי הקבע בא״י 
ושכנותיה. 

במקרא לא נתפרשה זיקה מפורשת בין ישמעאל לע׳, אך בני יש¬ 
מעאל נחשבים לאבות שבטים זהים לשבטים הנזכרים בכתובות 
אשוריות, שאפשר להגדירם כשבטים ע׳. ראוי לציין, שבמקרא לא 
נזכר עם או קיבוץ אתני ששמו ישמעאל אלא ישמעאלי או ישמעאלים, 
וישמעאל בן אברהם. העניינים הקשורים בישמעאלים או בישמעאל 
מכוונים לכל המאוחר לתקופת דש (למשל דה״א ב, יז; כז, ל). 
יתכן איפוא שישמעאלי וישמעאלים אינם מונחים אתניים אלא שם 
כללי לציון נודדי מדבר — סוחרים או שוסים. בברא׳ לז נזכרים 
לחילופין מדינים וישמעאלים; השם ישמעאלים מתאר את הציון 
הטיפולוגי של הבאים — "אחזת ישמעאלים"; והשם מדינים הוא 
הגדרה אתנית, ולידה התוספת "סשרים" (שם, כה). גם בידיעה 
קדומה שבספר שופטים (ח, כד) נאמר במפורש, כי המדינים — 
ואולי גם העמלקים ובני קדם (שם ו, ג, לג; ח, י) — הם ישמעאלים. 

מכאן ניתן לשער, שהכינוי ערבי מקביל לכינוי ישמעאלי מצד 
משמעו הטיפולוגי — אפילו אינו זהה עמו ואינו חל בדיוק על אותן 
קבוצות נודדים או אוכלוסים. נראה שהכינוי "ערבי" ירש במקרא 
את הכינד הקודם "ישמעאלי"; בסיפוח הגר אין כל איבה כלפי 
ישמעאל אלא ציון של שוני ושל חחוק גאוגרפי לעומת יושבי קבע 
בכלל ויצחק ובניו בפרט; ואולי אפילו רגשי רחמים לגבי האם שילד 
המתייסרים במדבר. אצל הנביאים נשתייר, כאמור, זכר להכרת 
ההבדל שבין הע׳ לבין יושבי קבע (ישע׳ יג, כ; ירם׳ ג, ב). 

ג. ריקמבס-י. אפעל. ערב, ערבי (אנציקלופדיה מקראית, ר, עם' 

345 — 361 ), 1971 ; י. אפעל, בני קטורה ובני ישמעאל (בתיד: המקרא 

ותולדות ישראל. 161 — 169 ), תשל״ב! , 07 ת 01 ;; 1 ח 10 * .! 

; 1955 , 170 * 1 )$ 4 ה 0 י <גון 1 ! 1 ו 1 ? ; 1934 ,* 71 ) 81 * 1/1 1 ) 071 

. 1955 , 11510171 01/0111 * 11 ?$ מ * . 4 1011 ^ 0 ^* 11 * 7 ) 0 ^ 1 י 1 > 11 ג 1155 ( 1 . 11 

שט. א. 

המסורות שבידי הע׳. הצפון והדרום. לתולדות ה־ 
אסלאם חשובה דעתם של הע׳ עצמם על מוצאם. לדברי גנאלוגים 
ע׳, שסוכמו סמוך ל 800 בידי אבן אל־כלבי מעראק, היו שני אבות־ 
קרואי-שם (אפונים) לע׳: עדנאן, אבי הע׳ בצפון ערב, וקחטאן, 
אבי הע׳ בדרום ערב. שבטו של מחמד, קריש, הוא מזרעו של כנאנה, 
מצאצאי עדנאן. עדנאן התייחש לישמעאל בן אברהם, וקחטאן לשם 
בן נח. אחד מצאצאי קחטאן, יקטן (ברא׳ י, כה—כו), היה, לדבח 
גנאלוגים אלה, אבי חמיר, שממנו יצאו בתי המלוכה של מעין, שבא 
שמיר. צאצא אחר של קחטאן היה כהלאן, אבי הבדוים שבדוים־ 
למחצה שבדרום. 

כפילות המוצא שבמסורת הגנאלוגית תואמת את חלוקת הארץ 
לשני תחומים גאוגראפיים, צפון שרש• היא מבטאת זכרון של 
הבדלי תרבות, דת ולשון, בין יושבי הצפון, השחון ברובו, לבין 
יושבי הדרום, ובמיוחד תימן, שהגשמים בו מאפשרים חקלאות 
המפרנסת את בעליה. צפוני טיפוסי הוא בדר, הדר ב״בית שער" 
(אוהל), פרנסתו על גידול גמלים, כבשים, עזים, ובמידה קטנה יותר, 
גם סוסים. העיסוק בחקלאות ובמסחר נחשב בעיניו לפחיתות כבש. 
לעומתו הדרומי הוא בן-כפר או בן־עיר, העוסק בחקלאות ובמסחר. 
הבדוי מסתייע לניידותו בגמל, וכונה טפילו של בעלשיים זה. 

היחידה החברתית היא השבט, שכל בניו מתייחשים לאב משותף, 
אמיתי או מדומה. המשפחה בתש השבט היא פטחארכלית, כבימי 
המקרא. רכושה כולל אשל וכליו, אך לא מים ומרעה; אלה נמצאים 
בבעלות משותפת של השבט. הנישואין הם אנדוגמיים, מטעמי 
שמירה על טשר הדם, שיוחסה לו חשיבות רבה. גם בקרב ע׳ יושבי־ 
קבע, שאינם בדוים, נשתמר שחד זה של שבטיות, כמוכח מהציץ 



163 


ערבים, ערביאים: לפני מחמד; "הבערות" מחמד 


164 


"אציל"(גזעי׳ אציל) לעומת הציון "ע׳יר-אציל"(לא־גזעי, לא־אציל) 
הביתן למשפחות. חטא כבד בלפי ארחות־החיים של השבט עלול 
לגרור גרוש מהשבט, שהוא עובש חמור יותר מאבדן אזרחות 
במדינה מודרנית. פשיטות אינן בחשבות למעשי־שוד, ובערבות 
בהתאם לכללים מוכרים המכוונים למנוע שפיכות־דמים׳ כי דם 
שפוך, ע״פ הכלל השבטי, זועק לדם. 

בצפון ערב מצדים גם ישובים עירוניים, ולא רק לאורך החוף, 
ברמת נג׳ד, אלא אף בלב המדבר. נאות המדבר, שקמו סביב מעיינות 
או נחלים, מעובדים ע״י יושבי קבע. כלכלתם מושתתת על התמרים 
ולא על הגמלים. התמרים ובשר הגמל הם המזון היחיד כמעט של 
יושבי נאות המדבר. גלעינו הכתוש של התמר הוא מזונו היומי של 
הגמל. 

דרום ערב בחלקת לשבי תחומים, תימן בפינת דרום־מערב חצי־ 

האי וחצרמות לאורך חופו הדרומי. תימן היא "ערב הברוכה" ("המ¬ 
אושרת"; ^ 1 :>? 13 ל 3 ז\,) שבפי סופרי התקופה הקלאסית. הרריה 
מתנשאים עד לגובה של 3,700 מ׳, וכמות הגשם בה מגיעה ל 900 
מ״מ בשנה. אפריקנים ובני דרום אסיה התערבו בתושביה, עקב 
קשרי המסחר בינלהם. בתימן קמו מרכזי התרבות והממלכות הרא¬ 
שונות שצמחו בערב, שבא ומנה, ובחצרמות, שכנתה של תימן 
מדרום, היה מרכזה של ממלכת חמיר (ע״ע). 

ממלכה ראשונה של ע׳ ב צ פ ו ן היתה ממלכת הנבטים שמרכזה 
היד. בפטרה (ע׳ ערכיהם). טרינוס קיסר כבש את ארצם ועשאה 
לפרובינקיה "ערביה". 

המאבק בין רומא לבין פרס של בני ססן איפשר את עלייתה של 
תדמור (ע״ע) במדבר סוריה, וזו הגיעה לשיא גדולתה במלכותה של 
זנוביה (ע״ע; 267 — 272 ). תדמור שלטה על סוריה, א״י ומצרים, 
אך כעבור זמן קצר נוצחה בידי אורלינום קיסר וזנוביה הלכה בשבי. 

הנבטים דיברו ערבית וכתבו ארמית, והתדמורים נטשו כליל 
את הערבית והשתמשו בארמית בלבד. הכתובות והמצבות, הקשתות 
והעמודים המרובים ובן שרידים אחרים של התדמורים מעידים על 
מיזוג מעניין של תרבדות יוון, פרם, סוריה וערב. 

ב 300 השבים שלפני מחמד עלו ונפלו שתי ממלכות זוטות של 
הע׳ בצפון: ממלכת בני גסאן (ע״ע) בדדום־מערב מסופוטמיה, 
ובירתה בג׳אביה, מדרום־מזרח לדמשק, וממלכת הלח׳מיים בחירה 
(ע״ע). בני גסאן קיבלו עליהם את הנצרות הנסטורינית (ע״ע 
נסטורייס) ואת השפה הארמית, אף שלא נטשו את הערבית. במאה 
ה 6 באו הגסאנים בתחום השפעת ביזנטיון ושימשו לה לחיץ מול 
פשיטות הבדדם וקרוביהם הלח׳מיים, שהפכו לגרורי פרם. גם 
הלח׳מיים היו נוצרים, כתבו ארמית ודיברו ערבית. הגסאנים והלח׳- 
מיים גם יחד פרשו חסותם על הנוצרים, בנו כנסיות ומנזרים אך גם 
הזמינו משוררים ע׳ ופרשו חסותם עליהם. בימי אלחארת אבן ג׳בלה 
( 529 — 569 ) הגיעה עצמת הגסאנים לשיאה, ואחרי נצחונות על 
הלח׳מיים העניק לו יוסטיניבום קיסר תארי "פמריקיוס" ו״פילארך" 
ועי״ז נהיה לאדון לכל השבטים שבסוריה וגבולותיה. בנו אל-מנדר 
שרף ב 580 את הירח. לפני אמצע המאה ה 7 בא הקץ ללזדמיים 
ולגסאנים גם יחד בעקבות הגל הגואה של האסלאם. 

במחצית השניה של האלף ה 1 לפסה״נ שגשגו בדרום ערב 
3 מדינות עיקריות, שבא, מעין והמיר. ואלו נהנו מעצמאות רבה 
וממושכת יותר מהמדינות בצפון ערב. שלשתן שגשגו בדרום מערב 
חצי־האי. ריחוקן ממרכזי הכוח שבעולם וחגורת־החול משני צדדים 
וחגורת־הים מהשניים האחרים היו הערובה הטובה ביותר לבטחונן. 
חבש לא היתה מעולם מעצמה גדולה, וכוחה של פרם היה בעיקרו 
ביבשה ולא בים. אלכסנדר הגדול רצה שציו יקיף את חצי־האי, אך 
מת לפני שהגשים תכנית זו. ב 24 לסה״נ יצא מושלה הרומי של 
מצרים, איליוס גאלוס, לכבוש את ארץ הלבונה, התבלין והבשמים 
שבדרום, נעזר במסעו בנבטים, אך נכשל. 


שבא היתה הדינמית שבממלכות הדרום והאריכה ימים יותר 
מכולן. ראשיתה היתד. בשבא שבצפץ־מערב תימן, ובהדרגה שפכה 
את שלטונה על פני חלק ניכר מהאיזור הפורה. שליטיה, שנקראו 
מכרב, היו גם כהנים. שמות שגי מכרבים נזכרים בכתובות מימי 
סרגון וסנחריב. בערך ב 100 לפסה״נ הפך המשטר התאוקרטי לחי¬ 
לוני, והבירה עברה למארב, ממזרח לצנעא. עיר זו היתה בימי 
ממלכת שבא מרכז השלטון, המסחר והחקלאות, ורשת דרכים קשרה 
אותה עם נמלי הימה״ת, המפרץ הפרסי, הודו וחבש. ניתן לראות 
את שרידי הסכר הגדול של מארב, מפעל-מים מרשים ביותר שהוקם 
באמצע המאה ה 5 לפסה״נ ונהרס כעבור כ 1,000 שנה. 

מעין או מען שכנה ממזרח לשבא. המעינים (מינאים, 101 ^ 41 )) 

היו שכניהם של השבאים וזמן מה התקיימו אלה בצד אלה. מען 
המודרנית שבעבה״י היתד. אחת המושבות שהקימו המעינים בנתיבי- 
הסחר בצפון ערב, והיא מנציחה את שמם. בירת המעינים היתד. 
קרנו, מצפון למארב. ב 1869/70 ביקר בה יוסף הלוי (ע״ע), האירופי 
הראשון שחדר לתימן, מחופש לקבצן מירושלים, והביא עמו מאות 
כתובות בערבית דרומית. 

שמה של ממלכת חמיר בגזר משם שבט, והממלכה שגשגה כ 400 
שנה, למן המאה ה 1 לפסה״נ. בני המיר ירשו את תרבות שבא ומעין 
ואת מסחרן. שלושת העמים היו קרובים זה לזה קרבת דם, דת 
ולשון (שהיתה ענף קדום יותר של השמית מאשר הערבית הצפר 
נית). הכתובות בערבית דרומית (ע״ע). המכונה לרוב חמירית, 
מעידות על לשון מפותחת מאוד, עשירה באוצר מליה ובעלת אלף- 
בית בן 29 אותיות. בין האלים הנזכרים בכתובות העוסקות בענייני 
דת היו: אלמקה (הירח; במעיבית — וד; בלשון חצרמות — סין) 
ורעייתו שמס (השמש) ובנם עת׳תר (עשתורת). לזוג השמימי נולדו 
עוד אלי-שמים אחרים. 

הע׳ הדרומיים הוסיפו על מוצריהם היקרים — קטורת, מור, 
בשמים ותבלין — גם זהב ושבהבים מחבש ויהלומים ומותרות אחרים 
מהודו. הם ארגנו שיירות, סללו רשתות דרכים, הקימו מושבות 
ולמעשה החזיקו במונופולין על המסחר ושמרו בסוד את מקור 
מוצריהם הזרים. סמוך ל 300 לסה״נ השתנו התנאים וממלכת המיר 
החלה שוקעת. באותה עת כבר ידעו הרומאים את כל סודות נתיבי 
הים סביב חצי־האי ערב על סכנותיהם ועל החילופים העונתיים 
במונסונים. בהדרגה איבדו בני המיר את המונופולין על הסחר. עם 
השקיעה בכלכלה באה גם שקיעה מדינית. חבש הנוצרית, שביזנטיון 
עודדה אותה, ופרם הזרתושמרית, לטשו שתיהן עיניים חומדות אל 
דרום ערב. ב 525 — 575 שלמו בה החבשים, וב 570 הגיעו. עם פיל־ 
מלחמה, עד שערי מכה (קראן 105 , 1 ). ב 575 גרשום הפרסים 
מתימן. 

"הבערות" ומחמד. היסטוריונים ע , מחלקים את תולדות 
העולם לשתי תקופות עיקריות: תקופת האסלאם, שתחילתה בהגירה 
(הג׳רה) של מחמד ממכה לאל-מדינה ( 622 ), וקדמה לה — התקופה 
הקדם־אסלאמית. תקופה קדומה זו קרויה ג׳אהליה, כלו׳, תקופת הבע¬ 
רות (למעשה: התקופה נעדרת ההתגלות). ע״ם הפירוש לסורה אחת 
בקראן( 33,33 ) היתה התקופה הקדומה של הג׳אהליה מאדם עד ישו, 
הנחשב לנביא, והמאוחרת — מישו עד מחמד. במובנה המצומצם של 
המלה משמשת ג׳אהליה לציון מאת השנים שלפני מחמד. 

למעשה היתד. תקופת הג׳אהליה ערב צמיחת האסלאם תקופה 
של בערות ממש, ושל השגים זעומים מאוד בתחומים אחרים, פרט 
לשירה, שבה באה לכלל ביטוי תחושת האמנות של הע׳. השירה 
הערבית במאה שלפני האסלאם, שנערכה ונאספה אחרי האסלאם, 
בקעה בפתאומיות הומרית, במלוא הבגרות, התחכום והעידון, ועד 
היום היא נחשבת להשג מופתי. וע״ע ערבית, לשון ותרבות, עמ׳ 180 . 

מכה היתד. נוה־מדבר, תחנה בנתיב הסחר מדרום לצפון, ומרכז 
פולחני. לפי המסורת גילה אברהם ליד מעיינה הקדוש, הזמזם, את 



165 


ערבים, ערביאים: "הבערות" ד-מחמד; הח׳ליפים "ישרי הדרך" 


166 


הכעבה. אותה שנה שהחבשים הגיעו לשערי מכד. נולד בה מחמד. 
שבטו, קריש׳ שגשג מהובלת שיירות ומשמידה על הכעבה. חקיקתו 
של מחמד לטובת הנצרכים מקורה בכך שחש בניגוד שבין תושבי 
מכה "שיש להם" לאותם "שאין להם". תורתו של מחמד, המדגישה 
לא רק שורון בקרב המאמינים אלא אף אחווה ביניהם, היתה קריאת 
תגר על התפיסה השבטית המסרתית — שהדגישה את קשרי הדם — 
ואיימה למוטט את כל מבנה החברה של הע׳. 

ב 622 עבר מחמד עם נאמניו ממכה לאל־מדינה בה הקים מחמד 
מדינה תאוקרטית בהנהגתו, גרעין מדינת האסלאם. ב 10 השבים 
שאח״כ גבר על מתנגדיו, שמרכזם היה במכה מולדתו, וחולל מהפכה 
דתית ומדינית בחצי־האי ערב בהעבירו את הע׳ לאסלאם ובאחדו 
אותם, לראשונה בתולדותיהם, במסגרת מדינית אחת. מכוחה של 
מהפכה דתית ומדינית זו חדלו הע׳ מלמלא, כבעבר, תפקיד שולי 
בלבד בתחומי המדיניות, הכלכלה והתרבות, ותוך שבים מספר היו 
למעצמה ראשונה במעלה. על מפעל מחסד, התאסלמות הע׳ ואיחודם 
— ע״ע מחמד. 

הח׳ליפים "ישרי הדרך"; ארגון ה ודלי פות, הת¬ 
פשטותה. ביוני 632 מת מחמד באל־מדינה, וקהילתו הצעירה 
ניצבה מול בעייתה החמורה הראשונה: מי יהיה יורשו("ממלא מקום 
לשליח האל" !ח׳ליפת רסול אללה], ובקיצור ח׳ליפה [ח׳ליף]) 
בראש המדינה, כמפקד עליון של הצבא וכשופט עליון. כי כנביא 
לא יכול היה איש לרשת את מחמד, שהיה, לדברי הקראן ( 40:33 ), 
"חותם הנביאים". זקני־העדה בחרו באבו־בכר לח׳ליף הראשון, ובכך 
הקימו מוסד שעתיד היה להתקיים בצורה זו או אחרת עד 1924 , 
כשבוטלה ודליפות העת׳מאנים; וע״ע ח׳ליף. 

אבדבכר (ח׳ליף ב 632 — 634 ) היה חותן מחמד, מזקני שבטו 
ומראשוני המאמינים. 4 הח׳ליפים הראשונים (ב 632 — 661 ), כונו 
"ישרי הדרך" (א[ל] ראשדון), ומצוינים בקרבתם לנביא, בצדיקותם 
ובהסתפקותם במועט. שלטונם היה פטריארכלי יותר משהיה מ 1 נ- 
ארכי. כותבי הרשומות הע׳ מספרים, שתפקידו הראשון של אבו־בכר 
היה להחזיר לחיק האסלאם אותם שבטים במרכז ערב, בצפונה וב¬ 
דרומה, שבשמעם על מות הנביא סח מן האסלאם. ואולם נראה יותר 
שמלחמותיו נועדו לשעבד את חצי־האי, שלרבים משבטיו לא הגיע 
כלל שמעו של מחמד, לשלטונה של אל-מדינה. יש לזכור שמכה 
עצמה לא נפלה לידי מחמד אלא שנים מספר בלבד לפני מותו. 
גיבורן של מלחמות אלו היה מצביא צעיר ומזהיר משבט קריש, 
ח׳אלד אבן אל־וליד (ע״ע), שבחרבו הביא את חצי-האי ערב, 
לראשונה בתולדותיו, בשלטונו של אדם אחד. 

לפני סוף 633 סבר הח׳ליף שהוא כבר מוכן לשלוח גים, בפיקוד 
ודאלד, לדתם עראק. שהלח׳מיים הפכוה לערבית, ובירתם חירה 
נכנעה בלי התנגדות. ואולם גייסות אחרים, שפעלו בינתיים בדרום 
סוריה הביזנטית, עמדו מול לחץ כבד. הח׳ליף ציווה על ח׳אלד 
לעבור לסוריה, ובמארס 634 חש הלה דרך המדבר, הצטרף לעמיתיו 
המפקדים שם — ביניהם קתשי מזהיר לא פחות מח׳אלד, עמר אבן 
אל-עאץ (ע״ע) — והפך את המפלה לנצחון. הצבא המאוחד התקדם 
בעבה״י צפונה, צר 6 חדשים על דמשק, ובספטמבר 635 נכנעה 
העיר — דבר שהוחש עקב בגידת חלק מהשלטונות הדתיים והאז¬ 
רחיים. ואולם הקרב המכריע ניטש כעבור 11 חודש על הירמוך 
ובו הביס ח׳אלד, שעמד בראש צבא בן 25 אלף איש, צבא גדול פי 
שניים, שהיה מרכב מביזגטים, ע׳ שהתבוללו בסורים ושכירים 
ארמנים, ושמפקדו היה אחיו של הקיסר הרקליוס. בעקבות קרב זה 
נפלה כל סוריה לידי הפולשים. תושביה, שרובם היו נוצתם מ(נו־ 
פיסיטים (ע״ע) והכנסיה הביזנטית ראתה בהם כופתם, היו כה 
נבדלים מאדוניהם הביזנטים מבחינת הדת, הלאום והמדיניות, עד 
שבכמה מקומות קיבלו את פני הע׳ כגואלים. כבר בימי אבו־בכר 
חדר גיס ערבי לנגב, ניצח את הביזנטיס ליד עזה ( 634 ) ושוב 


ניצחם באג׳נאדין, כנראה ליד בית-גובתן. נצחונם על הירמוך 
הבטיח את כיבוש א״י בידיהם: ביולי 637 שמו מצור על ירושלים, 
ובמארס—אסתל 638 כבשוה. ב 640 נכנעה קיסתה אחרי מצור של 
7 חדשים (ע״ע א״י, עמ ׳ 435 — 440 ). עד ל 640 היה כל השטח שמסיני 
ועד למאורום כבוש בית הע ׳ , לפחות להלכה. 

באותה עת ניהל הח׳ליף עמר מלחמה נמרצת בכל החזיתות. 
מצביאו סעד אבן־אבי־וקאץ נע במהירות מחירה לאלקאדסיה, השער 
לפרס, נחל שם נצחון מכתע ובלתי-צפוי על צבא פרסי אדיר, צלח 
את החידקל והגיע לאקטסיסון הבירה. למראה הע׳ נבהל המלך הססני 
יזדגרד 111 (ע״ע) וביוני 637 נמלט מאקמיספון ונטל עמו את חצרו 
ואוצרותיו. סעד כבש את הבירה בלי כל קושי. ב 651 נרצח יזדגרד 
111 בידי אחד משתו, ובמותו בא הקץ לקיסרות שהתקיימה 1200 
שנה, ושעתידה היתד. לקום מחדש רק כעבור עוד 800 שנה. 

סותר, היתד. הבסיס למערכה שנפתחה בתחילת 640 עם פלישת 
הע׳ למצרים הביזנטית דרך סיני. אחת שכבשו כמד. מבצת גבול 
נעו צבאות ד,ע' בעמק הנילוס לעבר אלכסנדריה. הבירה על 50,000 
החיילים המוצבים בה למשמר, חומותיה הכפולות, תעלת־המגן סביבה 
והצי שבנמלה, נחשבה לבלתי ניתנת להיכבש. ואולם מתבות סיע¬ 
תיות בתוכה והתווחים המפחידים של מצביאים נמלטים עשוה לטרף 
קל לפולשים. בספטמבר 642 פינוה הביזנטים, והע׳ (שהקופטים 
המונופיסיטים ראו בהם גואלים) כבשוה. גיבור המערכה במצתם 
היה עמר אבן אל-עאץ, שבתחילת הפלישה עמדו לרשותו 4,000 
רוכבים ובסופה 10,000 . 

לגבי כותבי-העתים הע׳ הסתברה קלות כיבושי אימפתה כמעשה 
אללה: המלחמות נגד שאינם מוסלמים היו מלחמות מצוד" ג׳האד. 
הכיבושים כונו פתוח, כלו׳ פתיחת הדרך (לאסלאם). אך באותה עת 
לא היה זה כיבוש של דת האסלאם (דבר שעתיד היה לקמת רק 
כעבור 200 שנים ויותר), אלא של מדינת האסלאם, שנשענה על 
הלאומיות הערבית שזה אך נולדה. עמר, שבימי שלטונו( 634 — 644 ) 
קיבל גל הכיבושים הראשון ממדים של נחשול אדיר, הוא שהניח 
את היסוד לארגון הממלכה. בשטח כבוש נתמנה מושל צבאי (אמיר) 
וסוכן כספים (עאמל) לגביית מס הגולגולת ומם הקרקע מהתושבים 
(המוסלמים היו חייבים בתרומת צדקה); מסגרת המינהל הביזנטי 
בסוריה ובמצרים נשארה כמעט בלי שינוי. גם בפרס הססנית נהג 
עמר באותה שיטה, והשאיר את הפקידות הקודמת על כנה. כמצווה 
בקראן ניתן לנוצרים וליהודים, "עמי הספר", מעמד מיוחד של 
בני-חסות (ד׳מי). באל-מדינה יסד עמר את אוצר המדינה (בית 
אל-םאל) ובצידו ״הדיואך — רשומות מקבלי הקצבאות מהאוצר, 
שנתן קצבות לקתבי משפחתו של מחמד ולוותיקי המלחמות. לעמר 
מיוחסת גם קביעת ה״הג׳רה״ ל 15.7.622 ותחילת מניין השנים 
ממאורע זה. 

יורשו של עמר, עת׳מאן אבן עפאן ( 644 — 656 ) לא השיג השגים 
בני-קיימא, פרט לאיסוף הקראן וקביעת נוסחו. עת׳מאן היה חותנו 
של מחמד ונמנה עם הענף האריסטוקרטי של שבט קריש. הח׳ליף 
החדש חי חיי מותרות והאשימוהו בהעדפת קרוביו במינויים למשרות 
השלטון, וכן בהעדר יראת-שמים ובהנהגת חידושים מזיקים. מנהיגם 
של מתנגדי עת׳מאן במדינה היה עלי אבן אבו טאלב (ע״ע), בן-דודו 
של מחמד וחתנו ואחד משנים־שלושת המאמינים הראשונים. אי- 
שביעות הרצון מעת׳מאן פשטה למצרים ולעראק. ביוני 656 פרצו 
מתפרעים לבית הח׳ליף והרגוהו בעת שקרא בקראן. 

ליורשו של עת׳מאן נבחר עלי ( 656 — 661 ), האמיץ וירא-השמים. 

הוא דיכא את שני יריביו בחג׳אז, ואולם שונה היד. המצב ביחס 
למעאויה (ע״ע), קרובו הערום של הח׳ליף שנרצח, שהיה מושל 
סוריה. מעאויה דרש מעלי שיתפוס ויעניש את רוצחיו של יורש 
הנביא — או שעלי עצמו יחשב לשותף לפשע. צבאות שני הצדדים 
נפגשו בצפין, ליד הברך הגדולה של הפרת, ובהתנגשות ביניהם 



167 


ערכים, ערביאים: האמיים; העכאסים 


168 


והמשהד (מקום הקבורה שלו) מושך אליו 
צליינים לא פחות ממקום קבורת אביו. 

הקריאה "לנקום את בקמת אל־חסין" היתד! 

לסיסמת הקרב של השתה הלוחמת. 

בימי עבד אל־מלך (ע״ע; 685 — 705 ) ואל־ 

וליד 1 ( 705 — 715 ) הגיעה עצמת האמיים 
לשיאה. בימיהם הגיעו גבולות האסלאם 
כמעט עד לקצה התפשטותם במרכז אסיה, 

בהודו ובצפון אפריקה. ב 711 פלשו הע׳, 

בפיקודו של טארק אבן זיאד (ע״ע), גם 
לספרד, ניצחו את הויזיגותים בקרב ליד 
ימת ח׳אנדה, כבשו את טולדו הבירה ותוך 
שנתיים כבשו את כל חצי־האי האיברי פרט 
לצפון־מערבו. וע״ע ספרד׳ עמ׳ 349 . 

בימי עבד אל־מלך ואל־וליד נבנו גם 
בנייני הדת המונומנטליים שארדיכליהם היו 
ברובם סורים מהאסכולה הביזנטית, ושעדיין 
אין מתחרה לתפארתם. החשובים בבניינים 
( 28.7.657 ) גטה הנצחון לצד עלי, אלא שבשעת הנצחון הרימו אלה היו: מסגד האמיים בדמשק, שנבנה במקומה של בסיליקה 
אנשי מעאויה ספרי קראן על רמחיהם — מעשה שנתפרש כפניה לזכר יוחנן המטביל (חט״. כיד ג׳, עמ ׳ 957 ! כרך ד׳, 982 ; כרך ה/ 
להכרעת דברו של אללה ולא להכרעת החרב (קראן 12 , 70 ). מעשי 739 ); כיפת הסלע בירושלים (תמ ׳ : כרך ר, 439/42 ! ט׳, 579 ; תמ׳ 
האיבה נפסקו והוסכם על בוררות. אין זה ברור מה היה פסק־דינם צבעונית בכרך זד.) ומסגד אל־אקצא. לירושלים נתוספה קדושה 
של הבוררים, ואולם עצם הסכמתו של עלי לבוררות הזיקה לו׳ מפאת היותה "הקבלה" (כיוון התפילה) לפני שמכה ירשה את מקומה. 
כי רבים מתומכיו פרשו ממחנהו מחמת התנגדותם לה. פורשים אלה בימי אל־מלך ואל־וליד הושלמה גם השלטת הערבית כשפת הממלכה. 
(ת׳וארג׳; ע״ע חארג׳ים) היו הכת הראשונה באסלאם, שדת ומדיניות הערבית הונהגה במשרדי הממשלה ("דיואן"), במקום היוונית ופהלוי 
שימשו בה תמיד בערבוביה. אחד מאנשי הכת התנקש בעלי והרגו (פרסית אמצעית) והמטבעות נטבעו בשפה זו בלבד. תהליך השיערוב 
בלכתו למסגד בכופה ( 24.1.661 ). קברו של עלי בנג׳ף הפך לימים בא, כפי שיש להניח, בעקבות התאסלמותו של חלק ניכר מהאוכל וסין 
למקום עליה לרגל לכת השיעה (סיעת עלי). הנוצרים שיכלו לקבל עליהם את עבודות המינהל. 

ה א מי י ם ( 661 — 750 ). ב 661 נהיה מעאויה לח׳ליף, ובכך החל סמוך למות אל־וליד החלה שקיעת ממלכת האמיים. יורשיו לא 
משטר חדש, זה של האמים (ע״ע). אמיה, אבי המשפחה שאליה צלחו ברובם לשלטון, או שהיו שקועים בתענוגות יותר מבעסקי 
התיחש מעאויה, היה בן־דוד של סבו של מחמד. 98 שנים שלמה המדינה. התומכים בבית עלי, שבעיניהם היו האמיים שליטים שלא 
שושלת זו, ובירתם של 14 בניה שהיו ח׳ליפים היתה דמשק. כבר כדין, נהיו יותר ויותר פעילים. צאצאי אל־עבאס, דודו של מחמד 
עלי העביר את הבירה לכופה, כי המוני ע , היגרו מחצי־האי ערב שקרבתו המשפחתית אליו היתד. גדולה מזו של אמיד., החלו מעלים 
והתיישבו ברחבי הממלכה שכבשו, ואל־מדינה, הבירה הראשונה, תביעות לכתר. משעשו תומכי עבאם ותומכי עלי יד אחת נחרץ 
חיתה בשולי הממלכה. מרכז הכוח של הממלכה נע, מחצי־האי אל גורל האמיים. בראש ברית זו עמד אבו אל־עפאס, נכד נכדו של 
שתי הפרובינציות העשירות בצפונו, עראק במזרח וסוריה במערב. אל־עבאס. ביגואר 750 הביסו המורדים את מרואן 11 (ע״ע) בקרב 
על תולדות חצי־האי ערב מאז ואילך ע״ע ערב. ע״נ זאב (יובל החידקל). מרואן נמלט, נתפס במחבואו בכנסיה 

מעאויה היה השליט המוכשר ביותר של ממלכת האסלאם אחרי במצרים ומיד נערף. 
עמר. הוא החל את תהליך הפיכתה של מדינה, שצוינה בתוכן דתי קיסרות העבאסים: אפיה והתפוררותה. ח׳ליפות 
ובקשרים רופפים בין חלקיה, למדינה חילונית במגמתה, ולרשותה העבאסים (ע״ע) בבגדאד היתד. המפוארת והממושכת ( 750 — 1258 ) 
צבא מאורגן וצי, שהוקם ע״פ המתכונת הביזנטית. הוא סילק את שבין כל הח׳ליפויות, ואולם שלא כח׳ליפותם של "ישרי הדרך" ושל 
מתחריו במכה ובאל־מדינה, השקיט את עראק, מרכז השיעה, וחידש חאמיים לא הקיפה את כל רחבי האסלאם. 6 שנים אחרי הקמתה 
את מלחמת הקודש. צבאותיו חדרו ממצרים מערבה עד לגבולותיה פרשה ספרד וקמה בה אמירות בשלטון צאצא מבית אמיה (ע׳ להלן, 
של אלג׳יריה של היום, ואחרים חדרו מפרס מערבה עפ״נ טרנס־ עט׳ 170 ). 

אוכסניה אל שמחי התורכים בתחומי בוכרה וסמרקנד, שעתידות היו מייסדה האמיתי של הח׳ליפות היה אל־מגצור (ע״ע; 754 — 775 ), 
להיוח מרכזים מפוארים לתרבות האסלאם. שלושת נסיונותיו לכבוש אחיו ויורשו של אבו אל־עבאם ( 750 — 754 ) ובונה בגדאד החדשה. 
את קושטא לא הצליחו. במסע האחרון הקים מפקד ציו בסים ימי הוא ואחיו ריכזו תחילה את מאמציהם בביצור הממלכה החדשה 
בים מרמרה, ועד למותו של מעאויה ( 680 ) הטריד בהתקפותיו את ובשמירה על אחדותה. לשם כך חתרו לשים קץ לבית אמיד. ולחסל 
בירת ביזנטיץ. שנה לפני מוחו הבטיח מעאויה את בחירת בנו, יזיד׳ כל טוען לכתר מבית עלי, כי תומכי עלי סברו בתמימותם שהעבא־ 
ליורשו, ובכך הרם מסורת מקודשת. סים לוחמים את מלחמתם נגד האמיים, אויבם המשותף. השליטים 

על זכותו של יזיד לרשת את אביו כח׳ליף קרא תגר בנו השני החדשים טענו. שזכותם לשלטון תקפה יותר משל האמיים. 

של עלי, אל־חסין(ע״ע (אל־)חםן(ואל־)חסין). ב 10.10.680 תקף צבא שני הח׳ליפים הראשונים העבירו את מרכז הכובד של הממלכה 
הח׳ליף את אל־חסין ו 200 אנשיו בכרבלא (ע״ע) כ 40 ק״מ צפון־ מזרחה. יינות, נשים ואפנות פרסיים נהיו מקובלים, ובמרוצת הזמן 
מערב לכופה. ראשו הערוף של נכד הנביא נשלח לדמשק לאות ירשה קבוצה חדשה את מקום האריסטוקרטיה הצבאית הערבית 
נצחון, ואולם הה׳ליף ציווה להחזירו לכרבלא ולקברו שם יחד עם הוותיקה. קבוצה זו היתד. מורכבת מבני עמים רבים שהתאסלמו, 
הגופה. היום שבו נהרג אל־חסין הוא עד היום יום אבל לשיעים, בעיקר פרסים, ואולם שפתם היתה ערבית ומבחינה זו נחשבו לע/ 






169 


ערבים, ערביאים: עפאסים; התפוררות הח׳ליפות 


170 


רוב הח׳ליפים העבאסים נולדו לאמהות לא־ערביות. השלטון נתן 
דעתו על מסחר ומלאכה יותר מאשר על מלחמות, וקם מעמד בינוני 
של סוחרים ואנשי־עסקים שהיו בתבם מתאסלמים־מקרוב. השלטון 
העבאסי התעטף באצטלא של דתיות, ואולם למעשה לא נבדלו רוב 
הח׳ליפים העבאסים בדתיותם מקודמיהם האמיים. המפרץ הפרסי הפך 
לנתיב הסחר הראשי וחיבר את הבירה בגדאד ואת הנמלים שבשכנו¬ 
תה, בצרה וסיראף, עם נמלים מרוחקים, עד לסין ולמזרח אפריקה 
(ע״ע סחר, עמ׳ 637 ! ספנות, עמ׳ 246 ). 

תור הזהב של בגדאד היה בימי הח׳ליף העבאסי החמישי, הארון 
א(ל)רשיד (ע״ע! 786 — 809 ) ובימי בנו אל־מאמון(ע״ע! 813 — 833 ). 
ב 782 , בהיותו יורש-העצר, עמד הארון בראש פסע נגד קושטא, 
האחרון במסעות אלה, וחתם על הסכם שלפיו חויבה ביזנטיון 
להעלות מס לח׳ליף, בתשלומים דו־שנתיים של 70 — 90 אלף דינר. 
בהיותו ח׳ליף חיסל את שושלת הברמכיים (ע״ע), משפחה פרסית 
שבניה היו 3 דורות וזירים וחלקו עם הח׳ליפים בשלטון. גופתו 
השסועח של אחרון הוזירים הברפכיים הוצגה לראווה בשני גשרים 
של בגדאד. במדיניות החוץ היו חילופי משלחות בין הארון לבין 
קרל הגדול! הארון חיזר אחרי קרל נגד יריבו האמיי שבספרד, 
וקרל חיפש תמיכה בגד ביזנטיון. הח׳ליף נהנה מיוקרה מדינית 
והארץ נהנתה משגשוג הכלכלה. המסים מכל הפרובינציות של 
הממלכה רחבת־הידים זרמו בשפע לאוצר שבבגדאד. מכל עבר זרמו 
סחורות לשוקי הבירה ואפשרו לא רק לבית המלוכה אלא גם לחצר¬ 
נים ולמעמד חדש של עשירים רמת מחיה שלא היתה עד אז כמותה 
לגובה. בימי אל־מאמון הגיעה ההכנסה השנתית מאדמות בפרו¬ 
בינציות לכמעט 332 מיל׳ דינר. וזאת מלבד ההכנסה ממסים ששולמו 
בעין ולא בכסף מזומן. 

האדון ואלימאמון היו נדיבים גם כלפי משוררים. סופרים ומלומ¬ 
דים. בימי אל־מאמון ראתה הבירה הצעירה־יחסית בהתפתחות תנועה 
תרבותית שהיתה כרוכה בתרגום יצירות בתחום האסטרונומיה והמת¬ 
מטיקה שמקורן בהודו ובפרס, וכן בתרגום יצירות בתחום הרפואה, 
הפילוסופיה הבאדאפלטונית והפילוסופיה בכללה מיוונית. תוך כחצי 
מאה עמדו לרשות העולם הערבי מיטב אוצרות המחשבה של התר¬ 
בויות הקודמות. המתרגמים היו ברובם נוצרים- ובראשם חנין אבן- 
אסחאק (מת 873 ) שאל־מאמון מינהו לראש המכון המלכותי שנקרא 
בית אלחכמה (בית החכמה). 

בעקבות כך באה תקופת היצירה המקורית, שמייצגה היה אל- 
ת׳וארזמי (ע״ע), אבי האלגברה (ע״ע, עמ ׳ 384 ! נגזר משם ספת). 
באותה עת נכתבו בבגדאד ובשני מרכזי הרוח האחרים, בצרה וכופה, 
מחקרים בתחומי התאולוגיה, המשפט והבל¬ 
שנות, שעתידים היו להפוך למורשת הקלא¬ 
סית של האימפריה הערבית. אל מאמון סטה 
מהאסלאם האורתודוכסי (הסוני) במידה כ¬ 
זאת עד שכפר בעיקר האמונה שהקראן הוא 
בלתי נברא, נצחי כאל. בימיו פרחה המע- 
תזלה (ע״ע), אסכולה שבהשפעת מחשבת 
יוון — שניכרה מימי האמיים — קראה תגר 
על עיקר־אמונה זה ועל עיקרי-אמונה אח¬ 
רים באסלאם. 

בימי אחיו ויורשו של אל־מאמון, אל- 
מעתצם ( 833 — 842 ), החלה ממלכת העבא- 
מים שוקעת. אל-מעתצם היה הראשון שלקח 
עבדים תורכים למשמר־ראשו. המשמר כה 
השניא עצמו על תושבי בגדאד עד שצריך 
היה להעתיק את הבירה לסאמרא (ע״ע), 
כ 160 ק״מ מבגדאד במעלה החידקל. סאמרא 
היתה הבירה כחצי-מאה שנים, בימיהם של 


8 מיורשי אל-מעתצם. נכדו של אל־מעתצם, אל־מתובל ( 847 — 861 ) 
נודעת בגזירות שגזר על נוצרים ויהודים, כגון פסילתם למשרות 
ציבור וחיובם בלבישת בגדים מיוחדים, דבר שבו נהג ע״פ התקדים 
של עמר 11 ושל הארון א(ל) רשיד (ע״ע אות קלון, עפד 336 ). 

גם אחרי שחזרה הבירה לבגדאד המשיך מפקד חיל-המשמר 
התורכי למנות ח׳ליפים ממשפחת עבאס ולהסירם כרצונו. הח׳ליף, 
שסמכותו הממשית כשליט עליון ניטלה ממנו, שמר על מעמדו כמס¬ 
מל אחדות הממלכה וכראש האסלאם. בינתיים החלו הפרובינציות 
נוהגות כמדינות עצמאיות או עצמאיות למחצה. 

התפוררות ה ח׳ ליפו ת. הראשונה שפרקה את עול העבא- 
סים היתח, כאמור, ספרד, שב 756 השתלט עליה צאצא של בית 
אמיה, עבד א(ל)רחמאן 1 (ע״ע), והקים בה את אמירות קורדובה. 
ב 929 הכתיר עצמו אחד מיורשיו, עבד א(ל)רחמאן 111 (ע״ע), 
לח׳ליף. במאה ה 11 התפוררה ח׳ליפות קורדובה לממלכות רבות, 
ומול כוחן העולה של ממלכות הנוצרים בצפון קראו המוסלמים 
בספרד לעזרה את הברברים מצפון־אפריקה. תחילה שלטו בספרד 
המוסלמית המראבטון (ע״ע! 1090 — 1147 ) ואח״ב המוחדון (ע״ע! 
1147 — 1212 ). במאה ה 13 שוב התפוררה ספרד המוסלמית, והיא 
נכבשה בידי ממלכות הנוצרים בצפון, פרט לגרנדה (ע״ע). ב 1492 
נכבשה גם גרנדה בידי הנוצרים, וע״ע ספרד, עט׳ 358 . 

שנים מספר אחרי כיבוש ספרד קמו מדינות עצמאיות גם 
במגרב. מדינות אלו היו של ברברים חארג׳ים (ע׳ לעיל, עם׳ 167 ) 
כגון מדינת בנו אפרן בתלמסן, שקמה ב 765 , ומדינת בנו מדראר 
בסג׳למאסה שבמזרח מרוקו. את מקומן של מדינות אלו ירשו במערב 
(מרוקו ומערב אלג׳יריה) שושלת האדרסיים (ע״ע! 788 — 975 ) 
ובמזרח (טריפוליטניה, תוניסיה ומזרח אלג׳יריה) שושלת האגלביים 
(ע״ע! 800 — 909 ). האגלביים כבשו גם את סיציליה ודתם איטליה. 
ב 909 נפלה ממלכתם בידי הפאטמים (ע״ע), שהיו שיעים אספא- 
עילים (ע״ע אסמאעיליה), ותוך 70 שנה איחדו הפאטמים בשלטונם 
כמעט את כל המגרב. 

על תולדות המדינות המוסלמיות במערב מאז ע״ע מרוקו, עט׳ 
397 — 400 ! אלג׳יתה, עם׳ 412 ! תוניסיה, היסטוריה: לוב, עמ' 
280/1 ! סיציליה, עמ׳ 978/9 , 

ב 868 — 905 נחיתה מצרים עצמאית — למעשה בשלטון הסו- 
לונים (ע״ע אבן טולון) שגם א״י וסוריה היו בידיהם. ב 935 — 969 
שלטו במצרים, א״י ומותה, האח׳שידים (ע״ע) וב 969 — 1171 הפאט- 
מים. הח׳ליפים הפאטמים הקימו ממלכה אדירה שהקיפה בשיאה 
ילת המאה ה 111 את כל צפוו אפריקה, סותה, א״י וחופי ים- 







העולם האסלאטי באמצע המאה ו! 10 





171 


ערכים, ערכיאים: דימי־הדיניים; כעת החדשה 


172 


סוף. ואולם כבר במחצית השביה של אותה מאה הצטמצמה מאוד 
בהקפה, ובמאה ה 12 כללה ח׳ליפותם את מצרים לבדה. ב 1171 
סולקו הפאטמים בידי צלאח א(ל)דיו (ע״ע) גם ממצרים, ושוב 
הכיר העולם המוסלמי, לראשונה אחרי מאות שנים, בח׳ליף אחד 
ויחיד, הח׳ליף העבאסי שבבגדאד. ואולם דבר זה לא חידש את 
אחדותו המדינית של האסלאם ואת כוחו החילוני של הח׳ליף. את 
מקום הפאטמים במצרים תפסו האיובים (ע״ע! 1171 — 1250 ) ואח״כ 
הממלוכים (ע״ע; 1250 — 1517 ). וע״ע מצרים, עם׳ 193 — 196 . 

גם בחצי האי ערב ניסוהחארג׳ים להקים מדינות עצמאיות, 
באותה עת שבה ניסו לעשות זאת במגרב (אמצע המאה ה 8 ), ובמאה 
ה 9 הקימו מדינה משלהם בעמאן (ע״ע). ב 820 קם שלטון עצמאי 
בתימן (ע״ע), ובתחילת המאה ה 10 השתלטו על ערב הקרמטים 
(ע״ע). הפאטמים, האיובים והממלוכים שלטו. בצורה רופפת כלשהי, 
גם בחג׳אז ופעמים גם בתימן. וע״ע ערב, עמ׳ 141 . 

סוריה הי תה, כאמור, בשלטון הטולונים, האודשידים והפאט- 
מים. בצפונה (חלב וסביבותיה) קמה ב 944 נסיכות החמדאנים, 
שהכירה בשלטון העליון של הפאטמים. ב 1003 סולקו החמדאנים 
ובמקומם קמה נסיכות בני מרדאס. ב 1060 נפלה סוריה בידי הסלג׳ד 
קים (ע״ע). ב 1128 — 1154 כבשו זנגי (ע״ע) ובניו את שטחי סוריה 
שלא היו בידי הצלבנים, ואח״ב שלטו בה האיובים ( 1174 — 1250 ) 
והממלוכים ( 1250 — 1516 ), וע״ע סוריה, עמ׳ 609 — 612 . 

גם באיראן שבמזרח קמו שושלות עצמאיות. השושלת הפר¬ 
סית העצמאית הראשונה היתד, של הסאהרים (ע״ע; 820 — 873 ). 
אחריהם שלטו הצפארים ( 873 — 900 ), הסאמאנים (ע״ע; 892 — 999 ) 
והבויהיים (ע״ע; 935 — 1055 ). 

ב 945 השתלטו הברהיים, שהיו שיעים, גם על בגדאד, ואף 
שהשאירו על כנו את הח׳ליף הסוני מבית עבאס לא נשארו לו 
למעשה סמכויות של ממש. ב 1055 בא הקץ לממלכת הבויהיים בידי 
הסלג׳וקים. בשלטון הסלג׳וקים ( 1055 — 1194 ) נוספה אסיה הקטנה 
לתחום האסלאם והובטחה עליונות הסונים. אחרי שלטון הסלג׳וקים 
חלה התפוררות מדינית בעראק ובאירן, והדבר הקל את כיבושן 
בידי המונגולים. ב 1258 הרסו המונגולים את בגדאד ושמו קץ 
לח׳ליפות העבאסים. במחצית השניה של המאה ה 13 ובמאות ה 14 — 
15 היה הפרת גבול בין ממלכת הממלוכים לבין ממלכת המונגולים 
ויורשותיה. וע״ע עראק׳ עמ ׳ 125/7 ; פרס, היסטוריה. 

במאות ה 14 — 15 הפכה ממלכת התורכים העת׳ מאנים 
שבאסיה הקטנה ובבלקאן למעצמה אדירה. ב 1516/7 ניצחו העת׳מא- 
נים את הממלוכים וכבשו את כל ממלכתם — סוריה, א״י, מצרים 
וחג׳אז — ועד אמצע המאה ה 16 השלימו את כיבוש כל הארצות 
שבהן ישבו ע׳, פרט למרוקו. וע״ע תורכיה. בשלטון התורכים לא 
חלה אצל הע׳ התפתחות בתחומי הכלכלה, המדינה והתרבות, 
ולמעשה נסוגו בתחומים אלה. בין הגורמים לנסיגה זו יש להזכיר 
את גילוי דרך הים מאירופה למזרח סביב כף התקווה הטובה ( 1497 ), 
דבר ששינה את נתיבי הסחר הבין־לאומי ועקף את העולם הערבי, 
ואת גילד אמריקה ב 1492 , שהפנה את מגמת העולם מערבה. 

פלישת נפוליון בונפרט למצרים ( 1798 ) היה מגעם הראשון של 
הע׳ עם מעצמות אירופה המודרניות. בעקבות כך השתלטו מעצמות 
אירופה על ארצות רבות רבות של הע׳ שהיו — פרט למרוקו — 
בשלטון תורכיה. ב 1830 כבשו הצרפתים את אלג׳יריה, ב 1881 
הטילו את חסותם על תוניסיה וב 1912 על מרוקו; בריטניה כבשה 
את מצרים ( 1882 ) וסודאן ( 1898 ) ותפסה מאחזים בחצי האי ערב 
(עדן — 1839 , נסיכויות המפרץ הפרסי — סוף המאה ה 19 ); 
ואיטליה כבשה את לוב ( 1911/2 ). במלה״ע 1 איבדו התורכים את 
כל השטחים המיושבים ע׳: עראק וא״י נמסרו במנדט לבריטניה, 
וסוריה ולבנון לצרפת. 

השתחררות הע׳ ומדינות ערב בימינו. רעיונות 


ונהגים שפותחו במערב אירופה החלו חודרים לעולם הערבי. הדינאמי 
ביותר בין רעיונות אלה היה רעיון הלאומיות החילונית, 
הצמודה לתחומים גאוגרפיים מוגדרים. לאומיות זו תבעה נאמנות 
מעל לנאמנויות האחרות, ובכללו אף הנאמנות לדת. למושג הלאו¬ 
מיות לא היתה מלה בערבית, ולפיכך טבעו מונח חדש, אל־קומיה אל- 
ערביה. בין מבשרי הלאומיות החדשה היו סופרים ועיתונאים לבנו¬ 
נים וסודים רבים, שקיבלו חינוך מערבי ושרבים מהם היו נוצרים, 
ואלה מצאו במצרים שבשלטון הבריטים אווירה נוחה יותר לפעול¬ 
תם. בלבנון ובסוריה החלה תנועה זו לפעול במחתרת. תחילה הת¬ 
פשטה כתנועה עיונית, והגשמתה המעשית הראשונה כוונה נגד 
שלטון העריצות של עבד אל־חמיד. היא מוזגה עם רעיון האחדות 
הערבית ובהדרגה קיבלוה המנהיגים המדיניים הערבים, במיוחד 
בעלי החינוך המערבי. בחוגים דתיים ובקרב ההמונים היו הדת 
והלשון הבסיס לאחדות. אל-קומיה אל-ערביה נבדלה מערובה 
(ערביות), שבה מציינים את כלל המאפיינים הלשוניים, הדתיים 
התרבותיים שבהם מתייחד ערבי ממי שאינו ערבי. הערובה קרובה 
לאותה לאומיות ערבית שיצר מחמד ושניצחה בימי יורשיו. 

במלה״ע 1 החל תהליך השתחררות עמי ערב. בחצי-האי ערב, 
שרובו הגדול לא היה מעולם בשלטון אירופים. השתחררה חג׳אז 
מאפוטרופסות תורכיה ( 1916 ) בהנהגת השריף חסין אבן עלי (ע״ע 
האשם. בית־), ותימן השתחררה בהנהגת האמאם יחיא (ע״ע). 
ב 1924 — 1926 חרבה ממלכת חג׳אז בידי המנהיג הוהאבי עבד אל- 
עזיז אבן-סעוד (ע״ע), והוא איחדה עם ממלכתו נג׳ד בממלכה 
החדשה שהקים, ערב-הסעודית (ע״ע), החוף המזרחי של חצי-האי 
נשאר בפיקוח בריטניה בהתאם לחוזים בינה לבין שליטי האיזור. 

מצרים, שבפרוץ מלה״ע 1 הוכרזה לשטח חסות של בריטניה, 
נהיתה ב 1922 למלוכה חוקתית ריבונית (בסייגים מסוימים). מלך 
בה פואד 1 , בן השושלת שיסד מחמד עלי (ע״ע), קצין תורכי-אלבני 
שנשלח למצרים בעת המאבק עם נפוליון. ב 40 שנות שלטונם של 
הבריטים התפתחה במצרים לאומיות מקומית, שהתאפיינה בכך 
שהיתה אנטי-בריטית ולא, כבארצות ערב האחרות, אנטי־תורכית, 
וכן היתר, "מצרית" יותר מאשר "ערבית". סיסמת הלאומנים המצרים 
בעת מאבקם לשחרור היתד, "מצרים למצרים". מצרים שבשלטון 
הבריטים היתה גם הבסיס לתנועת פאן־אסלאם, שמחולליה היו ג׳מאל 
אלדין אלאפגאני ותלמידו מחמד עבדה (ע' ערכיהם). תפיסה זו 
מושתתת על תורת מחמד, שהאסלאם הוא אחווה, והשלטאן עבד אל- 
חמיד (ע״ע; 1876 — 1909 ) אימץ אותה ברצון כנשק במלחמתו 
במעצמות מערביות תוקפניות. רעיון פאן־אסלאם משך מאוד את 
המנהיגים הדתיים של העולם הערבי וכן את המוני העם. 

תקופת שלטונם של הצרפתים בסוריה ולבנון והבריטים 
ב א "י ועראק היתה סוערת, ורבו בה ההפגנות, השביתות והמהו¬ 
מות ; לבנון היתד, השקטה ביותר. לע/ ששאפו לעצמאות והתייחסו 
ברצינות לעקרון "ההגדרה העצמית" של הנשיא וילסון, הייתה הרגשה 
של בגידה ותסכול. המנדט נראה כשלטון זרים מוסווה. בסולם הער¬ 
כים של הע׳ לא היתה חשיבות רבה לשיפורים הרבים שהונהגו 
בשלטון המנדט — אמצעי התקשורת והתחבורה, סלילת כבישים 
והכנסת רכב מנועי, מטוסים, טלפון וטלגרף; קידום המסחר והתע־ 
שיה; הקמת בת״ם ובת״ח; הנהגת משפט מודרני וכינון מסגרת 
כללית למוסדות ממשל דמוקרטי. 

ע ר א ק היתח הראשונה משטחי המנדט שזכתה בחירות. ב 1924 
הוכרזה למלוכה חוקתית ריבונית, בסייגים מסוימים. פיצל 1 (ע״ע), 
בנו השלישי של חסין מלך חג׳אז, נבחר למלך במדינה החדשה. ב 1932 
נתקבלה לחבר־הלאומים. כבר ב 1920 החל בה מאבק של מנהיגים 
מדיניים ודתיים נגד בריטניה, למען החשת העצמאות השלמה. בשנות 
ה 20 החלו רעיונות שמאליים חודרים לעולם הערבי. במאבק לשחרור 
מתלות בזרים נטל חלק גורם חדש, הקומוניסטים או הסוציאליסטים, 



173 


ערבים, ערביאים: במארז ה 20 ; בדבריי חז״ל 


174 



חאת, לא מסיבות רעיוניות, אלא מתוך שיקול 
ש״אויב אויבי הוא ידידי״. ב 1958 חוסלה 
המלוכה בעראק ורפובליקה שמאלית הוקמה 
תחתיה. 

אחרי עראק הגיע תור סוריה ולבנון. 

ב 1941 הוכחו שתיהן ל״ריבוניות ועצמאיות", 
ואולם ב 5 השנים שאח״ב לא היו עצמאיות 
למעשה ולא יכלו להפעיל את כל התפקידים 
הכרוכים בעצמאות. שתיהן נהיו לרפובליקות, 
אך הלכו כל אתת בדרך אחרת. בסוריה פרצו 
הפיכות צבאיות תכופות בעלות מגמות שמא¬ 
ליות. ב 1958 איחדו שכרי כותלי נשיא סוריה 
ועבד א(ל)־נאצר נשיא מצחם את ארצותיהם 
ב״קהיליה הערבית המאוחדת״ (ר׳ עם׳ 196 ). 
הקהיליה פורקה ב 1961 . לבנון בעלת 
יסוד נוצרי מכחע באוכלוסייתה ובעלת מעמד אוטונומי מאז 
1861 (ע״ע לבנון. עם׳ 164 ), שמרה על ייחודה בין שכנותיה. 
היא כוננה ממשל פרלמנטרי! כלכלתה התבססה על יזמה 
חפשית! הובטחו בה תופש המחשבה והביטוי. בהשפעת מוסדות 
החינוך האמריקנים והצרפתים שפרחו בה, ובמיוחד האוניברסיטה 
האמחקנית בבירות, הגיבה לבנון בנכונות רבה יותר לדחשות 
המודרניזציה מבחינת קבלתם של רעיונות. נהגים ומוסדות שפותחו 
במערב אירופה. 

ב 1921 קרעה בריטניה את עבה״י מא״י ועבדאללה בן חסין 
נהיה לאמיר עבה״י. ב 1946 היה האמיד למלך עבה״י, שנהיתה לעצ¬ 
מאית, וב 1948 היה צבאו, המאומן בידי קצינים בריטים, הצבא 
הערבי היעיל היחיד במלחמה בישראל, וכבש שטח גדול מא״י. שמה 
של הממלכה הוסב לירדן, ועתה מולך בה חסין נכדו של עבדאללה, 
ע״ע א״י, עמ׳ 614 — 620 , וכרך מילואים, עמ ׳ 539 — 543 . 

בדרך כלל לא השלימו הע׳ ב א " י עם המנדט הבחטי, במיוחד 
בשל התחייבות שלטון המנדט לסייע להגשמת הצהרת בלפור (ע״ע), 
שהבטיחה בית לאומי ליהודים. הע׳ בכללם לא הכירו בתביעות 
ההיסטוריות והמדיניות של היהודים לא״י. הם ראו בציונות תנועה 
אכזוטית זרה, נשק חדש להשתלטות המערב על הע/ גידול ההגירה 
של יהודים, במיוחד ב 1933 — 1936 , גרם לפרוץ מרד גלד, ומדד זד, 
נמשך שנתיים. משנסתיימה מלה״ע 11 אבדה השליטה על המצב, 
והשתרר טרור שגבל באנארכיה. במאי 1948 נסתיים המנדט הבריטי 
והאו״ם הכריז על הקמתה של מדינת ישראל. זו מצאה עצמה במל¬ 
חמה עם שכנותיה. מדינות ערב החישו למערכה צבאות, אולם הם 
נאלצו ב 1949 לחתום על הסכמי שביתת־נשק — אך שקט ויציבות 
לא הושגו. וע״ע ערביי א״י. 

ב 1951 נהיתה לוב, שבמלה״ע 11 כבשוה הבריטים מידי האיטל¬ 
קים, לממלכה עצמאית. ב 1969 פרצה בה הפיכה, המלך מחמד אדחס 
א(ל)- 0 נוסי הודח, וגם בה הוקמה רפובליקה בשלטון כת קצינים. 

ב 1956 השתחררה מרוקו מחסות צרפת והשלטאן מחמד נהיה 
למלך בה. בנו, חסן 11 , שעלה למלוכה ב 1961 , הוא כיום השליט 
התורשתי היחיד בצפון-אפריקה. 

מאבק אלג׳יריה לעצמאות היה הקשה ביותר וארך 8 שנים 
( 1954 — 1962 ). הוא הסתיים ביציאתם של כמעט כל אזרחי צרפת 
מהארץ — יותר ממיליון נפש — ובהקמת רפובליקה עצמאית. 

בסודאן נאבקה זמן־מה מגמה לעצמאות עם מגמה לאיחוד 
עם מצרים. ב 1956 נהיתה סודאן לרפובליקה עצמאית. גם בה אירעו 
הפיכות צבאיות רבות, והארץ סבלה ממלחמת אזרחים בין הצפון 
המוסלמי לבין הדרום הכושי, הנוצרי והאלילי. 

בחצי-האי ערב זכתה פוי ת בעצמאות ב 1961 , דרום־תימן — 


מדינות הערבים בימינו 

ב 1967 , וב 1971 השלימה בריטניה את מתן העצמאות לכל נסיכדות 
המפרץ הפרסי. 

כאמור, חתרה הלאומיות הערבית לאיחוד הע׳, ואולם לאחר השגת 
העצמאות המדינית נכשלו נסיונות לאיחוד בין המדינות. החשוב 
בנסיונות אלה היה קע״ם, האיחוד בין מצרים לסוריה שקם ב 1958 , 
אך פורק ב 1961 . נסיון ירדן ועראק להתאחד לא יצא לפועל עקב 
ההפיכה בעראק ( 1958 ). נסיונות אחדים נשארו על הנייר או שהיו 
בעלי משמעות הצהרתית בלבד, כגון התכנית לאיחוד מצרים— 
סוריה—עראק ( 1963 ), התכנית לאיחוד לוב—מצרים—סוריה ( 1972 ), 
לוב—מצרים ולוב—תוניסיה ( 1973 ). פדרציית האמיתיות במפרץ 
הפרסי היא בעלת משמעות מוגבלת. האיחוד הערבי מוסיף להיות 
אידאל בלתי ניתן להגשמה, אליו כמהים ערבים מודרניים. 

עם זה הצליחו מדינות ערב לפעול בכמה מקתם במשותף. כמה 
מהצלחות אלו הושגו במסגרת "הליגה הערבית" (ע״ע ערבית, ליגה), 
שהוקמה ב 1945 , אף שהתקוות שחלו בגוף זה לא התגשמו. ב 1973 
זכו מדינות ערב בהשגים מדיניים וכלכליים נכבדים כתוצאה מחרם 
הנפט שהכריזו בעת מלחמת יום־הכיפותם. 

וע״ע: ערב; תימן; תימן הדרומית: עמאן ומסקס! בחתן; כדת! 
פרסי, מפרץ; עראק; סוריה: מצתם: א״י (עמ׳ 435 — 616 )! סודאן! 
לוב; תוניסיה; אלג׳יריה; מרוקו. 

א. 3 . פולק, דברי ימי הע׳, תש"ו; י. י. גולדציהר, הרצאות על 
האיסלאם, תשי״א: ב. לואיס, הע׳ בהיסטוריה, תשט״ו! ש. גודדון, 

הע׳ לארצותיהם. תשי״ז! א. כהן, העולם הערבי של ימינו ( 1918 — 
1958 ), 1958 ; י. שמעוני, מדינות ערב בימינו, תשכ״ה! א. בארי, 
הקצונה והשלטון בעולם הערבי, 1966 ! ח. לצרוס־יפה (עורכת), פרקים 
בתולדות הע׳ והאסלאם, תשכ״ז: ג. בר, ערבי המזה״ת, תשל״ג 2 ; 

; 1939 , 0 ) 51001 . 14 1 ), 1/6111 11 ) 11 ) 070/717 7 ) 4 ) 111 ) 111 ) 7 ) 0 ,חח 5 וח 1161 :> 0 ז 8 . 0 
־>*!מס/*/ ,ח 6 ״! 80 . 11 - 0166 .\׳, , 11 ; 1940 ,. 4 . ) 7/1 , 0166 .א . 11 
7 ) 1 > 7111111111 ) 0 ,• 11111:1 ]$ . 8 ; 57 ־ 1950 , 1-11 , 5071(1)/ 117111 1)1( 1X771 
■ ־ )ג|] 6 ? . 011 - 11 ׳ 1.01 . 8 ; 1952-1959 , 111 — 1 , 0447477 1117 ) 1714171117 
1954-1973 , 157 — 1 , 1710771 /ס 410 )()() 71 (: £74 7117 ,(. 11 ::>) ) 11 ) 5063 . 1 
, 611 ״ 036 .? ; 1955 ,.// 7/17 ,*?ח* . 5 ! (מהדורה חדשה, בהכנה) 

, 1710710110117771 717017 ,(.[*>) תז״ . 11 . 0 .$ ; 1961 , 1171111701 117017 7117 
, 001(610, 5(1411177 171 171077110 7117107)! 071(1 11X71110110717 .ס .$ ; 1962 
- 00771 ) 11 '! ,(. 605 ) 8.1.615,15 - 00 ) 63016 . 5 .א . 5 > - ) 51.1101 ! . 8 ; 1966 
,. 71 ) 111 / 0 1 ( 1117107 , 11 ) 111 .א . 6 ? ; 1970 , 1-11 , 1710711 (ס 1 ( 7107 !/ 1 47 ( 1 ) 71 ( 1 
,(. 60 ) 14.1.10:1:111 .( ; 1971 , 011/1110011071 717017 ,ק 10 מ״ס . 14 .ס : 1970 10 
. 1972 , £071 ) 141441 { 10707 ) 711 ) 00711 ) 111 וזו 4 ( 1 ) 7 ) 50 0714 ) 5101 , 14071 

פ. ה׳. ח. 

ע' במקרא, ת לעיל, עמ ׳ 161 . 

ע׳ נזכתם הרבה אצל חז״ל, ובמיוחד ברבת חכמים אי״ים 
בכינדים רבים (ערביאי, טייעא, נבמייא, הגתאי, ישמעאלים, סרקי. 
על סרקי — ע״ע סרצנים). מקובל כיום כי הכוונה בשמות אלו 
לשבטי נוודים שחיו בנגב, דרומה מהר חברת. בעיקר היו אלה 
שבטים נבטים (ע״ע). הם מזוהים עם ה״קיני, הקניזי והקדמוני" 
(ברזו טו, יט), שלפי דעת חז״ל הם מ״עשרה עממים" שישבו בא״י 
לפני כיבושה, אלא שלא הנתלו לישראל (ירד שבי׳ ו׳, א׳). במשנה 




175 


ערכים, ערכיאים: כדברי חז״ל — ערבית, לשון ותרבות: לשון 


176 


נזכרים פרטים ראליים שונים מהווי חייהם: "אהלי הערביים" 
(אהלות, י״ח, ר), ערביות רעולות (שבת ר, ר), חמתות [נאדות] 
של ע׳ (כלים כ״ו, ד׳), עטיפת הישמעאלים (מו״ק כ״ד, ע״א), 
גמליהם (כתר ס״ז, ע״א) וכד. נזכרת העובדה כי הם מולים (ע״ז 
כ״ז, ע״א ועוד), וכי צבע עורם כהה (תנחומא נשא, ז׳). נזכרת העגה 
שבפיהם (כתר ע״ב, ע״ב) וחדל השתמשו באוצר המלים של הע׳ 
לפירוש מלים מן המקרא (ר״ה כ״ו, ע״א; ב״ר ל״ו, א׳ ועוד). 
חז״ל ראום בהם "אומה שפלה" (כתר ס״ו, ע״א), ובין מידותיהם 
המגונות מנו בעיקר את הפריצות המינית: "י׳ קבין זנות ירדו לעולם 
ט׳ נטלה ערביא" (קיד מ״ם, ע״ב ועוד). עם חורבן היישוב היהודי 
המבוסס בא״י התפשטו הע׳ הנוודים על חרבותיו, ועל כך אמר רבי 
יהושע בן לוי: "ארץ ארץ הכניסי פירותיך, למי את מוציאה פירותיך, 
לע׳ הללו שעמדו עלינו בחטאתינוי" (כתר קי״ב, ע׳״א). עם זאת 
נאמר כי "לימות המשיח יחזרו ויהיו לישראל" (ב״ר מ״ד, כ״ז). 
ועל צדדים אחרים — ע״ע ישמעאל, עט׳ 465 ; עם ישראל, עמ ׳ 
902 — 904 , 905/6 . וכן ד הפרקים העוסקים ביחס הע׳ ליהודים בער¬ 
כים על מדינות ערב. 

(ה)עךבית, הליגה (^"ג ארגון של מדינות ערב. 

הלה״ע נוסדה ב 22.3.45 בקהיר, בידי מצרים. סוריה, לבנון, 

עראק, ירדן, ערב הסעודית ותימן. לאחר השגת עצמאותן הצטרפו, 
מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, לוב, סודאן, כוית, דרום תימן, בחרין, 
עמאן, קטר, והנסיכויות הערביות המאוחדות של המפרץ הפרסי. 
ב 1973 הצטרפה גם מאורטניה, וב 1974 — סומליה, שתיהן מדינות 
שאינן ערביות. מספר החברות כיום — 20 . 

הלה״ע קמה בעידוד בריטניה, שקיוותה להיעזר בה, אך ההשפעה 
הבריטית ירדה לאחר עליית עבד א(ל) נאצר. מטרות הלה״ע ע״פ 
אמנתה הן לחזק את היחסים בין המדינות החברות, לתאם את מדי¬ 
ניותן ולהגביר את שיתוף הפעולה ביניהן בתחומי הכלכלה, התרבות, 
הבריאות, המשפט והחברה. הגוף העליון הוא המועצה, המורכבת 
מנציגי המדינות החברות ונציג "פלסטין", אך כל מדינה חויבה 
לקיים רק החלטות שבעדן הצביעה, דבר שהחלישה ביותר. הוקמו 
גם עשרות ועדות, סוכנויות ומועצות בתחומים שונים. מושב הלה״ע 
בקהיר, מזכירה הכללי מצרי(ב 1945 — 1952 עבד א(ל)־רחמאן עזאם, 
ב 1952 — 1972 עבד אל־ח׳אלק חסונה, מ 1972 מחמוד ריאד, לשעבר 
שר־חוץ במצרים), ומצרים השתמשה בה לחיזוק השפעתה במדינות 
ערב. בד״כ לא פעלה הלה״ע ביעילות, בגלל חילוקי דעות בין מצרים 
והתומכות בה לבין יריבותיה; כמה מדינות החרימו את מושבי 
המועצה לפרקי זמן ארוכים. 

עיקר חשיבותה של הלה״ע היא בהיותה בימה לחילופי דברים 
ולתיאום יותר מאשר גוף מבצע. הצלחותיה המדיניות העיקריות 
היו סיוע לאלג׳יריה במרידתה בצרפת. תיאום התעמולה נגד ישראל 
וטיפול בחרם נגדה. יותר מ ג /! תקציבה ל 1972/73 הוקדש לתעמולה. 
הלה״ע פעלה לחילופי מדענים בין חברותיה, לכינוס ועידות סופרים 
ומחנכים ולהדפסת כ״י ערביים. ואולם רק סכסוכים מעטים בין 
חברותיה יישבה הלה״ע, כגון המשבר שפרץ ב 1961 בין עראק 
לכמת (ע״ע, עט' 633 ), ולא הצליחה לרתום את חברותיה לפעולה 
אחידה, אפילו נגד ישראל, כפי שהוכח ב 1948 , 1956 ו 1967 . חשי¬ 
בותה ירדה משום שההכרעות החשובות נפלו ב״וועידות פסגה" או 
במגעים בין החברות לבין עצמן. 

א. גורן, הליגה הערבית, תשי״ד; י. מ. לנדאו, תרבות וחינוך בליגה 
הערבית (אורים. כרך י׳ חוב׳ א׳). תשי״ג; 111 )■>^ •״ 77 ,גחגז״ס!]. 0 
10 £ 014 ,־( $5 1-31 . 1 \ ; 1947 , 171 

< 0$ ז 4 1116 0% * 4 ,(■ 1 ) 6 ) £113111 ; 1948 

, 1 ) 0031 ^ 13 ^ . 11 ; 1962 , 11 ־ 1 , 1 >-? €€0 . 8 /(■ז 2 > 11 ז 2€ ח* 1 :> 0 ( 1 4 

, €( 01 ז 1 / 142 , 166 * 55 ^ 80 .? ; 1965 /ס 1€ {־ 7 

. 1968 

י. מ. ל. 


עךבית, לשון ותרבות. 

לשון, ער׳ 176 ; דת, ע״ע אסלאם, עט׳ 972 — 985 ; מדע, ע״ע, עם' 
310 ; וע״ע מתמסיקד״ ענו 751 ; ספדזת, עמ׳ 179 ; היססוריוגדסיה, 

עבר 187 ; אמנות, ע״ע אסלאמית, אמנות; אדריכלות באסלאם; מו¬ 
סיקה, עם' 189 ; פילוסופיה, עט׳ 191 . 

לשון ע׳ (ביתר דיוק, הע׳ הצפונית), לשון שמית (ע״ע שמיות, 
לשונות) דרום־מערבית׳ המדוברת בפי כ 90 מיליון איש, בעיקר 
בצפון אפריקה, סודאן, ערב והסהר הפורה. כלשון הקראן (ע״ע) 
והתפילות של המוסלמים יש לה מעמד מיוחד בדת האסלאם (ע״ע). 
עד אמצע המאה ה 7 דיברו בה רק בערב ובסמוך לה. 

מעט מאוד ידוע על הע׳ הקדומה. מצויות כתובות רבות מלפני 
המאה ה 5 , הכתובות בצורותימשגה של הכתב הדרום־ערבי(ר׳ להלן), 
אולם תכנן המצומצם נותן רק תמונה חלקית מאוד של לשונן. הן 
מחולקות לרוב ל 3 קבוצות: ת׳מוד, לחיאן וצפא. 

חז״ל מזכירים כמה שמות עצם ומוסיפים ש״בערביא קוריו" אותם 
כך וכך, בעיקר בשם האמורא לוי בן לחמא מהמאה ה 3 . אולם רק 
חלק מהם אפשר לבאר מהע׳; השאר משקפים ארמית (שאולי השפי¬ 
עה על אוצר המלים הערבי). 

ע׳ ק ל א ם י ת ק ד ו מ ה (עד ראשית האסלאם [ע״ע, עט , 959 ]). 
לפני האסלאם דיברו הערבים בלהגים שונים, והאיסוגלוסה העיקרית 
חילקה אותם לע׳ מזרחית ומערבית. בשלהי המאה ה 5 התגלתה 
לראשונה הע׳ הקלאסית הקדומה, שייצגה כבר אז לשון על־שבטית. 
מבחינה טיפולוגית לא היו הבדלים ניכרים בין הלהגים השונים ולא 
ביניהם לבין הע׳ הקלאסית הקדומה. כולם היו לשונות סינתטיות, 
הנוטות לציין מספר מושגים במלה אחת, ובעלות מערכות דומות 
של נטיות שמות ופעלים; קל היה אפוא לעבור מלשון לרעותה. 
גם לשון היהודים לא היתה שונה משל עובדי-האלילים, וכן שירתם. 

המקורות לחקר ע׳ קלאסית קדומה: השירה הטרום־אסלאמית; 
פתגמים וסיפורים, תיאורי קרבות בין השבטים; הקדאן. מקורות 



כתג 

גובי 

כתב גנב* 

א 

11 


ב 

נ 

ב ע 

ג¬ 



ר 

ה 

ר 

ה 


1 ז ה 

ו 


רו 

ז 

> 

1 

וז 

-*־ז 

/\ 

ט 

11 

\7 

י 

1(5. 

1 

ו 

כ 


1 כ 

ד 

ע 

1 1, 

מ 

0 סי 

גד 3 

נ 

גי■ 

11 ג 

ס 

> 

7 י 7 ו 

ט 


׳ל / 

פ 

0 


צ 


? ע 

17 

3 

3 

ר 

ג 

ד 

ש 



ת 


20 


1 תגתי 7 



ת״תיז! 



בי־י 



בי־ל 



3 

צ' 


? 

א 

1 

* 

ט 

1, 

11 

ב 

כס 

♦ 

2 

ט־ 

10 

1 

ת 

כס 

די 

ט 

1 

0 

ת¬ 

כס 

% 

ז 

ט¬ 

£ 

<13 

ג׳ 

£ 

פ 

ס 

11 

ח 

€ 

ף 

ק 

3 

צ 

ח¬ 

£ 

11 

כ 

4) 

(1 

ד 

כ 

1 

ל 

נ 

ע¬ 

ד" 

ל 

רח 

מ 

<* 

ז 

ר 

ע 

ח 

נ 


2 

ז 

ע 


ה 

* 

3 

ס.ש־ 

*ס 

¥7 

1 

3 

1 

ש 


] 

1 

4* 


צ 




התנוטות 



= □,[^ 1 פוזחסגוד 

= □ ?בוץ 

□ פתוזה 
[^} וילה 


□ חירזו 

= 

(^) 3 סרה 


^] שווא 

= 

0 קס-ז 





178 


ערבית, לשון ותרבות: לשון 


177 

אלה כשהיו כתובים, נכתבו בכתב הערבי׳ שהוא צאצא הכתב 
הארמי־נבטי. 

על הכתב הערבי, ע״ע כתב, ענד 1099 — 1100 . 

הע׳ הופיעה על בימת ההיסטוריה מאות שנים אחרי העברית, 

אך מבחינות רבות היא משקפת טיפוס לשוני קדום יותר בגלל בידו¬ 
דם של דובריה. הע׳ שמרה כמעט על כל המלאי השמי הקדום של 
פונמות, רק לס׳ ולש׳ הימנית העבריות מתאימה היום / $ /, ואילו 
הש השמאלית מקבילה ל/$/. בד״כ נשתמרו התנועות הקצרות אף 
במצב סופי׳ ובכלל זה הסופיות המציינות יחסות ודרכי פועל, 
ונשמר האופי הסינתטי של הלשון. אולם בסוף פסוק נושלות עפ״ר 
התנועות הסופיות. בניגוד לעברית, שבה משקפות צורות ההפסק 
לרוב מבנה מקות (השר שמת, ישמרו), מגלות צורות ההפסק בע׳ 
שלב התפתחות מאוחר יותר (השר למשל "מלכה" בהפסק לעומת 
מלכתן ברלישדת). הדיפתונגים, ו׳לב נשתמרו. 

לעומת זה קדומה המורפולוגיה של העברית מבחינות רבות לשל 
הע׳, שבה פעל ההקש במידה רחבה יותר. מתבה בע׳ הריבוי 
ה״שבור", ר״ל תבד שלא נוצר מן היחיד באמצעות סופיות, אלא 
מייצג משקל אחר של שורש היחיד (כגון ד׳בר 1 '$ "זכר", ריבד 
שבור דכור (השר בעברית "יראה כל זכורך", שם׳ כג, יז 
ועוד) והוא בנוי משלושה עיצותם, אף בשמות דו־עיצוריים (כגון 
א?ן "בן", תבוי אבנאא). גם מבנה "הזמנים" העברי (ובכלל זה 
צורות בר ההיפוך) נראה ארכאי משל הע׳. את השלילה הקדומה 
״לא״ (עבתת לא) דחתה חלקית מלת השאלה ״מא״ ♦-< (= עברית 
מה; השר מל״א יב, טז). 

מצד שגי, שמרה הע׳ על תכונות קדומות, כגון על משקל יפעל 
בעתיד קל, צורה שנעלמה בעברית בפועל השלם, וכן על שימוש 
רחב ביותר של הזוגי. בעברית דחה חלקית שימוש בבניין חוזר 
(נפעל) את הסביל הפנימי, ואילו בע׳ נשתמר השימוש בסביל 
הפנימי בשלמותו. הבניין הגורם נוצר בתוספת א, והבניין החוזר 
שלו (שנוצר באמצעות ת) מכיל ש (אשר לה מקבילה, כאמור, בע׳ 
ס): אסתפעל 1 ^ 3 < (השר בעברית את הצורה השאולה השתעבד). 

הסגולה העיקרית המציינת את התחביר היא צמצום המבחר 
הרחב של מבנים שמיים (גם עבריים) למספר קטן יחסית של סוגים 
סטנדרדיים, שתכופות מגבילים מבנה אחד למשמעות מיוחדת 
יחידה. 

הע' הקלאסית אתרי הקמת הממלכה הערבית. 
הקמת הממלכה הערבית במאה ה 7 השפיעה מאוד על התפתחות 
הע׳ הקלאסית. תוך זמן קצר נוצרו בערי הממלכה החדשה להגים 
אנליטיים של הע׳ הבינונית(ר׳ להלן). אעפ״כ, נשארה הע׳ הקלאסית 
מופת לחברה הערבית. במרוצת הזמן נהפכה הלשון הקלאסית ללשון 
מלאכותית עוד יותר, ובזה ניתן דחף לתחילת חקר הדקדוק. הפילו¬ 
לוגים, שישבו בעיקר בבצרה ובכופה ואח״כ בבגדאד, קבעי סטנדאר־ 
דים לע׳ קלאסית, נטו לצמצם את המבנים האפשריים בע׳ הקלאסית 
הקדומה והסתמכו על לשון הבדוים כמופתית. אולם בתקופה העבא- 
סית הקדומה התחילו לחול שינויים בכתבים החילוניים בניגוד 
לספרות הקלאסית. לעומת לשון הבדוים, המציינת חיות, למשל, 
במלים מיוחדות בהתאם למינן, לגילן, לצבען וכר, החלו להשתמש 
במלה כללית אחת׳ שאליה הוסיפו מלים המציינות את התכונה 
המיוחדת. בתחום התחביר התרחק הסיגנון החדש ממשפטים מאוחים 
מרובים ופיתח יותר את המגמה לייחד מבנה מסוים למשמעות אחת 
בלבד. הגבלה זו איפשרה למבנה המשפט של הע׳ הקלאסית להביע 
בקצרה, בבהירות ובדייקנות מופתית את הרעיונות המסובכים ביותר. 

עם ירידת רמת החינוך במאה ה 10 והשינויים שחלו אף בלשון 
הבדוים, ששוב לא ראו בהם דוברי הלשון המופתית, פסקו אף 
בחברה הגבוהה לשוחח בע׳ הקלאסית. מאמצע המאה ה 13 , לאחר 
פלישת המונגולים והשתלטות הממלופים במצרים, גברה השפעת הע׳ 


הבינונית על הלשון הספרותית. המאות ה 15 — 19 היו תקופת קיפאון 
וניוון. 

ע׳ בינונית (ובכללה ע׳ יהודית). הע׳ הבינונית היא 
התוצאה הלשונית של כיבושי הערבים במאה ה 7 ; היא נוצרה בערי 
האימפריה החדשה במפנה המאות 7 — 8 ׳ כמוכח מפפירוסים קדו¬ 
מים והחדית׳ (ע״ע) הקדום, הכוללים יסודות ערביים־בינוניים 
אף כי במידה פחותה. בגלל השפעתה האדירה של הע׳ הקלאסית 
על סופרים מוסלמיים, שיקפו חיבוריהם רק מאוחר יחסית את הע׳ 
הבינונית ממש. לפיכך חייב מחקר הע׳ הבינונית הקדומה להתרכז 
במיעוטים הדתיים, ששאפו פחות מעמיתיהם המוסלמיים למופת של 
הע׳ הקלאסית, כלו׳: ( 1 ) טכסטים ערבייס-יהודיים (ע״ע ערבית- 
יהודית, ספרות), בעיקר מן האלף השני; ( 2 ) פכסטים ערביים־נוצ־ 
דיים. חשובים במיוחד טכסטים מדרום א״י, בעיקר אלה שנשתמרו 
במנזר סנטה קתרינה שבסיני, היחידים, הנושאים תאריכים מן המאה 
ה 9 > ( 3 ) תרגומים, שנעשו לרוב בידי לא־מוסלמים, ועל כן משקפים 
קווים ערבייס־בינוניים, האופי הלשוני של הע׳ הבינונית בכלל 
ושל הע׳ היהודית בפרט משקף את כל התכונות המבניות 
המאפיינות את הלהגים הערביים המודרניים. התיאור המובא להלן, 
המעמת את הע׳ הבינונית עם הע׳ הקלאסית, משקף באותה המידה 
את ההבדל המבני בין הלהגים המודרניים (במיוחד של האוכלוסיה 
המיושבת) לע׳ הקלאסית. מצד שני שובה דדך מחקר הע׳ הבינונית 
בכל משל הלהגים. את מלהגים אפשר לחקור ישיתת, ואילו טכסטים 
כתובים בע׳ בינונית מהורה אינם בנמצא. את קווי הע׳ הבינונית יש 
ללקט מטכסטים, שצורות קלאסיות, פסודו־קלאסיות ובינוניות מעו¬ 
רבות בהם. 

הקו המרכזי, המייחד את הע׳ הבינונית בתחום הפונטיקה מהקלא- 
סית, הוא השינד בהתנהגות התנועות, שנגרם בחלקו עקב התהוותה 
של נגינת נשיפה ממורכזת: התנועות נחלשו ונחשפו להתקצרות 
ולשינויים אחרים. התנועות הסופיות הקצרות נעלמו, וזו היתר" 
מלבד התפשטותן של צורות ההפסק, הסיבה העיקרית להיעלם היח¬ 
סות ודרכי הפועל. בתוך המלה נתקצרו ואף נעלמו תנועות קצרות 
בהברות פתוחות בלתי-מוטעמות. גם איכות התנועות הקצרות הש¬ 
תנתה והגבולות ביניהן ניטשטשו (דבר שתרם להיעלם הסביל 
הפנימי), וכן נשתנה המבנה הפונמי של התנועות. לעתים קרובות 
נתכווצו דיפתונגים. התמורה החשובה בתחום העיצורים היתה החל־ 
שתה של הא׳ העיצודית והיעלמה. צ׳ (^) וט׳ (; 3 ) התאחדו. 
מספר ההידמויות רב ומלים שלמות עשויות להיות מבוטאות בנחציות 
(תפח׳ים) או בחוסר נחציות (תרקיק). 

בתחום המורפולוגי-תחבירי־ התרחקה הע׳ הבינונית מהמבנה 
הסינתטי והתקרבה לאנאליטי, הנוטה לציין מושג אחד במלה אחת. 
הסימן החיצוני הבולט לתופעה זו הוא היעלמות היחסות ודרכי 
הפועל. כמקובל בלשונות אנאליטיות, נוטה הנושא, יותר מאשר בע' 
הקלאסית, לבוא לפני הפועל והמושא הישיר אחריו והפועל מותאם 
לנושאו אף כשהיא קודם לו. את המושא הישיר מציינים לעתים ב ע 
לכאורה בהשפעת הארמית, ופעמים אף רומזים אליו בכינוי מוקדם. 
עור תכונה אנאליטית היא פירוק הסמיכות במלות יחם או במליות 
מיוחדות. מבנה הסמיכות השתנה: שני נסמכים עשויים לקדום לסומך 
אחד; הנסמך בזוגי ובריבוי שלם זכר שומר על ה ס הסופית ועל 
כן מזדהה עם הנפרד. ההבדלים בין אן( 01 ), א! (\ 0 ), "כי, ש" אב(ס, 
"הנה" ניטשטשו. הריבוי דחה במידה רבה את הזוגי, וכינוי 
הזיקה התאבן ועשוי לבוא אף אחרי שם זוקק בלתי־מיודע. לעומת 
זה מתרבים משפטים בלתי־מקושרים, הן באיחוי והן בשעבוד, בייחוד 
במשפטי מושא. לשאלות עקיפות לעתים קרובות צורה של משפט 
תנאי (כמו בעברית). מא -י נהפכה למלת השלילה הנפוצה ביותר, 
אך בהוראת ״מה״ נצטמצמה. כמו בלהגי יישוב (ר׳ להלן, עמ׳ 179 ), 
דחתה צורת הרבים את צורת הרבות. השינויים הגדולים ביותר חלו 



179 


ערבית, לשץ ותרמית: לשון ; ספרות 


180 


במספרים. את הסיגנון הקבוע והמדויק של הע׳ הקלאסית ירשה 
התבטאות מרושלת ובלתי מדרקת. 

מבחינה לשונית טהורה איו הבדלים בולטים בין הע׳ היהודית 
לענפי הע׳ הבינונית האחרים. אולם יש לזכור. כי היהודים כתבו 
לתב ע׳ באותיות עבריות׳ עסקו, כמעט באופן לבדי, בנושאים 
יהודיים והשתמשו בביטויים עבריים וארמיים; כך הפכו את ספרותם 
לבלתי מובנת כמעט לגרים. גם העובדה, שליהודים היתה מסורת 
ספרותית מיוחדת׳ מחזקת את הדעה, שיש לראות בע׳ היהודית 
ניב שהתפתח על רקע חברתי מיוחד. 

ההיסטוריה של הע׳ הספרותית (הקלאסית) המודרנית 
מתחילה עם פלישת נפוליון למצרים ( 1798 ), שפתחה את ארצות 
ערב להשפעת תרבות המערב והצריכה את הערבים לסגל את 
לשונם לתרבות המודרנית. הע׳ הקלאסית היתה עד אז לשוגה 
הספרותית של אוכלוסיה גדולה בטריטוריה רצופה, שדיברה בלהגים 
שונים. גם הע׳ הספרותית המודרנית לא הצליחה לדחות את רגלי 
הלהגים בדיבור, כי הם בחינת אמצעי תקשורת מספיקים. אף כי 
הערבים ממשיכה להחזיק בדוגמה, שהע׳ הקלאסית אינה עשרה 
להשתנות, חלו בה שינויים לא מבוטלים בשלבה המודרני, בעיקר 
בתחום הפראזאולוגיה ובמקצת גם בתחביר, שהושפעו מהסטאנדארד 
האירופי הממוצע. לעומת זה נשארו הכתיב והמורפולוגיה למעשה 
ללא שינוי, וכך משמשת הע׳ הספרותית המודרנית גם כסמל הלאו¬ 
מיות הערבית וכמקשרת בין הארצות שבהן מדוברת הע/ הע׳ 
הספרותית המודרנית גם שואלת, באופן חפשי כמעט, מבנים ומלים 
משכבותיה הקדומות. ) 

הלהגים הערביים בני ימינו: מבנם הבסיסי זהה למבנה 
של הע׳ הבינונית. הקושי העיקרי במיונם נובע מן הצורך לסווגם 
בין לפי בחנים סוציולוגיים בין לפי בחנים גאוגרפיים. לפי קרי¬ 
טריונים סוציולוגיים ניתן להבחין בין להגי בדוים ללהגי יישוב, 
ומבחינה גאוגרפית ניתן לחלק את הלהגים כך: 1 . ניבי ערב 
הסעודית, המדבר הסורי-עראקי-ירדני והמפרץ הפרסי. 2 . ניבי ערב 
הדרומית: תימן, עמאן וזנזיבאר, 3 . ניבי עראק. 4 . ניבי סוריה־לבנון- 
א״י־ירדן. 5 . ניבי מצרים (למעט אלכסנדריה וחלקים מסוימים של 
אוכלוסיית הדלתא, שדיבורם שייך לניבי המע׳רב). 6 . ניבי סודאן 
ומרכז אפריקה. 7 . ניבי מע׳רב (ובכלל זה מלטה; ע״ע מלטה, לשץ). 
תכונה מיוחדת לקבוצה האחרונה (מלבד הבדלי הטעמה), כי כעתיד 
מדבר משמשת נפעל, כמדברים — נפעלו. 

ללכסיקוגרפיה ערבית, ע״ע מלון׳ מלונאות, עמ׳ 563/4 . 

י. בלאו, דקדוק הערבית-היהודית, תשכ״ב! ■מ״״ממ״ש 4 ," £1 ״¥ו.',י\ 

5 * 7 , 160 ) 30 ־ 81 160 > ת 3 ע ;* 1896-98 , 1-11 ,* 11% * £071%1 * 470/71 * 1/1 / 0 
- 0 ) £1/1 1 ) 471 * 071 ) £1/1 , 61 ) 0351 ; 1950 , 5 * 7111 ** 4 * 7/1077101 110775 ^ 71 * 1115 

,^ 10 ) € 7 * 7051 * 1.11 * 0/7/71711 .£ 171 470/7157715 , 001160 ; 1954 ,!/* 7115 

* 171 * 5 1 ) 71 * 1 *!/* 470/715 005 , 0 ת 3 ת 611 > 1 ;) 0 ־ 81 . 0 ; 1912/13 ,( 111 - 5 .א 
; 1954 ,( 45 ־ 207 , 111 , 1601:31151111 ז 0 ׳ 161 > 11 ם 430(11x1 ) :ת 1 ) 71 * 271 > 1 ) 71 * 141 
; 1958 , 71 * 17 * 14 71 * 1 /* 070/715 ) 4 * 7 * 4 771 * $1 ץ 5 714 * 1 17155 ) 71 * 071 , 611 ^ . 0 
* 7/1 , 81311 .! ; 1962 , 5 * 41 * 1 ) 5 1 ** 0101 * 470/71 ,(. 1 ) 6 ) 611030 ( 501 . 4 ) 

,. 1 ) 1 ; 1965 ,* 0-470111 * 40 * 1 / / 0 174 * 701 ^* £0 * 1 ) 55 * 1 ^ £171 0714 * 710 * 78 * £171 
, 8665100 .׳ 1 ,־ 7 ־ 1966 , 1-111 , 470/710 1071 ) 0/1715 01 07077177107 4 

. 1970 ,ץ 7040 * 0% * 1%1 ז £0 * 470/71 * 7/1 

י. בל. 

ספרות (ס״ע). הסה״ע ב י ד," ב היא יצירתן התרבותית של 
ארצות העולם האסלאמי שלשון הכתיבה בהן היתה ערבית (בכללן 
גם ארצות, באיראן וספרד). מקור הסה״ע (במיוחד השירה) — על 
תמונותיה הלשוניות, מבנה שיריה, תכניה ושגרת הביטויים הרתחת 
בה — הוא חצי-האי ערב בתקופה הטרום־אסלאמית (תקופת ה״ג׳א- 
הליה״ = הפראות או הבערות; ע״ע ערבים, עמ ׳ 164 ). שם נוצת 
מושגים היסטוריים ושבטיים השגורים בפי כל בן־תרבות בעולם 
המסלמי דורות רבים. גם כשנשתנה הרקע (בעולם המסלמי היישובי), 
היו נושאים אלו חלק חשוב מההשכלה הכללית ואכלסו פרקים רבים, 
בחיבורים ואסופות שנפוצו ביה״ב. 


ארבעה גורמים עיקריים השפיעו על הסה״ע והשירה בכללה: 

( 1 ) יסודות ה״ג׳אהליה״ שרקעם מדברי; ( 2 ) האסלאם, המדגיש 
חידוש מכאן והמשכיות מסוימת של הערביות הקדומה מכאן; הקראן 
(ע״ע) הוא יצירה שניתנה בערבית, בסיגנון ובמתכונת, שלדעת 
המבקרים הערביים אינם ניתנים לחקד. השאיפה להבין את הקראן 
המריצה את המסלמים הראשונים להתעמק בשירה העתיקה, ללמוד 
את אוצר המלים וכללי הלשון שלה ואת רקע חיי ה״ג׳אהליה"; 
( 3 ) ההוד היישובי: התרבות הספרותית, שמוצאה בחיי המדבר, 
הועברה לארצות הנושבות המסלמיות, שרקען היומיומי והחמרי 
שונה לחלוטין. עד מהרה נוצר ניגוד בין הרצון לבטא את המציאות 
היישובית הזאת לבין המסורת הספרותית המדברית. מאבק מתמיד, 
סמד וגלד, בין המסורות וסוגי הרקע השונים מאפיין את תולדות 
הסה״ע; ( 4 ) המורשה התרבותית־ספרותית הלא־ערבית: הפרסית, 
היוונית-ביזנטית, ההודית ואחרות. השפעות אלו העשירו והשלימו 
את הסד,"ע בתחומים שהמסורת הערבית־מסלמית לא הקדישה להם 
את מלוא תשומת לבה; למשל, נימוסי שלטון וחצרות-מלכות. תוספות 
אלו לסה״ע היו לעתים זרות ואף נוגדות את הרוח הערבית המקורית 
ורוח האסלאם הראשוני. 

שירת ה "ג׳ אה ליה": מאז הג׳אהליה היתה השירה הענף 
הנכבד.בסה״ע, רוב היצירות של התקופה הטרום־אסלאמית תלדות 
בהוד השבטי, אך פה ושם משתקף גם הדי של ישובי-קבע, כגון 
אצל משוררים בקרב השבטים שהתקוממו בעראק או בסוריה, או 
אצל משוררים שנדדו וביקרו באזורים הללו.— השירה מילאה תפקיד 
בחיי השבט. שירים נאמרו בשבח איש דגול המשתייך לשבט. המשד 
ררים העלו על נס את האידאלים של נדיבות, אומץ, כושר הבלגה 
וכיו״ב שהיו נכס-צאן־ברזל של בן-המדבר. המשוררים נהגו להתקיף 
בחרוזיהם את השבט היריב ולעגו לתכונותיו ולמוצאו. — השירה 
הג׳אהלית חוברה בע״ס ונשמרה בע״פ על ידי מוסדי שירד, (ח־את). 
היחידה השירית הידועה ביותר, ה״קציךה" היא בעלת בתים רבים בגי 
אותה חרוזה. הבית הוא בן שני חלקים ובשניהם חוזרים על עצמם 
אותם צירופי משקל, ואילו החרח מופיע בסוף החלק השני. רק באחת 
מצורות המשקלים (רג׳ז, אולי צורה שקדמה ליתר המשקלים) חור¬ 
זים שני החלקים כאחד. דווקא כללים קשים אלו סייעו להעברת 
השירה בע״פ. העלאת השירה על הכתב וקביעת כלליה ומשקליה 
(שב״ג׳אהליה" נשמרו באופן טבעי. ללא ניסוח ע״י כללים) נעשו 
רק בדורות המסלמיים הראשונים. מה״ג׳אהליה" נשמת באותו אופן 
גם קטעים (נאומיים ותיאותים) בפרוזה, לרוב מחורזת (בלתי שקו¬ 
לה). על האותנטיות של השירה והפתזה שנשמדו בדרך זו נטושה 
מחלוקת. 

ה״קצידה" פותחת בד״כ בתיאור שתדי מאהל נטוש של שבט 
נודד. השתדים מעלים זכר אהובה ששכנה שם לפני נטישת המאהל, 
לאחר הפתיחה בפרשת האהבה, תיאור האהבה דום הפתדה (המשורר, 
בן שבט אחר, לא ידוד עמה ולא יראנה בקתב, או אף לנצח), עובר 
המשורר לנושאים אחתם: מסע במדבר, תיאור הגמל עליו הוא תכב, 
נוף, צומח וחי (חמותפרא למשל) במדבר. משם מגיע המשורר לחלק 
האחיד, העיקרי, הכולל שבח לשבט, תהילות לאישים בולטים. התפ¬ 
ארות (של המשורר עצמו) ולעג ליתבים. אם השיר הוא קינה, אין 
בד״כ קטעי אהבה בפתיחתו. 

בין משוררי ה״ג׳אהליה" הנודעים ביותר: אמרא־אלקיס (ע״ע), 
טרפה, ןך,יר (ע״ע), לביד, עמר אבן כלת׳ום, ענתו־ה, אל־סאדת׳ אבן 
תלזה, א(ל)-;אבע׳ה, ואל-אעשא. שבעה מביניהם (בד״ב, חמשת 
הראשונים בצירוף השישי והשביעי, או חמשת הראשונים בצירוף 
השמיני והתשיעי) הם משורת ה״מעלקאתי׳(.השירים התלויים׳/ או 
ה״מפואתם״) — קובץ של שבעה שיתם שלפי מסורת אגדית והמרת־ 
יסוד נתגלו על גבי יתעות בפעבה במכה. עם משורת התקופה 
החשובים נמנו גם תאנמ־שרן וא(ל)דןנפךא. לשירה זו אופי כללי 



181 


ערכית, לשון ותרבות: ספרות 


182 


אחיד ומשוכלל מאוד׳ אך פה ושם ניכר גם ייחוד אישי של משוררים 
מסוימים (זהיר, למשל, מרבה להשתמש בדברי חכמה פתגמיים). 

הנביא מחמד נטר מינה מסוימת למשוררים משום שאחדים 
מהם תקפו אותו ומשום שראה צורך לרסן, במידת מה את הרוח 
השבטית שממנה ניזונה שירתם. עם זאת היו לו משוררים משלו 
(הסאן אבן ת׳אבת, למשל) שהגנו על האסלאם ועל העדה המם- 
למית. 

עד השנים האחרונות של התקופה ה ן* 5 וי ת ( 661 — 750 ) 
נשאר אופי השירה כמעט ללא שינוי. אעפ״ב ניכר שכעת היא צומחת 
גם בארץ יישוב. לעתים מורגש בה גם יסוד פוליטי. כדי לנגח 
את יריביהם הצפון־ערביים (במוצאם) השתמשו השליטים האמיים, 
שנשענו על השבטים הדרומיים (אף שהמשפחה האמיית עצמה — 
צפונית), במשורר נוצרי, אל-אח׳טל (מת 711 ). גם המשורר אלומות 
(מת 744 ) ביטא מגמה דתית-פוליטית, היינו, אהדתו לענף השיעה 
(ע״ע). שירי־לעג חריפים מתפתחים בין ג׳ דיר (מת 728 ) לבין אל- 
פ_דזךק (מת באותה שנה). ש י ר ת ה א ה ב ה ניתקה בתקופה האמיית 
ממסגרת ה״קצידה" הקלאסית. נוצרו שירים קצרים יחסית (ללא 
חלקי ח״קצידה' שאינם מוקדשים לאהבה) ובהם הובעו רגשי אהבה 
מאושרת או נכזבת. השירה העליזה יותר נוצרה בערי חצי־האי ערב 
ואילו השירה הנכזבת׳ בקרב השבטים הנודדים. ייתכן שהסוג הרא¬ 
שון קשור בצריכה המוגברת של תמלילים לנעימות מוסיקליות רבות 
שיוצרו בערים הללו, שהצטיינו בעהשר ושעשועים לאחר תקופת 
הכיבושים. נתפרסמו משוררי אהבה כגון כ ת׳ י ר-ע זה (כת׳יר של 
עזה, שם אהובתו) ו 5 ג׳ נ ו ן ־ ל י ל א (המטורף של לילא). סיפורים 
רבים חוחו אודותיהם (בחלקם אגדיים, ויש אף מפקפקים אם אמנם 
היה קיים מג׳נון־לילא). 

בסוף התקופה האמיית ניכרת יותר ועמיה להשתחרר מכבלי 
המסורת המדברית. הנסיונות לפחץ את המסגרת נתפשו לעתים 
(ובהגזמה רבה) ע״י בני התקופה כפחצות מוסחת (או אף דתית). 
המשורר הנסיך (לבסוף גם ח׳ליף לתקופה קצרה) ממשפחת אמיה, 
אל-ןליד אבן יזיז־ (מת 744 ), הוא המקשר בין שיח משתאות טחם־ 
אסלאמיים (אל־אעשא, שהזכרנו לעיל. שרקע שיחו לעתים קרובות 
אינו המדבר אלא ארצות הסמוכות לו) לבין שיח משתאות ו״פח־ 
צות" העתידים לאפיין את ראשית התקופה העבאסית. 

את שירת התקופה העב א סי ת ( 750 — 1258 ) מאפיינים 
מאבק בין חדשנות למסורת, גילוי דרך חדשה למליצה והתפתחות 
קישוטי לשון ואמנות התיאור, באמצעות קישוטים אלו. הניגוד בין 
חיי העיר המסלמית, ובמיוחד ההווי בארמנותיה, לבין הרקע המדבח 
המקובל בשירה, פגיע לשיאו. משוררים שחיו בסוף יפי בית אמיה 
ובתחילת ימי בית עבאם (נזטיע אבן איאם וחפאד עג׳רד, שעמדו 
בקשחם עם אל־וליד אבן־יזיד, הנ״ל) היו גם מבשח השירה החדשה. 
בין משורח התקופה הבולטים יש למנות את 3 שאר אבן 3 רד 
(מת 783 ) שפיתח סוג שירת־לעג על רקע אישי, לפעמים תוך פגיעות 
זולות. לעתים שירתו קלילה, אך לרוב סיגנונה קונוונציונלי. הסימנים 
המעידים על ההתמרדות בגד המסגרת הקלאסית אינם כה בולטים 
בעינינו(ייתכן שנראו אחרת בעיני בני התקופה) בשלב זה, אך הם 
מתחזקים מאוד אצל אבוץואס (מת בערך 813 ), המסמל את שיא 
החדשנות. הוא גילה כי ע״י ניגודים בין צורות העבר לאווירת הווה 
ניתן ליצור אפקט ספרותי מרשים. מלחמתו בתבניות ה״קלאסיות" 
הבדואיות נעשתה בד״כ בשיחם ששיקפו אווירת משתאות, וכן 
חידש בכתיבת שיח ציד כיחידות בפני עצמן. למרות הלעג לאוירה 
הבדואית אין המשורר חורג בביטויים רבים ובקבוצות שלמות של 
שיחם (שיח שבח, למשל) מחיקוי המסורת המדברית הרגילה. כחי¬ 
קויים כאלו, בתקופה העבאסית, יש משום בינוניות. 

בעקבות חשש מבינוניות זו (הסשורחם אינם מסוגלים להעלות 
צורות מסרתיות בנות המדבר על דרך החוויה, אלא על דרך הלימוד) 


נולדה המליצה. לחקות היטב את העבר לא היה לאל ידם ולהתייחם 
להוות ישירות היה קשה, והמשורחם ניסו איפוא להיתפש לצד 
הצותי. הם נטלו שבח תמונות ומטבעות לשת קלאסיים והתאיפום 
לצרכי ההווה. כך נוצרה הנאו־קלאסיקה. הקישוט כשיטה נקרא 
"בחע". אמנם גם בתקופות קודמות הופיעו(באופן טבעי) קישוטים׳ 
אולם השימוש השיטתי בהם אפייני לתקופה העבאסית. כמבשח 
הסיגנת החדש נהוג למנות את אבו תמאם (מת באמצע המאה 
ה 9 ) וחבח ותלמידו אלץחתרי (מת 897 ). גם במסגרת הזאת 
היו משוררים שהצליחו ליצור יצירה ראויה להערכה. 

המבקחם הערביים של יה״ב העלו על נם את א ל ־ $ ת! ב י 
(ע״ע) ואת המשורר העיוור אבו עלא א ל-מ ערי (מת 1057 ), 
שידע לשלב בשירתו נימה אנושית־פילוסופית. ראוי להזכיר, כמשר 
רחם בעלי יחוד מסוים, את אבן א( ל) - ר ו מ י (מת 889 — 897 ) 
שהצטיין באהבת חיים ודקות הרגש וכן את בשאג׳ ם (מת 
961 — 971 ) וא(ל) מרי א(ל)־ךפא (מת 970 — 976 ). שני 
האחרונים הצטיינו בתיאור חפצים קטנים (הגיעו איפוא לראליזם, 
אך עטוי מעטה קישוטי כבד ומשוכלל). חברם א(ל)*צנובךי 
(מת 945 ) הצטיין בתיאוח גנים ונוף. 

מסורת הנאום הדתי וההטפה לפחשות (זד,ד) מהבלי העולם הזה 
תרמה בעקיפין יסוד מקוח לשירה. אבי א ל *?ס א ה? ה (מת 
828 ) חזר והבליט את נושא המוות והכליון שהכל שווים בפניהם. 
למרות הנסיון להגדירו כבעל תח חילונית, מעידה שירתו על חוויה 
דתית שרשית. ^מר אבן פארך ([־־פארך] מת 1235 ) מפלס 
בשירתו את דרכו לאלהים במושגים ובביטויים שיצרה תנועת הצו¬ 
פיות (ע״ע). 

בספרד המסלמית, שבד״כ חיקתה את המזרח, נוצח גם כמה 
חידושים: שיח־איזור הבנויים בתים־בתים שאינם בעלי חחזה 
אחידה כדרך המסורת הקלאסית; כן נוצר שם סוג שיחם המתאר 
נוף עיחני או סצינה כלשהי שבסופם חרחים אחדים בלשון המקומית 
הבלתי ערבית (ממשפחת הלשונות החמניות). 

התפתחות הפרוזה: ב״ג׳אהליזד כברהיתד, אמנות החבור 
מפותחת. לעולם המסלמי הגיעו מהג׳אהליה קטעי נאום, תיאוחם 
ופתגמים ורק אז הועלו על הכתב (ניתן להטיל ספק באותנטיות 
שלהם). יש בהם שימוש בפרחה מחומת (סג׳ע). הקראן עצמו נוצר 
כפרחה מחומת. בעולם המסלמי המשיכו להשתמש בחחזה בנאומים 
(במקומות הראויים להדגשה), בדבח הטפה ובאיגרות (בכל אלו לא 
במלוא היצירה, אלא רק במקומות מסוימים). האיגרת (דסאלה) זכתה 
בידי עבד אל־חמיד אבן ?חיא (בסוף ימי בית אפיה) לשכלול סיגנוני 
והפכה במהרה גם למסגרת חיבורית קצרה לענייני לשון, ספרות, 
מדע וכיו״ב. 

״המקאמה״ (ע״ע) קיבלה את צורתה הספרותית במאה ה 10 . 

היא תרכובת של היסוד הערבי ד,מסרתי (המשוכלל ומועשר צורנית 
ע״י אלמנט הפרחה המחורזת) עם הווי חיי התקופה העבאסית. זו 
מזיגה בין ניגודים, לכאורה, המופיעים תחילה (אל־המך׳אני) בצורה 
מאוזנת, אולם במחצת הזמן נגדש הקישוט הצורני(אלחחח; ע״ע), 
האפיל על התוכן ולבסוף נתחקגה ה״מקאמה" מכל אפשרות להת¬ 
פתח כסוג ספרותי ראליסטי. 

המונח אדב מציין כיש "ספחת" בכללותה, אולם ביה״ב ציין 
נימוס, מוסר, הליכות, ידע (לשוני, דתי, כללי) ולבסוף — ספרות 
המלקטת ידע כזה. יצירתו של אבן אלץזקפע (מת 756 או 757 ), 
שניסה להחק תכנים של החכמה והספחת הפרסיות לתוך כלים 
ערביים׳ נחשבת לתחילת ה״אדב", אולם אין המשך ישיר לזרם 
הפרסי שפתח בו. מגמתו גרמה לרתיעה מסוימת, התסיסה ודדבנה 
להקים מפעל שכנגד ע״י חכח והבלטת המורשה הערבית והאסלא¬ 
מית• 

אל־^׳אחט (ע״ע ג׳אחז, אל-) וא?ן ;!סיבה (ע״ע) במאה 



183 


ערכית, לשון ותרבות: ספרות 


184 


ה 9 העלו על בס את המורשה הערבית והמסלמית, אך בלי להתעלם 
מתכנים אחרים. אל-ג׳אחט תיאר הווי רחוב ושכבות עממיות והש¬ 
תמש בתיאורים אלו לשם יצירת איזון בכתיבתו בין הארכאי לאקטו¬ 
אלי ובין הרציני והקל. אבן קתיבה מצדו לא התעלם מספרות החכמה, 
העצות המדיניות ונימוסי השלטון של הפרסים. ברם הצד הבולט 
אצל השניים הוא העידוד ללמוד את מורשת העבר הערבי והאסלאמי 
הקלאסי והתנגדות למגמות השואפות לגמד את עליונות התרבות 
הערבית ולהבליט את המורשה הבלתי-ערבית (ה״שעוביה"). שיטתו 
של אבן קתיפה הקפדן, המסדר נושאיו מדורים מדורים (בביגוד לאל- 
ג׳אחט הקופץ מנושא למשנהו), היא שהתוותה את הדרך לאנתו¬ 
לוגיות ה״אדב״ הערביות. לדוגמה: אבן עבד-ךבה (מת 940 ), א(ל)־ 
דאע׳ב אל־אצפהאני(מת 1108 ), א(ל)ץןירי (מת 1332 ), אל-קלקשנדי 
(מת 1418 ) ואל־אבשיהי (מת 1446 ). כמה קודם בולטים בספרות זו: 
עם ההתרחקות מנקודת החיכוך בין המורשות השונות, נעשים הספ¬ 
רים מאוזנים יותר (חומר ג׳אהלי, עם חומר עבאסי, ערבי עם פרסי 
והודי)! כמה אנתולוגיות מגיעות לפירוט ולממדים של אנציקלו¬ 
פדיות דייקניות (מעמד הפקיד = כאתב — שהוא צרכן "אדב" ראשי 
— נחות יותר ביה״ב המאוחרים, אולם ככל שפוחתת ידיעתו וככל 
שהוא נעשה יותר ויותר לתוצר של המדרסה [ע״ע] הדתית, במקום 
תוצר של רוח ה״אדב" כהשכלה כללית — כן גוברת הזדקקותו 
לספרי־יען גדולים, מדדקים ומפורטים); נעלמת כל רוח מקורית, 
והפעילות מסתכמת לרוב בהעתקות. אין גבול ברור ומוגדר בין 
"אדב" לבין מדעי ההיסטוריה, הלשון, הדת והמדע. איש ה״אדב" 
עוסק בכולם, לעתים קשה להבין מדוע זכתה עבודה באחד המקצועות 
הללו להיכלל ב״אדב" ואילו עבודה אחרת באותו תחום לא נכללה. 
קל להבין אפוא שאנשי אשכולות שחיברו הרבה גם בתחום 
שניתן להגדירו כ״אדב", היו א נ ש י דת ומדעי הרוח ביסודם, כגון 
אבן אל-ג׳וזי (מת בערך 1200 ) וא(ל)־ןזיוטי (מת 1505 ). למעיין 
בספרות ה״אדב" ראוי להשתחרר מהמושג הצר "ספרות יפה" 
שנוצר באירופה ולהרחיב את היריעה למלוא הסוגיות של התרבות 
הרוחנית המוסלמית, המעסיקות את המזרחנות. 

ה״אדב" הוא סוג ספרותי מפוכח ביסודו, המכיל גם אנקדוטות 
וסיפורים בעלי זיקה לאווירה אגדית (אף שהרקע הוא בד״כ, החברה 
הגבוהה). לצדו יש ביטוי מובהק יותר ליצירה מעין־עממית בקובץ 
"אלף לילה ולילה" (ע״ע) ועלילות הגבורה של סיף אבן ך׳י־מן 
(גיבור מדרום־ערב הטרום־אסלאמית) ושל ענתר (גיבור שעוצב 
בעקבות דמות המשורר הג׳אהלי הנודע ענתרה [ע״ע]). 

מסוף יה״ב ועד למאה ה 19 חלה, לדעת רבים, ירידה בתחום 
היצירה הספרותית וקפאון במידת המקוריות, אולם שאלה זו שגויה 
עדיין במחלוקת וטעונה ליבון. 

י. סד. 

העת החדשה. הכרת תרבות אירופה הגיעה ראשית לנוצרים 
בשטח הכלול היום במדינת לבנון, והסופרים המחדשים הראשונים 
קמו בעדה הזאת. מביו סופרי לבנון בתחילת ההתחדשות בלט 
במיוחד אחמד פ׳ארם אל-שדיאק ( 1804 — 1887 ). הוא היה אחד 
הראשונים שנטשו את הנושאים המסרתיים וכתב ספרי מסעות ואוטו¬ 
ביוגרפיה, וכן תרם תרומה נכבדה לעתונות ולתרגום. 

ההתעוררות התרבותית חלה גם במצרים, ולימים הפכה ארץ 
זו למרכז הראשי של הפעילות התרבותית הערבית, ובה נקבעה 
דמותה של הסה״ע החדשה לסוגיה השונים. בעקבות מגעיו של 
מחמד עלי (ע״ע) עם המערב נוצרו אף קשרי תרבות. אחד מאלה 
שגילו עניין בתרבות המערב היה רפאעה _ראפע אל-טהטאף ( 1801 — 
1873 ), אשר על־אף היותו חכם־דת מוסלמי לא נרתע מלתרגם 
מהספרות הצרפתית ואף לכתוב תיאורים אוהדים למדי על חיי 
פאריס בראשית המאה ה 19 . אל־טהטאוי יסד בית־ספר למתרגמים 
בקהיר, ותלמידיו תרמו רבות לתרגום יצירות ספרותיות לערבית. 


חידוש פני הסה״ע קיבל ממד נוסף עם השתקעותם של משכילים 
לבנוניים רבים במצרים, בעקבות מאורעות 1860 במולדתם (ע״ע 
לבנון, עמ׳ 164 ). למשכילים הלבנוניים — רובם ככולם נוצרים — 
גם לא היו מעצורים דתיים שעיכבו את היצמדותם אל תרבות 
המערב, ומגעם עם תרבות זו הצטיין ברב־צדדיות ובעמקות שלא 
נודעו כמוהן בקרב המשכילים המוסלמים באותה תקופה. מהגרים 
אלה הם־הם שפיתחו את העתונות הערבית במצרים ואף יסדו כ״ע 
לספרות ולתרבות, כגון אל־מקתטף (החל להופיע ב 1876 ) ו־ 
א ל - ה ל א ל (מופיע מאז 1892 ). מבין מהגרים אלה קמו המתרגמים 
הנודעים ביותר, שהתמחו בתרגום ספרות יפה. הודות לפעילותם 
התפתחו בסה״ע סוגי ספרות מערביים מובהקים כגון הרומן, הסיפור 
הקצר והדרמה, אך השפעתם של המתרגמים ניכרת גם בסוגים 
המסרתיים, כגון השירה. 

השירה: בשל מסורות הכתיבה לא היתה ההתחדשות בתחום 
זה קלה כל עיקר. מתחילת התקופה החדשה הסתמנה בקרב המשו¬ 
ררים מגמה נאו־קלאסית מובהקת, ונציגיה הבולטים היו — במצרים 
מחמוד מאמי אל־בארודי ( 1838 — 1904 ) ואח&ד שוקי ( 1868 — 1932 ) ! 
ובעראק מערוף א(ל)־ךצאפי ( 1875 — 1945 ). עיקר השגם בכך שהש¬ 
כילו לזכך את השירה מרפיסותה ומתפלותה. אולם הפרוסודיה והלשון 
שנזקקו להן היו דומות בתכלית לאלו של השירה העתיקה. 

מפנה חשוב, שמתארים אותו כראשיתה של "תקופת הרומנטיקה", 

בא בעקבות פעילותם של משוררים נוצריים בעיקר, הללו שאפו 
לנפות את השירה מיסודות הרטוריקה המסורבלת ולהחדיר אל תוכה 
נושאים חדשים הלקוחים מן החוויה האישית הפנימית. ביניהם בלט 
ח׳ליל מטראן (ע״ע). ברם, נציגיה המפורסמים של המגמה הזאת 
פעלו באה״ב, בשליש הראשון של המאה ה 20 . *:׳בראן ח׳ליל ג׳בראן, 
מיכאיל נעימה (ע׳ ערכיהם) וחבריהם חוללו מהפכה לא רק בתכניה 
של השירה׳ אלא אף השכילו לחרוג במידה מרשימה מן המסגרות 
הצורניות המקובלות. הם הרבו לכתוב שירים ערוכים בבתים, ללא 
חריזה אחידה. חידושיהם הגיעו מהר אל מרכזי התרבות במזרח התיכון, 
ומאז שנות ה 20 נמשכו אחריהם רוב המשוררים הצעירים. במצרים 
השתייכו לזרם הרומנטי רוב המשוררים שהסתופפו סביב כה״ע 
אפול(. במקביל לכך קם בלבנון המשורר הרומנטי החשוב ביותר, 
אליאס אבו שבכה ( 1903 — 1947 ); ובתונים משורר ברוך־כשרון 
שנפטר בדמי ימיו, אבו־אל־קאסם א(ל)״שאבי ( 1909 — 1934 ). 

האסכולה הרומנטית, וכן השירה הסטרופית שאימצו לעצמם רוב 
המשוררים הצעירים, משלו בכיפה עד שנות מלה״ע 11 ואף לאחריה. 
אולם היו גם צעירים שתת אחרי חידושים מרחיקי-לכת אף יותר, 
הן באשר לצורות השירה והן באשר לתכניה. מבחינת הצורה 
התחוללה התמורה החשובה ביותר בשנת 1947 לערך, כשהציעו 
משוררים צעיתם בעדאק תחליף סביר לפתסודיה המקובלת בדמות 
מה שנתכנה לאחר מכן "שירה חפשית" (שער ןור; ע״ע משקל, ענד 
706 ). הם העלו הצעה להכניס גיוון באורך השותת והחריזה בלי 
לוותר על התתמוס היסודי של השירה הקלאסית. "השירה החפשית" 
פשטה עד מהרה ונעשתה לנחלת רוב המשורתם בארצות־ערב. גם 
בתוכן השירה חלו תמורות. חלה התרחקות מסוימת משירת־יחיד 
רומנטית, ובשל התעצמות השמאל מחד והתנועה הלאומית מאידך— 
ניכרה נטיח להזדהות המשורר עם ענייני הכלל, אלא שלא כמו 
בעבר, לא נעשה הדבר תוך התעלמות מן ה״אני", וגם לא בדרך 
הרטוריקה השטחית, שאפיינה את המשורתם הנאו־קלאסיים. אך 
היו גם משורתם שתבעו הפנמה ואינדיווידואליזם קיצוני הגובל 
באגו׳צנטריות, תוך הזדקקות לתכנים השאובים מהבלתי־מודע, המי¬ 
תולוגיה וכיו״ב. יש להזכיר את קבוצת המשורתם שהתרכזה סביב 
הרבעון "שירה" (שער) היוצא לאוד בבירות, כגון עלי אחמד סעיד 
(אדונים) הסורי {נר 1930 ) ויוסף אל־ח׳אל הלבנוני (נר 1917 ). 

הסיפורת: הרומן והסיפור הקצר, בצורתם המקובלת במערב, 



185 


ערבית, לשון ותרבות: ספרות 


186 


הגיעו אל הסה״ע בסוף המאה ה 19 בהשפעת תרגומים מצרפתית 
ומאנגלית בעתונות שהחלה לשגשג באותה תקופה. ג׳ורג׳י זידאן 
( 1861 — 1914 ), לבנוני שהשתקע במצרים ומייסד אל-הילאל ("הירח 
בראשית החודש"), חיבר רומנים המתארים את תולדות האסלאם 
ברוח הרומנים ההיסטוריים של וולסר סקוט ודימה, אולם במגמה 
דידאקטית בולטת, סופרים אחרים פנו לכתיבת רומנים היסטוריים, 
ואף לכתיבת סיפורים שנושאיהם נטולים מן המציאות בהווה, אולם 
רוב החיבורים הללו לא היו בעלי רמה ספרותית, ועלילותיהם הן 
לעתים חיקוי בלתי־מתוחכם של רומנים מתורגמים; ההתמודדות 
עם המציאות ובעיותיה האמיתיות — מעטה בהם. כרומן הערבי 
הראליסטי הראשון ( 1914 ) מקובל לחשוב את "זינב". פרי עטו של 
^תמד חסין היכל ( 1888 — 1956 ). עלילת הרומן מתרחשת בכפר 
המצרי, ומועלית בספר, בעצמה מרשימה, בעיית האשד. בחברה 
הערבית. 

בין שתי מ ל ה " ע נתפרסמו רומנים ראליסטיים, שרבים מהם 
נושאים אופי אוטוביוגרפי למחצה, רומנים ששיקפו במידה גוברת 
והולכת את לבטי האינטלקטואל הערבי ואת פיצולו בין מזרח 
למערב. אולם ברומנים הבדיוניים ניכרה לעתים קרובות מלאכותיות 
במבנה העלילה, משום שהאשה — שסביבה נרקם סיפור האהבה — 
מתנהגת בצורה "מערבית" למדי. מלבד זה נכתבו רומנים בצורה 
חובבנית וללא אחדות העלילה. 

המצב השתנה לאחר מלה״ע 11 עם הופעתם של סופרים אחדים 
שהתמחו בסיפורת וטיפחו את אמגותם בשקידה. ראש וראשון 
לכותבי הרומנים כיום הוא נג׳יב מחפוט (ע״ע). סופר מצרי אחר, 
עבד א(ל) רחמן א(ל)־שרקאוי (נר 1921 ) התרכז ביצירותיו בתיאור 
ההווי בכפר המצרי, וניסה להדגיש את ניצני ההתעוררות והמרד 
החברתי בין הצעירים הכפריים. בלבנון ובסוריה יש מספרים המנסים 
לתת לסיפורת צביון פיוטי־מודרני, וגם סופרות צעירות, כגון לילה 
9 על?כי (נו׳ 1937 ), המשתמשות ברומן כדי לבטא את מאבקיה של 
הצעידה הערביה המשתחררת. בעראק רוב היוצרים בתחום הסיפורת 
הם בעלי תודעה סוציאלית ברורה, ונוטים לתאר את חיי דלת־העם 
בעיר ובכפר ומאבקיה הסוציאליים והפוליטיים. 

הסיפור ה קצר פותח לראשונה ע״י סופרים ערביים באמריקה, 
כגון ג׳בראן (ר׳ לעיל). מצמפא אל־מנסלוטי ( 1876 — 1924 ), מצרי, 
שבה את לב הנוער בסיפוריו הקצרים הסנטימנטליים והתמימים. 
יותר מורכבים היו סיפוריה של קבוצת סופרי ם צעירים הידועים 
בשם ״האסכולה החדשה״ ושפעלו בשנות ה 20 במצרים; עמם נמנו 
וחוא חקי (נו׳ 1905 ). באותה אסכולה נקשר גם שמו של מחמוד 
סימור (גר 1894 ), שהתפרסם כמחבר סיפורים קצרים, אך רוב 
סיפוריו הם קטעי הווי החסרים עיצוב אמנותי מתוחכם. המשובח 
שבמחברים המתמחים בסיפור הקצר במצרים כיום הוא יוסף אדרים 
(גד 1927 ) שיצירותיו משקפות את חיי העיר והכפר גם יחד. 

נסיונות שנעשו בתחילת המאה להזרים דם חדש לצורה ערבית 
מקורית, המקאמה, לא תרמו לעיצוב דמותו של הרומן הערבי לאחר 
מכן ולא זכו לממשיכים. 

דרמה: הופעתו של תיאטרון ערבי נתאחרה ביחס לשאר 
הסוגים הספרותיים בשל חריגתו מהמקובלות החברתיות, ואולי אף 
בשל תפקידי הנשים במחזה, באמצע המאה ה 19 החלו משבילים 
בלבנון, בסוריה ובמצרים לנסות אח ידם בהקמת להקות־בימה ואף 
תרגמו מחזות מאולתרים, שבהם משמשים בערבוביה יסודות מן 
הדרמה הצרפתית בת המאה ה 17 ומן התיאטרון הקליל, בנוסח 
הקומדיה ךל-ארמה. הפעילות התיאטרלית קיבלה תנופה עם יסודם 
של בית תיאטרון ובית אופרה בקהיר בימי פתיחת תעלת סואץ ועם 
בואן של להקות מאירופה לשם הצגה באולמות אלה. באותה תקופה 
פעל היהודי המצרי יעקב צנוע ( 1839 — 1912 ), הנחשב לאבי התיא¬ 
טרון המצרי החדש. הוא הקים להקת שחקנים משלו ואף חיבר 


מחזות רבים. מחזותיו הם ברובם סאטירות או פארסות מתיי המשפחה 
המצרית ונוגעים לעתים בשאלות מדיניות וכלכלה, 

את״כ חל קפאת בדרמה הערבית עד זמנו של אחמד שוקי (ר׳ 
לעיל). שוקי חיבר מחזות פיוטיים, שרוב נושאיהם היסטוריים, 
וכולם כתובים ברוח הקלאסיקה הצרפתית. המחזאי הערבי המודרני 
הנודע ביותר הוא סופיק אל־חפים (ע״ע; נר 1898 ). התכנים הפני¬ 
מיים של מחזותיו הם בתבם פילוסופיים ואינמלקסואליים. בשל 
העדר להקות בימה בעלות רמה פנה אל־חכים יותר ויותר לכתיבת 
דרמה שלא נועדה מעיקרה לביצוע תיאטרלי, ולא תמיד קיימת 
ביצירותיו תנועה דרמתית ערה. מחזות אלה נתקבלו בעניין ע״י 
קהל המשכילים בארצות ערב והם משמשים בראש וראשונה חומר 
לקריאה ולאו דווקא לביצוע בימתי. 

פעילות בימתית ערה הורגשה במצרים החל בשנות ה 50 וה 60 , 
כשהתחילה הממשלה לעודד להקות תיאטרון. לפעילות זו נרתמו 
גם סופרים צעירים, ששאפו לכתוב מחזות בני ביצוע על נושאים 
יותר מציאותיים מאלה של אל־חכים. בלא־מעטים פן המחזות המצ¬ 
ריים המודרניים ניכרת ההכוונה האידאולוגיח, אך ישנם מחזאים 
הכותבים יצירות שלא לפי רוח התעמולה הרשמית, רוב המחזאים 
הצעירים במצרים נזקקים לניב המקומי, בניגוד לאל־חכים, למשל, 
שכתב בד״כ בלשון הספרותית הקלאסית. מחוץ למצרים מעטה 
יחסית הפעילות הבימתית וכמוה גם היצירה הדרמתית. 

ביקורת: ראשוני המבקרים המודרניים היו עפ״ר משכילים 
לבנוניים שהשתקעו במצרים או באמריקה. אך המבקר הבולט ביותר 
בסד,"ע הוא ללא ספק המצרי סך, חסין (ע״ע חסין, טאהא) שבמשך 
כיובל שנים היה הדמות המרכזית בספרות ובתרבות הערבית. 
בעל אוריינטציה צרפתית מובהקת ובדרכיו הלכו גם מחמד חסין 
היכל (ר , לעיל). מחמד מכדור ( 1907 — 1965 ) ורבים מן המבקרים 
בלבנון. אוריינטציה אנגלו־סאכסית בולטת ביצירתם הביקרתית של 
המצרים עבאם מחמוד אל־עקאד ( 1889 — 1964 ) ואבראהים אל־מאזןי 
( 1890 — 1949 ), שאף הם, כסל׳ חסין, פעלו בשטחי־יצירה מגוונים. 
לאחר מלה״ע 11 נתחזקה אוריינטציה זו, והשפעת התרבות האנגלד 
אמריקנית מאפיינת היום את הספרות בכל ארצות ערב (פרט 
לארצות המע׳רב). 

היו גם מבקרים ששאפו לשמור על הייחוד האסלאמי־ערבי בתר¬ 
בות הערבית, כגון המצרי מצספא צאלק א(ל)־ךא 5 עי( 1880 — 1937 ) ; 
ומן העבר השני של המתרס האידאולוגי נמצא מבקרים מארכסיס־ 
טייס, כגון מחמוד אמין אל־עאלם, אף הוא מצרי. השפעתה של 
הביקורת המארכסיסטית בסימן עליה מאז שנות ה 50 . 

מרכזיה העיקריים של הפעילות הספרותית הערבית כיום הם 
קהיר וביירות, ובמידה פחותה, בגדאד ודמשק. לבנון מהווה מרכז 
מו״לות ראשי, ובה מופיעים כ״ע ספרותיים בהשתתפות סופרים מכל 
הארצות הערביות (כגון א ל-אדיב [״הסופר״׳] שנוסד ב 1942 ; 
א ל ־ א א ך א ב [״הספרות״] שנוסד ב 1953 ; שעד [״שירה״], 
נוסד ב 1957 ). במצרים מופיעים כ״ע במספר רב המוקדשים לספרות 
בכלל או לסוג ספרותי אחד. העתונות הספרותית המצרית נתמכת 
ומודרכת ע״י הממשלה, ומשתתפים בה סופרים מצריים בעיקר. 
בעראק ובסוריה אין תנועות מו״לות ופרסום עתת. אע״פ שבארצות 
מצויים כיום סופרים חשובים בקנה מידה כלל-ערבי. הללו מפר¬ 
סמים את ספריהם לעתים קרובות בביירות. ארץ-ישראל היתד, מאז 
ומתמיד פרובינציה תרבותית׳ ולא צמחו בה סופרים בעלי רמה 
עד לעשרים השנים האחרונות. לאחר מלחמת ששת הימים זכו 
"משוררי ההתנגדות הפלשתינאית" כגון מחמוד דרדש ופדוא מוקאן 
להילה של כבוד וגדולה. בארצות כגון סודאן. סעודיה ותימן ישנם 
סופרים בודדים, ורובם כותבים בנוסח ישן ורחוקים מלהדביק את 
ההתפתחות במרכזים התרבותיים. הוא הדין בארצות המע׳רב, שבהן 
קמו סופרים כותבי־צדפתית חשובים, אך היצירה הספרותית הערבית 



187 


ערכית, לשון ותרכות: היסטוריוגרפיה 


188 


נותרה בד״כ בידי משכילים מן הטיפוס הישן; רק בשנים האחרונות, 
לאחר שזכו ארצות אלה בעצמאות, ניכרת תזוזה כלשהי לעבר אימוץ 
הערבית כשפת הספרות העיקרית. ש. סי, 

י. י. גולדציהר, קיצור תולדות הספרות הערבית, וזשי״ב : א. גיקלסון, 
חולדות הספרות הערבית, תש״ד! ה. א. ר. גיב - י. מ. לנדאו, מבוא 
לתולדות הספרות הערבית, תש״ל < א. גורן, משירת ערב, 1970 ! 

ש. מורה, קווי־יסוד בהתפתחות הספחת הערבית החדשה (בתיד: 
מהקרים בערבית ובאסלאם), תשל״ד! ^ ^ע 

1 (^ ^ זיון ; •׳ 70 > ,תת!; 1 מ 001001 ־ 81 . 0 

; 1937-1942 , 1-111 ,. 1 קקט$ 2 , 1943-49 , 1-11 78187 ) 145 7 ) 87861576 
70 > ) 11151017 , 0 ־ 81101111 .א ; 1950 ,) 8786 ) 781117 ) 1155 142 , 4. 143111x10 ־ . 0 
) 47861 77 ) 5/04 •) 7/1 , 1 > 4160101-610£011 . 5 > ; 1952 ,) 8786 ) 785117 ) 1151 18 

7 ) 81 ) 7/1 4786 111 0 וזו 5 ) 5181/1 , 1,31101311 . 1 \ .[ ;(?) 1956 , 1 ( 5107 5/1071 
- 111510710 [ 6185117 / 0 '( 1115507 4 , 1131 ) 1 ) 50 סא .? ; 1958 , 718 ) 00 1 >ה 8 
{ 0 /( 51811 4 .■ 171 ( £1 .$ £ 0187 £17 ) 7/1 , 7101011 ) 80 . 5 ; ־ 1968 \\ £ 70$/1 

. 1973 , 15 ) 6/08 5 ' 1 ) 5/06/1 6/8/16 

ה ה י ם ט ו ר י ו ג ר פ י ה היא אחד הענפים המפותחים והעשירים 
של הסה״ע. על אף ריבוי הגוונים שבה יש לציין שהיא צמחה מתוך 
חיי הדת והרוח של האסלאם, ללא השפעה מן החוץ. 

ההיסטוריוגרפיה הערבית התפתחה מתוך המסורות על תולדות 
מחמד ומסעי המלחמה של המסלמים הראשונים. עוד בתקופה קדומה 
מאוד נאספו המסורות על חיי הנביא של האסלאם ונבדקה מהימנותן. 
ה״סירה״ (ביוגרפיה) של מחמד מאת אבן אסחאק (מת 768 ) (ספר 
שאבד) וחיבור דומה מאת אבן השאם (מת 834 ; ע״ע) נהיו ספרי 
מופת. הספר פתוח אל־בלדאן ("כיבוש הארצות") של אל־בלאד׳רי 
(מת 892 ! ע״ע) סיכם את המסורות על מלחמות המסלמים הראשונים. 

בגלל הערך הדתי שמייחס האסלאם לתולדות ישראל החלו 
להקדים לספרים היסטוריים גם סקירות על תולדות העמים הקדומים 
וכשנתארכו הספרים על תולדות המלכות המסלמית ע״י תיאור 
התקופה של הח׳ליפים נוצר טיפוס חדש של היסטוריה עולמית. את 
החיבור המקיף ביותר מסוג זה חיבר א(ל)־טברי (מת 923 ; ע״ע). 
חיבורו תאריה , א(ל)-ךסל ואל־$לוך ("תולדות הנביאים והמלכים") 
חנו ספר בעל כרכים רבים המכיל מספר רב של סיפורים על קורות 
הח׳ליפים, הבאים זה ליד זה יחד עם רשימות האנשים שסיפרו אותם. 

א(ל)־טברי ובני דורו קבעו במידה רבה את דמות ההיסטוריו¬ 
גרפיה הערבית לכל הדורות. היא הצטיינה תמיד בדיוק שלה, היינו 
בהקפדה על ציון תאריכים והשתדלות למסור ידיעות מוסמכות. 
מאידך היתד. זאת כרוניסטיקה טיפוסית, הדומה לזו של אירופה 
ביה״ב. אין המחבר מנסה ליצור קשר בין המאורעות, ואילו אפיון 
האישים הפועלים אינו עומד על רמה גבוהה. 

בתקופות מאוחרות יותר נתחברו חיבורים רבים מסוג זה וספרו 
של א(ל)־מברי שימש להם דוגמה. המחברים המאוחרים אף קיצרו 
והעתיקו בקטעי חיבוריהם הדנים בתקופות הקדומות את ספרי ההיס¬ 
טוריונים שקדמו להם. ההיסטוריה הגדולה של אבן אל את׳יר (מת 
1233 ; ע״ע) מבוססת בחלקה הראשון על א(ל)-טברי. תולדות העולם 
מאת אבו אל־פדא, נסיך חמת (מת 1331 ), מסתכמת בברכיה הראשו¬ 
נים על אבן אל-את׳יר. כרוניקות גדולות אלה מתקופת מסעי הצלב 
ומיד,"ב המאוחרים מחולקות כמעט תמיד לשני חלקים: וכל שנה 
מוקדש פרק שבו מוסר המחבר על אירועים כגון: התרחשויות מדי¬ 
ניות, אסונות טבע; בחלק השני מובאות במקביל תולדותיהם של 
אישים שמתו באותה שנה. נראה שאבן אל-ג׳וזי(מת 1200 ) הנהיג את 
הצורה הספרותית הזאת בספרו הגדול אל־מנתד׳ם ("סדר הזמנים"). 

מלבד הספרים על תולדות העולם חיברו סופרים ערביים גם 
ספרים רבים על ההיסטוריה של ארצות שונות. יש ספרים המוקדשים 
לתקופות קצרות ביחס ויש המכילים תולדות מדינה משחר ההיס¬ 
טוריה. לסוג הראשון שייך הספר א(ל)־סלוך למץרפת רול אל-מלוך 
("הדרכים לידיעת השושלות של המלכים") של אל-מקריזי (מת 
1442 ; ע״ע), המתאר את תולדות מצרים ביה״ב המאוחרים; לסוג 
השני שייכת ההיסטוריה של ספרד מאת אל-מקרי (מת 1631 ). 


בתקופה של מסעי הצלב התפתחה גם הביוגרפיה בתור סוג 
עצמאי של ההיסטוריוגרפיה הערבית. קורות צלאח א(ל)־דין מאת 
אבן שדאד (מת 1234 ) ועמאד א(ל)־דין (מת 1201 ) הן דוגמות 
אפייניות של ענף היסטוריוגרפי זה. ספרים אלה לקויים מצד אפיון 
האישים שתולדותיהם נסקרות וגם מצד תיאור הרקע. 

אחד הענפים העשירים והמקוריים ביותר שבספרות ההיסטוריו¬ 
גרפית הערבית היו קבצי הביוגרפיות. לענף זה שייכים קבצים 
המכילים ביוגרפיות של שופטים כשופטי קורדו׳בה מאת אל-ןדשני 
(מת 981 ), ספרים המכילים ביוגרפיות של כל המלומדים יראי שמים 
שהתגוררו או ביקרו בעיר אחת, כגון ספרו של אל־ח׳טיב אל־בגדאד׳ 
(מת 1071 ) על אנשי בגדאד או של אבן עטאכר (מת 1176 ) על אנשי 
דמשק. נתחברו גם קבצי ביוגרפיות של התאולוגים בני אסכולה 
אחת, של רופאים וחוקרים או כל המשכילים ואישי ציבור בני 
תקופה מסוימת. דוגמה אפיינית של הסוג שנזכר לאחרונה הוא 
הספר בעל הכרכים המרובים של אס-סח׳אוי (מת 1497 ) על אישי 
המאה ה 15 . 

אף מקומן של תולדות ערים אינו נפקד מן הספרות ההיסטוריו¬ 
גרפית הערבית. אחת היצירות המעולות מסוג זה הנה הטופוגרפיה 
של ערי מצרים מאת אל־מקריזי הנ״ל הנקראת בקיצור אל־ח׳טט 
("השכונות"). 

ההיסטוריוגרפיה הערבית היתד. עשירה ועלתה בדיוקה ובמהימ- 
נותה על ההיסטוריוגרפיה הלאטינית של אירופה ביה״ב. 

ע״ע היסטוריוגרפיה, עב , 277 — 278 . 

א. אש. 

ההיסטוריוגרפיה הערבית המודרנית קשורה ב¬ 
מידה ניכרת לתנועה הלאומית הערבית. אופיינית גישה פסיכו¬ 
לוגית שטחית למדי ותחום ההתענינות מוגבל בעיקר לאסלאם, 
ולאסלאם הערבי בפרט. ההיסטוריונים המודרניים מנסים להסביר 
מאורעות והשתלשלות עניינים ע״י מצבם הנפשי של האישים המר¬ 
כזיים ולא ע״י תיאור עובדות ותהליכים אובייקטיוויים. תקופות 
פריחה בתולדות הערבים נדונות בהרחבה ואילו בדיון בתקופות 
נחשלות ניכר לפעמים החיפוש אחרי שעירים לעזאזל. תקופת יה״ב 
תופסת אצלם מקום שווה לתקופה החדשה ( 150 השנים האחרונות). 
במידה שקיימת התעניינות בעולם הלא-ערבי, היא נוסה לחקר 
מדינות מוסלמיות או לבעיות של המוסלמים בחלקים שונים של 
אסיה, אפריקה ואירופה. אין כמעט היסטוריוגרפיה העוסקת בעולם 
הלא-ערבי. העולם המערבי נידון עפ״ר בזיקה ומגעיו עם העולם 
המוסלמי־ערבי; למשל, מאבק האסלאם בצלבנים׳ אך לא מדינת 
הצלבנים, או השתלטות מדינות אירופיות על הערבים. פרט בולט 
הוא חוסר ההתעניינות בתקופה שבין המאה ה 13 למאה ה 19 — 
תקופת ירידה של הערבים והאסלאם, 

נושא המשמש מוקד למחקרים חוזרים ונשנים הוא נושא הציונות 
ומדינת ישראל. נכתבו עליו מאות ספרים מכל מיני בחינות וברבים 
מהם בולטת נימה אנטי-יהודית מובהקת ואף ארסית, אף אם חובת 
ע״י אישים ידועי־שם. 

אף טאהא חסין (ע״ע) בספרו ^ ג ("בשולי חיי 

מחמד״), 1933 , דוחה את חשיבותם של הקדמונים אם הם אינם 
משמשים השראה לדור החיים; את מטרתו כהיסטוריון־ הוא רואה 
ביצירה מחודשת של ההיסטותה הקדומה כהשראה לבני דורו. בספרו 
וו 1 ^גג (״מלחמת האזרחים הגדולה״), 1947 , על המחלוקת 

בין עלי לעת׳מאן (ע , ערכיהם), הוא טוען שאין חשיבות לגילוי 
העובדות אלא להחייאת השתלשלות עניינים בעלי משמעות. עם 
כותבי ההיסטוריה בערבית נמנה אנור סאדאת (ע״ע), המתייחם 
בספת (״סיפור האחדות הערבית״), 1957 , 

בספקנות לשיטות רציונליות. מחמד עבד אל-קאדר אל-עמאוי (מחבר 
וי^ל.) [״עתיד האסלאם״], 1956 ) מדגיש וחחר ומדגיש 



189 


ערבית, לשון ותרבות: מוסיקה 


190 


שחילוקי דעות בהשקפות דתיות בתוך האסלאם נובעים מאיבה כמד 
סה לאסלאם מצד ערבים ומצד שאינם ערבים. הסופר מודה שטיעוניו 
יונקים מהנחות סובייקטיוויות. כשאין נתוני ההיסטוריה המספיקים 
להפיח תקוות לעתיד. יוצרים "היסטוריה" כבסים לאחדות הלאומית 
(דוגמת אלג׳יריה, תוניסיה). 

במקום לנתח תהליכים היסטוריים אובייקטיוויים, מחפש ההיס¬ 
טוריון הערבי לעתים תכופות תירוץ חיצוני להסביר את התמורות 
השליליות שחלו בעולם הערבי ואין אליבי מקובל יותר מאימפריא־ 
ליזם וקולוניאליזם. 

ע. מיון, מגמות בהיסטודיוגרסיד. המצרית — אינדיקטורים כמותיים 

(המזרח ההדש, כ״ג, 3 , 296 — 298 ), 1973 ; , 1 ״ט 1 ;*>תנת^ ״ס״י .£ .ס 

. 0 .ס ; 1962 סן ( 301 סזקק\ 2 1 >ת 3 €§ג 1 ח 1 '} 501 ) 1513171 6711 ^ 10 ^ 

; 1971 , 1 ) 071 7/111-11 ? 111 ה\ ץז 1510 } 1 1 > 111 > 111011 > 1 ז 11 זזז 0616 -} 561 , 001x1011 

$1311 ^.) €5 1 ) 53 0714 1/16 / 0 ץ 1 /ק 1 }? 1115507102  7 !/ , 517211 .£ 

. 1972 ,( 2 , ¥11 ח 103 ז^.^ 1 >תג 

מ. 

מוסיקה. התפתחות המוסיקה (מר) הערבית (ע׳) קשורה קשר 
הדוק בהתפתחות האסלאם — ראשית פריחתה במאה ה 8 , ראשית 
דעיכתה במזרח עם נפילת בגדאד ( 1258 ), ובמערב — עם חורבן 
גרנדה ( 1492 ). העדויות הראשונות בכתב הן מן המאה ה 8 . הכיבו¬ 
שים של המאה הראשונה לאחר מחמד קבעו את אפיה של המר 
הע/ כאינטגרציה מהפכנית של סיגנונות לאומיים שקודם לכן היו 
קיימים בבידוד ובשכבות תרבות שונות. לאחר כיבוש ספרד ( 711 ) 
בלטו שלושה מרכזים: פרם וארם־נהריים; סוריה ומצרים; ספרד 
ואפריקה הצפונית־מערבית. מאוחר יותר הצטמצמו ההבדלים בין 
שני המרכזים הראשונים, ונותרה הבחנה בין מר ע , מזרחית למר 
ע׳ מערבית. 

תור הזהב של המר הזר חופף את הח׳ליפות העבאסית ( 750 — 
1258 ), בתקופה זו רב היה מספרם של המוסיקאים וחוקרי המר, 
ומעמדם החברתי היה בשיאו. גם המזיגה בין התרבות המוסיקלית 
ה פרסית והע׳ ראשיתה בתקופה זו, משהיתה בגדאד לעיר־הבירה 
של העבאסים ( 762 ). פקידים ממוצא פרסי היו אחראים למר בחצרות 
הת׳ליפים והביאו מפרס נגנים וזמרים, ואתם תרבות מוסיקלית 
עתיקה ועשירה. זו השפיעה על מסורת המר הע׳־פלח׳ית וקידמה 
את המר ד.ע׳ קידום ניכר. ההשפעה הסיגנונית של תקופה זו ניכרת 
במר הע׳ עד היום. 

במרכז ה ם ו ר י ־ מ צ ר י בולטים יחסי־גומלין בין המר הזר למר 
הביזנטית (ע״ע ביזנטיון. עט׳ 409/11 ; מצרים, עט , 217/9 ), בשי¬ 
ריהם של ערביי ה מ׳ ע רב יש שרידים של לחנים ספרדיים. ואילו 
במר הספרדית (ע״ע ספרד, ענד 344 ) יש יסודות של זמר ומקצב 
ערביים. שירי הזז׳ל של אבו־בכר אבן קזמאן (מת 1160 , קורדובה) 
ושירי מושח של עלי אל־קזשתרי (מת 1269 ) ולמאן א(ל)־דיו אבן 
אל-ח׳טיב (מת 1374 ) בוצעו בלחן ובקצב של שירי־עם ספרדיים 
ידועים. 

החל בראשית המאה ה 19 ניכרות בכל רחבי המר הע׳ השפעות 
מהמר המערבית — בכלים ובסיגנון, אך למר הקולית נודעת עדיין 
עדיפות על המוסיקה הכללית. מחשובי הזמרים — מוסיקאים בימינו 
עבד אל־והאב, אם כלת׳ום, ועוד. 

תורת המוסיקה. ההכרות המחודשת עם תורות המר היוונית 
תרמה רבות להתפתחות המר הפרסית והזר. התרומה החשובה ביותר 
בכיוון זה היתד. זו של המתרגמים מאסבולת־החכמים הבגדאדית 
(בית אל־חכמה [השר להלן, עם׳ 192 ]), ואחריהם באה שורה של 
פילוסופים שעסקו גם בתורת הפר: חנין (ע״ע), אבן אסחאק (מאה 
9 ), נוצרי־ערבי שתרגם ופירש מסות יווניות וסוריות העוסקות במר; 
אל-כנדי (ע״ע כנדי; הוא גם במאה ה 9 ) התאים את שיטת המר 
העתיקה לאופי המר הזר; ואבו נצר אל-פאראבי (ע״ע פאראבי), 
ששילב תורות פרסיות׳ בבליות, יווניות וסוריות בספרו "?תאב 


אל-מוסיקי אל־כביר" 
("ספר המר הגדול"). 
באנציקלופדיה של 
אח׳ואן אלצפא (ע״ע) 
ערכים רבים בנושאי 
המר. מאוחר לאלה 
צפי א(ל)-דין (מת 
1294 ). לספרו "כתאב 
אל־אדואר" ("ספר 
המודוסים במר"), בו 
תיאר את סוגי ה¬ 

מקאמה (ו" לחל!) חנינה ערבית בוזשתתפוח נננים. כ״י אביסנה 

צירף דוגמאות של 

מנגינות ע" ברישום מוסיקאלי, נוהג שאינו מקובל במר הזר. 

בקורדובה פעל זיריאב (מת 860 ), תיאורטיקן ופייטן־זמן ממוצא 
בגדאדי. הוא ובניו נחשבים למייסדי אסכולת אנדלוסיה, אליה 
משתייכים גם שלמה אבן גבירול ואבן בארה (ע׳ ערכיהם). טולדו 
היתד. מרכז לתרגומים מן הע׳ ללאטינית. בין היתר תורגמו מסות 
מוסיקאליות ע" רבות׳ שהשפיעו על שיטת החשיבה ועל הלימוד 
האקדמי באירופה המערבית. ספרים הקרובים לתקופתנו (כגון, 
ספרי תורת המר של מ. משאקה [בירות, 1840 ] וק. מ. אל-חולאי 
(קהיר׳ 1905 ]) מתבססים עדיין על תורת־המר הקלסית. 

את המר האמנותית, המבוססת על מקאמאת (ר׳ להלן) ניתן להבין 
בעיקר בעזרת שיטות אתנו־מוסיקולוגיות (ע״ע מוסיקה, עם , 581/4 ). 

הזמר הפולחני. את האסלאם מאפיינת התנגדות מסרתית 
למר האמנותית, שמקורה באיסורו של מחמד להאזין לה. יוצאת 
מכלל זה המר הפולחנית שלא נועדה להנאה. צורות המר הדתית הן: 

א. קריאת הקראן. ויקלום מוסיקאלי רב-םליסמתי מן השיכבה 
הקדומה של צורות הזמר המוסלמי, שסיגנונו אינו נקבע ע״י שיטת 
טעמים, אלא נשאר בגדר ההשראה האישית של כל זמר וזמר 
במסגרת המסורות המקומיות. 

ב. קריאות לתפילה ("אזאך) של המואזין מעל צריחי־המסגדים, 

אף הן קדומות ואינן קבועות. 

ג. צורות ההימנונים המאוחרים יותר ("קצידה", "גשיד") 
המושרים לרוב בחגים. הן מבוססות על משקלים קבועים וקשורות 
בד״כ בתוספת פזמונים ששר הקהל. 

ד. המר המלווה את רקוד הדרוישים (ע״ע), כפי שטופחה במס¬ 
דרים המוסלמיים, היא חלק של תורת־המיסתורין המוסלמית, ומש¬ 
משת כאמצעי דחף לאכסטזה הדתית. המסדר הנודע ביותר, זה של 
"הדדודשים־הרוקדים" בתורכיה, חוסל בידי כמאל (ע״ע) אתאתורק. 
בריקוד הדרווישים שני מעגלים קונצנטריים של רוקדים, כל רקדן 
מסתובב הן במעגל והן סביב עצמו. הריקוד מלווה נקישה בתוף, 
בעזרת שוט שמעטהו עור ובתוכו פיסות מתכת, שצלילן חד. 

תורת המקאם. במסורת המר המוסלמית מיוחס מושג 
ה מ ק א ם (מקום או מעמד) למר האמנותית בלבד, ובפרט לתורת 
האילתור המודרך ע״י כלל המסורת המקומית, ללא כתב תווים. 
תורת המקאם התפתחה באזורי התרבות ההודיים־פרסיים והע"־ 
תורכיים (ע״ע הדו, עט׳ 516/8 ). בעזרתה הצליחו עמי האסלאם 
להשתחרר מן התלות בתורת המר היוונית. תיאור מפורט ראשון של 
תורת המקאם ישנו אצל צפי אל-דין׳ ותיאורים מוקדמים יותר — 
אצל אל־איספהאני(מת 969 ), אבן־זילה (מת 1048 ) ואבן־סינא(ע״ע). 

כמושג מוסיקאלי, למקאם משמעויות שונות: כינוי לארבעה־עשר 
צלילי היסוד במערכת הצלילים הזר; כינוי לסולמות המודליים 
אשר ניתן לבנות על כל אחד מארבעה-עשר צלילי היסוד; כינוי 
לתכניות מלודיות שהיו יסוד לאילתורים סלסוליים; כנוי לסוגי־זמר 
מקומיים (למשל מקאם חיג׳אז). 



191 


ערבית, לשון ותרבות: מוסיקה; פילוסופיה 


192 


המוסיקאי המזרחי אינו מסתמך על צלילים בודדים אלא על 
תבביות־צלילים, ובונה עליהן וריאציות אילתוריות המעובדות ב־ 
סיגנון אורנמנטאלי כשקווי־הנעימה פונים לצירופים מיקרו־טוניים. 
לשם ביצוע המיקצבים ישנן תבניות-מיקצב מיוחדות המשתלבות 
באילתור. לכל אילתור הקדמה (תקסים) בסיגנון רפסודי, שבד, מפתח 
המנגן את נוסח המקאם, ובעקבותיה באים סוגי הנגינה המתלכדים 
למחזוריות של נעימה וקצב. חשובים המעברים למקאמאת אחרים 
(ע״ע מוסיקה, עמ ׳ 585/6 ). 

כלי הנגינה (ע״ע נגינה, כלי-) הפרסיים־ע" שימשו ביסוד 
רבים מכלי־ד,נגינה האירופיים, אך, שלא כמוהם, שמרו במשך הדורות 
על צורתם המקורית. מאפיין אותם ההקשר החברתי, כך שניתן 
להבחין בין כלים עירוניים, כפריים (של הפלח׳ים) ונוודיים (של 
הבדואים). 

הכלי החשוב ביותר במוסיקה האמנותית הוא העוד (ע״ע עוד 
ולאוטה), שבעזרתו ניתן להפיק יחסים מיקרו־טוניים, שהם גולת 
הכותרת של המר במזרח. בין סוריה למצרים התפתח הקנון (ע״ע 
ציתר׳ קנון וסנתור), מעין קתרוס שמנגנים עליו בשני מפרטים, 
ואילו בפרס התפתח ה ם נ ת ו ר, עליו נוקשים בשני מקלות־עץ. כלי' 
הקצב הוא ה ך ף, תוף־יד הנתון במסגרת עץ, שבה קבועים מציל־ 
תיים. הכינור הפרסי, קאמנג׳ה, לא התקבל בארצות ערב. הו־ 
באב הוא כינור בדואי שלמסגרתו צורת מלבן ולו מיתר אחד בלבד. 
מכלי הנשיפה מוכרים החליל (ני), והקלרניות הכפולות (ארג׳ול). 
התוף המקובל ביותר בארצות ערב הוא הדרבוקה העשוי חרם 
ולו צורת גביע, תופי־הדוד הקטנים נעלמו כמעט כליל. 

צורת הנגינה המקובלת במד הקלאסית הע׳ היא הנגינה הקא¬ 
מרית, שבה זוכה כל אחד מהאמנים להציג את השגיו, ובעיקר את 
יכלתו כמאלתר. האמן הוא בעת ובעונה אחת פייטן, זמר, נגן 
ותאורטיקן. — המוסיקה של הקהילות היהודיות בארצות ערב 
מושפעת מן המסורות המקומיות. 

ד. בהן, המוסיקה הליטורגית של הערבינדו־,נוצרים בישראל. 1967 ! 

10 ) 630 ]? $30101 ) 1% * 1411 ה 150/70 '(/ 0 ' 07 - 40 700 ת 0 { 1400 070 , 150110 :>() 1 
1115101$ 1 / ,־!^חזב 7 ! . 0 . 1 ־ 1 ; 1914 י ( 1 , ז \ 0?5?1150113£1 X ־■^ 40511 ^ .: 101 ז?(> 

/ 0 510 * 141 7110 ,. 111 ; 1929 , 111$ ) 000 13111 0 */ז 0 ) 10 ** 141 10/7100 / 0 

10005 * 50 7110 ,. 1 ) 1 ; 1957 ,( 1 111510 לן 0 £ £4151017 41 ־ 1510771 (171? £4^ 0x101 
,( 111 10 ? 1 ) 811 סו ?זו 5€11101 ?£> 411$11 \) 1510771 ,. 1 ) 1 ; 1965 , 510 ) 141 400/71071 /ס 
ז £0 ה 13 ז£ י נ 1 . 11 ; 1929 , 0010711$ 405 141151% , 30601300 ^ 1 . 11 ; 1966 
,נ 3 >מ 1-10 \; :(.(>?) . 141 ; 1930-1959 י 71 \- 1 ,ס&ססס 0 * 7 ^ 51 ) 7711 4 * 1 <(.!>€) 

10 40 0/710014 ' 7 , 011011:10 .\/ ; 1931 , 1401041071 400 £070$05111071 ! 410 0/700 
271050$/7$ /? ס !/' 7 ,? 3000 . 1 - ־!?סז?^ ; 1939 , 101000001710 740 ^* 07715 

/\ 1 ך 0.714 711000$ 0/ 141(510 177 / 144<00-410/710 14100011*00 (£4170;\, X 
510 * 141 הס 0005150 ' 7 50145 41 ,ץ־ז 3 ח?׳.ו\ 7 . 14 ; 1941/43 ,(^^ , ע X 
* 4/71 /ס ¥0051071 110/710747 ס!/ , ! ,. 1 ) 1 ; 1952 ,( 1 \ , 1103 ק $€1 נכ 1 405103 ^) 
- 00100 , $11110311 .\נ ; 1974 , 111 ,( ¥11¥31 ) 510 * 141 הס 0601150 ' 7 $ , ) 4 * 1-5 

,(.!>?) . 1 ) 1 ; 1963 , 0 ^ 1 /- 140$00 1 ) 0 000/70 70001 * 1001 40 05 * 7 ^ 101151x 
- 00110015 405 100 ) $01/00 1/70 .4 1177104 1/717 '41* 01-1^0(1/7: 1x1 ' הס 5 ס 1-11 
1/70 / 0 0 * 1 ^) 00/10 ' 7 1/10 00 0 7 *\ £0 'ו $01 ז? 0 ; 1972 , 45100105 * 70 500005 

־ 51 ?? , 01$ ינ 1 ? 1 ז£ 1 >םגו 0051311 315 ) 411511 ^) ס 40 ) 1$051 ס €0 70015110 ?/ס?// 

004 ) £05 — 01$ * 500 10 510100 * 147 €*/!' ,. 1 ) 1 ; 1970 י ( 3£ ז 0 . 1 \\ 11:1 ־ 111 :)$ 

-*/,) 0/715 • 11 ) 405 51% ) 1-11 0 * 0 , 01311 ) 1101 ־ 1 . £4 ; 1973 ,( 1 ,<•:)־] 1 ) 01111 ) ,) 05 ^ 1 
. 1970 ,(^ 1 ,) 15£11 [ 01:3 ? 1 ־ז 0 ז? 1 ) 11 ? 1611 ) £430 ) 801010/15 1510171150/700 

א. ג.־ק. 

פילוסופיה. במחשבה הפילוסופית של המוסלמים ביה״ב 
נמצאו זו בצד זו שתי מערכות חשיבה שהיו נפרדות מבחינת 
מטרותיהן, נושאיהן, לשונן (מיבותן שונה), השיטות הלוגיות ואף 
מצד המקורות: 1 ) ה״כלאם" (ע״ע). התאולוגיה של האסלאם, 
שנוצרה מלכתחילה כדי להגן על האסלאס מפני התקפות תאולוגיות- 
פילוסופיות מצד דתות אחרות! ב) ה "פ ל ס פ ה", המשך הפילוסופיה 
היוונית, ומשום כך מינו אותה המוסלמים בין "מדעי הקדמונים". 

עד המאה ה 12 היה המגע בין שתי מערכות חשיבה אלה מועט 
להפליא. מאז חלה השפעה הדדית. ה״פלספה" היא ספרות פילו¬ 
סופית הכתובה ברובה ערבית ומיעוטה פרסית, אולם אין היא 
ערבית בלבדית לא מבחינת שפת-היצירות ולא מבחינת השתיי¬ 


כותם האתנית של ההוגים. פילוסופיה זו קיימה את המורשה הפילו¬ 
סופית היוונית כפי שנתגבשה בסוף העת העתיקה באסכולות של 
אתונה ואלכסנדריה, ניסתה להתאים אותה לאסלאם והמשיכה לפתח 
אותה. לידתה של פילוסופיה זו בתרגומים הרבים לערבית במאות 
ה 9 — 11 . המתרגמים היו ברובם נוצרים בני הכנסיות הסוריות. 
השליטים לבית עבאס גילו עניין במורשה העתיקה והח׳ליף אל־ 
מאמון ( 813 — 833 ) הקים את בית אל-חבמה ("בית החכמה"), 
שהיה גם מעין מכון לתרגומים. בראש אסכולה אחת של מתרגמים 
עמד הנין (ע״ע) אבן אסחאק, נוצרי מאל־חירה (מת ב 873 ) ובראש 
השניה — ת׳אבת אבן קדה, פגני מן העיר הראן (מת ב 900 , לערך). 
שעה שת׳אבת אבן קרה ותלמידיו תרגמו בעיקר כתבים מתמטיים, 
אסטרונומיים ורפואיים, התרכזה אסכולת הנין אבן אסחאק במידה 
רבה בתרגום ספרי פילוסופיה. הם שתרגמו את רוב יצירות א רי¬ 
ס ט ד וכן טימאלס. המדינה, החוקים ופיידון לאפלטון. כן תור¬ 
גמו פאראפראזות של רוב הדיאלוגים של אפלטון ופירושי ניקולאום 
מדמשק, אלכסנדר מאפולדיסיאס, פורפיריום (ע׳ ערכיהם) ואחרים, 
לכתבי אריסטו. מבין פרשני אפלטון נודעו ותורגמו בעיקר כתביהם 
של האפלטוניסטים הבינוניים והנאו־אפלטוניים ובראש וראשונה 
פרוקלוס (ע״ע), וע״ע נאי־אפלטונית, עמ ׳ 783/4 . 

העובדה שכתבים נאדאפלטונייס נמסרו לערבים כדברי אריסטו 
כביכול, בנוסף לעובדה שכתבי אריסטו האותנטיים נמסרו בלוויית 
פירושים שצביונם נאו־אפלטוני מובהק, גרמה לכך שפילוסופים 
ערביים, שראו עצמם תלמידי אריסטו, גרסו אריסטוטליזם שמרובים 
בו יסודות נאו־אפלטוניים. החשובים בין הוגים אריסטוטליים אלה: 
אל-כנדי, אבן באג׳ה, ואבן רשד (ע׳ ערכיהם). מאידך-גיסא. היו 
גם הוגים שינקו יותר ממקורות אפלטוניים מאשר מתורתו של 
אריסטו. בין אלה: אבו בכר א(ל)־ראזי ואבו אל־ברכאת הבת 
אללה אל־בגדאדי. אצל אל־פאראבי, אבן סינא ואבן טפיל (ע׳ 
ערכיהם), שקולה פחות או יותר השפעת אריסטו ואפלטון. אל־כנדי 
היה הפילוסוף הערבי הראשון, מבחינה זו שפירש בערבית 
את הכתבים הפילוסופיים שתורגמו מיוונית. לדעתו של אל־כנדי 
מובילה הפילוסופיה לאותה מסקנה כמו דת האסלאם, והפילוסופיה 
והעיון השכלי באים לחזק את הדת ההתגלותית במופתים שכליים. 
כיואנם(ע״ע) םיל 1 פ 1 נ 01 אצל הנוצרים, שילב אל־כנדי אמונה בבריאת 
העולם יש מאין, לתוך תמונת העולם האריסטוטלית — נאו־אפל־ 
טונית שלו. 

אל-כגדי היה, כאמור, הפילוסוף הערבי הראשון. ואל-פאראבי 
היה הפילוסוף האסלאמי הראשון שהתמודד עם המציאות 
והתאוריה הדתיות והפוליטיות של האסלאם. התמודדות זו הת¬ 
בטאה בספרים שהחשובים ביניהם: ארא אהל אל-מדינה 
אלפאדלה ("דעות אנשי המדינה המעולה") וא(ל)־סיאסאת 
א ל ־ מ ד נ י ה (״משטרים מדיניים״; נקרא גם מ ב א ד י אל- 
מוג׳ ודא ת ותורגם לעברית בשם "התחלות הנמצאות"). בכתבים 
אלה קובע אל־פאראבי כי כדי להתקיים ולפתח פעילות יעילה, 
על בני האדם להתאגד במדינה שיש בה חלוקת תפקידים מוגדרת. 
אל־פאראבי מונה מדינות מסוגים שונים הנבדלות זו מזו במטרה 
שלהשגתה התאגדו תושביה, כגון: העושר, הכבוד, החופש, הכוח 
והשלטון. לעומתן הוא מציב את "המדינה המעולה" שאנשיה התאגדו 
למען השגת האושר האמיתי. 

בראש היקום עומד ה״ראשון", הוא האל, הנתפש ע״י אל־ 
פאראבי כשכל טהור המשכיל את עצמו: שכל, משכיל ומושכל. 
הוא מקור כל הנמצאים זולתו הנובעים ממנו על דרך ההאצלה 
או השפע. מן האל מואצל שכל הנפרד מן החומר. משכל נפרד זד. 
נאצלים, זה מתוך זה, תשעה שכלים נפרדים, ומהם נאצלים כיפת 
הרקיע, גלגל כוכבי השבת וגלגל כוכבי הלכת. השכל הנפרד העשירי 
הוא השכל הפועל (וע״ע אצילות). 



193 


ערבית, לשון והרבות: פילוסופיה 


194 


גופו של האדם הוא מבנה היאררכי של איברים שולטים ונש¬ 
לטים. השליט העליון הוא הלב. בנפש האדם שליט הכוח השכלי 
אותו משרתים הכוח המדמה, "החוש המשותף" הממונה על חמשת 
החושים, כוח התזונה והכוח החושק. כוחו השכלי של האדם משכיל 
את המושכלות בעזרת השכל הפועל, שהוא, כאמור, העשירי בשרשרת 
השכלים הנפרדים. 

הנביא הוא אדם שבשכלו השכיל — בתור פילוסוף — את 
המושכלות השלמים ביותר, כוחו המדמה מפותח עד כדי כך שהוא 
מסוגל "לחקות" מושכלות אלה ולתרגמן ללשון סמלים. רק סמלים 
אלה מובנים להמוני בגי האדם ששכלם לא התעלה לדרגת שכלם 
של הפילוסופים. 

לעומת המדינה המעולה מעמיד אל־פאראבי מדינות "פושעות" 
ו״תועות" מסוגים שונים. אין ספק שבמדינות ה״פושעות" וה״תועות" 
נתכוון אל־פאראבי למציאות הפוליטית והדתית שסבבה אוחו. 
מייסד המדינה המעולה שאיחד בקרבו את תכונות הפילוסוף 
והנביא זהה, כנראה, לדמותו של מחמד כפי שנראתה לאל־פאראבי. 
אם המדינה המעולה היא גם מצע להפיכה פוליטית בתקופתו של 
אל־פאראבי — ניתן רק לנחש. 

אל־פאראבי נחשב לפילוסוף המוסלמי הגדול ביותר עד הופעת 
אבן סינא; השפעתו על אבן סינא היתד. מכרעת. אין ספק 
שהאריסטוסליזם המיוחד, שהוא במידה רבה אפלטוניזם, הוא יצירתו 
של אל־פאראבי. לתורתו של אל־פאראבי היתה השפעה מכרעת על 
הפילוסופיה היהודית ביה״ב ובמיוחד על הפילוסופיה של הרמב״ם. 

משנת אבו בכר א(ל)־ראזי, שנודע גם כרופא ואלכימאי היתה 
שונה מזו של בן דורו, אל־פאראבי. הוא האמין שכל אדם מסוגל 
להגיע אל השלמות הפילוסופית המתבטאת בידיעת האמתות המופ¬ 
שטות העליונות, אם רק יתמיד בלימוד ויחיה חיים מוסריים. לכן 
טען שהדתות כוזבות ומזיקות ונועדו להסתיר את האמת ולהפיח 
איבה בין בני־אדם. א(ל)־ראזי דחה את תורת אריסטו. החומר, 
לדעתו, קדום ומורכב מאטומים ומחלקיקי חלל. ארבעת היסודות 
שונים זה מזה רק בשל שוני ביחס המספרי בין חלקיקי החומר 
לבין חלקיקי החלל בכל אחד מהם. בניגוד לאריסטו האמין א(ל)- 
ראזי במרחב (או מקום) תלת־ממדי שיש לו קיום בלתי תלוי 
בגופים. באופן דומה הבחין בין הזמן המוחלט שהוא הנצח שאינו 
תלוי בתנועה לבין הזמן היחסי הנמדד באמצעות תנועת גרמי 
השמים. את התהוות העולם הסביר ע״י מיתוס, כפי שעשה אפלטון. 
הוא הניח חמישה "קדמונים", חמש הוויות, הקיימות מאז הנצת: 
האל, הנפש, החומר, הזמן (המוחלט), והמרחב (המקום המוחלט). 
הנפש בכסילותה השתוקקה אל החומר ויצרה בו צורות מבולבלות. 
כדי להקל עליה, ברא האל את העולם בו מתחברת הנפש עם 
החומר. עם זאת שלח לה את השכל ללמדה שרק פרידתה הסופית 
מן החומר תביא קץ ליסוריה. ואולם, אין א(ל)־ראזי מטיף 
בכתביו הידועים לנו לפרישות מוחלטת כפי שניתן היה להשיג 
מתפישת עולם כזו אלא דווקא לריסון ממותן, דרך "שביל הזהב". 
א(ל)־ראזי האמין בהתקדמות המדע עקב הצטברות הידיעה ולכן 
דאה חובה לעצמו לתקן את דברי רבותיו הרופאים והפילוסופים 
היוונים. 

אבן סינא (ע״ע; במערב: 1000113 ^) קיבל הרבה מתורת אל־ 
פאראבי, אך נראה שלא עסק בתורת המדינה. הוא חלק בכמה 
שאלות על התורה האריסטוטלית, בעיקר בצורה שלימדוה בימיו. 
לעומתה העמיד את תורתו הוא כ״חכמה מזרחית" (חכמה 
משרקןה). עם זאת נועד ספת המקיף ביותר — כתאב שפא 
א(ל)-נפ 0 (״מרפא לנפש״) — לתיאור השיטה האריסטוטלית, 
הוא מפרט את המדעים היוונים, שנכללו בכתבי אתסטו ושלא 
נכללו בהם; כיוון שאבן סינא לא ראה עצמו אריסטוטליקון הרשה 
לעצמו, למרות המטרה המוצהרת של הספר, להביע את דעתו 


המסתייגת. במזרח המוסלמי דחק אבן סינא במידה רבה את כתבי 
אריסטו עצמו וכן את כתבי אל־פאראבי וכתביהם של מחברים 
מוסלמים מוקדמים אחרים. בספת: כתאב אל־אשאראת וא(ל>־ 
ת נ ב י ה א ת ("ספר הרמיזות וההערות") מושמטים החלקים בפי־ 
פילוסופיה האתסטוטלית שלא נראו לו, ותורתו האישית מובלטת 
יותר. 

מבין הפילוסופים הערביים המאוחרים יש להזכיר במיוחד את 
אבו אל־ברכאת הבת אללה אבן מלבא אל־בגדאדי, פילוסוף יהודי 
שהתאסלם בערוב ימיו ומת ב 1152 . לספרו הגדול א ל-כ תא ב 
אל־^עתבר ("ספר לקח העיון העצמי") היתה השפעה רבה 
על הפילוסופיה המוסלמית המאוחרת. עיקרו — ביקורת הגותו של 
אבן־סינא. בכמה שאלות יסודיות בפיסיקה נראה שקיבל מסורת 
שונה לגמרי שמקורה, לפחות בחלקה. בטימאיוס של אפלטון. 
בתחום זה הוא מסכים עם א(ל)־ראזי בתורת החלל התלת־ממדי, 
אך שלא כא(ל)-ראזי הוא מגדיר את הזמן כמידת ההוויה. אבו אל- 
ברכאת פיתח את תורת ה״אני" וההכרה העצמית של אבן־סינא 
וסילק את הסתירות שבה, בכך שביטל את ההבחנה האריסטוטלית 
בין שכל לנפש ואת ההבחנה (שאבן־סינא נזקק לה) בין הכרה 
עצמית שכלית לבין הכרה עצמית על דרך הדימוי או התחושה. 
יתר־על-כן, הוא לא קיבל את ההבחנה האריסטוטלית בין כוחותיה 
השונים של הנפש. לשיטתו, כל הפעולות שהאדם פועל, בין שכ¬ 
ליות, מדמות, רצוניות או חשות — כולן מקורו באותו "אני". 
האירועים בעולמנו נקבעים לדעת אבו אל־ברכאת חלקם ע״י 
חוקיות סיבתית וחלקם במקריות. המקריות מוגדרת כפגישה בין שתי 
שרשרות סיבתיות בלתי תלויות זו בזו. לעתים מתערב האל בענייני 
העולם הזה. 

מבקר אתר של אבן־סינא היה אבו חאמד אל-גזאלי (ע״ע), גדול 
התאולוגים של האסלאם. בספרו ת הא ם ת אל-פלאקזפה 
("הפלת הפילוסופים") תקף והפריד את תורת אבן־סינא מנקודת 
ראות תאולוגית "כלאמית". הוא מסיים את הספר בקבעו 
שהפילוסופים הם כופרים בשל אמונתם בקדמות העולם, בשל 
שלילתם את ההשגחה הפרטית ובשל דחייתם את האמונה בתחיית- 
המתים. 

לפילוסופיה הערבית בספרד, במאה ה 12 , היתד, השפעה גדולה 
יותר במערב הנוצרי מאשר במזרח המוסלמי. הפילוסופים האריס־ 
טוטליים בספרד השפיעו על ד״רמב״ם ומכאן חשיבותם המיוחדת 
לפילוסופיה היהודית. הבולטים מבין הפילוסופים האלה היד: 

אבו בכר אבן באג׳ה (ע״ע) לימד בספרו "הנהגת המתבודד" 

כי בחברות הפגומות חי הפילוסוף באיש זר בקרב האוכלוסיה שאין 
לו דבר אתה, זולת המגע ההכרחי לחיים. את המטרה העליונה הוא 
רואה בהתאחדות עם השכל הפועל. לשיטתו, הנפש הפרטית בלה 
עם כלות הגוף ורק השכל האוניוורסאלי, שאיו בו פרטיות, נשאר. 
אבו בכר אבן טפיל (ע״ע) הוא היחיד בין הפילוסופים הספרדים 
שראה עצמו תלמידו של אבן־סינא. כמוהו לימד שהנפש הפרטית 
היא עצם בלתי-חמרי הקיים לאחר מות הגוף. הוא כתב סיפור 
אלגורי פילוסופי בשם "חי אבן יקזאך (שם ששאל מאבן־סינא) 
המסביר את היחס בין הפילוסופיה ובין הדת בתח תורתו של אבן־ 
סינא. הדת נועדה להמוני העם שאינם מסוגלים להבין את האמיתות 
הפילוסופיות. 

אבו אל־וליד אבן רשד (ע״ע; במערב: 0€5 זז€^), החזיק 
בהשקפה דומה. בני-האדם נחלקים לשיטתו לשלושה: 1 ) המון 
העם שאסור לערער את אמונתם הדתית כיוון שאינם מסוגלים 
להביו את האמיתות הפילוסופיות; 2 ) הפילוסופים, החייבים לעסוק 
בפילוסופיה ולשמור את האמיתות בסוד כדי שלא יזיקו להמונים; 
3 ) ה מ תפל מון, התאולוגים. אלה מפרשים את הדת פירוש 
מוטעה ומסכנים את שלום הציבור בערערם את אמונתם הדתית 



195 


ערכית, לשון ותרבות: פילוסופיה — (ה) ערכית, (ה) קהלה, (ח) מאחדת 


196 


התמימה של ההמונים. דברים אלו היו התקפה גלדה על התאולוגים 
האשערייס שניסחו את תוחתיהם של אל־מוחדון (ע״ע), שליטי 
צפה אפריקה וספרד בימי אבן רשד. 

במערב ידוע אבן רשד בעיקר כפרשן כתבי אריסטו שהיו 
בהשג ידו. כיוץ שהפוליטיקה לאריסטו היה תחת ידו, כתב 
פאראפראזה לספר המדינה של אפלטון ובה הביע את הדעה 
שהמדינה האידאלית היא בת־ביצוע, אם שורה רצופה של שליטים 
נאורים ישפיעו בהדרגה על תיקון מעשי נתיניהם. בפירושיו לכתבי 
אריסטו הכנים אבן רשד, לעתים קרובות, כבדרך אגב, רעיונות 
מקוריים משלו, ביניהם הרעיון שכוח השכל בנפש האדם הוא כוח 
משותף לכל בני האדם באשר הם. כוח זה מוגשם בצורה מתמיהה, 
בכך שתמיד נמצא אי־שם בעולם פילוסוף המשכיל את האמיתות 
הפילוסופיות העליונות. פירושיו לאריסטו גיתרגמו עד מהרה לעברית 
וללטינית והשפעתם במערב ובפילוסופיה היהודית היתה עצומה. לא 
כן בעולם המוסלמי, שכן מצב המוסלמים בספרד הלך דרד ואילו 
במזרח העולם המוסלמי קיבלו העוסקים בפילוסופיה את תורתו של 
אבן־סינא׳ או של א(ל)־ 0 הרורדי (ע״ע), או תערובת של שניהם. 

במאה ה 12 הופיעה במזרח העולם המוסלמי מערכת הגותית 
חדשה, הפילוסופיה של האשראק (ה?מת אל־אשראק — 
"חכמת השמש הזורחת"), שמייסדה, שהאב א(ל)־דין יחיא א(ל)־ 
?!החרדי, השפיע על התפתחות הפילוסופיה האסלאמית לא פחות 
מאבן־סינא. א(ל)־סהרורדי עיבד למטתתיו יסודות ממחשבתו 
ומאוצר לשונו של אבן־סינא. בין חכמת אל־אשראק שלו 
לבין אל־חכמה אל־משרקיה של אבן־סיגא יש קשר שאינו מוטל 
בספק. א(ל)־סהתרדי הראה שהיטיב להכיר את חכמת המזרח ממש 
יותר מאבן־סינא ולא אחת מיזג בתורתו מונחים ודפוסי מחשבה 
זרתושטחים. אף ששניהם היו פרסים׳ כתב א(ל)־סהרורדי חלק 
גדול יותר מכתביו בפרסית מאבדסינא, שכתב את רוב כתביו 
בערבית. הוא היה מתלמידי האסכולה האפלטונית והתייחס באיבה 
לתלמידי אריסטו, אף כי לא לאחסטו עצמו, ממנו שאב בכמה 
מכתביו המוקדמים. הוא קיבל את התורה שהאידאות האפלטוניות 
נמצאות בעין ושילבן במערכת מסובכת של ישויות בלתי גופניות. 

אחרי המאה ה 12 לא קמו עוד בארצות ערב פילוסופים בעלי 
שיעור קומה. עם חבוי המדרסות (ע״ע) דחק ליסוד המשפט הדתי 
את שאר הלימודים, והתגברות האורתודוכסיה שהיתה בת־לוואי 
לתופעה זו, גרמה להטלת חרם על הגות פילוסופית. 

€$€ .[ ; 1901 , 1111 ) 151 1171 11€ { 111050$ (? ,* 80£1 £ 61 .{ .* 1 ' 

ס/מן י ז 12£ ב^\ . 11 ; 1948 , ?**/?}, 111050 ?? ^ 50 ו 7 ? 4418 

0£ ׳ 5 ־ 1115101 1££ > 1 ־ 1 נ 1 תז 03 1€ !ד :\ך\) ץ 1 /ק 111050 /? י 1€5 ונ? . 5 ; 1962 
<( 1 {(] 1111050 ? 1€ ־ 1510111 ,(. 1 ) 6 ) . 4 ^ . 5 ; 1970 ,( 780-823 , 11 , 1513111 

. 1972 , 111011 ^ 5 ) 7 1 €10551001 ) 111 1 ) 011 

על חקר הלשה והתרבות הערבית, ע״ע מזרחנות. 

מ. שו. 

עךבית דרומית, לשון שמית דחמית־מזרחית המיוצגת בב 5,000 
'כתובות על אבנים שנמצאו בתחום הרפובליקה העממית 
הדמוקרטית של תימן הדרומית של היום. זמנן מלפני האסלאם. 
היא נקראת גם חמיחת (ע״ע חמיר). ע״ד מחולקת לשתי קבוצות 
ניבים: השבאית — מזה, והמינאית, הקתבאנית והחצרמ(תית — 
מזה. ע״ד וערבית צפונית הן ענפים של גזע לשוני אחד, אך הן 
נבדלות זו מזו בתכונות שונות בתחומי ההגאים, הצורות, התחביר 
ואוצר המלים. בע״ד נמצא גם עיצור שאינו בערבית צפתית — 
השורק ז׳, המקביל מבחינה פונטית לש׳ העבחת. הכתיב המלא 
שכיח בה יותר מאשר בערבית הצפתית. הצורה המיודעת של השם 
מ&ומנת בסיומת ץ: מלך (= ״מלך״); מלכן = "המלך". הצורה 
הבלתי מיודעת מסומנת בסיומת ־ם. 

עךבית־יהוךית, ספרות. עם התפשטות האסלאם תפסה הע׳ 
בהדרגה את מקומה של הארמית, ומראשית המאה ה 9 היתה 


לשפת היום־יום גם בין היהודים בכל ארצות כיבושי האסלאם. מתוך 
כך נוצרה גם ספחת ענפה ומגוונת מאוד בלשון הע׳, שמקורה ברצון 
המחבחם השונים להחדיר את יצירתם לכל שכבות העם. עם זאת 
נשארה העבחת שפת הקודש ושפת התרבות הלאומית. רוב הספרות 
הע׳־יהודית נכתב באותיות עבריות ובע׳ בינונית (ר׳ עמ׳ 178/9 ). 

היצירה היהודית בע׳ מקיפה תחומים רבים: פרשנות המקרא 
ותרגומי־מקרא, הלכה ופילוסופיה, אסטרונומיה ורפואה וכד , , דקדוק 
וספחת עממית, ועוד הרבה, למעט את היצירה הפיוטית, שרובה 
המכחע נכתב עבחת. השאיפה לחדור לכל שכבות העם, שהיתר. 
המניע העיקרי ליצירה התרבותית היהודית בע׳, היתה תופעה חדשה 
בתולדות הרוח בישראל, ורקעה ההיסטוח הוא הפולמוס הסוער עם 
הקראות (ע״ע) והחתירה להחדרת התלמוד הבבלי וההלכה הרבנית 
לכל בית ישראל. ממילא מובן כי חב הפולמוס בקראים — שהוא 
ענף גדול בספרות ישראל — נכתב בע , . 

מרכזי הפחחה של הספרות היהודית בע , נתפתחו בעת ובעונה 
אחת במזרח: בבל, א״י ומצחם — ובמערב: צפון אפחקה וספרד. 
תחילתה במחצית השניה של המאה ה 10 , וראשוני היוצחם המפוח 
סמים בע , הם: יצחק ישראלי, רב סעחה גאון, דוד אל מקמ׳ן, 
רב שמואל בן חפני ורב האי גאון (ע׳ ערכיהם) במזרח, ודונש בן 
תמים, יהודה אבן קחש, ורב נסים בן יעקב מקירואן (ע׳ ערכיהם) 
במערב. הפעילות הספרותית גתחלקה לשני סוגים עיקחים: מפעלי 
תרגום משפות זחת לע׳ — שהביאו את ידיעת המדעים אל היהודים 
ותרמו במידה מכחעה לחדירת הפילוסופיה הכללית אל עם 
ישראל — וליצירה יהודית מקוחת בע׳. בכלל יצירה זו — 
ספחם רבים שנודעה להם השפעה מכחעה בתולדות החח בישראל 
עד היום הזה: "מורה נבוכים" לרמב״ם, "הכוזח" לחה״ל, "חובות 
הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה, ודומיהם רבים. אכן, השפעתם 
הכבירה של ספחם אלו החלה ניכרת רק עם תירגומם לעבחת — 
בידי מתרגמים נודעים כבני משפחת תבץ (ע״ע), יהודה אלחריזי 
(ע״ע) ורבים אחחם — וחלק האח של הספרות היהודית בע׳, 
שלא גיתרגם לעברית, נשתכח כמעט כליל ואיבד כל השפעה, עד 
לגילויו במאה ה 20 בין אוצחת הגניזה (ע״ע) בקהיר. רק משהחלו 
החוקרים לטפל במאות אלפי דפי הגניזה התחילו להתברר ממדי 
הספרות היהודית בע , , והחלה נחשפת השפעתה על היהדות הדוברת 
ע׳ עד לתקופות מאוחדות. כ״כ מסייע המחקר בספרות היהודית־ע׳ 
להבין את מקום הפילוסופיה הע׳ כגורם משפיע על הפילוסופיה 
היהודית, ולהעריד את חשיבות מפעל התרגום הגדול מע׳ לעבחת 
ביה״ב להתפתחות הלשון העבחת. תרומה תרבותית צנועה יותר 
לתרבות ישראל, שתרמה הספחת היהודית בע׳, הוא נסיונם של 
מדקדקים עבחים, בעיקר בספרד ובצפון אפריקה במאות ה 11/12 , 
להיעזר בע׳ כשפה שמית קחבה לעבחת לתועלת פרשנות המקרא 
והבנת לשץ הקודש על כלליה ודקדוקה. בתחום ההלכה ניכרת 
השפעה בעיקר בארגונו המחודש של החומר, במיונו ובחלוקתו 
לפרקים ופרקי־משנה, ובדרך הצעתו והצגתו, בחח הסיסטמטיקה 
האחסטוטלית שנתקבלה כיסוד וכמושכל ראשון בפילוסופיה המוס¬ 
למית. 

ב.־צ. הלסד, ספרות ישראל בשפה הערבית (התקופה כ״ג, ה״ד), 

תרפ״ה—תדפ״ח! .'׳*\..] :ת 1 ) 55 (יד , 1 וו>ו 1 ג]] .$ 

. 1956 ,( 15 ^ 50 ? 5181511 [ 5115 [ 0 1.], 07X81 8714 14x85 מ] 412 /^ 1 ] 81 

י. ת. 

(ה)עךבית, (דסקהליה, (ה) מאחדת — (חת קע״ם — 
^ — אנג' 11€ ל 11 קש 11 1 > 111€ ]( 1 ), 

שמו של האיחוד בין מצחם לסוחה מפבחאר 1958 עד ספטמבר 
1961 . להלכה הצטרפה גם תימן לקע״ם! וע״ע סוחה, עם׳ 617 ; 
מצחם, עם׳ 204 . 



197 


ערבסקה — ערד 


198 


עךבסקןה (איט׳ ס €50 נ 21 •!□), צורה מיוחדת, מוסלמית באופן בלבדי. 

של קישוט צמחי מסוגנן, המתאר נצרים של עלים מפוצלים 
או משוסעים, מורכבים על קנוקנות בלתי־אורגביות, העלים ישרים 
או מעוקלים, מעוגלים או מחודדים, חלקים או מחוספסים, אך לעולם 
אינם נפרדים: הם קשורים תמיד לגבעול או לקנה, שלו הם משמשים 
תוספת או קצה. הקנה, שלו קשר הדוק לעלה, צורתו גלית, לוליינית 
או שזורה (על קישוט־עלים מלמד גם המונח הערבי לע׳: 
הגדרה זו של הע׳ באה במקום התפיסה שרווחה מתקופת הבארוק עד 
סוף המאה ה 19 , שלפיה כללה הע׳ ואריאנטים שונים של קישוט 
אסלאמי אפייני. — זיקת הע׳ לקישוט העלים הקלאסי גלויה לעין ז 
מקורה בעולם הצומח המשתקף בקישוט זה: עלי־גפן, תומר ואקג־ 
תום. אעפ״ב ניתן להבחין בהבדלים אפייניים בין הע׳ לדגמיה 
הקלאסיים. מראשית האמנות המוסלמית ניכרת בע׳ מגמה עקבית 
לגאומטריזציה ולהפשטה, והיא מתבטאת בחזרה של המרכיבים, 
באיזון ובתאימות אינסופית של הקומפוזיציה ע״י עיצובים סימט¬ 
ריים, ב״סימולטניזציה" של הדגם הצמחי הקלאסי. במלאכת העיטור 
של המונומנטים הטולונים והפאממים המוקדמים, למשל, (במאות 
ה 9 — 10 ), שבהם כבר הגיעה הע׳ לדרגת התפתחות גבוהה, עדיין 
קשורים הקומפוזיציה השלמה והמרכיבים הנפרדים לסבמת העלים 
הקלאסית: הם צומחים מתוך כד, יחד עם יסודות פיגורטיוויים אחרים 
כקרני־שפע. אבל בע׳ המאוחרת יותר, שהגיעה להתפתחותה המלאה 
במאות ה 11 — 13 , נתפסו והוגשו גם עצמים אלה (כדים, קרני־שפע 
ועוד) כדגמי עלים מופשטים. המגמה להפשטה נתעצמה עד שכל 
עשרם של היסודות הקישוטיים, השאולים מעולם הצומח, הכיל רק 
הרכבים רבים של מספר דגמים מצומצם למדי (בעיקר של הפאלמטה 
הססנית בעיצוביה השתים). ע״ע אסלאמית, אמנות, עמ׳ 28 . 

,)'{$/ 6 * $ 10771 ) 471 .£ ;" 1923 

, 6 )) 6$ <) 70 !/ 016 , 1 :> 1 זו!ע 1£ ; 1937 ,( 189 — 185 ,ז\ 1 , 1813111103 5 ז*) 

, 108 (נ^ 1 \נ) 6 * %1 1611 ) $1 6 ) 6 11110176 ) 1/060 , 31$ ^־ 431 ^ . 0 ; 1949 

. 1953 ,( 323-330 נ 11 מ 

ש. ת. 

עךבתיים ( 636 ^ 8411 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים הנפוצים 
באזורים הממוזגים והקרים בחצי כדור הצפתי (כמה מינים, 

כגון ערבת הקוטב, מגיעים עד לאיזור הקוטב). הע׳ הם עצים או 
שיחים דו־ביתיים. העלים מסורגים. הפרחים ערוכים בעגילים והם 
חסרי־עטיף, כל פרח מלווה בד״כ ס^ה קרומי, ובבסיסו 1 — 2 צופנים. 
הפרחים האבקניים בעלי 1 — ס־ אבקנים. הפרחים העלייניים בעלי 
עלי אחד. השחלה בת מגורה אחת. הפרי הלקט הנפתח ב 2 — 4 
קשוות. הזרעים קטנים, חסרי אנדוס^רם, ונושאים ציצית של שערות. 
לע׳ 2 סוגים: ערבה (ע״ע) וצפצפה (ע״ע). 

בעבר נמנה עם המשפחה סוג שלישי בן מין אחד (ג 1 ת 5€ ס 011 
ב 05 :> 1 :> 3 ת< 1 ) המצוי בצפון מזרח אסיה; כיום הוא נכלל בסוג ערבה. 

ערד, 1 ) עיר מקראית באשדות הדרומיות של הרי יהודה, על גבול 
הנגב ושוליו הדרומיים של מדבר יהודה. שמה נשתמר 
בתל ע׳ ( 576 מ׳ מעפה״י), כ 9 ק״מ ממערב לע׳ דהיום (ר׳ להלן). 
ראשיתה בתקופה הכלקוליתית. בתקופת 
הברונזה הפכה מיישוב פרזות לעיר 
מבוצרת בנתיב העולה מן המדבר על 
ההר (בערך 2,900 לפסה״ג). עובי חומתה 
הגיע ל 2,5 מ׳, ובאתרה נמצאו כלי־חרס 
המעידים על קשרים עם מצרים בימי 
השושלת 1 (ע״ע מצרים, היסטוריה, עם׳ 
163/4 ). אחרי תקופת חורבן של כ 1,500 סב י עד, ׳ 58 חזחס שנמצא בערד 

שנה נושבה מחדש במאות ה 12 — 11 ועליו תכנית טצודת ערי(?> 

, , (הטבח לארנאולוניה, אוני־ 

לפסה״נ, כמתחם מקודש של הקינים ברסיסת ת־א) 



(שופ׳ א, טז). בימי 
שלמה היתד, עיר־ספר 
מבוצרת ומרכז מינהלי, 
ובה מקדש מרשים. 
מצודת ע׳ הישראלית 
שמרה על גבול המדבר 
עד סוף ימי בית ראשון 
למרות שתרבה פעמים 
מספר. יישוב מבוצר 
היה במקום גם בימי 
הפרסים, היוונים והרו¬ 
מים עד שחרב בימי ה¬ 
ערבים. אוזביום הכיר 
את ע׳, והיא נזכרת 

במפת מידבא (בטעות אופטרעוז שנמצא בערר, ובו הוראה ?שלוח 

_מדרום לבאר־שבע). מגינים לרטודנגכ (חורבת עוזה שליד ערד[?]) 

, בדי לקדם פני התקפה ארוטית. ראשית המאה 

חפירותיהם של ה 6 לפסה׳־נ 

י. אחרוני ור. עמירן (הטכוו לארכאולוגיה, אוניברסיטת ת״א) 

ב 1962 — 1967 איפשרו לשחזר את תולדות ע׳. עניין מיוחד יש בגילוי 
המקדש הישראלי, שירש את אחר הפולחן הקיני. נתוני מקדש זה 
דומים לאלה של המשכן במדבר והמקדש בירושלים. נמצאו בו 
״דביר״— ובתוכו ״םצבה״ ושני מזבחות קטורת — ו״היכל", ובפתחו 
בסיסי שני עמודים (דוגמת "יכין" ו״בועז"). בחצר נמצא מזבח 
לעולות, שמידותיו כמידות המזבח באוהל־מועד (ר׳ שם׳ כז, א) והוא 
בנוי מאדמה ואבנים בלתי מסותתות <שמ׳ כ, כב). השמות "פשןזר" 
ו״מרמת" (משפחות כוהנים ידועות מהמקרא) ו״בני קרח", נמצאו 
על חרסים בתחום המקדש. המבנה עצמו נהרס, כנראה, בעת ריכוז 
הפולחן בירושלים בימי יאשיהו (מל״ב כא—כב). במקומות אחרים 
בתחום המבצר נמצאו חרסים שהתייחסו ל״בית ד.'" (כנראה בירו¬ 
שלים) ולבאר-שבע, וכן לע' עצמה. בחרסי הארכיון של "אלישיב", 
פקיד או מפקד גבוה, פרטים מאלפים על העיר בסוף תקופת המלוכה, 
ובה גם פקודה לנפק מנות ל״כתים" (בנראה חיילים שכירים). 

חפירות אהרוני־עמירך שיחזרו את תולדות ע׳ ברוב התקופות, אך 
לא גילו שריד של ע׳ הכנענית, הנזכרת רבות במקרא בקשר לכיבוש 
הארץ. מלך ע׳ חסם את הנסיון הראשון של שבטי ישראל להעפיל 
ממדבר קדש לארץ הנושבת (במד׳ כא, א; שם לג- מ) חכר תבו¬ 
סתם המוחצת נשמר היטב (במד יד, מד—מה! דב׳ א, מ—מד). 
ברם, בקרב אחר ניגפו בני ע׳ קשות; ישובם הוחרם, ומאז נקרא 
חרמה (במד כא, ב—ג). ברשימת הערים שכבש יהושע נזכרת ע׳ 
(יהר, יב, יד. ולפניה מוזכרת חרמה), והיישוב עדר, בנחלת מטה 
יהודה, זהה, כנראה, עם ע׳ (יהר טו, כא). להעדר שרידי העיר 
הכנענית בתל ע׳ ניתנו שני הסברים: א) לפי ב. מזר ציין השם ע׳, 
בעת כיבוש כנען, איזור ולא עיר; ב) לפי י. אתרוגי היה מקום ע׳ 
הכנענית, שבלמה את הכיבוש הישראלי, בתל מלחתא דהיום, כ 12 
ק״מ דרומית־מערבית מע׳ הישראלית, שבו נמצאו מקוד מים ובי¬ 
צורים קדומים. לגירסה זו ישנה אסמכתא ברשימת כיבושי שישק 
(בערך 920 לפסה״נ) בא״י, המזכירה שתי ערים ששמן ע/ והן "ע׳ 
של בית ירוחם" (ד שפ״א כז, י, ושם ל, כט־ל, ביחס לנחלות הירח- 
מאלי) שהיא אולי ע׳ הכנענית ו״ע׳ רבת", שהיא. כנראה, העיר 
הישראלית, 

י. אהרוני-ר. עמיה, עונת־החפירות הראשונה בתל ע׳ (סקירה רא¬ 
שונה) (ידיעות, כ״ז), תשכ״ג: ב. מזר, המקדש בזר ומשפחת חובב 
חותן משה (ארץ־ישראל, ז , ), תשב״ד; י. אהרוני- עונת החפירות 
השניה בתל ע׳ (ידיעות, כ״ח), חשכ״ד; הנ״ל, כתובות עבריות 
פתל־ע׳(שם, ל׳), תשכ״ו; הג״ל, ע׳ הקדומה (קסלוג מחיאת ישראל, 

25 ), תשכ״ז; הב״ל, שלושה אוססרקונים עבריים סע׳ (אדץ־ישראל, 

ם'), תשכ׳ט. 

יגאה. 



199 


ערד — ערטניתיים 


200 


2 ) יישוב עירוני מדחם־מזרח לתל־ע , (ד לעיל), בגובה 640 גד 
מעפה״י. 10,500 תוש׳ ( 1974 ). 

ע , נוסדה ב 1961 כמרכז עירוני לחבל־פיתוזז תעשייתי, ותוכנן 
שהתפרנס על הפקת משאבי הטבע שבסביבתה (גז, פוספטים, מוצרי 
ים המלח). ב 1968 הוחל בבניית התשלובת הכימית במישור רותם 
שמדתם לע׳ וב 1971 — בהרצת המתקנים ובייצור חומצה זרחתיש 
החומצה הזרחתית מיוצרת מתמלחת הנשאבת מים־המלח ומפוספטים 
המופקים בסביבה. תפוקתו המתוכננת של המפעל, המעסיק 280 
עובדים, 166x100 טון לשנה ו 90% ממנה מיועדים ליצוא. הגז הטבעי 
המופק בשדות ראש זוהר, קנאים וכידוד משמש לצרכים ביתיים 
במקש. בע׳ כמה מפעלי תעשיה לייצור בתים טרומיים, פלסטיק 
ומזון ולהדפסת פקקים. חלק מתושבי העיר עובדים במפעלי האשלג 
שברום שבים־המלח. אקלימה היבש של ע׳, אווירה הצח רפי הנוף 
הנשקף אל ימשמלח ומדבר ששה מושכים אליה טיילים שולים 
במחלות בדרכי הנשימה. 

שכונות המגורים של ע׳ הוקמו בצפיפות גבשה מסביב למרכז 
האזרחי, ובנפרד מאיזור התעשש. שלא כרוב עיירות הפיתש אוכלסה 
העיר בשנותיה הראשונות בעיקר בתושבים ותיקים רלידי הארץ, אך 
לאחרונה יש בה מרכזי קליטה, ששתקעו בה גם עולים חדשים. 

תם׳: ע״ע ארץ ישראל (כר׳ מילואים), עם׳ 488 . 

ערוב, ערובץ, תקנה בתחום ההלכה, המאפשרת להקל בדיני 
הוצאה מרשות לרשות בשבת (ע״ע) ויר׳ט, יציאה מחוץ 
לתחום שבת וי ו" ט והכנה מיו״ט לשבש 

א. עירובי־תחומין מתירים הליכה מחוץ לתחום שבת, שהוא 
2,000 אמה (כ 1 ק״מ) מכל צד, מחוץ לגבול היישוב העירוני (או 
הכפרי)! לדעת רוב התנאים, חוץ מר׳ עקיבא, איסור זה הוא רק 
מדרבנן. — על פרטי דין תחש־שבת, ע״ע שבת. לפני התקדש 
היום מניחים בתוך גבולות התחום, בכיוון שאליו רוצים ללכת, מזון 
שתי סעשות, ובכך "קונים שביתה" באותו מקום, ותחום השבת 
נמדד ממנו שלאה. תקנת־ע׳ זו עתיקה, ומופיעה בדברי התנאים 
כדבר מקובל. 

ב. עירובי־חצרות נועדו להקל על איסור העברה בשבת מרשות־ 
יחיד אחת לחברתה — שהיא אסורה מדברי חכמים. כאשר כמה 
בתים פתוחים לחצר אחת, אסורה לפיכך בשבת ההעברה מבית 
לבית שהם לחצר המשותפת (שזרה), אם החצר גדורה או מוקפת 
מחיצות — שאז דינה כרשוחשיחיד; כדי להתיר את ההעברה תוקן 
ע׳ זה; מניחים באחד מן הבתים הפתוחים לחצר ככר־לחם, השייכת 
לכל דיירי החצר, ובכך כאילו נשתתפו כולם בכל בתי־החצר ובחצר 
עצמה. כל החצרות השכנות במבוי סתש אחד משתתפות יחד לעשות 
את המבוי כרשותם המשותפת כדי שישלו לטלטל מחצרותיהם אליו. 
ע׳ זה נעשה ע״י הנחת מזון הע׳ באחת מן החצרות. אף תקנה זו 
קדומה ביותר• לפי מסורת חז״ל התקין אותה שלמה המלך, ויש זכר 
לקיומה בזמן בית שני. בית שמאי ובית־הלל נחלקו בפרטי דיניה, והיא 
נדונה בדברי תנאים כדבר מקובל. השומרונים שצדוקים (ע״ע) לא 
הודו בשני ע" אלו (עיר׳ ג׳, ב׳; ו, א׳—ב׳), וגם מס׳ היובלות (נ׳, 
י״ב) משח כי לדעתו אטור לאדם להלך כלל בשבת. וכן היתה גם 
דעתם של הקראים (ע״ע) הקדמונים. 

ג. "עירוב" סביב למקוסשיישוב. כדי להתיר את הטלטול בשבת 
מרשות־היחיד לרשות־הרבים ולהפך — כגון מהבית שחצר לרחוב 
ובחזרה, וכדי להתיר העברה בתש רה״ר עצמה ללא הגבלה, נתקן 
בהלכה לנעוץ 4 קנים, בגובה של 10 טפחים לפחות, מסביב למקש־ 
היישוב, ולהניח קנים על גביהם מלמעלה, באופן שיש כאן גדר ובה 
"צורת־פתח" שמקש נחשב כולו כרשות־היחש. יסש ההתר בכך 
ש״רשויות" לעניין שבת הגדרתן היא הנדסית ולא ממונית, וע״כ 
די בשינד פורמאלי בצורתן. מנהג מדורי־דורות למתוח חיל ע״ג 



עמשים מסביב למקום־היישוב, ובכך להתיר בו את הטלטול. דעה 
מחמירה היא שאין הקף כזה נחשב לגדר אא״כ אין המרחק שבין 
העמשים גדול מ 10 אמות. להלכה מועיל ע׳ זה רק במקום שאין בו 
דשותשרבים "דאורייתא", שלדעת רוב הפוסקים מהלכים בה לפחות 
600,000 איש בכל יש. מציאות זו קיימת רק בכרכים הגדולים 
שבעולם. יש החוששים לדעת הפוסקים שאינם מתנים רשותשרבים 
דאורייתא באוכלוסיה שכזו, ונמנעים מטלטול בשבת בכל מקום־ 
יישוב גם כשיש בו ע׳. 

ד. ע׳־תבשילין. כדי להתיר הכנת אוכל־נפש ביו״ט שחל בערב־ 
שבת לצרכי שבת, יש להניח מערב יו״ט פת ותבשיל במקום משומר, 
לצורך שבת, וכיוון שבכך התחיל בהכנה מערב יר׳ט מותר לו 
להמשיך בזה גם ביו״ט. זהו ע׳ מסוג אחר לגמרי, ושמו בא לו 
מדמיון הפעולה עם זו של עירובי חצרות, ומשום ש״מערבים" את 
הכנת התבשילים של יו״ט עם של שבת. אף ע׳ זה עתיק וכבר נחלקו 
בפרטיו בית־שמאי ובית הלל. 

לשלושת הע" הראשונים הוקדשה מסכת ערובין במשנה, 
בתוספתא ובשני התלמשים — שיא מן הקשות שמסובכות שבש״ס. 
לעירובי תבשיליו הוקדש מקש רב במסכת ביצה. 

ה. אלבק, ששה סדרי משנה, ס׳ מועד. 77 — 81 . תשי״ב; י. נ. אסשסיין, 

מבואות לספרות התנאים. 300 — 322 , תשי״ז. 

צ. ק. 

עךטניתיים (^ס&תשל״פ), משפחת צמחים דרפטיגיים הכר 
ללת 200 — 650 מינים (תחש רחב ש — מקורו בתפישה 
השונה של המינים בסוג ברברית), הנמנים על 12 — 14 סוגים, בעיקר 
באזורים הממוזגים של חצי כדה״א הצפוני. הע׳ הם צמחים רב־ 
שנתיים עשבוניים או מעוצים, רובם בעלי פקעת או קנה שורש, 
בעלי עלים פשוטים או מורכבים׳ לחב בלי עלי לוואי. פרחי הע׳ 
בשדים או ערוכש בתפרחות! איברי הפרח — בדורים של 3 בד״כ, 
ולעתים של 2 או 4 ? לרובם דור אחד או יותר של צופנים דמויי 
כותרת, המאבקים נפתחים בקשוות; לשחלה מגורה אחת, שליות 
העלי דופניות או בסיסיות, הפרי לרוב ענבה או הלקט, הזרעים בעלי 
אנדוסןרם ועובר שהוא קטן לרוב. בע׳ 2 בנות משפחה — ד׳ברןחם 
( 101£1€36 > 1 ז 6 < 1 ז 8£ ) והפו׳דופיליים ( 1£3£ ) 1101 ץ 1 )קס^ס?) השונות ב¬ 
תכונות רבות. הע' יוצאי דופן בין הדו־פסיגיים בהופעת צרורות 
צינורות מפתחם בגבעול. קיימים חילוקי דעות בין החוקרים בתי־ 
חש היחידות הטאפסונו׳מיות בע׳, הסוג הגדול הוא ברבחת (-! 8£ 
$״ש 8 ) הכולל 150 — 500 מינים, שכמה ממיניו ידועים כפונדקאי־ 
משנה לפטריית החלדון של דגניים (וע״ע חלדונות ור׳ שם ציור). 
בישראל מיוצגים הע׳ ע״י 2 מינים בלבד: ערטנית השחת וכד^לתן 
השדות. ערכם הכלכלי של הע׳ בעיקר כצמחי נוי; פיחת הסשוי 
פילוס שברבחת נאכלים, אם כי העלים ששרשים מכילים רעלים. 






201 


ערטניתיים — עדיים 


202 


הע׳ עשירים מאוד באלקלואידים (בת־משפחת הברבריים בלבד) 
וכן מכילים תרכובות פוליפנוליות׳ ספונינים ותרכובות ציאנוגניות. 
הע׳ נחשבים משום־כר לרעילים וכמה מינים משמשים ברפואה 
עממית. 

,־ 16106101 ^ . 1 ל ; 111,1964 ,ח? 10* ?{[3x2 ) / 0 ממ>^ . 11 

12 * £101 ,ץז 2063 . 4 ! ;^ 1964 , 2 ז 1111€ ה 1 > 11 * 12€ ז 10 {? 

. 1966 , 1 , 511/111 ^ 01 ? 

ק. חי 

עריות, גלד־ $0 ססת 1 ), קיום יחסי מיו עם שאר-בשר. בכל החב¬ 
רות האנושיות חל איסור על ג״ע, אולם דירוג יחסי הקרבה 
שבהם חל האיסור — שונה מחברה לחברה. 

אין חברה שבה מותרים יחסי מין בין אדם לאמו, לאחותו או 
לבתו, וכן אץ חברה בה מצטמצם האיסור אך ורק לקתבים הרא¬ 
שונים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת) אלא מורחב לקרובים המשניים 
בצורה שונה בכל חברה וחברה. במספר מקרים חריגים מותר ג״ע 
ואף מצווה; הדוגמות הידועות הן: מצרים העתיקה, ממלכת האינקה 
(ע״ע), וחברת אזאנדה (:>{>ג 231 \ 1 ) באפריקה. גם במקרים אלה 
מדובר בחלק קטן של האוכלוסיה בלבד. 

מבו(ע״ע) הוא בין האיסורים על ג״ע המדגיש את האמונה בעונש 
בידי שמים שעלול לפקוד את העובר עליו. הפרת האיסור כרוכה גם 
בתגובת זוועה (■!סזזסל 100$1 ! 1 ); אבטיפוס לתגובה זו במסורת 
המערב הוא אוידיפום (ע״ע). 

אנתרופולוגים במאה הקודמת (למשל א. טילר, ר׳ להלן) התייחסו 
אל איסור ג״ע ככלל הראשון בשורת כללי האכסוגמיה(ע״ע). דעה זאת 
שרירה גם בתאוריה המודרנית-הפונקציונאלית הנקראת תורת ה־ 
"הרחבה". תורה זו מסתמכת על מינוח שארות: בהרבה חברות 
המלים "אח" או "אחות" מוסבות גם על בני דודים; כן חלים 
לפעמים המונחים "אב" או "אם" על אחי האב או אחות האם. 
בהרבה מקרים "מורחב" הטאבו גם לקרובים אלה. 

אולם, למעשה, יש הבדל יסודי בין האיסור של ג״ע ובין כללי 
האכסוגאמיה. איסור ג״ע חל על יחסי המין בין יחידים בתוך 
המשפחה, ואילו בכללי האכסוגאמיה הדגש הוא על דפוסי הנישואים 
(ולא על יחסי המין) בין חברי קבוצות שארות, כגון בית אב, בית 
אם או קבוצת שם. כללי האכסוגאמיה מוסברים על ידי הקשרים 
הפוליטיים הקיימים בין הקבוצות ההן. כללים אלה אינם יכולים 
להסביר את איסור ג״ע, לכן טעון האיסור הסבר אחד. 

הוצעו הסברים תרבותיים־חברתיים וגם פסיכו־ביולוגיים לאיסור 
ג״ע. הקושי בבדיקתם הוא אוניוורסאליוח הטאבו שאינה מאפשרת 
השוואה בין מקרים חיוביים למקרים שליליים. תאוריה אחת היא 
של א. טילר (ע״ע) המסוכמת בבימוי, "להתחתן בנישואי־חוץ או 
לההרג״ ("!סלססשל * 1 ! 0 !!!ס 1 > 10 ־ד 121 מ סל). כאן משמש הטאבו 
ככלל אכסוגמי המחייב קבוצה אחת לקחת בנות־זוג מקבוצה אחרת, 
ועי״כ למסד קשרים ביניהם. קבוצות "בעלי בריח" כאלה, שכל אחת 
מהן שומרת על הטאבו, הן בעלות יכולת קיום יותר חזקה מקבוצות 
בודדות וקטנות שכל אחת מהן מסוגרת בתוך עצמה. בכל חברה 
דרושה מידה של שיתוף פעולה כלכלי ופוליטי בין אנשים שגודלו 
וחונכו במשפחות שונות. שיתוף פעולה זה אפשרי במידה שבני 
החברה מסוגלים לפקח על דחפיהם על רקע דרישות המציאות 
החברתית. היחיד רוכש את היכולת הזאת בגיל רך בחיק המשפחה. 

הדגם הראשוני של התהליך הוא ניתוק הקשר החברתי והתלות 
הרגשית השוררים בין הילד לאם. התסביך האדיפאלי הוא ההשלכה 
הפסיכולוגית של טאבו על ג״ע. שתי עמדות פסיכולוגיות מנוגדות 
הועלו בדיון על ג״ע. האחת, על רקע פרוידיאני, טוענת שקיימת 
תשוקה מינית מודחקת בין בבי המשפחה, ובעיקר ביחסי הורים — 
ילדים. עמדה שניה טוענת שמגע בין־מיני אינטימי ממושך משכך 
את ההתעניינות המינית. בהקשר זה מרבים להזכיר את התופעה 


הרווחת בקיבוצים בישראל, שבני קבוצה אחת אינם נוטים להתחתן 
אלה באלה. עמדה זו מדגישה יחסים בין אח לאחות. מעט מאוד ידוע 
על ג״ע חד־מיני(הומוסכסואלי). קיימת דעה שג״ע בתוך קבוצה, 
בקנה מידה גדול, הביא להידרדרות ביולוגית. הטיעון הוא שיחסי מין 
בין קרובי משפחה מעלים את ההסתברות של זיווג גנים מזיקים. ברם, 
עוד לא הוכח שתהליך זה היה משפיע ברמה הקבוצתית. מכניזמים 
למניעת זיווג בין קרובי משפחה נמצאים בין בע״ח ממינים שונים. 
למשל, בין קופים יפניים ( 1110$ > 203 !\ ? 5 ־ת 3 ק 12 ) מקטין גירוש 
הזכרים הצעירים מהחבורה את ההסתברות של זיווג בתוך המשפחה. 
בין לנגורים בהודו ( 5 !ט§ת^ 1 מ&תןגז״ס!?) מתקיף המנהיג הזכרי 
הבלעדי של קבוצה דרמינית את התינוקות של נקבות הלהקה, יש 
פחות מידע על קופי האדם, גורילה, שימפנזה וכר, הקרובים יותר 
לאדם מבחינה אבולוציונית. 

בתוך חברות האדם קשורה מניעת ג״ע לכלל תרבותי ויש 
אנתרופולוגים הרואים בטאבו על ג״ע אבן־פינה של התרבות האנו¬ 
שית. במיתוסי הבריאה של עמים שונים מופיע האדם הראשץ, 
או מייסד האומה, כפרי מעשה ג״ע. אפשר להניח שאין הסבר יחיד 
לטאבו זה אלא שהוא קשור בתהליכים בידחברתיים שונים ונשאר 
״חידה״ גם במיתולוגיה וגם במדע. וע״ע נשואים, עכד 378 . 

ג״ע ב י ה ד ו ת — ע״ש אשות, עמ ׳ 382/3 ו 387/8 . 

1014 010171 " 7 , 1 ) 01 ־ 1 ? . 5 ; 1949 ,) $171101117 101 ) 50 .ק. 0 

- 11111 / 0 ^ 711037 ) 771 ) £1 ־ ) 7/1 < 11$$ גים 1-5 '^ 1 . 0 ; 1950 , 01:00 ־ 1 

/ 0 1711 ^ 071 ) 1/1 0714 ץ 10% סס£ , 7111111 ) 0 ,:> 1 ז 0 ז 8$ ת 1 ׳\ 1,1 0 .' 4 ; 1969 , 1 ) 1111 
. 1969 ,( 1 . X ,.<״;()־! [־ 1 ) 1 : 4 . 001 ז־נ 011 ) ( 0711 ^ 1710(11 0714 7x0 

ה. גו. 

עריים ( 30030 ־ 3111 ״ 1 ), משפחת צמחים דדססיגיים מסדרת המגנו- 
ליים הכוללת כ 45 סוגים וכ 1,100 מיגים. עיקר תפוצתם 
באזורים הטרופיים והממוזגים: באסיה הדרומית־מזדחית ובאמריקה 
התיכונה. הע׳ הם עצים או שיחים ירוקי־עד. העלים פשוטים ומואר¬ 
כים, בעלי שמן אתרי ריחני. הפרחים חד — או דו־מיניים, צהבהבים 
או ירקרקים. העטיף בעל 4 — 6 עלים. לעתים קרובות, חלק מן האבק¬ 
נים אינו פורה. האבקנים נפתחים ע״י קשוות המתרוממות כלפי 
מעלה; חלקם מסודרים ב 3 דורים, 3 — 4 בדור. השחלה לרוב עילית, 
בת מגורה אחת. הפרי ענבה או בית גלעין. 

במשפת הע׳ מינים אחדים חשובים כעצי־פרי וכצמחי־תבלין: 
אווקדו (ע״ע, ר׳ תט׳ שם) 
15 ״), המין היחיד המצוי ב־ 
איזור הימה״ת הוא ה ע ר ה¬ 
א צ י ל ( 1115 ל 0 !ז ״ 1 ). זהו שיח 
ירוק-עד של החורש הים-תי- 
כוני הלח והוא בעל עלים 
גלדניים ארוכים. הצמח דר 
ביתי. הפרחים קטנים, בעלי 
4 עלי עטיף. הפרי ענבה סגר 
לה־כהה. בארץ גדל הער בר 
בחרשים של הגליל, השומרץ 
והכרמל. עליו ופירותיו מש¬ 
משים כתבלינים. הפירות מכי¬ 
לים כ 20% שמן הנקרא "שמן 
ער". ענפי הער ("דפנה", ע״פ הביטוי הרווח וע״ע מתנניים) שימשו 
בפולחן ומרים מענפיו נהגו לעטר ראשי מצביאים מנצחים (ע״ע 
טריומפום, עמ׳ 982 ) וראשי משוררים וסופרים. זר מקושט בפירות עד 
שימש כסמל הסמכה בטקסי הענקת תארים אקדמיים; מכאן הביטוי 

הלאטיני (,^. 8 ) 1111111 ־ 31 021115 ־ 300313111 ל ובצדם' : 021 ־ 8300313111 — 

תעודת בגרות. 

מ. זהרי, עולם הצמחים, 1954 1 , 107111 0714 <41411x011071 ? ,־ 82110 .ס . 14 

. 1970 
י. וי. 


; הקנמון (ע״ע). בסוג ער (- 13111 


.",*י• 

\ ' ־ 

. 

י ז •*־־■ ^ 


; '־׳י' 

יי" 

.זר־*.. /} 

' ־^ .; 




ער אצי 5 ( 0061115 15 ך 1 ט 1-3 ), ענף 




203 


ערים ועדר: במזרח הקדום 


204 


עו*ים (אנג׳ ?:זס׳ מלאט׳ 35 ז 1 ׳\ 1 :> = חבר אזרחים) ועיור (אנג׳ 
123€1011 מ 3 נ 1 ז 11 > מלאט׳ 5 < 1 ״ 1 = עיר). ע י ר (ע׳) היא יישוב־ 

קבע מכונם, שתכונותיו העיקריות מתייחסות לגודל, צפיפות 
ותעסוקה. עיור הוא תהליך היווצרותן של ערים, גידול במס¬ 
פר יושביהן וחלחול השפעתם של המרכזים העירוניים לסביבה 
הכפרית. 

גודל העיר: כע׳ נחשב בד׳־כ יישוב, שמספר תושביו גדול 
ממספר מזערי מסרם. בהתאם לכך שונה הגדרת הע׳ במדינות השונות. 
בארצות סקנדינוויה נחשב יישוב המונה 200 נפש רותר ליישוב 
עירוני, בעוד שבאה״ב המינימום הוא 2,500 נפש ובידן — 10,000 
נפש (בא״י — ר׳ להלן: העיר בא״י). מגודל היישוב ומצודת בינרו 
נובעת צפיפות גבוהה, כלר מספר גדול של תושבים ומבנים 
ביחס לשטח. צפיפות קיימת לעתים אף ביישובים חקלאיים שמספר 
אוכלוסיהם גבוה, ומכאן ההבחנה המתייחסת ל תעסוק ה בלתי־ 
חקלאית של חלק ניכר מהתושבים והדגשה של תפקודים מסח¬ 
ריים, מינהליים ותעשייתיים בכלכלת היישוב העירוני. תכונות אלה 
משמשות בסיס עיקרי לצורך הגדרה מינהלית והגדרת צורת היישוב 
במפקדי אוכלוסין, אולם אינן מציינות את אורח החיים כסממן 
עיקרי בצורת היישוב העירוני. לפיכך מונים מאפיינים נוספים, 
חברתיים בעיקרם (ור׳ להלן: סוציולוגיה). 

העיר במזרח הקדום, עם׳ 203 ■ במקרא ובדברי חז״ל 205 ! התפתחות 

העיר, עם׳ 208 ; בישראל, עם׳ 214 ; גאוגרפיה, עם׳ 217 * סוציולוגיה, 

ענו 222 ; כלכלה, עס׳ 1225 תכנון ערים, עם׳ 228 . 

המושג עיר במזרח הקדום כולל את הצורה הפיסית של 
היישוב (בתים, רחובות, בנייני ציבור. ביצורים, וכר) ואת הרעיון 
המופשט הפוליטי, הכולל את מוסדות הע׳ (מועצת הזקנים או ראש 
הע׳, הכהונה, הגילדות וכר). הממסד הפוליטי העירוני שימש גרעין 
להתפתחות מדינת־הע׳ ולאחר מכן לממלכה שכללה מספר ערים 
תחת חסות ע׳ ראשית אחת ושהפכה בשלב האחרון לאימפריה שרייתה 
שיא ההתפתחות הפוליטית במזרח הקדום. 

מקור השם ע׳ בשמית־מערבית אינו ידוע; השם קיים בצורה 
דומה בעברית, כנענית, אוגריתית ופניקית. באכדית (שמית מזרחית) 
הע׳ נקראת ! 311 מהשורש השמי אהל = ציבור אנשים; גם באכדית, 
כמו בעברית, קיים כניגוד לע׳ המושג כפר (אכדית גח<ן 3 ^). מכל 
שפות המזה״ת הקדום נשתמרה רק בחתית, במלה 3 ז 1 ג}ק 13 ! — ע׳. 
המשמעות המקורית: מקוס-ממכר, שוק. שוני השורש בין השמית 
המזרחית למערבית, מורה, שהמונח "עיר" נוצר לאחר התפצלותם 
של העמים השמיים. 

המחקר הארכאולוגי וההיסטורי מנסה לקבוע את מע¬ 
רכת התנאים ואת העיתר בהם התרחש העיור הראשוני, לאמור 
צמיחת ע׳ מתוך יישוב כפרי. חוקרים רבים ראו בשינוי זה 
ראשית היווצרות הצידיליזציה (המונחים 
ו 111231:1011 ׳״:> נגזרים מאותו שורש 
לאטיני). הצמיחה העירונית התרחשה לרא¬ 
שונה במסופוטמיה (ע״ע) באלף ה 4 לססה״ב 
וכונתה ע״י גורדון צ׳ילד (השר להלן, ור׳ 

ביבל , ) "המהפכה העירונית". תהליכי עיור 
קדומים התחוללו גם בעמק הנילוס במצ¬ 
רים, בעמק האינדוס בהודו (מוהנג׳ו־דארו, 

הרפה* ע״ע הדו, עמ׳ 502/3 ), ומאוחר יותר 
בעמק הונג הו(ע״ע) בסין הצפונית (מסוף 
האלף ה 3 לפסה״נ) ובאמריקה התיכונה 
(מהמאה ה 1 לפסה״נ). קדמה למהפכה העירונית "המהפכה הנאד 
ליתית״ (במזרח הקרוב בין האלף ה 9 לאלף ה 5 ) שיצרה את 
התנאים הטכנולוגיים שאפשרו עיור. ההמצאות והחידושים הסכנר 
לוגיים הם: ביות דגגים ובע״ח, מפעלי השקאה, שימוש במחרשה 


ובגלגל — שמשמעם ייצור מזון ועדפי מזון. יכולת הקהילה הנאו־ 
ליתית ליצור עדפי מזון אפשרה גידול אוכלוסין ניכר, בד בבד 
עם שחרור חלק מהאנשים מתפקיד יצירת המית. אנשים אלה 
סיפקו בתמורה למזח שירותים מתמחים ושימשו ככוהנים, מנהיגים 
ובעלי מלאכה. 

באזורים הגאוגרפיים שבהם תלה הצמיחה העירונית קיים בד״כ 
בסיס אקולוגי נוח (קרקע סוריה, מים). מציאות חמרי־גלם אינה 
הכרחית לצמיחת ע׳ והיעדרם (של עץ ונחושת בעמק הנילוס, של עץ 
ומחצבים בשומר ועוד) לא מנע התפתחות עירונית, הודות לאפשרות 
השגתם ע״י הסחר המלווה את העיור מראשיתו. ג. צ׳ילד קבע כמה 
תכונות המאפיינות את הפיכת היישוב לעירוני: ( 1 ) גדלו, שטחו 
וצפיפות אוכלוסיו עולים בהרבה על היישוב הקדם-עירוני (פי 10 
מגדלו של ״כפר״ נאוליתי). הע׳ השומרית מנתה 7,000 — 20,000 נפש 
וזו שבמישור האינדוס כ 20,000 . ( 2 ) האופי התפקודי של היישוב 
העירוני שונה מהבלתי־עירוני בכך שיש בו התמחות מקצועית, אף 
כי חלק ניכר מתושביו היו חקלאים. ( 3 ) עדפי המזון הם בסיס להון 
פעיל. ( 4 ) מבנה מונומנטלי ומבני ציבור: בע׳ השומרית מגדלי- 
היכל ( 11 ] 111-3 {>ן> 21 [ע״ע בבל, עם׳ 563/4 * תמ׳: שם, 1531 ), מק¬ 
דשים ואסמים! הפירמידות וקברי המלכים בעמק הנילוס! המצודות 
בערים שבעמק האינדוס; הפירמידות המדורגות והמקדשים שבערי 
המאיה. ( 5 ) קיום ארגון חברתי מורכב שבראשו כוהנים ומנהיגים. 
( 6 ) מתוך איסוף עדפי המזון נתהוו רישומים, לוח־שנה וכתב; מכל 
אלה צמחו מדעי האריתמטיקה, האסטרונומיה והגאומטריה. ( 7 ) עי¬ 
דון בביטוי האמנות. ( 8 ) עיסוק במסחר ובמלאכה. 

השערת צ׳ילד החלה להתערער לאור שתי תגליות חשובות, 
שנתגלו אחרי שנות ה 50 : גילויה של ע׳ נאוליתית קדמ-קדרית 
(האלף ה 7 לפסה״נ) ביריחו (ע״ע), וגילוי האתר הנאוליתי הקדם- 
קדרי והקדרי בןי׳?ל הדוק (> 1 ב>< 911 131 <)), באיזור קוניה שבאנא- 
סוליה. בשתי ערים אלו — שלפי גדלן (יריחו — 35 דונם וצ׳טל 
הרוק — כ 150 דונם!) וארגונן הפנימי יש להוציאן מכלל "כפרים" 
ולשייכו, ע״פ רוב אמות־המידה של צ׳ילד, לערים— אך לא נתקיימו 
כתב ומדע מדויק. ביריחו היתה קיימת באותה תקופה חומה אדירה 
כביצור — תופעה שאפילו במסופוטמיה היא מאוחרת לראשית 
העיור. נוסף על כך התברר כי חוץ ממסופוטמיה, דרום-איראן ומצ¬ 
רים, שבהן כבר היה כתב בסוף האלף ה 4 וראשית האלף ה 3 , הרי 
באנאטוליה, א״י־סוריה וחלקים מהאיזור האגאי היו קיימות צורות 
עירוניות ללא כתג 

הצטברות נתונים אלה מחייבת גישה גמישה יותר בקביעת רא¬ 
שית העיור. בתהליך זה שראשיתו בדרום-איראן(הסוזיאנה) ובמסו¬ 
פוטמיה אין רואים כיום "מהפכה" אלא התפתחות ממושכת ואטית 
ששרשיה מסוף התקופה הנאוליתית (סביב האלף ה 5 ). באתרים 
שבהם התגבשה לראשונה התבנית העירונית, צמח היישוב סביב 
מקדש מרכזי ואיזור השוק, ששירתו מספר כפרים סמוכים. 

באתר ט^ה־גאורה, בצפת מסופוטמיה, היתד• קיימת סדרת 
מקדשים החל מסוף התקופה הנאוליתית. משך כל התקופה הכלקולי¬ 
תית עד לתקופות ההיסטוריות. תופעה דומה נתגלתה גם בדרום, 
בארידו — שע״ם המסורת השומרית היתה הראשונה מחמש הערים 
הקדומות שקדמו למבול ושאליהן "ירדה המלכות משמים". כאן נמ¬ 
צאה סדרת מקדשים שסביבם הלכה והתגבשה הע׳ ארידו. תחילתם 
של המקדשים בראשית האלף ה 4 , ולקראת סוף התקופה הכל¬ 
קוליתית השתכללו המקדשים וגדלו — תופעה המעידה על עליה 
במספר אוכלוסי הע׳, התפתחות החברה העירונית ועידונה. תהליך 
דומה חל גם בארו (היא ארך [ע״ע] המקראית). כאן התחילה סדרת 
המקדשים שבמרכז הע׳ בראשית תקופת עיביד (ע״ע בבל׳ עם' 529 ) 
וגודל הע׳ בתקופה זד הגיע לכ 24x10 (!) דונם. כתוצאה מצמיחת 
הע׳ סביב המקדש ושיתופו הפעיל של המקדש (כמוסד) בתהליך 



היר 1 נליןי נוצרי, הטססז 
עיר. הצלב טסטל ד,ת־ 
סערות דרבים, והסענל 
— אח החוסה (או 
הסוללה) הסוחטת את 
העיר כיהידח 



205 


ערים ועיור; כמקרא; בדברי חז״ל 


206 


העיור התרכז המשטר הפוליטי בעיקר סביבו. מסיבה זה יש המכבים 
בצדק את הע׳ השומרית באלף ה 3 "עיר־המקדש". כלכלת ע׳ זו 
היתד; חבה ככולה בידי המקדש ( 40% — 60% מאדמות הע׳ היו בידי 
הכהונה), והמלוכה קשורה אף היא במוסד זה (השף להלן, עם׳ 208 ). 

בניגוד לתהליך האטי של התגבשות הע׳ במסופוטמיה, היתה 
ההתפתחות בשטחי א"י וסוריה שונה לחלוטין. לאחר האפיזודה 
העירונית ביריחו (ר לעיל) אין במשך כל התקופה הנאוליתית 
והכלקוליתית ( 6000 — 3300 לפסה״ב) כל רמז לקיומו של יישוב 
עיתני. אך לקראת סוף התקופה הכלקוליתית התגבשו יחידות קדם- 
עירוניות גדולות יחסית. כגון ע׳סול שבעבה״י המזרחי; יישובים 
עירוניים של ממש תחילתם למעשה רק לקראת סוף תקופת הברונזה 
הקדומה א׳. 

בדרום הארץ בתל ערני יש עדות ליישוב שהשתרע על כ 200 
דונם ואשר בשכבה ¥111 שלו מצוי מבנה ציבורי גדול המעיד על 
ראשית היישוב המאורגן והמתוכנן. בשכבה ¥1 נבנתה חומת־הע׳ 
ובשכבה זו נמצאו גם שפע ממצאים מצחים מהתקופה הקדם־שושל- 
חית; בשכבה ¥ נמצא במכלול קרמי מצרי נלי־חרם ועליו חריטה 
המציינת את שמו של נערמר, המלך הראשון של השושלת הראשונה 
במצחם (סביב 3000 לפסה״נ). מכאן שראשית היישוב העירוני חלה 
כ 250 — 300 שנה קודם בואם של הצבאות המצחים לא״י. 

באיזור ההר המרכזי יש תופעות דומות, אם כי הבסיס הכרונר 
לוגי אינו כה ברור כמו בתל ערני. העחם בעי ובתל אל־פארעה 
(צפון) נוסדו בסוף תקופת הברונזה הקדומה א' (סביב 3000 ). הת¬ 
פשטות העיור היתד. מהירה ותוך תקופה קצרה יחסית התכסו שטחי 
א״י וחלקים מסוחה רשת של יישובים עירוניים. דבר זה מצביע על 
בואו של העיור מבחוץ רש להניח כי היזמה לעיור המהיר מקורה 
בהשפעות מסופוטמיות במרחב א״י־סוריה בסוף האלף ה 4 

דוגמה מרשימה של ע׳ מתוכננת מהשלב הראשון של העיור היא 
ערד (ע״ע); ע , זו׳ שהתקיימה בתקופת השושלת המצחת הראשונה, 
מאופיינת בחומה בעלת מגדלים מעוגלים (שהקיפו 100 דונם בקי¬ 
רוב). יחידות בתים הבנרות ע״פ תכנית אחידה, רובע מגורים ורובע 
ציבורי בו נתגלה מקדש כפול. משלב מאוחר יותר באלף ה 3 יש 
בידנו תכניות מאיזור המצודה של מגיח (שכבות ^¥ X¥^^^—X ) ; 
כאן, ברובע הציבורי, מצוי מקדש וסמוך לו בניין, ששימש, ככל 
הנראה, ארמון. סמיכותם של המקדש והארמון מבהירה כי גם בא״י 
חלו תהליכים דומים לאלה שבמסופוטמיה; קרבתם זה לזה וחלקם 
בשטח הע׳ (כ % משטחה) משקפים את חשיבותה של הכהונה 
במשטר העירוני של א״י בתקופה הקדומה. 

הדגמים העיחניים שנוצרו באלף ה 4 וה 3 , המשיכו לשמש, תוך 
שכלולים, גם באלף ה 2 וה 1 . יסודות התכנון העירוני שנוצרו אז׳ 
כגון ביצור מאורגן, רשת רחובות הכוללת ניקת, גושי בתים שרחו¬ 
בות חוצצים ביניהם (במונח לאטיגי: 151113£ "), גוש מבני-ציבור 
במרכז התל או בשולי המצודה — כל אלה אפשר למצוא בעח 
המזרח הקדום עד לתקופה ההלניסטית שבה נוצרו דגמי תכנון עירו¬ 
ני אחחם. 


עיר במקרא עניינה העיקח, לרוב, יישוב מוגן(במד׳ לב, לו; 
השר: "עיר נצורה"; ישע׳ א, ח). בניית הע׳ הראשונה מיוחסת לקין 
ושפה "כשם בנו חנוך" (ברא׳ ד, יז). גם נמדד (ע״ע) בנה ערים, 
(שם י, יא—יב), ושם נזכרה ע׳ לראשונה כחכוז־אוכלוסין גחל — 
״היא העיר הנחלה״. הקמת ע׳ נזכרת להלן בפרשת ״מגדל בבל״ — 
"הבה נבנה לנו עיר ומגדל... פן נפוץ" (ברא׳ יא, ד). בתקופת 
האבות ישב לוט "בערי הכבר" (שם יג. יב). עוד צוינו בפירוש 
כעחם: חברון (שם כג, י; לייסודה אף ניתן תאחד יחסי — במד׳ 
יג, כב), ע׳ נחוד בארם נהחם (ברא׳ כד, י), ביודאל (שם כח, 


יט) ושכם (שם לג, יח). עצמתה של ע׳ — חומתה וביצוחה; 
זוהי "עיר חומה" (ויק' כה, כט). המרגלים ששלח משה נתבקשו 
לבדוק את ערי הארץ ״הבמהנים (= פחזות) אם במבצחם", והשיבו: 
"והעחם בצרות גדילת מאד" (במד' יג, כח; דב׳ א, כח). נזכתת 
עח הכנעני (במד׳ כא, ג, ועוד), ונתפרסמו בחסנן עח עבה״י 
המזרחי (שם כא, כד—כה, ועוד), שעליהן נאמר "כל אלה עחם 
בצרות חומה גבהה דלתים ובריח״ (דב׳ ג, ה; והשד שם, ב, לד—ג, 
יב). מרכזי שלטון ידועים הם ״עח הממלכה״ (יהד י, ב); כאלה 
היו 31 העחם שאת מלכיהן היכר. יהושע (שם, פרק יב). עחם 
גדולות יחעות גם בשם "קחה" (דב׳ ג, ד; מל״א א, מא, ועוד). 
מטיפוס מיוחד היו "עח המסכנות" שבנו בני ישראל לפרעה (שמ׳ א, 
יא), וטיבן לא נתברר. 

נתוני היסוד להקמת ע׳ — מקור מים, הגנה טבעית, סביבה 
חקלאית ומיקום תעבורתי נוח — הגבילו הקמת עחם בתנאים 
הטבעיים של א״י, ואחח כל חורבן שבו ונבנו על אתריהן הקודמים 
(״ונבנתה עיר על תלה״ [ירמ׳ ל, יח]). לתופעה זו — ה״תל״ — 
חשיבות רבה בארכאולוגיה (ע״ע, עמ׳ 900 , 903 ). לפיכך, גם בניית 
עחם, הנזכרת לרוב במקרא, מתייחסת עפ״ר לבניה מחדש או לבי¬ 
צור. יוצאת מכלל זה, כנראה, בניית שומרון (מל״א טז, כד). לבני 
ישראל הובטח כי יירשו בא״י "עחם גדלת וטבת אשר לא בנית" 
(דב ׳ ו, י), והבטחה זו אכן נתקיימה (יהד כד, יג). רק על יריחו 
(ע״ע) גזר יהושע שלא להקימה (שם ו, כו), ואיסור זה נשמר עד 
לימי אחאב (מל״א טז, לד). 

למעמד מיוחד במקרא זכתה ידושליס, שנתכנתה בכינויים רבים, 
וביניהם: ״עיר יהודה״ (דה״ב כה, כה; וככה גם בכרוניקה הבבלית 
על הגליית מלך יהודה [יהויכין] לבבל), וראש לכל: "עיר האלהים" 
(ירם׳ לב, לא). 

המונח "בירה", המופיע רק בספרי המקרא שמזמן הבית השני 
(אסתר א, ב, ועוד; נחמ׳ ז, ב, ועוד; דג׳ ח, ב), ושיש לו מקבילה 
באשורית בתקופות קדומות יותר, קשור במבצר שאפיין אז את ע׳ 
(או עח) השלטון המרכזית. 

יע. או. 

בחז״ל, "בני־הע׳" הם בעליהם החוקיים של נכסי הציבור, 
ו״שבעה טובי הע׳" מנהלים את ענייניה (מג׳ ג׳, א׳, ובבלי וירד, 
שם). על חבר-ע׳ — ע״ע (עמ׳ 69 ). "חבר־הע׳" (תוספ׳ פאה ה׳, ט״ז 
ועוד) הוא ה״תלמיד־חכם המתעסק בצרכי־ציבור״ שבע׳(רש״י, שם; 
ור׳ ש. ליברמן, "תוספתא כפשוטה", שם). נזכרות תקנות עיחניות 
שהתקינו חכמים, ביניהן: הרחקת מטרדים שובים מסביבת הע׳(ב״ב 
ב׳: ה׳, ז׳—ט׳) וש״עושין... מגרש — ע׳; ולא ע׳ — מגרש, כדי 
שלא יחריבו את עח ישראל" (ערכין ט׳, ח׳). חובות שונות מוטלות 
על תושב-הע׳: "כופין אותו לבנות לע׳ [מממונו] חומה, דלתים 
ובחח״, אך לדעת רשב״ג כך הוא רק ״בע׳ הסמוכה לספח׳; אזרח 
ע׳ הוא כל שישב בה שנה אחת; "קבה בה בית־דירה, הח הוא 
כאנשי הע׳ מיד" (משנה ב״ב, א׳, ה; ור׳ בבלי שם ז׳, ע״ב—ח׳, 
ע״א). ע׳ שאינה מקיימת כמה תנאים יסודיים, אין ת״ח רשאי 
לדור בתוכה; ואלו הם: בי״ד מכין ועונשין, קופה של צדקה כהלכה, 
ביכ״ג, היגיינה מינימלית — כולל רופא —, סופר ומלמד־תינוקזת 
(סג׳ י״ז, ע״ב). "כל ע׳ שגגותיה גבוהין מביה״כ לסוף חחבה" 
(שבת י״א, ע״א), ו״כל ע׳ שאין בה תינוקות של בית רבן מחחבין 
אותה" (שם קי״ט, ע״ב). 

חז״ל מבחינים בין כפר, ע׳ וכרך. כפר — תושביו מועטים ואינם 
מלומחם, בד״כ, והם מספקים "מים ומיה" לע׳ ולכרך. ע״פ תקנה 
קדומה (ע״ע עזרא ונחמיה, עט׳ 792 ) היו הכפחים באים העירה 
בימי ב׳ וה׳ בשבוע לשווק את מצרכיהם, ואז נכנסו לביהכ״ג לשמוע 
קחאת־התורה, ודנו בענייניהם לפני בי״ד (מג׳ א׳, א׳—ג׳ ובבלי, 
שם). ו״איזוהי ע׳ גדולה? כל שיש בה עשרה בטלנים (וע״ע בית- 



207 


ערים ועיור: כדברי חז״ל; התפתחות העיר 


208 


כנסת, עמ׳ 617 ) פחות מכאן, הרי זה כפר" (מג׳ שם). כרך הוא 
מקום "עולמי" יותר (מג׳ ג/ ע״ב) ואפשר לרכוש בו כל דבר, 
מה שאין כן בע׳ (כת׳ ק״א, ע״ב); וקבעו חז״ל ש״הנכנם לכרך 
מתפלל, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו. בן־עזאי אומר: ארבע, 
שתים בכניסתו ושתים ביציאתו" (בר׳ ט׳, ד"): "שתכניסני לכרך 
זה לשלום... שתוציאני מכרך זה לשלום.״״ (בבלי, שם, ם/ ע״א! ור׳ 
תוסס׳, שם ר, ט״ז ; ירד מ׳, ד׳). "ישיבת כרכים קשה" (כת׳ ק״י, 
ע״ב), ומאידך: "מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך־ 
אחד בא״י (סג׳ ק״ב, ע״ב). במשל מוסרי דרש רבא: "אמרה כנסת 
ישראל לפני הקב״ה: רבש״ע, אל תדינני כיושבי כרכים, שיש בהן 
גזל ועריות ושבועת שוא ושבועת שקר" (עיר׳ כ״א, ע״ב), ור׳ יוחנן 
מונה את ה״רווק הדר בכרך ואינו חוטא״ — בין השלושה ש״מכריז 
עליהן הקב״ה בכל יום" (פס׳ קי״ג, ע״א). בדברי רבא על הפירוט 
שבתיאור "המרכבה" אצל יחזקאל נאמר: "למה יחזקאל דומה? 
לבן־כפר שראה את המלך. ולמה ישעיה דומה ל לבן־כרך שראה את 
המלך" (חג׳ י״ג, ע״ב). לדברי רב, מעלה מיוחדת לדור בע׳ חדשה, 
"שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטיך (שבת י׳, ע״ב). 

"ערי־חומה" שבא״י, נתקדשו בקדושה מיוחדת, ומשלחים מתוכך 
— ורק מתוכן — את המצורעים (ע״ע טמאה וטהרה, עמ' 785/6 , 
790/1 ; וע״ע צרעת). המדובר בערים שהיתה עליהם מסורת שהיו 
מוקפות־חומה מימות יהושע (ע״ע) בן נון, מהן: ״קצרה (= 1 מגר 1 ז 03$ ) 
הישנה של ציפורי, וחקרה של גוש־חלב (ע״ע), ויודפת (ע״ע) 
הישגה, וגמלא וגדוד וחדיד ואונה וירושלם" (ערכ׳ ט׳, ר). נחלקו 
תנאים אם ערים אלה קדושות כערי-חומה ללא הפסק, וגם לאחר 
שנפלה חומתן, ואם "קדושה ראשונה" זו במלה עם חורבן הראשון, 
ונתחדשה "קדושה שניה" בימי עליית עזרא לערים שהיו מוקפות 
חומה באותו זמן. גם ב״קדושה שניר." זו נחלקו הפוסקים, אם קיימת 
היא עד היום או שבטלה עם החורבן, ורק "לעתיד לבוא" תתחדש 
לאותן ערים שתהיינה מוקפות־חומה אז. דין "בתי-ערי־חומה" (ע״ם 
ויקרא כה, כט—ל) נדון הרבה בהלכה; עכ״פ, "אין בתי-ערי-חומה 
נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג" (ע״ע יובל), ונחלקו פוסקים 
ומפרשים, אם רק דין "בתי־ערי־חומה" אינו נוהג או שקדושת ערי־ 
חומה בכללה אינה נוהגת בלא יובל (ספרא, מצורע, פר׳ ד׳; שם, 
בהר, פר׳ ד׳; ערב׳ ט׳, ג׳—ז׳; כלים, א׳, ר—ד; רמב״ם, הל׳ 
שמיטה ויובל, י״ב! ועוד). על ייחודה של ירושלים — ע״ע, עמ׳ 
344 — 347 . על ערי־הלויים — ע״ע לד, עמ׳ 368 , 371 ; על ערי־ 



טילטום: א. *נורה; נ. וזיאטרח; נ. איצטדיח; ד. נמל. תכנית העיר מז־ניטוז 
את התננח ההיפודסי, כפי שפותח בסוח התקופה ההלניסטית. האגורה (ביבר־ 
השוק) נמצאת בטרפו הגאונרפי של העיר. בססוד ממוקטים הטקרשים, טבני־ 
הציפור והחנויות. בשל הט 1 פונרפיה, תלק מהדרכים טשופעות וטד 1 רנות, אד 
אלו הטחפרות את שערי העיר והאגודה הותוו באופו שישמשו בנוהות בהטות־ 
משא וכרכרות 



טפת טרשה ביהודה — בתקופה ההלניסטית; רשת הרחובות, בדנם שתי וערב 
היפודמי, תוחסת את גושי הטבנים. המרכז הדתי, הסינהלי והצבאי היה כנראה 

ליד החומה הםזרתית. בחוטת־העיר בולטים טנרלים רבועים או טלבגיים 

מקלט — ע״ע מקלס, ענד 270/1 . על המשמעות ההלכתית של ע׳ 
מוקפת־חומה, ע׳-פרזות וכפר, ביחס לזמן קריאת המגילה, — ע״ע 
פורים• צ, ק. 

התפתחות העיר. מראשית העיור קיימות, זו בצד זו, ערים 
שהתפתחו באופן אורגני והן בעלות מבנה פיסי מורכב, חסר צורה 
גאומטרית פשוטה, וערים מתוכננות ע״פ כללים גאומטדיים, בעלות 
מערכת פיסית מסודרת. שלושה אלמנטים מאפיינים את הערים 
הקדומות: מרכז, שוק וחומה. במרכז הע׳ נמצא ארמון השליט והמק¬ 
דש, שסימלו את הערכים התרבותיים והדתיים ואת הסדר החברתי 
והמינהלי. ישיבה בחסותם הקנתה לתושבי הע׳ תחושה של בטחון 
חברתי, רוחני, גופני ותמרי. הע׳ תרמה ע״י ריכחיותה לחיזוק המשטר 
המדיני. היא אפשרה תקשורת נוחה בין נושאי השלטון, חילופי מידע, 
סחורות ושירותים, והבטיחה את תושביה מאדבים מבחוץ. תנאים 
אלה היו נוחים במיוחד במרכז הע׳ ומשום־כך ישבו בו השליטים 
החילוניים והדתיים ובכירי התושבים (ר׳ לעיל, עמ׳ 203/5 ). 

המבנה הפוליטי, החברתי והתרבותי ביוון הקלאסית קשור 
בהופעת הפולים — ע׳־המדינה (ע״ע י ון, עפד 456 ואילך). בע , 
היוונית חל שינד יסודי במעמדו התפקודי ובאפיו הפיסי של מרכז 
העיר. בערים הקדומות שמחוץ למרחב ההלניסטי היה למרכז הע׳ 
מעמד בלבדי וגישת התושבים אל מוסדות השלטת החילוני והדתי 
שרוכזו בו היתה מוגבלת ולעתים אסורה. למעמדו זה של המרכז ניתן 
אף ביטוי פיסי ע״י חומה שהפרידה בינו ובין שאר חלקי הע׳. לא־כן 
ביות הקלאסית, שם נוצר מרכז עירוני חדש — אגורה (= השוק) 
בו רוכזו התפקודים המינהליים והכלכליים. האגורה שימשה כמרכז 
החיים החברתים והפוליטיים. פילוסופים יווניים ראו את תפקידה 
הציבורי והעסקי של האגורה כסמל האופי הדמוקרטי של החברה 
היוונית. המבנים המונומנטליים של המקדשים אותרו בטמנוס 
(;> 0 ׳\ 6 ^ז), בתחום הקדוש, בקרבת המרכז. את אפיה הגאומטרי של 
הע׳ היוונית הקלאסית עם מערכת רחובות בדגם שתי וערב מייחסים 
להיפודמום (ע״ע), מתכנן שיקומה של הע׳ מילטום (ע״ע) באסיה 
הקטנה, לאחר חורבנה בידי דריוש (ע״ע, עמ׳ 135 ) הפרסי. גם 
בערים החדשות, שהוקמו במאה ה 4 לפסה״ג, בדגם שתי וערב, 
נשמת האגורה והמקדשים כמוקדי הע׳. 





209 


ערים וסיור: התפתחות ד!ןןיר 


210 


בתקופה ההלניסטית איבדו הערים מעצמאותן הפוליטית 
ושימשו משען לשלטון המרכזי. אלכסנדריה (ע״ע), החשובה בין 
הערים ההלניסטיות, תוכננה ע״י דינדקראטם (שם, ענד 677 ! זר׳ 
מפה, עמ׳ 679/80 ). ניתן להשוות מעמדה בעולם ההלניסטי לזה של 
ניו-יורק בזמננו — וזאת אף מבחינת הקהילה היהודית. 

הן בתקופה ההלניסטית והן בתקופה הרומית שימשה הע׳ מוקד 
ונושא התרבות של התקופה, ובניין ערים שימש סימדהפר להפצתה 
של התרבות הדומיננטית. בכך מילאה הע׳ תפקיד תרבותי וקולוני־ 
זאטודי ממדרגה ראשונה ותרמה רבות לאחדותם התרבותית של מר¬ 
חבי העולם ההלניסטי ושטחי האימפריה הרומית. 

בתקופה הרומית נוסדו מאות ערים חדשות מתוכננות באזורי 
הכיבוש הרומי בצפת אפריקה, מערב־אירופה ואנגליה. הע׳ רומא 
עצמה אינה משקפת היסב את התפיסות התכנוניות שאפיינו את 
הערים הרבות שהוקמו באימפריה. רומא גדלה בהדרגה ללא תכנת 
והרשימה בעיקר בפאר בנייגי־הציבוד ובגדלם. האוכלוסיה של 
רומא האימפריאלית מנתה כמיליון תושבים, בהם מספר רב של 
עבדים (ע״ע עבדות, עמ׳ 580/1 ). ברומא ידעו תופעות המזכירות את 
מצב הערים בזמננו, כגון בניה צפופה וגבוהה ופקקי תנועה. גם 
הפתרונות שאותם נקטו מופרים היום — הגבלת הצפיפות והגובה 
של הבניה והגבלות תנועת כלי-רכב (ר׳ להלן, עם׳ 231 ). 

לאחר שקיעת האימפריה הרומית חלה נסיגה ניכרת בתחום העיור 
ורק האימפריה ה ב י ז נ ט י ת ושטחיה לשעבר שנכבשו ע״י האס־ 
לאם המשיכו את המסורת הקלאסית. כעת התגבשו שלושה מוקדי 
עיור הנבדלים באפים הגאוגרפי-אקלימי, החברתי, הדתי־תרבותי 
והפוליטי: באירופה הנוצרית בעלת האקלים דיממחג, במזרח הקרוב 
המוסלמי בעל האקלים המדברי בחלקו, ובמזרח הרחוק ההינדו־ 
בודהיסטי בעל האקלים החם והלח. 

באירופה המערבית, חלה התדלדלות גמורה של מערכות היי¬ 
שובים העירוניים. לקראת סוף האלף ה 1 לסדי״ג החלה האוכלוסיה 
העירונית לתבוע זכויות כיחידה פוליטית. המושג אזרח ע׳ (לאט׳ 
ביניימית: 515 מ 6 §ז 11 גן, ומכאן נגזרו הכינויים ברוב שפות אירופה 
[והשד עברית: בורגני]) הוזכר לראשונה בצרפת בשנת 1007 . 
במאה ה 11 התחדש העיור באירופה המערבית והמרכזית כאשר 
השליטים הפאודליים העניקו לתושבי הערים זכויות שבללו בין 
השאר: קיום שוק ושלטון עצמי, כלר, מועצה עירונית ובימ״ש עירוני. 

התחדשות העיור היתה קשורה ב 3 גורמים: המסחר, ביסוס הבט- 



תחריט ׳פ? דירר, הטתאר סחבודד ע 5 רקע עיר. צ 5 ?ית העיר אפיינמז 5 םוח 
חטאה ה 15 — ראשית ח 16 


חון, ומוסדות השלטון והדת. התעצם תפקידו של השוק ועקב־כך 
גבר הקשר בין הע׳ שבה התקיים השוק לבין העורף החקלאי שיצר 
עודפים גדולים יותר עם הכנסת שיטות חדשות בחקלאות. תחילה 
נוצרו שווקים עונתיים וידידים, ועם התרחבות הסחר באירופה עלתה 
חשיבות השווקים שחלקם הפך למרכזי סחר בי״ל. גורם שני שעורר 
את התפתחות הערים נבע מתוך צרכי הבטחון. הוקמו חומות כדי 
להגן על אותם אנשים שלא ישבו במבצרים. הבטחון שהחומה 
הקנתה משך העירה אנשים רבים שלא עסקו בחקלאות, אף כי 
חלקם ישב מחוץ לתחום המוקף חומה. 

הכנסיה והמנזרים מחד, ומרכזי שלמון, כגון המבצרים. מאידך, 
שימשו מוקד לצמיחת ערים ומוקד כלכלי. ר׳כנסיה העסיקה מספר 
רב של אנשים במשרות כהונה וגם במוסדות שהיו מסופחים אליה: 
מוסדות חינוך, בת״ח ובתי־מחסה. בדומה לכך, המצודה או הארמון 
— על מערך הפקידים וחיל-המצב — שימשו שוק למצרכי המלאכה 
ומקום ריכוז של תוצרת חקלאית שנגבתה כמס ע״י בעלי־השררה. 
האוניברסיטות העתיקות ביותר של אירופה צמחו בערים בתקופה 
זו: בולוניה ( 1100 לערך), פאריס ( 1150 לערך), אוכספורד ( 1163 ) 
וקימברידג׳ ( 1225 ) 1 מאוחר יותר חלה התפתחות דומה בשטחים 
העירוניים של גרמניה והארצות הסלוויות. 

בצד הערים שצמחו על שרידי הערים הרומיות, התפתחו עדים 
חדשות כתוצאה מהתיישבות סוחרים ובעלי מלא¬ 
כה ליד טירות השליטים או בסמוך למנזרים. 

האופי הדתי והשלטון העצמי של החברה העי¬ 
רונית ב יה" ב התבטאו במבנה מרכז הע/ 

תחילה שלט בכיכר הע׳ בניין הכנסיה. עם הת¬ 
בצרות השלטון העצמי מופיעה לעתים כיכר 
שניה, העולה על הראשונה בחשיבותה, ובה בית 
העיריה, בניין הגילדות (ע״ע, ושם תמ׳), ומחסן 
הנשק של המשמר העירוני — המסמלים את 
עצמאות הע׳. במרכז הע׳ גרה אוכלוסיה ממעמד 
חברתי־כלכלי גבוה. השכונות היו הומוגניות מב¬ 
חינת הריבוד המקצועי והעדתי של התושבים 
(וע״ע גטו). 

המבנה הפיסי של הערים המתוכננות לא היה 
כפוף לכללים אחידים! הקף הע׳ היה מלבני או 
או׳בלי, מערכת הדרכים — סדורה גאומטרית 
לרוב. בערים הבלתי־מתוכננות התפתלו הדרכים 
באופן בלתי-סדיר. בצללית הע' בולטים מגדלי 
הכנסיה ובית העיריה ועפ״ר גם מגדל הפעמץ של 








^ } י, ז!י^ •, י, ,ןן *.־; ן*!- ן 11 >- 1 י■!־ז , ׳.- י י* "'* 1 ל 7 ^ ,י 

1 ^ 31 - 


***! 3 * 1 ^״■ . .. ■ •׳•!■ י- .׳■■ 

קטע טתיד טפת־תחדיט, הטדאו! אח ירוש?ים — טתוד " טםע בארץ-הקודש׳׳ 5 ב. סח ברייטנבאר 
( 1480 ), שורטטה ע״י א. דווי!- ( 11 :>;׳*£*} 6 זבו 1 ז.ק) 


211 


ערים דעיור: התפתחות העיד 


212 



ספודתחריט שי וינה ( 7 ז 16 ) 


הקהיליה העירונית (הקומונה). חומות הע׳ הבטיחו הגנה יעילה עד 
להתחלת השימוש בנשק חם. 

הע׳ של יה״ב באירופה היתד. קטנה ומנתה כמה אלפי תושבים 
בלבד. הערים לונדון, פאריס, קלן, ונציה ופירנצה בלטו בגדלן היחסי, 
אולם עד סוף המאה ה 13 אף אלה מנו רק כ 30 — 100 אלף תושבים. 
שטח הע׳ היה מוגבל ע״י החומות ולכן במשך הזמן, כשנוספו בניי¬ 
נים רבים בתוך החומות, נוצרו תנאים סביבתיים קשים שהחמירו 
ביותר את תנאי התברואה של ערי יה״ב. לעתים נוסדו, בלחץ 
האוכלוסיה, פרוורים, ואלה חייבו את הרחבת הקף החומות — הוצאה 
בעלת־משקל בתקציבי הערים. המגיפות הרבות הפילו חללים מרובים 
יותר בין תושבי הערים מאשר בשטח הכפרי. המגיפה השחורה, 
במאה ה 14 , קמלה, לפי אומדן, כ 3 ץ מיושבי העדים באירופה המע¬ 
רבית (וע״ע ימי-הבינים, עם׳ 915 — 918 ; דבר, ענד 872/4 ). 

התרבות העירונית המוסלמית התפתחה בעקבות הגיבוש 
החברתי החדש שליווה את התפשטות האסלאם במזה״ת. המסגד 
(ע״ע) שימש מרכז הפעילות הדתית, התרבותית והחברתית, השוק, 
הח׳אן והחמאם (בית־המרחץ) התפתחו כדוגמת מוסדות דומים בערים 
העתיקות במזה״ת. אזורי המגורים היוו פסיפס של שכונות בעלות 
אפיון עדתי, לאומי או דתי מיוחד. בניגוד לע׳ האירופית של יה״ב 
לא זכו תושבי הע׳ המוסלמית למינהל עצמאי והשלטון המרכזי מינה 
את בעלי התפקידים בשלטון העירוני. 

רוב הערים באמריקה הלאטינית מקורן בתקופת הקולר 
ניאליזם האירופי והן שומרות בחלקן על המבנה הראשוני שלהן. 
לפני בוא האיתפים התקיימה מסורת עירונית של בני המיה (ע״ע) 
ביוקטן שבמכסיקו ובהרי האנדים, זו של האצטקים במכסיקו(ע״ע) 
והאינקה (ע״ע) בפת. הספרדים והפורטוגלים עם הגיעם ליבשת 
יסדו במאה ה 16 ערים רבות, בדגם של שתי וערב כדוגמת ערי 
הרנסאנס באירופה המערבית. אלמנט מרכזי בהן הוא הכיכר(הפלסה) 
שסמוכים לה המבנים המונומנטליים של הזר— הקתדרלה או הכנסיה 
ומוסדות הציבור. ריכוז תפקודי המסחר במרכז הע׳ בולט פחות 
מאשר בערים האירופיות. אזורי המגורים של בני המעמד הגבוה 
נמצאים במרכז העיר ובסמוך אליו. 

השינדים שחלו באירופה בסוף יה״ב הביאו לתמורות בעצ¬ 
מאות השלטון העירוני. התרחבות המסחר הבי״ל החלישה את מעמד 
הגילדות העירוניות. פיתוח הנשק החם חייב שיפורים יסודיים במע¬ 
רכת הביצורים וערים מעטות יכלו לעמוד בנטל הכספי הדרוש. 
התפיסה ההגנתית החדשה התבססה על פריסה מרחבית של ערים 
מבוצרות והערים האחרות לא זבו למערכות ביצורים משוכללות. 

התחזקותו של השלטון המרכזי הביאה לשינוי במעמד הע׳. ביטוי 


הזהות בין תושבי הע׳ ושלטונה העצמאי הוחלף ע״י 
ביטוי הכוח הצבאי והפאר החברתי של המעמד 
המייצג את השלטון המרכזי. 

בראשית העת החדשה התפתחה פעילות 
ענפה של תכנון ובניין ערים, שנועדה למצוא פתרו¬ 
נות הגנה מפני נשק חם והעלתה את חשיבות הביצו¬ 
רים בבניית הערים. יוקר הביצורים והקושי הרב 
בשינוי מיקומם הביאו להגדלת צפיפות הבניה 
בערים. המערכות המסובכות של הביצורים ותעלות 
ההגנה גרמו לניתוק פיסי בין הע׳ המבוצרת לסבי¬ 
בתה. 

בתקופה זו נוצר והתפתח סוג חדש של ערים, 

שבהן קבעו השליטים את מושבם. היו אלה ערי 
מגורים (:>:> €11 [> £51 ז) בלתי־מבוצרות ומתוכננות. 

הנודעת בהן ורסי (ע״ע); המושלמת מבחינה תכנו- 
נית היא קארלסדואה (ר׳ להלן- עמ ׳ 229 ). בערי מושב 
המלך הושג שילוב מלא בין הע׳ הבנויה וסביבתה 
הירוקה ובית-הדירות זכה למעמד נכבד. עד למאה ה 16 היתד, הבעלות 
על בית־מגורים באיתפה המערבית סמל של מעמד חברתי-כלכלי. 
בערי המגורים נדרשו פקידי־החצר והקצינים לגור בדירות שכורות 
בקרבת ארמון השליט. בעקבות זאת התפתח במאה ה 17 בצרפת, 
בגרמניה ובמרכז אירופה בית־המגורים המוכר כבית־דידות. המש¬ 
מעות החברתית שנועדה קודם לבעלות על בית-המגורים הועתקה 
בתקופה זו לאיתור הבית ולאיכות תכנונו. 

מתחילת המאה די 18 התחוללו באירופה שינויים מכריעים בכל¬ 
כלה. בחקלאות (ע״ע, עמ׳ 888/9 ) חלה אינטנסיפיקציה עם המעבר 
ליחידות משקיות גדולות יותר, לשימוש במיכון חקלאי ולהכנסת 
דשנים. בתעשיה ובתחבורה הוכנסו לשימוש שיטות חדשות שנתב- 
ססו על המצאת הקיטור (ע״ע טכניקה, עם׳ 701 ואילך). אלו מס¬ 
מנים את ראשית המהפכה (ע״ע) התעשינית בבריטניה. הקמת 
מפעלי תעשיה ושכלול שיטות השיווק הגדילו את הביקוש לידיים 
עובדות בערים ובכך גרמו לתהליך הגירה מואצת מכפרים לערים. 
תהליכים אלו גרמו לעיור הולך ומואץ מראשית המאה ה 19 , תחילה 
באנגליה ואת״כ ביתר ארצות אירופה (ע״ע ממלכה מאחדת, היס¬ 
טוריה, עמ׳ 895 ). באנגליה ישבו כבר בתחילת המאה הנוכחית 77% 
מכלל האוכלוסין בערים, בגרמניה — 56.1% ובצרפת — 41.0% 
(והשר להלן. דמוגרפיה, עבד 283 ). 

הביקוש הגדול למגורים בערים הביא לבניה ספקולטיווית וגרם 
לתנאים סביבתיים מחרידים׳ במיוחד בערי התעשיה באנגליה. בתגובה 
לכך הונהגו במחצית המאה ה 19 תקנות לביקורת שימושי קרקע 
וצפיפות הבניה שעליהן מבוססת תחיקת התכנון והבניה הנוכחית. 
הדאגה לשיפור התנאים הסביבתיים הניעה את השלטון העירוני 
ליזום פיתוח גנים ציבוריים׳ בעוד שעד אותה תקופה פותחו הגנים 
בערים ע״י האצולה, שהעבירה לערים את מושגי הדיור של הטירה 
הכפרית. 

בעקבות הסוציאליסטים האוטופיסטים ר. אואן (ע״ע) ום. פוריה 
(ע״ע), בנו תעשיינים באנגליה, גרמניה ואה״ב יישובים עירוניים 
עבור משפחות הפועלים הכוללים שירותים קהילתיים בתחומי החי¬ 
נוך, הבריאות, בילוי הזמן הפנד, הדת והתרבות (ר׳ להלן, עט׳ 229 ). 

בין פעולות השיקום העירוני שבוצעו אותה תקופה ראויה לציץ 
פאריס. בתקופת נפוליץ 111 (ע״ע, עמ׳ 266 ) נעשו בפאריס, בהנהלת 
אוסמן (הוסמן, ע״ע), פעולות הריסה ובינוי מחדש בהקף שטרם 
נודע כמוהו. הע׳ זכתה גם למערכות הספקת מים וביוב אשר היטיבו 
את התנאים הסביבתיים של האוכלוסיה, שמספרה הוכפל במשך 
עשרים שנות ביצוע העבודות והגיע ל 2 מיליון נפש. 

לקראת סוף המאה ה 19 הוסרו חומות הערים המבוצרות. מאותה 








213 


ערים ועיור: התפתחות העיר 


214 


תקופה החל מרכז הע׳ לשנות את אפיו וייעודו. האוכלוסיה בעלת 
מעמד חברתי־כלכלי גבוה, החלה לעבור ממרכזי הערים לפרוורים. 
למרכז העיר פלשו המסחר במוצרי התעשיה המתפתחת ותפקודים 
כלכליים ועסקיים שונים כגון חברות נסיעה ובנקים. יחד עם שימו¬ 
שים עסקיים אחרים, המסוגלים לשלם את מחירי־הקרקע העולים, 
דחק המסחר את המגורים מהמרכז. בערים ההיסטוריות נשארו בקרבת 
המרכז מוסדות השלטון, הפרלמנט, משרדי ממשלה וכיר׳ב. תוך 
זמן קצר קיבל המרכז העירוני את צביונו העסקי המאפיין אותו היום, 

הערים באמריקה הצפונית התפתחו במחצית השניה של 
המאה ה 18 כמוקדי מסחר ותובלה, והן ניזונו ממהגרים מארצות 
שמעבר לים. אף כי חלק ניכר מהמהגרים באו מאזורים כפריים 
בארצות מולדתם, הם נטו להתיישב באמריקה בערים. בשלב מאוחר 
יותר גדלו הערים כתוצאה מהגירת אוכלוסיה מאיזור הדרום, הת¬ 
פתחות התיעוש ורשת מס״ב. רוב הערים האמריקניות (להוציא את 
אלה שבניו אינגלגד [ע״ע]) חסרות גרעין היסטורי עתיק. הן נבנו 
והתפתחו בדגם שתי וערב המשקף את שיטת חלוקת הקרקע יותר 
מאשר תכנון מוקדם. 

מסוף המאה ה 19 הוחל בבניית גורדי־שחקים במרכזי הערים 
הגדולות, ששימשו דוגמה לערים אחרות ברחבי העולם. הע׳ האמרי¬ 
קנית מאופיינת במספר רב של גורדי־שחקים המתנשאים במרכזה 
ושולטים על נוף הע ׳ , שרובה — בנייני־מגורים נמוכים. גודדי־ 
השחקים שנועדו לשיכון תפקודים מסחריים וכלכליים, סייעו להעצ¬ 
מת תפקודו של מרכז העיר כמרכז-עסקים ראשי (מע״ר [ר׳ להלן, 
עמ׳ 221 ]). הבינד של מנהטן במרכז הע׳ ניו יורק (ע״ע, ושם 
תמונות) הוא הדוגמה ד,יציגה ביותר לריכוז עסקים. 

תהליך הפרוור (ר׳ להלן, עם׳ 223 , 227 ) החל באמריקה הצפונית 
בסוף המאה ה 19 , תחילה לצרכי מגורים, ובמחצית השניה של המאה 
ה 20 גם לצרכי תעשיה. בד בבד החלה הפרדה פיסית הולכת וגדלה 
בין מקום המגורים למקום התעסוקה. השימוש הרב במכונית באמרי¬ 
קה הצפונית ודחיסות התחבורה במרכזי העדים גרמו ליציאת תפקודי 
מסחר ובידור אל מחוץ למרכזי הע׳, לרוב אל שולי הע׳. המרכזים 
המשניים בשולי הע׳ בגדים עבור קהל צרכנים המגיע אליהם ברובו 
ברכב פרטי. לוס אנג׳לם (ע״ע) מדגימה באורח קיצוני את מגמת 
הפיזור של הע׳ האמריקנית, בהשתרעותה עם״נ שטח עצום ובהיותה 
מבותרת ברשת כבישים מהירים ומחלפים רב־מפלסיים. 

גורם נוסף המאפיין את הע׳ האמריקנית הוא ההפרדה החריפה 
בין אזורי מגורים לפי קבוצות אתניות, והבולטת ביותר — התרכזות 
האוכלוסיה הכושית באזורים מסדמים. 

נתונים על הערים והפרוור באה״ב — ע״ע (כרך מילואים, עמ׳ 
552 — 553 ). 

מבחינה דמוגרפית תהליך העיור הוא אחד הבולטים בתנד 
עות האוכלוסיה בימינו, אף כי ב 1955 היה שיעור היושבים בערים 
( 20,000 תוש׳ ומעלה) רק 21% מכלל אוכלוסי העולם. 

ראשיתו של העיור המואץ במאה ה 19 . בתחילתה ישבו רק 
2.4% מכלל אוכלוסי העולם בערים, ב 1850 הגיע שיעורם ל 4.3% 
ומ 1900 , עת ישבו בערים כ 22 מיליון נפש שהיוו 9.2% מכלל האוב־ 
לוסיה העולמית, התעצם והלך קצב העיור, וב 1955 ישבו בערים 507 
מיליון נפש ( 21% ). שיעורי האוכלוסיה העירונית שונים מאוד 
מיבשת ליבשת וכן קצב תהליך העיור. 

קצב העיור גבוה מאוד בארצות המתפתחות (כ 5% לשנה בממד 
צע) שרוב אוכלוסיהן אינם עירוניים. מקורו בשיעור הריבד הטבעי 
העירוני הגבוה, ובמידה פחותה יותר — בהגירה מהכפר לעיר. 
היבשת הפחות מעוירת היא אפריקה ואחריה — אסיה. ברוב מדינות 
אסיה נמוכים שיעורי העיור, פרט לישראל — 82.1% דפן — 84.4% . 
היבשות המעדרות ביותר הן אוסטרליה ואמריקה הצפונית. 
באוסטרליה יושבים בערים 88.5% ( 1970 ) מכלל האוכלוסיה. שיעור 


20 הערים הגדולות בעולם ( 1970 ) 


תושכיס כאיזור 
הםטרוסוליסני 
<ס'ליונים> 

תושבים 

(מיליונים) 

העיר 

תושבים באיזור 
המטרוסיליסני 
(מילייבים) 

תישבים 

(מי , לימים > 

העיר 

5.1 

4.5 

ג׳קר&ה 

22.1 

8.8 

סיקיי 


4.3 

סיגג׳ין 

6 .ח 

7.9 

ניו־יורק 


4 3 

ריו דה דבירו 


10.8 

ש נ בהאי 

4.0 

3.5 

לנינגרד 


7.5 

פקינג 


3.4 

טהרן 


7.4 

לתדין 

7.0 

3.4 

שיקגו 

7.1 

6.9 

מוסקווה 


ן. 3 

מדריד 

5.9 

5.7 

בזמני 

7.0 

3.1 

כלבתה 


5.5 

סאיל 

7.1 

3.0 

מכסיקו העיר 

5.9 

5.2 

סאי שאולי 

8.4 

3.0 

כואנוס אירס 

6.1 

5.0 

קהיר 


איו נתינים 


העיור באמריקה הצפונית — 73.6% בקנדה, 73.5% באה״ב. יבשת 
אירופה (לבד מבריה״מ) היא השלישית בעולם לפי יושבי הערים 
,(1968) 86.8% — שבה. מדינות אירופה המעוירוח ביותר הן: בלגיה 
הממלכה המאוחדת — 78.3% (כמו בתחילת המאה; ר׳ לעיל) 
והולנד 78.0% . בבריה״מ יושבים 56.3% מכלל האוכלוסין בערים. 
טבלת אחוז האוכלוסין יושבי־ערים בשנים 1800 — 1950 — לסי 
.66 יבשות, ע״ע אוכלוסיה (כרך מילואים). עמ ׳ 
תהליכי העיור של המאה ה 20 מצטיינים בהופעת הכרכים הענ¬ 
קיים (מטרופוליטניזציה), ובעיור הארצות המתפתחות. התפתחות 
העיר הגדולה הוכתבה ע״י צרכי הטכנולוגיה והארגון הכלכלי 
המודרניים. התפתחות התקשורת והמוסדיות בכל תחומי החיים 
הביאה לריכוז דמוגרפי חסד־תקדים. ב 1900 היו בעולם 11 ערים 
בנות מיליון נפש דותר: לונדון, פאריס, ברלין, דנה, מוסקווה, 
לנינגרד (סנקס פטרסבורג), נידיורק, שיקגו, פילדלפיה, טוקיו 
ובלכתה. ב 1961 היו 80 ערי מיליון בעולם, ולמעשה היו אותה שנה 
103 אגדי-ערים בני מיליון נפש ד ותר, שאוכלוסיהן היו 13% מכלל 

אוכלוסיית העולם. 

עיקר גידול הערים הגדולות התרחש בשוליהן — בפרוורים, 
וברוב הערים הגדולות חלה הפחתה במספר היושבים בע׳ המרכזית. 
הגידול המטרופוליטני הביא ליצירת רצפים עירוניים הכוללים מספר 
אגדי-עדים דוגמת המגלופוליס (ידנית: כדך ענקי) שבמזרח אה״ב 
המשתרע מבוסטון עד וושינגטון לאורך כ 750 ק״מ (ע״ע נידיורק). 
עם גידול הערים ומורכבותו החריפו ביותר הבעיות בעיקר בתחד 
מי החברה, התחבורה ואיכות הסביבה. אמצעי התחבורה והתקשורת 
הביאו להשתלבות הולכת וגדלה של הע׳ ברקמה הכלכלית, החבר¬ 
תית והתפקודית של האיזור. שירותים עירוניים ומקומות תעסוקה 
פזורים באיזור ואוכלוסייתו נהנית משירותי הע׳. במקרים רבים 
איבדו הגבולות המוניציפליים את משמעותם. המורכבות והרבגוניות 
של הערים בהווה, ושילובן ההדוק בסביבה, מבדילים את אפיו מזה 
של הערים בתקופות ההיסטוריות השונות. 

יו. אל. 

> 1973/4 ,(5 , א. אפרת, העיור בעולם (מדע י״זז 

11. 7 !!*,)■!ט *,/ 7 , 01110 . 0 .ע ; 1925 , 1 * 011 1,01 * 41 * 14 י £חת*ז 1 ק *- 
1/01*111011 {103*0 ?130010^ 21), 1950; 14., 1$61 חס ע 

%/16 ]40$* 4€11411 מן*י/?>־זו*£ / 0 0044/0 ? 711 ,. 14 ; 1953 4 ,/* £11 %ח 616 ח - 
244X100, 1958*; 16., 1^/10$ /1417115 ח 1 64 ח 6 ?ק X01■?, 1960; £.33x630, 

7115X0176 46 1' 1471x211157116, 1-111, 1952 —1966 5 ; 0. 5]01>€ 7/26 ,£ז 
1 > 7617715107 מן ׳( 07 7/16 , 6 ז £0 41101 ! .׳ 1 ; 1960 ״׳( 07 71411 ) 4145 ח ?, 
1961; 0. 11304110-6111 .ן־ x1131 7715 7/16 ,(. €45 ) 6 ־ x071448 41714 1/16 € 11 ?, 
1963; 11. 6 746 7404678 7/16 , 1101£06€14 ן X70^0115; 1X5 07'1844 07014/2 , 5 ח , 
€^54744616715X165 44714 7131171188, 1967; 11. >4. £1/0114 7/16 ,$רת 43 \נ - 
11071 0652111 / 0 €12165 ,(. €4 ) €€< 01 ץ 0 *ד .\נ ; 1966 ,? 50616% 117/11211 / ס ?, 
1967; \1• 1631 .( .- 1310111004-1 ־ X500, 7/16 €1(? %ח 616 ח^ 1/16 מו 
%01 \ 1114 ) 076666 %ח 616 ח 4 / / 0 €1116$ ן 105 ^ז€?- 4 ז 3 ז \\ . 6 .( ; 1972 , 7/0714 ־ ?: 

71(40111118 71 4 41 ) 45516 ) €1 מו X1(^1411?, 1973. 

עיר ועיור בישראל. בא״י מסורת עתיקה של יישוב 
עירוני, ומאות התלים המפוזרים עפ״נ כל הארץ מעידים על התפוצה 
הכללית של תופעה יישובית זו. בתקופת בית שני ובמשך התקופה 
ההלניסטית-רומית-ביזנטית היו בארץ משני עברי הירדן כמאה יישו־ 
בים עירוניים, מהם כאלה שמספר תושביהם הגיע לכמה רבבות, 




215 


ערים ועיור: כישראל 


216 


מערים אלו שרדו חורבות מרשימות של בתכ״ג, רחובות, שתקים, 
תיאטראות ומפעלי מים, 

עם הכיבוש הע ר ב י של א״י חל מעבר מחברה מעררת לחברח 
כפרית, מעבר שהיה מלווה הפחתה ניכרת של אוכלוסיית הארץ. 
מצב זה השתמר עד סוף המאה ה 19 וב 1875 היו בא״י המערבית 
לא יותר מ 12 ערים שבהו אוכלוסיה כללית של 00 (^ 125 נפש, מהם 
20,000 יהודים; האחרונים היו מרוכזים רובם ב״ארבע ארצות 
הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה וצפת) ועוד כ 1,000 יהודים בכ״א 
מן הערים חיפה ויפו. הע׳ הגדולה ביותר בארץ היתד, ירושלים, בת 
24,000 תוש/ מחציתם יהודים, והשניה בגדלה — עזה, בת 18,000 
תוש׳. 

היישוב היהודי המודרני נוצר ע״י יוצאי יישובים עירוניים 
בגולה שהעדיפו גם בארץ את צורת החיים העירונית; אע״פ שהאי- 
דאולוגיה הציונית-חלוצית והמוסדות המיישבים נתנו עדיפות להת¬ 
יישבות חקלאית, התהווה יישוב יהודי בעל צביון עירוני מובהק. 
בתום תקופת המנדט התגוררו 80% מכלל היהודים ביישובים עירו¬ 
ניים. מגמת העיור התחזקה לאחר קום מדינת ישראל, כאשר רק 
כ 6% מן העולים למדינה מצאו את דרכם להתיישבות חקלאית של 
קבע. נתונים סטטיסטיים — ע״ע א״י, עם׳ 689 , 702/3 , כרו־מילואים, 
עמ׳ 406 . 

תהליך העיור נמשך עדיין, ולאחרונה התל להקיף גם את היישוב 
הלא־יהודי בישראל, כפי שמתקבל מן הטבלה שלהלן. לפי הגדרת 
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נחשב כ״יישוב עירוני" כל יישוב 
יהודי המונה 2,000 — 10,000 תוש׳(או יישוב לא-יהודי המונה 5,000 — 
10.000 תוש׳), שבו פחות ממחצית המועסקים עובדים בחקלאות 
(למעשה שייכים לסוג זה כל היישובים היהודים בעלי הגודל האמור 
לעיל). יישוב שאוכלוסייתו מונה 10,000 תוש׳ דותר מוגדר כ״עיר". 


אוכלוסיית היישובים העירוניים בישראל 
(באחוזים) 


1972 

196 1 


84.4 

77.8 

כלל ה א וב ל ום י ה העירונית 

68.8 

64.6 

מתוכם בערים 

90.3 

84.6 

אוכלוסיה יהודית עירונית 

74.5 

69.7 

מתוכם בערים 

49.7 

25.6 

אוכלוסיה לא-יהודית עירונית 

35.8 

25.6 

מתוכם בערים 


השיעור של 90.3% אוכלוסיה יהודית עירונית (ואפילו של 84.4% 
מן האוכלוסיה הכללית בישראל) ב 1972 הוא הגבוה בעולם, ואין 
דומה לו אפילו בארצות המתועשות. ב 1972 היו בישראל 95 יישובים 
עירוניים (מהם 9 לא־יהודיים), שנחלקו ל 31 ערים (מזה 2 לא- 
יהודיות) ו 64 יישובים עירוניים (מזה 7 לא-יהודיים); ביהודה 
ושומרון יש 10 יישובים עירוניים וברצועת עזה וצפון סיני — 6 ; 
כלומר, בתחום א״י היו 111 יישובים עירוניים ב 1972 לעומת 24 ב 1948 . 

אפשר להבחין בין הערים בא״י ב 5 קבוצות, הנבדלות זו מזו 
לא רק בסדר הגודל של אוכלוסיהן, אלא גם במבנה החברתי והכלכלי 
ובמערך הפיסי של רחובות ורבעים. 

( 1 ) הקבוצה הראשונה של שלוש הערים הגדולות תל-אביב, 
ירושלים והיפה. כ״א מהן היא בעלת צביון עירוני מיוחד, המתבטא 
בטופוגרפיה, בארדיכלות, בתפקודים כלכליים חברתיים ומדיניים 
ובהרכב הדמוגרפי של האוכלוסיה. האוכלוסיד, הכוללת בשלוש 
הערים וביישובים העירוניים שבתחום אגדי־הערים שלהן — 
1,440,500 נפש, המהווים 52.8% מכלל האוכלוסיה העירונית בישראל. 
הגיבוש של אגד ערים חזק במיוחד באיזור תל-אביב (ע״ע), שבו 
נמצאות נוסף על תל־אביב עוד 5 ערים היוצרות רצף של השטח 
הבנוי. אוכלוסיית אגד הערים של תל־אביב הגיעה ב 1972 ל 800,000 


נפש, שפחות ממחציתם — 362,900 נפש — נמצאים בתחום המוני¬ 
ציפלי של תל־אביב—יפו. 

העיר תל־אביב, המהווה את "גלעין האגד", אוכלוסייתה הולכת 
ופוחתת החל בשנת 1965 ואילך, חאת בעקבות התמחותה ההולכת 
וגדלה כמרכז התעסוקה הראשי של האגד בעיקר בתחומי מסחר 
ועסקים, ניהול ופיננסים, שירותים אישיים ובידור וכן תעשיה קלה 
ומלאכה. לעומתה, ירושלים הבירה מתאפיינת בהתמחות גבוהה בשי¬ 
רותים ממשלתיים וציבוריים ובמוסדות חינוך. בחיפה קיימת הת¬ 
מהות תעסוקתית בענפי התחבורה ובתעשיה כבדה. לשלוש הערים 
הגדולות מערך מלא של שימושי קרקע (ר׳ להלן, עמ׳ 220 ) עירוניים 
הדומה במבנהו לערים מערביות: במרכזי הערים— מע״רים (מרכזי 
עסקים ראשיים! ר׳ להלן, עמ׳ 221 ) מפותחים, בשוליהן — אזורי 
תעשיה, ואילו האוכלוסיה מאורגנת בפסיפס מרחבי מורכב׳ לפי 
המעמד החברתי־כלכלי של התושבים. לפי ארצות המוצא ולפי הוותק 
בישראל. 

( 2 ) הקבוצה השניה היא של 13 יישובים, שאוכלוסייתם הכוללת 
— 440,000 נפש. אלו נוסדו במישור־החוף במושבות חקלאיות, שהת¬ 
בססו על מטעי הדרים, והפכו — חלקם כבר בסוף תקופת המנדט 
ורובם לאחר קום המדינה — ליישובים עירוניים. בניגוד לקבוצת 
הערים הראשונה לא הספיקו רוב היישובים האלה לפתח צביון עצמי 
והם דומים זו לזו במידה רבה. במבנה העירוני שלהם עדיין שלטת 
רשת הכבישים במתכונת שתי־וערב מימי המושבה המקורית, ובניה 
בעלת אופי עירוני ניכרת רק במספר קטן של רחובות בקרבת 
הצומת הראשי. רוב אזורי המגורים מצויים בשכונות, שהיוו בעבר 
יישובי־בת או מעברות עולים! רוב התושבים הם עולים חדשים, 
והתפקודים הכלכליים העיקריים של היישובים הם תעשיה ומסחר 
קמעוני. הע׳ הגדולה בקבוצה זו היא פתח־תקוה ( 92,400 תוש׳) 
והשניה נתניה ( 70,707 תוש׳) — שהשכילה להוסיף לתפקודיה את 
ענף התיירות והנופש. חלק מן היישובים האלה נכלל בטבעת העירו- 
גית שמסביב לתל-אביב. 

, ( 3 ) הקבוצה השלישית היא של 6 ערים, שהיו בעבר בעלות 

אוכלוסיה ערבית 
או מעורבת, והן 
צפת, טבריה, עכו, 
בית־שאן, רמלה 
ולוד. כולן מאוכ¬ 
לסות היום עולים 
שבאו מאז קום 
המדינה ומיעוט 
ערבי קטן, ומספר 
תושביהן מגיע 
ל 148,000 . אפייני 
לערים אלו הגר¬ 
עין העתיק המש¬ 
ווה לכל עיר צביון 
משלה ומשמש 
בסים לתיירות 
(אחד מענפי ה¬ 
כלכלה החשובים 
בשלוש הערים 
הצפוניות)! אך 
רוב תושבי הע¬ 
רים האלה גרים 
בשכונות חדשות 
ומתוכננות, שסיג- 
נון בנייתן עומד אגד־הערים של ת״א, נתור: ארץ-ישרא 5 , י' תשל״א) 



אנר־חקרים של תל־אניב—יפו (לפי ד. עמיר! יא. שחר, 






217 


ערים ועיור: כישראל; גאוגרפיה 


218 


בסתירה גמורה לאופי הארכיטקטוני של הגרעין העתיק של הע/ 

( 4 ) הקבוצה הרביעית, קבוצת "ערי פיתוח׳/ כוללת את המספר 
הגדול ביותר של יישובים! בקבוצה זו, נוסף על ערים מקבוצה 
( 3 ), יישובים חדשים שנוסדו לסי תכנון מראש. קבוצה זו כוללת 
20 יישובים ובהם 325,000 תוש/ ערי הפיתוח מתייחדות בהרכב 
אוכלוסייתן: כ 90% ויותר שבאו מאז קום המדינה הם עולים ויל¬ 
דיהם, ובד״כ מהווים עולים מארצות אסיה ואפריקה כ 75% מכלל 
האוכלוסיה. התכנון של ערים אלה מבוסס על עקרונות אחידים, ולכן 
רב הדמיון בין ע׳ לע/ ורק הטופוגרפיה עשויה לספק גיוון מסוים. 
מדיניות תכנון הערים החדשות לא כללה בתחילה את התשתית הכל¬ 
כלית׳ והיה צורך בתמריצים ע״מ למשור תעשיות לתוכן. רק בתקופה 
האחרונה השתפר מצב התעסוקה בחב הערים, אך רובן עדיין 
חסרות תשתית כלכלית ומערכת שירותים תקינים, בכל־זאת הצליחו 
כמה ערים להגיע לדרגת פיתוח נאותה הודות לתפקודים מיוחדים, 
כגון אשדוד ( 40,500 תוש׳) בשל נמלה, נצרת־עילית בשל אחוז 
גבוה של ותיקים וילידי הארץ באוכלוסייתה וקרבתה לנצרת, מגדל- 
העמק ( 10,000 תוש׳) בשל מפעלי התעשיה המיוחדים שבה, ובמיוחד 
באר־שבע ( 84,100 תוש׳) המשמשת מוקד לכל מפעלי הפיתוח בנגב 
(וע״ע א״י, כרד־מילואים. עט׳ 488/9 ). 

( 5 ) הקבוצה החמישית הם היישובים העירוניים הערביים, 
המצויים בעיקר ביהודד״שומרץ ורצועת עזה ו׳מאופיינים עדיין באורח- 
חיים מזרחי מסרתי. תהליך העיור של היישוב הערבי בישראל אינו 
מתבטא רק במספר אוכלוסי היישובים העירוניים, אלא גם בנטישת 
החקלאות כמקור פרנסה עיקרי ביישובים הכפריים. רוב העובדים 
ביישובים הכפריים מועסקים ביישובים עירוניים במקצועות בניה, 
שירותים ותעשיה, אך לא נטשו את מקומות מגוריהם בכפרים. כתו¬ 
צאה מכך ירד אחוז המועסקים בחקלאות ביישוב הערבי בישראל 
ל 19.7% , ומספר כפחם גדולים מתמיינים כעת כיישובים עיחניים. 
ס״ה האוכלוסיה הלא-יהודית בתחום הקו הירוק הנמצאת ביישובים 
עיחניים (כולל יישובים מעורבים, כגון ירושלים או עכו) הגיע 
ב 1972 ל 237,100 נפש. מספר הערים הערביות הוא שתים (נצרת 
[ 14,800 תוש׳] ושפרעם [ 11,800 תוש׳]), ונוסף עליהן — 7 יישובים 
עירוניים ערביים׳ ור׳ להלן, עמ ׳ 231 . 

א. שרון, תכנון פיסי בישראל, תשי״ב! א. ברלר, ערים חדשות ביש¬ 

ראל. תש״ל ו 1970 ,ץ^ס/ס 0 ^ 1 1 * 11 * 2.10 1/10 מי! ץ €11 •) 74 ז ח-׳! 0,1 ..׳ 1 

י. קר. 

לגאוגרפיה של העיר שני הבטים ראשיים: ההתייחסות 
המרחבית של הע׳ אל סביבתה! המערך המרחבי של מרכיבי המבנה 
הפנים־עירוני. ההתייחסות המרחבית של הע׳ אל סביבתה עוסקת 
בהסבר אתר ( 5110 ) הע , ומיקום (חס! 031 ״ 1 ) הע/ אתר הע׳ הוא 
התחום הטחסוריאלי התפוס ע״י השטח הבנוי העיחני. האתר 
המקוח הוא התחום המסוים, שעליו נוסדה הע׳ וממנו התפשט 
השטח הבנוי העירוני עם גידול אוכלוסיית הע׳ וריבוי תפקידיה 
ופעולותיה. התכונות הגאוגרפיות של אתר הע׳ השפיעו על שיקולי 
היווסדותה, ולאחר־מכן — על עיצוב דגם התפתחותו של השטח 
הבנוי. התכונות העיקחות של הע׳ הן טופוגרפיות — שטח מישורי 
(תל־אביב), גבעי (רומא), החי (ירושלים)! ליתולוגיות — מסד 
לבניה מסוגי סלע וקרקע שונים! הידחגרפיות — קיום מקור־מים 
באתר הע׳, איתור בפיתול נהר (טולדו [ע״ע, עמ׳ 417 ], חם [ע״ע, 
ושם תמ/ עם׳ 175/6 ]), במפגש נהרות (מינץ. ליון [ע׳ ערכיהן]), 
במעבר נוח לרוחב נהר (פחס). לגורמי האיתור חשיבות מחבה 
בשלבים הראשונים בהתפתחות הע׳, בעת שהשתרעותה מצומצמת 
על שטח קטן, מכולת ההגנה עליו היא בעלת חשיבות ראשונה 
במעלה. בע׳ המודרנית, המשתרעת על שטחים גדולים, ידדה חשי¬ 
בותם של גורמי האיתור, משום האמצעים הטכנולוגיים המפותחים, 



מפת צפת 


כגון: הובלת מים ממרחקים, אמצעי גישור וכריית מנהרות וכלים 
מכניים לעבודות עפר גדולות. 

מיקום הע׳ עוסק בהתייחסות המרחבית של הע׳ אל האמור 
או המדינה כולה ואל יישובים אחרים במערכת העירונית והכפרית. 
מיקום הע׳ עשוי להיות מרכזי או שולי לאיזור מסמם או לריכוז 
אוכלוסיה או לתחום מרחבי של פעילות כלכלית מסממת. המיקום 
עשר להבטיח דמות שונות של נגישות במערכת דרכים מסממת או 
באמצעי־תחבורה שונים. מיקום הע׳ נמח גם במרחקה מערים 
אחרות, שבהן אוכלוסיה בגודל דומה אז שונה׳ וכן במרחק ממנה אל 
היישובים הנמצאים ב״תחום השירותים" שלה. 

מיקום הע׳ מותנה בפעילות הראשית המתנהלת בה: ערים שעיקר 
קיומן על מתן שירותים — מדיניים, מינהליים, תרבותיים וכלכליים 
למיניהם — לאיזור נרחב סביבן, מיקומן נוטה להימצא במרכז 
התחום המקבל את שירותי הע׳ או בנקודה שהגישה אליה מכל תחום 
השירותים היא הנוחה ביותר. סדירות מיקום גבוהה ביתן לגלות 
במערכות ערים שייסודן וצמיחתן כ״מקומות מרכזיים״ — מרכזי 
שיחתים, בעיקר מסחריים — לאזורים סביבם, התאוריה של המקומות 
המרכזיים (כריסטלר, 1933 [ד ביבל׳]) באה להסביר את הקשרים 
ההחיים בין גודל אוכלוסיית הערים המשמשות כמקומות מרכזיים, 
גודל השטח וגודל אוכלוסיית "תחום השירותים" שלהן! המרחק הממד 
צע בין הערים מסדר־גודל חמה. ערים, שפעילותן הכלכלית העיקרית 
היא תחבורתית, ממוקמות בנקודות של החלפת אמצעי־תובלה: מפגש 
בין תעלות מים ומס״ב, מפגש בין מס״ב וכבישים, מפגש בין תחבורה 
ימית לתחבורה יבשתית. 

המבנה המרחבי של הע , כולל שני מרכיבים ראשיים: 

( 1 ) המבנים ומערכות התשתית: ( 2 ) מערך שימושי הקרקע. 

( 1 ) המבנים מתאפיינים לפי גילם, תכונותיהם הפיסיות ועיצובם 
הארדיכלי. התכונות הפיסיות של המבנים — בעיקר יציבות, תחזוקה 
ורמת־שירותים — מושפעות במידה רבה מגיל המבנים. אף העיצוב 




219 


ערים מןחיד: כישראל ; נאוגדפיה 


220 



הארדיכלי של המבנים נושא את חותם התקופה של בנייתם. לכן. 
הכרת גיל המבנים, היוצרים יחדיו את שלבי הגידול של השטח 
הבנוי העירוני, משמשת מפתח להבנת המבנה הפנים־עירוני. 

דגם הגידול של השטח הבנר שונה מע׳ לע׳ והוא מושפע 
מהתנאים המקומיים של אתר הע׳. אך ניתן להכליל את המשותף 
בדגמי הגידול השונים של הע׳ המודרנית: עד לפיתוחם של אמצעי 
הסעה המוניים במשך המאה ה 19 היה השמח הבנוי מצומצם בהש־ 
תרעותו, המבנים נבנו בצפיפות רבה וזאת כדי לאפשר גישה רגלית 
נוחה לכל חלקי הע׳. מכאן צפיפות המבנים הגבוהה המאפיינת את 
הגלעין הישן של הע׳. עם התפתחות אמצעי התחבורה, השטח 
הבנוי העירוני החל להתפשט סביב הגלעין הישן של הע ׳ , והגידול 
העיקרי התחולל לאורך צירי התחבורה הראשיים המובילים אל 
הגלעין. מאמצע המאה ה 19 ועד אמצע המאה ה 20 עיצבו מס״ב את 
צורת התפשטות השטח הבנוי לארכן: עם גידול השימוש ברכב 
פרסי, החלו להתמלא במבנים, באופן הדרגתי, השטחים הפתוחים, 
שנותרו בין הצירים הבנויים לאורך מס״ב. דגם השטח הבנר הוא 
מעין מערך טבעות סביב הגלעין הישן, וככל שהטבעת מרוחקת 
יותר מהגלעין — בינויה מאוחר יותר. בתוך דגם טבעות זה משולבות 
זרועות השטח הבנוי לאורך צירי התחבורה הראשיים המתמקדים 
בגלעין הע׳. מפות התפתחות של השטח הבנוי — ע״ע וינה, עם' 201 ; 
ירושלים, עמ ׳ 313/4 ! מוסקוה, עמ׳ 597 . 

תוך כדי תהליך התפשטותם של מבני הע׳ נבלעים בתוך השטח 
הבגד העירוני יישובים כפריים או יישובים עירוניים קטנים שהיו 
בשולי הע׳ ועתה הם חלק בלתי נפרד מהרצף העירוני הבנוי. לעתים 
קרובות עשר השטת הבנוי הרצוף לכלול בתוכו מספר עיריות ורשו־ 
יות מקומיות המהוות יחד א ג ד* ערי ם (ת 10 :גכ 1 ־ 1 סחס 0 ) כדוגמת 
תל־אביב (ע״ע). באגד־הערים של תל־אביב נכללות הערים רמת־גן, 
גבעתיים, בני־ברק. חולון ובת־ים, המהוות יחדיו את "גוף" האגד, 
והערים הרצליה, פתח־תקוה וראשון־לציון וכמה רשויות מקומיות 
קטנות יותר, המהוות את "שולי האגד". יישובי אגד־הערים משולבים 
יחדיו ע״י קשרים כלכליים הדוקים מאוד, קשרים של יוממות — 
נסיעה יומית למקום־עבודה ביישוב אחד ממקום־מגורים ביישוב 
אחר, קשרים של הגירה פנימית להחלפת מקום־מגורים, קשרים הנר 
בעים מהתמחותם של חלקים מסדמים של האגד בפעילרות מסרמות׳ 
כגון מסחר ברמה גבוהה, חינוך גבוה, תעשיה כבדה. בידור ונופש. 

התפשטות השטח הבנר העירוני מלווה במקביל בגידול מערכות 
התשתית העירוניות; מערכות אלה כוללות את רשת הדרכים, 
רשת צינורות המים והביוב, ואת רשת החשמל והטלקומוניקציה. 
בערים רבות קיימת גם רשת הספקת גז בצינורות לבתים. המערך 
המרחבי של מערכות התשתית דומה לתפרוסת השטח הבנוי ולעתים 


הוא אף עשוי להכתיב את כיווני התפשטותו של השטח הבנוי. העדר 
מערכות התשתית, כולן או מקצתן, הוא קרהכר אפייני לשכונות- 
עוני, בעיקר בשולי השטח הבנוי של ערים בארצות מתפתחות. 
ההשקעות הגדולות בהקמת מערכות תשתית והמורכבות הטכנית של 
הפעלתן התקינה הן מהסיבות העיקריות לייסודן וקיומן של רשויות 
מקומיות, המהוות את שלב הביניים הפוליטי בין האזרח ובין השלטת 
המרכזי. 

( 2 ) המרכיב השני בחשיבותו בעיצוב המבנה העירוני הוא 
מערך שימושי הקרקע העירוניים. שימוש בקרקע הוא כל 
פעילות עירונית התופסת יחידה פיסית מסוימת, כגון: דירת-מגורים, 
חנות, ביח״ר, משרד או בי״ס. המערך המרחבי של כלל שימושי 
הקרקע יוצר את המבנה התפקודי של העיר. המבנה התפקודי 
מעוצב ע״י הפעילות המשולבת של גורמים כלכליים בשוק נכסי 
דלא־ניידי ושל גורמים של טובת הציבור כפי שהם באים לידי ביטוי 
בתקנות של איזור ( 20111112 ) — תקנות תיכנוניות הקובעות את 
יעודי הקרקע לכל איזור בעיר. החלטת מיקום של יחידת שימוש 
קרקע במרחב העירוני מוכתבת ע״י הגורמים הכלכליים הבאים: 
יכולת התשלום של רנטה קרקעית ע״י היחידה, הנקבעת ע״י גודל 
הרווח ליחידת ששח; הצורך בנגישות גבוהה למקורות חמרי גלם, 
ללקוחות, לעובדים, למוצרים; סוג פעילות המחייב מגע הדוק עם 
יחידות שימוש קרקע אחרות באותו ענף או בענפים אחרים; צרכים 
ומגבלות פיסיים, הנובעים מתהליך הפעילות של היחידה, כגון: 
שטח נרחב למכונות או חזית בניין לחלון ראווה. לעומת אלה, השי¬ 
קולים העיקריים של תקנות האיזור מבוססים על המעטה מירבית 
של מטרדים לציבור הנובעים משימושי קרקע שונים, כגון זיהום 
מתעשיות או רעש ממקומות בידור ציבוריים. כן מבוססות תקנות 
האיזור על יעילות מירבית באספקת שירותים ציבוריים, ע״י מיקומם 
המתאים, במערכת העירונית, של בת״ם, בת״ח, גנים ציבוריים וכר. 

התפלגות השטח של שימושי הקרקע לסוגיהם דומה למדי בערים 
הדומות מבחינת סדר־הגודל של אוכלוסייתן. עם זאת, עשוי שימוש 
קרקע מסוים לתפוס שטח גדול בהרבה מהממוצע לקבוצת הגודל של 
הע׳, אם לע׳ התמחות תפקודית מסוימת. דוגמות לכך שטחים גדולים 
במיוחד לבתי־מלון ולחנויות מזכרות בע׳ המתמחית בענף הקיט; 
למשרדי ממשלה ומוסדות ציבוריים בע׳־בירה; למתקני תחבורה 
ומסופים בע׳־נמל, וכר. 

שימוש הקרקע למגורים תופס את השטח הגדול ביותר בכלל 
שימושי הקרקע העירוניים. אזורי המגורים נבדלים זה מזה בטיב 
המבנים, בגודל הדירות, בסוג השירותים בדירות, ברמת התחזוקה. 
אך המאפיין הבולט ביותר הוא צפיפות המגורים. המערך המר¬ 
חבי של צפיפות המגורים, המוגדר כמספר נפשות ליחידת שטח, 
מגלה סדירות כמעט אוגיוורסלית: הצפיפויות הגבוהות ביותר נמצ¬ 
אות במרכז הע׳ והן פוחתות והולכות לעבר שולי הע׳. בערים גדולות, 
בעלות איזור־עסקים מפותח ונרחב במרכז הע/ נמצאת צפיפות- 
המגורים הגבוהה ביותר בטבעת המקיפה את מרכז העסקים הראשי. 
מערך צפיפות המגורים, היורד מהמרכז אל שולי הע׳, נובע מהבניה 
הצפופה המאפיינת את החלקים הישנים של הע׳ ומהרנטה הקרקעית 
שהיא גבוהה במרכז הע׳, כתוצאה מהביקוש הגבוה לשטח בתחום 
בעל הנגישות הטובה ביותר מכל חלקי הע׳. שיפוע הצפיפות, כלומר 
שיעור ירידת הצפיפות כפונקציה של המרחק ממרכז הע׳ — שונה 
מע׳ לע׳ והוא מותנה, בעיקר, בגיל הע׳, בצורתה הגאומטרית, 
במערך המרחבי של מקומות התעסוקה וברמת השירות של התח¬ 
בורה הציבורית. עם זאת, ניתן לקבוע את הכלל הבא: בערים מער¬ 
ביות שלאחר המהפכה התעשיינית — הצפיפות המרכזית ושיפוע 
הצפיפות הולכים וקטנים עם הזמן; בערים מזרחיות ובארצות מת¬ 
פתחות הצפיפות המרכזית הולכת וגדלה עם הזמן ואילו שיפוע 
הצפיפות נשאר קבוע למדי. 




221 


ערים ועיור: גאוגרפיה; סוציולוגיה 


222 


שימוש חקרקע למסחר תופס שטח קטן מכלל שטח־הרציפות 
העירוני, אך בשל אינטנסיוויות השימוש בקרקע לצורך זה ועצמת 
המשיכה שלו לקהל הלקוחות — חשיבותו רבה מאוד במערך התפ¬ 
קודי העירוני. חלקו היחסי של שימוש הקרקע למסחר גדל עם גודל 
ד.ע/ וזאת בגלל השירותים המסחריים שהע , מעניקה לאיזור נרחב 
סביבה. איזדר ההולך ומתרחב עם גודל הע׳. שימושי הקרקע למסחר 
נוטים להתקבצות במרכזים מסחריים מסדרי גודל שונים. התקבצות 
זו באה לאפשר ביצוע מספר פעולות קניה בביקור אחד במרכז 
מסחרי וכן הגדלת המבחר והגיוון של המוצרים המוצעים במרכז 
המסחרי. בערים גדולות מצויים מרכזים מסחריים במספר רמות־ 
גודל: בגלעין הע׳ — האיזור בעל הנגישות המירבית לכלל אוכלו¬ 
סיית העיר — נמצא ה מ ע ״ ר — מרכז העסקים הראשי של הע , . 
במע״ר מצד הריכוז הגדול ביותר של התפקודים המסחריים 
והכלכליים (חנויות, בנקים, חברות־ביטוח, חבתת־גסיעות וכר), 
ולרוב מרוכזים במע״ר ובסביבתו שירותי מינהל בדרגים שונים, 
מוסדות הציבור העיקריים ומקומות הבידור. כל אלה משרתים את 
כלל אוכלוסיית הע/ הועדות במע״ר עוסקות במוצרים יקרים שתכי¬ 
פות קנייתם היא נמוכה, כגון: רהיטים, ביגוד מעולה, תכשיטים או 
מוצרי חשמל. בגלל הביקוש הגדול לשטחים במע״ר מחירי הקרקע 
בו הם הגבוהים ביותר בע/ משום תפקודו משמש המע״ר כמוקד 
המשיכה הראשי לתנועות נוסעים בע׳, אוכלוסיית היום בו רבה 
מאוד ואוכלוסיית הלילה קטנה מאוד. שאר מרכזי המסחר בע׳ ערד 
כים בדרגים בסדר יורד החל במרכז הרובעי, דרך המרכז השכונתי 
וכלה במרכז המקומי. ההבדלים בין מרכזים אלה הם במספר סוגי 
החנדות. במספר החנויות מכל סוג, במבחר המוצרים בכל חנות 
ובתחום השירותים שהמרכז המסחרי מגיש. בערים רבות, בעיקר 
בארצות מתפתחות, מצד, מלבד המערך המסחרי של מרכזי מסחר 
מדורגים, גם מוסד השוק, המציע מגוון גדול ביותר של מוצרים, לרוב 
במחיר ממוצע נמוך יותר מאשר בחנויות. 

שימוש הקרקע ל ת ע ש י ה שובה מאוד בין ערים שונות בהתאם 
למשקלה של התעשיה בכלכלת הע׳. אזורי התעשיה בע׳ נוטים להת¬ 
מקם לאורך צירי תובלה ראשיים: מס״ב, חופי ימים ואגמים, תעלות- 
מים וכבישים ראשיים. מפעלי תעשיה נזקקים לשטחים גדולים לצורך 
המיכון, האחסנה ופעילות הייצור של מוצריהם. לכן, המפעלים הצור¬ 
כים שטח רב יהיו נוטים להתמקם בשולי הע׳ כדי לצמצם ככל האפ¬ 
שר את גובה הרנטה הקרקעית שלהם. תוצאה דומה מושגת ע״י 
מיקום מפעלי התעשיה באזורים שאינם מבוקשים ע״י שימושים 
אחרים כמו אזורי הצפה לאורך נהר החוצה את הע', או שטחים 
הנמצאים בתחום הרעש של פרוזדור אודרי. ככל שמפעל תעשייתי 
גדול יותר ועצמאי יותר בתהליך פעילותו, כן גדול חופש הבחירה 
שלו ביחס למקומו במערך העירוני. לעומת זאת, מפעלים קטנים 
ובתי־מלאכה מבצעים רק שלבים מסוימים בתהליך ייצור ארוך, ולכן 
הם חייבים להתמקם בקרבת המפעלים האחרים הנוטלים חלק באותו 
תהליך ייצור. מפעלים מסוימים מקיימים קשר הדוק ביותר עם לקד 
חותיהם ולכן הם חייבים להמצא בקרבתם. לכן יש ריכוזים של 
מפעלי תעשיה קטנים ובתי מלאכה בשולי המרכז העירוני, עפ״ר 
במבנים ששימשו קודם לכן למגורים או למסחר. 

מערך שימושי הקרקע נמצא בהשתנות מתמדת, האת כתוצאה 
משינדים בתפרוסת האוכלוסיה העירונית- שינדים טכנולוגיים 
בתהליכי הייצור, שיגדים במערכות התקשורת ושינדים במערך 
הנגישות העירוני. המגמה הכללית של השינויים במערך התפקודי 
היא של התפשטות השימושים השונים מהמרכז העירוני אל אזורים 
חיצוניים יותר במערך העירוני. מפות מבנה תיפקודי: ע״ע חיפה, 
עמ׳ 399 — 400 ; ירושלים- עמ׳ 243/4 . 

; 1933 , 1 )ח 2 ) 161111€61 ) 1 )*) 5 171 €} 07 11671 ) €7117 ^ ,: $1311€1 1 ־ 0111 .^\ 

נ 101 ז £10 .£ .* 1 — ץז־ £0 .£ .{ .£ ; 1966 , €11161 27111 > *ה#ו 70 ,מתס/ .£ 


. 0 . 11 ; 1970 , 1711 * 11 ? 5 171 >< 071 071 61 ; 1 */ £ 0 ? 671 ? ,(. 15 )£) 

,£- £1 ג 1 ז £1£ .ם ; 1970 , 206 $ ) 1 ? 171 ) 076 / 0 ? 2 $ 6 ) 060%7 4 ,. 31 ( 1311 ) 111 ? 

. 1972 , ץ 6 <} 060£7£1 271 ) 076 

אר. ש. 

סוציולוגיה. שני מונחי היסוד, שבהם עוסקים הסוציולוגים 
העירוניים, הם עירוניות (רת 15 ח 3 נ 1 ־! 11 ) ועי ו ר (ת 10 ז 311123 נ 1 ז 11 ), 
שלעתים מייחסים להם אותה משמעות. מקובל לראות בעידוניות 
צורת חיים המיוחדת לאדם בע׳, בעוד שהעיור מציין תהליך 
היווצרותן של ערים וגידול בשיעור יושבי הערים באוכלוסיה מחד, 
ו חל חול (דיפוזיה) של השפעת המרכזים העירוניים על העורף 
הכפרי מאידך. 

הסוציולוגים הדנים ב ע י ר ו נ י ו ח מנסים לאפיין את מהות 
היחסים הפנימיים בע׳ מתוך ההכרה כי הע׳ היא צורה מיוחדת 
במינה של קהילה אנושית, שתכונותיה החברתיות האפייניות הן: 
הטרוגניות של האוכלוסיה, מבחינת המוצא, הדת, המסורת, המע¬ 
מד החברתי־כלכלי וכיו״ב! מרכזיות, מבחינה תיפקודית, במבנה 
החברתי ובמוסדותיו כתוצאה מריכוז הפעילויות הכלכליות, המיגה- 
ליות והתרבותיות וכר; חלוקת עבודה מורכבת, היוצרת מבנה 
חברתי מקצועי מגוון, שהוא בסיס למערכת הריבוד החברתי; ניעות 
טריטוריאלית וחברתית גבוהה; התבדלות (סגרגציה) מרחבית 
של קבוצות האוכלוסין השונות; א נ ו נ י מ י ו ת (= חוסר יחם אישי) 
ביחסים שבין אדם לאדם, משום ריבד יחסים חברתיים משניים ופוד־ 
מליים על חשבון היחסים החברתיים הראשוניים; מקדם גבוה של 
חברות ב ה ת א ג ד וי ו ת שונות ובארגונים וולונטריים למיניהם. 

מאפיינים אלו קשורים בסדר הרציונלי, שעליו מושתתות מערכות 
היחסים בע׳. סדר זה מתבטא בשיאו בתפקוד אינדיווידואלי ואימי 
פרסונלי במסגרת של לוח זמנים שרירותי ומדויק. רק באופן זה 
ניתן לתאם את הפעילויות המורכבות של מאות אלפי פרטים שאינם 
מכירים זה את זה ולקיים מערכות פעילות יעילות, 

במחקר של המאפיינים המיוחדים לעירוניות, מתוך הנסיון לטיפו־ 
לוגיה של קהילות אנושיות. בולטות שתי גישות עיקריות. הגישה 
הראשונה היא אבולוציונית והיא פותחה ע״י פרדיננד טניס (ע״ע, 
1887 ). הוא קבע דיכוטומיה בין שתי צורות היסוד: קהילה 
( 3£1 ו 1 ^״ 01 וזזש 0 ) והתאגדות 113£0 :> 0$6115 ). הקשרים החברתיים 
הקהילתיים הם אינטימיים, באשר בסיסם אקולוגי-ביולוגי והם 
מקיפים את כל תחומי החיים. טיפוס קשרים זה אפייני לכפר. הקש¬ 
רים החברתיים בהתאגדות הם מכאניים, באשר בסיסם מלאכותי 
ופורמלי; אלו קשרי־חוזה האפייניים לע׳ והם קיימים בחברה שעברה 
טרנספורמציה. 

הגישה השניה היא סינכרונית ומניחה קיומו של רצף עירוני- 
כפרי שבקצהו האחד הע' ובקצהו השני הכפר, וכל צורות היישוב 
האנושיות נמצאות לאורך רצף זה. ר. רדפילד ( 1941 [ו~ ביבל׳]) 
התבסס על משתנים שונים — גודל יחסי של קהילה, מידת בידודה 
וההומוגניות שלה — כדי ליצור רצף משוער בין החברה העממית 
(ץ 1 :> 5001 . £0114 ) לבין החברה העירונית. מיקומו של יישוב ברצף 
העירוני-כפרי נקבע ע״י שקלול תכונותיו המצרפיות — גודל, צפי¬ 
פות, הטרוגניות, תעסוקה וכר — מתוך ההנחה שקיים מיתאם ביניהן. 
אולם נמצא, שמודל זה התאים בעיקר לחברות מערביות מודרניות, 
ואילו בערים שבחברות מסרתיות קיימות תכונות כפריות. בנסיונות 
לבודד את מאפיניי העירוניות התמקד המחקר הסוציולוגי בתהליך 
העיור. 

תהליך העיור משמעו מבחינה דמוגרפית גידול שיעור יושבי 
העיר בכלל האוכלוסיה, כלומר, התרכזות אוכלוסיה׳ המתבטאת הן 
בריבוי מקומות הריכוז והן בגידולם. העיור ניזון מכמה מקורות: 
1 ) הגירה מהכפר אל הע׳ שגורמיה העיקריים הם: (א) עזיבת הכפר 
בגלל הלחץ על הקרקע וירידת התפוקה החקלאית לנפש; (ב) הנהי¬ 
רה לע ׳ בשל שפע האפשרויות שהיא מציעה בתחומי התעסוקה, 



223 


ערים ועיור: סוציולוגיה 


224 


החינוך וכיו״ב! בכמה ארצות (אה״ב, ישראל׳ אוסטרליה) רבה חשי¬ 
בות ההגירה הבי״ל: 2 ) גידול בשיעור הריבוי הטבעי בעיר: 

3 ) הפיכת יישובים כפריים לעירוניים (כגון המושבות בארץ): 

4 ) בניית ערים חדשות. 

הסוציולוגים מתייחסים לשינויים החברתיים־תרבותיים המלווים 
את התהליך הדמוגרפי: אימת דפוסי התנהגות עירוניים ע״י האוב- 
לוסיה כולה׳ והשפעת הערכים העירוניים על הכפר. אימת דפוסי 
התנהגות עירוניים כולל את התרבות האפיינית לע׳, צורות המגע 
והיחסים שבין האנשים, סיגנון החיים וסולמות הערכים כפי שאובחנו 
בחלקם במושג "עירוניות". באופן כללי נמצא שתהליך העיור מצמ¬ 
צם את הפער המסרתי בין כפר לע/ אולם חוקרים רבים עמדו על 
העובדה שאין חפיפה בין קצב תהליך העיור במשמעותו הפיסית 
לבין זה שבמשמעותו החברתית-תרבותית. בארצות המתפתחות — 
קצב העיור החברתי איטי יותר לעומת התמורות החלות בתחום הדמו¬ 
גרפי והכלכלי וקיים פער בולט בין השניים: בארצות המפותחות 
משיג קצב העיור החברתי־תרבותי את קצב העיור הדמוגרפי. 

אחד הנסיונות הראשונים לעמוד על אופי השינויים בדפוסי 
החיים המציינים את העיור החברתי־תרבותי נעשה ע״י לואים וירת 
( 1938 ). במחקרו "העירוניות כאורח חיים" (ר׳ ביבל׳) עמד וירת על 
התפוררות הבסיס הטריטוריאלי והמשפחתי של ההתארגנות החבר¬ 
תית והחלפתו בבסיס של התארגנות הבאה לצרכי סיפוק הדדי של 
צרכים ספציפיים. שינוי ערכים חברתי זה משמעו קבלת קנה־המידה 
ההשגי במקש קנה־המידה השיוכי הנהוג בחברה המסרתית. שינוי 
חברתי אחר נובע מחלוקת-העבודה המורכבת, הגוררת התמחות והם־ 
תעפות גם ביחסים החברתיים ותלות הדדית פונקציונלית גבוהה של 
הפרטים באוכלוסיה. הסדר החברתי העירוני המיוחד, כתוצאה מההת־ 
ארגנות והבידול החברתיים, מתבטא במיסוד הפיקוח החברתי והם־ 
תעפותו למנגנונים ציבוריים מורכבים. החשוב במנגנונים אלה — 
המינהל העירתי. 

ההתמחות הרבה בתחום המקצועי שחברתי מחייבת ומעודדת 
ניעות תעסוקתית, מעמדית וגאוגרפית הנשענת על אמצעי התקשד 
רת. אמצעים אלה התפתחו במסגרת העירונית הצפופה משום הצורך 
בייעול פעולותשגומלין. אולם התקשורת פועלת ומסייעת להעמקת 
השינויים התרבותיים המאפיינים התהוותה של חברה עירונית. 
אמצעי התקשורת החדישים משפיעים על התהליכים בחברה בשני 
מישורים. במישור הפרט הם מבטלים את הזמן והמרחק כגורמים 
בפעולות־הגומלין האנושית. במישור התקשורת ההמונית, נוצרה 
מערכת חדשה של עיסוקים ופעילויות חברתיים להפצה מאורגנת 
וממוסדת של מידע, השות לכך חלה תמורה בכושר החברה להפנים 
שינויים. במלים אחרות: בחברה העירונית המודרנית התפתח יחם 
חיובי לשינויים, שיא מצטיינת בדינמיקה החובקת את כל תחומי 
החיים, לעומת החברה המסרתית. המאופיינת בשמרנות. 

מהאמור לעיל ניתן אפוא להגדיר את אמצעי התקשורת כגורם 
מתיש בין תהליכי העיור הדמוגרפי שכלכלי לבין התהליכים החלים 
בתחום החברתי־תרבותי. אמצעי התחבורה שתקשורת המשוכללים 
בזמננו הביאו לפעילות־גומלין הדוקה בין הע׳ לכפר המתבטאת 
בעיור הכפר. משמעו של תהליך זד. — היעלמות דפוסים מסרתיים 
בכפר׳ המתבטאת, למשל׳ בהפרדת מקום העבשה ממקש המגורים, 
במיכון שתמחות בכל ענפי המשק החקלאי, ובתלות פונקציונלית 
הדדית. 

חדירת הע׳ למרחב הכפרי מתבטאת גם בתהליך הפרוור 
(ח 311123110 < 1 זט< 11 ! 5 ) שראשיתו במאה ה 19 והתפתחותו העיקרית 
בשנים שלאחר מלה״ע 11 . תהליך ש מציין יציאת אוכלוסין מהע׳ 
הגדולה לפתשים הנמצאים במרחק כמה עשרות ק״מ ממרכז הע ׳ . 
יציאה זו שני פנים לה: 1 ) לצרכי מגורים עקב הרצון להימנע 
ממטרדי הע׳ הגדולה והצפופה: 2 ) לצרכי תעשיה ושימושי קרקע 


עירוניים אחרים, כגון מוסדות הזקוקים לשטח גדול. בפרוורים 
המשמשים למגורים מסתמנת מגמה להומוגניות חברתית, לצפיפות 
מגורים נמוכה ולהפחתה במגוון פעילויות הגומלין. מאפיינים אלה 
ייחדו לפחורים מסוימים את הכינוי "הכפר העירוני". איזור הפר¬ 
וורים המקיף את הע׳ הגדולה מכונה "השוליים העירוניים־כפריים" 
( 26 ת״£ 11 ;זנ 1 ז- 311 < 1 זנ 1 ), (ר׳ לעיל, עט׳ 213 ׳ ולהלן׳ עמ ׳ 227 ). 

יחד עם השפעת הע׳ על הכפר, היא משמשת גם תחש הקולט 
השפעות מבחוץ, בהיותה מוקד לזרימת אנשים, מוצרים ורעיונות. 
על הקשר שבין הע׳ והציוויליזציה עמד לראשונה צ׳ילד (ר׳ לעיל, 
עמ ׳ 204 , 214 [ביבל׳]). רדפילד וזינגר (ר׳ ביבל׳) רואים 
בעיור תהליך של התגבשות חברתית־תרבותית של "המסורות הגדו¬ 
לות" ( 341110115 ־ £3111 ־! 8 ) מתוך "המסורות הקטנות" הקיימות ביישו¬ 
בים קטנים ובחברות שאינן עירוניות. תפקיד הע׳ ביצירת תרבות 
וגיבושה הוא בהאחדת מסורות פרטיקולריות עממיות למסכת תדבר 
תית אחת. לדוגמה: התגבשות שפה לאומית מתוך ניבים שונים, או— 
במישור הדתי — התגבשות תאולוגיה. קבוצותשעילית הן המתרגמות 
את מערכות הסמלים של "המסורות הקטנות" לרמת הפשטה גבשה 
יותר, ומגבשות אותן למסורת הגדולה. ע׳ שבה חל תהליך כזה 
כונתה "אורתוגנטית", כל׳ שתרבותה צומחת מבפנים. הגיבוש הסמלי 
החדש שנתהווה בה מתבטא בסדר החברתי המישד לע׳, בתפקשים 
שהיא ממלאה לגבי כל החברה ובצורה הפיסית של הע/ בע׳ המודר¬ 
נית הגדולה מתרחשים תהליכים דומים בקנה-מידה בי״ל הודות 
לרשת התקשורת המשוכללת. ערים גדולות רבות מאופיינות אפוא 
בדפוסי תרבות קוסמופוליטיים, תולדת מפגש בין תרבויות שונות 
(הע׳ ה״הטרוגנטית"). 

בכל התקופות נצטיירה הע' כמוקד של יצירה תרבותית אינטג־ 
סיורת, וכמגבשת סדר חברתי המישד רק לה. ההתייחסות לע׳ ברוב 
התרבויות היא דו־ערכית: היא נתפסת כמקור של יצירה תרבותית 
(המלים ציוויליזציה ועיר נגזרות ברוב לשונות אירופה מאותו שורש 
לאסיני [ר׳ לעיל, בראש הערך]), וגם כמשחיתת מידות שורסת 
סדר חברתי נאות. נראה שהתייחסות זו נובעת מכך שבע׳ מתקיימים 
זה בצד זה, בעבר כבימינו, ריכוז של מוסדות תרבות שינש 
(מוזיאונים, תיאטרונים, ספריות) ותופעות של ניוון, קיטוב חברתי 
ופשיעה. 

תחום נוסף שבו עוסקת הסוציולוגיה העירונית, הוא בדיקת המבנה 
התפקודי העירוני (מערך שימושי הקרקע [ר׳ לעיל, עמ׳ 220 ])׳ 
לאור גורמים אקולוגיים־חברתיים בכלל׳ ובדיקת המערך המרחבי 
של האוכלוסין בע , לאור גורמים אלו בפרט (ע״ע אקולוגיה חברתית, 
עמ׳ 556/7 ). המערך המרחבי של יחידותש מ ג ו ר י ם בע׳ משקף אח 
ההתארגנות וההתבדלות המרחבית של קבוצות האוכלוסיה — בהתאם 
לנתונים חברתיים־כלכליים בחלקי הע׳ השונים. בחירת מקום־המגו־ 
רים מושפעת בחלקה ע״י גורמים כלכליים כמו שטח דירה מירבי 
בסכום נתון, ונגישות נוחה למקומות התעסוקה, הלימשים והקניות 
של בני־המשפחה. שיקול חשוב הוא תכונות האתר של מקש־המגו- 
רים כגון פתיחות לנוף, קרבה למקוש מים או לשטחים יישים. אולם 
משקל חשוב ביותר נתון לשיקולים חברתיים, בעיקר הרצון להת¬ 
גורר בקרבת משפחות אחרות בעלות תכונות חברתיות-כלכליות 
דומות ורקע תרבותי דומה. נטש זו יוצרת פסיפס מורכב של אזורי 
המגורים בע׳, המתאפיינים באוכלוסיות בעלות תכונות דומות — 
כלכליות, משפחתיות ואתניות — בכל איזור מגורים. 

בד״כ, אזורי המגורים של שכבות חברתיות-כלכליות נמוכות 
מאופיינים בצפיפות מגורים גבשה ובערים מערביות הם נוטים 
להימצא סמש למרכז הע׳. אזורי המגושם שתושביהם משתייכים 
לרמה חברתית־כלכלית גבשה — צפיפות המגורים בהם נמוכה, שם 
מצדים בד״כ בשולי העיר. הניעות הטריטוריאלית של אוכלוסי הע׳ 
מתבטאת בהחלפת אזורי מגורים. שיעורי הגירה פנימית זו גבשים 



225 


ערים ועדו*: סוציולוגיה; כלכלה 


226 


יותר במרכז הע׳, ומכל חלקי הע׳, לשוליה — לפרוורים. בערים 
גדולות מתרוקן בשל כך מרכז ד,ע׳ ממגורים. שינוי באופי איזור 
המגורים מתרחש כשמש תנה אופי א וכל וסיר. ברגם (ר׳ ביבל׳), 
מחשובי האסכולה של האקולוגיה האנושית בשיקגו, פיתח את "הדגם 
הקונצנטרי", לפיו ערוכות קבוצות האוכלוסיה השונות במעגלים 
סביב המרכז, ורמת האוכלוסיה עולה ככל שמתרחקים מן המרכז 
לעבר השוליים. 

בעיה משותפת לכל הערים הגדולות היא מצוקת הדיור המת¬ 
בטאת בקיום ש כונו ת-עוג י ( $111015 ) . סימן ההכר הפיסי שלהן 
הוא תנאי דיור תת־תקניים. בארצות מפותחות קיום שכונות־העוני הוא 
עפ״ר תוצאת הגיל הגבוה של המבנים והתנוונותם. בארצות מתפת¬ 
חות נוצרות שכונות־העוני עקב עיור־יתר (תסוזג 12 ת 3 נ 1 ז 1 !ז 6 ׳\ 0 ), 
כאשר קצב פיתוחם של המגורים, התשתית העירונית והתיעוש 
מפגרים אחר הגידול הדמוגרפי של האוכלוסיה העירונית. 

שכונות־העוני מתהוות בשני אזורים בע׳, תחילה — באיזור המקיף 
את מרכז העסקים הראשי. איזור זה מתרוקן מאוכלוסייתו המקורית 
ומתרכזת בו אוכלוסיה ממעמד חברתי־כלכלי נמוך יותר. תהליך זה 
מלווה בהתגווגות פיסית של האיזור, והוא אפייני, כאמור, לערים 
בארצות מפותחות. סוג אחר של שכונות־עוני מתהווה בשולי־הע/ 
ומציין התיישבות בלתי־מפוקחת ובלתי־חוקית של כפריים, הבאים 
לע׳ הגדולה ונאלצים למצוא פתרונות דיור זמניים באורח עצמי. 
שכונות אלו צצות בין־לילה ע״י קבוצות מאורגנות של בעלי- 
יזמה. המתיישבות בד״כ על קרקע ציבורית ומקימות מבנים מפחים, 
עצים ובדים, במקום שחסרה תשתית בסיסית של אספקת מים, תיעול 
ודרכים, סוג זה אפייני לארצות המתפתחות באמריקה הלאטינית, 
באסיה ובאפריקה. 

שכונות־העוני למיניהן מהוות מוקדים למתיחות וסטיות מהנור¬ 
מות החברתיות המתפרצות לעתים בהתנגשויות ופשיעה. 

וע״ע דיור, ענד 450 — 458 : כפר; מודרניזציה. 

א. ברלר, עיור וקומוניקציה, 1973 ; 1920 ,* 8104 ז״ס ,־ג€כ 1 ש¥\ 

8 0 $ , 787115171 /- 1 [ 1 , 111 ־ 11 ^ .£ ; 1925 ,ץ! 02 7/16 ,. 31 .£ . 11 

. £1 ; 1938 ,( 44 ,־{ 0£ ! 0 * 500 )ס .ת־/עס( .תז\ 1 ) ?{ £1 /ס 

111 07/10045 י 61$/11 א' 514€711101 £6 { 0 1 ! 0101 * 0 8174 76 * 51714611 16 / 7 

{ 0 11016 1101-81 * 01 — זש£ו 511 ; 1939 , 011163 £7716716011 

0174 7 ( 011 7/16 001711711412111631 111111012 ? ,. 14 * 31 ? .£ ; 1941 , 011163 

1411011$ זב 011 !א .'*י. 11 ; 1969 , 50/7157775 ? 115/1071 07111 5 :> 7 ' £50570557 ,; 120 '->א . 0 

- 51770 7175 ) £5000 115/071 , 5011 ) 111 . 2 .^ ; 1972 , £50770751755 115/7051 , 800 

. נ 1972 , 1571 ( 1 

ד.גח 

תכנון ערים עוסק בארגון ובעיצוב של מסגרת לחיים משד 
תפים של קהילה אנושית. ערים מתוכננות ידועות מאז ראשיתם של 
יישובים בעלי אופי עירוני. במשך הדורות התפתחו והשתנו דפוסי 
התכנון בעקבות השתנות ערכים ומטרות-תכנון בתחום הבטחון, 
החברה, הכלכלה, התחבורה ויפיה הפיסי של הע׳. בהתאם לכך גובשו 
התאוריות והרעיונות התכנוניים המקובלים על כל תקופה. לעתים 
גובשו הרעיונות כדרך פעולה מוסמכת ומקובלת על האחראים לבניין 
ערים, לעתים ניתן לייחס רעיון תכנון ליחיד שהגה אותו או פיתח 
תאוריה לפתיח בעיה תכנונית. 

אפין של ערים שנבנו כתוצאה מפעולה קולקמיווית של התושבים 
הוא עפ״ר ספונטני ולא־גאומטרי. לעומת-זאת, 

ערים שתוכננו לפי תאוריה או יעיח תכנוני 
מוגדר הן בד״כ בנות מבנה גאומטרי סדיר. 

יש גם דגמי תכנון של עתם המשלבים 
רעיון חברתי־כלכלי בהצעה למבנה 
עירוני חדש. 

היפודמוס (ע״ע, ור׳ לעיל, עם׳ 208 ), 

מתכנן בינויה מחדש של הע׳ מילטום (ע״ע), 

לאחר חורבנה בית דתוש 1 (ע״ע), נחשב 
לאבי התאותה התכנונית הראשונה. תאותה 
זו מבהירה את היתרונות של מערכת עירונית 
סדירה, המבוססת על דשת תבועית. 



תננית "תעיר האיר*־ 
?ית" של פילארט (סאה 
15 ): דגם כוכב, שאל 
מרכזו, שבו נמצא אר־ 
סוז השליט, חסבצר או 
הכנס יה, סתכנסים צירי 
הרחובות הראשיים 



229 


ערים ועייור: תכנון 


230 


חלק ביכר של האוטופיות 
החברתיות, החל באפלטון(ע״ע, 

ענד 231/3 ), תואר על רקע של 
ע/ תומס מור (ע״ע, עם׳ 819 ) 

מתאר מערכת יישובים עיתניים 
על אי דמיוני בשם אוטופיה 
(ע״ע), ונותן תיאור התכונות 
הפיסיות של הערים וארגונן 
החברתי המוצע. לאונרדו(ע״ע) 

דה וינצ׳י הציע להקיף את הע׳ 

מילנו בערים לוויניות לשם 
הגבלת התפשטותה. ד־בי .ויראם ( 2112556 ^ ^.;"?ם) הציע במח¬ 
צית השניה של המאה ה 17 מבנה התיישבותי אזורי המבוסם על 
היארארכיה מוגדרת של ערים. הוא הציע גם בית־מגורים משותף 
כיסוד חברתי-כלכלי בתכנון ערים. רעיון זה שימש אח״כ בסיס 
להצעותיהם של הסוציאליסטים האוטופיים ם. סוריה (ע״ע) ור.אואן 
(ע״ע) ואומץ ע״י לה קורביזיה (ע״ע, כרך כ״א, ור׳ שם עמ׳ 229 ), 
הארכיטקט הנודע של המאה ה 20 , בתכנון "יחידת הדיור" במרסיי 
(תמ׳: ר׳ כיד י״ב, עם , 452 ). 

א. פלדיו(ע״ע), מייסד סיגנון הבדוק (ע״ע, ור׳ עט׳ 561 ) בארכי¬ 
טקטורה, תכנן את הדגם הפיסי של ע׳-הברוק שבמרכזה נמצא ארמון 
השליט ואליו מתכנסים צירי רחובותיה הראשיים. רעיון זה השפיע 
על תכנונן של ערי מושב המלך (ח לעיל, עם׳ 212 ), כגון סנקט 
פטרסבורג (כיום לנינגרד [ע״ע]). ורסי (ע״ע). קרלסרוהה, ומאוחר 
יותר על תכנון וושינגטון (ע״ע), בירת אה״ב. ק. נ. לדו (־ 012113 
>ש 30 ^ 1 .א) תכנן את הע׳ התעשייתית הראשונה בסוף המאה 
ה 18 , ע״פ תאוריה תכנונית שפיתח בעקבות רוסו. ושבניגוד למוס¬ 
כמות של תקופתו שאפה ליצור תנאי רווחה למעמד הפועלים. 

שתי תאוריות שהשפעתן על תכנון ערים במאה ה 20 חשובה 
במיוחד, שאפו להשיג מטרה חברתית־כלכלית זהה, אך הציעו צורות 
שונות של המבנה העירוני הפיסי. שתי התאוריות, זו של "ע׳ הגנים" 
של אבנעזר הוארד (ר׳ ביבל׳) וזו של "הע׳ הלינארית" של ארטורו 



חכגית העיר קר^סרוהה שבגרמניה הם* 
ערבית — עיר־הבארוק, שתוכננה סביב 
ארמוז הנסיך שממנו יוצאים הרחובות 
5 כל ח 5 <ןי העיר: א. ארמוז; ב. גנים; 
ג. שמח בנוי 


סוריה אי מטה ( 13313 ץ 2 ״ 50 0 שג!ז־נ.\ 7 ) גובשו 



עיר-הננים ן?י!( 711 * 68 ^): הויןסה נ 1019/20 בהתאם 
5 עסרונותיו ׳ 6 ? אבנע׳ר הוארר 

בריטניה ובארצות אחרות אחרי מלה״ע 11 . גם 
החדשות בישראל הושפע מאוד מרעיונות אלה. 


בסוף המאה ה 19 
כפתרון למיזוג ה¬ 
התיישבות העירו¬ 
נית והכפרית. שני 
הדגמים מציעים 
פתרונות להת¬ 
יישבות בקנה- 
מידה אזורי: ע׳ 
הגנים — באשכו¬ 
לות של ערים 
בנות אוכלוסיה 
כוללת של רבע 
מיליון תוש/ והע׳ 
הלינארית בצורת 
מערכת התיישבו¬ 
תית רצופה לאד 
רך קווי תחבורה 
ציבוריים, רעיר 
נותיו של ליוארד 
היו בעלי השפעה 
מכרעת על הקמת 
ערים חדשות ב- 
התכנון של הערים 


תכנון ערים משקף בכל תקופה את המבנה החברתי-כלכלי ואת 
היכולת הטכנולוגית. בעבר היה אמור לענות על צרכי האוכלוסיה 
השלטת, ואילו לתושבי העיד האחרים לא תוכננו שירותי הזחה 
פרט לפולחן דתי, מסחר ובידור המוני. עובדה זו הגבילה את הקף 
הבעיות ואת דרגת המורכבות של מטרות התכנון העירוני ושל יעדיו. 
מבנה הע׳ נקבע בהתאם לשיקולי בטחון והגנה, ושינוי באמצעי 
הלחימה או בשיטותיה דרש התאמה של המבנה ההגנתי של הע׳. 
המקום המועדף בארגון המרחבי של הע׳ הוקצה לגורם הדומיננטי 
בחיי הע׳ — לארמון השליט, למקדש או לבית המועצה העירר 
נית. 

בעוד שבתכנץ ערים חדשות ניתן היה להגיע לביטוי מושלם 
של התפיסה התכנונית של התקופה, הרי בעדים קיימות היה תהליך 
התאמת המבנה הפיסי לתפיסות התכנוניות המשתנות אטי ולרוב 
חלקי בלבד. עם הגברת קצב העיור במאה ה 19 , בעקבות התמורות 
הטכנולוגיות, החברתיות והכלכליות, נוספו לתכנון ערים יעדים 
חדשים בתחום שירות החינוך, התרבות, הבריאות, הנופש, הספורט, 
המינהל, המסחר והתחבורה עבור כלל האוכלוסיה העירונית. הושם 
דגש בהשגת תנאי חיים נאותים לאוכלוסיה ע״י ביקורת צפיפות 
הבניה למגורים, 
הפרדה בין אזורי 
המגורים ובין א¬ 
זורי התעשיה ד 
פיתוח שירותי ה¬ 
תשתית להספקת 
מים ולסילוק דלו- 
חין (ע״ע ביוב) 
ואשפה. תכנון 
עריס, ששירת עד 
אז את צרכי ה¬ 
מעמד השליט, 
הציב לעצמו מט¬ 
רה חדשה — לדאוג לתנאי רווחה של כלל האוכלוסיה בעדים. 

המאה ה 20 העלתה את דרגת המורכבות של יעדי התכנון הקשו¬ 
רים במבנה החברתי של האוכלוסיה במערכיה הכלכליים, ביכלתה 
הטכנולוגית ובמערכת היחסים המורכבת שנוצרה בין המשאבים 
הטבעיים ובין המערכים הפיסיים שהקים האדם. את הגורמים לכך 
ניתן לייחס לתופעות אלו: 

( 1 ) גידול האוכלוסיה העירונית גרם להתפשטותן המרחבית של 
הערים ומנע את ארגונן ע״פ הכללים המסרתיים. 

( 2 ) הופעת יעודי קרקע חדשים במבנה הע׳ — לתעשיה, נופש 
ותחבורה — יצרה יחסי גומלין מורכבים ביניהם ובין יעודי הקרקע 
המסרתיים למגורים ולמרכז הע׳> המעבד מבעלות קרקע מרוכזת 
לבעלות מפוצלת גרם לכך שהבעלים של מגרשי בניה בודדים החלו 
לקבוע את עיתוי בימים וצורתו. 

( 3 ) התפתחות התחבורה הממוכנת יצרה קגה-מידה חדש לתנו¬ 
עה בע׳ ובין הע׳ וסביבתה. התחבורה הממוכנת הולידה את הצורך 
להפריד את מערכודהדרכים של כלי-רכב מזו של הולכי-רגל, והביאה 
לגיבוש יעדים בכל הנוגע ליעילות התנועה במרחב העירוני ולרמת 
הנגישות בין מוקדי המגורים, התעסוקה והבילוי. בתחום החברתי שואף 
התכנון כיום להעמיק את המגעים החברתיים בעזרת ארגון מרחבי 
ותפקודי של איזוד־המגורים ביחידות שכנות או ביחידות סביבתיות. 

העמקת התלות ההדדית בין הע׳ וסביבתה הניעה בתחילת המאה 
ה 20 את המתכנן סד פמריק גדם (ע״ע) לראות בפתרון יחסי- 
גומלין אלו יעד תכנתי. גם התכנית הרעיונית, הידועה כ״מגילת 
אתונה״ 013116 ), שנוסחה בשנות ה 30 ע״י חלוצי 

התכנץ המודרני בהנהגת לה קורביזיה (ר׳ לעיל), מבלימה את היעד 



תפנית העיר סםליננרד (כיום וויגונרר), דנט של 
"עיר וינארית" 








231 


ערים ועירר: תכנון 


232 


הזה. הארגון התפקודי של 
החיים השיתופיים בע׳ 

ובסביבתה מוגדר במגילה 
כמטרת תכנון הערים. גם 
ההפרדה בין התפקודים ה¬ 
בסיסיים — המגורים, העבו¬ 
דה — ובין הנופש הוצגה 
בה כיעד תכנוני. 

במחצית המאה ה 20 גב¬ 
רה ההכרה שבעיות תכנון 
ערים הן ביסודן בעיות 
אקולוגיות. נוסחו יעדי 
תכנון שכוונו למתן את ה¬ 
תופעות הנלוות לעיור ולתי- 
עוש, כגון זיהום משאבי 
טבע. צפיפות־יתר, פגיעה 
בנוף הטבעי והשפעות אנטי- 
אקולוגיות אחרות. התערבו־ 

תו של האדם במערכות ה¬ 
תכנית העיר קנזפרנולד, סקוטלנד — עיר טבעיות נהיתה מבוקרת יד 

"י״י׳ ׳ ־:נינתה ב 1657 ׳ כד ' 5 םת יי א" תר, ובתכנון מערכות מעשי- 

בעיית עודף האוכלזסיה בגלזגו 

אדם הושם דגש ביחסי־ 

הגומלין בין האדם ובין סביבתו. השגת יעדים בתחום כלשהו, 
חברתי, כלכלי, תפקודי, אקולוגי, כרוכה בשינדים במבנה הפיסי 
של הע' ומשפיעה על צורתה. האיכות החזותית של המערכות הפי¬ 
סיות מוסיפה להתקיים במשך תקופה ארוכה, גם לאחד השתנות 
או היעלמות היעדים המקוריים. משום־כך תפסו היעדים החזותיים 
והחווייתיים מקום חשוב בעיצוב המערכות הפיסיות. 

יעדים אלו התבטאו במשך למעלה מאלפיים שנה במערכת כללים 
והנחיות למתכנן תו היתה יסוד לקומפחיציה ארכיטקטונית ואור־ 
בניסטית. מקורם של כללים אלו בתאוריות המספרים שפותחו ע״י 
הפיתגוריים(ע״ע פיתגורם). לפי הסברה שהיופי מותנה בסדר הרמוני 
מוגדר כגון היחס של תתוך־הזהב (ע״ע). תכניות הערים הרומיות, 
לדוגמה, התבססו על יחסים מספריים הנובעים מצירופים של מידת- 
האורך הבסיסית הרומית ($נ 38$1 <ן — ״פסע״ = 5 "רגל" [ע״ע מדות 
ומשקלות, עמ׳ 235 ]). הארכיטקט הרומי ויטרוביום (ע״ע) העלה על 
הכתב את התפיסה התכנונית של זמנו, ועותק ספרו, שנתגלה בתחי¬ 
לת תקופת הרנסנס, השפיע על פיתוח הדגם של הע׳ "האידאלית" 
שאפיינה אז את תכנון הערים (ר׳ תמר, עמ ׳ 228 ). כללי הקומפוזיציה 
של ויטרוביוס השפיעו על התאורטיקן של הרנסנס ל. ב. אלברטי 
(ע״ע) ובאמצעותו — על תכנון הערים עד למאה הקודמת. במערכת 
הפרופורציות של ה״מודולור"׳ שאותה הציע לה קורביזיה, ניתן 
לראות נסיון להחיות כללי־עזר דומים עבור המתכנן בתקופתנו. 

כיום, אין תהליך התכנון מגדיר יעדים של איכות סביבתית 
בתחום הדמות של הסובב הבנוי. העדר יעדים מוגדרים בתחום זה 
נובע מחוסר הידע על הקשר הקיים בין התכונות של הסובב הפיסי 
הבנוי ובין החוויות החזותיות המתעוררות באדם המתבונן בסבי¬ 
בתו. בין הגורמים שהביאו לשינוי כללי-העיצוב המסרתיים בתכנון 
ערים חשיבות מיוחדת לתפיסה הפונקציונלית ששלטה במחצית 
הראשונה של המאה וגרסה שהצורה המתקבלת כביטוי של השימוש 
והטכנולוגיה היא בהכרח גם אסתטית. ההתמודדות עם בעיות בסדר 
גודל, במורכבות ובהקף, שלא היה להם תקדים בתקופות קודמות, 
הביאה לפיתוח שיטות תכנה חדשות. שיטות אלה מבוססות על גישה 
רציונלית וכוללנית ושמות דגש בהגדרתם של יעדי התכנון, בצורת 
הפקתם של פתתנות אלטרנטיוויים, באופן הערכתם לשם בחירת 
פתרון מועדף, ובלימוד של השפעת עיתוים של שלבי הביצוע על 



המערכת העירונית כולה. הגישה הכוללנית בתכנון ערים שואפת 
לפתרון משולב של ההבטים הפיסיים, החברתיים, הכלכליים, האקו¬ 
לוגיים, הגאוגרפיים, הטכנולוגיים, התחבורתיים, הנופיים והעיצו־ 
ביים. לכן הפך תכנון ערים מפעולת יחיד לפעולת צוות רב־מקצועי. 

בסוף שנות ה 50 פיתח ק• לינץ׳( 011 תץ. 1 .£) שיטה ללימוד הדרך, 
שבה האדם חש את סביבתו העירונית ומתרשם ממנה. בשנות ה 60 
הוגדרו יעדים תכנוניים חדשים בתחום התקשורת החזותית וההתמצ¬ 
אות במערכת העירונית ע״פ הקשר בין התגובה התפיסתית ובין 
התכונות של המבנה הפיסי של הע׳. הבנת קשר זה עשויה לפתוח 
אפיקים חדשים להגדרת יעדים חזותיים בתכנון עדים. 

תכנון ערים במובנו הרחב עוסק בתכנון סביבת האדם על 
כל מרכיביה. את המרכיבים ניתן לסווג, בהתאם לאסים, לארבע 
מערכות: ( 1 ) ה מ ע ר כ ו ת ה ט ב ע י ו ת כוללות את משאבי־הטבע 
הבסיסיים — הקרקע, המים, הצומח והחי, וכיום גם האוויר, הגוף 
והאקלים. המשאבים הטבעיים הם מוגבלים, ומקצתם גם נדירים, 
ומשום כך רואה התכנון כיעד עלית את שימורם לטובת הכלל; 
( 2 ) המערכות מעשי-האדם כוללות את המבנים, הדרכים, 
רשתות התשתית להספקה (מים, כוח), לסילוק (שפכים, פסולת) 
ולתקשורת (דרכים, טלפון) והמתקנים הדרושים להבטחת הקיום של 
האוכלוסיה ופעילויותיה; ( 3 )מערכותהאוכלוסיה כוללות את 
המבנה החברתי, מן הפרט והתא המשפחתי עד לקבוצות החברתיות 
המאפיינות את האוכלוסיה; ( 4 ) מ ע ר כ ו ת ה פ ע י ל ו י ו ת כוללות 
את מגוון הפעילויות החברתיות והכלכליות, הפעילויות הקשורות 
בקבלת שירותים. בתעסוקה, בבילוי הזמן הפנוי, בתחבורה ובתחומים 
תועלתיים אחרים׳ וכן פעילויות רוחניות, תרבותיות והתנהגותיות. 

למטרות תכנון ערים דרושות: ידיעת המרכיבים של המערכות, 
הכרת התכונות של המרכיבים והבנת יחסי-הגומלין שבין המרכיבים 
ובין תכונותיהם. אם ניתן לבטא את התכונות באופן כמותי, ואף 
לקבוע את החוקיות שביחסי-הגומלין ביניהן, ניתן לתאר את המער־ 



תכנית העיר ברייליה, בירת ברזיל — עיר חדשה, שהוקמה לפי תכנית סוכנה, 
וטשסשת רונסה לבינוי ערים סונוסנטלי ולהמחשת האדריכלות ביסינו. העיו 
תוכננה ע״י לוטיו קוסמה, ורוב בנייניה הציבוריים הוקמו ע״פ תכניותיו של 
הארריכל א. ניסיאר (ע״ע). שני צירי־תחבורה יוצרים את שלד הסבנה העירוני: 
א. ציר סונומנטלי ראשי: ב. ציר ראשי באזורי הסגורים (תם׳: ע״ע ברויליה, 
ברד מילואים) 

1 . כיכר 3 הרשויות; 2 . משרדי הממשלה; 3 . קתדראלה: 4 . מרכז־תרבות; 5 . מרכז 
למסחר ולתחבורה: 0 . מנדל הטלוויזיה; 7 . בית־העיריה; 8 . מנורים בצפיפות 
נבוהה: 9 . טנורים בצפיפות נסוכה; 10 . ספורט; 11 . תחנת־רבנת; 12 . תעשיה; 
13 . נטל־תעופה; 14 . שגרירויות; 15 . אוניברסיטה; 16 . ארסון הנשיא; 17 . אנם 

מלאכותי 




233 


ערים ועיור: תכנון 


234 


כות בעזרת דגמים מתמטיים. יתרונם הוא באפשרות לבדוק את 
רגישות המערכת לשינויים מוצעים כיעד תכנוני, ע״י שינוי יזום 
של משתנים מסוימים. גם בגישת התכנון הכוללנית מתמקדים לפע¬ 
מים בהשגת יעדים שבתחום אחת המערכות וכתוצאה מכך ניתן 
לסווג את פעולות התכנון לתכנון פיסי, חברתי, כלכלי, תחבורתי ונופי, 
ולתכנון של מערכות התשתית השונות. פעולת התכנון מתייחסת אמנם 
לכל המבטים של הנושא התכנוני, אך היא מיועדת להשיג את היעדים 
באחת המערכות או באחד התחומים בלבד. שיטות תכנון חדשות 
משתמשות בטכניקות של סימולציה בעזרת דגמים מתמטיים או 
משחקים היוצרים דימוי של מצבים עתידים של המערכות העירוניות 
ועי״ב מאפשרים לבחון השפעתן של החלטות תכנוניות על המערכות. 
להערכת פתרונות אלטרגטיוויים של בעיה תכנוגית נעזרים בטכני¬ 
קות האנליזה של עלות—תועלת, המנסות לאמוד את הכדאיות של 
פעולות או החלטות תכנוניות ע״י הערכת ההוצאות הכרוכות בהן 
והיתרונות הצפויים מהן. שלבי הביצוע של הפתרון המועדף ניתנים 
להערכה בעזרת טכניקות .של תקצוב, המיועדות להגדיר אותם ע״פ 
יץלתו התקציבית של הגוף האחראי להגשמתם. שיטות אלה מת¬ 
אימות לנושאי תכנון שבהם המשתנים העיקריים ניתנים לביטוי 
כמותי ולמדידה בערכים כספיים, כמו, למשל׳ בתכנון התחבורה 
העירונית. בתחום הפעילויות החברתיות, ההתנהגותיות והתפיסתיות 
של האוכלוסיה חסר עדיין הידע על יתסי־הגומלין בין המערכות 
הפיסיות והפעילויות ומשום־כך השימוש בשיטות אלו לגביהן מוגבל. 

את השלבים העיקריים הכרוכים בתהליך תכנון ערים ניתן להג¬ 
דיר כך: לימוד המצב הקיים, תיאור המצב הרצוי, הגדרת ההבדל 
בין שני המצבים והצעת דרך לשינוי המצב הקיים לקראת המצב 
הרצוי. הבהרת ההבדל בין המצב הקיים והרצוי משמשת מפתח 
להגדרת יעדי התכנון ולקביעת הפעולות הדרושות להגשמתם. תכנון 
ערים מהווה התערבות במגמות ובתהליכים קיימים לשם השגת 
מטרות מעדים מוסכמים ומקובלים על יזמי התכנון תל האחראים 
לביצתו. 

ביצועה של תכנית ע׳ הוא תהליך ממושך יחסית, והוא דורש 
הכנת תכניות מפורטות. תכנית בינד־ערים היא המנחה את מעצבי 
התכניות המפורטות של המערכות העירוניות. תפיסתה הכוללנית של 
תכנית בינוי-ערים מבטיחה את התיאום והשילוב של התכניות 
המפורטות השונות, והיא גם ממחישה לאחראים לפיתוח הע׳ את 
יחסי-הגומלין והקשרים ביו המערכות העירוניות. 

בישראל כפוף תבנון-הערים להוראות "חוק התכנון והבניה, 
תשכ״ה". החוק מגדיר, תוך שמירה על גישה כוללנית, את פעולות 
התכנון לפי ההקף ומידת הפירוט של התכנית. הסוגים העיקריים 
של התכניות המוגדרים בחוק:( 1 ) תכנית מתאר ארצית, המטפלת 
בנושאי תכנון מגזריים בהקף ארצי, כגון מערכת דרכים ארצית, 
פיתוח חופים, איגום מי שטפונות, איתור תחנות־כוח, פיתוח אתרי 
תיירות, איתור מוסדות ציבור על־עירוניים ועוד. תכנית זו מיועדת 
להנחות את הגורמים האחראיים לפיתוח הארץ ואת מתכנני התכניות 
המחוזיות. ( 2 ) תכנית מתאר מחוזית מיועדת להנחות את הפיתוח 
המשולב, ובמידת הצורך — את השימור, של המערכות הפיסיות 
ושל משאבי הטבע בתחום המחוזות המוגדרים בחלוקה המינהלית 
של המדינה. היא נועדה גם להכוונת פעילויות האוכלוסיה ולהקצאת 
שטחי קרקע עבורן. תכנית מתאר מחוזית מנחה את האחראים להכנת 
תכניות המתאר המקומיות של יישובי המחח. ( 3 ) תכנית מתאר 
מקומית חלה על תחום התכנון של דשות מקומית או מועצה 
אזורית והיא מיועדת לקבוע את שימושי הקרקע המותרים בתחומה, 
את אופי הבינוי והפיתוח של הקרקעות, את רמת השירותים לאוב־ 
לוסיה ואת איכות סביבתה. התכנית מיועדת להנחות את האחראים 
לפיתוחו ובינויו של היישוב, היא קובעת את התנאים לשינוי המצב 
הקיים או לשימורו ואת האמצעים להתערבות במגמות הקיימות, כדי 



תבנית־המתאר של אשדוד; עד 4 מנ המו 5 טר, בנייח רמני־המגורים, א', ב', ג׳ 
(בחלקו), ד', ה', ו' וחלק סאזורי־החע׳&יה שבעפוז העיר 


לכוונם לייעדים המוסכמים והמוגדרים של התכנית. היא מנחה את 
העוסקים בתכנון המפורט של חלקי־ע׳ או של מערכות בודדות בע , . 

תכנית בינוי מפורטת חלה על השטח המוגדר בה, כגון איזור 
מגורים, מרכז מסחרי, מוסד וכד. היא מיועדת לקבוע את התנאים 
המפורטים לפיתוח ולבינוי השטח שבתחומה, את איתור הבניינים 
ואת אפים, את הפיתוח של המרחבים שבין הבניינים, את מערכת 
הדרכים המקומיות, ועוד. היא מנחה את האחראים לבינוי ופיתוח 
של השטח שבתחומה ואת המתכננים של הבניינים, של מערכות־ 
התשתית ואת מעצבי פני הקרקע והגוף. לא ניתן להגיש תכנית 
להקמת בניין או לביצוע פעולת בניה מכל סוג אלא־אם־כן אתר 
הבניה כלול בתכנית בינוי ע׳ מפורטת הקובעת את התנאים למתן 
התר לפעולת הבניה. הסמכות למתן התר בניה ע״פ תכנית בינוי־ע׳ 
מפורטת ניתנת בהתאם לחוק התכנון והבניה תשכ״ה לוועדות המקו¬ 
מיות לתכנת ולבניה. הסמכות לאשר תכניות בינוי-ע׳ מפורטות ע״פ 
תכנית מתאר מקומית ניתנת, בהתאם לחוק הנ״ל, לוועדה המחוזית 
לתכנת ולבניה. הסמכות לאשר תכניות מתאר מקומיות, מחחיות ואר¬ 
ציות ניתנת לשר הפנים ע״פ המלצת המועצה העליונה לתכנון ולבניה. 

פעולות שיקום של חלקי ערים קיימות כפופות ל״חוק בינת 
ופינת של אזורי שיקום — תשכ״ה" ומבוצעות ע״י רשות שהוקמה 
ע״ם החוק. 

תכניות המתאר ותכניות בינת־ע׳ מפורטות המוגשות לדית למוס¬ 
דות התכנון לשם אישות, מציגות את הפתרון המוצע לנושא התכנית 
בצורת תשריט ותקנות. בתשריט מתוארים יעודי הקרקע בעזרת 
צבעים וסימנים גרפיים, התקנות קובעות את השימושים המותרים 
בקרקע ואת התנאים התלים עליהם. שיטות התכנון שהתפתחו החל 
במחצית המאה ה 20 שמות דגש על דרך גיבושה של התכנית 
המומלצת לאישור. מטרתן של השיטות והטכניקות החדשות להמ¬ 
חיש לאחראים לאישור התכנית את המשמעות התכנונית והתקציבית 
של החלטותיהם. 

היות שמשמעותן של ההחלטות התכנוניוח היא קביעת עובדות 
פיסיות במרחב־החיים של האוכלוסיה, והיות שמטרת התכנון היא 







235 


ערים ועיור — ערף, ערכים 


236 


שיפור איכות החיים של הכלל, מתעוררת השאלה, אם תהליך התכנון 
הקיים מבטיח שמטרות התכנון תעלינה בקנה אחד עם "טובת הכלל". 
כדי להבטיח זאת, מאפשר "חוק התכנון והבניה" את שיתוף הציבור 
בתכנון ערים בשלושה $םנים אלה: 

( 1 ) בעת עריכת סקרים, בשלב לימוד הבעיה התכנונית, יכול 
הציבור להביע את העדפותיו, עמדותיו וערכיו בקשר לשאלות 
שהוצגו לו! ( 2 ) הוועדות המקומיות לתכנון ולבניה מורכבות מחברי 
המועצה של הרשות המקומית שהם נציגי הציבור הנבחרים על בסים 
פוליטי; ( 3 ) לפני אישורה של תכנית ע״י ועדה לתכנון ולבניה 
ניתנת לאזרח הזכות להביע התנגדות לאישור התכנית אם זכויותיו 
או רכושו נפגעו ע״י התכנית המופקדת למתן תוקף. 

שאלת שיתוף הציבור בתכנון מעסיקה בשנים האחרונות את 
המתכננים והיא הולכת והופכת לאחד המוקדים העיקריים בתאוריוח 
החדישות של תכנת ערים. 

א. אלחנני, ד,ע׳ גמערהת של רקסות אורגאניות למדע, ט״ז), חשל״ב; 

א. אסרת- העיור בעולם (שם, י״ח), תשל״ד; 00-11111 ,!־■!ג״יסזז.£ 

1/5€ 70714 117/71171 ,מ 1 ק 0113 . 5 .? ; 1945 ,( 1898 ) ס 01 -ד 7017107 / 0 5 > 1 ז 0 

1 ) 071 1710^1(5 <171(1 0/ 70X011 ?? ״ 1 ; 1957 , 107171171% ? 

; 1967 ,/<ו/ו 0 / 0 %71 51 ^ 0 י ם 83€0 . 1 < .£ ;* 1959 , 10717110% ? $■? €011711 

171 ) 1/717 , 208111111 !:> 1 \ ■ 6 .{ ; 1968 , 101 ) 157 171 7010715 £10 ^ , 61 § 1€ ק 5 ,א 

7/10 ,^ 1111110 ^ — 11 זמ! 05 . 1 ,£ ; 1969 , 107171171% ? 11 ) £1071 ?? 4 * 37 

, 107171171 % ? / 0 ס 101 \ 15 ז 5$51€7 4 י ^ 1 ״\ 1 ) 2 ב 01 . 0 ; 1969 , 7010115 $€10 ! 

, 1971 
יו. אל. 

עךיש, אל־ (^^), עיירה בצפת סיני לחוף הימה״ת, 33,000 
תועד ( 1974 ), מהם כ 2,000 פליטי מלחמת 1948 . שוכנת 
בשפד נחל א״ע, המנקז את מרכז סיני וצפונו לימה״ת. סביבה 
החוליות שהן הרחבות והגבוהות ביותר בכל חוף סיני, המקשות על 
המעבר מתצי־האי סיני ומהנגב. כמות המשקעים כ 100 מ״מ בממוצע 
שנתי; הלחות הממוצעת בינואר 75% ובאוגוסט 76% . הטמם׳ הממו¬ 
צעת בינואר ׳׳ 11.4 ובאוגוסט ״ 25.6 . 

במקום מי תהום רבים, שמקורם בשטפונות. המים נשאבים מבא¬ 
רות הכרויות בעומק מועט בשפך הנחל ובשפת הים. ב 1947 בנו 
המצרים את סכר רואפעה על נחל א״ע במרחק 55 ק״מ מהים, לעצי¬ 
רת פי-השטפוטות. 

א״ע שוכנת בצומת תחבורה חשוב: על דרך הים ממצרים לא״י 
וצפונה, ועל דרך פנימית יחידה לפנים סיני שחוצה את החוליות. 
ב 1936 ישבו בה כ 7x100 תוש׳ וב 1948 — 10.000 . האוכלוסיה 
עוסקת בדיג, בחקלאות, במסחר ובמלאכה. 900 הדייגים דגים בעיקר 
בסבח׳ת ברדויל. החקלאות מתבססת על חוות פרטיות קטנות, וכן 
חוות מינהל מקרקעי ישראל, שהיתה בבעלות הרשות המצרית לפיתוח 
המדבר. הענפים הראשיים הם תמרים בבעל חיתים בשלחין, וכן 
ירקות, הדרים, מעט מספוא ותבואה. 

היסטוריה. נראה שא״ע היתה ישוב קדום מאוד. שמה מה¬ 
תקופה ההלניסטית רינוקורורה ( 0 קט 0 ק 6 ^ 1 ?*) או רינוקולורה = 
"עיר קצוצי-האף", מעיד אולי שבימי הפרעונים היתה מקום גלות 
לנידונים חתוכי-אף. אלכסנדר ינאי כבש את רינוקולורה. בימי 
הביזנטים היתה מבצר על אם הדרך הראשית, ובמקום היתה קהילה 
נוצרית והגמון. העיר נקראה לאריס. השם הערבי, א״ע, שנתגלגל 
מכך, פירושו סוכה (מכאן נמצאו שגרסו, ללא ביסוס, שזוהי סכות 
[ע״ע] הנזכרת בסיפור יציאת מצרים. בלדוין 1 (ע״ע) כבש את א״ע 
בשל חשיבותה בגבול מצרים, ובה מת ( 1118 ; על שמו קרויה 
הלגונה שממערב העיירה— סבח׳ת ברדויל). ב 1799 כבש נפוליון את 
א״ע ומבצרה, וב 1800 נחתמה בא״ע האמנה בדבר יציאת הצרפתים 
ממצרים. עד 1892 היתה א״ע מעבד גבול בין תורכיה למצרים. 
ב 1902/3 החכרה בקשר לתכנית הרצל להתיישבות יהודים בסיני 
(ע״ע א״י, ענד 523/4 ). במלה״ע 1 היתה מאחז צבאי ואווירי חשוב 
לתורכים ולגרמנים. בדצמבר 1916 כבשוה הבריטים אחרי הפצצות 
והפגזות מהים שהרסו את המבצר. דרכה עברה מס״ב צבאית מקנ- 


מרה לא״י, והעיר היתה בסיס לכיבוש א״י בידי אלנבי. מ 1928 
היתד, מרכז המינהל בסיני. בסוף 1948 עמד צה״ל בשעריה, אד נעצר 
בפקודה. ב 1956 נכבשה ע״י צה״ל, ובתחילת 1957 הוחזרה למצרים, 
ביוני 1967 שוב נפלו א״ע ומתקניה הצבאיים בידי צה״ל, ומאז היא 
מרכז השלטון הצבאי הישראלי בצפון סיני ובמרכזו, ומקום חניה 
בנתיב המוביל לעבר מצרים. מדרום לה הוקם היישוב נח״ל-סיני, 
ו 65 ק״מ ממערב לה — נח״ל-ים. 

מתעודה בודדת מן הגניזה עולה הד ליישוב יהודי בא״ע במאה 
ר, 11 . יהודה אלחריזי עבר בא״ע ב 1218 ואינו מזכיר שהיו בה יהודים. 

מב. הר. - ם. פ. 

ע{*[ל, ערכים, ( 7311105 \ 0£ ץ 11 נ 1 ס 111105 ? ;ץ 10108 ^), הפילו ־ 
סופיה של הע׳(הפשה״ע) דנה במשמעויות המושג "ע , ", שמציין 
בד״כ את הטוב, הרצוי או הראוי — בתורה המידות, היפה 
— בתחום האסתטיקה, האמת — בתחום ההכרתי והקדוש — 
בתחום הדתי. אפלטון (ע״ע) היה הראשון שטיפל באופן מפורש 
בשאלת הע", בלי שהמונח היה קיים בתחום האתי (הטוב המוסרי, 
אותו חקר סוקרטם [ע״ע] לפניו), האסתטי (היפה) וההכרתי (ה¬ 
אמת). הע׳ ב 3 מובנים אלה זוהה על ידיו עם אידאת האידאות — 

?י ׳ד 

הטוב. אריסטוטלם (ע״ע) בעקבותיו שאל על מהותו של הטוב 
העלית שהוא תכלית לעצמו. חז״ל קבעו דירוג שהוא במובן מה 
דיתג הע" מצד מימושם בבני אדם: בראש הע" עומד החכם; 
"חכם קודם למלך... מלד קודם לכהן גדול... כהן גדול קודם לנביא... 
וכר" (הור׳ י״ג, ע״א). ביה״ב ובראשית העת החדשה עסקו מרבית 
ההוגים בשאלות הע" במסגרת דיון אונטולוגי (ע״ע אונטולוגיה) 
או דתי מקיף יותר. במאה ה 18 חולל קנט (ע״ע) מהפכה בפיתוח 
תודה על האובייקטיוויות של הע׳ המוסרי והאסתטי• אך הדיון בע׳ 
כתחום בפני עצמו לבש אופי שיטתי רק במאה ה 19 בכתביהם של 
לוצה (ע״ע), אתפלם ( 15 :> 1£ ; 6 ז £11 ), מיבוגג (ע״ע) דבךנטנו (ע״ע), 
שבספרו 15 ת 1 תת 6 ^ז£ ז 5111110110 2 ״ג 1 ־ 1 ק 5 ז 17 דת 0 ׳\ (תרג' עברי: "על 
ראשית ההכרה המוסרית״, תשי״ד), 1889 , העביר את קריטרית 
ה״ברירות״ ( £713602 ) מן התחום הלוגי אל תחום הע" ע״י יצירת 
מושג של אהבה ״המאופיינת כנכונה״ ( 1 ־ 15101 ־ 01 ;; 21 ־ £131 נ> 1011118 ־! 315 ). 
נציגיה החשובים של הפשה״ע במאה ה 20 הם שני תלמידיו של 
הוסרל (ע״ע); מאקס שלר 50110160 ^!) וניקולאי הרטמן (ע״ע). 
באנגליה פותחה הפשה״ע על ידי בחנקט (ע״ע), מקנזי (־ 1.17130 \. 1 
1500216 ), ^רד ( 3 ־ £311 תר 01 [) ופינדלי (ץ 313 ״ £1 .א .() ובאה״ב — 
ארבאן (״ 1.17183 \ . $7 ), פרי (ץ■״*? . 8 .£), ק. א. לואיס (ע״ע), 
דיואי (ע״ע), הול ( 11311 .¥\.£) ופפר (ז 6 קק 0 ? .ס. 5 ). 

ברוב התורות לובש המונח "זר" משמעות נורמטיווית או הערכי 
תית. נוהגים להבדיל בין סוגים שונים של "טוב": המועיל (או 
המשמש אמצעי לתכלית), המענג (או גורם הנאה) והטוב בפני 
עצמו. הבחנה זו כבר מצויה ב״ביקורת כוח השיפוט" של קאנט, 
וחוזרת במרבית הדיונים של הפשה״ע המבדילים בין ע׳ חיצוני 
ובין ע׳ התלוי בדבר עצמו. ה״ךדוניסטיס" מזהים את הטוב עם 
התענוג; אפיקורוס (ע״ע) היה הראשון שקבע זיהוי זה, ובעקבותיו 
הלכו פילוסופים נטורליסטיים ותועלתניים כגת בנתם, ג׳. ם. מיל, 
סיג׳ויק (ע׳ ערכיהם) ובלגךדד ( 3 ־ 813051131 . 8 ). ע״ם גישה נטו¬ 
רליסטית זו אפשר להעמיד את הע׳ על מושגים או תגובות מהתחום 
הטבעי-עובדתי (הנאה, סיפוק, אינטרס), ולכן מובילה תורה זו 
לעתים לסובייקטיוויזם, כשהע׳ נקבע ע״פ יחם האדם אליו או תגובתו. 
יום (ע״ע), למשל, טען שטוב הוא מה שמסכימים עליו. 

פילוסופים אחרים מזהים את הטוב עם פעילות עיונית (אריסטו, 
שפינחה), עם הרצת הטוב או עשיית מעשה בגלל החובה המוסדית 
ולמענה (קאנט), עם ההגשמה (ברדלי; ע״ע) או עם הכוח (ניצשה; 
ע״ע), אך יש הסבורים שד,ע" הם בעלי מעמד מוחלט, עצמאי ואוב- 
ייקמיווי וערכם הוא בלתי תלד ביחסו של האדם אליהם (אפלטת, 



237 


ערך, ערכים - ערער 


238 


שלר, הרטמן, מור, רום). תורות אלה, המנוגדות לגישה הנטו־, 
רליסטית־סובייקטיודסטית, מדגישים את ההבדל הבסיסי בין הראוי 
למצוי, ואת חוסר האפשרות להגדיר את הע׳ בתחום הטבעי. 

אחת השאלות העיקריות הנשאלת בפשה״ע נוגעת לצידוקם או 
תקפותם של שיפוטי הע׳: האם ניתן להעמידם על בסים רציונלי 
ואובייקטיווי, או שמא הם תוצר של הסכם בין הבריות ? פילוסופים 
אחדים׳ כגון ר. ב. פרי וק. א. לואיס טוענים, באורח נטורליסטי, 
ששיפוטי הע׳ הם עובדתיים־אמפיריים (הטוב הוא מושא התשוקה 
או גורם ההנאה): לעומתם סבורים ה״אינטואיציוגיסטיים" או הלא- 
נטורליסטיים (שלד, הרטמן, מור, רום), שהטוב הוא תכונה על- 
מבעית, השונה באופן מהותי מכל תכונה אמפירית, והם מחזיקים 
בתפיסה אפלטונית של הע׳. קבוצה שלישית של פילוסופים נוקטת 
בגישה 0 ובייקטיווי 0 טית־אמ 1 טיורת המאה בע" ביטוי לרגשות, 
ושוללת מהם כל משמעות רציונלית או אובייקטיודת! ביטוי מובהק 
לגישה זו נתן סטיבנםון בספרו 3 8 6 ! £30 8 1 [>ח 3 £11110$ ("אתיקה 
ולשון״), 1945 . כיום יש גם זרם בפשה״ע הרואה בשיפוטי ע׳ המ¬ 
לצות או צווים להתנהגות והטוב נתפס כמושג הנגזר מן הראוי 
(השפעה קאנטית). עם פילוסופים אלה נמנים היר ( 13306 .£), 
טולמין ( 8.1011101111 ), נו׳אל־סמית ( 611-8011111 ^ 10 < . 13 .?) וארמד 
סון (ת 1$0 מז 0 . 0.0 • 

המושג ע׳ אינו מוגבל לתחום המוסר והיופי בלבד. הוא מושג 
המצוי בכלכלה, ומסתבר שמשם הועבר לדיונים פילוסופיים כמונח 
סינונימי לטוב על סוגיו. 

, £12115 . 0 ; 1897-8 11 ־ 1 < %6 ז 160 { 1 !* 6 * 36 1 ז 1€1 !^ 5 , 6115015 ־ £111 מ&זו . 0 

,!!!!!!!!!סיד .£ . 5 ; 1937 ,\ 111 *£ . 13 * 11 1116 11€ { 6 ! 0€ : 1611 * 19160 ** 6 ^ 016 

. 13 .? ; 1950 , £1/1161 מ; 1 * £6050 /ס 71066 1116 / 0 1 ז 2110 ה 21 ה £12 מ 4 

/ 0 ! 0 x 16116 ¥־ 7/16 , 1 ו 1 ןןת^< ת 0 ׳\ . 0.11 ; 1954 , £1/1165 , 1 ( 1 ־ומ) 611-5 ?\ 0 א 

. 1963 ,! 00031165 

ס. אס. 

ערך, תורת ה־ בכלכלה, ע״ע תועלת וערך. 

ערלה ונטע רבעי. ע׳ היא כינוים של סיתת 3 השנים הראשר 
נות של האילן, שלפי המפורש בתורה הם אסורים באכילה. 

עצי־פרי הם "ערלים" בשנים אלו (רק׳ יט, כג). פשוטו של מקרא 
הוא שפירוח העצים אינם נקטפים! בהתאם למסורת תושבע״פ 
סירות ע׳ אסורים בהנאה. 

נטיעה שהיא בת חודש ומחצה ביום א׳ בתשרי — שהוא "ראש־ 
השנה לנטיעה״ — מתחילים למנות לה שנה שניה! שנתה השלישית 
מסתיימת ביום ט״ו בשבט של השנה הרביעית, משום שאז היא אילן, 
ש״ראש־השנה* שלו הוא בט״ו בשבט. איסור הע׳ נוהג לפי ההלכה 
גם בפירות של נכרי. נחלקו תנאים ואמוראים אם ע׳ נוהגת גם 
בחר׳ל משום "הלכה למשה מסיני" או משום "הלכת מדינה". להלכה 
נתקבל איסור ע׳ גם בחו״ל, אלא שהוא קל יותר (בעיקר: לעניין 
ספק). שאלות אלה ורבות אחרות, כגון הרכבת ע׳ בשאינה ע/ 
תערובת ע/ ועוד, נידונות במסכת ע' — המיוחדת לנושא — שבסדר 
זרעים של המשנה, התלמוד הירושלמי (ג׳ פרקים) והתוספתא (פרק 
אחד) ובמקומות פזורים בתלמוד הבבלי. 

לאחר תום 3 שנות הע׳ — בשנה ה 4 — הפירות הם "קודש 
הלולים לה׳" (ויק׳ יט, כד). סירות אלה כונו בפי חז״ל "נטע 
רבעי". חז״ל פירשו שדינם כדין מעשר שני (ע״ע מעשר), שיש 
להביא אותם, או את פדיונם, לירושלים, ולאכלם שם בטהרה! ע״כ 
נשנו דיני נ״ר במשנת מעשר שני ובתוספתא שם. מסורת תנאית 
אחת שנתה במקום נ״ר ״כרם רביעי״ — ועל פיה כל עיקר 
דין זה נוהג רק בכרם. מן הירושלמי משתמעת הכרעה, כי עיקר דין 
נ״ר הוא בכל עץ־פרי, אך יש בדינו פרטי־דברים שאינם אלא בכרם, 
כגון התקנה שהותקנה בזמן הבית, שיהא "כרם רבעי עולה לירו¬ 
שלים, מהלך יום אחד לכל צד״ — כלר, הענבים עצמם, ולא פדיונם 
— "כדי לעמר שוקי ירושלים בסירות". דיני נ״ר נדונו במקומות 


שובים במשנה, בתוספתא ובתלמודים וכן במדרשי ההלכה (ספרא 
לדק׳ יט, כד! ספרי לבמד׳ ה׳, י׳). בפרטי דיני נ״ר, בשווה ובשונה 
שביבם לבין דיני מעשר שני ועוד, נחלקו חכמים למן בית שמאי 
ובית הלל. שאלה היא אם — ובאיזו מידה — יש חיוב ב״ר גם בחו״ל. 
אולי נשתמר זכר למסורת שונה בתרג׳ יונתן לדק׳ (שם), לפיה יש 
לפדות נ״ר מידי הכהן ("ומפרק מן בהנא"), ומשמע שעיקר־דינו הוא 
להינתן לכהן. מסורת זו נדחתה ע״י ההלכה הנוהגת. 

ערמון ( 035131163 ), סוג עצים נשירים או שיחים ממשפחת האלד 
ניים (ע״ע), הנפוצים באזורים הממוזגים של אמריקה 
הצפונית, יפאן. סין, איזור הימה״ת, על חופי הים השחור ואירופה 
הדרומית. עמו נמנים 10 מינים וביניהם הע׳ התרבותי ( 3 ז\״ $3 . 0 ) 
המצד באירופה והמין 36111313 . 0 שבאה״ב. גובה הע׳ כ 30 מ׳, 
וקטרו עשד להגיע עד 2 מ׳. הע׳ היפני ( 0160313 .ס) נמוך בהרבה: 
כ 9 — 10 מ׳. עץ הע׳ גדל אף בגבהים עד לב 1,800 מ׳ מעפה״י. עליו 
מסורגים, מסוריים ואליפטיים. הפרחים חד־מיניים! הפרחים האבק- 
ניים ערוכים בעגילים זקופים. מספר האבקנים 10 — 20 , הפרחים 
העליניים ערוכים בקבוצות של 3 . וכל קבוצה עטופה בספלול קוצני. 
השחלה בת 6 מגורות. הפרי אגוז חש גדול. 

הע׳ ניטע כעץ יער בגלל עצתו — כעץ פרי באשר פריו ראד 
למאכל — וכצמח נד בשל עלוותו הנאה וגזרתו הסימטרית והזקופה. 
הע׳ מאריך ימים מעל ל 150 שנה. לאחר 80 — 100 שנה נעשה הגזע 
חלול. העצה משובחת ומשמשת לתעשיית העץ! בגלל חסינותה מפני 
רקבון משמשים הגזעים לעמודי חשמל ולגדרות, שמוכות לעצי־פרי 
דרקות. העצה מכילה 8% — 12% ©נין והקליפה — 12% — 14% . 
הקליפה משמשת לתעשיית בורסקאות. הענפים טובים לקליעה. 
כעץ פרי מרבים אותו ע״י זריעה ישירה או ע״י הכנת שתילים. 
הע׳ מניב פירות החל בגיל 10 — 15 ותנובתו מירבית — בגיל למעלה 
מ 50 שנה. התנובה היא 6 — 35 ק״ג פירות לעץ. לפרי הע׳ ערך 
תזונתי רב. הוא מכיל כ 62% עמילן׳ כ 17% סוכרים, כ 6% חלבתים 
וכ 2% שומנים. הוא משמש לאכילה בצורות שונות: כתחליף ללחם 
חיטה, לעוגות ולממתקים, וכן הוא משמש לתעשיית סוכר וכוהל. 

אחת המחלות הקשות של חע׳ נגרמת ע״י פטריה — £03011113 
3$11103 ־! 3 ק, החודרת דרך הקליפה לתוך הקמביום והעצה וגורמת 
להתייבשות המקומות הנגועים. 

בא״י נעשו נסיונות לגדל את הע׳ לאורך השפלה. ללא הצלחה. 

יש. ג. 

ערמונית (ום 3 ן 1-0$ ס), בלוטה השייכת לאיברי המין של הזכר 
(ע״ע מין, עמ׳ 272/3 ואיור שם). גדלה וצורתה כשל ערמון 
ומכאן שמה. ממוקמת מתחת לשלחוף השתן ומקיפה את הקןפכה. 
הע׳ בנדה אשכולות של תאי בלוטה המתנקזים ע״י כ 20 צינורות 
קטנים אל הקיפכה. הפרשת הע׳ היא נחל דליל חלבי, בעל תגובה 
בסיסית ומכיל פרוקטוזה. תכונות אלה חשובות לשמירת חיוניות 
תאי הזרע ולתנועתם. תאי הע׳ מוקפים רקמת חיבור המכילה שרירים 
חלקים. התכווצותם המהירה של שרירים אלה מרוקנת את הע׳ 
ומעבירה את הפרשתה יחד עם תאי הזרע והפרשת בלוטות אחרות 
בזמן הזרמה (ע״ע מין, עמ׳ 275 ). 

בלוטת הע׳ גדלה בד״כ לעת זקנה ועלולה להצר ואף לחסש את 
מעבר השתן משלחוף השתן החוצה. מצב זה גורם להצטברות 
שתן בשלחוף ובעקבות זאת הוצאת שתן לעתים קרובות ובכמויות 
קטנות ואח״כ לכאבים חיהומים. ברוב המקרים יש צורך בניתוח 
הע׳ כדי לסלק את החסימה. סרטן הע׳ גורם בתחילה להפרעות דומות. 

עךער ($נ 1 ז 6 קומ 111 ), סוג צמחים ממשפחת הבולשיים (ע״ע), 
הנפוצים באיזור הממוזג והקר של חצי כדה״א הצפתי. 

וכן סביב אגן הימה״ת, באיים הקנדיים, באיים האזוריים ובאיי הודו־ 
המערבית. בסוג כ 70 מינים. 




239 


ערער — ערפלית 


240 


ד.ע״ הם עצים או שיחים דו־ביתיים (לעתים רחוקות — חד־ 
ביתיים), ירוקי עד. העלים מחטניים ומפושקים או קשקשניים ומרד 
עפים. הפרחים קטנים מאוד. הפרחים הזכריים דמויי עגיל קצר או 
מוארך ומכילים הרבה אבקנים. צבעם צהוב. הפרחים הנקביים 
ערוכים בקרקפת קטנה דמוית־ביצה ומכילים דורים אחדים של 
קשקשים. האצטרובל הבשל דמוי ענבה או בית־גלעין, הנוצר מאיחוי 
הקשקשים. צבעו כחלחל, אדמדם־חום, חום־אפור או צהוב. 

צמחי הע' הם קדומים, מהם ידועים כמאובנים עוד מעידן השלי־ 
שון. מיני הע׳ נפוצים בבתי גידול שונים אך מרביתם הם צמחי 
הרים גבוהים. יש בהם מינים מזופיטיים וכקרופיטיים. המינים הנפו¬ 
צים: ע' מצוי ( 00010111015 .!) באירופה ואסיה; ע׳ וירג׳יכי 
( 2101303 ־ 711 .ן) באמריקה הצפונית. בארץ מצדים 4 מינים: ( 1 ) ע' 
אדום ( 110001003 ? .{), עץ ירוק־עד הנפח במרבית ארצות הימה״ת. 
באזורנו מצד בהרי צפון סיני ובאדום. גדל במדרונות צפוניים 
טרשיים או בוואדיות. עליו דומים לאלו של הברוש. האצטרובלים 
קטנים (פחות מ 1 0 ״מ), וצבעם חום. הע׳ האדום והאלון המצוי 
מופיעים יחד באדום המערבית בטיפוס של חורש; ( 2 ) ע׳ רם (־:צ ־.( 
00153 ), עץ ירוק־עד, נפח באסיה הקטנה, דרום־מזרח אירופה וקווקז. 
בארץ מצוי בחרמון בלבד. לעץ צורת חרוט. גבהו עשוי להגיע ל 30 מ׳ 
והקפו גדול. העלים קשקשיים כעלי הברוש. האצטרובל חום־אפור 
ומבשיל בשנתו השניה;( 3 ) ע׳ ארזי( 41-05 ^^ץ x ס .ן), שיח נמוך ירוק־ 
עד. נפח בכל אגן הימה״ת ובארץ מצד בהר מירון ובחרמון. העלים 
נוקשים ומחודדים ודומים למחטי הארז (מכאן שמו), האצטרובל 
חום ומבשיל באותה שנה; ( 4 ) ע׳ גלעיני ( 3 סס 3 ק 0 ! 4 .(), עץ ירוק- 
עד. נפח במזרח הימה״ת. גבהו עשוי להגיע ל 20 מ/ האצטרובל 
הוא הגדול בסוגו (קטרו כ 2.5 ס״מ) ומשמש למאכל. מצד בארץ 
בחרמון בלבד ושם הפרטים קטנים ודמדי־שיח. 

הע׳ מנוצל לצרכים שונים: מהעלים והזרעים המכילים בלוטות 
שמן מפיקים שמן המנוצל למטרות רפואיות כחומר משלשל וכמזרז 
הפלות. שמן זה יחד עם שמן עצי התויה משמש למטרות מדעיות 
בעיקר כשמן אימרסיה למיקרוסקופים. בגלל השפעתו המשלשלת 
אין הע׳ יכול לשמש כצמח מרעה. עצת הע׳ חסרת שרף ובעלת ריח. 
היא דוחים עשים ולכן שימשה במשך תקופות ארוכות להגנת בגדים 
ותשמישי קדושה בכנסיות. עצת הע׳ הודרג׳יני משמשת לייצור 
עפרונות וחפצי בית. האצטרובל משמש למתן טעם למשקאות חרי¬ 
פים וגם למאכל. 

י. ד. 

עךפל, במטאורולוגיה — ענן (ע״ע עננים) שגובה בסיסו מתחת 
לכ 16 מ׳, במטאורולוגיה סינופטית מוגדר ע׳ כענן המקצר 
את מרחק הראות האפקי ל 1 ק״מ׳ או פחות מזה. ענן המקצר את 
מרחק הראות לערך הפחות מ 5 ק״מ מוגדר כאד. 

ע״פ דרך היווצרותו מבחינים בין סוגי הע׳ העיקריים: 1 . ע׳־הסעה 
( 34700070 ) — אודר חם ולח מוסע בעזרת הרוח לאיזור קר 
(כגון, מהים ליבשה הקרה). ע׳ זה אפייני לאזורים הסמוכים לחוף 
בעונת החורף; לדוגמה: ערפילי צרפת ואנגליה. תנאי הכרחי 
להיווצרות ע׳ כזה, המשתרע עפ״נ שטחים גדולים, הוא הימצאותן 
של רוחות חזקות מהאיזור החם לאיזור הקר. 2 . ע׳-קיטור — אוויר 
קר זורם לכיוון מקוד־ימים חמים. הקיטור המתאדה ממקווי־המים 
מתעבה באוויר הקר. 3 . ע׳־הרים — ענן נמוך מכסה פסגות הרים. 
4 . ע׳־ק רינתי — הע׳ הנפוץ בא״י. נוצר כשהטמפרטורה היבשה 
מגיעה לטמפרטורת נקודת־הטל עקב התקררות קרינתית ניכרת 
בלילה. כתוצאה מכך נוצרת התעבות ובעקבותיה ע/ ע״ע טל. 

קירור קרינתי יעיל מתקבל כשהלחות המוחלטת ברום נמוכה, 
והאטמוספירה נעשית "שקופה" לקרינה האינפרה־אדומה הנובעת 
מן הקרקע. התנאים המטאורולוגיים האפייניים לתופעה זו הם יציבות 
תרמית וזרימה ימית של האודר בשכבות האטמוספירה התחתונות. 


המצבים הסינופטיים הגורמים לע׳ בישראל הם: רמה בין 
חופי ישראל לדלתת הנילוס (מופיעה בחורף ויוצרת ע־ בעמקי 
הצפון ובשפלת החוף); מעבר של חזית קרה חלשה (אפייני לעונות 
המעבר; ע׳ נוצר בעיקר במרכז הארץ ובדרומה); "אפיק־לחץ ים 
סוף" שצירו ממזרח לישראל (אפייני לעונות המעבר; ע׳ בשפלת 
החוף ובשפלת סיני); ״אפיק־פרסי״ (אפייני לעונת הקיץ; ע׳ 
בנגב ובצפון סיני). 

ש כי ח וי ו ת הע׳ בא״י: שפלת החוף — השיא במאי (כ 3 
לילות) ושיא משני באוקטובר ( 1.5 — 2 לילות); עמק יזרעאל — 
השיא בינואר—מאי ( 8 לילות בחודש); נגב־צפוני — השיא בת¬ 
קופת האביב (במאי כ 5 לילות) ובקיץ (באוגוסט כ 3 — 4 לילות)! 
עמק־החולה — בתקופת החורף (השיא כ 5 לילות). 

נוסף על השיטות הסינופטיות לחיזוי ע׳ המבוססות על המצבים 
האטמוספיריים דלעיל, גדל והולך השימוש בשיטות סטטיסטיות, 
שמתבססות על נתונים רב־שנתיים של הימצאות ע' ומשכו כפונ¬ 
קציה של גדלים מטאורולוגיים מדידים הנרשמים שעות אחדות 
לפגי היווצרות הע , . 

מ. לוי, הע׳ בישראל (מטאורול. בישראל, 4 , חוב׳ 3 , 35 — 51 ), תשכ״ח: 

א, כהן-נ. וולפסון־מ. גרבר, פיסיקה של האטמוספירה (בדם־ם). 

אד. כה. - נ. וו, 

ערפלית, באסטרונומיה, שם כולל לגופים שמימיים הנראים לעין 
הצופה (מבעד לטלסקופ או בלעדיו) כפיסת ענן או ערפל. לע" 

שני סוגים: א. קבוצות כוכבים ענקיות (צבירים [ 5 ־ 01115101 ] וגלכסיות 
[ 2313x105 . מיוו׳ — חלבי]). ב. ענני גז ואבק ( 1130 !נ 01 ס) 

בתוך שביל החלב. 

הראשון שהבחין שלא כל גרמי השמים הם כוכבים ממש היה 
היפרכוס (ע״ע), ובקטלוג הכוכבים שלו ציין 3 עצמים מעורפלים. 
תלמי (ע״ע) מזכיר 5 גופים כאלה באלמגסט, כולם צבירים. הגלפסיה 
הגדולה שבאנדרומדה מוזכרת לראשונה ב״ספר הכוכבים הקבועים" 
של א(ל)-צופי ( 964 ). העננים המגלניים נתגלו ע״י ספנים פורטו- 
גליים בתחילת המאה ה 16 . ב 1610 נתגלתה הע׳ שבאוריון (ע״ע) 
ע״י פרסק ( 050 ־ 011 ? . 151 ), באחד הטלסקופים הראשונים, והצביר 
הכדורי שבהרקולם נתגלה ב 1714 ע״י הלי (ע״ע), שציין אותו 
ברשימת הע״ הראשונה שפורסמה ( 1715 — כללה 6 ע"). קטלוג 
לקי (ע״ע) כבר כלל 42 ע". ע' הסרטן (ר׳ להלן) נתגלתה ע״י 
שרל מסיה (- 4055101 ! .!ס, 1730 — 1817 ) בזמן מעקב אחר מהלכו של 
שביט ( 1758 ). כדי למנוע טעויות מצופי שביטים אחרים ערך מסיה 
סקר מקיף, גילה מספר רב של צבירים וע" נוספות ופרסם קטלוגים 
שלהם ( 1771 , 1781 ). בקטלוג השני כבר נכללו 103 עצמים ששמו¬ 
תיהם עדיין בשימוש. 

הראשון שהבחין ( 1750 ) שהתפלגות הכוכבים ברקיע מתאימה 
למערכת שטוחה, היה רייט ( 18111 ז¥\ .ד). הוא הבחין ששביל 
החלב (ע״ע) הוא עיקרה של המערכת, ומכיל מספר רב של כוכבים. 
בראשית המאה ה 19 ריכז ג , . ל.רשל, ב״קטלוג כללי״, כ 5,000 גופים 
ערפיליים שמצאו אביו (פ. ו. הרשל [ע״ע]) והוא. ג׳ הדשל גילה 
כי בעננים המגלניים נמצאות ע" בהירות (ר׳ להלן). "הקטלוג 
הכללי החדש של ע״״ (— 11130 י 01 א 0£ 0313102 31 ־ 0,0001 1077 י 1 
, 1.0.0 <■!), שפורסם ב 1888 ע״י דרייר (ז 0 ץ 0 ־!מ . 0 .£ .!), יחד עם 
״הקטלוג הסידורי" (. 1.0 — 0313102 ^ס 10 ) — ובהם כ 13,000 
ע״ — משמשים גם כיום למיון ולציון ע" שבאור הנראה. 

ה צלום (ע״ע; וע״ע אסטרונומיה, עמ ׳ 794 ) שימש מראשיתו 
לחקר הע". הע׳ הראשונה שצולמה היתר, זאת שבאוריון (דריפר 
[• 01 ק 3 < 1 . 9 ], 1880 ). רוברטס ( 5 :־ 01 ״ 14111 ..*/ .^י) שהאבק הבין־כוכבי 
גורם גם לקטוב (ע״ע) האור הנובע משדות מגנטיים בשביל החלב. 

חקר ע" משתנות הראה על קיום כוכבים לא יציבים בתוכן. 
נתברר (הרביג [ 18 * 110 . 11 . 6 ; 1952 ]) שכוכבים אלה מסתובבים 
מהר ופולטים קרינה אולטרה־סגולה חזקה, כצפוי לגבי כוכבים בשלב 
התהוותם. ב 1916 גילו קמבל ( 011 < 1 ק 1 ״ 03 .ז\\ .¥\) ומור (. 11 .ן 
:״ 8100 ), מתוך התרחבות דופלר (ע״ע) של קוד הפליטה, שע" 
פלנטריות (ר׳ להלן) מתפשטות. ב 1955 גילה באדה ע" פלנטריוו; 
בע׳ שבאנדרומדה, ואלה אישרו את הערכות הגודל והמרחק שנעשו 
ע״י ברמן (״ 3 ת 1 ז 80 . 8 ) ב 1937 וע״י מינקובסקי ב 1950 . תאוריות 
על ע״ פלנטריות פותחו ע״י מנצל ( 201 ״ 40 < . 11 .ם), בואן ואלד 
(■! 110 \/. 11 ״ 1 ). ב 1942 גילו באדה ומינקובסקי שע׳ הסרטן מורכבת 
מענן שנוספים לו ״סיבים״. ב 1949 נתגלה שע׳ זאת היא ממקורות 
קרינת הרדיו החזקים ביותר; ב 1952 נתגלה שאורה מקוטב (קרינת 
סינכח׳טון) וב 1963 התגלתה הזר כמקור קרני x (לא נקודתי). 

החומר ביקום מרוכז בע" ג ל כ ט י ו ת. מהות החומר הבין־גלכטי 
אינה ידועה ולגבי תכונותיו הפיסיקליות קיימים רק חסמים, הנובעים 
מהעדר תופעות שונות שהיו מתחייבות מקיומו. 

מיון הגלכסיות המקובל כיום געשה לפי צורתן החיצונית, 
ומבוסם על המיון של הבל. הגלפסיות נחלקות ל 3 קבוצות: אליפטיות 
(מסומנות ב£), לולייניות ( 8 ) ולא־סדירות (ז 1 ). האליפסיות 
נראות סימטריות ואחידות; צפיפות הכוכבים גבוהה במרכזן(בגלעין) 
ויורדת כלפי השוליים. הכוכבים זקנים וקטנים יחסית, וקשה להפריד 
את הע" לכוכבים בודדים. אין גז בין־כוכבי בתוך ע" אליפטיות. מיון 
משני של חע" האליפסיות נעשה לפי יחס צירי האליפסה, מ £0 
(כדורית) ל £7 (יחם 1:3 ). באחרונות נראים השוליים מחודדים 
במקצת. השלב הבא במיון הוא שלב ביניים ( 50 ), בו ניתן להבחין 
בגלעין דחום במרכז הגלכסיה וסיבוב דיסקית כוכבים שטוחה. בע" 
לולייניות יוצאות מדיסקית זאת 2 זרועות סימטריות. זרועות 
אלה מלאות חומר בין־כוכבי(ענני גז ואבק) וכוכבים צעירים, גדולים 
ובהירים. כשע׳ כזאת ניצבת לקו הראיה בולטות הזרועות לעין, אולם 
כשהיא מקבילה לקו הראיה ניתן להבחין ב״הילה״ ( 11310 ) אליפטית, 
דומה לע׳ אליפטית אך גדולה ודלילה־יותר, בגלעין, בדיסקה ובפס 
שחור לאורך מישור הע׳, שנוצר ע״י החומר הבין־כוכבי. אוכלוסיית 
ההילה מרוכזת בצבירים כדוריים (ע״ע כוכבים, עט׳ 674 ). כוכבים 
בודדים, לרוב אורם חלש מכדי להבחין בהם, וכמות הגז הבין־כוכבי 
בהילה זעומה יחסית לכמותו בזרועות. הלולייניות מפורטות לשני 
סוגים ראשיים: לולייניות רגילות ולולייניות בעלות מתח < 1 >שזז 3 < 1 


58 ;;! 31 * 1 <>), בהן הזרועות אינן יוצאות ישיתת מהגלעין ופס זוהר 
(מורכב מרבבות כוכבים) מחבר אותן. צורתן של ע" אלה היא בין 
צורת האות 0 לצורת האות 5 . כל אחד משני תת־הסוגים מתמיין שוב, 
לפי העובי היחסי של הזרועות, מספר ליפופיהן, אחידותן וארכן 
ולפי גודל הגלעין, ל 3 סוגים, המסומנים 3 — זרועות צמודות לגלעין 
ואחידות מאוד, עד 0 — זרועות פשוטות, לא־אחידות, כוכבים בודדים 
הניתנים להבחנה וכר. שביל החלב, הע׳ בה נמצאת השמש, 
הוא מסוג 56 , אך הוא גדול יחסית לממוצע סוג זה גם בקטרו וגם 
במסתו. תכונות נוספות משמשות למיון נוסף. לע״ ל א - ס ד י ר ו ת 
אין תכונות סימטריה ולא צורה קבועה, אם כי רובן מוארכות, 
ולחלקן יש ניצני זרועות מהסוג של לולייניות בעלות מתח. העננים 
ההלניים הם ע" לא־סדירות. מספר בלתי מבוטל של גלכסיות אינו 
כלול במיון. אלה הן גלכסיות שצורתן מיוחדת להן עצמן או למספר 
גלכסיות בודדות, כגון גלכסיות טבעתיות, גלכסיות בעלות־זנב, 
זוגות של גלכסיות קשורות וכיו״ב. נראה שהן גלכסיות רגילות, 
שעוותו ע״י כוחות חיצוניים (לרוב כוחות כבידה). 

מספר הגדלים שניתן למדוד ישירות קטן. חשובות במיוחד 
ההתפלגויות השונות כגון: התפלגות הע" לפי הסוג, כשמגבילים את 
האוכלוסיה לכל הגלכסיות שבהירותן עולה על ערך נתון. מסתבר 
שהתפלגות זאת אינה משתנה כשסופרים גם ע" שבהירותן קטנה 
ביותר (הגבול, בטלסקופ של הר פלומר, הוא לערך 23.5 + = 1 ״). 
מספר הע״, ש^דלן הנראה מעל 20 +, מגיע לב 500 בכל מעלה מרובעת 
בשמים, ומספרן הכולל כ 20 מיליון. התפלגות הע" ביקום אינה 
אקראית אלא קיימות הצטברויות המכונות צבירי-ע" ( 5 ז 0 :ז 5 ג 11 :> 
$־.) 0£ 8313x1 >, שכל אחד מהם הוא מערכת הנעה כיחידה אחת 
בהשפעת כוח המשיכה ההדדי. מספר ר,ע״ בצביר כזה הוא 10 — 5,000 
וקטרו 5 — 10 מיליוני פרסק. המרחק הממוצע בין הגלכסיות עצמן 
10 — 100 קטדי־גלכסיה ממוצעת (ר׳ להלן). 

מניחים שהע" הבודדות שנראות פה ושם במלטו מצביר בגלל 
אנרגיה קינטית גבוהה מהממוצע. ככל שצביר הע" צפוף יותר הוא 
מכיל יותר ע״ אליפטיות או מטיפוס הביניים 50 ופחות ע" לולייניות. 

מתוך התפלגות המהירויות בתוך הצביר ובהנחה שהצביר נמצא 
בשיווי־משקל דינמי ניתן לקבל את המסה הממוצעת ( 81 ) של כל ע , . 
בשיווי משקל שווה האנרגיה הקינטית הכללית למחצית האנרגיה 
הגרוויטציונית (המשפט הוויריאלי) : ^ 28 = 81 א כש: — 

המהירות הממוצעת (בצביד המקומי, שאליו שייך שביל החלב, 
כ ג 10 ק״מ/שניה), א — מספר הע״, 8 — מחוג הצביר ו ס — קבוע 
הכבידה העולמי. ב צביר המקומי מתקבל הערך ס 1 *ז 10 12 — 10 11 ~ 1 * 1 
( 10 * 1 = מסת השמש). להתפלגות הע" במרחב יש חשיבות כביקורת 
לתותת בקוסמולוגיה (ע״ע). 

אינדכם הצבע ף\— 8 ) משתנה עם סוג הע/ בע" לולייניות 
ולא־סדירות הוא קטן, מפני שהן מכילות כוכבים מאסיוויים וצעירים, 
מטיפוס ספקטראלי ס ו 8 , הפולטים קרינה רבה בתחום הסגול. ע" 
אליפטיות, לעומתן, מכילות כוכבים קטני־מסה וזקנים, מטיפוסים 
ספקטראליים מאוחרים, הקותים בתחום האור הנראה והאינפרה־ 
אדום. הטיפוס ה ספקטראלי של הע׳ משתנה עם הסוג. באופן 
כללי נמוכה יותר הטמפרטורה האפקטיווית בע" אליפטיות מאשר 
בע" לולייניות או לא־סדירות. עקרונית דומה הספקטרום של ע׳ 
לספקטרום של כוכב בודד, אך אין הוא זהה לספקטרום של שום 
כוכב. הספקטרום של גלכסיה שונה מזה של כוכב בכך שהוא מכיל 
קווי־פליטה הנובעים מע" גזיות. ככל שתכולת הע" הגזיות בגלכסיה 
גדולה יותר, כן גדולה יותר עצמת הקווים. 

כל הגלכסיות מסתובבות סביב ציר ניצב למישורן. הגלעין 
מסתובב בד״כ כגוף צפיד (המהירות הזוויתית אינה משתנה עם 
המרחק מהציר) ואילו הקצוות נעים לאט יותר. מהירויות הסיבוב 
נמדדות ע״י ההבדל בהסחת דופלר (ע״ע) ביו נקודות מקבילות משני 



243 


ערסלית 


244 


על 0 םד חישובים 

על סמך תצפיות 

סיסוו 

סוג 

יהססטה 

מידות 

(יחידות 

שמש! 

גודל 

סזזלס 

ממה 

(מסות שמש! 

קוס ד 
(פרסק) 

סוג 

יספקסראלי 
של ודזור 
הגלעין 

אינדכס 

ייגע 

ג׳\- 8 ) 

שכיחות 

% 

" 

14 ־ 

י' 10 *( 13 * 5.9 ) 

5.000 

04 


ן 

£0 

אליפסיו־ח 

50 



3,000 

03 

9 ־ס 

ן 42.9 

50 

טיפוס ביניים 

מ 



7.000 

02 

0.9 

7.7 

83 + 583 

לולייניות 

30 

-18 

1 ־ 10 *( 0.17 * 0.15 ) 

20,000 

00 

03 

273 

86 + 586 

ויו ליי נו ת עם 

10 



7,000 

?6 

0.6 

27.3 

5< + 58* 

מתח 

3 

14 ־ 

(0.15*0.17)* 10" 

2.000 


0.5 

2.5 

11 

לזד סדירות 







123 


אחדות 


תכונות ממוצעות של גלכסיות 


צדי מרכז הגלכסיה, ושיעוריהם — עשרות עד מאות ק״מ בשניה. 

קביעת המרתק של ע" גלבטיות תלדה ביכולת הזיהד של 
גופים מיוחדים בתוכן, כמו משתנים קפאידים, כוכבים חדשים ועל- 
חדשים, צבירים כדוריים, ע" פלנטריות וכדומה. תכונות גופים אלו 
ידועות מתוך חקר בגי־סוגם בשביל החלב. ההשוואה בין הבהירדות, 
הנראית והמוחלטת, של עצמים אלו נותנת את המרחק של הגלבסיה 
(ע״ע כוכבים, עט׳ 659 ). כשמרחק הגלפסיה גדול חיהוי גופים בתוכה 
אינו אפשרי, משתמשים בגודל הע׳ עצמה מתוך הנחה שזה אינו 
משתנה עם המקום או הזמן. הגודל המוחלט והממוצע של ע" הוא 
15 -; הוא משתנה מעט יחסית, מ 12 - עד ל 20 -, וההבדל בין 
הממוצעים של הסוגים השונים קטן עוד יותר, השיטה ניתנת לשיפור 
מסתם ע״י השתאה בין ע" מאותו סוג. מדי־פעם משפרים את הער¬ 
כות המרחק. למשל, בתחילת שנות ה־ 50 מצאו שמרחק הגלפסיות 
גדול פי כ 2 משחשבו עד אז. מאחר שכל הגדלים המחושבים (בביגוד 
לנצפים ישירות) תלדים במרחקים — דיוקם אינו גדול. 

בחישוב הגודל המוחלט של ע", או כוכבים בהן, יש להתחשב 
במספר גורמים. מלבד הקשר הגאומטרי הפשוט בין הגודל למרחק, 
יורדת עצמת האור גם בגלל פזור (ע״ע) חלק מהאור ובגלל אפקט 
דופלר. פיזור האור עולה עם התדירות, כך שהאור המגיע אל הצופה 
עשיר יותר בחלק האדום של הספקטרום מהאור המקורי. מידת 
ה״האדמה" ( 8 מ 1 ת 6 [> 1 >£•!) תלדה בכמות המצטברת של האבק והגז 
הבין־כוכבי לאורך קדהראיה — גודל שהערכתו קשה. במיוחד לא 
ידוע אם קיים חומר במרחב דיבין־גלפטי. אפקט דופלר גורם להסחת 
קוד הספקטרום של ע״ המתרחקות מאתנו, לכיתן האדום ( 1 ) 15111 *>ז). 
מאחר שפוטון אדום יותר — אנרגטי פחות, קשורה ה״הסחה לאדום" 
גם בירידת ?צמת האור, שאינה תלויה באופי האור המוקרן אלא 
במהירותו היחסית. הבל מצא קשר ישר בין ההסחה לאדום ובין 
ההפכי לגודל המדוד (מז/ 1 ), וכיום משמשת ההסחה לאדום להערכת 
מרחקן של ע" מרוחקות ביותר (ע" קוסמולוגיה). 

כשידוע מרחק הע׳ ניתן לקבוע מקוטר הדמות את קוטר הע׳. 
מדידת הקוטר קשה, מאחר שקצות הע׳ אינם בהירים אלא נמוגים 
בהדרגה לתוך הרקע. מתקבל לכן רק חסם תחתון לממדים. קטרה 
של ע׳ לוליינית גדול פי שניים בערך מק ט רה של ע׳ אליפטית 
באותה מסה, בכל תחום המסות. — המהירות הזודתית אינה ניתנת 
למדידה ישירה, אך כשידועים המהירות הסיבובית של הע׳ ומחוגה, 
ניתן לחשבה. מ ח ז ו ר ה ם י ב ו ב הקטן ביותר נמצא בע" אליפטיות 
והגדול ביותר — בלולייניות מסוג 50 . מחזור הסיבוב של הגלעין 
הוא ״ 10 א 5 שנה בע״ מסוג £7 , 10 7 שנה בע״ מסוג 83 , ו 10 7 א 8 
שנה בע״ מסוג 80 . זמן המחזור של הזרועות גדול יותר, עד כדי פי 4 . 
כיוון התנועה הסיבובית ביחס לכיוון הזרועות, כלר האם הזרועות 
נפתחות או נסגרות, חשוב להבנת היווצרותו של הע" ולבחירה בין 
מודלים עיוניים שונים. קביעת כיוון התנועה של הזרועות אינה פשוטה, 
מבחינה תצפיתית, מאחר שהתשובה תלדה בזווית הנטיה של הע׳ 
ביחס לצופה דיתכן שסוגים שונים של ע" מסתובבים בכיוונים שונים. 

ה מסה של ע" נקבעת על סמך המהירדות הסיבוביות׳ בהנחה 
שכל כוכב בע׳ נע במסלול מעגלי, כשקיים שיוד־משקל בין כוח־ 
הכבידה ובין הכוח הצנטריפוגלי. המסה ניתנת ע״י ס/ 7 ־/ 111 = 4 ן 
ס — קבוע הכבידה העולמי; . 8 — מרחק הכוכב ממרכז הע׳! 


/ 1 — המהירות המשיקית). בגלל צורת התפלגות־המסה בע" מתאים 
הביטד רק לכוכבים מרוחקים מהגלעין, שכוח הכבידה של הגלעין 
שלהם הוא מרכזי, בקירוב. הדיוק בקביעת המסה תלד גם בדיוק 
מדידת המרחק של הע׳ מאתנו (הקובע את דיוק 8 ), וגם בהנחה 
שהתנועה מעגלית, הנובעת מההנחה שהזרועות הן תופעה יציבה 
(הנחה מסופקת: בזרועות יש רק כוכבים צעירים). מדגמים של 
הגלפסיה ניתן לקבל הערכות מדדקות יותר של המסה הכללית 
והתחלקותה עם 8 . יחם מסה — בהירות (ע״ע כוכבים, עמ ׳ 
659 ) קבוע בע" מאותו סוג׳ אך משתנה עם הסוג. בד״כ גדול יחם 
זה בהרבה מהיחס המתאים לפי ממוצע הכוכבים, כנראה מפגי 
שחלק גדול מהמסד! נמצא בכוכבים תת-בהירים, בעגני־גזים שאינם 
מאירים, בכוכבי ניטרונים, בננסים לבנים ואולי אפילו בחורים 
שחורים ( 601£5 £> 613 ). כל אלה הם מוצרים סופיים בהתפתחות 
כוכבים (ע״ע, עם׳ 678 ). ככל שגדלה תרומת גופים אלו למסה 
הכללית (וליחס מסה — בהירות), גדול יותר החלק מהמסד• הכללית 
של הע", שנמצא בשלבים הסופיים של ההתפתחות. ע" אליפטיות 
נמצאות אפוא בשלבי־התפתחות מאוחרים יותר מהלולייניות, והלא- 
סדירות בשלבי־התפתחות מוקדמים יותר. 

תכולת הע״ הגלבטיות: כוכבים (בודדים או בצבירים); גז(מיתן 
או ניטרלי); אבק; קרינה קוסמית (ע״ע). התפלגותם המרחבית 
של כל אחד מהמרכיבים בע" לולייניות דומה לריתפלגותם בשביל 
החלב. בסביבת מערכת השמש נמצא החומר הבין־כוכבי כמעט 
באותה כמות כמו החומר הכוכבי. 

הגז הבין-כוכבי מרוכז בעננים בדידים למדי, בעלי גודל 
אפייני של 8 — 10 פרסק, שנעים במהירדות יחסיות של 6 — 10 ק״מ 
בשניה. המסה הממוצעת של ענן היא כ 400 מסות־שמש. הגז מתגלה 
באמצעות בליעת קודם בספקטרום של כוכבים, פליטת גלי רדיו, 
החזרה של קרינת כוכבים ופיזורה ואפילו קרינה עצמית. הע" הגזיות 
צורתן אחרת באור נראה ובגלי רדיו. 

ע" בהירות הן ענני גזים לוהטים, שפולטים ספקטחם רציף 
או קוד פליטה. לעתים מבחינים גם במספר קטן של קוד בליעה. 
קרינת הע , נובעת תמיד מכוכב שכן. כשהכוכב המאיר חם יותר 
מכוכב מטיפוס 81 , פולטת הע׳ קוד־פליטה (לדוגמה: הע׳ שבאוריון) 
וכשהכוכב קר יותר, הספקטרום רציף. ההבדל נוגע מכך שבמקרה 
הראשון פולט הכוכב קרינה אולטרה־סגולה מספקת כדי לעורר 
וליינן את אטומי הגז בע׳. האטומים המיוננים פולטים את הספק¬ 
טרום הקוד. כשהכוכב אינו די חם מפזרת הע׳ את אות ומתקבל 
ספקטתם רציף הדומה לזה של הכוכב המאיר (לדוגמה, בפלידות 
[ע״ע]). בין קוד הפליטה בולטים קודם ספקטראליים אסורים. 
הצפיפות הנמוכה ( 10 — 1,000 אטומים בסמ״ק) השוררת בע׳ מאפ¬ 
שרת מעבר קתנתי גם כשהסיכד לו נמוך מאוד, ואיבוד האנרגיה 
מאותה רמה במעבדה (בתנאים רגילים) מתבצע באמצעות התנג- 
שדות בין האטומים. מהירדות האלקטתנים בגז שקולות לטמפרטו־ 
תת של ״ 5/000 —- 10,000 , אך אין האלקטרונים נמצאים בשיווי 
משקל תרמודינמי עם הסביבה. הע" הבהירות פולטות גם ג ל י¬ 
רד י ו. הקתנה תרמית רק בחלקה: חלק מהקרינה נובע מאלקטת- 
נים שמואצים בשדה המגנטי של הע׳. המבנה של הע" מורכב ביותר, 
ונראה שהע׳ מורכבת מכמה עננות קטנות. ייתכן שהתעבדות אלו 
הן תחילת תהליך של יצירת כוכבים, אך ייתכן גם שאלו תכוזי גז 
סביב כוכבים ק תם יחסית. 

ע" כהות. ענני גזים אלו מכילים מימן ניטרלי ועל כן קתנתם 
אינה בתחום הנראה. גילד ע" אלה נעשה בטלסקופי-רדיו, באורך 
גל 21 ם״מ — קו הפליטה של מימן אטומי. מהירדות האטומים בגז 
שקולות לטמפרטורה של כ 1008 . 

ע" פ ל נ ט דיות. בניגוד לע" הבהירות והכהות שהן חומר 
כוכבים היולי, הע" הפלנטתות הן קליפת גז. בעלת צורה כדותת 




245 


ערפלית 


246 




ערפיליות אפייניות. למעלה: מימיז — לוליינית 30 < 174 ׳א), כוכבים מופרדים 
בקלות: משמאל — אליפטית. אחת היחידות בהן מבחינים בכוכבים נפרדים 
( 17 ־ 1 ססא, בצביר המקומי, במזל קסיופיאה) 


לוח מיון ערפיליות: הטור השמאלי — לוליינית. הימני — לוליינית עם מתג. 
מלמעלה למסה הזרועות הולכות ונפתחות והכוכבים הנודדים ניתנים יותר 

להבחנה 


למסה: מימין — ערפילית לא סדירה 10 ): הענן המגלני הגדול, מוארך 
ובקצותיו נצני זרועות: משמאל — צביר הערפיליות במזל שערות ברניקה. 
כל ה״כוכבים" בתמונה הם למעשה ערפיליות. מבחינים בצורה של הלק מהן 



מימין — ערפילית רדיו, לא מסווגת ( 5128 ססא). במזל קנסאורום. ענני 1 ? י! ,, י 4 ״ 

של אליפטית! 

משמאל — ערפילית ״הסרטן״ ( 1 4 ז), שרידי על־חדש במזל שור. שהתפו־ 891 ^ 9 ^) 9 ^ 0 

צצותו נרשמה בסין ב 1054 . סיבי החומר שמתפזרים בחלל אפיינים לסוג 

ערפיליות זה. בתמונה לא מבחינים בכוכב הנוטרונים שנותר במרכז הער־ ערפילית פלנטרית כסי שצולמה מבעד למסנני אור המעבירים צבע אחד. 

פיליה למעלה משמאל— ירוק! מימין—אדום! למטה מימין— צהוב! משמאל—כחול 














247 


ערפלית — עשביה 


248 


בד״כ, שנפלטת מכוכב בשלב מסוים של התפתחותו. לעין נראית 
עננת גז מתפשטת (במהירות 30 — 60 ק״מ בשניה) ובמרכזה כוכב 
לוהט. מקור הקרינה של הע׳ הפלנטרית גם הוא בקרינת הכוכב, 
ברם הפעם הכוכב זקן. מקור השם לע" אלה בתאוריה (שהופרכה), 
שמערכת השמש נוצרה מע , כזאת (וע״ע כוכבי-לכת). 

שרידי על-חד ש הם ענן גזים המתפשט במהירות ( 1,000 
ק״מ בשניה ויותר). בדוגמה הבולטת ביותר, ע׳־הסרטן, ניתן לחשב 
את רגע הפיצוץ (בשנת 1054 ), המתאים לתצפית על־חדש ע״י הסי¬ 
נים. הע׳ מכילה המרים כבדים בריכוז המראה שהכוכב שהתפוצץ 
היה בשלב התפתחות מאוחר. הע׳ פולטת קרינה חזקה בכל תחומי 
הספקטרום, והיא בו בזמן מקור־רדיו חזק ומקור חזק של קרני ^ 
מבנה הע׳ המסובך, עצמת הפליטה וקיטוב הקרינה מצביעים על 
שדות מגנטיים חזקים בע/ 

האבק הב י ן־ כוכבי מתגלה ע״י א) בליעת חלק מקרינת 
הכוכבים הפוגעת בע׳ ופיזורה, הגורמים להאדמה; קיטוב הקרינה 
שעוברת דרך האבק. ב) בליעה מוחלטת של כל קרינה, כאשר צפי¬ 
פות האבק גבוהה. במקרה זה מופיע האבק הבין־כוכבי ככתם שחור 
על רקע הכוכבים הרחוקים יותר, וענן האבק נקרא ע׳ שחורה 431-10 
13 ע< 1 :>ת). גודל גרגירי האבק כאורך הגל של האור הנראה (כ 3 ־ 10 
0 ״מ). מספר הגרגירים בסמ״ק נע בין 9 ־ 10 ל 13 ־ 10 , הצפיפות הממו¬ 
צעת שלהם היא כ 26 ־ 10 גרם לסמ״ק והטמפרטורה — : 205 — 5010 . 

כל הגלכסיות המכילות כמויות ניכרות של גז (סוגים ול 58 ) 
פולטות קרינה בתחום גלי הרדיו. ספקטרום הקרינה רצוף והוא 
נוצר ע״י אלקטרונים המואצים בשדה מגנטי (קרינת סינכרוטולן). 
מכאן בחר שיש בע" אלה שדות מגנטיים. דמות גלכסיה בגלי־רדיו 
תלדה בהתפלגות ענני הגז, והיא משלימה את הידע המתקבל 
מדמותה באור הנראה, שתלויה בהתפלגות הכוכבים. 

קחנת רדיו ע״י ע" לולייניות היא תופעה משנית מבחינת מאזן 
האנרגיה הכללי. לעומת זאת׳ ?צמת הפליטה של ע״-רדיו בתחום 
הרדיו גדולה פי כאלף מזו של ע״ רגילות. לדוגמה: מקור קחנת 
הרדיו החזק ביותר בשמים נמצא במזל ברבור (\צ < 5 — 
בתחום הרדיו. בהשוואה, עצמת־הקחנה של השמש בתחום הרדיו — 
© 8 5 ־ 10 . ברור שהפליטה בתחום הרדיו לא נוצרה בתהליכים הזהים 
לאלה המתחוללים בשמש, ואכן המקור מורכב משתי ע" גלכטיות 
המתנגשות זו בזו, במרחק 10 8 פר$ק משביל החלב. ההתנגשות בין 
ע" נדירה (להבדיל ממעבר־קרבה׳ בו הכבידה גורמת לעיוותי צורה). 

כל ע" הרדיו, מלבד שתים, הן אליפטיות או מטיפוס הביניים 
50 , ולכולן תכונות יוצאות דופן המעידות על שחרור אנרגיה בקצב 
גדול. מתוך הע׳ 187 \ (ע׳ ענקית מטיפוס 50 ), למשל, נפלט םילון 
של חומר. הספקטחם של הסילון רציף׳ בלי קודם, ומקוטב מאוד — 
עדות שהפליטה נובעת מקחנת סינכחטחן. ל 7001275 < צורת ע׳ 
אליפטית שממנה פשוטה זרוע של חומר גזי המתרחקת מן הע׳ 
3,000 ק״מ בשניה. בע" אחרות נראה כאילו הגלעין מתפוצץ וכד/ 
ע" ם י פ ר ט 0 ז*{:> 5 ) הן ע" לא־סדירות בעלות התעבות מרכזית 
קטנה (כמה מאות פרסק קטרה) ובהירה מאוד, ממנה מוקרנים קווי־ 
פליטה של דרגות יינון גבוהות מאוד. הקודם רחבים מאוד ומתאימים 
למהיחיות פנימיות סביב 4,000 ק״מ בשניה. מאחר שהגלעין קטן 
מאוד, אי אפשר להבחין בין מהירות־סיבוב ובין תנועה תרמית (ע״ע 
ספקטרום, עמ׳ 295 ) דיתכן צירוף שתי התנועות. אין עדיין הסבר 
לתופעות אלה. גם הקוסרים (ע״ע) הם, כנראה, סוג של ע' רדיו. 

על התהוות והתפתחות הע״ — ע״ע קוסמולוגיה. 

ב. בובה, תגליות במרחבי החלל, תשל״ד; (ס 011111011 ^ £1 , 83130 .^י 

£11011411011 8114 51711011476 7/20 ,( 1 )€) £ח 1£0£1 ־ 1 ? . 1 ; 1963 ,. 0 8114 5187$ 

.£ .£ — 1 >! 5061 . 4 — 8.06108011 . 1 ; 1965 ,. 0 / 0 

- 1 ט 1£ . 8 . 0 ; 1965 , 50 ) €0118 8 / 107281 ) 078111 8114 5014700 $ 87 ^^^/ 48 $ 1 - 5 )^ 


, ¥11 , 771$ 0 /$ץ 5 5/01187 8124 5/87$ ,(. 15 >ם) £$־! 11136101111 ^ 1 < . 6 - תסק 
,$) 00 ) 017 87 ^^ 0 ז 2-5 ) 148 ^ ,ש 12 > 61 ־ 8111 . 4 ^ .£ — 13111 ־ 6111 . 8 , 0 ; 1968 
; 1969 ,. 0 / 0 0114/1071 ( £1 8724 1470 ) 5/7140 ; 1968 

551£01111€ ) . 0 80/180012 7140$ / ¥101012 ,€־ 1 דדז 00 ד .! — £־ 1 וח 100 * . 4 
ח 721$$10 ז£ { 0 5/7140/1470 110 ' 7 ,־ו 1110 >\ . 5 .[ ; 1973 ,( 6 , 229 ,חן 10 ־ 61 תז.^ 

. 1974 ,( 4 , 231 ,. 113111 ) 1218  0 ק 010 ץ £110 ) 70 $ ^/ 1 ) 07/120 40 $ 82010%10 £8 , 1 >־ 31 קס 011 .. 1 
14 $/ 10 ס 0 ,וסוסו! 1 ) 8100 . 4 . 5 - .£ ; 1938 ,( 4 1€5 ־ $€1 , 11£, XX ן> £1 

, 65/4 .־ 40101 . . 500 . £01 ) $)€}/ 0710 14010 / 0 20028 / 2012 ) 5 1/20 171 1 $ 018/1012 

. 1972 ,( 980-81 

ם. בל. 

עשביה (תזט״פל-״ו!). אוסף של צמחים מיובשים, מוגדרים וממד 
ינים, המשמש כדוקומנסציה וכאסמכתא לזיהוי צמחים 
וכבסיס למחקר בוטאני בכלל: סיסטמטי־ ג;טי, גאובוטאני וכד/ צמחי 
זד, שהם צמחים שיובשו תחת לחץ, ניתן לשמר בתנאים נאותים 
לאורך זמן כמעט בלתי מוגבל, בלי שיחולו בהם שינויים (מלבד 
דהיית הצבעים), יש לחטא את ד,ע׳ מזמן לזמן, כדי להדביר חרקים 
שונים המרבים לתקוף את הצמחים היבשים. 

סידור הצמחים שונה בע" שונות; בכל מקרר, כל משפחת צמחים 
היא יחידה ומובאים בה כל הסוגים הנמנים עמח, והמינים בתוך 
הסוגים. הסידור יכול להיות לפי סדר א״ב (המקובל ביותר) או 



ערצב אמר יה נ י ( 3 ק 1 ב 101 !<־ן£ 
ג 1 ׳( 1301 > 3 צ 11€ ). משמאל — רגל 
הדמית <צר חיצוני): 1 פיסה: 
2 . שוה; 3 . פתח איבר־השמיעה; 
4 . קולית; 5 . מבעת הקולית; 
6 . ירד 




249 


עשבידו — עשבים רעים 


250 


לפי אחת החלוקות ה- 
סיסטמטיות הרווחות. 

הארגון הסאכסונומי 
הבי״ל מוציא אחת לכ¬ 
מה שנים רשימה מעוד¬ 
כנת של ע" העולם ב¬ 
צירוף פירוט המקף, ה¬ 
עובדים והא ספים ה¬ 
חשובים של כל ע׳. 
ע״פ הרשימה האחרונה 

( ז ךךזוו־ 101 ז 3 נ 1 זי.)ןן 

1956 ) מגיע מספר הע" 
המוכרות בעולם לב־ 
850 . בין הע" קיים 
שיתוף פעולה בי״ל 
נרחב, המתבטא בין 
השאר בהחלפות וה¬ 
שאלות. למטרה זאת 
הונהגה אחידות בגודל 
גליונות הע׳ ( 43 א 27 
0 ״מ בערך), שעליהם מודבקים הצמחים המיובשים, וכן רישום אחיד 
ע״ג הגליון. בפתקה המודבקת בצדו הימני רשומים הנתונים הבאים: 
שם הצמח (מין ויחידה תת-מינית), נתונים על מקומו הגאוגרפי של 
האיסוף ועל בית־הגידול, תאריך האיסוף ושם האוסף. במידת האפשר 
מצרפים גם את שם המגדיר והערות שונות של האוסף (כגון, צבע 
הפרח בשדה ו^דלו של העץ, ממנו יובש הענף) או של המגדיר 
(תכונות יוצאות דופן. בית־גידול בלתי רגיל לצמח ממין זה וכר). 
הקפן של הע" שונה, מאספים אזוריים או פרטיים קטנים הכוללים 
כמה אלפי צמחים ועד לע״ ממלכתיות גדולות שבהן קרוב ל 4 מיליון 
גליונות, כמו עשביית קיו ("יס^) ליד לונדון או עשביית לנינגרד. 
בכמה ע" אספים עתיקים בעלי חשיבות. עשביית העיר ז׳נווה, בה 
מופקדת עשבייתו של פ. א. בואסיה (ע״ע), חשובה במיוחד לפלורה 
של המזה״ת. בישראל הע׳ הגדולה יחסית (כחצי מיליון גליונות) 
היא של האוניברסיטה העברית (נוסדה ע״י א. איג [ע״ע]); קיימת 
כ 50 שנה ויש לה קשרים בין־לאומיים נרחבים; בין הע" הקטנות 
נודעת חשיבות מיוחדת לע׳ שד א. אהרנסון (ע״ע) בזכרון־יעקב. 

ערכה של ע׳ נקבע במידה רבה ע״י "הטיפוסים" ( 05 קץ 1 ) המופ¬ 
קדים בה; אלה גליונות שלפיהם תוארו יחידות סיסטממיות (מינים, 
זנים וכד׳) כפי שצוינו בפרסומים מדעיים ע״י מחבריהם. 

ק. ח. 

עשבים רעים ( 5 ^׳*), צמחי-בר או פליטי תרבות בלתי דצויים 
לאדם בכלל, ולחקלאי בפרט. אמת המידה העיקרית, לפיה 
מוגדר צמח כע״ר, היא מידת הנזק שהוא גורם; כתוצאה מכך יש 
שאותו מין הוא ע״ר בגן הירק, בעוד שנוכחותו בשדות המרעה 
אינה מזיקה כלל ולעתים אף רצרה. דוגמה לכך היא היבלית (ע״ע) 
המצויה, שבאזורי א״י היא אחד העה״ר הטורדניים ביותר, ואילו 
באזורים אחרים בעולם (כגון יבשת אמריקה) היא משמשת לגידול 
מספוא ולנוי (למדשאות גם בארץ). יש שצמחי תרבות הופכים 
לע״ר לאחר שהועתקו ממקום גידולם הראשוני לאזורים חדשים, 
בהם תנאי הסביבה מאפשרים התפתחות מרוסנת פחות, בגלל העדר 
מינים מתחרים או אויבים טבעיים. נוסף לכך גורמים, לעתים קרובות, 
ספיחים של גידול־תרבותי לנזקים, ובתנאים אלו אף הם ע״ר. 

מיון העה״ו. מבחינה בוטאנית נמנות עם ע״ר סדרות ומש¬ 
פחות רבות וצורות צמיחה שונות, כגון צמחי-מים, כולל אצות, 
עשבים, שיחים ועצים. 


בעה״ר מבחינים, בעיקר בין שני טיפוסים פיטו׳סו׳ציאליים: א. צמ¬ 
חים סגסליים — מינים הגדלים בשדות מעובדים ומלווים את 
גידולי התרבות. קבוצת צמחים זו מאופיינת בהסתגלותה לתנאי 
הקיום בשטחים חקלאיים וכשרה להתחרות בצמחי התרבות; ב. צמ¬ 
חים רו ך דליים — מינים הגדלים בעיקר בצדי דרכים, חצרות, 
אשפות וכד׳. טיפוס נוסף של ע״ר בעלי חשיבות משנית הם הצמחים 
הפראנתרופיים (= הקיימים עוד בטרם היות תרבות חקלאית). 
צמחיה זו מופיעה בעיקר בבתי-גידול טבעיים המשמשים כשדות 
מרעה (כגון הרים, אחו, ערבות). 

מן הבחינה המעשית ממיינים את העה״ר לפי: א. מחזור החיים 
(עשבים חד־ ורב-שנתיים); ב. עונת הגדילה (עשבי חורף ועשבי 
קיץ); ג. בתי הגידול (בעל ושלחין); ד. מבנה מורפולוגי (דגניים 
צרי-עלים ודו־פסיגיים רחבי-עלים). כ״כ מבחינים בין ע״ר בעלי 
תכונות מיוחדות כגון ע״ר טפילים מוחלטים וטפילים למחצה. קיים 
מיון אחר והוא בהתאם לחוקת המדינה, בהגינה על החקלאי מפני 
זיהום זרעי גידולי התרבות ע״י זרעים של ע״ר. 

הביולוגיה של ע״ר. מספר תכונות מאפיינות את העה״ר 
ומאפשרות להם להמשיך ולהתקיים בתחום רחב מאוד של תנאי 
גידול ולהתחרות בצמחי תרבות ובע״ר אחרים: א. הסתגלות. 
תכונה זו מתבטאת בבפנים שונים: עמידות בפני תנאי אקלים 
וקרקע שונים. התאמת מחזור החיים לזה של גידול התרבות, אותו 
הם מלווים, פיזור מוקדם של הזרעים וכושר תחרות במינים אחרים, 
בעיקר — גידולי־תרבות. לרוב העה״ר מערכת שרשים עמוקה 
המאפשרת ניצול יעיל של מים וחמרי מזון מהקרקע. צימוח 
נמרץ בתנאים של צפיפות מבטיח את ניצול האור ע״י העה״ר. 
יתר-על־כן, העה״ר מיטיבים לנצל כל שיפור בתנאי הגידול, 
כתוספת מים ודשן ומצע זרעים גאות. מסיבה זו העה״ר הם 
ממרד קשה יותר בשטחי השלחין מאשר בשטח הבעל. ב. פ ו ר י ו ת. 
במינים רבים מסוגל כל פרט ליצור רבבות רבות של זרעים, ולעתים, 
כאשר תנאי הצמיחה נאותים, אף עד כדי מיליון זרעים. הבולטים 
בתכונה זו הם מיני הירבוז, קיצת, סולנום ועוד. פוריותם המרובה 
מתבטאת גם באפשרותם להגיע להבשלת זרעים בתנאים בלתי נוחים, 
כגון לאחר תקופת צמיחה קצרה ביותר או אף לאחר עקירת הצמח 
מהקרקע (כגון, רגלת הגינה). השתמרות ממושכת של כושר נביטת 
הזרעים מבטיחה אף היא את קיומם ותפוצתם של העה״ר. תנאי 
הסביבה בקרקע, המאופיינים בטמפרטורות נמוכות ושיעור נמוך של 
חמצן, דיים כדי לאפשר לזרעים לשמור על חיותם במשך עשרות 
שנים. הקרקע מהווה למעשה מאגר גדול של זרעי ע״ר (אומדים את 
מספרם במאות אלפים לכל מ״ר), והוא המקור הראשוני להתפשטות 
העה״ר. זרעים בעלי קליפה קשה ובלתי חדירה מסוגלים לשמור 
על חיותם גם בתנאים קיצוניים: במערכת העיכול של בע״ח, 
בערמות זבל וקומפוסט, בזמן שריפת שדות ועוד. מספר מינים רב־ 
שנתיים של ע״ר מתרבים באופן וגטמיווי, ואיברי הרביה שלהם 
מסוגלים גם הם להתקיים תקופה ממושכת ולשמור כך על קיום המין. 
ג. תפוצה. למינים רבים של ע״ר מנגנונים שונים להפצת זרעיהם. 
הגורמים העיקריים המסייעים להפצת הזרעים הם: הרוח, המים 
(בשדות שלחין, תעלות ודרכי מים), בע״ח וזבל אורגני (בו מפוזרים 
זרעים שהופרשו מבע״ח); וע״ע פרי. 

הנזק העיקרי הנגרם ע״י ע״ר הוא בשטחים מעובדים. העה״ר 
הם גם מפגע תברואתי בשמשם מקום ריכוז ומחסה לחרקים וזוחלים 
(נחשים) ובמוקד להתפשטות שריפות. 

בשטחים חקלאיים מתחרים ע״ר בצמחי התרבות בהשגת מים, 
מינרלים ואור. תכולת יסודות המזון (כגון חנקן, זרחן ואשלגן) 
ברקמות ע״ר גבוהה בד״כ מזו שבצמחי-תרבות, וכ״ב הם צורכים 
כמדות גדולות של מים. בין השאר, משום שלע״ר מערכת שרשים 
מסועפת ומפותחת. ע״ר טפילים, כגון העלקת והכשות, וטפילים 



סניה **יגינרו־ישלז מ**\י* 4 
**׳ז*זז״רי.וס**ומ#ז ח £4 >****■ •מ*)****{ 

וי* ♦•■ין.-" *זג -־** ... 


,׳ז ו 9 מ\ 1 ת• 441 _ 

ג* 0 • 


011 * 1111 ? . 9 * ?■** 06 * •י* < וזו . . ■י* 

^ 17.4.1962 ״* 

נ 5 'וז טע׳עביית האוניברסיטה העברית 





251 


עשבים רעים — עשו 


252 


למחצה — כגץ דבקון (ע״ע) הזית או החלוקה הננסית (וע״ע 
טפילות, עמ ׳ 881/2 )׳ פוגעים קשה במזתו של צמח התרבות. 

ע״ר גורמים נזק עקיף בהיותם פונדקאים לגורמי מחלות ומזיקים 
לצמחי תרבות, בגוץ ןזלדונות (ע״ע) הדגניים המשלימים חלק 
ממחזור חייהם ע״ג צמחי בר; טיפוסים שונים של וירום המוזאיקה 
מועברים באמצעות ע״ר. נמטודות היוצרות עפצים (ע״ע) מתפתחות 
ע״ג שרשי הסולנום השעיר. נזקים ניכרים נגרמים ע״י ע״ר בשעת 
האסיף; כ״כ הם פוגעים בפעולות הקציר. זרעי זון משכר הנאספים 
ונטחנים יחד עם גרגרי גחמה. נותנים לקמח טעם מר ופוסלים אותו 
לאפיה (וע״ע דגניים, עם׳ 965 ) ; צמחי כר־גביע חלק ( £112 :> 10111 ^ 
130715 ) המשבשים שדות חמצה. גורמים להורקת זרעי החמצה ולירי¬ 
דה בערכם. מציאות ע״ר בשחת ובמספוא מפחיתה את ערכם כמזון. 

הקף הנזקים הנגרמים ע״י ע״ר לחקלאות בעולם כולו נאמד 
ב 40 מיליארד דולר לשבה — כ 40% מכלל הנזקים לחקלאות ע״י 
נגעים שונים, כולל הוצאות השימוש בקוטלי העשבים. לאומדנים 
אלו יש להוסיף כמובן את הנזקים העקיפים כתוצאה מהתפשטות 
מחלות ומזיקים. 

עם ע״ר שבא״י נמנים מספר רב של מינים הנחלקים למספר 
חברות פיטוגאוגרפיות: צמחים ים-תיכוניים — 177 מינים, אירנו־ 
טורניים — 55 מינים׳ סקרוסינדייס — 22 ׳ ים תיכונים—אירנו־ 
טורניים — 132 , ים תיכוניים—סחרוסינדיים — 3 , אירגו־טורניים— 
סחרוסינדיים — 2 , ו 62 צמחים רב־אזוריים. 

ה ד ב ר ת ע " ר. התפתחות החקלאות גרמה להפרת שיווי המשקל 
הטבעי שהתקיים בין צמחי הבר לצמחי התרבות, שבחלקם הגדול 
אינם גדלים במכורתם הטבעית, ולכן חסרים תכונות טבעיות לשם 
תחרות במינים אחרים. מקובל להבחין בין שלוש דרכים להדברת 
ע״ר: א. אמצעים אגרוטכניים; ב. אמצעים כימיים; ג. הדברה ביו¬ 
לוגית. 

א. הדברה באמצעים אגרו־טכניים. למעשה רוב פער 
לות העיבוד (קלטור, שידוד, ניכוש, כיסוח ועוד) מיועדות להדברת 
העה״ר. מחזור זרעים נאות. ניקר תעלות השקיה. שימוש בחומר 
זריעה נקי ובזבל אורגני מרוקב היטב — מסייעים אף הם בהדברת 
העה״ר. גידולים הנזרעים בצפיפות, או כאלו הנקצרים מוקדם 
מדכאים את התפתחות העה״ר ומקלים על הדברתם. 

ב. הדברה באמצעים כימיים. פעולתם של כימיקלים 
כקוטלי־עשבים נתגלתה לראשונה באמצע המאה ה 19 . עד לשנות 
השלושים של המאה ה 20 השתמשו רק בתרכובות אי-אורגניות 
כברזל ( 111 ) ;פרתי, חומצה גפרתית ונתח כלוריטי. התגלית הח¬ 
שובה ביותר בשדה זה היו קוטלי עשבים (דזרביצידים) הורמונליים, 
שהנפח בהם הוא: 4,2 — דיכלורופנאוכסי—חומצת החומץ, הידוע 
נם בכינרו ס — 2,4 (ע״ע הורמונים, עם׳ 958 ). כיום נמצאים בשי¬ 
מוש למעלה ממאה הרביצידים אורגניים לעומת 4 ב 1945 ו 40 
ב 1956 . בחלקם מיועדים להדברה ברירנית של ע״ר בתוך גידולי- 
תרבות, והאחרים — קוטלים כלליים לשימוש בשטחי בור, צדי 
דרכים וכד׳. 

מבחינת הרכבם הכימי מבחינים בין מספר קבוצות של קוטלי 
עשבים: 1 . נגזרות פנולים (ע״ע) — קמרים בעלי רעילות חזקה גם 
ליונקים, הפוגעים קשה בתהליך הנשימה בהיותם מעכבים של 
הזיווג הזרחני. הם משמשים בעיקר להדברה כללית. 2 . תולדות של 
פנאוכסי—חומצות קרבוכסיליות( 0 — 24 ואחרים) — פועלות בצמח 
כאוכסינים (ע״ע) ומיועדות להדברה ברירנית של עשבים דו-פסיגיים 
בשדות דגניים, וכן להדברה כללית ולשילוך עלווה. קמרים אלה 
נקלטים, בד״כ, דרך העלווה ומועברים במהירות לחלקי הצמח 
השונים. 3 קרבמאטים — נגזרות של החומצה הקרבאמית 
( 9 סס 0 ־ 9 א) המיועדות בד״כ להדברה ברירנית. קמרים אלה 
מעצבים בצמח את תהליך המיטוזים (ע״ע תא). הם פועלים בד״כ 


באמצעות הקרקע ובהיותם נדיפים — משך פעילותם קצר. 4 . נגזרות 
השתנן (ע״ע) 5 . דיאזינים; 6 . טריאזיגים סימטריים. 

קיים דמיון רב באופן פעולתן של 3 הקבוצות האחרונות בצמח 
ובשימוש בהן. מנגנת פעולתם של קמרים אלו בצמח הוא בעיכוב 
הפוטוסינתזה (ע״ע)> כן הם מאופיינים בפעולתם השאריתית הממו¬ 
שכת בקרקע. לרבים מהם פעולה ברירנית בגידולי תרבות שונים, 
המבוססת, בד״כ, על תהליכים פיסיולוגיים־ביוכימיים הגורמים להפ¬ 
חתת פעילותם הפימוצידית בצמח. 

7 . נגזתת ביפירידיניום — קוטלי מגע חריפים הפוגעים כמעט 
בכל רקמה המכילה כלורופיל והחשופה לאור. פגיעתם בצמח מהירה 
ביותר עקב התערבותם בתהליכי חמצת־חיזור. אפיינית לחמרים אלו 
אי־פעילותם באמצעות הקרקע, שכן הם נספחים אל מקטע החרסית 
בץצמה חזקה. 

8 . נגזרות דיניטרואנילין — פועלות דרך הקרקע בלבד וגורמות 
לעיכוב בצימוח מערכת השרשים והנצרץ של נבטים צעירים. 

ג. בהדברה הביולוגית המוגבלת בקקפה, גורמים לריבת 
מלאכותי של אתבים־טבעיים ספציפיים לע״ר, בעיקר חרקים. ידועים 
רק מקרים בודדים בהם הצליחה שיטה זו: באוסטרליה הצליחו 
להדביר את הצבר, שהתפשט עפ״נ שטחים עצומים, באמצעות העש 
( 11111 ־ 030101 0301013138115 ) ; מקרה שני הוא הדברת הלנמנה 
( 3 ־ 131 ז! 03 בת 12 ת 02 ) באיי הוואי, באמצעות מספר חרקים. שיח זה 
הוכנס לשם כצמח נת והפך לצמח בר קשה בשטחי מרעה. יתרונות 
השיטה בולטים ביותר, שכן ניתן לבצעה בהוצאות נמוכות ובפעולה 
חד-פעמית, ובעיקו— נמנע זיהום הסביבה בכימיקאלים. 

מ. זהרי, העה״ר בארץ ישראל וד,דברתם. הש״א! הנ״ל. גיאובוסא- 

ביקה׳ 1955 ן ; 1961 1 ) 05 €0711701 ,ו 31 דת 10111£ . 0.0 

.!״ 1 ; 1962 3 , 00711701 י 15 ז 1 י 1 ג 1 <>* . 5 .א 

.{ .׳ 1 ; 1964 , 75 ^ 7101 ) 77 > /© ? 1€71%1$17 { 8100 1713 > 51010%$ ^ 811 €\ 77 ,(. 1 ) 6 ) 

.ס .ץ ; 66 19 , 00711701 1 ) £171 <{ 81010£ ; 1 ) 071 1€ ( 1 / 0 * 4 *€#! ,£ת 1£1 

;* 1970 , 11 — 1 ,\ 00 ?{^ 11071 00111701 ,א . 5 - זש׳{־ו£ 

. 197 3 , 5 ^ 101 ^ 8177 / 0 011071 ^ / ס € 1 ) 10 ^ 1 , £15 ג־ 01 .$ ,א - 5111011 א . 1 ^ .£ 

י. אש. 

עשו, הוא אדום, בן יצחק ורבקה, ותאומו (הבכור) של יעקב 
(ע׳ ערכיהם). הוא נולד "אדמתי, כלו כאדרת שער", ואולי 
מכאן שמו — ע׳ (= עשת). מנעוריו היה "איש ידע ציד איש שדה", 
ולפי ש״ציד בפיו" אהבו יצחק. ע׳ מכר את בכורתו ליעקב (ע״ע 
בכור, עם׳ 695/6 ), כנראה מחמת העדר הבטחת שבחיי ציד ("הנה 
אנכי הולך למות"), ומתוך שלא החשיבה* לא ברור תמורת מה 
מכר את הבכורה (לכאורה, "נזיד עדשים"; ברא׳ כה, לד). אח״כ 
התחרט על ויתורו והתכוון לקבל מיצחק — שלא ידע על העיסקה — 
את ברכת הבכור, אך יעקב הערים על יצחק וקיבל את הברכה 
שנועדה לו כדין (והשר "ורב יעבד צעיר"; שם כג). אז זמם ע׳ 
להרוג את אחיו. תעקב נאלץ להמלט. ע׳ נשא שתי נשים חתיות, 
שהיו ״מורת רוח״ להוריו. אמנם נראה כי חתים (ע״ע, עמ ׳ 264/5 ) 
אלה היו מעורבים בסביבתם מבחינה תרבותית, ויעידו על כך הש¬ 
מות הפרסיים, שהם כשמות עבריים, ובמיוחד שם אשת ע׳, "יהודית", 
שהוא גם יחידאי במקרא. לאחר שיצא יעקב לפדן־ארם לשאת אשה 
ממשפחת אמו, לקח לו ע׳ לאשה, "על נשיו", את בת דודו ישמעאל. 
כשחזר יעקב מגלותו, כעבור 20 שנה, יצא ע׳ לקראתו בראש 400 
איש, אך התפייס עם יעקב בראותו את הכנעתו. ע , אף הציע את 
חילו כ״משמר־ליווי"׳ אך יעקב סירב וע׳ הלך "לדרכו שעירה". ע׳ 
השתתף בקבורת יצחק. אין המקרא מספר על מות ע׳. פרק שלם 
מוקדש לתיאור צאצאי ע׳, שהיו לאלופים ולמלכים בארץ שעיר. היא 
אדום. 

ח ז״ ל הטעימו את זיקתו הטבעית של ע׳ — סמל לרומי ולנצרות 
בימי חז״ל — לע״ז. עוד בטרם נולד היה ע׳ "מפרכס לצאת" 
כשהיתה רבקה עוברת ליד בתי ע״ז, ומשנולד ונתבגר, "כל י״ג שנה 
שניהם [יעקב וע׳] הולכים לבית־הספר... לאחר י״ג שנה — זה 



253 


עשו — עשים 


254 


הולך לבתי מדרשות וזה הולך לע״ז" (ב״ר ס״ג). ענייני ע׳ נדרשים 
ברגיל לגנאי: ״צד את הבריות בפיו... היו מתקנין מילחא [= כיצד 
מעשרים את המלח ז] בשדה ?״ וכר, וכן האשימוהו ברצח, בשחיתות 
כללית ובאונס, בכפירה בתחיית המתים ובכפירח בעיקר — כלומר: 
כל חסרונותיה של מלכות רומי הגדולה והרשעה. רק לענין אחד 
נדרש ע׳ לשבח: מצוות כיבוד־אב, שלדעת חז״ל היה ע׳ מהדר בה: 
וזאת משום הכרתם של חז״ל את ההקפדה של החברה הרומית 
בנושא זה — ועל כך ע״ע כבוד אב, עמ ׳ 548/9 . 

ברוח זו יש להבין את הדברים הרבים שאמרו חז״ל על ההבדל 
בין ע׳ ליעקב ועל המאבק התמידי ביניהם מראשיתם: "זה רץ 
להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה... זה מתיר צוויו של זה חח 
מתיר צוויו של זה... זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה במלכותו" 
(ב״ר ס״ג), וכמוהו הרבה. מהתנהגותו של יעקב עם ע׳ למדו חז״ל 
דרכי הנהגה עם נכרי בכלל: "ישראל שנזדמן לו נכרי בדרך... 
שאלו להיכן הולך — ירחיב לו הדרך [כלר: ידחהו בתואנה], 
כדרך שעשה יעקב אבינו לע׳ הרשע — ,עד אשר אבוא אל אדוני 
שעירה" (ע״ז כ״ה, ע״ב). על רבי יהודה הנשיא סיפרו: כשהיה 
הולך לד,פגש עם המלכות היה מעיין בפרשת פגישת יעקב וע' 
(ב״ר ע״ח, י״ח). את איגרתו למלך אנטונינום פתח במלים "מן עבדך 
יהודה" ולטענת חבריו: "מפני מה אתה מבזה על כבודך?" השיב: 
"מה אבי טוב מן סבי? לא כך אמר: ,כה אמר עבדך יעקב׳" (ב״ר 
ע״ה, ו׳}. את תפיסת האנטישמיות כחוק טבעי, שאין היוצאים־מן־ 
הכלל בו באים אלא ללמד על הכלל, ביטא רשב״י באימרה הידועה: 
"הלכה, בידוע שע׳ שונא ליעקב, אלא נהפכו רחמיו באותה שעה 
[של המפגש ביניהם] ונשקו בכל לבו" (ספרי במד׳ ט״ט). 

ע. שותם, מגמות פוליסיוח בסיפורי האבות (וזרביץ. כד), תשט״ו! 

י. היינסן, דרכי האגדה, (מפתח נערכו), 1954 2 ! -■׳*>״/} ,גתזג 4.5 ? .א 

. 1966 , 181/8 

יע. או." צ. ק. 

עשזץ, ע״ע טבק, עמ ׳ 318 — 323 . 

עשי ם (ב-ו 1£ ק 10 ) 1 < 0-0161 ;}\), קבוצת בע״ח חסרי חוליות ממחלקת 
החרקים (ע״ע) הנמנים על סדרת הפרפראים. הע" קטנים 
יחסית לפרפרים. אורך כנפיהם הפרושות 15 — 30 מ״ם (אצל מיעוטם 
— עד 65 מ״מ); לזחליהם 3 זוגות רגלי־חזה ו 3 — 6 זוגות רגלי־בטן 
מדומות (בטבעות 3 — 6 ו 10 ). בקצות רגלי־הבטן כריות עם קרסים: 
נוהגים למיין את הע" ע״ם סידור הקרסים. למינים מסוימים חסרות 
רגלי־חזה ו/או רגלי־בטן. רוב הע" פעילים בשעות שלפני זריחת 
השמש ולאחר שקיעתה. צבעם כשל פרפרים! לרבים שלל צבעים 
מבריקים. רוב ד,ע" הם אוכלי צמחים ואוכלי־הכל, אך קיימים מינים 
רבים שמזונם מיוחד, כגון: אבקת־פרחים, פרחים, פירות, עלים או 
ענפי צמחים מסוימים. בשל כך מיגים רבים של ע" הם מזיקים 
הפוגעים בבתי איסום, בבתים, ביערות, במטעים, בשדות ובתעשיה. 
במזיקים אלה נלחמים כמו בחרקים ע״י הדברה כימית או ביולוגית 
וכן בחמרי דחיה או משיכה שונים, שתפקידם להפחית את אוכלוסיות 
המזיקים ובמיוחד להתריע במועד על הופעתם כדי להדבירם ביעילות. 
לשם כך נעזרים במלכודות (פותחו כבד ב 1840 ) ללכידת הע"; 
סרטי דבק, רצועות יוטה סביב גזעי העצים, לוחות (צבועים) או 
גביעים דביקים, לרוב עם פתיון ריח, או מלכודות שאיבת המבוססות 
בין היתר על נורות אולטרה־סגול. עם גילוי פרומוני המין(ע״ע חרקים, 
עמ׳ 99 ) התפשט שימושם כפתיון והוא נפוץ כיום וע״ע מזיקים). 

ע״ כ מ ז י ק י ם. ממזיקי האיסום: עש ה ק ם ח (- 11611 .! 11651:13 ?£ 
016113 )! נפח ברוב ארצות העולם: מצוי בעיקר במחנות־קמח 
ולעתים גם במקש אתסון מוצרי־דגנים או פירות יבשים. הנקבה 
מטילה באביב (כ 300 ביצים). הזחלים הבוקעים, שהם קטנים מאוד, 
חודרים למזון, אוכלים ממנו וטודם בו קורים בהם דבוקים גלליהם. 
הקורים פוגעים בכמות הקמח ובאיכותו וסותמים את טחנות הקמח. 


ממזיקי הבית: עש הבגדים ( 1561116113  6 ץ:ב 1 י 1 ) או: 
זחל ההלקט הוורוד, נפח ברוב מקומות גידול הכותנה בעולם. הזחל 
ניזון מצמחי משפחת החלמיתיים (במיה, היביסקום), ובעיקר מה־ 
כותנה. הנזק הוא בהרס הלקטי הכותנה, פגיעה בניצנים ובפרחים! 
התקפה קשה של המזיק מפחיתה עד 50% מיבול סיבי הכותנה. 
וע״ע כתנה, עמ ׳ 1130 . 

הע״ נמנים עם 2 תת־סדתת הנבדלות במספר פתחי המץ בנקבה 
הבוגרת. ב 1 ( $13 ?ז! 4000 *ן) קיים פתח מין אחד בבטן בטבעת ה 8 . 
ב 11 ( 513 ?ז 011 ) — 2 פתחי־מין בטבעות 8 ו 9 . 

לתת־סדרה 1 שייכים: (א) על-משפחת ה 511803611016163 • הע" 
בעלי גוון מתכתי מבתק. אורד גופם אינו עולה על 4.5 מ״מ. הזחלים 
נובתם מנהרות צרות. דגלי־החזה שלהם מנוונות או לא־פרוקות. 
עם על־משפחה זו נמנות: משפחות 116136 * 11501161 ו 511261111136 , 
רובם מזיקי חורש. אלה הם ע" זעיתם, מנומרים עפ״ר. ראשם 
שעיר. ידועים כ 50 מינים, בארץ מעל ל 10 . הם נובתם מנהרות 
בעלים (בא״י — של עצי אלון ואלה). (ב) על־משפחת 163 > £161102611 
32011163 ׳ 1 זע 6 ם 1 . בארץ: משפחה אחת — לה 3 מינים. אחד מהם 
561-1616113 1161102613 — גורם לעפצי־פטוטרת באלון התבור! הזחל 
מתגלם בקוקון הגזור מטרף עלה. חב נציגי המשפחות השונות 
מצדים באה״ב, ביניהם המין — 1166356113 ? 16861161112 , בו תלדה 
ד,אבקת פרחי היוקד, (ע״ע, וע״ע האבקה, עמ ׳ 283 ). 

תת־סדרד, 11 כוללת את יתר משפחות הע״ והפרפרים: א) על־ 
משפחת 163 ) 1111601 שמיניד, מצטיינים בבחניני לסתות ארוכים 
מאוד! עמה נמנות המשפחות. 1 . 163 ) 111161 . בראש ד,ע" עטרת 
שערות ישרות! הם חיים בנרתיקי קותם בהם דבוקים חלקי מזון 
וגללים. ידועים כ 2,000 מינים! בארץ — כ 60 . מבין המזיקים: 
עש הבגדים — ר׳ לעיל. 2 . ססי־הנרתיק ( 136 ) 6111 ? 5 ?). הזחלים חיים 
בנרתיקים העשדים מחלקי גבעול ועלים יבשים. מצדים באפרים 
וניזונים בעיקר מצמחי־בר. הנקבה ד,בוגרת מנוונת וחסרת כנפיים. 
כ 900 מינים, בארץ ידועים כ 10 . 3 136 ) 1 זס 11 ?ס 16 ס 0 . נרתיקיהם 
עשדים מחלקי עלים של צמחים עשבוניים, המשמשים גם כמזון. 
כ 1,000 מינים, בארץ — כ 30 . 4 . 136 ) 01101116110 <)?€*. בני משפחה 
זו ד,ם ע״ קטנים — עד 6 מ״מ. כ 14x10 מינים! בארץ — כ 5 . 

5 . 136 ) 1016111 ?. דומים ל 4 . בארץ — 2 מינים, אחד מהם: עש הכרוב 
(צ!״ת 6 נ) 1661111 ״ 11116113 ?), הנובר מנהרות בשני צדי עלי הכתביים. 

6 . 136 ) 0116111 ?.!. הזחלים מתגלמים על העלה במטוה קורים דמוי 



255 


עשים — עשן וזהום 


256 


ערסל. כ 600 מינים, בארץ — ב 10 . 7 . 136 > 1 ) 0110 :) 0 ! 1 ) £1 . הזחלים 
נוברים מנהרות רחבות יחסית, לרוב בצד התחתון של העלים. 
כ 2,000 מינים, בארץ — כ 20 . 8 . 130 ) 001001111 . זחליהם נוברים 
מנהרות בחלקי צמח שונים. כ 5,000 מינים, בארץ — כ 170 . רובם 
גורמים נזקים כבדים לחקלאות. מהם: עש הבולבוסין( 363 ת 11 ז 0 ג 1111 ? 
0101110113 ק 0 >. שזחלו נובר בפקעות תפ״א בשדה ובאחסנה: עש 
הכותנה (ר׳ לעיל): עש־התבואה ( 0016310112 0£3 ז 8110£ ). 

ב) על־משפחת עשי־פירות ( 103 ) 1001 ־ 1 ^ 10 ־). מיניה מצטיינים 
בכנפיים קדמיות מלבניות, ואילו האחוריות רחבות, דמויות משולש 
או טרפזו׳איד. הזחלים ניזונים מעלים או מפירות. ידועים כ 5,000 
מינים, בארץ — כ 90 . עם עש־הפירות נמנות המשפחות: 1 . משפחת 
עשי־הפירות ( 136 > 101 ־ו 1 ־ 101 ־) בעלי תפוצה רחבה. מביניהם: עש עלי- 
הוורדניים ( 3 ת 053 ! 03000013 ), שזחליו מגוללים עלים של ורד, 
תפוח, אגם ועוד. 2 . משפחת 130 ) 11-61111 ) 0101 ובה מזיקים שונים, כגון 
עש התפוח (ר׳ לעיל); עש־האשכול ( 3 תגז 01 , x פז 0 .? .ק 
1010%1€ ךך 10 ה* 1 ,ץ^ 5 ״י 0 ו 1301 ב 8 . 5 ; 1955 , 40111$ ! , 3* £01x1 .£ 

6 ^ 10 ה 11110 < 11 ז 111 ס 0 ; 1962/63 , 11 — 1 ו €יס 111 )^ 1 ? 08 ' 1 4 

,. 2001 .( {^ 3 ־ 151 ) מ/ 5 ^ 001 הס 01 ־ $410 / 0 ? 18 )€\/ 4 ו 0 ח.% 

77 ^ £0 /ס ^ 1 > 0114 ז ׳<£ £11€ ' , 1 ת 0 רח 31 ? ; 1968 י (^ר\ X 

. 1969 ,(־^ 1 ,. £111 .( .ז 5 () ה £10 ? 8 

מ. שטר. 

עשן וזהום. עשן (ע׳) — הנפח והמוכר מבין מזהמי־האוויר; 

י עד אמצע המאה ה 20 — המרכיב הבלעדי של זהום־האוויר. 
זיהום (ד) — השפעה שלילית של אחד ממכלול הגורמים הפיסיים, 
הכימיים, הביולוגיים והסוציאליים בסביבה של יצור חי או של קהילה 
אקולוגית (ע״ע אקולוגיה), על הצורה, הגודל וההישארות־בחיים 
של אורגניזם כלשהו. יסוד סביבתי שהוא מזהם לאורגניזם אחד 
עשוי להיות חומר בלתי מזיק, או אה מזון רצוי, לאורגניזם אחר. 

השפעות ד.ז׳ הסביבתי. ההשפעות הבריאותיות בד״כ 
קלות ואיטיות, אולם עפ״ר הן כרוניות ומאריכות ימים. קשה להעריך 
את נזקן של ההשפעות האסתטיות ואת מידת פגיעתן באדם. 
ההשפעות הכלכליות מתבטאות בנזקים כספיים המגיעים לסכו¬ 


מים ניכרים: באה״ב לבדה מסתכמים נזקי ז׳־האוויר במיליארדי 
דולר לשנה. 

המזהמים הסביבתיים כוללים, נוסף למזהמי אוויר, מים 
וקרקע, גם קרינות שונות, רדיואיזוטופים, רעש ואולטרה־קול, חום 
וכד. שיקולים כמותיים של זמן. מקום, ריכוז והשפעה מזיקה הם 
הקובעים את מידת הז׳ והבזק הסביבתי. מזהם הוא, באופן כללי, כל 
דבר שאינו במקומו או בזמנו ושעלול להיות מטרד. 

שנים רבות התייחס האדם לאוויר, למים וליבשה כאל כלי קיבול, 
שלתוכם ניתן לפלוט את הפסולת שהוא מייצר. אולם, למרות גדלם 
של כלי קיבול אלה, מוגבל כושר הניקוי-העצמי שלהם, וכשפליטת 
הפסולת גוברת, מזדהמת הסביבה. חלק ניכר מהמזהמים מתפרק 
במשך הזמן ומתפזר (מזהמים אורגניים, למשל, מתפרקים בד״כ 
באמצעות חמצון ע״י בקטריות). לעומתם מוצרים סינתטיים רבים 
(חמרים פלסטיים, מתכות, זכוכית וקוטלי־מזיקים שונים) עמידים 
בפגי התפרקות טבעית. לחלק מחמדים אלו רעליות גבוהה והם 
סיכון בריאותי. 

בתחילת המאה ה 20 עדיין סימל הע׳ פריחה תעשייתית וכלכלית, 
כשהוא נחשב לתוצר-לוואי בלתי-נמנע של ההתפתחות הטכנולוגית. 
לאחרונה, בעקבות מספר תקריות חמורות בהן חלו ואף מתו בני 
אדם ובע״ח כתוצאה מריכוזי-יתר של מזהמי-אוויר שונים (עמק המז, 
בלגיה, 1930 ; דונורה, אה״ב, 1948 ; לונדון, 1952 [ 12,000 קרבנות] 
ועוד), נתברר שז׳־אוויר חמור עלול לסכן חיים. הפרעות בריאו¬ 
תיות דומות נגרמו מז׳ מי-שתיה ושימוש לא-זהיר בקרקעות; ניצול 
לקוי ובלתי מתוכנן של משאבים טבעיים הביא אף להרס קרקעות, 
לעתים מחריפות הבעיות כתוצאה מריכוז בררני של מזהמים שונים 
בצמחיה ובבע״ח, המהווים חלק משרשרת־המזון. לדוגמה: פסולת 
ססס (קוטל החרקים ממשם׳ הפחמימנים הכלוריים) שהוזרמה בריכח 
של 0.02 חל״מ (חלקים למיליון) לימת קליר ( 01031 ) בקליפורניה 
( 1957 ) נקלטה באופן בררני ע״י הצמחיה ובעה״ח הזעירים שבאגם, 
והריכוז בהם הגיע ל 5 חל״מ; ברקמות הדגים, שניזונו מהצמחיה 
ומבעה״ח הזעירים, הגיע חכה הססט ליותר מ 2,000 חל״מ! 
בעופות־מים שניזונו מהדגים היה הריכוז כה גבוה, שגרם לאחוז 
תמותה ניכר. 

ז׳-א ווי ר הוא מצב שבו נמצאים באטמוספירה ן 1 מרי־ז׳ שונים, 

או תרכובות שלהם, שעלולים לפגוע בחמרים, בבע״ח, בצמחיה 
ובאדם (בבריאותו או בנוחיותו). לפגיעה באדם דרגות שתות של 
חומרה, החל בהרגשת אי-נעימות ועד למוות. מבחינים בין השפעות 
כרוניות לחריפות (אקוטיות) הנפוצות: דמיעה וכאבי־עיניים, כאבי- 
ראש, סחרחורת, קשיי נשימה ושיעול. ההשפעות הכרוניות: מחלות 
כרוניות לחריפות(אקוטיות); הנפוצות: דמיעה וכאבי־עיניים. כאבי- 
דלקת כרונית של הסימפונות, גנחת כרונית (אסתמה) ונפחת (אמפי־ 
סמה) ואולי סרטן־הריאות. מספר מקרים של השפעות חמורות הס¬ 
תיימו בתחלואה ותמותה המונית (ד לעיל), ובמקרים רבים אחרים 
חלו ומתו בודדים מחמת מגע עם ריכוז גבוה של חומר גזי או חלקיקי 
או הרעלה מפחמן חד־חמצני, מימן גפרי, כלור וכד. 

מקובל למיין את מזהמי האוויר לפי מוצאם, מצבם הפיסי או 
הרכבם הכימי. לפי המוצא, מבדילים בין מזהמים ראשתיים, 
הנפלטים לאוויר ואינם משתנים בצורתם, לבין מזהמים משביים 
הנוצרים בתוך האטמוספירה כתוצאה מראקציות שובות. לפי המצב 
הפיסי מבדילים בין חלקיקי־מוצק וטיפות נוזל (ע׳) לבין מזהמים 
גזיים. לפי ההרכב הכימי מבדילים בין מזהמים אורגניים לבין 
מזהמים אי-אורגניים. 

המזהמים הראשוניים: חלקיקים מוצקים שקטרם קטן מ 100 
מיקרון: חלקיקים גסים שקטרם מעל ל 100 מיקרון; ע׳, אדים 
ונדפים: תרכובות גפרית, חבקן ופחמן; גזים שובים; תרכובות אור¬ 
גניות וחמרים רדיואקטיוויים. 



257 


עשן וזחום 


258 


בשפת היומיום מציינת המלה ע׳ כל ד־אוויר, למתת שהע׳ ד.וא 
רק מזהם אחד מרבים; הגדרתו המקובלת: חלקיקים מוצקים או 
טיפות שנוצת בשריפה לא-פושלמת של דלק פחמני. קוטר חלקיקי- 
הע׳ פחות מפיקדון. בד״כ 0.001 — 0.3 פיקת[. לעתים כוללים במונח 
ע׳ גם את הנדמים ( £110165 ): חלקיקים מוצקים, שק טרם פחות 
ממיקרון, הנוצרים עקב התעבותם של אדים שמקורם בפעולות 
כימיות תעשייתיות שונות, דוגמת זיקוק או חתכה. הגדרת ע׳ 
בבריטניה מרחיבה וכוללת גם קיטור וספרית תלת־חמצנית (שצבעם 
לבן) וחלקיקי פחמן טהור המעורבים לעתים בע׳ בזמן שתפה לא 
מושלמת. 

החלקיקים הקטנים (ארוסולים) הם בד״כ חלקיקי פיח (חומר 
אורגני מפוחם), אבק מתכתי, סיליקטים, םלוא 1 רידים, כלורידים, 
גפרות׳ חנקות, עטרן, שרפים, פטתות ועוד. חלקיקים אלה מפזרים 
אור ומפחיתים את הראות. מטענם האלקטתסטטי ומבנם הגבישי 
הופכים אותם לגרעיני־התעבות ליצירת טיפות נוזלים (ע״ע עננים), 
מחישים תגובות כימיות, משפיעים על בני אדם, חיות וצמחים, 
וגורמים לקוח׳זיה, הרס וז׳ של קמרים ומבנים. לחלקיקים הגסים 
תכונות דומות, אולם עקב ןדלם הם שוקעים מהר יחסית, והשפעתם 
העיקרית היא ז׳ חיצוני. תרכובות הגפרית שבאוויר נוצרות בעיקר 
משתפת דלק. תחמוצות הכפרית הן קמרים מגרים (איריטנטים) 
ולמימן ד!{םרי יש רעליות גבוהה. תרכובות החנקן הנפוצות ביותר 
הן תחמוצותיו, הנוצרות בעיקר בזמן שתפה בטמפרטורה גבוהה 
ומשמשות כקטליזטור בתגובות פוטוכימיות באטמוספירה. כמויות 
גדולות של פחמן דו־חמצני ופחמן חד־חמצני נוצחת בשתפת דלק 
פחמני. הפחמן הדרחמצני אינו נחשב כיום, ולא ייחשב בעתיד 
הקחב, למזהם־אוויר בגלל רעליותו הנמוכה, הרמה הנוכחית של 
תכוזו באוויר ( 0.03% ) וקצב גידולה האיטי. לעומתו, הפחמן החת 
חמצני, הנוצר בעיקר תוך שתפת דלק לא־מושלמת, במיוחד במנועי 
בנזין, פוגע בכושר נשיאת־החמצן של ההמוגלובין שבדם תחשב 
למזהם חמור. התדכובות האורגניות הנפלטות לאוויר כוללות מספר 
רב של פחמימנים שחלקם. במיוחד האדומטים הפוליגוקלארים, 
ידועים כתמרים מסרטנים (קרצינוןנים). 

גוש האודר הנמצא מעל איזור מאוכלס אינו יציב מבחינה 
פיסית וכימית ומתרחשות בו תגובות המביאות ליצירת מזהמים 
משניים (לדוגמה: אוזון אלדהידים וגפרות). קצב התגובה, אפיה 
ושלבי־הביניים הקשורים ביצירת המזהמים המשניים מושפעים מגור¬ 
מים רבים — ריכוזי החסרים המגיבים, קרינת השמש, מזג־האוויר, 
הטופוגרפיה וכד. הערפיח (= עש$ל-עשךםל, באנג׳ 50108 ) הוא 
אחת הצוחת השכיחות של ד־האוויר, ומכיל מספר ניכר של מזהמים 
משניים. יצירתו מותנית, נוסח לריכוז גבוה של מזהמים, בתנאים 
מטאוחלוגיים מתאימים (אינןרטיה [ע״ע] ורוח קלה בלבד). 

קיימים תקנים שונים המגבילים את הריכוזים המכסימליים המות¬ 
רים של מזהמי־־האוויר. החשובים שבהם: התקנים לאיכות אוויר 
( 15 ) 131 ) £130 2031117 > ! 41 40110601 .) המתייחסים לאזורי־מגורים, 
וערכי ה 11140 ( 1005 ) 3 ע 6011 תכ 0 16 ג 121 ק 1:6 :> 4 13x1100111 *? = ערכים 
סבירים מירביים) המתייחסים למקומות-עבודה. במקומות שתים 
בעולם יש תקנים ותקנות לגבי כמדות הע׳■ הנפלט ממפעלי תעשיה 
ומכלי-רכב ולגבי הרכבו. 

ז׳ המים. בעבר התרכזה תשומת הלב בעיקר בבלימת מגפות 
המועבחת ע״י מים. כיום מתרכזות פעולות המגיעה והתחיקה בתחום 
זה גם בשאלות הקשוחת בנופש, אסתטיקה והשפעת כמדות-קורט, 
של כימיקלים המצדים במים, על האדם. מידת הפגיעה באיכות־המים 
תלדה בשימוש הצפוי בהם. קיימים תקנים (גם בישראל) שהעיקחים 
בהם מתייחסים למי־שתיה שאיכותם נקבעת לפי בחינות פיסיות, 
כימיות וביואגיות. 

המקורות העיקריים לז׳-המים הם סחף קרקעות לתוך המים העי- 



ערפיח בנירימרק 

ליים וחלחול של כימיקלים לתוך מי־התהום! שפכים (ביתיים, תע¬ 
שייתיים וחקלאיים), שמנים ח׳ מכא־שיט. המזהמים השכיחים ביותר 
הם מלחים שונים, כארידים, {פרות, חנקות, עופרת, דשנים חקלאיים, 
קוטלי-מזיקים וחרקים, ממסים אורגניים, חמדי־ניקוי ומזהמים ביולו¬ 
גיים, כגון בקטריות, דתסים, פרוטוזואה ותולעים. 

ההשפעות הבריאותיות של ז׳־המים עלולות להיות עקיפות, 
למשל, מעבר הז׳ דרך שרשרת המזון (ד לעיל). השפעות נוספות 
הן: פגיעה באפשרויות הנופש — שחיה, שיט, דיג; פגיעה בחוש 
האסתטי — ריחות רעים וצורה חיצונית דוחה של המים; נזק לדיג 
המסחרי; נזק לחקלאות בשל המלחת הקרקעות או מי-ההשקיה; 
פגיעה במקורות מים תעשייתיים, המייקרת את השבחת המים כדי 
להביאם לתקן הרצוי; פגיעה במערכות לאספקת-מים עירונית, ע״י 
צמחית־מים ובמיוחד אצות הנותנות למים צבע, טעם וריח דוחים. 

כדי להתגבר על ד המים יש לשפר את מערכות מי־השתיה 
ומערכות סילוק-השפכים ולהרחיבן. ההשקעה השנתית באה״ב לצורך 
זה עולה על מיליארד דולר. ההשקעה השנתית הממוצעת לשיפור 
מערכות ביוב ומפעלי ביוב קיימים בישראל הסתכמה בסוף שנות 
ה 60 בכ 50 מיליון ל״י. וע״ע ם י ם, עם׳ 231 — 236 . 

ד הקרקע. ניצול אינטנסיוד של הקרקע, המאפיין את המאה 
ה 20 , מביא לד קרקעות. השימוש בהשקיה מלאכותית מזרז את 
החדרתם לקרקע של ןומרי זיבול, דישון והדברה שעלולים להיות 
רעלניים לגבי צמחים, חיות ובני אדם. שימושי קרקע אחרים 
(מכלאות לבהמות, מגרשי אשפה, מפעלי ביוב וכד) גורמים אף 
הם לד קרקע ומי-תהום. בעיות חריפות נוצרות ע״י פסולת מוצקת 
בלתי-פריקה (זכוכית, מחכות, (!מרים פלסטיים וכד), שמצטברת 
לערימות שהן מקש קינון לפכרסמש, מקש דגירה לחרקים ומקור 
אפשרי להעברת מחלות, נוסף להיותן מפגע אסתטי וכלכלי חמור. 
בעיית האשפה והפסולת המוצקת הולכת ומחריפה (גם בישראל, 
בעיקר בגוש דן), במיוחד עקב קצב העיור המהיר ומיעוט השטחים 
במרחק מספיק מאזורי מגורים שאליהם ניתן להרחיק את הפסולת. 
פתרון אפשרי הוא הקמת אגדי-ערים(ע״ע ערים ועיור, עם׳ 219,214 ) 
לבעיות סילוק האשפה. פתרון אחר הוא שריפת הפסולת במשרפות 
מיוחדות, תוך שימת לב לבעיות ד־האוויר העלולות להיווצר. 

ד - ה ם ב י ב ה קשור בבעיות סביבתיות אחרות: תהליכי העיור 
גורמים להיעלמות שטחי-ירק ולהקטנת כושר הניקד־העצמי של 
הסביבה; פיתוח התיירות והתחבורה גורמים, נשף לד, לפגיעה 
בשמורות-סבע ולהרס החופים; הקמת נמלי־תעופה למטוסי סילון 
גורמת למפגעי רעש המגבילים את השימוש בשטחים שבאיזור נתיבי 
הטיסה! ניצול משאבים יוצר לעתים בעיות שחשיבותן עולה על ערך 
המשאבים (לדוגמה, ד מאות קילומטרים של חוף הים בגפט, ליד 
סנטה ברברה, קליפורניה, ב 1969 ). 

הבעיות הסביבתיות אינן נובעות בד״כ מגורם יחיד אלא מצירוף 



259 


עשן וזהוב — עשרת הדברות 


260 


של נסיבות וגורמים שונים המביאים להחרפת המצב. אחת הסיבות 
העיקריות להחרפה זו היא פיתוח מפעלים תעשייתיים תוך התעלמות 
משיקולים סביבתיים. ריכוז האוכלוסיה בערים וריבוי כלי־הרכב 
גורמים ליצירת ערפיח, צפיפות, רעש וכר, ולריכוזם בערים. 

כתוצאה מעליית רמת־החיים גדלים ניצול המשאבים הטבעיים 
וצריכת האנרגיה ועמם הרס הסביבה. מאמצע המאה ה 20 חודר 
לתודעת הציבור הצורך למנוע, בהקדם האפשרי, את הר הסביבתי. 
אולם הבעיות הסביבתיות מחמירות עקב העמדת הנוחיות ורמת 
החיים בראש סולם העדיפויות, לפני ערכים טבעיים, דוגמת אוויר, 
מים וקרקע נקיים. השקעת כספים לשם שימור הסביבה מייקרת 
בהכרח את מחיר מוצרי הצריכה. קצב הפיתוח הטכנולוגי עולה כיום 
בהרבה על קצב הטיפול המדעי והתחוקתי בבעיות הסביבתיות. 
רשויות הפיקוח והתכנון, הממשלתיות והעירוניות, מוגבלות ביכלתן 
להשתלט על הבעיה ולעתים אין בידן הכלים, הידע והסמכות הדרו¬ 
שים לטיפול בנושא. בד״כ מטפלות רשויות רבות בנושאים שונים 
במקום ריכוז הטיפול בגוף מרכזי בעל כלים וסמכויות מתאימים. 
לעתים מתעכב הטיפול בגלל אי ידיעת הסיכונים הטמונים בשימוש 
בחומר מסוים, שתוצאותיו מתגלות רק אחרי שנים רבות (למשל, 
ז׳-מים בפסולת שהכילה כמדות גדולות של כספית והשימוש הרב 
בתמרים מסוכנים לבריאות, כדוגמת האזבסט). 

לעצירת תהליך הז׳ הסביבתי דרושה גישה ממלכתית ארוכת־ 
טווח, שתתחשב בך!בםים האקולוגיים תוך כדי שלבי התכנון השונים. 
תכנון זה חייב להיעשות בעוד מועד, למניעת הבעיות בטרם היווצ¬ 
רותן. בקרת־הז׳ מחייבת מדידת השפעות הז׳; לימוד תהליכי הניקוי- 
העצמי של האודר, המים והקרקע ! פיתוח תהליכים יעילים לייצור־ 
אנרגיה ולשימורה; השקעת מאמצים להפחתת ייצור הפסולת ולניצו־ 
לה; ביצוע ההערכות הכלכליות הדרושות! קיום פעילדות פוליטיות 
והחוקתיות וחינוך הציבור ונבחריו להבנת הבעיות ולתמיכה בפתרונן. 

א. דונגי- י. קנדלר, ד האויר — השפעותיו ודרכי מניעתו(הרפואה 
ע״ד, ט), תשכיח! א. דונגי. ז׳ האויר בישראל, 1971 ! מכון התקנים 
הישראלי, תקן למי־שתיה, גלית הדרכה 183 ! חוברת "אשנב לעולם" 
(אונסקו), שנה ג׳, חוב׳ 8 , מוקדשת לד הסביבה! ,(.[>£> תז:>ז 5 .ס 
1 ז 0 ק^ 31 טנ 1 ת^ 7 771071101 * 417 ¥0111*11071, 1—111, 1968* ¥7x0x707 / 

- ¥01 ,ו 6 [ 2 ־ 11 .£ .£ ; 1970 , 1 ,ץ 311£ ב 21 ) 0x1131 תו 0x1 ־ 11 \מ£ 0£ 1110 001111011 0x1 
, 5010070(1 3//?10%70£/1)? 0 / 0.5. 007/077X77X07*1 ¥74/71x001X071$ ס ; 17411071 

. 1971 

א. דרג. 

ע? 2 ק (£:) 1 ז 16 ז 1£1 ז 1 ; 1011 * 5 סמק<ן 0 ), מעשה שהוא עבירה 

פלילית או בסיס לעילת תביעה במשפט האזרחי! בע׳ מקבל 
אדם דבר מרצון הנותן, אולם תוך כדי ניצול חוסר האונים של הנותן, 
אף אם אין במעשהו של המקבל משום מרמה, הונאה או הטעיה. 

יסודות העבירה מבוססים על שלילת חופש הבחירה של נותן 
הדבר או התמורה (כסף, שווה כסף או שירותים) מחמת מצוקה, 
חוסר נסיון, קלות דעת או חולשה גופנית או נפשית, גם אם מקבל 
התמורה איבו מפעיל כל אמצעי כפיה על הקרבן או גורם להטעייתו. 

בהגדרת העבירה, ניצול חולשת קרבן מעשה העבירה או מצוקתו 
אינו בא אלא במקום בו הנאשם עושה אחד מאלה: א. דורש או 
מקבל דבר שאינו מגיע לו כדין; ב. דורש או מקבל בעד מצרך, או 
בעד שירות, תמורה העולה במידה בלתי סבירה על התמורה המקו¬ 
בלת . ג. נותן בעד מצרך ובעד שירות תמורה הנופלת במידה בלתי 
סבירה מן התמורה המקובלת. 

כאשר המדובר ב״ניצול חולשה או מצוקה" של קרבן הע׳, יש 
להבחין בין גורמים אובייקטיוויים לבין גורמים סובייקטיוויים. עם 
הראשונים נמנית "מצוקתו" של קרבן המעשה. "מצוקה" זו אינה 
חייבת להיות דווקא כלכלית אלא עשרה להיות מבוססת על סכנה 
לחיים או מצוקה הקשורה במצב הבריאות! וכן אין העבריין חייב 
לנצל את מצוקתו של החייב דווקא, אלא שעובר הוא את העבירה 
אף כאשר הוא מנצל מצוקתו של אדם שלישי הקשור עם החייב, 


בייחוד כשהמדובר הוא ביחסי קרבה משפחתיים שבין החייב לבין 
האדם השלישי. 

מעשה הע׳ יכול להיות מופנה אל הפרט או אל הכלל, במשפט 
הקונטיננטלי ישנו המושג "ע׳ סוציאלי" שבא להגדיר מעשה עבירה 
הפוגע בציבור בעת משבר כלכלי, כגון הפקעת שערים (ע״ע), 
ספסרות או הימנעות שלא כדין ממכירת טובין. 

בחוק האזרחי בישראל מצוי המושג המקביל של "ע , " שהוא 
בסים לעילת תביעה לביטול הסכם שנקשר בין קרבן המעשה לבין 
עושה מעשה הע׳. יסודות מעשה הע׳ במשפט האזרחי זהים כמעט 
לאלו של המשפט הפלילי. 

במשפט האנגלי כתסו הלכות הע׳ בעיקר בדיני "ההשפעה הבלתי 
הוגנת" (ששמשטסת! שע!""!). מקורם של אלו ב״דיני היושר" (ע״ע 
ישר, דיני-) של המשפט האנגלי והם עומדים לצד דיני האילוץ 
( 1111-655 }) של המשפט המקבל (ע״ע). 

חוק לתיקון דיני עוגשין (עבירות מרמה, סחיטה ועושק), ם׳ 13 . 

תשכ״ג — 1963 ! חוק החוזים (חלק כללי). ם׳ 18 , תשל״ג — 1973 ! 

. ז * ,'* 1964 , 0 / 1 ) 1  0 $ 01 %/ 7110 / 1 - 1 ^\ 5170 ,־ 00601 ־ 50111 . £4 — 5011611110 

יע. רו. 

ע׳ 8 ךה בטבת, ע״ע טבת. 

עשרת הדברות (עה״ד). במקרא: "עשרת הדברים" (שם׳ לד, 
כה! דב׳ ד, יג! י, ד), ופעם יחידה במסכת תמיד (ה׳, א׳) 

הקדומה. המונח עה״ד הוא השכיח בספרות חז״ל, וצורת היחיד 
"דיבר" נמצאת במכילתא (לפרשת בא) בכ״י (והשר ירמ׳ ה, יג). 
בדפוסים רווחת הצורה "דיבור". אלה מצוות יסוד, בין אדם למקום 
ובין אדם להבת, שהשמיע ה' לבני ישראל במעמד הר סיני (ע״ע 
סיני, מעמד הד), ושנכתבו ע״ג לוחות־הברית (ע״ע). $כנם: הכרזת 
ה׳ כאלהי ישראל הפעיל בהיססוריה (״אשר הוצאתיך״ וכד)! 
הציווי על אמונת הייחוד (ע״ע מונותאיזם)! איסור עשיית פסלים 
ועבודתם (ע״ע עבודה זרה)! איסור נשיאת שם ה׳ לשווא! מצוות 
השבת! מצוות כבוד אב ואם (ע״ע)! איסורי רציחה, ניאוף, גבבה, 
עדות שקר וחימוד קנייני הזולת. עה״ד באים בס׳ שמות (פרק כ) 
ובס׳ דברים (פרק ה) בשינויי צורה: 1 ) חילופי מלא־חסר; 2 ) ר 
החיבור! 3 ) חילופי לשון (זכור/שמור! עד שקר/עד שוא! תחמד/ 
תתאוה); 4 ) חילוף סדר המלים (בית רעך״. אשת רעך — אשת 
רעך... בית רעך)! 5 ) הרחבת פירוט (ובהמתך / ושורך וחמרך 
וכל בהמתך! בס׳ דברים נוסף השדה בין הדברים האסורים בחימוד). 
שינויים בתוכן הם: 1 ) מצוות השבת מנומקת בס׳ שמות כזכר 
למעשה בראשית, ובס׳ דברים כזכר ליציאת מצרים; 2 ) בשכר מצוות 
כיבוד אב ואם מובטח בם׳ שמות "למען יא ריבון ימיך", ובם׳ דברים 
נוסף "ולמען ייטב לך", כן נוספו לדברות אלה המלים "כאשר צוך 
ה׳ אלהיך״. נוסח פפירוס נש (ע״ע מקרא, עם׳ 294 ) דומה בחלקו 
לס׳ שמות ובחלקו לס׳ דברים, ותרגום ה 70 קרוב לו בכמה פרטים. 
בתפילין שנמצאו במערות קומראן נכללו עה״ד, בנוסח הבוטה 
בעיקרו לספר דברים. — ועל כך ע״ע תפלין. 

החלוקה המסרתית של עה״ד היא: א) אנכי: ב) לא יהיה לך ז 
ג) לא תשא: ד) זכור: ה) כבד! ו) לא תרצח! ז) לא תנאף: ח) לא 
תגנב: ט) לא תענה; י) לא תחמד. לפי פילון ואחרים: א) אנכי 
ולא יהיה לך; ב) לא תעשה לך; ג) לא תשא, וכר. יש המתחילים 
את הדיבור השני מ״לא תשא", ומחלקים את "לא תחסר" לשניים. 
שאלת החלוקה משתקפת גם בטעמי המקרא (ע״ע, עמ׳ 870 ) המיו¬ 
חדים לעה״ד. 

בביקורת המקרא רווחת הדעה שעה״ד הקדומים ביותר הם עה״ד 
של הפולחן (שמ׳ לד, יד—כו), והם "עשרת הדברים" הנזכרים שם 
(כה): זהו הדקלוג הפולחני של ן לעומת הדקלוג המוסרי של £ 



261 


עשרת הדברות — עשרת השבטים 


262 


(שם׳ כ! וע״ע מקרא, עם' 

321/2 ), שבא בשערים אחדים 
בם׳ דברים. דעה זו מסתמכת 
על ההנחה כי בהתפתחות ה¬ 
תרבות האנושית קדם הפולחן 
למוסר, כי עה״ד אינם הולמים 
את תנאי החיים במדבר וכי הת¬ 
אמתם לנורמות של הנביאים 
מוכיחה שזמנם מאוחר לנבי¬ 
אים. לעומת זאת סבורים קסוטו 
(ע״ע) וההולכים בעקבותיו כי 
אין להכליל את עה״ד בעיקר 
התוכן של הברית, שכבר נא¬ 
מר קודם (יט, ה—ו), ולא 
בתנאי הברית הבאים אחרי¬ 
הם, אלא יש לראות בעה״ד 
הצהרת עקרונות כללית שע¬ 
ליה תושתת הברית. השתיקה 
בענייני פולחן אין פירושה, 

בהכרח, ביטולו או התעלמות ממנו, שכן עניינים אלו שייכים לתנאי 
הברית. בין כך ובין כך העובדה המכרעת היא, שאין התייחסות אל 
עה״ד, כיחידה ספרותית, בשום מקום בספרי נביאים וכתובים, ולא 
ייחסו להם שום קדושה מיוחדת. 

בעה״ד התמקדו, במהלך הדורות, בעיות תאולוגיות ופילוסופיות 
שאפקן רחב יותר והן מקיפות, בעצם, את כל מצוות התורה, ביניהן 
שאלת האוטונומיה — מול התאונומיה — של המוסר, ועל כך ע״ע 
מוסר, עם׳ 612 — 614 , ושאלת טיבה של ההתגלות ומשמעה — ועל 
כך ע״ע התגלות, ענד 622 — 634 ; וע״ע מצוה. — גם שאלת מעמדם 
של עיקרי־האמונה ביהדות נכרכה בעה״ד — ועל כך ע״ע עקרי- 
אמונה. נתפרסמה מאוד מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן (ם׳ המצוות, 
עשין א׳) בשאלה האם "אנכי" היא בחזקת מצוות-עשה. 

בסוף תקופת בית שני נכרכה בעיה סאולוגית בעה״ד, שכן 
המינים (ע״ע מין) — כתות אנטינומיסטיות קרובות לנצרות — היו 
אומרים: "אלו לבה ניתבו לו למשה בסיני". משום כך הפקיעו 
חז״ל את אמירתם לפני קריאת־שמע של שחרית, שהיתה נהוגה 
בפי העם, ובעיקר בקרב הכהנים במקדש (תמיד ה׳, א׳; ברכ׳ י״ב, 
ע״א; ירו׳ שם). חשיבות עקתנית לעה״ד ייחם גם פילון, שבעיניו 
כל מצוות התורה הן פרטים של עה״ד. ולהסברתם הקדיש חיבור 
מיוחד: "על עה״ד". הוא גם סידר את המצוות הפרטיות קבוצות- 
קבוצות, בהתאמה לעה״ד (וע״ע פילון). 

הדיה של תפיסה זו עדיין ניכרים בדברי חז״ל עצמם, שכך הם 
דברי חנניה בן אחי ר׳ יהושע: "בין כל דיבור ודיבור פרשיותיה 
ודקדוקיה של תורה היו כתוביך (ירר שקלים ר, א׳), אלא שאין 
כאן הכוונה שכל מצוות התורה מקופלות בין השיטין של עה״ד, 
אלא פירושי המצוות הכלולות בעה״ד בלבד. רק במדרשים מאוחרים, 
מן המאה ה 11 ואילך, מופיע שוב הרעיה הבתר כי כל המצוות אכן 
כלולות בעה״ד ("בראשית רבתי" לר׳ משה הדרשן [ע״ע], מהד׳ 
ח. אלבק, ענד 8 ), ואליהם הגיע הרעיה מרב סעדיה גאה. על רעיה 
זה בנה רס״ג את האזהתת (ע״ע) שלו, שהן פיוט על תרי״ג מצוות. 

יש לציה כי גישת חז״ל שהמעיטה בערך עה״ד — אולי במקרה 
בתח ספרי נ״ך (ר׳ לעיל) — נתקיימה גם אחריהם, והרמב״ם שולל 
במפורש את המנהג לעמוד בשעת קריאת עה״ד (שדת, מהד׳ בלאו, 
רס״ג), לפי שהדבר מבטא, לדעתו, את הדעה המוטעית "שיש 
מדרגות בתורה". אעפ״כ נהוג בקרב העם לעמוד בשעת קריאת 
עה״ד עד ההם הזה, הן בעת קריאתם במסגרת פרשת השבוע, והן 
בקריאתם המיוחדת בחג השבועות (ע״ע). 


תוחת הדעה כי רק "אנכי" ו״לא יהיה לך" מפי הגבורה נאמת 
(הוד ח׳, ע״א! מכות כ״ד, ע״א), ויתר הדברות נמסרו באמצעות 
משה, אך אין זו דעת הכל (ד פסיקתא רבתי כ״ב; ועוד). חז״ל הרבו 
לדרוש על כל מלה בעה״ד, אם בהלכה ואם באגדה, ומלת "אנכי" 
נדרשה אף בדרך נוטריקון (ע״ע): "אנא נפשי כתבית יהבית"("אני 
עצמי כתבתי, נתתי [שבת ק״ה, ע״א]). לדעת חז״ל רמחים עה״ד 
בקריאת שמע ו״הן־הן גופה של שפע״ (ד ירד ברב׳ א׳, ה׳) — 
וד לעיל על קשריהם בתפילה. חז״ל תו בהבדלי הנוסח שביו ס׳ 
שמות לדברים ("דברות הראשונות" ו״דברות האחרונות" בלשונם), 
וקבעו כי: "זכור ושמור, שניהם נאמח בדיבור אחד" (מכ׳ יתרו, ר; 
ספרי דב׳, רל״ג; ועוד). בראשונות לא נאמר "טוב" ("למען ייטב 
לך״) ובאחרונות נאמר שהראשונות ״סופן להשתבר״ (ב״ק נ״ד— 
נ״ה). לדעה זו, נוסח הדברות הראשונים הוא שנכתב על הלוחות 
הראשונים, שנשתברו, ונוסח האחרונים — על הלוחות האחרונים, 
שנתקיימו. לדעת חז״ל בלולים עה״ד בפרשת קדושים שבספר דק', 
ולדעת ד לר היתר. פרשה זו נקראת ב״הקהל״ (ע״ע ןזכות, עמ׳ 29 ) 
"מפני שעה״ד כלולין בה" (ויק״ר שם). 

ח. ילון, עוז״ד (ענייני לשון), תש״ב; מ. ד. קאסוסו. פירוש לספר 

שמוח, 162 — 174 , תשי״א! א. מ. הברמן, על התפילין(בימי קדם (א״י. 

ג׳), תשי״ד; י. קויססו, תולדות האמונה הישראלית (מפתת בערבו), 

תשי״ח 2 : מ. י. סרת, מניין עה״ד (בית מקרא, ב), חשט״ז • י. ידין, 

תפילין של ראש מקומראן(שם, ם׳), תשכ״ם; נ. ברגגדין, לשח הדי¬ 

בור העברית בגולה כמקור לחקר העברית (לשוננו, ל״ד), תש״ל; 

א. א. אורבך. חז״ל — פרקי אמונות ודעות, 316 — 320 . חשל״א 2 ; 

, 341110 .[ ; 1923/24 ,(׳\מ ,. 5 .א ,. 0-0.11 '^ 010 ״ 0 ' 7/1 , 106 ] . 8 

10 ? 014 1£0%14£ ) 71 ץ$ 1€ {? [ 0 1/1££ ז€§ ? 1 * 01171 מ/ 

/ 0 £*? 210 % > 0 ££ 16 [ 7 י ח־ 1 ;> 1$1 ז££ז 10 ^ .[ ; 1927 ,(^ 1 715 ¥£ 7$££14110 

. 1955 5 (^ ז \ 11)1(]., XX ) 

יע. או. - מ. 

בנצרות. הפרשנות הנוצרית מצביעה על כך שישו עצמו כלל 
בדרשת ההר (מתי / 3 ) חלק מעה״ד, וגם ממקומות אחרים באוונ^ליר 
נים יוצא שהוא ראה בהם חלק מהותי מעקרונות המוסר והדת. הוא 
הדגיש בדרשותיו בייחוד את הדיברות הנוגעים ליחס ביו אדם 
לחברו, פאולום (ע״ע) ראה במצוות אהבת הזולת סיכום של המחצית 
השניה של עה״ד. 

אבות הכנסיה הראשונים (סרטולינום, אוגוסטינוס וגךגוריוס 
ה״גדול"; ע׳ ערכיהם) טענו שמצוות אלה נחרתו בלבות האנשים 
עוד בטרם ניתנו לוחות הברית למשה בסיני. בעקבותיהם הטעימו 
תומאם מאקודנו ובו׳נונטורה, חכמי הסכולסמיקה (ע״ע) כי עה״ד 
הם חלק מהותי מחוקי הטבע וניתנו כדי להזכיר את שהשביח החטא 
הקדמון (ע״ע). עה״ד, שבכתבים הנוצריים שונה במקצת סדרם 
המקובל, תפסו׳ בייחוד מהמאה ה 13 , מקום מרכזי בספרי עיקרי 
הנצרות וכהוראתם. גם התנועות הפרוטסטנטיות בעקבות לותר 
וקלוין (ע׳ ערכיהם) העמידו את עה״ד במרכז הוראת המוסר הנוצרי 
והם חלק בלתי נפרד מספת הלכות הדת הפרוטסטאנטיים. ועידת 
טתט (ע״ע טרנטו) הקאתולית החרימה את אלה הטוענים כי עה״ד 
אינם חלים על נוצרים ופסקה שהם מחייבים את כל בני האדם. 

עשרת היבטים, עשרת שבטי ממלכת ישראל, שהוגלו(ר׳ להלן) 
ועקבותיהם נעלמו; בני בנימין (ולד) נשארו בממלכת 
יהודה. ההתפצלות חלה אחרי מות שלמה, כשעה״ש המליכו עליהם 
את ירבעם (ע״ע) ונתפלגה ממלכת בית דוד בראשות רחבעם (ע״ע; 
מל״א יב). באותה עת עקרו בני לד למלכות יהודה — וע״ע א״י. 
עם׳ 280 . ניצני התגבשות הגוש של עה״ש — "עם ישראל" מול 
״עם יהודה״ — נראים לראשונה כבר בימי דוד ("עשר ידות לי 
במלך״ — שמ״ב יס, מא—מד), והם ניכרים גם בסיסמת ההיבדלות: 
"אין לנו חלק בדוד" (השר שמ״ב כ, ב; מל״א יב, סז). ממלכת 
ישראל, שהשתרעה במרכז א״י וצפתה, וכן בעבה״י, הונהגה ע״י 
שבט אפרים. ולפיכך היא מכתר. תכופות על שמו. 



עשרת הדברות על קיר ארה־הקורש בבית• 
הכנסת הר־ציח, שינט־פול, סיניסומה 



263 


עשרת השבטים — עתוגות 


264 


בימי פקח מלך ישראל ( 734/5 לפסה״ג) הגלה תגלת־פלאסר 111 
(ע״ע) מלך אשור רבים מבני עה״ש, תושבי הגליל והגלעד, לאשור 
(מל״ב טו, כס). יורשו, שלמבאסר ¥ (ואולי יורשו של זה, סרגון 11 
— ע׳ ערכיהם), שם קץ לשארית ממלכת ישראל, כשכבש, ב 721/2 
לפסה״נ את שומרון מידי הושע בן אלה (ע״ע), "ויגל את ישראל 
אשורה״ (מל״ב יז, ו; יה, יא). — וע׳״ע גרזן. לפי מקור אשורי הוגלו 
27,290 נפש. — וע״ע גלות, עמ ׳ 813 . גולי עד,"ש נטמעו במקומות 
גלותם, שכן לא עמדה להם האמונה הדתית, שנידרדרה אצלם עם 
ניתוקם מהמרכז בירושלים. אמונה זו שמרה אח״כ על זהות גולי 
יהודה בבבל. הושע (ב, א—ג), ירמיה (ל—לא) ויחזקאל (לז, טוי— 
כח) הביעו במלים מרטיטות את התקווה לשובם ולאיחודם עם ישראל 
תחת מלכות בית דוד, אך רק בודדים חזרו, אולי, לא״י עם שבי ציון. 
הד לרעיון זה אפשר שהוא משתקף באמונה כי משיח בן יוסף יבוא 
מהם! ועל כך ע״ע משיח, ענד 515 . תקוות שיבתם נתאחדה, ברבות 
הימים, עם חזון קיבוץ הנידחים, כחלק מנבואת אחרית הימים 
(ע״ע). 

חז״ל ניסו לאתר את מקש גלות עה״ש בחדיב (ע״ע), גונזק, 
חמדן ו״חברותיה" ועוד מקומות מסוימים בשמם שבבבל, ואף הובעה 
סברה כי גד ממקומות אלו שנשא אשה יהודית "חוששין לקידושין 
שמא מעה״ש הוא" (יבכד ט״ז—י״ז). לפי דעות אחרות גלו עה״ש 
לאפריקי, ור׳ חנינא אמר: "להרי מלוג" (אולי: סלוקיה! 0 נ׳ צ״ד, 
ע״א). במדרש (ב״ר, ע״ג) נקבע כי "עה״ש גלו לפנים מן נהר 
סמבטיון״ (ע״ע! והשר ירר סג' ״, ה׳). עה״ש נטמעו משום ש״סיפרו 
בגנותה של א״י" ושיבחו לעומתה את מקומות גלותם (בבלי סג׳ 
שם). לדברי ר׳ יוחנן הלך ירמיהו הנביא ו״החזירן — דאשיהו בן 
אמון מלך עליהם״ (מג׳ י״ד׳ ע״ב! ערב׳ ל״ג, ע״א), והכוונה בוודאי 
למקצתם. 

על עתידם של עה״ש נחלקו תנאים. לדעת ד עקיבא, "אינן 
עתידין לחזור״ ואף אין להם חלק לעוה״ב ואינן חייו לעוה״ב; ור׳ 
אליעזר ורבי יהודה הנשיא חולקים. בשם ר׳ שמעוץ נמסר כי יחזרו 
(סנ׳ י', ג'; ועוד! והשר אדר״ג, פ׳ ל״ו). 

פולקלור. הנסיונות למצוא את עה״ש העסיקו יהודים ולא- 
יהודים, במשך יותר מאלפיים שגה. חיפשו "ארץ אחרת" ( 11 זמ 23 ^ 7 ), 
אליה גלו עה״ש לפי דברי עזרא הרביעי (י״ג ז ל״ט—נ׳). נהר סמבט¬ 
יון (ע״ע) נזכר גם בכתבי פליניוס (ע״ע) הזקן ואצל יוסף בן 
מתתיהו (ע״ע), המספר על המונים מבני עה״ש אי־שם במזרח. 
עה״ש הוזכרו גם ע״י השליחים פאולום דעקובום וכן בספרים החי¬ 
צוניים. 

הופעת אלדד (ע״ע) הדני, במאה ה 9 , עוררה שוב את העניין ז 
מאוחר יותר עסקו בו גם הנוסעים פתחיה (ע״ע) מרגנסבורג, ובנימין 
מטוז־לה (ע״ע). באירופה של יה״ב נודעה ההשערה כי הפולשים 
המונגוליים השונים היו מעה״ש. העניין בעה״ש גבר שוב עם הופעת 
דוד הראובני (ע״ע). במאה ה 17 פרסמו את אגדת השבטים הנדחים 
הנוסע גרשון בן אליעזר הלוי יידליש, והאנוס אנסוניו דה מונשסינוס, 
שהצהרותיו בדבר גילד עה״ש בדרש־אמריקה שימשו בסים לפעילות 
מנשה בן־ישראל (ע״ע). במאה ה 19 יצא לחפש את השבטים "בנימין 
השני" (ע״ע). חומר עליהם ליקט גם הנוסע יעקב ספיר (ע״ע). 
מהסיפורים מבצבצת כמיהת היהדות לקיש מדיני ולעצמה צבאית, 
והיא עיקר חשיבותם מבחינה היסטורית. 

במאה ה 19 קמה באנגליה התנועה 361 ־ 061:1511151 , שדגלה בדעה 
שהעמים האנגלדסאכסים הם צאצאי עה״ש. עד היום מאמינים המור¬ 
מונים (ע״ע) שחלק משבטי-ישראל היגר לאמריקה. צאצאי עה״ש 
נחשבו, בתקופות שונות, מלבד האנגלים — דוצאי-דופן כגון אסקי¬ 
מואים, בושמנים באפריקה, ופאשגו׳נים — גם אפגאנים, אינדיאנים, 
בני־ישראל (ע״ע) בהודו, טטרים׳ יפנים, בני שבט המשי (ע״ע) 
במזרח־אפריקה, תושבי העיר נישפור(ע״ע) בפרס, נססורינים בצפון- 


סוריה, שבטים ערביים שונים, בעיקר באיזור לדיבר ובתימן, והפל¬ 
שים (ע״ע) באתיופיה. 

ד. תמר, אגרת ם 5 פת בענין עה״ש(ספונות, ו׳), תשכ״ב! ,"עגנ 31 >א 
7116 ,ת $0 ןמב׳{ 1 ־ 1 . 1 \ ; 1889 ,( 1 ,^) ** 16 < 7 מ< 7 £%{! 076 6 ז 711€ \ 

, 15-28 : 37 / 16 ^ £26 , 1105611311 ./י\ ; 1903 ,( ז \ 7 (1131(1., X מ< 7 0$1 * 1 
; 1925 ,(. ¥01 11€6 < 1 נ 1 ן \! 00 ו־ 1 ) 5 ? 111 ? 7 7671 10 1 1/110.1 

. 1930 — £5 < 7711 1 * 70 7051 7110 ^ 0 ( 11 ) 00 . 1 ־ 1 

יע. או."צ. ק.-מ. ו. 

עשתרת, אלה כנענית. פולחנה נהג בפניקיה, מושבות הפניקים 
באיזור הימה״ת, א״י ומצרים. היוונים כינוה ןזזנןסז־ס^*, 

ואח״ב גם אתרגטים (;> 1 זסץק 101 ) 7 ־, המכונה גם "האלה הסורית"). 

במקרא משמשת הע׳ בצורת הרבים "עשתרות" (שם כללי ל- 
"אלות" בהקבלה ל״בעלים", שעבודתם היתד■ כינוי כולל לעבודת 
אלילים [שוס׳ ב, יג! י, ו! שמ״א ז, ג—ד! יב, י]). פולחן הע׳ 
קשור היה במיוחד בצידונים! לעת זקנתו של שלמה נבנו בירושלים 
במות לע׳, "אלהי צדנים" (מל״א יא, ה) או "שקץ צידנים" (מל״ב 
כג, יג): הן הוסרו בימי יאשיהו (ע״ע). 

ע׳ ידועה מכתבי אוגרית (ע״ע) אך שם מאפילה עליה אחותה 
ענת (ע״ע); שתיהן בנות זוג של בעל (ע״ע)! שתיהן אלות אהבה 
ומלחמה ולשתיהן קשר לסוסים ולציד. 

כאלת קרב אכזרית ואלת אהבת-הבשרים והפריון דמתה ע׳ לאלה 
האכדית אשתר (ע״ע), וכמש היתה קשורה בכוכב נוגה. השם ע' 

מתקשר בשמות "עת׳תר" ו״עתר", 

אל מוכר מאוגרית ומדרש-ערב 
(ע״ע ערבים, עמ׳ 164 ), הקשור ל¬ 
כוכב הבוקר. במצבת מישע (ע״ע) 

מלך מואב מוזכר "עשתר כמש", 

אולם פשרו אינו ברור. באכדית 
1:11 ־!!:־ 151 (ריבוי: 6 :זגז 3 ז 1$ ) פירושו 
אלה (לעומת אל, "]!). צורת 
הריבוי עשתר(ו)ת רווחת במקרא 
כשם מקום (כנראה קיצור של 
בית-ע׳, כפי שרומזת הצורה ב־ 

עשתרה, יהר כא, כז), עירו של 
עוג מלך הבשן, המזוהה בתל 
עשתרה, 34 ק״מ ממזרח לעין־גב 
ששני עשתרת קרנים! ברא׳ יד, 

ה)! מופיעה גם כשם נר¬ 
דף לריבוי (הצאן! "וברך פרי 
בטנך... ועשתרת צאנך" [דב׳ ז, 

יג ועוד]). סבורים שצלמיות ה¬ 
חומר הרבות של אלת-פריון, שנחשפו בחפירות בא״י, מסמלות את 
ע׳, אך יש קושרים אותן עם האלה אשרה (ע״ע, ותמ׳ שם). יש 
סברה שע׳ זהה עם "מ^קת השמים" שלה אפו עוגות, ניסכו והקטירו 
כדי להבטיח פריה ושפע (ירמ׳ ז, יח! מד, יז—יט). 

י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, א, 263/4 , 658 , 675 , תרצ״ז! 

05505 ^ €0 €0710171 10 7.01011071 171 £ 5 ( 717 * 71£1 71110511 , 1 ) ־ 1131 :י 1£ ־ 1 ? . 8 ./ 

,תחגוח 161 ) $£3 . 8 ; 1943 , 95 — 89 , 76 — 65 , 147€ !ס 13107 11 ^* 111701 7101071 ^ 1 
; 1967 , 110 — 96 171 1011 * 0011110 0 * 010511710715101 ^- 11 ) 715 ^ 5 

. 1968 , 114-118 , 00710071 / 7 > 15 * 00 1 ) 071 11 * 74 701570 .£ .¥\ 

ת, ס. ס. 

עתונות (עת'), מונח כולל לעתון(ע׳) לסוגיו ולכל הקשור בהכנתו 
ובהפצתו. ע׳ הוא דבר דפוס המופיע לעתים מזומנות, ובו 
מידע שוסף בנושאים שיש בהם עניין לציבור ושניתן להשיגו בנקל. 

בד״ב מקובל המונח ע׳ ליומון, המופיע יום־יום! ע , בוקר או 
ע׳ ערב. ע׳ המופיע לעתים רחוקות יותר (כתב־עת) קרוי עפ״ר 
בהתאם לתכיפות הופעתו, למשל: שבועון, ירחון. הזיקה בין ע׳ 
לקוראו פעמים קבועה, באמצעות חתימה על מינוי׳ ופעמים בלתי 
קבועה, באמצעות קניה לעתים מזומנות. 



עלסית "עשתורת" סחפירזת לכיש. 
הסאות הס— 8 לפסה״נ (אגף העתיקות 
והמוזיאונים, ירושלים) 



265 


עתונות 


266 


גם אמצעי תקשורת אחרים ברדיו ובטלוויזיה מספקים לציבור 
פרסומת ומידע שוטף, שלו השפעות חברתיות ומדיניות, לבן מונח 
העת׳ חל גם עליהם. בתחום הכלכלה נהוג לדבר על "תעשיית העת׳" 
— הצד הכספי-העסקי, ובכלל זה מנגנוני איסוף ריפדסימת (ע״ע), 
המסחרית ברובה, שהיא מקור נכבד להכנסה (ר׳ להלן). 

בשימוש יום־יום אין מבחינים לעתים בין המשמעות הכללית של 
המונח עת׳ לבין עתונאות — העיסוק המקצועי בכל הכרוך 
באיסוף המידע והצגתו. 

תולדות העת׳: יש רואים את ראשית העת׳ בלוחות 
1101113111 11 ג 1 ק 0 <ן 1101-113 > שיוליוס קיסר החל בפרסומם, ושהוצגו 
בפקודתו בפורום ברומא. הלוחות כללו מידע שוטף ואקטואלי על 
נושאים פוליטיים ומשפטיים. היה זה פרסום רשמי, אמצעי 
תקשורת המוני. גם רשתות התקשורת הבין־אישית, באמצעות 
איגרות, להעברת מידע אקטואלי׳ ראשיתן ברומא. רשתות כאלו 
התקיימו עד שהופיעו הע" הראשונים, ועורכי ע" אלה אמנם השתמשו 
לאיסוף מידע גם בשיטת ההתכתבות הנ״ל (מכאן המונח כתב — 
:ו 1611 >ח 0 ק 165 > 60 ). בכך עסקו סוחרים שנזקקו למידע על מחירים, 
תאריכי הפלגות וכר. לפעמים הופצו איגרות כאלה בכמה עתקים, 
ובמאה ה 15 עסקו בוונציה, ואח״כ ברומא, באיסוף מידע כזה באופן 
מקצועי׳ ואף התארגנו לקורפורציות מיוחדות. אחרי המצאת הדפוס 
באמצע המאה ה 15 הופיעו איגרות כאלו גם בדפוס, ולפעמים נדפסו 
גם תיאורי ארועים חשובים ומיוחדים ( 16131101165 ). עם התארגנות 
שירותי דאר (ע״ע, עם׳ 792/3 ) באירופה החלו גם סוכני הדואר 
לאסוף מידע ולהפיצו באיגרות. 

בח׳ליפות האמיים והעבאסים פותח איסוף מידע והעברתו ע״י 
רצים מיוחדים או יוני דאר. השלטון השתמש ברשתות אלו לבילוש 
ולפיקוח, במיוחד על נציגי הרשות בפרובינציות. 

שיטה הפוכה של הפצת מידע מהמרכז לרחבי המדינה, נהגה 
בסין. מימי שושלת סונג( 1126 — 1160 ) החלו כנראה להדפיס בולטינים, 
וודאי שהדפיסום בתקופת שושלת מינג ( 1368 — 1644 ; ע״ע סין, עמ׳ 
870 , 874 ). 

הע״ הראשונים. במחצית השניה של המאה ה 15 נוצת 
התנאים הדרושים להופעת ע״: רשת לאיסוף מידע, בסים שכנולוגי 
לייצורם וקוראים פוטנציאליים. אולם רק בסוף העשור הראשון של 
המאה ה 17 החלו להופיע ע" של ממש במקומות שונים׳ כנראה באופן 
בלתי תלוי. 

ב 1597 הופיעו 2 פרסומים בתדיתת סדירה, האחד בפראג והאחד 
ברורשאך שבשוויץ. לע׳ ראשון יכול להיחשב 1011 :ז 613 .מ 183 ^ 
261111118 ! 16 ) 0 בגרמנית, שהחל להופיע בשבועון ב 1609 בשטראס- 
בורג. עורכו היה יוהאן קארולוס. אותה שנה החל להופיע באוגסבורג 
שבועון אחר, כמעט באותו שם. שבועונים אחרים הופיעו גם בערים 
אחרות בגרמניה. גם היומון הראשון הופיע בארץ זו (■ 21£61 ק 1 ^ 1 
261111118 , ב 1660 ). ב 1618 החלו להופיע 2 שבועונים בהולנד, ואחד 
מהם התמיד 40 שגה. מלחמת 30 השנה הגבירה את הביקוש לחדשות׳ 
והולנד, שהיתה מרכז מסחרי חשוב, היתה גם למקש ריכוז של מידע 
חדשות: היא שמרה זמן רב על מעמד זה, ואח״כ גם ייצאה ע" 
לארצות אחרות. אלה נקראו ׳ו:<ו 901131 16 > 0326116$ והיו מעין עת׳ 
"מחתרת". גם הע" היהודיים הראשונים הופיעו שם. מו״לים בארצות 
אחרות השתמשו בשם ההולנדי לע׳ 001113111 . באמצע המאה ה 17 
הופיעו שבועוני חדשות בתב המרכזים החשובים באירופה. אך 
התפתחות העת׳ התעכבה מחמת תנאים פוליטיים — מגבלות ואיסו¬ 
רים שהטיל השלטון וחשש המדפיסים להמרות את פיו ולהסתכן 
באבדן זכותם להחזיק בתי דפוס (בכמה מקומות גם זכות בלבדית 
להוצאת ע"). 

הגבלות כאלו היו תחילה גם באנגליה, ואולם אירועים מהפכניים 
(מלחמת האזרחים ושלטון קדוימול) ואישים נחושי החלטה גרמו 


שעקרון חופש העת׳ 

חכות הע" לפרסם גם דבר 
שאינו לרצון השליטים החלו 
להתגבש בה ובמושבותיה 
באמריקה. ב 1644 פרסם 
ג׳. מילטון (ע״ע, עט' 200 ) 

את חיבות 3811103 ק 60 ^ 

שבו דרש חופש ביטוי ושלל 
את הצנזורה מטעם השלטון. 

ב 1649 סחרה "לשכת הכר 
כבים״ ( 01131111161 ! 513 , ע״ע 
(ה)מםלכה (ה)מאחדת, עט׳ 

837 ) שהיתה ממתה על ה¬ 
צנזורה. ב 1695 לא חודש 
החוק בדבר הסדר ותשר 
מדפיסים וב 1702 הופיע 
היומון הראשון באנגלית 

( 001113111 ץ 311 ( 1 ). ב 1735 

זיכה חבר מושבעים בניר 
יורק את המדפיס ג׳ פ. ןנגר, 

שנאשם בהוצאת דיבה על 
המושל האנגלי בעתונו, וב־ 

1771 זוכה ג/ וילקס (ע״ע) מאשמת הסתה חתרנית בעתונו, ובכך 
אושרה בדיעבד זכות העת׳ לדווח על דיוני הפרלמנט. היו גם נסיונות 
לקצץ בחירות העת׳ ולהגביל את זתמת המידע באמצעותה: ב 1643 
חידש "הפרלמנט הארוך" את הצנזורה על דבת דפוס (החלטה 
שנגדה כתב מילטון את חיבורו הנ״ל); ב 1712 הוטל מם בולים 
(^ד ק 1 ד 5131 ) על ע", דבר שייקר את מחירם ומנע את חפצתם 
בקרב שכבות רחבות. רק ב 1836 הופחת מם זה וב 1855 בוטל כליל. 

במקביל להסרת ההגבלות על חופש פעולתם של הע" התבסס 
חופש העת׳ גם כעיקרון חוקתי. הוא נוסח לראשונה במגילת הזכרות 
של מדינת ןרג׳יגיה ( 1776 ; ע״ע אה״ב, עט׳ 94 ), ובה נאמר: "חופש 
העת׳ הוא אחד ממעוזי החירות החשובים, אין להגבילו, וכל המגבילו 
הוא עריץ״. ב 1787 כללו חוקותיהן של 9 מתוך 13 מדינות אה״ב 
הגנה על חופש העת/ וב 1791 נקבע העיקתן בתיקון הראשון לחוקת 
אה״ב. בצרפת נכלל עקרון חופש הביטוי והעת׳ ב״הצהרת זכרות 
האדם והאזרח״( 1789 ; ע״ע מהפכה צרפתית, עם׳ 351 ), אולם במהרה 
חדל להיות עיקרון מחייב ורק ב 1881 הוגדר מחדש בחוק העת׳. גם 
מגילת זכרות האדם של האר׳ם קבעה את חופש העת׳ ומסירת מידע 
כעיקרון מחייב. 

חופש העת׳ נועד לאפשר פרסום דברי ביקורת בע" נגד הרשות 
ללא חשש לעונש באשמת הסתה, כלר, הוא מבטיח שהעת׳ תוכל 
למלא תפקיד של מבקרת השלטון. לתפקיד זה יש משמעות רק 
במשטר דמוקרטי. המבוסם על לגיטימציה לשלטון מצד רוב הציבור. 

תפקיד זה יכולה העת' למלא במישרין, בהבעת דעה במאמרי 
מערכת, במאמרים מיוחדים לבעיה מסרמת ובחשיפת מידע שאין 
הרשות מעוניינת בפרסומו. הביקורת באמצעות מאמרים קדמה 
לביקורת בדרך של חשיפת מידע. המאמרים היו המשך לקונטרסים 
ולחוברות ששימשו במאבקים אידיאולוגיים לפני שהע" עשו זאת. 
במרוצת הזמן נשארה דרך ביקורת זו מקובלת בעיקר בבטאונים 
בעלי הגדרה אידיאולוגית מפורשת, כג,ץ ע" מפלגתיים. חשיפת מידע 
ופרסומו בע׳ הם, כאמור, התפתחות מאוחרת יותר הקשורה, בין 
השאר, בהגדרתה של זכות אהדת המוקנית לציבור בחברה דמד 
קרטית — הזכות לדעת (אף שזכות זו אינה מוכרת ברוב 
המדינות כזכות חוקתית). 

הזיקה בין עת׳ לדעת קהל ולצורה שבה מבטאים אזרחי מדינה 


. 6 .צ&ז • 7 

. 0013010 

-זץסח־&^ק 685 ^ 01 
0 א 1 א.>! 0£ א 00 8.8 ^ 1 
עס ץץ 0 $£׳אי£א 111£ 

,#*א* , * 1 $ ? ,,(*+ 710 , 

4 םנ ,( 0 ^ 0 

1 א 4 4 * 1 £ 0 



,*יייי 8 

.** 501114 


עתח (״קזרנטו״), ׳ 2 יץא- 5 אור נאננויה, 1622 


267 


עתונות 


268 


דמוקרטית את עמדתם הפוליטית נחקרה לרוב בהקשר לאירועים 
מוגדרים, כגון בחירות. קשה יותר לבדוק את ההשפעה המצטברת! 
המסקנות אינן חד־משמעיות. 

מקובל לראות בעת׳ גורם רב השפעה בחיים הפוליטיים, ובמדי¬ 
נות בעלות עת׳ נפוצה ומפותחת אירעו דברים והתפתחויות המיוח¬ 
סים במישרין להתערבותה. בין שפעלה העת׳ בסקרים אלה ביזמתה 
ובין שהיתה כלי־שרת בידי גורם פוליטי, העובדה שבני הדור ייחסו 
התפתחויות אלו לעת׳ מצביעה על חשיבותה כגורם בחיים הפוליטיים. 

דוגמות מפורסמות לכך היו: ביקרתו של "הטיימז" הלונדוני על 
ניהול מלחמת קרים (ע״ע) ודיווחי כתבו הצבאי משדה־המערכה היו 
מהגורמים לחילופי-ממשלה בבריטניה בעיצומה של המלחמה (ע״ע 
פמרסטון). 

ב 1876 פרסם ה״דיילי ניח" הלונדוני את כתבות שליחו בבול¬ 
גריה ובהן תיאור מעשי הזוועה של התורכים בנוצרים בעת מרידת 
הבולגרים. תיאורים אלה היו בסיס להתקפותיו של גלדסטון על 
ממשלת דישראלי (ע״ע, עמ׳ 605 ), ודעת הקהל תבעה מהממשלה 
לא לתמוך בתורכיה במלחמתה ברוסיה. 

ב 1897 נוצרה באה״ב דעת קהל עדנת לספרד כתוצאה מכתבות 
סנסציוניות על מעשי־הדיכוי של צבא ספרד בקובה, שפרסמו כתבים 
לפי הנחיות מפורשות של המו״ל שלהם, ו. ר. ל״רסט (ע״ע). כשהת־ 
פוצצה אניית המלחמה האמריקנית "מין" בנמל האוואנה האשים 
הרסט את הספרדים בטיבועה, למרות שלא היו לו הוכחות לכך, 
ובלחץ דעת הקהל הכריזה אה״ב מלחמה על ספרד (ע״ע אה״ב, עם׳ 
191/2 ). גילדיו של העתונאי רוג׳ר קיסו^נט על מעשי הזוועה בקונגו 
גרמו ב 1908 שארץ זו, שהיתה נחלתו הפרטית של לאופולד 11 (ע״ע) 
מלך בלגיה, הפכה למושבה בלגית. גילדי ה״דיילי מייל" וה״טיימז" 
הלונדוניים על מחסור בפגזים בשדה־הקרב במלה״ע 1 תרמו להקמת 
ממשלת קואליציה ולמינד לויד־ג׳ורג׳(ע״ע, עם , 391 ) לשר החימוש 
( 1915 ). 

ב 1971 פרסם ה״ניו יורק טיימז" את "מסמכי הפנטגון" המתארים 
את מעורבות אה״ב במלחמת ויטנם. מסמכים אלה מסר דניאל 
אלזןרג, עובד חברת רנד ( 1 ) 11311 ) שהועסק בחיבורם. ממשלת אה״ב 
ניסתה למנוע את פרסום המסמכים, אך ביהמ״ש העליון הכיר בזכות 
הע׳ לפרסמם. אלזברג הואשם בהחזקת חומר חסד, אך ההליכים 
המשפטיים בגדו נפסקו כתוצאה מגילוי עתונאי אחר — "פרשת 
וו׳סרגייס", שחשף ה״וושינגט(ן פ( 0 ט", ושהעסיקה את דעת הקהל 
באה״ב ב 1973/4 . עיקרה היה האשמה, שעוזרי הנשיא ניכסון צותתו 
לשיחות של יריביו הפוליטיים, ובין השאר הוברר שפרצו למשרד 
הפסיכיאטר של אלזברג בחפשם עדות שתפלילו. משהוכח שהנשיא 
ניסה לחפות על מעשים אלה, לטשטשם ולסלף חומר-ראיות משפטי 
הקשור בהם, הציעה הוועדה המשפטית של ביה״נ שהבית יחליט 
להעמידו למשפס־הדחה ( 111116111 :> 63 קרח 1 ) בפני הסנאט. אולם לפני 
שהספיק ביה״נ להחליט בדבר, התפטר ניכסון מהבשיאות — הנשיא 
הראשון באה״ב שעשה זאת — וסגנו ג׳רלד פורז־(ע״ע) בא במקומו 
( 9.8.1974 ). 

במשטרים לא־דמוקרטיים הופכת העת׳ לכלי שרת של השלטון. 
המשטרים הטוטליטריים במאה ה 20 הפכו את העת׳ למכשיר תעמולה. 
בגרמניה הנאצית ובאיטליה הפשיסטית חדבו העתובאים להשתייך 
לאיגוד מקצועי מרכזי והוקמו מיניסטריונים מיוחדים לתעמולה: 
כך המצב היום במשטרים קומוניסטיים, בכמה ממדינות ערב ובכמה 
משטרים רודניים במקומות אחרים בעולם. 

לנין ראה בע׳ לא רק אמצעי תעמולה אלא גם מכשיר לארגון 
המפלגה. העת׳ בבריה״מ נחשבת גם כיום ל״זרוע אידאולוגית רבת 
?צמה של המפלגה הקומוניסטית, שתפקידה החשוב ביותר הוא 
לנהל מאבק בלתי פוסק נגד האידאולוגיה הבורגנית" (איזוסטיה, 
5.5.69 ). בכמה ארצות קומוניסטיות (למשל, בהונגריה ובפולניה), 


אין מונעים מהציבור מידע חשוב, אפילו אין הוא נוח לשלטון, 
ומסתפקים בהצנעתו. לעומת זאת אין מדינות קומוניסטיות אחרות 
מהססות מלהסתיר מידע ראשון במעלה: סין, המחמירה ביותר 
בגישתה, מנעה שנים את פרסום הידיעה, שאסמרונאוטים אמריקניים 
נחתו על הירח: הידיעה על קשר־הנפל של לין (ע״ע) פיאו ונסיון 
בריחתו פורסמה בסין זמן רב אחרי שפורסמה בעולם. 

קו אחר המציין את העת׳ בארצות הקומוניסטיות הוא ריכוזה 
הגבוה: מספר הע" קטן יחסית, ולפיכך גדולה התפוצה של כל אחד 
מהם. בבריה״מ מופיעים הע" בעלי התפוצה הגדולה ביותר, אחרי 
יפן. 

היומונים בעלי התפוצה הרבה ביותר הם: אסהי שימבון (יפן, 

כ 9 מיליוני עתקים). יומיורי שימבון (יפן, כ 8.7 מיל׳), איזוסטיה 
(בריה״מ, 7.7 מיל׳), פראוודה (בריה״מ, 7.5 מיל׳), מיניצ׳י שימבון 
(יפן, 7.2 מיל׳), דיילי מיךר (בריטניה, 5 מיל׳), דיילי אכספרס 
(בריטניה, 4 מיל׳), דיילי ניח (ניו־יורק, 2.1 מיל׳), דיילי מייל 
(בריטניה, 2 מיל׳). אולם תפוצתו של ע׳ אינה משקפת תמיד את 
מידת השפעתו: מקובל ששני הע" רבי־ההשפעה ביותר באה״ב הם 
ה״ניו יורק טיימז״, שתפוצתו 900,000 בלבד, ו״וושינגטון פוסט". 
שתפוצתו 480,000 . 

דרכי ההכנה, הייצור והמבנה. התפתחות העת׳ מות¬ 
נית ב 3 הפעילויות הקשורות בייצור ע': פעילות עתונאית, להכנת 
החלק המערכתי שלו! פעילות טכנית, בכל הנוגע להעברת חומר 
למערכת, לעריכתו, להדפסת הע׳ ולהפצתו; ופעילות מסחרית, בכל 
הקשור בהנהלתו העסקית ובפרסומות. 

מכונת הדפוס הדוטאציונית (ע״ע דפוס, עמ׳ 939 ) והפעלת מכבשי 
הדפום בכוח הקיטור אפשרו מאמצע המאה ה 19 את הפיכת הע" 
למוצר המוני וזול. גם המברקים ממקומות מרוחקים והכללת חומר 
מצויר, ואח״כ מצולם, הם תוצאת פיתוח טכנולוגי. 

פרסום מודעות בע" היה תמיד מקור הכנסה. תאופרסט ךנודו 
( 11603111101 ), שהוציא ב 1631 את הע׳ הראשון בצרפת, ניהל לפני 
כן מעין לשכת עבודה, ואת המודעות בדבר ביקוש וז־,צע עובדים פרסם 
בעתונו. מודעות מסחריות ואחרות פורסמו ברוב הע" הראשונים. 
אולם רק עם התפתחות העת' רבת־התפוצה היתה הפרסומת לעסק 
כלכלי ראשון במעלה, כי עלות ייצורו של ע׳ גדולה לרוב מהתמורה 
המשולמת בעדו. התלות במפרסמים ובתפוצה קיימת כמובן רק אם 
הע׳ עסקי ונושא את עצמו מבחינה כספית. מצדים גם ע" שעיקר 
מימונם בא ממקורות הרוצים בביטאון שיעמוד לרשותם. דוגמה 
מובהקת לכך הם בטאוני מפלגות, תופעה הנמצאת בירידה ברוב 
המדינות שבהן יש עת׳ חפשית. מקור ההכנסה העיקרי של הע׳ הוא, 
כאמור, הפרסומת׳ ובתחום זה קובעת הרבה התפוצה, כי מחיר 
המודעות גדל ככל שגדלה התפוצה. במדינות רבות נהוג, שגוף בלתי 
תלד בודק את נתוני התפוצה. 

הכנסות העת׳ נפגעו במדינות שבהן נוהגים לשדר פרסומות ברדיו 
ובטלוויזיה, אך העליה בכלל הוצאות הפרסומת מבטיחה לע" הכנסות 
גבוהות ממקור זה. אולם כתוצאה מכך החריפה התחרות בין הע". 
תחתת זו היא מהגורמים להופעת אילי עת׳ מעטים המשתלטים על 
מספר גדול של ע" בארצות שבהן מצדה עת׳ כלל־ארצית (אקסל 
שפרינגר בגרמניה המערבית. רד תומפסון באנגליה ובארצות חבר 
העמים הבריטי). באה״ב כמעט שאיו ע" בעלי תפוצה כלל־ארצית, 
אך קיימת בה "תמותת ע"", וכתוצאה ממנה משתלט ברוב הערים 
גורם אחד על הוצאת הע" והן הופכות ל״עיר של ע׳ אחד". בתופעות 
אלו של מונופוליזציה, במישור ארצי או מקומי, יש משום פגיעה 
בחופש בעלת השפעות פוליטיות. 

גם שבועונים דרחונים מטפלים בחדשות, אולם בקצב שונה. צורת 
טיפולם היא לרוב פובליציסטית ונקודת המוצא היא רעיונית. יוצא 
מכלל זה שבועון החדשות, המטפל באירועים ובתופעות על בסים 


1 



269 


עתוגות 


270 


עדכני, אלא שיחידת הזמן שבה הוא עוסק היא שבוע. מתכונת זו 
פותחה לראשונה בשנות הסב באה״ב, עם הופעת השביעה 6 מ 11 'ד, 
ואח״כ אלה היו דוגמה לשבועוני חדשות שהופיעו אחרי 

מלה״ע 11 גם במקומות אחרים, כגה 10801 ק 5 0 < 1 בגרמניה המערבית, 
ומתחילת שנות הסס 5 :־:״ק א £*£ בצרפת. 

לשבועונים אלה תפוצה רבה מאוד, בהשוואה לשבועונים אחרים 
וליומונים כאחד. ל״ניוזודק" תפוצה של 2.5 מיל׳, ול״טיים״ _ 4 
מיל׳, ולו גם מהדורות בין־לאומיות. מהדורה בין־לאומית פרסמו 
גם שני יומונים, ה״טיימז" וה״הרלד טריביוף׳ של ניו יורק (הראשון 
מופיע באמסטרדם והשני בפאריס). ה״הרלד טריביון" של ניו יורק 
נסגר, אך דווקא מהדורתו האירופית מוסיפה להופיע (לאחרונה מטעם 
ה״ניו יורק טיימד׳ וה״וושינגטון םויסט"). גם שבועונים מפלגתיים 
רעיוניים, או כאלה שנועדו תחילה לעסוק בתחום מסרם, נוטים 
באחרונה לסגל לעצמם תכונות של מגזין חדשות, כדי להגדיל את 
תפוצתם. דוגמה לכך הוא ה: £0011001151 בבריטניה. 

הצד העתונאי. כאמור נועד הע׳ להביא לידיעת הרבים 
מידע חדש ואקטואלי בנושאים שיש בהם עניין לכלל, כסיסמת ה״ניו 
יורק טיימז": כל ידיעה הראויה לדפוס ( 5 ' 31 !רד 5 ׳מ 0 ^ 1 0 !(ן 1 ( 4 ." 
י׳*!״? ס! £11 ). איסופו של מידע כזה, ארגונו והצגתו נעשים בידי 
העתונאים שבראשם עומד העורך הראשי. הכתבים עוסקים באיסוף 
חומר מחוץ למערכת, עורכי לילה, משכתבים ואחראים למדורים 
עוסקים בעיבודו ובהצגתו, פובליציסטים וכותבי מאמרים עוסקים 
בפרושו. אלה אינם תמיד אנשי הצוות הקבוע של עובדי הע/ 

תחש עבודתם של הכתבים הוא גאוגדפי (כתבים בבירה, כתבי 
חוץ. בערי השדה וכר), או ענייני (צבא ובטחון, פלילים, כלכלה 
וכיו״ב). להלכה על הכתבים לדווח ע״ס מראה עיניהם, לראיין 
אישים הנוגעים לתחום סיקורם, ולקיים מגעים אישיים כדי להשיג 
חומר שמותר לפרסמו מבלי להזכיר את מקורו ("הדלפות"). רשת 
כתבים מבטיחה לע" מידע ייחודי׳ אולם היא אינה מקור בלעדי 
לחומר עתונאי. מקור חשוב הן סוכנויות הידיעות, מקומיות ועולמיות 
(ר׳ להלן) המזרימות חומר זהה לכל המערכות. גם גורמים ציבוריים 
ופרטיים המבקשים לפרסם את מעשיהם הם מקור לחומר מערכתי 
המגיע לע". הצגת חומר זהה בצורה מיוחדת לע׳ היא עניינם של 
העורכים. מתפקידם לתת כותרות לידיעות, למקמן סופית ולעצב את 
התסדיר ( 10 סץ 13 ). ישנן מוסכמות המבהירות לקורא הקבוע מהי 
מידת החשיבות. שמייחסים עורכי הע׳ לידיעה, הפרשנות המלווה את 
הידיעות עצמן מבהירה את עמדת הע׳ ביתר פירוט. יש גירסאות 
שונות לגבי השאלה, אם להפריד בין מידע לפרשנות ובאיזו צורה 
יש לעשות זאת, ובמרוצת הזמן חלו שינויים בגישה לכך. כיש 
מקובלת במערב אירופה ובעיקר באה״ב נורמה המחייבת הפרדה 
בדורה בין ידיעה לדי ע ה. לעומתה אין הגירסה המרכסיסטית- 
לניניסטית תאה כל טעם בהבאת מידע בעלמא׳ והיא סבורה שיש 
להציגו רק בהתאם לזיקה אידאולוגית הולמת. 

יש להבחין בין פרשנות זו, הצמודה לחדשות, לבין מאמת 
המערכת (מאמרים ראשיים) המופיעים במדור מיוחד לדבר. בעת׳ 
חפשית אין בהכרח זהות בין הדעה המובעת במאמר ראשי לדעה 
המובעת בפרשנות הצמודה לידיעה. ואין זהות בין שתי אלה לדעה 
שמביעים ״בעלי טור״ — פרשנים קבועים המופיעים בשמם המלא 
(בניגוד למאמת מערכת, שאינם חתומים). לדעתם של "בעלי הסו¬ 
תם" המפורסמים השפעה ניכרת על דעת הקהל ופעמים גם על 
מעצבי המדיניות. "טותהם" של פרשנים אלה מתפרסמים לפעמים 
בע" רבים ( 1031611 ( 4 תץ 5 ). 

סוג החדשות שמדגיש ע׳, האיזון בין חדשות חוץ לחדשות 
מקומיות, הדגשת ידיעות סנסציוניות ומידת ד,חתרה לתחש צנעת 
הפרט — כל אלה נקבעים ע״ם הקו של הע׳ ואופי הקהל שאליו 
הוא פונה. ואולם, אף שתפקידו המרכזי של ע׳ הוא להביא חדשות, 





מהפנת העמוד הראשון של ו, פוליצר (ע״ע). למעלה: "ניו יורק מר?ר"— הנוסח 
הישן. למטה: לאחד שענר לנעלות פוליצר. הציור בהשראת משתה נלשאצר 

(דג׳ ר,) 


מצוי בו גם חומר פחות אקטואלי, כלו׳, שאיננו צמוד במובהק 
לאירועי השעות האחרונות. חומר זה כולל: כתבות, כתובות או 
מצולמות, בנושא כלשהו; מאמתם כלליים, ובהם מידע האמור 
להרחיב את השכלת הקורא, חומר שנועד לבידור (תשבצים, חידו¬ 
נים, הורשקופ, סיפותםמצויתם [ 5 ק 501 03000115,000140 ])! מדות 
שחמט ובתג׳! מידע שימושי לחיי יש יום (מדותם לאפנה, משק 
בית, בישול, בתאות, תחבורה, מדתכי־בילוי ועוד. גם עמודי הפר¬ 
סומת ממלאים תפקיד זה ועוזתם לקורא למצוא סחורות ושירותים); 
ביקורת סרטים ושאר אחעי תרבות(בתחום זה ראוי לציין את הקשר 
בין ביקורת זו לבין ההצלחה הקופתית של המופע, בייחוד בשלבו 
הראשון. ביקורת שלילית על הצגת תיאטרון בע׳ מרכזי. כגת ה״ניו 
יורק טיימז״, עלולה לגתם להפסקתה אחת ערב הפתיחה)! ביקורת 
ספרים, ובמשפי סוף השבוע גם מדותם לספרות (כגת המוסף הספ¬ 
רותי של ה״ניו יורק טיימז"). יש גם שבועונים לספרות, שאיש 
קשותם בע' כלשהו׳ כגון [ £5 יד] זח 16016 קקג 51 ץז 3 ז 0 ! £1 105 פ 1 ז 
באנגליה. המדותם לספחת משמשים אכסניה ליצירות ספרות, ולא 
רק לביקורת, וסופתם רבים פרסמו את יצירותיהם בהם (א. תמה, 
תקנז, בלזק, שלום־עליכם, ש. אש). במאה הסב הצטמצמה תשעה 
זו של פרסום יציתת־ספרות מעולות בהמשכים, והסיפותם בהמשכים 
המתפרסמים כיום הם בחבם בעלי אופי קליל יותר. לעומת זאת 
ממשיכים ע" לפרסם ממיטב השירה. 

ואולם הבכורה בע׳ היא לחדשות. מקורן, כאמור׳ בכתבי הע׳ 
ובסוכנויות הידיעות. קיימות סוכנויות ידיעות ארציות 
ו ב י " ל. בחב המתנות שבהן העת׳ מפותחת מצדה לפחות סשנות 
יתעות ארצית אחת, ובד״ב מאורגנות סרכנדות אלה כארגון קוא 1 פ- 
רטיוד של מו״לי הע״. יש 5 סוכנויות בי״ל גחלות, ועוד 
כמה סוכנויות המספקות שירותי-ידיעות בנושאים ספציפיים בארצות 
רבות או בנושאים כלליים יותר באזותם גחלים. 5 הגתלות הן: 
סוכנות הידיעות הצרפתית (?£^ — 0550 ז?- 00 ת 3 ז£ 000 ^); 












































271 


עתונות — עתונות יהודית 


272 


אי. פי. ( €88 ־!? 1 > 8$00121£ .^ — ?^/); ר 1 יטרז ( 8 ז€! 11011 ); טא״ם 
( 00 .^ 17 [ר״ת, ברוסית-של סובבות טלגרפית של בריה״ט]) ויו.פי.אי■ 
( 31 ת 10 ז 3 ״- 1£1 ״ £551 ז? 1 ) 0 זומי 1 — 1 ?ע). רשת הכתבים של כל אחת 
מהן פרושה על פני כל העולם, ולכתביהן אמצעים להעביר מיד את 
התומר שבידיהם למרכז — בד״כ בטלפרינטרים — ומהמרכז מועבר 
החומר באמצעים דומים לכל המערכות של ע", רדיו וטלוויזיה, 
המנויות על שירותיה של הסוכנות. 

הראשון שהעמיד רשת כזאת לרשות הע״ היה ש. אוואם ( 0131-168 
35 ׳\ 113 ), שב 1835 יסד בפאריס את סוכנות הידיעות שלו. מוכנותו 
קדמה להמצאת הטלגרף, ובשנים הראשונות הרבה אוואם להשתמש 
ביוני דואר. אח״כ הקימו שנים מעובדיו בגרמניה, פ. י. רויטר וב. ו 1 לף 
(ע׳ ערכיהם), סוכנויות מתחרות. ב 1851 הקים רויטר באנגליה את 
הסוכנות הקרויה על שמו (ר׳ לעיל׳), והיא קיימת בבעלות משותפת 
של בעלי הע". מוכנותו של וולף, שהוקמה ב 1849 , התקיימה עד 
לימי הנאצים, ואז נבלעה במערכת התעמולה הממשלתית. ב 1848 
הוקמה סוכנות אסושיאיטד פך 0 באה״ב בקואופרטיב של הע" האמרי¬ 
קניים. כשגברה ההתחרות ביניהן הקימו 4 הסוכנויות קרטל, חילקו 
את העולם ל 4 אזורים ובכל אחד פעלה סוכנות אחת בלבד. לרויטר 
הובטחה בלבדיות באיסוף ידיעות ומכירתן למנויים בבריטניה ובר¬ 
חבי הקיסרות הבריטית, וכן במצרים, תורכיה וסין. אוואם פעלה 
בצרפת, שוויץ, איטליה, ספרד, פורטוגל ואמריקה הלטינית. סוכנות 
וולף פעלה בגרמניה, רוסיה, הולנד ואוסמריה־הונגריה, ואסושיאיטד 
פרם באה״ב. 

אחרי המהפכה הבולשוויקית ברוסיה הוקמה שם סוכנות ידיעות 
וב 1925 אורגנה מחדש כסוכנות טא״ם, שמנהליה אחראים בפגי 
ממשלת בריה״מ. בשנות ה 30 חדל הסדר החלוקה בין 4 הסוכנויות 
מלהתקיים, משחדרה הסוכנות האמריקנית .?.ס (יונייטד 0 ךס) 
לאזורים מחוץ לאה״ב. סוכנות זו היא פרטית והוקמה בצורתה 
הנוכחית בראשית המאה. ב 1958 התאחדה יו. פי. עם סוכנות ידיעות 
פרטית אחרת (. 4.8 ^. 1 — 106 '\ז 86 10161113110031 ), והסוכנות 

המאוחדת נקראת יו. פי. אי. ( 31 ס 113110 ז 6 :ומ 6$51 ז? 01111:661 ). סוכנות 
אוואס עברה ב 1940 לידי ממשלת דשי ונסגרה עם שחרור צרפת. 
ב 1944 הוקמה במקומה סוכנות הידיעות הצרפתית, כמוסד ציבורי 
שנציגי העת׳ משתתפים בהנהלתו. 

״הסוכנות הטלגרפית היהודית" (\ 7 דן נ:> 111 < 616£1-3£ ז 1511 ^ 76 


ווסומז 
ל 1.000 
תושבים 

מתונים 

חסמה 
ל 1,000 
תושבים 

סמר 

היוסונים 

שם חסדיגד. 

תסוצר• 

י 000 ,! 
הישבים 

*חונים 

אתרים 

תהיצה 
ל 1,000 
תושבים 

מההד 

היומונינז 

שם הסריגה 






אסיה: 





איו־וסה: 

0.5 

2 

6 

16 

אעגניססו 

— 

112 

293 

32 

אוסטריה 

— 

— 

7 

85 

ודנדוגזיר. 

62 

147 

146 

75 

איסליה 

10 

4.102 

16 

821 

הודו 

410 

50 

234 

24 

אירלנד 

— 

— 

510 

170 

יפן 

75 

10 

47 

2 

אלבניה 

18 

ל 

15 

3 

ירון 

95 

35 

191 

12 

בולגריה 

— 

101 

208 

24 

ישראל 

247 

7.216 

347 

647 

בריה״ס 

53 

9 

48 

5 

כווית 

668 

1.223 

463 

— 

בריטניה 

— 

46 

— 

52 

לבנון 

— 

— 

445 

40 

גרסניה הסד 

— 

41 

3 

30 

נטל 

80 

93 

319 

1.093 

גרמניה הסע׳ 

10 

2 

174 

11 

סיננמור 

256 

14 

368 

56 

ד נסרק 


33 

— 

4 

עראק 

99 

167 

311 

93 

הולנד 

5 

5 

7 

5 

ערב הסעודית 

413 

ן* 

217 

27 

הונגדיד, 

31 

148 

21 

18 

פי לי סינים 

335 

1,442 

85 

24 

מגוסידדה 

— 

390 

— 

134 

פק־־ספז 

— 

606 

76 

107 

ימו 

— 

78 

12 

29 

סרס 

*4 

לד 

396 

81 

נורווגיה 

1 

32 

24 

35 

תהאילנד 

98 

107 

99 

155 

סיירך 





אוקאגיה: 

53 

38 

217 

44 

שולניה 


502 

321 

58 

איססרליר. 

40 

67 

252 

28 

צ׳ס־סלובקיה 

549 

70 

6 ת 

40 

גיו־זילנד 

525 

937 

238 

106 

צרפת 





#סדיקה: 

32 

19 

173 

57 

רוסניה 

11 

8 

20 

4 

אלג־יריזז 

46 

53 

534 

114 

שוודיה 

4$ 

9 

46 

7 

סמד, 

*39 

175 

374 

99 

שוויץ 

1 

2 

0.7 

2 

דהוסי 





אמריקה הבשוניח; 

מ 

12 

18 

2 

זמביה 

401 

10.109 

301 

1.749 

זלה״ב 

— 

— 

2 

9 

וזבש 

— 

924 

211 

115 

קנדה 

16 

23 

5 

4 

סנזניה 





אמריקה הלטינית: 

29 

10 

— 

ד 

לוב 

— 

92 

140 

31 

אורוגווי 

4 

4 

4 

1 

ליבריה 

— 

222 

179 

176 

ארגנסינה 

15 

)0 

<16 

3 

סאלי 

— 

720 

36 

257 

בר ויל 

22 

28 

22 

14 

©צרים 

— 

12 

45 

8 

גוססלר. 

18 

52 

16 

13 

מרוקו 

— 

95 

42 

12 

הונדורס 






2 

6 

16 

7 

האיטי 






— 

21 

93 

42 

ונסואלה 






— 

— 

51 

7 

ניקרגואה 






— 

320 

118 

85 

שרו 






— 

— 

89 

122 

צ׳ ילה 






10 

16 

109 

36 

קולומביה 








101 

8 

קוססהריקה 


— אין נתונים 


העתונווו בעו 5 ם ( 1972/3 ) (מתיר ?!גתה האו״ם) 


׳ 5 :>״;>^.}) נוסדה בהאג ב 1914 בידי יעקב לנדאו, לאיסוף חדשות 
הנוגעות ליהודים ולהפצתן. ב 1919 אורגנה מחדש בלונדון, בידי 
לנדאו ומאיר גרוסמן, וב 1922 עברה לניו־יורק. מ 1960 התמזגה 
הסוכנות עם ״קרן החדשות של יהודי אה״ב״ ( 1511 ^ 6 ( 1030 ־ 1x161 
31100 ( 00110 ? 5 ׳״ 6 א). קרנות סעד יהודיות מאזנות את גרעונותיה. 
סוכנות החדשות הלאומית של ישראל היא עתי״ם (עת' ישראל 
מאוגדת). נוסדה ב 1950 כארגון קואופרטיוד של מו״לי הע". 

? 51¥1 ה 0 ק 5 ?£ & ?) ¥7 ןח 0 ^€;>ח? תס מס 0 * 15 ו־וזדח 00 1€ ויד 

£1%/17 ? 7/1 ,. 111 ; 1957 ,? £57411 70745 ?§ה 041 י 13 חב 1 [ ¥11 \ .^ 1 ; 1947 

; 958 ! , 55€ ? £7 144 ? 4 ? £1751014 ,€־! 11 ^ 1 . 011 ; 1969 ,; 72014 ) 1 70 

, 55 ? £7 £111€ ? 2 ( 7 , 111 ־ 1 ־ £1 ^ .[ ; 1964 , 5 }/ 704 \ 55 ? ( 7 €0221-7717471151 ? 7/1 / 11014 

״ 1971 4 , 1€ ז 4 ) 111£07 ? €0711 ? 1 ? 1 ? $0 1 ) 1 441715 ? 55 ? £4 £12 . 8 ; 1968 

ד. גו. 

עתונות (ע׳) להודית שונה מזו של בל עם אחר בפיזורה הגאוג- 
רפי, ברבגוניותה הלשונית ובצביונה החינוכי־אידאולוגי. 

כמעט בכל ריכוז של יהודים יצאו כתבי עת: בסין בלבד י״ל כ 60 — 
ברוסית, יידית, גרמנית ואנגלית — וביניהם יומונים שהאריכו ימים. 
כ״ע קיקיוניים י״ל בטהרן ובבוכרה (בפרסית־יהודית), בהודו(במהך* 
טית, ערבית ואנגלית), בפינלנד ובדרום דטןם. ברם׳ למרות הפיזור 
הגאוגרפי נמצאו גם מרכזים תוססים שהטביעו חותמם על הע׳ 
היהודית והעניקו לה צביון מיוחד ומאחד. 

מראשיתה עמדה הע׳ היהודית בסימן יריבות משולשת של 3 
שפות: העברית, שפת ההשכלה והתחיה; לשון המדינה, סמל 
האמנציפציה והשילוב החברתי — והיידית והלאדינו, לשונות היום־ 
יום. כבר בתחילת המאה ה 20 גוועה העברית בחר׳ל כשפת ע׳- 
חדשות, בעוד שהיידית והלאדינו הצליחו מאוד והיו תחליף לע , 
הכללית, בעיקר בשנות ה 20 וה 30 . ברם, טמיעה לשונית ותרבותית 
גרמה לעליה מתמדת בתפוצת הע׳ בלשון המדינה, ע' המתמחה במתן 
מידע והבט יהודי (וציוני) לקוראיה. הע׳ היהודית לא פעלה בד״כ 
מתוך שיקולים כלכליים אלא מתוך תודעת שליחות חינוכית ואידאו־ 
לוגית, מההשכלה ועד לציונות לזרמיה. בהעדר חיים פוליטיים 
ממשיים בגולה היתה הע , שדה התנצחות עיקרי לזרמים החדשים. 
היא עיצבה תחושה של שיתוף גורל בין קוראיה, שלמרות מספרם 
הקטן יחסית באוכלוסיה היו בעלי השכלה, תודעה עצמית וכושר 
ביטוי מיוחדים במינם. אישים מרכזיים מצאו בה זירת־ביטוי עיקרית, 
ועורכי העתונים מילאו תפקיד מכריע בגיבוש תנועות ומפלגות. 

ב 1675 הופיע באמסטרדם העתון הראשון שנערך בידי 
יהודים ועבור יהודים: ו 311 [>ז 6 :> 5 ״ 1 \- 016 032613 , וב 15 שנה הביא 
חדשות כלליות, שנועדו לסוחרים הספרדים במקום. האשכנזים קראו 
שבועון ביידית, "דינשטאגישי קורנט" ("השליח של יום ג׳"), 
וממנו שרדו גליונות מ 1686/7 . בקהילת אמסטרדם המשגשגת גילו 
יהודים עניין בחדשות, ובעיקר במלחמות שהשפיעו על הכלכלה. 
כ 100 שנים אח״ב י״ל מספר כ״ע שהביאו ידיעות מסחריות ליהודי 
שלזיה, אלזם׳ ועוד, אך הללו הועתקו מהע׳ הכללית ולא עסקו 
בנושאים יהודיים. 

1784 — 0 4 18 . מבשר הע׳ היהודית החדשה היה ה״מאסף" 
שנוסד ביזמת חברת "דורשי לשון עבר", אנשי שלומו של משה 
מנדלסזון(ע״ע) בקניגסברג. ״המאסף״ י״ל באופן לא־סדיר ב 1784 — 
1811 , (ע״ע השכלה, עט׳ 542 ), בהשתתפות י. איכל, א. וולפסזון- 
האלה, שלום הכהן, נ״ה ויזל (ע׳ ערכיהם) ואחרים, והטיף ללימודי 
חול, להשתלבות אזרחית בסביבה וליחס חדש למדעים ולאמנויות. 
ביחסו הביקרתי אל המסורת ובדרישתו לתמורות בחיי הכלכלה 
ובמבנה החינוך ומטרותיו, היה "המאסף" מקור השראה לכ״ע רבים, 
ביניהם "בכורי העתים" (ע״ע). מניע מרכזי בייסודם של כה״ע 
הראשונים בגרמניה, אוסטריה ורוסיה הצארית, היה הרצון להפיץ 
את רעיונות ההשכלה. כה״ע של ההשכלה מיעטו בחדשות והירבו 
בחומר ספרותי ומחנך; ציבורם היה בן כמה עשרות מגויים, מש־ 




273 


עתונדת ייהידית 


274 


כילים יודעי עברית. הטפתם העקבית לשימוש בשפת המדינה הניבה 
פרי: 5013011111 ( 1806 ) ו 3 [ 1 > 11 > 6 ( ( 1817 ) של י• הינמן (ע״ע)׳ 
שניהם בגרמנית, ראו עצמם כממשיכי "המאסף" ומגשימי דרכו. 

1840 — 880 1 . בראשית שנות ה 40 של המאה ה 19 החלה 
תקופה חדשה בע׳ היהודית, בהשפעת עלילת דמשק (ע״ע). ב 5 
השנים שלפני העלילה י״ל 18 כ״ע ב 5 ארצות וב 5 השנים שלאחריה 
י״ל 53 ב 13 ארצות (יותר ממחציתם י״ל בגרמניה ובגרמנית). רבנים 
בולטים כא. ילינק, א. גיגר, ז. פךנקל׳ י. ל. זלשיץ (ע' ערכיהם) 
יסדו בימות, ובהן נדפסו דרשותיהם על תיקונים בחיבור ובדת ברוח 
הרפורמה. כדי לבלום השפעה זו יסדו מנהיגי האורתודוכסיה, 
י. עטלינגר (ע״ע) ואחרים, כ״ע משלהם. ב 1844 הוציא בהונגריה 
הרב לאופולד לף (ע״ע) את כה״ע הראשון בגרמנית וב 1847 
את הראשון בהונגרית. בשנות ה 40 גבר המאבק לאמנציפציה ובו 
מילא השבועון "אלגמינה צייטונג דם יוד־נטומס" (ע״ע) של ל. פילים- 
סון (ע") מקום מרכזי. הוא הקדיש מקום רב לחדשות מחיי היהר 
דים בגרמניה וגם מחוצה לה, שהועתקו מהע׳ בצרפת ואנגליה. 
בצרפת עמדו זה מול זה 8 ם 111 ש 3 ז 1$ 05 ׳\ €111 ־נ.\ 7 ( 1840 — 1935 ) שצידד 
ברפורמה ויזם את הקמת כי״ח 1 * 6111 * 1 * 1 מש׳ין״סע ("העולם 
היהודי״; 1845 — 1940 ) השמרני. באנגליה נוסדו ב 1841 2 שבועו¬ 
נים: < 1 מ*! ) 0 ¥0100 7112 (״קול יעקב״), שלחם ברפורמה וב 1848 
הפסיק את הופעתו בגלל הצלחת מתחרהו 1616 ת 0 ז 011 1511 ׳!\ 16 7116 
("ספר זכרוך; דברי הימים היהודי), שהוא המצליח והוותיק בע' 
היהודית. הכרוגיקל שילב חדשות דדיעות משפחתיות, הביא מדורים 
לכל בני המשפחה ולבעלי התעניינות בתחומים שתים, והיה גורם 
מלכד ביהדות בריטניה. הוא השפיע גם בארצות אחרות דוברות 
אנגלית ועורר את דעת הקהל נגד רדיפת היהודים במזרח אירופה 
ובמרכזה. הצלחתו סיכלה נסיונות רבים להקים כ״ע ארציים אחרים 
באנגלית. 

במהלך מהפכת 1848 נוסדו כ 10 כ״ע, עפ״ר שבועונים שתמכו 
במהפכה, אך בתקופת הראקציה נסגרו כה״ע הרדיקליים. בגרמניה 
נוסדה ע׳ אורתודוכסית בידי ש. ר. הירש׳ מ. למן וע. הילדסהימר 
(ע׳ ערכיהם). בהונגריה הוציא לף (ר. לעיל) את הירחון 6611 
3 (ת 3 ״ 113 ב> ( 1858 — 1867 ) בגרמנית ובשפה זו התנהל פולמוס חריף 
בין השמרנים למתקדמים. בווינה הופיע השבועון : 7.61 ״ 6 א 016 
(״העתהחדשה״, 1861 — 1901 ),שופר הרפורמה והמאבק לאמנציפציה, 
בעריכת א. ילינק(ע״ע). ראוי לציון גם השבועון האורתודוכסי ההולנדי 
1 > 13 כ ¥66161 ו 11 :>* 611611 *!*ז ^י״ 16 א (״שבועון יהודי חדש״; מ 1865 
עד היום). למצליחים בכה״ע היו בתקופה זו כמה מאות מנדים 
קבועים, אך הם הגיעו לקהל רחב יותר. עד שבות ה 80 של המאה 
שלט בע׳ היהודית במערב אירופה ומרכזה השבועון (ובמידה 
פחותה: הדו־שבועון והירחון) בשפת המדינה, ובו שולבו חדשות 
יהודיות ופובליציסטיקה לצד מדורים לספרות ומדע. הע , היתה 
מפולגת בשאלת הרפורמה, אך מלוכדת במאבק על זכדות היהודים 
במדינה ובחו״ל, הטיפה להשתלבותם האזרחית במדינה והזדהתה 
עפ״ר עם הליברלים המתונים. 

ברוסיה הצארית התפתחה ע׳ בראשית שנות ה 60 , עם 
מדיניות הליברליזציה של אלכסנדר 11 , וחברת "מפיצי השכלה" 
(ע״ע) הטביעה חותמה על רובה. החשוב בהם היה "המגיד" ("יגיד 
ליעקב מהנעשה בכל חלקי תבל... — לתועלתו ולתועלת השפה 
העברית הנחמדה״), שבועון בעברית שנוסד ב 1856 ד״ל בפרוסיה 
על גבול רוסיה בגלל קשיי הצנזורה. העורך והמייסד, א. ל. זילברמן 
(ע״ע), הביא חדשות כלליות דהודיות כעיקר תכנו של העתון. דוד 
ג ורדון (ע״ע), עוזרו וממשיכו, הרחיב את המדורים לחדשות והטיף 
בהתלהבות לרעיונות ״חבת ציון״ (ע״ע). ב 1860 יסד א. צדרבאום 
(ע״ע) שבועון עברי באודסה, ״המליץ״(״בין עם ישרון והממשלה — 
בין האמונה וההשכלה״), וב 1862 הוסיף נספח ביידית, "קול מבשר". 


ב״המליץ" כתבו הנודעים 
שבסופרי ההשכלה ברו¬ 
סיה, ובשנות ה 80 עבד 
י, ל. גורדון (ע״ע) במער¬ 
כת. ב״המליץ" הופיעו מא¬ 
מריו הנוקבים של לילינ- 
בלום (ע״ע) שערך את 
"קול מבשר" בשבועון עצ¬ 
מאי ( 1869 — 1872 ). למר¬ 
אית עין הפליג "המליץ" 

בשבח השלטונות ולמעשה 
מתח דברי ביקורת בין ה¬ 
שורות, ב 1860/1 י״ל באודסה שבועון ברוסית <וזפ־פ:> 3 ג? ("השחר"), 
והיה בימה לדיון בשאלת היהודים והמאבק באנטישמיות. העורך, 
או־סיפ אהרונוביץ רבינוביץ/ צידד בהשכלה ובשימוש ברוסית. כ״ע 
זה ואחרים כשלו בגלל חוסר תמיכה מצד קוראיהם. ב 1879 חודש 
ה״ראזסווט" בפטרבורג, בידי חוג אינטליגנציה יהודית שביקש לשוב 
לערכי היהדות ולהתנגד להתבוללות, וקרא להתיישבות חקלאית 
ברוסיה. בין המשתתפים בו היו הסופרים א. ל. וולינסקי וי. ל. לונדה 
(ע׳ ערכיהם). כה״ע הראשון בפולניה הקונגרסאית י״ל ב 1823/4 
ביידית ובפולנית בעריכת א. איזנבאום (ע״ע). נסיונות של מתבוללים 
להוציא כ״ע בפולנית ב 1830 ו 1836 נכשלו, וכן נכשלו כ״ע בעברית 
מיסודם של משכילים, כגון ש. י. פין (ע״ע; ״הכרמל״ 1860 — 1880 ); 
גם "הצפירה" (ר׳ להלן) של ח. ז. סלונימסקי (ע״ע) כשל תחילה 
בשל חוסר עניין של הקוראים. 

1881 — 1918 . פרעות ראשית שנות ה 80 הרחיבו והתסיסו את 
ציבור הקוראים בריכוזי האוכלוסיה הגדולים שב״תחום המושב". 
תהליך העיור גבר מאוד, והדבר סייע לביסוס הע/ אותה עת 
התגבשה תנועת "חיבת ציון" והעמידה ע׳ ענפה, וכן כ״ע ביידית, 
שפת ההמונים. נוסדו גם יומונים רבי-תפוצה ביידית, שהיו תחליף 
מלא לע׳ הכללית. נוסדו מפלגות ציוניות ואנטי־ציוניות, שנטו 
לשמאל, למרכז ולימין, והיריבות התבטאה בהופעת כ״ע רבים: 
מפלגת ״פועלי ציוך, למשל, הד״ל ב 50 שנות קיומה יותר מ 500 ב״ע 
ב 28 ארצות; לקונגרס הציוני ב 1937 נמסר על קיומם של 243 כ״ע 
ציוניים. משפטי טיסה אסלר, דריפוס (ע׳ ערכיהם) ובילים (ע״ע 
עלילת־דם, עמ׳ 860 ) עוררו הד בי״ל, ותפוצת כה״ע עלתה ממאות 
לאלפים, ובתחילת המאה לעשרות אלפים. 

ברוסיה עשה א. ש. פרידןרג (ע״ע) את "המליץ" לכלי־בטוי 
מרכזי של תנועת "חיבת ציון" ובו הופיעו מאמריהם הראשונים של 

אחד־העם וח. נ. ביאליק. 

בהשפעת נ, סוקולוב (ע״ע) 

הביאה "הצפירה" (ר׳ 

לעיל) יותר חדשות ומא¬ 
מרים בשאלות הזמן וה¬ 
חלה לשגשג; בשיאו כיו- 
מון, הגיעה תפוצתו ל- 
15,000 . ב 1886 יסד י. ל. 

קנטור בפטרבודג את היו¬ 
מון הראשון בעברית, 

"היום" שהצטיין בסיגנון 
עתונאי בהיר וחסר מלי¬ 
צות. כעבור שנתיים נסגר 
משום שגישתו הביקרתית 
ל״חיבת ציוך עוררה מורת 
רוח. בלחץ המאורעות הטיף גם ה״ראזסווט" להגירה, תמך ב״חיבת 
ציון", ובו הופיעו כתביו הציוניים של לילינבלום וה״אומ 1 אמנצי- 



שער "המ^יץ" 



275 


עתונרת יהודית 


276 


פצידד של פינסקר. ה״ראזסןיט" הותקף נמרצות ב״ה׳סחוד" (ע״ע). 

ההתעוררות הלאומית לוותה בעליית ע׳ יידית. להצלחה זכה 
השבועון "יודישעס פאלקם־פלאט" ("עתון־עם יהודי״! 1881 — 1890 ) 
בעריכת א. צדרבאום (ר' לעיל) ובו הופיעו יצירותיהם הראשונות של 
שלש עליכם וש. פרוג. "דער פריינד" ("הידיד"), יומון שי״ל בסטר־ 
בורג ( 1903 — 1908 ) בעריכת שאול גינזבורג, זכה לתפוצה ניכרת 
ועבר אח״כ לווארשה ( 1909 — 1913 ), ו״הזמן", יומון בעריכת ב״צ כ״ץ 
(ע״ע) נוסד ב 1903 ועבר ב 1904 לווילנה. השלטונות הכבידו ידם 
על כ״ע ביקרתיים ורדיקליים וה״בונד״ (ע״ע, עמ׳ 864/5 ) נאלץ 
להדפיס כ״ע בחו״ל ולהבריחם לרוסיה. בטאונו ״דע ר בונד״ ( 1904 — 
1905 ) הודפס במחתרת באלפי עתקים. במהפכת 1905 הוסרה הצנ¬ 
זורה ונוסדו כ״ע רבים. ראוי לציון ה״ראזסויט" המחודש ( 1907 — 
1915 ), בעריכת א. אידלסון (ע״ע) ובהשתתפותו הפעילה של ז. דבד 
טינסקי, שהיה לבטאון הציוני הרשמי והמרכזי ברוסיה, וכבר ברא¬ 
שיתו הגיע לתפוצה של כ 10,000 זןתקים. 

היומון הראשון ביידית בווארשה היה "דער וועג" ("הדרך"! 
1905 — 1907 בעריכת צבי פרילוצקי). להצלחה יתרה זבה ש. י. יצקן 
(ע״ע) עורך "הינט" (ע״ע) ועתונים רבים אחרים. חידושו העיקרי 
היה פרסום רומנים בהמשכים ורדיפה אחר הסנסאציה העתונאית, 
ובכך השפיע על מתחריו ומחקיו הרבים. ההצלחה המסחררת של 
היומונים ביידית גרמה לסגירת יומונים עבריים כ״המליץ״ ( 1903 ), 
״הצפירה״ ( 1906 ), ואחרים. והע׳ בעברית היתד, לנחלת שוחרי 
ספרות ומדע וחברי תנועות נוער ציוניות. 

בשנות ה 80 החלה הגירה המונית למערב אירופה ולארצות 
שמעבר לים. בסביבה החדשה, נעדרת ההגבלות והצנזורה, צמחה ע׳ 
רבגונית ששיקפה היטב קשת עשירה של התפלגות והתגבשות 
פוליטית במזרח אירופה. באנגליה י״ל יותר מ 200 כ״ע ביידית, 
רובם קיקיוניים ושמאליים, והחשובים שבהם, "דער ארבייטער 
פריינד״ (״ידיד הפועל״! 1885 — 1932 ) ו״די צייט״ (״הזמן״! 1913 — 
1950 ), יומון ציוני סוציאליסטי. בצרפת נוסדו בין 1881 למלה״ע 11 
336 כ״ע, רובם ביידית! 56 היו ציוניים ו 18 קומוניסטיים. בבלגיה 
י״ל לפני 1918 רק 6 כ״ע, והמהגרים שבאו אחרי מלה״ע 1 יסדו בין 
שתי המלחמות כ 140 כ״ע. במערב אירופה חל מעבר הדרגתי לשפת 
המדינה. 

באפריקה הדרומית נוסד כה״ע הראשון, שבועון ביידית, ב 1890 , 
ובאנגלית ב 1902 . עד 1971 י״ל באפריקה הדרומית וברודזיה 194 כ״ע 
(רובם ביוהנסבורג ובקייפטאון), מהם 38 ביידית, 144 באנגלית ו 12 
ביותר משפה אחת או בשפה אחרת. היידית, ששלמה עד מלה״ע 1 , 
פינתה בהדרגה את מקומה לאנגלית. גם בקנדה היו כה״ע הראשונים 
ביידית, ובשפה זו הופיעו כ % מכלל יותר מ 220 כ״ע. כ % מכה״ע 
י״ל במונטריאול וכ 4 ! בטורונטו. ליומון "דער קענעדער אדלער" 
(״הנשר הקנדי״, מ 1907 ) היתה תפוצה והשפעה רבה. בקנדה וב¬ 
אפריקה הדרומית היתה הע׳ ציונית מראשיתה. 

פרץ סמולגסקין (ע״ע) הפיץ את רעיון הלאומיות היהודית 
בירחונו ״השחר״ ( 1868 — 1885 ), שי״ל בווינה, וא. ש. ליברמן(ע״ע) 
את רעיון הסוציאליזם היהודי בעתונו "האמת". שני כ״ע אלו נועדו 
לקוראי עברית ברוסיה. בגבור ההגירה נעשתה דנה מרכז של 
התעוררות לאומית, ובה פעל נ. בירנבאום (ע״ע), עורך - 51 <)[£$ 
ת 3110 ק 21 ת 3 מ €1 (״אוטואמנציפציה״! 1885 — 1893 ) שופר "חיבת ציון". 
הדי עלילות הדם הניעו את י. ש. בלוד (ע״ע) להוציא שבועון 
שלחם בחריפות באנטישמיות, לצד 11 ;> 11 ־] ¥311 \ 016 ("האמת"! 
1885 — 1938 ), בעל כוון מתבולל. שני השבועונים התקיפו קשות את 
הציונות המדינית ואת בטאונה׳ 611 ^ ש 1 ס (״העולם״! 1897 — 1914 ! 
1907 — 1914 ו 1919 — 1949 בעברית) שיסד הרצל. 

עליית האנטישמיות הגבירה את תפוצת כה״ע ועודדה חדשים. 
ה״אגדד, המרכזית לאזרחי גרמניה בני דת משה" (ע״ע) לחמה 


באנטישמיות בירחונה £0011 מ 140116 נז 00 1 מ 1 ("ברייך הגרמני"! 
1895 — 1921 ) ועם זאת התנגדה לציונות, כרוב הע׳ בגרמניה ובראשה 
ה״אלגמינה צייטונג דס יוז־נטומס". בהונגריה גרמה עלילת טיסה 
אסלר לייסוד שבועון ?אולוגי 8 :> 16$ ן 1 :>ץ £8 (״שודוך: 1882 — 1938 ), 
שהטיף לפטריוטיזם הונגרי. כ״ע רבים י״ל תחילה בגרמנית ועברו 
בהדרגה להונגרית. בנסיכדות הדנובה (אח״כ רומניה) הטיפו כה״ע 
הראשונים (בתקופת מלחמת קרים) ל"השכלה" ודרשו אמנציפציה. 
מאמצע שנות ה 70 , עם גבור התסיסה הלאומית והאנטישמית, נוסדו 
כ״ע רבים, וביניהם יומון ביידית בבוקרשט ( 1877 ). ב 1854 — 1926 
י״ל ברומניה ב 100 כ״ע ביידית. 

באמצע המאה ה 19 נוסדו באימפריה העת׳מאנית כה״ע 
הראשונים בלדינו(ע״ע, עמ׳ 204 ). כבאירופה, היה מסלולם האידאו־ 
לוגי, לרוב, מ״השכלה״ לציונות וסוציאליזם. באיזמיר נוסדו 23 כ״ע 
בלדינו, והחשוב ביניהם "לה בואינה איספיראנסיה" ("התקווה 
הטובה״; 1871 — 1896 ). בקושטא י״ל 45 כ״ע בלדינו, החשובים שבהם 
בעריכת י. גבאי (ע״ע) ודוד סריסקו, עורך ״איל טימפו״ (״הזמן״; 
1871 — 1930 ). בסלוניקי הופיעו כ 100 כ״ע בלדינו. השבועון "לה 
איפוקה״(״התקופה״! 1875 — 1913 ) צידד בהשכלה וברפורמה והתנגד 
לציונות. ליומון הסוציאליסטי ״אבאנטי״ (״קדימה״! 1908 — 1935 ) 
היתד, בתקופת מלחמות הבלקן תפוצה של כ 6,000 עתקים! ב 1923 
היד, .,אבאנטי" לבטאון קומוניסטי. התחרו בו "אקסיון" ("פעולה"; 
1929 — 1941 ), "מיסאז׳ירד (״שליח״; 1935 — 1941 ) ועוד. 

1918 — 9 3 19 . במלה״ע 1 ואחריה התחוללו תמורות חשובות 
בע׳ היהודית, כתוצאה מחופש הע׳ וההתגוונות הציונית לזרמיה. 
בין מהפכת פברואר 1917 ברוסיה וסגירת הע׳ העצמאית בפקודת 
הקומוניסטים בסתיו 1918 (באוקראינה ובילורוסיה ב 1920 ) היה 
״תור זהב״ לע׳. במוסקור, י״ל יומון ציוני, ובקייב הופיעו 4 יומונים 
של 4 מפלגות שונות. כ״ע חידשו הופעתם, והחשוב שבהם, "הת¬ 
קופה" שבעריכת דוד פרישמן(ע״ע), החל להופיע במוסקןה ב 1918 . 
לכ״ע של "(ה)חלוץ" ו״פועלי ציון־שמאל" (ע׳ ערכיהם), ניתן 
להמשיך עד אמצע שנות ה 20 והיבסקציה (ע״ע) הקימה ע׳ יידית, 
ובראשה היומון ״דער עמעם״ (״האמת״; נסגר 1938 ; וע״ע מועצות, 
בריב ה־, ענד 779 ). באזורים שהשתחררו ב 1918 מעול רוסיה 
החלה פעילות עתונאית אינטנסיווית. ב 1922 — 1930 י״ל בלטוויה 
כ 120 כ״ע ביידית, רובם קצרי־ימים, בהם היומונים "דאם פאלק" 
(״העם״; 1920 — 1927 ), ו״פרימארגן״ (״השכם בבוקר״; 1926 — 1934 ) 
המבוסם ובעל הרמה. אחרי הפיכת אולמנים (ע״ע) ב 1934 הותרה רק 
הופעת ״היינט״ (מ 1933 ), שהיה מקורב לאגודת ישראל. ב 1936 
י״ל בקובנה, בירת ליטא העצמאית, 6 יומונים ביידית, בלתי מפלג¬ 
תיים. ציוניים וסיציאליסטיים. בליטא ובלטוויה היו כ״ע רבים, יחסית. 
בעברית. (וע״ע לטויה, עפד 621/2 ! ליטא, עמ ׳ 770 ). 

בין שתי מלה״ע י״ל ב פ ו ל נ י ה מדי שנה כ 25 יומונים, 50 — 100 
שבועונים ו 30 — 60 ירחונים, מלבד כ״ע רבים בעלי תכיפות אחרת. 
באמצע שנות ה 30 היתה ליומוני ווארשה, "דער מאמענט" ("הרגע"; 
1910 — 1939 ) ו״היינט״, תפוצה ממוצעת של יותר מ 40,000 כ״א, 
מלבד מהדורות הערב שלהם, שתפוצתם היתד, גבוהה יותר. הת¬ 
פרסמו עוד 5 יומונים ביידית — והבולטים שבהם: "נייע פאלקם־ 
צייטונג״ (״עתון־עם חדש״; 1924 — 1939 ) הבונדיסטי ו״דער ייד" 
של אגודת ישראל ו 2 בפולנית ובהם 1 > 13 :§ 12 £ ? 3$2 א ("הסקירה 
שלנו״! 1923 — 1939 ). בביאליסטוק, גרודנו׳ לחרד ווילנה י״ל יותר 
מיומון אחד ובלבוב הופיע 113 * 011 (״רגע״! 1919 — 1939 ) ותפוצתו 
כ 35,000 עתקים. תפוצת כל הע׳ היומית ביידית נאמדת ביותר מחצי 
מיליון עתקים. יומוני וארשה נקראו בכל רחבי המדינה, רמתם 
הטיפוגרפית היתד, גבוהה, הם העסיקו מאות עתונאים ועובדים 
מקצועיים, והיו גורם מגבש ומנהיג ביהדות המדינה. ה"בונד" לבדו 
הוציא יותר מ 100 כ״ע, ו״פועלי-ציוך כ 80 . חלק ניכר מפרסומי 



277 


עתונות יהודית 


278 


המפלגה הקומוניסטית הופיע מידית, ורבו כח״ע של חוגים וזרדים, 
ציונים כלליים, רהזיוניסטים ועוד. 

בסוף מלה״ע 1 נוסדה בווארשה אגודת סופרים ועתונאים יהודים, 
שהיתה מרכז תוסס ומתסיס לאמנות ופוליטיקה. בטלה ההבחנה בין 
סופר לעתונאי: יצירותיהם של טובי הסופרים, כשלום אש ר. י. 
זינגר, נתפרסמו בהמשכים ביומונים, שהיו אכסניה פופולרית גם 
לשירה ולמסאים כב. יאושזון וה.ד. נומברג ולמבקרים כש. ניגר 
(ע׳ ערכיהם). גם יצירות רבות ומעולות ב״חכמת ישראל" לענפיה 
פורסמו לראשונה ביומונים. בדם, במוקד הע׳ עמדו שאלות השעה: 
מעמדם המתערער של היהודים בפולניה לנוכח האפליות והאנטי¬ 
שמיות והמאבק המר של המפלגות על השלטון וההשפעה בקהילה 
וברחוב. בשאלות אלו עסקו המנהיגים־העתונאים י. גרינבוים (ע״ע> 
ולאון דייך ותומכיהם ויריביהם הרבים. ע״ע פולניה, יהודים, ותמונת 
שערי עתונים, שם. 

אחדי מלה״ע 1 התנהל בגרמניה פולמוס קשה בין "עתון האיחוד 
המרכזי״ ( 261111118 ח 6761 ז\- 731 :זת 0 ; עד 1938 ) שב 1922 ירש את 
ה״אלגמינה״׳ לבין שופרה של ציונות גרמניה, 15,011311 ) 1 ) 11 ^ 111(11x61161 
(״סקירה יהודית״! 1896 — 1938 ), שבעריכת ר. ולטש (ע״ע). בשנות 
ה 30 הגיעה תפוצת ״עתון האיגוד המרכזי״ ל 60,000 ותפוצת 
ה״יידישה רונדשאר׳ גדלה מכ 10.000 ב 1926 לכ 30,000 ב 1933 והמ¬ 
שיכה לגדול. בווינה יצא יומון ציוני בגרמנית, -ת 0786 *\ ז 6 מ 16 ^\ 
261111118 (״עתון בוקר של וינה״! 1919 — 1927 ) בעריכת רוברט 
שטריקר (ע״ע) ובלט מספר כ״ע ציוניים. 

נוכח האנטישמיות המתגברת ברומניה התייצבו בעיקר כ״ע 
ציוניים כיומוןהרומני 8130101763 (״הגאולה״: 1920 — 1923 ) בעריכת 
א. ל. זיסו (ע״ע), ו 0161 .>! : 11 ("מזדה חדש") ההונגרי, בקלוז׳ שב־ 
טרנסילוניה ( 1918 — 1940 ; מ 1948 יומון בישראל). בקישינב הופיע יו¬ 
מון ״אונזרצייט״( 1922 — 1940 ), שהגיע לתפוצה של כ 10,000 עתקים. 
בהונגריה י״ל רק 20 כ״ע ציוניים (מתוך יותר ם 300 ). בצ׳כוסלובקיה 
היו כ״ע בכל חלקי המדינה, ומפולגים במגמותיהם בין ציונים (בכל 
השפות), מתבוללים (בגרמנית, צ׳כית והונגרית) ואורתודוכסים 
(ביידית). תפוצה והשפעה רבה היו לשבועון הציוני ז 611 ״ו 1 *< 8611 
(״הגנה עצמית״; 1907 — 1938 ), בעריכת פ. ולטש (ע״ע). באיטליה 
י״ל ירחונים לתרבות וספרות ברמה גבוהה. במאה ה 20 ערכום אישים 
כצ. פ, חיות רש. ה. מרגליות (ע׳ ערכיהם), ולרוב היה להם קו ציוני. 

במזה" ת וצפון אפריקה לא התפתחה עפ״ר ע׳ מגוונת, 

פרט לתוניסיה, שבה קדמה הע׳ היהודית בהרבה לע׳ הכללית; עד 
1900 נוסדו 22 כ״ע, רובם קיקיוניים, ועד 1919 עוד 37 . מאמצע שנות 
ה 20 נוסדו שבועונים וירהונים בצרפתית, ציוניים ואנטי־ציוניים, 
ואלה נקראו גם מחוץ למדינה. 

1939 — 1948 . במלה״ע 11 נסגרו כ 900 כ״ע באירופה. בגרמניה 
ובאוסטריה נסגרו כל כה״ע אחרי ״ליל הבדולח״( 9.11.1938 ), ובצ׳כד 
סלובקיה — אחרי כיבושה בידי הגרמנים. בארצות שכבשו הגרמנים 
י״ל בולטין ידיעות רשמי בחסות ה״יודנראט". שהיה כפוף לשלטונות. 
עלונים מחתרתיים ביידית י״ל בגיטאות מזרח אירופה, ובבלגיה 
וצרפת ביידית וצרפתית. בגיטו וארשה הופיעו כ 50 , בעיקר מטעם 
האירגונים שהיו ממחוללי המרד. אסירי מחנות הריכוז הוציאו 
עלונים שהיו מוקדים לליכוד וזהות-עצמית. "ניצוץ", עלון עברי של 
תלמידי גימנסיה בקובנה, המשיך לצאת בגיטו, ליווה את הנשלחים 
לדכאו והופיע גם שם בכתב־יד, על נייר משרדי של המחנה. הוא 
חידש את הופעתו הסדירה עם השחרור, וי״ל עד אפריל 1948 . 

אחרי מלה״ע 11 עלתה, במחנות הפליטים ובמרכזי הבריחה 
וההגירה, ע׳ ש א ר י ת ה פ ל י ט ה. תחילה היתה ע׳ זו בלתי־מפלגתית 
ובהדרגה קיבלה צביון פוליטי וציוני, עד שנעלמה בעקבות העליה 
ההמונית לא״י. בגרמניה י״ל 76 כ״ע ( 57 ביידית), ובבלגיה נוסדו 51 
ב 5 השנים שאחר המלחמה. גם במזרח אירופה התחדשה הע/ אך 



עמודי שער עתונים יוזודיים נאה״ב, אמליזז וצרסת 


ב 1948/9 נסגרה, בגלל המדיניות האנטי-ציונית של השלטונות דה- 
עליה לא״י. בבריה״מ נסגר ב 20.11.1948 "אייניקייט" ("אחדות"! 
מיוני 1942 ) ואחריו שאר העתוגים. בהונגריה הופיעו ב 1947 27 כ״ע 
וב 1949 רק 2 . במקום כה״ע שנסגרו הופיעו בטא ונים מטעם השל¬ 
טונות והמוסדות הרשמיים היהודיים, כגון, £161 :ס("חיים חדשים"}. 

1948 — 1974 . מרכז הע׳ היהודית באיתפה הוא עתה בלונדון, 

ובה 3 סוכנויות ידיעות, ה״כרוגיקל״ רב־ההשפעה, 17 ירחונים ו 37 
כ״ע אחרים, שבחלקם מיועדים גם לקוראים מחוץ לאנגליה. בצרפת 
י״ל 3 יומוגים ביידית, 14 ירחונים. בהם 76116 ^׳£ היציג, ו 20 כ״ע 
אחדים. בשאר ארצות אירופה יש לכ״ע חשיבות מקומית. 

בדרום אמריקה נמצא מרכז הע׳ בבואנוס־איירס, וראשיתה ב- 
1898 , כשנוסדו 3 כ״ע ביידית. ב 1914 בלבד הופיעו כ 40 כ״ע ובהם 
היומון "די אידישע צייטונג" ("העתון היהודי") המופיע גם כיום, 
ולצדו ״די פרעסע״(״העתונות״: מ 1918 ) רב התפוצה. עד 1938 י״ל 
8 יומונים ו 130 כ״ע אחרים, רובם ביידית. כ״ע בספרדית החלו 
מופיעים ערב מלה״ע 1 ומספרם ותפוצתם גדלים, ובמיוחד אחרי 
מלה״ע 11 , כשנסגרו כ״ע רבים ביידית. ב 1972 נמנו בארגנטינה 
8 שבועונים ודו־שבועונים, 13 ירחונים ( 2 ביידית ו 4 ביידית וספ¬ 
רדית) ו 16 פרסומים אחרים. ראוי לציון השנתון "ארכיוו פון פרעסע- 
אויסשניטן״ (״ארכיון לקטעי־ע , ״, מ 1923 ). באורוגואי הופיעו בשנים 
1920 — 1966 יותר מ 80 כ״ע כולם במונטח־אר. שיא הפעילות היה 
בשנות ה 30 כשהתנהל פולמוס בין ציונים לקומוביסטים ולפונדיס־ 
טיט. כיום י״ל 2 יומונים, ביידית ו 2 שבועונים בספרדית. בבחיל 
התפתחה בשנות ה 20 ע׳ יידית ענפה. 

במאה ה 19 וה 20 הופיעו באה״ב (ע״ע, עמ׳ 233 — 236 ) קרוב 
ל 100 כ״ע בגרמנית ובגרמנית ואנגלית, והחשובים שבהם 06807311 
( 1855 — 1903 ), הנספח הגרמני של 187361116 6 !רן של י. מ, ויז(ע״ע) 

ו 51031 ( 1856 — 1863 ) של איש הרפורמה הרדיקלית דוד אינהורן 
(ע״ע). כיום ( 1972 ) נשאר רק השבועון הליברלי 1 ו 11£53 \! 
( 100 :ו:>ט 0517 מ> £6 ; ״שיקום״; מ 1935 ) המופיע עתה באנגלית, מספר 
כה״ע מידית, ומידית ואנגלית שהיה כ 50 ב 1956 פחת לכ 40 ב 1972 : 
מספר הקוראים ירד וגילם הממוצע עלה. היומון ״דער טאג — 
מארגן זשורנאל״ (״היום — עתון בוקר״׳ מ 1901 ) נסגר ב 1971 
ורבים מקוראיו עברו לשבועון החדש "דער אלגעמייגער דורגאל" 
("העתה הכללי"), או ליומה היחיד שנותר, "פארווערטס" ("קדימה"; 
מ 1897 ). תפוצת כ״א מהם כ 40,000 שאר כה״ע היידיים, בד״כ ירחו¬ 
נים ורבעונים. מופיעים ברובם בניו-יודק ובחסות אירגון או מפלגה. 




279 


עתונות יהודית — עתידנות 


280 


גם מספר כה״ע בעברית ירד׳ אך "הדאר" ו״בצרון" י״ל בקביעות. 
מספר כה״ע באנגלית עלה מ 180 מתוך 254 ב 1956 ל 224 מתוך 284 
( 1972 ). כרבע כה״ע באנגלית הם שבועונים ודו־שבועונים, הממלאים 
תפקיד חברתי במישור הקהילתי, המשפחתי והמקומי ומגיעים לעתים 
לתפוצה של רבבות. כ 1 / 2 מכה״ע באנגלית י״ל בגיו־יורק, וביניהם 
המופיעים בחסות זרמים דתיים עיקריים, אירגוגי בתהכ״נ השונים. 
אירגונים ארציים ועוד. בשנות הסס זכה ץז 13 ת 0 מו 1 מ 00 ("פרשנות"; 
מ 1945 ) ירחון לספרות וחברה, המופיע בחסות ה״ועד היהודי האמ¬ 
ריקני", להשפעה ולקוראים לא-יהודים רבים, הודות לרמתו הגבוהה 
ועמדותיו הליברליות. אחרי מלחמת ששת הימים יסדו צעירים במס¬ 
פר אוניברסיטאות כ״ע ביקרתיים כלפי המימסד היהודי באה״ב, 
כלפי ישראל והציונות. מ 1963 יוצא לאור מפתח לע׳ היהודית (^>נ! 1 

115 ; 1511 ׳\\ש( 60 ). 

בין 1956 ל 1972 נשאר מספר כה״ע היהודיים (ובהם שנתונים) 
בחו״ל קצת יותר מ 600 , אך מספר כה״ע ביידית יורד בהתמדה 
(בעיקר באמריקה הדרומית). כה״ע באנגלית הם יותר ממחצית 
מכלל כה״ע. אחרי הקמת מדינת ישראל הלכו וניטשטשו הניגודים 
הפנימיים שאפיינו את הע׳ בעבר, וכיום היא מקדישה מקום רב 
לישראל ולנעשה בה, מלבד תחומי עיסוקה הרגילים: מדיניות, בעיות 
מקומיות, דת, חברה ותרבות. 

ב 300 השנים האחרונות י״ל יותר מ 10,000 כ״ע יהודיים בתו״ל. 
אספים עיקריים של כ״ע נמצאים בבית הספרים הלאומי והאוניבר¬ 
סיטאי בירושלים, באוסף פבזנר, שנתרם לאוניברסיטת ת״א ובספ¬ 
ריות העיקריות בהו״ל. קשה למיין ולסווג את כה״ע והעתונים 
מסיבות צורניות, תכניות ואחרות. כך, למשל, היו 32 כ״ע המוקדשים 
לחזנות ולמוסיקה יהודית בלבד, עשרות כ״ע לחכמת ישראל (ע״ע), 
עתונות ילדים (ע״ע ספרות ילדים), וסוגים שוליים ככ״ע מיסיוג־ 
דיים, ע׳ אנטי-אנטישמית וסוגים רבים אחרים. 

עתונות עברית ב א ״ י: ע׳ כיד ר, עמ׳ 1057 — 1069 . 

ב. מבורך, עקבותיה של עלילת דמשק בהתפתחותה של הע׳ היהודית, 
בשנים 1840 — 1846 (ציון כ״ג/כ״ד), תשי״ח/י״ט; י. שין, בביליא־ 
גראפיע פון אויסגאבעס ארויסגעגעבן דורך די ארבעסער־פארםייעו 
אין פוילן אין די יארו 1918 — 1939 < מ. ד. גאון, הע׳ בלאדינו, תשכ״ה; 

י. טורי, ראשית הע׳ היהודית בהולנד (בתיו; ספר זכרון לב. דה 
פריס), תשכ״ם; י. סלוצקי, הע' היהודית־רוסיח במאה ה 19 , תשל״א; 

ם. אלטשולר (עורך), פרסומים רוסיים בברית־המועצות על יהודים 
ויהדות, 1917 — 1967 , תש״ל! צ. צמריון, הע׳ של שארית הפליטה 
בגרמניה כבטוי לבעיותיה, תש־׳ל! ח. קשלס, קורות יהודי בולגריה, 

ה, תשל״ג! י. גוטהלף(עורך), ע' יהודית שהיתה, תשל״ג; , 151.501105 
, 113110 ) 15 . 4 , ; 1924 ,^ 0710 ^ 1 / ^ 1 *477100100711x111 ז {/ ,/ 8701 ¥144116 ־■;/־ 7 

14605110 835568113 1,3 ) 101111 < 171 06711100 1 > 80710410 0 ? 510771 71 5660/0 1371 

, 1941 — 1841 , 060001010 0101/6 ) )!)יד , 80111 . 0 ; 1938 ,( 1 ] 01 151361, X 
- 860710 ^ 110 ^ 1171 ^ 47 ^* 1 ^ 4 ! : 87015 1111111 }[ 7 60 , $115,6101311 7 ^ 5 .ס ; 1949 
,( 133 ־ 4111161 10 655 זי 1 10115 ^ 8611 1116 ,(. 60 ) ' 15 ' 5131 ? . 11 . 84 101 ) 11011 ) 7 71 
411011 , ) 600171710 ^ 1 ) 071 7001/0 ) /״] 001111701101 6411111110711 , 011.500113 ; 1963 
- 261601185 113110113165 ־ 111101 43611611 , ; 1967 ,( 6 ,? 1 ־ 1701 10 > 116 ק 11 ]\-.' 1 16 > 3116 
, 13866 ? ״ 1 ; 1967 , 1160611714001 [ . 19 1711 , 800110 110411060 [ ,רח 01:5611 ־ 1 

.4 816110^7(1(76^ 0/ ¥1481111 ?66107/611/1 111 (76601 814111171 ($1011165 
1 , 8610161066 ?) 311 ץו 1 ק 3 זא 11110 ו! 1 תו x1, 1969; 0. ?0165-8. ?011, 

06 700736 ?61 1674 , 11111107111 ( 1 171 611 ! 74/6766/011761 76 171 6 ־ 1940, 

1969; !14. ?11165, 2 0 x 10 ( 611 / 76(13) 010011 * 1 < 0 801101 / 11 ) 10 \ 7 014/1 ׳( 2 ־ 

1918 1989 (8111101^71 £ 75 , 0680 63 ( 7713/06 1114111 ( 17111 0 ^ 10 ) 4011/11 ץ ), 

1970; 8.11 /'{ 80 16 ) 06 01 140 ) 14 ^ 801 071 0 ' 1111 [ 870110 0 * 1 ,ח 7.111.1 [ 13 ? . 4 ג . 
1971; ). ?63601661 (6(1.), 760 ] 011/11)1 80011 0/ !60 8)0714, 19727 
. ה. וס 

עתידנות ( 11611601087 )), מחקר החיזוי הטכנולוגי העוסק בכיוונים 
אפשריים של פיתוח טכני וחברתי ובזיהוי מראש של 

המצאות צפויות. 

החיפוש אחר דרכים לחזות את הצפון בעתיד ידוע מימי קדם 
ודוגמאות לכך הם האסטרולוגיה, דיאורקולום מךלפוי והאורים ותמים 
(ע׳ ערכיהם), העתיד משמש מקדמת דנא נושא מקובל בספרות, 
הן בצורת האוטופיה (ע״ע) והאנטי-אוטופיה והן בצורת ספרות המדע 
הדמיוני. אולם, המבדיל בין ביטויים קודמים אלה של התעניינות 
בעתיד לבין הע׳ כתחום עיסוק מקצועי הוא אפיה המדעי-למחצה 


של הע׳, מידת התבססותה על מתודולוגיה ברורה ורמת התחכום 
שלה. 

דע׳ המודרנית התפתתה בעיקר לאחר מלה״ע 11 , עם ראשית 
החיזוי הטכנולוגי במסגרת המחקר והפיתוח הבטחוני, בו השקעות 
ענק תלויות בהנחות על מגמות הטכנולוגיה בעתיד. מאחר שמחקר 
ופיתוח בטחוני תלויים גם בהנחות על המצב הבי״ל בעתיד, הצטרף 
עד מהרה אל החיזוי הטכנולוגי גם חיזוי מצבים אסטרטגיים 
עתידים. מן העיסוק בנושאים בטחוניים הועברו שיטות החיזוי 
לתחומים אחרים, עסקיים וחברתיים. כך, למשל, הקימה האקדמיה 
למדעים באה״ב בשנות השישים ״ועדה לשנת 2000 ״ ובכך דרבנה 
את העיסוק בעתידים ארוכי־טווח ע״י ממשלות בארצות רבות. 

הע׳ המתבססת על שיטות חיזר מקצועיות התפתחה בד בבד עם 
התעניינות גוברת בחשיבה אוטופית, המלווה חלק ממשברי הערכים 
במדינות השפע במערב. כן הלכה והתפתחה ההתעניינות בע׳ כחלק 
מתכנון לאומי בגוש המדינות הקומוניסטיות. גישות שונות אלה 
התגבשו למספר אסכולות עיקריות: 1 . החיזוי המקצועי, בו מבוצעים 
נסיונות לחיזוי עתידים אלטרנטיוויים אפשריים. 2 . הגישה 
האוטופית, המבקשת לצייר דימויים של עתידים רצויים — 
בד״כ, ללא בדיקת סיכויי הביצוע שלהם. 3 . גישת התכנון, המנסה 
לשלב את גישת החיזוי המקצועי עם היסודות הערכיים של הגישה 
האוטופית. בגישה זו נבחנים כלי מדיניות שבעזרתם אפשר להגביר 
את סיכויי הגשמת עתידים רצויים ולהקטין את סיכויי עתידים 
בלתי-רצויים. 

דמיון. תחושה, רגישות ותכונות נפש ממלאים תפקידים חשובים 
גם בע׳ המדעית, ובמיוחד בגישות האוטופיות. יחד עם זאת ניתן 
משקל רב יותר להכרה באי־ודאות ובחשיבה במונחי הסתברות(ע״ע). 
העתיד המדויק אינו ניתן לחיזוי שכן המערכת החברתית־פיסית 
בה מצוי האדם ואשר הוא מהווה חלק ממנה, היא מערכת בעלת 
כללי שינוי הסתברותיים ואפילו אקראיים. העתיד תלוי במשתנים 
רבים שהם בחלקם — מבחינה אנושית — מקריים ובחלקם תלויים 
ברצון האנושי עצמו, העשוי להשתנות גם כתוצאה מן החיזוי 
עצמו — ומכאן הביטויים "נבואה המגשימה את עצמה" או "נבואה 
המזימה את עצמה". מאפיין זד. של חיזוי מחייב אפוא תחכום רב 
בשימוש בו. עם שיטות הע׳ המקצועית נמנות שיטת דלפי, בה 
מעבדים תחזיות בעזרת משאלים של אנשי מקצוע; שיטת ה״סצנריו" 
(תסריט), בה מתארים בשלבים מעבר ממצב עכשווי לעתיד; 
שיטת התדמות (ת 1113610 תז!$), בה בובים דגם של תופעה ומזהים 
עתידים בעזרת הרצת הדגם׳ גם באמצעות מחשב. 

ריבוי העתידים האפשריים מונע קביעות חד־משמעיות על 
מאפייני העתיד. אעפ״כ, מקובלות שלוש ההנחות הבאות: (א) הע¬ 
תיד יהיה, מבחינות רבות, שונה מן ההווה; (ב) ניתן, במידת מה, 
להשפיע על העתיד בכיוונים רצויים; (ג) המדינות ברובן והמין 
האנושי בכללותו מפגרים הן בקצב הסתגלותם לעתיד השונה מאוד 
מן העבר והן בניצול האפשרויות לעיצוב העתיד אשר הידע המדעי 
מעמיד לרשותם. להלן דוגמות לתחומי תחזיות, שנעשו על ידי מומחי 
הע׳ המציגים חלק מהאפשרויות הטמונות בעתיד: בתחום היחסים 
הבין־לאומיים, למשל, מועלות שלוש אפשרויות עיקריות — הסדר 
בי״ל ע״י ירידת ^צמת הלאומיות; הסדר בי״ל כתוצאה מתכתיב 
ע״י מעצמות העל; החרפת המאבק בין מדינות, תוך כדי ריבוי 
המדינות בעלות נשק גרעיני. בתחום הטכנולוגי יש לצפות לאנרגיה 
גרעינית זולה, תחבורה ותקשורת מהירות יותר, ייצור מזון סינתטי, 
והתקדמות לקראת אפשרות השפעה על האדם באמצעים בירכימיים 
והנדסה 3 ןטית. בתחום האקולוגית יש לצפות למשברים באיזון שבין 
האדם לסביבתו המבעית, עם תשש להפרת המאזן בגלל ריבוי השי¬ 
מוש האנושי באנרגיה. כנגד זאת׳ תחזית סבירה לסגירת הפער בין 
המדינות המפותחות והעשירות לבין רוב המדינות המפגרות אינה 



281 


עתידנות — עת׳מאן 1 , גאזי 


282 


קיימת. כן אין תחזית התה בכיווני הפיתוח התרבותי־ערכי, כולל 
אפשרויות, כגת, נסיה מיסטית חדשה, דתות חדשות ותחליפים שונים 
לשאיפות המריות שתבאנה, כנראה, על סיפוקן בעתיד. 

לצרכים מעשיים, משתמשים בתחזיות מוגדרות יותר, לפרקי זמן 
קצרים יותר. תחזיות על המצב האסטרטגי הבי״ל, על מצב היהודים 
בארצות שונות ונכונותם לעלות ארצה, על טכנולוגיות שונות ועל 
מגמות התפתחות במדינות הערביות — ממחישות נושאים בהם 
יכולה הע' להיות לעזר ישיר בקביעת המדיניות בישראל. בנושאים 
אחדים, כגון, בקביעת המדיניות לגבי נושאי מים, אנרגיה ובטחון, 
כבר משמשים בישראל גם מחקרי הע/ 

באוניברסיטה של תל־אביב קיים מכון לחיזוי טכנולוגי ובין* 
מקצועי שהוקם ביזמת משרד הבטחון והמשמש גופים ממשלתיים 
ע״י הכנת תחזיות בנושאים חשובים לישראל וכן קיימת בישראל 
"אגודה למחקרי ע׳" המסונפת לארגון הבי״ל לע , . בארצות שונות, 
כגת אה״ב, הולנד, שוודיה דוון, קיימים מכוני מחקר וועדות ציבו¬ 
ריות העוסקים במחקר ע׳ עבור הממשל, עבור מפעלים פרטיים ועבור 
הציבור. הירחונים העיקריים המוקדשים לנושא הם: (אה״ב) ־ 10011110 ־ 

151 ־ 11:111 ? 7110 ;€£ת 3 ו 0 800131 1 >ת 0 18 ז 1 :ז$ג 60 ־ 1 ס? 1021001 ; (אנגליה) 
גססטזטי[. 

- 6 !ע\ .ן .*-!״{בא . 1-1 !(כל החוברת) 1967 , 10 , 111 ,/־>־״״״/ 
,!!) 10 ( 51 7111111-3 , 1161 ) 10 .* ; 1967 ,/ 7/1011013 7130 ׳׳ 3 ) 1 ' 7/13 ,ז 6 מ 
- 733/110 , 14310110 .? .( !(עבד׳: א. טופלר, הלם העתיד, 1970 ) 1969 
- 1166 ־ 31 0 - י 1 ({ג> 1 .מ ; 1972 , 1% ^/ 03311101-518 ■ 01 ( 3381311% ( 70 31 ) 1 ^ 10 
-!/ 7.1% 1 ) 01 531/311131 1/13 10111 ' 111 7/110/10% : 00113 ס! 7/111£1 , £8:5 !־ 81 
• 711 1/13 450111 £ 1101:111 (' 1 ,(. 015 ) , 31 61 0016 .(!-.$ . 1 ־ 5 ; 1972 , 1131 
. 1973 , 01/1/1 ( 0 ( 0 1111 ( 01 1/13 / 0 113 ן) 03111 4 . 3 ) 111 

י. דר. 

עתליד!(ו), מלכת יהודה בשנים 842 — 836 לפסה״ב; המלכה המו¬ 
שלת היחידה בממלכה זו בימי בית ראשת• קרוב לומר 
כי היתה בת אחאב (ע״ע) אף שהיא מכונה גם "בת עמרי", ע״ש 
אבי-אביה, מייסד השושלת. נישואיה לי(ד,)ורם (ע״ע) בן יהושפט 
מלך יהודה גרמו להחדרת פולחן הבעל לירושלים. אחרי מות 
בעלה, ולאחר שנהרג בנה אחזיה (ע״ע) — שמלך תחתיו — במרד 
יהוא, תפסה ע׳ את השלטת. כדי למנוע תחתת מצד צאצאי דוד 
השמידה ״את כל זרע הממלכה״ — כרגיל בממלכות הקדם — ורק 
יואש (ע״ע) ניצל. הוא הוחבא 6 שנים בבית המקדש, ובשביעית 
קשר יהוידע הכהן נגד ע׳■, המית אותה ויואש הומלך. סיפור ע׳ בא 
בספר מל״ב פרק ח (פסוק כו) ופרק יא, ובדה״ב כב—כג. 

דמותה של ע׳ תפסה את דמיונם של יוצרים שונים• רסין (ע״ע) 
עשאה לגיבורת הטרגדיה חקלאסית שלו ״ע , ״ ( 1691 ). המחזה זכה 
לעיבודים רבים, ביניהם "גמול ע׳" (בעברית) מאת דוד פךנק 1 ־ 
מנדס, והאורטוריה ״ע״ מאת הנדל ( 1733 ). אופרות על הנושא נכתבו 
ע״י מאיד (זץ 13 \ . 5 .[! 1822 ) והוגו וייסגל ( 1964 ). עלילות ע׳ משמ¬ 
שות נושא לציורים רבים. 

עתלית, ישוב כפרי בחוף הכרמל, כ 13 ק״מ מדרום לחיפה! 3,000 
תוש׳ ( 1974 ). ע׳ השוכנת על רכסי כורכר, נוסדה ב 1903 
ע״י יק״א כמושבה חקלאית. הקרקע נרכשה ע״י הברת חטשילד 
ובמקום הוקם גם מפעל גדול להפקת מלח ממי־הים. תחנת הנסיונות 
החקלאית הנטושה שמצפון־מזרח ליישוב הוקמה ב 1912 ע״י אהרן 
אהרנסון (ע״ע) ושימשה במלה״ע 1 כבסים ראשי לניל״י (ע״ע) 
ונקודת-קשר עם הספינות הבריטיות. בתקופת המנדט הקימו הברי¬ 
טים מצפת ליישוב מחנה צבאי גדול ששימש בתקופת ההעפלה 
כמחנה־מעבר למעפילים יהודים ״בלתי־לגליים״. באוקטובר 1946 שח¬ 
רדה יחידת פלמ״ח את הכלואים במחנה. מצפת ליישוב, על חצי־אי 
קטן, בולטים שרידי המצודה הצלבנית (ר׳ להלן) ונמל. 


היסטוריה. באתרה של ע׳ התקיים ישוב לפחות מתקופת 
הברזל ואילך. במאה ה 4 לסה״נ נקרא המקום 001-1113 , ולכן יש הסד 
ברים כי בתקופת המקרא היה כאן מקומה של קרתה של זבולת 
(יהר כא, לד). עיר בשם זה נזכרה באיזדר ע׳ גם בכתובת מצרית 
קדומה. 

סמוך לע׳ הקימו הצלבנים במאה ה 12 מצד ששמר על מעבר 
חצוב ברכס החוף ושמו 1110153 בז: 0 ? (״אבן חצובה״) וגם 011 ־ 0611 
("מיצר"), כיום: אל־דוסטרי. סמוך לשם, על חוף הים, הקימו 
הצלבנים ב 1218 את ״מבצר עולי הרגל״ — 5 תח 610 ? 0131030 — 
שהיה אחד המבצרים המפוארים שהקימו במזרח. המבצר נמסר 
למסדר הטמפלרים. ובמבואותיו המזרחיים קמה גם עיירה. ע' עמדה 
בהתקפת ביברם 1 (ע״ע) ב 1265 ׳ ונוסשה ללא קרב באוגוסט 1291 . 
המאורע סימל את סוף שלטון הצלבנים בא״י, תנד: ע״ע א״י, עמ׳ 
471 , 473/4 ; מסה: ע״ע מבצרים ובצורים, ענד 121 . 

י. פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים, ב׳, 137 — 139 (ור׳ מפתה), 1963 ! 

; 1947 ,. 4 10 01:113 ,. 18 ; 1932-37 ,( 2-6 ,.< 1 .*.ס. 0 ) . 4 , 011115 ( .א . 0 

. 1948 ,( 88-89 ,. 3 >.?.£.ק) . 4 ,. 111 

י. ב.-א. - ס. פ. 

עת׳מאן אבן עפאן - *:סס ^״ 41 - ( 576 [?], מכה - 
656 , מדינה), הודליף (ע״ע) השלישי, בן למשפחת אמיה 
(ע״ע) העשירה והמיוחסת. הוא התאסלם עוד לפני ה״הג׳רה" (ע״ע 
מחמד, ענד 1012 ). ע׳ היה מקורב למחמד וסייע לו הרבה בהונו 
ובהשפעתו, אך לא התבלט באישיותו. ב 644 נבחר לח׳ליף ע״י 
המועצה שמינה עמר אבן אל-ח׳טאב (ע״ע) לפני מותו. בתקופת 
שלטונו נכבשו ארמניה, אזרביג׳ן, מחוזות נרחבים במזרח איראן 
וחלקים גדולים מצפון אפריקה ונוביה! ב״מערכת התךנים" השמיד 
הצי הערכי את הצי הביזנטי ( 652 ) ואף נערכו פשיטות על סיציליה. 
את שמו הנציח ע׳ כשיזם את קביעת הנוסח הקאנוני של הקראן, 
הוא הנוסח המקובל עד היום. כשלוגות בתחום המינהלי והכלכלי 
עוררו התנגדות לשלטונו, בעיקר בדתם עראק ובמצרים! ועליה 
נוספה התנגדותם של חוגי החסידים וחברי מחמד הוותיקים שנבעה 
מטענות דתיות מהותיות ומקנאה בבני אמיה שחזרו למעמד הבכורה 
שהיה להם לפני האסלאם. בשנות שלטונו האחרונות של ע׳ הלכה 
והתרופפה אחיזת השלטון המרכזי בעראק, ובשנת 656 פרץ מרד 
במצרים. מורדים הטילו מצור על בית ע׳ במתנה ובסוף יוני רצחוהו. 
הרצח היה עילה למלחמת האזרחים הגדולה הראשונה בין המוסלמים 
כאשר יצאו בני אמיה לנקום את דם ע׳. המעשה גרם לפילוגים 
הראשונים בין המאמינים (ע״ע אסלאם, ענד 983 ) ואף השפיע 
השפעה מכרעת על עיצוב מעמדו של השליט באסלאם. 

ב. לואיס, הערבים בהיסטוריה, 47 — 61 , חשט״ו: ח. לצרוס־יפה 

(עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (מפתה בערכו), 1970 ! 

. 1927 , 1-74 , 1 ץז 10 > 1% ז 1£1 €*/? י ח 5€ ו 31 ר £111 ^\ .ן 

עת׳מא[ 1 , 1 אז י (״המנצח״) - —( 1259 — 1326 ), 

שליט תורכי׳ אגת למחצה, שנחשב למייסד הקיסתת 
העת׳מאנית. ב 1288 בערך ירש את אביו ארסוגרול וישב בסגיט 
( 86261 ), ממערב לאסקישהיר, בצפון־מערב אסיה הקטנה (ביתיניה 
הקדומה). לראשונה היה, כאביו, ראש שבס תורכי שנלחץ מערבה 
ע״י העממים שפלשו לאסיה הקטנה, והיה כפוף לסלג׳וקים (ע״ע). 
משנחלש שלטונם, הגדיל בהדרגה את השטח שבשליטתו ע״י תקיפת 
הקיסרות הביזנטית. כאמיר (מ 1299 ) של חבורות לוחמי דת, ה״גא- 
זים", שעסקו בכיבושים ובהפצת האסלאם במקומות כיבושיהם, מוטט 
את מערך ההגנה הביזנטי ע״י התקדמות לעבר איזניק (ניקיאה) 
ובורסה (ע״ע), אותן ניסה לכבוש, בהעדר מכונות מצור, ע״י הרעבה; 
בורסה נכבשה בשנת מותו, בית בנו הק 1 לטאן אורחאן(ע״ע), מרחיב 
האימפתה. וע״ע תורכיה. 




האות, מייצגת בא״ב הכנעני את העיצור הדרש פתי הלא-קולי. 
#■בצורותיה הקדומות (ר טבלה) ניכר מוצאה מהצגה גרפית 
סכמטית של "$תח" או "פה פעור". שלא כבסדרת העיצורים 
הווילוניים (ע״ע ג׳ [האות], כ׳ [האות]) והשיניים (ע״ע ד׳ [האות], 
ש׳ [האות], ת׳ [האות]} שבהן סייעו פונמות נשופות שוות-מקש- 
חיתוך (|£| =־^,| 0 ן=־צ>) להתפתחות מבטא כפול (פוצץ "דגוש" 
מסוג כ מול חוכך "רפה" מסוג צ), נראה שבשלבים קדומים מסוימים 
של הלשונות השמיות נשארה פ קפואה לאחד משני אפני השימוש 
(הפוצץ או החוכך) ; תוצאות אחדות מכך: הא״ב היווני לא ירש 
מהא״ב הכנעני סימן להגה שפתי מנושף(מוצא האות ק> ן <*ק|> |£|)— 
בלתי ידוע; למוצא £ ע״ע ר [האות]), כדרך שירש סימן ל* 
(ע״ע כ[האות]); בלשונות שמיות דרומיות התייצבה הפונמה 


סוור. 6 ל* 0 ו 7 ״ג 

גורות כנמידה. 

מאד. 13 — 9 לסמור: 

סיסז ■ אוגרית• 

| •והיות היא־תליסיות 18 רידת 


סיפן ביל 
ידך ועזי <ו 

ו 

; 1 



□ 


סאות 7 — 5 ל*זה״נ 


בתב 0 *ר •־סי. סאה 4 ליסנ׳ג 


ח ח ח 


7 




0 4 


נתב בדד&גי (לסידרי) [ס״ב־מיי ►מ •־מל) 




ר 


0 


חלק מגורת •מ האל *•ולו 
בכתובת 


גלתו־בזיושת קדום! נייר שזוריסח חקו האלכסוני 
חי גיסך גסאיהי■ (השוה גם ר. האות) 



הדרשפתית הלא-קולית בערכה הנשוך דווקא (|£| = יס) ואלפביתים 
הגזורים מן הערבי (כגת הפרסי) נזקקו, נוכח העדר |ק| למעשה 
מהערבית, לאות מחודשת; האות פ עברה לכתב האתיופי באותו 
ערך הגאי, ואילו לסימת הגה "נחצי" הדומה ל [ק], נזקק הא״ב 
האתיופי לאות נוספת הגזורה כנראה בעקיפין מ ת יוונית (ר טבלה). 
באלפבית האמרוסקי התעגלה צורת האותיות (השר גם ד׳ האות) 
עד כדי דמיון כה גדול בין פ׳ לר (ע״ע), שביורשו של א״ב זד. 
(הרומי — בניגוד לא״ב האו^קי-אומכרי), היה צורך להבדיל את 
הר׳ מה ם׳ ע״י קו קצר מוסף. הערך המספרי של פ׳(ושל ח בשיטת 
הסימון היוונית הקדומה) — 80 . 


3 א 1 אל, 00 י ל 0 ר?ל| — 011 ׳\\ס? 0111111 ? 06011 — ( 1903 — 1969 ), 
פיסיקאי בריטי. בוגר קימבריג׳ ב 1925 ; עבד שנתיים במע¬ 
בדות קאתנדיש עם א. רד׳רפורד וצ. ת. וילסת (ע׳ ערכיהם), ומ 1928 
כאסיסטנט של א. מ. טינדל ( 1311 ) 11 ץ 1 . 14 באוניברסיטת בריס¬ 
טול. מ 1948 כיהן שם כפרופסור, ומ 1964 — ניהל את מעבדת 
וילס׳ שם. מחקריו החשובים עסקו בשימוש בתחליבים פוטוגרפיים 
(ע״ע צלש; קולואידים) לגילוי מסלולים של חלקיקים אלמנטריים 
(ע״ע). בין 1939 ל 1945 פיתח, עם עוזריו, את תחליב "חצי־הגווך, 
ששימש רבות בחקר הקרינה (ע״ע) הקוסמית, ע״י הצבת לשות 
צילש בכדורים פורחים בגובה רב. תחליב רגיש יותר ( 02 ) פותח 
ב 1947 וכשהוצבזה על פסגות הפירנאים, ם׳ הצליח להסביר את תהליך 
יצירת מזוגי־ה!*. במסגרת הסברו הוכיח פ׳ את קיום מזון־ה ז; שאת 
קיומו שיער יוקוה (ע״ע) כבד ב 1937 . במחקריו גילה גם את 
הפיתים הטעונים, הסביר את התפרקות מזוני־הסו ואת יצירת מטרות 
הקרינה הקוסמית. ב 1949 נבחר כחבר החברה המלכותית וזכה 
מטעמה במדליית היוז ( 9118116$ ), וב 1961 במדליית זהב. ב 1950 
זכה בפרס נובל, על פיתוח שיטות הצילש ועל גילוי הפיונים. 
מחיבוריו: 11$ ק 3 ש 110108 ? ס! $105 ץ 11 ? • 71101631 < ("פיסיקה גרעינית 
בצילומים״}, 1947 , יחד עם ג. פ. ם. אוצ׳יאליני; 0£ ץ£> 11 ] 5 116 * 1 * 
1 ) 1101110 ? 1110 ק 3 ז 8 ס 1 ס 11 ? 1116 ץ< 1 10165 ) 31 ? 317 ) £16111611 ("חקר החל¬ 
קיקים האלמנטריים בשיטה הצילומית״), 1959 . 


































285 


פאודליזם 


286 


פאודליזם, טיפוס של חברה ומשהד מדיני שצמח במערב אירופה 
ובמרכזה ושלט בה ברוב יה״ב. המונח פ׳ משמש גם לתיאור 
חברות ופמשלים בעלי מאפיינים תמים בתקופות אחרות ובמקומות 
אחרים (למשל ביפן ובמתנות שבשלטון הסלג׳וקים והממלוכים 
[ע׳ ערכיהם]). במינוח המרפסיסטי משמש ד,פ׳ לתיאור חברה וכל¬ 
כלה שמאופיינת בצמיתנות, הבאה לתב אחת משטר עבדות ולפני 
רכושנות. 

המלה ס׳— שנגזרה מ 1 ) £61111-0 בגרמנית עילית עתיקה, שפירושה 
"מקןה", ואח״כ ״קניין״ ו״חזקה" על אדמה — מדגישה את החשיבות 
שנודעה במשטר זה ל״חזקה" על אדמה ולזכויות הכרוכות בכך. 

המחקר חשף את תבוי הפנים של צורות כלכלה, חברה ומשטר 
שרווחו בחברות פאודליות, ואת השינויים שחלו בהן במרוצת 500 
שנד, ויותר. ואולם כמה קווי־אופי עיקתים חזרו והופיעו בהן, וניתן 
להבחין בקצב התפתחות המשותף לאזותם נרחבים, בתגובה על 
שינדים דומים בכלכלה, בחברה ובמשטר. אפשר אפוא לדבר על 
מוסדות דומים מצדים גם בחברות אחרות, ופעמים ומקורם בתנאים 
כל ההפטים של חיי הכלכלה, החברה והמתנה של אירופה ביה״ב. 
מוסדות דומים מצדים גם בחברות אחרות, ופעמים מקורם בתנאים 
דומים, אף שתכופות הם תופעות מבודדות בלבד באותן מסגרות, 
ואינם חלק מאותו הקשר־דברים הנראה מהותי לגבי הפ׳ באירופה. 

לפ ׳ הגדרות רבות, אך רוב החוקרים מסכימים שכמה מאפיינים 
חייבים להימצא בם׳ מפותח במלואו: 1 ) יחסי אדון — ואסאל* 2 ) 
ממשל המושתת על זיקות וקשתם אישיים, היעיל מאוד במישור 
המקומי, וההפרדה בין התפקידים הפוליטיים קטנה מאוד! 3 ) שיטת 
״החזקה״ שיסודה במתן ך,פקתם תמורת שירותים! 4 ) מציאות 
צבאות פרטיים וכללי־כבוד מחייבים בהתנהגות, המדגישים את 
ההתחייבדות הצבאיות! 5 ) זכדות מנו׳ף־אליות וסניותאליות של 
האדון לגבי האיכר. 

את ההגדרה המלאה ביותר לפ ׳ במישור המדיני נתן מ. ובר 
(ע״ע), שראה בם , אחד מטיפוסי "הסמכות הפטריארכלית", וציין 
דבתם אלה: 1 ) מתת האדון יסודה בהנחה, שהוואסאלים יקיימו את 
שבועת האמונים שלהם! 2 ) במקום הגוף הפוליטי באד, מערכת 
יחסים המושתתים כליל על נאמנות אישית בין האדון לבין הווא־ 
סאלים שלו, ובין ואסאלים אלה לבין ואסאלי־המשנה שלהם וכר! 
3 ) רק אם עבר הוואסאל עבירה חמורה רשאי אדונו ליטול ממנו 
את הד,פקד! 4 ) קיים מידרג של מעמד חברתי המקביל למידרג של 
ד,הפקדים, אך אין זה מידרג של סמכות במשמעותה הביותקרטית! 
5 ) כל מי שאינו מחזיק בהפקד בעל סמכות מדינית כלשהי הוא 
בחזקת ״נתיך, כלו׳, תלד בנחלת האדון! 6 ) סמכויות הפאודל כוללות 
את הזכות לשלוט על הנחלות, העבדים והצמיתים, לגבות מסים 
והטלים וכן סמכויות שיפוט וכפיית שירות צבאי. 

יסוד חשוב בם׳ מבחינה חברתית הוא השירות הצבאי, כעי¬ 
סוק המעיד על השתייכות מעמדית. מערכת הסטטוסים החברתיים 
בפ ׳ מתאפיינת בסגידותה, לגבי התלדים בעיקר בקרקע, וחלוקת 
הסחורות והשירותים קשורה קשר הדוק במידרג הסטסוסים החבר־ 
רתיים. מבחינה כלכלית מושתתים בם׳ השלטון והחברה על 
בסיס קרקעי, או על בסים כלכלי מקומי אומארקי. הסוחרים, אף שהם 
עשדים למלא תפקיד נכבד בכלכלה, הם ביסודו של דבר מחוץ 
למירקם הפאודלי. תופעות טכנולוגיות מסדמות בממשל ובכלכלה, 
ובמיוחד ריכוז אמצעי תחבורה וארגון מדיני בקנה-מידד. גדול, 
מערערות את המוסדות הפאודליים. 

מקובל לראות את צפון־צרפת של המאות ה 11 — 13 כדוגמה הק¬ 
לאסית של פ׳. וחברות אחרות במקומות אחרים ובתקופות אחרות 
מושוות לחברה של צפון־צרפת כדי לקבוע את מידת התפתחותם 
של מגמות ומוסדות פאודליים בקרבן. 

הפ׳ במערב אירופה. התכונות האפייניות לפ׳ הן פרי 


מפגש בין שני טיפוסי חברה: החברה שהיתה קיימת בתחומי הקי¬ 
סרות הרומית והחברה הגרמנית. התמזגות שתי אלה לחברה אחת 
היתה מלווה בהיתוך מוסדותיהן ובעיצובן מחדש. שתי המסורות, 
הגרמנית והרומית, לא היו הומוגניות, והן השתנו ברחבי אירופה 
המערבית והמרכזית בהתאם לכוח המוסדות המקומיים(שהיו תכופות 
קלטיים, קדם־רומיים), ולמידת הרומאניזציה — מכאן, ובהתאם 
לריחוק החברות הגרמניות החדשות ממקומות־ישובן הקודמים, לפני 
שפלשו לתחומי הקיסרות — מכאן. 

בעת המפגש ביניהן היו שתי החברות במצב של מעבר. המערב 
ה ר ו מ א י היה בעיצומו של המשבר העמוק של התפוררות הקיסרות, 
החלשות השלטון המרכזי והתפרקות מנגנון המדינה. התמוטטות 
הכלכלה השתקפה בשקיעת העדים כמרכזי מינהל ופעילות כלכלית 
מתמחה, וכן בפיחות המטבע וירידת חשיבות הכסף במשק. המדינה 
והחברה ביקשו להן צורות קיום חדשות. סמכויות הואצלו לבעלי 
האחוזות הגדולות, שכבר לפני כן היתה להם שליטה מסוימת 
בתלמים בהם במישרין. חיי הכלכלה עברו מהעיר אל הכפר והתרכזו 
באחחות הגדולות, ואלו חתרו לאוטרקיה בסיפוק צרכיהן. כנופיות 
לוחמים פרטיות התארגנו מחמת העדר־ד־,בטחון, ועבדים משוחררים 
נקלטו בקרב האיכרים, שנידרדרו ממעמד בני-החורין למעמד של 
"קולונים", משועבדים־למחצה. 

אותה עת התרופפו בחברה הגרמנית או נעלמו הקשרים 
השבטיים, עקב הגירה והתיישבות, נשארו רק ההתלכדמות של 
משפחות ושל הקהילות הכפריות החדשות והחלשות, ואלו עתידות 
היו במרוצת-הימים לייצג יחידות טריטוריאליות יותר מאשר יחידות 
המושתתות על קרבת־דם. במאות ה 5 — 6 נמשך המעבר מארגון 
שבטי לארגון מדיני, אולם העדר מינהל מוסמך, מספרם האפסי של 
יודעי קרוא וכתוב ומחזור המטבע המצומצם, סייעו להחליש אח 
היחידות המסרתיות, והארגון המדיני לא היה מסוגל למלא את 
תפקידיהן. 

כתוצאה מכך היו במדינה של ראשית יה״ב, כגון מדינת המרו- 
בינגים (ע״ע! סוף המאה ה 5 ועד תחילת המאה ה 8 ), יסודות מדי¬ 
ניים וחברתיים שונים ומנוגדים, שהתקיימו זה בצד זה מבלי שהת¬ 
מזגו לשלמות כלשהי. מבחינה זו היו הקודם המאפיינים את הם׳ 
תוצאה ישירה של מאמצי החברה החדשה בהתהוותה לגבש דפוסי 
ארגון והתלכדות, בתקופה של ירידת כוח המדינה והתפוררות קבו¬ 
צות השארות המסרתיות. 

הקו הבולט ביותר במשטר שהתפתח היה ריבוד חברתי חדש. 
המידרג החברתי הרומי היה מקוטב הרבה יותר משל שבטי הגרמנים. 
החברה הגרמנית היתה ביסודה חברת בני-תורין ובראשה מנהיג 
כריזמטי או ראש־שבט תורשתי. צרכי המינהל וחבטחון החדשים 
כבר גרמו לכך, שהפמליה המלכותית של המרובינגים, על הלוחמים 
ואנשי-המינהל שלדי, זכתה במעמד מיוחד, ואישור למעמד זה היה, 
שנקבע להם ״תעריף״ גבוה יותר של כפד-נפש (ע״ע, עמ׳ 1006 ). 
אולם בתחילת המאה ד, 8 גרס הצורך המתמיד בלוחמים מקצועיים, 
פרשים מאומנים היטב, לשינוי יסודי בחברה. שוב לא היתד- תועלת 
צבאית באיכרים־לוחמים. קבוצות לוחמים פרטיות צמחו סביב המלך 
ורבי-ד,אצולה המקומיים — וקדמו להם חיל־המשמר הקיסרי והצבאות 
הפרטיים של הסנאטורים ברומי, ובני־הלודה של ראשי־השבמים 
הגרמנים. 

הוואסאליוח. את מערכת היחסים שבין ראש־השבט לבני- 
לודיתו בני־ד,חורין ירש מוסד הוואסאליות (אע״פ שהמלה "ואסאל" 
מצביעה על מוצא צנוע יותר: היא נגזרה מ 35 ^, בקלטית — "נער" 
או ״משרת״). מראשית ימי הקח׳לינגיס (המאה ד, 8 ) נקלט ונתמזג 
מוסד זה במסגרת המדינה והחברה, עד שהפך לרשמי, למוכר ולבעל- 
תוקף בחוק, והשתמשו בו לשירות המדינה. עם התפשטות קיסרות 
קרל הגדול וב 200 השנים שאחריה הפכה הוואסאליות, כדפוס להת- 



287 


סאזדליזם 


288 



טקס שבועת אסונים של ואםאלים לרובם ברןנט 
ולוטבורג (בנ״י ם 1438 ) 


לבדות חברתית, לדרך 
המקובלת להבטחת שי¬ 
מת צבאי וסמכות צי¬ 
בורית כאחת. שבועת- 
האמונים הקדומה של 
הנשלטים לשליטם לא 
בטלה׳ אך כיוון שסבמ 
שאין היא מבטיחה דיה 
את הנאמנות האישית 
והמדינית, הונהגה ש־ 
בועת־ואסאליות שהו¬ 
טלה על נושאי־משמת, 
ושהיתה מחייבת יותר 
וקשורה בשליט במיש¬ 
רין. ראשי המחוזות ה־ 
מינהליים והצבאיים — 


הדוכסים, המרקיזים והרוזנים — נהיו לוואסאלים למלך. ביחסים 


חדשים אלה נעדר האופי הכריזמטי הקדום, והם הושתתו על מושגי 


שבועת-האמונים והנאמנות המוחלטת, שהיסוד הדתי הטבוע בשבועה 


חיזקם ושחייבו את שני הצדדים הקשומם בקשר־חוזי. 

העקרונות של יחסי ואסאליות, שהונהגו תחילה בדרג המדינה 
הגבוה ביותר, הועתקו במהרה לשלבים הנמוכים בסולם החברה. 
רבי-האצולה ופקידי המלוכה הבטיחו את מעמדם הם ואת מילוי 
השירותים להם ע״י חוזים עם ואסאלים משלהם, וכן הלאה בשלבי 
החברה מטה, עד ללוחם הפשוט ולבעל־השררה המקומי. כך צמח 
מבנה פירמידאלי של קשרים ותלות, פיגום של מבנה מדיני ומנגנון 
מדינה שבראשו עמד המלך. 

קשרי כלכלה וחברה. בתחום הכלכלה הושתת המשטר 
החדש של החברה על הנחות שמקורן בכלכלה של ראשית יה״ב, 
ושצמחו עקב אותם שינויים בחברה שאפשרו את יחסי הוואסאליות. 
התרופפות הארגון השבטי לא רק שהולידה אי-בטחון אלא גם שינתה 
את הבסיס הכלכלי לקיום. הקהילה הכפרית, שרייתה חלשה בהרבה 
מהארגון השבטי, לא יכלה לערוב לבטחון חבריה; ההתלכדות החב¬ 
רתית לבשה צורה חדשה, של יחידים המבקשים חסות אדם תקיף 
ובעל-נכסים שבשכנותם — בדומה ליחסי פטרון־קליינט במסורת 
הרומית ולמושג ה הגרמני — העשיר והתקיף שהשפעתו 

חרגה מעבר לתחומי נחלתו והתלויים בו במישרין. בעלי־נכסים 
כאלה היו מוסדות-כנסיה ואדונים חילוניים כאחד. איכרים בודדים, 
ותכופות כפרים שלמים, מסרו עצמם לחסות אחד מאותם תקיפים. 
ר תרו לטובתו על רכושם וקיבלוהו חזרה כ וחט״פססזק (מ ז €00 ־ 1 ק — 
לבקש, להתחנן), נחלה — ואח״כ ״חזקה״ תורשתית — הכרוכה 
בהתחייבדות כלכליות מסוימות. בתמורה זכו בחסות התקיף. האיכר 
נהיה לתלוי מבחינה כלכלית, ובהדרגה איבד את מעמדו כבן-חורין. 
מגעיו עם רשויות המדינה התנהלו באמצעות אדונו. מבחינה זו 
איבד המלך את השליטה הישירה על נתיניו, והמגע עמהם יכול היה 
להתנהל רק באמצעות אדוניהם. 

הבסיס החמרי לחוזה הוואסאליות היה ה ה פ ק ד (,£ש £1 , 111111 ) £611 
״: 1x111 ). לרוב היה ההפקד אדמה חקלאית (אף שהיה גם הפקד של 
כסף), והאדון נתנה לוואסאל בטקס ה״הומגיום" (נגזר מלאט' 1101110 
— ״איש״; בטקס זה נשבע הוואסאל לשרת את אדונו ב״איש" שלו). 
בדרג הפאודלי הגבוה ביותר ניתן ההפקד כסניוריה (, £11116 ״ 18 ם 5 
ס 18111 )! 10 — שררה, אדנות), כלו׳ כיחידה כלכלית ומדינית, עם 
סמכויות מינהל, מיסוי ושיפוט. מידת הסמכות הציבורית שהואצלה 
לבעל שררה וחסינותו מהתערבות מצד אדונו העליון הן שהבדילו 
בינה לבין סתם הפקד ושקבעו את מעמדה במידרג ההפקדים בממל¬ 
כה. בד״כ הקיפה שררה שטח נרחב, והסמכות הציבורית התחלקה 


בה בין האדון לבין הוואסאלים שלו — שהיו ואסאלי-משנה לאדון- 
העליון. סמכות ציבורית הפכה לתורשתית, הואיל והיתה כרוכה 
בירושת הפקדים ושררות. 

בתחתית הסולם הפאודלי היה האביר הפשוט, שהוא עצמו היה 
חייב בשירות לאדונו ושגודל ההפקד שבידו הספיק לכלכלתו ברמה 
המקובלת לגבי בני מעמדו. הפקד שכזה היה כפר, או חלק מכפר, 
וארגונו הכלכלי מוגדר לרוב בכלכלת האחוזה ( 013001131 
""!*׳ג*). גם לבעל אחוזה היה זכויות לא־כלכליות לגבי אריסיו, 
בייחוד זכויות לשיפוט הנובעות מ״חזקה" על קרקעות. 

תנועת ה״התמסרות" ("ס 1 זה 1 >״ 0 ת 11 זזס 6 ), שהקיפה את כל שכבות 
החברה, שינתה לחלוטין את ריבוד החברה והתלכדותה. ובסופו של 
דבר גם את תפיסות המדינה וסמכותה. קשרי־תלות רבים מספור 
היו מצמרת החברה ועד לדרגיה הנמוכים ביותר, אך הקפם, משמעו¬ 
תם ומטרתם היו שונים משלב לשלב. בדרגים הגבוהים הולידה 
ה״התמסרות" כת לוחמים מקצועיים, חו הפכה במהרה לאצולה, 
ובדרגים הנמוכים — מעמד של אנשים המשרתים את אדוניהם 
בתפקידים שונים: כשהיה השירות צבאי בעיקרו — יצרה ה״הת־ 
מסרות" ואסאליות, שהחלו לראותה כמעמד ההולם ביותר אדם חפשי; 
אולם בדרגים הנמוכים יותר יצרה ההתמסרות את הצמיתנות (-£! 5£ 
ת £01 >) ; הצמית (£! 56 ) היה תלוי מבחינה כלכלית, מושפל מבחינה 
חברתית ולא השתייך לחברת בני־החורין (ע״ע עבדות, ענד 586 ). 

לעקרון המידרגיות של תלות והתלכדות היה תשתית בכלכלה — 
במידרג הקרקעות שבחוק וביחסים הקבועים ועומדים שבין אדם 
לקרקע. רק במקומות שהפאודליזציה לא העמיקה חדור הוסיפו להת¬ 
קיים קהילות חפשיות, של נתיני הכתר במישרין, ורכוש אלודיאלי 
(כלך, קרקע בבעלות שלמה, ולא בהפקד). באירלנד ובסקוטלנד 
נשתמרה התלכדות בתי־האבות (הקלאנים); בפריזיה נשתמרו קהילות 
עצמאיות; בסכסוניה ובכמה חלקים בספרד היו בני־חורין! ואצולת 
גרמניה שמרה על נכסים אלודיאלים עד לסוף המאה ה 12 . ואולם 
בכל המקומות האחרים היו האדמות, פרט לנחלות הכתר, בסטטוס 
חוקי של "חזקה" או תלות. 

מאפיין כלכלי עיקרי של ההפקד הוא שהמחזיק בו לא עבד 
בעצמו את האדמה אלא קיבל הכנסה מהאוכלוסיה הכפרית — בכסף, 
בשירותים או ביבול. האיכרים החזיקו בקרקע כ״חזקה" משועבדת, 
החייבת בשירותים ובתשלומים לפי סוג "החזקה". ואולם קו ראוי 
לציון בפ ׳ הוא, שחובות האיכר נבעו הן ממעמדו האישי והן מהמעמד 
החוקי של הקרקע שבחזקתו. להלכה תאם מעמדו המשפטי האישי 
את המעמד המשפטי של אדמתו, אך במהרה השתבש מיתאם זה 
עקב שינדים בכלכלה, נישואין דרושה. כך, למשל׳ יכול היה צמית 
להחזיק בחלקה משפחתית חפשית. וחובותיו נבעו ממעמדו כצמית 
ומהחזקת חלקה-חפשית כאחד. 

במפנה המאות ה 11 — 12 החלו המאפיינים העיקריים של ד.פ׳ 
להתייצב ולהתגבש לשיטה מדינית וכלכלית אחידה, אף שגיבוש 
מלא לא הושג מעולם. זכדות בעלות, זכדות־יתרות כלכליות וסמכו¬ 
יות ציבוריות נשארו תכופות לא־מוגדרות ולפיכך נוגדות וחופפות. 
מאמצע המאה ה 12 ניסו הוגי־דעות מדיניים בעלי הכשרה משפטית 
לתאר את מוסדות השלטון והחברה כאילו הם מהודם שלמות הגיו¬ 
נית. אחד הגורמים המייצבים היה הכלל המקובל שקשר ואסאליות 
עם הפקדים והורשתם הסדירה. כלל זה היה נהוג בכל שלבי הסולם 
החברתי והבטיח פיגום יציב של מבנה החברה. לא רק האביר 
הפשוט, אדונו הישיר ואדוניו של זה הלאה עד לשיא המידרג, נקשרו 
בהפקדים ובשדרות, כמתחייב מהוואסאליות, אלא אף המשפחה כולה 
היחד. לגורם חשוב ביותר במנגנון הם׳. בדרג העליון של המידרג. 
של בעלי-החזקה הראשיים שקיבלו במישרין מהכתר את הפקדיהם 
וכן סמכדות דומות לשל המדינה. היתה חשיבות רבה לשושלת. 
מתחתם נחשבו הוואסאלים המסרתיים של השושלת לא רק לבני 


289 


פאודליזם 


290 


משק הבית (:>;מ 315 מ]) אלא לחלק משושלת האצולה <:> 138 ! 112 ). 
היחסים בין אדון לוואסאל נתפסו תכופות כיחסי־משפחה, ומתת 
האדון דמתה ל אצל שבטי הגרמנים ול 13 -!ז 3 ק 

;> 6513 :! 0 ק אצל הרומאים. את האופי המשפחתי של היחסים חיזקו 
הנוהג לשלוח את ילדי הוואסאלים להתחבד בחצר האדון וכינוסי 
הוואסאלים, בעלי אופי עסקי וחברתי כאחד, בחצר האדון בימי 
מועד. 

צמיחת האצולה. במאה ה 12 הסתיימו 200 שנות היווצרות 
מעמדות, שבהן צמח מעמד של אצולה (ע״ע אצילים, עמ' 491 — 501 ). 
מעמד הלוחמים הישן של המאה ה 8 הסך למעמד של לוחמים מקצו¬ 
עיים, ודבר זה הבטיח להם עמדת בכורה בחברה וחלק נכבד בשלטון; 
הם גם יכלו להוריש לצאצאיהם את מעמדם הכלכלי, החברתי והמדי¬ 
ני, ועי״ז היו לאצולה תורשתית. חרף ההבדלים הניכרים בקרב 
המעמד עצמו, כתוצאה ממידה שונה של כוח מדיני וכלכלי, נחשבו 
כל בעלי ההפקדים, בעיני עצמם ובעיני זולתם, למעמד העליון 
בחברה. 

הקו המאפיין ביותר את אצולת הלוחמים היה דמות-המופת 
החדשה שלה: האביר. "אבירות" (ע״ע) היתד. תואר של דרגה 
וכבוד, והשתמע ממנה אתוס חדש — אתוס "אבירי" (, 1€ ז 011€¥31€ 
״; 1111:161-111 ; נגזר מ •; 3116 ^* 1 — פרש-לוחם). האבירות 
מיזגה אידאלים קדומים של הגרמנים עם תורות הכנסיה, וביטאה 
את האידאלים החילוניים של מעמד הלוחמים ואת המוסר החדש 
של הכנסיה: הלחימה אינה מטרה בפני עצמה, ומתפקידה לשרת 
אידאלים חברתיים ודתיים בחברה. אידאלים ביבליים — הגנה על 
נשים, על החלשים, על העניים ועל הדת — היו מטתת שאפשרו 
לכנסיה לתת הסכמתה לשפך־דם למענן. דמות-המופת של "האביר 
הנוצרי״ ( 115 ו 131 ז 15 זו 0 165 ״״), שייצגה את האתו׳ם של כת הלוחמים, 
הטביעה את חותמה על התקופה. המסדרים הצבאיים שקמו בא״י 
בימי מסעי־הצלב ובספרד בימי "הלקונקיסטה" מיסדו אידאל זה. 

האצולה פעלה למנוע חדירת זרים לשורותיה, והדיפרנציאציה 
בקרבה התפתחה במהירות. במקרים רבים התפלג מעמד הברונים: 
השכבה העליונה היתה מורכבת מ״מגנטים", "רבי ברונים". מתחתם 
היו "הברונים הקטנים", ומתחתם האבירים הפשוטים. נישואין וחוזה 
נדוניה נעשו בד״כ בתוך אותה שכבה, ועל נישואיו עם אצילה מדרגה 
נמוכה יותר לא הביטו בעין יפה. היו הבדלים ממקום למקום: 
הניידות החברתית באנגליה היתד. גדולה מאשר ביבשת; "מינים־ 
טריאלים" בגרמניה (שפעמים היו צמיתים, ומעולם לא היו אצילים) 
בשירותו הצבאי של המלך הועלו לדרגת אצולה ויכלו למלא, אפילו 
בסוף המאה ה 12 , תפקידי מדינה רמים ביותר (אם כי באותה עת 
לא הושלם עדיין תהליך הפאודליזציה של גרמניה). קווי האופי 
והאידאלים הללו של האצולה, אידאל האבירות, השתמרו זמן רב 
אחרי שאבדו לה מעמדה המדיני שלק ממעמדה הכלכלי, ואפילו 
הזכויות־ו־,יתרות שלה בכלכלה. 

התרחבות היחידות המדיניות. עם התחזקות קשרי־ 
ההתלכדות התבהרה המסגרת המינהלית שאיחדה את ההפקדים 
ששררות ליחידות מדיניות גדולות יותר. בד״כ היו שני קווי הת¬ 
פתחות: האחד הביא לידי הקמת נסיכויות מקומיות חזקות (אנדו, 
נורמנדי, פלנדריה), שבתחילת המאה ד, 11 השתלטו על השררות 
שבתחומיהן, החזירו לעצמן כמה מר,סמכויות הציבוריות (שליטה על 
הטירות שמטבעות) ותכופות גם הקימו מינהל ביורוקרטי. בתהליך 
זה קמו פרובינציות־נסיכדות ריכוזיות חזקות, שעתידות היו ב 100 
השנים שאח״כ לעבש לשלטון מלכי צרפת ולהיות יסש לממלכה. 

קו ההתפתחות השני היה זה של גרמניה. במאה ה 12 היתה 
הפאודליזציה של גרמניה פחות מושלמת מזו של צרפת, שסמכות 
הציבורית בה היתד, תכופות בידי שושלות נסיכויות מקומיות בעלות 
רכוש אלשיאלי, וסמכויות אלה באו להם לא מכוח היותם ואסאלים 



צסיתים קוצרים בהשנחת סוכן האחוזה 
(איור בספר תהילים סהמאה ה 14 נהסוזיאון הבריסי]) 


של המלך (הקיסר) אלא, להלכה, מכש היותם פקידיו, נושאי־משרות 
מדיניות. כוחם גדל כתוצאה מ״מלחמת האינווסטימורה" (ע״ע 
גרמניה, עמ׳ 423 ) שהחלישה את הכתר. במאמץ לחזק את קשרי 
הליכש שתלות ניסו המלכים להפוך את רבי־האצולה לוואסאלים 
ישירים שלהם, ואגב כך ויתרו לטובתם על סמכויות ציבוריות בנסי¬ 
כויות. הנסיכויות צריכות היו, באמצעות קשירת קשרי-ואסאליות 
אמיצים עם האצולה המקומית, ליהפך ליחידות מינהליות מסודרות 
בהנהגת הכתר. ואולם, שלטון חזק אמנם קם בנסיכויות, אך הכתר 
לא הצליח להשתלט עליהן. גרמניה, בייחש אחרי תקופת "בין 
המלכויות״ (וחס 6011 -״ 1€ ״;; 1250 — 1273 ; ע״ע גרמניה, ענד 426/7 ), 
היתה ארץ של נסיכויות ושליטיהן (ז 016 מ!ע , 1 ז:>־״:>ב 1€51 ; 311 ע) במס¬ 
גרת הרופפת של הקיסרות. הקיסרים היו אבוסים מכוח החוק למסור 
בהפקד קרקעות שעברו לידיהם (משנכרת בית נסיכים כלשהו), וכך 
נמנע גידול נחלות הכתר. שיכול היה לחזק את מעמדו על חשבון 
הנסיכים. העיקרון, שלפיו נבחר הקיסר לתפקידו מטעם "נסיכים 
בשרים" (ע״ע) הבטיח את עליונות הנסיכים. כתוצאה מכך לא 
השיגה גרמניה איחש מדיני. להיפך: הנסיכויות נהיו למדינות עצ¬ 
מאיות מאורגנות היסב, וכוח הנסיך בא מסמכויות שהאציל לו הקיסר 
ומקשרי הוואסאליות בנסיכותו. באנגליה שאחרי כיבושה בשי הנור¬ 
מנים הבטיחו ריבונות הכתר ועליונותו את סמכות המלכים, ונטיות 
פאשליות בדלניות שהופיעו באמצע המאה ה 12 ׳ עקב מאבקם של 
טוענים שונים לכתר, נבלמו במהרה, וכל הסמכויות כולן נשארו 
בידי הכתר (וע״ע [ה] ממלכה המאחדת, עם׳ 874 ), באיטליה היו 
קווי ההתפתחות כשל גרמניה, אלא שבמקום נסיכויות היו שם 
ערים — "קומונות" (ע״ע) שיצרו יחידות טריטוריאליות עצמאיות 
למעשה. 

שקיעת ה פ׳ היתד. תופעה כללית באירופה המערבית, שנבעה 
הן מהשינויים בכלכלה במאות ה 12 — 13 שן בתכונות שהיו טבועות 
בעצם מהות הפ ׳ . השינויים בכלכלה נבעו מ״המהפכה העירונית" 
במאה ה 12 . תחיית משק־ד,כספים שערים, על חלוקת־העבשה המור¬ 
כבת בהן, עליית מעמד חדש, הבורגנים — כל אלה הצביעו על 
אפשרויות וצרכים חדשים. הם אפשרו למדינה למלא את תפקידיה 
ולהרחיבם מבלי להזדקק תמיד לשירותים פאשליים. צמיחתם של 
שווקים אפשרה לאיכרים לצבור כסף ממכירת עדפי־תוצרתם ולהמיר 
את שירותיהם המנוריאליים בתשלומים בכסף. התוצאה הסופית היתה 
התפוררות המשק המנוריאלי ותמורה עמוקה במעמד האצולה. 

אותה עת קטן חוסר-הבטחון במדינות הממושטרות בצורה טובה 
יותר, שכפריים שוב לא היו תלויים בתקיף המקומי שיגן על בטחונם 
ועל עצם קיומם. את הסמכויות שהיו בידיו הפעילו פקידי המדינה 
ביעילות רבה יותר. כתוצאה מכך בטל הצידוק המעשי שמוסרי 
לעצמה מדינית תורשתית. 

השינוי במעמדו של האדון הפאודלי בלט עש יותר בהשוואה 
למערכת היחסים של אדון-ואסאל בתקופה הקודמת. הורשת הפקדים 
סייעה, כאמור, לייצוב ד.פ׳, ועם זאת גרמה גם שינוי ניכר במימסד 







291 


פאח־ליזם — פאולוס (ממרסום) 


292 


הפאדדלי־הוואסאלי: מאחר ש הורש ח "החזקות" נהיתד, לנז׳דזג המקובל 
וחידושה של שבועת־האמונים לאדון לא היתד. לתב אלא עניין 
פורמלי בלבד, החל היסוד הכלכלי ביחסי אדון—ואסאל להאפיל על 
היסוד האישי והאינטימי. חובות־שירות שלפני כן לא הוגדרו ולא 
נקבעו בחר, הוחלפו בהתחייבויות ברורות ומוגדרות. השירות 
הצבאי, למשל, נקבע ל 40 יש בשנה, ושיחתים אחרים נקבעו בקני־ 
מידה דומים, הכל לפי גודל ההפקד. העובדה שמסוף המאה ה 10 
יכול היה ואסאל להחזיק בהפקדים מאת אדונים שונים יצרה בעיה 
של נאמנות כפולה, ותכופות מנוגדת. 

התחפפות קשרי־התלות בשכבות החברה הגבוהות ותהליך ההת¬ 
פוררות במישור המנוריאלי גרמה שינוי משלט בדפוסי ההתלכדות 
החברתית וארגון המדינה. שכבות שונות בחברה התגבשו ל״מעם־ 
דות" או "שדרות" ( 5 ש 5131 ש ,!זט? ,ש 1 ) 1 ! 513 ). כל "שדרה" כללה 
אגשים מאותה שכבה בחברה, בעלי עמדה חמה בכלכלה ובעלי אותן 
זכויות במחנה ביחס לכתר ול״שדחת" אחרות. שלא כקשת ההת¬ 
לכדות הפאודליים, שהיו אנכיים, היו הקשרים החדשים אפקיים. 
אנשים חברו לבני מעמדם כח למצוא אישור והכרה לזכויותיהם 
יותר מאשר כדי למצוא בטחון וחסות. מעמדו של אדם שוב לא 
הוגדר ע״פ תלותן באדון פאודלי אלא ע״פ השתייכותו ל״שדרה" 
כלשהי. מידרג של שכבות החברה תפס את מקום המידרג הפאודלי 
שבין אדם לאדם. יתרה מזו, לא היו קשרי־תלות פורמליים בין 
ה״שדחת" השונות. להלכה היו כולן קשוחת במישרין לכתר. ודרשו 
את חלקן בכוח המדיני, בין במישור הלאשי ובין במישור המקומי. 
וע״ע אכר. 

נ. פולק. תולדות היחסים הקרקעיים במצחם. סוריה וא״י בסוף יה״ב 
ובזמן החדש, 1940 < י. סראוור, מעמדות, קומונות וחוקת ססלהת 
הצלבנים, תשכ״ח! הנ״ל תולדות ממלכת הצלבנים בא״י. *׳, 345 — 
361 . תשל״א 3 ! ש. ג. אייזנשפדס-י. סראוור(עורכים), סחקרהשואתי 
למשסחם סיאודליים, תשכ״ד(בהכפלה) ן ,!•! 4.), 0x1001 ־) ־ 5138 ־ 1 ? .£ 

) 7 , 11 ־ 0311 . 0 ; 1939-40 , 1-11 ,) 0401 )[ / 1 ) 1 ) 50 70 , 11 ־ 810 . 14 ; 1928 
))-!))' 014 , 03051101 . 7 -? ; 1940 , 1111 ( 011111 4( !'11011( 1X0(1X10 )[ ־ 1 
,) 3200110 ( 6 .? 10 ) 1 > )' 1111101 '! ■ 11( 10 7.? 1947; 0. 0511*0801*5151, ?01x1 [> 

1954; 8. 001116010 ( 11 ' 7 , 1 ־ 6 ־^ . 84 ; 1956 ,! 101 ) 1/1 הו . 7 ,( 11 ־ ( 

7/1(01)1 1 101 ) 50 (ס X731 7(0001)11( 01200120(100, 1947; 0. 81111101 ־ , 
"?." — 710 8(1(102 2111 7(^11§(^(((111(111(, 1958; ]. ?135 110/71 1-0 , 61 ־ ((- 
(( (1 1( 1(2101( 1(0(101 (! ־ 38 ת־*< 640 ) 10 ) 01 ) 111 )[ ) 1 ) 101/0 ) 101110 ( 10 ס 
1^¥) 101 ) 0 )[ ס ) 1111 ) 20 !) 5 ,־ 80011006 . 8 ; 1959 י x 1 (, 11959 , 41 ־ - 

1970; 14. 84111 0111 :)!) 1017 ) 5/111 0 ) 10/1 [ )) 11 51001 1 ) 0 , 15 ־ X1(1111X1(11 
(1X1(7■ 17(12!(1(/1(711!(1 ) 7 . 1 > ) 111 )!!/)))#!#^!))ס[!) , / ה x02(11011(!(, 1955; 

8. 8. 11 ס )) 71 )>! 7 >))ח 0 !> 01 )! €011 :) 00 ) 111141 ) 10 11401 )? ,(. 11 ־) ז־<ט / 
0(((01!011201100? 1961; ?. 84- 51 11 ) 70211 [ס ץ! 111 ח) 0 1 ) 11 ? ) 7/3 , 0100 ־ 

7., 1066-1160, 1961'; 0. 141013 .? )) 4 111402 ) 1/71 ) 7 1 ) 110 71 ) 1 ) 17 ,־ 
119 ־ 84 , £385008 !־¥ 1 ) 00 331 ) 5 : 1 , 11 ־ 111108 ) 186630 ־ 11 ־ 530101 ־ 0 :ס!) ), 

1962 3 ; $7 )) €073 0 / 0 ץח 10 ץ 7 ) 7/3 ,!־־ 8101 .£ ; 1965 ,. 7 ,ז־ץ 3 ז) 5 . 8 .ן 
. 1974 ,(.׳!סא ,, 11 ־ 1,1 ־ 8 011031 ) 4415 .ז־ות\ 1 :סו) 

יה. ם. - ש. נ. א. 

,1 פאול 1 , צר, ע״ע פול 

,1921 — פאול, — 301 ? חתברתזש!־! — ( 1846 , זלב^ה 
מינכן), בלשן, מראשי אסכולת ה״מדקדקים הצעירים" (ע״ע 
בלשנות, עמ ׳ 969 ), חוקר הלשון הגרמנית. ם׳ למד באוניברסיטות 
ברלין ולייפציג. ב 1874 נתמנה פמפסור באוניברסיטת פרייבורג 
בברייסגאו ( 1$8311 שז 8 1 מ 1 8 ז 11 < 11 שז?) וב 1893 עבר לשמש פרופסור 
באוניברסיטת מינכן. עיקרי משנתו פותחו בספרו זש 1 ) 11 ש 1 ק 21 מ 1 ז? 
שן 1 {:> 111 :) 5 ש 11 8 ש 3 ז<ן 5 (״עקרונות תולדות הלשון״), 1880 , שבו מנשחים, 
בצורה שעומדת בתקפה עד לימינו, טיפוסי איחעי השינוי שבהיס¬ 
טוריה של לשונות. עם חיבוריו החשובים נמנים: 
!1881 ,( ) 0130101301 (״דקחק הגרמנית התיכונית העלית״ 
1111010816 ? סש 131115011 סזש 8 זש!) 11155 )מו 1 ז 0 ("יסודות הבלשנות הגר־ 
מנית״) ב 3 כר , , 1891/93 ;) 030101301 שיבושם ("דקחק גרמני"), 

.1916/20 ,5 כד 


פאולוס מ ס ר ם 1 ם — 3111115 ? — (ראשית הספירה, טרסוס [קילי- 
קיה] — 60 , רומא), ממבשרי הנצרות וממעצבי דמותה. ם׳ הוא 
שמו הלאסיני של שאול (הסרסי), "השליח (של ישו) אל האומות". 
המקורות העיקריים לתולדות חייו הם איגרותיו שנשתמח ב״ברית 
החדשה" ו״מעשי השליחים" שנכתבו בידי לוקס (ע״ע). לדבריו, 
משפחתו של פ׳ היתה משבט בנימין, והיארונימוס (ע״ע) מוסיף 
שמוצאו מגוש־חלב; מכאן שליטתו בעברית מלבד בשפת־האם 
היוונית. ם׳ למד בירושלים, השתייך למחנה הפחשים והיה מתלמידי 
רבן גמליאל הזקן (מעשי השליחים ז 1 ) 0 נ. 3 ) ; בירושלים היה עד 
לסקילתו של סטפנום (ע״ע). פ׳, שנמנה עם רודפי הנוצרים הראשו¬ 
נים, נשא איגרות מן הכהן הגדול שייפה את כוחו לאסור נוצרים 
בדמשק ולהביאם לירושלים (מעשי השליחים 1 — 2 ). בדרך 
לדמשק נתגלה לו, לדבריו׳ ישו בחזון, ומאורע זה שינה את חייו. 
הוא נטבל לגצתת ונעשה למבשרה. כשעזבו כמה מחסידי סטפנום 
את ארץ־ישראל והחלו להטיף לנצרות בקרב האומות באנסיוכיה 
ובסביבתה, נשלח ברנבא (ע״ע) לטרסוס, להביא את פ׳ לאנטיוביה 
ושניהם ניהלו את הקהילה הצעירה. מאו החלו שליחויותיו של פ , , 
חלקן עם ברנבא, בארצות המזרח היווני. משנתרבו הדבקים באמונה 
החדשה מקרב הנדים ונתעוררה שאלת חובתם לשמור את מצוות 
היהדות, יצאו פ׳ וברנבא לירושלים כדי ליישב מחלוקת זו (מעשי 
השליחים. שם קבעה העדה הנוצרית הראשונה, המורכבת 

מיהודים, שאין להטיל עול מצוות היהדות על הגויים. באותו כינוס 
הופקדה הפצת הנצרות בקרב הנדים על פ , ואילו על פטרום (ע״ע) 
— הפצתה בקרב היהודים(אל הגלטיים, 11 . 6 — 9 ). בשליחויותיו הר¬ 
בות לאנטיוכיה, קורינתוס ואפסום נרדף פ' ע״י הפקידים הרומיים, 
עורר את התנגדות היהודים והתנגש עם הנוצרים היהודיים. פ׳ שמר 
על קשר עם "כנסיית האם" בירושלים, שלח מתנות שנאספו למענה ואף 
הביא אישית לירושלים את הממוו שאסף. למרות נסיונות שונים מצד 
אנשי העדה בירושלים לראות את ם׳ ביהודי נאמן, פרצו נגדו בירוש¬ 
לים מהומות ום׳ נעצר ע״י משמר רומי ונכלא לבירור אשמתו. הוא 
הוחזק יותר משנתיים בקיסריה ואח״ב הועבר לרומא. שם היה אסור 
במשך שנתיים (מעשי השליחים 11 ד\ 0£ {, 30 ), ולבסוף הוצא להורג. 

מוסכם על החוקרים שמבין האיגרות הנושאות את שמו, — הוא 
כתב בוודאות את האיגרות: אל הרומיים, שהי האיגרות אל הקוריג־ 
תיים, אל הגלטיים, אל הפיליפיים, האיגרות הראשונות אל התסלוני- 
קים שאיגרת אל פילימון. מייחסים לו גם את שתי האיגרות אל 
טימותיוס, האיגרת אל טיטוס. האיגרת אל האפסיים, וזו אל הקול- 
סיים, אך הוא לא כתבן. 

מקובלת הדעה שם׳ ולא ישו היה המייסד האמיתי של הנצרות, 
והוא שהרחיק את הנצחת מן השדות. לפ ׳ חלק נכבד בתהליך זה 
שהביא עמו מתיחות עדנת כלפי תורת ישראל. פ׳ הוא אשר דחק 
את דמותו של ישו ההיסטורי ותוחתיו, והטעים את האמונה בישו 
בן האלהים שקם לתחיה, ואשר במותו כיפר על חטאי המאמינים 
בו, ברם, המחקר המודרני גילה שרעיונות אלה לא היו בלבדיים לפ׳ 
שם נמצאו גם בחיבוחם אחחם ב״ברית החדשה" (האוונגליונים; 
איגחת ישנן שאיגרת אל העברים) שלא הושפעו מתורותיו של פ ׳ . 
נראה שדעות אלו צמחו על אותה קרקע רעיונית וחברתית, שהצ¬ 
מיחה גם את השקפתו הדתית של ם , . הנחה זו נתאשרה אחרי תגלית 
"מגילות מדבר יהודה"(ע״ע מדבר יהודה, כת ומגלות). פ/ האיגרת אל 
העברים שתאולוגיה של ישנן המבשר, מושפעים כולם מאותם מוטי- 
ודם רעיוניים ולפעמים נזקקים אף לאותו מינוח, שמופיעים במגילות. 
מכאן הסברה שהשכבה הנוצרית המאשרת, ממנה צמח ם׳, מוצאה, 
כנראה, ביהדות ההלניסטית, והיא הושפעה מהגותה של כת מדבר 
שודה. מכל מקש, ברור שם׳ עיבד את החומר הרעיוני של קודמיו, 
עיבש מקורי מאש, שעמים שימש לו חומר זה כנקודת־מוצא בלבד 
ל״אני מאמין" שלו. 



293 


סאולוס(ממויסום) 


294 


רעיון הגאולה מן החטא (אצל פ׳ אין לחמא הקדמון [ע״ע] אותה 
חשיבות שניתנה לו בנצחת המאוחרת) ע״י מות כפרה של ישו 
מושפע בעקיפין מהשיטה הדתית של כת מדבר יהודה, המשתקפת 
ב״מגילת ההודיות" (ע״ע דואליזם), והיא התפתחות פנימית של 
תורת הגזרה הקדומה (ע״ע) ה״כפולה" של הבת׳ השקפות דתיות 
אלה מקבלות אצל פ׳ בימוי בולט ומשמשות לו לשלוש מטחת: 
להגדרת הנצרות כעדה נפרדת, לפולמוסו נגד חורת ישראל ולהנמקת 
תורת הגאולה ע״י ישו. את העדה הנוצרית הגדיר פ׳ בעזרת דימויים 
השכיחים גם במגילות, כעדת בחירי אל, הנבדלת משאר העולם, 
השרוי ברע. אנשי בת מדבר יהודה דגלו כידוע בתורת הבחירה 
הדואליססית בדי להצדיק את היבדלותם מכלל ישראל. פ׳ עצמו 
חיזק את הרעיון היהודי של בחירת־ישראל תוך הטעמת תורת 
הגזירה הקדומה ה״כפולה״: אמנם לא כל ישראל קיבלו את האמונה 
הנוצרית, אך זאת למען יקבלוה הגרים ויזכו בישועה. אולם לבסוף 
תתקיים בחירת ישראל, גם למעשה, והוא יוושע (אל הרומיים, 
פרקים— 1 ז^. 

פ׳ ניצל את תורת הכת בדבר הניגוד שבין הבשר ובין הרוח בדי 
לייחס את מצוות התורה לתחום הבשר השלילי ואת האמונה בישו 
לתחום רוח הקודש. לפי תורת הגזירה הקדומה של הכת, מי שנגזר 
עליו להיות בן־אור זוכה לכך לא מיזמתו, אלא בחסד־אלהים בלתי־ 
מותנה. ומכך הסיק פ׳ — לא כדרך הכת הדבקה במצוות — שלא 
מעשי התורה, אלא החסד האלוהי גורם שהאדם יצדק, בעוד שמצוות 
התודה כאילו מפריעות לחסד זה. לדעת פ׳, הופעתו, מותו ותחייתו 
של ישו משחררים את המאמין מן החטא, ולכן פטור הנוצרי ממצוות. 

בעיני פ׳ לא ישו ההיסטורי, היהודי, הוא עיקר, אלא כריסטוס 
המושיע, שהוא ישות שמימית־קוסמית, אשר על־ידו ברא, כביכול, 
האל את העולם. ישו זה, שלבש בשר, כיפר במותו על חטאי המאמי¬ 
נים׳ קם לתחיה וחזר אל אביו שבשמים. גם את הכריסטולוגיה הזאת 
לא יצר פ׳, אלא קיבל אותה מקודמיו ופיתח אותה בכשרון רב. לבן 
לא נשמע הד לתורות ישו באיגרותיו. המימרות הספורות של ישו 
המובאות שם אינן ביטוי לדעותיו של ישו, ום׳ מביא אותן בדי 
לבסס עליהן הלכה נוצרית. 

בגלל יחסו הבעייתי לתורת ישראל התאים פ׳ להיות הארדיכל 
העיקרי של הפרדת הנצרות מן היהדות, ולהפיכתה לדתן של אומות 
העולם. על הנצרות היה לנתק את הקשרים עם המצוות המעשיות 
שמן התורה, דווקא משום שרבים מקרב הגויים מוכנים היו לקבל 
עליהם חלק מהמצוות. לדעת פ׳, גוי שמקבל את הנצרות ושומר את 
מצוות התורה אינו נוצרי ממש. השתדלותו לבטל את המצוות כבר 
נשאה פיחת במאה ה 2 . לא זו בלבד שהנוצרים התרחקו משמירת 
המצוות, אלא אף נוצרה רתיעה רגשית מאורח החיים היהודי-דתי 
שלא פגה עד ימינו. פ׳ עצמו אמנם לא דרש מיהודים שהצטרפו אליו 
לזנוח את המצוות, אך כבד באמצע המאה ה 2 נאסר על היהודים 
שרצו להיות נוצרים לשמור את מצוות התודה, וזו היתה גם דרך 
הכנסיה ביה״ב, 

שורש הגישה העוינת כלפי היהדות הוא בדברי ם׳ ובהכרעתו. 
אמנם פ׳ עצמו הפגין בד״כ את אהבתו לעם ישראל, פרס לאיגרת 
אל התסלוניקים ( 11 , 15 — 16 ), שם — המקום המפורש ביותר בברית 
החדשה — הוא מאשים את היהודים ב, רצח אל". אולם דבריו 
החיוביים של פ׳ בזכות היהודים לא השפיעו השפעה חיובית על 
הכנסיה עד לתקופת הרפורמציה. 

מזגו הסוער ויצר הפולמוס של פ׳ הביאוהו לחב עם רבים מחבריו 
החשובים. בשל יחסו הביקרתי אל תורת ישראל האשימוהו היהודים 
האשמה מופרזת שהוא מלמד את היהודים "לסור מאחח משה", שלא 
למול את בניהם ולא ללכת בחוקי התורה (מעשי השליחים £1 טל, 
21 ). מכל מקום, עמדתו, לפיה על הגויים להתרחק מכל מצווה, 
הרגיזה גם רבים מבני הקהילה הנוצחת היחשלמית, ובנושא זה 


רב גם עם פטרום. מתיחות זו, התרחקותו מישו ההיססוח למען 
מגמה עצמאית משלו, גרמו להתרופפות יחסיו עם תלמידי ישו. 
הקהילה הנוצחת בירושלים, שהיתר. ברובה מורכבת מדלת העם 
וקיבלה ברצון את התחמות שם , אוסף בקהילותיה לא רצתה בקרע 
גלד עם פ׳. ראשי הקהילה שמחו על התפשטות אמתתם בקרב 
האומות, ופילוג עלול היה להזיק מאוד לעניינם. עם זאת, השנאה לפ ׳ 
מאפיינת את כל אותן קבוצות יהודיות נוצחות קדומות שלא הצטרפו 
אל הבנסיה הנוצחת. 

למחת מפעלו העצום של פ׳ למען הנצחת לא נתקבלה למעשה 
גישתו הרעיונית ולא רק משום קיצוניותו ופלפולו המסובך, אלא 
משום שלא הובנו מסקנותיו, אפילו לא ע״י אלה שהעחכו אותו ואת 
איגחתיו. כך היה פ׳ לגיבורו של מרקיון (ע״ע) שסילף במידה רבה 
את דבח פ׳ וסלד מהיהדות, מאלוהי ישראל ומהמקרא. ם׳ היה הנציג 
החשוב ביותר של תהליך האלהתו של ישו, והוא ביסס אותה על 
פסוקים שנאמרו במקורם על הקב״ה, ובן הבליט מאוד את חשיבות 
הגאולה ע״י מות ישו ואת עניין תחייתו—ובזה היה מורה־הלכה חשוב 
של הכנסיה. הכנסיה הטעימה במיוחד את רעיון החטא הקדמון, 
אך לא היתה מוכנה לקבל את תורתו על הגזירה הקדומה, הכחכה 
ברעיון החסד האלוהי המוחלט והבלתי־מותנה׳ עד לאוגוסטינוס (ע״ע) 
דגלו אבות הכנסיה בבחרה החפשית תטו להאמין שאדם יכול 
להשיג זכדות במעשים טובים. אוגוסטינום הוא שגילה מחדש את 
תוחת פ׳ בעניין הגזירה הקחמה, החסד האלוהי וחופש הרצון של 
האדם, ובעקבות המחלוקת המרה שלו עם פלגיום (ע״ע) נתקבלו 
להלכה תורות פ׳ בכנסיה הקתולית. במאה ה 9 נתחדש אמנם הורכוח 
בעניין זה בין הינקמר וגוטשלק (ע׳ ערכיהם), אך אח״כ נחלשו 
תורות אלו והסערה סביבן שכבה! רק לותר וקלדן (ע׳ ערכיהם) 
חידשו אותן בימי הרפורמציה, כל אחד כדרכו (ע״ע ינסן, ינסניזם). 
כיום מתנהל מכוח בין חכמים נוצחם רבים, באיזו מידה היתד. 
לדבח פ׳ השפעה חיובית או שלילית על דמותה של הנצחת. את 
פ׳ מחשיבים במיוחד חסידי בולסמן (ע״ע) וחסידי התאולוגיה הדיא¬ 
לקטית של ברת (ע״ע). 

"מעשי פ׳" ו״חזון פ׳•". "מעשי פ׳" הוא חיבור יווני אחך 
המתאר בצורה דמיתית את חיי פ׳. הסיפור נתחבר באסיה הקטנה 
במחצית השניה של המאה ה 2 ע״י נוצח נאמן שביקש לפאר את 
פ׳. בצורתו השלמה ביותר נשתמר בתרגום קופטי, אך נתגלו גם 
שחדים חשובים ביוונית. קטעים נפרדים שנשתמח הם "מעשי פ׳ 
ותקלה הקדושה" והסיפור על "מות הקדושים של פ׳" בחמא. 

״חזון פ׳״ נתחבר במחצית השניה של המאה ה 4 . החיבור 
כתוב יוונית׳ מתאר בפחמרום את אשר ראה פ׳ בחזון כשנלקח 
לרקיע השלישי. תורגם ללאטינית׳ סוחת׳ קופטית ואתיופית, והיה 
אהוב על אנשי יה״ב! נזכר ב״קומדיה האלוהית" לדנטה שתכנה 
דומה לו. 

י. קלוזנר, מישו עד ם', א—ב, 1954 ; ד. מלוסר, מוצא הנצחת מן 

היהדות (בתוך: ספר יובל ליצחק בער), תשב״א < ל. בק, בשלהי בית 

שני, 72 — 74 , תשכ״ג! .• 1 ־ 112 :>* 50111 .ת ; 1905 

-,,)־/ ( 1 ) 11 !! 1 ( 11111 ^ 7 ׳,ז/, ,. 10 ; 1930 ,. 7 !/)!! 0 ^ 4 ! !) 6 

6 ( 11 . 7 , 5 ־ 1 * 03 . 0 ; 1946 . 51 , 40010 ז . 0 . 1 < ;' 1933 

- 11 !) 7 11 ) 11 ) 14 !) 6 ?( 010£ )(/ 7 ■חחגמ 11 [( 31 .א ;* 1955 , 111111) 11 x 1 •^מ; 66 !> 8 
. 11 .£ . 0 ; 1959 , 8 נ}־ 110 :> 5 .ן. 11 * 1958 , 187-353 , 11 ( 7 ) 1 מ 

. 1969 , 1 ז 1 וו 1:31 חז 80 . 3 > ; 1964 . 51 / 0 ץ 010$ ) 1 < 7 ! 7/1 

ד. ם. 

באמנות הנוצרית מופיע פ/ מאז המאה ה 4 , לעתים 
קרובות עם פסחם׳ בבעל חוקן מיוחד — ראש כמעט קרח, פנים 
אחכים וזקן מגודל. הוא מתואר בעת מתן החוקים ( 5 נ 8 :> 1 03011110 ) 
וכן בשעת מאסח והוצאתו להורג. גם באמנות יה״ב הוא מתואר 
לעיתים תכופות. בתקופת התסאנם מופיעה דמותו בעת הקרבת 
הקרבן בליסטרה (רפאל, חמסן, אלהימר [ע׳ ערכיהם]). התפתחות 
מסוימת בדמותו חלה עד תקופת הנם בלדונג (ע״ע). מיכלאנג׳לו, 



295 


פאולוס(מטרסוס)— פאולוס (אפיפיורים) 


296 



שנישוז םאו 5 ום 1 ־ 1 והנשיא 1 . ׳פור (? י ר סגידו, 6.1.1964 ), בעת כיפור האפיפיור 
בא״י (לשכת העתונות הםסש 5 תית) 


ברחל האב׳ קרוג׳ו, תבנם (ע׳ ערכיהם) ואחתם ציית את התגלות 
ישו לס׳ ונפילת ם׳ מהסדס, בדרך־לדמשק(מעשי השליחים׳ 3 — 4 ). 
הוא מתואר גם בכנסיית במברג׳ בקתדרלת דנם ( 5 תז 61 ?) ובתמונת 
״ארבעת השליחים״ של דירר (ע״ע׳ עם׳ 595 ). רמברנט צייר את 
דיוקן עצמו כס/ מאז הרפורמציה הוא מתואר גם כדמות נושאת 
עמוד־דרשה וסמליו הם: ספר וחרב. 

; 1928 , 1151 ^ 11 % 21%£ ^ 5 161 * 0 ^ 44 '*£(! , 1112 ^. 00651 .׳\ .£ 

. 1958 %1101%5 . 1$0 ח €0 11111$ >* $€*! ,ש 131 \ .? 

פאולוס ( 111115 ^?), שמם של 6 אפיסיותם. החשובים שבהם: 

( 1 ) פ׳ 111 (אלס^דרו פארנזה [ 0656 ־ 31 ? 0 ־ 11 >! 5165531 >], 1468 . 

קאנינו* — 1549 ׳ רומא), אפיפיור מ 1534 . התחנך ברומא ובפירנצה 
בחצת של לותצו ה,,מפואר״ (ע״ע מדיצ׳י). ב 1493 הועלה לדרגת 
קרדינל ע״י אלכסנדר ך\ ואחת מות קלמנם 1 ך\ נבחר פה אחד 
לאפיפיור. למתת אורח חייו ונטיותיו המאפיינים את אפיפיות 
הרנסנס (לס׳ היו 4 ילדים ונתפרסם בנפוטיזם [דאגה לקתבים 
שלו])׳ התמסר ס' לתיקון הכנסיה ולחיזוקה וזכה להיקרא "ראשון 
אפיפיות הרפורמה". הוא מינה ועדה כנסייתית שעם חבתה נמנו 
אישים שנודעו בדתשה לרפורמה פנימית, פ׳ עודד והכיר במסדתם 
חדשים, ביניהם "מסדר האורסולינות (ע״ע) ו״מסדר הישועים" 
(ע״ע; 1540 ), חידש את ״האינקוויזציה״ ( 1542 ), את הצנזורה 
ואת ה״אינדכס״ הגודע ( 1543 ; 1101 ־ 0111111101 !? 011101 ־ 1 נ 1 גש ^>ת 1 ) 
של ססתם האסותם בקתאה. ב 1544 נפתחה, ביזמת פ/ ועידת 
הכנסיה של טרנטו (ע״ע). פ׳ נודע כפטרון אמנויות. הוא העשיר 
את ספתית הוואטיקן בכ״י רבי ערך ומינה את מיכלאנג׳לו (ע״ע, 
עמ ׳ 178 ) כארדיכל ראשי של כנסיית סטרוס והזמינו לצייר, בין 
היתר, את "יום התך בקפלה הסיכסטינית. 

בדאגתו לשלום יהודי רומא אסר פ׳ את הצגת המחזות על יסות 
ישו לפני הפסחא ששימשו עילה לפגוע ביהודים. פ׳ לא נעתר לשידולי 
מקורביו לגרש את יהודי אוויניץ וב 1540 אף נתן מקלט ליהודים 
מגורשי מלכות נאפולי. ב 1539 צמצם את השפעת היהודים בתחום 
האשראי ע״י שהתיר לפרנציסקנים לפתוח קופת הלוואות נוצרית. 
בסוף כהונתו נוסד המוסד הידוע לשמצה, הוא "בית הקטפומנים" 
( 031601111016111 161 > 0153 ), אליו הוכנסו אח״כ ילדים יהודים והועברו 
לנצתת. 

ש. דובנוב, דברי ימי עם עולם, ו/ 43 , חש״ה ! , 111 .? ג 2550 ק 03 .ס 

, 111 .? ?ק!>? >, 1 > ־״״־ל) 63 , 62 ־ 001 .. 1 ; 1923/24 , 1-11 , 1549 — 1534 

; 1957/60 , 1-11 , 711 ) 77 ) 0 0014715.11 ) 0 {•? 111510 !/ , 011111 ( . 14 ; 1932 , 1-11 
." 1963 , 077711111071 ( 511 0441/10110 7111 , 6 ( 3001 ( .? 

י. לו. 


( 2 ) פ' /י 1 (ג׳ובאני פיטרו 1 קאראפה [ 3££3 ־ 031 16100 ? 311111 ׳! 010 ] ׳ 
1476 — 1559 ), אפיפיור מ 1555 . נצר למשפחת אצולה מנאפולי. הת¬ 
חנך ברומא בבית דודו, הקרדינל קאראפה, ובהשפעתו עמד בקשתם 
עם חצר האפיפיור. היה שליח האפיפיור באנגליה ובספרד. ב 1524 
יסד יחד עם גאימאני את מסדר ה״טאטינים״ ( 631101 ?׳ * ע״ש 
הדיוקסה הקודמת של פ , ) — מסדר מטיפים שהתמסר למלחמה 
בכפירה. ב 1536 נתמנה קרדינל ונעשה חבר ועדת התיקונים שמינה 
פ׳ 111 . ב 1542 היה לראש האינקוויזיציה. משנבחר לאפיפיור זנח 
את מדיניות הרפורמה, נמנע מלכנם מחדש את ועידת טתטו ופעל 
להאדרת סמכותו הבלבדית של האפיפיור. את כהונתו מציינים 
חוסר הסובלנות וקנאותו הרבה ונטולת הרחמים. אלפי "כוסתם" 
הוגלו ובמיוחד נפגעו היהודים במדינת הכנסיה. ס׳ היה האחראי 
לשתפת התלמוד ( 1553 ) ולתחיקה האנסי־יהודית ( 1555 ) שהביאה 
לנעילת בתכ״ג, לצמצום פעילות היהודים בכלכלה, לסגירת יהודים 
בגטאות, לפקודה לענוד את אות הקלון על בגדיהם ולשתפת 
האנוסים באנקונה (ע״ע, עמ ׳ 655 ). 

י. זנה, משאוולו הרביעי עד פיוס החמישי, 1954 ! ב. רות, תולדות 

היהודים באיטליה. 175 — 181 , 1962 ! סקס!/ 14 ! 1 ! 81577£/1 , 1 !ת 10 ׳ז 6,1 .ס 

. 1941 , 044110114744 0777144 ( 71 1141144 5144414 ,. 10 ; 1923 , 41 ( 044711 ׳ 74 .? 

( 3 ) פ׳ ¥ (קאמילו בורנזה [ 811656 ־ 801 € 3011110 ], 1552 — 1621 ), 
אפיפיור מ 1605 . היה משפטן מצטיין, יועץ משפטי של האפיפיורים 
וחוקר מטעם האינקוויזיציה. ב 1596 נתמנה לקרדינל• ם׳ שיווה 
לכהונתו אופי משפטני וביקש לבסס את הסמכות האפיפיורית באודה 
דוגמטי. עמדו לפניו 3 בעיות חמורות: הסכסוך עם ונציה שתת¬ 
עלה מזכרות הכנסיה. חידוש המאבק המזרן בין הפרוטסטנטים 
לקתולים בפרוץ מלחמת 30 השנה (ע״ע) והמחלוקת עם ג׳ימז 1 
(ע״ע) מאנגליה, שדרש שבועת אמונים מהכמרים באנגליה והת¬ 
כחשות לזכות האפיפיור להעביר מלכים מכסאם. בשלושת המקרים 
נאלץ להתפשר. בימי כהת תו נתחדש הפולמוס סביב שיטת קופר- 
ניקום, שגלילאי (ע׳ ערכיהם) יצא להגנתה, אולם ועדה כנסייתית 
שמינה פ׳ שללה את התאוריה ההליוצנטרית כמנוגדת להגיון ולכתבי 
הקודש. ם׳ פעל רבות ברומא: יזם בה בניה נרחבת, השלים את 
כנסיית פטרום הקדוש וטיפח את ספריית הוואטיקן. 

י. יו. - צ. בר. 

( 4 ) פ׳ ¥1 (ג׳ובאני באטיסטה מובטיני [ 831:11513 1 ת 1 ז 3 ע 010 
;ת״חס^ן], נר 1897 ), אפיפיור מיוני 1963 . התחנך במוסד ישועי 
בעיר מולדתו, קונךזו שבלומברדיה והוסמך לכמורה ב 1920 . לאחר 
שהשלים את לימודיו הגבוהים ברומא החל לעבוד במזכירות המדינה 
של הוואטיקן ( 1942 ), שם שירת כ 32 שנח. בשנים 1925 — 1933 
היה פעיל בחוג הסטודנטים הקאתולייס באוניברסיטה של רומא 
וליכד אותם כנגד הנוער הפאשיסטי. ב 1937 נעשה עחר המזכיר 
לענייני המדינה, הקרדינל פאצ׳לי (פיוס ^^ x לעתיד), ומ 1944 היה 
הממונה על ענייני פנים של הכנסיה וממקורביו של פיוס 11 ^ 
ב 1954 נתמנה ארכיבישוף של מילאנו. ב 1958 הועלה לדרגת 
קרדינל ע״י יוהנס ^^^ xx (ע״ע), ששיתף אותו בתכניותיו ובהכנות 
לוועידת הוואטיקן השניה ( 1962 ), ואף הביע את תקח־תו שמוגטיני 
יהיה יורשו. משנבחר פ׳ לאפיפיור הודיע על המשך הוועידה (שע״פ 
חוקת הכנסיה מתפזרת עם מות האפיפיור שכינס אותה) והכריז 
על כוונתו להמשיך ולפעול ברוח קודמו. אולם מיד הורגשה נטיה 
לבלום את המגמות המתקדמות שעלו בעקבות הוועידה האקו 15 נית. 
הצהרת הוועידה על עמדת הכנסיה הקאתולית כלפי דתות אחרות 
(כולל היהדות) הידועה בשם 5.61316 > 3 ז 051 א ("בעתותינו") נת¬ 
פרסמה על ידיו ב 1965 אחרי שהשפיע (לפי השמועה) על הבישופים 
השמרנים יותר להסכים לנוסחתה הממותנת. פ׳ הרבה לסייר ברחבי 
עולם כדי להפגין את אפיה האוניוורסאלי של האפיפיורות, את 
דאגתה לשלום ולאיחוד הלבבות בין הכנסיות הנוצריות (ע״ע נצרות, 
עמ ׳ 353 ). בינואר 1964 היה האפיפיור הראשון שערך מסע צליינות 




297 


סאולום — פאוליקינים 


298 


בארץ הקודש, אך במשך 12 שעות שהותו בתוך גבולות מדינת 
ישראל נמנע מלהזכיר במפורש את שם המדינה אע״פ שנפגש עם 
הנשיא ז. שזר ( 5 בינואר) ליד מגידו. ביתשלים נפגש גם עם 
ראש הכנסיה האורתודוכסית־מזרחית, האפטריארך היווני אתנאגו׳ךס. 
בדצמבר 1964 ביקר בהודו! ב 1965 הופיע לפני העצרת הכללית 
של האר׳ם בניריורק וב 1968 ביקר בדרום־אמריקה. פ , הנהיג 
רפורמות בפולחן הקאתולי ובדרכי ניהול הכנסיה (ע״ע נצרות, עמ׳ 
329 ), אעפ״כ טבועה כהונתו בחותם של שמתות. כך, למשל, דבק, 
באיגרת הרועים שלו : 34 ת 3 וז 1 ט 1 ? (״חיי אדם״! 1968 ), בעמדתה 
המסרתית של הכנסיה בשאלת תכנון הילודה, עורר מורת־תח, 
ואנשי־כנסיה רבים חלקו על דעתו. מאז מלחמת ששת הימים 
מורגש שינד־מד, בעמדתו כלפי מדינת י ש ר א ל, אם כי מעמדה 
של ירושלים כבירת ישראל טרם נתקבל, כנראה, על דעת הוואטיקן. 
ב 1969 קיבל לראיה את שר-החוץ א. אבן וב 1973 את רה״מ ג. מאיר. 
ב 3.1.75 פרסם הוואטיקן, כנראה בהשראת ם׳ ותוך התחשבות 
בלחצים שונים, הבהתת לסעיף 4 של "בעתותינו", המודות בקיום 
קשרים חחניים והיסטוריים בין היהדות והכנסיה, מגנות כל צורר, 
של אנטישמיות, מעלות על נס את ערכו של המקרא (אם כי משמעותו 
המלאה מוענקת לו רק ע״י הברית החדשה) ומכירות בחשיבות 
המסורת היהודית גם אחרי קום הנצרות. פ׳ נקט נימה ידידותית כלפי 
היהדות בפני "ועדת הקשר הקאתולית־יהודיוד׳ שנתכנסה בוואטיקן 
בתחילת 1975 , החברים היהודים בוועדה הביעו צער על התעלפות 
ה״הבהרות" מהקשר בין היהדות לבין מדינת היהודים. 

? 0 ( ,ץ 0 מנ 01 . 0 .} ; 1963 , 1 ( 5107 ו 71 ה 1 ז 10 \ ) 711 ,!:}סא .£ . 0 

(ס 74 ) 1 <ק . 1 - ; 2 :> 231 ״ 00 ״ 1 .ן ; 1964 , 7 >״, 4 

צ. ו. 

פאולוס, יוליוס — 111118 *? 1011115 — (ראשית המאה ה 3 
לסה״נ), משפטן רומי בעל עמדה בכירה במיגהל. עבודותיו 
היו בין המקורות הראשיים למכנסי הדיגסטות של יוסטינינוס (ע״ע). 
והן כ % מהן. חוץ מהדיגסטות יש גרעין משלו בחיבור ; 301 ? 
10 ;נ 1 ת;) 11 וש 5 ("המשפטים של פאולוס"), ספר לימוד למתחילים, שזכה 
לתפוצה רבה, והשפיע על החקיקה של יורשי האימפריה הרומית 
המערבית, בשלהי המאה ה 5 . 

11 ? 1 (? 7017113 7 ? 11 61114112 * 5 ? 502101 1 ) 1411 ¥167X141211 י 1 ש^ווט^ן 

. 1952 

פאולוס מאיגינה — ? 0 .ג 06 ת — (המאה ה 7 ), רופא יווני. פ׳ היה 
תלמיד אסכולת אלכסנדריה, ושהה שם כשכבשוה הערבים 
( 643 ). לפי דעה אחת הרבה במסעות ביוון ובשאר ארצות הימה״ת, 
ולפי דעה אחרת נשאר באלכסנדריה. החשוב בחיבוריו הוא ךי 1 ) 170 זג£־ 
וו* 1 י)זם 1 (״קיצור תורת הרפואה״) ובו 7 חלקים: היגיינה ודיאטה • 
חום; מכאובים מקומיים; מכאובים שמקורם חיצוני; פצעים; כירור¬ 
גיה; פארמאקולוגיה. בהסתמכו על קודמיו, גלנוס (ע״ע) ובעיקר 
אוריבסיום (;> 10 ק 311 | 61 נן 0 ־), תרם הרבה לכינוס מפורט ושיטתי של 
הרפואה היוונית העתיקה. תשוב בעיקר הפרק על הכירורגיה, ובו 
ידיעות נרחבות על הטכניקה של ניתוחים, ביניהם מסובכים ביותר. 
כתביו השפיעו רבות על הרפואה הערבית. עבד אל־פרג׳, המרבה 
לכתוב עליו, מדגיש שהצטיין כרופא נשים. במאה ה 10 תורגם 
ספת ללאטינית, כנראה בקשר להתפתחות לימודי הרפואה בסאלרנו 
שבדרום־אימליה, ותורתו נפוצה מאוד במערב. במאה ה 16 התפרסמו 
עוד תרגומים ללאטינית. והחלק על הכירורגיה תורגם לצרפתית. 

; 1844-7 , 1-111 ,. 4 . 8 01 ^ 800 92 ?/ 561 ?!/*־ 7 <(. 51 ו 31 ז 1 ) $תו 13 >\; .? 
. 1964 ,.£ 11 ! .? 1110 * 1212012 ***£?* 2171 (? 110 * $1 1 ־ 1 ) 11 * 5 

פאולוס מסמוסטה — ^גססד! — (המאה ה 3 ), הגמון אנטיו- 
כיה׳ שדעותיו על מבעו ואלוהותו של ישו גונו ונחשבו 
מינות וכפירה. פ/ יליד סמוסטה (ע״נ פרת) בא ממעמד פשוט, 
התבלט בתפקידים שונים והגיע להשפעה בימי אתנאסיס 11 , שליט 


תדמור. בימי אלמנתו, זגוביה (ע״ע), נעשה הגמון אנטיוכיה ( 260 ), 
אך המשיך להחזיק גם במשרת מושל. התאולוגיה שלו, חידושיו 
הליטורגיים ודרן• ניהול ההגמונות עורת ביקורת רבה וב 265 — 268 
נידונו ע״י שלוש ועידות כנסיה באנטיוכיה. פ׳ נמצא אשם במינות 
ונידון להדחה מכהונתו, אך התמיד בה בחסות המלכה זנוביה (אב־ 
טיוכיה היתד, בשליטתה) עד 272 . תורתו ידועה רק ע״פ קטעים 
שנשתמרו בכתבי יריביו. הוא הואשם במונרכיניזם (ע״ע), באמונה 
בשילוש של שמות בלבד (אב, חכמה׳ מלה) ובגריעת חלקו של ישו 
תוך נסיון לשמור על מונותאיזם צתף. בישו ראה פ׳, לדברי יריביו, 
בשד ודם שאלוהים ״אימצד ונתן לו מכוחו! מכאן שההבדל בין ישו 
לנביאים הוא הבדל בדרגה בלבד. לפיכך רואים בם׳ אחד ממניחי 
היסוד לתורת האדופציוניזם (ע״ע) בוויכוח הכריסטולוגי. וע״ע 
נצרות, עמ ׳ 336 — 341 ; פאוליקינים. 

(מו 8 ;>!> . 14 ; 1924 ,. 7.0.5 . 5 ) 0 ^ 1 .'• 1 ; 1923 ,. 7.4.5 ,,( 8314 .ס 

? 010 £ 1 * 0/1713 10 3117 ? 1 ) £111 . 11 .¥ ? 11 £70663 $? 4 3 ?* 06 3 ?¥ , €11 )! 3 רך! 

. 1952 . 616 * 32 014 */// 1114 

?אולי, 11 ?*<£^ — 2011 ? 2 מ ¥01£83 \ — ( 1900 — 1958 ), פיסי¬ 
קאי אוסטרי־אמריקני. למד במינכן בהדרכת זומרפלד (ע״ע). 

שימש אסיסטנט אצל מ. בית (ע״ע) ואצל נ. בור (ע״ע). למד 
בהמבורג עד 1928 ועבר לציריך; שם הפך את המכון הטכנולוגי 
הפדרלי למרכז עולמי בפיסיקה עיונית. במלה״ע 11 כיהן כפרופסור 
במכון ללימודים מתקדמים ב&רינססון, ובגמר המלחמה קיבל אזרחות 
אמריקנית וחזר לציריך, שם עבד עד מותו. פ׳ היה אחד הפיסיקאים 
המבריקים של תקופתו, וספרו המסביר את תורת היחסות נחשב עד 
היום לאחד הברורים ביותר. הוא אבי מושג ה״קפיך (ע״ע אטום, 
עמ׳ 484 ; חלקיקים אלמנטריים; קונטים, תורת ה-) ועקרון הברירה, 
הקשור במושג זה, קמי על שמו: אין שני אלקטרונים (ובהכללה — 
פרמיונים [חלקיקים בעלי ספין חצי־שלם]) יכולים להימצא באותה 
רמת אנרגיה באטום (ובד,כללה — באותו מצב קוואנטי ובאותו 
מקום). בעקרון הברירה שנוסח ב 1924 וב 1940 הראה פ׳ כי כל 
הפרמיונים חייבים לקיים אותו. פ׳ היד, גס הראשון ששיער את 
קיש הניוטרינו ( 1931 ), ומחקריו בתורת הקוואנטים זיכו אותו 
בפרס נובל לפיסיקה לשנת 1945 . פרסומיו רוכזו ב 1964 ע״י 
ר. קרוניג ד. פ. וייסקופף. 

5. (5011(151111(, 8 . 011(1 1^1461607 5$112 (?11)7510$ X^^), 1961. 

פאולינג, לינוס, ע״ע פולינג, ליבם. 

פאולי?ןינים ( 1305 ^ 301 ?), כת נוצרית דואליסטית שהושפעה 
מתורת מרקיון (ע״ע) ומהמינות המאניכאית (ע״ע מניכאים). 

מקור השם אינו במר. לא ידוע אם הוא מתייחם לפאולום (ע״ע) 
מטרסום. אותו העריצו במיוחד, או לפאולום מסמוסטה (ע״ע) שהיו 
קרובים לו ברוחם. ראשית הכת בארמניה במאה ד, 7 , ונראה, שמייס¬ 
דה קונסטנטינום ממןנאלי הקים אותר, כתגובה לארגון ההיירארכי 
של הכנסיה. לפ׳ היתד, אמונה דואליסטית (ע״ע דואליזם; גגוסיס) 
שהבחינה בין אל טוב, בורא הרוח והנשמות ובין אל רע בורא החומר 
והעולם הגשמי. בהאמינם כי כל דבר גשמי הוא רע התכחשו ר,פ׳ 
לממשות גופו של ישו וגם ל״תחייתו" וראו את ההטפה במפעלו 
החשוב ביותר. לכן דחו הם׳ את הסקרמנמים של טבילה, לחם הקודש 
ונישואין, וסלדו מן הצלב והאיקונות. כמרקיץ, דחו את ה״ברית 
הישנה" וחלקים מה״ברית החדשה" והעריכו בעיקר את איגרות 
פאולוס. הם׳ היו מאורגנים בארבעה מעמדות: שליחים, נביאים, 
צליינים ומעתיקים, מהם נותת אח״כ רק שני האחרונים, שד,שקדו 
על העתקת ספרי הקודש ושמירת הכנסיות, 

קהילות הם׳ התפשטו מארמניה בכל רחבי הקיסרות הביזאנטית, 
במיוחד בפוגטוס וקיליקיה, ולשיא כוחם הגיעו בשלהי המאה ה 9 . 
רדיפות בסיליום 1 (ע״ע) ויורשיו (ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 369 — 370 ) 



299 


פאיליקיכים — סאופט 


300 


שברו את כוחם ודחפו אותם לברית עם המוסלמים, אויבי הקיסרות. 
חלקם התאסלמו ורבים אחרים הועברו בכוח לתראקיה ולבולגריה׳ 
שם נטמעו בקרב הבוגומילים (ע״ע) במאה ה 10 . נראה שחדלו להת¬ 
קיים ככת נפרדת במאה ה 12 . 

( 11£111 ט 8 : 111 ) . 8 5 ? 4 ? 11151017 * 1 ? 4 ???? 5015 5 ?£ ,שז ££01 ז 0 .מ 
? 7/1 י ת 13 ת 1 :>חנ 81 . 5 ; 1936 ,ף\ ,$£ז]ז 10 10$ > , 11£ ן> 1 § 8£1 ס \) 310 ׳<ס 8 

. 1948 , 1115 * 8020 ? 1 /? י ? $80 מס 0601 .ם ; 1947 ,?? 1€/1 ה 1 > 4 ! 4 ) 11 ? 41 ^ 4 ? 

פאונד, עזו־א — ס״טס? 3 ז £ 2 — ( 1885 , הילי [אידהו] — 1972 , 
ונציה), משורר אמריקני. מוסמך בלימודים רומאניים באו¬ 
ניברסיטת פנסילווגיה ( 1906 ), השתקע בלונדון ( 1908 — 1920 ), ב־ 
1920 — 1924 חי בפאריס וב 1924 — 1945 באיטליה. בגלל שידורי- 
התעמולה הפאשיסטית שלו במלה״ע 11 הואשם בבגידה במולדת 
והוכרז חולה-רוח. ב 1946 — 1958 אושפז בוושינגטון. מ 1958 עד מותו 
תי באיטליה. 

בלונדון ובפאריס היה פ׳ מעין גורם מדרבן בחוגי משוררים 
ואמניס. הוא תמך בסופרים צעירים לא־נודעים; סייע בעצתו למ¬ 
שוררים ויטס ואליוט (ע׳ ערכיהם); טיפח את תנועת האינו־ 
ז׳ י ם ט י ם. שדגלו בדיוק, בבהירות ובריכוז מירבי בלשון השירה: 
תורתם היתה מושפעת משירת סין ויפן, שבה מצאו את תכלית 
האיפוק ושלמות הביטו־. פ׳ חקר את טכניקות־השירה של 
המזרח, את ספרויות יה״ב, ובמיוחד את הספרות האיטלקית והפרו־ 
בנסאלית, תרגם מספרויות אלה, ומהשירה הלאטינית והאנגלו־סאכ־ 
סונית. קבצי־שירים משלו העידו על חתירתו לשלמות טכנית: 
0 ״; 6 ק 5 1111116 (״באור כבוי״), 1908 ; 6 גת 50 ז 6 ? (״נפשות״), 1909 ; 
והחשוב שבהם ץ 16 ז:>נ 13111 ) 1 תץ^ 1 ;> 5 911211 ( 1920 ). מגמת יצירתו 
הגדולה, הצס״״ס ("שירים"), היתד. להקיו* את הציוויליזציה המער¬ 
בית החדשה על כל מקורותיה. 3 חלקיה הראשונים חוברו ב 1919 
ועד מותו הגיע מספרם ל 117 . שירים אלה, שערכם שנוי במחלוקת, 
מוגדרים תכופות כמעורפלים ונטולי רצו* והגיון; הם נסיון־שיזור, 
סבוך למדי, של יסודות מהמיתולוגיה, ההיסטוריה, תורת־הנסתר, 
שירת הטרובאדורים ושירת־המזרח, עם הבאות מכתבי אחרים ושימוש 
בניבי לשון חדישים. ביצירה זו. משתקפות בתר השקפותיו הפאשים־ 
סיות והאנטישמיות של פ/ מסות על ספרות׳ כלכלה ופוליטיקה, 
שכתב אחת 1924 , מתאפיינות בקיצוניות מחריפה. השפעתו של פ׳ 
ניכרת בטכניקה של השירה האנגלית בת זמננו. 

מכתביו ( 1907/41 י צז 6 ״ £6 ) י״ל ב 1950 ; מבחר מסותיו בעתכת 
ת. ס. אליוט ב 1954 . ור׳ כרך מיל , , ענד 270/1 ; וע״ע פחפרטיום. 

,(. 1 > 0 ) ז 0 ת 8€0 . 14 ; 1917 ,ץז )? 80 714 ס ? 7-1 ז? 14 7115 ,, 8 .£ , £1101 . 3 .*ד 
, €071105 ? 1/1 0114 . 8 .£ , 5 ) 31 ^ . 14.14 ; 1951 ,. 8 .£ /ס ץ 17 ? 80 ? 7/1 
; 1955 , $05111071 €0711 171 ע 4 * 511 0 ;ץ? 1 י 1 ? ץ*/<} 817/10270 4 ; 

מ. ר. א. 

פאוסט 31150 ?), שמו של קוסם ובעל־אוב, שהגיע, באמונת־העם, 
בעזרת השמן וכתוצאה מן הבתת עמו, לכוחות על־אנושיים. 

פ׳ ההיסמות היה מלומד נודד, שנולד ב 1480 בערך, חי בגרמניה 
הדתמית והשתכר למחייתו במתן הורוסקופים ובעשיית נפלאות, 
באשמת השחתה של מידות הבוער גורש ע״י השלטונות ממקום 
למקום, עד מותו ב 1540 בקיתב. 

פ׳ הוא גיבורן של יציתת רבות בספרות ובאמנות. סיפור- 
המעשה הראשון בדפוס על עלילותיו היה .-!ס 1 זז 0 ׳\ 
ז 5 גי 3 ? ("הספר העממי על דוקטור פ , "), הנקרא גם 6 ^ 1€555 ק 8 
11011 ( £311511 (״ספר־ם׳ של שפים״), שפורסם ב 1587 בידי המדפיס 
להן ש$יס. מסופר בו על איש שכרת בתת עם מפיסטו, שליח 
השאול. לעומת המומיודם שהוקעו לפנים בספרות יה״ב— הבתתעם 
השטן, התשוקה לתענוגות ולעושר — מוקיע ספר זה את הצמאון 
לדעת ואת מבקשי-הדעת מחוץ לתחומי הכנסיה. גורלו של פ׳ היה 


מכוון לשמש אזה¬ 
רה לאלה העלולים 
להתפתות לשטן ב¬ 
הגותם בחכמת-הנם־ 

תר. — בחיבות של 
גאורג חדולף וידמן 
על פ' ( 1599 ) נוספה 
על היסודות הדמוניים 
גם נטייה אנטי-קתו־ 

לית ואנטי־יהודית. 

לבסוף, ב 1725 , פות 
סם ניסח מפושט מאת 
מחבר אלמוני, בעל 
הכינוי - 0111151 165 > 

611 ! 116111 ץ 16 ^ 11011 

(בעל הכוונות ד.נוצ־ 

תות). — באמצעות 
תרגומים של "הספר 
העממי על דוקטור פ , " נישא שמו של פ׳ להולנד, לצרפת ולאנגליה. 
באנגליה עוצב הנושא ע״י כריסמו^ר מרלו (ע״ע), ב 1588/9 (ד), 
במחזהו "הטרגדיה של דוקטור פאוסטום", המוסיף לדמויות מקותות, 
העזה ועצמה בנוסח הדמויות השיקספיתות הגדולות. המחזה הגיע 
לגרמניה באמצעות שחקנים אנגלים והוצג במשך 150 שנה בעיבודים 
ובתרגומים; בסאה ה 18 נדהק לבימת תיאטרון־הבובות. — קטע- 
המחזה, ששולב ( 1759 ) ב״מכתב ה 17 על הספרות" מאת לסיבג(ע״ע), 
היה העיבוד הראשון של האגדה שהעלה אפשרות לגאולת נשמתו של 
פ׳, השכלתן הנאור ראה בתשוקה לדעת את אחד היסודות הנאצלים 
ביותר של רוח-האדם ולא הטיל ספק בהתפייסותו של פ׳ עם האלהים. 
— מחבתם רבים הוסיפו במאה ה 18 לעסוק בנושא פ/ מהם: פאול 
וידמן ( 1744 — 1810 ), פתדתך מילר (ע״ע), פתדתך מכסימילאן 
קלינגר ( 1752 — 1831 ). 

גתה (ע״ע) הקנה מימד חדש לאגדת־פ , . פ׳ של גתה מייצג, 
בהתפתחותו ובמחדליו, את הדרך העולה של הגזע האנושי. המכשף 
פ׳ היה למחפש האמת: חתירתו לתחומים חדשים יש בה יסודות 
של העזה והסתכנות. הטרגדיה של הפרט היתה לדרמה של האנו¬ 
שות בהתקדמותה האבולוציונית בין טעות לראיה נכוחה. פ , הוא 
האיש שנלכד במאבק בין שני כוחות מנוגדים ביסודם, ההתפש¬ 
טות החיובית והמוגבלות השלילית והכאום. — מחשבות על טובת 
המדינה והעם ניטוות, בחלקה השני של היצירה, בתוך ראיית העולם 
הפילוסופית של פ׳ שהזקין. אף שלכאורה הפסיד בהימור, מוענקת 
לו הגאולה של "סי שמעפיל וחוזר ומעפיל" (על עיבודים ותרגומים 
לעברית של פ , של גתה, ע״ע גתה, עם׳ 757 ). 

כוח משיכתו של הנושא לא פג אחרי הופעת יצירתו של גתה, 
בקרב סופרי גרמניה ובקרב סופרי ארצות אחרות: {.רבה (ע״ע), 
במחזהו ״דון תואן ופ ׳ ״ ( 1829 ), לבאו (ע״ע), בשית ״פ'״ ( 1836 ), 
היגה (ע״ע), בשיר־המהול ״דוקטור פ , ״ ( 1851 ), אינם מקבלים את 
הסיום האופטימיסטי של גתה: הם מטעימים את הסכנות הטבועות 
בתשוקה לתכלית הדעת והשלטון. — בצרפת אומצה דמותו של פ׳ 
ע״י התמנטיקנים הצעיתם באמצעות מדם דה סטל (ע״ע) והודות 
לתרגומו של דרר דה גתל (ע״ע, 1828 ). השפעת יצירתו של גתה 
במאה ה 19 ניכרת, בין השאר, אצל בירון האנגלי, מיצקיביץ , הפולני, 
מלויל האמריקני, 5 ךץ׳ ההונגת (ע׳ ערכיהם). ״ם׳ שלי״ ( 1946 ) 
מאת פול ולרי (ע״ע) והרומן ״דוקטור פאוסטום״ ( 1947 ) מאת תומם 
מן (ע״ע) הם נסיונות חדשים בנושא ההיסטורי. הרומן של ת. מן 
מתאר את גיבורו הנכנע למפתה, ואת התרבות והחברה הגרמניות 
בתהליך השחתתו ע״י הנציונל־סוציאליזם. 



פאוסט וטפיסטו (תחריט) 



301 


פאדסט — פאממים 


302 


באמנות שימש הנושא מקור השראה לרמברנם בתוזריטו "פ׳ 
בחדר־עבודתו״ ( 1652/3 ). יצירתו של גתה עוטרה פעמים רבות: 
בידי פטר פו־ן קותליום ( 1809 — 1811 ); דלקרואה (ע״ע) בליתוגרפיוה 
,1839 ,1832) שלו מ 1827 (תמ ׳ : ע״ע גרפיקה, עמ , 664 ); ארי ש?ר 
1846 , ועוד); טוני ז׳ואנו 0 סחחגו 1 ג>ן; 1847 ו 1868 ); ז׳ק (ג׳ימז) 
טיס( (ע״ע; 1860 ); ז׳ן־פול לורנר ( 1885 ); מכם הלפוגט (ע״ע: 

1925 — 1927 ) ; ועוד. 

7. 1 2 .¥ . 07 2 * ¥0 4011661% ־ x4 006x146/ 1932; 0. 111161 06/6 ,־ X416X2X6 
367 3674X46X2672 $£?1?: ¥0772 ¥. })146}1 214 0061X46/ 1939; £. ־ 810161 . 1 א , 

1X26 1*07 1 6 ^ 1 י תג׳ג 611€ ( 1 . 0 ; ¥ 1952 / 0 / 114716 ־ X267746 3,6 ¥, 3(171/ 10 
111167(41x176 6X470?£671716, 1 41767 >ה 4 > . 1 , 813011015 . 0 ; 1-1967 ־ 195 , 1 ^־ / 
(]11(1X7$$6 17/1 ? 7/26 ,־ 14131151161 .צ ; 1955 2 ,/ 6 ! 1£6 / 6 ־ X776144 1. (0010130 ־ 

1310 30(1 י 5 ־ה>זז 0 ע X016 *! .? . 8 -־ 310101 ? 1 * .? ; 1957 ,( 275-284 י 
(665.), 7/26 $074706/ 0/ 1)26 7. 77(431X1072, 1965*; ?1. 8100010^, 7, ־ 
717110^7(4^X116, 1-11, 1966-1968; ]£. 7110005, 7. 14713 316 1111367136 
$£141141, 1966; 03802105, ¥1/(4%6/ 36 7 . (474 XX. /1£616, 131X67(4X1176, 

136010£16 €X 70^1X26, 1967. 

מ. פז. 

פאוסניאס — ;>ג> 1 ע 11 מ 1 ם 1 ז — (המאה ה 2 לסה׳־ג), גאוגרף והים־ 
טוריה יווני. כנראה, יליד לוד. סייר במולדתו, בסוריה, א״י, 

יוון, מקדוניה, אפירום ואיטליה. חיבר ?(;ז ?"זהץ׳^קפס 

(״מדריד ליוון״) ב 10 ספרים, ובו אותרו מקומות יישוב, תוארו 
שרידי ארדיכלות ואמנות (ע״ע אמיקלי! היפודרומום, עמ׳ 329 ; 
זוס, עט' 722 ), שדות־קרב, תופעות טבע (ע״ע אזבסט), מנהגים, 
פרקי־הווי, היסטוריה, דת ומיתולוגיה. המחקר החדיש אישר את 
דיוק תיאוריו ואין ערוך להם להכרת שרידי תרבות יוה ועברה. 

לא״י(ע״ע, עם׳ 26 ) קרא פ׳ ארץ־העברים (ענ 10 ג^ 1 )£' ף׳ו א) 
ומסר עליה ידיעות אחדות. ב /ג 7 ׳ 4 — 5 ציין את מהלך הירדן מ״ימה 
של טבריה״ ל״ים המוות״ ועמד על תכונות ים זה. ב 111 ־ע 16 . 4 — 5 
מנה שני ציוני־קבר מעוררי התפעלות: המאוסו׳ליאון בהליקדנסום 
(ע״ע, עמ ׳ 498 ) וקבר הלני (ע״ע, עמ ׳ 561 ) מדודיב בירושלים, 
שלדבריו הותקן בו מנגבה לפתיחתו אחת בשנה. פ׳ מזכיר גם 
סיבילה (ע״ע, עמ ׳ 759 ) עברית ששמה סבי ( 9,12 x ). 

; 1959 , 1171£ ^ ,(. 4 *) זש־ס 1 ז (״קובץ נוסחאות במתמטיקה״), 1 — 7 1894 — 1908 , שכתב 
בשיתוף עם עמיתיו ותלמידיו באוניברסיטת טורינו בה שימש 
פרופסור מ 1890 . 

חלק ניכר משיטתו ומסימוניו התקבלו בעולם המתמטי. ופ ׳ נחשב 
לאחד מיוצרי השפה המתמטית החדשה. בעקבות עבודותיהם של 
צ׳. פירם ור. דדקינד (ע׳ ערכיהם), קבע פ׳ ב 1899 מערכת אכסיומות 
למספרים הטבעיים (ר׳ להלן) הנושאת את שמו ומשמשת עד היום. 

בטופולוגיה (ע״ע) גילה פ׳ עקום רציף הממלא לגמרי ריבוע 
(עקום פ׳). פ׳ תרם רבות לחקר המשואות הדיפרנציאליות (ע״ע) 
הרגילות והיה גם ממפתחי תחשיב הוקטורים (ע״ע). הוא הגה ופיתח 
שפה מלאכותית בין־לאומית, ״לאטינית ללא נטיות״ ( 5106 11110 ^ 1 
16x1006 ?, מאוחר יותר — 8113 ח 11 ז 6 :״ 1 ), המבוססת על המלים 
המשותפות ללאטינית, צרפתית, גרמנית ואנגלית (ע״ע שפה. שפות). 

כתביו המתמטיים המקובצים 111 — 1 , 506116 61-6 גע 0 ("כתבים 
נבחרים״), 1957/9 , כולל ביבליוגרפיה מקיפה, י״ל ברומא. 


א כ ס י ו מ ו ת פ׳ — השם המקובל למערכת של 4 הנחות, שבעז¬ 
רתן פיתח פ׳ את האריתמטיקה (ע״ע) של המספרים הטבעיים. 
ההנחות הן: 1 ) לכל מספר טבעי ס יש עוקב יחיד המסומן + ת; 

2 ) מ + מ = *!ת נובע ס = 01 ; 3 ) יש מספר טבעי הנקרא 1 שאינו 
עוקב של מספר טבעי אחר; 4 ) כל קבוצה ^ המכילה את המספר 
1 , ולגבי כל ס כוללת את עוקבו *ס, כוללת את כל המספרים הטבעיים 
(עקרון האינדוקציה). 

פ׳ הגדיר את פעולת החיבור בין מספרים טבעיים ע״י: 

1 ) * 01 = 1 + 01 ; 2 ) *( 0 + 01 ) = * 0 + 0 !; ואת פעולת הכפל ע״י: 

3 ) 1 ם = 1 ■ 01 ; 4 ) 3 + (נ) ■ ב) = ( 1 • 3 ) + ( 6 ■ 3 ) = ( 1 + 11 ) • 3 . 
בעזרת הנחות 1 — 4 והגדרות 1 — 4 ניתן להוכיח את התכונות הידועות 
של המספרים הטבעיים (ע״ע אריתמטיקה, ענד 878 ). 

. 1955 .' 6 11 ) 4 /, 0 גמ 16 מ מ/ ,(. 1 * 6 ) וח 0 גזז;ו״ו 

ע. לו. 

פאס (, 0-1 , עיר בצפון מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. 243,000 
תוש׳ ( 1970 ). שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך איזור 
חקלאי פורה. פ׳ היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית 
של נאות־המדבר בסביבתה. יש בדי בתח״ר לעיבוד עורות, טכסטיל, 
ייצור שטיחים, סבון ומזון (קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה 19 
היתד. מרכז לייצור התרבוש ([כובע לבד אדום], ע״ע כובע, עמ ׳ 623 ) 
הנקרא על שמה. 

בפ' 3 רבעים: א. העיר העתיקה ( 1 ־ 1 -^ 1-31 ^) ובה מסגד קח־יין 
השוכן במרכז אוניברסיטת קרויין שנוסדה ב 859 ושימשה 
ביה״ב מרכז ללימודי האסלאם. כיום ( 1973 ) לומדים בה כ 400 תלמי¬ 
דים. ב. העיר החדשה(״ 1 ^ ! 1 ^) שהוקמה במאה ה 13 , ובה המסגד 
הגדול של פ׳ וארמון המלוכה. בדרומה רובע היהודים — "מלאח" 
(^). ג. העיר המודרנית, רובע של בתי־מגורים ובנייני מינהלה 
חדשים שנבנה ברבע הראשון של המאה הנוכחית, בתקופת נציבותו 
של ל. ליומה (ע״ע). 

ס׳ מחוברת בכבישים ומס״ב עם הערים קניטרה, קסבלנקה ורבאט 
שלחוף האוקיאנוס האטלנטי, ועם אלג׳יריה. 

ה י ם ט ו ר י ה. ב 789 יסד אדרים 1 , אבי שושלת האדריסיים (ע״ע), 

את פ׳ על הגדה הימנית של נהר פ׳, והועידה לבירתו. כעבור 20 שנה 
בנה בנו, אדרים 11 , את העיר אל־עאליה על הגדה השמאלית. איבה 
שררה בין הערים שבשתי הגדות. פ׳ היתה סלע־מחלוקת במאבק בין 
הדמיים שבספרד לבין הפאממים שבצפון אפריקה. ב 980 — 1012 היתה 
פ׳ בידי האמיים ושגשגה תחת שלטונם. אח״כ עברה לידי הברברים 



פאם: בדובע העתיק 





305 


פאס — פאראבי, אכו א(ל)־נצר מדומד אל־ 


306 


ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים־התאומות. ב 1070 בערך נכבשה 
בידי יוסף (ע״ע) אבן תאשפין, אבי שושלת המראבטון (ע״ע, עם׳ 
355 ). הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך 
למעשה נשארה פ , עיר "כפולה". 

המראבמון ויורשיהם ח^וחדון (ע״ע) הרבו לבנות בפ׳ ותיקנו 
את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בגו מרין(ע״ע; 1269 — 1465 ). 
פ׳ היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו ומערב אלג׳י־ 
ריה. היא היתד. מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי 
תאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרויין הצטיינו 
בסיגנונן ובקישוטיהן. 

במאה ה 16 נכבשה פ ׳ בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את 
בירתם במראקש ום׳ ירדה מגדולתה. במאה ה 17 סבלה ממלחמות 
אחים ונשדדה. במחצית השניה של המאה ה 18 התאוששה והיתה 
שוב, בצד מראכש, לבירה, ובמחצית השניה של המאה ה 19 החלה 
למלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב 1911 כבשוה הצרפתים׳ 
וב 1912 נחתם בה "הסכם פ׳", שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה 
היד, מושב הנציג הצרפתי. בשלטון צרפת החלה פ׳ מקבלת צביון 
מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה. 

? 1/1 מי! •/ י . 1,1 ; 19 ׳ 19 , 710701 ) 1 ס 7 (/ ) 1 0110711 .־/ , €311 ןו־ 1 ס 0 ז 1x1 .א 

. 1961 , 6071711601 ! 1/10 / 0 
ם. סל. - א. אש, 

יהודים התיישבו בפ׳ עם ייסודה. אדרים 11 הקצה להם תבע, 
וגבה מהם מס שנתי. היהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פ , , 
ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש (ע״ע). במאות ה 10 — 11 ניהלו 
רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מם׳ עלו 
לא״י ת״ח כד. אלפסי (ע״ע) ור׳ סולומון בן־יהודה (נפטר 1051 ) — 
שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ 
והרב יצחק אלפסי(ע׳ ערכיהם) עברו מם׳ לספרד. ב 1035 נרצחו בה 
6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב 1127 פעל בעיר משיח השקר 
משה דרעי. השתלטות המוחדץ הביאה הרג יהודים ושמד! הדיין 
ר׳ יהודה הכהן אבן שושן (סוסאן), הועלה על המוקד. והרמב״ם 
ומשפחתו, שישבו בם׳ 5 שנים׳ עברו למצרים. מושלי בנו־מרין 
גילו אהדה ליהודים; ב 1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה 
אז מחופש, עושר ופתחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון 
(ע״ע). עם יתדת בנו־מתן ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב 1438 ) 
לחיות ב״מלאח״. ב 1465 פרץ מרד בם׳ שבמהלכו נרצחו השלטאן, 
השר היהודי שמינה ורוב יהודי פ׳. הקהילה לא התאוששה מאסון זה 
עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב (ע״ע). אחד 
הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בם׳ ובשנים 1516 — 1529 
נדפסו שם 15 ספתם עבתים. באותה תקופה מנתה הקהילה כ 10,000 
נפש והיתה מורכבת מן "המגורשים" (גולי ספרד), שנהגו ע״פ מסד 
רותיהם, ומן "התושבים". "המגורשים" החזיקו במשרת הנגיד, שהונ¬ 
הגה בם׳ בראשית המאה ה 16 , רשיבותיהם הונהגו ע״י ת״ח׳ כשמואל 
חגיז (ע״ע) ושמואל צרפתי (מת 1713 ). רבים מרבני פ׳ עברו לכהן 
בקהילות מעבר לים. מספר משפחות בפ׳ כמו אבן דנאן(ע״ע), הוציאו 
מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל 
יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב 1753 בא הקץ למנהיגותה 
של פ׳, 

משנכבשה פ׳ בידי בנרסעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב 1668 
העביר מולאי א(ל)-ראשד את הקהילה היהודית ( 1300 משפחות) 
העשירה מדילה לם׳, ומצבו של המלאח הוטב׳ אך איבד את אפיו 
הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1720 — 1750 , השיגו משפחות יהודיות 
מונופולין בכמה ענפי כלכלה; רבים אחרים המשיכו במקצועות 
המסרתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה. ב 1790 החריב 
מולאי יזיד את בתהכ״ג ושדד את המלאח והגלה את תושביו. היחד 
דים חזרו לפ׳ ב 1792 בימי מולאי ןולימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע 


והיהודים נרדפו; מצבם השתפר ב 1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. 
בפיקוח הקהילה היו בת״ס רבים, 5 ישיבות וחברה חשובה לגמילות־ 
חסדים. בי״ס צרפתי הוקם ב 1884 ע״י כי״ח. לאחר החלת החסות 
הצרפתית, ב 1912 , פרץ מרד בפ׳. המלאח שבו ישבו כ 12,000 איש, 
נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ 60 איש נהרגו. ם 1925 התבססו 
יהודים רבים בם׳ החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאה. ב 1942 
ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב 1947 ישבו בפ׳ 
וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי־דין, תעשיינים 
ובעלי אחחות. ב 1951 — 12,650 יהודים ( 5.8% מיהודי מרוקו). עד 
חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני-נוער ציוניים ומוסדות 
חינוך שנוהלו ע״י כי״ח ו״אוצר התורה״ ב 1961 ביקת במוסדות החי¬ 
נוך היהודיים 3,800 תלמידים. רוב היהודים שעזבו את פ׳ עלו ליש¬ 
ראל; האחרים יצאו לצרפת ולקנדה. ב 1969 נותרו בפ׳ כ 1,000 
יהודים. 

ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א—ב (מפתח 

בערבו), תשכ״ה; ד. קורקוס, יהודי מארוקו מגירוש ספרד ועד אמצעה 

של המאה הס״ז(ספונות י׳), תשב״ו; ח. בנסוב, אומנים ובעלי מלאכה 

ב 6 ' (שם)| - 070 /\- 0 ) 116 { 1 ) 11 ן) 11111071 1 ) 11 ) 1 ? 41 11 ) 00 ) 7 71 ט , 3 (}[ 3 עי . 0 
.$ ^ 1 >תנ) 11 )^ 1 004 £011 171 ) 110 ) 8 , 111 ן> 3 ת! €1101 . 5 , ; 1951 , 111717 ) 

. 1970 ' 110 / 1 ) 6 ! 117 ) 1 1 ) 70 € )>\ 40 7 { 111 ! 7 ) 1 ,? 00 ־ 001 .ס ; 1968 

ד. קו. 

פאו־אבי, אבו א(ל)-בצר מחמד אל-־ 1 ־^ 

— ( 873 , פאראב [תורכסטאן] — 951 , דמשק) פילוסוף 
מוסלמי. פ׳ הביא את הפילוסופיה של אריסטו ואפלטון לעולם הערבי. 
בפי הפילוסופים הבוצרים ביה״ב כונה 8 ע 361 ז 1£3 ^ או ■ 3531 תת^^. 
פ , שהה שבים רבות בבגדאד. מ 942 ועד מותו היד, חבר בפלמייתו 
של סיף א(ל)־זץלה בחלב (ע״ע חמדאניים). את כתבי אדיסטו למד 
בגירסה נאדאפלטונית (ע״ע). 

פ׳ ביקש להתוות דרך ליישום הפילוסופיה בעולם המוסלמי הלכה 
למעשה, כדדך־חיים וכפתרון לבעיה המדינית של הח׳ליפות, ועל כך 
כתב את ספרו 1 כ י 0x31 ("עקרונות דעותיהם של בני 

המדינה המעולה״). באותו נושא דן גם ב 7x31 ״ ("הנהלת 

המדינה"); תורגם לעברית בידי משה ן׳ שמואל אבן תבוז בשם: 
"התחלת הנמצאות". בספרים אלה פ׳ קורא להקמת מדינה 
מופתית שבראשה יעמוד מלך שהוא פילוסוף־נביא. פ׳ ראה בפילד 
סופיה מפתח לאמת ודרך לשלמות האדם. אולם מפני שרק בני־אדם 
שזכו לשלמות השכלית של הפילוסופים מסוגלים להבין את האמתות 
הפילוסופיות, יצרו הפילוסופים־הנביאים, שמחמד היה אחד מהם, 
את הדמות, שהן מערכות של סמלים המקרבות את האמתות האלה 
להמונים באמצעות המליצה והשירה הפועלות על דמיונם. 

בעוד שבתורת המדינה היה פ׳ נאמן למסורות אפלטוניות, בשאר 
ענפי הפילוסופיה הסתמך על אדיסטו כפי שהובן למפרשיו המאוחרים 
ובייחוד לנאו־אפלטוניים. לשיטתו, האל הוא הסיבה הראשונה לשורה 
של האצלות או "שכלים". האחרון בשרשרת "שכלים" זו הוא השכל 
הפועל, שתפקידו להפעיל את שכלו של האדם, שישכיל את חמוש־ 
כלות. רק אדם ששכלו יצא בדרך זו מן הכוח אל הפועל ואשר חי 
חיים הראויים לפילוסוף, מתוך שאיפה להידמות לאל, זוכה במותו 
ששכלו יתאחד עם השכל הפועל. הנביאים מסוגלים לחזות את 
האמתות השכליות. פ׳ חשוב גם כפרשן לכתבי אריסטו ובעיקר 
לכתביו בתורת ההגיון. ם׳ כתב גם חיבור על המוסיקה. — ביה״ב 
תורגמו רבים מכתביו לעברית, וחלקם זכה לתרגומים חוזרים. לתרגו¬ 
מים אלה היתד, השפעה רבה על התפתחות הספרות הפילוסופית 
היהודית ביה״ב. במכון לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בירר 
שלים מכינים מהדורה מדעית של התרגומים העבריים של כתבי פ׳.— 
וע״ע ערבית, לשון ותרבות, עם׳ 192 . 

ל. א. גודמאן, הקאסגוריות המודאליות של אל־ם׳(עיון. כ״ג), תשל״ב— 

תשל״ג! א. ל. מוצקין, "ההערה אל דרך ההצלחה" לאל־ס׳ (שם, 

שם); 071 ,(. 1 ) 0 ) ־ממזזג? . 0 . 11 



307 


סאראכי, אבו א(ל)־גצר מחמד אל־ — פבריציוס, יוהן אלברט 


308 


- 10 115 004 . 477 /ס ^ 1 /^ 1111050 ? * 7 8 1 ־ 1 . 11 ; 1934 ,* 11451 \ 

- 4000 40 ;.¥- 41 ,־ 1101 :>$££ .א ; 1947 , 1 ו/ 7 /1014% 1/01 * 41 * 4 { מס ** 71 * $114 
- 4715 0 ס ץזס 01 * 7070 ס€ 5/1051 5 /¥- 41 ,. 1 >ו ; 1962 , %50$/19 ס 11  $״״ 843x11 $״ 381 ? — (מת 203 לפםה״נ), מצביא. ב 233 . 
כקונסול, ניצח את הליגותם, ב 230 קנסוה וב 228 שוב קונסול. אחת 
מפלת התמאים מידי חניבעל בקרב ליד האגם הטרסימני( 217 ), נבחר 
פ' לדיקטטור וניהל מלחמת התשה והשהיה נגד חניבעל: ארב לכר 
חותיו שפשטו בקמפניה ואפוליה, אך נזהר מקרב בשדה פתוח. שיטת 
לחימה זו לא הביאה עמה נצחונות מפואתם, ולעתים אף גרמה 
כשלונות מחפיתם, אך בשנים שלאחר קרב קאנאי ( 216 ) נראתה 
כאפשרות יחידה. מתנגדי פ׳ כינוהו ״המשתהה״ ( 00 ) 3 ) 0 ״״נ>) : 
לימים הפך כינוי גנאי זה, מתוך ראיה היסטותת, לתואר כבוד. 
בראש מתנגדיו היו מינוקיום תפוס, שהיה ב 217 שר-הפרשים 
( 1 * 11111111 >:> 00 ) 381$ ״ 1 ), אך סמכותו היתה שווה לזו של פ׳ הדיקטטור, 
וכן קלודיום מרקלוס וסקיפיו אפתקנוס (ע׳ ערכיהם). אעפ״כ 
היה פ׳ קונסול עוד 3 פעמים ( 215 , 214 , 209 ), מהן פעמיים עם 
מרקלוס, וב 209 כבש את טתטום ועוד עתם בדרום. מאז היה 
״ראשון הסנטותם״ ( $€03111$ $ק 00 ״ 01 ק). הוא התנגד בתוקף לתכנית 
הפלישה לאפתקה שיזם סקיפיו. כשמרן ודבק במסורת, סלד מגינוני 
ההלניזם שהחדית הסקיפיונים ואצילים אחתם. פ , שימש בכהונה 
ובחבר האוגותם (ע״ע) והעריך את הדת המסרתית כמכשיר מדיני 
לעיצוב תודעת הציבור בשעת חירום. קבורתו מומנה בתתמות 
פשוטי האזרחים. 

, 0355013 . 1 ; 1951 י,. 0 . 8 150 — 220 1* ?0111x1 ><ת 80 , 1 >ז 1113 ״ 5 . 11.11 

. 1962 ,,€ , 0 0010 * 5 111 1 * 71 507710711 0 ה* 1 סק £51 1 

2 ) ק.פביוספיקטור — 00 ) 10 ? 31011$ ? . 2 >—סנטור ומחבר 
אנלים (ע״ע). היה פעיל במדעיות בראשית המלחמה הפונית השניה. 
פ׳ היה הראשון בתמי שכתב חיבור היסמות, ביוונית, לפי סדר 
השנים. בחיבור זה, שממנו שתו רק כמה הבאות, קישר את ייסודה 
של רומא לבתחתו של אנאס (ע״ע) מטתיה, וקבע את תאתך 
ייסוד רומא לשנת 748/7 לפסה״נ. רוב ספת הוקדש למאורעות 
זמנו, ובתיאור המלחמות הפוניות ביטא את עמדת המתונים בסנט. 
פוליביוס (ע״ע) השתמש בחיבורו. 

. 1965 , 1 ( 0x3 1/1( 1x111111 ה 8.0 ׳.;/״:' 1 , 1 [> 1 ״ז ! 

ד. אש. 

פב' 3 י 3 , א 11 *ו 1 ה״* (ץ) 50010 381311 ?), אגודת סוציאליסטים 
בריטים. נוסדה ב 1883 בידי קבוצה קטנה של אנשי־תח 
בלונדון במטרה "לחדש את פני החברה בהתאם לאפשתיות המור־ 
תות הגבוהות ביותר". האגודה נקראה ע״ש המצביא הרומאי פביום 
(ר׳ לעיל) "המשתהה", משום שלדעתם אין להשיג רפורמה חברתית 
באמצעים מהפכניים אלא בשינויים הדרגתיים. בין המייסדים היו 
סידני ו 3 , ג׳. ב. שו (ע׳ ערכיהם) וגתאם וולס, ואח״כ הצטרפו 
ה. ג , . ולז, ביאטתס וב. ג/ ר. מקדונלד, ג. ד. ה. קול (ע׳ ערכיהם) 
ואחתם. ב ״ 500131151 "; $׳ £$$35 38130 ? ("מסות פביניות בסוצי־ 
ליזם״), 1889 , בעתכת שו, הוצג הסוציליזם (ע״ע, עמ׳ 570 ) כיעד 
בר־בצוע באמצעות העברה הדרגתית של תפקידים תעשייתיים 
וחברתיים לידי רשויות מקומיות והמתנה. בניגוד למרכם (ע״ע), 
לא ראו ד,פ׳ במדינה מכשיר דיכוי מעמדי שיש להרסו, אלא מוסד 
שיש להשתלט עליו באמצעות דוב בפרלמנט ולהשתמש בו לרווחת 


הציבור. בתחום הכלכלה התבססו הם , בעיקר על ג/ ס. מיל 
וו. ס. ג׳וונז(ע׳ ערכיהם) הליברלים. ד.פ׳ דגלו במדיניות של החדרת 
(" 0 !) 03 ״ 001 ק) רעיונותיהם הסוציאליסטיים בחוגים הנושאים באח¬ 
ריות שלטונית, וזאת ע״י הרצאות, פגישות חברתיות ופרסומיהם 
המגוונים. מספר חבת אה״פ היה בשיאו רק כ 5.000 (בראשית שנות 
ה 50 ), אך השפעתם היתה גדולה והותירה עקבות בחיים הפוליטיים 
הבתטיים. בראשית המאה סייעה אה״פ ביסוד מפלגת ה״לייבור" 
ושמרה על יחסים הדוקים עמה, במיוחד אחת 1918 . כמחצית חברי 
הפרלמנט של הליבור והנהגת המפלגה היו חבת אה״פ. לפי׳ היתה 
יד בייסוד השבועון רב־ההשפעה " 3 ו״ 0$ ) 3 ) 5 ׳" 40 ז 780 ובהקמת 
ביה״ס למדעי החברה — 000011110$ ? 0£ 808001 1 ז 10 > 1 ז<>? 80 ? — 
בו למדו רבים ממנהיגי בריטניה וארצות חבר העמים. 

בזירה הבי״ל פעלה אה״פ בד״כ באגף הימני של התנועה הסוצי¬ 
אליסטית: בעת המלחמה באפתקה הדרומית דגלה בסיפוח הבותם 
בשם הקדמה, וב 1914 צידדה רוב אה״פ. בניגוד ל״ליבור", ביציאה 
למלחמה. אחר מלה״ע ח גברה השפעת אה״פ, וממשלת אטלי(ע״ע) 
הגשימה רבים מרעיונותיה. ב 1952 הופיע 301$ *? 381311 ? ׳״€]$! 
("חוברות פביניות חדשות") בעתכת ר. ה. קרוסמן (ע״ע). 

ש. וורם - ד. ליבשת (עורכים), אנתולוגיה של המחשבה הסוציאליס¬ 
טית, 1789 — 1939 . תשב״ב 1 - 810 . 15 ; 1913 , 0. 0010, 1. 50010111X1 .ס 
.¥ ,ז 13 ־ 1081 \ ■ 1 \ .. 6 ; 1960 , 15 * 1 /^ ¥50 0 $ 1714 ) 8 * 11 * 14 7/115 ,^ 1 זת 3 ן 11 
* 7/1 . 11 .£ ; 1962 , 1884-1918 , 5 * £01111 £115/1 ה£ 4 ה 0 40115771 * 50 

. 1973 ,ץ 1 * 1 * 50 .£ * 1/1 0$ ץ 05 ? 1415 

א. ז. 

פבלוב, איון פטרוביץ׳, ע״ע פולוב, איון פטרוביץ/ 

פברואר (מלאנד 081-1131111$ ?), החודש השני בלוח הנוצת. ובו 
28 יום בשנה רגילה, ו 29 יום בשנה מעוברת. חל בחדשים 
שבט—אדר בלוח העבת. 

בשנה הרומאית הקדומה, שהחלה במארס, היה פ׳ החודש ה 12 
ובו נערכו טקסי היטהתת לקראת השנה החדשה ( 11300 * £08 = 
לטהר! חג ההיטהרות, 080113 ? ב 15 בחודש היה חלק מ 1-03113 סקס? 
[ע״ע זאב, 568 ! מסכה, עם׳ 1104 ]). הוספת יום בשנה מעוברת 
נקבעה כבר בלוח היוליאני (ע״ע לוח, עמ ׳ 340 ), אך היא חלה אז 
בין הימים 23 ל 24 בס׳, ולא בסופו, כמו היום. קביעת פ׳ לחודש 
השני קדמה, כנראה, זמן רב לרפורמה היוליאנית, ולפי המסורת — 
מימי המלך נומה פומפיליוס. 

פבליציוס, יוהן אל 5 רט — 38010111$ ? ז 1800 \> מת 083 | — 
( 1668 — 1736 ), פילולוג קלאסי גרמני, גדול הביבליוגרפים 
בתקופתו. למד באוניברסיטת ליפציג והיה מורה ומנהל בגימנסיה 
בהמבורג. 

פ׳ הו״ל את דיו קאסיום, סכסטום אמפיתקום ויוסף בן מתתיהו. 
מחיבותו £31133 81811018003 (״ספריה לאטיגית״), 1697 , ש 3 ספתו 
הראשונים דנים בסופתם הקלאסיים מפלוטוס עד יורדנס (ע׳ 
ערכיהם), בתולדות חייהם, יצירותיהם ומהדורות חיבוריהם: בספר 
ה 4 נידונו הסופתם הנוצתם הקדומים. 003003 81811018003 
( 1705/28 ) ח בסופתם יוונים מהומרוס עד 1453 . 813 ק 603 ס 81811 
301 3 ״נ> 1 )״ 3 ( 1716 ) סוקר חיבותם על עתיקות מהתקופה הקלאסית, 
עתיקות הנוצתם, ועתיקות היהודים (מקדשים, מזבחות, ערי-מקלט, 
חגים, קרבנות, תפילות, טקסים, ארגון מדיני, חוקים, ענשים, בת״ם, 
משחקים), פ׳ הביא גם כרונולוגיה יהודית מבריאת העולם ע״ם 
המקרא. הוא טען שאין ללמוד ממנהגי היהודים בגרמניה בדוח, 
שהיו ירודים בעיניו, על אורח-חייו של עם־אלהים הקדום. - 00011 
800301110 )״£ ! £0800 (״ 100 דפים של חסידי לוחר״), 1728/30 , 
סוקר 200 סופרי הרפורמציה. ) 0 1130 > 0 ת 1 1113 ) 1.3 81811018003 
1$ ) 300 £110130 ״; (״ספריה לאטינית של יה״ב״), 1734/46 , היה יסוד 
למחקר הלאטינית המאוחרת. 

. 1908 , 111 ,<} 5/11 ז 10 ס 1 /ס 5 01 * €10551 / 0 1 ( ¥115105 4 , 8 ץ 41 ו 531 .£ .ן 



309 


פבריציום, היירונימום — פגמטיט 


310 


פ 1 נר' י צ י ו־ 0 , ה י רו 2 י מנ 0 — < 31 5 ט 101 זנ 21 ? 5 ! 1 מ 1 ץ 1 ז 0 ז 11£ ־ 1 

6036016 ק — ( 1533 , אקוואפנדנטה, — 1619 , פאדובה), 

רופא איטלקי שהצטיין בכירורגיה, אנטומיה ופיסיולוגיה. תיזז תל¬ 
מידו של פל! 9 יה (ע״ע אנטומיה, עמ ׳ 400 }. הוא היה פרופסור 
בפאדובה והשפיע רבות על תלמידיו הגדולים מלפיגי והרוי (ע , 
ערכיהם). פ׳ הצטיין בעיקר באנטומיה ד,משוה (ע״ע). ספרו הראשון 
! £0611 £0101310 06 (״התפתחות העובר״), 1600 , מתאר את האמבריר 
לוגיה בבע״ח שונים. הלק מתצפיותיו בפגמי מערכת כלי הדם קיבל 
משמעות קלינית בתקופה החדישה כשלמדו להכירם ולנתחם. המ¬ 
פורסם בין ספריו של פ׳ דן בשסתומי הוורידים: 11 ו 11 ז 3 ם 6 ע 06 
03110115 ( 1603 ). אמנם שסתומים אלה תוארו לפניו ע״י הרופא 
האנוס אמטום (ע״ע) לוזיטנום, אבל מחקרו של פ׳ מושלם יותר. את 
המשמעות הפיסיולוגית שלהם גילה אח״כ הארור ( 1628 ), 

עבודותיו המאוחרות דנות בין השאר באיברי הקול והדיבור, 
בנשימה, במבנה העין ובעיכול, וכן בהתפתחות הביצה המופרית של 
התרנגולת. פ , עסק כל ימיו גם בכירורגיה ואת חידושיו פרסם 
בספרו תז 11 :> £1 ־ 111 ־זוו 61 £013161161105 ? (״תומש הכירורוגיה״), 1592 . 

. 1913 ,.£ ./ 6 /ס !) 0111 ) 7 ־ 1 01 010 ( £701771 ) 11 ־ 1 ,מחג• 4111 > 1 >(', . 11.8 

?|.ל*ל — 3 ט 1 ) 1 ־ 1 ל 3 ? 61 ־ 031 — ( 1622 — 1654 ), צייר 
הולנדי. 'נמנה עם תלמידיו החשובים של רמברנט. יצירתו 
המתוארכת המוקדמת ביותר, ״החייאתו של לזרוס״, מ 1642 , (המו¬ 
זיאון הלאומי, ורשה), טבועה עדיין בחותם השפעת מות. אולם 
ההעדפה הבולטת להציב דמות כהה על רקע בהיר (דיוקן עצמו, 
1645 — 1650 ; מוזיאון בוימאנם, רוטרדאם), כבר מצביעה על נטייתו 
להיחלץ מסיגנונו של רמברנט (ע״ע). ב 1652 צייר פ׳ את הפאנ 1 - 
ראמה המוזרה של ןלפט (הגאלריה הלאומית, לונדון), המעידה על 
זיקתו לתחבולות פרספקטיוויו׳ת (ע״ע הוגסטרטן) — זיקה שהוריש 
לורמר (ע״ע). מיצירותיו, שכללו, בין היתר, ציות הור, חיות, טבע 
דומם, שרדו רק מעט, רובן משנת חייו האחרונה, ומייצגות את 
סיגנונו הבשל והעצמאי. הן מושפעות, בחלקן, גם מציירי אסכולת 
דלפט ומאחיו הצייר, בךנט ( 01 = 331 ) פ׳ ( 1624 — 1673 ), אף הוא 
ממחקיו של רמברנט. 

. 1958 ,.¥. 8 ,זמס? . 0 ; 1947 .€ ,ח 3 מ 1 ־ 1 ע 11 נ 501 .£ .£! 

פגודה (כפי הנראה, שיבוש פורטוגלי של המלה בהגוט, "הישות 
העליונה", בלשון סנסקךט), מבנה דמוי־מגדל, בגוי עץ, 

חומר, אבן או יצוק ברזל, המקובל לצרכים דתיים בהודו, בסין, ביפן 
ובשאר ארצות העולם הבודהיסטי. הפורטוגלים הראשונים שהגיעו 
להודו כינו בשם זה את המגדלים המתנשאים של המקדש ההינדואי; 
מאוחר יותר, שימשה המלה פ׳ לציון כל מקדש דמוי־מגדל. — 
מבחינה ארדיכלית ודתית מקורה של ד.פ׳ בסטופה (ע״ע הדו, אמנות, 
עמ ׳ 596 ) — תל־עפר דמוי־כיפה שנבנה כציון קבר לשתדיו של 
קדוש או אציל. השראה לבניית פ" שימשה הסטופר, שהוקמה במאה 
ה 2 לסה״נ על־ידי המלך קאנישקה בגנדהרה (ע״ע). — עם אימוץ 
הבודהיזם בסין הושפעה הס׳ מארדיכלות מגדלי־השמירה הסיניים, 
שכבר היו מקובלים בתקופת האן המוקדמת. השם הסיני לס׳, ט א י, 
מרמז על מגדל מרובע גבוה בעל מספר קומות המופרדות זו מזו 
על־ידי גגות. ד״פ׳ הבודהיסטית העתיקה ביותר ששרדה בסין היא 
מ 523 , בסו׳נגישאן, בנדה לבנים. — סוג אחר של ד.פ' הסינית, 
הקרוב יותר בסיגנונו למבנה המגדל הסיני, נתקבל ביפן, והוא בגוי 
עץ בלבד. בדומה לסטופה, באה הפ ׳ לסמל, בהשפעה הודיתץדית, 
דיאגרמה ארדיכלית של היקום: העמוד המרכזי מסמל את הציר 
הדמיוני המקשר בין שמים לארץ, ארבעת העמודים הפינתיים — 
את העמודים התומכים בשמים, המבנה הקומתי המתנשא בהדרגתיות 
אל-על — את הר־היקום האגדתי, העיטורים המעוגלים בראש הם׳ — 
את דרגות השמים, משכנם של האלים. 


למן המאה ה 10 התחילה הס׳ מאבדת את משמעותה הדתית 
והפכה בהדרגה לחלק מאמנות-הנוף. כעיטור לנוף הובאה הם׳ לרא¬ 
שונה לאירופה מסין במאה ה 18 . 

וע״ע בורמה, אמנות (ד תמ׳)! הדו, אמנות (ר׳ תמ׳)! יפן, 
ארדיכלות (ר׳ תמ׳): סין, ארדיכלוח. 

,( 111 , 0161115 364 01151 ) 1 ) !)=£ ("הרצאות על הפתולוגיה 
הכירורגית"). הוא ניהל את המחלקה הכירורגית בביה״ח ע״ש 
ברתולומיאום חכה לפרסום רב. על שמו נקראות שתי מחלות שנתגלו 
על ידו: 1 ) אקזמה מיוחדת של פטמת השד הנהפכת לסרטן ( 1874 ) ; 
2 ) דלקת עצמות מעוותת ( 01305 ־ 01 ) 66 61115 ) 05 ; 1876 ). 

. 1954 , 816-818 , 11 /ס 4 ,־ 01 ( 13 ^ . 11 

פגי, שלל ־י׳ 1€5 * 31 ו 0 — ( 1874 — 1914 )׳ סופר, משודר 

'והוגה-דעות צרפתי. בנו של בעל־מלאכה. נתייתם וגדל 
בעוני אך קיבל חינוך קתולי ופטריוטי קפדני. למד ב 00601316 £6016 
61161116 ק 511 , האקדמיה של העילית האינטלקטואלית במולדתו. הושפע 
עמוקות מברגסון, והתקרב לסוציאליזם. חיבר טרילוגיה דרמתית 
על זץ ד׳ארק (מ 1897 ), וכן מצעים ספרותיים־סוציאליסטיים. חרף 
התנגדות עמיתיו הסוציאליסטים יצא פ׳ להגנת דרייפוס והשתתף 
בהפגנות נגד האנטישמיות. גילה אהדה לוהטת לעם היהודי, וראה 
בידידו ברנר לזר (ע״ע) נביא מודרני. ב 1900 יסד ם׳ כ״ע ספרותי 
מדיני. 1023106 <) 13 16 ! 03111615 , בו חתר לסינתזה אורגנית, בין 
אמונה דתית, מיסטיקה עמוקה, סוציאליזם ולאומנות צרפתית. בכ״ע 
זה השתתפו מיטב החוגים של התקופה. עם קוראי ה״מחברות" נמנו 
אינטלקטואלים מהשמאל, ומהימין, אע״פ שם , ניהל מאבק נוקב 
במגמות שליליות של שני הצדדים. לשיא ספרותי הגיע פ׳ בפואמות 
שהצטיינו בסגנון חגיגי ובדימויים שחזרו על עצמם, וכך נקלטו 
בתודעת הקורא. 

מיצירותיו: 6 ״ 31 ק 6 ! 01 א (״מולדתנו״), 1905 ! 36 6 ז 6 ) 5 ץ 1 \ ? 10 
16 ^־ 3 63006 ! 36 61131116 13 ("מסתורין החסד של ז׳אן דאדק"), 
1910 ; 6 ׳!£ (״חוה״), 1913 , וכר. 165 = 1 ק 0001 165 ׳ 15 ! 06 נתפרסמו ב 20 
כרכים 1968 — 1917 . פ׳ נפל בקרב־מוץ (ע״ע), 

־//?>£ , 6 ץ 10 קטס .? ; 1965 ,ץ 11 ז 1€£ .ת 1 מין 3 ;.ק 

, €%1%5€ י 1 1 * , 1 ז £$0 ז 8€ ? €7117 ,: 1 ^ £0611 ; 1965 ? 1 > £1071 

. 1970 , 1 * 0 * 1 1 ' .? י 5 ( 3 ז? .£ ; 1970 ,$נ 1 רח 1 ת 0 . 1 ; 1968 

פגמטיט, סלע מאגמתי גרגרי, המתגבש ממאגמות (ע״ע וולקניזם < 
פטרולוגיה), אחדי שלב ההתגבשות הראשי, כשהן מועשרות 
במרכיבים נדיפים, בעיקר מים. גודל גבישיו נע מס״מ אחדים למ׳. 
הס", לרוב, קשורים בגופים מאגמתיים גדולים יותר ומופיעים לעתים 
בצורת עדשות סגרגציה בשוליהם. רובם יוצרים דייקים אינטרחיוויים 
(ע״ע דיק) או שצורתם בלתי סדירה, ד.פ" משתרעים לתב לאורך 



311 


פגממיט — פדוכה 


312 


כמה מאות מ׳ ועד ק״מ מועטים! לרובם הרכב גרניטי (ע״ע גרניט). 
פ" מורכבים מכילים, לבד מן המינרלים המאגמתיים הרגילים (קורצה, 
פלדשפטים ונציצים [ע׳ ערכיהם]), גם מינרלים נדירים בריכוזים 
גבוהים, יחסית. בין היסודות הנדירים מצויים ,נוא,) 1 ?,ז 05,6£,2 ־ 1.1 
111 .; 13,1 ־ והעפרות הנדירות (ע״ע). בם" אחדים מבחינים באיזור 
מינרל(גי, שבו מרוכזים מינרלים מסוימים בשולי הגוף, ואחרים יוצ¬ 
רים פסים בחלקו הפנימי. לפ" ערך כלכלי רב והם המקור העיקרי 
להפקת פלדשפטים ונציצים. קוורצד, פגמאטיטי משמש בתעשיה 
האלקטרונית ובבניין מראות של טלסקופים גדולים. כן מפיקים מם" 
את העפרזת הנדירות (בעיקר מן המינרל מונזיט [ע״ע צריום]), 
זירקון, בריליום (בעיקר מן המינרל בריל! ע׳ ערכיהם), אורניום 
(מאורניניט), תוריום וליתיום (ע׳ ערכיהם). הפ" הם המקור היחיד 
להפקת המתכות ניאוביום וטנטל (ע׳ ערכיהם); פ" מסוימים, כגון 
אלה בקולה בבריה״מ, עשירים באפטיט (ע״ע), המנוצל לייצור 
דשנים פוספטיים (ע״ע פוספטים). פ" הם גם מקום הימצאותם של 
אבני חן שונות, ובמיוחד של אזמרגד (ע״ע), ספיר, רובין ואקואמרין. 

פ" פשוטים עם מעט מינרלים של בריליום וליתיום מופיעים 
במסיוו־הפרה־קמברי של אילת. 

סגג י ג י , ניקולו — 11 ז 3£3111 ? 00016 !א — ( 1782 , ג׳נובה — 1840 , 
ניס), כנר ומלחין איטלקי. נחשב לגדול הכנרים בכל 
התקופות. מורו הראשון היה אביו. בהיותו בן 9 הופיע בעיר הולדתו. 
אח״כ נסע לפארמה להמשך לימודיו. בגיל 13 סייר בערי לומברדיה 
ומאז הרבה לנגן, להלחין ולסייר ברחבי איטליה. את עול אביו 
המיר בהתמכרות לתענוגות ולמשחקי־מזל. לאחר פרשת אהבים 
ממושכת שב ב 1805 בהצלחה מרובה לבימת הקונצרטים. ב 1815 
פגש בזמרת אנטו׳ניה ביאנקי (! 8130011 ), שילדה לו בן ( 1826 ). 
ב 1828 נותקו יחסיהם. באותה עת החלה מחלת הסרטן לתת בו 
אותותיה. הופעותיו בווינה, בערי גרמניה, בפרים ובערי בריטניה 
זכו להצלחה חסרת תקדים ולהכנסות כספיות ניכרות. ב 1833 הזמין 
אצל ברליוז (ע״ע) יצירה לחייולה ולתזמורת, וצירף להזמנה 20,000 
פרנקים. התוצאה — יצירת ברליוז ״הרולד באיטליה״. ב 1834 שב 
לאיטליה. מספר הופעותיו קטן בהדרגה והוגבל למופעים לידידים 
נזקקים. בית־הימורים בפאריס, "קאזינו פ , ", בו השקיע כסף רב, 
פשט את הרגל. ב 1840 נסע לניס בתקווה לשפר את מצב בריאותו, 
ושם מת. בשעותיו האחרונות ניגן בכינור הגוארנירי, אותו הוריש 
לעירו, ג׳נובה. 

פ׳ חידש הרבה בכל הנוגע לטכניקת הנגינה בכינור, ומבצעיו 
הווירטואוזיים (כגון נגינת יצירות מורכבות על מיתר אחד, נגינת 
פיציקאטו ונגינה בקשת בעת ובעונה אחת) השפיעו על גישת 
מלחינים ומבצעים. באלה טמון גם עיקר העניין שביצירותיו, מהן 
מוכרים 24 הקאפריסים לכינור יחיד. הקונצ׳רטות לכינור ולתזמורת 
(מ 10 שהלחין ידועות רק 4 ) וסדרות אחדות של ואריאציות. 

סביב דמותו הדקה, שחורת־השער והחיוורת, תאוותו למשחקי־מזל 
והשגיו הבלתי־רגילים בכנר נרקמו אגדות רבות שעיקרן — קשריו 
עם השטן. הכנסיה סירבה לקברו ורק ב 1896 הובא לקבורה דתית, 
בפארמה. 

, 050 * 1 *., 1}!6 0x01710X10 \7 1x11 ,ז 6 ע 1 טי 1 .[ ; 1929 % ■ 5. 0 / 06x100 

,ץ 7 זג 1 ס 0 06 . 0 ; 1950 , 51x177£5 /ס 405567 \ 1 ,ז €£10 ן ¥1 \■ . 0 : 1936 

. 1957 , 11 ־ 1 , 06710656 16 ' 11 .*/ 

א. חג, 

פגסוס ( 0835115 ?, ? 7000 וז 11 ), דמות במיתולוגיה היוונית־רומית: 

סוס מכונף שנולד ליד מקורות האוקיאנוס מזיווגם של 
פוסידון (ע״ע, וע״ע גודגו) ומדרסה. פ׳ חי באקרוקורינתוס ליד מעיין 
פירני, שם מצאהו בלרופון(ע״ע׳ עט׳ 955 , ושם תמ ׳ ) והצליח לרסנו 
ברסן־זהב שקיבל מידי אתני. הוא רכב על פ׳ בבואו לנצח את 
הכי?רה (ע״ע). כשהגיע פ׳ למורדות הר הליקון (ע״ע), בעט 


בצוק וממנו יצא המעיין המפורסם של המוזות (ע״ע. עמ׳ 413 ), 
היפוקרני (ע״ע). ממימיו היו המשוררים מקבלים את השראתם. 
פ׳, המביא את הפייטנים לארץ ההשראה, הוא יצור של העת 
החדשה! מופיע לראשונה בשית של בוירדו (ע״ע, עט׳ 766 ), 
"אורלאנדו האוהב". על שמו נקראת מערבת כוכבים. 

פדגוגיה, ע״ע חנוך. 

פדובה ( 3 ׳\ 10 > 3 ?), עיר בצפון איטליה! בירת מחוז פ׳, חבל וגטו. 

שוכנת ע״נ באקיליונה: 234,200 תושבים ( 1972 ). פ׳ היא 
מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב ובה מפעלים לייצור מכונות, כימיקלים 
ומוצרי טכסטיל. היא מפורסמת באתריה ובנייניה ההיסטוריים (ר׳ 
להלן) ומושכת תיירים רבים. אוניברסיטת פ׳ (נוסדה 1222 ) היא 
מהעתיקות באיטליה. לומדים בה 37,000 תלמידים ( 1973 ). בפ׳ מו¬ 
זיאון וגן בוטני. 

שרידי יישוב מהתקופה הנאוליתית ומתקופת הברונזה נתגלו 
בסביבות פ׳. את העיר יסדו כנראה חונטים (ע״ע). היא היתה בעלת- 
בתת משגשגת של הרומאים: ב 49 לפסה״ג קיבלה את אזרחות רומא, 
נקראה 313101101 ? 11101 ^ 110101 ^, והתפרסמה כעיר מולדתו של טיטום 
ליויום (ע״ע). עם פלישת הברברים ירדה מגדולתה. בתקופת האוטו־ 
נים החלה שוב להתפתח, ב 1176 השתתפה בליגה הלומברדית נגד 
פרידתך (ע״ע) ברברוסה והיתה למעצמה כלכלית ופוליטית. במאות 
13 — 14 שלטה על הערים השכנות ויךנצה, בסנ 1 ופלטלה ותכופות 
התנגשה עם ונציה וורונה ועם משפחת אסטה (ע״ע [ 2 ]). ב 1237 
השתלט עליה אזלינו (ע״ע), ב 1318 — 1406 שלטו בה בני משפחת 
קרארה וב 1406 — 1797 היתה בידי ונציה. בשלטון ונציה פרחה פ׳. 
פעלו בה הצייתם דונטלו ומנטניה (ע׳ ערכיהם) ואוניברסיטת פ׳ 
היתה מרכז להומניזם. ב 1815 — 1866 היתה בשלטון אוסטתה ואח״כ 
סופחה לאיטליה. 

עברה המפואר של פ׳ באמנות משתקף בבנייניה, ביצירות 
האמנות הרבות המעטרות אותה ובאוסף הציורים שבמוזיאון המקומי, 
מהתקופה הרומית שרדו מספר יצירות פיסול וארדיכלות, אך מירב 
ומיטב היצירות המצויות בה הן מיה״ב המאוחרים ואילך. בארמון 
שבלב העיר (;* 38100 ? 10113 > 313220 ?), שבנייתו התחילה ב 1218 
והושלמו ב 1306 , פרסקים מן המאה ה 14 . פרסקים של ג 7 וטו (ע״ע) 
מעטתם את קאפלת סקרובניי. בקאפלה אובטארי שבכנסיית ארמי־ 
טאני (ניזוקה קשה במלה״ע 11 ), שרידים מציורי־הפרסקו של מנטניה 
(ע״ע) ובני־דורו. שפע של אוצרות אמנות, ציורים ופסלים, ממלאים 
את הכנסיה הראשית של העיר, כנסיית אנטוניו הקדוש (בנייתה 
התחילה ב 1232 , הושלמה במאה ה 14 ): פסלי המזבח הראשי של 
דונטלו (ע״ע), פסלי הקבורה של אנטוניו הקדוש (לומברדו, ע״ע), 



סרוגה: מראה סז האוויר. במרכז: כנסיית אנטוניו הקרח* 
(כדשרר התיירות, רומא) 






313 


פדובה — פדרב, לראי לאון פזר 


314 


הפרסקים של אלטיקןח׳ (ע״ע). לפני בניין הכנסיה מוצב פסל־ 
הפרש של הקונדוטירה גאטאמלאטה (תם׳: כר׳ יב, עמ׳ 190 ), יצירת 
המופת של תנטלו. — השפעתה של אסכולת־הציור שנתגבשה בם׳ 
במאה ה 15 ניכרה בצפון איטליה ואף בגרמניה. 

, 1966 , 007117 / 0 17 // 171 . 8 , 36 )־< .[ 

מ. 

בנקאים יהודים הגיעו לם׳ במחצית השניה של המאה ה 14 , 
בחסות בית קרארה גדלה הקהילה ונודעה בעשרה. אולם, משבאה פ׳ 
תחת שלטון ונציה, איימה על היהודים גזרת גירוש. ב 1456 גורשו 
הבנקאים היהודים מן העיר בהשפעת המטיף קפיסטרנו(ע״ע) וחסי¬ 
דיו, אך יתר בבי הקהילה נשארו. ב 1483 שוב התירו ליהודים לעסוק 
בהלוואות. בעקבות עלילת הדם בטרנטו ( 1475 ) התפשטו הפרעות 
גם לס׳, ונשנו שוב ב 1491 בהשפעת ההסתה של המטיף ברנרדינו 
(ע״ע) דה פלטרה. ב 1492 הגיעו לפ׳ ממגורשי ספרד. הקהילה 
התחזקה והיו בה 3 עדות, איטלקית, גרמנית וספרדית. ב 1547 סגרו 
השלטונות את הבנקים היהודים כדי למנוע התחרות בבנק הנוצרי 
בן:״? ;( 4 401116 ^. היהודים פגו בהצלחה למסחר ביהלומים, בבגדים 
ובאריגים. 

יהודי פ׳ ידעו קשיים רבים, ביניהם:גטו יהודי הוקם ב 1601 
ליד ביהכ״נ; עד 1715 נאלצו היהודים להקשיב להטפות נגדם 
בכנס־ות; ב 1556 נשרפו ליד בניין המועצה ספרי תלמוד וספרים 
עבריים אחרים. בכל זאת נשארה פ׳ מרכז חשוב ללימודי היהדות 
בגלל הישיבות הגדולות והאישים שעמדו בראשן (ע״ע מינץ, קצנל־ 
בוגן) וכן מפני שיהודים נמשכו מכל קצווי אירופה ללמוד רפואה 
באוניברסיטה המקומית(ע״ע יוסף דלמדיגו). ב 1630 — 1631 מתו במגפה 
421 מתוך 721 יהודי ם׳. באותה עת התפרנסו רוב יהודי ם׳ מתעשיית 
המשי. ב 1684 , משנפוצה השמועה שהיהודים סייעו לתורכים בבודה 
(ע״ע בודפסט, עמ ׳ 720 ) נגד צבאות אוסטריה וונציה, שדד ההמון 
את הגטו. ב 1797 העניק השלטון הצרפתי אמנציפציה (ע״ע) ליהודים 
ושערי הגטו נפרצו, אך השלטון האוסטרי קיצץ בזכויותיהם. אמנצי¬ 
פציה מלאה קיבלו ב 1866 עם הסיפוח לאיטליה. ב 1829 הוקם 
הסמינר לרבנים 11311300 0 :> 1 ת;< 11 ( 3 > 1 16810 ( 00 הראשון באירופה 
בו למדו לימודי קודש וחול, ושבו הורה ש. ד. לוצטו (ע״ע), ב 1870 
הועבר הסמינר לרומא. ב 1881 ישבו בפ׳ 1,378 יהודים, אולם חלה 
ירידה בחיי החברה והתרבות בקהילה. ב 1911 ירד מספרם ל 881 
וב 1938 — ל 586 . יהודי פ׳ היגרו למרכזים אחרים, וגם לארץ־ישראל. 
מאישיה הבולטים של פ׳: מאיר בן יחזקאל אבן גבאי, אליהו דל- 
מד׳־גו ומ.ח. לוצטו (ע׳ ערכיהם). בשנים 1943 — 1945 נשלחו כ 85 
איש למחנות ההשמדה. ב 1974 ישבו כפ׳ כ 200 יהודים. מכל 
בתהכ״נ העתיקים והמפוארים של פ' פתוח כיום רק ביהכ״נ 
האיטלקי שנבנה ב 1548 . 

ב. רות, תולדות היהודים באיטליה, 1962 ז י. פינקרפלד, בתי־כנ&ת 

באיטליה, תשי״ד! ד. קארפי(עורר), פנקס ועד ק״ק פ/ של״ת—שס״ג, 

תשל״ד; ־־ 501 ^ - 3 ח 0010 >\ ; 1901 ,. 7 171 1 ' 7 ז 0 ) 7751 ; 7111 ( 1 ' 71711 ...יד ) 7 ( £1 01117147£1 7 171 /) 7 , 0 §ז 1 זק 

א, מ. רב. 

פךון־ה?ן, ע״ע ?כור, ?כורה. 
פךי 1 ץ בקר וצאן, ע״ע ?כור, ?כורה. 
פדיון פטר־חמור, ע״ע ?כור, ?כורה. 
פד־יון עברים, ע״ע עברים. 
פןץןף, אלכסנךר אלכסנךרו?יץ׳--א^ 

34060 ( 4 1 זז 61 סק; 0£114 ; פסודונים של ג־ 111 \,ץנ 1 .\ 7 

(א.א. בוליגה) — ( 1901 — 1956 [התאבד])׳ סופר רוסי סובייטי. פ , 
היה חבר המפלגה הקומוניסטית מ 1918 והשתתף במלהמת־האזרחים. 


בשנות ה 20 היה התאורטיקן של ראפ" פ(ע״ע מועצות, בריתה-, עמ׳ 
724 )! ב 1936 — 1944 וב 1946 — 1954 שימש מזכיר כללי של ארגון הסופ¬ 
רים הסובייטים. בתפקידו זה היה אחראי לפקודות המאסר שהוצאו 
נגד סופרים רבים, מהם יהודים. — רוב סיפוריו של ם׳ מבוססים על 
נסיונו האישי במלחמת־האזרחים: *ז 0 קז 03 ? (״השמדה״), 1927 , 
שגיבורו הוא היהודי לוינסון בעל המשמעת המפלגתית הנחושה? 
0 ־! 46 ץ 3 מ 1100304111111 (״אחרוןהאורגים״), 1936-1929 .שהוכתר 
ע״י הביקורת הסובייטית כסיפור־מופת של הראליזם תסוציאליסטי. 
הרומן ז״י 4 ק 83 י 1 030433 !\ (עבר׳: ״הגווארדיה הצעירה״, 1947 ). 
1945 (תוקן שלוש פעמים לפי דרישת השלטונות), מתאר לחימה 
הרואית של צעירים במחתרת בחבל הדון נגד הכיבוש הנאצי, 

. 1961 . 4 , 11686 ? .א 

פךץ, קונסטנטין אלכסנךרו?יץ ׳ — - 3611 ^ 7 1*0110X311X1111 
0641111 1 ז!! 08 ק 4 מ 03 — (נר 1892 ), סופר רוסי 
סובייטי. בשנות ה 20 היד. חבר בקבוצת "חאחים ה$ראפיוניים"(ע״ע 
מועצות, ברית ר.-, עמ׳ 723 ). ב 1959 נתמנה מזכיר ראשון של איגוד 
הסופרים הסובייטיים; הוא מנע את פרסום "אגף הסרטן" לסולז׳ניצין. 

ראליזם בניתוח הפסיכולוגי ועלילה עשירה מציינים את הרומן 
0481 ? מ 0481 ק 0 ז (״ערים ושנים״), 1924 , המציג את איש־הרוח 
האינדיווידואליסט על לבטיו בעת מלדי״ע 1 ומלחמת-האזרחים. ספריו 
האחרים כוללים את הרומנים 88!6 £>ם 6068 מ (עבר׳: 
״קיץ מופלא״, תשי״ג), 1947/8 . ם׳ חיבר גם סיפורים קצרים ומסות. 
— יצירותיו מותאמות לדרישות המפלגה ומבקשות לקשר בין הרומן 
הסובייטי לבין מסורת הכתיבה הראליסטית הרוסית של המאה ד. 19 . 

; 1958 ,^ 146010 500161 4 מ!> 761.0.1 * 7 . 5 ח 0 וז 1 וח 1 צ ■| .£ 

. 1967 70 ,!״״ 81 . 14 .[ 

פדמסמ?ם 1 ה ( 31111135311115113x3 ?), "יליד הלוטוס". מורה בוד¬ 
היסטי שהגיע מהודו לטיבם (ע״ע) ב 747 לפי הזמנת המלך 
הטיבטי טהי־םר 1 נג-ךצאן ( 11 ב 5 :ז£?)- 2 ו 31-01 ־ 111 ^. קודם פעל פ׳ בהודו 
במשך כ 50 שנה. בתורתו שילב את שיטות הטאנטארה המיסטית 
(ע״ע הדו, עם׳ 474/5 ) ברעיונות בודהיסטים ברוח מהינה (ע״ע) 
ובעיקר של אסכולת המדהיאמיקה. בטיבט שילב את הבודהיזם 
שהביא בפולחנים טיבטיים טרום־בודהיסטיים ובכך הניח את יסודות 
חלמאיזם (ע״ע). מספרים עליו שהיה בקי ב״לחשי קסם" והכניע את 
השדים הטיבטיים שהתנגדו לדת הבודהיסטית. פ׳ מקודש ע״י הטיב־ 
טים ובעיקר ע״י כת "הכיפות האדומות" שהיה מייסדה. באמנות 
מוצג פ׳ לבוש גלימת נזירים ולראשו כיפה אדומה, כשהוא יושב 
על "כס הלוטוס" ורגליו משולבות. בידו הימנית "כלי הרעם" 
( מ , ג 7 \), שהוא סמל לכוחה המנצח של האמונה הבודהיסטית, 
בשמאלית — קערת הקבצנים ( 30-3 ?) ובחיקו "מקל הקסם" 
( 8 3 ת 3 ׳\ן 113 .> 1 ), פרי המצאתו. 

.^ 1 ;* 1928 , 115771 //)/) 814 071/17771 /^ 1 /ס 00715 7/17 . 4 . 

״ 1958 2 , 1/5771 ) 1771 )£ 07 , 71/771 / 0 115771 /^ 4 ) 8 7/17 

פדנג (§ 311 !> 3 ?), עיר-הגמל העיקרית בחוף המערבי של סומטרה 
(ע״ע ); 180,000 תוש׳ ( 1970 ). גמל פ׳ נפתח ב 1892 לצרכי 
יצוא הפחם ממרבצי אומבילין העשירים שבצפון־המערב. שני שוברי 
גלים מגינים על הנמל מפני רוחות המונסון המערבי. אחרי מלה״ע 11 
ירדד. תפוקת הפחם מאוד ועתה מייצאים דרך הנמל גומי, קופרה, 
תה. קינמון ועורות. 

£1 ??^ ל^א' לא!{ 0 !!" - 6 < 1 ־ 3131161 ? ■ 06531 06011 111$ ( 4 ? — 

( 1818 — 1889 ), איש צבא, קולוניזאטור ומלומד צרפתי. 

קצין הנדסה במקצועו. מ 1843 שירת בשטחי צרפת שמעבר לים 
(אלג׳יריה וגואללופ). אח״כ נשלח לסנגל וכעבור זמן נתמנה מושל 
המושבה ( 1854 — 1861 ; 1863 — 1865 ). לחם בעקביות ובהצלחה 





315 


פדרב, לואי לאון סזר — פדרציה, קונפדרציה, פדרליזם 


316 


במורדים והרחיב את השליטה הצרפתית בעזרת צבא מבני-המקש. 
פ׳ היה קולוניזאטור מעולה, מהמפורסמיס בתולדות צרפת: ייסד 
את דקר, גיוון את כלכלת הארץ, שיפר את המינהל, תרם רבות 
להפצת תרבות צרפת, והיה ממניחי היסוד של אפריקה המערבית 
הצרפתית. בתקופת שיתתו נעשה מומחה לבלשנות, לגאוגרפיה, 
ולאתנולוגיה של סנגל ואזורי סחרה וסודאן; לעת זקנה גם פרסם 
מחקרים בנושאים אלה. 

במלחמת צרפת—גרמניה ( 1870/71 ) עמד בראש "ארמיית הצפוף 
בצרפת והיה בין המפקדים הצרפתים המעטים שהשיגו השגים 
כלשהם. אח״כ עמד בראש משלחת מדעית למצרים העלימה, ומ 1879 
היה סנאטור. 

. 1947 ,ץ 1 ״ב 9 . 0 ; 1932 ,"ס״גמ״ם 

פדרבסקי, איגנצי ץ —! 31 [ 1811307 — ( 1860 — 

1941 ), פסנתרן ומדינאי פולני. פ׳ היה תלמיד מצטיין בקונ- 
סרווטוריון של ורשה ובין מוריו המעולים; למד גם בברלין ובווינה, 
מ 1887 התפרסם כווירטואוז עז־ביטוי וכמבצע מובהק של שרפן, 
ועורר התלהבות רבה. הוא סייר ברחבי אירופה וערב מלה״ע 1 
ביקר באוד׳ב וערד קונצרטים רבים שהכנסותיהם הוקדשו לתקופת 
פולניה. ם׳ השתתף, עם ר. דמובסקי (ע״ע), בהקמת "הוועד הלאומי 
הפולני". הצלחתו באה״ב הקנתה לו גישה ל״בית הלבן" וגרם 
להכנסת התביעות המתייחסות לפולניה (הגדרה עצמית, גישה חפשית 
לים) ב״ 14 הנקודות״ של דלסון (ע״ע). בינואר 1919 נתמנה, בהס¬ 
כמת פילסודסקי, לראש מועצת השרים של פולניה העצמאית. הרכיב 
ממשלה לאומית רחבה והיא זכתה בהכרת מעצמות המערב. שהה 
זמן רב בפאריס וחתם על חתי השלום בוורסאי. בהעדרו גברו חילוקי 
הדעות בממשלה ובשים ובשובו, עם תום שליחותו הבי״ל, לא 
הצליח להרכיב ממשלה יציבה. פ׳ היה אנטישמי מושבע ולא נקף 
אצבע להגנת היהודים מפני הפורעים בהם; בגבור הביקורת בחו״ל 
פנה לודלסון שמינה את ועדת מורגנתאו. כמדינאי גילה אזלת־יד 
נוכח האנדרולומוסיה הגוברת במדינה ופרש לשוויץ ( 1921 ). ב- 
1935/40 פיקח על עריכת ההוצאה השלמה של יצירות שופן בוורשה. 
ם׳ הלחין, בין היתר, אופרה "מאנרו", פאנטאזיה פולנית לפסנתר 
ותזמורת ושירי־עם רבים. 

. 1956 , 84:1108 . 0 ; 1939 ,*? 27*0 ?. *40x01 ,מ 0 >״ג. 1 .א-.? . 1 . 1 

פךר 1 — ס^ס? — שמם של 5 מלכים בפורטוגל ושל 2 קיסרי 
בתיל. 

1 ) פ׳ 1 ( 1320 — 1367 ; מלך מ 1357 ), בנו של אפונסו 17 . פרשת 
יחסיו עם אינם דה קסטרו(ע״ע) היא סיפור האהבה המפורסם ביותר 
בספרות הפורטוגלית. בתגובה על הוצאתה להורג מרד פ׳ באביו 
( 1355 ), ובמות אביו נקם באכזריות באויביו מקרב האצולה וכן 
צמצם את זכדוח הכמורה. הוא נשען על העירונים והגן על היהודים 
מהם תת הכמורה. וע״ע פורטוגל, היסטוריה. 

2 ) פ׳ 11 ( 1648 — 1706 ; עוצר מ 1668 , מלך מ 1683 ), בנו של 
דואן 17 (ע״ע). ב 1667 הודח אחיו, אפונסו ¥1 (ע״ע אלפונסו 71 ) 
נטול-הכשרון, והוגלה לאיי האזורים; ם , נהיה לעוצר ונשא את 
אשת אחיו. הוא עשה שלש עם ספרד, ובו הוכרה עצמאות ארצו 
( 1668 ), השליט משטר אבסולוטי בפורטוגל, ואחרי 1697 לא כונס 
ה״קורטס" (אסיפת־המעמדות). ב״מלחמת הירשה הספרדית" (ע״ע) 
צירף את ארצו לאנגליה, אוסטריה והולנד, וצבאו השתתף בפלישה 
לספרד. הוא מת בעיצומה של המלחמה. 

3 ) פ׳ 111 ( 1717 — 1786 ), בנו של ז׳ואן 7 . ב 1760 נשא לאשה 
את מריה, בת אחיו ז׳וזה. כשעלתה למלוכה(כמריה 1 ) ניתן לו תואר 
מלכות, בלי שמלך למעשה. 

4 ) ם׳ 17 (ראה 6 ). 

5 ) ם׳ 7 ( 1837 — 1861 ; מלך מ 1853 ), בנה של מדיה 11 (ר׳ 6 ). 


6 ) פ׳ 1 ( 1798 — 1834 ; קיסר ב 1822 — 1831 , מלך ב 1826 ), בנו 
של ז׳ואן 71 . כששב אביו לפורטוגל ( 1821 ) נשאר פ׳ בברזיל כעוצר. 
וכשהכריזה בתיל על עצמאותה הוכתר לקיסר. ב 1826 מת אביו ופ ׳ 
הוכח גם למלד פורטוגל(כפ׳ 17 ). כעבור חדשיים התפטר מהמלוכה, 
אחדי שניסח חוקה ומינה את בתו, מריה דה גלוריה, למלכה (מריה 
11 ). ב 1831 התפטר גם מהקיסרות בבתיל, לטובת בנו הקטין פ׳ 11 , 
נאבק עם אחיו סיגל כדי להחזיר את המלוכה לבתו מריה, ומת זמן 
קצר אחרי נצחונו. וע״ע בתיל, עם׳ 615 ; פורטוגל, היסטוריה. 

7 ) פ׳ 11 ( 1825 — 1891 ! קיסר ב 1831 — 1889 ), בנו של 6 ). בה¬ 
יותו כבן 6 ויתר אביו על הכתר לטובתו, ועד 1840 שלטו עוצרים 
בשמו. משהוכתר לקיסר השקיט, בדרכי שלום, את הארץ, שסבלה 
ממרידות במחוזות, גישר בין ניגודים פוליטיים, הקפיד על ממשל 
פרלמנטרי תקין, ושקד על פיתוח ארצו. אהבת השלום שלו ותמיכתו 
בביטול העבדות עוררה התנגדות בקרב הקצונה ובעלי־המטעים, 
וב 1889 פרצה הפיכה, וברזיל הוכרזה לרפובליקה. פ׳ מת בפאריס. 
וע״ע בתיל, עמ׳ 616/7 . 

ם׳ היה בעל השכלה רחבה, ידע גם עברית, תרגם את "חד גדיא" 
ופרסם מחקר על השירה העברית בפרובנס (-סזק-ססומלסו! 065105 ? 

1891 , 1111 ) 001013 301110 ־ 151 1:11:1101 0111 3105 ןת 0 ןו). 

0 . 

3 וךרו 1 — 1 0 ־ 51 > 0 ? — ( 1334 — 1369 ), "האכזר", מלך קסטיליה 
ולא?. אביו אלפונסו ^ x (ע״ע), נטשו, ונשא את לאונור 
דה גוסמאן וממנה נולדו לו בנים שטענו לכתר. לאחר מות אלפונסו 
( 1350 ) הוכתר ם', ומיד המית את אמו החורגת, רדף את בניה, 
ונלחם בהם כל חייו. הוא דיכא עד חרמה את האצולה המורדת והעם 
כינהו "רודף צדק". ם׳ כרת ברית עם צרפת ונשא את בלנש לבית 
בורבון, אך מיד אחת הנישואין נטשה וכלאה ושב לחיות עם 
פילגשו היפהפיה, מתה דה ?תליה. באפריל 1354 נשא פ׳ את 
זדואנה דה קסטרו, וגם אותה נטש, ועל כך נידהו האפיפיור. מ 1354 
לחם באחיו ?דתקה ואגתקה מטרסטמרה, במצביאו לשעבר אלבו־ 
קרקה, ובאחי ודואנה. פ׳ נכנע ונעצר, אך נמלט, ביסס מחדש את 
שלטונו והחל במערכות צבאיות נגד גרנדה וארגון. 

ב 1358 הורה ם׳ להוציא להורג את פדתקה וב 1359 עוד שני 
אחים; מעשים אלה הקנו לו את כינויו "האכזר" בקרב האצולה 
ונאמניה. בשנות מלכותו האחרונות התנהלה מלחמת אחים עם 
אנתקה שנעזר בצרפתים בהנהגת ת גקלן (ע״ע) בעוד שם׳ קרא 
לצדו את אדוות־ "הנסיך השחור" (ע״ע מלחמת מאה־השנים, עם׳ 
712 ). בקרב נח׳רה ( 3 ז 0 ( 3 א; 34.1367 ) ניצח ם׳, אולם בקרב מכתע 
במונטיאל ( 1£101 ! 10 \) נוצח צבאו ובדו-קרב לילי בין 22 ו 23 למארס 
1369 הרג אנתקה (ע״ע [כרך מילואים]) את פ׳ במו־ידיו ומלך 
תחתיו. ע״ע ספרד, היסטותה, עם׳ 355 . 

שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה (ע״ע) מטולדו היה שר אוצר 
ואיש סודו של ס׳ והחתם נכסי אצילים מורדים לקופת המדינה. 
אנתקה זקף את מדיניותו של פ׳ על חשבון יועציו היהודים וקרא 
לו "מלך היהודים". במלחמת האזרחים פגעו שני הצדדים ביהודים. 
ע״ע ספרד, יהודים, עט׳ 388 . 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, 1965 2 ! ,* 10 ז 1 ״ 1116 .? 

. 1961 ,*/#//סל) 01 ז מ 0 (£ €?> *׳ #1/1011 

א. בו. 

פךך*דה (פ׳), קונפדרציה (ק׳), פד־ךלתם (ם־ס). פ-ם 

(מלאם' £0001115 — בתת), צורת ארגון מדיני המבוסס 
על ביזור גאוגרפי מפליג של סמכויות השלט? ופעולותיו. המתנה 
מורכבת מאזותם בעלי אוטונומיה רחבה ומוסדות יציגים. הפ־ם 
הוא אפוא צורה קיצונית של ביזור דמוקרטי, והעקרונות הדמוקת 
סיים מתבטאים הן במסגרת המתנה כולה והן בתסיבוחיה האזוריות. 
פ׳ במשטר שאינו דמוקרטיה מטבעה שהיא פגומה, מחמת ההגבלות 



317 


פדרציה, קונפדרציה, פדרליזם — פה, לשץ וכלוטות רק 


318 


המוטלות על השלטון העצמי והייצוגיות; ברודנות נפגע הפ־ם גם 
מהנטיד. לריכוזיות. 

שלוש תכונות מאפיינות פ׳ לעומת מדינה אחידה, שגם בה יש 
תכופות שלטת מקומי ואזורי: 1 ) המדינה מורכבת, רובה ככולה, 
מיחידות אזוריות אוטונומיות: 2 ) החוקה מעניקה ערובות לסמכויו¬ 
תיהם של אזורים ולמעמדם; 3 ) השלטון המרכזי מורכב בצורה 
המבטיחה את השתתפות האזורים האוטונומיים והשפעתם עליו. 

מבחינה פורמלית מבחינים בין פ׳ (גרמ׳—:ו 3 ג 36551 > 1 ״ 81 ) לבין 
ק׳ (^ 11 גוג 11 ״ 31 גז 5 >. בם׳ ניתנת עדיפות להוראות המשפט הכלל- 
פדרלי ומוסדות ד,פ׳ על המשפט והמוסדות של החטיבות המרכי¬ 
בות אותה. הריבונות מיוחסת לם׳; החטיבות מוגבלות בסמכו־ 
יותיהן למה שהמשפט הכלל־פדרלי מעניק להן. ואילו בק׳ שואבים 
המוסדות הפדרליים והוראות המשפט הפדרלי את תקפותם מרצון 
החטיבות המרכיבות ומוגבלים על ידיהן; הריבונות מיוחסת לחטי¬ 
בות, וכל הסמכויות שלא נמסרו לשלטונות המרכזיים הן בידי חטי¬ 
בות אלו. ב 13 השנים הראשונות לקיומה היתה אה״ב ק׳, ורק ב 1789 , 
משנכנסה לתקפה החוקה הנוכחית, הפכה לם/ מדינות הדרום, שפרשו 
ב 1861 מאה״ב, התארגנו כק׳, אך תבוסת הדרום במלחמת האזרחים 
ביססה סופית את אה״ב כפ/ כיום מגדירות עצמן 2 מדינות כק׳: 
שורץ ובריה״ס. למעשה אין אף אחת מהן ק׳: חוקת 1848 חיזקה מאוד 
את סמכויות השלטון המרכזי בשוויץ, ומאז יש לראותה כפ׳; גם ברי־ 
ה״ם היא, לכל היותר, פ/ וגם זה בספק נוכח הכפיפות העצומה למרכז. 

הפ־ם שונה ממדינה אחידה — מזה, ומברית מדינות 
ע״פ המשפט הבי״ל — מזה. במדינה אחידה מצרות סמכרות השלטון 
העליונות במרכז; בריודמדינות היא פרי התקשרות מחייבת לגבי 
עניינים מסוימים בלבד ואין היא מחייבת לצמיתות את המדינות 
המתקשרות. ואילו בם־ם מיועדת ההתקשרות לצמיתות, והקשר שבין 
החטיבות הוא כוללני ומתבטא במשפט הממלכתי (הקונסטיטוציוני). 
אולם מצרים ארגונים בידלאומיים שהקף ההתקשרות במסגרתם 
קרובה להתקשרות פדרטיורת, והם עשרים להיות בסים לם׳ (כגון 
ארגוני השותפות באירופה [ד כרך מילואים, עמ׳ 174/5 )). 

3 התפתחרות עשרות להצמיח פ־ס: 1 ) התלכדות מספר מדינות 
לחטיבה מאוחדת; 2 ) פיצול גאוגרפי מפליג של סמכרות שלטון 
במדינה שהיתה אחידה; 3 ) הקמת מדינה חדשה, לאחר שחרור 
משלטץ זרים, מלכתחילה על יסודות פדרליסטיים, וזאת בשל נסיבות 
היסטוריות או משיקולים חברתיים־מדיניים. דוגמה להתלכדות במס¬ 
גרת ס׳ היו כמה מ״הליגות" ביוון הקדומה (האכיאים, איטוליה [ע׳ 
ערכיהם)) וכן ההתקשררות בין ערים ואזורים באירופה ביה״ב 
ותחילת העת החדשה (שורץ, ארצות־השפלה [ע״ע הולנד, עם׳ 
745 ]). במאה ה 18 קמה אה״ב כפ/ ובעקבותיה הלכו מספר מדינות 
באמריקה (ארגנטינה, בתיל, מכסיקו, ונזואלה) וכן דומיניונים של 
בריטניה (קנדה, אוסטרליה, אפריקה הדרומית). מסגרת של פ׳ גהיתה 
מקובלת מאד אחת מלה״ע 11 — יוגוסלורה, הודו וכמה ממדינות 
אפתקה. מיוחדת במינה היתה הקיסרות הגרמנית, שקמה ב 1871 — 
מעין פ׳ מונרכית. ברפורבליקה הגרמנית ב 1919 — 1933 נקבע משטר 
פדרלי, וב 1949 הוא חודש במערב־גרמניה. גם אוסטתה היתד, ב 1920 
לם/ שחודשה אחת מלה״ע 11 . 

איחוד פדרליסמי מרצון נוטה להתגשם בק׳ — הצורה הרופפת 
ביותר של פ־ם. החטיבות המתלכדות שואפות לשריון במעמדן 
המשפטי; כשהפער בגדלן, בעצמתן הכלכלית או הצבאית רב מאוד, 
מורגשת לתב עליונות אחת החטיבות על חברותיה, ופעמים שהג־ 
מוניה זו מתבטאת גם להלכה בזכרות יתתת. פעמים שמדינות רב- 
לאומיות שהיו אחידות הפכו לפ ׳ , כגון רוסיה אחת המהפכה הבולש־ 
ורקית רוגוסלורה אחת מלה״ע 11 . לעומתן היו מתנות שהוקמו כפ/ 
אך הפכו למתנה אחידה (הולנד. אינדונזיה), או שמסגרת הפ׳ 
התהדקה בהן (כגון שורץ, המכונה, כאמור, ק׳). 


הפ־ם עשר להיות יעיל ומאתך־ימים במתנה רחבת־יתם או במ¬ 
תנה שנעדרת אמצעי תחבורה ותקשורת טובים בין המרכז לפתפר־ 
יה; במתנה שבה כמה קבוצות אתניות (לאומיות, דתיות, גזעיות או 
לשוניות); ובמתנה בעלת מסורת של אוטונומיה אזותת בחלקיה 
השונים. תנאי הכרחי ליציבות הפ־ם בחברה חפשית, הוא נכתות 
ורצון מצד היסודות הקובעים בחברה לחיות בצוותא, במסגרת מתנה 
משותפת. בנסיבות אלו עשר הפ־ם לתרום לשיתוף פעולה ולצמצום 
חיכוכים. אך אם ישנם ניגודים חמורים בין היסודות הקובעים בחברה 
וחזקות בקרבם נטיות בדלניות, לא יוכל הפ־ם לספק נטיות אלו 
ויתאפשר למרכזי-עצמה בדלניים להתבסס ולהתפתח. סכנה זו מאיימת 
בייחוד על מתנות שאוכלוסייתן אינה הומוגנית מבחינה אתנית ולפי¬ 
כך עברו כמה מדינות שהוקמו כפ׳ למבנה של מתנה אחידה (אינדו¬ 
נזיה, זאיר, ניגריה); והשלטונות המרכזיים בהודו הגבירו את הפיקוח 
על המתנות. בגלל סכנה זו חוששים בבלגיה ובקנדה שמא התפתחות 
פדרטיווית נוספת תגרום להתפוררות. סכנה אחרת נשקפת לפ־ם כש¬ 
השלטון במתנה נמצא בית כוחות הנוטים לתכוזיות ובייחוד לרו¬ 
דנות. בד״כ מנסים כוחות אלה לשעבד את המוסדות האזוריים 
למרכז, גם אם נשאר להלכה הדפוס הפדרטיור. 

למעשה, המאפיינים החשובים במשטר פדרסיווי הם: 1 ) חוקה 
פורמלית. שלא כבמתנה אחידה יקשה לתאר ם׳ או ק׳ בלי חוקה; 
2 ) חשיבות רבה נודעת בם׳ וק׳ לערכאה שיפוטית עליונה, הפוסקת 
בכל מקרה של סתירה בין הוראות המשפט הפדרלי לבין הוראות 
המשפט האזורי; 3 ) הפרלמנט מורכב כמעט תמיד משני "בתים", 
ולבית המייצג את האזותם (כגון הסנאט באזד׳ב) נודעת חשיבות 
רבה יותר מאשר ל״בית עליון״ במתנה אחידה: 4 ) לפ-ם גוון 
מיוחד של משטר רפובליקני; משתמשים אמנם במלים פ , וק , גם 
לגבי מלוכות שחלקיהן נהנים מאוטונומיה רחבה — כגון הק׳ של 
קיסרות גרמניה ב 1871 — 1918 — אך מונחים אחדים תואמים יותר 
את מבניהן החוקתיים (אוניה ראלית; פאודליזם ויחסי סוזרניות 
וואסלים); 5 ) סמכויות המרכז והאזורים מוגדרות בצורה שונה בכל 
פ׳ וק׳: לרוב נתונים ענייני חוץ, בטחון ומטבע בית המרכז, וענייני 
פנים, חינוך ותרבות — בית המוסדות האזוריים. ענייני אזרחות 
והגירה הם לרוב בסמכות המרכז, ואולם בשוויץ הם בסמכות הקנטון 
והרשות המקומית. מיסוי, שפיטה, משטרה, תחבורה ותקשורת הם 
תחומי־גבול, שבהם מחולקות הסמכויות או שיש סמכויות מקבילות. 
התרחבות תחומי פעולתה של המתנה בעניינים כגון סעד, ביטוח 
סוציאלי, חינוך גבוה, יחסי עבודה, והפיקוח על הכלכלה, והצורך 
לתאם ביניהם, גורמים לחיזוק מעמדו של המרכז עפ״נ האזורים. 
למעשה, עולה השפעת המרכז על סמכדותיו הפורמליות, והשלטונות 
האזוריים נזקקים למרכז ונאלצים להתאים עצמם למתניותו. 

- 0 ו׳\\ 80 . 11.11 ; 1953 , 1-11 ,** 51 * £10 084 ץ 01 * 731 18 .¥ , 13 חז 5113 . 8.14 
,(. 04 ) 143014311011 ; 1954 ,,£ 18 ** 41 * $11 י(. 5 [) 0 ) ו 101 ז 1 מ 1 ־ 1 ? 

- 18 * 7 * 00 101 * 4 *£ , 0 ־ 11031 . 0 ; 1955 , 81 * 18 * £18 4 * 7 * 1 *• 130181 ,.£ 

/ 0 3 01x085 ז 07 * 7 3 * 131 084 .¥ ,(. 04 ) 10 ־ 0111 ,? . 9 ךךמה של האמיריות העךמות, ע״ע פךסי, 
המפרץ ה־ האמיך־יות העלמות #ל־. 

פה, לשון ובלוטות רק. הפה הוא הפתח העליון של מערכת 
העיכול, וכולל רקמות ואיבתם שונים, כגון: שפתיים, לחיים, 

לסתות ושיניים, רדת וחניכיים, הלשון (ל׳) ורצפת הפה, החך 
הקשה והרך. הפה משמש לתפקידים רבים ושונים: הזנה־יניקה, 
לעיסה, נשימה, תבור וגם הגנה. מבנה הפה והבעות השפתיים הם 
גורם חשוב בעיצוב פני האדם. בפה מצויות בלוטות הפרשה, המיי¬ 
צרות רוק. בלוטות רוק (ב״ר) אלה נחלקות לגדולות ולקטנות. 
שלוש בה״ר הגדולות הן זוגיות ודו־צדדיות: מצד האוזן. תת־לסתית 



319 


פה, לישון ובלוטדת דהן 


320 



הפה ואיבריז הפנימיים: מימי[ — חתר, סשסאל — מראה סלפנים 



ל׳שונות של הולייחנים: א) סלסנררת המערוח ( 5 ט:> 11 גז 1 5 *נן 10 פק$); נ) צפרדע 
( 6561116013 גת 3 א); ג) נקר ( 5 נ 10 ? 1 ); 1 . לשח: 2 . קח העצם התת־ל׳שונית; 
ר) כחניקטריס (?!ז^^ססזס״נס) — עסלף עלאף־הפרת 


ותת־לשונית. בלוטת מצד האוזן ממוקמת מתחת לעור, קדמית לאוזן, 
באיזור האחורי של הלחי; צינור ההפרשה שלד. נפתח בלחי, מול 
השיניים הטוחנות העליונות הראשונות. הבלוטה התת־לסתית ממד 
קמת מאחורי בסים הל׳ ותחתיה, ברצפת הפה. הבלוטה התת־לשונית 
ממוקמת אף היא ברצפת הפה, מתחת לחלק הקדמי של הל׳. צינורות 
ההפרשה של בלוטות אלה מובילים לפתחים בקדמת רצפת הפה, 
מאחורי החותכות התחתונות. על הרוק — ע״ע עכול. 

חלל הפה מצופה ברירית המורכבת מאפיתל שטוח, רב-שכבתי; 
מתחת לאפיתל מצויה רקמת חיבור המכילה ב״ר קטנות רבות שהם- 
רשתו מתנקזת לחלל הפה. אפיתל הרירית שונה בהרכבו בחלקים 
שונים של חלל הפה׳ ומכיל קרטין (חומר קרני) באזורים מסוימים. 
עפ״נ שטח הל׳ מצויות באפיתל פטמיות הטעם. הלשון היא איבר 
שרירי בצורת עלה. שרירי הל׳ הם משני סוגים: עצמיים — אלה 
המצויים בתוך הל׳ עצמה, וחיצוניים — המחברים את הל׳ לעצמות 
הלסת והגולגולת. בשל מערכת שרירים זו יש לל׳ אפשרות לתנועה 
נרחבת ולשינוי צורה. תנועות אלה משמשות לדיבור ולערבוב מזון. 
פני הל׳ זרועים פטמיות בצורות שונות! למרובות ביותר צורת חוט 
והן המקנות לל׳ את מראה הקטיפתי. הפממיות האחרות, המרוכזות 
בעיקר באחורי הל׳, הן פטמיות טעם. 

המחלות הנפוצות ביותר בחלל הפה קשורות למערכת השנים 
(ע״ע; עששת ומחלות חניכיים). ברירית הפה משתקפות מחלות 
כלליות רבות, כגון: סכרת (ע״ע), חוסר ויטמינים למיניהם, מחלות 
המוכרומטוזיס, מחלת אדיסון ומחלות נגיפיות שונות (חזרת, אדמת, 
חצבת, אבעבועות־רוח והרפס). 

בחלל הפה ניתן למצוא תהליכים גידוליים שובים (ע״ע גדול; 
סרטן), שפירים וממאירים, שמקורם ברקמות השונות: מזנכימליות 
או אקטודרמליות, ובנוסף, לעתים, גידולים שמקורם במערכת האודונ- 
טוגנית (יוצרת השן); ואף גרורות של גידולים ממאירים ממקורות 
אחרים בגוף, כגון הלימפומות הממאירות והלויקמיות. 

וע״ע בליעה; לסת; לע. 

; ז 1972 , ץ 0108 ץז? 111 ז£ 1 ) 111 > /{ 11510108 ? / 04 $'ה 2 >? 1 ז 0 ,(. 1 מ) ז 0 ו 1 :>נ 5 .מ 

/ 04 / 0 ){ 14 72x11100 .!א .מ — . 1 ^ - : 3£0 ב 51 . 0 

; 1965 ,/(■ 41110108 ? / 04 ,(. 1963 2 ; £. (4x1 ,ץ 108 ס 1511 >? 

; 1960 8 ,ץ 8 ס 01 ץ-ו? 711 ?£ 4114 /( 0108 ^ 115 ? / 04 ז 011 ו $€1 . 1 

- 1111 ־ 001 ,[ . 11 ; 1970 6 ,ץ 250171 > 1 ז 4 / 04 , 01 ז£ 11 ( 1 1 )ץ £10 ,£-ז 011€ ו$ . 11 
.* 1970 ,/( 110108 ) 4 ? 1 סז 0 ' 15 > 1 *? 7110 7 ת 1 נבמ 1 > 001 . 1 \ . 11 

מר. אד. - י. סל, 


א ג ט ו מ י ה מ ש ו ו ה. ביונקים כבאדם, הפה הוא חטיבה מוגדרת 
שבה: שפתיים, שיניים, ל׳ וב״הבשאר בע״ח,לא כל האיברים האלה 
מצדים בכל קבוצה. 

ה פ ה הוא פתח בגוף, בעל צורות רבגוניות, שתפקידו הכנסת מזון, 
ואצל בע״ח רבים, גם אודר לנשימה. הפה הוא מהסימנים העיקריים 
המבדילים את עולם החי מהצומח. הצמחים הקולטים את מזונם 
בצורת גזים מן האוויר (ע״ע פוטוסינתזה), או בצורה מומסת במים, 
קולטים אותו מבעד כל הגוף ואין צורך בפתח מיוחד; בעה״ח 
שמזונם מוצק זקוקים לפתח מיוחד. ראשיתו של הפה באמביות 
(ע״ע אמבה); הפתח אינו יציב, אלא זמני, הנפתח רק כשהגוף 
נוגע במזון. החל ב חד־ תאיים מפותחים יותר (ריסוניות) נבר 
נוצר פתח קבוע — פה. עם הופעת צינור העיכול בבע״ח מצד 
בקצהו הקדמי של הגוף פתח המכונה פה. בבע״ח פרימיטיודים (נבד 
ביים, תולעים שטוחות) משמש עדיין פתח זה גם לפליטת הפסולת. 
אך גם בבע״ח מפותחים משמש הפה גם לפליטה. עופות רבים, בעיקר 
דורסי לילה, פולטים את פסולת המזון דרך הפה בצורת צנפות. עופות 
רבים דונקים (טורפים) פולטים מזון מעוכל למחצה דרך הפה 
להאכלת הגוזלים או הגורים; הדבורים פולטות את הצוף המעוכל 
בצורת דבש. רימות הנמלים פולטות מזון מעוכל להאכלת הבוגרים. 
בתולעים נימיות נוצר פתח מייחד—פי־טבעת— לפליטת הפסולת. 
בכל אלה משמש הפה לבליעת מזון חפשי, וכן מזון שאפשר לבלעו 
בשלמות. בתולעים טבעתיות ורכיכות מתהווים חלקים קשים בפה 
(לסתות, רדולה [ל׳]) המותאמים לגרידה ואף לנגיסה קלה בעצמים 
גדולים חפשיים או קבועים בקרקע. בשתי המערכות הגדולות וה¬ 
מפותחות, פרוקי־הרגליים והמיתרניים בעלי השלד, משתכללים גפי- 
הפה. השלד משמש בסיסלגפי־הפה הקשים ולשרירים המניעים אותם, 
בפרוקי־הרגליים חלק מגפי ההליכה הופכים לגפי־פה. גפי־הפה 
המרובים בפרוקי־הרגליים מאפשרים צורות שונות של קבלת מזון 
כנגיסה, כרסום, מציצה, לקיקה. 

הפה התפתח בעיקר ב ח ו ל י י ת נ י ם. בתחילה שימש גם לקליטת 
אדיר הכלוא במים ואח׳׳כ, ביבשה, כמעבר לאוויר החפשי. במים 
משמש הפה לתפיסת הטרף ולהעברתו לצינור העיכול. בדגים שונים 
צורת הפה וגדלו וצורת השיניים ומספרן ממשפחה למשפחה בהתאם 
למזון (ר׳ דגים, עמ׳ 902 — 903 ). התפתח חלל פה גדול לאיחסון 
המים המשמשים לנשימה. עם המעבר ליבשה חלו שינויים רבים: 
התפתחו ב״ר להרטבת המזון לשם החלקתו; ל׳, המשמשת גם לקלי¬ 
טת המזון; שיניים; וכן נחיריים פנימיים דרכם חודר האודר לחלל 
הפה מבעד לנחיריים החיצוניים. התפתח גם חך להפרדת דת האוויר 
לנשימה מדרך המזון, כי לעיסת המזון בפה מעכבת את כניסת 
האודר. ביונקים התפתחו ■שפתיים שריריות ליניקה. בזוחלים 
וביונקים רבים התפתח איבר ריח בחלל הפה הנקרא ע״ש 
יעקובסון, 

בלוטות רוק בחסרי חוליות: בבע״ח, בהם תהליך העי¬ 
כול הוא בחלקו אכסטראצלולרי, מצדות ב״ר הנפתחות לחלל צינור 
העיכול הקדמי: תולעים; פרוקי־רגלים(כגוןחרקים;ע״ע,עמ ׳ 89,82 ), 
רכיכות (ע״ע חלזונות, עם׳ 487 ; דיונונים׳ עמ׳ 407 ) ; בעלוקות 
(ע״ע) מפרישות בלוטות אלה חומר המופילי המונע התקדשות 
הדם. גם בדגים קיימים תאים מפרישי ריר אך ערכם אינו רב. 
המים מספיקים להחלקת מזונם ולבליעתו. עם העליה ליבשה — 
בדרחיים — כבר מופיעות ב״ר, אחת מהן — הבין־לסתית. בזוחלים, 
מספרן רב יותר, אחת מהן הופכת בנחשים לבלוטות ארם. בעופות- 
יבשה מפותחות היטב בה״ר; לא כן בעופות־המים. לשיאן מגיעות 
בה״ר ביונקים (ר׳ למעלה); אצלם מכיל הרוק נוסף לריר, גם פטי־ 
אלין, כי הם היחידים הלועסים את המזון ומשהים אותו בפה. 

ב עגל י-פ ה (ע״ע) מצדה לשון (ל׳) שנשלפת החוצה 
ובה שיניים קרניות לגירוד בשר. אולם אין היא הומולוגית ללשונם של 




321 


פה, לשון וכלוטות רק -י־ פר 


322 


שאר החולייתנים. תמיכת הל׳ בעגולי־הפה נעשית ע״י סחוס שהוא 
חלק מהשלד הויןןצךלי. עם המעבר לחיי יבשה, הופיעה הל׳ כאיבר 
בעל כושר תנועה האפייני לחולייתנים יבשתיים. שרירי הל׳ מוצאם 
מהשרירים התת־זימיים, ושלדה עשוי עצם ההיואיד שנוצר מקשתות 
הזימים. עצבוב הל׳ נעשה ע״י עצב ההי 9 וןלו$ל. בדגים אין ל׳ של 
ממש. אמנם קיימת בליטה ברצפת הפה, ובדגים רבים בלימה זו משוננת 
ומשמשת להחזקת הטרף; אך אין היא שרירית, והיא חסרת תנועה. 
בחסרי־הזנב מבין הדו־חיים התארכה הל׳ לשם תפיסת טרף. החלק 
הקדמי חפשי ובשעת מנוחה הוא מקופל אחותית. לשם תפיסת טרף 
משתרבב חלק זה החוצה ומצמיד את הטרף. בזוחלים רבים קיבלה 
הל׳ צורות שונות ומשמשת בתפקידים נוספים חת פן העזרה לבליעת 
הטרף. בזקיות (ע״ע) הל׳ בהשתלפה ארוכה יותר מגופן, צמיגה בקצה 
ומשמשת לתפיסת הטרף. בלטאות רבות, ובנחשים (ע״ע, עם׳ 44 ), 
הל׳ ארוכה, דקה ומפוצלת ומשמשת בהשתרבבה לקליטת חלקיקים 
ריחניים לאיבר הריח בפה. על הל׳ בעופות — ע״ע. עם׳ 756 . ביונקים 
הל׳ משמשת בעיקר ללישת המזון בפה! באחחם היא אחכה וצמיגה 
לליקוט נמלים (קיפודן, דלי־שיניים וקןנבוב). הל׳ משמשת גם כאיבר 
טעם (ע״ע). היא עוזרת בהשמעת קולות. בכלבים ובטורפים אחרים, 
בהם בלוטות הזיעה מועטות או הסחת. הל׳ היא איבר חשוב לוויסות 
חום הגוף. לחתולים ויונקים אחרים היא משמשת לניקוי. על הל׳ 
בלויתנים — ע״ע. 

שיניים ממלאות את התפקיד החשוב ביותר בתפיסת הטרף — 
בדגים, ובלעיסתו — ביונקים. בצבים ובעופות התפתח מקור המשמש 
במקום השיניים לשם תפיסת הטרף וריסוקו. 

שפתיים: בחסח חוליות (בתולעים־שלשולים) מצויות סביב 
הפה כעין שפתיים בשרניות. במרבית ה ח ו ל י י ת ג י ם מהווים שולי 
הפה שפתיים — מבנה רך וגמיש של אפידרמיס ורקמת חיבור. הן 
הסחת בתנינים. בצבים, עופות ויונקים אחדים הופכות השפתיים 
לחרטום או למקור כתוצאה משקיעת קראטין באפיתל התאים! בדגים 
בעלי־לסתות, בדדחיים ובזוחלים השפתיים הן בד״כ קפלי עור קטנים 
וחסרי־חשיבות. ביונקים טיפוסיים, הגיעו השפתיים לדרגת התפתחות 
גבוהה. הן מופרדות משולי הלסתות בחריצים עמוקים והן מסוגלות 
להתנועע הודות לשחרי הפנים. הן משמשות בעיקר ליניקה ובבוג- 
חם — לשתיה. ביונקים מתפתח איזור הלחי בין השפה העליונה 
לתחתונה במרחק ניכר מפרק הלסתות (ע״ע יונקים, עם׳ 635/636 ). 
ביונקים רבים (מכרסמים וקופים) מתפתחים כ י ם י ־ ל ח י המשמשים 
לאחסון מזון. 

מ. 

פה והטלפים, מחלת ה", מחלה מידבקת הנגרמת ע״י נגיף 
(ע״ע, טבלה 2 ), התוקפת בעלי חיים מפחסי פרסה והמאופ¬ 
יינת בחום גבוה ובפצעים באיזור הפה והרגלים. 

מחלת הפוה״ס פורצת בצורה מגפתית ומצויה באפחקה, אסיה 
ודחם אמחקה ומדי פעם בארצות איחפה. באה״ב הודברה המחלה 
מאז 1929 ואילו באוסטרליה וניו־זילנד אינה מצויה. המחלה מסכנת 
בעיקר עדח בקר אבל תוקפת גם עזים, כבשים וחזיחם. האדם עלול 
באופן נדיר מאוד להידבק במחלה בסימנים קלים. 

גורם המחלה: לגגיף הגורם את המחלה שבעה זנים עיקריים 
ומספר רב של זני משנה ותת זנים. הוא עמיד בפני חב חמח החיטוי 
וכן בפני קפאון ויובש, אך רגיש מאוד לאור ולחום, ויכול להתקיים 
תקופות אחכות בבשר, במזון ובמבנים. הנגיף חודר לגוף דרך הפה. 
אפשר לבודדו פן הדם, החלב, החק, השתן והצואה של בע״ח נגועים. 

המחלה מועברת מעדר לעדר באופן ישיר במגע עם בהמות חולות 
או בצורה בלתי ישירה במגע עם בשר, חלב או מזון נגועים. גורמים 
נוספים העשרים לגחם להפצת המחלה הם ציפוחם המעבירות את 
הנגיף בקיבתן. 

מהלך המחלה: הנגיף חודר לגוף ומתרכז בעיקר ברקמות 


אפיתליות בחלל הפה, באיזוד הרגליים ולעתים באיזור העטין. לאחר 
תקופת דגירה של 1 — 21 יום (עפ״ר 3 — 8 ) נראות באזוחם אלה 
בועות בגודל שונה המכילות נחל שקוף והמכוסות רקמה דקה. 
הרקמה מתפוצצת כעבור יום־יומיים ומתגלה פצע שטוח המתרפא 
תוך שבוע. פצעים אלה גורמים לכאבים באזוחם הנגועים ובעה״ח 
מאבדים את תאבונם, צולעים ומפחשים כמדות גדולות של חק. 
תנובת החלב יורדת ודרושה תקופה אחכה של החלמה. בע״ח בגיל 
צעיר סובלים קשה יותר ואחח התמותה בהם גבוה הרבה יותר 
מאשר בין בעה״ח הבוגחם. 

אבחון המחלה נעשה בשדה ע״פ הסימנים הקליניים ובמע¬ 
בדה ע״י בדיקה סחלוגית וכן בהזרקת הפרשות בע״ח חשודים 
לתרבית רקמה או לחיות מעבדה, כגון, עכבחם וחזיח ים. 

כיום לא ביתן לרפא בע״ח נגוע. ישנן מספר שיטות מניעה. 
בארצות, בהן המחלה אינה קיימת, כגון, אה״ב, קנדה, אנגליה ואוס¬ 
טרליה משתמשים בשיטות מניעה החפות ביותר כדי למנוע את 
חדירת המחלה, כגון, איסור יבוא בע״ח, בשר, פוצחם מן החי 
ומספוא מארצות בהן המחלה נפוצה ופיקוח על כלי-תחבורה המגיעים 
ממקומות אלה. אם חדרה המחלה למרות אמצעי הזהיחת, מטילים 
הסגר חמור על האזוחם הנגועים והורגים את כל הבהמות הנגועות 
ואת אלה שבאו אתן במגע ושורפים אותן. שיטות אלה גורמות נזקים 
כלכליים חמוחם. 

בארצות אחחת משתמשים בשיטות הסגר פחות חמורות עם או 
בלי השמדת הבהמות שבאו במגע עם המחלה, יחד עם חיסון כל 
הבהמות, מסביב למוקד או בכל שטח המדינה. 

בארצות אירופה הונהג חיסון מונע שנתי של כל הבקר נגד הזנים 
של מחלת הסוה״ט הרגילים באירופה. אולם למרות זה חודר מפעם 
לפעם זן אכזוטי של הנגיף וגורם להתפרצות, העלולה להתפשט עפ״ב 
שטחים ומחנות. 

בישראל היו כמה מגיפות קשות של מחלת הפוה״ט שנגרמו ע״י 
זנים אסיאנים או אפחקנים של המחלה שחדת מהארצות השכנות. 
המצב הוטב לאחר שהונהג ב 1965 חיסון מונע שנתי כנהוג באיתפה. 
מאז 1970 , עת הונהג גם איסור מוחלט על הכנסת בקר וצאן דרך 
גשח הירדן, לא ארעו, כמעט, פקח מחלה. 

א. קמרון, תצפיות שדה על השימוש בתרביב הי מסדר לעצירה 
מחלת הפוה״ס מטיפוס אסיה 1 (רפואה וסרינרית, כר׳ 4 ), 1961 * 

י. דפני, מחלת הפוה״ס (פרסומי פינהל ההדרכה, משרד החקלאות, 

מם׳ החג), תשכ״ב * הנ״ל, בעיות החיםון מפני מהלת הפוה״ט בישראל 
(רפואה וטרינרית, כ״ה), 1968 ! *"מ"*, . 8 .׳*י 

.* 1961 ,) 111111 ( 1 1 > 1 ח> £1111/1 // ס* 

או. גג 

פהלוי, לשון וספחת, ע״ע פרס, לשה וספחת. 

פהלר, שושלת שאחים בפרס, שנוסדה ב 1925 ביח תא שאה 
(ע״ע). וע״ע מחמד תא * פרס, היסטוחה. 

פ 1 ( 0 ? * לאט' $ו 1 *> 3 ?), הארוך בנהרות איטליה. מקוחתיו במונטה 
דזו ( 3,841 מ׳) שבהח האלפים הקומיים. הוא זורם לכל 
חחב איטליה הצפונית ונשפך בדלתא רחבה לים האדחאתי. ארכו 
652 ק״פ ואגן היקוותו 70,091 קמ״ר. 

בחלקו העילי לאורך כ 35 ק״מ זורם ד,פ׳ בשיפוע ויורד כ 1,700 
מ׳. בקרבת סלוצ׳ו הוא נכנם למישור ופתה צפונה לעבר טוחנו 
(ע״ע). בקרבת צ׳יוסו פונה מזרחה וזורם בפישור תוך יצירת פיתד 
לים עד לשפכו. יובליו העיקחים: דורה תפחה ודורה בלטיה 
שבחלקו העלית* מיה, טיצ׳ינו (העשיר ביותר במים), אדה, אוליו 
ומיןצ׳ו הנשפכים אליו פצפץ: מרו, מקח?יה, ?ח, מרחה קקיה 
ימח הנשפכים מדחם. 

בקרבת פינ^לגוןזקוח, במרחק של כ 96 ק״מ משפך הנהר, נמדדה 
ספיקת מים ממוצעת של 1,540 פ״ק בשניה. 



323 


פו — 8 וא*לו 


324 


הדלתא משתרעת על שטח של 400 קמ״ר ובנויה חמש זרועות 
עיקריות. כ 87% ממימי הנהר נשפכים לים באמצעות הזרוע הגדולה 
דה לה פילה. כמות המעונת בנהר רבה והדלתא גדלה בב 0.5 קמ״ר 
בשנה. 

עמק ד,פ׳ הוא הגדול והפורה ביותר באיטליה והוא עורף חקלאי 
מפותח למרכזים העירוניים: טורינו, פויה, מילאנו, פיצ׳נצה, קרמונה, 
פרמה, מנטובה, מ 1 ךנה ופררה (ע׳ ערכיהן). 

העמק עשיר במערכות השקיה וביובלי הנהר הוקמו תחנות הידרו- 
חשמליות גדולות. מערכות ניקח והגנת־חופים משוכללות הוקמו בכל 
חלקי העמק בשל השמפונות הרבים שפוקדים את האיזור. השטפון 
ההרסני ביותר בעת החדשה היה ב 1951 . 

הם׳ מתאים לשיט משפכו עד העיר פאוויה ומשמש עורק תחבו- 
רתי חשוב לעמק כולו. 

6 . בם. 

19 , אל] , — סס? 11311 ^ £3230 — ( 1809 , בוסטון — 1849 , 

בולטימור). סופר ומשורר אמריקני. בן לזוג שחקנים; ב־ 

1810 נטש אביו את משפחתו וב 1811 מתה אמו משחפת. משפחת 
אלן העשירה מחיצ׳מונד (ורג׳יניה) אספה את הילד, נתנה לו את 
שמה, דאגה לחינוכו, אך לא אימצה אותו. בתום שנתו הראשונה 
באוניברסיטה הפסיק פ׳ את לימודיו בגלל חובות מהימורים. חייו 
היו מאבק בלתי־פוסק בעוני; הוא פרסם שירים, סיפורים ומאמרי־ 
ביקורת בעתונים שונים והו״ל מספר כ״ע קצרי־ימים. על הדיכאון 
והמתח ביקש להתגבר בשתיה לשכרה. ב 1836 נשא לאשה את בת- 
דודו, בת ה 13 . היא מתה ב 1847 . נראה שבסוף ימיו היה מצבו 
הנפשי מעורער ביותר. 

קובץ השירים $!מ 00 ? ז 0 ! 011 (״ח 3 0 נ 131 ז 110 ז 13 ׳ ("תימור לגג 
ושירים אחרים״), 1827 , פתח את דרכו הספרותית והשיר 80115 110 ־ 1 
(״הפעמונים״), סיימה. פ׳ ניתן בחוש מוסיקלי דק: שיריו המשופרים 
מבחינה טכנית, המלודיים, בעלי הקצב המודגש והאפקטיס האוגומא־ 
טוויים (ע״ע אונומטופויה), כגון 011 ^ £3 110 ־ 1 ־ (״העורב״), 1845 ; 
0 ^ 1 01 נ 31 ממ^, 1849 (שניהם תורגמו לעבר׳ בידי ז. ז׳בוטינסקי, 
תרפ״ד); 80118 1110 , 1849 , זכו להד חזק; אולם יש מבקרים 
הרואים בהם יצירות דלות ורדודות, לעומת שירים אחרים, מפורסמים 
פחות, כגון ״ 9010 ס? (״להלך), 1831 ; £14013110 ( 1849 ), המגלמים 
באופן מושלם יותר את התאוריות של מחברם (ר׳ להלן). 

סיפורי פ׳, בעלי העצמה הדרמתית, מתאימים אף הם לכללים 
שקבע לשירתו. סיפוריו הדמיוניים, המוזרים, המבעיתים, חדורי־רוח־ 
הרפאים והאפסוטיים ביותר מהווים, בחלקם, גם מחקר פסיכולוגי 
מפורט ומציאותי בתהומות הנפש יוצאת־הדופן, כקובץ )ס 3108 י!* 
0811110 ( 31 ־ 1 1 ) 311 110 !> 08 ז 0 ז 0 1110 ("סיפורים על הגרוטסקי והער־ 

בסקי״), 1840 , כלולים גם הסיפורים ) 0 1401180 1110 )ס 311 ? 7116 
051101 (״מפלת בית אשר״) ו 11500 ^ ! 111130 ^י. פ׳ היה אבי הסיפור 
הבלשי: 14008110 11110 410 50 1018 ) 114111 110 ־ 1 ׳ ("הרציחות ברחוב 
מורג״), 1841 . 

פ׳, הדמות הגדולה של התנועה הרומנטית, שאב מסופרים אנגלים 
וגרמנים את זיקתה של תנועה זו אל האפסוטי, מטיל־האימה, הקודר 
והמסתורי, ואת יחסה אל כל הקשור למצבי־גפש קיצוניים. סיפוריי, 
מסותיו ושיריו, שהם מופת בסוגם, השפיעו השפעה עמוקה, בעיקר 
בצרפת (על בודלר [ע״ע] ותנועת הסימבוליזם [ע״ע]). תאוריית־ 
השירה של פ׳ מדגישה את מלאכת־אמנותו המודעת של המשורר, 
התורם, בכל תיאור ובכל צליל, לרושם הרגשי העז שבכוונתו לעורר. 
תאודיה כזאת דורשת שירה "טהורה", תמציתית וחסכונית. מסתו 
התאורטית הנודעת ביותר של פ׳ היא ־ 0,111 !ס ץ 11 ק 1111050 ? 110 ־ 1 ־ 
ת 10 ז 081 ק (״הפילוסופיה של החיבור״), 1846 . מסות־הביקורח הנוק¬ 
בות שלו על בני-דורו, המשמיצות לעתים, מעידות על חוש־הבחנה 
דק. 


מכתבי ם׳ פורסמו ב 1948 ; כל כתביו — 1961 ואילך; קובץ 
מסוח־ביקורת — ב 1965 . לעברית תורגמו, נוסף לנ״ל: "האיגרת 
הגנובה", תרצ״ב; "סיפורים, תשי״ז י. וע״ע אה״ב, ספרות, עם׳ 
113/4 . 

י. ליכטנבום, משוררים עולמיים, חשכ״ו! ל. גולדברג, אמנות הסיפור, 

126 — 135 ״ 1963 ; :.¥ .)/ .£ י 1 זח 1 ט 0 . £1 ; 1856 ,.¥ .£ ^־ 1311 1€ > 11 ג 8 . 0 

10 ת}/ . 1713 > $771 ¥011 71 ז ץ 5 , 1 ו 141£150 ש£ . 011 ; 1941 .ץ 1 {<} 810#74 1 * 1110 ?€ )/ 
; 1957 ,ץ $1144 07111001 4 , 141500 ^ 3 ( 1 . 14 .£ ; 1953 , 7011470 * £11 מומ*מ 

ג 1€ ־ 31 י] 3 ו £01 ; 1957 /ס * ¥00 1 ( ¥70110 * 7/1 ,חס 0111 .£ .? 

,.¥.£.£ י 1 [ 1 ש 1 ז 3 ז 811 ./י ;״ 1958 , 1-111 ,* 1107 * 0 5011 ,* 01 1 >$ ,.¥. 4 .£ 
, 114 *£*.¥ 1/10 80/11714 4011 ( *!/' 7 :.¥.//.£ , 1 ו 1 ששת 14 ב 1 ש£. 3 ^\ .£ ; 1961 
,.¥ , 5 נ 01 :> 13 . ^ 01 ) 15 ^ 1 , 00261 . 11 

א. בו. 

©ואנטיץם (צרם׳ 16 ת 8 ; 11:11 ז 01 ק, מהמלה !תוסק, נקודה),דרך־הבעה 
בציור בסוף המאה ה 19 בצרפת: היא מכונה גם דיודזיר 
ניזם ונאו־אימפרסיונחם. — המונח פ׳ הוטבע לראשונה ע״י מבקר 
האמנות פליכם פנאון ( 60600 ?) בהגדרתו את הטעיקה המיוחדת 
של קבוצת ציורים שהוצגו בתערוכה האימפרסיוניסטית האחרונה 
בפאריס ב 1886 . היו אלה ציוריהם של ?רה ושל סיניק (ע׳ ערכיהם), 
מייסדיו של זרם חדש זה באמנות, שצמח מתוך האימפרסיוניזם 
(ע״ע) ומצא את ביטויו הראשון ב 1884 , ב״אגודת האמנים הבלתי- 
תלמים״ ( 15 ת 13 > 1 ז 6 <] 16 * 11516510 ז^ 165 * 8061616 ). שגי הציירים ביקשו 
להחיל, בניגוד לגישה האימפרסיוניסטית, שיטה מדעית על השימוש 
בצבע והקומפוזיציה של התמונה. הם הסתמכו על מחקרים בתורות 
אופטיקה וצבע. ובייחוד על מחקרו של המדען מ. א. קוווךל 
( 6111 ־ 1 * 016 ), מ 1839 , שניסח את חוק הניגוד הסימולטאני של 
הצבעים. האור והצבע הם שגי היסודות המרכזיים בציור! הם 
מושגים בצורה השלמה ביותר בשימוש בצבעים טהורים ובצבעים 
המשלימים שלהם׳ בנקודות זעירות זו בצד זו. עין הצופה, 
במרחק הנכון, מצרפת נקודות אלה דוצרת תערובת אופטית של 
הצבעים. טכניקה זו מעניקה לאור בהירות רבה יותר! ולצבע ברק 
רב יותר. 

מהאימסרסיוניסטים הצטרפו לקבוצת־הם׳ ק. פיסרו (ע״ע) ובנו 
ליסין. התאוריה של הס׳ התפשטה מחוץ לצרפת, בעיקר באיטליה 
ובבלגיה. הושפעו ממני׳ מ גוך, ס 1 רופ (ע׳ ערכיהם) ואחרים. 

־,״ 70 , 1 * 61101 ^ 3 ., 1 ; 1952 ,,/ 1 *ןמ 16 מ* 2 >מ 70 ■ז 0010 , 65 * 3 ־ 01 . 44 
. 1956 ,ו 7 )/ ,/>־מ״* 70 

פואבקרה, — 6 ־ 010631 ? 136011 — ( 1854 — 1912 ), מתמטי¬ 
קאי, פיסיקאי ופילוסוף צרפתי. לאחר סיום לימודיו ב £6016 
6 ג 11 * 1101 :* 6 !ץ 01 ?( 1875 ) למד הנדסת מכתת וב 1879 מונה מרצה למת¬ 
מטיקה באוניברסיטת קאן ( 0360 ). ב 1881 עבר לאוניברסיטת פאריס 
ובה הרצה בכל ענפי המתמטיקה והפיסיקה המתמטית. נודע כגדול 
המתמטיקאים בתרו ובאחתן אנשי האשכולות במתמטיקה. חיבר 
למעלה מ 30 ספתם ו 500 מאמתם מקותים. 

בעבודותיו החשובות באסטתנומיה מתמטית טיפל בבעיית שלושת 
הגופים (המשוואות הדיפרנציאליות הקובעות את המסלול של שלר 
שה גופים שמימיים הנמשכים זה לזה) והגיע להשגים נכבדים שזיכוהו 
ב 1887 בפרס המלך השוודי, אוסקר 11 . בגישתו המקותת לנושא 
המכניקה של הכוכבים הנהיג ופיתח שיטות חדישות של ותאציות 
ואינטגרלים אינווריאנסים לצרכי הפתרון של משוואות דיפרנציא¬ 
ליות. הוא גילה את הפונקציות האוטומורפיות והפוכסיות שהן 
שמורות של חבורות לינאריות (ע״ע חבורה) של הפישור המתכב 
וגם קשר אותן אל הטרנספורמציות של הגאומטריה הלא אוקלידית 
(ע״ע). פ׳ תרם רבות ליסודות הטופולוגיה והטופולוגיה הנימית, 
ואף פרסם מחקרים באלגברה ובתורת המספרים. 

כפילוסוף של המדעים היה ם׳ קרוב לרוחם של מך והרץ (ע• 
ערכיהם) ומחקריו הושפעו מגישתו המתמטית. עיקר התעניינותו ניתנה 
לאופי הפורמלי והשיטתי של מדעי הטבע ולא כל כך לבעיות האפים־ 
טמולוגיות. פ׳ נחשב למייצגה העיקרי של האסכולה הקונוונציונליס־ 
טית בפילוסופיה של המדע (ע״ע, עט׳ 318/9 ), בשל עמדתו כי המדע 
הוא קונוונציה אינדוקטיווית המתבססת על תצפית ונסיון. ספת, £6 
1902 1686 { 1 <*גןץ 11 ' 1 61 8616066 , תורגם לעבר׳ ("המדע וההיפותזה", 
תרצ״א), היה דוזץ של ר. פ׳ (ע״ע). 

,. 1 * 1 ; 1922 ..*/ ./ 7 (ס ^־זס׳זז <,/זןמ 6 ד* 5 766 , 6 ז 3 תזג 1 ) 13 ל . 5 .[ 

. 1933 . 27 /־> *■׳ 0 ׳מ #6 , 76 

ז. בכ. 



327 


פואנקרה, רמץ — פוארטו ריר,ו 


328 



ר. פואגערה וו. וי 5 םח, ני&יא אה״ב, 
בפאריס ( 1918 ) 


10 ^גלןר 1 ו ׳ 1 * 10 [ — ש־ 0111€31 ? 1 > 1 ז 10 זזץ 3 מ — ( 1860 — 1934 ). 

מדינאי צרפתי. למד משפטים. 18871 נבחר לפרלמנט 
וכעבור שש שנים התמנה לשר החינוך; ב 1894/5 וב 1906 שימש 
כשר הכספים. היד. נואם וסופר מוכשר (חבר האקדמיה הצרפתית 

מ 1909 ) ולאומני קיצוני. 

כיליד ארו, היה פ׳ שונא 
מושבע של הגרמנים. ב־ 

13.1.1912 התמנה רה״מ 
ולנוכח התעצמות גרמניה 
חיזק את הבריתות עם 
תסיר. ואנגליה. בינואר 
1913 נבחר לנשיא, כיהן 
עד 1920 , תוך נסיוו ל¬ 
העניק למשרה הייצוגית 
משמעות מדינית. למרות 
יריבות אישית ופוליטית 
הפקיד בידי קלמגסו (ע״ע) את ראשות הממשלה. ם׳ התנגד לש¬ 
ביתת נשק מוקדמת עם גרמניה כי תכנן לפלוש לאיזור הריינום 
כדי לספחו. עם סיום תקופת נשיאותו נבחר לסנאט ועמד בראש 
הוועדה שעסקה בפיצויים מגרמניה. ב 1922 התמנה לרה״מ, נטל 
את תיק החח ושקד על כינון מערכת בריתות וערבויות נגד 
גרמניה. כאשר גרמניה לא עמדה בתשלומי הפיצויים, פלשו, בפ¬ 
קודת ם׳, גדודים בלגיים וצרפתיים לחבל התר ( 11.1.23 * ע״ע 
גרמניה, עמ ׳ 469 ). במאי 1924 נערכו בחירות בצל מדיניות 
הכספים והמסים של פ׳ וממשלתו נפלה והוחלפה ע״י התו (ע״ע). 
בלחץ דעת־הקהל לנוכח ההידרדתת המוניטתת הרכיב ם׳ ממשלת 
״איחוד לאומי״ וקיבל ממכרות רחבות לביצוע רפורמות ( 31.7.26 ). 
פ׳ העמיד את הפרנק על חמישית מערכו 19141 והצליח לייצבו 
ולשפר את מאזן התשלומים. ב 27.7.29 פרש בשל מחלה, ואת שאתת 
חייו הקדיש לחיבור זכתנותיו. היה דודן של אנת פ׳ (ע״ע). 

. 1961 ,.י/ , 1 * 14161 .? ; 1936 ,נמז 35 <ן 

א. בו. 


10X75 [, סימאו[*" 7 * 1 ' — מ 580 וס? 1$ םש 0 ־\ 1 נ 1£ ת 51 — ( 1781 , 
פיטיוויה [צרפת] — 1840 , פאתם), מתמטיקאי צרפתי, 

תלמידם של לפלס ולגרנד (ע׳ ערכיהם) בביה״ס הפוליטכני בפאתם. 
ומ 1806 פרופסור שם. ב 1809 התמנה פרופסור למתמטיקה במכת 
למדעים. עבודותיו עוסקות ביחס שבין המתמטיקה לבין ענפי הפיסי¬ 
קה — חשמל ומגנטיות. מכניקה ועוד. ספת :אוגזג״^וס 30 ') 311 ־ 11 ' 
(״מאמר על המכניקה״), 1811 , היה שנים רבות ספר־המופת בענף 
זה. בספר חוקים רבים באלקטרו׳סמטיקה, ותורתו של פ׳ לפיה החשמל 
עשר שני נוזלים שבהם יסודות דומים דוחים זה את זה רסודות 
שונים נמשכים זה לזד" 

עבודותיו במתמטיקה עוסקות באינטגרלים ובטות-פוריה; בספת 
$זמש 11 זש 118 ן 10 > 1116 ו< 31 < 01 זי} 13 ■ 5111 ("מחקתם בהסתב־ 

תת הדעות״), 1837 — מופיעה התפלגות ם׳ (חוק ם׳ למספתם 
גמלים, ר׳ להלן), שחשיבותה רבד. בין היתר לחקר הקתנה או 
התנועה בכבישים. ספתו האחתם עוסקים בניסיות(ע״ע) ובתורת החום. 

מן התוצאות הרבות אליהן הגיע פ׳ מוכתם האינטגרל של פ׳ ז 
משוואת ם׳(ד להלן); היחס של ם׳ בתורת הגמישות (ע״ע); והקבוע 
של פ׳ בחשמל. 

ה ת פ ל ג ו ת פ׳, בסטטיסטיקה(ע״ע, לוח 2 ונוסחה שם): התפלגות 
של גדלים דיסקרטיים בעלי פונקציות הסתבתת. מ ש ו ו א ת פ׳: מש¬ 
ראה דיפרנציאלית חלקית, באלקטתסטטיקה: אם י? הוא הפוטנציאל 
החשמלי כתוצאה מהתחלקות מטענים בגסה מסרם בצפיפות מטען ק 

3 2 0 ש 3 2 © 3 2 

אזי משוואת פ ׳ היא: י)״ 4 ־ = 34 - + ?־ 3 + 

32 2 ץ 0 2 \ 8 


1 10*1X10 * י ק 1 (ס 10 א 110110 * 1 [עד 1932 11100 10 ז 0 ?]), האי 
המזרחי בקבוצת האנטילים הגמלים שבאיי הדו המערבית 
(ע״ע), ו״מדינה חפשית הקשורה באה״ב״ (מ 1952 ). שטחה (הכולל 
כמה איים קטנים)— 8,897 קמ״ר, מספר התוש׳ 2,794,000 (אומדן 
1972 ). מיצר מונה, המחבר את האוקיאנוס האטלנטי עם הים הקריבי, 
מפריד בין פ״ר והאי היספניולה (ע״ע). 

פ״ר בנרה תבה רכס קימוטי שבור הנמשך ממערב למזרח. שיאו 
?ת דה פונ^ה ( 1430 מ׳) ובתוכו מספר עמקים פנימיים• סביב 
הרכס מצר מישור חוף רחב בצפון ובמערב וצד במזרח ובדתם 
(על המבנה הגאולוגי, ע״ע אמתקה התיכונה, עמ ׳ 249/50 ושם מפה; 
הדו המערבית, עם׳ 583/4 ). האקלים טתפי מתון: מרבית המשקעים 
יורדים בקיץ החם (״ 28 —״ 30 ); החורף קתר (״ 20 —״ 22 ) רבש. 
ההבדלים בטמם׳ בין חלקי האי הם קטנים מאוד. אולם, המבנה 
הטופוגרפי ומסלול התחות גורמים לתבר משקעים בצפון ובמזרח 
( 1,500 — 2,500 מ״ס בשנה), בעוד שהדתם המצד בצל הגשמים, 
שחץ יותר (פחות מ 900 מ״מ) ולכן אף פחות מפותח. 

אוכלוסיית פ״ר גדלה סי 3 במשך כ 70 שנה. מזמן 
שהאי עבר לחסות אה״ב ( 1898 ). שיפור תנאי הבתאות, התבחאה 
והצמיחה הכלכלית הגבית את שיעות התבוי הטבעי ששיאם היה 
בשנות ה 30 . מאז חלה האטה בגידול האוכלוסיה עקב ירידת שיעור 
התבר הטבעי וההגירה לאה״ב (בעיקר לניו־יורק [ע״ע, עט׳ 112 ]). 
אולם עדיין אוכלוסיית פ״ר גדלה במהירות וגורפת לצפיפות אוכ¬ 
לוסין גבוהה ( 310 נפש לקמ״ר ב 1971 ) שהיא החמורה בבעיות האי. 
ההרכב האתני של האוכלוסיה מגוון וכולל מיעוט אינדיאני שנותר 
מתושבי האי ערב הכיבוש הספרדי ( 1508 ) ! כושים שהובאו כעבדים 
למטעי הסוכר במאה ה 18 ; לבנים שהיגרו לאי בכל התקופות מאז 
המאה ה 16 והם כ 75% מכלל האוכלוסיה; מולאטים — בני תעתבת 
של כושים וספרדים. בראשית המאה ה 20 היו הלא-לבנים כמחצית 
מתושבי האי, מספרם ירד עתה לרבע בלבד. רוב התושבים דוברים 
ספרדית המשמשת בצד האנגלית כשפה רשמית. הדת השלטת — 
קתולית. 

42% מהתושבים ( 1970 ) גרים בכפרים. הערים העיקריות הן: 

סן ודואן (ע״ע) הבירה, 463,000 תוש׳; פונסה — 158,980 תוש׳ו 
באיאמץ — 156,190 תוש׳; פיגום — 85,860 תוש׳. 

על הצומח והחי, ע״ע הדו המערבית, עט׳ 584 ! אמריקה 
התיכונה, עפ׳ 250 — 256 . 

, 18 * 80 ,<ח 1 תם 10 ? .א .? שלל 1 ; 1958 , 1 וז 0 ) %1 110 ) 14 ? ש 74 , 1 >תב 8 . 0 
411.4 * 7> ?. 1958; 81011 x 11 • £ח 1711 ז 2 ו 1 ? £101131 )? ׳.-י'.־) 

. 1967 , 0 * 11 ) 14171 1211111 (ס 

בר. ק. 



פוארטו ריעו: כפר הדייגים קוואבאס נעפוז־סזרח האי (חב' התעופה דלתה) 



329 


#וארטו ריקו — #ואתיים 


330 


בחינוך משתקף רבוי היסודות האתניים והחיפוש אחר יסודות 
לזהות לאומית, והוא קתולי, שמרני וסמכותי. חוק חינוך חובה חל 
על בני 8 — 16 אולם רמת החינוך והקפו נמוכים מחמת מחסור במורים 
ובבבייבים. שפת ההוראה בבתה״ם הממלכתיים ( 687,877 תלמידים 
ב 1970/71 ) היא ספרדית; בבתה״ס הפרטיים מלמדים גם אנגלית 
( 84,870 תלמידים ב 1970/71 ). באוניברסיטת פ״ר למדו כ 1970/71 
42,516 תלמידים; בשלושת המוסדות האחרים להשכלה גבוהה — 
16,669 תלמידים. 

. 1970 .¥ מ* 1 * 1110 ) 1140 >£ 1 >ת 0 ¥0111105 ,(.{>£) מ £1 )$ק£ . £1 .£ 

חוקה ומשטר. החוקה נתקבלה במשאל־עם ואושרה ע״י 
אה״ב ב 1952 . סדרי הממשל מקבילים לאלה של אה״ב. האזרחים 
רשאים להשתתף בבחירות לנשיאות באה״ב רק אם הם גרים באה״ב. 
המיסוי הפדרלי אינו חל על ס״ר, אף שס״ר נהנית מתמיכת הממשלה 
הפדרלית. ע״פחוק מ 1917 אחראית אה״ב ליחסי חחובטחוו, למטבע, 
למכס, להגירה ולשירותי הדואר. בדומה לאה״ב קיימות שתי מפלגות 
עיקריות: מפלגה הקשורה למפלגה הרפובליקנית והדורשת שפ״ר 
תהיה המדינה ה 51 של אה״ב והמפלגה הדמוקרטית (־סקס? 0 (ו 1 ;ז 2 ? 
.ס.?.?= 0 ז 30 זזס 1 ״< 1 זב() שבמשך שנים רבות היתד, מפלגת 
התב והמעדיפה את המצב הקיים. התנועה לעצמאות פ״ר ניסתה 
לארגן מהפכה ולהתנקש בנשיא טרומן ב 1950 . אנשיה פתחו באש 
בבית הנבחרים באד,״ב ( 1954 ), וכיום ממשיכים בלוחמת גריליה 
עירונית באי. 

ב כ ל כ ל ת פ״ר חל שינד מהותי אחרי מלה״ע 11 . עם המעבר מ- 
מונוקולטורה של קנה־סוכר לחקלאות מגוונת ולתיעוש; אך קנה־הסוכר 
הוא עדיין הגידול החקלאי העיקרי (כ 25% מתפוקת החקלאות). כן 
מגדלים טבק, אננס, קוקוס, קפה, פירות וירקות. ב 1952 הוחל בתיעוש 
מזורז, בעיקר מפעלים עתירי עבודה לפתרון מצוקת האבטלה ( 11% 
מכוח העבודה) וההגירה. הוקמו 2,300 מפעלים, ביניהם: להרכבת 
מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, תעשיית מזון, טכסטיל, פלסטיק וכימי¬ 
קלים. ב 1955 עלה לראשונה שווי תפוקת ד,תעשיה על שווי תפוקת 
החקלאות, אף שזו גדלה בהתמדה. ב 1972 היה חלקה של התעשיה 
בתוצר המקומי כ 36% ושל החקלאות — כ 5% בלבד. רמת המחיה 
בפ״ר עולה בהתמדה והיא הגבוהה באמריקה הלאטינית. התל״ג, 
2.160 דולר לנפש ( 1972 ), הוא מהגבוהים בין הארצות המתפתחות. 

התיירות היא ענף כלכלי חשוב (כ 1.2 מיליון תיירים [ 1972 ] 
שהכניסו כ 260 מילית דולר). לפ״ר גרעין מתמיד במאזן המסחרי 
(ב 1972 היה היצוא 1,914 מילית דולר והיבוא 3,108 מיליץ); 
עיקר קשרי הסחר שלה הם עם אה״ב (כ 75% מערך היבוא וכ 90% 
מערך היצוא). 

היסטוריה. התושבים המקוריים של פ״ר היו כנראה בני עם 
פרימיטיווי מאוד, הסיבוני(^״ 0 * 0 ) שמקות אינו ברור, אך רגילים 
להגדירו כגל ראשון של תרבות אמרינדיאנית באיים הקריבים. 
שבטי אראוואק (> 31 ״\ 3 ז\,) כבשו מידיהם את רוב איי הים הקריבי 
ופיתחו חקלאות. ד,אראוואק היו אמונים באריגה, חיטוב, פיסול ופיתוח 
תכשיטי זהב וכפריהם מנו עד 3.000 נפש. הקריבים, בעלי תרבות 
פחות מפותחת אך למודי מלחמה, הגיעו ב 1400 לערך וכבשו את החלק 
המזרחי של פ״ר (" 116 !>״ 1 ז 80 , שמה של פ״ר באראתאקית). נשות 
הקריבים השתתפו בפעולות מלחמה ובמקרים רבים פיקדו עליהן. 

קולומבוס גילה את פ״ר ב 1493 וקרא לו סן ח׳ואן באוטיססה 
( 63011513 ״ 113 [ 5311 ), ע״ש יוחנן המטביל. היום שמה של עיר 
הבירה. אחד מקציניו, ח׳ואן פונסה דח לאת, השתקע באי בראש 
חמישים מתיישבים ספרדים ( 1508 ). בתחילה היו האינדיאנים ידידו¬ 
תיים אך כשניסו הספרדים להבריחם לעבוד במכרות-זהב, פרצו 
קרבות והאינדיאנים נטבחו. הספרדים החשיבו את פ״ר רק כמצודה 
השומרת על דרכי גישה ליבשת והמספקת שיחתים לשיירות, ולכן 
כמעט שלא התפתח. כל עבד שהצליח להגיע לפ״ר נחשב לבן־חורין 


בתנאי שקיבל את הנצרות והצהיר נאמנות לספרד. היחסים בין הגז¬ 
עים לא היו מתוחים וכך נשארו עד היום. בגלל ההגבלות החמורות 
שהוטלו על סחר עם גורפים לא-ספרדים, נהפכה ההברחה לעיסוקם 
העיקרי של תושבים רבים. ב 1815 ביטלה ספרד את רוב ההגבלות 
והתחילה תקופת פיתוח מזורז. לפי מפקד האוכלוסין הראשון ( 1765 ) 
היו בפ״ר כ 454x10 תוש׳, בכללם כ 5,000 כושים; ב 1830 היו 3154x10 
תוש׳ וב 1899 9534100 (כמחציתם בני־תערובת וכושים [ 76,000 ]). 

פיתוח מזורז גרם גם להתעורתת פוליטית ולדרישות לשלטת 
מקומי. לאחר התלבטויות ומאבק העניקה ספרד ( 1897 ) שלטון 
עצמאי לאי ולואיס פוניוס ריחדה ( 613 ^ 6.1 202 ס 1 \ 1,015 ; 1859 — 
1916 ) מונה למזכיר ראשי. תוך שנה פרצה מלחמה בין אה״ב לספרד 
והאי עבר לאה״ב. לאחר שנתיים של שלטת צבאי הוקם שלטון 
אזרחי: התושבים הוגדת כאזרחי פ״ר ונשיא אה״ב היה ממנה את 
המושל, את המועצה המבצעת ואת שופטי ביהמ״ש העלית. התושבים 
בחת בית נבחרים מקומי, אך לנשיא ולקונגרס של אד,"ב היתה זכות 
וטו על החלטותיו. ב 1917 העניק הקונגרס לתושבים אזרחות של 
אד,״ב אך למעשה, עד ל 1940 , היחד, פיר מושבה של אד,"ב מבחינה 
פוליטית וכלכלית וחבתת אמריקניות השתלטו על רוב האדמות 
לשם ייצור סוכר. אולם, האוצר האמריקני החזיר לאי את תלקה 
בהכנסות ממכם, דבר שאפשר פיתוח שירותי בריאות וחנוך. 

לואיס מוגיוס מתן ("!!^א 02 ״ 10 \ 1.018 ; נר 1898 ). בגו של 
הנציג הראשת של פיר באה״ב, נכשל בנסיון להשיג עצמאות לאי, 
הקים מפלגה חדשה, המפלגה הדמוקרטית (ר׳ לעיל), ובבחירות ב 1940 
זכה בתב גדול בסיסמה "לחם, אדמה ודרור". מוניוס ודיר טגול 
( 611 ^ 08 ־ 1 ), מושל ליברלי שמונה ע״י תווולט, הקימו את היסודות 
לשיתוף־פעולה עם אה״ב. נמסרו לחקלאים אדמות שהחברות הגדו¬ 
לות השתלטו עליהן בניגוד לחוק, הוכנסו גידולים חדשים, פותחו 
שירותי הדרכה לחקלאים והוקמו מפעלים ציבוריים ומפעלי תעשיה. 
ב 1947 קיבלה פ״ר את הזכות לבחור מושל ובחרה במוניום (נבחר 
מאז 3 פעמים נוספות) שהתמסר לפיתוח התעשיה ולמשיכת הון 
ומפעלים מאה״ב ע״י הענקת הטבות כלכליות. 

יהודים, פליטים מאיתפה, התיישבו בפ״ר לפני מלה״ע 11 . 
אחת 1952 גדל מספר המהגתם פאה״ב וכיום מספרם כ 24100 , 
בעיקר בבירה. 

,. 8 .*] / 0 1$ * 1€ ** 17010£ £ ח \ 4 .¥< . 11 ; 1956 , 0 <}* ת 16 ז 

. 1966 ^ 10 ) ¥1 * £4 . 0 

מיי. בר.-ם. 

פואתיים (:> £3 :> 13 <( 60 ), משפחת צמחים דרפסיגיים מאוחי-עלי 
הכותרת, הנמנית לרוב עם סדרת הפואתניים ( 6.0613165 ) ; 

כוללת 450 — 500 סוגים, בהם 00 ( 64 — 00 ( 74 מינים של עצים, שיחים 
או עשבים. הס״ נפוצים בעיקר באזותם הטרופיים; מהמינים העש¬ 
בוניים יש שמגיעים גם לאזותם הממוזגים. לפ" עלים המלווים עלי 
לוואי נגדיים, לעתים בחתם. הפרחים אנדרוגיניים! הגביע והכותרת 
לרוב בעלי 4 — 5 אונות, מספר האבקנים כמספר האונות, השחלה 
תחתית, לרוב בעלת 2 מגותת. הפרי הלקט נפתח, לעתים ענבה 
בשרנית או בית-גלעין. חשיבות ד,פ" נובעת מתכולת האלקלואידים 
הגבוהה והרבגונית. סוגים חשובים: הקפה (ע״ע) שזרעיו ד,עשי¬ 
תם בקופאין משמשים כמשקה וכרפואה. למסרה רפואית מגדלים 
את המין 36103 ־ 31 ££03 <ס שמוצאו מצפון מזרח אפתקה, וכן 
מיגים מן הסוג צינכונה ( 3 ״ 0 ו 1 :>״; ב )), פהת ד,אנחם, שמקליסות 
גזעיהם מופקים מספר אלקאלואיחם, בעיקר כיגין (ע״ע), שכולם 
פעילים נגד מחלת הפלתה (ע״ע). על 113 ת 3 נ 1 :) 1€03 ) 151 ( 13€ (ק 6 כ> — 
ע״ע איפקקתיה. במזרח הרחוק והקרוב שימשו בתקופות קדומות 
שרשיהם של סיגי פואה ( 6.0613 ) תרבותיים, בעיקר 13 ז 10 ;>״ 11 . 6 , 



331 


טואתיים — פוג׳ו 


332 


מקור לחומר צבע. מינים מכמה סוגים משמשים בצמחי נד, למשל, 
גרד־ניה ( 031361113 ). בישראל גדלים בר כ 40 מינים מתוך 11 סוגים׳ 
מהם 20 מהסוג דבקה (! 0311110 ) ! גם הסוגים צלבית( 11013116113 ־ 01 ) 
ופואה מיוצגים במספר מינים. 

.* 972 [ , 471 ^ 07 / ${ 11271 ? ,'<־!£ 5011 .¥\ 


פובידוגוסצב, קובסטנטץ פטרוביץ׳ - - 1106640 .ח 10 

פשגססזז' ( 1827 — 1907 ), מדינאי, משפטן והוגה דעות 
רוסי. אביו היה פרופסור לספרות במוסקווה. פ׳ למד משפטים וקנה לו 
שם בחיבוריו על תולדות המשפט הרוסי. בשנות ה 60 צידד בתיקונים 
במערכת המשפט והשתתף בהכנתם. הוא מונה למחנך לילדי הצאר 
אלכסנדר 11 , ואח׳־כ היה יועץ רב־השפעה לאלכסנדר 111 (ע״ע). 
בהדרגה הסתלק פ׳ מהליברליות, וב 1880 מונה למשגיח (פרוקר 
-אמור) מטעם "הסינוד הקדוש" ובתוקף תפקידו היה אחראי לצג־ 
וורה. לחינוך ולדת ברחבי האימפריה. 

פ׳ היה קנאי דתי קיצוני שהאמין באפיו "המקורי" ובדתיותו 
של העם הרוסי הפשוט, שהוא, לדעתו, משען האוטוקרטיה הצארית. 
כדה מסטר (ע״ע) והוגים אחרים של הרומנטיקה השמרנית ראה 
ברציונליזם את שורש הליברליזציה והדמוקרטיזציה המאיימות על 
רוסיה. הוא עודד דיכוי תנועות ליברליות וסוציאליסטיות ורוסיפי־ 
קציה אינטנסיווית של מיעוטים לאומיים (פינים, פולנים והעמים 
הבלטיים והתורכיים), מיעוטים דתיים (פרוטסטנטים, קתולים) והכי¬ 
תות הפורשות מהכנסיה האורתודוכסית (ע״ע דוחובורים). פ׳ היה 
אנטישמי מושבע, תמך בהחרפת ההגבלות על "תחום המושב". 
התנגד להתיישבות יהודים כחקלאים בדתם רוסיה ועודד את הגי¬ 
רתם, יזם פרסומים אנטישמיים, אך התנגד בתקיפות לפרעות, מחשש 
פעילות עממית ספונטנית, 

בימי אלכסנדר 11 ! היה פ׳ דמות מרכזית במדינה. הוא היה גם 
מחנך לניקולי 11 , אך בתקופת מלכותו ירדה קתו. באחרית ימיו היה 
חולה, גלמוד ושנוא על הכל, כסמל לראקציה. ידידו דוססויבסקי 
(ע״ע, עם׳ 216 ), תיאת בדמות "האינקוויזיסור הגדול" ב״אתים 
קדמזוב״. . 1968 , 1165 ז< 8 .? .א 

י. לו. 


פובי״זם, פ 1 ב י ם ([ 6 ו 150 ׳\ £311 ] צרם/ משז\ £30 , חיית״פרא), זרם 
באמנות הציור, שנוצר בצרפת בשלהי המאה ה 19 והתגבש 
ב 6/6 ) 19 . מבקר־האמנות ל. ווסל ( ¥311x061168 ) , הצמיד לראשונה 
את המונח ם׳ כשם-גנאי ליציתתיה של קבוצת־צייתם שהציגו ב- 

"סאלון הסתיו" בפא¬ 
ריס ( 1905 ). עם קבו¬ 
צת המציגים נמנו מ¬ 
טים, תאו (שלא היה 
מחבת הם׳), דךד(ע׳ 

ערכיהם), מותם דה 
ולאמנק(ע״ע פלמנק), 

אותון פרים ( 1879 — 

1949 ), אנרי שארל 
מאנגן ( 1874 — 1943 ), 

ז׳אז פיאי (ץ!!?; 

1876 — 1960 ), לואי 
ואלסה( 1869 — 1952 ), 

אלבר מארקה( 1875 - 
1947 ) ושארל קאמו־ 

אן ( 1879 — 1965 ). 

אליהם הצטרפו, כ¬ 
, . ״ חבת הפ ׳ : דיפי, 

פוניום. י. די 6 י: ״ 14 כיול' נלוז אוור" 

(המוזיאון לאםנווו סודרנית, פאריס! ברק, קס ון דונ^ו 



(ע׳ ערכיהם) ומותם מאתנו ( 1882 — 1960 ). הקבוצה התפרקה ב- 
1908 . 

בסיגנונם הושפעו הפובים מהצייתם הפוסמ-אימפדסיוניסטיים, וב¬ 
ייחוד מון גוך (ע״ע); כמוהם, היתה גם ביצירתם ראקציה לאימפרם־ 
יוניזם (ע״ע) ולנאמנותו למציאות החזותית. ברישום נטו לתב אל 
הקו הגם ולא נרתעו אף מעיוותים ניכתם של צורות הטבע. הם 
העדיפו אח השימוש בצבעים טהורים עזי־גוון, משיחות־מבחול בול¬ 
טות, בעלות מקצב סוער לעתים, וניגודי גוון צורמניים על הרמוניות 
שקטות. גם בצבע הפגינו הפוכים סטיות מכוונות ושתתתיות מן 
הטבע, שנדחה מפני שיקולי ההבעה והקומפוזיציה של היצירה. 

, 16 ז 2 וחץ^ 1 י ן ; 1949 6$ ^ 1 , 11111011 €! . 0 ; 1959 ,${ € 11111 $ 1 ) 171 > , 01101110 ק\! . 11 ; 959 ! 1 £ 

€1 5 ^ 1 , 011.1550 . 011 ; 1962 $* 1 , 11€ ^ק 05 זס .?.! : 1961 ,״? 

. 1967 ?^ 1 ,־ו 110 ט 1 ^ .£.] ; 1963 ■ 141 ?] 

א. רו. 

פוגה (איס׳ £083 = בתחה), במוסיקה. תהליך כתיבה קונטרא־ 
פונקטית (ע״ע הרמוניה, עפד 306 )! הבטוי המדויק ביותד של 
טכניקת האימיטאציה (חיקוי). תחילתו בסוף המאה ה 15 ושיאו 
בתקופת הבארוק המאותרת. שלב מוקדם בהתפתחות הס׳ הוא הרי- 
צ׳רקארד. (ע״ע מוסיקה׳ ענד 562 ). השם פ׳ מציין את רדיפת הקולות 
בזה אחר זה. הם׳ מבוססת על הצגת נושא באחד הקולות וחזרה עליו 


=־ -* 4 


1 -ז 32 ףודוז-ן 

ווקסזח 

17 ^ 

* 

{(. 

-- 

1 -1 

-מ—ז-ו-^=)= 


נושא 


־^־ י• 1 * 



1 ־^ ^ ? 7 ( * 3 



? ^־־£־ £ __:— 


פוגה: קונטרפוגקט מתוד "אמנות הפוגה" מאת י. ס. בד 


בקולות האחרים. לזה נוסף בתקופת הבאתק גורם ההתפתחות ההר¬ 
מונית, והפ ׳ היתד. למבנה מורכב הכולל תצוגות אחדות של הנושא 
תוך מח־ולאציות. בין תצוגה לתצוגה עשויות להופיע הסיבות 
קונטראפונקטיות בטכניקת חיקד חפשית יותר. הקול הפותח מציג 
את הנושא על הטוניקה (ע״ע הרמוניה, עם׳ 305 ). הקול העונה לו 
מציג את הנושא על הדומיננטה, בעוד הקול הפותח בונה נושא 
קונטראפונקטי נגדי. מקובל היד. לשנות את הנושא בחזרתו על הדו־ 
מיננטה ("תשובה טונאלית") כדי למנוע חריגה מהטונאליות היסודית. 

בהמשך הם׳ עשוי ועושא להופיע בהיפוך, בהגדלה או בהקטנה 
של הערכים הריתמיים, או בכניסה קאגונית צפופה של הקולות, והמתח 
גובר כתוצאה מהגברה מתמדת של הפעילות הקונסראפונקטית. 
המונח פ׳ אינו מציין ארגון צורני (כדוגמת הסונטה [ע״ע)) אלא 
טבגיקת-הלחנה המבוססת על מוסכמות, המשתנות מתקופה לתקופה. 
הם׳ הגיעה לשיא התפתחותה בראשית המאה ה 18 , עת היתה לדרך 
הביסד העיקרית של המלחינים והופיעה הן כיצירה עצמאית (כגון: 
"הפסנתר המשווה* מאת י.ם. בך [ע״ע]) והן כפרק בקונצ׳רטו־ 
גרוסו או בסונטה. במוסיקה הקלסית והרומנטית מקובלת הפ׳ בחטי¬ 
בה קונסראפונקטית המופיעה בשיאו של פרק סימפוני (למשל: 
סימפוניה בדו מז׳ור, "יופיטר", מאת מוצרם). חטיבה קצרה בסיגנון 
הם׳ שאינה מתפתחת לתצוגות אחדות מכונה פ וגטו ( £083:0 ). 
ה פ וגסה ( 161:1:3 ( £08 ) היא פ׳ קצרה בעלת מבנה שלם. 

,ט 3 )זג 81 -ז 111£ )) 8 .[ ; 1958 ,. 7 / 0 )(! 7 , 31111 ) 8 . 4 

.* 1963 ,. 7 ■ 117 > ■ממי.? 

י. היר. 

פוג׳ו ( 100 ( 0-0 ?), עיר נמל, בירת מחח פוג/ין, הרפובליקה העממית 
הסינית (כ 700,000 חוש' [ 1970 ]). שוכנת על שתי גדות נהר 
מין, בקרבת שפכו למפרץ סיוואן. פ׳ היא אחת מ 5 הנמלים ("נמלי 
ההסכמה״) שנפתחו לסחר ומגורי זרים בעקבות חוזה ננקינג ב 1842 
(ע״ע סין, היסטוריה ענד 879 ). הנמל רדוד ומתאים לעגינת מפרשיות 



333 


פמ׳ו — פוגל, דרו* 


334 


קטנות. אניות חוצות־אוקיאנוס מגיעות עד למרחק של כ 29 ק״מ 
מהעיר. מייצאים תה, לפה ומוצרי עץ ועור. מפעלי התעשיה החשובים 
הם: לכימיקלים, למזון(תה, אורז, סוכר), לייצור כותנה ומשי, ללהה 
ולעיבוד עץ ועורות. ם׳ משמשת מרכז שיווק לתוצרת החקלאית של 
סביבתה. בראשית המאה ה 19 היתד. מרכז בי״ל לסחר בתה ולכה, 
אך חשיבותה ירדה עם צמצום הדרישה לתה סיני בעולם. הפעלת 
מסה״ב הראשונה ב 1958 נתנה תנופה לפיתוח העיר. 

פמט, א 1 ס?ןר — ע&־ס — ( 1870 — 1959 ), נאורולוג גרמני, 
חוקר המוח. את כל מחקריו ערך ופרסם עם אשתו ססיל 
( 010 * 0 ; 1875 — 1962 ), גם היא מחשובי החוקרים בתחום זה. הוא 
עסק במוח הבריא והחולה, בפסיכולוגיה וביולוגיה כללית, ובעיקר 
במיפוי התפקודים של קליפת המוח. ב 1907 פרסם מחקר על שטחי 
קליפת המוח של יונקים, הניתנים לגירד חשמלי. מנושאי מחקריו 
האחרים: מחלות גנגליוני הבסיס ( 1920 ), מחלות קליפת המוח 
הגדול ( 1922 ), יסודות האנטומיה המיקרוסקופית של מערכת העצבים 
המרכזית ( 1928 ). פ׳ היה מנהל המכץ לחקר המוח בברלין ע״ש 
הקיסר וילהלם ומעורכי כה״ע -סזססא 1 ) 00 010£1€ ו 01 ץ 5 ? ז £0 10111-031 
10810 . ב 1925 הוזמן למוסקווה לארגן את המכון לחקר המוח של 
נרקומזדרב, שם בדקו את מוחו של לנין. 

ט £011 ; 1933 , 1625 , 11 , 011 ^ 1. 1^6x1 

. 1959 , 64 — 45 , 11 0$$€ ז€ ,(.^) 

פוג׳י, הר־, ע״ע פוך־־ימה. 

פת׳יורה (״שדה פרחי ויסקריות"). שמה של אחת ממשפחות 
האצולה היפניות הוותיקות והנכבדות ביותר. השם הוענק 
ב 669 כתואר כבוד לשר קמטרי, מבכירי השלטון וראש משפחת כהני 
שיטו החשובה, נקטומי. משפחת פ׳ היתה אחת מחמש המשפחות 
הגדולות שהותרו לבוא בקשרי־נישואין עם בית־הקיסר. בשל קשריה 
המשפחתיים עם בית הקיסר היתה המשפחה בעלת השפעה מדינית 
גדולה ביפן, ומ 858 , בראשות פ׳ יושיפוסה( 804 — 872 ), ניהלה למעשה 
את המדינה. לשיא כוחה והשפעתה הגיעה בזמנו של פ׳ מיצ׳ינגד, 
( 996 — 1028 ), ששלט כרודן. במאה ה 12 איבדה פ׳ את חשיבותה 
בשל מלחמותיה עם משפחות מיגמום( וסירה׳ אד היא עדיין נמנית 
עם האצולה. במשך 1,300 שנה העמידה המשפחה, מלבד אישי מדינה, 
גם מלומדים רבים, היסטוריונים ואמנים. וע״ע יפן, היסטוריה, 
ענד 127/8 . 

פמ׳י״^מה (פ׳־סן = הר ם׳), הר הגעש הגבוה והמפורסם ביותר 
ביפן. נמצא בדתם מרכז האי הוגשו, כ 105 ק״מ מדרום־ 

מערב לטוקיו. מבחינה גאולוגית נמצא ההר בקצה הדתמי של בקע 
הפוסה מגנה (ע״ע יפן, עם׳ 72 ) ובצפון הקשת ההרתת היוצרת 
את איי שישיטו. פ״י מתנשא לגובה 3,776 מ , . צורתו — חחס 
סימטת וראשו מכוסה שלג. קוטר הלוע — 596.3 מ/ התפרצויותיו 
האחרונות אירעו ב 1707 וב 1708 . לרגלי ההר 5 ימות. בהתאם למסורת 
נוצר פ״י בשנת 300 לסה״נ, בלילה אחד ובעת ובעוגה אחת עם 
היווצרות ימת ביווה שבצפון מרכז הונשו. שם ההר נגזר, כנראה, 
מפועל בשפת אינו (ע״ע), שמשמעו לדחוף, להתפרץ קדימה, והוא 
מתייחם לנהר פ׳ שמקורותיו בהר. ההר הוא מקום עליה לרגל ונחשב 
כמבטיח בתאות, אושר ועושר. העליה לפסגת ההר נמשכת 10 שעות 
וכוללת 10 תחנות. עולי הרגל לובשים בגדים לבנים המסמלים את 
טוהר־הלב ובידיהם משענות לבנות ארוכות. במאה ה 16 נוסד מסדר 
פולחני פ׳־קו שהתרחב במהירות. בשלהי המאה ה 19 המסדר בנה 
דגמים רבים של ההר במקומות שונים ביפן. 

משום יפיו וקדושתו משמש פ״י נושא ליצירות אמנות רבות. 
הנודעות בהן הן "מאת המראות של פ״י", יצירת הוקוסי (ע״ע 
ושם תם׳). ההר וסביבותיו הוכרזו לפארק לאומי ומרכז לספורט. 
תמ׳: ע״ע יפן, עמ ׳ 94 . 


פונ׳^ץ (מ!>״ 1 נו?), פרובינציה בחוף הדרומי מזרחי של הרפובליקה 
העממית הסינית. שטחה 123,100 קמ״ר ובה כ 17 מיליון 
תוש׳( 1970 ). ם׳ שוכנת באיזור גבעות והרי קמוט מבותרים ובגבולה 
המערבי מתנשאים רכסי הרי ווי־שאן(פסגותיהם מגיעות ל 1,000 מ׳) 
שיוצרים חיץ בינה לביו פנים היבשת. הנהרות קצרים, בעלי שיפוע 
רב, ונוחים לניצול הידררחשמלי. הם מתאימים לשיט רק למרחקים 
קצרים ומשמשים להשסת עצים. האקלים סוב־טרופי וכמות המשקעים 
השנתית הממוצעת היא כ 1,500 מ״מ < הגשמים יורדים בעיקר בתקו¬ 
פת המונסון הקיצי. 

תבליטה של ם׳ בודד אותה משאר חלקי סין, והגישה אליה היתה 
באמצעות הנהרות במשן־ תקופה ארוכה. התושבים עסקו בעיבוד 
שטחי החקלאות המצומצמים שבעמקי הנהרות והדלתאות וביצוא 
עצי היערות. מקורות המחיה המוגבלים גרמו להגירה נרחבת לדרום 
מזרח אסיה. התקנת מס״ב ראשונה ב 1958 נתנה תנופה לפיתוח 
הכלכלה הנשענת על חקלאות, תעשיה וכריה. הגידולים החקלאיים 
העיקריים הם אורז (שני יבולים בשנה), תה, תפוחי אדמה מתוקים, 
חיטה, שעורה, פירות וירקות. ליצוא נועדים גם קנה סוכר, הדרים 
ואגוזי ליצ׳י. היערות הם מקור חשוב לעץ. אוצרות הטבע מופקים 
בכמויות קטנות והם: פחם, ברזל, נחושת, מולי 1 יךנום וקאולין. התע־ 
שיה עוסקת בעיבוד עץ ומתכות ובייצור מזון. 

אוכלוסיית פ/ המורכבת מסינים בני האן וקבוצות גדולות של 
מיעוטים אחרים, מתרכזת בעיקר במישור החוף. הערים הגדולות 
והנמלים הראשיים הם פוג׳ו, הבירה, (כ 700x100 תוש׳ [ 1970 ]), 
ואמוי (ץ 0 וז!^), מרכז אזורי גדול. 

פתל, דוד ( 1891 , סטנוב — 1944 , מחנה ריכוז), משורר ומספר 
עברי. בנעוריו שהה בווילנה ובלבוב וב 1912 השתקע בווינה. 

בפרוץ מלה״ע 1 נכלא בידי האוסטרים כנתין־אויב (חסי), וב 1916 
שוחרר. חי בבדידות — שהיא הרקע לכל שירתו — לה כבר נתן 
ביטוי ביומן־נעורים. שיריו נדפסו, מ 1910 ואילד׳ בבמות עבריות 
בארצות שונות. ב 1923 י״ל בווינה ספר שיריו "לפני השער האפל" — 
היחיד שפורסם בחייו. ב 1925 השתקע בפאריס. ב 1929 עלה לא״י, 
אד כעבור שנה עזב, ולאחר גדודים בוורשה, וינה וברלין חזר ב 1932 
לפאריס. באותן השנים פרסם את רוב סיפוריו (ד להלן), והכין 
קובץ שירים שני לדפוס. בפרוץ מלה״ע 11 נכלא שוב כגתין־אויב 
(הפעם — אוסטרי) ועל כד סיפר ביומן שכתב ביידית (בכ״י). ב 1941 
שוחרר ושהה באוטוויל שליד ליון. בפברואר 1944 נשלח למחנה 
ריכוז ונספה שם. 

שירתו מופנמת ועולמה חלומי, חסר רציפות וחסר תכלית. 
נושאיה העיקריים — אהבה, ילדות אבודה ואימת החידלון — מעלים 
תחושה של זרות וניתוק. נוכחות המוות נעשית כאן לתחושת היסוד 
של דגש הקיום. הציוריות של פ' מפתיעה, ורוב שיריו כתובים 
בריתמוס חפשי, בלא חריזה סדירה. מתכונתם נראית תפפת: קטעים 
בלתי שווים, שהזיקות ביניהם מרומזות בלבד. 

סיפורי פ׳ קובעים חחום־יצירה לעצמם. יש בהם עלילה פנימית, 
נפשית המעוצבת במסגרת של זמן וחברה. ״בבית המרפא״ ( 1927 \ 
1975 2 ) מעלה אווירה של חידלון על רקע ההווי בבית מרפא לחולי 
שחפת (פ׳ ואשתו לקו במחלה זו). ״חיי נשואים״ ( 1929/30 ) הוא 
רומן־אהבים פסיכולוגי על רקע וינה שלאחר מלה״ע 1 . כן נתפרסם 
סיפורו ״לנוכח הים״ ( 1932/4 ! 1974 2 ). סיפוריו לא השפיעו בשעתם 
ורק לאחרונה נדפסו מחדש׳ אך שירתו עוררה הדים רבים ומנוגדים. 

י. ח. ברנר (ע״ע) הוקיר את שירתו, אך מתנגדיה היו רבים, 
ביניהם גם ח. נ. ביאליק. בשנות ה 30 וה 40 לא עסקה בו הביקורת 
והוא נתגלה מחדש בשנות ה 50 . המבקרים ציינו את העצמה שבמבעו 
המרומז וראו בו מבשר חשוב של המודרניזם העברי. 

ד. פגים (מהדיר), כל שירי ד. ם׳, תשל״ב 2 (כולל ביבל׳ ומקורות). 

חס. 



335 


פדגצ׳וב, ימלין, איונוביץ׳ — פודרליה 


336 


פוגצ׳וב, ימל_ץ איונוביץ׳ — -ץ 11 ! 1108111 ^ 113 1.011 * 16 *£ 

' 14008 — ( 1742 — 1775 ), מנהיג מרד קוזאקים ואיכרים 
ברוסיה. פ׳ שירת שנים רבות בצבא הצאר, נפצע וכנזיר נווד עמד 
על סבלות העם. הוא הבריז שהוא פיוטר 111 שהודח ונרצח בפקודת 
יקטרינה 11 (ע׳ ערכיהם), ובראש חבורת עריקים, קחאקים ובשקירים 
הטיל מצור על אותבורג ( 1773 ). הצבאות שנשלחו לעזרת הנצורים 
הובסו. אל פ׳ הצטרפו כורים ויוצקי תותחים מבתי החרושת של 
אוראל, חברי כיתות פורשות, אסירים וצמיתים נמלטים. המרד 
הכללי שעורר אילץ את השלטון להחיש את השלום עם תורכיה, 
כדי לשחרר צבא לדיכוי פ׳. במארס 1774 פרץ הגנרל ביביקוב את 
המצור ום , נסוג תוך ביצוע התקפה נועזת על קאזאן, אך לא יכול 
להחזיק בעיר. נסיונו להמריד את האיכרים בעמק הוולגה נכשל, ום׳ 
הובס ליד צאריצין(ע״ע וולגוגרד, כר׳ מיל/ עט׳ 895 ). ם׳ נמלט, אך 
רעיו מסרוהו לשלטונות! בכלוב ברזל הובל למוסקווה, נשפט והוצא 
להורג בעינויים. פ׳ הציג עצמו בשליט חסיד ומשחרר, אך לא הצליח 
לכונן גרעין ממשל. ולאחר דיכוי המרד הורע מצב האיכרים. זכרו של 
פ׳ נשמר בבלדות ובסיפורי עם ותואר באהדה ע״י פושקין בסיפור 
"בת הקפיטן". פ׳ ותנועתו אומצו ע״י אנרכיסטים, גרודניקים וקומו¬ 
ניסטים כסמל למנהיג ולתנועה עממית. 

]. 1*. 1*10070X10 ?011110$ 171 0 ]#01107101 €7151$; 1)10 1771 - 

. 1969 , 1775 — 1773 , 00011 ? **? 0714 00007717710711 1071 *** 1 ? /*דד*/ 

פוגצרו, — 0 ־ 0532221 ? 1101110 !.^—( 1842 — 1911 ), מספר 

ומשורר איטלקי. למד משפטים במורינו ובפילאנו, אך עסק 
ביצירה ספרזתית. ב 1896 מונה לסנאטור. תחילה פרסם 2 קבצי־ 
שירה ( 1874 , 1876 ), מסות־ביקורת, סיפורים קצרים ורומנים. ובהם 
3 זלומ 4310 <( 1881 ), 001113 16 ;> 1 ״ 3 ס ( 1885 ). את תהילתו קנה ברומן 
301100 1000110 10:010 ? (״עולם קטן נושך), 1895 . בעת ששלמו 
בספרות הנטורליזם של זולה (ע״ע) וה״ןריזמר׳ של ג/ ורגה (ע״ע), 
ביקש פ׳ לאזן, במסגרת תוכן וצורה חדשים, יסודות קומיים, ליריים, 
דרמתיים והגותיים; הוא הצטיין בתיאור העימות בין האמונה הדתית 
לתאוות־הבשרים ובתיאור חיי-האצולה. עוד 2 רומנים שלו זכו 
להצלחה רבה: 0£ ז 16 ) 0 נ 1 ז 10 ) 0100 10:010 ? ("עולם קטן חדש-). 
1900 ; 53010 11 (״הקדוש״), 1906 ! האחרון הותקף מחמת גישתו 
הסאטירית לאנשי הכמורה. 

6 > *)!ע 6 ./ , 1 ) 1-5001 ) 13 * 0311 ." 1 ; 1913 ■ 4 < ,) 8011 * 0011 .£ 

. 1965 . 4 , 111 * 1 ״סח 80 . 0 ; 1938 .. 7 . 4 , 81 ־ 1 * 19 .? ;* 1934 



פוגר (״ 1188 ?), משפחת סוחרים ובנקאים גרמנית. ממבשרי 
הקפיטליזם על סף העת החדשה. מייסד השושלת, האורג 
הנס פ׳ בא לאוגסבורג (ע״ע) ב 1367 , הצליח במלאכתו, ואחד 
מבניו. יעקב, שימש בראש גילדת האורגים. בן אחר של הנס. 

אנדראס. הקים שושלת 
משנית (לש? חזס׳! .?), 

שהתקיימה עד סוף המאה 
ה 15 . יעקב (נפ׳ 1469 ), 

שלח את ידו בסחר את- 


ה״פיגרי", "זז׳&יכוד ׳ 8 ננו זזפונדים באמם• 
בורג ( 1519 ). (םינח 5 התיירות הנרטני) 


גים, הרחיב את עסקיו 
והיה למייסד שושלת פ׳ 
העיקרית שסמלה היה החב¬ 
צלת ( 011860 161 ) 011 ׳\ .?). 
בגו אולריך ( 1441 — 
1510 ) היה הראשון שהוע¬ 
לה לדרגת אצולה בזכות 
קשתו האמיצים עם הקיסר 
פתדריך 111 (ע״ע). אחיו 
יעקב ( 1459 — 1525 ), "ה¬ 


עשיר¬, פיתח מכתת כסף בטיתל ונחושת בהונגריה. סחת בצמר, משי 
ותבלינים הסתעף עפ״נ כל אירופה הודות לאחיו הפעילים בביתתיה. 
יעקב הלווה סכומים גדולים למכסימילין 1 והבטיח את בחירתו של 
קרל /ץ (ע׳ ערכיהם) לקיסר בעזרת הלוואה של 543,000 פלורינים. 
תמורת עזרתם קיבלו בני פ' זביונות ומכתת בספרד ובעולם החדש. 
יעקב היה מעורב בחיים הפינאנסיים של הכנסיה, ובמיוחד בסחר 
באינדולגנציות, דבר שעורר נגדו את חמת לותר (ע״ע). יורשו 
בעסקים היה בן־אחיו א נ 10 ן ( 1492 — 1560 ), שבימיו הגיע בית פ׳ 
לשיא גדולתו. אנטון היה פעיל במסחר באנטורפן (ע״ע). קיבל זכות 
לטבוע מטבעות ( 1534 ) וצבר הון ממחצבי זהב וכסף מהודו. אנטון 
מימן את מלחמותיו של קרל /ו נגד אויבי בית הבסבורג מבית 
(האיכרים, הפתטסטנמים) ומחוץ (צרפת, התורכים, האיטלקים), 
והלווה כספים לבעלי הבתת של קרלע: הנת 111 ז\,המדיצ׳ים ועוד. 
במותו הותיר 6 מיליץ פלותנים במזומן — מלבד השקעות, הת¬ 
חייבויות והלוואות. 

בעקבות פרישת קרל ¥ החלה שקיעת בית פ/ הוא היה הנפגע 
העיקרי משמיטת החובות של ?ליפה 11 ( 1557 ) והפסיד רבות עם 
נפילת אנטוורפן ( 1576 ) ובעקבות פשיטת הרגל של ספרד ( 1607 ). 
יורשי אנטון לא השכילו להשיב את גדולת בית פ׳ והגבילו את 
פעילותם לדרום גרמניה. בשיאם היו בני פ׳ פטרונים של ציירים 
ופסלים, תרמו לפיתוח אמנות הרנסנס והרוקוקו, הקימו כנסיות 
מפוארות ואספו ספרים. 

־. 1£ סן>מס>מ^/ ) 1 ( 1 /ס , 4% )!/ 1 מ, *ז>מ 2 >מו 6 ) 3 / 2 * 0,1 ,£־ 61 נ 1 ת£זנ{£ . 8 

, 1113 ) £01 סס. ; 1963 *מסו/־מממס />מ 2 > 2 ־ 0 ^ 21 , / 7 > ׳־<£- 1 

. 1966 . 1 

פרדוליד! (רום׳ 80 * 0040 , פול׳ 011016 ?), חבל היסטורי במערב 
הרפובליקה האוקראינית, בין חלקיהם התיכוניים של הנה¬ 
רות דניסטר ובוג הדרומי, בריה״מ. כלכלת פ׳ מושתתת על חקלאות 
ועיבוד תוצרתה. רוב התושבים אוקראינים ומיעוסם פולנים, רוסים 
ויהודים. העיר הראשית קמניץ־פודולסקי ( 57,000 תוש' [ 1970 ]). 

במאות ה 10 — 11 , היתד. ם׳ אחה מנסיכויות שליטי קיב (ע״ע) 
וגבלה בוולין בצפון, בגליציה במערב ובבסרביה בדתם. אחרי נפילת 
קייב בפני הטטתם ב 1240 סבלה גם פ׳ מפלישותיהם. ב 1370 נפלה 
בידי הנסיכות-הגדולה של ליטא, ואח״כ חולקה בין ליטא לפולניה. 
מ 1569 אוחדה כולה בשלטון פולניה. ב 1672 כבשו התורכים את פ/ 
ב 1699 חזרה לידי פולניה, וקמו בה אחוזוח-ענק של אצילים פולניים. 
ב 1793/95 סופחה לרוסיה ע״י יקטתנח (ע״ע, עם׳ 208/9 ) 11 "הג־ 


337 


פודוליה — פוזיטיויזם 


338 


דולה״. ב 1919 — 1939 השתיין חלקה המערבי לפולניה. פ׳ נפגעה 
קשה בשתי מלה״ע. 

. 1965 , 01671 $ ? 0 $ 1 £ 7€7126 016 , 1€ * 0 ל 1 .א . 0 

היהודים הושפעו מחליפות השלטון. במדז׳יבוז׳ (ע״ע) נזכרו 
יהודים ב 1518 . ב 1569 ישבו כ 750 יהודים ב 9 קהילות פ/ כמחצי¬ 
תם במדז׳יבוז׳. התושבים התנגדו להתיישבות היהודים בס/ בתואנה 
כי הם יסוד זר שאין נוכחותו רצויה על הגבול התורכי. ב 1639 היו 
18 קהילות באיזור, בהן: במיח׳ב, טולצ׳ין ובר (ע׳ ערכיהם). ערב 
גזירות ת״ח ישבו בם׳ 4.000 יהודים, ובפרעות נרצחו רבים. אלפים 
— מם׳ ומאזורים אחרים של אוקראינה — נמלטו אז לעיר המבצר 
קמניץ-פודולסקי, שבימים כתיקנם נאסרה עליהם הישיבה בה. בימי 
השלטון התורכי נהנו יהודי פ׳ מזכויות שוות להלכה ולמעשה, אך 
משחזר השלטת הפולני הורע מצבם. ב 1765 נמנו בפ , 38,365 יהודים. 
מספר קהילות בצפת פ׳ ובמזרחה סבלו בתקופה זו מתגרת ידם של 
ההידמקים (ע״ע). בחלוקת פולניה הראשונה ( 1772 ), סופח מחוז 
צ׳רוונוגראד, בו ישבו כ 1 / 3 מיהודי ם/ לאוסטריה, ומאז הפך לחלק 
אינטגרלי של גליציה (ע״ע). ב 1787 נמנו בפ׳ המקוצצת כ 25,500 
יהודים ב 60 ערים ו 850 כפרים. הם התפרנסו ממסחר ומהחזקת בתי 
מרזח, ובעיקר מחכירת נכסי בעלי האחוזות, שהיתה רובה בידיהם. 

קשרי המסחר של יהודי פ׳ עם אחיהם בבלקן ובתורכיה הביאו 
להתפשטות תורת הקבלה ביניהם במאה ה 16 והתנועה השבתאית 
וספיחיה במאה ה 17 . התנועה הפרנקיסטית (ע״ע פרנק, יעקב) 
מקורה בפ ׳ , והוויכוח עם הפרנקיסטים, שנכפה על יהודי פ׳, נערך 
בעיר קמניץ-פודולסקי, ונסתיים בשדיפת ספרי התלמוד. פ׳ היתה 
ערש החסידות (ע״ע, עמ׳ 756/7 ), וגדוליה, כר׳ ישראל בעל שם 
טוב (ע״ע) ור׳ נחמן (ע״ע) מברצלב, פעלו בעיירותיה. 

עם סיפוח ם׳ לרוסיה הוקם בשטחה פלך פ׳, בו נמנו, עם ייסודו, 
16,687 יהודים. אלה היוו את רוב מעמד הסוחרים והבורגנים בפלך 
עד סוף המאה ה 19 . ב 1847 נמנו בס׳ כ 165x100 יהודים וב 1881 נאמד 
מספרם ב 420,000 — מספר הנראה מופת מאוד. בפסח 1882 פרצו 
בבלטה (ע״ע) וביישובים הסמוכים פרעות ביהודים. לאחר מכן 
הוגבלה פעילותם הכלכלית ואלפים היגרו לפלכי נובורוסיה ובסרביה 
ולאה״ב. ב 1897 נמנו 370,612 יהודים בפ׳ ( 12.3% מכלל האוכלו־ 
סיה) — איזור יחיד ברוסיה שאוכלוסייתו היהודית הצטמצמה בהש¬ 
וואה ל 1881 . בפלך נמנו 88 קהילות שאוכלוסייתן היהודית היתה 
מ 1,000 איש ומעלה, וכ 55,000 ישבו בכפרים. כ 47% מיהודי פ׳ 
התפרנסו ממסחר, וכ 30% ממלאכה ותעשיה. כ 7,000 יהודים עסקו 
בחקלאות, כמחציתם ב 16 מושבות יהודיות. בשנות המהפכה ( 1918 — 
1921 ) היתד, פ׳ אחד מאזורי הפרעות המובהקים(ע״ע מועצות, ברית ה־, 
עמ ׳ 776 ). ב 162 פוגרומים ב 52 מקומות נהרגו אלפי יהודים. הכפרים 
היהודיים נחרבו ונימשו לחלוטין, ופליטים זרמו לערים הגדולות. עם 
התבססות המשטר הסובייטי בפ׳ נחלש מעמדם הכלכלי של היהודים 
ונפסקו חייהם הקהילתיים. המאבק ב״יבסקציה" (ע״ע) נמשך בפ׳ 
במשך כל שנות ה 20 , והתנועה הציונית פעלה במחתרת. ב 1926 
מנתה האוכלוסיה היהודית בפלך פ׳ 347,480 יהודים. 

עם פלישת הנאצים לבריה״מ נמסרה דוב פ׳ לבעלי בריתם הרומ¬ 
נים. חלקה הצפוני־מערבי של פ׳ (כולל קמניץ־פודולסקי) היה 
בשלטון הצבא הגרמני שרצח בשיטתיות, עד 1942 , את כל היהודים 
שלא הצליחו להימלט מזרחה. לטראנסניסטריה (השטח שבין הדנים- 
טר ובין הבוג) גורשו כ 120-000 יהודים מבסרביה, בזקובינה ושאר 
חלקי רומניה, והם רוכזו בגטאות. בעת שחרור טראנסניסטריה ע״י 
הצבא האדום (אביב 1944 ) נותרו באיזור 60,000 יהודים; 15,000 
מהם ישבו בפ׳ לפני הכיבוש הגרמני. בימינו מתגוררים אלפי יהודים 
בם׳, אבל מספרם המדויק אינו ידוע. 

מ. נ. ליסינסקי, ספר קורות פ׳ וקדמוניות היהודים שם, תרנ״ה! 

א. גומענער, א קאפיטל אוקראינע, תרס״ב; א. ד. רחנסל, מגילת 

הטבח- תרפ״ז—תרצ״א; ש. ביקל, טראנסניסטריע א ברנענדיגע 


פראגע פון אידישער רעטונג, דער טאג, ניו יודק, 24.11.43 ; ש. אסיג־ 

גר, חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה (ציון, כא), 

תשט״ז! פנקס הקהילות, רומניה, א', תש״ל! ,*״**״׳ת *״•״ס ,י 1 ־ 1 בנ>. 4 ? 

. 1947 , 1 >וז 1 ! 11 וו< 11 וז 7 : 111 
ם. - י. ס. 

(מ)פוךבךד, ידן׳י [גאות] - 8 ז 0 ־ 0 ) 33 ^ 0 ? 2 '.?! 1 

י .? תס׳ג) — ( 1420 — 1471 ), מלך בוהמיה. בן לאצילים, 
מנאמני הפלג המתון של ההוסיטים (ע״ע) > היה מקובל על שואפי 
ההתפייסות הדתית עם הכנסיה הקתולית. פ׳ גבר על פלגים דתיים 
יריבים ומונה ע״י הקיסר פרידריך 111 למושל בוהמיה. לדיסלו 
פוסטומוס, מלך בוהמיה (מ 1453 ), נאלץ להכיר בפ׳ רב ההשפעה 
כעוצר המלכות ובעקבות מותו הפתאומי בחרה אסיפת המעמדות 
בבוהמיה בם׳ למלך ( 1458 ). כמלך חתר להשגת הכרה בעצמאות 
בוהמיה ע״י הקיסרות והאפפיור. הבטיח בחשאי לפאולוס 11 לשוב 
לקתוליות תמורת הכרה במלכותו ובהירותה הדתית, אך הכנסיה 
תבעה חידוש ריבונותה הבלעדית בבוהמיה. האפיפיור עודד הקמת 
פדרציה מורדת של אצולה קתולית והטיל על פ׳ נידוי וחרם ( 1466 ). 
מתיאש 1 קורוינוס (ע״ע), מלך הונגריה ובעל־בריתו לשעבר של 
פ׳, פלש לארצו (בעידוד הכם הקדוש) והכריז על עצמו למלך 
בוהמיה. פ׳ נתמך מבית ע״י העירונים והאצולה הנמוכה ונעזר 
בחילות פולניה וסכסוניה אך נפטר לפני שהוכרעה המלחמה. פ' 
היה המלך העצמאי ד,אהרון של בוהמיה, ואהוב ביותר על עמו. 

. 1965 / 0 /מ' 0 / — 0 ו 1 < 10 ? 80 / 00,0 , 1 זתגחזץ;> 11 . 0 . 1 

פחה, צ׳זרה — 56 ^ 3 ? :״ $3 נ 0 — ( 1908 — 1950 ), מופר ומשורר 
'איטלקי. יליד חבל פןמונטה, בן של משפטן. פ׳ היה מורה 
לאנגלית. ב 1936 היה ממייסדי הוצאת £10311011 במורינו ושימש אחד 
מראשיה עד למותו. פ׳ עדך את כה״ע האנטי־פשיסטי 3 ז 11 ז 1 נ 01 £3 . 
בגלל התנגדותו לפשיזם הוגלה ב 1935 לקלבריה ל 3 שנים. נמנה 
עם חשובי הסופרים האיטלקיים בדורו. ויצירותיו תורגמו לשפות 
אחרות. 

בהעדר אפשרות להתבטא כרצונו בתקופת מוסוליני, החל מתרגם 
מהספרות האנגלית והאמריקנית החדשה ועשה לקידובן לקורא 
האיטלקי. ב 1951 פרסם ביקורות נוקבות על ספרות אה״ב £3 
1 § $38 1 ־ 3111 ^ 10303 ־ 30101 1 , 3 ג 311 ־ 0 ז 1 ס 1 ("הספרות האמריקנית ומסות 
אחרות"). תפוקתו הספרותית היתד. גדולה; רבות מיצירותיו פורסמו 
אחרי מותו. מקבצי שיריו 513003 0:31-0 ־ £31 ("מעייף לעבוד"), 
1936 . 000111 11101 1 3 :׳\ 3 6 010:10 13 ¥01:11 ("יבוא המוות ויקח 
את עיניך״), 1951 . מסיפוריו הקצרים 1:101 3051 ? ("הנופים שלך"), 
1941 ; 1130000:1 (״סיפורים״), 1961 . מהרומנים: סס 38 ק 1 מ 00 11 
(״החבר״), 1947 ! ־ £310 11 0 11103 £3 (עבר׳: "הירח והמדורות", 
תשל״א), 1950 , הנחשב בין הטובים בספריו. כן חיבר ספר הגות 
בגוון מיתולוגי על מצב העולם £6006 חסס 013108111 ("שיחות עם 
לוקו״), 1947 . 

כתיבתו של פ׳ מלוטשת, פיוטית וחסכנית במלים. יומניו מהשנים 
1935 — 1950 , שפורסמו ב 1952 בשם 0:0 ־\ 1 ־\! 01 0105110:0 11 ("מקצוע 
החיים"), הם מפתח לתפיסותיו הפסימיות. בהרגישו חוסר־אונים 
להידבר עם הסובב אותו, שם קץ לחייו. כל כתביו הופיעו ב 1968 
ב 16 כר׳. 

, 516113 ./י ; 1967 £6 ,; 62 ^מ 3 תת 6 ? .ס ; 1962 2 .€ , 6516 ^ .{ 

167 > 1771671 ( 0 ? 1711 ,.? .€ ,ו 11 ט[>תג 1£ ; 1969 ,.? .€ £1 10 ^ 616 ^ 1 

. 1971 , 116701117 ? 1€71 ( 6 ! 1 { 181161 * %671 { $115€ \ $€$$1771 

מ. ל. 

פוזיטיויזם (מצרפ׳: 0$1:1£ ק — עובדתי), מגמה במחשבה האירופית 
הכוללת תורות רבות שמקורן בספקנות אנטי־מטאפיסית שלפיה 
אין ביכלתנו להגיע לאמיתות האחרונות והמוחלטות שדינן לשמש 
תשתית שכלתנית למציאות הנסיונית. לפיכך, כל ידיעותינו יחסיות 
בלבד! מקורן בהרגלי חשיבתנו או באורח חיינו כפי שהנסיבות 



339 


פוזיטיויזם — פוזנן 


340 


הביולוגיות או החברתיות עיצבו אותם. עם זאת חד הס׳ כוונות 
לשיפור מצב האנושות. במובן הצר — ם׳ הוא כעד לתורות קונט 
(ע״ע) והמושפעים ממנו במחצית השניה של המאה די 19 . המונח 
שהופיע לראשונה בכתבי םן־סימוו (ע״ע) ובכתבי תלמידו קונט, 
הפך לשמה של תכנית פילוסופית-חברתית שלמה. נקודת מוצא של 
הפ ׳ היא הקביעה הפסקנית שרק העובדה המוחשית וקשריה השונים 
אל עובדות מוחשיות אחתת יכולה לשמש נושא למחקריו ולמסק¬ 
נותיו של המדע. אסור למדע לחרוג מעבר לעובדות כדי לחשוף את 
התכליות ואת הסיבות הראשונות המצמיחדת כביכול את העובדות. 
הפ׳ של קונט מלא אמונה בעצמתו הכל־יכולה של המדע. אותה שיטה 
מדעית כוחה יפה לא רק במדעי הטבע אלא גם במדעי החברה, הרוח 
והפילוסופיה. להכיר עובדות לאשורן, פירושו לרכוש יכולת לשנות 
את פני החברה. לפי קונט נחלקת ההיסטוריה של החח לשלושה 
שלבים: התאולוגי, המטאפיסי והפוזיטיווי. עתיד האנושות שייך 
לשלב השלישי, ולפיכך פולחן המדע והקדמה חייב להמיר את פולחן 
האל כבורא וכריבוץ העולם. 

ה. ספנסר (ע״ע) העדיף את מושג ההתפתחות (אוולוציה) העול¬ 
מית על מושג הקדמה. התפתחות פירושה הסתעפות יתר של היסודות 
התפקודיים שבאורגגיזם החי, או מעבר מן הפשוט אל המורכב 
בתבל בכללה. האדם עומד בקצה העליון של ההתפתחות הכללית. 
משום כך יש מקום לדת, שכן בגלל סקרנותו, יזדקק האדם תמיד 
לעימות עם הכוחות שמעבר לאמיתות המדע. 

לפ' היתה גם מגמה ביקרתית המכונה "אמפיריוקריסיציזם", מי¬ 
סודם של ר. אןנריוס וא. מך (ע׳ ערכיהם). לדעתם אין הבדל עקרתי 
בין הסובייקט לאובייקט. קיימת רק אחדות תהליכים בתוך הטבע, 
וניסוח חוקי הטבע אינו אלא בחרת עובדות שבהן ניתן להשתמש 
באופן היעיל ביותר בהסתגלות לסביבה. מן הם' הביקרתי התפתח 
הם׳ הלוגי (ע״ע) ואף בתוחת המדע מיסודו של הם , תלו תמורות 
רבות. וע״ע ג׳. ם. מיל; מדע, עם׳ 316 — 318 . 

,תסז 1 ־ 31 ו 01 . 0 .ס ; 1895 , 1 ??* 7 ?$$ 1 ) 071 , 11 * 4 ! ,? 11 * 001 ,ת 3150 ^\ ./ 

- 1852 ,?? 1 ? £70 1 ) 00 ??$ ? 111 110 £ * 1 ( 1 ?? 112 ) 1 ? 111 1 * % 1 ) 05 * 1 ' 7 151 ( 051111 ? 

1 { 11 ז?? 1 ?* £111 ?* 11 11 * 0511101510 ? 60 ?<) 10 **£ , 5111100 . 14 ./ע ; 1959 , 1870 

. 1963 ,/י? 11111 ? 0 

א. גר, 

פחיטיויזם לוגי (מצרם' £! 1 ! 05 ק — עובדתי), זרם פילוסופי במאה 
ה 20 המדגיש את מקורה הנסיוני של הידיעה והרואה את 
משימתו העיקרית בניתוח הגיוני של השפה בדרך של בניית שפה 
מלאכותית נקיה מפגמי השפה הטבעית. פ״ל מכונה גם "אמפיריציזם 
לוגי" ו״נאו-פוזיטיוויזם לוגיסטי". 

ראשית הפה״ל ב״חוג הווינאי״ (הוקם ב 1924 ע״י שליק [ע״ע] 
והתפרק עם מותו ב 1936 ). בין חבחו היו המתמטיקאי האן, הסוציד 
לוג גוירת (ע״ע). הפיסיקאי פילים פרנק והפילוסוף קרנ 8 (ע״ע). 
החוג הושפע: ( 1 ) מהאמפיריציזם (ע״ע אמפיחזם) והפוזיטיויזם 
(ע״ע)! ( 2 ) מהפיסיקה החדישה, במיוחד מעבודות אינשטין; ( 3 ) 
מהלוגיקנים ?רגה, ויטגנשסין, רסל וףטהד (ע׳ ערכיהם). 

ה״חוג הווינאי" היה מלוכד בגישתו האנטי־מסאפיסית ובהדגשת 
הצורך בשפת מדע אחידה ובין־סובייקטיווית. הוא הבחין בין פסו¬ 
קים בעלי משמעות לוגית ("אנליטיים") לפסוקים בעלי משמעות 
עובדתית ("סינתטיים"). האמפיחציזם שלו בוטא בעקחן 
אפשרות־ ה אימות של המשמעות, לפיו יש לפסוק עובדתי 
משמעות, אך ורק אם אפשר לאמתו או להפחכו. לעקחץ שני של 
החוג היו שתי גירסות: ( 1 ) לפסוק יש משמעות עובדתית, אם, ורק 
אם, הוא שקול לפסוק או לפסוקים, שכל אחד מהם הוא דו״ח על 
תחושה או נתון—חושני־ הפסוקים המדווחים על תחושות כונו "פסוקי 
פרוטוקול*. ( 2 ) לפסוק יש משמעות עובדתית, אם, ורק אם, הוא 
שקול לפסוק או לפסוקים בשפת המושאים התצפיתיים ותכתותיהם! 
זוהי תזת הפיסיקלי ז ם. 


מעקרונות אלה נובע שפסוקי המטאפיסיקה המסרתית הם חסרי 
משמעות, שאלותיה אינן בנות־תשובה ובעיותיה מדומות. למשל, 
כל פסוק שבו מופיע המונח "אלוהים" הוא חסר משמעות הכרתית. 
ה״חוג הווינאי" הותקף על־כך שמעקרונותיו נובע, שפסוקי תורת- 
המידות הנורמאמיווית הם חסח משמעות. בד״כ החזיקו אנשי הפה״ל 
בהשקפה שלפסוקים אלו משמעות אמוסיווית, לאמור, הם 
מבטאים ומעורחם רגשות. 

חוגים קרובים ל״חוג הווינאי" היו בברלין, בהנהלת דוביסלוו 
וריכנבד; בקימבחג/ בהשראת מור וויסגנשטין; ובפולניה, ברא¬ 
שות קומרבינסקי ואידוקיביץ׳. מ 1930 שימש כתה״ע 15 ח 1 תח:״ 1 ז£ 
בטאון ראשי של הפה״ל. ב 1934 הוחל בשיתוף פעולה בין חוגים 
אלה לבין חוגים באה״ב, השייכים לפרגמטיזם ולאופרציונליזם (ע , 
ערכיהם) והוחל בארגון התנועה לאחדות המדע (קונגרס פאר, 1935 ). 
התנועה הוציאה לאור, החל ב 1938 , את ה״אנציקלופדיה הבי״ל של 
המדע המאוחד". עם עליית הנאצים היגרו רבים מאנשי הפה״ל 
לאה״ב. בשנות ה 30 המאוחרות הורחב, בהשפעת האסכולה הפר 
לנית, הניתוח הלשוני, ונכללו בו גם חקירות סמנטיות. בהשפעת 
הפרגמטיזם נקבעה הסמיוטיקה (ע״ע) — תורת הסימנים הכללית — 
בסים למחקר הפילוסופי. 

במשך הזמן התערערה פסקנות התזות המהפכניות של ראשית 
הפה״ל. במקום עקרון אפשרות-האימות דובר על אפשרות של אימות 
חלקי, או חיזוק (ץ:ו 111 נ 11 ;ת״ 000£1 ), כתנאי למשמעות עובדתית. 
במקום דרישת השקילות של פסוקים כאלה לפסוקי פרוטוקול או 
לפסוקים בשפת עצמים פיסיקליסטית דובר על אפשרות 
ההעמדה (ץ 1111 < 11 :> 111 *מ) על פסוקיה. החל בשנות ה 50 דובר 
על מתן פשר חלקי בעזרתם. ויכוחים נוקבים התעוררו אף 
סביב האבחנה הבסיסית בין פסוקים אנליטיים לסינתמיים. 
על פילוסופית המדע של הפה״ל, ע״ע מדע, עם׳ 320/2 . 

י. בר־הלל, ״האמפיריציזם הלוגי״, הגיון לשון ושיטה, 197 — 212 . 
תש״ל. ,ק 031112 .. 8 ; 1918 , ? 1 * 1 ? 51 * 10 * 751 ?)!?£ ? 0 *? 01 ? 411% י ^ $01111€ . 14 
— 131111 ־ 1 .מ — 030 ־ 031 .. 8 ; 1928 , 11 ?¥\ ?? 1 ) 1 * 5 )< 22 ** 4 ?*!? 5 * 108 ז? 0 
, 15 ??£ 1 ?* 1 ? 1 ^ 1 1 ? 0 ; 0% * 1551 )$* 1501 ? ? 12 ?* 11 { 2 > 8 ? 05 ? 55 * 1¥ , 3111 ־ 111 . 0 

1 ? ? 71 * 1 ? 1/1 ? 4 ? 1 ??? 0 * 21 ) 1 * 7 ? 771 ?#ק 10 ?(*? 0 ?£ , 01113111 ^ 1 * 0 ; 1929 
- 1,71 ז £%0 * £1 . 8 .[ ; 1935 ,?** 4 * 10% ? 510 * 17 ? 90 ?' 2 ? 4 7 * 71 ?ס*)' 1 

-מ<ד> 5 4 * 01 710%10051510 ,.*/ ״ 1 , 1$ * 1 * 1401 ./*יי . 0 ; 1936 / 0 * 05101 * 1 

,?* £0% 2 ) 00 * 51 * 711 ,?%****%* £07 , 7 ?ץ\ .{ ; 1937 , 1570 ? 171 \ 2 .? ; 1956 , 515 ^ 4001 

. 1969 .£ [ס 

י. ב. ה. 

פוזיטרון, ע״ע אלקקזרון, עמ׳ 807/8 ־ אגסי־חמר (כרד 
מילואים)־ חלקיקים אלמנטרדם• 

פ 1 זיציה, שיטת ה־ ע״ע אךיתמטיקה׳ עם׳ 887-885 , 
ספרה, עט , 441 . 

פוזנן ( 02030 ?, גרמ׳ ח!אס?), עיר במערב פולניה, 476,300 תוש׳ 
( 1971 ), בעלת מעמד של מחוז מינהלי (שטחו 220 קפ״ר). 

משמשת גם כבירת מחח פ׳ ( 26,849 קמ״ר, 2,2 מיליון תדש , ). 

פ׳ שוכנת בפישור הפולני הגדול. בנויה ברובה על הגדה המע¬ 
רבית של הנהר וארטה, יובל האודר (ע״ע) במקום בו חוצים את 
הנהר הכביש ופסה״ב ברלין־ורשה־מוסקווד,. הנהר כשיר לשיט 
ומחובר בתעלות לויסלה (ע״ע). בעיר נמלי נהר ותעופה. פ׳ היא 
מרכז מסחרי (מדי שנה נערך בה יריד בי״ל) ותעשייתי מהחשובים 
במדינה. התעשיד, נשענת על מכתת פחם־חום, מלח ואשלגן ועל 
תוצרת חקלאית. מייצרים מוצרי מתכת, כלים חקלאיים, מטוסים, 
כימיקלים, בגדים ומזון. יש בעיר מפעלי דפוס. בם׳ אוניברסיטה 
( 7,000 תלמידים, 1972 ), טכניון ( 7,140 תלמידים) ובח״ם גבוהים 



341 


פוזנן — פזזננפקי, שמואל אברהם 


342 


לחקלאות, כלכלה, רפואה, אמנדות פלסטיות ומוסיקה. בעיר מוזי¬ 
אונים, גן בוטני וגן זואולוגי. 

פ׳ ניזוקה מאד במלה״ע 11 ושוקמה בשנות ה 50 תוך הקפדה על 
שימור ושיחזור מבנים בעלי ערך היסטורי. החשוב בהם הוא בית 
העיריה שנבנה מחדש בסגנון הרנסאנס ומשמש כמוזיאון. הגלעין 
העתיק של העיר נמצא על הגדה המזרחית של הווארטה ובו הקתד¬ 
רלה. העיר העתיקה — ובה המרכז המסחרי (מאה 13 ) ובית העיריה 
העתיק — נמצאת על הגדה המערבית. 

היסטוריה. ראשיתה של ם/ כנראה, במצד סלאווי מהמאות 
8 — 9 . ב 968 נוסדה בה ההגמונות הראשונה בנסיכות פולניה הגדולה 
(ע״ע פולניה, היסטוריה) ויוה■ עם גני,זנו היתד. פ׳ הבירה הראשונה 
של הנסיכות. בזכות מיקומה נעשתה מרכז מסחרי. ב 1253 הקימו 
מתיישבים מגרמניה עיר חדשה בגדה המערבית של הווארטה, שהצ¬ 
טיינה בשלסון עצמאי ובתכנון ארדיכלי. במאה ה 16 היתד. פ- מרכז 
תרבות ובה אקדמיה ללימודים הומניסטיים. 

ב 1793 — 1806 , ום 1815 השתייכה ם׳ לפרוסיה. במאה ה 19 היתד. 
מעח התנועה הלאומית הפולנית. ב 1848 היתה בה התקוממות־נפל 
פולנית! מאמצי השלטון לאתר מכן ל "גרמו" אותה נכשלו. אוכלוסיית 
פ׳ גדלה מב 56,000 ב 1871 לכ 160,000 ב 1910 ( 42% גרמנים). לאחר 
שנעשתה פולניה עצמאית ב 1918 עזבוה רוב הגרמנים; הוקמה בד. 
אוניברסיטה והיא היתד. מרכז תרבות פולנית. כשכבשוה הגרמנים 
במלה״ע 11 הוגלו תושביה ואת מקומם תפסו גרמנים מהארצות הבל¬ 
טיות, אך הם גורשו לאחר תבוסת גרמניה. 

ב 28.6.1956 הכריזו פועלי פ׳ שביתה כללית וערכו הפגנות ומהומות 
שדוכאו ביד קשה. זו היתה תחילתם של מאורעות שהביאו ל״אוקטובר 
הפולני" ולהחזרת גומולקה לשלטון (ע״ע פולניה, היסטוריה). 

2 ?וי״? 51 ?ז?ס ; 1953 11 * $10 40 ) 111 ) 1.), 00x111 מ) ? 1 > 0 <( 8 . 0 

. 1963 ,(. 31 ") 

ר, בנ. — ם. פ. 

מהמאה ה 12 ישבו יהודים באיזור פ׳ וכתב הזכויות של 
בולסלך ( 1264 : ע״ע פולניה, יהודים) חל, ככל הנראה. גם עליהם. 
ב 1379 היו יהודי העיר פ׳ כפופים ישירות למלך ופטורים מסמכות 
העירייה. ב 1399 סבלו מעלילת תלול הקרבן (ע״ע חלול ד,קרבן). 
באמצע המאה ה 15 היה גל של פרעות בהשפעת דרשותיו של קפים- 
טתו (ע״ע), ובשנית — לאחר שנשרף מנזר מדליקה ברובע היהודי 
( 1466 ). העירונים ביקשו להצר את רגלי היהודים בסתר ולהגביל את 
מספרם וניהלו על כך מאבק מתמיד. 

למרות הרדיפות שסר חלקם של יהודי פ׳, נתיני מלכות פולניה, 
מאחיהם במערב שהיגרו מזרחה ויסדו קהילות באיזור פ׳, כלשנו 
(ע״ע) ואחרות. היהודים עסקו בעיקר בסחר וכך נפגשו אלה עם 
אלה בירידים העונתיים. ביריד גגיזנו (ע״ע) התכנס ועד גליל 
״פולין גדול״ ( 1519 ), ראשה ועדי הארצות (ע״ע, עם׳ 453 ). קהילת 
פ׳ המשגשגת מנתה אז כ 3,000 נפש והיתד. החשובה בגליל. בתקופת 
פריחתה ( 1475 — 1625 ) התגבש בה "מנהג ם׳" ורבנים נודעים 
כמהר״ל מפראג (ע״ע יהודה ליוא בן בצלאל), פ. יפה וש.א.אידליס 
(ע׳ ערכיהם) שימשו כאב״ד הגליל וראשי ישיבה. 

קהילות איזור פ׳ סבלו קשות ממלחמות במאה ה 17 . ובמלחמת 
פולניה־שוודיה ( 1655 — 1660 ) נטבחו אלפים בידי הפולנים שהאשי¬ 
מום בבגידה. כ״כ גבת אז הפרעות על רקע עלילות דם. קהילות 
פ׳ לא התאוששו מבחינה כלכלית. תופעת ה״בריחה" נפוצה והקהי¬ 
לה שקעה בחובות עצומים. בסוף המאה ה 18 היו בעיר פ׳ כ 3,000 
יהודים ( 40% מכלל התושבים). 

מפנקסי הקהילה בשנים 1611 — 1833 נודע על צורת ההנהגה המיו¬ 
חדת ליהודי פ׳: ל״בה״כשרים" שנבחת ע״י הקהל. תחומי הפעילות של 
ה״כשרים" היו: הגדרת הזכויות והחובות של בעלי הבתים, גביית 
המסים, הסדת־שוק. גובה הריבית והקפדה על חיי צנע, צדקה ועוד. 


בחלוקת פולניה הראשונה ( 1772 ) עבר החלק הצפוני של חבל 
פ׳ ובו בידגושץ ואינווח׳צלב (ע׳ ערכיהם), לידי פרוסיה. בחלוקה 
השניה ( 1793 ) עבר כל תבל ם׳ לפתסיה, במתח הפתסי היו היהו¬ 
דים כ 6% מכלל האוכלוסיה והתגורת בעיקר בעתם, בהן היו לעתים 
%— 4 * מכלל האוכלוסיה. רובם עסק בסחר, במחגות ובעבודות 
המחט. פתדתך וילהלם 11 הוציא "תקנה כללי ליהודי המחתות 
החדשים״ ( 1797 ), ששילב הגבלות חמורות עם כוונה "לתקף׳ את 
היהודים ברוח ההשכלה. צו האמנציפציה של פתסיה ( 1812 ) לא הוחל 
על פ׳ ב 1815 , שיהודיה היו כ 40% מיהודי המדינה, אך נחשבו 
למפגרים בהתפתחותם. תקנה "זמנית" מיוחדת לתיקה יהודי פ׳ 
( 1833 ) חילקה אותם ללא־נתינים ולנתינים, בהתאם לכשירותם בתחום 
הכלכלי והחינוכי. הגרמנים רחשו איבה ליהודים אך לנוכח האיום 
המתמיד לשלטונם מצד הפולנים, קירבו אותם ופתחו בפניהם את 
השערים לשלטה המקומי, ובעיקר משום שהיו לשה מאזניים. 
במהפכת 1848 פרעו הפולנים ביהודים בגלל הזדהותם עם הגרמנים 
ואח״כ הצרו את מקותת קיומם. כתוצאה מלחצים אלה ומכוח המשי¬ 
כה של ברלין ואה״ב, היגרו רבים. ב 1840 נמנובאיזור 76,756 יהודים 
וב 1910 נותרו רק 26,512 ( 1% מכלל האוכלוסיה). קהילת ם׳ גדלה 
בהדרגה, על חשבה הקהילות האחרות, אך חלקה מכלל האוכלוסיה 
ירד מ 20% ב 1849 ל 10% ב 1885 ולפחות מ 4% ב 1910 . ר׳ ע. איגר 
(ע״ע) ובנו שלמה הטביעו חותמם על חיי הרוח בקהילה ובזכותם 
היתה פ׳ למעוז אורתודוכסי. קהילה רפורמית בעלת משקל נתקיימה 
בם׳ באמצע המאה ה 19 , בשם "אגודת אחים"׳ בהנהגת יוסף פרלם 
ופילים בלוך. חבל ם׳ סיפק ליהודי גרמניה רבנים אורתודוכסים 
כבני משפחת טיקטין (ע״ע) ואחרים ובשעה שגברה בה ההתבוללות 
באו מם׳ אישים שחידשו את פני היהדות בגרמניה: ה. ה. גרץ, 
מ. ברן, א. ברלינר. מ. אלבוגן, מ. לזרום. ל. בק (ע׳ ערכיהם) ורבים 
אחרים. בין השנים 1835 — 1852 היגרו מפ׳ יותר מ 17,000 יהודים. 
רבים מהם נקלטו בעמדות מנהיגות בין יהודי גרמניה בכל תחומי 
החיים. 

בסוף מלה״ע 1 עברה פ׳ לפולניה. כדי להבטיח את זכויות היהו¬ 
דים קם ״ועד לאומי יהודי״ של ציונים וארתודוכסים; אלפים היגרו 
לגרמניה, בעיקר לברלין ובחבל ם׳ נותח רק כ 5,000 (מחציתם בעיר 
פ , ). רבה האחחץ של פ׳ היה י. פחמן (ע״ע). גאורג קרסקי, ממהגרי 
פ , , היה הציוני הראשון שנבחר להיות ראש הקהל בברלין ( 1928 — 
1932 ). בתחילת מלה״ע 11 חוסלה קהילת ם׳ בידי הגרמנים. 

ד. אבדון (עודך), פנקס הכשרים של קהילת סוזנא, תשכ״ז! כנ״ל, 
הברירה בקהילת ם׳ במאות הי״ז—הי״ח (גלעד, א), תשל׳־ג! - 01 א.^ן 
; 1925 , 11 ) 12 ח 0%0 < €1 <ז) 11 ) 111 ( 1 ס?- 1 /) 11 * 40 40 0141 1 ) 11 ) 411 * 1 ! ,ז;>נ 1 :) 5 ת?| 
1,00 ) ״£*/ 1 ־ 0 >?¥ 4 ) 110041 ז>מ 0 .*/ / 0 ץ 011 ) 1/1 /ס !<**)[ ,זש! 58131 ז 8 .¥\ 
,(. 4 ?) . 31 ; 1963 ,( ¥111 ) 6001 ־ ¥031 , 1056113:0 ) 830:1 

, 5 ׳< 1 ז 83 .( ; 1970 , 1 , 11111 ) 111 1 * 11 * 1 \) 1 (} 110  16 ־ £1 £1151 ״\ 1 — ( 1802 — 
1887 ), בלשן גרמני; פרופסור באוניברסיטת האלה. היד. 

ממייסדי המחקר האטימולוגי בלשונות הודו-אירופיות. 

מחקריו העיקריים ז 561111118611 ־ 01 ? 0108150110 מ!ץ £1 ("מחקרים 
אטימולוגיים״), 1 — ¥1 , 1833 — 1836 ; £1110113 111 2186111161 016 
ת 516 \/ ג>מ 0 (״הצוענים באירופה ואסיה״), 1 — 11 , 1844/5 ; 016 
- 11 ;> 3 ז 1 ] 5 1 מ 0 ׳\ 15361111611 ;; 11311 , £355611 ־ 11161156111161161 171181611:1111611 
6 ] 16 ״״ק(>ר 31 ז$ ת 6 נ 1161 ז $0113£ ת 1$56 ׳ו! ("אי־השוויון של הגזעים האנו¬ 
שיים, בעיקר מבחינת מדע הלשון״), 1856 , בעקבות גובינו (ע״ע, 
עמ׳ 293 ). היה מושפע בעבודתו מרעיונותיו של ו. פון־הומבולט 
(ע״ע, עמ ׳ 772/3 ) וחיבר פירוש לכתביו הבלשניים. 

15 טג י ט 1 *, אורהרדוס י ודו 01 — ־!ס? 165 ] 1311 ! 0 ! 115 ^ 1131 ־ £¥61 
־ 816161 — ' ( 1808 — 1875 ), משורר, מספר ומבקר הולנדי, 
מהבולטים בספרות הולנד במאה ה 19 . בצעירותו עסק פ , במסחר. 
בשהותו בבלגיה ( 1827 — 1830 ) ובשוודיה ( 1831/2 ) התוודע אל הת¬ 
נועה הרומנטית. כבן הבורגנות הליברלית, כיוון פ׳ את כתיבתו 
לעורר את בני-עמו מתרדמתם ואזלת־ידם, בהצביעו על זוהר המאה 
ה 17 , כגון במסה 1611111 008516 ( 111111 60 6 ( 3111161 ( ,״ 13 ("יאן, יאנטיה 
וילדם הקטן״), 1842 , ובמאמריו הביקרתיים (״ 51116116 111156116 .>!), 
שפרסם כעורך כה״ע 0618 06 (״המדריך״; 1837 — 1865 ). אולם 
גישתו הסובייקטיווית, האידאולוגית הטהורה כמבקר, נטלה ממנו 
כוח השראה והשפעה אמיתי. סיגנונו הלמדני והמלאכותי מעיב מעט 
גם על יפי שיריו. פיצוי לאכזבתו מתחיה לאומית מצא פ׳ באידאליזם 
אסתטי משלו, ובו קידם את התחיה הספרותית של שנות ה 80 (ע״ע 
הולנדית, לשון וספרות, עמ ׳ 764 ). 

פ 1 ט 1 אלקטךיות, ההשפעה של האור על תכונות חשמליות של 
'גופים. המושג פ׳ מיוחד בד״כ לתופעות, בהן אור מעורר 
אלקטרונים לאנרגיות גבוהות־יותר מהאנרגיה הרגילה שלהם, ועוב¬ 
דת העירור מתגלית ע״י שינויים בזרם חשמלי. 

תגליות ראשונות של תופעות פוטואלקטריות נעשו ע״י א. ס. 
בקלל ב 1839 , ו. סמית ב 1873 , ה. הרץ (ע״ע) ב 1887 וכן ע״י 
האלוואכס ב 1888 . בראשית המאה ה 20 הוכיח פ. לנרד (ע״ע) 
בסדרת ניסויים, כי בהשפעת אור נפלטים אלקטרונים מלוח מתכת. 
הוא גם מצא, כי האנרגיה הקינטית המירבית של ה״פוטואלקטרונים" 
(אלקטרונים ששוחררו ע״י האור) תלדה בתדירות האור הפוגע. 
בעקבות תוצאה זאת, המנוגדת למסקנות של כל תורה המתארת את 
האור כגלים (ר׳ להלן), ניסח א. איינשטיין ( 1905 ) את הנחת- 
הקוואנטום, לפיה אור בתדירות ע מורכב מכעין־חלקיקים בעלי 
האנרגיה ״£ = £, כאשר ! 1 הוא הקבוע של פלנק (ע״ע). ההסבר של 


איינשטיין לאפקט הפוטואלקסרי (הפוטו־חשמלי, הפ״ח) אושר במ¬ 
לואו בניסויים המדויקים של מיליקן (ע״ע). האפקט הפ״ח מהווה 
אפוא את אחד היסודות הנסיוניים המוקדמים והחשובים ביותר של 
מכניקת הקוואנטים (ע״ע קונסים, תורת ה-). 

התפתחות הפוטו מוליכות התחילה במתקנים פוטו־וולטאיים 
(ר׳ להלן) בשנות ה 20 של המאה, אך אופן הפעולה של מתקנים 
אלה לא הובן כראוי. התופעה הוסברה במסגרת תורת המוליכים 
למחצה (ע״ע) בשנות ה 50 הראשונות. 

האפקט הפ״ח החיצוני. כשמקרינים אלקטרודה (עפ״ר 
של מתכת, אך התופעה קיימת בכל חומר) באור בעל תדירות מת¬ 
אימה, נפלטים ממנו אלקטרונים. אלקטרודה שניה (אנודה), המוחזקת 
במתח חשמלי חיובי כלפי הראשונה, מושכת אליה את האלקטרונים 
וקולטת אותם. פליטת האלקטרונים וקליטתם מתגלות כזרם חשמלי 
במעגל המכיל את שתי האלקטרודות. מתברר, כי מספר האלקטרונים 
המשתחררים ביחידת זמן מתכונתי לעצמת האור הפוגע. לעומתו, 
האנרגיה הקינטית ה ס י ר ב י ת של האלקטרונים אינה תלדה בעצ¬ 
מת האור, אלא בתדירותו בלבד. לפי התיאור הגלי של האור היתה 
אנרגיה זאת צריכה לגדול עם עליית העצמה. 

הקשר בין האנרגיה הקינטית המירבית של הפוטואלקטרונים 
לבין התדירות ניתן ע״י נוסחת איינשמיין ^-׳ £1 = £, כאשר ז\\ 
קבוע, אפייני למתכת, שנקרא "פונקציית העבודה" ושיעורו מסדר- 
גודל של אלקטרון־וולט (ע״ע ספקטדוסקופיה, ציור 1 ). הנוסחה 
מתפרשת ע״ס התורה ההלקיקית של האור: האור הנו זרם של 
פוטונים (ע״ע), שלכולם אנרגיה ׳\! 1 . חלקיקים אלה מתנגשים עם 
האלקטרונים שבמתכת, ועוקרים אותם ממנה. חלק מהאנרגיה, ז\\, 
דרוש לשם עקירת האלקטרונים, והיתר הופך לאנרגיה קינטית 
שלהם. בגלל הדחיה האלקטרוסטטית ההדדית בין האלקטרונים מפ¬ 
סידים רובם אנרגיה לפני האספם ע״י האנודה, ורק למקצתם נשארת 
האנרגיה המירבית. ניתן לשנות את ע״י ציפוי האלקטרודה 
(המכונה פוטו־.קתודה) בחומר מתאים, למשל בסולפידים או בתח¬ 
מוצות של מתכות. 

שפופרות פ״ח משמשות לגילד אור ולמדידת עצמתו באופן 
מדדק. שתי האלקטרודות נמצאות בד״כ בשפופרת־זכוכית מתקנת 
מאוויר, כת למנוע את בליעת הפוטואלקטרונים או את פיזורם. 
השפופרת הפ״ח היא גם הבסיס למכפילור (ע״ע פוטומטריה). 
חוץ מגילד אור ומדידת עצמתו משמשת השפופרת הפוטואלקטרו־ 
נית גם למטרות-בקרה שונות, למשל בתהליכי־ייצור אוטומטיים 
בתעשיה. 

פוטו מוליכות. בחמתם מוליכים למחצה (ע״ע) ובמבדדים 
קשותם תב האלקטרונים לאטומים או ליונים. פוטונים המתנגשים 
באלקטרונים קשותם יכולים לספק להם אנרגיה, שתספיק כדי 
להביאם לפם־ההולכה, שם הם תורמים למוליכות. במקתם אחתם 
משתחרר חור בפם־הערפיות. שכיח גם המקרה, שהן אלקטרון והן 
חור משתחררים בד בבד. עצם הופעת ההולכה מראה, כי אנרגיית 
הפוטון הספיקה לעירור אלקטרון (ו/או חור, בהתאם למקרה). את 
אנרגיית הפוטון אפשר לקבוע במדידת אורך־הגל בספקטרומטר 
(ע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה) ולכן מהווה הפוטו מוליכות אמצעי 
לחקר פסי האנרגיה של מוליכים־למחצה ומבדדים. במקתם, בהם 
הפוטו מוליכות ניכרת, משמשת התופעה לגילוי אור ומדידת עצמתו. 
לדוגמה, תאים פוטו מוליכים של סולפיד הקדמיום משמשים כמדי- 
אור לצלום (ע״ע). בעזרת הפוטו מוליכות של 65 ? , 56 לק ו 11X6 ? 
מגלים קרינה אינפרה־אדומה ומודדים את עצמתה. 

הארת צומת "-ק (ע״ע מוליכים למחצה: אלקטרוניקה, כרך 
מילואים) או סביבתו בגביש, באור בעל תדירות מתאימה, גורמת 
לפוטו מוליכות. יתר על כן, האלקטרונים והחורים יכולים לנוע 
אל הצומת, והשדה החשמלי שם גורם לכך. שהם אף יעברו אותו. 




345 


פדטדאלקמריות — פומופימיה 


346 


בצורה זאת מופרדים האלקטרונים מהחורים, צד אחד של הצז׳מת 
נטען שלילית והשני חיובית. מופיע אפוא פ ו ט ו י מ ת ח, או "אפקט 
פוטו־וולטאי". מתח כזה מופיע גם בהתקנים אחרים, בתנאי ששדד. 
חשמלי פנימי יהיה קיים במתקן שבו מתעוררת פוטו מוליכות. תאים 
פוטדוולטאיים עשרים ש 5 , 0110 או 035 משמשים לגילוי אור. 
תאים פוטו־וולטאיים של 31 המוצבים בחלליות, משמשים להפיכת 
אור־השמש לאנרגיה חשמלית. 

; 1949 , 111/111011 ;} 1 :* 103 ״), משמשים למעקב ישיר אחר תהליכים 
אל־קרינתיים ראשוניים, כגון היפוך פנימי, חציה בין־מערכתית והר¬ 
פיה ויברציונית (ר׳ להלן). תהליכים אלה הם הבסיס להבנת השל¬ 
בים הראשונים של האינטראקציה בין אור לחומר והם יסוד למדע 
הם/ 

ה ת א ו ר י ה של הם/ על רמות־אגרגיה ומספרים קוואנטיים, ע״ע 





347 


פומוכימיה — פומומטריה 


348 



דזנטאות לתר 5 יכים פוטוכיטיים חר־פרודחיים. 

א. פרוק לרדיקלים: פוטוליזו! ׳ 56 יודו־בנזו: 

ב. פרוק לפרודות: פוטוליזר של אלקיל ר,לידים; 

נ. איזוטריוציה; ד. פומויוניוציה 


אטום, עם׳ 482 — 498 ! 

על רמות-האנרגיה של 
פרודה פשוטה ע״ע 
ספקטחם וספקטרום- 
?ופיה, עם׳ 293/4 . 

דיאגרמת יבלונסקי 
מדגימה את מערכת 
רמות־האנרגיה בפ¬ 
רוז¬ה אורגנית ואת 
התהליכים העיקריים 
הקובעים את גורלה 
של אותה פרודה. 

במצב היסוד מצויים 
האלקטרונים, שהיו ב¬ 
מקורם ברמה החיצו- 
ניתשל כל אטום,כשהם 
מזווגים במסילות פרודתיות. הספין הכללי של הם רודה הוא 0 = 5 , 
הכפילות (ץ 1101£ ק!: 111 וח; מספר הרמות בעלות אותו ספין) הוא 1 
והמצב מכונה ם י נ ג ל ט י (מאנג׳: $10816 = בודד) ומסומן ״ 5 . 
בליעת אור מעלה בד״כ אלקטרון לרמה גבוהה יותר (מעוררת), תוך 
שימור הספין הכללי (ע״ע חלקיקים אלמנטריים). כתוצאה מכך 
מאוכלסות רמות גבוהות יותר. רמות אלה, שגם בהן 0 = 5 , מכונות 
גם הן "סינגלטיות" ומסומנות ! 5 , ג $ וכר. כל רמה אלקטרונית 
מתפצלת לרמות־תנודה רבות, שכולן מאוכלסות, כשמעוררים פרודה 
קטנה בגז, היא עלולה להתפרק או להתיינן, אך במקרים רבים היא 
שומרת על עודף האנרגיה שבה עד לפליטת אור (ע״ע פלואורס־ 
צנציה ופוספורסצנציה). לעומתה פרודה אורגנית רב-אטומית 
בתמיסה תאבד, לרוב תוך זמן קצר ( ג 1 ־ 10 עד 11 ־סן שניות), את 
עודף האנרגיה הוויבראציונית (הרפיה ויבראציונית) והאלקטרונית 
(היפוך פנימי) תור איכלוס רמת-היסוד הוויבראציונית של הרמה 
הסינגלסית המעוררת הנמוכה ביותר, ' 5 , שזמן חייה ארוך יחסית 
ף־ 10 עד 7 ־ 10 שניות — מצב "מסה-סטבילי"). חשיבות רבה נודעת 
לחציה הבין־מערכתית, שבה מתהפך הספין של אחד האלקטרונים 
הלא-מזווגים. הספין הכללי הופך מ 0 = 3 ל 1 = 3 , הכפילות תהיה 
3 והמצב החדש, בעל שלושת המרכיבים המנוונים למעשה, הוא 
ט ר י ם ל ט י (מאנג׳: 16 ק 1 " = כפול 3 ) ומסומן ! 1 . הרמה הטח- 
פלטית נמוכה תמיד מהרמה הסינגלטית המתאימה (כלל הונד). 
עקרונית אסורה החציה הבין-מערכתית בשל הכפילות השונה של 

הרמות ("מעבר 
אסור"). עם זאת, 

בפרודות מסוימות 
תהליך זה הוא 
השליט, בעיקר כ¬ 
שהפרש האנרגיה 
בין נ 5 ל!־ד קטן 
(כגון בבנזופנון, 

, 8 * 0 , 95 - 00 - 0 , 

שם הפרש ה¬ 
אנרגיות 5 ק״ק/ 

מול בלבד>. 

מרבית התופ¬ 
עות ד,פ" בתמיסה 
נובעות ממצבי ה־ 

דינטות לתהליכים פוטוכיס״ם דו־םרו׳רתיים. א. הע־ תנודה הנמוכים 
ברת אנרגיה טלוזה כאיזומריזציח: ב. פוסודיטי־י־ ביותר של 5 או 
וציה; ג. דיטריוציה מל רדיקל בנוהידרי — התוצר 1 

הסופי: פמפינאקול; ד. ציקלואדיציה !יד. זמן החיים 



של ! 7 ארוך, בכמה סדרי גודל, מזה של , 5 (בגלל איסור המעבר 
״ 5 ^, 7 ), ולכן גבוהה ההסתברות להתרחשותם של תהליכים פוטו- 
כימיים מ, 7 , אע״פ שמצב זה עשיר פחות באנרגיה מהסינגלטי! 5 . 

התהליכים הפוטוכימיים נחלקים לחד־פרודתיים, בהם משתנה 
הפחדה המעוררת ללא תגובה עם פרודה אחרת, ולתהליכים דר 
פרודתיים, בהם מגיבה הפחדה המעוררת עם אחרת. עם הקבוצה 
הראשונה נמנים: א) פירוק לודיקלים; ב) פיחק לפרודות (פ 1 טו- 
ליזה); ג) איזו^חזציה ד) פוטויו׳ניזציה; ה) ראקציות אלקטול' 
ציקליות, בהן נוצר קשר בין פחמנים קיצוניים של מערכת מצומדת, 
ומהלכן נקבע ע״ם הסימטריה של המסילות. תהליכים דו־פרודתיים 
הם: א) פוטודיסחזציה! ב) העתקת אטום מימן! ג) ציקלואדיציות! 
ד) תהליכי העברת אנרגיה, בהם מועברת אנרגיית העירור מפחדה 

לפרודת 8 , וזו מגיבה באופן חד־או דרפחדתי. 

תוצרים <- 8 # . 2 * 8 + * 5 — 15 + ** . 1 

חומר * ממלא במקרה זה תפקיד של מ ר ג ש (■ 560511:1261 ). השימוש 
במרגשים חשוב במיוחד בסינתזה אורגנית, ליצירת מצבים טחפל- 
טיים של פרודות, בהן יעילות החציה הבין־מערכתית נמוכה (הכימיה 
של המצב הטריפלטי תכופות שונה מזאת של המצב הסינגלסי). 

;— 1963 , 1 ; 1966 , 1113 ? .א . 0 .( 

. 1970 10 * 110 * 0 ?}/ / 115, ? 1x010 0 ־ 611 .מ * 1 

מי. או. 

פוטומוליכות, ע״ע פוטואלק! 9 ךיךת• 

פוטומטךיה (מיור ;נ 5 >ק> — אור; — מידה), מדידת 

"כמות" האור (ע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה). 

מדידות מדעיות ראשונות של האור נעשו בידי פייר בוגר 
(״! 801181 .?, 1698 — 1758 ) בצרפת ד.ה.למברט(ע״ע) בגרמניה. בוגר 
היה הראשון שהבדיל בין גדלים פוטומטריים שונים, כגון עצמת 
האור, הארה ובהיקות. הוא ניסח את העקרון היסודי של הפ׳ ה ו וי¬ 
זואלית ( 1729 ), הקובע שהשוואת שתי כמדות אור נעשית ע״י 
הגדלת כמות אחת מספר פעמים עד שנוצר שוויון אורי בעין עם 
הכמות השניה. המדידה מתבצעת למעשה בפוטומטר הקווי. את 
עצמת-האור 5 ז של מקור-אור 5 , בכיוון נתון, מודדים באמצעות נורה 
תקנית ("אטאלוך) ־ 5 . עצמת האור של האטאלון ־ 1 ידועה ומכוילת. 
5 ו ־ 5 נמצאים על "ספסל פו׳טומטח" משני צדי ראש הפוטומטר, 
שעיקרו מנסרה עשדה חומר "מפזר" (ר׳ להלן). הצופה נמצא 
בנקודה ממנה ניתן לראות את שתי פאות המנסרה. שתי הגוחת 
מוזזות למרחקים , 8 ו, 5 ) עד שההאחת 8 ש ו נראות שוות. מהגדרת 
ההארה 1 8 >/ 1 = £ (ר׳ להלן) נובע 2 ( ־ ג>/ 5 נ>) ־ 1 = 1 8 . ניתן אפוא 
לחשב את עצמת-האור של המקור הנבדק. 

אטאלון ראשוני משמש לכיול מכשירי מדידה. ולחב 
איננו נייד. על הספקטרום של אטאלון ראשוני להיות קרוב ככל 
האפשר לזה של מקורות האור הנמדדים. בגלל הקשיים בהשוואת 
עצמת־האור בצבעים שונים. כמדכן על האטאלון להיות עמיד בפני 
השפעות חיצוניות, כגון שינויים בלחץ האודר, בטמפרטורה, בלחות 
וכד׳. 

בשנים 1919 — 1948 שימשו כתקן למדידות אור קבוצות נורות 
להט (ע״ע נורה), בעלות תיל מפחם, שנשמרו בצרפת, באנגליה 
ובאה״ב. כולן היו מכוונות ליחידת עצמת־האור "נר בידלאומי" 
( 031100316 ־ 10161 800816 ). בגרמניה שימשה כאטאלון מנורת להבה 
תקנית, שהגדירה את ״נר הפ;ר״ ( £61-26 ז 116£06 ). בגלל הקשיים 
בשמירה על יציבות האור בנורות אלה הוחלפו האטאלונים בחדשים, 
המבוססים על תכונותיו של "גוף שחור" (ע״ע קחנה), ובאמצעותם 
מוגדרת יחידת האור החדשה(מ 1948 ) ק נ דלה (לאט׳ 613 ג> 1 ז 63 =נר): 
העצמה המוקרנת מ 1/60 סמ״ר של גוף שחור בטמפרטורת המיצוק 
של פלטינה (בקירוב £ 2045 ). 1 קנדלה= 1.02 נר בי״ל= 0.92 נר הפנר. 
אין בנמצא גוף שחור אמיתי, אך קרוב לו כל גוף חלול בעל פתח 





349 


סוטומטריה — מוטון 


350 


זעיר יחסית לממדי החלל ושדפנותיו הפנימיות מושחרות (בד״כ 
בפיח). כל קרינה שתחדור דרך הפתח תיבלע חלקית בדופן הנגדית 
ותוחזר־תפהר חלקית בתוך החלל. דרך הפתח יצא רק חלק זניח 
מהקרינה שנכנסה. 

יש חשיבות מעשית להשוואת הספקטרום (הרציף) של מקורות- 
אור הומניים, כגת נורות להט, לזה של גוף שחור. למטרה זו שימושי 
המושג טמפרטורת־צבע (ע״עתרמומטר), המציין את תחושת 
•יכע האור, לדוגמה ; 2,8501 לנורת להט רגילה, ;• 5,0001 לשמש 
בצד״ יים (ממוצע), כ ; 7,0001 לאור־רקיע מכוסה עננים, ;* 10,000 — 
; 20,0001 לרקיע כחול. 

בתחילת המאה ה 20 הציע הצרפתי ש. פברי( 17 ( 31 ? . 0 ) לכלול בנד 
לא רק את התחום הנראה של הספקטרום, אלא גם את הקרינות 
האולסרה־סגולה והאינפרה־אדומדי, כלר את כל "הקרינות האופ¬ 
טיות". הרדיומטריה עוסקת במדידות אנרגיה של קרינה 
ובפעילויות של האור כדוגמת אפקט אריסמי (ע״ע דרמטולוגיה, עם׳ 
196 ), חטוי, פוטוסינתזה, צלום (ע׳ ערכיהם) ובתופעות אחרות 
בפוטוכימיד. (ע״ע). כדי להבחין בין המערכות, מסומנים הגדלים 
במערכת ה״אנרגתית" בסימן לוואי תחתון , ז לדוגמה: שסף־אור  
(יחידת לומן), שטף־קרינה ־ ^>(יחידה — ואט). 

הגדרות של מספר גדלים יסודיים במערכת ה״אורית", יחידותיהם 
וסמליהם (לפי התקן ״מאור בתי־ספר״, 1974 ) : 1 . שטף אור 
0 ״! £1 1120110005 ; > — כמות האור המוקרנת בשניה אחת ממקור 
אור; היחידה — לוןגן ( 100100 ; 1 ״ 1 ) — שטף האור המוקת לתוך 
זווית מרחבית בת 1 ס^רדיאן ממקור־אור נקודתי שעצמתו 1 קגדלה. 
2 . הארה (? 0 ת 3 ת 1 חז 1111 ! ;?)-הצפיפות של שטף האור(ליחידת שטח): 
(.^ 6 / 10 > = £). בגלל התרחבות אלומת־האור יורדת ההארה ממקור 
נקודתי לפי 1/3 2 , כש 1 > הוא המרחק ממקור האור, יחידת ההארה היא 
ל ו כ ם 0 ע! 1 ;^=לומן למ״ר). 3 . ע צמת־ ה אור בכיוון נתון (; 1 
;מ £0110 ז 31 תשע £1 3 מ 1 ץ $11 ת 1€ ת 1 1001100115 ) — צפיפות שסף האור לפי 
הזורת המרחבית (מג>/^> 1 >= 1 ); היחידה קנדלה — ק״ד; 3 :>). 
4 . בהיקות (שסמבחסתס! ;?) — היחס בין עצמת־אור בכיוון 
מסוים לבין ד,הטל של משטח בניצב לכיוון ( 0 05 :>^ 01 )/ 1 = ?. 
יחידת הבהיקות: קנדלה למ״ר ( ־ נמ/ 03 ). משטח שבהיקותו שווה 
בכל הכיוונים כשמאירים עליו, מוגדר כ מ פ ז ר (דיפוזור) מושלם. 
בטבע קרובים לפיזור מושלם גבם וגיר כמחזירי-אור, וזכוכית או 
?רספכם "אופל" כמעבירי-אור. 

ד,פ׳ הפיסיקלית — מדידה באמצעות מכשירים — אינה 
תלויה בהערכת עין הצופה. יתתן נוסף לה — הביצוע המהיר של 
המדידות. קולטי האור המשמשים למדידות אלה רגישים לתחום 
הספקטרום לו רגישה גם העין. בין הקולטים חשובים במיוחד: 
התאים הפוטואלקטריים (ע״ע פוטואלקסריות): 1 ) תאים 
פוטו־פולטים! 2 ) תאים בעלי שכבה חוסמת. בראשונים משתמשים 
בעיקר במעבדות, כשנדרש דיוק־יתר ובאחרונים — למדידות שדה. 

1 ) מבנה התא ה פוט ו־ פול מ: שפופרת מרוקנת או ממולאת 
גז אדיש, ובתוכה שתי אלקטרודות (קתודה ואנודה) המחוברות דרך 
גלוואנומטר. ההיענות (זרם ליחידת שטף־אור) של תאים פוטו* 
אלקטריים הפועלים בריק היא 80 — 120 מיקרו־אמפרים ללומן. בתאים 
ממולאים גז ההיענות גדולה פי 10 — 15 . הזרם של השפופרת הפוטו־ 
אלקטרית נמוך מדי, בעיקר בשטפי־אור חלשים, והוא מוגבר, למשל, 
באמצעות מגבר אלקטרוני. במקרים רבים נוח להשתמש במכפי¬ 
ל ו ר, שהוא מיתקן פוטואלקמרי בעל הגברה פנימית. במכפילור 
נמצאות, נוסף לקתודה ולאנודה׳ אלקטרודות הנקראות דינודות. 
מתחים חשמליים בין הדינודות מאיצים את האלקטרונים. כשאלק- 
טרון מהיר פוגע באלקטרודה, נפלטים אלקטרונים אחדים משטח 
הפנים שלה ("פליסה משנית"). מספר האלקטרונים המגיעים 
לאגודה גדול בהרבה (פי מיליון במקרים רבים) ממספר הפוטונים 


שפגעו בקתודה. בצירוף גביש, חומר פלסטי או נוזל מתאים, המנצנץ 
בפגוע בו קרינה, מהווה המכפילור מוגה נ צ נו צ י ם, המשמש 
לגילוי קרינה רדיואקטיווית או קרגי־^ 

2 ) תאים בעלי שכבה חוסמת (זש 137 •!*!"מ!) אינם זקוקים 
למקור־מתח. האור הפוגע מחולל הפרש פוטנציאלים במעבר בין 
לוח מתכתי לבין שכבה דקה של מוליך־למחצה. הנפוץ ביותר הוא 
תא-סלן: לוח ברזל שעליו שכבת סלן (ע״ע) אטומה לאור. את 
המשטח העליון של סלן מצפים, בהתזה קתודית, בשכבה דקה מאוד 
ושקופה של זהב או פלטינה. מעל שכבה זו נמצאת טבעת מגע 
מתכתית. האור, לאתר שעבר דרך הזהב, משחרר מן הסלן אלקטרו¬ 
נים. אלד, יכולים לנוע רק בכיוון שנקבע ע״י המתח בשכבה החוסמת; 
כאן הם נעים אל הזהב. כשמחברים בתיל את הטבעת עם בסים 
הברזל יזרום במעגל זרם חשמלי. זרם זה נמדד בגלוואנומטר, המכרל 
לרוב כבר בלובסים. בלוכסמטרים חדישים משתמשים במסנן מיוחד 
הבולע את האור בתחומי ספקטרום מתאימים, כך שעקומת הרגישות 
של המכשיר תדמה לזו של העין. ההיענות של תא־סלן מגיעה ל 700 
מיקרו־אמפר ללומן, והטעות במדידותיו של לופסמטר נייד פחותה 
מ 2% . המכשיר משמש גם למדידת אור־יום ואור מלאכותי וכ״עין 
מלאכותית". 

במכשירי מעבדה שוגים משתמשים במדי־אור בלורית מסננים 
מתאימים, למשל למדידת עצמת הלומינסצנציה (ע״ע) או הפוספד 
רסצנציה של תוצרי תגובות כימיות (ומדידת כמות התוצרים בדרך 
זאת), או למדידת בליעת האור (ע״ע אור, אבזורפציה של) עקב 
מעבר הקרן דרך התמיסה. באסטרונומיה נפוץ השימוש בפ׳ צלומית. 

א. צ׳צ׳יק. יסודות הברשת המאור, א, 136 — 1971 ,168 ! ,•״ 11 * 603 ,? 
,ץ־ו&ג? . 0 ; 1921 2 , €? 11£ ז 1141 . 10 1 ז 1110 ) 1 > 1 >?% 14 ? $14 116 ]£ ו/ן/ 0 *? 1 21 **£ 

; 1958 3 , 31511 ^ .' 1 ' .^\ .[ ; 1927 ס! 0 €. 01 ? 1€ ז€% 

. 1972 4 >£ י 5 שו £5¥1£1 ( 1 ,ם - 1€11 ז־ 1 ש*ד 1 

א. צ׳צ׳. 

פוטומק ( 0100130 ?), נהר במזרח אה״ב. ארכו 459 ק״מ ושטח 
גליל ניקוזו 37,700 קמ״ר. מקורותיו — הפלג הצפוני והפלג 
הדרומי — בהרי האפליצ׳ים (ע״ע) זורמים צפוגה־מזרחה ומתאחדים 
בסמוך לקמברלנד. משם זורם הנהר דרומה־מזרחה וחוצה את רכסי 
האפליצ׳יס במפערי מים וגיאיות. הנהר שננדואה — היובל העיקרי — 
מתחבר אליו בהרפרז פרי (תנד: ר׳ כרך מ״ז, עמ׳ 487/8 ). נהר פ׳ 
נשפך לאוקיאנוס האטלנטי במפרץ צ׳סאפיק ביצת אסמואר רחב 
(כ 11 ק״מ) והכשיר לשיט אניות. נהר פ׳ שימש כנתיב שלארכו 
חדרו האירופים הראשונים לפנים הארץ. וושינגטון, בירת אה״ב, 
שוכנת לגדותיו, וסביבו התנהלו פעולות צבאיות רבות במלחמת־ 
האזרחים של אה״ב ( 1861 — 1865 ). אחת מארמיות "הצפון" נקראה 
הארמיה של הפ ׳ . 

פוטון, יחידת האנרגיה היסודית (קוואנט) של הקתנה האלקטרו¬ 
מגנטית (הא״מ). לפי התפישה החלקיקית של האוד ד,פ' 

הוא חלקיק הקרינה, שמהירותו כמהירות האור 0 (ע״ע אור, 
מהיתת) ולכן חלים עליו חוקי המכניקה היחסותית (ע״ע יחסות, 
תורת ה־): מסתו 0 , כמסתו של כל חלקיק שמהירותו 0 ; מטענו 
החשמלי 0 ; קרינה שתדירותה ע מורכבת מפ " בעלי אנרגיה ע? 

ותנע — ( 11 — קבוע פלנק). על שאר תכונותיו כחלקיק ע״ע 
0 

חלקיקים אלמנטריים. 

השאלה, אם הקרינה הא״מ מורכבת מחלקיקים או מגלים, איגד, 
משמעותית בפיסיקה החדישה, כי היא אינה ניתנת לפתתן ע״י 
ניסר (ע״ע ו. היזגברג). השימוש במושג ד,פ׳ הוא עניין של נוחות 
בלבד. ההתייחסות לאור כמורכב מחלקיקים — פ״ — מקלה את 
הטיפול ברוב המקרים בהם נוצר קשר בין הקרינה ד,א״מ לחלקיקי 
חומר, למשל בפיזור אור (ע״ע פזור; קומפטון; רילי; דמן), 



351 


פוטון — פוטוסינתזה 


352 


בפליטת קרינה (ע״ע אטום! אטומי, גרעין; אלקטרון; קרינה! 
רדיואקטיודיות) ובבליעתה (ע״ע פוטואלקטריות; פוטוכימיה). בחי¬ 
שוב תופעות אלה קובעות תכונות הם׳ את "כללי הברירה" (ע״ע 
קונטים, תורת ה־). 

התכונות החלקיקיות בולטות במיוחד בארכי־גל קצרים (ע״ע 
רנטגן; קרינה קוסמית). עוד על הקשר בין הפ " לחלקיקי חומר 
ע״ע גביש; ליזר ומיזר; מוליכים למחצה; מוצק, מצב; ספקטרום 
וספקטתסקופיה. 

לתולדות המושג פ׳ ע״ע אור! אלקטרומגנטיות; יחסות, תורת 
ה-; קונטים, תורת ה־; אינשטין; ניוטון; פלנק; שרדינגר. 

פוטוסי ( 01051 ?) , עיר מכרות בדרום בוליוויה ובירת מחוז פ׳. 

96,800 תוש׳ ( 1970 ). שוכנת בגובה 3,960 מ׳ מע״פ הים, 
בקורדיליירה המזרחית של האנדים. סביבתה עשירה בעפרות שונות. 
נוסדה ב 1547 אחר גילוי מכרות הכסף העשירים. למרות קשיי 
ההפקה וההובלה היתד, במאות ה 17/16 מקור עיקרי להפקת כסף. 
לשיא פריחתה הגיעה באמצע המאה ה 17 , כשהיו בה כ 160,000 
תוש׳, עם דלדול המכרות נעזבה, ובמאה ה 20 חודש יישובה כשהחלו 
בכריית הבדיל שבסביבה ובהקמת מפעלי תעשיה. העיר קשורה 
במס״ב עם הבירה לה פס ונמצאת על הכביש הפאן-אמריקני. 

בפ ׳ אוניברסיטה (נוסדה 1892 ) ובה 2,125 תלמידים ( 1972 ). 

פוטוסינתזה, התהליך בו נבנים חמרים אורגניים מפחמן דו-חמצני 
'ומים בעזרת אנרגיית האור. תהליך זה מכונה גם "הטמעת 
הפחמן". הם , מתקיימת בצמחים העילאיים, ברוב האצות ובקבוצות 
אחדות של חיידקים. היא קשורה במציאות פיגמנטים (ע״ע) ובעיקר 
הכלורופיל (ע״ע), ובמידה פחותה — קרויטינואידים ופיקובילינים. 

כל המזון האורגני של הצמחים ובעה״ח, נוצר בתהליך הפ ׳ . 
במחזור החמרים של עולם החי מתפרקים החמרים האורגניים לפחמן 
דו־חמצני ומים, תוך קליטת חמצן ושחרור אנרגיה. כבר ב 1774 הראה 
פריסטלי (ע״ע) כי צמחים ירוקים "מטהרים את האוויר" ומחדשים 
את אספקת הגורם המסייע לנשימה (החמצן). חמש שנים לאחר מכן 
הוכיח אינגהאוס (ע״ע) שהאור דרוש לקיום תהליך זה. ב 1779 הראה 
דה־סוסיר (ע״ע) כי נפח הפחמן הדו־חמצני הנבלע שווה לנפח 
החמצן שנוצר בפ ׳ , מה שהביא לניסוח הכללי של הם׳ 

* 60 + 0 6 1-1 12 0 8 <- אנרגיית אוד + 611 2 0 + 6002 

הניסוח הזה מתאים לרוב תהליכי הם׳, אך יש כאלה שבהם אין 
יצירת חמצן (ר׳ פ׳ בחיידקים). 

הסוכר הופך בתאים הצמחיים והאנימליים ליתר המרכיבים האור¬ 
גניים — השומנים והחלבוגים ועוד. במחזור תהליכי הפירוק והבניין 
בעולם החי יש שימוש חוזר ב 0 2 ס ו 2 0 }£, אולם האנרגיה המשתח¬ 
ררת בשעת פירוק החמרים האורגניים מתפזרת בצורת חום דש 
לחדשה, לשם בניין החמרים האורגניים, מקרינת השמש. 

הגורמים החיצוניים המשפיעים על הפ׳: מהירות 
תהליך הם' נקבעת הן ע״י גורמים פנימיים בצמח והן ע״י גורמי 
הסביבה. הגורמים החיצוניים המשפיעים על תהליך זה הם: עצמת 
האור, ריכוז ה 2 ס 0 , הטמפרטורה, וכן זמינות המינרלים והמים 
לצמח. "הגורם המגביל" הקובע את עצמת הם׳ בפועל שונה באזורים 
שונים על פני כדה״א והוא משתנה גם עם עונות השנה. בארץ 
(ובאזורים צחיחים בכלל) נקבעת עצמת הם׳ במשך רוב ימות השנה 
ע״י כמות המים הזמינה בקרקע. כשהצמח מפסיד מים, כתוצאה 
מאיבוד מים מהיר יותר מן הקליטה, נסגרות הפיוניות המשמשות לפ׳ ; 
עם סגירתן נפסק כמעט לחלוטין חילוף הגזים בין הצמח לסביבתו 
ובתנאים אלה יורדת עצמת הם׳ באופן ניכר והיא יכולה להגיע, 
לכל היותר. לעצמתה של הנשימה. בתנאים חיצוניים אופטימליים, 
לעומת זאת (וכאשר הפיוניות פתוחות), עשדה עצמת הס׳ לעלות 
פי 10 ויותר על עצמת הנשימה. מעריכים אח סה״כ החומר האורגני 


שנוצר מדי שנה על פני כדה״א ב ״ 10 טונות (כ% של חומר זה 
נוצרים ע״י מיקרואורגניזמים צמחיים ימיים). 

מפנה חשוב בחקר ד,פ׳ בא בעקבות תגליתו של בלקמן ב 1905 , 
שניתן להבחין בם׳ בין שלב המתקיים באור לשלב המתקיים בחושך. 
משמעות הממצא התבררה רק כ 30 שנה מאוחר יותר ע״י התגלית 
של ווד ( 1 >ס ¥0 \ . 9 ) שעצם הטמעת ה 00 2 קיימת גם באורגניזמים 
הטחטרופיים וכן בצמח ללא תאורה. 

לשם הטמעה זו יש צורך במקור אנרגיה (?־ד^ — ע״ע אדנחין) 
ולגורמים מחזרים שמסוגלים להפוך את כיוון המטבוליזם לכיוון 
הסינתזה. בהטמעת ה 00 2 ההטרוטרופית מקור ה ?־ד.\/ והגורמים 
המחזרים הם תמרי האורגניזם המתפרקים• באופן שבחשבון הסופי 
אין אורגניזם כזה מרוויח חומר אלא תמיד מפרק יותר משהוא בונה. 
בפ׳ בצמחים, לעומת זאת, נוצר ה??׳^ והחמרים המחזרים על חשבון 
אנרגיית האור ומאזן החמרים הוא חיוני. 

צעד חשוב הושג ב 1939 בחקר הפ׳ ע״י היל ( 11111 . 11 ) שבודד 
כלורופלסטים (ע״ע פלסטידות) מעלים והראה, שאם מוסיפים לכלו־ 
רופלסטים אלה קולט אלקטרונים מלאכותי ומאירים עליהם, הם 
משחררים חמצן מולקולרי מן המים, תוך חיזור מקבל האלקטרונים. 
בכך החלו נסויי הס׳ במבחנה, והופרדו ראקציות חמצון־החיזור 
מראקציות הטמעת ה "סס. כיום ניתן לבצע את כל שלבי הם׳ 
בכלורופלסטיים מבודדים במבחנה. התברר (ע״י שמוש ב * 1 ס) כי 
מקור החמצן הנפלט בס׳ הוא המים. 

תפקיד האור. עיקר קליטת האור בם׳ היא בין 4,000/1 — 
7,000/1 (התחום הנראה). לפיגמנטים שני תפקידים עיקריים: 
א. קליטת האור, שבה משתתפים כל הפיגמנטים (עובדה שהתבררה 
מתוך השוואת ספקטרום הפעילות של האור בם׳ או בפלואורסצנציה 
[ע״ע] עם ספקטרום הבליעה של הפיגמנטים השונים)! ב. הפיכת 
אנרגיית האור לאנרגיה כימית. הכלורופיל הפעיל מבחינה פומוכימית 
(ע״ע פוטוכימיה) יוצר קומפלכס עם מוסר האלקטרונים (<נ 1 ) ועם 
מקבל האלקטרונים ( 4 ), והקומפלכם הזה קשור קשר הדוק לליפו־ 
פרוטאינים של למלות הכלורופלסט. מבנה זה מייצב את תוצרי 
הראקציה הפוטוכימית הראשונית ומונע התרחשות ראקציה חוזרת 
בין תוצרים אלה. 

הכלודופיל במרכז הפעיל (ר׳ להלן), קולט פוטון (ע״ע פוטונים) 
והופך לכלורופיל מעורר (* 0111 ). 

1 . ^* 00111 ■*- 117 + \/ 1 ! 01 ס 

* 0111 הוא מצב מעורר בלתי יציב הקיים בערך 8 ־ 10 שניות. בלא 
ראקציה פוטוכימית תוך זמן זה נפלט האור ע״י פלואורסצנציה. 
העירור של הכלורופיל יכול גם להתחולל מקליטת האנרגיה ממולקו־ 
לת כלורופיל אחרת המצדה ביחידה הפוטוסינתטית ( 0 להלן): 

1 א. 0111 + \/* 0111 ס * 0111 + ^ 00111 

הכלורופיל המעורר מעביר אלקטרון למקבל האלקטרונים והוא 
עצמו הופך לבעל מטען חיובי ? 011 . 

2 . ־.\ד [ 011 □ ־<-־ \/* 1 ! 001 

בשלב הבא מקבל הכלורופיל אלקטרון ממוסר האלקטרונים ס והוא 
עצמו חוזר למצבו הבסיסי. 

3 . ־ 0111/1 * 0 *- ־^? 0011 

בכך הסתיימה הראקציה הפוטוכימית. בהמשך התהליך ובתוך מספר 
ניכר של 4 שאים ואנזימים מחזר ס/ את ה 2 ס 0 לפחמימה, ואילו ׳ס 
מחמצן את המים תוך שחתר חמצן מולקולרי. 

היחידה ה פ ו ט ום י נ ת ט י ת. המערכת הפוטוסינתטית בנדה 
מיחידות, כאשר כ 300 מולקולות של כלורופיל ממלאות תפקיד של 
"עדשה מאספת" ומללקולה אחת נמצאת במרכז הפעיל. פוטון הנקלט 
ע״י מולקולת כלותפיל כלשהי (ביחידה), מועבר בתהליך המכונה 
העברה תהודתית 3115100 ־!: 1650031106 ) עד הגיעו "למלכדת", כלר 



353 


פוטוסינתזה 


354 



לאותו הכלורופיל המצוי במרכז הפעיל. האנרגיה מועברת לכלורופיל 
זה משום שהוא בולע אור מאורך גל ארוך יותר (בהשוואה לשאר 
מולקולות הכלורופיל שביחידה הפוטוסינתטית). כל מערכת פוטו־ 
כימית מצוידת במנגנון הביוכימי המביא לפליטת חמצן וליצירת 
[ס 2 !? 0 ] (ר׳ ציור 1 ). המשמעות האקולוגית של קיום היחידה 
הפוטוסינתטית היא ניצול יעיל של האור. גם בעצמות נמוכות מאוד. 

היעילות האנרגית של תהליך הפ׳. בתנאים טבעיים 
נקלטים בצמחים רק כ 2 אחוזים מן האור המגיע אל פני האדמה. 
אולם יש חשיבות רבה לידיעת הניצולת ה מירב י ת האפשרית 
של האור בם/ נמצא ברוב המעבדות שלחיזור מולקולת 0 2 ם אחת 
לפחמימה תוך שחרור חמצן נדרשו כ 8 פוטונים של אור אדום (האור 
האדום הוא הפעיל בם׳; הפיגמנטים הפוטוטינתטיים בולעים אמנם 
כמות ניכרת של אור כחול אך האנרגיה הזמינה לראקציה הפוטר 
כימית היא זו המתאימה לאורך גל של אור אדום). מכאן, אפשר 
לחשב כי ניצולת האור בם׳ היא כ 36% . יעילות זו גדולה מאוד 
עבור תהליך פוטוכימי ואינה קיימת בשום מערכת אחרת. 

"הירידה באדום". היעילות הקוואנטית של האור (הנבלע) 

בם , כפונקציה של אורך הגל נמצאה קבועה למדי בין 4,000/1 לבין 
6,850,4 (פרט לאיזור הבליעה של הקרוטנואידים). אולם, ירידה 
גדולה ביעילות הקוואנטית נמצאה באיזור האדום הרחוק ( 6,850/1 
ומעלה), איזור בו פעיל הכלורופיל 3 . תופעה זו מכונה "הירידה 
באדום" ומצויה בכל האורגניזמים בהם הם׳ מלווה שחרור חמצן. 
ירידה זו נמנעת, אם מאירים ברזמנית באור מאורך גל קצר יותר, 
כלר, באור הנבלע ע״י אחד הפיגמנטים המשניים (כלורופיל ל 
בצמחים העילאיים, פיקוציאנין באצות הכחוליות, פיקו׳אריטריז 
באצות האדומיות ופיקוכמנטול באצות החומיות ובאצות הצורניות), 
כלר קיימות שתי מערכות אור בפ׳: 81 ? ו 82 ?. שתי המערכות מור¬ 
כבות מפיגמנטים שונים והן מזרזות שתי ראקציות אור: 1 ו 11 . 
שתי מערכות האור מהוות יחידות סטרוקסורליות שונות הניתנות 
להפרדה באמצעים כימיים ופיסיים. 

שתי ראקציות האור בם׳. מנגנת ד,פ׳ ע״פ המקובל כיום 
מסוכם בציור 1 . שתי הפוטוראקציות מחוברות בטור, כלר, התוצר 
של הפוטוראקציה השניה הוא המגיב של הפוטוראקציה הראשונה. 
שיתוף פעולה בין שתי הפוטוראקציות מביא ליצירת 17,0 2 :?ס 7 א 
(= ן?א? 7 ; ע״ע חמצון ביולוגי) ו ? 71 , (ה ? 77 וה 13 2 ?ס 17 רן 
מחזרים את ה 00 2 ל [ט €9 2 ] בעזרת מערכת אנזימטית אחרת 
שאיננה חלק אינטגרלי של שתי הפוטוראקציות). להלן מהלך הראק־ 
ציה: איר הנקלט ע״י 52 ? מגיע למרכז הפעיל 680 01113 (מולקולת 


כלורופיל 13 בעלת שיא בליעה באורך גל של . 6,800,4 ). כאן מתרחשת 
הפרדת מטענים ונוצר מוסר־אלקטרונים מחומצן : 7 (הרכבו אינו 
ידוע עדיין) ומקבל-אלקטרוגים מחחר ־ 550 0 . ' 7 מחמצן את המים 
ומביא לשחחר חמצן מולקולרי. 

אור הנקלט ע״י 81 ? מועבר אל המרכז הפעיל שהוא מולקולת 
כלורופיל 3 בעלת שיא בליעה של 7,000,4 (מכונה 700 ?). התוצרים 
הפוטוכימיים של ראקציית האור הראשונה הם מחזר חזק 430 ?, 
ומחמצן חלש ( 700 ?). 430 ? מעביר את האלקטרונים ל ?ס 7 א 
כאשר המתווכים בתהליך זה הם סרודוכסין( ם ?) ופלופרוטאין( ק ?). 
המחזר שנוצר ע״י ראקציית אור 11 , כלר, 0550 מחזר את המחמצן 
של מערכת אור אחת ( 700 ?) כשהאלקטרונים מועברים דרך מספר 
נשאים: פלסטוכינון, ציטוכרום ) ופלסטוציאנין (בין 550 כ> ובין 
הפלסטוכינין נמצא ציטוכרום 559 ־ 13 , המעורב בנוסף לכך גם בחמצון 
המים). בשני התהליכים הפוטוכימיים מועבר אפוא אלקטרון ממולקו־ 
לה למולקולה בניגוד למפל האנרגטי (חצים פתוחים) ובתהליכים 
האחרים הוא מועבר בכיוון המפל האנרגטי(חצים מלאים, עבים). 

נוסף למעבר אלקטרונים זה קיים גם מעבר אלקטרונים המזורז 
ע״י מערכת האור הראשונה בלבד והמכונה מעבר אלקטרונים 
״מעגלי״. בראקציה זו המחחר הראשוני של מערכת אור 1 ( 430 ?) 
אינו מעביר את האלקטרון ל?<מ 7 א אלא מחזר את 13563 £ץ 0 
וחומר זה מחזר את אחד הנשאים (אולי 0 ?) הממוקמים בין שתי 
מערכות האור. מן הנשא הזה מועבר האלקטרון ל * 700 ? וכך נסגר 
"המעגל" (ר׳ להלן). 

פוטופוספורילציה. כלורופלסטים מבודדים מסוגלים 
לבצע סינתזה של ?־ 71 , מ?ס 7 וחומצה זרחתית בעזרת האור. 
תהליך זה מכונה פוטופז׳ספזדילציה (ע״ע חמצון ביולוגי; זרחן). 
מבחינים בין סינתזה "לא מעגלית" של ? 77 המזורזת ע״י מעבר 
אלקטרונים שנתמך ע״י שתי הפוטוראקציות לבין סינתזה "מעגלית" 
של ? 77 המזורזת ע״י 51 ? בלבד (ר׳ ציור 1 ). בפוטופוספורילציה 
״הלא־מעגלית״ צמודה הסינתזה של ה ? 77 למעבר אלקטרונים 
ממים ל?ס 7 א. אין סינתזה של ? 77 ללא מעבר אלקטרונים, 
ומצד שני סינתזה של ? 77 מזרזת את מעבר האלקטרונים. היחס 
1 2 ??ט 7 א/? 77 בתהליך זה מתקרב ל 2 . בפוטופוספורילציה המעג¬ 
לית המזורזת ע״י $1 ? בלבד, אין חמצון־חיזור נטו של חמרים (כלו", 
אין הצטברות של תוצר מחומצן ותוצר מחוזר). ? 77 הנוצר במעבר 
אלקטרונים מעגלי יכול לספק אנרגניה לראקציות פיסיולוגיות שונות 
שאינן קשורות לפ ׳ , כמו קליטת יונים ע״י שורש. 

הקשר בין העברת אלקטרונים וסינתזה של ? 77 הוא אחד 
הנושאים המעסיקים כיום את הביוכימיה. תהליך זה דומה בתכונותיו 
לתהליך הפוספורילציה בחמצון הביולוגי במיטוכונדריה. 

הטמעת 00 2 . כאמור תהליך זה מתקיים גם בחושך וביצורים 
הטרופטרופיים. אולם מנגנון ההטמעה בם׳ שונה. המגיב עם ה *סס 
הוא הריבולוז דיפוספט. הראקציה הראשונית של תהליך הקיבוע 
היא: ריבולוז 1 , 5 — דיפוספט + 0 2 ג> - 4 2 חומצה פוםפ 1 גליצרית. 

בשלב הבא חל חיזור החומצה הפוספוגליצרית לטריאו׳ז־פוספט 
ושלב זה צורך ,ז- 1 ?ט 7 א ו ? 77 , שהם תוצרי ראקציות האור. מן 
הטריאוז־פוספט נוצרים הן התוצרים הסופיים של הם׳ (הןזכסוזות) 

ומתחדש מקבל ה־ 

2 ס 0 ־ הריבולוז־די־ 

פוספט ובכך נסגר 
מעגל הראקציות. גם 
בשלב זה יש צורך 
ב ? 77 (ר׳ ציוד 2 
— מעגל קלויז). 

וע״עפנטוזות, מעגל־ 

עיור 2 : מסלו? קיבוע 002 (מעגל ק 5 ווין) ושרטוט שם. 


ו?+?ט 7 +קם 17 ה * 1 

ן 

\־!{״ 1 . 

\ 135 * 5 קרצוכסידציה 

הכסוי \ 

פוספט \ ג 

ג׳וססזדיזיאית 

ריבויוז מ 1 ( 1 פוספט וינווח די 

?ל 7 1 ? + ?( 1 * 





355 


פוטוסינתזה — פוטוצלוי 


356 


במספר צמחים ממוצא סרוסי (כגון, התירס וקנה הסוכר) 
ראקציית הקיבוע הראשונית היא 0 4 <- ! 0 + 03 . צמחים אלה 
מכילים מערכת אנזימטית המאפשרת ניצול יעיל יותר של ה 00 2 
בתנאי יובש יחסי. 

פ׳ ב ק ט ר י א ל י ת. בתהליך זה אין פליטת חמצן וחמצון מים 
ומשום כך זקוקים אורגניזמים אלה למוסר מימנים אלטרנטיווי. 
בקבוצות שונות יכולים מוסרי המימן להיות 12 ־ 1 , טיוסולפט 
או חמרים אורגניים כגון חומצות אורגניות, כהלים ועוד. בחיידקים 
הפוטוסינתמיים מקבוצת ה עשוי החומר האורגני 

לשמש גם כמצע בם׳, נוסף על תפקידו כמוסר מימנים; ובמקרה 
זה מכנים את התהליך פומומטבוליזם משום שאין בו קיבוע של 002 
(ע״ע חידקים). 

בס׳ של הבקטריות הסוטוסינתטיות אין התופעה של הירידה 
באדום (ר׳ לעיל) קיימת. לפיכך מניחים כי המערכת הסוטוסינתטית 
שלהם היא הומולוגית ל 51 ? של הצמחים הפוטוסינתטיים, כלומר, 
קיימת אצלם רק מחצית מערכת פוטוסינתטית. מערכת זו מסוגלת 
להעביר אלקטרונים ממוסר המימנים לנ 1 \,א וכן היא מסוגלת 
לסנתז ? 7 ^ ע״י מערב אלקטרונים "מעגלי". הכלורופיל של 
הבקטריות הפוטוסינתטית שונה מן הכלורופיל של הצמחים והוא 
מכונה בקטריוכלורופיל. היחידה הפוטוסינתסית שלהם קטנה מזו של 
הצמחים והיא בנויה מ 30 — 50 מולקולות כלורופיל. קיבוע ה 002 
נעשה ע״י מעגל קלווין או בדרך מעגל חמצת לימון (ע״ע) הפועל 
בכיוון ההפוך כאשר הראקציה הראשונית של הקר 13 כ 0 ילציה נעשית 
בעזרת פרודופסין מחוזר והמקבלים הם א$מיל \ס 0 (ע״ע חמץ, 
חמצת*) וסוקציניל ^ס 0 . 

ם׳ וההתפתחות. ע״פ התאוריה שנוסחה בעקבות השערות 
הלדין ואוןרין (ע״ע, כרך מילואים), היווצרות האורגניזם החי מחומר 
דומם היתה תהליך טבעי רב-שלבי שנמשך מאות מיליונים שנים. 
נקודת המוצא של תאוריה זו היא ההנחה כי האטמוספירה של כדה״א 
היתד. שונה מזו של היום בהיותה אנארובית (כלומר חסרת חמצן) 
ומחזרת. כתוצאה מהשפעות־גומלין בין החמרים שהיו מצויים באט¬ 
מוספירה ובין מקורות האנרגיה (התפרקויות חשמליות, קרינה אול* 
טרה־סגולה ועוד) שפעלו על חמרים אלה נוצרו תרכובות אורגניות. 
ד,תרכובות האורגניות שנוצרו באטמוספירה התמוססו באוקיאנוסים 
ובהמשך ההתפתחות הטתם־ביולוגית, נוצת פולימרים "ביולוגיים" 
שהיוו את הבסיס ליצירת האורגניזמים החד־תאיים הראשונים. התת 
כובות האורגניות (הטרום־ביולוגיות) שימשו לא רק כחומר מוצא 
להיווצרות האורגניזמים הראשונים אלא גם כחומר מזון לאורגניזמים 
אלה. לפי השקפה זו היו האורגניזמים הראשונים הטרומולסיים 
ואנארוביים (ע״ע תזונה). עם היעלמות החמרים האורגניים הטרום- 
ביולוגיים הלך והתדלדל מקור האנרגיה של האורגניזמים. הופעת 
המנגנון הפוטוסינתטי, שמסוגל היה לספק כמדות בלתי־נדלות של 
אנרגיה, היתה בבחינת יתתן ניכר ליצורים אלה. מקובל כי השלב 
הראשון של ניצול אנרגיית האור התבטא בהיווצרות המנגנץ של 
סינתזת ? 5.7 ! ע״י מעבר אלקטרונים "מעגלי" אצל יצורים דמדי 
חיידקים. עם העלמות המימן החפשי התפתחה המערכת להעברת 
אלקטרונים ממוסר אלקטתנים כמו 1-1 2 5 לננ^זל! (מערכת זאת 
אנלוגית ל 51 ? של הצמחים). במשך הזמן חלה התפתחות שאפשרה 
חמצון של מוסרי אלקטרונים בעלי פוטנציאל חיובי יותר דותר עד 
להופעת 52 ?. תהליך זה הגיע לסיומו עם הופעת המערכת המסוגלת 
להשתמש במים כמוסר אלקטרתים תוך פליטת חמצן מולקולרי 
(אצות מסדמות מסוגלות "לחזר" בתהליך של פ׳ "פרימיטיווית", 
דהיינו, קיבוע 00 2 בעזרת מימן מולקולרי — פ ו ט ו ר ד ו ק צ י ה). עם 
היעלמות החמרים האורגניים הלכה והתפתחה גם המערכת לקיבוע 
וחיזור 002 . 

הצטברות החמצן האטמוספירי גרמה לשינדים אקולוגיים מרחיקי 


לכת. באטמוספירה (בגובה של 20 — 25 ק״מ) נוצרה שכבת אוזון 
שמנעה את כניסת הקרינה האולטרה-סגולה אל פני כדה״א! מכאן 
ואילך מקור האנרגיה היחידי לתהליכים ביולוגיים הוא האור 
הנראה. 

אולם השינד הגדול ביותר שהתרחש עם הצטברות החמצן האט¬ 
מוספירי היה הופעתם של היצורים הרב־תאיים שהם אארוביים. 
היצורים הרב־תאיים כוללים הן את הצמחים והן את בעלי החיים 
שניתן לכנותם יצורים הטרוטרופיים משניים. 

מ. אבדון. הם׳(מדע, ו׳ 13 — 16 ), 1961 ! י. נוימן, מחקריס בס׳ (מדע, 
י״א, 29 — 36 ), 11966 א. ו. גולססון, חיי הצמח הירוק. 1968 < .+ .( 
, 03811011 ; 1957 מ* מ 0 < 77 ז^^ 01 0111 ? ׳*! 77 , 111 * 031 . 4 \ - ךח 3 ו 83$51 

. 0 .^ ; 1960 ,( 18 ,ץ 510108 ץ 11 ? 1301 ? :סו) .? מ/ ? 1 ־ £1167 

,£ז 6 ג 8056111 .- 1 .[ ; 1973 — 1964 , ¥111 — 1 ,ץ 0010% ) 0 ,(. 1 * 1 ) 01656 
8 1€01 ס 1 ס 1 !^? ־* 77 , 111 *>!* . 5 .¥ . 0 ; 1968 ,£$<>? .£ . 0 ; 1965 

.?. 8 ; 1969 , 0€ ( 1 > 1 ו 1 ׳\ס 1011-0 נטיסתנו! 83 . 1 .£ ; 1969 / 0 

£\ ; 1969 ,(^ XX ^^ י ,ז 6 מ 1 ^ . 801 ) . 7 / 0 1115171 6 ^ 7 , 1116 * £0 

.£.?.? ; 1971 , 01 1 ז 11110 ו ¥11 7€ */**מ׳*/ 5 ,(. 68 ) 5 ( 1 ( 011 

. 1971 \ 0 ׳<־(/ 7 וןמ 6 ^ י *ע>/ 5 ,ץז 6£0 ז 0 

י. גד. 

פוטוצקי (״ 01001 ?), משפחת רוזנים פולנית. תחילתה במאה ה 13 ׳ 
בכפר פוסוק בדרום פולניה. לעמדה ולתהילה הגיעה הודות 
לבניו ונכדיו של מיקולאי פ׳ ( 1517 — 1573 ), שהצטיינו כשרי צבא 
(הטמנים) במלחמות בתורכים חכו בנחלות נרחבות באזורים שכבשו. 
נכדו, מיקולאי ם׳, הביס את חילות חמילניצקי (ע״ע) ונכד אחר יסד 
את סטניסלו (ע״ע). במאה ה 18 בלטו בני פ׳ בהנהגה הפטריוטית 
נגד אוגוסט 11 ואוגוסט 111 מלכי פולניה ה?פםוניים. יריביהם המוש¬ 
בעים היו משפחות צ׳ארטוריסקי ופוניאטיבסקי. יחף פ׳ (מת 1751 ) 
היה מתומכיו המסורים של הטועדלכתר, לשצ׳ינסקי. 

בעקבות חלוקת פולניה ב 1772 התייצבו האחים איגנאצי ( 1750 — 
1809 ) וסטניסלו קוסטקה ( 1751 — 1821 ) ם׳ בראש מפלגת הרפורמה. 
איגנאצי תרם לחידוש מערכת החינוך, ולשיא השפעתו הגיע ב״סים 
בן 4 השנים״ ( 1788 — 1791 ) : הוא ואחיו היו ממנסהי חוקת 1791 
המודרנית ואיגנאצי פעל לקבלתה. כנגדם התייצב סטניסלו פליכם פ׳ 
( 1752 — 1805 ), שמילא מצעירותו תפקידים חשובים בגלל מוצאו 
ועשרו. היה קנאי לזכדות היתרות של האצולה והתנגד לתכניות 
הרפורמה. עם קבלת חוקת 1791 פנה לעזרת יקטריגה 11 "הגדולה" 
(ע״ע) וכונן את ה״קובפדרציה של שרגודצה" להשבת החוקה המסר- 
תית. בכך סיפק לאדבי פולניה אמתלה לחלוקתה הסופית. ססניסלו 
ק 1 םטקה פ׳ מילא אח״כ תפקיד בדוכסות ורשה ובמלכות פולניה 
הקונגרסאית. וע״ע פולניה, היסטוריה. 

אלפרד ס׳ ( 1817 — 1889 ) היה ראש ממשלת אוסטריה ( 1870 — 
1871 ) דדידו ועוזרו של א.פ.י, טסה (ע״ע)• אנדז׳י פ׳ ( 1861 — 1908 ), 
מושל גליציה מ 1902 , נרצח בידי קנאי אוקראיני. בפולניה העצ¬ 
מאית מילאו בני ס׳ תפקידים בכירים בשירות הדיפלומטי. 

על אחד מבני המשפחה, ולב טין (מת 1749 ). סופר שהיה גר 
צדק ונהרג על קידוש־השם. סביב דמותו נרקמו אגדות. נמסר שהוש¬ 
פע בשנות לימודיו בפאריס מיהודי זקן, שחורה לו מעיקרי היהדות. 
לאחר שהות באקדמיה האפיפיורית ברומא עבר לאמסטרדם והתגייר. 
את״כ התיישב בעיירה איליה ליד וילנה. שם הלשינו עליו בפני 
השלטונות, והוא הובא למשפט. מאחר שסירב להביע חרטה, נשרף 
על המוקד. ע״פ אותן אגדות נאסף מעט מאפרו אל קבר ישראל, אך 
הקבר נהרס בידי פולנים. הראשון שפרסם את הסיפור היה הסופר 
הפולני י. קןךשבסקי ב 1841 , ולדבריו מצא אותו בכ״י עברי. מאוחר 
יותר סיפר עליו א. מ. דיק (ע״ע) בעברית ( 1862 ) וביידית בספרו 
"גרי הצדק". לא נתגלו הוכחות היסטוריות לסיפור, אך מניחים שהוא 
אמיתי. יהודי וילנה העלו את זכרו באמירת קדיש ובעליה לקברו 
בט׳ באב ו״בימים הנוראים". 

א. ליסמין, יידישע נשמות, 1 1 — 8 , 1916 . 

ה. וס. - אר. צי. 



357 


פוטוריזם — פופזנציאל 


358 


פוטה־יום (לאט׳ מ 11 וז 11 ״ £1 , עתיד}, זרם מזמנות ובספרות, ברא¬ 
שית המאה ה 20 , שביקש לבטא תנועה שהיא ככוח פורץ, 
כדינמיקה של חיי היום המשתנים בלא הרף ובהמולה, בעקבות 
השגי המדע, הם׳ מיזג בתוכו, בדומה לקוביזם (ע״ע), את רעיון 
הייצוג הסימולטני ותפיסת חלל מובהקת. 

ראשיתו של הס׳ בספרות: ב 1909 פרסם הסופר האיטלקי פ.ט. 
מרינטי (ע״ע) את "מאגיפסט השירה הפוטוריסטית", ובו שבח ליפי 

החיים המודרניים המתגל¬ 
מים במהירות ובתנועה ה¬ 
תוקפנית, וקריאה להריסת 
המוזיאונים והספריות(ע״ע 
איטליה, אמנות, עם׳ 789 - 
790 ). ב 1910 , בעקבות 

פגישת מרינטי עם הצייר 
והפסל אומברטו בוצ׳וני 

( 1882 — 1916 ) ועם הציי¬ 
רים קארלו קארה ( 1881 — 

1966 ) ולואיג׳י חיסולו 

( 1885 — 1947 ), חיבר "מא־ 

ניפסט טכני של הציור ה- 
פוטוריסטי" בחתימתם וב¬ 
חתימת הציירים ג׳אקומו 

באלה ( 1871 — 1958 ) וג׳יגו 
סוחני( 1883 — 1966 ). סיג־ 

נונם, שהושתת בתחילה על 
הטכניקה הנאו־אימפרסיו־ 

שרם? די׳עז: "עירום יורר בנרם־כוררנויז, ניסטית (סוריני), הושפע 

סס׳ 2 ״, 1912 (הסיזיאח יא םנות ■ פ ' 5 ד 5 פ ' ה ' במהרה מתפיסת העיצוב 

הקוביסטית (בוצ׳וני, קארה). בוצ׳וני, שהיה לתאורטיקן התנועה 
לאחר מרינטי, פרסם ב 1912 את "מאניפסט הפיסול הפוטוריסטי", 
בספרו .,ציור ופיסול פוטוריסטיים״ ( 1914 ), טען כי לעומת האימ¬ 
פרסיוניזם היוצר תמונה כדי לגלם מרכיב מסמם המשעבד את 
התמונה לביטוי מרכיב זה, יוצר ד,פ׳ בתמונה סינתזה של כל המר¬ 
כיבים (זמן, מקום, צורה, צבע־גוון). 

ב 1914 הורחב תחום היצירה של ד.פ׳ לעבר הארדיכלות: הארדי־ 
כלים אנטוניו סאנט׳אליה ( £113 י 1 מ 53 ; 1888 — 1916 ) ומאריו קיאטונה 
(:אזס״ג״ס; 1891 — 1932 ) הציגו במילנו את תכנית ״העיר החדשה״! 
זו הוגדרה ב״מאניפסט הארדיכלות הפוטוריסטית-( 1914 ) של סאנט׳ 
אליה כמכלול של "קלילות, שימושיות, ארעיות ומהירות", תכונות 
שבוטאו ברישומיו (תאורי מבנים מונומנטליים רבי-מפלסים) ולא 
בוצעו מעולם. בעקבות מסע־הרצאות של מרינטי בחסיד, ב 1909 , 
התפתח שם הראיוניזם (ע״ע מפשטת,לאמנות), שיישם את הטכניקה 
הפוטוריסטית ביציחת מופשטות.—לאחר פרוץ מלה״עז חל ניוון בפ ׳ . 

על הס׳ כספחת, ע״ע איטליה, ספרות׳ עמ׳ 782 ; רוסיה, ספרות. 
מאניפסטום של ד,פ׳ האיטלקי והרוסי ר׳ ״הספרות״, א, 3 — 4 תשכ״ט. 

0120 '* 110£ < 1 * 8 , 1111 ) 31 * 1 .£ ; 1942 ,. 7 11 ) %' 800 £ 212 ^ 001 ^ 1 ,ל^ 01011 110 ״ 1 . 11 
11 , 1 :ס 1 ז־ 1 ב 0 .ג ; 1961 ,. 7 ,׳ו 10 ץ 3 ד . 0 .[ ; 1959 ,./ 1 * 1 > 2 > 1 { 0770£1-0 * 2 * 

. 8 * 1 .. 8 ; 1966 ,. 7 3 * 1 > * 121 * 121 * 3 * 0 ,) 8311111£21 . 011 ; 1961 

,^ 01 * 712 1 ) 072 2 ־ 47 . 7 ,מםז 13 \ . 1 ^ . 1 ^ ; 1966 , * 7272 * 21011 * 1121141 *<) 2 ) 1 / € 
- 94 * 10 ) * 510110 1 * 1 > 32 * 52121 ,(.!מ) 1¥0 ז€$ .£ ; 1968 , 1915 — 1909 

. 1968 , 1212 * 172 

יו. סי. 

פוטיומקץ, גךיגוךי אלכסנדרוביץ/ נסיך - - 110 .י 1 

״ 11 ^ 76 — ( 1739 — 1791 ),' מצביא ומדינאי חסי. פ׳ היה קצין זוטר 
כשהשתתף בהפיכת-החצר שהעלתה למלוכה את יקטרינה 11 (ע״ע), 
וקיבל ממנה משרות וטובות-הנאה. הוא הצטיין במסעות נגד שחדי 
השלטון הטאטאח־העת׳מאני בקחם, ום 1774 היה מאהבה של 



הקיסחת. גם לאחר שמצאה מאהבים אחחם, היא קיימה את ידידותה 
עמו והשפעתו ומעמדו בחצר נשמח. פעילותו התרכזה בענייני- 
חוץ; הוא חתר לחלק את פולניה והאימפחה העת׳מאנית. פ׳ גם 
השקיע מאמצים וכספים רבים לפתח את דחם־חסיה, ויישב גרמנים 
על גדות הוולגה. ביזמתו הוקמו בסיסי צי בח׳רסון, ניקוליב ויקטח- 
נ 1 סלב (כיש: דניפח§טחבםק), והניח יסוד לסופטשול כבסים כוחה 
הימי של חסיד, בים השחור. כשערכה יקטחנה מסע ביקורת בדחס 
והפליגה לאורך הנהחת, הק׳־ם פ׳ על גדותיהם חזיתות של יישובים, 
והמושג "כפרים׳" נד,יה שם־דבר לאחיזת-עיניים לצרכי תעמולה. 

בפרוץ המלחמה בתורכיה ( 1787 ), בהיות פ׳ המפקד הראשי, אבד 
הצי בסערה, והצבא נחל מפלות; בגלל תמיכתה של יקטרינה הוא 
לא התפטר. קרנו של פ׳ ירדה עקב הצלחותיו של סובוחב (ע״ע) 
בשדה הקרב. ובגלל יחבותו של מאהבה האחחן של יקטחנה, 
פלטת זובוב; הקיסחת שילחה אותו לנהל מו״מ לשלש עם תורכיה, 
אולם הוא מת בדרך. 

ג. ם. תומסון, יקטרינה הגדולה, 128 — 145 , תשכי׳ו; ,.ין י ^ 8 ס 1 מ׳ו 10 ס 5 .ס 

. 1947 

פוטיום — ? 10 ^ 00 — ( 820 [ל] — 891 ), פטחארך קושטא ב 858 — 
863 , 886-877 . הודות לקשחו עם משפחת הקיסחת 
תאודורה נתמנה למזכיר הקיסח הראשון. כשהודח הפטחארך איג- 
נאטיו׳ם ( 858 ) נתמנה במקומו פ׳ — שהיה איש חילוני. האפיפיור 
ניקולאוס 1 (ע״ע), שאליו פנו, צידד באיגנאטיש, שסירב להתפטר, 
וכשד,טיל האפיפיור חרם על ם׳ ( 863 ), הגיב הלה בחרם נגח (;ל״ע 
נצחת. עמ׳ 343 ). עם עליית הקיסר בסיליוס 1 (ע״ע; 867 ) הודח 
פ׳, ורק במות איגנאטיום ( 877 ) הוחזר פ׳ לכם הפטחארך. מו״מ בינו 
לבין האפיפיור יוהנס ¥111 (ע״ע) נכשל, והוא הוחרם שוב ( 879 ). 
בעקבות הפיכת חצר הוגלה פ׳ לארמגיה ( 886 ) ושם מת. פ׳ הצטיין 
כפרשן תורת הכבסיה היוונית והיה בעל ידיעות אנציקלופדיות. 
בחיבורו 11 * 818 X 1086 כינס משאות ותמציות מ 280 ספחם, והו¬ 
דות לו נשתמר תכנם של חיבוחם קלאסיים ונוצחים שאבח. 

- 11147710 1 * 1722 * 71 ) * 7 ,ט 1 זט £€111 . 9 ; 1948 , 1113171 * 5 . 7 * 712 , 1£ ווז ¥0 ס 

. 1971 , 3121272 > 2 (( 7 ! * 1223172 


פוטנציאל, (מלאט׳ 0113 ש 01 ק, יכולת) או פונקציית הם׳, מתח 
בפיסיקה, המתייחס למספר גדלים שתים הקשוחם במושג 
האנרגיה הפוטנציאלית (ר׳ להלן); או המשמש בתיאור משתנים 
פיסיקליים השווים לשיעור שינדו (למשל — ם׳ מהירות, ע״ע 
הידחדינמיקה, עם׳ 85/6 ). הפ ׳ הקלאסי, שמקוח בכוחות המשיכה 
שבין גופים, מכונה הם׳ הניוטתי, ואת תכתותיו גילה לראשתה 
לפלס (ע״ע). במערכת שבה נמצא מספר סופי של מסות,נח בנקו¬ 
דות ,ן>, מוגדר הם׳ הניוטוני בנקודה ן; בנוסחה 


כאשר ־ ז מסמן את המרחק בין הנק ודש ן> י| ן> והקבוע ס הוא קבוע 
הכבידה (ע״ע גחיטציה). במקרה הכללי, כשהמסות אינן מחכזות 
בנקודות מבודדות, מוחלף הסכש באינטגרל המתאים. כך למשל ד.פ׳ 
הניוטתי בנקודה של גוף * בעל צפיפות מסה 1 ז! הוא 

י = (י) ? 

1 8 

כאשר •! הוא המרחק בין הנקתה (. 7 ,׳< ,%) שנקודה !>. לפתקציית 
הם׳ שתי תכתות עיקחות: א. ערך הכש המופעל בנקודה בכיוון 
נתון שוש לנגזרת הם׳ בנקודה בכיתן הנתון; ב. העבודה הדחשד, 
כדי לעבור מנקודה אחת לאחרת שווה להפרש בין הם" בשתי הנקו¬ 
דות. בדרך האנלוגיה לתכתה אחרונה זו הוגדר פ׳תרמו־דינמי 
ככמות האנרגיה הדרושה להגיע למצב נחת ממצב התחלתי שנקבע 
באורח שחרותי. הואיל שכשות החשמליים שמגנטיים, בדשד, 



359 


פוטנציאל — פויטינגר, מכלתי 


360 


לכוחות המשיכה הגרוויטציוניים, משתנים כאחד חלקי ריבוע המר¬ 
חק, גם לשדות ההם פונקציות פ׳ בעלות תכונות׳ הזהות לאלו של 
הס׳ הניוטוני, בהבדל שהמטענים במקרה של הם׳ החשמלי הם 
גדלים חיוביים או שליליים. 

הם׳ מקיים את המשוואה הדיפרנציאלית החלקית, משוואת לפלס: 

0x2 + 3*2 + 322 

משוואה זאת היא בין המרכזיות בפיסיקה מתמטית ומחקרה. הפ׳ 
המתאים למשוואה זו בשני ממדים מכונה הפ' הלוגריתמי. כי בת¬ 
הליכי הפתרון מוחלפת הפונקציה ■ 1/1 בפונקציה ז #ס!. 

דוגמאות אלו של פ׳ הצמיחו תורה מתמטית הנקראת תורת הם׳, 
שהתפתחה ושגשגה רבות בדוד האחרון. בולט במיוחד היה גילוי 
הקשר ההדוק בין ההסתברות, וביחוד תהליכי מרקוב (ע״ע) והתורה 
המופשטת של הם׳. פיתוחו של קשר זה תרם תרומה בכבדה לכך 
שתורת ההסתברות הגיעה למרכז הבמה המתמטית, ומשמשת היום 
כמכשיר רב־עזר בתחומים שונים של האנליזה. 


,ז 0 ץן 1 \ .\. .׳ 1 ; 1929 , 7 ׳ 0 ->) 77 . 8 / 0 11 ו 0 ו)ס 1 >!ן}!ס 8 , 11082 :>$) . 0 . 0 

. 1966 ,. 8 ץ 1 ו 11 < 1 וו< 01 ז 8 

בב. וו. 

פוטנציומטריה, ע״ע אלקטרוכינדה עם׳ 785/6 ; כימיה, 
עמי׳ 775 . 


פוטר, ביאטך־יכס — ■״״ס? — ( 1866 — 1943 ), ציירת 

וסופרת אנגליה. מצעירותה נהגה לצייר חיוודבר ולשגר 
לידידיה איגרות ובהן סיפורים מצוירים. אחת מהן 0£ 7310 1110 
־"!ש? ("מעשה בארנב פיטר") הו״ל על חשבונה במהדורה 
בת 250 עחקים. ב 1902 יצא הספר במהדורה מסחרית, ומאז נמכר 
ברחבי העולם במיליוני עתקים (עבד: י. טן-פי, 1960 ). פ׳ הדל 
עוד 20 ספרונים רבי־הצלחה בסדרת "הארנב פיטר". ובהם סיפורים 
על בע״ח בעל תכונות "אנושיות", מלווה איורים עשדיס בהומור, 
בקו מדויק ובצבעים ענוגים. 

ספרוני פ׳ שופעים הודות דמיה מעוגן במציאות ואבסורדיות 
מהולה בהגיון ; גיבוריהם — השפן בנג׳מין, האווזה ג׳מימה, הסנאי 
אגוזי וכמובן, הארנב פיטר, הם דמויות מוכחת ואהובות ביותר 
בעולם האנגלו־סכסי. וע״ע משל. 

. 1960 . 8 , 00111:11 . 1 ג 

פוטר, טאולוס — ־ 01101 ? 31110$ ? — ( 1625 — 1654 ), צייר 
הולנדי. פ׳ היה בנו של צייר. יצירתו החתומה הראשונה 
היא מ 1640 . בגיל 22 צייר את ציורו המפורסם ביותר, "הפר 
הצעיר" (מאוריצהדם, האג), שהוא כעין דיוקן קבוצתי של בהמות־ 
בית — הדמות המרכזית היא פר צעיר הנועץ עיניו במסתכל 
(ד תם׳ בכרך י״ג, עמ׳ 738 ). תמונה זו, שהיא בעלת אופי מונומנ¬ 
טאלי ומצדרת בטכניקה מזהירה, היתה נערצת במאה ה 19 כאחת 
מיצירות המופת של הציור ההולנדי. מכאן ואילך התמחה פ׳ בציור 
בהמות-בית בסביבתן הטבעית׳ במרעה וביער. ביצירותיו, בייחוד 
בקטנות־הממדים, הפגין גם רגישות לציור־הנוף. פ׳ הוא מן הידועים 
שבציירי ארצו במאה ה 17 . 

מ 10 ־£ח 1 ( *ט 8 ) .י/.י/ , 60105 ־ 801 .' 2 ' ; 1907 ,.י 7 .י/ י צ 1 

. 1942 ,( 294 — 290 

פריה ( 13 * 3 ?: לאט׳ וד 1 ע 1 ״ 710 ), בירת מחוז פ׳ בחבל לומברדיה, 
צפון איטליה. שוכנת ע״נ טיצ׳ינו בקרבת שפכו לנהר פו. 

86,000 תוש׳ ( 1970 ). פ׳ עשירה במבנים היסטוריים המאפיינים את 
תקופות בנייתה: קתדרלה, כנסיות ובית־עיריה מהתקופה הרומית. 
שרידי מגדלים מיה״ב, מבצר שבנה במאה ה 14 גלאצו למשפחת וים־ 
קונטי (ע״ע) וארמונות מהמאות ה 16 — 18 . באוניברסיטת פ׳ (נוסדה 
1361 ) 11,560 תלמידים ( 1972 ). 


פ׳ היא מרכז מסחרי לתוצרת החקלאית של עמק הפו הפורה, 

ויש בה תעשיות טכסטיל, מכונות, מוצרי חשמל ומזון. דרכה עובתת 
מסה״ב למילאנו וג׳נ 1 בה והיא מחוברת בתעלת שיט עם מילאנו. 

פ׳ היתה, כנראה, מאחז צבאי רומי, בשל מיקומה. ב 572 השתלטו 
על פ׳ הלומברדים שעשאוה לבירתם (ע״ע לנגוברדים) ולמרכז 
המדיני של צפון־איטליה. ב 774 סופחה פ׳ לתחום שלטונו של קרל 
(ע״ע) הגדול, ששם קץ לממלכת הלומברדים. מהמאה ה 9 התקיים 
בעיר בי״ם מפורסם למשפטים, וממנו התפתחה ב 1361 האוניברסיטה. 
במאות ה 11 — 13 תמכו אזרחי העיר בעקביות בקיסרי גרמניה נגד 
מילאנו עד שב 1359 נכבשה ע״י מילאנו. ב 1525 הובס פרנסוא 1 , 
מלך צרפת, ונשבה בקרב ם׳, בידי צבא הקיסר שרל במלחמת 
הירשה הספרדית (ע״ע) נפלה ם׳ בידי אוסטריה. במאה ה 18 נת¬ 
פרסמה האוניברסיטה כמרכז לחקר מדעי־הטבע ובה הורה וולטה 
(ע״ע). ב 1859 עברה העיר לממלכת סרדיניה, דחד אתה השתלבה 
באיטליה. 

קהילה יהודית נמצאה, כנראה, בם׳ בסוף המאה ה 10 , וד 
משה מס׳ נזכר בספר ״הערוך״ לר׳ נתן מרומי (ע״ע). ב 1225 גורשו 
היהודים מס/ אך חזרו ב 1389 ׳ והסתה עממית לגירושם נמשכה עד 
המאה ה 16 . 

בראשית המאה ה 15 הורה הרופא אליהו בן שבתאי רפואה 
באוניברסיטת פ׳, מקרה יחיד מסוגו באיתפה אז. קתדרה לעברית 
נוסדה בסוף המאה ה 15 וחודשה ב 1524 ; המרצה הראשון היה 
המומר המלומד פאולו ריקיו. ב 1558 נותרו בם׳ 7 משפחות יהודיות. 
גם הן עזבו בתקופת הגירושים בשנים 1565 — 1597 . 

ב. ם. רות, חולדות היהודיס באיטליה, 1962 . 

מ. 

פ 1 יטי 13 ר, טבלת״ ( 3 ב 131 ז 8£ ח 11 ו 61 ? 73151113 ) , מפת דרכים של 
״ האימפריה החמית ע״ש קונראד פ׳ ( 1465 — 1547 ). מזכיר 
עיריית אוגסבורג (ע״ע)׳ שקיבלה מידידו קונראד צלטים המשורר, 
אך לא ידוע כיצד הגיעה לידי צלטים. אחרי מות פ׳ הגיעה המפה לידי 
הקרטוגרף הנודע אברהם אורטליוס מאנטוורפן, שהעתיק אותה 
בדפוס. כיום נמצאת ט״פ בספריה הלאומית האוסטרית בווינה. 

ט״פ, המשורטטת על קלף, היא כנראה העתק נאמן מן המאה ה 12 
או ה 13 של מפד, רומית שנתחברה במקורה, קרוב לוודאי, במאה ה 4 . 
מילר (ד ביבל׳) סבור כי מחברה היה קרטוגרף רומי בשם קססוריוס 
( $1011115 03 ), אולם קביעה זו אינה ודאית. לפי תכנה ניתן לקבוע 
כי המפה חוברה בעת שבשלוש הערים רומא, קונסטנטינופול ואנ- 
טיוכיה ישבו קיסרים, כלו׳ ב 365 בקירוב. לפי צורת הכתב הלטיני 
והמספרים הרומיים משערים כי המפר, הועתקה לא מאוחר מאמצע 
המאה ה 13 , כנראה ע״י נזיר בדרום גרמניה, אולי בקולמאר. 
מידותיה 682 34 x ס״מ והיא מורכבת מ 11 קטעים; הקטע ה 12 , 
המערבי ביותר, אבד. 

ט״פ מתארת את הדרכים הרומיות (ארכן הכולל כ 101,000 ק״מ) 

וכ 3,500 תחנות דרכים באימפריה מגליה עד פרס. זו אולי הדוגמה 
העתיקה והנאה ביותר של מפה נושאית והיא משקפת גישות עיוניות 
ומעשיות בקרטוגרפיה שחודשו רק במאה ה 20 . בניגוד למפות 
היווניות, שעיקרן היה הטל גאומטרי (ע״ע גאומטריה תאורית), 
נעדר ההטל בט״פ ושטחי הים צומצמו בה לרצועות צרות כדי 
לפנות את עיקר השטח לנושא המרכזי — הדרכים הרומיות. לכן 
אין לראות במפה מסמך חסר-דיוק (קגה-מידה, הטל) אלא מוצר 
המשקף את גישתם המעשית של הרומאים בעלי האיטינראריות 
(תיאורי דרכים) אל נושא המיפוי. הדרכים מתוארות בסימנים מוס¬ 
כמים: קווים אדומים עם "מדרגה" בכ״א מתחנות הדרכים. בין כל 
שתי תחנות רשום המרחק ביניהן במילים רומיים. בא״י (ע״ע, עמ' 
1161 ). המתוארת במפה בפירוט (קטעים 9 ו 10 במזרח), נמצאו 
הפרשים של כ 20% בין המרחקים שבמפה לבין אלה שבמציאות, 



361 


סויטיבכר, מפלת־ — סויניגס 


362 



ארץ־ישראל בספת פויטיננר. למעלה— הים התיכו:. נקצה השסאלי העליו! — הדלתה של הגילום. הערים הגדולות ססוטנות בשני םנרלים. ירושיים — 

במרכז, מעל ים המלח (הספרית הלאומית האוסטרית) 


דיוק המניח את הדעת בהתחשב בתקופה שבה נערכה המפה. תחנות 
הדרכים וסוגי היישובים מתוארים לפי חשיבותם בסימנים מוסכמים 
ציוריים, וכן מסומנים אתרים גאוגרפיים (נהרות, נחלים והרים). 

י, שטנר. מסת א׳־י ותולדותיה, 20 — 22 , תשי״א: ט״ם (כתוך אטלס 

ישראל, 3/1 ), תשכ״ב, ושם ביבל׳! , 0 ״ 7 > 1 מס£ גומ-ה״ס/ ,״! 84.1 .) 1 
. 1916 ." 7 65 /> 1 ) ¥1071 765 > ! 07 

נ. קר. 

3 ו י כטו 11 ר, ל י א 1 | — 205 ח 3 ע £011011£5 ת 1,10 — ( 1884 , מינכן — 

י 1958 , סנטה מתיקה [קאליפורניה]), סופר גרמני. יהודי. 

בן למשפחה יהודית מסרתית. יצירתו של הינה, ,הרבי מבכרן־", 
שימשה נושא לעבודת־הדוקטור שלו ( 1907 ) באוניברסיטת מינכן. 
הוא הרבה בנסיעות ובפרוץ מלה״ע 1 היה בתוניס, נעצר ע״י הצרפ¬ 
תים, נמלט ושירת זמן־מח בצבא הגרמני. ב 1933 נאלץ לעזוב את 
גרמניה, תחילה לשוויץ, אח״כ לצרפת. ב 1940 הצליח להימלט. 
׳דרך ספרד, לאה״ב. 

בצעירותו כתב פ׳ כתריסר מחזות, מהם שלושה תוך שיתוף- 
פעולה עם ברכט (ע״ע). להצלחתו הגדולה זבה ברומאן, המבוסס 
על נוסח דראמתי קודם, 51155 51 טן (עבר׳: "היהודי זיס", תרפ״ט, 
תשי״ג 3 ), 1925 : גיבורו הוא יהודי-החצר בן המאה ה 18 , יוסף בן 
יששכר זיסקינד אופנהימר (ע״ע). ־■ 11431 £1052:02111 11255110116 10 ס 
1135011 ג 431 ג 35010 § ("הדוכסית המכוערת מרגרטח מאולטאש"), 
1923 , הוא מחקר פסיכולוגי־היסמורי, על רקע המאה ה 14 , § £01 !£ 
(״הצלחה״), 1930 , היא ראיה נועזת של השחיתות המוסרית בגרמניה 
שלאחר מלה״ע 1 , שהולידה את הנאציזם. בתקופה זו התחיל פ׳ 
בחיבור טרילוגיה גדולה על יוסף בן מתתיהו: 5102 .£ 1150110 ) 11 ( 005 
(עבר׳: ״מלחמת היהודים״, תש״ח 2 ), 1932 ! 51111110 10 ם (עבר׳: 
״הבנים״, 1936 ), 1935 : 1005050051 1551 ׳*י 132 ' 05 ( 1 (עבר׳: "בוא 
יבוא היום״, תש״ה), 1942 . גורל משפחה יהודית בראשית השלטון 
הנאצי בגרמניה משמש נושא לרומאן תז 1101 תשקנ } ס 15105 ^ 005011 
(עבר׳: ״בית אופרמך, 1934 ), 1933 . פרי ביקור ברוסיה ב 1936/7 
היה החיבור, הכולל ראית היסטורי עם סטאלין, 1937 40510311 ^ 
(״מוסקווה 1937 ״), 1937 . שנות גלותו בצרפת עוררו את הנושאים 
לכמה רומאנים, מהם 5101000 ( 1944 ). ספריו, שנכתבו באה״ב, כו¬ 
ללים: 3 ץ 00 (עבר' תשמ״ו), 1951 : 83113110 150110 ס 2 ק 5 (עבר': 
״בלדה ספרדית״, 1957 ), 1955 , על רחל, היהודיה מטולדו. 10153 
0011105 '!' 50100 15001 (עבר׳: ״יפתח הגלעדי ובתו״, 1960 ), 1957 . 

פ׳ היה סופר רב־צדדי, פורה ומקובל ביותר; הוא נודע במיוחד 
בזכות סיפוריו ההיסטוריים — סוג ספרותי שבו נחשב כמחדש 
ומחיה. בכשרונו הסיפורי המרתק, בחוש־הסתכלות חד של היסטוריון, 
בכושר ניתוח פסיכולוגי ובדמיונו העשיר, הצליח להפיח רוח-חיים 
באירועי־העבר ובדמויותיו. כתיבתו מעידה על גישד. ליבראלית־ 
אנושית ועל הכרה פאציפיסטית־סוציאליסטית. 

ע״ם בחירת הנושאים ליצירותיו פ׳ הוא סופר יהודי מובהק, 
המזדהה עם גיבוריו היהודים ועם הערכים היהודיים המיוצגים באמ¬ 
צעותם. כאיש־המערב וקוסמופוליט ששרשים עמוקים ריתקוהו לגולה, 
לא היה, אמנם, לוחם למען הרעיון הציוני, אך תמך בו. בהקמת מדינת 


ישראל ראה, בשנות חייו האחרונות, את "המאורע מעורד־הגאווה 
ביותר בהיסטוריה היהודית בימינו". 

לעברית תורגמו, נוסף לנ״ל: "נירון הכוזב", תש״ב: "הברית", 
תש״ח; ״הגמול״, תש״ח: "היעוד הגדול", תש״ח. 

. 70 . 7 ז ..£ ; 1939 , 12/0 10 7£ ) 0 ! £1 , 842311 .א 4 תג .£ 

; 1958/59 ,( 1 ז\,ץ 61-1 זז 3 ״ 3 ו 1$6 ׳ 5 ״ 1 ) .¥ ,. 7 , 2050 .א ; 1954 ,(עם ביבל׳) 
,(. 04 ) 21015 ין 5 . 4 ( .] ; 959 ! ,מ 6 ^מ 6 /> 76 ) .¥ _/ ,(. 04 ) 01012 .א 

. 1972 ,)/■ו 1¥0 ! ¥11 7 >זמ> 01 ) ¥4 ¥111 , ¥4071 £ 77 7 411 ( ־>׳/ ,ץסז £0 . 84 


363 


סויניכם — פו־כס, יוהן יוזן? 


364 


; 1960 * 1 > 71€ ר* €4 1 * 4 4 מ * 9 * 1 * 0 י //מ*מו׳>/* 011 ,!!תססצש־ס - 0 ; 1939 

41111 1 ס 1551€ ) 01 10 11111£ ז €£0 ^ .י/ ז>^/ /ס ז&״ל ,: 061 ־ 81 0 ) 1 ) חבע . 11 

. 1972 , 5 * 70411101 ' 1 11371 * 1 ז$/€ ץ 1 ? £0 

פף|ך 5 ך, אב(לם — 113011 ) 606 ? וס 561 ס 0 / — ( 1829 — 1880 )< צייר 
גרמני. 'בן למשפחת משכילים, למד בדיסלדורף, אצל הפסל 
י• ג• שדו ( 1019 ) 80113 ), במינכן ובאנטוורפן; ב 1851/4 היה תלמידו 
של הצייר תומס קוטיר ( 6 ) 0 ) 000 ) בפאריס, והושפע גם מקורןד, 
ומדלקרואה (ע׳ ערכיהם). באיטליה, בה חי למן 1855 , התקרב אל 
בקלין(ע״ע), והושפע מאמני ״הרנסנס הגבוה״. אחר כ 4 שנות הוראה 
באקדמיה של וינה ( 1872 — 1876 ) שב לאיטליה. — דיוקניו של פ׳ 
טבועים בחותם הרנסנס האיטלקי והחרות ומופיעות בהם דמותה של 
נאנה, ששימשה לו מודל, ודמות אמו החורגת. הלך־חח הרואי־ 
רומנטי כבד שורה על ציוריו העלילתיים. — מבין יצירותיו: "דאנטה 
ובנות האצולה מראונה", 1858 ; ״איפיגניה״, 1871,1862 ; "מדיאה", 
1870 . 

- 15 ) 011 .ס ; 1944 ,. 7 . 4 , 1 ״ 31 מ 73181 ז\ .£ ; 913 ! ,. 7 , 5 ע 3 מי, 111716-86 ) . 14 
. 1961 ,, 7 . 4 > , 1 ] 1 ו 103 ) 6 מג 1 מ 21 .^ — 131015 . 1 ; 1944 ,. 7 .)׳׳ , 61 ) 101 

פללבל, לולויג אנדראס — 133011 ) 606 ? 11918 ) 1,0 

— ( 1804 — 1872 ), פילוסוף גרמני. למד תאולוגיה בהידלברג 
ופילוסופיה אצל הגל (ע״ע) בברלין. ב 1828 — 1832 הורה פילוסופיה 
בארלאןגן, אך בסוף ימיו חי בדלות. פ׳ השתייך להגליניזם (ע״ע) 
השמאלי. הוא טען שיש סתירות פנימיות באידאליזם ומתוכן ביקש 
לבסס פילוסופיה חדשה שעיקר עניינה תיאור האדם, בו שלובים 
חומר ורוח. 

לביקורת של פ׳ על הדת היתה השפעה רבה על בני דורו. בספרו 
הנודע ביותר 0015 ) 60 ) 15 ) 01 105 ) 6560 ^ 035 ("מהות הנצרות"), 
1841 (תרגום אנגלי. 1854 ), תקף את הדת מן הצד הפסיכולוגי. 
ע״י חשיפת המגמות האנוכיות בהתהוותה. מקור הדת הוא תלות 
האדם בטבע, והאל איבו אלא מהות האדם. האדם הופך את מהותו 
העצמית לאישיות מיוחדת, הקיימת בשביל עצמה, מתפלל אליה 
ומקריב לה קרבנות. באופן זה הפך פ׳ את תורודהאל, התאולוגיה, 
לתורת האדם, לאנתרופולוגיה. 

ספריו החשובים האחרים הם: 0 ו! 1 ק 1111050 ? ז 10 ) 153120 )מנ 1 ־ 01 
: 21110106 ־ 301 (״יסודות פילוסופיית העתיד״), 1843 ! ״ 050 /י\ 035 
0118100 ? *>!> (״מהות הדת״), 1846 . 

י. וינדלבנד, תולדות הפילוסופיה החדשה, 374 — 380 , תדפ״ד 1 
י.י.גו 0 מן, רבדים על הפילוסופיה של הדת, סרק ד׳, תשי״ס; מ. גרץ, 
היהדות בכתבי ם׳ ומארכם הצעיר (מולד, ב. 7 ), תשכ״ח! ש. ה. ברגמן, 
הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור עד בובר (מפתח בערכו), תשל״ד 1 

; 1970 ,. 7 ״ 1 / ס, 7/1110 10 /' 7 , 1 :; 11:11710111 .£ ;* 1921 . 6 , 081 ( .£ 

. 1972 1€ (£ < 31111 ז 8 .[ . 13 

פרך־בך, פאול יוהן אנזלם, פיו — תו 0561 .^ 1011300 3111 ? 

133011 ) 606 ? 00 ־ 1 - ( 1775 — 1833 ). משפטן ופילוסוף גרמני. 

מ 1801 היה פרופסור למשפטים. נטש את ההוראה ועבר למשרד 
המשפטים במינכן, שם תכנן וניסח (מ 1805 ) את החוק הפלילי של 
ממלכת באוואריה, שנתקבל ב 1813 . בשל פרסומים ליברליים והת¬ 
בטאויות אנטי־צרפתיות הועבר ב 1813 למשרות שונות בערי-שדה. 
מ 1817 היה נשיא ביהמ״ש לערעורים באנסבך. כתב גם חיבורים 
פילוסופיים ברוחו של קאנט. 

תפישותיו המתקדמות של ם/ שהתגלמו בחוק הבאווארי, בכתביו 
ובפסקיו. מצאו ביטוי באמרתו: 5106 י 0€03 ק 011113 , 10160 ) 0 1811111107 
6 * 16 — ("אין פשע, אין עונש, ללא חוק"). ע״ס עקרון זה רצה למנוע 
ענשים שרירותיים. פ׳ דרש שפשעים יוגדת במדויק; עמד על הצורך 
בפומביות המשפט; תבע אי־תלות לשופטים והשיג (כבר ב 1806 ) 
איסור שימוש בעינויים לצרכים משפטיים. פ׳ מען שהחוק חייב 
להתבסם על ההגיון ולא על המוסר, ועליו להגן לא רק על הציבור 


אלא גם על הנאשם. עם זאת עמד על כך שענשים חייבים להיות 
כבדים כדי להרתיע עבריינים־בכוח (ע״ע ענש). 

פ׳ היה בר־פלוגתא של עמיתו סויניי (ע״ע) ושל הגישה ההיס¬ 
טורית שייצג. כחלוץ המשפט הפלילי המודרני זכו כתביו להשפעה 
רבה. החשוב שבהם: 1 ) 5011130 ) 0611 ס! 860161060 165 ) 13x1611 ־ 66111 
5 ) 6011 ? ת 110116 ת 61 ק 1860 ) 801 ("ספר לימוד של המשפט הפלילי 
המקובל בגרמנייי")׳ 1801 י .* 1957 ,. 7.14.7 , 8381x11011 .ס 

פרכס, ג׳ 1 ן — 1587—1517) — )0110 ?0x6 ), היסטוריון ומרטי־ 
רולוג אנגלי פרוטסטנטי. פ׳ הורה באוכספורד, אך ב 1545 , 

משנחשד בפרוטסטנטיות, עזב את האוניברסיטה. בלונדון החל בכתי¬ 
בת חיבור לאטיני על תולדות רדיפות הדת וגבורת הקדושים המעונים 
באנגליה מימי ויקליף (ע״ע) ואילך. 

עליית מרי (ע״ע) הקתולית לשלטון ( 1553 ) ורדיפות הפרוטסטנ¬ 
טים אילצו את פ׳ לעזוב את אנגליה. הוא עבר לסטרזבור ואח״ב לבזל 
ופירסם שם בלאטינית שתי מהדורות של ספרו על תולדות המרטירים 

101 !) 3 ) £65 60016513 10 1101 ) 6 ) 11 ־ 31 ) 00010160 ("ביאורים לדברי ימי 

ר,כנסיה״), 1559 . אותה שנה חזר לאנגליה, עם עליית אליזבת 
למלוכה, השלים את יצירתו ופירסמה באנגלית: - 40011 * 1 ) 30 5 ) 0 \! 
$׳{ 03 110115 ) 6 ? 1 ) 30 ) 16 ) 03 11656 ) 0£ 5 ) 0160 (״ מעשים ועדויות מי- 

מים אחרונים ומסוכנים אלה״), 1563 . הספר נפח במהירות, הוקרא 
בכנסיות וזכה בשם העממי ״ץ״ס* 116 ) 0£ 60010 6 ! 1 ז ("ספר 
הקדושים המעונים") ושירת את ד,כנסיה האנגליקנית במאבקה עם 
הקתוליות. 

71101 776 ,) 143116 . 119 ; 1940 ,) 8001 770 1 ) 0,1 .. 7 ./ ,ץ 6 | 402 \ .? .[ 
. 1963 /ס ) 8001 !'. 7 (ס 0 ־>״ 3 י, 7/6/6 8 מג>,״, 1/67 ; 10 ( 7 ־,מ 0 ;/ג>'\ 1 

פרכס, ג׳ורג׳ — \ 0 ? 86 ) 060 — ( 1624 — 1691 ), מטיף דת אנגלי, 
מייסד כת הקויקרים (ע״ע; 5 ) 2113106 >). בהיותו בן 20 נטש 
את ביתו, נדד מכפר לכפר בבקשו אמת והארה פנימית. בדרשותיו 
הגיע להתלהבות ושכרון, סחף חסידים רבים, ותורתו, שדגלה בפש¬ 
טות ובצניעות, נפוצה בכל אנגליה. הטפותיו הביאוהו להתנגשות 
מתמדת עם הרשויות הדתיות. לעתים הגיע לבית מהסד, לחולי־רוח 
או לבית האסורים. 

ב 1652 הקים בוסטמורלנד את ״חברת הידידים״ (£ם ץ) 80016 
60115 ״?) — שמה הרשמי של כת הקויקרים. חסידיו נקראו אח״ב 
ר,״רועדים״ ( 5 ) 6 ) 0031 ) משום שם׳ הרבה לדבר על הצורך ברעדה 
לפני האל. פ׳ ניחן בכשרון ארגוני, והכלל שקבע בדבר ועידות 
חדשיות שמר את הכת מהתפוררות בשנותיה הקשות. את שארית 
חייו הקדיש פ' למסעות בסקוטלנד, אירלנד, צפון־אמריקד" הולנד 
וגרמניה, הטיף בהן וקנה לתורתו מאמינים נוספים. 

המקור העיקרי לתולדות חיי פ׳ הוא יומנו האישי שיצא לאור 
לאחר מותו. 

7 ?> 0 < 1 > 1 ^ 1 ־ 1 .? ; 1919 . 0 /ס ץ 0111 ה 50 י(?¥ 113 ^ ב ־ 81 .^ 1 

. 1949 ,.*=/ .ס •מ *?) 014 

פוכס, יוהן יוזף — *ס? ! 11 ) 056 ( 011300 ( — (הירטנפלד 
[אוסטריה], 1660 — וינה, 1741 ) מלחין ונגן־עוגב אוסטרי, 

בן למשפחת איכרים. ב 1698 התמנה מלחין החצר בווינה, ב 1712 — 
מנהל מוסיקלי בכנסיית סטפאן, וב 1715 — מנהל מוסיקלי בחצרו 
של קארל ך\, לו הקדיש את ספרו 0355001 ) 3 ? 1 ) 3 000105 ("עליה 
לפרנסוס״), 1725 ; דו־שיח בין מורה לתלמיד על התאוריה המוסיקלית 
ומלאכת ד,הלחנה. יותר ממאה שנה היה זה הספר החשוב ביותר 
בנושאים אלה והשפיע על מלחיני המאה ה 18 • פ׳ העמיד תלמידים 
רבים, ביניהם מלחינים חשובים לזמנם. מיצירותיו הרבות שרדו יותר 
מ 400 . תבן ליטורגיות, בהן מתגלה שליטה מלאה בקונטרפונקט. 
ובייחוד בטכניקת הקנון. 

.(בספר רשימת יצירותיו) 1872 ,. 7 ./ ./ , 87x1,61 ,׳\ .. 1 



365 


פוגם, לאזינהרד — פול 


366 


פוכס, לאונהךד — !!! 01 ״? — ( 1501 , מדינג — 1566 , 

מיבינגן), רופא ובוטנאי גרמני. היד, פרופסור לרפואה 
באוניברסיטת אינגולשטאט ואח״ר באוניברסיטת טיביגגן עד מותו. 
התפרסם ב 1529 בזמן מגפת "הזיעה האנגלית" (כנראה, מחלה ויר־ 
לית), עליה חיבר שני ספרים. 

פ׳ היה בקיא ברפואה היוונית ותרגם ללאטינית כמה מחיבורי 
היפוקרטס וגלנוס (ע׳ ערכיהם). הוא התנגד למסורת הערבית 
שהיתה נהוגה ברפואה של תקופתו והשתדל להחיות את מורשת יוון, 
למרות הביקורת שנמתחה עליו, גם ע״י אממום לחיטנום (ע״ע). 
ספרו הבוטנאי: 1 זו! 11 קז 511 130 ("על תולדות הצמחים"), 

1542 , הקנה לו שם עולם ופורסם במהדורות ותרגומים רבים. הספר 
מכיל כ 500 ציורי צמחים! בין השאר, מופיע בו תיאור מדעי ראשון 
של צמח־המרפא דיגימליס (ע״ע). ככל הנראה, לא הכיר ם׳ את 
השפעתו על פעולת הלב (ע״ע בוטניקה, עמ ׳ 744 ). 

פוכס, צ׳ו־לז ג ׳ ימז — *ס? 01130105130165 — ( 1749 — 1806 ), 
מדינאי' אנגלי. נולד בהולנד למשפחת אצולה; התחנך באיטן 
ואח״כ באוכספורד. שמו הלך לפניו כהולל, מהמר וסובא, וזה פגע 
ביוקרתו כמדינאי. מ 1768 ציר בפרלמנט וב 1770 התמנה ללורד 
ימיה זומר. מתקופה זו התקיימה בינו לבין ג׳ורג׳ 111 (ע״ע) יריבות 
אישית ופוליטית מרה — ם׳ חתר בהתמדה להגבלת סמכויות המלך. 
פ׳ היה ידידו של א. ברק (ע״ע) ויחד התנגדו נמרצות למדיניות 
נורת (ע״ע) כלפי מושבות אמריקה ותבעו להכיר בעצמאותן. אחר 
נפילת נורת התמנה פ׳ לשר החח, הסתכסך עם שר המושבות שלןרן 
ופרש כאשר הציע המלך את ראשות הממשלה ליריבו. למרות הת¬ 
נגדותו הקודמת לנורת, הקים עמו ממשלה בפברואר 1783 , אך זו 
נפלה במהרה והוחלפה ע״י וילים פיט (ע״ע). 

בבחירות 1784 נחל מפלה וכמעט עד סוף ימיו עמד פ׳ בראש 
אופוזיציה רגית שלחמה בחריפות במדיניות הפנים והחח של פיט. פ׳ 
קיבל בברכה את המהפכה הצרפתית וראה בה מאורע בעל חשיבות 
עולמית, ברם- בניגוד לרבים מעמיתיו, וביניהם ברק, לא הסתייג 
בפומבי מזוועותיה ודבק בו כתם של "בוגד במולדת". כן התנגד 
להמשך המלחמה לצד רוסיה, אוסטריה ופרוסיה נגד צרפת המהפכנית 
ובכך פילג שנית את מפלגתו. בראש מיעוט קטן מחה על הגבלת 
חירויות היסוד בתקופת המלחמה בצרפת והדגיש בתוקף את עקרון 
ריבונות העם. כאשר ירש ו. גרנויל (ע״ע) את מקום פיט, התמנה פ׳ 
לשר החח( 1806 ), אך מת לאחר כהונה קצרה. ד,שגו החשוב היה ביטול 
סחר העבדים שנתקבל, ביזמתו, אחרי מותו( 1807 ). פ׳ היה אציל במסד 
רת "המהפכה המהוללת" ולא "דמוקרט" במובן המודרני. דרכו הפולי¬ 
טית זרועה כשלונות, אך עקרונותיו—ביטול אפיייה דתית, חירויות 
למושבות, תיקון הפרלמנט ועוד — היו לנכסי צאן-ברזל של הליבר¬ 
ליזם במאה ה 19 . — נאומיו בבית הנבחרים י״ל ב 6 כד ב 1815 . 

,) 1 ק 0 )' 1 ) 1 ( 1 ■ 01 ( 1071 \ 4 > :. 7 ■/ .( 0 , 8018 ״ 1 ;־ 1947 . 0 

. 972 [ ,.׳/ 15 ווז*/ 1 7 111 ,)!)׳(£ .£ ; 1972 ,/ . 01 ,ץ:־ 001 .( ; 1969 

א. כו. 

פול 1 פטרוביץ' — 31-14 סקז־ 110 ! 113867 —( 1754 — 1801 ; שלט 
'מ 1796 ), קיסר רוסיה. פ׳ היה בנם של פיוטר 111 ויקטרינה 
11 (ע׳ ערכיהם); רכילות נפוצה סיפרה, שלא פיוטר אלא אחד 
ממאהביה הרבים של יקטרינה היה אביו. שנאה וחשדות הדדיים 
שררו בין פ׳ לאמו, והיא הרחיקה אותו מענייני המדינה ומחצרה, 
ורצתה להוריש את הכתר לנכדה אלכסנדר. ואולם במותה נהיה פ׳ 
לקיסר, ביטל את חוק הירושה שלפיו יכול השליט לבחור ביורשו 
וקבע שהכתר יעבור מאב לבן — ובכך נתן מעמד חוקי לשלטונו. 

מדיניותו של פ׳ מבית ומחוץ היתד, נעדרת יציבות. בעלותו 
לשלטון ביטל את התחייבויותיה הצבאיות של רוסיה, סיים את 
המלחמה בפרס וצידד במדיניות של שלום. ב 1797 לקח בחסותו את 


מסדר היוהניטים (ע״ע, וע״ע מלטה, עמ ׳ 757 ), וכשכבש נפוליון את 
מלטה ( 1798 ) הכריז פ׳ האורתודוכסי שהוא ראש המסדר — הכפוף 
לאפיפיור — והצטרף לקואליציה השניה נגד צרפת. ואולם כעבור 
שנה פרש ממנה, נקט במדיניות פייסנית כלפי צרפת, ואסר על אניות 
בריטניה לשוט במימי רוסיה ועל הכנסת סחורות בריטיות. ב 1800 
התקרב לנפוליון והסכים עמן על ארגון אירופה מחדש שלפיו תקבל 
רוסיה את קושמא ובולגריה. ב 1801 סיפח את גאורגיה (ע״ע, עמ ׳ 
173 ) ותיכנן מסע נגד האנגלים בהודו. 

גם מדיניות הפנים שלו היתד, חסרת יציבות. הוא אסר על בעלי 
אחוזות להעביד את צמיתיהם בימי א׳ ויותר מ 3 פעמים בשאר ימי 
השבוע. מצד שני מכר צמיתים לתעשיה, מסר כ 600,000 איכרי-מדינה 
כצמיתים לבעלים פרסיים, הרחיב את תחום הצמיתנות לרוסיה החדשה 
ולקווקז ודיכא באכזריות מרידות איכרים. גם כלפי האצילים היה יחסו 
קשה, צמצם את זכויותיהם בשלטון המקומי, החזיר את עונש המיתה 
לגביהם, הטיל מסים על נחלאותיהם, וחייבם בשירות למדינה ובמ¬ 
יוחד בשירות בצבא. את הצבא ייעל, ארגנ 1 דוגמת צבא פרוסיה, 
הרבה בתמרונים, ביטל את לבוש ההדר של הקצינים וחייבם לדאוג 
לצרכי החיילים. בפחדו מפני חדירת רעיונות מהפכניים הנהיג פ׳ 
צנזורה, אסר יבוא ספרים מחדל ונסיעות לחדל וכן לבישת בגדים 
בסיגנון צרפתי. הוא גם פיטר רבים במינהל ובצבא. מעשיו עוררו 
התמרמרות. נקשר קשר נגדו והוא נרצח. 

יש היסטוריונים הרואים את ימי שלטונו של ם׳ כתקופה אפלה 
בתולדות רוסיה, רש גם הרואים בפ׳ חולה נפש. פ׳ היד, ממורמר 
וחשדן, והדבר השתקף בהעדר מדיניות עקיבה. שאיפתו לא לנהוג 
ע״פ מדיניות אמו, ששלטונה נחשב ל״נאור". הקנתה לשלטונו אופי 
שרירותי, בעל סממנים ראקציוניים. 

פ׳ נהג בסובלנות כלפי היהודים, העניק זכרות-אזרח ליהודי 
קירלנד ואסר גירוש יהודים מקובנו, קייב וקמניץ־פודו׳לסקי. הוא 
לא האמין בעלילות־דם, ולא בטענת ג. ר. זירז׳רן (ע״ע), שאין 
לסמוך על שבועת יהודי בבימ״ש. בפקודתו שוחרר ר שניאוד זלמן 
מלידי (ע״ע) מכלאו, כי פ׳ הבין שכליאתו קשורה בסכסוך בין 
החסידים למתנגדים. 

7 ) 7171 ^ 00111 / 0 5071 7 , 1 ) 1 ** 1114 01 ** £17 * 711 . 7 י ¥510 \ 2€ ; 5 נ 31 /^ 

1 * 5 4 / , 7€0771 *$ 2 ) )/ 17 ) 0 50 .}א .£ ; 1913 ,* 1 ) 7 ) 07 

. 1959 , 1801 — 1754 , 14 ** 814 / 0 1 .? 707 ?ק 2 ה£ 1116 / 0 

דן אל. 

פול ( 3 < £3£ 1013 ^־), צמח תרבותי קדום, חד־שנתי, ממשפחת הפר¬ 
פרניים שבסדרת הקטניתיים. השורש שפודי; הגבעול זקוף, 

מסתעף מעט בבסיסו, גס, מצולע ושעיר. גבהו 20 — 150 0 ״מ בהתאם 
לזן ותנאי הגידול. העלים מורכבים מ 2 — 3 זוגות עלעלים שארכם 
5 — 10 ס״מ: צורתם אליפטית, דמרי ביצה או מארכים. יש שציר 
העלה מסתיים בקנוקנת מנוונת. הפרחים, המקובצים באשכולות 
קצרים, לבנים ועליהם כתם ארגמני גדול. פריחת הצמח אינה אחידה; 
היא מתקדמת מלמטה למעלה ועשרה להתמשך עד ל 3 שבועות. 
ההפריה עצמית והדדית כאחת, אולם רק חלק קטן מהפרחים חונט 
פרי. הפרי תרמיל גדול, עבה, שעיר ובשתי. עם ההבשלה הוא מת¬ 
ייבש ומשחיר. מספר הזרעים — הגרגרים — עד 5 . צבעם ירוק, 
חום או ארגמן׳ וגדלם שונה. בתרבות מצרים למעלה מ 100 זגים, 
רובם הגדול בעולם הישן. 

בהתאם לגודל הגרגרים מבחינים בין 3 זנים: 1 . 3 ( £31 1013 ז\ 
ז 0 מ 1 וס. בעל זרעים קטנים שארכם כ 10 מ״מ, עיקרם זני מספוא; 
2 . ־! 0 ; 13 מ .£ .¥, בעל זרעים גדולים — כ 30 מ״מ ומעלה, המשמש 
בעיקר כגידול גינה (— ס׳ הגינה); 3 . בוזע 1 !>:> .£ בעל זרעים 
בינוניים. את מוצאם של הזנים הקטנים מייחסים לטיבט, ושל הגדו¬ 
לים לאפריקה הצפונית. 

הם׳ היה קטנית המאכל היחידה באירופה עד לגילרו של העולם 
החדש. בא״י, במשק הערבי, הרבו לגדלו לגרגרים יבשים או ירוקים 



367 


פול — סולדה 


368 


או לתרמילים, ואילו במשק היהודי מגדלים אותו גם למספוא ירוק 
ולתחמיץ וכן לזבל (ע״ע, עמ׳ 594/5 ) יתק. 

ערכו התזונתי של הם׳ גבוה, אולם השימןש בו בהיותו ירוק 
עשד לגרום לבני אדם מסוימים להמסת כדוריות דם (תמס־הדם, 
המוליזה). 

שטח גידול הם׳ בעולם ב 1970/1 היה כ 4 מיליון הקמר, וייצורו 
יותר מ 5 מיליון טונות גרגרים יבשים. שטח גידולו העיקרי הוא 
בסין העממית — למעלה מ 3 מיליון הקטר. כן מרבים לגדלו באיטליה 
( 321,000 הקטר), במרוקו, בחבש ובמצרים: בארצות אמריקה הדרו¬ 
מית הוא נפח בעיקר בבחיל ( 170,000 ). 

בישראל הגיע שטח פ׳ הגינה ל 1,900 דונם, ומזה רק כ 100 דונם 
במשק הלא־יהודי. על הם׳ כגידול שדד. לא פורסמו נתונים. 

פ. ג. מוריסוך, המספוא והזנת בעלי־חיים (תרגום מאנג׳), תשי״ט, 

י. קוסטרינסקי, פ׳ (האנציקלופדיה לחקלאות, ב, 121/3 ), תשל״ב. 

ש. ה. 

פול□"! (:* 1111 ?, יחיד 11110 ? ; בשפת האוסה: פולני 1113111 ?< 
בצרפ ׳ 6111 ?. מכונים גם פלאטה, פולה), עם באפריקה 
המערבית, כ 6 מיליון נפש, היושב בתחום הסאוואנה מסנגל במערב 
עד צ׳אד במזרח. ריכוזיו העיקריים הם בניגריה הצפונית ( 3 מיליון), 
גינאה ( 800,000 ), מאלי ( 650,000 ), קמרון הצפונית ( 400,000 ), וסנגל 
הצפונית והמזרחית ( 250,000 ). חלקם דוברים ניבים שונים של שפת 
פולפולדה ( 71111:111016 ). 

בני פ׳ מאופיינים בתווים פיסיים לא־נגח׳אידיים — אף ישר, 
שיער חלק, שפתים דקות, אולם טוהר תווים אלו שונה מאוד ביניהם. 

ישנן השערות רבות על מקורם. כיום 
נוטים לראותם כפרי מיזוג בין עמים 
נגרואידים מקומיים ושמיים שבאו 
מאפריקה הצפונית. הידיעות הרא¬ 
שונות עליהם הן מהמאות ה 10 — 11 
כשהם׳ היו בצפון־מזרח סנגל של 
היום. בהדרגה התפשטו מזרחה, כנר¬ 
אה בחיפוש אחר מים ומרעה, וב¬ 
אותה עת התאסלמו. פלג קטן מתוכם, 

הטורודבה ( 701011116 ), התיישב ב¬ 
ערים והתערב במוסלמים אחרים, 

שהחשובים בהם — בני האוסה 
(ע״ע), ויחד עמם יצר את שכבת 
המנהיגות הדתית. אלה מילאו תפקיד 
חשוב במלחמות המצווה (ג׳האד) במאות ה 18 — 19 באפריקה המער¬ 
בית (ע״ע [כרך-מילואים], עמ׳ 358 ). בעקבות נצחונותיהם הקימו 
ם׳ מדינות ושלטו על עמים אחרים בגינאה (פומה ג׳אלון), במאלי 
(מאסינה), בניגריה הצפונית ובקמרון הצפונית. 

כיום נחלקים הם׳ לשתי קבוצות עיקריות: ( 1 ) יושבי קבע, 
חקלאים או עירוניים, שדרגת איסלומם ועירובם בקרב עמים כושיים 
מקומיים גבוהה. חלקם בעלי בקר, אך הרועים הם אחתם. ( 2 ) תעי 
בקר נוודים המכונים בותת ( 060 ־ 801 ). איסלומם שטחי יותר ובול¬ 
טים אצלם תווים פיסיים לא־נגרואידיים משום ריחוקם ממרכזי התק¬ 
שורת והמסחר וקיום אנדוגמיה (ע״ע) קפדנית. 

וע״ע אפתקה, ענד 319/20 ; תנד: ע״ע ניגתה׳ ענד 74 . 

- 71077151 115 ס? , 01111166 .)\ ; 1959 , 1405755545 5 [ 14 ז 1 ד 51 ע 51 ? ,£מ 1 מו 61 ) 5 .( .ם 

. 0066 ־ 1 ^ . 41 .ם ; 1970 , 045 ? 5 ) 4 60610/6 71 ס 55111 ו!/ £55 - 07 ״ 13 ; 1962 , 5 ) 4 
. 1970 , 51151 ? / 0 57/510715 01114 ^ 0/14 40771:7754 ! ) 1£66 \ 1 — ( 1875 , וינה — 1955 , 
ציריך), סופר אוסמת יהודי. פ׳, בנו של מוסיקאי, היגר 
מאוסטריה ב 1938 וב 1940 התיישב באה״ב! לאחר 1949 שהה לרוב 


באירופה, פ׳ היה סופר פורה, אמן הפתזה המלוטשת, בייחוד בצורת 
הפליטון, ביקורת הספתת, התיאטרון והחברה, המסה הקצרה והאלגנ¬ 
טית בסיגנונו של פ• אלטנברג (ע״ע) והחיבור הפאח׳די והסאטירי, 
לפי מיטב המסורת הווינאית. קובץ סיפותו הקצרים, 711011 ("איוב"), 
נתפרסם ב 1912 . מסותיו קובצו בקבצים רבים, מהם 1 ) 111 ! 06x16611 
861116 (״אתמול והיום״), 1922 ; : 16110111 ^ 2 תז 1 8 ת! 1 ת 86868 ("מפגש 
בין השמשות״), 1951 . מבין חיבוריו הביקרתיים: ״ 61 א 1 ) 61 ג! 13 
(״כן ולאו״), 4 כר׳, 1926/7 . פ׳ חיבר גם, יחד עם אגוז פרידל 
( 1611 ) 616 ?), שלושה מחזות סאטיתים. 

ז ¥1€71€ \ , 201111 . 11 ; 1953 ז>מ/^ י ת 6 ז$€£ . £1 

. 1964 "ו*/ 4 מ 1 

פולדה ( 13 ) 701 ), עיר במדינת הסן שבמערב־גרמניה, כ 95 ק״מ 
צפונית-מזרחית לפרנקפורט. שוכנת בגובה 260 מ׳, ע״נ פ׳, 

יובל הוזר, בבקעה בין הרי ךן לפז׳גל. בעיר כ 40,000 תוש׳ (אומדן 
1971 ). פ׳ צומת תחבורה, מושב הגמון קתולי ומוסדות כנסייתיים. 
יש בה מספר בת״ם גבוהים ומפעלי תעשיה. 

בצד בתי אזרחים מיה״ב מצויים בפ׳ בניינים מפואתם שהוקמו 
בתקופת הבארוק. ביניהם: הקתדרלה ( 1704/12 ) שהוקמה על מבנה 
מהמאה ה 8 , ובמרתפה קברו של בוניפציוס (ע״ע) הקדוש; לידה 
ארמון שהוקם על שרידי טירה מהמאה ה 14 ; המנזר הגדול שנבנה 
במאה ה 16 . הבניין העתיק בתוך העיר הוא כנסיית מיכאל הקדוש 
( 822 ). אוצרות אמנות רבים, שנאספו ע״י הגמוני העיר, נשתמרו 
ומוצגים לראווה. על ארבע הגבעות המקיפות את העיר מצויות כנסיות 
ומנזרים ששרדו מיה״ב. מפורסמת במיוחד הכנסיה על "הר פטר" 
שנבנתה ב 779 , ובה ציורי־קיר מתקופת קרל הגדול, אולי העתיקים 
מסוגם בגרמניה. 

פ׳ התפתחה סביב מנזר בנדיקטיני שהוקם בהשראת בוניפציום 
ב 744 . המנזר היה מרכז להפצת הנצרות במרכז גרמניה ובמזרחה, 
ונודע מאות בשנים כראש למנזרי המדינה וכמרכז תרבותי וחינוכי 
ובית־ספר לזמרה ולמוסיקה. בו פעל רבנום מאותם (ע״ע), ובסם- 
רייתו נשתמת כ״י מפורסמים (״גרמניה״ של טקיטום; שירת היל- 
דברנד). במאה ה 12 הפך הכפר שליד המנזר לעיר, וראשי המנזר 
נעשו נסיכי הקיסרות ששלטו על איזור נרחב. מהמאה ה 13 ירד 
משקל הגמוגות־נסיכות פ׳ והיא בוטלה ב 1802 . מ 1815 השתייכה 
להסדקסל. 

ב 1235 העלילו על יהודי פ׳ שהם רצחו 5 ילדים נוצתם. 
בעקבות העלילה נהרגו יהודים ע״י העירונים ונוסעי-הצלב. הקיסר 
פתדריך 11 פטר את יהודי ם׳ ויהודי גרמניה מעלילת־הדם (ע״ע, 
עמ׳ 857/8 ). יהודי פ׳ היו כפופים לראש מנזר פ׳. בהתפשט המגפה 
השחורה ( 1349 ) נרצחו יהודים בם׳ ויתרם גורשו. ב 1399 הותר להם 
לשוב. במאה ה 16 חלשה רבנות פ׳ על רבות מקהילות הסן, וב 1603 
נקבע שבם׳ יהיה אחז¬ 
ם 5 בתה״ד שבגרמניה. 
ב 1633 , בעת כהונתו 
של המהר״ם שיף, היו 
בקהילה 75 משפחות, 
(כ 20% מהאוכלוסידי). 
ב 1677 גורשו כולם, 
מלבד 5 משפחות׳ אך 
בהדרגה שבו רבים. 
מספר היהודים גדל 
מ 321 ב 1860 ל 675 
ב 1905 ו 1058 ב 1933 
( 3.8% מהאוכלוסיה). 
בהנהגת הרב מיכאל 
כהן ( 1919-1849 ) היתה 



פולבה: נערה עדויה ענילי־והב. 
מופטי, סאלי 
(צילפה: פרלי יפסיד) 



פולדה: בגסיית סיבאל הקרוש (הסאה ה 9 ). 
(עירית פולדה) 


369 


פולדה — פדלוב, איון פטרובי״ך 


370 


פ׳ למרכז האורתודוכסיה, דשיבתה פעלה עד 1939 . ב״ליל הבדולח" 
( 10.11.1938 ) נשרף ביהכ״נ ובמלה״ע 11 גורשו מזרחה יותר מ 250 
יהודים. אחרי המלחמה חולל בית־הקברות מספר פעמים והיהודים 
שבמקום הפכוהו לחצר מרוצפת. 

, 1969 171 ? 46 ? 7.11 , 50110 .א — 11 ־ 1101 .? 

מ. 

פולדה, לץ־רג - 111013 ? 18 ^ 1.11 - ( 1939-1862 ), מחזאי 
ומשורר גרמני יהודי. ם׳, שיצירתו העיקרית היא בתחום 
הקומדיה, הושפע בתחילה מהיזה (ע״ע). במרוצת הזמן דבק בזרם 
הנאמורליסטי. מחזותיו מתקופה זו (כ 10 ׳ 135 ז 81 * 0 !"השפחה"], 
1893 ) הם בעלי אופי סוציולוגי ומעידים על כוחו בניצול אפקטים 
בימתיים ובהפנמה בבעיות חברה, אולם לוקים מבחינת העמקה 
וסיגנון. הצלחתו הגדולה היתה המחזה על אגדת "בגדי המלך החד¬ 
שים׳/ ¥31180130 (״הקמיע״), 1892 , המציין פניה אל הנאו־ 
רומנטיקה. כשרונו כמשורר בא לידי ביטוי במכתמיו (- 8101186 
01101116 , 1888 ) ובתרגומיו הרבים, מהם מיצירות מולייר, שיקספיר, 
איבסן והמחזאים הספרדים. פ' כתב גם מסות וסיפורים קצרים. — 
ב 1928 נבחר יו״ר המחלקה לספרות באקדמיה הפרוסית, אך הורחק 
בעלות הנאצים לשלטון וחי בבדידות עד התאבדותו. 

. 1922 "? . 6 ,ז 3 נ. £1 . 13 

פולו, מרקו — 010 ? — ( 1254 , ונציה - 1324 , שם), 

מגדולי הנוסעים ביה״ב. בן למשפחת סוחרים; אביו מפאו 
(מטאו) ודודו ניקולו היו בין ראשוני הסוחרים הנוצרים שחדרו לסין. 
במהלך מסעם ( 1261 — 1268 ), התארחו בשאנג־דה (פקינג), בחצרו 
של קובלאי ח׳אן, שלימה של הקיסרות המונגולית האדירה (וע״ע 
מונגולים, עמ׳ 464 ושם מפה). הם חזרו לאירופה ובידם בקשה מן 
הח׳אן אל האפיפיור לשלוח אליו מורי דת נוצריים. ב 1296 יצאו 
האחים לדרך, שהו בירושלים אצל נציג האפיפיור, אולם הפליגו 
מעכו חזרה לוונציה. רק ב 1271 , לאתר שנבחר גרגוריוס x (ע״ע, 
ענד 209 ) לאפיפיור, יצאו האחים שנית לדרך ועמם מ׳ בן ה 17 . הם 
הפליגו להורמוז שבפתח המפרץ הפרסי ומשם פנו ביבשה צפונה, 
חצו את פרס ואת ארמניה, שבה נטשום הנזירים ששלח אתם האפיפ¬ 
יור, מאימת הדרך. במורד נהר אמו־דריה (ע״ע) המשיכו לרמת 
פמיר, חצו את צפון טיבט ומדבר ג 1 בי והגיעו לשאנג־דה לאחר 
3 שנים. השהיה בשאנג־דה, הנקראת בפי מ״פ ציאנדו, ארכה 17 
שנים שבמהלכן היה לאיש אמוניו של קובלאי ח׳אן. מ״פ מספר 
שהח׳אן מינהו למושל העיר יאנג־ג׳ו (׳* ¥3080110 ) במזרח סין, 
שהיתה מרכז מסחרי חשוב: אולם אין לכך אישור במקורות הסיניים. 
מ״פ למד את 4 השפות העיקריות בממלכה הענקית (כנראה מונגולית, 
סינית, פרסית ואויגורית) ושלט בהן במידה מספקת כדי למלא 
שליחויות פוליטיות ודיפלומטיות שכללו איסוף עובדות ונתונים 
עבור הח׳אן. במהלך שליחויות אלה חצה את סין, אותה כינה קאתאי 
(ץ 113 ז 03 , 03131 ), לארכה ולרחבה והגיע לבורמה, הודו ויפן. ב 1292 
נאות קובלאי לבקשת משפחת פ׳ לשוב לביתם, והם הפליגו דרך 
מצרי סינגפור ומלקה לאיי ניקובר, לסילון ולאורך החוף ההודי עד 
ה(רמוז. בדרך היבשה המשיכו לטבריז שבצפון־מערב פרס ושהו 
בחצר המלוכה של האיל-ח׳אן הפרסי, אליה הביאו בשליחות הח׳אן 
נסיכה סינית. משם יצאו דרך ההרים שבמזרח תורכיה אל טרבינזונד 
(טרבזון, ע״ע) שלחוף הים השחור, והפליגו לוונציה, אליה הגיעו 
( 1295 ) 25 שנים לאחר שעזבוה. ב 1298 נפל פ׳ בשבי בני ג׳נובה 
והיה בה שנה כאסיר. בכלא הכתיב את זכרונותיו לרוסטיצ׳אנו מפיזה, 
מעבדן של רומנסות צרפתיות, כשהוא נעזר ברשימות הרבות שכתב 
בהיותו בסין. לאחר שידדרו היה חבר המועצה הגדולה של ונציה. 

חיבורו "ספת של מ״ם, אזרח ונציה, שבו מתוארים פלאי העולם" 
נחשב כאחד האירועים החשובים בתולדות התגליות הגאוגרפיות, 



האחים פו 5 ו מניעים להורמוז שבפתח המפרץ הפרסי. כח״י צרפתי מהמאה ר, 15 
(הספרית ה 5 אומית, פאריס! 

אם כי בני דורו סברו שאלה סיפורים דמיוניים, וחוקרים מאוחרים 
תמהו — בין היתר — על כך שהחומה הסינית אינה נזכרת בו כלל. 
בספר נתונים גאוגרפיים ואתנוגרפיים משופעים בפרטים מדויקים על 
אסיה המרכזית, המזרחית והדרום־מזרחית, והוא שימש לאנשי אי¬ 
רופה, שעד אז לא ידעו כמעט כלום על אסיה, כמקור הידע העיקרי. 
השפעת הספר כבר ניכרת באטלס הקטלני ( 1375 , ע״ע קרטוגרפיה) 
ששאב ממנו חלק רב מן התיאור הטופוגרפי של אסיה המרכזית וסין. 
שימוש נרחב נעשה בספר ע״י הספנים הגדולים במאה ה 15 שחיפשו 
אחר הממלכות העשירות והמשגשגות המתוארות בו. קולומבוס (ע״ע) 
קרא את הספר בדקדוק והעיר בו הערות רבות, ואף מטרת הפלגתו 
היתה קאתאי של מ״פ. 

ידועים כ 140 כ״י של הספר. נראה שהוכתב בצרפתית, ואילו 
הנוסחים בלטינית, ונציאנית וטוסקאנית הם תרגומים פגומים במקו¬ 
מות רבים. וע״ע אסיה, מפת מסעי תגליות חשובים, עמ׳ 911/2 . 

, 1-11 ״? ./ 3 1 ז 0 1 ? 01 א , 611101 ? .? ; 1960 , 41111 , !:? . 31 , 01x1110 ../ 
. 1967 , וו 0 !* 1 נו;/ 1 — .*/ . 1 4 ! . £3 . 1 ־ 1 ; 1959-1963 

ז. בכ. 

פולוב, איון פטרוביץ׳ — 13,10.303 !יזעפסיץדסס 11 ^ 118 — 

( 1849 , ריאזאן — 1936 , לנינגרד). פיסיולוג ופסיכולוג 
ניסויי רוסי. למד רפואה בפטרבורג. ב 1883 נסע לגרמניה והשתלם 
אצל ק. פ. לודוויג ור. הידנהין (ע׳ ערכיהם). לאחר שובו לרוסיה 
יזם ב 1891 הקמת מחלקה כירורגית שהיתה צמודה למעבדה פיסיולו¬ 
גית. מ 1895 היה פרופסור לפיסיולוגיה באקדמיה הרפואית הצבאית. 
את שנותיו האחרונות הקדיש לרישום ממצאיו הפיסיולוגיים־פסיכו־ 
לוגיים. 

מחקריו הראשונים של פ׳ עסקו במחזור־הדם, אולם השגו המדעי 
העיקרי נבע ממחקריו בפיסיולוגיה של מערכת העיכול ועל הגורמים 
המביאים להפרשתם של מיצי העיכול. נוסף על גירויים ישירים ע״י 
המזון הוכיח פ' שאפשר לגרום להפרשת מיצי עיכול ע״י יצירת 
התנאה ביו המזון לבין איתות מסוים וכינה תגובה זו — "רפלבס 
מותנה". בכך יצר בסים להבנת חלק מתהליכי הלמידה. 

על המושגים התנאה, רפלכס מותנה וחיזוק ע״ע למידה, עמ׳ 
908/9 . הרחבת מחקרים אלה בהתנאה וביצירת תגובות הביאו את 
פ , למסקנות מכלילות בעלות משמעות פסיכולוגית־פיסיולוגית. בכך 
היה פ , לאחד מחלוצי הביהיויוריזם (ע״ע). פ׳ זכה בחייו להערכה 
ולאותות כבוד רבים. בין היתר נבחר לחבר האקדמיה הרוסית 
למדעים, לחבר החברה המלכותית בלונדון ולחבר כבוד של הקולג׳ 
הרפואי המלכותי. על תגליותיו בפיסיולוגיה של העיכול הוענק לפ׳ 
פרם נובל לרפואה ולפיסיולוגיה ב 1904 . 

; 1956 , 0115 * ..א.* ; 1951 ,ץו 4 ץ 14 . 99 ; 1930 . 4 ,זו 110 ־ זי 5 .ע 

. 1956 ,(. 04 ) ״ 1 ״ 3 ז? . 11 . 4 , ; 1947 ,. 4 5 נ 4£ [^. לפ ׳ 27 איזו¬ 
טופים, כולם רדיואקטיוזיים (טבעיים ומלאכותיים), במספרי מסה 
192 — 218 . האיזוטופ העיקת 210 ס? הוא טבעי, ופולט קרינת ס; זמן 
מחצית חייו 138.4 יום. עצמת קרינת הם׳ — פי 5,000 משל הרדיום 
(ע״ע). 

פ׳ נמצא במינרלים של אורן (ע״ע, וע״ע אורניניט) ותותים 
(ע״ע). שכיחותו הטבעית בקליפת כדה״א היא בשעור 15 ־ 1:10 . 
ד.פ׳ מופק במיצוי מעופרת רדיואקטיווית או מרדיום-ס בשיטות 
אלקטרו׳כימיות. ניתן להפיקו בצורה מלאכותית ע״י הפצצת ביסמוט 
(ע״ע), או עופרת, בניטרונים או חלקיקים טעונים, מואצים. 

לס׳ מתכתי שתי צורות גבישיות ( ״ — קובית, 8 — רומבו־ 
הדדית), הוא ניתך ב ״ 254 ורותח ב ״ 962 , תוך יצירת מולקולות 0 2 ?. 
משקלו הסגולי של הפ ׳ ( 01 ) 9.32 . 

ם׳ מתחמצן באוויר באטיות תוך יצירת פ׳ דו־חמצני. הוא 
מתמוסס בחומצות ומגיב עם כלור ובתם. ערכיותו היציבה היא 4 +, 
אך הוא מצוי גם בערכויות 4-6 , 4-2 , 2.0 -. בערכיות 4 + הוא יוצר 
קומפלכסים עם יוני כלור, ניטרט, פוספט, אצטט ועוד. 

הם׳ רעיל ביותר ונוטה להתרכז בטחול, בכבד, בכליות ובגנגל- 
יונים. 


הוא ידוע כמקור לקרני ס ומשמש לקבלת אוויר מיונן. תעתבות 
של פ׳ עם בריליום (ע״ע) ומתכות קלות אחרות משמשות כמקור 
לנויטרונים. כן הוא משמש במברשות מיוחדות להסרת אבק מסרטי 
צילום ולסילוק מטען חשמלי סטאטי. 

,.י/ / 0 ׳<,/ 4 ;? 7064 6 ^ 7 , 18810$ ? ..' 1 .* 1 ; 1956 ,.ין , . 7 \ . 11 

!!!זס 1 ״>! 761/1,61 ,מ׳א/מ 56/6 / 0 6 ו/ 7 , 81811111 .' 9 \ . 14 ; 1961 

. 1966 
ב.־צ. ו. 

פולוצק ( 10 * 00401 ), עיר בצפון רוסיה-הלבנה, בבריה״מ, על 
רכס המשקיף על שפך נהר פולוטח לדווינה. כ 65,000 תוש׳ 

(אומדן 1971 ). נמל נהר וצומת מסה״ב ריגה—סמולנסק. בם׳ תעשיה 
(מזונות, מכונות ומוצרים כימיים), ואחד מבתי-הזיקוק הגדולים 
והחדישים בבריה״מ. מרכז חקלאי. בטבור העיר הקרמל (המבצר) 
העתיק, ובו כנסיה מהמאה ה 11 . קרוב לעיר "מנזר הגואל"(המאה ה 12 ). 

פ , היתר, בירת שבט הפול(צ׳אנים, והיא מהעתיקות בערי רוסיה. 
נזכרה לראשונה ב 862 . במאה ה 10 נהיתה לבירת נסיכות ומרכז 
לסחר עם הארצות הבלטיות. ב 1307 סופחה לליטא, ב 1579 לפולניה. 
ומ 1772 לרוסיה. 

ידיעות ראשונות על ישיבת יהודים בם׳ הן מ 1490 . כשכבש 
איון ׳\ 1 (ע״ע) האלם את פ׳ ( 1563 ) פקד להטביע את 300 יהודיה 
שסירבו להמיר את דתם. הקהילה התחדשה עם החזרת העיר לפולנים. 
ב 1580 נאסר עליהם המסחר ורכישת קרקעות, והם נאלצו להצטופף 
מחוץ לתחום העיר. בעת מלחמת פולניה—רוסיה ( 1664 ), הושמדה 
קהילת פ׳ ע״י הקוזקים. אך בתום המלחמה התחדשה הקהילה. ב 1681 
התאוננו העירונים שהיהודים משתמטים מתשלום המסים העירוניים, 
והמלך ין ס(ב 5 סקי התערב בעניין. ב 1765 נמנו בפ ׳ 1.000 יהודים 
משלמי מס. באותה תקופה היתה ממרכזי החסידות הראשונים ברוסיה 
הלבנה. ב 1815 נמנו בם׳ 2,600 יהודים ( 56% מכלל תושביה), ב 1897 
— 12,480 ( 61% ). וב 1910 — 19,250 , ובידיהם היו מרוכזים המסחר 
והמלאכה. 

ם׳ היתה מרכז להסתה אגטי־יהודית שיצאה מהמנזרים הפראוו־ 
סלאוויים העתיקים בעיר ומביה״ס לקצינים. באוקטובר 1905 התחוללו 
פרעות בם׳ והשלטונות אסרו הגנה יהודית עצמית. בקהילה שגשגו 
החיים המפלגתיים, ובמיוחד גברה השפעת ה״בונד" (ע״ע). עם הת¬ 
בססות המשטר הסובייטי בפ׳ ( 1918 ) חוסלו מוסדות הקהילה. ב 1926 
ירד מספר היהודים בם׳ ל 8,185 (כ 32% ), ורבים היגרו ממנה. עם 
הכיבוש הנאצי רוכזו 8,000 יהודי פ׳ בביח״ר ללבנים שליד העיר 
ובדצמבר 1941 נרצחו רובם. ב 1970 היו בם׳ כ 550 יהודים. 
א. ארנון, ם׳ (בתוך: 6 פר וימבמק), תשי״ז. ם _ פ ס 

פולוצקי, חיי□ יעקב (נר 1906 , ציריך), בלשן ומזרחן ישראלי, 
מחשובי החוקרים בדורנו של הלשון המצרית והלשונות 
השמיות, מניח יסודותיה של שיטת הניתוח התחבירי־מבבי הנקוטה 
באסכולת ירושלים. למד באוניברסיטות ברלין וגטינגן וקיבל תואר 

דוקטור ב 1929 . מ 1934 מורה ב¬ 
אוניברסיטה העברית ומ 1948 פרו¬ 
פסור לבלשנות שמית ומצרית. 

חתן פרם ישראל למדעי הרוח 
( 1965 ), חבר האקדמיה הלאומית 
הישראלית למדעים ואקדמיות ו¬ 
מוסדות מדעיים אחרים בארץ וב־ 

חו״ל. במחקריו עסק בלשונות ה¬ 
עברית׳ היוונית ובלשונות מזר¬ 
חיות — בראש וראשונה מצד מבנן 
התחבירי. התמחותו המיוחדת היא 
במצרית, קופטית. סורית חדשה 
ח. י. פולוצקי (צילם: י. בראו!) וניבים אתיופיים. 



א. פוולובה ב.,נסת הפרפור" (כוראונרפיה: 

ט. פוקיו, טוסיקה: ק. סז-סאנם). (צילום: ת, ויין.) 





373 


פולוצקי, חיים יעקב — פולטן, ררפרט 


374 


בגטינגן השתתף ב״מפעל תרגום השבעים", וטיפל בחומר יווני, 
קופטי, סורי וערבי. בברלין הו״ל טכסטים מניכיאיים ( 1931/4 ) 
בניבים אירניים בינוניים. עם פרסומיו העיקריים נמנים 36 £11136$ 
80111-38116 6 ־ 1 } 3 תז 0 ז 3 ז 8 ("מחקרים בדקדוק הגוראגי"; ע״ע חבש, 
לשונות, ענד■ 103 ), 1938 ; 6 !ק 60 £111365 36 $¥0x3x6 ("מחקרים 
בתחביר קופטי״; וע״ע מצרים, לשון, עמ׳ 225 ), 1944 ; במאמרו 
6 ב״ץ 8 154036111 ״ 1 51113165 (״מחקרים בסורית חדשה״), 1961 , 
הראה את בקיאותו, מכלי ראשון, בארמית המדוברת בימינו בפרס, 
עראק ובריח״ם. במחקרו "זמני הפועל בשפה המצרית העתיקה" 
(דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ב׳ 5 ), תשכ״ו, העלה 
תיאור סינכרוני (ע״ע בלשנות. עמ׳ 976 ) של הנושא ובירור מעמיק 
בתולדות הלשון המצרית ותחבירה לשם ביסוס העובדות המאוחרות 
יותר. 

חיבוריו המקובצים ("*!ג? 001160163 ) י״ל ב 1971 (הוצאת 
מאגנס, האוניברסיטה העברית [ר׳ סקירת - 5011111 . 5 . 13 
01111500 [ £\ .? ב 1973 ■ 111 ז \\ , 56101X16 5X0316$ )ס 01111131 []). 
ביבל' של חיבוריו, ר , ץ 0108 !קץ £8 10 13.3.305611 (63.), 5x11316$ 
. 1964 .[ . 1 ־ 3 ) 0 13011006 50 303 £10^1115X165 

יוז. ק. 

פולוק, ג׳קסץ - 0110616 ? 1956—1912) - ]361x500 ), צייר 
אמריקני. פ׳ למד בניו־יורק אצל הצייר תומס הארט בנטון 
(נר 1889 ). לקראת אמצע שנות ה 40 השתחררה יצירתו מהדימוי 
התיאורי רב־העצמה שאפיין אותה בראשיתה, ונעשתה מופשטת, 
כשהתנועה הנמרצת מכסה את פני הבד כולו. ב 1947 חל מפנה חד 
ונועז ביצירתו: הוא שפך על בדיו, שהיו פרושים לרוב על רצפה. 
סוגי צבע שונים ועיצב את היצירה באמצעות פעולות, כביטוי 
לחפיסה המקנה לפעולת־היצירה חשיבות רבה מזו של היצירה המוג¬ 
מרת עצמה. בשנים 1950 — 1952 השתמש פ׳ בצבעי שחור ולבן 
בלבד. בציוריו האחרונים חזר לשימוש במכחול ובסכין־ציירים, הניח 
שכבות צבע זו על־גבי זו ויצר מגווני טכסטורה. 

פ׳ נמנה עם ציירי אסכולת האכספרסיוניזם המופשט׳ עם הזרם 
האי־פורמלי (יצירותיו נעדרות מוקד מבני) ועם ראשוני "ציור 
הפעולה״ ( 310x108 ? ת 0110 \/) באה״ב. לשיטת ציורו "האוטומטית" 
נודעה השפעה חזקה על דור הציירים האמריקנים אחר מלה״ע 11 . 
— וע״ע מפשטת, אמנות. 

. 1967 ,., תשכ״ז; 

,( 2 ,^ XX1 ,׳< 1 ;[ 601 ' ץז 0 ] 611$ ) 1709 ,\ 1 / 0 ':) 8 : 11:1 ־ 7711 , 11261 ־ 1 י 1 .א . 8 

. 1963 

פ. פ.-י. ס. 

פולטן, רוברט — 1 £13x011 ז 6 < 01 ? — ( 1765 , ליטל בריטן 
[כיום פץ — 1815 , ניריורק), מהנדס וממציא אמריקני. 

בנערותו היה שוליית־צורפים, אך בחר להיות צייר. ב 1787 נסע 
לאנגליה כדי ללמוד אצל ב. וסט (ע״ע) ופגש שם בוט (ע״ע) 
ובקטנהופ, דוכס בריג׳ווטר, ובהשפעתם החל ללמוד הנדסה. ב 1794 
רשם פטנט על שיפור תאי־השיט (ע״ע דרכי-מים) המקובלים, 
וב 1796 פרסם מאמר על שיפור תעלות (- 6 יו 0 ז<ןמז 1 6 ל 1 תס 1363 x 156 ־ 
03031 01 1 ח 6 תז). ב 1796 עבר פ' לפאריס, שם הקרין 
פנורמה (לראשונה בעיר זאת; וע״ע קולנוע) ובנה צוללת ("נוטי- 
לוס״), שנדחתה ע״י נפוליון כ״נשק לא מוסדי״. ב 1803 הצליח 
להניע ספינה בכוח הקיטור, על נהר הסן. כשחזר באותה שנה לאה״ב 
המשיך בנסיונותיו גם בחמרי־נפץ תת־מימיים (בהם לא הצליח 
לעניין איש) וגם בהנעת-ספינות בכוח הקיטור. יחד עם ר. ליווינגסטן 
( 1813 — 1746 ,מ 0 ז 1085 !ת£ .? 1 ז 6 ל £0 ), שעבד אתו כבר בפאריס, 



375 


פולטן, דופרט — פוליולו (פוליואולו), אנמוניו 


376 



דגם ׳ש 5 ספינת הקיטור "קלרטונט" (המלון הפמיתוני) 

בנה את האניה "קלדמונט" (ע״ש ביתו של ליווינגסטן), שצוידה 
במנוע תוצרת בולט? וואט (וע״ע ספנות, עמ׳ 263 ), ב 1807 פתחה 
ת״קלרמונט" קו בין נידיורק לאולפני (במעלה נהר הדסן) וב 1808 
קיבלו פ׳ וליווינגסטן מונופולין על קו זה. ב 1814/5 בנו עבור 
ממשלת אה״ב את אניית־המלחמה הראשונה המונעת בקיטור (ה״פול־ 
סן״, בת 38 טון). מהמצאותיו האחרות של פ׳: מכונות לטוויית פשתן, 
לייצור חבלים ולניסור וליטוש שיש. 

.■׳ 4114 ? 1111 * 1 , 1913; ]. 1'. ?"16x001 ־ 77 ) מ ׳>£?<£ ,ת $ 0 ה 1 ^ 1 € מ ./י\ . 14 

. 1 * 1 ־ 19 , 116 // 601116 * 81647110041 

פול י ב י וס — ;> 1115 ,110X61310 נ 1 ץ 01 ? — { 200 [?] — 118 לפסה״ב), 
היסטוריון יווני שתיאר את עליית רומא. נולד במגלופולים, 

בארקדיה שבפלופונסוס. אביו, ליקורטס. היה מדינאי חשוב של 
ברית האכיאים (ע״ע) ונקט קו עצמאי כלפי רומא. פ׳ מילא שלי־ 
הדעות דיפלומטיות בכירות בשירות הברית והיה היפארכוס (מפקד 
פרשים) של הברית ב 169 . לאחר מפלת פרסאוס מלך מקדוניה 
בפידנה ב 168 נלקח בבן־ערובה לאיטליה. שם בילה 16 שנה במחיצת 
אימיליום לויקום פאולום וחינך את בנו המאומץ של זה, סקיפיו 
(ע״ע) אימיליאנוס אפריקנום מינור. פ׳ התלווה למסעות סקיפיו 
והיה נוכח במלחמה שהביאה לחורבן קרת חדשת ( 146 ). הוא 
חזר ליוון אחרי חורבן קורינתוס׳ סייע בארגון ערי הפלופונסום 
והטיף לאורינטציה פרו־רומית. לאחר מותו הוקמו לו אנדרטות רבות 
ועל אחת מהן התנוססה הכתובת .,יוון לא היתר, נחרבת לו היתה 
נשמעת לעצות פ׳". 

פ׳ כתב ספרים בתחום הביוגרפיה, הגאוגרפיה והטקטיקה, אך 
כולם אבדו. יצירתו הגדולה, היסטוריה של רומא מהמלחמה הפונית 
השניה, השתרעה על פני 40 ספרים. נותרו רק 5 הספרים הראשונים, 
חלק ניכר מהספר השישי ובו תיאור מפורסם של המשטר הרומי; 
קטעים משאר הספרים נשתמרו בכתבי היסטוריונים מאוחרים. זוהי 
יצירה מרשימה, בעלת תכנית ערוכה מראש בקפדנות ובמרכזה 
נסיון להסביר כיצד הצליחה רומא להשתלט על העולם התרבותי 
במשך תקופה בת 53 שנים (שאלה זו חוזרת 11 פעמים). פ׳ היה 
בראש וראשונה מורה־הוראה, שכינה את יצירתו "פרגמטית", 
ושאף שהיא תהיה ספר־עזר לשד הצבא ולמדינאי. אליבא 
דפ׳ על ההיסטוריון לרכוש גסיון צבאי ומדיני לפני שהוא 
מעז ללמד אחרים. אך בראש וראשונה עליו להתחקות על האמת: 
"היסטוריה ללא אמת דומה לבעל־חיים שאיבד את מאור עיניו". 
ההיסטוריון חייב לשכוח כליל את הרגשותיו ונטיותיו הפרטיות וכן 
להעביר את ספרי קודמיו תחת שבט ד,בקורת — ועקרון זה אמנם 
יושם כהלכה ע״י פ׳. כן סלד פ׳ מפני רגשנות־יתר בתיאור המאר 
רעות. לדעתו על ההיסטורית להבין את העולם, בו הוא חי, ולהישאר 
נאמן למציאות. לכן שומה עליו לכתוב היסטוריה אוניוורסלית 
ואורגנית כאחד, למרות שפ׳ עצמו כתב על רומא ויוון בלבד. אין 
להסתפק במונוגרפיה חלקית שהרי עלינו להבין את הקשר בין 
הפרטים וללמוד בעיה בכללותה. בהסבר הסיבתי הלך פ' בעקבות 
תוקידידס (ע״ע): כדי להסביר מלחמה יש לתאר את הניגודים 


הבסיסיים בין המדינות הנלחמות, את הגורם ששימש אמתלה לפרוץ 
מעשי האיבה ואת עצם התחלת המלחמה. פ׳ סבר שיחסי הכוחות 
בין מדינות קובעים את מהלך ההיסטוריה, אך רק המבנה הפנימי של 
המדינה קובע את אפיה ועצמתה. את השגה העיקרי של רומא ראה 
בחוקתה הממוזגת: מיזוג אורגני של מונרכיה (שני הקונסולים), 
אריסטוקרטיה (סנאט) ודמוקרטיה (אסיפות העם) שמנע את הידר¬ 
דרות המדינה והבטיח את עצמת צבאה. לעתים קרובות משתמש פ׳ 
במושג הגורל (ע״ע טיכי), בעיקר כשד,סבר רציונלי אין בכוחו 
להבהיר את התופעה. בעליית רומא ראה פ׳ ביטוי של כורח הגורל 
בזכות מעלותיה המדיניות. שלא כתוקידידס, ראה פ׳ באישיות גורם 
מרכזי בהיסטוריה. הערכותיו את חמלקרת, חניבעל, פילופימן וסקי- 
פיו (ע׳ ערכיהם) הם תיאורי מופת. 

פ' לא גילה הבנה לגורמים כלכליים וחברתיים; האוביקטיוויות 
שלו, ככל שהוא נוגע בבעיות ברית האכיאים, אינה מעוררת אמון; 
כן לקד סיגנונו ביובש משמים. תרומתו של פ׳ להיסטוריוגרפיה 
(ע״ע, עמ׳ 267 ) רבה ביותר ואין לתאר את חקר תולדות אגן הימה״ת 
במאה ה 2 לפסה״נ ללא חיבורו. 

- 1 !ז\\ .' 4 \ . 1 ; 1952 .׳ 4 \-?) .׳/ י ז 3 10 שו 2 . 14 ; 1949 ,״ 14101 .£ 

,. 1 ) 1 ; 1957-1967 , 1-11 071 1 ( 611147 €0171712 107/641 * 111 4 ,; 1101 ( 1 

, 0 ־ 1001 ^ . 4 >< .[ ; 1964 4 0 6 * 1 ף 1 ז 21$10 / 461/1046 * 1 14 , 10011 ) 0 ? .? ; 1973 

71117 11611 ) 8111 , 1 ) 01201 ? ; 1966 / 0 1111011 ) 770 11 )* 147111 

071 4141/107$ / 741112 07664174 , 11 ־ 5101 .^ 1 ; 1969 * 46 61/2046 

. 1974 , 110/16 , 171 * 14441 [ 4124 *{ 64 [ 

צ. י. 

פוליגנוטוס — ;) 010 ^ 110x6 — (אמצע המאה ה 5 לפסה״ג), 
צייר יווני, איש האי תסוס, בנו ותלמידו של הצייר אגלאו־ 

פון. פ׳ היה אזרח אתונה בזכות יצירותיו ונחשב לגדול הציירים 
בדורו. כל תמונותיו אבדו, אך ניתן לעמוד על תכנן, סיגנונן וחידו־ 
שיהן ע״פ כדים שצוירו בהשראתו וע״פ המקורות, כגון אריסטו, 
פליניוס הזקן ובעיקר פאוסניאם (ע׳ ערכיהם, וע״ע יונית, לשון 
ותרבות, עמ׳ 581/2 ). 

יצירותיו היו במקדש אתני בפלטיאי, ב״סטיו הססגוני" (ע״ע 
אתונה, עט׳ 460 : סטואה, סטואיקנים) באתונה ובלשכת בני קנידום 
בדלפוי (ע״ע, עט׳ 666/7 ). תמשיחיו היו גדולי־ממדים ורבי־דמויות, 
ונושאיהם מיתולוגיים. הידועים בהם: "אודיסאוס בשאול" ו״חורבן 
טרויה". לראשונה הודגשה בהם תחושת החלל ע״י הצגת הדמויות 
זו מעל זו לתיאור העומק. גם הנוף נרמז. ייתכן שפ׳ היה הראשון 
שצייר נשים בבגדים שקופים,: הוא שיווה חיות לפניהן בכך 
שתיאר אותן עם שפתיים פתוחות־למחצה. שמבעדן נגלות השיניים. 
פ׳ צייר בצבעים המסרתיים (אדום, לבן, צהוב, שחור), אך חידש 
בהם ע״י גיוונם, והוספת "בוהק". 

..*/ * 46 */* 67 ?) 11/8 016 ,. 1 ) 1 ; 1892 * 46 0/6 . 0 

10 ־ 011 * 1011 ) 111 [> 0 נ 05 ו 0 נ 0 מ£) . 7 י £(ןת] 11 ? ..\ 2 ; 1929 ,ץ־\\ £6 ״ 1 ; 1893 

. 1965 ,( ¥1 

פוליולו (פוליוארלו), אנטוניו - 01131010 ? 

( 0113111010 ?) — ( 1431 [או 1432 ], פירנצה — 1498 ׳ ר(מא), 

צורף, צייר ופסל איטלקי. עם אחיו פירו (ר , להלן) גיהלסדנת־אמנות 
בפירנצה. ב 1457 השתתף בביצוע דמות הצלוב עשוית כסף עבור 
בית־הטבילה; כ״כ יצר תבליט על הולדת המטביל במזבח־הכסף 
הגדול באותה כנסיה, 1477/8 (שתי היצירות במוזיאון הקאתדראלה. 
פירנצה). ב 1466/7 תכנן מתווה לאריג רקום בתמונות מחיי המטביל 
(מוזיאון הקאתדראלה). שני הלוחות הקטנים, "הרקולס וההידרה", 
"הרקולס ואנ&אוס" (אופיצי), ופסל קטן על הנושא השני (בארגלו, 
פירנצה), שאבו את השראתם, כמשוער, משלושה ציורים גדולים 
שאבדו. ב 1475 צייר פ׳, יחד עם אחיו, את המפורסם שבציוריהם, 
"המארטיריום של סבאסטיאן הקדוש" (הגאלריה הלאומית, לונדון). 
מצבת האפיפיור סיכסטום 1493) 1x7 ; מערות הווטיקן, סאן פייטרו), 
שהיא יצירת המופת הפיסולית של סדנתו, ובביצועה השתתף, קרוב 




377 


פוליולו (פדליואדלו), אנטוניו — פולימר 


378 


לוודאי, גם אחיו, כוללת 
את דמותו השוכבת של ה¬ 
אפיפיור בתבליט מלא ו¬ 
תבליטים שטוחים יותר 
של "המידות הטובות" וה־ 

"אמנויות החפשיות". כ¬ 
שנה קודם לכן התחילו 
האחים בביצוע ציון־קבר 
דומה, זה של האפיפיור 
אינוצנטיוס ¥111 ( 1492 — 

1498 ; סאן פייטרו [לא 
במצבו המקורי[). "מלח¬ 
מת העירומים״ ( 1465 — 

1470 בקירוב; מטרופולי- 
טן, ניו־יורק) הוא תחריטו 
א. עוליולו; ננרז ׳על פיכסטוס י\ 1 (ניראה המפורסם ביותר של פ/ 
נילמעלה,, ־רומה (אלינאיי) אחיו, פירו— 0 ז 10 ? — 

פ׳ ( 1443 — 1496 ), היה גם הוא צייר ופסל, אך נחות יותר ברמתו. 
ב 1469 הוזמן לבצע סדרת ציורים "המידות הטובות", עבור אולם- 
המועצה של אגודת־הסוחרים בפירנצה. ב 1483 צייר את "הכתרת 
הבתולה" בכנסיית סאנט אגוסטינו שבסאן ג׳ימיניאנו (שם). 

סיגנון האחים פ' מצטיין בנטיה להדגשת ההבעה החריפה, 
התנועה הנמרצת, הקו המתפתל והדינאמי, השימוש בצבעי־שמן 
(גם בציורי-קיר!) המתבטא גם בפרטים האפייניים לשימוש בטכני¬ 
קה זאת, כגון קטעי־נוף בסיגנון הפלאמי וההתעניינות באנאטומיה 
ובתיאור הגוף בתנועה ובמאמץ. מבחינה זו קרובים ד,ם ברוחם 
לאנדראה דל קסטניו ( 1423 — 1457 ) ולד 1 נטלו (ע״ע). 



; 1944 401 , 52113.111131 .^ ; 1907 4 ח 4 . 4 , 011 ׳*י 1£ טז 0 . 1 \ 

^ 7 . 11-0 ־ 001 . 1-0 ־ £431 ; 948 ! 11 ,ותב 1 ס 1 ז 0 . 5 

171 31111410 ^ 1 . 5 01 1459 — 1434 , £01 11 !? 0 * 1 [ 0 4171#1 ? 04 1116 01 

. 1964 

א. רו. 

פולימר (יוו׳ — ? 0X6 ״ = הרבה׳ ? 1600 ! = חלק), בכימיה, תר¬ 

כובת בעלת פרודות שרשרתיות הבנויות ממאות עד 
מאות־אלפים יהידות־מבנה זהות חוזרות. משקלם המולקולרי של 
הפ״ בין 5.000 ל 20 מיליון. תהליך ייצור ד,פ" מכונה פילמור (פולי- 
מריזציה), והפרודות המשמשות כיחידת מבנה מכונות מונומרים 
(יור — ;> 0 ע 6 ג; =אחד). יש פ" הבנויים ממונומר אחד (הומו־פ׳), 
שני מונומרים (קו־פ׳ [קופ ׳ ]), 3 מונומטרים (טרפ׳) ויותר. המונומ־ 
רים הם גזים, נוזלים או מוצקים, ורבים מהם תוצרי-לוואי של 
התעשיה הפטרכימית (ע״ע). 

רוב ד.פ" השימושיים הם תרכובות אורגניות (ע״ע כימיה, עט׳ 
755 — 760 ), אך קיימים גם פ" אי-אורגניים, בהם מוחלף הפחמן 
ביסוד רב־ערכי אחר כצורן, בור, זרחן ועוד. 


וזמרי□ ם ולי פריים 



דיור 1 : סיני החסרים הםו 5 'םריים רעיטויעיהם 


לפ" חמש קבוצות עיקריות: חמרים פלסטיים, גומי לסוגיו 
(קאוצ׳וק), סיבים (ע , ערכיהם), ציפויים ודבקים (ע״ע). קיימים 
פ" טבעיים רבים, ורובם שימשו את האדם מתקופות קדומות, 
למשל העור (ע״ע), המשי וחלבונים (ע״ע פרוטאינים) אחרים, 
העמילן, הצמר, הכותנה, התאית (ע׳ ערכיהם), שרפי־העצים והגומי 
(ציור 1 ). 

באמצע המאה ה 19 הכירו לראשונה בתכונותיהם המיוחדות של 
הפ " הטבעיים. הדעות היו חלוקות אם הפ " בנויים פרודות ענקיות 
או אם הם צברים של פרודות קטנות יחסית, עד שהוכח בשנות ה 20 
של מאה זו ע״י שטאודינגר (ע״ע) ובנפרד ע״י קארולזרס מחברת 
די פון דה נמור ושות׳ כי אמנם לפנינו ם" ענקיים. אף שהמבנה הכימי 
שלהם לא היה ידוע, התחיל השימוש בהם באמצע המאה ה 19 . 
בתחילה התבסס הייצור בעיקר על שינויים במבנה של פ" טבעיים 
ובתכונותיהם. כך גילה גודייר (ע״ע) ב 1839 את תהליך גיפור הגומי 
והיאט, ב 1870 , את ייצור הצלולואיד (ע״ע תאית). החומר הפלסטי 
הסינתטי הראשון, הבקליט (ע״ע) פותח ב 1909 . 

בתחילת המאה ה 20 פותחו שיטות לעיבוד פ" טבעיים, בעיקר 
תאית (למשל סיבי ויסקוזה, צלופן, צלולואיד), ולשינוים. שתי 
חברות לכימיקלים היו מראשי המקדמים את מחקר ד.פ״ מ 1927 : 
אי. ג. פרבן ( 0 * 31-1 ? .ס . 1 ) בגרמניה, שפיתחה את האקרילים, 
הפוליסטירן ועוד, וחב׳ די פון באה״ב שפיתחה את הפוליאסטר, 
הניילון ואחדים. מלה״ע 11 זרזה את פיתוח האלסטומרים כתחליף 
לגומי. לצרכי מחקר־החלל פותחו בשנות ה 60 פ" עמידים בטמפרטו¬ 
רות גבוהות. 

מנגנוני הפיל מור העיקריים הם: א. פילמור בחיבור או 
בשרשרת (ת״ 1 ^ 1 ח 16 חץ 01 ק ד 311 ן!:>/ס 181110 ג); ב. פילמור בעיבוי 
או בשלבים ( 11 ״ 11 ב 12 ז€רתץ 01 ק 150 י''ש 510 /ח 10 ז 53 מ 10 >ח 00 ). המונומרים 
המתפלמרים־ב ת י ב ו ר הם לרוב תרכובות המכילות קשרים כפולים, 
שמסוגלים להיפתח וליצור שרשרת. לדוגמה, ס פרודות של אתילן 
יוצרות שרשרת פוליאתילן באורך של ס יחידות: 

״ ^ 09 2 -082 ^-- 092 = 082 ח 

פילמור־בהיבור יכול להתבצע במנגנון של רדיקלים חפשיים או 
במנגנון יוני (ע״ע כימיה, עמ ׳ 760/2 ). התגובה היא תגובת־שרשרת 
(ר׳ ציור 2 ) ולהתחלתה נדרש ״איניציאמור״: על־תחמוצות אור¬ 
גניות (כגון בנזואיל פראוקסיד, ,-. 068 — 00 — 0 — 0 — 00 -, 068 ) 
או תרכובות אזו (ע״ע) מתפרקות בחום או בקרינה ל רדיקלים 
ח פ ש י י ם, שאחד מהם מתחבר למונומר ומתחיל בכך את השרשרת. 
את הפילמור היוני מתחילים איניציאטורים יוצרי-יונים (למשל 
בוטיל־ליתיום, * שיוצר יון שלילי [קרבאנ־ 

יון] = פילמור אניוני, או חמרן כלורי ג 4.101 , שיוצר יון חיובי 
[קרבוגיוס] = פילמור קטיוני). בשיטת פילמדר חדישה יותר, הנק¬ 
ראת פילמור קואורדינטיווי או סטראוספציפי, משתמשים בזרזים 
(ע״ע קטליזה) מורכבים מיוחדים, העשויים מתרכובת אורגנו־ 
מתכתית (ע״ע), כגון 1041 , ומכלוריד של מתכת מעבר כטיטניום, 
, 1101 ־. זרזים אלה בונים שרשרת מסודרת ביותר. 

אחרי האיניציאציה בא שלב הגידול (מססבאגקסזק), בו מת¬ 
חברים המתומרים לקצה השרשרת הגדלה. בשלב הסיום נפסק 
גידול השרשרת. קיימות תגובות מעבר (ז 058 בזס), בהן מועבר 
הגידול לפרודה זרה (ממס פעיל) או למונומר. כאשר המעבר הוא 
לפרודה של פולימר גמור, מתקבלות הסתעפויות היוצאות מהשר¬ 
שרת העיקרית. 

המונומרים הנפוצים ביותר בפילמור־בחיבור משתייכים לקבוצת 
הווינילים ומבנם הכללי הוא ^!ס = ״ 08 . הוא לרוב מימן, ויחי¬ 
דת החילוף x עשויה להיות מימן. הלוגן (ע״ע), ?ניל ( 0685 ־), 
קבוצה אסטרית ( 00011 -), ציאן ( 08 -) ועוד. הפ " המתקבלים 



379 


פולימר 


380 


ממונומרים אלה הם מח¬ 
שובי ההמרים הפלסטיים: 

פוליאתילן, פוליוויניל כלו- 
ריד ( 0 ש 8 ), פוליסטירן, 

פוליודניל אצטט, פוליאק- 
רילוניטריל (בהתאמה) ו¬ 
עוד. תב המונומרים הווי- 
גיליים מפולמרים בשיטת 
הרדיקלים החפשיים או ב־ 

2 ■ םנ״ין פ 'י מיר רדייייי איניציאציה יונית. בשיטה 

הסטראוספציפית מייצרים פוליאתילן קווי, פוליפרופילן ועוד פ" 
מיוחדים. קבוצה נוספת של מונומרים המתפלמרים־בחיבור הם הדי- 
אנים (ע״ע). דרגת הפילמור (המספר הממוצע של יחידות המונומר 
הקשורות בשרשרת הם׳) נקבעת בפילםור-בחיבור לפי כמות האיני* 
ציאטור ונוכחות המרים מעבירי שרשרת. 

הפילמור־בחיבור משחרר חום רב, ויש צורך בפיקוח על הטמפ¬ 
רטורה (עליית הטמפרטורה גורמת, בין היתר, להיווצרות שרשרות 
קצרות יותר). לרוב, התגובה מהירה מאד, צמיגית המערכת עולה 
במהירות, דבר המקשה על הפיקוח ועל מעבר החום, וכבר בשלבים 
הראשונים נוצרות שרשרות ארוכות בצד מינימרים שטרם התפלמרו. 
קיימות מספר שיטות פילמור תעשייתיות, בהן מפקחים על התהליך 
ועל הטמפרטורה באמצעות תוך מפזר (מים, למשל): שיטות התר- 
חיף (ע״ע קולואידים), התחליב והתמיסה. בשיטת הפילמור־במסה 
(ת 123110 ז:>חז׳< 01 נ! 611111 ) אין תוספות מ&זרות. הייצור התעשייתי 
מתבצע במכלים (מנתיים או רצופים), בראקטורים צינוריים או 
באוטיקלו (ע״ע). פ" מסוימים נוצרים לעתים ביציקת מונומר נוזלי 
לתבניות ( 1 !ס 1 ]ב 2 וז 0 ו 1 ז^]סק : 025 ). 

פ" של עיבוי מתקבלים בתגובה בין שני מונומרים בעלי 
קבוצות פעילות (פונקציונליות) שונות (הידרוקסיל 09 -, קרבי- 
קסיל 0009 -, אמין 995 -, ועוד). בתגובה זאת נקשרים שני 
המונומרים לדימר ומכאן לטרימר, טטרמר וכך הלאה עד ליצירת 
שרשרת ארוכה. בפילמור זה, על כל מונומר להכיל לפחות שתי 
קבוצות פונקציונליות. ניתן לקבל פ׳ של עיבוי גם ממונומר יחיד, 
אם הוא מכיל שתי קבוצות נוגדות. לרוב נפרשים בתהליך המרי־ 
לוואי, כמו מים או מימן כלורי. לדוגמה: 

^ 11 א ־ (, 01 ) 411 ז- ס /(, 11 ־ 000 } •£נ~— ־ א א 6 < , 11 ' 11 ד 1 ־ 11 ״ + !!סס:/( , 11 0 ) 900€ ח 

פודיאנויו רז״אמיו דו־חומזנר. 

ח { 0 ־ 0 ,( , 01 > 11 א} —— 0011 ־ 0 ,(, 11 ־>>^, 11 ח 
רול-אנזיד אמיוו חומצה 

מבחינת המנגנון משייכים לשיטת פילמור זאת גם תהליכים 
דומים. היוצאים לפועל ללא הפרשת חמרי־לוואי, כגון פתיחת מונו- 
מרים טבעתיים או יצירת פוליאוך־תן (ע״ע אורתן). הפ" העיקריים 
השייכים לקבוצה זו הם הפוליאמידים למיניהם (משפחת הניילון), 
הפוליאסטרים הרוויים, הפוליאורתנים, פנול־פורמאלדהיד, אוריאה־ 
פורמאלדהיד, פוליקרבונטים, שרפי אפוכסי, פוליאצטלים, סיליקונים 
(ע״ע), פוליאתילן־אוכסידים (קרבוואכס). בפילמור בעיבוי נקבעת 

דרגת הפילמור בקביעת 
היחס הכמותי בין שני 
המונומרים, נוכחות מר 
גומרים חד־קבוצתיים, 

או בבקרת הכמות של 
חמרי״הלוואי המשתח¬ 
ררים. בפילמור-בעיבוי 
הטמפרטורה והצמיגות 

ציור 3 : תיאור סכמתי ע 5 סוני קו־פוליטרים עולות במתינות (בי 


המשקל-המולקולרי עולה בשלבים) ונהוג הפילמור-במסה, לרוב 
בתהליך מנתי. חשובים הפיקוח המדויק על הכמויות היחסיות של 
המרכיבים הפעילים, סילוק תוצרי-הלוואי ומניעת צילוב (גלציה) 
מוקדם כשמשתמשים בפרמיות רב־קבוצתיות. קיימים פ" המופקים 
בשילוב שני מנגנוני הפילמור (חיבור ועיבוי): פוליאסטרים לא- 
רוויים וסיליקונים אחדים מתפלמרים, לראשונה בעיבוי, לשרשרות 
לא רוויות, ואלה מתפלמרות־בחיבור לתוצר הסופי. 

מרבית המונומרים ניתנים לפילמור לקום" ביחסים כמותיים 
שונים, ובכך יוצרים מגוון עשיר של פ". יחס המונומרים נקבע לפי 
תנאי הייצור והפעילות היחסית של כל מונומר. ידועים מספר סוגי 
מבנה מסודרים של קופ״ (ציור 3 ), המקנים להם תכונות מבוקרות. 
המבנה הנפוץ הוא של קופ׳ אקראי. בין הקום" המסחריים חשובים 
הבו?זדיאד 0 מיךז 8810 ), סטירן־אקרילוניטריל ( 5/09 ), אתילן- 
פרופילן, ויניל כלוריד־ויניל אצטט, ויניל כלוריד־אקריל, והטרפ׳ 
אקרילוניטריל-בוטדיאן־סמירו ( 485 ,). 

המבנה המרחבי. שרשרת הפ׳ עשויה להיות קווית, בעלת 
הסתעפויות צדדיות, או מורכבת משרשרות המחוברות זו לזו ויוצרות 





צ-ור 4 : םב:ה של שרשרת פוליסרים 

מבנה תלת־ממדי מצולב (ציור 4 ). המבנה קובע את תכונות הפ׳ ואת 
דרכי עיבודו. פ׳, ששרשרותיו קוויות או מסתעפות, ניתן להתכה 
ולהמסה וקרוי תרמו׳פלסטי. ההסתעפויות מורידות את הצמיגות, 
הצפיפות ונקודת-ההיתוך, ומקילות על העיבוד, אך פוגמות בחוזק. 
מרבית המונומרים הוויניליים ויוצרי-הסיבים מתפלמרים לשרשרת 
קווית. כזה הוא גם המבנה של פוליאתילן בעל צפיפות גבוהה 
(£?ס 9 ). לעומתו, לפוליאתילן בעל צפיפות נמוכה (£?ם£) מבנה 
מסועף. 

די במספר קטן של קשרי־צילוב בין שרשרות הפ׳ כדי לגרום 
לשינוי עצום בתכונות החומר. פ" מצולבים הם קשי־תמם וממיסים 
גורמים לכל היותר לתפיחתם. גם טמפרטורת ההתכה שלהם גבוהה 
מאוד (לעתים מעל נקודת פירוקם). פ׳, שבו מספר מצומצם של 
קשרי־צילוב׳ דומה לגומי: ניתן לשגות את צורתו המרחבית באופן 
ניכר ללא שבירת קשרים כימיים, ועם תום הפעלת הכוח חוזרת 
הפדודה למצבה הראשוני, בו היא יציבה יותר. כשמספר קשרי- 
הצילוב בנד גדול, החומר קשיח, אינו נתיך ואינו מסיס — חומר 
תרמוסטי (שרפי ^נול־פורמאלדהיד, למשל). 

במבנה השרשרת של פ" ויניליים, מבחינים בשלושה אפני- 
קשירה של היחידות החוזרות זו לזו: ראש-לזנב, ראש־לראש או 
זנב־לזנב. בפילמור של רדיקלים הקשירה לרוב ראש-לזנב, ואכן זהו 
המבנה העיקרי של הפ" הוויניליים, אף כי פזורים במולקולה חיבורים 
אקראיים מעטים של ראש־לראש וזנב־לזנב. המבנה של פ" דיאניים 
(כגון פוליבוטדיאן) עשוי להיות ציס, טרנס או תערובת של השניים. 
לגומי הטבעי, למשל, מבנה ציס. וע״ע סטראוכימיה (איזומריה- 
גאומטרית), עט׳ 727 . 

שיטת הפילמור־הסטראלרגולרי (סטראוספציפי), שפותחה ע״י 
ציגלר ונטה (ע׳ ערכיהם), הביאה ליצירת פ" בעלי מבנים מרחביים 


׳*ל! מ*י 1 י¥**¥*ר<: —■ 1 

ור?ז חג•■ 

* ז ^-— 14 +'* 

מזויסר 

מלב הגידול * 41 <] 4 ) - 4 *מ + ■!א 

מלב הסייס: 

במקדח * 1 ק 1-101 * ■ס ־•־־— 

:״׳ן; ן״י • 5 + א״״ו -- 

ססיס 


^ 0 *<> 000-0 נ ר** 

?!ו־־נ״ולימר אקראי 


קו־הולימר חילופין 

<^וזו 131 זזס.) 131 

קו־פויינור נומי 
( ) 61001 ) 

•ץ •>/ 

0 <>$ 0 <> 0 ^> 0^00 

קו־סולימר רנני 
( 1 ־ 781 * 1 


0 מר* • קר 8 






381 


פולימר 


382 


מסודרים, הממוינים ע״ס מידת 

הטקטיות (יור — 

סידורי). מבנה מסודר, למשל, בו 

כל קבוצות החילוף x בם׳ הווי- 

נילי נמצאות באותו צד של מישור 

השרשרת נקרא איזוסקסי (ציור 

5 ). הפוליפרופילן האיזו׳טקטי הוא 

אחד הראשונים שיוצרו בשיטה זו. 

מבנה סמראורגולרי, בו נמצאים 

אטומי פחמן אסימטריים, מקנה 

ציור 5 : סכנה טרהני שי 5 ו 5 ' םרים לפ ׳ פעילות אופטית (ע״ע אום־ 
ויניליים. א) אטקטי; ב) סינריו־ 

טקט'; ג) איווטקטי (שים ?נ לטקום טית, פעילות). עם זאת מבני־ 
הטיט: השטאיי) סליל (^ 11£1 ), שגם הם נוצרים 

בסינתזות הסטראוספציפיות של הפ", הם המקור העיקרי לכושר 
הסיבוב-האופסי של תמיסות הפ ׳ . 

משקל מולקולרי. גדלה של פרודת הם׳ מובע במונחים 
של משקל מולקולרי או של דרגת־הפילמור. שרשרות הם׳ אינן 
בעלות אורך קבוע ומשתמשים בממוצע המשקל המולקולרי ובאופד 
דנים של התפלגותו (ע״ע סטטיסטיקה). שימושיים ביותר הם הממו¬ 
צע החשבוני של המשקל המולקולרי והמומנט השני שלו (שם, 
עם׳ 688/9 ) תמיד גדול מ ח 4 ז והיחס ביניהם הוא אחד 

האומדנים לרוחב ההתפלגות. בפ״ סינתטיים היחס הוא בין 2 ל 50 . 

אורך השרשרת קובע רבות מהתכונות הפיסיקליות של הם , , 
ונמדד באמצעיתן. צמיגות הפ׳> בהתך או בתמיסה, עולה הרבה עם 
עליה קטנה במשקל המולקולרי, ומהווה פרמטר נוח לקביעתו. הערך 
המתקבל מכונה והוא נמוך במקצת מ ח 1 \ מתקבל ממדי¬ 
דת תכונות קוליגטיוויות של תמיסות ד.פ׳: הורדת נקודת קפאון, 
העלאת נקודת רתיחה. הורדת לחץ אדים (ע״ע תמסות) בפ" שמש¬ 
קלם המולקולרי נמוך מ 30,000 ! הלחץ האוסמוטי (ע״ע אוסמוזה) 
בם״ שמשקלם המולקולרי בתחום 30,000 — 2,000,000 . נמדד 
באמצעות פיזור-אור בתמיסת הפ ׳ , או בעזרת מקדמי-שיקוע (סדימנ־ 
טציה) באולמרה־צנמריפוגה. את התפלגות המשקלים המולקולריים 
ניתן לקבל מפירוט הפריטות(פרקציות), השונות במשקלן המולקולרי, 
לרוב באמצעות תערובת של ממסים, של אותו סוג פ/ וחמרים שאינם 
ממיסים אותו. לאחרונה נפוץ השימוש במכשיר הכרומטוגרפיה (ע״ע) 
בעמוד גל, שבו נרשמת עקומת ההתפלגות. 

מורפולוגיה של פ". במרבית הם" בעלי מבנה כימי אחיד 
ומבנה מרחבי מסודר, מתארגנות השרשרות, בעת קירור מהתך, 
למבנה הכולל אזורים גבישיים, בעלי דרגה גבוהה של סדר וצפיפות 
(ע״ע גביש), בצד אזורים "אמורפיים" חסרי סדר וסימטריות. מאחר 
שהשרשרות עצמן ארוכות ביותר, עוברת אותה פרודה מאזורים 
מסודרים לאזורים בלתי־מסודרים (ציור 6 [מימין]). 

דרגת הגבישיות (אחוז המשקל של האזורים המסודרים מהמסד, 
הכללית) מגיעה בפ״ עד לכ 90% . כדי להגיע לדרגת גבישיות גבוהה 
רצויים ניידות של השרשרות, קיום כוחות משניים חזקים, והעדר 
קבוצות צדדיות "מגושמות" המפריעות לסידור צפוף. עם עליית 
דרגת הגבישיות עולים הצפיפות, טמפרטורת ההיתוך, החוזק המכני 

והקשיחות. הפ ׳/ ה־ 

גבישיים העיקריים, 

שדרגת גבישיותם מ¬ 
על 40% , הם הפולי¬ 
אתילן, פוליפרופילן, 

פוליאצטל, פוליאמי־ 

דים, פוליאתילן־טר־ 

פתאלס וטטרה-פלר 
אור( אתילן (ספלון). 



ציור 6 : טיטיז — אזורים נבישיים (א) ואטור־ 
םיים (ב) בפוליסר: טשטאל—'טריטרווו םקופ 5 ות 
ב?ט 5 (וז 



דוגמה אפיינית להשפעת הקבוצות הצדדיות היא השוני בין פולי¬ 
אתילן בעל צפיפות נמוכה, שמבנהו מסועף ופחות גבישי (כ 40% — 
50% ), ובין הפוליאתילן בעל הצפיפות הגבוהה חסר ההסתעפויות, 
שדרגת גבישיותו כ 90% . בס" מסוימים (כפוליסטירן ופולי-מתיל- 
מתאקרילט), שהם אמורפיים בד״כ, מתקבל מבנה גבישי חלקי 
בשיטת פילמור סטראוספציפית. רוב הקום" האקראיים והפ" 
המצולבים הם אמורפיים. 

מ 1957 חלה תפנית חשובה בפיסיקה של הם", כשנתברר שניתן 
לקבל בצורה מבוקרת גבישים (בודדים) כמעט טהורים מתמיסות 
מהולות מאוד ומחתכים. הם נראים כלוחיות שטוחות (למלות 
? 13 ן), שעבין כ 0.01 מיקרון וארכן מספר מיקרונים. המיקרוסקופ 
האלקטרוני מראה שהשרשרות מאונכות לפני הגביש, ומסודרות 
בקיפולי□ שארכם זהה (ציור 6 [משמאל]). במבנה ד,גבישי של 
שרשרות מקופלות נוצרים פגמים שונים (ליד גבולות של שרשרות, 
בקצות קיפולים, כתוצאה מנקעים), המורידים את דרגת הגבישיות 
ויוצרים את "הפזה האמורפית". בגיבוש מהתך מתקבלות לוחיות 
של שרשרות מקופלות עם קווי קישור ( 0113105 10 ז) ביניהן(ציור 7 ). 

המבנה הגבישי הנוצר בהקפאת התך פ׳ תלוי בתנאי הגיבוש 
(טמפרטורה, משך, לחץ וכד׳). כך אפשר ליצור גבישונים סימטריים 
(ספרוליטים) בגדלים שתים, גבישים בעלי הכוונה צירית (בנד 



ציור 7 : קוי-קי׳טור כיז ?מ?ו!ז (מנעד ?מיקרוסקופ א 5 קטרוני> 

תיחה או בזרימה והקפאה) או דו־צירית, להם תכונות מיוחדות 
(ע״ע גביש, עמ׳ 236 — 239 ). בדומה למתכות, ניתן להרפות או 
לחשל את הפ " הגבישיים (ע״ע חשול; מתכות, ענוד). גם בפ " 
אמורפיים קיימת מידה מסוימת של סדר, ב״חבילות" בעלות ממדים 
קטנים־יותר מבגבישים. פ" אמורפיים (פוליקרבונט, פולימתיל- 
מתאקרילט ופוליסטירן) שקופים מאוד, ועם עליית דרגת הגבישיות 
עולה האטימות. 

מעבר פזה (ע״ע צבירה, מצבי־) מהסדר השני קורה בטמפר¬ 
טורת המעבו-הזכוכיתי(^ד), בה הופך המבנה האמורפי־זגוגי (ע״ע 
זכוכית) למבנה גמיש ורך. המעבר מלווה בשינוי תכונות פיסיקליות 
רבות. בטמפרטורה גבוהה מ 8 זיש לקטעי שרשרת ( 10 — 30 פחמנים) 
חופש תנועה מסמם, שנעלם מתחת לטמפרטורה זו. טמפרטורת 
המעבר־הזכוכיתי קיימת במבנים אמורפיים בלבד. למבנה גבישי 
אפיינית רק טמפרטורת ההיתוך שאינה קיימת במבנה אמורפי. 
בם", שלמעשה מעורבים בהם שני סוגי המבנה, קיימות גם 8 ־ד וגם 
״ 7 . מעברי־פזה נוספים קיימים בטמפרטורות נמוכות יותר. מרבית 
הפ", המזדגגים מעל טמפרטורת החדר, שבירים (פוליסטירן ר 
פולימתיל־מתאקרילט). ניתן לעתים להוריד את 1 ־ באמצעות קו- 
פילמור או ריכוך חיצוני (ע״ע פלסטיים, חמרים). באלסטומרים 
(דמויי גומי) 7 8 נמוכה מטמפרטורת החדר. לסיבים ולשימושים 
הנדסיים רצויה 6 ז גבוהה, בתנאי שהחומר לא יהיה שביר. 7 8 





383 


פולימר — פולמוס י&נינוס 


384 


עולה בד״כ עם קשיחות המבנה הכימי של השרשרת ועם נוכחות 
קשרים משניים בין־מולקולריים. במקרים רבים עולה טמפרטורת 
ההיתוך עם עליית (היחס ," 1 6 /1 לרוב 1 /2 —%)■ 

תגובת הס" לדפורמציה הוא צירוף של תגובות נוזלים ומוצקים. 
ומכונה ויסקי-אלסטיות. קיימים 5 מצבים ויסקו-אלסטיים שמוגדרים, 
למשל, לפי תלות מודול האלסטיות (ע״ע חזק חמרים, עט׳ סע) 
בטמפרטורה או בזמן: המצב הזכוכיתי (בטמפרטורה נמוכה); איזור 
הביניים, בו דומה הפ׳ לעור; המצב האלסמומרי, דמוי גומי; איזור 
של זרימה אלסטומרית, בדומה לפלסטלינה; מצב של התך. בפ , 
מצולב קשה ליצור התך או זרימה כלשהי. מידת הוויסקו־אלסטיוח 
של החומר מתקבלת ממדידות של זחילה — שינוי במחוות (־■! 0 ) 36 
" 3110 תז) עם הזמן — ותפוגה של מאמצים — הרפיית המאמץ בגוף 
הנמצא במעוות קבוע. כן חשוב המידע המתקבל מההתנהגות הדינ¬ 
מית, בעמסים או מעוותים מחזוריים. פרמטר חשוב הוא זמן־התפוגה 
(או ההרפיה; 613x3:10:1 :), שמוגדר, לגוף־פשוט, כיחס בין פרמטר 
הצמיגות והמודזיל לגזירה. לגופים מורכבים קיימים זמני־תפוגה 
רבים. ההתנהגות הוויסקו־אלסמית של הפ׳ נובעת מסידור השרשרות 
במעיו פקעות, הניתנות לפתיחה ולמתיחה, עם זמני תגובה אפייניים 
לחלקי השרשרת השונים. התנהגות האלסטו׳מרים מוסברת בתורה 
הקלאסית של אלסטיות הגומי (ע״ע קאוצ׳וק), המתאימה לשרשרות 
ארוכות בעלות צילוב קל. 

החוזק של פ" עולה עם עליית המשקל המולקולרי. עד לדרגת 
פילמור כ 500 — 600 עליית החוזק מהירה, והיא מתונה מעל דרגה 
זאת. המשקל המולקולרי של רוב הם״ השימושיים הוא 20,000 — 
200,000 . — וע״ע סיבים; עור; פלסטיים. חמרים; קאוצ׳וק. 

המחקר עוסק בשינויים בס" קיימים, בשיטות ייצור, בעיבוד 
מתוחכם ובפיתוח פ" חדשים. הבנת הקשר בין מבנה הפרודה לת¬ 
כונות החומר מאפשרת ייצור ם" בעלי תכונות רצויות ("הנדסה 
מולקולרית"). חשוב במיוחד הקו־פילמור של מונומרים שונים ביח¬ 
סים שנקבעים ליצירת תוצר בעל תכונות רצויות. צרכי טכנולוגיית 
החלל פיתחו פ״ חדשים המצטיינים בחוזק (מעל 10,000 ק״ג/סמ״ר), 
קשיות, עמידות בפני שריטות, אי-חדירות, ובמיוחד יציבות בטמפר¬ 
טורות גבוהות ( ס 400 — ס 500 ). היציבות התרמית מושגת מקיום 
קבוצות קטביות בפחדה; קשרי צילוב בין השרשרות; דרגת 
גבישיות גבוהה; טבעות ארומטיות או הטרוציקליות בשרשרת המר¬ 
כזית והחלפתם של אטומי מימן באטומי חמצן, חנקן או גפרית, 
שקשריהם עם פחמן חזקים־יותר מקשריו עם מימן (כגון: פלליסול- 
פונים׳ פוליבנזאימידאזולים ופוליאימידים); פ" בעלי מבנה סולם בהם 
קריעת השרשרת מצריכה ניתוק שני קשרים ראשוניים צמודים. בפירוק 
סיבים צלולוזיים או פוליאקרילוניטחל בתנאים מבוקרים מתקבלים 
סיבי פחמן המצטיינים בקשיחותם ובחזקם. הם משמשים למשל, 
לחרטומי מטוסים וספינות חלל. גם סיבים אחרים (כסיבי בור 1 ן) 
משמשים לבניה, בגלל חזקם הרב, בעיקר בשילוב עם מחכות, 

בפילמור הטופוטקטי החדיש מיוצרים פ" ממונומרים שמסודרים 
בסריג גבישי. תכונות פ" שופרו, למשל, באמצעות כלורינציה. פותחו 
פ" על בסיס של פלואור. במקרים מסוימים (כגון קצפים ובידוד 
תילים חשמליים) יוצרים בקרינה קשרי צילוב בם" תרמופלסטיים, 
לחיזוקם. הוספת המרים שונים לפ׳ (תרכובות זרחן למשל) מחסנת 
בפני אש; פותחו גם פ" שמתפחמים אך אינם בוערים. סוגים שונים 
של פ" מצולבים משמשים כמחליפי יונים (ע״ע). 

פיתוח תעשיית הדבקים הפולימחים הביאה לסינתזת מונומרים 
ציאנואקריליטים המתפלמרים במהירות רבה בהשפעת מים. תמרים 
אלה משמשים ברפואה כעוצרי-דם במקרי פגיעות בכבד ובכליות. 

ייצור ד,פ" הסינתטיים מתרחב במהירות, בעולם ובישראל. 

כך, למשל, ייצרו בישראל ב 1969 15,715 טון פוליאתילן, 8,519 מון 
פוליוויניל כלוריד, טוו 4,366 טון בדים סינתטיים, ו 580 טון בדים 


מלאכותיים (זהורית, אצטט). וע״ע דבק; טכסטיל; הסיבים הטבעיים 
השונים; ביר; עור; עץ; פוליסכרים; פלסטיים, חמרים. 

א. רם, חומרים פלסטיים, 1965 ; - 01€ .'/ / 0 ,ץ•!״!? .! • נ 1 

, 7.5 / 0 13 ז 1 > י ץ^ 01 ג 01 ״ר ,ז\ ; 1953 ,ץז 151 חז 

, 1 ־ 1 ; 1962 . 7 / 0 ^! 00 ^ 01:, 70x1 ץ£מ 61111 .י 1 ; 1960 

— 1964 , ץ 10£ ס 1 ז 1 ? 76€ , $113 , 7 01 ,(. €11 ) 

; 1966 ,(. 645 ) £ג £1 ח 0 וח 1 ח 1 .£—<ן 11 ? 1 >ת 3 ־ 81 .[ ; 1971 

. 1974 ,( 3 , XXX ^^ י .-מ 1 זו^ , $01 ) 7.5 ■****׳״>*/ ,*> 110 * , 13.11 

א. רם 

פולין, ע״ע פולניה. 

פול י 22 , לן 02 — 113111108 ? 03:1 0111115 — (בר 1901 ), 

כימאי אמריקני, חתן פרסי נובל לכימיה ( 1954 ) ולשלום 
( 1962 ). פ׳ קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בכימיה במכון הטכנולוגי 
של קליפורניה ב 1925 ולמד אח״כ אצל זומרפלד, בור ושרדינגר 
(ע׳ ערכיהם). ב 1931 חזר למכון ונתמנה פרופסור לכימיה עיונית. 

עבודתו הגדולה הראשונה היתה חקר הקשר הכימי בעזרת קרני 
רנטגן (בחמרים גבישיים) ועקיפה אלקטרונית (במולקולות במצב 
הגזי). פ׳ סיכם את העקרונות של מבנה הגבישים ויישם אותם 
להבהרת מבניהם של סיליקטים (ע״ע). פ׳ פיתח את תורת הקשר 
הכימי, ובכלל זה קבועים דיאלקטריים, חלוקת מומנטים אלקטרוניים 
באטומים, מבנה מתכות פרומגנטיות ועוד. להסבר הקלאסי של הקשר 
הכימי הוסיף את מושג התהודה (ע״ע: וע״ע כימיה, עם׳ 738 — 753 ). 
פ׳ עיבד בסים לחישוב האלקטרונגטיוויות של היסודות הכימיים 
בתרבובות ואפשרות לחזות מראש את התנהגותם בתגובות הכימיות. 
מ 1936 הקדיש פ׳ את מחקריו לבעיות ביוכימיות, בעיקר מבנה 
חלבונים, פעילות נוגדנים ואנומליות של תאי הדם. הוא עורר מח¬ 
לוקת בשל דעותיו על סגולות הריפוי של ויטאמין ס. 

בין ספריו: 3 :: 60 <ע 5 106 ? 0£ 110111:6 ז: 3 1116 ("מבנה הספק' 
מרומים הקוויים״); ! 1:1 ׳ 7 י 601130165 ^ 1 רח 11 ;זת 3 ע 0 10 1011031101100 
ץ:: 11$ ר 01161 0 : 1103:10:15 נ 1 נ}\: ("מבוא למכניקה קוונטית ביישומה 
לכימיה״); 80:101 01161111031 116 : ) 0 143111:6 1116 ("מהות הקשר 
הכימי״); ץ:: 15 ת 1101 ס 06:16:31 (עבר׳: כימיה כללית. א־ב, תשכ״ה-ז). 

פ׳ היה חבר פעיל בתנועה נגד הניסויים והשימוש בנשק הגרעיני, 

ועל פעילותו זו קיבל פרם נובל לשלום. 

י. קלוגאי. פגישת מדענים פילוסופיים רוסיים עם הפרופסור ל. פ׳ 
(מדע, ר, 30/1 ), 1962 ! ק. פינס. הארות (מדע, י״ז, 360 ), 1972/3 . 

י• קל. 

פולינום יבינום. פ׳ (מיוד; 0 X 61 * — רב [ור׳ במום]) הוא ביטוי 
אלגברי בעל שני איברים או יותר, שביניהם סימני חיבור 
או חיסור. פ׳ במשתנה אחד הוא ביטוי מהצורה 

ח 3 +צ 1 -״ 3 +-״ + 2 -ת * 3 2 + 

כש, 3 מ,.., 0 = 1 הם מקדמי הפ׳ ותמעלת ד,פ׳ (ע״ע אלגברה, עמ ׳ 
386 ). 

פ' במשתנים אחדים,... 2 ,ץ,צ הוא סכום של מספר סופי של 
איברים מהצורה ... ק 2 "ז('״ג 0 הנקראים מונומים, כאשר המעריכים 
שלמים ואי-שליליים. מעלת מונום היא סכום המעריכים 
...+ ק+ 11 +בת, ומעלת ד,פ׳ היא מעלת המונום המכסימאלי (ע׳ 
שם, עמ׳ 388/9 ). 

בינום (ב׳: מלאם׳ מאוחרת 1118 רת 0 ״ 1 נ 1 — דו-שמי, דו־איברי) 

הוא פ' בשני משתנים. בשם נוסחת־ ה ב׳ של ניוטון מכונה הפי¬ 
תוח המקובל: 

+ 2 נ 2 1 ־ ח 3 - + (!'־"*ח?-" 3 = "( ן x ן: 


-+* 1 ע 2± ^!=^ +.- + ג 1 ^£+״ + 1 ־/ 41 +1 

!בם ! 2 

הכללת הפיתוח של הב׳ של ניוטון היא הנוסחה: 


! 0 

־"!* המלמדת!!ם 


£ — 11 (!"ג־•־ ••• + 2 * + 1 *) 


כאשר הסכום עובר על כל אפשרויות הפירוק ,״ 0 + ... + 2 מ + 1 ט=ס 
לסכום של מ! מספרים שלמים אי שליליים. 

א. חב. 


פולינדה ( 6$13 תץ( 0 ?, מיוד: איים רבים), חטיבת איים במרכז 
''האוקיאנוס השקט ובדרומו, ממזרח לאיי מיקרונזיה ומלנזיה. 

שטח האיים (ללא ניו זילנד) כ 25,370 קמ״ר, ובהם כ 1.2 מיליון 
תוש׳ ( 1972 ). איי פ׳ יוצרים משולש ענקי בין איי הואי (ע״ע הויי) 
בצפון, ניו זילנד בדרום (מרחק של כ 8,000 ק״מ) ואיי הפסחא (ע״ע 
איסלה דה פסקוה) במזרח (מרחק של כ 6,400 ק״ם). 

קבוצות האיים העיקריות הן: הואי בצפון, פ׳ הצרפתית (לשעבר 
אוקיאניה הצרפתית, ע״ע [כרך מילואים]) ובה איי סוסיאסה שה¬ 
חשוב בהם טהיטי (ע״ע), אי טואמוטו, או׳סטרל, גמביר (מנגרווה), 
מרקיזס ורפה; במזרח פ׳ פיטקרן ואי הפסחא; במערב פ׳ ט 1 נגה 
(ע״ע, מדינה עצמאית מ 1970 ) סמואה (ע״ע) ואיי קוק שבחסות 
ניו זילנד. במרכז פ׳ איי לין, פיניכס וטוקלאו (בחסות אה״ב 
ובריטניה). 

מבחינת מבנה האיים קיימים שני טיפוסים: ( 1 ) איים גבוהים 
ממוצא געשי, בעלי טופוגרפיה הררית ומבותרת ובהם הרי געש 
כבויים ופעילים. ( 2 ) איים נמוכים הבנויים שוניות קורלים, ולרבים 
מהם צורת אטול (ע״ע). יוצאת דופן היא ניו זילנד בשל המבנה 
היבשתי שלה. 

כלכלת האיים מבוססת בעיקר על חקלאות. הגידול העיקרי הוא 
אגוז־הקוקום. הים והיער מספקים מקורות מחיה נוספים. כמה איים 
משמשים כבסיסים לצי (פגו-פגו, פאנגו־פאנגו [ 380 ק־ 3 8 0 ?] בסמו¬ 
אה) ולניסויים גרעיניים (מוחירואה בפ׳ הצרפתית). 

אוכלוסיית האיים מגוונת ומלבד פולינזים (שהם כיום מיעוט 
במספר איים) כוללת גם סינים, יפנים, אירופים, אמריקנים ובני 
תערובת שונים שהגיעו לאיים בעיקר במאה ה 20 . 

האוכלוסיה ה פ ו ל י נ זי ת המקורית אחידה מבחינת הגזע ולשון, 
על־אף הבדלי הניבים שבין קבוצות האיים השונות. בקרב הפולינזים 
בולטות תכונות גופניות קווקזואידיות בצד המונגולואידיות. הם בעלי 
קומה ממוצעת או גבוהה, צבע עורם חום בהיר ושערם בד״כ חלק או 
גלי. מקור הפולינזים אינו ידוע. חלק מן החוקרים מייחס אותם לגזע 
ההודו־אירופי ואחרים מדגישים את קרבתם לגזע המונגלואידי, ומני¬ 
חים כי מוצאם מאיי אינדונזיה(וע״ע אוקיאניה, עמ׳ 145 ). לדעה זו מס¬ 
ייעת העובדה שהשפה הפולינזית שייכת למשפחת הלשונות המאלאיות 
(וע״ע אוסטרונזיה, לשונות אוסטרונזיות! מלאים, עמ׳ 572 ). שפה זו נש¬ 
תמרה בצורתה המקורית כנראה בניבים המדוברים בסמואה ובט 1 נגה. 

התיישבות הפולינזים באיים החלה בסוף האלף ה 2 לפסה״נ והס¬ 
תיימה במאה ה 14 לסה״נ, עם בוא המאורי (ע״ע) לניו זילנד. האירו¬ 


פים הראשונים שהגיעו לאיים (מאה 16 ) מצאו בהם תרבות חמרית 
מפותחת של כלי עץ ואבן. העיצוב הדקורטיווי נודע ברמתו הגבוהה 
הן בגילוף עץ והן בפיסול אבן (הפסלים באי הפסחא), ומעיד על 
חוש אסתטי יוצא מגדר הרגיל. הפולינזים הצטיינו כבוני סירות 
שדפנותיהן היו מגולפות להפליא. מחיית הפולינזים על החקלאות 
(גידול דקלי קוקוס, קולקם, לחם־העץ, ירקות), דיג וגידול חזירים. 
בתיהם עפ״ר בנויים עץ, והגגות מכוסים סכך, אך יש גם בתי אבן 
(מקדשים, בנייני קבר). 

לפולינזים ספרות עשירה בע״פ על נושאים מיתולוגיים ומאגייס, 

וגם על רפואה ומלאכות שונות (במיוחד בניין סירות ובתים). באיים 
שונים, בייחוד באיי סוסיאמה, שהיו זמן רב מעין מרכז רוחבי בם׳, 
היו בת״ס, בהם מסרו כהנים מלומדים את מסורות עמם לדור הצעיר. 
באי הפסחא נתגלו לוחות עץ, ובהם סימנים חרותים, שהחוקרים 
רואים בהם סימני כתב אידאוגרפי. 

החברה הפולינזית המסרתית מחולקת לשלושה מעמדות: ראשי 
שבטים, בני-חורין ועבדים. ראשי השבטים היו המנהיגים המדיניים 
והרוחניים והם נערצו כצאצאי האלים. אחדים מהם (בטונגה, הואי, 
ניו זילנד) יסדו מעין ממלכות פאודאליות (וע״ע אוקיאניה, עמ ׳ 
150/1 ). למפורסמים שבהם סגדו אחרי מותם כלאלים. לראשי השב¬ 
טים ייחסו מנה (ע״ע), וסביבם הטילו איסורי מבו (ע״ע) חמורים. 
במרכז המיתולוגיה הפולינזית עומד טא 1 אה הנערץ כאל עליון, בורא 
העולם והאדם. כיום רוב הפולינזים הם נוצרים, אך הם שומרים על 
מנהגים קדומים ואמונות מאגיות ומטפחים את מסורותיהם העתיקות. 

. 1970 ,ץ 80€161 71€$1411 ץ 01 ? , 0016111130 . 1 

אב. כ. - מ, ג 

פוליגיק (:> 3 ״ 0118 ?), משפחת אצולה צרפתית. אישיה הבולטים 
הם מלכיור דה פ׳ — .? 36 ז 110 {:> 161 ״! — ( 1661 — 1742 ), 

איש כנסיה. סייע להתקרבות בין לואי ¥^ x והאפיפיור. ב 1695 נכשל 
בנסיובו להכתיר נסיך צרפתי כמלך פולניה וקרנו ירדה. התמנה 
קרדינל ב 1712 ומילא תפקיד דיפלומטי בקונגרס אוטרכט ( 1713 ). 
חבר האקדמיה הצרפתית (מ 1704 ). בפואמה 61:1118 ז:> 1,11 -תת\! ("נגד 
לוקרטיום״), 1747 , ביטל פ׳ את המטריאליזם של לוקרטיוס ואפי¬ 
קורוס (ע׳ ערכיהם) וטען לקיום אלוהים ולתורת דקרט (ע״ע) והת¬ 
נגד לתורת ביל (ע״ע). נכד אחיו של מלכיור, ז׳יל פרנסוא פ׳ — 
305015 ־!? 116$ ;! — ( 1743 — 1817 ), זכה לטובות הנאה מופלגות 
ולתואר דוכס הודות לידידות שרחשה מרי אנטואנט לאשתו. חיי 
המותרות שניהל עוררו ביקורת רבוע בעת המהפכה גלה, קיבל 
קרקעות באוקראינה מיקטרינה 11 ולא שב לצרפת. שני בניו הש¬ 
תתפו בקשר נגד נפוליון ( 1804 ) ועד 1813 היו אסורים. ארמן 
ז׳יל מרי דה 0 ' — .? 36 16 ז 1 ; 1 א 11165 ( — ( 1771 — 1847 ) 

שירת, לאתר החזרת המלוכה, את לואי ^^^ ז \ x ושרל ^ אך סירב 
להישבע אמונים ללואי פילים לאחר מהפכת 1830 . אוגיסט ז׳יל ארמן 
מרי פ' — .? 36 16 ז 13 א 3 ת 13 ת 1 \! 11165 [ 516 ג 1£1 ו.\/ — ( 1780 — 1847 ) 
סירב תחילה להישבע אמונים לחוקת 1815 מנאמנות יתרה לאפיפיור. 
היה שגריר ארצו בלונדון מ 1823 , וחתם על חוזה להתערבות רוסיה, 
אנגליה וצרפת (ע״ע, היסטוריה) לטובת יוון. ב 1829 מונה שר חוץ 
ואה״כ ראש ממשלה. נסיונו להשתלט על בלגיה סוכל ע״י בריטניה 
ום׳ ארגן פלישה לאלג׳יריה. פקודותיו מיולי 1830 לפיזור ביה״נ 
שימשו עילה לפרוץ מהפכה; פ׳ נדון למוות, אך דינו הומתק. ב 1836 
שוחרר מכלאו, שהה באנגליה עד 1845 ושב לצרפת. 

? 14 ד 1€1 ח? 113 ־ 1106111 .? ; 1922 * 4 ./׳ג י 3111 נ 1 .? 

. 1949 46 ./ 

פוליסכרים (רב-סוכרים, פוליסכרידים), פולימרים (ע״ע) טבעיים 
הבנויים מיחידות של חד־סוכרים (ע״ע סכרים). בניגוד 
לחלבונים (ע״ע פרוטאינים), הפ" מורכבים לרוב מסוג אחד של חד- 
או דו-סוכר. הסוכר השכיח ביותר בין מרכיבי ר.פ" הוא ה ס־גלוקוזה 




387 


פולסכדים —פוליצר, ג׳וסף 


388 


_ ""יי 

פבבר 

השלד 

הסרכיבים 
מור סיכריי ם 

ויפיליסובר 

שלד גומווים 

רד פר וז־יטודס 6110 * ס 

קייי־ 

מסועף 

קזזי 

( 1 - בלוקחה 

( 1 - נלוקחה 
( 1 י- נלוקחר. 

תזייח 

עסילז 

ם עדליסקידז 
ג יפילח 

ידפר 1116 ! 11 בזד־ 

פס ועד 

ס = ג*קו 1 ה 

נליקיגז 

*לד ה*םזים 


מחד. 
גלוקוזד. 
גלקשחה יעיד 

דידעלילחד * 

חוזר הידדוליוה זזלקיזז •ל עםיל 1 

מייעד 

< 1 • גלדקוזד. 

רגספדין• 

תוסר חשסדרת ג!מ! דם 

קייי 

( 1 -- *רזקשחה 

ונחוי^ז* 

צלוזוים 

קווי 

ס סיעף 
י\זי 

* ויומה < 1 נלקסיורידיוח 

ב . 1 ארוונינתה 

1 . < 1 * גלקמזה 

פקידו• 

*נרו ים 

ניסויו■ 

< 1 ■־- גלקמוור 
וי.*־. ■גהידרו 
? = בלקטזז" 

אגר־אס־• 

*לד זויגין כסרוקי־רנלים 
ח־סנייו <ו*ים ביזסריווז 

קחי 

א ■גסיל - 
ג| - נלוקוזאמיז 

כחדו ־ 

גחלים דיריים *ל זעוד 
תסזיםית ריו-דת *ל ידידעיס 


א = זמידל - 
ם = 1 לזקח*םיז 
זא ומייל - 
חי מד ג! , גלוקודחיח 

וימיה 

ה*םל 1 רד 1 יוי ■ 

ו״אד!- כבז־. 

דזטן נלי הדס 


חיםגד. ג 1 ־- גלוקיימיזי 

2 — 0 סולפיו 11 ־ גלוקוזזיסיז 

0-6 - סול* - וין ■= נדל* 

מייו 

סרח 07 ) 

מי שימה 


יו = גלקסויד ופעם 

. 1 ־. ראפניזה י . 1 = ארווניגוזד. 

גומי עיני 


פולימוכרים עיקריים 

(ע״ע). יחידות הסוכר (ס או 0 ) בס" יכולות להיות קשורות בקשרי 
1 -> 1,2 -> 3 , 1 -* 4 ו 1 6 , בשרשרת קווית או מסועפת• משקלן 

המולקולרי נע בין 10,000 למיליונים אחדים. 

ניתן לחלק את הפ ״ לשתי קבוצות עיקריות ( 1 ) פ" המשמשים 
כחמרי תשמורת של סוכרים פשוטים, כגליקוגן (ע״ע) בחי וכעמילן 
(ע״ע) בצומח; ( 2 ) פ״ המהווים מבני שלד: בצמחים — תאית 
([ע״ע] הפ׳ הנפוץ ביותר בטבע) ובבעלי־חיים מסוימים — מוקו־פ" 
([ע״ע ליזוזים] הבנויים מאמינו־סוכרים [ע״ע סכרים] וחומצות 
אורוניות [ע״ע]). מצדים פ" המשמשים לסיכה בריריות וכציפוי 
מגן על פני השטח של רקמות. פ" אחדים הם אנטיגנים (ע״ע אימו¬ 
נולוגיה, עם׳ 858 ), וכמה יוצאי דופן ממקור חיידקי הם רעילים מאוד. 

שימוש נרחב בתעשיה נמצא לפ" ממקור צמחי, לרוב בתמיסה 
מימית או דיססרסיה צמיגה. תמיסות אלד" הקרויות בשם הכולל 
"גומי"( 8001 ), משמשות בתעשיות מזון(סוכריות וגומי־לעיסה, גלי¬ 
דות, סוכר ועוד), תרופות, תמרוקים ודבקים(ע״ע). "גומי ערבי", המר 
כר מימי קדם, הוא החשוב ביניהם, ומופק מעצי שטה (ע״ע). תצרוכת 
הגומי באה״ב בשנות הסס היתה כ 500,000 טון לשנה. 

גל. א. 

פוליפוס (מיור 5 < 67101 .<סזז — רב-רגל), גדול (ע״ע), עפ״ר בלתי־ 
ממאיר, המתרומם מעל פני השטח של ציפד ריריתי (כגון 
ריריות דרכי העיכול), וצמוד אליו בגבעול. נפוץ ביותר הפ ׳ של 
המעי הגם העלול לגרום לדמם בדרכי העיכול. פ" עלולים להווצר 
כתוצאה מדלקת (ע״ע), בד״כ אצל ילדים, או כתהליך גידול בלתי 
ממאיר הנקרא פ , בלוטי. כאשר פ" בלוטיים מרובים מתפתחים במעי 
הגם ( 0515 קץ 1 סק), קיים חשש להפיכת אחד מהם לגידול סרטני. תופעה 
זו מתגלה לעתים בצורה משפחתית או תורשתית (ע״ע סרטן). 
התופעה קיימת גם במעי הדק ומלווה צביעה חומה של ריריות הפה. 

פ" דלקתיים של הגרון הם סיבה נפוצה לצדידות ומופיעים, 
לעתים קרובות, אצל זמרים. ם" של האף המתפתחים כתוצאה של 
דלקת, שהיא לרוב אלרגית, נפוצים בגיל הילדות וגורמים לאינפוף 
ולהפרעות מכניות של הנשימה. פ" דלקתיים ונא 1 פלאםטיים נפוצים 
גם בצוואר הרחם ובגופו והם סיבה נפוצה לדימומים מהפות. "פ׳ 
של השליה" הוא דמד ם׳ המתפתח ברחם אחרי לידה או הפלה 
משרידים של שליה שנשארו ברחם. 

פוליץ/ אנטה — ;, 611 ׳! 3 ? שזח 4 — ( 1889 — 1959 ), מדינאי קרואטי 
ופושע מלחמה. היה חבר הפלג הקיצוני של התנועה 
ה$פראטיסטית הקרואטית וניהל תעמולה נגד הקמת ממלכת יוגו־ 


סל וויה העצמאית והמאוחדת. פ , בלט כפרקליטם של טרוריסטים 
מקדוניים והקים ארגוני טרור שארבו למנהיגים סרבים, פקידי מינהל 
ומשטרה ובמיוחד לקרואטים מתונים (ע״ע יוגוסלויה, עמ ׳ 310 ). 
ארגודהגג של הטרוריסטים הקרואטיים, 1781353 ("המתקומם"), ניסה 
לשווא לגרום למרידות, אך הצליח להתנקש במלך, אלכסנדר 1 (ע״ע). 
פ׳ נהנה מתמיכת איטליה והונגריה הפשיסטיות, וכשנאלץ לגלות 
מארצו לאיטליה הקים מחנות של "אוסטשה" גולים על אדמתן. עם 
כיבוש יוגוסלוויה ע״י גרמניה( 1941 ) הוכרז פ׳ ל״מגהיג" 110 מי\ 813 סי£) 
של "המדינה העצמאית קרואטיה". בעזרת קלגסיו הקים משטר אי¬ 
מים. ממנו סבלו בעיקר הסרבים האורתודוכסים — כ 200,000 מתו 
במחנה יסנלבץ ( 30 ׳!סח 1356 ) בלבד. כ 80% מ 25,000 יהודי קרואטיה 
נרצחו בידי ה״אוסטאשה" או שנמסרו לידי הנאצים (וע״ע יוגוסלויה, 
עמ ׳ 320 ). ב 1945 נמלט בסיוע נזירים קתולים, מצא מקלט ( 1948 ) 
בארגנטינה, שאף דחתה את בקשת יוגוסלוויה להסגרתו. ב 1957 
היגר לספרד, ושם נקבר ברוב פאר. 

. 941-1945 ( , 110-51001 11401€ 11£ >ו 0011 ז.% ■ 00 ,ז 0523 -] 6 .א יל ־ז נ,] 1 ..] 

. 1964 

פולי־צמו, אנג׳לו — 011213110 ? 08610 ^ (שמו המקורי — 
אמבר 1 ג׳יני [ 1 ת 081 ־ 1 ג 1 מז\ 1 ] — שונה ללאט׳ 0111130115 ?, 

ע״ש מקום הולדתו) — ( 1454 — 1494 ), משורר והומניסטן איטלקי, 
מהמלומדים הקלאסיים הבולטים בתקופת הרנסאנס. היה בן־חסותו 
ומדרי־ביתו של לורנצו דה מדיצ׳י (ע״ע, עט׳ 299 ) בפירנצה. חיבר 
שירה מעולה בלאטינית ובאיטלקית ותרגם את ה״איליאם" ללאטי- 
נית. למד עברית בעזרת פיקו (ע״ע) דה לה מירנדולה. ב 1480 
מונה פרופסור ללאטינית וליוונית באוניברסיטת פירנצה. מותו נחשב 
סיום תקופה בספרות איטליה (ע״ע, ענד 768 ). 

חשובה במיוחד שירתו באיטלקית. ביצירתו 13 ז 6 ק 513026 
3 ־ 810511 (״סטאנצות על קרב האבירים״ — לא הושלמה), תיאור 
שברירי של אהבה, יופי ונעורים שצל המוות חופה עליהם. היצירה 
שימשה השראה לבוטיצ׳לי (ע״ע, ענד 736 ). הדרמה השירית 00 )־ו 0 
(על אורפוס [ע״ע] ואורידיקה) סימנה מפנה בתולדות הדרמה 
באיטליה (ע״ע, ענד 776 ). 

י £1 ]* 1 .£ ; 1966 , * 1 * $0 1 ז 0 }*ס 1 תזס 1 14 י.. , / . 4 / ,־וק>וצ)\ . 1 

1^1 <:/^ — ( 1835 . אלברטי, הונגריה — 

ד ־ 1 

1920 , וינה), רופא אוסטרי יהודי, מייסד האוטואגיה (תורת 
האזן [ע״ע]) החדישה. פ׳ הוא הראשון שהנהיג את בדיקת תוף 
האוזן ע״י שימוש באור ( 1865 ), את השיטה לסילוק חסימה בחצוצרת 
האוזן, את השפופרת לבדיקת האוזן ואת השקית להכנסת אוויר 
לאוזן הפנימית (שקית פ׳). כן הנהיג שיטה לבדיקת הרשות חד־ 
צדדית. ספרו: 6011611101030 ־ 0111 ־! 36 1011 !ג 1 זו 1.61 ("ספר־לימוד על 
רפואת האוזן״), 1 — 11 , 1878 — 1882 , הוא ספר מופת בשטח זה. פ׳ 
יסד כ״ע למחלת האחן ( 1863 ) ואת הקליניקה הראשונה במקצוע זה 
באוניברסיטה של דנה. פ׳ התעניין גם בבעיות היסטוריות וחיבר 
ספר רב־סמכות על תולדות האוטולוגיה ( 1907 — 1913 ). עד שנת 
1907 כיהן כפרופסור וראש המחלקה למחלות אוזן באוניברסיטת 
וינה. 

ס! 161111 •<'! 4 ,]■!■] 1952; ?. 1. 1.1x17 ,'״״״־£/ ,ח 143£3 ■א . 5 

. 1961 . 4 

פ 1 ! ל י צו', — ! 01126 ? 1056011 — ( 1847 מקו [הונגריה] — 

1911 , צ׳רלזטן [קרוליינה הדרומית])׳ עיתונאי, עורך עיתונים 
ומו״ל אמריקני; אביו היה יהודי. ב 1864 היגר פ' לאה״ב והספיק 
לשרת בצבא הצפון במלחמת האזרחים. ב 1868 עבד ככתב ה־ 
051 ? 110116 ז ¥65 \ בסינט לואיס, ואח״ב נעשה שותף לעיתון. ב 1878 
יסד את ה!!סז^ס־זצס? 0015 ? . 51 משני עיתונים שקנה. ב 1883 
רכש את העיתון הנידיורקי 990113 116 ?־ וכעבור 6 שנים יסד את 
ה 13 ־ 01 ^ 60108 ׳!£. פ׳ העלה את שלושת עיתוניו ממצב ירוד 




389 


פוליצר, ג׳וסןז — פוליית, חמצה 


390 


למוסדות בעלי השפעה. עיתוביו לא 
נרתעו מרדיפת סנסציות ועם זאת 
לחמו בשחיתות ובניצול העניים. 

ב 1869 היה פ׳ חבר בבית המחו¬ 
קקים במיזורי וב 1885 היה מספר 
חדשים חבר בבית הנבחרים של 
אה״ב כנציג העיר ניד יורק. 

בשנותיו האחרונות נתעוור. ב¬ 
צוואתו יסד את פרסי העיתונאות 
על שמו והקים את ביה״ס לעיתונ¬ 
אות באוניברסיטת קולאמביה. "פרסי 
פ׳״ לעיתונאות ( 8 פרסים), לספרות 
( 5 ) ולמוסיקה ( 1 ), מוענקים מדי 
שנה מאז 1917 . החל ב 1947 מפקח 
ביה״ס לעיתונאות על חלוקת הפר¬ 
סים. — ר׳ תמונה בערך ע ת ו נ ו ת, 

עם׳ 270 . 

-ם 3 *ו 5 .'< 9 ; 1966 , 01-11 ^ 11 ( ¥0 1111 11111 ./ , 5 ת€£-מנ 11 . 0 

. 1967 , ו( 110 ><ן* 01 -ו 0$ < 1 !'? ,קוח 2 ו 11 ) 1 מ 1 מג 8 .! ; 1967 ,.י/ , 2 ־ז 60 

פוליקוב, משפחת תעשיינים ובנקאים יהודים ברו־סיה. מוצאם 
מהעיר דובחיבנה (פלך מוהילב, רוסיה הלבנה). יעקב פ׳ 
( 1832 — 1909 ) החל את פעילותו הכלכלית כחוכר משרפות, ועבר 
לעסקי סלילת מס״ב והקמת בנקים. כיהן כסגן יו״ר יק״א (ע״ע) 
ברוסיה. שמואל פ׳ ( 1837 — 1888 ) היה מגדולי סוללי מסה״ב 
ברוסיה, בהן קווי קוזלוב—תססוב, קורסק—חרקוב—אזוב, ומס״ב 
אסטרסגיות ברומניה בשנות מלחמת רוסיה—תורכיה ( 1877/8 ). יסד 
את "החברה הרוסית הדרומית לעיבוד פחם־אבך וכמה בנקים 
חשובים. תרם למוסדות תרבות וחינוך תסיים, יסד את ביה״ס 
הטכני הראשון למסילות הברזל בוליץ ( 1867 ) ואת ביה״ס הראשון 
למכתת בקורסון. נמנע מלהעסיק יהודים במפעליו. בערוב ימיו 
השתתף בחיים הציבוריים היהודיים: יזם את יסוד חברת אורט 
(ע״ע), השתתף במו״ם עם שר־ההשכלה איגגטיב (ע״ע) ב 1881/2 , 
וסייע בבניין ביהכ״ג בפטרבורג. אליעזר פ׳ ( 1842 — 1914 ) היה 
שותף לאחיו שמואל בעסקיו, וב 1873 יסד את ה״בנק של פ׳". השקיע 
הון רב בפיתוח ה תעשיה ברוסיה ובפרס. היה י דר הקהילה היהודית 
במוסקווה. ב 1901 , לאחר משבר שפקד את מפעליו, הורחק ע״י 
הממשלה ממרביתם. שלושה בני פ׳ אלה קיבלו תואר אצילות 
רוסי. 

י. מזא״ה, זכרונות, ב׳. י'—כ׳, תרצ״ו 1 ו 35 ;ז 160 <מק 0 ז 40 ז 1 < 3 א:זז 0086 
. 1968 , 392 ,!א , 1 ( 1 ג 81 . 8 


פוליקו־טס — ?וד 61 ק?ו^ 05 ד 1 — (מת 522 לפסה״ג), טירן של 
סימום (ע״ע). תפס את השלטון (ב 540 בערך) מידי בעלי 
הקרקעות בסיוע שני אחיו, אותם גירש כעבור זמן קצר. הוא הקים 
צי חזק של כ 100 אניות ובעזרתו הבטיח לסמום מונופולין בנתיבי 
המסחר בים האיגאי ועסק גם בשוד ימי. פ׳ כבש את האיים הסמוכים 
וכן חלק מחוף אסיה הקטנה, בעזרת חיל קשתים מקומי וחיל שכירים. 
לאזרחים סיפק תעסוקה בבניית נמל, מוביל מים, שוק ומקדש. בימיו 
נהנתה סמום משגשוג ועצמה שאין דומה להם, והרודוטוס (ע״ע) ייחס 
לפ׳ רצון למשול ביוון כולה. פ׳ חי בפאר, היה פטרון לאמנים 
כאנקראון (ע״ע) ונהג בגינוני מלבות מזרחיים; כרת ברית עם 
מצרים נגד כנבחי(ע״ע), אך כשזה עלה צל מצרים שיגר צי לעזרתו. 
אנשי הצי מרדו בו, ניצחו את אניותיו של פ׳, אך הובסו ע״י חייליו. 
המורדים הטילו מצור על סמום בעזרת ספרטה ובעלות־בריתה, אך 
הסירו אותו כעבור 40 יום. הסיפור על טבעת (ע״ע, עמ ׳ 304 ) פ׳ נמ¬ 
סר ע״י הרודוטוס ועובד בבלדה של שילד. ב 522 פיתה המושל 
הפרסי של סרדים את פ׳ לבוא אליו, תפסו וצלבו. 

. 1967 , 1-11 , 67166 / 1671 1611 > 661 //ממן* , *(! 016 .מ 

פולית, חמצה (מלאם׳ תז״ ) £01 — עלה), דטמיו (ע״ע דספינים, 
טבלה שם); מכונה גם חומצה פטרואילגלוסמית. 

השם ח״פ ניתן משום שהיא בודדה לראשונה מעלים. מקורות 
עשירים במיוחד בח״פ הם: כבד, כליות, חלמון הביצה, סטריות, 
שמרים ועלים ירוקים. במקורות אלה מצדה החה״פ כפטרואיל טרי- 
חומצה גלוטמית או גם קפטא-חומצה גלוטמית. החד,"פ פעילה בתהלי־ 
ליכיט רטאבוליים וביוסינתטיים כקואנזים (ע״ע פרמנטים) בצורתה 
המחוזרת: טטרא־הידרו ח״פ. בצורתה זו היא משתתפת בהעברת 
יחידות של פחמן אחד במצבי חמצון שוגים כגון פורמאט, פורמל- 
דהיד, הידרוכסימסילן ומתיל. פעילות זו מקורה ביכלתם של חנקנים 
במקומות 5 ו 10 (ד נוסחה) לעבור פז׳רמילציה הפיכה. 

ה 5 ־פורמיל־טטרא 
הידרו־ח״פ נתגלה 
כחומר גידול ע¬ 
בור חיידק מסדם 
וכתה על שם ה¬ 
חיידק (־ 0 * $110 ב> 

זס 01 ג) 111 x 1 •>) לפ¬ 
ני שהתבררו מב¬ 
נהו ושייכותו למשפחת החה״ם. חומר זה הוא אחת מצותת הקו- 
אנזים, הידועה לפי זה לעתים קרובות גם כקואנזים ? (? 00 ). 
ק 1 אנזימים אלה משתתפים בתהליכים מטאבוליים חשובים כגון 
בביוסינתזה של פותנים ופירמידינים. הפיכת סרין לגליצין והומו- 
ציסקאין למתיונין. 

אגלוגים סינתטיים של חומצה טמרא־הידרו־פ׳ כגון: אמינופקרין 
( 4 ־אמינו פטרואיל חומצה גלוטמית)והמתוסרכםט( ,) 1 א-מתיל- 4 -אמינו־ 
פטרין), הם מהחמרים היותר פעילים כנגד גידולים סרטניים ולאו־ 
קמיה באדם. אנלוגים אלו מהווים אנטימטאבוליטים המתקשתם 
באופן חזק ביותר לאנזים המחזר את החה״פ ובכך מונעים את 
החיזור של החה״פ לצורתה הפעילה. בתאים סרטניים בהם מתקיימת 
סינתזה מהירה של 3 ׳אס יוצר העדר ח״פ מחסור בפורינים ובפי- 
רימידינים ומכאן חל עיכוב בהתרבותם. להפרעה אחרת בקבלת 
החה״פ ונגזתתיה גורמים הסולפונאמידים (ע״ע סולפה), שהם מעכ¬ 
בים תחרותיים של החומצה ה ק-אמינובנזואית (\׳ 3£ נ?) שהיא חלק 
ממבנה החה״פ. 

מקורות ח״פ במזון רבים ומגוונים. חלק מתקבל ממיקרואור־ 
גניזמים החיים במעיים ומסוגלים לסנתז אותה. העדר ח״פ גורם 
לסוגים שונים של אנמיה מקתציטית אצל האדם ובעלי-חיים אחרים. 

ם. וזו. 


נ׳. 8 ו?יצר: פורטרט שצייר נ'.ז. 
סרג׳נט (בי״ס ?עיתונאות אוני¬ 
ברסיטת תדאמביה) 



1 --- 1 

חזסזנר. ן^רואייניזססיוו * 1 חוסחנה מייוו 


חומצה סו?ית 





391 


פוליתאיזם — פולניה: גאוגרפיוז; גאולוגיוז 


392 


פוליתאיזס (תז 11£15 זץ 01 ין ; מיור :״:).גימ —הדבה; אל ־— ;■ 006 ), 

האמונה וההכרה באלים רבים ועבודתם. יש להבחין בין פ׳ 

ובין אמונות ברוחות למיניהן, אם כי סביר להניח שהם׳ התפתח 
מאמונות פרימיטיוויות יותר ברוחות־טבע, רוחות־האבות וכיו״ב. 
המונח פ׳ מתייחס לדרגה מסוימת בהתפתחות הדתית ולשלב תרבות 
בו היו קיימות דעות מגובשות על עולמם של האלים, מעמדם, 
מעשיהם והיחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין בני האדם. בד״ב 
מלווה ד,פ׳ מערכת פולחנית מפותחת (כהנים, מקדשים) וכן מערכת 
דימויים המוצאת את ביטוייה במיתולוגיה, בספרות ובאמנות. אין 
ס׳ בלי ״אלים״ — דהיינו רשויות אלוהיות בעלות אופי אישי 
(פרסונאלי) שיש להן שם אישי ושאפשר לפנות אליהן בתפילה, 
בבקשה ובקרבן, ואשר מצדן נענות לקורא אליהן ומוכנות לפעול 
ולהשפיע בענייני העולם של מטה. כתופעה דתית מבטא ד,פ׳ את 
חוויית ה״אלוהי" שבקוסמוס בצורת ריבוי גילוייו ותופעותיו. 
מכאן הריבוי של אלי□ מקומיים או לאומיים מזה, ושל אלים "פונ¬ 
קציונאליים" (אלים הממונים על תופעות טבעיות מסוימות כגון 
פוריות, גשמים, סערות; אלים למקצועות מסוימים כגון נפחות, 
רפואה וכיר׳ב) מזה. ריבוי זה נתפס כמהותי, ורק לעתים נעשה 
הנסיון — בשלבים מאוחרים — לראות בריבוי האלים ובשמותיהם 
גילויים רבי-אנפין של מציאות אלוהית אחת. מגמה זו ניכרת בפר¬ 
שנות הפילוסופית ההודית של הפ׳ ההינדואיסטי (ע״ע הדו, עם׳ 
469 — 478 ), וכן בס׳ האלילי ההלניסטי המאוחר. כך מדבר מרקום 
(ע״ע) אורליום על ? 066 ועל 0601 ללא הבחנה ברורה, וכוונתו 
ל״אלוהי" על גילוייו השונים. 

בד״כ מתבטא הס׳ במערכות מיתולוגיות הקובעות סדר ושיטה 
בעולם האלים (דרגות של אלים, משפחות וזוגות של אלים, ואף 
"אל עליון" המשמש אב ומלך של משפחת האלים). פ׳ במובן מפותח 
זה נמצא בעיקר בתרבויות גבוהות בעלות משטר ומוסדות חברתיים 
מפותחים: מלוכה, ריבוד חברתי, ערים׳ ספרות וכיו״ב. דתות אשור 
ובבל, כנען ומצרים, יוון ותמי והתרבויות העתיקות של אמריקה 
המרכזית והדרומית הן דוגמות מובהקות לכך. 

על התהוות הם , חלוקות הדעות. יש הרואים בו תופעת ניוון הבאה 
אחרי תקופה של מונותאיזם ראשוני (דעה שהיתה מקובלת על 
חוקרים ותאולוגים שמרניים); אחרים רואים בו, כנראה בדין, צורת 
דת שהתפתחה מאמונה ברוחות וכוחות שונים. המעבר מפ ׳ למונו־ 
תאיזם (ע״ע) אף הוא שנוי במחלוקת. נראה שיש להבחין בין 
המגמה לאחדות העולה בשלב מסוים בהתפתחות הדתות הפולי־ 
תאיסטיות (ר׳ את הדוגמה של מרקוס אורליוס לעיל) לבין המונו־ 
תאיזם העקרוני כפי שמוצאים אותו בתנ״ך. 

\ 1 ־^ 0 ,ו 61101 ז 0 . 3 : 1950 ,,')!:>( 1 ( 0 /ל/־> > €0/1 ■>ו 77 , 1£5 חג( . 0 .£ 

. 1960 ,( 11 /י 

צ. ו. 

פולנגו, טאופילו — 016080 ? £110 ס 76 ; פסודונים: מרלין קוקיו 

(ס 1 ב:>ס 0 110 ־ 61 ^) — ( 1491 — 1544 ), משורר איטלקי. ב 1509 
הצטרף למסדר הבנדיקטיגים; ב 1525 נטשו, והורשה לשוב אליו 
ב 1534 , אחר תקופת התבודדות. יצירתו המעניינת, 3:11011$ , הכתובה 
בהפסאמטרים, פורסמה לראשונה ב 1517 ואח״ב, בניסוחים מחודשים, 
ב 1521 . 1539/40 , 1552 . פ׳ היה החשוב במשוררי "הסיגנון המאקא־ 
רוני", סיגנון שבו שימשו בערבוביה שתי לשונות או יותר (אי¬ 
טלקית ולאטינית, למשל). בדומה לקודמו, לואיג׳י פולצ׳י (ע״ע), 
תרם פ׳ להתפוררות האפיקה הנשגבת באמצעות גישתו הלגלגנית־ 
גרוטסקית והשימוש ביסודות וולגאריים. ה״בלדום" הוא היצירה 
המשעשעת ביותר בראשית המאה ה 16 , לצדו של האפוס "או׳רלאנדו 
המטורף״ מאת אריו׳סטו (ע״ע); פרקים רבים מתוכה שימשו מקור 
השראה לסופרים, במיוחד לרבלה (ע״ע). מבין יצירותיו האחרות: 

9105011303 ] (״זבובים״), 231111000113 . 

. 1956 ,. 7 . 7 31 , 1 >־ 110£ ס 8 .£ 


פולני, ע״ע פולבה. 

פולניה (ב 0 \ 0 !> 11 ? 0103 ^ 05 ^ 1/2002 0151:3 ? ־= הרפובליקה העט־ 
מית הפולנית), מדינה בצפון מזרח אירופה התיכונה, לחוף 
הים הבלטי. 312,677 קמ״ר, 33.1 מיליון תוש׳( 1973 ). גובלת בבריה״מ 
במזרח׳ בגרמניה המזרחית במערב ובצ׳כוסלובקיה בדרום. 

גאוגרפיה. עם׳ 392 : גאולוגיד" עם׳ 392 : אקליט, עט׳ 393 : אוכלו־ 

סיה, עם׳ 393 ; צומח, עם־ 394 ; הי, עם׳ 395 ; דת, עם׳ 3% ; 

כלכלה, עט' 397 ; חוקה ומשטר, עט' 401 ; משפט, עט' 401 ; כוחות 

פזוינים, עט׳ 402 : חיגון, עט׳ 402 ; לשון, עט׳ 404 : ספרות, עט' 

405 : אסגית, עם׳ 408 ; מוסיקה, עט׳ 409 : היסטוריה, עט , 410 ; 

יהודים, עט׳ 429 . 

המבנה. פ׳ היא ארץ מישורית ברובה, ועוברים בה טורי גבעות 
נמוכות; גבהה הממוצע כ 170 מ׳. פני השטח משתפלים באטיות 
צפתה לעבר הים הבלטי, אליו מתנקזים הנהרות הרבים. בארבעה 
משלבי תקופת הקרח כיסו הקרחונים את רוב שטחה של פ׳. בשניים 
מהם הגיעו הקרחונים עד לרגלי הרי הסודטים. מעטה הקרחונים 
ותנועתם הם הגורם העיקרי בעיצוב גופה הטבעי של פ׳ (פרט לאיזור 
ההררי), מערכת הניקוז ותוואי אפיקי הנהרות. מבחינת המבנה הגאו־ 
לוגי והגאוגרפי נחלקת פ׳ ל 3 אזורים ראשיים: א, איזור הררי 
מבותר וגבוה בקצה הדרומי של פ׳ הכולל בתחומו את שוליחם 
הצפוניים של הרי תקרפטים (ע״ע) ו ה ר י ה ס ו ד ט י ם. האיזור 
ד,ק רפ ט י הוא חלק מן המערכת האלפינית שהתקמטה בשלישון. 
הוא בנוי שכבות עבות של סלעים מהמסוזואיקון העליון (קרטיקון 
עליון) והשלישון התחתון. נפוצים כיותר משקעי 9 ליש (אבן חול) 
מהקרטיקון העליון. הרי טטרה הם הגבוהים ביותר באיזור ופסגתם 
בתחום פ׳ בהר ריסי, 2,499 מ׳. הנהרות זורמים בעמקים צרים ועמו¬ 
קים. בהם שוכנים מרבית היישובים ולארכם נמשכים עורקי התח¬ 
בורה. לנהרות נגר חזק המנוצל להפקת חשמל. רוב השטח (עד 
לגובה 1,400 — 1,600 מ , ) מכוסה יערות. השטח המעובד קטן, אך 
כרי מרעה נרחבים משמשים לגידול מקנה. נאות־קיץ ומרפא, ואתרי 
ספורט החורף מרובים באיזור זה. 

הרי ה ם ו ד ט י ם שייכים למערכת ההרים ההרצינית של אירופה 
התיכונה. הם הורמו מחדש בעת התהוותה של מערכת ההרים האל- 
פינית. חשופות בהם שכבות מהפלאוזואיקון התחתון ועד למסוזואיקון 
העליון וסלעים קריסטאליניים קדומים. הרי הסודטים עשירים במחצ¬ 
בים ובהם מרכזי תעשיה חשובים. בקער הגדול והארוך מצפון 
לסודטים ובינם לבין הקרפטים בדרום־מזרח התהוו בסוף הפלאוזו־ 
איקון מרבצים עשירים של פחם (אגן שלונסק העילית), המשמשים 
מקור אנרגיה עיקרי לס׳. 

ב. א י ז ו ר הגבעות משתרע מרגלי ההרים לכיוון צפון 
ומתמזג במישור הגדול של פ׳. בינו לבין הקרפטים מצויה רצועת 
אגנים מכוסים סלעים מתקופת המיוקן ובהם משקעי גבם ומלח. רוב 
האיזור הוא רמה נמוכה ( 200 — 300 מ׳), שעליה כמה טורי גבעות 
והרים נמוכים. פני השטח הם שרידים ממערכת ההרים ההרצינית 
שאחרי היווצרות פני־שטח סחופים הורמו מחדש. שכבות פלאוזואיות 
מהוות את המסד לשטחים המוגבהים באיזור. הן חשופות אך מעט. 

מעליהן שכבות עבות 
מן המסוזואיקון התח¬ 
תון (טריאס־יורד.). קבר 
צת ההרים גורי שווינ־ 

טוקשיסקיה (ץ־! 06 
5106 ץ 1:0102 :>!׳\\§) הג¬ 
בוהה ביותר באיזור 
הגבעות ( 612 מ׳) היא 
שריד מסוג זה. בגבעות 
שהן שלוחות של הת¬ 
הליך האורוגני הא לפיני 



393 


פולניה: כאולוגיה; אקלים; אוכלופיה; צומח 


394 


ובשטחים מורמים מצפון לאיזור האלפיני נחשפות שכבות מהמסד 
זואיקון העליון והשלישון התחתון. בצפון מורנות יוצרות את רוב 
התבליט. איזור הגבעות עשיר במרבצי פחם, ברזל, אבץ ועופרת. 

ג. המישור הגדול משתרע מצפון לקו לובלין—ורוצלב 
ומהווה חלק מהמישור המשתרע עפ״נ צפון אירופה התיכונה והמזר¬ 
חית. רוב תשתית המישור היא הטבלה הקריסטאלינית הקדומה(הפנו־ 
סארמאטית) ומעליה מעטה עבה של משקע ימי וסחף קרחונים. 
הנקודות הגבוהות של איזור זה ( 331 מ׳) מ צדות בטור מורנות 
סופיות מתקופת הקרח האחרונה (ת״ 11 ^\), המשתרעות במרחק 40 — 
80 ק״מ מדרום לחוף הים הבלטי. בצפון המישור מצויים שטחי ביצות 
דמות רבות. בחבל הקרוי -"טבלת הימות המאזוריות", בצפון מזרח 
פ/ קיים מערך צפוף של מותות וביניהן מאות ימות וביצות. 

טיב הקרקעות ותנאי ניקוזן במישור ובאיזור הגבעות תלד באפיו 
של סחף הקרחונים. לתחום התפשטות מעטה הקרח ולתהליכי נסיגתו 
השפעה רבה על תכונות הקרקעות. רוב המישור ואיזור הגבעות 
מכוסים קרקעות חרסיתיחת עמוקות, שטחים נרחבים מכוסים חולות. 
בדרום ובדרום־מזרח מצדים מרחבי לם גדולים. 

הנהרות הגדולים המבקזים את פ׳ הם הדסלה (ע״ע), האיךרה 
(ע״ע) ויובליהם הגדולים הזורמים למרבית ארכם באפיקים רחבים 
שבוצרו לאורך קצות קרחונים מהפשרת הקרח. נהרותיה של פ׳ 
גואים בעיקר באביב, בעקבות הפשרת השלגים, ומציפים שמחים 
נרחבים בעמקיהם. הנהרות הם בשפל בסוף הקיץ ובסתיו. ב 3 — 4 
חדשי החורף הקרים קופאים פני הנהרות וספיקתם קטנה. במערב פ׳ 
התיכונה וכן בחלקה הצפוני (בעיקר בחבל הימות המאזוריות) 
שטחים קטנים רבים הם בבחינת אגנים אטומים המתנקזים לימות 
ולביצות. 

האקלים יבשתי — חורף קר וקיץ ממוזג. התכונות היבשתיות 
של האקלים גוברות ממערב למזרח. הטמכו הממוצעת של החודש 
הקר ביותר (ינואר) היא ״ 1.5 ־ במערב ו 5 ״- במזרח, פרט לאיזור 
ההרים שבו הטמפרטורות נמוכות יותר, בהתאם לגובה. ממוצע המי¬ 
נימום לחודש קר הוא ״ 4 - במערב עד ״ 9 - במזרח. טמפרטורות 
נמוכות מ ״ 20 - נרשמות בתדירות. הסמם , הממוצעת של החודש החם 
ביותר (יולי) היא ״ 17 בחוף הים הבלטי בצפת ו ״ 20 לרגלי הקרפטים 
בדרום. ממוצע המכסימום לחודש החם הוא ״ 22 בצפון ו ם 25 בדרום. 
בשיא עונת הקיץ נרשמות טמפרטורות של למעלה מ ״ 30 . קפאון 
שורד 120 — 150 יום בשנה ובתקופה זו אין מעבדים את השדות. כל 
גידולי השדה הם גידולי אביב וקיץ. עונת הגידול מתחילה, בד״כ, 
בסוף אפריל. 

משקעים יורדים בכל חדשי השנה, בעיקר בקיץ (יוני—יולי). 
בחדשי נובמבר-״מארם יורדים שלגים. במרבית חלקי פ׳ כמות המש¬ 
קעים השנתית הממוצעת היא 600 — 800 מ״מ. כמות המשקעים הגדר 
לה ביותר 800 — 1,500 מ״מ היא באיזור ההררי שבדרום. כמויות 
המשקעים הקטנות ביותר, 500-400 מ״מ, יורדות בפ׳ התיכונה, 
מצפת מערב וממערב לוורשה. 

א וכלום יה. כ 98% מתושבי פ׳ הם פולנים, כ% הם קתולים 
(לפי פרסומי הכנסיה, 1972 ). המיעוטים הם: אוקראינים— כ 200,000 
( 1972 )־ גרמנים כ 200,000 , ביילורוסים — כ 180,000 , סלו׳בקים — 
כ 25,000 , ליטאים — כ 10,000 , יהודים—כ 10,000 . אחרי מלה״ע 11 
קיבלו על עצמם אזרחות פולנית כמיליון אזרחים גרמנים או גרמנים 
למחצה שנותרו בשטחים שנקרעו מגרמניה ונמסרו לפ׳. מהם היגרו 
לגרמניה, מאז 1946 , לפעלה מ 100,000 . האוקראינים והביילורוסים 
הם ברובם אורתודוכסים. לכנסיה האורתודוכסית משתייכים בם׳ 
כחצי מיליון נפש, ואילו לכנסיות הפרוטסטנטיות כ 150 אלף (בעיקר 
לותרנים). 

האוכלוסיה העובדת מונה 16.3 מיליון( 1971 ); 38% ממנה מועס¬ 
קים בחקלאות וכ 30% בתעשיה ומלאכה. תפוצת האוכלוסיה על פני 



המדינה תואמת את 
איכות משאביה הקר¬ 
קעיים ואת מקותת מח- 
צביה. מאוכלסים ביותר 
אזורי המחצבים והתע- 
שיה שבדרום ובדרום־ 

מערב המדינה (שלוב־ 

סק), רצועה לאורך ה¬ 
וויסלה וכמה מיובליו 
הגדולים ולאורך חלקו 
יובע טנ יי' פ סיירני 5 'יי׳ 6 " העליון של הא 1 דרה. 

לעומת זאת דלילה, יחסית, האוכלוסיה באזורי הימות והביצות שב- 
צפון־מזרח. 54% יושבים בערים. הגדולות שבהן: ורשה, הבירה, 
1.4 מיליונים תוש׳ ( 1973 ) ; לודז׳ 800,000 ; קרקוב 600.000 ; ורוצלב 
530,000 : פוזנן 480,000 ; גדנסק, הנמל הראשי, 380.000 ; שצ׳צ׳ין 
340.000 ; קטוביצה — 3104x10 (ע , ערכיהן). 

; 1970 , 00045 ? .;. 8001 : 5-14 . 0.0 ; 1959 .? ,(. 05 ) ,״:״ 14311 

. 1971 ,(פרסום של ממשלת סולניה) 1 ) 1 ?<>)? ! 1 ! 1 >! 37 ?■ 11 * €014 ) 711 .? 

ם. בר. 


צמחיה וצומח. פ , כלולה רובה ככולה בתחומי המחח 
התיכון־אירופי של האיזור האירו־סיבירי, עמו נמנים 
רוב עצי היער הנפוצים, ורק קטע זעום בפינתה הדרום־מזרחית נמנה 
עם המחוז הפונטי של אותו האיזור. פ׳ היא ארץ מעבר מוב¬ 
הקת, ובשל היעדר גבולות טבעיים ממזרח ניכרת פלישת צמחים 
מכיוון זה. לעומת זאת הים בצפון ושרשרות ההרים בדרום הם 
מחסום לנדידת צמחים. צמחי מים בעלי אופי צפון־אטלנטי או מינים 
אוהבי-חום דרומיים נחשבים לשרידים שהגיעו לם׳ דרך גשר יבשתי 
שהתמשך מצפון ם׳ לסקנדינוויה או דרך מעברים בהרי הקרפטים. 

צמחיית פ׳ כוללת 2,250 מיגים של צמחים עילאיים, המשתייכים 
ל 124 משפחות. וכן כ 900 מיני טחבים (כולל כ 250 מיני טחבי־כבד) 
וכ 1,200 מיני חזזיות. המשפחות המגוונות ביותר בסוגים ובמינים 
הן: מורכבים, דגניים, ורדיים, גמאיים, ציפורניים, סוככיים. מצליבים, 
הסוגים הגדולים הם: כריך, הייךציון, ביח׳ניקה, נהרונית, ערבה. 

בפ׳ עובר גבול התפוצה של מינים רבים. שם, לדוגמה, גבול 
התפוצה הצפוני של כ 17% מכל הצמחיה (למשל: דמומית האביב 
[ 113118 ־ £1 ׳! 1101115 וי, ן וערער ( 53111112 ^)■££ק 1 מ 11 ן) וגבול התפוצה המז¬ 
רחי של מחצית מיני הסוג פטל. פ , היא ארץ עניה בצמחים אנדמיים 
(רק כ 5% ), שחלקם נחשבים לנאו־אנדמיים, בייחוד בצפון פ׳, וחלקם 
לשרידים שלישוניים, שנשמרו בתקופת הקרח הודות למחסה שמצאו 
להם, בייחוד בקשת הרי הקרפטים. פ , היא ארץ יערות, להוציא 
את הפסגות הגבוהות ביותר. כיום מכוסים יערות רק כ 23% 
משטחה, ובאזורים מרכזיים ישנן סביבות ללא יערות בכלל. פעולת 
האדם ניכרת גם בשינוי הרכב היער, בייחוד בהיעלמות יערות־עלים. 
גם התגברות תנאי אקלים יבשתיים מביאה לריבוי יערות מחטניים. 
במערבה שולטים יערות אשור או יערות־עלים מעורבים וכלפי מזרח 
יערות מחטניים. 

הואיל ורובה של פ׳ שפלה (רק כ 10% משטחה הם מעל ל 300 
ם׳ מעפה״י), משייכים בחלוקתה ליחידות פיטוגאוגרפיות את רובה 
המכריע לגלילה הבלטית (מהים הבלטי בצפת ועד לרגלי ההרים 
בדרום). לשם התמצאות בשטח מחלקים את הגלילה לרצועות רחביות 
התואמות גם קור גובה: 1 . רצועת השפלות, המגיעה עד העיר 
בידגושץ׳, מתחילה בשפלת ים הרחבה למדי והמאוכלסת צומח 
חולות. מכאן משתרעת ארץ אגמים המכונים אגמי לוכליה בגלל 
מציאות הצמח 3 מ״ 3 רת 1 ־ 101 ! 3 ; £1 < 1 <^ 1 . מרובות כאן גס בתות אבךשים. 
בהמשך לחגורה זו מתחילים יערות אשור מהטיפוס 1 מ 2 8 £111 ? 
ת 111 :>ב!ת 03113 ;ת 0 נ 1 . אלה עובדים כלפי מזרח ליערות אלון או אלת 














395 


פולניה: צומח; חי; דת 


396 


ואורן. במקומות יבשיס יותר מצד טיפוס היער של אלון וקרפינוס 
( 1 ״ 1116111 קש 0-03 *>:״ 11€ ^, ובו ריכוז צמחים ערבתיים, שפלשו לפני 
מאות שנים בגלל הריסת היער• האלון השעיר המצד כאן והמלווה 
שלו — האחי לוטוס העש בי (ב:> 30 < 1 ־ 1 ^ 1£3 ו 03 ;הס 8 ) — הם שרידים 
של תקופות חמות יותר בתחילת הרביעון. מאידך־גיסא, מצויים פה 
שרידים ארקטיים או אלפיניים. 2 . רצועת העמקים הגדולים המשת¬ 
רעת עד ללודז׳ והכוללת את ורשה נמוכה יותר משפלת החוף 
( 50 — 150 מ׳). הריסת צומח טבעי כבדה כאן במיוחד והתפשטות 
יערות מחטניים דחקה את רגליהם של יערות רחבי עלים; לצד 
שרידי אדר או אולמום מצד יער אשוחית־אלץ או אשוחית־אוכמנית 
(ת״ו 1 מ}*> 3 ׳\) וכלפי מזרח כתמי יערות של אמית פולנית (^ז^ 1 
03 ותס 1 <* 5 ) ואשזח פולני ( 0100103 ( 5 

3 . רצועת המישורים המרכזיים, המשתרעת מלודז׳ בצפון לקרקוב 
בדרום, שבה נכללים עמקי נהרות האודרה והוויסלה, איננה שטח 
אחיד. יער האשור המצוי כאן הוא מהטיפוס 0 ־ 1001 ו 0 ו.קזבס 1 ח 32£1:11 ?. 
חלק מההרים שבפסגותיהם משטחי קוורצה המכוסים פה ושם טחבים. 
הם קרחים, ורק במורדות גדלים יערות של אשוח או אשור. בתוך 
בתי הגידול המגוונים מצאו מחסה שרידים קרחוניים בתולות ממוצא 
של מורנות. שרידים שלישוניים, כגון רודוןנדרון צהוב, שרק פה 
הוא מצד בצורה טבעית בם/ או דפנה ( 001 ־ 001 ״:> 6 תנ{קה< 1 ). רצועה 
זו עשירה מאוד בבתי־גידול אדפיים (קרקעיים) מיוחדים. אדמות גבם, 
חול. אדמות כבדות׳ ביצות — כל אלה מביאים לגיוון רב בצמחיה. 
גשלונסק יש אחו הגדל באדמות עשירות במתכות כבדות. באזורי 
מכרות הפחם מצדות בריכות המקיימות צמחים נדירים, כגון נו$ר 
ננסי (ת״ 111 ות 1 וק כ״כ יש פה ריבד צמחים סינאגתרופיים 

(מלווי האדם). 

הגלילות הקרפטית והסודמית. המשותף לשתי הגלי¬ 
לות האלו רב על המפריד. הצמחיה עניה יותר בסודטים; מתוך 
כ 500 מינים הרריים מצדים שם רק כ 200 . לעומת זאת מצויים בהם 
כמה מינים הרריים צפוניים. הגבול העליון של היער גבוה יותר 
בקרשטים. יש לציין במיוחד את הגובה (כ 2,100 ם , ) אליו מגיעים 
בטטרה שני מיני אורן ננסיים. מעליהם משתרע האחו האלפיני, 
שזכה פה לשם מיוחד "האלה". צמחיית רכס הטטרה, המתנשא לגובה 
רב, מגוונת יותר מזו של שאר הקרפטים וכ 20 מינים ידועים משר¬ 
שרת זו בלבד. הרכס השני הפיאניני, הנמוך מקודמו, בולט כגוף זר 
של סלעי סידן על רקע פסגות מעוגלות דרוקוח. לכן מצדה 
שורה של מינים שאינם צומחים בחלק אחר של הקרפטים. הקרפטים 
המזרחיים מצטיינים בצמחיה עשירה הרבה יותר. חלק מהם לא עבר 
התקרחות ושימש מחסה לצמחים רבים, כך מכילה צמחייתם כ 80 
מינים אנדמיים. 

אי. פ. 

ח י. שטחה של פ , נכלל ברובו בתחומי המחח המרכז־אירופי של 
החבל הביוגאוגרפי האירו־סיבירי. מתוך כך מתאפיין עולם החי 
שלה בשליטת היסוד המייצג את היער הנשיר של האיזור הממוזג 
האירופי עם תערובת מסדמת של בע״ח האפייניים יותר ליער 
המחטני של צפון אירופה. בגבולה הדרומי של פ׳ בהרי הקרפטים 
והסודטים, נשתמר היטב עולם החי ומיוצג בו במידה מסוימת היסוד 
האלפיני־אירופי. מאוכלי הצמחים הגדולים מצויים בשפע רק אייל 
הכרמל וחזיר הבר. האייל האציל ()! 01311110 5 נ 1 !\ז 00 ) נדיר או נכחד 
לחלוטין. בשמורות־יער מסדמות (בילוויד, קמפינום, שווינטוקשיסק 
וכו׳) מצויים הביזון האירופי והאייל הקורא ( 3100 100 \>) ובהרי 
המטרה יעל האלפים ( 3 זקה 10 קס־ו 3 זקב 0 !קס.א). מהטורפים הגדולים 
מצדים רק הזאב והדוב החום (במידה פחותה בהרבה, בעיקר בהרים). 
צמחים, פירותיהם חרעיהם מהווים בסיס קיום למספר רב של בע״ח 
קטנים יותר: הארנבת המצויה, הסנאי האירופי, חיערון, הנברן 
האדמדם, וארבעה סוגי נמנמנים; בשמורות מרבים מחדש את אוכ¬ 


לוסיית הבונה. מבין העופות, מצדים הקיכלי, אדום החזה, החנקן 
אדש-הראש, הירגזי המצד, הירקון המצד, הפרוש המצוי, חוגת 
העצים ( 30110003 3 ( 0310010 ), הזהבן, העורבני, הנקר הירוק, הקוקיה 
האירופית, יונת ענק, שכוי היער, שכד הנבל ושכד ענק. כל אלה 
מהודם את בסיס קיומה של קבוצת טורפים קטנים יחסית כמו 
השועל, הגירית, דלק האדנים, ההרמין, החמוס הגמדי, השונר וחתול 
הבר. מהעופות הדורסים בולטים ביותר הנץ, עקב החורף והלילית 
המצדה. בם׳ מצדים גם הלטאה האיזמרגדית, הלטאה הממליטה, 
הקמטן החלוק, השלוון האוסטרי ( 3051031303 0100110113 ) והצפע 
האירופי. 

דת. 80% מן האוכלוסיה משתייכים לכנסיה הקת ולי ת־ רו¬ 
ט י ת. לכנסיה( 1967 ) פרימאט, 5 ארכיבישופים(קרקוב, גניוזנו, לבוב, 
ורשה, דלנה [מ 1944 יושב בביאליסטוק]), 72 בישופים, 18,000 
כמרים, 3,280 נזירים, 26,000 אחיות־נזירות, 15,000 כנסיות, אוניבר¬ 
סיטה (לובלין) ו 48 סמינרים. 

יחסי כנסיה־מדינה בפ׳, שסבלו מעליות דרידות לסרוגין, הוסדרו 
בהסכמים בשנים 1950 , 1956 , 1972 . בראשית 1950 התחדדו היחסים 
בין הכנסיה והמדינה כשהמשטר הקומוניסטי הגביל את חירות הכני 
סיה, נטל לידיו את הפיקוח על תקציבי הצדקה, הלאים את רכוש 
הכנסיה ובתה״ח שלה, הטיל צנזורה על פרסומי הכנסיה ברדיו ובעתר 
נות וביטל את ארגוני הנוער הקתוליים. ב 14.4.50 הושג הסכם בין 
השלטון לכנסיה לפיו העניק המשטר חופש דתי ניכר בתחומי הפולחן 
והוראת הדת והכיר באפיפיור כראש הכנסיה. הכנסיה מצדה הת¬ 
חייבה להשיג מהווטיקן הכרה בשטחי פ׳ במערב עד לגבול אודרה־ 
גייסה, ע״י העלאת נציגי הכנסיה שם למעלת בישופים. למרות ההסכם 
לא הושג שיפור היחסים המצופה. 

ב 9.2.53 פרץ סכסוך גלוי בין הכנסיה למדינה. המשמר נקט 
צעדים תקיפים שסיכנו את עצמאות הכנסיה הקתולית: פיזור סמי¬ 
נרים ומסדרים ושלילת רכוש המנזרים; ביטול הפקולטות הקתוליות 
ואיסור הוראת הדת בבתה״ס. בתגובה על מחאת הכנסיה נאסר 
בחשאי החשמן דשינסקי. נוסף על כך קידם המשטר את ה״כמרים 
הפטריוטיים", שנשבעו אמונים למדינה, לעמדות מפתח בכנסיה. עם 
עליית גומולקה ( 1956 ) לשלטון שופרו היחסים. ב 8.12.56 נחתם 
הסכם בין הכנסיה למדינה שביטל את חוקי פברואר 1953 , הכיר 
בסמכויות השיפוט הכנסייתיות, התיר את הוראת הדת בבתה״ס 
והסכים למיגד 5 בישופים בשטחי מערב פ' (ורוצלו, אופולה, גוז׳וב, 
גדנסק, אולשטין). במשך 9 שנים ( 1957 — 1966 ) ניהלה הכנסיה 
מערכה מאורגנת ומוצלחת להבטחת מקומה במדינה. התגובה האיד- 
אולוגית הקומוניסטית למאמץ הקתולי היתה תחילה הססנית, אך 
אח״כ נעשתה תקיפה יותר. בראשית שנות ה 60 נאסרה שוב הוראת 
הדת והוטל פיקות על פרסומי הכנסיה. הכנסיה גברה על קשיים 
אלה ע״י ניהול פולמוס נמרץ עם המטריאליזם הדיאלקטי והפרקטי, 
פרסום כתבי־עת תאולוגיים, הגברת פעילות קתולית וחינוכית. שיתוף 
פעולה עם התנועה האיקומנית (ע״ע נצרות. עם , 353 ) דצירת קשר 
הדוק עם הווטיקן. ב 1966 חגגה הכנסיה בפ׳ אלף שנות נצרות 
(הנצרות נתקבלה בם׳ ב 966 ). מאז 1971 ׳ עם עלייתו של גירק הש¬ 
תפרו היחסים בין הכנסיה למדינה. הטפת האמונה והפצת הדת 
מותרות רשמית. רק ביוני 1972 הרחיב הווטיקן את הגבולות הכנ¬ 
סייתיים של פ׳ כדי שיחפפו את גבולה המדיני במערב (גבול אודרוד 
נייסה). 

כנסיות אחרות. ה כנסיה האורתודוכסית מונה 
527,000 מאמינים, 2 דיוקסות ו 215 כנסיות ( 1957 ). בראשה — מטרו- 
פוליט, והיא נהנית ממעמד עצמאי תחת מרותה של מוסקווה (ע״ע 
נצרות, עם׳ 347 ). הפרוטסטנטים מונים 140,000 מאמינים 
( 100,000 לותרנים, 15,000 מתודיסטים, 5.000 בפטיסטים); הב נ ס יה 
הקתולית הישנה מוגה 21,870 מאמינים; הכנסיההקתו־ 



397 


פולניה: דת; כלכלה 


לי תיפול גי ת — 56,640 . ב 1965 התאחדו במועצה האיקומנית 
הקהילות האוזנגליות הלותרניות, הפנסיה הפולנית האורתודופסית, 
■הפנסיה הקתולית הישנה של המאחאוויטים, הכנסיה הקתולית- 
פולנית שנפרדה מרומא והאקדמיה התאולוגית הנוצרית. 

, 777777-767 7161777 167 677776 .' 1 671 06 { 11130116 ) 6 1376 )) 11 '€ . ז \\ 

- 7 '116 €6x1110116 €11777611 1x1 €0x11 ,ז^תד> 311 ז ^ .£ .£ ; 1944 ,( 1919-1939 ) 

, 1 ־ 1^, 305-326), 1956; ?. 1x00 ^ ז \ X ,.ס?.׳״א) 7945-7955 ,.176 1X1 ^€ ־. 1 

; 1962 , 01706 ׳ 7 03 0 ^ 1X1171•/ 1 , 3 , 33637/! 6171 6)7316' 2/6161 173603X1(172X16 
. 1965 , 16 !/ 6 ! 6/1 ! 176/1611£6 ) 1 76116 <, 017 '] ,ע 66 זחג 1 \ .? 

צ. בר. 

כלכלה. בין שתי מלה״ע היתה פ׳ מדינה חקלאית. למעלה 
ממחצית אוכלוסייתה עסקה בחקלאות. במלה״ע 11 נפגעה כלכלת 
המדינה קשה מהכיבוש הגרמני ולמעשה החלה פ׳ לבנות את כלכל¬ 
תה מחדש לאחר המלחמה, כשהמאמצים מופנים לתיעוש נמרץ. 
התיעוש התבסס על קיום מרבצים עשירים של פחם, עפרות בחל, 
אבץ, נחושת וגפרית. 

בתחילת 1946 הול אמו חב מפעלי התעשיה, התחבורה, המוס¬ 
דות הכספיים והמסחר. ב 1967 הגיע משקלו של המגזר המולאם 
בהכנסה הלאומית לב 70% . נוסף לבעלות הממשלתית קיימת בעלות 
שיתופית (קואופרטיווית) כמעט בכל שטחי הכלכלה (כ 10% מההכ¬ 
נסה הלאומית). בעלות פרטית שכיחה בחקלאות, אך קיימת גם 
בתעשיה, במלאכה ובבניה (כ 20% מההכנסה הלאומית), 

היעדים הכלכליים של המשטר מוגדרים בתכניות הכלכליות 
ומותאמים ליעדים הפוליטיים והחברתיים עליהם מחליטים מוסדות 
המפלגה הקומוניסטית. לפעילות הכלכלית במגזר הציבורי אחראית 
"הרשות לתכניז כלכלי". הפיקוח על ביצוע התכניות הכלכליות 
במגזר הציבורי נתון בידי המיניסטריונים המתאימים. ההכוונה 
והפיקוח על פעילות המגזר הפרטי בתעשיה ובמלאכה נעשים בעיקר 
באמצעות הקצאת חמרי־גלם ומתן הרשאות מינהליות. 

המעבר ממדינת חקלאות למדינת תעשיה בוצע במסגרת התכניות 
הכלכליות הבאות: תכנית השיקום לטווח־קצר לשנים 1944 — 1946 , 
לשיקום מערכת התחבורה ולניצול הכושר התעשייתי ששרד. התכ¬ 
נית הכלכלית הראשונה, ״תכנית השיקום״ ( 1946 — 1949 ), ביקשה 
להגיע לרמת התפוקה שלפני המלחמה. בתכנית הושקעו כ 2 מיליארד 
דולר. תכנית ״שש השנים״ ( 1950 — 1955 ) הופעלה במתכונת 
ריכחית ונועדה לתיעוש מואץ ובמיוחד לפיתוח התעשיה הכבדה 
(ב 1953 , למשל, הושקעו כ 28% מהמקוחת). באותה תקופה הגיע 
שיעור הגידול השנתי הממוצע של התפוקה בתעשיה ל 18.2% . עם 
הפיתוח המואץ של התעשיה שעצר את פיתוח החקלאות, חל גם 
תהליך הקולקטיוויזציה הכפויה שעורר התנגדות פוליטית-חברתית 
באוכלוסיה הכפרית. בתכנית החומש הראשונה ( 1956 — 1960 ) 
הסתמנה ירידת־מה בהשקעות בתעשיה ובשיעור גידול התפוקה בה. 
השקעות רבות הופנו לבניית מגורים, לשירותים ולמוסדות חינוך 
ובריאות. בתכנית החומש השניה ( 1961 — 1965 ) והשלישית 
( 1966 — 1970 ) נמשך תהליך התיעוש המזורז שלווה גרעה במאזן 
המסחרי ובלחצים אינפלציוניים. ההשקעות הגביח יבוא תמרי- 
גלם וציוד תעשייתי. בד בבד חלה יחדה ביצוא מוצרי החקלאות. 

באמצע שנות ה 60 התנהל בם׳ ויכוח פומבי נרחב בענייני הכל¬ 
כלה והוצעו שינויים בשיטה הכלכלית. אולם, התקוות לשינויים 
ולליברליזציה בניהול המשק שעלו בתקופת גומולקה לא נתממשה 
פ' שהיתה בין חלוצות ההתעוררות הפוליטית במזרח־איחפה, במח¬ 
צית השניה של שנות ה 50 , נמצאה מפגרת אחח הונגחה ומזרח- 
גרמניה, למשל, בהן חלו בסוף שנות ה 60 ובשנות הסד שינויים 
משמעותיים בשיטות התכנון המרכזי. 

כוח העבודה כלל ( 1971 ) כ 16.3 מיליון תושבים (מהם 11.1 
מיליון במגזר הציבוח [ביניהם 4.1 מיליון נשים] ו 5.2 מיליון במגזר 



סולניר: נלכלך ותלוקה אדפיניססרפיווית 

הפרסי). כ 87% מהמועסקים במגזר הציבוח עסקו במלאכות לא- 
חקלאיות ( 40% בתעשיה; 10% בבניין, היתר בשירותים ובמסחר). 
במגזר הפרטי עסקו כ 90% בחקלאות. שלא כבארצות הגוש הקומו¬ 
ניסטי האחרות מתפרסמים בם׳ נתונים על האבטלה ( 88 x 100 מבקשי 
עבודה רשומים בלשכות [ 1972 ]). 

ה ח ק ל א ו ת בם׳ מבוססת על בעלות פ ר ט י ת של הקרקע שלא 
כבארצות מזרח-אידופה אחרות ובבחה״מ, בהן הולאמה הקרקע. 
הצעדים הראשונים לקולקטיוויזציה נעשו עם חלוקת הקרקע של 
חוות חקלאיות גדולות בין החקלאים ועידודם להתארגן בחוות 
שיתופיות. בד בבד הוקמו חוות חקלאיות ממשלתיות, במיוחד באזו- 
חם שהיו לפני מלה״ע 11 בתחום גרמניה. הלחצים לארגון החוות 
הקולקטיוויות הוגבח בתקופה 1950 — 1955 , אז עלה מספר החוות 
השיתופיות מ 2,199 ( 1950 ) ל 9,694 ( 1955 )! אולם, למרות הגידול 
הרב במספר החוות השיתופיות לא גדל חלקן בניצול קרקע ( 23% 
מהשטח החקלאי) בתפוקה ( 20% ) ובמספר העובדים בהן ( 10% ). 
לאחר מאורעות 1956 (ח להלן, היסטוחה) הסכימה הממשלה לפרק 
חלק מהחוות השיתופיות. ב 1971 ירד מספח ל 1x161 . ההשקעות 
בחקלאות היו בעיקר לאספקת מכונות חקלאיות ולדשנים. 

מגדלים בעיקר דגנים (שיפון, שיבולת-שועל, חיטה ושעורה), 
תפוחי-אדמה, סלק-סוכר וגידולי מספוא, טבק, כשות (לתעשיית 
שיכר) ופיחת. משק ב ע ה" ח מבוסס על רפת, לול וגידול חזיחם. 
לקראת שנות ה 60 היו בס׳ בני־בקר במספר שהיו ב 1938 , ועלה 
במידה ניכרת, לעומת 1938 , מספר החזיחם ( 40% יותר) והכבשים 
( 80% יותר). 


תפוקת החקלאות 


1971 

- ־־־־־־־־־־י׳ 

1946/9 (*) 

1934/8 ( 2 < ג ) 

המוצר 

5,500 

1,300 

2,000 

היסה (אלפי טונות) 

7,800 

5,000 

6,900 

שיפון " " 

2,500 

900 

1,600 

שעורה " " 

3,200 

1,900 

2,800 

שיבול ת״ש ועל " " 

39.800 

26,800 

38,000 

תפוהי־אדמה " " 

12,600 

3,900 

6,000 

סלק סוכר " " 

11,076 

5,369 

( 3 )9,924 

בקר (אלפי ראש) 

15,243 

4.649 

( 3 )9,684 

חזירים " " 

3,180 

1.266 

( 3 )1,941 

כבשים " " 

24501 

2,174 

3,149 ( ג ) 

סוסים " " 


( 1 ) מםוצע שבתי 1 ( 2 ) בגבולות הנוכחיים! ( 3 ) 1938 











\ 


פולנייה: כלכלה 


400 



תפוקת החעשיה והמכרות 


1973 

1960 

1950 

1938 

היחידה 

*ר 

157,000 

104,400 

78,000 

38,000 

אלפי סונות 

פחם־אבן 

38,221 ( נ ) 

9,327 

4,841 

10 

א א 

ליגנים 

0350 

194 

162 

507 

// א 

נפט 

6,024 

549 

183 

584 

מיליוני מ״ק 

בז טבעי 

01,656 

2,182 

680 

872 

אלפי סונות 

עפרת ברזל 

8,100 

4,600 

1,500 

900 

א ?/ 057.0 £353 13 ז 6€11 ^ 5 ^ 0 ?). 
נוסף לבנקים המולאמים קיימות אגודות שיתופיות לחסכת ולאש־ 
ראי ושני בנקים בבעלות מעורבת. היחידות הכלכליות הממשלתיות 
מבצעות את תשלומיהן באמצעות מערכת הבנקאות בלבד. 

סחר החוץ של ם׳ מאופיין בגדעון מתמיד במאזן המסחרי, 
הגרעון מכוסה בחלקו מהכנסות משירותים (תחבורה) שניתנו למ¬ 
דינות מזרזדאירופה ומהלוואות מבריה״מ וממדינות מערב-אירופה. 
מוצרי היצוא העיקריים ( 1970 ) : מוצרי חקלאות ומזון ( 16.5% 
מערך היצוא) דלקים, כימיקלים והמרי גלם ( 28.5% ), מכתות וציוד 



פומיה: תחבורה 







401 


פולניה: כלכלה; חוקה ומשטר; משפט; כוחות מזוינים; חי־נוף 


402 


( 55% ); והם מיועדים בעיקר לבריה״מ ( 36% ), ארצות ה״קזיפקוף 
האחרות ( 19% ), ארצות השוק המשותף ( 13% ). מוצרי היבוא 
העיקריים: מכתות, ציוד וחמרי־גלם לתעשיה ( 63% מערך היבוא), 
חמרי גלם לחקלאות וכימיקלים ( 27% ) ומקורם: בבריה״מ ( 35% ), 
ארצות ה״קומקוך האחרות ( 25% ) וארצות השוק המשותף ( 10% ). 


סחר החוץ (מיליוני דולרים) 


גדעון 

יבוא 

יצוא 

שנד. 

23 

248 

225 

1938 

57 (עודף) 

774 

831 

1953 

209 

1,979 

1.770 

1963 

166 

4,038 

3,872 

1971 


המטבע: זלוטי = 100 גרושי = 4 ' 2 דולר בשוק החפשי דולר באמ¬ 
צעות מערכת הבנקאות [ 1972 ]). 


*€61111411 ■[ ; 1955 ,ע 1 ה 10 ז 0 ' £1 114/121 * 0 ? , 411011 ,י] .ז 

?1(11111112!* 111 ?., 1962; 11. ?1 ־ 01 / ){?? 812 01 ( 11101 > 11 11210 1€ ! ? ,: 101:112 . ־ 
£<:0x017116 €00 ?614111011, ($1;1£ 1 ח 11 ? ץז 1 £ 13 ז 10 \ 11 >מ 3110 ת* 1£1 מ (], 

X \01 8141161112 ; 1972 ,? 6212 <(! 1 ץ/ 41 ז 5 ; 1969 ,( 1 1 ח 
5141*1*111*, XX¥1^^, 3, 1974. 

ד!נ. פ. 

חוקה ומשטר. חוקתה הנוכחית של פ׳ אושרה ב 22.7.1952 . 

היא קובעת שפ׳ היא "דמוקרטיה עממית" בשלטון "העמלים בעיר 
ובכפר״. ה״סים" (פרלמנט) הוא של בית אחד, בן 460 חברים׳ 
הנבחר ל 4 שנים. בבחירות מוגשת רשימה אחת בלבד, משותפת 
ל 3 המפלגות החוקיות: "מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת" 
(פ.ז.פ.ר.) שבשליטת הקומוניסטים. "המפלגה הדמוקרטית" ו״מפ־ 
לגת האיכרים". הרשימה היא ע״פ מפתח קבוע, ובה אחוז מסוים גם 
לבלתי-מפלגתיים, חלקם אנשי הכנסיה הקתולית. פ׳ היא המדינה 
היחידה בגוש המזרחי שבה יכולים בוחרים להעדיף מועמד זה על 
פני חברו, כלו׳, מספר המועמדים גדול ממספר המושבים ב״סים" 
וחלקם אינו נבחר. 

ה״סים" מתכנס פעמיים בשנה ומאשר את התקציב ותכניות כל¬ 
כליות. תפקידו העיקרי הוא לבחור ב״מועצת המדינה״ בת 15 חב¬ 
רים: נשיא, 4 סגנים, מזכיר ו 9 חברים. למועצת המדינה סמכויות 
רחבות: חקיקה, עריכת בחירות, כינוס ה״סים", הכרזת מלחמה, גיוס 
כללי ועוד. המועצה ממנה את הממשלה, שהיא הגוף המבצע והמנהל 
העליון: היא אחראית להכנת תקציב ותכניות כלכליות ולביצוען, 
ממונה על הסדר הציבורי וקובעת את מדיניות החוץ והבהחון. 

בדומה לבריה״מ(ע״ע מועצות, ברית, עמ׳ 669/70 ), מצוי מקור 
הכוח האמיתי במדינה בידי המפלגה השלטת — פ.ז.פ.ר. חברי הלש¬ 
כה הפוליטית שלה (פוליטבירו) תופסים עמדות מפתח במועצת המ¬ 
דינה (הנשיא) ובמועצת השרים (יו״ר [רה״מ], שר החוץ ושר 
ההגנה). המזכיר הראשון של הוועד המרכזי של המפלגה אינו נושא 
בתפקיד ממלכתי כלשהו, אך הוא השליט למעשה במדינה. 

השלטון המקומי מבוסס על ״מועצות עממיות״ ב 3 דרגים: דרג 
הפלך (וויוודה), דרג המחוז, שהוא גם הדרג של ערים גדולות. 
והדרג של יחידות כפריות. המועצות נועדו לצורך ביזור סמכויות 
ושיתוף העם בהכרעות. 

מ. 

משפט. הקודבס האזרחי הנוכחי נכנס לתקפו ב 1964 והחיל 
דין אחיד על כל תושבי המדינה בכל ענפי המשפט האזרחי. ניכרת 
בו השפעה של המשפט הסובייטי בכל מה שנוגע לזכויות הרכושיות 
של הפרט והחברה. דיני המשפחה כלולים בקודבס מיוחד שנכנס 
לתוקף באותה שנה ודן בענייני נישואין וגירושין (אך ורק אזר¬ 
חיים), הזכויות והחובות בין בעל לאשה ובין הורים לילדים ואפו- 
טרופסות ואימוץ. ב 1968 נחקקה שורה ארוכה של חוקים כלכליים 
וסוציאליים בענייני עבודה וביטוח סוציאלי. גם בקודכס הפלילי 


ניכרת השפעה רבה של המשפט הפלילי הסובייטי. חקיקת משנה 
ענפה בתחום הפלילי נועדה להקל על פעולתה של משטרת הבטחון. 

בראש מערכת השפיטה — ביהמ״ש העליון. כן פועלים בתמ״ש 
כלליים מחוזיים ונפתיים. ובצדם קיימים בתמ״ש מיוחדים (לביטוח 
סוציאלי, לעניינים צבאיים). 

כל השופטים ממונים, פרט לשופטי ביהמ״ש העליון שנבחרים 
ע״י מועצת המדינה ל 5 שנים. בערכאות הנמוכות דנים בתהמ״ש 
בהשתתפות משבעים (ע״ע) שנבחרים ע״י מועצות עממיות ל 3 
שנים. 

ביהמ״ש העליון מפקח על פעילות כל בתהמ״ש ולו ארבעה 
אגפים: 1 ) אזרחי; 2 ) פלילי; 3 ) לעבודה וביטוח סוציאלי; 
4 ) צבאי. 

כוחות מזוינים. פ׳ היא המעצמה הצבאית החזקה ביותר 
ב״ברית ורשה״ אחרי בריה״מ, כוחותיה המגויסים מגיעים ל 280,000 
איש. קיים שירות חובה של שנתיים ( 3 שנים בצי), הכולל את 
הגילאים 19 — 50 . תקציב הבטחון גדול ומגיע לכ 1,799 מיליון דולר 
( 1973 ). כוחות המילואים של שלוש הזרועות הלוחמות מגיעים 
לב 600,000 איש. ביחידות לשמירת הבטחון הפנימי ובמשמר-הגבול 
מאורגנים עוד 73,000 איש. מבנה היחידות מתאים לתקנים רוסיים. 
רוב הציוד — רוסי; מיעוטו, חימוש קל, שריוניות, טנקים, משאיות, 
אניות — פולני. 

כוחות היבשה. כ 200,000 איש, משרתים במסגרת דיווי־ 

זיות שריון, 8 דיוויזיות חי״ר ממונעות, דיוויזיה מוטסת ודיוויזיית־ 
סער אמפיבית. ישנם יותר מ 3,400 טנקים מדגמים רוסיים, וכ 250 
טנקים אמפיביים קלים פ.ט. 76 . השריוניות, התותחים, והכלים נ״מ 
ונ״ט כולם מדגמים רוסיים מקובלים. קיימות כמה סוללות טילים 
טקטיים, "פרוג" ו״סקאד". 

חיל האוויר מונה כ 700 מטוסים מבצעיים, המופעלים ע״י 
55,000 איש. קיימות 4 טייסות מפציצים קלים (איל. 28 ), 12 טייסות 
קרב-התקפה (מיג. 17 , סו. 7 ), 36 טייסות ירום (מיג. 15 — 21 ) ו 6 
טייסות סיור. מצויים גם 45 מטוסי תובלה וכ 40 מסוקים. קיימות 
גם סוללות טילי קרקע-אוויר. 

ח י ל - ה י ם, בו 25,000 איש, כולל נחתים, מונה 5 צוללות מדגם 
¥\ הרוסי, 4 משחתות (מהן אחת חמושה בטילים), 12 סטי״לים, 20 
סט״רים, כ 50 שולות־מוקשים, 16 נחתות וספינות־משמר־חופים. 

כ 50 מטוסים, של חיל־האוויר מוקצבים לשיתוף עם הכוחות הימיים. 

לכוחות הנ״ל מסייעות 2 דיוויזיות־שריון רוסיות וגופי־עזר, 
בס״ה כ 30,000 איש, החונים בקביעות בפ ׳ . 

מא. ה. - פ. פ. 

חינוך. בתה״ס הראשונים בס' החלו להתפתח במחצית השניה 
של המאה ה 12 ובמאה ה 13 . כנהוג בכל הארצות הקתוליות היו 
בתה״ס קשורים בכנסיה• בשנת 1364 נוסדה בקרקוב האוניברסיטה 
הפולנית הראשונה. בתה״ס התפתחו מאוד במאות ה 15 וה 16 , משי 
נוסדו מוסדות שדגלו ברעיונות ההומניזם או הרפורמציה. במאה ה 17 
נבלמה ההתפתחות התרבותית ואוניברסיטת קרקוב ניתקה את 
קשריה עם ההומניזם והרנסנס ונסוגה לעמדות הסכולסטיקה של 
יה״ב. המצב השתפר בהרבה, משהוקמה ב 1773 "הוועדה לחינוך 
לאומי", שהחלישה את שלטון הכנסיה במוסדות החינוך והציעה 
דוכי הוראה מודרניות יותר. אולם החלוקות של פ׳ ביטלו את השגיה 
של רפורמה זו. 

בתקופת החלוקות. (ד׳ להלן, ענד 422 ) ניסו השלטונות הזרים 
להביא לדיכוי הלאומיות הפולנית גם באמצעות בתה״ס. זמן רב היה 
אסור להורות בלשון הפולנית, בעיקר באזורים הרוסי והפרוסי. באי־ 
זור האוסטרי בלבד התפתחו מוסדות החינוך באופן מהיר יחסית, 
בעיקר מן המחצית השניה של המאה ה 19 ; בקרקוב ובלבוב פעלו 
אוניברסיטאות, שלשון הוראתן היתה פולנית. 




403 


סולניח: חינוך; לשון 


404 


בעשור הראשון לרפובליקה הפולנית שלאחר מלה״ע 1 חלה 
התפתחות מהירה בכמות ובאיכות, אולם זו הואטה שוב בעשור 
שלפני מלה״ע 11 מחמת עליה גדולה בגילאי בת״ס; משבר כלכלי; 
ירידה במידת הדמוקרטיה של המשטר. 

בשנות מלה״ע 11 פעלו באופן רשמי רק בת״ס עממיים ומקצו¬ 
עיים; הנאצים סגרו את בתה״ם התיכונים העיוניים והגבוהים, 
אך הם המשיכו לפעול במחתרת. 

החינוך הוא אחד מהשגי המשטר החדש אחרי מלה״ע 11 . 

ב 1970/71 למדו 100% מהגילאים 7 — 14 ׳ 74% מהגילאים 15 — 18 
ו 15% מהגילאים 19 — 24 . 

השגים אלה נובעים מכמה גורמים: הנהגת חינוך חינם בכל 
מוסדות החינוך מגן הילדים ועד ביה״ם הגבוה; מדיניות מכוונת 
להזרים לביה״ס התיכון והגבוה את ילדי השכבות שהיו מקופחות 
בעבר; הקמת מוסדות־ערב וטיפוח לימוד בהתכתבות למבוגרים 
עובדים (ב 1970/71 למדו בהם כמיליון אנשים). 

המפלגה הקומוניסטית, שבידה המונופולין על החינוך, מעוניינת 
באינדוקטרינציה אידאולוגית ולה השפעה מוחלטת בעריכת תכניות 
לימודים ובקביעת ספרי לימוד ודרכי הוראה. יש בכך משש חיקוי, 
תכופות מכני, לנעשה בתחום זה בבריה״ט. מדגים זאת במיוחד היחס 
המשתנה לחינוך הפוליטכני(ע״ע מועצות, ברית ה־, עמ׳ 714 — 718 ). 

לביה״ס העממי — שמונה כיתות, לביה״ס התיכון — ארבע כיתות 
ולביה״ם התיכון־מקצועי — ארבע או חמש כיתות. מלבד זה קיים 
בי״ם מקצועי בסיסי בן שתיים או שלוש כיתות, לפועלים מקצועיים. 
בוגריו יכולים להשלים את לימודיהם בביה״ס התיכון מקצועי ולקבל 
תעודת־בגרות. 

בעלי תעודות בגרות יכולים להמשיך באחת משלוש מסגרות 
לימודים לאחר שעמדו בבחינות כניסה: 1 . בת״ס מקצועיים, בעיקר, 
דו-שנתיים, שאינם תלויים במוסדות להשכלה גבוהה; 2 . בת״ס גבו־ 
הים מקצועיים שלוש־ארבע שנתיים, שבוגריהם מקבלים תעודות 
שוות־ערך לב.א.; 3 . מוסדות חינוך אקדמיים חמש־שש שנתיים 
המעניקים תואר מ.א.; עובדי מחקר חייבים להשיג שני תארים: 
דוקטור ודוקטור בכיר (הביליטציה). 

מחקרים מדעיים נערכים במוסדות לחינוך גבוה, באקדמיה הפו¬ 
לנית למדעים (נוסדה 1952 ) וכן במוסדות למחקר מדעי של אחד 
המיניסטריונים. האקדמיה הפולנית הינדי מוסד אוטונומי של מדענים 
ולה סניפים, מכוני מחקר ואגודות מסופחות בערי האוניברסיטאות 
והרכבה נקבע בבחירות. היא גם מוסד ממלכתי המתאם את המחקר 
המדעי. 

במוסדות להשכלה גבוהה יותר מ 300,000 תלמידים; פרופסורים 
ומרצים — 28,000 . מצויים 77 מוסדות על־תיכוניים; ביניהם 10 
אקדמיות לרפואה, 10 מכונים פוליטכניים ו 10 אוניברסיטאות. החשו¬ 
בות מבין האוניברסיטאות הן האוניברסיטה היאגילונית בקרקוב 
(נוסדה 1364 ), המרכז הרוחני והתרבותי של פ׳ עד לחלוקתה, ואוני¬ 
ברסיטת ורשה, הגדולה במדינה, מרכז ההתעוררות הלאומית בס' 
הקונגרסאית. האחרות נוסדו לאחר מלה״ע 11 . בלובלין אוניברסיטה 
קתולית קטנה שאינה כפופה למדינה. 

באוקטובר 1973 קיבל הפרלמנט החלטה בדבר רפורמה במערכת 
החינוך, שמימושה אמור להתחיל ב 1978 . יסודות הרפורמה הם: 
בי״ם בן עשר כיתות ישמש בסים למערכת החינוך; יוקמו בת״ם 
מקצועיים שהלימודים יימשכו בהם מחצי שנה עד לשנתיים וכן 
בת״ס דו־שנתיים המכינים ללימודים גבוהים; חינוך חובה לכל במס¬ 
גרת גני־ילדים לפחות שנה לפני תחילת הלימודים בביה״ס היסודי; 
בתה״ס הגבוהים ימשיכו להיות דו־דרגתיים — מקצועיים ואקדמיים. 

א. בוכנר, מבנה ביד,ים בכמה מארצות הגוש המזרחי (הד החינוך, 

מ״א [י״ח]), תשכ״ז ן } 01 ) $%1 ס 71 ) 14/7211 3.), 1^(25x71 >ש) 1 ;|ןיתץ. 0€7 ־ז׳ 5 < 13 < . 8 

€1 ) 71 71€$ ז 11 < 01 ?£ . 8 ; 1932/34 

07721716 ^ 771 ) 0711 ) .£ 671 7716711 ) 71 ^ 71761 )'' 1 ) 1 ) 


; 1960 ,))* £01 / 71 ס/** 1 ) 01711 }! , $2 71 {) 07£67112/2 י 02£2 .^י ; 1958 ,(¥! 

171 €7 147171 ה) 1 !) $0210115117 7 ) 1 ) 71 )$€' 111171 ! .) 5 03 <£ י . 31 

, 1-11 , 07171171 ) 10 !){ ^ 1 ) $7071 111 <(.!*€) 3 8 € 83 ז< 1 )ז £11 .. 4 ; 1962 , $72 70 * £1 

.£ : 81616 1 ^ €077177111711 71 171 7211071 ) 174 )£ 7 ) 1 !) 66 ' 1 ,־ £€1 תנ$ . 0 ; 1965 

. 1965 , 1961 — 1956 

.ס. בי. 

הלשון הפולנית שייכת לקבוצה המערבית של הלשונות 
הסלויות (ע״ע) ויחד עם הניבים הקאשובי, הפומרני והלשון הפולא- 
בית, שנעלמה בסוף יה״ב, מהווה את החטיבה הקרויה לכיטית. שפת 
האם של כ 35 מיליון איש, לרבות רוב אוכלוסיית פ׳ של היום. 
תכונותיה האפייניות ביותר של הפולנית הן בתחום מערכת התנו¬ 
עות: א) הישארות התנועות האגפיות ס (ן 3 |, הכתובה באלפבית 
הפולני ?), 9 (| 2 | אנפית). בפולנית הקדומה התמזגו שתי התנועות 
האגפיות לאחת 3 (| 3 | אנפית) ולאחר מכן, בתקופת היעלם האריכות 
בפולנית, הפכה תנועה אנפית ארוכה (מטיבה או שנעשתה ארוכה) 
ל 9 ותנועה קצרה ל?. ב) בהתפלגות התנועה 0 לפני העיצורים הלא- 
חיכיים 2 ,1 ,$ ,״ , 6.1,3 שמוצאה מ ש הופכת ל ג', כגון: ץ 1 ב;נז : 812110 
(״לבן, לסייד״); 11:1510 ״ : 25012 ג 1 ז 1 ״ (״עיר, בעיר״); ודית- 
גועה 2 ׳ שמוצאה מ־ 2 ל־ס', כגון: 3 ״ 20 : 221116 ("אשה! לחתן"); 
059 ;״ : 1251252 ״ ("אני נושא, אתה נושא"). ג) איבוד האריכות של 
התנועות, בניגוד, למשל, לצ׳כית, ושינוי טיב התנועה׳ כגון:" במ¬ 
קום 6 ארוכה לשעבר (כתובה 6 ). שינוי טיב התנועה לאחר איבוד 
האריכות קיים בניבים גם לגבי 3 וס שנתקצרו. התכונות האפייניות 
למערכת העיצורים: מעבר 3 , 1 החיביים ל 6 , 32 , ומעבר 7 חיכית 
ל 2 (כתובה . 17 ). 

ההטעמה בפולנית היא על ההברה שלפני האחרונה של המלה 
(פרט למלים בודדות, לרוב זרות). — בנטיה השמנית שמרה הפו¬ 
לנית על כל היחסות הסלוויות, כולל יחסת הקריאה (ווקאטיוום). 
שמות־עצם ממין זכר בלשון יחיד המציינים דומם שמרו על יחסת 
האקוזאטיווס הקדומה (הדומה ליחסת נומינאטיווס), בעוד שב־ 
שמות־עצם המציינים חי, משמשת צורת הגנטיווס כיחסת המושא 
הישיר. כגון: אני רואה נער, כלב, בית — £52,3001 , €3 ק 0 ( 1 ן 13290 ׳ 5 \; 
בלשון רבים ההבחנה היא בין שם־עצם המציין אדם לבין שם־עצם 
המציין בע״ח, כגון: אני רואה נערים, כלבים, בתים — ־ 0 ס 1 י 1 ש 3329 * 1 

נטילת הפועל: צורות העבר (המורכב מבחינה היסטורית מביגוני 
פעיל ופועל עזר, שהוא הווה של הפועל האוגד הסלווי "היה") 
בגוף ראשון ושני של לשת יחיד נגזרות מסיומות 8 -, תז . 
(שרידי האוגד) כגון:,רח 12 ץ 8 . הייתי, היית. 

אוצר המלים הושפע הרבה מהלשונות הסלוויות השכנות, 
בעיקר מצ׳כית (במאות ה 14 וה 15 ), כי הצ׳כים קדמו לפולנים 
ביצירה ספרותית בלשונם הלאומית, מגרמנית (מהמגע עם המת¬ 
יישבים הגרמנים בערי פ׳ עוד ביה״ב), מלאטינית (ששימשה תקופה 
ארוכה כלשון הספרות וכן בלשת המיגהל ובתי המשפט), במאות 
ה 18 — 19 , גם מצרפתית. מלים עבריות וכן שמות תנ״כיים רבים 
נתקבלו בפולנית דרך הנצרות. במאתיים השנים האחרונות חדרו 
מלים רבות מיידית (כולל מלים עבריות שביידית) לניבים העירוניים 
וללשון הספרותית. מאידך גיסא, קלטה היידית מפולנית יסודות 
מבניים ומילוניים רבים (ר׳ ביבל׳ וע״ע יידית, לשון). לפולנית 
ניבים טריטוריאליים שהתקיימו עד מלה״ע 11 , במחוזות רבים עד 
היום הזה. החשובים ביניהם הם אלה של שלונסק, מאלופולסקה (פ׳ 
הקטנה), וללקופולסקה (פ׳ הגדולה), מאזובשה והמחוזות הצפוניים־ 
מזרחיים. הגירת המונים למחוזות מערביים שהיו שייכים עד 1945 
לגרמניה יצרה תופעה של ניבים מעורבים חדשים. יסודות דיאלק¬ 
טיים, מילוניים ואף הגאיים שימשו לסופרים ולמשוררים אמצעי 
הבעה אמנותיים, בייחוד הדיאלקט של פודהאלה והרי הטאטרה ה¬ 
פולניים. 



405 


פולניה: לשון; ספרות 


406 


דוברי פולנית רבים נותרו כיום מעבר לגבולות המדינה (בליטא 
ובאוקראינה המערבית הסובייטיות). מעבר לים ובכמה מארצות 
אירופה המערבית גדול מספר דוברי פולנית, אולם תהליך ההת¬ 
בוללות הלשונית של הדור הצעיר מהיר ביותר. 

קיימים חילוקי דעות בנוגע לשאלה, איזה דיאלקט פולני שימש 
יסוד להתהוות הלשון הפולנית הספרותית, זה של פ׳ הגדולה 
או זה של פ׳ הקטנה. 

מ. אלטבויער, די קעגנזייטיקע פויליש־יידישע השפעות אדפן 

שפדאד־געביס, 1934 ! ,נ^ 5 ׳\\ 0 ( 31 ז 0 -תצת 1111 ז וו ז 1 > . 1 ־ 1 - 1 ז 11 וי>^ . 4 

- 013 , 0/1118168 . 4 \ ; 1921 ,? 0107101$ ? ?ו 1 ? 071 / 10 ? 1 ! ?' 0711011111 > 0 

888€1(0€ )131,8(03838116, 70X1 1: 7183,311003381180X86 3181X8, 

510111 0 ,ת 0 מ]״/ 1 גן .א ;' 1951 . 0111:1 ? , 185111 ״.י 13 ג 1 צ-זו 01 .ז . 7 ; 1941 

־־,ע . 5 - נ 6$11 ו/ו 11 :|ק$ ,!!:>.! . 7 - /€: 7 .יסו 5 תס 1 ׳ח:> 101 ;' 1955 , 1.1005 :^ 3 /- 1 

-;| 0 סז 8 ; 1955 , 0 !! ? 0111:1 ? 0000 ?ז 10 ! 1 * 1 0 ) 1 ? 01 <ה 0 ז 0 .) 1 י< 02 ח 3 נ 1 

1£ ז £171111 ? 8 ,־ 8011601061 , 4 ^ ;* 1960 , 6 ץ') 0111:1 ? 1 ,: 1 י\ 7 }{ '){? 7.1 ( 1 .־ס ת 

. 1966/7 , 1-11 , 011111 ? 

מ. אל. 

ספרות. הלשון הראשונה של הספרות הפולנית היתה הלטינית 
(החל מן המאה ה 12 ). ב 1400 לערך הופיעו הטכסטים הראשונים 
בלשון הפולנית, שהיו תרגומים לרוב (תרגום כתבי־הקודש, 1455 ). 
המצאת הדפום ותנועת הרפורמציה עוררו פעילות ניכרת בתחום 
הפרסומים, במיוחד בעיר־האוניברסיטה קרקוב, למן 1520 . ב 1551/2 
יצא לאור התרגום הפרוטסטנטי של הברית החדשה בידי סטניסלוו 
מח׳ינובסקי (" 81 ׳י\ 0 סץ 2 ז 111 *{)! ובעקבותיו נתפרסמו תרגומים קתו¬ 
ליים של כתבי־הקודש. הפרוזה הוסיפה להיות בעיקרה ספרות מתור¬ 
גמת. בפרוזה המקורית נכתבו דברי־פולמום דתיים ופוליטיים (און׳־ 
כובסקי [ע״ע]). "אבי הספרות הפולנית", המשורר והמספר מיקולי 
ח (ע״ע), היה מודרני בזיקתו לבעיות הדת והלשון המדוברת, אך 
העדר העניין שגילה לגבי ערכיה הפיוטיים של הלשון מעיד על 
גישה זהה לזו של סופרי יה״ב. ין קוכנובסקי (ע״ע) ביקש ליצור, 
בעקבות הורטיוס, שירה קלסית בלשון המדוברת, והיה יוצרה של 
הטרגדיה ההומניסטית הראשונה. התרגום הישועי של כתבי־הקודש 
בידי י. וויק, ב 1599 , היה ל״נוסח המאושר" הפולני והשפיע השפעה 
מכרעת על הלשון ועל הספרות. 

סגנון הפרוק הקדים לחדור לספרות הפולנית, במיוחד לשירה, 
הודות למגעים עם איטליה והודות להתפשטות הקונטרה-רפורמציה. 
בשירת המאה ה 17 העשירה היו שלושה זרמים: הקולטיסטי, 
הסרמטי והקלסיציסטי. עם נציגיו של הזרם הקולטיסטי, המעודן 
והמחוכם. נמנו ש. ז׳ימורוביץ(:)!׳* 218101-0 1606 — 1629 ), מחבר שיר 
הכלולות ״ £0x013111 (נתפרסם 1654 )< הגדול במשוררי זרם זה 
ין א. מורשמין ( 8 ץ) 52 ז 10 א! 1613 — 1693 ), ששירתו כמעט כולה 
ארוטית! סטניסלוו הךקליוש לובומירסקי ( 1642 — 1702 ), "שלמה 
הפולני״. שהרבה בשירתו בפרפרזות מכתבי־הקודש. — הזרם הסח 
מטי(ע״ע סרמטים) היה סיפורי בעיקרו, פיוטי פחות׳ באשר לצורה, 
משופע בשאלות מוסר ומדיניות, באשר לתוכן. סמואל טוורז־ובסקי 
( 1600 — 1660 ) כתב שירה סיפורית וארוטית ( 11015 ק 3 ס, 1638 ). 
משורר פורה במיוחד היה וצלוו פוטוצקי ( 1625 — 1696 ), שכתב 
שירה אפית, שירת-מוסר ושירה סאטירית. וספזין קוכובסקי( 1633 — 
1700 ) היה משורר לירי ומספר פיוטי בסגנון תנ״כי. צורת המכתם 
הפולני המיוחדת, הפרשקה ( 352113 ■!£), שיוצרה היה ין קוכנובסקי, 
פותחה בידי פוטוצקי וקוכובסקי. הפואמה האפית החשובה ביותר 
שבכתבה בתקופה זו היתרי יצירתו של ולנטי אודיסלסקי ( 1620 — 

1680 ), ( 111510116 ... 53 נ 1 ) 5 ץ־ 011 621183 ( 1 ) 0 08620 ! ׳* 3 ־ 1 <} 83 3 ) 13 ׳* 6 

...[ 6 ) 16 ׳* 5 ("העולם המתוקן למן ישו הנוצרי...היסטוריה קדושה.-"), 
1670 . — הזרם הקלסיציסטי בשירה של המאה ה 17 היה דל בפ ׳ . 

תיאטרון הפרוק היה דתי ברובו. התיאטרון החילוני, תחילתו, 
בהשראה איטלקית, במחזהו של סטניסלוו סרפין יגודינסקי( 1590 — 
1644 ), 3 ־ £112161 6816 ! ׳* 3  ¥1 \ 0 ז<£חז״ 0 ). — 
בתקופה שבין 1949 ו 1955 תלה סובייטיזציה של הספרות תחת נס 
״הראליזם הסוציאליסטי״, שנזנח אמנם למן 1956 , אם כי הצנזורה 
והלחץ על הסופרים לא פסקו. הספרות הקתולית נהנית מחופש יחסי. 
מבין המספרים החשובים בספרות הנד בת־זמננו: סטניסלוו דיגט 
( £31 ץ□? נר 1914 ); טדאוש קונוויצקי (נר 1926 ); מרק הלסקו 
(<״[<>!; 31 ); 1934 — 1969 ), שהקים אסכולה פסימית המושפעת 
מהמינגוי. בשירה זכה לשם עולמי סטניסלוו לץ( 6€ ע; 1909 — 1966 ), 
בשל שירתו האפוריסטית והמפוקחת. "אסכולת מילוש" מצאה את 
ממשיכה העיקרי בז. הרברט (נר 1924 ). השירה הפולנית של 
השנים האחרונות עברה אותם שלבים שאפיינו גם את דרכה של 
השירה המערב־אירופית. 

11 :> 11 נ 31 ) 4311 ! , 1.3 ) 0 ] 31201 ^ . 0 :ת 1 ) 781117 ? 11 ,\ ? 31 ? 15 ה 701 ך ? 07 ,־ £1011101 .ץ, 
, 8 ) 0153 ? 1€7811470 ב 1 , 11 ) £1-1 . 1 \ ; 1929 ,( X^X ,;ן ¥15501150113£ \זט 1 ג־] 10 נ^ 1 * 101 ) 

05 171 ?011x11 .? /ס ? €1111117 , 0,713 ? 1,13 , 1 ) 111101 ) 0  1 . 2 י 1945 , 1 ) 0153 ? 
131510710 , 1 ) 51 ^ 2300 ^ 2 ־!£ .ן ; 1963 ? 01071015 ק ? 87 ? 78 ? 1 ! 17 10 ? 4 ?■( 315101 ! 
011531 ? ,. 1 ) 1 ; 1966 8 ,! 77 ; 12 ( 707718711 ? ז?- 2,771 !( %07 ?!}/ '( 781147 ? 111 

; 1969 ,{? 7 ) 0153 ? ^ 81117 7 ? 111 ?{ 216 ( 1 ,. 1 ) 1 ;^ 1968 ,? 781717 ? 21 ? ? 07710011 ? 
,(. 1 ) 0 ) 1 ) 1001 ז 0 י 1 •יד ; 1971 , 1918 — 1890 1 ) 0153 ? 2771 ^ 0707718711 ? 33 ,. 111 
־ 1 ^ 1 . 02 ; 1964/5 , 1-11 , 1960 — 1930 ,? 711 2 7 ) 0 718 8 ) 0153 ? 781878 ?!ג 1 

. 1969 ,? 7 > 7811 ? 141 011531 ? 1 ס /( 3315107 ? 711 , 1082 

א. ד. ו. 


אמנות. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על תופעות אמנותיות 
בתקופות קדומות בם׳. אולם עצם התפתחותה של האמנות הפולנית 
ראשיתה במחצית השניה של המאה ה 10 , עם קבלת הדת הנוצרית 
והתרבות הלטינית־מערבית. האחרונה גרמה להתפצלות אמנותה 
לשני כיוונים: המסרתי, שטופח בעיקר באזורים הכפריים, והעיליתי, 
שבא לביטוי בסיגנונים ההיסטוריים למיניהם. אולם יחסי־הגומלין 
בין שני הזרמים לא פסקו: האמנות הפולנית חבה את צביונה היי¬ 
חודי ליסודות העממיים המצויים בה לפרקים, ולכעין אינטרפרטציה 
לאומית־מקורית של הזרמים האוניוורסליים שבה. 

בתקופה הרומנית ( 1050 — 1230 ) הגיעה האמנות לרמת הת¬ 
פתחות גבוהה ביותר, הודות למסדרים הנוצריים מן המערב; אולם 
הקתדרלות הרומניות נהרסו ברובן ונשתמרו רק כנסיות אחדות, 
מהן עם עיטורי פיסול ארכיטקטוני (הכנסיה ע״ש אנדז׳י הקדוש 
בקרקוב). היצירה המפורסמת שבפיסול הרומני היא דלת הארד של 
הקתדרלה בגגיזנר (המחצית השניה של המאה ה 12 ). ציורים רו¬ 
מניים נשתמרו בכנסיה הקתדרלית ליד לנצ׳יצה. במאה ה 12 צמחה 
אסכולת הציור המיניאטורי. קמרונות מצטלבים האפייניים לסיגנון 
הגותי הופיעו לראשונה במאה ה 13 בכנסיות הציסטרציניות, שהיו 
עדיין רומניות בצורה ובעיטור. הכנסיות הרבות של התקופה הגו¬ 
תית ( 1230 — 1500 ) נבנו, שלא בכנסיות הרומניות, בלבנים׳ ולא 
באבנים. הפיסול והציור שגשגו בעיקר בסיגנון הגותי המאוחר: 
פיסול עיטורי ופיגוראלי; פיסול על אבני-מצבות ועל קברות; פיסול 
בעץ, בציור-הלוחות ניכרו במרוצת המאה ה 15 תכונות מקוריות 
ביותר. דוגמה לראליזם שהלך וגבר בציור ובפיסול מאמצע המאה 
ה 15 ואילך משמשת יצירתו יוצאת הדופן בכנסיית מריה בקרקוב 
של הפסל הגרמני פיט שטוס (ע״ע), (חי בעיר זו בשנים 1477 — 
1496 ), בתקופת הרנסאנס ( 1500 — 1630 ) היתד. קרקוב למרכז 
אמנות ואדריכלים איטלקים הקימו בה בנייני פאר (הטירה המלכו¬ 
תית; קפלת זיגמונט). הסימון החדש (האטיקה הפולנית) התפשט 
בכל רחבי הארץ ואימץ לו תבונות ייחודיות, בראש ובראשונה 
בבניה החילונית. על מקוריות מעיד גם פיסול המצבות ואסכולת 
המיניאטורות של קרקוב, במחצית הראשונה של המאה ה 16 . גם 
בציור ההיסטורי ובציור הדיוקניס ניכרת התפתחות בתקופה זו. 
אמנות הבארוק ( 1630 — 1760 ) עוצבה בם׳ בהשפעת האידאולוגיה 
של הקונטרה־דפורמציה וה״סארמאטיזם" של האצולה. היתה זו 
תקופת פריחתה של אמנות ייצוגית־חצרנית וכנסייתית; הוקם מספר 
רב של ארמונות, מנזרים וכנסיות, עם קישוט־פנים עשיר בציור 
ובפיסול, במיוחד ציורי-קיר על נושאי דת, ציורי-בד ודיוקנים. בתקו¬ 
פת ה ק ל א ס י צ י ז ם ( 1760 — 1830 ) היתה ורשה מרכז חיי האמנות; 

חצרו של המלך סטניסלוו 
אוגוסט פוניאטובסקי ריכ¬ 
זה אמנים מאירופה שבנו 
מחדש את הטירה המלכו¬ 
תית ואת ארמון לאז׳ינקי. 

באותה עת חל מפנה ב¬ 
התפתחות הציור בכיוון 
חדש, לאומי. עם נציגיו 
של הזרם הנאו־קלאסי נמ¬ 
נו הציירים פראנצ׳ישק 
סמוגלוויץ׳ ( 1745 — 1807 ) 

ואנטוני ברודובסקי 1784 — 

1832 ). הציירים הראשונים 
מם׳ ששמם נודע באירופה 
היו הרומנטיקן פיוטר מינד 
אלובסקי ( 1800 — 1855 ) ד 



בית העידיה בסוזנו נבנה בידי נ׳. ב. קוואדרו 
(אטצע המאה ה 16 ) 


צייר הדיוקנים הראליסטי 



409 


פולניה: אמנות ; מוסיקה ; היסטוריה 


410 


הנריק ר 1 דאקובסקי 
( 1823 — 1894 ). דראליזם 
הרומנטי הגיע לשיאו ב¬ 
מחצית השניה של המ¬ 
אה ה 19 בציור ההיס¬ 
טורי (ין מטיקו, ע״ע) 

ובציור־הנוף (יחף כל־ 

מינסקי, 1850 — 1914 ). 

בסוף המאה ה 19 נשמרה 
י. מקובסקי: י 5 רים <[ 11022 . באמנות הפולנית מעין 

ה 0 י ז<א" ד; 9 אים '• צודת־ביטוי מיוחדת לה. 

בעיה "ם׳ הצעירה" התחיל מתפתח באמנות הפלאסטית סיגנון 
שביטויו הקישוטי הרבה לשאוב מן היצירה העממית! לראשונה 
הודגש הגורם הסימבולי (יאצק מאלצ׳בסקי, 1854 — 1929 ! ס. וים- 
פינסקי, ע״ע). אותו סיגנון ניכר גם בפיסול, בארדיכלות. בגרפיקה. 
במלאכודהיד האמנותית. הכיוון, שהוסיף להתפתח בשנים שבין 
שתי מלה״ע, איבד במרוצת הזמן את תכונותיו הסימבוליות וגבר 
בו האופי הצורני. בשנות ה 30 התחילה מסתמנת ארדיכלות חדישה, 
תפקידי ת־קינסטתקטיווית. זרם חזק בציור נטה להשגיו הצבעוניים 
של הפוסט-אימפרסיוניזם הצרפתי (קבוצת הקפיסטי□)! קבוצת 
הפורמיסטים פיתחה אבסטרקציוניזם משלה! ואילו רבים מן האמנים 
הדגולים, אשר יצירותיהם, בייחוד בתחום הגרפיקה והפיסול בעץ, 
זכו לשם בין־לאומי, לא היו קשורים בזרם מוגדר כלשהו. — 
בשנים 1949 — 1955 הצליחה הממשלה להכניע את האמנות להנחיותיו 
של ״הראליזם הסוציאליסטי״. אחרי 1956 נתאפשרה התפתחות 
חפשי ת יותר ורוב הזרמים שהיו בהוגים בענפי האמנות בארצות 
המערב במצאו מיוצגים בם׳•. 

-ז 813 .[ ; 1936 ,! 56 ) $0151 1 ) 1 ) 5211 ?!? 021 י 1 > $1 וד< 2 ־ו 311010513 ^ 1 \ 
- 0 וח< 1 . 2 ;* 1952 , 1620 ) $0151 510/0 10105 * 6 ) 0 ) 61 ^ ,(. 1 > 0 ) 1 ) 651 ־< 2 

' 2.76/11 7/16 : באנגלית) 1956 , 701566 / 1 ) ^ 7 ) 51 ) 066/11561 021610 , 1 ) 51 * 0110 
- 11 א ; 1961 , 16 ) $0151 ס/* 55 ? 4610 { , 1 ) 1101 ו,¥\ ;( 1956 ,. 7 / 0 16 * 16611 

10^(17.1(1, 207)15 (12*6;0(1/ 076/1X161(1X7^ 11* 1*01566, 1963. 


מוסיקה (להלן מר). מקורה של המר העממית בפ׳ בל¬ 
חנים קדם-בוצריים. אליהם נוספו מרכיבים מן המר הדתית (לאחר 
השלטת הנצרות) ומן המר העממית של ארצות שכנות: גרמניה 
וסקנדינוויה במערב, הונגריה בדמם ומתניה במזרח. את הזמרה 
הקדומה מאפיינים חוסר סימטריה, חוסר קביעות מקצבית ומבנית, 


המודוס הפנטאטוני (ע״ע טונים, מערכות ה-, עמ ׳ 473 ) ומשרעת 
קטנה יחסית. מן הכנסיה נתקבלו המודוסים הלידי, הדורי, המיה- 
סולידי, האיאולי ומאוחר יותר — הסולמות המג׳ורי והמיגורי (ע״ע 
שם, עמ׳ 469 ). המקצבים המקובלים הם % (במערב פ׳) ו!/י 
(בדרום ובמזרח). את הזמרה מאפיינת האצה במהלך השיר ורובאטו 
בסיומו. הזמרה בקולות אינה נפוצה ועיקרה זמרה בקווינטות, ועתים 


גם בטרצות. 

תחילת הזמר העממי במחולות, האפייניים לאזוריה השונים 
של פ׳. מחולות עממיים רבים הנזכרים עוד בכתבים מן המאה ה 17 , 
נשכחו. מבין אלה ששרדו עד ימינו מוכרים ביותר המזורקה ( 4 / ג ; 
דגש על הרבע השני)! הפולונז (מחול-צעודה מלכותי ב 4 * שמקורו, 
כנראה׳ בארמבות האצילים)! הפולקה (שמקורה בבוהמיה); 
הקרקוביאק (מחול מהיר ב * 7 ) והקויאביאק (מחול מהיר ב %). 

כלי־ ה נגינה העממיים הפשוטים ביותר עשרים קליפות 
עץ וקרני חיות. כלים אירופוניים (ע״ע נגינה, כלי-, עמ׳ 838 ) מאד 
הרים יותר הם חלילים שונים, חלילים כפולים, קלרניתות וקלרניתות 
כפולות. הכלי הקרדיופוני (ע״ע שם) הקדום ביותר הוא הקשת 
המוסיקלית (ר׳ שם, טבלה). מבין הכלים האידיופוניים (ע״ע שם) 
מוכר הבוק, שהוא כלי פולחני קדום. 


עדות ראשונה למד פולנית א מ נ ו ת י ת היא שיר אבירים 
ושירים על קדושי הכנסיה, מראשית המאה ה 15 . מן הרנסנס שרדו 
יצירות לעוגב ולנבל ומר רב־קולית, דתית וחילונית. חיים מוסי¬ 
קליים ערים התפתחו במרכזים הגדולים ובחצרות הבישופים. ידוע 
על תזמורות אחדות שהיו בקרקוב. כשנעשתה ורשה בירה. החלו 
החיים המוסיקליים להתרכז בה. 

בתקופת הבארוק החלה פריחה של חיי הפר — הן בהשפעות 
עמים שכנים והן בנסיון ליצור מר לאומית. מן התקופה ה״קלאסית" 
יש לציין את מ. קמינסקי (מלחין האופרות הפולני הראשון), מ. 
אגינסקי (פולונזות), ק. קורפינסקי (שהו״ל את כתב העת המוסיקלי 
הפולני הראשון, "השבועון המוסיקלי") וא. אלסנר, מורו של שופן 
(ד להלן) ומייסד הקונסתומוריון הוורשאי. 

המלחין הרומנטי הלאומי החשוב ביותר הוא שופן (ע״ע). האופי 
הלאומי מופיע גם ביצירותיהם של ם. מוניושקו ([ע״ע] האופרות 
"הלקה" ו״הטירה המכושפת"), ו. דילנסקי וא.י. פדרבסקי (ע״ע). 

החל בסוף המאה ה 19 זוכים מנצחים, פסנתרנים, כנרים וזמרים 
פולניים לתהילה עולמית. הכנר ה. ויניבסקי (ע״ע) היה גם מלחין, 
שיצירותיו לכינור מקובלות גם היום. 

החשוב במלחינים של ראשית המאה ה 20 הוא ק. שימנובסקי, 
שהשתייך לקבוצת "פ׳ הצעירה". ליצירותיו היתד. השפעה רבה על 
מלחיני הדור שלאחריו. בין מלה״ע ניכרות גם השפעות של המר 
הצרפתית. המר הדו׳דקפונית ואחרות. באותה התקופה החלו גם 
ההתחרויות הבי״ל ע״ש שופן(לפסנתר, בוורשה), וע״ש ה. ויניאבסקי 
(לכינור, בפחנן). 

לאחר מלה״ע 11 הוקמו בם׳ מוסדות מוסיקליים רבים ופותח חקר 
הפולקלור. תזמורות דוגמת הפילהרמונית של ורשה ותזמורת הרדיו 
זכו להכרה בי״ל. 

המלחינים שלאחר מלה״ע 11 נוקטים בשיטות ההלחנד. החדישות 
ביותר, בין היתר עוסקים במר אלקטרונית וקונקרטית. מחשובי ה¬ 
מלחינים בדור האחרון: ק. סרוצקי. ג. בצוויך, ט. ?יירד, א. בלוך, 
ו. קימונסקי, ו. שלונסק וו. מילר. חשוב מכולם קז׳ישטוף פנדרצקי, 
מחשובי המלחינים במחצית השניה של המאה ה 20 , שביצירותיו 
מתגלה רגש דתי עמוק בד בבד עם רגישות למצב האנושי כיום. 

. £1 ; 1910/11 , 26 * 70 * 1, 2,14* 0656/116!116 261• $01x156/16 >ת 11 ז 0 א .' 1 ' 

6 ) 1 ^. 2 ) 141 נ ו> €01 דתו 3011 ץ . 2 ; 1918 , 0156 * $010 116 ! 1411511 00 י 1 ^צת 1€ ק 0 

, 3 ) 1 :) 6 זב[ ״ 1-1 ; 1929-1931 ,( 3 ־ 1111111 ) 1 1 €; 121€ > { 6 ( :*) 0 ) 0151 * 1 

,:יסמס{! .$ ; 1949 , 5/12 ^ 1 1/16 / 0 5 * 76021110 2 * 1201 . 2 * 7010 171 ' 14.026 
. 1951 , 2 * 7016 5 * 76050 /ס 5 * €05107 2 * 0 66 * 0 ( 7 , 2 * 50 

ם. לו. 

היסטוריה. חפירות בתחומי פ׳ חשפו יישובי אדם מהתקופה 
הפלאוליתית. הוכחה גם רציפותם של מאפייני תרבות מסוימים, 
לפחות מהאלף ה 3 לפסה״ג, ומקובל, שתושבי ם' אז היו קדם־סלווים! 
הם לא היו אחידים מבחינה גזעית: בצפון פ׳ שולט עד היום הטיפוס 
הבלטי-מזדחי הבהיר, ובדרום ניכרת יותר תערובת עם טיפוסים 
כהים יותר, מהגזעים הדינרי והאלפיני. לפי כמה סברות היתד, 
מולדת הסלוים (ע״ע, עם' 75 ) בתחומי ם׳ ובאלף ה 2 — 1 לפסה״ב 
התפשטו משם לשטחים אחרים. המגע בין הסלווים שבס׳ לבין 
שכניהם (גרמנים, בלטים, קלטים וסקיתים־סרמטים) הוליד כמה 
תרבויות. תרבות לאוזיץ (ליז׳יצה [ 0€ ץ 1,112 ]), במחצית השניה של 
האלף ה 2 לפסה״נ, התבססה על ייצור מזון ולא רק על ליקוטו. במ¬ 
אות ה 4-7 לםםה״נ, הוקמו יישובים מבוצרים(ץ!! 0 ז 8 ), כגון זה שבבים־ 
קופין (ת 1 נ} 1 ״ 8151 , בם׳ הגדולה) שהוקם באמצע המאה ה 6 לפסה״נ. 
במאות ה 4 — 3 לפסה״ג התיישבו קלטים בם׳ הקטנה ובשלונסק 
התחתית, ואח״כ גם בשטחים אחרים, התיישבותם לוותה בשיפור 
החקלאות והפקת המתכות. תרבות פז׳בורסק סנ״ס^־ז?) או ובדית 
(גגאל^ססס^) שתחילתה במפנה המאות 2 — 1 לפסה״ב, היתה של 
סלווים, ונושאיה סחרו עם הפרוביבקיות הרומאיות שבאיזור התיבה. 




411 


פולניה: היסטוריה 


412 



טנצו טוסוני בנ 51 וכ דובז׳ח (טחוז פוסוייה) 


תלמי (ע״ע [פטולמיוס]) מציין במפתו אה ״קאליסיה״ ( £311513 ) — 
במקום שבו עתידה להיות העיר קאליש. 

בתקופת נדידת העמים (ע״ע! ושם מפה, עם׳ 863/4 ), עברו 
בשטחה של פ׳ שבמים ועמים. יש עדויות להתפתחות שחלה במאות 
ה 8 — 10 בחקלאות ובמלאכה. במקביל להתפתחות זו קמו מסגרות 
מדיניות של שבטים בהנהגת שליטים שישבו במרכזים מבוצרים. 

בין 800 ל 960 קמו כ 20 מדינות־שבטים בתחומי פ׳. הוויסלאנים 
ישבו בדרום, בס׳ הקטנה! השלונזים (׳ 613230 ) ישבו בשלונסק 
(שלזיה); בצפת ישבו הפומודים המזרחיים והקדאודם 0 > 3%,13111 [ £11 ) 
ובצפון־מזרח המזובים. שבס הפולאנים ישב ב,.פ׳ הגדולה" (בין 
הווארטה התיכה לנוטץ׳ העילי) ובירתו גניזנו ( 0 ח 162 ת 0 ). 

תחילה היתד. מדינת הוויסלאנים החשובה במדינות־שבטים אלה. 

דרך מרכזם שבקרקוב עבר נתיב הסחר מהמערב (רטיסבון [רגנם־ 
בורג], דנה) למזרח (קייב וקושטא). אולם, ב 875 — 880 נכבשה 
מדינת הודסלאנים, וכן שלונסק, בידי סוויאטופלוק נסיך מורדה 
(ע״ע, עם׳ 838 ). בעידוד סודאסופלוק דורשיו הופצה בשטחים אלה 
הנצרות, הן בנוסח הביזנטי־מזרחי והן בנוסח הרומי־מערבי. הת¬ 
מוטטות מוחידה ( 907 ) החזירה לשבטי דרום פ׳ את עצמאותה. 

הפי א סטים הראשונים ( 963 — 1138 ). איחוד הסלודם ה¬ 
מערביים שבתחומי פ׳ נעשה בידי הפולאנים. במאות ה 9 — 10 הש¬ 
תלטו הפולאנים על קדאווי, מאזוביה (מאזובשה) ומערב פ׳ הגדולה, 
ואח״ב גם על שבטים אחרים, ושמם בקרא על הארץ דושביה. הידיעה 
הכתובה הקדומה ביותר על פ׳ היא מ 963 , ומסופר בה על התנגשות 
בין מישקו 1 ( 11052110 \!) לבית פיסט (ע״ע), נסיך הפולאנים, לבין 
רוזן־ספר גרמני, מול סכנת התפשטותם של הגרמנים בימי הקיסר 
אוטו 1 (ע״ע) קיבל מישקו לשעה מעמד של תלות בקיסרות, אך 
כדי להקל מעליו את לחץ הגרמנים הנוצרים נשא נסיכה מבוהמיה 
לאשה והתבצר, בקבלו את הנצרות הרומית-מערבית מפראג. בכך 
נקבע עתידה של פ׳ כמושפעת מאירופה המערבית־קתולית ולא 
המזרחית־אורתודוכסית. שנת התנצרותו ( 966 ) נחשבת לשבת 
ייסודה של פ׳. ב 968 נוסדה בפוזנן ההגמונות הראשונה בפ ׳ . כדי 
לסכל את מאמצי אוטו 1 ובנו, אוטו 11 , להכפיף את הגמונות פוזנן 
למתת הארכיהגמון במגן־בורג, העמיד מישקו את הכבסיה בארצו 
במרותה הישירה של תמא ונהיה למעין ואסאל של האפיפיור ( 990 ). 
מישקו כבש את איזור החוף הבלטי(פומוז׳ה) ובכלל זה את שן׳צ׳ין, 
וכנראה גם את שלונסק. אולם, בדרום מזרח לא הצליח לעמוד בפני 
ולדימיר 1 (ע״ע) נסיך קייב, והלה כבש את כל השטח עד לנהרות 
סאן ובוג. 

בנו דורשו, בולסלב 1 (ע״ע; 992 -־־ 1025 ) הדף את התסים וזמן 
מה היתה גם קייב כבושה בידיו. במערב הגיע עד לאודר וזמן מה 


שלט גם על בוהמיה ומורודה. בהסכמת הקיסר אוטו 111 (ע״ע) 
הוקמה ארכיהגמונות בגניזנו ( 1000 ) ובכך בטלו תביעות ארכי- 
הגמונות מגדבורג למתת על הכנסיה בפ ׳ . נוסדו הגמוניות חדשות— 
בקולובן׳ג (בפומוז׳ה), בורדרצלו ובקרקוב, וכינץ מדרג כנסייתי 
פולני עצמאי סייע להפצת הנצתת — דבר שזכה בתמיכה פעילה 
מצד בולסלב, ששקד גם על ניצורם של הבלטים. בשנתו האחתנה 
גמלה הכנסיה לבולסלב בהכתירה אותו למלך. 

בימי בנו, מישקו ח ( 1025 — 1034 ), התמוטט כמעט כליל מפעלו 
של בולסלב. הגרמנים והרוסים פלשו לשטחי ם׳, ומאבק על השלטון 
וכן התקוממות עממית. בעלת אופי של מלחמה בנצרות ובשלטון 
האצולה המתהדר., החלישו מאוד את הממלכה. מישקו קיבל את 
מרות הקיסר, דתר על תואר המלך והשלים עם אבדן לוז׳יצה. אחת 
מישקו השתררה אנרכיה בארץ, הצ׳כים כבשו את שלונסק ושסו 
את "פ׳ הגדולה", ואזות החוף אבדו לם׳ והם ומודים חזת לעבודת- 
אלילים. 

קאז׳ימוד 1 ( 1039 — 1058 ) בנו של מישקו 11 , החזיר לשלטונו את 
חבל מאזובשה, פ׳ הקטנה והגדולה ושלונסק, אך לא חידש את התואר 
מלך. זאת עשה בנו, בולסלב 11 (ע״ע; 1058 — 1079 ), בסיוע האפיפיור 
גרגותוס 11 ע, שבו תמך בולסלב במאבקו עם הקיסר הינריך 7 \ 1 . 
הוא ניצל גם סכסוכים פנימיים בממלכת קייב, השתלט עליה לזמן 
קצר וסיפח אזורי ספר שעל הסאן והבוג. ואולם הוא הסתכסך עם 
הגמון קרקוב, ומשנרצח ההגמון, לפי המסורת, ביזמת המלך, מרד בו 
חלק מהאצולרי ובולסלב ברח לחו״ל. 

אחיו דורשו ולאדיסלב חרמן( 1079 — 1102 ) חזר והכיר בסוזרניות 
של הקיסר, שהיה גיסו. ואולם בנו, בולסלב 111 ( 1102 — 1138 ), שוב 
חיזק את הכתר, גירש את אחיו הבכותם וסימא את אחידחורגו. הוא 
נלחם בצ׳כים ובגרמנים, ניצח את הגרמנים בוורוצלו וכבש את 
שלונסק. במלחמה ממושכת ואכזרית חזר וכבש את פומוז׳ה וכפה 
עליה סופית את הנצרות. ואולם בסוף ימיו נאלץ להישבע אמונים 
לקיסר לוס! 111 . 

פיצול פ׳ ( 1138 — 1314 ). 13 לסלב ביקש למנוע זעזועים, שמ¬ 
קורם בשאיפות בדלניות של אזותם שונים, ולפיכך חילק בצוואתו 
את פ׳ בין שלושת בניו. לפי הסדר זה קיבל הבכור נוסף על חלקו 
גם את קרקוב וסביבתה כבירת המדינה כולה, והוכר מעמדו כסניור, 
המייצג את המדינה כולה כלפי חוץ. ואולם, נקבע שנחלה זו של 
קרקוב וסביבתה וכן מעמד הסניור לא יעברו בירושה מאב לבן, אלא 
לזקן הנסיכים בשושלת כולה. 

כבר בדור הראשון לא פעל הסדר זה כמתוכנן- וגרם למלחמות 
ולהתפצלות גוברת. כוח האצולה והכנסיה גדל על חשבון הנסיכים. 
כבר לפני הפיצול היתד, לרבי־האצילים (המגנטים) השפעה מדינית 
רבה, והפיצול הגדיל אותה וחיזק גם את מעמד האבירים והאבירים 
הזוטרים, שגם הם נמנו עם ה״שלאכטה" ( 52130111.2 = אצולה). 
בגלל המלחמות הפנימיות מצת ערים רבות, ובראש ערי-המבצר 
עמדו האבירים. 

הארכיהגמונות שבגניזנו היתה הגורם המלכד החשוב ביותר בעת 
הפיצול. ואולם, הכנסיה היתד, גם מעין מדינה — בתוך מדינה, בעלת 
נכסים רבים, פטורה ממסים וכמעט שלא היתה כפופה לשלטון החי¬ 
לוני. הכנסיה והאצולה גם יחד מילאו תפקיד ראשון במעלה בעיצוב 
תרבותה של פ׳, והחותם שהטביעו עליה היה עמוק והאריך ימים 
יותר מבתב הארצות שהיו קתוליות. 

ב 1226 הזמין קונראד, נסיך מזובשה, את המסדר הטוטוני (ע״ע) 
לעזור לו במאבקו עם הפרוסים עובדי־האלילים, ומסר לו את ארץ 
ךולמגו וכן את השמחים שיכבוש המסדר מידי הפתסים. ד,אביתם 
ד,פוטונים השתלטו על הפרוסים והושיבו גרמנים בשטחים שכבשו. 
בהדרגה קמה מדינה גרמנית חזקה בחופי הים הבלטי, שלהלכה 
הכירה במתת־ד,עליונה של נסיכי פ׳ ואח״ב של מלכיה-ולמעשה 



413 


פולניה: היסטורי 


414 


היתד, עצמאית. איזור החוף כולו, לרבות פופוז׳ה וגדנסק, היה ל¬ 
גרמני. 

ב 1241 פלשו המונגולים לם/ היכו צבא פולני ליד קרקוב ואח״כ 
הביסו צבא מאוחד של פולנים, גרמנים ואבירים טוטונים בקרב 
ולשמט שליד ליגניץ (לגניצה [ 1x811102 ]). אולם ב 1242 פינו את פ׳ 
— פרט ל״רוסיה האדומה" (ממזרח לפ׳ הקטנה). במחצית השניה 
של המאה ה 13 פשטו המונגולים מבסיס זה על שטחי פ/ והליטאים 
והיצ׳ווינגים ( 6 ;*\ 80 ״ו*ו:> 2 [. עם 3 לטי שישב ליד הגי^ן) פשטו על 
ם׳ הגדולה ובמיוחד על מזובשה. 

השליטים הזמינו מתיישבים מהמערב — גרמנים, פלמים, ולונים 
ויהודים — לבוא לפ׳ לשקמה מההרס שהמיטו פלישות אלה. המת¬ 
יישבים הביאו עמהם שיטות עיבוד חדשות בחקלאות (מחרשה משר 
פרת, שימת 3 השדות ובניה מסודרת של הכפר), בראו יערות והר¬ 
חיבו את השטח המעובד. חל שינוי במתכונות השעבוד! עיקר 
החובות נעשה בכסף ואילו השירותים קמנו. ההתיישבות לוותה גם 
בהקלות משפטיות: הכפרים נהנו ממידה מסוימת של שלטון עצמי, 
לקהילה היה בי*״ש בהנהגת ראש־כפר( 1 [ 6 /י\). אולם עיקר התרומה 
היתד, לפיתוח הערים, ואלה נשאו זמן רב אופי גרמני, עד שבהדרגה 
התבוללו בפולנים. בגניזנו, קרקוב, פלוצק וורוצלו ובמקומות אחרים 
התפתחו אורח־חיים וכלכלה עירוניים בנוסח מערב־אירופה. לערים 
היתד. אוטונומיה כמגדבורג (ע״ע) ששימשה להן דוגמה. המעמד 
העירוני איזן, במידת מה, את השפעת האצולה. 

הפיאססים האחרונים. בסוף המאה ה 13 ותחילת המאה 
ה 14 נעשו נסיונות לחזור ולאחד את פ׳, תחילה בהנהגת פשמיסל 11 
( 81 !ל 1 מ 26 ש?), שב 1295 הוכתר למלד, ואח״ב בהנהגת חתנו, וצלב ח 
(ע״ע) מלד בוהמיה. אולם במות וצלב ( 1305 ) חזרה פ׳ והיתה מפד 
לגת, בלא מלך. 

את האיחוד הגשים ולדיסלב 1 (ע״ע) לוקי^ק, נסיך קויאווי 
שהשתלט על פ׳ הקטנה וב 1314 גם על הגדולה. ב 1320 הוכתר 
ולאדיסלב למלך בקרקוב, שחזרה והי תה לבירת הממלכה המאוחדת. 
הצ׳כים והמסדר הטוטוני לחמו בפ׳ החדשה וגרמו בה הרס רב. 
ולאדיסלב נעזר בלימאים, ארבי המסדר, ובהונגרים, אויבי בוהמיה, 
וב 1331 ניצח את האבירים הטוטונים בפלובצה, אד לא הצליח 
לגרשם מפומוז׳ה. 

בנו, קאדימיז׳ 111 ״הגדול״ ( 1333 — 1370 ) רתר על פומוז׳ה 
המזרחית לטובת מסדר הטוטונים ( 1343 ) ועל שלונסק לטובת ה¬ 
נוהמים ( 1348 ). שני חבלים אלה כבר היו בעלי אופי גרמני, פוסודה 
היתד, לפומרניה ושלונסק לשלזיה. התיישבות הגרמנים בשלונסק 
במאה ה 13 היתה רבת ממדים ביותר ושינתה כליל את אופי המקום. 
הורתורים במערב איפשרו לקאז׳ימיז׳ ( 12 :> 11 מ 1 ./׳ £3 ) להרחיב של¬ 
טונו בדרום ובמזרח, וב 1345 השתלט על האליץ׳־ולודז׳ימיז (רייסין. 
היא גליציה) ואח״כ גם על פודו^ה. 

קאדימיד שקד גם על פיתוח כלכלת ארצו וארגונה. בכל מחת 
מונה מושל (סטולסטה) — המשרה החשובה ביותר עד לחלוקת 
פ׳ — ובתבדש הוקמו בעדים. האצולה נשארה רבת-השפעה, וכל 
המשתת החשובות היו בידיה, אך היא הוכפפה לכתר. למתת כוחה 
של הכנסיה והשפעתה והתבססותם של מסדרי הפרנציסקנים והדומי¬ 
ניקנים בארץ, נהגה בם׳ סובלנות דתית — הארץ היחידה באירופה 
שבדי יכלו אז נוצתם מכנסיות שונות להתקיים במעמד מוכר זה 
בצד זה, ובה מצאו מקלט המוני יהודים מאיתפה המערבית. קאדי- 
מיז׳ נחרט בזכתן הפולנים כבונה גדול, ועשתת עתם נבנו בימיו 
וכן מבצתם ובנייני ציבור. ב 1364 יסד בקרקוב אוניברסיטה, הרא¬ 
שונה בם׳. 

במוח קאדימיז׳ ( 1370 ) ירשו חתנו, ליוש 1 (ע״ע) מהונגתה, 
שנקרא בפ׳ לודוויק. לא היו לו בנים זכתם, וברצותו להבטיח את 
תמיכת האצולה ביתשת בתו העניק בכנס קושיןה ( 1374 ) פתווי־ 



לגיות מיוחדות למעמד זד- הפתווילגיות הוענקו לשלאכטה כולה, 
כמעמד, ולא לשכבה מסוימת בה, ודבר זה החיש את התגבשותה 
החוקתית למעמד חברתי מיוחד. 

היגיל 1 נים (ע״ע יגילו, בית-). במות לודוויק ( 1382 ) בחת 
אצילי הונגתה בבתו הבכורה מתה למלכת ארצם, ואצילי ם׳ בחת 
בבתו ידרגה (ע״ע). בהשפעתם של רבי־האצולה נישאה המלכה־ 
הילדה ליגילו (יוגילה), הנסיד־הגדול של ליטא. יגילו היה עובד 
אלילים, אד בהסכם קרבו ( 0 * £1-01 ) התחייב להתנצר והוסכם שם׳ 
וליטא תהיינה מאוחדות בכתר אחד (אוניה פרסונלית). ב 1386 
הוכתר יגילו למלך פ׳ כולדיסלב 11 (ע״ע [ 2 ]). בליטא היתד, הת¬ 
נגדות רבה לאיחוד ותנאיו וב 1401 הוסכם שליטא תהיה בשלטון 
נסיד־גדול משלה, רטאוטם (ע״ע), והוא יהיה כפוף למרות ולאדי* 
סלב, ב 1413 הסכימו הפולנים שלא להעלות עוד את התביעה לסיפוח 
ליטא, ושגם אחת מות ויטאוסס יבחת הליטאים בנסיד־גדול לארצם, 
אם כי בהסכמת הפולנים. ב 1410 הנחילו הפולנים והליטאים מפלה 
מוחצת למסדר הטוטוגי בקרב גתנוואלד (ן>[ 3 ,* 11 ג 1 ז 0 ), ומאז חדל 
המסדר להיות סכנה צבאית. 

ולאתסלב יגילו תמן־ בהוסיטים (ע״ע, עפר 892 ) שבבוהמיה, 
ותנועתם התפשטה גם בפ׳> בגו רורשו, ולדיסלב 111 (ע״ע [ 3 ] י 
1434 — 1444 ), היה בן 10 בעלותו למלוכה, ולמעשה שלט ההגמון 
זביגניב אולשניצקי (ע״ע). הניגוד בין ההוסיטים לקתולים האדוקים 
החתף, וב 1438/9 תכא אולשניצקי מרד של ההוסיטים. ב 1440 
נבתר ולאדיסלב, בהשפעת אולשניצקי, גם למלך הונגתד- ביזמתו 
יצא ולאדיסלב למעין מסע-צלב בתורכים, וב 1444 נפל בקרב ורנה. 
במותו בוטל האיחוד הפרסונלי עם הונגתד- 

אחת כ 3 שנים בלי מלך ( 1444 — 1447 ) נבחר קאדימיז׳, אחיו 
הצעיר של ולאדיסלב, למלך ( 1447 — 1492 ). קאדימיז׳ כבר היה לפני 
כן נסיך־גדול של ליטא. הוא עשה שלום עם תסיר, ופתח במלחמה 
ממושכת במסדר הטוטוני ( 1454 — 1466 ). בשלום טותן שסיים את 
המלחמה נמסרו לס׳ פתסיה המערבית (מזרח פומודה) וכן הגמונות 
ודמיה (בדתם פרוסיה המזרחית), ו 0 ' הוכרה גם כתבון הפאודלי 
של שאתת פרוסיה. ואולם האופי הגרמני של השטחים שחזרו לס , 
נשאר בעינו. 

במות קאדימיז׳ 1¥ ( 1492 ) חזרה ליטא ונפרדה לשעה מם׳: 

ין אולברכט (ע״ע), בנו של קאז׳ימיד, נבחר למלך פ׳, ובן אחר, 
אלכסנדר היגלוני (ע״ע), נבחר לנסיד־גדול של ליטא. במות יאן 
אולבדכט ( 1501 ) ירשו אחיו אלכסנדר, ועם הבחת נקבע סופית 
ששתי הארצות תהיינה תמיד מאוחדות בשלטון איש אחד. ליטא 
של אותם ימים היתד, ממלכה אתרה וכללה את ביילורוסיה׳ אוקראינה 
ושטחים נרחבים בתסיה גופא (ע״ע ליטא, מפה, עם׳ 759/60 ) ואולם 
הקשר המדיני בין פ׳ לליטא לא היה בין שווים, ומשקל הפולנים 
היה גדול ממשקל הליטאים. אצילי ליטא התבוללו בפולנים והפולנית 
דחתה את הליטאית כשפת המינהל והתרבות. במרוצת המאה 
ה 16 הועברו שטחים רבים במזרח מית ליטא לידי פ׳. פ׳־ליטא היחד, 
למעצמה אירופית אתרה. 

פ׳ התרחבה גם בצפון מערב. ובנו של אלכסנדר, זיגמונט 1 (ע״ע 
[ 1 ] ! 1506 — 1548 ) שבר סופית את כוח המסדר הטוטוני, הה הפך 


415 


פולניה: היסטוריה 


416 


לדוכסות חילונית בריבונות פ/ ואולם במזרח גבר כוחה של רוסיה 
המוסקוואית׳ שכבר בימי אלכסנדר כבשה שטחים מידי ליטא. 
זיגמונט לחם 3 פעמים ברוסים ( 1507 — 1509 , 1512 — 1522 ׳ 1534 — 
1537 ) ולבסוף כבשו הללו את סמולנסק. בדרום איימו על פ׳-ליטא 
התורכים, הטטרים ומולדוויה. מולדוויה איימה על פודולה וחבל 
האליץ׳, וחרף נצתון פ׳ עליה ב 1531 וב 1538 נשאר איזור הספר 
הדרומי מועד לפורענות. הערבה שבין הדניסטר לדניפר התחתי היתה 
להלכה בשלטון פ׳־ליטא, אך למעשה היתה פרוצה לפשיטות הטטרים, 
ואלה הרחיקו עד ללבוב ולווילנה. נוכח סכנות אלו בוצר הספר 
הדרומי במצודות, ומהן צמחו ערים. הוקמו גדודי פרשים מיוחדים 
להגנת הספר, ובהם שירתו גם קוזקים (ע״ע> בפיקוד פולנים. 

בימי מלכותו של זיגמונט 11 (ע״ע [ 2 ] ; 1548 — 1572 ) התרחבה 
פ׳ בצפון. נוכח לחצם של הרוסים פנו הגרמנים בליווניה ובקורלנד 
לעזרת זיגמונט. הוא סיפח את ליווניה, וקורלנד נהיתה לדוכסות 
בחסות פ׳. ואולם בסיום המלחמה ברוסים נאלץ לוותר על פולוצק 
( 1571 ). ב 1569 הושלם איחוד ליטא עם פ/ ו״איחוד לובלין" הפך 
את האיחוד הפרסונלי ל״איחוד" מלא של שתי המדינות ב״רפובליקה 
הפולנית״, ולשתיהן ״סיס״ משותף שמספר הפולנים בו היה פי 3 
ממספר הליטאים. 

ימי היגילונים האחרונים היו "תור הזהב" לתרבות פ/ והארץ 
היתד! פתוחה להשפעות מהמערב. אלו ניכרו גם בתחום הדתי. הלותר¬ 
ניות פשטה בעיקר בקרב העירונים הגרמנים — שאותה עת עבת 
תה ליד של טמיעה בתרבות פ׳ — הקלוויניות פשטה בקרב האצולה 
בליטא ובפ ׳ , וקמו תנועות פתטסטנטיות מיוחדות לפ' ("האחים 
הפולנים", שנקראו גם "אריאנים", כפרו בשילוש ודגלו בתיקונים 
חברתיים רדיקליים). ואולם בסוף ימי זיגמונט 11 החלו הישועים 
בפעולתם בס/ השתלטו על מוסדות החינוך והפיצו רוח של קנאות 
דתית. נוכח סכנת הקונטרה-רפורמציה חתמו הקבוצות הפרוטסטנ¬ 
טיות השונות, פרט ל״אריאנים", על הסכם סאנדומיד להגנה הדדית, 
אך לא הצליחו להגיע לכלל איחוד ( 1570 ). 

הכלכלה שגשגה, והשליטה על חופי הים־הבלטי אפשרה להעביר 
תבואות בוויסלה לנמל גדנסק ליצוא למערב אירופה, שהיה שוק 
למוצרי החקלאות של פ׳. הייצור למטרות יצוא הצריך שינויים 
במשק החקלאי: באחוזות האצולה הוכנסו שיפותם, וכן גדל ניצול 
האיכרים, והם הורדו לדרגת צמיתים ונמסרו לשיפוטם של בעלי- 
האחוזות. עבודת־הכפיה (אנגריה) של האיכרים גדלה בהתמדה, 
מימים מספר בשנה במאה ה 15 ל 3 — 4 ימים בשבוע בסוף 
המאה ה 16 , וכלכלת האחוזות התבססה על עבודה זו. אותה שעה 
נעלמו והלכו שרידי השעבוד במערב אירופה. מספר התושבים גדל, 
יצר לחץ על הקרקע, ובני־אצילים בלי קרקע או בעלי חלקות קטנות 
התיישבו באוקראינה שבשלטון פ׳ ופיתחוה (ראה להלן, יהודים), 

בדומה למערב אירופה ניתנה דחיפה לפיתוח מזרימת זהב וכסף 
מהמכרות שנתגלו באמריקה, ואולם שלא כבמערב לא התפתחה 
בם׳ התעשיה אלא החקלאות בלבד. 

ההבדל המכריע בין התפתחותה של פ' לבין ההתפתחות במערב 
היה בתחום המשטר. בעוד שבמערב נטתה ההתפתחות לחיזוק השל¬ 
טון המרכזי על חשבון האצולה, התחזק בס׳ כוחם של האצילים על 
חשבון הכתר. ולאדיסלב-יגילו נבחר למלך, ומכאן ואילך נבחרו 
המלכים תמורת זכויות־יתרות שהעניקו לאצולה. ב 1423 — 1433 
הבטיחה האצולה לעצמה פטור ממסים ו״הבאם קוירפום" (ע״ע), 
ב 1454 נקבע, שבלי הסכמת האצולה אין המלך רשאי להטיל מסים 
חדשים ולגייס את בני האצולה. ״מועצת כתר״ היתה קיימת מ 1385 
וישבו בה רבי־האצולה: ב 1493 נתכנס לראשונה "סים" (ומ( $6 ), 
כלומר "אסיפת מעמדות" כלל-ארצי, מורכב מאצילים׳ ובצדו פעל 
סנאט — שבו היו חברים המלך, ההגמונים ורבי־האצולה. פ׳ היתה 
למדינה בעלת משטר פרלמנטרי, אך בלי ייצוג לעירונים ולאיברים 


— זכויותיהם של בני מעמדות אלה צומצמו, והאיכרים, כאמור, 
הוצמתו לאחוזות של בני־האצולה. התחרות בין "חסים" לבין הסנאט 
במאה ה 16 שיקפה את המאבק בין המגנטים לבין השלאכטה העשירה 
והבינונית. ב 1505 הוחלט שסמכות ה״סים" תהיה שווה לשל הסנאט. 
ונקבע הכלל של 411111 < ("אין חידוש"), שלפיו רשאי אך ורק 
"הסים" על שני בתיו, לחוקק חוקים חדשים. למלך נשארה סמכות 
הביצוע בלבד, ואף היא הוגבלה, לפי שמשרות השלטון הגבוהות 
היו שמורות לרבי־האצולה. פ׳ הפכה ל״רפובליקה"( 01112 ק 05 (] 112602 ) 
מלכותית. 

המלוכה הנבחרת ובית וזה ( 1572 — 1668 ). ב 1572 מת 
זיגמונט 11 ובית יגילו נכרת. באפריל 1573 התכנס "הסים" בוורשה, 
ובכדי למנוע מלחמת אזרחים החליט לתת חופש דתי מלא לנוצרים 
לא־קתולים, ופ ׳ נהימה אפוא לארץ היחידה באירופה (פרט לארצות 
שבשלטון תורכיה) שבה היתה אז סובלנות מלאה (ע״ע דיסנטרים). 
בהשפעת ין זמויסקי (ע״ע) החליט "המים" שכל אציל ישתתף 
אישית (ומ 11 ״ 1 ׳\) בבחירת המלך, והמלך יחויב בשבועת אמונים 
לחוקי־יסוד שצמצמו את סמכותו: המלוכה לא תהיה תורשתית; 
מועצה בת 16 סנאטורים תפקח על דרכי הממשל, ובמיוחד על ענייני 
שלום ומלחמה; לפחות פעם בשנתיים יכונס ״הסים״ ל 6 שבועות, 
ובלי הסכמתו לא ייקבע כל חוק; חופש דתי יינתן לשאינם קתולים. 
אם יפר המלך סעיף מסעיפים אלה תפקע חובת הציות לו. 

מבין המועמדים הרבים לכתר — ביניהם הצאר איוואן יען, 
״האיום״ — בחר ה״סים״ באנרי מוולואה ( ¥31015 ), אחיו של מלך 
צרפת. אנרי (הנריק ואלזי) נשבע לקיים את סעיפי החוקה וכן תנאים 
מיוחדים שהוצגו לו (כגון התחייבות לבנות צי מכספו ולשלם את 
חובות זיגמונט 11 ). חדשים מספר אחרי הכתרתו מת אחיו, שרל £ט, 
ובהגיע אליו הידיעה ברח אנרי בחשכת לילה מם/ הגיע לפאריס 
והוכתר למלך אנרי 111 (ע״ע, עם׳ 679 ). 

רבי־האצולה בחרו למלך את הקיסר מכסימילין 11 (ע״ע), 
והאצולה הנמוכה בחרה, בהשפעת זאמויסקי, בנסיך טדנסילווניה 
סטפן במורי (ע״ע). נשקפה סכנה של מלחמת אזרחים בין שני הנב¬ 
חרים, אך סטפן באטורי הקדים את מכסימיליאן ובפברואר 1576 
נשבע אמונים והוכתר למלך, ומות מכסימיליאן השאירו בלי מתחרה. 
דגציג. שלא הכירה בסטפן, הוכנעה. איוואן 1¥ ניצל את הקשיים 
הפנימיים בפ׳ ופלש לליווניה, אך סטפן והקנצלר שלו זאמויסקי 
הביסו את הרוסים וכבשו את פולוצק ( 1582 ). 

ב 1586 מת סטפן באטודי, ותחתיו נבחר קרובו, זיגיסמונד לבית 
ואזה (ע״ע וסה), למלך זיגמונט 111 (ע״ע; 1597 — 1632 ). בית ואזה 
מלך בפ׳ כ 80 שנה. זיגמונט היה יורש־העצר של שוודיה, וב 1592 
ירש את המלוכה בה. ואולם הפרוטסטנטים בשוודיה התנגדו למלוכת 
קתולי, והמליכו את דודו, קרל \, 1 (ע״ע). הסכסוך המשפחתי וכן 
שאיפות ההתפשטות של השוודים, סיבכו את פ׳ ואת שוודיה במל¬ 
חמות ממושכות. בסופן היתה יד פ׳ על התחתונה, בין השאר משום 
שהסתבכה גם בהרפתקה ברוסיה ואח״כ גם במלחמה בתורכיה. 

ב 1605 נחלו הפולנים נצחון מזהיר על השוודים בקרב קירקהולם. 

מיד אח״כ סייעו מתנדבים פולנים להמליך ברוסיה את דימיטרי 
״הכוזב״ 1 (ע״ע, עט׳ 489/90 ). דימיטרי נרצח, ווסילי שויסקי נהיה 
לצאר (ע״ע וסילי 1¥ ). בתגובה התערב זיגמונט 111 בעצמו בענייני 
רוסיה, ומצביאו ז׳ולקובסקי (" 51 ׳*£״ 2011 . 3 ) נחל נצחון גדול על 
הרוסים והשוודים, שעשו יד אחת (קרב קלושין [מץ 82 נ 1 ! 14 ], 1610 ). 
דולקיבסקי השתלט על מוסקווה והגיע להסכם עם חלק מהבויארים, 
שלפיו יוכתר בנו של זיגמונט לצאר בתנאי שיעבור לדת האורתו¬ 
דוכסית. ואולם זיגמונט הקתולי האדוק, שרצה בכתר רוסיה לעצמו, 
לא אישר את ההסכם, וב 1612 פרץ במוסקווה מרד נגד הפולנים; 
הם גורשו משם, ואחרי כמה שנות מלחמה איבדו את כל כיבושיהם 
ברוסיה פרט לסמולנסק ו^׳רניגוב ( 1618 ). אותה שנה פרצה מלחמת 



417 


פולניה: היסטוריה 


418 


30 השבים. רשמית היתה פ׳ ניטרלית; למעשה תמכה בהבסבורגים, 
ותמיכה זו סיבכה אותה במלחמה בתורכיה. הפולנים הביסו את 
התורכים בחוצ׳ים ( 1621 ), אך המלחמה בתורכיה נמשכה. ב 1621 
חידש גוסטו 11 אדולף (ע״ע) את מלחמת השוודים בם/ ותוך שנים 
מספר כבש את ליווניה וערי נמל בפריסיה. בנו של זיגמונט 111 , 
ולדיסלב 1¥ (ע״ע; 1632 — 1648 ), כבש חזרה את ערי הנמל בפרוסיה 
אך לא את ליווניה. הוא הדף את התקפות הרוסים והתורכים על פ׳ 
( 1633/4 ). 

זיגמונט 111 וולאדיסלב 1¥ חתרו לחזק את הכתר מול האצולה. 
זיגמונט 111 צירף לכך גם תמיכה פעילה בקתוליות ובקונטרה־רפור־ 
מציה. ב 1596 נחתמה "האוניה של בז׳קזד", ובה הכית הכנסיות 
האורתודוכסיות שבביילורוסיה ובאוקראינה במרות האפיפיור ובעק¬ 
רונות קתוליים, תוך שמירה על שפת הפולחן ומנהגי כנסיה מיוחדים 
(ע״ע אוניאטים). האורתודוכסים שלא הצטרפו ל״אוניה" נרדפו, 
והדבר דחפם לזרועות מוסקווה. בפ ׳ גופא מרדה האצולה, בגלל 
התנגדותה לתכנית זיגמונט לעשות את המלוכה לתורשתית, ובמות 
דים תמכו הפרוטסטנטים, שמדיניותו הדתית של המלך עוררה את 
חששם ( 1607 ). המרד דוכא׳ ובעקבותיו שקעה הפרוטסטנטיות בפ/ 
ולמעשה נשארה חשיבות רק ללותרניות בעת הנמל הגרמניות של 
פתסיה (גדנסק, אלבלונג) ולקלוויניות בליטא. ולאדיסלב יען שינה 
את מדיניותו הדתית של אביו, נהג בסובלנות כלפי האורתודוכסים, 
ואלה התארגנו מחדש בהנהגתו של פ. מוהילה (ע״ע) המטתפוליט 
של קייב. במאמציו לחזק את הכתר על חשבון ה״סים" נשען ולא- 
דיסלב על אצילים צעיתם ועל הקוזקים שבאוקראינה. קוזקים אלה 
שהיו אורתודוכסים, ביקשו לשמור על חירותם ושמת על קשתם 
עם הקוזקים "החפשיים" בזפורוז׳יה (ע״ע). זיגמונט וולאדיסלב 
החתפו אפוא את ניגודי המעמדות, הדתות והלאומים בפ ׳ . 

ב 1648 מרדו הקוזקים בהנהגת ז. ב. חמילניצקי !ע״ע), ובמורדים 
תמכו הטטתם שבקתם ובעיקר האיכתם האוקראינים, המשועבדים 
לבעלי אחוזות פולנים, וטבח נערך בשאינם אורתודוכסים ובמיוחד 
ביהודים (שם, עם׳ 568 — 569 ). ב 1651 ניצחו הפולנים את חמילניצקי 
בבךסטצ׳קו; חמילניצקי פנה לעזרת הצאר אלכסי מיכילוב״ך (ע״ע) 
והכיר בתבונותו ( 1654 ). הדבר גרם למלחמה בין פ׳ לתסיה, 
והתסים כבשו את ססולנסק, מוגילב, פרלרצק ווילנה. קרל x משוודיה 
ניצל את חולשת פ׳, פלש לשטחה ( 1655 ), כבש את ורשה וקרקוב, 
וכמה מהמגנטים הכירו במלכותו ואף חלק מהצבא עבר לצדו; 
דירדיה 11 רקוצ׳י, נסיך טרנסילווניה, ופרידתך וילהלם (ע״ע), 
״הבוחר הגדול״, מברנדנבורג, תקפו אף הם את פ׳. המלך׳ ין 11 
קז׳ימיז׳ (ע״ע; 1648 — 1668 ), נמלט לשלונסק. ואולם אמתות 
השוודים עוררה התנגדות עממית, בעלת אופי פרטיזני, בהנהגת 
סטפן צ׳רניצקי ( 1 אל 160 תז 3 ; 02 ). הגנת הגבורה של מנזר יאסנה גורה 
שבצ׳נסטוכובה הולידה את פולחן דיוקנה של "האם הקדושה" שנמצא 
שם, ונתן צביון דתי קתולי למלחמה בשודדים הפרוטסטנטים. כתוצאה 
מכך גבת הקנאות הדתית וחוסר הסובלנות, והראקציה הקתולית 
גרמה לגירוש האתאנים. צ׳רניצקי גבר על השוודים והברנדגבורגים, 
יאן קאז׳ימיז׳ חזר ום׳ לא שקעה ב״מבול" (י! 010 ק), כפי שקראו 
הפולנים לתקופה זו. בשלום ולאווה ( 3 ^ 13 ^: 1657 ) הוכר שלטון 
פרידתך וילהלם בדוכסות פרוסיה, בלי תלות פאודלית בס׳; בשלום 
אןליזוה ( 3 ^ 011 ; 1660 ) קיבלה שוודיה את צפון ליווניה: בחוזה 
אנדרושוב (׳״ס 1152 ז! 10 !.\ז; 1667 ) ויתרה פ , לטובת רוסיה על סמו־ 
לנסק, צ׳רניגוב ואוקראינה שממזרח לדניפר, וכן על קייב; חוזה 
אנדרושוב מציין את שקיעת ההגמוניה של פ׳ במזרח ועליית ההגמו¬ 
ניה של רוסיה. 

בשנות ה״מבול" הצטמצם המסחר, ערך המטבע ירד פלאים, 
האוצר התרוקן, העתם חרבו. פ׳ חדלה מהיות אסם התבואה של 
איתפה, וכלכלתה הוכתה מכה אנושה. התתפפות השלטון נמשכה: 


•' -י•■* . " 



* 


*״/ 


■*•יי. < 4 ׳ . •* 

\ * , 1 

• 4 •־ < 

*י* ■ז■ 

*־ • 4,8 •■־ ; ■ 


י* . . •י ־ 

• ■ 

י-* 

* 04 ^ 




״הפרש הפו 5 ני" ציור עמז מאת רטברנט ( 1656 ) (סוזיאוו פריק, ניו־יזרק) 


ב 1652 הונהג לראשונה ה סזס-י מוטז^!, לאמור, די היה בהתנגדות 
מצד חבר אחד ויחיד ב״סים" כדי להכשיל כל הצעה שהיא (ע״ע 
וטו, עט׳ 26 ). נוהג זה נטל למעשה מן ה״סים" את כושד־פעולתו 
ומנע כל ממשל יעיל. ״הליבתם וטו״, שהיה קיים עד 1791 , הקל 
על מדינות זרות להתערב בענייני פ/ לפי שדי היה לשחד את אחד 
הצירים כדי להשפיע על המדיניות. בנסיון לחזק את סמכותו הרופפת 
של הכתר חתר יאן קאז׳ימיז׳ להנהיג בחירת יורש־עצר בחיי המלך 
המולך (ש§ 6 ז שזחש׳ו^), ובכך להנהיג בעקיפין מלוכה תורשתית. 
נסיון זה עורר מרד עקוב מדם בראשות יז׳י לובומירסקי ( 1664 — 
1666 ). יוקרת הכתר ירדה עוד יותר, והמלך, שקצה נפשו במלוכה, 
התפטר ועבר לצרפת ( 1668 ). 

שקיעת פ׳ וחלוקתה ( 1668 — 1795 ). למלך נבחר מ. ק. ויש־ 
ניוביצקי (ע״ע [ 2 ] ; 1669 — 1673 ). במלכותו נחלה פ׳ מפלה מידי 
תורכיה וההטמן דורוקןנקו (ע״ע), ובשלום בוצ׳אץ׳ ( 1672 ) ויתרה 
על פודולה ומבצר קמיניץ־פודולסקי לתורכים ועל חלק ממערב 
אוקראינה — לדורושנקו. את חרפת המפלה מחה ההטמן יאן 
סובייסקי, בנצחון בקרב חוצ׳ים ( 1673 ). בעקבות נצחונו נבחר למלך 
(ע״ע ין 111 ; 1674 — 1696 ). במלכותו נחלה פ׳ את נצחונותיה הגדולים 
האחרונים. ב 1676 חזרו לם׳ חלקים גדולים מפודולה ומאוקראינה. 
ב 12.9.1683 . נחל יאן סובייסקי בראש צבא של פולנים, אוסטרים 
וגרמנים, נצחון מפורסם על התורכים בשערי וינה, ואילצם להסיר 
את המצור מעל העיר. ב 1684 הצטרף סובייסקי ל״ליגה הקדושה״ — 
האפיפיור, ההבסבורגיס, ונציה ופ׳ — נגד תורכיה. המלחמה הס¬ 
תיימה רק ב 1699 , ובסופה חזרו לם׳ כל פ ודולה ואוקראינה שממערב 
לדניפר. ואולם מאמצי ס 1 בייםקי לכונן מלוכה תורשתית ע״י בחירת 
בנו — ש 2 ;>ז 10 !ת€׳\ 1 י,\ — נכשלו. 

אחרי מות סובייסקי נחשפה חולשתה המוחלטת של פ׳ גם מחוץ. 

18 מועמדים נאבקו על הכתר, בהבטיחם שוחד לבוחרים. לבסוף 
נבחר הנסיך־הבוחר של סכסוניה, אוגוסט ח (ע״ע; 1697 — 1733 ), 
אחרי שעבר לקתוליות. ב״מלחמת הצפון" היתה פ׳ זירת-קרב, סבילה 
למעשה, במאבקיהם של צבאות שוודיה, רוסיה וסכסוניה. ב 1704 
הומלך, בלחץ השוודים, לשצ׳ינסקי למלך סטניסלו 1 (ע״ע); אחרי 
מפלת השוודים בקרב פ 1 לטווה עם הרוסים ( 1709 ) חזר אוגוסט 
למלוכה, אך הכוח הממשי בארץ היה הצבא הרוסי, ום׳ היתה למעשה 
לא רץ-חסות של רוסיה. 

במות אוגוסט 11 ( 1733 ) נבחר סטניסלו לשצ׳ינסקי שהיה חותנו 
של לואי ז ׳\ x מצרפת, שנית למלך, אך בלחץ רוסיה ואוסטריה 
הכריזה קבוצה קטנה של מגנטים על אוגוסט 111 , בנו של אוגוסט 11 , 



419 


פולניה: היסטוריה 


420 



פולניה בטאה ה 10 פולניה 1509 — 1772 חלוקות פולניה 17721 — 1795 


למלך. פרצה ״מלחמת הירושה הפולנית״, בין צרפת וספרד לביו אנטישמיות. בהלכי-רוח אלה אישר ה״סים" חוקה לפ ׳ — החוקה 

רוסיה ואוסטריה ( 1733 — 1735 ). בסופה הובטחה המלוכה לאוגוסט 111 הכתובה הראשונה באירופה בתקופה המודרנית. החוקה, שנתקבלה 

(ע״ע: 1735 — 1763 ). הוא לא הרבה להתעניין בפ' וישב לרוב ב 3 במאי 1791 ׳ ביטלה את ה״ליברום וטו", הנהיגה מלוכה תורשתית, 

בדרזדן, בירת סכסוניה. הממשל בס׳ שותק מהפת השימוש ב״ליברדם קבעה חלוקת רשמות ומסרה את סמכויות הביצוע למלך ולשריו 

וטו". קבוצת מגנטים בהנהגת משפחת צ׳רטוריסקי (ע״ע) דגלה האחראים בפני ה״סים", ביטלה חלק מההגבלות על העירונים והב־ 

בשינוי המשטר, בביטול "הליברום וטו", ובהנהגת תיקונים בחברה. טיחה סובלנות לדיסידנטים. 

בחינוך ובמשפט ברוח ההשכלה. לשאיפות אלו התנגדה פרוסיה רבים מהמגנטים התנגדו לחוקה, והם התקשרו עם יקטרינה 11 
ובמיוחד רוסיה, שחולשת המשטר בפ׳ הבטיחה את שליטתה בה. נגד התפשטות ״המגפה הצרפתית״. באפריל 1792 הקימו מגנטים 
במות אוגוסט 111 נבחר למלך סטניסלו פוניאטובסקי, מי שהיה אלה בעיירה טרגוביצה קונפדרציה למלחמה בחוקה, וכעבור חודש 

מאהבה של יקטרינה 11 קיסרית רוסיה (ע״ע סטניסלו 11 ; 1764 — פלשו הרוסים לס/ צבא פ׳ נוצח והרוסים כבשו את כל מזרח הארץ. 

1795 ). בחירתו הובטחה בהתערבות רוסיה, בהנחה שיהיה עושה הפרוסים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את פ׳ הגדולה, חלק ממאזובשה 
דברה. ואולם פוניאטובסקי אף שהיה חלש אופי, היה משכיל ושואף והערים גדנסק וטז׳רון ( 1793 ). ה״סים" אישר את החלוקה השניה, 
תיקונים ; משפחת צ׳רטוריסקי ותומכיה תפסו עמדות מפתח בשלטון ביטל את חוקת 3 במאי. החזיר את "המועצה המתמדת" על כנה 

והחלו בתיקונים: הוגבלו סמכויות ההטמנים והממונים על האוצר, וצמצם אח הצבא. 

צומצם השימוש ב״ליברום וטו״ והוגבלו סמכויות השיפוט של בעלי- בתגובה על ההשפלה פרצה ( 24.3.1794 ) התקוממות לאומית, 
אחחה לגבי האיכרים. רוסיה לא התנגדה לתיקונים אלה. כי אותה בהנהגתם של הוגו קולונטאי (( 3 ז 3 { 01 .£ . 13 ), מיוזמי חוקת 3 במאי, 

עת היתה מעוניינת, זמנית, בחיזוק פ/ ואולם משבוטלו כל ההגבלות וט. קושצ׳ושקו (ע״ע). קושצ׳ושקו הכריז עצמו לדיקטטור, ביטל 

על הדיסידנטים (אלו הונהגו בימי אוגוסט 11 ) פרץ מרד של אצילים את האריסות ואת האבגריה, ולמאבקו היה אופי חברתי ודמוקרטי־ 

מתנגדי תיקונים שהתארגנו בקונפדרציה של גר (ע״ע). המורדים רפובליקני. הוא גייס לצבאו כ 150 אלף איש, בהם עירונים, איכרים 

דגלו ב״הגנת האמונה הקתולית והחיתת״ — חירות האצילים — ויהודים (ע״ע יוסלביץ׳, ברק). הפרוסים והרוסים התקדמו לעבת, 

לחמו נגד התערבות תסיה בענייני פ׳•, ונעזרו בתורכיה ובצרפת. ובאוקטובר 1794 נפצע קושצ׳ושק 1 בקרב מךיוביצה ונשבה בידי 

המלחמה ארכה 4 שנים ( 1768 — 1772 ), והסתיימה בנצחון הצבא הרוסים. אותו חודש כבשו הרוסים את ורשה והמרד דעך. ב 3.1.1795 

הרוסי ותומכיו הפולנים על המורדים. חילקו תסיה, פרוסיה ואוסטתה את שאתת פ׳: רוסיה קיבלה את 

חיזוק מעמדה של רוסיה בפ ׳ הדאיג את אוסטריה. כבר ב 1769 כל השטח ממזרח לגיסו ולבוג, אוסטתה את כל פ׳ הקטנה, ופרוסיה 
סיפחו האוסטתם אח מחוז ספי ש ( 152 ש 8 ) להונגריה וב 1770 — עוד קיבלה את שאד הארץ, בכלל זה ורשה וביאליסטוק. המלך סטא־ 
שני מחחות, בהסתמכם על תביעות מהמאה ה 15 . בשיתוף עם ניסלו 11 התפטר, ומתנת פ׳ חדלה מהתקיים. 

פרוסיה לחצה אוסמתה על תסיר. להסכים לחלוקת השלל. ב 5.8.1772 תקופת החלוקה ( 1795 — 1918 ). הרוסים, שקיבלו את החלק 

חתמו 3 המעצמות, "בשם השילוש הקדוש" ו״נוכח התפוררותה הגדול ביותר של ם/ לא יכלו לשלוט בלי עזרת הפולנים. כיוון 

הגמורה של פ״/ על הסכם החלוקה: תסיה קיבלה את שטחי ביילו־ שפולנים החזיקו ברוב משתת המפתח לא שונו זכויות העתם והליכי 

רוסיה וליולניה שממזרח ומצפון לז־ווינה ולדרוק ; פרוסיה — את המשפט. פולנים רבים החזיקו במשתת מפתח ברוסיה גופא, כגון 
פרוסיה המערבית ווארמיה, ואוסטריה — את חלקה הדרומי של ם׳ שר־החוץ י. צ׳ארטוריסקי. לעומת זאת סולקו הפולנים מכל משרות 
הקטנה (פרט לקרקוב) וכמעט את כל רייסין, שנקראה מאז גליציה המפתח בשטחים שסיפחו פתסיה ואוסטריה, ותחתם מונו פקידים 
(ע״ע). בלחץ המעצמות אישר ה״סים" את הסכם החלוקה, וכן חזר גרמנים, משש כך היתד. ההתנגדות לשלטון בשטחים אלה גדולה 
והנהיג את ה״ליברש וטו״, בחירה תפשית של כל מלך ושאר חירויות יותר, וכבר ב 1797 פרצו בהם מרידות נפל. 
האצולה, ואף הקים "מועצה מתמדת" לפיקוח על פעולות המלך. אחרי דיכד מרד ק 1 שצ׳ושק 1 יצאו כמה מעוזריו לחו״ל, בעיקר 
המועצה היתד, כלי שרת בידי רוסיה, ובלי הסכמתה לא היה המלך לצרפת, ובאו במגע עם ראשי השלטון שם. ב 1797 הוקם "לגיון 
רשאי לתת הוראה כלשהי. פולני", בפיקודו של הגנרל י. ה. דומבולבסקי (ע״ע) במסגרת צבאו 

אעפ״כ חלה בעקבות החלוקה התאוששות בתחומים רבים. הארץ, של נפוליון באיטליה. בלגית היו כ 5,000 — 6,000 חיילים, רובם 

שאיבדה כ 2 / 7 משטחה וכ 3 ץ מאוכלוסייתה, נהנתה מגיאות בכל- עריקים מצבא אוסטריה, ובשורותיו חובר השיר שעתיד היה להיות 

כלתה, ו״הוועדה לחינוך״ שקמה ב 1773 הקימה מוסדות חינוך רבים הימנון לאומי: "עוד לא אבדה ם׳". הצרפתים ניצלו את הלגיון 

בארץ. נוסדו גם כת״ע למדע ולספרות, חלה פריחה ספרותית וניכרה למערכות שלא היה להן ולתקומת ם׳ ולא כלום, ורבים מהלגיונרים 

תסיסה רעיונית בהשפעת ה״השכלה" במערב אירופה. השאיפה מתו בסאן דומינגו, במערכה לדיכוי המרידה שפרצה שם נגד צרפת. 

לתיקון המשמר הקיפה חוגים רחבים — בהם גם העירונים, שדרשו בחוזה טילזיט ( 1807 ) נקרעו מפרשיה שטחי פ׳ שסיפחה בחלוקה 

להשוות את זכויותיהם לאלה של האצולה וכן הפיצו סיסמאות השניה והשלישית, והוקמה בהם "הדוכסות הגדולה של ורשה". שם 








421 


פולניה: היסטוריה 


422 


זה, ולא ם , , ניתן לה כדי שלא לפגוע בצאר. ב 1809 , אחרי מפלת 
אוסטריה, סופח לדוכסות חלק מגליציה. לדוכס מונה מלד סכסוגיה, 
פרידריך אוגוסט, שהיה נכדו של אוגוסט 111 . חוקת הדוכסות הת¬ 
בססה על קודכס נפוליון, נקבע שורון לכל בפני החוק והצמיתות 
בוטלה. ואולם האדמות נשארו בידי בעלי-האחוזות וליהודים לא 
ניתנו זכויות אזרח. הוקם צבא גדול, בפיקודו של יוזף פוניאטובסקי 
( 1763 — 1813 ), בן־אחיו של סמאניסלו 11 , ובמסע נפוליון לרוסיה 
השתתפו כ 100 אלף פולנים. מפלת נפוליון חרצה את גורל הדוכסות 
וב 1813 כבשוה הרוסים. 

קונגרס רנה (ע״ע רנה, קונגרס; עט׳ 209 ) חילק את פ׳ ברביעית. 
מחוז פוזנן נמסר לפרוסיה, מחתות טרנופול וצ׳ורטקוב — לאוסטריה, 
קרקוב וסביבתה אורגנו כמדינה חפשית וניטרלית בחסות 3 המעצ¬ 
מות, ושאר שטחי הדוכסות נמסרו לרוסיה (פ׳ הקונגרסאית), והוקמה 
שם "מלכות ם׳": צאר רוסיה נחשב למלך פ׳, ואולם הובטחה 
ל״מלכות" אוטונומיה וחוקה ליברלית. גבולות אלה התקיימו עד 
מלה״ע 11 , פרט לשינוי אחד: ב 1846 סיפחה אוסטריה את קרקוב. 

"מלכות פ׳" נהנתה משגשוג בתחומי הכלכלה והתרבות, התפתחה 
בה תעשיה, ולמוצריה נמצאו שווקים בכל רחבי רוסיה. בוורשה 
נוסדו אוניברסיטה ( 1816 ) וטכניץ ( 1830 ), והאוניברסיטה הפולנית 
בווילנה (שלא היתה כלולה ב״מלכות פ׳") היתה מרכז תוסס לתרבות 
פולנית. ואולם הצאר אלכסנדר 1 לא כיבד את החוקה. השלטון 
למעשה היה בידי הנסיך הגדול קונסטנטין, אחי הצאר, שהיה מפקד 
הצבא בפ , . ב 1825 נהיה ניקולאי 1 לצאר, והיחסים בינו לבין מנהיגי 
הציבור בפ׳ התחדדו, אגודות סתרים קמו בכל רחבי פ/ ובכלל זה 
בשטחים שבידי פרוסיה ואוסטריה. החשובות שבהן היו "הבונים 
החפשים" (אח״ב שונה שמה ל״חוג הפטריוטי הלאומי"), "הפילו־ 
ממים" ו״הפילרטים", שבהן פעלו ההיסטוריון י. ללול והמשורר 
א. מיצקיביץ׳ (ע׳ ערכיהם, ור׳ לעיל. ספרות. עמ ׳ 406 ). הידיעות 
על מהפכת יולי 1830 והתקוממות הבלגים הגבירו את התסיסה, 
וב 29.11.1830 פרץ מרד בבי״ס לקצינים בוורשה ובמהרה הקיף את 
כל הארץ. ואולם במרידה השתתפו בעיקר בני השלאכטה, והאיכרים 
נשארו ברובם אדישים לה; הנהגתה היתה כושלת, והעזרה המקווה 
מהמערב לא הגיעה. ב 8.9.1831 כבש הגנרל הרוסי פאסקיוויץ׳ את 
ורשה, ואלפי מורדים נמלטו לחו״ל (בעיקר לצרפת). פאסקיוויץ׳ 
עשה שפטים במורדים והחרים אדמות של פולנים והעבירן לרוסים; 
החוקה בוטלה ואוניברסיטות ורשה ווילנה נסגרו. פ׳ אוחדה למעשה 
עם רוסיה. אף שנשארה לה מידה מעטה של אוטונומיה. הפעילות 
הלאומית עברה לחו״ל, והגולים, שנתפלגו לרדיקלים ולשמרנים, 
קיימו קשרים עם מחתרות פולניות בם׳, בליטא ובאוקראינה, קיוו 
למלחמה בין רוסיה לבין מעצמות המערב, והרדיקלים שבהם הת¬ 
קשרו עם תנועות מהפכניות וציפו למהפכה עולמית. רבים מהם 
השתתפו במהפכות 1848 באירופה המרכזית(ע״ע י. ז. 3 ם; ה. דמבינ־ 
סקי). מרידות בגליציה נגד האוסטרים ובם׳ הגדולה נגד הפרוסים 

דוכאו אף הן ( 1846 , 1848 ). בגליציה 
השכילו האוסטרים לקנות את לב 
האיכרים ולהציג את המרידה בענ¬ 
יינם של בעלי-האחוזות הפולנים בל¬ 
בד; בשטח השלטון של פרוסיה. 

שבה אפשרו לאיכרים לרכוש את 
אדמותיהם, השתתפו גם הם במרידה, 

אך היא דוכאה. 

מלכותו של אלכסנדר 11 ( 1855 — 

1881 ) נפתחה בוויתורים לפולנים: 

הגולים הורשו לחזור, הדיכוי המיג- 
הלי הוקל. הוקמה אוניברסיטה חדשה 
בוורשה והחלו בארגון יחודש של 


ממשל עצמי לם׳. תיקונים אלה נעשו בידי הרוזן א. וילופולסקי 
(ע״ע), שדגל בשיתוף פעולה עם רוסיה. ואולם צעדים אלה אך 
הגבירו את הדרישה לתיקונים, ובתחילת שנות ה 60 נערכו בוורשה 
הפגנות המונים בעלות אופי דתי-לאומי. והיו התנגשויות דמים עם 
הצבא הרוסי. וילופי׳לסקי ביקש למנוע מרידה ע״י גיוס הצעירים 
לצבא הרוסי; דבר זה החיש את פריצתה ( 22.1.1863 ). הממשלה 
הלאומית שקמה בוורשה הצהירה על זכות מלאה לאיכרים לבעלות 
על אדמותיהם, אך המשתתפים במרידה היו מהשלאכטה, עירונים 
ויהודים, ואילו האיכרים היו אדישים. הלחימה היתה פרטיזנית ברו¬ 
בה, והיא דעכה אחרי שמנהיג המורדים, רומואלד טראוגוט (*!!מיד 
"נז 8 ) נתפס ונתלה בפומבי (אוגוסט 1864 ). 

המסים עשו שפמים בם׳ אחרי דיכוי המרידה: רבים הומתו. 
נאסרו או הוגלו לסיביר; אדמות בני־אצולה הופקעו ונמסת לרוסים; 
בוטל בל זכר לממשל עצמי ב״מלכות ם׳"; היא נקראה "חבל 
הוויסלה" והממשל נמסר לידי מסים בלבד. הונהגה מסיפיקציה 
שיטתית בחינוך; ב 1869 נהיתד, אוניברסיטת ורשה למסית ואח״כ 
גם בתה״ם התיכונים. הרוסים לא עודדו את החינוך, וב 1905 היו 
ב״חבל הוויסלה״ בת״ס מועטים, יחסית, מאשר ב 1815 . האיכרים 
אמנם שוחררו והוכרה בעלותם על נחלאותיהם ( 1864 ), אך הדבר 
נעשה בצורה שייווצרו חיכוכים ביניהם לבין השלאכטה והכנסיה 
הקתולית: בעלי־האחוזות בפ׳, שלא כבמסיה, לא קיבלו פיצוי, 
ואדמות כנסיה נמסמ למחוסרי קרקע. 

במקביל למסיפיקציה ב״מלכות פ׳" הנהיג ביסמרק גרמניזציה 
בחלק שבידי פרוסיה, וב 1871 סופח לקיסרות גרמניה. בתה״ם הפכו 
לגרמנים, וניתן עידוד להתיישבות גרמנים בשטחים אלה. לעומת 
זאת פתחו השינויים בקיסרות ההבסבורגים ב 1867 (ע״ע אוסטריה־ 
הונגריה, עמ ׳ 990 ) תקופה של שיתוף פעולה בין הפולנים בגליציה 
לבין ממשלת אוסטמה. השלטון נזקק לתמיכת הפולנים בפרלמנט, 
ולפיכך ניתן ממשל עצמי נרחב לפולנים בגליציה. מושלים פולנים 
הנהיגו פולוניזציה של החינוך, גם בקרב האוקראינים, פולנית היתד, 
לשפת המדינה ואוניברסיטות קרקוב ולבוב היו מרכז לחיי רוח 
ולתרבות פולניים. פולנים מילאו תפקידים חשובים גם בממשלה 
המרכזית, וכמה מהם היו ראשי־ממשלות אוסטמד, (כגון א. פוטוצקי 
וק. בדני [ע׳ ערכיהם]). 

במחצית השניה של המאה ה 19 ובתחילת המאה ה 20 חלו תמורות 
עמוקות בחברה ובכלכלה בכל חלקי פ׳. בעקבות שחרור האיכרים 
ומסירת האדמות להם היגרו בני־ד,אצולה בהמוניהם לערים ועברו 
למקצועות חפשיים. "מלכות ם׳" היתד, עד לסוף המאה החלק המתו¬ 
עש ביותר בקיסרות רוסיה. בחלק שבשלטון גרמניה היו פולנים 
בעיקר פועלי תעשיה וכורים (בשלזיה העילית), אך ניהול המפעלים 
היה בד״כ בידי גרמנים. גליציה תועשה גם היא, וב 1910 עסקו כ 60% 
מהפולנים שבה בתעשיה — אך רק כ 15% מהאוקראינים. האוכלו־ 
סיד, גדלה בכל חלקי ם׳, ובצד ההגירה לערים היתד, גם הגירה לחדל 
— לגרמניה, לצרפת, לאה״ב ולאמריקה הדרומית. 

השינרים בחברה ובכלכלה השתקפו גם בהערכות פוליטית חדשה, 

עם התארגנותן של מפלגות מודרניות. ב 1887 נוסדה "הליגה הפול¬ 
נית", הבורגנית האנטישמית, ואח״ב הוסב שמה ל״דמוקרטיה לאר 
מית״ (נ. ד. = אנדקים) בהנהגת ר. דמ 1 בסקי (ע״ע). שנים מספר 
אח״כ נוסדה "המפלגה הסוציאליסטית הפולנית" ובהנהגתה בלט 
י. פילסודסקי(ע״ע). זו נהיתד. במהרה למפלגה הסוציאליסטית החזקה 
ביותר בקיסרות רוסיה. בעקבות המהפכה הראשונה בחסיד, ב 1905 
נהנתה ם׳ הקונגרסאית מחופש רב יותר, הוקמו בת״ס בשפה הפול¬ 
נית, וציחם פולנים רבים ישבו ב״דומה" (ע״ע). מפלגתו של 
דמובסקי דגלה באוטונומיה לפ׳ במסגרת קיסרות רוסיה, בעוד 
שפילסודסקי דגל בעצמאות מלאה. היו חוגים בתסיה שהסכימו 
לתת אוטונומיה לפ ׳ . אותה עת גברו הרדיפות על הפולנים בגרמניה, 



סוכניה 0 ע 5 םח רוסיה, 
1815 — 1914 




423 


פולניה: היסטוריה 


424 


ורבים החלו רואים בה׳ ולא ברוסיה, את האויב הראשון במעלה. 
הרוסים התירו למפלגתו של דמובסקי לפעול בגלוי, והלכי-רוח פאן־ 
סלודים פשטו בחוגי הימין. פילסודסקי נאלץ לברוח לגליציה, ובהם־ 
כמת השלטון האוסטרי ארגן יחידות "קלעים" למלחמה ברוסים בבוא 
העת. 

בפרוץ מלה״ע 1 הכריזו החסים על שאיפתם לאחד את כל חלקי 
פ׳ בשלטון הצאר ולתת לה אוטונומיה. דמובסקי הקים בחסותם 
"ועד פולני לאומי" ומושבו בוורשה. לעומתם נטו באוסטריה להקים 
מדינה פולנית במסגרת קיסרות ההפסבורגים, וב 16.8.1914 הקים 
פילסודסקי בקרקוב את "הוועדה הלאומית העליונה". הוא ארגן 
"לגיונות" פולנים למלחמה ברוסים שכם אחד עם האוסטרים, וגרעינם 
היו ״הקלעים״ (׳{ 511-2010 ) שלו. 

פ , היתה הזירה העיקרית במערכה בין רוסיה לבין גרמניה 
ואוסמריה־הונגריה. בתחילת המלחמה כבשו הרוסים את גליציה, אך 
ב 1915 נהדפו והגרמנים והאוסטרים כבשו את רוב פ׳ הקונגרסאית 
וחילקוה ביניהם לשני אזורי כיבוש. ב 5.11.1916 הצהירו הכובשים 
על הקמת "מלכות פ׳" אך לא קבעו את גבולותיה וברור היה שאלה 
יהיו מצומצמים. ושקופה היתה כוונתם לעשות את פ׳ למדינה גרורה. 
ביולי 1917 נדרשו חיילי הלגיון הפולני להישבע אמונים למעצמות 
הכיבוש; רובם סירבו תאסרו ופילסודסקי נאסר גם הוא. כבר לפני 
כן, במארס 1917 , הכירה הממשלה הזמנית ברוסיה, שקמה אחרי 
הדחת הצאר, בזכות ם׳ לעצמאות. מעצמות "ההסכמה" במערב, 
שנזהרו עד אז מלפגוע ברוסיה, יכלו אפוא לדגול בפומבי בעצמאות 
פ׳. באוגוסט 1917 הקים דמובסקי בפאריס את "הוועד הלאומי 
הפולני", ופעילותו של א. פדרבסקי (ע״ע) באד,"ב הבטיחה את 
הכללת עצמאותה של פ׳ כסעיף ב״ 14 הסעיפים" של הנשיא ו. וילסון 
(ע״ע. עמ׳ 175 ). הגנרל י. הלר (ע״ע), ממפקדי הלגיון הפולני, עבר 
לרוסיה וארגן שם יחידות פולנים למלחמה במעצמות "המרכז", 
ואח״כ הקים גיס פולני בצרפת. בנסיון לקנות את לב הפולנים 
הקימו גרמניה ואוסטריה בפ׳ "מועצת עוצרים" וממשלה בעלת 
סמכויות מצומצמות ( 7.12.1917 ) ואולם צעד זה בא מאוחר מדי, 
והגרמנים השניאו עצמם על הפולנים במסרם את איזור חלם, שרוב 
תושביו פולנים. לאוקראינה העצמאית ( 9.2.1918 ). 

עם התמוטטות אוסטריה-הונגריה הקים א. ז־שינסקי (ע״ע) 
ממשלה זמנית בלובלין! כעבור ימים מספר הגיע פילסודסקי, 
ששוחרר ממעצרו, לוורשה, והכריז עצמו ל״ראש מדינה" של רפו¬ 
בליקת פ׳ העצמאית. במהרה הכירו דשינסקי וכן דמובסקי ופדרבסקי 
במרותו, ושיתפו עמו פעולה! בינואר 1919 כונן פדרבסקי ממשלת 
קואליציה. פילסודסקי היה לנשיא זמני, נבחרה אסיפה מכוננת 
ואושרה ״חוקה קטנה״ ( 20.2.1919 ). 

בחוזר, ודסאי קיבלה פ׳ מגרמניה את פוזנן, חלק מפרוסיה המע¬ 
רבית (פומוז׳ה) ובו פרוזדור לים! דנציג (גדנסק), שרוב תושביה 
היו גרמנים, נהיתה לעיר־חפשית, בתחום המכס של פ׳. בעקבות 
משאל־עם במאי 1921 קיבלה פ׳ כ% משלזיה העילית על 85% 
ממכרות הפחם שבה ורבים ממפעליה. סכסוך בשאלת צ׳שין נפתר 

ביולי 1920 בחלוקתה 
בין פ׳ לצ׳כוסלובקיה. 

הפולנים רצו בחידוש 
מדינת פ׳-ליטא, תוך 
כדי מתן אוטונומיה 
לליטאים, וב 9.10.1920 
כבש הגנרל ז׳ליגוב־ 

סקי את וילנה, הכריז 
עליה כעל בירת "לי¬ 
טא המרכזית", ערך 
בה משאל-עם (ינואר 


1922 ) ובעקבותיו סיפחה לפ ׳ — דבר שגרם לסכסוך ממושך עם 
ליטא (ע״ע, עמ׳ 761 ). השאלה החמורה ביותר היתד, קשורה בגבול 
המזרחי של פ ׳ . עם כניעת גרמניה התקדם הצבא האדום מהדניפר 
עד הבוג. והצבא הפולני כבש את מזרח גליציה ושם קץ ל״רפובליקה 
האוקראינית המערבית״ שקמה בה (יוני—יולי 1919 ). הפולנים הש¬ 
תלטו גם על שטחים בביילורוסיה, ובסוף 1919 הגיעו עד לבךזינה 
ולסלוץ׳. 

ב 8.12.1919 הציע שר החח הבריטי לורד נ. קרזן(ע״ע) קו גבול 
בין בריה״מ לפ ׳ ("קו קרזן"). הפולנים שרצו להשיב את גבול 
ארצם לקדמותו כפי שהיה לפני החלוקה הראשונה ב 1772 , דחו 
את ההצעה, וכן דחו את הצעת בריה״מ לשביתת־נשק לאורך הקווים 
שבהם החזיקו הצדדים אותה שעה ( 28.1.1920 ). בברית עם פטליורה 
(ע״ע) פלשו הפולנים לאוקראינה ( 25.4.1920 ), וכעבור שבועיים 
כבשו את קייב. ב 14.5 פתח הצבא האדום בהתקפת נגד. והפולנים 
נסוגו במהירות. ביולי הבקיע טוחצ׳בסקי (ע״ע) את קור הפולנים, 
באוגוסט הגיע לשערי ורשה, ובחסות הצבא האדום הוקמה ממשלה 
פולנית קומוניסטית. צרפת שיגרה משלחת צבאית לעזרת פ/ ברא¬ 
שות הגנרל מ. וגן. בפ ׳ הוקמה ממשלת חירום לאומית. ב 16.8.1820 
פתח פילסודסקי במתקפת נגד, והביס את הצבא האדום התשוש 
(״הנם על הוויסלה״). בשלום ריגה ( 18.3.1921 ) נקבע הגבול כ 200 
ק״מ ממזרח לקו קרזן. 

בין שתי מלה״ע התלבטה פ׳ בבעיות מיעוטים, כלכלה ומשטר. 
31% מהתושבים היד בני מיעוטים (לפי מקורות המיעוטים — 40% ). 
מחציתם היו אוקראינים, % יהודים ו 4 ) — מחציתם גרמנים ומח¬ 
ציתם ביילורוסים. המיעוטים סבלו מאפליה ומקיפוח, חלקם במנגנון 
המדינה ובסגל האקדמי באוניברסיטאות היה זעום. הימין דגל במ¬ 
פורש בטימוע המיעוטים ובנישולם מעמדותיהם בכלכלה! ב 1922 
הקימו המיעוטים "גוש" לבחירות ל״סים" וזכו ב 5 /< המושבים, אך 
הימין הוקיעם כ״חותרים נגד המדינה״(ראה להלן, יהודים״ עמ ׳ 446 ). 
כלכלת פ׳ נפגעה מאוד הן מההרס במלה״ע 1 והן מניתוק שלושת 
חלקיה מהיחידות המדיניות־הכלכליות שאליהן היו קשורות לפני 
המלחמה. בשנותיה הראשונות סבלה פ׳ מאינפלציה דוהרת! ב 1924 
נבלמה האינפלציה עם הנהגת מטבע חדש, הזלוטי. אולם "מלחמת 
תעריפים״ עם גרמניה ב 1925 ובמיוחד המשבר העולמי בסוף שנות 
ה 20 חזרו ופגעו בכלכלת פ , . ייצור החעשיה ב 1933 היה פחות מחצי 
הייצור ב 1913 . בשנות ה 30 היתה אבטלה גדולה — כ 22% מכלל 
העובדים. בתחום החקלאות נעשתה בתחילת שנות ה 20 רפורמה 
אגררית מתונה, ובמסגרתה חולקו אחוזות שהשתרעו על פני 1/10 
מהאדמות. רפורמה זו לא השביעה את הרעב לקרקע של אוכלוסיית 
הכפרים הגדלה במהירות, ולא היה ההון הדרוש לתעוש שיקלוט את 
עדפי כוח־האדם בכפרים. 

משטרה הפרלמנטרי של פ׳ סבל מחוסר יציבות, וסופו שנעלם 
למעשה ומעין רודנות הושלטה בארץ. במארס 1921 אושרה חוקה, 
במקום ״החוקה הקטנה״ של 1919 . החוקה החדשה הנהיגה "סים" 
בן שני בתים הנבחר ל 5 שנים בבחירות ישירות, והבוחר בנשיא 
לתקופת כהונה של 7 שנים. ״הסיט״ שנבחר ב 1922 היה מפוצל 
לסיעות רבות ונמנעה יציבות. פילסודסקי, שהסתייג מהחוקה עקב 
תמיכתו במשטר נשיאותי, התפטר, ולנשיא נבחר ג. נרוטוביץ׳ 
(ע״ע). ימים מספר אחרי הבחרו נרצח נרוטוביץ׳ בידי איש ממפלגת 
האנדקים. ב 1922 — 1926 התחלפו הממשלות תכופות. בד״כ היו אלה 
ממשלות קואליציה של האנדקים, הנוצרים דמוקרטים ומפלגת האי¬ 
כרים המתונה. ממשלת ו. גרבסקי(ע״ע) ייצבה את המטבע והבריאה 
לשעה את מערכת הכספים, במידה רבה במסים כבדים על הסוחרים 
היהודים. השחיתות והפרוטקציוניזם בממשל הורידו את קרנו ב¬ 
ציבור. 

ב 12.5.1926 ערך פילסודסקי הפיכה צבאית ומאז ועד מותו היה 



פולניה ני! ׳שחי המלחסוח 




425 


פולניה: היסטוריה 


426 


שליטה היחיד של פ/ הוא החזיק בתיק הבטזזון, ולא נטל לעצמו 
סמכויות מיוחדות בחוק, אך מינה ממשלות כרצונה ולנשיא נבחר 
ידידה פרוס׳ א. מושצ׳יצקי. סיסמתו היתה "סנציה" — הבראת 
המדינה, ולמעשה "הובראה" פ׳ ברוח התפיסות האנטיפרלמנטריות 
והאטטיסטיות שרווחו באירופה בין שתי המלחמות. חוקת 1921 הו¬ 
סיפה, להלכה, להיות בתקפה׳ אך צעדיו של פילסודסקי ערערו את 
מעמד ה״סים". פילסודסקי התקרב לימין; הסוציאליסטים, שתמכו 
בו, עברו לאופוזיציה, ותומכיו התארגנו ב״גוש על־מפלגתי לשיתוף 
פעולה עם הממשלה" והלכי־רוח אנטישמיים גברו בקרבם. באפריל 
1935 אושרה חוקה חדשה בעלת אופן אוטוריטרי: סמכות הפרלמנט 
צומצמה וסמכויות הרשות המבצעת הוגדלו. נקבע שהנשיא "אחראי 
בפני ההיסטוריה ואלוהים". 

3 שבועות אח״כ מת פילסודסקי. את מקומו תפסה שלישיה — 
הנשיא מושצ׳יצקי, מפקד הצבא רידדשמיגלי (ץ 1 § 11 ח 12-5 >ץ. 8 ) ושר 
החיץ אל״מ יוזף בק (ע״ע). הממשלה נשענה על הצבא, ותמיכת הצי¬ 
בור בה היתה מצומצמת: לא רק השמאל אלא גם האיכרים, בהנהגת 
סטאניסלו מיקולאיצ׳יק, התנגדו לה. מפלגת השלטון התארגנה מחדש 
כ״מחנה האחדות הלאומית״ ( 1937 ) וגברו בקרבה הנסיות הפשיס¬ 
טיות. האבטלה גדלה, איבת המיעוטים הלאומיים גברה, והשלטון לא 
מצא כל פתרון לבעיה האגררית ולפיגור בתעוש. 

במדיניות החוץ נשענה פ׳ על צרפת, וב 1921 כרתה ברית עמה 
ועם רומניה. ב 1932 חתמה על הסכם לאי־התקפה עם בריה״מ. בעלות 
היטלר לשלטון שקל פילסודסקי אפשרות של מלחמת־מנע נגד גר¬ 
מניה, אך צרפת לא תמכה ברעיון והצהרות הרגעה של היטלר הפיסו 
את דעתו; בינואר 1934 חתמה פ׳ על הסכם לאי־התקפה עם גרמניה. 
בק המשיך במדיניות האיזון עס בריה״מ וגרמניה, תוך נסיה לגר¬ 
מניה. הוא הלך בגדולות: האמין ביכולת ארצו לעמוד בראש "גוש 
שלישי״ באירופה; פ׳ דרשה אף מושבות, וב 1938 גברו חשבונות 
רגעיים קטנים על חשבון גדול, ובק ניצל את קריעת צ׳כוסלובקיה 
בוועידת מינכן לספח את צ׳שין וכפה על ליטא לקשור קשרים דיפ¬ 
לומטיים עם פ׳ ולפתוח את הגבול בין שתי המדינות. 

במהרה עמדה פ׳ מול תביעות מצד גרמניה; ב 24.3.1939 דרשה 
גרמניה שתוחזר לה דנציג, שיינתן לה מעבר אכסטריטוריאלי לפרו¬ 
סיה המזרחית שיחצה את ה״פרוזדור" הפולני, ושם׳ תצטרף לחחה 
ה״אנטיקומינטוץ" שעליו חתומות מדינות ה״ציר". פ׳ דחתה בתוקף 
דרישות אלו וזכתה בתמיכתה המוחלטת של בריטניה, שהכירה בכשלון 
מדיניות ה״פיוס" והחליטה להתנגד בתוקף לכל התפשטות נוספת 
של גרמניה. אולם פ׳ מנעה הבנה בין צרפת ובריטניה לבין בריה״מ, 
בהתנגדה למעבר כוחות בריה״מ בתחומיה, דבר שבלעדיו לא יכלו 
הסובייטים לסייע לפ׳. ב 23.8.1939 חתמה בריה״מ על חוזה עם גר¬ 
מניה, ובו הוסכם על חלוקת פ , ביניהן. יומיים אח״כ חתמו פ׳ וברי¬ 
טניה על ברית צבאית ביניהן. 

ב 1.9.1939 פלשו הגרמנים לפ ׳ . ובכך החלה מלה״ע 11 , וע״ע, עמ ׳ 
679/80 . תוך ימים מספר הושמד עיקרו של צבא פ/ ב 17.9.1939 פלשו 
הרוסים ממזרח, בטענה שמדינת פ׳ חדלה להתקיים. ב 19.9 נפלה 
ורשה בידי הגרמנים. הכובשים חילקו ביניהם את השלל לאורך 
הנהרות פיסה, נרו (׳ 0% ז 43 י 1 ; 153 ?) ובוג. השטח המיושב פולנים 
נמסר לגרמניה והשטח המיושב אוקראינים וביילורוסים נמסר ל־ 
בריה״מ. בריה״מ סיפחה, בעקבות משאל-עם, את השטחים שכבשה, 
ואת איזור וילנה מסרה לליטא; גרמניה סיפחה אח כל השטחים שהיו 
בידיה לפני 1918 וכן חלק גדול מ״פ' הקונגרסאית" ואת העיר לודד. 
שאר שטחה של פ׳ אורגן כ״גנרל גוברנמנט", ולמושל נתמנה ה. 
פרנק. פ׳ היתה המדינה היחידה שהגרמנים כבשוה ושלא נמצאו בה 
אישים שיקימו ממשלת-בובות בחסותם. בשטחים שסופחו לגרמניה 
יושבו גרמנים, ופולנים ויהודים גורשו מהם; גם ב״גנרל גוברנמנט" 
הונהג משטר דיכוי. מוסדות החינוך הגבוה והתיכון נסגרו. על אדמת 


פ׳ הקימו הגרמנים את מחנות ההשמדה שלהם (ע״ע שואה), ובהם 
נרצחו רוב יהודי פ׳ (ומארצות אירופה אחרות) וכן פולנים רבים, 
בייחוד מהאינטליגנציה. 

עם נפילת פ׳ קמה בצרפת ממשלה גולה, בראשותו של הגנרל 
ו. שיק 1 רםקי (ע״ע), ואורגן צבא מתנדבים, ובאביב 1940 שירתו בו 
90,000 איש. עם נפילת צרפת עברה הממשלה הגולה ללונדון. אחרי 
פלישת הגרמנים לבריה״ם חתם שיקו׳רסקי על הסכם עם הסובייטים 
( 30.7.1941 ) : חודשו היחסים הדיפלומטיים בין פ׳ לבריה״מ, והוחלט 
להקים צבא פולני ברוסיה מקרב השבויים והגולים הפולנים שבה, 
אך לא הוחלט על עתיד השטחים שכבשה בריה״מ ב 1939 . הגנרל 
אנדרם ( 1896 — 1970 ) ארגן צבא בבריה״מ, וחלק ממנו הועבר דרך 
פרם למזה״ת והוא השתתף בקרבות בזירת הימה״ת. 

באפריל 1942 הודיעו הגרמנים כי ביער קאטין הסמוך לסמולנסק 
נתגלו גוויותיהם של אלפי קצינים פולנים שהרגום הרוסים. בריה״ם 
טענה שאלה נרצחו בידי הגרמנים. הפולנים דאגו לגורל 10,000 מק¬ 
ציניהם שנשבו בידי הרוסים ב 1939 ושנעלמו, ודרשה שהצלב האדום 
הבי״ל יחקור בדבר; בתגובה ניתקה בריה״מ את יחסיה עם ממשלת 
פ׳ בטענה, שהתייצבה לצד גרמניה ( 26.4.1943 ). 

בחסותה של בריה״מ הקימה הסופרת ואנדה ושילבסקה את "אי¬ 
גוד הפטריוטים הפולנים" והתארגן צבא פולני לצדו של הצבא 
האדום. במקביל לשני הגופים שטענו להנהיג את פ/ האחד בלונדון 
והאחד במוסקווה, קמו שני ארגוני מחתרת למלחמה בגרמנים בפ׳ 
גופא: "ארמיה קריובה" (צבא המולדת) שהיה קשור בממשלה ב¬ 
לונדון, ו״ארמיה לודובה" (צבא העם) בהנהגת "מפלגת הפועלים 
הפולנית" הקומוניסטית. בראש המפלגה הקומוניסטית שבמחתרת 
בם׳ עמדו ו. גומולקה (ע״ע [כרך מילואים]) וב. בירוט. בינואר 1944 
חצה הצבא האדום, ועמו היחידות הפולניות שלצדו, את הגבול הישן 
של פ׳ וביולי הגיע עד שערי ורשה. בחסות הצבא האדום הוקם "הוו¬ 
עד הפולני לשחרור לאומי", ומושבו׳היה בהלם ואח״ב בלובלין. למחרת 
הקמתו של הוועד אוחד "צבא העם" עם היחידות הפולניות שלצד 
הצבא האדום ( 22.7.1944 ). נוכח אפשרות השתלטותם של בעלי 
האוריינטציה הסובייטית ארגן "צבא המולדת" מרד בוורשה, בפיקודו 
של הגנרל ט. בור-קומוולבסקי ([ 1.8.1944 ] על מרד היהודים בגטו 
ורשה — ע״ע גטו, עם׳ 619 ). הצבא האדום, שלא רצה בהשתלטות 
אנשי הממשלה הגולה בלונדון על ורשה ואולי על פ׳, עצר את 
התקדמותו והמתין עד שהגרמנים דיכאו את המרד ( 2.10 ) ; כ 200,000 
איש נהרגו במרידה, וורשה חרבה כליל. ב 17.1.45 כבש הצבא האדום 
את ורשה וכעבור יומיים כבש את קרקוב ולודז/ 

כבר ב 1.1.45 הכריז "הוועד לשחרור לאומי" שבלובלין את עצמו 
לממשלה זמנית לם׳, בראשותו של א. אוסובקה־מוראווסקי, מנהיג 
פלג שמאלי של הסוציאליסטים ששיתף פעולה עם הקומוניסטים. 
הממשלה הזמנית הסכימה לעמדת בריה״מ בשאלת הגבול המזרחי 



חיילים פו?ניים נכנסים ?וירימה. יניאו 1945 


427 


פולניה: היסטוריה 


428 


של פ׳, ולעומת זאת תבעה להרחיב את שמחי פ׳ במערב, על חשבון 
גרמניה. בפברואר עברה הממשלה הזמנית לוורשה. מתנגדי המשטר 
החדש חוסלו, התנגדות מצד שרידי "צבא המולדת" דוכאה ואלפים 
מהם נאסרו ונשלחו לרוסיה. 

שאלת פ׳ היתר, סלע מחלוקת מרכזי בין בריה״ם לבין בעלות 
בריתה במערב. אשר לגבולותיה הסכים צ׳רצ׳יל למעשה כבר בוו¬ 
עידת טהראן(נוב׳—דצ׳ 1943 ) לראות ב״קו קרזן" את גבולה המזרחי 
ולפצותה במערב. אך השאלה, אם תוכר ממשלת לונדון או הממשלה 
הזמנית בלובלין־ורשה, פירושה היה האם תהיה פ׳ מדינה מערבית, 
לא־קומוניסטית, או שתהיה גרורה של בריה״מ וקומוניסטים ישלטו 
בה. שני הצדדים לא יכלו לנטוש את בני־חסותם, ולפיכך הסכימו 
בוועידת יאלטה ( 11.2.45 — 4 ) שאנשי לונדון ואנשי לובלין־ורשה 
יגיעו להסכם ביניהם על הרחבת הממשלה. ביוני קמה, אתרי מו״מ 
ממושך, "ממשלת אחדות לאומית" בראשות אוסובקה-מוראווסקי וסג¬ 
ניו היו מזכיר המפלגה הקומוניסטית גומולקה וו. מיקולאיצ׳יק, רה״מ 
הגולה בלונדון אחרי מות שיקורסקי ( 1943 ). אך רוב אנשי הממשלה 
הגולה לא חזרו לפ׳, אף שבריטניה ואה״ב, ובעקבותיהן כמעט כל 
הממשלות האחרות, הכירו בממשלת האחדות הלאומית בוורשה. חלק 
מחיילי אגדרס חזרו לפ׳, אך רבים מהם סירבו לשוב ונשאת במערב. 

באוגוסט 1945 החליטה ועידת הפסגה בפוטסדם שיש לערוך תוך 
זמן קצר "בחירות חפשיות" בם׳, וכי שטחי גרמניה עד לנהרות ניסה 
ואודר יימסרו זמנית להנהלתה של פ ׳ , והגבול הסופי ייקבע בוועידת 
שלום. כעבור שבועיים תתמה פ׳ על הסכם עם בתר,"מ ובו הוכר "קו 
קרזך — בסטיות קלות לטובת פ׳ — כגבול ביניהן. ביוני 1950 
הכירה מזרח גרמניה בגבול אודר־ניסה עם פ , . 

פ׳ החדשה חזרה לגבולותיה מחמאה ה 13 , לפני שעבת פומח׳ה 
ושלונסק לידי הגרמנים ולפני שאפשר לה איחודה עם ליטא להתפשט 
במזרח. היא גם הפכה למדינה של פולנים בלבד, כמעט בלי מיעוטים: 
השטחים המיושבים אוקראינים, ביילותסים וליטאים בלקחו ממנה ; 
היהודים בתבם נשמדו, ושאריתם עזבו כמעט כולם את הארץ תוך 
כ 25 שבה; הגרמנים גורשו. במקום הגרמנים שגורשו יושבו פולנים, 
והשטחים שנלקחו מגרמניה היו מהמפותחים ביותר בארץ. מילית 
וחצי פולנים עברו לפ׳ מהשטחים שסופחו לבריה״מ. 

במהרה הושלט בם׳ משטר קומוניסטי. ב 1946 הולאמו כל התע¬ 
שיות והוחל ברפורמה אגרתת מרחיקת לכת. מתנגדי המשטר נרדפו, 
וב״בחיתת החפשיות״ בינואר 1946 הורשו להשתתף רק מפלגות 
"דמוקרטיות ואנטיפשיסטיות". "הגוש הדמוקרטי" של הסוציאליסטים 
והקומוניסטים זכה ביותר מ 90% מהמושבים, ומיקולאיצ׳יק, שהת¬ 
לונן על עיוות תוצאות הבחירות, ברח כעבור זמן מה לחו״ל. בסוף 
1948 התאחדו הסוציאליסטים והקומוניסטים ל״מפלגת הפועלים המ¬ 
אוחדת" (פ. ז. פ. ר.). שתי מפלגות שיתפו פעולה עמה, מפלגת האי- 
כרים והמפלגה הדמוקרטית, ובבחירות ב 1952 הוצגה רשימת מוע¬ 
מדים אחת בלבד של 3 המפלגות הללו, היחידות שהותר להן לפעול 
בגלד. היא זכתה. כמקובל במשטרים רודנים, ב 99.8% מהקולות. 
אותה שנה אושרה החוקה החדשה, שהפכה את פ׳ ל״דמוקרטיד, 
עממית". 

כבר בשנות ה 30 הסתמנו במפלגה הקומוניסטית חילוקי דעות 
בדבר מידת הזיקה של פ׳ לבריה״מ בדרך הגשמתו של הסוציאליזם 
ובזירה הבין־לאומית. גומולקה, מוצ׳אר ואחרים, שניהלו במלה״ע 11 
את המאבק עם הגרמנים בפ׳ גופא, דגלו ב״דרך פולנית" לסוציאליזם, 
גישה פייסנית יותר כלפי הסוציאליסטים וכן כלפי טיט 1 (ע״ע), 
הסתייגות מקולקטיוויזציה חפוזה והקפדה על עצמאות אמת של פ/ 
לעומתם, דגלו קומוניסטים ששהו זמן רב בבריה״ם בהשתלבות 
מלאה של פ׳ במדיניות הזזוץ של בריה״מ ובחיקוי דרכה בהגשמת 
הסוציאליזם. עמהם נמנו בירוט, שב 1947 נבחר לנשיא, אוכאב וכן 
שלושת היהודים י. ברמן, הילאדי מינץ ותמאן זאמברובסקי. בספ¬ 


טמבר הודח גו׳מולקה מתפקיד מזכיר המפלגה (אח״כ נאסר) באשמת 
"סטיות ימניות ולאומניות", ובירוט נהיה גם למזכיר המפלגה. 

פ׳ השתלבה במדיניות החוץ שלה, בכלכלתה ובדרכי ממשלה 
באלה של בריה״מ. ב 1949 הצטרפה ל״קומקוך, הארגון הכלכלי של 
גוש המזרח שנוסד אז; בנובמבר 1949 מונה המרשל הסובייטי תקו־ 
סובסקי לשר המלחמה של פ׳ ולמפקד עליון של צבאה, ואח״כ גם 
לחבר הוועד המרכזי של המפלגה, ולצבא הוחזת קצינים תסיט 
שהשר הקודם סילקם. בהנהגתו של מינץ הונהגה קולקטיוויזציה של 
החקלאות ופותחה התעשיה הכבדה, תוך הזנחת מוצת הצריכה. 
הקולקטיוויזציד, עוררה התנגדות בכפרים והחישה את העיור, אך 
פגעה באספקת המזון לעתם. בבל הארץ היתד. התמרמתת על הירי¬ 
דה ברמת המחיה, על התלות הגדולה בבריה״ם ועל הטרור של 
שיתתי הבטחון ורווחה הרגשה שכלכלת פ׳ מנוצלת לטובת הסו¬ 
בייטים. 

אחת מוח סטאלין ( 1953 ) חלה ליברליזציה מסוימת במשטר: 
״המשרד לבטחון לאומי״ בוטל וכמה מאנשיו נאסרו; גומולקה ותומ¬ 
כיו, וכן כמה הגמונים כלואים, שוחרת ממאסרם; מאמתם בעתוגים 
העידו על תסיסה אפילו בקרב קומוניסטים ותיקים. זו גברה בעקבות 
גילויי חרושצ׳וב על פשעי סטאלין בוועידה ה 20 של המפלגה הקו¬ 
מוניסטית בבתה״מ (פבתאר 1956 ). בעת הוועידה מת בירוט, וא. 
א 1 כאב נהיה למזכיר המפלגה. הוא הדיח כמה מראשי הסטאליניסטים, 
ורבבות אסיתם פוליטיים שוחררו. ביוני 1956 פרצו שביתות ומהו¬ 
מות פועלים בפוזנן, ורבים נהרגו ונפצעו. שבועות מספר אח״כ 
השתתפו כמיליון איש בחגיגות שארגנו הקתולים בצ׳נסטוכובה. 
סופרים וסטודנטים קראו לדמוקרטיזציה של המשטר והפגנות וכינוסים 
סוערים נערכו ברחבי פ׳. הנהגת המפלגה היתד. מפולגת בין סטאלי- 
ניסטים (״מוסקודאיסטים״ — כיוון שבעת המלחמה שהו במוסקווה) 
לבין תומכי גומולקה. ב 19.10.56 התכנס הוועד המרכזי, וחרף ב 1 אד. 
המפתיע של צמרת השלטון בבתה״מ והאיומים להפעיל צבא סר 
ביימי, נבחר ג 1 מולקה למזכיר המפלגה! כעבור שבועיים הודח דוקר 
סובסקי וחזר למוסקווה. ואולם גומולקה השכיל לרסן את "האוקטובר 
הפולני" ולמנוע קרע גלוי עם בריה״ס, דוגמת מה שקרה אותה עת 
בהונגריה (ע״ע, עמ ׳ 862 ), ובכך מנע התערבות צבאה. בנובמבר 
1956 פרסמו מנהיגי פ׳ ובריה״מ הצהרה, שהגדירה את יחסיהן כשל 
בעלות־ברית שוות במעמדן והשתיתה את יחסיהן על בסים חדש, 

שובו של גומולקה לשלטון לא הביא לידי מפנה קיצוני במשטר 
ובמדיניות: גומולקה היה קומוניסט נאמן, ואת עמדתו כלפי בריה״מ 
הסביר לעמו כנובעת ממיקומה הגאוגרפי של פ/ בין בריה״מ לגר¬ 
מניה. בראשית שלטונו חלה ליברליזציה מסוימת, אך כעבור זמן מד, 
חזר גומולקה וצמצמה. הוא הפסיק את הקולקטיוויזציה בחקלאות, 
אך הריכוזיות בפיקוח על התעשיה נשארה בתקפה. 

במחצית השניה של שנות ה 60 גדלה השפעתו של שר־הפנים, 

מ. מוצ׳אר, מנהיג קבוצת ה״פרטיזנים" במפלגה, שהיתה לאומנית, 
אנטישמית ומתנגדת לליברליזציה. "מלחמת ששת הימים" במזה״ת 
נתנה לרבים הזדמנות לפורקן רגשות אנטי־סובייטים, וגזימולקה ראה 
צורך לתקוף את המזדהים עם ישראל והטיל ספק בנאמנות היהודים 
לם/ ב 1968 אירעו הפגנות סטודנים והתגגשויות אחרי שהצנזורה 
אסרה להציג מחזה של מיצקיביך, ובו קטעים אנטי-רוסיים. המפלגה 
תיארה הפגנות אלו כפרובוקציה של יהודים וקראה להם לצאת מפ ׳ 
ויהודים הודחו מעמדותיהם במפלגה. 

בסוף שנות ה 60 גברה התסיסה בפ׳. גומולקה איבד הרבה מפופו־ 
לריותו, כי לא הצליח לעשות את רצון מוסקווה ואת רצץ הפולנים 
כאחד; המשק סבל מביורוקרטיה מוגזמת, ויבולים דלים החמירו את 
קשייו. בדצמבר 1970 הועלו מחיריהם של מוצרים בסיסיים רבים וכן 
מחירי המזץ. פועלי המסעות בנמלים פתחו בשביתה; פרצי הפגנות 
ובמהרה הקיפה התסיסה ערים רבות. הצבא נצטווה לדכא את 



429 


פולניה: היסטוריה; יהודים 


430 


ההפגנות אך לא מילא הוראה זו, וכאלף איש נפצעו ונהרגו בהתנג¬ 
שויות עם המיליציה. ב 20.12.70 הודח גומולקה, ואדווארד גירק, 
מזכיר המפלגה בקאטוביצה, ירש את מקומו. גירק פייס את העובדים, 
היטיב את זכויותיהם הסוציאליות ושינה את תכניות הכלכלה תוך 
הדגשת ייצור מוצרי צריכה. 

מדיניות החוץ של פ׳ התאימה עצמה לקו של בריה״ם. ב 1955 
השתתפה פ׳ בהקמת ,,ברית ורשה״ שבהנהגת בריה״מ, וב 1968 הש¬ 
תתף צבאה בפלישה של מדינות ברית זו לצ׳כוסלובקיה. מקום מרכזי 
במדיניות החח של ם׳ תפסו מאמציה להשיג הכרה בגבול האודר- 
ניסה עם גרמניה. גרמניה המערבית לא הכירה בגבול זה, ולא היו 
יחסים דיפלומטיים בינה לבין פ׳. רק בדצמבר 1970 חתם קנצלר 
גרמניה המערבית, דלי בראנדם, על הסכם המכיר בגבול האודר־ניסה, 
ונקשרו קשרים דיפלומטיים בין שתי המדינות. 

10 > 111510170 , $0610516 : 1933 , 1914 0 963 30 .? 62 , 113100101 .ם 

-תג)* .־ 1 ; 1941-50 , 1-11 ,.? / 0 ?■ 1111101 0 ^ 140 007716x13 ־ 7 ; 1934 10 

, 1 ) 0111 ? 1011(101 ( 011 .), 7 / 11(00 10 ?0111(1, 1-111, 1957—1960; 111110x111 

300 00101110/110 , 8005 . 14 !(האקדמיה למדעים בסי) 1969 — 1958 , 1-111 

, 516 *ס 1 ! 0 ץ 4 ז\ - .$ ; 1961 , 1960 — 1916 , 1101100 0171110/100 ? 

?00011 3'611:01x0 30 ?., 1963; ) 060 !■:, 1111101x0 30 111 ?., 1965*; 

0 ?ס 110 ?' 1 01 •? 60 ,ז 5210 ׳ 0165 . 4 . ;* 1966 , 1 '.? 0010/110/110 , 10 ) 8110 ,ס 

011 7710?071 0^0, 1967; 1(1. 0 ( 3113, 7/1 '1101? 0 / ?,, 1968; $. 810111015(102 

( 0 < 1 .), 1111101x0 30 10 ?., 1971; 8 . 9,'. 8 0111 / 1 ? 1/10 / 0 ס 0  
115 ]1x13018 >ת 3 ז 16 מ 1 , הועילו למעשה מעט בתחום המסחר, גם אם 
מנעו התיישבות קבע של יהודים, כפי שלמדה ורשה, למשל, מנס־ 
יונה. 

תרבות יהודי פ׳ היתה מבוססת מתחילה יותר מהמקובל בתיאורה. 
במאה ה 13 עשה "ר׳ יעקב סברא מיקרקו היושבת בפוליינא. חכם 
גדול ובקי בכל התלמוד" מעשה נועז מבחינה הלכית (א. א. אורבך, 
״ערוגת הבושם״, תשכ״ג, [מבוא] עמ ׳ 120 ). מאותה המאה מוסר ר׳ 
זלטמן בן ר יהודה חסיד: "כך הגיד לי ר׳ יצחק מם׳ בשם מ״א" 
(= מורה אבי [פירושו לתורה, כ״י קימבריג׳ 699.2 . ס״ט]) ו״הגיד לי ר׳ 
מרדכי מפולין שאט׳ מ״א"(שם, ע״ד). לר׳ יהודה החסיד(ע״ע) היו בר- 
גנסבורג שני תלמידים מם׳ שנחשבו בחוגו לבעלי מסורות נאמנות 
שלו. 

ר׳ ישראל בתנא (ע״ע) העיד אמנם במאה ה 15 על אנשי "קר¬ 
קוב". שאינם בני תורה", ולכן חשש להתיר להם היתרים (תשובותיו, 
סי׳ נ״ה, כ״ג, ב׳). אך הוא הביא גם תשובה ל״סוזנו" לאחד ד משה 
שתבע לעצמו "שררות במתא ומדינתא", בגלל מה שבזבז כמה 
פעמים מממונו "הרבה להרביץ תורה" (שם, סי׳ ת״ד, ק״ג, ב'), וס׳ 
נמנית אצלו בשווה ל״אושטריך... זכשן" כאחת משלוש הארצות ש- 
ממנהגן ראיה לפטור "הרבנים" ממם (שם, סי׳ ק״ב, מ״ד, א , ). ר׳ 
ישראל איסרלין (ע״ע) כותב ל״אהוביי ק״ק דפוזנך, שגם הם וגם 
היחיד הדן כנגדם הביאו טעמי הלכה לטובת עמדתם׳ ופוסק לגבי 
חלק מהנידון ש״יהא תורתם כמנהג הקהל שם" (פסקים וכתבים שלו, 
סי' קמ״ד). מותר להניח, שבואו של ד יום טוב ליפמן מילהאוזן 
(ע״ע) לקרקוב בסוף המאה ה 14 ושהותו של ר׳ משה מינץ (ע״ע [ 3 ]) 
בפוזנן ב 1475 תרמו לעליית רמת התורה שם. האחרת מתאר נוסחי 
כתובה מיוחדים לס׳ שראה בה, ומנהגים שונים מבגרמניה, כגון 
"שהחתן הולד למרחץ ביום ר עם הקרואים... וכשמוליכין חתן וכלה 
לחופה אז מזמרין לפניהם... וכן נוהגים לזרוק תרנגול וגם תרנגולת 
מעל ראש חתן וכלה למעלה מן החופה לאחר ברכת נישואין. וסמך 
יש לזה מאגדות ב׳הנזקין׳ וז״ל המנהגים כי תרנגול ותרנגולת כלו¬ 
מר׳ פרו ורבו כתרנגולים" (שו״ת שלו סי׳ ק״ט, שאלוניקי, תקס״ב, 
קכ״ז, א׳). 

בצדה של תרבות זו שבמערב פ׳ התחילה להתגבש במזרחה 
הוויה חברתית סוערת ועממית. שאל "עשיר מארץ רוסייא, אי רשאי 
לעשות טלית משי צבע אדום או ירוק לכבוד השבת דום טוב" 
(שו״ת מהד״י ברונא, סי׳ ע״ג, ל״ב ב׳). נטיה זו למשי ולצבעים 
בולטים, הולמת דמות כזו של וולצ׳קו. התסיסה והאלימות בקרב 
יהודים בערבות אוקראינה מתגלית בתשובה אל "קדיש (תא) חבור- 
(תא)" של לבוב בעניין רצח יהודי בידי יהודי במעמד קבוצת 
יהודים בעיר פרוסקורוב (כיום חמילניצקי). הרוצח היה שיכור, 
והנרצח ״עם הארץ גמור היה — אפילו אות אחת לא הכיר. ולא 
הניח חפלין מימיו". יהודי אחר, שהסית בצעקות לרצח, "אינו מת¬ 
חרט ואינו מבקש תשובה". בתגרה השתמשו במוטות עץ (שם, סי׳ 
רס״ה, ק״י, א׳—ב׳). אודרת התחש, החסר משמר יציב, עולה אפוא 
מהמסופר על יהודים שנדדו אל דרש־המזרח, מקום ההתפתחות 
הגדולה העתידה במאה ה 16 . שניות זו בין תרבות המערב והמרכז 


לתרבות ,המזרח הרחוק׳ שבאוקראינה ופודולה (בסי היהודים — 
פודוליה) נתקיימה גם לאחר המאה ה 15 , אם כי בשינויי צורה, 
ונוצרה מזיגה של עממיות ותרבות יהודית שהיתה מצדה והתפשטה, 
כפי שהדעת נותנת. ברוב הקהילות. על צמיחת היידית (ע״ע) 
מהגרמנית ניתן ללמוד ממסמך מוורוצלו שבשלונסק מ 1435 : "אני 
דעמא אירשטן מאנטאג דש מאנדש ניסן איין יידישער צאל— בונף 
טאוזנט יאר אוג׳ הונדרט יאר אוג׳ דרצו איני דעמא בונווא אונ׳ 
נדינציקשמן יאר אנבגינן אוג׳ שיפפונגא אללר קריאטייר זונדר 
גוטא אלייך (, 111 , $1:11165160 ת 1 111100 [ ־ 101 } 3050111011£0 ) ,ח 1 ז 3 ז 0 
1901 , .ק ,^ 1 ; 011208 ^). (ביום ב׳ הראשון של חודש ניסן 

למניין ישראל חמשת אלפים ומאה שנה ו [נוסף] לכך בשנת התשעים 
וחמש לאחר הראשית והבריאה של הבריאה כולה, פרט לה׳ עצמו). 

ב. למן השגשוג במאה ה 16 ועד למשבר בחלו¬ 
קות פולין בסוף המאה ה 18 . כשכתב ר׳ משה איסרלש 
(ע״ע) במאה ה 16 לחכם שחכך בדעתו אם להעתיק את מגוריו 
מגרמניה לפ׳, ש"אולי עדיף טסי פת חריבה ושלש בה במדינות 
אלו" מאשר ישיבה בגרמניה, שכן "במדינות אלו אין שנאתן גברה 
עלינו כמו במדינות אשכנז. מי יתן והיה עד ביאת משיחנו" (תשו¬ 
בותיו, סי׳ צ״ה), ביטא במונחי המצב הבטחוני ויחם הסביבה הנוחים 
יותר תחושת העדפה של פ׳ על התחומים שמערבה לה, ברם, לרוב 
היהודים כבר לא היתה אז מלכות זו מקש ״פת חריבה״; כלכלתם 
היתה אז בעיצומה של תנופה גדולה, בהבט של התפשטות היישוב 
וריבד האוכלוסין ובהיבט של השגים חמריים. הצלחה זו נבעה, במידה 
מרובה, משיתוף פעולה פורה עם האצולה הפולנית, שאותה שעה 
היתה מהחוגים החברתיים היותר משכילים ופתוחים למחשבה מחד¬ 
שת, שניהלו את עסקיהם באופן רצי 1 נלי, ובגלל זה היו לעתים 
קשיים לאוכלוסיה הכפרית. בעקבות ההרגעה של אוקראינה נפתח 
פתח לפעילות יהודית נמרצת, בחסות האצולה ובשידותה, ביישוב 
שטחי ו 1 לין. אוקראינה ופ 1 דולה. יהודים חכרו גושי אחוזות(,מפתח , 
— ; 11102 .>!), אחוזות בודדות, או ענפים מהן, ועברו לכפר ולמוקדים 
של ריכוזים כפריים כאנשי מינהל במשק החקלאי, כתכשי תוצרתו, 
וכמוכרים לאיכרים ולאצילים את כל תצרכתם. כך נוספו לאשלוסי 
הקהילות גם חוכרים או רוכלים, שיצאו יחידים, או 2 — 3 משפחות 
יחד, לשבת בכפרים ובאחוזות. 

חכירת משק האחוזות בידי יהודים — האתדה — היתה נפוצה 
בכל מקש שהאצולה היתה מעוניינת במינהל תקין באחוזות ובהכנסה 
מרובה מבלי לשבת בהן, הרחק ממוקדי המדיניות שתרבות, ובלא 
שתיאלץ לחכות למזומנים. לפיזור היהשים מחוץ לדרום־מזדח 
גרמה המשטמה להם בערים הושיקות, ,המלכותיות׳, שהתבטאה 
בהסתה מתמדת (ר׳, למשל, ספרו של סבאסטיאן מיצ׳ינסקי "אספק¬ 
לריית הכתר הפולני״ ( 01510101,1618 ? ץ 00 ז £0 161-012410 ^ 2 )׳ בהת¬ 
נפלויות אלימות ובגזירות כלכליות. אותה שעה ייסדה האצולה 
באחוזותיה ערים ,פרטיות׳, חדשות, קטנות יותר בהקפן וזקוקות 
לפיתוח, ואדוניהן המייסדים היו מעוניינים ביותר למשוך אליהן 
יהודים. החלטת ה״סים״( 1539 ), שהיהשים באחוזות האצילים כפופים 
לשיפוטם וחייבים להעלש להם מסים, רק הוסיפה להלכה ל״עבדות 
האוצר" של היהשים. היא לא פטרה ששים בערים .הפרמיות׳ ממם 
למלכות. למעשה, הפך האציל המקומי למגן ואדון היהודי שבא 
לשבת ב.עיר פרטית׳ או בכפרי האחוזות. 

השתלבות היהודים בהתיישבות בדרוס-מזרח ובניהול האחוזות 
ויישוב,הערים הפרטיות׳ ברוב התחומים נתמזגה במערכת הכלכלית- 
החברתית של הפניית יזמות לייצוא התוצרת החקלאית ומוצרי היער 
שבקר של פ׳ למרכז אירופה ומערבה. בארצות הקונות היתד, זו 
שעת ,מהפיכת המחירים׳ בכיוון הייקור. הכסף שזרם לאצולה העלה 
את רמת חייה שפכה לצרכנית גוברת שולכת של מותרות שבאו 
ממרכז אירופה וממערבה, ומתחומי הקיסרות העות׳מאנית. 



433 


פולניה: יהודים 


434 


חוגים ניכרים של האצולה והעירונים אף היו במאה ה 16 מרדניים 
כלפי הכנסיה הקתולית! מהם שפנו ללותרניות, מהם לקלוויניות 
ומהם לאנטיטריניטריות. גם הרוב הקתולי באצולה נטה לשקול כל 
עניין, מדיני וחברתי- קודם־כל מבחינת התועלת של מעמדו! פ׳ 
הוגדרה בשל כך כ-גן עדן למינים וליהודים׳. נוסף לנסיבות נוחות 
אלה מבחוץ גילו יהודי פ׳ עירנות ויזמה בשיטות מסחרם גם בערים 
הישנות, וכן במקומות פעילותם ויישובם החדשים, שבהם לא היו 
תקנות של גילדה ואיבה של עירונים. 

הגידול היה מהיר: מ 100,000 נפש לערך, ב 1578 , ל 300,000 נפש 
בקירוב ב 1648 . הם היוו רק 2.5% — 3% של כלל אוכלוסיית ם׳ אך 
10% — 15% של אוכלוסיית הערים. בסוף המאה ה 16 היו בם׳ גדול 
ומאזובשה 52 קהילות, בם׳ קטן 41 , ובאוקראינה, רויליך ופודולה — 
80 (ב 1569 היו בתחום דרום־מזרח זה 24 קהילות בלבד, ואילו 
ב 1648 היו 115 [ר׳ המפה ורשימת קהילות האיזור ב 1648 אצל 
ש. אטינגר, חלקם של היהודים בקולוניזציה של אוקראינה, ציון כ״א, 
תשט״ז, עמ׳ 114 — 118 ]). אף לאחר גזירות ת״ח—ת״ט לא פסק 
הגידול. לפי מפקד 1764 (שיש להוסיף לנתוניו 20% לפחות, שכן 
היהודים התחמקו ממנו ואינו כולל בני שנה) היו במלכות כולה 
749,968 יהודים, 548,777 מהם בתחומי ,הכתר׳ של פ׳! 60% מהם 
באוקראינה וסביבותיה, 23.5% בפ׳ קטן ו 16.5% בס׳ גדול וסביבו¬ 
תיה. מכאן שבסוף המאה ה 18 עדיין נמשכה, וביתר תוקף, נהיית 
היהודים לתחומי דרוס-המזרח, שהחלה בעידן ההצלחה של המאה 
ה 16 . כן מלמדת הטבלה דלהלן שנמשכה והלכה התיישבותם בעיירות 
,הפרטיות׳ של האצולה. 


בקהילות ישבו ב 1764 


אחוז הקהילות 
בהן יותר 
מ 500 נפש 

אחוז הקהילות 
בהז פחות 
מ 500 נפש 

ה א י ז ו ר 

15.0 

85.0 

אוקראינה 

38.3 

61.7 

לבוב 

23.5 

76.5 

פ׳ קטן 

6.5 

93.5 

מאזובשה 

8.3 

91,7 

פ׳ גדול 


כל האוכלוסיה העירונית של פ׳־ליטא מנתה אז כ 2 / ג מיליון נפש. 
מאחר שהיהודים התרכזו, כאמור, ביישובים הקטנים, נמצא, שבהרבה 
מאוד מהם הם היוו 70% מכלל האוכלוסיה, ואף למעלה מזה. 

ההוויה החברתית בכפר שחכר יהודי עולה בתיאור דלהלן מערב 
1648 : "ויהיה היום היו יושבים קוזקין... במשתה היין אצל היהודי 
מושל העיר הנ״ל והיו משתכרין. ,נכנם יין יצא סוד׳... והיהודי 
הג״ל ישב בשולחן אחר וחשב חשבונותיו ושומע הדבר" (נ. הנובר, 
יון מצולה, מהד׳ י. היילפרין, תשכ״ו, עמ׳ 26 ). מתוך כך סיכם 
לעצמו היהודי, כי ״עם היונים (= הפרבוסלווים באוקראינה) היו 
הולכים ודלים, והיו נבזים ושפלים. והיו לעבדים ולשפחות לעם פ׳ 
וליהודים״ (שם, עמ׳ 19 ). לתחושת האדנות היה על מה לסמוך 
באשלייתה. למשל, ב 1595 חכר יהודי מפתח אחוזות שלם מאת 
דוכס. ליהודי — המכונה בחוזה ״אדון נעלה״ — ניתנה מרות מלאה 
על כל ההכנסות ועבודות־הכפיה באחוזות אלה למשך 5 שנים, ואף 
נתייפה כוחו "לשפוט ולדון... את כל נתינינו, להעניש בקנסות 
ובעונש־מוות את האשמים והבלתי־נשמעים לפי מעלליהם". יש 
ש,האדונים׳ היהודיים נתקשרו לתפקיד ולאנשים שמונו עליהם. 
האצולה הכבידה את עול עבודת־הכפיה על הצמית, עד לתביעה 
לעבוד כל היום. כנס של ההנהגה העצמית היהודית בגליל וו*לין 
( 1602 ) אסר על החוכר היהודי להעביד את הצמית בשבת ובחג. 
בהנמקה עולה תחושת ההצלחה והשפע הכלכלי של היהודים, הרגשת 
החירות וגם השתתפות בגורל הצמיתים: "בשעבוד מצרים בחרו... 
אבותינו את יום השבת הזה למנוחה... ועל כן גם במקום שהגויים 


בשעבודם של אלו (כלומר, של החוכרים היהודיים) יש להם לקיים 
מצוות התורה... ולא יבואו לבעוט חם ושלום במשפיע הטובה (ה׳) 
ע״י הטובה שהשפיע להם, ויתקדש שם שמים על ידם ולא יתחלל 
חם ושלום" (ח. ה. בן-ששון, תקנות איסורי־שבת של פ׳ ומשמעותן 
החברתית והכלכלית, ציון כ״א, תשט״ז, עט׳ 205 ). 

אף בערים הגדולות, ,המלכותיות׳, המשיכו היהודים בפעילות 
כלכלית ענפה. תקנות הקהילות וטיעוני הצורר מיצ׳ינסקי מלמדים — 
כל אחד מזווית ראייתו — על חיי כלכלה מלאי יזמה ותנועה. לא 
היה ענף בסחר היבוא והיצוא, בו לא פעלו יהודים, ובקנה מידה 
ניכר. בבירה ועיר־האוניברסיטה, קרקוב, מצביע מיצ׳ינסקי ב 1618 
על יהודי שנעשה גם ספק אקדמי, ש״הרי יהודי שכח־אלוה סוחר 
אצל דומיניק מרנגוני ברחוב גרודסקה, בחנותו, בספרים לאטיניים 
שונים [ 201118101111 .£ 1 וח 12110 ד( 02 ־ 1 1 תז 83 ? £81 [ 10 < 10£ ^ 8 11 ...] (הבאים 
אליו מוונציה וממקומות אחרים)״ ( 110 ) 101012 ^ 7 י 8101 ו 1 ץ 2 ס 1 ^ 1 . 5 
46 .ק ,ס^טז!) .[ 011010 ? עח 010 .> 1 ). 

בסחר-הפנים נשענו היהודים על הבסיס האיתן של מעמדם באחו¬ 
זות שהיו מנהלים בחכירה! קל היה להם לקנות את תוצרת הכפר 
ולספק לאיכר את צרכיו. 

ה י ר י ד י ם — בייחוד הגדולים. בלובלין וביארוסלב — שימשו 
מקום מפגש לסוחרים היהודים, מקום מו״מ ומעין מרכז לעסקי אש¬ 
ראי שלהם, שהיו חשובים בזמנים של התפשטות המסחר. על כך 
מעידות לא רק התקנות המרובות בענייני ה,בורחים׳ (= פושטי־ 
רגל) של ועדי הארצות (ע״ע) ומוסד ה? 1 מרן (שטר נפוץ בעסקים 
של יהודי פ/ ע״ש שטופסו עשה אותו נוח להעברה מיד ליד), אלא 
גם התקנות המרובות והחריפות נגד ה׳סרסורים׳, כגון אלה של 
,הכשרים׳ של פוזנן, שכוונו נגד צעירים שהעזו, ביזמה, אך במיעוט 
כסף, להסתייע באשראי ובקשרים אישיים כדי לעלות ולחדור אל 
מעמד הסוחרים המבוססים. ר׳ שלמה לוריא (ע״ע) סיכם, ש״עכשיו... 
רוב מחיית היהודים ע״י הקפה. ורובם שהם נקראים סוחרים נכסיהם 
מועטים ומה שיש להם בידם הוא משל גוים לזמן קצוב, שלוקחים 
סחורה עד יריד פלוני... יבא לידי קול (שאינו בטוח לאשראי) ויקפחו 
מחייתו, ויבאו כל הערלים בפעם אחת עליו ויהיה חס ושלום... אובד. 
וגם לעולם לא יאמינו לו סוחרים... ראיתי ושמעתי כמה סוחרים 
מולים וערלים, שבעבור שהוציאו עליהם קול... מתוך זה באו להיזק 
גדול" (ים של שלמה, ב״ק, פרק א ׳ , סי׳ כ׳). מעמדם הכלכלי של 
המלווים בריבית, שקיבלו את כתב הזכויות של קאליש במאה ה 13 , 
היה בסוף המאה ה 16 למעמדם של סוחרים התלויים באשראי המוענק 
להם ע״י סוחרים גויים ובו קובע השם הטוב. ההעזה וההצלחה 
הכלכלית, שגדלו והלכו עד 1648 במרחב ובהקף, מלווים היו גם 
מתת חברתי ניכר. ראשי הציבור, כר׳ משה איסרלש, העריכו בד״כ 
את ההצלחה החמרית כחסד שמים. ההשג האישי נעשה חשוב 
מבחינה חברתית־רוחנית, שכן יש מקום להתגדר בו בשטח זה. 
״,גבור בארץ יהיה זרעו׳ — ר״ל, הלא הארץ הגה רחבת-ידים 
לפניהם! יהיו גבורים בארץ, ישבו בדי ויסחרוה. ולא יהיו חלושי־ 
כוח, פועלים עצלים, בנים הסמוכים על ירושת אביהם. רק הם 
בעצמם... להביא טרף לביתם. ובפרט כי כל עושר הבא מנחלת- 
אבות אין לו קיש ביד יורשים..." (ר׳ ידידיה גוטליב, שיר ידידות, 
קרקא ת״ד, צדה לדרך, דף כ״ב, א). 

עלו גם דעות מנוגדות הרצופות, לפעמים, מרירות. בפוזנן הת¬ 
מרמרו ,הכשרים׳ על ״הנשים הניצבות על מפתן העזרה (= עזרת- 
נשים שבביכ״נ) ואינן נותנות לצאת... בלא שתשלשל (מעות לידן)", 
ופעמים שהן מזלזלות בזו הלשון: "לדבר אכילה כן יש לכן מעות, 
ולהטיל לאו!״ (פנקס הכשרים, מהד׳ ד. אבדון, סי׳ תמ״ו, עט׳ 88 ). 
ביטוי עיוני לכך נתן ר׳ שלמה אפרים לונטשיץ (ע״ע) בדרשותיו. 
המצליחים בכלכלה הם בעיניו "העשירים פני הארץ אשר... מלאו 
אמתחותיהם כסף כאשר יוכלון שאת. ורובם שרוים בשלוה. ויש להם 



435 


פולניה: יהודים 


436 


התערבות עם העמים. ורחוק מהם בקשת הישועה. כי אין להם 
מחסור דבר. כי בעמל אנוש אינימד (עוללות אפרים, הקדמה). 
העושר הניתו להם הוא, לדידו, כבשר הרקוב המושלך לכלבים. 

למרות המתח החברתי הניכר, המתבטא גם במעשי הנהגה בקהי¬ 
לות, וביחס ועדי הארצות אל פשוטי־עם, הצליחה הנהגת הציבור 
בפ ׳ בדאגתה לכלל ישראל. מרבית מעשיה ונימוקיה כוונו לטובת 
החב, אע״פ שלא ממנו נבחרה ועליו נטתה להתנשא. 

חיי התרבות נעשו עשיחם ומגוונים ביותר למן המחצית 
ה 1 של המאה ה 16 , ואף גזירות ת״ח—ת״ט לא פגמו בהם, אם כי 
היטו את ההתפתחות לכיוון חדש. חכמי פ׳ שאחרי ר׳ יעקב פולאק 
נודעו לא רק בארצם. ישיבות פ/ שרבות מהן הוחזקו בידי ראשיהן 
העשירים, או בידי קרובי משפחתם (ע״ע אידל׳ם, שמואל אליעזר; 
איסרלש, משה) היו מפורסמות בתפוצות, ונהרו אליהן תלמידים 
גם ממרכז אירופה וממערבה. חכמי פ׳ קיימו קשרים הדוקים עם 
בוהמיה (ע״ע יהודה ליוא בן בצלאל), איטליה (ע״ע מרדכי יפה) 
ושאר קהילות אירופה. כן נתהדקו הקשחם עם א״י (ר , , למשל, 
ישעיה הורוביץ). ועדי הארצות נדרשו להכריע בסכסוכים שמחוץ 
לם׳, כפרנקפודט. 

חכמי פ׳ אמנם הכחזו בגאווה כי ,מגזע חסידי אשכנז אנו׳ 
ושמרו על תודעת ייחום זה (ר׳ למשל, תשובה, סי׳ כ״ט של ר׳ 
שלמה לוריא), אך למעשה נתפתחה שם תת־תרבות אשכנזית־פולנית. 
אין זה מקרה, שר׳ משה איסרלש סיכם את המיוחד בהלכה האשכנ¬ 
זית בהגהותיו־תוספותיו (,המפה׳) לשלחן־ערוך של ר׳ יוסף קאח 
הספרדי. מיהדות פ׳ בעידן גדולתה יצאו יצירות גדולות ומגוונות, 
כגון: ,שני לוחות הברית׳ לר׳ ישעיהו הוחביץ, ,ים של שלמה׳ לר׳ 
שלמה לוריא, ,הלבושים׳ לר׳ מרדכי יפה, הפיחשים להלכה ולאגדה 
על סדר הש״ם לר׳ שמואל אליעזר אידלים, הדרשות לר׳ שלמה 
אפחם לונטשיץ, והפירושים ההלכיים והעיוניים לר׳ מנוח הנדיל 
מברסמצ׳קה, ר׳ משה מת ספשמישל, ר׳ אלכסנדר סלק, ורבים אחרים. 
בפ ׳ נוסח סופית היתר־עיסקא (ע״ע רבית). למנהגי תפילתה ולנוס־ 
חות תפילתה וסליחותיה סיגנון מיוחד שינק מהוויית המונים מגוונת, 
שבה יסודות עממיים שונים ותקיפים. השפעת תנועת שבתי צבי 
בם׳ העמיקה מכוח הרישומים המחים של גזירות ת״ח—ת״ט. ר׳ דוד 
הלוי, בעל הט״ז, היה בין הנמשכים אליה. תנאי החיים שהחמיח — 
הן מבית והן מחוץ — לא ביטלו את מרכזיות פ׳ בתרבות היהודים. 
יתרה מזו: עם ההידלדלות החמחת נעשה ת״ח מפ ׳ , המגיע למרכז 
איחפה או מערבה — אם כרב וראש-ישיבה, אם כדרשן נודד ואם 
כמלמד תינוקות — שכיח בקהילות איטליה, גרמניה ובוהמיה־ 
מוראוויה; תופעה זו של ,הגמוניה׳ של יהודי פ׳ בתחומי התרבות, 
ולשונם היידיתה״בלתי־תרבותית"—היתד, מגורמי ההשכלה בגרמניה. 
מכוח ההתנגדות של עשיחם ומתבוללים לתרבות מוחם אלה ואף 
לצורתם החיצונית. מבחינה כלכלית נשתלבה פעילות יהודי פ׳ 
במחצית ה 2 של המאה ה 17 ובמאה ה 18 בז( של יהודי החצר 
בגרמניה וביחדיה הגדולים — לייפציג וברסלאו. יהודי פ׳ היו 
ספקי התבואה והבקר הגדולים לסוכנים היהודיים של נסיכי גרמניה 
לאחזקת צבאותיהם. 

ה הנהגה המוסדית נעשתה באותם ימים יותר ויותר סגורה 
לעצמה. מתקנות הקהילות והוועדים עולה קול בעלי המלאכה מהודי ם 
המפוזחם בקהילות׳ התובעים חלק בהנהגה ובכבוד בציבור שנמנעו 
מהם. כמד, תקנות שפעלו קודם מרצון רוב הציבור נעשו — 
בנסיבות של הצרת מרחב ההתפשטות ומיעוט האמצעים — לגזרות 
שחלקים גדולים של הציבור לא יכלו לעמוד בהן. למשל, התקנה 
על חזקת הארנדה (ר׳ לעיל, עט׳ 432 ) נעשתה קשה לרבים לאחר 
שנת ת״ח, עם צמצום ההצע. התרבות העממית, שראינוה עוד 
במאה די 15 , נתחזקה במאות די 16 — 17 , ובמאה ה 18 יש שהתייצבה 
נגד תרבות השכבות העליונות, 


ביטול ועדי הארצות ע״י המלכות ( 1764 ) היה ביטד חיצוני 
לחולשת ההנהגה העצמית היהודית ולהתפורדות מלכות פ׳ ולחיפוש 
דרכים חדשות מצדה לטיפול בשאלות שונות, ובתוכן שאלת היהודים. 

השלאכטה הנוצחת, שהשתתפה בנסיונות להצלת המלכות (ר׳ 
לעיל, עמ׳ 419 ), מצאה שעת־כושר — בעת הביקורת על האצולה 
שנמצאה בירידה — לגבות חובה מן היהודים בני חסות המעמד 
העליץ. רעיונות ההשכלה והמהפכה כוונו למעמד השלישי, ובס׳ הוא 
היה יהודי בחלקו הגדול. כך שימשו בערבוביה בעת ,הסים בן 4 
השנים׳, בספרות הפוליטית של סוף המאה ה 18 . כגון זו של "הסדנא 
של קולונטי" (ע״ע), מגמות של שנאה כבושה ישנה מטעם ,העחם 
המלכותיות׳ ומגמות שוויוניות מבית מדרש ההשכלה האירופית. 

התסיסה הדתית־החברתית שמצאה לה ביטוי רדיקלי, 

עד כדי ניתוק הקשחם מכלל ישראל, בתנועת יעקב פרנק (ע״ע), 
סללה לה דרך קוינסטרוקטיווית, חדשנית ושמרנית כאחת׳ בחסידות 
(ע״ע) מייסודו של ר׳ ישראל בעל־שם־טוב. תנועה זו שבאה ממעבה 
החיים החברתיים ופעלה בדרכי הווייתם, ליכדה באמצעות שירה, 
חקוד וסיפור את החבורה החסידית, ובדרכי־חברה גשמיות אלה 
עיצבה את דוחה: ״שיתבע כלל הכל — כי צורך קיום המצות 
והתורה והתפלה של בני אדם הוא כמו שנברא האדם בחומר וצורה 
מן ד׳ יסודות, שהם ב׳ הפכים! והיתד, הכונה העליונה כדי שיעשה 
אדם מן תומר צורה ונעשה אחדות אחד. כך היה צורך כל מצות — 
אפילו הגשמיות, כגון טלית ותפילין וסוכה ולולב — כדי לעשות 
מתומר גשמי צורה רוחנית" (ר׳ יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב 
יוסף, קארעץ, תק״מ, הקדמה, ב׳, ע״ב). מהפריצה שאינה ראויה של 
החול אל הקודש, נלמדה החובה של הכנסת הקודש בחול "כי שמעתי 
בשם מוהר״ר נחמן קאןזויר שהוכיח לבני אדם שאינם מקיימין 
,שויתי ה" גם בעוסקו בסחורה ומשא ומתן. וכי תאמר, איך אפשר 
זה ?... הא בהיותו בבית הכנסת ומתפלל אפשר לו לחשוב בכל מיני 
סחורה ומשא ומתן, הוא הדין איפכא. ודברי פי חכם חן" (שם, 
וירא, יז, ע״ב). הסברת דברי השיטה באה מן המציאות כמות שהיא 
של החכירה. ״יש לומר על דרך הלצה — ששמעתי מאחד שבא 
למבצר להוסיף על הארענדע של חבירו. והוכיחו האדון, איך מלא 
לבך להצר לחבריך... והקשה לו: הא ודאי זהו יצר טוב, ואיך הולך 
למבצר 7 ושאל זה השאלה חכם אחד, והשיב לו: איך הולך היצר־ 
רע לבית הכנסתן" (שם). 

בראש החבורה החסידית ניצב המנהיג הכאריסמאטי הצדיק 
(ע״ע חסידות, עם׳ 779 — 784 ) — "כי נודע סוד מה שכתב משה 
רבנו עליו השלום, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו׳: 
כי העולם בכלל נקרא פרצוף אחד — והמוני עם הם רגלי הפרצוף; 
והצדיקים הם עיני העדה.״ כי העולם בכלל נקרא ,סולם׳ — שהמוני 
עם מוצב ארצה, שנקראים רגלי העולם. והתלמידי חכמים הם הראש. 
וזהו שכתוב ,וראשו מגיע השמימה׳. ומאחר שהם הכל קומה שלימה, 
פרצוף אדם אחד — אם כן,מלאכי אלהים׳, שהם הצדיקים שלא מעלו 
בשליחות קונם — ,עולים בר — שאם הדור מכשירים מעשיהם, 
אז ראשי הדור עולים במעלה יותר... והוא הדין בהיפך — חם ושלום 
יורדים... בו בסולם, שהם כללות העולם, המוני עם. כי בירידת רגלי 
האדם בבור גם הראש הוא נמוך, מה שאין כן כשעומד ברגליו על 
ההר... וקל להבין״(שם, ויצא כ״ב, ב — כ״ג, א). 

תנועה זו, ששרשיה בפודוליה, נפוצה מהר דרך וולין אל עבר 
חלקיה המרכזיים של פ׳. בשני דורותיה הראשונים הונהגה תחילה 
בידי הבעש״ט, מאיזור התחלתה, ואח״ב ממזריץ׳ (:)ש 2 זץ 117 :> 11 א) 
שבוולין ע״י המגיד ר׳ דב בער. בדור השלישי, שבו עברה ההנהגה 
לידי כמה מנהיגים, זה בצד זה, באה התפשטותה הגדולה בכל פ׳ 
ומאותה עת נעשתה הווייתה יותר של עיירה ועיר משל כפר ושל 
נודדים בדרכי המסחר. סוף המאה ה 18 היה גם שעת התפוררותה 
הסופית של פ׳, ובעת זו הופיעה ההתנגדות לחסידות מבית מדרש 



437 


פולניה: יהודים 


438 


הגר״א מווילנה. כך נעשתה ם׳ הישנה, כולל אוקראינה, לארץ החסי¬ 
דות, וליטא — שם נרדף להתנגדות לה. 

בתנועת החסידות עיצב דתם מזרחה של הארץ, תחום הקולוני¬ 
זציה והתרבות של המונים מפוזתם. דפוסים רוחניים ודרכי מנהיגות 
לס׳ כולה ויצר שיטה חדשה ביהדות, שעתידה היתד. להשפיע עד 
ימינו, בכל תפוצות ישראל. 

במחצית ה 2 של המאה ה 18 , עת התפשטות החסידות וקביעת 
הדפוסים המתמידים של דרכי מנהיגותה, נמצאה ם׳ בפרפות הגסי¬ 
סה, ומהם נתעצמו מגמות העתידות להשפיע גם בם , המחולקת 
ולאחריה. המעמד השלישי הנוצרי הפך לנושא דגל שנאת ישראל. 
האצולה הפולנית, שתחת שלטון זר נדחקה מן ההשפעה המדינית, 
גם היא פנתה נגד היהודים, כשלא יכלה עוד להשתמש בשירותם 
ולא להגן עליהם. ואילו בין יהודי פ׳ גרמו השפעות ראשונות של 
ההשכלה (ע״ע זמושץ׳, ישראל בן משה הלויי מנדלסזון משה) 
למגמות של התבוללות, מתוך בטיה להציע את היהודים כנושאי 
הדמוקרטיה הבורגנית בס׳. דמות ברק יוסלביץ' (ע״ע), הפניות 
השונות של יהודים אל הסים הפולני והאגדות על יוסף שמואל 
זבימקובר (ע״ע) מאפיינים דרך זו. 

חלוקות פ׳(ר׳ לעיל, עם׳ 419/21 ) הביאו את מרבית היהודים תחת 
שלמון רוסיה הצארית, שלא ידעה יהודים בגבולותיה זה מאות 
בשנים, והיתר באו תחת שלטון אוסטריה ופרוסיה, שנקטו אותה 
שעה במדיניות של פיקוח מצמצם על מספרי היהודים ומושבם, 
בדרכי אפליה בין ,יהודים מועילים׳, שלהם ניתנו זכויות כלכליות 
וחברתיות (אך לא מדיניות וחברתיות), מתוך שיקולים מרקנטי- 
ליסטיים (ע״ע מרקנמיליזם, עמ ׳ 506 ), לבין יהודים בלתי-מועילים, 
שנדחקו בכל תכסיס אפשרי. 

ג. מחלוקות פולין ועד מל ה״ ע 1 . חלקי פ' לא נת¬ 
גבשו, עד לאחר 1815 , למערך מדיני ויישובי־תחבורתי יציב במלכדות 
שאליהן סופחו(ור׳ לעיל, עמ׳ 421 ומפות עם׳ 419/20 וע״ע: הנסיכות 
הגדולה של ורשה). ברם, כבר בשנות המעבר והתמורות ( 1795 — 
1815 ), הסתמנו כמה קווים וסגולות שעיצבו מכאן ואילך את יהדות 
ם׳ בכללה; עיצוב זה כלל שוני ניכר, שגדל והלך, בין חלקי 
פ׳, בהתאם למידת השתלבותם בממלכות המחולקות. יהדות ס׳ היתה 
מאוחדת אפוא במשך המאה ה 19 , עד לשנת 1914 , בכמה מגמות 
משותפות — הן בגורל החיצוני והן בהתפתחות הפנימית — שהיו 
מונעות בעיקר מכוח השפעות משרידי העבר של פ׳ המאוחדת 
ובתוקף התנאים של כל חלק מחלקיה. באותן שנים התגבשו ביהדות 
ם׳ תרבויות משנה אזוריות שמבנן הכלכלי, החברתי והתרבותי 
הושפע ממורשת יהדות פ׳ המאוחדת ומהיחס למסורת המלכות 
הכובשת. 

נוצר פסיפס של יהדויות, ,יהדות פ" כללה את החלקים ששבו 
ונתאחדו בם׳ העצמאית בין שתי מלה״ע: חלקי ליטא ורוסיה הלבנה, 
ממחוזות הספר המזרחיים של מחוזות מלנה, 

גרח־נו, נובוגתדק), של פ׳ הקונגרסאית׳ של גליציה המזרחית וה¬ 
מערבית ושל מחוזות פוזן, פומרניה ושלזיה, בחלקיהן שנפלו לס׳ — 
מחוז מחוז וייחודו ברוב תחומי החיים והתרבות. מרכזים ,פולניים׳ 
ביותר היו תלקי גליציה ופ ׳ הקונגרסאית. 

במשך המאה ה 19 היו יהודי מחוזות הספר המזרחיים, חלק 
מיהדות ליטא ומהתלקים המרכזיים בעיצוב תרבות המתנגדים ווו 
של חב״ד. מבחינה כלכלית-חברתית היו מחוזות אלה מחדלים ביותר 
שב,תחום המושב׳; יישובם נעשה צפוף יותר ויותר; הפער החברתי 
בהם הלך והחריף; וגזירת הקנמוניסטים בהם הוסיפה למתת החברתי. 
בביאליסטוק, למשל, גרם התיעוש לעליית שכבת פרולטריון תע¬ 
שייתי יהודי מול קומץ מתעשרים, תעשיינים וסוחרים גדולים. 
בווילנה, בסמורגון ובסביבותיה! היו שוליות של בעלי-מלאכה 
ופועלים במפעלים זעירים לימים חום־השדרה של הבונד ופועלי ציון 


(ע׳ ערכיהם). ישיבות ליטא הג¬ 
דולות, כוולוז׳ין ומיר (ע׳ ערכי¬ 
הם), תרמו בדרכן, לייחוד האיזור 
ולהשפעתו. בשדה לימוד התורה 
היתד■ התרומה בעיקר של ,אקד¬ 
מיזציה׳ מובהקת: ,השיעור׳ הע¬ 
יוני של אישיות כר׳ חיים סולר 
ביצ׳יק (ע״ע [ 2 ]) נעשה דגם של 
היצירה יותר מפסקי הלכה-למע- 
שה והשו״ת המסרתיים. מבחינה 
חברתית, עולם הישיבות היה עו¬ 
לם של "רפובליקות נוער", ש¬ 
גידלו עלית גם לקהילות מעבר 
לליסא (כלשון ביאליק ב,הםת- 
מיד׳ — "בית היוצר לנשמת 
האומה״). המשכילים ובתהמ״ד לרבנים (ע״ע, עמ׳ 981 — 991 ) שב¬ 
ווילנה העלו חוגים רדיקליים ושמאלניים. מבחינת חלוקה סטטיסטית 
ומקצועית נמנו היהודים בתחומים אלה עם תחומי רוסיה הלבנה 
וסביבותיה עד לסוף מלה״ע 1 . הכללת אזורים אלה בפ׳ העצמאית 
היתה עבור היהודים שבהם, מעשה חלוקה וביתור מכל הבחינות — 
בינם לבין אזורים ומקומות והודה, אתם רקמו במשך דוחת, רקמת 
חיים ותרבות משותפת. 

יהדות חב ם׳ קטן וזו של חם האדומה הישנות נתגבשו מעת 
הינתקן ממלכות פ׳ — ועד לאיחודן בס׳ העצמאית — ליהדות 
גליציה המערבית (פ׳ קטן, בקירוב) והמזרחית (רום האדומה וסבי¬ 
בותיה, בקיחב). שתיהן היוו מחוז מינהלי נפרד מאז 1803 ; הרא¬ 
שונה, כולה ,פולנית׳ מצד ההתקשחת לסביבה, והשניה, קחעה בין 
,פולניות׳ ל,אוקראיניות׳, בייחוד מסוף המאה ד. 19 . 

ב 1817 היו בגליציה 200,272 יהודים: ב 1869 — 575,918 ; ב 1910 — 
872.972 . האיזור היה עני ביותר. קבוצות בודדות של יהודים 
אמנם הגיעו להשגים ניכחם, כגון בתחום הנפט של דחה 1 בי 7 
(ב 1816 היה יהודי הראשון שהפיק נפט בבוחסלו). אף היו, יחסית, 
בעלי אחוזה יהודיים רבים, אך חב היהודים עבר דלדול מתמיד. 
ב 1900 התפתסו בתחום גליציה 48.998 ( 17.7% ) מהם מחקלאות — 
כשפער חברתי גחל קיים בין בעלי האחחות לבעלי המשקים 
הקטנים: 73,206 ( 26.4% ) מתעשיה ומלאכה — בחבם במפעלים 
זעיחם; 81,617 ( 29.4% ) ממסחר ואשראי — חבם מחנוונות ומחב- 
לות (במזרח גליציה תפסו היהודים 91.2% מהמסחר הקמעוני; 
במערבה — 81% ) ; 19,112 ( 6.8% ) ממקצועות חפשיים, פקידות 
וצבא; 32,359 ( 11.7% ) כשכיח יום ועוזחת-בית — והיתד. זו שכבה 
עניה ביותר; ב 23,000 ( 8% ) היו קבצנים או חסח פרנסה. 

בגליציה, שנהנתה מאוטונומיה תחת שלטון אוסטחה, נתנסו 
היהודים, לראשונה, בתוקף המגמה השלטונית הפולנית לסלקם 
ממעמדם המרכזי בכפר ובעיר. 

במלה״ע 1 נפגעה ביותר יהדות גליציה המזרחית בעקבות פלישת 
החסים. בחברה היהודית בגליציה היה מתח רב בין ההתבוללות — 
בחלקה לתרבות הפולנית, בחלקה לגרמנית — לבין מגמות האורתד 
דופסיה (מחזיקי הדת) והציונות. מתח זה התבטא בבחירות לפרלמנט 
ב 1911 , כשבדחהוביץ׳ נשפך דם יהודי בידי כוחות הבטחון, במגמה 
לעזור למועמד המתבולל, ד״ר לוונשטיין. בתרבות התורנית היו 
גחלי גליציה כר* יוסף שאול נתנזון וכר׳ שלמה קלוגר (ע׳ ערכיהם) 
ממשיכי דרך הפסק והפרשנות; האדמו״חם כשל בלז וב 1 בוב — 
פיתחו מנהיגות תקיפה, שנטתה בד״כ לסייע ליסוד הפולני באיזור, 
תמורת עזרה לשמירת האופי המסרתי של חיי היהודים. הצייתנות 
המוחלטת של מעחציהם סייעה אח״כ בידי האדמו״חם גם במלחמתם 
בציונות ובסוציאליזם. 



לכרע יהודי בסולניה. 
אמצע המאה ה 19 


439 


פולניה: יהודיים 


440 



ל&ק•. 

י'־':■ 


/׳׳־\<# 

י : 0 ' י 

.* 3% ' •י... 






—-._— 

'י 




ה׳עוק בריקי (מוזה שיילדה) 


בגליל פחן נמשכו היהודים להגירה מערבה, לתחומי פרוסיה 
וגרמניה. ב 1910 גרו בגליל זה רק 34.5% ממספר היהודים שגרו 
שם ב 1849 . היתה נסיה לצד הגרמנים, שפעילותם התרבותית והכל¬ 
כלית, היתה לצנינים בעיני הפולנים. האיזור היה נגוע בשנאת 
ישראל חזקה מצדם, ולימים העבירוה לפ׳ העצמאית. 

מרכז פ׳ זכה למעמד מיוחד בנסיכות הגדולה של ורשה; ב 1808 
היו בה 205,000 יהודים, שהיוו 8% מכלל האוכלוסיה, 27.9% מאוכ¬ 
לוסיית ערי הדוכסות ו 4.8% מאוכלוסי כפריה. לאחר מכן נתגבש 
המעמד המיוחד של ,פ׳ הקונגרסאית׳ (ר׳ לעיל, עמד 420/1 ומפה 
שם}. 

ב 1791 החלה הגבלת יציאת יהודים מ,הפלכים המסופחים׳ לרוסיה 
אל הפלכים הפנימיים שלה עקב התחרותם בסוחרים הרוסיים. 
ב 1804 נצטוו היהודים לצאת מהכפרים. שתי המגמות — של קו 
נבול בתוך המלכות הרוסית, ליהודים בלבד, ושל דחיקתם מהקשר 
עם הכפר — היו שורש ,תחום המושב׳ * בתחום זה היתר, 
,פ׳ הקונגרסאית׳ במעמד מיוחד לטובת היהודים מכמה בחינות. 
במלכות זו התחרו השלטונות הרוסיים במייצגי הציבוריות הפולנית 
על אהדת היהודים, אם כי מתון־ שנאה כבושה להם, שהיתה משותפת 
למתחרים. כשנקבע ,תחום המושב׳ בקוויו הסופיים ( 1827 ), הוא היה 
עדיין, לגבי היושבים ב,פ׳ הקונגרסאית׳ ואגפיה, מרחב ניכר להת¬ 
פשטות, הן למעשה והן בתחושתם; צל קוויו המגבילים לא היה כה 
כבד שם. אף גזירת הקנטוניסטים (ע״ע), שנגזרה באותה שנה, לא 
פגעה באיזור זה, ומהיהודים נמנעו הסבל והפיצול החברתי שבעטיה. 
רק ב 1843 נתחייבו יהודי פ׳ הקונגרסאית בגיוס, ולפי תנאים נור¬ 
מליים. 

ב 1828 ישבו ב,פ׳ הקונגרסאית׳ 384,263 יהודים ( 9% מכלל 
האוכלוסיה), מהם 67.7% בערים ( 58% מאוכלוסייתן) ו 32.3% 
בכפרים. מרד 1830 (ד לעיל, עם׳ 421 ) הביא לידי ביטוי את המשך 
האהדה לעניין הפולני בסיגנון ברק יוסלביץ׳ (שנפל ב 1809 במער¬ 
כות הנסיכות הגדולה ורשה), אלא שהחוגים הפולניים חששו מהשוד 
יון המתחייב מכך ומהעצמיות היהודית שלא בטלה בהמונים (שאלת 
גילוח או אי-גילוח זקנם של המתגייסים היהודים היוותה בעיה). 
,הדיקטטור׳ חלופיצקי התנגד לשיתוף היהודים בצבא המורד, ושר 
המלחמה קבע, שאסור כי דם יהודי יתערב בדם הפולני. במאמצי 
ראש ביהמ״ד לרבנים אייזנבוים והנהגת הקהילה בוורשה (שהקציבה 
40 אלף זהוב למדים) הושגה פשרה: היהודים נתקבלו למיליציה 
ולא לצבא; התנדבו 850 . 

תוצאות המרד, בייחוד בריחת אצילים לחר׳ל והחרמת נכסיהם, 
הכבידו על מצב היהודים בכפרים. מצד שני התעשרו והלכו 
משפחות מעטות כאלו של הבנקאי והקבלן לאופולד קרונגברג, של 
הסוחר יעקב אפשטיין ושל נתנזון, ואולברג, בלוך, פוזננסקי ועוד. 
בערי תעשיית הטכסטיל כלודד היה בידי היהודים חלק ניכר מהמפ¬ 
עלים, אך חלקם היה קטן יחסית בתוצרת ובמספר הפועלים, שכן 


היו המפעלים שבידם קטנים ברובם. וחדירת הפועל היהודי קשה 
ביחס. אעפ״כ במשך המאה ה 19 עלה בערים אלה פרולטריון יהודי 
בצד שכבה קפיטליסטית יהודית צרה. 

ב 1841 נפקדו בם׳ הקונגרסאית 372,994 יהודים — 85.8% בערים 
ו 14.2% בכפרים. ב 1870 — 815,433 ( 13.5% מהאוכלוסיה), ב 1897 
1,321,100 — 14.0% . עד לשנות ה 80 היה חלקם של היהודים במסחר 
הערים גדל והולך (בוורשה 72.1% של המסחר ב 1862 ו 79.3% ב 1888 ). 
אח״כ החלה ירידה במרכזים הגדולים ( 62.1% ב 1897 בוורשה). 

במשך רוב המאה ה 19 היתה הגירה בתוך תחום המושב: מפ׳ 
לאוקראינה, ומאוחר יותר מאזורי ליטא ורוסיה הלבנה אל פ׳ ד,קונ־ 
גרסאית. המהגרים גיבשו בכמה מקומות את חוגי ה,ליטוואקים׳, 
שנתבלטו בייחודם התרבותי-היהודי ובנמייתם לתרבות הרוסית: 
לכן עיינו אותם הפולנים, בייחוד בוורשה. 

המבנה החברתי של היהודים ומצבם הכלכלי נשבר ונבנה מחדש 
מאז שנות ה 40 של המאה ה 19 , כתוצאה מהמשבר החמור שחל 
במעמדם בכפרים ובפרנסותיהם המסרתיות. בהצעת כרוז למען 
הפניית יהודים שקיומם בכפרים נהרס באותה עת מתוארת "תוגת 
רוע מצב עניי עמנו, אשד מיום ליום ירדו מטה מטה... ביותר אלה 
אשר מלפנים בכפרים ישבו ובצילם חיו גם הרבה מדלי... עירנו — 
מהם באו לשרת אותם בעבודתם... ומהם לבקש חמלה ומתנת 
חנם. ועתה כי גורשו מ... אדמת הכפרים... לעת שיבתם ערומים, 
עטופים בלויי סחבות, יעבדו בפרך מעל לכח ידם... לכתת אבנים 
או לעשות עבודה קשה זולתה". בניהם נמצאו בהתפוררות חברתית 
"ויבחרו במתנת בני אדם... ועל כי נעתקו מעין הוריהם, מה נקל 
להם באין משגיח תעות מעגלי הישר, ללכת בתהו ללא דרך" 

( 111 1611 ) 11 ( ז 16 > ש]נ 1 :> 111 :) 5 ש 113£158 ;) 15 ־! ¥1 \ ־): 11651 ) 74 .נ 1 ץ־ 11 ז 1 ש¥\ . 0 . 8 
1972 ,ש 1£12£ ג\) 2-16 , 0160 ? 1 ) 1111 1 ) 81155130 ; נספח /י 1 , עמ ׳ 257 ). 

מהמונים מדולדלים אלה באו אלפי המשפחות שפנו, בעידוד 
הממשלה, לחקלאות ממש, בפ׳ (ר׳ י. ברשיש, פרשת ההתיישבות 
החקלאית של יהודים ב׳מלכות פולין׳ בתקופה שלפני שחתר האב¬ 
רים, ציון, ל״ב, תשכ״ז, עם׳ 46 — 75 ) ובאוקראינה, מהם ההמונים 
שחדרו, למרות התנאים הקשים, לפרולטריון התעשייתי; מהם גלי 
ההגירה הראשונים למרכז אירופה ולמערבה, ואל מעבר לים; והם 
שנדחסו לעיירה היהודית של פ׳ והקנו לה את צביון חייה וכלכלתה. 

בקרב המהגרים הפולניים, במיוחד בצרפת, נחלקו הדעות בשאלת 
היחס ליהודים. סופרים, היסטותונים והוגי-דעות כמיצקיביץ׳, ללול 
ומעל לכל טובינסקי (ע׳ ערכיהם) דנו בניסוחים שונים של אהדה 
ליהודים. מיצקיביץ׳ וטוביאנ* 
סקי אף עשו להקמת גדוד 
עבת ולמען שיבת היהודים 
לא״י. 

מרד הפולנים של 1863 בא 
בעיצומו של המשבר והבליט 
בחדות את מרבית הנתונים 
המיוחדים של מצב יהודי פ׳. 
מצד אחד גברה התערות חלק 
מהם בלאומיות הפולנית. ב־ 
1861 החל להופיע בוורשה 
העתון 2 ) 1 תש 2 ־ 11 ב 1 ( ("השחר") 
שהטיף להתבוללות. כרב קהי¬ 
לת ורשה שימש, מאז 1856 , 
ת דב בתש מיזלש (ע״ע) בן 
גליציה ופטריוט פ ן^ ני< לצךו הנווארריר, היהודית במרד 1830/1 

הנהיג את הציבור מארקוס יאסטראוו. מאז 1860 עמדו בראש פעילות 
יהותת ניכרת לטובת העניין הפולני. כשסגרו כנסיות, כמחאה על 
חילולן, נסגרו גם בתהכ״נ. הרבנים חתמו על הקתאה למהפכה מטעם 






441 


פולניה: יהודים 


442 


הבישופים. מצד שני, בעקבות צו של הצאר אלכסנדר 11 (ע״ע) 
מ 1862 , קיבלו היהודים הקלות רבות; הותר להם להתיישב בבל עיר 
שבמלכות פ׳ ובכל חלק שלה; לקנות אדמות אצילים ולהעיד 
בבתמ״ש כשאר האזרחים. אף הוטל על המושל לבדוק את שאר 
ההגבלות במגמה להקל בהן. אלא שצמרת החברה היהודית המשיבה 
באוריינטציה הפולנית. הממשלה הלאומית פנתה ב 1863 בכרח ,אל 
האזרחים בני דת משה/ פעילות היהודים במרד שנכשל גרמה להת¬ 
גברות איבת השלטון והציבוריות הרוסית ליהודים. בסיום נחשול 
הפרעות ברוסיה ב 1881 היו פרעות גם בוורשה. 

מגמות הירידה האיטית במעמד היהודים במסחר של פ׳ נמשכו; 

אף הפרולטריזציה נמשכה. הימין הפולני ראה ביהודים, יותר מתמיד, 
את הגורם המעכב בחברה הפולנית, שיש לה גם יסוד עירוני משלה; 
וכעת ראו סיכוי לסילוקם. הצטרפות יהודים למפלגות השמאל גרמה 
אף היא לשנאה לכלל היהודים. 

הגיוון וביטויו בתחום התרבות וההנהגה נמשכו אף הם כל המאה 
ה 19 . ,חצרות׳ האדמו״רים של בתי קוצק, וורקי, גור, אלכסנדר ועוד 
רבים ליכדו סביבם המוני חסידים, ועשו עיירות קטנות למרכזים 
יהודיים גדולים. יש שגילו מגמות של סערה ותמורה, כבמשנת 
קוצק ואיז׳ביצה. הלבוש החסידי, למן לבוש הראש, ה׳ספודיק׳ 
וה״שטריימל׳, ועד לאבנט ולגרביים הלבנים, וההתנהגות החסידית, 
היו בעיני בני־ברית ושאינם בני־ברית לסימנים מובהקים של דרך 
ישראל. הליכוד סביב האדמו״רים והאמונה האיתנה בהם עשו לטש¬ 
טוש תוצאות הפער המעמדי שהלך וגדל; גרמו לכך שכל מי שפרץ 
ויצא מגדרם, נטה — עד להופעת הציונות — להתבוללות. בבתי 
חסידים אמידים נעשתה — בעיקר מסוף המאה ה 19 — מעין חלוקה 
תרבותית לפי המין: הבנים נשארו אמונים על תורת ישראל, והבנות 
חונכו על תרבות פולנית, והיו מבחינת השכלתן ונטיית־נפשן ממחנה 
המתבוללים. בנסיבות אלו היו האדמו״רים ומקורביהם לגורמים 
פוליטיים, שנטו בד״כ לתמוך בפולנים, בייחוד במקום שלא התנגשו 
ישירות בשלטון הרוסי. 

הדפוסים המודרניים של הבעת דעה נתרבו אף הם, ומשנות 
ה 80 של המאה ה 19 גברה והלכה גם השפעת התנועה הלאומית 
היהודית וגם השפעת הסוציאליזם. עוד קודם לכן היה ר׳ אליהו 
מגריידיץ שבמחוז פוזן ממבשרי הציונות. בתנועת חובבי ציון היתה 
מנהיגותם של ר שמואל מוהילבר ושל אברהם גרינברג רבה. אף 
בעבודה המעשית למען א״י נטלו חלק ניכר יהודים מכל האזורים 
שנכללו אח״ב בפ׳ העצמאית. 

הציונות, למן 1897 , התפשטה בקרב יהודי פ/ מבין מנהיגיה 
הבולטים למן ראשית המאה ה 20 מייצגים י. ניסנבוים (ע״ע) את 
האגף החרדי וי. גרינבוים (ע״ע) את האגף החילוני. בגליציה עולה 
דמותו של אלפרד נוסיג (ע״ע) ובמידה מסוימת יצא אף מרטין 
נובר מתרבות זו. ההתבוללות התגברה והלכה. יצירת האספרנטו 
ע״י לודוויג זמנהוף משקפת אף היא את המגמה לעל-לאומיות. 

היצירה התרבותית של יהודי פ׳ הקונגרסאית בימים ההם כללה 
עתונות רבה ומגוונת, וספרות. בין הסופרים היו שביטאו את הסגד 
ליות היהודית, כי. ל. פרץ. ח. ז. סלונימסקי (ע״ע) ביטא את ההשכלה 
שהתכוונה לפעול גם לתיקונים בדת ובחיים בתוך עמה ולהעבירו 
להתבוללות. סוקולוב (ע״ע) עיצב כבר לפני מלה״ע 1 את דמות 
העתונאות העברית הלאומית ואת חלקה של יהדות פ׳ בהנהגת 
הציונות העולמית. 

כשהצביעו יהודי ורשה ב 1912 בבחירות לדומה הרוסית עבור 
מועמד השמאל הפולני, והכריעו את הכף לטובתו נגד מועמד הימין 
הפולני׳ הגיבו ה״אנדקים״ (ר׳ לעיל, היסטוריה, עמ ׳ 422 ) בארגון 
חרם כלכלי על היהודים. כך נסתמנו בפרוס מלה״ע 1 קוד ההעזה 
והסיכון של התייצבות היהודים כגורם עצמאי במדיניות הפולנית. 

ד. למן מלה״ע 1 ועד היום ( 4 197 ). במלודע 1 נפגעו 



בית הכנסת בנווו׳נ״ן ( 5 יד קו 015 יה). הסע מתכפר, 


קשה, תחילה. יהודי גליציה המזרחית. הצבא הרוסי המתקדם פגע 
קשות בקהילות — בהשפלות, בשוד ובפגיעות גופניות, ואילו בעק¬ 
בות התקדמות הצבאות הגרמנים אל לב רוסיה ( 1915 ) נצטוו יהודים 
רבים לפנות את האזורים שנודעו אח״כ בם׳ העצמאית כ״אזורי הספר 
המזרחיים" (ר׳ לעיל), תאלצו לנדוד מזרחה. המוני הפליטים היוו 
בעיה קשה! קשה הימנה היתה החשדת המוני היהודים בריגול למען 
הגרמנים ובעוינות לרוסיה. למעשה נפלה פ , הקונגרסאית כולה 
בידי הגרמנים כבר באוגוסט 1915 , ואח״כ נפלו תחומי הספר המז¬ 
רחיים (ר׳ לעיל, עט׳ 423 ומפה, עמ ׳ 421 ). מבחינה מדינית וחברתית 
הביא הכיבוש הקלה ניכרת ליהודים. הרבנים הצבאיים הגרמניים 
באו במגע אוהד עם המוני היהודים, ואף שאר חיילים וקצינים 
יהודיים שבצבא הכובש שעזרו ככל שיכלו, והושפעו מיהדות ם׳ 
ותרבותה והביאו בשורתה ליהדות גרמניה; בכך תרמה יהדות פ׳ 
לרנסאנס יהודי בגרמניה בין שתי מלה״ע. בשנים 1917 — 1920 
התנסו יהודי פ׳ בפעילות מדינית. באזורים שתים הוקמו, לקראת 
סוף המלחמה, מועצות לאומיות יהודיות. נציגות יהודית ניסתה 
לנהל מו״מ הן עם י. פילסודסקי (ע״ע) ומפלגות השמאל הפולני, 
והן עם דמובסקי (ע״ע) ומפלגות הימין הפולני. בגליציה המזרחית 
דרשו הפולנים והאוקראינים שהיהודים יעמדו לצדם במאבק על 
השלטון באיזור! רוב היהודים נטו לפולנים, ואילו הוועד היהודי 
הלאומי בלבוב הכריז על ניטרליות. היהודים סבלו מידי האוקראינים 
וגם הרבה מידי הפולנים, שתמיכת היהודים לא נראתה להם שלמה 
ופעילה כרצונם. כשכבשו הפולנים את לבוב ערכו פרעות ביהודים; 
72 נהרגו ומאות נפצעו. משנכנסה פ׳ העצמאית למלחמה עם ברית 
המועצות (לעיל עט׳ 424 ) הואשמו היהודים באהדה לקומוניסטים 
והוחשדו בריגול. בנובמבר—דצמבר 1918 היו פרעות בלמעלה מ 100 
מקומות יישוב, בייחוד במזרח; נהרגו יותר מ 100 ונפצעו כ 1,200 . 
ב 1919 היו פרעות ב 52 מקומות יישוב ונהרגו כ 200 יהודים. תגובת 
יהודי העולם (בייחוד יהודי אה״ב) נתפסה כגיום כוחות מבחוץ, 
למלחמה בפ׳ המתחדשת. בצירוף ליחסים שמאז 1912 , ועוד מקודם, 
היתה מסכת היחסים בין היהודים לפ׳ העצמאית טעונה מתח רב, 
ובשרשה היתה צרות־העין של הציבור הפולני, רובו ככולו, כלפי 
היהודים שהיוו את עיקר המעמד הבינוני. מעתה נוסף וגבר, כל ימי 
קיום פ׳ העצמאית, הזעם על שהיהודים השתמשו בכוחם המספרי 
והכלכלי כגורמים מדיניים. בדרישתם לשוויון אזרחי מלא ואוטו¬ 
נומיה תרבותית. חוזה המיעוטים (ע״ע) מ 1919 הוסיף כוח למאבק 
היהודי מזה, והגביר את העוינות הפולנית. 

בגבולות פ׳ העצמאית נמצאו (לפי מפקד 1921 ) 2,845,364 
יהודים — 10.4% מכלל אוכלוסייתה, מהם ישבו כ 60% בתחומי פ׳ 
הקונגרסאית, 25% בגליציה, 12% במחתות המזרחיים וב 1.1% במ¬ 
חוזות המערב (פוזנן וסביבותיה). באותם המחתות נמנו במפקדים 


443 


פולניה: יהודים 


444 


ו■■*•'׳/ .'י 

\ /״_■י 

/ 


הים ר! ב א ד ס י 


□לידזז 


14 

* 
—1 

פ 

1 : 

צי 

#י 

ב 

* 1 


באראגיבין׳זז 

ם 

□יזל.גק 


ו^קמיסק 


□ סל 1 נים 



3 יאליםס 1 ק 


□ לומדה 


ם מלא ווה 




אוסמרויב םאזוב?זקה □ 


מ צ׳לאניב 

•ולסוהק□ □ יאגסק 
,ונגרוב □ ם וישקוב 


•ינסק * 


סיוקולוב סודלאסקי□ 

ק־־יי־ם גוזז׳״יי־י^ ,*וי • ־י״ק□ ס ־'"י■ 

* מאזובימי א>סו) 1 ה 


• וימיאיגק 

ם 9 לו*יק 

ם ?" נ י סקויי 


ו ס 

י " 
1 


1 '*י״ *"־י״^ 0 ־יבד׳לידץ □ייקוב 


1 *רךב ם 


וי 1 ר*ווו 1 □ 


קיןי • 


•חים 


•יוגיץ 


ם יוויז׳ סלנג״בר 
םקיר 1 לויי?זז □ □*)*!ירקו! 

ברוךו □ 

ק-די נ י □ ■יודז׳ 

ן^כוב□ ט 1 םומו ונ# מאפיאביצזז □זיונסקה יולה 

*ראדום •איומרקו־ב 

וילון □ 




יקאליש 


י ־ — * 


שידלוגו.ץ □ 
אוסטרוכיץ 


□קונסקיה 

ראדומסקו□ 


ר-.".' 


רימה* 


לד 1 ק • 
□דוכנו 


דיודז׳יסיד* הרוב ישוב 
□ 


קראשביק□ 


•?אמושץ׳ 


ם 

אדסאטוב 


סוקאל □ 


ו קשמיגיז 

/ ם 


□בדודי 


ןל 1 ב׳וכ□ 

•סארגופול 


) 

\ 

\ ם 

ן *"ורנזקוב 
\ 


יד 


מרי• 


*ססאביסלאווב 


□סיוסאשע לוביסקי 

□ראווה רוסקה 

□ יארוס^ו 

•א^מישל 

בורי סל ו• םסא״־ה 

□סאמבור טסאניק 

• דרורוביז׳ \ *" 


ץ 

!י׳גססוכובה ן 

* < 

•יון׳וך□ % 

וולגרון□ דוסברובה־גורניבה 
רדיזויושיגיז□ ",ו,? , "". \י' ד ל' 

■ י סוסנוביץ□ ** . 

הדאנו-ב□ קאסוביזה י< 


•עיןה 

טסאשונס י^יביק□ □יניזייב 


^ ז 


/ 

\ 


ךשוב 


*לבוב 


•קולוקמז 


ר ■"י 


\'־ 


.ייי 


\_ 


*ס אד ניב 

סב^ד סוגד 

"׳׳•'—/ 

^ ב 


*קי?י ב ם*ושווינ 1 ׳יס 


־־׳ן 


ו¬¬¬ 

) 




\ --י 

;.יי' 






ונגר 


10,000-5.000 □ 
20 . 000 - 10.000 • 
100000 - 20.000 * 
400.000-100.000 ■ 


ר,מר,י 5 <ת הירוודמת ר!עיקריו!ז בפזמיד, ( 1931 ) 


של המלכויות המחולקות (ב 1897 לערך) 2,952458 יהודים, ומכאן 
שמספר היהודים כשהוקמה פ׳ מחדש היה קטן ביותר מ 3,5% 
ממספרם 24 שנה קודם. לפי מפקד 1921 עסקו 9.5% בחקלאות, 
31.7% בתעשיה, 34.6% במסחר ובביטוח, 2.6% בתחבורה, 43% 
בשירות הציבורי ובמקצועות חסשיים, 1.6% בצבא ובצי (חב 
הפקידים הציבוריים ואנשי הצבא היו "יחשה" מאוסטריה־הונגריה), 
49% בשירותי-בית ; 10.8% במקצועות אחרים. 62.6% מכל המסחר 
הפולני היד. אז בידי יהודים. יש להניח שחלקם היה גדול עוד יותר. 
תעשיית הנפט באיזוד דחהוביץ׳־בוריסלו למשל, היתרי רשומה ע״ש 
אוסטרים, שלמעשה היו יהודים פולנים; קליעת הסלים בעיר רח־ניק 
היחד. בידי צ׳כים, אד למעשה היו היוזמים והעושים יהודים פולנים 
בעלי דרכון צ׳כי, 


במפקד 1931 גפנו 3,113,900 יהודים — 9.8% מכלל האוכלוסיה. 
הירידה ביחס לאוכלוסיה בלמעלה מ 0.5% מצטרפת מירידת משקלם 
בערים הגדולות. כך היו היהודים ב 1921 33.1% מאוכלוסי ורשה 
( 11.3% מכל יהודי פ׳) וב 1931 30.1% ! בלודז׳ ירדו מ 345% 
ל 33.5% ; בלבוב פ 35% ל 31.9% * בווילנה מ 36.1% ל 28,2% , ב־ 
ביאליסטוק מ 51.6% ל 43% ; בפוזנן מ 1.2% ל 0.8% . סיבת הדבר 
היתה זרימת פולנים לערים ולעייחת בעידוד השלטונות. כך, לפשל, 
היו ב 1921 ב 9 ערים בוזלין (תבנה, לודפיר, לוצק, סרנה ועוד) 
56,328 יהודים ו 38,858 לא-יהודים, ב 1931 68,056 יהודים (גימל 
ב 20.8% ) ו 73,013 לא-יהודים (גידול ב 87.9% ). וב 1937 68,325 
יהודים (גידול ב 0.5% ) 105,400 לא־יהודים (גידול ב 444% ). 

ב 1939 היו בם׳ 3,351,000 יהודים. מהם שרדו 55,509 , לפי חשום 






445 


פולניה: יהודיים 


446 


של הוועד המרכזי של יהודי פ׳ מ 15.6.1945 . לאלה יש להוסיף 
כ 13,000 יהודים ששירתו בצבא הפולני מייסודה של בריה״מ וב־ 
1,000 שהסתתרו כ׳ארים׳. לכל היותר ניצלו עוד כ 300,000 שברחו, או 
הוגלו, לבריה״מ ולמקומות אחרים. בס״ה שרדו אפוא כ 370,000 ( 11% ) 
בלבד מאלה שהיו בה ב 1939 (בלי לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי 
שהיה מתחייב ב 6 השנים הללו). בקיץ 1946 שבו לס׳ כ 159,000 
יהודים מבריה״מ — לא כולם תושבי פ׳ לפני השואה — אלא שהחלה 
תנועת יציאה חזקה, בייחוד לישראל, לשם יצאו כ 30,000 ב 1949 
וכ 50,000 ב 1958/9 . לאחר מלחמת ששת הימים (ע״ע) היתה יציאה 
גדולה נוספת, שנשאה אופי של גירוש. כיום נותרו בם׳ כ 7,000 
יהודים, רובם קשישים וזקנים. 

חיי הכלכלה של יהודי ם׳ בשנים 1921 — 1939 עמדו בסימן המאבק 
הבלתי־פוסק בערנות הציבור הפולני ובגזירות, ישירות וכלליות, 
שנוסחו כך שיהודים ייפגעו במיוחד. לעזרת הכלכלה היהודית באה 
התמיכה הכספית והארגונית הגדולה של יהדות אה״ב. 

ההסתערות על מעמד היהודים במקצועות החפשיים היתה קשה. 
אמצעי בדוק ראשון היה לא לקבל, כמעט, יהודים למשרות ממשל¬ 
תיות (שופטים. רופאים ממשלתיים, וכר). אמצעי נוסף היה הפחתת 
מספרם באוניברסיטאות. אף שלא הוכרז נומרוס קלאוזוס (ע״ע) 
נצטרפו ההחמרות כלפי יהודים — במיוחד בקבלה ובבחינות — 
לפעולות האיבה של הסטודנטים הפולנים (בעיקר מ 1934 ), והשיגו 
את המטרה: ב 1925 היו במכללות פ׳ 8,173 סטודנטים יהודים — 
21.5% מכלל הסטודנטים; ב 1935 — 7,114 סטודנטים — 14.8% ; 
ב 1939 — 4,113 — 8.2% . בשנים 1934 — 1939 נהרגו באוניברסי¬ 
טאות פ׳ למעלה מ 30 סטודנטים יהודים ונפצעו כ 200 בהתנגשרות 
המוניות ובהתנפלויות. בנובמבר 1937 הונהגו באוניברסיטאות ,ספ¬ 
סלי גמר ליהודים. 

הצירוף של החמרות כלפי יהודים ושל שיטות פעולה ישירות, 

פעל גם בשאר תחומי הכלכלה. במלאכה הנהיגו בחינות ל״שוליה" 
ו״אומך, במתכונת ובנוהל שהכבידו ביותר על יהודים. סדנאות 
יהודיות לא קיבלו הזמנות ממשלתיות. חנויות יהודיות נפגעו גם 
ממשמרות שפעלו בגלד נגדן, בייחוד למן ראשית שנות ה 30 . 
קואופרטיווים, הן צרכניים והן יצרניים, שהוקמו בעידוד ובאשראי 
ממשלתיים, עשו לצמצום חלקם של היהודים במסחר. מגמות ושיטות 
כלליות של פיתוח חיי חברה וכלכלה נעשו לאמצעים מיוחדים 
לפגיעה ביהודים ובמקורות מחייתם. כך הפך האיגוד של הקואופר־ 
טיווים הפולני( 6 ׳ 02% מ ("פיתוח") לגוף שלחם בכל מוסד שלו ובכל 
פרסום שלו ביהודים. הוא שדאג להפיץ את הסיסמה 410 נ 6 *\$ 
("לך בכל עצמיותך אל הקרובים לך") כלו׳ תסחר עם פולנים מלידה 
ולא עם יהודים. המיסוי והרישוי לפתיחת מפעלים הפכו למכשירים 
לנישול יהודים (וע״ע א. גרבסקי). מעל לכל פעלה נגד היהודים 
בכלכלה, מאמצע שנות ה 20 , האטטיזציה: ענפי משק שלמים, מש¬ 
קאות, ייעור, גושי תעשיה או חלקיהם, הולאמו או עברו לפעול 
בשותפות ממשלתית. מגמה זו הביאה לנישול היהודים מכל תחום 
שנגעה בו. 

היהודים לחמו במרץ ובכשרון־דעת נגד מגמות אלה. הם חשפו 
את המפלה שבתקנות, פתחו בת״ס למלאכה (ע״ע אורט). בעזרת 
יהודי אה״ב, ובייחוד הג׳וינט (ע״ע), פותחו מוסדות אשראי קואו־ 
פרטיוויים יהודיים, ורשתות שלמות שלהם. כל אלה האטו את 
תהליך הנישול אך לא היה בידם לעצרו. אף הנזק למשק המדינה 
מסילוק היסוד העירוני הבקי והמנוסה בענפי המסחר והמלאכה לא 
מנע בעד השלטונות והציבור הפולני מהריסת כלכלת היהודים. ככל 
שרבתה ההתקרבות לגרמניה הנאצית, בשנים 1932 — 1939 , נעשו 
הקיפוחים גלויים וחריפים יותר. ב 15.5.1936 הכריז רה״מ הגנרל סק- 
לאדקובסקי: פגיעות פיסיות ביהודים — לאו; מאבק כלכלי בהם, 
(ומ 526 ׳״ 0 ) אדרבא. סגן נשיא הפרלמנט הכריז שיש בפ ׳ מקום ל 0.5 


מיליון יהודים בלבד. למרות כל אלה עדיין היו היהודים רוב מניינו 
ובניינו של המשק העירוני בם׳ ערב השואה. עוד ב 1937 היו 90% 
מיצוא האריג וכל יצוא השימורים, למשל, בידיהם וגדול היה חלקם 
במסחר הקימעונאי והבינוני. 

המדיניות הכלכלית המפלה יצרה מרירות והביאה לחיפוש דרכי 
התגוננות גם בפעילות המדינית. פ׳ שבין שתי מלה״ע 
היתה כל הזמן דמוקרטיה פרלמנטרית, אף שצעדיה הוצרו לאחר 
1926 (ר׳ לעיל 424/5 ). חוקת 1921 העניקה ליהודים שורון אזרחי 
פורמלי מלא, שאושר שנית בחוקת 1935 , אך מאבק מר התנהל על 
ממשותו ועל הקיום הלאומי והאוטונומיה כל ימי עצמאות פ/ חאת 
במידה רבה בכלי הדמוקרטיה ובכוח שהעניקה לבוחר בה — גם 
היהודי. בבחירות לסים הראשון ( 1919 ) נסתמנו קור החלוקה המפ¬ 
לגתית ועיקרי הנטיות של האוכלוסיה ־היהודית. בעד רשימות יהד 
דיות הצביעו 454,841 ; 232,895 מהם בעד הרשימה היהודית־הלאומית, 
הציונית, והיא זכתה ב 5 צירים; הרשימה האורתודוכסית, שנשענה 
בעיקר על תמיכת האדמו״רים, קיבלה 2 צירים! הפולקיסטים (ע״ע 
פולקיזם) — 2 , ופועלי ציון — 1 . נוסף לאלה נכנסו גם 2 צירים 
יהודיים, שהיו מקודם חברי הפרלמנט הגליצאי. בס״ה זכו הרשימות 
היהודיות רק ב 3% מהנציגות בסים, בעוד שהיהודים היו 10% — 11% 
מכלל המצביעים. הציונים יצאו ככוח הגדול, אך לא המכריע. הנצי¬ 
גות היהודית נתאחדה בסים זה — פרס לאחד המתבוללים — 
בתביעה להכרה ביהודי פ׳ כאומה׳ במשמעות של מיעוט לפי חוזי 
המיעוטים. קורפאנטי טען בשם ה״אנדקים" שזו תביעה ל,מדינה 
בתוך מדינה/ וגם השמאל התנגד, אם כי ביתר מתינות. אף פולני 
מתקדם ואמיץ כט. הולובקו סבר ש״התוספת המפורסמת לחוזה ורסי 
בדבר המיעוטים הלאומיים גרמה ליהודים עוול גדול בכך, שהרחיקה 
למשך הרבה שנים את האפשרות לטיפול שקט וענייני בבעיה 
היהודית בפ׳״ ( 12.1.1927 ," 1 צ׳ 22% ״ 2 ז*\ £ג 11111 :> 021 ). הפרעות, רא¬ 
שית המדיניות הכלכלית העוינת ותגובת דעת הקהל המערבית 
הביאו לפשרה של הקמת ״ועדה לשאלת היהודים״ בסים — אך ללא 
הצעות תחיקה. 

רוב הציבור היהודי בם׳ — לרבות, ואולי אף יותר מאחרים, 
האורתודוכסיה החסידית — חי למעשה באוטונומיה חברתית ותר¬ 
בותית. להנהגת הקהילות היתה מסורת רצופה ועשירה; מורשת 
,ועדי הארצות׳ והנהגת האדמו״רים היטו לצד הריכוזיות והכלל־ 
ארציות של ציבור זה בארגוניו. הציונות והבונד תרמו גם דפוסים 
ארגוניים וניסוחים אידאולוגיים לנטיה זו. הפולקיסטים עשו את האוטר 
נומיזם (ע״ע) עיקר ותשתית בתפיסת העבר וההווה היהודי באירופה. 
התרבות והחינוך היהודיים בפ׳ היו עשירים ומגוונים, הן בשיטות 
המסרתיות והן בשיטות המודרניות. הרצון והמציאות התקיפים של 
יהדות גדולה זו התקוממו נגד הנסיון להחניקם דווקא בשעה שהשיגו 
הכרה בי״ל. יצחק גוינבוים גיבש מדיניות של ,גוש המיעוטים׳ — 
ביסודה ברית בין היהודים ושאר המיעוטים בפ׳ (גרמנים, אוקר¬ 
אינים׳ רוסים־לבנים) — כדי להשיג נציגות נאותה בסים וב¬ 
סנאט (במיפוי של אזורי הבחירות למים צפוי היה ליהודים לבדם 
הפסד רוב קולותיהם והכנסת צירים בודדים בלבד), וכדי להבטיח 
את כיבוד חתי המיעוטים מכוח המשקל של כלל המיעוטים בם׳ 
(כ % האוכלוסיה). בבחירות 1922 היו היהודים ברשימת המיעוטים 
והשיגו 35 צירים לסים ו 12 סנאטודים. עם שאר צירי המיעוטים 
הם חיו המאזנים בין הימין לשמאל. 

גרינבוים ראה כמטרה לטווח ארוך של ,הגוש׳ ש"(בעזרת המי¬ 
עוטים האחרים) אפשר ליישם את העיקרון שפ׳ אינה מדינה לאומית 
אלא מדינה של לאומים". פ׳ מצדה עשתה הכל כדי להתחמק ממתן 
האוטונומיה, וראתה בהשקפות כאלה, נסיון לבטל את השגי האומה 
הפולנית בהקמת מדינתה. הפעילים ביותר ב׳גוש׳ לצד היהודים היו 
הגרמנים והאוקראינים ויהודי גליציה המזרחית היו ערים לשנאת 



447 


פולניה: יהודים 


448 



בנס ש? ארנון הנוער רכונראי. ורז&ר., 1936 


ישראל הכבושה שתוהה ביניהם, ולגבי הפולנים קבעה, למן שנות 
ה 30 , המדיניות הנאצית. תב היהודים לא התנגדו לאופי הפולני 
הלאומי של פ׳, אילו אך ניתנו לציבור היהודי זכויותיו הלאומיות 
כמיעוט. אלא גם המתנגדים למדיניות זו ראו את ההשג שבעצם 
העזתה ובתנופה שהקנתה ליהודים. י. שהון (ע״ע) חש כי "האומה 
היהודית בם׳ זכתה לשעה של גילוי שכינה... כאילו... ענק התעורר 
לפתע מתרדמה ארוכה. ו... התייצב... בכל כוחו העצום ומעיניו 
ניתזים ניצוצות — הוא חי״ (״היינט״, 1.12.1922 ). 

כשלא רפתה הרדיפה של הכלכלה והחברה וכשפנו ראשי הממ¬ 
שלה הפולנית הימנית ליהודים, בלחץ דעת הקהל במערב, לנהל 
מו״מ להתקרבות יהודית—פולנית, נענה הרוב גם בחוג ( 010 .£) 
צירי הפרלמנט היהודיים. לאחר לבטים וויכוחים פנימיים, ולאחר 
כמה פגישות בין ראשי הממשלה הפולנית הימנית והמנהיגות 
המתונה (בעיקר רייך וטהון), פורסמה בתחילת מאי 1926 ה,הסכמה׳ 
( 13 > 0 א "). הממשלה הפולנית הסכימה בה לכמה ויתורים במדיניותה 
הכלכלית האנטי-יהודית ולמתן כמה זכויות ליהודים בכיוון האוטו- 
נומיה התרבותית, תמורת הינתקותם ממדיניות גוש המיעוטים והש¬ 
תלבותם בתפיסת המדינה כפולנית־לאומית. היא באה על רקע משפט 
ד״ר ששיגר, שהואשם בנסיון לרצוח את נשיא המדינה, שהוכיח 
שאיפות של עלילה והרשעה של יהודים באשר הם יהודים. את״כ 
באה מהפכת פילסודסקי (ר׳ לעיל. עמ׳ 424/5 ), ה,הסכמה׳ נשארה 
מעין סמל למדיניות יהודית־לאומית שונה מזו של גוש המיעוטים. 
נציגי הממשלה העיקריים, גרבסקי וסקז׳ינסקי, ראו בה יותר שינוי 
תכסיסי מתמורה מהותית. 

יחס פילסודסקי ליהודים כיחידים היה נוח משל קודמיו בשלטון, 

אף שהאידאל שלו היה ההתבוללות. מקורביו עכ״פ לא ראו בעין 
יפה את ההתעוררות היהודית המודרנית, ופנו אל ראשי הציבור 
החרדי. בשנת 1927 הביעו ועידות רבנים תמיכה בשלטון החדש 
וקריאה להצביע בעד רשימתו למים, שכללה יהודים. בחירות 1928 
נערכו בסימן הפילוג בין היהודים והלחץ עליהם. אעפ״כ הביעו 
היהודים אמונם למגמות החדשניות הלוחמות: הגוש של גרינבוים 
הכנים 7 צירים לסים ו 5 לסנאט! יהודי גליציה, שייצגו את מגמות 
״אגודת ישראל״ — 6 לסים ו 1 לסנאט: ומרשימת הממשלה נכנסו 
2 יהודים (אגודאי ונציג הסוחרים) לסים ו 1 לסנאט. בהשפעת 
המאורעות בגרמניה הלך והחמיר המצב המדיני של היהודים למן 
שנות ה 30 . הפגיעות באוניברסיטאות, מדיניות האפליה הכלכלית 
וההסתה בציבור החריפו והלכו. פוגרום בעיירה פשיטיק ב 9.3.1936 
החריד את יהדות פ׳. היא לא נרתעה והחריפה מאבקה. ב 30.6.1936 
נערכה שביתת מחאה יהודית כללית בם׳. ב 13.5.1937 נערך פוגרום 
בבריסק וב 24 באותו חודש שוב נערכה שביתה. המגמות לסילוק 
היהודים נעשו גלדות וחריפות יותר. ב 1937 שלחה פ׳ ועדת מומחים 


למדגסקר לחפש שם מקום ליהודים. בדצמבר 1938 החלו 14 צירים 
ממפלגת השלטון לארגן החתמה על מסמך המגדיר את היהודים 
כ,אזרחים זמניים׳ בם׳, והתובע פתרון רדיקלי. אף בין היהודים 
גברה הרדיקליזציה — מחד גיסא לפתרון ציוני, כגון הצעת ז׳בוטינ- 
סקי (ע״ע) להגירת מיליון יהודים, ומאידך גיסא בפניית הנוער אל 
המפלגה הקומוניסטית ובהתגברות ה״בונד" ברחוב היהודי. 

לא במקדה בחר אפוא היטלר לבצע את ההשמדה על אדמת פ׳. 
נוסף על העובדה שיצטרך להוביל פחות יהודים אליה מאשר ממנה, 
הכיר אל נכון שבפ׳ תהיה האוכלוסיה, לכל היותר, אדישה; למעשה 
סייעו פולנים רבים בהשמדה. אפילו יחס הפרטיזנים הפולנים, וב¬ 
ייחוד ה 3 ׳*\ 0 [ £13 בןהתז^, היה עוין וסייע בעקיפין לנאצים (ע״ע 
שואה). 

לאחר שחרור פ' ע״י הצבא האדום והיחידות הפולניות שלידו, 
נתלקחה מחדש האיבה במתח שהתגבר בין ימין לשמאל! יהודים 
הוכו ברכבות ובקילצה (ע״ע) נערך פוגרום של ממש. הצעדים נגד 
היהודים המעטים בם׳ — שרבים מהם תפסו עמדות חשובות במנ¬ 
היגות המדינה, במפלגה הקומוניסטית ובחיי התרבות — היו מעין 
.אנטישמיות ללא יהודים׳, שנאחז בה גומולקה (ע״ע) ב 1967 כדי 
לצמצם את כוח יריביו. 

חיי החברה, הרוח והתרבות של יהדות פ' בין שתי מלה״ע 
התנהלו בעצמה רבה. בהצתת האדמר׳רים וסביבן כגון באוסטרובצי, 
גורה, ועוד, היתד. גדולה של חיים ושל לימוד. הרב מאיר שפירא 
(ע״ע) הקים את ישיבת ,חכמי לובלין׳, שאמורה היתה לחדש את 
עולם הישיבות של פ׳. מתוך המגע והשיתוף עם חוגים אורתודוכסיים 
בגרמניה, שהחלו במלה״ע 1 , קמה ,אגדת ישראל׳ (ע״ע), עתונותה 
וארגוני הנוער שלידה, והוקמו ע״י ש. שנירר רשת החינוך לנערות 
"בית יעקב" ותנועת "בנות יעקב". ב,אזורי הספר המזרחיים׳ נמשך 
לימוד התורה ברוח ישיבות ליטא, עפ״ר בסיגנון תנועת המוסר 
(ע״ע). לליכוד הישיבות ולתמיכה בהן הוקם ,ועד הישיבות׳. חכמי 
תורה וגדולי יראה כר חיים עוזר גרודזנסקי וכר׳ ישראל מאיר 
הכהן מרדיו (ע׳ ערכיהם) האצילו השפעתם, דרך "אגודת ישראל", 
מעבר לאזורי וילנה—גרודנוי—נובוגרודק׳ גם אל תחום פ׳ הקוני 
גרסאית וגליציה. אף החסידות באזורים אלה החלה להשפיע באמ¬ 
צעות המסגרות הארגוניות והחברתיות הנ״ל על תחומי ליטא. אלא, 
שהזמן עד לשואה היה קצר לגבש מחדש תרבות מסרתית אחידה 
של יהדות פ׳! נשאר פסיפס, אם כי מתמזג והולך. כ״כ, נמשך 



כותרות עתונים יהודיים כפוגניד, ביו ׳שת' מגחמות הןו?ם 



449 


פולניה: יהודים — פולסר 


450 


המאבק על אופי הקהילה היהודית. תחיקת 1927 הקנתה לה אופי 
דתי מובהק. עד למניעת השתתפות נשים בבחירות לה. המציאות 
ומגמותיה עשו להגברת אפיה החילוני; הציונות, הכללית והדתית. 
השפיעו בה יותר ויותר, עד להתעצמות ה׳בונד הפועלי ציוך בה 
בבחירות האחרונות שלפני מלה״ע 11 . 

התנועה הציונית הפכה גורם מתנך ומעצב מבחינה חברתית 
בבשורת העליה, ברשת בתה״ם העבריים של ,תרבות׳ וברשת בתה״ס 
הציוניים הדתיים ,תחכמוני׳ התושיה׳. מעל לכל השפיעו ,החלוץ׳, 
,השומר הצעיר׳ (ע' ערכיהם) ההחלוץ הדתי׳ במגמת ההכשרה של 
רבבות לעליה לא״י. הבונד, הפולקיסטים וחלקים של פועלי ציון 
פיתחו ותמכו ברשת החינוך של "צישא", במוסד המדעי של ייווא 
(ע״ע) ובתנועות נוער משלהן. 

היתה עתונות ענפה ביידית (כגון היינט, מאמענט), בעברית 
(״הצפירה״) ובפולנית ( 1 > 1% צ 26 ־ז? 352 א , 113 ■* 011 ) בה פעלו עתר 
נאים הוגי־דעית, כגון ה. ציטלין (ע״ע) ד. יוסטוס (איצ׳לה); וע״ע 
עתונות יהודית. המחקר ההיסטורי מבית מדרשם של מ. בלבן, מ. 
שור, ע. רינגלבלום (ע , ערכיהם) התפתח והלך באסכולות שונות. 
הספרות, היידית והעברית, התעשרה ונתגוונה לא רק ביצירות בר 
דדות, אלא גם בבטאונים ספתתיים. ש. י. עגנון(ע״ע) תיאר בעברית 
ובא״י את ההווי והמיתום של עולם גליציה היהודית; השומר הצעיר 
עשה בארץ — והכין זאת עוד בפ׳ — חילון של הרבה מיסודות 
החברה שבחסידות. 

אף מגמות ההתבוללות תרמו ליצירה. י. טובים וא. סלונימסקי 
(ע׳ ערכיהם) בין רבים אחרים היו ליוצרים משפיעים בספרות 
הפולנית. ש. אשכנזי ומ. הנדלסמן (ע׳ ערכיהם) היו מחשובי ההיס¬ 
טוריונים של פ׳ שביו שתי המלחמות. 

איורים לסרק זה ראה: מפות: מסת ״יון מצולה״ (לגזירות ת״וז— 
ת״ט): כרד י״ז, עמ ׳ 567/8 ; יישובי היהודים בליטא במאות 17 — 18 : 

כרך ב״א, עמ ׳ 767 ; נקודות היישוב של היהודים בעריה העיקריות 
של פולניה: כרך ד׳, עמ׳ 561/2 . 

תמונות: בתי כנסת: כרד ב׳, עם׳ 185/6 (סוגראבישצ׳ה, אר 
קראינה)! כרד ח', עמ׳ 646 (קראקא [קרקוב]) > שם, עמ׳ 647 (לוצק); 

שם, עם׳ 650 (ז׳ולקייב); שם, 651/2 (וולסה וגווז׳דז׳ץ); שם, עמ׳ 
653/4 (נאשלסק); כרך ס״ז, עמ׳ 165/6 (וילנה), שם,' עמ׳ 546 (ור¬ 
שה) ; כרד' י״ט, עמ׳ 39 (טרנופזל)! כרד כ״א, עמ׳ 107 (לבוב). 
הווי: ״רחוב היהודים״ בורלנה (כרד ס״ז, עס׳ 167 ); חצר ברחוב 
נאלווקי בוורשה (שם, עמ׳ 547 ), שוק יהודי בוורשה בערב יום טוב 
(שם, עם׳ 550 ). יהודים בכסר אושיצה (כיד ב׳, עם׳ 183/4 ). חנוכיות 
מעוטרות: כרד י״ז, 712 — 714 , 716 . ם ט ב ע ו ת: כרד כ״ד, עמ' 961 . 

ב״צ כץ, לקורות היהודים ברוסיא, ם׳ וליטא בשנות סאות השש 
עשרה והשבע עשרה, תרנ״ט ! ע. נ. פרנק, לתולדות היהודים בנסיכות 
וארשה (התקופה, ד׳), תרע״ם, הנ״ל, העירונים והיהודים בם/ 11921 
הנ״ל, לתולדות היהודים בם׳(התקופה, י״נ), תרס״ב, (שם, י״ד—ט״ו), 
תרפ״ב, (שם, י״ח), תרם״ג! י. שיפער, די ווירטשאפטסגעשיכטע 
פין די יידן אין ם׳ בעתן מיטלאמער, 1926 ; הנ״ל, קולטורגעשיכטע 
פון די יידן אין ם׳ בעתן מיסלאסער, 1926 ; י. היילפרין(עורד), פנקס 
ועד ארבע ארצות, תש״ה; הנ״ל (עורד), בית ישראל בם׳, א—ב, 
תש״ח—תשי״ד; הנ״ל, יהודים ויהדות במזרח־אידופה, תשכ״ט; 

ד. מאהלר, תולדות היהודים בם/ 1946 ! הנ״ל, יהודי פ׳ בין שתי 
מלחמות עולם, תשכ״ט: י. לעשינסקי, אופן ראנד פון אופנגרינט, 

1947 ; מ. גלבר, שאלת היהודים בס׳ בשנים 1815 — 1830 (ציון, 

י״ג—י״ד), תש״ח—תש״ט! ד, וינריב, תעודות לתולדות הקהילות 
היהודיות בם׳, תשי״א; אנציק, 1 ופדיה של גלויות, סדרת פ/ א—ם, 
תשי״ג—תשל״ג! י. שווארצבארט. צווישען ביידע וועלט־מלחמות, 

1958 ; א. ה. בן־ששון, הגות והנהגה, תשי״ט; יהדות ם/ רבעון לחקר 
יהדות ם׳, תשכ״ב! י. גרינבוים, נאומים בסיים הפולני, 1963 ; 

ם. לנדא. מקומה של ה״אוגודה״ (משנת 1925 ) במסכת היחסים ההד¬ 
דיים הפולנים—יהודים (ציון, ל״ז), תשל״ב < פ. לנדוי, האנטישמיות — 

נשק מדיני, תשל״ג; גלעד, מאסף לתולדות יהדות פ׳, א, תשל״ג; 

ש. ייבין (עורד), ספר רפאל מאהלר, תשל״ד; ■״/ 7 . 4 ג . 8 

) ן / 1111 . ז 0 י [ 11 ' 80 . 1 ; 20 ־ 1916 , 1-111 1 ) 111 > 1 ) 1111111 8 / 1171 ) 1 ) 1/1 )ס ? 101 

) 7/1 , 8111 * 5 . 5 ; 1937 , 1 {) % 1 > 801 11 ' 11111 ) 1 ) 1 ) 110 0 ^) 5 % 1 ' 808 ?% 711111 ) 11 
) 7/1 ;? 80 01 ) 11 ) 0 ) 7 , ץ 515 ״\ 0 ת 3 ( . 0.1 ; 1938 , 101 ) 1 ) 1/1 /) 011 .? 10 ) £1 
6311011 * 6 *? תג * 1 ז * וח 4 / ; 1938 ,)) £1110 111101 ) 7 . 011-0 111 111 ) 8101/1 1011 / 1 )) 
, 12111 * 74 . 4 ג ; 1943 ,? 101 )) 80115/1 /ס 800 % ) 1 ) 810 , 5 ״\*ן 011511 ? £06 

,. 8 / 0 1111011011 ) 80 8 / 15 / 1 )) ) 1/1 5 ) 55 ) 8101 ) 11 / ק 11 ! 1710£ ) 0 

, 1 . 0 ^* 1:211 ץ־ 0101 ו 1 11 ז 01 ץז 5 ם 1 £0 * 8111 ׳* 0 3,4 2 ו 101 ־ 1311110 ; 1948 , 1939-45 
, 10176 *^ 1 . 8 . 5 ; 1967 ,? £811111 / 0 5 ) 801111 ) 7/1 ז 011 קת 11 סן . 14 . 8 ; 1950 

.' 1972 ,. 8 11118 8115510011 111 77 ) 1771 ) 1 ) 1 > ) 11 /) 11 /) 5 )^ 5 ) 0 !/ 57 ! 1011 ) 51 ) 8 ) £1 

ח. ה. בדש. 


פואק, פתסיס - 001600 ? 15 :)ח 13 ? — ( 1899 — 1963 ). מלחין 
ופסנתרן צרפתי. בתחילת דרכו הושפע מאריק סטי (ע״ע) 

והיה אחד מקבוצת ״השישה״ 0 ע 5 5 ^ 1 , ע״ע צרפת, מוסיקה) 
שהתארגנה בפאריס בשנות העשרים, נגד הרומנטיקה והאימפרסיו־ 
ניזם. פ׳ יצר סיגנץ מוסיקלי אישי המצטיין באהבת הפשטות והספוג־ 
טניות, האלגנטיות הקלאסיציסטית וההומור האירוני. הוא היטיב 
להשתמש, לעתים בצורה הומוריסטית, בסיגנונות מקובלים, פשטניים 
והמוניים, הוא הרבה להלחין לפסנתר; הלחין גם יצירות קאמריות 
(פעמים רבות להרכבים בלתי שגרתיים), בלמים, קונצ׳רטים ומו¬ 
סיקה לסרטים ולמחזור אולם עבודותיו החשובות ביותר הן בתחום 
הקול — מוסיקה דתית למקהלה, שתי אופרות (השניה שבהן, 
031-01611165 465 5 * 01310811 ["שיחות הנזירות"] נחשבת ליצירת מופת 
בסוגה), ומאה ושלושים שירים, מהיפים שנכתבו בצרפת במאה ה 20 . 

. 1958 . 1 ? 

פולסר ( 01536 ?, מאנג׳ 156 ״? — פעימה), באסטרונומיה, כוכב 
שעצמת־קרינתו פועמת בסדירות רבה. ב 27 בנובמבר 1967 , 

בעת הפעלת טלסקופ-רדיו (ע״ע רדיו־אסטרוגומיד,) חדש במצפה 
קימבריג׳, קלטו האסטרונומים פילקינגטן, קולינס, יואיש, בל וסקוט 
( 56011 .? , 8611 • 7 . 5 , 146591511 , 0011105 .!/ •? , 1111108100 ? • 7 ) 

אותות רדיו ממקור נקודתי בשביל־החלב (הערפלית [ע״ע] שבה 
נמצאת מערכת השמש), וכינוהו פ׳, כי שידר בפעימות, בתדירות 
מדויקת להפליא(אם ישמשו אותות אלה כשעון, יפגר שעון זה כשניה 
אחת ב 1000 שנים, ר להלן). יואיש וחבריו הראו שמקור תאותות 
הוא עצם לא נראה, שקוטלג כ 1919 ?ס (?ס = 01536 ? 126 ) 1 זנ 11 מ 03 , 
■״ 19 * 19 היא העליה הישרה שלו). פ׳ זה מרוחק ממערכת השמש 
כ 500 שנוית־אוד, ומחזור פעימותיו הוא 1.33730113 שניות. אחריו 
נתגלה עוד פ/ 0950 ?ס, שמחזורו 0.2530646 שג׳ ומרחקו כ 100 
שנות־אור (הפ׳ הקרוב ביותר למערכת השמש). עד סוף 1972 נתגלו 
כ 60 פ״, שרובם משדרים אותות־רדיו בלבד ומיעוטם — גם אותות 
באינפרה־אדום, באור־חנראה, ואף בקרינת x (גם אז — עיקר 
הקרינה הוא בגלי־רדיו). 

התכונות המאפיינות פ׳ ומבדילות בינו לבין כל גרם־שמים 
אתר הן: 1 . המחזור הקצר של הם׳ (מ 0.033 שנ׳ אצל 0532 ?א 
שבעדפילית הסרטן [ 0611013 06311 ], עד 4.8 שנ' ׳ אצל 3 -צ- 060 ; 
מחזור רוב ד.פ" 1 — 1 שב׳). 2 . הדיוק חרב במחזוריות. 3 . שינויים 
חריפים במש רעת הפעימות (שינויים פי 100 תוך 5 דקות הם 
אפייניים). תופעות נוספות שהובחנו בקרינת הם״: 4 . תדירות 
הפעימות יורדת, לאט אך בקביעות. 5 . שינויים לא סדירים מופיעים 
מדי פעם בפעימות. 6 . קרינת חפ׳ מקוטבת. 7 . רוחב כל פעימה 
מספר אלפיות־השב׳. 8 . צורת הפעימה (כלר שינויי העצמה עם הזמן 
תוך כדי הפעימה) אינה סדירה כלל. 

כבר מאורך הפעימה היה ברור שהגוף הפולט קטן ביותר, והמודל 
תמסביר את ד,פ׳ חייב להביא זאת בחשבון. תאוריות שתות הוצעו 
להסבר "מנגנון השעוך בפ", החל ברעיון שיצורים אינטליגנטיים 
מפעילים כוכבים אלה כ״מגדלורים". רעיון זה אינו מתיישב עם 
עצמות הפליטה של הם". מנגנון פיסיקלי לפעימות יכול להיות 
מבוסם על תנודות במחוג־הכוכב, על תנועה מסלולית מחזורית 
שלו (במערכת כוכב־פפול) או על סיבובו סביב צירו. תנודות 
במחוג הכוכב לא ייתכנו במחזור המתאים למחזור דוב ד׳פ". בתנועה 
מסלולית גורם אבדן־האנרגיה, עקב שידור גלי־כבידה (גרוויטציה; 
בדומה לשידור קרינה [ע״ע] אלקטרומגנטית מאלקטר 1 ן הנע בתנועה 
מעגלית), להתקרבות הכוכבים ולהתקצרות המחזור, בשעה שמחזורי 
כל הם" מתארכים. נותר אפוא סיבוב הכוכב סביב צירו, בשחת־ 
ארכות המחזור פירושה שקצב הסיבוב מואט. מידיעת קצב ההת- 
ארכות ניתן להעריך את גיל הנד, ומתקבלים גילים בין 2000 שנה, 
לפ׳ המהיר ביותר, לבין * 10 שנים, 



451 


סולם ר — סולק, יעקב 


452 


מהירות הסיבוב מחייבת מחוג קטן לם/ אחרת היה הכוח הצנטרי¬ 
פוגלי זורק את המסה הנמצאת על שפתו, והמוחזקת ע״י המעיכה 
של מסת הם/ במהירות סיבובית נתונה עולה הכוח הצנטריפוגלי 
עם המרחק מציר־הסיבוב, ובמסה נתונה יורד כ 1 ח הכבידה עם ריבוע 
המרחק ממרכז־המסה. המחוג בו משתווים שני הכוחות על קר 
המשווה של הכוכב הוא חסם־עליון למחוג הם/ בציחף חישובי 
עצמות הקרינה, מראה החישוב שמחוג הפ׳ קטן מ 100 ק״מ, מסתו 
כמסת השמש וצפיפות החומר בתוכו עולה אפוא על 10 10 גד ( 10,000 
טון) לסמ״ק. חומר צפוף כל כך אי־אפשר לייצר במעבדה ותכונותיו 
נחקרו רק באופן תאורטי. מסתבר שתכונות התומר בצפיפות כזאת 
שונות מהתכונות המוכרות לנו, וחשובים במיוחד אפקטים הנובעים 
מהכבידה החזקה (ע״ע יחסות, תורת ה־). כך, למשל, תהיה כל 
שכבה בכוכב מורכבת מאיזוטופ יחיד (התלוי בלחץ), בדרגת נקיון 
מעל כל שניתן להשיג במעבדה; מבנה האטום וצורת הקשרים בין 
האטומים שונים גם הם מהמוכר בכדה״א (באופן ציורי ניתן לדמות 
את האטום לצינור׳ ולא לכדור, כנהוג). 

תורת התפתחות הכוכבים (ע״ע אסטרונומיה ואסטרופיסיקה, 

כד מילואים, עמ׳ 305 ) מסבירה את היווצרותו של הפ׳ כתוצאה 
של התפוצצות כוכב מסיבי, הנקרא "על-חדש" ( 3 ׳\ 0 מ €1 ק״ 5 ). כך, 
למשל, מזוהה הם׳ 0532 ?^ 1 עם שרידי העל-חדש בו צפו הסינים 
בשנת 1054 . חלקו הפנימי של הכוכב המתפוצץ קורם ונדחס, 
בהשפעת הכבידה, עד שזאת מתאזנת ע״י לחץ החומר שבתוך הכוכב, 
כשמחוג הכוכב 10 — 100 ק״מ וצפיפות החומר בו קרובה ל 10 15 גד 
לסמ״ק. בצפיפות כה גבוהה חלה התגובה (ראקציה) ע+מ ■*- ק+־ 6 
בין האלקטרונים (':>) והפרוטונים (ק) של האטום עצמו. התגובה 
ההפוכה אסורה והכוכב מתעשר בניטרונים (״), ומכונה־ "כוכב ניט- 
רונים״. קיומו של כוכב כזה שוער כבר בשנות ה 30 , אך הוכח רק 
בעקבות גילוי הד. חוק שימור התנע הזוויתי ו״קפיאת" השדה 
המגנטי בחומר (ע״ע פלסמה) תוך כדי הקריסה הם הגורמים למהי¬ 
רות הסיבוב הגדולה ולשדות המגנטיים החזקים ( 2 י 10 —*׳ 10 גאוס) 
של הם/ 

הספקטהם המוקה ע״י הם" רחוק, בסדרי־גודל רבים, מלהתאים 
לקרינת גוף שחור (ע״ע קרינה), וע״כ לא ייתכן שהם׳ הוא גוף חם 
וקיה, בדומה לכוכבים רגילים. תאוריות אחדות מנסות להסביר 
את אופן פליטת ד.פ״, תוך התבססות על ״אפקט המגדלור״ (- 118111 
: 6££60 1101156 ), לפיו אלומת קרינה נוצרת באיזור מסוים של הכוכב, 
ובגלל סיבוב הכוכב מכוונת הקרינה אל כדה״א פעם בסיבוב שלם 
של הכוכב. חלק מאי״הסדירות בעצמת הפעימות ובעקומת העצמה 
לפי הזמן מוסבר ע״י מעבר האלומה דה ענני גז מיונן (פלסמה) 
הנפלטים מהשמש או שנעים בחלל הבין־כוכבי ובולעים, בצורה לא 
סדירה, את גלי ההיו. באודהנראה הפעימות סדירות יותר, כי האוד 
הנראה נבלע פחות בענני הגז המיונן. 

זיהויו של הם׳ ככוכב ניטהנים היה צעד חשוב במספר שטחים 
בפיסיקה: מודל כוכב הניסרונים איפשר הסברת תופעות אסטרר 
נומיות נוספות (כוכבי קרני־^ והציע הסבהם לתופעות אחרות; 
כוכבי הנימרונים והשדות המגנטיים החזקים שלהם עשויים להיות 
חלק ממקורות הקרינה הקוסמית(ע״ע); שדה הכבידה החזק של הם" 
יכול לשמש לבחינת תוצאות מסוימות של תורת היחסות הכללית. 

. 501 ) ¥4 ,. 111 ; 1968-1970 , 11 ־ 1 ,? 5/07 1 % ז 11 *> 1415 ? , 1511 ׳^£ 1 ־ 1 .\ 2 

י .ז 1£ ת\^ . $01 ) 5 .? /ס €ז 114 * 1 א * 71 .? .[ ; 1968 ,( 4 00X1X1 

. 1971 ,( 1 

ד, שד,"־ יא, ש. 

פולצ׳י, אאיג׳י — 1 :> 1 ג 1 ? 1.11181 — ( 1432 — 1484 ), משורר אי¬ 
טלקי. פ ׳ התחיל ב 1462 בחיבור פואמה אפית גדולה על 
מעללי קרל הגדול, שי״ל ב 1483 בשם 6 זמ 01-83 ^ן 11 . ביצירתו זו 
היה פ׳ למייצג הראשון של זרם חדש בספרות האיטלקית, זרם 


של אפיקה הרואית־קומית, שנוצר והתפתח בעקבות מסורת א דכה 
של פואמות על מאבק הנוצדם בסךצנים במאה ה 11 . גרוטסקה 
וסיגנון המוני מכוון מציינים את אפיץ הדמויות ואת עיצוב מעלליהן. 
בבקשו לשוות לסיומה של הפואמה נימה טרגית, הוסיף לה פ , 
מספר פרקים ( 637111 ) בסימון מהוקצע יותר ופרסם אותם בשם 
.(1483 ,!43881016 •. 837116 ־ 401 ( 11 (״מורגנטה הגדל״ [או ״השלם״ 

.776 וע״ע איטליה, ספדת, עמ׳ 
0. 1/07 י 1 ״£ , £71711 :>! 1 ^ק x0 <80667715 0 ( 1 . 0 ; 1913 , 1 > 11 וד 07 ' 1 ״ , 

570713 1171 5107^117117, 1958; <*1, 0137131, ?. 14710 1• (1410, 1967; 

0, 06770, 51147110 1141 5107^447117, 1967. 

פולק — : 11 ״? , 1116 ) 0111 ? — ( 1095 — 1143 ), רוזן אנז׳ו (ע״ע) 
ופלך ירושלים הצלבנית. בן רוזן אנז׳ו פולק בנישואיו 
הראשונים קיבל את איזור מין ( 11431116 ) וע״י שידוך בנו למתילדה 
בת הנרי 1 (ע״ע; 1128 ) הניח את היסוד לשלטון בית פלנטג׳נט 
בצרפת ובאנגליה. ב 1120 עלה לרגל לא״י, וב 1129 שוב ביקר 
בממלכת הצלבנים, נשא לאשה את מליסנד בת בלדוין 11 (ע״ע) 
מלך ירושלים, ובמות חותנו ( 1131 ) מלך תחתיו. מלכותו מתייחדת 
כשקטה ושלווה יחסית. פ׳ נטה לשמר את הקיים ע״י ביצורים. 
בדתם ביצר את בית גוברין ( 1136 ), את יבנה ( 1141 ) ובלנש גארד 
(תל א(ל)־צאפי [צפית]; 1142 ), ובצפון את ב 1 פ 1 ר ( 1139 ) ובלוואר 
(כוכב אל־הןא [כוכב הירדן]; 1140 ). הביצורים עלו סכומי עתק, 
ומנעו ניהול מבצעים צבאיים. רק עם בואו של תיירי. חזן פלנדדד. 
וחתנו של פ׳ מנישואיו הראשונים, נערך מסע לגלעד. במות פ/ 
התמנתה מליסנד לעוצרת. — ע״ע א״י, עמי 453 — 457 . 

י. סראוור, תולדות ממלכת הצלבנים גא״י, א—ב (מפתח בערכו). 

תשל״ג ; 1/17 171 ! 5 1144110 ״ 14 ; 1972 , €714107171 10 ( 1 ,ז 0 <' 41 ן . 8 . 13 
,( 1 ׳\צצ , 5 זשק 3 ג 1 03175 037716377011 ) 5171111111117 0147771 / 0 /■*ס!!!// 

. 1972 

פולק, יעקב ( 1460/70 — אחדי 1522 ), הפוסק הראשון בפולניה. 

נולד, כנראה, בבוואדה. למד אצל ד יעקב מרגלית ברגנס־ 

בורג ונודע בנעוריו כבקי בתלמוד. נשא לאשה את אסתר לבית 
פישל מקרקא, שבני המשפחה היו גובי מם ומקורבים למלבות. ם׳ 
נתקבל כרב בפראג, וכחבר ביה״ד שם. ב 1492 החרימו אותו חכמי 
דרו, ביניהם רבו ר׳ יעקב מרגלית ור׳ יהודה מינץ (ע״ע) מפאחבה, 
על שהתיר, בניגוד לתקנת ד׳ מנחם מ?רןבורג, "מאון" לגיסתו 
הקטינה. פ׳ עבר לקרקא ושם יסד את הישיבה (ע״ע, עם׳ 455 , 458 ) 
הראשונה בפולניה, והנהיג בה את שיטת הפלפול ו״החילוקים" 
בלימוד התלמוד (שם, עד 460/1 ). מאז נודע כ״אבי החילוקים". 
במהרה הפך לאחד ממנהיגי הקהילה. ב 1494 נכלא ע״י מלך פולניה 
ין (ע״ע) אולברכט, יחד עם נכבדים אחדם. ב 1503 נתמנה ע״י 
המלך אלכסנדר רב לכל יהודי פולניה. המריבות בין הקהילה הפול¬ 
נית והקהילה הבוהמית בקדקא הקשו על פעולתו. בלחץ המלך 
נתמנה הרב פרץ לרב הקהילה הבוהמית, ור׳ אשר למל, גיסו של 
ד, לרב הקהילה הפולנית. לד נותרה ראשות הישיבה בלבד. ב 1520 
הטיל ד חרם על ר׳ אברהם מינץ (ע״ע) — ב״ר יהודה מינץ הנ״ל — 
על רקע דין־תורה בין שתי משפחות איטלקיות שהובא בפניהם. 
ב 1522 היה ד מעורב בעלילה נגד חפא החצר היהודי בקרקא. הוא 
נאלץ לבחח, ועקבותיו אבדו. ע״פ חתימת הסכמה בספר "ברכת 
אברהם", שניתנה בידי "יעקב בן יוסף אשכנזי ד מיחשלים", 
משערים כי ב 1532 — שנת הסכמתו של הרב עזריאל דיינא לספר 
זה — היה ד בדרכו ליחשלים או שכבר התיישב בה. מקובל שנקבר 
בלובלין. רק קטעים מדבריו מובאים בספח בני דוח. 

ח. נ. דסביצר. כלילת יופי, א, חרמ״זז ; פ. ה. וועסשטיין, לתולדות 
ישראל וחכסיו בפולין, ר׳ י, ם. (האשכול, ו׳), תרס״ם; , 8313633 . 4 ? 

11 ?, 2 147141 , 214 ^ 2 ^ 171 8221 ״ 161 > ,.י/ ./ 

, 214 ' 7 ? 2217711 .> 1 111 ך 1 074/1€ }{ 2 ^ / 44 / 11614 ^ 2 2 ךז 10 * ¥11 ,. 111 ; 1913 ,( 1 ר\ע 

. 1936 , 105-118 , 11 

ש. ט. 



453 


פולקלור 


454 


פולקלור ( 0 ז 10 > 11 ס £; ידע־עם), מונח המציין את כלל היצירה 
העממית התרבותית. מופשטת או גשמית, המועברת מדור 
לדור, בע״פ או כמוצר חמרי, וכן מקצוע העוסק בחקר היצירה הנ״ל. 
הרקע הטרום־היסטורי וההיסטורי של התופעות הפולקלוריות ותפו־ 
צתן הנרחבת, מקנים למקצוע עניין רב. 

המונח פ׳ הוצע לראשונה ע״י האנגלי וילים תומז ( 7110015 ; 
1803 — 1885 ), שצירף את המלים : £011 (עם) ו 0 ז<> 1 (ידע) למקשה 
אחת. 

תולדות הם׳. כבר במאות ה 17 — 18 החלו עוקבים אחרי 
המסורות המעצבות את חיי בני העם, אמונותיהם ואמנויותיהם. 
ב 1667 י״ל ספרו של זץ־בטיסט תייר ($־ 711101 ); ׳ז 0 ק״ 5 €5 (׳ 71311:0 
$1111008 (..מסה בדבר אמונות טפלות״). ב 1725 פרסם ג/ ויקו (ע״ע) 
0 פר בשם ־ 0001 3113 110100 ) 1 י 1 ) 3 ׳\ 110 א 5010023 1111.1 11 > 1 < 1011 ז 1 ־ 1 ג 1 
0321001 10110 > 3 ז 3111 ת סת״יס ("עקרונות מדע חדש בדבר טבעם 
המשותף של העמים״). ב 1729 פרסם האנגלי הנרי בורן ( 60111 - 00 ; 
1696 — 1737 ) את הםפר 10 קס 0 י 1 ססוססוסב) 1110 0£ 1111105 {> 11 ס\>("קד¬ 
מוניות העם הפשוט"). אחרי התחלות אלו הניחו האחים גרים (ע״ע) 
את היסוד לחקר שיטתי של האגדה, המיתום• המנהגים והמעשיות, 
בגרמניה. במחצית השניה של המאה ה 19 התרחב מאוד חקר ד,פ׳ 
כמדע; הוקמו חברות מחקר והופיעו כ״ע מקצועיים ראשונים. החברה 
הראשונה לם׳ הוקמה באנגליה ב 1878 , מאז גדל מספר גופים כאלה, 
וכיום אין מדינה תרבותית שאינה מטפחת את חקר הם׳. 

עד היום אין הגדרה מוסכמת למונח פ/ אולם ברוב ההגדרות 
כלולים תנאי יסוד אחדים: התבססות הפ׳ על מסורת; העברתו מדור 
לדור בע״פ; היותו שריד עממי אנונימי. רשימת מרכיבי הפ ׳ לפי דאג־ 
דס (ר׳ ביבל׳) היא אולי השלמה ביותר; לפיה עוסק ד,פ': באגדות, 
מעשיות, בדיחות, פתגמים, חידות, שירים, ברכות, קללות. נוסחאות 
כישוף, קמיעות, השבעות, גידופים, אמונות עממיות, לבוש, ריקודים, 
מחזות, אמנות עממית, רהיטים, כלי בית, כלי נגינה, נהגים, רפואה, 
להגים וצורות דיבור עממיות, משלים עממיים, שמות, כינויים, קרי¬ 
אות. סוגי פ׳ אלה מסווגים לשלושה תחומים: א) אמונות ונהגים 
עממיים; ב) ספרות עממית; ג) תרבות חמרית עממית. 

אסכולות ותאוריות ביחס למדע ד.פ׳ התפתחו משלהי 
המאה ה 19 , ראשית באירופה ואח״ב באה״ב. התפתחות מדעי החברה 
באה״ב השפיעה על קידום חקר הם/ שהגיע שם להשגים בולטים. 
זהו מקור הניכור בין האסכולות האמריקניות לתאוריות האירופיות, 
שהתפתחו בארצות בעלות ותק רב יותר במקצוע. האסכולות השונות 
בשמח ד.פ׳ הן: 1 . האסכולה ההיסטורית־גאוגרפית ("השי¬ 
טה הפינית") משתמשת לצרכיה בעיקר בסיפור העממי׳ אך ניתן 
לבססה על כל ענף פולקלורי אחר. אסכולה זו מנסה לגלות אבטיפוס 
של סיפור עממי, ע״י השוואת נוסחאותיו השונות הקיימות בארצות 
אחרות. היא מוודאת את גלגולי הנוסחה המקורית ע״י בדיקת דרכי 
תפוצתה הגאוגרפיים. שיטה זו הביאה תוצאות חשובות, והיא עדיין 
מקובלת. 

2 . האסכולה ה א י ד א ו ל ו ג י ת הכניסה את הגורם הלאומי 
לחקר ד,פ׳, ראשיתה בהרדר (ע״ע) שהאמין בקיום "נפש העם", 
המשכה במחקרים של הוגי־דעות לאומיים שונים ושל המוסדות 
הנאציים שדגלו בגישת "דם ואדמה". הגישה האידאולוגית המרכסיס¬ 
טית רואה בם׳ את הד העבר, התגלמות ההווה וביטוי להבדלים ול¬ 
מלחמה בין המעמדות. 

3 . האסכולה הפונקציונליסטית מתעלמת מיסודותיו ה־ 
פרימיטיוויים של ד,פ׳ ומתפוצתו הגאוגרפית ומתרכזת בניתוח תפקו¬ 
דיו במכלול תרבות מסוים. 

4 . האסכולה הפסיכואנליטית־פסיכולוגית, שז.פרויד 
(ע״ע) היה ממניחי יסודותיה, דוגלת בתפיסה כי מאווייו הפיסיולוגיים 
של האדם מוצאים ביטוי כתדפיסים סמליים בעלי משמעות אוניוור־ 


סלית, ואלה ניכרים גם בפ ׳ . לדעת חוקרים מאסכולה זו מיתוסים 
הם השלכות חיצוניות של רצונות תת־הכרתיים. לפי גישה זו, 
סכינים, חצים, מערות מסמלים איברי-מין, וכיו״ב. 

5 . האסכולה הסטרוקטורלית עוצבה ע״י הרוסי ולדימיר 
פרום, וע״י ק. לוי־שמרוס (ע״ע). פרום פרסם ב 1928 את ספרו "ה¬ 
מורפולוגיה של המעשיר.״ (תרגום אנגלי: 1958 ), בה זיהה 31 "פונ¬ 
קציות" (מוטיווים) בסיסיות, שהן פעולות ששילובן המשתנה יוצר 
מעשיות שונות. ממרת האסכולה לנתח את המבנה של הסיפור 
העממי ושל טכסטים ספרותיים. 

6 . האסכולה ה ק ו נ מ כ ם ט ו א ל י ת התפתחה לאחרונה באה״ב 
וחוקרת את הם׳ ב״מסגרת ההקשר״ ( 00010x1 ) שלו, דהיינו תוך 
התייחסות לגורמים, כגון שפה, קהל, אמצעי תקשורת, מיקום, נהגים 
וכר, הקובעים את התפתחותו. 

חקר ה פ׳ מאז מלה״ע 11 התרחב והעמיק. העיסוק בם׳, בהוראה 
ובמחקר, הגביר מעורבותו בחיי היום־יום של המדינה המודרנית. כן 
חל שינוי ניכר גם במגמותיו. מראשית הם׳, האיכרים הם המקור 
העיקרי למחקרים פולקלוריים אולם עם גידול התיעוש וריבוי תושבי 
הערים, עלתה חשיבות הפ׳ העירוני והפועלי. אמצעי התקשורת 
ההמוניים תרמו להפצת ד.פ׳; התיירות, וגורמים אחרים, גרמו למס¬ 
חור הפ ׳ , שפרימיו מיוצרים ומופצים בשיטת הסרט הנע. את תוצאות 
הדבר אין עדיין להעריך. הם׳, אמיתי או מלאכותי, מילא תפקיד 
חשוב בגיבוש הלאומיות ובעיצוב עמדותיהם האידאולוגיות והמ¬ 
דיניות של עמים שונים. 

הם׳ היהודי הציב בפני חוקריו בעיות שרובן לא זכו לפתרון. 
ביניהן: א. הנותרו בקרב העדות השונות מנהגים ששרדו מתקופת 
המקרא והתלמודי; ב. מהן ההשפעות החיצוניות שהשפיעו על 
אמונות העדות השונות?; ג. מהו מנהג יהודי ספציפי?; ד. מהם המנ¬ 
הגים המיוחדים לכל עדה ועדה? לשאלות האלה עדיין מחפשים מענה. 

תולדות ד.פ׳ המדעי היהודי מתחילות ב 1898 , משייסד מכם 
גרינולד ( 1871 — 1953 ) את "החברה לפ ׳ יהודי" בהמבורג, לאחר 
שלפני כן היתה קיימת ועדת־פ׳, שאספה חפצים וקיימה הרצאות. 
גרינולד פרסם ״ידיעות״ ( 1101100800 ^) שהופיעו עד 1929 ב 32 
כרכים. הוא גם חיבר שאלון פולקלורי שפורסם ב״הצפירה" שד 
סקולוב. בשאלון הגדיר שישה תחומי עניין של ד.פ׳ היהודי. א. שמות 
יהודיים ומבטאם; ב. שירה עממית; ג, אמונות ואגדות; ד. נימוסין 
ומנהגים; ד. רפואה עממית וכישוף; ו. תכולת בתים ותלבושות. 

במזרח־אירופה פעל ש. אנ-סקי(ע״ע) שחרד לגורל היצירה העמ¬ 
מית היהודית, וארגן משלחת אתנוגרפית לאספה. ב 1912 — 1914 סייר 
בתחום המושב היהודי ברוסיה, בלוויית המלחינים י. אנגל (ע״ע) 
וז. קיסלהוף, והצייר־הצלס ש. יודובין. במסעה דרך עשרות עיירות 
אספה המשלחת כ״י, תמונות ותשמישי־קדושה וליקמה אגדות וסי- 
פורי־עם לרוב. בתחום חקר המוסיקה היהודית, בעיקר של יהודי 
המזרח. ראוי לציין את פעלו של א. צ. אידלזון (ע״ע). 

נסיה נוסף לאסוף פ׳ יהודי, ולשמרו, נעשה ע״י דרדאנוב, ביא- 
ליק ורבניצקי (ע׳ ערכיהם) בכה״ע "רשומות". בכרכו הראשון דרשו 
הקמת "בית־כינוס תמידי לפ ׳ ", ויצאו בקריאה נמרצת לשימור מסו¬ 
רות עם ישראל בתפוצותיו. גם ב״רשומות החדש", א—ג, שהופיע 
בתש״ו/ז בעריכת דב שטוק (סדן: ע״ע) נתפרסמה קריאה להציל 
את הניתן להצלה. 

ב 1942 נוסדה בא״י החברה לס׳ יהודי בארץ ובתפוצות, "ידע-עם", 

ע״י נ. סלושץ (ע״ע) ויו״ם לוינסקי. חברה זו קבעה בתקנותיה "לבוא 
במגע עם כל העדות לשם איסוף מנהגים, תיאורי חיים, אמונה ודת, 
מאכל ומשתה, מלבושים, אמונות טפלות. שירה ונגינה וכר". החברה 
הוציאה לאור, מ 1948 , כתב־עת בשם ״ידע עם״. ב 1944 יסדו ר. פטאי 
וי. י. ריבלין את ״המכון הארץ-ישראלי לפ׳ ולאתנולוגיה״; הם גם 
ערכו את הרבעון "עדות" (בו ניסו, לראשונה, לחקור חומר פול- 



455 


פולקלור —< פול ר, ג׳ון פרד ריק צ׳רלז 


456 


קלורי יהודי בכלים מדעיים מקובלים ובאמצעות השיטה ההש¬ 
וואתית) ממנו י״ל 3 כרכים, 1945 — 1948 . ב 1956 הקים דב נד 
את "הארכיון לסיפורי-עם בישראל" (אסע״י), ליד המחיאון לאתנד 
לוגיה בחיפה. מוסד זה פרסם אחרי 1962 את הירחון "חודש־חודש 
וסיפורו״. ב 1965 נוסד. ליד המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה 
העברית בירושלים, הארכיון לס׳, ואח״כ הוקם המרכז לחקר הס׳. 
מרכז זה יזם ( 1970 ) את סדרת "מחקרי המרכז לחקר ד!פ׳". איסוף 
חשוב בתחום התרבות החמרית (תשמישי קדושה, תלבושות, תכשי¬ 
טים) מבצע מוזיאון ישראל, כפי שהובלט בשתי תערוכות גדולות: 
יהודי בוכארה ( 1968 ) דהודי מרוקו( 1973 ). 

האם קיים פ׳ י ש ר א ל י ל נראה שיש אמנם מקום לדבר על פ , 
ישראלי לאחר שעבר דור מאז הקמת המדינה, אך הגדרתו מסובכת, 
כי הס׳ בארץ מורכב מיסודות מקומיים, להם נוספו יסודות שהובאו 
מארצות זתת רבות. כל עדה יהודית שעלתה לארץ הביאה אתה 
מטען תרבותי שעדיין לא נחקר די צרכו ועדיין חסרות מונוגרפיות 
בדבר חיי עדות אלה במקומות מגוריהן הקודמים. למסורות 
המשותפות לכל העדות, מסותת שמקורותיהן אולי בעבר ההיס¬ 
טורי הרחוק, נוספו בתקופות הגולה השפעות מקומיות, ומנהגים 
אפייניים לכל עדה. האתגר העיקרי של הס׳ הישראלי הוא לשמר 
את המטען הפולקלורי שהביאו אתן העדות, ולקבוע מהן המסורות 
החדשות שמסגלות לעצמן העדות האלה. יש גם לעקוב אחת הת¬ 
הוות פ׳ חדש, תחליד שהוא שונה בקבוצות השונות של אותה עדה. 
מסתבר, כי קבוצה מסוימת של אחת העתת, המתגוררת בכפר או 
בשכונה נפרדת, נוהגת לשנות פחות ממנהגיה מקבוצות החשופות 
להשפעות חיצוניות. קיימת נטיה, הדורשת מחקר, של עדות להפיץ 
מסותתיהן בקרב עדות אחתת — ה״מיממה" של יהודי מתקו וה־ 
"קהראני" של יהודי כורדיסטן. אחד המנהגים הפולקלותים הבולטים 
בקרב העדות שעלו מארצות האסלאם הוא הערצת קבתת קדושים, 
כגת קבר דוד המלך, קבר רשב״י, קבר הרמב״ם, לתב במסגרת 
המנהגים שהיו מקובלים בארצות המוצא. 

חידוש מיוחד בס׳ של ישראל הוא צמיחת הם׳ הצבאי שהוא כלל- 
ארצי, ואינו. מבוסם על מסותת עתיקות, או קשור לעדות מיוחדות. 
ה״צ׳יזבסים" של הפלמ״ח, סיפורי המלחמות, והעגה הישראלית המיר 
חדת, גם הם שייכים לפ׳ הישראלי. פרסומים מעניינים של חומר 
מסוג זה הם: ד. בן־אמוץ — ח. חפר, ילקוט הכזבים, תשכ״גי > ד. בן־ 
אמוץ — נ. בן־יהודה, מלון עולמי לעבתת מדוברת, תשל״ב. 

חקר שיטתי של שית־עם של העדות השונות וכן של הליטורגיה 
(ע״ע) מבצע המרכז לחקר המוסיקה היהודית המפרסם את כה״ע 
"יובל", וכן ה״פונותיקה" שליד הספתה הלאומית והאוניברסיטאית. 

פ. ש. גשורי, הניגון והריקוד בחסידות, א—ג, תשס״ו—תשי״ס > י. 
סטוצ׳בסקי, הכליזמרים, תשי״ם; ד. דוידוביץ׳, בתי כנסת בפולין 
וחורבנם, תש״ד! ל. גינצבורג, אגדות היהודים, א—ד, תשכ״ר-תשנ״חו 
י. בזק, למעלה מן החושים, תשכ״ח; -* 20 ) 4150/1 * 0151 005 ,מג 81 ״ 1 
;' 25 — 1922 , 1■, 7/11 00111171 80 * 8 / 1 , 1 X11 ־ 81-32 . 1.0 ; 1898 , 71 ) 5 ) 7 * 7 ) 6 
730 ;' 1932 , 75 ^ 71 ) 511441 ) 7/1 171 ־/ 12 115/1 *)[ , 63363015 .^ . 1 

' 713311 .[ ; 1937-58 , 7070171 )/ 77 ) 0715 ) 1 115 ) 7-1171 ( ,( ־ 7 ) 1 ) 17111 ) 111 ,ק־חס־ס 
1808/10115 1 ) 071 // 81171 ; 1939 , 73110071 ) 511/7 1 ) 071 717 ( 1 ) 11 * 711715/1 ( ,;(ז 0 ( 1 ״ 13 
; 50 — 1949 , 1-11 ,!ו/)//*! 1 ) 071 ((( 1/1010 ( 51 / 0 (• 107107 )) 07 5/0711071 

715/1 *)( [ס 11071 * £ 1701 :) 071 ( 870 ) 1/1 14 ) 1 ) ? 7/01 ) 711 ,ז 3 ) 035 . 14 .'ר 
,) 7 * 705 ) 145 -^/ 701 ( 0 ) 7 ) 1714 ( 1011 \ 1 , 500 ק 11001 ד . 5 ; 1955 , 15 ( 10 *^/ 701 
,(. 63 ) 12 * 7 . 7 > ; 1956 , 5 * 710 1 ) . 7 ) 7 ,* 101 ^ 1 ./ 8 ' ; 58 — 1955 , 1-171 
; 1961 ,( 1 ) 5001 ) 77571711117 171 ! 107 (( 11 ) 7 , 190166311 .£ ; 1958 , ) 714 *\ 5 \ 01 8 
40810 ! ,(. 68 ) 4418816100 .ן ; 1965 ,. 7 (ס ץ 4 *! 5 ) 7/1 , 00335 < 1 .\׳ 
51715/1 )( 171 5 ) 41 * 51 , 83657312631101 . 9 ; 1967 , 71718 * 0 0714 1 ( 18110/1070 

0714 180714 7., 1968; 14. 8311510^31, 801/^5^*714(, 1971; 8.44. 
4)01500 (38.), 7. 0714 701/511)(, 071 17117(7411(1100, 1972; 14. 8x13055, 

010 11*7151 4(7 ) 114(71 1771 180714(1 4(7 2,(11 *714 1/771*7(15, 1972. 

י. ברע. 

פולקספךטי (יידית: המפלגה העממית היהודית), מפלגה יהודית 
במזרח-אירופה בשנים 1906 — 1939 (ע״ע אוטונומיזם). 

מייסדה, שמעון תבנוב (ע״ע), ניסח את האידאולוגיה שלה ב״מכת¬ 


בים על היהדות הישנה והחדשה״ ( 1907 ). לפיו, על היהודים לטפח 
אוטונומיה לאומית בארצות פזותהם. קהילות בעלות אופי דתי- 
לאומי יתאחדו ב״ועד" דוגמת "ועדי הארצות" (ע״ע), וזה ייצג את 
היהודים כלפי חוץ וידאג לארגון נציגותם בפרלמנט ולצרביהם 
הפנימיים, כגון: הקמת בת״ם — בעברית, יידית או בשפת־המדינה 
— פיקוח כלכלי וחברתי (קואופרציה, דאגה למהגרים) וכד׳. דובנוב 
חזה קונגרס יהודי עולמי שיטפל בבעיות הנוגעות לכלל האומה, 
כגון: מאבק לשיוד זכרות ודאגה להגירה חפשית ואף להתיישבות 
בא״י ובארצות אחרות. עם מהפכת פברואר 1917 התארגנה המפלגה 
בגלר, אולם לא עמדה בתחתת עם המפלגות היהודיות האחרות, 
ובבחיתת למועצה היהודית האוקראינית ב 1918 היו לה רק 4 מבין 
125 הצירים. ב 1918 שימש אחד מחבריה, י. לצקי־ברתולדי (ע״ע), 
זמן קצר מיניסטר לענייני היהודים בממשלה האוקראינית. עם 
השתלטות הסובייטים נפסקה פעולת המפלגה בתחומי שלטונם. 

בשנות ה 20 וה 30 הוסיפה המפלגה להתקיים בפולניה (ר׳ להלן) 
ובארצות הבלטיות. היא טיפחה את ביה״ס החילוני היידי ותמכה בת¬ 
נועה הקואופרטיורת היהודית ובמוסדות כאורט ואוןה (ע׳ ערכיהם). 
חבריה באו בעיקר מחוגי הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. בשלהי 
שנות ה 30 , עם התגברות האנטישמיות והלאומנות, החלה המפלגה 
להתפורר. 

בפולניה נוסדה התנועה — בכינר העממי "פולקיסטים" — 
במלה״ע 1 , אך ועידת היסוד נערכה בנובמבר 1918 . בבחירות לעי¬ 
ריית ורשה ב 1916 זכתה התנועה, בראשותו של נה פרילוצקי(ע״ע), 
ב 4 מושגים. מצעה הדגיש את היידית כשפה המסרתית (בכך היתה 
שונה מהם׳ ברוסיה), התנגדה למלחמת המעמדות וחתרה לפרו׳דו־ 
קמיוויזציד׳ ולתרבות חילונית. מנהיגיה היו אינטלקטואלים ואנשי 
ציבור שנטשו את הציונות והסוציאליזם (במיוחד ה״בונד"), ביניהם: 
נח פרילוצקי, ש. הירשהורן, ה. צימלין (ע״ע) וצ. שבד. מרכזיה 
העיקריים היו בוורשה, ל 1 דז׳ ווילנה. ב 1919 זכתה הם׳ בשני מושבים 
בסיים הפולני; ב 1922 נכשלה במאבק נגד בלוק המיעוטים, ופרי- 
לוצקי, נציגה הנבחר היחיד, לא הצטרף אל גוש הנציגים היהודים. 
ב 1928 הצטרפו תומכי פרילוצקי לרשימה שנתמכה מצד הממשלה 
נגד בלוק המיעוטים בראשותו של יצחק גרינבוים (ע״ע), ועקב 
צעד זה נתערער מעמד הפ ׳ בקרב היהודים. בסופו של דבר לא יכלה 
הפ׳ להתמודד עם התנועות הציוניות והתנועות הרדיקליות. 

י. ם.-פש. ל 1 . 

סולר, ג׳ון פרדדק צ׳דלז — 165 ־ 1 * 01 "!!"ן 

- 111131 ? — ( 1873 — 1966 ), מפקד׳ פרשן, תאורטיקן והיס¬ 
טוריון צבאי אנגלי. חניך ביה״ס בסנדהרסט וביה״ס למטה בקמברלי. 
במלה״ע 1 היה פ׳ מיוצרי חיל השריון הבריטי. ביזמו הפעלת 
כ 400 טנקים בקרב קמברי( 1917 ) היה ס' איש-הצבא הראשון שתכנן 
הסתערות שריון בממדים גדולים. גם בשלביה האחרונים של המל¬ 
חמה, המשיך בתפקידו בהצלחה. ב 1922 מונה למדריך ראשי בביר,"ם 
למטה בקמברלי ונודע בתפיסות תאורטיות מהפכניות להפעלת 
שריון. דעותיו היו לצנינים בעיני הממסד הצבאי הבריטי, שעדיין 
דגל בחשיבות הפרשים. ב 1926 נתמנה לעוזר ראש־המטה הכללי 
הקיסרי, וב 1930 הועלה לדרגת מיור-גנרל (אלוף); ב 1933 התפטר 
מהצבא כדי להתמסר לכתיבה. היה כתב צבאי במלחמת אתיופיה 
ובספרד. זמן מה נטה לתנועה הפשיסטית של א. מוזלי (ע״ע) וכן 
כתב ספר 1 ( £266312 166 £ם 10111 > ¥15 \ 61 ז:א>$ :> 6 ז׳ ("החכמה הנס¬ 
תרת של הקבלה"). 

פ׳ היה סופר פורה׳ כתב כ 30 ספרים, כולם מעוררי־מחשבה 
וקריאים. לפני מלה״ע 11 הדגיש את חשיבותו המכרעת של השריון 
(והשליטה באוויר) במלחמה. לדעותיו היחה השפעה רבה מחוץ 



457 


פילר, ג׳ון פרדריק צ׳רלז — פומבדיתא 


458 


לבריטניה, במיוחד בגרמניה (שבה יישמו גודריאן) ובבריה״ם, 
ומקובל שם׳ היה אביה הרוחני של שיטת "מלחמת הבזק" הגרמנית 
במלה״ע 11 , ושל לוחמת השריון המודרנית בכללה, במולדתו נפלה 
השפעתו מזו של יריבו לידל־הרט (ע״ע), בעל הדעות הדפנסיוויות, 
שכן השניא עצמו בקיצוניותו. אחרי מלה״ע 11 , שאימתה את הנחד 
תיו, כתב ספרי היסטוריה צבאית שהצטיינו בדייקנות, ביריעה רחבה 
ובהערכת הרקע הכלכלי והמדיני של המלחמה. פגמה בהם התנגדותו 
לכפה אישים, ביניהם צ׳רצ׳יל. פ׳ חינו, אולי, גדול־הסופרים הצבאיים 
הבריטיים בכל הדורות. 

מספריו: ! 3 ^\ זג 6 ! 0 ס* ס! 5 ) 7301 ("טנקים במלחמה הגדולה" 
[מלה״ע 1 ]), 1920 ; 6 ! £3 ! 3 ז!י\ 6 ! 11 ז 1 ג? 00 ("על ניהול הלוחמה העתי¬ 
דה"). 1928 * : 01-3111 . 5 .ט 0£ ק 31581 ז 0606 786 ("אמנות הפיקוד 
של י. ס. גרנט״), 1929 ; 1930 — 1832 ח 10 :ז 11153 ׳ 011 651610 ^ 3011 ! 3 ׳\\ 
(״מלחמה ותרבות המערב, 1832 — 1930 ״), 1932 ; ; £66 3011 זת 3 ז 0 
(] 31581 ! 06116 3011 ץ 5003111 ! 6 ? 10 ץ 3 > 5111 3 ("גרנט ולי, מחקר 
באישיות ובאמנות הפיקוד״), 1933 ; -מ 6 ׳\ת 10 ת 0 30 0£ <״ 01 גס 46 א 
! 5011316 110031 (״זכרונותיו של חייל בלתי־שגרתי״), 1936 ; 
ץ! 0 ז 915 3011 1 נ 161 ז! 13 זז!\/ (״חימוש והיסטוריה״), 1946 ! - 06 7116 
1 ) 1 ! 0 ׳\\ 610 ז 65 ן \\ 1116 0£ 165 זז 83 6 ׳! 61$1 ("הקרבות המכריעים של 
העולם המערבי״), 111-1 , 1954/6 ! 1789-1961 ! 3 ^ 3 0£ ז 1 ו 1 ! 1 ח 00 766 

(״ניהול המלחמות, 1789 — 1961 ״), 1961 . 

׳ פ. פ. 

פולר, ך(יצ׳ךד) בקמינסטר - 11110105161 ) 811 [ 3 ) 16831 ] 11 

! 70116 — (נו׳ 1895 ), מהנדס, ארדיכל וממציא אמריקני. 

בסוף שנות ה 20 פיתח פ׳ מערכות בניה חדשניות, בעיצוב ובתכנון, 
לפתרון בעיות אכלוס ודיור בכרכי־הענק. ב 1927 תכנן את "מכונת 
הדיור״ — ה ׳' 03x100 !^£״ (״דינמיות ויעילות מירביות״) — בית 
בצורת מחומש הבנוי יחידות דיור מהמרים פלאסטיים התלויות 
בכבלים סביב ציר ממתכת שבו השירותים. למפרץ טוקיו תכנן פ׳ 
עיר שטה ל 200,000 תושבים העשויה להכיל אוכלוסיה עד מיליון 
ולהגיע לגובה של למעלה מק״מ. בתכנית זו ניצל את עקרון הכיפה 
ה״גאודסית", אותו פיתח 
בשנות ה 40 שעיקרו: 
רכיבי־בגיה טטרהדרוניים 
המתחברים לכיפה כדו¬ 
רית נטולת תמיכות ב¬ 
דרך הקצרה והחזקה ב¬ 
יותר. בשיטה ה״גאוד־ 
סי ת" ניתן להקים מבנים 
מתועשים חולים בכל 
גודל וכמעט מכל חומר. 
בין המבנים ה״גאודסיים" 
שתכנן פ׳ ובנה: מבנה 

לתב , "פ^רד" בדירבןרן, ב. םו 5 ר: כיפה ניאורסית בתערוכת סונטרי■ 
מישיגן ( 953 !). מבנה או?, 1067 . (עירית מונטריאו?) 

בבטן־רוג׳, לואיזיאנה (המבנה ה״גאודסי״ הגדול ביותר — 117 מ׳ 
רוחב, 39 מ׳גובה; 1958 ); כיפה לגן הבוטני בסינט־לואים, מיזורי 
( 1960 ); הביתנים האמריקניים בתערוכות מוסקווה ( 1959 ) ומונטרי¬ 
אול ( 76 ם׳ רוחב; 1967 ). 

רעיונותיו של פ׳ בארדיכלות, חינוך, תחבורה, תכנון סביבתי 
וקהילתי כולל, מקדימים את זמנם הן בחיזוי הצרכים החברתיים 
בנושאים אלה והן בהצעות פתרון המבוססות על פונקציונליות, 
יעילות ותיעוש באמצעות טכנולוגיות חדישות. 

פ׳ זכה בפרסים ובתארי-כבוד רבים. הוא מרבה להרצות ולכתוב 
על רעיונותיו ומפרסם גם ספרי שירה ומדע־בדיוני. מספריו: 3635 ) 1 
10162111165 3011 (״רעיונות ושלמרות״), 1963 ; - 0811 !ס 13 ק 0 ז 0 


1 ) 430100 ? ! £0 6615 < 0$£ !? 786 :ס 10 ע (״אוטופיה או נשיה; הסיכו¬ 
יים לאנושות״), 1969 . 

-ץ 0 £ 1 א .( 

7X11X1011 ]¥07111 0/ 8.7., 1973. 

פולרוגרפיה, טכניקה אלקטרוכימית לאנליזה איכותית וכמותית. 

י הם׳ מתבססת על פירוש עקומות המבטאות את הקשר בין 
המתת לזרם העובר בתמיסה, המתח מופעל בין שתי אלקטרודות. 
האחת אלקטרודת ייחוס בעלת פוטנציאל קבוע והאחרת מיקרואלק־ 
טה׳דה העוברת קיטוב ( 901311231100 ). המיקרואלקטרודה היא אלק- 
טרודת כספית מטפטפת (אכ״כז) — צינור נימי המטפטף טיפות 
כספית זעירות. וע״ע אלקטרובימיה. 

טכניקת העבודה מבוססת על הפעלת מתח הגדל באופן קצוב 
עם הזמן ( 3 — 10 מיליוולט ל¬ 
שניה) בין האלקטרודות הנב¬ 
דקות. כאשר מגיע המתח בין 
האכ״מ לבין התמיסה לערך 
בו מתאפשר תהליך חיזור או 
חמצון של יו׳ן או מולקולה 
מסוימים שבתמיסה, מתחיל 
לזרום זרם במערכת. 

עקומת מתח-זרם המתקבלת 
(פולרוגרמה) מאפשרת קביעה כמותית ואיכותית של המגיבים. הזרם 
הגבולי נקבע לפי נוסחת אילקוביץ 2 0 / ' ס" 1 ז 3 ׳ 2 !סח 607 = ,,נ 
כאשר ״ 1 — הוא זרם פעפוע (ע״ע) — במדד במיקרו־אמפרים, גס — 
קצב הטפטוף — במיליגרם לשניה, ״ — מספר האלקטרונים — 
ליחידת חיזור, ם — מקדם הפעפוע — בסמ״ר לשניה, 1 — זמן חיי 
הטיפה — בשניות. ריכוז המגיב (במילימולר) 0 , ניתן אפוא לקביעה 
כמותית באמצעות מדידת ״ 1 . 

מתח חצי הגל £ 1/2 , שהוא המתח בו מגיע הזרם למחצית הזרם 
הגבולי, אפייני לחומר המגיב ובלתי תלד בריכוזו ובתכונות הקפי- 
לרה. כלומר. £ 1/2 מאפשר קביעה איכותית של החומר. 

הואיל ובזרמים קטנים מאוד לא חל שינד משמעותי בריכוז 
המגיבים בגוף התמיסה במהלך רישום הפולרוגרמה, ניתן לחזור על 
הבדיקה פעמים אחדות. 

נוסף על השימוש הנרחב בם׳ למטרות אנליטיות ניתן להשתמש 
בטכניקה זו לקביעת פרמטרים קינטיים של הדאקציה האלקטרו־ 
כימית וראקציות ביניים כימיות החלות בתמיסה. 

הם׳ משמשת נקודת מוצא עיונית ומעשית לפיתוח שיטות אלק- 
טרואנליטיות חדישות ורגישות יותר. 

הטכניקה הפולרוגרפית ושימושיה נחקרו בהרחבה מאז 1922 
כאשר זו הוכנסה לשימוש ע״י יולסלו הירדבסקי(ע״ע) מאוניברסיטת 
פראג! ב 1959 הוענק לו פרס נובל לכימיה עבור המצאת הפ׳. 

ן 1954 , מ/ 045 ^ 46 ^£*ת*ו-ה*{ז 1 < 4 }£^ז ,׳{ 613113 ז 40 { 1€ ( 1 / 0 ^ 12 4 / / 0 ת ס/ 2 >/ 7 )/ 0 

6<11 125^0X1 ז 0 16 ( 1 5^1{> 0 X 16 ז 0 ז 1 )) 01€ $'¥ .* 1 - 0 ; 1938 

. 1955 ,(¥ ,ץג 1 > 10 ׳ 55 ^ ,****ס 


פומה (ז 006010 נ> 6115 ?), טורף ממשפחת החתוליים (ע״ע), היחיד 
בממדיו הגדולים השייך לסוג חתול. נפוץ בכל רחבי יבשת 
אמריקה. ארכו 1.30 מ׳ ואורך זנבו 80 0 ״מ. צבע גבו כצבע החול 
ובשל-כך כינוהו אריה ההרים (מכונה גם "האריה האמריקני" 
[קוגר]). צבע גחונו לבדקרם: גב אזניו, פס מעל פיו וקצה זנבו 
שחורים; לצעירים כתמים שחומים חנבם טבעתי. משכנו ביערות 
ובקרבת ביצות. טרפו העיקרי צבאים (אך גם גואנאקו [ע״ע למה]), 
קופים ועופות. הפ׳ אורב לטרפו, מזנק עליו, ממיתו, מחביא את 
שנותר וחוזר לאכלו לאחר יום־יומיים. הם׳ אינו תוקף אדם, ולפנים 
אף התהלכו אגדות שהוא מגן על בני־אדם. הם׳ פעיל בלילה ובין 
השמשות, אך יוצא לפעמים לטרוף גם ביום. נקבת ד,פ׳ ממליטה 
אחת לשנה 2 — 4 גורים לאחר הריון הנמשך 90 — 93 יום. הגורים 
מגיעים לבגרות מינית בגיל 2 — 3 שנים. הפ ׳ חי בבדידות: הזכר 
נשאר זמן מועט בלבד עם הנקבה לאחר ההמלטה. אורך חייו כ 18 
שנה. 


פומוז׳ה (פול' 76 ז 0 תז 0 ?: גרמ ׳ 0 ־ 0010361 ? ; אנג' 3013 ־ 10 ־ 00 ?)׳ 

חבל היסטורי לאורך החופים הדרומיים של הים הבלטי. 

בעיקר בין הא(דר והוויסלה. שבטים סלאוויים "שוכני החוף" (פו- 
מודה) התיישרו באיזור במאה ה 6 , עם יציאתם של שבטים גרמנים. 
במאה ה 11 חדרה הנצרות ובד בבד עמה נוסדו מנזרים וערים ע״י 
מתיישבים גרמנים. פ׳ היתד. לשדה התנצחות בין דנמרק, ברנדנבורג, 
המסדר הטוטוני (ע״ע) ופולניה. האחרונה כבשה את מזרח פ׳ מידי 
המסדר ( 1454 ), אך במערב גברה ההשפעה הגרמנית בעיקר בגלל 
החולשה והפירוד של דוכסי פ׳ וכוחן של ערי ההנזה (ע״ע). הדוכס 
בוגוסלו צ ( 1454 — 1523 ) דחה את תביעות הריבונות של ברנדנבורג 
ואיחד את חלקי פ׳ במערב, אך הסכים ב 1493 שס׳ תעבור לברנדג־ 
בורג בתום שושלתו. ב 1637 מת בוגוסלו /ח x ללא יורש, ורוב פ׳ 
עברה לידי שוודיה בתום ״מלחמת שלושים השנה״ ( 1648 ). 

ב 1720 קנתה פרוסיה מידי שוודיה את איזור שטטין וב 1772 היא 
סיפחה את רוב פ׳ הפולנית בעקבות חלוקת פולניה וזכתה ביתרת 
פ׳ בקונגרס וינה ( 1815 ). בתום מלה״ע 1 עבר איזור "הפרוזדור 
הפולני" הסמוך לדנציג (ע״ע גדנסק) לידי פולניד.. בפרובינציה פ׳ 
הפרוסית היו ערב מלה״ע 11 קרוב ל 2 מיל׳ תושבים, רובם ככולם 
גרמנים לותרנים ופרנסתם בעיקר על החקלאות. בתום מלה״ע 11 
סופחה כמעט כל פ׳ לפולניה: הגרמנים ברחו מפני הצבא האדום או 
נושלו וגורשו ע״י הפולנים אשר התיישבו במקומם. 

יהודים נזכרו בפ׳ לראשונה ב 1261 . בוגוסלו X גירש אותם 
ב 1492/3 , אך תחת שלטון פרוסיה הותר להם לשוב. מספרם היה 
קטן (ב 1932 היוו 7,760 יהודים 0.4% מהאוכלוסיה) ורק בשטטין 
הי תה קהילה בינונית. 


פומפדור, ז׳ן אנטואגט פואסוז - 6 ״ 6 ס 101 ס.ו 7 63006 ( 


־ 10111 ) 1 <] רחס? 015X00 ? 

לואי '\ x (ע״ע) מלך צרפת. פ' 



טרט רה פוספרור. ציור 
<<. דה 5 ה טור ( 1730 : לובי) 


— ( 1721 — 1764 ), פילגשו של 
היתה בת בנקאי, נישאה לקרוב 
משפחה ( 1741 ) ופגשה בלואי 7 \ X 
בנשף מסכות. הפרלמנט של פא¬ 
ריס התיר את נישואיה, ומ 1745 
הוצגה כאהובתו של המלך (פו 1 ־ 
ריט) והעתיקה מגוריה לוורסאי. 
פ׳ היתה נבונה ובעלת-תרבות, 
גאה ובזבזנית. דאגה לשיפור טי* 
חת וקישוטן (העניקה למלך את 
״ו 6 ז׳\£'!> 146161 , הוא אדמת אלי- 
זה, משכן נשיא צרפת כיום), פח 
שה את חסותה על אמנים ועזרה 
בהוצאת ה״אנציקלופדיה" של די* 




461 


סומפדור, ז׳ן אנטואנט פדאפון — פומפי 


462 


דרו. חינה של פ׳ בעיני המלך לא סר, כי השכילה לספק לפרקים את 
מאווייו ולסכל את מזימות יריביה בחצר. יש המגזימים בחשיבות 
התפקיד שמילאה פ׳ ב״מהפכה הדיפלומטית״ של 1756 : התייצבות 
צרפת ואוסטריה מול אנגליה ופרוסיד.. ברם, אין עוררין שהיתה 
לה יד במינוים של חצרנים, שרי צבא ומדינאים, וביניהם שואזל. 
אחר מות פ׳ ירשה מדם די ברי (ע״ע) את מקומה. 

; 1963 , .? ,ת 0 ז׳\^ 1 .( ; 1954 ) 1 > . 1 \ < 1 )־ 01 ')ז 11 \ . 14 

. 1964 ? 1 * ./ 3 ,׳{ 0 ־ 1 ^ 1 

£1 '^£ 1 * 1 - 0 ק 0161 ? 61:1115 ? , 0113221 ק 1 זת 0 ? 16110 ? 

111111115 — ( 1462 , מנטובה — 1525 , בולוניה), פילוסוף, 

הנציג הבולט של האריס טוטליות האיטלקית בתקופת הרנסנס. למד 
פילוסופיה ורפואה באוניברסיטת פדובה ולימד שם, ב^רארה ובבו- 
לוניה; פ׳ הושפע ממפרשי אריסטו: אבן ךשד (ע״ע, וע״ע אבנרש־ 
דיים) ותומס (ע״ע) מאקוינו. יצירתו החשובה 0113111316 מ 11 ״ 1 06 
3€ ת 11 ו 31 (״על האלמוות של הנפש״), 1516 , הותקפה אך לא גונתה 
רשמית. פ׳ יצא להגנתה ב 010£13 נן\. (״התנצלות״), 1518 , ו - 1X60 
מזס״ג* (״כתב הגנה״), 1519 . הוא טען שאין להוכיח את האלמוות 
של הנפש ע״פ אריסטו או ע״פ ההגיון, והדבר עניין לאמונה בלבד. 
את לקחו המר סיכם ב 310 ? < 1 (״על הגורל״), י״ל ב 1567 , שבו 
השווה את הפילוסוף לפרומתוס (ע״ע): במאמציו להבין סתרי־אל 
הוא פלה מדאגות; מדיר את עצמו מאכילה, שתיה ושינה; נעשה 
ללעג וקלם להמון ונרדף בידי האינקוויזיציה כחסר־אמונה. אחרי 
נסיונו זה כמעט שלא פרסם עוד דברים וחיבוריו פורסמו בחלקם 
לאחד מותו והשפיעו הרבה, באותו זמן, על חקר שאלת השארות 
הנפש. 

1 ז , 40 ס 14 / 0 1 0/ 7041*0 0x4 ס 0 ^$ ? 76 , 11 * 1131x1 .!־ 1.1 

. 1961 1£€ 4 * 501€ 

פומפוגיוס מלה, ע״ע מלה, פומפוניוס. 

: : עז׳ 7 1 : ; 

פומפי ("סקותס?), עיר חרבה בחבל קמפניה, אימליד״ כ 18 
ק״מ מדרום־מזרח לנאפולי. פ׳ הוקמה בידי האוסקים 
במאה ה 7 לפסה״ג, והיתה תחת השפעה יוונית חזקה. במאה ה 5 
נכבשה בידי הסאמניטים, ובראשית המאה ה 1 לפסה״נ — בידי הרד 
מאים. שגשגה כמרכז חקלאי וכלכלי; נמלה— ע״נ סארנו (הרדוד 
עתה). בשל קרבתה להר־הגעש וזוב (ע״ע) נפגעה בצורה חמורה 
ברעש ב 62 לסה״נ. העיר לא הספיקה להתאושש וב 24 — 26 אוגוסט 
79 נהרסה כליל, יחד עם שכנותיה הרקולנאום (ע״ע) וסטביאי 
( 8136130 ), בהתפרצות אדירה של ההר. כ 2 x 100 מבין 20.000 
התושבים נספו מגזים, ענני־עפר וזרמי לבה לוהטת שירדו עליהם. 
בין ההרוגים פליניום (ע״ע) "הזקן". העיר נעלמה מתחת לכרמים 
שניטעו על שכבת־אפר גבוהה, עד שנתגלתה במקרה ב 1748 . בחפי- 



סוטסיי: שפח התדירות הפרכוי (פיניסםריו! התיירות, דום*) 



פו&פיי: חעטו 5 ת־נחירוח. כתובות ששרדו סזטן ההרס 


רות ארכאולוגיות שנערכו בה בשיטתיות מראשית המאה ה 19 
נחשפו כ % משטח העיר. נשתמרו אלפי ממצאים שרוכזו במוזיאון 
בנאפולי. בעשורים האחרונים המגמה היא לשחזר את העיר ולהשאיר 
את הממצאים במקום. כיום פ׳ היא מהאתרים הארכאולוגיים הנודעים 
ביותר בעולם. 

מאז גילדה זכתה ם׳ בהתעניינות רבה, שכן נשתמרה בה להפליא 
דמות עיר־מחוז רומית בינונית, אמידה יחסית, וטיפוסית לתקופת 
הזוהר של האימפריה. נשתמת בה רחובות שלמים על ריצופם 
ומדרכותיהס, עשרות בנייני ציבור ומאות בתים פרטיים. מלבד 
חפצי אמנות, תכשיטים, פסלים,.יצירות־פסיפם וציורי־קיר ששמרו 
על צבעיהם, נתגלו בפ׳ אביזרי יום־יום וכלי-בית לאין ספור. כן 
נתגלו על הקירות הרבה כתובות בצבעים, ביניהן כרוזי־בחירות, 
מודעות על משחקי לודרים, הודעות על אבדות ועל בתים להשכרה. 
בין הגילויים המרשימים של חיי יום־יום שעלו בחפירות׳ מיוחד הוא 
הפסיפס בכניסה לאחד הבתים הפרטיים המתאר כלב־שמירה נובח 
ואזהרה: ״השמד מהכלב״ (״! 0300 6 ׳\ 02 ). כתובת המזכירה את 
"סדום ועמורה" מעידה, אולי, על מציאות יהודים בם׳. מעבר לחומות 
ולשערים, שנשתמרו ברובם, נחפרו וילות של עשירי פ׳, ונסקרו 
קברים. משפע השרידים שוחזרה דרך התפתחות הארדיכלות האיטל¬ 
קית לדורותיה, וממצאי האמנות סווגו לפי סיגנונותיהם. השוק, 
החנויות, המסבאות, המאפיות ובתי־המלאכה שנחפרו, וכל מה שנמ¬ 
צא בהם, אפשרו הסקת מסקנות מפליגות ביחס לחיי הכלכלה של 
העיר. שכבות האפר כיסועלגדיות הנספים, ואלו, בהתפודרן, הותירו 
באפר חללים ריקים. חללים אלה מולאו גבם וכך שוחזרו דמויו¬ 
תיהם של נספים רבים: חייל שמת על משמרתו, כלב קשור שלא 
הצליח לברוח ועוד. 

מרכז העיר (שמוקם בחלקה המערבי), היה ה״פורום״ (מידותיו: 
48x152 מ ׳ ), עטור עמודים, ומסביבו מקדשי יופיטר, אפולו ואספסי- 
נוס, בית־העיריה, באסיליקה (בית־משפט) ומבני-שוק. בקרבתו — 
3 בתי-מרחץ משוכללים. ליד הפורום הקטן ("המשולש") בדרום 
העיר, נחפרו שני תיאטרונים (בני 1,500 ו 5,000 מושבים), בי״ם 
ללודרים ומקדש דורי עתיק. במזרח העיר נמצא אמפיתיאטרון בן 
20,000 מושבים, אולי הראשון באיטליה, ולידו "פאלאיסטרה" (׳ 3 ס 
1304163 ) — מגרשיספורט ובו בריכה. בין הבניינים הפרטיים הרבים 
שנחשפו: "בית הרופא"(בו נמצאים מכשירים רפואיים); "בית הפאון" 
(ובו פסיפס המתאר את קרב אלכסנדר [ע״ע, עמ׳ 643/3 , רתמ׳ שם] 
ודריוש); "ביתמננדרוס" ובו מטמון כלי כסף. מחוץ לחומות נחפרה 
״חודלת המיסטריות״, ובה ציור-קיר בא ויד 17 מ׳ המתאר את המיס־ 
טריות(ע״ע) שלדיוניסום(ר׳תמ׳, כרדי״ד, עמ׳ 634 ), וחודלת בום- 
קוראלה (ר׳ תמ ׳ , שם, עמ ׳ 631/2 : 633 ). חפירות פ׳ עדייו נמשכות. 
— דיון מפורט על הפסיפסים, ציורי הקיר, ציורים על ספיני שיש 





463 


9 ומ 9 י — עוממיוס מרוגוס 


464 


וגבם והעתקי ציורים הלניסטיים שבם׳ — ע״ע ה ל נ י ז ם, ענד 
625 — 645 . 

א. מלבר, ימי פ׳ האחרונים, א—ב, תרפ״ט! 6 * 7 ,•ס*״*? .מ .מ 

41 4111214 * * 45 } 1117713 * 1 ' 1 ,|־ 1 ט 31 }א ; 1939 (ס *\ 0$ *? 1 ז 0 \זז 1 ת 00 

עז 0 ( 0 * 11 * 7 £ .*/ . 4 \ ; 1956 8 ,.י/ ,.!>! ; 1942 

; 1966 ,.י/ 4 * 7131 * 110441 }) * 1 ?\ *>£ , 16 ו £11€11 .מ ; 1960 ,/׳* 7 ־ 0 ?>$// ׳ 2 >מ^ 
- 1414 * 7 * 14 .£ 131 11/5 * 1 , £31111 . 10-1 ) 1966; 0. 0101x11 ,םגבמנן^! 

. 1971 , 04311$47114 / 0 5 * 0111 * 1 ( 1 4714 , 14111 * 11 

מ. א. י. 

— 1011 ) 1 ( 01111 ? ££3 *נ 0€0 — ( 1911 — 1974 )# 

מדינאי צרפתי, בן למורה ממוצא איכרים. למד בהצטיינות 
ב שזטסתסקגוצ 1316 ד 1 ז 10 י 1 €010 ,£ והורה צרפתית ושפות קלאסיות 
בבי״ס תיכון במארסי ואח״ב בפאריס. 

ב 1944 הבחין דה־גול (ע״ע גול, שרל דה) בסגולותיו של פ , , 
צרף אותו לסגל עוזריו בממשלה, ולאחר שהתפטר — היה פ׳ יועצו. 
אף שלא התמחה במינהל או בכלכלה, החזיק פ׳ בתפקיד בכיר 
במערכת המינהל ( 1946 — 1957 ). וב־ 

1954 נהיה למנהל בנק חטשילד. כש¬ 
שב דה־גול לראשות הממשלה ( 1958 ), 

מונה פ׳ לראש משרדו, והיה אח״כ 
חבר בוועדת החוקה. ב 1962 הוציאו 
דה־גול מאלמוניות ציבורית ומינהו ל* 

ר״מ < פ׳ הגשים בנאמנות את מדיניות 
נשיאו והחזיק בתפקידו 6 שנים. בפרוץ 
״מרד הסטודנטים״ ב 1968 , ניהל פ׳ 

מו״מ עם הפועלים השובתים, הרגיע 
את הרוחות במתן הבטחות, ובבחירות 
שנערכו אח״כ הביא לנצחון מוחץ של 
הגוליסטים. להפתעת הכל, הרחיקו דה-גול מן הממשלה החדשה, אך 
כעבור חצי שנה התפטר דד־דגול, ום׳ מונה למועמד לנשיאות מטעם 
המפלגה הגוליסטית ונבחר לנשיא ( 1969 ). בשאלת כניסת בריטניה 
ל״שוק האירופי המשותף"׳ וכן בדבר ניוד הפראנק, גילה ם׳ גמישות, 
בניגוד למדיניות דה־גול, אולם הוא המשיך בקו של קודמו במדיניות 
כלפי אה״ב, נאט״ו, "השוק המשותף" וכן במדיניות הפרו־ערבית 
במזה״ת. ם׳ מת לפני שהשלים את תקופת כהונתו. 

. 1969 ,* 110113110 .א 

א. בו. 

0 ו 00 י 01 , 11 י 01 012323 — 114381111$ 8 נ* 61 <} 0111 ? 136118 * 7 ) — 

( 106 — 48 לפסה״ג), מצביא ומדינאי רומי. אביו, ם׳ סטתיו 
(מת ב 87 ) לחם בבעלי הברית האיטלקים שמרדו בחמא, צבר נכסים 
ונתן חינוך צבאי מעולה לבנו. במלחמת האזרחים ( 83 — 81 לפסה״ג) 
לחם פ׳ לצד סולה (ע״ע), זכה בטריומפוס (ע״ע) וב 81 זכה בכנוי 
״מגנום״ (= הגדול). גם אחרי מות סולד. לחם פ׳ לצד הסנאט, ולא 
פיזר את צבאו עד שקיבל סמכות פרוקונסולרית ללחום בספרד נגד 

סרטוריוס (ע״ע), מנהיג האופוזיציה. 

תחילה נסוג מפני סרטוריוס, ורק ב- 
73 עבר להתקפה עד שחיסל את כל 
מרכזי ההתנגדות. ב 71 הוחזר לאי¬ 
טליה כדי לדכא את שרידי מרד הע¬ 
בדים של ספרטקוס(ע״ע). למתת 
שלא כיהן לפני כן במשרה ציבורית 
רשמית, הציג את מועמדותו לקונ- 
סולם, ובתמיכת מנהיגי ה״פו&ולרים" 

פיטסיוס הנדו 5 (מדיית < ורלם - נבחר לקונסול ( 70 ) יחד עם קרסום 
־י־ החד׳** 5 פיס י 5 • י!י פנהנ '> (ע״ע). השניים חידשו את סמכות 
הטריבונים(ע״ע טריבון, עמ׳ 973 ) והעבית את הזכות לשיפוט מושלי 


הפרובינקיות מהסנאט לחבר שופטים שרק שליש ממנו היו סנא־ 
סותם. 

בתום הקוגסולט לא יצא פ ׳ , כמקובל, למשול באחת הפרובינקיות. 

ב 68 הסמיכו חוק מיוחד ( 031311113 ^!) בסמכות צבאית בלתי 
מוגבלת לתקופה של 3 שנים על כל הימה״ת, הציים וקווי התחבורה, 
ואף על חופי הפרובינקיות לעומק של 50 מילין, לחיסול שודדי הים. 
תוך 6 חדשים ביער את כל הבסיסים של שודדי הים. ב 67 הסמיכו 
חוק אחר ( 1113111113 ** 1 ) לנהל את המערכה במתרדת (ע״ע) מלך 
פונמום. פ׳ הביסו חיש מהר וכבש מידו את כל אסיה הקטנה. אח״כ 
חדר לסוריה, ארגן אותה כפרובינקיה רומית והקים על גבולותיה 
מדינות חסות. הוא שם קץ לממלכת בית חשמונאי והפך את יהודה 
למדינת חסות (ע״ע ארץ ישראל׳ עמ ׳ 351/2 ! פונטום). 

ב 62 חזר פ׳ לאיטליה, פיזר את צבאו ובא לרומא כאזרח פרסי — 
מעשה שעורר התפעלות בדור שהורגל למצביאים העולים עם 
צבאם על רומא. הוא זכה בתהלוכת נצחון( 61 ), אך הסנאט לא נענה 
לתביעותיו לאשר את פעולותיו המדיניות במזרח ולתת קרקעות 
לחייליו. פ׳ התחבר ליוליוס קיסר ולקדסום ונוצר ה״טריומוויראט 
הראשון״ (ע״ע טריומוירים). קיסר, שהיה קונסול ב 59 , נענה לתבי¬ 
עות פ׳ ואף השיא לו את בתו יוליה. ב 55 שוב נבחר פ׳ לקונסול יחד 
עם קרסוס. תוך כהונתו קיבל שלטון פרוקונסולרי על ספרד ל 5 שנים 
(בניגוד מפורש לחוקה), ישב ברומא וניהל את ספרד באמצעות 
לגאטים. ב 52 היה פ׳ קונסול יחיד, ונוכח האלימות ברומא הוצעה לו 
דיקטטורה (ע״ע). כל מתנגדי קיסר התקשח אל פ/ וכאשר פלש 
קיסר לאיטליה עם צבאו( 49 ) היה פ׳ באורח טבעי למצביא מתנגדי 
התדנות נוסח קיסר. פ׳ ארגן התנגדות באיטליה ואח״כ עבר לאפי־ 
דום, שם הדפו קיסר בדיךכיום! תבוסתו הסופית של פ׳ היתד, 
בערסלוס שבתסליה. משם נמלט למצחם. ובה הומת. 

דרכו של פ׳ מגלמת את מעבר המשטר הרומי מהרפובליקה אל 
שלטון היחיד של ״ראשון האזרחים״ — ה 5 ק^ 1 ז 1 *נן. כוחו של ם׳ 
גבע מהשפעתו האישית העצומה, ממעמדו בראש קליאנקלה גדולה 
של אזרחים, חיילים ומתיישבים הקשוחם בו קשח נאמנות אישית, 
ומחכוז סמכויות חיתם יוצאות מן הכלל. יש יסוד להשקפה שהביע 
אדוארד מיאר (ע״ע) שאילו הצליח פ׳ במלחמת האזרחים היה הוא 
ולא אוגוסטום (ע״ע) "ראשון האזרחים" בתמא. בראשית הקיסרות 
נשתמר זכת כלוחם למען הרפובליקה, וקרב פרסלוס הפך לסמל 
המערכה האחתנה נגד העחצות (וע״ע לוקנום). 

בנו של פ׳, סכסטוס פ׳ פיוס ( 68 — 35 ), הקדיש את חייו 
למערכה נגד קיסר ויורשיו. בעזרת ציו השתלט על סיציליה ועשאה 
לבסיס הסיעה הפומפיאנית-הרפובליקנית, פשט על חופי איטליה 
ומנע חיטה מתמא. רק במאמצים הביסו אוגוסטום בקרב באולוכום( 38 ). 

מ. קארי, דברי ימי רומא, א—ד, תשכ״ד! ,.ק {,! 113(135, 5^x1 

; 1922 3 5 * 4 ) 1 $ 4 * 7111 ? 445 14114 * 11 (* 447 0 ( 1 ( 5 ־ 547 * 04 .£ ; 1930 

.!\ ; 1954 ,* 771 $ 17 *' 4 147 * 155 ) 4 <( , 074714 * 1 , 1 ת 001€£110 ¥311 .( 

. 1966 , 4 ) 41371155 41 * 711 ( $14 5 *. 8 . 0 ; 1959 2 

ד. אש" 

13 מ 0 י לס, טרוגלס — 8 ג^ 08 ז'ד €111$ ק 1 !ו 0 ? — (מת בראשית 
המאה ה 1 ), היסטוחון רומי. בן למשפחה מדרום גליה 
שנדדה לרומא. אין עליו ידיעות. כתב ספר בזואולוגיה "על בעלי- 
החיים״( 115 ל 311 מ 11 ת 3 06 ), שצוטט ע״י פליניום (ע״ע) "הזקן". נודע 
בעיקר כמחבר ספר־תולדות-העולם׳ הראשון שנכתב בלטינית. הספר, 
ב 44 פרקים (״מפחם״), נקרא ״תולדות חפיליפים״ ( £418101-136 
^סק!!״*?) כיוון שחתרכז בתולדות מקדוניה מתקופת פיליפום 11 
(ע״ע), אך דן גם בתולדות אשור, פרס ומדי, ישראל, יוון, רומא 
בימי המלכים, גליה וספרד. שימש לו דוגמה, ספת, ביוונית, של 
בן דורו טי מגבס "תולדות המלכים". מהיצירה המקורית נשתמרו רק 
סיכום התוכן ותקציר, שהכין מרקוס יוניאנום יוסטינוס במאה ה 3 . 






465 


פדמפיוס טרוגו-ם — פונטופידן, דזנדיק 


466 


כנראה, כתב פ׳ את ספח מנקודת מבט אוניוורסלית, ולאו דוקא 
כפטריוט רומאי. 

, 343 332 , 1172 * 18 )} 1 { 1 ) 217 ) 071 07 $ 81111 ^ 1 1 ) 817 ^ 07 €£ ,ת £7 ] 5 . 4 ? 

. 1974 

פומף־ת ומלאית, חמצות, ע״ע לןרבוכסיליות, חמצות. 
פומרניה, פומוץ, ע״ע פומוז׳ה. 

פונךישרי (ץזז^גנזמס?), חבל ועיר בחופה הדרומי של הודו, 
כפופים במישרין לממשלה המרכזית של הודו. 469 קמ״ר, 

471,000 תוש׳ ( 1971 ). התבל מורכב מ 4 שטחים בלתי רצופים, שהיו 
עד 1954 מושבה צרפתית: ( 1 ) פ׳ ( 278 קמ״ר, 324,000 תוש׳) — 
כ 140 ק״מ מדרום למאדראס; ( 2 ) קריקל ( 31 > 11 ז 3 :*; 110 קמ״ר, 
106,000 תוש׳) כ 250 ק״מ מדרום למאדראם; 1 ) ו 2 ) הם בתוף 
הדרומי מזרחי. ( 3 ) מד,ה ( 4311.5 *׳ 66 קמ״ר, 29,000 תוש , ) בתוף 
הדרומי מערבי, כ 60 ק״מ מצפון לקאליקוט. ( 4 ) ינאון (או יאנאם 
! ¥3000 , ¥311300 , 15 קמ״ר, 10,000 תוש׳) בחוף המזרחי, כ 450 
ק״מ מצפון־מזרח למאדראם. 

החבל כולו עשיר במקורית מים ובקרקע אלוביאלי פורה המעו¬ 
בד באינטנסיוויוח: הגידול העיקרי הוא אורז. השטחים העירוניים 
הבנויים הם כ 20% . בם׳ ובקאריקאל מדברים טאמילית, במאהה — 
מאלאיאם. וביאנאון — טלוגו. רבים דוברים צרפתית. 

בעיר הבירה פ׳ ( 91,000 תוש׳, 1971 ), רובע גדול בנוי בסיגנון 
צרפתי ובו בנייני ציבור מהודרים, גני ציבור וכיכרות. בעיר תעשיית 
טכסטיל, סוכר ושמנים. הנמל והמרכז המסחרי משרתים סביבה 
רחבה. 

ב 1674 יסדו הצרפתים תחנת סחר בם׳ והיא היתה מושבתם 
העיקרית בהודו. ב 1693 — 1699 החזיקו בה ההולנדים, וב 1761 — 1765 , 
1778 — 1785 ו 1793 — 1814 האנגלים. ב 1954 נמסרה בפועל להודו עם 
שאר מושבות צרפת שם, אך רק ב 1962 הפכה להלכה לחלק מהרפר 
בליקר, הפדרלית. קאריקאל באה בשלטון צרפת ב 1739 , מאהה ב 1725 
ויאנאון ב 1750 . 

פובד־ק, ע״ע מלון. 

פונה ( 0003 ?), עיר במערב מדינת מהדשטרה (ע״ע), בהודו, 
כ 120 ק״מ מדרום־מזרח לבומבי, 853,000 תוש׳ ( 1971 ). 

יושבת בשולי המזרח של הרי גהאט המערביים, במפגש הנהרות 
מוטהה ומולה, ומול פתחו המזרחי של מעבר אינדראיאני שבו 
עוברת הדרך הראשית (כביש ומס״ב) מרמת דקאן לחוף המערבי 
(בומבי). 

פ׳ היא מרכז תעשיה, מסתר, מינהל, תחבורה ותרבות מהחשובים 
בהודו, ובה בתח״ר לטכסטיל, מוצרי עור, נייר, מוצרי ברזל ופלדה, 
מכשירי חשמל, מזונות ועוד, אוניברסיטה גדולה (בה ובסניפיה 
כ 62 אלף תלמידים [ 1972 ]) וטכניונים. בלבה של פ׳, העיר הע¬ 
תיקה, סבך צפוף של סמטאות ובניינים קטנים ורעועים, מקדשים 
הינדואים רבים וכמה ארמונות. מצפון מערב לעיר העתיקה רובע 
בסיגנון אירופי, שהתפתח בעיקר מסוף המאה ה 19 ביזמת הבריטים 
ובהשפעתם, והוא המרכז המסחרי ומתגוררים בו מרבית. ה״זרים" 
(בני אזורים אחרים בהודו). רוב התושבים הם מאראטהים הינדו־ 
אים. 

בראשיתה היתה ם׳ עיירה בשם קאסבה־פוןה ( 006 ? 35113 :*). 
במאה ה 17 היתה למרכז מדיני ותרבותי של המרטהים (ע״ע) והתלה 
להתפתח. במאה ה 20 גדלה אוכלוסייתה פי 6 ויותר. 

פ 1 נוגךף, ע״ע גרמופון. 


פונויזץ, דנים איונוביץ' — מ 811311 ס 0 פ) 

— ( 1744/5 — 1792 ), מחזאי וסופר סאטירי רוסי. בן לבעל 
אחוזה אמיד ממוצא גרמני (פון ויזו). בהיותו בקי בשפות רבות 
נתמנה למתרגם, ואח״כ לפקיד גבוה בשירות החרן הרוסי. פ׳ כתב 
את הקומדיות המקוריות הראשונות בשפה הרוסית ,קסג/סיזסקג! 
(״מפקד הבריגדה״), 1766 , ו 8 \. 00 ק 16£0 ? (״הבור הקטיר), 1783 . כן 
כתב חיבורי הגות סאטיריים, מילון סאטירי למלים נרדפות ותיאורי- 
מסע בצרפת. אחרי 1783 הסתכסך עם הקיסרית יקטרינה 11 והכתיבה 
נאסרה עליו. 

בקומדיות שלו המוצגות עדיין בבריה״מ, תיאר פ׳ ללא משוא 
פנים את הגסות, הקרתנות וחוסר־התרבות של האצולה הרוסית הנ¬ 
מוכה, המתקיימת על זיעת־אפם של צמיתיה. אחדים מגיבוריו הפכו 
לסמל של טיפוסים שליליים בספרות הרוסית. דמויותיו החיוביות 
ביטאו את שאיפותיו לקדמה חברתית. פושקין, שהעריכו, כינהו 
"ידיד החופש". 

פונטה, לורנצו דה, ע״ע דה פונטה, לוו־נצו. 

פונטוס (^ 6 ה [=ים, במיוחד הים השחור]), איזור הררי 

וחבל היסטורי בצפון תורכיה לחופו הדרומי של הים השחור 
(ע״ע). רכסי ההרים משתרעים במקביל לחוף הים מנהר סאקאריה 
שבמערב, עד גבול בריה״מ במזרח. פסגות רבות מתנשאות מעל 
2,000 מ/ ובמזרח — מעל 3,000 מ׳; הגבוהה שבהן: קאצ׳קאר דה — 
3,931 מ׳. ההרים משופעים במשקעים ומכוסים יערות. החשוב בנה¬ 
רות האיזור — קיזיל אירמאק. בם׳ מפיקים פחם, ברזל, מנגן, נחושת 
ומחצבים אחרים. האוכלוסיה מרוכזת במישור החוף הצר. הערים 
החשובות סאמסון — 134,270 תוש׳ ( 1970 ) וזונגולדאק — 72,690 
תוש׳. 

החבל ההיסטורי השתרע מביתיניה במערב עד לכולכיס במזרח. 

פ׳ היה מקור ראשי למחצבים בתקופה הקדומה, והיוונים הקימו 
שם מושבות לאורך התוף, אך בפנים־הארץ הפורה חלו שינויים 
מעטים. בשלסון פרם קמה אצולה וכמורה איראנית והם החזיקו 
באחוזות גדולות. המוני התושבים גרו בכפרים גדולים והיו משוע¬ 
בדים בדרגות שונות של שעבוד לבעלי האחוזות. בתקופה ההלניס¬ 
טית שלט בפ ׳ בית מתרדת (ע״ע), הארץ אוחדה והאצילים והכוהנים 
קיבלו את מרות המלכים. מתרדת ¥1 נוצח בידי־ פומפיום (ע״ע), 
והלה מסר חלקים מממלכת פ׳ למלך גלטיה ולכוהני מקדש קומנה ו 
את שאר השטחים צירף לביתיניה (ע״ע) ויסד פרובינקיה חדשה 
ושמה ביתיניה ופ׳. ב 36 לפסה״נ מסר אנטוניוס את מזרח פ׳ לנסיך 
מקומי, פולמון, וכך קמה ממלכת החסות פ׳ פולמוניאקום. היא 
התקיימה 100 שנה. וב 64 לסה״נ סופחה לגלטיה. האיזור חולק 
ליחידות מינהליות סביב ריכוזים עירוניים או ערים חדשות. הגאוגרף 
סטרבון (ע״ע) שנולד באמסיה (ע״ע), בירת פ׳, השאיר תיאור מקיף 
על הארץ, על תושביה וארגונה המדיני (ע״ע אסיה הקטנה, עמ׳ 
939/40 ). 

. 0 195 , 1-11 ,־ 07 מ//ג מ, ״>/״>/ מג>!מ 0 ?ז . 11 

ר. ב 1 . - ס. ע, 

פובטופידן, ה 3 ר יי ק — 1 זג 1 ] 1 קנ] 10 סס? 110 ־ 46111 ? — ( 1857 — 1943 ), 

מספר דני. פ׳ היה בנו של כומר; אחר תקופת לימודים קצרה 
בביה״ם הפוליטכני, פנה לכתיבה. הוא נענה לקריאתו של גאורג 
ברנדם (ע״ע) למען החדרת הראליזם לספרות והיה לגדול המספרים 
הראליסטיים בארצו. ב 1917 זכה בפרס נובל לספרות, יחד עם 
ק. גןלר 1 פ (ע״ע). — סיפוריו הקצרים של פ׳ משופעים בסאטירה 
נגד הרשויות הפוליטיות, החברתיות והדתיות; אולם כשרונו הסי¬ 
פורי הגיע לביטויו המושלם בשלושת הרומאנים הגדולים שלו. הרו¬ 
מאן 1 ) 0 ^ 1 €(> 136110 ־ 1 ס£ זסט (״הארץ המובטחת״), 1891 — 1895 , רקעו 
כפרי. ב (״פר בר המזל״), 1898 — 1904 , המכיל חומר 



467 


פונטופידן, הבריק — פונטיקה ופונולוגיה 


468 


אוטוביוגראפי והמתאר את מועקת הרקע הדתי־פח׳טסטאנטי של 
ימי ילדותו׳ מוצגות באהדה גם דמויות של יהודים בגי השכבה 
המשכילה. ס^;? 0046$ 06 (״מלכות המתים״), 1912 — 1916 , מעיד 
על אכזבתו מתוצאות הליבראליזם בארצו. — יצירתו של פ׳ היא 
מעין פרסקה ספרותית גדולה, המתארת, בפסימיות, את החיים 
בדנמרק של זמנו. 

. 6 0 % .? .£ ; 1956 ,. ״/ יה ק 3 [ 0 ; 1966 ,.ז 170$€ .£ 

א. רו. 

פ 1 נטיוס פילטוס, ע״ע פילטום, פ 1 נטי!ס. 

פ ובטי לן 1 > (פונ׳) ופ 1 נ 1 ל 1 גיה (פונו׳) [מיוד 6 * 0x0 קול, הגה, 
^"•!!*ססק), קולי] — שני פנים של תורת-ההגה: 

א) הפונ׳, העוסקת בתיאור ההגאים מבחינת הפקתם והרכבם האקוס¬ 
טי : היא כללית מטבעה, מאחר שמספר ההגאים שניתן להפיק אינו 
מוגבל. ב) הפונר עוסקת במכלול תופעות־ההגיה המנוצלות בכל 
לשת ולשון. מכאן, שאין לדבר על פונר כללית, אלא מבחינת שיטות 
המחקר והניתוח המשווה. הפונר תוכל להיות מת א ר ת (סינכרונית), 
היסטורית או השוואתית (ע״ע בלשנות, עמ׳ 976 — 979 ). 
עד לראשית המאה ה 20 ציינו את הפונ׳ והפונו׳ המתארות בשם 
ס £ 1 ס 1 ס 1 !ס 06 ואת ההיסטוריות בשם ש 111 > 1 ;)שמ 10 !ק. 

המחקר הפונטי נערך או ע״י שמיעה בלבד ("פונ׳ של האוזן"), 


או בהבחנה שבראיה או 
בעזרת מכשירים ("פונ ׳ 

אינסטרומנטאלית" או "ני¬ 
סויית"). הפוג׳ הארטיקו- 
לטורית בודקת את פעולות 
כלי הדיבור בהפקת ההג¬ 
אים השונים, והפונ׳ הא¬ 
קוסטית, עוסקת בניתוח 
הבחנת התכונות של ההג־ 

םיקומם של בלי הדיבור 

אים ע״י השומע. 

בפו נ׳ הארטיקולטורית משמשים כמכשירים: חקי מ ו¬ 
גר א ף (מ״!!**, גל) — גליל־רישום מסתובב, שסביבו נייר ועליו 
רושמת ציפורן המחוברת בצינור למיקרופון או למגביר־תנודות אחר 
המוצמד לכלי הדיבור השונים, כך שניתן לבדוק את פעולתם 
של גורמים שונים בו־זמנית: "החך המלאכותי" עשוי חומר 
פלאסטי ונמרח בחומר דביק. שעליו זורים אבקה. מכניסים אותו 
לפי הנבדק, וטביעות הלשה באבקה מציינות את שטחי המגע של 
כלי ההגיה זה בזה: הרג ט ג נו גראף (צילום בקרני־רנטגן על 
סרט בע) — לבדיקת פועלתם של כלי־הדיבור השונים. 

ד,פונ׳ האקוסטית משתמשת בעיקר באוסצילוגרף (ע״ע), 
שתנודותיו מנותחות לאחר הרישום מבחינת הרכבן התדירותי: 
ובספקטרוגרף (ע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה) הנותן תמונות 
של ההגאים, שבהן מפורקים המרכיבים השונים לגושי־תדירויות 
(מעצבים. פורמאנטים), שעצמתם היחסית מצוינת ע״י צבעיהם הכהים 
או הבהירים (מכשיר ״הדיבור שניתן לחזות בד [ 500006 151610 *]). 

מ נ ג נ ו ן ה ד י ב ו ר. ע״י הפעלת שרירי הבטן, ובעיקר הסרעפת 
(ע״ע נשימה, עמ ׳ 386 ), נדחף זרם האוויר מהריאות דרך הקנה עד 
הגרגרת (ע״ע גרון: דבור), שבה הוא נתקל בשפתי-הקול. אם סדק- 
הגרון נאטם ע״י היצמדות שפתי הקול, נפסק זרם האוויר ושב 
ומתפרץ עם הפקעת ההיצמדות (הגאים אטומים). אם סדק הגרון 
נשאר פתוח (כבשעת נשימה רגילה או קצת פחות), מתחכך זרם 
האוויר בעברו בין שפתי־הקול (הגאים נשופים). תנודות זרם האוויר 
מגיעות אל חללי התהודה: אל הלוע, לחלל הפה וגם לחלל החוטם. 
את שני החללים האחרונים ניתן להפריד זה מזה ע״י הרמת הווילון 
וסגירת המעבר לחלל החוטם. 

בחלל הלוע והפה עשוי זרם האודר לעבור חפשית (בהפקת 
התנועות, ולקאלים, 015 **<>*), או להיעצר באחד המכשולים האפ¬ 
שריים (בהפקת העיצורים, קונסונאנטים, 000501131115 ). עיצורים 
מסוימים ניתן להפיק תוך אטימת סדק הגרון ושימוש במלאי האודר 
שנצטבר מהלוע ואילך. בלשונות מסוימות מופקים עיצורים מסדמים 
גם תוך שאיפת זרם האודר לתוך הריאות. 

שיטת הסימון המקובלת של ההגאים מבוססת על כללי האגודה 
הפונטית הבי״ל ( 1 ? 4 . , 1011310 ז 3 ת־ 01 ז 10 סטןססססס^? 55001311011 .^) . 

את העיצורים מחלקים לפי 5 בחינות: א. לפי מקום עצירת 
זרם האודר, כגון: גרוניים (לארינגאליים, למשל— א = ל : ה = 6 ): 
לועיים (פארינגאליים, למשל— ח = ^ ע = 1 ): ענבליים (למשל — 
ק = !>): דלוניים־גביים (ולאריים־דדרסאליים, למשל — כ = 10 : 
ג = 8 ): גביים־תיכיים (פאלאטאליים, למשל — ץ 8 הונגרית = 1 ): 
להביים־מכתשיים (ש = 5 : ז׳ = 2 ) : הודיים (אפיקאליים)־מכתשיים 
(למשל — ר = ז : ל = 1 ) : חודיים־שיניים (דנטאליים, למשל — 
ת = 1 : ד = 01 ) : שפתיים (לאביאליים, למשל — פ = ק: מ = ת!) 
ושפתיים־שיניים (לאבידדנטאליים — £ = פ: * = ו [לפי המבטא 
התוה]). 

ב. לפי אופן עצירת זרם האודר: צמודים או סותמים 
( 51005 או 05 * 00011151 ), שבהפקתם נעצר זרם האודר לחלוטין ע״י 
הצמדת שנים מכלי הדיבור כגון ( 10 ,ק,:)): רווחים או חוככים 




469 


פונטיקה וסונולוגייה 

סיטני העיצורים בא״ב הפונטי הבח־לאוטי 


470 


( 05 ׳ 1 נ 031 ״£), שבהסקתם נשאר מעבר צר והאוויר 
מתחכך בו (ה = ! 1 ! כ = * והשורקים); ח ס¬ 
ט י י ם או א נ פ י י ם (נאזאליים), ש בהפקתם עובד 
זרם האוויר בחלל הפה (ע״י הורדת הווילון} ויוצא 
מהנהיריים (כגון נ = ת׳ מ = תז); צ די י ם 
( 13101-315 }, שבהפקתם נצמדת הלשון לחך (או 
לשיניים) במרכזה (או מצדה האחד — ל־ 1 ): מ ד¬ 
תי ת י ם ( 115 ו 3 זנ 11 >!), שבהפקתם אהד מכלי הדיבור 
הגמישים (הענבל או חוד הלשון) נצמד לבלי אחר 
וניתק מבעו חליפות (ר = ז); צ מ ודי ם-ל מ ח¬ 
צה או מחונכים ( 103105 ז 3££ ), שתחילתם 
צמודים וסופם רווחים (צ = [ 15 ] במבטא המקובל בישראל, ,. 117 
12 > , 15 ); תנועות למחצה — עיצורים׳ שבהפקתם זרם האוויר 
נעצר פחות מברווחים הרגילים, אך יותר מבתנועות הרגילות (כגון 

באנגלית). בלשונות מסוימות מצויים גם: מג ודגים (-ת׳ח 13 
1 > 31120 ס 8 תץז 113 נ !! 0 1 ) 8031120 ) ו נ ח צ י י ם ( 5 :> 11311 קיח 0 ), שבהפקתם 
מתכווצים כל השרירים משער הלוע עד לגרגרת (ח, ע, ט, צ, ק 
[לפי ההגיה הערבית]); מחו נכבים ( 3112001 ! 313 ק), שהפקתם 
מלווה הרמת גב הלשון כלפי החך (כגון: ׳ 1 > ,־! ,■< 1 ,׳ 5 [ — נפוצים 
בלשונות הסלאוויות); בעליצמידהכפולה בשני מקומות-מוצא 
שונים בעת ובעונה אחת, כגון ׳״ 10 בשפתיים ובור לון(לאביוולארים). 

ג. לפי זרימת האוויר בהפקתם, ושחרורו: פ ו צ צ י ם ( 0$ ז\ 1051 ק 2 ^ 

זרם האודר פורץ החוצה); מוצצים ( 05 ׳\ 51 ס 1 ק 1 ״ 1 , זרם האודר 
נשאף לריאות); נקישות ( 0110108 ) : האודר נשאף מבחת. אבל 
מגיע עד למקום העצירה (כגון הנקישה השינית — לאות שלילה 
בארצות המזרח הקרוב או נקישת שפתות — קול נשיקה, כהגאים 
לשוניים בכמה לשונות אפריקניות). 

ד. לפי מצב שפתי הקול (ר׳ לעיל, עגר 468 ), שהן 
מקורבות ומתוחות בהפקת הקוליים ( 010001 ;!), מרוחקות בהפקת 
הבלתי־קוליים ( 010001 זית! 1 ) ו ה נש ו פי ם ( 03111001 ־ 1  


9 

3' 



9 1' 

ץ ^ 

X 

צ 

5 יו 

1 ) ו] 

2 . חידד ם 


מז 

תז 

מ 

מ 




9  



^ / 

׳* ־* 

א 

•ס 



ק 

ו! 

1 




$ 2 $ 

8 2 2 






2 א. שורקים 



! 1 



$ 7 * 





5 - ציז־ייס 









• 

• 



6 . סרנדחיס 


לפי מצב הלשון | 

התבויזוח 

מוג החויזיד 

קדמיות 

מרכזיות 

אחוריות 


17 

א ו 


11 111 

' ט 

סגורה 

60 

3 

7 0 

סגורה ־למחצה 

£06 3 

36 6 

כ * 

פתוח ה־ ל מחזיה 

1_ 

3 

0. 

פתוחה 


סימני התנועות נא״ב הפוגסי 
הביו־לאום' 


1 ) כגון ץ; שבהונגריה! 2 ) כגון בגרםביוז 1 3 ) כגון 1x1 ; 

באנגלית; 4 ) כגון ביוונית; 5 ) כגון באנגלית; 6 ) בגון <־!׳*^ 

באיטלקית; ־>״* בספרדית; 7 ) כגון באיטלקית 

רה, רגרסיווית), או להשהות את כלי החבור במצב שבו היו נתונים 
בעת הפקת ההגה הקודם (הידמות המשפיעה קחמה, פחגרסיווית): 

י-נקם הופך ל יקם; 3131-0 <ן-מ 00 ל 0 ־נ 3 ז 3 < 1 ומ 00 (הידמות חלקית 
בחיתוך בלבד)! הז-ת-מן — הזדמן (הידמות חלקית בקוליות). 

תופעה חשובה של הידמות־חלקית-בריחוק בתחום התנועות הוא 
ה 01013111 (ע״ע גרמנית, עמ׳ 553 ). 

ההברה היא קבוצת־הגאים הנהגית תוך מאמץ־קול אחד על 
כלי הנשימה. שיא ההברה חל על ההגה הרוות־יתסית שבכל הגיה; 

לפניו ״עליה״ ואחחו — "יחדה". 

לדוגמה:!■! 3 או 113 עשדים להיכלל 
בתחומי הברה אחת, אך לא 13 ־ 1 . 

הטעמה היא הבלטה של הברה 
מסדמת במלה, או הבלטת מלה 
מסוימת בפסוק. היא נעשית בלשד 
נות השונות או ע״י השהיה יתרה 
של שיא ההברה המובלטת (הטעמה 
של א ו ר ך); או ע״י הגברת עצמת 
הקול (הטעמה של עצמה); או ע״י שעד בגובה הקול (הטעמה 
"מוסיקאלית"). חילוף מוסדר של הברות מובלטות אד בלתי-מדבלטות 
הוא משקל (ע״ע) בשירה. 

ה פ ו נ ר היא תורת ההגאים הלשוניים; פונו׳ בלשנית מושתתת 
על מושג הפונמה (ע״ע בלשנות, ענד 972 ; דקדוקית, חשיבה, 

עמ' 27 , 30 ). מאז תחילת ריפובר החחשה (בעיקר בכתבי ג. טח־ 

בצקד, ד. ג׳ונז, ל. ילמסלו, ר. יעקובסון [ע׳ ערכיהם]) נתגבשו 
דרכים שתות להגדרתה. הצד השווה שבהן הוא, שהפונמה אינה 
אלא צרור של תכונות הגאיות מסדמות, שלשון מסדמת מצרפת 
אותן ליחידה פתולוגית מבקנח בתהליך התקשרתי. אין, אפוא, 
לקביעות הפתר תוקף מעבר לתחום הלשון הנחקרת. למשל: נתונים 
שני הגאים [ק] (צמוד שפתי בלתי-קולי) ו [£] (רווח שפתי, או 
שפתי־שיני, בלתי־קולי). בעבר׳ הקלאסית מצטרפים שניהם לפונמה 
אחת (ולה סימן כתוב אחד בלבד), לפי שהם משלימים זה את זה 
מבחינת תפוצתם: במקום שאתה מוצא [ק] (למשל, "פר") אינך 
מוצא [}), ולהפך. הם נתונים, אפוא׳ בתפוצה משלימה (ע״ע 
בלשנות, עמ׳ 973 ). כלר, הם ביצועים או חילופים מותנים (אלופתים 
או וחאנטות [מותנות]) של פתמה אחת / ק /. באנג/ לעומת זאת, 

עשדים שני ההגאים [ק] ו [£] לבוא בנסיבות זהות (או ב״סביבה" 

זהה; השר ת £3 - 1 ו 3 ת). נמצא שבאנג׳ /ק/ ו/£/ הן שתי פונמות 
שונות. במקרה זה העבר׳ המקראית אינה קובעת ערך לתכונה 
של צימוד בניגוד לחווח, ואילו האנג' קובעת כאן ערך מבחין (וכן 
בכל בגדכפ״ת; והשר באנג׳ ״ 11 ״בחל, פח״ — 111111 ״דק, רזה״; 

1050 > ״מנה״ — 11050 ! "ההם"). 

לפיכך, מספר הפונמות בלשון לעולם קטן יותר ממספר היחידות 
ההגאיות שניתן לצפות בטכסט מדובר או כתוב; הטבלה מדגימה, לגבי 
הניקוד הטבחני, כיצד נעשית רדוקציה של מלאי סימני הניקוד למספר 
מועט של יחידות פונולוגיות, בעזרת קביעת "תפוצתן המשלימה". 




471 


פמטילןה ופונולדגיה — פונטנבלד 


472 


חגו־וח 


אחוריות 

מרכזיות 

קדסיות 




בהברות מוטעמות 




א. בצורות הססקיות 




1 . בהברות לא־&וסיות 




1 - פתוחות (המסתיימות מוסבתן) 

קדש 

כסף 

ק*י 

. 2 ההברה הסופית פגודה מיצור 

ישמרו 

ישמעו 

מלאכתי ילשלו 

. 6 ההברה הסופית אינה סגורה מיצור 




2 . לא־סתוחוח. כשאתרי סם 1 תן 

תשמתה 

זכרתי 

הנגבה 

.ג •יזוי גלתי-רווש 

: 0 בו 

ילפו 

:סבו 

1 ) עיצור דגוש 

ש 1 ב 1 

בואו 


. 0 ו 


לנו־יו- 

שירו 

± י 

תבנסו^ה 

מצאת 

תמצאנה 

.€ א 




11 . בהברות סופיות 




1 . פתוחות 




2 > לא־שח וזזות. כשאתרי םסגתן 



אמת׳ דבריהם 

. 2 עיצור בודד שריגוש ו מחוסל 

יש 0 ר 

לו(י׳.נ׳),שפר 

יברך 

. 11 עיצור בודד אחי־ 

סותר. 

ל;בי׳ 

יפה, עלד. 

ס ה 

וישתו 

בנו 


.(> ו 

*לוי 

בני 

בני 

י 

,קרוא 


צמא 

.£ א 


:ביא 


* וא 


גיא 


"ח יא 


דבריו 

דברים 

. 1 י + עיצור 


גוי 


ו יי 

זאת 

מצאת 

ננזלאת 

. 11 את 




ב. בצורית הקשריות 




1 בהברות לא־מוסיות 




1 . פתוחות 

?דש 

כסף (אחו) 

□פר, נגב 

,* ההברה הסופית סגורה בעיצור 


— 

— 

. 13 ההברה הסופית איבה סגודה בעיצוד 




2 . לא־סתוחוח. כשאתרי ססגתן 

תשמרנה 

זכרתי 

הנגבה 

. 3 עיצור בלתי־דגוש 

תי 

נ 0 בו 

:סבו 

. 11 עיצור דגוש 





.ט ו 


כמו בצורות ההפסקיות 

. 1 י 





* 




11 . בהברות סופיות 


לו 


1 - פתוחות 




2 . לא־פתוזזות, כשאתרי ססגתן 

ישמר 

שמר, דבר 

!ח-. דבי 

. 2 עיצור בודד 



ברו 

חילוף בתגאים מסדסים 

שילה 

הנר 

:פה 

.ל ה 


כסו בצורות ההפסקיות 

ם ו 

<ליי 

בני 

נ 3 ' 

. 1 > י 




.* א ) 




יא 


כמו בצורות ההססקיוח 

.ע י + עיצור 




. 11 וי 





.! את 




במרות לא־פוסעמוח 




1 . בהכרות לא־סוסיות 

שסד, שולמית 

שלום 

(אצא, מתים) 

1 ■ פתוחות 




2 . לא־פתוחות. כשאתרי הסבתן 

השלנו. שלזזן 

ושמרתם 

ישבר 

3 עיצור לא־״גרוני* בלתי דגוש 

השלכתי 


אשבר 

חילוף בתנאים מסוימיס 

1 חםו 

ידעתם 

תתמד, ש¬ 

.ל עיצור בלתי דגוש אתר 

סגלה 

לקלשי 

ששים. שי , 

. 0 עיצור דגוש 

שובם 

מביאו 


1 > ו 


דבלי 

שירד. 

י 

ו:חיו 9 י) 

מלאכה 


.£ א 


גיא 


זג יא 


גיא־ 

יפה י 

.! 1 א, יה (בסמיכויות בלבר) 




11 בהברות סופיות 

:?וסי 

בניד 

קומי 

נ. פתוחות 




2 . לאיםתוהות. כשאתרי ססגתן 


בגד 


. 2 עיצור לא:גרוני׳ 


ב?ל, קרח 


. 11 עיצור אחר ואו גס לפגי ססגתן) 


הביתה 

הגה 

.ט ה 


ןןח 1 


. 1 > ו 



יפי 

י (בגדרות הפסקיות בלמד) 




.) א 



■6 

• 8 ן 


חשקיו* תפוצתם של סיטגי־ר,ניקוד וזטבריניים (למעט שווא, חטפים ופתח .;גוג") 

(ד!טבלה: ע. גי. - ח. ר.) 

גם ל ס ע ם (ר׳ ענד קודם! בין אם הוא של עצמה בין אם של 
נגינה) יש בלשובות אחדות מעמד מציין("פונמי"). בעברית, למשל: 
לצו — ו£ו; שבו — שלו; באה (בעבר) — באה (בבינוני פועל). 

בעבר׳, למשל, אין ערך פונולוגי לקרההנגנה במלה הבודדת 
אלא מבחינת המשמעות התחבירית (כגון "היום" [בנגינה יורדת 


״בניחותא״) לעומת ״היום 1 ״ [בנגינה עולה — בתמיהה] ז וע״ע 
דקדוק, ענד 998 ). לעומת זאת בסינית, למשל, קיים ניגוד כזה בין 
מילים הנהגות בנגינה עולה, ובין מילים הנהגות בנגינה יורדת 
(ע״ע סין, לשון, ענד 902 ). 

יש תכונות או תופעות פונולוגיות המעידות על חתך הרצף 
ההגאי ליחידות מורפולוגיות או ליחידות משמעות (אותות גבול, 

( 51£11215 ץ־ 31 [> 1301111 ,$) 518:1165 61611131X311 ). לווילון (ת 110 ב 12 ־נ 613 צ) 

ולנחציות ( 11256 ת״ז 6 ), המשתרעים על כל המלה (כבלשתות 
תורכיות מסוימות), אין ערך פונולוגי בד״כ, אך הוא מעיד בהש־ 
תרע ותו על התחלתה ועל סופה של "מלה". 

בעוד שהפונמות הן היחידות הפונולוגיות הקטנות ביותר שניתן 
לבודדן להלכה ברצף ההגיה (מקטעים, 15 ת 6 ו 0 ! $6$ ), אין הדבר 
כן לגבי שאר התופעות המנויות לעיל, החלות על סידרות הפוגמות 
(וילון, פאלאטליזאציה, גירון) או בין הפוגמות (הטעמה, הנגנה, 
כמות), והן קרויות תכונות פרוסאודיות (ותכונותיהן הפונולוגיות— 
פרוסאודמות) או פונמות על־מקטעיות ( 131 ת 6 מ 38681 זקג 81 ). 

צ. אלנר. מבוא לתורת הפו , הכללית, תשי״או י. ג. ם. גופסרץ, 
מבטאי־שפתנו, מחקרים פוגיטיים־היססוריים, תשי״ג! ח. רוזן, העברית 
שלנו, 141 — 166 , 178 — 184 , תשט״ז; א, גדבל, המבטא העברי, 
תשי״ח,- ע. אורנן(עורך), מקראה לתורת ההגה, תשל״ג 1 , 15 ^־ 815 .£ 

;״ 1906 .. 110.1 ' 1 / 0 •ז 6 מ. 7 ל 7 9 , 661 ״י 8 , 11 :י'[ 190 ־ 10 ) 

,) 3111111011 ־ 01 : 1912 ,■ 11011 ? 401 1 ( 0 > 1 ג( 11 > 721 ס £10772 . 0 

,. 110710 ? 401 01151241514£€ % ץ 140 ^ 1 ? 
}( 1 ז*( 50 ז 2.61 ; 1947 , 11011070105 ? ,. 1 >ו ; 1943 ,. 1071 (? ., 1 .£>! ; 1939 

; 1947 , 0150/1 17. 71% [ 0110715 ^ 8.017117114721 15114 1 ( 20 ( 14/25507150 ( 700 ? 1071 5 '(? 

5 ) 4 £ 0071011110 ,.!> 1 ; 1949 ,. 1011 (? 111107107101 ? 15 > . 10710 (? ,ז£ח 1 ן־ 131 \ .\ 4 
, 5500131100 .ת 0 ל? 311003.1 ת־ 161 מ 1 [ 1955 , 405 { 10714110 ( ? 1255 71€ י 171£0 ) 1 ( 0 

?)10 ?117101 $165 0) 1)!£ 1711017141*07X21 ?)2072. 455001011072, 1949; 

, 107107720 (? 20 (? , 5 ^ 011 ^ . 0 ; 1950 ,. 2072 (? 401 772 > 24£1#£%1 )' 1 , 11 ) 0 ־ 01 .£ 

€1 . 11 .מ ; 1950 ,. 2012 (? 00720144 .$ 1 * ; 1950 

11 > 17111 > 14 1 4 ־ 1 .? . 0 ; 1952 , 51$ !( 7101 4 2 ( €00 ? 5 10 701217221201205 ? ן - 31 
; 1962 ,. 2072 (? 400145120 /ס 1077107115 ? , 1 ) 3££0£6 > 3 ^ 1 ,? ; 1955 ,. 10710 (? / 0 
,(.!*>) £־ 01 י] 131111 ^ . 6 ; 1971 ,. 2072 (? £1415110 1411 0 ) 701177227201205 ? ,. 1 ) 1 

. 1968 ,. 2071 (? { £2 0721401 (\ 

א. גדל. 

פונטנבלו(ט 163 כ 61 מ 121 מ 0 ?), עיר בצפון צרפת, כ 60 ק״מ דרומית־ 
מזרחית לפאריס. 20,000 תוש׳ ( 1972 ). 

פ׳ היא מוקד תיירות נודע בזכות טירת מלכי צרפת (ר׳ להלן) 
ויער ם׳ המפורסם ביפיו המקיף את העיר. בפ ׳ מוזיאון צבאי, 
קונסטרווטוריון למוסיקה ואקדמיה לאמנות. ב 1958 נוסד בה מכון 
למינהל עסקים, שזכה למוניטין בי״ל. 

הבניה העיקרית של הטירה נעשתה ב 1527 ע״י פרנסוא 1 (ע״ע). 
במרכז הטירה תצר דמוית־ביצה וסביבה מבנים שמקצתם הוקמו ע״י 
מלכים אחרים. בין הארדיכלים הראשיים פיליבר דלורם (ע״ע). 
פרנסוא 1 הזמין אמנים איטלקיים נודעים — החשובים בהם הציירים 
המגייריסטים (ע״ע מניריזס, עם׳ 1043 ) ג׳ובאני בטיסטה רוסו 
(פיוךנטינו), פרנצ׳סקו פרימטיצ׳ו וניקולו דל אבאקה. הללו והאחרים 
יצרו סיגנון דקוראטיווי איסלקי־צרפתי המכונה אסכולת פ/ ביטויו 



טירת ם 1 נטנבלו (טשרד התיירות, פאריס) 



473 


סונטנבלו — פונקציות 


474 


בעיטורים, פרסקים ועבודות סטוקו שבכנסיית השילוש, באולם 
פרנסוא 1 ובאולם הנשפים. הגנים הנרחבים תוכננו ע״י אנדרה לה 
נוטר (ע״ע) במאה ה 17 . 

ם , זכורה כמקום שבו התפטר נפוליון בפעם הראשונה ( 1814 ). 
במלה״ע 11 שכנה בם׳ מפקדת הגרמנים. ב 1945 נהייתה למושב המפ¬ 
קדה של בעלות־הברית, וב 1949 — 1965 — מושב המפקדה של נאט״ו. 

13213313 , ד 1 מ 2 י ק 1 — 1611100 £6x1:3113 ־ 1607—1543) — 00x1 ), 
ארדיכל איטלקי. פ , כיהן כארדיכל־החצר של האפיפיור 
סיכסטוס ¥ וביצע עבורו מפעלי־בניה שאפתניים בולמא. הם כוללים 
בינוי אורבאגי רב־ממדים: פריצת עורקי־תחבורה ארוכים וישרים 
דרך רבעיה הישנים של העיר, שקישרו בין כנסיותיה הראשיות; 
האובליסקים שהציב במוקדי רחובות אלה (כגון האובליסק לפני 
חזית כנסיית פטרוס הקדוש, 1586 ); ארמונות גדולי־ממדים (ארמון 
לסת(ע״ע), 1586 ); אמות מים ומזרקות < מבנים כנסייתיים(הקאפלה 
הסיכסטינית בכנסיית סאנטה מאריה מאג׳וךה, 1585 ). פ׳ השתתף 
בבניית הכיפה של כנסיית פטרוס הקדוש ( 1588 — 1590 ), ובנה את 
ספריית הווטיקן ( 1587 — 1590 ). פ׳ היה מהנדס מעולה, אך הארכי¬ 
טקטורה שלו היתה שגרתית וחסרת־מעוף, והיא הטביעה את חותמה 
על רומא בתקופתו. וע״ע וטיקן. קרית ה־, עמ׳ 30 — 35 , ושם תם/ 

פונטנה ?[ 1 *ל 1 — 1714—1634) — 03110 ?0x11303 ), ארדיכל 
איטלקי. פ׳ פעל ברומא. מתלמידיו של ברניני(ע״ע); שימש 
כעוזרו ( 1660/70 בקירוב). מרבית יצירותיו הידועות ברומא הן 
השלמות לבניינים קיימים. עם הקאפלות הרבות שבנה בכנסיות 
נמנית קאפלת צ׳יבו בסאנטה מאריה דל פו־פולר ( 1683 — 1687 ) ; 
הכניסה לארמון מונטצ׳יטוריו והשלמת חזיתו, אף הן מעשה ידיו 
( 1694 ואילך). — פ׳ הושפע מארדיכלי הבארוק ברומא, אך נטה 
לסימון קלאסיציסטי ומרוסן, והיה למנהיג זרם זה שגבר עם שקיעת 
הבארוק המאוחר בשלהי המאה ה 17 . כמה מחשובי הארדיכלים 
באירופה היו מתלמידיו- מהם: יוהן דינצנהופר, י.ל. הילדברגט 
(ע׳ ערכיהם) ופישר פון ארלך. פ׳ חיבר חיבורים על ארדיכלות 
וטכנולוגיה. רישומים וכ״י שלו, ב 27 כר׳, מצויים בספריה המלכותית 
בווינזור, אנגליה. 

- 4£ ק$ , 1 * 1-61 36$ ■ 1:1121, <7. 7. 3.16 4x1 ־ £1 — €¥ס 11 ח 16 >ו 1 ס 0 .£ 

. 1930 , 5 } 0 € 1 * 1 ) 6 

1713213 , ו[א 1 ד 1 ו" — ־ז 1 ז 3 :ת 0 ' 1 : 7£60010 — ( 1819 — 1898 ), סופר 
גרמני, צאצא של מהגרים הוגנומים צרפתים. ב 1855 — 1859 
שהה פ׳ באנגליה כעתונאי וההשפעה האנגלית ניכרת בכתיבתו 
הספרותית, הכוללת בלדות. רשמיו מסקוטלנד מתוארים בספר- 
המסעות 6611 ״! 7 105 ; 611561:5 [ (,.מעבר לטויד״), 1860 . בשובו לגר¬ 
מניה עבד, בתחילה במערכת עתון קונסתוטיווי, וב 1870 — 1889 — 
במערכת עתון יותר ליבראלי בתפקיד מבקר־תיאטרון. בשנים 1862 — 
1882 י״ל ב 4 כר׳ רשמי מסעו בארץ מולדתו, 001-011 ת 1111£6 ז 0 (£ת ¥3 \ 
8 זסנ 1 ת 10£ זב ז ש : ¥1311 010 ("סיורים בארץ בראנדנבורג"), המבשרים 
את הרקע לרבים מהרומנים המאוחרים. במלוא כשרונו ויכלתו נתגלה 
פ׳ רק בערוב ימיו, ברומנים שלו, שעליהם מתבססת תהילתו; מהם: 
111 >§מ 1 ו^¥\ , 1 ]: 111186 ז: 1 (״מסות ותלאות״), 1888 ; 811X16 (עבר׳: 
סטינה, תש״י), 1890 ; 7x61661 ץתת 6 [ 130 ? ("הגברת יני טרייבל"), 
1893 ; 5160111111 ; (1895) £££1 8x1651 ״מ ( 1899 ). פ׳ הוא אמן 
הדיאלוג הקולח והטבעי, החושף את אופי גיבוריו. הוא ביקש לתאר 
את המציאות, התרחק מנושאים נשגבים ונמנע מפאתוס. גיבוריו 
נמנים עם חוגי הבורגנות והאצולה הנמוכה, על רקע בראנדנבורג 
וברלין הפרוסית. כתיבתו מצטיינת בהומור עדין, בסובלנות בסל¬ 
חנות ובכושר־חדירה פסיכולוגי. 

. 1965 , 11 — 1 ,. 7 . 7/1 . 1 ־ 1 . 11 ; 1967 ,.¥ , 7/1 ,ך]ת 2 רח^ 11 ז 1 ׳ז 8 

פ 1 ני 1 ז/ ע״ע פניוז׳יס. 


פמיות, מלחמ 1 ת, ע״ע ר 1 מא. 

• : 7 ׳ ■ו 

פ 1 גיט 1 בםקי, סטגימלו, ע״ע סטניסא( 2 ). 
פונית, לש 1 ן, ע״ע שמי 1 ת, לש 1 נ 1 ת. 

פ 1 נסלה, 1 יל!ט 1 ר — 01106161 ? תס ¥101 1788) — 163x1 , 
מץ — 1867 , פאריס), מתמטיקאי ומהנדס צרפתי. כקצין 
בחיל־ההנדסה השתתף במסעו של נפוליון לרוסיה ב 1812 . בקךסנוי 
הוכרז כהרוג ונעזב, נתפס ע״י הרוסים והוחזק במאסר בסאראט 1 ב. 
שב לצרפת ב 1814 . בעת שבתו במאסר כתב את המאמר - 1103 קק\! 
0 ! ז : 16 ז £601 16 > : 6 50 ץ 31 ת 13 > 10115 : ("שימושים של האנליזה והגאו־ 
מטריה״), שהיה אמור לשמש מבוא לספרו החשוב - 0 :ק 165 > 7:3110 
6:6$ [1x0)60:1x65 016$ £18:1x65 !:ק ("מאמר על התכונות ההטליות של 
הציורים״), 11-1 ׳ 1822 — 1866 , בו הניח יסוד לגאומטריה הפרויק־ 
טיוית ולגאומטריה הסינתטית (ע׳ ערכיהם), בהסתמכו על חיבוריהם 
של ז־זרג, פסקל ומונז׳ (ע׳ ערכיהם). בהשתמשו תמיד בהטלה 
המרכזית (ע״ע גאומפריה פרויקטיוית, עם׳ 122/3 ) הגיע להבחנה 
בין התכונות המטריות והפרוייקטיוויות, ומכאן — לחשיבותו 
של היחס הכפול (ע״ע שם- עמ׳ 124/5 ; בריאנשון [ע״ע] הבליט 
.מושג זה ב 1817 , והגיע למשפט הקרוי על שמו בעזרת הקו הקסבי). 
בספרו של פ׳ מופיעים לראשונה יצירים גאומטריים אינסופיים ונקו¬ 
דות מעגליות דמיוניות, 

בשנים 1815 — 1825 היה פ׳ מהנדס צבאי, ומ 1825 עד 1835 — פרופסור 
למכניקה במץ. בשנים אלה עסק בפיתוח טורבינות וגלגלי־מים. 
בתקופה 1838 — 1848 היה פרופסור בקתדרה למדעים באוניברסיטה 
של פאריס, וב 1848/50 עמד בראש ביה״ס הפוליטכני, בדרגת גנרל. 

. 1936 .¥ ./ ?>/ 13 ז, 0 ז^ 1% [\ ״ 1 ־ 1 

פו 2 קצ* 1 ת, במתמטיקה, מושג בעל חשיבות יסודית, שקיבל במתמ¬ 
טיקה המודרנית מובן רחב ביותר: תהיינה ¥ ,¥ שתי קבוצות 
של עצמים. העתק י! של X לתוך ¥ הוא התאמה המייחסת לכל איבר 
צ בקבוצה X איבר יחיד ן ב ¥, העתקים אלו קיבלו במתמטיקה את 
השם הכולל ס׳ וסומנו בדרכים שונות: ¥ ־*- X : ז, או 
האיבר ץ המתאים לאיבר צ מסומן בד״כ:(צ)£ — ץ, אך מקובל גם 
הסימון החדיש ץ ■י- צ:£, ריאמר שהם׳ £ מקבלת את הערך (צ)£ 
בנקודה צ. הם׳ מופיעה בפרקים שונים של המתמטיקה, כשהיא בעלת 
יתרונות מיוחדים ואף שמות מיוחדים, כגון: טרנספורמציה (ע״ע מרחב), 
אופרטור (ע״ע), פונקציונל, הומאומורפיס (ע״ע טופולוגיה). תחום 
ההגדרה של ם׳ ¥ ■*- X : £ היא קבוצה X וייאמר כי £ מגדרת 
מעל ¥; הקבוצה ¥ נקראת הטווח של £. קבוצת האיברים {(צ)£) 
כאשר צ עובר על איברי קבוצה חלקית 3 של נקראת התמונה 
של 8 ומסומנת ( 8 )£. 

לפ'£ תארים שונים הקשורים לתחום ההגדרה, לטווח או לתכזנותיה: 

כך,£ היא ם׳ ממשית (מרוככת), אם היא מקבלת ערכים ממשיים 
(מרובבים), כלומר, הטווח ¥ הוא קבוצת כל המספרים הממשיים 
(המרוכבים). כאשר ^ תחום ההגדרה של £, הוא קבוצת ת = יות 
( מ צ,... י 1 צ), כגון המרחב האוקלידי " 11 הח־ממד, £ נקרא פ׳ ב ח 
משתנים ומסומן( ״ צ י 1 צ)£. פ׳ היא פ׳ וקטורית, כאשר ^ ¥ 
הם מרחבים וקטוריים (ע״ע וקטור). לעתים נקראת הם , לפי תכונותיה 
או לפי סוג הפעולות הנדרשות לחישוב ערכי הם׳; £ היא ם׳ לינארית 
(ממשית מעל המספרים הממשיים), אם 6 + צג = (צ)£ (ע״ע מרחב) 
ובדרך דומה £ היא ם׳ ריבועית, אם 0 + צ< 1 ־ 4 2 צ 8 — (צ)£. 

£ היא ם׳ רציונלית שלמה או פולינום, אם 

״ 3 + ... + 1 ־"צ!* + "צ 0 א = (צ)£, 

והיא ם׳ רציונלית, אם = (צ)£, מנה של שני פולינומים. 

(צ)!> 

הס׳ £ היא אלגברית, אם היא מקיימת משוואה: 

0 = (צ) ם ק + ... + (צ) 1 ־"}(צ)! ק + (צ)"}(צ) 0 ק 






475 


פונקציות 


476 


לכל ג השייך ל X וכאשר (צ) ח ק ,(צ) 0 ק הם פולינומים שלא כולם 
אפס. פ׳ ממשית או מרוכבת שאיננה אלגברית היא פ׳ טרנסצנדנטית. 

פעולות בץ פ , ׳: תהיינה 2 ■י- ¥:§,¥<- X : י). שתי ם" שהטווח 
של הראשונה זהה לתחום ההגדרה של השניה. בעזרתן מגדר הצירוף 
4 >£, או 0 )ין המגדר ((צ)־})£ = (*)( £01 ) והידוע כס׳ מורכבת 
2 *- X : ■|נ>£. אכ הוא העתק חד־חד־״ערכי, אז מוגדר 

ההעתק ההפוך ^-(צ) 4 ג ־־ 1 כפ׳ הפוכה וההעתקים 

צ •י- צ: ז״ 1 ־ז; (צ)ז <- (צ)!: 1 ־ 4 ־ 1 

הם פי׳ זהות. לגבי פ־׳ ממשיות או מרוכבות ניתן להגדיר סכום ומכפלה 
בעזרת סכומי הערכים ומכפלותיהם: (צ)£ + ^ + ז); 

(צ)§(צ) 1 = הפי• משמשות מכשיר חשוב בתיאור תופעות ובמו¬ 

דלים מתמטיים. כך למשל, המהירות היא ם־ של זמן או של מקום. 
הכנסה היא פ׳ של השקעה וכיו״ב. כמה מהתורות במתמטיקה נקראות 
על שם סוג הס", שמחקרן הוא נושא הפרק המתמטי. 

תורת הם" הממשיות (פ״מ) היא התורה העוסקת בם״מ המגדרות 
בתחום מרחב "? אל חלק מהמספרים הממשיים, תחום ההגדרה יכול 
להיות קטע סגור; 6 > צ * 2 0 ; קרן; צ > 3 ; כל הציר הממש■ 
וכיו״ב. התיאור הגרפי (ע״ע) של פ׳ימ מוגדר בגאומטריה אנליטית 
(ע״ע, עמי 111 ). תורת הפה״מ קשורה קשר הדוק בחשבון האינפיניט־ 
סימלי, ומושג חשוב בה הוא מושג הגבול (ע״ע). 

הם׳ (צ) , } מקיימת ט = (צ)£ 1101 {(צ)־) שואפת לגבול ט 

כאשר צ שואף ל ״נ[(! ^ 0 ג 5 3 ]}, אס לכל £ > 0 קיים 

5 > 0 , כך שאם 5 > > x 0 1 — צ | אז £ > | ט — (צ)־! | . 

ם׳(צ)־ 1 נקראת רציפה (ע׳יע טופולוגיה, עט׳ 489 ! בנקודה 0 צ. 

אם ( 0 צ)־ 1 = (צ) 1 1101 . ואם היא רציפה בכל x ברווח, הס׳ נקראת 

0 \*-צ 

רציפה ברווח זה. קיימים סוני רציפות המתייחסים לרווח 6 ^ ג ^ 3 ; 
לדוגמה(צ)ז היא ״רציפה במידה־שווה״ ברווח, אס לכל 8 > 0 קיים 
9 > > 0 , כך, שעבור כל זוג ,צ, 2 צ ברווח המקיים י* > 1 2 * — 1 *|< 
מתקיים £ > |( 2 צ)־) - (!צ)!!. פ׳(צ) 1 נקראת מונוטונית ברווח 

6 ^ צ 3 , אם היא מקיימת, לכל זוג נ צ < 2 צ ברווח. אחד 
מארבעת התנאים; 1 . ( 2 צ)) > (!צ)־! (פ׳ צולה); 2 . ( 2 צ)־ 1 < (.*)ז 
(פ׳ יורדת); 3 . ( 2 צ)) ^ (!צ)־) (פ׳ לא־יורדת); 4 . ( 2 ג)־ 1 5 (,צ)) 
(פ' לא עולה). כל פ׳ (צ)) = ץ עולה (או כל פ׳ יורדת) היא חד־ 
חד־ערכית (ר׳ לעיל) ואם היא רציפה, אז הפוכתה (׳<)§ = נ נס היא 
רציפה ועולה (או יורדת). 

באמצעות מושגי הרציפות והגבול מוגדרים הנגזרות והאינטגרלים של 
הפה״מ. שהם נושאים מרכזיים של החשבון האעפיניטסימלי(ע״ע, עם" 
130-120 ; וע״ע מדה ואיגמגרל). ביישומים רבים של חשבון זה בבעיות 
של המתמטיקה הטהורה והמתמטיקה השימושית, משתמשים באינטגרל 
כפי שהוגדר ע״י רימן(ע״ע) יחד עם הרחבת ההגדרה לסי א.ל. לבג 
(ע״ע). בנושאים אחרים, כגון טורי פוריה (ר׳ להלן, פ" מיוחדות) 
משתמשים בהרחבות אחרות של מושג האינמגרל. כך למשל, בסיכומי 
ךרבו ( 3.0.031500 ; 1917-1842 ), מוחלף ^ שבהגדרת 
האינטגרל לפי רימן בהפרשים (.^צ)׳* — (, + 1 צ)£ — (^צ)*}^ כאשר 
(צ)ין היא פ׳ לא־יורדת ברווח 6 3 ^ x , ובגבול מתקבל האינטגבל 

לפי סמילטשס ( 6$ ( 811611 . 0 ; 1894-1856 ): (צ) 1£ >(צ)) 13 ■ 

הווריאציה של פ׳ (צ)ע ברווח 6 ^ צ £: 3 היא החסם העליון 
הקטן ביותר, אם קיים, של סכומי התנודות |( נ ^צ)׳! - ("צ) ע | "צ 
של (צ)׳\ המחושבים עבור כל החלוקות; 

6 = ת צ > ... > נ צ > 0 צ = 3 . במקרה שהחסם העליון הזה הוא 
סופי׳ (*)ע מכובה ם׳ בת וריאציה חסומה. כל ם׳ בת וריאציה 
חסומה היא הפרש בין שתי ם״ לא־יורדות, (צ) £ 2 - (צ)!§ = (צ)ע. 
ומכאן מוגדר האינטגרל של סמילמשס (צ)׳\ 1 )(צ)'] 3 '|,, כהפרש של שני 
האינטגרלים 8200 *>(*)ז*] - (צ)^!)(צ))^. אינטגרלים אלה 
קיימים אם (צ)־ 1 היא רציפה ברווח 6 ;> צ ^ 3 . קבוצת הס" (צ)) 
שעבודן האינטגרל צ 1 ) י) !ז| ג [ ( 0 < ק) קיים במובן לבג (ע״ע מדה 


ואינטנרל) מסומנת ב(^ ק £. חשובה במיוחד(^ £ 2 המאפשרת יישומים 
רבים של תורת לבג, למשל בטורי־פוריה (ע״ע) ובאינטגרל־פוריה. 
לכל פ׳ (צ)! מתוך ( 271 ; 0 ) £ 2 , כלו׳ 271 ^ 0 % x , מתאימה סדרת 
מקדמי־פוריה (ע״ע טורים, עמ׳ 534 ) והטור ( 6 2 + ״ 3 )צ ■ 4 30/2 

1 - ח 

מתכנס (שוויון פרסול). אם הטור הנ״ל מתכנס, אז 

קיימת ם״ מ (צ)) ב(ה 2 ; 0 ) £ 2 שמקדמי־פוריה שלה הם ״ 3 , " 6 . משפט 
דומה קיים עבור אינסגרל־פודיה צ 1 ) ״ 6 1 (צ)־} ״_־[*־ ( 271 ) = ( 1 ) 3 , 
כאשר (צ)־ 1 שייכת לקבוצה ( 00 ; 00 -) £ 2 . 

מושג הפה״מ ניתן להרחבה בכיוונים שונים, יחד עם כל המושגים 
הקשורים אליו. לדוגמה: פ' של משתנים רבים ( " צ,... י 1 צ)־ 1 = ץ 
מוגדרת באמצעות מושגי עזר בעלי אופי גאומטרי (ע״ע טופולוגיה, 

עמ׳ 8 ׳ 487 ): קבוצה סדורה של מ 1 מספרים ממשיים (״צ.!צ) = ?, 

נקראת נקודה. המרחק בין שתי נקודות ?, '? מוגדר בשוויון 
*! נ (״צ - ,"צ) + ... + 2 ( 1 ׳ x - ,צ)׳ = ('? ,?) 4 קבוצת 
כל הנקודות ? שעבורן מ > ( ( 0 ) ?,?) 1 >, ( 0 < 11 ), נקראת כדור 
שמרכזו ( 0 ) ? ורדיוסו 8 (אם 1 = מ 1 , x - הכדור הוא הרווח 
| ( 0 , צ - צ| < ?, ואם 2 = 1 מ, הכדור הוא עיגול). תהי 
(,"צ ,...,!צ)} ־= (?)־ 1 = ץ, פ׳ המוגדרת בקבוצה 4 במרחב 
הח ממדי, ותהי י 0 ) ? נקודת הצטברות עבור הם׳ (?) 1 שואפת 


לגבול ט, כאשר ? שואפת ל < 0 ) ? (ט = (?}־} 11111 ). אם לכל £ > 0 

קיים 5 > 0 כך. שאם 5 > > ( ( 0 ) ?, ?) 4 ? ■שייכת ל\ 7 אז 

£ > |ט — (?)־ 1 |. מושג הרציפות מוגדר כמו עבור 1 — 01 . 

הנגזרת של (?) 1 בנקודה פנימית י 0 ) ? (המוקפת כדור המוכל 

בתחום ההגדרה ^). תלויה בכיוון הגזירה: בהיגתן וקטור יחידה ע 

(ע״ע וקטור, עמ ״ 470-466 ), ייוצגו הנקודות בכיוון ע כדלהלן: 

£ ד 0 > ? = ׳ 111 , כאשר 11 הוא מספר ממשי. הנגזרת ש ל ב י 0 ) ? 

(י 0 , כן)־ 1 - (ק)ז ״ן! (< 0 ) ק)ז^ , 

ובכיוון \ היא -— ^ —. אס גבול זה קיים. 




במיוחד, אם ע הוא וקטור יחידה של אחד מצירי מערכת הבסיס (ע״ע 


£1 51 

צירים, מערכות), כותבים ־^ד■ = — והנגזרת המכוונת מכונה הנגזרת 

■צס 

החלקית לפי -צ. אם 01 הנגזרות החלקיות קיימות וחסומות בכדור 
שמרכזו הוא < 0 ) ? (?) 1 רציפה ב ( 0 ) ?. הווקטור שרכיביו הם 


— 4 -,... נקרא הגראדינט של } בנקודה ? (ע״ע וקטור, 

י ״צ 3 > .צש 

וזו 1 

עמ׳ 469 ); סימוניו הם (?)ז 1 ) £13 ;(?) 71 . שימושיו כגאומטריה, באנליזה 
הנומרית, בפיסיקה ובתחומים אחרים, נובעים מתכונותיו הבאות: 
הנגזרת בנקודה ? בכיוון הגראדינט היא מכסימלית ובכיוון הנגדי היא 
מינימלית; ערך מרבי זה הוא האורך של הגראדינט. יהי 0 מספר 
קבוע; המישור הניצב על (?) 11 ) £13 דרך ? נקרא המישור המשיק 
למשטח ס = (?)־ 1 , ב? (ע״ע גאומטריה דיפרנציאלית, עמ״ 117 - 115 ). 
המשטח € = (?)£, נקרא משטח שווה רמה של־). כדי להכליל מושג 
האינטגרל של רימן לפונקציות של משתנים אחדים על קבוצות חסומות, 
כלו׳ המוכלות בכדור, צריך להגדיר תחילה את מושג המידה(שטח או 
נפח) של קבוצות כאלה, למשל, לפי ז׳ורדן( 130 ) 101 1922 - 1838 ). 

הגדרת האינטנרל של לבג של פ" מרובות משתנים מבוססת על תורת 
מידה כללית יותר (ע״ע מדה ואינטגרל). 

ניתן להגדיר פ״מ בדרכים הבאות: 1 . מספר סופי של פעולות 
אריתמטיות יוצר ם״ רציונליות ובמיוחד פולינום (ע״ע); 2 . בדרך 
גאומטרית מוגדרות הפי׳ המריגונומטריות (ע״ע טריגונומטריה, עט" 
799 - 794 ); 3 . באמצעות אינטנרלים, למשל ׳(!> (׳< ,צ)ז ני), = (צ)?; 
4 . באמצעות נבול של סדרת פ״ (?)״־>(... , 1,2 = ת), (ע״ע 
מתמטיקה עמ׳ 761 ); (?)״) 1101 = (?) 1 . בדרך זו מתקבלים טורי 

00 00 *- מ ^ סי 

חזקות " 2 ״ 3 צ וטורי דיריכלה (ע״ע) ־- 1 (ע״ע טורים); 
0 = " מ 1 ־״ 



477 


פונקציות 


478 


5 . באמצעות טורי פי , (ע״ע טורים, עמי׳ 532/4 ); 8 . באמצעות משוואה 
0 = (׳{,?) 8 • פ׳ המוגדרת בדרך זו נקראת ם׳ לא מפורשת. קיום ם׳ 
לא מפורשת ותכונותיה ברציפות וגזירות תלויים בתנאים של הם׳ §. 
לעתים כמה פי׳ לא מפורשות גזירות מוגדרות בעזרת אותה משוואה. אם 
§ הוא פולינום של ׳( ושל ( ת 1 \,... י 1 צ) = ? , הם׳ המוגדרת היא 
אלגברית; למשל, המשוואה 0 = 1 + 2 ץ + x 2 = (׳(,^,§ אינה 
מגדירה פי־מ, ולעומתה המשוואה 0 = 1 — 2 ץ + 2 \ = (׳{,\) £ 2 
מגדירה את שתי הפה״מ האלגבריות *( 2 \ — 1 ) ± = ץ ברווח 

חס 

1 ^ 7 ;—12x . המכפלות האץ־סופיות (?),ז ח = (?)ז. מגדרות 

י 1 = 1 

כגבול (שונה מאפס) של סדרת המכפלות החלקיות. 

מלבד תורת המידה והאינטגרציה התפתחה תורת הפהי׳ם בנושאי 
הקירוב !ע״ע). תורה וו עוסקת בקירובים לם׳ רציפה (צ) 1 באמצעות 

משפחה של פ״ רציפות ( א . 3 ., 3 ,^ 1 ידועות. נפוץ הקירוב 

בעזרת פולינומים שונים, פ" טריגונומטריות, או פ" רציונליות (ור׳ 
להלן, פי׳ מיוחדות). מהמשפטים היסודיים בתורת הקירוב הוא משפט 
ואןרשטראס: לכל ם׳ רציפה (צ}") ברווח ( 1 ^ 32x ולכל: 7 > 0 , 
קיים פולינום (^ - י!, כך שמתקיים 6 > ן(^? - (^ 1 | לכל x ברווח. 
משפט זד. ניתן להכללה לפ " של משתנים אחדים, בתחום חסום וסגור, 
ולמושגי קירוב אחרים. 

פי׳ אלמנטריות הן כל הפי׳ הרציונליות, הטר־גונומטריות וחסו־ 
כותיהן, הלונריתמיות והמעריכיות (ע״ע לוגריתמים), המתקבלות 
בתהליך של פ׳ מורכבת כעזרת ם" אלה. הנגזרת של פ׳ אלמנטרית גם 
ה־א אלמנטרית, אבל האינטגרל הלא־מסוים של פ׳ כזאת אינו בהכרח 
פ׳ אלמנטרית. פ׳ מחזורית היא פי (\) 1 . בתחום הממשי 1 שלגביה 
קיים מספר ק > 0 כזה. שלכל ג ב 1 , (\) 1 = (ק + ג) , }. ק הוא 
המחזור וכל כפולותיו קת(..., 1,2 = מ) הן מחזורים. אם (צ) 1 
אינה קבועה, קיים מחזור מזערי 0 ק > 0 הנקרא המחזור היסודי. 
למשל, עבור x מ 1 § = (צ) 1 התחום 1 מכיל כל x ממשי, והמחוור 
היסודי הוא 271 = 0 ק. 

תורת הם" המרוכבות (פס״ר). פמ׳יר היא העתקה מתחום המס¬ 
פרים המרוכבים אל תחום המספרים המרוכבים (ע״ע מתמטיקה. עמי 
887 ). כסי שהראה גאוס (ע״ע), העתקה זאת היא הסתכלות נוחה יותר 
על םי׳מ חד־ערכיות של שני משתנים (ץ,^גן = 11 ; (ץ = ׳\ 
המוגדרות על אותו מישור. המישור המרוכב הוא אוסף הנקודות 
< 1 + 2 = x . את התמונה (ע ,ט) הוא סימן כאורח דומה + ט = ׳ 5 \, 
ובאופן זה מתקבלת הסהמ״ר (׳( ^)ע 1 +(ץ,^ט - ( 2 ) 1 = עו. (ץ ,^ 11 
הוא החלק הממשי של ( 2 )ז;(׳ג.\)ע הוא החלק המדומה של( 2 )■). הם׳ 
( 2 )") נקראת רציפה בנקודה 8 אם ( 2 )ז שואפת ל(*) , } כאשר 2 שואפת 
ל*. 

, (*)ז — ( 11 + 2 >) 1 1 ח 11 

פמי׳ר היא גזירה בנקודה * אם קיים גבול —---— 

^ 8-0 


( 11 מרוכב). הגבול מסומן כ() 0 )׳ 1 . ם׳ אנליטית (פ״א) היא פ׳ גזירה 
בתחום (כלו׳ קבוצה פתוחה וקשירה) במישור המרוכב. אם פמ״ד 
אנליטית בתחום פרט לנקודות בודדות. נקראות אלו נקודות סינגו־ 
לריות. ישנם סוגי סינגולריות שונים; הסוג השכיח ביותר הוא 

הקוטב. לפ׳יא ( 2 ) 1 יש קוטב מסדר נ 1 ז(וז 1 טבעי) בנקודה 2 אם קיים 
0 ^ = ( 2 ) 1 1 ״(זס - 2 ) 1 ת 11 . פ״א בתחום 0 פרט לקטבים נקראת 

מרומורפית בתחום זה. 

החלק הממשי והחלק המדומה של ס״א בתחום ם (כלו׳ (ץ ,צ) 11 ; 

(ץ,צ)ע) מקיימים את משוואת לפלס (ע״ע; וע״ע פוטנציאל) 


" ^ , ׳/י 3 2 

0 =, ונקראים פ" הרמוניות. 

אחד המשפטים המרכזיים בתורת הפהמ״ר הוא משפט קושי (ע״ע), 
לפיו, בתנאים כלליים למדי. אם ם׳ היא אנליטית בתחום פשוט־קשר 
0 , מתאפס האינטגרל שלה לאורך קו סגור המצוי כתחום זה. תכונות 


רכות של פמ״ר נובעות ממשפט זה. למשל; 1 . אם פמ״ר היא אנליטית 
בתחום ם, יש לה נגזרת מכל סדר שהוא בתחום זה; 2 . אינטגרלים 
מסוימים בתחום הממשי ניתנים לחישוב באמצעות מעבר לתחום המרוכב; 
3 . ערכי פ״א בתחום פשוט־קשר ( 1 ועל שפתו, ניתנים לביטוי(נוסחות 
קושי) כעזרת ערכי השפה. דוגמה; אם השפה € של ם היא עקום חלק 
וסגור ( 1 )} = £,נ 1 ^ 1 ^ ג, נוסחת קושי הראשונה; 


*" - 0 י■־! 


( 2 הוא נקודה פנימית ב 0 והאינטגרל 


2 — £ 2711 

הקור מבוצע לאורך השפה 0 במגמה חיובית, כלו׳ כנגד מגמת השעוץ), 
קובעת כאופן חד-משמעי את הערכים של פ׳־א בכל נקודה פנימית, 
ע״ס ערכי השפה שלה. נוסחות דומות קיימות לנגזרות מכל סדר שהוא 
של ( 2 ) 1 . 

אחת המסקנות של המשפט האחרון היא העובדה שכל פ״א 
1 בתחום ם, ניתנת לפיתוח טיילור (ע״ע טורים, עם׳ 533 ) 


"(£ - 2 ) ״ 3 £ = ( 2 )) ,( 2 ) < " 1 ך - ״ 3 בעיגול מרבי שמרכזו 

0 = 1 ז ' 0 

£ והנמצא בתחום ם. לפ״א בטבעת סביב £ קיים פיתוח לורן: 

00 

״(£ - 2 )״ט £ = ( 2 ) 1 . תכונות אלו מבדילות בץ הפה׳ימ 

00 ־ = 11 

הגזירות לבץ הפהי׳א. לפ״א המוגדרת בכל המישור יהיה פיתוח לטור 

€0 

חזקות " 2 ח ג ( 2 = 1 שיתכנס בכל המישור, ולהפך. כל סור חוקות 

0 = ח 

כזה יגדיר פ״א בכל המישור. פ" אלו נקראות פ" שלמות. לדוגמה. 

מ> 

לפ׳ המעריכית *ט או 2 ק\ש, יש פיתוח ך- £ = 2 ק^ 

' ה 0 = ח 

תכונה חשובה של פ י־ א היא משפט מכסימום: אם פ׳ היא אנליטית 
בתחום 0 ועל שפתו ואיננה גודל קבוע, מתקבל מכסימום של הערך 
המוחלט של הס׳ על השפה ורק על השפה. עוד תכונה חשובה נובעת 
ממשפט ליוויל (ע״ע), הטוען שאם פמ״ר היא אנליטית בכל המישור 
וחסומה, אז׳ היא גודל קבוע. ע״ס משפט זה ניתן להוכיח את המשפט 
היסודי של האלגברה (ע״ ע, עם׳ 387 ): לכל פולינום ( 2 )? ממעלה 1 ז, 
יש בדיוק מ שרשים בתחום המרוכב. 

פ״א ( 2 ) 1 2 בתחום 2 <£ נקראת המשך אנליטי של פ״א ( 2 ), 1 
בתחום , 0 אל התחום 0 2 , אם התחום המשותף 0 2 0 , 0 איעו ריק 
ושם ( 2 ) 1 2 = ( 2 ), 1 - אם ההמשך האנליטי קיים, אזי הוא יחיד. המשכה 
אנליטית של פ׳ 1 ניתן להשיג בעזרת פיתוחים לטורי חזקות סביב סדרה 
של נקודות ״ £,..., £ 2 י £ 1 , אשר כל אחת נמצאת בעיגול ההתכנסות 
של קודמתה, ובדרך וו ניתן לעתים לחזור לנקודה קודמת אך לקבל 
פ׳ שונה מהמקורית. עובדה זו מביאה להכללת מושג הסמה״ר האנליטית 
כאיחוד של כל הפה״א שאפשר לקבל בעזרת סדרה של המשכים 
אנליטיים מפי נתונה. דרך זו הביאה לאחד המושגים החשובים בתורת 
הם׳ המודרנית והוא משטח רימן(ע״ע). 

פי׳א בתחום פשוט־קשר היא חד־ערכית בתחום זה. משפט חשוב 
כיותר בתחום תורת הס" שהיתה לו השפעה רבה על התפתחות המתמ¬ 
טיקה לענפיה השונים הוא משפט ההעתקה של רימן (ע״ע העתקה, 
עמ׳ 73 ), הדן בהעתקות בין תחומים פשוטי־קשר. 

תחום מיוחד בתורת הפי• הוא מחקר הם" הפשוטות, כלו׳, ההעתקים 
החד־חד־ערכיים. אחת ההשערות המפורסמות בתורת הם" ("השערת 
כיברבך״) קשירה בהעתקות אלה: תהי ( 2 ) 1 פ״א בעיגול היחידה 

1 > | 2 |, חד־חד־ערכית ובעלת הפיתוח: 

...+ 2 3 ג 3 + 3 2 2 2 + . 7 ~ ( 2 ) 1 ; אז איברי סדרת המקדמים חסומים 
באיברים המתאימים כסדרת המספרים הטבעיים: 
מ |״ 3 |; ... , 3 , 2 = ת. ההשערה הוכחה עבור 6 ^ מ. 

פי־ מיוחדות. לתורת הפי׳ יש שימושים רבים בענפים אחרים של 
המתמטיקה. בהם מנוצלות פ" אלמנטריות. הפתרון המתמטי של בעיות 
פיסיקליות רבות דורש שימוש נרחב נם בס" אלה ונם כפי׳ מיוחדות 



479 


פונקציות 


480 


אחרות שרוכן אנליטיות. להלן סקירה של דוגמות בולטות לם" כאלה. 
1 . פתרון משוואת לפלס (ר׳ לעיל) במערכת צירים גלילית מביא 
למשוואה הדיפרנציאלית של בסל (ע״ע): 

( 0 ^ ם 116 ) ; 0 = ׳{( 2 מ - 2 ^ + ׳׳( x + "ץ 2 \ 


שפתרובותיה נקראים "פ" גליליות־ , ; משפחה אחת של פתרונות מכונה 
הפי , של בסל; 


ח + ק + ״ח! ק ־ד, ( 2 / ' י י" , ■■ 

הם׳ = (^ י היא פ׳ שלמה. 2 . השימוש במערכת צירים 

כדורית בפתרון משוואת לפלס מוביל לפ " הכדוריות ההרמוניות 
( 9 מ 1 )מ 51 ( 6 005 ),״ ״? ;( 0 בת) 8 ס 0 ( 9 005 ),״.״? שבהן מ הוא אפס 
או מספר טבעי; ת,..., 0,1 = מז. 3 . הפי׳ הכדוריות ההרמוניות 
נגזרות מתוך הפול־נומים של לז׳נדר מהמעלה ה מ,( 1 )״?: 

"־> 3 >/( 1 ) ח ?'״ 0 ג/ ״־( 1 2 ־ 1 ) = (*)״,״?• 

פולינומי לז׳נדר מוגדרים בנוסחה: 

והם משפחה אחת של פתרונות המשוואה הדיפרנציאלית 

( 1 + ת) ת = 2 ן 0 = + 'ץ 21 - "ץ( 2 .\ - 1 ) 


העובדה שלמשוואה הדיפרנציאלית הזאת יש פתרון חסום ברווח 
[ 1 ; 1 -] אם, ורק אם 1 מקבל ערכים בדידים ( 1 + מ)ם = 
(ערכים עצמיים של המשוואה), מובילה, למשל, לקיום רמות אנרגיה 
בדידות באטום המימן (ע״ע אטום; קונטים, תורת ה"), 4 . בפיסיקה 
של האטום מופיעים נם הסולינומים של ה ר מי ט (ע״ע): 

(..., 0,1 = מ);י־^/ף^- 6 )״ 01 2 ׳ 6 12 י־( 1 -) = (*)״״■ 

5 . הס" האליפטיות הן פ" מרומורפיות עם שני מחזורים < 20 ׳ 200 , 
(שמנתם 0 )/' 0 ) אינה מספר ממשי): דהיינו, 

( 2 ) 1 ־ ('גס הז 2 + ג 0 וח 2 + 2 ) 1 

לכל זוג מספרים שלמים מז, 'בת. אם 2 0 הוא נקודה כלשהי במישור 
המרוכב, אז המקבילית שקדקדיה הם 

0 , 2 0 ) 2 + 0 . 2 0 ) 2 + 2 0 ,' 0 ) 2 + 0 ) 2 + 2 0 

נקראת מקבילית המחזוריות, אחת הם־׳ האליפסיות היא הם׳ 
( 2 )? של ואירשראס: 

'"מ* 2 + "י״ 2 = 5 ; (קן ־ 2 <ל 1 ־ 7 )}^ + !קן = ( 2 )? י 

כאשר הסיכום כולל את כל המספרים השלמים בת, 'בת. לם׳ 
( 2 )? = ״ו יש קוטב מסדר 2 בנקודות 5 . הם׳ ההפוכה שלה היא 
היא האינטגראל האליפטי(ר׳ להלן) 

11 > *־( 8 - 34 - 41 3 )״| = (׳*) 2 

כאשר לפולינום מהמעלה השלישית יש שלושת השרשים השונים 
( 00 )? י (' 0 >)? י (׳ 0 > + 0 >)?.כל אינטגרל של פולינום ממעלה 3 או 4 
המועלה בחזקה \ — , נקרא אינטגרל אליפסי, כי בחישוב אורך הקשת 
של האליפסה מופיע אינטגרל מסוג זה. 6 . ארבעת ד.פ׳׳ "טטה" 
(] 2.0 )^ ,( 4 ,... , 1 = 14 ) מגדרות באמצעות טורים, למשל 

202 5 סש " 1 0 ^ 2 + 1 —( 2,9 ) 0 3 . 

7 . פ־׳ טטה משמשות, בין השאר, להגדרתן של הפי־ האליפסיות של 
יעקובי (ע׳יע), (ת)מ 5 ,(ת)מ 0 ,(ג 1 )ם 0 , שלכל אחת מהן 2 קטבים 
פשוטים במקבילית מחזורית. ידועים הרבה קשרים בין פ־׳ אליסטיות 
אלה! לדוגמה ( 11 )מ 0 (ת)מס = ׳ [(נ 1 )ת 5 ] ; 1 = (ט) 2 ם 0 + (ט) 2 ת 5 . 
הם׳( 11 ) 111 > חשובה בהאצתם של תהליכי אחזור ( 1101311011 ) מסוימים 
לפתרון נומרי של משוואות דיפרנציאליות. 8 . הפי גאמה מוגדרת 


באמצעות האינטגרל של אוילר (ע״ע): 

( 0 < \ 80 ); 11 > 1 * 1 1 6 10 = 00 ~ 1 
והיא ניתנת להמשכה אנליטית בכל המישור המרוכב כס׳ מרומורפית 
שקטביה הם: ..., 2 - , 1 -, 0 = שהוא מספר טבעי ם קיים 

!( 1 - ת) = ( 1 - ח)... 2 • 1 = (מ)?. 9 . הפ׳ ( 8 )£ של רימן 

1 1 1 . 

(ע״ע) יזמיגירת בעזרת הטיר ־" + "* 3 + ־^ 2 + ־ק־ = ( 5 ) 4 

המתכנס לכל 1 # 5 , אשר החלק הממשי 8 0 ? ^ 1 . לפ׳ המשך 
אנאליטי בכל המישור לם׳ מרומורפית בעלת הקוטב מסדר ראשון 
בנקודה 1 = 8 . הם' ( 8 )£ מקיימת את המשוואה הפונקציונלית ( 1 ) 
והפירוק ( 2 ) לק העובר על כל המספרים הראשוניים: 

( 1 )( 8 - 1 ) 4 ץ!)* = ^ 008 ( 8 )?( 8 ) 4 , ( 2 ) 1 ־־( 5 ־ק-סח = ( 5 ) 4 • 

ה פ ' 4 מתאספת בנקודות ..., 4 -, 2 - = 5 , ואחת ההשערות 
המפורסמות ביותר במתמטיקה היא השערת רימן (ע״ע) הטוענת 
שכל האפסים האחרים של ( 5 ) 4 נמצאים על הישר \ = 5 במישור 
המרוכב. ההשערה טרם הוכחה, אולם ידוע שקיימות אין־סוף נקודות 
אפס ברצועה צרה סביב הישר ^ = 5 . לפ׳ 4 חשיבות רבה בתורת 
המספרים (ע״ע) ולהוכחת השערת רימן תהיינה השלכות רבות בתורת 
המספרים האנליטית. 

מערכות אורתוגונליות (מ״א). תהי (ג)ע\ פ׳ לא־שלילית 
אינטגרבילית על הרווח הממשי 1 . סדרת הפי־ [(^״ 1 }(..., 1 , 0 = ח), 
האינטגרביליות על 1 , נקראת מ״א, אם 

מ 4 = בת; ס = * 1 >(*) 4 (*)״־יי(*)״!! • 

הסדרה {(^ " ז} נקראת אורתונורמלית, אם היא אורתוגונלית 
וקיים (..., 0,1 = מ): 1 = ^>(^ 2 ז(*)ז*ו!|. כל מ־־א ניתנת 
לנירמול, כלו' להפיכה למערכת אורתונורמלית, מערכות אורתו־ 
נורמליות משמשות בפיתוח לטורי פ". 

המהי׳א בעלות השימוש השכיח ביותר הן הם" הטריגונומטריות ברווח 
( 71 ; % — ) = 1 (טורי־פוריה, ר־ לעיל); הפולינום של לדנדר (ד׳ 
לעיל) ברווח ( 1 ; 1 — ) = 1 ; והפולינומים של צ׳בישב (ע״ע) מסוג 1 
(א 31005 ת) 008 = (\)״ 7 . המוגדרות ברווח ( 1 ; 1 —) = 1 עם 
פ׳ המשקל * - ( 1 — x 2 ) = (^׳*ו (לפ" הטריגונומטריות ולפו־ 

לינומים של לז׳נדר 1 = (^עי). בעזרת פ" המשקל (^׳*\ המתאימות 
ועל רווחים מתאימים ניתן להפוך למ״א גם את ם" בסל, הפולינומים 
של הרמיט (ר׳ לעיל) ואת הפולינומים של לגר ( 6 זז 116 § £3 . 19 .£, 
1886-1834 ). 

המערכת האורתונורמלית {״!} נקראת סגורה אם לכל פ׳ £ 
רציפה כך שהפ־ £ 2 י*ו היא אינטיגרבילית על 1 , קיים 

0 = 2 ך(^)״ 1 ״ 10 - (\)£] (\)׳*\,ן 11111 . 

ע = ח סב■ •י- 19 

כל המערכות לעיל הן סגורות. מערכות סגורות משמשות, לדוגמה, 
באינטגרציה מקורבת (ע״ע קירוב). 

התכונות הנחקרות לגכי הפהי׳מ הן: 1 . הנקודות שבהן הם׳ מתאפסת; 
למשל, לפ׳ גאמה אין אפס ולס" בסל יש אין־סוף אפסים ממשיים, 
2 . הנקודות הסינגולריות, כגון, הקטבים; 3 . ההתנהגות האסימפטוטית, 
כלו׳, הצגת הם׳ בקירוב באמצעות פי׳ אלמנטריות, כאשר x נמצא 
בסביבת נקודה מיוחדת או שואף לאין־סוף, למשל, 

*(^ 2 )מ*) ~ (*ח 

x ♦-ץ 

(נוסחת סטירלינג). 4 . הצגות כאינטגרל או כפיתוח לטור או כמכפלה. 
למשל. פ" בסל שהוגדרו לעיל ניתנות להצגה גס כאינטגרל: 

9 0 ( 0 מ - 8 מנ 8 2 ) 008 10 ^ = ( 2 )״ 1 ; 

5 . משוואות רקורסיה, כלו׳. קשרים בין פ" שונות מאותה משפחה. 
לדוגמה: (^£ \ = ( 1 + ^£; 

(־)!-"זי־(*)!+״*; 



481 


פונקציות — פזיסן, ניקולה 


482 


(נ.£ 

31 !))ק$ ) 111 05 ( 5 <ז 7/15050 551!)1<55 11x111 ז 0 ^ ,■ 261 ם 1 ז 1161 ז 066 .£ - 5 טח 
,? 05 ) 7/1 .? 51 , 141116 .£ ; 1949 , 5 ) 151 ( 11 ? / 0 !.'־/ 

-מ'״? ,ת£>ט 8 ; 1960 , 7.5 11 ו 1 ))? 5 , 71116 ת 31 א .£ ; 1959-1962 , 1-11 

7.5 ' 1111 ))?$ , 1,6661167 . 19 . 19 ; 1964 2 , 515 ? 21 >ה 4 , ! 11 ) 1(5 0) 05/1(1X11111 ?!) 
, 515 ץ 11 ! 5/51 5, ^0XX1?!(X ז 61£0 ^ . ז \ ; 1965 , 1110515 ! 115 ?? 51 ■ 11 ) 11 ! 0011 
- ־ 1968 , 515 ? 451151 ! 5 ) 1 ? 551 { 0 10 11051 ) 01111 ז! 7 51 , 1966311 . 2 ;־ 1966 

יע. ש. - ד. אה. 

019 , יירה[ — 1/038 1011 ־ 6401111 111 ־ 131 ־ 101 — ( 1751 — 

1826 ),' משורר גרמני. פ׳ עלה ברוב עמל ממעמד חברתי 
וכלכלי נחות. מ 1772 למד באוניברסיטת גסיבגן והיה מהבולטים 
ב 1 ) 03108110 ■ 061110801 , חבורת סופרים צעירים שהיו נתונים להש¬ 
פעת קלופשטו׳ק (ע״ע). ב 1805 מונה לפרופסור לפילולוגיה קלאסית 
בהידלברג. בשנותיו האחרונות היה לפולמוסן, תקף במיוחד את 
הרומנטיקנים הצעירים, בעיקר ברנטנו וארנים (ע׳ ערכיהם), והם 
התקיפוהו על כתיבתו הנוקדנית חסרת־חמעוף. — שיריו של פ׳ חם 
אידיליים־פאסטורליים, כתובים בהכסאממרים. האידיליה 1,11156 
( 1795 ) היתח מקור השראה לגתה בחיבור האפוס "הרמן ודורותאה". 
תרומתו העיקרית של פ׳ לספרות הגרמנית הם תרגומיו, ובהם הנקר¬ 
אים ומצוטטים עד היום: ״האודיסיאה״ ( 1781 ), ״האיליאדד.״ ( 1793 ). 
הוא תרגם מיצירות ורגיליוס, אובידיוס, הוראטיום, הסיודום, אריס- 
טופנם ועם בניו — את מחזות שיקספיר ( 1818 — 1829 ). אסופת 
שיריו י״ל ב 1835 ב 5 כר׳. 

- ז 1£1510 מ 1 ט 8 .מ ; 1923 . 13 ./ 1/091 1 ז 0  0 * 0 ךו 1 *>ץ■ ("חובק 
הארץ"), $ס 01 ׳ו 01 ס׳\ע£* או ׳\מ 9 * 01 ס׳\£־ ("מרגיז הארץ"). סגדו 
לו במיוחד בפלופונסוס המועד לרעשים. פ׳ היד. מפורר בשלוש־ 
הקלשון שבידו סלעים, היה מוציא מהם מעיינות (ע״ע אמימוני; 
היפוקרני), היה מרעיש ומרגיע נחשולי־ים. פ׳ היה פטרונם של 
נווטים ודייגים ושלטונו היה פרוש גם על איים ונמלים. לכבודו 
אורגנו תחרויות, ביניהן האיסתמיות (ע״עאגון; איסתמום). הרומאים 
זיהוהו עם נפטונוס (ע״ע). וע״ע סוס, עמ ׳ 530 . 

באמנות הוצג כקשיש ענק, דומה לזום. מחזיק שלוש-קלשון — 
סמל שלטונו. תואר על אגרטלים ומטבעות יווניים, בפסלים ובפסי- 
פסים רומיים (ע״ע גי, גיד״ ושם תם׳; הלניזם, עם׳ 692/3 ; תמונות 
נוספות: כרך י״ט, עם׳ 582 ). בתקופה החדשה שימשה דמותו בציור 
ובפיסול הקישוטי (כגון מזרקות בתקופת הבארוק). 

-־ 061107 $0/1071 0/11 30 <£ 10$ > 1111% \/ ¥711$10 7110 117171 .¥ ,־ 1 ץ שרת ־ £1 ב 1 :> $0113 
. 1965 2 , 1710071$ ־ 4 ! . 0713 15 ז 0071000 '( 4 ! ,ז£מ 11 בק . 11 .-[ ; 1950 , 2$ ז 0 <]> £101 

פוס י דו 3 י וס פ/אפמ י אך! — 30111115 ) 051 ?! ; ;> 10 ע( 1 !) 7£18 ) 0 !נ — 

( 135 — 51 לפסה״ג), פילוסוף, גאוגרף, אסטרונום והיסטוריון 
יווני. תלמידו של פאנאיטיוס מאתונה. מחשובי הוגי הסטואה (ע״ע) 


התיכונה. מרבית כתביו אבדו, אך הוא נזכר בכתבי קיקרו, סטרבון, 
סנקה, גלנוס. פ׳ העמיק את תורת הסטואה בתפיסה דינמית של 
מושג הלדגו־ם. את מושג הסיבתיות חיזק באמצעות ההיפעלות־יחדיו 
( 1 ס 6.0£1 זז^נוס). ה״סימפתיה הקוסמית" פועלת כיחס גומלין בין כל 
חלקי הקוסמוס, אותם ראה כשלבים במערכת מדורגת של כוחות 
שבה שולטת התבונה ברמות הלא-רציונליות. התבונה עצמה היא 
התגשמות עצמית של הטבע ולא כוח זר הכפוי מבחוץ. בניגוד 
לקודמיו טען פ׳ שההיפעלויות אינן משפטים מטעים, אלא כוח בלתי 
נפרד מטבע האדם הנשמע ומציית לתבונה הפנימית. פ׳ תרם תרומה 
נכבדה לגאוגרפיה (ע״ע, עמ׳ 47 ; אנתרופולוגיה פיסית, עם׳ 713 ) 
ולהיסטוריה (ע״ע יונית, לשון ותרבות, עם׳ 556 ). הוא סייר וערך 
תצפיות בארצות הימה״ת. היה מהראשונים שייחסו את הגאות 
והשפל (ע״ע) לפעולה משולבת של הירח והשמש. שיטתו האסטרו¬ 
נומית תוארה בידי קיקרו — 11 , 6001:1101 3 ־ 111 ) 3 ״ 06 . פ׳ ביאר את 
צורות הירח (ע״ע עט׳ 362 ), ניסה לשפר את מדידת ארטוסתנס 
(ע״ע) והקטין את הערכת הקף כדה״א. טענתו שהודו נמצאת כ־ 
70.000 סטריות מערבית לאירופה, החוזרת אצל סטרבון, תלמי ור. 
ביקון (ע׳ ערכיהם), עודדה את קולומבוס במסעו. 

ש. סמבורסקי, חוקות שמים וארץ, תשי״ד! ; 1921 ,.? ,ז 1 >ז 13 )ת 861 .צ 

-\(//} 1 > 77101 $'.¥ , 11 ת 1 .רת£ח £1 ]־ 1 . 1 ; 1926 , 01 / 110 <} 771 ^ 5 1713 > ¥0577105 ,. 14 

; 1964 , 077700 ^ 4 ' 3 .<$ ; 28 — 1921 , 11 ־ 1 . 071 ^ 50/171 0/10 * $1 

, 147 - 141 , 11301$771 / 0713 $' 1071 071 6111 / 107 $ ¥01171 1713 > }/ 0700 י ןז־ 51£1 .!י? 

. 1974 

פוסיוס, גרךתס יוהנס, ע״ע ווסיוס, גךרדוס יוהנס. 

פוסן ( 11530 ?, יפנית — פוסן), עיר־נמל בדרום־מזרח קוראה הדרו¬ 
מית, השניה בגדלה במדינה, 1,878.800 תוש׳ ( 1970 ). שוכנת 
לחוף מיצר קוראה, במפרץ עמוק ומוגן׳ 8 ק״מ ממזרח לדלתא של 
נהר נאקטונג. פ׳ היא מסוף למס״ב וכבישים המחברים אותה עם 
סאול ושאר חלקי קוראה. נמל־פ׳, הגדול שבקוראה, פותח בידי 
היפנים בימי שלטונם שם ( 1910 — 1945 ) ; הוקם גם שירות מעבורת 
לשימונוסקי שביפן, בעברו הדרומי־מזרחי של מיצר קוראה. ראש- 
החוף בם׳ היה מאחזם היחיד של כוחות הדרום והאו״ם בתחילת 
מלחמת קוראה (ע״ע) ואח״ב היתה פ׳ כניסה ראשית לכוחות האו״ם 
ובירה זמנית של הדרום. העיר גדלה מאוד עקב התיישבות פליטים 
בה. היא מרכז תעשיה חשוב ובה מספנות ובתי־מלאכה של הרכבת, 
תעשיית מזונות, כימיקלים. טכסטילים, ברזל ופלדה. באוניברסיטת 
פ׳ 3,370 תלמידים ( 1972 ). 

פוסן, גספר, ע״ע דיגה, גספר, 

פוסן, נייקולדו — 005810 ? 100135 א — ( 1594 , ליד לז אנדלי 
[ 5 ץ 61 ! 1 ת^ 065 ;נודמאנדי] — 1665 , רומא), צייר צרפתי. 

ב 1612 בא לפאריס: ב 1624 עבר לרומא, שם פעל בסדנתו של דומני- 
קינו (ע״ע) והושפע מסיגנונו הקלאסי השקול. פ׳ חי ברומא עד 



נ. פוסז, ככ:אנאליה ליד עםח־־פבול של פא! (הנלריה הלאומית, 111117 ) 



483 


סופן, ניקולה — פוספטים 


484 


פותו, פרט לשנים 1640/2 , באשר נענה להפצרות רישליה ולואי 111 ^ 
ושב לפאריה. 

אחר התחלות ברוח סיגנונו המאוחר של רפאל ושל המניריסטים 
(ע״ע מניריזם) בני חוגו, גברה בסיגנונו של פ׳ השפעת הציור 
הוונציאני (ור^זה, טיציאנו; ע' ערכיהם), והוא נעשה צלול יותר. 
הצלחתו הציבורית הראשונה היתה ההזמנה של ציור־המזבח הגדול, 
"מות-הקדושים של אראסמוס הקדוש״ (הושלם 1629/30 ; הגאלריה, 
וטיקן), לקתדרלת פטרום הקדוש, אן הדרישות הסיגנוניות שנדרשו 
לביצוע המזבח הבארוקי נגדו את מזגו האמנותי שהעדיף ממדים 
צנועים, בשנים 1629 — 1633 נתגבש סיגנונו המוקדם של פ/ בו מער 
רבת השפעת הציור הוונציאני בהשפעות רפאל, קרצ׳י ה־ומניקינו 
(ע׳ ערכיהם). נושאיו בתקופה זו נבחרו בעיקר מתוך המיתולוגיה, 
כתבי-הקודש ושירתו של טסו (ע״ע), והם קשורים לרוב באהבה 
ובהלך־רוח פיוטי־אלגי ("השראת המשורר"; לובר). 

מאמצע שנוח ה 30 ואילך נתחזקה בהדרגה הנטיה הקלאסיציסטית 
בסיגנונו של פ׳ על חשבון הצבעוניות הוונציאנית. עמה נתבלטה גם 
השפעת הפיסול הקלאסי; אכן, כמה מציורי תקופה זו, כ״עגל הזהב" 
(הגאלריה הלאומית, לונדון), הושפעו מתבליטים פיסוליים. בסוף 
שנות ה 30 פינתה השפעת ור 1 גזה וטיציאנו' את מקומה להקשחה של 
הצבע הלוקאלי ולעיצוב קפוא ופיסולי של הדמויות. 

בשנות ה 40 הגיעה יצירתו של פ׳ לצלילותה המירבית. בצדם של 
נושאי הברית החדשה צייר נושאים קלאסיים, ובהם הובלטו המבנה 
השקול, הארכיטקטורה של החלל והתפיסה המאופקת בדמויות וב¬ 
נושאים, שהושפעו תכופות מרעיונות סטואיים רווחים. הקומפוזיציה 
החללית המחושבת והשקולה מתבטאת גם בנופים שהם, לעתים קרו¬ 
בות, יסוד שליט ביצירה, ברבים מציוריו המאוחרים בולמת הנטיה 
ליצור דמויות קפואות וסמאטיות, המתאימות לתפיסה השכלתנית 
של הקומפוזיציה. 

סיגנונו של פ׳ שימש מופת לאקדמיזם הצרפתי בדור שאחריו. 
השקפותיו על הסיגנון מצאו את ביטוין בעיוניו התאורטיים (בעיקר 
במכתביו): על היצירה האמנותית להיות מכוונת אל התבונה ולא 
אל החושים (מכאן הוויתור על קסמי הצבע כאפקטים עצמאיים); 
עליה להדגיש את המבנה הראציונאלי של הקומפוזיציה, את הקשר 
שבין הבעת הדמויות ותנועותיהן לבין תוכן היצירה; ועליה לתאר 
בעיקר את פעולותיו ורגשותיו הנאצלים ביותר של האדם. 

פ , לא השתלב בסיגנון ובחיי היצירה של אסכולת ציירי הבארוק 
האיטלקים. יצירתו היא ביטויו המובהק ביותר של הקלאסיציזם 
הצרפתי; היא משמשת מפתח להתפתחות הציור הצרפתי — ולא 
במאה ה 17 בלבד. שכן השפעתו הישירה והעקיפה של פ׳ ניכרה עד 
שלהי המאה ה 19 . 

; 939-63 ! .^ 1-1 ,.?.א / 0 ? 772 .\ 2 - 

: 1960 ,מ 5/0 .י/ ,סח 101117111:1 . 0 ; 1948 ,.י/ ־>/׳> 0011 ז ן 10 ת^ן .י] 

, 811201 ; 1966 ׳ 14 ־^ 1 // ;.*] . ז \! ,' 1 :> 1 )ו €1 *> 11 >ש 1 ־ז'? 

. 1969 , 1-11 5 * * 4 ;( 1 ,: 1 ^ 8 ; 1967 , 11 1 

א. רו. 

פוספוליפידים, ע״ע ליפידים; לציתין. 

פוספורסצנציה, ע״ע פלואורסצנציה ופוספורסצנציה. 

פוספטים, מלחים של החומצות הזרחתיות (ע״ע זרחן, עמ׳ 989 ), 
בעיקר מלחי החומצה האורתופוספורית 0 4 ? ג 0 . בתעשיה 
ובחקלאות פ׳ הוא כינוי לתמרים שונים בהם המרכיב בעל הערך 
הוא מלח הפ ׳ . 

בעלי חשיבות מסחרית הם הפ" של הסידן: מונוקלציום ם׳ 
(? 10 \) 2 ( 0 4 ? 0 2 ) 03 ; דיקלציום פ׳ (?סס) 0 4 ק 030 > וטרי- 
קלציום פ' (?סי!) 2 ( 4 ס?),; 03 המכונה גם ס? 8 ( 6 )ג 11 ק 1105 נ! 6 ת 0 < 1 
6 תז 0111 ). מסיסות פ׳ הסידן קטנה עם עליית מרכיב הסיח• 

כריה והעשרה: מרבצי ד,פ" כוללים בד״כ מספר שכבות 


של פ׳ המופרדות ע״י שכבות טפלות — לרבות גיריות. עובי השכ¬ 
בות נע ביו סנטימטרים למטרים אחדים. כריית הס" נעשית אפוא 
בשיטת המכרה הפתוח כאשר מסירים את השכבות הטפלות ומנצלים 
את סלע הפ׳ המתגלה. 

על ערכם של ד.פ״ כדשן ע״ע דשנים, עט׳ 227 — 229 . 

ערכו של פ׳ גלמי נקבע לפי "צריכת החומצה" כלו׳. כמות־החומ- 
צה הדרושה להפוך פ׳ בלתי זמין לם׳ זמין. תכונה זו אינה תלויה 
רק בתכולת פ׳ בלתי מסים, אלא גם במרכיבים מחוסרי ערך, 
שהחשוב בהם הוא אבן הגיר, המגיבים עם החומצה והגורמים לצרי¬ 
כה מיותרת. 

תהליכי ההעשרה הם תהליכים, שמטרתם סילוק חלקי של המר¬ 
כיבים מחוסרי הערך, ובעיקר המרכיבים הצורכים חומצה, והעלאת 
אחוז ה 2 0 5 ? הכללי והזמין. 

תהליכי ההעשרה הנפוצים: א. העשרה מכנית יבשה המנצלת 
את ההבדלים בתכונות המכניות בץ גושי חפ׳ לבין החמרים הזרים 
המעורבים בו. הפ ׳ הגלמי עובר גריסה, והחומר המועשר מופרד 
בניפוי! ב. העשרה רטובה דומה להעשרה המכנית היבשה פרט לכך 
שההפרדה הסופית מתבצעת בשטיפה במים או בציפה; ג. העשרה 
ע״י קליה: לאחר גריסה עובר החומר קלידי בטמפרטורה גבוהה 
(כ ״ 900 ) המפרקת את פחמת הסידן לתחמוצת הסידן ולפחמן דו־ 
חמצני, כ״כ מורחקים התמרים האורגניים ע״י שריפה. שטיפה סופית 
במים להמסת תחמוצת הסידן משלימה את התהליך. ההעשרה ע״י 
קליד. היא התהליך היקר והיעיל ביותר להעלאת ערכו של הפ׳ מבחי¬ 
נת ההרכב וצריכת החומצה. 

החומצה הזרחתית מיוצרת בשיטות שונות. בתהליך 
הרטוב מפעילים חומצה גפרתית בכמות המספיקה כדי להפוך את 
ה ? 70 שבסלע לחומצה זרחתית: 

04 ?,, 29 + 303504 <־ 392504 4 2 ( 04 ?) ,-. 03 
ומסננים את הגבס הנוצר. בתהליך היבש מגיב הס׳ עם חול ופחם 
בטמפרטורה שמעל ס 1.500 ; נוצר זרחן שאפשר להפרידו בקלות 
ולהפכו לתחמוצת ולחומצה זרחתית. בישראל פותח תהליך תגובה 
עם חומצת מלח: 

, 0 ? ): 211 + 303012 <- 101 ־ 61 + (, 80 ) 032 

תוצר הלוואי, כלוריד הסידן, מסיס במים ואין להפרידו בסינון 
כמו במקרה של הגבס. הפרדתו נעשית באמצעות מיצוי רב־שלבי 
בכהלים גבוהים, חלוקת החומצה הזרחתית בין הכוהל ובין המים 
שונה מחלוקת כלוריד הסידן, ולכן ניתן להפריד ביניהם ולקבל את 
החומצה מומסת בכוהל וכלוריד הסידן מומם במים, החומצה המיוצרת 
בתהליך היבש טהורה מאוד ויבולה לשמש לתעשיית המזון, אך היא 
יקרה יחסית. לעומת זאת, החומצה המיוצרת בתהליך הרטוב זולה 
יותר, אך היא מכילה את רוב הזיהומים הנמצאים בסלע ושימושה 
העיקרי הוא בתעשיית הדשנים. החומצה המיוצרת בתהליך הישראלי 
יקרה מעט מהחומצה המתקבלת בתהליך הרטוב, אך נקיונד, קרוב 
לזה של התהליך היבש. 

השימוש העיקרי בחומצה הזרחתית הוא בתעשיית הדשנים. שי¬ 
מושים אחרים הם בתעשיית המזון לאדם ולבהמות, ניקוי מתכות, 
צביעת טכסטיל וייצור פ׳. 

??ס ( 0 ן 113 ק 110$ ק 0011 ־ 1 1 ) 1131:0 תסט!^!)) הוא סלע פ׳ שנוקה 
מהמרכיב הרעיל, הפלואור. ה־??ס משמש כתוספת מזון לבהמות. 

ד,פ" של הנתרן משמשים בייצור דטרגנטים (ע״ע), בטיפול 
במים ובתעשיית הטכסטיל. החשובים הם הטריפוליפו׳ספט 10 ס 3 ? נ 3 א 
הפירופוספט 2 0 7 ?,גא וחטרימטאפוספט , 0 נ ? ג 3 א. 

פלואור (ע״ע) המצוי ברוב הם״ בשיעור של כ 3% , משמש לייצור 
חומצת פלואור. שחרור הפלואור לאוויר, המקובל במפעלי סופר־פ׳ 
רבים, מהווה סיבון רציני לבריאות הציבור. כן מכילים רוב הפ" 
כ 100 — 1,009 חלקי המיליון עפרות נדירות. 100 — 300 חלקי המיליון 



485 


פוספטים — פופקחי, פרנצ׳סקו 


486 


ונדיום (ע״ע) ו 50 — 500 חלקי המיליון אורן (ע״ע). יסודות אלה 
מתרכזים בחומצה הזרחנית וניתנים להפקה ממנה. 

ג א ו ל ו ג י ה: סלע מכונה פוספטי כשהוא מכיל לפחות 20% 
05 ־?. בסלעים נמצא הזרחן באפטיט ,(,ס?)( 01,90 ,'• 1 ) 015 
המתגבש במערכה ההכסגונלית בגבישים מנסרתייס; קשיותו 5 , 
משקלו הסגולי 3.1 — 3.2 ! צבעו לרוב ירוק׳ בעל ברק שמן עד זגוגי. 
מבחינים בין שלושה סוגים של סלעי פ״: 1 ) פ" מאגמתיים. 
מופיעים בתוך קילוחים אינטרוזיוויים או כגופים פגמאטישיים (ע״ע 
פגמטיט); הם קשורים כמעט תמיד בסלעים אלקליניים׳ בעיקר בקר- 
בונטיטים (ע״ע) או בנפלין־סיאניטים (ע״ע סיאניט). יש שסלעים 
אלה מורכבים מהאפטיט כמעט לחלוטין ועשויים להכיל 05 ^ 1 
בשיעור המגיע לב 36% . פ" מאגמתיים מנוצלים בין היתר בחצי־ 
האי קולה (בריה״מ). 

2 ) פ" סד ים נ טרי י ם, הידועים גם בשם פוספוריט (פר׳), הם 
חפ" הנפוצים ביותר. סלעים אפורים, חומים או שחורים, רכים וגר־ 
גיריים, מורכבים מאפטיט ומהמרים טפלים כגון קלציט, חרסיות 
או חול (ע׳ ערכיהם). האפטיט של הפר׳ הוא פלואור-קרבוינטו־ 
אפטיט י(,. 0 כ> י 0 4 ?}|?| ״(נא,!ס), שבו 10% של חאניון ־ , [,.סק] 
מוחלף ב־ 2 [,.סס]. האפטיט מופיע בסלעים אלה בתרכיזים כדו¬ 
ריים קטנים ללא מבנה פנימי (פסודואואוליתים), או בפקעות בלחי 
סדירות גדולות יותר, או בשברי עצמות. עובי שכבות הפר , אינו 
עולה על שני מטרים, אך שכבות רבות עשויות להופיע באותה 
התצורה. הפר" הם סלעים ימיים, המכסים, לעתים שטחים גדולים 
מאוד. כך כיסו הפר" של תצורת פוספוריה במערב אה״ב, לפני 
הריסתם החלקית בסחיפה, שטח שעלה על 250,000 קמ״ר. פ" ידועים 
מכל התקופות הגאולוגיות, מהפרה־קמבריון ועד לפליסטוקן. 

פר׳ פאוסינקלינליים, הקשורים לעתים בפצלים שחורים בדולומיט 
ובצור (ע׳ ערכיהם) מכילים לעתים חומר אורגני, כדוגמת הפר׳ 
של תצורת פוספוריה במדינות אידהו ומונטאנה (אה״ב). פר" מסוג 
1 ה מכילים לרוב כ 30% נ 2 0 ?. פר" של סדן היבשת קשורים לרוב 
בצור, אבני חול ופצלים. שכבותיהם דקות יותר וריכוז ה־ 05 צ ? בהם 
נע בין 20% ל 34% . דוגמות לסוג זה הם הפר" של צפון־אפריקה 
והמזרח־הקרוב, אלה של קרא־טאו בקזכסטאן (בריה״מ) ושל תצורת 
הפוספוריה במדינות יוטה ווייאומינג (אה״ב). 

3 ) ם׳ מטיפוס ג ואנו (ע״ע). 

ניצולם התעשייתי של ד.פ״ התחיל ב 1847 בסאפוק ( 0115 ) 3111 
[אנגליה!) וגדל במהירות לאחר שליביג (ע״ע) הטעים את חשי¬ 
בותו של הזרחן במחזור הביולוגי. הגידול באוכלוסיית העולם והמאמ¬ 
צים להדביק את הצריכה הגדלה תוך הגדלת שטחי הקרקע המעו¬ 
בדים ותפוקת הגידולים ליחידת קרקע הביאו לביקוש גובר לפ" 
בדשנים ולעליה מתמדת בהפקתם. מאז מלה״ע 11 מוכפלת תפוקת 
הם״ כל 10 שנים, והיא הגיעה ב 1972 לכ 94 מיליון טון. הארצות 
העיקריות המפיקות פ״ הן: אה״ב ( 42% ), בריה״מ ( 23% ) ומרוקו 
( 16% ); מפיקים פ" גם באלג׳יריה, בתוניסיה, בסחרה הספרדית, 
בטוגו, בירדן, בישראל ובמצרים ולאחרונה גם בסוריה ובתורכיה. 

ד.פ" הם בין חמרי הטבע המעטים, שהרזרוות הידועות שלהם 
עתידות להספיק לפחות ל 1.000 שנה לפי קצב הניצול הנוכחי. כמות 
ד.פ״ הניתנת כיום לניצול מסתכמת בכ 90 מיליארד טון (מהם כ 45% 
באפריקה. בעיקר בצפון־אפריקה, 23% באה״ב וכ 22% באמריקה 
הדרומית, בעיקר בפת ובקולומביה). מחירי חפ" שהיו יציבים במשך 
תקופה ארוכה, עלו ב 1973 במידה ניכרת, בדומה לחמרי גלם רבים 
אחרים; רווחיותה של תעשיה זאת עלתה ואחה גדלה כדאיות ההפקה 
גם במקרים של תכולת פ" נמוכה יחסית. 

בישראל נתגלו מרבצי פ׳ ב 1949 באיזור אורון, ובהמשך הסקר 
הגאולוגי של הנגב נתגלו כ 20 שדות נוספים. מרבצים אלה מופיעים 
בסינקלינות של הנגב הצפוני והמרכזי. כיום מנוצלים השדות של 


אותן וצפע־אפעה ושל המכתש הקטן. ייצור ד.פ" בארץ הסתכם 
ב 1972 בכ 937,000 טון; כ 20% מהתפוקה משמשים בתעשיית 
הדשנים בארץ ומספקים את כל הצריכה המקומית בסופר־פ׳. שאר 
הכמות נמכרת לחו״ל כחומר־גלם. 

תרומתה של ישראל לתפוקת חפ״ העולמית היא כ 2% , כשרוב 
הכמות מיוצאת כסלע פוספטי גלמי מועשר. ישראל גם מייצאת 
כמדות מוגבלות של פ" שעברו שלבי עיבוד נוספים כגון קסט, 
??ט. חומצה זרחתית, ועוד. — וע״ע דשנים, עמ׳ 231 — 236 . 


תפוקת פוספטים בעולם (אלפי טונות) 


1972 

1963 

| 1953 

המדינה 

94,380 

49,210 

20,992 

סה״כ תפוקה בעולם 

38,465 

20,174 

8,000 

אה״ב 

'21,650 

8,570 

2,430 

בדיד,"מ 

15.105 

8,548 

3,814 

מרוקו 

3,387 

2,365 

1,719 ! 

תוניסיה 

1,906 

1,609 

1,247 

נאורו 

1 1,200 

700 

148 

סיז 

1,966 

455 

80 

דרום אפריקה 

1,655 

476 

־־ 

טוגו 

1,145 י 

975 

— 

וייטנאם הצפונית 

937 

300 

נ 23 _ 

ישראל 


1 ) 1971 

ש, רזיאל, הם/ הפקתו, העשרתו והשמוש בו (טבע וארץ. כרך ח׳ 
חרב׳ ה , ) 1966 1 / 0 4 ,ןזס^ו״חסיןזיס זט 1 ןלן 1 ט$ 1511 * 1 ־ 1 * 1 

. 1964 

ח. אה. - רם ל, ־־ י. ב. 

פוסקולו, אוגר (ניקןלס — 010 ^ 0 ? ( 10 ס שש !א) 080 — ( 1778 , 
האי זאנטה [בים היוני] — 1827 , טר;ם גרין [ווו 3 ו 1 ת 01 ד 
וה> 0 ז 0 , ליד לונדון!), משורר ומספר איטלקי. בן לאב ונציאני 
ולאם יוונית, למד בוונציה ובשנים 1797 — 1806 שירת בתפקידים 
צבאיים שוגים. ב 1797 חיבר את יצירתו הראשונה, הטרגדיה 716816 . 
באותה שנה כתב את הפואמה 6 ־ 3101 ־ 11661 שזזבקבח 110 מ 3 0516 
(״מזמור לבונפארטה המשחרר״) — שיר-הלל על הפלת האוליגרכיה 
הוונציאנית, המביע בהתלהבות את חזונו הפוליטי של פ' ואת הער¬ 
צתו לנפוליון. בעקבות האכזבה שגרם לו הסכם קאמפופורמיו (ע״ע 
נפוליון, עמ' 255 ), פרסם, ב 1802 , את 6 ;ו־ 31 נ] 3 חס 011 3 3210116 ־ 01 
("תפילה לבונפארטה"), בה שיבח את החירות והשמיע תוכחה 
נגד העריצות. בגמר השלטון הנפוליוני בחר לגלות מארצו וב 1816 
התיישב באנגליה, שם חי חיי-עוני. — מספר יצירותיו הספרותיות 
של פ׳ איננו גדול: שחי טרגדיות! תריסר סונטות; פואמה בלתי- 
גמורה, שהיא שיר־שבח ליופי: 3216 ־ 81 6 ? (״הגרציות״; קטעים ממנה 
י״ל 1803 , 1818 , 1822 ); שתי אודות נוספות; מסות על דאנטה, 
בוקאצ׳ו ופטרארקה. " 016 י 061861 (״על הקברים״), 1807 , היא יציר¬ 
תו הפיוטית הטובה ביותר, המעניקה משמעות עמוקה לקבר כסמל, 
עדות לסבלות העבר ותהילתו. הרומן האוטוביוגרפי 0 תז 11 ]! 1 66 
״״ס סתססם{ 01 0 ־ 161161 ("מכתביו האחרונים של יאקופו אורטים"), 
1798 , מתאר תיאור רומנטי את יאושו בשל אהבה נכזבת. 

הביקורת האיטלקית ביקשה לשוות לפ׳ מעמד נכבד ביותר בהת¬ 
פתחות הספרות הרומנטית, אך אין יצירתו עומדת במבחן הזמן. 

; 1952 ,.' 1 . 1 * 11 ־ 0 ) 111 * 1 .<ז ;' 1927 , ׳ 1 . 12 11 ) />״/ , 1111 ־ 011.11 . 0 

. 11114 , 1 ( 011111 .>* 0 / 11 ) $111 .ס!סח 1.1 ז!.*!'? .* 1 : 1954 ,.*/ . 11 . 0111 ־ 1111 ז \\ ..א ״* 1 
.*־ 1962 ,\ 1 . 11 ג 1 ך! 1 < 1 טי 1 . 1 \ ; 1954-56 , 1-11 ,( 1921-52 ) 11 ) 11111 

מ. ל. 

פוסקים, ע״ע הלכה; מעזפט עברי. 

פוסקרי, פרנצ׳סקו — 0116361 ״? 0 :> €6$ ב 31 ־ 1 ? — ( 1373 — 1457 ), 
שליט ונציה. נבחר למשרת הדוג׳ה ( 13086 , היינו שליט 
הרפובליקה) של ונציה (ע״ע, עמ׳ 425 ) ב 1423 . סיבך את ארצו 
במלחמות שנמשכו כ 30 שנה, בכוונה להרחיב את גבולותיה. אויבתו 



487 


פוסקרי, פרנצ׳סקו — פועלי*ציון 


488 


העיקרית היתה מילנו 1 , שבראשות פיליפו* מריה ויסקונטי (ע״ע). 
במאבקו בה הרם חלק ניכר של צפון־איטליה, טיבד מדינות איטל¬ 
קיות אחרות, לחם באפיפיור, וגם גרם להתערבות צרפת. הצליח 
אמנם להרחיב את שטח הרפובליקה ע״י כיבוש הערים בךשיה, 
ברגמי וקרמה׳ ואזורים בקרבת תונה -אנקתה, אך במחיר יקר לכל¬ 
כלת ונציה, שכן במאבקו נזקק לשירותי חיילים שכירים (ק 1 נד(- 
טירי). התרכזותו בענייני ונציה באיטליה הסיחה את התעניינותו 
מהנעשה במזרח הימה״ת, שם היו לרפובליקה אינטרסים רבים, 
וכיבוש קושטא ( 1453 ) הכריח אותו (ואת יורשיו) להתפשר עם 
התורכים התוקפים. ההתנגדות לם', שבראשה עמדה משפחת לוך- 
דאן, הלכה וגברה, ומצאה ביטוי בשלושה משפטי בגידה ושחיתות 
שהתנהלו נגד בנו יאקופו (מת 1457 ) ובהגלייתו. לבסוף אולץ פ׳ 
להתפטר, ומיד אח״כ מת. 

10£1 ) 1 , £ 0 ! 0 )\ 1 > 1 ) .\׳_ ; 11 1928 1 ז 1 > 1 * 1€ ז 7 £ \ 111 - 1 ׳^ .״ 1 

. 1960 , 11$ 1'114 € $?11' 1X111 ?ה 11 ¥0*0X6 > 

(ה)פ 1 על המזרחי, ע״ע מזרחי והפועל המזרחי. 

־ •• ־ • :ז • * גז־ * : ־־ 44 ־־ * : ז 4 

(הפועל הצעיר, מפלגת-פועלים ציונית בא״י מימי העליה הש¬ 
ניה. נוסדה ב 1905 בפתח-תקוה, ביזמת ש. צמח וא. שוחט 
לשם כיבוש כל מקצועות העבודה בארץ, בעיקר בתחום החקלאות 
במושבות, הפה״צ היתה יריבתה של "פועלי־ציוך (ע״ע) בשל 
זיקתם של האחרונים לסוציאליזם הבי״ל ולתורת מלחמת המעמדות 
ויחסם ליידית; עם זאת שיתפו שתי המפלגות פעולה כמעט בכל 
תחומי העשיה בארץ. עקרון העבודה קודש בעיני הפה״צ בהשפעת 
א. ד. גורדון (ע״ע). 

היו שביקשו לכלול במצע גם התיישבות חקלאית ובין מייסדי 
דגניה ונהלל (ע׳ ערכיהם) היו חברי הפה״צ. עמדתה המדינית נוסחה 
ב 1908 , לאחר מהפכת התורכים הצעירים, ועיקרה: "רוב עברי בריא 
במובן הכלכלי והתרבותי", אנשי המפלגה השתתפו בהגנה העצמית 
(ע״ע), אבל הסתייגו מהסתדרות "השומר" (מייסודם של "פועלי 
ציון״) ובתחילה גם מההתנדבות לגדודים העבריים (ע״ע); אולם 
לבסוף גברו מחייבי ההתנדבות. הפה״צ השתתפה בקונגרס הציוני 
ה 8 ( 1907 ) ואח״ב קשרה קשרים עם הסתדרות "צעירי־ציוך בחו״ל; 
בוועידת פראג ב 1920 הוקמה הסתדרות משותפת בשם "התאחדות" 
(ע״ע). הפה״צ לא הצטרפה ב 1919 ל״אתדות העבודה" (ע״ע), אך 
השתתפה בייסוד ״הסתדרות העובדים״ (ע״ע). ב 1921 נבחר נציג 
הפה״צ, י. שפרינצק (ע״ע), להנהלה הציונית — ראשון לנציגי הפו¬ 
עלים בוועד הפועל. הגיבוש האידאולוגי של הפה״צ נמשך גם לאחר 
מלה״ע 1 , בייחוד עם עליית כוכבו של ח. ארלחורוב (ע״ע), שטבע 
את המונח ״סוציאליזם עממי״ לעומת מלחמת מעמדות. בשנות ה 20 , 
עם ראשית המפעל הקיבוצי, גובש "חבר הקבוצות" שהיתה לו זיקה 
לפה״צ, אך עקרונית העדיפה המפלגה את צורת המושב על ההת¬ 
יישבות הקיבוצית. תנועת הנוער החלוצית של הפה״צ היתה "ג(ר- 
דמיה״, וראשוניה עלו לארץ ב 1929 . לםה״צ היו שלוחות בכמה 
ארצות, בעיקר בגרמניה, עם דמויותיה הבולטות שם נמנו מ. בובר, 
ג. לנדאואר, וא.ל. שטראוס (ע׳ ערכיהם). ב 1929 הוחלט על מיזוג 
הפה״צ עם ״אחדות העבודה״, וב 1930 הוקמה מפלגת פועלי ארץ- 
ישראל (ע״ע). 

הפה״צ ייסד את בטאון העבודה הראשון בארץ: "הפה״צ" 
1906/7 . במלה״ע 1 י״ל במקומו כ״ע אחרים, אך מאז 1918 חזר 
וי״ל ברציפות עד מאי 1970 . עורכיו היו י. אהרנוביץ (ע״ע), י. לופבן 
וי, כהן. כה״ע ריכז סביבו את טובי הסופרים העבריים. בתולדות 
כה״ע משתקפות כל התמורות שעברו על תנועת העבודה בא״י מאז 
העליה השניה. 

י. שפירא. הפה״צ — הרעיון והמעשה, תשכ״ז ; א. וג. קרסל, מפתח 

להפה״צ [חרפ״ח—תשי״ז], תשכ״ח. 



ועידת־האיהוד של אהדות־העבודה והפועל הצעיר, 1030 
(שרות הצילומים של הסוכנות היהודית! 

פועלי אגדת ישראל, מפלגה דתית בישראל, נוסדה בלודז׳, 

:- :־\- • ; •ך .. 

1922 , כתנועת בת להסתדרות אגדת ישראל (ע״ע), במטרה 
להגשים את העקרונות של הצדק הסוציאלי על בסים חוקי התורה. 
במסגרת מלחמתה לזכויות הפועלים האורתודוכסים, התנגשה פא״י 
עם החרשתנים האורתודוכסיים שבפולניה ועם אגודת־ישראל (אג״י). 
השפעתה הציבורית בפולניה היתה מועטת. 

בא״י נוסדה פא״י לראשונה ב 1925 ע״י עולים צעירים מפולניה, 

אך נתפרקה לאחר זמן קצר בגלל המשבר הכלכלי בא״י ואי יכלתה 
ליהנות מסיועם הכספי של המוסדות הציוניים, משום מדיניותה 
האנטי־ציונית של אג״י. פא״י הוקמה מחדש ב 1933 בהנהגת בנימין 
מינץ ויעקב לנדוי. אליה הצטרפה "הסתדרות הפועלים החרדים" 
שנוסדה זמן קצר לפני כן ע״י אליהו מונק. פא״י תמכה ברעיון יישוב 
א״י בשיתוף פעולה עם היישוב הציוני ומוסדותיו בניגוד לעמדת 
אג״י אז, שהטיפה להתבדלות. בכנסיה הגדולה של אג״י ב 1937 , 
תמכה פא״י בתכנית פיל (ע״ע א״י, 548/9 ). בניגוד להחלטות המוס¬ 
דות המוסמכים של אג״י, כולל הכנסיה הגדולה ומועצת גדולי התורה, 
הוקם הקיבוץ הראשון של פא״י "חפץ חיים" (ע״ע) על אדמת קק״ל 
( 1944 ). בשלהי 1939 נתפלגה קבוצה בשם "פאג״י (אף היא ר״ת 
של: פועלי אגודת-ישראל) מפא״י, בין השאר בשל מדיניות שיתוף 
הפעולה של פא״י עם המוסדות הציוניים. לאחר כשלונה של פא״י 
בבחירות לכנסת הראשונה התפרקה הקבוצה. ב 1946 יזם ב. מינץ 
איחוד עולמי של פא״י — צעד שנחשב לפרישה לא פורמלית מאג״י. 
חברי פא״י הצטרפו ל״הגנה" ומינץ היה חבר בוועד הבטחון היישובי. 
עם קום מדינת ישראל הצטרפה פא״י לאיגוד המקצועי של הסתדרות 
העובדים הכללית (ע״ע), אך לא להסתדרות עצמה. 

למרות חילוקי־הדעות ביניהן נערכו פא״י ואג״י ברשימה אחת 
לבחירות לכנסת ה 3 , 4 , 5 , ויחד פרשו מממשלת־הקואליציה עקב 
שאלת גיוס בנות ( 1952 ). ב 1960 הצטרפה פא״י לממשלה בניגוד 
להחלטת "מועצת גדולי התורה", ובשל כך חל קרע בינה לאג״י. 
בבחירות לכנסת ה 6 זכתה פא״י— ברשימה עצמאית— ל 2 מושבים, 
מ 1961 עומד הרב קלמן כהנא בראש המפלגה. לפא״י שני קיבוצים — 
,.חפץ חיים" ו״שעלבים", מספר מושבים חקלאיים, עתון "שערים" 
(נוסד בתשי״א רעתון יומי) ומוסדות פיננסיים זקואופרטיוויים. 
בבחירות לכנסת ה 8 שוב יצאו פא״י ואג״י ברשימה אחת: "הגוש 
התורתי״, שזכתה ב 5 מושבים. 

י. ברויאר. לכיוון התנועה, תרצ״ו! י. ל. אורליאן, לשבעים ולרעבים, 

תשט״ו 2 ; . 1963 1 > 4 / 0 ,תבדו 1411 ג>$ . 1 ׳! 

מ. פד. 

פועלי־ציון, תנועת פועלים יהודית שמיזגה ציונות עם סוציאליזם 
ורצתה בקישור הציונות עם הפרולטריון היהודי בתפוצות 
ובארץ (ע״ע סוציליסטיות מפלגות, עמ׳ 582/3 ). תחילתה ברוסיה 
בשלהי המאה ה 19 ; אח״כ קמה באוסטריה, אנגליה, ארגנטינה, 
גרמניה, בוקובינה, אה״ב וא״י. ברית עולמית נוסדה ב 1907 . ב 1920 





489 


פועלי־ציץ 


490 


התפלגה התנועה ל״שמאל" ול״ימין", על רקע יחסה לאינטרנציונל 
(ע״ע) הסוציאליסטי ולהסתדרות הציונית. ב 1924 התארגנו "פ״צ 
שמאל" מחדש לאחר שלא נתקבלו לאינטרנציונל השלישי (הקומיג־ 
טרן). הפלג ה״ימני" התאחד ב 1925 עם ה״ציונים סוציאליסטים" 
(צ. ס.) ועם התמזגותם עם ה״התאחדות" (ע״ע; 1932 ) קם "האיחוד 
העולמי". 

בסוף המאה 19 ובתחילת המאה 20 קמו אגודות פ״צ ברוסיה 
ובפולניה. היו ויכוחים ביניהן בשאלת ההשתתפות במאבק המהפכני 
ברוסיה ואח״ב התפלגו גם בשאלת הטריטוריאליזם (ע״ע) והפעולה 
בהווה. ב 1904 התגבשו ה טרי טוריא ליסטים לקבוצה נפרדת. במהפכת 
1905 נודעה להם השפעה נרחבת על היהודים. בסוף 1905 קמה מקרב 
הלא־טריטוריאליסטים, "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית", 
שהטיפה לטיפוח חיים יהודיים בתפוצות במסגרות אוטונומיות. 
ב 1906 ניסח ד. ב. בורוכוב (ע״ע), בפולטווה, את מצע הוועידה 
הארצית הראשונה של פ״צ, שדגל בריכוז העם בא״י מכוח תהליך 
״סטיכי״, תוך מלחמת מעמדות. אחרי 1906 נאסר קיום המפלגה 
ומנהיגיה נתפזרו: מכ 25,000 חברים ב 1905 נותרו כ 300 . התנועה 
פנתה שמאלה וב 1909 פרשה מהקונגרס הציוני. 

ב 1903 הוקמה התאחדות של "אגודות העובדים והפועלים הציו¬ 
נים בגליציה״. ב 1904 הוקמה בודנה מפלגת פועלים ציונים שנועדה 
להיות גם אגודה מקצועית. ועידת היסוד ( 1905 ) קבעה את הכפיפות 
להסתדרות הציונית תוך עצמאות בעניינים פועליים וקראה להת¬ 
יישבות קואופרטיווית בא״י ע״פ תכניתו של פ. אופנהימר (ע״ע). 
ב 1906 אימצה המפלגה תכנית סוציאליסטית מפורטת וקראה לעצמה 
"מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הציונית, פ״צ". היא פרשה מן 
ההסתדרות הציונית האוסטרית ותבעה מעמד אוטונומי בהסתדרות 
הציונית העולמית. ב 1907 לא הצטרפו פ״צ ל״מפלגה היהודית 
הלאומית" שעמדה לבחירות לפרלמנט, אף שהמליצה לתמוך במו- 
עמדיה ולא בסוציאל־דמוקרטים. 

באה״ב התארגנו פ״צ ( 1903 ) כשלוחה רוסית, והושפעו מרעיו־ 
נותיה. הם התבדלו מארגונים סוציאליסטיים כלליים וייחודם בכך 
שתמכו בתכנית באזל ובפעילות לאומית. ב 1905 נתכנסה ועידת 
היסוד תוך פילוג בין ארצישראלים לטריטוריאליסטים. ב 1906 החל 
להופיע בטאונם ״דער אידישער קעמפער״. ב 1909 חזרו והצטרפו 
אליהם הטריטוריאליסטים בראשות נ. סירקין (ע״ע), הם יסדו קואו־ 
פרטיוו ליסוד מושבות קואופרטיוויות וערי־גנים בא״י, השתתפו בקו¬ 
נות הציוניות, תמכו במפעלי פועלים בא״י והקימו באה״ב רשת 
בת״ס. במלה״ע 1 יזמו את "הקונגרס היהודי" ואת תנועת ההתנדבות 
לגדודים העבריים בהנהגת י. בן־צבי וד. בן־גוריון (ע׳ ערכיהם). 

ב א " י התארגנה התנועה בקרב עולי רוסיה בני העליה השניה. 

היו גישות שונות ביחסה החיובי העקרוני לא״י וללשון העברית. 
המפלגה התגבשה ב 1907 בהנהגת י. בן־צבי וארגנה איגודים מקצו¬ 
עיים ושביתות. אחרי 1908 נטתה המפלגה לפעולה פוליטית באימ¬ 
פריה העות׳מאנית ובקרב הקהילות היהודיות שם. ב 1910 נוסד 
בסאונה העברי "האחדות". בוועידתה השישית התרחקה מעקרון 
מלחמת המעמדות. ב 1912 החלו לפעול מטעם הברית העולמית 
"משרד העבודה" ו״קופת פועלי ארץ־ישראל". המפלגה גם פרשה 
את חסותה על ארגון "השומר". 

הברית העולמית נוסדה בהאג ב 1907 והוכרה ע״י ההס¬ 
תדרות הציונית כארגון מיוחד. ב 1909 הקימה קרן סיוע להגירת 
פועלים יהודים לא״י (הפא״י). מאמצים הושקעו לייצוג עצמאי 
באינטרנציונל הסוציאליסטי■ על בסים יהודי לאומי בלא קשר למפ¬ 
לגות הארציות שייצגו׳ אך לשווא. הבריח לא השתתפה בוועה״פ 
הציוני, הטיפה לפעולה קואופרטיווית בא״י והתנגדה לשימוש 
בכספי קק״ל להתיישבות פרטית. בוועידה ה 4 ( 1913 ) נתבלט הזרם 
השמאלי׳ בהנהגת בורוכוב, שדגל במלחמת מעמדות והסתייג מההס¬ 


תדרות הציונית, לעומת הזרם העיקרי שיצדד בפעילות ציונית לשם 
יצירת מפעלים קואופרטיוויים בא״י. 

בס לה ״ע 1 היו משרדי הברית בהאג ובסטוקהולם, בהנהלת 
ל. חזנוביץ, ב. לוקר (ע״ע) וש. קפלנסקי. אז הושגה נציגות רשמית 
באינטרנציונל הסוציאליסטי. הברית התרכזה בהצגת מצבם של 
היהודים ובניסוח תביעותיהם לוועידת השלום: אחריות בי״ל לשאלה 
היהודית, אוטונומיה אישית ליהודי רוסיה, אוסטריה, רומניה ופולניה 
והגנה על ההתיישבות היהודית בא״י. המלחמה הרחיבה את הקרע 
בין המפלגות הארציות, בעיקר בשאלת היחס למלחמה ולשתי המה¬ 
פכות ברוסיה. ב 1919 נוצר פלג קומוניסטי שתבע הזדהות מוחלטת 
עם הבולשוויזם ודחיית הפעולה בא״י עד לאחר המהפכה הסוציא¬ 
ליסטית. ם״צ בא״י הסתלקו ברובם מאינטרנציונליזם וחייבו גיוס 
לגדודים העבריים. לאחר המלחמה התמזגו פ״צ בא״י עם הפועלים 
החקלאיים ונוצרה "אחדות העבודה" (ע״ע), שראתה תפקיד מרכזי 
בבניין משק עובדים לאומי בארץ ולא במלחמת מעמדות. פלג זעיר 
היה יסוד המפלגה הקומוניסטית בא״י (ע״ע). 

בוועידה ה 5 של הברית, בווינה 1920 , התפלגה התנועה העולמית. 
השמאליים רצו בהצטרפות מיידית לאינטרנציונל השלישי ושללו 
כל קשר עם ההסתדרות הציונית. ל״שמאל" השתייכו רוב מפלגות 
רוסיה, פולניה ואוסטריה. הרוב במפלגות אה״ב, ארגנטינה, א״י 
ואנגליה שאף לבניין א״י על יסודות קואופרטיוויים, לעבודה עברית 
ולצמיחת מעמד פועלים. בין מנהיגי הימין היו ש. קפלנסקי, ב. לוקר, 
ד. בן־גוריון׳ י. בן־צבי וי. טבנקין. בשנים 1920/1 אורגן מחדש גם 
האגף ה״ימני" של פ״צ ואליו השתייכו רוב המפלגות במערב אירופה 
ובאמריקה ו״אחדות־העבודה" בארץ־ישראל. הברית העולמית הש¬ 
תתפה בקונגרס הציוני והשתייכה לאינטרנציונל הסוציאליסטי שחו¬ 
דש ב 1923 . מפלגת פ״צ באנגליה קשרה קשרים הדוקים עם מפלגת 
העבודה הבריטית. לאחר ויכוחים בשאלת הפעילות הארצישראלית 
ובשאלת יחסי יידית ועברית בחינוך בגולה, התאחדה הכרית העול¬ 
מית של פ״צ ב 1925 עם ״הברית העולמית הציונית סוציאליסטית — 
צעירי ציוך׳ (צ,ם.). מצע האיחוד התבסס על סוציאליזם בי״ל ומל¬ 
חמת מעמדות; פתרון שאלת היהודים ע״י יצירת חברה אוטונומית 
טריטוריאלית בא״י על יסודות סוציאליסטיים: יחד עם זאת נתבעו 
זכויות של מיעוט לאומי ואוטונומיה לאומית בגולה. בשאלת יחסי 
יידית ועברית הושגה פשרה. 

ב 1930 התאחדו "אחדות העבודה" ו״הפועל הצעיר" בא״י ל״מפ־ 

לגת פועלי א״י״ (ע״ע). ב 1932 הוקם "האיחוד העולמי" מאיחוד 
"ברית הפועלים היהודים הסוציאליסטית פועלי-ציון (מאוחדים עם 
צ.ם.)" ו״מפלגת העבודה הציונית העולמית התאחדות" (האחרונה 
היתה קשורה ל״הפועל הצעיר"). האיחוד העולמי דגל ב״ציונות 
אקטיווית" וב״סוציאליזם בי״ל". 

מנהיגי השמאל היו נ, ניר וי. זרובבל. הפלג השמאלי החליט 
לקבל את 21 הסעיפים של הקומינטרן ולהצטרף לאינטרנציונל הקד 
מוניסטי. אך משנתבע להצטרף ישירות למפלגות הקומוניסטיות 
הארציות ולהסכים לביטול התכנית הא״יית לא קיבל את הדין ועמד 
על זכות הפועלים היהודיים לארגון עולמי ולפעולה נפרדת בשטחי 
הפרודוקטיוויזציה. ההגירה והריכוז בא״י. אעפ״כ הכריזה "פ־׳צ 
שמאל" כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של התנועה הקומוניסטית 
העולמית. בין 1922 ל 1924 התפיררה למעשה הברית העולמית של 
״פ״צ שמאל״. היא הוקמה מחדש ב 1926 על בסיס ציונות וקומוניזם. 
המפלגה השמאלית חודשה בא״י ב 1923 : המפלגה דרשה "מלחמת 
מעמדות" ופעלה למען זכות ההתארגנות של פועלים ערבים במסגרת 
ההסתדרות וצידדה בהפרדת הפעולה המקצועית מן הפעולה הקואו- 
פרטיווית. בשנים 1928 ו 1934 חלו בה פילוגים בשאלות החלוציות, 
העליה והלשון העברית. ב 1937 החליטה להשתתף בקונגרס הציוני, 
אולם חילוקי הדעות הפנימיים לא פסקו. ב 1946 התאחדו עם "הת־ 



491 


פועלי־ציון — פוס, אמנות ה■ 


492 


בועה לאחדות העבודה״! ב 1948 הצטרפו ל״מפלגת הפועלים המאד 
חדת״. בפילוג ב 1954 הצטרפו רובם לאחה״ע פ״צ וב 1968 השתתפו 
עם מפא״י ורפ״י בהקמת "מפלגת העבודה". 

ז. אברמוביץ ואחרים (עורכים), ילקוט פ״צ, 1947 ! דנ״ל, בשרות 
התנועה, 1965 ! א. טרטקובר, תולדות תנועת העובדים היהודית, א—ג, 
1929 — 1931 ! נ. סירקין, כתבים, א, 1939 ! י. בן־צבי, פ״צ בעליה 
השניה. 11950 צ. אבן־שושן, חולדות תנועת הפועלים באדץ־ישראל, 
1955 ! מ. ברסלבטקי, תנועת הפועלים הארצישראלית, א-ד. 1955/63 ! 

נ. מ. גלבד, תולדות התנועה הציונית בגליציה, 1958 ! נ. ניר, פרקי 
חיים 1884 — 1918 , 1958 ! ב. בורוכוב. כתבים א-ג. 1955 — 1966 ! 

ש. אייזנשטט, פרקים בתולדות תנועת הפועלים היהודית, 1970 ! 

. 1957 , 11 :>ן-ן?!ח 4 מ/ חו!ו 1 ו 0 ו 2 ־ן 1£0 > 6 ,מ 113 ) 11£0 צ . 11 

יש. קו. 

פועלים, תנועת ה־ ע״ע אינטתציונל; סו^ליזם; סחב- 
:ליסטיות, מפלגות. 

פ 1 פ, אלכסנדר — £ו! 0 ? 160 ) 416x30 ׳ — ( 1688 , לונדון — 1744 ׳ 
?זויקנם [ליד לונדון])׳ משורר אנגלי. בן למשפחה קתולית, 

עובדה שמנעה ממנו להתקבל לאוניברסיטה ושימשה נשק בידי 
אויביו. מ 1700 חי וחונך באחוזה קטנה, בינפילד, ביער וינזלר. כומר 
מקומי לימדהו יוונית ורומית ואת רוב השכלתו רכש בדרך לימוד 
עצמי. מחלה שחלה בגיל 12 הפריעה להתפתחותו והוא נשאר גיבן. 

ב 1709 נתפרסמה יצירתו הראשונה של פ/ ה 315 ש 0 ן 0187 10 ./ 7 . 6 ; 1959 , 1011 * 41111 / 0 ץ 17 ? 0 * 1 

0 1 4 :? 1 *>? #5 ^ 0371 71115 , 15 ^ 3 ^ 116 .* 1 .*] 1 ; 1962 , 15 ז 1 ? 0 ? 

5 ? 1 ? 4711 / 4 //מ*^£ ,(. 1 >*) 1 £ :> 13 \ . 4 ^ ; 1967 ,. 7 . 4 ; 15 ־ 0131 . 0 .נ 1 ; 1963 
4 ^ 1 ) 4717101 1 ז 4 . 4 ג , 2 שק 0 ^ 1 ״ 1 . 0 ;* 1968 . 4 /ס !( 81114 1€ !ז 107 

. 1972 811 * 111701 7 ? 177 ס 14 70 ,ת 0 ל 13 \ . 13 ; 1970 , 1967 — 1945 . 8114 

אר. ז. 


פוס, אמנות ה־ 0 ז 4 נ! 0 ?; פ׳: קיצור המלה פופולרי), תנועה 
באמנות, בשנות ה 50 וה 60 של המאה. קמה כראקציה לזרם 
המופשט האקספרסיוניסטי. המושג ״תרבות ה,פ׳״ כלל, בשנות ה 50 , 
את כל הסממנים של חברת ההמונים הצרכנית: פרסומת, עיצוב 
המוצר, טלוויזיה, תעשיות הוליווד, אלילי-זמר, מוסיקת־קצב ועתוני- 
קומיקס — עולם רחוק לחלוטין מן "האמנות היפה", שהיה בעיני 
השכבות המשכילות, הוכחה לחוסר הטעם של ה״המונים". תכונותיה 
האפייניות והמהפכניות של אמנות הפ׳ היו: שימוש בחפצים יומ¬ 
יומיים, שילוב נועז של מוצרי תעשיה ופרסומת ביצירת האמנות, 
אדישות מודעת לביטד מגע־ידו האישי של האמן, הימנעות זהירה 
מביטוי של מעורבות רגשית ביצירה, פיתוח טכניקות חדשות שמ¬ 
קורן בדפוס התעשייתי תוך ביקורת חברתית על חברת השפע 
הצרכנית, 

באנגליה קדמה התאוריה למעשה. בהשראתו של מבקר 
האמנות לורגם אל ווי (ץ 3 ׳* 4110 ), צמח הפ׳ בערך ב 1955 . במאמריו 
לחם לדמוקרטיזציה של האמנות ע״י שילובה בתרבות הפ ׳ והדגיש את 
בעייתה המרכזית של התנועה: קרבתה של אמנות״הם׳ למקור הש¬ 
ראתה, ויכלתה, עם זאת. ליצור למקור זה זהות חדשה. נציגי אמנות 
הם׳ האנגלית, בשלבי התפתחותה השונים, היו ריצ׳ארד האמילטון, 
ריצ׳ארד סמית ודיוויד הוקני (ץ 14001006 ). בתקופת ההתפתחות 
האחרונה הודגשה במיוחד הפיגוראציה, שהושבה לאמנות אחר שנים 
של יצירה מופשטת. הפיגוראציה של אמנות הם׳ אינה זו של העולם 
הנראה לעין אלא של העולם המשתקף באמצעי־התקשורת החזותיים. 


באמנות הפ׳באה״ב, 
ניכרת השפעתם של 
הצייר דישן(ע״ע) ושל 
תנועת הדדאיזם (ע״ע). 
רוברט ראוקונברג (נר 
1925 ) שהיה, יחד עם 
ג׳ספר ג׳ונז(נו׳ 1930 ), 
מבשר התנועה באה״ב, 
הושפע מן המלחין ג׳ון 
קיג׳ ומן הרקדן פרסק- 
נינגם (ך 0 בנ(£ת 001 ב 01 )! 
תמונותיו(אמצע שנות 
ה 50 ) היו צירוף של 



אמנות 618 . ת. וסלמאן: טבע רומס סס' 54 , 1905 
(חומד פלסטי: סואר) 






493 


פוס, אמנות ה* — סופר, יוזף 


494 


בקבוקי־קולה וחפצים מצדים. חלקי תמוגות־קומיקס הוגדלו לממדים 
ענקיים (ראשית שנות ה 60 ), בידי רד ליכסנסטין (נו׳ 1923 ), 
קופסות־מרק היו נושא עבודותיו של אנדי וו׳רהו׳ל ( 01 ו 1 שב׳\\ ; נר 
1930 ), פרוסוח-האמבורגר עצומות פוסלו בחומר רך בידי קלס 
אולדנפרג (נר 1929 ), מכונת־כביסה היתה נושא עבודת-הפיסול של 
ג׳ורג׳ סיגל (גר 1926 ). 

אמנות הס׳ הטביעה את חותמה גם על האמנות ביבשת אירופה. 
לאחר שזכה ראושנברג בפרס הפיינאלה בוונציה ב 1964 , נתקבלה 
התנועה ע״י הקהל הרחב. גם העובדה שסוציולוגים ועתונאים דגו 
באותן שנים בהרחבה בחברה הצרכנית ובסממניה, יצרה אווירה נוחה 
לקבלת הם׳. עולם הפרסומת אימץ את התחכום של הם׳ ונוצרו יחסי־ 
גומלין שבהם נבנה הס׳ על הפרסומת והפרה ברעיונותיו אותה, את 
הקולנוע דאת העיצוב הצורני. 

אמנות הס׳ היא בעלת השפעה ניכרת על גיבושה של אסתטיקה 
חדשה ורבות מן התנועות האמנותיות קיבלו את רעיונותיה הצורניים. 

.? , 10011 ? . 0 ; 51967 1 י<}/ עסי*! , 411135 ? .ט — ח 0 וד 01 [<)?! 

, 0 ־ 1 ־ 101 ? .( ; 1970 ,זז 4 / .? ,חסזקסת 0:1 . 4 ? ; 1968 :/■ 01 

. 1971 , 1 ■׳^ .? 

שר. ב. 

הביטד מוסיקת ס׳ (מ״ס) שרווח לראשונה באה״ב נועד 
תחילה לציון מוסיקה עממית מגוונת. אח״כ נצטמצם המושג לציון 
מוסיקה מתחום הג׳ז (ע״ע) וה״ר 1 ק אן רול" ( 8.011 300 110010 ) : 
באירופה שמור המושג למוסיקת "רוק" בלבד. למ״פ, כמו לג׳ז, מקצב 
עקשני החוזר על עצמו ומקות בתיסוף קבוע ( 3031 ) והיא מאופיינת 
בעיקר בהמצאות מלודיות מקוריות, בטכניקה מיוחדת של חזרות 
מלודיות והרמוניות, בתצלילים סשוטים המתפתחים במקביל ובחיפוש 
אחרי צבעים וגוונים חדשים, בעיקר באמצעות בלים אלקטרוניים 
בעלי תהודה חזקה. מאז שנות ה 50 וה״רוק אן רול" קיבלה מה״פ 
תנופה רבה, שחרגה מהמסגרת המוסיקאלית והפכה לתופעה חברתית, 
אפיינית במיוחד לנוער ולצעירים. הזיקה הסוגסטיודת בין הקהל 
לזמר, שסיגל לעצמו סממנים חוץ־מוסיקאליים מעוררים (כנענועי־ 
הירך של זזלוויס פרסלי), גדרה, לעתים, היסטריה המונית בשעת 
ההופעה. ב 1963 נזנח ה״רוק אן רול" ונסתמן שינוי במ״ס מבחינת 
הצורה המוסיקאלית, ההגשה וההופעה כאשר הזמר היחיד מפנה 
מקום לקבוצת נגנים וזמרים. תקופה זו במה״פ עמדה בסימן להקות 
זמר פ׳ רבות כשלהקת ה״תיפושיות" ( 8031105 ) קובעת את הטון. 
להקה זו בהנהגת ג׳ון לנון ( £00000 ,!) שלטה בעולם הבידור וזמר 

הם׳ כ 10 שנים, ופזמד 
ניהם הנודעים: כ״אליי 
נור ריגבי״( 1966 ); "צד 
ללת צהובה״ ( 1967 ) ; 

״שיהיה״ (;>ביז<ז 15 זטן 1 מ 0 ־ £100100£31 ("יסודות 
המשפט האוניוורסלי בשני ספרים״). ב 1661 מונה מרצה באוניבר¬ 
סיטת היידלברג, והיה החוקר הראשון בגרמניה שעסק במשפט הטבע 
( 30 מט 31 ס *ב!(; ״! £3 31 ז 301 א; ע״ע גרוטיוס. עמ ׳ 251 ). תשומת־לב 
רבה עורר חיבורו 01 ) 0130 ־ 301 > )"סקו") 51310 ס ("על מצב הקיסרות 
הגרמנית״), שפרסם ב 1667 בכינוי סוורינוס דה מונצמבנו, ובו 
הצביע על מגרעות החוקה של הקיסרות הרומית הקדושה דאז. 
ב 1670 — 1677 היה פרופסור באוניברסיטת לונד בשוודיה. ב 1672 
פרסם את ספרו הנודע ביותר 11131-1 001 ) 8001 זס 30 זט;ו 3 ת 0 ־ 111 [ 06 
סזסס (״על משפם הטבע והעמים בשמונה ספרים״). מ 1677 היה רשם 
מאורעות היסטוריים מטעם בית־המלכות, וכן היה מזכיר הממשל 
השוודי בסטוקהולם, ועסק בכתיבה היסטורית ובתאולוגיה. ב 1688 
קרא לו פרידריך וילהלם (ע״ע) "הבוחר הגדול" לברלין, ושם היה 
יועץ־סתרים ורושם תולדות מדינת ברנדנבורג. 

כהוגה־דעות המשיך פ׳ את דרכם של הובז (ע״ע) וגרוטיום. 
תפישותיו הרציונליסטיות של פ׳, שדגל בביסוסו ההגיוני של החוק, 
השתלבו יפה בגישותיו של האבסולוטיזם הנאור שהתפתח בימיו. 
לדעת פ־ אין המשפט הטבעי מכיר את מושג העבדות הטבעית, וקיום 
המדינה וחוקיה מושתת לא על משפט אלוהי אלא על חוזה הדדי 
בין שלימים ונשלטים, שבחלו בחוסר־האונים הראשוני (- 001111 ( 1011 
35 ז) של האדם הבודד, והעדיפו להקים איגוד ( 1135 ( 3 ) 500 ) לקידום 
מאווייהם. תפישות פ׳ היו בעלות השפעה רבה על תורת המדינה ועל 
המשפט בגרמניה, עד לתקופת קנט. 

פופר, י וזף (פסודונים: לינקאוס) — ( 010008 ■<£) זסקקס? ) 050 ) 
— 1838 , קולין [בוהמיה] — 1921 , דנה) הוגר. דעות, מדען 
וממציא יהודי. למד בפוליטכניון בפראג ובאוניברסיטת וינה, אך 
לא זכה למשרה הולמת. הכנסותיו מהמצאה המונעת הצטברות אבנית 
בדודי-קיטור ( 1867 ) ומהמצאות אחרות אפשרו לו לעסוק בכתיבה. 
דמותו היתה מרשימה; היו לו מעריצים רבים, ובין ידידיו ומוקיריו 
היו מך. אינשטין, פרויד ושניצלר (ע׳ ערכיהם). 

בחיבוריו המדעיים הציע פ׳ להעביר כוח בצורת חשמל ולנצל 
מקורות טבעיים ליצירתו ( 1862 ), טען לקשר בין אנרגיה למסה 
( 1883 ) ודן באפשרות קיומם של קוואנטים ( 1884 )— רעיונות שהיו 
לאבני יסוד של המדע, אבל בניסוחם של אחרים. 

בספר 50213100 ־ 101 ; 1051108 315 110111 )ק־ 3111 א 31180010100 10 ם 
380 ■!? (״חובת הדאגה לכל כפתרון הבעיה החברתית״) 1912 , הבחין 



אמנות פו 5 . ג/ םיבא: האיטליז (הדמות מנבם), 
1965 




495 


פופר, יוזף — פוקח, ז׳ן 


496 


פ׳ בין צרכים הכרחיים לבין מותרות. הספקת צרכי היסוד לכל 
תוטל על המדינה ותאופשר באמצעות שירות חובה של עבודה ( 12 
שבה לגבר, 7 לאשה). לאחר גמר השירות יהיה רשאי כל אחד 
לקבל משרה כרצונו, המדינה תספק את צרכיו ותמורת עבודתו 
ירכוש מוצרי מותרות. בתורת המוסר שלו ייחם פ׳ ערד עליון לחיי 
כל אדם. לדבריו, מי שמטיל ספק בעקרון זה, ידמה בא שחייו או 
חיי אחד מאהוביו מוקרבים למטרה כלשהי, ומיד ייעלם הספק. 

ס, זינגר, ההומניסט, תשל״ב: ? 31 1£ <> 11 ו/ 1€ וז- 70 ) 1 ( 1 , 6 1 5 ])ןז\\ 

, ?! 1 ?< 1 י 10 ה.¥ ־**־* 5 3 ה 0 111 ■. ׳>?>/ ע,/־ 7 ,ז 5 . 11.1 ,־ 1922 , ׳. 0 

. 1955 

פ 1 פר, סר לןלל ריממל — זסקקס? 1 >מג 11 ז 8311 £311 510 — 
(נד 1962 , וינה). פילוסוף של המדע. הורי פ׳ היו יהודים 
אוסטרים שהתנצרו. ב 1937 יצא מווינה לניו־זילנד להורות פילו¬ 
סופיה באוניברסיטת קבמרברי. ב 1945 עבר ללונדון ומ 1949 היה 
פרופסור לפילוסופיה ב £00110111105 0£ 1001 ( $0 ח<>(>!! 1x1 . ב 1964 
קיבל תואר אצולה. 

פ׳ קיים קשרים הדוקים עם החוג הווינאי (ע״ע מדע, עמ ׳ 320 ), 

אך יצא נגדו, בייחוד בספרו הראשון 8 ״!! 5011 ־ £01 ־ 101 ! 1x8111 ("הלו¬ 
גיקה של המחקר״) 1935 . פ׳ שלל את נסיונו של החוג להציב גבול 
למשהו בעל משמעות בעזרת בוחן אפשרות האימות והציע את 
אפשרות ההפרכה (׳<] 111 < £3151£131 ) כקריטריון ל מדעי ותה של 
היפותזה. פ׳ זנה את הגישה האינדוקטיווית, לפיה המדע בונה את 
תורותיו בעזרת הכללות ממקרים פרטיים. טענות פרטיות אינן 
יכולות לאמת טענות כלליות. המדע מתקדם בדרך של הצעת היפו¬ 
תזות פרי הדמיון והעמדת הטענות הפרטיות הנובעות מהן בבוחן 
הנסיון. יהא זה רציונלי להחזיק בהיפותזה בת-הפרכה ביותר, דהיינו, 
זו שתכנה הנסיוני עשיר יותר, כל עוד לא הופרכה. — בספרו 
£1151011015111 ) 0 ץ״שע״? שיד! (״דלות ההיסטודיציזם״), 1957 , הש¬ 
תמש פ׳ בתורת המדע שהציע, כדי לבקר את ה״היסטוריציזם" (ע״ע, 
עמ' 319 ), הטוען שבהיסטוריה שליטים חוקים כלליים המאפשרים את 
חיזויה; וב £00:1110$ 1115 >ת 3 ץ 1 ש 01 ס$ סשקס 7110 ("החברה הפתוחה 
ואויביה״), 1945 , ייחס תורה זו לאפלטון, הגל ומרכס. ם , טען 
שמאחד שהדעת היא יצירה הפשית של השכל, אין התפתחותה 
כפופה לחוקים, ומאחר שהתפתחות זו מהותית להיסטוריה, גם 
מהלכה אינו בר-חיזוי. ההיסטוריציזם מוטעה משום שהוא עוסק 
בנבואות, מתייחס למגמות התפתחות חד־פעמיות כאילו היו חוקים, 
ונטייתן ל״הוליזם" (ע״ע; העדפת מכלולים חברתיים על הפרטים), 
גוררת תכנון טוטליטרי. ההיסטוריציזם נמנה עם התורות שאינן בנות 
הפרכה, ולכן אינן מדעיות. על הורכוח בין קארנאפ לס׳ בנושא 
הפילוסופיה של המדע ועל תלמידיהם — ע״ע מדע, עט׳ 321/2 . 

ז. לוי. ק. ם׳ והודסמוריציזם (עיון, כ״ג), תשל״ג; מ. קרויף. המם־ 
פיסיקה של פ׳ (שם, שם ); ?^* 7 ,(,!>€) . 1 \ 

. 8 , ¥1010 ,(. 011 ) ן 1 ^נ 01 ת 6 תזג 8 ..מ ; 1964 ,ץ 1 /ק 1110$0 /¥ 1 >ח 0 0 / 

, 1€ ז €0 $$111 11111 ?ת , ))/- 111 01$ ) 1 ^ 104010 (^ 1 ^ ,־ 10161 [£^ . 24 ; 1967 ,$) 801111 1 ) 111 > 
,(. 1 ) 0 ) וןק 801111 .. 4 .ק ; 1967 ,.*/..?/.£/ ז> 21 

. 1973 ,. 8 , 13£00 \ . 6 ; 1973/4 , 1-11 ,. 8 . 1 * 01 ץ 1 (ק 0$0 ( 11 ( 8 

אל. וי. - זא. ל. 

פו־צ׳אף, ע״ע פוג׳ו. 

פוצ׳יני, - 1:00101 * 1 - משפחת מלחינים איטלקים שפעלה בלוקה 

( £0003 ). מקצוע ההלחנה עבר מאב לבנו: ג׳קומו פ׳ 
( 1712 — 1781 ); אנטוניו פ׳ ( 1741 — 1832 ); דומניקו פ׳( 1771 — 1815 ); 
מיקלה פ׳ ( 1813 — 1864 ); ג' ק 1 * מ ו(אנטוניו דוסניקו מיקלה םקונדו* 
מריה) פ' .? 31300:00 > ( 80000110 1010 ( 110 ,£ ססותסתזסס 10 ח 0 :ח\/ 
131-13 !?) — ( 1858 , לוקה — 1924 , בריסל), מלחין אופרות מפורסם. 
למד אצל פונקילי ( £00101:10111 2£ ) בקונסרווטוריון של מילאנו ושם 
אף נוגנה יצירתו התזמרתית הראשונה, בהצלחה ניכרת. האופרה 
הראשונה שהלחין ¥1111 £0 , לא זכתה תחילה להכרה, אך בהשמעת 


הבכורה ב 1884 התקבלה בהתלהבות ושנה לאחר מכן בוצעה בבית 
האופרה, המפורסם ״לה סקאלה״. 1830 >£ ( 1889 ), האופרה שהלחין 
אחריה, נכשלה כשלון חרוץ. ב ]״ 1893) !43:1011 1x503 ) מתגלה פ׳ 
בכוחו ובחולשותיו: תזמור נמרץ וכוה תיאור רב, אך יכולת דלה 
באפיון הדמויות. 10 מ 110 ס 8 £3 ( 1896 , לפי ספרו של מורז׳ה [-•:"!!ו 
00 §]), אופרה המתארת את חיי הבוהמה בפאריס ב 1830 בקירוב, 
העמידה את פ׳ בראש המלחינים האיטלקים של דורו. בניגוד לעידון 
שבתיאורי העליצות והעצב ב״לה בואם״, האופרה 70503 ( 1900 , 
לפי ספרו של סרדו [ $3:01011 ]) כולה תאוות ופשע. בשתי היצירות 
ד,אלה מתגלה במלואו כוחו של פ׳ בניצול התזמורת והזמרים 
להבעת תמורות דרמתיות ותיאורי אווירה. נסיגה ראשונה באהדת 
הקהל חלה ב 1904 , עם השמעת הבכורה של ץ 1 ):ש]]: 81 13013013 >!, 
אופרה שהתבססה על סיפור לקוח מעתון והמתארת את אהבתה 
של נערה יפנית לרב-חובל אמריקני. הנסיון לשלב במכלול האופרה 
נעימות־עם אמריקניות מפניות לא עלה יפה, וכוחה רב דווקא 
באותם קטעים דרמתיים שבהם אין המלחין נעזר בהן. גירסה מחו¬ 
דשת של האופרה שבה והעניקה למלחין את מעמדו המכובד בעיני 
ציבור חובבי־האופרה. עוד היום מרבים להציג את שלוש האופרות 
הללו והן חביבות על הקהל. 

יצירותיו המאוחרות של פ׳ בתחום האופרה מוכרות פחות. £3 
: ¥05 \ 0101 £300101113 (״הנערה מן המערב״, 1910 ) בוצעה לראשונה 
בניו-יורק, 1101:01100 £3 , קומדיה מוסיקלית, שהלחנתה התעכבה 
בגלל מלה״ע 1 , זכתה להצלחה בהשמעת הבכורה ב 1917 , אך מאז 
נשכחה. ב 1918 בוצעה בניו־יורק מחרוזת של שלוש אופרות קצרות 
בנות מערכה אחת, תחת הכותרת <> 10 :: 7:1 11 ("תמונה תלת־לוחית"); 
ס: 30 ל 73 11 (״האדרת״) — טרגית ומלודרמתית; 801103 ״^ $1100 
(״האחות אנג׳ליקה״) — אופרה סנטימנטאלית שנושאה עניינים 
מיסטיים; $01:1001:1 013:11:1 — קומדיה עליזה. האחרונה היא 
המוצלחת מבין השלוש, הודות לליברית ולמוסיקה מלאת ההומור 
והחיות. כיום מבוצעות אופרות אלה לרוב בנפרד. 

פ׳ מת לפני שסיים את האופרה האחרונה שלו ] 711030010 , שגיבו- 
רתה היא נסיכה סינית. פראנק( אלפאנו השלים את היצירה. הבכורה 
בוצעה ב 1926 ב״לה סקאלה", בניצוחו של טוסקאניני. למרות השי¬ 
מוש הנועז למדי בדיסונאנסים אין המרחק רב בין ליו (גיבורת 
"טוראנדוט") לבין מימי (גיבורת "לה בואם"). התפתחותו של פ׳ 
מעטה ועיקר כוחו מתגלה ביצירותיו הראשונות — התבטאות רגשית 
ודרמתית, הומוריסטית וסנטימנמאלית. תכונות אלה גרמו לכך שיצי¬ 
רותיו נמנות עם נכסי צאן ברזל של בתי-האופרה בעולם. 

מכתביו של פ׳ יצאו לאור במילאנו ב 1928 , ובתרגום אנגלי, 
בלונדון, 1931 . 

,. 1 ) 1 ; 1944 1 ) 011 1071 \ / 0 ,ז 0 חז 1 >ס .־ 1931 ,. 8 . 3 > , 00111 ^ 8 . 11 

י ) 01 ז 13 ׳\ , 11 . 0 ; 1949 ,. 0.8 . 0 ; 1959 , ץ!( £708 01810 ^)ד €1 ס ,. 8 

. 1951 , ץ %¥0$11 ס 81 0 ,. 8 

א. חג. 

פיקה, 7 [ — זסטןססס? 10311 — ( 71420 — 1477 ?), צייר צרפתי. 

פ׳ למד, כפי הנראה, בסדנת אמני־המיניאטורו׳ת בפאריס. 

לפי התעודות המצויות באיטליה והעיטורים הארדיכליים ברקע של 
מיניאטורות אחדות ייתכן שפ ׳ שהה באיטליה בשנים 1443 — 1447 . 
ב 1448 שב לעיר-מולדתו, טור, ופעל בה בשירות שארל 71 \. ב 1475 
נתלווה לשמו התואר ,,צייר-המלך׳; בשנה שאחריה נזכר כ״מארגן 
חגיגות החצר". מסופר שיצר מתוות לפסלים ושפעל בטכניקת 
האמאיל. גדולתו וחשיבותו של פ׳ בציור מיניאטורות ודיוקנים. על 
הקבוצה הראשונה נמנים "ספר השעות של אטיין שוואליה" (מרבית 
דפיו מרוכזים במוזיאון קונדה׳ שאנטיי [ץ 111 :ת 3 ! 01 ]); המיניאטורות 
לתרגום הצרפתי של חיבורי בוקאצ׳ו: "על קורותיהם של בני־אדם 
מפורסמים״ ו״על נשים מפורסמות״ (הספריה הממלכתית, מינכן); 
המיניאטורות ל״כרוניקות הגדולות של מלכי צרפת" (הספריה הלאו־ 



497 

מית, פאריס); האיורים לתרגום הצרפתי של "קדמוניות היהודים" 
ליוסף בן מתתיהו(הספריה הלאומית, פאריס) שהיא יצירתו הוודאית 
היחידה. הקבוצה השניה — ציורי הדיוקנים — כוללת, בין השאר, 
את שני אגפי ״דיפטיכון מלך ( 46100 *) : באגף האחד מתואר 
סטפאנום הקדוש עם אטיין שוואליד, (מוזיאון ברלין), בשני — 
המאדוגה עם הילד (מוזיאון אנטוורפן). 

פ׳ החדיר את רעיונות הרנסאנס האיטלקי לאמנות הצרפתית. 
יצירתו ממזגת בתוכה יסודות של הרנסאנס האיטלקי, השפעה פלמית, 
בעיקר בכל הנוגע לדיוק בפרטים, ומסורת אמנות ארצו. זוהי יצירה 
בעלת אופי מונומנטלי וסיגנון מאוזן, עדין ושלו. פ׳ נחשב, בזמנו, 
גדול ציירי צרפת; נשכח לתקופה של כ 300 שנה ונתגלה מחדש 
במאה ה 19 . 

; 1908 ,.£ ./ £11717€ ? 1 £1 146$ 116131 [ £6$ , 1011 ־ 1 ־ 13111 .ק 

; 1939 ,.־* ./ , 15 ?£? . 0 ; 1931 ,״אס 7 / 0 ,.£ ./ <*ס 0 .יד 

; 1966 ./ ,ס׳\סנ 1 ח 0351£1 .£ ; 1945 , 2.611 5£177€ 1 ) 1471 .£ ./ ,? £5011€ ז \\ .? 

£$ 1071 €# 14 € }> $11 11 ^ $1 . 10 £1 1 € 071010 $ 1£ ' 1 $117 * 76 / 16 ? £ 6 / 1 .¥ ,־ 1 ש 1136£ נ>$ . 0 

. 1972 ,.¥ .[ 

יו. סי. 

פלקה, פףיךדיך הץריך ל!ךל דה לה מוט, באולן - 

011 (16 13 {40776 101x1116 ־ 1331 £371 ! 161071011 ־ 1 ן 1 :>!ז €11 נז£ — 
( 1777 — 1843 ), סופר גרמני. פ׳ היה צאצא הוגנוטים צרפתים והצטיין 
בנאמנות לאומנית לגרמניה. הוא היה מבאי-ביתה של רחל ותהגן 
(ע״ע) פ 1 ן אנזה. — בכתיבתו חיפש פ׳ אחר המסורת והתרבות 
המשותפות לכל הגרמנים. הוא חקר את האגדות הגרמניות העתיקות 
וכתב, תוך זיקה רומנטית נאיווית, על עולם האבירים של יה״ב. פ , 
היה חלוץ הסופרים הגרמנים שחזרו אל שירת הניבלונגים (ע״ע) 
כמקור-השראה: 1605 ) 107 < 165 > 1 ) 1161 ■! 130 (״גיבור הצפון״), 1810 , 
הוא עיבוד דרמתי של שירה זו. — פ/ שכונה "דון קישוט של הדד 
מנטיקה", היה סופר פורה ביותר, וכתב רומנים, סיפורים, מחזות 
ושירים. מיצירותיו זכור בעיקר סיפוריהאגדה 11116 ) 110 ( 1811 ), 
שא. ת. א. הופמן (ע״ע) הלחינו לאופרה. 

, 11 ) 1 ות 11 > 8 . 77 ; 1913 ,.־/ ■) 1 () 111 ח 18 וזסז 005 .־ן>רחו)) 1 ז .לוד 

. 1958 , 1 ז £11££110$1£ . 2 1£¥ ז 5£1 1 ) 1 * 11 .¥ 

פלקו, דן בתר לאון — 0003017 ? 13100 !.): 630136103 [ — 

1819 , פאריס — 1868 , שם), פיסיקאי צרפתי. למד רפואה 
ועבר לפיסיקה. יחד עם פיזו (ע״ע) חקר את האור והחום. ב 1850 
מדד את מהירות האור (ע״ע אור, מהירות, עמ׳ 199 ) בחמרים 
שוגים ומצא את תלותה בגורם השבירה (ע״ע אופטיקה, עמ׳ 56 ; 
נפיצה). אח״כ הצליח למדוד את מהירות האור גם באוויר. ב 1851 
הוכיח את סיבוב כדה״א (ע״ע ארץ. עט׳ 1048/9 ) בעזרת "מטוטלת־ 
פ׳״ — מטטלת (ע״ע) שאורך חוט־התליה שלה עלה על 60 מ׳. 
מישור התנודה של מטוטלת כזאת נראה מסתובב במהירות זוויתית, 
שהיא מהירותו הזוויתית של כדה״א המוכפלת בסינום הרוחב הגאר 
גרפי (וע״ע מכניקה, עט׳ 446 , כח קוריאוליס). למשל, בקטבים 
נראית המטוטלת מתנודדת בכיוון מוסכם, כל 12 ש'. על הוכחתו 
זאת העניקה לו החברה המלכותית הבריטית ב 1855 את מדליית 
קופלי. פ׳ גילה את זרמי-המערבולת (ע״ע מגנטיות, עמ ׳ 167 ), המציא 
מקטב (ע״ע קטוב) ופיתח שיטה לייצור מראות מדויקות עבור טלס־ 
ק 1 פ מחזיר (ע״ע טלסקופ, עט׳ 755 , 757/8 ). פ׳ גם שיפר את עדשת 
האוקולר של הטלסקופ, זכה בכיבודים רבים והיה העורך המדעי 

של 066315 1165 031 ־ 001 [. 

פוקו, מי#ל — 0063011 ■? 1101161 * — (נר 1926 ), פילוסוף 
ופסיכולוג צרפתי; מהנציגים הראשיים של הסטרוקטורליזם 
(ע״ע) המבליט את יחסו השלילי של הסטרוקטורליזם למעמד האדם 
כסובייקט. בספרו העיידי 0110565 165 ! 6 01015 065 ("המלים והדב¬ 
רים"), 1966 , עוסק פ׳ ב״ארכאולוגיה של מדעי האדם" כדבריו, 
כלר בפענוח מבנה־התשתית הסמוי של הדעת, ה״אפיסטמה״ (- 6711 


498 

ןז^חז־ס), הקובע את הנורמות הגלויות של המדע והחברה לתקופותיהם. 
לפי אפיונו הסטרוקטורליסטי, המדע הוא בקשה סדר רציונלי, ופ ׳ 
עוקב אחריו, מן המאה ה 16 ואילך, בשלושה תחומים: הלשון, 
החיים והעושר (דהיינו, במדעי הפילולוגיה, הביולוגיה והכלכלה 
המדינית). ה״אפיסטמה" של הרנסאנס נוסדה על מושגי הדמיות 
והקטלוג! ״העידן הקלאסי״ (המאות ה 17 — 18 ) על מושגי המיון 
והייצוג, ואילו הסטרוקטורה היסודית של מחשבת המאה ה 19 
(לרבות ה 20 ) מושתתת על העקרון הדינאמי הסמוי של ההת¬ 
ארגנות. אין שום רצף בין "אפיסטמה" אחת לרעותה ומערכת 
המדעים האנונימית, קודמת לכל סובייקט חושב. לפיכך אין בה 
מקום ל״מדעי האדם". מושג האדם, כנושא לחשיבה המדעית, 
״הומצא״ בתחילת המאה ה 19 , ובזמננו כבד התיישן; נותרה רק 
״ישות השפה״. את ״מושאי״ המדעים מזהה פ׳ עם הגדי ( 6000065 ) 
הלשון המדעית ( 11560015 >), שהם רכיבי הסטרוקטורות הנסתרות 
של המדעים. 

ז. לוי, שינוי פאראדיגמה לעומת ״קרע אסיסטמולוגי" (בשער, י״ד, 4 ). 
1971 ; ד. פיאז׳ה, הסטרוקטורליזם, תשל״ב; -•־ס .ע , 16 ! 6 ע\ ./י . 3 < 

,( 1 י ^^ 30(3 ^1100?^, X ^־ 15101 ^ 1 ) £ 7£7011714 11114 170777 *.^/ 04 ־ 6 

,. 111 ) .£ 071 : £711611110 )£ 0101710110 ,ז־נשקנןס!־! ״ס ; 1973 

X11^ ) 3), 1974. 

פוקוק, אדוורד — ^סססס? — ( 1604 — 1691 ), מזרחן 

אנגלי. למד באוכספורד. בחלב ( 1630 — 1635 ), שם היה 
כומר של המושבה האנגלית, השלים את ידיעותיו בלשונות המזרח. 
ב 1635 — 1637 לימד ערבית באוכספורד ואח״כ היה 3 שנים כומר 
השגרירות האנגלית בקושטא. בשובו לאנגליה לימד עברית וערבית. 
במלחמת האזרחים והרפובליקה ( 1642 — 1660 ) נרדף כמלובני, ואחר 
החזרת המלוכה זכר, לכבוד רב ונחשב לאחד המאורות של אוני¬ 
ברסיטת אוכספורד. 

פ׳ גילה ופרסם (ליידן, 1630 ) את הטכסט הסורסי של איגרות 
אחדות מ״הברית החדשה" שנחשבו לאבודות, כתב פירושים על 
כמה מהנביאים. פרסם בערבית ובאותיות עבריות את הקדמת הרט־ 
ב״ם לפירוש המשנה ( 40515 * 0773 ? [״שער משה״], אוכספורד, 1655 ) 
והו״ל את ההיסטוריה הערבית מאת בר עבריא (ע״ע) עם תרגום 
לאטיני (אוכספורד, 1663 ). פ׳ לא הסתפק בפרשנות המקרא וחקר 
את הלשונות השמיות וספרותן וקבע בכך את דפוס חקר המזרח 
הקרוב כפי שטופח מאז באירופה. 

פלקלק, ך י צ / רד* — 0000176 ? [) 11101137 — ( 1704 — 1765 ), נוסע 
אנגלי. פ׳ נתחנך באוכספורד׳ וב 1756 נתמנה בישוף אוסורי 
(ץ 05507 ). ב 1735 — 1742 סייר בא״י, סוריה, מצרים ועראק. ב- 
1743/45 י״ל בשני כר׳ ספרו 50016 [ 301 : £351 1116 0£ 06567101100 
000077165 011167 ("תיאור המזרח וכמה ארצות אחרות"), מלווה 
איורים. פ׳ גם חיבר ספרי מסעות על סקוטלנד, אנגליה ואירלנד. 
הוא היה מראשוני הנוסעים באלפים וב 1741 עמד בראש משלחת 
אנגלית לעמק שאמוני (צ 1 חסרמ 0153 ) באלפים הצרפתיים. 
מ. איש־שלום. מסעי נוצרים לא״י (מפתח בערכו). תשכ״ו. 

פוקין, ע״ע פוג׳ין. 

פוקץ, מיכאיל, ע״ע בלט, עמ׳ 860 . 

פללןיס (?""סס), אחור ביית העתיקה בצפון מפרץ קורינתלס, 
גובל ברורים, לוקריס ובויאוטיה. רובו הררי, חוץ מרצועות 
מישוריות צרות בעמקים, שם התרכזה אוכלוסיה דלילה שעסקה 
בחקלאות ובמרעה. התושבים שמרו בד״כ על ארגון שבטי והיו מאור¬ 
גנים בפדרציה. כוחות שונים שנאבקו על הבכורה ביוון התערבו 
בלי הפסק בם/ בגלל המקדש הכלל־יווני והאורקל בדלפד (ע״ע). 
בראשית המאה ה 6 לפסה״נ הותקפה פ׳ ע״י התסאלים, האתונאים 
ואחרים במה שמכונח ״מלחמת הקודש״ הראשונה. במאה ד. 5 וראשית 


פוקה, ז׳ן — פוקים 




499 


סוקיס — סדר, ז׳יל 


500 


ה 4 ניסתה ם׳ לתמח בין ספרטה לאתונה בהצלחה חלקית בלבד. 
לאחד שסירבו לשלם את הקנס שהוטל עליהם ע״י מועצת האמפי- 
קטיוניה (ע״ע) הוכתה נגדם ״מלחמת קודש״ שלישית ( 356 — 346 ). 
הפוקים השתלטו על דלפוי והקימו צבא שניתם שמומן מאוצרות 
המקדש. תסאליה נוצחה, וכוח תבאי נשבר, אך הפוקים נשחקו 
במלחמה הארוכה, ולבסוף הוכנעו בידי פיליפוס 11 מלך מקדוניה 
(ע״ע). ערי פ׳ פורקו לכפתם והוטל על הפוקים להחזיר בתשלומים 
שנתיים את הכספים שלקחו מהמקדש ומקומם במועצת האמפי־ 
קטיוניה הועבר למקדוניה. 

1921 ,״ 06 ^ 5 .? 

15 לןלבד, ^ן יי ־ (אנג'.' 1513045 21151204 ?; ספר , 35 חוי.י 131 \ 151215 ). 

קבוצה של כ 200 איים בדרום האוקיאנוס האטלנטי, מול 
חופי פטגוניה, המהווים — עם איי דתם־ג׳ורג׳ה ודרום־סנדוויץ׳ — 
מושבת-כתר בריטית. שטחם כ 12,000 קמ״ר (עם הנספחים כ 16,000 
קמ״ר); מספר התוש׳ כ 2,700 (אומת 1970 ), רובם ככולם ממוצא 
בתטי. הבירה: ססנלי. 

האיים העיקתים הם פ׳ המזרחי ( 6,680 קמ״ד) ופ׳ המערבי 
( 5,280 קמ״ר), וביניהם מיצר. רוב שטחם גבעי, מכוסה עשב ומשמש 
למרעה; השיא 698 כד. האקלים אוקיאני-גשום. עולם החי כולל פינג¬ 
ווינים וכלבי-ים. מצויות כמה שמורות־טבע. אין כמעט כבישים 
והתחבורה מתנהלת באניות ובמטוסי-ים. קשר רדיוימלפוני יעיל 
קיים בין האיים והחוות המפוזרות. הכלכלה מבוססת על גידול בקד 
(כ 10,000 ראש) וכבשים ( 634,000 ראש [ 1971/72 ]). היצוא: צמר 
ועורות. לאיים שלטון עצמי המקיים שירותי ביטוח לאומי מקיף 
וחינוך חובה. 

א״פ נתגלו, כנראה, ע״י האנגלי ג׳ון דייווים ב 1590 , ונקראו אח״כ 
ע״ש רוזן אנגלי. משניסו ליישבם באמצע המאה ה 18 , הם היו עילה 
לסכסוכים חמותם בין בתטניה, צרפת וספרד, ששלטה אז בחוף 
פטגוניה ממולם. ב 1833 נתפשו בידי בריטניה, בשל חשיבותם 
האסטרטגית, ובהיותם שולטים על נתיב־השיט סביב הקצה הדרומי 
של דרום־אמתקה. במלה״ע 1 ( 8.12.1914 ) הושמדו בקרב ם׳ 4 סירות 
גרמניות של האדמירל שפי (??<ן$) בידי האדמירל הבתטי סמרדי 
(?? 4 ־ 5101 ) ז במלה״ע 11 שימשו א״פ בסים ימי חשוב. ארגנטינה 
עדיין טוענת לשליטה בא״ם, כיורשת ספרד. 

פוקגר, 1 י לים — (־]? 311111 ?) ז? 1 ז 3016 ? 1111310 — ( 1897 , 

ניו אולכני [מיסיסיפי] — 1962 , אופספורד [מיסיסיפי]), 

סופר אמריקני. במלה״ע 1 היה ם׳ טייס בחיל-האוויר הקאנאדי. 
אח״כ למד שנתיים באוניברסיטת מיסיסיפי ועבד בעבודות שונות; 
באחרית ימיו היה מרצה באוניברסיטת ורג׳יניה. ב 1924 בשהותו 
בניו אורלינז, התקרב לסופר קןרווד אנדרסון (ע״ע) והלה עודדו 
לכתוב. רוב ימיו ישב פ׳ בביתו באופספורד, פרוש מקהיליית הסר 
פרים, ויצר בסיגנון מובהק משלו את עולמו הספרותי המיוחד. 
מיצירותיו החשובות: 15 י 01 ) 521 ( 1929 ) ; ץ!!!? ? 01 204 5011114 116 ? 
(עבר: ״הקול והזעם״, 1972 ), 1929 ; $1 בו 8 ט^ מ 1 12210 (עבר , : 
״אור באוגוסט״, 1968 ), 1932 ; ! 25.6521010 , 6521001 ^ ( 1936 ); ? 16 ־ 
-! 3 ?? (עבר: ״הדוב״, 1973 ), הקובץ 5 ? 05 ^ 1 ,״׳*סס 30 > ("רד, 
משה״), 1942 ; 0051 ? 6 ! • 1011040 ("לא-קרוא בעפר״). 1948 ; 

? 261 ? \ (״משל״), 1954 . ב 1949 זכה בפרס נופל לספרות. 

במישור הראליסטי־היסטורי מספר ם׳ ברוב יצירותיו על הדרום 
באה״ב ושקיעתו. בסידרת ספרים שעלילתם מתרחשת במחוז הבדוי 
"יוקנאפאטופה" ( 63 ק״ו 313 ק 03 ! ¥01 ), במדינת מיסיסיפי, מוצגות 
דמדות ומשפחות שחותם הדרום טבוע בהן < פ׳ מספר על התפוררותן 
של משפחות האצולה הוותיקות ועלייתן של אחתת, נעדתת שרשים 
ומסורת. בהעמדה האמנותית של הדרום ותולדותיו, הרצופה פיוט 
ואבירות מזה, אשמה, פראות ואכזריות מזה, מובלטים שיעבוד 


הכושים ושחיקת דמותם לדפוסי־מסכד, המקובלים בתודעה הגזענית 
של הלבן. 

פ׳ האמן נתן לתשתית הראליסטית־פרוטאלית הזאת משמעדות 
אוניוורסאליות. בהשתמשו ביסודות טראגיים, מיתולוגיים ואפיים, 
מספר פ׳ על הטדאגדיה של האדם בן־זמננו, שייחודו, חירותו ופשר 
חייו ניטלים ממנו בידי הכוחות האפייניים למאה ה 20 : המדינה 
והחברה בנות זמננו מוחקות את הפרט בעל הייחוד ומבליעות אותו 
בקבוצות אנונימיות של גזע, מעמד, מפלגה, לאום; יצר ההשמדה 
העצמית השוכן באדם ומהלכה העיוור של ההיסטוריה נוטלים מחיי 
האדם כל תכלית ועושים אותם. בעיה שהטכנולוגיה שואפת למהי¬ 
רות לשמה, למין ריצה מטורפת אל המוות, עד שכל עצמם הבל- 
הבלים. אירופה נטתה לראות בם׳, המספד על זוועות המלחמה והגזע¬ 
נות בדתם האמריקני, את נביא "הקול והזעם". 

חובה על הסופר האמריקני, אליבא דפ׳, לקיים בפרט את ייחודו 
ואת אמונתו ב״אמיתות הנצחיות שבלב", שאין לזמן ולהיסטוריה 
שליטה עליהן. פ׳ מבקש בסיפוריו לחשוף בזמן ההיסטורי החולף 
ובאדם ההיסטורי החולף את הגרעין הנצחי שבהם, את הטבע, את 
ניצוץ אלוה ממעל. שלא כסופרים אחתם בני דורו, שראו עצמם בני 
"דור אובד", נודדים ותלושים, נשאר פ , נטוע באדמת אבותיו והיכה 
בה שרשים עמוקים. 

פ' חיבר גם שיתם ומסות. בתרגום עבת י״ל, נוסף לנ״ל: 
״החומסים״, תשכ״ג; "הבלתי־מנוצחים", תשכ״ה. 

01 * 000030 76700 :, 7 ,(. €115 ) ץ־ו 0 * 1 פ!¥ . 0 - חבן־מ^ס!־! .[ .? 

; 1963 , 771 * 101 * €71 / 0 . 8161 4 . 7 , $100111 , 1 ; 1960 , 771 * 101 ) €71 

, 1071 ) 77010 ) 07 ) 171 €7111001 4 .¥\ 01 * 8101/01 760 ,ץ־וס^סו^ . 0 

; 1965 , 100 * 7071 1001 ^ 760010 171 ) 47 ;. 8 .׳^ 1 י !ח 11 !״ז . .( ; 64 2  8€1 סק 1 ! ס ח.מ 

( 1868 — 1932 ), מתנאי והיסטותון סובייטי. מורה במקצועו. 

הצטרף לבולשוויקים והשתתף במאורעות 1905 . מ 1908 חי בגלות 
בצרפת בשל פעילותו המדינית. ב 1917 חזר לרוסיה, לחם בקרבות 
מלחמת־האזרחים ונבחר ליו״ר ראשון של הסובייט במוסקווה. ב 1918 
השתתף בוועידת השלום בבךסט-ליטובסק ונתמנה מ״מ הקומיסר 
לחינוך העם. מ 1921 היה מנהל הארכיון המרכזי של הרפובליקה 
התסית הסובייטית, הוא מילא תפקיתם רבים אחתם בתחום התר¬ 
בות, ובכלל זד, היה מנהל המכון ההיסטות ליד האקדמיה הסובייטית 
למדעים. 

פ׳ היה סופר פורה ביותר, התפרסם כהיסטותון הקומוניסטי 
הראשון שכתב את תולדות תסיה מנקודת־מבט מרכסיסטית. הש¬ 
פעתו על חקר ההיסטותה בבתה״מ ועל הוראתה היתה רבה. וספריו 
ראו אור גם בחו״ל. הוא ראה במדינות "ההסכמה" את האחראיות 
לפית מלה״ע 1 . 

מחקרו העיקרי של פ׳: "תולדות רוסיה מהימים הקדומים ביותר" 

( 1 — 7 ח, 1923 ) וכן כתב רשימות לתולדות התרבות הרוסית ( 1919 ), 
ראשי-פרקים לתולדות התנועה המהפכנית ברוסיה במאות ה 19 — 20 
( 1924 ), ועוד. הו״ל אוסף תעודות ב 2 כרכים, "היחסים הבין־לאומיים 
בעידן האימפריאליזם״ ( 1931/32 ). 

פור, ז׳יל — ?ז׳\ 3 ? 5 ? 1 נ 1 ! — ( 1809 — 1888 ), מדינאי צרפתי. 

פ׳ למד משפטים, וב 1848 נכנס לבית הנבחרים. הוא התנגד 
לנסיונו של לואי בובפרטה להקים שלטון יחיד והיה למנהיג האופו¬ 
זיציה הדמוקרטית בביה״ג. פ׳ הגן בנאומים חוצבי להבות על 



501 


פור, ז׳יל — פורד, הנרי 


502 


הפטריוט האיטלקי פליצ׳ה אורסיני (ע״ע) שהתנקש בנפוליאון 111 . 
כ״ב התנגד למסע הצבאי לטובת מכסימיליאן, קיסר מכסיקו, ומחה 
נמרצות נגד המלחמה בפרוסיה. לאחר תבוסת צרפת בקרבות סדאן 
( 1870 ), תמך בביטול הקיסרות ושירת כשר החוץ בממשלת הגנה 
לאומית שנתכוננה. ביזמתו נפגש עם ביסמרק (ע״ע) באמונה שה¬ 
גרמנים נלחמו בקיסרות הצרפתית ולא ברפובליקה, אך נחל אכזבה 
מרה. בלחץ מפלות צרפת חתם בוורסאי על הסכם שביתת נשק 
ואת״ב, כחבר בממשלת תיר, נאלץ לחתום על חוזה פרנקפורט 
( 10.5.1871 ), בו ויתר על אלזס ולירן. בעקבות הביקורת הרבה שעורר 
פרש פ׳ מהזירה המדינית. 

. 1965 ;•׳ג , / * 1 > 31 14 ,זז־נ 1 מו 1,2 . 4 . ; צ 191 3 ,, 6 ./ , 5 ! 11 :>־א .!■א 

פור, פול — זזס? 3.111 * 1 — ( 1872 — 1960 ), משורר צרפתי. התעתד 
להיות קצין, אך בהשפעת א. ז׳יד פנה לספרות. ב 1892 
ייסד תיאטרון אנטי־נטורליסטי להצגת מחזות סימבוליסטיים. ב 1905 
ייסד כ״ע סימבוליסטי — 050 •!? €1 ¥61-3 ("הרח ופרוזה"). לשיריו 
הרבים כמעט לא היה קשר עם הסימבוליזם. הם הצטיינו בבהירות 
ובפשטות העממית של ניסוחם. יצירתו רוכזה בכ 30 קבצים — 
23£21568 ז£ 1£5 ) 2112 ש (״בלדות צרפתיות״), 1897 — 1924 , בהם הוא 
מופיע כמעין משורר לאומי של צרפת. הוא כתב על מחוזותיה 
השונים של מולדתו, ותיאר את האגדות, האמונות העממיות, המס- 
רות, הפולקלור והטבע בתחומיהם. עיקר יצירתו פרוזה פיוטית, אך 
חיבר גם קטעים בחרוזים, וכן כתב מחזות היסטוריים מתולדות צרפת 
חכרונות ( 1946 ). 

. 1960 .? ,(!>־) 86310 .? ; 1922 .? , 1425500 .ס 

פח־ד, ג׳ון — 1 ״ 0 ? ״!!ס! — ( 1586 — 7 1640 ), מחזאי אנגלי. בן 
למשפחת משפטנים מיוחסת. ב 1606 כתב את ספרו הראשון 
בפרחה. ב 1613 הועלה מחזהו הראשון, '\ 1 סו(€ת 4013 ז 5 י זש׳\ 130 7116 
(״המרה השחורה של המאהב״ [י״ל 11629 ) שהושפע מספרו של רוברט 
?רטון (ע״ע). ב 1633 פרסם פ׳ שלוש טרגדיות, ובהן יצירת־המופת 
שלו, 6 ז ¥110 \ 2 8 י 511£ ץ 11 ? *[־ד , ("חבל שהיא זונה"), שנושאה גילוי- 
עריות. ) 1 :> 6 נ!ז ¥2 \ ""נ"? היא דרמה היסטורית (ע״ע וורבק). שלא 
כרוב המחזאים בני דורו, לא נהג פ׳ לעבד מחזות קיימים אלא יצר 
מחזות מקוריים משלו. יחס של זלזול למוסכמות ולאיסורים מאפיין 
את מחזותיו. בנימה פאטאליסטית, המחרידה בעצם שלוותה, הציג 
כנושא מרכזי ביצירותיו את ייסוריו חסרי־האונים של האדם מול 
יצריו. — כמה ממחזותיו של פ׳ נכתבו בשיתוף פעולה עם דקר, 
ובסטר (ע׳ ערכיהם) ודלים רולי (? 1585 — 1642 ). חלק מכתביו אבד. 

. 1964 .[ . 0 : 1954 ,י 7 /*/ 46 16 זז 0 ז 0 146 נ 11 ־ ¥1 ב( 1 

פורד, ג׳ין (שמו האמיתי: שון א(־פיני [ץ 66116 ?־ 0 86311 ]) — 
!״ס? 111 ( 0 ( — ( 1895 — 1973 ), במאי קולנוע אמריקני. היה 
קשור בתעשיית הסרטים האמריקנית מאז 1913 . סרטו הראשרן,״םור־ 
נדד׳ הושלם ב 1917 . פ׳ ביים כ 125 סרטים, ביניהם מערבונים רבים; 
המפורסם ביניהם היה ״עגלת הדואר״ ( 1 ( 26 ס 512 8 60 , 1939 ). בהיותו 
ממוצא אירי, תיאר גם נושאים איריים. בתחום זה נתפרסם סרטו 
״המלשין״ (■ 011361 ) 10 7116 ׳ 1935 ). פ׳ הסריט יצירות ספרותיות 
רבות כגון: ״ענבי זעם״ של סטיינבק ( 1940 ), "דרך הטבק" של 
קרלדרול, "מרטין ארוסמית" של ם. לואיס, ו״מה יפית עמק נווי" 
של ר. חלואלין. כן יצר סרטים היסטוריים וסרטי תעודה. פ' 
נהג לצלם נופים מונומנטליים ולשלבם במעמדים אינטימיים של 
גיבוריו, רובם פשוטי־אופי ואנושיים המתלבטים בין טוב לרע. הוא 
נחשב לקלאסיקן של הקולנוע האמריקני שסיפר בסרטיו את תולדות 
אה״ב במאת השנים האחרונות. 

. 1958 ,(איט׳) ,. 7 ז./ , 21011 ־ 14 .ש ; 1954 ■(צרם , ) ,■? ■/ , 14107 .ן 


פורד, ג׳ו־־לד — 1 ) 06 ? ( 061216 — (נד ב 1913 , באומהה, [נב¬ 

רסקה]), הנשיא ה 38 של אה״ב. שמו היה לזלי קינג 
(^ס!.? 065116 ) אך הוריו התגרשו ואמו נישאה לג׳רלד פ׳, ובנה 
קבל את שם אביו החורג. פ׳ למד 
באוניברסיטות מישיגן וייל והוס¬ 
מך לער׳ד. במלה״ע 11 שירת בצי 
וב 1948 נבחר לביה״נ מטעם הר¬ 
פובליקנים. ב 1963 מינהו הנשיא 
ג׳ונסץ לחבר בוועדת ויה(-ז 2 /י\ 
״ 6 !) שחקרה את רצח הנשיא 
קנדי. ב 1963 — 1973 היה פ׳ מנ¬ 
היג סיעת הרפובליקנים בביה״ב. 
בתפקידו זה בלט באהדתו ליש¬ 
ראל. ב 1973 מינהו הנשיא ניכסון 
לסגנו, אחרי שסגן־הנשיא הקודם, 
ספירו אגניו 36110 §¥.) נאלץ ל¬ 
התפטר עקב שערוריית שוחד. ב- 
9.8.1974 התפטר ניכסון בעקבות שערוריית ווטרגיט (ע״ע עתונות, 
עמ ׳ 267 ) ופ , הושבע לבשיא, 

בחודשים הראשונים לנשיאותו השאיר פ׳ את השרים שמינה 
קודמו על כנם, והמשיך את מדיניות "הדטאנט" עם בריה״מ וגיבוש 
היחסים עם סין שהתווה ה. קיסינג׳ר (ע״ע). פ׳ ביקר ביפן, ונועד עם 
מנהיג בריה״מ ל. ברז׳נייב בוולדיווסטוק, ועם נשיא צרפת. הבעיות 
העיקריות שניצבו מולו היו משבר האנרגיה, האינפלציה והאבטלה 
הגוברת. 

פ 1 ךד, הנלי — 1947—1863) — !161117 ?01x1 ), תעשיין אמריקני. 

פ׳ היה בנם של מהגרים איריים. גילה כשרון למכניקה 
ובגיל 16 עקר לדטרדט, עבד שם כמכונאי והיה למהנדס בחברה של 
אדיסון (ע״ע). לבו נמשך לבניית מכוניות וב 1899 התפטר ויסד 
חברה משלו. כעבור שנתיים פשטה החברה את הרגל, אך פ׳ לא 
נואש, בנה מכוניות־מירוץ מוצלחות וב 1903 יסד חברה חדשה: 
׳<מ 2 קוח 0 כ> •! 1191010 ) 01 ?. פ׳ רצה לבנות מכונית פשוטה, חזקה וזולה, 
שתהיה בהשג ידו של כל אדם. ב 1908 החל פ , לשווק את הדגם 7 , 
מצויד במנוע בעל 4 בוכנות שפיתח 20 כודדסוס. המכונית נמכרה 
ב 825 דולר. עד 1927 יצר פ׳ 15 מיל , מכוניות מדגם זה בהוזילו בהת¬ 
מדה את המחיר עד למחצית. ב 1914 ייצר פ׳ מחצית המכוניות באה״ב. 
הוא ההל בעצמו לייצר חלקים במקום להזמינם ממפעלים אחרים. הנהיג 
את שיטת ,.הסרט הנע" שחוללה מהפכה בייצור התעשייתי(ע״ע, עמ , 
164 ), כרי לקשור את הפועלים למפעלו ולהעלות את תפוקתם קבע פ׳ 
שכר מינימום יומי של 5 דולר (השכר הממוצע בתעשיה ב 1914 
היה 11 דולר בשבוע). פ׳ דאג לרווחת עובדיו אך התנגד להצטרפותם 
לאיגוד המקצועי, ואף הסית למעשי אלימות נגד פעילי האיגודים 
(רק ב 1941 חתם פ׳ על חוזה עם האיגוד המקצועי). דגמים אחרים 
שייצרו מפעליו לא זכו לאותה הצלחה כדגם 7 וחלקו של פורד 
בתפוקת המכוניות הכללית באה״ב ירד ל 20% ( 1940 ). בענייני 
חברה ומדינה היה פ׳ שמרן ורוב פעולותיו נכשלו. ב 1915 הפליג 
באניה חבורה בליווי פציפיסטים לאירופה במטרה לשים קץ למלה״ע 1 . 
ב 1918 ניסה להיבחר לסנאט ואף ביקש להיות מועמד לנשיאות. 
בשנות העשרים פרסם עתון בבעלותו, זח 16 ) 63 ת 16 ) 1 ! 1 ״■ 0621801 , 
מאמרים אנטישמיים וציטט מ״הפרוטוקולים של זקני ציון". העו״ד 
אייה שפירא תבע את פ׳ לדין על הוצאת דיבה, ובהשפעת ל. מרשל 
(ע״ע) התנצל פ׳ וחזר בו מהדברים המעליבים שפרסם נגד היהדות. 

מ 1943 ניהל בנו, אדסל ( 1892 — 1945 ) את החברה, ולאחר מותו, 
נכדו הנרי פ' 11 (נר 1925 ). פ , יסד מוזיאון של "אמריקנה" 
וב 1936 הקים את ״קרן פ , ״ ( 103 ) 12 ) 033 ? 1 ) 01 ?) הגדולה בקרנות 



503 


פורר, ה כרי — פורטה, ג׳קומו דלח 


504 


הפילנתרופיות באה״ב, התומכת בעיקר בחינוך, בטלודזיה לימודית, 
מחקר חברתי ואמנויות. את חייו ורעיונותיו תיאר ב& £1£6 

(״חיי ועבודתי״}, 1922 , וב ׳* 1:0 ־ 700101 * 8 ץג^ס־ך ("היום 
ומחר״), 1927 . 

. 1963 — 1954 , 1-111 , 11111 .£ .? - 5 מ<״=א •\) 

מ. ו. 

פוך־ד, פורד מדוכס — !!•!ס? ^ 13 * !)■!ס? (שמו האמיתי: 

פוחד חרמן היו$ר [•! 06££6 **]) — ( 1873 — 1939 ), מספר, 

מבקר ועורך אנגלי. בנו של מהגר גרמני ונכדו של הצייר פורד 
פדוכס בדאון (ע״ע). בחייו הסוערים פרסם 81 ספרים, מהם 32 
סיפורים. •! 16 ( 5016 1 > 000 ־!!ז־ (״החייל הטוב״), 1915 , וארבעת הרו¬ 
מאנים הכלולים בטטראלוגיית מלה״ע 1 , [>״£ 5 ' 6 () 3 ז 3 ? ("סיום 
המסדר״). 1924 . 1925 , 1926 , 1928 , נחשבים כיום ליצירות־מופת. 
כמה מספריו נכתבו בשיתוף עם ג׳וזף קונרד (ע״ע). פ׳ חיה מייסדו 
ועורכו של כה״ע בעל ההשפעה ׳* £61-16 £0811511 ( 1908 — 1910 ), 
שסייע להחדיר את תאוריות האימג׳יסטים (ע״ע פאונד) לחוגים 
האינטלקטואליים ; כה״ע * £61-16 130110 ^ 05 ^ 1 ־ 1 , אותו הוציא לאור 
בפאריס בשנות ה 20 , הדגיש את "טיבה הבי״ל של הספרות". ספרו 
האחרון של פ׳, £110131010 0£ 011 ז 13 ״ן 1110 ("מצעד הספרות"), 
1939 , מציג את השקפותיו בתחום האסתטיקה והספרות. 

1 ) 071 0 } 2 * 1 111€ / 0 4 ז 0 ;)?# 4 , 1110, 7 *}!€ 1^X31 ־ 1 ^ 001 .ס 

/ס 11$ * 7 ) 5 4 .¥ , 11 ^ 035 . 11 ; 1948 / 0 5 11171% ? 

. 1962 . 13 ^ 10 ? 1113 

פורה, גב ריאל — £3016 0361161 — ( 1845 — 1924 ), מלחין 
צרפתי. סיגנתו מאופין כקלאסי־רומנטי מסרתי, שפ׳ חידשו 
ע״י שימוש בכח׳מטיות מלודיח והרמונית, והשימוש במודוסים 
גרגוריאניים במקום הטונליות המקובלת. 

יצירותיו לפסנתר הכתובות ברוח רומנטית הן פרק חשוב בספרות 
הצרפתית החדשה לפסנתר, אולם הגדולות ביציחתיו הן שיריו 
(כמאה) שהם פשוטים ומסוגננים. כ״כ הלחין יצירות דתיות וקאמ־ 
ריות ושתי אופרות: 010611166 ־!? (פרומתאום): 6061006 ? (פנלופה). 
כמורה לקומפוזיציה (מ 1896 ) וכמנהל הקונסרווטוחון הלאומי 
( 1905 — 1920 ), שלימד מוסיקה מסרתית, הקפיד פ , על פתיחות 
לחידושי המוסיקה המודרנית והעמיד דור של מוסיקאים ומלחינים. 

. 1957 8 . 0 .? 

פירוקם, יניס — ״ 111 ־ 01 ? 21118 ( — ( 1871 — 1911 ). סופר ומשורר 
לטווי. למד בגרמניה מוסיקה וספרות, ובמולדתו כימיה 
וכלכלה. יצירתו כללה כ 175 חיבורים בפרוזה, כ 350 שירים, וב 10 
קטעי דרמות שלא הושלמו, בכתביו מצויים יסודות של רומנטיקה 
נוגה, ארוטיות ויטאלית וראליזם מוסרי, נוצרי בעיקרו. ב 1905 יצא 
מדעתו. פ׳ נחשב לאמן הסיגנון ולאבי השירה הלטווית החדשה. 
מיצירותיו העיקריות בפרוזה ובשירה: 61016115 ^ 2 6110 ? ("שולי 
הפנינים״), 1895 ; 05635 !״£ 6 ! — ( 1537 [או 
1540 ] — 1602 ), ארדיכל איטלקי. פ׳ פעל בעיקר ברומא 
ובסביבתה. הוא ירש את מיכלאנג׳לו (ע״ע) כארדיכל בנייני כיכר 
הקפיטול. בתכנון החזית של כנסיית ישו ( 1573 — 1584 ) עלה בידו 
להעניק לה מראה מלא ועשיר יותר מבתכנית קודמו, דניולד, (ע״ע). 
חזית זו היתה לאבטיפוס של כנסיות המסדר הישועי באיחפה וקבעה 



505 


פורטה, ג׳קומו דלה — פורטוגל: אוכלוסייה 


506 


את דמותה של הארדיכלות הכנסייתית הבארוקית, לפחות בנוסחה 
השיגרתי. ב 1573/4 נתמנה פ׳ ארדיכל קתדרלת פטרום הקדוש׳ 
השלים את חלקה האחורי, בנה את כיפותיה הקטנות ( 1578 — 1585 ) 
ואת הכיפה המרכזית הנהדרת ( 1588 ), שתוכננה ע״י מיכלאנג׳לו, אך 
שונתה בעיצובו. אף היא היתה אבטיפוס לכיפות כנסיות הבארוק. — 
עם יצירותיו האחרות של פ׳ נמנים ארמונות, כנסיות ומזרקות 
ברומא, והגדולה והמפוארת שבחווילות עיר־הגנים פראסקאטי (וילה 
אלדובראנדיני, 1598 — 1604 ). 

. 1954 , 8,0171 מין 1101 ק 1 > 1£ 045 ,־ 1111131101 £ב 51£1 . 1 ־ 1 

פוךטו, ע״ע אופוו־טו. 

פורטו אלגרה ( 6 -! 16£ .^ 611 : 0 ?), העיר הראשית בדרום ברזיל 
ובירת המדינה ריו גראנדה דו סול. 885,000 תוש׳ ( 1970 ). 

פ״א שוכנת לחופה הצפוני של הלגונה הגדולה דום פטום (ג 0380 
3105 ? ;*>!>), מדרום לשפכו של נהר גראובה. למרות שספינות־ 
אוקיאנוס אינן מגיעות לפ״א, העיר היא מרכז תעשייתי־מסחרי, 
הנשען על עורף עשיר שבו מכרות פחם, חוות בקר וכבשים וגידולים 
חקלאיים שונים. בעיר מפעלים לעיבוד תוצרת חקלאית, תחנות כוח 
ומספנות. בפ״א 2 אוניברסיטאות ( 17,400 תלמידים ב 1972 ), בת״ם 
גבוהים לרפואה, חקלאות ורפואה וטרינרית. 

פ״א נוסדה ב 1742 והיתה במהירות למרכז כלכלי ותחבורתי 
חשוב, וב 1773 נקבעה כבירה. מראשית המאה ה 20 קלטה מהגרים 
רבים, בעיקר מגרמניה ומאיטליה. קהילה יהודית מאורגנת נוסדה 
ב 1910 . מהגרים נוספו בשנות ה 30 (מגרמניה) ולאחר 1956 (מ¬ 
הונגריה, מצרים וישראל). ב 1970 מנתה הקהילה 12,000 איש. 

פורטוגל ( £21 עזז 0 ?> 1:11£06$2 ז 0 ? 162 ננ 11 זנ] 146 ), מדינה במערב 
חצי האי האיברי, לחופי האוקיאנוס האטלנטי. בצפון ובמזרח 
גובלת פ׳ בספרד. שטחה 88,500 קמ״ר; עם איי האזורים ומדירה 
(ע׳ ערכיהם) הנכללים בם׳ מבחינה מנהלית — 91,630 קמ״ר. מספר 
תושביה 1974) 8,8604x10 ), מהם 560,000 באיים הנ״ל. לפ ׳ טריטוריות 
מעבר לים, באפריקה: אנגולה, מוזמביק, איי הכף הירוק ואיי סאו 
טומה וםרינ 0 י?ה? באסיה: מקאו ובאוקיאניה: טימור (ע׳ ערכיהם). 

גאוגדפיזז. עם׳ 505 < אקלים, עם׳ 506 ! צומח וחי, ע״ע ספרד. עט׳ 

326 — 328 < אוכלוסיה, עם׳ 506 ! דת, עם׳ 507 : חינוך, עם׳ 507 ; 

כוחות מזוינים, עט' 507 : משפט, עט' 507 : כלכלה. עס׳ 508 ; לשון 

וספרות, ע״ע פורטוגלית, לשון וספרות! אמנות, עט׳ 510 ; מוסיקה, 

עט' 512 ן היסטוריה. עט׳ 512 ; יהודים. עט' 524 . 

ה מבנה. מחציתה הצפונית של פ׳ היא ארץ הרים מבותרת מאוד 
ע״י העתקים ונחתת התורים. ההרים גבוהים — 1,500 — 2,000 מ׳ 
בקירוב. בדומה למקמה בספרד הם בנויים בעיקר סלעים קריסטא־ 
ליניים ומטמורפיים ושכבות עבות של סלעי משקע פלאוזואיים. כמה 
מגושי ההרים בם׳ הצפונית והתיכונה משתרעים מדרום־מערב לצפון־ 
מזרח, ביניהם סרה דה אשטרלה שבו הגבוהה בפסגות־פ׳ — 1,993 
מ׳. באיזור הרבה הורסטים ואגנים טקטוניים. מהם מבודדים ובעלי 
תכונות מיקרו־אקלימיות מיוחדות. 

בדרום התבליט הרבה יותר מתון: גבעות, רמה נמוכה ( 300 — 500 
מ׳), עמקים ומישורים רחבים וגם טורי הרים בודדים (הפסגה 
העליונה 900 מ׳). כאן שולטות שכבות סלעי משקע מסוזואיות וקנו־ 
זואיות. בפינה הדרומית מערבית יש שטח נרחב של סלעים געשיים 
פלאוזואיים. קווי העתק רבים גם בדרום. האיזור נתון לפעילות 
טקטונית המתבטאת ברעשים. כמה אזורי העתקים, בעיקר עמקי 
נהרות ואגנים, נפגעו קשה ברעשים כאלו (ע״ע ליסבון). מישור 
החוף של פ׳ צר ומתרחב בשפכי הנהתת הגדולים. קו החוף ישר 
ומועטים בו המפרצים. 

שלושת נהרותיה הגדולים של פ׳ דורו בצפון, טז׳ו (טחו) במרכז 
וגוד״ינה (ע׳ ערכיהם) בדרום, יורדים משולי המסטה הספרדית בסד¬ 
רת מפלים. הנהרות ויובליהם הם גורמים חשובים בתפרוסת האוב־ 



פורטוגל: כרמים בעסק הרורו (סשרר התיירות, ?יסבו!) 


לוסיד. ובפעילות המשקית. מימיהם מרובים בחדשי החורף והאביב 
ומתמעטים בקיץ ובסתיו. מקו המפלים, הסמוך לגבול המדיני, מער¬ 
בה, הם כשרים לשיט. 

האקלים ים תיכוני, אך השפעת האוקיאנוס האטלנטי רבה 
באזורי החוף ובצפון. משקעים יורדים בעיקר בחורף, אך שכיחים 
גם בשאר עונות השנה, פרט לדרום, שבו נדירים גשמי־קיץ. כמות 
המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,500 — 2,000 מ״מ בצפון, כ 600 
מ״מ בדרום ובשטחים מעטים — 400 — 600 מ״מ. פרט לאיזור שמצפון 
לעמק הדורו מאזן המים הוא שלילי. הטמפרטורה הממוצעת בחודש 
הקר ביותר (ינואר) היא ״ 9 (בצפון המזרח) — " 12 (בדרום). 
טמפ׳ מינימום מתחת ס 0 נדירות באיזור החוף, אך נרשמות באגנים 
פנימיים ובהרים. הטמפרטורה הממוצעת בחודש החם (יולי) ס 20 — 
״ 25 . טמפרטורות מעל " 35 אינן נדירות בדרום המזרח. 

צומח וחי, ע״ע ספרד, עמ ׳ 326 — 328 . 

אוכלוסיית פ׳ היא מההומוגניות באירופה מבחינת הרכבה 
האתני והדתי. כ 99% מהתושבים הם פורטוגלים, 1% — זרים בני 
עמים שונים ואפריקנים, המרוכזים ברובם בבירה ליסבון. 99.4% 
מהאוכלוסין הם קתולים. גידול האוכלוסיה קטן בשל הריבוי הטבעי 
הנמוך ( 1% — 1.2 ) וההגירה. עד 1960 היגרו בעיקר לברזיל וליתר 
מדינות אמריקה הלאטינית ומאוחר יותר לצרפת, לאמריקה הצפונית 
ולמושבות ם׳ באפריקה. בתקופה 1940 — 1970 גדלה אוכלוסיית פ׳ 
רק ב 12.5% . בתקופה 1960 — 1970 היגרו מפ׳ 540,000 נפש (כ 6% 
מהאוכלוסיה). מאז ראשית המאה גרמה ההגירה עודף בולט של 
נשים: ב 1970 נמנו 4,1384x10 גברים לעומת 4,530,000 נשים. 

אוכלוסיית המחוזות הדרומיים והמזרחיים דלילה: מחוז גז׳ה 
( 3 ( 86 ) 19 נפש לקמ״ר, מחוז פארו — 24 , מחוז ברגגסה (ב$מ 283 זש) 
— 27 . לעומת זאת צפופה אוכלוסיית המחוזות המערביים: מחוז 
פורטו — 576 , מחוז ליסבון — 583 נפש לקמ״ר. 

שיעור היושבים בערים עלה מ 23% ב 1960 ל 37% ב 1970 , 
שהוא מהנמוכים ביותר באירופה. יותר ממחצית האוכלוסיה העידו־ 
נית יושבת בבירה ליסבון (ע״ע) — 790,000 תוש , ( 1971 ) ובעיבורה. 
בליסבון־רבה — 1.2 מיליון תוש׳. באיזור העירוני השני בחשיבותו, 
פורטו (ע״ע אופורטו) — 700,000 תוש׳ (בתחומי העיר — 320,000 ). 
שאר ערי פ׳ קטנות מ 00 ( 504 נפש. החשובות שבהן הן: עיר האוני¬ 
ברסיטה קואימברה ( 3 ש< 1 ומ 001 ) 46,000 תוש׳ והטובל ( 561:6631 ) 
44,500 תוש/ 

רוב הכפרים קטנים, וברבים מהם כמה עשרות נפש בלבד. בצפון 
ובמערב מפוזרים בתי הכפר וסמוכים לשטחים המעובדים, ואילו 
בדרום מבנה הכפר צפוף ומגובש. בתבניתו ובמבנה הבתים בולטת 
השפעה ערבית. 

. 8 * 1 ; 1950 , 116 ) 1011 ^ 6 '( 0$111€ ? £60% 46 46 ) 611 ;. 7 ־ 1.6 , 01 ־ 811 .? 

. 5 , 0 ־, 1959 /ס 6 ( 71 ,נ 1 [$ץ 31 [ 15 מ $14 .ס ; 1957 

. 1965 3 , 7116 $1641*0)11116011 701x45 ,־ £1 * 311 ^ 

מ. בר. 


507 


פורטוגל: דת; בלבלה 


508 


ד ת. בם׳ קיים חופש הדת והפולחן. מרבית אוכלוסיית פ , משתייכת 
לכנסיה הקתולית־רומית. יחסי כנסיה—מדינר" שסבלו ממתיחות רבה 
מאז הקמת הרפובליקה והפרדת הדת מהמדינה ( 1911 ; ר' להלן, 
היסטוריה), התייצבו אחרי ההפיכה של 1926 , וההתקרבות שחלה 
אח״כ הביאה לידי שיתוף פעולה בין המדינה לארגונים המיסיונריים. 
יחסי הכנסיה־מדינה הוסדרו ב״קונקורדאט" וב״הסכם המיסיון" שנח¬ 
תמו ב 7.5.1940 . בעקבות הסכמים אלה נוסדו ארגונים דתיים, מוס¬ 
דות חינוך כנסייתיים, מפעלי סעד וצדקה. המדינה הכירה בנישואין 
הדתיים, בלי לבטל את הנישואין האזרחיים. הגירושין נאסרו על 
זוגות שנישאו בכנסיה. כן הוסכם שהמדינה תחזיר את רכוש הכנסיה 
שתפסה, מלבד אותם נכסים לאומיים שהם בעלי עניין ציבורי ומ¬ 
שמשים את הקהל הרחב. "הסכם המיסיון" הסדיר את הפעילות הדתית 
והחינוכית במושבות ם׳ מעבר לים. ב 1950 וב 1953 הותאם ה״קת־ 
קורדאט" למציאות הפוליטית שהשתנתה בהודו ובמושבות פ׳ הא¬ 
חרות. 

בפ׳ כ 5,100 כמרים, 1,166 סמינרים ו 593 מנזרים. אגודות נזירים 
ומסדרים מאוחדים ב״קונפדרציה הלאומית של מוסדות דתיים" 
(*חאס). בם׳ כ 38,000 נוצרים פרוטסטנטים. 

, 11 36 1940; 8. ]. 132x1 וץ 131#6 , 13 ז 6 ץו 01 ש 61 

. 1958 , $111111 ■?? 3 713 * 1 

חינוך. ביה״ם פועל ברוח שמרנית, קתולית ולאומנית. אין בפ ׳ 
בת״ס משותפים לבנים ולבנות. מ 1947 ישנה נמיה איטית למודרני¬ 
זציה של ביה״ס התיכון (לימוד לשונות מודרניות). גני הילדים הם 
פרטיים—ל בעלי יכולת. חינוך חובה חינם לבני 7 — 13 הונהג ב 1911 , 

ב 1970/71 למדו 940,000 תלמידים ב 16,284 בת״ס יסודיים ממ¬ 
לכתיים ו 52,447 תלמידים ב 734 בת״ס יסודיים פרטיים. ב 3 האוני¬ 
ברסיטאות (קואימברה [נוסדה 1290 ], ליסבון ופורטו) ובטכניון 
של ליסבון, למדו בתקופה הנ״ל כ 39,500 תלמידים. 

כוחות מזוינים. ס׳ נמנית בין חברות "הברית הצפון 
אטלנטית" (נאט״ו), ולכוחותיה נסיון מבצעי. שנצטבר בשנות לחימה 
רבות במושבותיה באפריקה. מספר המגויסים 204,000 איש, כולל 
מגויסים מקומיים באפריקה. מספר המילואים: כ 320,000 קיים 
שירות חובה לגילאים 20 — 45 . המשמר הלאומי הרפובליקני, גוף 
חצי־צבאי, מונה כ 9,700 איש. קיימת גם תנועת-נוער חצי צבאית 
המקיפה את הגילים 7 — 20 . למשטרה 13,700 איש, למשטרת המכס 
כ 6,000 איש, להג״א כ 90,000 איש (מתנדבים). תקציב הבטחון 
ל 1972 הגיע ל 425 מיליון דולר. 

כוחות הקרקע,כ 170,000 איש, מאורגנים במסגרת 2 רגימג- 
שים (חטיבות) של שריון, 8 רגימנטים של פרשים, 25 רגימנטים 
של חי״ר, ויחידות של תותחנות, הנדסה וקשר. מוצא הציוד מגוון 
(מאה״ב, צרפת ובריטניה). באנגולה משרתים כ 55,000 איש, במוזמ- 
ביק — כ 55,000 איש, ובגינאה הפורטוגלית — כ 27,000 איש. 

כוחות האוויר, כוללים למעלה מ 16,000 איש המפעילים 
כ 150 מטוסים מבצעיים, לרבות 16 מפציצי-בוכנה מיושנים, 3 טיי¬ 
סות קרב-הפצצה בעלות כלים מיושנים ו 40 מטוסי־תקיפה פיאטג. 91 
חדישים. כן ישנם 24 מטוסים מיוחדים לדיכוי מרידות (-ז€ז 1 !! 001 
ץ 0 ת £0 זט 15 ש 1 ). ישנה טייסת מטוסי-פטרול ימיים העומדים לרשות 
נאט״ו.יתר הכלים: כ 70 מטוסי־תובלה, כ 75 מטוסי-אימון וסיורוכ 110 
מסוקים. לחיל־האוויר שייכת גם חטיבה מוצנחת של כ 4,000 איש. 

כוחות הים כוללים למעלה מ 16,000 איש המפעילים 

מצבת האניות: 4 צוללות, 8 פריגטות, 6 קורווטות, כ 50 אניות 

וסירות־משמר, 16 שולות מוקשים ו 66 נחתות. חלק מהאניות עומד 

לרשות נאט״ו. " " 

0 . ס. 

משפט. שיטת המשפט של פ׳ מקורה במשפט הרומי והקאנוני. 
קובץ החוק הפלילי מ 1852 עודנו בתוקף. קוכץ החוק האזרחי החדש 
נכנס לתקפו ב 1967 ולצדו קיים גם קובץ החוק המסחרי. 


נישואין הנערכים בהתאם להוראות הדת הקתולית חייבים להי¬ 
ערך בצורה מסממת כנדרש בחוק, אך מותרים גם נישואין אזרחיים 
המוסדרים באמצעות המשפט האזרחי. נישואין הנערכים מחת למ¬ 
דינה, כשאחד מבני הזוג הוא אזרח פ׳, חייבים להירשם בפ׳ כדי 
שיהיו בני תוקף במדינה. 

במערכת השפיטה בם׳ שלוש ערכאות: ערכאה ראשונה, בימ״ש 
לערעורים ובימ״ש עליון. השופטים מתמנים לכל ימי חייהם. 

לצורך הדיון בעניינים אזרחיים ופליליים נחלקת המדינה ל 171 
מחוזות שבכל אחד מהם מספר בתמ״ש, בערכאות שובות. בתמ״ש 
מיוחדים דנים בעבריינות נוער וענייני אישות. 

קיימים גם בתמ״ש מינהליים שתפקידם לבדוק את חוקיות ההח¬ 
לטות המתקבלות ע״י הרשמות המינהליות. 

כלכלת פ׳ מפגרת במידה רבה אחרי ההתפתחות הכלכלית 
באירופה, משום שתהליך השיקום הכלכלי אחר מלה״ע 11 פסח עליה 
וחלק ניכר מהמשאבים הכלכליים הופנו למושבות באפריקה. 

בשנים 1960 — 1973 גדל התוצר הראלי בממוצע ב 6.2% לשנה, 
שיעור גבוה במקצת מהממוצע האירופי; אולם, הצמיחה הכלכלית 
של ם׳ איטית בגלל ביצול חלקי בלבד של פוטנציאל המשק בהש¬ 
קעות ובכוח-אדם ונטל קיום צבא גדול במושבות. התוצר לנפש 
עולה (ל 777 דולר [ 1972 ] לעומת 285 דולר [ 1960 ]) — בעיקר 
משום שהאוכלוסיה לא גדלה, בשל הגירת עובדים. אעפ״כ, ההכנסה 
לנפש בפ׳ היא רק כ 3 /< מההכנסה הממוצעת באירופה. 

כ 61% מאוכלוסיית פ׳ עוסקים בחקלאות, כ 17% בתעשיה וב- 
בינמ, כ 16% במסחר וכ 6% בשירותים ומינהל. הסיכמים להכנסה 
גבוהה יותר במדינות אירופה הגבירה הגירת עובדים מם׳, הקטינה 
את האבטלה והותירה אזורים חקלאיים רבים בתת־אכלוס. קצב 
הגירת העובדים מפ ׳ , שהיתה ספקית מסרתית של כוח עבודה 
לשכנותיה, גדל מ 50,000 לשבה בתחילת שנות ה 60 לכ 200,000 
לשנה מ 1969 . ההגירה מפ׳ — כ 55,000 נפש לשבה. 

בחקלאות עוסקים כ 60% מהאוכלוסיה, אולם תרומתה לתל״ג, 

כ 13% בלבד, בעיקר בשל פיצול המשקים ליחידות קטנות 
בצפון המדינה, וניצול חלקי בלבד של החוות הגדולות בדרומה. 
הפריון נמוך בשל שיטות עיבוד ישנות, פיצול ליחידות לא־כלכליות, 
רמת השקעות נמוכה והגירת העובדים. בצורת ותנאי אקלים קשים 
בשנים 1968 — 1973 הוסיפו להחמרת המצב בחקלאות. רק בשנות 
ה 70 הוחל במאמצים לגוון ולהעמיק את הייצור החקלאי כדי להיחלץ 
מהשמרנות בשיטות העיבוד ובסוגי הגידולים. והוחל בהקמת תעשיות 
לעיבוד מוצרי חקלאות, באזורי הייצור. 

הגידולים העיקריים: גרעיני מאכל, ירקות, פירות, גפנים 
(בעיקר ליין), זיתים (בעיקר לשמן) ושעם. הדיג מפותח לאורך 
החופים — אולם עיבוד הדגה מפוצל בין מאות מפעלים קטנים 
לשימור (בעיקר סרדינים ומקרל) ובכך פוחתת כדאיותם. 


גידולים ומשק-החי 


1972 

(')1961/65 

הגידול (באלפי טוגות) 

506 

560 

תירס 

1.093 

1,025 

תפוהי־אדמד 

585 

550 

היטה 

( 2 ) 800 

332 

עגבניות 

( 3 )220 

310 

תאנים 

726 

1-280 

יין 

380 

581 

זיתים 

55 

76 

שמן־זית 

85 

139 

תפוחי־זהב 

342 

540 

דגה 

1,120 

910 

בקר (באלפי ראש) 

1,420 

1.773 

חזירים (באלפי ראש) 

5.700 

5.142 

כבשים (באלפי ראש) 


( 1 ) ממוצע שנתי; ( 2 ) 1971 ; ( 3 ) 1970 




509 


פורטוגל: פלפלה ן אמנות 


510 



פורטונל; רציף דיג בליסבון. ברקע — יד 5 זכר טנלי־ארצות בני פורטוג? 
(לופמהנזה) 


ה ת עש י ה, שזכתה לעידוד ממשלתי נמרץ בשנים האחרונות, 
מרכזת את עיקר הפעילות הכלכלית במשק. מ 1970 גדלה התפוקה 
בכ 10% בשנה. ההתרחבות הרבה ביותר חלה במפעלים לייצור 
מוצרי השקעה, אולם משקלם של אלה בתפוקת המגזר כ 8% בלבד. 
הענפים החשובים הם: מפעלים לייצור מכונות, ציוד וכלי תובלה 
( 27.7% מתפוקת המגזר ב 1972 ), הלבשה והנעלה ( 20.8% ). כימי¬ 
קלים ( 12.6% ) ומזח ומשקאות ( 10.4% ). 

מתחילת שנות ה 70 הושם דגש בפיתוח התעשיה הכבדה! הוקמו 
והורחבו מפעלים פטרו־כימיים ובתי־זיקוק לנפט ופותחו מכרות 
הנחושת, הפחם, הגפרית והתלפרם. כ 80% מאנרגיית החשמל 
מופקים במפעלים הידרו־חשמליים. 


תעשיה ומחצבים 


— 

1972 

01961/65 

המוצר (באלפי טונות) 

425 

250 

פלדה 

377 

413 

חומצה גפריתית 

2.795 

1,578 

מלט 

86 

75 

אריגי כותנה 

40 

62 

שימורי סרדינים 

481 

147 

עיסת עץ 

210 

— 

שעם 

18 

114 

עפרת ברזל 

252 

( 2 ) 426 

פחם 

213 

280 

גפרית 

2,530 

— 

וולפדם (טונות) 

8,906 

4.566 

אנרגיית חשמל(מיליוני קו״ש) 


( 1 ) ממוצע שנתי! ( 2 ) ממוצע 1964 — 1968 . 


מערכת התחבורה משתלבת במערכת הדרכים האירופית אף 
שעדיין איבה מפותחת כראוי. יש בה כ 30,500 ק״מ דרכים ( 77 
ק״מ קשורים לאוטוסטרדה האירופית) עליהם נעים כ 610,000 כלי 
רכב. כ 3,563 ק״מ מם"ב, רובן בבעלות ממשלתית, מובילים את 
מרבית המטענים בס׳ וממנה. 

לפ׳ צי בן 1.21 מיליון טון ([נפח כולל רשום! מהם 4764x10 
טון מכליות) וחגרת תעופה לאומית, שבמלה העיקרי בליסבון, 
והיא מקשרת את פ׳ עם מושבותיה ומפעילה מספר קווים באירופה, 
ולברזיל. 

ב 1971 ביקרו בפ׳ כ 3.9 מיליון תיירים (מחציתם מספרד) 
שהכניסו כ 300 מילית דולר. יעדי התיירות, בעיקר תיירות החורף, 
הם לאזורי החוף הממחגים. 

סחר החוץ של פ , מאופיין בגדעון גדול בחשבון הסחר. עד 
1971 השתייכה פ׳ לאפמ״א ("איגוד אירופה לסחר חפשי"; ע" ע 


אירופה, כלכלה. כרך מילואים, עמ ׳ 186 ). עם פרישת הממלכה המ¬ 
אוחדת, דנמרק ואירלנד ביקשה פ׳ להצטרף לשוק האירופי המשותף 
כחברה נלווית״ מוצרי היצוא העיקריים: אריגי כותנה ( 18% 
מערך היצוא — 1972 ), הלבשה ( 10% ), מכונות ( 10% ), כימיקלים 
( 7% ), יין ( 6% ) ושעם ( 6% ). הם יוצאו בעיקר לממלכה המאוחדת 
( 23% ), אה״ב ( 11% ), גרמניה המערבית ( 7% ), אנגולה ושוודיה 
( 6% לכ״א) ומוזמביק ( 5% ). מקורות היבוא העיקריים: גרמניה 
המערבית ( 15% מערך היבוא — 1972 ), הממלכה המאוחדת ( 13% ), 
אה״ב ( 9% ), אנגולה ( 8% ), צרפת ואיטליה ( 6% מכ״א) וספרד 
( 5% ). 


סחר חוץ (מיליוני דולרים) 


גדעון 

יצוא 

יבוא 

שנה 

243 

172 

415 

1948 

238 

418 

656 

1963 

933 

1,294 

2,227 

1972 


המטבע: אשקודו (= 100 סנטאוו) = 0.037 דולר של אה״ב ( 27 
אשקודו= 1 דולר! ראשית 1974 ). פ׳ ומושבותיה קשורות לגוש 
האשקודו. על כלכלתן, ע״ע: אנגולה (גם כרך מילואים)) גינאה 
הפורטוגלית (גם כרך מילואים); מוזמביק; שאו טומה ופרינסיפה. 

מפה, ר׳ ספרד עמ׳ 336 . 

ד. גג. 

לשון וספרות, ע״ע פורטוגלית, לשת וספרות. 

אמנות פ׳ מהווה, עם זו של ספרד, חלק אורגני של אמנות 
חצי־האי האיברי, ותולדותיה נפרדו משל ספרד רק לאחר שזכתה 
בעצמאות מדינית, בשלהי המאה ה 12 . כמו בספרד, הושפעו הלוזי־ 
טנים הקדומים מהנוסעים ה 9 ניקים ומההתיישבות של בני קרת- 
חדשת; מאותר יותר, טבע גם הכיבוש הרומי את חותמו בפיסול 
ובארדיכלות: אמת- 
המים של אוזרת ר 
מקדש דיאנה הס¬ 
מוך לה משמשים 
עדות אפיינית לכך. 
השרידים החשובים 
ביותר מתקופת פלי¬ 
שות הברברים הם, 
כמו בספרד, המב¬ 
נים הוויזיגותיים, 
כגת חומת מצודת 
ז׳ורז׳ה הקדוש( 820 
בליסבון. הי¬ 
אחזות הפולשים ה־ 
מוסלמים בפ׳ היתה 
מוגבלת בשטח וב¬ 
זמן (עד שלהי המ¬ 
אה ה 12 ); שריד אפייני לבניינים מתקופה זו היא טירת גימאריאינש 

( 365 ־ 01111x131 ). 

הארדיכלות הרומאניתשל פ׳ הנוצרית הושפעה מאר־ 
דיכלות צרפת; על כך מעידים הקתדרלות של קואימברה ( 1162 
ואילך) ואוירה ( 1186 ואילך), והשלבים המוקדמים של בנייני הק¬ 
תדרלות בליסבון ובפורטו. ביח־העיריה בברגנסה הוא שריד נדיר 
של ארדיכלות אזרחית בסיגנת הרומאני ( 1200 בקירוב). מסדרי 
הנזירים תרמו לארדיכלות הכנסייתית, המהווה את השגה החשוב 
ביותר של פ , באמנות. המנזר המבוצר הגדול בטומאר, שממבנהו 
המקורי שרדה הכגסיה הפוליגתלית בלבד ( 1162 ואילך), נוסד ע״י 
הטמפלרים (ע״ע). מנזר אלקובאסה ( 1152 ואילך) משמש דוגמה 



פורטונ 5 : מגד 5 053 , ליסבח■ (המאה ה 16 ) 
( 5 ופםהנ 1 ה) 






511 


פורטוגל: אמנות; היסטוריה 


512 


לארדיכלות הגותית בנוסח החמור של המסדר הציסטרציאני. 
בס/ כבספרד, עיטורים עדינים רבים מעשה שבכה, בסיגנון הגותי 
המאוחר (״החצר המלכותית״ במנזר בטליה [ע״ע! 1388 — 1402 ]; 
הושלמה בראשית המאה ה 16 ). 

התפתחות הסיגנון העיטורי־הארכימקטוני, שרייתה מקבילה לזו 
של הסיגנון ה״פלאשרסקי״ הספרדי (ע״ע ספרד, אמנות, עמ׳ 341 ), 
הגיעה לשיאה בימי מנואל 1 (ע״ע; 1495 — 1521 ); — סיגנון זה 
כונה ם י ג נ ו ן מנואל י. מנזרים רבים הורחבו, חודשו ועוטרו, 
חלקם בהוראת המלך: "הקפלות הבלתי מושלמות" במנזר בטליה, 
ובמיוחד השער, מעשה ידי הארדיכל מ. פרנאנדש (פעל 1480 — 
1515 ); חצר מנזר הצלב בקואימברה ( 1495 — 1521 ; הארדיכל מ. 
פירש); ובעיקר, הכנסיה ומנזר ההיארונימיטים ברובע בלם של 
ליסבון (נבנו ב 1509 — 1519 , ע״י ד. בוימאק [ 0 ג:ץ 80 ; פעל 1490 — 
1525 ] זז , . דה קאשטיליו [ 038111110 ; מת 1553 ]). 

מנהיג אסכולת־הציור משלהי המאה ה 15 היה נונו גוג־ 
סאלוש (!ס^תסס! פעל 1450 — 1471 ) ; יצירת המופת שלו, שהוש¬ 
פעה מהראליזם של הדיוקן הפלמי המוקדם, הוא הפוליפטיכון של 
ועצנטיוס הקדוש ( 1465 — 1467 ; מוזיאון ליסבון). השפעת ה¬ 
אמנות הפלמית ששלטה בפ ׳ בראשית המאה ה 16 , נתמזגה, 
כמו בפלנדריה, בהשפעות הרנסאנס (הצייר פ. אגריקש [- 90111 
;ס!!!;]; הצייר — הנזיר קארלוש, ממוצא פלמי). 

השפעת הרנסאנס האיטלקי נתעצמה בימי דואן 111 
(ע״ע; 1521 — 1557 ) ונתמזגה בעיטור המנואלי. דוגמה אפיינית ב¬ 
א רדי כלות להשפעה איטלקית צרופה בנוסח פלדיו (ע״ע) היא 
החצר הראשית של מגזר טומאר, שבבנייתה התחיל דיוגו דה טורא- 
לווה ( 3 י\ 631 ז 10 ), ב 1557 . השפעה זו הגיעה לשיאה בכנסיית 
061£30 ת 00 10 > 3613 ^ 1 . 5 שבמומאר ( 1547 ). הצייר והתאורטיקן 
פראנסישקו דה אולאגדה ( 13 ) 9011311 : אמצע המאה ה 16 ) מאפיין 
את המעבר מן ההשפעה הפלמית לאפנה האיטלקית. בסוף המאה 
ה 16 פעל בפ ׳ הארדיכל האיטלקי פיליפו טרצי ( 102:1 ; 1520 — 
1597 ), נציג הסיגנון הכנסייתי הקלאסיציסטי (כנסיית סאן ויסנטה 
דה פורה [ 1582 — 1605 ], בליסבון). הפיסול של המאה ה 16 , בר¬ 
מתו הגבוהה, היה מעשה ידי זרים: בלט הצרפתי נ. שאנטךן (- 011311 
06606 ); פעל 1517 — 1551 ). 

בעקבות הדלדול הכלכלי והמדיני, בעת הכיבוש הספרדי ( 1580 — 
1640 ), דעכה גם הפעילות האמנותית והתרכזה בבניה הכנסייתית. 
נציג הבארוק ה מ א ו ח ר בם׳ היד, הארדיכל ד. אנטוגש (- 4.11111 
05 ת; פעל 1683 — 1734 ). בימי ז׳ואן ש (ע״ע; 1706 — 1750 ) פעלו 
בפ ׳ ארדיכלים זרים: ז׳.פ.ם. לודוביסה (לודויג) הגרמני(ס 10 '\ס 1 >!) 0 ! 
1673 — 1752 ) בנה את המנזר המלכותי במאפרה ( 1717 ואילך), בסיג- 
נון קלאסי מובהק; 1 נ. נאזוני האיטלקי ( 0111 צ 13 י 1 ; פעל 1732 — 1773 ) 
בנה, בין השאר, ב 1732 — 1750 , את כנסיית 0101205 105 > 60160 ?.$. 
בציור בלט ד. א. דה סקירה ( $63116163 ; 1768 — 1837 ), המזכיר 
ביצירתו במקצת את הטכניקה של גויה. 

אפיינים לאמנות של פ ׳ הם עיטורי חזיתות בנייני ציבור ופגים 
הכנסיות, בעיקר במאה ה 18 , ב א ז ו ל ח ו ס (ע״ע) — אריחי מאיו- 
ליקה מזוגגים־צבעוניים. 

באמנות החדישה אין פ׳ ממלאת מקום חשוב; נציגה מפורסמת 
בודדת היא הציירת מ. א. ויאירה דה סילוה ( 3 ־ 5115 13 ) ¥16113 ; נו׳ 
1908 ). 

< (. 013 ) גז €1 ־ 1 * 1 ג 0 .[ ; 1945 ,.? 012 1 ) ) 72 § 2 > ק 115 71 ) * 1/41 י 1 ־ו 0 ר 1 תז 1.3 .מ 

,* 11861 * 01 ? 1/471 , 10$ חב$ 1105 . 11 ; 1948-54 , 1-111 , 50 ) 07 / 12812 ) ) 471 

.? 111111 10111 ) 5 171 ) 117 ) 0 )/ 70/21 4 1 ) 112 > 471 ,גת $0 — ־ו 510 ט£ . 0 ; 1953 

- סס .) .[ ; 1959 , 1800 ס 1 1500 ,־ 001121121011 4 710011 ) 4712 ' 12 ) 111 1 ) 1112 

. 11.0 :() 196 , 1215 ) 3 ) 1 ) 4121 115 . 0123 . 8 1 ) 011 11112 <)$ 111 ) 11 ן) 0 ( 80 י 111110 \ 
. 1908 , 1800 — 1500 ,.? \ 0 4,1 711€ , 8011111 

א. רו. 


מוסיקה (להלן מר). מן התרבות המוסיקאלית הקדם־נוצרית 
שרדו לחניהם של שירי־חג אחדים, המשמשים גם היום באירועים 
דתיים. פיוטיו של אלפונסו x ("המלומד", ע״ע) מלך ספרד כתובים 
בניב גאלי־פורטוגלי, ואילו עדות ראשונה למר פורטוגלית עצמאית 
היא בשירי הטרובדורים (ע״ע), ילידי פ , . החשוב ביניהם דיל ויסנטה 
( 6 ) ¥10611 011 ; 11465 — 1535 ?), מוכר כאבי התאטרון בם׳. במחזו¬ 
תיו כלל שירי-עם ויצירות מוסיקאליות פרי עטו, בהן וילאנצ׳יקות 
(ע״ע מוסיקה, עמ׳ 542 ), רומנסות ושנסונים (ע״ע שם. עם׳ 550 ). 
באוניברסיטה שייסד דיניש (ע״ע) מלך פ׳ ( 1261 — 1325 ) בקואימ־ 
ברד, היתד, קתדרה למר, מהראשונות באירופה. במאות ה 16 — 17 
פרחה בפ׳ אסכולה פוליפונית שבראשה עמדו מנואל מנדש (נם׳ 
1605 ), האחראי על המוסיקה בעיר הולדתו אוורה׳ ותלמידו דוארטה 
לובו ( 1565 — 1646 ). גריגוריו דה מזה, מלחין ונגן־עוגב, ייסד באותה 
עת אסכולה של נגגי-ויזאלד, (ע״ע ספרד, עמ׳ 345 ). 

כיבוש ברזיל ציין ראשיתו של קשר מוסיקאלי הנמשך עד היום. 
אנטוניו דהה דה סילוה (ע״ע), יהודי, מלחין אופרות קומיות, מוצאו 
מברזיל. אנדרה ז׳ דה סילוה השתקע בסאו פאולו והיה ממניחי 
היסוד למוסיקה הברזילית; מרקום א. פורטוגל ( 1762 — 1830 ), מלחין 
אופרות פורה, יליד ליסבון, השתקע בריו דה-דנירו. רבים מכתה״י 
ששרדו עד אז הושמדו ברעידת־האדמה ב 1755 ובעת המהפכד, של 
1834 . — ב 1835 נפתח הקונסדווטוריון הראשון בליסבון, וממנו יצאו 
פסנתרנים רבים, החשוב בהם ז׳וזה ויאנה דה מוטה ( 1868 — 1948 ), 
שהיה גם מורה, מלחין ומוסיקולוג. עם מייסדי האסכולה הלאומית 
בסוף המאה ה 19 במנה פרנסישקו דה גאזול ( 1842 — 1925 ), ובין 
המלחינים החדישים ראוי לציון פרדריקו בראנקו, שעשה הרבה 
לחקר המר העממית ולאיסוף המר הקדומה. 

את המר העממית בם׳ מציינת רב-גוניות שמקורה בהשפעות 
שונות: של אזורים שונים בספרד, ושל המר הערבית. המודוסים(ע״ע 
טונים. מערכות ה-, עם׳ 469/70 ) הקדומים של שירי-העם רבים מציי¬ 
נים את קדמותם. בניגוד לאלה. שירי הפאדו ( 10 ) £ 3 ), המוכרים בעולם 
כולו, אינם מייצגים כל מסורת מוסיקאלית, והם משתנים בהתאם 
לאפנות המר הפופולארית. 

; 1944 , 71205 ) 1 ^ 10 ) 145 ) 5 05 ) 50 ) 1 ? 2£ */ 07 ?) 0 ) 712/151 4 , $2 3 י! ס 0$ ק 1.0 .'ל 
. 59 19 , 50 ) £12 07112 ? 111115100 30 132516710 ,ס 10 זגז 8 0113$ ־ 1 ? 10 > .( 

א, חג. 

פ ר ה י ס ט ו ר י ה — ע״ע איבריה; איברים. 

היסטוריה. שטחה של פ׳ מחדות ( 00060 ) דרומה היד, בעת 
העתיקה ארצם של הלחימנים. ב 139 נכנעו הלוזיטנים לרומיים, 
אחרי מאבק קשה בהנהגת גיבורם ויראתום. מהדות צפונה׳ עד 
למפרץ ביסקיה, ישבו הקלקים. בימי אוגוסטוס נכנעו גם הם לרומי; 
בימי דיוקלממוס אורגן שטח זד, בפרובינקיה קליקיה או גליקיה 
( 031136013 ), ומשמה נגזר שמה של גליסיה ( 0311013 ) שבצפון־ 
מערב ספרד. סמוך לשפך הדוח יסדו הרומיים את עיר הנמל פורטוס 
קלה (כיום פורטו [ 610 סי!ס]). במאה ה 5 החלו לקרוא לשטח הסמוך 
לה 56 ת 1150316 ) 06 '־ 1 16663 , ומכאן נגזר שמה של פ׳. 

השטת שבין הדורו למיניו ( 0 ו 1101 \) הוא, מבחינה לשונית 
והיסטורית, ערש האומה הפורטוגלית. הגליגו ( 0311620 ), שפת 
גליסיד, המדוברת מצפון למיניו, קרובה לפורטוגלית יותר מלספרדית, 
ועד למאה ה 11 היתר, היסטוריה משותפת לאיזור כולו, משני עברי 
המיניו, ב 408 כבשו הגרמנים הסובים את האיזור והקימו בו את 
ממלכתם. בנפרד מממלכת הויזגיתים (ע״ע) שהקיפה את שאר חלקי 
חצי־האי האיבת. תולדות ממלכת הסובים רצופים מאבק עם הוויזי- 
גותים. ב 585 כבשו הוויזיגותים את ממלכת הסובים ואיחדו את כל 
חצי-האי בשלטונם; גורל האיזוד היה כגורל ספרד, ויחד עמה נכבש 
ב 711 — 713 בידי הערבים. ע״ע ספרד, עמ׳ 348 — 352 . 

תחום התיישבות הערבים והברברים בם׳ היה מדרום למונדגו 



513 


פורטוגל: היסטומה 


514 


וההשפעה הערבית ניכרת גם היום במבנה השפה. באמצע המאה ה 8 
כבשו מלכי לאון (ע״ע) הבוצרים את השטח מצפון לד 1 רו. ב 1064 
כבש פרננדו 1 , מלך קסטיליה ולאון, את כל הארץ עד לטז׳ו 
( 0 ( 76 ), ואולם המראבטון (ע״ע) כבשו חזרה חלק משטחים אלה, 
עד שב 1093 יוצב הגבול לאורך המונדגו. 

שושלת בורגונדי ה.ב 1095 קיבל אברי מבורגונדיה, בעלה 
של טרסה, בתו של אלפונסו 1 /ו מחוץ־לנישואין, את רחבות "פ)ר- 
סוקליה". הוא היה כפוף לבן־דודו רמ 1 ן, בעלה שלאורקה׳ בתו החוקית 
של אותו אלפונסו. ב 1112 מת אברי ואלמנתו לחמה שנים רבות 
באחותה־החורגת אורקה (ע״ע). טרסה הרחיבה את שטח הרוזנות, 
אך לא השתהדרה מכפיפותה לקסטיליה. ב 1128 הדיחה בנה, אפונס 1 
אנריקס (ע״ע אלפונסו 1 ׳ עט׳ 747 ). בראשית שלטונו נלחם אפונסו 
במוסלמים ובקסטילים גם יתד, ב 1139 ניצח את המראבטון באואח 
ריקה ( 11€ { 616 ט 0 ) והוכרז בשדה-הקרב למלך פ , . ב 1143 הכירה 
קסטיליה בריבונותו על פ/ וב 1179 הכיר בה האפיפיור, אם כי באופן 
חלקי. 

אפונסו 1 עבר את הטז׳ו, וסיפח חלק מאכסטרמדורה ואף חלק 
מ״עבר-הטז׳ו" ( 0 ( 5.16016 !); ב 1147 סייעו לו צלבנים אנגלים. פלמים 
ופריזים, שעברו בפ ׳ , לכבוש את ליסבון(ע״ע מסעי־הצלב, עמ׳ 1114 ); 
תב הצלבנים נשאת בפ׳ ולא המשיכו במסעם לא״י. ב 1162 כבש 
אפונסו את ^ז׳ה ( 3 ( 86 ) וב 1165 את אוורה ( 062 ,!£). בסוף ימי 
אפונסו כבשו ה^וחידון (ע״ע) מהדש את אלנטדו ( 1179 — 1185 ), 
אך בתחילת המאה ה 13 שוב היה חבל ארץ זה בית פ׳. 

המלחמות הממושכות דלדלו בליל את פ׳ ואוכלוסייתה התמעטה 
מאוד. אפונסו 1 עודד התיישבות זתם בארצו ע״י הענקת כתבי- 
זכרות, ובנו, סנשו 1 ( 1185 — 1211 ), כונה "העמל" בגלל שקידתו 
על יישוב הארץ. זתם רבים — גרמנים, צרפתים, אנגלים, פלמים 
וכן קסטילים — נמשכו לפ׳. נבנו ערים רבות ולהן, וכן גם לערים 
הקיימות, ניתנו כתבי-זכרות; שטחים נרחבים שנכבשו מידי המוס¬ 
למים נמסרו גם למסדתם הצבאיים ״הכלליים״ — היוזזניטים והטמ־ 
פלתם, וגם למסדתם האיבריים המיוחדים קלטרווה. (קלעת רבה), 
וסנטיאגו דה קומפוסטלה — אלה בנו מצודות ומילאו תפקיד חשוב 
במלחמה המתמדת עם המוסלמים. סנשו דאג גם לתרבות ארצו, 
וכמרים־סטודנטים יצאו ללמוד באוניברסיטאות בולוניה, מונפליה 
ופאריס. ב 1211 התכנסה בקואימברה "אסיפת מעמדות" ראשונה 
( 00616$ ), בהשתתפות נציגי הכמורה, האצולה והקומונות. המטרה 
המיידית שלשמה כונס ה״קורטש" היתה לצמצם את סמכויות 
הכנסיה: הוחלט לאסור על המסדרים להחזיק בנכסי דלא ניידי, 
וסנשו הפסיק לשלם "מעשר" לכנסיה. 

אפונסו 11 ( 1211 — 1223 ) ירש מאביו את המאבק עם הכנסיה 
והחריפו. הוא החרים אדמות כנסיה, הסתכסך עם האפיפיור ומת 
מנודה. בימיו השתתפה פ׳ בקרב נום דה טולוסה ( 1212 ) — הקרב 
המכריע בין כל הנוצרים בחצי האי האיברי לבין המוסלמים, שבו 
נוצחו המוסלמים. בעקבות הנצחון הגבירו הפורטוגלים את לחצם 
על המוסלמים שבדרום, ובאמצע המאה ה 13 השלימו את כיבוש 
אלגדווה ( 6 ־.י 1£26 \•,); בכך נגמר תלקה של פ׳ ב״רקונקיסטד," 
(כיבוש חצי-האי האיברי מידי המוסלמים). המלחמה נוהלה בעיקרה 
בידי מסדרי-האבירים, ולא בידי הכתר. 

מלכותו של סנשו 11 ( 1223 — 1245 ) היתה רצופה מאבקים של 
הכתר עם הכנסיה והאצולה, שביקשו להחזיר לעצמן אח הזכויות 
היתרות ואת הרכוש שאיבדו בימי אפונסו 11 . ב 1245 הסמיך האפי¬ 
פיור את אפונסו, אחי סנשו, להדיח את המלך; פרצה מלחמת אזרחים 
ובסופה גלה סנשו לטולדו ומת שם. 

אפונסו 111 (ע״ע אלפונסו 111 ) העביר את הבירה מקואימברה 
לליסבון, וב 1254 כינס בליריה ( 7611-12 ) קורטש שבו השתתפו, לרא¬ 
שונה, סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי רכוש זעירים. גם אפונסו 111 


הסתכסך עם הכנסיה, הפקיע הרבה מאדמותיה ולא החזירן למרות 
שנודה. 

בנו של אפונסו, דיניש (ע״ע; מלך 1279 — 1325 ), שקד על פיתוח 
החקלאות, המכרות והייעוד, והחל להקים צי למסחר ולמלחמה. בימיו 
היתה הפורטוגלית לשפה הרשמית במקום הלאטינית. ב 1290 יסד 
דיניש בליסבון את האוניברסיטה הראשונה של פ׳ (ב 1308 הועברה 
האוניברסיטה לקואימברה). כלכלת פ׳ התאוששה, הארץ ייצאה 
מוצרי חקלאות, והוקמו תעשיות אריגה וייבוש עורות. היחסים בין 
הכתר לכנסיה הוחמרו, ודיניש הקפיד על הכמורה שלא תרכוש 
נכסים. בעקבות החלטתה של ועידת הכנסיה בווון ( 6 מת 6 ף\) לבטל 
את מסדר הטמפלרים הפקיע דיניש את רכושו הרב של מסדר זה 
ומימן בו את ״מסדר ישר׳ ( 061510 601610 ( 01-6 ) שהיה מסדר פורטו* 
גלי טהור. הוא גרש את הקסטיליינים ממסדרי קלטרווה וסנטיאגו 
דה קומפ 1 םטלה, ובמקומם ארגן מסדר מקומי, אוויש ( 12 ׳!\!). 

בימי אפונסו 1¥ (ע״ע אלפונסו; 1325 — 1357 ) גרם סכסוך שושל¬ 
תי למלחמה בין פ׳ לקסטיליה ( 1336 — 1340 ). אח״כ שוב לחמו פ׳ 
וקסטיליה כאחת במוסלמים, והביסוס בקרב על הנהר סלדו ( 1340 ). 
בסוף מלכותו ( 1355 ) פרד בו בנו, פדרו. שביקש לנקום את הריגת 
פילגשו, אינם דה קסטרו (ע״ע) — הטרגדיה שסופרים ומשוררים 
לאין ספור עתידים היו לפארה. 

במות אפונסו מלך פדרו 1 (ע״ע; 1357 — 1367 ) ונקם באכזריות 
באחראים לרצח אהובתו. הוא צמצם את זכויות האצולה והכמורה, 
וקורטש שהתכנס ב 1361 החליט שכל איגרת אפיפיור טעונה אישור 
מהמלך לפני פרסומה בם/ במאבקו עם האצולה והכמורה נשען פדרו 
על העירונים. בנו, פרננדו 1 ( 1367 — 1383 ), קיבל את אישור הקורטש 
להפקיע אדמות בלתי־מעובדות של אחוזות ולחלקו ( 1375 ). הוא גם 
ביטל את חומות המכס הפנימיות בין אזורי הארץ. כדי לעודד את 
הספנות נתן הכתר לבוני־אניות עצים חינם מיערות שהיו בבעלותו. 
אולם ם' נפגעה מאוד מ 3 מלחמות, עקב הסתבכותו של פרננדו 
במאבק על כתר קסטיליה (ע״ע ספרד, עמ' 355 ). בעקבות תבוסות 
צבאיות ( 1383 ), נאלץ פרננדו, שלא היו לו בנים זכרים, להסכים 
לנישואי בתו באטריז (^ז: 8631 ) לחואן 1 (ע״ע) מקסטיליה; אותה 
שנה מת פרננדו ( 1383 ), חואן ובאטריז נישאו והוכרזו למלכי פ׳ 
ואם באטריז שלטה כעוצרת בשם בתה. 

בית א ווי ש, 1383 — 1580 . נוכח סכנת סיפוח לקסטיליה 
פרץ בפ׳ מרד לאומי, וקורטש שהתכנס בקואימברה הציע את הכתר 
לז׳ואן, ראש מסדר אוויש ובנו שלא-מהנישואין של פדרו. אחד 
מגדולי מצביאיה של ם/ נונו אלוואךש ( 266$ ׳\ 1 \! סמטא), עמד 
בראש צבא עממי, וב 1385 הביס את הקסטיליינים בקרב אלדוברוטה 
( 08366062 ( 1 \!). המלחמה בקסטיליה נישאה על גל של התעוררות 
לאומית גדולה, ופ׳ נסתייעה באנגליה, שעמה כרתה "ברית-עולם", 
שעודנה בתוקף עד היום הזה. ב 1411 נחתם שלום עם קסטיליה. 

נצחון בית אוויש פתח דף חדש בתולדות פ׳. הנצחון הושג 



פורטוג?: קרב א 15 'וברוטה, 1385 (סכת״י כסחיאח הבריטי) 



515 


פורטוגל 1 היסטוריה 


516 


כתוצאה מתמיכת הערים ברואן 1 (ע״ע), בעוד שאצילים רבים תמכו 
בבאטריז וחואן. העלית התורשתית והקרקעית הישנה גלתה או ירדה 
מגדולתה, והעלית החדשה. היתה מורכבת מבעלי הון, בוני אניות וסו¬ 
הרים. בימי בית אוריש הגיעה פ׳ לשיא גדולתה, כתוצאה מריכוז מעיי¬ 
ניה בימאות, בתגליות גאוגרפיות וברכישת עמדות באיי הים ובחופי 
הארצות שנתגלו. פ׳ היתה לחלוצת הימאות באוקיאנוסים, וכתוצאה 
מכך— לחלוצת ההתפשטות האירופית מעבר לים. כבר דיניש ויור¬ 
שיו הניחו את היסוד לצי; ב 1341 גילה הפורטוגלי לואיש דה לה 
פרדה את האיים הקנריים. ב 1415 ערך ז׳ואן 1 מסע ימי וצבאי גדול 
וכבש את סאוטה בצפון מרוקו. כיבוש זה נתן בידי פ׳ פיקוח על 
מצרי גיברלטר והסחר העובר שם. אחד מבני ז׳ואן, אנריקה "הספן" 
(ע״ע הנריקה הספן) הקים ב 1418 את המכון הגאוגרפי הנודע בסגךש 
( 5 ^* 53 ), וריכז סביבו גאוגרפים, אסטרונומים וקרטוגרפים. אנריקה 
היה המדינאי הראשון בדורו שהכיר בצורך לארגן מסעות ימיים 
בשיטתיות, ומדי שנה בשנה שיגר משלחת לחקור את חופי אפריקה. 
כל משלחת חייבת היתה להרחיק יותר מקודמתה. המניעים לכך היו 
יצר־חדעת ושאיפות דתיות (מיסיונריות וצלבניות) ומסחריות. אלו 
קיבלו משנה תוקף עקב כיבושי העת׳מאנים וסגירת הדרך לקושטא. 
ב 1419 גילו הפורטוגלים את האי פורטו סנטו, ב 1420 — את מדירה, 
ב 1427 — 1430 — את איי האזורים, ב 1434 — את כף בוז׳אד(ר 
(■ 101 * 3 ( 80 ) בחוף מאורטניה וב 1446 את הסנגאל והכף הירוק. ב 1454 
קיבל אנריקה הספן מהאפיפיור מונופולין למחקר ימי עד הודו. במות 
אנריקה ( 1460 ) הגיעו הפורטוגלים עד סירה ליאון. 

יורשו של ז׳ואן, בנו בכורו דוארקה ( 1433 — 1438 ), נחל מפלה 
בנסיונו לכבוש את טנג׳יר ( 1437 ). במותו היה יורשו, אפונסו /ו(ע״ע 
אלפונסו 7 \; 1438 — 1481 ), ילד בן 6 , ובראשית מלכותו סבלה פ' 
מהמאבק בין הטוענים השונים לעוצרות — אם המלך ודודו פדר( 
דוכס וירגנסה (ע״ע), שהיה בנו שלא־מהנישואין של ז׳ואן ובעל 
השפעה עצומה במדינה, בגלל אחוזותיו הרבות, ודבר זה פגע בסמכות 
הבתר. אפונסו כבש את אלקצר סגיר ( 1458 ), ארזילה וסנג׳יר במ¬ 
רוקו ( 1471 ). הוא רצה לזכות גם בכתר קסטיליה, מכוח נישואיו עם 
חואנה, בת אנריקה /י 1 מקסטיליה; שאיפה זו סיבכה אותו במלחמה 
עם איסבל (ע״ע איזבל) ובעלה פרננדו מארגון. פלישתו לקסטיליה 
נסתיימה בקרב טור( ( 1476 ) שלא הביא נצחון ברור לצד כלשהו, 
ואפונסו ויתר על תביעתו למלוך בה. כתוצאה ממאבק זה נקבע, 
שקסטיליה תתאחד עם ארג(ן ולא עם פ׳, אע״ם שמבחינות רבות היה 
המבדיל בין קסטיליה לארג(ן, שהשפעת הקטלנים בה היתה רבה, 
גדול מהמבדיל בינה לבין פ׳. כשלוגו של אפונסו קבע מבחינה זו 
את עתידה — בים ולא בחצי-האי האיברי. 

ב 1469 יסד אפונסו חברה למסחר עם חוף גינאה ונתן לה מונו¬ 
פולין על סתר זה, תמורת התחייבות לגלות כל שנה כ 500 ק״מ של 
חופים לא נודעים. דבר זה נתן דחיפה גדולה למסעות-תגלית. בנו 
של אפונסו׳ ז׳ואן 11 (ע״ע; 1481 — 1495 ) החל בהקמת מצודות 
ותחנות מסחר בחופים שנתגלו, להבטחת הסחר עם הארצות החדשות. 
תחנת מסחר מבוצרת ראשונה הוקמה באלמינה שבחוף גאנה ( 1482 ). 
ב 1483 הגיעו הפורטוגלים לשפך הקונג 1 וב 1488 עבר ברטולומאו 
דיאש אח כף התקווה הטובה. קסטיליה הכירה במונופולין של פ׳ 
על המסחר עם אפריקה ובשלטונה ב״ארצות שלא נתגלו" מדרום 
לאיים הקנריים ( 1480 ). אולם גילוי אמריקה בידי קולומבוס גרם 
סכסוך בין שתי הארצות, עד שבוועידת טורךסיליס ( 5 ב 1£5111 *ז 10 ) 
נקבע הקו המפריד בין רשות הספרדים לרשות הפורטוגלים באמריקה 
ובמזרח גם יחד ( 1494 ; ע״ע אמריקה, עמ , 178 ). 

ז׳ואן 11 חיזק מאוד את שלטון הכתר, דיכא באכזריות את האצולה 
והוציא רבים מבניה להורג, ביניהם בן־דודו של המלך דוכס ברגנסה 
(עוזרו של הדוכס, דון יצחק אברבנאל, נמלט לספרד) ודוכם ויזאו 
(ג ¥12.0 ), גיסו של ז׳ואן. דואן מת בלי בנים, דורשו היה מנואל, 



פורטוגל: קטע סאטלס ( 1556 ) המתאר אניה פורטוגלית המפלינה 
סביב כף התקווה הטובה 


אחיו של הדוכס ויזאו שז׳ואן הרגו. מנואל 1 (ע״ע; מלך 1495 — 
1521 ) ירש ממלכה אבסולוטית, מאורגנת היטב, ונשען על הבורגנות, 
שהתעשרה והתעצמה כתוצאה מהמסחר עם הארצות שנתגלו. הוא 
איחד את מערכת הזכרות של הערים, פטר את הסוחרים מתשלום 
מסים על סחורות מעבר לים ( 813 :* 8 3 ** 03 ; 1500 ) והקטין את 
שיעורי המכס. 

ימי מנואל 1 היו תור הזהב של פ/ כתוצאה מהמהפכה בנתיבי 
הסחר בעקבות גילוי דרך הים להודו בידי וסקו דה גמה (ע״ע; 
1498 ) : הסחר במוצרי המזרח הרחוק ודרום מזרח אסיה, שעד אז 
עבר דרך המפרץ הפרסי דם־סוף לארצות הימה״ת, הופנה ברובו 
לנתיב הימי החדש, ובו שלטה פ/ מגלים ומצביאים פורטוגלים הקימו 
תוך עשרות שנים קיסרות ימית אדירה, שכמותה לא ראה העולם 
בהקף, אף ששטחה של קיסרות זו לא היה גדול: הפורטוגלים לא 
חדרו עמוק לארצות שכבשו, אלא הסתפקו במאחזים בחופי הימינם. 
מאחזים אלה הוקמו לאורך כל חופי מערב אפריקה ובאיים שבדרום 
האוקיאנוס האטלנטי, והקיפו את כל האוקיאנוס ההודי — מכף 
התקווה הטובה צפונה, לאורך חופי מזרח אפריקה, החזיקה ס׳ בסו־ 
פאלה׳ מוזמביק, זנזיבר, מומבסה, מליגדי ומקדישו; בכניסה לים־ 
סוף החזיקה בסוקוטרה, בעדן וזמן קצר אף במאסאוע ( 1520 — 1522 ); 
במפרץ הפרסי החזיקה במסקט, הורמוז ובחרין; חופי הודו חיו זרו¬ 
עים במאחזים אלה וכן צילון, מלקה, סומטרה, יווה, סלבס, טימור 
ואיי המ 1 לוקים, ואף בחופי סין ובאיי יפן היו מאחזים כאלה (ראה 
מפה, עמ ׳ 517/8 ). באמריקה שלטה פ׳ על חלק מצפון־מזרח ומדרום 
ברזיל. מרכז הקיסרות האדירה במזרח היתר. גואה (ע״ע) שבהודו, 
אדריכליה הגדולים היו פרנסישקו דה אלמידה ואפונם 1 ד׳אלבו^רק 
(ע׳ ערכיהם). בעיני פ׳ היתה להקמת הקיסרות משמעות דתית לא 
פחות מאשר מסחרית, ומיסיונרים, פורטוגליים ואחרים, הלכו בעק¬ 
בות המגלים — ופעמים כחלוץ לפני הסוחרים והכובשים — לנצר 
את בני הארצות שנתגלו. "ממלכת הקונגו" היתה הראשונה שמלכה 
התנצר. פעילותם של הפורטוגלים בחבש (ע״ע, עמ ׳ 107/8 ) גבעה 
הן מרצונם לבלום את המוסלמים והן מרצונם להעביר את הנוצרים 
המונופיסימים לקתוליות; גואה היתה מרכז פעולתו של גדול המיס¬ 
יונרים במזרח, פ. כסף־ר (ע״ע), מושב ארכיהגמון והמרכז החשוב 
ביותר של הקתוליות באסיה. הרגשת הגדולה והייעוד של בני פ׳ 
באה לכלל ביטויה ביצירתו של קמואינש 00513.135 05 ("הלוזי־ 
טנים"). ע״ע פורטוגלית, לשון וספרות. 

הסחר עם המזרח התרכז בליסבון, ועושר רב זרם אליה. רבים 
התעשרו גם מרכושם של היהודים שגורשו ב 1497 (ראה להלן, עמ׳ 
525 ). ההתעשרות הפתאומית, שלא באה מגידול הייצור, הולידה 
במהרה בעיות חמורות בכלכלה ובחברה: אינפלציה, חיי מותרות, 
שחיתות וירידת ערך העבודה. איכרים נטשו את אדמותיהם ועברו 



517 


פורטוגל: היסטוריה 


518 



אמריקה , 1 . ברזי? 1500 — 1822 ; אמר י פה , 2 . סאיטה 1415 — 1560 ; 3 . טננ׳יר 1471 — 1062 ; 4 . איי רקנרים 1420 — 1478 ;. 5 . סדירה 14200 ; 6 . א" האזורים 
מ 1427/30 ; 7 . כוי וררה מ 1440 , נינאה ביטאו'ט 1446 ; 8 . א? 0 ינה 1482 — 1637 ; 9 . פרננדו פו 1469 — 1778 ; 10 . סאו טומוז ופרינסיפה 1470 ;. 11 . קוננו 1484 — 
1620 ; 12 . אנגולה' 15750 ; 13 . סופ 5 ה 15050 ; 14 . טחסביק 15050 ; 15 . טיוסבסה ״ 150 — 1528 ; 10 . סאסאח! 1520 — 1522 . אסיה! 17 . סוקוטרה 1506 — 

1571 ; 18 . עדו 1521 — 1538 ; 10 . טסקט 1550 — 1650 ; 20 . נחדיז 1515 — 1622 ; !^היורסוז 1515 — 1622 ;, 22 . בנדר ענאש 1507 — 1622 ; 23 . ריו 1535 — 15 — 1961 ; 

24 . רמו 1558 — 1961 ; 25 . כוטכי 1530 — 1661 : 26 . גואה 1510 — 1961 ; 27 . קליקוט 1510 — 1616 ; 28 . צילוו 1578 — 1640 ; 29 . הוגלי 1537 — 1610 ; 30 . סריס 1520 — 
1613 ; 31 . מלקה 1511 — 1641 ; 32 . צפון סוטטרה 1514 — 1641 ; 33 . טערב יוה 1512 — 1596 ; 34 . סולוקר. 1512 — 1621 ; 35 . טיטור ט 1520 ; 36 . אסכוינה 1511 — 

1599 ; 37 . מקאו 15500 ; 38 . צ׳נג ציו 1547 — 1549 ; 39 . ניננפו 1535 — 1545 ; 40 . טגנה עיסה 1542/3 . 


לערים, שבהן היד, העושר מצד; עבדים כושים הובאו לם׳ לעבודת 
כפיים, ובאמצע המאה ה 16 היו הכושים 10% מכלל תושבי ליסבון; 
האוכלוסיה נתדלדלה, לפי שרבים היגרו למזרח או התיישבו בארצות 
התנחלות הפורטוגלים (בחיל, איי האזורים, מדירה ועוד) ורבים 
נספו במסעות. ההתעשרות הקלה לוותה בבזבוז ובשתיתות וכבר 
בימי דואן 111 (ע״ע; 1557-1521 ) נוצר מצב פרדוכסלי — כמד 
בספרד. בעלת מכרות הכסף העשירים באמריקה — שמדינה בעלת 
משאבי עושר רבים מחוץ סבלה מגרעת מתמיד בתקציבה ומאוצר 
ריק. 

ימי השפע הגדול היו ימי פריחה לתרבות, לספרות, לתיאטרון, 
לאמנות ולאדריכלות. התפתחות זו נבלמה עקב הראקציה הקתולית. 
ז׳ואן 111 הכנים לארצו, אחרי שגבר על התנגדות האפיפיור, את 
האינקוויזיציה ( 1531 ; ר׳ להלן, עם׳ 526 ). ב 1540 נכנסו גם הישר 
עים לפ ׳ , ובמהרה היו למעצבי החינוך, הקימו קולג׳ בקואימברה 
יוב 1555 ניתן להם מונופולין על החינוך. ב 1559 פורסם "האינדכם" 
(ע״ע, עם׳ 917 ) הראשת ובו נכללו ספרים רבים שהופיעו אותה עת 
בם/ אודרת ההומניזם ור,רנסאנס הוחנקה בהדרגה והאדיקות החשוכה 
שהשליטו הישועים היתה לרועץ למדינה. עם זאת מילאו הישועים 
תפקיד נכבד בראשית ההתיישבות בברזיל ועשו רבות לכינת יחסי 
שלום עם האינדיאנים שם. 

במות ז׳ואן ירשו נכדו הקטין, סבאשטיאון (ע״ע סבסטין; 1557 — 
1578 ). העוצרים היו קטרינד. סבתו ואח״ב החשמן אנריקה, אחי 
ז׳ואן. ב 1568 , בהיותו בן 14 , התל סבאשטיאון לשלוט. הוא היה נתת 
להשפעת הישועים, חונך בחח של קנאות דתית, שגה בדמיונות והיה 
הרפתקן ברוחו, אימפולסיווי ונעדר־יציבות. הוא יצא ל״מסע־צלב" 
נגד מחקו, ונפל בקרב באלקצר אלפביר — המפלה החמורה ביותר 
בתולדות פ׳ ( 1578 ). 


במות סבאשטיאון הוכרז החשמן אגחקה, בן 66 . למלך. ב 1580 
מת אנריקה ובית אודש נכרת; כבר לפני כן החל מאבק בין טוענים 
שונים לכתר. אנחקה תמך בתביעתו של פלי?ה 11 , מלך ספרד, לכתר 
פ׳; אולם הקורטש בחר למלך את אנטוניו, אב המנזר של קרסו, 
נכדו של מנואל 1 מחוץ־לנישואין. אנטוניו נהנה מתמיכה עממית 
נרחבת, אך גייסות ספרד פלשו לפ ׳ . הביסו את אנטוניו והוא נמלט 
מהארץ; באפריל 1581 בחר הקורטש בפליפה למלך פ׳, והוא כונה 
שם פליפה 1 . 

שלטון ספרד על פ׳, 80 5 1 — 40 16 . האיחוד בין ספרד לס׳ 
אמוד היה להיות פרסונלי בלבד. פליפה הבטיח שתכובד האוטונומיה 
המלאה של פ/ ישמרו חוקיה, הקורטש המיוחד לה, השימוש כפור־ 
טוגלית וזכויות הסחר שלה במושבותיה, וכל ענייני פ׳ שיובאו לפניו 
במדריד יהיו בטיפול מועצה מיוחדת מורכבת מפורטוגלים בלבד. 
אולם בנו, פליפה 11 (פליפה 111 מספרד, 1598 — 1621 ), התעלם מהת¬ 
חייבויות אלו ונכדו, פליפה 111 (פליפה /ג! מספרד) פגע בהן בצורה 
בוטה ולמעשה שלטו הספרדים בם׳ והיא איבדה את עצמאותה. 

אחרי כיבוש פ , בידי הספרדים ב 1580 נמלט אנטוניו לאיי האזו־ 

חם והמשיך במאבקו עם פליסה 1 . אולם נסיונו לכבוש את ליסבון, 
בסיוע ספינות צרפת ואנגליה, נכשל ( 1589 ). אנטוניו עבר לצרפת 
ומת שם. את רוח ההתנגדות לספרדים סימל דווקא המלך המת 
סבאשטיאון, ובפ ׳ נפח הסבסטיניזם — האמונה שסבאשטיאון לא 
מת והוא עתיד לשוב היתה בעלת אופי משיחי. וארבעה מתחזים 
לסבאשטיאון עוררו מחדות נגד הספרדים, האחרונה בהן ב 1600 . 

כבר בראשית האיחוד נפגעה פ׳ מסכסוכיה של ספרד עם ארצות 
אחחת. ב 1594 נסגר נמל ליסבון בפני ספינות הולנד, שבה לחמה 
ספרד. כיוון שכך החלו ההולנדים מפליגים להודו ולמזרח, להשיג 
במישחן תבלינים ושאר מוצחס שבאו משם וכמוהם עשו האנגלים. 








519 


פורטוגל: היסטוריה 


520 


אויבי ספרד! ב 1600 קמח "חברת הודו המזרחית"(ע״עהדו המזרחית, 
חברת) האנגלית, ב 1602 הקימו ההולבדים חברה כזאת ובעקבותיהם 
הלכו הדנים, הצרפתים והשוודים. ליסבון חדלה להיות מרכז השיווק 
של מוצרי המזרח. פ׳ איבדה גם הרבה ממאחזיה (איי התבלין, מלקה, 
צילון, הורמוז וחלקים מהודו, אנגולה וברזיל). 

בימי פליפה 111 ( 1¥ ) החריפה ההתנגדות בם , לשלטון ספרד 
עקב מדיניות הדוכס אוליורם (ע״ע), שהטיל על פ׳ מסים כבדים 
יותר מאשר על ספרד. ב 1637 פרץ מרד בדרום פ׳; הוא דוכא באכ¬ 
זריות ואז התקשרו מנהיגיו עם צרפת, בהנהגת רישליה (ע״ע) 
והבטיחו את עזרתה להם. ב 1.12.1640 פרץ מרד כללי בפ ׳ וכעבור 
שבועיים הוכתר ראש המורדים הדוכס ברגנסה למלך ז׳ואן 1¥ 
(ע״ע; 1640 — 1656 ). 

בית ברגנסה, 1610 — 1910 . קורטש שהתכנס ב 1641 
הכיר במלכות דואן וכן הכיח בו צרפת, הולנד, שוודיה ואנגליה. 
אולם הכרת ספרד נתקבלה רק ב 1668 , אחרי מלחמה ממושכת בין 
שתי המדינות. במחצית הראשונה של מלחמה זו צריכים היו הפור¬ 
טוגלים להיאבק גם עם ההולנדים, שהחזיקו ברבות ממושבות פ׳. 
ב 1648 כבשו הפורטוגלים מחדש את אנגולה וב 1654 השלימו את 
גירוש ההולנדים מברזיל. על ארגון המינהל במושבות, ע״ע ברזיל, 
עט׳ 608 — 610 ׳ 614 : הדו הפורטוגזית, עט׳ 592/3 ; אנגולה, עם" 
302/3 ; התישבות, עם׳ 649 . עד 1659 תמכה צרפת בפ ׳ , כדי להחליש 
את אויבתה ספרד. צבא פ׳ הביס בהפרשי זמן ניכרים, את הספרדים, 
פעם אחת במונטידו( 0 ; 1 :זת 0 ^ן; 1644 ) ופעם שניה באלוואש ( 1659 ) 
ובקרב אחרון זה תם שלטון ספרד. בשלום הפירנאים ב 1659 הת¬ 
חייבה צרפת להפסיק את תמיכתה בם׳; הפורטוגלים פנו לעזרת 
אנגליה וצ׳רלז 11 (ע״ע) נשא לאשה את קטרינה, אחות אפונסו ¥1 
(ע״ע אלפונסו ¥1 ; 1656 — 1667 ). כנדוניה קיבלה אנגליה מם׳ את 
בומבי וטנג׳יר וכן כסף רב, ושלחה לה נשק וחיילים. צבא פ' ניצח 
את הספרדים באוורה ( 1663 ) ובמונשש קלאחס ( 1665 ). ב 1668 
נחתם חוזה שלום. 

ב 1667 הודח אפונסו ¥1 , החולני והרופס בשכלו, והוגלה לאיי 
האזורים. אחיו, פדרו 11 ( 1667 — 1706 ; עד מות אפונסו ב 1683 היה 
עוצר). השליט משטר של אבסולוטיזם ומ 1697 לא כונס הקורטש. 
פדרו וראש ממשלתו, הרחן אריסאירה ( 2 זו:״״£), שקדו על פיתוח 
כלכלתה של פ׳ בחח המרקנטיליזם (ע״ע). החקלאות לא יכלה 
לספק את צרכי הארץ בדגן, למרות הפיכתו של מחוז מיניו( 110 ״ 11 ^) 
בצפון לאסם־התבואה של פ/ הכסף הדחש ליבוא דגן, במיוחד 
מצרפת ולומברדיה, בא מתוצרת המושבות, בייחוד ממטעי הסוכר 
בברזיל. התלות בברזיל גדלה בשנים האחחנות של המאה ה 17 , 
כשנתגלה זהב במיניאם־ךדאיס. בפ ׳ גופא קמה מאמצע המאה ה 17 
תעשיית אחג ענפה. אולם בתחילת המאה ח 18 חל מפנה מכחע 
בכלכלת פ׳, כתוצאה מהסכם הסחר עם אנגליה (הסכם מתיואן 
[״סב! 10111 ״<] ; ע״ש הדיפלומט האנגלי שניסחו; 1703 ). אנגליה הפ¬ 
חיתה מאוד את המכס על יין פורט (הקרוי ע״ש פורטו) ום׳ הפחיתה 
את המכס על אחגי אנגליה. הסכם זה נתן דחיפה גדולה לענף היין 
בפ׳ אך חיסל את תעשיית האחגים שלה. הזהב מברזיל סייע אפוא 
לתיעושה של בריטניה ואילו פ , נשארה ארץ חקלאית ותיעושה 
התעכב יותר ממאה שנה (החוזה בטל באמצע המאה ה 19 ). יש 
היסטוריונים הסבוחם, שכלכלת פ' נפגעה מהסכם מתיואן יותר מאשר 
מהאיחוד עם ספרד. הסכם זה החריף גם את הקיטוב החברתי בם׳: 
המעמדות העליונים, שנהנו מהזהב של בחיל (מ 1728 — מהיהלומים 
שנתגלו שם), יכלו גם לקנות מוצרי יבוא זולים; מעמד היצרנים, 
במיוחד בעלי־המלאכה, נהרס. 

בדומה לעושר שבא במאה ה 16 מהמזרח גרם גם העושר ממכחת 
ברזיל לחיי מותרות, שחיתות והקמת בנייני פאר, בלי כל יחס לצרכי 
התבדה. אלא שהעושר מברזיל היה מרוכז במידה גדולה יותר בידי 


הכתר. דבר זה בלט בימי ז׳ואן 7 (ע״ע! 1706 — 1750 ), שהקים את 
ארמון מאפרה ( 3 ז 13£ \) האדיר, דוגמת ורסאי, והאצולה היתה, דוגמת 
צרפת, לאצולת-חצר. הוא בנה גם את הספחה הגדולה של אוניבר¬ 
סיטת קואימברה, הקים את האקדמיה המלכותית להיסטוריה והיה 
פטרון נדיב לאמגויות. אך כלכלת פ׳ לא נבנתה מבזבוז מלכותי זה 
ובסוף מלכותו של ז׳ואן התעוררו בעיות פיסקליות. קפאון הכלכלה 
מבית וגילוי המכרות בברזיל המחצו רבים להגר, אך השלטונות 
ניסו לבלום הגירה זו. 

פ , נהגתה משלום ממושך. היא השתתפה אמנם ב״מלחמת הירשה 
הספרדית״ (ע״ע) לצד ארבי ספרד וצרפת וב 1706 השתתף צבאה 
בכיבוש מדחד; אולם ב 1707 היכה המרשל בחיק (ע״ע) את הפור¬ 
טוגלים באלמנסה והם פרשו למעשה מהמלחמה. ז׳ואן ¥ יצא 
למלחמה למטרה דתית בלבד — ל״מסע צלב" שקרא האפיפיור על 
תורכיה— וציו השתתף בקרב מןןפן. בתמורה נקבעה ליסבון למושב 
חשמן־אפטחארך ( 1716 ); ב 1740 מוזגה משרה זו במשרת הארכי¬ 
הגמון שם. 

מלכותו של ז׳וזה ( 1750 — 1777 ) היתד, תקופת תיקונים ביזמתו 
של רה״מ הגדול החזן דה פומבל (ע״ע). תיקונים אלה היו ברוח 
האבסולוטיזם הנאור ו״ההשכלה". זכויות האצולה והכנסיה צומצמו, 
נאסר על הכנסיה לרכוש נכסי דלא ניידי וב 1773 גורשו הישועים 
מפ , וממושבותיה; הוקמו מוסדות חינוך רבים; בוטלה העבדות בם , 
(אך לא במושבותיה); הצבא אורגן מחדש בעזרת מומחים גרמניים, 
והוקמו חבחת מונופוליסטיות לסחר עם המושבות וחברה לשיווק 
יין הצפון (עד אז שלטו אנגלים בסחר היינות). פומבל שיקם גם את 
ליסבון, שנהרסה ברעש ב 1755 . 

תיקוניו של פומבל ושיטותיו עורח התנגדות רבה. במיוחד בקרב 
האצולה, שנגדה הפעיל טרור והוציא מבניה להורג. בעלותה למלוכה 
פיטרה מחה 1 ( 1777 — 1816 ) את פומבל. היא שחררה את האסיחם 
המדיניים, אויבי פומבל, החזירה לאחחותיהם אח יורשי האצילים 
שהוציא להורג, התירה. לישועים לשוב לפ/ אך לא הרשתה להם 
לעסוק בחינוך ולהחזיק בתפקידים ציבוריים. גם בימיה הוקמו מוס¬ 
דות חינוך ותרבות: הספחה הלאומית ( 1796 ), התיאטרון הלאומי 
וכמה אקדמיות מקצועיות. 

העת החדשה. ב 1792 נטרפה דעתה של המלכה, בנה היה 
לעוצר ובמותה — למלך (ע״ע ז׳ואן ¥1 ; 1816 — 1826 ). ז׳ואן דיכא 
את תומכי המהפכנים בצרפת וב 1793 הצטרף לקואליציה נגד צרפת. 
ב 1801 פלשו הספרדים לפ , ׳ במצוות נפוליון, כבשו את מחוז אולי- 
ונסה ( 3 ? ״ 011%6 ) ובהסכם בדחום אילצו את ם׳ לפרוש מהמלחמה 
( 1801 ). בעקבות ״הסגר היבשה״ שהטיל נפוליון ( 1806 ), נדרשה 
פ׳ לאסור על אניות בחטיות להיכנס לנמליה; כיוון שפ׳ סרבה 
למלא דרישה זו, חתמו ספרד וצרפת הסכם סודי לחלוקתה וב־ 
30.11.1807 כבשו הספרדים והצרפתים, בפיקוד הגנרל דינו( 111001 ), 
את ליסבון. משפחת המלוכה ועמה אצילים וחצרנים רבים, כ 15,000 
נפש, נמלטו לברזיל, בהיפר צי בחטניה ובהסכמת דינו. 

באוגוסט 1808 נחת צבא בחטי׳ בפיקודו של ארתר ןלזלי (אח״כ 
דוכס ולינגטו׳ן, ע״ע) במפרץ מז׳נדגו וב 21.8.1808 הביסו את הצרפ¬ 
תים בוימיח (סז 01 ת ¥11 ). בעקבות מפלתם חתמו הצרפתים על הסכם 
סינמרה, ובו הסכימו להוציא את כוחותיהם מפ' ( 31.8.1808 ). אולם 
בפברואר 1809 חזרו הצרפתים, בפיקודו של סולט (ע״ע) וכבשו את 
צפון פ , ואת פורטו; ולזלי חזר לגד, גירש את הצרפתים וחדד לספרד; 
באוגוסט 1810 פלשו הצרפתים בשלישית, בפיקודם של מסנה, ני 
(ע״ע) ודינו. ולינגטון הביסם בבוסקו, ( 81158300 ) וצבאם התפורר 
מול קו הטורש ודרש מחמת קשיי אספקה. הגנרל ברספודד (ע״ע) 
ארגן צבא פורטוגלי גדול — כ 300,000 אלף חיילים׳ מתוך אוכלוסיה 
של פחות ם 3 מיליונים נפש. עליהם יש להוסיף כ 000 ׳ 120 חיילים זחם, 
ששהו בארץ, התכלכלו בעיקר על חשבונה, ועשו מעשי שוד והרס 



521 


פורטוגל: היסטוריה 


522 


שפגעו במשק. את השלטון ניהלו קצינים בריטים, בשם העוצר 
בברזיל. מצב זה נמשך גם אחרי תום המלחמה בצרפת, כי ז׳ואן 
וחצתיו לא נחפזו לשוב מבחיל, שבה חשו בנוח בקרב האריסטו¬ 
קרטיה של בעלי-המטעים: ואילו בפ ׳ נמצאו תומכים ברעיונות 
המהפכה הצרפתית, ורבים מאוד הושפעו מהנעשה בספרד ומהחוקה 
הליברלית שפורסמה שם ב 1812 (ע״ע ספרד, עמ׳ 367 ). ב 1815 
חדלה בחיל להיות מושבה והיתה ל״פ׳ שמעבר לים"! בדיעבד 
היתד. דיו דה ז׳נירו לבירת הממלכה כולה. 

בם׳ גברה ההתמרמרות על שלמון הבריטים, בראשות ברספורד. 

ב 1817 דיכא ברספורד באכזריות קשר של אזרחים ואנשי צבא, 
שדרשו לכנס אסיפה מכוננת שתחוקק חוקה. הדיכוי הגביר את הפעי¬ 
לות המחתרתית, שלה תרמו "הבונים החפשים". ב 1820 יצא ברס־ 
פורד לברזיל, כדי לשכנע את ז׳ואן לחזור לפ ׳ ; בהעדרו פרץ בעיר 
פורטו מרד צבאי ( 24.8.1820 ), והשלטון נמסר ל"מועצה" (ב 1 מ 011 
ובה קציני צבא, מוח אוניברסיטאות ושופטים בעלי השקפות ליבר¬ 
ליות. הדונטה התאחדה עם הדוב טח שקמה בליסבון: הממשל החדש 
סילק את הבחטים, זימן את "אסיפת המעמדות", והיא הפכה לאסיפה 
מכוננת, ובה אושרה חוקה דומה לחוקת 1812 בספרד. חוקה זו נתנה 
זכות בחירה לבעלי רכוש ולבעלי הכנסה מעל לגובה מסמם, לק¬ 
צינים, לבוגח בת״ס גבוהים ולכמורה הרמה. למלך ניתנה זכות 
להטיל "וטו" על חוקים, אך אישור חוזר של בית־הנבחחם, שצחך 
היה לקום במקום אסיפת המעמדות, עשוי היה לבטל את ה״וטו". 
ז׳ואן נדרש להישבע אמונים לחוקה. 

ביולי 1821 הגיע דואן לליסבון עם בנו הצעיר מיגל! את יורש- 
העצר, פדרו, השאיר בברזיל כעוצר. ז׳ואן נשבע אמונים לחוקה, אך 
מיגל בנו סירב לעשות זאת. בינתיים התעוררה בעיית ייצוגה של 
בחיל באסיפה הלאומית החדשה בליסבון. הליברלים בם׳ הסכימו 
לתת ייצוג לבחיל, אך בצורה שתחזיר לשם למעשה את שלטון פ׳. 
כתגובה הכחזה ברזיל על עצמאותה ( 7.9.1822 ) והעוצר הוכתר 
לקיסר פדרו 1 (ע״ע בחיל, עט׳ 615 ). 

צבא פ׳, נרגז על אבדן בחיל, נענה לקחאת מיגל להחזיר את 
המשטר האבסולוטי. מחדה ראשונה, באוגוסט 1823 , נכשלה, אך 
במחדה שניה, באפחל 1824 , ניצל המלך רק הודות להתערבות 
המעצמות ומיגל גלה מם׳. בעת המרידה ביטל המלך את החוקה. 

ב 1826 מת דואן 1 ׳\. בנו, פדרו 1 קיסר ברזיל, הוכר כמלך פ׳ 
(בתואר פדרו ׳\ 1 ). הוא פרסם חוקה חדשה ( 00118111110101131 ג 1 ז 3 נ>). 
ה״קרטד." היתה פשרה בין הליברלים לבין האבסולוטיסטים. היא 
קבעה שיהיו שני בתים בקורטש, אחד נבחר ואחד ממונה מטעם 
המלך! למלך תהיה זכות ל״וטו" בלתי־מוגבל וזכות לפזך את שני 
הבתים. מיד אח״כ ויתר פדרו על כתר פ׳ לטובת בתו, מחה דה 
גלוחה בת ה 7 , מינה את אחיו מיגל לעוצר וקבע שבבוא העת ישא 
מיגל את מחה דד. גלוחה לאשה ויהיה למלך אם יישבע אמונים 
ל״קרטה". 

מיגל נשבע אמונים ל״קרמה״ והוכרז למלך ( 1828 ). ראשית 
מעשהו היה פיזור הקורמש וכינוס קורטש בנוסח הישן, כלר, 
"אסיפת מעמדות". זו הכירה בו כמלך אבסולוטי והדיחה את מחה 
דה גלוחה. בתגובה מרדו הליברלים ופרצה מלחמת אזרחים ( 1828 — 
1833 ). מיגל הביס את המורדים אך הם הקימו ממשלה גולה באיי 
האזו׳חם ונעזח בצרפת ובבחטניה. באמצע מלחמת האזרחים ויתר 
פדח על כתר בחיל כדי להיאבק על זכות בתו למלוכה בפ' ( 1831 ). 
ב 1833 נחתו בם׳ כוחות המורדים, שמחציתם היו צרפתים ואנגלים, 
הביסו את מיגל, והוא גורש מהארץ. 

פדת היה לעוצר ובמותו ( 1834 ) מלכה בתו, מחה 11 . פדרו ביטל 
את המסדחם הדתיים והפקיע את נכסיהם: בראשית מלכותה של 
מחה 11 בוטל ה״מעשר" לכנסיה, בוטלו הזכויות היתחת של האצולה, 
ונמכרו נכסי המלוכה, האפטחארכים של ליסבון והמנזחם. מכיחת 


אלו אפשת צמיחת מעמד חדש של בעלי אחחות ונכסים בעחם, 
"עשירים חדשים" שהיה להם אינטרס מוקנה למנוע את החזרת 
הנכסים לכנסיה. מריה 11 ביקשה לשמור את חוקת אביה (ה״קרטה") 
אך מלכותה היתד. רצופה הפיכות צבאיות של תומכי החוקה הדמו¬ 
קרטית של 1822 — מזה, ושל תומכי ה״קרטה״ — מזה. ב 1846/7 
התנהלה מלחמת אזרחים בין הצדדים היחבים, וגם היא הוכרעה 
בהתערבות מבחוץ, של צרפת, בחטניה וספרד. הפיכה צבאית ב 1851 
העלתה לשלטון רודנות של המרשל סלךניה ( 53111311113 ). ממשלתו 
אפשרה "שיקום" ( 50 ;> 3 ז:> 11 ^ 1 ) ע״י פיוס הצדדים היחבים. נספח 
ל״קרטה" הנמיך את מדד הרכוש שהיה תנאי לזכות בחירה ואישר 
את זכות האיכחם לקבל אדמות מהמדינה. 

היציבות שהושגה נמשכה גם אחרי תום שלטונו של סלדניה 
( 1856 ), בימיהם של פדח ( 1853 — 1861 ) ואחיו לואיש ( 1861 — 
1889 ). יציבות זו אפשרה שגשוג מסרם בכלכלה, פיתוח התחבורה 
ותיקונים בחינוך ובמשפט. ממשלות של ליברלים ושל שמרנים הת¬ 
חלפו בצורה מסודרת, אך ההתערבות בבחיחת תקנה את הפרלמנט- 
חזם מתכנו ובסוף מלכותו של לואיש הדח מספרד רעיונות אנרכי- 
סטיים ורפובליקניים. 

בימי קרלוש ( 1889 — 1908 ) גברה התסיסה, עקב כשלון במדיניות 
החוץ: פ׳ ביקשה לספח את השטח שבין אנגולה למוזמביק, ליצור 
רציפות טחטוריאלית ביניהן, ושיגרה צבא להשתלט על שטח זה. 
בחטניה התנגדה לכך, שיגרה אניות מלחמה לליסבון והגישה אולטי¬ 
מטום לם׳ לסגת מהשטחים שכבשה ( 11.1.1890 ) ; לימים התפייסה פ׳ 
עם בעלת־בריתה המסרתית נוכח תכניות גרמניה להשתלט על מוש¬ 
בותיה ( 1899 ). אולם התוצאה המיידית של כניעת פ׳ לאולטימטום 
היתה נפילת הממשלה, מהומות ומחדת־נפל רפובליקנית ( 31.1.1891 ). 

השפעת הרפובליקנים גברה משעשו הליברלים יד אחת עמהם 
והחלו מותחים ביקורת על המלוכה. שערוחות כספים החחפו את 
מאבק המפלגות, עד שנמנע ממשל פרלמנטח תקין: במאי 1907 פוזר 
הפרלמנט ורה״מ, דואן פרנקו, כונן משטר חדני, מושתת על צורם 
של המלך. בסוף ינואר 1908 נכשל נסיון הפיכה רפובליקני, מבהיגי 
הרפובליקנים נעצח והוגלו לאפחקה והמלך הכחז על משטר צבאי; 
למחרת היום נרצחו הוא ובנו הבכור והמלוכה עברה לבנו השני, 
מנואל 11 (ע״ע! 1908 — 1910 ). 

מנואל פיטר את פרנקו וניסה לפייס את הרפובליקנים במתן 
חנינה למנהיגיהם. חילופי ממשלה תכופים העידו על כשלון מאמציו. 
ב 4.10.1910 פרצה מחדד. ולמחרת יצאו המלך ומשפחתו את הארץ 
ופ׳ היתה לרפובליקה. 

הרפובליקנים היו מעטים במספר. רבים מהם היו פרופסוחם 
ואנשי האינטליגנציה ובלטו ביניהם "בונים חפשים". בקרבם חוחו 
השקפות פוזיטיוויסטיות ובמידת מה גם סוציאליסטיות, ברוח פרודון 
(ע״ע) ולא בחח מרכס. הארץ שעליה היו צריכים למשול היתד. 
ארץ נחשלת: כ 80% מאזרחיה הבוגחם היו אנאלפבתים. שיעור 
הגידול של האוכלוסיה היה גבוה, אך פ׳ היתה ארץ אגרחת, תיעושד. 
הדל לא קלט את עודף האוכלוסיה ורבים היגח לחו״ל — ב 1880 — 
1890 בלבד היגרו 280,000 איש לברזיל ( 7% — 8% מהאוכלוסיה). 

הממשלה הזמנית, בראשותו של הסופר טאושילו בךגה, כינסה 
אסיפה מכוננת שנבחרה אחח שהוענקה זכות בחירה כללית לגברים. 
האסיפה המכוננת אישרה חוקה רפובליקנית ( 24.8.1911 ). הונהג 
ביזור בממשל, הוכרה זכות הפועלים לשבות וניתנה אוטונומיה לאוני¬ 
ברסיטאות. הרפורמות העמוקות ביותר היו ביחסי דת ומדינה: הוכח 
על הפחת הדת מהמדינה, הובטח חופש דתי(בכלל זה גם ליהודים), 
המסדחם הדתיים גורשו, רכושם הופקע, נאסרה הוראת הדת בבתה״ס 
העממיים, הונהגו נישואין אזרחיים והותרו גימשין. בכך נוצר קרע 
עמוק בין המשטר החדש לכנסיה. 

כבר מתחילתה סבלה הרפובליקה מהעדר יציבות וב 1911/2 אירעו 



523 


פורטוגל: היסטוריה; יהודים 


524 


שתי מרידות־נפל מלוכביות. שביתות כלליות של פועלים לוו בהת¬ 
נגשויות דמים׳ ופשתה בריונמדלשמה. הרפובליקנים, שלפני המה¬ 
פכה לא היתה להם תכנית מגובשת, התפלגו במהרה למתונים, 
רדיקלים וימניים, ובמריבותיהס איבדו תוך זמן קצר את אהדת 
הציבור. ב 1915 פרצה הפיכה צבאית והתכוננה רודנות, אך כעבור 
חדשים מספר הופלה בהפיכה חדשה. פ׳ השתתפה במלה״ע 1 
לצדן של מדינות "ההסכמה"׳. היא שלחה דיוויזיית חי״ר לחזית 
המערב מזה וכבשה שטחים ממושבות גרמניה באפריקה מזה. בחוזה 
ורסאי קיבלה במנדט את חבל קיונגה (סמול למוזמביק) שכבשה 
מהגרמנים. 

אך גם בעיצומה של המלחמה ובמיוחד אחריה, נמשכו ההפיכות. 

ב 1910 — 1936 היו, בממוצע שנתי, הפיכה אחת ו 3 חילופי־ממשלות. 
רק אחד מששת נשיאיה סיים את תקופת כהונתו. ב 1919 — 1921 
בלבד הגיע שיעור האינפלציה ל 2,000% . השחיתות פרחה, השביתות 
והתנגשויות הדמים תכפו וההגירה גברה׳ עד שמחוזות שלמים בצפון 
שממו מהעדר ידיים עובדות. 

במאי 1926 השתלט הצבא על פ׳, ואחרי כשנתיים של הפיכות 
בין מנהיגי צבא שונים נהיה הגנרל קרמונה (ע״ע) לנשיא (אפריל 
1928 ). הוא נשאר בתפקידו עד מותו ב 1951 . מטרתו הראשונה של 
הצבא היתר, להחזיר את הסדר על כבו. נוכח המשבר העולמי בכלכלה 
וכשלון הצבא לייצב את הכלכלה מינה קרס( נד, את א. דה אוליואירה 
סלזר (ע״ע) לרה״ם עם סמכויות רודניות ( 5.7.1932 ). 

רודנותו של ס ל ז ר ארכה 36 שנה — השלטון הממושך ביותר 
בם׳ מאז אמצע המאה ה 18 — והעניקה לארץ את היציבות הנכספת. 
יציבות זו הושגה במחיר החירות והפיתוח. ב 1933 אושח חוקת 
״המדינה החדשה״ (ס׳^סא £0 > 3 *־£) ו״תקנות העבודה". לפיהן אורגנה 
פ' כמדינה קורפורמיווית דוגמת איטליה (ע״ע, עמ ׳ 756 ; פשיזם). 
המפלגות נאסרו והותר קיומו של "האיחוד הלאומי" הדמוי-פשיסטי 
בלבד. בכל הבחירות מאז 1934 זכה ארגון זה בכל המושבים באסיפה 
הלאומית. החוקה שונתה ותוקנה פעמים רבות, כדי להתאימה לנסי¬ 
בות ולהלכי־הרוח בעולם. אחרי מלה״ע 11 ביקשה פ׳ למתן את 
האופי הטוטליטרי של המשטר ולפיכך בוטלה הצנזורה והותרו 
בחירות חפשיות. אולם הצנזורה הונהגה מחדש יום אחרי שבוטלה, 
והאופוזיציה הזעירה שקמה אז, "התנועה לאחדות דמוקרטית", 
נמנעה מלהופיע בבחירות כיוון שלא היו ערובות מספיקות לחופש 
מערכת הבחירות (אוקטובר 1945 ). ב 1958 התייצב מועמד של האו¬ 
פוזיציה החדשה, הגנרל אומברטו ךלגדו, לבחירות לנשיאות, וזכה 
ב 22% מהקולות. בעקבות זאת נקבע שהנשיא ייבחר לא בבחירות 
עממיות-כלליות אלא ע״י נציגים. ב 1966 נמצאה גופתו של דלגדו 
סמיך לגבול ספרד. 

כבר ב 1931 , בהיותו שר־האוצר, ייצב סלזר את המטבע, הבריא 
את משק הכספים וצמצם את החוב הלאומי העצום שהכביד על פ/ 
ממדיניותו בתחום הכלכלה נהנו בעיקר מעמדות הביניים. פועלים 
וכפריים המשיכו להגר לבתיל, ומשנות ה 50 גאה זרם אדיר, שהגיע 
למאות אלפים, של מהגרים׳ שבאו כפועלים זרים לגרמניה, צרפת, 
שוויץ וארצות מערב-אירופה האחדות. נסיח השלטונות לאסור 
הגירה זו׳ כדי למנוע מחסור בידיים עובדות והיווצרות בעיות חברה 
חמורות, נכשל. ההגירה קיבלה בתקופות מסוימות אופי מחתרתי. 
בשנות ה 50 הוחל בתכניות פיתוח, גם בכפרים, כדי לבלש הגירה זו. 
הוקמו מפעלי השקיה, בתי־זיקוק ומפעלי יציקה, וכן בוצעו עבודות־ 
תשתית (דרכים, חשמל, גשרים) ונבנו בת״ם רבים. במדיניות החוץ 
סייעה פ׳ לפרנקו בעת מלחמת־האזרחים בספרד ואחרי נצחונו חתמה 
על הסכם עמו (״האמנה האיברית״; מרץ 1939 ). אחרי חתימח הקוני 
קורדאט עם הווטיקן (ר׳ לעיל, ענד 507 ) הוחזר רכוש הכנסיה וניתן 
לה חופש פעולה רב בתחום החינוך. במלה״ע 11 היתד, פ׳ ניטרלית, 
אך ב 1943 התירה לבריטניה להקים בסיסים באיי האזורים. היא גם 


היתר, מקום מקלט ליהודים שנמלטו מהנאצים. אחרי המלחמה הצ¬ 
טרפה פ׳ לברית הצפון־אטלנטית (נאט״ו; 1949 ) ואיי האזורים היו 
לבסיס אמריקני; אחרי 1958 הקימה גם גרמניה המערבית בסיסי 
אוויר בפ ׳ . במלחמת יום־הכיפורים עברה דרך בסיסי אה״ב באיים 
האזוריים ״רכבת האוויר״ שהפעילו האמריקנים לסייע לישראל; פ׳ 
היתד, היחידה בין בעלות־בריתה של אה״ב שאפשרה לה להעביר 
דרכה סיוע זה. 

ב 1951 ניתן למושבות פ׳ מעמד של "טריטוריות מעבר לים", 
ונחשבו, להלכה, לחלק בלתי-נפרד מארץ־האם. למעשה לא הורחב 
ממשלן העצמי ולא שונה מעמדן. ב 1955 פרץ סכסוך חמור עם הודו, 
שתבעה לעצמה את מאחזי פ׳ בתת־היבשת וכבשה אותם ב 1960/61 
(ע״ע הדו הפורטוגלית [כרך מילואים]). פ׳ היתד, המדינה היחידה 
שסרבה לתת עצמאות למושבותיה באפריקה. ב 1961 קמו תנועות 
מחתרת ב 3 מושבותיה׳ אנגולה, מוזמביק וגינאה. במרוצת השנים 
שיגרה פ׳ צבא גדול להילחם במורדים אך לא הצליחה לדכאם כליל. 
מלחמתה במורדים במושבותיה סיבכה אותה ביחסיה עם ארצות 
אפריקה, ובעקיפין — עם רוב מדינות העולם. הגיוס לשירות צבאי 
באפריקה הגביר את האופוזיציה בם/ בייחוד בקרב הסטודנטים 
והמריצה צעירים להגידה. 

ב 1968 לקה סלזר בשיתוק ובמקומו נהיה מרסלו קאטנו( 03613110 ) 

לרד,"מ. הוא המשיך בקו של קודמו והתקוות שתלו בו לליברליזציה 
לא התגשמו. ב 25.4.1974 התקוממו יחידות הצבא, הצי וחיל־האוויר 
ולמחרת נכנעה הממשלה. כת צבאית, בראשות הגנרל שפעולה, 
תפסה את השלטון. קאטנו והנשיא אמדיקו ט(מאש נעצרו והוגלו. 
החוקה הטוטליטרית בוטלה; עד כה (סוף 1974 ) לא אושרה חוקה 
חדשה. 

את ההפיכה ערכו "קצינים חפשיים" לאומנים־פופוליסטיים, ש¬ 
הושפעו מדרכו של ח. פרון (ע״ע) בארגנטינה. הכת הצבאית הר¬ 
שתה התארגנות מפלגתית, ונציגי הסוציאליסטים והקומוניסטים, ש¬ 
עלו מהמחתרת, השתתפו בממשלה בראשות ?למה קרלוש, מראשי 
המתנגדים לסלזר בקרב הפרופסורים. אי־בהירות רבה שררה בארץ 
אחרי עשרות שנים של העדר חופש ורבו שביתות פועלים, שהקו¬ 
מוניסטים השתלטו במהרה על ארגוניהם, והתנגשויות אלימות בין 
גופים פוליטיים יריבים. ממשלת קרלוש לא עמדה בלחץ המתחים 
שהשתחררו וביולי 1974 קמה ממשלה חדשה׳ בראשות אל״מ ושקו 
גלבהלוש. זו נשענה על הקצינים הפופוליסטיים והשמאל המתון. 

באוגוסט 1974 חתמה פ׳ על הסכם עם המורדים בגינאה־ביסאו 
והכירה בעצמאות המושבה. בספטמבר חתמה על הסכם עם המורדים 
במתמביק. בנובמבר הסכימה לתת עצמאות לאיי סאו־טומה ופריג־ 
סיפה, ובינואר 1975 — למושבתה האחרונה, אנגולה. בספטמבר 
הודח שפעולה ואת מקומו תפס גנרל פ. זד, ק וסטה גומש. 

י (. 1 א>) 6$ ז 6 ? . 0 ; 1922-1931 , 1 ^— 1 46 141$10710 , 13 ) 161 ־ 111 ^ 6 (£ 

€16$ 116 { 06$61116 ,־ 00612146 .£ .. 8 ; 1928-1935 , 711 \- 1 16 > ¥11$16710 

01 ץ ¥11$107 4 , 611 ^ 10 < .׳£ . 0 ; 1939 , 65 ^ ¥01 . 165 ^ 07111 ? . 4 > . 1 ז 0 ק$ 
07114£146$6 ? 1116 1 >**> . 8 , 31163 ? ; 1957 ,.*־ 1 , 1 >ת 6 ז 7 . 8 י/ ; 1952 

; 1960 ,. 8 4 ח 0 ה 01 ק 5 /ס ץ 1111107 4 , 105011 ^^ . 0 ; 1957 , 14 < 0 ? 1 

/ 614 ^ 1 1 / , 6 ז 0 דח־ 61 * 11 .¥ . 14 ; 1964 ,. 8 61116 111510176 <1x1 ? 

,. 8 16 > 30 (€/ 

€771 116614$ ( 0$ י 10$ ^שמ €1 ^ 1 40$ £5 ^תש}\ .[ ; 1867 171 146671 [ 

- 07117 ? 000$ א 71$/60$ !{€ 60$ ס 1$1071 ( 1 , 10 )ש¥ש 2 ^' 1 ) סנסט^ .[ ; 1895 , 141 
,. 1 ) 1 ; 1923 €771 1160$ ) 7 <{ 16 ! €71$0£$ * 171 , 2 זב'* 1 (£$ . 5 ; 1921 ,$€$€*£ 

' 031 46 0 ב 011131 ז 14€ . 3 / ; 1925 , 0$ €71(60$-?101/0$ €771 ?, 110 $€€1410 XX 
€!(/ {ס / 1771€71 { 11$ ?( 4 /$£ 0,716 £171 071 1/16 / 0 ץ 07 ) 11$ ? ,סןטבז^/ ש 31110 יי , 
- €017 $י€* 1 ן) 0$ 61 * 507171 <(.!>£ ) ת 0011€ . 1 \ ; 1926 ,.? 171 1071 $11 171 171 

. 1965 , 161 ) $7 ( / 0 1/1071$ ) 141 ( 711 ?' £{/} 07 / $010/1071 

אה. לי.-מ. 

פורטוגלית, לע 1 ן וספרות. אתת משלוש הלשונות הרומניות 
(ע״ע: וע״ע הדו־אירופיות, לשונות, עמ׳ 568 [ב]; הפרדית; 
קטלנית) של הצי־האי האיברי. לשונן של פורטוגל (ע״ע, עט׳ 505 ) 
וברזיל והשפה הרשמית במושבות פורטוגל. מספר דובריה מגיע 
לכדי 90 מליון איש. ם׳ קרובה מאוד ללשון גליסיד, (ע״ע). ביה״ב 
היתה קיימת לשון מיוהדת שנשתמרה היטב: פ׳ גאליסינית עתיקה. 
כיום קיימים עדיין שרידים של פ׳־הודית בציילון ופ׳־יהודית. שהיתה 
פעם מדוברת בפי יהודים באמסטרדם ובהמבורג. 

מבחינה פונטית שונה ס , בצורה בולטת מספרדית — לשון דומה 
לה מכל יתר הבחינות. אפייניים לה ניגוד חד בין תנועות מוטעמות 
(מוקטנות. לעתים מושמטות) לתנועות לא־מוטעמוח מבוטאות בת¬ 
נועות הפה והאף; ניגוד חריף בין תנועות פתוחות לסגורות מבוטאות 
בתנועות הפה, ומספר רב של דו־תנועות ותלודתנועות. בתחום 
העיצורים קיימים שפע הגיים שורקים: ;) /$/ ; 2 , 06 (או 0$ /§/ 
ו[ (או 8 לפני 1,6 > / 2 /. מלבד במקרה קישור. נהגית 5 הכרתית־ 
סופית: /§/ או / 2 /, פרט לסאו פאולו. יש בפ׳ תופעות אורתוגרפיות 
מיוחדות: הצירוף 111 מציין את ה״ל״ החיכית (לי); 06 — את ד.״נ" 
התיכית (ני). הסימן ״טיל״ (״) מעל 3 וס (*, ־ 6 ) מציין אנפוף. 
נקודה תשובה בפונולוגיד. ההיסטורית היתה ההיעלמות המוקדמת 
של האותיות - 8 -, - 1 -, -מ- הבין־תנועתיות, שהביאה לידי הפרדה 
ואח״ב להצטמצמות תנועתית: 311 ! 8 = דרגה, מדרגה (לאט׳ - 3 ־ 81 
805 ). עיצורים כפולים פושטו: 13 ש ״היא״ ( 1113 ). אולם "-זז- התפתח 
לפונמה נפרדת המתמזגת עם - 1 - בראשית המלה : 3 זזשז "ארץ", סזז 
״נהר״. עיצורים התחלתיים נשתמרו היטב, לרבות -£ ו-§ (שנש¬ 
תמרה גם לפני 6 ו 1 ) ; ברם הקבוצות - 01 , - £1 . - 1 ק השתנו בד״ב 
ל 06 —/ 5 /: 0113010 ״אני קורא״ ( 013010 ). 

המורפולוגיה של שמות עצם ותארי־שם מסובכת. מציינים את 
הריבוי ע״י תוספת 5 -: ( 5 ) 0353 "בתים"; אולם במקרים מיוחדים 
כשהמלה מסתיימת ב 1 : 32111 ״כחול״ — 321115 : £3001 "מגדלור", 
״פנס״ — 015 ז £3 . בד״ב מסתיימים תארי־שם ממין זכר ב כא ממין־ 
נקבה ב 3 . הופכים תואר־שם לתואר־פועל ע״י תוספת 0601:6 !-. תודות 
היידוע ( 5 ) 0 , ( 5 ) 3 מתמזגות עם מלות יחם מסרמות: 80 "של ה-" 
(זכר, יחיד), 035 ״ב״ (נקבה, רבות); ( 5 ) 0 , ( 5 ) 3 משמשות גם 
בכינדי גוף מחוברים לציון "אותו-ה", "אותם־-ך, ומופיעות לפעמים 
כווריאנטות מלאות יותר לפי העיצור האחרת של צורת הפועל 

הבאה ממש לפניהן: ( 5 ) 10 , ( 5 ) 13 אחרי !- או 5 - ו( 5 ) 00 , ( 5 ) 03 
אחרי המציינת אנפוף התנועה שלפניה: 0-0 ( 6 ׳! "אני רואה 
אותו"! 5-10 ׳! "לראות אותר׳ ( 60+1+0 ׳!). 

נטיית הפועל טיפוסית ללשונות הרומניות הדרומיות. קיים תיאום 
הגיים בנטיות בזמן הווה בפעלים המסתיימים ב! 0 - ו!!-. 6660 "אני 
שותה״, 66665 , דרך השמא 66113 ; 0 ) $10 ״אני מרגיש״, 560165 , דדך 
השמא 51013 . בצורות הפועל של העבר שבהן מוטעם השורש עשויה 
תמורה בתנועה המרכזית לציין את ההבדל בין גוף ראשון, יחיד 
לגוף שלישי, יהיד: £12 ״אני עשיתי״ — £62 ״הוא עשת״; 115 ק "אני 
שמתי״, ״הוא שם״; ברם 1118 !> "אני רציתי", "הוא רצה". ניתן 
להפריד בין היסודות המרכיבים את העתיד או את דרך התנאי, 
במיוחד בניב ליסבון, ע״י כינוי גוף מושא: 6-10-61 ׳! "אני רואה 
אותר׳. 

בין התכונות המורפו־תחביריות כדאי לציין את התופעות הבאות: 


תווית היידוע באה בד״ב לפני שמות־התואר של הקניין: 01063 ! 3 
0353 "הבית שלי" (אולם לא לפני שמות בני־משפחה). זמנים מור¬ 
כבים אינם שכיחים; פועל העזר ! 6 ! מועדף על ז 6 ! 3 בזמני העבר, 
הזמן המאופיין ע״י החברה 3 !- שמר על תפקידו המקורי לציון,עבר 
של עבר פשוט בדרך החיווי: £12603 "אני עשיתי", "הוא עשה". 
קיים זמן מישר לשימוש במשפטים המצביעים על העתיד: 113080 ?> 
066x300105 "כאשר נגיע"". 

תכונה תחבירית מעניינת היא "לשון ההד" המפחיתה את חשי¬ 
בותן של המלים ל״כך (תז 1 צ) ול״לא״ ( 030 ): 1160 ?) "האם אתה 
חצה?״ — 11600 ?! (כן), "אני חצה". נוהג זה מבוסם על שימושי 
לשון שהיו מקובלים ברומית העממית הקדומה. פ׳ מקמצת בשימוש 
במשפטים תלויים ובמקומם בלשונות קחבות מעדיפה "שם־פעל 
נטוי״, כגון 100105 3 ! 3 ק ״לשם לכתנו״ = "כדי שנלך". 

באוצר המלים מצדות מספר תופעות מיוחדות. מלים לאטיניות 
נשתמרו בפ׳ בצורה טובה יותר מאשר בלשונות אחרות ( 0680 
״בהקדם״, ז 006 ג 1 ?> 68 ״לשכות״, 101116030 ״להזכיר, להיזכר״; הרחבות 
בולטות של יסודות לאטיניים ( 30830 ״קומה, דיוטה״, 01130 ׳! "לח¬ 
זור") ; צורות צרפתיות שאינן ידועות בספרדית ( 3061 ״טבעת״, 003 
"רחוב"), צורות ערביות שנשתכחו בלשונות אחרות ( 31£31316 
״חייט״ [ 81 ״-'■־£]; 316 ״עד״ 1 ^]). רצוי לציין שאילות מגרמנית 
עתיקה (ססזססס "כושר"). קיימות גם מלים שאולות מסינית, מיפנית 
וממלאית. בברזיל נקלטו מלים אפחקניות ואינדיאניות. 

671610 ק €0771 ,$שמ 0 א .[ .{ ; 1938 0 / £0/171 70777 ? , 1111301$ . 8 . 11 

,* 1930 , £116$0 * 07/1 ק 071011 ! 111$ 1 ) £707716/16 ? 6 

יע. מ. 

ספרות. א) פורטוגל. ראשיתה של הספרות בפורטוגל היתה 
בתחום השירה הלירית, שהתפתחה במאות ה 12 —ה 14 במחח גא־ 
ליסיה הגובל בספרד; שירה זו נודעה כשירה הגאליגו־פ׳ (ע״ע 
ספרדית, ספרות. עמ׳ 403 ). יציחתיה הפיוטיות של תקופה זו, 
אלמוניות ברובן, הועלו על הכתב ונשתמח באספיס שלוקטו במאות 
ה 14 —ה 16 ; המפורסמים שבהם: -ח 03 ; 3110303 83 03001006100 

13010031 < 603 ) 8161:0 83 03001006100 ; 1183 ( 4 83 01006100 . על 
אלה יש להוסיף את יצירת המופת, "מזמורם על מאחה הקדושה", 
מאת המלך אלפונסו x (ע״ע), הכוללת יותר מ 400 שיחם. באספי 
השירה הגאליגו־פ׳ שלושה סוגים עיקחים של שירה בתוכן ובצורה: 
א) 030(1x38 86 3011x0 ("שיר הידיד [האהוב]"), המצטיינים 
בפשטות העממית של המבנה, המקצב שהרזה! ב) 86 030(1x35 
! 3010 (״שיר אהבה״), בעלי צורה וסגנון מלוטשים ביותר; ג) - 030 
65030010 86 11x35 (״שיר קלס״) — סאטירות למיניהן. שני הסוגים 
האחרונים הושפעו השפעה רבה משירת הטרובדורם (ע״ע) הפרו־ 
באנסלית. 

במאה ה 14 התחילו לפתח בפורטוגל את הפרחה המדעית, בהש¬ 
פעת הכתיבה ההיסמורוגרפית הספרדית. כ״ב נוצרה, במאות די 14 — 
ה 15 , בעקבות ספרות האבירם בצרפת ובספרד, סיפורת אשר גיבורה 
היו אבירם נשרים. באותה תקופה התפתחה גם שירה דתית שאולה 
ממקורות איטלקיים. הספר הפולמוסי 131 ז 6 קתז 1 6 )!ס 0 ("חצר הקי¬ 
סר"), נגד המורם שיהודים, נתחבר אף הוא בראשית המאה ה 15 . 

ההתעוררות רבת־ההקף בחיי-התרבות וראשיתו של תורד,זהב 
בספרות היו תוצאה של השינויים המהותיים שחלו בחיי החברה 
שמדינה בראשית המאה ה 16 , עם התפשטותה הקולוניאלית של פור¬ 
טוגל ; כ״כ היו אלה פר המפגש עם הרנסאנס האירופי, מצד אחד, 
ועם הספרות הקאסטיליאנית. מצד שני. בתחום התיאטחן. במישד 
במסגרת המחזאות הדתית (כדוגמת ה 0 ) 30 ), בלט המחזאי ז , . ויסנטה 
(ע״ע), שהיה מפלס־דרך לכתרסר מחזאים. בתחום השירה הלירת 
הצטיינו המשוררים־מחזאים ברנרדין רביירו ( 1482 — 1552 ) ; סה 
דה מירנדדי (ע״ע); אנטוניו פרידה ( 1528 — 1569 ). הדמות השליטה 



529 


פורטוגלית, לשון וספרות — פורטדריש, ז׳ורז׳ דה 


530 


בכל התקופה היתה זו של קמואנש (ע״ע). במאה ה 16 פחזד. גם 
ספרות ענפה על מסעות מעבר לים, על ההתפשטות הקולוניאלית 
ועל ההתיישבות בברזיל. ליצירתו של שמואל אושקי (ע״ע) חשיבות 
רבה להתפתחות הפרחה הפ׳ ולהיסטוריה היהודית בימיו. 

המאה ה 17 היתד, תקופת פריחה מחודשת בכתיבה ההיסטוריו¬ 
גרפית ובפעילות התיאטרונית. בהשפעת המחזאות האיטלקית חלה 
התפתחות בדרמה הרצינית ובקומדיה; כ״כ זכה לאהדה מיוחדת 
תיאטרדן־הבובות — תחום שבו הצטיין, בראשית המאה ה 18 , המח¬ 
זאי היהודי-פורטוגלי, בן למשפחת אנוסים, א. ז׳. דה סילוה (ע״ע), 
שהיה המחזאי החשוב ביותר של פורטוגל במאה ה 18 . 

תחיה כלשהי של הספרות הס׳ חלה עם התנועה החמנטית האי¬ 
רופית ; בין סוללי דרכה בפורטוגל היו המשוררים־מחזאים ד. אל- 
מידה גרט, ארקולנו די קרוליי אי אראוז׳ו (ע׳ ערכיהם); הסופר 
ך!לו דה סילוה ( 1822 — 1871 ) פיתח את הסיפורת ההיסטורית בהש¬ 
פעת ו. סקוט (ע״ע). שלושת סופריה הגדולים של פורטוגל במאה 
ה 19 היו קאמילו קאשסלו בראנקו ( 1825 — 1890 ), שחיבר מאות 
סיפורים; הסופר וחוקר־הספרות ת. בדגה (ע״ע), נציג אסכולת 
הפוזיטיוויזם של קונס (ע״ע)! אסה דה קאירוז (ע״ע), שלחם בזרם 
הרומנטיקה ודגל באסכולת הנטורליזם והראליזס. 

בעקבות התנועה ה״מודרניסטית" בספרד היו גם נסיונות רבים 
לחדש את פני השירה הס/ ובתחום זה התבלט, לעומת הדלות בסי¬ 
פורת ובמחזאות, בעיקר פרננדו פסואה ( 1888 — 1935 ). 

ב. ברזיל. התקופה הלאומית בספרותה של ברזיל התחילה 
רק ב 1808 , עם האוטונומיה הפוליטית־תרבותית של ארץ זו. קודם 
לכן היתה הכתיבה הספרותית בברזיל מקבילה במהות יצירותיה 
לזו של פורטוגל. סופרים רבים בסאה ה 16 היו חברי מסדר הישועים 
ועיקר כתיבתם היתה בתחום התיעוד ההיסטורי, האתנוגרפי וה־ 
פוליטי־תרבותי של הקהילות המקומיות, ובתחום החינוך הדתי של 
המתיישבים. השירה במאה ה 17 קלטה כבר יסודות אפייניים לס¬ 
ביבה; על קבוצת משוררים זאת נמנו בנסו משירה (מסג״ז 
1561 —י); גרגוריו דה מאמום ( 1623 — 1696 ); מנואל בוטליו דה 
אוליוירה ( 011110113 10 ! ״ 1501016 ; 1636 — 1711 ). עם ייסודה של 
האקדמיה ב 1724 בבאיה ( 831313 ), הודגשה הדגשת יתר זהותה הפ¬ 
של הספרות הברזילית; זו חיקתה בפל את הצורות הספרותיות 
והסיגנונות של קודמתה, במיוחד בתחומי השירה הלירית והאפית 
ע״פ המקורות האיטלקיים. נציגיה המובהקים של אסכולה זו היו 
תומז אנטוניו גרנזגה (ע״ע) וקלאודיו מנואל דה קוסטה ( 1729 — 
1789 ). 

עם חדירת התנועה הרומנטית לברזיל, התחילה התקופה הלאומית 
בספרותה והלך והתגבש ביטר מקורי למציאות החברתית-פוליטית 
המיוחדת שהתהוותה בה. על כך העידה בשנים 1808 — 1868 פריחתה 
של השירה ועוד יותר של הסיפורת, שהתרחקו מספרות־האם הנד 
סרתית. בין משוררי הדור נתבלט אנטוניו דד, קאסטרו אלווס 
( 1847 — 1871 ), מחבר ה £50131105 08 (״העבדים״; פורסם 1876 ), 
שהלהיב דורות רבים ברעיונותיו המרדניים. הסיפורת. סוג ספרותי 
שבעדר מספרות ברזיל לפני 1840 , חיקתה בראשית צעדיה את 
יצירותיהם של הוגו, דימה ואז׳ן סי (ע׳ ערכיהם), אך במרוצת 
השנים נעשתה מקורית יותר בהתייחסה לנושאים ולחוויות אפייניים 
למציאות המיוחדת ולתרבות הסינקרטיסטית של ברזיל. בין מעצבי 
הסיפורת יש לציין את ז , . מנואל דה מאסרו ( 1820 — 1882 ), מנואל 
אנטוניו דה אלמידה( 1830 — 1861 ), ברנארדו גימאראם ( 3£8 ־ 11 תז 0111 ; 
1827 — 1884 ), ואת גדול מספרי התקופה, ז׳וזה דה אלנקאר ( 1829 — 
1877 ), בעל סדרה ארוכה של רומנים על אזוריה השונים של ברזיל. 
בתחום הדרמה׳ שהתחילה מתפתחת אתר ייסוד התיאטרון הראשון 
בריו ( 18:3 ), נכתבו מחזות על נושאים היסטוריים או מלודרמתיים 
בשנים 1833 — 1855 : אח״כ — על תזות אקטואליות ורעיוניות בהש¬ 


פעת המחזאות הנטורליסטית והראליסטית בצרפת. כל הסופרים 
הנ״ל תרמו את חלקם גם בתחום הדרמה. 

בשנים 1868 — 1893 . התמקד זדם הראליזם בספרות בתיל׳ בשני 
מרכזים ספרותיים: רסיפה ( £001£0 ) וסאו פאולו. מבין סופתו הרבים 
יש לציין במיוחד את משדו דה אסים (ע״ע). לעומת ההשפעה הגת 
מנית והאמריקנית שהיתה שלטת בזרם הראליזם, ניכרה תרומתה 
של הספרות הצרפתית בהתהוות הסימבוליזם כתנועה שביקשה 
להשתחרר מן המטריאליזם הפודטיוויסמי ודגלה בהתחדשות רוחנית. 
נציגיו של זרם זה היו הסופתם א. קואליו נטו ( 0£0 א 10 ) 0001 ; 
1864 — 1934 ) : ד. ב. מונטירו ליבאטו ( 106310 640010110 ; 1882 — 
1948 ); וההוגה א. דה קוניה ( 00063 63 ; 1866 — 1909 ). 

מפנה גדול בהתפתחות האמנויות השונות בברזיל התחולל 
ב 1922 , עם קיומו של ״שבוע האמנות המת־ונית״ ( 741:0 010 50013113 
״ 6400101-0 ) בסאו פאולו. החל משנה זו קמה בספרות הברזילית שורה 
ארוכה של סופתם בעלי שיעור־קומה, כגון המשורר מנואל באנדירה 
(נד 1886 ), המשורר והסופר מאתו דה אנדראן־ה ( 1893 — 1945 ), 
הסופר אריקו ןרסימו (נר 1903 ), המשוררת ססיליה מירלס(־ 640110 
* 10 ; נר 1901 ) והסופר ז׳ורז׳ה אמאדו(נר 1912 ) בעל התהודה הבי״ל 
הרחבה ביותר. 

; 1874 — 1870 , 011 י 1-0 111 ( $0 1 ) •( 1X111 ■ס 1111 ?!> י 1£.1 ;זמ \\ 

-' 1/1!>■?, 1922; 0. 00111, 1.(1 1x1/1 )י 0 /^ 1 , 11 ^ 1 . 0 .*- 1 \/ 

- 31 * 1 ז<{ 0 ־ 1110 )ז* / 11 14 > , 10411110 ׳:) .\ 7 :* 1951 וסע ?׳סן/(!! 

- 11 /< 0 (/ 11/0 ! 10 ) 0 (^(( 0100 , 0001110 \ 1 סי) .( ; 1959 , 1-11 , 11 ( 10 

-( 0 ק €( 1. 1.(1 1x11011/11 ־ 0.1 ; 960 ! , £1 ז 10 ( 05 ז({ י> ,/>־ 4 י 4 //£ 

. 1970 ,' 111^X131 

מ. ל. 

פורטונה (לאט , £00111113 , או.£ *זס?, מסזזס) — להביא), אלת 
הגורל, האושר וההצלחה ברומא: זוהתה עם טי?י (ע״ע) 

היוונית• כינוייה: 13 ) 6130 — נוטה חסד; 6003 — טובה; 10613 ) — 
בלתי־בטוחה, ועוד. היתה מקובלת על חוגים רחבים ועבדו אותה 
כאלת הפאטריקים, הפלבאים, וכיבדוה גם כאלת הגבריות- הבתולות, 
הילדים ועוד. כ 61103 ג 1 ק .£ (״של הציבור״), או!תסזזסא 011 ר ) סק .£ 
("של העם הרומאי"), היתה מגינת המדינה, ואילו כמגינה הקיסתם 
נתכנתה 5 ״ 3 ;> 0 !ס .'־ 1 או 5:3 ג 0 8 1 \, .- 1 . את חגר, חגגו ב 24 ביוני, 
במקדשה העתיק ביותר, שנבנה, ע״פ המסורת, ע״י המלך ם ר ויום 
(ע״ע) מוליום, חביבה של פ׳ בעצמו. באמנות תוארה כנושאת קרן- 
השפע (וע״ע פלוטום). 

פורטו ביבר ( 151010 01:0 ?), בירת דהומי. 90,000 תוש , (אומדן 
1971 ). שוכנת בדרוס-מערב המדינה על חוף לגונה רדודה 
הנפתחת למפרץ !נין ומאפשרת שיט עד ללאגום שבניגתה. סוללת 
חול בפתח הלגונה מונעת כניסת אניות־ים. 

פ״נ נוסדה בסוף המאה ה 17 בידי הפורטוגלים כתחנה לסחר 
עבדים. מתקופת השלטון הפורטוגלי נותרו בה בניינים רבים בסיגנון 
קולוניאלי; מעקי מרפסותיהם מקושטים בפיתוחי־עץ. ברובע האירר 
פי שדרות רחבות ולצדיהן בניינים מודרניים. רבעי הילידים הם 
ברובם שכונות עוני צפופות. כשהושלמה ( 1965 ) בניית נמל עמוק- 
מים בקוטונו. שבפתח הלגונה, עברה לשם הפעילות הימית והמס¬ 
חרית, וק 1 טונו נהיתה לעיר הגדולה במדינה. פ״ג קפאה על שמריה, 
והיא משמשת מרכז מינהלי בלבד. 

פוןטונטוס, וננטיוס, ע״ע וננטיוס פורטרנטוס. 
פורטו — ר י ? 2 , רורר דה — £0110-111066 010 €5 §זסס 0 — 

( 1849 — 1930 ), מחזאי צרפתי יהודי. בן למשפחה יהודית 
מתבוללת מאיטליה. ב 1872 פרסם פ׳־ר׳ קובץ שירים ראשון, אך 
מיטב פעולתו הספרותית הוקדשה לתיאטרון. המחזה 73100010050 
(״מאוהבת״), 1891 , נחשב גולת־הכותרח של יצירתו. פ׳־ר׳, כרסין 
ומריוו (ע׳ ערכיהם) לפניו, ביקש לחקור ולגלות את נסתרות לב 



531 


פדרמו־ריש, ז׳ורז׳ דה — סורטר, וילים סידני 


532 


האוהבים ואת בעיית היחסים שבינו לבינה. סיגנובו המשוחרר ממוס¬ 
כמות מעמידו בשורת נציגי התיאטרץ הראליסטי. ב 1923 נבחר פ׳־ר׳ 
לחבר האקדמיה הצרפתית. 

. 1934 * . 9 > ; 1932 ,.מ־.ין , 566 .£ 

פוךטי 3 ר י , לןנד י ד 1 — !■ו 3 ת 1 זז 0 ? 10 > 11 >תג 0 — ( 1903 — 1962 >׳ 
צייר ברזילי. פ׳, שהיה בנם של מהגרים איטלקים, למד 
באקדמיה לאמנות של ריו דה דבירו ובפאריס. עם שובו לברזיל, 
ב 1930 , היה לנציג העיקרי של מגמת ראליסטית, מונומנטאלית 
ומסוגננת, שפרשה מהשפעת חוגו של ל. סגל (ע״ע). בדומה לציירים 
המכסיקנים בני־דורו (כריורה ואורוסקו, ע' ערכיהם), ביצע פ׳ 
ציורי קיר גדולי־ממדים במוסדות ציבור בארצו ומחוצה לה (ציור 
הקיר לכנסייתו של הארדיכל נימיאר [ע״ע] בפאמפוליה, 1944 ; 
״מלחמה״ ו״שלום״ לבניין האו״ם בניו יורק, 1954 ). ציוריו ורישומיו 
מהוד עובדי־האדמה ומלקטי־הקפה מצטיינים בצבע ובקו מסוגננים 
ובפשטות מונומנטאלית בתפיסת הנושא. — איגוד המוזיאונים ביש¬ 
ראל הציג תערוכה מקיפה של יצירות פ' לרגל ביקורו בארץ, ב 1956 . 
ור׳ תמ׳: כר׳ ס/ עכו 605/6 . 

111 ״/ 11 ־ £011 , 0113110 ; 1940 ,ח 4 ^ 3 / 0 * ,.׳/ . 8 

. 1957 

פורטלזה ( 01-131023 ?, גם קזארה 3 ־ 031 ), בירת מדינת סארה 
(ע״ע), בצפון־מזרח ברזיל ונמלה הראשי. 530,000 תוש׳ 

( 1970 ). שוכנת ממזרח לכף מוקורי^ה במישור חוף חולי רחב. 
סמוך לה נשפך לאוקיאנוס האטלאנטי הנהר סארה שיובלו חוצה את 
העיר. הנמל משרת מסחר בי״ל וארצי. הכולל יצוא כותנה, דונג- 
קארנאובה, עורות, קפה וסוכר. בעיר בתח״ר לייצור טכסטיל, סבת 
וזיקוק סוכר. פ׳ משמשת מרכז לדיג סרטנים המיוצאים לחו״ל. 
פ׳ נוסדה ע״י הפורטוגלים ב 1607 ונקבעה כבירת סארה ב 1810 . 
משנות ה 50 של המאה ה 20 הואץ מאוד קצב גידול העיר משחיתה 
מרכז לביצוע תכניות הפיתוח הגדולות בצפוךמזרח ברזיל. בם׳ אוני¬ 
ברסיטה שבה למדו ב 1972 8,500 תלמידים. 

פורט לנה רוזן, ע״ע בנטינק. 

פורטסמת ( 11 ״ 101 ז 1$1 ז 0 ?), עיר-נמל במחוז המפשיר (ע״ע), דרום 
אנגליה. 197,000 תוש׳ ( 1972 ). שוכנת על חצי־אי לחוף 
מיצר ספיטהד. מעברו השני של המיצר נמצא האי דט (ע״ע) 
שבמיצר לה־מנש. פ׳ הינה בסיס הצי הראשי של בריטניה זה 500 
שנה; בה שוכן מטה חיל-הים המלכותי ובי״ס להנדסה ימית. כלכלתה 
מושתתת על המספנות הוותיקות. היא גם מרכז נודע לתיירות 
ולנופש בעיקר בסאותסי ( 5011111503 ) שבדרום פ׳, ומושכת מאות 
אלפי מבקרים בשנה. אתרי התיירות העיקריים: אניית הדגל "ויק- 
טורי" שעל סיפונה נהרג נלסון (ע״ע) בקרב טרפלגר (ר׳ תמ׳, כרך 
כ״ו, עט׳ 248 ), בית-הולדתו של דיקנז והקתדרלה שראשית בנייתה 
בסוף המאה ה 12 . 

היסטוריה. נמלה הטבעי והנוח, הניתן להגנה, ומיקומה — 

הם שקבעו אח תולדות פ׳. ייתכן שאתרה כבר שימש מעגן בתקופה 
האנגלו־סכסית! העיר עצמה הוקמה ע״י ריצירד 1 (ע״ע) "לב הארי" 
ב 1194 . אדוו׳רד 1¥ החל בביצור העיר בסוף המאה ה 15 , ואחריו 
המשיכו המלכה אליזבת, צ׳רלז 11 , דלים 111 והבאים אחריהם עד 
למאה ה 19 . כך נהיתה פ׳ לעיר המבוצרת ביותר באנגליה. המלך 
הנרי ¥111 (ע״ע), אבי הצי הבריטי, עשה את פ׳ לבית־הנשק וב 1496 
לבסיס העיקרי של אניותיו. מאז בנו מספנות פ׳ מאות מאניות־הצי. 
ליד הנמל הוקמו מתקני אימונים והדרכה ובתי-מלאכה לכלי־נשק 
ימיים. במלה״ע 11 הופצצה העיר קשה, אך שוקמה. 

קהילה יהודית נוסדה ב 1747 , והיא הוותיקה בבריטניה אחרי 
זו של לונדון. ב 1970 היו בפ׳ 600 יהודים. 


פורט״סעיד ■~±ג), עיר־נמל במצרים, בפתח הצפוני של 
תעלת סואץ (ע״ע). ערב מלחמת ששת־הימים מנתה 313,000 
תוש' (אומדן 1967 ), אך רובם עזבוה בגלל המלחמה ומלחמת ההתשה. 
לאחר נסיגת ישראל מאיזור התעלה (מארם 1974 ) הוחל בשיקום 
העיר ובהחזרת אוכלוסיה. 

פ״ס (ע״ש סעיד פחה) הוקמה ב 1859 , עם חפירת תעלת סואץ, 

על רצועת יבשה צרה בין ימת ממלה ליסה״ת, על הגדה המערבית 
של תעלת סואץ, והיא מודרנית במבניה ובתכנונה. עד סגירת תעלת 
סואץ ( 1967 ), היה נמל פ״ס פעיל ביותר, בשמשו נמל מעבר ונמל 
כניסה לתעלה (ב 1966 עברו בו 21,250 ספינות); תחנת תדלוק 
לאניות: נמל מוצא לסיורי תיירים לקאהיר ולעתיקות מצרים; נמל 
דיג ונפט ובסיס של הצי המצרי. על הגדה המזרחית של תעלת סואץ 
הוקמה ב 1925 פורט פואד שהיא למעשה פרבר מגורים של פ״ס 
ובה נמצאת מינהלת התעלה ומפעלים להפקת מלח. כביש ומס״ב 
קושרים את פ״ס לאיסמאעיליה, לסואץ ולקאהיר. ממערב לעיר, בין 
הימה לים, פועל נמל תעופה. בעיר תעשיות טכסטיל, כימיקלים, מזון, 
מפעלים להפקת מלח ולעיבוד טבק. פ״ס ניזוקה קשה בעת מלחמת 
סואץ (ע״ע) והיתה שבועות אחדים תחת כיבוש בריטי־צרפתי. אחר 
נסיגתם הרם ההמון את האנדרטה של פ. דה לספס, בונה התעלה, 
שניצבה בפתחה. 

יהודים התיישבו בפ״ם עם יסודה. ב 1879 ישבו בה 20 משפ¬ 
חות. ב 1882 ו 1892 העלילו הנוצרים בפ״ס עלילת דם שהביאה למותו 
של יהודי ולפגיעה בביהכ״נ. יהודים רבים עזבו אז את העיר. בשנים 
1901 , 1903 , 1930 נשנו עלילות-דם ומספר היהודים פחת. ב 1897 היו 
בה 400 יהודים (מכלל 43,000 תושבי העיר). ב 1907 — 378 נפש, רובם 
יוצאי עדן ותימן ומיעוטם אשכנזים וספרדים. בשנית ה 20 היו לקהילה 
2 בתכ״ג ובי״ס, שנבנה בידי משפחת ?נין מעדן, ונסגר בשנות ה 30 . 
בעת מבצע סואץ היו בעיר כ 300 יהודים שהוצאו ממנה במבצע סודי 
רב־תושיה בספינות חיל־הים הישראלי, בהנהגת אריה אליאב. 

י. מ. לנדאו, היהודים במצרים במאה התשע־עשרוז, תשכ״ז. 

אב. כ.-מ. 

פורטר, ג׳׳ורג' — זמזס? 80 ־ 0001 — (נר 1920 ), כימאי פיסיקלי 
אנגלי. שימש סגן מנהל המחלקה לכימיה פיסיקלית ב־ 

קיימבריג׳ ( 1952/4 ) ואח״ב כפרופסור באוניברסיטת שפילד. מ 1960 
חבר בחברה המלכותית, ומאותה שנה הוא מנהל המכץ המלכותי 
בלונדון. חתן פרם נובל לכימיה לשבת 1967 (יחד עם מורו ר 1 בלד 
נוריש [ע״ע] והכימאי הגרמני מנפרד איגן). הפרם ניתן על מחקרים 
של ראקציות מהירות ביותר ע״י הפרת שיווי המשקל בעזרת פולסים 
קצרים של אנרגיה. 

שיטת פ 1 טןליזת ההבזק ( $15 ץ 11101:01 ! £13511 ) שפותחה ע״י פ׳ 
ובוריש בראשית שנות ה 50 אפשרה לראשונה התבוננות ישירה 
בחמרי ביניים קצרי-קיש המופיעים בתהליכים פוטוכימיים. 

פ , הוא מחבר הספר 1 ) 1 ־! ¥0 \ 11 ־ 401101 ^ 1110 ־ £01 ץז 1151 זז 110 ס ("כי¬ 
מיה לעולם המודרני״), וכן עורך 5 הכר׳ הראשונים בסדרה -ס■!? 
14111011£5 0301 : 100 ? 111 055 ־ £ 1 , 1961 — 1970 . 

פוךטר, ויליט סיך 3 י (שמו הספרותי: אן. הנרי — ץ- 1 ת 10 ? . 0 ) 

— ־ 161 ־ 01 ? י< 0 ס 3 ץ 15 מ ¥11113 \ — ( 1862 — 1910 ), מספר היתולי 
אמריקני. ילידצפון־קרולינה; בגיל 20 השתקע בטכסם ועבד כבוקר, 
פקיד, שרטט וקופאי בבנק. לבסוף עבד בעתון כבעל טור היתולי 
וצייר בעיר היוסטן. משנאשם בגביבת־כספים, ברח לאמריקה התיכו¬ 
נה, וחזר משם רק בשל מות אשתו. ב 1897 נדון למאסר חמש שבים. 

בכלא כתב פ׳ סיפורים קצרים (ע״ע ספור קצר), רובם בשמו 
הספרותי. מששוחרר ב 1901 השתקע בנידיורק והמשיך לכתוב. 
פרסם בחייו בס״ה כ 300 סיפורים שהם כיום מקור מאין־כמוהו 
להכרת חיי החברה האמריקנית בזמנו, על כל בחינותיה (שפה, 
נהגים׳ עיסוקים, מוסר, לבוש וכר). 



533 


פורטר, דילים סידני — פורטרט 


534 


סיפוריו של פ' ידועים עוד היום בסיגנונם המיוחד; הם מלאים 
מתח מתגבר. הומור והבנת האדם. רובם מצטיינים בסוף מפתיע. 
בין קבצי סיפוריו: ת 1:1110 \ ז״ס? ("ארבעת המיליונים"), 
1906 ; ץז 01 1116 0£ 106 סע ^־ 1 (״קולו של הברך״), 1908 ; ץ 1 ג> 5111 
£58 ת 81151 (״על בסיס מסתרי בלבד״), 1910 . כתביו׳ בשני כרכים, 
נתפרסמו ב 1953 (תורגמו לעברית, 1953/54 ). כ״כ הופיעו בעברית: 
מבחר ספורים, תשי״א; לילות ניו־יורק, תשכ״ג; מבחר ספורי או. ה" 
תשכ״ד; הונאה כפולה ומכופלת, 1967 ; דרכי הגורל, 1968 . 

4118$ , 01 זס££ת^ 1 . 0 ; 1954 . 0 /ע> 0. 7714? ¥[£0x1 

. 1957 . 5 / 8102$0 }/ ;^ 1160 . 0 

פורטר, רודני — ״״ס? ץ 6 מ 1103 — (נר 1917 ) ביוכימאי בריטי. 

למד באוניברסיטות ליוורפול וקימבריג׳ וב 1967 התמנה 
פרופסור לביוכימיה באוניברסיטת אוכספורד, תרומתו הגדולה של פ׳ 
למדע היתה תחילת פענוח מבנה מולקולת הנוגדנים (ע״ע). בהפעלת 
האנזים פאפאין הצליח פ׳ לפרק את מולקולת הנוגדן ל 3 חלקים 
מבלי לפגוע בפעילותו. אחד הקטעים היה זהה בכל הנוגדנים שנב¬ 
דקו והוא כונה ס? (המקטע הגבישי = 1 מ 10 מ§ 3 ז£ 00 נ 11 בן 5 ץ־ו 0 ); הוא 
אינו מסוגל לקשור אנטיגן, בעוד ששני המקטעים האחרים שמרו 
על יכולת זו וכונו הז£ 3 ־ £1 ) . בכל נוגדן יש מקטע ל! 2 ? שונה והוא שגורם לסגוליות 
הפעילות של הנוגח. תוצאות מחקר זה היו צעד מכריע בפענוח 
מבנה הנוגדנים ובמחקר האימונולוגי. ב 1972 הוענק לפ׳ יחד עם 
אדלמן (שחקר את מבנה הנוגדנים בשיטות כימיות) פרם נובל 
לרפואה ולפיסיולוגיה. 

פורטרט, דיוקן, תיאור דמותו, ובעיקר פרצופו, של אדם באמנות. 

במובן הרחב כולל ר.פ׳ תיאורו של כל אדם: אולם, לרוב, 

הכוונה לאדם הנוכח בפני האמן. הם׳ מצוי באמנות כל התקופות 
ומעוצב בכל החמרים והטכניקות. הוא משמש בתרבויות לצרכים 
שונים, כגון "מזכרת", נציג סמלי של המתואר, או משמר המת. 

בתולדות הפ׳ פעלו שתי מגמות: האחת, שהיתה מכוונת לאי־ 
דאליזציה, והאחת — לתיאור ראליסטי. בעיצוב האמנותי של ד,פ׳ 
הוצגה, לפיכך, שאלת מיזוג תיאורו של אדם, כפי שהוא נראה בשעה 
ובמסיבות מסוימות, עם הבעת כלל אישיותו, ושאלת המיזוג של 
תיאור הדמות האינדיווידואלית עם נורמות של יופי. 

חלק ניכר מיצירות המזרח הקדום מתאר איש מסרם, אם 
כי אופן התיאור אינו מעיד על אינדיווידואליות. אמנות מסופוטמיה 
תיארה אמנם מבני-גוף שונים. אך לא פיתחה פ". במצרים, שבה 
רווחה האמונה שגופו של המת הוא בר־החלפה, במידת־מה, עם 
פסלו, רבו ד,פ", לרוב בקברים. ר,פ" הגדולים הראשונים ("ראשים 
רזרוויים״) נוצרו בימי השושלת ה 4 . אפים נשאר אלמוני וטקסי, אף 
כאשר תיאורי הגוף נעשו ראליסטיים יותר. בימי השושלת ה 18 עלו 
לעתים תומם מיוחדים ראליסטיים יותר, כביצירתו של הפסל תחותמם 
(ור׳ תם' נפרתיתי, כר׳ כ״ד, עמ ׳ 212 ; אמנחתפ, כר׳ ד/ עמ ׳ 65 ), 
אולם גם הם לא הפכו לביטוי אישיותו של המתואר. קווי אופי 
הודגשו באמנות העממית המצרית. אבל אדם אינדיווידואלי לא תואר 
גם בה. 

ראשיתו של הפ ׳ האינדיווידואלי באמנות היה ביוון, במאה ה 5 
לפסה״נ. פסלי הגיבורים והמדינאים עוצבו אמנם תוך כדי אידאלי־ 
זציה, אך ניכרות בהם נטיות לתאר אישיות מסוימת. לעומתם, 
הפסלים שעל־גבי קבריהם של פשוטי-העם באותה תקופה נשארו 
אלמוניים. במאה ה 4 לפסה״ג גברה מגמת האינדיווידואליות ונוצרו 
הדיוקנים של אפלטון, אריסטוטלם, אוריפידס (ר׳ תמ ׳ בערכיהם) 
וסופוקלם. תקופת הראליזם בפ ׳ התחילה במאה ד> 3 לפסה״נ, תוך 
הדגשה יתרה של יסודות פסיכולוגיים (דיון מפורט: ע״ע הלניזם, 
עמ׳ 650 — 660 ). תחום חשוב בפ ׳ השליטים ההלניסטיים היו המט¬ 


בעות, עליהם מופיע הדיוקן בד״כ בפרופיל (למשל, ר׳ תם , : אלכסנדר 
מוקדון. כר׳ ג׳, עט׳ 653 ). 

ברומא הגיע הם׳ הראליסטי לשיאים חדשים, כשהוא ניזון 
בחלקו ממורשת האטרוסקים (ע״ע) ונוטש את השרידים האידאליס־ 
טיים שדבקו עדיין בם׳ ההלניסטי, הדיוקן נפוץ שם יותר ממה שהיה 
נפח בעולם היווני: לא מנהיגים ומשוררים בלבד זכו לפ׳ אלא גם 
פשוטי־העם, ולראשונה עוצבו גם דיוקני נשים וילדים. השינויים 
בתסרוקות הצביעו על שינויי האפנה. בפ׳ של תקופת הרפובליקה 
בלסה ההבעה הרצינית והאינדיווידואלית; בתקופת הקיסרות המוק¬ 
דמת עלו מגמות קלאסיציסטיות; החל במאה ה 3 גברו מגמות ספירי¬ 
טואליות (ר׳ פסלי הטטרארכים בוונציה והם׳ של קונסטאנטינום). 
קבוצה מיוחדת במינה, קבוצת "הם" של המומיות", שנוצרה במאות 
ה 2 וזז 3 לםה״נ ושנמצאה באל־פיום (ע״ע), מאופיינת ע״י אילוזיו־ 
ניזם ויכולת ניתוח פסיכולוגי. 

אמנות הפ ׳ שגשגה גם ביה״ב, אף כי לרוב חסרה אינדיווידו¬ 
אליות. דיוקן השליט היה המשך למסורת קלאסית ונמצא ברוב 
תחומי העיצוב (עיטור כ״י, פיסול). ד,פ" של אפיפיורים ושל הגמו¬ 
נים׳ שנמצאו חדיר בכנסיות, ניתנו לזיהד רק בזכות הכתובות 
שבצדם. הדיוקן העצמי היתה יצירה נדירה מאוד, אך מצויה לעתים 
בצורת אדם מתפלל (כגון הפסיפס בסן דני, צרפת). בשלהי יה״ב 
נפח הם׳ האינדיווידואלי בציור ובפיסול והיה ממבשרי הרנסאנס. 

הרנסאנס, עידן ההערכה של היחיד, הועיד גם לס׳ חשיבות 
מרובה. באמנות הפלמית ניכרה ההבחנה בין האידאליזציה של 
דמויות הקדושים והראליזם בתיאור בני־תמותה (בייחוד ביצירתם 
של ון איק ושל ר. ון דר וידן [ע׳ ערכיהם 1 ). בפיסול שלט התיאור 
בחצי גוף. ראליזם והבעה של הדר שולבו בפ ׳ ׳ של מזצ׳ו ושל דונטלו 
(ע׳ ערכיהם). מגמת האידאליזציה נתעצמה בראשית המאה ה 16 : 
מיכלאנג׳לו שלל את הנאמנות לדמות האינדיווידואלית כערך עיקרי 
של הנד; גם כאשר הפ׳ נשאר "דומה" למתואר. רווי היה אידאלי- 
זציה ורמזים למשמעויות אלגוריות ("מונה ליזה" של לאונרדו). 
חשיבות מיוחדת נועדה לס׳ בציור של ונציה. שילוב מעניין של 
נאמנות לטבע, אידאליזציה ואלגוריה. אפיין את דיוקניו הרבים של 
טיציאנו (ע״ע). גם יצירתם של אמנים אחרים (ג׳ורג׳ונה [ע״ע]) 
מעידה על צירוף זה. 

תקופת הבארוק היתר, אחת מתקופות השיא של אמנות הפ׳. 
המגמה לאידאליזציה — במשמעותה המיוחדת לתקופה — בולטת 
בדיוקניו של ברניני (ע״ע), הממזגים הבעת "אצולה ושגב" בחיוניות 
סוערת (הפסל של לואי ^ 4x1 רובנס (ע״ע), אחד מציירי־הפ׳ 
הגדולים של הבארוק, העמיק במחקר הפיסיוגנומיה וביקש להביע 
את אפיה של הדמות על-ידי תיאורה על רקע הולם. אידאליזציה 
מושלמת הושגה בציוריו של ץ ז־יק (ע״ע), שכל יצירתו מוקדשת 
לפ ׳ . מגמות ראליסטיות ניכרות בציורי-הפ׳ של ולסקס (ע״ע), שתיאר 
באובייקטיודות את קלסתר-הפנים בם" של מלכים ושל ליצני-חצר 
כאחד. עם אמני הם׳ הבולטים של גרמניה בסוף המאה ה 15 ובמאה 
ה 16 נמנו הולבין, דירר, קרנך (ע׳ ערכיהם). 

צייר־הפ׳ הגדול של ארצות־השפלה היה הלס (ע״ע), שדמויותיו 
שופעות חיוניות. אף רמברנט הקדיש חלק גדול מיצירתו לם' ובמיר 
חד לדיוקן עצמו; דמויותיו תוארו לרוב בישיבה מכונסת, במבט 
מופנם. כמה מיצירות המופת של שני ציירים אלה נמנות על ד.פ׳ 
הקבוצתי (חברי אגודה או ארגון) ששגשג בעיקר במאה ה 17 , 

הזמן החדש. במאה ה 18 נפח הפ׳ מאוד (זץ־בטיסש פתנו 
[ 1715 — 1783 ] ; מורים קנטן דה לה טור, גע ובורו, רנולדז, ז׳.-א. 
אודון [ע׳ ערכיהם]) ובמאה ה 19 הגיע ציור הפ ׳ לשיאים אמנותיים 
כשנסתייע בלימודי הפיסיוגנומיה. יצירתו של גויה (ע״ע), צירוף 
תרבות־ציור מעודנת לחשיפה חסרת־מעצורים של אופי, שימשה 
חוליה מקשרת בין אמנות שתי המאות. שני הזרמים הגדולים של 



535 


פורטרט — סוריה, ז׳ן מזיסט ז׳וזף 


536 



פורטרטים (מימין ליפמאלז: אש וילד־ (צילוס יש 5 פ. דאקוורת); פורטרט ישל נער מפאיום, המאה ר 2 . ציור על לוח (המטרופו^יטז, ניו־יורק): ה. הו 5 בייז 
הבן: הפותר ג. ניזה מראנציג, 13:12 (המוזיאון הלאומי, ברלין(: •ישו; צ־ו: רמות הנערה במראה (תחריט, המוזיאון הפריטי}: פורטרט, 20 (! 1 (צילום: 

ד לאנוו: ר נירלאנריו: זקן ונברו, 1400 . ציור על לות (הלובר, פאריס!. 


המאה ה 19 ׳ הרומנטי והנאו־קלאסי, נטו לאידאליזציה, אולם אפיה 
היה שונה. הרומנטיקנים תיארו את אופי הדמות על־ידי יצירת 
אווירה (דלקרואה [ע״ע]), ואילו הנאו־קלאסיקנים נשארו אובייק־ 
טיודים, אם כי היחז את המציאות בנימה אידאלית (אנגר [ע״ע]). 
בזרם הראליסטי נתפסה דמות האדם בעיקר כחלק מן המציאות 
הסובבת; יותר כאובייקט פיסי מאשר כדמות בעלת חיים פנימיים. 

השפעת הצילום במאה ה 19 הביאה לשינויים מעמיקים בפ/ 
בכיוון ד.פ׳ הפסיכולוגי. התל בון גוך ואנסור ועד האבספרסיוניסטים 
משתקפת דמותו של המתואר כמעין נקודת־מוצא לעיוותים האמורים 
להביע את אפיו ונשמתו. עם אמני־הפ' הגדולים של המאה ה 20 
נמנים ציירי האסכולה האנגלית החדשה (א. א. ג׳רן [ע״ע]); קוקו־ 
שקה: פיקסו (ע׳ ערכיהם) והאכספרסיוניסטיס הגרמניים. 

מ. ברש, תיאור דמות האדם באמנות האירופית (הרצאות בשכפול), 

תשכ״ג; הג״ל, דמות האדם בתולדות האמנות, חשכ״ז: .ו/ .£ . 11 

,(. 1 ) 6 ) 00612 : 1927 , 11111071 ) 1 ? 1 ) 0/1 €־ 0110 'א * 11 : 1£ ז 01/211 ? ,ז 5 ־ז 1 \ 1 

-[)ס!! 7 ! • 1 . 4 ^ : 1928 ,$€$ 3711 $ 811 1 £ 71 ! 10 ! 1 ! 7 / 1€/150 30 $ £ 111 / 1 }! 011 ) 711 ? 01 € 


; 1960 ,.? 00$ ^ 81156110 .£ ; 1949 , 51111-1016 ,.? ,£ק 10$713$00 ,־ 61 [ 1 מ 13 
, 0 ־ 1 ) €11311 ? €71 £ !// 1117/10711$ ! ' 3 $1£01£$ 50 .? €? , 35161 :) תד*־! 7 ! .ק ) 6 . 0 
; 1970 , $€$$\ 11371 ' 8 €71 )! 07111 30$ £71 { 1101 ! .) 0 ^ 1 00$ י ז 10416 ; 1969 

. 1974 ,( 4 , ז \^ XX ,׳{ 1003 017 ) £415 ) $!$) 81 1/011 ־ 01 ? 070011 ? ,:: 311 ־ 01 . 4 ג 

מש. ב. 

פורח־;, (ברון) דן בטיסט ז׳וזף — 11 נ! 6 צ 0 ; 311 ;>! 

011 ־ 831 ,־ 101 ־ £0111 — ( 1768 ^ 1830 ), מתמטיקן צרפתי. ב 1795 
הורה ב 111310 ־ 101 ! £0010 בפאריס ואח״כ ב 0011 )ץ 01 ? ט 01 ט£, 
בקתדרה לאנליזה. פי נתלווה למסע נפוליון למצרים ב 1798 ומילא בו 
שליחויות דיפלומטיות חשובות; הוא היה מושלה־בפועל של מחצית 
מצרים וחקר את עתיקותיה. עם שובו לפאריס ב 1801 הוכתר כברון 
ואביר מסדר הכבוד. פ׳ השתתף בהכנת הדו״ח "תיאור מצרים"(ע״ע 
מצרים, עמי 198 ותם׳ שם), וכתב את ההקדמה ההיסטורית. ב 1817 
נבחר לאקדמיה למדעים וב 1822 — למזכירה הקבוע. ב 1826 נבחר 
לאקדמיה הצרפתית וב 1827 מוגה נשיא ה 1€ ון 11 ח 0011 ז־ 01 ח 1 ( %0 מושז 8.8 
,ה 0 * 1 ״.> 1 .ח . 1 ; 1902-04 ,( 111 ׳\, 1 צ-ף,י. 1 \. ,((¥\ 40 <) %״ 0 ״>י) " .י/ 

; 1 1933 , 0001346 . 5 .?< ; 1967 , 1907 , ^- 1111111 •>!^! 1 /!ו 0 ו? 1 111 ץ^סזס'/ 
; 1939 ,(/י 1 \. , 11130.4 ) ' 44111 ) 0 141/1 • 1/11 (ס /וס? ■־ 771 ,,י״״.! . 1 
־־ 00041 .? ; 1945 , 178 — 133 , 1.111 )'! 11114 0511 ?•! 41 1/11/1 ). 11 .! 

. 1949 , ,•^()! 11 / 10 ) 7 .? .־ 771 , 111311 
צ. ק. 

פ 1 ךיני 0 , תרכובות אורגניות ממשפחת ההטרוציקלים מכילי חנקן, 
הבנויות מטבעת פירימידינית וטבעת אימין־זולית דחוסות 

זו לזו. 

הנגזרת הפורינית הראשונה, חומצת שתן ( 141 :>□ ס״ס), בודדה 
ב 1776 ע״י שילה (ו> 61 ;>ו 501 ). לאחר מכן נתגלו פ" רבים נוספים. 
הראשונים בהם: 


גילוי הפזרינים הראשונים 


מקור החוסר 

השנה 

שם הפורין 

אבני שתן 
אבני שתן 

קפה( 1.5% ), תה( 5% ) 
קקאו( 1.8% ) 
צואת גואנו(ע״ע) 
סחול בקר 
טחול ולבלב בקר 

1776 

1817 

1820 

1842 

1844 

1850 

1885 

חומצת שתן( 8.6.2 -טריאובםי פורין) 
כסנתין( 6.2 ״דיאוכסי פירין) 
קפאין(ע״ע)( 3-1 ,ד־טריסתיל כסנתין) 
תאובח׳מין( 7,3 ־דימתיל כסנתין) 
גואנין( 2 ־אמינ 61 ־אופסי פורין) 
היפוכסנתין( 6 ־אוכםי פ ורי 0 
אדנין ( 6 ־אמינו־פודי 1 ) 


ב 1898 הכין א. פישר (ע״ע) את תרכובת האב, פ׳. 


בבדיקות בקרני- x נמצא כי רוב הם" ונגזרותיהם המתיליות הם 
מולקולות מישוריות. בשל השפעת ארבעת אטומי החנקן האלקטרד 
שליליים מסוגלות העמדות 2 , 6 ו 8 להגיב עם מתמירים נושאי מטען 
שלילי (נוקלאופילים — ע״ע כימיה, עם׳ 762 ), אם בעמדות 2 או 6 
נמצאות קבוצות מוסרות אלקטרונים. כגון אוכסו(—ס—) אואמינו 
(- 19 <£), תיתכן תגובה עם מגיבים בעלי מטען חיובי (אלקטרו- 
פילים). 

נוכחות קבוצות אוכסו, תיו (- 5 -) ואמינו מאפשרת קיום טוטו־ 
מריה (ע״ע) בם". טיב הקבוצה המתמידה קובע את המצב הטוטומרי 
היציב. 






543 


פודיניס 


פורמוזה 


544 


תב ד.פ" הם חומצות 
ובסיסים חלשים, בעלי 
נקודות התכה או הת¬ 
פרקות גבוהות ומסיסות 
נמוכה במים. חוזק החומציות והבסיסיות ומידת המסיסות תלויים 
בקבוצות המתמידות. בד״כ יציבים ה,פ" לחומצות, ואילו היציבות 
לבסיסים מותנית בנוכחות קבוצות מוסרות אלקטרונים וביכלתם של 
ר,פ״ ליצור אניון הדשה את התקרבותו של יון ההידרוכסיל (- 013 ). 
רוב ר,פ" אינם עמידים בפני חמרים מחמצנים. 

הם" מצדים בכל תא חי כמרכיבי החומצות הנוקלאיות (ע״ע 
נוקלאיות, חמצות). בחומצות הגרעין מצויים שני בסיסים מקבוצת 
ד,פ": האדנין שגואנין. בפרקציה המסיסה של החומצה הריבונד 
קליאית ([ע״ע שם] ^ 104 -$.) נמצאות בכמות קטנה נגזרות 
מונו ודי־מתיליות של אדנין וגואנין. אלה מתקבלות ממתילציה 
0 ע 1 ע ״ 1 של הפולי־חומצות ולא שלא המונומרים. הנוקלאוטידים של 
אדנין וגואנין נוטלים חלק חשוב בתהליכי משק האנרגיה בגוף- וע״ע 
אדנוזין. תוצר הפירוק הסופי (קאטבוליזם) של הפ ׳ ׳ בבני אדם וב־ 
קופים הוא חומצת השתן (ע״ע). 

בטבע נמצאים מספר נוקלאוזידים (ע״ע נוקלאיות, חמצות) פורי- 
ניים, בעיקר כאלה הנגזרים מאדנין, בעלי תכונות אנטיביוטיות: 
פורומיצין ( 6 ־דימתיל־אמינו פורין), נבולרין (ריבוזיד של פ׳), ועוד. 
קיגטין, נגזרת של אדנין, הוא בעל תפקיד חשוב בתהליך חלוקת 
התאים בצמת, וע״ע הורמונים, עמ ׳ 959 . 

6 ־תיופורין משמש לטיפול בלויקמיה (ע״ע דם, עמ ׳ 716 ), 
וכמה מגגזרותיו משמשות להקטנת הדחיה האימונולוגיה הנובעת 
משתילת רקמות זרות בגוף. פ״ המכילים חנקן בעמדה 8 במקום 
פחמן ( 8 ־אזאפורינים) משמשים כחמרים אנטי־מטבוליטיים חשובים. 

ז. נ. 

סור״ל, אוגיסט אברי — 61 ־ 01 ז ו־! 11 ש 11 — ( 1848 — 

1931 )'. נורולוג, פסיכיאטור, פיסיולוג ואנטומולוג שוויצי. 

למד בציריך, דנה ולוזאן. בשנת 1872 קיבל תואר ד״ר באוניברסיטת 
ציריך. ב 1877 מונה מרצה בפסיכיאטריה במונאקו. בשנים 1879 — 
1906 היה פרופ׳ לפסיכיאטריה בציריך. אח״כ עבר לאיוורן ושם 
המשיך במחקריו עד מותו. 

פ׳ חקר את עצבי השמיעה ואת האנטומיה של גרעין ההיפוית־ 
למום. כ״כ תיאר את תצלובת העצבים במוח התיכון הקדרה על שמו. 
פ׳ היה פעיל במלחמה נגד האלכשוליזם וב 1890 פרסם את ספרו 
מסז״^ת"? 016 (״נהגי שתיה״). ספרו על חיי המין — - 016 56x0 
1386 ? 6116 (עבר׳: ״השאלה המינית״, תרצ״א) 16 1931 נחשב ספר 
יסוד בנושא זה ויצא במספר רב של מהדורות. פ׳ פרסם מחקרים 
בנושא ההיפנוזה. 

מחקריו האנטומולוגיים התרכזו בנמלים (ע״ע). שגי ספריו הח¬ 
שובים בנושא זה הם: 501556 14 16 > 11115 ־ 001 '■! *־ס ("הנמלים בש¬ 
וויץ"'). 2 1920 ; 31:6 קוז 01 :) 6 ( #101 610 11115 ־ 001 ? 16 ) 506131 16 >ח 10 \ 06$ 
16 ז 11 מ 10 !' 1 16 > 66101 3 ("עולמם החברתי של נמלי תבל בהשוואה 
לזה של האדם״), 1921/23 . 

פורמוזה ( 01054 ־ 001 , מפורטוגלית, [האי ה) יפה; בסינית, טייוואן 
[! 31 * 311 ־ 1 ־]; הרפובליקה של סין! "סין הלאומנית"), אי 
ומדינה באוקיאנוס השקט, מול חופי דרום־מזרח הרפובליקה העממית 
הסינית. לפ׳ שייכים 77 איים, מהם 13 בקרבתה ו 64 איי קבוצת §נגו 
(ס 611#11 ?) שבמפרץ טיוואן. שטחה 35,980 קמ״ר ובה 15.5 מיל׳ 
תוש׳ ( 1973 ). 

פ׳ היא חוליה ברצועת האיים שבשולי האוקיאנוס השקט, אך 
אינה משתייכת אליה מבחינת המבנה הגאולוגי. המבנה ההררי 
שרכב המסלע הקדום הדומה לזה שבפרובינציית פוג׳ון (ע״ע) שב¬ 


סין, מצביעים על האפשרות שהאי היה בעבר חלק מיבשת אסיה 
ונפרד ממנה עם התהוות השקע של מפרץ טיוואן. 

תהליך התהוות הרי הרכס המרכזי, ג׳ונג׳יאנג־שאן, ושלוחותיו 
החל בתקופות קימוט קדם־שלישוניות. לאורך צירי הקימור נחשף 
גוש קדום המורכב מגרניט, גניים וצפחות! בשולי הקימור מצדים 
סלעי משקע שלישוניים. בסוף תקופת השלישון חלו תהליכי שבירה 
ועיתוק ברכם המרכזי מלודם הרמה של מזרח האי. פעילות געשית 
נמרצת היתה בתקופת הפליסמוקן, ובמהלכה חלה שבירה חזקה 
ונוצר מפרץ טיוואן וקו השבר הגדול של עמק טידונג במזרח האי. 
סלעי געש מתקופת הפליסטוקן ותקופות קדומות מפוזרים רק מעט 
ברחבי האי, בעיקר באיזור דאטון שבצפון, בעמק טינדוגג ובאיי 
פנגו. בצפון האי, וברכם המרכזי מצויים מעיינות חמים. פעילות 
סיסמית המתבטאת ברעשי אדמה נמשכת גם בתקופה הנוכחית, אך 
רעשים אלה רובם חלשים ומקומיים. 

ה מ ב נ ה. ם׳ היא אי הררי מבותר. כמחצית מפני השטח תפוסה 
ע״י הרי הרכס המרכזי ג׳ונגיאנג־שאן, שכיוונו צפון׳—צפון־מערב 
שרום—דרום־מזרח. גבהו הממוצע 3,000 מ׳ ופסגתו הגבשה בהר 
יי־שאן, 3,997 מ׳. הרכס המרכזי מבותר ובו גאיות עמוקים ועמקים 
נרחבים. הוא גובל במזרח בעמקשעתק טידונג ובמערב בקו העתק 
המפריד בינו לבין הרי עאלי שאן. מדרונותיו המזרחיים תלולים 
ביותר, ואילו במערב המדרונות מתונים שם נמשכים עד למישור 
רחב־ידים מאוכלס בצפיפות ובו הערים הגדולות של האי. במספר 
מקומות מוקפים ההרים סדרה של גבעות בגובה של 1,500 מ׳. 
הנהרות בפ׳ קצרים שלולים, וזרימתם עונתית. תם נתונים לשטפונות 
בעונת המונסון. הנהרות הגדולים הם ג׳ושוי ( 01051101 ), ודנשך 
( 131151101 ־) — המתאים לשיט ספינות עד 50 טון. האקלים סובטרופי 
מונסוני. קיימת השפעה ממזגת של זרם יפן החם. הקיץ חם שחורף 
מתון. הטמפ' הממוצעת בחדשי החורף היא ״ 15 ובחדשי הקיץ החמים 
היא ס 30 . כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 2,500 מ״מ ובהרים 
היא מגיעה ל 5,000 מ״מ; בהרים גם יורד שלג. מדי קיץ פוקדות 
את האי סערות טיפון. 

אוכלוסיה. רוב תושבי פ׳ הם צאצאיהם של מהגרים סינים 
בני האן, שהגיעו לאי מהפרובינציות פוג׳ין וגואנדונג שבסין. תושבי 
פ׳ המקוריים הם ממוצא אינדונזי ושפתם שייכת למשפחת הלשונות 
המלאיות־פולינזיות (ע״ע מלאים, עמ׳ 512 ). להם 9 משפחות שהגדולה 
היא אטיאל ( 31 ^ 71.13 ) שם כיום כ 1% מכלל האוכלוסיה ושוכנים 
באיזור ההררי ולרגליו. רוב תושבי פ׳ הם טאואיסטים ובודהיסטים. 
קיימים מיעוטים של נוצרים ומוסלמים. 

כ 60% ( 1970 ) מתושבי פ׳ מתגוררים בכפרים ובאזורים חקלאיים, 
וצפיפות האוכלוסין היא מהגבשות בעולם ( 379.6 לקמ״ר). אגן טיבי 
הוא הצפוף ביותר באי. עיר הבירה: טיפה (ע״ע! קרי — טיבי), 
1,951,000 תוש׳ ( 1973 ); שאר הערים הגדולות הן: גאושיונג (- 3011 .£ 
§מ $ 10 ) 864,000 תוש׳ ( 1971 ); טינאן 4844x10 תוש׳; מיג׳ונג 464,000 
תוש׳; ג׳ילונג ( £661008 ) 329,000 תוש׳. 

ר. סל. 

צומח. מצבה הגאוגרפי המיוחד מעניק לס׳ צמחיה מגוונת 
ביותר המורכבות גם מיסודות טרופיים מובהקים וגם מיסשות ממו¬ 
זגים. פ׳ נמנית עם האיזור הסיני—יפני. מספר המינים הגדול שיש 
לה במשותף עם סין (ע״ע. עט׳ 813 — 816 ) ועם יפן(ע״ע, עמ׳ 74/5 ) 
נובע מכך שעד סוף תקופת הפליאוקן היתה, כנראה, פ׳ מחוברת לסין 
היבשתית. — מספר המינים בם׳ 3,265 , 42% מהם — אנדמיים. 

הצורה השולטת בצומח הבר הם היערות הערוכים בחגורות 
גובר. מובהקות. בחגורה הנמוכה ביותר כלולים יערות גדה (צפצפה, 
ערבה) מערות ןןנ,ןרובים (בעיקר מיגים ממשפחת ה- 3 ז 110 ( £11120£ 
636 :)). יערות בחגורה הנמוכה ביותר הושמדו בעיקר בידי האדם 
לצרכי חקלאות. במדרגה גבשה יותר של הרים המגעת עד 1,800 מ׳ 





545 


פורמוזה 


546 


מכוסה הנוף צומח של יער רחב־עלים צפוף מאוד. העץ מאפייני 
ביותר והנפח גם בתרבות הוא עץ הקמפו׳ר. בכל היערות מטפסים 
רבים׳ שרכי עצים והרבה אפיפיטים מהסחלביים. מעל גובה 1,800 
מ׳ מורכב הצומח מיערות מחטניים. הגבול העליון של היער עובר 
ברוב המחתות בגובה של 3,000 מ׳. מעל לקו זה יש מיני אשוח 
( 1£5 נ 1 .£) ואשוחית ( 1063 ?) המלווים שיחים ועשבים. החקלאות טרד 
פית בעיקרה ומרוכזת בחלק המזרחי של האי ובעמקים שבין ההרים. 

חי. פ׳ כלולה בתחומי החלק היבשתי של החבל הביוגאוגרפי 
ההודדמלאי שבממלכה הפליאוטרופית. בהיותה אי, הפאונה שלה 
שלוחה מדולדלת מעט של החי בדרום הטרופי־הררי של סין ובמידה 
פחותה מזו של הודדסין והארכיפלג המלאי. עם זאת, מיקומה בגבול 
האיזור הטרופי נותן רקע לנוכחות נציגים פליאוארקטיים מהיסוד 
הסיני—הימלאי. הידע על הפאונה של ם׳ עדיין מועט. אפיה המבודד 
מתבטא רק בדלותה היחסית ובמציאות צורות אנדמיות מעטות 
בדרגת תת-מין ואולי מין. מבין היונקים בולטים 5 מכפילי־פרסה: 
החזיר, 3 איילים (מסוגים 115 ^ 06 $ב 1 :> 3 ו:זמ 411 ?) ועז הררית — ה^רו 
( 15 מז 00 ״קג 0 ). כ״כ מצויים ארנב ומספר מכרסמים. לבד מ 5 אוכלי 
חרקים (למשל — חפרפרת מסוג 408613 ?) ועטלפים, מצוי גם קוף 
המקק, וכן פנגרלין ( 43111 $ ?). הטורפים — 11 במספר — כוללים, 
לבד ממספר גחניים, גזע מקומי או מין אנדמי של הדב האסייני 
השחור ( 05 ::>ז 3 נ £36 ) ושל הנמח׳ן ( 10$3 נ 1 < 6£ " 60£6115 ז<). מספר העד 
פות רב וכולל את נציגי משפחת הפסיונים התוכיים ואחרים. גם 
פאונת חמים המתוקים מייצגת בגיוונה ובהרכבה את הפאונה של 
החבל חהודדמלאי ובכללה 42 קרפיונאים, 8 שפמנונים ו 4 אנבאסיים. 

מ. ז. - עס. ב. 

חוקה ומשטר. הן סין העממית והן סין הלאומנית רואות 
בפ ׳ מחוז של סין. חוקת האי בפועל היא חוקת סין, כפי שנוסחה ע״י 
העצרת המחוקקת בנאנקינג, ונכנסה לתקפה ב 1947 . ייחודה בכך 
שבמערכת השלטונות 5 רשויות (״ ¥113 ) : 1 . רשות מחוקקת, שלהל¬ 
כה הינה פרלמנט כל־סיני, הנבחר בבחירות כלליות מדי 3 שנים 
(לרגל מצב החירום נדחו הבחירות שוב ושוב) < 2 . רשות מבצעת; 
3 • רשות שופטת, שחבריה ממונים ע״י הנשיא; 4 . רשות ביקורת, 
מפקחת על פקידי הממשלה ורשאית להדיחם; 5 . רשות בוחנת, ממנה 
ומסווגת את עובדי המדינה ומפקחת על קידומם. 

הרשות המבצעת שואבת כוחה מאסיפה לאומית, שתפקידה העי¬ 
קרי הוא בחירת נשיא. האסיפה מונה כ 1,300 נציגי כל מחתות סין 
ומכהנת ברציפות מ 1949 . הנשיא הוא ראש המדינה ומייצגה כלפי 
חוץ, ממנה ראשי ממשלות ומפטרם ומפקד על הכוחות המזוינים. 
משך כהונתו 6 שנים. האיסור החוקתי לכהן יותר משתי כהונות 
ברציפות הושעה כדי לאפשר המשך כהונת ג׳יאנג קאי שק (ע״ע 
צ׳ינג קי שק), שבמארם 1972 נבחר לכהונה חמישית. ג׳יאנג הינו 
נשיא מפלגת השלטון, הגואומיגדאנג, ולו גם סמכויות חירום המ¬ 
תירות לו שליטה באמצעות צורם וחשעיית אחדות מחירויות האזרח, 
להן ערבה החוקה. בקיץ 1972 מינה את בנו, ג׳יאנג ג׳ינג קואו. 
לראש ממשלה, ומאז לא התערב בענייני השלטון. 

מלבד מערכת שלטונית זו, השולטת להלכה בכל סין, קיים גם 
השלטת המקומי של פרובינציית פ׳ ובו מושל, מועצה ואסיפה. 

בסוף 1972 נערכו בחירות לחלק קטן מהמושבים של האסיפה 
הלאומית ושל חדשות המחוקקת ולכל 72 המושבים של אסיפת פרד 
בינציית פ׳. ומפלגת הגואומינדאנג זכתה ברוב גדול. חלק מהנבחרים 
הם מילידי האי ולא מגולי 1949 . 

ה. וס. 

משפט. לפי החוקה מ 1947 (ר׳ לעיל) שווים בפני החוק כל 
אזרחי המדינה ללא הבדל דת, מין, מעמד או מפלגה. במערכת 
בתמ״ש 3 ערכאות: בתמ״ש מהחיים׳ בתמ״ש גבוהים ובי״מ עליון. 

בתמ״ש גבוהים מצדים בערים המרכזיות, ולהם הסמכות לדת 


בעבירות פליליות הנוגעות לבטחון המדינה ולשמוע ערעורים מ־ 
בתהמ״ש המחוזיים. ביהמ״ש העלית יושב בבירה, והוא ערכאת 
ערעור עליונה במדינה. 

חינוך. מערכת החינוך מטפחת צייתנות למדינה ורוח אנטי- 
קומוניסטית חריפה מגן הילדים ועד ביה״ס הגבוה. חינוך־חובה חינם 
ביתן לבני 6 — 12 . בביה״ס העל-יסודי 3 מגמות: עיונית, מקצועית 
וסמינרים למורים. 

ב 1971/72 היו בפ ׳ 2,289 בת״ס יסודיים, ובהם למדו 2,440,000 
תלמיד: 923 בת״ס תיכוניים ( 1,232,000 תלמיד); 96 מוסדות להש¬ 
כלה גבוהה, לרבות 9 אוניברסיטאות ( 223,000 תלמיד). — בפ ׳ 
פועלים 5 מכוני־מחקר. 

/ 0 { 17 1 ז 0 {? 1 )^ 21 >£ , £11110311011 0£ ׳(׳ 1101511 ^ 311 *\ X31 

. 1960 , 11710 /€ 

כוחות מ ז ו י נ י ם. לפי הסכם מה 1.12.1954 קיבלה עליה אה״ב 
להגן על פ׳. ציוד הכוחות המזוינים כולו אמריקני, והחזקתם ממומנת 
במידה רבה ע״י אה״ב, שלגביה משמש האי טיוואן מעין מוצב קדמי 
מול סין הקומוניסטית. קיים בם׳ גיוס חובה לשנתיים. הכוחות המזו¬ 
ינים כוללים כ 500,000 איש. תקציב הבטחת ל 1971 נאמד בכ 601 
מיל׳ דולר. 

כוחות היבשה, כ 350,000 איש, מאורגנים ב 18 דיודזיות, 2 
חטיבות-שריון, 2 חטיבות מוטסות וכוחות מיוחדים. השריון כולל 
טנקים מ. 47/48 בינוניים ומ. 24/41 קלים. כ 80,000 אנשי צבא מר 
צבים באיים קמר ומאצו מול חופה של סין הקומוניסטית. 

חיל־האודר, המופעל ע״י 80,000 איש, מאורגן היטב רעיל. ברשותו 
כ 240 מטוסים קרביים רובם ממוסי-ירוס, קרב, וקרב־חפצצה מדגמים 
אמריקנים חדישים, פ. 5 , פ. 100 , פ. 104 , 95 מטוסי-תובלה, 100 
מטוסי־אמת ומסוקים וסוללות טילי קרקע־אוויר. 

לחיל-חים 35,000 איש, המפעילים 35 משחתות ואניות־ליווי, כמה 
עשרות אניות קטנות וכ 60 נחתות. צבא-הצי, בן 35,000 איש, מאורגן 
ב 2 דיוויזיות. 

לאה״ב כמה בסיסי-אוויר בם׳, בהם מוצבות טייסות-ירוט של הצי 
האודרי מם. 13 , הפועל בתיאום עם הכוחות המזוינים של פ׳. 

מ. 

כלכלת האי מבוססת על החקלאות למרות מאמצי התיעוש 
והמודרניזציה שהחלו בעת הכיבוש היפני. היפנים בנו תשתית 
כלכלית מודרנית שעיקרה: בנייח דרכים, מס״ב ונמלים, הכנסת 
זנים חדשים של פירות והקמת מערכות סכרים להשקיה, ניקוז דיצור 
חשמל. לאחר הרס התשתית במלה״ע 11 הושקעו מאמצים רבים 
להגברת התיעוש, בעיקר באמצעות פיתוח נמרץ של דרכי התחבורה; 



פורמוזה: ׳מטח מעובד באחור ההררי 





547 


פורמוזה 


548 


עזרה רבה מאה״ב (כ 4 מיליארד דולר בתקופה 1952 — 1971 ) ; רפור¬ 
מה קרקעית מוצלחת ( 36% מהחקלאים ב 1952 היו אריסים ) ב 1971 — 
10% ) ! פעילות לטיוב הקרקע; הקמת מערכות סכרים רב־שימושיים 
(מפעלי ןנג־ון וקןה־פן) ומשיכת השקעות־הון ( 4 ץ מיליארד דולר 
הושקעו בם' בין השנים 1952 — 1971 ). פעולות אלה העלו את התל״ג 
בשיעור מרשים: כ 8% לשנה בעשור 1962 — 1971 . ההכנסה הלאומית 
לנפש כ 375 דולר ( 1972 ) — מן הממוצעות במזרח אסיה. 

החקלאות מנצלת את כל הקרקע הניתנת לעיבוד ( 22% 
מסה״כ הקרקעות) ומעסיקה כ 55% מכוח העבודה. אוח — הגידול 
העיקרי — מגדלים על שטח של כ 420,000 הקטר. בכ 60% משטחי 
האוח נהוגים שני יבולים בשנה. יבול האוח מספק את צרכי האוב- 
לוסיה ואף מיוצא. מגדלים גם תפ״א, קנה־סוכר, תה, פיחת טרופיים 
(אננס, מנגו) וסיבי קנבוס ויוטה לתעשיה. דישון, טיוב תיקח 
מעלים את תפוקת החקלאות בהתמדה. 

יערות פ׳ מספקים עץ לתעשיה ום׳ מייצאת לבידים ועץ גלמי. 

ענף ה ד י ג גדל בהתמדה. כ 12% משלל הדגה נידוג בחוות־דיג. 


תפוקת החקלאות (באלפי טונות) 


1971/2 

1 1948—52 

המוצר 

2.987 

1,771 

אורז 

3,441 

2,096 

תפוחי אדמה מתוקים 

308 

101 

קאמווה 

140 

57 

אגוזי אדמה 

156 

21 

תפוזים 

28 

10 

תה 

7.500 

5.767 

קנה־סוכר 

462 

107 

בבנות 

250 

63 

בקר (אלפי ראש) 

3,080 

1,483 

חזירים " " 

167 

180 

עזים " " 

6,880 

ס 90 .נ 2 

דגה 


1 . ממוצע שנתי) 2 . 1953 


על אף גילד של כ 50 סוגי מחצבים, צנועה תפוקת המכרות. 
החשוב במחצבים הוא פחם (אומת העתודות — כ 245 מיליון טון). 
שאר המחצבים הם: מרבצי נחושת וזהב; גפחת ותרכובותיה ן שיש; 
נפט וגז, בכמויות קטנות. 

תשתית ה ת ע ש י ה הונחה בס׳ בעת הכיבוש היפני, אך תנופת 
הפיתוח באה אחרי מלה״ע 11 . בעיקר בעזרת הסיוע מאה״ב גדלה 
תפוקת התעשיה בקצב מרשים ( 10% בממוצע לשנה בתקופה 1962 — 
1971 ). מפעלים בבעלות הממשלה כוללים בתח״ר לחמרן, למלט, 
לדשנים, למכונות ולנייר, מספנות ובתי-זיקוק לנפט. החשובה שבתע־ 
שיות, תעשיית הטכסטיל, רובה בבעלות פרטית דצואה רב. פ׳ היא 
יצואן גדול של שימורי אננס ופטריות (שמפיניון). התפתחו גם 
תעשיה אלקטרונית וכן מו״לות, המדפיסה ספרים ומוכרת אותם בזול 
בלי רשות ההוצאות והמחברים. בתחילת שנות ה 70 אמנם אשררה 
ממשלת פ׳ את האמנה בדבר זכויות יוצחם, אולם עדיין קיימות 
הדפסות בלתי חוקיות. — תעשיות היצוא משגשגות בעיקר בגלל 
כוח עבודה זול. 


תפוקת ה תעשיה והמכרות (באלפי טונות) 


(אלפי מונות) 

1971/2 

כמות 

1953 

המוצר 

4,473 

2,393 

פחם 

90 

2 

בסם 

918 

30,925 

גז מבעי(אלפי מ״ק) 

4,305 

519 

מלם 

61 

7 

ברזל 

294 

20 

פלדה 

535 

162 

מלח 

126 

10 

מודה קאומסית 

86 

19 

אריגי כותנה 

461 

24 

נייר 

13,554 

1,564 

אנרגיית חשמל(אלפי קו״ש) 



תחבורה. בפ ׳ כ 16,000 ק״מ כבישים סלולים, שעיקרם 
כביש הקפי לאורך החופים ושלושה כבישי רוחב (בצפון, במרכז 
ובדרום האי). בתחילת שנות ה 70 החלו לבנות כביש מהיר מצפון 
לדרום. בפ ׳ 1,600 ק״מ מס"ב. הנמלים העיקריים: ג׳ילונג 
בצפון, הוא-לין במזרח (פועל כנמל בי״ל מ 1963 ) וגאו-שיונג בדרום, 
שהוא נמל הסחר העיקרי. נמלי האוויר העיקריים הם בטיבי 
(נמל תעופה בי״ל) בגאו-שיונג ובהוא־לין, המשמשים גם את הצבא 
האמחקני. למרות ההשקעות הגדולות בשנות ה 70 עדיין מהווה 
התחבורה "צוואר בקבוק" לפיתוח המשק. 

ממלה״ע 11 עד אמצע שנות ה 60 היה לם׳ גרעון מתמיד בחשבון 
הסחר שלה. מאץ — לפ׳ עודף יצוא על יבוא. 

היצוא ( 1,998 מיליון דולר [ 1971 ]) היה בעיקר הלבשה ( 15% 
מערך היצוא), בדים ( 14% ), ירקות ופירות ( 12% ), ציוד תקשורת 
( 9% ), לבידים ( 5% ) ומוצרים פלסטיים ( 5% ), והיה מיועד בעיקר 
לאה״ב ( 40% ), יפן( 15% ), הונג־קונג ( 10% ) ומערב־גרמניה ( 5% ). 
היבוא ( 1,844 מיליון דולר [ 1971 ]), ברובו מכונות וציוד, המרי- 
גלם (לרבות דלקים) ומוצרי צריכה, מיובא בעיקר מיפן ( 43% ) 
ומאה״ב ( 24% ). 

המטבע: 100 דולר פורמוזים = 2.6 דולרים של אה״ב (שער 
רשמי, אפריל 1974 ). 

- 0 ־££ €!{' 7 ,£י 1 :* $1 תו 0 . 5 . 4 ? ;( 1 צג 1 \ 1 ת 4 ) 800 4 124 ) 0 221411 € 01 > 51 271 ) 41147 ' 7 

,ץ 013 זג 8 . 0 ; 1953 / 0 771€711 <} 001/010 1 ) $71 0€$ 8.05010 71077110 

€010711(11 001/010 {>7770711 (171(1 80 {7X41(2210 71 17! ?<21X4/617, 1954 ; 01611 

0 } 4141 ) . 11.5 י ץ 6 ס 0 ג! . 4.14 ? ; 1961 , 171 )/ 414 ) 7 171 104-80107772 >? י 1£ ז:> 1 ! 0 

, 711 0 ח 7 ?} 010 /) 00 2714 > , 001$ -[ 501 , 414 £71 0761 ? / 0 51114$ 4 ) , 271 )/ 4 ) 11 ) 7 

. 1966 

דן ס. - ר, סל. 

היסטוריה. פ׳ היתה ידועה לסינים מראשית המאה ה 7 , והאי 
שימש בסיס לשודדי־ים, מבריחים ודייגים. הפורטוגלים גילוה ב 1590 
וכעוד, "האי היפה". הם נדחקו ע״י ההולאנדים שהתבססו בדרום 
ב 1624 וע״י הספרדים שהגיעו לצפון ב 1626 . לאחר מלחמות ממד 
שכות היתה ידם של ההולנדי□ על העליעה ( 1642 ) עד שגורשו 
בעצמם ב 1661 ע״י ג׳נג צ׳נג־גונג (המכונה "קוכסינגה"), הגיבור 
הלאומי של פ , . ג׳נג שירת את אחרון קיסרי סין משושלת מינג 
































549 


פורמוזה 


פדרמלדהיד 


550 


ונלחם במנצ׳ו שפלשו מצפון (ע״ע סין, עם׳ 876/7 ). לאחר שניגפו 
כוחותיו ביבשה עשה את פ׳ לבסיס צבאי, לאומי ותרבותי של נאמני 
שושלת מינג. אלפי סינים, בהם מלומדים רבים, היגת מדתם סין 
(בעיקר ממחוז פוג׳ין) ופיתחו את תרבות האות, הדיג וקנה הסוכר 
בם׳. ב 1683 נכנעה פ׳ לסין. 

ההגירה מסין נמשכה ובחוף המערבי נוצר יישוב חקלאי צפוף. 
הבירה היתה טינאן, שהיתה ידועה אז בשם טיוואן. השלטון המרכזי 
לא גילה עניין באי הנידח 1 פרחו בו אגודות סתר והוא זועזע לעתים 
קתבות ע״י מרידות. ב 1842 היו באי כ 2.5 מיל׳ תוש׳. ב 1858 נפתחו 
בס׳ שני ״נמלי הסכמה״ (ע״ע סין, עם׳ 879 ) לסחר חפשי עם המע¬ 
רב; בהשפעת חברות בריטיות פותת גידול התה. המעצמות חמדו 
את האי, וצרפת אף ניסתה לכבשו במהלך מלחמתה בהודו־סין 
( 1884 — 1885 ). מושל האי ליו ( 1887 — 1891 ), שקבע את בירתו 
בטיבי- הושפע מהמערב והחל ברפורמות. בעקבות תבוסת סין במל¬ 
חמתה ביפן נמסרה פ׳ ב 1895 ליפנים. התנגדות תושביה ליפנים היתה 
עזה, ובס׳ אף הוכתה רפובליקה, שדוכאה! דיכד הילידים בהרים 
נמשך שנים רבות. 

תחת השלטון היפני נעשתה פ׳ ספקית אוח, סוכר ותוצרת חק¬ 
לאית וצרכנית של מוצרי תעשיה. תשומת לב רבה הוקדשה לפיתוח 
החקלאות. חברות מונופוליסטיות יפניות שלטו בחיי הסחר והכספים, 
והתוצר הלאומי עלה בעקביות. שירותי הבריאות השתפרו ורשת 
החינוך התרחבה בד בבד עם נסיונות להשרשת התרבות היפנית. 
באי התגבשה תנועה לאומית שנרדפה ע״י היפנים, ששלטו ביד 
ברזל והפלו את התושבים לרעה. ב 1940 היו בפ׳ 5,870,000 תוש׳, 
כולל יפנים. במלה״ע 11 היתה ם׳ בסים צבאי ואווירי חשוב ביותר 
של צבא יפן. לפי הסכם קאהיר של ״בעלות הברית״ ( 1943 ) הוחזרה 
ם׳ לסין בסתיו 1945 . 

לאחר שצבא סין הלאומנית של ג׳ינג קאי־שק (ע״ע צ׳ינג קי 
שק) וממשל הגואומינדאנג איבדו את אהדת התושבים, פרצה (פב¬ 
רואר 1947 ) התקוממות לאומית שמאלנית שדוכאה באכזריות. בעק¬ 
בות נצחון הקומוניסטים במלחמת האזרחים בסין ב 1949 עברו לפ׳ 
קתב ל 2 מיל׳ איש: אנשי צבא, סוחרים ובעלי הון ואנשי ממשל 
של משמר הגואומינדאבג ומשפחותיהם. לנוכח איומי הפלישה של 
סין לאחר פרוץ מלחמת קוראה ב 1950 חצץ הצי האמריקני ה 7 בין 
פ׳ לבין סין. ם׳ חתמה על חוזה הגנה עם אה״ב ( 1954 ) חכתה לסיוע 
צבאי וכלכלי רב. היא קיימה צבא גדול והמשיכה לנהל פעולות 
איבה בחופי היבשת. תמיכת אה״ב הגיעה לשיאה ב 1955 וב 1958 , 
כשהקומוניסטים הפגיזו את האיים קמח ומאצו הסמוכים לחופי סין. 

ג׳יאנג קאי שק הקים מחדש בם׳ את משטרו הלאומני ברוח 
רעיונות סון יט־סן (ע״ע) ופתח בתכנית פיתוח ששינתה כליל את 
פני האי(ר׳ לעיל, כלכלה). צמיחתה הכלכלית של פ׳ שימשה דוגמה 
למדינות מתפתחות לא־סוציאליסטיות. 

סין העממית מעולם לא הכירה בפ׳, ואילו ממשלת פ' תבעה 
תמיד לעצמה את השלטון על כל שטחי סין. ההתקרבות בין סין 



פורמוזה: הארטון ר, 5 אוםי (טחיאון), סיבי (משרד התיירות, טיוואו) 


לאה״ב ב 1971/2 עוררה דאגה רבה בפ׳, למרות הודעת אה״ב שיח¬ 
סיה עם פ' לא ייפגמו והיא תמשיך להגן עליה. אמנם מהצהרת ניב- 
סון—ג׳דאן־לי מ 27.2.1972 , בה דובר על סין אחת, השתמע שאה״ב 
סבורה שם׳ היא חלק מסין. באוקטובר 1971 נאלצה פ׳ לפנות את 
מקומה לסין במוסדות האדם ובארגונים בי״ל אחרים. מדינות רבות, 
בהן יפן ובריטניה, העבירו את נציגחותיהן ספ׳ לפקינג. סין דרשה 
מכל מדינה המבקשת לקשור עמה יחסים דיפלומטיים לנתק את 
היחסים עם פ׳. אה״ב היא המדינה היחידה המקיימת קשרים עם פ׳ 
ועם סין כאחת. במארס 1973 דחתה פ׳ את הצעת סין לנהל שיחות 
על איחודן. — פ׳ אינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. 

, 171 ) 1110 >ד 171 1011071 * 1 ? 0 ? 1 ) 171 > 7116711 ? 0€1/610 001071101 , 012.7 ־ 82.1 .ס 

; 1966 ,/( 1 511*4)/ 171 01'171€56 141X07 ) י.. 7 / , 1 >־ 131 > 1 >ס 0 . 4.0 \ ; 1954 
; 1967 , 10713 ) 40 ! 64 ) 11111 ) 111 * 6 1 ) 06171 . 0 .^ 1 

. 1 ^ 1 ,¥\" ; 1970 , 1115771 ) 211071 > 14 171 ) 0777105 ? / 0 0111105 ? £!{? .ס 

. 1971 , 171 )/ 014 )" 7 /?> 70616711 ? 66 ) 0714 1 ) €11171 ,. 5 .ט ,־ 8110101 

ג/ ק. ק. 

פורמית, חמצה, ע״ע נמלים, חמצת־. 

:• \ : ז :זי %* ־' ־־ 

פורמלדהיד (מתאנל), הראשון בסדרת האלדהידים (ע״ע) האור¬ 
' גניים. 13090 . מצד באטמוספירה, בעיקר באזורים עירו¬ 
ניים. ם׳ מונומרי נקי הוא גז בעל נקודת רתיחה ״ 21 - ונקודת 
קפאון ״ 92 -. לצורה המונומרית נסיה לעבור לצורת טרימר ציקלי, 
מריאוכסן, שנוסחתו: 1 -. 


טריאוכסן הינו מוצק חסר צבע הניתך ב 62 0 , בעל ריח נעים; מסים 
במים. 

בצורה מסחרית מופיע הם׳ בתמיסה מימית בריכוז 36% — 38% , 
הידועה בשם פורמלין. מתמיסת פורמלין שוקע תוך כדי עמידה 
פארא־פ׳, שנוסחתו הכללית 13 .,( 0 ־ 013 ) 130 . החומר בלתי מוגדר 
מבחינת מבנהו ומופיע כפולימר לינארי, כשערכו הממוצע של מ 
הוא 30 . כאשר מ קטן מ 12 נמס התוצר במים. חשיבותו של הפארא־ 
פ׳ היא בכך שניתן לקבל ממנו פ׳ גזי ע״י חימום בלבד. 

פ׳ מיוצר בתעשיה ע״י חמצון קסליטי של מתנול (ע״ע) בפזה 
גזית: 213,0 + 2130130 י- 0 1 + 2013,013 . התהליך מתבצע בהז¬ 
רמת מתנול ואודר בנוכחות קטליזטור (כסף מתכתי או תחמוצת 
בחל). 

ם׳ מגיב עם סוגים רבים של תרכובות אורגניות. בחמצון הוא 
הופך לחומצה פורמית (ע״ע נמלים, חמצת), ובחיזור — למתנול. 

ם׳ ואמוניה יוצרים תרכובת הקרויה הכסמתילן־טטרמין (ע״ע) 

(או הכסאמין), המשמשת ברפואה כחומר לחיטוי דרכי השתן, ובתע¬ 
שיית החמרים הפלסטיים והגומי. בניטרציית הכסאמין מתקבל חומר 
הנפץ רב־העצמה ציקלוניט (המוכר בשם ^££). 

פ׳ משמש גם כחומר מוצא לתעשיית חומד הנפץ פנטה-אריתריטויל 
טטראניטרט ([אז£?] ע״ע נפץ, חמרי). השימוש העיקרי של פ׳ 
הוא כחומר מוצא להכנת חמרים פלסטיים (ע״ע) תרמוסטיים חשובים 
כאוראה־פ׳, מלאמין־פ׳, פנול-פ׳ (בקליט). 

הם׳ גורם לגירוי ריריות בגוף. בתעשיית עיבוד־עורות משמש 
ד,פ׳ ראגנט המופעל על חלבונים והופך אותם לסיבים, ובכך — 
לשמישים בתעשיית הטכסטיל. 

ד,פ' משמש גם בתעשיית משי מלאכותי, דבקים (ע״ע). צבעים, 
ומראות-זכוכית, וכן לשמירת תצלומים צבעוניים וסיבים סינתטיים 
מפני רטיבות. הוא קוטל פטריות, וכפורמלין משמש לחטד (ע״ע, 
עמ' 291 ) ולשימור רקמות. 

19643 ..־•/ . 1 

ב.־צ. ו. 




551 


פורמליזם — פורנוגרפיה 


552 


פורמליזם, השקפה באסתטיקה לפיה הצורה היא המהות של בל 
יצירת אמנות והיא ההבט היחיד, או העיקרי, של היצירה 
לפיו יש להעריכה. בפ ׳ נקטו י. פ. הרברט (ע״ע) ומבקר המוסיקה 
א.הנזליק ( 4 [ 11 <גם 13 ?). במאה ה 20 זכה הפ׳ לגיבוש ולפרסום בכתבי 
קליוו בל ( 11 :> 8 ) ורוג׳ר פרי ( 7 !?). 

הפ׳ מעמיד את הצורה מול התוכן, דהיינו, כבגד כל מה שיצירת 
אמנות מייצגת. גם הרעיונות הרוחניים המבוטאים בה והרגשות שהיא 
מעוררת הינם בלתי־רלוואנטיים להערכתה. בל ופרי. שדנו בעיקר 
באמנות הפלאסטית, טענו שהחוויה האסתטית נוצרת ע״י "הצורה 
המשמעותית" של היצירה, שהיא, לפי בל, שילוב מרגש של צבע 
וקו, ולפי פרי מבנה חללי מתמטי. אבל לבסוף׳ נשארת "הצורה 
המשמעותית" אמת־מידה להערכה עמומה ובעייתית ביותר. 

פ׳ הוא גם כינוי לאסכולה בספרות הרוסית, שפעלה מ 1915 עד 
שדוכאה ב 1930 . ראשיה היו איכנבאום, טומאשווסקי, שקלווסקי 
ורומן יעקובסון (ע״ע). הם טענו נגד שעבוד הספרות למטרות 
חברתיות. הספרות קיימת בזכות עצמה וחינה בראש וראשונה 
יצירה לשונית בדרך של עיוות המציאות, תוך שימוש חריג ומהפכני 
בלשץ. הפ׳ הרוסי קשור בסטרוקטורליזם (ע״ע). שיטות מחקר 
הספרות של הם׳ השפיעו, בייחוד אחרי מלה״ע 11 , על המחקר בספ¬ 
רות בעולם המערבי ובייחוד באה״ב. על פ׳ במתמטיקה ע״ע, 
ענד 758/9 . 

4x101718114146 61 1-111, 1938; ^012, 

. 1969 3 , 1411 * 8.115 י ו 1 :> 11 ז£ .ז\ ; 1964 , 1-63 01 


פווץ, תרכובת אחימטית הטרוציקלית הבנויה טבעת מחומשת בעלת 
אטום חמצן אתרי ושני קשרים כפולים (ע״ע כימיה, עמ ׳ 759 ; 

אתרים). נקודת התכה 85.7 0 - 5 נקודת רתיחה ״ 31 . כבמולקולת בנזן 
(ע״ע בגזול), גם בפ׳ קיים רזוננס (ע״ע) מבוסם על שישה אלקטרו¬ 
נים — אחד מכל פחמן ושניים מאטום החמצן: 



יציבות מצב התהודה נמוכה יחסית ( 20 קק״ל למול, לעומת 38 
קק״ל למול בבנזן). חפ׳ מגיב בראקציות מסוימות האפייניות למער¬ 
כות ארומטיות, כגת: ניטרציה, סולפונציה, צימוד דיאז( ועוד. עם 
זאת, שלא כבנזן, פעיל הפ׳ בראקציות של קשרים כפולים מצר 
מדים (ע״ע דיאנים), ומגיב, למשל, עם אלמימה מלאית. בחיזור הפ׳ 
נוצר טטראהידרו-פ׳. 

ד!פ׳ מופק בזיקוק יבש של עץ (במיוחד אוח), או בדקרבוכסילציה 
של חומצה-פורואית (פ׳ - ס - קרבוכסילית) המתקבלת בחמצון 
פורסירל פ־ל! ר׳ להלן). 

הם׳ הוא חומר־אב לקבוצת תרכובות שהפקתן זולה, ושימושיהן 
התעשייתיים מגוונים. פ-ל, נוזל הרותח ב ־ 161.7 וקופא ב 36.5 0 -, 
מופק מקליפות שיבולת שועל, קלחי תירם ופסולת דגנית אחרת. 
בחימום עם חומצה גפרתית מהולה מתפרקים הפנטוזנים לחד־סוכרים 
(פנטוזות, ע״ע סכרים) העוברים דהידרציה לפ-ל: 


80 ו־וס 



פ־ל מנוצל כממם בתעשיית הגומי הסינתטי (ע״ע קאוצ׳וק), 
ומשמש למיצוי תרכובות ארומטיות ממוצרי נפט (ע״ע, עמ ׳ 272 ). 
כן הוא משמש בתעשיית החמרים הפלסטיים ביצרו שרפים עם פגול 

(ע״ע). 


טטראהידרו פ׳ (גחל הרותח ב ״ 65 , קופא ב 108.5 ־ ומתערבב 
במים בכל היחסים) הוא ממס חשוב, ונצרך בכמדות גדולות כממם 
לפולי־ויניל-כלוריד ( ¥0 ?). מטטראהידררפ׳ מופקים שרפי "פולי¬ 
אתילן אתר גליקול". שני ממסים נוספים, כוהל פורפורילי וכוהל 
טטראהידרו-פורפורילי מתקבלים בחיזור פ־ל. 

א. י. מ. 

פורנוגרפיה (יוד — "תיאור מעשי זנות"), שם גנאי לתיאור 
ספרותי או חזותי, של איברי המין או של פעילות מינית, 

נורמלית או חריגה, בצורה הנוגדת את כללי הצניעות המקובלים על 
החברה בתקופה בה התיאור מתפרסם ברבים. לפי הגדרה זו בתר 
כי אין סימן־הכר חד-משםעי המאפשר לסווג יצירה ספרותית, או 
יצירה אמנותית מסוג אחר, באופן אובייקטיווי כפ׳. יצירה הנדחית 
כפורגוגרפית ע״י חברה אחת עשויה להתקבל ללא התנגדות ע״י 
חברה אחרת. יש גם יצירות, שחברה מסוימת מגדירה אותן כפותר 
גרפיות, אך מתקבלות במרוצת הזמן באותה חברה כיצירות אמנות. 
לדוגמה, הרומנים "מאהבה של ליידי צ׳טרלי" לד. ה. לותם, ו״יולי- 
סס" לג ׳ . ג׳וים (ע׳ ערכיהם). 

קיים הבדל ניכר בין פ׳ לאמנות ארוטית. זו האחרונה תיארה 
מאז ומתמיד יחסי מין, במרומז או בגלוי, והשתמשה בסמלים מיניים 
למכביר. רבות מיצירותיה נועזות ביותר, אך בד״כ לא היתר. בהן 
הפרה חמורה של כללי המוסר בחברה ובתקופה בהן נוצרו. תבליטים 
ואיורי־קיר בעלי צביון ארוטי מובהק קישטו את מקדשי ההינדואים 
והבודהיסטים. סמלים פאליים היו בשימוש בפולחנים שונים, במיוחד 
בטקסי פוריות. האמנות היוונית הרבתה להציג את גוף הגבר והאשה 
במערומיו ולא כיסתה את איברי המין, וכן עשו גם ציירים ופסלים 
מתקופת הרנסאנס עד היום. אע״פ שבני תרבויות ודתות אחרות, 
בעלות כללי צניעות חמורים יותר (כגון הנוצרים הקדומים בגישתם 
לאמנות האלילית) עשויים היו למצוא דופי ביצירות כאלה, קיימת 
הסכמה כללית. כי אין האמנות והספרות הארוטית שייכות לתחום 
ד,פ׳. להרבה יצירות אמנות נוצריות מיה״ב סממנים מיניים מובהקים, 
בלי שהדבר גרם לדחייתן. גם הספרות הדתית־המיסטית של תרבדות 
שונות רוויה דימויים ארוטיים (למשל ספר שה״ש). 

היסוד הפורנוגרפי ביצירה כלשהי אינו בנושא הארוטי, כשלעצמו, 
אלא בגסות המודגשת בצורת הגשתו, ובשימוש במלים ובביטויי 
ניבול פה במקום "הלשון הנקיה" המקובלת. הוא בולט גם בהדגשה 
מוגזמת של פרטי הפעולה המינית, ללא הכרח אסתטי. או אף תוך 
שבירת האיזון האסתטי׳ ובשימת הדגש על הצד הספסואלי, תוך 
התעלמות מהצד הרגשי־נפשי שביחסים בין המינים. 

עם זאת, גסות מכוונת באה לעתים, לתת ביטח למחאת האמן נגד 
מוסכמות החברה ונגד צביעות וערכים מיושנים. היא יכולה להיות 
גם פורקן לרגשות שאין להם מוצא בשפה הרגילה, או אמצעי הכרחי 
לתיאור נטורליסטי (ע״ע נטורליזם). יצירות כאלה מעוררות לעתים 
את התנגדות בני-התקופה, אך במתצת הזמן משתנה היחס אליהן. 
יצירות ספרותיות המוחזקות בראשונה כפורנוגרפיות משפיעות על 
מערכת הכללים המקובלת בחברה, למשל על הרגלי דיבור, על העמ¬ 
דה כלפי הומוסכסואליות, על בעיות שחרור האשה וכד. 

גורם שכיח, ההופך יצירה לפורנוגרפיה, הוא השיקול המסחרי, 
המתכוון לגרות את היצר המיני, מופנה לטעם הוולגרי ומנצל את 
המשיכה לפרטים פיקנטיים, כדי להבטיח ליצירה תפוצה מירבית. 

התנגדות החברה לפ׳ נובעת, מצד אחד, מן הרצון לשמור על 
רמה מוסרית ואסתטית ביצירה אמנותית, ומצד שני׳ מן הדאגה 
להשפעה המשחיתה האפשרית על בגי הנוער. מבחינה פסיכולוגית 
יש המסבירים את ההתנגדות הרגשית לפ׳ כאמצעי התגוננות של 
האישיות לנטיות מודחקות של "שומרי המוסד׳ שנוח להתקיפן אצל 
הזולת. בעיית הדאגה למוסר הגוער נעשתה חמורה בדור הנוכחי 
כיוון ששני אמצעי תקשורת המונית התחילו להפיץ פ׳ בקנה־מידה 





553 


פורנוגרפיה — פורסמן, ורנד 


554 


גדול בהצלחה כספית ניכרת: כתבי־עת, המשלימים את המלה המוד¬ 
פסת בתצלומים סוגסטיוויים. והקולנוע. חברות רבות ניסו לבלום 
את הפצת הם׳ באמצעות הצנזורה, אך ללא הצלחה מיוחדת, כיוון 
שחסרו קני־מידה ברורים והחלטות הצנזור היו תלויות בדעותיו 
הפרטיות (ד להלן, משפט). 

בשל הקשיים בהגדרת הם׳ החליטו, למשל, מדינות בסקנדי־ 
נוויה, לבטל את הצנזורה ולתת חופש מלא לייצורו ולהפצתו של 
חומר פורנוגרפי. באווירה המתירנית׳ שהשתררה לאחרונה ברוב 
החברות, ייתכן כי גישה זו תתפשט, במיוחד משום שלא הוכח כי 
ספרים, כתבי־עת, או סרטים פורנוגרפיים, משחיתים באמת את מידות 
הנוער. יש אפילו סברה כי גישה הנוטלת מן הם׳ את הסממן של דבר 
אסור, מקטינה במשך הזמן את העניין בה. מ י 

משפט. בנושא זה מתלבטות מרבית מערכות המשפט וטרם 
נמצא פתרון כולל וחד משמעי. 

באה״ב קבע ביהמ״ש העליון כי קנה־המידה העיקרי לסיווג 
יצירה כדבר תועבה הוא אם נושאה מעורר תאוות בשרים לדעתו של 
האדם הממוצע. יש לבדוק אם מצד ביצירה ניבול־פה עד כדי פגיעה 
באמות־המידה המקובלות בציבור באותה עת. מאידך, יש לשאול 
אם יש ליצירה ערך תרבותי כלשהו, בתחומי הספרות, האמנות או 
המדע. גישה דומה נקוטה בידי המשפט האנגלי. 

בישראל קובע סעיף 179 לפקודת החוק הפלילי כי כל אדם 
המוכר או המחזיק ברשותו דבר תועבה למכירה או להפצה, עלול 
להיות נאשם בעוון ולהיענש ב 3 חדשי מאסר ומאה לירות קנם. 

מועצה ציבורית פועלת מכוח חקיקה מנדטורית (פקודת הצגות 
ציבוריות [ביקורת] מ 1927 ופקודת סרטי הראינוע מ 1927 ) ויש 
לקבל את אישורה של מועצה זו לפני הצגת כל סרט קולנוע (ע״ע 
צנזורה). אין בחיקוקים אלו כל הנחיות לגבי דרך פעולתה של 
המועצה ובדבר אמות-המידה שעל פיהן עליה לפעול. המועצה מור¬ 
כבת מעובדי מדינה, נציגי משרדים שונים ואנשי ציבור. סרטים 
המוצגים בפני הוועדה נבחנים לא רק לגבי תכנם הפורנוגרפי אלא 
גם לגבי בחינות אחרות: אלימות, פגיעה ברגשות דתיים וכר. על 
החלטות המועצה אין ערעור. 

ב 1968 מינה שר המשפטים ועדה שמתפקידה היה לבדוק את 
הוראות החוק בדבר פרסומים פותוגרפיים ואת דרכי הפעלתן של 
הוראות אלו הלכה למעשה. בין מסקנותיה העיקריות נקבע שיצירה 
מוגדרת כדבר תועבה רק אם היא פוגעת ברגשותיו של חלק ניכר 
מן הציבור, ע״פ אמות־המידה המקובלות בחברה באותה שעה. כן 
הציעה הוועדה כי לשם בירור השאלה אם יש ליצירה ערך ספרותי, 
אמנותי או מדעי מותר להביא כראיה חוות דעת של מומחים, אך 
ביהמ״ש יהא הפוסק האחרון, כיוון שבכל תביעה על פרסום דבר 
תועבה תהא זו הגנה טובה לטעון שהיצירה היא בעלת ערך מן 
הבחינות הנזכרות ונתפרסמה בתום לב. 

ב 1970 פסק ביהמ״ש העליון בישראל במשפט נגד מדינת ישראל 
(פד״י כ״ד 1 , 408 ), כי השאלה אם פרסום מסוים הוא בגדר דבר 
תועבה אם לאו היא עניין לבדיקה ולקביעה ע״י בית המשפט, והוא 
הצריך לחקור כיצד פרסום זה או אחר עשוי להשפיע בפועל על 
חוג אנשים מסוים. בכל מקרה יקבע ביהמ״ש את קו הגבול בין 
המותר לאסור, ע״פ שיקולו, בהתאם להשקפות נאורות הרווחות 
באותה עת בחברה. לדברי ביהמ״ש בתר כי "השקפה נאורה מקובלת" 
מחייבת אותו להשלים עם מידה ניכרת למדי של תיאורי מין מגרים, 
אם הם מופיעים כחלק אינטגרלי של יצירה בעלת ערך ספתתי או 
מדעי שיש בו כדי לחפות על הצד הפורנוגרפי שביצירה. 

מ. 

ג׳ סטיינר, על הספרות הפורנוגרפית (מולד, 1 [ 211 ]) 1967 : 

עזשתו 011180 !/< .מ ; 1961 ,? 111€7 >]^ .¥ $? 00 ,(. 66 [. 1 ) 12 ש 5 ? 1 ) 11 ק 1 ב 11 . 1 ל . 0 

0 1 > 1 ז 4 <{ $€€7111 ? 01 ,־ 0101 . 1 \ , 14 ; 1964 / 0 ׳{ 107 ;> $11 4 ,ש 3 >< 14 

. 1971 ,.¥ 1 > 1 ז 8 47$ ,מ 31 ן 1 ^ש 8 . 14 ; 1969 , $40711111$ 


פח־סטר, אךוורד מותן — £311 ־ 101 \ - 

( 1879 , לונדון — 1976 ׳ קוננטרי), סופר אנגלי. פ׳ למד 
פילולוגיה והיסטוריה בקינגז קולג' שבקימבריג/ התיידד שם עם 
קבוצת צעירים ליברלים ואגנוסטים, שעתידים היו למלא מקום מרכזי 
בספרות, במדע ובמדיניות! מאותם חוגים קמה גם קבוצת הסופרים 
והאסתטיקנים של בלומז^רי (ע״ע ג׳. ל. סטריצ׳י). מ 1901 ערך פ׳ 
ביקורים ממושכים ביוון ובאיטליה, ב 1912/3 וב 1921 היה בהודו. 
במלה״ע 1 היה במצרים. 

פ׳ כתב 6 רומנים, כולם בתקופה 1905 — 1924 ; למרות פעילותו 
הקצרה ושתיקתו הארוכה אח״כ, נחשב לאחד מגדולי הרומניסטים 
באנגליה. ספרו הראשון, 1 ) 1163 ־ 10 ז 63 ? 13615 !^ ("מקום בו 

אפילו המלאכים מפחדים לדחך״), 1905 , שלעלילתו רקע איטלקי, 
מבקר את החברה האנגלית הסגורה, ביקורת הנשנית ברומן 7116 
ץשחז״ס( 1 8 681 !<^ 1 (״המסע הארוך ביותר״), 1907 . יצירותיו הגדולות 
של פ׳ הן 1 >״£ 5 ׳ 11 ז 3 י 90% (״סופו של האוארד״), 1910 , ו 3553 8 6 ? 

ס! (עבר׳: ״מסע להודו״, 1944 ), 1924 . הראשון מקיף, בצורה 
אפית כמעט, את החברה האנגלית בתחילת המאה על מעמדותיה 
השונים. זהו סיפורו של בית המסמל את רציפות החיים של העם האנגלי 
במשך הדורות׳ ומציג עימות של שלטון ומעשה עם תרבות, עידון 
.ורגישות. מגמתו המפורשת היא למצוא קשר בין השירה ובין הפרוזה 
של החיים. — "מסע להודו" שואף גם הוא למצוא קשר בין אנשים 
ועמים בעלי רקע ותרבות שונים, פ , יצר בספרו זה הבנה ואקלים 
רוחני ופוליטי חדש כלפי הודו בקרב אנגלים רבים. הגורם הקובע 
בעולמו של פ׳, כערך עליון, הוא היחס בין בני-אדם לאמת האנושית 
שהיא מעבר למחיצות מלאכותיות. ם׳ נטה גם למיסטיקה. ב 1971 
פורסם הדומו 3111106 ^, שגיבורו (המוסווה) הוא המחבר עצמו, 
ונושאו אהבה הומוסכסואלית. 

סדרת ההרצאות על אמנות הרומן 01 ׳\ס ז א £6 ז 1 <> 6015 ס 5 .\ 7 (עבר׳: 
״אספקטים של הרומן״, 1964 ), 1927 , היא ציון דרך לרומן המודרני 
נטול-העלילה והמבנה המסרתיים. אולם בניגוד לתורתו הביקרתית, 
נבנו סיפוריו שלו עצמו בעיקר לפי כללי הרומן המסרתי של המאה 
ה 19 . פ׳ כתב גם סיפורים קצרים, מסות וחיבורים ביוגרפיים. 

ץ 7 * 1 (/ 8100172$ ? 7/7 ,שת^ 8 ת 011 ! .( ; 1943 .£ ,£מ 1111 ־ 1 *ד ״ 1 

; 1962 . 1 \ .£ / 0 ) 71 * €171 ( 1 7/1€ ,־ 86€1 . 8 ; 1954 , 07011$ 

; 1971 ,( 81-85 , 11 ^ 1 י ץ־ 1 וסמז 00 ) 1 ^ 0. 021^, £■ 4* ^01710^x11 
* 1972 . 14 .־£ , 11 ש 84 ת 3 * 0 

א. הדפי. 

113 * 0 טל, (א 1 ת — ז€;! 5 * 01 ? — ( 1754 — 1794 ), איש- 

י 2 !דע■ חוקר-ארצות וסופר גרמני. פ׳ שימש פרופסור למדעי- 
המבע באוניברסיטאות אחדות. הוא היה, זמן־מה, חסיד נלהב 
של המהפכה הצרפתית! בגרמניה הוחרם כבוגד בסוף חייו. — פ׳ 
הצטרף ב 1772 ■יחד עם אביו. חוקר־מבע, אל ג/ קוק בנסיעתו השניה 
סביב העולם, המתוארת בספרו של פ/ 1 ) 1 ז ¥0 \ סו!! ו׳מסס? 3 8 6 ץ 0 /י 
(״מסע סביב העולם״), 1777 (בגרמנית, 1778 — 1780 ). הספר השפיע 
על התפתחות אמנות הכתיבה של ספר־המסע כסוג ספרותי, ואף על 
ספרי־המסע של גתה והיינה. הסיור שערך פ׳ ב 1790 בחברת א. פון 
הומבולט (ע״ע) תואר ב 1110111 ז 1€ ) 0 !\[ תז 0 י\ 0510111:611 ^ ("מראות 
מן הרינוס התחתון״), 1791 . לעומת תרבויות העמים הפרימיטיוויים 
שתוארו בספרו הראשון, פנה פ׳ כאן לתיאור אמנות הבניין הגותית 
והמורשת התרבותית. 

. 1965 . 0 ״ 1 ; 1957 , $€7 ? €1111171$ 067 

פורסמן, ותר — — (נר 1904 ), כירורג 

גרמני. פ׳ סיים לימודי רפואה ב 1929 וכבר בשנה הראשונה 
להשתלמותו במחלקה הכירורגית הגיע לתגליתו בדבר האפשרות 
לביצוע צנתור הלב. בניסוי על עצמו הוכיח שאפשר להכניס צינור 
ארוך ודק לתוך וריד הזרוע ולהעבירו לתוך הצד הימני של הלב 



555 


פורסמן, ורנד — פורפירינים 


556 


(ר' על כך פרסומו 5 ת 26 ז 16 ־ 1 ת 6 זי{ 0165160 2 תעז 1116 ת 50 016 ( " צנ* 
תור הלב הימני״)׳ ב 111 ע ,.־וו 1 :ו 18 ו 0116 ס/ו\ . £1111 ׳ 1929 . 

תגליתו אפשרה את התפתחות ניתוחי הלב במתן מידע על 
הלחץ והחמצון בחלקי הלב וכלי־הדם. פ׳ עסק באורולוגיה כירורגית 
ושימש לאחרונה פרופסור לכירורגיה בדיסלדורף. ב 1956 הוענק לו 
(יחד עם א. פ. קורנן ור. דיקינסון) פרם נובל לרפואה ופיסיולוגיה 
על עבודתו בצנתור הלב. 

.* 1968 , 4 €11x1110.11011 ה 0 015€<15€5 0/ //^ 11x371 ,^סס/^י 

פוךפיר (מיוונית 1 )<ש 6 הזנ} 710 = ארגמן). קבוצת סלעים וולקניים או 
הים־אביסליים מן הפרקמבריון והפלאוזואיקון, מורכבים 
מפלדשפט (ע״ע) אלקליני וקוורצה. 

סלעים מקבוצות הם׳ מופיעים בצורת זרמים וולקניים, כחומר 
פירוקלסטי, כאיגנימבריט או כסלע היפ־אביסלי בדיקים (ע״ע). שם 
התואר פורפירי מציין מבנה של סלע מאגמאתי כלשהו, שבו 
גבישים גדולים (פנוקריסטים) מוקפים קרום דק של גבישים קטנים. 
מבנה פורפירי זה מעיד על התגבשות המאגמד. בשני דורות. דור ראשון, 
שבו נוצרו בהתגבשות אטית וממושכת הפנוקריסטים הגדולים, לרוב 
בתוך קרום כדה״א; ודור שני, שבו נתגבשה יתרת המאגמה במהירות 
רבה, לעתים אחרי שהגיעה לפני השטח כזרם וולקני. סלעים מקבוצה 
זו נפוצים מאוד בפרקמברלן של ישראל ושכנותיה. הם הסלעים 
השולטים במסיוו עמרם ובבקעת־הירח ליד אילת. ובונים את המסיוו 
הוולקני של הר קתרינה בסיני. סוג מיוחד של פ׳, המופיע במדבר 
המזרחי של מצרים בקרבת ים־סוף, נוצל כבר בידי הפרעונים לצרכי 
פיסול. הרומאים השתמשו בו למבנים אורנמנטליים, והביאו אותו 
בכמויות גדולות לרומא. זכות השימוש בסלע זה היתה בידי הקיסר 
בלבד. מכאן שמו פ׳ אימפריאלי. 

מ. אבי־יונה, פסל של אבן״פ' שנמצא בקיסרי (ארץ ישראל. י׳), 

תשל״א ; זס 2 ת:> 11 >ג 1 ן 5 ) ^ 11€01 * 1 נ 11 ^ 1 . 11 

. 1932 ,(^\ 101116 ;>$€£? £1105 ת:£> 1111 ז 3 

פוךפיךי 1 ס — — ( 234 — 305 [?] לסה״ג), פילוסוף 

'יווני, ממייסדי הנאו־אפלטוניות (ע״ע). נולד בצור, שמו 
הסורי היה ?!לכוס (;> 0 א.<ג> 1 \), כשם אביו. נתפנה גם 
(= מלך), והשם פ׳ ("ארגמני") רומז לארגמן (ע״ע) הצורי. למד 
אצל לונגינום (ע״ע) באתונה, וב 263 — 268 היה תלמיד מובהק של 
פלוטינוס (ע״ע), ברומא. משם נסע לסיציליה בעצת רבו ושהה באי 
זמן רב. בזקנתו חזר לאתונה ונטל. כנראה, את ראשות האקדמיה 
(ע״ע) האפלטונית. שם ערך והו״ל את ה א ג א ד ו ת של פלוטינום, 
אליהן צירף תולדות רבו (ע״ע יונית, פילוסופיה, עמ׳ 594 ) ומבוא. 
ימבליכוס (ע״ע) היה תלמידו. 

חיבר למעלה משבעים ספרים וביניהם: ;׳ 16 ;!ס ר׳ו<םץ-!מ> £1 
£ד׳\£ז 7 ע 1 ם 1 1 ק 716 ן) ;> 1 ) 1 ק 0 ץף 01 > ;< 1 נ/< 6 ד 0 זק 1 ג)^' ("מבוא 
לקאטגוריות של אריסטו או על חמשת השמות") הדן בבעיית 
אופן ההוויה של הכוללים. שימש ספר יסוד ללימוד תורת־ההיגיון 
ביה״ב (גם הרמב״ם השתמש בו [ע״ע אריסטוטלס, עם , 855 ]; ויק- 
טורינום [ע״ע] תרגמו ללאנד). מספרו ? 310 "סקס׳וסס״ו! ("חיי 
פיתאגורס") נשתמר חלק על תולדות הפילוסופיה עד אפלטון. הספר 
הוא בעל ערך להכרת הפיתאגוריות החדשה והספרות הפיתאגורית 
בכלל. 

בספרו ׳ 4 ^^6x101 ק 06 ("על הפסילים") הגן פ' על עבודת 
הפסילים הפגנית נגד היהודים והנוצרים. הפסל והתמונה 
הם, לדעתו, ס מ ל לאל (יאמבליכוס סבר שהאל שוכן בפסל). בחי¬ 
בורו 01 /- 6 .< ׳\&׳\^ 0x1 ^ס 101x6 X ("דברים נגד הנוצרים") ביקר 
בחריפות את הטענה לקדמות ספר דניאל (ע״ע, עמ׳ 869/70 ; 
וע״ע היארונימוס, עמ׳ 33 ) והאוונגליונים (במיוחד הרביעי [ע״ע 
ברית חדשה]). הוא הבחין בין כריסטוס ה״מיסטי" לבין האישיות 
ההיסטורית. שלוש הן הנקודות העיקריות בהתנגדותו לנצרות: חי¬ 


דוש העולם, האל שנעשה בשר ותחיית המתים. על היהודים 
וסבלותיהם בתקופת אנסיוכוס כתב באהדה בספרו ;■ 1 ־ 116(11 4710x1 
6^6x0117 ("על ההימנעות מאכילת בשר בע״ח") והיה הסופר הפגני 
היחיד שהסתמך על יוסף בן מתתיהו (בתיאור חיי האיסיים). וע״ע 
אריוס, עמ׳ 823 . 

חיבר עוד ספרים על דת, תאורגיה ומאגיה (כשפי הכשדים), 
אספי אמרות־מוסר, חיבורים בתחום הפילולוגיה והאלגוריסטיקה 
(ע״ע), על הומרוס. וכן איגרת מוסר לאשתו ע^^נ)ג> 1 !ז ?סקת ("אל 
מרקלה"). 

פ׳ לא היה הוגה מקורי. ההבדל העיקרי שבין פ׳ לפל 1 טינ 1 ס 
איננו בגופי-תורות אלא בהסטת מרכז־הבובד ובשינף נקודת־המבט: 
בעוד שבפילוסופיה של פלוטינום יש יסוד אונטולוגי אובייקטיווי 
ברור, הרי פ' מעוניין יותר בבעייתיות של חיי הנפש והיטהרותה. 
הפילוסוף הוא, כדבריו ב״אל מרקלה", רופא-הנפש. 

השפעת פ׳ היתד׳ גדולה על הזרם הנאו-אפלטוני בפילוסופיה 
ובתאולוגיה ביה״ב, בעיקר על אוגוסטינום ועל בואתיום (ע׳ ערכיהם). 

י. קלצ־קין. משנת ראשונים, תרפ״ה: ; 1913 ..*/ * , 811102 .! 

. 1954 ,ז. 6 /^ 0 /׳ 10 /מ׳£ 3 >מ״ .י/ ,[ 1011 ) 5 . 8 - 110110 ) 51 ׳ .ע 

ש. שק. 

פורפירינים, קבוצת המרים נגזרות הפורפין, הבנויות ארבע 
טבעות פירוליות הקשורות ביניהן באמצעות קבוצות מקניות 

( 0-0 =)י 

בפ" המצויים בטבע מותמרים אטומי המימן בקבוצות שונות, 
וייתכנו איזומרים רבים לפי אתרי ההתמרה. במבע קיימות רק 2 
קבוצות פ״: סוג 1 — בחם ההחמרה היא לסירוגין, וסוג 111 — בעלי 
התמרה אסימטרית (סוג זה נפוץ יותר בטבע) — ר׳ טבלה. 


סינתזת הפורפין בוצעה לראשונה ע״י הנס פישר (ע״ע), שתרם 
תרומה גדולה מאוד לבירור מבנה הפ׳ ׳ ותכונותיהם. הפ " מהווים את 
הקבוצה הפעילה של הכלורופיל (ע״ע ושל הקמופרוטאינים (ע״ע 
פרוטאינים). בקבוצה האחרונה נכללים המוגלובין, ציטוכח׳מים 
ואנזימים כ 9 ראוכסיךז(ת וקטלזות (ע״ע פרמנטים). ויטמין גם 
הוא קואנזים, נגזרת פ/ מהיותם קשורים במערכת הנשימה חיונית 
נוכחות הפ" בכל תא נושם, וכמעט כל האו׳רגניזמים מסוגלים לסנתז 
את הס" הדרושים להם. 

ד,פ" הם בסיסים חלשים, בעלי אופי אמפןקדי מפני שהם מכילים 
מתמירים חומציים (יוצאים מהכלל האטיו־פ"). הם מושקעים בקלות 
בתמיסות מימיות בסביבת הנקודה האיז(אלקטרית ב 4.5 — 3 9 ק. 

המערכת הפורפירינית מצומדת (ע״ע רזוננס), ולכן מתאפיינים 
הפ" בבליעה בספקטרום רחב של האור הנראה ובפלוא 1 רסצנציה 
חזקה בתחום האולטרה־סגול. 

ד.פ" מסוגלים לקשור מתכות רבות, בעיקר ברזל(בקבוצת הקם, למ¬ 
של) ומגנזיום (בכלורופיל), אך גםק 1 בלט(בוויטמין 8 12 ),אבץ, ניקל, 
נחושת וכסף. המתכת נמצאת במרכז הטבעת הפורפירינית ומתמירה 
את המימנים הקשורים לחנקן בשתי טבעות פירוליות ונקשרת 
בקשר קו׳או׳רדינטיווי עם אטומי החנקן של הטבעות האחרות. קיימת 
תהודה שבעקבותיה קשורה המתכת באופן שווה לכל אחד מארבעת 







557 


פורפירינים — פוש, פרדינן 


558 


טבלה 1 : סוגי פורפירינים 


הערות 

ההחמרה • 

הסוג 

נוסחה 

המ׳רסירין 

עינם ם צ דים בטבע 

6,4,2 ׳ 8 - מ 
7,64.2 ־ א 

7,5,34 - מ, 

8,5,3,1 - מ. 

1 

ווו 


*סיו־פ׳ 

אעם מצדים בטבע 

4,2 - א, 8,6 - 6 
4,2 -א, 7.6 - 0 

7,5,3.1 - 2 , 
8,5,3.1 - מ, 

נ 

ות 


כחו־ס׳ 

כגון: המוגלובין. 
ציטוכרומים 

4 ,2 - ו. 6 • 8 - 0 
2 , 4 - ו. 7.6 - פ 

7,5,3.1 - פ, 

8,5,3,1 - פ. 

1 

111 


•ריטר־פ׳ 


0 - 8 4 > 4,2 

0 - 7 .6 4,2 

7.5,34 - מ, 
85,34 - ס. 

[ 

[[[ 

,גי].ס* 1 -ו. ־ 0 

קויפרו־ס׳ 


4,2 0-8.6 
74.4,2 ־ 8 

7,5,34 - אצ י 
85.34 - אצ, 

1 

111 


אורי־פ׳ 

אינם מצדים כטבע 

4.2 8541 - ס 

4.2 1 ־ 6,1 > 7 - 0 

5.34 7 - מ. 
85,3.1 - נ 4 

1 

111 

,א. 0 פ״א* 0 

דאוסרדפ׳ 


4,2 הא, 8,6 -ם 

4,2 הא, 6 , ד ־ ם 

75.34 - ס, 
85.34 - ם, 

1 

11[ 

.א. 0 *א*נ> 

הפסו-ס׳ 


* 0 < 0 תיל) : א (אחיי): . 8 ^י, 6 (חוסצזז ■רלייוניח}: א 00 נ/מ.' 4 * 0 -. ו (ח־ניל): ,וס = 1 *>, 

הא {ודרריכפי ית״ל): 4:14,014 וס-. אז (חוסצת חומץ): א 0 כ 0 .^ 0 - א סימן, 


אטומי החנקן, מערכת פ׳-ברזל יציבה ביותר, ורק חומצות חזקות 
עשויות להרחיק את השייר הברזלי. מערכת פ׳-מגבזיום, לעומתה, 
מאוד בלתי יציבה. פעילותו הרב־גונית של הם׳ במערכות ביולוגיות 
שובות יקבע ע״י החלבון המחובר לטבעת הפורפירינית. הראקציות, 
בהן מעורב הפ/ מתחלקות לכאלו שערכיות אטום המתכת בטבעת 
משתנה בזמן הראקציה (ציטוכרומים, קמלזות אוכסידזות) ולכאלו, 
בהן אין הערכיות משתנה (תובלת חמצן בדם). 

על ההמוגלובין — ע״ע, וע״ע דם, עמ ׳ 698 , 706 — 708 ; על 
הציטוכרומים — ע״ע חמצון ביולוגי, וע״ע אוכסידזות. על תכו־ 
בותניהם של פ״ כחמרי צבע — ע״ע צבע. 

הביוסינתזה של הפ" בחקרה בעזרת האיזוטופים 14 ס ו 15 א. 
הוברר כי הטבעת הארבע־פירולית נבנית מדחיסת מולקולות חד־ 
פירוליות הנקראות פורפובילינוגנים. אלה נוצרות בשלבים מוקדמים 
מהחומצה האמינית גליצין, ומסוקציניל — ^ס 0 , שמקורו במעגל 
חומצת הלימון (ע״ע לימון, חמצת־). 

רפואה. הפרעות קליניות הקשורות ביצירה פגומה של מול¬ 
קולת הסם ומביאות להפרשת כמויות בלתי רגילות של פ" בקראות 
פורפיריות. הפרשה בלתי־ספציפית של פ׳ כתוצאה מאלכוהוליזם, 
הרעלת מתכות ומחלות המוליטיות מאופיינות בעליית הקופרופורפין 
בשתן וקרדות פורפינוריות. 

במחלת הפורפיריה החריפה מופיע בשתן פורפובילינוגן (היחידה 
החד-פירולית הנוצרת כחומר־ביניים בשעת הסינתזה של הם׳). 
פורפיריה נוצרת גם כתוצאה ממתן כמויות גדולות של תרופות 
מסוימות. 

. 1 * 196 17111 ) , 0114 ? .£ .{ 

מ. עו. 

פורקביד!, 'ן אונגלייסמה — 2 תץ^־ 111 י 1 גז 3118611 $ <£ 1311 — 

( 1787 — 1869 ) פיסיולוג צ׳כי. מחלוצי הפיסיולוגיה וה־ 

היסטולוגיה המודרניות. פ׳ למד רפואה באוניברסיטת פראג. בשנים 
1823 — 1850 ניהל את המחלקה לפיסיולוגיה ופתולוגיה בברסלאו 
וט 1850 ועד למותו היה פרופסור לפיסיולוגיה בפראג. 

מחקריו הראשונים עסקו בראיה. הוא מצא שקשה יותר להבחין 
בעצמים בעלי גוון אדום מאשר בעצמים שגונם כחול ובהירותם 
שווה. מחקריו משכו את תשומת לבו של המשורר גתה (ע״ע, עם׳ 
751 ) שפעל הרבה לקידומו. פ׳ פיתח שיטות להכנת חתכי רקמה להס¬ 
תכלות מבעד למיקרוסקופ. הוא גילה את תאי העצב הגדולים בקליפת 
המוחץ (ע״ע מח, עמ׳ 963 ) ואת תאי השריר המיוחדים בלב (ע״ע. 
ענד 87 ) הנקראים על שמו. פ' חקר גם את ההשפעה הפיסיולוגית 
של קמפור, אופיום, בלדובה ודיגיטליס (ע׳ ערכיהם). כן גילה את 
בלוטות הזיעה בעור, את שלחופית הנביטה של הביצית בשחלה 
ואת הפעילות מפרקת החלבונים של הפרשות הלבלב (ע״ע פנקראס). 
פ׳ אף הכיר באפשרות השימוש בטביעת־אצבעות (ע״ע) לשם זיהוי. 


נוסף על פעילותו הענפה והחשובה במחקר, קידם פ׳ את שיטות 
ההוראה בפיסיולוגיה והחדיר את ההכרה בחשיבות העבודה המע- 
בדתית בלימודי הרפואה. 

פוש, םךך י נן — 0011 ? 1 >מ 3 ת 11 >ז 6 ? — ( 1851 — 1929 ), מצביא 
צרפתי; בן פקיד ממשלתי. חונך בידי הישועים והיה 
קתולי אדוק. למד במץ בעת שהגרמנים סיפחוה ( 1871 ). ב 1873 
נהיה לקצין תותחנים, ב 1893 לפרופסור לטקטיקה ולאסטרטגיה 
ב״ביה״ם הגבוה למלחמה״ (€־ 1 ז 0 גו 8 16 ) €זג! 01-10 נ]ג 51 £0016 ). הוא 
הדגיש, כגורמים מכריעים במלחמה, את אפיו הנחוש של המפקד, 
את רצונו לנצח ואת ההכרח בתוקפנות מתמדת, אם כי מבוקרת 
ומבוססת על ידע מקצועי במכניקה של הקרב. תפיסותיו, בייחוד 
של דרכי הלחימה של הגרמנים, היו זהות לגישותיו התוקפניות של 
הפיקוד הצרפתי. הן גובשו בספריו "על עקרונות המלחמה" ( 5 :>ט 
6 ־!ז 0 ניצ 36 > 6.1 נ} 1 :> 111 ־ 1 כ 1 ) 1903 . ו״על ניהול המלחמה״( 111110 זחס 0 13 06 
6 שז 16 ! 8 13 36 >) 1904 , שי״ל בכמה מהדורות. 

ב 1907 נתמנה פ׳ למפקד ביה״ס הגבוה למלחמה, בדרגת גנרל- 
של־בריגדה. והמשיך להפיץ את דעותיו. בראשית מלה״ע 1 היה 
מפקד קורפוס בלות, הפגין רוח לחימה, ולכן מינהו ז׳ופר (ע״ע) 
למפקד הארמיה ה 9 , שהשתתפה בהדיפת הגרמנים בקרב ע״נ מת 
(ע״ע). בסתיו 1914 תיאם, מטעם ז׳ופר, בין כוחות צרפת, בריטניה 
ובלגיה בצפון־צרפת, וזכה להוקרה. רבה משמנע את פתצת הגרמנים 
לעבר נמלי תעלת לאמאנש (ע״ע מלה״ע 1 , עט׳ 657 ). ב 1915/6 עמד 
בראש קבוצת־ארמיות, ופיקד בקרבות בחבל ארטוא וע״נ סוס. 
משפומר מפקדו ז׳ופר (סוף 1916 ) פרש גם פ׳, ואחר שהה באיטליה 
בתפקידי תיאום. ב 11.5.1917 מונה לראש המטה־הכללי הצרפתי, 
כיורש פטן (ע״ע). משהחלה ההסתערות הגרמנית הגדולה האחתנה 
בצרפת בראשית 1918 , מונה ם׳ ( 26.3.1918 ), למפקד ראשי של 
כוחות צרפת, בריטניה, בלגיה ואה״ב בחזית המערב (ע״ע מלה״ע 1 , 
עמ׳ 659 ). אח׳יכ נתמנה ל״גנרליסימו" של כל צבאות "ההסכמה". 
בחדשי האביב והקיץ 1918 בלם פ , 5 מתקפות, ושמר על עתודותיועד 
שפתח במתקפת־נגד, בקרב־מרן השני, ביולי 1918 . מתקפתו הלכה 
והתעצמה עד ששברה את כושר הגרמנים להילחם. בנובמבר 1918 
ניהל פ׳ את המו״מ לכניעת גרמניה בקמפין ( 6 מ 168 ש 1 ח 03 ) ואח״כ 
פיקח על ביצוע סעיפי חוזה ורסי ביחס לפירוק הצבא הגרמני. 

ב 6.8.1918 נתמנה פ׳ למרשל-של-צרפת; ב 1919 נעשה לפילד־ 
מרשל בריטי, וב 1923 למרשל פולני. 

היו שחלקו על כשרו של פ׳ כמצביא, כי את הצלחותיו נחל בעת 
שעליונות "ההסכמה" בכוח־אדם ובציוד כבר החלה להכריע. היו גם 



טרשל פ. סוש (שני סיסי!) בסחיצת (טיסיז לשסאל): ד. היג, ספקד הצבא 
הבריטי בצרפת ובלגיה; המלך נ׳ורג׳ זו; הנשיא פואנקרה; טארשאל ז׳. דופר 
(מוזיאון הסלחטה הקיסרי, לונדוז) 



559 


פוש, פרדינן — פושקין, אלכסנדר, סרגידיץ׳ 


560 


שסלדו מאמונתו הפיסטית-במעט בתוקפנות ומשנאתו לגרמנים׳ אך 
אין להתעלם מכך שרק הודות לאפיו החזק, למרצו הבלתי־נלאה, 
וליחסיו הנאותים עם פקודיו, נתאפשרה בלימת הגרמנים ב 1918 . 
הוא השכיל להשתמש באמצעים שבידו, היה אמן ה״משחק" בעתו- 
דותיו ותמך בהפעלת הכלי המהפכני החדש, הטנק. אישיותו של פ׳ 
היא שהפכה את הצבאות הנפרדים של בעלות־הברית לכוח־מחץ 
תוקף בתיאום. זכרונותיו י״ל ב 2 כר׳ ב 1931 . 

, 3115 ? . 0 ; 1937 ,! 1111 * 011 /ס , 11311 134461 . 11 . 8 

! 211 > 11 * 211 ! 1 \ !) 1 > ^/ו ¥0112 - 2 > ¥1 * 01 , 5 ג 31 ( 1 ת 6 ץ 86 . 0 ; 1939 1 {> 4311/1 >) 

, £108 . 0 .[ ; 1951 ,.¥ , 11£ ז £8 ים .[ ; 1947 ,.¥ , 8304 ׳<£^ . 1 \ ; 1942 ,.¥ 
. 1918 111 * 8313111 1111 ? .¥ ( 811£ ת 1.2££3 . 4 , ; 1960 ,> 11 >*)ה* 1 < 1 * €1 115 ;■!)? .¥ 
. 1972 , 1 *^ 0011111133 1 ( 31 ) 1111 ^ 1 ! 3 .¥ , 311 ׳ 88 מז 0 נ 311-1 י $1 ־ 121 ג ./ ; 1967 

ם. 6 . 

פושה, ז׳וזף — 0110116 ? 1056011 — ( 1759 — 1820 ), מדינאי 
צרפתי. בנו של רב־הובל. פ׳ היה פרח־נזירות והורה בבת״ם 
של מסדר האורטווץנים. עם פיזור המסדר ב 1791 הצטרף ם׳ למועדו¬ 
נים הפוליטיים הרדיקליים ובספטמבר 1792 נבחר לק 1 נוובט הלאומי 
בו נקט בקו מתון. בראשית 1793 שינה דעתו ותמך בהוצאתו להורג 
של לואיד\^קנה לו שם בגוור, שם לתם בנצרות, תוך ביזת כנסיות, 
וטיהר את ליון מיסודות עוינים למהפכה ע״י הוצאה להורג של מאות 
אזרחים. ם׳ השתתף באופן פעיל בהפיכת "תרמידור" שהביאה למפלת 
רובספייר (ע״ע (ה)מהפכה (ה)צרפתית, עמ׳ 356 ). הקונוונט דן 
במעשיו של פ׳ בליון ום׳ נעצר, אך שוחרר ונעלם מהחיים הציבוריים 
(הצטרף לשירות ברס [ע״ע] כסוכן ומודיע). בקיץ 1799 התמנה 
שר המשטרה ומילא תפקיד פסיווי בהפיכה שהעלתה את נפוליון 1 
(ע״ע) לשלטון. במרץ ובשקידה בלתי נדלים בנה פ׳ משטרה חשאית 
יעילה שעסקה בריגול פוליטי ואישי ודיכאה תנועות קיצוניות ומח¬ 
תרתיות בימיו ובשמאל, בספטמבר 1802 הדיחו נפוליון, אך נאלץ 
להשיבו כאשר חשפו סוכני פ׳ קשר מלוכני נגדו. בשנים 1805 — 1809 
היה פ , האחראי לבטחון המדינה בתקופות הארוכות בהן נעדר הקיסר, 
ודמותו המיסתורית של ם/ לבקן לבוש-שחורים, עוררה יראה בציבור. 
ב 1809 גייס ם׳ על דעת עצמו את המשמר הלאומי להדיפת פלישה 
אנגלית ומסר את הפיקוד בידי לפיט ! בכך עורר את זעם נפוליון. 
כעבור שנה נגלו המגעים שקיים פ׳ עם האנגלים ופ׳ פוטר ונשלח 
לאיטליה, הרחק מפארים. 

כאשר שב נפוליון ל״מאה הימים" מונה פ׳ בשלישית שר המש¬ 
טרה, אך לא ניתק את קשריו עם לואי ^^^¥ X ובעלות־הברית. בדומה 
ליריבו טלרן (ע״ע), ניסה לפשר בין הדרישות של הרסטורציה 
הבורבונית לבין המציאות הרפובליקנית בצרפת ואמנם הצליח, במי¬ 
דת מה, וכך שמר על משרתו. אדביו הרבים של פ׳ בכל המחנות 
הביאו להרחקתו. פ , פרש לגלות בטריאסטה ( 1816 ) בעקבות חוק 
המנדה את אלה שהצביעו ב 1793 בעד המתת המלך. פ' היה ביורו- 
קראט וטכנוקראט מושלם, הנכון לשרת כל משטר ולבגוד בו בשעת 
הצורך. כן ניתן לראות בו אבי "מדינת המשטרה". 
זכרונותיו ( 1611101165 \) י״ל ב 2 כר׳, ב 1824 . 

ס. צרג, 0 ', 11951 1971 ,.¥ , 0016 . 11 ; 1901 , 1-11 ,.¥ , 43461111 * .£ 

א. בו. 

פו־שון (״ 0-51111 ?), עיר תעשיה במרכז הפרובינציה ליאו־נינג 
(מנצ׳וריה [ע״ע]), סין. 1.02 מיליון תוש׳ (אומדן 1958 ). 

פ׳ נתקיימה ממכרות פחם שהם מהגדולים בסין (העתודות נאמדות 
במיליארד טון), מהם הופק פחם כבר במאה ה 13 . גידולה של העיר 
החל עם סלילת מס״ב בדרום מנצ׳וריה ובמיוחד מ 1931 כשפיתחו 
היפנים את המכרות והקימו בה תעשיות שונות. כריית הפחם ברא¬ 
שית שנות ה 70 נאמדת בכ 20 מיליון טון לשנה. בם׳ מפיקים גם 
נפט. השלמת הקומוניסטי הקים בס׳ מפעל גדול לייצור ברזל 
ופלדה ותעשיית מכונות. בס׳ מייצרים גם אלומיניום וכימיקלים. 
בעיר תחנת-כוח תרמית, מהגדולות בצפוךמזרח אסיה. 


פושקין, אלכסנדר סרגירץ׳ - "ז! 1-003 ק 0 

מ 1111411 ץ 11 ' — ( 1799 ',' מוסקווה — 1837 , סנקט פטרבורג), 

גדול משוררי רוסיה. ם׳ היה, מצד אביו, נצר לאחת ממשפחות 
האצולה העתיקות! אמו היתה נכדת "הכושי של פיוטד הגדול", 
הנסיך החבשי איברהים גניבל׳ שנשבה בילדותו בידי התורכים, 
וב 1707 ניתן במתנה לצאר ע״י 
השולטאן. ב 1811 התחיל פ׳ את 
לימודיו בצארסקויה סילו, בי״ם 
(הנקרא היום על שמו) שנוסד 
באותה שגה ע״י אלכסנדר ן 
למען בני משפחות האצולה הג¬ 
בוהה. כמה מחבריו לספסל-הלי- 
מודים נשארו ידידיו, ביניהם 
דקבריססים (ע״ע) לעתיד. ב- 
1814 י״ל שיריו הראשונים. כבר 
כתלמיד בי״ם הצטרף פ׳ ל״אר- 
זאמאס", אגודה ספרותית היתולית־למחצה, שנוסדה ע״י ממשיכי- 
דרכו של קרמזין (ע״ע), מנהיג הרפורמה האנטי־ארכאית בספרות 
הרוסית. משוררי ה״אדזאמאם", עמהם נמנו ז׳וקובסקי, בטיושקוב 
וויזמסקי (ע׳ ערכיהם), טיפחו בעיקר את שירי הידידות, האהבה 
והיין, במסורת האנאקךא 1 נית (ע״ע אנקראון) של המאה ד. 18 . 
ב 1817 סיים פ׳ את חוק-לימודיו ונתקבל לשירות הממשלתי. הוא 
התמסר לכתיבה וחי חיי־הוללות בחוגי החברה הגבוהה של פטרבורג. 
בשנים 1817 — 1820 עבד על יצירתו הגדולה הראשונה, "רוסלאן 
וליודמילה". כ״כ חיבר מכתמים סאטיריים ושירים פוליטיים, בהם 
מתח ביקורת חריפה על המשטר ועל שעבוד האיכרים. חרוזים 
מרדניים אלה, שזכו לתפוצה ניכרת בכ״י, נפלו בידי אלכסנדר 1 , 
ום׳ הוגלה (ב 1820 ) לדרום רוסיה. באותה שנה ערך מסע ארוך 
בקרים ובקווקז! נופי הדרום וכתביו של בירון (ע״ע), אותם קרא 
לראשונה בתקופה זו, שימשו השראה לפואמות הרומנטיות שסימנו 
מפנה ביצירתו: עם הופעת 14611111110 ! ("השבוי 

בקווקז״), 1821 , ומ״חל״ס^ 110 אס 11 ״נן 3 ס 1 !!י^ 5 ("המזרקה בבאה- 
צ׳יסארי״), 1823 , ניצב פ׳ במרכז הזרם הרומנטי בספרות הרוסית. 
מסוף 1820 עד 1823 חי בקישינב, שם התחיל בכתיבת הגדולה 
ביצירותיו, ״יבגני אוגיגין". ב 1823 הועבר לאודסה, וב 1824 פוטר 
לפתע ממשרתו בגלל פיסקה שגילתה המשטרה באחד ממכתביו, 
בה נאמר כי "האתאיזם אמנם אין בו נחמה, אך למרבה הצער 
זוהי השקפת־העולם המתקבלת ביותר על הדעת". פ׳ הוגלה למי- 
כאילובסקויה — אחהת אמו — שליד ?סקוב. במיכאילובסקויה 
חי בבדידות מעיקר" בחברת אומנתו הישישה, שהיחד■ אוצר בלום 
של שירי-עם, אגדות ומעשיות, פ׳ העלה רבים מאלה על הכתב ואף 
שילבם ביצירותיו. כאן נכתבו הפואמה הרומנטית ("הצו¬ 

ענים"), 1824 , הדרמה ההיסטורית ״נורים גודדנוב" ( 1825 ), פרקים 
נוספים של "יבגני אוניגיך ושירים ליריים רבים. 

מרד הז־קבריסטים ( 1825 ) ודיכויו זיעזעו את פ׳ עמוקות. על 
הקושרים נמנו הטובים שבידידיו. הדעות חלוקות בשאלה אם נבעה 
אי־הצטרפותו למרד משום היותו מרותק לאחוזתו, או שמא הפרידו 
בינו ובין הדקנריסטים חילוקי־דעות מהותיים. ב 1826 התיר ניקולאי 1 
לפ ׳ לעזוב את מקום גלותו, אם כי הוטלה עליו השגחה משטרתית 
קפדנית, והוא הוקף רשת של מלשינות ותככים. ניקולאי 1 קיווה כי 
בשחררו את פ׳, יצליח להפכו ל״משורר-החצר", אך פ׳, העצמאי־ 
ברוחו, סירב להתאים עצמו לדרישות השליט, הגם שכתב כמה יצירות 
בעלות תוכן פטריוטי, ביניהן הפואמה ״פ 1 לטאווה״ (עב׳, 1945 ), 1828 . 

בשנות ה 30 התרחק פ׳ מן הסיגנון הרומנטי, ויצר את הבשלות 
שביצירותיו, מהן עולה יחם מפוכח ומאוזן אל המציאות, על 
גילוייה הממשיים רבי־הפניס. סתיו 1830 , אותו בילה בבולדינו, 



א. ם. פושק'!: אוטופורטרט ( 1829 ) 



561 


פדשקין, אלכסנדר סרגיויץ׳ 


562 


אחוזת אביו, היה אחת התקופות הפוריות בחייו: הוא סיים את 
״יבגני אוניגיך, כתב את . 110360x11 £0^x11113 ("סיפורי ןלקין"), 
את ״הטרגדיות הקטנות״ ושורה של שירים ליריים. ב 1833 נכתבה 
הפואמה >ג*גמ 8024 111 <זמ 104 \ ("פרש הנחושת"), אחד משיאי 
יצירתו. באותה שנה ערך מסע לשם איסוף חומר על מרד פוגצ׳וב 
(ע״ע), ובעקבותיו חיבר מחקר על המרד, והתחיל את הרומן ההיס¬ 
טורי 3 ^ 1 ^ 40 1 { 3 א 3110 דו £3111 ("בת הקאפיטאך), שכתיבתו נסתיימה 
ב 1836 (עבר/ 1936 ). בשנים אלה כתב גם אגדות־עם מחורזות. 

ב 1831 נשא פ׳ לאשר, את נאטאליה גונצ׳ארובה, שיפיה היה 
לשם־דבר בפטרבורג. ניק 1 לאי 1 , שחפץ לשתפה בחי׳״החצר, מינה 
את ם׳( 1834 ) ל״קא? 1 ריונקר", משרת־חצר נטולת־חשיבות — "כבוד" 
שפגע בו מאוד. המתח בינו ובין חוגי־החצר הלך והחריף, והגיע 
לשיאו בריב עם הרוזן ד׳אנהס, שחיזר אחרי אשתו; פ׳ נפצע בדו- 
קרב שנערך ביניהם, ומת כעבור יומיים. הוא נקבר במנזר בקרבת 
מיכאילובסקויה. 

בשיריו הראשונים של פ׳ עדיין שולטות השפעות זרות: השפעת 
סופרי המאה ה 18 בצרפת, בעיקר וולטר, מצד אחד, ומשוררי ה־ 
,-ארזאמאס", בעיקר בטיושקוב וז׳וקובסקי, מצד שני. אלה הם ברובם 
שירי-הלל למנעמי־החיים וחענוגיהם. שני קווים מנוגדים — שירת- 
גיבורים מסרתית ושירה אנקראונית קלילה י- מתמזגים לכלל 
אחדות חדשה, בעלת צביון פיוטי מקורי- באפוס המחורז "רוסלאן 
וליודמילה", המבוסס על מוטיווים עממיים. סיפור המעשה אפייני 
לאפוס־גבורה במסורת הקלאסיציסטית, אך במקום "הסיגנון הנישא" 
המציין מסורת זו, נפרשת העלילה בסיגנון מבודח, שופע־עליצות, 
מתוך נימה אירונית. 

השפעת ביירון בפואמות הרומנטיות של פ׳ ניכרת הן בצורתן 
(המבנה המקוטע, התיאורים הרוויים מתח דרמתי), והן בבחירת 
הנושאים (הגיבור המרדני והאינדיווידואליסט הגאה הבז למוסכמות 
החברה, היפהפיה המזרחית, שאהבתה לוהטת וסעורת־יצרים, נופי 
הדרום האכזוטיים). עם זאת- שונות הפואמות הרומנטיות של פ׳ 
מאלו של ביירון בעיקר בבטייתן ליצור סיגנון פיוטי, מגובש ותמציתי, 
בחינת מועט המחזיק את המרובה. 

עם "בורים גודונוב" (ע״ע) שאף פ׳ לחדש את פני התיאטרון 
הרוסי, ולנתקו מן העקרונות הנוקשים אשר כבלו את התיאטרון 
הצרפתי הקלאסיציסטי, שבאותם ימים נחשו ברוסיה למקודשים. 
בניגוד להם- מצא פ׳ השראה בדרמה השיקספירית, שראה בה מופת 
לתיאטרון חי, משוחרר מחוקי שלוש האחדויות האריסטוטליות ומן 
הצמידות ל״סיגנון הנישא". את החומר לעלילת הטרגדיה, המתרחשת 
בסוף המאה ה 16 ובתחילת המאה ה 17 , שאב פ׳ מספרי תולדות 
רוסיה של קאראמזין. הוא הקפיד מאוד על נאמנות לפרטים היסטו¬ 
ריים- אפילו עד כדי פגיעה במבנה הדרמתי של המחזה: לא ההת¬ 
נגשות בין הנפשות היא יסוד הטרגדיה, אלא ההצגה הפאנוראמית 
של מערכת היחסים החברתיים והפוליטים במדינה הנתונה בזעזוע; 
לא החטא הישן המעיק על בורים הוא שמביא לנפילת הצאר, ולא 
תאוות־השלטון של דימיטרי (ע״ע דימיטרי הכוזב), כי אם שנאתם 
של הבויארים והפכפכנות העם. בתמונות ההמוניות רבות־הרושם 
מתגלה יחסו הדו־ערכי של פ , כלפי העם ותפקידו ההיסטורי: מצזי 
אחד מוצג ההמון כאספסוף שקל להסיתו בכיוון זה או אחר, בדומה 
לתפיסה המתגלה אצל שיקספיר; מצד שני, מבליט פ׳ את הכוח 
החיובי העצום הטמון בעם כגורם רוחני, ע״פ ההשקפה הרומנטית. 

ארבע "הטרגדיות הקטנות" נמנות עם המגובשות והמושלמות 
ביצירותיו של ם׳: בכל אחת מהן באה המערכת הדרמתית לכלל 
מיצויה תוך ריכוז דחום וצמצום סגפני־כמעט של אמצעי הביטוי. 

הרומן המחורז "יבגני אוניגין" הוא היצירה החשובה ורבת- 
ההשפעה ביותר של ם/ בחרוזים שאין דומה להם לקלילות, לחן 
וליפי הצליל בשפה הרוסית, פורש הרומן יריעה רחבה של חיי בני 


המעמדות הגבוהים ברוסיה בראשית המאה ה 19 , בפטרבורג, במוס- 
קווה ובאחוזות-הכפר. פ׳ נטש את הסיגנון הרומנטי ופנה לתיאור 
מפוכח של חיי סביבתו המוכרת. שלושה הם גיבורי היצירה: יבגני 
אוניגין — גלגול חדש של ״הגיבור הביירוגי״ — איש־תברה ציני, 
לגלגן, משועמם ומאוכזב מן החיים; ולאדימיר לנסקי, משורר עדיך 
נפש וחולמני, שחזר מלימודיו בגרמניה, ערש התנועה הרומנטית, 
חדור אידאלים נשגבים וגעגועים מעורפלים; טאטיאנה לארינה, 
אחת הדמויות הנשיות המקסימות שבכל הספרות הרוסית, שובת-לב 
בתמימותה הבלתי-אמצעית. 

יבגני אוניגין הוא הראשון בשורה הארוכה של דמויות "האנשים 
המיותרים", המופיעים בגיוונים שונים בספרות הרוסית של המאה 
ה 19 , ביצירות גריבךדוב- לרמונטוב, גונצ׳ר 1 ב, טורגניב (ע׳ ערכיהם) 
ואחרים — דמויות של צעירים מוכשרים בעלי נפש עשירה, היורדים 
לטמיון משום שאינם יכולים למצוא לעצמם שטח־פעולה הולם, 
בתנאים המחניקים השוררים בחברה הרוסית הנאנקת תחת עול 
משטרו המסואב של הצאר. מאחר שיבגני אינו מוצא פורקן חיובי 
למרץ האצור בו, הוא מבלה את ימיו בחינגות נבובות, כשהוא עוטף 
עצמו במעטה שחצני ומסוגנן, שאינו אלא חיקוי לצ׳יילד הרולד, 
גיבורו האפנתי של ביירון; מסכה טרקלינית זו הופכת לו לטבע שני. 

קסם היצירה טמון בסיגנונה המיוחד במינו, שהוא מיזוג נדיר 
של כובד־ראש, עדנה לירית והיתול לגלגני שופע־לצון. כמספר 
יודע ם' להזדהות הזדהות רגשית מלאה עם גיבוריו, וגם להתבונן 
בהם תוך ריחוק, תוך קריצת-עין אירונית. הוא מאפשר לקורא להש¬ 
קיף על כל אירוע מנקודות־מוצא שונות ואף סותרות, ולגלות בכל 
אחד מנושאי התיאור פנים לכאן ולכאן. בדרך זו נבנית אותה ראיה 
מורכבת של המציאות, שהיא יסוד היצירה. קו נוסף המאפיין 
את סיגנון המספר ב״יבגני אוניגין" הוא נטייתו לסטות מן הנושא 
ולהפליג שוב ושוב בהרהורים שאינם, כביכול, ממין העניין: בדרך 
סיפור זו ניכרת השפעת סיגנונו של ל. סטרן (ע״ע), שהיה אחד 
הסופרים החביבים על פ׳. 

באגדות־העם המחורזות הגיע ם׳ לאחד מהשגיו הלשוניים הח¬ 
שובים. הוא נזקק בהן ללשון עממית מובהקת, שרשית, עסיסית, 
שופעת חיוניות ותום, אותה יצק בווירטואוזיות לתוך כלים צורניים 
מלוטשים בקפידה של מבנה, משקל וחריזה: דרכי-הביטוי של העם 
הפשוט מתמזגים כאן עם השגיה המשוכללים ביותר של תרבות 
ספרותית שהגיעה לפסגת עידונה. 

"פרש הנחושת" בפואמה בשם זה, הוא אנדרטת פיוטר הגדול. 



א. ם. פושקין: בתכ-יד של הפואסה "פו 5 טמוד 


ג 1828 ) 


פ' עוסק ביצירה ב¬ 
יעודה של רוסיה ומ¬ 
תאר את ההתנגשות 
הטרגית בין טובת ה¬ 
אומה ככוח אדיר ה¬ 
ניצב מעל לצרכי ה¬ 
פרט. ובין גורל ה¬ 
יחיד, שחייו האלמר 
ניים מוקרבים לתפ¬ 
ארת מדיניות שאין 
לו חלק בה. הפואמה 
מתארת את השטפון 
הגדול שפקד את 
פטרבורג ב 1824 . פ׳ 
איננו מנסה, כדרכו, 
לפתור את הקונפלי¬ 
קט המוצג ביצירה: 
הן חייו פשוטי־ההלי- 
כות של הפקיד הזוטר 


563 


פושקין, אלכסנדר סרגיויץ׳ — פזור 


564 


יבגני, והן תפארת־הממלכה הרוסית, מעוצבים כאן כערכים בעלי חשי¬ 
בות עליונה. בחמימות רבה מתוארים חלומותיו הצבועים של יבגני, 
והמשורר שוקד לעורר את השתתפות הקורא בתיאור ייסורי האיש, 
המדמה בשגעונו כי פרש־הנחושת האימתני — התגלמות העצמה 
המדינית — רודף אחריו בסיממות העיר הלילית. אולם, בחרחי 
הפתיחה של הפואמה ניכרת סתירה מובהקת למגמת ההזדהות עם 
גורל הסרט: הם מצטיינים בגאווה לאומית ויוצרים קוטב משמעותי, 
מנוגד לרגשי־החמלה שמעורר גורלו המר של יבגני. בכך מתגלה 
שוב אותו פכחון בשל שהוא סימן-הכר של פ׳ בבגרותו: יצירתו 
מגלגלת בתופעות-החיים מכל צדדיהן, כשעינו פקוחה תמיד לראות 
דבר והיפוכו. 

בשנותיו האחרונות התמסר פ׳ כמעט לחלוטין, לכתיבה בפרו׳זה, 
וסיפוריו כתובים בסיגנון תמציתי, ללא הצטעצעות, תוך חתירה 
לפשטות מירבית. ב״סיפורי בלקין" הניח פ׳ את היסוד לראליזם 
הרוסי. לעומת זאת, שלטה ב 3 ^ 4 מ&פסא״ת ("מלכה 8 יק") אווירת־ 
מסתורין והזיה. ברומן ההיסטורי "בת הקאפיטאך ניכרת השפעת 
הרומנים ההיסטוריים של ו. סקוט (ע״ע); דמות מנהיג ההתקוממות 
היא מיזוג של אכזריות עזה ורגש אנושי חם. 

שיריו הליריים של פ׳ מצטיינים בשלמות צורנית, ביפי הצליל 
ובמקצב שוטף וגמיש, בבהירות הביטוי ובהקפדה על בחירת המלים. 
פ׳ ממעט להשתמש בדימויים ובמםאפ 1 רות ועיקר כוחו הוא במיצוי 
מירבי של תכונותיה הצליליות והתחביריות של השפה הרוסית. עם 
השנים, גוברת בשיריו הנטית לצמצום הביטוי האישי הסובייקטיווי 
ולגיבוש תכנים כלל־אנושיים. 

פ׳ נחשב למניח־היסוד של הספרות הרוסית החדשה וללצר 
המרכזי של תקופת "תור־הזהב של השירה הרוסית". הוא פתח 
אפקים חדשים בפני הלשון הרוסית בכך שניצל את האפשרוי 1 ת 
הסיגנוניות העשירות הגלומות בה, בפי שלא געשה לפניו. ם׳ היה 
אחד היוצחם הרבגונים ביותר שידעה הספחת הרוסית: תרומתן 
רבה בשירה לירית, בפןאמת אפית, באפיגרמה. ביצירה דרמתית, 
באגדת־עם מסוגננת ובפרוזה. השפעתו על הבאים אחריו היתה 
עצומה: בשירה הוא השפיע בעיקר על בוךטינסקי, לרמונטוב (ע ׳ 
ערכיהם), ניקולי מ. יאזיקוב ( 1803 — 1846 ), ואף על הסימבוליסטים 
בני המאה ה 20 — בלוק ו 3 ךיוסוב (ע׳ ערכיהם): בפולזה הטביע 
את חותמו על יצירות לרמונטוב׳ טורגניב, ג(נצ׳רוב, לב טולסטוי, 
ובמידה מסוימת גם על דוסטןיבסקי (ע׳ ערכיהם). לעומת זאת, 
היתד. השפעתו על ספרות המערב אפסית, בשל לשונן הקשה 
לתרגום. 

בתרגום עברי הופיעו מספר יצירות של פ׳! מהן, בתרגומו של 
א. שלונסקי: כתבים 8 (יבגני אוניגין), 9 (מחזות, ליריקה), תשל״ב; 
בתרגומו של ד. פחשמן (משיח פ׳), תרנ״ט; בתרגומו של ד. שמעד 
נוביץ (פואמות דרמתיות), תר״ץ. 

ש. בריימן, לדמותו של היהודי בספרות הדוסית של המאה 19 — 

א. 0 .פ׳ (בתוך: העבד. ס׳), תשל״ג: . 11 ; 1937 , 15 ] 0 !תו״ 51 .! .£ 

. 1 ; 1947 14 1 ? .¥ ,תן 1 בתו} 110 . 141 ; 1946 , 11 ־ 1 ,זגעס-ת׳ 

- 3 ק# , 08 ) 1 ג 361 ,סק<\ 1 . 11 . 6 ; 1947 ,€^ 4 ז 1116 271 ) 51 *א£ 1 > 1 ז 4 ,ח 1 ז 

״ 1 * 01000 . 31 .. 6 ; 1962 , 11-3 3 ) 01 ק 110 ,. 16 ' ; 1953 , 3 ־ 11 

171 ? 5 ,}!שזב^ 5011 ) $6 ; 1963 , 3 . 0 61(08, 14130X6^)6X80 

,ץש!ץב 6 .ן ; 1966 , ? 171 ? 1112-771 יוסע . ל / .״ 1 .[ ; 1963 172 ?* 1 ) 7171 

. 1971 €1 ? 1 111471£ {? 1 ( 1 1 ) 71 ) 1 ג ־ז 116 ) 6 נ־ז 51 .ן ; 1971 

ב. מ. 

פזאן, (<ז 0 ), אחד משלושת החבלים העיקחים של לוב (ע״ע, 
עמ׳ 274 , ור׳ מפה, עמ׳ 277 ). משתרע בדרום־מערב המדינה, 

שטחו נאמד ב 240,000 קמ״ר; אקלימו צחיח. 85,000 תוש׳ (אומדן 
1972 ). הבירה: סבחה ( 46,700 תוער). רק כ 2% משטח פ׳ ניתן 
לעיבוד חקלאי, והמשק מתבסס על איסוף תמרים בנאות־מדבר וגידול 
גמלים. באיזור נערכים חיפושי נפט. 


בימי רומי נקראה פזניה ( 12 ^ 132 )?) , וישבו בה הגרמנטים 
(^״^!מגזגס). במאה ה 5 כבשוה הוונדלים, וב 666 הערבים. סמוך 
ל 1840 השתלמו עליה התורכים. בעקבות מלחמת תורכיה־איטליה 
( 1911/2 ) כבשוה האיטלקים, וב 1943 כבשוה כוחות צרפתיים שהגיעו 
מצ׳אד. ב 1951 מסרו הצרפתים את פ׳ לממלכת לוב. 

פזה, ע״ע גל, גלים, עמ׳ 732 . 

פזור ( 311161-1118 >, ירידת 
העצמה ( 11 >) ניתנת בביטוי: 6 ג/^> 1 = 511 — ; 8 ג נקרא "המהלך 
החפשי הממוצע" של חלקיק האלומה בחומר המפזר. 8 ג מתכונתי 
הפוך לצפיפות (״) החומר המפזר, והביטוי הנזכר ניתן להיכתב גם 
בצורה: כאשר ס הוא "חתך הפעולה" לפ ׳ . חתך הפער 

לה, בעל ממדי שטח, מהווה מדד לגדלו של החלקיק המפזר; לדוגמה, 
חתך פעולה לפ׳ מאטומים הוא בדרך־כלל מטדר־גודל של 1,4. 2 
(דזז:> 8 ־ 10 = 1,4 ). כ״כ אפשר להראות שמספר ההתנגשויות ליחידת 
זמן הוא כאשר הוא המהירות בה נע החלקיק באלומה ביחס 
לחומר המפזר. 

חתך הפעולה מביא בחשבון כל התנגשות הגורמת להסחת חלקיק 
מתאלומה. אולם, בנסיונות פ , מפורטים אין מסתפקים בגודל זה 
אלא עוקבים גם אחר החלקיק המפוזר. במידה שאין שינוי במהירות 
היחסית ׳\ ותוצאת ההתנגשות היא הסחת החלקיק בלבד, נקרא הם׳ 
אלסטי. זווית הס׳ (הזווית בין כיוון התנועה המקורי לכיוון 
ההסחה) חשובה לקביעת הכוחות והתנע של האינטראקציה, ואכן 
בנסיונו של רד׳רפורד לפ׳ חלקיקי ס היה זד. גילוים של חלקיקים 
שהוסחו בזוויות גדולות מ" 90 , שהצביע על קיומו של גרעין בעל 
מטען חיובי ובעל נפח קטן במרכז האטום. נוסף להסחה עלולה 
ההתנגשות להביא לעירור פנימי של החלקיק באלומה, ו/או של 
המפזר. במקרה כזה הם׳ הוא א י ־ א ל ם ט י, ומדידת השינוי באנר¬ 
גיית החלקיק המוסח מלמדת על מידת העברת האנרגיה בהתנגשות. 
התנגשויות אלסטיות ואי-אלסטיות הן המנגנון החשוב ביותר דרכו 
מגיעה מערכת במצב־צבירה גזי לשיווי משקל. ידועים תהליכי פ׳ 
בהם החלקיק היוצא אינו זהה לחלקיק הפוגע. תהליכי פ׳ כגון אלה 



565 


פזור — פזמון 


566 


נקראים תהליכי שחלוף 0 ח:>ת 311861 ־״ 1€3 ), משום שהם מתרחשים 
רק כשיש החלפת חלקיק בין הקליע ובין המפזר. תגובות כימיות. 
תגובות גרעיניות ותגובות בין חלקיקים אלמנטריים הן דוגמות 
לתהליכי שחלוף. 

פ׳ קרינה אלקטרומגנטית (א״מ). כשקרינה א״מ עוברת 
דרך תווך המכיל מולקולות גזים וחלקיקים בתליים ומוצקים, תיאור 
ם׳ הקרינה מתבסס על ההבחנה הבאה: 

1 . כשאורך־הגל של הקרינה המפוזרת, .ג, גדול מאוד ביחס 
לגודל החלקיק (כדוגמת קרינת השמש העוברת דרך אטמוספירה 
גזית), מתנהג הם׳ ע״פ חוק הם׳ של רילי (ע״ע). חוק זה מלמד כי 
יעילות הם׳ משתנה לפי 4 (.ג/ 1 ). באמצעות חוק זד. בואר הצבע הכחול 
של "שמי היום", כי המרכיב הכחול בקרינת השמש מפוזר לכיוון 
עין הצופה בשיעור של פי 10 ומעלה מן המרכיב האדום. דוגמה 
הפוכה מתקבלת כשהצופה חוזה בדיסקת השמש הסמוכה לאופק. 
השמש "מואדמת", היות שקרניה עוברות מהלך ניכר באטמוספירה 
והקרינה האדומה נחלשת בהן פחות מהקרינה הכחולה. 

2 . אם גדלו של החלקיק המפזר (טיפות מים, אירוסולים וכד , ) 
משתווה או עולה. במידה מסוימת, על אורך הגל של האור המפוזר, 
מתואר הפ׳ באמצעות תורת ד.פ׳ של ג. מי (ש 1 ^ז. 0 ). תלות עצמת 
הס׳ בגודל החלקיק כבר איננה מונוטונית וערכים מירביים ומזעריים 
(לסירוגין) של עצמת פ׳ מופיעים כפונקציה של פרמטר—גודל 
המוגדר ע״פ היחס בין מחוג־החלקיק ואורך הגל המפוזר. לתורת הם׳ 
של מי נודעת חשיבות רבה בחקר האטמוספירות על חלקיקיהן של 
כוכבי הלכת בכלל וכדה״א בפרט, בשיטות מחקר של חישה־מרחוק 
( 5 ת 051 ש 5 שזסו״שש). שימות אלה נעזרות במק וחת קרינה א״מ בתחום 
האור הנראה והאינסרה־אדום (כגון ליזרים [ע״ע ליזר]) או בתחום 
הסנטימטרי (מכ״ם [ע״ע)). "צביעת" הרקיע בצבעים שונים כגון 
צהוב׳ בתנאים מסוימים של עכיחת אטמוספיחת, מוסברת באמצעות 
תורת הם׳ של מי. 

3 . חלקיקים, שגדלם עולה הרבה על אורך הגל של הקרינה 
המפוזרת, מחזירים ושוברים את הקרינה הפוגעת בהם. תחום זה 
כבר יוצא, בד״כ, מכלל התופעות המתוארות במושג פ׳! לדוגמה, 
ע״ע קשת. 

גם בם׳ קחנה א״מ מבחינים בין פ׳ אלסטי (ר׳ לעיל) ום׳ אי- 
אלסטי. פ׳־קומפטון (ע״ע) הוא דוגמה לם׳ אי־אלסטי של קחנה 
א״מ ע״י אלקטרונים (וע״ע קונטים). בפ׳-ראמאן שובה אורך 
הגל של הקרינה המפוזרת מזה של הקחנה הפוגעת כאשר הסטיה 
באורך־הגל (בתדירות) אפיינית לחלקיק המפזר. לעובדה זו חשיבות 
רבה בחקר המבנה של המרים או בזיהוים של מפזחם במעבדה או 
באטמוספירה. לביאור תופעה זו ע״ע קונטים. כן ידועות התופעות 
של פ׳ המביאות לפלואורסצנציה (ע״ע) של החמרים המפוזחם ום׳ 
ת הוד ת י המתרחש כשאורך־־הגל של הקחנה הפוגעת מצד בתוך 
סס בליעה של החומר המפזר. במקרה אחרון זה גדלה בשיעור רב 
עצמת הם׳ ומשום כך התפתח מחקר ד.פ׳ התהודתי באורח ביכר עם 
פיתוח מקורות־קרינה רבי־עצמה בעלי אורך־גל רצוני (כגון, לייזר־ 
צבען). 

תורת הפ׳ של גלים אקוסטיים פותחה אף היא, וכיום הולך 
ומתרבה השימוש במערכות מכ״ם אקוסטי באטמוספירה, הנועדות 
לחישוב מפלי טמפרטורה, ומהירויות וכיווני הרוח. על פ׳־בחלואן 
העוסק באינטראקציה שבין פונונים ופוטונים, ע״ע מוצק, מצב, 
עם׳ 800 ; סוטץ. 

. 8.0 ; 957 [ , 1 ) 1101 ) 0 ? 5x1311 £מ 1 ־מ;ע!ז>$ 11 /^ 12 ,; 1315 -} 36 > מבע 

. 1974 , 01(0*110■ 11(33110/1 0)1112X1131 ^ ,ת 101 ,״ת־ 801 . 7106-8.8 * 1 

ר. ד. ל. - אר. כה. 

פזות, ת 1 ךת ה־ ע״ע צביתז, מצבי־. 


פזמון — ״ 01131150 — (מיוד;) ¥017416 — שיר־שבח לאל), שיר־זמר 
סיפוח־משחקי, לרוב בעל אופי עממי או הומוחסטי. המונח 
ם׳ מציין גם ם׳ תחר — בית או חחז התוזחם לאחד כל בית בשיר, 
בשיר מושר, ביציחת מוסיקליות שונות, ובייחוד בשיר המחול, 
רונדו. באופן כללי מציין המונח ם׳ שיר־זמר קל ופשוט בעל אופי 
עממי. הם׳ בן־ימינו הוא גלגולם המאותר של שיח העם, שיח 
הטחבדוחם (ע״ע), שיח האופרה, האופרטה והקברט. ד.פ׳ הסאטיח־ 
קברטי התפתח בעיקר במאה ה 19 והגיע לשיא תפוצתו בארצות 
המערב באמצע המאה ד, 20 . עם הגדולים בזמח ה״שאנסון" הצרפתי, 
שרבים מהם אף חיבח והלחינו ם״, נמנים: הזמחת — מיסטיעט, 
אדית פיאף, ז׳ילייט גךקו ופאטאשו; הזמחם — מוחם שוואלייה, 
שארל קרנה, איוו מונטאן, ג׳ורג׳ ברסאגם, שרל אזנאבור, ז׳ילבר 
בקו וז׳ק 3 ךל; והלהקות — "לה קומפניון דר, לה שאנסון" ו״האחים 
ז׳ק". באנגליה ובאה״ב התפתח ד.פ׳ בעיקר במועדוני הבימה הזעירה 
והוודוויל (ע״ע) ועל בימת המחזמר המוסיקלי. מחבח פ" ידועים 
באנגליה היו גילברט ומליון (ע׳ ערכיהם) וב. קווארד (׳ס 0 1 ש 0 א 
!)• 7731 ) ובאה״ב אירודנג ברלין, האחים גרשודן(ע׳ ערכיהם), רוג׳רז 
והאמרסטיין, סילודה פיין וטום לרר. 

על ה״שאנסון״ כצורה מוסיקלית ע״ע מוסיקה עמ׳ 550/1 . 

לעברית הגיע המונח פ׳ מן הארמית. בתקופת הפייטנים כונו 
כך פיוטים(ע״ע פיוט) שהושרו לפי לחן. בתקופת ספרד נתייחד הכי* 
גד בעיקר ל״שיח איזור״ (״קושח״) — שיחם שבהם מופיע פזמון 
חוזר קבוע (מ 31 ש 1 שש). משורח יה״ב כתבו בסיגנון זה שיח קודש 
(שהוכנסו ל״קרובות") ושיח־חול, המבוססים על לחנים עממיים 
ערביים, תורכיים, ספרדיים או איטלקיים. למרות ההתנגדות לנעימות 
של שירי יין ועגבים לועזיים ולהשמעתם כלחנים של שיח־קודש 
עבריים בבתי־הכנסת, תוזז מאוד השימוש בהם באמצע המאה ה 16 
בתורכיה, איטליה, א״י ותימן (ו״ ישראל נג׳ארה כתב ספר בן 120 
פ", שכולם נכתבו לפי לחנים ערביים ותורכיים). 

בעת החדשה נתייחד המונח ם׳ בעיקר לשיחם הומוחסטיים 
וסאטיחים, ובעיקר לשיחם המושחם ומוצגים על במה (להבדיל 
משיחם ליחים ובלדות מושרות). ביאליק (ע״ע) פרסם ספר "שיחם 
ופזמונות לילדים", והכתיר בתואר "פזמונים" את שיח־העם שעיבד 
וחרוזים שונים לעת מצוא. בסוף המאה ה 19 שת בארץ מפזמוניהם 
של נ. ה. אימבר ונ. שפירא ("בחנש"), וברבע הראשון של המאה 
ה 20 הושת פ" רבים של ק. י. סילמן, י. דושמן ואחחם, בצד שיחהם 
של ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, י. קצנלסון, י. כהן ואחחם. 
רובם כתבו על הוד החלוצים והיישוב בארץ לפי לחנים לועזיים 
מוכתם. בשנות ה 30 הופיע הם׳ ההומוחסטי הבימתי, שהוצג בתא־ 
טרונים הסאטיחים: "הקומקום" ו״המטאטא" (פ" של נ. אלתרמן, 
ה. אביחנן, ל. גולדברג)! "לי־לה־לו"(פ" של אלתרמן, ולחניהם של 
מ. דלנסקי וש. פישקו); בלהקות הבידור הצבאיות העבחות 
בימי מלה״ע 11 (פ" של נ. אלתרמן, יצחק־יצחק. י. אורלנד 
וי. חגיז); בלהקות הצבאיות בימי מלחמת-השחתר ("הצ׳יזבטרון", 
ה״חישטרוך ולהקות איילון וכרמל, שהציגו בעיקר ם" של ח. חפר 
ד. מוהר, ללחני מ. וילנסקי, ש. פישקו ום. ארגוב). עם קום המחנה 
נתווספו עליהן להקות צבאיות רבות (להקת הנח״ל, חיל־הים, 
גייסות השחון, פיקודי הצפון, הדרום והמרכז ועוד) ולהקות פ" 
ובידור אזרחיות מצליחות ("בצל ירוק", "התתגולים", "רביעיית 
מועדון התאטתן", "הדודאים"׳ "שלישיית גשר הירקון" ו״הגשש 
החיוור"), שסיפקו את מרבית הם" והשיחם העממיים לתכניות 
הרדיו ול״מצעח ד,פ"" השבועיים. עם הפזמונאים הבולטים נמנים: 
ח. חפר, י. מוהר, נ. שמר, ד. אלמגור, י. טהרלב. י. גמזו, ד. מנוסי 
וא. מנור. בסוף שנות ה 50 ובשנות ה 60 הופיעו בארץ בהצלחה רבה 
זמחם ולהקות פ" צרפתיות ואמחקניות שרבים מפזמוניהם תורגמו 
ובוצעו גם בעבחת. כ״כ הוצגו בשנות ה 60 בעבחת מחזות מוסי־ 



567 


פזמון — פחם 


568 


קליים משופעים בם" ("גברתי הנאווה", "כנר על הגג" ןמחזות 
מתורגמים] ו״קזבלן" [מחזה מקורי]). עם הפעלת הטלוויזיה, בסוף 
שנות ה 60 , גדלה הפופולריות של הם׳. "פסטיוול הזמר וד.פ׳" הש¬ 
נתי, הפך לאחד האירועים הבולטים ביותר בטלוויזיה. ברדיו ובטל¬ 
וויזיה הישראליים הוקדשו סדרות של תכניות לתולדות הזמר והם׳ 
העבריים בא״י בשנים 1850 — 1950 . פרטים על שירים ופ " עבריים 
שונים הופיעו בכרכי "ידע-עם", "גיתית" ו״בת-קול". 

ח. שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובאנס, וו, ב, 714 , תשט״ז> 

ח. אבנארי, מנגינות קדומות לפזמונים ספרדים (אוצר יהודי ספרד, 

ג׳), תש״ך! י. רצהבי, צורה ולחן בשירת תימן לסוגיה (תצליל, ח׳), 

תשכ״ח < הנ״ל, הניגון הזר בשיר ובפיוט (שם, ר), תשכ״ו ! י. צדקוני. 

שירי עם היתוליים ושירי יין (מחניים, ק״ד) תשכ״ו. 

ד. אל. 

פחד, תגובה ריגושית (ע״ע רגש ורגוש) עזה המאופיינת ע״י 
תגובות מוטוריות של קפיאה או של התחמקות מהסיטואציה 
שעוררה אותה וע״י תמורות פיסיולוגיות, כגון, החוורת פנים, ריטוט, 
האצת הדופק והנשימה והתהוות יובש בפה. בכל מקרה מרגיש 
הנתקף פ׳ אי־נעימות וחששות. חלק מתגובות אלו מצויות באדם 
מלידה (כתגובה על רעש חזק ופתאומי) וחלקן נלמד (למשל, איו¬ 
מים). יש הסבורים שהם׳ הוא תגובה המכינה את בעה״ח להתמודד 
בגירוי מכאיב והיא משמשת אזהרה מפניו. שעה שלגבי ם׳ ידוע 
ליחיד הגירוי שעורר את התגובה, במצב של חרדה (׳ 30x1015 ) 
לא תמיד יודע הוא את סיבתה. 

פחד מלידה: לפי וטסה (ע״ע) קיימים מלידה רק שלושה 
גירויים המעוררים פ׳ , . רעש חזק׳ איבוד פתאומי של שיור המשקל 
וכאב, ואילו תגובות פ' על כל יתר הגי רמים— נלמדות; אולם הת¬ 
ברר שישנם הרבה גירויים אחרים המעוררים תגובות פ׳ הקיימים 
מלידה. אצל בע״ח יש מנגנונים טבעיים לתגובה לגירויים מסוכנים, 
והם מתפתחים במרוצת הזמן. ההנחה הרווחת היא שבד״כ גירויים 
חזקים, חדשים, בעלי ערך לחיי היחיד (כגון זיהוי טו׳רף) 
נלמדים, בעוד שגירויים הקשורים ביחסים חברתיים מעוררים פחד 
מלידה. 

כמה אזורים במוח קשורים בהתנהגות של פ׳. פגיעות באיזור 
מסרם מפריעות ללימוד הימנעות פעילה; פגיעות באיזור אחר מפרי¬ 
עות ללימוד הימנעות סבילה. גירוי חשמלי של איזור אחד מעורר 
תגובות קפיאה, ואילו גירד חשמלי של איזור אחר מעורר תגובות 
בריחה. 

הפ ׳ תלוי במידה רבה בגורמים תורשתיים, ולכל סוג של בע״ח 
תגובות ההגנה האפייניות לו. אצל החולדה, למשל, מלבד שתי 
התגובות התנועיות (המוטוריות) מלידה (קפיאה והתחמקות), קיימת 
סדרת תגובות נוספת: נשימה מהירה, סמירת שיער, פקיחת העיניים 
לתוהה, השמעת קולות והפרשת שתן וצואה. 

אצל טייסי־קרב נרשמו התגובות הבאות: דופק מהיר, יובש בפה, 
כאב בקיבה, ועד, חולשה, קפיאה תנועית ומחשבתית ונטיה לאבד 
את השליטה על אבת ההפרשה. בהדגשת פ׳ קשורה עליה בקצב 
פעימות הלב, בלחץ הדם׳ בכמות הסוכר בדם ובמציאות ההורמון 
611110 ק 100 ?£. עם זאת אין האמוציה נקבעת אך ורק ע״י המצב 
הפיסיולוגי. הסביבה בה מצוי היחיד קובעת במידה רבה על אילו 
גירויים יגיב בתגובות פ׳ ובאיזו עצמה. ולא עוד, אלא קיימים גם 
הבדלים ניכרים בין תרבויות שונות בהערכת ביטויי הס׳. 

פ׳ נלמד: הפ ׳ עשוי להיות מותנה לכל גירוי ניטרלי ע״י זיווגו 
עם כאב או עם גיתי מפחיד אחר. הם׳ מתפקד בצומת שונות: הוא 
משמש כתגובה נלמדת מכיוון שע״י התנאה קלאסית (ע״ע 
למידה, עט׳ 908 ) הוא מתעורר עקב חשיפת הגיתי המותנה. ד.פ׳ 
פועל כחיזוק בתהליד הלמידה, מכיוץ שהיחיד נכון ללמוד כל 
תגובה אפשתת כת לשים קץ לפ ׳ . פ׳ משמש כ הנע ה מאחר 
שעצמת התגובה של היחיד השתי במצב של פ׳ גדולה יותר מעצמת 


אותה תגובה במצב של חוסר פ׳. הם׳ פועל גם כגירוי, לפי שניתן 
לקשור אליו, ע״י תהליך למידה, תגובה כלשהי, שתתעורר לכשיימצא 
שוב היחיד במצב של פ׳; לתגובת הפ ׳ הנלמד תכונות אפייניות של 
למידה: רכישה, הכחדה, שכחה, הכללה והבחנה. 

במצב של פ׳ עשוי היחיד להגיב הן בתגובות תורשתיות והן 
בתגובות נלמדות, אולם היחס בין שני סוגי תגובה אלה מורכב. 
עד רמה מסוימת, עשויה עליה בפ ׳ להמתץ ולשפר את הלמידה 
והזכירה, אך עליה נוספת בפ׳ עשויה לעורר תגובות כקפיאה והת¬ 
חמקות שיפריעו לביצוע התגובה הנלמדת. 

בהרבה מההתנהגויות המסובכות, בסקרנות או קונפליקט, 

הם׳ הוא אחד הרכיבים העיקריים להבנת אותה התנהגות. 

למידת הימנעות וביעותים ( 110613 ?): בלמידת הימנ¬ 
עות לומד היחיד לבצע תגובה חדשה בזמן הופעת סימן אזהרה 
המעורר ם׳! ולא, ייענש. למידת ההימנעות מפעולה היא אחד ההס¬ 
ברים העיקריים לתופעות פתולוגיות. בביעותים מגלה היחיד פ׳ בלתי 
רציונלי מפני עצם מסוים, מקום או מצב או מערכת עצמים, כגון, 
מקומות סגורים, גבהים, חיות וכר. פ" אלה מעצבים ביחיד התנהגות 
המונעת את חשיפתו בפני אותם הגירויים המעוררים פ" אלד" סיבות 
הביעותים רבות ומגוונות; הפסיכואנליזה (ע״ע) טוענת ששרשם 
נעוץ בתסביכים שמקורם בילדות. אולם ביעותים עלולים להיווצר גם 
בגיל מבוגר כתוצאת תהליכי למידה פשוטים יחסית. 

ס. ש. רקובר, ר,באב והם׳ מפניו(מדע, י״ד), 1969/90 ; ,זתי< 1 ז;>ע .£ .ם 

€ס 417€751 <(. 1 מ) ן 81 טז 8 ..מ .*£ ; 1960 ,ץז 105% *> €1 . 1713 > 7, 470x541 *#/מ 0 ל> 

/ 0 <( 2 ס 01 ?/;>'( 5 ? 110 ' 1 <ץ 3 ז 0 .( .( ; 1971 , 2 ה 07711 ^ 1 0713 €01731110x1712 

417x077x41 ,ז[ , 11 ^ 8100 .£ — 311 ת 001€1 . 0 .! ; 1971 , 55 * $17 0x3 ז £4 ? 

3 > 210 ס 1 ס 51 <( 7 /? , 2 ז־ 31 ^\ 11 ;>$ .^ 1 ;* 1972 ,*/ 1.1 ה 10307 \ 5^0/70102)7 0x3 ? 

. 1973 , 7 ( 0/70102 ץ 5 ? 

ש. ס. ר. 

פחם, חומר מוצק שצבעו חום עד שחור, המורכב בעיקר מפחמן 
(ע״ע). פ׳ מבעי — ״פ׳-אבך — החל לשמש כדלק במאה 
ה 18 , בעוד שהפ׳ המלאכותי — ״פ׳-עץ״ — כבר שימש את האדם 
הקדמון. 

פ׳-ע ץ (פ״ע) — מתקבל בשעת זיקוק יבש של עץ (ע״ע; וע״ע 
זקוק, עמ׳ 941 ) או שריפה בלתי-מושלמת שלו, באופן שנשמרים 
צורת העץ ומבנהו. פ״ע הוא מוצק סיבי, שחור ופריך, קל דנקבובי. 
קיימות עדויות לשימוש בפ״ע במערות מהתקופה הפלאוליתית באי¬ 
רופה. במצרים העתיקה ( 3400 לפסה״נ) שימש להפקת בתל. תגור 
להפקת פ״ע נמצא בתל אל-עמרנה ע״י פיטרי(ע״ע) ונמצאו הוכחות 
לשימוש בפ״ע בסיגי. ביוון וברומא העתיקות הופק פ״ע ע״י הבערת 
גזרי עץ קטנים שסודרו בערימות מכוסות אדמה, כדי להקטין את 
הספקת האוויר ולגרום לבעירה לא שלמה. באותה עת פותחו שיטות 
להפקת מוצרי הזיקוק — בעיקר עטרן (ע״ע). 

במקרא נזכר פ״ע בשמות גחלת, רצפה, רשף, פ׳( ש חור). ייצור 
פ״ע לצרכי רכבות הצבא התורכי היה אחת הסיבות העיקריות להש¬ 
מדת היעד הטבעי בא״י. 

כיום מופק פ״ע בחימום עץ, במכלים או בתנורים מיוחדים, עד 
״ 600 , וכמות פה״ע המתקבלת היא כ 20% ממשקל העץ. 

השימוש בפ״ע כדלק בתעשיית המתכת שרד רק בארצות עשירות 
בעצים, כבריה״מ. כיום משמש פ״ע בעיקר כחומר סופח גזים ואדים, 
גם ברפואה (בגלולות) ובסוגי מטהרי־אוויר ומסכות גז (וע״ע אדזור- 
פציה) וכן להבהרת צבען של תמיסות (ע״י ספיחת הצבע). למטרות 
ספיחה נגרם פה״ע לגרגירים, שכושר ספיחתם נובע משטח פניהם 
הגדול, בד״כ 150 — 450 מ״ר לגר׳ (ר׳ גם להלן, תכונות פיסיקליות 
של פ׳־אבן). 

פ׳-אבן (פ״א) — מוצק דליק הנמצא בקרום כדה״א ונוצר 
בתקופות גאולוגיות קדומות, ממקורות צמחיים. מאז המאה ה 18 הוא 
מחליף את פה״ע כחומר דלק. 



מרבצי הפחם בעולם והסריגות העיקריות המפיקות פחם ננתוני 1071 ; במיליוני טונות), רוב סרבצי הפחם, משני הסוגים, טרוכזים ברצועות האקלים הטטוזג. 
התפוקה העולמית של פחם ב 1971 היתה 2,124 טיליוני טוגות פחם שחור ו 805 טיליוני טונות פחם חום. 


היווצרות פ״א מתרחשת בשני שלבים, כשהשני דומה לתה¬ 
ליך ההיווצרות של סלעים סדימנטריים. פ״א נוצר בפירוק חלקי של 
חומר צמחי. בשלב הראשון — הביוכימי — נוצר הכבול (ע״ע): את 
חחומר חצמחי מפרקים סטריות וחיידקים, בתהליכים אווירניים (ארד■ 
ביים) או אל־אווירניים שעיקרם חמצון חלקי של חומר הצמח. בשלב 
השני — הגאז׳כימי — מתכסות שכבות הכבול במרבדים סדימנטריים 
הלוחצים עליהן. לחצים נוספים נובעים משינויים בקרום כדה״א. 
תנאים אלה, המלווים בעליית הטמפרטורה, גורמים להתמעטות ה¬ 
מרכיבים הנדיפים של הכבול. כמדות המימן והחמצן יורדות, אחוז 
הפחמן עולה — החומר מתפחם — והערך הקלורי (ערך ההסק, ע״ע 
דלק) גדל. מבחינים בדרגות התפחמות אחדות: ליגניט ופ׳־חום, פ׳ 
תת־ביטומיני, פ׳ ביטומיני, ואנתרציט. 

ד,פ' הביטומיני שקע בתקופת־הפ׳ לפני כ 200 — 300 מיליון שנה 
בקרטיקון ובשלישון המוקדם ( 60 — 120 מילית שגה). דרגות הת- 
פחמות נמוכות יותר הן מהעידן המסחואי או מן השלישון. הכבול 
נוצר לפני פחות ממיליון שנה. 

פ״א מצוי בד״כ ברבדים שעבים 1 — 2 מ׳; מעריכים את כמותו 
בכדה״א בכ 10 12 ^ 6 טת פ׳-שחוד (ר׳ טבלה) ועוד כ 10 12 >< 2 סת 
ליגגיט ופ׳־חום. 

התפתחות השימוש בפ״א. פה״א היה ידוע לסינים 
( 1000 לפסה״ג), ליוונים ולרומאים שהשתמשו בו בקנה מידה קטן. 
מרקו פולו (ע״ע) מתאר את ניצול פה״א ע״י הסינים. ביה״ב נאסר 
השימוש בפ״א במקומות רבים באירופה, מפני העשן בעל הריח הרע 
שנפלט בשעת בעירתו. באנגליה התפתח השימוש בפ״א זמן רב 
לפני צריכתו ביבשת אירופה. ב 1234 אישרר המלך הנרי 111 את 
הזכות לכריית פ׳, שניתנה ע״י המלך ג׳ון לניוקסל (ע״ע), ממנה 
הובל הם׳ ללונדון. באנגליה החל, במאה ה 17 , גם השימוש בס׳ 
להפקה תעשייתית של ברזל (ע״ע, עמ׳ 641/2 ). התפתחות רשת 
מסילות ברזל באירופה הגבירה את צריכתו והתפתחות ספינת 
הקיטור (ע״ע ספנות) במחצית השניה של המאה ה 19 קשורה קשר 
הדוק עם העליה בקצב צריכת הס׳ והפקתו. מ 1865 עד 1905 גדלה 
פי 5 כמות הס׳ שנכרתה באירופה. כריית ד>פ׳ בקנה־מידה מסחרי 


באה״ב החלה ב 1745 וגדלה לאחר מלה״ע 1 . הפקת פ״א גדלה במאה 
ה 20 בבריה״מ, בסין ובאוסטרליה. מרבצי ס׳ רבים מופו גם בקרקעית 
האוקיאנוסים, אך ניצולם עריק לא החל. 

סיווג פ ״ א. ס״א מסווג בשיטות אחדות לסי שלבי ההתפחמות: 

( 1 ) כ ב ו ל; ( 2 ) פ׳ ח ו ם ו ל י ג נ י ט (ע״ע) מייצגים דרגות ראשר 
ניות בהתפחמות הכבול? גונם תום עד שחור, חסר ברק, ולשבריהסאין 
צורה קבועה. הליגניט קשה מהס׳ התום׳ מתפורר מהר באוויר ונוטה 
להתלקחות, ולכן מועט השימוש בו. ( 3 ) פ׳ תת־ביטומיני 
שחור, מתפורר באודר, נוטה להתלקח (פחות מליגניט) ופולט עשן 
בבעירתו; ( 4 ) פ" ביסומיניים הם המקובלים לחימום ביתי 
ולהפקת גז בתעשיה. הם שחורים־מפוספסים ובוערים בלהבה עשנה ? 
אינם נוטים להתפוררות או להתלקחות ספונטנית. הסוגים המכילים 
כ 35% חומרים נדיפים טובים ליצירת גז־הם׳ וגז־היצרן (ר׳ להלן, 
עיבוד), ואלו המכילים עד 30% חומרים נדיפים מספקים ק 1 קס 
(ר׳ להלן) לתעשיה המסלורגית; ( 5 ) א נ תרצי ט — דרגת ההת־ 
פחמות הגבוהה ביותר, מכיל מעל 93% פחמן וכושר האפותו (ר׳ 
להלן) אפסי. בעל ברק, ניתן לליטוש ובוער לאט בלהבה כחולה 
בהירה. משמש להסקה ביתית. 

פטרולוגיה. ס״א הוא סלע אורגני, ומרכיביו — המקבילים 
למינרלים בסלע אי־אורגני — קרויים מא^רלים( 15 ג- 1 ;> 13€ מ). הרכבו של 
פה״א אינו קבוע, אלא משתנה בהתאם לדרגת ההתפתחות ולמצב הפ׳. 



סחט ביטופיני 

פהם 

ליגניס 




אנתדציט 



1 

תת־ 

גיסומיבי 

פחם 

סחם 

בכחל 

עז 





שחור 

חום 




1 

1 

1 

3 

10 

15 

18 

20 

20 

מיובש באוויר 
לחות 

8 

30 

32 

34 

35 

41 

47 

50 

— 

הופר גדיד(למעש לחית) 

3 

5 

5 

5 

10 

12 

7 

3 

0.5 

אסר 

3,750 

3.550 

3-550 

3,450 

2-600 

2,540 

2,450 

1,900 

1.600 

פרו פלורי<קק״ל/ק'ג) 

94 

87 

85.6 

84 

77 

74 

67 

60 

50 

מיובש, ללא אסר 
פחמן 

3 

5.3 

5 

5 

5 

5.4 

5.5 

6 

6.5 

מימן 

2 

4.7 

5.4 

8 

16 

19 

26 

32 

43 

חמצז 

1 

3 

4 

3 

2 

1.6 

1.5 

2 

0.5 

1 םרית וחנקן 

3,900 

3.850 

3,800 

3,700 

1350 

3.700 

3,300 

2,500 

2,000 

ערך קלורי(?ש״ל/?־ג) 


דוני ההחפחטוח ה׳&ונים בתהליד היווצרות םחם־אב! (באחוזים) 






571 


פחם 


572 


פחם: תפוקה ועתודות ידועות ( 1868/9 — 01972 


(מיליוני טונות) 


עתודות ידועות 

שנה 

1972 

1962 

1953 

1935 

0)1920/24 

0)1900/04 

יד 

00 

ס 

סס 

סס 

0)1868/9 

__ 

מדינה'־"'-^^ 

6,640,000 


2145 

1852 

1491 

1465 

1411 

912 

412 

230 

םה״כ בעולם 

1,100.000 

1960 

493 

396 

440 

425 

574 

315 

94 

36 

אה״ב 

15 ז 

1966 

0)4 

0)3 

0)1 

12 

11 

44 

18 

8 

אוססריה־הונגריה 

16,000 

1966/7 

49 

23 

19 

15 

14 

8 

— 

— 

אוסטרליה 

1.796 

1964-67 

11 

21 

30 

29 

25 

25 

19 

14 

בלגיה 

4,121,600 

1966 

451 

386 

224 

121 

12 

0)19 

0)4 

0)1 

בריה״מ 

0)70,000 

1967 

0)103 

0)142 

0)142 

319 

275 

173 

73 

37 

גרמניה 

72,465 

1959 

58 

41 

28 

16 

13 

— 

_ 

— 

דרום אפריקה 

106,260 

1966 

75 

61 

37 

26 

22 

8 

— 

— 

הודו 

15,500 

1967 

120 

201 

228 

249 

265 

254 

175 

118 

הממלכה המאוהדת 

19,250 

1961 

28 

54 

47 

45 

33 


1 

— 

יפן 

1,011,000 

1913 

0)400 

420 ( 5 ׳ 6 ) 

70 (״) 

29 

23 

— 

— 

— 

סין 


1960 

11 

13 

12 

8 

6 

3 

— 

— 

ספרד 


1967 

151 

110 

89 

31 

24 

— 

— 

— 

פולניה 

11,570 

1966 

28 

27 

19 

29 

35 

— 

— 

— 

צ׳בוסלובקיה 

2,800 

1966 

30 

52 

53 

52 

37 

36 

22 

15 

צרפת 

61,000 

1966 

16 

7 

13 

14 

16 

7 

2 

1 

קנדה 


— אין נתונים > ( 1 ) ממוצע שנתי! ( 2 ) רק הונגריה; ( 3 ) רוסיה ופינלנד; ( 4 ) רק גרמניה המערבית < ( 5 ) 1960 : ( 6 ) רק סין העממית 


קיימות שתי צורות קיצוניות בהן נשתמר המבנה המורפולוגי 
של רקמת העץ: ( 1 ) סליניט — מבריק׳ וחלליו מלאים שרף או חומר 
רקבובי. ( 2 ) פוזיניט — אטום, פריך מאוד, וחלליו מלאים חומר 
מינרלי. עם איבוד מבנה רקמת העץ מתקבלת צורה קולואידלית — 
קוליניט, השקוף למחצה, או מיקריניט, שהוא האטום. לפי תכונותיהם 
הטכנולוגיות מבחינים במאצרלים: ויטריניט, הבנוי ממליניט וקן* 
ליניט, ממנו מכינים קיקם; אכסיניט, הכולל שאריות שעם ושעווה, 
ובחימומו נוצרים עטוץ וגז; אינשרניט — כולל את כל המאצרלים 
הכימיים האינרטיים, שאינם מתרככים או נאפים בחימום. 

על בסיס המאצרלים ממוין פ״א לסוגי סלעים, הקובעים פרטים 
בשיטת הכריה ובסדר הכריה. 

ההרכב הכימי. נוסף לפחמן, מימן וחמצן מכיל פ׳ לסוגיו 
מינרלים רבים (ביניהם אבנים טובות למחצה). החומר האי־ 
אורגני מסודר בשכבות דקות או בגושים או שהוא מפורר לקשקשים. 
החומר המינרלי בס׳ הוא המקור לאפר (ע״ע) הנותר לאחר בעירתו 
והמכיל בעיקר תחמוצות צורן, חמרן וברזל. הלחות ה״אינזזת־ 
טית" בם׳ הנובעת מתכונת ההיגרו 0 ק 1 פיה (ע״ע) שלו, משמשת 
כמדד לדרגת התפחמותו. לחות בשעור 5% — 12% מקנה לם׳ יעילות 
מירבית בשריפה. כמות החנקן בס׳ פחותה בד״כ מ 2% . בזיקוק פ׳ 
נוחרת מחצית מן החנקן בקוקם, והיתרה הופכת ברובה לאמויניה 
(ע״ע; כך הפיקו אמו׳ניה בעבר). שיעור הגפרית בם׳ הוא 
0.5% — 2.5% . ארסן וזרחן מצויים בכמויות קטנות, והם בעלי השפעה 
מזיקה בתהליכים מטלורגיים. בפ׳ כלואים גזים שונים, בעיקר מתן 
(ע״ע), המשתחרר בעת כריית הפ ׳ או בחשיפתו. גזים נוספים הם 
0 3 ס ,סס < 2 מ, אתן, פר 1 פן. 


שיטות למיון פחם 


הפרמטרים הבסיסיים בשיטה 

1 - 

מציע השיטה 

השנה 

מראה הפ ׳ 

צורת השארית לאחר חימום וזיקוק 

(ת 51£ ז 3 א) 

; קרטטן 

המאה ה 18 
1826 

כמות ם,ס . 13 בם' 

(:) 3111 ת 116£ ) 

רניו 

1837 

החומר הנדיף וכושר ההאפות 

(־ 110€1 ז 0 ) 

גדינר 

1874 

דיאגרמת ־ 7 ס, 13,0 

(ח 0 ז<ג £31 ) 

רולסטן 

1915 

כושר ההאפות; 13,0% 

(זש 1 ץש$) 

טילר 

1924 

ערד ההסק של הם , לעומת 

(־ 1 ־ 31 ?) 

*ר 

1928 

% החומר הנדיף 

הוועד הלאומי הבריטי לפ׳ 

1946 

כושר ההאפות וכמות התומר הנדיף 

: הצעת הוועדה הכלכלית 

1954 

כמות החומר הנדיר וערד ההסק, 
כושר ההאפות, אופי הקוקס הנוצר 

: לאירופה ( £0£ ), 
1 שאושרה בוועידה בי״ל 
| בז׳נווה 



תכונות כימיות: פ׳ עובר הידרלגנציה לתוצרים פחמי- 
מניים נוזליים. ב ת מ צ ו ן פ׳ במחמצנים חזקים נוצרים ־ 0 ס, חומצת 
חומץ, חומצה אוכסלית, וכן חומצות ארומטיות, בעיקר חומצה שלי¬ 
ט¬ת, מהיווצרותה מעידה על הימצאות טבעות ארומטיות דחוסות בס , . 

תכונות פיסיקליות: המשקל הסגולי של פ״א הוא 1.2 — 2.0 
(לפי הסוג והחומר המינרלי). החום הסגולי 0.21 — 0.26 קל׳/גר׳־ס 0 . 
ההתנגדות החשמלית הסגולית משתנה מאוד (למשל 10 9 * 4 אוהם 
0 ״מ בפ׳ ביטומיני, 362 אוהם ם״מ בפוזין). בם , שתי מערכות 
של נקבוביות: ( 1 ) נקבוביות שקטרן הממוצע .^ 500 ושטח פניהן 
הפנימי 1 מ״ר/ג׳; ( 2 ) כאלה שקטרן.^ 5 — 15£ , ושטח פניהן הפנימי 
200 מ״ר/ג , . קוטר הנקבוביות מגביל תנועת פרודות גז הכלואות בפ ׳ , 
ומכאן כושר הספיחה הגבוה שלו לרוב הגזים. חזקו של הס׳ 
שונה מסוג לסוג. נקודתהתרככות 
(או ״התכה״) — הטמפרטורה בה מת¬ 
רכך הפ׳ עקב ניזול פריטות מסוימות 
בו, — היא ס 320 — ס 420 בהתאם לקצב 
החימום. לערךהקלורי(ע״ע דלק ור׳ 
טבלה בעמ׳ 520 ). הערך משמש לבחינת 
התאמת הפ׳ לשריפה וליצירת קוקם, 
יחד עם ( 1 ) ת כ ו ל ת ה ח ו מ ר ה נ ד י ף, 
המוגדרת כמשקל שאבד לפ׳ בחימום 
מהיר מאוד ל ״ 900 ומשמשת מדד כמותי 
להיווצרות גז ועטת; ( 2 ) התפיחה 
בחימום מהיר או אטי; ( 3 ) כושר 
ההיצמדות ( 8 ת 311 ת״ 1 ! 88 1 ב) בחימום 
עם חומר אדיש; ( 4 ) טמפרטורות 
אפייני ו ת (התרככות, נוזליות מיר־ 
בית, פליטת גז מירבית וכר); ( 5 ) 
דרגת נוזליות בהתכה. 

עיבוד. רוב חפ׳ הנכרה מעובד 
במידה מסוימת לפני שיווקו. לאחר מיון 
ראשוני לסוגים (לפי צבע, קושי, תכולת 
גפרית וכר) נעשה מיון נוסף לפי גודל 
גושי הפ׳. הם׳ נשטף מלכלוך חיצוני, 
ולבסוף מעורבבים סוגי פ , ע״מ להת¬ 
אימם לשימוש המיועד. 

אחסון. גוש פ׳, שאך זה נכרה או 



































573 


פחם — פחמימנים 


574 


בשבר, פולט גזים ספוחים, ולאחר מבן הוא רגיש ביותר לחמצון באו־רר. 
בתהליך החמצון נפלט חום רב, אותו יש לפזר ביעילות באוותר ובצורת 
אחסנת נאותים. מאחר שהתמצה מהיר יותר כשהטמפרטורה גבוהה, 
עלול אוותר לא נאות לגרום לפיצוץ במכרה (התלקחות ספונטנית). 
החמצון פוגם באיכות הם׳ ע״י הורדת הערך הקלות וכושר ההאפות, וכן 
הוא גורם לשבירת גרגית הם/ להגדלת פתכותו, הקטנת ניצולת הגז 
הנוצר ממנו ועוד. הגזים הנפלטים מד׳פ׳ רעילים, והבותם נוהגים 
לשאת אמצעי־התראה (פנס־בותם, ציפותם וכר) מפני נוכחותם. 

שימושים. פ״א מנוצל כמקור להפקת אנרגיה, במישתן — 
בשתפה, או בהפיכתו לסוגי דלק אחתם — משניים. עליית מחירי 
הנפט הגלמי חידשה את העניין בם׳ כדלק. במקומות רבים שורפים 
א ב ק ת פ׳, שקצב הזנתה לתא הבעירה ניתן לוויסות בבת, בדומה 
לדלק נחלי. גם העברת הם׳ בצורת אבקה ממקומות הייצור למקומות 
הצריכה נוחה יותר. 

יצירת דלקים משניים נעשית ע״י קרבוביזציה, גזיפיקציה 
והידתגגציה. ה ק ר פ ו נ י ז צ י ה היא התהליך בו נוצתם גז וקוקם. 
כ 200 מילית טון ם׳ מעובדים כל שנה ל קוק ס, המיועד בעיקר 
לתעשיות המטלורגיות. במיוחד לתעשית ה בתל. הקוקס מופק בחי¬ 
מום פ״א ל ״ 1,000 —״ 1,100 , בהעדר אוויר. איכות המוצק המתקבל 
תלויה בטמפרטורת החימום ובקצבו, וכן בטיב הם׳, המבוטא ע״י 
"כושר ההאפות" שלו. כושר ההאפות מירבי כשהם׳ מכיל 83% ־־ 90% 
פחמן. מבחינה כימית ניתן לראות תהליך זה כחמצון וחזור (ע״ע) 
עצמי של הם׳, בתרכובות עשירות במימן ושמשקלן המולקולת נמוך 
(גז הם׳, עטת), ובחומר עני במימן. שמשקלו הסולקילרי גבוה(קוק 0 ). 
גז הם׳ מכיל בעיקר מימן ומתן, וכמדות קטנות של סס,,־סס,*א 
ופחמימנים נמוכים. בעבר שימש הגז בעיקר למאור, אך מראשית 
המאה ה 20 הוחל בניצולו להפקת אמוניה, מתנול ואתנו׳ל. עטוץ הפ׳ 
(ע״ע עטרן וזפת) תשוב כמקור לחמתם אורגניים שונים ולזפת. 
הקוקס מכיל לפחות 96,5% פחמן. ערכו הקלות 7,950 קק״ל/ק״ג. 
הוא נקבובי וחזק. בחימום כבול ופ״א ל ״ 550 —״ 600 מתקבל קוקס־ 
למחצה המשמש בעיקר להפקת פ׳ פעיל (לספיחת גזים) ובתעשיית 
הזכוכית. ג ז י פ י ק צ י ה היא הפיכת הם' (או קוקם) בשלמותו לגז. 
"גז האודר" מתקבל בשתפת פ׳ בכמות מוגבלת של אורר, בה 
נוצתם 00 2 ו סס. "גז מים" מופק בתגובת קיטור על פ׳ בטמפ¬ 
רטורה גבוהה ומכיל בעיקר מימן ופחמן חד־חמצני: 

00 + 2 א^ 2 0 א + 0 

לגז המים ערך קלות גבוה. ״גז היצרן״ ( 35 § ■ 61 :> 111 > 0 זק) נוצר בת¬ 
גובת פ׳ עם מים ועם כמות מוגבלת של אודר. ערכו הקלות בין 
3,500 ל 84100 קק״ל לממ״ק גז, ומשתנה ע״פ סוג הם׳. ה י דרו¬ 
ג נ צ י ה היא יצירת פחמימנים (ע״ע) שונים ע״י הרוויית ם׳ במימן 
ב ״ 400 ובלחץ גבוה. בתהליך זה הופך הם׳ לתומר דמוי־נפט. לאח־ 
תנה מתפתה תהליך זה במגמה ליצור תחליפים לנפט (ת להלן). 

קשיי ה כ ריר. וניצול הכותם העמידום בראש הנאבקים על 
תנאי עבודה באירופה ובאה״ב בסוך המאה הקודמת ובראשית המאה 
הנוכחית. מאמצע שנות ה 30 הפכה כריית פ׳ מעבודת כפיים של 
עובדים בלתי־מיומנים למלאכת עובדים מיומנים שמפעילים ציוד 
מתוחכם, בעיקר במכרות תת־קרקעיים עמוקים. ע״מ לנצל מרבץ־ם׳ 

ביעילות, עורכים סקר 
הערכה של כמדות, הע¬ 
רכת עבודות התשתית 
לניצולן, סוג האנרגיה 
הנדרשת להפקה, סוגי 
חקונסטתקציות לת¬ 
מיכה, ודרכים לאוורור 
המכרה. לאחר שבעת 
טכונוז וכריית פחם. סוף הפאר, ד 19 כו הבדיקות וההערכות 



כריית פחם: טנונת כריה חדישה. קודחת נקנים לעוטק 60 ט' 


מתכננים את דרך הכתה, סוגי הקדיחה, הציוד הנדרש ותחשיבי 
מחיתם להפקה בהתאם לציוד ולדרך הכתה. על טכניקות של כ ר י ה 
ועיבוד מחצבים — ע״ע מ כ ר ה וכריה. 

״משבר האנרגיה״ בתחילת שבות ה 70 והעלית המסחררת במחית 
הנפט חידשו את העניין בניצול אוצרות ד.פ׳ העשיתם שהחנחו 
כשהגפט הזול מילא ביעילות את מקום הם׳ כמקור לאנרגיה. בשנות 
ה 70 שבו אפוא להפעיל באינטנסיודות־יתר מכרות קיימים ולפתח 
מכתת חדשים שלא היו כדאיים לניצול. במסגרת זו מחפשים דרכים 
חדשות ויעילות לכתה, לעיבוד הם׳ ולהובלתו. כיום מיושמים החי¬ 
דושים הבאים: 

1 . הפעלת ציוד מתוחכם באמצעות ״שליטה מרחוק״: 2 . מערכות 
הובלה אוטומטיות: 3 . מערכות למיזוג־אודר ולהתראה המנתקות 
אוטומטית את אספקת החשמל במקתם של סכנת התפוצצות בגלל 
פליטת גזים: 4 . ניצול מחשבים אלקטרוניים לתכנון מכרות ופיתוחם; 
יישומים אלה בועת להכפיל את התפוקה לכודה (באה״ב, ב 1977 ) 
לעומת תפוקתו ב 1958 (= 1938 ). 

,( 1 י ) 00 נ. 01 ,. 0161 * .) 50160 ) ,. 7 ) / 0 2 * 111 ** 86211 7/16 , 305560 [ .£ ..מ 
7/16 , 6:1018 * .[ .? ; 1955 .( 1 ,^ 0X1 ,.*> ,*ל> * 810 * 1 ; 1948 

.ס ; 1955 י (ד\ X ז ע־ 61 ׳\ס 180 ( 1 ) / 0 1 * £ 1/0114110 1 ** 0112 

, 6160 זך 6 ז£־ 1 סב׳* ./ע.<£ ; 1957 , 56167166 . 0 ,־ 61 ץ ±11 > 5 .[ - ח 6¥616 ז£ ¥30 • 
,■ 61 ) 141111 ״! ; 1141100, 1961 * 1 * €011 1 ) 1 * 4 2161 ^ 7 < 9 * 1 * 0/161111 ׳ ץ £0102 ע 7 :. 7 > 
ץ 1 ז 11$ ת 0116 1 ) 3066 ז\ 1 >*) 56161166 . 0 ,. 500 . 11 ) 0110 .־ 0161 * ; 1961 י .ל> 
החוברת) 1971 , 3 י ^^ 1(*, 1*0 > 1966; 50100*. *106*., ^^XX ־ 561 
,? 0102 * 760/11 . 0 / 0 6 * 71 6 */ 7 , 15 ־ 1 * 1 ־ 13 .* .! :(מוקדשת לענייני אנרגיה 
. 1974 ,( 2 .^ XXX ^^ ,.ז 6 במ* .) 50160 ) 

י. קל. - גי. אג. " י. מא. 

פחמימות, ע״ע סכרים, 

־ : " \ ד• 

פחמימנים ( 8 ת 0 < 1 ז 003 ז 1 >׳{! 1 ), תרכובות אורגניות הבנדות מהיסו¬ 
דות פחמן ומימן. אטומי הפחמן הקשורים זה לזה יוצרים 
את שלד המולקולה. ד!פ" נחלקים ע״פ מבנם לשלוש קבוצות עיק¬ 
ריות: פ״ אליפטיים (פא״פ), אשר שלדם — שרשרות "ישרות" או 
מסועפות של אטומי פחמן: פ" אליציקליים (פא״צ), בהם יוצרים 
אטומי הפחמן טבעות בגדלים שונים, ופ " ארומטיים (פא״ר), המבו¬ 
ססים על הבבזן (ע״ע בגזול) כאב-מיפוס של הקבוצה ובתם מערכות 
קשתם כפולים הנמצאים ברזוננס (ע״ע). פא״פ ופא״צ יכולים להיות 
בעלי דרגת רודה שובה: הפא״פ הרודים, המכילים מספר מירבי 
של אטומי מימן במולקולה, קחיים פרפינים או אלקאנים. הפא״ם 
הבלתי רודים המכילים קשר כפול נקראים אולפיבים (ע״ע) או 
אלקבים, והמכילים קשר משולש — אצטילן (ע״ע) או אלקינים. 
כמו-כן קיימים פ״ מעורבים — אליפטיים, אליציקליים וארומטיים 
(ע״ע כימיה, עמ׳ 758 — 760 ). 

ה ם ר פ י נ י ם (לאט׳ 18 מ 3££1 1 ז 11 ו־ו 3 ק — רפה קרבה) הם בעלי 
הנוסחה הכללית 3 .,* 1 !"ס, ונחלקים לישת־שרשרת ("נורמליים") 



575 


פחמימנים — פחמן 


576 


ולמסועפים. עם עליית מספר אטומי הפחמן עולה במהירות מספר 
האיזומרים האפשריים (ע״ע איזומריה, עט׳ 682 ). הפרפיבים בעלי 
1 — 4 פחמנים במולקולה הם גזים, עם 5 — 17 פחמנים — בחלים, ועם 
18 פחמנים ומעלה — מוצקים, כולם חסרי צבע. עם עליית המשקל 
המז׳לקולרי עולות נקודת הרתיחה והצפיפות (עד לערך גבולי 0.79 ! 
ע״ע אולפינים, ענד 897 ). פרפינים ישרים יוצרים תרכובות איב־ 
קלוזיה עם שתבן (ע״ע), ובדרך זו ניתן להפרידם מיתר האיזומרים. 
הפרפינים אינם פולריים, ולכולם מומנט דיפו׳ל 0 . הפרפינים אינם 
פעילים מבחינה כימית ומגיבים בראקציות רק בטמפרטורות גבוהות 
או בתנאי קסליזה מיוחדים. 

הפרפינים והאולפינים הגזיים, הקלים יחסית להפרדה ולזיקוק, 
מופקים מנפט. — וע״ע בנזין; נפט! פטרוכימיה. תרכובות פחמי־ 
מניות מופקות במקרים רבים בחיזור תרכובות אורגניות מתאימות. 
פ" ביתנים להפקה בתהליכים סינתטיים תעשייתיים (בעיקר של 
^תסזד-זס!{:*[?) — ע״ע בנזין, עמ׳ 110 . כיום קיימים 5 תהליכים 
תעשייתיים עיקריים לניצול פרפינים:( 1 ) חמצון, בעיקר של שעוות־ 
פרפין (ע״ע שעוה), לחומצות שומניות, לתעשיית סבון (ע״ע, וע״ע 
דטרגנטים), ולכהלים המשמשים כמרככים בתעשיה הפלסטית (ע״ע 
פלסטיים, חמרים); ( 2 ) כארינציה — תהליך זה הוא הקל ביותר 
(ע״ע כלור); ( 3 ) ניטרציה (ע״ע ניטרו, תרכובות)! ( 4 ) סולפוכלו־ 
רינציה (ע״י 01 2 + 50 ) ליצירת סולפוניל כארידים; ( 5 ) סולם־ 
אוכסידציה (ע״י 0 2 + 50 2 ) ליצירת חומצות סולפוניוח. תהליכים 
נוספים, המשנים את שלד המולקולה, הם איזומריזציד. ופיצוח 
( 8 מ 11 אל 30 ז 0 ; ע״ע נפט, עט׳ 271 ). תהליך חשוב המתפתח בראשית 
שבות ה 70 הוא הפיכת פ" לחלבוני-מזון (ע״ע פרוטאינים) בעזרת 
מיקח׳־אורגניזמים. 

בטבע מופיע המתן (ע״ע)׳ 09 4 , בעיקר באזורי ביצות, כתוצר 
רקבון צמחים. פרפינים גבוהים (״ס — ״ 0 ) מופיעים כציפויי 
שעוה (ע״ע) בצמחים. פא״פ חשובים הם פרופן ( 8 ך! ג ב>) ובוסן 
(״!!,ס) המשמשים כגז לבישול, ואיזו־אוקטן ( 2 , 2 , 4 — טרימחיל 
$נטן) המשמש כמדד בעל סספר אוקטן 100 בסולם האיכויות של 
הדלק. וע״ע אוקטן! מנוע. 

פא״צ נמצאים בכמות ניכרת בנפט ובעטה (ע״ע) הפחם. מוכרות 
מולקולות המכילות בטבעת מ 3 פחמנים ועד כמה עשרות פחמנים. 
תרכובות בנות 3 — 4 פחמנים בטבעת איבן יציבות, ואילו מ 7 פחמנים 

ומעלה הסתברות יצי¬ 
רתן קטנה יותר. ה־ 

ציקלופרפינים היצי¬ 
בים ביותר הם ציק- 
לופנטן וציקלוהכסן, 

והנפתנים המצחים 
בנפט הם בגזרות 
מותמרות של חמרים 
אלה, בעיקר ציקלו־ 

פנטן. נחקרת לפרטיה 
הסטראוכימיה של תרכובות אלה (ע״ע סטראוכימיה, עמ ׳ 728 ). רב 
העניין בתרכובות המכילות יותר מטבעת אחת (ר׳ ציור 1 ), ובמיוחד 
כאדמנטן. 

האולפינים הם פ" המכילים קשר כפול במולקולה. הדיאנים אולפינים 
מכילים 2 קשרים כפולים. על מבנם ותכונותיהם — ע׳ ערכיהם. 
פולימרים (ע״ע) פחמימניים חשובים הם הפוליאתילן והפוליפרופילן. 
פולימר מבעי, שבעיקרו הוא פוליאיזו#רן, הוא הגומי(ע״ע קאוצ׳וק). 

קבוצת פ" טבעיים נמוכי משקל-מולקולרי הבנויים גם הם מצירוף 
יחידות איז 1 פרן הם הטר?נים (ע״ע). 

אצטילן (ע״ע) ( 2 ^ 0 ) הוא פ׳ בעל קשר משולש, וחשיבותו 
רבה בתעשיה הכימית. לנגזרותיו חשיבות פחותה בהרבה. 



ד.פא"ר, המבוססים בעיקר על הבבזן, הם בעלי תכונות כימיות 
שונות מאוד משל הפא״ם והפא״צ — ע״ע בנזול! כימיה, עמ ׳ 758 . 
המקורות העיקריים להפקתם הם עטרן הפחם והנפט. קיימים 
מבנים ארומטיים בבי שתי טבעות ויותר, כגון: נפתלו (ע״ע) ודיפביל 
(ע״ע; ר׳ ציור 2 ). רבים מהם פלואורסצנטיים, ובחלקם הם פוטר 
מוליכים (אנתרצן למשל) ולכך נודעת חשיבות בחקר תהליכים 
פיסיקרכימיים. כמה מהחמרים הארומטיים הפוליציקליים הם קרצי־ 
ניגנים (ע״ע סרטן). 

ד.פ" ידועים גם כמרכיבים של "זיהום־האוויר" (ע״ע עשן החום־ 
אודר). אע״פ שנוכחותם באוויר המזוהם אינה עולה על חלקי 
מיליון (. 1 מ.נ!.ק) בודדים, השפעתם ניכרת. כך, למשל, בראקציות 
פוטוכימיות באטמוספירה מזוהמת (בעיקר בערים), נוכחות הס" 
מכוונת את הראקציה וקובעת את תוצריה המזיקים: הריכה הגבוה 
של מחמצנים המאפיין ערפיח ( 10 8 זזצ) פוטוכימי הוא תוצאה ישירה 
של נוכחות הם" אף בריכוזם הנמוך המצוי. 

גי. אג. 

פחמן ( 03113011 , מלאט׳ סלז 03 = פחם עץ), יסוד כימי אל-מתכתי. 

שסימונו 0 , משקלו האטומי 12.01115 ומספרו האטומי 6 . 

מבנהו האלקטרוני של הפ ׳ 2 ? 13 2 25 2 2 והוא משתייך לקבוצה הרבי¬ 
עית במערכת המחזורית. 

ייחודו של הם׳ בכך שהוא מופיע במספר גדול של תרכובות 
(למעלה ממיליון); עובדה זו נובעת מיכלתם של אטומי הפ ׳ ליצור 
קשרים כימיים הן בינם לבין עצמם והן עם יסודות אחרים. השלד 
של התרכובות האורגניות בנוי אטומי פ׳ הקשורים זה לזה 
(ע״ע כימיה, ענד 755 ). 

נפיצות. ד׳פ׳ מצד בכל היקום כיסוד חפשי ובתרכובות. תרכו¬ 
בותיו בונות כל רקמה חיה. הנפט (ע״ע) מורכב מפחמימנים (ע״ע), 
גם הם תרכובות פ׳. נפיצותו (ר׳ להלן, גאוכימיה) בקוסמוס גדולה 
פי 6 מזו של צורן(ע״ע). הם׳ םד,ווד. כ 0.046% ממשקל האטמוספירה 
של כדה״א. 

הפקה. קשה להפיק פ׳ טהור ובכל שיטות ההכנה מתקבל חומר 
המכיל אי־נקיונות, בד״כ תרכובות עם מימן, חנקן, חמצן וגפרית, 
וזיהומים אחרים הנובעים מכושר הספיחה של הס/ ם׳ נקי מתקבל 
בחימום סוכר-הקנה (ע״ע סכר) בריק: 

120 ־ 111 + 120 = "ס״מ״ס 

אלוטרופיה. הפ׳ מופיע בשלוש צורות גבישיות — שתים 
מהן ידועות כגרפיט (ע״ע), ואחת כיהלום (ע״ע), ובצורות אמודפיות 
כפ׳ שחור ( 1313014 031-13011 ) המכילות בעיקר גבישונים של גרפיט 
ואי־נקיונות הספוחים על פני השטח. 

איזוטופים. לם׳ 2 איזוטופים יציבים: במספרי מסה 12 
( 98.892% ) ו 13 ( 1.108% ). האיזוטופים הרדיו־אקטיודים בעלי מס¬ 
פרי מסה 9 , 10 , 11 , 14 , 15 , 16 . 

האיזוטופ 12 ס משמש מ 1962 כבסיס לטבלת המשקלים האטומיים 
(ע״ע; וע״ע אטומי, משקל׳ גם כרך־מילואים) של היסודות. האיזוטופ 
13 ס משמש לבירור מבנה תרכובות בעזרת תהודה מגנטית גרעינית 
(ע״ע ספקטרום וספקטרוסקופיה, עמ ׳ 297/8 ). 

על האיזוטופים של הפ׳ בביוספירה ובגאולוגיה ר׳ להלן. 

על קביעה אנליטית של הפ ׳ בתרכובות — ע״ע כימיה, ענד 777 . 

תכונות כימיות ותגובות. הפ׳ בכל צורותיו האלוטרו־ 
פיות אינו פעיל בטמפרטורת החדר. הוא אינו מסים במים, בחומצות 



ציוד 1 : פחסימנים א?יציק 5 יים בע 5 י 2 טבעות 
ויוחד 





577 


פחמן 


578 


מהולות. בבסיסים ובממסים אורגניים. בטמפרטורות גבוהות הוא 
מתרכב עם יסודות כחמצן וגפרית. בתגובה בין חפ׳ לאוויר או לחמצן 
מתקבלים פ׳ חד־חמצני( 00 ) ום׳ דו־חמצני( 2 ס 0 ) בהתאם לכמויות 
היחסיות של החמצן והס׳. 

פ׳ היהלום אינו מתחמצן בטמפרטורות נמוכות מ ״ 800 . גרפיט 
מבעי מתחמצן באופן אטי בטמפרטורות הגבוהות מ ״ 450 . צומת 
אחדות של פ׳ אמורפי מגיבות עם חמצן בטמפרטורות הנמוכות 
מ ״ 450 , הואיל והן בעלות שטח פנים גדול. ייתכן מאוד שראקציות 
חמצון אלה מתרחשות בטמפרטורה נמוכה הואיל ובפ׳ האמורפי יש 
אי-נקיונות המשמשים כזרזים (ע״ע קטליזה) לחמצון. 

הפ׳ מגיב עם אדי מים ליצירת פ׳ חד־חמצני. פ׳ דו־חמצני 
ומימן (ע״ע פחם). 

תרכובות פ , : קרבידים נוצמם בתגובה ישירה בין רוב 
המתכות לפ׳ בטמפרטומת שונות, בהתאם למתכת. בתגובה של 
קרבידים אחדים עם מים משתחרר אצמילן (ע״ע); אלה הם קרבידי 
האשלגן * 0 .£ והסידן 03 2 0 . קרבידים של כריליום 2 0 ש 6 , מגנזיום 
9£,0 , וחמה , 4 0 [^ משחרמם בתגובה זו את הגז מתן (ע״ע). 
קרביד חשוב הוא קרביד הצורן 510 , הקרב(רונד (ע״ע), הידוע בקש¬ 
יותו ומשמש להשחזה ולחיתוך. הוא מתקבל בתגובה שבין הקורצה 
(ע״ע) לפ׳ בתנור חשמלי. 

ם׳ חד ־ח מ צ ני ( 00 ) הוא גז חסר צבע, ריח וטעם. הוכן 
לראשונה ע״י 6 מ 03$50 ש 1 >.? . 9 .( ב 1776 בחימום אבץ חמצני עם 
פ׳. טמפרטורת התכתו — ״ 207 ־ ורתיחתו ״ 190 -; ריכוזו באטמו¬ 
ספירה אינו קבוע, במרכזים תעשייתים ובערים בהן רבה תנועת כלי 
רכב עולה הכהו וגורם לזיהום האוויר (ע״ע עשן וזהום). זהו גז 
רעיל מחמת התקשרותו להמוגלובין (ע״ע) שבדם, ונוטל ממנו את 
כושרו לקשור חמצן. הוא מסוכן כבר בריכוז נמוך של 0.14% 
(באוויר), ובריכה של 0.4% הוא גורם למוות בפחות מסב שניות. 

פ׳ חד־חמצני משמש בתעשיה להכנת כהלים בתהליך שבו מפעי¬ 
לים אותו עם מימן בלחצים גבוהים ע״ג זרזים מתאימים. כ״כ הוא 
משמש לניקוי ניקל ■(ע״ע) וברזל, ע״י הפיכתם לקרבונילים נדיפים, 
ולזיקוקם. 

פ׳ ד ו ־ ח מ צ נ י( ב ס 0 ) הוא גז חסר צבע, בעל הח עוקצני חלש, 

כבד פי 1.55 מהאוויר. נקודת התכתו ״ 56.6 - (בלחץ של 2 אטמוספי¬ 
רות) ונקודת ההמראה ([ע״ע] בלחץ אטמוספירי) ״ 78.5 - הוא נמצא 
באטמוספירה בריכה נפחי של 300 חלקים למיליון ומציאותו חיונית 
לקיום החיים ולמאזן החום באטמוספירה (אף בהכחו הנמוך הזה, 
מגעת כמותו באוויר ל - 10 1 ^ 1.2 טון). פ' דו־חמצני מצוי ברי¬ 
כוזים גבוהים יותר באזורים המשופעים הרי געש, וכן במעיינות 
מסוימים (ר׳ להלן, גאוכימיה). כן הוא מצה באודר הננשף מגוף 
החי (ע״ע נשימה). בגזי הפליטה ממנועים המופעלים בבנזין עשויה 
תכולתו להגיע עד 13% . 

הם׳ הדו־חמצני מוסק במספר שיטות: 1 . בשריפה גמורה של 
הקוקס (ע״ע פחם) ? 2 . ממעיינות המכילים במימיהם גז זה י 3 . 
בתהליך התסיסה (ע״ע). בעיקר חשוב לצורך זה תהליך תסיסה 
שבו מתקבל יחד עם הם׳ הדו־חמצני אף המימן. תערובת זו אפשר 
להפוך בעזרת זרזים למתנול (כהל מתילי); 4 . בחימום אבן הגיר 
(, 030-00 <-,: 0300 ); 5 . כתוצר לוואי בתעשיית האמוניה שבה 
הופכים פחמימנים (ע״ע) לם׳ דו־חמצני ומימן! 6 . ע״י ההפעלה של 
חומצה על פחמה 9,0 + 2 ס 0 + 401 2 ? <- 2901 + 9003 . 

שימושים: 1 . ייצור משקאות קלים ותוססים; 2 . קירור, ע״י 
פ׳ דו-חמצני מוצק (קרח יבש). לשימוש בקרח יבש יתרונות 
על השימוש בקרח המתקבל ממים: (א) התוצר המתקבל מהמוצק 
הוא גז, ואינו מרטיב את המוצר במקרר. (ב) חום ההמראה ( 137 קק״ל 
לק״ג) גבוה מזה של הקרח, ( 80 קק״ל לק״ג). 3 . במכשירים לכיבוי 


שריפות. 4 . בחקלאות — הוספתו לאוויר בחממות משפרת יבולי 
פרחים וירקות. 5 . בתעשיית הסודה (ע״ע נתרן, עמ׳ 408/9 ). 

רעילות: בריכוזים הנמוכים ממחצית האחוז אין הם' הדר 
חמצני מזיק! מאידך, בריכוז של 5% גורם גז זה להגברת קצב 
הנשימה וחשיפה ממושכת לאודר שבו ריכוז ד,פ׳ הדרחמצני גבוה 
מ 5% עשוי לגרום לאבדן ההכרה ולמוות. 

ח ו ם צ ה פ ח מ ת י ת היא אחת מהחומצות (ע״ע) החלשות והבל¬ 
תי יציבות; נוסחתה , 9,00 והיא מתקיימת אך ורק בתמיסות מי¬ 
מיות. היא חומצה דרבסיסית וקבועי הדיסוציאציה בטמפרטורת 
החדר הם: 

/־ 3 ס 90 / 97 / 

הראשוני 7 ־ 10 א 4.16 = —ל—־——— 


השניוני 


1 נ ־ 10 4.84 x = 


/־ 003 / 97 / 
/ נ 900 / 


החומצה מתקבלת בהתמוססות של הגז פ׳ דרחמצני (ע״ע) במים: 

92003 = 9,0 + < 00 . 

קבלת שיווי משקל זה היא אטית ולתופעה זו חשיבות פיסיולוגית 
וביולוגית רבה. נסיונות לקבל חומצה זו בצורה אל־מימית עלו 
בתוהו. 

התרכובות המתקבלות בתגובת הפ׳ הדו־חמצגי עם המים תלדות 

ב 9 ק: 

1 ) בערכי 9 ק הנמוכים מ 8 

, 9200 = 0 ג 9 + 00 2 — תהליך אטי; 

0 ־ 9 + ־ 9003 = 09 + 9,00 3 — תהליך מידי; 

2 ) בערכי 9 ק הגבוהים מ 10 

־, 900 = ־ 09 + ג ס 0 — תהליך אטי; 

9,0 + ־ 2 ג 00 = ־ 09 + , 900 — תהליך מהיר. 

פ ח מ ו ת הן מלחים הנגזרים מהחומצה הפחמתית. אפשר לסווג 
את המלחים לשתי קבוצות: הפחמות המכילות את האניון ־ 2 ג ס 0 
והדרפחמות המכילות את האניון — ־ 9003 . האניון ־ 2 ,סס יוצר 
מלחים יציבים עם מספר רב של קטיונים בעלי ערכדות שונות. 
מספר פחמות של היונים הדדירכיים הן בסיסיות, כלר, נוסף לקבוצה 
־/סס הן מכילות את הקבוצה ההידרוכסילית ־ 09 ! למשל, פלכיט 
,( 09 ) 003-011 014 . הקטיונים התלת־ערכיים יוצרים בשיטות ההכ¬ 
נה המקובלות את המלחים הבסיסיים. בשיטות הכנה מיוחדות אפשר 
לקבל את הפחמות 2 ( 3 ס 0 ) 2 ״ 9 . דו־פחמות של המתכות האלקליות 
(ע״ע) והאלקליות העפרוריות (ע״ע) מתקיימות במצב המוצק. מכי¬ 
נים את הפחמות בתגובה של הם׳ הדדתמצני עם בסים מסים 
(לדוגמה, בסים הבתה) 

920 + 003 * 93 = 29309 + 00 2 

או בתגובה של התמרה בין פחמה מסיסה של מתכת ומלח מסים של 
המתכת האחרת: 

29301 + 00 3 02 = 00 3 932 + 03012 • 

הסידן הפחמתי שוקע בתגובות אלה כמלח קשה תמס. 

הואיל והחומצה הפחמתית חלשה עוברים מלחיה המסיסים הידרו- 
ליזה במים תוך קבלת תגובה בסיסית של התמיסה. המלחים המוצקים 
של הפחמות והדו-פחמות עוברים פירוק תרמי בחימום 

002 + 920 = 92003 
־ 00 + 920 + 003 ־ 9 = ( 9003 ) 29 

(ע״ע סיד). 

פ׳ ד ו- ג פרי ת י 05 2 נקודת התכתו ״ 108.6 - ונקודת רתיחתו 
ם 46.3 . נוזל רעיל ודליק מאוד ובעל ריח אפייני. משתמשים בו בעיקר 
בתעשיית הצלופן והזהורית (ע״ע סיבים). 

פ' ארבעה כלורי * 001 , שנקודת התכתו ״ 23 ורתיחתו 
״ 76.8 , משמש לניקוי יבש׳ כממם לשמנים, שעוות והמרים אורגניים 



579 


פחמן — פטגוניה 


580 


שונים ולכיבד שריפות. בשימוש האחרון יש סכנה פשום רעילותו 
ומשש קבלת פוסגן ( ־ 0001 ) שהוא גז מרעיל ביותר. 

11. £. £1 ^76615 061751681 / 0 ס 6511 ^ס 61 ץ £1%0 ,(. 1$ ) 6 ) ־ 1€1 ת^ז 0 .£ . 0 ־ - 

*010%)>, 1963-67; \^. £. 011-1461815 ^ 1 16 (ז / 0 ? 061111517 7156 ,ץ 11 כ>ן , 

1966; ?. ?3 $€011175 516 5111£ ז 7 40155/65115 ? ,(. 1 ) 6 ) 1 ג X6 78X71^75116 1, 11, 
1968; £. 001(60 — 0. 1)1:1115011, /445/0€1161751517 11507£87116 6651 ה ?, 

1972 8 . 

. מג. שט 

ג א ו כ י מ י ה. פ׳ מופיע במולקולות וברדיקלים שונים באטמום־ 
פיתת של כוכבים בעלי טמפרטורה נמוכה, בכוכבי שביט ובגז הבין* 
כוכבי; הוא מצד בשיעור ניכר באטמוספירה של השמש, וחשיבותו 
רבה ״במחזור הפ״׳ וב״ראקצית 0 3 ״׳ שהן מקור האנרגיה בכוכבים 
מאסיווים (ע״ע כוכבש, עט׳ 676 }. באממוספירות של כשבי לכת 
(ע״ע) מצד פ׳ בעיקר כפ׳ דו־חמצני וכמתו• פמאורימים (ע״ע) מכי¬ 
לים בממוצע 0.16% פ/ בעיקר במינרל כוהנים 630 ? וגם כגרפיט 
ע״ע). קבוצה אחת של מטאוריטיס, הכונדריטים הפחמיים, עשירים ) 

.(2.8% במיוחד בפ׳ (בממוצע 

כפות הפחמן בגאוספירות העליונות 


(ביחידות 20 ס! גרם) 


68.7% 

= 0.164 

הידרוססירה 

2.5% 

= 0.006 

אטמוספירה 

28.8% 

= 0.0688 

ביוספירה 

100,0% 




הביוספירה: 

חלוקה בתוד 

39.7% 

= 0.02732 

פתם ביטומיני 

21.8% 

= 0.01499 

פחם חום 

16.3% 

= 0.01123 

כבול 

6.2% 

= 0.00422 

אנתרצים 

10.2% 

= 0.007 

חומר חי 

5.8% 

= 0.004 

קרקע 

100.0% 




ד,פ׳ בערכיות שלילית הוא בעל אופי סיךרופילי ובתור שכזה 
קיים בעיקר בגרעין כדה״א ; בצורת האניון ־ 00 3 2 פ׳ הוא ליתופילי 
מובהק, ־ 0 נ> ו הוא אטמופילי, אך ה אשי הבולט ביותר של הפ ׳ 
הוא הביופיליות שלו (ר׳ להלן; וע״ע גאשימיה). 

שיעור הם׳ בסלעים המגמתיים הוא 0.03% בלבד, והוא מופיע 
במינרלים מגמתיים מעטים (כמה מן הפלדשפטואידים. וע״ע 
פלדשפט; אפטיט). פ׳ מתעשר בתמיסות המגמתיות המאוחרות, 
ההידרותרמליות, שמהן שוקעות פחמות שונות. הוא מרכיב חשוב 
של גזים וולקניים; אלה של ההלמאופאו בהוואי מכילים 20.71% 
€0 2 ו 0.69% סס. השחרור השנתי של 00 2 מהרי געש על פני 
כדה״א נאמד ב 0.003 מ״ג לסמ״ק אודר. 

המחזור הטבעי של הפ׳(ר׳ ציור) מורכב מאש. ההכנסה הטבעית 

העיקרית במאזן היא שחרור 
וולקני להידרוספירה ולאם- 
מוספירה. בין ה 2 ס 0 בשתי 
גאוספירות אלה קיימות ראק־ 

ציות של איזון דינמי, עם 
סטיות מקומיות ניכרות ממצב 
שיווי המשקל. מן ההידרוס־ 

פירה מושקע פ׳ בצורת סלעי 
משקע בתהליכים אורגניים 
ואנאורגניים, בעיקר בסלעש 
הקרבו׳נטיים. שקיעה זו של 
הקרבונט יוצרת אחת המל¬ 
כודות במחזור הפ׳. מן ההיד־ 

רוספירה ש,אטמוספירה נכנס 
הם׳ למחזור האורגני. 

פן ד,פ׳ שבמחזור נמצאים 


קרוב ל 70% , בעיקר כ 00 2 . מוססים במי הים ו 2.5% בלבד באט¬ 
מוספירה. הים קובע אפוא במידה רבה, את ריכוז ה 00 2 באודר. 
יותר מ % של כל ד,פ' נמצא בהתמדה בשלב האורגני של המחזור, 
ע״י חילוף מתמיד של פ׳ בתהליכי הפוטוסינתזה (ע״ע) ח־,נשימה. 
רוב ד,פ׳ האורגני משזר למחזור ע״י תהליכי הפירוק אך כמות קטנה 
ממנו נקברת בתוך סלעי המשקע, אם כחומר ביטומיני ואם בצורת 
דלק מאובן (נפט, פחמים), יצירה זו של דלק מאובן היא המלכודת 
השניה שבמחזור הם׳. 


הפחמן 

השנתי של מחזור 
(ביחידות 10 15 גרם) 

המאזן 

ייצור: 

41.8818 

נשימה 


3.3966 

שריפת פחם ונפט 


1.6014 

שריפת יערות 


0.0214 

46.9012 

ם׳ ישנילי 


צריכה: 

43.5030 

פוטוסינתזה 
קבורת חומר אורנני 


0.0151 

בסלעי משקע 


0.0064 

43.5245 

יצירת פחם ונפט 



לפני התחלת השימוש המוגבר בדלק דיירי מאזן ר,פ׳ על פני 
כדה״א כמעט בשיוד משקל. מאז תחילת המאה ה 20 גדל ייצור 3 סס 
משריפת דלק בשיעור ניכר, שיום עולה האספקה של 00 2 משריפת 
דלק פי 150 על השחרור הטבעי של 00 2 בפעולות וולקניות. לכן 
עולה היש ריכוז ה 00 2 באודר מדי שנה בשנה בשיעורים הניתנים 
למדידה ישירה, ותהליך זה יגרום בהכרח לשינוי במשטר האקלימי 
של כדה״א; אך מהות שינדים אלה שנדה עדיין במחלוקת. 

היחס בין האיזוטופים 12 ס ו 13 ס (ר׳ לעיל) שונה בחמרים גאו־ 
לוגיים שונים. בתהליכי אידוי מתעשרים מים בם׳ הכבד 13 ס, ואילו 
בתהליכי ההטמעה האורגנית מתעשר האיזוטופ הקל 13 ס. הפרדה זו 
בין שני האיזוטופים מאפשרת הבחנה בין קרבונטים ממוצא אורגני 
ואנאורגני, שחזור של תנאים פלאואקלימיים וכדומה. האיזוטופ 
הרדידאקטיווי * 1 ס, המהוש רק 10 % ־ 10 * 0.95 של הפ ׳ , נוצר 
באטמוספירה העליונה בהשפעת הקרינה הקוסמית. מחצית זמן החיים 
של ״ס היא 5,730 שנה. איזוטופ זה נקלט בשיעור קבוע בחומר 
החי יחד עם יתר האיזוטופים של ר,פ׳, אך קליטה זו נפסקת עם מות 
החיה או הצמח. על תשעה זו ביסס ליבי (ע״ע) שיטה למדידת גיל 
משלט, שהפכה למכשיר בארכאולוגיה ובקביעת גילם של חמרים 
גאולוגיים. וע״ע דדיואקטירות. י. ב. 

פ׳חר א(ל)־ךין, ע״ע ך מזים, עמ׳ 97 . 

פטגוניה ( 13 מ 380 ז 3 ?), חבל ארץ בדרום אמריקה הדרומית, בין 
הרי האנדים במערב והאוקיאנוס האטלנטי במזרח. כגבולו 
הצפוני נחשב בד״כ נהר נגרו ולעתים, נהר קולשאדו, וכגבולו דידרד 
מי, מצר מגלן (ע״ע) או קצה הדרומי של טירה דל פואגו (ע״ע). 
רובה של פ׳ נמצא בתחומי ארגנטינה ומיעוטה בצ׳ילה. שטחה 
כ 720,000 קמ״ר ובה כ 650,000 תוש׳ ( 1970 ). מבחינה פיסיוגרפית 
ם׳ היא ארץ של רמות לוחיות המתרוממות מחוף האוקיאנוס אל הרי 
האנדים. הרמות בנויות סלעי משקע שלישוגיים ושפכי לבה ומצדות 
בהן גם גבעות נמוכות קריסטליניות (ע״ע אמריקה הדרומית, עמ׳ 
263 ). למרגלות האנדים יש שקע ובו עמקים נמוכים, ימות ומותות 
שעוצבו ע״י קרחון. האקלים צחיח־למחצה או מדברי (וע״ע מדבר, 
עט׳ 183 , ושם מפה, ענד 183/4 ) ושכיחות רשות סוערות וסופות 
אבק. הצמחיה דלה וכוללת ערבת עשב ושיחים (וע״ע אמריקה הדרר 
מית, צומח, עט׳ 275/6 , ושם מפה, עט , 274 ). 

פ' מבותרת ע״י קניונים משטים שבהם נהרות הזורמים ממערב 
למזרח. לארכם ובמערב פ׳ מרוכזת רוב האוכלוסיות תושבי פ , המקד 



מחזור נאוכיסי פחט! 







581 


פטגוניה — מטל 


582 


ריים — שבטי אינדיאנים — נכחדו כמעס לתלוסיו כבר בסוף המאה 
ה 19 , בקרבות ובמחלות. מאז התיישבו בס׳ יוצאי אירופה. 

בס׳ מגדלים כ 1 / 3 מכלל הכבשים בארגנטינה, בחוות ענקיות. צמר 
ובשר קפוא מהווים את רוב היצוא. ממזרח לאנדים מפיקים 300,000 
טון פחם בשנה שהם כ 95% מכלל תפוקת הפחם הארגנטיני. נפט 
וגז טבעי מפיקים משדה קומודלרו ריוואדאוויה. 

פטולמיוס, ע״ע תלמי. 

|ט י סר דלים — ץזז 6 ? תז 11113 /*\ 511 — ( 1623 — 1687 ), כל־ 
כלן,'סטטיםטיקן, רופא וממציא אנגלי. ממייסדי "החברה 
המלכותית״ (ע״ע); חבר פרלמנט; רופא ראשי של הצבא האנגלי 
באירלנד; פרופסור לאנטומיה ובעל תואר ד״ר לפיסיקה. בעל זכות 
ראשונים בתחומים אחדים של המחשבה הכלכלית, במיוחד בנושאי 
מדידה כלכלית. נחשב לאבי האקונומטריקה (ע״ע כלכלה, עם׳ 883 ) 
בשל טיפולו השיטתי ב״אמנות האריתמטיקה הפוליטית", אותה 
הגדיר כ״ניתות העניינים הכרובים בניהול המדינה באמצעות מספ¬ 
רים" (הגדרה המיוחסת גם לו. ךוגנם [ע״ע] שהלך בנושאים אחדים 
בעקבותיו). ם׳ היה הראשון שהכין אומדני הכנסה לאומית עבוד 
אנגליה ( 1665 ) ועבור אירלנד ( 1687 ). עבודותיו, כגון ״ס 631186 ־ 71 
8 ״ס 1 ז 0 ג)״)״ס 0 נ>״ 3 73x6$ ("מחקר על מסים ותשלומי־חובה"), 
1662 , הן הראשונות מסוגן בניתוח כדאיות ורווחיות הוצאות. פ׳ 
היה, כנראה, הראשון שהגדיר את מהירות המחזור של הכסף (ע״ע, 
עם׳ 964 ). אולם תרומתו החשובה ביותר לכלכלה היתה בניתוח 
תפקידיה הכלכליים של המדינה. הוא טען כי על המדינה לקיים רמה 
גבוהה של תעסוקה, הן בהפעלת מדיניות מונימארית ופיסקאלית 
מתאימה, והן בעבודות ציבוריות. מכאן עיסוקו בדמוגרפיה ובסט¬ 
טיסטיקה ונסיונותיו לשלבם במחקר הכלכלי. ם׳ היה בעיקרו איש 
המעשה שעסק גם ברפואה ובמיפוי (מפת אירלנד); הוא פיתח 
המצאות (בבניין ספינות; מכונת התפלה), והכין תכנית לשיקומה 
של לונדון אחרי השריפה הגדולה של 1666 . 

כתביו: 1 ( 5 /ס 1£1 וו 1 ז 171 )( 0111 ( 01 )£ ) 711 ,{. 63 ) £1111 ־! . 0 

.? 7/1 6 ,(. 63 ) סח,״ £311530 }ס 15 טף] 33 ? ;' 1963 , 1899 , 11 1 ,. 7 . 87 
:))( 1 ) 0114 ^ €000 //)/ 611 ( 5011 — . 7 7/16 ,(. 63 ) , 13 ; 1927 , 11 — 1 , 1 סק 70 

. 1928 , 1687 — 1676 

א. רול, תולדות המחשבה הכלכלית, 72 ־ 82 , תשכ״ו;,.׳/ .׳ 8 ■ 511 ,$״ 3 ־ 511 .£ 

. 1954 

פט י נ י ר, ילאכ , "□ — ( 3160161 ?) : 3111111 ? 030111111 [ - ( 1485 ? — 

1524 ?), צייר פלמי. פ' הוזכר לראשונה ב 1515 ׳ כחבר גילדת 
הציידים באנטוורפן. הוא היה ידידו של דירר (ע״ע), שצייר את 
דיוקנו ב 1521 , ומקורב לסמסיס (ע״ע) ולאמנים המאניריססים של 
אסכולת אנסוודפן. ליצירתו של פ׳ נודעת השפעה מכרעת על הת¬ 
פתחותו של נושא חדש בציור האירופי, הוא ציור-הנוף כיצירה 



י. פמיניר; בריסטוסר רקדוש מעביר את ישו־הילד (פראדו, סדריד) 


עצמאית. בציוריו קטני-המידות יסודות דמיוניים (בצורות סלעים, 
חורבות, כפרים). איכות האווירה, אשר מקורה בנופי-הרקע 
ביצירות האמנים הפלמים שקדמו לו, ובעיקר ג. דויד (ע״ע), מת¬ 
בטאת בשימוש־לסירוגין בגוני התכלת והירקרק, היוצרים את 
אשליית ה 9 רס 9 קטיווד" הדמויות הזעירות הכלולות בהם טהרות אמנם 
לרוב את נושא הציור׳ אד מופיעות כפרט ספל בו ("מנוחה בשעת 
הבריחה למצרים"; "׳היארוביפוס הקדוש"). דמויות אלה צוירו לעתים 
בידי חבריו, ביניהם מססים. — יציתתיו של פ׳ מצולת במוזיאונים 
רבים בבירות אירופה ובמוזיאון מטרופוליטן בניו יורק. 

. 1968 ,. 7 ./ , 80011 . 8 

פטישיזם ( £6115111801 ; בפורטוגלית £611150 , בצדם׳ £6110116 , חפץ 
מלאכותי), אמונה ושימוש בחפצי פולחן שהותקנו בר״כ 
לצרכי כישוף ומאגיה, אצל שבטים פרימיטיוויים. לראשונה השתמשו 
במונח זה נוסעים ומיסיונרים פורסוגליים שבאו לאפריקה המערבית 
במאה ה 16 וכינו "פסיש" את חפצי הפולחן המאגיים שבשימוש 
הילידים. (רוב הפטישים שבאזורי אפריקה המערבית וקונגו הם 
חלולים, וכוחם המאגי טמון בחומר המוכן ע״פ מתכונת סודית וה¬ 
מוכנס לתוך הפטיש). משמעות המונח התרחבה אח״כ וכללה את 
הפולחן של כל מיני חפצים, טבעיים או מלאכותיים׳ בדתות פרימי־ 
טיוויות. "פטיש" הפך למונח סכני׳ כשפרסם החוקר הצרפתי שארל 

177 בדום ( 08565 ־ 81 £6 > . 01 ) את טפול 0161165 ־>£ ^ 01161 0165 011116 011 
(״על פולחן האלים הפטישיים״), 1760 . גם הפילוסוף הצרפתי קונס 
(ע״ע) ראה בם׳ את צורת הדת הפרימיסיווית, והגדירו כייחוס תבו¬ 
נות אנושיות לחפצים דוממים — עניין שד,אנתרופולוג א. ב. טילר 
קרא לו בשם אנימיזם (ע׳ ערכיהם). בגלל הרחבת משמעותו איבד 
המונה פ׳ משמעות מדעית מדויקת, וניטש לגמרי בחקר הדתות 
ובאנתתפולוגיה, אם בי בשפת יום־יום הוא עדיין משמש כינוי לזיקה 
מופרזת לחפץ מסרם (בדומה ל״פרה קדושה"). 

ז. פרויד (ע״ע) העביר את המונח גם לתחום הפסיכואנליזה. 

ם׳ מתבטא בחיפוש הסיפוק המיני לא באיבר המין עצמו אלא בחלק 
אחר של הגוף (כגון הרגל), או בחפצים מסוימים (כגון הבגד). 
במובן זה נחשב הם׳ לסטיה (ע״ע מין, עם׳ 282 ). 

( 9/0 מס .־/ , 14355311 . 9 . 8 ; 1899 ,?■ 6011111 ) 110 ((< 11 ז 7 , 0 <> 1 ץ' 1 ' . 8 .£ 

¥311 . 0 ; 1949 , 11£101% ) 8 הס((/ 4 ; 170 , 300111300 ? . 0 ; 1904 , 0 ) 1 ( 41 
70 , 03113 £\ ;* 1956 ,( £101 (!)£ 1 ) 1 ) )( 010£ (!)(( 01101 (< 7 ,' £001115 300 
) 1 1 ( 1110 ) 71 111 )('( 11 ) 0 ' 1 1 ) ) 1 ( 0011 ) £1111 ס 4 %)(/.> . 7 ) 11 ( 01 ( 6101 
05 3 0100 ) 115 ־ 1 '! 30 130 * 80 ) ,"{)(/)(()! 1 (()( 4 1 ) 1 ) 111 ( 0 1 ( 0 " 0110 ( 8 

. 1967 ,( 1 '\* 0£ , 8011810115 
צ. ו. 

פטל ( 81111115 ), סוג של צמחים ממשפחת הורדיים (ע״ע), עמו 
נמנים למעלה מ 400 מינים. תפוצתם העיקרית באזורים 
הממוזגים של חצי כדה״א הצפוני, אך יש גם מינים המופיעים באזו¬ 
רים סרופיים, בעיקר בהרי דרום אמריקה. 

ד,פ׳ הוא שיח זקוף או שרוע שענפיו ארוכים, קוצניים, נושאי 
בלוטות. רבים ממיניו מצמיחים ניצנים בשרשיהם. העלים לרוב 
מסורגים, גזורים או מורכבים, בעלי 3 — 7 עלעלים. הפרחים ערוכים 
באשכולות ולעתים רחוקות — בודדים. הגביע הוא בעל 5 עלים 
מפורדים. הכותרת בעלת 5 עלים בצבע לבן או ורוד ונושרת בקלות. 
האבקנים רבים; לכל פרח מספר רב של עליים. עלי השחלה 
מפורדים. הפרי הוא מקובץ, כדורי, ומורכב מפרודות עסיסיות 
בעלות זרע אחד כל אחת. טעמו מתוק־חמצמץ. 

מגדלים את הם׳ בשל פריו. הוא הוכנס לתרבות ביה״ב, ומאז 
ידועים בו כמה זנים בעלי פירות אדומים, סגולים ושחורים. מיני 
הבר החשובים שמהם פותחו זני התרבות הם: ם' הגנה ( 8.1013605 ) 
הגדל באירופה׳ 111:6115 ! . 8 מדרום מזרח אסיה, 1:11012631105 . 8 
מסין, והם׳ השחור ( 0661016111:3115 . 8 ), ד,פ׳ הצנום ( 1808115 ־ 511 . 8 ) 
ום׳ הדב ( 00510115 . 8 ) מאמריקה הצפונית מערבית. כן ידועים 
מינים אחדים לנוי. 



583 


פטל — פטן, פיילי־פ 


584 


מרבית מיני התרבות המשובחים של הס׳ דורשים מנת קור מסו¬ 
ימת לצמיחה טובה. מרבים את הם׳ ע״י זרעים, אולם דרך ריבויו 
העיקרית בתרבות היא וגטאטיווית: מיחורי ענפים, מנצרי שורש 
ומקטעים קטנים של גבעול עם עלה פעיל וניצן שבחיקו. 

בישראל מצדים 2 מיני בר של פ׳: פ׳ קדוש ( 6115 ת £111 מ 53 . 8 ) 
שהוא המרכיב העיקרי של חברות הגדלות על גדות נחלים, ופ ׳ לביד 
($ט$ס:ז 1 ו 0 תזס 1 , 8 ), המרכיב של חברות החורש הימ-תיבוני הלח. 
שניהם יוצרים סבך שיחים קוצני. עליהם מורכבים בד״ב מ 3 עלעלים. 
צבע פרחי המין הראשון ורוד ואילו צבע פרחי המין השני לבן. 
הפרי אדום וניתן למאכל. י _ וי< 

פסליוךה, סמיון — . 3 ק 0 ו^' 1 שן 0.1 — ( 1879 — 1926 ), מדינאי 
אוקראיני שבעת שלטונו נערכו פרעות איומות ביהודים. 

ב 1905 השתתף פ׳ בהקמת המפלגה הסוציאלדמוקרטיח האוקראינית 
ואח״כ היה ממנהיגיה. עם התמוטטות משטר הצאר, התמנה פ׳ לשר 
המלחמה בממשלה האוקראינית הראשונה (יולי 1917 ). בעת הכיבוש 
הגרמני (פב׳—נוב׳ 1918 ) לא מילא תפקיד כלשהו בממשלה, אך 
בצאת הגרמנים את אוקראינה, נהיה לחבר ה״דירקטוריוף בן 5 
חברים ששלט באוקראינה, ובפברואר 1919 עמד בראשו והיה מפקד 
עליון של הצבא (אסמן). הוא נלחם הן בצבא האדום והן בצבא 
הלבן של דניקין (ע״ע), שכל אחד מהם ביקש להשתלט על אוק¬ 
ראינה. צבאותיו ניגפו לפני הצבא האדום, והם התנקמו ביהודים: 
תוך 6 שבועות התחוללו כ 60 פוגרומים, בהם נרצחו המונים (ע״ע 
אוקראינה, עמ ׳ 188 ). פ׳ לא נקף אצבע להצלתם, למרות שלדברי 
תומכיו לא היה אנטישמי, ועובדה היא שבממשלותיו כיהנו גם 
שרים יהודים. באוקטובר 1919 נמלט פ׳ לפולניה עם שרידי צבאו, 
כרת ברית עמה והצטרף למסע הפולנים נגד בריה״ט ( 1920 ). מסע 
זה נכשל, ופ׳ וממשלתו נשארו בגולה. ב 1921 חתם ז׳בוטינסקי על 
הסכם עמו. לפיו, אם יחזור פ׳ לשלטון באוקראינה, תוקם מיליציה 
יהודית להגנה. 

ב 1924 עבר פ׳ לפאריס. שם נרצח בידי שלום שווארצבארד, 
שנקם את נקמת בני־משפחתו והעם היהודי. שווארצבארד זוכה 
מאשמה, במשפט דרמתי שעורר הד בעולם. 

א. טשעריקאווער, די אוקראינער פאגראמען אין יאר 1919 , 1965 ; 

ז. שייקובסקי, פרשת פ. (העבד, י״ז) תש״ל; מ. קוטיק, משפט 
שווארצברד, תשל״ב ;<}!>£.$ }/ ! 1 ^ 5 ^ 0 ^( 323 . 2 — \ד 

,( 10110175, 1917—21 (|. 50. 5., XXX ־*£ 01711 . 5 /ס 

. 1969 

פטליזם ( £413115111 ; מלאט׳ ת״תב! — דבר נגזר), האמונה שמהלך 
העולם וכל הקורות את האדם קבועים מראש ואין האדם 
יכול לשנותם במאומה; ומכאן — קבלת דין הגורל, אם מתוך השלמה 
סבילה, אם מתוך אהבה ורצון( £311 זסנ״ב). ד.פ׳ מציין בעיקר עמדה 
נפשית, שמקורה בתחושת האפסיות וחוסר האונים של האדם, שאליה 
מתלוות השקפות עולם ותאוריות המצדיקות אותה. תאוריות אלו 
יש בהן גיוון רב, ולכן אין לדבר על תורה פטליסטית אחת. המונח 
פ׳ משמש בכמה מובנים, שאחדים מהם קשורים לתורות פילוסופיות 
ודתיות אם בדרך החיוב אם בדרך השלילה. 

לא תמיד ברור אם הגורל (או "הגורל העיור") השולט באדם 
הוא עקרון אישי או בלתי־אישי, ומתלבטים בבעיה מיהו הגוזר אח 
גזרת הגורל. במיתולוגיה ובפולקלור של עמים שונים "אלות הגורל" 
(התחרות המצריות, המויח׳ת היווניות, הנורנות הסקנדינוויות) הן 
הקובעות את גורל האדם. הספרות היוונית הקלסית גורסת, שאפילו 
האלים משועבדים לגזרת הגורל. 

הפ ׳ הדתי מזהה את הגורל, שממנו אין מנוס, עם רצון האל או 
האלים. צידוק פילוסופי ומדעי לפ׳ מצוי, בד״כ׳ בתורות דטרמיניס¬ 
טיות שונות (ע״ע סמואה), אם כי פ׳ ודטרמיניזם (ע״ע) אינם זהים. 
הם׳ הדרטמיניסטי נאחז, לעתים, בתורות אסטרולוגיות (ע״ע אצטגני¬ 
נות). המתח הרעיוני בין שעבוד למזלות (שהם הגלגול האסטרולוגי 


של כוחות הגורל) מזה, ושחרור האדם ע״י עמידתו תחת השגחתו 
הישירה של האל מזה, מוצא את ביטויו בדברי חז״ל הרואים את 
ייחודו של עם ישראל בהפקעתו מרשות הגורל. האל אומר לאברהם 
"צא מהאצטגנינות שלך", וכן "אין מזל לישראל" (שבת קנ״ו, ע״א), 
שהוא למעלה מהכוכבים. מאידך גיסא יכולים הכניעה בפני רצון האל 
וקבלת דינו ללבוש צורה פטליסטית. האסלאם (ע״ע, עמ ׳ 970 — 972 ) 
הינו דוגמה מובהקת לערבוב היסודות השונים: הדרישה הדתית 
המקורית לכניעה בפני רצון האל, ודעות פטליסטיות ערביות ופרסיות 
קדומות. הבעיה העסיקה הרבה את הוגי הדת והפילוסופים ביה״ב 
בעיקר משום שיש לה נגיעה — אמיתית או מדומה — לשאלת 
הבחירה החפשית של האדם, ידיעת האל את כל הדברים מראש, 
בטחון האדם באלוהים, ענייני שכר ועונש וכן בעיית האקטיוויזם 
והקויטיזם (ע״ע). לוויכוחים התאולוגיים בנצרות בעניין הגזרה 
הקדומה (ע״ע) והבחירה החפשית אין קשר ישיר לנושא הם׳. וע״ע 
גורל; טיבי; מוליניזם; פורטונה; פלגיניזם. 

100171111 ■ . 171 ס 1 7101-7-11111 *£(] 70771 / 017 / 0714 07114710 ? . 1 ־ 001131 .ע 

,חשז £8 מ 1 א . 14 ; 1945 , 1411 ) 00111 ' 1 10111 ) 1160714 1 ) .'•/ ,(זתבוזז!/ .ם ; 1935 
, 71071 ) 8011 171 !) 844 01017114 ? ,(. £11 ) . 111 ; 1955 47061077 171 ! 511144 

0714 )? 17 0 0116 ? ,ץ^זמ 10 נ ¥£11 \ . 2 .ן.א ; 1957 1.11770:1177 0714 01111070 ? 
1051111116 1£ ( 1 }ס ^־׳־_!< 11 ,י־ 1 ) , 811106071 /ס 071177.1 .') ־׳;׳׳. 1/1 ■{ 51114 4 ) : 71411 ? 

. 1964 ,( 1 , 118165 ) 5 )ס 

צ. ו. 

פטלת, ע״ע עור, מחלות; דו־מטולוגיה. 

פטן, סורג , 00 י ח — 31100 ? ו 111 תז 5 — ( 1885 — 1945 ), 

מפקד אמריקני. איש חיל-הפדשים. במסע למכסיקו ב 1916 
היה מעוזרי פרשינג (ע״ע). כבר במלה״ע 1 היה ממארגני כוחות 

השריון האמריקנים בח¬ 
זית המערב, ומ 1940 , כ¬ 
שמונה לגנרל, דאג להכ¬ 
שיר את כוחות השריון 
לקראת מעורבותם במל¬ 
חמה. 

בסוף 1942 פיקד על 
כוחות הקרקע שכבשו את 
מרוקו; אח״כ מילא תפ¬ 
קיד מכריע בכיבוש סי¬ 
ציליה והתבלט בתוקפ¬ 
נותו. ב 1944 זכה לת¬ 
הילה רבה כמפקד האר־ 

מיד. ה 3 שנחתה בצרפת, 

ומרצו בהפעלת שריון 
הפך לשם דבר. כוחותיו 
שברו את מערך הגייסות הגרמנים במערב צרפת ובמרכזה. עזרו 
בבלימת מתקפת הגרמנים בארדנים (דצמבר 1944 ), חצו אח הרימם, 
כבשו את דרום־גרמניה, וחדרו לצ׳כוסלובקיה ולאוסטריה. פ׳ הודח 
מפיקודו בשל התנגדותו למדיניות הדה־נציפיקציה בגרמניה (אוק¬ 
טובר 1945 ), וכעבור זמן קצר נהרג בתאונה. 

פ׳ היה טקטיקן מזהיר, תוקפני, נמרץ, ואיש ססגוני, אך השניא 
עצמו על רבים מפקודיו בשל גסותו, והסתכסך עם מפקדיו וממשלתו 
בשל דעות מדיניות קיצוניות. כתב 11 ז*\:>ת.ל 11 35 •ו^\\ ("המלחמה 
כפי שהכרתיה״), 1947 . 

י 1105 ז 1 ת 80 . 14 ; 1946 ,׳< 2 מ^ * 111 , 38300 ^ . 0 . 8 

/ס /(' 5101 116 ' 1 ; 1964 ,.* 1 י 3£0 ׳ 31 ? . 13 ; 1955 /ס 1*011^11x1 

.? 7/9£ ,מ 81110101180 . 4 < ; 1967 ,( 1711105 ץ 1 מ־ 1 ^) . 5 .?> 

. 1974 — 1972 , 1-11 ,*?*?ס? 

פט|, 3 י ל י פ — 613111 ? — ( 1856 — 1951 ), איש-צבא 

ומדינאי צרפתי. בן למשפחה כפרית באיזור קלה, ב 1876 
התקבל לביה״ם הצבאי בסן סיר. מ 1888 למד ב״ביה״ס הגבוה למל- 



גנרל נ', פט! (מוזיאון פט;) 



585 


פטן, פילים — פטפי, שנדור 


586 


חמה", ובו לימד כ¬ 
מדריך לחי״ר ( 1901 - 
1910 }. כאן החל לפתח 
את תפיסתו בדבר 
חשיבות המגננה של 
חיה״ר במשולב עם 
ארטילריה. דעותיו לא 
היו אהודות בצבא ה- 
סי,פ 5 פ • םט י : םפ,]י ע 5 ״י׳ ם 5 ה " ע 1 צרפתי׳ שדגל אז ב- 

״התקפה בכל מחיר״. בפרוץ מלה״ע 1 היה בן 58 , וחסר נסיון קרבי. 
ברם, ז׳ופר (ע״ע) מינהו מפקד חטיבה, ולאחר שהצליח בקרב ע״נ 
מרן (ע״ע) ובפעולות בחבלי ארטוא ( 1915 ) ובשאמפאן, עלה במהי¬ 
רות רבה, וכעבור שנה היה גנרל ומפקד ארמיה, כל אלה הודות 
לכשרונותיו בניהול לחימה דפנסיווית. 

את עולמו קנה פ , במערכת ודדן (ע״ע) ב 1916 , כשהוזעק לעצור 
את הסתערות הגרמנים. במשך כ 10 חדשים ניהל את ההגבה העיקשת 
על העיר, שלא נפלה. בכך נעשה לגיבור לאומי. ב 15.5.17 התמנה 
מפקד ראשי של הכוחות היבשתיים הלוחמים במקום קודמו, ר. ד. 
ניוול ( 611 € ׳ג!זו 1 ; 1856 — 1924 ) שנכשל. פ׳ אירגן מחדש את הגייסות 
הצרפתיים והתגבר על גילויי המרי שנתגלו בהם. יחד עם פוש 
(ע״ע) נחשב כאחראי לנצחון ב 1918 , ונתמנה מרשל. 

אחרי מלה״ע 1 מילא תפקידים רבים: ב 1925 פעל במרוקו נגד 
עבד אל־כרים (ע״ע) * היה סגן יו״ר המועצה הצבאית העליונה; 
מפקח צבאי כללי, מפקח על ההגנה האווירית ז שר-המלחמה ( 1934 ). 

בראשית 1939 מינהו רה״מ דלדיה (ע״ע) לשגריר בספרד, אך 
שליחותו היתר, קצרה. לאחר התמוטטות המערך הצבאי הצרפתי 
נקרא לחזור ע״י רד,״מ תו, במאי 1940 . ב 16 ביוני 1940 מונה פ׳ 
לרד,"מ. אף שהצרפתים ציפו כי יושיעם, סירב להמשיך במאבק נגד 
גרמניה, וגם לא רצה לסגת לאפריקה. ב 22.6.1940 חתם על שביתת־ 
נשק עם גרמניה, ובך נכנעה צרפת ונטשה את אנגליה, בעלת־בריתה. 

ב 1.7.1940 העתיק ם׳ את מושב ממשלתו לוישי (ע״ע), בצרפת 
הבלתי־כבושה. האסיפה הלאומית העניקה לו ( 10.7.1940 ) סמכויות 
נרחבות. "הרפובליקה השלישית" בסלה, ום׳ קיבל את התואר "ראש 
המדינה הצרפתית״ ( 318 ? 11 ג•!? £131 '! 116 ) 016 ). 



* 




אף שכבר היה זקן, תשוש, וחסר־גמישות, הקים ם׳, בעזרת לול 
(ע״ע). מערכת שלטון שהוא עצמו עמד במרכזה. ברם, הוא התנגד 
לשיתוף פעולה הדוק־מדי עם הגרמנים וניסה להציל את שניתן, 
בהתחשב בתלותו במנצחים. עם זאת, פגש את היטלר באוקטובר 
1940 , ותמך אח״כ בפעילות ״לגיון״ צרפתי בחזית המזרח ( 1941 ). 
מאידך גיסא ניסה נסיוןינפל להתקשר עם בריטניה (כבר ב 1940 ), 
נפגש עם רודן ספרד פראנקו ( 1941 ), וקיים יחסים עם אה״ב באמ¬ 

צעות שגרירה, ליהי 
(ע״ע). בצרפת של וי¬ 
שי נחקקו חוקי גזע, 

אך לא יושמו למעשה, 

ויהודים רבים מצאו 
בה מפלט. בלחץ הגר¬ 
מנים הוחזר לאוואל ל¬ 
ראשות הממשלה בא¬ 
ביב 1942 (לאחר שסו¬ 
לק בסוף 1940 ), בעש 
סמכויותיו של פ' הול¬ 
כות ומצטמצמות. 

באוגוסט 1944 , לאחר 
שחתר תב צרפת, 

פ. ואהאל טעיד ?טונה םרש 5 פט? (םיסי!, 

יר 8 ב 1 , נט׳ספטם. (אוגוסט 1945 ) הובא פ׳ לגרמניה, אך 


| *? , 
% ו? 

* 1 * 1 


■ יי,'■• 




*;ד־■ 


סירב לתת יד להקמת ממשלת־בובות. באפריל 1945 חזר לצרפת 
מרצונו. לאחר משפט שנערך ביולי—אוגוסט של אותה שנה נידון 
למוות ולשלילת זכרות האזרח בשל שיתוף־פעולה עם האויב. גזר- 
דינו הומתק ע״י דה־גול (ע״ע) למאסר עולם. במשך 6 שנות חייו 
האחרונות היה כלוא. מת במבצר באי יה (״:>¥) בחוף מערב-צרפת. 

אין עוררין על השגיו של ם׳ כמצביא במלה״ע 1 , אולם תפקידו 
כראש משטר רשי עדיין שנר במחלוקת. השקפותיו המדיניות 
היו ימניות ואוסוריטריות, אך נראה כי לא היה פאשיסס מסוגם של 
מוסוליני והיטלר, ובצרפת היו לו אוהדים רבים. הוא לא יצר 
נסיבות, אלא היה קרבנו, וכושר־התמרון שנותר לו ב 1940 — 1945 , 
בין לחץ הגרמנים והאיטלקים לבין רצונו לשמור על שריד של 
עצמאות למען ארצו, היה מצומצם ביותר. כיש נעשים בצרפת 
מאמצים לטיהור שמו. 

1 >ט 3 ־ 361 > . 5 . ; 1943 ,.* 7 ;) 4 > 4 />) 148 11/0 ' 7 ',, 77 . 11:1 ג 1 ,:,ע 0 17 

! 18 1 > .? ,./•]* 41 . . 0 ; 1946 181 !€€-! 2 > 1 ח 414 1 ^ 0 *} • 13 ,(^.ח 11 ' 1 ;> נ 1 ) 

1181 ) 111311 111 > 111011 1 > •>־>מג>ז//מ 50 , 150401 .[ ; 1948 , 41144 > 111 ) 411 
1 > .י/ ,\ע 1 :ת־ז: 17,1 י .א.! ; 1954 ) 4 ) 41011 ! 14 , ח סז 4 . .א ; 1951 

11114 .? •)- 111111 : 1 4 ) 5811 11/10 11 ) 4 ! 14-0 ' 1 ,$ז 3 פק 8 .£ ; 1964 ,• 0811111 ־,/. 

. 1970 131 ! 1811 \ .א ; 1966 ,) 081411 ) 0 

א. בו. 

פטנה ( 3 !ם 3 ?), בירת מדינת ביהר (ע״ע), צפון הודו, 491,200 
תוש' ( 1971 ). משתרעת על הגדה הדרומית של הנהר גנגה 
(גנגס), לאורך כ 20 ק״מ; רחבה המירבי כ 2 ק״מ. רחובה הראשי 
מקביל לנהר, ורבעי המגורים הצפופים והמרכז המסחרי והמינהלי 
דחוסים בינו לבין שפת הנהר. חלק גדול מהעיר בנוי על סוללות 
מלאכותיות בתוך שטח ההצפה של הגנגה! העיר סבלה תדיתת 
משטפונות עם גיאות הגנגה. 

עיקר תפקודה של פ׳ כמרכז מסחר, מינהל ותחבורה לאיזור נרחב 
במישור הגנגה התיכון. בעיר תעשיות קטנות רבות העוסקות בעיקר 
בעיבוד התוצרת החקלאית של הסביבה. באוניברסיטת פ׳ 12600 
תלמידים ( 1972 ). 

פ׳ היא מהערים העתיקות ביותר בהודו. במאה ה 5 לפסה״נ נק¬ 
ראה פאטאליפוטרה ( 3 ז 111 ק 31311 ?) שיתה בירת ממלכת מאגאדהה 
(ע״ע הדו, עט׳ 521/2 ). במאה ה 6 לסה״ג ירדה מגדולתה. חרבה 
כמה פעמים בשטפונות ובמלחמות. מ 1541 בירת ביהאר. 

פק;ט, ע״ע קרן רוחבי ותהיתי. 

103 קו 0 ר, 03/2 פלן — ז 110£6 מ 6116 ? 700 — 1818 — 

' 1901 ), רופא גרמני, מחלוצי מדע ההיגינה (ע״ע). בשנים 
1847 — 1865 היה פרופסור לכימיה־רפואית במינכן והתעמק בבעיות 
תזונה והלוף־חמרים (ע״ע). במחקריו אלו השתמש לראשונה במכ¬ 
שיר ״תא הנשימה״ שהמציא יחד עם פויט ( ¥011 . 0 ), ואח״כ, 
בקלוריממר לשם חישוב הערך הקלורי של מזונות. בשנים 1865 — 
1894 היה פרופסור להיגיינה במינכן שתעניין במיוחד בבעיות הטיפים 
והכולרה. ם׳ הוכיח את התלות בין מחלות אלה ובין מצב מי־התהום, 
זאת לפני שהתבססה הבקטריולוגיה, שאליה התייחס בספקנות. פ׳ עשה 
רבות לקידום ההיגיינה ונודע, בין השאר. בתמיכתו ברב מיכאל כהן 
שהנהיג שפופרת מיוחדת ל״מציצה" בברית מילה (ע״ע מילה). 

. 1956 .׳ 1 86 , 0 ^ 6 . 81 : 1948 ,.׳/ .ע . 84 .א 

פטפי, שברור — 1 ס 01 מ 53 1 } €16 י 1 — ( 1823 , קישקךש [- 18 ^ 1 
68 ־ 1:61 ] — 1849 , ?הראדיהאזה משורר 

הונגרי. פ׳ היה בן למשפחה ממוצא סלובקי ועד 1842 נקרא פטר(- 
ביץ/ בעשו תלמיד בי״ס הצטרף ללהקת שחקנים נודדים! אח״כ 
שירת זמן־מה בצבא. שיח הראשון התפרסם ב 1842 וקובץ שיריו 
הראשון, ב 1844 . פ׳ קשר קשרים עם חוגי האופוזיציה הפרלמנמחת, 
וט 1844 התקרב לסופרים לאומנים מתקדמים בןשט, בעבשתו במ¬ 
ערכות כ״ע ספרותיים. קשרי-שידות הדוקים נקשח בינו ובין שני 



587 


פטפי, שנדור — פטרוכימיים, המרים 


588 


הסופרים, יוקואי וארבי (ע׳ ערכיהם), ושלשתם היו לדמויות המר¬ 
כזיות בספרות ההונגרית של המאה ה 19 . פ׳ זכה לפופולריות רבה 
ולמעמד של מנהיג, בעיקר בקרב שודורי-החופש והמתקוממים לשל¬ 
טון אוסטריה. בפרוץ המהפכה ( 1848 ) הצטרף תחילה למשמר-העס 
ואח״כ לצבא המהפכה ולחם במחיצתו של המצביא 3 ם (ע״ע). הוא 
נפל בקרב עם המסים שנכנסו להונגריה לדכא את המהפכה. 

פ׳ הוא מגדולי המשורמם ההונגרים. שירתו היא שיאה של 
הרומנטיקה העממית, בנושאיה, בצורתה ובתכנה. סיגנונו חידש 
חידוש רב-משמעות בספרות ההונגרית, בטבעיותו הבלתי־אמצעית, 
המנוגדת לכל נימה פאתטית וחגיגית, לכל הצטעצעות במלים, בשי 
לילתו כל חוקיות קפואה, כל מוסכמה — סיגנון, שבפשטותו העליונה 
הביע רגשות עמוקים ורעיונות. — בשירתו הלימת הרבה לכתוב 
על העם, האיכר, רועה־הצאן, על יפי־הנוף של מולדתו האהובה, 
על המרחבים הגדולים של מישור הונגריה ( 1 ) 61 ז 1 \, . 2 א, 1844 ), על 
האהבה ( 611 §€* 00 ( 1 מ 101 ק $20 [״בקץ ספטמבר״], 1847 ), ובנימה 
נוקבת, על מולדת, חיחת ומדד ( 131 ) " 26 יח<\ 1 ["שיר לאומי"], 
1848 ). לוחם־חופש זד. הלהיב את הלבבות במהפכת 1848/9 ושמו 
נשאר סמל למאבק לחימת לאומית. מיצירתו האפית: 568 ץ 61 ו 1 \ 
30$3 ק 313 > 1 (״פטיש הכפר״), 1844 , פאמדיה על האסכולה האפית' 
קלאסית! האפוס האגדי 02 זנ׳\ § 0 ת 3 ן (״יאנוש האביר״), 1845 . 

יחסו של פ׳ ליהודים נבע מהשקפתו המהפכנית הליברלית שדגלה 
בשוויון מוחלט בין בני־אדם. 

ע״פ סטטיסטיקה ספמתית תורגמו בשנים 1846 — 1960 770 משי־ 

מו של פ׳ ל 50 שפות, בב 20,000 תרגומים. ביבל׳ של התרגומים 
לעבמת כונסה במאמרו של א. שייבר: 00111 < £01 .? ("פ׳ בעבמת"), 
בכה״ע ״ £1 [ 11 ( 7.8.1952 ). א. ד.מאימ כינס את תרגומיו בקובץ 
״משי מ ש. פ׳״, 1952 . — לחלק משימו חוברו לחנים, בין השאר 
בידי פ. ליסט וז. קודי. מהדורה ביקדתית חדשה של כל שימו י״ל, 
ב 7 כר׳, ב 1951 — 1964 . 

א. סולח, אביב העמים ומשוררו 6 . (אורלוגין, 12 ). 1963 ! .א 

,ץסנ׳ח^זז ., 1 !(על יחסו ליהדות וליהודים) 1900 ,(זמת 6 >נ׳י£ ,־ 11 ^ 1 ) .? 

. 1972 .? , 5 זץ 111 .ץ 0 ; 1957 — 1955 ,׳\- 1 ,.׳/ 11 ) ׳ נע / 

פטר, 111-1 , ע״ע פיוטו־ 111-1 . 
פטךבורג, פטרוגרד, ע״ע לנינגךד. 

פטרה ( 6113 ?! סלע אדום), אתר עתיק בוואדי מוסא שבאדום 
(ע״ע), בדרום ממלכת ירדן, כ 225 ק״מ מדרום לעמאן 
וכ 100 ק״מ מצפון־מזרח לעקבה. פ׳ נמצאת בגובה 885 מ׳ מעפה״י, 
סגורה לגממ בהמם, והגישה אליה רק ממזרח, דרך הקניון "סיק", 
שרחבו כמה מ״ בלבד וגובה קירותיו 70 — 100 מ׳. ההמם בנויים 
אבן־חול נובית, ומפורסמים בגונם האדום־ומד. מכאן כינויה של פ׳ 
"העיר הוורודה" (ץז 01 050-11001 ?>. 

היישוב הקדמון היה אדומי ומייחסים את שמדיו למאות ה 9 — 7 
לפסה״ב. בתקופה הקלאסית נקרא המקום פ׳ (סקדשד! = סלע). ברם׳ 
סלע המקראית (מל״ב, יד ז) שכנה מצפון לפ׳< ביוסף בן מתתיהו 
(קדה״י, ד, ז׳, א׳) ובתום׳ שביעית (ד׳, י״א) קרר המקום רקם, 
כשמו של מלך מדיין (במד/ לא, ח). במאה ה 3 לפסה״נ, בערד- 
דחקו הנבטים (ע״ע) את האדומים מפ׳ ועשאוד. לבירתם, כי קל היה 
להגן עליה ע״י חסימת ה״סיק". היא היתד. גם צומת דרכים חשוב 
מחוף ימה״ת, מצמם, אילת, חצי-האי ערב, מדבר סומד. דמשק, 
ומרכז לאורחות ולסחר בתבלין, בקטורת ובמתכות שהופקו בערבה. 
מהמאה ה 1 לפסה״נ היתה פ׳ בהשפעה הלניסטית ואח״כ ממית, 
והדבר ניכר בשמדי מבניה המפואמם. אחמ שהממאים כבשו את 
ממלכת הנבטים ( 106 לסה״ב) היתה זמן מה בירת ערביה פטריאה 
( 011-303 ? 13 ( 31 ■!^). מממצאי מדבר יהודה הוברר שהיו בפ׳ סנאט 


וארכיון, ובה ביקמ, ואולי גם ישבו, יהודים. שקיעתה החלה כשהיתה 
בצרה (ע״ע) לבירת הפרובינקיה, וגברה משהשתלטה תדמור על 
סחר סומה, והנתיב לתימן ולהודו הועבר לים סוף. במאה ה 4 היתה 
בירת "פלסטינה השלישית" וזמן מה ישב בה הגמון נוצמ. עם 
הכיבוש הערבי נעלמה מההיסטומה, אף שבימי הצלבנים היה בה 
״מבצר עמק משה״ ( 50 ׳ו 10 \ ג 1 ! 73 14 ). ב 1812 גילה אותה י. ל. 
בורקהרט (ע״ע), ומאז 1929 נערכו בה חפימת שיטתיות. 

ליד פ׳ מצויים שמדי חומה במישור שוואדי מוסא חוצהו, וסביבו, 
במקביל לוואדי מתמשד הרחוב הראשי, ומצפונו שרידי נימפיאון, 
ארמון וגימנסיון. בדחמו שמדי שוק, מקדש גדול, בית־מרחץ, ולידו 
חורבות שער נצחון. לא הרתק עומד "קצר בנת פרעוך ("מצודת 
בודפרעד.״)׳ מקדש מהמאה ה 2 . עיקר פרסומה של פ׳ במבנים 
המונומנטליים בסיגנון נבטי—יווני—רומי, חצובים במורדות ההרים, 
שנשתמח היטב בוואדיות סביב האתר, וביניהם: ח׳זנת פרעון 
(״אוצר פרעה״), כנראה קבר מלכותי (תכד ר׳ א״י, עמ ׳ 355 ) ! 
"א(ל)*דיר" (קבר דרקומתי שחזיתו מעוטרת להפליא), וקבר המושל 
הרומי פלורנטינוס. עוד נשתמרו מאות קברים, מערות־מגומם וכמה 
מקדשים, כולם חצובים בסלעים האדומים, ורובם מעוטרים. נמצאו 
גם תיאטרון ובו כ 3,000 מושבים, מערכת מים משוכללת, שנזונה 
מ״מעין משה" בתעלות מקבילות בשני צדי ה״סיק", וכן תבליטים 
חצובים במורדות ההרים וכתובות. ועל פסגות ההרים — אתרי 
פולחן אדומיים. על הכל משקיף ג׳בל הארון, הר ההר לפי המסורת 
המקומית. בשבות ה 40 וה 50 היתד, פ׳ יעד למסעות נועזים של בני 
הארץ; רבים מהם הסתיימו במות המטיילים. 

תמ׳: ד אדום, עט׳ 475 — 480 ! א״י, עמ׳ 103/4 , 353/4 ! 358 . 

ר. ינאית־בן גבי ־ א. נגב, סלע אדום, 1961 ! עד סלע / חמישה שהלכו, 

׳־' 1966 ! נ. שפרן. הסלע האדום — מבט לאחור (קשת׳ גט). תשל״ג! 

א. נגב. פטרה והנבטים (קדמוניות. ד, 3 — 4 ) תשל״ה ! 

-ת 31 >! ; 1925 , 71€7115 * 8. 0011 >•, 115 1-11510*■? 071x4 

1 € )" 7 ,£ת 11 )־] 1 ?ל .״ 1 . 0 ; 30 — 1929 , 1-11 , 01 € 71 € ? 11 > 10 1 * ,זסז^ווז 

1 ; 11 ) 0 <] 11:10 :> £11 חו) .¥ י ¥0113 - ¥1 .\< ; 1959 , 1 ז 1 ) 1 * 07 [ / 0 1£5 ? 1 * 1 ן>} 4715 / 

44$ 14 *** ,(״ 611 ) זש 11 ח 1-1 . 1 א ; 1965 ,(ר\ , 01103 ^ 1£ ־ 1 \ 2 1611 ) 

£071 7 ? 14504 ?€ 7 / 11 € , 1 ) 13010100 ? . 0 . 811 ; 1970 

י ו 1 קב־ 0£1 ח 40 ^ זש 1 ה 0 £351 11£ ) 1 ) 11 \ . 171311 01 . 171117 ) .? 31 15 < 11 )!-{ £1 071 

. 1974 ,£חוח״\ 0 ־! 8 . 1 ; 1970 ,( 11 

מ. א. י. 

פטרוכימיים, חמךים ([ח״פ]! מיור - סלע),בל המוצ¬ 
רים המתקבלים בשלמותם או בחלקם ממקורות פחמימניים, 

בנפט (ע״ע) גלמי וגז טבעי. נמנים עמהם תרכובות אורגניות — 
פחמימנים (ע״ע) אליפטיים. ארומטיים. נפל/נים ונגזתתיהם — 
והמרים אי-אורגניים כאמוניה (ע״ע) ופיח תעשייתי( 0111313010 ( 0301 ). 
את החה״ס מסווגים לקבוצות הבאות: 

המרים בסיסיים — מוצרים המופקים מהמרי הגלם בשלב 
עיבוד כימי אתד בלבד, ומשמשים בד״ב כבסים לעיבוד נוסף. ההח¬ 
מרה הכימית של התמרים הבסיסיים יוצרת קשת רחבה של כימיקלים 
אורגניים סינתטיים וכן מספר כימיקלים אי-אורגניים שמשמשים 
כחמרי ביניים. אלה עוברים התמרה נוספת כדי להפכם לח מרי ם 
סופיים ולתמרים פולימרים (ע״ע). חלק מהתוצרים עשויים להיות 
המרי ביניים והמרים סופיים כאהד, כגון שתנן (ע״ע) ונוהל אתילי 
(ע״ע כהל, עמ ׳ 582 ). 

התמרים הסופיים משמשים כממסים, דטרגנטים (ע׳ ערכיהם), 
מרככים( 13511012005 ? [ע״ע פלסטיים, חמרים]), דשנים(ע״ע) כימיים, 
תוספות לדקלים׳ וכימיקלים לחקלאות. קבוצה חשובה של חמרים 
סופיים היא קבוצת החמרים הפולימריים, אשר אליהם שייכים. בין 
היתר, השרפים הסינתטיים, הגומי הסינתטי והסיבים הסינתטיים. 

הייצור: התהליך העיקרי להפקת חחמרים הבסיסיים מבוסם 
על פיצוח (ע״ע נפט, עמ׳ 271 ) של פחמימנים רוויים ארוכי־שרשרת. 
ההרכב היחסי של התמרים המתקבלים בתהליך זה תלוי בעיקר 



פטרוכימיים, חכורים — מטרולוגית 


590 


589 

בחומר הגלם אותו 
מפצחים: (א) גזים 
פחמימניים רודים כ¬ 
גון אתן, פרומו ובום־ 
נים המתקבלים מגז 
טבעי, מזיקוק נפט 
גלמי או כחומר לוואי 
מתהליך פטרוכימי, 
כגון פירום (שם, עם׳ 
272 ). (ב) נפטר. — 
פריטה (פרקציה) של 
נפט הרותחת בין ״ 55 
ל ״ 155 . (ג) סולר( 835 
011 ) — פריטה של 
נפט הרותחת בין 
״ 200 ל ״ 400 . 

עד שבות ה 60 היו הגזים הקלים חומר הגלם העיקרי באה״ב, 
בשעה שבאירופה שימשה בעיקר הנפטר. לייצור אולפיניס (ע״ע). 
כיום נהוג פיצוח נפטה גם באה״ב ורב השימוש בסולר. מרבית 
מתקני הפיצוח החדישים מסוגלים לעבד שלושת המרי זינה אלה. 
נעשים גם נסיונות להשתמש בסולר כבד ואף בנפט גלמי כחמרי 
זינה. 

החומר המתקבל מכל אחד מהמרי הזינה בכמות הרבה ביותר 
הינו האתילן (ע״ע), וכמותו היחסית הולכת וקטנה ככל שתומר 
הזינה כבד יותר. חומר הזינה נבחר, במידת האפשר, ע״פ התוצרים 
הרצדים, אך לעתים תוצרי-הלוואי נמכרים כחמרי דלק, ולא כחסרי- 
גלם פטרוכימיים, ואז מחירם נמוך יותר. 

המיקום האידאלי למתקבי-פיצוח הוא בקרבת בתי-זיקוק שמספ¬ 
קים את חמרי־הגלם ומקבלים בחזרה חמרי-לוואי כדי לעבדם ולצרפם 
למשק האנרגיה. את מוצריהם מעבירים מתקבי־הפיצוח בד״כ באמצ¬ 
עות מערכת צינורות. 

מלבד תהליך הפיצוח קיימים מקורות נוספים לח״פ: פחמימנים 
מסוימים ובוטן (ממנו מופק בוסדיאן [ע״ע דיאנים]) מופרדים 
מהנפם הגלפי ללא שלב פיצוח. חמרים ארומטיים מתקבלים מחמדים 
לא־ארומטיים בתהליך פירום קטליטי המבוצע בנוכחות קטליזטור. 
בקן(ע״ע בנזול), טולואן (ע״ע טולואול) ופסיונים מופקים בדרך זו. 

התהליכים העיקריים המשמשים להפיכת החמרים הבסיסיים לחס¬ 
רי ביניים ולתמרים סופיים הם: פילמור (ע״י פולימרים): הידרטציה 
להפקת כהלים (ע״ע) מאולפינים! כלורינציית אולפינים! אפוכסי- 
ךציה (להפקת אתילן אופסיד, פרופילן אוכסיד, וכר) ז אלקילציה, 
הידרוקרבונילציה (להפקת אלדהידים [ע״ע])! הידרוכלורינציה. 

תחילתה של התעשיד. הפטרוכימית באה״ב, במלה״ע 1 , 
כשהוחל בפיצוח נפט כדי לקבל חמרים ארומטיים (כגון טולואן) 
המשמשים לייצור המרי נפץ (ע״ע נפץ, חמרי). אחרי מלה״ע 1 
הוקם באה״ב מתקן לייצור כוהל איזופרופילי מפרופילן. באותן שנים 
היתד. ההתעניינות בעיקר באולפינים הנמוכים. עם גבור השימוש 
באתילן פותח תהליך הכלורהידרין להפיכת אתילן לאתילן־גליקול 
(ע״ע גליקול), ששימש חומר מונע הקפאה במנועי מכוניות ומטוסים, 
וכחומר מוצא לגליק(ל־א$רים המשמשים לציפויי-שטח במכוניות. 
התפתחות תעשיית זיקוק הנפט הגיעה לשיא חדש במלה״ע 11 , כאשר 
סיפקה: דלק למטוסים, גומי סינתטי, מוצרים פלסטיים, חמרי-נפץ, 
דשנים כימיים, ממסים ודטרגנטים. פותחו תהליכי ייצור הגומי הסינ¬ 
תטי על בסים סטירן־בוטדיאו (ע״ע קאוצ׳וק) והפקת חמרים ארומ¬ 
טיים בקנה־מידה גדול. 

בדור שאחרי המלחמה החל להתפתח בקצב עצום ייצור חמרים 
פולימריים, המרים פלסטיים, סיבים ואלסטו׳מרים (גומי סינתטי). ס״ה 


צריכת הפוליאולפינים ב 1970 היתה כ 8 מיליון טון. הצריכה הוכפלה 
כל 5 שנים. 

הדטרגנטים הסינתטיים חדרו לשוק במלה״ע 11 כשהתגלה מחסור 
בשמנים ושומנים טבעיים הדרושים לייצור סבון. ייצור הדטרגג- 
טים התבסס בעיקר על החומר הפטח׳כינד דודציל גנון 0 ולפ 1 נט 
(ע״ע דטרגנטים, עם׳ 285 ). גם ייצור הדשנים (ע״ע) החנקניים מצא 
סיוע בתעשיה הפטרוכימיה, שסיפקה מימן לייצור אמוניה (ע״ע) 
ממתקני פירום והוקמו מתקנים המייצרים 1,500 טון אמוניה ליום. 

עיקר פיתוח ה ת ע ש י ה הפטרוכימיה היה באה״ב בעיקר בשל 
גשרה בנפט גלמי ובגז טבעי. התעשיה הכימית במערב־אירופה הת¬ 
בססה על מרבצי פחם. רק עם עליית הוצאות־הייצור לכריית פחם 
בשנות ה 50 החלה התעשיה הפטרוכימית להתפתח בממלכה המאו¬ 
חדת ואח״כ גם בגרמניה, בצרפת ובאיטליה. כיום פועלת תעשיה 
פטרוכימיה ענפה גם בהולנד, בעיקר בגלל נמליה ומיקומה האסטר¬ 
טגי בשוק האירופי המשותף והודות למציאת כמויות גדולות של גז 
טבעי בים הצפוני. גם יפן נמנית כיום עם ענקי התעשיה הפטרו־ 
כימית, למתת שהיא מייבאת את רוב צריכתה בנפט. 

בישראל התפתחה תעשיה פטרוכימיה בסוף שנות ה 50 
כשהוקם ( 1958 ) מתקן אמוניה (בתפוקה של 30,000 טון לשנה). 
הספקים העיקתים לתמרי-הגלם הם בתי־הזיקוק בחיפה ובאשדוד. 
בראשית שנות ה 70 הוגבר הפיתוח. 

-מ/ 111€31$ ז 021 1 * £110100 ? 26 ( 7 י 15 מב^>ג/י\ ״ 1 - מ €1 ן 15 > 001 ,£ . 11 

. 3113 ) 011%112 0211121331 115 ! 11 ^ 1 *מ €5 .מ 1 >־ 11101 ג 51 ; 1967 , ? 11 ) 314 

1^431 ^?(5, 1967; 1-. 026112X031( ?1-01*2 ?£(1010141*2, 1968; 

3-9 , £000001151 11£ ז) ץ?/ 52411 . 3 :) 22031 * 100/101 )€? , 0 ) 1 ^ 703 82 £ ? 7/1 

. 1970 ,(ז 0 ג 01 ז 00 

ח. בט. 

פטרולוגיה ( 01087 ■!]£?), חקר הסלעים, תכונותיהם, אופן הופעתם 
ויצירתם. מבחינים, לפעמים, בין פטרוגרפיה, המתארת את 
הסלעים ותכונותיהם, וס/ התה בדרכי היצירה של הסלעים ובחוקים 
השולטים בה. המונח ליתולוגיה (יור ?ס 10 .ג = סלע) קיבל לאח¬ 
רונה מובן מצומצם יותר ומתייחס בעיקר לסלעי המשקע. סלע מוגדר 
כצירוף טבעי של מי;רלים, אחיד במידה רבה, המתפשט למרחקים 
ניכתם. ההגבלה האחרונה באה לשם הבחנה בין סלעים לצירופי 
מינרלים מקומיים, כגון מילוי דרוזות, גיאו׳דות או סדקים (ע״ע 
סדקים ועורקים). 

בסלעים מבחינים לפי: 1 ) הרכבם המינרלוגי! 2 ) הרכבם הכימי! 

3 ) מסכת ארכיטק מורלית. 


נפיצות ממוצעת של המינרלים העיקריים בסלעי קתם כדה״א (ב %) 


£)״* 

פלדשסם (ע״ע) אלקליני 
?לגיוקלז (ע״ע פלדשםס) 

12.4 

קורצה (ע״ע) 

12.0 

פירוכסן(ע״ע) 

4.1 

מנגטים, הימסיט (ע״ע ברזל) + אלמניט (ע״ע טיסן) 

3.8 

ביוטיט (ע״ע נציץ) 

2.6 

אוליוין(ע״ע) 

1.4 

מוסקזבים (ע״ע נציץ) 

3.5 

כל היתר 

100.0 



מבין ארבעת אלפים המינרלים הידועים כיום (ע״ע מינר־ 
לוגיה) רק כ 60 הם מרכיבים ראשיים של סלעים, והם בונים כ 98% 
מנפח כל הסלעים. מינרלים מסוימים עשויים להופיע בסלעים מכל 
הסוגים ואילו אחרים אפייניים לסוגי סלעים מיוחדים (ר׳ טבלה). 

ההרכב המינרלוגי הכמותי של סלע נקרא המודוס שלו. ידיעת 
ההרכב הכימי של הסלע, מאידך, מאפשרת חישוב של הרכב מינר־ 
לוגי סטנדרטי. הנקרא נורמה. 

השוואת המודוס עם הנורמה מאפשרת לעמוד על ההחלפות הדיא- 
דוביות (ע״ע גאוכימיה) במינרלים של הסלע ולהסיק מכאן על 


חסרים סדשיים 

חסרי־במייס 

התהליל 

תמרים 

בסיסיים 

סול י אתילן* 


*ייסור 

אתילן <ע״ע) 

סולי ויניל 

ומיל כלח״יד 

כלורמציח 

כלוריד סעי!) 1 
פולי ויגיל אצטט' 

אצסאלדחיד, 

חסצוך 


פולי אתילן אוב סיד, 

תופש ת חומץ 
אתילן איעסיד, 

אפוכסידציה 


פוליאסםדי 

שולי םסיח נ 

אתילן גליקול 
(ע״ע גליקול) 
ססירך 

אלקילגית בגון 


כהל אתילי 

— 

הידרסגיה 


(י-ע כהל) 
עופרת טסרא־אתילית 

אתיל כלוריד 

הידדוכלוריגציה 


(ע״ע עופרת) 
פולי סרדפילז* 


•יל פור 

פרופילץ■ 

סיבים אקריליים* 

אקרילו ביטריל 

+ אימוניה 


אגטח (ע״ע) 

נהל איזופרופיל 

הידרטציה 


ניילון* 

ציקלוהכסן 

הידחגגציה 

בנזן 

פוליאסטר 2 

קטררלקסאם, 
חוסצה אדיטית 
דיסוזיל סרפתלט 

+ מתנול 

ק — כנריז 

פוליבוסדיאף 

— 

פילסור 

בדסדיאן 

גופי ססירן — 

— 

קו־סילסור 


כונח־יאן 0 ) 88 )* 
מרככים לחסדים 

אנווידרח־ פתאלי 

עם ססירן 
חמצון 

ס — בסילך 

פלסטיים 1 

דשנים, שתגן 

חומצה גפרחית 

בסרית 

סתגול 

אסוגית 

*צטילן 


1 ע״ע עוליסרים < סלסטיים, חסרים 1 ע־* סולימריס! סיבים 
• י״ע עדליפריס ז קיייח 


תר, 5 יבים פטרוכיםיים עיקריים 




591 


פמרולוגיה 


592 


הופעת מינרלים חשובים לפי סוגי סלעים 


בעיקר בסלעי 
משקע 

בעיקר בסלעים 
מסאמורסיים 

בעיקר בסלעים 
מאגמתיים 

בכל הסלעים 

המסים(ע״ע ברזל) 

םלדשפט 

פלדשפט (ע״ע) 

קורצה(ע״ע) 

קלציס(ע״ע סידן) 

נציצים 

פלדשפטואידים 

אפסים 

דולומיט(ע״ע) 

אמפיבולים 

נציץ (ע״ע) 

(ע״ע פוספט) 

מינרלים של חרסית 

פירוכסנים 

אמפיבולים(ע״ע) 

פיריס(ע״ע) 

<ע״ע) 

גרנם (ע״ע) 

פירובסן (ע״ע) 

מגנטים 

גבם(ע״ע) 

אפידוט 

אוליוין (ע״ע) 

(ע״ע ברזל) 

אנהידריס(ע״ע גבס) 

טלק (ע״ע) 

זירקון (ע״ע) 

אלמניט 

הליס(ע״ע מלח) 

סרפנטין(ע״ע) 

זאוליטים (ע״ע) 

(ע״ע טיטן) 

זאוליסים(ע״ע) 

קיאנים 



אופל(ע״ע) 

סילימביס (ע״ע) 



חלקדון(ע״ע קורצה) 





התנאים הפיסיקליים, שבהם הוא נוצרי סלעים בעלי הרכב כימי זהה, 
אך בעלי הרכב מינדלוגי שדנה, נקראים סלעים ד״טרומז׳רפיים. 

ההרכב הכימי הממוצע של סלעי קרום כדה״א ניתן בטבלה. 
בולטת העובדה, שמספר קטן יחסית של מרכיבים ( 12 תחמוצות) 
בונה את רוב הרכבם ( 99.7% ) של כל הסלעים. בגלל שלטוו 
הסלעים המאגמתיים בין סלעי הקרום ומשום שמהם נגזרו כל יתר 
הסלעים, דומה הרכבו הכימי של קרום כדה״א לזה של הסלע המא־ 
גמתי הממוצע. קיים הבדל יסודי בין הרכבם הכימי של סלעים מאגנד 
תיים לבין הרכבם של סלעי המשקע והסלעים המטמורפיים הנגזרים 
מהם: בעוד שבאחרונים עשרים להופיע היסודות הראשיים ביחס כל 
שהוא, מוגבל בסלעים המאגמתיים תחום ההשתנות של כל יסוד. 

הרכב כימי ממוצע של סלעי קרום כדה״א ותהום השתנות הסלעים 


המאגמתיים (ב%) 


תחום ההשתנות הראשית 
של סלעים מאגמתיים 

ממוצע של סלעי קרום 
כדה״א 

תחמוצת 

78—40 

59.14 

־ 510 

20—10 

15.34 

4.120, 

- ! 

3.08 

3.80 

ג 20 <-ז 

60 ? 


3.59 


(22) 15—0 

5.08 

030 

(20) 15—0 

3.84 

ס־נזיז 

10—0 

3.13 

1(20 

(10) 2—0 

1.15 

920 


1.05 

,סוד 


0.3 

?20, 


0.12 

^1110 


0.3 

יתר 


מבחינה גאומטרית מבחינים בין המבנה (סטרוקטורה) 

של הסלע, המתייחס לגודל המינרלים המרכיבים אותו ולצורתם, 
למידת הגקגיניות של הסלע וכדומה, לבין ה $ כ ס ט ו ר ה שלו, דהיינו 
היחסים הגאומטריים בין המינרלים המרכיבים, יחסי הגודל שלהם, 
קיום או אי־קיום סידור המינרלים בכיוונים מיוחדים וכר. מחקר 
המסכת הפטרולוגית מאפשרת הסקת מסקנות לגבי אופן יצירתו של 
הסלע והשינויים שחלו בו לאחר מכן. 

מחקר הסלעים הראשוני מתבצע במקום הימצאם, דבר המאפשר 
קביעת התופעות המציינות סלעים: היחס בין סלעים שונים באותו 
מחשוף, סוג המעבר (הדרגתי או פתאומי) בין סלע אחד למשנהו, 
טכסטורות מאקרוסקופיות, כגון מידת שכבתיות סלע משקע וכיווניה 
במרחב ושינויים בגודל הגרגיר, בסידור המינרלים בסלע ועוד. את 
המדגמים המייצגים מעבירים למעבדה לשם בדיקה. 

שיטת המחקר המעבדתית העיקרית היא עדייו הבדיקה ה מ י ק- 
ר ו ס ק ו פ י ת. לשם כך מכינים מהסלע פריסה (שקף) בעובי של 0.03 
מ״מ: בעובי זה נעשים רוב המינרלים של הסלע שקופים וניתנים 
לבדיקה מיקרוסקופית (לרוב באור מקוטב). שיטה זו מאפשרת את 
זיהוים של רוב המינרלים לפי תכונותיהם האופטיות. בדיקה זו היא 
המכשיר העיקרי לקביעת מסכת הסלע ותכונותיו הסטרוקטורליות 
והטכסטורליות. רק במקרים של סלעים מורכבים, מינרלים תת־מיקרו* 


סקופיים (כגון חרסיות) או מינרלים בלתי מגובשים, כגון הזכוכית 
של אובסידיאן(ע״ע), יש צורך בשיטות מיוחדות. לשם כך מפרידים 
את הסלע למינרלים ע״י ניצול תכונותיהם הפיסיקליות, כגון, משקל 
סגולי, הבדלים בגודל הגבישים (ניפוי) והבדלים בתכונות המג־ 
נטיות או החשמליות. וכן מנוצלות תכונות פני שטח של המינרלים, 
המאפשרות את הפרדתם ע״י הצפה או צביעה אחרי טיפול כימי 
מתאים. 

סוגי סלעים. 1 . סלעים מאגמתיים: נוצרים בהתקררותן 
והתגבשותן של התכות חמות, לרוב סיליקטיות, המתהוות בחלק 
העליון של המעטפת או בתוך קרום כדה״א. נתונים סיסמיים 
(ע״ע רעש) מראים שקרום כדה״א מוצק עד לעומק של 2,900 ק״מ. 
הטמפרטורה אמנם עולה עם העומק, אך גם הלחץ גדל, ובשום עומק 
הטמפרטורה אינה גבוהה דיה כדי להתיך את הסלעים. מאגמות נוצ¬ 
רות אפוא רק במקומות בהם מופרע שיווי המשקל באחת הדרכים 
הבאות: 1 ) קיום זרמי קונווקציה איטיים. זרם מהיר במיוחד עשוי 
להעלות סלעים חמים ולהביאם לתנאים של לחץ נמוך יותר, המתיך 
את הסלעים התכה חלקית! 2 ) סלעים חמים בעומק עשויים לעבור 
להתכה, כאשר פוחת הלחץ בעומק בעקבות תנועות טקטוניות; 
3 ) התברר כי המעטפת העליונה אינה אחידה בהרכבה. תיתכן אפוא 
הצטברות מקומית של יסודות רדיו־אקטיוויים בעומק, המעלה את 
הטמפרטורה עד כדי התכת הסלעים. 

ההתכה המאגמתית היא בעלת הרכב מסובך, המשתנה בהתאם 
לתנאים המקומיים של יצירתה. אפשר להבחין בה בפו־קציה רפרק־ 
סורית, המורכבת בעיקר מתחמוצות של יסודות כגון: , 1 * , $1 

? ,;ז ,ח 1 א ,.>) י 3 א , 03 ,׳-?ץ ובפרקציח נדיפה, הכוללת תר¬ 

כובות בעלות נקודות התכה נמוכות יחסית, כגיז : י 1 ב> ,׳! 11 , 2 ז \ז 
1120 , 0 2 ס , 0 כ> , 110 ,■! 11 , 112$ , 5 , 502 ־ג 1 ץז\ 1 , 1 4 ץ 0 . הנפוץ 
מבין מרכיבים אלה הוא לרוב 0 ב 11 . בלחץ של העומק נמסה 
הפזה הנדיפה בפזה הרפרקטורית והמאגמה היא הומוגנית ואחידה. 

המאגמח קלה מן הסלעים, שמחם היא נוצרת, ולכן היא נוטה 
לעלות. בעלייתה והתקררותה מתגבשת המאגמה והופכת לסלע מאג־ 
מתי. אם המאגמה מתגבשת בתוך קרום כדה״א נוצר סלע פ לו¬ 
ט ו נ י! אם היא חודרת אל פני שטח כדה״א (ע״ע וולקניזם), נפרדות 
שתי הפרקציות: הפרקציה הרפרקטורית (לבה) מתקררת מהר דו־ 
צרת סלע וולקני, ואילו הפרקציה הנדיפה (גזים וולקניים) מת¬ 
פזרת באטמוספירה או במי האוקיאנוס, 

ההרכב הכימי של הסלעים המאגמתיים נתון לשינויים ניכרים. 
השינויים בכמות התחמוצות העיקריות תלויים זה בזה; כאשר אחוז 
הסיליקה בסלע עולה, עולה גם אחוז האלומינה והמתכות האלקליות, 
בעוד ש ריכוזי תחמוצות הברזל, המגנזיום והסידן פוחתים. 

המרכיב העיקרי של כמעט כל הסלעים המאגמתיים הוא סיליקה! 
ריכוזו בסלע מאפשר חלוקה כללית של כל הסלעים המאגמתיים ל 4 
קבוצות: סלעים חומציים (יותר מ 66% סיליקה), סלעים בינוניים 
( 52% — 66% ), סלעים בסיסיים ( 45% — 52% ) וסלעים אולטרה- 
בסיסיים (פחות מ 45% ). 

החלוקה לפי אחוז הסיליקה שבסלע גסה מכדי לשמש בסיס למיון 
מפורט של הסלעים המאגמתיים. חלוקה זו מתבססת על הרכבם המי- 
נרלוגי הכמותי של הסלעים. כל עוד מכיל הסלע יותר מ 10% מיני 

למיון. החלוקה של הסלעים, 

המכילים למעלה מ 90% 

מינרלים מלנוקרטיים (ק¬ 
בוצה שהיא כמעט זהה 
עם הסלעים האולטרה־בסי- 
סיים), מתבססת על מינר¬ 
לים אלה (ע״ע מינרלוגיה, 

טיליס דייק׳ם וחוליו! ענד 335 ). רק במקרים 






593 


פמרולוגיד! 


594 


המעטים של סלעים מאגמתיים הבנויים מינרלים תת־מיקרוסקופיים 
או זכוכיתיים, יש לבסס את מיונם על קריטריונים כימיים. 

חדירת המאגמה לתוך סלעי הקרום והתגבשותה בהם לסלע 
מאגמתי, יוצרת גופים פלוטוניים. גופים שגבולותיהם מקבילים 
למבנה הפנימי של הסלעים שלתוכם חדרו הם׳ הסילים והלאקו־ 
ליתים. גופים פלוטוניים אחרים חוצים את מבנם הפנימי של סלעי 
הסביבה׳ כגון דייק ים (ע״ע דיק). 

בהתקררות המאגמה מתחיל תהליך ההתגבשות בטמפרטורה 
של כ ס 800 — ס ס 90 , בהתאם ללחץ ולהרכב הכימי המיוחד שלה; 
המינרלים השונים המתגבשים מההתכה המאגמתית׳ שונים בהרכבם 
הכימי מן ההתכה שממנה גובשו. הפזה המאגמתית הנוזלת משנה 

אפוא את הרכבה, כאשר בזה 
אחר זה מתגבשים ממנה מי¬ 
נים שונים של מינרלים. ב¬ 
המשך ההתגבשות עשד ה¬ 
הרכב הכימי של המאגמה 
להשתנות עד כדי כך, ש־ 

גבישים שכבר התגבשו אי¬ 
נם עוד בשיור משקל עם ה־ 

מאגמה בהרכבה החדש, ומת¬ 
חילה ראקציה בין הגבישים 
המוקדמים להתכה — הגבישים נעלמים ובמקומם באים מינרלים 
חדשים. תהליך זה עשוי לחזור כמה פעמים. כך נוצרת סדרת 
ראקציה. מכאן שלמאגמה אין טמפרטורת התגבשות אחת אלא תחום 
התגבשות׳ לרוב במרווח של כ ״ 300 (ע״ע מינרלוגיה, ענד 335/6 ). 


סלעים מאגמתיים חשובים 


סמואה" רכס 
מרכז אטלנמי 

בעיקר ברכסים האלקיאניים המרכזיים 

אוליוין(ש-ע), בולם אלקליני 

דקן(הודו), צסודמערג 
אה" ב (נחל קולומביה) 

אנורים קונסיננסליים 

בזלסים תולאיטיי□ ש ל 
דמדת 

ו וון בדרוס־מערב 
אנגליה, חצי־אי 
אולימפי (וושינגטון) 

שלנים מוקדסיב של אורוגנזה 

ספיליט — קרסופיד 

הרי הקסקדיס 
בצסוד־מערב אה״ב. 
אגדים, יפן 

שלבים מאיהרים של אודוגנוה 

בולט — אנדויס — ריוליס 

תצורות !!"*•סח"- 7 ! 
(קליפורניה, אורג 1 ן), 
קפריסין, טורקיה. אירן 

בגזר במישרין ממעטפת כדור הארץ: 
מרכזי התפשטות של לוחות הקרום 
(ע״ע סדידוטיט) 

סלעים פלוסוניים בסיסיים 
(גברו) ואולטרה־בסיסיים 
(פרידוסיט) 

בל היבשות 

שלב מאוהד של אורוגנזד, 

גרניט (ע״ע). גרנודיוריט 

דרום־סונרב גרנלנד, 
חצי-אי קולה, סיני 

אזורי שבירה קונטיננטליים 

אלקלי־גרביט, סיאניס (ע״ע) 
איוליט, קרבונטיט (ע״ע) 

הבקע המערב 
אפריקני, וזוב 

בקעות 

חבורה וולקנית אשלננית 
(לויציט — בזלס, סרכי — 
בולט אשלגני) 


בטבע אין הסלעים הסאגמתיים מופיעים בנפרד. באיזור מסוים 
ובתקופה מסוימת מצויים סלעים מאגמתיים שונים, חלקם פלומוניים 
וחלקם וולקניים. קבוצה זו של סלעים נקראת מחוז מאגמתי. 


לסלעים השונים של מחוז מגמאתי אחד קווי אופי משותפים, 
מינרליים וכימיים, כולל אסוציאציות מיוחדות של יסודות קורט, 
והדבר מעיד על מקורם המשותף ועל קשרים גנטיים בין סלעים 
המרכיבים מחוז. מספר המחתות המאגפתיים הידועים היום הוא 
רב מאוד, אך במקומות שונים של כדה״א וברוב התקופות הגאולר 
גיות השונות מופיעים תמיד מחדש מספר מוגבל של טיפוסי מחתות, 
המבליטים בבירור חוקיות פטרולוגית כללית, 

ההפרדה של מאגמה לסלעים שונים נגרמת בטבע ע״י: 1 ) 
הפרדה גראוויטטיווית, דהיינו שקיעה של מינרלים כבדים 
או עליה של מינרלים קלים: 2 ) לחיצה כלפי חוץ של הנוזל מתוך 
דייסת הגבישים ע״י כוחות טקטוניים (לחץ סינון); 3 ) יצירת 
פזה גזית נפרדת, שבה מרוכזים ריכח יתר יסודות נדיפים ואלה בעלי 
מסיסות גבוהה בתמיסה מימית (זרימת גז); 4 ) הפרדת גבישים 
מן ההתכה ע״י הידבקותם אל בועות גז העולות בהתכה (פ לו¬ 


ט צ יה). התהליך נפח גם באזורים תת־וולקניים (ע״ע תלקניזם). 

מצד שגי אפשרית גם התאחדות של סוגי סלע ע״י התכה או 
דיפוזיה. שינויים מסוג זה בסלעים המוצקים נקראים מטסומתיים, 
ובתוצאתם עשוי סלע הסביבה להיהפך לסלע כעין מאגמתי, כגון 
גרניט (ע״ע). סלעים מטסומתיים כאלה שומרים לעתים על מבנם 
הטכסמודלי המקורי. מאגמות ו א י נ מ ר ו ז י ו ת מאגמתיות נוצרות 
לחב באזורי הפרעות בתוך קרום כדה״א. לכן הן מרוכזות לאורך 
שולי הפלטות הטקטוניות, לאורך בקעות שבירה ובאזורים אורוגניים. 
על מיון הסלעים המאגמתיים ע״ע גאוכימיה, עט׳ 83 . 

II . על תהליכי יצירה של סלעים מ ט מ ו ר פ י י ם ע״ע מינרו־ 
לוגיה עט׳ 336 . סלעים מטמורפיים מפתחים בהתאם לתנאי יצי¬ 
רתם טכס טור ו ת שונות. גיבוש בטמפרטורה גבוהה אך בלחץ 

סלעים מטמודפיים חשובים 

לוחה: לדוב שחור- גרגיר סיקדוסקדפי. צפחתיות עדינה ומודגשת. נוצר במסמורפוזו! קלזז של 

חרסיות. משסש כרעסיס 

פילים: דומה ללוחרי■ אד בעל גרגיר קצת יותר גם! לעתים ברק של משי ע״י קשקשי נציצים 

מסודרים'במקביל 

צפחה: גרגיר בינובי עד גם. בעל צסחתיות כרודה" לרוב עשיר בליחות גציצים מסודרים במקביל 

גנייס: גרגיר גם. שבו סחחלסים לרוב פסים ברגירייס של סיגרלים בהירים (קוורצה, פלדשסט) 

ז ~ עם פסים צסחחייפ עשירים נגציציב כהים 

גרנוליס: גרגיר בינוני. מראה לעתים פוליאציה. מורכב בעיקר קח־רצה. סלדשפט ולרוב היפרסתן 

(ע״ע סירוכסן) 1 בוצר בתנאי מטמורסיזם גבוהים 

אקלוגיט: גרגירי. בנוי בעיקר אלמנדירסירוס (ע״ע גרנס) ואומסציט (ע״ע שירוכסן), נוצר מזגאי 

מםסורסיזם קיצוניים 

אסמיבולים: גרגיר בינוני. מורכב אמסיבול (ע״ע) וסלגי 1 קלז (ע״ע פלדש&ט): נוצר מסלעים מאבסתיים 
בסיסיים או מחוורים בתנאי מטמוופידם בינוניים 

שיש: גרגיר בינוני עד גס. בנד גבישי קלציט או דולומיט: נוצר מגיר או מדולומיט במסמורפיזס 

אוורי ושל מגע 

קוורציט: צפוף, בגד גבישים משוננים הדדית של קוורצה 

הדרנפלם: שם כולל לסלעים דקי גרגיר, בעלי גבישים משוננים הדדית, הנוצרים בפטםורסיזם של מגע 

מילונים: נוצר משבירה וטחינה סקטוגית וקטקלוד) של סלעים קודמים. תור ד״תנבשווז החרת חלקית 

פיג 2 תיס: בנד שני סקסעים וביניהם לרוב מגעים אידנולריימו מקטע אחד לדקוקרסי (לרוב קוירצזז + 

פלדשפס) דט ד־ מאג מתי. השני מלנוקרטי, דמד־מסמורשי. נוגד מתערובת של חומד ססמורפי 
וחוסר מאגמתי או סדיפרנציאציה מססורפית. לעתים תוך התכה חלקית של הסלע המקורי. 

או ע״י חדירת חומר מאבסתי לתוך סלע ממם ורפי 

נמוך גורם להתפתחות גבישים קטנים ובלתי אחידים המשוננים הד¬ 
דית; זוהי הטכסטורה של ה ורב פ ל ס. לחצים מכוונים גורמים 
לכיוון המינרלים, אם במקביל לכיוון מסוים (ליגאציה). אם לאורך 
מישורים מקבילים (צפחתיות). סלעים בעלי צפךותיות בולטת נש¬ 
ברים בנקל ללוחות- לפעמים דקים. תנאי מטמורפיזם חריפים גורמים 
לעתים לריכוז מינרלים מסוימים בחלקים שונים של הסלע, סלעים 
מסוג זה, כגון גניים, בנויים פסים מתחלפים, כל אחד בעובי של מ״מ 
או ס״מ אחדים; פסים בהירים גרגיריים, בנויים בעיקר קוורצה 
ופלדשפט, מתחלפים לסירוגין בפסים צפחתיים, ממינדלים כהים. 

התכוונות הגבישים בניצב לכיוון הלחץ נגרמת ע״י: 1 ) סיבוב 
מכני של המינרל; 2 ) עיוות המינרל ע״י גלישה לאורך מישורים 
חלשים בסריג! 3 ) המסת המיברל במקומות הלחץ המכסימלי וגיבושן 
מחדש בצל הלחץ; 4 ) שבירה של המינרל לאבקה וגיבושו מחדש 
בהתאם לשדה הלחצים. 

סלעים מטמורפיים נוצרים בעיקר בשני אזורים בקרום כדה״א: 

1 ) בהשפעת אינטרוזיה מאגמתית, המחממת את סלעי הסביבה 
(מטמורפיזם של מגע); 2 ) באיזור של קימוט הרים (ע״ע אורוגנזה), 
שבו מושפלים חלקים של הקרום לעומק וניתנים להשפעה של כוחות 
עיוות טקסוניים (מטמורפיזם אזורי). 

מספר הסלעים המטמורפייס הוא רב מאד, והם בעלי התפשטות 
גדולה, בעיקר בתוך המסיווים (ע״ע מסיו) הקריסטאליניים. 

III . הפ ׳ הסדימנטרית עוסקת בחקר סלעי המשקע. אלה 
שוקעים מרחיפים, תמיסות או אירוסולים על פני שטח הקדום 
המוצק של כדה״א בטמפרטורות ובלחצים הרגילים של הסביבה. 

לסלעים מקבוצה זו חשיבות כלכלית כמכילי נפט וגז, וכן הם 
מכילים רבים מן המחצבים הלא־מתכתיים הדרושים לתעשיה ולחק¬ 
לאות כגון פוספטים (ע״ע), מלחי אשלגן, מלח בשול (ע״ע), 
חרסיות (ע״ע חרסית), המרי בניה וכר; וגם חלק מן המרבצים המ¬ 
תכתיים החשובים נוצרו בתהליכי שקיעה (רוב מרבצי הברזל, כמעט 
כל מרבצעי המנגן, כל מרבצי האלומיניום). ע״ע גאוכימיה, עמ׳ 83 . 







595 


מטרולוגיה — פטרום 


596 


רוב שסח כדה״א מכוסה 
סלעי משקע! בשטתיס ה־ 

אוקיאניים הם מגיעים ל- 
תב לעובי של כמה מאות 
מסרים בלבד, אך ןבים 
הממוצע על פני היבשות 
נאמד ב 2,000 מ׳. 

עם זאת מהווים סלעי 
המשקע רק 5 % של קרום 
כדה״א. מהם מהווים הר¬ 
מיות ופצלים כ 74% , 17% 

הם אבני חול, 6 % סלעים 
קרבונסיים ו 3% סלעים 
אחרים. 

מיון סלעי המשקע אינו 
אחיד, ושמות הסלעים נקבעים לפי הרכבם המינרלוגי או הכימי, 
ולפי הטכססורה ודרכי היצירה שלהם, 

סלעי משקע חשובים 

בנוי בעיקר קלציס (ע״ע) או ארגונים (ע״ע). 

סוג גיר, בלתי מוקשה, לבך, בגוי לרוב בעיקר קלי¬ 
פות של מיקרו־אורגניזמים. 

בנוי תערובת של קלצים או דולומיט והרפיות. 

סלע משקע. 

סלע קשה בנוי מיקרו־קוורצד, וחומר אופליני. 

בנוי בעיקר קליפות של צורניות (ע״ע). 

בנד בעיקר קליפות צורניות של רדיולריה (ע״ע). 

מכיל לפחות 20% . 0 ־? (ע״ע פוספטיס). 

נוצרים מהתנדפותן של תמיסות מימיות עם״נ שסח 
כדה״א! ביניהם סלח בישול (הליס), קרנליס, סיל־ 

בים, גבם. אנהידריט, בורטים, ניטרטים וכר. 

עשירים בתחמוצות ברזל (המסיט או לימונים)! 

סוגים חשובים הם: בצרי הברזל העקודים, בצרי 
ברזל אא וליתיים. לטריטים ברזליים וכר), _ 

ישנה תלות מסוימת בין 
שלוש הקבוצות הגדו¬ 
לות של הסלעים, המא- 
גמתיים׳ המסמורפיים ד 
סלעי משקע. במהלך 
התהליכים הגאולוגיים 
עשרים סלעים של קבו¬ 
צה אחת לעבוד לאלה 
של קבוצה אחרת, תומר חדש מתווסף לסלעי הקרום ממעטפת 
כדה״א, ותומר של סלעי הקרום עשוי לחזור למעטפת. 

,ץ 00010$ /?> ז 1 >־ 1£01 > 00 ^\\ . 0 — 5 ז 31€ ^\ . 0 .\נ — ץ 0111111 .( 

, 05 ^־ 001 . 0 [ 1968 ״ץ 10 ^ 01077407 ^^ .{ .¥ ; 1968 3 , 40 — 17 

- 1/07 .[ ; 1969 2 ,. 071%474 י ץ 3 ז־ 1 בז 1 ^ 1 , 11 — 011 *^ 11 > 1 >נ 4 י 1 . 0 — מב 81 . 11 ; 1970 
, 1100£€11 ז€^\ ^ — ־מו 1 ־^ X11 .ן — 2€1 ו 1€1 מו׳ 031 .£.$.£ ; 1972 , 5 ^ 1100 

. 1974 145 ס 1%710 

י. ב. 

9 טרונ י וס, 1 י 1 ס — 1115 מ 0 ׳ם€? 03105 — (מת 66 לסה״ג), מדי* 
נאי תמי, מבני־לוריתו של ניתן קיסר! נראה שהוא הסופר 
פ׳ א ר ב י ם ר(ת 16 !נ)ש 1 /.?), שע״פ עדותם של כתה״י היה מחברם של 
ה״סאמיריקוף׳ ושיתם. לפי תיאורו של סאקיטום (ספת־השנים, עמ׳ 
339 — 341 1 תרג׳ ש. דבורצקי]) פ׳ איש המדינה "מבלה היה את 
ימיו בשינה ואת לילותיו במילוי התפקידים ובמנעמי החיים". בכל 
זאת הצליח כפתקתסול בביתניה ואח״כ כקונסול. ניתן קירב אותו, 
וס׳ היה לו "פוסק בהלכות הטעם הטוב" (זמ 1 ל 31 3€ ה״ 61€83 ). 
משהוחשד בעיני הקיסר (בעקבות הקשר של קאל&ורנוס פיסו), 
הביא על עצמו מיתה איטית ובילה את שעותיו האחתנות בשיתה 


עם ידידיו ובשמיעת פזמונים. תיאור מיופה של פ׳ מובא ב״קוו וא¬ 
דים" של סינקיויץ׳ (ע״ע). 

יצירת פ׳, ה 10011 ^ 83 (״מעשי סטיתם״ [ע״ע])׳ או 831:11-30 
("סאטיתת"), נשתמרה בצורה מקוטעת. מתואתם בה גלגוליהם 
המופקתם של 3 פוחזים בדרום־איטליה. הקטע הגדול שנשתמר, 
"משתה טחמלכיו" מתאר סעודה פנטסטית בביתו של עבד משוחרר 
ממוצא אסייתי, עם־הארץ שהתעשר, המגיש תקתבת ראוותנית, אגב 
שיחת־רעים בלאסינית וולגרית מתובלת ביומתת של השכלה. וע״ע 
לטינית, ספרות, עמ׳ 644/5 . ״סאסיריקון״ עובד לאחתנה ( 1969 ) 
לסרט ע״י פ. פליני(ע״ע), 

פ׳ לא אהד יהודים. בפרק 69 של ה״סאטיריקוך מתואר עבד 
המדקלם מה״אגאיס" בהרימו ובהנמיכו את קולו חליפות, כמנהג 
הברברים — וכפי שמעיד בו אדוניו, אין בו אלא שני מומים: "הוא 
נימול וגם נוחר״. בפרק 102 נקשר מנהג המילה עם ניקוב התנוכים 
כמנהג הערבים וצביעת הפנים בגיר כדרך הגאלים. בשיר 24 נטען 
שהיהודים סוגדים לאל-חזיר (ע״ע טקיטוס, עט׳ 889 : פסל חמור 
במקדש! וע״ע פלוטרכום). כאן באה גם הטעות הנפוצה בתקופתו 
(השר מרטיאליס, מכתם 4 4 ! סטראבון, 71 \%, 40,2 ; וע״ע פרסיוס) 
שהיהודים צמים בשבת. 

, 147007 ^ 74 }£ 0474 .? , 1131111 . 0 ; 1954 ,ס 710 ס% 7.10 / 0 471/1507 , 1 מ 83£03 . 0 

; 1968 ,(תרגום גרמני ופירוש) 1000 ^ 50 . 7 ,(.!*) ־ 501111111 . 0 .מ ; 1963 

110771071 110 ' 7 י 31511 ^\ . 0 .? ; 1968 / 0 71 ס 730 ? 5 ס 5 1110 ,ת 2 /ו 511111 

- 714 ) 4 / 0 " 7140405 ) 401077107 !" 5110 0714 . 7 / 0 " 710071 ? $05 " 7110 ; 01/01 

740074 ? 505 10 ( 1 071 5 ? £550 ; 4.71151 1110 . 7 , 111 ) 113111 . 19 . 14 ; 1970 , 101115 

. 1971 , 41451107 415 0714 

ב. ש. 

פטרום — ביור ? 0 ק 61 ת. בלאט' 115 שז 0 ?—(מת 64 [י)),אחדמ 12 
השליחים של ישו(ע״ע) ותלמידו הקרוב. שמו העברי המקורי 
היה "שמעון בד־יונה" או בר יוחנן. ישו כינהו "כיפא" (צור בארמית) 
ופ׳ הוא תרגום יווני לכינוי זה. מתאו של פ׳ ממשפחת דייגים מבית־ 
ציידא, לחוף ים־כנרת. 

לאחר שנעשה תלמידו של ישו, עזב את מלאכת הדייג, דבק ברבו 
והתבלט במנהיגותו. לפי ם$י (ד\^ 16 — 20 ) היה פ׳ הראשון 
שהודה במשיחיות ישו, ואז זכה לתשובתו המפורסמת של ישו: 
"אתה פ/ ועל הצור הזה אבנה את קהילתי ושערי שאול לא יגברו 
עליה. ואתן לך את מפתחות מלכות השמים, וכל-אשר תאסור על־ 
הארץ, אסור יהיה בשמים, וכל-אשר תתיר על הארץ, מותר יהיה 
בשמים". מימרה זו שנודעה לה אח״כ חשיבות גדולה בתולדות 
הנצחת, הבליטה את חשיבותו של פ׳ עצמו, בייחוד אחרי מות ישו. 
פ׳ עמד בראש שנים־עשר השליחים שניהלו את הקהילה הנוצרית 
הראשונה בירושלים, ובתור שמה אף נאסר זמנית על ידי הכהן 
הגדול הצדוקי! הוא גם השיב לסנהדרין בשם כל השליחים שנאסח. 
פ׳ היה מהפעילים בוועידת הכנסיה — שם נפגש עם פאולוס וברנבא 
(ע' ערכיהם) — שהתירה קבלת הגויים לנצחת, בתנאי שיקבלו 
על עצמם כמה מצוות בסיסיות (״מעשי השליחים״ / 30 7 — 11 ). 
באותו מעמד הוטל על פ׳ להפיץ את הנצחת בקרב היהודים. באנטיו־ 
כיה, לשם הגיע פ׳ אחח שעזב את ירושלים, פרץ חב בין פ׳ 
לפאולום בקשר לשאלת אפיה היהודי של הנצרות, פאולום טען כנגדו 
שהוא מכחח את הגרים שקיבלו את הנצחת לחיות כיהודים. אולם 
גישת פ׳ היתה פחות קיצונית מזו של מתנגדי פאולום בקרב הקהילה 
היהודית הנוצחת של יחשלים. לפי מסורת נוצחת קדומה הגיע פ' 
לבסוף לחמא ושם הוצא להורג, בדומה לפאולוס, בשעת רדיפות 
הנוצחם בימי ניחן (ע״ע) קיסר, אגדה נוצרית (המאה 2 ) מספרת 
שם׳ ביקש מתוך ענווה שלא להיצלב כמו ישו. אלא כשראשו למטה. 
במקום שבו לפי המסורת פ׳ נקבר, הוקמה כנסיית פ׳ בחמא. 

לפי מסורת נוצחת קדומה היה פ׳ הבישוף הראשון של העדה 
הנוצר׳ , ת בחמא ובישופי חמא המאוחחם ראו את עצמם יורשיו. 
בגלל חשיבות העיר בקיסחת, עלתה גם השיבות בישופי רומא, 



טרזור וזס 5 עים 


גיר (ע״ע): 
קירטון: 
(ע״ע גיר) 
חוור: 

דולומיט (ע״ע): 
צור (ע״ע): 
דיאטומיט (ע״ע): 
רדיולריט: 
פוססוריט: 
אוואפורטים: 


סלעים ברזליים: 



סעטפו! עליונה של כחר ה*רץ 


דרכי יצירתם ׳ 6 ? ס?עי ם?>קע 




597 


פטרום — פטרום מכלוא 


598 


ומהמאה ה 3 החלו אלד. לייחס גם לעצמם את דברי ישו(מתי ¥1 ^ 
18 — 19 ), בדבר מפתחות השמים. גם תביעות ההגמוניה של בישופי 
רומא בכנסיה כולה הסתמכו על מעמד פ׳ כראשון השליחים 

(דתט 0106 ) 05 ק\, 5 ק 6 :>מ 1 ז?). 

יהדותו של פ׳ ועמדתו במחלוקת עם פאולום הפכו את פ׳ לדמות 
חיובית באגדות ישראל של יה״ב. אגדות אלה, המופיעות בכמה 
נוסחים של ״תולדות ישד, (ע״ע ישו, ענד 435 ) מספרות שפ׳ הוכרח 
לעבור לנצרות ופעל בקרבה לטובת היהודים. נוסח אחר מייחם לם׳ 
את העצה שהשיא לנוצרים שלא לקיים את המצוות ולייסד דת עצ¬ 
מאית כדי לשמור על היהדות מסכנת הנוצרים היהודיים. לפי אגדה 
אחרת המושפעת מחיי הנזיר שמעץ סטילימם (ע״ע נזיר, עם׳ 27 ) 
ביקש פ׳ להתבודד במגדל כדי שלא לבוא במגע עם טומאת הגרים 
ומאכלות אסורים. כן מסופר שבאותו מגדל חיבר פ׳ פיוסים רבים, 
שנתקבלו על ישראל. 

ה א י ג ר ו ת ע " ש פ׳ שבברית החדשה לא הוא כתבן אלא שני 
מחברים שחיו בשלהי המאה ה 1 .האיגרת הראשונה לם' 
הכתובה מ״בבל״ (רומא; שם, ¥, 13 ) אל הנוצרים באסיה הקטנה 
מעודדת אותם בשעת רדיפות, והיא מקור תשוב להכרת האמונות 
וזא־עות של הנצרות הקדומה ותורת המוסר שלה. האיגרת הש¬ 
ניה ל פ׳, שהיא מהחיבורים המאוחרים ביותר בברית החדשה, 
קרובה מבחינה ספרותית לאיגרת ע״ש יהודה ונראה שלש¬ 
תיהן היה מקור משותף. היא מזהירה את המאמינים מפני מינות — 
כנראה הגנוסיס (ע״ע). 

פ׳ הוא גם נושאה של ספרות חיצונית נוצרית קדומה (המאה ה 2 ) 
שנשתיירו ממנה קטעים בלבד: הטפת פ׳ ( 05 ג)^ח 0 ״ ץטנ)ןז^), 
חיבור המטיף לאמונה באל אחד ומתפלמס עם היהדות; האוונ¬ 
גליון ע״ש פ/ הוא סיפור משפטו, מותו ותחייתו של ישו המתואר, 
כאילו, ע״י פ׳ עצמו; חזון ם׳, שנתגלה בפאפירוס יווני, ומתאר 
את חזונו האפוקליפטי של ם׳ עצמו ומה שראה בגן־עדן ובגיהנום. 
ולבסוף מעשי פ/ חיבור יווני שנשתמר בעיבודים שונים ונכתב 
כנראה בשלהי המאה ה 2 . החיבור כולל סיפור מסעות פ׳, הנסים 
שחולל ומסתיים בסיפור צליבתו — האגדה שימשה גרעין לרומן 
הנודע "קוו ואדים" לסינקיויץ׳ (ע״ע). 

באמנות נוצרית מתואר פ׳ בד״כ כאיש קרח, בעל זקן המחזיק 
בידיו מפתח — סמל למפתחות מלכות השמים. 

י. קלוזנר, מישו עד פאולוס, א-ב. 3 1954 ; א. ילינק (עורך), בית 

המדרש, ב, 60 — 63 ; ר, 9 — 14 , 155 — 156 , תרצ״ח 2 ; .* ,מ 550 ־ 8 . 51 
.? 5 ,ם¥\ 10 ,[ ; 1929 , 1£ ז#) 1 זז 0 ז 6 * 114 > 1 ו?ד 1 ק 1 ) 1 16 > %171€$ ד 01 16$ 6% . 7 

1116 1 ) £111 . 7 . 51 /ס $1171116 7116 ,$ת 1 > 1 ז€?- 1 מג^ .{— 6£ < 1 .תץ 0 ד .[ ; 1956 

1/0.116(111 5x0 (11/3(1011$, 1956; 0• 00110131111, 7.'. 1)1$61^16, /4?0$116, 

14071^6, 1962 2 . 

ד, פ. 

9 ?זרוס אלפונסי — ( 51 ב 16£01 ) 1 \^) 1£01181 ^ 7 611-118 ? — ( 1062 — 
1140 [?]'), סופר ורופא ספרדי; יהודי מומר. שמו המקורי: משה 
הספרדי. ב 1106 התנצר ונקרא פ״א מפני שסנדקו בטבילה היה המלך 
אלפונסו 1 (ע״ע) ומשום שהטקס התקיים ביומו של פטרום השליח. 
שתי יצירותיו העיקריות הן 6161-168115 3 גז 11 נ 11 :> 015 (,.הוראת כהן 
הדת״), קובץ של 34 סיפורים המושפעים מן הפולקלור המזרחי 
והערבי, והמטיפים הרבו להיזקק לו. השניה היא 111115115 > ת; ! 018108 
116 ) 6 ! 3 ) 011£11 :>... 111101165 ק 0 1300611661 ) 11 ( ("דיאלוגים שבהם מופרכות 
השקפות היהודים"). ספר פולמוסי זה נגד היהדות, שבו ביקש להצ¬ 
דיק את התנצרותו, בנר בצורת דו-שיח בין שתי נפשות: משה היהו¬ 
די ופ״א הנוצרי. את המחצית השניה של חייו בילה באנגליה כרופאו 
הפרטי של הגרי 1 . פ׳ תרגם יצירות מדעיות מערבית ותרם רבות 
למדע הגאוגרפיה והאסטרונומיה. 

א. אשתור, קורות היהודים בספרד המוסלמית, ב, 172 — 173 , 1966 . 

פטרום דה אל:קו ד׳ אד, ע״ע איי, פיר מ־ 


פטרום דמעי — 1 ת 118 ט 03 616118 ? — ( 1007 , ראתה — 1072 , 
פאנצה), נזיר וקרדינל איטלקי, מהוגי הכנסיה הקתולית 
ומקדושיה. פ׳ התעמק במשפט כנסייתי ועמד בראש בי״ם למשפט 
בראותה" אך בשל נטייתו לסיגוף נכנס למנזר בנדיקטיני. בימי לאו 
0£ (ע״ע) קבל בכמה חיבורים חשובים על המצב היתד של הפנסיה 
והכמורה; הוא גינה במיוחד את המסחר במשרות כנסייתיות (סימו¬ 
ניה). עד מהרה נתפרסם כחסיד הרפורמה הכנסייתית (ע״ע נצתת, 
ענד 343/4 ). השפעתו התחנית בחצר האפיפיור גברה במיוחד בימי 
סטפאנוס ) 0 , שמינה אותו קרדינל. בשנים 1059 — 1070 מילא תפ¬ 
קידים שונים בשליחות האפיפיור והשפיע במישרין על בחירת הא¬ 
פיפיורים ניקולאום 11 ואלכסנדר 11 , מאוהדי הרפורמה. ב 1070 קיבל 
רשות לחזור למנזת. הרעיון המרכזי במרבית כתביו הוא הבוז לחיי 
העה״ז והשבח לחיי בדידות וסיגוף — הדרך היחידה להקניית 
גאולה. פ׳ יצא נגד המדעים והלימודים החיצוניים (דקדוק, תורת 
ההיגיון ופילוסופיה; ע״ע סכולסטיקה, עמ' 997 ) שהחלו לשגשג 
בזמנו, אותם ראה כמסכגים את שלמות האמונה. לדעתו עולות אמי¬ 
תות האמונה על אמיתות התבונה והשכל והשימוש בהיגיון בחקר 
עקרונות האמונה הוא חטא. בחיבורו 3 םת 016 ק 1 ת 1 זז 0 13 ! 1 ׳\ 01 06 ("על 
האל הכל-יכול") הביע כמה רעיונות על הרצון והכוח הבלתי מוג¬ 
בלים של האל, שהקדימו ב 200 שנה את מסקנות אוקם (ע״ע). עמדה 
קיצונית נקט פ׳ בבעיית היחסים שבין הרשות הדתית והחילונית. 
הוא הדגיש את הסמכות המוחלטת של הכנסיה ועמדתו זו בישרה 
את ההתנגשות הגדולה בין הקיסרות לאפיפיורוח שעמדה לפרוץ 
בימי גרגוריוס ¥11 (ע״ע). בין חיבוריו גם: 0011163 3111108113 \ 7 
13605 ) 11 ( ("מאמר בגנות היהודים"). 

,. 0 . 8 . 51 ,;)־ 6 ־ 01 ־ 0 .( ; 1954 .(£ . 8 , 6 ־ 551 ־ 06 .? 

. 1960 ,־< 1 ^>'?/ ־ 1 ״ 1 מנ>^ 1 ־ ־/ 11 ״•<£ 

י. ב. 0 . 

פטרום לומברדוס — 5 ג 11 > 36 נ 1£ ז 1 ס 0 6115 ) 6 ? — ( 1100 לערך — 
1160 ),' תאולוג נוצרי. יליד לומברדיה, למד בבולוניה, 

ברנם ובפאריס, שם הושפע, כנראה, מן הפילוסופיה של אבלר (ע״ע) 
ועמד בקשר עם האסכולה שנתרכזה במגזר סן ויקטור. כמורה לתאו- 
לוגיה בגוטר־דאם השתתף פ' בפולמוס התאולוגי-מטאפיסי שהסעיר 
את פאריס ב 1148 ונודע בהתנגדותו להשגותיו התאולוגיות ד״קיצד 
ביות של דילבר (ע״ע) דה לה פורה. ב 1159 נבחר פ׳ לבישוף פאריס. 

ם׳ חיבר פירושים לספר תהלים ולאגרות פאולוס. אך יצירתו הת- 
אולוגית החשובה, שהקנתה לו את הכינוי 13611161 ) 611 ) 5611 1513815166 , 
דהיינו ״מורה הלכה״, היא ורזנ 1361 )תש)״ 56 011166 ("ספר הפסקים"), 
1157/8 , שבחיבורו החל בשלהי שנות ה 40 . החיבור מחולק ל 4 
ספרים העוסקים: 1 ) בתורת השילוש ובאלוהים: 2 ) בבריאה, בחטא 
ובבחירה בין טוב לרע; 3 ) בישו ובהתגשמותו; 4 ) בסקדמנטים. 
יצירה זו עוררת התנגדות עזה עם פרסומה. השקפותיה הטריני־ 
מאריות הותקפו ע״י תלמידי ז׳ילבר ובמיוחד ע״י יואכים דה פלורה 
(ע״ע). הדי הפולמוס הזד. הגיעו עד לוועידת הלאטראן הרביעית 
( 1215 ), שגינתה את תורת יואכים והכירה רשמית ביצירת פ , , חיבור 
שהפך לספר יסוד בסכולסטיקה (ע״ע). 

,(.־. 5 ^>זז 1 ) 111 ,־/ 5 ־ 41 ־/־£מ־ 1 ״^ 0 ס ־׳־// ,)|־גת 1136 חס־ ..א 

ע 1 //מ־/מ־ 5 מ; 1 מ>> 706 ע)/מ־ןמ!״ 0 ־ 1 ״><;•״>/•/־£־£ , 6 ־ 81611111 ־ 51 .? ; 1932 6 
. 1961 ,., 1 .? , 6 ׳נ 1113 ־ם .? ; 1954 — 1947 , 1-11 .£ 

פטרום מטלוא — 8165611518 5 !! 6 ) 6 ? — ( 1135 — 1212 ), תאולוג, 
מלומד ותוגה דעות מדיני. יליד בלוא ( 81018 ), צרפת. למד 
בפאריס פילוסופיה ותאולוגיה במחיצת ג׳ 1 ן מסולסברי (ע״ע) והש¬ 
תלם אח״כ בתורת המשפט בבולוניה. בשנים 1167/9 שהה בסיציליה 
כמחנכו של המלך הצעיר גולילמו 11 (ע״ע). ב 1174 נקרא פ׳ לחצר 
מלך אנגלית הנרי 11 (ע״ע), פעל בשירותו וייצג אותו בכמה שלי¬ 
חויות חשובות בחצר האפיפיורים. במקביל נעשה ליועצם ומזכירם 
של הארכלבישופים מקנטרןרי. במות המלך, שימש כמזכירה של 



599 


פטרום מכלוא — פטריות 


600 


המלכה היורשת א^אונור (ע״ע! 1191 — 1195 ), אך מעמדו נחלש 
בחצר המלוכה. תרומתו החשובה היא בתחומי היצירה וההתעניינות 
המגוונים שלו. יצירתו כוללת איגרות אל מלומדים ואנשי כנסיה 
(שנאספו בפקודת הנרי 11 ונדפסו בימיו), דרשות, פירוש לספר 
איוב וכתב פלסתר נגד הידיודים, בשם 110130 ( דד 1 ב 1 (> £1 ־ 61 נ} ג״״סס 
מ!נו! ("נגד אמונודהכזב של היהודים"). 

, 1.0 ,.▼££ . 1151 ) .£ת£) . 8 . 8 / 0 75 * 11 * 8 10 * 24 * 50771 ,מ־זש 5011111 ^ 

. 1953 , 209-217 ,!! 4% * 141441 01 * 711 ,. 14 ; 1938 ,( 412-424 

פטך פלינדרז, ע״ע פיטךי, פליבדח. 

פטךיאךך, פפריארכט ( 1121£ ;>ז 3 ת 1 בי!, 11 ^ 12 ־ 31:1 !!), תואר־כבוד 
שהוענק כבר בראשית הנצרות להגמונים בכיתם (ע״ע 
הגמון) העומדים בראש כנסיות מחוזיות, ותחש סמכויות הניהול 
והשיפוט שלהם המקיפות דיוקסות גדולות, מכונה פטתארכאט (ביור 
מ 81 *< 4 ) 1 קז 0 זו; בלאט׳ 18 ו:ו 113 :>ז 13 ז: 31  13 {קע 01 עדינים היוצרים ביחד 
את ההפטיר (תזט 11 ס 0 ץימ) דמוי צמר־גפן. הקור הוא מעין חוט עדין, 
צר מאוד וארוך, בלתי מחולק או מחולק במחיצות רוחב לתאים חד 
או רב גרעיניים. קורים לא־מחולקים הם ^נוציטים. הקורים צומחים. 
מסתעפים, ובנקשות מגע 
עשויים להיווצר חיבורים 
( 083€ דח 13810 ! 3 ) היוצרים 
מעין רשת. הקורים מסר 
גלים לצמש רק לאורך ע״י 
צמיחה קדקדית. מחיצת 
הרשב בקורים רב-תאיים 
נוצרת בהשקעת תמרי דופן 
בצורת טבעת עפ״ג השטח 
הפנימי של הדופן.ההשקעה 
הולכת ונמשכת עד ליצי¬ 
רת המחיצה העגולה, אולם 
תמיד נשאר נקב קטן במר¬ 
כזה. נקבים אלה מאפש¬ 
רים את המשכיות המערכת 
הפרוטופלסמתית לאורך כל הקור. הקורים אינם מתעבים לעולם, 
ואין רואים בהם מחיצות אורך, ולכן אין לם" רקמות אמיתיות. בם" 
שונות נוצחת רקמות מדומות מהצטרפות ומהסתבכות הקורים 
לגופים מאסיוויים. כך נוצרות קשיובות ( 501610113 ) — גושים קטנים 
וריזומורפים (=קורים מאוגדים לארכם היוצרים גופים דמויי־שורש), 
או גופי־פח של הכמהין ופ״־הכובע. תפטיר הם׳ מתפשט בתוך מצע 
הפ ׳ (אדמה, חלקי צמחים או בע״ח חיים או מתים). דרכו נספגים 
המרי מזון ומים — התפטיר המזין — וממנו נשלחות שלוחות מעל 
לפני השטח הנושאות בד״כ את איברי ההתרבות של הם״ — התפטיר 
הגנרטיווי. 

תא הם׳ בנוי דופן ופרוטופלסט. דשן ד.תא (מלבד אצל פ"־ 
בסיסה) בנוי מיקחפיבחלות וחומר בלתי־פיברילרי. סידור המיקח- 
פיברילות משתנה באזורים השונים של הקור. התמרים המרכיבים את 
הדופן הם: כיטיו (ע״ע), כיטוזן, גלוקן, חלבונים וליפידים׳ ובמספר 
מינים — תאית. במינים מסוימים (כגת 16113 מםז 1 ׳) מפוגל הדופן 
לתפש למעין מקפא בנוכחות מים! במיני 011165 ? (מפ״-הכובע) 
מתרבצים בדופן מינרלים, שרפים שמחם דמויי ליגנין שוא מת¬ 
קשה. פיגמנטים שונים המתרבצים בדופן הם האחראיים לספקטרש 
הרחב של הצבעים המופיעים בס״; הפרוטופלסט עטוף בקרום ציטו־ 
פלסמתי ומכיל גרעין ואורגןלות התא — מיטוכונדחד. (גדולות 
במישד), רשת אנדופלסמתית, צנטרוזום וצנטחולים. גופי גולג׳י 
טיפוסיים נדיחם כנראה בם". גרעיני התא קטנים מאוד בד״כ ובעלי 
קרום. 

דרכי התרבות. 1 . התרבות ו ג ט ט י ו ו י ת: באמצעות חלקי 
תפטיר, קשיונות, וכר. 2 . התרבות א ל ־ מ י נ י ת: באמצעות נבגים 
( 1-08 סק 8 ) או קוגידיות ( £13 > 11 זמ>). נבגי ד.פ" ממלאים את תפקיד 
הזרעים שבצמחים העילאיים שם הגורם העיקח בתפוצתן. הם קטנים 
מאש בד״כ, מבנם פשוט ונוצחם בכמדש עצומות. הם בגדים תא 
אחד או מספר תאים. בס" של בתי־גידול מימיים. לנבגים צורת גושי 
פרוטופלסמה עם שוטונים (זואוספוחת). הנבגים נוצחם בתוך מנבג 



ציור 1 . קורי פטריות וטיפוסים שונים של 
מציצות. 1 ) קור בלתי מחולק (צנוציטי) : 
2 ) קורים בעלי מחיצוח־רוחב: 3 ) מציצות 
דמויות שק; 4 ) מציצות מסועפות דמויות 
קורים 




א׳דגיה מצויה (טובה למאכל) 

מיצבסטרום (מפטריות הכרס) 

אלריה מזהבת 

131115 ע ס 3 ־ 21 511111115 

וח 111 ז €0 רח! 1 זן 35 ת^€ץ 1 ^ 

3 חח 3 זו 31 13 ־ 10111 .^ 



טבורית הדת (רעילה) 

10$ ־ 01631 ל 1 )) ס 1 נ 11 י ] חז 0 


משסכנית בלויה (רעילה) 

3 ) 065016 66 ץ 00 )ו 01 


אהלמית ערומה (טובה למאכל) 

13 ) 00 3 ) 5 |ין 1/6 



ירוקת־דשים קיצית (רעילה) מטרינית האגוזים (טובה למאכל) שברירית הצעיף 

05 ) 11 ) 6 ( 0:51 ] וד 111011111 ( 1 ) 51 ) 011 0300103 3 ) 10 (] 6 * 1 030110110303 6113 )^ 5316 ? 



סיבית עדינה (רעילה) 

003 □ 011 ־ 1 60 ץ 0 סח! 


הינומה כותנתית 

00005 ) 00 15 ) 1 ־ 1031 ) 1 ( 01 


שוסרית קשקשית 

3003 ז 11 )) 11 ) 13 ) 63 □ 1 ' 


פטריות בארץ־ישראל 


(צילם והגדיר: ד״ר נ. בנימיני) 


האנצקלופדי־ה העברית 


















603 


פטריות 


604 


עבשי־מים טפילים או ספרופיטים. 

ה$£: £1 :>ץ 1 ז 1101-01 ק £10 > 0 וז 13$1 ?, טפי¬ 
לים אובליגטורים בצמחים. מין 
חשוב הוא ה- 10 ) €0 ת 1 גז 1 ז 1 ץ!ו 0 תץ 5 
1 מ״ 10 :ס 1 י!, גורםיסרטן תפוחי' 

אדמה, שהביא לרעב חגדול ולת¬ 
מותה העצומה באירלנד בסוף ה¬ 
מאה ה 19 ! ה 3 ז 110 ק £10 > 0 רוו 138 יע 
ציור 3 . סכנה סח־פולזנ' של העובש הוא סוג הגורם למחלת שרשים 
השחור 0 ״***״ גטק< ^* ) במצליבים 1000 * 41 ). ב-ץתז 00 
3 ^ 0 נכללים עבשי־מים וגורמי מחלות צמחים: המשפחות הנמוכות 
(:> £3 :> 3 ות 01£ זק $3 ) הן עבשי־מים החיים כספרופיטים על שאריות 
אורגניות. משפחות גבוהות יותר, כמו ש 30€3 ז 0 ק 08 ת 0 ח 6 ? כוללות פ" 
טפיליות בעלות ספציאליזאציה גבוהה הגורמות למחלת הפשותית 
(ע״ע) והכסשיז בצמחי בר ותרבות שונים (ע״ע צמח, מחלות). 
ה 165 ^ץ 1 מ 80 ץ 2 הם בד״כ פ״-עובש יבשתיות ספרופיטיות. זוהי 
קבוצה גדולה ורב־גונית הכוללת מינים רבים. כיוון ההתפתחות 
מצביע על נטית להפחתת מספר הנבגים במנבג — ממינים המשח¬ 
ררים אלפי נבגים מתוך מנבג אחד עד מינים בהם המנבג הוא בעל 
נבג אחד בלבד המכונה קונדיום. ה זססט^ן מסדרת ה 31£5 ז 11100 \ הוא 
בעל התרבות אל־סינית ע״י נבגים, והתרבות מינית בדרך של ג?!טנ־ 
גיומיה. לקבוצה זו שייך גם ה 15 ונ!ס 12 ו 0 ן (העובש השחור), שמיניו 
נפוצים בקרקע ובאוויר, ומתפתחים על לתם לח, ריבות, עור וכר. הוא 
מצטיין בכך שנושאי־המנבגים שלו מסודרים בקבוצות המחוברות 
ביניהן ע״י שלוחות, ומתחת לכל קבוצה של נושאי-מנבגים יש קבו¬ 
צה של ריזואידים. במשפחת ה £3 £ :> 3 ־ 1111101 נ 01 ת 1:01 ״£, טפילים ידועים 
של חרקים שונים. 

2 ) מחלקת פ״-נאדית. מחלקה גדולה ורב־גונית הכוללת 
25.000 — 35,000 מינים. נפוצים בבתי־גידול שונים. חלקם מיקרוסקר 
פיים ואחרים יוצרים גופי־פרי גדולים הנראים לעין. יש ביניהם 
טפילים וגם ספרופיטים. גורמי הנזקים לאדם הם מפרקי הצלולוזה 
וגורמי מחלות צמחים המצרים בשפע בקבוצה זו. לעומתם מצויים 
גם סינים מועילים רבים כמו השמרים או העבשים המפרישים 
חמרים אנטיביומיים. התפטיר בנר קורים מסועפים המחולקים ע״י 
מחיצות רוחב בד׳כ לתאים חד־גרעיניים. הקורים עשרים להסתבך 
זה בזה ולהתקשות וכך ליצור קשיונות או סטח׳מות — ובצורה זו 
לעבור תקופות תרדמה כשהתנאים החיצוניים קשים. ההתרבות האל- 
מינית היא ביצירת קונידיות. ההתרבות המינית מביאה בסופה ליצי¬ 
רת הנאדית המכילה בתוכה את נבגי הנאדית, בד״כ 8 במספר. 

מחזור החיים של פ׳־נאדית, הוא ברובו בצורת תפטיר 
הפלואידי העשר להתפתח זמן רב ולהתרבות התרבות אל-מינית. 
בתנאים מסרמים חל תהליך מיני׳ שעיקרו הוא התלכדות שני גרעינים 
הפלואידים. אלה באים מאיברי מין שונים (אנוזרידיום — זכרי, ואס־ 
קוגוניום נושא טריכוגין — נקבי); מאסקוגוניום בלבד, מאסקוגוניום 

ותאוגטאטיור, או משני תאים 
וגטאטיורים. תחילת התהליך 
היא הפלסמוגמיה — ומתחילה 
פזה די־קריונטית, המתבטאת 
בצמיחת קורים אסקוגוניא- 
ליים (נאדיים), מהם מתפת¬ 
חות הנאדיות. התחלקות ה¬ 
תאים הדי-קריונטיים בקורים 
האסקוגוניאליים נעשית ע״י 
קשרי אבזם — חלוקה מ¬ 
יוחדת שבעזרתה מובטח 
אברי מיו ׳ 6 ? פטריות הנאדית שכל תא בה יקבל שני 


גרעיני בת ממוצא שונה. שני גרעינים הפלואידים, מתלכדים (קריר 
גמיה), ונוצר גרעין דיפלואידי העובר חלוקת הפחתה ועוד 2 
חלוקות נוספות עד ליצירת 8 גרעינים הפלואידים. סביב גרעינים 
אלח מתאספת פרוטופלסמה, נוצרים דפנות, וכך מקבלים את נבגי- 
הנאדית ההפלואידיים (אסקוספורות). אסקוסים ואסקוספוחת עשרים 
להיות בעלי צורות שונות. באסקומיצטים נמוכים האסקוסים חפשיים, 
בודדים או בקבוצות. באסקומיצטים גבוהים יותר הם מקובצים בתוך 
גוף־פרי (אסקוקרפ) בעל צורות שונות, ועטופים בד״כ בקורים 
הפלואידיים, בהם הם תלרים למעשה להזנתם. אסקומיצטים הטרו־ 
תאליים (כגון ^סק^^זין) משמשים באורגניזמים המתאימים מאוד 
למחקרים גנטיים היות שכל נאדית מכילה נבגים שהתקבלו מחלוקת 
הפחתה של גרעין דיפלואידי אחד. 

פ״ הנאדית נחלקות לשתי קבוצות עיקריות: 1 . - 0 :> 1135 ז 4£1 ץ 
£5 ;) 0£ ץת! ; 11 . 61:65 :>ץתו 0 :> £1135 . ל 1 — אסקוסים חפשיים שאינם 
מקובצים בגופי־פרי. היא כוללת את השמרים (ע״ע) וה 11131€3 ־ 111 ק 73 
הגורמים למחלות צמחים המתבטאות בעיוותים של חלקי הצמח, כגון 
— 3118 ״ו 1 ז £0 :> 1 > 3 ת 1 -ע 1 ק 73 הגורמת למחלת עלי השקד ונפוצה גם 
בא״י, לה אסקוסים העומדים חפשיים על פני שטח העלה. 

ב 11 קבוצות רבות, הנבדלות ביניהן לפי צורת גופי-הפרי: 

1 ) ל 5 ש:ו£:>ץוז 01 ז:*> 1 ?, גוף־פרי סגור, חסר פתח (חז 111 :> 11€ ז 0 ז 161$ :>). 
שחרור האסקוספודות נעשה ע״י התפוררות או שבירת גוף הפרי. הן 


ציור 4 . טיפוסים ^וגים של סונידיות ציור 5 . טיפוסי נאדיוח (אסיןוסים) 
והונידיופורים 

כוללות את פ" הקמחו׳ן, ועבשים ירוקים וכחולים כמו ה מז! 1111 נ 10 ת£? 
וה 11115 ) אז 6 נ 81 ^. מחזור חייהן הוא ברובו הפלואידי ובו שלב ממושך 
של התרבות אל־מינית בה נוצרות קונידיות בכמויות עצומות. ההת¬ 
רבות המינית מביאה בסופה ליצירת הקליסטותציום; 2 ) ל-טזץ? 
""סץמזסח, גוף־פרי ( 1 ז 1 ט 1£01 ( 11 זשס), דמוי אגס או בקבוק, ובעל 
פתח דרכו משתחררות האסקוספורות כלפי חוץ. לעתים יש בין 
האסקוסים שערות סטריליות ( 5 ; 8 ץ £1 <ן 31-3 ;>א ו 12 זט 1 ח 0 /ו (על עצי־ 
פת) ו £3 ־ 1 ג 1 ת 111 <ן 5 ק 10£ ׳! 013 (על דגניים)! 3 ) ל 5 :> £1 :>ץךת 0 :> 015 גוף־ 
פת (נ 1 ו 111 :> 016 סק 3 ) דמוי צלחת או ספל, לעתים כדות, ולעתים 
נישא על רגל. הן כוללות את הפזיזות, הכמהין ( 11££1£5 ז 7 ) והמות 
קלות ( 113 ;) 11 ^ £40 — גמצוץ) — הגדלות בעיקר ביערות, וידועות 
כפ ,׳ מאכל לאניני־טעם. בארץ מצויים: כמהת הארנים היוצרת 
מיקותזה עם עצי אות באזות ההר; כמהת השמשון החיה בקשר 
עם צמחי שמשון בצפון הנגב, והגמצוץ החרוטי החי כספתפיט. פ" 
אלה טובות למאכל. 

3 ) מחלקת פ״־הבסיסה מכילה 20,000 — 25,000 מינים, ביניהם 
גורמי מחלות (פהמונים מזלדונות) ופ" הכובע. המשותף לכולם הוא 
חוסר איבת־מין (ההתלכדות המינית נעשית בין 2 קודים סומטיים 
או קונידיות), וכתוצאה מהתהליך המיני נוצתת בסיסות הנושאות 
עליהן את נבגי הגסיסה (קזידיוספורות). נבגי הבסיסה נובטים 










605 


פטריות 


606 




ציור 6 , טיפוסי נופי־פרי כפטריות־הנארית — מראה חיצוני וחתו לאודר (בהנר?ות שונות) 


לקורים שכל תא בהם חד-גרעיני. זוהי הסטדיה 
ההפלואידית, אשר זמן הייה מוגבל. בבוא 2 קורים 
או קונידיות ממוצא שוגה (+ ו-) במגע, חלה 
פלסמוגמיה, נוצרים תאים דרגרעיגיים, המשמשים 
מוצא לסטדיה הדי־קריונטית. התפטיר הדי־קריונטי 
מפותח מאוד, והוא היחיד הנראה לעין בפ" הגבוהות. 
חלוקות התאים נעשות בו (כמו בס" הנאדית} ע״י 
קשרי אבזם ובקור כזה נראים גשרים מיוחדים מעל 
מחיצות הרוחב בין כל 2 תאים שכנים. תפטירים הפלד 
אידים ודי־קריונטים מסוגלים להתרבות באופן אל־מיני ע״י קונידיות. 
בבוא הזמן נוצרות מתאים די־קריונטים מסוימים הבסיסות — בהן 
חלה הקדיוגמיה. נוצר גרעין דיפלואידי העובר חלוקות הפחתה 
ונוצרים 4 גרעינים הפלואידים הנודדים לקצה הבסיסה והופכים 
לארבעה נבגים חיצוניים הנישאים על עקצים — נבגי הגסיסה 
(בזידיוספורות). אלה נושרים בבגרותם או נזרקים למרחקים באמ¬ 
צעות מנגנת מיוחד. נבגי הבסיסה עשויים להיות בעלי דופן דק 
ולנבוט מיד. בנוכחות מים, או להנץ וליצור מסותת משניות (זה 
קורה בקבוצות הנמוכות). בקבוצות הגבוהות יותר יש לנבגי הבסיסה 
דופן עבה, והם משמשים בספורות קימא. בקבוצות הנמוכות נישאות 
הבסיסות באופן ישיר על גבי התפטיר. בקבוצות הגבוהות הן מסו¬ 
דרות בתוך גופי-פרי — בזידיוקרס (סז 03 ס 31 ) 351 < 1 ) בעלי מבנה מיוחד 
ואפייני לכל מין. יצירת גופי־פרי אינה נעשית מיד לאחר ההתלכדות, 
והיא מותנית בתנאים פיסיולוגיים וסביבתיים של הס׳. 

פ״־הבסיסה נחלקות ל 2 בנות מחלקה: 1 . - 110 ) 1 ,! 3 ( 1 ס- 61 ]צ> 9 
65 ז 06 עת 1 ; 11 . 6$ ) 06 ׳< 1 ז 101 ! 3$10 נ 01 ת 1€01 . ב 1 , הבסיסות מחולקות או 
משונצות לתאים, וכל תא מנץ נבגי בסיסה הנובטים ע״י הנצה. 
בקבוצה זו נכללים החלדונות (ע״ע), הפחמונים וה 1611? £1111x1 , להם 
גופי־פרי רכים דמדי־מקסא. בארץ מצדה מקבוצה זו אזנוגית-יהודה 
( 1110136 101113 ־ 3111 6013 ת־ 1111 ) וגם מינים אחרים. ל 11 , בסיסות בלתי 
מחולקות, בד״כ דמדות-אלה, ומקובצות בשכבות הינומיה (־ 0 וסץ 1 ־ 1 
1 מ 111 מ). נבטי הבסיסה נובטים לקור, אצל פ״-הכובע (-ץבת 0 נז 1 € ת £17 
06165 ) נבקע גוף-הפרי לפני הבשלת נבגי-הבסיסה וההינומיה נחשפת. 
אצל פ״-הכרם ( 65 :ו 06 ץת 1 סז 8351 ) נקבע גוף-הפרי רק לאחר הבשלת 
נבגי הבסיסה ויש מקרים בהם הוא נשאר סגור תמיד. גופי־הפרי 
של פ״-כובע עשרים להיות בעלי צורות שונות. הם מופיעים תחילה 
על פני ה תמטיר בצורה של כדורים קטנים בגודל ראש־סיכה, ומת¬ 
פתחים בהדרגה לצורתם האפיינית הסופית. רובו של הגידול נעשה 
ע״י קליטת מים והתא רכות תאים וזו היא הסיבה להופעה ההמונית 
של פ" לאחר הגשם. בפ״-ז־״כובע אפשר להבדיל בין רגל לכובע. 
הרגל היא צדדית או מרכזית. בצדו התחתון של הכובע נמצאת שכבת 
ההינומיה, בה יושבות הבסיסות. ההינומיה עשרה להיות מסודרת 
על גבי בליטות דמרות קוצים, קיפולים או תעלות. במשפחת הדפי 
דפיות ( 1030636 ־ 31 *.£) היא על גבי דפים ( 131116113 ), ובמשפחת 



ציור 7 . מימיו; טיפוסי בסיסה: 0 שטא 5 : ט״וור חייס ׳ 56 פטרית־כונע. 1 . ׳פני 
נכניס ה 58 ואירי 0 ; 2 . תפטיר ראשוני; 3 . חפטיר שניוני; 4 — 5 . רני וכובע 
שהתפתחו טהתפטיר השגישוני 


הנקבובניות ( 30636 ז 0 ק< 01 ?) היא מרפדת שסופרות חלולות. סידורים 
אלה מגדילים הרבה את שטח ההינומיה בלי להגדיל את גוף־הפרי. 
גוף-הסרי עשר להיות עטוף במעטה כללי או חלקי׳ או בשניהם 
(בגיל צעיר). המעטה הכללי עוטף את כל הגוף ושרידיו 
יוצרים נרתיק בבסיס הרגל עם הבשלת הס׳. מעטה חלקי 
עוטף רק את הכובע ושרידיו יוצרים את הטבעת המופיעה על רגל 
הס׳. יש מינים בהם אין שום מעטה, אצל אחדים רק מעטה אחד, 
ואצל אחרים מופיעים 2 . הברה יסודית של כל חלקי פ״-הכובע 
חשובה למיונן ולהבחנה בין מינים רעילים לראויים למאכל, אצל 
פ״־הכרם שכבת ההינומיה נמצאת ומבשילה בתוך גוף־פרי סגור. 
הסידור הפנימי של ההינומיה וסידור קליפות גוף־הפרי שונה בהתאם 
למינים השונים. יש מינים בהם מצד חומר ג׳לטיני בין שכבות 



ציור 8 . צורות ש 5 גופי־פרי שונים בסטריות־בסיסה 


ההינומיה, ובתפיחתו עוזר לפתיחת גוף־הפרי. ע״י כך פורצת רגל 
הנושאת את מסת הנבגים בתוך חומר רירי בעל ריח בלתי נעים 
המושך חרקים. במינים אחרים נפתח גוף־הסרי (אחרי הבשלת הנב- 
גים) ע״י סדקים מיוחדים. והנבגים נפוצים בעזרת זרמי אוויר. 
במינים נוספים אין גוף־הפרי נפתח והנבגים משתחררים רק עם 
שבירחו או רקבובי. 

בא״י מצדות פ״-כובע רבות הגדלות בר (את הפקועית התר¬ 
בותית מגדלים בבתי־גידול מיוחדים, בתרבות). חלק מפ״-הבר טובות 
למאכל, וחלקן רעילות ביותר. ההבדלה בין מינים רעילים לאכילים 
לעתים קשה ובמקרים של ספק, מוטב תמיד להמגע מאכילה. בין 
פ״-הבר הראדות למאכל: 1 . ארג י ה מצויה שהיא פ׳ גקבובנית 
הגדלה ביערות אוח. צבע נבגיה צהבהב-חום. מופיעה בתחילת עונת 
הגשמים; 2 . פקועית השדה (ע״ע פקועית)! 3 . נרתיקנית: 
כובע הפ׳ דביק, בסיס הרגל עטוף בנרתיק, צבע הנבגים ודוד כהה. 
מופיעה בשדות וליד ערמות זבל בחדשים נובמבר-יבואר; 4 יש־ 
ע ו ר א פ ו ר: כובע הם׳ שעיר, צבעו אפור כהה. צבע הנבגים לבנבן 
צהוב. ד.פ׳ גדלה בקבוצות צפיפות מתחת לעצי אוח בעונת הגשמים. 

בא״י מופיעות כמד׳ פ" רעילות מאוד, ביניהן זביבנית האביב 
( 13 ״ 6 צ 1211113 ״.£). מינים מסוג זה הם מהמסוכנים ביותר הידועים 
בעולם, ואכילתם גורמת למוות. סימניה: רגל הנושאת טבעת בחלקה 
העליון ונרתיק בבסיסה. הדפים לבנים ואינם משנים את צבעם עם 
התבגחת הפ ׳ . מצויה בארץ מתחת לעצי אלון התבור בגבעות חול* 





607 


פטריות — פטררקה, פרנצ׳סקו 


608 


חמרה בשרון, בחדשים מארס־אפריל. וע״ע זבובנית. הפטרןנית 
(ס 10 ק £0 ), גם היא פ׳ בעלת מינים רעילים רבים. אלד, מופיעים 
במקומות מושקים באזורי הארץ השונים בחדשי השנה השונים. 
לרגל ר.פ׳ — טבעת, צבע נבגיה לבן בד״כ. 

4 ) במחלקת 1 ) £00 ) 0 ק 1 מ 1 81 ״״?, מקובצות פ" בהן לא הצליחו 
למצוא את השלב המיני. הן מתרבות בדרך התרבות אל־מינית או 
וגטטיווית. ישנם פרטים בהם קיים רק התפטיר. רובם ספדופיטים, 
אבל ישנם גם טפילים גורמי מחלות לצמחים, בע״ח ולאדם. התפטיר 
בד״כ בעל מחיצות, ואיברי ההתרבות האל־מינית דומים בד״ב 
במבנה ובסידור לאלה של פ״־הנאדית. ההנחה היא כי רוב מיני 
המחלקה הם סטריות קוגידיאליות של פ״־הנאדית בהן השלב המיני 
נדיר בטבע, או טרם נתגלה, או שאמנם אבד במשק ההתפתחות. 
חלק קטן מהם שייך לפ״־הבסיסה. המיץ מתבסס על המבנה והצבע 
של התפטיר ואופן ההתרבות האל-מינית והנבגים. 
ר׳ לוח צבעוני בכרך זה. 

ט. רייס - י. רינרט, כמהין ופטריות. תשי״ב! ז. הרשנזון, סטריות 
בר רעילות לאדם בארץ (טבע וארץ, ג), תשב״א! הנ״ל, סטריות 
מאכל בישראל (שם, ו), תשב״ד! •* 4 ־ 7 0 16 זוו .יד .ע- 01£ ״\ . 4 .ע 
; 1949 ,? 10102 ) 01 ? 1711 ) 1 ? , 5 שת 0 ן , 0 .$ —־ 1 ^ 3111 ■{ .£ ^ 1947 < 11 — 1 ,* 14718 ? 

.[ ; 1952 , 148£1 ? / 0 1 ( 407?(1010§? 0714 70x0710771 ! י ץש 55 ש 3 .א .£ 

- 1105, 1711x0 \סק 1€%0 ^ .{ . 0 ; 1953 , 10017 ) 7004 1 ) 072 17007725 ) 145 ) 1 |!ז>) 0 ק 
04.121 11 ) 013 ז 1 ז 111 זז 1 ן>! 1 ן *!, 
(31x16 ! ססזי מטס -מזמז זויבסג - 
0(11116 3011 ) 11 |) 6 ) 1 ) 01 ץ X1(101101 


דיוהנו של פטררסה ככת״י לאטיני ם 1 ז■ 
סאה ה 14 (הספרית הלאומית, פאריס) 



609 


פטררקה, פרנצ׳סקד —פיאזו־אלקטריות 


610 


לשיאים. — יצירתו הפיוטית הבלתי־גמורה׳ £1 מ 0 ״ 11 ("הבצחונות": 
התחיל בה ב 1357 ), הכתובה איטלקית, בטרציבות (ע״ע) כדוגמת 
"הקומדיה האלוהית" של דנטה (ע״ע), מתארת בשישה שערים, או 
"נצחונות", מעין התפתחות רוחנית: האהבה, הביישנות, המוות, 
התהילה, הזמן והנצח האלוהי. נושאים ומוטיווים אלה עתידים היו 
לשוב ולהופיע בכל שיריו: ייסורי האהבה, ניגודי הרגשות והגיגיה 
המפותלים של הנפש האוהבת, תחושת המוות, אהבת התהילה 
ושברירותה, כיסופים אל הנצח האלוהי ואל השלווה האינסופית. 
אולם מבחינת הצורה והליטוש הסיגנוני אין "הנצחונות" דומים 
להשגיו של פ׳ באוסף €ת 11 ? (או 6 ז 6 נת 20 ת 03 , כפי שהאוסף מכונה 
עתה)* זהו מכלול של 366 יצירות פיוטיות מסוגים שונים: 317 
םו;טות, 29 קאנצוגות, 9 סיסטינות, 7 באלאטות (ע״ע בלדה), 4 מאד־ 
ריגאלים! הוא נחלק לשני שערים "על חייה ומותה של הגברת 
לאורה״ ( 263 ועוד 103 שירים). השירים נתחברו בשנים שבין 
1330 ו 1374 , אך אין לקבוע בוודאות את זמן חיבורם. הם מתרכזים 
סביב מספר מוטיווים מוגבל ומובעים באמצעות אוצר־מלים מצומצם, 
באופן שאין תשומת־לבו של הקורא מוסחת ע״י התוכן הסיפורי או 
ע״י האנקדוטה: היא משתהה בהקשרים בין הביטויים, בצורניות 
הבלתי־אישית המלוטשת, במבנה המפוסל והמדויק. הסיפור הלירי 
של הנפש האוהבת מתאר את מסעו הרוחני של אדם שזכה להת־ 
גלותה של מעין שכינה בדמותה המופתית של לאורה! אין זו הדמות 
המרכזית של ה״קאנצו׳ניירה" בלבד: היא מרכז הווייתו של הפייטן. 

ם׳ אימץ את המבנים הצורניים של שיריו מן הירושה הטרובא־ 
דורית הפרובנסאלית ומן "הסיגנון המתוק החדש" של השירה הלירית 
האיטלקית (ע״ע איטליה, ספרות) שקדמה לח אך בידיו הם הגיעו 
לשלמות נדירה. הסונטה (ע״ע), כפי שעוצבה על־ידו, שימשה צורה 
מופתית למשוררים רבים אחריו. במשך יותר מ 200 שנה כתבו 
שירים, במיוחד סונטות, בהשפעתו. הפטררקיזם היה במשך 
תקופה ארוכה אפנה באירופה המערבית כולה (אף בשירה העברית 
באיטליה : ע״ע לוצטו, אפרים). 

פ' הותיר אחריו יחשה כפולה: הפטררקיזם וההומניזם. 
בבולמוס שבו חשף את אוצרות התרבות הרומית שנשתכחו ופירשם 
מחדש לבני דוח, בעידוד שהעניק לחוקחם לגילוי כ״י עתיקים 
ופרסומם, בגישה הביקרתית שהוכיח בכל תחומי־הידע (תאולוגיה, 
גאוגרפיה, רפואה, איצטגנינות) וכלפי מסגרות החברה, קבע פ/ 
אבי ה ה ו מ נ י ז ם, את הלכי־הרוח של תקופתו ושל החחת שא¬ 
חריו. בהשראתו נוסדו האוניברסיטות של פיזה ( 1343 ), של פירנצה 
( 1349 ), של פאוויה ( 1361 ). קטחגיו על היסודות החפפים של 
המדע בימיו, על הסכולסטיקה עתירת-המלל והחקה מתוכן, על 
שיטות ההוראה והלמידה, סללו את הדרך לגישה מדעית יותר בכל 
התחומים, ובמיוחד בחקר ההיסטוריה. איגרותיו ומסותיו, שמספוץ 
מגיע למאות, מעידות על סקרנות בלתי־נלאית להכיר את הה 1 וה 
ואת העבר באמצעות עדרות בכתב, שחדים ארכאולוגיים, בומים־ 
מטיקה והסתכלות בטבע. פ׳ קירב את דורו אל נכסי העבר ועורר בו 
את התשוקה להשכלה כללית, משוחררת מדוגמות וממוסכמות! 
בכך תרם תרומה עצומה לתנועת התחיה. 
וע״ע איטליה, ספרות! הומניזם. 

הוצאות של כתבי פ׳: ז/־>מ 0 'מ 8 מ ,(. 1 מ) . 31 513 :>? . 9 ? 

;* 1960 ,!/מסד׳: •> 16 <ז 1 ? ,(. 1 מ) <זו> 19 .? ;. 0 1926 .'׳/ / 1 > ז־ת^ו) ) 11 ) 1 ! 

. 1964 , £7-0 >מ 30 מ 08 ,(. 04 ) 00116111 . 0 

ל. גולדברג, ס. פ., מבחר שירים (כולל מסה על חייו ותקופתו), 
1953 ; י. בורקהארם, תרבות־הריניסאנס באיטליה, תשי״ג 2 : - 11311 . 11 
0114 .? , 110111 ; 111 . 11 .( ; 1931 ,.? ) 11 $)* 1 {>ד 1 ץ 1 5 ) 0151 ? $)* 1 , ¥0116 
. 11 .£ ; 1947 , 10:0 ) 11 ) 1 .? , 11 1 11 3110¥11: 11 . 0 ; 1943 , )) 1 ז 0$$0 ) 11 ).? ) 111 
( 0 )( 1 * 1 , . 16 ; 1955 ,.? / 0 $\ 05 ^ 0011 )( 1 * 1 ) 1/1 מיו $) 11 ) 5114 , 91116115 ) 

%71$ )$ו 4 ׳> 1153111 ? , 110550 .״ 1 ; 1952 6 ,ס!!?)))■!? 11 , 0 ת׳} 5 ק 53 . 19 ; 1961 
1 ) 1 > 11 ) 11 ) 0 ? 7120 ) 51 )?$)'* 1 , 1901011 . 11 ; 1961 3 , 351 — 245 , 1 ) $1051 

.״ 1965 ,.?.? . 80500 . 11 ; 962 ! 

מ. ל. 


פיאז־ה, משה — 16 >גנ 1 ? 111084 — ( 1890 — 1957 ), מדינאי 
יוגוסלווי. נולד למשפחת סוחחם ממוצא יהודי ספרדי. 

בהיותו בעל כשרונות אמבותיים וספחתיים, השתלם בפאריס ומינכן. 
ב 1920 הצטרף למפלגה הקומוניסטית היוגוסלווית יערך את שמעונה 
הסאטיח. בשנים 1925 — 1939 ישב בבתי כלא ושם הכיר את טיטו 
(ע״ע) וקשר עמו קשח ידידות הדוקים. בכלא עדך פרסומים, עסק 
בציור ובתרגום "הקאפיטל" של מרכס ועלה בהיררכיה המפלגתית. 
בתום תקופת מאסרו שוחרר ם׳, נכלא שנית, ושוחרר במארס 1941 
ערב פלישת הנאצים. "הדוד יאנקו", סינרו הפרטיזני של פ׳, היה 
יד ימינו של טיטו במלה״ע 11 . פ׳ היה ממונה על ארגון השלטון 
האזרחי בשטחים המשוחרחם, קומיסאר היל האספקה וראש ועדת 
החקיקה. הוא נפגש עם הצנחנים מא״י, סייע לשאחת הפליטה ותמך 
במתן התח עליה לישראל. פ׳ התייצב לימין טיטו בעת הקרע עם 
סטלין והתקיף קשות את הרודן הרוסי. מ 1946 שימש סגן נשיא 
נשיאות המדינה ומילא שליחרות דיפלומטיות בכירות. ב 1953 נבחר 
לנשיא "בית הלאומים" (הבית העליון). היה מחלוצי מדיניות אי־ 
ההזדהות ומארדיכלי גוש המחנות הניטרליסטיות. מת בפאחס 
בשליחות פרלמנטחת. 

פיאואי ( 14111 ?), מחנה בצפון־מזרדו ברזיל. שטחה 250,934 קמ״ר. 

1,680,954 תוש׳ ( 1970 ). רוב שטחה נכלל בתחומי הרמה 
ד״ברזילית (ע״ע ברזיל, ענד 582/3 ) המשתפלת לצפון־מערב אל נהר 
פארנאיבה המהווה את גבולה המערבי של פ׳ ואל מישור החוף 
האטלנטי שקטע קצר ממנו נכלל בתחומי פ׳. פני הרמה שטוחים 
יחסית פרט לרכסים נמוכים ורבחת המנוקזים לנהר פארנאיבה. 

, 82% משטח פ׳—ערבה צחיחה־למחצה ונתונה לבצתת. רק הצפון׳ 
המקבל מעל 1,100 מ״מ בשנה, מכוסה יער טרופי. ם׳ היא מהמחנות 
הפחות מפותחות בברזיל. כלכלתה מתבססת על גידול בקר המהווה 
כ % מערך הייצור. כן מגדלים דקלי באבאסו (להפקת שמן), מניוק, 
אוח וקנה־סוכר. התעשיה מועטה ועיקרה ייצור טכסטיל, מזונות, 
משקאות וכימיקלים. רוב האוכלוסין מרוכזים לארך נהר פארנאיבה. 
העיר הגדולה ביותר היא הבירה קתינה ( €51113 :!€?*; 181,071 תוש׳ 
ב 1970 ) השוכנת ע״ב פארנאיבה. 

פיאזו־אלקטריות, (מיוו׳ נס^!״ — לוחץ), תכונת גבישים 
חסדי מרכז סימטריה ליצירת מתח חשמלי בזמן עיודתם 
המכאני ולעיוותם המכאני — בזמן הפעלת מתח חשמלי עליהם. 
גבישים פיאזו־חשמליים (גפ״ח) הם אנאיזוטרז׳פים ולכן שובה מקדם 
הם׳ בצירי-הגביש השונים. בחמרים רבים קשורה ד,פ׳ ב^רואלק־ 
טריות ואינה קיימת מעל טמפרטורת־קירי. וע״ע גביש, ענד 238 : 
חשמל, ענד 185 ; מגנטיות; סימטריה; קריסטלוגרפיה; פרראלקטריות. 


חמרים פיאזו-חלקשריים חשובים 


ש ים חגים אפיי־ניים 

סמרסורד 

גבולית 

קבדש הפיאזד 
אלקסריוח 
*י ־ 10 

(קולון/גיוסו! > 

ועיר 

הקריסטל ו¬ 

ד, ח י ס ר 


(€־) 

גרפי 


גרפוסון 


+550 

<114 



45 

54 

4125 

סלח דוש ל 



+ 12 

436 






בריום סיסאנאט (גבישי) 

*לקטרל־אקוססיים 


34 ־ 

431 



+ 86 

(133 


גרםוס 1 ן (מ 1958 ) 

סס 1 

260 + 

78 ־ 

190 + 

(115 

(131 

(133 

3 ריום טיסאנאס 
(קרמייהוליקריססלמי) 

מכשירים אלקטרדןןקוססייס 

120 

+ 48 

1136 

אם וניד דויסימן סוםסאם 



1.5 ־ 

(114 

(310?) 

מכשירים אלקט רו־א והטייס 


+ 21 

436 

אשלגן דדסימן סיספאט 



+ 1.3 

41 * 

<1(0?) 

מכשירים אולטרודסונייס 

550 

+2-3 

(111 

קרוארץ 

(וזססק בסיס 2,000 ואט/סמ״ר)! 
שעונים! ויסות תרירויוח! 
סינון גלים (כסיסזין) 


0.7 ־ 

(114 


מכשירי שדידה 


3.6 

1115 

טורסליו 



1.8 

1333 




0.3 

(131 




0.3 ־ 

422 

אבץ ג 6 רי 



3.2 ־ 

<114 




611 


פיאזו־אלקטריות — פיארכרג, מרדכי זאב 


612 


גפ״ח מותאמים לעבודה בתדירות גבוהה (מעל 100 קןגקרץ, 
בגבישי קווארץ) בגלל מבנם המוצק, גדלם הקטן ותדירות התהודה 
המכאנית הגבוהה שלהם. תגובתם אחידה ומדויקת: מגבישי קווארץ 
בנו שעון, המדויק יותר מסיבוב כדה״א סביב צירו. משתמשים בגפ״ח 
כאוסצילטורים (ע״ע) לוויסות משדרים ומקלטים, במכשירים 
אלקטרזי-אקוסטיים רבים (מיקח׳סון־גביש, הראש־הקולט במקול [גר¬ 
מופון, ע״ע], מכשירי־הד לגילוי צוללות או למדידת עמקים, מכשי¬ 
רים אולטרד.-ם(ניים לניקוי או לבדיקת מתכות, וכד , ) ובמכשירי 
מדידה לרעידות מכאניות. וע״ע אולטרה־קול, עפר 868 ! אזביה, עמ׳ 
380 ; גרמופון, עמ׳ 389 ; צוללת; תהודה. 

הם׳ נתגלתה ע״י האחים קירי(ע״ע) ב 1880 . לשימושים המעשיים 
בם׳ קשור במיוחד שמו של לנז׳ון (ע״ע). המרים פיאזו־אלקטריים 
חשובים אחרים: אתילן דיאמין טרטראט: עופרת סטרונציום טיטא־ 
נאט צירקונאט ואחרים. וע״ע טורמלין; קורצה; רושל, מלח. 

יא. ש. 

פייאטיזם ( 1:15111 ;>״!! מלאם׳ 16135 ק — אדיקות; דבקות דתית), 
י תנועה פרוטסטנטית בקרב הכנסיה הלותרנית בשלהי המאה 

ה 17 ובמחצית הראשונה של ה 18 . מחוללה היה י. פ. שפנר (.?.! 

1 /•? 

ז 6 ת:> 11 < 11 ( 11101 { 11 ס 0 ) בלייפציג, הטעים במיוחד את חקר 
המקרא השיטתי והפילולוגי ויצא נגד הפרשנות המקראית והפילו¬ 
סופיה הדוגמתית הלותרנית. באוניברסיטת האלה, לשם עקר אח״כ, 
הפך פרנקה לדמות המרכזית של התנועה; ביסוד הם , העמיד את 
הדרישה לחזרה בתשובה כתנאי לחסד ולהתחדשות רוחנית. בהנהגתו 
קיבל ה.פ׳ אופי סגפני ופעלתני. בהאלה הקים פרנקה מספר מוסדות־ 
חינוך (בתי-מחסה ליתומים, בית הוצאה לאור, מכון למקרא, פנימיות, 
ומכון להוראת שפות מזרחיות למיסיונרים) ששימשו בסיס ודחף 
לפעילות המיסיונרית הענפה של התנועה. מכאן התפשט הם׳ אף מחוץ 
לגבולות גרמניה(אנגליה, סקנדינוויה, רוסיה, הודווצפון־אמריקח). 

בראש מוקד אחר של הם׳ עמד הרוזן ניקולאום לודוויג צינצנ־ 
דורף (£ז 0 ^מ 26 ת 21 ; 1700 — 1760 ) שהתחנך ב״פדגו׳גיום" בהאלה 
והושפע מאוד משפנר, שהיה סנדקו, ומפרנקה עצמו, למרות 
שצינצנדורף לא ראה את עצמו כחסיד הם , . ב 1727 הקים צינצנדורף 
בך.ךנד,וט שבאחוזתו את הכת הדתית "האחים המוראח־יים" (ע״ע 
אחים צ׳כיים; הרגהוטיים). במרכז אמונתה עמדה הדביקות בישו 
המושיע ובמופת המוסרי של חייו. חברי הכת נתנו ביטד רגשי נמרץ 
לחווייתם הדתית בשירת הימנונים דתיים; הם גם הרבו בפעילות 
מיסיונרית והשפעתם על ההתעוררות האוונגלית באנגליה (ע״ע 


מתודיזם) היתר. מכרעת. תנועת הפ׳ חסרה מנהיגות מרכזית אחת, 
ומוקדי הם/ עם שעמדו ביחסי גומלין, היו עצמאיים לחלוטין. 

הם׳ מעולם לא היה לכוח פוליטי דוגמת הפוריטניות, ואף לא 
היה, למעשה, תנועה חברתית לשיפור החברה, אבל השפעותיו הר¬ 
בות בתחומי הדת, החברה והרוח ניכרות גם בימינו. גם היש קיימות 
קבוצות אנשים הרואים את עצמם כפיאטיסטים, בייחוד בגרמניה 
ובארצות סקנדינוויות. הדתיות הנוצרית בפינלנד למשל, רוויה 
פ , . הם׳ חשף את חולשת הסכולסטיקה הלותרנית ופילס דרך להת¬ 
עוררות התאולוגית של המאות ה 18 — 19 (ע״ע נצרות, עמ , 351/2 ) 
ולמחקר השיטתי של כתבי-הקודש; יותר מכל ניכרת תרומתו לחיי 
הכנסיה ולספרות ההימנונים הדתיים. הם׳ השפיע גם על תנועות 
דתיות דומות בארצות אחרות; לזכותו יש לזקוף מפעל מיסיונרי 
רב־הקף ופעילות נמרצת בתחומי הסעד, הצדקה שחינוך. יחסם של 
חסידי הם , — וכן יחסו של ציגצנדורף — אל ה י ה ד ו ת ואל היהו¬ 
דים היד. חיובי ביותר מראשיתו. היהדות נראתה בעיניהם כמעט 
כשוות-זכדות. התל בשפנר התנגדו חסידי ד.פ׳ למיסיון בין היהודים 
שיו ביניהם שדגלו במתן שיווי-זכויות אזרחי ליהודים. גם היש רוב 
חסידי הם , אשדים את שיבת־ציון ומדינת ישראל. 

, 196111 :>!* .ז .{ ; 1880-1886 , 1-111 7 ) 71 ) 1 ו/) 1 <{) 7 ) 0 , 1 <[:> £115 . 4 

^) 717170711 ( 0 , 6 ) 011161 ) 1,3 . 5 ; 1954 , 117 /) 1 < 7 ))<> 1 \ 01717117771 7/1 ) 1071 ^ 

- £6 מ £7771 16 , ..א ; 1959-63 ,ע — 1 ו : %7 ) 7 ^ 7107 10 >,.! 861,0 . 0 171 

-) £11071% / ס ) £17 ) 711 , 166 ) 81061 .£ .? ; 1960 ,) £7171111171 16 ,/) 1€/1111  18 ז 10 ז 53101 ) 
בקופנהגן ואצל ברינג וקוד (ע׳ ערכיהם). אח״ב עבר לפאתולוגיה 
ובשנת 1900 נתמנה פרופסור מן המניין וראש המכון לאנטומיה 
פאתולוגית בקופנהגן. פ׳ עסק תחילה בבעיות הדיפתריה ובקשר 
בין שחפת האדם לשחפת הבקר. מ 1907 התמסר למחקר הסרטן 
וב 1913 פרסם את תגליתו בדבר גרימת סרטן בחיות־מעבדה. על 
מחקרים אלה הוענק לו פרס נובל ברפואה ופיסיולוגיה ב 1926 . 

פיבל, ברתולד ( 1875 , פורליץ [מוראוויה] — 1937 , ירושלים), 
מנהיג ציוני וסופר. יסד בברנ 1 ארגון סטודנטים ציוני 
ב 1893 למד משפטים באוניברסיטת וינה, התיידד עם הרצל 
וסייע לו בארגון הקונגרס הציוני ה 1 . ב 1901 ערך את השבתון 
הציוני ז ¥61 \ 016 . במאמריו הדגיש את ההכרח שהציונות תביא 
גם להתחדשות החיים היהודיים החברתיים והרוחניים בגולה. יחד 
עם ויצמן, בובר (ע , ערכיהם) ואחרים ייסד את "הפראקציה הדמו¬ 
קרטית", שפעלה באופוזיציה בקונגרס ה ¥. כן ייסד, יחד עם מבד, 
לילין ואחרים את ה 61138 ^ שהו״ל בעיקר תרגומים 

מהספרות העברית והיידית לגרמנית. ב 1903 , לאחר פרעות קישינב, 


כתב את 150111069 .£ 10 5 ־ 61 :}נ 13553 ז 1 ת 6 (>ס[ 016 , שזעזע את דעת 
הקהל. פ׳ תרגם בכשרון רב יצירות של סופרים יהודיים מזרח אירו¬ 
פיים ( 1914 , 11311611 0086 [) ובייחוד את שיריו של המשורר מורים 
רוזנפלד. ב 1919 שימש יועצו של וייצמן בלונדון וב 1920 נתמנה 
למנהל קח היסוד. ב 1933 התיישב בירושלים. 

ח. ויצמן, מסה ומעש (מפתח בערכו), תש״ם! ב. פ/ האיש ופעלו, 

תש״ך. 

פיגו, ארתור ססיל — 8011 !? 0x11 זנ 1 ו 1 ז־>\ 1 — ( 1877 — 1959 ), 
' כלכלן'בריטי. יורשו של אלפרד מרשל (ע״ע) בקתדרה 
לכלכלה מדינית בקימבריג׳, מ 1908 עד מותו. פ׳ היה אחרון גדולי 
האסכולה הנאו־קלאסית בכלכלה והצטיין במחקריו בכלכלת הרווחה. 
ספרו העיקרי: ^ 0113 ^ 0£ £000001105 6 !וד ("כלכלת הרווחה"), 
1920 (עיבוד מוקדם, 1912 ), בו ניתח ם׳ את השפעות הפעילות הכל¬ 
כלית על רווחת החברה ועל הקבוצות והמעמדות השונים בה. פ׳ 
חקר גם בעיות מדיניות מכסים, אבטלה, מימון ציבורי ופיתוח 
תעשייתי. עניינו בבעיות של רווחה כלכלית הניתנת ליישום במצי¬ 
אות עשהו לאחד מגדולי הכלכלנים של המאה ה 20 . חלקים רבים 
מעבודותיו שעניינם מונופולים, תמחיר השירותים הציבוריים וקביעת 
השכר במשק היו לנכסי צאן ברזל של מדע הכלכלה, עד שאינם 
מזוהים עוד עם ם׳ או עם שיטתו. ב 1925 הציע פ׳, שהיה אז חבר 
בוועדת צ׳מברלין לשיטת המטבע, לחזור לסטנדרד הזהב ולשער 
החליפין שמלפני מלה״ע 1 — המלצה נגדה יצא בתקיפות קינז(ע״ע). 

פ׳ שימש חבר ב״ועדה המלכותית למס הכנסה״ ( 1919/20 ) 
ובשתי ועדות ציבוריות לשיטת המטבע ( 1918/9 ; 1924/5 ). אולם 
בהדרגה התבודד, התנתק מפעילויות ציבוריות, ופרט להרצאותיו 
בקימבריג׳ לא בא בקהל. 

מכתביו האחרים של פ': £000001105 11601 !ןק\! ס! 5 ץ £553 ("מסות 
בכלכלה שימושית״), 1923 ; 513105 ־׳<־ 1110031 ;! 5 ) 0 £000001105 766 
(״כלכלתן של מדינות נייחות״), 1935 ; 011001100 ־ 1011 : 1000016 

£000010105 10 (״ הכנסה: מבוא לכלכלה״), 1946 . 

11 ) 011110 ? 11 תם £000061105 0£ .־ 0111 ( ■ת 03 ) . 7 > . 4 . .מ 0 <' 111 !״ 1 - 0 - 3 ז 

. 1960 ,( 150-155 . 1 עצ\ ,. 50 

פיגר, עזךיה ( 1579 , ונציה — 1647 , רוויגו), רב נודע. בנעוריו 
עסק הרבה גם בלימודי חול, ולמד גם באוניברסיטה של 
ונציה. אח״ב הקדיש עצמו ללימוד תורה. ב 1607 היה לרב בפיזה, 
ושם כתב את רוב ספרו בהלכה — מן הקלאסיים בספרי האחרונים — 
"גידולי־תרומה" (ונציה, ת״ג), שהוא פירוש ל״ספר התרומות" של 
ר , שמואל סרדי בדיני ממונות ("חושן משפט"). באותן שנים היו 
מסכתות הש״ס נדירות באיטליה, לאחר שריפת התלמוד שם ב 1553 , 
ולכן קשים היו התנאים לחיבור ספר כזה. הוא השלים את הספר 
בוונציה, לשם חזר פ׳ ב 1627 , ובה פעל כדרשן־מוכיח לקהילה הספר¬ 
דית. תוכחתו עוסקת בנושאים כהקמת תיאטרון בגטו, הלוואה בח¬ 
בית, מריבות פנימיות, היחס לאנוסים וכד׳, ומשמשת מקור היסטורי 
חשוב. קובץ דרשותיו, "בינה לעתים" (ונציה, ת״ח), נתחבב ביותר 
ונדפס עד היום כ 50 פעם. כמה מתשובותיו בהלכה נכללו בספרי 
פוסקים בני־זמנו. 

א. אפעלבוים, ר' ע. ם׳, תרס״ז < מ. שולוואס, חיי היהודים באיטליה 

בתקיפת הדיניסאנס (מפתח, בערכו). תשס״ו; ח. ר. רבינוביץ. דיוקנ¬ 

אות של דרשנים. ק״נ—קנ״ח, תשכ״ז. 

פיג׳י ( 1 [;£! בפיג׳ית: ויטי), קבוצת איים בדדום־מזרח איי מלנזיה 
(ע״ע) שבאוקיאנוס השקט ומדינה ריבונית. 18,272 קמ״ר, 

548.000 תוש׳ ( 1972 ). בקבוצה 800 איים ויותר, רובם זעירים, ואלפי 
שוניות קוראלים. 2 הגדולים שבהם: ויטי לוו (״׳ £65 ¥111 ; 10497 
קמ״ר) וונואה לוו (ג!י\ £6 ¥30113 : 5,534 קמ״ר). כ 90 איים מאוכ¬ 
לסים בקביעות וב 20 איים האוכלוסיה עונתית. 



615 


פיג׳י — סיגל, פריץ 


616 



סינ׳י: טראה כ 5 לי ש 5 סובה הבירה (קהאנטוס. צ' 5 ם: ב. רייט) 


האיים הם החלק הבולט ביותר באגפו ד.צפובי־מערבי של רכס 
תת־ימי גדול, הנמשך במערב האוקיאנוס השקט, מאיזור הקוטב 
הדרומי לקרבת קו המשווה. מדרום ומצפון־מערב לאיי פ׳ אגני־ים 
שעמקם יותר מ 5,000 מ/ כ 150 איים בנויים בעיקר סלעים געשיים 
צעירים. הם בעלי תבליט חריף וביתור קיצוני. באיים הגדולים 
שיאים רבים מעל 1,000 מ , . הפסגה העליונה, הר טומאנאיאיווי 
( 1 ׳\ 101030211 ') 1,324 מ׳. שאר האיים הם איי קוראלים נמוכים 
(עד 30 מ׳), רבים מהם אסולים (ע״ע). טורי שוניות קוראלים 
מצויים בחופי האיים הגעשיים ובקרבת חופי האיים האחרים עד 
למרחק כמה עשרות ק״מ. 

האקלים טרופי חם ולח. הטמם׳ הממוצעת בחודש הקר ביותר 
(יולי) — ״ 24 (על חוף הים) ובחודש החם ביותר (ינואר) — ״ 27 . 
גשמים יורדים בשפע כל השנה, ושיאם ביוני ואוקטובר. הרוחות 
האזוריות הדרום־מזרחיות הן המצדות ביותר, לכן יורדות כמדות 
הגשמים הגדולות ביותר — עד 3,500 מ״מ בממוצע בשנה — 
על המדרונות הפונים לעבר זה, בצפון־מערב האיים הגדולים יורדים 
רק 1,300 — 1,500 מ״מ בממוצע בשנה. 

כלכלת האיים מבוססת על ייצור סוכר ( 70% מהיצוא). כ 20% 
משטח האיים מעובד. מגדלים בעיקר דקלי קוקוס, קנה־סוכר, בננות 
וקקאו ליצוא, וכן אורז, תירס׳ ירקות ופיחת שונים. מהיער המכסה 
כ 65% משטח האיים מפיקים עץ ליצוא. באיים כמה מכרות זהב 
(תפוקתם — 2,700 ק״ג [ 1971 ]) ומנגן ( 6,700 טון [ 1971 ]). התעשיה 
מעבדת את התוצרת החקלאית (סוכר, קופדה ושמנים). 

52% מהתושבים הם הודים (רובם הינדואים ומיעוטם מוס¬ 
למים), 42% פיג׳ים (רובם פחטסטנטים ומיעוטם קתולים), 3% 
בני איים אחרים במערב האוקיאנוס השקט, 1.3% אירופים, כ 1% 
סינים. כ % מאוכלוסי פ׳ יושבים בעחם, מחציתם — 87,000 ( 1972 ) 
בבירה סובה ( 510-2 ) שבודטי לוו. שפת המדינה היא אנגלית, 
ופיג׳ית מדוברת בחלק מהכפרים. 

היסטוריה. גילוים של איי פ׳ נמשך כ 200 שנה, מפאת 
פיזורם. ב 1643 גילה ההולנדי טסמן (ע״ע), את ונואה לוו! בשלהי 
המאה ה 18 גילו האנגלים בלי וקוק (ע׳ ערכיהם) עוד איים, אך 
כל קבוצת האיים נחקרה רק ב 1827 בידי הצרפתי ד. ם. דימון ד׳איר- 
ודל ( 1116 ׳״; 1 י!): 01101001 ! 1790 — 1842 ). פוחות האיים ועצי האל¬ 
מוגים ביערותיהם משכו מתיישבים, ביניהם אסירים שברחו מגלותם 
באוסטרליה. ב 1874 נהיו האיים למושבה בריטית. בשנות ה 80 
החלו מגדלים קנה־סוכר בחוות גדולות והודים הובאו לעבוד בהן, 
כי הילידים לא צלחו לכך. נוצר רוב הודי, ובעקבותיו גם מתיחות 
חברתית. ב 1970 נהיו האיים למדינה עצמאית, במסגרת חבר־העמים 
הבריטי. 

. 1963 , 811105 •א ; נ 1950 / 0 ץ- 101 :!// 1 ✓ ,) 1 :) 1 זז 06 .^. 8 

מ. בר. 


פיג׳ין ( 18111 ) 1 <:!, מקור המלה, כנראה, ביזנס [ 611810688 ]), צורת 
דיבור בעלת אוצר צוחת ומלים מוגבל, לעתים קחבות 
מעורב מלשונות שונים! משמשת בעיקר להתקשרות בין קבוצות 
בעלות לשון שוגה. אין ד,פ׳ שפת אם. פ׳ שהפך לשפת אם מכונה 
״לשון קראולית". 80% — 95% מאוצר המלים של רוב מיני הפ׳ 
מקורם באנגלית, התחביר של מיני הם׳ (הנפוצים ברובם במזרח- 
אסיה) — בעיקרו סיני. סוגי הם׳ הנפוצים הם נאו־מלאנסית, אנגלית 
של עץ ריסנטל ( £0811511 1 ) 00 ^ 131 ) 520 ), הנפוצה באיי דרום האוקיא¬ 
נוס השקט, וןש-ןה־מר (• 16-19161 )- 860116 ) או בי׳ף־לה-מאר (־! 86301 
־ 13-11431 ), המדוברת בגינאה החדשה. איי ביסמארק ואיי שלמה. 
כמיליון איש משתמשים בם׳ בדרום־מערב האוקיאנוס השקט. צורות 
לשון אלו התפתחו מהם׳ שהיה נפוץ בחוף סין. אנגלית הם׳ עברה 
כמה גלגולים עד שסיגלה לעצמה תכונות של לשון קראולית ואף 
הוכרה כלשון רשמית בגינאה החדשה: משתמשים בה ברדיו, בעתד 
נות, בחינוך, במסחר, במגעים בין קבוצות אתניות שונות ובפעילות 
מיסיונחת. עם ההתגברות על התנגדות אמרכלים ומחנכים קולוניא¬ 
ליים מתפתחת נאדמלאנסית כלשון לאומית חדשה. 

עם סוגי אנגלית-הפ׳ שעדיין קיימים נמנות צורות־לשון מסד 
ימות הנהוגות בהאוואי, האנגלית הקראולית של הוינדורס הב¬ 
ריטית¬ הקראולית של ג׳מייקה, ג׳וקה (סורינאם), האנגלית הקר־ 
אולית של טרינידד, האנגלית הקראולית של גדאנה, קחאו׳ 
(גמביה וסידה-ליאון), אנגלית ליבחת, קח (ליבחה), אנגלית הם׳ 
של קמחן ואנגלית הם׳ של אוסטרליה (התפתחות ישירה של 
נאו-מלאנסית). 

; 1943 , 211 !־! .מ 

. 1957 , 0 :>^ / 0 1 ) 1 ז 3 

פיגל, זץ בטיסט — 132116 ? 1181£ ק 630-83 ( — ( 1714 — 1785 ), 
פסל צרפתי. פ׳ יצר בתחילה פסלים של דמויות מיתולוגיות 
(״מרקוחוס״, 1744 ; ״ונום״, 1748 ). בהשפעת הפיסול הרומי העתיק! 
במרוצת הזמן עבר לביצוע פסלי-קבורה מונומנטליים (קבר המרשל 
דה סכם שבכנסיית תומם הקדוש בסטרזבור! הושלם 1777 ) ואנדרטות 
בהם ביקש לשלב נימה קלאסית עם חן והדר בארוקיים. דיוקניו 
(״הילד עם הכלוב״, 1749 ! לדבר) מעוצבים בפשטות גדלה והולכת 
בהשוואה לדיוקנים של פסלי הדור הקודם. פשטות ראליסטית זו 
באה לידי ביטד רב-עצמה בפסל "וולטר* ( 1770 — 1776 ; 31218 ? 
11151:11111 '! 10 ), פאריס). 

, 1950 . 8 -.ן , 80311 .. 1 

פיגל, פךיץ — !#!ס? 2 ז״? — ( 1891 — 1971 ), כימאי אנליטי, 
'יהודי. למד ועבד באוניברסיטת וינה, בה שהה עד לכיבוש 
הנאצי( 1938 ). אח״כ ניהל מעבדת מחקר בגנט, בלגיה, וכשזו נכבשה 
ניהל מעבדת מחקר בברזיל. מ 1963 ועד מותו שימש לסיחגין פח- 
פסור אורח באוניברסיטה העבחת, בירושלים. 

פ׳ הניח את היסודות למבחן הטיפין (: 031 ) 01 ק 5 ), שיטה רגישה 
ונוחה לזיהוי תרכובות אי-אורגניות ואורגניות, שתדמה גם להעמקת 
הידע הבסיסי על הכימיה של קומפלכסים. עשרות ראגנטים אורגניים 
ספציפיים. פח עבודתו של פ׳, נמצאים כיום בשימוש יומיומי (ע״ע 
כימיה, עמ ׳ 775/6 ). 

את הבסיס התאורטי למבחן הטיפין סיכם ם׳ בספח ץז 151 ס 01101 
863011003 €׳ 11 ז 560$1 : 8 6 ׳ 11 ) 56166 , 001£10 ק 5 0£ ("הכימיה של ראקציות 
ספציפיות, סלקטיוויות ורגישות״), 1949 , שהוקדש לאוניברסיטה 
העבחת. עבודתו הידועה ביותר היא ספרו 1001-22016 ס! 16818 ׳ 01 ק 5 
315 ץ 0123010.4021 ) 8 ("מבחני טיפין באנליזות אורגניות ואי-אוח 
גניות״), 1934 . 

שנים רבות שימש ם׳ ראש הקהילות היהודיות בבחיל (ע״ע 
ברזיל, עמ׳ 626 ). 



617 


פיגמאים — פיגמנטים 


618 


פיגמאים (מיוד = ננסיים), באנתרופולוגיה — מונח 

המציין קבוצות אתניות שבהן קומת הגבר אינה עולה על 
150 ם״מ; קומת האשה נמוכה יותר. קבוצות אתניות גבוהות מעט 
יותר מכונות פיגמואידים. 

הם׳ שייכים לגזע הנגרואידי (או נגריפוירמי [ע״ע גזע, עמ׳ 573 ]) 
והם נחלקים ל 3 קבוצות: 1 ) הפ ׳ האפריקניים או ה נגרי ל ים: 
הבאמבוסי ואתרים באפריקה המשוונית; 2 ) הם׳ האסיאניים או 
הנגריטים: האנדאמאנים באיי אנדמן (ע״ע), הסמאנג והסאקאי 
במלאיה ובסומטרה, האאטה בפיליפינים וקבוצות קטנות באיים 
בורניאו, םלבם, יאווה וטימור! 3 ) הם׳ האוקיאניים: הטאפירו בגינאה 
החדשה. מחקר סוגי־דם וגורמים אחרים גילה שקבוצות אלה אינן 
קרובות זו לזו׳ אך נראה שבכל מקומות מושבם קדמו הם׳ לקבוצות 
אוכלוסין השכנות להם, והם נדחקו לאזורים נידחים ביערות המש- 
ווניים ע״י מהגרים שבאו אחריהם (וע״ע יער, עט׳ 47/8 ). 

צבע עורם של הס׳ תום עד שחור, חטמם קטן ופחוס, שערותיהם 
מקורזלות, גולגלותיהם קצרות או בינוניות. המשפחות הן מו׳נוגמיות 
בד״כ, והן מצטרפות לחבורות קטנות. מחייתם על ציד ולקט. כלי 

נשקם קשת שארכה 
עולה לעתים על גובה 
גופם; למקצתם חצים 
מורעלים ברעל צמחים. 

יש קבוצות שעברו ל¬ 
חקלאות פרימיטיווית, 

כשהאשה מעבדת את 
האדמה במקל מחודד. 

אך רוב הפ׳ נוודים ב־ 

יערות־העד, ותרבותם 
0 ׳* ם חת פיגטיים םםיב י אפ ייה ה מקבילה ברמת התפת¬ 

חותה לתרבות תקופת האבן. לבושם היחיד איזור־חלציים. בקתותיהם 
פשוטות ביותר ולעתים מסתפקים במגיני רוח בלבד. יש קבוצות 
(באיזור הנהר אפילו׳ באפריקה המשוונית) שאינן יודעות להבעיר 
אש, והם משיגים אותה משכניהם הפושים. חלקם מחליף עם שכניהם 
חיות־ציד ועורות בתוצרת חקלאית, כלי מתכת וכלי חרם. יש כושים 
הלוקחים להם נשים מבנות הם׳. 

פרט לאגדאמאנים, הסמאנג והסאקאי, המדברים עדיין ניבים 
שונים של לשונם הקדומה, מדברים רוב הם׳ בלשונות שכניהם. לשון 
הם׳ אינה שייכת לשום משפחה ידועה. היא מסובכת מאוד׳ ומפוצלת 
לניבים רבים ורחוקים זה מזה. דת הפ ׳ היא מין אנימיזם (ע״ע) 
פרימיטיווי שאין בו טקסים פולחניים. 

. 1961 , 16 ?} 760 707651 7/16 , 1151111 ז 1 \ד . 0 

מ. ו. 

פיגמיים ( 130£3£ נ!מ), משפחת צמחים דו-פסיגיים. עצים או שיחים 
נותני ריח, לעתים רחוקות, עשבים. העלים מסורגים או 
נגדיים׳ פשוטים או מורכבים, לרוב בעלי בלוטות שמן אתרי הניכ¬ 
רות בהם ככתמים שקופים. הפרחים עפ״ר אנדרוגניים ונכונים. הם 
בעלי עטיף כפול, בן 3 — 5 אברים בכל דור. עלי הגביע, לעתים 
קרובות, מאוחים. מצעית הפרח תפוחה בין האבקנים לבין השחלה 
ויוצרת לרוב דיסקית טבעתית המהווה את הצופן. מספר האבקנים 
כמספר עלי הגביע או כמספרם הכפול, ולעתים אף יותר מזה. הזירים 
מורחבים לעתים בבסיסיהם. השחלה בנויה 2 — 18 עלי שחלה מאו¬ 
חים; לפעמים, עלי השחלה מפורדים. עמוד העלי אחד. הפרחים 
מכילים בלוטות שמן אתרי הנותנות ריח נעים. ההאבקה ע״י חרקים. 
הפרי ענבה, בית-גלעין מפךןת או חלקם. העובר גדול יחסית; בסוג 
הדר (ר׳ להלן) מצויה רב־עונריות, עקב התפתחות עוברים וגטטי- 
וויים נוספים. 


הם" נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים והסובטרופיים של כדה״א. 
במקומות רבים הם מרכיב חשוב של הצמודה. קימים למעלה מ 100 
סוגים דה 14x10 מינים. מבחינה סיסטמטית הם קרובים לגךניים ולדו¬ 
מיהם. אנגלר חילק את הם״ ל 7 בנות־משפחה לפי מבנה הפרי, 
ביניהן ה 101.1636 ״£, הכוללת את הסוג פיגם ( 111113 ), וההדריים 
( 1636 > 1101 ח 3 •!"^), הכוללת את הסוג הדר (ע״ע) שהם מיני הם" 
החשובים מבחינה כלכלית ותרבותית. 

מהסוג פיגם ראוי להזכיר את הפיגם המצוי, שהוא בן שיח ריחני 
נפוץ מאוד בבתות ובחודש של א״י. פרחיו צהובים, פריו עשוי 5 
מפותיות. לפנים היה מקובל כצמח רפואה. בארצות המזרח מרבים 
לגדלו בקרבת הבית בשל ריחו המיוחד. 

פיגמליון (יור ׳\ם) 1 .ג^ץ״דנ, לאט׳ 80131100 ??), דמויות במי¬ 
תולוגיה של פניקיה ויוון ובהיסטוריה של פגיקיה: ( 1 ) אל 
פניקי, שמו מופיע בכתובת הקדומה ביותר של קרת-חדשת על 
נטיפה של זהב (מאה 8 לפסה״ג): "לעשתרת לפגמלין (קרי: 
פגמליון) ידעמלך בן פדי חלץ אש חלץ (= הציל את אשר הציל) 
פגמלין". אפשר שבסיום השם הובלע הכינוי האלוהי "עליון" (ע״ע 
היפסיסטום; פילון מגבל). ( 2 ) מלך צור, אחיה של דידו (ע״ע). 
ע״פ יוסף (נגד אפיון, א׳, י״ח) חי במפנה המאות 9 — 8 לפסה״ג 
והיה מצאצאי אתבעל אבי איזבל (ע״ע). ( 3 ) פלך מיתולוגי של 
קפריסין, ע״פ שמו ממוצא פניקי. התאהב בפסליאשה מעשה־ידיו. 
לבקשתו הפכה אפרודיטי את הפסל לאשה חיה, תו נישאה לם׳. הסיפור 
עובד ע״י ג׳. מרסטון (ע״ע), ו. מורים (ע״ע; ב״גן־עדן עלי אד¬ 
מות"), ו. ש. גילברט (ע״ע; 0313163 1 ) 30 .? [ 1871 ! שם האשד. — 
המצאה מודרנית; ע״ע גלטיה, עט׳ 845/6 ]). ג׳. ב. שו (ע״ע; 
במחזהו "פ׳") שיווה לסיפור עמקות מיוחדת. וע״ע אמנות, עמ׳ 
33 : ממלכה מאחדת׳ עמ , 866 . 

0 . אובידיום נזו, מטמורפוזות, ב, 395/8 , תשכ״ה; ״ס ,׳<׳״*! .מ 
7/16 1 ־ 1 .( 1 ; 1895 , 1 07166/11x6/1611 זז 1 ז 16 ז 0 ^ 1 ז 61 ז 7 11 * 6111111x6/1 * 

. 1973 , 176 ( 7 / 0 /('? 10 * 111 7/16 , £ 111 )$ .( . 1 ל ;* 1971 , 7/10671101371$ 

פיגמנטים (מלאט׳ 180160111111 ? — צבע), בביולוגיה חמרי 
צבע, המצויים בתאי אורגניזמים וקובעים את צ ב ע הגוף, 

האיבר או הרקמה (ע״ע צבע). הפ" הם קבוצה הטרוגנית בעלת פעי¬ 
לות כימית ופיסיולוגיה גדולה מאוד. מבחינים ביניהם: 1 . פ" בעלי 
פעילות ביוכימית, כגון קרוקנואידים׳ ואחרים! 2 . ם" אחרים שהם 
תוצרות לוואי של תהליכים מטבוליים מיוחדים, כמו פ" של המרה 
(ע״ע)׳ מלנינים, אינדול ועוד; 3 . מספר פ" הפועלים כביוקטליז- 
טורים, כגון פ" של קבוצות הקם הקשורים לנשימה (ע״ע)! ציטו־ 
כדומים המשמשים בפעולת חמצון בתאים; כלורופיל (ע״ע) ואחרים. 

החשוב מבין ד,פ" של הנשימה הוא ההמוגלובין (ע״ע). דומים 
לו, ה 0110 ״ז 00 ז 10 ו 0 —פ׳ ירוק המופק בצורה גבישית מדם תולעים 
רב־זיפיות ( 13643 {:!ץ 01 ?) והקמוציאנין (ע״ע). בבע״ח השייכים לק¬ 
בוצת המעבר שבין עולם הצומח לחי, כגון השוטוניות מקבוצת 
3 מ 18:1 ) 35 במ 10 ץ 11 ? (בעיקר ה 0100£138611313 ), מוצאים "כרוםטוסו־ 
רים"(ר׳ להלן) ובהם ם" המשמשים להטמעה: כלורופיל, כסנתופיל, 
קרו?זן ועוד. הודות לס" אלה לשוטוניות צבעים: ירקרק־צהבהב. 
באור מתקיים תהליך ההטמעה" בחושך נעלמים ר.פ" והשוטוניות 
ניזונות כבע״ח (ע״ע אוגלנה ירקה). 

מבחינת ההרכב הכימי ניתן לחלק את הם״ ל 3 קבוצות: 1 . פ" 
לא-חנקניים: 1 . קרוטנואידים (ע״ע) — מסיסים בשמנים, ולכן הם 
מכתים ליפוכרומים. 2 . כינונים (ע״ע). 3 . $לוונים ( 0065 ׳ £131 ) — 
נגזרות של פירון (ע״ע אנתוכסנתינים ואותוציאנינים; פלוינים) 
מצויים בצמחים בלבד׳ אבל לא בפטריות וחזזיות; הם המקור לצבעם 
של פרחים, פירות ולפעמים גם של עלים. 

11 . פ״ חנקניים: 1 . פטרינים, צבעם לבן, צהוב ואדום. 
מספר גדול מהם בודד מההפרשה החיצתית על גבי כנפיהם של 



619 


פיגמנמים — פידיאם 


620 


מיני פרפרים. 2 . מל¬ 
בינים (להלן מ״) — 

קבוצת פ״ מגוונת — 

השכיחים ביותר ב¬ 
עולם החי ומצויים גם 
בצומח. הכד הם תר¬ 
כובות פולימריות ר 
כרומטופור דיונון. 1 . הפיגמנט מרוכז צבען משתנה מצהוב 
2 • הםינסנט ספ״ י לחום ולשחור. אח¬ 

דים מהם אדומים. הם יציבים ואינם מסיסים בחומצות. הרכבם עדיין 
אינו ידוע לפרטיו. מסווגים את המ״ לקבוצות: א. מ" שצבעם צהוב 
או חום בהיר(ת 1613111 מ 11360 ת); ב. מ" שצבעם חום עד שחור (-€מ 6111 
מ 1 ״ 13 ; ע״ע דיונונים, עמ ׳ 407 ) ! ג. מ" שונים ( £130111 תז 3110 ). בני 
קבוצות א׳ וב׳ מצויים בעולם החי ז בני קבוצה ג׳ הם צמחיים (גם 
בפטריות, כגון התפטיר של פטריית העובש ובחיידקים, כגון מיני 
ז 6 § 1 ת 831:111115 >. מ" בני קבוצות א׳ וב׳ עשויים להימצא יחד׳ או 
להתוסף אל פ" אחרים וכד לקבל גוונים שונים (כגון בנוצות). יצירת 
הם" היא תהליך מורכב משרשרת של ראקציות. הכרומוגן חסר הצבע 
3 , 4 דיהידרוכסי-פנילאנלין( 33 * 00 ) נגזר של טירחין(ע״ע), מתחמצן 
בעזרת האנזים טידוזינאזה המצד בצמחים ובבע״ח, והופך לחומר 
צבע — מ׳. קרוב לוודאי שישנם בטבע לפחות 2 אנזימים הפעילים 
בסינתזה של הם". אחד הקשור לקבוצה א׳ של הנד והשני לקבוצה 
ב׳. מציאותו של האנזים של קבוצה א׳ הוכח. הפיכת הטירוזין לנד 
דורשת ברוב המקרים אור. חיידקים מסדמים מסוגלים להפוך לא 
רק טירחין אלא גם טירמין וטריפסופן לנד. 

באדם נוצר הנד (צבעו חום כהה) במלנוציטים, בשכבות האפי¬ 
דרמיס של העור (ע״ע, ?מ׳ 766 , ושם תנד). המ׳ מתרכז בצורה של 
גרגירים עדינים בתאים בשכבות הבסיסיות של האפידרמיס וצבע 
העור עומד ביחס ישיר לכמות הם/ גוגו הכהה של עור הכושי נוצר 
מריכוזים גבוהים של מ׳ בכל שכבות האפידרמיס. חשיפת העור 
לקרינה אולטרה־סגולה חזקה מגבירה את הפעילות האנזימטית של 
המלנוציטים וע״י כך מגבירה את ייצור הנד המכהה את העוד (ד 
להלן, פיגמנטציה). 3 . אומוכרומים ( 5 פךח 0 ־ 00111 ו 11 מ! 0 ), פ" של מיני 
חרקים (ע״ע, ענד 85 ). 4 . פ״ טטרפירוליים — כוללים את הפורפי־ 
דינים (ע״ע), מהם נגזרים פ" בעלי פעילות ביולוגית חשובה, כגץ 
ההמוגלובין, הציטוכרומים, הכלוחפיל וצבעי המרה. אלה האחרונים 
הם מקור לצבעים: אדום, צהוב, ירוק וחום. בעורם ובדמם של חרקים 
שונים מצויים כמה מצבעי המרה (לעתים בצירוף פ" אחרים). פטרו- 
בילין (פ׳ ירוק) הקרוב לביליורדין, הופק מקשקשי כנפי פרפרים. 

111 . פ״ שונים: אינדיגואידים — נגזרות איבדול (ע״ע). בבע״ח 
הם בין החמרים המטבוליים האחרונים של טריפטופן. טי ולזין וכיו״ב, 
ובצמחים — הם גליקוזידים. צבעי הס׳ האלה הם: כחול, אדום, 
ירוק, כגון האינדיגו(ע״ע); במיני חלזונות מופק צבע הארגמן(ע״ע). 

בצמתים מרוכזים הפ" באברונים של תאים—פלסטידות(ע״ע), 
ובבע״ח — לחב בתאים מיוחדים המכונים כרומטופורים (להלן כ"). 
אלה מפוזרים בעיקר בעור ואף על פני רקמות פנימיות (מעי) ובתאי 
הראייה בעין. בחב החוליתניים הב׳ הוא תא יחיד ומבנהו פשוט. 
בדיונונים ובסרטנים מבנה ד>כ" מסובך ביותר. הב" בדיונונים בנויים 
מאיחוד של מספר תאים דוצחם מערכת גדולה של הסתעפדות 
(ע״ע דיונונים, ענד 405/6 ). רוב הכ" מכילים סוג אחד של פ׳ לכל 
תא (כ׳ סונוכרוממי). אולם בסרמנים וברכיכות אחדות מצויים תאים 
המכילים עד 4 סוגים של פ׳ לכל תא (כ , פוליכחמטי). הב" נחלקים 
לפי תכולת הם״: 1 . מלנופוחם — מכילים את ד,פ׳ נד (ד לעיל); 
2 . ליפופורים, בהם ד.פ״ העיקחים הם קחטנואידים; 3 . גואנופוחם 
(או איחדוציטים), חסחם פ״ ומכילים גבישי חומר אורגני — גואנץ 
(ע״ע דג, דגים, ענד 910 ). קיימת חלוקה אחרת של הב" לפי הצבע 


המתקבל ברקמת בע״ח כגון: כסנתופוחם — כ" צהובים ועוד. 

מוצאם של הנד׳ מתאים נודדים של הרכס הנורלי (] 65 ־ 161113161 !) 
שבאקטודרמיס בהתפתחות העובחת. על מנגנון פעולות הב"! על 
הפיקוח ההורמונלי והעצבי, על חילופי הצבעים ותפקידיהם בהסואה 
(ע״ע), אזהרה, משיכה, יחוס, בגדי כלולות ועוד — ע״ע צבע, 
על הוקי תורת הורשת הצבעים — ע״ע גנטיקה, ענד 79 ; תורשה; 
אנתוכסנתינים ואנתוציאנינים, ענד 688/9 , ושם טבלה. 

אפשר למיין את הס״ בבע״ח ל 1 . פ״ אכסוגניים — פ" שחדרו מן 
החוץ בעקבות אכילת צמחים ומצויים בד״כ באיבחם הפנימיים 
ולעתים רחוקות ביותר בעור. ם" אנדוגניים, שהם תוצר עצמי של 
התהליכים המטנוליים בגוף ומצויים בד״כ בעור. עם הס" האכסו־ 
גניים נמנים בעיקר תרכובות לא חנקניות. כגץ אנתוציאנינים, קרד 
טנואידים ועוד (צבע בשרו של דג הסלמון, למשל, הוא אדמדם בגלל 
הקרוטן בשומן, שמקורו בצמחים). 

פיגמנטציה של העור חשובה מכמה בחינות: כהגנה בפני אור 
חזק; בפני מכת שמש וכמאגר לחום — בבליעת קרני אור. פיגמנ־ 
טציה בלתי תקינה עשרה להתבטא ביצירה מעמה של פ״ — למשל, 
איבוד כושר יצירת המלנין — אלביניזם (ע״ע), או מהצטברות יתר 
של פ". המצב האחרון עשוי להתהוות מקבלת חמח צבע מבחוץ 
כפיגמנטציה אכסוגנית או מהצטבחת יתר של מ" בעור (מלנוזה), 
כמו בעקבות שימוש כחני בארסן. היא עלולה להיות גם תוצאה 
של הפרעה במטבוליזם כפיגמנטציה אנדוגנית (למשל, צהבת 
[ע״ע]) ועוד. גידולים ממאיחם בעור מלווים לעתים ביצירה מוגברת 
של מ" ביונקים ובבע״ח בעלי דם קר. 

, 75 * 77101 * 70 / 11 * €1 7/1617 0714 271£€5 > 0/1 €010117 48*1X01 ,־ 01 ^ז 3 י[ . 0 

, 75 * 00101 701 * 011 * $171 1 ) 071 8106/17077165 11 ) 4111771 .* 1 .נ 1 ; 1948 

1953; 8. 5011, 17156015 ? 1^77167115 ( 171(1 € 01070*100 

XXX^¥), 1954; 1953 , 05 / 1 * €70 €611 71167115 ^ 1 ? ,(. 011 ) ת 10 >ז 00 ,}׳א ; 

0. 1*. ?;05 ץ 51010£ ץ 1 /? 471177101 0705106 ^ 00771 ,? - ז 6 ג , 

1961 771671 ^ 1 ? 7/16 1411 :־ X07^ $)1516771, 

1967; ¥11111311010, ?. 465 17166756/7765, 1969. 

ד. דר. 

פיגנר, רךה ניקוליבנה — ק 10 ד 1 מ 860 — 

( 1852 — 1942 )^ מהפכנית רוסית. בת משפחת אצולה בעלת 
אחוזות, התקרבה לחוגים מהפכניים בשוויץ, בה למדה רפואה. 
בשובה למולדת ( 1875 ) הצטרפה לנרודניקים (ע״ע). ברוח השקפר 
תיהם "הלכה אל העם" והיתד, למנהלת בי״ח כפרי. אח״ב הצטרפה 
לפלג קיצוני של התנועה שחייב טרור אישי ישיר, והשתתפה בארגון 
ההתנקשות באלכסנדר 11 (ע״ע; 1881 ). פ׳ נידונה למוות, אך דינה 
הומתק למאסר עולם עם עבודת סיר והיא נכלאה 22 שנה במצודת 
שליסלבורג- שם מתו, התאבדו ונרצחו רבים מחבריה. אחדי מהפכת 
1905 נחנה וגורשה לחו״ל, שם ריכזה את הסיוע לאסירים הפוליטיים 
ברוסיה ולמשפחותיהם. פ׳ פעלה בשורות מפלגת הסוציליסטים-רוו־ 
לוציונרים (ע״ע) ונבחרה מטעמה לאסיפה המכוננת ( 1917 ). בתקופת 
מלחמת האזרחים נטשה את הזירה הפוליטית בשל התנגדותה לכל 
הצדדים המעורבים בה. זכרונותיה תורגמו ללשונות רבות, ומהווים 
מקור לחקר התנועה המהפכנית העממית והטרוריסטית ברוסיה הצא¬ 
רית. בעבד: זכרונות, תרפ״ד; עמל חיים, א—ב. תש״ד—תש״ה; 
לאחר שליסלבורג, תש״ו. 

פיך־יאס — 1138 ע 1 מ, £16106 נ 4 — (פעל 475 — 430 לפסה״נ), פסל 
יווני, איש אתונה. תלמידם של אגלז־ס והגיאס. נחשב לגדול 
הפסלים בעת העתיקה. פיסל (בארד ובתמרים שונים) וצייר, אך 
בעיקר התפרסם בפסלי הזהב ושנהב המונומנטליים שיצר בטכניקה 
מסובכת (הכריסאלפנטינה — פיסול בזהב ושנהב על גבי שלד עץ). 
שרידי בית-מלאכתו נחשפו בחפיתת באולימפיה ( 1955 ). כל פסליו 
אבדו, אך יןזעים עליהם פרטים מתוך מקורות שבכתב (פלוטארכוס, 
פאוסאביאס, פליניום הזקן ואחרים), מהעתקים רומיים וממטבעות. 





621 


פידיאם — פיה 


622 



סנז סשרננפורר (הטחיאוו הבריטי) 


פריקלס (ע״ע) מינה את פ׳ למפקח על בניה מחודשת של י׳אק־ 
ח׳פולים (ע״ע יונית, לשון ותרבות׳ עמ׳ 582/3 ). לפי ההנחה נעשו 
עבודות הפיסול ב״פרתנוך (המצויות כיום בחלקן בלתדון) בהש¬ 
ראתו, בתכנונו ובסיגנונו. ידידותו לפריקלם ומעמדו הקנו לו אויבים, 
ומסורות מספרות, שהועמד לדין באשמת גניבת זהב, או בשל חילול־ 
קודש, וכי נכלא ומת במאסר. לפי גירסה אחרת נמלט לעיר אלים 
והמשיך לפעול שם. מסופר גם ש״הגניב" את דיוקנו ודיוקן פריקלם 
בתבליטי מגן "אתני פרתנוס". דיוקנים אלה מזהים החוקרים ב״מגן 
סטרנגפורד" שבמוזיאון הבריטי, הנחשב כהעתק של מגן האלה. 

בין הפסלים שנשתמרו מתקופת רומי והנחשבים להעתקים של 
פסלי פ׳: ״אפולו׳ ן של קאסל״ ( 21 העתקים)! "אנאדומנום" ("הנער 
המעטר שעת״) במוזיאון הבריטי! ״אנקריאון״ בקופנהגן! ה״אמזו- 
נה״ שעיצב בתחרות עם פוליקליטוס (ע״ע) ו 430 פסלים אחרים 
ברומא. יצירותיו המפורסמות ביותר: "אתני פרומאכום" ("אתני 
המסתערת לקרב״). יצירת ענק מארד׳ בגבעת האקרופוליס ( 455 ). 
קסדתה וקצה הרומח של האלה נראו, לפי המסורת, עד כף סוניון! 
״אתני (ע״ע, ענד 487 ושם תמונה) של בני למנוס", פסל ארד 
שהוצב באקרופוליס ( 450 ) בו ביטא פ׳ את יפיה של האלה ולא, 
כמקובל, את אפיה הלוחמני. להעתקו נחשב ציתף של פסל רומי 
הנמצא בדרזדן עם ראש הנמצא בבולוניה. "אתני פארתנום" ("אתני 
הבתולה״) פסל זהב ושנהב, כ 12 מטר גבהו, הנמנה על פלאי אמנות 
יוון. הוצב ב 438 באולם ד׳״פרתנוך, ועקבותיו נעלמו במאה 5 לסה״נ. 
הוא שוחזר לפי תיאור פאוסאניאס וממספר העתקים רומיים קטנים 
(מהם ה״וורווקיוך באתונה׳ ראש בברלין), ממטבעות ומאבני-חן. 
פסל ״זוס האולימפי״ (ע״ע אולימפיה, עמ ׳ 880 ), מזהב ושנהב, בעל 
ציורים ופיתוחים מפוארים שתוארו לפרטיהם ע״י פאוסאניאס, הוצב 
בפנים היכל זום ותיאר את האל יושב על כסא מחוטב וראשו מגיע 
לתקרת המקדש. צורתו נשתמרה רק במטבעות אדריאניות מאליס 
ובעבודות מאוחרות שבהשפעתו! משהו מרושמו נשתמר אולי בראש 
זוס מקירני. בבית־המלאכה באולימפיה נמצאו תבניות בהן יצקו את 
הזהב לבגדיו. פסל זה היה המפורסם בכל יצירות העולם העתיק 
ונחשב למקודש שבפסלים. 

ביצירתו ובעצמת השפעתו, נחשב פ׳ למגבש הגישה האידאליס־ 

טית הקלאסית, שהתפתחה באטיקה מאמצע המאה ה 5 עד סופה. 
מלבד השליטה המושלמת בתיאור האנטומיה והתנועה של הדמויות, 


מבטאת הגישה את ההרמוניה, השגב ואידאל היופי ובה עיקר ייחודה 
של אמנות יוון. הקדמונים העריצו את פ׳ כנעלה בפסלים, הכירו 
והוקירו את הגישה האידאליסמית ביציידתיו, בהן ניתן הבטוי האגד 
נותי למחשבה הדתית של התקופה. דמויותיהם הנשגבות של פסלי 
הענק הקורנים בזהב, הביאו את רואיהם להתעלות דתית. בפסליו 
נקבעה דמותם החזותית של האלים לדורות. 

; 1948 , 1 !)* 71 ) 4 \ 1 7 ) 4 .? ,ת 50110 ט 8 .£ ; 1947 ,) 771 ) 1  £1 ת £3 .£ 
,*)!)) 07 ) 1 !) / 0 * 107 ^ 14 . 1 ) 5 ) 1 !) 1 ) 071 ) 7 * 1 )(} 1 * 1 ) 5 ^ 7 . 4 ^. 0 

-סז? , 11 * 3 :)!>£ . 0 ; 1950 ) 1 !)* 11 !)) 071 ) 1 ( 1 י 1 ) 01 קק £1 . 0 ;* 1950 

,) 11 ) 1410 } ) 7 )}ס 41 ))) 70 * ) 51111 , 1 ] 1 שמו^מש 8 , 0 ; 1951 , 1 ) 110 * 1 $ 1711 ) 1 (! 

. 1954 ,)) 411 ז)<} )) 0714071 

ב. כ. 

פיךל, ו־מון מננדס, ע״ע מעדס פידל, דמון. 

פיז־רוס ( 5 ב 1 ז 113611 ?), ממשל רומי במאה ה 1 לסה״נ. הראשון 
שחיבר קובץ משלי-חיות בלאמינית. ממוצא תראקי. הובא 
בילממוריירדמא, קיבל חינוך ספרותי יווני־לאטיני והיה עבד משוחרר 
של אוגוסטום. בתקופת טיבריוס (ע״ע, עם׳ 593 ) פגע בסינום, נענש, 
אך הוסיף לכתוב עד זקנתו (בתקופת קלאודיום). 

משליו — 13€ ק 50 :> 4 . 13€ ג 1 נ 31 ז ("משלים איסופיים"), נתחברו 
בהשראת איסופוס (ע״ע). צורתם שירית ( 1131-11 :> 5 — טורים של 6 
יאמבים [ע״ע משקל, עם׳ 703 ]) וניסוחם קצר וקולע. הנודעים במש־ 
ליו: "השועל ואשכול הענבים", "השועל והעורב", "הזאב והגדי", 
"הצפרדע והפר". פ׳ לעג לחולשות ופגמים אנושיים, כגון גנדרנות, 
גאוותנות וחמסנות. 

פ , כמעט שלא נזכר בתקופתו, אך החל מיה״ב זכה לפופולריות 
ולמחקים רבים (ע״ע דידקטית, שירה, עם , 373 , 375 ! חי, עמ׳ 321 ! 
לה פונטן, ענד 322 ! משל, ענד 630 ). בתחילת המאה ה 18 נתגלו 
משלים נוספים משלו, שהוטל ספק במהימנותם אך לבסוף הוכרו 
כיצירותיו. 

ח. יפת, משלי עמים, 1963 ! .£ . 8 ; 1921 ,! 111 ) 4. 1011 ־ 7 ,• 1 ש 8 ״ 23 . 0 
. 1965 ,.!!? 0714 * 7114 ?׳ בצרם׳ 6 ־>}), בפולקלור האירופי, 
דמות בעלת כוחות על־טבעיים, המתערבת, בד״כ לטובה, 

בחיי האדם. השם נגזר מ 313 ?/ 113 ! 3 ?, שמה של אלת־טבע תמית. 
הסלווים קראו לפ׳ דלה, או רוסלקה. בעולם הם" נודעו גם דמדות 
ממין זכר, כגון ה״ק ובולד" בגרמניה, "בראוני" באנגליה, "לפרק 1 ן" 
באירלנד, וה״טתל" בסקגדינוויה. ברם, אלה נהגו בד״כ להציק, 
וההבדל בינם לבין הגמתם שנחשבו מיטיבים עפ״ר, היה מטושטש. 
בני-האדם לא נקראו לסגוד לפ ׳ ודומיהן, אך נהגו בהן כבוד, למען 
לא ירעו. 

מניחים כי הפ " , שהאמונה בהן התפתחה במרוצת יה״ב, אינן 
אלא הנימפות, הנאיאדות, הדתאדות ודומיהן של העולם הקלאסי, 
אלות־זוטא שגילמו את כוחות הטבע והמשיכו לאכלס מערות, מע¬ 
יינות דערות של אירופה הנוצרית. בד״כ היו הפ" נשים צעירות 
ויפות, שעזרו לבני־אדם, ואף באו אתם בקשת נישואין וילדו להם 
ילדים. יש שבני־תמותה ביקרו בארץ־הפ" וגם נשארו שם. פ" 
מפורסמות בפולקלור היו אונתנה, מי ט נ יד" מו׳רגנה ומלוזינה. מסורות 
עממיות רבות בדבר פ" נמצאו שזורות ביצירות ספרותיות מיה״ב 
ומתקופת הרנסאנס. סיפות-עם עליהן, נאספו בצרפת ע״י שרל ןת 
ובגרמניה ע״י האחים גרים (ע״ע), והן שימשו גיבורות למחזאים 
ולמלחינים משיקספיר ועד לו׳רצינג. 

דמויות דומות לם" בעולם האסלאם היו הג׳ינים והגולים, משני 
המינים, שהיו מבעיתים ומזיקים. גם בהודו רווחו אמתות בדבר 
יצותם דומים לפ״< שהתקשרו לעתים לבני-אדם. 

. 1953 , 10714 ^ 1( ?(7*0717161  71£ * 11 

פיודור — ק 40 שפ> — שמם של 2 צארים ברוסיה. 

1 ) ם׳ איונ(ביץ׳ — ז־ימפס״&ם!! . — ( 1557 — 11598 צאר 
מ 1584 ), בנו של איון /י 1 "האיום", והצאר האחרון משושלת ריוריק. 
הוא היה איש חלש וחולני ולמעשה שלטה בימיו מועצת עוצרים. 
האיש החזק במועצה היה אבי-אשתו, בורים גודונו׳ב (ע״ע). 

2 ) ם׳ אלכסייוויץ' —.<נ> — ( 1661 — 1682 ! צאר 
מ 1676 ), בנו של הצאר אלכסי(ע״ע) מיכאילוביץ׳, הוכתר בן 15 . 
בתקופת שלטונו ניטשה מלחמה קשה בתורכים ובסופה גורשו התור¬ 
כים מרוב אוקראינה ( 1681 ). בימיו הושלם שילוב מנגנון הכנסיה 
במנגנון המדינה והונהגו תיקונים בפולחן הדתי(ע״ע ניקיטה ניקון) 
ומתנגדי התיקונים (ה״רסקולניקים") נרדפו. 

פיוט (מיוד: ?^!ןדזסזי = משורר), יצירה שירית שיעודה לקשט 
את התפילה או כל טכס דתי אחר, ציבורי ופרטי. במובן 
רחב הס׳ הוא מכלול היצירות שנתחברו, מהמאות הראשונות לסה״נ 
ועד סף תקופת ההשכלה, לעיטורן של התפילות ושל כסה טכסים 
דתיים אחדים. מתחילה נועדו מערכות הס" לשמש תחליף שירי 
לחב נוסחאות הקבע של התפילה! בכך הובטח גיוונן של תפילות 
החובה, בעיקר בשבתות ובחגים. מאוחר יותר, התקדשה לשח 
התפילות בעיני המתפללים וקטעי הס׳ שולבו בתוך נוסחאות הקבע. 
ספחת ר,פ׳, הענפה, מוקדשת בחבה לימי החג המרכזיים, אך 
בתקופה הקדומה, המזרחית, נתחברו יצירות פיוטיות בשסע גם 
לשבתות, לצומות ולימות חול. פ" מיוחדים נתחבח לאיחעים 
פרטיים כחתונה, בחת־מילה, אבל וכד׳. 

תולדות ה פ׳. תחילתו של ד,פ׳ בא״י, לאחר התגבשות תפילות 
החובה ונוסחאותיהן. בראשיתה אין הסייטנות מכירה את החרח 
ויצירתה ניכרת בסגנונה הנשגב, בלשונה הברורה והצחה ובקצבה 
האפייני. זוהי "תקופת הם׳ האנונימי"! היא קרחה כל לפי שפייט־ 
ביר. אינם ידועים לנו בשמם, לבד מיוסי בן יוסי (ע״ע! המאה ה 5 
לערד), שחותם, כנראה, את התקופה הזאת. תקופת הפייסנות הקל- 
סית (החל מאמצע המאה ה 6 בקיחב) מיוצגת ע״י קבוצת משורחם 
מבני א״י ביניהם: יניי (ע״ע), הדותה, שמעון בירבי מיגס, אלעזר 
בירבי קליר (ע״ע), יהושע הכהן, יוסף בירבי ניסן מקזוה־קריתיים 
וןזדותא בירכי אברהם. אלה פעלו כנראה עוד קודם לכיבוש הערבי 
( 636 ). בימיהם התגבשו סופית מסגרותיהם התבניתיות של חב סוגי 
הם׳ הקלסי. 


גם לאחר 636 פעלו כל הפייטנים הגדולים במזרח! מכאן ועד 
לראשית המאה ה 11 זוכה ספרות הס׳ לפריחה כמותית עצומה, ובין 
נציגיה מופיעים לראשונה גם מבני חו״ל, כגון ניסי אלנהרואני, 
רב סעדיה גאון (ע״ע, ענד 201 ), שלמה סולימן אלסנג׳אח, יוסף 
אלברדאני ואחרים. מפייטני א״י בולטים: פנחס בירבי יעקב מכפרא, 
ליד טבחה — בראשית התקופה, ושמואל השלישי בי רבי הושענא 
בסופה. במאות ה 10 — 11 מתפשטת יצירת הס׳ גם לצפון אפחקה. 

על אדמת אירופה החלה ספרות הם׳ בדרום־איטליה הביזנטית, 
במחצית ה 2 של המאה ה 9 . מראשוניה: סי^נו. שפטיה ובנו אמיתי, 
שרדו רק קטעים מועטים יחסית, אל הם מעידים על פעילות ססחתית 
ענפה ומגובשת, הנושאת — למחת כמה נקודות ייחוד מעניינות — 
סימנים בולטים של השפעה א״יית. יצירה זו נעשית במאה ה 10 
בסים להתפתחות הס׳ במרכז איטליה ובצפונה, הפייטנים שפעלו כאן 
ובראשם שלמה בירבי יהודה הבבלי, בונים בניין־אב לפ׳ המרכז־ 
אירופי, המתרקם מכאן ואילל באיטליה, באשכנז, בצרפת וביוון 
הביזנטית. בגרמניה זכה הס׳ לתנופה ולהתפתחות מרשימה בזכות 
כמה פייטנים בגי המאה ה 10 — 11 : משה בר קלונימום, משולם בר 
קלונימוס (שניהם ממוצא איטלקי), שמעון בר יצחק ומאיר בד יצחק 
שליח־ציבור, והתפתח מאוד גם במאות שלאחר מכן, בידי יוצחם 
חשובים. המשכו הישיר של הפ׳ המזרחי התגבש בספרד, בה פעלו, 
מאמצע המאה ה 10 , דורות של יוצחם גדולים, שהביאו את שירת־ 
הקודש העבחת לשיאים של שכלול. בולטים בהם: יוסף אבן אביתור, 
שלמה אבן גביחל, יצחק אבן גיאת, משד, אבן עזרא, יהודה ר,לוי 
ואברהם אבן עזרא (ע׳ ערכיהם). אף שהיצירה הפיוטית לא נפסקה, 
בשום מקום, מתקפחת חיותה משלהי המאה ה 13 ! למרות פוחותם 
שוב אין הפייטנים המאוחרים מחבחם יצירות חשובות ואיו יצירתם 
אלא צל קלוש של יצירות קודמיהם. 

הם" נחלקים, לפי יעודם הליטורגי, לכמה סוגים׳ הנבדלים 
הן מבחינת תולדותם והתפתחותם, הן מבחינת תכניותיהם והן 
מבחינת תפוצתם. הקדומים והחשובים ביותר הם סוגי ה״קחבה", 
המכוונים לתפילת העמידה, ו״היוצר" המכוונים לברכות שלפני קרי־ 
את־שמע ושלאחריה בשחחת. לקרובות כמה סוגי משנה, לפי סוג 
ה״עמידה": "קרובת י״ח" ב״עמידה" של חול, "שבעתא" לעמידות רגי¬ 
לות של שבת ושל חג ושל מוספי חוה״מ וראשי חדשים (על שום 
7 הברכות שבהן), ו״קדושתא" לעמידות של שבת ושל חג שיש 
בהן "קדושה"(לפי מנהג א״י הקדום אמדו "קדושה" בשבתות, במו¬ 
עדים ובעוד כמה ימים מסוימים, בשחרית בלבד). כל סוג כזה מתייחד 
בתכונות תבנית משלו. ה״קרובה", ובעיקר ה״קדושתא", נחשבות 
כסוגים הדומיננטיים בם׳ הקדום. ה״יוצד" מורכב מכמה קטעי ם׳, 
בהתאם למבנה נוסחאות הקבע שאותן נועדו להחליף, או לקשט. 
סוג זה זכה לתפוצה עצומה בעיקר בתקופה השניה של הם׳ המזרחי 
(מאות 9 — 11 ). במקביל ל״יוצרות" של "שהרית", עומדים פיוטי 
ה״מעדיב", המשובצים בברכות קריאת־שמע של ערבית, אך אלה 
לא זכו לתפוצה גדולה. 

כמה סוגי פ׳ מיוחדים למועדים מסוימים ־. ה״תקיעתא", המקשטת 
את ה״מלכיות", ה״זכרונות" וה״שופרות" שבמוסף של ר״ה! "סדר 
העבודה״ המשולב בקרובת מוסף של יום הכפורים (ע״ע, עמ׳ 393 ) ! 
והאזהרות (ע״ע) למוסף של שמעות. הסליחות שולבו בתוך הקרו¬ 
בות לצומות — והקינות בקרובות של ט׳ באב, ה״הקפות" של סכות 
(ע״ע) עוטרו בפיוטי הושענא. בתקופת הס , הקדום לא נתחברו 
יצירות לקישוטם של טכסים דתיים שמחוץ לתפילות החובה מלבד 
פ" לברכת המזון- שאף הם כוונו, אולי, מלכתחילה, לסעודות מצווה. 
בתקופה זו נתחברו, כנראה, גם פיוטי אשכבה ("אפטרות" או "צידוק 
הדיר). 

כל סוגי ד.פ' הקלסי טופחו גם ע״י הפייטנים האירופיים המאוחרים 
יותר, אבל הם הרחיבו בנקודה זו, באופן ניכר, את גבולות היצירה 



625 


פיוט — פיוטר 1 (אלכפיויץ׳), "הגדול" 


626 


הפייטנית. פייטני ספרד הקדימו למערכות ה״יוצר" המקובלות כמה 
קטעי פ , ששולבו בתפילת "נשמת" ("נשמת", "£ךוךך", "אילו פינו" 
ו״כל עצמותי"). כן טיפחו באהדה את ה״רשויות" (פיוט הקדמה) 
ל״ברוך שאמר", ל״נשמת", לקדיש שלאחר "ישתבח", ל״ברכד 
וכיו״ב. פייטני ספרד — ובמידה מסוימת, בעקבותיהם, גם פייסני 
אשכנז — חידשו סוגי פ׳ לטכסי-דת פרטיים: זמירות לשבת, הבדלות 
וכיו״ב, וסוגי שירה דתית, שנועדו לספק את צרכיו הרוחניים של 
היחיד המתפלל. 

חלק נכבד מד.פ׳ האירופי הוקדש לסליחות, הנחלקות לכמה סוגי 
משנה תמאטיים וצורניים. הסליחה המזרחית הקדומה הכירה רק את 
ה״חטאנו" (סליחות רדד) ואת ה״תובחה". הפייסנות האירופית 
הוסיפה על כך כמה סוגים נוספים. 

סגנון הפ" ואוצר המלים מתחלפים עם התקופות והאס¬ 
כולות. הס׳ האנונימי דומה בסיגנון ובאוצר המלים לתפילות הקבע! 
אוצר המלים מקראי ומשובצים בו יסודות תלמודיים. סיגגונו צלול 
ובהיר, כמעט ללא צעצועי לשון וקישוטים רטוריים. למן יניי נעשית 
שידת־הקודש רב משמעית באוצר מליה ומעורפלת ומצועצעת יותר 
בסיגנונה. בכל תקופת ד.פ׳ המזרחי השתמשו בכל אוצר המלים 
העברי לרבדיו השונים (ואף במלים קדומות שלא שרדו בשאר 
מקורות) וגם ראו לחדש מטבעות לשון ומלים כקישוט לם". חידושים 
אלה, שלא תאמו תמיד את הדקדוק הקלסי, הטביעו על הפ" חותם 
מיוחד, שעליו נמתחה ביקורת חמורה בדורות המאוחרים, בספרד. 
פייטנים אלה, בבי "האסכולה הקלירית", השתמשו גם במערכת 
כינויים מסובכת, ותיבלו יצירותיהם בחומר תלמודי ומדרשי רב 
וברמיזות, לעתים סתומות, עד שפעמים נעשו כמיני חידות, המעו¬ 
ררות בעיות פרשניות חמורות. מבחינה לשונית זו הגיע הפ׳ להת¬ 
פתחותו המופלגת אצל רב סעדיה גאון ותלמידיו. 

בכעין ראקציה להפלגה זו התגבשה שירת־הקודש בספרד במס¬ 
גרות מקראיות מובהקות. ראשיתה דומה, אמנם, במקצת לפיוטי 
המזרח האחרונים, ברם, במקביל עומד גוש, הגדל והילד מדור לדור, 
של יצירות המשתמשות באוצר מלים מקראי ובסיגנון המשתחרר 
מהיסודות התלמודיים והמדרשיים, ממעמסת הכינויים ומהרמזים 
למאמרי חז״ל. סימון הם" הספרדי, המרשים בצלילותו ובגמישותו, 
מתקרב לסיגנון שירי החול, הן בצורות השיר והן באמצעי הביטוי 
השיריים. בתהליך זה של "היטהרות" מהמורשת הלשונית המזרחית, 
רב חלקו של שלמה אבן גבירול. ראשון הפייטנים הספרדים שיצירתו 
מתהווה כולה במסגרות המחודשות, הוא יצחק אבן גיאת. הסימון 
החדש השפיע על פייטני פרובאנס, צפון אפריקה, תימן׳ א״י ובבל; 
עקבות מסוימים שלו ניכרים גם בפ ׳ האשכנזי המאוחר. 

הס׳ המרכז־אירופי נשאר נאמן בקווים כלליים לנוסח הקלירי 
בלשון ובסיגנון, אם כי משוררי איטליה ואשכנז נהגו שימוש מאופק 
ומתון יותר באמצעי הלשון והסיגנון הקלסיים. ביצירתם של הגדו¬ 
לים שבהם מגיעה לשח השירה להשגים מרשימים של נר וגמישות. 

חרוז ו מ ש ק ל. הם׳ האנונימי הקדום לא הכיר את השימוש 
בחרוז והוא קצוב בשיטה אפיינית, שעל פיה נחלק כל טור שירי ל 4 
צלעיות, שבכל אחת מהן בד״כ 2 מלים מוטעמות. למן יניי מושם 
הדגש הרבה יותר על החריזה מאשר על המקצב. פייסני האסכולה 
הקלירית הגיעו בשעשועי החרוז שלהם לווירטואחיות מופלגת, וכך 
קופח לעתים תוכן היצירות ורמתן. ברם, שיטת קיצוב מגובשת לא 
העמידו. מקצת מפייטני המזרח הקפידו, אמנם, על מספר זהה של 
תיבות או של הטעמות בכל טור שירי ("משקל התיבות"), אולם אין 
השיטה ניכרת אלא ביצירות מועטות. בדרך זו נהגו לעתים קרובות 
הרבה יותר הפייטנים הראשונים במרכז אירופה, שהמשיכו לפתח 
גם את מסורות החריזה של האסכולה הקליריח הקדומה. רק פייטני 
ספרד הכניסו שיטת קיצוב קפדנית בפיוטיהם. חלק ניכר מיצירותיהם 
משועבד לשימת השקילה הכמותית — הערבית במקורה — של 


שירת החול, ואילו רוב יצירתם שקול במשקל מיוחד, שעוצב שם 
לשירת הקודש. זהו משקל סילאבי בעיקרו, הקוצב לכל טור של 
שיר מספר מסוים וקבוע של הברות. ברם, גם בספרד המשיכו לחבר 
פ" בלתי שקולים, בעיקר בסוגי הפ׳ הקלסיים, המונומנטליים. לפיתוח 
מרשים זכו גם דרכי החריזה, בעיקר בסוגי ד.פ" הקצרים, בהשפעת 
שירי האיזור החילוניים. הרבה פ", מהם גם שקולים במדויק כשירי 
האיזור החילוניים, או בשיטת השקילה המיוחדת של הס׳ הספרדי, 
מעמידים חריזה ססגונית ועשירה, המתחרה עם מיטב השגיה של 
שירת החול העברית בספרד בתחום זה. 

קובצי פ". עוד בימי קדם קמו לפ׳ מתנגדים חריפים, בעיקר 
מחוגי הישיבות הגדולות בבבל. אעפ״ב נראה, שברוב הקהילות 
המזרחיות הקדומות היה השימוש בם" רחב ביותר. באותה תקופה 
עדיין לא היו קובצי פ" קבועים וכל חזן בחר לפי טעמו. מאוחר 
יותר, משנתרחב חלקו של הציבור בטקסי התפילה, הונהגה אמירתם 
של פ" קבועים בהזדמנויות השונות, והדבר הביא להתגבשותן של 
אסופות פ" (ע״ע מחזור; סליחות; קינה), להזדמנויות השונות. 
מתחילה נהגה בכך כל קהילה בנפרד, בד״כ ע״פ מבחר קטעי פ" 
מפורסמים, בתוספת יצירות מקומיות. אח״כ ניטשטשו ההבדלים 
שבין קובצי הם" של הקהילות השונות, ומאז המצאת הדפוס נתגבשו 
אסופות־פ" אחידות למנהגות התפילה השונים. 

מ. זולאי, לתולדות הם׳ בא״י (ידיעות המכון לחקר השירה העברית, 

ה׳), תרצ״ט ! הנ״ל, האסכולה הפייטנית של רס״ג, תשכ״ד! ח. שירמן, 
חקר השירה והם׳ (בתוך; רשימות ביבליוגרפיות שנתיות, קרית־ספר, 

כ״ה —), תש״י ואילך; הנ״ל, השירה העברית באיטליה מראשיתה עד 
לסוף המאה הי״א (בתוך: ב. רות [עורך], ההיסטוריה של עם ישראל, 
תקופת האופל). תשל״ג; הגיל. שידים חדשים מן הגניזה, תשכ״ה; 

א. מירסקי, ראשית הס׳, תשכ״ה; ש. אברמסון, בלשון קודמים, 
תשכ״ה; ע. פליישר, עיונים בתהליכי עיצובם התבניתי של סוגי הם׳ 
הקלאסיים (תרביץ, ל״ט), חש״ל! הנ״ל (מהדיר), פזמוני האנונימום, 
מבוא, תשל״ד; ד. גולדשמידט, מחזור לימים הבוראים, א׳־ב׳, תש״ל; 

י. דוידזון, אוצר השירה והסיוט, א׳—ד/ 2 1970 (עם מבוא מאת 
ח. שירמן); ח. ילון, פרקי לשון, תשל״א! א.מ. הברמן, תולדות 
הפיוט באשכנז (בתוך: ב. רות 1 עורך], כנ״ל), תשל״ג; , 2:1102 ״ 1 
- 14 ) 141 ,. 111 ; 1859 - 1855 , 1-11 , 141105 ) 1,1111 1 ) 11 !!!!)ס , } ) 41 )! 4£0 ה( 5 ) 1 ( 1 
) 1£1 >!! 11 2111 ,'( 71113 - 1 \ ; 1865 ,) 11 ) 0 ? 11 ) 4£0£41 ( 1 ( 5 ■ 1 ) 1 > ) 111 ) 51111 )^ 1111 
£4:41 41 ! 14 10 ) 111 ) 1 ? ,ס 30 ו 0 ז 111 :>$ .{ ; 1933 , 0 ) 144 ח) 11 ) 15 ה 10 (? 34 • 1 ) 1 > 
: 1953/4 - ('׳\ 1-1 \ ,. 11 .(,).[) ( 171110102 ( 1 ? €111-1111411 11 ( 41 (• 11 ) 0 ? 

,[. 03 ] 10 :)ז 5 [} 1014 ? ״ 1 : 10 ) ( 11 ) 0 ? 111 ) 111 ) 11 41 ) ) 111 ) 1 ( 071 , 1:1:1 :> 1 ין 5 . 5 

. 1960 3 ,( 1 , 5 ׳״־ן 0 ו 1 ז 
מ. 

פיוט בנצרות, ע״ע ליטורגיה. 

פיוטו־ 1 (אלכסיויץ׳), ״הגדול״ - (״״זססס*^/) 1 קד 16 ז 

1 * 1725—1672) - 80*11x14 ), צאר וקיסר של רוסיה ומ¬ 
מעצבי דמותה. 

פ׳ היה בנם של הצאר אלכסי (ע״ע) מיכאילוביץ׳ ואשתו השניה 
נאטאליה נארישקין. ב 1676 מת אלכסי, ופיוז־ור, בן אשתו הראשונה 
מאריה מילוסלאווסק, נהיה לצאר; אך ב 1682 מת פיוז־ור, ומשפחת 
נאדישקין ניצלה את השעה והכתירה את פ׳ לצאר. המיל 1 סלאוו 0 קים, 
שרצו לשמור את עמדתם בשלטון, המרידו את הסטרלצי (חיל- 
הקלעים) במוסקווה, הרחיקו את הנארישקינים מהחצר, ואיוון בן 
מאריה מיללסלאווסק הוכרז גם הוא לצאר (איללן ¥) יחד עם אתיו 
החורג פ׳. הנסיכה סופיה, אחות איוון ואחותו הח 1 רגת של פ׳, היתה 
לעוצדת ולשליטה האמיתית. 

סופיה הרחיקה את פ׳ מהחצר, והוא חי עם אמו במעין גלות 
בכפר פךא 1 ברךנסקויה, סמוד למוסקווה, וגדל באווירה חפשית ובחיק 
הטבע. הוא היה נבון וחזק בגופו, בילה את זמנו במשחקים עם 
מחנכו, התיידד עם זרים ב״שכונה הגרמנית" וגילה עניין בארחות 
חייהם של בני המערב. אניית מפרש אנגלית שנעזבה במקום עוררה 
את עניינו בימאות וכן גם התעניין בכל הנוגע לצבא והקים לו 
לשעשועו גדודים מקרב הצעירים מכל שכבות החברה. הוא העסיק 



627 


פיוטר 1 (אלכסיויץ׳), "הגדול" 


628 


גדודים בתמרונים בלתי־פוסקים בפי¬ 
קודם של קצינים זרים, וגדודים אלה 
עתידים היו להיות גרעין לצבאו ה¬ 
חדיש. 

ב 1689 מרד שוב חיל־הקלעים, סד 
פיה הודחה ונשלחה למנזר׳ ואמו 
של פ׳ נהיתה לעוצרת ושלטה עם 
אחיה. במותה ( 1694 ) עבר השלטון 
לפ ׳ , וכעבור שנתיים מת איוון ופ׳ 

נהיה לשליט יחיד גם להלכה ( 1696 ). 

פ׳ שאף להפוך את רוסיה למעצמה 
גדולה כאחת ממעצמות המערב ולפ¬ 
יח מוצא לים לאיתפה. מלחמתו ה¬ 
ראשונה היתה נגד תורכיה ( 1695/6 ) 

ובה כבש פ׳ את אזוב (ע״ע) שבשפך 
הדון לים־אזוב, ועשאה לבסיס לצי 
שהקים. 

ב 1697 יצא פ׳ עם 250 בני אצולה לסיור במערב אירופה. הוא 
רצה לחזק את הקואליציה נגד תורכיה (אוסטריה, פולניה וונציה), 
לצבור נסיון ולמצוא סיוע למימוש תכניותיו לקידומה של רוסיה. 
ם׳ סייר בהולנד, באנגליה ובאוסטריה, עבד בעילום שם כפועל 
פשוט במספנות, למד בניית אניות וביקר בבתח״ר ובמוסדות הש¬ 
כלה. הוא רכש נסיון ומידע, אך מבחינה מדינית נכשל, כי עניינן של 
מדינות אירופה היה בתכניותיו של לואי ז \^ X לגבי ספרד (ע״ע 
מלחמת הירשה הספרדית). בהיותו באוסטריה שוב מרד חיל-הקלעים. 
פ׳ מיהר למוסקווה, דיכא את המרד, הוציא מאות מורדים להורג 
ופירק את חיל-הקלעים. 

בהעדר תמיכה מצד מדינות אירופה חתם פ׳ על הסכם שלום עם 
תורכיה ( 1700 ) והפנה את מאמציו נגד שוודיה, שחסמה את גישת 
רוסיה לים הבלטי. ברית שכרת עם פולניה, דנמרק וסכסוניה בגד 
שוודיה גרמה לפרח "מלחמת הצפוף. 

המלחמה ארכה 21 שנה ( 1700 — 1721 ), ולניהולה צריך היה פ׳ 
לגייס את כל משאבי ארצו ואגב כך להנהיג בה תיקונים מעמיקים. 
בתחילת המלחמה נחל ס׳ מפלה מחזצת בנארווה מידי קרל ^^ X 
( 1710 ). אולם אחרי נצחונו פנה קרל מערבה, לפולניה וסכסוניה, 
ואפשר לם׳ להנהיג תיקונים בצבאו ולייעלו, ולכבוש את ליווניה 
ואינגריה ( 1701 — 1704 ). ב 1708 חזר קרל ^^ X ללחום ברוסים, אך 
במקש להתקדם לעבר מוסקווה פנה לאוקראינה, בקוותו שהקוזקים, 
בהנהגת נ!ןפה (ע״ע), יסייעו לו. ואולם הוא נוצח בקרבות לסנאיה 
( 1708 ) ופולטוש ( 1709 ) ונמלט לתורכיה. בעקבות נצחונו בפולטווה 
כבש פ׳ את ליוונית (צפון לסודה) ואסטלנד (אסטוניה), וב 1714 
ניצח את השוודים בקרב הימי בהנ^ה ( 113086 ) — הנצחון הימי 
הגדול הראשון של הרוסים. ב 1721 נחתם שלום ניסטאד ( 5138 ץז<) 
ובו ויתרה שוודיה על כל חופי המזרח של הים הבלטי ועל קרליה. 
רוסיה היחה למעצמה הגדולה ביותר בים הבלטי. 

במהלך מלחמת הצפון הכריזה תורכיה, בהשפעת קרל 11 ^ 
מלחמה על רוסיה ( 1710 ). ב 1711 יצא פ׳ למסע נגדה, ואולם ליד 
הפרוט איגפוהו התורכים והוא נכנע להם. סגן הקנצלר שלו, פיוטר 
שפירוש׳ השיג תנאי שלום נוחימ-יחסית, אך אזוב הוחזרה לתורכיה 
( 1713 ). ב 1722/3 לחם פ׳ בפרסים שבש את חופי המערב והדרום 
של הים הכספי ואת הערים באקו ודח^נט. 

למלחמותיו הקים פ׳ צבא חזק וחדיש וארגנו בצורה שונה לחלו¬ 
טין מהצבא הרוסי הישן — חיל הקלעים והמיליציה. בצבאו של פ׳ — 
שהגיע בסוף ימיו ל 200,000 חייל — היו הקצינים בני־האצולה, אולם 
כל שכבות החברה גדסו לשרת בו. הוקם צי חזק — 52 אניות 
מערכה ומאות אניות קטנות — וחיל תותחים יעיל (פ , עצמו תכנן 


כמה מהתותחים). גיוס אנשים וגביית מסים בממדים הדרושים לם׳ 
לא היו יכולים להיעשות בידי השלטון במבנהו הישן ופ׳ הנהיג 
תיקונים מעמיקים: פקידים נבחרים (זש 1651 מ 2 ז 811 — כשמם בהר 
לנדית) ניהלו את הערים במקום מושלים צבאיים, והם היו כפופים 
ל״בית העיר" ("ראטושה") במוסקווה. מוסד זה היה למעין משרד 
האתר, שאליו הועבר כסף המסים מכל הערים. רוסיה חולקה לפלכים 
(גוברניות) ולמושליהם היו סמכדות מינהל, צבא ושיפוט. כל פלך 
היה אחראי לגיוס ליחידות צבא מסוימות ולאספקתן. הגוברניות 
חולקו לפרובינציות והפרובינציות לאזורים. 

פ , השלים את שעבוד הבויארים לשלטת המרכזי. עד ימיו היו 
אצילים משני סוגים: אצולת דם ואצולת שירות. פ׳ רצה להקים 
אצולה חדשה, שתוכל למלא תפקידים במדינה ועם זאת תהיה ציי¬ 
תנית וכפופה לשלטון. הוא עשה זאת ע״י "חוק הירושה", שקבע 
שנכסי־דלא־ניידי יירש אחד הבנים החייב בשירות המדינה, ושאר 
הבנים יעזבו את האחוזה. עי״ז נוצר כוח אדם לשירות המדינה. 
נוסף לכך הנהיג את ״טבלת הדרגות״ (ע״ע אצילים, ענד 498/9 ). 
פ , גם ביטל את "הדומה" של הבויארים. ובמקומה הקים סנאט 
שנועד לרכז את פעולות השלטת בכל התחומים, וכן ביטל את 
המשרדים המיושנים (פריקאזים) והקים תחתם "קולגיות" (מיניס¬ 
טריונים). 

גם מכנסיה נעשתה כפופה לשלטון המרכזי החילוני: האפטשאש 
כיה בוטלה, והוקם "הסינוד הקדוש" ובראשו פרוקורטור ראשי, שהיה 
איש חילוני. הסינוד, שהיה מעין "קולגיה", פיקח על רכוש הכנסיה 
והכנסותיה וכן על מינוי כמרים. 

תיקונים אחרים נעשו במטרה לקרב את רוסיה למערב: נאסר 
גידול זקן ולבישת בגדים בסיגנון הישן. ונוסדו בת״ס טכניים. 
את ההתמערבות סימלה פטרבורג — העיר החדשה שהקים ם׳ בשפך 
הנישה, שנועדה להיות "החלון לאירופה", ואליה העביר את בירתו 
(ע״ע לנינגרד, עט׳ 965 ). 

פ׳ היה ענק (גבהו 2 מטרים) וחזק מאוד בגופו, בעל מרץ רב, 
פעלתן, סקרן ואימפולסיווי, אוטוקראט — ועם זאת נעדר התנשאות: 
הוא תיעב פאר שידור, הן בחצרו והן בלבושו, אהב להתערב בין 
חייליו ובין פשוטי העם׳ לסבוא עמהם ולספר הלצות גסות. השתתף 
תכופות בעבודות בניה וסופו שמת מהצטננות שפגעה בו בחורף, 
כשקפץ למי קרח כדי להציל חיילים שספינתם נטרפה. ג^| כמה 
ממקורביו היו מפשוטי העם, כגת סגן־הקנצלר שפירוב, שהיה בנו 
של יהודי, א. ד. מנשיקוב (ע״ע) ואשתו השנש, האהובה עליו, יקט־ 
רינה. שפחה בת איכרים ליטאים. היא לבדה ידעה לשכך אותו בעת 
התפרצויות הזעם האיומות שלו ולהרגיעו. הוא אהב הוללות, ולסבי- 
אתו לא היה גבול. עם זאת היה דתי מאש בנפשו, ראה עצמו 
כמשרת המדינה, דרש מעצמו את שדרש מאחרים, האמין בשליחות 
אלשית שהוטלה עליו וכן האמין מאש בכוח הכפיר! של המדינה 
לשנות דבשם מהיסוד ולעצב חברה. להשגת מטרותיו לא ברר 
באמצעים, היה אלים, חסר מעצושם ואכזרי עד לאימה, ונכח אישית 
בעת שעינו למתת את אלכסי, בגו הבכור(מאשתו הראשונה יושוקיה 
לופוכין, שאותה שילח למנזר) שתמך במתנגדי התיקונים (ע״ע 
אלכסי פטרוביץ׳). 

ב 1721 נתן הסנאט לם׳ תואר ״קיסר״ ו״הגדול״. ב 1724 ניתן 
תואר "קיסרית" ליקטשנה אשתו, שיא ירשה אותו (ע״ע יקטשנה 
1 ). 

חייו של פ׳ ופעלו היו נושא לסופרים, כגון: א. טולסטוי (ע״ע), 
שכתב גם תסריט לסרט גדול, מבוסס על ספת ״פ׳ 1 ״. היסטוריונים 
שוגי-דעות רוסיים העשכו את פעלו בצורות מנוגדות. הליברלים 
שרדיקלים ראו בו מהפכן גדול׳ שסילק ערכים מיושנים, פרץ דרך 
הפיגור והאפלה שביא לנתיניו התקדמות והשכלה. כנגדם היו 
היסטושונים שמרניים שתיעבוהו, וראו בו צאר שהרס את התפת־ 



פיוטר 1 . פרוטוטת ברונזה שעשה 
ק. ראסטשי, 1723 . 
(פחיאה ארטיטז/ ?ניננדאד) 


629 


פיוטו• 1 (אלכסי־ויץ׳), ,,הגדול״ — פיום, אל־ 


630 


חותה הטבעית של החברה ברוסיה׳ שתל בה נטעים זרים וגרם נזק 
שאין לתקנו. ההיסטוריוגרפיה הסוביטית המודרנית רואה את תיקוניו 
כדוסיים מקוריים. 

פ. קונפיבו, ם. הגדול: אגדה ומציאות (בקובץ: האישיות ודורה), 

תשכ״ד! הנ״ל, האיבטליגנציה הרוסית בראשיתה! המאבק בין ■"מער־ 

בנים״ ל״אוהבי רוסיה״ והויכוח על פ. הגדול (מולד, 23 ), תשב״ה/ו! 

י. א. קליתי׳בסקי, דברי ימי רוסיה, ב׳- 5 ־ 161 , תשכ״ט! ,ז€ח! 01 טז 8 

, 0 ־ 31 * 861111 . 11 ) 140x0005 ,!!*"*"ק!) .־| ; 1879 ,)! 4(1■ 0x05 .? 

. 11.5 ; 1964 , 1-11 ,־״״ס* 11/14 ■ 1., 0x01 .? ,!״ 991102 .א ; 1882 1-11 

- 83 . 1 ״( ; 1969 , 0/1104 ) 1 .? , 131 זס? .א ; 1969 , 01 )/ 0 ) 1/1 .י/ ,ק 0 ץת 11510 ־ 1 11 א 1 )ץ) 8 ת 1 מץ]£|! 611 ) 

; €%^ 60 ס$$ס£ 6 > 6/10$ ) 6 ) 6x1 ץז* 11 \ $1$11 10 > , 63011 ח £1$£ .£ 

. 1959 ג ( XX1X ...ן 1€ ^$ס 601 ^. 11467 

מ. - אר. צי. 

פיו י ס דה שון, £3 י ר - יסם י ל — 0113 66 1$ * 1 ? 11£ ס 06 ־ 16 ז 16 ? 

0$ חת 3 ׳\ — ( 1824 — 1898 ), צייר צרפתי. תלמידם של א. שפר 
(ת 6 ££ 6 ! 801 ) ות. קוטיר (■!"""סס). הושפע מא. דלקרואה (ע״ע) ות. 
שסריו (ג 131 ז 0113$$6 ), אך בעיקר היה אוטודידקט. פ׳ פיתח סגנון 
משלו ולא נמנה עם אף אחת מהאסכולות הצרפתיות המקובלות. 
יצירתו מונומנטלית וחגיגית. נושאיה אלגוריים והיסטוריים. הוא 
צייר עפ״ר ציורי־קיר רחבי־ממדים בצבעי שמן על בד. בד״כ הש¬ 
תמש בגוונים חיוורים, במיוחד בצבע חום־אפרפר חיוור. רישומו 
ברור, עיצובו נוטה לדו־ממדיות ולדקורטיוויות. יצירותיו קסמו 
במיוחד לציירים הפוסט- והנאדאימפרסיוניסמיים הצרפתיים. 

ציורי־הקיר של פ׳ מצרים, בין השאר, במוזיאונים באמין, בליון, 
במדסי וברואן, בעיריית פואטיה ובספריה הציבורית של בוסטון 
(אה״ב). בפאריס קישט את הסורבון(״אלגוריית המדעים״ [ 1887/89 ]), 
את העיריה ( 1889/93 ) ואת בנין הפנתאון (סדרת תמונות על חיי 
ז׳נביב הקדושה [ע״ע גנובפה] יצירתו האחרונה [ 1898 , 78 — 1874 ] 
שהושלמה רק לאחר מותו ע״פ מתוותיו). בין ציוריו המפורסמים: 
״הדייג העני״ (בלובד, 1881 ). 

- 131 . 14 ; 1928 ,. 0 ) 4 .? .ז 1:11 :>״ 140 . 0 ך 1926 ,.ס ) 4 . 1 ז 071 ץ 1 ? ? 171114 ?$ 10 ז? ,.?) ? 6 . היה לספר חשוב ללימוד 
הדת. מתינותו של ם׳ התבטאה בצמצום סמכויות האינקוויזיציה 
ובעריכה מחודשת ומתונה יותר של רשימת הספרים האסורים בקרי¬ 
אה (אינדכס; ע״ע [ 6 )). פ׳ היה פטרון לאמגים וארדיכלים, העסיק 
את מיכלאנג׳לו(ע״ע) ויזם בניה ענפה ברומא. 

פ׳ החליש במקצת את גזירותיו הקשות של קודמו, האפיפיור 
פאולום 17 (ע״ע) ביחס ליהודים, בייחוד בנוגע לחבישת כובע ירוק 
שנועד להבדילם משאר האוכלוסיד- תיקונים אלה נוסחו באיגרת מיר 
חדת ל״טובת היהודים״ ב 8,8.1561 . בימי פ׳ קיוו היהודים להביא גם 
לביטול הגזירות הישנות נגד הדפסת התלמוד אבל כל מד! שהשיגו— 
ואף זאת באמצעות שוחד ומתנות — היו תיקונים קטנים (התר 
להדפיס ספרי פוסקים ופירושים על התלמוד) והקלות כלכליות 
ומסחריות מסדמות שנועדו להסדיר את חיי הכלכלה והחברה 
שנפגעו מהאיסורים הקודמים. 

י 1 םף הכהן, עמק הבכא 2 1895 ! י. זנה, מפאולו הרביעי ע! סיום 

החמישי, 1 1954 ,*ח?■!' 1 (ס €01411111 1/11 111 111 ק 1 >? ,ת 11 מ/ . 14 

. 1947 

ם׳ 7 (אנטוניו גיזלירי [״* 1151 ( 0 אפיפיור בשנים 

1566 — 1572 ). נד ב 1504 בבוסקו ליד מילאנו. דומיניקני! הורה פילו¬ 
סופיה ותאולוגיה. שימש אינקוויזיטור ונלחם בפרוטסטנטיזם. ב 1556 
נתמנה בישוף וב 1557 קרדינל. לאחר מות ם׳ 17 נבחר ליורשו. 
תקופת כהונתו הקצרה הצטיינה בארגון הכנסיה ובתיקונה ובפעילותו 
הרבה נגד הפרוטסטנטיזם והסכנה התורכית. ס׳ התערב במלחמות 


633 


פיוס ע — פיוס 1 מ 


634 


הדת בגרמניה ובצרפת כדי לכפות את מרות הפבסיה! היה בין התומ¬ 
כים במרי סטיוארט (ע״ע), החרים את יריבתה המלכה אליזבת 
(ע״ע! פברואר 1570 ) והאיץ לשווא בפליפה 11 , מלך ספרד, לפלוש 
לאנגליה. התערב בפרשות כפירה אחרות בארצות־השפלה שדוכאו 
ביד ברזל. ביזמתו ובזכות פעילותו הנמרצת הוקם ( 1571 ) האיחוד 
הנוצרי הקדוש יחד עם ונציה וספרד שהנחיל לתורכים מפלה בקרב 
לפנטו (ע״ע). פ׳ הפגין פעילות נמרצת בארגון הפנסיה וביישום 
החלטות ועידת טרנטו, נלחם בשחיתות ובסחר הכהונות הכנסייתיות, 
הנהיג תיקונים חשובים בליטורגיה הקתולית וקבע נוסחים חדשים 
של סידורי התפילה ( 1568 , 11001301101 1 ח 11 ז 13 ז\:>־ 81 ) והמיסה 
( 1570 , 110103111110 1155316 \). — ם , נודע באדיקותו הרבה ובאהבת 
הצדק, ואחרי מותו הוכרז קדוש הכנסיה ( 1672 ). 

. 1922 , 72 — 1566 €71 7 \ .£ . $1 $> 4 01111 ? 4 ^ 1 ,־ 61 ט 113 ־ £411 . 0 

א. בג ׳ 

פ׳ !ע (ג׳ובאני אנג׳לו ברסקי [ 350111 * 131 8010 ״^ 3001 ^ 010 ], 
אפיפיור בשנים 1775 — 1799 ). נר ב 1717 בךזנה, איטליה. בן למש¬ 
פחת אצילים, למד משפטים וכיהן במספר תפקידים כנסייתיים: גזבר 
האפיפיור ( 1766 ), קרדינל (מ 1773 ). שנות כהונתו עמדו בסימן 
החילוניות, האתאיזם והשינויים המדיניים הגדולים שבאו על אירופה 
עם המהפכה הצרפתית. בימיו נעשו נסיונות בגרמניה ובאוסטריה 
(ע״ע יוזן* 11 ) לצמצם את זכדות האפיפיורות ולכפף את המוסדות 
הכנסייתיים לרשויות החילוניות. ם׳ פסל והחרים את ה״חוקה האזר¬ 
חית של הכמורה״ שנתקבלה בצרפת ( 1790 ), לפיה כסופים כל 
הכמרים לרשויות האזרחיות. ב 1790 איבדה מדינת הכנסיה את 
אוויניון, רוזנות וג^ן ( ¥00315510 ) ושטחים אחרים באיטליה! בחוזה 
השלום 1797 נאלץ פ׳ לוותר לנפוליון על שטחים אלה ולמסור לידיי 
כת״י יקרי-עדך ואוצרות אמנות רבים. ב 1798 השתלטו הצרפתים 
על רומא והכריזו על הרפובליקה האיטלקית. פ׳ נלקח בשבי ומת 
בצרפת. בתקופת כהונתו היה מעמד האפיפיורות בשפל. 

, 16111€ * 1,3 ; 1949 , 1846 — 1789 , 11£ ס- 1 ז 1 זס 011411 < 141 * 077 2 ^ 1 ,״ 16110 .! 

. 1950 , 1-11 , 1£01$€ ז 110 1 * 1/011X10 ?ז . 10 /־* ? $11 1111011 )£ 14£%11$€ 

פ׳ 1 דע (גרגוריו ןןיאראמ 1 בטי [ 11101111 * 1 * 0111 0 ״ £ 0 שז 0 ] ׳ אפי¬ 
פיור בשנים 1800 — 1823 ). נר 1740 בצ׳זנה. נזיר בגדיקטיבי שהיה 
לבישוף ( 1782 ) ולקרדינל ( 1785 ). מטרתו העיקרית היתה תיקון 
היחסים המתוחים בין האפיפיורות ובין צרפת, וב 1801 נחתם "קוג־ 
קורדאט" בינו לבין נפוליון (קונקורדאט דומה עם הרפובליקה האי¬ 
טלקית נחתם ב 1803 ). אך ההסכם רוקן מתכנו בתקנות שקבע 
נפוליון לעניינים כנסייתיים ב 1802 ( 065 ^ 01830 110105 * 1 \ 1 ), תקנות 
שנגד מגמותיהן הגאליקניות (ע״ע גליקניזם) מחה פ׳ לשווא. ב 1805 
תפס נפוליון חלק משטחי האפיפיור (אנקו׳נה) וב 1808 את רומא 
עצמה. האפיפיור הטיל חרם על האחראים למעשים אלה, הכריז על 
עצמו כעל שבוי־מלחמה וסירב לנהל מו״מ. הוא הועבר לצרפת ושם 
חתם — אחרי מחלה ארוכה ולחצים רבים — על הסכם חדש עם 
נפוליון, הוא ה״קונקורדאט של פוננןנבלו" ( 1812 ), שבוטל בידי פ׳ 
חדשיים אח״כ. אחרי נפילת נפוליון חזר פ׳ לרומא ( 1814 ), ומדינת 
האפיפיור, שנפוליון סיפחה לקיסרות הצרפתית, הוחזרה על כנה 
בקונגרס דנה ( 1815 ). 

. 1962 , 6 ^ 0 ? 111 € 14 * 0 , 93165 .¥ .£ 

פ׳ (דובאני מריה מסטאיי^רטי [- 135131 ^ 13 * 131 \ 01 ם 3 ׳! 010 
1 ״:>-״:>?], אפיפיור בשנים 1846 — 1878 ). נף ב 1792 בןוניגליה, ליד 
אנקו׳נה. כיהן בשליחויות ובתפקידים כנסייתיים שונים והיה לקרדינל 
ב 1840 . כבעל נטיות ליברליות החל את כהונתו בחנינה כללית לכל 
הגולים והשבויים מסיבות פוליטיות. גילה אהדה לתנועת האיחוד 
הלאומי באיטליה, אך סירב להכריז מלחמה על אוסטריה. בזה קיפח 
את אהדת הציבור ונאלץ לברוח מרומא, אליה חזר רק בעזרת הצבא 
הצרפתי. מאז נטש כליל את הליברליזם •והיה לסמל הראקציד- 


כהונתו מציינת את ירידת קתה של האפיפיורות מבחינת שלטונה 
החילוני והטריטוריאלי(אבדן נחלות מדינת הכנסיה [ע״ע עמ׳ 927 ] ! 
איחוד איטליה וכיבוש רומא בידי מטוריו זןמגואלה ב 1870 ). עם 
זאת בולט מעמד האפיפיורות מבחינה רוחנית וכנסייתית. בכהונתו חז¬ 
רה לפעול הכמורה הקתולית באנגליה ובהולנד, ונחתמו הסכמים עם 
מדינות רבות. בתחום האמונה והדוגמה היו התפתחויות חשובות 
(הגדרת הדוקטרינה [ 1854 ] בדבר "הורתה ללא רבב" של מדים 
[ע״ע]) שהגיעו לשיאן בוועידת הווטיקן הראשונה ( 1869 — 1870 ) 
שהכריזה על נמנעות הטעות ( 111135 < 10£31111 ) של האפיפיור (ע״ע 
נצרות, עמ׳ 353 ) — הכרזה שהביאה לידי פילוג בכנסיה במקומות 
שונים, ותרמה להחרפת מלחמת התרבות בגרמניה. פ׳ לחם בחריפות 
נגד כל הזרמים המודרניים (רציונליזם, ליברליזם דתי, זרמים פילו¬ 
סופיים חדשים) והטיל עליהם חרם בהכרזות שונות. 

46 1£41 { 11 ה 0 ?  8 ־! 80 ז^סשססשזנ[ :ז 41 ין("בחרדה עמוקה") 
בגרמנית, שהוקראה בכל הכנסיות בגרמניה, ובה טען שהנאציזם 
אינו מתיישב עם הנצרות. 

011 ) 11 ) 7 ) 0/11 ,'( 013611 .ם ; 1937 , 11 ) 11 ) £101 )סס/י\ץ £10 

, 1-11 ,.¥ 41 1160 ? 6$141 ז 46110 0 * 5107 :)טתסעתס? . 0 ; 1958 , 66 * $$0 * 86#0 

. 1962 8 



סיזה: מראה טהאוויר. כמרכז (טימיז לשמא 5 ): םנד 5 *ד.םעמונים הנטוי; 
הקתדרלה והפ 8 טיסםריו 0 (.* 14.1/1 .£, דוטא) 



637 


פיזה — ©יזנו 


638 


ב 1165 מצא בנימין מטודלה בפ׳ 20 משפחות יהודיות. בחו¬ 
מת העיר קבועות מצבות יהודיות מאמצע המאה ה 13 ! מסוף המאה 
נזכר ״רחוב היהודים״. הגזירה מ 1322 על ענידת הטלאי לא הופעלה 
בקפידה. ב 1400 לערך יסד יחיאל אבי משפחת דה פיזה בנק בפ ׳ . 
במשך 150 שנה שלטה המשפחה בשדה הבנקאות היהודית באיטליה 
ובלטה גם בשדה התרבות. כן עמדה בקשרים עם בני מדיצ׳י מפירנ¬ 
צה. המשפחה סייעה רבות למגורשי ספרד שהגיעו לם׳ (ע״ע דוד 
ראובני). ב 1496 השתתף יצחק בן יחיאל ביותר ממחצית סכום היסוד 
של בנק נוצרי שנוסד בס/ וע״י כך הותר ליהודים להמשיך בעסקי 
הלוואות. המלחמה בין פירנצה לם׳ ( 1494 — 1509 ) הביאה להצטמ¬ 
צמות הקהילה. זו החלה להתאושש ב 1547 . כשעודד קחימו 1 דה 
מדיצ׳י יהודים ונוצרים חדשים מפורטוגל להתיישב בם/ רבים יותר 
הגיעו לשמע הזכויות הנרחבות שהציע הדוכס פרדיננדו 1 דה מדיצ׳י 
ב 1593 . פניה דומה ב 1595 אל יהודים שגורשו ממילנו(ע״ע) עוררה 
הד קלוש. ב 1614 השתחררה קהילת ליוורנו (ע״ע) מתלותה בפ ׳ ; 
אז ישבו בפ׳ 600 יהודים. בשלהי המאה ד. 18 יסד בה שמואל פואה 
מסביונטה (ע״ע) דפוס עברי. רוב היהודים עסקו במסחר ובמאה ה 18 
ובמיוחד ה 19 היו פעילים בפיתוח התעשיה, בעיקר תעשיית הכותנה. 
ב 1861 קיבלו יהודי פ׳ זכויות מלאות. ב 1931 ישבו בם׳ 535 יהודים. 
בשואה נשלחו מספר יהודים — ביניהם הרב אוגוסט( חסדא — 
להשמדה. ב 1969 ישבו בם׳ 210 יהודים. 

ב. רות. תולדות היהודים באיטליה, 1962 ! -״מ*/ 51,110 , 03551110 .; 1 

41 110000 0 * 1,1 11 , 030 ־ 1 . 11 ; 10 — 1908 ,( 911 — 9 , 1 א) .? 10 , <״/£ 

מ 1 3151110 ־ £131 * 91111 : 111 ) 11 > #)ז< £1 ) 110. 116X1011 

. 1966 ,( 62 — 227 30 >! 00 31 > 13 ־ 1101 ז 1£ ח 

מ.-א. רו." ה. ום. 

י־ת׳ה, דן — 13201 ? 030 [ — (נו׳ 1896 ), פסיכולוג, ביולוג, 
פילוסוף ומחנך שוויצי. ב 1918 קיבל תואר ד״ר למדעי- 
הטבע באוניברסיטה של עיר מולדתו נקזמל. פ׳ כיהן כפתפסור 
לפסיכולוגיה, לסוציולוגיה, לפילוסופיה ולהיסטוריה של המדעים 
באוניברסיטת נשטל, ז׳נווה, לוזאן ופאריס. הוא ניהל מכונים ומעב¬ 
דות מדע וחינוך שונים. היה שנים רבות מנהל "המשרד הבין־לאומי 
לחינוך" (מוסד עצמאי לפיתוח יחסים בין־לאומיים בתחום החינוך), 
ונשיאה הראשון של האגודה השוויצית לפסיכולוגיה. ב 1955 ייסד 
בז׳נווה את המרכז הבי״ל לאפיסטמולוגיח גנטית (ר׳ להלן). 

עיקר תרומתו בחקירת התהוות תהליכי משכל וחשיבה והתפת¬ 
חותם. ספרו הראשון בתחום הפסיכולוגיה היה 13 ! 0 €*נ 111 *ת 1 ^ 1 130 
: 30 ) 00 ? 01102 500 ס 0 ק (״ הלשון והמחשבה אצל הילד״), 1923 . 
פרסומיו הפסיכולוגיים עד 1934 הוקדשו בעיקר לגיל הילדות 
שלאחר הינקות ועד סף ההתבגרות. מ 1935 ואילך פרסם מחקרים 
על תהליכי ההכרה בגיל הינקות, צמיחת המשכל אצל התינוק 
( 1936 ) והתקדמות תפיסתו את המציאות ( 1937 ). ב 1949/50 פרסם 
£0061111110 010810 ת 18:61 ת 0 ? 3 1110:100 ) 0 ־ 1011 ("מבוא לאפיסטומו* 
לוגיד, גנטית״) ב 3 כר׳. במונח "אפיסטמולוגיה גנטית" שחידש 
התכוון פ׳ למכלול המחקרים על התפתחות מבני הכרה וידע אצל 
הילד (ע״ע הכרה ותורת ההכרה). פ׳ הרבה להשתמש בהסתכלות 
ישירה כבדרך מחקר וכן ב״מתודה הקלינית", כלומר, בדיקת 
הילד באמצעות שאלות. 

לדעת פ׳ משתתפים 4 גורמים בעיצוב ההתפתחות הרוחנית: 

1 ) בשילה אורגנית של מערכת העצבים ושל מנגנון הבלוטות 
הפנימיות! 2 ) רכישת הרגלים תוך תפעול עצמים; 3 ) פעילות 
הגומלין החברתית! 4 ) איזון האישיות תוך מילר צרכיה המשתנים 
והבטחת הסתגלותה. יש להבחין ב 4 שלבים בסיסיים של גדילה 
נפשית: 1 . התחושי — התנועי (עד גיל שנתיים לערך)? 
2 . החשיבה הקדם־פעולית (גיל 2 — 7 בערך); 3 . החשי¬ 
בה הפעולית הקונקרטית (גיל 7 — 11 בערך); 4 . החשי¬ 
בה ההגיונית המופשטת או הפורמלית (גיל 11 — 15 ). 


פ׳ השפיע הרבה על הפסיכולוגיה המודרנית ורבים מחיבוריו תורגמו 
ללשונות רבות. 

הביקורת על שיטתו כוונה בייחוד אל ההבטים הבאים: המילו¬ 
ליות הרבה בדרך המחקר שלו, מדגמיו הבלתי-מספיקים, הזדקקותו 
אך מעט לאמצעים סטטיסטיים, הבלטה יתרה של תפקודי הכרה 
באישיות תוך הזנחת תפקודים אחרים, וחוסר העמקה בדרכי ההשפעה 
של גורמים, כגון הגורם החברתי, על התהליכים שחקר. 

מחיבוריה : 30 ) 00 ? 01102 315011110011001 * 1 10 01 : 08001011 ( 130 

(״שיפוט ושיקול-דעת אצל הילד״), 1924 ! 0111 מ 10 ] 3 ] 005011 (ן 0 ? 133 
; 301 ) 00 ? 01102 0000010 (עבר׳: "תפיסת העולם של הילד", תשכ״ז), 
1926 ! : 30 ) 00 ? 01102 31 ־ 0101 : 08001001 ; ס? (עבו״ : "השפיטה המר 
סרית של הילד״, א, בלי תאריך), 1932 ! - 10101 ? 10 ) 31853000 ^ 3 ? 
: 30 ) 00 ? 01102 118000 (״מקור האינטליגנציה של הילד״)׳ 1936 ! 
ס 81 ס 1 ס! 01 ץ 5 מ 10 ) 108 ) 0:0 (עבר׳: "שש מסות על ההתפתחות 
הנפשית״, 1969 ), 1964 ! : 30 ) 00 ? 30 > 010£10 ! 01 ץ 5 ? 3 ? (עבו": 
״הפסיכולוגיה של הילד״, 1972 ), 1966 ! 0:01-3115100 ^: 8 0 ? (עבר׳: 
״הסטרוקטוראליזם״ [ע״ע], 1972 ), 1968 . 

י. גלנץ, מחקריו של ס׳ על החשיבה המתגבשת (מגמות, י׳), תשי״ם! 

ר. כהן־רז, "נסיון לאבחנה בין שתי גישות להתפתחות השכלית" 
(מגמות, י״ב), תשכ״ב! ג׳. ה. פליבל, "הפסיכולוגיה ההתפתחותית של 
ז/ פ״., תשל״א (עמ׳ 449 : ביבל׳ עברית על ס׳) ! ה. אבלי, דידקטיקה 
פסיכולוגית על פי משנתו של ו׳. ם״., 1971 ! זסקסס! 1 .מ.? - 51801 ״ 1.1 
711700 . 41 ; 1968 ,חס 147 ו 0/1 וזו 171£ } 71 וו/ 7 10£1,01 ,(. 045 ) 

- 71010 ) 1 0714 .? , 1 ! 1 ־ז 411 , 0 . 41 ; 1969 ,, 1771071 ) 001/010 04174 / 0 11007107 ' 1 
. 1970 , 7 '.? ./ 10 ^ 1,11010 ( 11 ) 7070 010 ,. 21 : 0 10 ) 14011:3 ״ 1 ; 1969 , 10 ) 4 ) 1 

יו. גל. 

פיזר, אךמן איפוליט לראי — ? 011 ? 10 ץ 901 סץ 1 ? 1 ) 10130 ^ 1 

12030 ? — ( 1819 — 1896 ), פיסיקאי צרפתי. פ׳ היה אמיד 
וחפשי לעסוק במחקרים בפיסיקה ניסויית, בעיקר של האור, ללא 
טרדות פרנסה. בין 1845 ל 1849 עבד עם פוקו (ע״ע) בחקר האור 
והחום (קרינת איגפראדם [ע״ע]). פ׳ פיתח ב 1849 את השיטה 
האמינה הראשונה למדידת מהירות האור עפ״נ כדה״א. באותה שנה 
הסביר את אפקט דופלר (ע״ע) בכוכבים והראה איך לחשב בעזרתו 
את מהירותם יחסית לצופר, (ע״ע כוכבים, עמ׳ 653 ). ב 1851 מדד 
פ׳ את מהירות האור בתווך נע ואת השפעת תנועת התווך על קוי 
התאבכות (ע״ע), בנסיון להעריך את השפעת תנועת האתר (ע״ע) 
על מהירות האור. מאותר יותר פיתח שיטה לשימוש באינטרסח׳מטר 
(ע״ע) למדידת התפשטות תרמית של גבישים ושיטה להגדלת יעילר 
תם של סלילי השראה (ע״ע אלקמרומגנט! אלקטרומגנטיות, עט׳ 
798/9 ) ע״י הוספת קבל. ב 1860 התקבל כחבר לאקדמיה הצרפתית 
וב 1863 התמנה למפקח בביה״ם הפוליטכני בפאריס. 

פיזולה ( 105010 ?), עיר במתח פירנצה, איטליה. 44,000 תוש׳ 
( 1971 ), שרידים ארכאולוגיים מעידים על עברה (תיאטרון 
תמי ומקדש בסיגנון אטרוסקי־רומי). השריד הארכיטקטוני החשוב 
מיה״ב חוא הדואומו(משוחזר בחלקו) מ 1028 ! הצריח מ 1213 ובתוכו 
קבר לאונרדו סאלוטאטי ומולו תבליט מדונה וקדושים של מינו 
(ע״ע) דה פיזולה. בעיר מחיאה קטן. בפרבר סן דומניקו שלרגלי 
פ׳ מצויד. כנסיית מנזר יפח ( 1050 ) בעלת חזית בסיגנה סן מיניאטו 
ופנים בסיגנה ברו^סקי(ע״ע). בתוכה ציורים מעולים מהמאה ה 15 . 

פמוסטיגמץ, ע״ע פיסוסטיגמץ. 

פיזנו ( 15300 ?), שמם של שני אמגים איטלקיים, אב ובנו: ני קו¬ 
ל ה ם׳ — 15300 ? 710013 < — ( 1220 ז — 1284 ?), פסל 
איטלקי. פ׳ נולד, קתב לוודאי, בדרומה של איטליה, ונראה שר,ש¬ 
תקע בפיזה ב 1250 בקירוב. ב 1260 חתם על הראשון משני דוכני- 
ההטפה שיצר, הוא הדוכן שבבפטיסטתום של פיזר- מבנה בעל שש 
צלעות, הנשען על עמודים. התבליטים המעטרים את צלעותיו השת 
אתם בסרקו^גים הרומיים. עם זאת חורגות הדמויות בתבליטים 



639 


סיזנו — סימלו 


640 


אלה מדרישות האיקונוגרפיה הנוצרית, וריבוי מספח ועלילותיהן 
מגלה קרבה ברורה לאמנות הפיסול הגותית הצרפתית. בדוכן־ההטפה 
השני, בעל שמונה הצלעות, שם׳ הקים בשנים 1265 — 1268 בקתדרלה 
של סינר" שיתף פסלים אחרים, וביניהם ארנולפו די קמביו (ע״ע), 
ואולי גם את בנו ג׳ובני. תבליטיו, בהשוואה לתבליטי פיזה, נטור¬ 
ליסטיים יותר ועיבודם לפרטים עשיר ומגוון יותר. את יצירתו 
הגדולה האחרונה, ״המזרקה הגדולה״ של פרודה, השלים ב 1279 
בעזרת בנו. אף כאן ניכרת ההשפעה הגותית הצרפתית, בעיקר 
בעיבוד קפלי בגדיהן של הדמויות ההיסטוריות והאלגוריות הסובבות 
את המזרקה המצולעת. — פ׳ היה הראשון באמנים הגדולים שהר 
בילו את הפיסול האיטלקי של יה״ב לעבר אמנות בעלת צביון אינדי¬ 
ווידואלי, ולפיכך רואים בו את הפסל ה״מודרני" הראשון. 

ג׳ ו כ נ י <}' — 153110 ? 311111 ׳\ 010 — ( 1245 ן — אתרי 1314 ), 
פסל וארדיכל איטלקי, בנו של ניקולה פ , וממשיכו הישיר כאחד 
מחלוצי הפיסול החדש. פ׳ התחיל לעבוד ב 1265 במחיצת אביו. עשר 
שנים מאוחר יותר, בביצוע המזרקה של פרוג׳ה, היה כבר שותף 

שווה־זכדות. את העיטור 
הפיסולי המונומנטלי ב- 
בפטיסטריום של פיזה 
אפשר שביצע יחד עם 
אביו. ב 1287 נתבקש ל¬ 
השלים את חזית הקת¬ 
דרלה של סינה. הוא יצר 
את מרבית הפסלים שב¬ 
חזית, הקשורים עמה 
קשר אורגני הדוק. על־ 

אף שהשפעת הפיסול ה¬ 
גותי הצרפתי שולטת 
בהם חלוקת הפסלים ב¬ 
מסגרת הארדיכלית שו¬ 
נה לחלוטין מזו שבקת- 
דרלות הצרפתיות, והד¬ 
מויות דינמיות ופעילות 
יותר. ב 1301 חקק פ׳ את חתימתו בדוכן־ההטפה בעל שש הצלעות 
בכנסיית סט. אנדראד. בפיסטויה. דוכן זה דומה בקומו הכלליים 
לדוכני־ההטפה שביצע ניקולה פ׳; עם זאת, מעוצבות בו הדממות 
באורח דרמתי יותר, כפותות פחות למגבלותיו של המבנה הזומתי 
ועונות לדרישותיהן של זוויות־ראיה רבות יותר. דוכן־ההטפה בק¬ 
תדרלה של פיזה הוקם ב 1302 — 1310 ; זהו מבנה מעוגל המבוסם על 
שמונה צלעות, מוקף רצף־תבליטים מעשה ידי פ׳ וצוות עוזרים; 
הוא כולל פסלים מספר (כ״הרקולס") הממזגים יסודות קלאסיים 
וגותיים והנמנים עם מיטב אמנות הפיסול האיטלקית. כ״כ פיסל פ' 
פסלים על נושא "המאדונה והילד" ופסלי "צליבה" מגולפים בעץ. 

1111 [> 011 . 8 .¥ , 015011100 . 11 .£-. 0.13 ; 1928 ,.?. 0 , ¥6011111 . 1 

_ 0.1 ; 1969 ,. 0.8 , 1011 ־ 1  , 3611101 * 

יו. פי. 

פיזנ 1 , אנדראה (או אנדראה דה פונטדרה) — 153110 ? 63 ־ 11 )ו 1 \׳. 

(^•!^״ס? 63 63 *^) — ( 1290 ו— 1348 ו), פסל אי¬ 
טלקי. פ׳ נזכר לראשונה ב 1330 , כשהתחיל לעבוד על דלתות הברונזה 
המפורסמות לבפטיסטריום של פירנצה, עליהן עמל עד 1336 . דל¬ 
תות אלה (שהן השער הראשון של הבפטיסטריום) כוללות 28 
תבליטים מחהבים המוקפים מסגרות דמויות פרחים ארבעה־עליים. 
8 מהם מייצגים את "המעלות הטובות", ואילו השאר מגוללים 
את סיפור יוחנן המטביל. פ׳ שבר את מסורת אמני הפיסול של 
פיזה, כג׳ובני פיזנו (ע״ע), וחידש והידק את הקשר עם האמנות 
הגותית של פסלי הצפון וציירי המיניאטורות. השפעתו של ג׳וטו 


(ע״ע) ניכרת בעיצוב 
הדמויות, אולם לקפלי 
הלבוש הועיד פ׳ תפ¬ 
קיד ראשון במעלה, ו¬ 
באמצעותם יצר מקצ¬ 
בים פנימיים במסגרת 
הקומפוזיציה, הפשוטה 
בתכלית. הדלתות נמ¬ 
נות עם היצירות האינ¬ 
דיווידואליות ביותר ב¬ 
פיסול האיטלקי. — לס , . 
או לחוגו, יש לייחס גם 
אחדים מהתבליטים ה¬ 
מעטרים את בסים מג¬ 
דל הפעמונים של ה¬ 
קתדרלה של פירנצה, 
שיוחסו לעתים לג׳וטו. 

פייזגלו — 153116110 ? ; כינויו של אנט(^ פ?^ ( 153110 ? 11301110 .^) 

— 1395 7 — 1455 ז), צייר ואמן־מדליות איטלקי. פ׳ עבר 
עם משפחתו, בעודו ילד, מפיזה לוורונה, ולמד, כפי הנראה, אצל 
הצייר סטפאנו דה !רונה. בשנים 1415 — 1422 לערך המשיך את 
עבודתו של ג׳נטילה דה פברינו (ע״ע) בציורי-הקיר בארמון הדוג׳ים 
בוונציה (הציורים לא שרדו). פרסקו "הבשורה" כרקע למצבת־ 
קבורה מפוסלת בכנסיית סאן פר¬ 
מו בוורונה צויר ב 1426 לערך. 
עם מותו של ג׳נטילה, ב 1427 , 
ירש פ׳ את מקומו כצייר־הפרם־ 
קים בכנסיית הלאטראן (הציורים 
נהרסו במאה ה 17 ). סדרת הפרם־ 
קים שבקאפלת פלגריני בכנסיית 
אנאסטאסיה הקדושה בוורונה נד 
צרה, כמשוער, ב 1436 — 1438 ; 
מסדרה זו שרד "גאורגיום הקדוש 
והנסיכה״ — יצירת-המופת של 
פ׳ בציור־קיר. הציור מבוצע ב¬ 
טכניקה המעודנת של צייר־מיגיאטורות, במשיכות־מכחול זעירות 
(חלק ניכר ממנו צויר בטמפרה ולא בטכניקת פרסקו). לאותה תקופה 
יש לייחס, כפי הנראה, את הציור "אוסטאכיום הקדוש ביער" (הגא- 
לריר. הלאומית, לונדון). בשני הציורים פרטים נטורליסטיים — 
בע״ח וצמחים — המצטיינים 
בנאמנות מפליאה לטבע, וד- 
מויות-אדם מעודנות, ברוח ה- 
סיגנון הגותי "הבידלאומי". 
רישומיו הרבים של פ׳ שבחל¬ 
קם השתמש בציודי־הכן וב- 
ציורי-הקיר שלו, כוללים אף 
הם פרטים אפייניים לנטורלי¬ 
זם של "הסיגנון הבין־לאומי", 
בע״ח ודמויות-אדם, ובעיקר 
דיוקנים, אשר בהם לא נמצא 
לו מתחרה באיטליה בדורו. 
מרבית רישומיו כלולים בקו־ 
דכס ואלארדי (לובר, פאריס), 
יחד עם רישומי תלמידיו. 



נ. פיזנו. דוכן־ההמפה גגפטיסטריוס בנויזה 
(א 5 עארי) 




י• £' "י׳•־ 


1 

:״ה• ' 


א, פיונו. קטע מהדלת הדרומית של הבפטיסדיום 
בפירנצה. ברונזה מוזהבת ואלינארי) 

. 1950 0 *וא 6 . 3 , , 106563 . 1 


פיזנלו. דיוקנו על מדליה מעשה 
ידיו. אוסר המדליות בספריה הלאו¬ 
מית, פאריס (נ׳ירודוו) 










641 


פיזנלו — פיט, פילי־פ 


642 


פ׳ יצר את מדליית־הדיוקן הראשונה שלו, ראש יוחנן פלאולו־ 

גום 111 ז\, קיסר ביזאנטית, ב 1438 (ע״ע מדליה). ב 1441 התחרה 
עם יקוים( בליני (ע״ע) בציור דיוקנו של ליוץל 1 ד׳אסמה, מושל 
פרארה (מזוהה עם הדיוקן שבברגאמו). דיוקן הפרופיל מאפייני 
לסיגנון הגותי המאוחר, ולפ׳ במיוחד, שימש לו, כנראה, מאוחר יותר 
בהכנת המדליה של הדוכס. ב 1448/9 , לערך, יצר בנאפולי מדליות 
עם דיוקני המלך אלפובסו 7 ץ מאראגון ואנשי חצרו. כ״כ יצר 
מדליות למען שליטי נסיכויות איטליה הצפונית, מנהיגים צבאיים 
ומשכילי חצרות הנסיכים. — לתקופתו של פ׳ במאנטובה ( 1446/7 ) 
שייכת סדרת־פרסקים חשובה על קירות אולם בארמון הדוכס, המת¬ 
ארת קרבות־אבירים. הפרסקים נתגלו מתחת לטיח ב 1967 . 

פ׳, מחשובי הציירים האיטלקים במאה ה 15 וחלוץ אמנות־המדליה 
(ע״ע, עמ׳ 303 ), היה הדמות המרכזית בציור הגותי המאוחר באי¬ 
טליה הצפונית אחרי ג׳נטילה דה פברינו. 

; 1972 361 ?) 161 ק 60771 673 ק 0 '£ , 0111316111 10 — 3 טן*>^ י 11 שס . 0 

. 1973 , 2 >ע 137110 * 1 3.1 1116764€0 )< 11 )€ 0 א'ד 6 11 6 , 1 ח 3002£111 ? . 0 

פיזרו, פתסיסקר, ע״ע פיסת. ' י ׳ 

פיט, דלים — 111 ? — שמם של שני מדינאים בריטים. 

'( 1 ) פ׳ האב, רוזן צ׳סם ( 1708 — 1778 ). סבו היה מושל 
מאדדאם וסוחר עשיר. למשפחתו היו קשרים עם ראשי האריסטר 
קרטיה הקרקעית, אך פ׳ לא זכה לירושה נכבדה. התחנך באימן 
ובאוכספורד. כשנבחר ב 1735 לפרלמנט מטעם מחוז הבחירות שהיה 
רכוש משפחתו (מש 11 ש 53 1 ) 01 ), הצטרף לסיעת "הפטריוטים" האו¬ 
פוזיציונית וביקר בחריפות את ממשלת ר. רולפול ואת המלך 
ג׳ורג׳ 11 (ע׳ ערכיהם), התנגדותו לסיוע כספי למלכות האנובר 
ותמיכתו בסחר ובהתפשטות קולוניאלית הקנו לו פופולריות רבה 
בעם והוא כונה "שש״סרתתזנס ז 63 ש 0 שנך! 11 ("חבר בית הנבחרים 
הדגול״). פ׳ תמך בממשלת ןלם, שהוקמה ב 1744 ; מינויו ב 1746 
לשלם ראשי של הצבא עורר תחילה אכזבה בין מעריציו, אבל הוא 
מילא את התפקיד (עד 1755 ) בכשרון ועשה רבות לחיזוק הצי. 

כשרבו קשיי בריטניה בראשית "מלחמת שבע השנים" (ע״ע), 
נמסרה, בלחץ דעת הקהל, הרכבת הממשלה לם' (סוף 1756 ) והוא 
העמיד בראשה את הדוכס מח־ונשיר. פ׳ היה מזכיר מדינה ראשון 
בממשלה זו ובממשלה הדוכס מניו־קאסל ( 1757 — 1761 ) וניהל את 
המלחמה. מדיניותו היתד, להתקיף את הצרפתים בכל מקום ובאופן 
זה למנוע מהם ריכוז כוחות ויזמה התקפית. הבריטים גירשו את 
הצרפתים מאמריקה הצפונית, מבנגל וממאחזיהם באפריקה ובאיי 
הודו המערבית. באירופה ארגן פ׳ צבא, הפקידו בידי פרידריך מב־ 
ראונשווייג ונתן סיוע כספי לפרידריך 11 "הגדול". גישתו האסטר- 
טגית, מרצו הבלתי נלאה וכשרונו במינד מצביאים תרמו רבות 
לנצחון בריטניה במלחמה, ובסיומה היתד, למעצמה הימית והקולוג־ 
יאלית החזקה ביותר. 

כשהתנגדו ג׳ורג׳ 111 (ע״ע) ויועציו להצעת פ׳ להתקיף את 
ספרד, התפטר ( 1761 ). הוא מתח ביקורת על תנאי שלש פאריס 
( 1763 ) ואח״כ תקף את מדיניות הממשלה כלפי מושבות אמריקה 
בהתנגדו להטיל עליהן מסים בלי לתת ייצוג נאות לתושביהן. בגלל 
מחלתו הגופנית (פודגרה תורשתית) והנפשית (מניה דפרסיבית), 
נאלץ פ׳ יותר ויותר להתרחק מפעילות מדינית. ב 1766 הרכיב 
ממשלח ובה אישים מכל הסיעות. המלך העניק לו תואר אצולה: 
"רוזן צ׳תם" ( 0131113111 0£ 1 ש £3 ). מפאת מחלותיו התנהלה הממשלה 
למעשה בלעדיו, עד שהתפטר ב 1768 . ב 1770 מתח פ׳ ביקורת על 
פעולות הממשלה והתנהגות בית הנבחרים בפרשת וילקס (ע״ע). 

ם׳ היה נואם מזהיר ומדינאי בעל מעוף וכושר ביצוע, אולם 
יהירותו גרמה במידה רבה לבידודו המדיני. 

; 1913 , 1-11 , 0101/10171 / 0 £071 .'׳מ /?> 6 ( 10 7/16 , 11113315 ^ 1 . 8 

016 ,* 01 ץ£ .£ ; 1938 , 4771 ) 1 ( 0131 01 £071 , 211 ) 111115 . 5 . 0 


£073 , 1 )׳ 31 ז£ל 5 . 0 ; 1946 , 1716 ( 30 14713 67 ) £ 0¥3 316 14713 5 .£ 

. 58 - 1952 , 1-111 , 171% )( 43 { 16 ( 1 171 417115167 מ 2 וזו? 0 ח£* 1 . 11 . 1 ^ 

פיטוגאוגךפיה (מיור ׳ 161 ״()> — צמח), ענף בבוטניקה(ע״ע, עט׳ 
' 748 ) המתאר ומסביר את תפוצתם של צמחים — מינים, 

סוגים או חטיבות פלוריסטיות אחרות — על פני כדה״א בהווה 
ובעבר. במחקריה השונים נעזרת הם׳ בענפי הבוטניקה: סיסטמטיקה, 
אקולוגיה ופיטוסוציולוגיה (ע׳ ערכיהם)! וכן במקצועות הגאוגרפיה 
הפיסית, הגאולוגיה והגנטיקה של אוכלוסיות. מקדמת דנא התעניין 
האדם בתפוצת צמחים, ותצפיות שתות בנושא זה — ובמיוחד בצמחי 
תועלת — מצויות ברבים מכתבי הזמן העתיק. הראשונים שהפכו 
עיסוק זה לתורה מדעית היו החוקרים סטרומיאר (־ 01 ץ 10 ז 01 ־ם 1800,5 ) 
וא. פון הומבולט, ובעקבותיהם א. גריזבך, א. אנגלר (ע׳ ערכיהם) 
ורבים אחרים. 

על יסוד נתונים על תפוצת מינים נקבע תחום התפוצה 
(אךאל 1 ש 8 ״ 3 ז , 031 ־ 31 ]) של כל יחידה סיסטמתית. הוא מעניק 
מידע ראשוני על תכונותיו האקלוגיות של הצמח. למשל, הזית 
מצד בכל מקום בו שולט האקלים הים תיכוני המצטיין בחורף קריר 
וגשום ובקיץ חם דבש (וע״ע זית ור׳ מפות שם). בתחומו של אקלים 
זה קיים מספר גדול של מינים אחרים שתפוצתם חופפת את תחום 
תפוצתו של הזית. על יסוד חפיפה זו מגדירים את תחום התפוצה של 
מינים אלה כאיזור הפיטוגאוגרפי הים תיכוני! את חטיבת המינים 
המעניקה לאיזור אופי מיוחד משלו, דוצרת לרוב גם גוף טיפוסי, 
מכנים בשם האלמנט של האיזור. בצורה דומה ניתן לחלק את 
כדה״א לאזורים פיטוגאוגרפיים שהאיזור הים־תיכוני הוא אחד מהם. 
מספר האזורים שהוגדרו ע״י חוקרים שונים הוא 30 — 40 . איזור 
פיטוגאוגרפי מאופיין בכך שחלק ניכר מן המינים מצוי בו בלבד, 
ורבים מהם התפתחו בתוך גבולותיו. עם האלמנט של האיזור נמנים 
צמחים שתפוצתם מקיפה את האיזור כולו. קבוצה זו כוללת באיזור 
הים תיכוני את אלת המסטיק, בר־זית בינוני, ץר אציל, עצבונית 
החורש ועוד. קבוצה אחרת של מינים נפוצה בחלקו המזרחי של הים 
התיכון בלבד. ו" בן זוגו" של כל אחד מהם הקרוב אליו מבחינה 
סיסטמטית גדל במערב הים התיכון. מינים ויקריים (ממלאי מקום 
[ 1$ > 13 ז 101 י\]) כאלה הם: אלון מצד במזרח ו 3 ־ 01 ) 01101x115 000x1 
במערב, קקזלב מצד במזרח וקטלב מקובן במערב. עצים ושיחים אלה 
הם חלק מן החורש הים תיכוני (ה " 115 ו 1 > 13 מ") שהוא סימן הכר 
לאיזור כולו. נוסף למינים הנמנים עם ה״אלמגט" של האיזוד מצדים 
בו רבים שזיקתם אליו רופפת יותר, כגון מינים דדאזוריים ומינים 
בעלי תחום תפוצה רחב מאוד ("קוסמופוליטיים"), ביניהם מינים 
סגטליים (= עשבים רעים בשדות מעובדים) או רוןראליים (= צמ¬ 
חים של צידי דרכים, אשפתות וכד') רבים. אלה אפייניים לבתי 
גידול עזובים בצורה זו או אחרת שהתנאים בהם אינם יציבים. 
קבוצה נוספת בתוך האיזור כוללת מינים הגדלים בבתי גידול 


חריגים שאינם טיפוסיים לאיזור, כגון הרים גבוהים העשויים להיות 
מאוכלסים בצמחים הנמנים עם אזורים אחרים, 

קבוצה מעניינת היא זו של הצמחים ה א נ ד מ י י ם. מין מקבוצה 
זו(או תת-מין וכיו״ב) מופיע תמיד בחבל ארץ מצומצם יחסית. שהוא 
בד״כ שטח אחיד באפיו. לעתים השטח מבודד מן הסביבה (אי בים) 
ו/או מצטיין בתכונות סביבתיות המייחדות אותו מן השטחים בשכ¬ 
נותו, כגון בקעת ים המלח ושפלת החוף של א״י. קיומם של 
מינים אנדמיים מוסבר ב 3 דרכים: א) המין נמצא ב״מצב התהוות". 
הוא התפתח במקום מסדם לפני זמן לא רב ועדייו לא הספיק לאגור 
מגוון של תכונות גנטיות שיאפשרו לו לחדור לבתי גידול שונים זה 
מזה! ב) המין הוא שריד של יחידה טפם 1 נומית שהשתרעה בשעתה 
על פני שסח תפוצה גדול ומגוון. שיגד חריף בתנאי הסביבה גרם 
להשמדתו במרבית השטח, וכך נותר בחלק קטן ממנו כאוכלוסיה 
שהמאגר הגנטי שלה דל מכדי להעניק לה את כושר ההסתגלות 
הדרוש לכיבוש בתי גידול חדשים. לדוגמה: עצי הסקוויה (ע״ע) בהרי 
נוואדד. במערב אד״״ב! ג) המין הוא צאצא של אבטיפוס קדום 
שהגיע בדרך כלשהי לאתר מבודד מסביבתו (אי באוקיאנוס! רכס 
הררי בלב המדבר), והניתוק הממושך הביא לידי פיתוח צורה או 
צורות חדשות המיוחדות למקש. 90% מן המינים המצויים באיי 
הוואי הם אנדמיים. לעומת זאת כמעט שאין צמחים אנדמיים באיי 
בריטניה שהיו מחוברים ליבשת אירופה במשך תקופות ממושכות 
וגם מאוחרות בהיסטוריה הגאוגרפית שלהם. 

ההבס הדינמי־התפתחותי של הפ׳ תשוב במיוחד להסברת תופעות 
שובות כמו תחום תפוצה מקוטע 80 ת 3 ־ 1 111101 ( 115 >). במקרים רבים 
מפוצל תחש התפוצה של מין או סוג לשני שטחים נפרדים או יותר, 
שהמרחק ביניהם הוא כזה, שאין כל אפשרות סבירה שיחידות 
תפוצה היו עשויות לעבור אותו באורח טבעי. לדוגמה: קיימת 
קבוצת מינים וסוגים המשותפת לאיזור התת־ארקטי הצפוני מזה 
ולהתם הגבוהים של דתם אירופה מזה (אלפים, קרפטים, פירנאים), 
כשבין שני האזורים חוצץ תוח של אלפיים ק״מ ויותר. התופעה 
מוסברת בכך שהפלורה הארקטי ת העתיקה "נדחקה" דרומה ע״י 
הקרחונים שכיסו במרוצת תקופת הקרח את כל איתפה הצפונית 
והמרכזית. כשהחלה נסיגת הקרחונים אל הקוטב ואל פסגות ההרים 
הגבוהים, חזרה אותה פלורה והתקדמה בעקבותיהם, כאשר התחש 
ההולך וגדל שבין אזורי התפוצה נתפס ע״י צמחים דורשי-חש 
(בעיקר עצי יער נשירים ובצפון ובהרים גם עצי מחט). נדידתן 
של פלורות וניתוק אוכלוסיותיהן יכולים להיגרם גם ע״י תזוזה של 
יבשות שלמות. (תאוריית א. וגנר — ע״ע). 

הגורם הביוטי = ה ש פ ע ת ה א ד ם: מכל התמורות שחלו בנוף 
הצמחי על פני כדה״א׳ אלו שנגרמו בעטיו של האדם היו המקיפות 
והמהירות ביותר. החשובות בהן הן: א) השמדת הצומח הבראשיתי 
(יערות, ערבות דגניים שד׳) באותם חבלי ארץ נרחבים שהפכו 
לשטחי יישוב, עיבוד ומרעה! ב) התפשטות רבתיממדים של עשבים 
רעים (ע״ע)! ג) התפשטותם של מינים בלתי נאכלים במקום מינים 
המשמשים מזון למקנה! ד) העברתן של *חידות תפוצה ממקש 
למקש בקנה־מידה עולמי! ה) שינדים יסודיים בצמחיית מקווי־מים 
(נחלים, אגמים וימים) הנגרמים עקב החדרתה לתשם של פסולת 
תעשייתית, ביתית וחקלאית בכמויות הולכות וגדלות. תמורות אלו 
והתהליכים הכרוכים בהן גרמו להתפשטות מינים הרחק ממכורתם. 
במערב אה״ב נפתים כיש עשרות מיני עשבים שמוצאם בארצות 
הים התיכון. הצבר ( 001103 ! *"ס!) £13 מ 11 ק 0 ), האמריקני לפי מוצאו, 
התפשט מאוד כשהובא לאוסטרליה בסוף המאה ה 19 , ותפס מקומם 
של צמחים מקוריים. 

ס. זהרי, גיאובוטאניקה, 1955 ! - ¥11110 10 .ע. 13 

1111/0110711 /ס ץ§ £0010 916 * 1 , £11011 . 5 . 0 ; 1950 , 1 ( 1 ^? 0 ז^ 060 10(11 ?10x1 ? 

10731 ? 10 1/031071 ^ 01110111, 1x370 ? .!ל! ; 1958 , 4x1713011 0114 ?10x15 

10x1 ? ,ץ ז 0112 2 ; 1960 , 501671661 ?) €1016 ? 071/1 507X6 ץ 1 /? 0 ? 0608 



645 


סיטוגאוגרסיה — פימוסוציולוגיה 


646 


10 161 ) 7 * 1 , 11716 * 313 ? / 0 6 [ב x14 ]0x4(171, 1962: 11. 004x1, '1'%? 060£7 ץ 1 /קס 
6 ^ 8101 16 /) [ס X171 £ ?10X1(*, 1964 3 ; 1 116 /? 0 £60£7 810 ,ג 1 ) 02€11 .י *?£££ 
(016, 1964; !. 8 ז ש־>בו £1 ״ 1 . 0 ;* 1964 § 021010£16 *ה 187126 [? ,^ 11 ^מ 312 -ח 341 ז 
8x3(41 46 810 £60§78? 1116, 1967; ?1. \^1 10 ) 3 ) 3 £6 /[ 013 י -]^ז x1 467 0x46 
1X1 6^010 £1*6/167 86(7 36 8(1471 £, ]-11, 1962 - 68. 

מי. ל. 

פיטוסוציולוגיה (מיוד ׳\ 6 *טק: — צמח)׳ ענף בבוטניקה (ע״ע, 
עם׳ 748/9 ) העוסק בתופעות הקשורות בחיי הצמח כאורגניזם 
חברתי. מאז שנות ה 70 של המאה ה 19 מטפלת הם׳ ב 3 נושאים עיקריים 
הקשורים זה בזה: מיון ואפיון יחידות צומח׳ לימוד חוקיותם של שי¬ 
נויים החלים בצומח (כגון סוקצסיה, ר׳ להלן) ואפיון התנאים האקולו¬ 
גיים הקיימים בתחומי היחידות. עם זאת, יש המשייכים את הנושא 
האחרון — סינאקולוגיה — לענף האקולוגיה. המושג "חברת צמחים" 
הוגדר לראשונה ב 1910 ע״י שרל ?לאו ( 13113111 ? .יס) וקרל יוזף 
קורטר (־[^זסז^סצ .[ . 0 ) כ״חבורת צמחים" (ץ 1111111 זומזס 0 זמ 13 ק) 
בעלת הרכב פלוריסמי קבוע ופרצוף (עתזססאסג^ין) אחיד, שגדלה 
בתנאי בית־גידול אחידים. מושג הפודמציה כמציין נוף צומח האפ- 
ייני לאקלים מסוים (סונדרה, יער מחטני צפוני וכיו״ב) הוגדר לרא¬ 
שונה ע״י א. גריזבך (ע״ע) ושימש אח״כ, במובן שונה במקצת, 
כבסים לשיטתו הדינמית של קלמנטס (ר׳ ביבל׳), ששלטה בם׳ 
האמריקנית עד סוף שנות ה 30 , כשם שלאסכולת ציריך־מונפליה 
(ר■ להלן) היה מקום מרכזי בפ ׳ האירופית למן שנות ה 20 עד 
שנות ה 60 . 

היחסים בין פרמי אוכלוסיית צמחים. הצמח הבודד עשוי 
להיות חלק מאוכלוסיה טהורה של מין אחד. אך ברוב המקרים הוא 
חלק מעומד ( 513061 ) מעורב, בו חיים זה לצד זה פרטים ממינים 
שונים. לנטיית הופעתם של מינים מסוימים בשטח, זה לצד זה, 
קיימות סיבות אפשריות שונות: 1 . צרכים דומים בתנאי הסביבה 
כגון: אור, מים, טמפרטורה ומינרלים בקרקע. במקרים אלה מחלקים 
הצמחים ביניהם כמות מסוימת של מנות גורמי גדילה, ובצורה זו 
אף אחד אינו מקבל את כל הכמות המצויה שהוא מסוגל לנצל. 
2 . שילוב מינים אלה באלה מבחינת ניצול גומחות (ס&ש!) אקו¬ 
לוגיות שונות בבית הגידול. לדוגמה, לענה חד־זרעית מעמיקה שר¬ 
שים לתוך דיונת החול, בעוד ששרשיו של הרב־פרי (החד־שנתי) 
מתפשטים בשכבת החול העליונה בלבד. בניגוד למקרה הראשון, 
מייצג מצב זה העדר תחרות בין צמחים שכנים. 3 . נוכחות 
מין אחד יוצרת גומחה אקולוגית המתאימה למין אחר, כגון: 
סרפד־הכדורים המתפתח ברקבובית בצלו של עץ חרוב הגדל בחולות 
עצורים בשרון. 4 . גידול מין אחד על־גבי חברו ללא קשר של מפילות 
(אפיפיטיזם), כגון מטפס הנאחז בענפיו של עץ: חזזית הגדלה 
על הסות (;$[ 1331 ) של עץ. 5 . יחסי־טפילות בין פרטים באוכלוסיה. 
נוסף לגורמי הסביבה האביוטית פועלות על הצמח גם השפעות 
ביוטיות ישירות או עקיפות שמקווץ באורגניזמים החיים בגומחות 
אקולוגיות שונות, למשל: התנאים האקלימיים השוררים בצילו של 
עץ עבות שונים ביותר מאלה השוררים בשטח חשוף. באזורים מגוו¬ 
נים מבחינת תנאי הסביבה בולטת התארגנותם של מיני צמחים 
ליחידות צומח (חברה, פורמציה וכיו״ ב [ 111111 ״ £613110 ^]), שכל 
אחת מאפיינת בית גידול מסוים. לדוגמה: שמח הררי בו קיים שינוי 
במפנה מצפון לדרום קשור, לעתים, בשינוי חד בהרכב הצומח 
ובמראהו. בשמח מישורי חדגוני השינויים הם הדרגתיים ובד״כ 
קשה להבחין בהם. 

מיון יחידות הצומח ואפיונן. אפשרות המיון של אוכלוסיה 
טבעית של צומח ליחידות חברתיות, דורשת את קיומו של תנאי 
עיקרי: אחידות בתוך תחומיה של כל יחידה וקו גבול ברור המפריד 
בינה לבין שכנותיה. תנאי זה מתמלא בשלמותו רק לעתים רחוקות. 
נדיר למצוא שני מדגמים אקראיים של אוכלוסיה זהים באותו 
בית־גידול. היחסים הכמותיים בין המינים המופיעים בתוך כל מדגם 


משתנים בין האחד לחברו, ובן גם ההרכב הפלוריסטי. תנאי אחר: 
הימצאותם של מינים ״נאמנים״ — מינים המצויים בתחומי בית- 
גידול מסוים או יחידת צומח מסוימת, והם חסרים לגמרי, או נדירים, 
מחוץ לתחומיהם. אולם, כל מדגם אוכלוסיה מכיל מינים רבים 
שתחום תפוצתם הגאוגרפי נרחב למדי ואין הם מוגבלים ליחידה זו 
או אחרת. בראון־בלנקה (ר׳ ביבל׳), אבי אסכולת צירידמונפליה, 
הגדיר את חברת הצמחים ע״פ קבוצת המינים הנאמנים — 
קבוצה קטנה יחסית — שלדבריו הם המעניקים ל״חברה" את ייחודה 
הפלוריסטי והם האינדיקטורים הטובים ביותר לתנאים האקולוגיים 
השוררים בתחומיה. הוא ארגן את חברות הצמחים שהגדירן במערכת 
היאררכית, אנלוגית לזו המקובלת בטכסונומיה, כאשר החברה הבו¬ 
דדת מכונה על שם המין או המינים השולטים בה, לדוגמה, חברת 
לענת המדבר ( 3-311136 ( 1161-1 1 מ 1 ו 1$161 מ 61 זז\ 1 ). הסיומת ! 61110 - מצ¬ 
טרפת כאן לשם הצמח השולט 1161113-31113 $13 < 1 מ 16 ז.\ 7 כדי לציין 
סטטוס של "חברה". חברות מצטרפות לא^ד, אגדים מצטרפים לסדרה, 
וכן הלאה. בניגוד לשיטתו של בראון-בלנקה מהווה המין השולט, 
לדעת אנשי האסכולה הצפונית הסקנדינווית, קריטריון עיקרי למיון 
הצומח. גישה שונה לחלוטין מייצגים ג/ט. קדטים (ר׳ ביבל׳) 
וחבריו במחקריהם על הצומח של מדינת ויסקונסין באה״ב. 
לפי השקפתם נחשב צומח כמערכת אורגנית המשתנה ברציפות 
( 6001101111111 ) בהתאם להשתנות ההדרגתית של תנאי הסביבה. 
ההשתנות של הצומח נובעת משינויים כמותיים אינדיווידואליים 
בנוכחותו של מין זה או אחר, וע״כ אין צורך להתוות קו גבול בין 
יחידות צומח כשאין גבול כזה למעשה. תיאור ההשתנות געשה 
בשיטת האורדינציה, לפיה נלקחים מדגמי הצומח מהשטח הנתון 
באקראי או לפי תכנית קבועה מראש. לכל מדגם ניתן ערך מספדי 
המייצג, ע״פ מפתח מתאים, את הרכבו של המדגם. קרבה פלוריסטית 
בין זוג מדגמים משתקפת בערכי מספרים דומים. את המספרים הללו 
מסדרים לפי סדר עולה לאורך ציר שיכול לייצג השתנות מתנאי 
לחות לתנאי יובש או כיו״ב. אי־רציפות בערכים המספריים או 
התקבצות המדגמים ב״גושים" עשויה להצביע על קיום יחידות 
צומח נבדלות זו מזו, ואולם דבר זה אינו מחדב המצי¬ 
אות. משנות ה 50 חלה התפתחות רבה בשימוש בשיטות מתמטיות- 
סטטיסטיות לצדכי תיאור הצומח ומיונו. כל השיטות מתבססות על 
דגימה אקראית ועל הקבצת המדגמים ליחידות תוך הסתמכות על 
קריטריונים אוביקטיוויים. ד. גודול ( 1953,00011311 ) היה בין הרא¬ 
שונים שהשתמשו למטרה זו במבחני מתאם בין תפוצת מינים בשטח. 
משנות ה 60 ואילך עסקו למברט (ר׳ ביבל׳) ותלמידיו בפיתוח 
שיטות של 515 ץ 3031 55061311011 \/. המינים המופיעים במדגמים נב¬ 
דקים לפי הזיקה שבינם לבין כל אחד מן האחרים (כל/ הופעתם או 
אי-הופעתם בצוותא באותו מדגם). שיטה זו על גוניה השתים 
זכתה לשכלולים שהתבססו על טיפול מתמטי מתוחכם באמצעות 
מחשב אלקטרוני. 

בצומח הטבעי — כבכל מערכת חיה — מתרחשים שינויים דינ¬ 
מיים. לפי חוקרים רבים (קלמנטס ואחרים) משתקפים שינויים אלה 
בתהליכים רבים. אחד מהם הוא תהליך הסוקצסיה, מונח המציין 
את השתנות הצומח הטבעי ע״פ חוקיות קבועה מראש, החל בחברת 
החלוץ, דרך חברות מעבר שונות ועד חברת הקלימאכס. חברת חלת 
ראשונית מורכבת מצמחים ה״מסתפקים במועט" והמתיישבים על 
גבי שטח ראשוני (סלע שנחשף, לבה שהתקשתה לאחר התפרצות 
וולקנית וכיו״ב). חברת חלוץ משנית מתיישבת על גבי שטח משני 
(שדה שעובד ונעזב). חברת החלוץ משפרת בעצם נוכחותה את 
תנאי בית הגידול (צבירת חומר אורגני, קשירת חנקן, השבחת 
מבנה הקרקע וכד׳). בשלב מסוים היא מוחלפת בחברה אחרת — 
גבוהה יותר בטור הסוקצסיוני (טור 5666 ) — שמרכיביה תובעניים 
יותר כלפי בית-הגידול, וכן הלאה, עד שמופיעה חברת הקלימאפם. 



647 


פימוסוציולוגיה — פיפזרי, (וילים מתיו) פלינדרז 


648 


זו מייצגת את הפוטנציאל המירבי בשטח המסוים. מרכיביה הם 
בד״כ הצמחים הגבוהים ומעסיקי השרשים שבכל חברות הטור והקף 
מחזור החמרים שביניהם לבין הסביבה הוא הנמרץ ביותר. חברה זו 
תקיים בידה את השליטה כל זמן שלא תחול הפרעה חיצונית וכל 
זמן שלא ישתנו תנאי האקלים במידה ניכרת. 

) 061/6108771611 * 1 ( 1 ( 0 515 ? 47101 * 471 * : 514666531079 10711 ? , 5 ^ת? חח? 01 .£ , 7 ז 
71111 ( 1 601 * 0610108 ) 0 )?!(? 1116 (ס 515 ק 710 ? 5 , £1£ ,.}/ ; 1916 ,ה 10 )ס 6£€1 ע ( 0 
, 115 ז 04 .* 1 .ן ; 1946 ,( 4 י 111 .ז 50 .ז? 1 *? 60 .[ 0 ה 310811 ק) 716 * 01631 ? (ס 

' €077177114 10711 ? / 0 076 . 1110,11071 071 ; 60715171 ) 13 ( 0 111071 ) ¥6861 16 ( 7 

. 1 \ .[ ; 1964 8 , 6 * 11 ??, ?11471x67150x10108 ^ ת 613 ־ תט 3 ז 6 ,{ ; 1959 , 7111165 
? 050610108 )?!(? 171 165 ) 810115 / 0 56 ( 1 16 ( 7 , 310 ( 1 . 6 . 14 ? — 1 ־ 01 ( 1 חז £2 

165 ) 711 * €07177711 ,־ 31 : 01 ??((!^ . £ 4 .£ ; 1964 ,( 99 - 59 , 11 . 1105 .( £00 .^ 4 >^) 

- €105 1 ) 071 1071 )<)! 06567 16 ( 7 , 011 ^ $111111 .^\ . 0 ; 1970 , 67715 ) 3 ? £605 1 ) 071 

. 1971 , 1071 ) 0 ) ¥686 / 0 10 / 1 ) 160 ( 51 

מי. ל. 

פיטיזם, פיטיסטים ע״ע פיאטץם. 

פיטלוביץ/ יע?)ב ( 1881 , לודז׳ — 1955 , ת״א), מזרחן וחוקר 
הפלשים (ע״ע). למד בפאריס לשונות המזרח, בעיקר געז 
ואמהרית, אצל פרום׳ יוסף הלד (ע״ע), שעורר את עניינו בפלשים. 
ב 1904/5 שהה ביניהם וחקר את אמונותיהם ואת מנהגיהם. הוא 
השתכנע שהם יהודים וראה שהם זקוקים לעזרה דחופה כדי שיוכלו 
לעמוד בפני פעילות המיסיון הנוצרי בקרבם. כיהודי דתי ראה חובה 
וייעוד להחזיר את הפלשים לחיק היהדות המסרתית. בשובו לקח 
עמו שנים מצעירי העדה כדי להכשירם להוראה וארגן ועדי־פעולה 
בגרמניה ובאיטליה למען הקמת בת״ס יהודיים לפלשים באתיופיה. 
ב 1908/9 שהה שוב באתיופיה, נפגש עם הקיסר מנילך וביקש 
ממנו יחם הוגן לפלשים. במסעו השלישי, ב 1913/14 , ארגן בת״ס 
ניידים לכפריהם. אחרי מלה״ע 1 העביר פ׳ את מרכז פעילותו 
מדנווה לאה״ב. ב 1923 נפתח בעזרת הוועד האמריקני בי״ס לילדי 
הפלשים באדים אבבה. הכיבוש האיטלקי של 1935/6 בלם את 
פעילותו, ומלה״ע 1 ז שמה לה קץ. לאחר הקמת מדינת ישראל הצליח 
לשכנע את הסוכנות היהודית ליטול על עצמה את הטיפול בחינוך 
הפלשים. אחרי המלחמה התיישב פ׳ בת״א והרבה לנסוע ולהרצות 
כדי לחדש את הענין בפלשים. את מסעותיו ומחקריו סיכם במספר 
רב של ספרים, חובתת ומאמרים. פרסם גם חומד רב באמהרית 
לתועלת הפלשים. פ׳ הוריש את ספרייתו העשירה לעיריית ת״א. 

א. ז. אשכולי, ספר הפלשים, 176 — 178 , תש"ג ז י. בן־זאב, ד״ר י. ס׳ 
הלוחם והחולם (בתוך: מסע אל הפלשים, מבוא), 11959 ם. וורמברגד, 
ישראל והפלשים, 158 — 163 (שם). 

פיטסבךג (!!#!!!נ!"!!?), עיר־תעשיה בדרום־מערב פנסילוואניה, 
יי" אה״ב, השניה בגדלה במדינה — 520x100 תוש' ( 1970 ) ! 
באזורה המטרופוליטני — 1,846x100 תוש׳. ם׳ שוכנת בצומת תחבורה 
טבעי — מפגש הנהרות אלגייגי ומאנונגאהילה היוצרים את גהר 
אוהיו (ע״ע), יובלו הגדול של הנהר מיסיסיפי. בצומת זה מתמקדים 
5 נתיבי מס״ב, 13 כבישים מהירים ו 8 קווי תעופה. נמל-הנהר של 
ם׳ הוא מהגדולים בעולם ותנועת המטענים בו כ 60 מיליון טון בשנה. 
מיקומה של פ׳ במרכז איזור מכרות פחם, אבן גיר, בארות גז טבעי 
ושדות נפט, וקרבתה למכרות הבחל של איזור הימות הגדולות 
(ע״ע) שבצפון, הם הגורמים העיקריים להתפתחותה. העיר וסביבתה 
הם מרכז תעשייתי ראשון במעלה בה מיוצרים כ 5 /! מתפוקת הפלדה 
באפריקה, וכן אלומיניום, מוצרי פלדה, מכונות, מזונות, זכוכית, 
מוצרי חשמל ועוד. 

פ׳ היא מרכז חשוב לחינוך גבוה ולתרבות. יש בה 3 אוניברסיטאות 
( 44,000 תלמידים ב 1973 ) > מבון קרגגי לטכנולוגיה (נוסד ב 1895 ) ז 
מרכז רפואי נודע, באוקלנד, בו פיתח ד״ד י. סולק (ע״ע) את תרכיב 
החיסון נגד שיתוק ילדים: תזמורת סימפונית רבת־מונימין, אופרה, 
תיאטרונים וגני חיות. 

ראשיתה של פ׳ במצד דיקן (*;״ 0114116 זשס?, ע״ש האדמירל 


הצרפתי א. דיקן, 1610 — 1688 ), שהתחילו להקים בני ורג׳יניה ב 1754 
בנקודה אסטרטגית באיזור גבול רגיש. הצרפתים כבשוהו וגמרו את 
בנייתו. ב 1755 ניסה גנרל כרדוק הבריטי לכבוש את המצד, אך 
חייליו נטבחו בקרבודמקום, במארב של אינדיאנים וצרפתים. ב 1758 
כבשוהו הבריטים, אתם לחם גם קולונל ג/ ושינגטון (ע״ע), ושמו 
הוסב למצד פיט ( 111 ? "סיג, ע״ש ו. פיט [ע״ע]). הבריטים ביצרו 
את המצד ושנים רבות ניהלו קרבות דמים נגד האינדיאנים והצר¬ 
פתים. ב 1777 כבשוהו האמריקנים. 

פ׳, כפי שנקרא הכפר שהוקם ב 1764 לרגלי המצד, היתה ב 1816 
לעיר והמתיישבים שעברו דרכה באמצע המאה ה 19 עשאוה ל״שער", 
דרכו עבת המתיישבים למרכז אה״ב ולמערבה. ביזמתם ובמרצם של 
תעשיינים כא, מלוין׳ א. קרנגי ואחרים הוקמה בפ ׳ תעשיית פלדה 
מהגדולות בעולם. בשנות ה 60 היתד. ם' העיר הראשונה שנוקתה 
מעשן התעשיה. 

; 1964 ,?)*€ 17716716071 * 071 (ס ? 07 ) 5 < ? נ (. 011 ) 1 מ 3 ׳ £01 . 8 

. 1969 ,.? ? 7 * 1 ) €671 11 ) 20 . 0 ׳<סי 1 ט£ 

יהודים בודדים התיישבו בפ׳ באמצע המאה ה 18 . ב 1852 היו 
בם׳ 30 משפחות יהודיות, רובן ממוצא גרמני. ב 1854 התארגנה עדה 
רפורמית ״רודף שלום״ וב 1861 נחנך ביהכ״נ שלה. עם התפתחות 
התעשיה הגיעו לם׳ מהגרים יהודים נוספים וב 1877 היו בעיר 
כ 2,000 יהודים, רבים מהם מליטא. ב 1885 התקיימה בם׳ ועידת 
הרבנים הרפורמיים, שעקרונותיה מכונים "מצע פיטסברג". בשלהי 
המאה ה 19 הגיעו מהגרים ממזרח אירופה שיסדו קהילות אורתודוכ¬ 
סיות ומוסדות סעד, ביניהם ביה״ח ע״ש מונטפיורי. ב 1925 ישבו 
באיזור פ׳ 60 אלף יהודים. בשנות ה 30 ד-חלו להגיע לס׳ פליטים 
יהודים מגרמניה. ב 1972 מנתה האוכלוסיה היהודית 45x100 נפש. 

. 1941 ( 0 ?) 711 * €07717711 1 ( 614/15 ( 16 ( 7 י ־ 101 ץ 3 ז , 4 ^ 

ב. קר.-ם. פ.-ל. א. ס. 

פיטר, וולטר הורישו — ש״ 3 ? 10 זגש 110 ז:א 31 ׳\\—( 1894-1839 ), 
סופר ומבקר אנגלי. בן המעמד הבינוני, פרופסור באוניברסיטת 
אוכספורד. פ׳ גודל ע״י שלוש נשים (אמו, סבתו ודודתו) וחי חב 
ימיו חיים שקטים ים שתי אחיותיו. הוא התעניין בספרות וכן באמ¬ 
נות של העת העתיקה והרבסאנם. פ׳ הושפע מויבקלמן, גתה ורסקין 
(ע׳ ערכיהם), והעריץ את היופי. פרסומו בא לו בשל סיגנונו המעודן 
והמלוטש ובחיבוריו נתמזגו מחקר מעמיק וחן של יצירה ספרותית. 
הנודע בספריו היה החמן $״ 10 ש 3 צ״ 86 1115 ,״ 63 ש 1£:11 נן£ 151116 ז 1 ש 13 \ 
1635 >! 31x1 (״מחום האפיקוראי, רגשותיו ומחשבותיו״), 1885 , בו 
תיאר את התפתחותו הרחזנית של צעיר רומי בתקופת מרקוס 
אורליום. מספחו האחחם; - 6 ? 1116 0£ ץש 0 ש 15 ^ 1 1116 ״ 1 1165 שגח 8 
*)״ 553 ) 3 ״ (״מחקחם בתולדות הרנסאנס״), 1873 ! - 1 ש 0 ? ץשב״ 381 ומ 1 
3115 ש (״חוקנים דמיוניים״) 1887 ; 1 ״ 15 ״ 1310 ? ג>״ 3 1310 ? ("אפלטון 
והאפלטוניות״) 1893 ; 1165 ) 8111 אלססשס (״מחקרים יווניים״), 1895 . 
מספר היבוחו על אמני הרנסאנס, שאת מניעיהם הנפשיים ניסה 
להבין, היה רב, והם השפיעו השפעה ניכרת על הספרות האנגלית. 
כל כתביו ב 10 כר׳ פורסמו ב 1910 , ומבחר כ 2 1951 . 

,.? .׳מ 5115 £51111 , 031130 .. 1 ; 1932 .׳מ ( 0 ? 511111 4 , 8 ת 0 ת 1 '( 5 

, 4005111,10 < . 0 . 3 > ; 1966 ,; 8/145 * 1 מיו 0 ,* 1 , 1/1 :.? .'א , 1 >־וב/י\ ; 1936 

, 17100138 .£ ; 1973 ., 1 ? 51 051 .? , 1161 ) 011311 .£ ; 1967 , 0511-11115 ? /'.ין 

. 1973 .׳מ 

פיטלי, סר(דלים מתיו) פליבדרז - (״!€! 1 ״ 13 * ״ 111131 ^) ש 51 

6 !ש 61 ? 5 ש 16 >״ 11 ? — ( 1853 — 1942 ), ארכאולו׳ג ואגיפטולוג 
בחטי. חלוץ הארכאולוגיה (ע״ע, עם׳ 903,900 ) המודרנית ואביהן של 
רבות משיטות עבודתה. ב 1882 עסק במדידתו המדויקת של הפירמידות 
בגיזה. ב 890 נ חפר בתל אל-חסי מסעם "הקת לחקירת א״י" וקבע את 
חשיבותה של הסטרטיגרפיה של תלים בא״י המבוססת על טיפולוגיה 
קראמית לתארוך השכבות. מ 1897 ניהל חפיחת במצחם וזיהה, בין 
היתר, מספר אתחם טרומ-שושלתיים, את הקברים המלכותיים הקדר 



649 


פיטרי, (ויליט מתיו) פלינדרז — פיפטה, יוהן גוטליב 


650 


מים באבידוס (ע״ע אבוט), ערים מיסודם של הזזיקסוס (ע״ע), את 
הכתובות הסינאיות ואת העיר היוונית נוקרטיס (ע״ע), תוך כדי כך 
חשו* צדדים רבים של חיי מצרים הקדומה, כגון השימוש בפפירוס 
ובחניטה. פ׳ חקר את חיי היום־יום בימי קדם והעמיד את אמות 
המידה לקביעה כרונולוגית של התרבויות שקדמו לייסוד הממלכה 
המצרית ( 08 ״ר 6 > 0 :> 000 ן> $6 ). מ 1894 עד 1935 כיהן כפרופסור 
לאגיפטולוגיה באוניברסיטת לונדון, עם שהמשיך לעסוק בחפירות, 
והוציא מתחת ידו למעלה מ 100 דוחות חפירה. במסגרת "ביה״ס 
הבריטי לארכאולוגיה במצרים״, שיסד ב 1926 , חפר ם׳ מספר אתרים 
בדרום א״י: תל ג׳מה ( 1926 ), תל־שתחן ( 1927 — 1929 ) ותל אל- 
עג׳ול ( 1929 — 1931 ). בעבודתו המדעית הציב פ׳ את היסודות למחקר 
הארכאולוגי השיטתי של א״י. פ׳ מת בירושלים ונקבר בהר־ציון. 

, 131177281115717 1871 ) 0/1715 , 1713 > 1 (^ 370/100010 ,^ 07 ) 315 ! ,: 111 ^ 1 * 1131 .^ 

. 1964 

פיכט, גאות — : 10111 ? 001-2 — (נו׳ 1913 , שמראסבורג [אז 
גרמניה] >! פילוסוף, תאולוג ומחנך גרמני. פ׳ הורה יוונית 
ולאטינית בפרייבורג, היה מנהל מוסד חינוכי ( 1946 — 1955 ), עמד 
בראש מוסד מחקר תאולוגי ומ 1965 היה פרום׳ לפילוסופיה של הדת 
בהיידלברג. פרסומו בא לו מסדרת הרצאות שנשא ברדיו ושלוקטו 
בספר סמןסזס ! 211 ! 411 * (״העזה לקראת אוטופיה״), 1969 . 

פ׳ מבקש לשנות את תודעת האדם כדי להבטיח את המשך קיום 
האנושות. אסון זמננו הוא שהאדם משחק ללא הרף ביכלתו הטכנית 
בלא להבטיח את הזנת אוכלוסיית העולם ואת התנאים החברתיים 
והמוסריים הדרושים לקיומה. אמנם. האדם לפי טבעו יכול לחיות 
רק בעולם מלאכותי. הוא אינו יכול לוותר על הטכניקה׳ שהסיכון 
שבה הוא חלק ממהותה, אבל השגיה לא יביאו כל תועלת, אם יפגע 
השימוש בהם בנכסים היסודיים של האדם — המים והאוויר הצח. 
אם לא תיפתר בעיית קיום זו של האדם על הארץ, תישבר המסגרת, 
אשר בתפקודה תלוי קיום האנושות. 

לרוב בני-האדם, הסבורים, לדעת פ׳, שרק מהפכה עולמית תציל 
את האנושות, יש להראות שאפשר להצילה בדרכי שלום. אין להתמיד 
במצב שבו הפעולה המדעית והטכנית היא תבונית, בעוד שהפעולה 
החברתית אינה כזאת. המשימה המרכזית היא אפוא שינוי תודעת 
האדם, לאמור, הפיכת העולם כולו לארץ מתורבתת אחת המשועבדת 
לתבונת האדם. לשם כך דרושה מסגרת מדינית משותפת לכל העמים, 
השתה מכל המסגרות המדיניות הקיימות. 

פיכטה, יוהן גוטליב — 10610 ? 00111106 101131111 — ( 1762 , 
ראענאו [ליד דרזדן] — 1814 , ברלין), פילוסוף גרמני. בן 
לרוקם שנצים ורוכל בהם. פ׳ עורר את התעניינות אחד מאצילי 
הסביבה והלה תמך בלימודיו בביה״ם ובאתיברסיטאות ינה ( 1780 ) 
ולייפציג ( 1781/4 ), בהן למד פ׳ תאולוגיה. עם זאת היה מצבו הכל¬ 
כלי חמור, ורק הזמנת תושב ציריך להיות מורה פרטי בביתו מנעה 
את התאבדותו. 

ב 1790 חזר פ׳ ללייפציג, התפרנס משיעורים פרטיים והתעמק 
בלימוד תורת קנט (ע״ע), ממנה הושפע ביותר. בייחוד קסם לו 
רעיון חיתת ה״אני״. ב 1791 ביקר ם׳ אצל קאנט בקניגסברג. יחסו 
הקריר של קאנט עורר את פ׳ לכתוב את ספת הראשון, ^ססגזס^ 
8 ס 11 ־! 63 ת ££0 ס -! 3110 11110 ־!? - 01001 ("גסיון ביקורת של כל התגלות") 
ולשלחו לקאנט. בהמלצת קאנט פורסם הספר ב 1792 בעילום שם. 
הקוראים חשבו שקאנט חיברו, ומשפרסם קאנט את שמו האמיתי של 
המחבר זכה פ׳ לתהילה מיידית. הבעיה של הספר נעוצה בפילוסופיה 
של קאנט. זוהי בעיית הגישור בין הפילוסופיה העיונית לפילוסופיה 
המעשית, בין הטבע להתגלות. כיצד להבין שמשהו מחוץ לטבע פועל 
בתוכו ו קאנט סבר שבשבילנו אין הבעיה ניתנת לפתרון. פ׳ פותר 
אותה בעזרת האבחנה בין הסברת תופעה מתוך ( 305 ) חוקי 


הטבע להסברתה לפי ( 0306 ) חוקים אלו. הנסים מוסברים לפי 
החוקים, אך לא מתוכם. 

ב 1793 נשא לאשה את יוהאנה ראן׳ אותה הכיר עוד בהיותו 
בציריך, וכן נתמנה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ינה. שם 
כתב את חיבוריו החשובים: - 1$500$063£15 ז \\ 101 > 1££ ־ 20£1 100 > ־ 0601 
610 קס 6110$ ? 50800300100 ־ 101 * ■ 101 * 0 1061-0 ("על מושג תורת־המדע 
או הפילוסופיה״), 1794 ; - 5063£15 ת ¥1550 \ 805301100 -! 10 > 11380 ) 110 ־ 01 
1061-0 (״הבסיס של כל תורת־המדע״), 1794 ; ז 10 > $751:001 035 
0 ' 155005063£151061 ׳ \\' ־ 101 > 100 ס 1 :* 10 ז? 100 > 0306 0 ־ 5111001061 ("השי¬ 
טה של תורת־המוסר על פי עקרונות תורת־המדע״), 1798 . פ׳ ביקש 
להוכיח את קדימת התבונה המעשית לתבונה העיונית בעזרת 
עיקית עלית בלתי ■מותנה. עיקרון זה הוא "האני המוחלט", שאינו 
מותנה ע״י תנאים סופיים אלא "מעמיד" את עצמו "אני" ובאופו זה 
קובע את אפיו. העיקרון השני בפילוסופיה של פ׳ הוא: האני 
"מעמיד" את הלא-אני, את העולם. באופן זה נוצרת הגבלה הדדית 
של האני והעולם. האני המוגבל הוא הסוביקט של הידיעה הנסיונית 
שביסודה קיימת השניות של סוביקט-אוביקט. אבל האני מעמיד את 
הלא־אני כדי ליצור לעצמו את תחומה של הפעילות המוסרית. רק 
הפעולה המוסרית יכולה להתגבר על השניות הזאת, משום שהיא 
הגילוי והמימוש של האני בפעולה שיש לה אופי אוביקמיווי. וע״ע 
דטרמיניזם, עמ׳ 293 . 

ב 1799 חל מפנה בחיי פ׳. בכ״ע פילוסופי ( 611050116150605 ? 
0111-031 (), שפ׳ היה עורכו, פורסם מאמר של פ. ק. פורברג (־־!ס? 
8 ־ 601 ), ורעיונו המרכזי הוא, שהחובה אינה להאמין באל, אלא להת¬ 
נהג כ א י ל ו מאמינים בו. ממשלת סאכסוניה האשימה את פ , בכפירה 
ודרשה את סילוקו מאוניברסיטת ינה. פ׳ דחה את נסיונות הפשרה 
של גתה (ע״ע) והתפטר. הוא התיישב בברלין והביא את תורתו 
לידיעת הקהל בהרצאות פרטיות. שם כתב 6051:101011108 10 ם 
0050600 ^ 1051 > (עבר׳: ״תעודת האדם״, תר״ץ), 1800 . 

עם הכיבוש הצרפתי ב 1806 נמלט פ׳ מברלין, אך חזר אליה 
ב 1807 . אז נשא את "הנאומים לעם הגרמני", ספוגי לאומיות לוחמת, 
ובהם פיתח את תורת החינוך שלו שהושפעה מפסטלוצי (ע״ע). 
לדעת פ׳ החברה היא תנאי הכרחי להתפתחות המוסרית של היחיד, 
והאמצעי לשחרור החברה הוא חינוך לאומי. הסכנה המאיימת על 
כל עם היא בזה שהיחיד ישכח את משמעות העם בשבילו. על היחיד 
להיות חלק ממכלול על-אינדיוודואלי המקנה לו את נצחיותו. לנאר 
מים אלה היתה חשיבות רבה בתולדות הלאומיות במאה ה 19 (והת¬ 
נועה הציונית בכלל זה). 

משנפתחה ב 1810 אוניברסיטת ברלין נבחר פ׳ לרקטור הראשון, 

אך התפטר לאחר חצי שנה, משלא זכה לתמיכת מוסדות האוניבר¬ 
סיטה במאבקו נגד נוהג הדו-קרב בין התלמידים. 

בנו׳ עמנואל הרמן פ׳, שהיה הוגה דעות בזכות עצמו, ההדיר את 
כל כתביו. מבחר כתבי פ׳ י״ל ב 6 כר׳ ע״י 110115 > 10 \ .? ( 1908 — 
1911 ; 1922 2 — 1920 ) ; הוצאה חדשה של כל כתביו מטעם האקדמיה 
הבאווארית למדעים החלה ב 1962 . 

ור׳ גרמנית, תרבות: פילוסופיה, עמ׳ 572/3 . 

י. סלמון. המשיחיות המדינית, 139 — 160 , תשכ׳ה; ש. ה. ברגמן, 
הפילוסופיה של שלמה מימון, 167 — 181 , תשכ״ז 2 ! צ. בטשא, סוג 
של ניכור והתגברות עליו אצל י. ג. סיכסא (רבעון למחקר חברתי, 1 ). 

1972 ן , 1 ( 7/1 ) 8/111050 7 .£ {ס 7/0 ) 8717101 81 ) 8147138171071 10 /' 7 , 8 .£ 

,ו 1 :> ¥€115 \ .£ ;* 1914 , £0/170 713 * 1 0 \ 7 ס/¥ , 10/7071 ־ 3 .£ ; 1906 

, £600 , 13. 2.) 1914; X ,־ 111 ^^ 1851 ש 5 ) 0151071471$ 80 £ 307 1 /^ 8/111050 007 
; 1933 ,. 0.8 .[ £ב 1 :>€־ 1 נ 1 [€£ןו£ . 14.0 ; 7 — 1922 , 1-111 , 75 ) 0771 ) 5071 €1 . 8 

£. £. 50113111 ), !. 0. 8. 8713 371(1507711(15771, (7/10 8/111050(7/11081 80X7. 

1317 £0 , 0 ^ 1 נ 1 ^ת 11110 ? ; 1940 ,(^ 1 צ X7(0 111477181710 38715 18 (7/1110- 
50(7/110 30 1966 ; 14. 8 311 7/110 ) $78 81/7110 :. 8 . 7 ) ./ ,־ 11161 ־ 1£21 ח , 

1968 ; 2 . 83 ^ 113 , 00501150/18}( 8713 5(88( (71 307 (7011(150/1071 8/1110- 
50(7/110 8.5, 1970 ; £. 1110121 78715 " 7 , 1 : 6 ־ X0713071(810 £171/71131* 71$5\78}(, 

1970. 

ש. ו?. ב. 



651 


פיכמן, יעל,כ — פיל 


652 


פיכמן, יעקב ( 1881 , בילצה [בסרביה] — 1958 , ת״א), משורר 
ומבקר עברי. בצעירותו למד לימודי קודש וספרות רוסית. 

ב 1901 יצא ללמוד באודסה ובה נתפס ליצירה. מחזורי־שיריו הרא¬ 
שונים ראו אור בה״דור" של פרישמן ובעתון לילדים, "עולם קטך. 
שהוציא ש. ל. גורדון. ב 1903 בא לוורשה והתל כובש מקום כמשורר 
וכמסאי. זיקתו לשני המרכזים גיבשה את הבחנת האב שלו — שלא 
הוכיחה עצמה — בין נוסח־אודסה ("אמת הבניך) לנוסח־ורשה 
("רוחות מנגנות"), שביקש לעשותה אבן־פינה בגישתו הביקרתית. 
ב 1905 חזר לבסרביה, וישב בליאובה, בה גר י. שטינברג (ע״ע), 
שאת כתביו סידר. מאז ערך וכינס כתבי סופרים. בוורשה ( 1911 ) י״ל. 
בסיוע בן־אביגדור, קובץ ראשון של שירתו הלירית, "גבעולים", 
תרע״א (נדפס שנית, בשם "שירים", תרע״ד). ב 1912 עלה לא״יוערך 
את הירחון לנוער ״מולדת״. בתקופת סלד,״ע 1 היה בחו״ל. אסופת 
מסותיו הראשונה, "בבואות", י״ל בתרע״ט, באודסה. כעורך, הטביע 
את חותמו על כת״ע ״מעברות״. מ 1925 חי בא״י בקביעות. 

יצירתו הקיפה תחומים רבים. הנושא המרכזי בשירתו הוא 
הנוף, ובמיוחד הסתיו. נופי הילדות, ואח״כ נופי א״י, הופכים בשיריו 
לסמלים ולדימויים; עלייתו לא״י מוצגת בסימן המעבר מנוף אל נוף, 
בולט בשירתו היסוד התיאורי. ם׳ הוא משורר לירי והמעבר אל 
הפואמה לא שינה ממידתו זו. מבקרים טענו ששירתו נעדרת עצמה 
ושיא וכי הנימה האלגית ושיח הנופים המתמיד שוללים משירתו 
יסוד אקטואלי. 

השגו העיקרי הוא בתחום הביקורת, הכתובה בסיגנון אימ¬ 
פרסיוניסטי ! בביקרתו חותר ם׳ להארה כוללת של היוצר ויצירתו. 
כך לדוגמת היא ביקרתו את יצירת ברנר. ביקרתו של פ ׳ היא 
איגטואימיווית ולא אנליטית. אין בביקרתו אבק של פולמוס. בגלל 
מידת החסד הביקרתית שציינה אותו נמנע מלסמן נקודות חולשה. 
בפרוזה שירית נכתבו מס ו ת יו בענייני מקרא ותיאורי נוף. 
בראשית שנות ה 30 החל לכנס את שירתו, ובסופן — את הפרחה, 
כשהוא ממזג ישן בחדש. 

ם׳ הרבה לעשות בספרות הילדים, בכתיבה, בעריכה ובמסה. כן 
הרבה לתרגם מהספרות הכללית, בשירה ובפרוזה. רוב ימיו פעל 
כעורך ("מולדת", "מעברות", "ניסך, שני הכרכים האחרונים של 
"השלוח", מוסף "העתיד", "מאזנים", ועוד), וערך ספרי-לימוד עב¬ 
ריים רבים. 

נ. גוברין (עורכת), י. ם.: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תשל״א. 

אב. ב. 

פיל ( 3£ () 11 ת 113 קש £1 ), משפחת יונקים מסדרת הפילאים (ע״ע) 
הכוללת 2 מינים בלבד שתפוצתם מצומצמת לאזורים הטרר 
פיים של העולם הישן. משפחת הם" היא היחידה שנשתיירה מסדרה 
זו, שהיתה בעבר נפוצה מאוד. 

מידות הפ ׳ גדולות: אורך גופו מגיע עד 4 מ׳ ומשקלן _ עד 

ל 7 טון. גופו גבוה, קצר 
ועבה, כמעט כדורי. רא¬ 
שו גדול מאוד, אך קצר. 

צווארו בלתי ניכר. הכל 
סמוך למרכז הכובד — 

בדומה לעופות — דבר 
המאפשר לו תנועה ב¬ 
מאמץ קטן. מבנה השלד 
מיוחד במובנים רבים: 

עצמות הגולגולת חלו¬ 
לות וספוגיות. עם גידול 
ד,פ׳ — קופסית המוח 
איננה גדלה, אלא הדר 
פן החיצוני של העצמות 


מתרחק מהדופן הפנימי המגן על המוח. בצורה זו הולך וגדל החלל 
בעצמות ומתמלא חומר ספוגי (כעץ לוחיות גרם דקות). שטח הגול¬ 
גולת גדול כדי לשמש אחיזה לשרירים׳ לחדק ולשנהבים הגדולים. 
את משקל הגוף נושאות רגליו הבנויות כעמודים. עצמות הרגליים 
כולן זקופות (גם הקולית ופרקי האצבעות). בכל רגל עד 5 אצבעות, 
המחוברות כולן באמצעות העור המקיף אותן. מאחוריהן כריות 
גמישות התומכות בהן ומתחת! סוליה מחומר קרני. האצבעות ניכחת 
מבחוץ בפרסות דמויות ציפורניים. הכריות מקלות על האצבעות 
לשאת את משקל הגוף. ציר הרגל עובר באצבע ה 3 . בהליכה, רגליו 
האחוריות קרובות לקדמיות. פסיעותיו קטנות ומספיק מאמץ קל כדי 
להניע את הגוף קדימה. ביחס לגדלו׳ אין לפ׳ מערכת שרירים מפו¬ 
תחת. האיבר האפייני ביותר הוא החדק שאינו אלא גלגול של האף 
והשפה העליונה שנתארכו. החדק משמש לתפישת מזון וליקוטו, 
לשאיבת מים, להרחה ועוד. הזנב דק, וארכו כ 1 מ׳. הוא מסתיים 
בציצת שערות ומשמש לגירוש זבובים. עור דים׳ עבה (בגב — 
למעלה מ 2 ס״מ) ועירום! חסר בלוטות שומן, אבל מגובשש מאוד, 

1 0 ג׳ ך 

ובכך גדל שטח ההתאדות. מבנה שיניו של הם׳ מיוחד: ____ 

300 3 

מהחותכות קיימות רק 2 עליונות — השנהבים. הן בנויות ךנטין 
גמיש(מכאן האפשרות לתמבם לחפצי נד). אצל פ" צעירים הם מצופים 
אמאיל. זה נעלם בבוגרים והדנטין נשאר חשוף; רק בבסיסו הוא 
מכוסה מלט. אורך השנהבים מגיע עד 3.5 מ׳ ומשקל כל אחד 30 — 
40 ק״ג׳ אצל הזכרים יש שהמשקל פולה על 100 ק״ג. בנקבות — 
מגיע משקל שנהב עד 10 ק״ג. אצל הנקבה גדלים השנהבים רק עד 
לבגרות המינית, ואילו אצל הזכר גם לאחר מכן. הניבים חסרים. 
מספר שיני הלחי הוא 6 ; 3 הראשונות ספק שיני חלב, ספק מלתעות; 
3 האחרונות טוחנות. אורך הטוחנת ה 3 האחרונה מגיע עד 35 ס״מ, 
שיני הלחי הן בעלות גידול ממושך — גבוהות וארוכות ומלווחות 
לרוב (כמו במכרסמים ולא כמו בסרסתנים). הופעת הטוחנות מיוחדת 
במינה. במהלך כל חיי הפ ׳ קיימת רק טוחנת יחידה, או חלקים של 
2 טוחנות בכל מחצית לסת. חילוף השיניים נעשה במאוזן ולא 
במאונך כמו בכל היונקים. השן המחליפה מופיעה מאחור ודוחפת 
קדימה את זו שלפניה. הטוחנת הראשונה מופיעה בגיל 3 חדשים, 
השניה בגיל 3 שנים׳ השלישית בגיל 5 , הרביעית בגיל 10 , החמישית 
בגיל 20 , והשישית בגיל 30 שנה. מספר הלוחיות בטוחנת גדל והולך: 
בטוחנת הראשונה 3 — 4 לוחיות ובאחרונה (בפ׳ ההודי) 24 לוחיות. 
הקיבה פשוטה וגדולה; ארכה מ׳ אחד ובחלקה הקדמי קיימים קפלים. 
אורך המעי הדק 10 מ׳, המעי הגם — ב 6 מ׳ והמעי האטום — כ 1/ 2 
מ/ כים מרה חסר. את הריאות (בנשימה) מפעילה רק הסרעפת 
בלא עזרת הצלעות, כבשאר יונקים. המוח גדול מאוד (משקלו 5.5 
ק״ג), גם ביחס למשקל גוף הפ ׳ , והתפתחותו השכלית גבוהה. בהת¬ 
אמה למשכנו — היער — (ר׳ להלן) עיניו קטנות משום שהראיה 
למרחק אינה חשובה. לעומת זאת, מפותחים חושי הריח והשמע. 
אפרכסות האזניים גדולות מאוד ומשמשות לא רק לקליטת קולות, 
אלא גם לודסות חום הגוף. איברי הרביד, פרימיטיוויים; האשכים 
פנימיים וגם בעת היחום אינם בולטים החוצה. הרחם דרקרני 
והשליה חגורתית. שתי פטמות בחזה מאחורי הרגליים ה¬ 
קדמיות. 

הם" חיים ביערות וגם בנוף פתוח, עפ״ר ליד מקווי־מים. הם 
אוהבים לטבול במים ולשתות מהם, כשרק קצה החדק בולט מעל 
פני המים — לנשימה. בעזרת החדק שואב הם׳ מים, לשתיה או 
לקילוח גופו. כ״כ נשאב אבק המתפזר על פני הגוף. בצורה זו מקבל 
הפ ׳ את צבע הסביבה. מזונו — כ 200 ק״ג ירק ליום: עלים ועשבים, 
נצרים, פקעות ופירות. הפ ״ חיים בעדרים בני משפחות אחדות. — 
בכל משפחה כ 15 — 30 פרטים כשבראשה נקבה בוגרת. אין עונת 
ייחום קבועה. ההמלטות הן אחת ל 4 — 5 שנים. משך ההריון 19 — 22 


פיל חודי: 1 . חתר־אורד של נולנולת; 2 . פני 
שץ טוחנת; 3 . קצה החדק. פיל אפריקני: 
4 . פני שץ טוחנת ; 5 . קצה החרק : 6 . חתד־ 
אורר של רנל פיל 



653 


פיל — פיל, סר רוכרט 


654 


חדשים. בהמלטה — 

פילון אחד, לעתים 
רחוקות תאומים. מש¬ 
קל הפילון בלידה כ¬ 
ססו ק״ג וגבהו 1 מ׳. 

בהיוולדו הוא מכוסה 
שערות. הוא יונק ב¬ 
פיו כשהחדק מופשל 
מעל גבו. בימיו ה¬ 
ראשונים מסתתר ה¬ 
פילון, לשם הגנה, מ¬ 
תחת לגחונר. של ה¬ 
אם, ום" אחרים ב¬ 
חבורה שומרים עליו 
אף הם ואינם נוטשים 
את המקום עד שה- 
פילון מסוגל לנוע בכוחות עצמו עם כל החבורה. הפ׳ מגיע לבגרות 
מינית בגיל 16 שנים. אורך חייו 60 — 70 שנה. 

מיני הפ׳: ( 1 ) פ׳ אפריקני (בתג 610 ג £0x0010013 ) הגדול 
בפ ״ . גבהו עד 4 מ/ שנהבו מגיע ל 3.5 מ׳. צבעו חום כהה. מצחו משוטח 
וגבו קעור. עיניו גדולות יותר משל חפ׳ ההודי ואזניו גדולות הרבה 
יותר. האפרכסות משתרעות מעבר לקו הרגליים הקדמיות. החדק 
מעוטר קפלים דמויי טבעות ומסתיים בשתי בליטות תופסניות. ברגל 
הקדמית 5 אצבעות ובאחורית 3 — 4 . השיניים נמוכות יותר ולוחיות 
השיניים מועטות, בטוחנת האחרונה 13 לוחיות. מזונו העיקרי: 
עלים, נצרים, פירות, עשבים וגם פקעות ובצלים שאותם הוא מגלה 
בעזרת שנהביו. בפ׳ אפריקני 2 תת־מינים (יש הרואים אותם כמי¬ 
נים): א) 3 ״ 2 ש ״ 2£ . 2 .£ הגדול יותר וצבעו נוטה לאפור. ברגל 
הקדמית עפ״ר 4 אצבעות בלבד. משכנו בעיקר בנוף הפתוח. נפוץ 
מסודאן עד אנגולה! ב) 1$ ז 010 ץ 0 . 2 .£. פ׳ זח קטן יותר ומכונס. 
צבעו נוטה לחום. ברגלו האחורית 4 אצבעות. משכנו יערות. תפו¬ 
צתו: קונגו עד גיניאה וליבריה. 2 ) פ׳ הודי 35 ו 1 ק 6 !£). 

גבוה עד 3.3 מ , . צבעו נוטה לאפור והוא בהיר יותר מ( 1 ). מצחו וגבו 
מקומרים. עיניו קטנות ואזניו אינן מגיעות לקו הרגליים הקדמיות. 
החדק חלק ומסתיים בשפה תופסנית אחת. השנהבים קטנים יותר 
ואצל הנקבה חסרים הם עפ״ר לגמרי. ברגלו הקדמית 5 אצבעות 
ו 4 — 5 באחורית. הטוחנות גבוהות והלוחיות רבות. 24 — בטוחנת 
האחרונה. ניזון בעיקר מעשב וכן מעלים ונצרים׳ פירות וכר. המין 
כולל גזעים ■רבים שתפוצתם מההימלאיה עד הודו, צילון, מלאיה 
ואינדונסיה. 

מ. דו. 



פייל אפריקני , ( 11:311.1 ־ 3£1 101113 * £0x1 ) 


הם׳ ב ת ר ב ו ת. לפי ממצאים ארכאולוגיים ממוהנג׳ו־דארו(ע״ע 
הדו. עמ׳ 503 ) היה הפ׳ האסיאני מבוית כבר באמצע האלף ה 3 
לפטה״ג. מאז נוצל בידי האדם לגרירת משאות ולהובלתם, לרכיבה, 
לציד ולמלחמה. פ" נודעו ברחבי אסיה, מסיי ועד הודו ומסופוטמיה. 



תחותימם 111 (ע״ע) צד 
ם" בסוריה. הפ " האפ¬ 
ריקנים נודעו במצרים 
הקדומה ושרדו בלוב 
עד לתקופה הרומית. 
אלכסנדר מוקדון נת¬ 
קל בם" במלחמתו בצ¬ 
באות הפרסים וההו¬ 
דים! הוא הוא שהביא 
פילי־מלחמה למערב. 


הם שירתו את פיתם 


(ע״ע) כשניצח את הרומים, ואת מלכי סוריה ומצרים במלחמותיהם. 
הסורים הפעילו בקרב בית־זכריה 32 פ" נגד המכבים. בתקופת רומי, 
שצבאה הממושמע לא נבהל על נקלה, ירדה חשיבותם הצבאית של 
הפ". בתולדות האסלאם (שמייסדה מוחמד נולד "בשנת ד.פ׳") 
נתפרסם פ׳־מלחמה בשירות החבשים, שסירב לעלות על העיר הק¬ 
דושה מכה. השימוש בפ" כבהמות־עבודה ומשא נמשך עוד בימינו. 
במלה״ע 11 הפעילו היריבים, בבורמה ובהודו׳ פ" להובלה, ואפילו 
השתמשו בהם במקום קטרי-עיתוק. 

מאז ומקדם הרשימו ד.פ" את האדם. הארון אלרשיד (ע״ע) שלח 
פ׳ כמתנה לקרל הגדול ועד היום מושכים הפ" קהל לקרקסים ולגבי- 
חיות. כסמלי העצמה נשתלבו הם" גם במיתולוגיה ובדת, במיוחד 
בהודו, שבה נודע האל ג?שה, בעל ראש פ׳. בתהילנד ובלאום מקו¬ 
דשים פ׳ לבנים. הם נערצים גם ע״י שבטים באפריקה. שני עיטורים 
בעלי-יוקרה, בתהילבד ובדנמרק, קרואים ע״ש הפ ׳ . שן־הפ׳ (ע״ע 
שנהב), היתה מאז ומתמיד חומר-גלם יקר לחפצי אמנות (דתית 
וחילונית). ד׳פ׳ הוא נושא ליצירות אמנותיות: פסלים, פיתוחים׳ ציו¬ 
רים׳ פסיפסים, ומטבעות. יצירות כאלה. מתקופות שונות נמצאו 
בארצות רבות, ביניהן — א״י (בית־שאן — כלי-פולחן גלילי, עשוי 
חרם, שקצהו דמוי ראש פ׳ מסוף המאה ה 14 לפסה״נ), איטליה ויוט- 
לנד. בהרלדיקה שימש הפ׳ מרכיב נפוץ בשלטים. שם המשפחה 
;לפנד או הלפנד נגזר׳ כנראה, מ״אלפנט"׳ כיבוי ד״פ׳ בשפות רבות. 

. 1974 מ 3 ;מ 0 ?ז 1/111 > • 1111 1/1 1/11 > 1 /ק? £1 •׳, 77 ,!) 50111131 . 14 . 14 

פ. ם. 

פיל, סר רובךט — 661 ? £ 01561-1 - 511 — ( 1850-1788 ), מדינאי 
אנגלי. למד בהצטיינות באוכספורד. אביו היה תעשיין כותנה 
עשיר מלנקשיר שהועלה לדרגת אצולה וקנה לו ולבניו מושבים 
בפרלמנט. משנכנס בגיל 21 לפרלמנט הזדהה עם הטורים (שמרנים). 
שהיו או בשלטון. ב 1810 מונה תת־שר לענייני מלחמה ומושבות, 
ובממשלת הלורד ליורפול (ע״ע) היה שר לענייני אירלנד ( 1812 — 
1818 ). הוא רדף את תנועתו של או׳קונל (ע״ע) והקים באירלנד כוח 
שוטרים שכונו $- 66161 ?. בפרלמנט התנגד נמרצות לשוויון־זכויות 
לקתולים. ב 1822 — 1827 וב 1828 — 1830 היה שר הפנים. בעזרת הווי- 
גים הנהיג תיקונים יסודיים בחוק הפלילי (ביטול תחוקה מיושנת 
והחלפתה במספר קטן של חוקים מנוסחים בקצרה ובצורה מובנת. 
הקלה בענשים ועוד). הוא הקים משטרה בלונדון, בניגוד לדעת 
עמיתיו ולמסורת שקידשה את חירויות הפרט! על שמו דבק בשוט¬ 
רים הכינוי ץנ 1 כ 801 . חידושו התפשט בכל בריטניה. בממשלת הדוכס 
מולינגטון (ע״ע! 1828 — 1830 ) שעה את השקפתו בשאלת הקתולים 
ונאבק בפרלמנט לביטול החוקים המפלים אותם, ואלה אמנם בוטלו 
( 1829 ). אח״כ תמך במתן שוויון זכויות ליהודים. פ׳ ניסה למתן את 
הרפורמה הפרלמנטרית של 1832 (ע״ע [ה] ממלכה המאחדת. 
עם׳ 896 ). 

בשלהי 1834 מונה פ׳ ראש ממשלה. הוא הגדיל את נציגות 
מפלגתו בפרלמנט, אך באפריל 1835 הופלה ממשלתו ע״י הוויגים, 
הרדיקלים והאירים. אחר כך שקד פ׳ על ארגון מפלגתו במחוזות 
וחיזוק המשמעת הסיעתית, ויוקרתו גדלה. בבחירות 1841 זכו השמ¬ 
רנים ום׳ מעה שנית ראש ממשלה. בראש דאגותיו עמדה שאלת 
״חוק התבואה״ 0 * £3 חזנס; ע״ע שם, עם' 897 ) מ 1815 ׳ שמנע 
יבוא חפשי של תבואה הצר מחסור ועליית מחירים. ההגנה על החוק 
היתה עקרון ׳מקודש של השמרנים. בתקציב 1842 חקל פ׳ את מכסי 
התבואות, הפחית מכסים של כ 750 מוצרים וחמרי-גלם ועם זאת 
הטיל מס־הכנסה. היבולים הרעים באירלנד ובאנגליה ב 1845 וההכרה 
ביתרונות הכלכליים של סחר חפשי הביאוהו להחלטה לבטל את "חוק 
התבואה". הוא האמין שגם טובת מפלגתו מחייבת זאת. סיעה במפ¬ 
לגתו שבראשה עמד דישראלי (ע״ע, ענד 602/3 ) התקוממה נגדו, אן 
ביטול החוק אושר בפרלמנט הודות לוויגים. הביטול זיכה את פ 


פי 5 הודי ( 111111011$ 111135 :*[£) 





655 


פיל, סר רוברט — פילדלפיה 


656 


בפופולריות רבה בין ההמונים, אבל ממשלתו נפלה מיד. נאמניו 
מהשמרנים, שכונו 6611165 ?, הקימו סיעה עצמאית שהתמידה אף 
לאחר מותו. בשנותיו האחרונות תמך במדיניות הפנים של הוויגים 
שבשלטון, אך ביקר את מדיניות החוץ שלהם. פ , מת כשנשברה 
מפרקתו בנפלו מסוסו. 

פ׳ היה דמות־מופת של מדינאי אנגלי ישר־דרך, איש מינהל 
מעולה ונואם מבריק׳ שהעדיף את טובת המדינה על אינטרס מפלגתו 
והיה נכון לשנות את דעתו כשנוכח שטעה. 

נכדו, וילים רוברס ולזלי פ׳ ( 1867 — 1937 ), עמד בראש ועדה 
מלכותית שהמליצה לחלק את ארץ־ישראל (ע״ע, עמ׳ 548 — 551 ). 

011110 ? , 02511 •א ; 1929 ,{■ 11111 111100 ( 10001 ( 00 1/10 1 / 1 ( 0 .? ,) 1 ) 012 .£] . 0 
,.?. 11 ■ $11 ,. 18 ; 961 [ ,.? ?•( 0101 ( $00 .■ 1141 ,. 18 ; 1960 01 0 ^ 14 1/10 111 

. 1972 
א. בו. 

פילאים או בעלי־חדק ( 0605611163 )?), סדרת פרסתנים שהיתה 
בעבד גדולה ונפוצה בכל חלקי תבל, פרט לאוסטרליה. הם׳ 

הם הגדולים במידתם מכל בעה״ח היבשתיים. הם גם נבדלים 
במבנם בין כל היונקים. לפ ׳ סימנים מיוחדים: שנהבים, חדק ומבנה 
דגל, שהוא הפרימיטיווי ביותר בין הפרסתנים. 

הס , נחלקים ל 3 תת־סדרות: 1 ) ^ריהרים ( 163 ) 101 ־ 11:1161 ) 406 ^), בה 
משפחה אחת וסוג יחיד. הוא נתגלה ב 1901 באל־פאיום שבמצרים, 
בשכבות של האאו׳קן(ע״ע) העליון. הוא הפרימיטיווי ביותר בסדרה. 
גדלו היה כגודל חזיר. גולגלתו היתה עדיין מוארכת. נוסחת שיניו כמעט 
313 3 

מלאה---".חותכת אחת היתד. גדולה יותר מהיתר, ממנה התפתח 

השנהב. חדקו היה קצר, רגליו עבות וכבדות. שכן בביצות וניזון 
מצמחים עסיסיים. 11 ) תת־סדרר. 162 ) 1201:010 ) £160 כוללת 3 משפחות: 

1 ) גומפותדיים ( 136 ) 11 ) 116 :>ס 1011 חס 3 >), המיוחדים לתקופת המיאוקן. 

2 ) מסטודונטיים ( 136 ) 10041 ) 1913510 ). הופיעו במיאוקן. ביניהם הסוג 
מסטודו׳ן שחי בפליסטוקן עד אחרי תקופות הקדה. דומה לפיל של 
ימינו. גבהו 3 מ׳. שנהביו העליונים גדולים. שיניו הטוחנות נמוכות 
ומגובששות. חלק מהן נדחפות מאחור קדימה כמו בפיל. היה ניזון 
בעיקר מחומר צמחי רך. 3 ) פיליים ( 136 ) 1 :!ס £160113 ), המשפחה המפר 
תחת ביותר, ממנה נשארו 2 סוגים חיים (ע״ע פיל). בין שאר המינים 
הרבים שהיו נפוצים בכל העולם ידוע ביותר ה ממוט ( £160112$ 
$ג 11 ת 186 ךס״ק) הוא גם הידוע מכל יתר המינים המאובנים. פרטים 
רבים ממנו נתגלו ברחבי סיביר! אחדים מהם — על בשרם, עורם 
ושערותיהם. שנהביו היו ארוכים, ואחד מהם הגיע ל 5 מ׳ אורך 
ולמשקל 400 ק״ג. שכן באזורים הקרים. גופו היה מכוסה פרווה 

צפופה ורכה משער צמרי צפוף, שארכו 30 ס״ם, ומזיפים המעורבים 
1 - 1 



ממוט 1 וח 1 ת רגחב 711 פנ< 1 * 1 טזחנת 



מסטודו! 1 וחות רוחב 111 פני 1 * 1 טוחנת 


ההתפתחות הפי 5 וגגטית של פיואים 


בשער רך באורך של 2 /* מ׳. היה ניזון מעשבים וזרעים. בקיבתו של 
אחד הפרטים נמצאו 12 ק״ג עשבים מאלה הקיימים עד היום בסיביר. 
היה נפוץ באירופה עד איטליה והבלקנים ובאמריקה הצפונית. 111 ) 
תת־סדרה דינותרים ( 163 ) 611101:1161-101 <£), בה משפחה אחת וסוג 
אחד — דינותריום ( 1 סט 1 ז 01116 ו 611 <£). דומה לפיל בגדלו, בצורתו 
ובחדק הארוך שלו, אך נבדל ממנו בשיניו: החותכות התחתונות מפו¬ 
תחות בשנהבים והן כפופות כלפי מטה ואחורה. ייתכן כי שימשו 
לו לחפירה ולהוצאת פקעות ובצלים. הטוחנות נמוכות, קצרות ומלו- 
לחות לרוחב. הופיע במיאוקן העלית והיה נפוץ באירופה, אסיה 
ואפריקה. באזורים הטרופיים התקיים עד לפליסטוקן. 

אנציקלופדיה חיות־הבר, חוב' 17 , 18 , 1973 , -סס? , 0560111 . 0 . 9 

,?^ 11010 ( 0100 ? 1/0010/00010 ,זוז 1 ) 1101 . 8 . 4 : 1936-42 , 1-11 ,ס 0 /> 0101  ׳ £1151015 116 ז־ 
8 -\\ 6 ז!>ת^ 05606 ! 0£ (עבר׳: "הרפתקאות ג׳וזף אנדרוז", תשכ״ה), 
1742 , סימן שלב חדש בדרכו הספרותית; היתה זו תשובה, בצורת 
פאתדיה, לספת של ם. ריצ׳רדסת (ע״ע), 301613 ?, 1740 , בו הוצגה 
כגיבורה משרתת שהגנה על בתוליה מפני הפיתויים של אדוניה. 
ם/ לעומתו, הציג כדמות מגוחכת את אחיה של פמלה, שהקפיד על 
מידת־הצניעות בפני שידוליה של אשת אדוניו. ספר זר. היה יותר 
מקאריקאטורה המכוונת נגד ריצ׳רדסת: הוא היווה תרומה לעיצובו 
הראליסטי של התמן האנגלי בכלל. — הסיפור מבוסם על מעשה 
יוסף ואשת פוטיפר ודומה לסיפור־חייו של יופף בספר בראשית. 
כתוצאה מן השימוש בחומר התנ״כי יכול גיבורו של פ , להיחשב 
כנוסח מודרני של יוסף הצדיק. — פ׳ כתב עוד שלושה רומנים: 
£1 ו ז \\ 0031:1130 !, 1743 ! 006$ [ !ח £0 0£ ׳ 5 ) 0 ) 115 ? 6 !{'ד (עבת: "קורות 
טום ג׳וגם״, א—ב, תשכ״ז), 1749 , המפורסם! ו 1 ;! 61 רת\/. 1751 . 

פ׳ הגדיר את הרומן כ״שיר אפי־קומי כתוב בפרוזה". השפעת 
סרונטם (ע״ע), בתפיסה של הרומן כבורלסקה של סיגנון האפוס, 
ניכרת היטב בכתיבתו, וכן, חוזק היסוד הראליסטי בסיפוריו בהש¬ 
פעתו של הצייר ד׳וגרת (ע״ע). — פ׳ בתפקידו כשופט, עשה רבות 
למען תיקון נהלי השפיטה והענישה, והמגמה לתיקון החברה ניכרת 
בסיפוריו המרבים להעיד על העושק ועל עיוות־הדין ששרת סביבו. 
את המגמה הזאת הנחיל לסופרים שבאו אחריו, ובמיוחד לסמולט 
ולדיקנז (ע׳ ערכיהם). 

; 1954 ,. 8 , 81111 .( ; 1918 , 1-111 ,, 81.8 / 0 ? 8115101 , 058 ־ 0 ״ 1 

%( 0 $€$ [' / 0 1 ; /4 51 x 4 $ ז 4 / 8/5 /ס 151$ ) 8 11 ז > ז 77 , מ 1 ) 830051 

\ ס 1110 ז € / 0 1011 ^ €0116 04 :. 8 ,(. 041 ) 1500 נוג ? .>! ; 1959 , 

, 1968 ?!{ 1 / 0 1€ ( 1 1 ) 0.11 . 8 ,־ 1101 \ 2 ״ 8 ; 1962 , 5 ^ £550 

א. הדפי, 

פילדלפיה ( 3 ;ו!ק 161 ) 113 ! 1 ?), הגתלד. בעת פנסילוויניה והרביעית 
בגדלה באה״ב — 1,948,609 תוש׳ ( 1970 ), באיזור המטרו- 
פוליטני 4,818,000 תוש׳, פ׳ שוכנת על הגדה הימנית של הנהר 
ךלור (ע״ע) כ 150 ק״מ משפכו לאוקיאנוס האטלנטי, במקום בו 
מתחבר אליו נהר סקולקיל ( 11 ״ 11 ץ 1111 :) 5 ). ם׳ היא אחד המוקדים 
הראשיים באיזור המעויר של צםון־מזרח אה״ב. מיקומה בצומת 




657 


פילדלפיה — פילולוגיה 


658 


תחבורה ארצי ועיקרו הנמל עמוק המים, שרוב מתקניו מצויים על 
גדת הדלוור, לאורך כ 80 ק״מ, הנמל משמש יותר מ 100 קווי ספנות 
והוא מהחשובים בנמלי אה״ב (בעיקר לנוסעים). גם נמל־התעופה 
הבידלאומי מהגדולים באה״ב. אלפי מפעלי תעשיה— כבדה וקלה — 
נמצאים בפ׳-רבתי, ביניהם: המספנות הוותיקות, בתח״ד לייצור 
מתכות ומוצריהן, טכסטילים, מזונות, כימיקלים ומכשירי חשמל, 
וכן בתי־דפום. פ׳ היא המרכז הגדול ביותר לזיקוק נפט בחוף המזרחי 
של אה״ב. הפעילות המסחרית והפיננסית עניפה וכוללת את "הבנק 
הראשון של אה״ב" ( 1795 ). 

בפ׳ מספר רב של מוסדות לתרבות ולחינוך גבוה, שחלקם 
היו ראשונים מסוגם באה״ב. יש בה 17 אוניברסיטאות ומכללות; 
בגדולה שבהן, אוניברסיטת טמפל, 32,970 תלמידים ( 1971 ) ובוותיקה 
שבהן, האוניברסיטה של פנסילווייניה (הוקמה ב 1740 ), 19,580 
תלמידים. בעיר ספריות רבות וחשובות, מוזיאונים, תיאטרונים וגו־ 
חיות. התזמורת הסימפונית היא מהגדולות בעולם. 

חלקה העתיק של פ/ המאופיין ברחובות צרים וישרים בצורת 

שתי וערב בנוי על חצי-אי שטוח בין הנהרות דלוור וסקולקיל. 

ברבעים החדשים נבנו הרחובות הרחבים והשדרות בדגם שתי וערב! 

במפגש צירי התחבורה הראשיים כיכר מרכזית שלצדה בית העיריה. 

האתר הלאומי החשוב ביותר הוא ״אולם העצמאות״ (הושלם 1735 ) 

שבו פעמון החירות הנודע. מצפון וממזרח לחלקה העתיק של העיר, 

בעיקר בסמוך לנהר דלוור, נמצא איזור תעשיה, ובגבעות ממערב 

לנהר סקולקיל פרברי מגורים. בם׳ מצוי הריכוז הרביעי בגדלו בערי 

אה״ב של אוכלוסיה כושית ( 693,800 נפש ב 1970 ). " 

ב. קר, 

ב 1636 קם יישוב שוודי על גדות נהר דלוור, וכעבור כמה שנים 
כבשוהו ההולנדים. ב 1681 התיישבו במקום האנגלים, וכל האיזור 
עבר לידי הקוויקר הנודע ו. פן (ע״ע), ששאף להקים במקום עיר 
מאורגנת ע״פ השקפות כיתתו. ב 1682 תוכננה במצוותו, על חשבונו, 
עיר חדשה. השם פ' ("עיר אחוות האחים") מלמד על כוונות מייסדה. 

ב 1683 — 1799 היתה פ' בירת פנסילווייניה, וב 1701 קיבלה זכו¬ 
יות עיר. במאה ה 18 היתה אבן־שואבת למהגרים (אנגלים, סקוטים, 
אירים, הולנדים וגרמנים) ונהיתה מוקד מסחר ותרבות של מושבות 
המרכז באמריקה הצפונית ואחת מהערים החשובות ביותר בקיסרות 
בריטניה. ב 1723 פעל בה ב. פרנקלין (ע״ע). בם׳ קמו "החברה 
הפילוסופית האמריקנית״ ( 1743 ), קולג׳ שהפך אח״כ לאוניברסיטת 
פנסילוויניה ( 1751 ) ובית־חולים ( 1752 ). מאמצע המאה ה 18 היתד, 
פ׳ מרכז ההתנגדות לאנגלים. ב 1774/75 נאספו בה "הקונגרסים הקוני 
טיננטליים״ של המושבות המתמרדות (ע״ע אה״ב, עט׳ 160/1 ). 
ב 2.7.1776 אושרה ב״אולם העצמאות״ ( 171511 6 :>ת 616 ת 6 קש! 6 מ 1 ) הכרזת 
העצמאות האמריקנית. במלחמת העצמאות האמריקנית ניטשו סביבה 
קרבות וב 1777/8 היתה העיר עצמה כבושה בידי האנגלים. ב 1787 
נחתמה בם׳ חוקת אה״ב. ב 1790 — 1800 היתה בירת אה״ב. בראשית 
המאה ה 19 היתה פ׳ החשובה בערי אה״ב, אך בשל ריחוקה מהים, 
עלתה עליה ניו־יורק. 

10181 ^ 0 ,.*־ 1 , 11300 . 1 ־ 1 .מ ; 1961 , 071 * £ 0 ' / 2 ^ 0 ,תז 3:11 ד . 8 . 0 

. 70 2 19 ,*? 110 * 1/1 ־/ס/ ^ 00 ^ 1 ) 871 ^ 1 

יהודים בודדים התיישבו בם׳ בראשית המאה ה 18 . ב 1745 
התארגנה עדת "מקוד, ישראל" הספרדית; ביהכ״ג הראשון נחנך 
ב 1782 שעה שהעדה מנתה כ 100 איש. במלחמת השחרור האמרי¬ 
קנית תמכו רוב יהודי פ׳ באמריקנים ומשעזבו האנגלים ( 1778 ) 
שימשה העיר מרכז לפליטים יהודים. ב 1802 התארגנה בם׳ קהילה 
של יוצאי גרמניה. באותה תקופת נוסדו מרכזים קהילתיים וארגוני 
צדקה וחינוך, מהם ראשונים מסוגם באה״ב, כמו 11001 :> 3 ץ 13 >ת 811 
(בי״ס של יום א , ). 

המסורת האינטלקטואלית והתרבותית של העיר המריצה פעילות 
דומה בין היהודים. ואכן, בפ׳ נבחנו רעיונות חדשים ליצירת חיים 


קהילתיים יהודיים ב־ 
אה״ב. בכמה תחומים 
דייו לרעיונות אלה הש¬ 
פעה רבה. מנהיגים כי. 
ליזד, ש. מוראים, מ. 
דרוססי ומ. סולצברגר 
(ע׳ ערכיהם) הטביעו 
את חותמם על חיי וד 
הקהילה והתפתחותה. 
ביזמתו של ליזר הופיע 
העתון ]ח;> 1 ) 00:1 שו 1 ' 1 , 
הוקמה הוצאת ספרים 
יהודית ונוסדו מוסדות 
חינוך, ביניהם הסמינר 
התאולוגי היהודי הרא¬ 
שון באד,"ב - 11 ! 0 רח 131 ^) 
0011686 16$ > ( 1867 ). 
ב 1897 נוסד בה נ> 116 2 ס 0 ./:"ס, הסמינר הראשון באה״ב למורים 
ליהדות. בעקבות ההגירה ההמונית בסוף המאה ה 19 היו בקהילה 
ב 1915 200x100 איש. גידול זה לווה בהקמת לנדסמנשפטים, בתכ״ג 
ומוסדות רפואה (בי״ח ״הר־סיני״, נוסד ב 1900 ). ב 1901 הוקמה 
פדרציה של מוסדות הסעד היהודיים שהיתה בידי יהודי גרמניה, 
ורווחה בה אווירה אנטי־ציונית, שנשתנתה בשנות ה 30 . ב 1938 
הוקמה המגבית היהודית המאוחדת ( 1 ב 6 קק!/ 1511 ׳ 6% ן 11106 \׳,) לצרכי 
היישוב בא״י ולעזרה לקרבנות הנאצים. ב 1951 נוסד המרכז הרפואי 
ע״ש אלברט איינשטיין. ב 1956 הוקם ארגון גג לפדרציות הצדקה 
(סס״ש^ 11 ;! 6 ״כ>ז )ס 16131100 >:>?). כיום מאוחדת הקהילה היהודית 
בם׳ וקיים שיתוף פעולה בין הזרמים הדתיים. ב 1970 היו בפ׳ למעלה 
מ 100 קהילות, כ 50 מהן קונסרווטיוויות. 45 אורתודוכסיות ו 15 
רפורמיות. בין העתונים היהודיים היוצאים בפ׳, -סי;^? ו 1 צ 1 ׳*י:>ן 116 ־ 1 
:חשת (מאז 1887 ). ¥0166 116 ־ 1 ׳ ( 1941 ). היהודים ממלאים תפקידים 
חשובים בחיי התרבות, הפוליטיקה והכלכלה של העיר, אם כי 
קיימים מחסומי התבדלות חברתית. מספרם כיום ( 1973 ) כ 350,000 . 

; 1957 /ס 1£ ! 1 / 0 /{? 10 * 1111 1£ /£ , 1.10 ז 1111£1 ^ .£ 

,(.׳\ . 5 171 £^^^ £7 ^?£^ 7 \. ]. (* 4 .), 7116 £x 

. 1969 

ם. פ. ב, ו. ק. 

פילוגנזה, ע״ע התפתחות עמ ׳ 706 ; 717 — 739 . 
פילוכסרה, ע״ע כנימות, עמ׳ 907/8 ! גפן עמ׳ 140/1 . 

פילולודה (יור 1 X 0 X 0710  = העיסוק בהתבטאות הלשונית. 

העוסק בפ׳ הוא פילולוג, ביוו׳ ? 11 X 6 X 070 !>), בתקופה ההל¬ 
ניסטית, בה נוצר מדע זה, וברוב הלשונות (בכללן העברית) גם 
כיום, העיסוק בטכסטים כתובים ומחקרם; קביעת נוסח הטכסט, 
הבנתו ופירושו. בשימוש האנגלי שנהג עד ראשית המאה ה 20 כלל 
המונח ץ 110108 ב 1 ק את הבלשנות (ע״ע [ 5 :> 11 ;! 1£111 ! 11 ]). הפ׳ גובלת 
מצד אחד בבלשנות ומצד שני במחקר הספרות ותולדותיה. כבר 
בתקופה העתיקה הקיפה ר,פ׳ היוונית את קביעת הכתיב והפיסוק, 
פירוש דקדוקי, סיגנוני ואסתטי, פירוש המלים, קביעת המחבר 
במקרי ספק, מחקר הקצב (לגבי שירה) וקביעת הנוסח הנבון של 
החיבור ע״ם כת״י וסברה. 

החל במאה ה 19 מנסה הפ׳ המודרנית להשתמש בשיטות מדעיות 
קבועות בתחום ביקורת הנוסח. מטרתה להגיע, במידת האפשר, 
לנוסח המקורי של החיבור הנדון או לפחות לנוסח או לנוסחים, 
שכל הטכסטים המסורים לידינו תלויים בו או בהם (קביעת הנוסח, 
600511111:10 :6x6115 ). ראשית, על החוקר לקבוע אלו כת״י והדפסים 
ראשונים, המבוססים על כתה״י שלא נשתמרו, הגיעו לידינו, וללמוד 



סי 5 ר 5 פיה: מרכז העיר. מראה מהאוויר. 
!עירית פי 5 ד?פיד>, מח׳ התיירות) 




659 


פילולוגיה 


660 


מן המקורות הללו ( 6060510 •!). בשלב זה על החוקר לקבוע, במידת 
האפשר, את אילן היוחסין של המקותת, שקרבתם ההדדית ניתנת 
לקביעה, בעיקרה באמצעות שגיאות משותפות. בשלב השני נבדקים 
מסורות כתה״י ( 6x301103110 ) וקובעים אלו גירסות הן מקוריות. 
במקרה שבמקום מסוים בטכסט נמצא שיבוש, על החוקר לשער 
מה היא הנוסחה הנכונה ע״פ סברה ( 0 ״ב 1 ז 1 י.י 11 >). התיקון המשוער 
נקרא 3 ־ 11 _זט;>ש 11 ־!ס 0 . תוצאת פעולות אלה היא ההוצאה הביקרתית של 
הטכסט; עליה לכלול מבוא המביא את החומר שנשתמר, את שיטת 
קביעת הנוסח, את נוסח הטכסט ואת חילוקי הנוסחאות ( 115 ;ז 3 ז 3 קי} 3 
10115 :!״ 0 ) * אלה חייבים לכלול לפחות את אותם חילופי הנוסחאות, 
המשקפות אולי את הטכסט המקורי, ואת אלו, המעידות על הש¬ 
תקפות מסירת הטכסט בתוך כתודי. 

המלים ם׳ ו״פילולוגוס" נזכרות כבר אצל אפלטון(ע״ע) ומציעות 
שם סתם אהבת הנאומים והספרות. הראשון שקבע את המושג במר 
בנו המדויק היה, כנראה, המלומד היווני ארטוסתנם (ע״ע; המאה 
ה 2 לססה״נ), אך במובן רחב יותר, "מלומד בתחום הספרות", מופי־ 
עה המלה ;> 0 ׳ו 0 ^< 1 ק> בכתובת הקדשה מסבסטיה (המאה ה 1 לפסה״ג). 

הם׳ כמדע נולדה עם ייסוד הספריה באלכסנדריה ע״י תלמי 1 
(ע״ע). בהנהלתה ובסידורה עסקו חוקרי יוונית מובהקים. הכנת 
הקטלוג כבר דרשה עבודה מדעית, הן בקביעת המחברים האמיתיים 
והן בתיאור חיבוריהם. בעקבותיה נכתבו גם מבואות, פירושים 
ומילונים. גדולי הפילולוגים של אלכסנדריה: זנודוטוס, אריסטופנס 
מביזנטיון ואריסטרכוס מסמותרקי (ע׳ ערכיהם), גם הו״ל מהדורות 
מדעיות של יצירות הסופרים היווניים הקלאסיים, בייחוד של שית 
הומרוס (ע״ע). אסכולה פילולוגית ידועה נוצרה בספריה של פרגמוו 
(באסיה הקטנה). חוקריה, שעסקו עפ״ר בחיבורים יווניים שנכתבו 
בפרוזה, הצטיינו בייחוד במחקר הרקע ההיסטורי של החיבורים 
ובחקר הדקדוק. על הוצאות הפילולוגיים הקדומים מבוססים הטכס¬ 
טים של יצירות הסופרים היווניים שהגיעו לידינו. כן הגיעו לידינו 
מן העת העתיקה פירושים ( $0110113 ) לחיבורים. 

הם׳ היוונית השפיעה גם על חז״ל, כבר בתקופה התלמודית 
הקדומה, בטיפולם בנוסח המקרא! בהשפעתה קבעו תיקוני סופרים, 
אותיות מנוקדות, סימניות מיוחדות ושיטת קרי וכתיב, שעניינם ללא 
ספק ביקורת הנוסח. בימי בית־שני אף קבעו חז״ל את הגירסה 
הנכונה של ספר התורה ע״ס רוב כתה״י שבידם, וכן היו אז "מגיהי 
ספרים". קשה לקבוע בפ ׳ יהודית זו מה היה חלקה של ההשפעה 
היוונית ומה פריה של מסורת פנימית. 

אחרי ימי אדריאנום (ע״ע) קיסר ( 117 — 138 ) חלה ירידה בם׳ 
היוונית והגיעה לשפל במאה ה 8 . בקיסרות ביזנטיון(ע״ע, עם׳ 372 ) 
התחילה פריחה חדשה של הפ׳ היוונית החל במחצית ה 2 של המאה 
ה 9 . בזכותה הגיעו אלינו אוצחת הספרות היוונית העתיקה, כתבי 
אבות הכנסיה והשגי הפרשנות של הפ׳ היוונית. המלומדים היווניים, 
שהגיעו לאיטליה לפני נפילת קושטא ( 1453 ) ואחריה, הם שסייעו 
לחידוש הם׳ במערב בתקופת ההומניזם והרנסאנם. 

המקור השני לם׳ המודרנית הם כתבי הפילולוגים התמיים הקדר 
מים. הם׳ הרומית העבירה את השגי הם׳ היוונית לתחום הספרות 
הלאטינית. הראשון מביו גדולי הפילולוגים הרומיים היו ורו (ע״ע 5 
116 — 27 לפסה״ג). קוינטילינום (ע״ע) עסק בחיבורו על הרטוריקה 
גם בבעיות הם׳ וכן סוטוניום (ע״ע). בעלי השפעה גדולה במיוחד 
על הם׳ ביה״ב היו הפילולוגים הלאטינייס דונסום (ע״ע* אמצע 
המאה ה 4 ), שכתב פירושים לקומדיות של טרנטיום (ע״ע) ולשירי 
ורגיליום (ע״ע), וסרויום (בסוף המאה ה 4 ), בעל הפירוש המפורסם 
לשירי ורגיליוס. 

בין הפילולוגים הלאטיניים הנוצריים הצטיין במיוחד היארונימוס 
(ע״ע), שלא רק תרגם את המקרא ללאטינית ( 1118313 ^), אלא ח 
גם בענייני ד״פ׳ של כתבי הקודש בחיבורים נפרדים, בייחוד במכ¬ 


תביו. אף חיבורו 11111511111115 $״ 1 ? 06 ("על האישים המפורסמים") 
הוא כעין תולדות הספרות הנוצרית. 

חידוש העבודה הפילולוגית במערב, בסוף המאה ה 8 , קשורה 
ברנסאנס הקתלינגי. ביזמת קרל הגדול (ע״ע) הוכנסו לשימוש, בין 
השאר, נוסחים נאמנים יותר של כתבי הקודש הלאטיניים ושל ספר 
התפילה. ברם, למתת נסיונות חוזרים ונשנים לחידוש ד.פ', הונח 
היסוד לפ ׳ מודתית רק בתקופת ההומניזם והרנסאנם (ע״ע ל. ולה). 
גם המצאת הדפוס תרמה תרומה מכרעת להתפתחות ד,פ׳. גדולי 
הפילולוגים של המאה ה 16 הכינו גם מהדותת של טכסטים קלאסיים, 
לאטיניים ויווניים, ע״פ כת״י. חשיבות יתירה נודעת להוצאת הנוסח 
היותי המקורי של "הברית החדשה" ע״י ארסמום מרוטרדם (ע״ע). 
חשובה גם פעולתם של הבולנדיסטים (ע״ע). התפתחות חשובה בם׳ 
חלה במאה ה 17 בהולנד. במאה ה 18 ירשה את מקומה בייחוד 
גרמניח, למתת שפילולוגים גדולים נמצאו אז גם בארצות אחרות 
(ע״ע ר. בנטלי). שאלת אחדותם או אי־אחדותם של שית הומרוס היתד, 
נושא חשוב במחקר הפילולוגי במאה ה 19 . ק. לכמן (ע״ע; 1793 — 
1851 ), עסק בכך וגם במחקר פילולוגי של האוונגליונים, בהוצאות 
מדעיות של השירה הגרמנית מיה״ב ושל ג. א. לסינג (ע״ע). בימיו 
הועברו השימות הפילולוגיות גם לחקר ספתיות אירופה ללשונותיהן, 
לחקר המקרא, הספרות העבתת וספתיות לא־איתפיות אחרות. בפ ׳ 
של הספתת הגרמנית מיה״ב עסקו, בין השאר, האחים גתם (ע״ע). 

במבוא להוצאת שירת לדקרטיוס (ע״ע) פיתח לכמן לראשונה 
את שיטת השימוש בכת״י ואת דרף קביעת אילן היוחסין שלהם, כת 
להגיע לנוסח ביקרתי של החיבור. שיטתו נתקבלה, בשינויים מסוי¬ 
מים, בפ ׳ המודרנית. מחקר קלאסי בעניין קביעת הנוסח חיבר הפילו¬ 
לוג היהודי הגרמני פאול מאם ( 1335 ^ 3111 ? ;;! 6x11001111 ־ 1 ׳, 1927 ). 
אחד הפילולוגים המצוינים היה גם היהות הגרמני י. בתים (ע״ע), 
שקבע בין השאר, איד לתאר את מקורות החיבור. בין הפילולוגים 
הגרמניים המודרניים יש לציין את א. פון וילמוביץ־מלנדורף ואת 
היהודים א. נורדן ול. טראובה הבן(ע׳ ערכיהם) * האחרת פעל רבות 
בחקר הספרות הלאטינית מיה״ב. בתחום זה, כמו גם בשאר תחומי 
הפ ׳ , הצטיין ההיסטוריון ת. מומזן (ע״ע) * הוא ערך כמה מן הטכס¬ 
טים באוסף 103 ־ 1115101 01311136 ־! 00 161113 ת 11 מ 10 \ ("התעודות ההיס¬ 
טוריות של גרמניה"), סדרת מקותת על גרמניה ביה״ב, מפעל שהחל 
ב 1819 . סדרה חשובה של הוצאות הטכסטים הקלאסיים היא "ספריית 
הסופרים היווניים והרומיים״ שהחלה ב 1824 בלייפציג ע״י המו״ל 
1160 ( 16111 ׳ ££11611101115 * מ 1953 מוציאים לאור את הסדרה בשטוט- 
גארט. מקבילה דומה בחשיבותה היא "הספריה של סופרים קלאסיים" 
של אוכספורד. גם בארצות אחרות קמו פילולוגים קלאסיים דגולים 
(ע״ע ט. זילינסקי). 

ד,פ׳ הקלאסית המודרנית נתנה דחיפה עצומה לעיסוק במקורות 
היסטוריים וספרותיים בכל השפות ובכל התקופות. מבין העוסקים 
בספרות הצרפתית מיה״ב נודעת חשיבות לז׳. בדיה (ע״ע) שביקר 
את שיטת לכמן בהוצאת טכסטים. 

המפעל הפילולוגי היהודי אחת העת העתיקה הוא המסורה 
(ע״ע). פרשני המקרא והתלמוד ביה״ב תרמו תרומה חשובה לפ׳ ־ 
בחלקם הושפעו משיטות מקבילות אצל הערבים, למסורת הם׳ ההומ¬ 
ניסטית משתייך החוקר המפורסם עזתה מן האדמים (ע״ע). בעת 
החדשה סיגלה לעצמה חכמת ישראל (ע״ע) את דרכי עבודתה של 
ד,פ׳ האירופית והגיעה להשגים ניכתם. המרכזים החשובים ביותר 
של הם׳ העברית כיום הם באה״ב ובישראל. 

ש. ליברפן, יוונים ויוונות בא״י 164 — 212 , תשפ״ג * ,$׳ 15 ) 530 .ן 

, 0311 ^ 25 ? . 0 ; 1903/8 , 1-111 , / 0 111 }/ 

, 3€ !ט 01 . 1 א . 0 ;* 1952 , 0 * 1€5 1 ? 1 ) 

י ^ 070 .ג 6 ^ 1 < 1 > , 011 ט£ . 11 ; 1965 ,**//מל) ממגמס?/ 1 > 1 ז 1 > 
תרגום) 1968 ,^ 5111 ^ 01 ^ 5 0145$1001 / 0 י ־ 1 ש#מ£? ; 1965 

.(גרמני מורחב, 1970 
ד. פ, 



661 


פילון האלכסנדרוני 


662 


פילון (^!נ 1 > - ידידיה) האלכסבךרוני ( 20 לפסזד׳ב — 50 
לסה״ג), פילוסוף יהודי. בן למשפחה מיוחסת ונאמנה לדתה 
באלכסנדריה, שהיו לה קשרים עם בית הורדום וחצר הקיסרות. אחיו, 
אלכסנדר. היה פקיד גבוה ובנקאי עשיר. בנו של אלכסנדר, טיבריוס 
יוליום אלכסנדר (ע״ע), היה אישיות ידועה. פ׳ עמד בראש המשלחת 
של קהילת אלכסנדריה לגיוס קליגולה ( 40 לסה״נ) שביקשה לבטל 
את הגזירה להציב את פסל הקיסר בביהכ״נ באלכסנדריה. חיבוריו 
כתובים יוונית עשירה ומוכיחים בקיאות גדולה בספרות ובפילוסופיה 
היוונית וידע יסודי ברטוריקה ובמדעים. ספק אם ידע עברית. נראה 
כי לקח את האסימולוגיות העבריות שלו מאונומססיקונים (רשימות 
שמות עבריים בתרגומים יווניים). את ידיעת תרגום השבעים לחומש 
רכש, כנראה, בקריאה השבועית — שהיתר, מלווה דרשנות פרשנית. 
פחותות בהרבה ידיעותיו בספרי התנ״ך האחרים. לדבריו, שוחח עם 
זקני הקהל על ענייני אגדה ומדרש. פעם אחת, לפחות, עלה לרגל 
לירושלים. אפשר שאז שאב מהכהנים ידיעות על סדר העבודה 
במקדש. פ׳ מתייחם בדבריו לאלגוריסטיקה (ע״ע) יהודית קדומה, 
אך עיקרה — יצירת־רוחו הוא. 

חיבוריו של פ׳ נשתמת בידי הכגסיה. רובם במקור הימני 
ויתרם בתרגום ארמני. רובם עוסקים בתורה ואפשר לחלקם ל 3 
סדרות. הראשונה כוללת הצגת התורה כספר חוקים. בפתיחה ל 06 
11 ) 110 !״ 1£1010 ? 0 ("על בריאת העולם") מסביר פ' כי התורה פותחת 
בספור הבריאה ללמד שחוקיה תואמים את חוקי הטבע. הממלא 
אחריהם הופך ל״אזרח נאמן של היקום". הספר מלווה ביוגרפיות 
של שלושת האבות ויוסף, אותם רואה פ/ ברוח התאוריה האפלטו¬ 
נית, כהתגלמויות חיות של החוק, וכאבות־טיפום לו. חיבורו המשוכלל 
ביותר, 8 ! 105 \ 113 ׳! 06 ("על חיי משה"), הופנה לקהל לא יהודי. 
חלקו הראשון ביוגרפי, במתכונת הרטוריקה היוונית, והשני דן 
במשה כמחוקק, כהן ונביא, לחיבור זה נספח 8 0 ס( 0663 06 ("על 
עשרת הדברות״) — סיפור מעמד הר סיני ועשרת הדברות. ארוך 
ביותר הוא 168111118 115 נ 6613111 ק 5 06 (״על החוקים המיוחדים״) — 
המסיים סדרה זו — תכנו: מיון המצוות ע״פ עשרת הדברות. לספר 
זה נספחים: 15 \< 11 ז 11 )) 1 ׳י 06 (״על המדות הטובות״); 5 ״נ 060 זק 06 
״״ 06 ק ! 6 ("על שכר ועונש"). 

הסדרה השניה: 111 ־ 1 111 ( 11 131001 ־ 3116801 ! 06800 ("ביאורים 
אלגוריים״). 18 מאמריה, שנשתמרו, עוסקים ב 17 הפרקים הראשונים 
של בראשית, בהשיאס אותם, באמצעות אלגוריזציה, למערכת תפיסות 
פילוסופיות־מיססיות מופשטות, המתקשרות בדרך אסוציאטיווית עם 
שפע מוטיווים מכל חלקי החומש. חוט המחשבה ניתק לעתים וקישור 
הרעיונות בתר רק לבקי היטב בתנ״ך. אפשר שלפנינו אוסף דרשות 
בביהכ״נ. המאמר האחתו 50010115 06 ("על החלומות"), שאוב 
בעיקרו מסיפורי החלומות שבספר בראשית. 

הסדרה השלישית 06065101 מ $01111100651 61 21136811006$ > ("שו״ת 
על בראשית״) ו 1 ז 1 נ 11 )<>\£ ("שמות") נשתמרה׳ לא בשלמות, בתרגום 
ארמני. מתכונתו כפירוש הלניסטי: בראש כל פסקה שאלה ואחריה 
ביאור מילולי קצר ופירוש אלגות אתך. 

נוסף על אלה כתב פ׳ קבוצת מאמרים — חלקם בצורת דרשיח — 

על נושאים פילוסופיים טהורים (האותנטיות של כמה מהם מסופקת) 
ובהם רמיזות מקתות בלבד לנושאים יהודיים. כולם קשותם בעיקרי 
השקפותיו הדתיות, כ״נצחיות העולם״ ( 11 ) 01110 36161-011316 06 ) 
ו״על ההשגחה״ ( 113 ״ 16 ) 1 ׳\ 0 זק 06 ). חיבורים אלה הופנו כנראה 
לאינטלקטואלים יהודים, שנסו להתבוללות, באחיינו, סיבריום, שנזכר 
בהם. כן כתב שני מפתם על מאורעות זמנו: £130:1101 ם 1 ("נגד 
פלאקוס״) על הפוגרום באלכסנדריה ( 38 לסה״נ), ו 168311006 06 
031001 ! 36 (״המשלחת לגיוס״). חיבורו 173 ) 13 !) 6111 ) 000 3 )!׳! 06 
("על חיי ההתבוננות") הוא המקור היחיד על כת הסך§וטים (ע״ע 
איסיים). 


פילוסופיה. השקפת עולמו של פ׳ מושתתת על יסודות 
הססואה (ע״ע), בצירוף נטיה חזקה לאפלטוניות ואי־אלה השפעות 
נאו־פיתגוריות — אף שקצת חוקרים סבורים כי לחם בססואיקנים. 
אין כמעט למצוא הגות מקורית משלו. בכתביו אפשר להבחין בקטעים 
אכזוטריים, העוסקים בפשוטו של מקרא, ואזוטריים, החותרים אל 
המשמעות הפילוסופית־מיסטית בדרך האלגוריה. פ׳ מחלק את העולם 
לתחום תחתון — חמרי, ועליון — רוחני ושכלי — שרק בו תושג 
האמת המוחלטת. בעולם החמרי ישנן רק דעות וסברות שאינן 
אמת או שקר. 

תחום "הדעות"• יעודו ואשת האמיתי של האדם הוא שחתרו 
מצרכים גופניים, והעלאת נשמתו לחיי התבוננות. הזכות למדרגה 
זו מותנית במילוי קודם של החובות החברתיות עלי אדמות, ולכן 
שחרר משה את הלויים מתפקידם רק בגיל 50 . ברוח זו קיבל עליו 
נד, נגד רצונו, את השליחות לתמא ("על החוקים המיוחדים"׳ ג/ 
1 — 6 ). בחיבותו ההיסטותים רואה פ׳ את ההשגחה בפעולתה להצלת 
עם ישראל, אם כי בחיבותם אחתם נטה להפוך את הממשות הראלית 
של "ישראל" לרוחנית ("רואה האל"). לכך מתקשר גם יחסו האוהד 
לגרים. פ׳ תאה בהתפשטות מוסדות הדת היהודית בקרב הגויים 
הוכחה לעליונות החוק היהודי, שנכתב ע״י משה ברוח הקודש 
כדוגמת עשרת הדברות שנאמת ע״י האל עצמו. פ׳ הוכיח את המת¬ 
רשלים בקיום המצוות שראו בהן סנדלים בלבד ( 1006 ) 1181 - 3 ״ 06 
460113011 . = ״על הגירת אברהם״, 89 — 93 ). החולשה האימננטית 
בתוכחתו היא ההודאה שקיום מצוות התורה בפועל היא דתשה 
חיצונית בלבד, שמטרתה האמיתית להשיג את מובנן הסמלי, אך 
הוא התאמץ להוכיח את ערכן החברתי, החינוכי והמוסת גם במישור 
הגשמי. לפ ׳ ידיעה מעטה בתורה שבע״ם וכך, למשל, לא יתעה לו 
כל הרחבה הלכתית בעניין "לא תבשל גת בחלב אמר׳ (שפות כג, 
יס). הדעה כי סטיותיו המרובות בהלכה לפרטיה משקפות אח 
מסורת התורה שבע״ם של אלכסנדתה מוטלת בספק. קשתם רבים 
יותר קיימים בין פ׳ לאגדת א״י — ממנה שאל מדרשים רבים 
ותפיסות מרכזיות — כעניין שתי מידותיו של אלהים, התן והד־ 
חמים. רק במקום אחד (״על שכר ועונש״; 72 — 162 ) ח פ׳ בתקווה 
המשיחית של ישראל — שהיתר, כה חזקה בימיו — בהדגשת ד,הבט 
הנסי תוך התעלמות מהאספקטים המלחמתיים שלה. כשרונו הספ¬ 
רותי מתגלה במיוחד בכתביו הפוליטיים וההיסטותים, בהם מתואתם 
בבהיתת מצבים פוליטיים וגורמים פסיכולוגיים. 

תחום ״האמת״. ע״פ האלגותה של פ , ׳ משה הוא פילוסוף; 

אך, לא תמיד רואה פ׳ בפילוסופיה את ד,השג העליון של המחשבה: 
פעמים הוא מציין דרגה שלישית, מעל למדע ולפילוסופיה, הנקראת 
אצלו חכמה (״על הלימודים המוקדמים״; 79 ), במקביל ל 3 טיפוסי 
אדם: ״ילוד האדמה״, ״ילוד השמים״ ו״ילוד אלוה״ ( 115 < 11 )״ 23 י 8 06 
= ״על הענקים״; 60 ). לעליית הנשמה האפלטונית מעולם החומר 
לעולם המושכל הוסיף ם׳ עליה מעולם האידאות לאלהות עצמה ("על 
בריאת העולם״; 71 ) — מטרתה הסופית של המחשבה. פ׳ עצמו היד, 
מעוניין בנושאי המדע והפילוסופיה היוונית רק כדרכים, או ביטדים, 
לתחום האלהות. הדרמה הנצחית בין האלהים לבין הנשמה — שתי 
הממשויות בעולם האמת של פ׳ מהווה את תכנה של הפילוסופיה 
המיסטית של פ׳. 

בדיון על עצמותו של האל טוען פ׳ לטרנסצנךנטליזם 
קיצוני מזה של אפלטון. האל "נעלה מהמידות, מהידיעה, מן הטוב 
עצמו ומן היופי עצמו״ (״על בריאת העולם״; 8 ). בעור שברובד 
נמוך •יותר מזהה פ׳ את אלהים עם הטוב (ותארים אחרים), והפעילות 
מיצינת את מהותו, הרי ברובה המופשט ביותר טוען פ׳ כי הוא "חסר 
תכונות". אעפ״כ אין כוונתו אגגז׳סטית, שהרי על האדם לשאוף 
להגיע לידיעת האל — הנושא היחיד שכדאי לדעתו. 

המגמה הטרנסצנדנטית מאוזנת ע״י המגמה האימננטית, המבו- 



663 


סילון חאלכפנדרוני — םיל!ץ מגבל 


664 


ססת על הדגם הסטואי הנוטה לבטא את פעולות הכוחות האלהיים בתוך 
הדברים. בעיקר בנפש האדם. כיוון שמעורבות כזאת עומדת בניגוד 
לבדילותו המוחלטת של האל, הכרח לתאם בין שני ההבטים ע״י 
הבחנה אונטולוגיה, הקרובה לפגוע באחדות האל. זה הרקע למשנתו 
של פ׳ על "הכוחות המתווכים". הלוגוס (ע״ע) מציין אצל הסטואי¬ 
קנים את האלהות, ואילו אצל פ׳ נגזר ממנה, אף כי לא מהבחינה 
האונטולוגיה. פעמים מזוהה הלוגוס עם מחשבת האל, והריהו אחד 
משמותיו (״על בריאת העולם״; 24 ), פעמים מסומל הלוגוס ע״י 
הכהן הגדול, כ״מתווו בין אדם ואלהים״ (״על החלומות״, ב׳, 185 
ואילך). בדומה לכד גם מידות הדין והרחמים דין מתווכים. את 
פעילותם אפשר לייחס לאל עצמו אבל, לפעמים, גם לשחררו מאח¬ 
ריות ישירה לתוצאותיהם (״עשרת הדברות״; 177 ) — מה שמניח 
מראש את נבדלותם ממנו. כך, למשל, מזוהים שלושת האורחים של 
אברהם (בראשית יח, ב) כאלהים ושתי מידותיו, ורק בראיה דקה 
מגלה אברהם שהם "אישיות" אחת. העולם נברא ע״י האל, אך הקשר 
הישיר שלו עם התומר השפל נמנע ע״י החציצה של הלוגוס. פ׳ 
חושב, ברוח פרשנות הזמן על "טימיאום" לאפלטון, שהבריאה הת¬ 
חוללה בשני שלבים: היום הראשון מייצג את "יצירת" העולם 
האידאית, באמצעות הלוגוס, ובחמשת הימים האחרים הוצאה אותה 
אידאה אל הפועל. 

האדם מורכב מגוף ונשמה: הגוף מחבר אותו עם עולם החומר, 
והנשמה— עם האל. מתוך כך מוטלת עליו הבחירה, כיצד יחיה. פ׳ 
מזהה את העניין עם הדרגה הסטואית של ריסון היצר בידי התבונה, 
וכך משתלבת אצלו האתיקה הסטואית בפילוסופיה הדתית. עם זאת 
מבצבץ, לעתים, גם פתום דתי. לפי פ׳ מתהווה הקשר בין הנשמה 
לאל ע״י ירידת האל ועליית הנשמה באופן סימולטאני. פעולת 
הגומלין של הטרנסצנדנטי והאימגנטי בתפיסת האל היא בעלת 
חשיבות מכרעת. באמצעותה עוברת הנשמה את פסגת האידאה 
השמימית של אפלטון. הזהות הבסיסית של רוח האדם והרוח האל־ 
הית, כפי שהיא מקופלת בפיסיקה הסטואית, מאפשרת לס' לבטא 
נסיון מיסטי של התעלות הנפש בדרך ראציונאלית. מה שהונח אצל 
הסטואה כאמת עצמית, הפך אצל פ׳ לפרדוכם מופלא. כדי להיכון 
לקראת האל, על האדם להשתחרר מכל קשריו הארציים (אלגוריה 
על עניין "לך לד": ברא׳ יב), מגופו ומחושיו׳ עד במה שאפשר 
לאדם חי. קץ והבל מסמלים את הניגוד החריף בין אהבה עצמית 
לאהבת האל — הזר לסטואה, הרואה את עצמותו של האדם בחלקו 
האלהי. בניגוד למאמץ הסטואי לקראת ה״אפתיה" והחירות מיצרים, 
מביאה חדירת האלהי את האדם לידי התרוננות והתפעלות, כי 
הנשמה׳ בתאוותה לדעת את ה ׳ , חותרת אל יותר מאשר ידע אינ¬ 
טלקטואלי. שלושת האבות הם התגלמויות לשלוש הדרכים העיקריות 
להשגת האל: לימוד, טבע ואימון. אברהם הגיע לתפיסת האמת 
בדרך הלימוד, ליצחק היה טבע מושלם וע״כ השיג את המטרה בלי 
מאמץ אינטלקטואלי; אולם יעקב נאבק למטרה זו, ושכרו בא כשה׳ 
היה לו לאלהים, כלומר כשגילה לו את הספירה העליונה שלו, 

ם׳ חושב את עבודת ה׳ מיראה כדרך בלתי נכונה — שהרי היראה 
נחשבה ע״י הסטואיקנים כאחד היצרים שיש להתגבר עליהם, 
וכפועל יוצא של תפיסה מוטעית של האלהות. המטרה האמיתית של 
החכם היא אהבה, במובן הארוס האפלטוני, אלא שהיא מתעלה מעל 
עולם האידאות ופונה לאלהות עצמה. זה קרוב להבט הארוטי של 
המיסטיקה ההלניסטית, ואכן פ׳ מפליג לדימויים מיניים כמו, למשל, 
באלגוריה — עליה הוא חוזר הרבה באומרה של סוד ורז — על 
נשים עקרות בתנ״ך שאלהים פתח רחמן. בהקשר זה נחשבות 
האמהות אצלו כדמויות אלגוריות טהורות. בדרך בלל נרתע פ׳ 
מהרעיון המיסטי של "החתונה הקדושה", והדגש מוסט אצלו לחומית 
הארוס עצמו, שנתפס אצלו כמצב של פסגת הברכה. פעמים רואה 
פ׳ את השלמות הדתית כבלתי תלויה בשלמות פילוסופית, ואף 


כניגוד חריף אליה: "עם זריחת האור האלהי שוקע האור האנושי, 
ועם שקיעת האור האלהי חוזר תורח מאור אנוש" (חזטז^ז ""כ* 
; 511 5 ו״ 11£ 1 מ 11 ז 3 ״ 0191 = ״מי יורש קנייני אלוה״; 264 ). פעמים מרמז 
פ׳ כי אהבה זו היא מתנת האל. גם הסגולות הסטואיות: יציבות, 
שלווה. והוד מלכות נתפסות אצלו כמתנות אלהים המעניק לאדם 
השלם חלק מטבעו. למידות אלה הוא מוסיף את ה״אמונה", המש¬ 
משת כאן לראשונה במובן ערכי, כאחת מסגולות העצמות האלהית; 
"אמונה" זו פירושה מצב מבורך של המחשבה ולא רק תפיסה 
נאמנה של עקרונות. פ׳ רואה גם בנבואה מתנת אלהים. אבל במישור 
"הדעות" היא מוגדרת כראיית הנולד. בכתבים אזוטריים שלו הנבו¬ 
אה היא פעולה של אכסטזה, כאשר האדם מוצף אור אלהי, "אוזנים 
הופכות לעיניים״ (״על החלומות״; 129 ), ומוטיוו "השליחות" המק¬ 
ראי נעלם לגמרי. 

מלבד יוספוס אין כל מקור יהודי עתיק מזכיר את פ׳. חוקרים 
אחדים נוטים למצוא השפעה פילונית במדרשי אגדה שונים, אבל 
עדיין לא נתחוורה השאלה אם זאת באמת השפעה ישירה של כתביו. 

מכתביו י״ל בעברית: על בריאת העולם, תרצ״א; כתבי היס¬ 
טוריה: נגד פלאקום, המלאכות אל קאיום (נספחות: על האיסיים), 
תרצ״ז; י. לוי (עורך), כתביו הפילוסופיים של פ׳, תשל״ה 2 . 

מ. שטיין, ס׳ הא/ תרצ״ז; ה. יונס, בעיות הכרת האל בתורתו של 
ם׳ הא' (בתוך: ספר לו, 65 — 84 ) תש״ט; ג. אלת, לחקר ההלכה של 
ם׳ (בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, א/ 83 — 114 ), תשי״ז: 

י. היינמן. דרכי האגדה (מפתח, בערכו), חשי״ד 2 ; ש. בלקין, מדרש 
שאלות ותשובות על בראשית ושמות לם׳ הא׳ ויחסו למדרש א״י, 
תש״ך; צ. א. וולפסון, ס׳, א׳—ב/ תש״ל; י. עמיר, האליגוריה של פ , 
ביחסה לאליגודיה ההומרית (אשכולות, ר), תשל״א; .א .ן 

0 ^ 1 <; 10 ) 0 £ 7 017101 4 ? 10 3105 ) 8111 1511 * 01 [ : 111 ) .£ 071 ) 701147 ) £17 111 ?)■>£ 

.. 8 .£ ; 1940 ,( 1471 / 07-11 ) 1 ! 7 117171 .£ , 80110111 . 5 ; 1935 ,(] 1401111 . 4 ! 
, £01110130 . £3 . 11 ; 1940 , 141 ) 111111 [ . 7 10 71170111171071 ) 710 , 0008001111811 

,( 1962 - 1937 ) 11141 ^) 01 [ 47111 ) . 7 071 110 ) $ 1/101111 ־. 11 ) 1411111 / 171 1 ) $714111 

,צ 1.1 ,.א .( 1 -|) ( 11 [ £ 70 $ £11510710 1171111 )[ [ 0 עס ׳ 51471 4 . 110 ) 701 . 8 ; 1963 

. 1968/69 ,( 214 — 171 
י. ע. 

פיאן מגבל - ;>סז,ג 8 ס 0 ׳\ 0 *< 1 י 4 — (מבונה גם . 0 ס 1 /יע£נ)£■; 

64 — 141 [ז] לםה״נ), סופר פניקי-יווני, שדבריו על המיתר 
לוגיה הפניקית מובאים בחיבורו של אוזביוס (ע״ע) 1:10 גז 3 ק 36 ז? 
311 8 61103 *:> ( 1 9 , 10 — 20 , 55 ; 1¥ 16 , 6 — 11 ). פ׳ טען שתרגם את 
הדברים מספרו של סנבוביאתון (= האל יתן), סופר פניקי שחי 
לפני מלחמת טרויה. 

ם׳ תיאר ברות אוהמריסטית (ע״ע אוהמרום) את האלים כבני- 
אדם מיטיבי האנושות, ומשום כך הוטל ספק באמינותו. אולם 
במיתוסים של אוגרית (ע״ע) והחתים (ע״ע, עמ׳ 254 , 260/1 ), 
נמצאו הקבלות לסיפורי פ׳, כגון ארבעה דורות של האלים: £11.1009 ׳ 
(= עלית: וע״ע היפסיסטוס); ;; 060096 (= שמים) ;? 9X0 ' 

0 =אל);;ססנוג״זו"/ (=דמרן באוגרית). 

במיתולוגיה הפניקית, כפי שהיא מתוארת אצל פ׳, ניכרים קווי 
הקבלה לשרידים מיתולוגיים בסיפורי המקרא, כגון: בעלי־בריתו של 
״אל״, נינו של ״עליון״, בקראים ״אלחים״ ( 0 £ 41 .ג£־ 1 10 . 20 ; 
והשר תה , פב, ו, וע״ע םינקרטיזם). פ׳ טען שסנכוניאתון שאב 
מידע על היהודים מרשימותיו של ; 160611(30X0 ־ (= ירומבעל, ירבעל) 
כהן לאל 6 ^ 16 ־ ( 1 21,9 ). אפשר אפוא, שגם הקבלות אלו אינן זיו¬ 
פים של פ/ אלא שרידים של מיתוס עברי קדום. וע״ע גבל, ענד 242/3 . 

מחיבוריו האחרים: - 6966 ע&דטס ךד 101 >£< 6 ? 06 £011 < ׳\נ 0 ^ג 6 !ז 1 נ) 1£ ז 
££ו 1 ־ 9£ ך> ("על הערים ואלה שהתפרסמו בחך) שימש מקור 
להסיכיוס (ע״ע) ממילטוס. 

מ. ד. קאסוטו, פירוש על ססר בראשית, 126 , 159 , תשכ״ג! חנ״ל, 
ספרות מקראית וספרות כנענית, 253/6 , תשל״ב; י. מ. גרינץ, מוצאי 
דורות, 242 — 257 , תשכ״ט: ש. א. לובשטם, ם' מג. (פרקים, ב׳), 
תשכ״ט—תשל״ד ן ; 1952 $ס 1 > 041 ' 7 ,ן^ 1 ש 5£ י £15 . 0 

, 530011111111 ) €7 07X6111 ז? 1/071 1 ) 1171 67 ^€^ 0716€ 

. 1955 ־ (!ז\ 

שמ. ש, 



665 


פילוסופיה 


666 


פילוסופיה. (א) מקור המלה. משמעותה המקורית של המלה 
״פ׳״ ( 1 ) 1 ( 01X00011 >) ביוונית היא "אהבת החכמה". הרודוטוס 
( 1 , 30 ) השתמש בפועל ^ 6 ( 1 ) 01X000 > בתארו את 10 לון(ע״ע) המרחיב 
את השכלתו במסעותיו, והרקליטוס (ע״ע; 540 — 480 [ז] לפסדדב) 
טען: "פילוסופים חייבים להיות חוקרי דברים רבים מאוד" (. 8 *■!£ 
35 ). נראה אפוא שאחת המשמעויות של המונח פ' היתה "סקרנות". 
לפי מסורת עתיקה שמקורה אצל הרקלידם פונטיקום, היה פיתגורם 
(ע״ע; 570 — 490 [ו] לפסה״ג) הראשון שכינה עצמו "פילוסוף". 
לפי שטען שאין חכמים זולת האלים ואילו אדם עשוי לכל המרובה 
להיות פילוסוף, דהיינו, אוהב חכמה המשתוקק להשיגה. אך אינו 
בעל חכמה ממש. רעיון זה מצוי גם אצל אפלטון (ע״ע [ 347/6-428/7 
לפסה״ג]; ״פידרום׳/ 278 ; ״המשתה״, 203 ). הרקלידם אף שם בפי 
פיתגורס את המשל הבא: החיים דומים להתכנסויות במשחקים 
האולימפיים. שלושה סוגי אנשים משתתפים בהם — המתחרים. 
הרוכלים והצופים. הפילוסופים דומים לצופים בהיותם בזים לפרסום 
ולממון, וכל עניינם בעיון המגלה את האמת. פיתגורס היה, כנראה, 
הראשון, שהשתמש במונח פ' במשמעות מאמץ להיטהרות ע״י עיוו 
( 10 קט 66 ). רעיון ההיטהרות מופיע במפורש בדברי סו׳קרטם (ע״ע • 
470 — 399 לפסה״נ), שטען כי הפילוסוף שואף למוות, שאינו אלא 
חילוץ נשמתו משיתוף הגוף (״פידוו״, 63/4 ). כנראה שסוקרטם כינה 
עצמו "פילוסוף"; אפלטון, מ״מ, כך הגדירו. 

(א) מקור המלה. עט׳ 665 ; (ב) מהות הם'. עם' 665 ; 1 . הם' 
כידיעת המציאות האמיתית, עט' 665 : 11 . האדם מהו? עמ׳ 666 ; 

פ׳ של התרבות, עמ׳ 667 ; הקיום הקונקרטי של האדם, עמ׳ 667 ; 

פ׳ לשונית, עמ׳ 661 : ווו. הס׳ כראייה כוללת, עמ ׳ 668 ; עקרונות 
עליונים, עט' 669 ; מערכי קטגוריות, עט׳ 669 ; עו. המתודות של 
הם/ עמ׳ 669 : האידאל המתמטי, עמ׳ 670 ; הספקולציה הפילוסופית, 

עמ׳ 670 > תיאור פנומנולוגי, עט׳ 670 ; הרמנוטיקה, עט׳ 670 : ניתוח 
מושגי או לשוני, עם׳ 670 ; טיעונים פילוסופיים, עמ 7 671 : ע. הם׳ כדיון 
ביקרתי, עט׳ 673 ; הס׳ כמרפאה, עס׳ 674 ; וע. הם׳ כמורה־דרך בחיים, 

עט׳ 674 . (ג) פ׳ ודת, עם , 675 . (ד) ס׳ ו ה מ ד ע י ם, עט׳ 676 . (ה) פ׳ 
ותולדות הם/ עמ ׳ 677 . (ו) תולדות הם/ עם׳ 678 . 

(?) ארגונים בי״ל, עם׳ 679 . (ח) ענפי הם׳, עם׳ 679 . (ט) 
ביבליוגרפיה, עט , 679 . 

(ב) . מהות הפ ׳ . אפלטון היה הראשון שניסה לאפיין את ד.פ׳ 
ולציין את מהותה. בכתביו מצויים 6 אפיונים שונים של הפ ׳ : 
( 1 ) ד.פ׳ היא ידיעת המציאות האמיתית: לאמור, הפ׳ מוגדרת לפי 
מושאיה המיוחדים; ( 2 ) הם׳ חוקרת בשאלה: האדם מהו ו ( 3 ) לפ ׳ 
יש ראייה כוללת;( 4 ) לפ' יש מתודה המבטיחה את תוקף מסקנותיה; 
( 5 ) הם׳ היא דיון ביקרתי; ( 6 ) הם׳ היא ידיעת הטוב, ולפיכך היא 
מדריכת ההתנהגות. אפיונים אלה חזרו ונשנו בתולדות הפ' ולכן 
ישמשו בדיון זה כאפיוני־מסגרת. כל הנאמר מתייחם אך ורק לפ׳ 
מערבית, על פילוסופיות מ ז ר ח י ו ת ע״ע הדו, פילוסופיה; סין, פילר 
סופיה. (להלן השתמשנו בקיצורים אלה: פ־ף = פילוסוף; פ־ים = פי¬ 
לוסופים). 

1 . הפ׳ כידיעת המציאות האמיתית. אפלטון הבחין 
בין "אוהבי הסברה" ל״אוהבי החכמה", שהם הפ־ים. רק לפ-ים יש 
ידיעה. זו לפי עצם טבעה חייבת להיות ידיעה של מה שקיים 
באמת, ולא של כל מה שהוא תופעה וקיים רק לכאורה. ומאחר 
שהידיעה קבועה, היא חלה רק על מה שהוא נצחי ובל ת י¬ 
ם ש ת נ ה. המושאים החושניים אינם מקיימים תנאים אלו. הם 
אפוא מושאים של הסברה בלבד. למושאי הידיעה קרא אפלטון 
"אידאות". עולם האידאות הוא ההורה האמיתית והוא מושא החקירה 
המיוחד של ד,פ׳. בעולם האידאות יש מעמד מיוחד לאידאת הטוב, 
היא המקור, התנאי וההסבר של הכל. ובהיותה כזאת א״א לתארה 
ולהסבירה. היא הבלתי־מותנה, המוחלט והטעם האחרון של המציאות. 

פ־ים רבים אפיינו את הם׳ בעזרת המושאים המיוחדים שבהם 
היא עוסקת. לדידם דק מושאים אלו קיימים באמת, במלוא מובן 
המלה; הם המוחלט שהוא ההסבר האחרון לכל. 

הפ-ים הקדם־סוקרטיים (ע״ע יונית, פילוסופיה, עמ ׳ 594 — 599 ) 


ביקשו את היסוד האחד, שהוא האחדות והמהות שמעבר 
לריבוי התופעות. אצל אפלטון הפכה השאלה בדבר המהות האמיתית 
של ההוויה לשאלה בדבר ההורה האמיתית. אריסטו (ע״ע אריסטו־ 
טלם; 383 — 322 לפסה״ג), שהדגיש מצד אחד את עניינה של ד,פ׳ 
בכל (ר׳ להלן, סעיף 111 ), דיבר על "פ׳ ראשונית" כעל עיסוק 
בעצמים בלתי־משתנים ובלתי-מוחשיים. לדידו נושאה המיוחד הוא 
אפוא האל. אל זה הוא הפועל הטהור׳ תכלית הכל, ובאופן זה, 
הסבר הכל. מאחר שלפי אריסטו אושר האדם ותכלית חייו היא 
הפעילות העיונית ("אתיקה לניקומאכום", י , ) והמדע העיוני העליון, 
דהיינו, ד,פ׳ הראשונית, הוא העיון באל ("מטפיסיקה", י״א), משתמע 
שדעתו היא שתכלית האדם היא ההתבוננות העיונית באל. 

אם משום מורשת אפלטון ואריסטו בדבר אידאת הטוב והאל 
האריסטוטלי, ואם משום החשיבות שהיתה לדת ביה״ב, העניינים 
העיקריים של הם׳ באותה תקופה היו העניינים המרכזיים של הדתות 
(היהדות, הנצרות והאסלאם), לאמור: אלהים (ע״ע), קיומו 
ותאריו; נפש (ע״ע) האדם ונצחיותה ובריאת העולם. 

העניין המרכזי של הפ ׳ באלוהים כטעם האחרון של המציאות 
כולה, או אף כמציאות היחידה, לא פג בתחילת העת־החדשה, והוא 
בולט בשיטות דקרט ( 1595 — 1650 ), ליבניץ ( 1646 — 1714 ) ושפינוזה 
( 1632 — 1677 ) — (ע׳ ערכיהם). 

בתורת הגל (ע״ע; 1770 — 1831 ) הממשות היחידה היא הרוח 
( 00151 ), שהיא תהליך הכרחי לקראת אחדות של הסובייקט החושב 
והמושאים שלו׳ שמטרתו ושיאו הם תודעה־עצמית מלאה. הרוח 
מוחלטת אידסופית ובלתי־פרסונלית. אבל, לפי הגל, הרוח אינה 
עוד המושא גרידא של הם׳, אלא הם׳ היא התהליך שבו הרוח 
חושבת את עצמה באופן המפורש והמזוכך ביותר. לפיכך סבר הגל, 
שהפ׳ בכל תולדותיה היא אחת ושהתפתחותה הכרחית, ושהפ׳ האח¬ 
רונה מלכדת בתוכה את כל קודמותיה והיא צורת האמת העליונה. 
מושא הפ׳ של הגל הוא המציאות האמיתית, אבל הוא איחדה 
עם מושאה, וייחס למושא מרכיב של היסטוריות. 

הרעיון שלפ׳ מושאים מיוחדים תחר ב&נומנולוגיה של הוסרל 
(ע״ע; 1859 — 1938 ) : הפ ׳ היא המדע של ההתחלות האמיתיות, היא 
עיסוק במהויות׳ ומטרתה היא חזות־המהות ( 11 ג 11 ס 55 .תס 05 \\), 
אך אין אלו עוד מהויות בעולם־אידאות, אלא המהויות כפי שהן 
מתגלות לתודעה הסובייקטיווית בתוכה. השכבה ד&חרונה של המ¬ 
ציאות היא עתה מבנה הסובייקטיוויות עצמה. נשתלבו כאן בקשת 
המהות והפניה לאדם. 

11 . האדם מהוו ב״תאיטטוס" מתאר אפלטון את הפ־ף כמי 
שחוקר אגב טרחה רבה בשאלה: ״אדם מהוו״ ( 174 ). הסופיסטים 
(ע״ע) היו הראשונים שהפנו את הדיון הפילוסופי מהשאלה בדבר 
טיב היקום לשאלה בדבר מהות האדם. סוקרטס, במובן זה, הוא 
סופיסט. אמנם עד אחרית יה״ב היה העניין של הפ׳ באדם, בעיקרו, 
בדבר מקומו בעולם, בחינת חלק ממנו. 

במאה ה 17 החלו מדעי הטבע להתגדר כתחום לעצמו, וד.פ' פנתה 
לאדם. הפיסיקה תפסה את עולם החומר כמבנה מכני עצום, שבו 
אין מקום למיוחד לאדם׳ דהיינו, הנפש, המוסר וההכרה השכלית. 
דקרט נתן כיוון יסודי חדש לפ׳ בהדגישו את חשיבות הדרך שבה 
מגיעה ההכרה לאמיתות ודאיות. התפתחות הפיסיקה והעניין בהכרה 
גרמו לכך שהנושא העיקרי ואפילו היחיד של ד.פ׳ היה הרוח או 
שכל האדם (ג>מ 11 ת). כך הדבר אצל ל 1 ק ( 1632 — 1704 ), ברקלי 
( 1685 — 1753 ) ויום ( 1711 — 1771 ) — (ע׳ ערכיהם). יום כינה את 
הם׳ שלו "מדע האדם". עקב העיסוק בשאלת תהליך היווצרות 
הידיעה, לא היתה אצלם אבחנה ברורה בין פ׳ לפסיכולוגיה, והן 
נפרדו רק בסוף המאה ה 19 . ע״פ ברקלי, להיות הרי זה להיות 
נתפש בשכל אדם או אלוהים. לפי תורת יום קיימות רק תפיסות 
(?מסטקססמק). הפ׳ שלהם דנה במציאות האמיתית במובן זה שהם 



667 


פילוסופיה 


668 


ניסו להראות שאין מעמים טובים לחשוב שקיימים דברים אחרים 
מלבד תפיסות ושכלים תופסים, וכל מה שנראה׳ לכאורה, כמשהו 
שאיננו זהה עם תפיסות, לדוגמה, מושאים בחלל — הוא בר־הע&דה 
על תפיסות. 

קנט (ע״ע; 1724 — 1804 ) אמר ששלוש השאלות של הפ׳ הן: "מד, 

אני יכול לדעת? מה אני רשאי לעשות? למה אני רשאי לקוות?" 
(״ביקורת התבונה הטהורה״, 833 8 ), ואת השאלה "האדם מהו?" 
ראה בסיכומו. 

חידושו של קאנט — ״המהפכה הקופרניקנית״ שלו — היה 
שהידיעה אינה העתק העולם, אלא היא הטלת הצורות התבוניות של 
הסובייקט על הנתונים החושניים. ההנהגות האדם היא מוסרית ככל 
שהוא מציית לחוקי תבונתו. ההכרה העצמית הופכת אפוא לעניין 
המרכזי של הם/ 

האסכולה הנאו־קאנטיאנית של הרמן כהן ( 1842 — 1918 ), בטורפ 
( 1854 — 1924 ) וקסירר ( 1874 — 1945 ) — (ע׳ ערכיהם) הלכה מעבר 
לקאנט בקבעה שהאופן בו אנו מכירים את העולם הוא תוצאת 
מחשבתנו, ולפיכך אין מציאות זולת המציאות של המדע ; כאמרת 
כהן: "לא בשמים קבועים הכוכבים, כי אם בחכמת התכונה"! 
היצירה הרוחנית של האדם הופכת לעניין הבלבדי שיש לו ממשות 
ושהוא עניין הפ ׳ , 

פ׳ של התרבות. ריקרט ( 1863 — 1936 ), וינדלבנד ( 1848 — 
1915 ) — (ע׳ ערכיהם), אף הם נאו־קאנטיאנים, וקאסירר הרחיבו 
את תחום היריעה של הפ ׳ . אם עניינה לענות לשאלה: ״האדם מהו ?״ 
ע״י חקירת יצירתו הרוחנית, כי אז אין עניינה רק במדעי הטבע 
אלא בכל היצירה התרבותית של האדם. ריקרט ווינדלבאנד סברו 
שהערכים הם המונחים ביסוד חיי התרבות ונותנים לחיי האדם 
משמעות, ולפיכך יש למדעי־הרוח גם מתודה השונה ממתודות מדעי־ 
הטבע. קאסירר סבור שעל הם׳ לחקור את העיצובים השונים של הרוח 
ע״י עצמה בהיסטוריה של התרבות. עיקר תפיסתו היה, שהמ¬ 
אפיין את כל גילויי הרוח הוא השימוש בסמלים, ולו שלוש 
צורות יסוד: המיתום, השפה והמדע; האדם הוא חיה היוצרת סמלים. 

הפ׳ סבורה, שאין תחום אנושי זר לה, וכל תחום הוא מושא 
בכוח לחקירתה. מכאן ריבוי השמות מהצורה "פ׳ של 0£ ׳ או "פ׳ של 
ה ^׳, כשבמקום ״ x ״ עשויים לבוא מונחים כ״מתממיקה", "משפט", 
"היסטוריה" ואף "ספורט" ו״טכנולוגיה". לפיכך עולה השאלה, במה 
נבדל הפ־ף של ה x מהמומחה העוסק ב x עצמו ? 

הקיום הקונקרטי של האדם. האכסיסטנציליזם (ע״ע) 

הוא מצד מסרם מחאה על אופן הטיפול של הם׳ שקדמה לו בשאלה 
"האדם מהו?" שום שיטה פילוסופית לא הצליחה, ע״פ זרם זה׳ לתאר 
את הקונקרטיות של הקיום האנושי במלואה. משום שכל תאוריה 
והסבריה היו כרוכים בהפשטות ובהכללות פשטניות. הפ-ים האכסיס־ 
טנציאליסטים קירקגור( 1813 — 1855 ), ?ספרס( 1883 — 1969 ), היך־גר (נ׳ 
1889 ) וסרטר (נ׳ 1905 )— (ע׳ ערכיהם), הדגישו שנקודת-המוצא של 
הם׳ חייבת להיות הנסיון הקיומי של הפרט. בעוד שהשיטות הפילוסו¬ 
פיות ניסו להסביר את קיום האדם בעזרת מהות האדם כפי שהשיטה 
מעמידה עליה, טענו הםשהקיוםר,אנושיקודםלכלמהות 
ואינו בר־מיצוי ע״י שום הגדרת מהות, משום שקיום זה הוא התהוות 
מתמדת, אפשרות שלא מומשה, חירות מוחלטת. רק קיום האדם 
הוא קיום אמיתי, מפני שהוא קיים לעצמו. מצבו הקיומי של האדם 
בעולם עיקרו בהתייחסות החווייתית (ולא ההכרתית) המאופיינת 
כ ח רד ה, או בחילה, אם בגלל אפיו השברירי (יאספרס) או האב¬ 
סורדי (סארטר) של קיום זה, או בהיותו הולך לקראת המוות(הידגר). 

פ׳ לשונית. בראשית המאה ה 20 חל המפנה הלשוני. 
מחולליו היו חברי ״החוג הווינאי״ ובמיוחד רודולף קרנפ ( 1891 — 
1971 ), וכן ויטגנשטין ( 1889 — 1951 ), לסל ( 1872 — 1970 ), ג/א. מור 
( 1873 — 1958 ) וליל (ג׳ 1900 )— (ע׳ ערכיהם). מושא החקירה של הם׳ 


הוא הלשון ולא העולם בכוליותו או בחלקו. קארנאפ טען שהם׳ 
היא העיסוק בתחביר ההגיוני של השפה; היא אינה מקנה מידע 
כלשהו על הדברים והעולם. היא ממה־שפה, לאמור, בנויה מפסוקים 
המוסבים על פסוקים אחרים. אבל בעוד שקארנאפ ואנשי הפוזיטיויזם 
הלוגי (ע״ע) סברו שעיקר עניינה של הפ ׳ הוא לבנות שפת־מדע 
מלאכותית, סברו מור, ויטגנשטיין ואחרים שד,פ׳ עוסקת בשפת 
היומיום (ש 1311£113 8 ץז 3 ״ 11 >ז 0 ). שני זרמי היסוד של הם׳ הלשונית 
הם ם׳ של השפה האידאלית ום׳ של שפת היומיום (ור׳ להלן ז\ 1 , ¥), 

טעמי המפנה הלשוני היו: (א) השאלה הבסיסית שיש לדון בה 
היא — אלו ביטויים הם בעלי־משמעות ואלו חסרי־משמעות. פסוקי 
הפ׳ המסרתית על האידאות, ערכים, אלוהים וכו׳ הם חסרי משמעות, 
משום שא״א לבחון את אמיתותם באורח נסיוני. הם נוצרו מפני 
שהם־ים לא הבינו את המבנה ההגיוני של השפה, ותכונות שהם 
ייחסו לעולם או למושאים בו אינן, בעצם, אלא תכונות של יצירים 
לשוניים. דיברו באופן תכני (אמרו, למשל, "פרח הוא מושא") על 
מה שיש לדבר עליו באורח צורני (",פרח׳ היא מלת־מושא" [קאר־ 
נאפ]). (ב) אי-אפשר לדבר על העולם. משום שבעזרת השפה אין 
לחרוג מעבר לשפה שכן, כל מה שנאמר, מעבר לדו״חים עובדתיים 
בסיסיים ביותר יהיה ע ל דו״חים אלה ועל פסוקים המוסבים עליהם 
(קארנאפ, ויטגנשטיין). (ג) הפ-ים בעבר דנו במושגים, מהויות 
וכיו״ב ישים שטיבם אינו ברור, בעוד שכל השאלות על ישים אלו 
אינן בנות־תשובה אלא על־סמך תשובה על שאלות אודות שימוש 
בשפה (רטגנשטיין). (ד) מלים הן מושאים שכל בני אדם משתמשים 
בהם, הן "סחורה עוברת־לסוחר", ולפיכך הן יכולות לשמש נקודות 
מוצא מוסכמות לכל דיון פילוסופי (וילרד א. קוין; נ׳ 1908 ). (ה) 
הדיון בשפה אינו מחייב הנחות־מוקדמות מטאפיסיות. 

טעם יסודי למפנה שמדובר בו היה מטאפיסי. ראסל ווימנגשטיין 
(המוקדם) סברו שלעולם מבנה בסיסי: הוא מורכב מעובדות אטו¬ 
מיות. כל ביטוי בשפה שהוא בר־ניתוח אינו משקף את המבנה 
היסודי ולכן הוא "מבנה לוגי". תפקיד חפ׳ לנסח שפה שבה כל 
ביטוי בפסוקיה ואף מבנה כל פסוק יהיו העתק של מבנה המציאות. 

בשנות ה 30 של המאה ה 20 התברר שהניתוח לעובדות אטומיות 
אינו בר־ביצוע והוטל בספק אם יש עובדות כאלו. ויטגנשטיין ורייל 
החלו לדבר על תיאור אופן השימוש בביטויים בשפת יומיום כעל 
מטרת הם׳. ״אסכולת אוכספורד״, שפעלה לאחר מלה״ע 11 , עיקר 
עניינה תיאור כזה, הנחות היסוד שלה׳ שנוסחו ע״י ג׳ון ל. אוסטין 
( 1911 — 1960 ), היו: (א) השפה הטבעית. כפי שהתגבשה משך דורות, 
מכילה בחובה את כ ל האבחנות החשובות והרלוואנטיות לכל דיון 
פילוסופי; (ב) השפה הטבעית משקפת. בסופו של דבר, את 
מבנה העולם. 

הביקורות העיקריות על הם׳ הלשונית הן: (א) אין זה נכון 
שהדיון בשפה אינו מבוסם על הנחות מוקדמות מטאפיסיות. פ־ים 
לשוניים אחדים סברו שהעולם בנוי יחידות בסיסיות, ואחרים — 
שהנסיון והתצפית הם אמת־מידה למשמעותיות. (ב) הדרך של הם׳ 
הלשונית כרוכה בעקיפה מיותרת: דנים במשמעות של ״ x ״ במקום 
בשאלה ״מהו x ?״. אבל כדי לענות לשאלה בדבר משמעות 
שואלים שוב ״מהו x ?״. (ג) בעיות הם׳ המסרתיות חחרות ונשנות 
בם , הלשונית. (ד) לפ׳ הלשונית אין אמות־מידה חד־משמעיות 
לשיפוט אם תשובה היא מספקת; וזו אחת מטענות הם׳ הלשונית 
נגד זו המסרתית. (ה) ככל שד.פ׳ הלשונית היא תיאור הלשון היומ¬ 
יומית אין מושא חקירתה נבדל מזה של הבלשנות, בעוד שהמתודות 
של הם׳ אינן מדעיות ואילו לבלשנות יש מתודה מוגדרת. (ו) ככל 
שהפ׳ הלשונית היא יצירת שפה אידאלית, הרי ניתן לטעון שמה 
שעשו הפ-ים המסרתיים היה אף הוא יצירת שפות כאלו. 

111 . הס׳ כראייה כוללת. אפלטון תיאר את הפ׳ גם כר¬ 
אייה כוללת (? 1 * 0 ׳\ 6 ז>). הפ־ף רואה את ה ק ש ר י ם בין כל הדברים, 



669 


פילוסופיה 


670 


את המשותף לכל. כשאמר הם־ף הראשון תאלם "הכל מים" 
כבר הודרך ע״י רעיון זה. כתבי אריסטו מקיפים, למעשה, את כל 
המדעים ותחומי הדעת שבזמנו! גישתו לפ׳ היא אנציקלופדית. 
אבל הוא גם הבחין בכלל ד,פ׳ ב״פ' ראשונית". בעוד שר,מדעים 
עוסקים בהבטים קטעיים של ההוויה ובאופן זה רק במחלקות חלקיות 
של ישים, עוסקת הם׳ הראשונית בהווה באשר הוא הווה, 
בהווה כשלעצמו. דהיינו, באותן תכונות המשותפות לכל מה שהווה, 
משום שהוא הווה. 

גישה אנציקלופדית שלטת גם בתפיסת דקרט ולייבניץ. דקרט 
המשיל את ר,פ׳ לעץ. ששרשיו הם המטאפיסיקה (דהיינו, הפ׳ הרא¬ 
שונית), גזעו הוא הפיסיקה, ואילו ענפיו הם כל שאר המדעים. הדעת 
היא אחת, כפי שאחת היא המתודה שלה (ר׳ להלן 7 \ 1 ). 

עקרונות עליונים. הראייה הכוללת של המציאות מאפ¬ 
שרת לפ־ף לנסח את העקרונות העליונים החלים עליה. יש שהם 
חלים על המציאות כולה בחינת כוליות אחת. לסוג זה שייכות 
ההכללות של הקדם־סוקרטיים. כגון, "הכל מים" (תאלס), או ההורה 
היא ״שלם, יחיד ובלתי־זע וגם ללא־סוף״ (פרמנידס, ע״ע) — 
ולכאן שייכת גם תפיסת שפינוזה, שהכוליות היא אלוהים, או הטבע. 
יש שהעקרונות חלים על ריבוי הישים, ואז הס קובעים אלו ישים 
קיימים במציאות וכיצד זו מתפרטת לאותם ישים. עקרונות 
עליונים כאלה הם, למשל, עקרון הטעם המספיק של לייבגיץ, לפיו 
שום דבר אינו קיים בלא טעם מספיק מדוע הוא כזה ולא אחר; או 
עקרונו של ברקלי, לפיו להיות פירושו להיות נתפס. 

מערכי קטגוריות. דרכו של אריסטו לדון במציאות כולה 
היתה למיין את כל מה שישנו ל 10 סוגים עליונים, אותם כינה 
"קטגוריות", המוציאים זה את זה וכולם ביחד מהווים תיאור 
ממצה של המציאות. במשנת קאנט הקטגוריות אינן הסוגים העל¬ 
יונים של המציאות, אלא המושגים הכלליים של השכל, שכל אחד 
מהם הכרחי וכולם ביחד מספיקים להכרת התופעות. רק ע״י 
כך שהשכל מטיל את הקטגוריות על הנתונים החושניים אפשרית 
ההכרה. במשנת הגל נעשות הקטגוריות למושגי מחשבה טהורים, 
אבני-דרך בהתפתחות ההכרחית של הרוח׳ שהיא הממשות היחידה. 
הגל הדגיש את תנועת המחשבה מקטגוריה לקטגוריה (על המתודה 
שלו, ר׳ להלן 1¥ ). 

המפנה בכיוון לפ׳ של הלשון(ד לעיל 11 ) הביא לידי־כך שדובר 
על קטגוריות לשוניות ההכרחיות לכך שלשפתנו יהיה מובן. דייל 
טוען לעקרון, שכאשר שני ביטויים אינם בני־המרה זה בזה, הם 
שייכים לקטגוריות שונות. פיטר סמרוסץ (נ׳ 1919 ) מבקש להצדיק 
גישה זו: מערך מושגי בסיסי טבוע בשפת היומיום. תפקיד הם׳ 
לגלות •מערך זה ולהסבירו בחשיפה שיטתית של ההנחות של השפה. 

מערכי קטגוריות הם מיונים כלליים ביותר שעלינו להתחשב 
בהם כדי שתהיה משמעות לדברינו על העולם, חאת משום שהם 
סוגי הישים הקיימים בעולם, או מושגי השכל, או נקודות ציץ 
בתנועתה ההכרחית של הרוח, או שהם מונחים ביסוד הלשון. פ־ים 
רבים שלא השתמשו במפורש במונח "קטגוריה" הציעו שיטות שהן, 
בעצם, מערכי קטגוריות במובן רחב זה. המציע מערך קטגוריות 
סבור בד״כ שהמערך שלו אינו רק תנאי מספיק לדיבור בעל- 
משמעות, אלא גם תנאי הכרחי לכך: הוא סבור שהמערך שלו הוא 
היחיד שבאפשר, ולפיכך אינו בר־המרה או בר־שיפור. תולדות 
ד.פ׳ הם, במידה רבה. תולדות ההמצאה, הביקורת וההחלפה של 
מערכי קטגוריות. 

ע 1 . המתודות של הם/ פ־ים רבים סבורים שיש לפ׳ 
מתודה משל עצמה. היו שטענו שעל הפ ׳ לאמץ מתודה של תחש־ 
חקירה אחר, בייחוד אם היו לה פירות באותו תחום. אחרים ניסחו 
בשביל הפ ׳ מתודה מיוחדת המאפשרת את הבחנתה של ד,פ׳ משאר 
תחומים. מ״מ, חיפוש המתודה הפילוסופית היה על־סמך ההנחה 


הבסיסית, שדרך וסדר הדיון מבטיחים את נכונות המסקנות 
הסופיות. 

ה א י ד א ל המתמטי. אפלטץ היה סבור שהמתמטיקה יכולה 
לשמש דגם לפ ׳ ונמל ממנה את מה שכינה "המתודה ההיפותטית" 
לצרכיו הפילוסופיים (ב״מנון"). אח״כ (ב״פוליטיאה") הדגיש שהפ ׳ 
משתמשת במתודה זו ביסודיות רבה יותר מזו של המתמטיקה, לפי 
שאין היא מקבלת שום היפותזה שאין לה הסבר, עד שהיא מגיעה 
למה שאינו היפותזה עוד (ה״אנהיפותטון"). כדי להדגיש הבדל זה 
קרא למתודה הפילוסופית "דיאלקטיקה". בכתביו המאוחרים הדיא¬ 
לקטיקה היא מתודת גילוי מבנה עולם האידאות בדרך של חלוקתן 
במקומות המתאימים. 

דקרט הדגיש מחדש את חשיבות המתודה של הפ׳ וניסחה כדל¬ 
קמן : יש לגלות עקרונות ראשוניים שיהיו ברורים ומובחנים עד כדי 
כך שאין להטיל בהם ספק, ושבהם תלדה ידיעת שאר הדברים! ומהם 
להסיק את ידיעת כל שאר הדברים. דקרט אימץ שוב את המתודה 
של המתמטיקה, כפי שהודה בעצמו. גם שפינוזה ביקש להתפלסף 
כדרך הגאומטריקנים (" 0 :> 1 ז: 61 ומ 0 ש 3 €-! 0 גמ 1 , ). משפטי הפ ׳ הם ודאיים 
ככל שהם מוצגים בשיטה דדוקטיווית כוללת, שבה אמיתות כל טענה 
תלויה בקשריה עם כל השאר, ואכסיומות שברירותן אינטואיטיודת 
מקבלות את משמעותן המלאה בגין המשפטים הנובעים מהן. משום 
שמגמת הפ־ף לתאר את הכוליות שבה הכל מקושר, הוא מאמץ, 
לפחות להלכה, את השיטה האכסיומאטית של אוקלידם. 

הספקולציה הפילוסופית. אצל הגל תפס רעיון השי¬ 
ט ה מקום מרכזי. הספקולציה היא חשיבה שיטתית, הכרחית העוברת 
מרעיונות ומושגים אל ניגודיהם תוך השגת אחדות גבוהה יותר. 
מאחר שהטעות נעוצה באי־שלמות ובהפשטה, תפקיד הפ׳ לחשוף 
את הסתירות שבהשקפות החלקיות ולהדגיש את חלקיותן, כך 
שהשקפות פחות חלקיות תתקבלנה, שתשמורנה בכ״ז על האמת 
שבהשקפות הקטעיות המקוריות. אף הגל קרא למתודה שלו "דיאלק¬ 
טיקה". עיקרה הוא במעבר שבמחשבה מתזה נתונה לניגודה, 
האנטי -תזה; הסינתזה המתקבלת מהראייה הכוללת של התזה 
וניגודה מהווה תזה חדשה להמשכת הספקולציה. 

במאה ה 20 מייצג ויטהד (ע״ע; 1861 — 1947 ) את הגישה הם 0 - 
קולטיווית. לדבריו, הפ ׳ היא מאמץ לבנות מערך ספקולטיווי, דהיינו, 
שיטה שהיא דיבר מסודר של מושגים כלליים, הניחן בהכרחיות, 
ליכוד ותחולה כללית על הנסיון. 

תיאור פ נ ו מ נ ו ל ו ג י. מטרת הפנומנולוגיה (ע״ע) קובעת 
גם את המתודה שלה שבמרכזה תיאור המדידות, שהן התכנים 
האחרונים של התודעה, ע״ם הסתכלות במהויות אלה. תיאור כזה 
חייב להיות טהור מכל מה שיש בו מן הפירוש ומההנחה בדבר 
מציאות המושאים שמדובר בהם. שלב מכריע במתודה הפנומנולוגית 
הוא מה שהוסרל כינה "רדוקציה", דהיינו, התעלמות־לשעה מכל 
הסברות העובדתיות, מההנחה בקיש עולם חיצוני ומהתקפות של 
המדעים. התודעה "שמה בסוגריים את הקיום". תיאור המהדות 
הוא תוצאת בחינת דוגמאות בדרך זו של עריכת שינדים בהן 
במשחק חפשי של הדמיון. בדרך זו מתברר מה נמנה עם המהות 
ומה אינו נמנה עמה. 

ההרמנוטיקה, מבחינת מתודה של הפ ׳ , עיקרה פירוש 
משמעויות נסתרות. כוונת הפ-ף להגיע מעבד לנתץ המיידי, 
בדרך של אימות ציפיותיו ע״י גילד משמעויות בשכבות הסמדות 
של התופעות. יאספרס תיאר את הם׳ כפענוח צופן; אצל היידגר, 
למשל, מהודם יסודות אחדים בקיש האנושי מפתח סמלי להבנת 
ההוויה בכללה. האנס ג. גאדאמר (נר 1900 ) דרגן האברמאס (נר 
1929 ) ממזגים את ההרמנוטיקה עם גישה דיאלקטית והיסטורית. 

ניתוח מושגי או לשוני. מקור המונח "ניתוח" (־בסב 
8 !$ץ 1 ) הוא: ( 1 ) בדעיץ שישנם מושגים מורכבים, שבשל כך הם 



671 


פילוסופיה 


672 


בלתי ברורים! הבהרתם היא הגדרתם, דהיינו. פיתקם למרכיביה□ 
הפשוטים יותר (ג׳. א. מור)! ( 2 ) ברעיון שהעולם מורכב מעובדות 
אטומיות! כדי ששפתנו תתאר את העולם כדבעי חייבים אנו להמיר 
ביטויים המתארים הרכבי עובדות בביטויים המתארים עובדות 
אטומיות (ב. ראסל). 

ניתוח מושגי או לשוני, במובן הרחב ביותר, הוא הבדיקה 
והטיפול — ולאו דווקא ניתוח בחינת ״חלוקה״ — במונחים או 
במושגים שהם מונחי או מושגי מפתח של תחום מסוים, כגון מדע, 
ביקורת האמנות, או שהינם רלוואנטיים לפתיח בעיה פילוסופית 
ידועה. טיפול זה הוא הצעד הראשון, העיקרי או היחיד בהתפלספות 
אודות התחום או לקראת פתרון הבעיה הפילוסופית. ניתוח ממין זה 
הוא מתודת היסוד של דים׳ הלשונית. 

ניתן להבחין בין שני סוגי ניתוח כזה: ניתוח שבתצוגה ושב־ 
המרה. (א) ניתוח שבתצוגה מציג את המשמעות של ביטויים 
או את הכללים לשימוש בהם הנהוגים אצל קבוצת דוברים. הוא 
מ ת א ר את ההתנהגות הלשונית של הקבוצה ואינו מבקש לשנותה. 
יש ם־ים הסבורים שכל עניינה של הס , הוא ניתוח שבתצוגה כזה. 
עמדתם זו, המכונה לעתים "נטורליזם לשוני" (או "פ׳ של לשח 
יומיום") כחכה בהשקפה בדבר תפקידה המרפא של הם׳ (ר׳ להלן 
סעיף /\), או בהשקפה שהלשון היומיומית משקפת את מבנה 
העולם (ר׳ לעיל סעיף 11 ), או, לפחות, שהיא מניחה את מערך 
הקטגוריות הבסיסי ביותר של האדם (ר׳ לעיל סעיף חז). (ב) ני¬ 
תוח שבהמרה מבוסם על ההנחה שהמונח בשפה הטבעית הוא 
פגום. הנחת היסוד הקיצונית ביותר של ניתוח כזה היא, שהשפה 
הטבעית בכללה פגומה ללא־תקנה, משום שמבנה אינו הגיוני, ולפיכך 
יש להמירה בשפה ערוכה, או "אידאלית". קיצונית פחות היא 
ההנחה, שהשפה האידאלית שד,פ׳ מנסחת היא ש ח ז ו ר רציונלי 
של אופן הדיבור ודרכי החשיבה היומיומיים. השפה האידאלית עושה 
למפורש את המובלע בשפה הטבעית ובאופן זה מצדיקה דרכי הבעה 
מסוימות בשפה ההיא. הפוזיטיוויזם הלוגי דגל בהשקפה שתפקיד ד,פ׳ 
הוא ניתוח שבהמרה. ההשקפה מכונה, לעתים, "קונסמחקציוניזם 
לשוני" (או "פ׳ של לשון אידאלית"). 

קארנאפ כינה ניתוח ממיר של מושג בשם ״ה גהרה״ (-( 6x111 
631100 ). ההגהרה היא המרת מושג פגום במושג חדש דש 4 אמות- 
מידה להצלחתה: דמיח המושג החדש למושג הפגום, דיוקו ופשטותו 
של המושג החדש והיכולת לבוללו בשיטה תאורטית. 

נאמני הנטורליזם הלשוני (דטגנשטיין המאוחר, אוסטין וסטרו־ 

סון) מענו נגר הקונסטחקציוניזם הלשוני: ( 1 ) מטרת בניית השפה 
האידאלית היא הבנה רבה יותר של השפה הטבעית, אבל אם הרא¬ 
שונה באה במקום האחרונה אין היא משרתת מטרה זו. ( 2 ) כדי 
שהשפה האידאלית תהיה הנהרה של השפה הטבעית יש לנסח 
כללי גישור בין שתיהן, מה שמחייב תיאור מדויק של השפה 
הטבעית: תיאור כזה הריהו מטרת הנטורליזם הלשוני. תשובת 
הקונסטרוקציוניזם הלשוני היא, שכל ניתוח שבתצוגה הוא לאמיתו 
ניתוח שבהמרה, שכן הנטורליסטי□ הלשוניים אינם מגלים ומתארים 
אבחנות המצדות בשפה הטבעית, אלא מ ט י ל י ם אותן עליה. 

טיעונים פילוסופיים. הטיעון הוא הכלי העיקרי העומד 
לרשות הפ־ף בבואו לבקר או להפריך תורה פילוסופית של 
זולתו, ואחד הכלים החשובים בבניית תורה פילוסופית מתוך 
נתוני השכל־הישר, ההתנהגות המילולית, או מה שבאופן אינמואי־ 
טיוד מתקבל על הדעת: מכאן, חשיבות הטיעון בתולדות הם/ כדי 
לבדוק את תקפותם של טיעונים פיתחה ד,פ׳ את תורת ההגיון הסמ¬ 
לית, שלכלליה שימוש כללי, לא רק בפ ׳ . עם זאת נוצרו דפוסי 
טיעון פילוסופי, שאינם בד״כ צורניים גרידא. מהחשובים בהם: 

(א) העמדה על הבלתי-אפשרי או האבסורד (- 6 ־ 1 
1155116611101 ; 1 > 3 ס״ס״ג!). טיעון זה משמש להפרכת טענה או תורה 


בהראותו שנובעת ממנה סתירה (טענה והשלילה שלה). זנון (ע״ע: 
המאה ה 5 לפסה״נ) מאלאה היה, כנראה, הראשון שהשתמש בטיעון 
כזה, כשביקש להראות שמההגחה שיש תנועה נובעות סתירות. 
לייבניץ, למשל, טען, שהמושג בדבר אטום חמרי מכיל סתירה. 

(ב) טיעון ע"ם נסיגה אינסופית. טיעון כזה מצביע 
על-כך, שפתרון בעיה מסוימת כרוך מצדו ביצירת אותה בעיה 
שהוא בא לפתור, המחייבת מצדה פתרון דומה, וכן הלאה. אז נוצרת 
כאן סדרה אינסופית של פתרונות־כביכול, שאף לא אחד מהם פותר, 
בעצם, את הבעיה הנתונה. כששאל אריסטו מה מקור התנועה 
בעולם, ברי היה לו שהתשובה "לכל נע יש מניע" כרוכה בה נסיגה 
אינסופית. בד״כ מנסים להחלץ מנסיגה אינסופית בעזרת איבר מיוחם 
השס קץ לנסיגה ־ כך קבע אריסטו, שישנו מניע בלתי-מוגע. או שמע¬ 
לים את הדיון לרמה אחרת; אצל שפינתה נעשית השרשרת הסיבתית 
האינסופית בכוליותה לאלוהים או טבע, שהוא סיבת עצמו( 5111 03053 ). 

(ג) ה נ ח ת ה מ ב ו ק ש. טיעון כזה מניח, כחלק מההקדמות, 

את המסקנה שבכוונתו להוכיח. יש טען, למשל, שכל טיעון המנסה 
להוכיח את תקפות האינדוקציה ע״ס הנסיון כבר משתמש בתקפות 
האינדוקציה כבהנחה. הנחת המבוקש מכונה גם "חשיבה מעגלית". 
היו שטענו שהפ׳ אינה יכולה להימלט ממעגליות, אמנם מסוג שונה 
במקצת, שכן חקירת ההכרה או הלשון חייבת להיעשות בעזרת כללי 
ההכרה, או הלשון, שאותם אמורים לגלות באותה חקירה עצמה. 

(ד) הפרכה עצמית. פ־ים רבים הצביעו על־כך שבני הפי 
לוגתא שלהם מפריכים עצמם באמתם את מה שהם טוענים שהוא 
שקרי בעצם הטענה שהדבר שקדי, או בעשותם את מה שהם 
טוענים שאין הם יכולים לעשות בעצם הטענה שאין הם יכולים 
לעשות זאת. דקרט, למשל, טען ששום אדם אינו יכול להטיל ספק 
בכך שהוא קיים כדבר חושב, משום שהטלת ספק זו גופא היא כבר 
פעילותו של דבר חושב. טענו לעתים שטיעונים ספקניים מפ¬ 
ריכים עצמם. בקשר לכך הציג יום את הדילמה הבאה: אם הטיעון 
הספקני חזק, הריהו מראה שלשכל יש כוח וסמכות; ואם הוא חלש, 
אין בכוחו לבטל את מסקנות השכל. 

(ה) טיעונים טרנסצנדנטליים. אלו נסיוגות להשיח 
שתנאים מסוימים, ובייחוד מערכי קטגוריות ידועים, הם ה כ ר ח י י ם 
לחשיבה האובייקטיווית של כל אחד ואחד. המפורסם בטיעונים אלו 
הוא של קאנט, בו ביקש להראות שמערך הקטגוריות שלו הכרתי 
לידיעה המדעית. טיעון במישור אחר הוא של ויטגנשטיין, שביקש 
להוכיח ששפה פרטית בלתי-אפשרית, דהיינו, שהפומביות היא תנאי 
הכרחי לקיום שפה. 

(ו) טיעונים ע״ם שני עולמות. היו פ־ים שביתרו את 
העולם לשני חלקים (או יותר), דווקא כדי להסביר מצבים שבהם, 
לפי הנחתם, ישנו קשר בין העולמות. מטרת הטיעון הנגדי היא 
להראות שהביתור יוצר פער שאינו בר־גישור. פער כזה נוצר, 
לדעת רבים, ע״י אפלטון בין המושאים החושניים לאידאות, וע״י 
דקרט — בין גוף לנפש. שלמה מימון (ע״ע: 1753 — 1800 ) טען, 
שהבחנת קאגט בין ההכרה אפריורי לבין הניתנים החושניים מונעת 
את החלת ההכרה על ניתנים אלו, שאותה דווקא ביקש קאיט 
להסביר. 

(ז) טיעונים ע״ס מקרה־דגם ( 0356 3111801 ־ 031 ) מקר 
בלים בנטורליזם הלשוני. מטרתם לגלות אפני דיבור חסרי משמעות 
ע״י החלתם על מקרי-דגם. למשל, מקרה הדגם שעליו חל הביטוי 
"פעולה שאינה מתוך רצון חפשי" הוא פעולה כפויה הנעשית בלחץ 
פיסי או איומים. אם כך, הטענה של בעלי הדטרמיניזם (ע״ע), ששום 
פעולה איבה נעשית מתוך רצון חפשי, היא חסרת משמעות. יש 
המוענים שטיעונים כאלה מראים, לכל היותר, שהשימוש של הם׳ 
בביטויים מסוימים הוא חריג: ואם זה טוב או רע, זו שאלה אחרת. 
טיעון כזה הוא אחד הדרכים המקובלים להצביע על טעות קטגוריה. 



673 


פילוסופיה 


674 


(ח) א נ ל ו ג י ה היא ייחוס תכונות לתתום־מציאות אחד, ע״ם 
העובדה שהן קיימות בתחש מציאות אחר, הדומה לראשון. טיעון 
אנלוגי ידוע, המופיע אצל ברקלי, נועד לאשר אח קיש נפשות 
( 015 ת 11 מ) זולתי: אני רואה שיש קשר בין מצבי הנפשיים למצבי 
הגופניים, ואני רואה שיש גופים דומים לשלי, שלהם התנהגות 
חיצונית דומה לשלי; אני מסיק שמצבים נפשיים הדומים, עקרונית, 
לשלי קשורים לגופים אחרים באותו אופן שמצבי הנפשיים קשורים 
במצבי הגופניים שלי. אנלוגיות משמשות להצדקת החלות הכללית 
של עקרונות מטאפיסיים בכלל, ושל מערכי קטגוריות בפרט. לאני 
לוגיות רבות בפ׳ אופי מטאפורי. לדימוי של גבולות ההכרה 
לאופק מקום נכבד בפ ׳ הגרמנית של המאות ה 19 וה 20 . 

־ע. ה פ׳ כ ד י ו ן ב י ק ר ת י. הם׳ מעלה רעיונות והשקפות הרוו¬ 
חים בחברה לרמה עקרונית׳ ובודקת ומבקרת אותם. הפ ׳ מבטאת 
את רחשי הדור, ובאופן זה אף מעצבת אותם׳ ובהפנותה את 
ביקרתה כנגד רעיונות מקובלים היא מעוררת דחף לשינויים. 

מצוות האל שהדריכה את חיי סוקרטס היתה "לחיות את חיי 
בשאיסה־לחכמה ולבדוק את עצמי ואת זולתי״ (״אפולוגיה״, 28 ). 
לדבריו, נבדל הפ-ף מאלו הנחשבים לחכמים — המדינאים, המשו¬ 
ררים והאמנים — באשר הוא מעמיד לביקורת את הדעות שלו 
ושל בני הברתו. סוקרטם הגיע למסקנה, שיתרונו בכך שהוא, לפחות, 
יודע שאין הוא יודע. הסופיסטים כיוונו במודע את נשק הביקורת 
כלפי הס׳ עצמה: אם מסקנות הפ׳ שונות משל החושים, אם לכל 
ם־ף תורה שונה משל זולתו, כי אז מניין לנו שתורה פלונית היא 
האמיתית? כיצד נכריע בין ם" שונות? תורת ההכרה (ע״ע), 
כאחד הענפים היסודיים של ד.פ׳, צמחה מת 1 ץ ביקורת הדעות 
והסברות של בני אדם בכלל ושל הם־ים בפרט. 

ביטוי קיצוני ליסודיות הביקורת של הס׳ היא הספקנות 
(ע״ע). עמדה ספקנית אינה שיטה פילוסופית. היא בד״כ נלווית 
באשר היא משתמשת בהקדמות שיטה, או השקפת עולם כלשהי, 
כדי להציג בעיות ואפילו סתירות הנובעות מהן, תוך שימוש ב״כללי־ 
המשחק" של אותה שיטה. טיעונים ספקניים הם אתגר לבעל השיטה, 
שלא יוכל להימלט מקשייה ע״י הצבעה על העדר בסיס לספקנות 
עצמה. 

דקרט העלה את רעיון הביקורת לרמה חדשה. אסור לס׳ לקבל 
שש דבר כאמיתי, שאין יודעים בוודאות שאמנם אמיתי הוא. אין 
לקבל שש השקפה מקובלת ושש סמכות. הוא חיפש את האמת בו 
בעצמו, ומאחר שביקש לבנות הכל מחדש על בסים מוצק, הטיל ספק 
בכל אמונה והשקפה, שרק אפשר להטיל בהם ספק. משמעות מיוחדת 
ניתנת למושג הביקורת במשנת קאגט. שאלתו היתה כיצד אפ¬ 
שרית ידיעה, אבל לא ידיעה מסוימת, אלא הידיעה בכלל. ידיעה 
היא, אליבא דקאנט, מפגש בין הסובייקט המכיר לבין■ המושא 
המוכר, היא ההחלה של כושר הכרה על נתונים חושניים הזרים לה. 
הגישה הביקרתית שואלת: מה ההצדקה להחלה זו? ביקרתיות קאנט 
לא הופנתה רק — מצדה החיובי — כלפי שאלת אפשרות ההכרה, 
אלא גם — מצדה השלילי — כלפי שאלת גבולותיה. הצדקת 
אפשרות הידיעה כרוכה אצלו בתיחומת לדבריו, על השאיפה המרי 
בנת-מאליה של המדע להכיר את הממשות בכוליותה וכפי שהיא 
לעצמה יש לוותר, משום שההכרה מוגבלת במה שהוא אפשרי 
בנסיון. כל נסיון להחיל את מושגי השכל על הממשות בכוליותה 
עתיד להסתבך בסתירות. לפיכך, על נושאי החקירה המסרתיים 
של הם , אלוהים, כתנאי מוחלט של כל המושאים, עולם, ככו¬ 
ליות מוחלטת, ונפש (אדם), כעצם מטאפיסי בן אלמוות, אפשר 
לחשוב בלבד, אך אין להכירם. אמנם אלוהים והישארות הנפש הם 
דרישות (פוסטולאטים) המתחייבות מתורת המוסר, אך אין להוכיחם. 

ד,פ׳ הלשונית של המאה ה 20 עוסקת בביקורת הלשון: אין היא 
מקבלת את שפת המדע כנתינתה אלא שואלת לתקפותה. קארנאס 


ואחרים סבורים שדבר זה ניתן להיעשות רק בניסוח שפה אידאלית 
(ר׳ לעיל 1¥ ) שתעמוד בבחנים הגיוניים ורציונליים: כל מה שניתן 
לניסוח באמצעות השפר. האידאלית עומד בביקורת. אחרים סבורים 
שאפשר לדון באורח ביקרתי בשפת המדעים ותחומי דעת אחרים 
מבלי לנסח שפה אידאלית. 

ביקרתיות ר,פ׳ הלשונית הופנתה בראש וראשונה כלפי הם׳ 
עצמה והיה לה דחף אנטי-ממאפיסי בולט. מאחר שטענות המט¬ 
פיסיקה (ע״ע) המסרתיות אינן עומדות בשש בוחן נסיוני־תצפיתי 
אין הן שקריות גרידא, אלא חסרות משמעות. אין לשאול 
שאלות שאין אמות־מידה ברורות שבעזרתן ניתן לשפוט אם התשו¬ 
בות עליהן מספקות. הבעיות המסרתיות של ד,פ׳ הן כאלו. ולפיכך 
הן בעיות מדומות. וימגנשטיין טען: גבולות שפתי הם גבולות 
עולמי. קיימים רק אותם דברים שעליהם נוכל לדבר ומה שמעבר 
לשפה א״א אפילו לחשוב עליו. הוא ביקר את כל הפ-ים המבקשים 
לחרוג מעבר למה שאפשר לומר כהלכה. 

ה פ׳ כמרפאה. ויטגנשטיין המאוחר דחה את הרעיון שחפ׳ 

היא ביקורת דרכי החשיבה היומיומית. בספרו - 05 ׳'״ 11 ג 110 *<} 11110$0 ? 

(״מחקרים פילוסופיים״) העלה את הרעיון אודות טיבה: 

הפ ׳ היא, מחלה, אבל היא, גם דרך הריפוי שלה; מטרת הפ׳ 
היא רפואת הנפש. הקשי בם׳ המסרתית המטאפיסית, שבה השתמשו 
במלים הרגילות של שפת יומיש באופן שאינו רגיל יעל־סמך 
אנלוגיות שטחיות שאינן במקומן (לדוגמה: "אני רואה עץ" דומה 
במבנהו לפסוק "אני מרגיש כאב"; אבל מכך אין להסיק שכאבים 
הם דברים בעולם כמו עצים, או להפך, שעצים הם תחושות). 
הבעיות הפילוסופיות המסרתיות נוצרו עי״כ שהשפה "יצאה לחופ¬ 
שה". תפקיד הם׳ הוא לאסור מלחמה על כישוף שכלנו ע״י הלשון. 
כדי לפתור בעיה פילוסופית, יש לתאר את אופן השימוש הרגיל 
והנכון במלים, תיאור המקנה את ההבנה האמיתית של השפה, שבה 
א י ן בעיות פילוסופיות. בעיה פילוסופית נפתרת כשהיא נעלמת; 
כשנלמד את אופן השימוש הנכון במלות שפתנו היומיומית יבוא 
סוף על ד,פ׳ עצמה ורפואת נפשנו תהיה שלמה. 

ד\. ה פ׳ כמור ה-דרך בחיים. לסוקרטם ולאפלטון החיים 
הטובים, חיי הצדק של הפרט ושל החברה, הם המניע והתכלית 
להתעסקות בם׳. חפ׳ מראה לאדם מהי ההתנהגות המוסרית הראויה 
לו. הפיתגוריים, כאמור, השתמשו במונח ס׳ במשמעות של טיהור 
הנפש ע״י עיון. לדעת סוקרטס חייבת להיות ידיעה, ויש לחפשה, 
משום שהיא התנאי להתנהגות מוסרית; בלעדיה אין קיום לחברה 
אנושית. אליבא דאפלטון, הפ־ף המכיר אח ההוויה לאמיתה ואשר 
לו מבט כולל עליה (ו״ לעיל ז, 111 ), הוא היודע מהו הטוב והוא 
זכאי ואף חייב להדריך את הזולת; מכאן רעיונו בדבר המלך- 
הפילוסוף. המדינה האידאלית של אפלטון היא זו שבה שליט 
הפ־ף, כי המדינה היא מין כוללות בתחומם של בני האדם. אריסטו 
העניק לקשר בין הם׳ למוסריות כיוון חדש: ההתנהגות הראויה 
של האדם היא מימוש מהותו. שמתפקיד הם׳ לגלותה. הרעיון, 
שקביעות פילוסופיות בדבר מהות האדם מנחות את דרך ההתנהגות 
הראויה. חוזר ונשנה בתולדות הפ ׳ . בתקופה ההלניסטית רווחה הת¬ 
פיסה שהתנהגות האדם חייבת להיות פועל יוצא של מקומו בעולם. 
תפקיד הפ־ף, לפי הסטואה (ע״ע), להראות לבני האדם כיצד לחיות 
בהתאם לטבע וכיצד להשיג שלוות נפש, ואילו הספקנים הסיקו, 
כי דווקא מפגי שלאדם אין כל ידיעה על טבע העולם ועל מקומו בו, 
עליו להימנע לא רק מחריצת משפט עובדתי אלא גם מכל פעולה. 
קיקרו (ע״ע; 106 — 43 לפסה״נ) כינה את הפ ׳ "אמנות החיים". 
ברנסאנס חזרה ונשנתה תפיסה זו. 

הזיקה בין הפ׳ להתנהגות הראויה בולטת בתפיסת שפינחה. ספת 
על טיבו של העולם מכונה ״תורת-המידות״; התיאור הפילוסופי של 
היקש מראה לאדם את מקומו בו, כת שמעשיו הערוכים בכוליות 



675 


פילוסופיה 


676 


של העולם יהיו מובנים לאדם, ובאופן זה — טובים. הם׳ של קאנט 
היא חקירת התבונה, לא רק מבחינת תפקידה ההכרתי. עקרונות 
המוסר נגזרים מטבע התבונה השואפת לאחדות וכלליות (ומכאן 
טבעו הכללי של החוק המוסרי) והמחוקקת לעצמה (ומכאן 
טבעו האוטונומי של המוסר). 

הגישה האנציקלופדית כלפי דים׳ משמעה היה, שהפ-ף יודע 
הרבה בתחומים רבים ולפיכך הוא מסוגל להשיא עצות טובות. 
את היכולת לעוץ כיצד לתקן את העולם בכלל, ואת המשטר המדיני 
בפרט, ייחסו לעצמם ה״פ-ים" ( 1165 ק 1050 ; 11 ק) בצרפת של המאה 
ה 18 . להם, לסוקרטם ואפלטון משותפת ההשקפה שהידיעה היא 
תנאי מספיק לחיי אדם מאושרים. השקפה זו מונחת ביסוד רעיה 
הקדמה. 

מרכס (ע״ע; 1818 — 1883 ) טען שהקשר שבין הס׳ לתיקון העולם 
לא היה כפי שהיה צריך להיות באומרו: "הפ-ים אך פירשו את 
העולם בדרכים שונות, אבל העיקר הוא לשנותו״ (ההנחה ה 11 על 
פוירבאך): לדעתו יש ללכת מעבר לפ ׳ . דיואי (ע״ע: 1859 — 1952 ) 
ביטא אכזבתו .מהם׳, אך לא ביקש לזנחה אלא לבנותה מחדש. תכלית 
הפ׳ אינה לפתור בעיות מעשיות, לכך מיועדים המדעים, אבל 
מעשה בלא החזה הפילוסופי מגדיל בלבול ויוצר ניגודים. דיואי 
אפיין את הס׳ כתודה הכללית של החינוך. ראסל חשב שעניינה של 
הס׳ להתערב בחיים הציבוריים ולהשיא עצות בתחומים רבים. זוהי 
גם עמדתו של סארטר, למשל. הביקורת של האכסיסטנציאליזם על 
הם׳ המסרתית באה להדגיש מחדש את הקשר בין העמדה הפילוסופית 
לבין המעשה: משום שאופי הקיום האנושי הוא חירות מוחלטת, 
הציווי המוסדי הוא להכריע הכרעות ולנקוט עמדה, אף כי אין שום 
אמות־מידה לבחינת ההכרעות. 

ככל שקשה למצוא הבדל מניח את הדעת בין הם׳ למדעים (ר׳ 
להלן), סבורים רבים, כי נשאר לה תחש להתגדר בו שהוא כולו 
שלה: הדרכת ההתנהגות המוסרית. המדעים שואפים לתאר ולהסביר 
את המציאות כפי שהיא בלא להעריכה, ואף הא 1 בייקטיוויות שלהם 
מתפרשת כהעדר הערכה: אותה הם משאירים לפ׳. אמנם מדי פעם 
עולה הטענה שתורת המידות היא מדע נסיוני, או שכדאי שתהיה 
כזאת; אבל, לפי שעה, כל הנסיונות לבנות מדע כזה נכשלו. 

אין תחש פעולה אנושי שהוא זר לפ׳, ולתחומים רבים פ׳ 
סגולית משלהם. על הפ׳ של תחומים אלו ע׳ בערכים העשקים בהם. 

(ג) פ׳ ו ד ת: עובדת ובעיית יסוד ביחסים בין פ׳ לדת (ע״ע, עם׳ 
241/3 ) הן שיש שני סוגים, או מקותת שונים של ידיעה: האחד 
הוא ההכרה האנושית והשני הוא ההתגלות (ע״ע) כפי שהיא מתוארת 
בכתבי-הקודש. הן המקורות שן התכנים שונים. הראשון שניסה 
להתמשד עם בעיה זו היה פילון (ע״ע; 20 לפסה״נ — 50 [ו] לםה״נ) 
האלכסנדרוני. רוב הפ-ים ביה״ב סבת שר.פ׳ היא "שפחת" התאולר 
גיה, וכך אף הציגה דקארט, אולי מחשש מפני שלטונות הכנסיה הפ-ים 
ביה״ב השקיעו מאמצים רבים כדי לישב את הסתירש בין דת 
ההתגלות לבין מורשת אפלטון ואריסטו שמתחייב מהשכל. כ״שפחה" 
סיפקה הפ׳ לדת ראיות למציאות אלשים, לאלמוות הנפש ולבריאה 
בזמן של העולם. אך בתר, שלפי הדת אין אלשים זקוק להוכחה 
שאל שד.פ׳ מוכיחה את קישו אינו האל האישי של הדת. ידועה 
הקריאה הפולמשית של פסקל: (ע״ע: 1623 — 1662 ) : "אלשי אברהם, 
יצחק ויעקב: לא אלשי הפ-ים". 

בעיות פילוסופיות רבות מקוזץ היה במחלוקות תאולוגיות, אבל 
כלי הניתוח הפילוסופיים שעמדו לרשות ההוגים הם שהכתיבו 
לעתים קתבות את הפתרונות. 

הם׳ היתה גם תחום הדיון שלפי טיבו הוא תחום הדיונים בדבר 
היחסים בינה לבין ההתגלות. מצד אחד הודגש המעמד האוטונומי 
של השכל, ומצד שני נערכו בירותם בדבר המקורות העצמאיים של 
הדת. שניות המקותת שימשה, לעתים, הצדקה להחזקה בתכנים 


שונים ואף סותרים בבת־אחת. כך היה ככל שחוסר היכולת לישב 
את הסתירות הביא להחזקה בתורה בדבר שתי אמיתות. מזמן 
ההשכלה (ע״ע; מאה ה 18 ), כשהשתחררה מחשבת בני האדם מכבלי 
הכגסיה, געשה קשה יותר מותר להבטיח לדת את תחומה. קאנט 
קבע שהדת משועבדת לתבונה, משום שהתבונה חייבת שלא להכיר 
בשום סמכות מחוצה לה. הרמן כהן ניסה לפתור את הבעיה בקבעו 
שלדת סגוליות (״ £186113 ) משלה, שבזכותה היא משלימה חסרון 
בתורת־המידות. קביעת מקש הפרט כפרט הוא תפקיד המיוחד לדת 
ותורת המידות שלה. אמנם. חסרון תורת־המידות שכהן מדבר עליו 
מישד לתורת־המידות של קאנט. 

לאישנחת של האדם הדתי מד.פ׳ מקש מרכזי בהגות סרן קירק־ 

גור ומרטין בובר; לדעת שניהם כשלת ד.פ׳ בכל הנוגע לאמונה 

כרוך באי־יכולת ד>פ׳ למצות את טיבו האמיתי של האדם (ר׳ לעיל, 

סעיף 11 ). לפי קירקגור, האמונה הדתית היא תוצאה של הכפפת 

התבונה לסמכות ההתגלות. להכפפה אין הצדקה תבונית, שהרי 

מוותרת בה התבונה באורח פרדוכסלי על אוטונומיותה. זשי "קפי¬ 

צה" אל תש האמונה. לדעת בובר, התייחסות הס , היא תמיד התייח¬ 

סות שבהפשטה, אל מושאים: יחסה הוא יחס ״אני — לז". ואילו 

▼ 

היחס אדם — אלשים הוא יחס בלתי־אמצעי, שבזיקת גומלין, של 
פגישה: יחם ״אני — אתה". אלשים הוא "האתת הנצחי", הוא דובר 
אל האדם בלי הרף, אבל דיעי הפ׳ בדבר קיומו הופכים אותו ל״לז". 
יכולים אנו לקרוא לאלשים, להתפלל אליו, אך לא להוכיח את קיומו. 

(ד) פ׳ והמדעים. התפיסה האנציקלופדית של הפ׳ הלכה 
ונעלמה עם היפרדות המדעים מהפ ׳ . אם הפ ׳ אינה כלל המדעים אלא 
משהו שונה, אז נשאלת השאלה, במה היא נבדלת מהם. אלו טענות 
אפייניות לה ואינן שייכות לשש מדעו וילים ג׳ימז (ע״ע; 1842 — 
1910 ) הגדיר את ד,פ׳ כשם קיבוצי לשאלות, שהתשובה להן לא 
סיפקה את שואליהן. הם׳ אינה תחום מיוחד, וכל תששה מספקת 
כבר שייכת למדע כלשהו. רעיון זה מבהיר את האופן בו נפרדו 
המדעים מהם׳. תהליך זה אפשר שלא הסתיים עדיין ואנו עדים עתה, 
למשל, ללידת מדע הבלשנות הכללית מתורת-ההיגיון, ד.פ׳ של 
הלשון, הפילולוגיה שפסיכולוגיה של הלשון. 

ייתכן לשר. שהם׳ מרשה לעצמה לשאת 1 שאלות נועזות שה¬ 
ליכי מתן התשובה להן אינם ברורים עדיין, או להשיב תשובות 
נועזות, שאין אמות-מידה בדוקות להערכתן. ההיפותזות הנועזות 
של הפ׳ הן אתגר למדעים. היסטוריון המדע ת. ס. קון ( 111111 .£) 
הבשן בין מדע תקני למהפכני (ע״ע מדע, עמ׳ 322 ). היפותזות 
פילוסופיות הן, אם כן, אותו חלק מהמדע המהפכני שהוא מהפכני 
במיוחד, עד שהן הופכות לחלק מהפאראדיגמה המדעית של התקופה. 
אבל אם כך׳ עדיין אין בכך אבחנה ברורה בין מעשי המדען לעיון 
הפילוסופי. 

אפלטון הצביע (״פוליטיאה״, 510/1 ) על הבדל יסשי בין הפ׳ 
למדעים. בעש שהם מניחים הנחות בלא להצדיקן ובלא להסבירן אין 
הם׳ מקבלת שש דבר ללא ביקורת ובניגש למדעים הפרוטים מבקשת 
להסביר את הכל, ללא שיור, 

הנש סיג׳ויק (ע״ע; 1838 — 1900 ) וויטהד הדגישו את הקטעיות 
של כל המדעים. כל מדע הוא תיאור הבטים מסוימים של המציאות 
תוך הפשטה מחבטים אחרים שלה. התפתחות המדעים היא לקראת 
פיצול-יתר, הגורם לכך שכ״א מהמדענים מכיר, לכל היותר, קטע צר 
ביותר של המציאות. תפקש ד.פ׳ ליצור מחדש את התמונה 
הכוללת ששלמה, שאבדה עם הפיצול שהתמחות. לפיכך כונתה 
הם׳ "מדע המדעים". וייטהד ניסה להציג תמונה כוללת של העולם 
בעזרת קוסמולוגיה ספקולמיווית, או בעזרת בניית מערך קטגוריות. 

במה נבדלת קוסמולוגיה ספקולטיווית פילוסופית מהמדע ? טענות 
המדע הן נסיוניות שנות בתכונות פרוטות, ואילו הם׳ משתמשת 
בקטגרוריות כלליות ביותר, כגון דבר, תכתה, אירוע, תהליך, סיבה 



677 


פילוסופיה 


678 


ותולדה, וטענותיה אינן נחשבות בד״כ לנסיוגיות. עם זאת, איו 
ההבדל חד וחלק. ישנה השפעה של תותת מדעיות על ניסוח תורות 
פילוסופיות: שינויי התפיסה של הטבע המתחייבים מהפיסיקה הח¬ 
דישה הביאו את וייטהד לניסוח תורה פילוסופית שבמרכזה מושג 
התהליך ולא העצם. 

יחסי הגומלין בין הם׳ למדע העסיקו את הנאו־קאנטיאנים כהן 
ונאטורפ. שאלת קאנט היתד■ בדבר התנאים ההכרחיים לאובייק- 
טיוויוח המדע. בעקבותיו קבעו הנאדקאנטיאנים שכל הפ ׳ אינה 
אלא פ , של המדע. עניינה לבחון את מקום המתודות המדעיות 
השונות במערכת ההכרה ולברר את ההנחות המוקדמות שלהן. הפ׳ 
כולה אינה אלא מתודה, אמר נאטורפ, מתודה של המתודות. 
החקירה הפילוסופית ניזונה מהמדע, ומאחר שזה מתקדם, סבת 
הנאו־קנטיאנים בניגוד לקאנט עצמו שלא ייתכן שהגהותיו המוקד¬ 
מות קבועות; הפ ׳ מתקדמת עם המדע. 

שתי המגמות — ביקורת ההנחות של המדענים השונים והיצירה 
של תמונה כוללת — באות לידי ביטוי בס׳ הלשונית. מה שהן בשביל 
הם׳ הספקולטיווית הקטגוריות הבסיסיות של המציאות הן — בהיותן, 
לפחות בחלקן, המונחים הבסיסיים שבשימוש המדענים — מושאי 
הניתוח של הנד הלשונית. הס׳ הלשונית עוסקת בשפת המדע, וכ״ב 
במונחים שבעזרתם מתוארים התוצרים של עבודת המדענים, כגון 
חוק, תאוריה, הסבר. ובדרך זו היא חושפת את ההנחות המוקדמות 
של המדעים ובוחנת אותם. הראייה הכוללת קיבלה אצל הפוזיטי־ 
וויסטים הלוגיים משמעות חדשה: המדע אחד, המתודולוגיה שלו 
אחת והפ׳ היא דיון בשפת המדע המאוחד. 

כל מדען רשאי, ואף חייב, להשוב באורח ביקרתי על מעשיו. 
ביקורת ההנחות הקודמות של המדעים אינה תחום בלעדי של הנד. 
אף האבחנה בין שאלות מדעיות שהן ע ו ב ד ת י ו ת ו נ ס י ו נ י ו ת, 
לבין שאלות פילוסופיות, שהן מושגיות או לשוניות ואינן נסיו־ 
ניות, אינה עומדת בביקורת. שכן, מעל לכל ספק שהמדענים עצמם 
עוסקים בשאלות מושגיות בניסוחיהם התאורטיים. למעשה אין 
המדענים מתעמקים בשאלות המתודולוגיות שלהם, ויתרון הפ ׳ בכך 
שהיא הכינה לעצמה כלים׳ כגון תורת־ההגיון, לצורך החקירה המתו¬ 
דולוגית והיא נהנית במקצת ממבט כולל. 

עם זאת, אין ד,פ׳ יכולה להיות מדע המדעים גרידא. יש למציאות 
האנושית הבטים שאינם מוגדרים כמדע כלשהו ואין לשער כי 
אי־פעם יהיו. 

(ה) פ׳ ותולדות הפ׳. מה מקום תורה פילוסופית במכלול 
התורות הפילוסופיות שנוצת מראשית הפ׳י מה טיב היחסים בין 
שיטה פילוסופית לבין השיטות שקדמו לה? לכך ניתנו תשובות 
שונות: (א) ישנה פ׳ נצחית (;!"""זשק ג 111 קס 1105 !ל?), היא הנד כפי 
שנמסרה מהפ-ים היוונים, אבל מאחר שאמיתותיה מכוסות יש צורך 
בחשיפתן ובהסברתן החוזרת ונשנית; כך סבר לייבניץ. וייטהד אמד 
שכל הפילוסופיות הן הערות־שוליים לאפלטון. (ב) ההתפלספות 
היא תהליך רציף בו כל פ׳ בונה נדבך על בסים נדבכים קודמים, 
מתוך ביקורת התורות הקודמות. התפתחות הם׳ היא תהליך היסטורי. 
(ג) לדעת הגל התפתחות הם׳ לאורך תולדותיה היא הכרחית וטבעית, 
כשחפ׳ האחרונה היא האמת המסכמת של כל השיטות הקודמות. 
המסקנה מהשקפה זו היא שדרך ההתפלספות היחידה היא פירוש 
השיטות הקודמות. (ד) כל פ׳ עונה על הצרכים הרוחניים של בני 
דורה והיא ביטוי למאווייהם. העניין בתורות העבר הוא להיסטוריון 
המבקש לעמוד על טיבם של תקופה ודור, ואין אפוא קשר בין 
השיטות הפילוסופיות השונות לביו עצמן. (ה) השיטות הקודמות 
מורישות לפ־ף מושגים וכלים העומדים לשימושו. (ו) לפ ׳ אין אמי¬ 
תות נצחיות אלא בעיות נצחיות. הן נצחיות משום שהן חשובות 
ומרכזיות. עניינו של הפ-ף להכיר את הבעיות עצמן ואת הפתרונות 
שהוצעו להן בעבר כדי שיימנע מפשטנות־יתר בהצגתן ומחזרה של 


שגיאות קודמיו. (ז) כל פ׳ חייבת להתחיל מהתחלה, מהדברים 
ומהבעיות שהם מעלים, וכל עיסוק בשיטות קודמות מטעה — כך 
טען הוסרל. 

(ו) תולדות הפ׳ הן בעיקר סיפור תורות הפ-ים וסיפור 
היווצרות, פריחת ושקיעת האסכולות והזרמים שגוצת סביבם ובעק¬ 
בותיהם (וע׳ בערכים המוקדשים לפ-ים ולאסכולות והזרמים השו¬ 
נים). לשם יצירת תמונה כללית בדבר התפתחות ד.פ׳ מאותרים להלן 
הפ-ים והזרמים השונים בזמנם ובמקומם. 

( 1 ) הם׳ היוונית, היא תחילת הנד המערבית. כפ-ף הרא¬ 
שון נחשב תאלם (חזה ליקר חמה ב 585 לפסה׳־נ). (א) הקדם- 
סוקרטים (המאה ה 5 לפסה״נ). ששאלו לטיבו של היקום, נחלקו 
לאסכולות: האסכולה המילטית: תאלם, אנכסימנדרום, אנבסימנם; 
האסכולה האלאטית: פרמנידס, זנון; האטומיסטים: דמוקריטוס, 
לוקיפום. פרמנידס טען שהיש הוא אחד ובלתי משתנה, הרקליטוס — 
שהכל בתנועה מתמדת, ופיתגורם — שהכל מספר. בשלהי המאה 
ה 5 לפסה״נ העלו לראשונה הסופיסטים, ובראשם פרוטגורם וגורגנס, 
שאלות בדבר טיב ההכרה. (ב) סוקרטס ( 470 — 399 לפסה":) 
אפלטון, ( 428/7 — 347/6 לפסה״ג) ו א ר י ם ט ו (המאה ה 4 לפס- 
ה״נ) היו הפ-ים החשובים ביותר בעת העתיקה. (ג) בתקופה 
ההלניסטית (המאה ה 4 לפסה״נ — המאה ה 3 לםה״נ) היתה 
חשיבות לזרמים: הקינים, האפיקודיים, הסטואה, הספקנות והנאר 
אפלטוניות. 

( 2 ) יה"ב. עניינם העיקרי של הפ*ים היה באמיתות האמונה 
והם ניסו ליצור סינתזה בין הדת לבין מורשת אפלטון ובמיוחד של 
אריסטו (ע״ע סכולסטיקה). אוגוסטינוס ( 354 — 430 ) ניסה לבסס 
את האמונה בסיוע הנאו-אפלטוניות. דכוחים היו סביב מעמד 
הכוללים, דהיינו, מה שמציינות המלים הכלליות, ונוצרו שלוש 
תפיסות: ראליזם, נומינליזם וקונצפטואליזם. הסינתזה בין הדת 
לאריסטוטליות שהגיעה לשיאה בעבודת תומס מאקוינו (המאה 
ה 13 ), ובוקרה בשלהי יה״ב ע״י יוהגם דונם סקוטום ודלים מאוקם. 

( 3 ) ברנסאנס, היתד■ תחיה של האפלטוניות, שלה גוון 
מיסטי, וגובשה תפיסה בדבר מעמד האדם המכונה "הומניזם" (ע״ע). 

( 4 ) פ׳ חדשה. חשיבות רבה היתד■ להתפתחות המדעים והמ¬ 
תמטיקה במאות ה 16 (קופרניקוס) וה 17 (גלילאו גלילאי וניוטון). 
ערעור הפיסיקה האריסטוטלית גרר ערעור המונופולין של אריסטו 
בפ ׳ . רבים רואים ברנה דקרט (מהמאה ה 17 ) אבי ר.פ׳ החדשה. 
הוא יצא מנקודת מוצא של בעיית ההכרה והעמיד את כולה על עיקר 
אחד: אני חושב משמע אני קיים. היתה לו השפעה רבה הן על 
הרציונליזם שביבשת אירופה, והן על האמפיריציזם שבאיים הברי¬ 
טיים. הרציונליסטים החשובים היו ג. מלברנש, ב. שפינוזה 
וג. לייבניץ. שפינוזה דחה את הדואליזם של דקרט של גוף־נפש 
ופיתח תורה פנתאיסטית כוללת, ואילו לייבגיץ ראה את העולם 
כמערכת יחידות רוחניות. האמפיריציזם: תומס הובז (המאה 
ה 17 ) טען למטריאליזם קיצוני. פ. ביקון ( 1561 — 1626 ) קדם ללוק 
באמפיריציזם שלו, אבל חשיבות לוק היתד. בהצבת השאלה, כיצד 
נוצרים מושגי השכל כהעתק של מושאי העולם החיצון. ג׳. ברקלי 
(המאה ה 18 ), הידוע כאידאליסט סובייקטיווי, טען לקיש עולם שבו 
יש רק שכלים ותפיסותיהם, ואילו נסיונו של דיוויד יום (המאה 
ה 18 ) להעמיד את הכל על תפיסות בלבד הביאו לספקנות. את 
ע.' קאנט ( 1724 — 1804 ) עוררה ספקנות יום להציע מעין סינתזה 
בין הרציונליזם לאמפיריציזם, בהציגו את ההכרה המדעית כעומדת 
על עיצוב הנתונים החושניים ע״י מושגים שכליים. 

( 5 ) ב מ א ה ה 19 , פותחה השקפת קאנט לכלל אידאליזם במש- 
נות י. פיכטה, פ. שלינג וג. ו. פ. הגל. פיכטה תיאר כיצד מעמיד 
האני את עצמו ואת העולם; אצל הגל הממשות היחידה היא הרוח 
המתפתחת לכלל תודעה-עצמית מלאה. להגל היתד. השפעה רבה 



679 


פילוסופיה — פילוסופיה יהודית 


680 


הן בגרמניה והן מחוצה לה: בבריטניה (פ.ה• ברדלי), באה״ב 
(י. רוים) ובאיטליה (ב. קרוצ׳ה וג׳. ג׳נטילה). שויפנהאור וניצשה 
חלקו על הגל וניצשה אף יצא לחלוק על הפ׳ המסורתית בכללה. 

ק. מרכס ום. אנגלם פיתחו את המטריאליזם הדיאלקטי מתוך 
ביקורת הגל אך גם תיד שימוש במושגים הגליאנים. קמה אסכולה 
נאו־קגטיאנית שחשוביה היו ה. כהן׳ פ. נאטורס וא. קאסירר. בצרפת 
ניסח א. קו׳נט אח עיקרי הפוזיטיוויזם ובאנגליה הוסיף ג׳. ם. מיל 
נדבך לאמפריציזם. בשלהי המאה ה 19 יסדו צ׳. ס. פירם וו. ג׳ימז 
את הפרגמטיזם. באוסטריה פעלו ב. בולצאנו, פ. ברנטאנו ומינונג. 
לפיתוח תורת ההגיון הצורנית ובמיוחד לעבודת ג. פרגה, חשיבות 
רבה בהתפתחות הם׳ במאה ה 20 . 

( 6 ) המאה הס 2 . הזרמים החשובים הם: (א) פנומנולוגיה: 

א. הוסרל, מ. שלר, מ. מרלו־פונטי! (ב) פ׳ של החיים: א. ברגסון; 

(ג) אכסיסטנציאליזם: ק. יספרם׳ ג. מרסל, מ. הידגר, ז׳. פ. סרטר! 

(ד) פוזיטיוויזם לוגי: מ. שליק, א. נוירת׳ ר. קארנאפ, א. אייר׳ ואף 
ק. ר. פופר יצא מאסכולה זו; (ה) פ׳ אנליטית: ב. רסל׳ 
ג׳. מור׳ ל. ויטגנשטיין, ג. ריל, ג׳. ויזדום, ג׳. ל. אוסטין׳ פ. סטרוסון; 
(ו) פרגמטיזם: ג׳. דיואי׳ ק.א. לואים׳ ו.א. קוין; (ז) הרמנוטיקה: 
ה.ג.גאדמאר, י. האברמאס; (ח) פ׳ בעלת כיווץ דתי: מ. 3 ובר, פ. 
רוזנצויג׳ ק. ברת׳ ז׳. מריטן (נאותומיזם). 

מ פ ת ה פ׳ ע כ ש י ו. הפנומנודוגיה והאפסיסטנציאליזם היו והי¬ 
בם במידה רבה שליטים בגרמניה ובצרפת. מקורו של הפוזיטיוויזם 
הלוגי היה׳ בשנות ה 20 ׳ באוסטריה ובגרמניה, אבל משבות ה 30 
עיקר השפעתו באה״ב. כיום מצדים סימנים של חידוש השפעתו 
בגרמניה. גרמניה היא גם משכנה של האסכולה ההרמנוטית. 

בבריטניה, אה״ב, אוסטרליה וסקבדינוויה הכיוון השליט הוא 
האנליטי, תוך הדגשים שונים של נטורליזם לשוני, קונסטרוקציוניזם 
לשוני, עניין בפ׳ של המדע כמורשת הפתיטיוויזם הלוגי, ותוך שילוב 
פרגמטיזם אמריקני. בבריה״מ שליט המרכסיזם. שינויים ומעתקים 
מרובים מצדים במצב עניינים זה, שהמפה משרטטת אותו. 

(ז) ארגונים בי״ל. ״המכון הבי״ל לפ״ ׳ הוקם ב 1937 
ומורכב מחברים נבחרים. הוא מוציא ביבליוגרפיה ומארגן מפגשים. 
״הפדרציה הבי״ל של ארגונים פילוסופיים״ שהוקמה ב 1948 , מאגדת 
בתוכה ארגונים רבים ומארגנת מאז היווסדה את הוועידות הבי״ל 
לפ׳, המתקיימות מאז 1900 מדי 5 שנים (למעט זמני מלחמות). 

(ה) ע ב פ י ה פ׳ היסודיים הם:( 1 ) תורת ההכרה שואלת למקור, 
תקפות וגבולות ההכרה (ע״ע הכרה ותורת־ההכרה); 2 } מטפיסי¬ 
קה (ע״ע) עוסקת בטבעו ומבנהו של העולם. יש המבחינים בין 
אונטולוגיה (ע״ע), שעניינה במבנה העולם׳ לקוסמולוגיה, 
שעניינה בתהליכי היסוד שבו. ( 3 ) תורת המידות או המוסר 
שואלת מה תכלית החיים ומהי ההתנהגות הראדה (ע״ע מדות, תורת 
ה־). פ׳ מדי נ י ת (ע״ע מדינה, עמ׳ 281 — 291 ) המבליטה את מעמד 
החברה והמדינה קשורה באורח הדוק לתורת המידות. ( 4 ) תורת 
ההגיון עניינה בתקפות החשיבה ובמיוחד בתקפות ההסקה (ע״ע 
הגיון, תורת ה*). 
(ט). ביבליוגרפיה: 

1 . מבחר כתבי הס־ים שהשקפתם נידונה בערך. 

א. הוטרל, מבחר מאסרים, תשי״ב; הב״ל, עקרונות קארטזיאנייס, 
תשל״ב; ד. יום, מסכת טבע האדם, א׳, תשי״ד 2 ! ע. קאנט, הקדמות 
לכל מטפיסיקה בעתיד, תשל״א 3 ! הנ״ל, ביקורת כוח השיפוט, תשנ״א 2 ; 
הנ״ל, ביקורת התבונה הטהורה. תשכ״ו 2 ; אפלטון. כתבי אפלטון, א—ה, 
תשט״ו—תשכ״ז; א. קסירר, מסה על האדם, תשט״ו; מ. בובר, בסוד 
שיח. תשי״ט! ג/ דיואי. דמוקראטיה וחינוך. תש״ד: ג. ו. פ. היגל, 
מבוא לתולדות הם', תשכ״ג; אריסטו, מטפיסיקה א׳, תשכ״ד 3 , ז׳—ט', 
תשכ״ז, י״א, תשכ״ד 2 ; הנ״ל, אתיקה מהדורת ניקוסאכוס. תשל״ב; ג/ 
ברקלי, עקרוני הדעת של האדם, תשכ״ד 2 ; ר.דיקרס. מאמר על המי־ 
תודה, תשכ״ח 4 ! הנ״ל, הגיונות, תשכ״ט 4 ; ב. שפינחה, תורת־המידות, 
וזשי״ד 1 2 הנ״ל, מאמר על תיקון השכל, תשל״ג; ג. ו. ליבניץ, השיטה 
החדשה וכתבים אחרים. תש״ל , ; ג/ לוק, מסה על שכל האדם, 
תשל״ב 2 ! ד פ. סארסר, מבחר כתבים. א—ב, תשל״ב! ב. ראסל, 
בעיות הם׳, תשכ״ז 2 ; ל. ויטגנשטין, מאמר לוגייפילוסופי. תשל״ג: 


11. 181611611, ! י : 161 ״ 1 § 813 , 11 ; 1892 ,! 11 ו 0001 ]/ £7 7 ' 4 0:1204 ')'€ ?■!נ 
7., 11! 3? 0(' 204 #'1211071!, 1902; ין 1/1 701 ' 4 ! 770 ' 50171 ,*סוחב( . 7 י ., 
1911: 11 ; 1911 , 770610700 ' 1/17 117111 770/11010 ■ 1/11 ,. נ / , 1 ( 613101 .ק . 
001160, £0(11[ 407 701000 £7/(01)0101!, 1923*; 0■ ', £71% .: 16£6 1 ■ 1 .'יו )!- 
1(10(241' 11')■ (/111010(/11!0/100 171110010/121100 ($3011116(16 7/611.6, 

71), 1927; 81. 886136 £)1111 111 1721 ,. 13 ; 1927 , 11 ' 2 117111 5610 , 61 ׳ ! 

£1' 7.?, 1956; 1928 , 11 '¥! 1 66 > 7211 ^ 11 1 , 110/10 ) 10 007 ,ק 13 ו 031 .א ; 

13. 111 ־ 1 ,. 7 י 5 ! 6 ק 35 ( . 10 ; 1929 , 1 ( £03111 17111 > 7700011 , 771111611630 .א , 
1932; 3. 1£1611<6£:1. 1 ' ' £17 '£ , 166 ־ 531 .? .[ ; 1944 , 1-11 , 7/07 '!> £11 , 10 ו 
1' ־ 1946 , 10 ) £0 1104 71111/1 , 0 ) 112 ) £20 , 61 ( 7 , .( . 8 . ; 943 ! , 11 ( 2 'ח ; 

18 . 61: 31., 7/11 £'1'011111071 10 7., 1956; (8. (68.), £0(1021 7011/111 !70, 
1959; £. 18 12 !) 11714 10 ) 0010 ' 7/1110010 701000 ־ 61661 111 ! 71 " 11 / , 1 ־ 61 ■■,ע - 
0070'00/0(110/1'0 7. , 1-111, 1950-52; 1 11021 /) 0 ! 7/140 , 16051610 ( 1 ) 371 ״ 
1710'!!1(211011!, 1953; 0. £. 810016, £"11/7'! 071 7., 1966; [. 1.. 
63115(10, 7/1110!0(}1111714 11 ' 17/1 ! 172 ,־ 030311101 . 0 . 18 ; 1961 , 071 ) 72 21 ס 
!401/1040, 1965 ־ 183 .( ; 1967 , 711771 1111/10 ) £10 ' 7/1 ,(. 68 ) ץ 1 ז 0 א .א ;־ 
6610135, £71(00111011 1104 101'7'1!', 1968; 0. 71 '(] 72 €01100104 , 16 •<א , 

1-11, 1971. 

.2 . סקירות וניתוחים על מהות הפ ׳ 

נ. רוטנשטרייך, על תחומה של הס׳, חשכ״ם 1 7716 , £0111161 . 81 .ס 
7/01117' 0/ /4012(/\(!)021 7/1107)02, 1945; 15. 0. £1 7/10411 ' 7/1 ,׳ 1 ן ח 1 ־, ז - 
01'01111 <^)11'1/100! 0/ 7., 1951; ]. 8805 7/1110 ס! 1/117041101/00 3 10 , 6:15 ק - 
!0(11110/11 4021(111, 1953; 81. £32611>1 ־ 176/11 , / 0 51711011170 7/10 , 12 |״ 
(//}!!11•!, 1955; 18 ., 5 11/41'1 171 14010 1731511 . £1 . 7 \ ; 1964 , ) 1 /) 111010 /ק , 
14012(/)(110!, 196318 .ן ; 1965 ,// 11 <]!/) 112 ' 10100 ( 07 ) 411 , 8136110 . 0 ,־ . 
£10813 )771121 , 1331110 . 0 .\׳ ; 1966 , 6 ־ 0111 1/1 6 / 0 ' 110 ) 01101 ' 7/1 ,׳ 

7■ 11. 1968; £. 57. £0611, 7/111010(1110 1021117(, 1968061 ־ 1101 . 5 ;־ , 
£110420100121 £}11'!11001 10 7., 1972; ]. £35501016, 7/111010(/11021 
£'0107110(. 1970 . 1972 , 72171 021 ! 1 /)ס:ס 7/111 , 8118 .<) ;־ 

3 . תולדות דם׳. 

ו. וינדלבנד, תולדות הם׳ החדשה. א—ג, תשכ״ז'-! ש. ה. ברגמן, הוגי 
1 הדור, תוצ״ה! הנ״ל, תולדות הפ ׳ החדשה, א—ב, תש״ל—תשל״ג 

£. 1)1101100),, 071104)11! 407 0010/110/110 4'7 7., עי 1928 — 1914 ,ע—ז : 

£. 0. 0011500 .£ ; 1946-66 , 1-7111 ,. 7 / 0 ) 7/11107 4 , 0 ס 1651 קס , 
7/11107( 01 7 . 204 7/1110!0(/11021 £4110211071, 1948: 701130861 ■א , 

01'!0/110111' 407 7.. 1 4110/1 ) £1170 , 80611605161 . 51 , 1 ; 5 0 195 —־■ 1949 , 11 ־ ' 

7. 407 (70(0012271, 1951 £0/177110/1 , 886101506111 . 88 — 3113 < 8611 ת 71 \ . 7 \ ך 
417 0010/110/1/' 407 7. 1957 , 1711 . 7 ,(. 68 ) 88610601300 .£ ; ג XX■ 
12/17/11104071, 1959; 7. 810611313, £11140! 40 7. 20010000 01 40 7. 

010407110, 1954; 1968 — 1960 , 7 — 1 ,. 7 12 40 77 1110170 , 53118 ן א *; 

£. 81611161, 7/10 1/11107( €0/1 , $011111 . 0 ; 73 — 1963 , 1-711 ,. 7 (ס ■ 
1001(0727( £70110/1 7., 1964; 1 ) 1 סתסס 0 יס .ן .ח x1.), 37 €7111021 
77 11107( 0 701171 104704 ! 77 4 , 35501016 ? .ן ; 1965 7 1 ¥011070 / ס / 

1 <5660 ; 8/9 196 , 1-111 ,. 7 ) 0727 ) €0010771 ,(. 68 ) ץ 6305£ נ 1 .א .א :־ . 
1,73100 ) 7/11107 , 805561 . 8 ; 1969 2 , 900 1 17100 ! . 7 111/1 ) £0 , 615 < ׳ / 
170!1'70 7., 1969' 00 ) 00 407 00 ) 11111 ( 111767 ) 7/211 , 0101161 ^ 516 . 7 \ ;'־ - 
1227/1(711010(710, 1969*; ?. ). ¥00 81016160, €00/0771(0727( 0070120 
7. 204 11! 820!{(701104, 1970; 7 1. £161 11070 ' 77 10 101704111:1100 40 ,״ 

7., 1971. 

. אל. וי 

פילוסופיה יהודית. המונח פ״י שנוי במחלוקת מבחינה מהותית 
והיסטורית. הפ׳ היא דיסציפלינה כללית ואין לשייך אותה 
לתרבות לאומית או דתית, וגם מבחינה היסטורית מקובל שאין הם׳ 
מולדת־בית בישראל: היא נעתקה אליה בתקופה מאוחרת ולא עמדה 
במרכז אלא לפרקים קצרים. מצד שני אין לנתק את הזרמים ממקום 
וזמן גידולם, והוא הדין בפה״י שנתגבשו בה אסכולות בעלות רציפות 
ברורה, שמלאות החיים היהודיים היתה להן נקודת־מוצא, והיא אף 
התמודדה עם בעיות מיוחדות ליהדות בחינת דת מקורית ובחינת עם 
בעל גורל היסטורי יוצא-דופן, בתחום תורת האלוהות, תורת המידות 
והמדיבה והפילוסופיה של ההיסטוריה. בכל אלה חזרה והשפיעה על 
יתר תחומי היצירה התרבותית, על דרך האפולוגטיקה, ההתנגדות 
והסיגול הפנימי. והשפיעה על המשך התפתחות היהדות. פ״י אינת 
אפוא, פ׳ שנכתבה ע״י יהודים, כי אם פ* שנוצרה בתחום היהדות, 
והדיון בה מוגבל לתחומים הרלוונטיים מבחינת הייחוד היהודי, 

בגישה ובנושא. 

הגיונות המקרא וחז״ל — שהציעו אח הנושא המקורי 
העיקרי לפ׳ — אינם נכנסים בגדר של פ׳ במובן המדעי החמור, 
ואנו רשאים לקבוע לפה״י שתי ראשיות: אחת שנקטעה באבה, 
ושביה שזכתה לרציפות וגמלה פירות רבים. החל מכיבושי אלכסנדר 
מוקדון עמדה היהדות בהתמודדות עם תרבות יוון. בתפוצה, במיוחד 
באלכסנדריה, היתה זו התמודדות ישירה עם מיטב היצירה באמנות 
ובם/ ואחד מפירותיה הוא הבסיון המקיף הראשון לפרש את תורת 



681 


פילוסופיה יהודית 


682 


משה באורח פילוסופי, בידי פילון האלכסנדרוני (ע״ע). שיטתו 
אקלקטית, במיוחד מכתבי אפלטון והסטואה, אך חידושו הוא בנסיון 
לגלות השקפות אלה בתנ״ך ולפרשן כיצירות-זזמופת המקוריות של 
הם׳ האמיתית: ה׳ נתפס כיש רוחני משכל אנוש, משה הוא גדול 
הפילוסופים, המחוקקים והמדינאים, ותורתו היא החוקה האידאלית 
של אפלטון. זהו זיהוי פרשני תמים שאינו חש שההבדלים בין 
השתים מהותיים — פילון מציע אותם כעניין סגנוני, ופוטרם ע״י 
אלגוריססיקה (ע״ע) חסרת סייגים ביקרתיים — ואינו מתמודד עמם 
באורח פילוסופי. רק בנקודה אחת נתקל בקושי: כיצד להסביר את 
עקרון ההתגלות (ע״ע), והוא מיישבו בתאוריה של המתווך — 
הלוגוס (ע״ע, עט׳ 298 ) — שבין האל והאדם, שנודעה לה חשיבות 
גם ביה״ב. חורבנה של יהדות אלכסנדריה קיטע את המפעל, וכתביו 
המרובים נשמרו ע״י הכנסיה הנוצרית דווקא וזכו להשפעה בתוכה * 
בספרות ישראל נשתקע, כמעט לחלוטין (וע״ע עזריה מן האדמים), 
עד אמצע המאה ה 19 . ביחס לא״י, לא נוכל להוכיח כי חכמיה הכירו 
את הס׳ או שיצרו בהשפעתה, אך השפעה מסוימת מצויה בספרות 
החכמה והמדרש, והיא ניכרת גם בעיצוב לשון מושגית. אלה היו 
כאסמכתא לפה״י של יה״ב, ליתן לחידושיה לגיטימציה של מסורת 
עתיקה. 

הראשית השניה חלה בתחילת המאה ה 10 , בארצות האסלאם, 
מתוך מגע עם מורשת המדע והם׳ של יוון באמצעות פרשניה הער¬ 
ביים. תקופה זו ניכרת בקדימת הדחף הפולמוסי, התופס את מקום 
השאיפה להרמוניה במשנת פילון. חלוצים היו, כנראה, הקראים 
(ע״ע), שהתקרבו מאוד לזרמים בכלאם (ע״ע), מתוך שאיפה לנגח 
את היהדות הרבנית בכלי ביקורת שכלתניים. הצורך להתגונן מפניהם 
וגם מפני כופרים, מוסלמים ונוצרים, עורר את הרבנים להש¬ 
תמש באותו נשק עצמו, והיצירה העיונית השלמה הראשונה 
שהגיעה לידינו היא ספר "האמונות והדעות" לרב סעדיה גאון (ע״ע, 
עמ׳ 201 ), הנחשב למייצג הכלאם הרבני. רס״ג מציג לדיון את מה 
שהניח פילון כמובן מאליו: היחס שבין הוראת התורה למסקנות 
המחקר. פתרונו עודנו בשלב הזיהוי התמים: אם נראית לנו סתירה 
בין דיבור נבואי (כדימוי אנתרופומורפי של האל) לבין משפט 
השכל, עלינו להוציא את הכתוב מידי פשוטו, וגם התורה מורה לנו 
על כך. ההתגלות נחוצה א. כדי להורות לרבים שאינם חוקרים 
וליתן ודאות אחרונה לחוקרים; ב. להמציא את פרטי החוקים; 
ג. להורות מצוות שמעיות (שהן ניטרליות מבחינת השכל); ואילו 
השכל תפקידו לפרש את כוונת התורה ולסלק ספקות. אין רס״ג 
מכיר באמת השכלית כרשות עצמאית, והשכל המציין את האדם מן 
החי הוא השכל המעשי׳ המקנה לו שלטון בטבע. עניינו של רס״ג 
בפ׳ מצטמצם מלכתחילה בתפקיד המוגבל והחיצוני: להוכיח מן 
השכל את אמיתת השקפות המקרא. 

יחד עם הכלאם הרבני נתגלתה גם השפעת הנאראפלטוניות 
(ע״ע). חלוץ היה ר׳ יצחק ישראלי (ע״ע), בן־דורו הזקן של רס״ג, 
אלא שחיבוריו, פרט לראשוניותם, הם חסרי עניין פילוסופי או 
יהודי, והשפעתם היתה מוגבלת מאוד. הצטיינה במקוריותה משגת 
ר׳ שלמה אבן גבירול (ע״ע), אולם אין בה שום ייחוד יהודי. "מקור 
חיים" שלו נשמר בתרגום לאטיני והשפיע, מתוך העלם שם מחברו, 
בחוגי הכנסיה בלבד. רק חיבור נאו־אפלטוני אחד זכה לקלאסיות 
מצד תכנו היהודי ומצד השפעתו: "חובות הלבבות" לר׳ בחיי בן 
יוסף אבן־פקודה (ע״ע; סוף המאה ה 11 ) מסרגוסה. רס״ג משמש לו 
נקודת־מוצא, אלא שהוא מקנה לדעותיו הקשר חדש. סימן לתמורה 
היא היעלמות הדחף הפולמוסי, שאת מקומו תופסת המתיחות 
הפנימית בין הדת המוסדית ותביעותיה לבין דרישות הרגש הדתי: 
"חובות הלבבות" כנגד "חובות האיברים". הדת החיצונית, הממוסדת, 
תועלתה כאמצעי בלבד, להדרכת ההמונים שבתחתית סולם השלמות. 
התכלית היא התגברות רגשי הפליאה, היראה והאהבה, ע״י הסתכלות 


בבריאה ובאדם, וגוברת השאיפה לפרוש מן ההוויה הגופנית, שהיא 
שורש החטא, ולהתרומם לחיי רוח טהורים, שהם חיים לפני האל. 
התפיסה הנאו-אפלמונית היא לגביו יסוד אינטגרטיווי ומרחיב של 
החוויה הדתית, ולא אמצעי לוויכוח חיצוני. 

ספרו הקלאסי של ר׳ יהודה הלוי (ע״ע; נם׳ 1141 ), "הכוזרי", 

הוא בעת ובעונה אחת פרי השפעתה החזקה של התגבשות המגמות 
הפילוסופיות הנ״ל וגם פרי ההסתייגות התקיפה ממנה. בזמנו נמשך 
הפולמוס הקראי, והפולמוס הבין־דתי הוחרף מחמת מסעי־הצלב. 
ריה״ל ראה סכנה בהתפשטות הפ׳ האריסטוטלית, המתיימרת להעמיד 
אלטרנטיווה שלמה לתורה ולערער את המשמעות המקורית של 
כתבי־הקודש, והוא בא להגן על היהדות המקורית- כתפיסתו, ע״י 
הצגת בניין חיובי. ואף שאין בניינו שיטה פילוסופית, היזקקותו 
לוויכוח ענייני עם הארימטוטליות מקנה לספרו מקום חשוב בם׳ 
היהודית. 

משנתו מניחה את ראשוניות ועדיפות הנסיון הבלתי־אמצעי. 
משפט זה שאול מתורת־ההכרה של אריסטו, אלא שריה״ל מניח 
למעלה מן הנמיון החושני נסיון מטאפיזי, שאריסטו לא הכיר: 
סגולת הנבואה, שהיא נוכחות, באמצעות החוש הפנימי׳ לפני האל, 
וקבלת דברו במישרין. סגולה זו מיוחדת לעם ישראל, שרק בו 
מתקיימת הנבואה במובנה הראשוני. הפילוסופים מבקשים את האמת 
האלוהית בדרך האחת הפתוחה לפניהם, דרך ההקש, ואילו הנביאים 
משיגים אותה בנסיון של חוויה ישירה; לפיכך משפטם עדיף. ריה״ל 
מודה בהשגי הפ׳ בתחומיה הנכונים: המדעים והלוגיקה, וקובע את 
אי־הרלוונטיות שלה בתחום תורת האלוהות. ההתגלות הפומבית 
במעמד הר סיני מאומתת לדורות ע״י מסורת היסטורית ודאית, וזה 
חסנה של דת ישראל בלפי הנצרות והאסלאם המתיימרות לרשתה. 
דתות אלה הושפעו מהאלילות אותה ביקשו להכניע, אך הכשירו 
בזה את התפשטות דת האמת בקץ־הימין. 

הפרטיקולריות הלאומית של ריה״ל מקבלת באופן זה משמעות 
אוניוורסלית, ופרדוכם זה מעצב גם את משנתו ההיסטוריוסופית. 
עלייתם וירידתם של כל העמים תלויות בגורמים טבעיים ואין בהן 
כל התכוונות אלוהית, אך תולדות ישראל מכוונות ע״י ההשגחה 
לתכלית שלמות האנושות כולה. העניין האלוהי, שנתגלה תחילה 
ביחידים ואח״כ במשפחה אחת ובעם אחד, יתגלה בעתיד בכל העמים, 
ובמובן זה תו״י הן הן תולדות האנושות. 

ריה״ל היה הראשון שהגיב על חדירת הם׳ האריסטוטלית לחוגי 
המשכילים היהודים בספרד, והתנגדותו היא עדות להסכמתם. לא 
ארכו הימים עד שהללו החלו מחפשים את הסינתזה בין הם׳ לתורה, 
אלא שעתה שוב לא הסתפקו בזהוי תמים, ונדרש שהדת תמצא את 
מקומה בתוך מסגרת הפ/ ראשון להם היה אברהם אבן־דאוד (ע״ע) 
בספרו "האמונה הרמה", אך עד מהרה נשכח מפני מפעלו של הרמי 
ב״ם (ע״ע משה בן מימון, עמ׳ 548 — 558 ), החשוב והמשפיע ביותר 
בפה״י ביה״ב. 

הרמב״ם דחה בתוקף את דרך הכלאם לפנות למחקר העיוני ע״פ 
כתבי הקודש, דבר המביא דווקא לסילוף האמת הרמוזה בהם. האמת 
לא תושג אלא במחקר עצמאי מהמושכלות הראשונים והנסיונות אל 
המדעים, מהם אל הפיסיקה וממנה אל המטפיסיקה. רק כך אפשר 
לחזור ולפרש על־פיה את המקרא. את ספרו "מורה נבוכים" כתב 
בשביל היחידים שהעמיקו הן בתורה והן בפילוסופיה, ולכלל לומדי 
תורה בישראל — שלהם נתכוונו כל קודמיו — חיבר את פיתשו 
למשנה על מבואותיו העיוניים, ואת ספר "משנה תורה" עם "ספר 
המדע" בראשו. שבו הציע סיכום דוגמטי בלבד. כך נעשה רירמב״ם 
לקלאסיקה של "תורת העיקרים" בישראל (ע״ע עקרי אמונה), 
ולמייסד מגמה פילוסופית אזוטרית, המניחה מתיחות קיצונית בין■ 
הבנת האמת אצל חמה המאמינים וחכמי התורה לבין הבנתה 
אצל הפילוסופים. אף שלא הסתיר את מקורותיו היווניים והערביים, 



683 


פילוסופיה יהודית 


684 


ראה הרמב״ם בס׳ מסורת יהודיית מקודשת, שנרמזה בכתובים 
ובמדרשים, ונמסרה בהרחבה, בע״פ, מרב לתלמידיו הראמים. עדות 
לכך הם דברי חדל על מעשה בראשית (= הפיסיקה) ומעשה מרכבה 
(ע״ע; = המטפיסיקה), שאסור לגלות סודותיהם אלא לראדים. 
הצפנה זו גרמה, לדעתו. במשך הגלות לשכחה ואבדת׳ בעוד חכמי 
יית קבלו — כמידתם — מנביאי ישראל. זוהי ההצדקה לשימוש 
במקורות החיצוניים, אך תוך ביקורת, שכן השפעת התרבות האלילית 
ניכרת בהם, 

הרמב״ם מזהה את אידאל השכל של הם׳ עם האידאל התורני של 
עבודת־האל בדמות הנביא. הנביא כופף את כל מעשיו לתכליתו 
האחת — השגת האל, ואף ידיעת המציאות איננה לגביו כי אם 
אמצעי לכך! וזוהי שלמות הידיעה, שעה שהשכל נשלם בפועל 
ובאחדור. גמורה כמעט כמו השכל הנפרד. הנביא, הרואה בטבע את 
פעולת האל, מחקה אותו בהנהגת קהלו, וע״כ הוא גם מנהיג אידאלי 
המוליך את עמו אל ההצלחה הגופנית והנפשית כאחת. לתורה 
הנבואית חוקים צודקים, המבטיחים סדר ובטחון — מטרת כל חוקה 
מדינית — באופן יעיל הרבה יותר. התורה — להבדיל מכל חוקה 
אחרת — מקדמת גם את השלמות המוסרית, מכוונת את הלב 
לאלוהי־אמת ומרחיקה את הכזב שבאלילות. ולבסוף: היא מורה 
את האמת בלשון דימויית מובנת להמונים — אף שגס חובתם לדעת 
שאין הדימוי כפשוטו. 

יש כאן דמיון לתמונת המדינה האידאלית של אפלטון, אולם 
הדמב״ם מעניק לנביא סגולות שאין לפילוסוף. יתר־על־כן: האל 
הנגלה לנביאים הוא הוא האל המצה, שרצונו מתגלה גם בבריאה, 
בנם ובהשגחה. בכך מקיים הרמב״ם את האמונות המיוחדות לתורה, 
אף שאינו מוכן לערער לא את הפיסיקה ולא את המטפיסיקה של 
אריסטו. צומת הדיון הוא עניין חידוש העולם וקדמות החומר. 
אריסטו גרס שהחומר הוא "התחלה" עצמאית בצד האל, וע״כ 
העולם קדמת. הרמב״ם טוען כי הפיסיקה של אריסטו אינה מוכיחה 
את קדמות העולם ולא אח חידושו, וע״כ אינה מתערערת בטענה 
שהחומר אינו ״התחלה״, אלא נברא — כטענת התורה. כשהאל 
חושב את עצמו הוא מאציל את הצורות המושכלות בו, וע״כ יש 
לתאר אח הטבע, מצד צורותיו, כהשתקפות השכל האלוהי. הטבע 
הוא תבוני — כתפיסת הפיסיקה האריסטוסלית — וחוקיו נמשכים 
בהכרח מהמהות הבלתי־משתנה של האל. כנגד זאת, החומר הוא 
"מחוץ למחשבה", ובריאתו היא פעולת רצת. כך ניצלו מושגי 
האלוהות והטבע האריסטוסליים וגם נתקיימו מושגי הרצון והבריאה 
של הנבואה. שכל אנושי לא יתפוס את דרך בריאת יש־מאין וכיצד 
מתלכדים בידיעת האל כל השינויים בעולמנו, אבל אין בכך לערער 
את האמונה בבריאה׳ בנם, בציווי ובהשגחה. כפילוסופים עלינו 
להסתפק בידיעה כי רק הנביא יוכל לתפוס זאת. בה במידה שהרנד 
ב״ם הרחיב באמצעות הם׳ את תחום האמונה היהודית, כן עיצב 
ע״פ תורת המוסר והמונותאיזם הקנאי של המקרא את השקפותיו 
כפילוסוף. זוהי החדירה העמוקה, הנועזת והמסוכנת ביותר, שחדרה 
הם׳ לתחום הדת היהודית ולהיפך, ומאז עד שלהי יה״ב היתה היא 
עצמה לציר ההגות היהודית. 

"מורה נבוכים" תורגם לעברית ע״י שמואל אבן תבון (ע״ע). 
בתקופה זו נמצאה כבר ספרות מדעית־פילוסופית מקיפה בעברית, 
וזו יצרה רקע להתלהבות לה זכה הרמב״ם בספרד ובפרובאנס. עם 
זה חוללו דבריו פולמוס סוער במשך יותר ממאה שנים. תלמידי 
הרמב״ם, שהיו קיצונים ממנו בדבקותם באריסטו, נאשמו בכפירה- 
בחשאי בחידוש העולם, בנסים ובמעמד הר סיני, ובזלזול בהלכה. 
בקרב מבקרי הרמב״ם עודד הפולמוס הזה את התפשטות הקבלה, 
שהעמידה את ההתגלות למעלה מן השכל, ובקרב תלמידי הרמב״ם 
גרמו הצורך להתגונן והתעניינותס בבעיות הכלליות של הם׳ לצמ¬ 
צום היצירה העצמאית לתחום הפרשנות — להפיץ רעיונותיהם 


בלשון קלה, לסלק קשיים ולבקר כמה מהשקפות המורה שנראו להם 
מוטעות עם המעבר מן האריסטוטליות מאסכולת אל פאראבי (ע״ע 
פאראבי, אל) ואבן־סינא (ע״ע) אל האריסמוטליות הרדיקלית מ¬ 
אסכולת אבן־רשד (ע״ע). 

החריגה מן הדפוסים שטבע הרמב״ם נמשכה לאטה ו 4 גורמים 
עודדוה: א) השינויים ברקע הפרשנות האריסטוטלית. ב) החרפת 
הוויכוח עם הנצרות, וחדירת השפעת הפ׳ הנוצרית. ג) השפעת 
הקבלה הנאו-אפלטונית. ד) המודעות לסכנה הצפונה במתיחות שבין 
נגלה לנסתר בתורת הרמב״ם. זו בולטת היטב בביקרחו של האריסטר 
טליקן הקיצוני ד יצחק אלבלג (ע״ע), שלדעתו יש להימנע מכל 
נסיון להרמוניזציה בין הם׳ לתורה. הפונקציה שלהן שונה, כל אחת 
נאותה בתחומה וזיהוין מסלף את התורה ומאנם אח המדע. בבי¬ 
קורת הפוכה יצא אריסטוטליקן רדיקלי אחר, ר׳ לד בן גרשון 
(ע״ע), שלדעתו דווקא השקפה אריסטוטלית עקבית מזו של הרמב״ם 
ואף מזו של אריסטו, תגלה את ההתאמה המלאה, וברוח זו כתב 
את ספרו "מלחמות ה׳". 

שתי הביקורות הללו שוות בנאמנותן לאריסטוסליות הרדיקלית 
מאסכולת אבן־רשד. אך הנסיון העיוני החשוב ביותר להציע בניין 
תאולוגי חדש נעשה ע״י ר׳ חסדאי קרשקש, בספרו "אור ה׳". הוא 
בדק את כ״ו ההקדמות בהן סיכם הרמב״ם את הפיסיקה של אריסטו, 
והוכיח בחריפות את בטלות רובן. לדעתו של קדשקש (ע״ע), ייתכן 
מרחב אין־סופי ועצם אידסופי, הזמן אינו מקרה והתנועה אינה 
תלדה במקומם הטבעי של היסודות, ועוד. בביקורת זו הקדים כמה 
מחלוצי הפיסיקה החדשה, אבל לא היה לו עניין בפיסיקה לשמה, 
אלא כדי לערער את סמכות אריסטו ולהוכיח שהנחת הקשר ההכרחי 
בינו לבין הכרה אמתית של האל מוטעית לחלוטין, לדעתו אפשר 
להוכיח את מציאות האל בשכל, אבל בלא קשר לכל פיסיקה שהיא. 
את אחדות האל וטובו אין להוכיח בשכל, והיא עניין הנבואה. 
מכאן ואילך קיבל קרשקש את מושג האלוהות הנאו־אפלסוני של 
הקבלה. האל הוא שפע חסד לאין־סוף, הוא מקיים את העולם ברצונו 
מן האין, מנצח עד נצח, והוא שמח בהטבה. עבודת-אלוהים אינה 
השגתו במחשבה, אלא ביטד רגש האהבה אליו. עם זאת דחה את 
תורת האצילות הקבלית ואת העבודה ע״פ כוונות לספירות, בתורת 
ההכרה נשאר נאמן לאריססו. בקבלה ראה גם סכנה בשל קרבתה 
(בדורו) לדוגמטיקה נוצרית, ואילו בתורת־ההכרה האריסטוטלית מצא 
נשק יעיל נגד הנצרות. ע״י סינתזה חדשה בין הגאראפלטוניות 
והאריסטוטליות שאף לעמדה של חסידות תמימה, ולשיבה לעבודת 
ה׳ במובנה המסרתי אצל רס״ג וריה״ל. הוא רצה להציע בסים 
דוגמטי חדש, ע״פ אמת המידה של התורה עצמה: א) אמונות 
שהכפירה בהן מפילה את התורה (ידיעת האל, השגחתו ובד׳) 1 
ב) אמונות שהכפירה בהן אינה מפילה אח התורה כולה (חידוש 
העולם); ג) אמונות שיש להן מקור בתורה, אבל אין היא מחייבת 
לקבלן (נצחיות העולם). בכך התאפשר דכוח דחי, אבל רק כזה 
שאינו מערער את הנחות-היטוד של התורה. 

ביקרתו המהפכנית של קרשקש על אריסטו לא זכתה להשפעה, 

וגם התאולוגיה שלו לא נקלטה. השפיעה רק תורת העיקרים שלו 
שנתנה פתרון נוח ביותר בוויכוח הפנימי והחיצוני כאחד. הנסיון 
החשוב בכיוון זה נעשה ע״י תלמידו ר׳ יוסף אלבו(ע״ע), שכתב את 
ספרו "עיקרים" כסיכום לודכוח טורטוסה (ע״ע). חידושו העיקרי 
הוא מתודי: יש לבסס את מדע־הדת, ככל מדע אחר, על 3 התחלות 
״אכסיומטיות״: מציאות האל, תורה מן השמים ושכר ועונש. מקור 
האכסיומות הללו הוא הנסיון ההיסטורי, ועל יסודן יש לפתח את 
מדע-הדת באורח דדוקסיווי חמור. מן ה״עיקרים" נוציא "שרשים", 
ומהם ״ענפים״, וכך נמצא קנה מידה מדעי להבחין בדת כוזבת — 
אם שרשיה סותרים את עיקריה, או שהנסיון הנבואי המניח אותה 
אינו מהימן דיו. זוהי הדרך לבטל את הנצרות — שנסיונה הנבואי 



685 


פילוסופיה יהודית 


686 


אינו מבוסם — בלי לחשוף את עיקרי היהדות לביקורת רציונלית 
בלתי-מסויגת. ע״פ הנחות אלה ניסה אלבו להציע עמדה מפשרת 
בין הזרמים השונים שבמחשבה היהודית בזמנו, שתאפשר מחלוקת 
מוגבלת שלא תערער מסגרת מסוימת של יהדות נורמטיודת. בזאת 
הלך בעקבות רבו, אלא שזכה במתינותו הפשרנית להשפעה גדולה 
בהרבה ממנו. 

שתי סוגיות עיקריות העסיקו אפוא ביה״ב את ריפ׳ היהודית: 

א) היחס בין המחקר השכלי לגילוי הנבואי הסמכותי, וההתאמה 
העניינית בין אמת המקרא לאמת ע״פ הם/ שאלה זו נבעה מהצורך 
לאחד את היסוד הדתי׳ שעליו הושתתה החברה והמדינה׳ עם 
ההשכלה מורשת יוון. ב) היחס בין היהדות לנצרות ולאסלאם ולגורל 
ההיסטורי המיוחד של עם ישראל. שאלה זו נבעה מן הפולמוס הבין* 
דתי שהחריף והלך. הצורך לנקוט עמדה מנומקת כלפי הם׳ השלטת, 
כפה על היהודים את השפעתה, גם כשקבעו כלפיה עמדה שלילית. 
תהליך זה הביא לידי חדירת הכלאם, הנאו־אפלטוניות והאריסטו־ 
טליות לתחום המחשבה היהודית הדתית, כיסוד מרחיב ואינטגרטיווי 
וכגורם של מתיחות רוחנית גבוהה. המתיחות עוררה סכנות גדולות, 
שגברו בלחץ של התפוררות חברתית מבפנים והוויכוח הדתי מבחוץ. 
ואם כי שוב לא ניתן היה להתחמק מהעימות עם הפ׳, היא חזרה 
ונדחקה, ע״י הכל, אל מחוץ לתחום העצמאי של הדת, והמעגל נסגר 
בשיבה לנקודת־המוצא הדוגמטית. מכאן ועד ראשית הזמן החדש 
שלטה הקבלה (ע״ע) על המחשבה הדתית בישראל. 

ראשית ד,פ׳ היהודית בעת החדשה נעוצה במצבה בשלהי 
יה״ב. מעידים על כך שני הוגי־הדעות, השונים זה מזה בתכלית, 
שעמדו על סיפה: ב. שפינוזה (ע״ע; 1632 — 1677 ), וב 100 שנה 
אחריו מ. מנדלסזון (ע״ע). שניהם חניכי המסורת היהודית של יה״ב 
ושניהם קלטו השפעה חיצונית שהכריעה את כיוון התפתחותם הרו¬ 
חנית. את מפעלם העצמאי הקימו מעבר לחוג הבעיות של היהדות. 
ע״כ אין לדון ב״אתיקה" של שפינחה כפרק בפ׳ היהודית, אף 
שניכרת בה השפעה חזקה של הרמב״ס ופרשניו ושל ר׳ ח. קרשקש, 
ובחיבורי מנדלסזון על האסתטיקה והתאולוגיה — אף שהושפע 
מ״האמונות והדעות", "הכוזרי" ו״מורה נבוכים" לפני שידע על 
ליבניץ, וולף, באומגרטן ולסינג (ע׳ ערכיהם). הפ׳ היא להם מחוץ 
לייחודה של המסורת היהודית, ומבחינת מפעלם הפילוסופי יהדותם 
היא עניין מקרי בלבד. אמנם שניהם נאלצו לתת דידוחשבון על 
יחסם ליהדות, שפינוזה ב״מסכת התאולוגית־מדינית" ומנדלסזון ב־ 
״ירושלים״, אך בנקודה זו נפסקת ההשוואה ביניהם: שפינוזה ביקר 
בחריפות את התאוקרטיה היהודית ומצא ניגוד קיצוני בין הדמיון 
הנבואי וההיגד השכלי של הפ ׳ , ואילו מנדלסזון לא ראה ניגוד בין 
השקפותיו כפילוסוף לאמונתו כבעל־דת. לדעתו אין ביהדות, בניגוד 
לנצרות, מצוות של אמונה, ואמת התורה זהה עם עיקרי דת־השכל, 
המושגים לכל אדם בלתי־מושחת. מכונה של התגלות נבואית מצווה 
התורה רק על מעשים מוסריים ופולחניים, שנועדו לקדם אל השל¬ 
מות המוסרית. הנצרות תובעת אמונה עיוורת, ומשתמשת בכפיה 
החילונית של המדינה נגד מתנגדיה, אך בישראל כפו על מעשים 
בלבד, וגם זאת רק בתקופה שבה נזדהתה הדת עם המדינה תחת 
שלטון האל עצמו; משקמה מלכות בישראל נותר למצווה הדתית 
תוקף מוסרי בלבד. מנדלסזון מזדהה עם היהדות, אבל מעמיד את 
אמונת השכל כדת אוניוורסלית בעוד שהיהדות אינה אלא דת 
היסטורית. ע״כ לא מקרה הוא שמנדלסזון נדחף לכתיבת "ירושלים" 
ע״פ דרישה חיצונית, נוצרית, ולא מתוך דרישה יהודית-פנימית, 
שכן הוצרך להסביר מדוע החזיק ביהדותו למרות שביקש להיות 
אזרח בתרבות האירופית. אף לא מקרה הוא שהוצרך להתגונן, תדיר, 
מפני צל שפינוזה. עובדות אלה מאפיינות את הפה״י החדשה. 

הראשון בתקופה זו, שמשנתו היא בגדר פ״י ממש, הוא נ. קרוכמל 
(ע״ע ! [רנ״ק]; נפ׳ 1840 , גאליציה). שם חיבות, "מורה נבוכי הזמן", 


מעיד על קשר ליה״ב, אבל הדגש הוא במלה "זמן", כציון לאקטו¬ 
אליות של החיבור. מבוכת הזמן היא פת ההסתכלות הביקרתית 
בהיסטותה וגילוי מימד ההתפתחות כנושא לעיון פילוסופי. ת״ק 
תופס את הדת כשלב הכרחי בתהליך החשיבה הפילוסופית, שהוא 
תהליך היסמות. ברור לרנ״ק, כי כשם שאין הרמב״ם מפרש את 
מחשבות הנביאים וחז״ל, כך אין הוא עצמו מפרש את מחשבות 
הרמב״ם; אלא שכל אלה מציינים שלבים שונים בדרך אל האמת 
שהוא מחזיק בה; באופן זה אפשר להתקשר במסורת בלי לחטוא 
למסקנות הביקורת ההיסטותת. רנ״ק ביקש להכיר את ייחוד היהדות 
ולהזדהות עמה באורח היסטות, ובחיבורו הניח יסוד לחכמת ישראל 
(ע״ע) ולפה״י החדשה. נקודת־הכובד במשנתו היא ההיסטוריוסופיה. 
3 שלבים היסטוריים עוברת כל תרבות לאומית: צמיחה וגידול 
(גיבוש הכלים המוסדיים והחוקתיים); עוז ומפעל (פריחת התרבות 
והאמנות); היתוך וכליון (התפוררות חברותית ומדינית). כל אומה 
עוברת מהעולם לאתר שהוציאה את רוחניותה אל הפועל והנחילה 
אותה כמורשת תרבותית לאנושות כולה; אך לא כן עם ישראל, 
שהוא מכוון אל הרוחני המוחלט, וע״כ מתחדשות תולדותיו בתום 
כל מחזור. עם ישראל הופיע בשלב הסופי של תרבויות מצרים ובבל 
וקיבל את מורשתן. לא״י בא עם תום תרבות כנען, ומאשר יותו— 
תרבויות פרס, יוון, רומי וערב. נמצא שעם ישראל קיבל את מורשת 
כולן, וצרפה לאחדות כוללת, שהיא סגולתו המהותית. במקביל 
מתרופפים ממחזור למחזור המבנים המדיניים, שעם מתפזר והולך 
בעמים, אך מתחזקים הסייגים ההלכתיים השומרים עליו מטמיעה. 
זהו תהליך דיאלקטי של היבדלות לשם אוניוורסליות, ורנ״ק 
מדגיש את המחיר שהיהדות שילמה בעד בדלותה. אולם, את 
התגלמותה של היהדות ואת התפתחותה הוא מחפש במסרתה ההיס¬ 
טורית על כל שלביה, ותשומת-לבו נתונה פחות ליחסיה החיצוניים 
עם סביבתה. 

מבחינה זו שונה הפה״י שאחרי רנ״ק, שיצרה מתוך מגע קרוב יותר 
עם ההשכלה האירופית. זיקתה לפ ׳ של יה״ב קלושה יותר, ומשגשת 
יותר שאלת היבדלותה של היהדות מהאלילות — שהותירה משקע 
חשוב בתרבות האירופית — ומהנצרות, שהטביעה רישום גם לאחר 
אבדן השפעתה הפוליטית. שאלה זו התמירה משום שהם , האידאליס־ 
טית ראתה עצמה כממשיכת המסורת הקלאסית והיתה, עפ״ר, 
בגדר אינטרפרטציה שכלתנית של הנצרות; ביה״ב נטו היהודים 
לבטל, באמצעות הם׳, את יתר הדתות הכוזבות. אך בעת החדשה 
נדרשו להשות באמת המגולמת בהן תוך קיום ייחש היהדות ועדי- 
פותה עליהן. 

תפקיד זה הטיל על עצמו, למשל, שלמה פורמשטכר ( 1808 — 
1889 , גרמניה) בספרו "דת הדש". ברוח שלינג הגדיר את הדת 
כאופן של הכרת האידאל השוכן ברש האנושית, שבה הגיעו החיים 
לידי תשעת עצמם• בהמשך הבחין בין האידאל האסתטי של הרש 
המכירה עצמה כחלק מן הטבע, לבין האידאל המוסרי של הרוח 
המכירה עצמה כשליטה בטבע. הראשון מזדהה עם האלילות, שאחר 
עם המונותאיזם היהשי. כך אין היהדות מבטלת את האלילות, 
אלא שואפת לכלול אותה ע״י עילויה. זהו עניין לתהליך היסטורי 
כפול: מצד אחד מתקדמת הדת המונותאיססית לקראת הכרת עצמה, 
ומצד שני היא מרחיבה את הקף השפעתה. בהדרגה תיטהרנה 
הנצרות שאסלאם מסיגיהן, ואז תהיה הדת המונותאיסטית הצרופה 
לדת אוניוודסלית. קו דומה מאפיין את ש. הירש (ע״ע), הנאמן 
להשקפה המקראית שכל אדם עומד לפני ברירה ממשית: לשעבד 
את הרוח לטבע עד כדי אבדן העקרון המוסרי — כדרך האלילות — 
או לכפוף את החושניות לפעולה החפשית של הרוח המוסרי — 
כרוח היהדות. האלילות היא חטא החייב להתבטל, ואילו היהדות 
אינה טעונה שום התפתחות היסטוריית ותפקידה רק להרחיב את 
השפעתה ע״י דתיקת האלילות. פאולוס ניתק את הנצרות מגזעה 



687 


פילוסופיה ייחודית 


688 


היהודי וסילף את תכליתה, ורק כאשר תזדכך מן הפאוליאגיות תחזור 
הנצרות לתכונתה היהודית המקורית. 

פורמשטכר והירש נתנו ביטוי פילוסופי למגמה הרפורמית (ע״ע 
רפורמה). כנגדם נתן ש. ר. הירש (ע״ע) בימוי לתגובה האורתודוכ¬ 
סית, וגם הוא ברוח הפ׳ הגרמנית בת־זמנו. אין הוא שולל את מגמת 
האינטגרציה בסביבה ואף אינו מכחיש את האוניוורסליות של דת 
ישראל: תביעתו היא לבחון את ערכי התרבות האירופית ע״פ 
מקורות היהדות, ולא להיפך. אף הוא מודה בהתפתחות ההיסטורית 
של היהדות, אלא שלדעתו תכליתה הנצחית היא התורה, שתמיד 
יש להעמיק בהבנתה, אבל לעולם אין לפקפק באמיתותה. 

הקו המאפיין עד כה היא השאיפה לאשר את ערכיה הייחודיים 
של היהדות מול המגמה האוניוורסלית של התרבות האירופית ההו¬ 
מניסטית. ובאמצעותה. אולם במפנה המאה ה 20 מתגבש כיוון הפכי: 
הוגד,־הדעות היהודי, שהתחנך מלכתחילה על ברכי ההומניזם האירו¬ 
פי, מבקש לתת משמעות לייחודו בהתקשרות מחדש למסורת. ה. כהן 
(ע״ע) פיתח את מושג־האל שלו בחינת אידאל חוץ־עולמי המחבר 
את מלכות־הטבע עם מלכות־המוסר, וערב לאפשרות ההגשמה של 
הציווי המוסרי בחיים החברתיים, שהוא התפקיד הנצחי המוטל על 
האדם. בדיעבד זיהה כהן תורה זו עם המונותאיזם המוסרי של 
היהדות, והנגיד אותה לתפיסת הנצרות. אלוהי הנביאים הוא אותו אל 
טרנסצנדנטי, ואמונתם המשיחית היא התקווה שלאורה מתקדם האדם 
בדרך התמידית להגשמת הציווי המוסרי, אלא שהשקפת־עולמם היתד! 
ראשונית, דימויית ובלתי־רפלקטיווית ז רק ביה״ב היא זכתה לעילוי 
תבוני, במיוחד במשנת הרמב״ם, שה. כהן פירש אותו בדרך קרובה 
למשנתו שלו. זהו הניסוח הפילוסופי השלם יותר של זמנו לאמונת 
הנביאים, וכהן שאף לתקן את הדת העממית, מלאת החיים, כדי 
לקרבה אל האידאל הזה של עצמה. בתקופה השניה ליצירתו, לאחר 
מלה״ע 1 , התעורר לבחינה האישית בעניינים שבין אדם לחבירו 
ולמקום. לא די בצדק המבטא יחם מופשט אל הזולת; נדרש יחם 
ממשי אל היחיד בתור שכזה, הוא יחם החמלה והאהבה. אולם גם 
הפעם קודמת הגזירה השיטתית למציאת התכנים הללו במסורת 
היהודית. כהשלמה לאל הקנא, אלוהי הצדק המופשט של הנבואה, 
וכנגד הנצרות המטילה על האל את תפקיד הכיפורים על חטאי־ 
האדם, מזדהה כהן עם מושג האל הרחום שבס׳ תחלים, שהאדם 
מיטהר לפניו והוא גואלו באהבתו. 

המפנה במשנת כהן משמש נקודת־מוצא לפ. רוזנצויג (ע״ע). 
לדעתו אי-אפשר להגיע בדרכי הם׳ הקלאסית אל האמונה באל אישי, 
הפונה אל היחיד ומושיעו מאימת המוות, וע״כ הניח את היסודות לפ׳ 
האכסיסטנציאלית. הוא מתחיל בנסיון האישי הבלתי־אמצעי, ומחייב 
ממנו 3 ישים נתונים, אך נפרדים: האל, העולם והאדם. נסיונה של 
הם׳ הקלאסית לגזור מכל אחד את זולתם הוא נסיון כושל של 
הפשטה. רק ההתגלות, שהיחיד זוכה לה בחסד אלוהיו ברגע מסוים 
בחייו, גואלת את האדם מבדידותו; בהתגלות נודעת לאדם אהבת 
האל אליו׳ והוא מצטווה לגמול לו אהבה. הוא תופס את העולם 
כבריאתו הנצחית של האל ואת קיומו בעולם כשליחות גואלת. 
בהמשך ספרו "כוכב הגאולה" מתוארות היהדות והנצרות כשתי 
התגלמויות שונות, אך שוות־ערך, של אמת ההתגלות: היהדות — 
כהתגלות נצחית שמעבר לזמן, והנצרות — כהתגלות תמידית בתחום 
הזמן. זיקת השייכות אל כל אחת משתיהן קשורה בנסיון הבלתי־ 
אמצעי של היחיד׳ המעוגן בהוויית־היחד של בני־אמונתו, ומכוחה 
שב רוזנצווייג בהדרגה לראות עצמו מצווה לפני אלוהיו במצוות 
התורה. 

אחת מתוצאות השאיפה לייחוד שמתוך אינטגרציה בתרבות האי¬ 
רופית היא ההבחנה — שאין דוגמתה בהגות של יה״ב, ואף לא 
אצל רנ״ק ומנדלסזון — בין דתיות ללאומיות ביהדות. במאה ה 9 ! 
היא כבר מקובלת הן ברפורמה והן באורתודוכסיה, שלפיהן היהדות 


מתייחדת מסביבתה כדת בלבד. לעומת זאת התפתחה, בעיקר במזרח- 
אירופה, ההשקפה שהיהדות היא בראש וראשונה זיקת-שייכות 
לאומית, ואף ייחודה הדתי מסתבר על־ידה. זרם זה לא העמיד 
שיטות פילוסופיות מגובשות. הוגי־דעות כמו מ. הם, פ. סמולנסקין, 
אחד־העם, מ. ל. לילינבלום, מ. י. ברדיצ׳בסקי, ד. ב. בורוכוב, י. קוים־ 
מן, י. קלצקין (ע׳ ערכיהם) ורבים אחרים, שחרמו תרומה נכבדה 
למחשבה היהודית בעת החדשה, הושפעו אמנם מן הזרמים השונים 
בם׳ היהודית והאירופית, אבל משנותיהם אינן בגדר פ׳ כמשמעה 
המדויק. רק בתקופה מאוחרת יחסית וכתופעות־גבול, שבהן בעשה 
מאמץ מכוון להתגבר על הפיצול הטרגי שבין זיקה לאומית לזיקה 
דתית, הופיעו במחשבה הלאומית היהודית משנות שחרגו הרחק מן 
המסגרת הצרה של האידאולוגיה הפוליטית. דוגמה בולטת ביותר 
היא משנת א. ד. גורדון (ע״ע) שנתגבשה מתוך הפגישה עם א״י, 
נופה ואדמתה, והמציאות החברתית שעוצבה בה. גורדון נבסף לג¬ 
אולה, ופתרונו הוא הפעילות היוצרת, שבאמצעותה נמצא היחיד 
מעוגן בתוך מכלול אורגני, ההולך מן המשפחה אל האומה וממנה 
לאנושות וליקום האין־סופי. שפעת היצירה עצמה נמשבת מרבדים 
עליונים אלה, שאינם בהכרה אלא בחוויה בלבד. הלאום נתפס 
ככוללות אורגנית של יחידים, השואבים ממקור זה שלמעלה מן 
ההכרה, ומבטאים בפעילותם את הגניוס המיוחד להם, המשתלב 
בהרמוניה ביתר התרבויות. השיבה לא״י היא צורך חייו של הי¬ 
הודי, לתת ביטוי מלא לכוחות-היצירה שבו שנתקפחו בגלות, ורק 
בא״י יתגלה הגניוס היהודי הלאומי. במסגרת כזאת אין גורדון נדרש 
להגדיר מלכתחילה את מהות היהדות, שהיא לגביו הוויה המגלמת 
את עצמה בתהליך־היצירה המתחדש וניתנת לאפיון רק בדיעבד. 
בתפיסתו ניכרת השפעה חזקה של ההגות היהודית המסרתית, במ¬ 
יוחד הקבלה המאוחרת, וגילום מעמיק של החוויה היהודית בדורות 
האחרונים. 

משנת מ. בובר (ע״ע; כרך המילואים) קלטה הדים חזקים 
ממשנותיהם הלאומיות של הם וגורדון ומן הם׳ הדתית של כהן 
ורוזנצווייג. כפילוסוף אכסיסטנציאליסטי ואיש־מדע, גישתו ליהדות 
היא מחקרית מזה ותיאורית־מאפיינת מזה. תחילה נטה להבחינה 
בחריפות מן ההלניות — המיוצגת ע״י הפילוסוף — ע״פ התכונה 
ה״מוטורית״־פעלתנית של הנביא המקראי. יהדות במובן זה אינה 
השקפת-עולם כי אם אופן של הודה המבטאת עצמה במעשים, 
שתכליתם — ההתגברות על השניות הטרגית שבין הטבע והרוח. 
הנביא חותר להשלטת הציווי המוסרי בכל תחומי־החיים — תפקיד 
נצחי שלעולם אינו מתגשם סופית. אולם היהדות אינה דפוס תרבותי 
בלבד, כי אם תכונה פסיכו־פיסית ששרשיה ביולוגיים, והשייכות 
אליה היא גם הייון הכרתי שמתוך בחירה וגם עובדת מולדת. בובר 
העמיד על אפיה הדינמי של היהדות בגילדיה האותנטיים: הנבואה 
והחסידות, והתריע על הסכנה הגדולה, לדעתו, שהמעשה המאחד, 
בו עומד האדם מול העולם, הזולת והאל המתמצע ביניהם, בדו־שיח 
חי של "אני" ו״אתה", יתאבן ב״שולחן ערוך". מעשיות אמיתית 
מחייבת קשב לצו המכוון לכל שעה בהיסטוריה, שכן כל "עכשיו" 
הוא מועד ההגשמה. מסתבר אפוא כי בציונות חיפש בובר התחדשות 
אידאית וחברתית, שהמסגרת המדינית היא רק בסים לה ולא עיקרה. 
בבחינה זו — אותה התחדשות של ההוויה היהודית במעשה המכוון 
לשעתו — היה בובר קרוב מאוד להשקפות א. ד. גורדון. במשנת 
בובר נפגשה ד,פ׳ היהודית החדשה עם ההגות הלאומית בנסיון לחדש 
את הקשר הבלתי־נפרד שבין דתיות ללאומיות בישראל. 

מפגש כיוצא בזה נמצא במשנת הרב א.י. הכהן קוק (ע״ע), אך 
מכיוון שונה בתכלית. נקודת מוצאו היתה מסורת המחשבה היהודית 
של יה״ב, אך הוא התמודד עם המציאות המודרנית בהתגלמותה 
במחשבה הלאומית־חילונית. הוא הגה מתוך היהדות בלבד, שנתפסה 
לו כמכלול האמת הנצחית שאין זולתה. לדעתו נבדל עם ישראל 



689 


פילוסופיה יהודית — פילטום, פונטיוס 


690 


במהות מכל העמים, וניצב במדרגה גבוהה מהם בסולם הנמצאים. 
ייחוד היהדות בזיקתה הקרובה לספירה האלוהית, שכל הקרוב 
יותר לאלוהי — מקיף יותר בספירת המציאות שלמטה ממנה. משמע: 
ביהדות יש מכלול השלמויות האנושיות. מכאן מתבקשת הערכה 
חיובית של כל חזיונות היצירה התרבותית, אך הצד השלילי 
שבתרבות אירופה הוא הנסיון להעמיד חלק לעומת השלם ולהבגידו 
באופן זה. הסוציאליזם, שקבע את השוויון החברתי כתכלית עליונה, 
שרשו המוסרי הוא חיובי, ובתור שכזה הוא כלול בתורת ישראל, 
אבל אין הוא אלא חלק במכלול. והוא הדין בציונות המדינית; 
טעותה בכך שהיא מוציאה את החלק מן המכלול ומחטיאה בזה אף 
את עיקרה החיובי. כשם שקיבל את רעיון הסגולה של ריה״ל 
והמקובלים, קיבל מהם גם את עיקר השקפתם ההיסמוריוסופית. 
ניצוצות הטוב, הפזורים בשבי קליפות הרע של הכפירה, יחזרו 
למקורם לאחר שעם ישראל יחזור ויזדקף במלוא שיעור קומתו הרד 
חנית בארץ־הקודש. החילוניות שחדרה לחיי ישראל יונקת מן הפגם 
שפגמה הגלות בשלמות ההוויה היהודית, ומתוך המרידה — המוצ¬ 
דקת כשלעצמה — בגלותיות, פגעה גם בעיקר האמונה. אבל מצד 
המניע החיובי שבה, הרי דווקא החילוניות דוחפת את עם ישראל 
אל מחוז חפצו. כשתיתקן הפגימה שבגלות תיתקז ההוויה היהודית 
והחילוניות תתבטל, ולא יהא זה אלא שלב בתיקון השלם של חיי 
כל העולמות. 

יש הקבלה ברורה בין השקפה זאת להשקפות גורדון ובובד, 
למתת הבדלי הרקע והתפיסה שביניהם. אף זאת: משנת הראי״ה 
קוק חחרת אל נקודת־המוצא של רנ״ק במסורת יה״ב — מתוך 
הקבלה מאלפת אבל בכיוון הפכי. כלר: לפנינו סגירתו של מעגל 
שלם, עם סיומה של תקופה בתולדות עם ישראל. 

מלה״ע ח החתבה את שני המרכזים הגדולים שבהם נוצרה 
הגות יהודית באירופה. שני המרכזים החדשים, בא״י ובאה״ב, קלטו 
אמנם כבר מסוף המאה הי״ט ואילך כמה מיוצרי ההגות היהודית 
באירופה והשפעת הגות זו נמשכה גם אחרי המלחמה, אולם הרקע 
החברתי והתרבותי השונה חייב התמודדות חדשה, ועל הכל נפל 
צל השואה והגיה אור תקומת מדינת ישראל. מפעליהם הגדולים 
של ה. כהן, פ. תזנצוויג והראי״ה קוק מציינים מבחינה זו סיום של 
תקופה. אבל שיטות כוללות כיוצא בהן לא נכתבו עוד, וזאת גם 
בשל אופי הזרמים החדשים בפ ׳ הכללית וגם בשל אופי השאלות 
שנשאלו עתה יותר בהקשר למאבק הממשי לקיים את העם היהודי 
כחטיבה לאומית בין לאומים אחרים או כקהילה דתית נבדלת בתוך 
חברה חילונית פתוחה. 

ד. נימרק, תולדות הם׳ בישראל, א׳—ב׳, חרפ״א—תרפ״ט! י. קויפמן, 
גולה ונכד, א׳—ב/ תרפ״ט—תרזי״ב; נ. רוטנשסרייך. המחשבה היהו¬ 
דית בעת החדשה, א׳—ב , , תש״ה—תש״י! י. גוטמן, הפי של היהדות, 
תש״י! י. הייגמן, טעמי המצוות בספרות ישראל, א׳—ב/ תשי״ד 2 — 
תשס״ו; מ. שוורץ, שפה, מיתוס. אמנות, תשכ״ז; צ. א. וולפסון. 
פילון, אי—ב/ תש״ל; מ. וינר, הדת היהודית בתקופת האמנציפציה, 
תשל״ד ן ; 1916 %[ €1015 [ 81 < 14€41861 / ס ע 1%5101 ! 4 ,^ $1 ט £3 . 1 

; 1947 , 8£€ €1% ץ 7170 414 £ €715€€ 18 8 1 ז 111€110 ) 0 ז 1711 י 13 >( 3 ^ . 0 

7 <( 141 ?ה 0 %[ 201 €%{) [ 0 15 )}[ 1171 [ 7 €10151% [ 01681 ,(.!>£) . 5 

, 7. 11% (!%€ 14144(6 4 £65: 7116 €!1*1x111111 י ו ¥3151 ג .[ - חגדח׳{ 1 ־ 1 .\ 2 ; 1963 
81101% ?) £11781161 , 7 ^ 5 ^ 11063 . 0 ; 1967 , 71841110115 %[ €1015 [ 1114 > 151817116 

; 1967 , €1115 €18 400 ) 5 * £101 11 ?# €10151% [ /( 0181 <) €11% 00111 ; 11 ז %151111€ ן 44 1 ) 811 
. 1972 ,ץ 4%1 >€. 8 8714 8411101% * 7 י ו 1 ^€ז 51 ת 

א. שב. 

פ י לו 0 טרטוס ( 115 ז 3 ז] 111105 ? ;;)סז־סקזס^גז*), שמה של משפחת 
' סופרים יוונים שמוצאה מהאי למנוס, נזכרים 3 (או 4 ) 

מבני המשפחה שחיו במאות 2 — 3 לסה״נ. הנודע ביניהם, פלאויוס פ׳ 
(. 11 ? 1115 ^ 13 ?, .< 4 ;>ס 01 !>.ג< 4 [בע׳ 170 — 245 ]), למד באתונה והצטרף 
לחוג המלומדים בחצרה של הקיסרית יוליד. (ע״ע, עמ' 373 ) דומנה. 
אחרי מותה התיישב בצור. חיבורו החשוב ביותר הוא /!*ז ! 810 
(״חיי הסופיסטים״), ב 2 ספרים, וע״ע יונית, ספחת, 

עם׳ 558 . 


בהשראת יוליד, דומנה חיבר סיפור ביוגרפי ב 8 ספרים על אפר 
לוניוס (ע״ע) מטיאנה, עס^בגסז!^־ ספעס״ז * 6 ? ^ 6 ז. בחיבור 
זה (\, 33 ) הוצגו היהודים כמתקוממים "לא נגד הרומאים 
בלבד אלא נגד האנושות כולה, שהח הם אימצו אורח־חיים מתבדל, 
אינם משתפים בני־אדם אחרים בשולתנם, בנסכיהם, בתפילותיהם 
ובקרבנותיהם, והם מרוחקים יותר מאתנו מאשר שושן ובקטריה 
וההודים מעבר לחך. הוא ציין שעשרות אלפי יהודים נהרגו בקרבות 
בימי אספסינום, ואילו אחרי כיבוש ירושלים בידי טיטוס ( 1 ז\, 29 ) 
מלאה כל הסביבה גופות. 

. 1969 , 11€ <) £17% 21018811 €%!! 111 1$15 ' 1 !<) $0 ^ 01€€ ,^ €1-500 1 ז\\ 80 . 0 

פיל 1 פוימן — עו״ 04 זל 0 .גו< 4 — ( 252 — 182 לפסה״נ), מנהיג ברת־ 
האכיאים (ע״ע) ביוון. פ׳ נולד במגלופרליס, התחנך בחוגי 
המנהיגות של הברית והצטיין בקרב סלסיה נגד קלאומנם מלך 
ספרטה ( 222 ). הוא היה מפקד שכירים בכרתים ואח״כ שר־פרשים 
של הברית. 8 פעמים היה אסטרטג של הברית — המשרה העליונה 
ביותר. הנהיג תיקונים בצבא, ניצח את הספרטנים, ובמלחמה בין 
מוקדון לרומא ( 200 — 197 ) שמר על ניטרליות אוהדת לרומאים, 
כדי לשחרר את הברית מתלותה במוקדון; הסיעה הפרו־מוקדונית 
הגלתה אותו ( 199 ), אך הוא חזר ושוב היה אסטרטג. פ׳ סיפח לברית 
את ספרטה, מסנה ואלים ( 192/1 ) ואח״כ ביטל את המוסדות המסר- 
תיים של ספרטה המיוחסים לליקורגום. הוא שמר על השגיו ע״י 
תמיכתו ברומא במלחמה באנטיוכום 111 ( 192 — 189 ). בעת מחדד, 
במסנה נשבה והורעל. — הודות לתאור פוליביום (ע״ע) העחצוהו 
הקדמונים כ״אחרון היוונים״ — פטריוט ולוחם ללא חת. ואולם 
ראייתו לא הדחיקה מעבר לתחום המסרתי של הבחת האכיאית, 
והוא גרם להפיכתה לגרורת רומא. 

פלוטרכום, חיי אישים, אנשי יוון. תשל״א;. 1969 ,ח £10 ת 11 ז£. 4 א.. 8 

פילוקטטס (;׳וזזף 1 :>נ 0 .ג><ו>), גיבור יווני אגדי. היה דורך־קשת 
י נודע, ידידו של הרקלם (ע״ע), ממנו קיבל קשת וחצים 
מורעלים. פ׳ הפליג למלחמת טרויה (ע״ע) בראש 7 אניות, אך 
הושאר באי למנוס כי הכישו נחש, ומפצעו נדפה צחנה בלתי־נסבלת. 
בשנה העשיחת למלחמה נאמר ליוונים מפי האורקולום (ע״ע) שבלי 
החצים שבידי פ׳ לא יוכלו לכבוש את טרויה. פ , הובא למחנה היוונים, 
אפולון הרדימו ומאכאון הרופא ניקה את פצעו וריפא אותו. ם׳ הרג 
את פחם (ע״ע) וטרויה נפלה לידי היוונים. 

גורל פ׳ שימש נושא בספרות (בטרגדיה של סופוקלס, "פ׳", 
ביצירות אווידיום [ר׳ ביבל׳], הרז־ר [דרמה, 1774/5 ], ז׳יד [מסה, 
1899 , המדגישה את הבלגת פ׳] < ע׳ ערכיהם) ובאמנות (ביצירות 
הצייר הדני ניקולאי אבילגור [ 1 >- 1£1 8 331 }ל^ .זל 1 ; 1743 — 1809 ] והפסל 
הצרפתי ז׳מז פראדיה [זש 11 >ר.ז נ 1 ; 1792 — 1852 ]). 
פ. אובידיוס גזו. מטמורפוזות, ב, 486 , 499 — 500 , תשכ״ח. 

פילזן ע״ע פאן. 

פילטוס, פובטיוס — 1131115 ? ;:״תתס? — משגיח (פחקורטוד) 
חמי ביהודה ב 26 — 36 לםה״נ. השניא עצמו על היהודים 
עקב זלזולו בדתם ובגלל אכזחותו. וע״ע א״י, עמ ׳ 373/4 . 

פ׳ התפרסם בעיקר בקשר לצליבת ישו(ע״ע, עם׳ 421 ). המקורות 
הנוצריים מתאחם אותו לרוב מתוך גישה אוהדת, ונראה שדבר זה 
נובע מהרצון להאשים את היהודים בצליבת ישו. ע״פ הבחת־ 
החדשה היה לפ׳ ויכוח נוקב עם ישו האסיר׳ אך לא מצא בו כל עוון, 
ורק בלחץ היהודים ציווה לצלבו: "רקח מים וירחץ את ידיו לעיני 
העם דאמר: נקי אנכי מדם הצדיק הזה, אתם תראו" (מתי 00711 {, 
24 ). חוברו גם איגחת אפוקריפיות של פ׳ המתארות את הצליבה. 
הכנסיה הקופטית דואה בם׳ "קדוש", והכנסיה האורתודוכסית תאה 



691 


פילטוס, פונטיוס — פילטליד! 


692 



מב־לי העולם (מימין לשמאל): ה,.פני השחור" (הבול הנדבק הראשו;), דיוקנה של המלכה ויקטוריה, בריטניה, 1840 ; םבו 5 י ״עין־הפר", כרזי 5 , 1843 ; 
הבול הלא־סרובע הראשון, כ 8 -החקוה־הטובה, 1803 ; בול ממצרים לרגל כינוס בי־יל, 1025 ; בול דואר־אוויר סצ׳ילי, 10 ) 19 ; ביל סאה״ב לרנל הנחתת הארס 

הראשון על הירח, 11 x 10 ; דיוקנה של המלכה אליובט, בריטניה, 1071 


באשתו ״קדושה״. ב 1961 נמצאה בקיסריה כתובת של פ׳ ובה בזכר 
שמו ושם הקיסר טיבריוס (ר׳ כרך מילואים, עמ׳ 301 ). 

ה. ה. כהז, משפטו ומותו של ישו הנוצרי, 1968 ! )] 113 ו 1 ק, בולאות. מיוד ; 91 X 0 — אוהב. 1 ) 6x6X61 
— פטור מתשלום [הבול — מלאם׳ 1311113 , חותם עגול — 

ציין פטור זה]). מונח המציין: א) איסוף בולים (ב") כתחביב; 
ב) חקר ב״ — אפני הדפסתם ותולדותיהם. 

תולדות הם/ השימוש הראשון בב" נעשה באנגליה׳ ע״פ 
הצעתו של רולבד היל (ע״ע), ובכך בטל הנוהג שהיה נפוץ עד אז 
שתשלום בעד מסירת דברי־דואר היה מוטל על הנמען, וגובה התש¬ 
לום היה תלוי במספר עמודי המכתב שנמסר ובמרחק שחייב היה 
לעבור (ע״ע דאר, עמ׳ 794 ). מאז 1840 בקבע מחיר אחיד למשלוח 
דברי־דואר בתחומי האיים הבריטיים, ולפי החלטת הפרלמנט הונפקו 
שני ב״, אחד, בערך פני בצבע שחור הידוע כיום כ: £13011 ׳ותסס?, 
והשני, תכול, בערך שני פני. הב" נועדו להדבקה על הסריט שנשלח, 
לציון כי שולמו דמי המשלוח. הונפקו גם מעטפות מבוילות, שלא 
זכו לשימוש רב בציבור. 

הב" הראשונים נשאו את דיוקן המלכה ויקטוריה. הגלופה הוכפלה 
240 פעם׳ כדי שניתן יהיה להדפיס גליון גדול. הואיל ואנגליה היתה 
המדינה הראשונה והיחידה בעולם שהדפיסה ב", לא העלה איש 
בדעתו שיש להדפיס עליהם את שם המדינה המנפיקה. כך נשארה 
אנגליה עד היום המדינה היחידה בעולם ששמה אינו מתנוסס על 
בוליה. 

ב 1843 הופיעו שלושת הב" הראשונים של בתיל, הידועים כיום 
כבולי "עין הפר", בגלל דמיונם למרכז לוח־מטרה, הנקרא באנגלית 
1115 !£. אותה שנה הודפסו הב" הראשונים ביבשת אירופה, 
בקנטונים ציריך ת׳נווה שבשוויץ. ב 1847 הודפסו באה״ב הב" 
הממשלתיים הראשונים, לאחר שסוכני דואר זריזים, למשל בניו־ 
יורק, כבר הדפיסו ב״ משלהם שנתיים קודם לכן, עד 1850 הונפקו ב" 
גם ע״י באזל (שוויץ), האי מאוריציוס — שבוליו נחשבים כיום 
ליקרים בעולם — באוואריה, צרפת, בלגיה. אוסטריה, ממלכת הנובר, 
סכסוניה, ספרד ופרוסיה. 

ניצן ראשה של פ , , אמנם לא מהסוג המקובל, כבר נסתמן באנגליה 
ב 1841 , משהודיעה עלמה בטורי העתון "טיימס" כי דרושים לה ב" 


משומשים לציפוי קירות חדרה. אגב ציינה, כי צברה לא פחות 
מ 16,000 ב" בשנה אחת, והדבר מעיד על תפוצת השימוש בהם. 

צורות ב״ והדפסתם. עד 1853 הונפקו ברחבי העולם רק 
ב" מרובעים או מלבניים, בצבעים ובערכים שובים, מעוטרים בתמונות 
שליטים או בציורים שוגים. אותה שנה הופיע לראשונה בול משולש, 
של מחוז כף התקווה הטובה. מאז ועד היום מונפקים ב" בצורת 
עיגולים, מחומשים, משושים, מתומנים, דמויי יהלום וכד׳. כן 
הופיעו ב" בצורת מפות ועמודי עתון. מלבד כל אלה היו הדפסות 
מיוחדות למיניהן: צמדים, ב" הפוכים, או בעלי הדפסי־רכב שמטרתם 
לציין שינוי בערכים או אפילו תמורה בצורת השלטון המנפיק. יש 
שב" שונים מודפסים בגליון אחד. 

עד 1854 הופרדו ב" בודדים מגליונם בחיתוך במספריים, או 
בניקוב־קו (^!!סז). אותה שנה הומצאה מכונת־ניקוב שהקלה על 
תלישת הב" ע״י ניקוב חורים ביניהם. כך נוצרו ה״שיניים" (-זסק 
! 31101 ־ £01 ) בשולי הב", שלהם מידות וצפיפויות שונות. שיטת ניקוב 
ה״מסרק" היא הידועה ביותר. כדי למנוע זיוף ב", במיוחד של 
היקרים, הודפסו במאה די 19 כל הב" על נייר בעל סימני־מים 
($>[- 31 ת 1 ־ 1 :>) 3 "!) בצורת אותיות וכד׳ שאין למחקם. גם כיום מודפסים 
ב" בעלי ערכים גבוהים על נייר כזה. 

הב" בעלי הערך הנמוך ביותר שהונפקו אי־פעם הם בולי חצי 
פני, של המלכה ויקטוריה ושל שליטים בריטים אחרים. הבול בעל 
הערך הנקוב הגבוה ביותר היה בן 50 מיליארד מרק שהופיע בימי 
האינפלציה בגרמניה ב 1923 . 

הס׳ כתחביב. איסוף הב" כתחביב התפשט בעולם מאמצע 
המאה ה 19 , משגדל והלך מספר הב" המונפקים ומספר המדינות 
המנפיקות. ב 1861 הופיעו בצרפת קטלוגים ראשונים לב"׳ וקטלוג 
בריטי מ 1866 כבר כלל כ 2,400 ב" שונים. כיום מופיעים בעולם 
הקטלוגים הכלליים: $'זז 51:0 (אה״ב, מ 1867 ) ; 5 מ 0 כ! 0113 ץ:> 1 ת 513 
(אנגליה, 1893 ) ; - 011161 ז־)־ס׳ו¥ (צרפת, 1900 ) ; " 1 :>) 15 זז 211 (שוויץ, 
1909 ) ; 1 :>ו{:) 141 (גרמניה, 1910 ). 

ב 1861 פורסם בצרפת אלבום ב" ראשון וכן מהדורה אנגלית 
ליצוא. יחד עם הקטלוגים והאלבומים החל משגשג בעולם גם הסחר 
בב", במקביל להחלפת פריטים בין אספנים. בצד איסוף הב" הרגילים 
החלו אספנים לאסוף ב" שהונפקו למטרות מיוחדות; למשלוח 
עתונים, לדואר דחוף, לדואר רשום. במאה הנוכחית נוספו גם בולי 
























693 


פילטליה 


694 



הכנת בו?ים (סיטיו ?שמא?): הפרדת הצבעים; הכנת הנ?וםת; הדפסה. (המדפים הממש?תי, ירוש?י 0 ) 


דואר־אוויר. בצד אלד. הוכנסו לשימוש גם בולי־קבסות ("דמי־ 
דואר"), בולי הכנסה ובולי אגתת ממשלתיות לתשלום בעד אשרות, 
רשיונות למיניהם ולשימוש משרדי רשמי. איסוף ב" כאלה נעשה 
ענף של הם׳. 

לעתים ב" הם השרידים האחרונים למדינות, משטרים וארועים 
שעברו מן העולם. הם מונפקים גם לכבוד ארועים מיוחדים ומהווים 
אמצעי תעמולה זול ויעיל. 

בגלל נתונים גאוגרפיים, היסטוריים, בוטניים, זואולוגיים, טכנד 
לוגיים ופולקלוריים המשמשים לאיור ב", נודע ערך חינוכי רב לם׳. 

מגבלות האיסוף כיום והתפעלותו. ד.פ׳ נחשבת 
כיום לתחביב הנפוץ בעולם, בו שקועים מיליוני בני־אדם, הרוכשים 
ב" או מחליפים אותם ביניהם. אספן מתחיל כיום שוב אינו יכול 
לרכוש את בל הב״ שהופיעו בעולם ב 135 השנים האחרונות. כעת 
מסתפק אספן באיסוף בולי כמה מדינות בלבד או בולי תקופה מסו¬ 
ימת, או ב" העוסקים בנושאים מוגדרים ( 1 ז 10 ]:> 0 ! 001 ס״&נמנא!!), 
נוהג נפוץ מאוד. אי־לכך התפצלה האספנות לתחומי־משנה רבים, 
ביניהם אישים, אמנות, מבנים, פרחים, ציפורים, רכבות וכד׳. עתה 
נמכרים גם קטלוגים לפי נושאים, 

הם׳ כעסק. הדפסת ב" ומכירתם לצרכי איסוף הפכו במרוצת 
הזמן לעסק מכניס, וכיום ישנן מדינות המפיקות סדרות ב* יקרות, 
שלא נועדו בלל לשימוש מעשי, אלא למכירה לאספנים. קיימות 
מדינות זעירות (למשל במפרץ הפרסי) המרשות הדפסת ב" בשמן, 
מחוץ לגבולותיהן. ב" אלה אינם נמכרים בד״׳ב בתחום המדינות 
המנפיקות. אך הן מתחלקות ברווחים עם מדפיסים וסוחרים. אלה 
הן "הוצאות ספקולטיוויות", ואספנים רציניים נוהגים להתרחק 
מהן. יש גם זייפנים, המוכרים חיקויים של ב" נדירים ויקרי־ 
ערך. כגון שלושת הב" בערבים הגבוהים בסדרת "דואר עברי" 
מ 1948 . 

ה א ם ם נ ו ת למעשה. לגבי האספן חשובות התכונות הבאות 
של כל ב׳: שלמותו, מצב צבעיו, סימני־מים, סוג הנייר, הדבק 
שבגבו (בבול בלתי־משומש), סוג הניקוב, הדפסי־רבב (; 8 :ות 1-1 קז 6 ׳\ 0 
3111-01131863 ), טעויות בציורים, שגיאות בהדפסה, ובר. דרכי האס- 
פנות: החלפה ורכישה מפרטים ובתי־עסק ונוסף לכך קניה מהנהלות 
דואר במדינות שונות או מ״שי־ 
דוהים בולאיים" רשמיים. בדרך 
האחרונה נרכשים ב" חדשים 
בשיטתיות. 

אגודות פילטליות. גר 
פי אספנים כבר הוקמו לצורך 
החלפת ב" ומידע בראשית ד,פ/ 
החברה המלכותית הלונדונית 
לפ׳ נוסדה ב 1869 . לימים הת¬ 
ארגנו האגודות הלאומיות וה¬ 
קימו ב 1926 את הפדרציה ה- 
בי״ל לם׳ (.?. 1 .?) כדי לקדם 
את הבולאות בכל הדרכים 


ולערוך תערוכות. כיום מאורגנות בפדרציה 44 אגודות לאומיות. 
מושבה בג׳נווה ולידה מחלקות ליחסי ציבור ולעידוד בולאות בקרב 
הנוער. 

תערוכות ב". אספני ב" היו להוטים מאז להציג את אספיהם, 
ותערוכח ב״ ראשונה נפתחה בגרמניה ב 1875 . מאז התקיימו תערו¬ 
כות ב" מקומיות, לאומיות ובי״ל ברחבי העולם, בהן הוצגו אספים 
בעלי ערך כספי רב, וכן מחקרים בשטח ד.פ/ את חידושי התערוכות 
והקונגרסים הקשורים בהן לעתים, מביאים לידיעת האספנים בטאר 
נים בולאיים המופעים במקומות רבים. 

אספי ב" ששווים גמל מאוד קיימים ברחבי העולם. אלה 
ואספים צנועים יותר הם השקעה ששורה עולה בהתמדה ואינה 
חשופה להורדת ערך המטבע. המחיר הגבוה ביותר ששולם אי-פעם 
בשביל בול היה 280 x 100 דולר. הדבר ארע ב 1970 והמדובר בב׳ 
סנט אחד, שחור־אדום, שהונפק ב 1856 בגואינה הבריטית. אוסף הב" 
המפורסם בעולם הוא זר. של בית־המלכות הבריטי; יזם אותו 
ג׳ורג׳ ¥. והוא הורחב ע״י יורשיו. בתקן החצר כלול "שומר אוסף- 
הב" המלכותי". 

ה פ׳ בישראל. על ב״ ובולאות בא״י, ד כרך ר, עמ׳ 980 — 983 , 

ור׳ שם 2 לוחות צבעוניים עם בולי ישראל, עמ ׳ 996 . אגודת הבולאים 
המקומית הראשונה בא״י נוסדה בירושלים ב 4.7.1939 ; אח״כ נוסדו 
אגודות גם בת״א ובחיפה. באפריל 1945 התקיימה בת״א תערוכת ב" 
ראשונה, "פילא". בעקבותיה נוסדה ההתאחדות הא״יית של אגודות 
האספנים. כיום מקיפה ההתאחדות 17 אגודות מקומיות של נוער, 
מבוגרים, חברי קיבוצים, וגם של סוחרי ב". ההתאחדות נתקבלה 
כחברה לפדרציה הבי״ל לפ ׳ ב 1946 . מאז קום המדינה התקיימו בארץ 
7 תעתכות ב״ ארציות: תבול, ת״א, 1949 ; תבא, חיפה, 1952 ; תבים, 
ירושלים, 1954 ; תביב, ת״א, 1960 ; תבאי, חיפה, 1964 ; תבירה, 
ירושלים. 1968 ; תבית, ת״א, 1970 . ב 1957 אירחה ישראל בחסות 
.?. 1 .? תערוכת ב" בי״ל בשם תביל. במסגרתה התקיים גם הקונגרס 
השנתי של הפדרציה. התערוכה הבי״ל של 1973 נדחתה בשל מלחמת 
יום הכיפורים והתקיימה במרס־אפריל 1974 . הוצגו בה כ 3,000 
מסגרות בולים מכל העולם׳ לרבות אספים נדירים. 

ב 1949 הוקם בישראל "השירות הבולאי", הפועל כיום במסגרת 



בו?ים מא״י, גיטו ?ודז׳ ומדיסת־ישרא? (מימיו ?שמא?): בתקופת הכיבוש הצבאי הבריטי בא״י ( 1918 ); כתקופת 
הטנדט הבריטי בא״י: כיפת הם?ע; בו? שהוצא ק״י ם. ד. רומקובסקי, ״וקו היהודים״ בניטו ?ודז', בתקופת מ?ה״ע 11 
הנו?ים שימשו ימים אחדים ב?נר: טבו?י טדינת־ישרא? ( 1965 ) 
















695 


פילפזליד! — פילי© 


6% 


משרד התקשורת. תפקיד השירות לספק ב" לאספנים ברחבי תבל. 
וכן לסוכניו בחר׳ל. מספר המנויים הגיע ב 1974 לב 60,000 ׳ מהם 
כ 20% בחו״ל. הקף המכירות ב 1973/74 הגיע ל 22 מיל׳ ל״י בקירוב 
( 13.2 מיל׳ ל״י בארץ׳ ו 8.7 מיל׳ בחו״ל). מ 1948 ועד קיץ 1974 
הופיעו בישראל 643 ב" שונים (מלבד איגרות דואר׳ איגרות אוויר, 
גלויות וכד׳). 

איסוף בולי ישראל הוא תחביב נפוץ בעולם היהודי והלא־יהודי 
כאחד, גם בשל הקשר של אספנים רבים אל ארץ הקודש, אשר 
אתריה ודמויותיה מופיעים לעתים קרובות על הב" המודפסים ביש¬ 
ראל. השירות הבולאי בישראל הוציא עד עתה 9 קטלוגים, האחרון 
בצבעים, התאחדות אגודות הבולאים בישראל מפרסמת ירחון לבול- 
אות. 

א. זימון, עולם הבולים, תש״ז * ש. שליט - צ. ויבגרטן, תולדות הבול 
והדואר, תשט״ו ; ; 1955 / 0 1140110115 * 701 ? 772 , 80££5 . 5 

1 ( 7125107 215 ; 510711$ ? 70510% ? 7/2 , ¥11113015 ^ - צ י ח 1 *ג 1111 ^\ •א .״ 1 

\ 0 } 007 ? 241 ? 710 1 ) 81011407 ,ו €1 של 03 . 8 ; 1956 , %12111012 ס?? 17 0124 

5(01117 1957; 0. 501111^1;, 71151011? 4x1 11711/11■?-$051? , .1959; 

510711$ ? 771 ,( 1:01 ) 50 .( .מ ; 1970 , 7 ? 71 ה? 1£ 147 / . 71 ? י ת£יו€< 001 

. 1970 6 ,ס 41 ??>ק 10 ?ץ? 1 ז£ 5 ' 0107 ? €0/1 
י. לב. 

פילי (יור 1 סג 1 < 0 , קופטית 11311 ? "הקצה"[?])׳ אי בנילוס, בקרבת 
אסואן (ע״ע, כרך מילואים). מפורסם בזכות מונומנטים 
שהשתמרו בו מ 3 תקופות היסטוריות: המצרית הקדומה, ההלניס־ 
טית־רומית ותחילת הנצרות. 

בפ׳ מצאה הדת המצרית את המקלט האחרון, והמשיכה שם 
בקיומה עד המאה ה 5 . החשוב במקדשי פ׳ הוא מקדש איסים, שנבנה 

בידי המלך נפתגבו 1 
(השושלת ה 30 — ה¬ 
מאה ה 4 לפסה״ג) וחו¬ 
דש בידי תלמי 11 ו 111 . 

בתקופה ההלניסטית- 
רומית נבנו מקדשים 
לאלים המצריים אוסי־ 

ריס (שם׳ נחשב כמ¬ 
קום קבורתו), חתחור, 

חר, ימחותם וזפתים, 

ושני בתי תפילה לא¬ 
0 לים נוביים. המקדשים 
העיקריים מיוחסים לתלמי 11 , ויתר המבנים לקיסרים הרומאיים: 
טריאנוס, בנו אדריאנום ומרקוס אורליום. המבנים חחקו ב 1895/6 
לפני שהוצפו למחצה בעקבות בניית מפעלי מים באסואן. ב 1972 
החל מפעל ההצלה של פ׳, שעיקרו העברת המקדשים העתיקים 
לאי אגילקיה הסמוך. בפ׳ נתגלה אחרון כתבי ההירוגליפים (ם 394 ). 
לפי כתובת זו פענח החוקר האנגלי יאנג את שמה של קלאופטרה, 
ובכך סלל את הדרך לשמפוליון (ע״ע) מפענח הכתב המצרי. 

אשנב לעולם (פברואר-מאוס, 42 — 50 ), 1969 ! 035, 4 ׳<-! .ס.מ 

7 ? 4 012 ^!^ 01 ?? ,* 0 מחס 8 ; 1903 / 0 5 ? 12$1 ז? 7 ? 172 מס 

. 1952 , ? 711 7110 50 ? 11010125% ?? 11 ? 71 ? 5 

פיליט (^ 11 ץי 1 ת; מיוד ׳<ס.גג 0 <ז> = עלה), סלע מטאמורפי, דק גרגר, 
לרוב שחור! בעל צפחתיות עדינה מפותחת היטב. פ׳ מורכב 
בעיקר מקורצה (ע״ע), מסיריציט, (ע״ע נציץ) ומכלוריט (ע״ע 
חרסית). צבעו הכהה נוצר עקב נוכחות חומר אורגני, בעיקר אבקת 
גרפיט (ע״ע). ס׳ עשיר בסיריציט ומצטיין בברק משיי מובהק. בגלל 
פצילותו המושלמת אפשר להפיק ממנו בנקל לוחות ישרים גדולים, 
המשמשים, בעיקר באירופה, לציפוי גגות (רעפי-גג טבעיים). 

פ' נוצר ממטאמורפחה רגיונלית קלה של סלעים חרסיתיים. הוא 
מופיע במסיוו הקדם־קמברי של אילת ונפת במסיוו המטאמורפי של 
ואדי כיד בדרום־מזרזז סיני. 


פילים — 6 קס 111 ו 1 ? — שמם של שישה מלכי צרפת.( 1 ) פ׳ 1 
( 1052 — 1108 , מלך מ 1060 ). אביו אנרי 1 (ע״ע) נפטר 
קודם שהגיע ם ׳ לבגרות ובתקופת העוצרות ( 1060 — 1066 ) התרחקו 
הווסלים מחצר המלכות ומעמד המלוכה הגיע לשפל. פ׳ התמסר 
לחיזוק הנחלה המלכותית ע״י ניצול יריבויות בין הווסלים שלו, 
ועורר את הווסלים של אויבו העיקרי, וילים "הכובש" (ע״ע), מלך 
אנגליה ודוכס נורמאנדי, נגד אדונם. ם׳ החל בהקמת מנגנון מרכזי 
בעזרת אנשי כמורה. הוא הגדיל את הכנסותיו ממכירת משרות 
כנסייתיות. פ׳ חטף ונשא לאשה את ברטרד דה-מונפור, אשתו של 
רחן אנז׳ו, בעוד המלכה חיה, והאפיפיור אורבן 11 (ע״ע) הטיל 
עליו חרם בוועידת קלרמון ( 1095 ). מ 1100 שותף בנו, לואי ¥1 . 
בשלטון ושניהם פעלו לחיזוק המלוכה. 

112$5 ? 1 75 ? 111 ?? $7 1^? 00X411?712?711?711 70)101 0X4X ,ץ 1£ י 1 §ת 1 ־ 0131 ^ 1 .[ 

. 965 ! , 1108 — 987 115 ? 11 ?$?€ 405 

( 2 ) פ׳ 11 ״אוגיסט״ — 1€ )ת המטבע מספר 
פעמים אבל נאלץ גם לייסף אותה. כן האשים במעשי כישוף את 
מסדר הטמפלרים (ע״ע), הביא לפימק המסדר, העלה את ראשיו על 
המוקד והחתם את אוצמתיו. 

נישואי פ׳ זיכוהו במלכות נאווארה וברוזנות שאמפאן. שצורפה 
לנחלה המלכותית; כן סיפח את ליון. פ׳ הטיל את ממתו גם על 
פלנדמה לאחר מלחמות קשות, תחילה נגד המזן, ואח״ב נגד 
העירונים. היו לו סכסוכים טמטומאליים רבים עם אדוורד 111 
(ע״ע), מלך אנגליה, אך לבסוף ביקש להשלים עמו ולשם כך השיא 
לאדוורד את בתו, איזבל. 

פ׳ מיצה את מירב האפשמיות לסחוט מהיהודים ממון. ב 1306 
נתן הוראה סודית לעצור את כל היהודים! הוא החמם את רכושם 
ומיד מכרו בפומבי ואח״כ החל בגביית הלוואותיהם. פ׳ גירש את 
כל היהודים מצרפת, ורק לאחר מותו הורשו לחזור אליה (ע״ע 
צרפת׳ יהודים). 

בני דורו של פ , — ומספר היסטומונים — התרשמו מיפיו, 
שתקנותו ולהימותו לציד וראו בו כלי־שרת בידי יועציו: היום מאים 
בו בד״כ מדינאי מעשי שהתמיד במדיניות מכה השררה המלכותית 
בציניות ובחשאיות. 

* 014 * 11266 ) 81 2 )€ , 610011 ; 1954 ,. 861 16 . 8 36 26616 * 86 ,י!נז\^ 1 

€012111112111011 י ת 10 ! 3 א . 0 ; 1958 , 1328 — 1223 ,* $€11612 *>€ * 36112261 * 16 

(2 1'121*10116 36* ]**$* 612 81(11266 * 021 * 8. 16 861 (££}, ^XX^), 1962; 

- 3 ־ 511 . 11 .ן ; 1967 , ¥111 266 ) 801221 1123 ) 31 ) 8 1126 . 8 י (. 1 ) 0 ) 1 >ס 0 ^ו .ז. 0 
. 1971 ,? 101 * 811 01 * 6 < $66111 * 861 1116 2113 ) 211 ) 21661 ) 81 3 ) 36326X2 ! ,־!סץ 

( 5 ) פ' ״האחד* — * 1 — ( 1294 — 1322 , מלו 

מ 1316 ), בנו השני של פ׳ /ח. אחמ מות אחיו לואי 1316) x ) נטל 
פ׳ את העוצמת מידי יריביו. כאשד מת בן־אחיו, דן 1 ׳ בהיותו בן 
חמישה ימים, הומלך פ/ בתמיכת הבורגנות וחלק מהאצולה הגבוהה, 
תוך התעלמות מזכויות בתו של לואי. בדיעבד מענו משפטני צרפת 
שאין לחומש את הכתר לבנות. כדי לבסס את מעמדו הרבה פ׳ לכנס 


את אסיפת המעמדות ושקד על פיתוח מערכת המשפט והבטחון 
האזרחי. כשערכו אנשי תנועה דתית עממית המכונים "רועים" 
(״ 631 ז 1 ז 3510 ק) ב 1320 פרעות ביהודים׳ השתדל פ׳ להגן עליהם. 
כעבור שנה הואשמו היהודים בהרעלת הבארות ופ ׳ הטיל עליהם 
קנס כבד. 

. 1931 , 126 ^ 16 012 * ) 6 € 012 £ 16 . 8 .י! 

( 6 ) פ׳ ¥1 ולואה — 31018 /ו 16 > .? — ( 1293 — 1350 , מלך 
מ 1328 ). נכדו של פ׳ 111 ומייסד שושלת ולואה (ע״ע). ם׳ היה עוצר 
הממלכה אחמ מות שרל 1¥ בפברואר 1328 והוכתר במאי אותה 
שנה, תוך סילוק בנותיו של שרל 1¥ מזכות הירושה. המלכתו עוררה 
התנגדות בחלק מן האצולה ובפלנדמה, אך פ׳ ניצח את צבא עמ 
פלנדמה והכניע את מתנגדיו. מתיחות רבה שררה בין פ׳ לבין 
אדוורד 111 מלך אנגליה שטען לכתר צרפת בזכות אמו, איזבל, 
דודתו של פ׳. סכסוכים נוספים בפלנדריה ובאקוויטניה הביאו להת¬ 
פרצות "מלחמת מאה־השנים" (ע״ע). חילות צרפת נחלו מפלות 
שהמוחצת בהן היתה בקרב קרסי (ץ 060 ; 1346 ) בו פקד פ׳ על 
צבאו. פ׳ נאלץ להסכים למידה של פיקוח מצד אסיפת המעמדות 
ושנותיו האחרונות עמדו בצל ״המוות השחור״ (ע״ע דבר, עם׳ 872 ). 
פ׳ הרחיב את שטחי צרפת דרומה בקנותו את מונפליה ואת דלפינה. 

1 / 0 ^ 01111 <( 10 ) 10€1 1,0 ,. 18 ; 1958 , 010 / 1 ^ 6 /> 7 ׳ 1 . 8 ,(. 68 ) 03261165 .א 
. 1958 , 01011 ' 1 6 )) •י/ 10111 ) 0110111 ■! 1:1 1 6 > )!/■!/ 10 6 1 

אר. גר. 

פילים ״האמיץ״ — 11 ) 1136 £6 6 קק 11 ו 11 ? — ( 1342 — 1404 ), 
דוכס בורגונדיה. בנו הרביעי של ז׳אן 11 "הטוב", מלך צרפת. 

זכה לכינדו בגלל עמידתו לצד אביו בקרב פואטיה ( 1356 ) בו נשבו 
שניהם בידי האנגלים. הם שוחררו ב 1360 . ב 1363 קיבל פ׳ מאביו 
את דוכסות בורגונדיה. בעידוד אחיו, שארל ¥, נשא פ׳ את בתו 
של רוזן פלנדריה, ובמות הרוזן ( 1384 ) ירש הזוג את כל נחלותיו 
והיה לאדון דוכסות עשירה ואדירה שהשתרעה ממערב ומצפון 
לצרפת. פ׳ השתתף בארגון מסע-צלב נגד העות׳מאנים, ובנו, ז׳אן 
מנוך, נשבה בקרב ניקופוליס ( 1396 ). פ׳ הגדיל את השפעתו בשדכו 
את בניו לשושלות באוואריד, וטאודה. משנטרפה דעתו של שארל ¥1 
ניסה פ׳ לתפוס את המלוכה בצרפת, אך נתקל בהתנגדות שושלת 
אודלאן (ע״ע). מלחמת-אחים זו השפיעה מאוד על מלחמת מאה- 
השנים (ע״ע). וע״ע בורגונדיה, עם׳ 965 . 

. 1962 , 801/1 1/10 •י/ ,ם 8 113 נ 1 גע .א 

פילים ״הטוב״ — 800 16 6 < 1 ק 111 נ 1 ? — ( 1396 — 1467 ), דוכס 
בורגונדיה. בנו היחיד של דן ללא־חת (ע״ע). ב 1419 ירש 
פ׳ את הדוכסות ונשא לאשה את בתו של שרל ¥1 . מלך צרפת, 
בנדוניה קיבל את איזור פיקרדי, את בולון ואת ערי הסום. פ׳ הצטרף 
לאנגלים במלחמת מאה-השנים (ע״ע) כדי להילחם בבית אורלאן 
(ע״ע), האחראי לרצח אביו. הוא הכיר בתביעת הנרי ¥ מאנגליה 
לכתר צרפת, ואחרי מות הנרי הכיר בבנו התינוק, הנרי ¥1 . ב 1422 
כרת פ׳ ברית עם דוכס בדפורד (ע״ע) ששלט בפאריס, השיא לו 
את אחותו לאשה, אך שמר על עצמאותו למרות שלהלכה נהיה 
לוואסאל של מלך אנגליה. אנשיו הם ששבו את דן ד׳ארק (ע״ע) 
והסגירוה לאנגלים. ואולם משהחלה המלחמה נוטה לצד צרפת הכיר 
במלכותו של שארל ¥11 ובתמורה זכה בעצמאות מלאה ובנחלות. פ׳ 
הכפיל בדרכים שונות את שטח נחלותיו (ע״ע בורגונדיה, עט׳ 965 ), 
וארצו היתה למעצמה אירופית, וכלכלתה ותרבותה פרחו. הוא הקים 
צבא חזק, מצויד בארטילריה. פ׳ יסד את מסדר אבירי "גיזת הזהב", 
היה פטרונם של ציירים, פסלים וסופרים, ושמע חצרו המפוארת יצא 
למרחקים. 

. 1974 , %003 1126 . 8 ,ו 31 נ 411£1 ^\ . 11 ;* 1944 , 8012 16 . 8 י )מ £3 מ 8000 

פיליפו ברי, ע״ע נרי, פיליפו. 



699 


פיליפוס — פיליפינים: גאוגרפיה 


700 


פיליפ 1 ס ( 4 לפסה״נ — 34 לסה״נ), בן הורדוס (ע״ע) וקלאופטרה 

מירושלים. חונך בתמי יחד עם ארכלאוס (ע״ע). בצוואתו 
מינהו הורדוס לטטרארך על הבשן, הטרכונה והחות (ע״ע א״י, עמ׳ 
33 ; 99 — 101 ), אולם שלטונו השתרע׳ כנראה, על שטח גדול מזה. 
ס׳ נודע כאדמיניסטרטור טוב, אוהב שלום ומושל צדק. יסד את 
הערים קיסריון(ע״ע), על נחל חרמת (בניאס), ויוליאס (ע״ש יוליד" 
בתו של הקיסר אוגוסטוס [ע״ע בית צידא]), בצפת הכינרת. ם׳ 
טבע את המטבעות היהודיות הראשונות שעליהן הופיעו דמויותיהם 
של קיסרי רומי — אוגוסטוס וטיבריוס. כיוון שהיה חשוד בנים 
סופחה נחלתו לפתבינקיה סוריה. ב 37 לסה״נ ניתנה לאגריפס 1 . 

פיליפוס 11 — ה 10 מ״.ג 1 פ> — ( 382 — 336 לפסה״נ), מלך מקדוניה. 

פ' היה בנו הרביעי של אמינטס 111 מאשתו השניה. ב 369 
שלחו אחיו, אלכסנדר 11 , לתבי כבן־ערובה. פ׳ היה שם 4 שנים, 
ונראה שפגש את אפמינונדס (ע״ע), המצביא החדשן, והכיר את 
הארגת המדיני והצבאי של בויאוטיה (ע״ע). ב 359 נהיה פ׳ לעוצר 
של בן־אחיו, אמינטס / 11 , ולמעשה שלט במדינה, אע״פ שרק ב 347 
בערך הועלה בידי הצבא לכם המלוכה (אמינטס הוצא אח״כ להורג 
בפקודת אלכסנדר הגדול). 

בראשית שלטונו לחם פ׳ באילירים ( 358 ) ובעקבות מלחמה זו 
סיפח את הנסיכויות העצמאיות־למחצה מצפון למקדוניה (ע״ע, ענד 
248/9 ), ונתן לאצולה המקומית מקום מכובד בחצרו ובצבאו. הוא 
הנהיג תיקונים רבים בצבא, בציודו ובדרכי לחימתו (ע״ע מלחמה, 
עמ׳ 603/4 ). ב 357 כבש פ׳ בהתקפת פתע את אמפיפולים — להלכה — 
בשם אתונה, בעליה החוקיים של העיר, אך למעשה סרב פ׳ להחזירה 
לאתונאים, וכך הבטיח למקדוניה גישה לים. אתונה היתה עסוקה 
במאבק עם בעלי בריתה ופ ׳ ניצל זאת וכבש את פידנה, ובברית עם 
אולינתו׳ס (ע״ע) — את פוטידיאה. ב 354 הדן* התקפת תרקים, אילי־ 
ריס ואתונאים על קרניז־ס, מושבה של תס 1 ם בתרקיה, השתלט על 
קרנידם, הסב את שמה לפיליפי ובאמצעותה שלט על מכרות הזהב 
באיזור הר פנגאיוס, ומהם מימן את פעולותיו. אותה שנה התערב 
במלחמת אחים בתסליה והשתלט עליה. ב 348 כבש פ׳ את אולינתוס 
והרסה ומיד הציע שלום וברית לאתונאים, שדמו׳סתנס (ע״ע) הזעיקם 
לסייע לאולינתוס. אתונה הסכימה להצעותיו בתקווה לבלום אותו, אך 
ם׳ הוליכה שולל, יצא נגד פוקיס (ע״ע) ב״מלחמת הקודש" השלישית 
וקיבל את שני המקומות שלה במועצת ברית האמפיקמיוניה (ע״ע), 
והודות לקולות התסלים השיג שליטה במועצה. חולשתן של כל ערי 
יוון מבחינה מדינית וחברתית (ע״ע יון, עמ׳ 451/2 ) וחלוקת שוחד 
ביד רחבה אפשרו לפ ׳ למצוא תומכים רבים, ובאתונה קמה מעין 
מפלגה פרו־מקדונית שבה בלטו אישים כאיסכינם, אובולוס, ובמיוחד 
הנואם הישיש איסוקרטס (ע׳ ערכיהם); בעוד שדמוסתנס הכיר 
בסכנה לחירות ערי יוון מצד מקדוניה, דגל איסוקרטס באיחוד יוון 
בהנהגת פ׳ ובכיבוש אסיה הקטנה מידי הפרסים כדי ליישב בה את 
עודף התושבים ביוון. 

בינתיים הרחיב פ׳ את שלטונו בתרקיה ופגע בעמדת אתונה 
באיזור המצרים: ב 340 פלש לכרסונסוס (חצי האי גליםולי), צר 
על ביזנטיון והחתם אניות שנשאו מסען מדתם רוסיה לאתונה. 
הדבר גרם למלחמה. דמוסתנס חיזק את צי אתונה וניסה לארגן 
בתת כל־יוונית בהנהגתה ובהנהגת תבי להצלת חיתת יוון; אך 
ב 338 הביס פ׳ את צבא אתונה ותבי בקרב כירוניאה (ע״ע). נצחון 
זה הבטיח את ההגמוניה של מקדוניה ביוון ום׳ נהיה לשליט הכל 
יכול של יוון. הוא ארגן את מדינותיה "בבתת הקורינתית" שמטרתה 
היתד■ לשמור על השלום ביוון ולהלחם בפרס כנקמה על פלישת 
הפרסים בראשית המאה ה 5 . ם׳ הכין את המסע, אך לפני שהספיק 
לצאת לדרך נרצח ( 336 ). 

ם׳ גיבש את העם המקדוני, הקים צבא אתר שלא היה כמותו, 


השתלט על יוון ואירגנה למסע לכיבוש המזרח. עם הרצחו נראה 
היה כאילו התמוטט מפעלו, אך בנו דורשו, אלכסנדר הגדול, המשיכו, 
ובכלים שירש מאביו הגשים את תכניותיו, הרחיבן ושינה אח מהלך 
ההיסטותה. 

מ/£ ,^ 1 ( 0100 ; 1934 17 .*/ י 110 ג 11 ןן 11 זזט 1 \ 

. 1955 , 1€ ד 101 )€;> 140 €, 3 01 < , 11 ,? ;??וק 2 ה€י?> 

מ. ע. 

פיליפוס \ — ( 238 — 179 לפסה״ג), מלך מקדוניה. 

בנו של דמטת( 0 11 , מלך מ 221 . ב 215 כרת בתת עם 
חניבעל (ע״ע), אך הרומאים כרתו בריתות עם אדביו — איטוליה 
(ע״ע), כמה מעת הפלופונסוס ואטלוס 1 מוטר (ע״ע) מלך פרגמון. 
במלחמה שנמשכה עד 205 דיגתל את ההגמוניה של מקדוניה (ע״ע, 
עמ׳ 249 ) ביות■ אח״ב פלש לאסיה הקטנה, אך פרגמון ורודוס פנו 
לתמי לעזרה. הסנאט החליט לפתוח במלחמה נגדו, ובפיקוד פלמי- 
נינוס (ע״ע) ניצחו הרומאים בקרב קינוסקפלאי ( 197 ). פ׳ נאלץ לוו¬ 
תר על כל עמדותיו ביוון ובאסיה הקמנה ולשלם 1,000 כיכר כסף. פ׳ 
היה בעל־בתת נאמן לתמא במלחמתה נגד נ בים, אנטיוכוס והאיטו־ 
לים, אך הצלחתו בשיקום ממלכתו עוררה את חשדות התמאים אשר 
הצרו את צעתו וסכסכו בין בניו, דממריום ופרסאוס. 

. 1940 /ס ׳ז .? י > 1 תג< 11 ג'\\.? 

פיליפום העךבי — 115 ()ק 11111 ? 11111$ * 1 — ( 204 — 249 ), קיסר 

רומא מ 244 . פ׳ נולד בטרכון שבעבה״י לשיח׳ ערבי שמש¬ 
פחתו קיבלה אזרחות רומית מאחד הקיסתם היוליים־קלודיים. 
ב 243 מונה פ׳ מפקד חיל הפרטו׳תאנים, וב 244 רצח את הקיסר 
גורדינוס 111 (ע״ע) ונהיה לקיסר תחתיו. הוא עשה שלום עם שפור 
מלך פרס, דתר לטובתו על השליטה בארמניה והגן בהצלחה על 
חזית הדנובה מול הגרמנים. ב 247 זכה בהפוגה ממלחמות, וב 248 
חגג ברוב פאר את מלאת 1.000 שנה לייסוד רומי. כעבור זמן קצר 
פרצו מתדות בצבא, והגו׳תים פרצו את גבולות הקיסתת במסיה. 
דקיוס (ע״ע) הדף את הפולשים וחייליו הכתיתהו לקיסר; פ׳ יצא 
נגדו, אך נוצח ונהרג ליד ותנה. 

פ י ל י פ י נ י ם (אנג , 1110$ <}נן 111 ו 1 י 1 ; טאגאלית - 1 ק 111 ? 00 גאל 11 כ 1 בוק£^ 1 
3$ ״). מדינת איים בדתם מזרח אסיה, בין ים סין הדרומי 
לבין האוקיאנוס השקט, בין אינדונזיה ובין טיוואן (פורמוזה). 
299,600 קמ״ר; 40.1 מיליון תוש׳ ( 1973 ). 

גאוגרסיה, עט׳ 1700 אקלים, עט׳ 701 ; צומח, עט׳ 701 ! חי, עט׳ 702 ; 
אוכלוסיה, עמ׳ 703 ; דת, עם , 703 ! חינוד, ענד 703 ! חוקר. ומשטר, 

עס׳ 704 : משפם, עם׳ 704 < כוחות מזרנים, עם׳ 704 ; כלכלה. עט׳ 

704 < לשון, עט׳ 706 < היסטוריה, עם׳ 706 < יהודים, עט' 708 . 

ד,פ׳ כוללת 7,083 איים, רובם הגדול זעיתם ורק כ 360 מיושבים. 

כ 500 איים הם בעלי שטח העולה על 2 קמ״ר ורק 11 מהאיים בעלי 
שטח גדול מ 3,000 קמ״ר. לפ׳ משתייכות כמה קבוצות איים שהגדולה 
בהם היא קבוצת איי סולו, 

ה מבנה. איי הפ׳ הם חלק ממערכות האיים הגדולות. המשתת 
עות בקשתות מדתם וממזרח לאסיה המזרחית ומהווים קטע מ״הט־ 


האיים הגדולים בם׳ 


אוכלוסיה 

(באלפים) 

שסח(קמ״ר) 

שם האי 

19,000 

105,700 

לוזון 

8,000 

95,580 

מינונאו 

970 

13,000 

ם 5 ר 

2,200 

12,100 

נגרום 

250 

11,600 

פלוון 

2,100 

11,520 

פני 

510 

10,200 

מינדורו 

1,600 

8,030 

ליטה 

1,700 

5,080 

הבו 

720 

4,100 

בוהול 

510 

4,050 

מסבטה 




701 


פיליפינים: גאוגרפיה; צומח; חי 


702 


בעת הגעשית", העוברת בשולי האוקיאנוס השקט■ לאורך רצועה 
זו התחוללה תנועת הא 1 רוגנזד. (ע״ע) האלפינית בשלישון ובה נמ¬ 
שכת עדיין פעילות סיסמית וגעשית. ארבעה טורים של הרי קמטים 
צעירים, מקוטעים לסירוגין, הנמשכים בכיוון דרום או דרום־מערב 
צפון מהווים "עמוד שדרה" לאיים. תב האיים הם קטעים של אחד 
מטורי הרים אלה, ורק באי לחון מופיעים כל ארבעת המורים ובאי 
מינדנאו שלושה. השכבות השלישוגיות, שמהן בנויים רכסי-ההרים, 
מכוסות במקומות רבים שפכי לבה וחדורות חומר געשי מאוחר 
אחר. בשולי ההרים מצוים רבדים עבים של משקע אלוביאלי, הבונים 
את רצועות החוף המישוריות הצרות, המקיפות את האיים; המשקע 
האלוביאלי ממלא גם את האגנים והעמקים שבין טורי ההרים. 
האגנים והעמקים שבאיים הגדולים לחון ומינדנאו יוצרים את רוב 
שטחי המישור והשפלה והם האזורים המאוכלסים ביותר בפ׳. חופי 
רוב האיים (בעיקר הדרומיים) עשירים בשוניות קוראלים. 

עשרות הרי געש, מהם 14 פעילים, מתנשאים מעל טורי ההרים 
ובשוליהם; הם הפסגות העליונות באיים (אפו 2,955 מ׳ — במינדנאו, 
פולוג 2.930 מ׳ — בלויזון). רעשים הם תדירים בפ ׳ , לעתים בעצמה 
הגורמת לאבדות כבדות בנפש וברכוש. בעשרות השנים האחרונות 
התפרצו גם כמה הרי געש, בעיקר באי מינדנאו. 

באיים ומסביבם קוד העתק רבים. מצרי הים שבין האיים והמפ¬ 
רצים שבחופיהם מעידים על פעילות מקטונית ערה מאוחרת, שהת¬ 
בטאה בשקיעת שטחים נרחבים המוצפים, כיום, ים רדוד. סמוך 
לחופים הדרומיים־מזרחיים של הם׳ משתרעת אחת התהומות העמו¬ 
קות ביותר על־פני כדה״א, תהום מינדנאו( 10,540 מ׳). 

האקלים טחפי, ימי ומושפע בעיקר מחחות צפוניות ומזרחיות 
בחורף (אוקטובר—מארס) ודוחות דרומיות ומערביות בקיץ (מאי— 
ספטמבר). הבדלי הטמפרטורה העונתיים והיומיים — קטנים. בד״כ 
יורדים גשמים בשפע בכל עונות השנה. עונות קצרות של יובש 
יחסי מצויות בעיקר בחדשי החורף בחלק המערבי של הפ ׳ . סערות 
טיפון פוגעות בתדירות באיים וגורמות לעתים נזקים קשים. כמות 
המשקעים השנתית הממוצעת 3,000 — 4,000 מ״מ באזורים הגשומים 
ביותר (במערב ובצפון המזרח) ו 1,300 — 1,500 מ״מ באזורים בהם 
כמות המשקעים היא הנמוכה ביותר (דרום מערב). 

. 7 .£ .[— ״ 1 ; 1965 ,. 7 ? 7/1 , 2 עקזס 0 .ס . 0 

,ץש 1 זנו 8 ^. 7 ; 1973 ? 7/1 ; 1967 , 14 ז 770 

. 1973 ,ץ 47/1 ץ 0% ? 0 141 ? $0 /) 411 מ 4 / ,. 7 ? 7/1 

מ. בר. 

צומח. הם׳ שייכים לאיזור המלזי. הפלורה מונה כ 8,500 מינים 
וחלק גדול מהם — כ 3,000 — מיני עצים ושיחים גבוהים; יש 
כ 1,000 מיני שרכים וב 800 מיני סחלביים. הצומח הבראשיתי הוא 
בעיקר יער-משווני צפוף. למרות השמדת חלקים גדולים ממנו, עדיין 
מכוסה רוב שטח האיים יער־עד טרופי טיפוסי — יער הגשמים 
המשווני. הצומח של הפ ׳ מתחלק ל 5 טיפוסים עיקריים בהתאם 
לאקלים ולקרקע: א) היער החופי, המכיל בעיקר את המנגרובים 
(ע״ע). ביער זה אין כמעט כסות תת־יערית. מאחורי חזית זו 
משתרעת חגורה של חולות בהם שולטת כסות עשבונית ב) היער 
המשווני של הדוכנף ( 15 ןק־ 0031 ז 10 ק!ס), הטיפוס הנפוץ והחשוב 
ביותר בפ׳. זהו יער עשיר ביותר במספר מיניו, בצפיפותו ובערכו 
היערני־כלכלי. כ 1/ 3 שטחי היער באיים תפוס ע״י הטיפוס הזה 
ומרבית מרכיביו שייכים למשפחת הדוכנפיים (ע״ע). ג) היער 
המונסוני, המוגבל לאזורים בעלי עונה יבשה אחת בשנה, מצד בעורף 
היער החופי ובו הרבה עצים משירי-עלים. הוא מכונה בשם יער 
המולוה(;>׳ג 01013 ) ע״ש מין אחד של שיח אברהם ( 3 ז 1£10 ׳יזגק גמ ¥1 ) 
השולט ברכסי ההרים היבשים. ד) יערות ארנים התופסים מקום 
מוגבל בהרים הגבוהים בלבד, בהם מצדים המינים , 10511131-15 111115 ? 
1 [ 115 ) 1 ז 016 .? ועץ מחטני גבוה — 31113 5 ״ 1 ז 53 \ 1 , החשוב לחרושת 
העץ ומשמש להפקת שרף (וע״ע אגתיס). ה) יערות טחבניים 



פ י ל פ ' ג י ם: הר הנע? 1 טיון ( 2,421 0 ׳) בסזרד! הא' לוזה. לרנ 5 יו העיר לנס 3 י 
(כד&רר התיירות הפיליפי!') 


בפסגות ההרים המתכסים טחבים, שרכים קרומיים (־ 1 ץ 11 קס 1 ז 1110 ׳ג 1 ? 
131x30 ) וסחלבים אפיפיטיים. ישנם שטחים עצומים של מונות 
דגניים, המתפתחות במקומות של יערות הרוסים ושדות נטושים. הל¬ 
לו הם חברות הלח בתהליך החזרת היער לקדמותו. לא מעט שמחים 
מכוסים צמחי ביצות; אפייני להן הוא הדקל ניפה ( 3 <ן£א). 

הצומח התרבותי. האפייני לפ׳ הוא האת (ע״ע) המהווה את 
גידול השדה העיקרי; אחריו בא התירס. בולט בנוף דקל הקוקוס 
הגדל עפ״נ שטחים רבים והמשמש בתעשיית הקופרה ושמן הקוקוס. 
האבקה ( 11153 10x11115 ׳•?), שממנה מפיקים את סיבי המנילה, וקנה 
הסוכר הם גורמים חשובים בכלכלת הם׳. רבים מאוד ממעי פרי, 
בננות, מנגו, קפה, קקאו וקאוצ׳וק. 

,־ 1 ^ת€ק 5 .£ .[ — 11 ) $16 ח!ש¥\ ״ 1 .י! ; 1942 , 11 ? 2 ? 1 קק 7/11/1 016 , 411x11 .£! 

. 1967 , 1 > 1 ז 0 ? £111 <}! 7/111 ? 7/1 

מ. 1 . 

ח י. ד,פ׳ היא ארכיפלג שולי שהפאונה שלו נגזרת בעיקרה מהחי 
של החבלים הסמוכים, אך יש בה ייחוד מפאת בידודה היחסי המת¬ 
בטא בנוכחות מספר ניכר של צורות אנדמיוה בדרגה סוגית. לכן 
רואים בפ ׳ תת־חבל מיוחד של החבל ההודדמלאי. עיקר עולם החי 
של ד.פ׳ נגזר מזה של היערות הטרופיים באינדונזיה ובמידה פחותה, 
מאלה של הודו־סין והחבל האוסטרלי. מפאת אפייה היערי ניכרת 
בה שליטת צורות אילניות ותת־יעריות. הפרסתנים הנפוצים: איילים 
קטנים הקרובים לסמבר ( 115 ־,ו 01 ) וחזירי בר. מצד גם האילון 

( 1-35111115 יל) וסין אנדמי של תא 1 ננסי ( 00515 ־ 101 ) 0110 8111121115 ). 

בין המכרסמים היעריים הרבים מצדים מיני סנאי הדקלים (- 110310 ? 
111115  0 ?) וחדף עצים 
( 0x05310 ). מלבדם קיימים גם החדף המצד, החדף הזעיר והטופאיה. 
הגלשן ( 01115 לק 0000 ץ 0 ) מצוי גם הוא במרבית איי הם/ מהפרימטים 
מיוצגים הקיפופים ע״י הלוריס הנרפה ( 115 נ 1001 :סץא), והטרסיום 
והקופים — ע״י מקק הסרטנים ( 1115 ! 12020115 ׳•?). מבין הטורפים 
נעדרים הכלבים והרובים והם מיוצגים בעיקר ע״י הטלדו( 13115 )׳<*?), 
ממשפחת הסמוריים, והזבד( 3 ־״ 0 ׳\ 1 /׳י), גחן-הדקלים ( 115 ־ 003(111x111 ?), 
בינטורונג ( 15 :> 0 ;:ז 00 \׳) ונמיה ( 051€5 קז ££0 ) ממשפחת הגחניים; וכן 
החתול המשדש ( 313 ־ 1x101 ־ 0131 6115 ?) האפייני לחבל ההודדמלאי. 
העופות רבים מאוד וביניהם מספר רב של מינים וסוגים אנדמיים. 
בין אלה בולט עיט־הקופים ( 1 ץ 0££16 [ 1125115 <עס 111€0 !?), המצטיין 
במקור ענק ומוגן בגלל נדירותו. לבד מנציגי קבוצות קוסמופולי־ 







703 


פיליפינים: חי; אוכלוסייה; חינוד; משטרן כלכלה 


704 


טיות ופנסרופיות מייצגים מרבית ה¬ 
עופות קבוצות פלאוטרופיות והודו־ 

מלאיות, כגון, פסיונים, יובי־תוכי 
(€גח 1 ת 0 ־ 1 ש־!'ד) פודרגיים ( 10 : [ 8 10 ז 3 [) 0 ק) 

מסדרת התחמסאים ונקרי־פרחים (-^מ 
מצויים גם נציגים אחדים 
של קבוצות אוסטרליות. כגון הדגרס־ 

ליים ( 136 ) 11 > 0 ק 1916 5 3 ), ומבין התוכיים 
הלוריס והקקדו. בין הזוחלים בולט במ¬ 

יוחד תנין הים ( 5 ג 051 ז 0 ק 5 בז 1 ץ 0003 ז 0 ) 

הנפוץ, ומבין הדוחיים האיכתיופים 
ממשפחת התולעניים והסוג האנדמי 
של צפרדע־עגלשונית ג 1 ט- 0111 < 1 ז 80 . 

עמ. ב. 

אוכלוסיית הם׳ מורכבת ממספר רב של קבוצות אתניות. 
התושבים המקוריים הם ה^גריטים (ע״ע פיגמאים), שבטים נמוכי 
קומה ושחורי עור המהווים כ 1% ( 1970 ) מכלל תושבי פ׳ ומנהלים 
אורח חיים פרימיטיווי באזורים הרריים קשים לגישה. שבטי הנגרי־ 
טים נדחקו במאה ה 10 לפנים האיים ע״י שבסים מאלאים (ע״ע) 
שבאו מדרום מזרח אסיה דרך איי אינדונזיה והים הסיני. צאצאיהם 
מהווים את רוב תושבי הס' ועבת תהליך מיזוג עם בני עמים וגזעים 
רבים שהגיעו לאיים (סינים, הודים׳ ספרדים ואמתקנים). מלבדם 
קיימות בם׳ קהילות קטנות של סינים (כ 120,000 ; 1970 ). אמריקנים 
(כ 10,000 , להוציא אנשי צבא), ספרדים (כ 1,000 ) והודים (כ 1,500 ) 
בעלות מעמד כלכלי וחברתי נכבד. 

האוכלוסיה בס׳ גדלה בשעור של כ 3.3% בממוצע לשנה. כ 66% 
מהתושבים מתגוררים בכפרים ובאזורים חקלאיים. צפיפות האוכלוסין 
הממוצעת היא 126 נפש לקמ״ר.. 34% מתגורתם בעתם שאוכלוסייתן 
גדלה במהירות רבה אחרי מלה״ע 11 . הערים הגדולות הן; מנילה 
(ע״ע) 1,331,000 תוש׳ ( 1970 ) ועם פרבתה 3 מיליון: קסון סיטי 
(הבירה) 754,000 תוש׳. 

דת. כ 80% ( 1970 ) מתושבי הפ ׳ הם קתולים — תוצאה של 
השלטון הספרדי הממושך. האסלאם הוחדר מהדרום עוד לפני הכיבוש 
הספרדי ע״י סוחתם מוסלמיים; התפשטותו נעצרה ע״י הספרדים. 
כיום מצויים רוב המוסלמים (כ 1.5 מיל׳) באיי מינדנאו וסולר 
הדרומיים והם כ 4.9% מכלל האוכלוסיה. באזותם הרריים ומכוסי 
ג׳ונגלים עדייו נמצאות קבוצות של תושבי הארץ הקדומים (כ- 
400,000 ), אך רובם הושפעו משכניהם הנוצרים או המוסלמים. 

ב 1902 פרשה "הכנסיה הפיליפינית העצמאית", בהנהגת גרגוריו 
אגליפאי, מן הכנסיה הקתולית, כמחאה על ריבוי אנשי כמורה 
אירופיים בהיררכיה הכנסייתית. ה״אגליפאיאנים", המונים 2.9 מיל׳ 
( 8% ) נפש, שמרו על פולחנים ומנהגים קתוליים רבים, בדם, הנהיגו 
את השפה הטאגאלית בתפילות והוסיפו גיבותם לאומיים לרשימת 
קדושיהם, כנסיה זו התפלגה אח״כ, כשפלג אחד הצטרף לכנסיה 
האפיסקופלית. הדת הפרוטסטנטית חדרה לראשונה ב 1925 , בעקבות 
הכיבוש האמריקני. חברי הכתות הפרוטסטנטיות מונים כ 3 מיליון 
נפש, ורובם מסונפים ל״פדרציה הפיליפינית של כנסיות נוצריות". 
יתר האוכלוסיה הם בודהיסטים (כ 43.000 ) ובני עדות קטנות אחרות. 

מ. יג. 

ח י נ ו ך. לכל המשמרים שהתקיימו בם׳ משותפת רבגוניות המט¬ 
רות והגישות הפדגוגיות וריבוי תכניות הלימודים ודרכי ההוראה. מעל 
הכל מורגשת ההשפעה האמריקנית על אף התנגדות להמשכתה. שפת 
ההוראה ברוב המקרים היא אנגלית, המשמשת גם כלשון מאחדת. 
כסיוע בלימודים מותר להשתמש גם בניב המקומי, ומכל מקום 
בכיתות א, ב. 

חוק חינוך חובה חינם חל על בני 7 — 13 ׳ אולם רק 81% מגילאים 



אלו לומדים בבת״ם יסודיים. ב 1970 היו 16.6% סהאוכלוסיה מבני 
10 ומעלה אנאלפביתים. גני הילדים מועטים, וכולם פרטיים. בתה״ם 
התיכוניים העיוניים והמקצועיים הם 4 ־שנתיים, ולומדים בהם רק 
15% מבני 14 — 17 . יש בם׳ כ 36 אוניברסיטאות, וכן קולג׳ים ומכוני- 
מחקר, ולומדים בהם 4% מבני 17 ומעלה. הגדולה והוותיקה שבאוני- 
ברסיטאות היא ״אוניברסיטת הם׳״ הממלכתית (נד 1908 ; 21-776 
תלמידים ב 1970 ). 

ב 1967/68 למדו בבת״ס יסודיים ממלכתיים 6,579,349 תלמידים 
(בבת״ס פרטיים — 330,640 ) ובבת״ס תיכוניים, 452,771 תלמידים 
(פרטיים — 884,764 ). 

ריבוי בתה״ם הפרטיים, שרובם דתיים או מיועדים לילדי אזרחי 
חוץ, מעורר בעיות מנהליות ופדגוגיות רבות. 

07111 5011111 171 ץ 10£ ס 517 1 ה 7710 ק 010 ' 1 ? 0 1 ׳ .' 01 £4110011071 .[ 1 ט 1 ־ז . 811 .זג 
. 1965 , 192-196 . 158-161 , 17-22 , 4110 50111/10011 

חוקה ומשטר. חוקתהפ׳, שהיתה נהוגה ב 1946 — 1972 , הינה 
בשינויים קלים חוקת ״קהיליית הם׳״ (ר׳ להלן, היסטוריה, עם׳ 707 ) 
שאושרה ב 1934 . בדומה לחוקת אה״ב מבחינה חוקה זו בין רשות 
מחוקקת, שופטת ומבצעת. אך מעניקה לנשיא, ראש הרשות המבצעת, 
סמכויות מיוחדות: מלבד היותו מפקד הצבא הוא גם מפקד המשטרה, 
והוא רשאי לפטר ראשי ערים ומושלי מחוזות. עצמאותו כלפי הרשות 
המחוקקת רבה מבאה״ב. הקונגרס מורכב מסנאט ומבית נבחרים. 
הנשיא וסגנו נבחרים בנפרד, ולעתים קרובות הם נמנים עם מפלגות 
יריבות. בעלי האחוזות ובני חסותם מחזיקים בעמדות המפתח במדינה 
והדבר הביא להשתרשות השחיתות ובלם את כושר המדינה לטפל 
בבעיותיה, ובעיקר בפער החברתי והכלכלי. 

מקיץ 1971 שולם הנשיא פרדיננד מרקום ()! 0 ;ת 43 *ן) בכוח צווי 
חירום, שחודשו לפרקים. הוא הציע חוקה חדשה שאפיה פרלמנטרי, 
וזו נתמכה ע״י 35,000 "אסיפות אזרחים" בכל כפר ועיר (ינואר, 
1973 ) ואושרה במשאל עם (יוני, 1973 ). מאז מרקוס הוא רה״מ, לפי 
החוקה החדשה, שאמנם לא נכנסה לתוקף במלואה בגלל מצב החרום 
הנמשך. הוא הודיע על כוונתו להשתמש ב״אסיפות האזרחים" העמ¬ 
מיות כמכשיר להתייעצות ישירה עם העם. 

המשפט הנוהג בפ׳ מבוסם בחלקו על המשפט הספרדי ובחלקו 
על המשפט הנוהג במספר ממדינות אה״ב. לפיכך מצויים במשפט 
זה יסודות של המשפט האזרחי ושל המשפט המקבל (ע״ע) כשהם 
משולבים אלה באלה. 

החוק המסחרי הספרדי שהונהג במדינה בזמן השלטון הספרדי 
עודנו בתוקף, אם כי שונו או תוקנו רבות מהוראותיו. רבים מחוקי 
המדינה נחקקו במתכונת החקיקה של אה״ב ולתקדימים של בתי 
המשפט האמריקניים תוקף משכנע. 

כוחות מזוינים. ב 1947 חתמה רפובליקת הם׳ על הסכם 
לפיו מותר לאה״ב להחזיק בסיסים יבשתיים. אוויריים וימים בשטח 
הרפובליקה למשך 99 שנה. כן קיים חוזה לעזרה צבאית הדדית עם 
אה״ב ( 1951 ). ד.פ׳ היא חברה ( 1954 ) בארגון סיאט״ו ( 10 ׳.\ 3£7 ), 
להגנה הדדית בדרום־מזרח אסיה. התפקיד העיקרי של הצבא הוא 
בקיום הבטח ץ הפנימי המעורער במדינה. 

השירות בצבא הוא סלקטיווי. תקציב הבטחון ( 1972/73 ) הגיע 
ל 95 מיליון דולר. מספר המגויסים הוא 42,700 , מהם 19,300 בחילות 
היבשה, 11,200 בחיל־האודר ו 12,200 בצי. רוב הציוד מיושן, ומת¬ 
אים רק לביצוע משימות בטחון פנימיות. כוחות המלואים: 218,500 
איש. כן ישנם כוחות שיטור צבאיים למחצה (ץז 13 ו 1 נ 15131 !ס 0 ): 27,000 
איש: יחידות מתנדבות: 20,000 איש: כוחות בטחון פנימי: 37,000 
איש. 

" "־ ח. א.- מ. 

כלכלת הפ ׳ מבוססת על החקלאות שמעסיקה ( 1970/1 ) כ 54% 
מכוח העבודה ותורמת לתל״ג כ 32% . ההכנסה הלאומית לנפש 
( 1970/1 ) כ 250 דולר—מן הנמוכות בעולם ובאסיה. בשנות ה 60 היה 


705 


פיליפינים: פלפלה; היסטוריה 


706 


קצב הגידול הממוצע של התל״ג לנפש ( 1% ) איטי מקצב הגידול 
במדינות האסיתיות האחרות. 

על־אף הפוטנציאל העשיר במים ובקרקעות החקלאות עדיין 
נחשלת, המיכון והדישון מועטים ורמת המחיה של היוגב נמוכה. 
כ 41% מהקרקעות (כ 12.5 מיליון הקטר) מעובדים וב 35% מיוערים. 
מרבית המשקים החקלאיים קטנים (עד 2 הקטר) ומספקים מוצרי 
צריכה. כשליש מהמשקים — באריסות. הם׳ היא יצרנית ויצואנית 
קוקוס הגדולה בעולם ( 27% מהתפוקה בעולם), ובגידולו קשורים 
כ 12 מיליון איש. 


הגידולים באלפי טונות ( 1970/1 ) 


הכמות 

הגידול 

5,168 

לצריבה: אורז 

2,039 

תירס 

731 

תפוחי אדמה מתוקים 

8,000 

ליצוא: קוקוס 

1.626 

קופרה 

1,880 

קבהיסוכר 

900 

בננות 

442 

קאסאווה 

122 

קנבוס 

56 

סבק 


משק ב ע "ח בעל חשיבות רבה בשל מיעוט המיכון. מגדלים 
בעיקר ( 1971/2 ) תואים ( 4.7 מיליון), בקר ( 1.9 מיליון) וחזירים 
( 7.7 מיליון). 

היערות, המכסים כ 11.75 מיליון הקמר, סיפקו ( 1971/2 ) כ 34 
מיליון מ״ק עץ מנוסר, מרביתו ליצוא (כ 19% מערך היצוא), — 
דיג החופים מספק כמיליון טון דגה בשנה. למרות עושר הדגה 
במימיה מיבאת פ׳ דגים, בשל הביקוש הרב ובשל נחשלות צי הדיג. 
חשיבות מסרתית לשליית פנינים, צדפות ושריון־צבים המשמשים 
בעיקר ליצוא. 

ה ת ע ש י ה עדיין מפגרת על אף עשרה של ד.פ׳ במקורות טבעיים 
וההשקעות הרבות. תרומתה לתל״ג כ 20% והיא מעסיקה כ 20% 
מכוח העבודה. באיזור מנילה (ע״ע) מצויים מרבית מפעלי התעשיה 
שמעבדים מוצרי חקלאות ומייצרים מוצרים לצריכה מקומית. הפ ׳ 
עשירה, יחסית, במחצבים, אולם הענף אינו מפותח ביותר. כורים 
בעיקר זהב, כסף, עפרת־ברזל. עפרת־נחושת, כרומיט, עפדת־מנגן, 
עופרת ואבץ. 


תפוקת התעשיה והמחצבים ( 1971 ) 


הכמות 

היחידה 

המוצר 

3.115 

אלפי טונות 

סלט 

2,205 

׳ 1 

עפרת ברול 

197 


עפרת נחושת 

199 


כרום 

40 

" 

פחם 

20 

טונות 

זהב 

59 

" 

כסף 

8,213 

אלפי קו״ש 

אנרגיית חשמל 


בתחילת שנות ה 70 הוקמו מספר בתי זיקוק לנפט והוקמה תשתית 
לתעשיה פטרוכימית. 

התחבורה בפ׳ מבוססת על תובלה ימית בין האיים. פועלים 
( 1972/3 ) 77 נמלים לאומיים ו 282 נמלים עירוניים. הנמל העיקרי — 
במגילה, דרכו עוברים כ 80% מהסחורות של הם/ השקעות רבות 
הופנו לפיתוח התחבורה. בפ , כ 78,000 ק״מ כבישים, 1,150 ק״מ 
מס״ב וכ 516,000 כלי רכב (לרבות רכב מסחרי). 

היצוא: ( 1,122 מיליון דולר, 1971 ) עיקרו — מוצרי קוקוס 
( 23% מערך היצוא), סוכר ( 20% ), עץ ( 20% ) ונחושת ( 17% ). כן 
מיוצאים קנבוס ושימורי אננס; היצוא מיועד בעיקר לאה״ב ( 40% ), 


יפן ( 35% ) והולנד ( 7% ). היבוא: ( 1,186 מיליון דולר, 1971 ), 
בעיקר מוצרים מוגמרים (מכונות [ 22% ], מכוניות [ 11% ], טכסטי- 
לים [ 6% ], מזונות [ 9% ] ודקלים [ 12% ]). מקורותיו העיקריים: 
יפאן ( 29% מערך היבוא), אה״ב ( 25% ), גרמניה המערבית ( 7% ), 
הממלכה המאוחדת ( 5% ). 

המטבע: פסו. 6.78 = 1 דולר של אה״ב (שער רשמי, אפריל 
1974 ). 

) 1 ססג 1 ? ¥€0 ; 1969 , , 101 :) 50 1111€01 3 ס כ { :?' 1-111101 .י/ ,י] 11 \" . 4 ^ .£ 

.(שבים שונות) 5/42 / , 0 

לשון. כ 75 הלשונות הילידיות הרווחות באיי הם׳ שייכות 
לקבוצה האינדוזית של המשפחה המאלאית־פולינסית (ע״ע אוסטול־ 
נזיה, לשונות אוסטרונזיות; מלאים, עט׳ 512 ). בעזרת הלשונות 
והניבים המהלכים באיים קל לזהות את השייכות האתנית. שלוש 
או ארבע הן שפות מרכזיות המבוללות בהדרגה את הניבים שבשב* 
נותן. טאגאלית ( 323108 ־ 1 ־), הנפוצה בעיקר בלוזון, היא החשובה 
בכולן וב 1946 נעשתה בסים לשפה הלאומית; חובה להשתמש בה 
כלשון הוראה ברשת החינוך. טאגאלית היא לשון בעלת מבנה שמני 
בעיקר והיא מצטיינת בשפע תחיליות, תוכיות וסופיות העשרות 
להופיע כמורפמות־יסוד. כדרך לשונות קרובות מכירה הטאגאלית 
במודוס ראלים ואי־ראליס וכן קיימים בה אספקטים פונקטואלים 
ופרוגרסיוויס שניתן לציין אותם ע״י חזרה על מופרמת היסוד וע״י 
תוספות. למשל משורש 131 ט$ ״לכתוב״: 511/511131 (עתיד); :ו 13 ט/תז 11 /$ 
(עבר); 131 ט 5 /ט/וחט/צ (הווה). לשונות אחרות המדוברות בפי כמה 
מיליוני תושבים הן ביסאיא (ת 3 ׳< £183 ) ואילוקו. ספרדית לא רווחה 
מעולם ומאז מלה״ע 11 תפוצתה ירדה מאוד. האנגלית מדוברת ביום 
ע״י כ 40% מן התושבים ומשמשת כשפת הדיבור במוסדות השלטון 
ובחיי המסחר. היא נלמדת כשפה שניה בבת״ס. 

היסטוריה. איי ד,פ׳ התגלו ב 1521 ע״י פ. מגלן (ע״ע). 
ב 1565 הוקם בשליחות פיליפה 11 (ומכאן שם האיים) ישוב ספרדי 
ראשון ע״י מיגאל לופם דה לגספי ( 1 ק 835 ^ 1 116 ״ 1 . 4 ו 3 ), שפתח 
בכיבוש לוזון וקבע את בירתו במנילה. עד 1600 השתלטו הספרדים 
על כל האיים, להוציא את מינדנאו שהיה מיושב מוסלמים, שנכנעו 
סופית רק במאה ה 19 ; בד״כ התקבלו הספרדים בסבר פנים יפות 
והנצרות התפשטה במהירות רבה. האנגלים וההולנדים ניסו להקים 
תחנות מסחר (להבדיל ממושבות) בם׳, אך נדחקו ע״י הספרדים. 
במאות ה 17 וה 18 היו איי הם׳ כפופים לשלטונות שבמכסיקו והארץ 
לא התפתחה מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. 

במחצית הראשונה של המאה ה 19 נמצאו רק כמה אלפי ספרדים 
בפ ׳ וספרדית היתה מדוברת רק בפי ילידים מעטים, משכילים מיוחסים, 
בעיקר במנילה ובלוזוץ. הכמורה ומסדרי הנזירים שבבעלותם נמצאו 
אחוזות נרחבות לא השתדלו להפיץ השכלה ולשלב ילידים בהירר¬ 
כיה הכנסייתית. בעקבות פתיחת תעלת סואץ ( 1869 ) והתוקה הליב־ 



הפיליפינים: מרכז העסקים של מנילה. נהר פאסיג חוצה את העיר 






707 


פיליפינים: היסטוריה — פילניק, כדרים אנדריויץ׳ 


708 


רלית החדשה בספרד ( 1876 ) החלו צעירים לצאת לחו״ל ללימודים. 
בחוגי הסטודנטים התגבשה תביעה לתיקונים בפינהל ובכנסיה וב¬ 
עיקר, לשיתוף של בני תערובת וילידים. אחד ממנהיגיהם היה הסופר 
ח׳וסה ריסאל ( 8.5231 ; 1861 — 1896 ), שייסד ב 1891 בהונג־קונג את 
113 !קו 1 !? 8523 . באוגוסט 1896 פרץ מרד גדול של תנועת קאטיפונאן 
( 1 ז 3 ת 11 <ן 8.311 ) העממית בו התבלט אמיליו אגינלדו (ע״ע; 1869 — 
1964 ). המרידה דוכאה אך הוצאתו להורג של ריסאל הביאה להת¬ 
לקחות מחודשת והקרבות התפשטו למחחות אחרים. המהפכנים 
הכריזו על הקמת רפובליקה ( 1898 ) ואגינאלדו היה לנשיאה. 

בין אה״ב (ע״ע, ענד 192 ) וספרד התנהלה באותה שעה מלחמה 
ובתוקף חוזה שלום שנחתם בפאריס ( 10.12.1898 ) מסרה ספרד את 
הנד לידי אה״ב. המהפכנים לא השלימו עם תנאי החוזה ותקריות 
אירעו ביניהם לבין האמריקנים, שכבשו את מנילה. בהנהגת אגינאלדו 
עבת המהפכנים ללחמת גרילה, אך במארס 1901 נשבה אגינאלדו 
וקרא לעמו לחדול מהתנגדות לאה״ב. 

מושל הס׳ ו. ה. טפט (ע״ע) החל ב 1902 להעניק לאיים שלטון 
בית וב 1907 כונס בית נבחרים ראשון. 1,600,000 דונמים נקנו מידי 
הוואטיקן ונמכרו לתושבים ואנשי כמורה אמתקנים, שהחליפו את 
הספרדים. האמריקנים יסדו ופיתחו בתנופה רבה מערכת חינוך 
מקיפה באנגלית. שלטונם התבסס במידה רבה על שכבת "בוסים" 
של בעלי אחוזות וסוחרים. 

המאבק לעצמאות של ד.פ׳ קיבל תנופה משעה שנתמך ע״י חוגים 
שונים באה״ב. ב 1934 קבעה אה״ב בחוק שהם׳ תקבל עצמאות מלאה 
ב 1946 , לאחר תקופת שלטון עצמי בהשגחת האמריקנים, והחוק 
אושר בביה״נ הפיליפיני. אסיפה מכוננת, שנבחרה בבחירות כלליות, 
ניסחה טיוטת חוקה לקהיליית ד.פ׳ ( ¥€3101 \תסרתתזסכ> 6 ח 1 ( 1 נן 11111 ?), 
שאושרה ע״י הנשיא רדזוולט ונתקבלה לאחר משאל-עם בפ׳. מנואל 
לואים קסון (ת 211£20 >! 1878 — 1944 ) נבחר לנשיא ב 1935 וב־ 
1941 . 

ב 8.12.1941 פלשו היפנים לס׳. קס 1 ן ומנהיגים אחרים הקימו 
ממשלה גדלה בוושינגטון, ובס׳ התנהלה מלחמת גרילה נגד הפולשים. 
רבים שיתפו עמם פעולה מחוך איבה לאה״ב. המערכה על הם׳, 
ובמיוחד קרב מפרץ ליטה (:>זץ 6 ע) היתה ממוקדי המאבק בין אה״ב 
ליפן במלה״ע 11 (ע״ע, עמ ׳ 701 ). גנרל ד. מק-ארתור (ע״ע) שחרר 
את הנד אחר קרבות קשים. ב 4.7.1946 הוכרזה עצמאות רפובליקת 
הם׳. כמיליון נפש נספו במלחמה, המשק היה משותק ומנילה חרבה. 
הנשיא טרומן העניק לפ ׳ 620 מיליון דולאר והושיט עזרה נוספת 
ואילו אה״ב קיבלה בסיסים בם׳. 

אחר מלה״ע 11 פשטה השחיתות במנגנון הממשלה והשוק השחור 
פרח, שערוריות רדפו שערוריות, ותיקונים חיוניים, כגון רפורמה 
אגררית ושכר מינימום, לא בוצעו. זיופי בחירות ועיוותי דין היו 
מאורעות מקובלים. רק בתקופת הנשיא רמת מאגסאיסאי (־ 438 ^ 
1953/7 ) נבלמו לזמן מה נטיות אלו והוחל בביצוע רפורמה 
אגררית. תנועת "הוק" (קיצור של נ 31 ו 3131 נ 1 .! 1 ג 01 ), שפעלה במחתרת 
נגד היפנים, נאבקה לאחר המלחמה למען רפורמה אגררית. היא 
נתמכה ע״י המפלגה הקומוניסטית והתקוממה נגד הממשלה. השלטר 
נות דיכאו את המרידה בפעולות צבאיות ובמתן קרקע במינדנאו 
למורדים שנכנעו. ב 1954 הצטרפה הפ׳ ל״ברית ההגנה לדרום־מזרח 
אסיה". 

הנשיא מרקוס ביצע תיקונים מועילים בתקופת כהונתו הראשונה 
( 1965/9 ) ובשניה (מ 1969 ) והתמודד בהצלחה חלקית במורדי ה״הוק", 
במורדים מוסלמים, בסטודנטים רדיקליים ובאופוזיציה הדמוקרטית, 
תוך שימוש הולך וגובר באמצעי חירום. בתחילת 1973 הפך שלטונו 
לרודני. 

ד.פ׳ היתד. המדינה האסיאנית היחידה שתמכה ב 1947 בהמלצות 
האו״ם בקשר לא״י ומאז מבוססים יחסיה עם ישראל על הסכמי 


שיתוף פעולה וסחר: רבים מבני הנד השתלמו בישראל ויועצים 
ישראלים שירתו שם. 

; 1942 ח 1 ? 1 ) 5114 4 / ,. 7 € 7/1 י 36£1 >ץ 3 ^[ . 11 .ן, 

\ 1962 1/16 מס 11€  1 \ 0 \נ < 1 זק 16 *ב) (״מות מפקד הצבא״), 1926 , 
הכעיס את השלטונות שראו בו רמז לרצח פרוגזה. משתיאר את 
המצב הקשה בכפרים ודרש שיינתן לאיכרים מעמד עצמאי, גורש 
ב 1929 מ״איגוד הסופרים הפרולטריים". הוא ניסה לשווא לפייס את 
הממשל ברומן ״הוו׳לגה זורמת לים הכספי״, 1930 , הדן בתיעוש 
הארץ בימי תכנית־החומש הראשונה. ב 1937 נאסר, נאשם בבגידה 
ובטרוצקיזם, ומאז נעלם. 

פילנתרופיה, ע״ע צדקה. 

־ ־־: : : ז : ז זי 




709 


פילסודפקי, ידזף — פים, ג׳ון 


710 


פילסוךסקי, יחף — 15111 ) 11511 ? 16201 —( 1867 — 1935 ), מדינאי 
ומצביא פולני. נולד למשפחה פולנית־ליטאית מהאצולה 
הנמוכה. ואמו חינכה אותו לשנאת רוסיה לאחר כשלון המרד ב 1863 . 
הוא למד רפואה בחרקוב. התקרב לסוציאליזם וב 1887 נאסר והוגלה 
לסיביר. ב 1892 חזר משם, היה ממייסדי המפלגה הסוציאליססית 
הפולנית וערך במחתרת את בסאונה. בפיח מלחמת יפאן־רוסיה 
( 1904 ) נסע לטוקיו כדי להשיג תמיכה במערכה נגד רוסיה, אך 

מתנגדו המדיני ר. דמובסקי 
(ע״ע) סיכל את מאמציו. פ׳ 

עבר לגליציה שבשלטון אוס¬ 
טריה ושם הקים, בהסכמת ה¬ 
שלטונות, גדוד "קלעים" לק¬ 
ראת מלחמה שציפה שתפרוץ 
בין אוסטריה לרוסיה. בפרוץ 
מלה״ע 1 חדר בראש אנשיו 
לפולניה שבשליטת רוסיה, 

אך לא הצליח לעורר התקו¬ 
ממות. בחסות אוסטריה הקים 
לגיון פולני שלחם בגבורה 
ברוסים, אך לאחר שסירב ל¬ 
הישבע אמונים למדינות "ה¬ 
מרכז" נאסר ונכלא במבצר 
מגז־בורג ( 21.7.1917 ). עם 
תבוסת גרמניה שוחרר והגיע במהירות לוורשה ( 11.11.1918 ), ושם 
הכריז על עצמו "ראש מדינה" 0 נ 1 ת 30201 א) זמני ומפקד הצבא עד 
לכינוס אסיפה מכוננת נבחרת. כדי למנוע פילוג מצד חוגי הימין 
פיטר את רד.״מ הסוציאליסטי שלו ומינה את א. פדרבסקי (ע״ע). 
משנבחר הסיים הראשון התפטר פ׳ ונבחר מחדש לראשות המדינה. 

פ׳ חתר לכונן פדרציה עם ליטא ואוקראינה כדי לבלום את רוסיה 
הקומוניסטית. צבא פולניה בשיתוף פעולה עם ם. פטליורה (ע״ע) 
תפס את מערב בילורוסיה ואוקראינה, הגיע עד קייב, אך נהדף. 
"הצבא האדום" בפיקוד סוחצ׳בסקי (ע״ע) הגיע לפרוורי ורשה, אך 
הפולנים הביסוהו בקרב על הוויסלה ( 13/14.8.1920 ) והדפוהו הרחק 
מזרחה. פ׳ עשה שלום נוח עם בריה״מ. 

פ׳ הסתייג מחוקת פולניה החדשה, מצא פגם בהתחזקות מפלגת 
הלאומנים, התפטר מכהונתו( 14.7.1922 ), נטש את תפקידיו בהנהגת 
הצבא שהקים וטיפח ופרש לביתו בסוליווק ( 11 ^ 6 ( 51116 ) ליד ורשה. 
הוא תקף בחריפות את ראשי המשמר, את הפיצול המפלגתי ואת הש¬ 
חיתות הפושה. ב 10.5.1926 נתמנה ו. ויטוס, מנהיג מפלגת האיכרים 
השנוא עליו, לרה״מ; כעבור יומיים עלה פ' בראש גדודי צבא על 
הבירה. הנשיא והממשלה התפטרו וממשלה חדשה, מתומכי פ/ נת¬ 
מנתה כחוק, וב 31 במאי נבחר פ׳ לנשיא. ואולם הוא העדיף להיות 
שר-הבסהו!. ולמעשה שלט בפולניה עד סוף ימיו (פעמיים היה גם 
ר״מ לזמן קצר). הוא זלזל בסיים וערער את מעמדו בעיני העם. את 
השמאל שתמך בו בעת ההפיכה לא שיתף בשלטון. פ׳ התקרב לימין 
השמתי ואפשר לתומכיו להעניק למשטר צביון מיליטריסטי ואנטי- 
דמוקרטי. ב 1933 שקל אם לנקוט אמצעים צבאיים נגד גרמניה הנא¬ 
צית, אך צרפת הסתייגה מכך ופ ׳ חתם עם גרמניה על חוזה אי־ 
התקפה ל 10 שנים ( 1934 ). יועצו, עושה דברו וממשיך דרכו היה 
יוזף בק (ע״ע). פ׳ נקבר בטקס רב־רושם בקתדרלת ואוול ( 1 ;>׳ 3 % ^\) 
בקרקוב, ליד מלכי פולניה. 

בניגוד לרבים מעמיתיו לא היה אנטישמי מובהק, והיהודים קידמו 
בשמחה את הפיכת 1926 ששמה קץ לשלטון מפלגות הימין האנטי¬ 
שמיות. רה״מ ברטל ( 8311:61 ) הצהיר על נאמנות הממשלה לעקרון 
השוויון האזרחי, ובמשך כשנה וחצי נהנו היהודים משלווה. ברם, 
עוזריו של פ׳ מקרב הקצונה והמינהל חזרו למדיניות הישנה כלפיהם: 


התנכלות לחינוך ולשחיטה יהודיים, מלחמה כלכלית, "נומרום קלאו־ 
זום״ והסתה. — מכתביו: 6 ( 0 ( 1 52£ ׳*י־ 101 <ן 151016 , 1925 (בעבר׳ 
קרבותי הראשונים, תרצ״ז). 

י. ש דרש בסקי, מרשלק י. פ., תרצ׳יד. ? ,. £0111501111 .[ ) 1941 ,.*/ .ן , 1 ) 151 ) 11511 * 1 ; 939 ! 

. 1969 1 ז 0$£4 ז> £1 נ> :.*/ .ן צ 7,10 ( 1 . 1 \ 

מ. זי. 

פילרט [פיודור ניקיטיץ׳ רומנוב] - . 1 ^ .פ>] 

פסמ&ז^ס?] — (מת 1633 ), פטריארך מוסקווה ו״שליטה 
השני״ של רוסיה. פ׳ היה שר בחצר אחיינו פיודור 1 , אך בורים 
גודונוב (ע״ע) כפה עליו ועל רעייתו נזיתת במנזר בצפון, ושם 
נטל את השם פ׳ (״גומל חסדים״). ב 1605 החזירו דימיטרי הכחב 1 
(ע״ע), והוא מונה להגמון רוסטוב; ב 1608 מינהו דימיסרי הכוזב 11 
לאפטריארך מוסקווה. הבויארים שלחוהו למלך פולניה כדי להציע 
לבנו את כם־מלכות רוסיה; המו״ס נכשל, ופ ׳ הוחזק במאסר כבן- 
ערובה. ב 1613 בחרה אסיפת־המעמדות (זמסקי סובור) את בנו, 
מיכאיל (ע״ע), לצאר, וכעבור 6 שנים שב פ׳ לארצו והיה ל״שליס 
שני" יחד עם בנו. למעשה שלט פ׳, ובתמיכת האצולה שקטה הארץ 
ונבלמו שודדים וקחאקים. פ׳ ביסס את מעמדה של שושלת רומאנוב 
מבית ומחוץ. שיקם את אוצר המדינה, העלה את רסת הכמורה, 
ובעזרת יועצים זדים ארגן מחדש את הצבא ועמד בראשו במלחמה 
בפולניה. 

פילךיה ( £1131-13515 ), קבוצת מחלות שכיתה באזורים טרופיים 
ותת־מרופיים הנגרמות ע״י תולעים נימיות (נמסודות. ע״ע 
הלמינתולוגיה, עמ ׳ 557 ). פ׳ מועברת לאדם ע״י יתושים. סוגי 
התולעים הגורמות פ , הם ! 1 ) 30010 <£ 13 ז 0 ־ 0 ך 1101 ^\ ו ) 1113131 8111813 . 
הצורות הבוגרות שלהן חיות בדרכי הלימפה וברקמה ההיבורית 
ואילו הצורות הצעירות (מיקרו־פ׳) נמצאות במחזור הדם ההקפי. 
בד״ב בשעות הלילה. מעבירי הווכרריה הם האירה ( 066 $ ^), הקולקם 
והאגופלם, ומעבירי הברוגיה — האנופלס והמנסוניה (ע״ע יתושים). 
היתוש קולס את הצורות הצעירות תוך בדי מציצת דם והן ממשיכות 
בהתפתחותן בתוך שרירי החזה של החרק. לאחר התבגרותן הן 
נודדות לאיברי הפד, ומשם הן מוחדרות שוב לדם בזמן עקיצה. עם 
זרם הדם הן מגיעות לקשרי הלימפה ומתבגרות בהם. 

מציאותם של הטפילים הבוגרים בדרכי הלימפר, גורמת דלקת 
מתמשכת בהן, המביאה בסופו של דבר לסתימתן. המחלה מתבטאת 
בכאבי ראש, חש והרגשת חולשה וכן בהפרעות גדלות והולכות 
בזרימת הלימפה. ההפרעה בזרימת הלימפה גורמת להצטברות חל¬ 
בונים בגוזל הבין תאי ולבפיחות. אלפנטיאזים (ע״ע) ופגיעות 
חמורות אחרות נגרמות רק לאחר שהיה ממושכת באיזור נגוע 
וזיהומים החרים ע״י הטפיל. זמן הדגירה של המחלה עד להופעת 
הסימנים הראשונים הוא לפחות חדשיים. ואילו עד להופעת המיקרו- 
פילריות בדם ההקפי חולפים כ 8 חדשים, ואז אפשר לאבחן אותה 
בוודאות. כן מאבחנים אותה בשיטות סרולוגיות (ע״ע סרולוגיה). אין 
טיפול מיוחד במחלה. מעבר לאקלים קריר מפחית במידה ניכרת את 
מספר התקפות הדלקת וחומרתן. מניעת המחלה מבוססת על השמדת 
היתושים. וע״ע טרופי אזור, עמ׳ 942 — 945 . 

פים, ג׳ון — ות׳<ק ״!)ס) — ( 1583 — 1643 ). משפטן ומדינאי אנגלי. 

כחבר הפרלמנט עורר את זעמו של ג׳ימז 1 (ע״ע) כשתבע 
להחמיר ברדיפת הקתולים ובחגינו על זכויות הפרלמנט. פ׳ פעל 
להעמיד את בקינגם (ע״ע) לדין והיה ממנהחי "עצומת הזכרות" 
(ע״ע [ה] ממלכה המאחדת, עט , 884 ). בהתבנס "הפרלמנט הקצר" 
( 1640 ), ייצג פ׳ את הצירים שמחו נגד פגיעות המלך בזכרות 
הפרלמנט וברכוש הפרטי ונגד מדיניותו הדתית. ב״פרלמנס הארוך" 
שהתכנס ב 1640 היה פ׳ הדמות הבולטת ביותר וכונה "המלך פ׳". 
בהשראתו הועמדו לדין סטרפורד ולוד (ע׳ ערכיהם), ואושרה "הקוב- 



יח 1 * פיוסודסקי 


711 


פים, נ׳ון — פינברג 


712 


לבה הגדולה״׳ שנועדה להגביל את סמכויות הכתר; המלך צ׳רלז 1 
ניסה לאסור את פ׳, אך הוא נמלט׳ ופרצה מלחמת האזרחים. פ׳ 
הבטיח את השתתפות הסקוטים במלחמה נגד המלך. 

. 1961 ,.¥ #1112 / 0 £ 12 !€.# 7 / 1 £ ,־!שןאש!? . 1 ? .[ ; 1940 ./ . 5.11 

פימתטה (סז״סיתס!? = מרגלוודההר), חבל בצפון־מערב איטליה. 

שטחו 25,399 קמ״ר ובו 4,432,000 תוש׳ ( 1971 ). פ׳ גובלת 
בצפון ובמערב ברכסי האלפים ובדרום ברכס האפנינים (ע׳ ער¬ 
כיהם) הליגוריים. במרכז החבל — עמק הנהר פ 1 (ע״ע); הנהר 
יחד עם יובליו היורדים מההרים מספקים הן כוח הידרו־חשמלי רב 
לתעשיה המשגשגת והן מים רבים למשק החקלאי המפותח. לאורך 
יובלי הפו עוברים נתיבי תחבורה החוצים את ההרים לצרפת במערב 
ולשודץ בצפון. בצפון־מזרח פ׳ נמצאת ימת מג׳ורה (ע״ע). פ׳ היא 
הצלע המערבית של "המשולש התעשייתי הגדול" של איטליה 
הצפונית. מייצרים בה כלי רכב, טכסטילים, כימיקלים ועוד. מרכז 
התעשיה העיקרי נמצא בבירת פ׳ והגדולה בעריה — טורינו (ע״ע) 
ובה 1,168,000 תוש׳ ( 1971 ). 

הלנגוברדים (ע״ע) כבשו את איזור פ׳ מידי ביזנטיון וחילקוהו 
לדוכסויות; כך עשו גם הפרנקים, שכבשו את האיזור מהלנגוברדים. 
בהיותה איזור מעבר מאיטליה לצרפת ולגרמניה רבו בפ׳ המלחמות 
וההתפצלויות המדיניות. במאה ה 11 נישאה בתו של רוזן טורינו, 
השליט החשוב באיזור, לאורו בן אומברט(, מייסד שושלת סודה 
(ע״ע). כך זכתה השושלת בדריסת רגל באיזור׳ ולמרות שכוחה 
נבלם ונסוג לעתים, הגדילה בהתמדה את שטחיה. השימוש בשם "פ׳" 
החל ב 1240 בקירוב׳ לציון איזור המורדות האיטלקיים של האלפים 
הקומיים, ואח״כ התפשט גם לגבי שטחים סמוכים שכבשו דוכסי 
סוויה. 

מ 1424 נשא יורש העצר של דוכסות םו 1 יה בתואר נסיך פ/ 

ב 1536 כבשו הצרפתים את רוב פ׳. ב 1559 השיב הדוכס אמניאלד, 
פיליברטה ( 1553 — 1580 ) את פ׳ לבית סוויה, קבע את בירתו בטורינו 
והקים ממשל ריכוזי חזק. התפשטות בית סודה מערבה וצפונה נבלמה 
בידי צרפת ושוויץ ויורשיו הגדילו בהדרגה את נחלותיהם בצפון 
איטליה. במלחמות במאה ה 17 וה 18 עברו דוכסי סוויה מצד אל 
צד וטיפחו צבא קטן אך יעיל. ב 1718 היה הדוכס למלך סרדיניה 
(ע״ע), אך הבסיס לעצמתו היה בפ ׳ , שבה היתה חקלאות מפותחת, 
תעשיות טכסטיל (משי וצמר) וחרושת מתכת (בטורינו). 

נפוליון סיפח את פ , לצרפת, אך לאחר מפלתו, שב בית סוויה 
למשול בנד וזכה גם בג׳נובה. למרות מדיניותם השמרנית של מלכי 
סרדיניה היתה פ , מרכז לתסיסה ליברלית ולפעילות לאיחוד איטליה. 
סופרים ומדינאים כצ'< בלבו, ו. ג׳וברטי וק. קוור (ע׳ ערכיהם) יעדו 
לסרדיניה־פ׳ תפקיד מרכזי באיחוד איטליה, ועם התגשמות הדבר 
היתה טורינו הבירה הראשונה של איטליה (ע״ע, עם׳ 739 — 742 ). 

ר. בג. - ה. ום. 

פץ, י&זמואל יוסף ( 1818 , וילנה — 1890 , שם), סופר עברי, 
מחלוצי ההשכלה ומראשוני חובבי ציון ברוסיה. פ׳ למד 
בחדרים ובישיבות וילנה והצטרף לחוג המשכילים בעירו. מ 1841 הורה 
בביה״ס היהודי בווילנה, ומ 1847 בביהמ״ד הממשלתי לרבנים שם. 
מ 1856 עד מותו שימש מפקח על בתה״ס היהודיים הממשלתיים 
בגליל וילנה וחבר קבוע במועצת העיר וילנה. בראשית שנות ה 60 
הצטרף ל״חברת ישוב א״י", שנוסדה בפרנקפורט. ומשנות ה 80 עמד 
בראש אגודת חובבי ציון בווילנה והשתתף בוועידותיה. פ׳ הו״ל יחד 
עם א. ל. הורביץ את המוסף הספרותי הראשון של משכילי רוסיה — 
״פרחי צפון״ ( 1841 — 1844 ). ב 1860 — 1880 הו״ל את כתה״ע "הכר¬ 
מל", ופרסם בו בין השאר מחקרים על תו״י ברוסיה. עיקר מפעלו: 
לכסיקון לתולדות אישי ההשכלה עד זמנו בשם "כנסת ישראל" 
(רק עד האות יו״ד [ 1886 ]), ולכסיקון "אוצר לשרן המקרא והמשנה." 


וכל הספרות העברית המאוחרת״ בלווית תרגום רוסי וגרמני; הכרך 
הראשון י״ל בחייו והיתר הוצאו לאור ע״י שפ״ר, בוורשה, במהדורות 
רבות ( 1900 — 1903 ). זה היה הנסיון הראשון לכנס את כל רבדי 
הלשון העברית. 

מספריו האחרים: ״שנות דור ודור״ (קניגסברג, 1847 ) — כרונו¬ 
לוגיה לתו״י; ״קריה נאמנה״ (וילנה, 1860 ) — על תולדות קהילת 
וילנה! "סופרי ישראל" (אגרון מימי חסדאי אבן שפרוט ועד לזמן 
החדש, וילנה, 1871 ) ; ״שפה לנאמנים״ — להוכיח את מעלת השפה 
העברית (וילנה, תרמ״א). 

מתרגומיוהרבים: ״מגידישועה״ מאת מ.לילינתל (וילנה, 1842 ); 
"מאמר על ההשגחה" מאת מ. מנדלסזון (וילנה, תרל״ב). פ' כתב 
גם רוסית וחיבר ספר ללימוד רוסית, ביידית (וילנה, תר״ז). 

ייחודו של פ׳ כסופר וכעסקן היה בראותו בהשכלה שלב נוסף 
בהתפתחותה האורגנית של המורשת הלאומית והדתית היהודית. 

ה. ר. שטיינשניידר (המליץ. גל׳ 381 ), 1890 ; הנ״ל, "תולדות המחבר" 

בראש ״קריה נאמנה״, תרע״ה; י. אפל, בתוך ראשית התודה. 68 — 83 , 

1936 ; י. ברוידס, וילנה הציונית ועסקניה. 3 — 43 , ת״ש; י. קלוזנר, 

היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ד/ 115 — 120 , תשי״ד! 

ג. אלקושי, העיתונות העברית בווילנה במאה הי״ט (העבר, י״ג, 

59 — 97 ) תשכ״ו; הנ״ל (שם, י״ד, 105 — 142 ) תשכ״ז. 

י. ם. 

פין, תומס — 31:10 ? 11100125 ׳ — ( 1737 , תטפירד [אנגליה] — 
1809 , ניריורק). הוגה דעות ומדינאי. בנו של עושה מחוכים 
עני; עבד עם אביו ואח״ב היה מלח, חנווני ומובס. לא זכה כמעט 
בחינוך, והשתלם בכוחות עצמו במדע ובהגות זמנו; על-אף מוצאו 
הקוויקרי לא השתייך לשום כת או כנסיה. הוא נכשל בעסקיו; אשתו 
הראשונה נפטרה ומהשניה התגרש; ילדים לא היו לו. ב 1774 היגר 
לפילדלפיה באה״ב ובידו מכתב המלצה של ב. פרנקלין (ע״ע). 

פ ׳ , שנקלע לקלחת שקדמה למלחמת העצמאות האמריקנית, היה 
לעתונאי ופרסם בינואר 1776 בעילום־שם את החוברת 1011 ז;רת 00 
50050 ("שכל ישר"). החוברת זכתה מיד לתפוצה רבה עקב טיעוניה 
לטובת עצמאות. במיוחד תקף פ׳ את הכתר הבריטי ואת מוסד 
המלוכה. זמן־מה היה פ , מזכיר ועדת הקונגרס לענייני חת• ב 1787 
יצא לאנגליה ולצרפת כדי לממן הקמת גשר ברזל שהמציא. בספרו 
״ 1113 )ס 11:5 §!^ 7110 (״זכרות האדם״), 1791/2 , טען לטובת משטר 
רפובליקני ודמוקראטי המגן על הזכרות הטבעיות של הפרט. בד״ב 
פ׳ לא היה מקורי, אך ידע להפיץ רעיונות והלכי רוח. הספר הופץ 
באנגליה, ופ , , שנרדף ע״י השלטונות. נמלט לצרפת. הוא קיבל את 
אזרחותה ובספטמבר 1792 נבחר לקונוונציה הלאומית (ע״ע 
[ד,]מהפכה [ה]צרפתית, עם׳ 353/4 ). פ׳ התנגד להוצאה להורג של 
לואי נאסר בדצמבר 1793 , אך שוחרר בנובמבר 1784 , לאחר 
תום הטרור. 

בחיבורו ״ 0350 ? ) 0 7710 (״תור התבונה״), 1794/6 , טען 

פ׳ לדאיזם (ע״ע) ונגד הנצרות. הוא ביקש לבסס את הדת על 
התבונה ועל הנסיון במקום על ההתגלות, וערך השוואות בין הנצרות 
למיתולוגיה היוונית; עם זאת האמין בהשגחה. 

לאחר שחזר ב 1802 לאה״ב חי במצוקה, ומאחר שהראתם שלו 
פ־ רש כאתאיזם, היד, מבודד מבהינד, חברתית. 

כל כתביו י״ל ב 2 כרכים ב 1945 בעריכת זס״ס? . 5 .?. 

1011 \ . 0 ; 1892 , 1-11 ,,¥ . 7 / 0 ג 1 7/1€ י ץג>׳\\מס 0 .ס . 4 ? 

־ץס/ 1115 ^ ¥1 . 7 . 7 , 1 ש 13 בד 1 נ 0 . 11 ; 1959 ,.¥ . 7 /ס £} 71 7/1£ , #£05011 / 0 
. 1962 . 7 ; 1961 *>*>< 7/1 ( 11 10171 }££״(¥ 

אל. וי. 

פינבוע, משפחת חלוצים. 1 ) יוסף ( 1856 , סיווססופול, דש 
אומרים צ׳רקאסי — 1902 , יריחו), חניך גימנסיה רוסית. 

למד כימיה באוניברסיטות שודץ וגרמניה. בהשפעת פרעות 1881 
עלה לא״י ( 1882 ) דחד עם ז. ד. ליבונטין (ע״ע) קנה את אדמות 
ראשון־לציון ונמנה עם מייסדיה. פ׳ הוא שרכש את לבו של הבארון 



713 


פינברג — פיכדרוס 


714 


א. רוטשילד (ע״ע) לעניין ההתיישבות. הוא התנגד למשמר פקידי 
הבארון ולאחר סכסוך עזב את ראשון־לציון, עבר ללוד וניסה לעורר 
את "חובבי־ציוך ברוסיה לתת יד לפיתוח התעשיה וההתיישבות 
העירונית בא״י. 


2 ) ישראל (״לוליק״ [ 1865 , סוווסטופול — 1911 , חדרה], 
אחיו של 1 ). עלה לארץ לאחר יוסף והתיישב בראשון־לציון, שם 
נודע באומץ־לבו מול התגרויות הערבים. לאחר התנגשות עם פקידי 
הבארון עבר לגדרה, וב 1898 עבר עם משפחתו לחדרה. בגלל מחלת 
הקדחת עבר ליתשלים, אולם כעבור שנים מספר חזר לחדרה. 


3 ) אבשלום ([ 1889 , גדרה — 
1917 , ליד רפיח], בנו של 2 ). מחולל 
רעיון ניל״י (ע״ע). בשנים 1904 — 
1907 למד בפאריס, ממנה שב לארץ 
ספוג תרבות המערב ושאיפות קומ¬ 
מיות בנוסח אירופה. התקרב לחוגי 
הנוער בזכרון־יעקב והיה ממייסדי 
אגודת "הגדעונים" ששמה לה למ¬ 
טרה לטפח את המושבה. עבד בתחנת 
הנסיונות של א. אהרנסון (ע״ע) 
והיה נתון להשפעתו. יחד עמו הקים 
את רשת הריגול ניל״י נגד התורכים 
ובשליחותה נרצח בידי בדורם ליד 



רפיח סמוך לקו החזית הבריטי. ב־ א. פינבו־נ (שירוח הצרוסיס 


1967 נחשפו עצמותיו והוטמנו בהר 


של הסובנות היהודית) 


הרצל בירושלים בטקס צבאי־ממלכתי. פ , היה בעל שאר רוח, 


מהדמויות הרומנטיות הבולטות בתקופתו. הוא כתב שירה ופרוזה 


בעברית וצרפתית. מכתביו ורשימותיו ראו אור ב 1971 (ערך: 
א. אמיר) והם מקור חשוב להבנת עולמם הרוחני של בני הדור 
הראשון של המושבות העבריות. 


ד. י. יודלוביץ(עורך), ראשון לציון, 41 — 47 , תש״א! י. כהן, מגלת 
אבשלום ושרה, תש״ה; מ. סמילנסקי, משפחת האדמה, א, 159 — 162 , 
ב, 72 — 77 . תשי״ד; ספר תולדות ההגנה, א׳(מפתח בערכו), תשכ״די׳; 
א. לבנה - י. נדבה - י. אפרתי, ניל״י, תשכ״א; י. נדבה, בין אבשלום 
פ׳ לז׳ק מאריטן (קשת, י״ם. 156 — 162 }. 


פינגויניים (ש 13 ) 115€1 ז:ז 11 <ן 5 ), משפחת עופות-ים שאיבדו את כושר 
המעוף. שוכני האוקיאנוסים הדרומיים ואנטארקטיס (ע״ע 
ור׳ שם תנד). ידועים 6 סוגים ו 17 מינים. הגדול שבהם הוא הפ׳ 
הקיסרי,?ש.זץ(> 110 ש 1 ק\־,), שמשקלו כ 30 ק״ג וגבהו בעמידה 
90 ם״מ; המינים הקטנים — משקלם 2 — 5 ק״ג וגבהם עד 30 ס״מ. 
לבל ד,פ״ גחון לבן וגב שחור־חום; לכמה מינים חברתיים רצועות־ 
נוצות בצדי הראש בצבע צהום־כתום, המשמשות אמצעי קשר וזיהוי 
בתוך הלהקה, גם מתחת לפני המים. הגוף מותאם לשהיה ממושכת 
במים והוא בנוי בצורה הידדודינמית מובהקת. הראש מחודד והצוואר 
קצר ומכונס. הנוצות קצרות וצפופות מאוד; חלקן המרוחק נוקשה 
כקשקש ובסיסו פלומתי ולבודד, בו שכבת־אוויר המבודדת את הגוף 
מהמים והאומר הקרים. שכבת שומן תת־עורית עבה משלימה את 
הבידוד ומשמשת גם כמאגר מזון. הרגליים קצרות מאוד ומקומן 
בחלק האחורי של הגוף. עצמות פיסת־הרגל אינן מאוחות לגמרי 
(מפורדות באמצען), דבר שהוא מיוחד לפ " . מיוחדת להם גם הליכת 
בפות. סימנים אלה מצביעים על מוצאם הקדום. בין האצבעות קרום- 
שחיה. ביבשה הליכתם זקופה וכנפיהם שמוטות לצדי הגוף — הופעה 
המקנה להם חזות אנושית. בהילוכם מנתרים ד,פ", או גולשים על 
גחונם בשלג, במהירות המגיעה עד 12 קמ״ש. הם" הם שחיינים 
מעולים ומגיעים למהירות תת־מימית של 36 קמ״ש. הכנפים משוט- 
חות והפכו למשוטים; הן חסרות אברות תעופה וכושר־הכפיפות 
נעדר מהן, קרין עצם־החזה מפותח במיוחד ובו נאחזים השרירים 


המשמשים לחתירה. מקורם חד, מוארך, פחוס־צדדים וכפוף מעט 
בקצהו. מזונם אך ורק מהים: דגים, דיונונים וסרטנים. כ 8 חדשים 
בשנה מבלים הפ " בים הפתוח ועולים לחופים לצורך רביד, והחלפת 
כסות הנוצות. תהליך זה, הנעשה בבת-אחת בדומה לזוחלים, כרוך 
בהוצאת אנרגיה רבד, וגורם להפחתת משקל גופם עד לחצי, תוך 
שבועיים. בתורם אחר מזונם שוחים הפ" בלהקות למרחק מאות 
ואלפי ק״מ. הם שבים ליבשה לאותם מקומות דגירה בחוש ניווט 
מופלא כשהם נעזרים בזווית־השמש. הדגירה — לרוב במושבות 
גדולות, כחצי מיליון זוגות, באיי שטלנד הדרומית. הפ " מונוגמיים 
מטבעם ומזהים את בני־זוגם בעזרת תנועות טקסיות מיוחדות 
ובקולות־נהיקה אפייניים. יש מינים שדוגרים במחילות, ואחרים בונים 
את קינם על־פני הקרקע מאצות, זרדים וחלוקי־אבן. בקרה האג־ 
טארקטית אינם בונים כלל קן. אלא מחזיקים אח הביצה הבודדת 
על גב הרגליים כשהן מכוסות בקפל עור, חשוף מנוצות, כעין כים 
הפוך. משך הדגירה — 30 — 63 יום, כשההורים צמים בתקופה זו. 
האפרוחים מכוסים בפלומה צפופה וההורים מלעיטים אותם במזון 
מעוכל למחצה. אויביהם הטבעיים של הפ " הבוגרים הם כלבי-הים. 
ואילו של הביצים והאפרוחים — החמסן הטפיל הדרומי(שחף טפיל). 
האדם צד את הפ׳ ׳ בשביל הבשר והשומן. 

בשם פ׳ נקרא לפנים עוף־ים מסדרת האלקאים, שדמה דמיון 
חיצוני מפתיע לפ׳ וחי בחלקו הצפוני של כדה״א. הוא הושמד כליל 
ע״י ציידי־הלווייתנים בראשית המאה שעברה ושמו ניתן לעופות 
הדרומיים שהם בני סדרה אחרת. 

. 1957 ,( 6 , 11 ^ 51:. 0X0 ) .? ,״ש 11 ב 51 . 6 .ן 

אד. אב. 

פינדרוס — ;> 0 קס 8 ע 111 — ( 520 — 442 לפסה״ג בערך), משורר 
יווני׳ מיוצריה הדגולים של השירה הלירית המקהלתית. היה 
איש תבאי וחדור אהדה לשלטון האריסטוקרטי. ם׳ היה מבאי חצרות 
השליטים (היארץ 1 [ע״ע] בסירקוסי [ע״ע סירקוזה] ווןרון איש 
אקרגס [ע״ע אגריג׳נטו]), והילל את נצחונותיהם ונצחון בני-האצולה 
בתחרויות; אלכסנדר 1 (ע״ע, עמ ׳ 640 ) ממקדוניה הזמין אותו לחצרו 
ום׳ חיבר שיר לכבודו. אריסטופנס (ע״ע) מביזנטיון קיבץ את יצירתו 
ב 17 ספרים; האוסף הכיל אפיניקיות (ע״ע יונית, ספרות, עט׳ 552 ), 
המנונות (ע״ע), דיתירמבים (ע״ע דיתירמבוס) ושירים מרוממים 
מסוגים אחרים, אך לא שירי-אהבה. נשתמרו אך 4 ספרים של 
האפיניקיות (אודות [ע״ע אודה]) לכבוד המנצחים בתחתיות האד 
לימפיות (ע״ע אולימפיה; משחקים אולימפיים), הפיתיות (ע״ע 
דלפוי), הנמאיות (ע״ע נמאה) והאיסתמיות (ע״ע איסתמוס). ידועים 
עוד קטעים משיריו הנוספים מפאפירוסים ההולכים ומתגלים. 

שית פ׳ מצטיינים בשגב, בשלמות הצורה וביפי הצליל. יפה 
במיוחד המיתום המשולב בשיתו (ע״ע איאס; אסקלפיוס: בלרופון, 
עמ׳ 955 ; דודונה, עט׳ 95 ). השיר הפיתי ה 4 , שרובו מוקדש למעשי 
הארגונאוטים (ע״ע), הוא מהסיפורים הליתים המפעימים ביותר. 
בשיר הפיתי ה 1 (לכבוד היארון. שורה 72 ) יש התייחסות מעניינת 
לנצחון השליט על צבא קרת חדשת: ע&׳״סעקטד 6 6 

; 1' 6X07.0161 (., יללת-הקרב של הפניקים והאמרוסקים" [ע״ע אגת־ 
ג׳גמו, עמ׳ 440 ; סיציליה, עט׳ 978 ]) ; אלה נמנים, לדעתו, עם שנואי 
זום ועם מי שאינם שומעים את קול המוזות. לשונו עשירה, תמוזית, 
בגוון חגיגי־דורי (תבוי ס במקום ה של הניב האטי־יוני [השו׳ 
דוגמה לעיל]), ואפייני לה השימוש הנרחב במטאפורות ומטונימיות 
(חילופי מלים נרדפות) ובתאתם נועזים, כגון ; 76 ׳ו 111 ק 6 <ן>ס;! 0 ׳\ 6 
(שיתם "אדוני-הנבל"), ;< 01 ״ 6 .ג\!! 6 (סוס ש״רגלדכסערה"), 
; 1717101 ^ 71X6^17:710(; =) 71X0 — רכב "מצליף־בסוסים"). משקלי 
שיתו מורכבים ורב־גוניים (ע״ע משקל, ענד 704 ) : אין שניים 
משיתו, פרט לאודות האיסתמיות 3 — 4 , שמשקלם זהה. 

השפעת ם׳ על בני־דורו, פרט למתחרהו בקכילידס (ע״ע), לא 











715 


פיגדרוס — ר׳ פינחס בן יאיר 


716 


היחד, ניכרת, אולם במהרה נודע ברחבי יוון. אלכסנדר (ע״ע, עם׳ 
640 ) מוקדון הוציא את ביתו מגזירת חורבן תבאי. בתקופה ההלניס¬ 
טית נחשב פ׳ לגדול הליריקנים (עוצבו והוצגו פסליו; ע״ע הלניזם, 
עט׳ 655 ) והשפעתו על השירה הרומית היתד, רבה (ע״ע אודה, עט׳ 
691 ; הורמיום, עם׳ 955 ). האפיניקיות עדיין נקראו בתקופה הפיזנ־ 
טית (ע״ע אוסטתיוס). שיריו הודפסו לראשונה ע״י אלדוס מנוציום 
(ע״ע; 1513 ) וקאליארגום ( 1515 ), ותוך 20 שנה החלו להטביע את 
חותמם על השירה האיטלקית (ע״ע ארקדיה, עמ׳ 289 ; טסטי). על 
השפעת פ׳ על השירה הצרפתית, ע״ע אודה׳ שם; המשורר לברן 
("ג״פ * 1 .£.ם.? [ 1729 — 1807 ]) זכה לכינוי פ׳ (€- 131 >״ 1 ?) הודות 
לטון הנלהב של שיריו. מם׳ הושפעו עוד גונגורה, דרידן (ע׳ ערכי¬ 
הם) ; הלדרלין (ע״ע) אף תרגמו מהמקור היווני. ש. דיקמן תרגם 
לעבד קטעים משיריו(בתוך: ם.מ. באורה, יוון ותרבותה, תשכ״ד). 

, 0 ־ 1 01 ) €11 [[ש 10 \ - 12 ב/יסכמב 11 /*\ . 0 ; 1921 , 5111 ,?/ €1 ל 13 ־ 001 .? 

. 1935 111 * 5 . 11 .? ; 1922 

ג. ש. 

פי 13 ־א(גךי 1 ת, 7 * 11187 ( 1 , קבוצות לשונות המהוות לדעת בלש¬ 
נים רבים י חלק ממשפחה הקרויה אורל-אלטאית (ע״ע 
אורל-אלטאיות, לשונות).- היא מחולקת לענף הפיני-פרמי (שם, 
עט׳ 281 ) ולענף האוגרי (ע״ע אוגרית; הונגריה, לשת, עמ ׳ 839 — 
842 ); הענף הפיגי־פרמי כולל בלטו־פינית, לפית, וולגה-פינית 
ופרמית. יש שתי לשונות פרמיות: 1 ) קומית (זירית), המדוברת 
ע״י 475,000 איש ( 1969 ), ברפובליקה האוטונומית הקומית של 
בריה״מ, בדרום האיזור האוטונומי של קומי-פרמיאק והשטחים הממד 
כים, ובסיביר: 2 ) אודמורמית, המדוברת ע״י 704,000 איש ברפו¬ 
בליקה האוטונומית האודמורטית ובשטחים סמוכים בין הנהרות 
ויאמקה וקאמה. הקבוצה הוולגה־פינית כוללת ג״כ שתי קבוצות: 
1 ) מארית (צ׳רמיס), המדוברת בפי 600,000 איש ברפובליקה האוטו¬ 
נומית של מארי ובקרבת העיר אופה (ממערב לאורלים). יש שתי 
לשונות מאריות ספרותיות — מארית־ההרים ( 35,000 איש, בגדה 
הימנית של נהר וולגה) ומארית-האחו• 2 ) דוברי הלשון הוולגה־פינית 
השניה הם המוירדורנים ( 1,263,000 איש), החיים ברפובליקה האוטו¬ 
נומית המורדווינית וכן ברפובליקה האוטונומית הטטרית, ברפובליקה 
האוטונומית הבשקידת ובסיביר (ע״ע מורדוינים, עם' 832 ). הקבוצה 
הבלט 1 ־פינית כוללת פינית (ע״ע פינלנד, לשון); קארלית, המדוברת 
ע״י 146,000 איש ברפובליקה האוטונומית הקארלית ובאיזור קאלינין 
צפונה לחלק העלית של הנהר וולגה; אינגרית, המדוברת ע״י 500 
איש ממערב ללנינגרד; ופסית ( 16,000 דוברים) במשולש המתוחם 
ע״י ימות לאדוגה, אוניגה ובילואה: אסטונית, המדוברת בעיקר ע״י 
תושבי אסטוניה והאזורים הסמוכים לה ( 925.000 ) וע״י מהגרים 
בשוודיה ובאה״ב; ליבונית, העומדת על סף הכליון, וכן ולטית 
המדוברת רק ע״י כ 40 איש באיזור האינגרי(ע״ע לפלנד, עמ׳ 1016 ): 
לאפית, המדוברת באזורים הצפוניים של ארבע מדינות — נורווגיה, 
שוודיה, פינלנד וחצי האי קולה של בריה״מ. 

הלשונות הפ״א והסאמוידית ( 34,000 דוברים) מהוות את המש¬ 
פחה האורלית (ע״ע אורל־אלטאיות, לשונות, עמ׳ 280 ). 

התופעה המורפולוגית הבולטת ביותר בלשונות הפ״א, שטיבן 
בעיקרו אגלוטינאטיווי (ע״ע אגלוטינציה, עם׳ 416 ), היא השימוש 
בסופיות: את היחסה, המספר, הזמן והגוף מציינים ע״י סופיות, 
ויש שהן מחוברות אחת לחברתה במספר רב. הוא הדין לגבי טביעת 
נגזרות. מבחינה פונטית יש הבדלים ניכרים בין הלשונות המסונפות 
לענף זה. עם כל זה, קיים מספר אטימולוגיות המבוססות על הקבלות 
הגאים קבועות המעידות על קרבה גניאלוגית בין הלשונות הנדונות. 
לדוגמה: 15013 (פינית) ומז 803 (לאפית): "בית בצורת קונוס"; 
10 ) 1111 (מורדווינית) ״בית״: 151151 (צ׳רמיסית), 313 ׳*״[ (ווטיאקית). 
8013 (זיריאנית) ״בית קיץ״; ז 80 (א(סטיאקית), 832 (הונגרית) 


״בית״. אטימולוגיה זאת, המדגימה את ההקבלה הרגילה של ה 8 
הפינית הרישית וה 8 האוגרית הרישית, מדגימה גם את השינוי 
שחל במשמעותו של המונח המקורי שלפי ההשערה היתה בערך 
"מחסה זמני". 

בשנים האחרונות ניסו חוקרים שונים לגלות קשר בין משפחת 
הלשונות הפ״א למשפחה ההדו־אירופיות (ע״ע), אך הביסוס אינו 
מספיק. 

'■ 0011111 . 6 ;* 1922 , * 11 * 15 "?£ 11-11 £ 1111115 € , £1 ץת 5210 .[ 

. 1957 171 ^ 1 * 111 /ס 4 / ,־]€[> 

י. וא. 

פינחס (במצרית: פא־נחסי = הנובי [הכושי]), בן אלעזר (ע״ע) 
בן אהרן (ע״ע) הכהן. אבי אמו נקרא פוטיאל (שמ׳ ו, כה). 

דמותו של פ׳ עולה לראשונה בפרשת "בעל פעור" (ע״ע בעל, עמ ׳ 
257 ), עת דקר למוות את זמרי, "נשיא בית אב לשמעוני", שהביא 
נסיכה מדיינית לאהלו לזנות עמה. במעשה זה של קנאות דתית 
השיב פ , את חמת ה׳ מעל בני ישראל, והמגפה שהשתוללה בעם 
נעצרה. כשכר הובטחו לם׳ "ברית שלום" ו״ברית כהנת עולם" (לפי 
בן סירא [מה, כד] = כהונה גדולה). לאחר מכן הוטל עליו לעמוד 
בראש מלחמת הנקם במדיין (בבד כה; לא׳ א—יב). ם , עמד בראש 
המשלחת אל שבטי ישראל בעבה״י בקשר עם המזבח שבנו שם 
(יהר כב, ט—לד; ור׳ אזכור מעשה פעור שם, יז). לפ ׳ היתה נחלה 
פרטית (לא משפחתית) בהר אפרים, ושם נקבר אביו (שם כד, לג; 
ר׳ ב״ב קי״א, ע״ב). פ׳ נזכר לאחרונה, ככוהן גדול, במעשה פילגש 
בגבעה (שופ׳ כ, כח), ומבאן שהאריך ימים. אזכות בדה״א ט, כ¬ 
סתום. עזרא הסופר (ע״ע) היה מצאצאיו (עד ז, א—ה). 

לדעת חז״ל נתייחס פ/ מצד הורי אמו, על יוסף ועל יתרו, 
והיה אחד משני המרגלים ששלח יהושע. הזיהוי "פ' הוא אליהו" 
(ע״ע), הובן׳ כנראה, כפשוטו, משום אריכות ימיו של פ׳ (ר׳ לעיל) 
ומשום הקנאות הקיצונית של השנים — ע״ע יפתח. מעשה קנאותו 
משמש כהדגמה מוחשית להלכה מיוחדת: "הבועל ארמית [נכרית] 
קנאין פוגעין בו" (מש' סנ׳ ט ׳ , ף). היחס לס׳ ולמעשהו מבטא, אצל 
חז״ל, את היחס אל הקנאות. מסופר כי בשעתה נתעלמה ממשה 
הלכה זו, שקיבלה מסיגי, ואילו פ׳ — "ראה מעשה ונזכר הלכה". 
נחלקו חכמים אם שאל פ׳ רשות ממשה, אם לאו — ש״ראה שבא 
מלאך והשחית בעם" ולא רצה להשתהות. כדעה אחרונה נפסקה 
ההלכה. "קנאין פוגעין בר׳ מתכוון לקנאי המתעורר מעצמו, אבל 
"הבא לימלך, אין מורין לו", ודווקא בשעת מעשה ממש, ובפרהסיה. 
חז״ל מתארים בציוריות רבה את מעשה־קנאותו של פ׳, ונקבע כי 
"ראויה כפרה זו [שעשה פ׳] שתהא מכפרת והולכת לעולם" (סד 
ע״ב ומקבילות). ע״פ דעה אחרת פ' שלא כרצון חכמים (עשה)... 
בקשו לנדותו... קפצה רוח־הקודש וכר (ירועד 0 נ׳ ט׳, ד). במלחמת 
מדיין היה פ׳ "משוח מלחמה" (סוטה מ״ג׳ ע״א׳ ועוד). 

יע. או. - מ. 

ר׳ פינחס בן יאיר, תנא, בן הדור החמישי (סוף המאה ה 2 
לסה״ג). התגורר, כנראה, בלוד. היה חתנו של רבי שמעון 
בר יוחאי(ע״ע), והיה קשור אליו מאוד במו״מ של הלכה (שבת ל״ג, 
ע״ב). בימי רבי יהודה הנשיא (ע״ע) נחשב ר״פ לאחד מגדולי הדור, 
ורבי ביקש את הסכמתו להתרת איסורי־שמיטה לצורך השעה, אך 
ר״פ התנגד (ירר דמאי א', ג׳; תענית ג׳. א׳). רבי לא כלל את 
תורתו של ר״פ במשנתו, ונמסר רק מעט מדבריו בהלכה; רוב 
דבריו הנמסרים הם באגדה. מסופר על מידות חסידות שלו, ש״מימיו 
לא בצע על פרוסה שאינה שלו", ואף בביתו של ר׳ יהודה הנשיא 
סרב לאכול. סולם הערכים הרוחני שלו ניכר ממימרתו הנודעת 
(״ברייתא דר״פ״): "תורה מביאה לידי זהירות; זהירות... לידי זרי¬ 
זות: ... לידי נקיות; ... פרישות; ... טהרה; ... חסידות; ... ענוה; 
... יראת-חטא; ...קדושה; ...רוח-הקודש; רוח-הקודש מביאה לידי 



717 


ר׳ פינחס כן יאיר — פיננגר, ליונל 


718 


תהית המתים" (ע״ז כ/ ע״ב; ועוד), שנדפסה, בנוסח שונה קצת, 
בסוף משנת סוטה. מימרה זו הונחה ביסוד ספר "מסילת-ישרים" 
לר׳ מ״ח לוצטו (ע״ע). 

ר״פ מתואר כדמות פלאית וכבעל־נס; אף על חמורו מסופר שלא 
אכל מן הבלתי־מעושר. מאימרותיו הידועות: "משחרב ביהמ״ק בושו 
חברים... וגברו בעלי זרוע... ואין דורש ואין מבקש; על מי לנו 
להישען — על אבינו שבשמים" (סוטה מ״ט, ע״א). אימרה שלו 
נמצאת בראש מדרש "תדשא" המאוחר, וע״כ יוחס לו כל המדרש. 

א. היימן, תולדות תנאים ואמוראים, ג. 1015 — 1017 , תד״ע! ב. ז. בכר, 
אגדות התנאים, ב, 2 . 158 — 161 , תרפ״ח! א. עפשסיין, מקדמוניות 
היהודים, ב, קלו—קלט, תשי״ז! י. קאנוביץ, מערכת תנאים, ד ׳ , 
תשכ״ט. 

פינטו דלגדו, חואן(מעזה) -([ז] ,דתםפורטוגל- 1653 , 
צרפת), משורר יהודי, מאנוסי פורטוגל. לאחר נדודים הת¬ 
יישב בצרפת ושב בסתר ליהדות. בגלל הלשנות ברח לאנטוורפן 
וב 1634 יצא לאמשטרדם בה שב ליהדות בגלוי, ובשנים 1636/7 
ו 1640 היה מפרנסי ת״ת שם. בשבתו בחאן ב 1627 , הקדיש צרור 
שיחם לחשמן רישליה (ע״ע). בין שיריו: "פואמה על אסתר 
המלכה״, הו״ל בידי צ. רווח (ח ביבל׳), * 11 .מ 16 > 91510:13 13 
("סיפור רות") וכן גירסה שיחת של מגילת איכה, 030160:3010065 
61601135 ( 015116:3 •!? 101 >, יצירתו הטובה ביותר. בשיחו נימת עצבות 
וגעגועי מולדת. פ׳ השתמש בצורות העממיות של השיר הספרדי, הן 
בדרך הבעת רגשותיו האישיים, והן בעיבודיו מהתנ״ך. צ. רווח 
פרסם חלקים מהאוטוביוגרפיה שלו בפרוזה ובשיר, בה תקף את 
האינקוויזיציה והנצחת וכתב סאטירה על אנוסים שהלשינו על 
יהודים. 

; 1935 ,( 1.33811326 86?., XXX תז 16 > 6£0 6 ( 17 ') . 0 .? ./ י ו!!נ>א . 0 
311 ׳״א . 5 , 1 ; 1949 ,( 1 , 115 ) .ם .?.ן ) 0 ^■ 0611 ? 1,6 ד ,ת״ 115 ״ו .״■ .£ 
. 1954 ,■( £51116 06 ^ £6 16 16 > **סס? ,(.!*>) 

3 יבטוךיק י ו — 1110 :>:> 1 ז 1 !:ח 1 ? — (שמו האמיתי: ןתךךינו ך י 
בטו; די בע׳ו 61181380 ; 11861:0 > 0 ת £11 ־ 031 ־ו 66 ), 

( 1454 — 1513 ), צייר איטלקי. פ׳ פעל בתחילה באומבחה והושפע 
מצייח אסכולה זו, ואח״כ יצא לרומא, שם השתתף בביצוע הפרסקים 
של הקפלה הסיכסטינית ( 1481/3 ) כעחר של פחג׳ינו (ע״ע). בין 
הקטעים המיוחסים לס׳: "ברית המילה של בני משה" ו״טבילת ישו". 
מציוח הקיר שביצע בארמון קולונה ובארמון האפיפיור איבוצנטיוס 
¥111 בווטיקן שרדו רק קטעים מעמים. ציוח קיר אפייניים לס׳, 
המתאחם מחזות מחיי בדנרדינו ה״קדוש". ושנשתמרו במילואם, 
מצויים בקפלה בופליני בכנסיית סנטה מחה אין אראקואלי. הפרם- 
פקטיווה, הרקע הארכיטקטוני, הדמדות רכות־ההבעה והדגשת החלל 
טיפוסיים למורשת האומבחת של סיגנונו. יצירתו החשובה ביותר היא 
מחזור ציוח הקיר במגוח הבורג׳ה בווטיקן( 1493/4 ) שצייר בהשתת¬ 
פות תלמידיו. פרסקים אלה הם אוצר של נושאים נוצחים, אליליים 
ואלגוחים בחח הרנסנס וכוללים חוקנים של האפיפיור אלכסנדר 
¥1 ובני משפחתו. בשנים 1495 — 1501 פעל באומבחה ובפרוג׳ה 
וצייר את הפרסקים בקפלה בליוני בכנסיית סנטה מחה מג׳ורה 
בספלו. מ 1502 ועד מותו היה בסיינה׳ בה עיטר ב 1504 את קירות 
כנסיית המטביל בדואומו. ב 1505 עיטר את ספחת פיקולומיני בתיאו־ 
חם מחיי האפיפיור פיוס 11 לבית פיקולומיני, הנחשבים אפייניים 
ביצירתו. ליצירותיו חולשות ומגבלות הטיפוסיות לאסכולה האופד 
בחת, כגון, קומפוזיציות נעדרות מתח ועניין ונסיה למתיקות 
ולפשטנות מסוימת! אך יש בהן חן דקוראטיווי והבעה תמימה 
ונעימה. 

,! 60105010 :■ £1 6616 ז< 161 6110 .£ , 1 ח 6111 קז 803 .? ; 1960 ,.£ 1 ! , 03111 .£ 

. 1965 


פינטר, הרולד — : 10:6 ? 3:0111 !? — (נר 1930 ), מחזאי אנגלי 
יהודי.'בן למשפחה יהודית פורטוגלית, שהגיעה לאנגליה 
בראשית המאה. על שום סיחגו למלא את חובת השירות הלאומי 
מטעמים מצפוניים נשפט ונקנס. בעת מלחמת יום־הכיפוחם הצהיר 
על תמיכתו בישראל.— הצגת מחזותיו הראשונים, בסוף שנות ה 50 , 
נתקבלה בביקורת שלילית! אעפ״כ הצליח פ׳ ליצור קהל־צופים גדול 
משלו לסוג־מחזה שבו הוכיח עצמו לא כיוזם בלבד אלא כאמן. 
נוהגים לסווג את מחזותיו בסוג "הדראמה של האבסורד". ואולם. 
למרות שלוש ההשפעות הוודאיות ביצירתו — זו של קפקה (ע״ע), 
זו של סרטי הגנגסטחם האמחקנים חו של בקט (ע״ע) — אין היא 
תולדה של אסכולה מסדמת. אין עולם־מחזותיו תלד בנתיבי-ההגיון 
באשר לביוגרפיה, למוטיודם, לזמן ולמקום. דמויותיו ייחודיות 
ואלגוחות כאחת (ץ!: 3 ? 81:1110137 116 ־ 7 !"מסיבת יום־הולדת"], 
1957 , הוצג בתאטרון הקמח! : 03:6:31:6 116 ־ 1 ׳ [״המשגיח״], 1960 ). 
יצירתו, שהיא פיוטית בעיקרה, מעלה לעתים תחושה של השתררות 
כוחות מבשח־שואה. 

. 1973 ./־/ ,^ 11010 ^( 1 ^"! .£ . 5 — 

פיניכס (:ט 1 ת 06 ! 1 ?), בירת אחזונה (ע״ע) אה״ב, והגדולה בעחה, 
581,562 תוש׳ ( 1970 ) ! ובאזורה המטרופוליטני 967,500 
תוש׳. שוכנת על הגדה הצפונית של נהר סולט שבעמקו ובעמקי 
יובליו חקלאות שלחין מפותחת. לאחר מלה״ע 11 התפתחו בס׳ 
תעשיות: אלקטרוניקה, ייצור מטוסים, מוצח פלדה, אלומיניום 
וכימיקלים. בד בבד גדל מאוד מספר האוכלוסין (ב 1950 — 107.000 
תוש׳). האקלים החם והבהיר והסביבה המדבחת מעודדים תיירות 
חורף. בפ ׳ אוניברסיטה ( 23,340 תלמיד ב 1971 ), בי״ס לארדיכלות 
ע״ש פרנק לדד חט, מוזיאון לאמנות ותזמורת סימפונית. 

ם׳ הוקמה ב 1866 ושמה מסמל את התחדשות היישוב במקום שהיה 
בו יישוב אינדיאני קדום שהתבסס על חקלאות שלחין והפקת מחצבים. 

היהודים הראשונים התיישבו בס׳ ב 1872 . ביהכ״נ הראשון 
(רפורמי) נוסד ב 1921 . כיום יש בפ ׳ 3 בתכ״נ. בעיר כ 14,000 יהודים 
( 1972 ). 

פיניינגר, ל י ו 1 ל — : 6101086 ? 070061 — ( 1871 , ניו יורק — 
1956 , שם), צייר אמחקני־גרמני. פ׳, בנם של הוחם גרמנים. 

בא ב 1887 מאה״ב לגרמניה כדי ללמוד מוסיקה׳ אד עבר ללימוד 
הציוד. ב 1912 — 1919 גי¬ 
בש את סיגנונו בהשפעת 
קבוצת "חתך הזהב" (ע״ע 
קוביזם), ובעיקר בהשפעת 
דלונה (ע״ע). ב 1919 הצ¬ 
טרף לחבר המורים של ה- 
"באוהאוס" (ע״ע גרמנית, 
אמנות, עם׳ 591/2 ) ונשאר 
קשור בפעולות ביה״ס עד 
סגירתו ב 1933 • ב 1937 שב 
לאה״ב. מגעו עם הבאוה¬ 
אוס הביא את סימונו ל¬ 
פשטות רבה בבניין הצד 
תת׳ לחב במקצבים מאד 
זנים, כשהנושא מלכד ב־ 
תוכו, כביכול. את היסודות 5 . פינינגר. ה־־י האיום ( 1331 ) 

הארדיכליים והפיוטיים, ומרכז את הצבע סביב הרמוניות שקופות, 
המסננות את האור. ביצירותיו המוקדמות של פ׳ ניכרת קירבה 
לאכספרסיוניסטים של קבוצת "הפרש הכחול" (ע״ע גרמנית, אמנות, 
עמ ׳ 591 ). מגמת הסימון גברה בהמשך יצירתו, בעיקר בנושאי 
"הספינות" שהרבה לצייר. 



£1. 11655, £. £., 1961. 


719 


פינל, פילי 8 — פינלנד: גאוגרפיה; אוכלוסיה; דת 


720 


פ י נל, פ י ל י פ — 01 מ 1 ? 6 קק 11111 ?— ( 1745 , סן־אגדרה— 1826 , 
פאריס), רופא צרפתי, ממניחי היסוד לפסיכיאטריה החדשה. 

פ , נולד לרופא כפרי רועד לכמורה. ב 1773 סיים את לימודי הרפואה 
באוניברסיטת טולוז ואח״כ השתלם במונפליה, שם הושפע בעיקר 
מברתז ( €2 ו 11 ־ 831 ), ורכש את השכלתו הרחבה במדעי הטבע. מחלת 
נפש של אחד מידידיו משכה אותו למחקר פסיכיאטרי, וב 1792 
התמנה רופא בשני בת״ח בפאריס: ביה״ח לגברים ביסטר (£ז 810£1 ) 
למחלות כרוניות, ואח״ב בסלפטרייר (:>־ 1£1 ־ £11 נ! 1 ך. 5 )׳ שקלט אז 600 
חדלות. לפגי שהחל שם בעבודתו היו בת״ח אלה כעין בתי מחסה: 
נשלחו לשם פושעים, קבצנים ותולי-רוח גם יתד. פ׳ הנהיג שיטות 
חדשות בטיפול בחולים אלה. הוא התייחס אליהם כאל חולים רגילים 
וצמצם באופן שיטתי את אמצעי הכפיה (שלשלות, קשירה וכו׳) 
שהיו נהוגים. כן הנהיג בפסיכיאטריה שיטה מדעית של תצפיות, 
רישום מהלך המחלה ומיון קפדני: מלנכוליה, מאניה, דמנציה(ליקוי 
שכלי חלקי) ואידיוטיות. הוא השתדל להשפיע על התולים בדרכי 
נועם ובאמצעים חינוכיים, ונמנע משימוש יתר על המידה בתתפות 
מרדימות, במקומן השתמש במרחצאות חמים ובריפוי בעיסוק. ספרו 
העיקרי 131£ ת£ות ת 10 .ז 3 ת 311£ ' 1 • 5111 £טן>וו 1 ק 0 צנ) 11 ב 1 (! 1100 )€תז ־) 311 ז 7 
("חיבור רפואי־פילוסופי על הפרעות נפשיות") הופיע לראשונה 
ב 1801 ונחשב לספר יסוד במקצוע. לעומת זה נשכח כמעט ספרו 
הראשון, שהיה מקובל בזמנו, על מיון כללי של כל המחלות, שהודפס 
בחמש מהדורות ( 11£ (ת 3 ז 0508 א [״תיאור המחלות״!, 1789 ). 

80110110 ) .? . $ 1 ? /© $' 111 ) $$€$ 11 ? €%(' 7 , 10 ) 1.5 ־ 031 ." 1 , 8 ־ 15 ) 700 \ .£ 

. 1961 נ (ע 0£ 1116 14151:017 0£ ^16(1101116, XXX 

פינלגד (^ 11 ב 1 ת 1 ?, בפינית 1 ז 1£ ח $110 , בקיצור $1101111 , 

בשוודית 1 ) 13:1 ת 1 ? ״ 116111:6 ^>!), מדינה במזרח סקנדינויה 
(ע״ע ושם מפה) לחופי מפרץ ב 1 תניה במערב ומפרץ פ' בדרום, 
שניהם סעיפי הים הבלטי (ע״ע). גבולה עם בריה״מ במזרח עובר 
בחלקו על קו פרשת המים בין הים הבלטי לים הלבן. שטחה 337,032 
קמ״ר (מהם כ ״ 1 / ג שטחי מים פנימיים) ובה 4,633,800 תוש׳ ( 1972 ). 

גאוגרסיה, גאולוגיה, אקלים, חי. צומח, ע״ע סקנדינויה, עט׳ 485-479 ; 

אוכלוסיה, דמוגרפיה, עמ ׳ 720 : דת, עט׳ 720 : חינוך, עט׳ 721 ; 

כוחות מזוינים, עט׳ 721 : חוקה ומשטר, עט׳ 721 : משפט- עמי 721 ; 

כלכלה, עמ׳ 722 ; לשון, עמ׳ 724 ; ספרות, עט׳ 725 ! אמנות, ע״ע 

סקנדינויה, עמ׳ 489 — 492 : מוסיקה, עם׳ 726 ; היסטוריה, עט׳ 727 : 

יהודים. ענד 731 . 

גא וגרם יה. פ , נכללת בתחומי המסיוו הפנוסקנדי הקדום. 

פני השטח עוצבו ע״י הקרחון הרביעוני שהותיר גם טורי גבעות 
(מורינות) וכ 60,000 ימות ואגמים. קו החוף מפורץ ביותר, בעיקר 
בדרום, ולמולו איים ואיונים רבים. קבוצת האיים החשובה ביותר, 
איי אולנד (ע״ע), נמצאת בפתח המפרץ הבותני. פ' נחלקת ל 3 
חבלים: ( 1 ) מישור החוף בדרום ובמערב, כולל האיים שמיל החוף, 
בו נמצא רוב היישוב ומרבית השטחים המעובדים. גבהו הממוצע 
הוא כ 100 מ׳ ומעליו מתנשאות גבעות לגובה 200 מ׳. גבעות סלפאו־ 
סלקה בדרום־המערב הן מורינה סופית (ע״ע קרחון), ( 2 ) חבל 
הימות במרכז המדינה, גבוה כ 200 מ׳ בממוצע, וכמחצית שטחו ימות; 


4,400 קמ״ר ועמקה כ 82 מ׳, ( 3 ) החבל הצפוני הינו חלק מלפלנד 
(ע״ע). כמד. גושי הרים מתנשאים מעל הרמה שגבהה עד 500 מ'. 
הגבוה בהם, הר הלטיאטונטורי ( 1,324 מ׳), נמצא על גבול נורווגיה. 
התבליט מתון ובנוף שולטים יערות, ביצות ושטחי כבול. במזרח 
נמצאת ימת איגארי ( 1,000 קמ״ר). 

גאולוגיה, אקלים, צומח, חי, ע״ע סקנדינויה. 
אוכל וסיה. הפינים הם צאצאי שבמים פינואוגרים (ר׳ להלן, 

עמ׳ 727 ). באיזור הבלטי קלטו שבטים אלה יסודות מקומיים וגר¬ 
מניים. התנחלותם לאורך חופי מפרצי בותניד. דחקה את הלפים 
(ע״ע לפלנד, לפים) צפונה. האפיון האנתרופולוגי של הפינים נת¬ 
גבש תוך אלפי שנים במגעי־גומלין עם קבוצות אתניות שונות. 
התכונות הפינו־אוגריות נדחקו ע״י התכונות הנורדיות והבלטיות 
(על טיפוסי־הגזע ה¬ 


שונים ע״ע סקנדינדה, 
אוכלוסיה). 92.4% מ־ 
האוכלוסין דוברים פי¬ 
נית (ר׳ להלן, עם׳ 
724 ) ו 7.4% דוברים 
שוודית המשמשת אף 


ן**•*"• •**־י•■ י 


היא כשפה רשמית; 
האחרונים מרוכזים 

בךרןם-מערב פ , ף פינ 5 נד: פרוו — עיירה טיפוסית 

באיים הסמוכים. איי אולנד מהווים יחידה מינהלית בעלת 
שלטון־בית שלשונה שוודית. מספר דוברי שוודית בכלל האוכלוסין 
יורד בהתמדה. לפני מאה שנים הם היוו כ 15% מכלל האוכלוסין 
ורוב מוחלט בכל הערים. בצפון מרוכזים 3,800 נפש דוברי לפית. 
דמוגרפיה. מראשית המאה ה 20 נמצאים שיעורי הילודה 


והתמותה בירידה מתמדת. ב 1971 היה שיעור הלידה 13 לאלף 
והתמותה — 10 לאלף. 

בעשור הראשון של המאה ה 20 הקיפה ההגירה מס׳ 159,000 נפש. 
מאז נמשכת ההגירה בקצב מתון יותר. כ 1 / 2 מיל׳ פינים נמצאים 
מחוץ לם׳, רובם (כ 3 / 5 ) בשוודיה. לאחר מלה״ע 11 היגרו לם׳ 
כססס , 425 נפש מהאזורים שעברו לשליטת בריה״מ(בעיקר מקארליה). 
קיימת הגירה פנימית מתמדת מהצפון לדרום, אולם, פיתוח ממשלתי 
של אזורי הספר מעכב בעד התרוקנותם. בראשית המאה החל תהליך 
עיור איטי; אז ישבו בערים 12.5% מכלל האוכלוסין, לאחר מלה״ע 11 
גדל חלק היושבים בערים מ 32,3% ב 1950 ל 65% ב 1972 . הערים 
הגדולות נמצאות כולו בדרום: הלסינקי הבירה — 507,654 תוש׳ 


( 1972 ), טמפרה — 162,838 תוקף, טורקו — 158,257 תוש׳ (ע׳ 
ערכיהן), אספו— 108,144 . יתר הערים מונות פחות מ 100,000 תוש׳ 
ובכללן רובנימי, בירת לפלנד, 28,500 תוש/ 


8. 8. 8131* (6(1.)• <1 ) 6 ) צט 1 \ 5101 . 0 ; 1955 , 1$$1$ >ז €0% ' 6 ** 1 7 מג .), 

1(¥1 ־* 771 , 1311 ־ 1 . 1963 , 1903 ,.¥ ס x 11 $ 011(1 ?$!€!!■ 
€01<1711 012 ;.¥ ,(. 601 ) 1$ ^ 101 זל 1 . 5 ; 1970 ,.¥ , 830011 .¥\ : 1967 ,$י 1 !ה x0- 
(?#€? 1071 , 1973 ־ - 




בימות איים רבים. הגדולה שבהן היא ימת סימה במזרח. שטחה דת. 93% מאוכלוסיית פ׳ הם לותרנים! 1.5% — אורתודוכסים; 

5.5% הצהירו על עצמם כחסרי דת. לפני 
ניצורד. של פ/ במאות ה 12 והס רווחו בה 
הפטישיזם. האנימיזם ופולתני טבע שונים. 

ב 1523 הובא הלותרניזם לם׳ (ר׳ להלן, עמ ׳ 

728 ), ועם תרגום הברית החדשה לפינית מער¬ 
בית ( 1548 ) והנהגת ספר תפילה בשפת העם 
( 1649 ), הונחו היסודות להפיכתו לדת הלאו¬ 
מית. ב 1595 נאסרה הדת הקתולית והותרה 
רשמית רק ב 1781 , אבל מאז מהווים קתולים 
מיעוט קטן ביותר. הפרוטסטנטיזם בס׳ הושפע 


גם מהפיאטיזם (ע״ע) שחדר אליה משוודיה. 


פינ 5 נד: ממש־תצות םע 5 יסת־סיטה במזרח המדינה (מועצת התיירות הפינית) 







721 


פינלנד: חינוך; משטר; כלכלה 


722 


השפעת ה כנסיה האורתודוכסית חדרה לפ ׳ במאה ה 14 
עם סיפוח קרליה המזרחית לנסיכות נובגורוד. ב 1921 שוחררה 
הכנסיה האורתודוכסית הפינית מתלותה בחסיה ועצמאותה הוכרה 
ע״י הפאמריארך של קונסמנטינופול. ב 1923 הכירה פ׳ בחירות הדתית 
ברות החוקה הרפובליקנית מ 1919 . 

חינוך. עד אמצע המאה ה 19 היתה שוודית שפת ההוראה 
הראשית בפ ׳ . ב 1858 נפתחו לראשונה בת״ס תיכונים בפינית. מ 1966 
קיים חוק חינוך חובה של 7 כיתות. המקיף 98% של בני 7 — 11 . 
בתה״ס התיכונים מקיפים 72% של בני 12 — 19 , אך רק כרבע מהם 
זוכה לתעודות כניסה לאוניברסיטאות. ב 6 האוניברסיטאות למדו 
ב 1970/71 45,775 תלמידים (מרבית הנותרים הם בוגרי בת״ם מקצו¬ 
עיים). המיעוט השוודי מקיים רשת אוטונומית למחצה בכל הדרגים. 
הקף החינוך למבוגרים ורמתו הם מהמפותחים בעולם, וספריות ניידות 
מגיעות למקומות המרוחקים ביותר. כבכל מדינות סקנדינורה חזקה 
גם בס׳ הנטיה לקיים "בת״ס מקיפים״, כפי שנקבע בחוק ( 1970 ). 

1^x107101 ^ <(.[>?) £־ן€נ 1 ץא .מ ; 1967 ,■ 7 / ה 1 1011 ) 1 )€"!>£ י 011 < 136 צ 011 .א 

, 1£711$ > 5114 11$ / 4 מ ס \ 1 , 14.1 ונ 1 י!ת^ . 5 ; 1970 , 1970$ 1£ ?ז 171 מן 

. 1970 

כוחות מזוינים. בשל תנאי חוזה השלום בין בריה״ם 
לפ׳ ( 1947 ; ר' להלן, עם' 730 ) מוגבלים הכוחות הפיניים לכ 42.000 
איש, וכמה סוגי חימוש (מפציצים, צוללות וכד׳) אסורים עליהם. 
כיום כוללת מצבת הכוחות כ 39,500 איש, אך מספר המילוא״ם המאו¬ 
מנים הוא גדול מאוד. ומגיע לב 685,000 חייל. קיים שירות חובה 
ל 8 — 11 חדשים. תקציב הבטחון ל 1973 הסתכם ב 231 מיל׳ דולר. 
יחידות פיניות משרתות במסגרת כוחות האו״ם בקפריסין ובסיני. 

בכוחות הקרקע 34,000 איש, מאורגנים במסגרת חטיבת 
שריון ו 6 חטיבות חי״ר (שמצבתן אינה מלאה), 7 גדודי חי״ר 
עצמאיים, ויחידות תותחנות (שדה, חופיות, ונ.מ.). הציוד כמעט 
כולו מתוצרת רוסית. 

בכוחות האוויר כ 3,000 איש, המפעילים כ 50 מטוסים 
מבצעיים, ביניהם מיג 21 , וסאב "דראקך (האחרונים מתוצרת שוו¬ 
דית). כן ישנם כ 90 ממוסי־אימון. 10 מטוסי־תובלה וכמה מסוקים. 

ב כ ו ח ו ת ה י ם כ 2,500 איש. מצבת האניות: 3 פריגטות, ומבחר 
אניות קטנות, חסרות ערך קרבי, לתפקידי פטרול, שמירה ושליית־ 
מוקשים. כ 4,000 אנשי משמר הגבול מהווים גוף צבאי-למחצה. 

ר. בג. י־ י. לו. - ם. ם. 

חוקת פ , נתקבלה ב 17.7.1919 . היא מתאפיינת בסמכות נשי¬ 
אותית חזקה ביחס לפרלמנט. הנשיא נבחר ל 6 שנים בידי 300 
"אלקטורים" הנבחרים בבחירות כלליות ויחסיות־ארציות. הוא רשאי 
ליזום חקיקה, להטיל וטו על חוק חדש, לכנס את ביה״ג ולפזרו׳ 
לצוות לערוך בחירות חדשות ולמנות את רה״מ ושריו. אישורו 
דרוש לממשלה בצד אישור ביה״נ. הוא גם מפקד הכוחות המזוינים. 
הסכמתו דרושה למדיניות החוץ והוא הממנה מושלים למחוזות והג- 
מונים לכנסיה הלותרנית ומשתתף במינוי לתפקידים בכירים במע¬ 
רכת השיפוט. 

בביה״ג ( 111:3 ^ 11151 >£) 200 צירים, הנבחרים ל 4 שנים בבחירות 
כלליות ויחסיות־ארציות. חוק שחוקק ביה״נ והנשיא סירב לאשרו 
יכול להתאשר ברוב פשוט בידי ביה״ג שנבחר אתריו, חרף הווטו 
של הנשיא. ביה״נ מפקח על שרי הממשלה, בוחר אחת ל 4 שנים 
ב״נציב קבילות הציבור", ומקבל דיווח מ״נגיד המשפט", המשגיח 
על חוקיות פעולותיה של הממשלה והממונה מטעם הנשיא. 

מ 1919 — 1974 היו לפ׳ יותר מ 50 ממשלות, כולן קואליציות לא 
יציבות, ורק 8 נשיאים — דבר שחיזק את מעמד הנשיא ויוקרתו. 

משפט. קובץ החוקים השוודי מ 1734 , העוסק בפרקיו השונים 
גם בענפי המשפט הפרטי וגם בענפים נוספים כסדרי־דין ודיני 
ענשין, מהווה את החוק המחייב בם׳. 


במהלך השנים נעשו בקובץ זה תיקונים שהחליפו פרקים שנת¬ 
יישנו. במקביל ננקטה גם יזמה חקיקתית להסדרת אותם עניינים 
שלא נכללו בקובץ, והללו מהווים מערכת חוקים נפרדת — כגון דיני 
אישות. אולם, קיימים עד היום נושאים שונים שאינם מוסדרים ע״י 
חקיקה. במקרים אלו נודעת חשיבות מרובה לפעולת בתי המשפט, 
שהחלטותיהם אמנם אינן נחשבות ע״פ החוק לתקדימים מחייבים, 
אולם למעשה יש להן מעמד כזה. המערכת המשפטית פועלת בשלוש 
דרגות: 1 ) הערכאות התחתונות הכוללות: א) בתמ״ש עירוניים, 
מורכבים מראש העיר ולפחות שני חברי עיריה; ב) בתמ״ש מחוזיים, 
מורכבים משופט מקצועי ומ 5 — 12 מושבעים; 2 ) הערכאה הבינונית, 
המורכבת מארבעה בתמ״ש לערעורים, בערים הלסינקי, טורקו, ואמה 
וקואופיו; 3 ) ביהמ״ש העליון יושב בהלסינקי, ובו נשיא ו 21 שופטים. 

ה״קאנצלר המשפטי" הוא היועץ המשפטי לממשלה ומשמש 
תובע כללי של המדינה. "הפרקליט הכללי" מפקח על כל המערכת 
המשפטית במדינה. 

,(.[)£) 1101113 .[ ; 1954 ,.*ז 10 40 ',;/׳/״$ * 111 / 0 * £ 7 01101121 מ !־/ .!> 1 .: 11 \ . 11 

. 1958 . ■ 1 01111 

ד. גג. 

מלבד בפ ׳ , הלשון ה פ י נ י ת היא שפת האם של קבוצות דוברים 
בלנינגרד, באינגריה (איזור לנינגרד), בשוודיה ליד גבול פ׳ ובצפון 
לפלנד השוודית, בצפון נורווגיה ובצפון אמריקה — בסה״כ כ 5 
מיליון. פינית (ם ו א(מ י בפי דובריה) שייכת ללשונות הפינו־ 
אוגריות (ע״ע). הטכסטים הקדומים ביותר בפיגית הם מהמאה ה 16 . 
פינית היא לשון אגלוטינאטיורת (ע״ע בלשנות, עמ׳ 987 ) באורח 
כללי, ובדומה לרוב הלשונות האורליות והאלטאיות יש בה הרמוניה 
ווקאלית (כלומר תלות גוני התנועות של המוספיות [ע״ע דקדוק, 



עצים ומים — אוצרות פינלנד. העצים מובלים 
באגמים ונררכי־מים ?מנסרות (צי 5 ום; האויים* 




725 


פינלנד: לשץ; ספרות; מוסיקה 


726 


עם׳ 992 ] בתנועת הברת השורש), למשל: 3113 ת 01 טנ "בלי לשתות" 
ו 3113 ת 61 ץ 5 "בלי לאכול". קיים בה גם הדירוג העיצות המשותף 
לרוב הלשונות הפיניות וניבי הלאפים. פינית עשירה ביחסות: 1310 
״בית״, 310853 ! ״בבית״, 1310813 ״מתוך הבית״, 131000 "לתוך הבית", 
1310113 ״אל הבית״. בפינית ישנן 16 יחסות. 

במערכת ההגאים ובדיבור רצוף בולט רישום התנועות יותר מזה 
של העיצורים. צרורות עיצורים ברישא כמעט שאינם מצויים. אין 
מלה פינית מסתיימת בעיצור, למעט 1 , 1 ,ת ,! , 5 בתר־תנועתיות 
קצרות. יש בפינית מאות מלים בלטיות וגרמניות (סקנדינוויות), 
והלשון קיבלה מלים שוודיות רבות. מאז אמצע המאה ה 19 הועשרה 
הלשץ בחידושים רבים. 

י €תז 1-131 .£ .? ; 1949 , 01$6 ת^? 146 ^ $311¥3§€01, £5^241556 46 1(1 1^0x 

012 ,מ 01115£ ב 1 *ד ; 1957 , 0 { 11 ^ 2 >ה $0 $1101x01015 — "£.11^1011111011x611 

; 1967 , 0$$ ? 1 ) 011 1116 1x11146X66 0/ 0611X01116 ?0#£140£65 011 ?1X1116 

. 1969 2 <( £0#£140£65 1310116 1116 / 0 ? $141116 :ת 1 ) ,ז€^ח 1 ! 1 ס 0 . 3 

ב. קו. 

ספרות. בתקופת שלטון שוודיה (ר׳ להלן, עט׳ 727 ), במידה 
שהיתה ספתת היא נכתבה לרוב שוודית או לאטינית. התרבות העמ¬ 
מית של פ/ אף שהצטיינה בעשרה ובגיוונה (שירי־עם אפיים וליריים, 
לגנדות, אמרות־כישוף, חידות בחרוזים, סיפורים מיתולוגיים והיס¬ 
טוריים), הועברה מדור לדור בע״פ, ולא הועלתה על הכתב. 

אבי הספרות הפינית הכתובה היה הכומר מ. אגריקולה (ע״ע), 
שחיבר ספר לימוד לילדים (ב 1540 בקירוב) וספר תפילות בלשון 
הפינית ( 1544 ) ; כן תרגם חלקים מן התנ״ך ואת הברית החדשה 
( 1548 ). ב 1690 חיבר הכומר מתים סלמניום ( 83131011105 ) שית 
תהילה לישו בשפת שירי-העם הפיניים ובמקצבם. משהתעוררה במאה 
ה 18 ההכרה הלאומית הפינית, חקר דניאל יוסלניום ( 1676 — 1752 ) 
את שפת־העם׳ ואחריו נתפרסם בשטח זה הבלשן והמחנך הנריק 
גבריאל פורטהן ( 0111130 ?! 1739 — 1804 ). לאחר שנמסרה פ׳ כדוכ- 
סות־רבתי לידי רוסיה ב 1809 גברה הלאומנות הפינית, ועמה, צמיחת 
ספתת מקומית. שני הסופרים הפיניים הידועים, שהושפעו מחרומנ־ 
טיקה באירופה, יוהאן לודוויג רונבת (§ז€( 61 ח 0 ?! 1804 — 1877 ) 
וזכרים טופליוס ( 611115 ק 0 !; 1818 — 1898 ), כתבו אמנם בלשון 
השוודית, אך עשו רבות לקידום הספרות הפינית. מראשית המאה 
ה 19 החליפה הלשון הפינית, בהדרגה, את השוודית ככלי־שרת של 
התרבות הלאומית והיתד• לאמצעי־ביטוי למשכילים. להכרה בי״ל 
זכתה הלשון הפינית בעקבות פרסום האוסף העממי האפי "קלולה" 
(תורגם לעברית בידי ש. טשרניחובסקי, תר״ץ, ובידי ש. טוביה, 
תשכ״ד! ע״ע לנרוט). יצירות מסורת של העם הפיני נרשמו באמ¬ 
צעות ״החברה הספרותית הפינית״ (נוסדה ב 1831 ), שבידיה כיום 
אחד האספים הגדולים ביותר בעולם (כ 1.5 מיליון פריטים) של 
יצירות ספרות עממיות. מאמצע המאה ואילך התפתחה הספרות 
הפינית במקביל לספרות האיתפית בכללה, והשירה, הפרוזה והמחז־ 
אות שלה היו נתונות להשפעת המגמות הספרותיות שניכרו גם בסם־ 
רויות האחרות, למן הרומנטיקה והראליזם, דרך האימפרסיוניזם וה¬ 
סימבוליזם, ודרך תקופת הלאומנות עד הביקורת החברתית והמעו¬ 
רבות המדינית הנפוצות כיש. 

המחזאי והמספר אלכסיס קיוי ( 1 ׳״£; 1834 — 1872 ) נחשב אחת 
הדמויות הבולטות בספרות הפינית. נציגת הראליזם החברתי היתה 
המספרת והמחזאית מינה קאנת ( 030111 ! 1844 — 1897 ). יוהני אהו 
(ע״ע) היה סופר אימפרסיוניסטי שכתב רומנים על תעבר הפיני. 
אדויד.ירנפלט (ע״ע) דן בבעיות מוסר וחברה בנוסח טולסטוי. אינו 
לינו (ע״ע) התפרסם במיוחד בבאלאדות שלו. אוטו מאנינן (־ 30 !\ 
01000 ; 1872 — 1950 ), וואיקו אנטת קוסקנימי ( 11 מ 0515€001€ ^! 
1885 — 1962 ) נמנים עם הליריקנים הפינים הידועים ביותר; הראשון 
הצטיין גם בתרגום יצירות קלאסיקנים זרים. כמה מכותבי הרומנים 
פנו לראליזם פסיכולוגי, ביניהם יואל לטונן ( 00€0 !! 1 ^ 1 ! 1881 — 


1934 ), וולטר קילפי ( 1 ק 11 .?; 1874 — 1939 ) ויוהאנם לינאנקוסקי 
( 1600301105111 ; 1869 — 1913 ), אשר סיפור־האהבה שלו, 030111 
1113813 * 11 3156813 ח 11 ג! 11111 (״שיד הפרח האדום כלהבה״), 1905 , תורגם 
לכמה שפות. על חיי האדם הקשור קשר מיסטי עם הטבע כתב בעל 
פרס נו־בל- סילנפה (ע״ע). סיפורים היסטוריים כתבו מאילה טאלויו 
( 131860 ־; 1871 — 1951 ) ומיקה ואלטארי(״ ¥3113 !! נר 1908 ), מחבר 
131060 ; 1 קץ 1110,6£ * 810 (עבר׳: שנחת המצרי, תשי״ד), 1945 . בתחש 
המחזאות פעלו מאיו לאסילה ( 385113 ? ; 1868 — 1918 ) והלה וואוליוקי 
( 0111 ( 11 ס ¥11 \; 1886 — 1918 ). מאריה יוט 1 ני ( 01001 (; 1880 — 1943 ) 
כתבה תמנים וקומדיות עממיות בצביון ארוסי. מלחמת-האזרחים 
הפינית משמשת נושא לכתיבת לטונן (ר' לעיל), טואיוו פקאנן 
( 611113060 ?; 1902 — 1957 ), לאורי ויטה ( 13 ״ז\ז 1916 — 1965 ). 
ואחרים. במיוחד נודע בכתיבתו בשטח ההיסטורי־החברתי ואינה 
לינה ( 16003 ; נר 1920 ), המתאר בספרו 3113 3013111160 נ 1 ! 0 ק 133113 ׳ 
(״כאן תחת כוכב הצפון״, 3 כר׳). 1959 — 1962 , תולדות איזור 
כפרי במשך שלושה דורות, מתקופת המאבק נגד השפעת הרוסים 
בראשית המאה, דרך מלחמת האזרחים, ועד ימי היטלר וסטאלין. 
סופר זה תרם אף לספרות מלה״ע 11 ברומן 5011135 1016013100 *! 
(״חייל אלמוני״), שי״ל מ 1954 ב 26 מהדורות. 

בספרות הפינית שלאחר מלה״ע 11 התבלט מחבר הרומנים והסי¬ 
פורים הקצרים פנטי הנפה ( 33 קמ 933 ; 1905 — 1955 ); המשורר 
ומחבר הרומנים יוהד. מאנרקורפי ( 6 ך 1 <> 11 ־ 1 :>חח 3 }\; נר 1915 ); .ויו 
מרי ( 1 ז 16 \; נר 1928 ), המספר בעל חחוש לתיאורים גרוטסקיים; 
והסופרים פאבו רינטאלה ( 101313 ? ! נר 1930 ) ואנטי הירי (׳(־!ץ!?; 
נר 1931 ). מייצגי הליריקה הפינית הם ארו הלאקוסקי (- 961133 
״!*״נ; 1893 — 1952 ), פ. מוסטאפה ( 33 ק 1431513 ; נר 1899 ), אונו 
קאילאס ( 31135 .?; 1901 — 1933 ) וקארלו סארקיה ( 1113 ־ 531 ; 1902 — 
1945 ). עם משוררי שנות ה 60 1 ה 70 נמנים טואומאס אנהאווה 
( 3 ׳ 3% ל 0 ^; נר 1927 ), פאבו האוויקו ( 11110 ;׳ 9335 ; נר 1931 ), פנטי 
סאריקוסקי ( 11105111 ־ 5331 ; נר 1937 ) ואחרים, דור הסופרים הפיני 
הצעיר מרבה להתייחם לבעיות החברה והמדינה. 

על הסופרים הפיניים שכתבו בלשון השוודית, ע״ע שודיה, ספרות, 

; 1936 ,.? 16 ) € 1 , ?0X0101X0 <16 14 11X610(1416 60X16X1 (70101X6 !!€? .£ .] 

; 1952 , 14161011416 € 41 .), 1x17-0414610 ) □׳ £133 . 1 

' 3)35, ?0 11X610 ־^ 53 ; 1962 ,)/ 11 ?? 6/16 ) 1^10, 3/ 0(161X6 // <2X1 ־ 1 .ק 

. 1968 ,( 110 ־ 103 £3 :ת 1 ) 11416 $1x10x40256 

מ. 

למוסיקה בם׳ מסורת ארוכה, עשירה ומקורית. בסוף המאה 
ח 18 הוחל באיסוף שירי־העם, אולם רק עבודתו של לנתט (ע״ע. ר׳ 
להלן, היסטוריה), שערך אוסף של שירי-זמר ליריים עממיים קדומים 
(ללא לחנים), ה״קנטלטאר״ ( 301616131 ?), זכתה לפרסום רב. לחני 
שירי-העם (ה 106 5 *ת) הקדומים הם א־סימטריים במבנם, בעלי 5 או 7 
פעמות, ואפייני להם הסולם הפנטאטוני (ע״ע טונים, מערכות ה-, 
עט׳ 473 ), המתלווה גם ליתר השפות הפינו־אוגריות. בעקבות הש¬ 
פעת מזמות כנסיה זתם (בייחוד הכורל הלותרני) ולחני-עם תסיים, 
שוודיים וגרמניים, פנה זמר־העם הפיני החל במאת ה 19 לסולמות 
המג׳ות והמינות (ע״ע שם, ענד, 470/72 ). 

עד לאמצע המאה ה 19 הולחנה המוסיקה האמנותית בפ׳ בתת 
המוסיקה האיתפית, אולם בעקבות פרסומי לנרוט החלה התעורתת 
לאומית, פרידתק פקיום ( 15 * 361 ? 1809 — 1891 ), מלחין פיני ממוצא 
גרמני, חיבר את האופרה הלאומית הראשונה ("הצייד של המלך 
קרל״, 1852 ). היצירה הראשונה ששאבה השראתה מן הקאלוואלה 
היא הפתיחה 0 ^: 1116 !.? מאת אכסל אינגליוס 611115 ^ 10 . 3 > 61 * 3 >,. מת 
טין וגליום ( 8 ט ¥6£611 \ 110 ־ 431 ^) ייסד את הקונסתוטותון הראשון 
בס׳, והיה מורו של סיבליום (ע״ע), גדול מלחיניד. של פ' והראשון 
שזכה להכרה בין־לאומית. ביצירותיו באים לידי ביטוי נופי הארץ 
ואופי בני־המקום. אוסקר מתקנטו( 1113010 ־ 461 * ; 1868 — 1924 ) הלחין 



727 


פינלנד: מוסיקה; היסטוריה 


728 


את האופרה הראשונה 
הכתובה פינית, "בת- 
הצפון". סלים פלמגרן 
( £11 ־ 181 זח 31 ?; 1878 — 

1951 ) הלחין יצירות 
רבות לפסנתר. ומכונה 
"שופן של הצפון". ה¬ 
אופרה הלאומית החשו¬ 
בה ביותר היא ־ג! 01 ? 

; 12152 מאת לוי מדטוייה 
( 2 [ 1610 ) 13 ^ ! 

1887 — 1947 ). מן הדור 
שלאחר סיבליוס יש 
להזכיר את אירין קיל־ 

פינן (ת 6 ו״ק 8.11 ; 1959-1892 ) שהלחין, בין השאר, למעלה מ 600 
שירים. מבין המבצעים ילידי פ׳ מוכר זמר הבם 8 ־ 801 1 ת £1 . 

כלי־הנגיגה האפייני לפ׳ הוא הקנטלה ( 82111616 ), כלי-פריטה 
ששימש זמרים נודדים והנזכר אף בקאלוואלה. הכינור הגיע לס׳ 
במאה ה 17 , והקלרנית — במאה ה 18 . שניהם משמשים לליווי שירי־ 
עם. כ״כ מוכרים כלי־קשת וכלי־נשיפה עממיים אחרים. 

רבים משירי־העם הקדומים ליוו מחולות, אולם מחולות־עם לשמם 
מוכרים רק מהמאה ה 17 ; רובם שאולים ממחולות-עם רוסיים, שוו¬ 
דיים וגרמניים. 

בפ׳ חיים מוסיקאליים עשירים. פועלות בה מקהלות ותזמורות 
רבות, שהחשובה בהן היא ״התזמורת הפילהרמונית״ שייסד - 8.2 . 8 
לב 1 ת 3 ( ב 1882 $ ב 1914 התאחדה עם תזמורת מקומית ל״תזמורת 
העירונית של הלסינקי". 

א. חב. 

היסטוריה. שבטים ממוצא פינדאוגרי התיישבו בפ ׳ לפני 
כ 2,000 שנה. טקיטום מזכיר את הפנים (!""ש?), שבט פרימיטיווי 
בצפון, ופתולמיוס-תלמי מזכיר ; 0 ע׳\)ע>; אך אין ודאות שכוונתם 
לאבות הפינים שבאו, כנראה, מאיזור האורל-אלטאי שברוסיה המר¬ 
כזית. המתיישבים הביאו עמם את גידול הדגן אך התקיימו גם 
מלקט ומדיג ובעיקר מציד. פרוות היו מקור העושר העיקרי ובגללן 
התפתח מסחר עם השכנים. בהדרגה נוצרו בפ׳ 3 מסגרות שבטיות 
שנקראו בשמות אזורי מושבם סואומי ( 11 מ 0 ט 5 ) — ששמה עתיד 
היה להתפשט על הארץ, — המה ( 1121116 ) וקרליה, תנאי הטבע 
הקשים של הארץ אפשרו לעמי פ' לשמור על עצמאותם, ואולם 
תסים מנובג 1 רוד ושוודים ביקשו לכבוש שטחים בס׳. 

באמצע המאה ה 12 ערך אריק 8 ז (ע״ע), מלך שוודיה, "מסע 
צלב", כבש את דרום מערב פ׳ וסיפחו. במסע צלב שני, באמצע 
המאה ה 13 , כבשו השוודים את המה, ובשלישי, ב 1293 , כבשו חלק 
מארץ הקרלים, הגיעו עד ימת לדוגה, ובנו את העיר ויבורג. בעקבות 
כיבוש זה החל מאבק ממושך בין השוודים לנובגורוד. ב 1323 הוכר 
שלטון שוודיה ממערב לקו העובר בערך מקצה מפרץ פ׳ לקצה 
מפרץ בותניה. 

לכיבוש הארץ בידי השוודים נתלווה ניצודה. בהפצת הנצרות 
מילאו אבשי־כמורה אנגליים תפקיד נכבד, והנרי (מת 1156 ), ההגמון 
האנגלי של אופסלה, נחשב ל״קדוש הפטרון" של פ׳. לכיבוש נת¬ 
לוותה גם התיישבות שוודים בארץ, בעיקר באזורי החוף במערב 
ובדרום, ייסוד ערים וחדירת תרבות שוודיה ומוסדותיה. השוודים לא 
שיעבדו את הפינים, כדרך שנהגו הגרמנים באסטונים ובלאטווים, 
ונהגו בהם כשווים. שבטי הפינים התאחדו בהדרגה; פ׳ היתה לדו־ 
כסות שוודית ומ 1362 השתתפו תושביה, שוודים ופינים כאחד, 
ובהם גם האיכרים, ב׳,אסיפת המעמדות" של הממלכה. 

גוסמו 1 (ע״ע; מלך 1523 — 1560 ), הנהיג את הרפורמציה בש¬ 


וודיה ובם׳ כאחת. "הברית החדשה", חלקים מהתנ״ך וספרי דת 
ולימוד תורגמו לפינית בידי אגריקולה (ר׳ לעיל, ספרות). גוסטו 
החרים אחוזות מהכנסיה ומסרן לאצילים, שעבד את האיכרים, שהיו 
עד אז בני-חורין, שבר את מונופול ערי ההגזה וסייע לעליית הערים. 
הוא הקים בסיס צבאי בהלסינגפורס (הלסינקי) ויישב חלקי ארץ 
חדשים. ב 1581 הועלתה פ׳ לדרגת ״דוכסות גדולה״. ב 1582 — 1595 
התנהלה מלחמה בין שוודיה לרוסיה, ובשלום טאוסינה ( 161151112 ׳ 
; 13 ״ 55 ץ 2 ז־) נקבעו גבולותיה ה״היסטוריים" של פ/והיא זכתה במוצא 
לאוקיאנוס. 

גוסטו 11 (ע״ע) אדולף כבש עוד חלק מקרליה ( 1617 ) ויישב שם 
פינים לותרנים; קרלים אורתודוכסים נמלטו לרוסיה נוכח מאמציו 
לכפות עליהם את הלותרניות. מדיניותו ומדיניות יורשיו הגבירה 
את תלות פ׳ בשוודיה ואת השפעת התרבות השוודית: הוקם משטר 
ריכחי, ומעמדה המיוחד של פ׳ ירד לעומת סטוקהולם. המושל פר 
בראה ( 3116 ־ 81 ) יסד בטורקו אוניברסיטה, הראשונה בפ׳; שפתה 
היתה שוודית ( 1640 ) והאצולה הפינית נטמעה בה. מצביאים ומדי¬ 
נאים מם׳ השתתפו בשלטון בשוודיה, ויחידות מם׳ הצטיינו במלחמו¬ 
תיה. המסחר והחקלאות פותחו, ובראה בנה גשרים, סלל דרכים 
והקים שירות דואר. 

במלחמת הצפון ( 1700 — 1721 ) כבשו הדוסים את פ׳ ( 1713 ), אך 
בתום המלחמה החזירוה לשוודיה, פרט לחלק מקרליה, סמוך לבירתם 
החדשה פטרבורג. מלחמת 1741 — 1743 נסתיימה בסיפוח שטח נוסף 
לרוסיה. נוכח שקיעת שוודיה ומחשש לסיפוח רוסי מלא נמצאו כמה 
תומכים ברעיון שהעלתה יליזומה (ע״ע), קיסרית רוסיה. שלפיו 
תקום בם׳ מדינה נפרדת בחסות רוסיה. בורגנות מקומית החלה 
לצמוח בצד האצולה השוודית השלטת, וחודש העניין בשפה הפינית 
ובתרבותה. 

בעיצומה של מלחמה נעדרת סיכוי ברוסים ( 1788 — 1790 ) פרסם 
גוסטו 111 (ע״ע) חוקה חדשה, שלא הזכירה את האוטונומיה של פ׳ 
וצמצמה את זכויות האצילים לטובת הכתר והאיכרים. קבוצת קציני- 
צבא מהאצולה, בהנהגת ספךנגמפורטן (ח 6 :זז 0 ק 1 §ת 6 זק 5 . 1 ^. 0 * 
1740 — 1819 ), פנתה, לשווא, לעזרת יקטרינה, קיסרית רוסיה. 

ב 1808 כבשו הרוסים את פ/ ובחוזה המינה ( 13 ) 1131111 ; 1809 ) 
הכירה שוודיה בכיבוש. הצאר אלכסנדר 1 כינס את אסיפת המעמדות 
בפ ׳ , ערב לחוקתה המסרתית — שהגבילה את סמכויותיו — הכיר 
במעמד הכנסיה הלותראנית, הקים סנאט ממונה, וספרנגטפורטן 
נהיה למושלה הראשון. השטחים שנלקחו מם׳ ב 1721 וב 1743 הוחזרו 
לה ( 1811 ), הבירה הועברה להלסינקי ופ׳ הוכרזה ל״דוכסות גדולה", 
ובראשה ״הדוכס הגדול״ — קיסר רוסיה, האחראי לבטחונה ולקשרי 
החוץ שלה ( 1812 ). 

ניקולאי 1 ( 1825 — 1855 ) לא פגע באוטונומיה של פ׳ ומשל 
באמצעות פינים, אך את אסיפת־המעמדות לא כינס. בשנות ה 30 
וה 40 חלה בס׳ תחיה דתית פיאטיסטית עממית (ר׳ לעיל. עמ׳ 720 ). 
אותה עת פרסם לנרוס את ה״קאלוואלה", והחלה תחיה ספרותית 
ולה נתלוותה התעוררות של תודעה לאומית. נושאי התחיה הלאומית 
באו תחילה מקרב דוברי השוודית, שהחזיקו בעמדות המפתח בחיי 
החברה, החח, הכלכלה והמינהל. בהדרגה התפלגה התנועה הלאומית 
לדוברי שוודית ולדוברי פינית. 

אלכסנדר 11 ( 1855 — 1881 ) כינס את אסיפת המעמדות ( 1863 ), 

נתן לפ׳ מטבע. דואר וצבא נפרדים, וכן נתן גושפנקא לשימוש 
בפינית במערכת החינוך ובמינהל, בצד השוודית. פינים רבים שירתו 
בצבא ובמינהל ברוסיה. הערים זכו בממשל עצמי, נכרו תעלות, 
נסללו מס״ב ופותחה תעשיית העץ והנייר. פ׳ היתד. מעין שדה ניסוי 
לליברליזציה הצארית. 

בימי ניקולאי 11 ( 1894 — 1917 ) הורע מעמד ם׳; הדואר והצבא 
הנפרדים בוטלו ו״הדוכם הגדול" ביקש לשלוט ללא חוקה, לבטל את 



אנדרטת־זכרו; למלחין י; סיבליום ((היסינקי) 
ברשות לופשהמה) 


729 


סינלנד: היסטוריה 


730 



אזוריה ההיסטוריים של פינ 5 נד ננולותיר, ׳ם? פינלנד עם רוסיה 


האוטונומיה ולהנהיג רוסיפיקציה של פ׳. היו 
בם׳ שהשלימו עם הגבלות שלא פגעו באינ¬ 
טרסים החיוניים של הארץ׳ והיו שהתנגדו 
לכל פגיעה בחוקה, ואלה נרדפו קשוח. בעק¬ 
בות המהפכה ברוסיה ב 1905 פרצה שביתה 
כללית לאומית והצאר נאלץ להסכים לעריכת 
בחירות כלליות לביה״נ; גם לנשים ניתנה 
זכות להצביע בבחירות ולהיבחר. ב 1908 ׳ עם 
התגברות הראקציה ברוסיה. חודשו הדיכוי 
והרוסיפיקציה. 

קץ שלטון הצאר ברוסיה (מארס 1917 ) הח¬ 
זיר לם׳ את האוטונומיה שלה, ובעקבות ה¬ 
מהפכה הבולשמיקית ברוסיה הכריז ביה״נ 
של פ׳ על עצמאות ( 6.12.1917 ). בריה״מ 
הכירה בעצמאותה, אך צבא רוסי גדול נשאר 
חונה בארץ. משפרצה מלחמת אזרחים בין 
השמאל לבין כוחות הממשלה, בפיקוד ק. 
מנרהים (ע״ע), התערב הצבא הרוסי, ותמך 
בממשלה "האדומה", בראשותו של אוטו קו־ 
סינן (ת 0 ו 1 ו 5 ב 1 נ £1 ; 1881 — 1964 ), מייסד ה¬ 
מפלגה הקומוניסטית הפינית. "האדומים" שלמו בדרום המפותח 
ו״הלבנים" בצפון. לעזרת "הלבנים" באו מתנדבים משוודיה, פינים 
שאומנו בגרמניה. שלום ברסט־ליטובסק (ע״ע) חייב את רוסיה 
לפנות את פ/ וגרמניה שלחה צבא לעזרת ״הלבנים״. ב 16.5.1918 
נסתיימה מלחמת האזרחים בנצחון ״הלבנים״. ב 9.10.1918 נבחר 
בסיד גרמני, פרידריך קרל מהסן, למלך פ , , ואולם כעבור חודש 
נכנעה גרמניה, וביה״ג החדש שנבחר במארס 1919 אישר חוקה 
רפובליקנית למדינה (ד׳ לעיל, עם׳ 721 ). בשלום טרטר עם בריה״ם 
( 1920 ) זכתה פ׳ בפטסמו (פצ׳נגה) ובמוצא לים הצפוני. ב 1921 
פסק חבר־הלאומים לטובתה בסכסוכה עם שוודיה על איי אולנד. 

בין שתי מלה״ע התפתחה פ׳ בצורה מרשימה ביותר בתחומי 
הכלכלה, החברה והתרבות; נתפתחו בה ארדיכלות ועיצוב מקוריים 
ורבי-השפעה והיא היתה מהמדינות החדשות המעטות שהדמו¬ 
קרטיה נשתמרה בהן. מיד עם הקמת הרפובליקה הונהגה רפורמה 
קרקעית נרחבת, בסיוע נדיב מצד הממשלה, מלווה טיפוח תנועה 
קואופרטיווית, 90% מהאיכרים נהיו לעצמאים. בתחום הפוליטי פעל 
הנשיא הראשון ק. י. סטולברג ( 8 ־ 61 נ! 111 !ז 5 ) להתפייסות כללית אחרי 
מלחמת האזרחים, והסתייע בגנרל מנרהים ובמנהיג הסוציאלדמוקר- 
טים ו. טגר. אולם הממשלות היו קצרות ימים, והתנגשויות דמים 
אירעו בין הקומוניסטים לבין יריביהם, אנשי ״לפוא״ ( 113 ^ 1 ), 
שדמו יותר ויותר לתנועות הפשיסטיות. ב 1930 הוצאו הקומוניסטים 
אל מחוץ לחוק, וב 1932 סוכל נטיון הפיכה של "לפוא" והתנועה 
דעכה. 

ב 23.8.1939 נחתם ההסכם בין בריה״מ לגרמניה (ע״ע מלה״ע 11 , 

עט׳ 678 ), ובו הכירה גרמניה בפ ׳ כתחום השפעה של בריה״מ. 
באוקטובר תבעה בריה״מ מם׳ שטחים להבטחת לנינגרד ובסיסים 
בפ׳ עצמה, תמורת תיקוני גבול לטובת פ׳ במזרח ובצפון. א. פסיקיוי 
(ע״ע), שניהל את המו״מ, מנרהים ומנהיגי האיגודים המקצועיים 
רצו בפשרה, אך הממשלה קיוותה לעזרה מגרמניה, שוודיה ואה״ב 
ונאותה לוויתורים קטנים בלבד. ב 30.11.1939 החלה "מלחמת החורף", 
כשבריה״מ תקפה את פ׳, הקימה ממשלת בובות בראשות קוסינן 
וחתמה על חוזה עמה. הרוסים עלו במספרם ובציודם לאין שיעור 
על הפינים, אך הפינים לחמו בגבורה תוך ניצול מירבי של מכשולי 
טבע, ואף יצאו להתקפות-נגד במרכז ם/ ובחדשיים הראשונים של 
המלחמה הנחילו מפלות מבישות לתוקפים. בפברואר 1940 תקפו 
הרוסים את "קו מנרהים" במיצר היבשה בקרליה, וניתצוהו. הם הטילו 


מצור על וימ׳רג (ע״ע) וב 12.3.1940 נחתם שלום: פ׳ קיבלה את כל 
דרישות בריה״מ ערב המלחמה אך ריבונותה הוכרה. השמאל הקיצוני 
התחזק, אך ימין שוחר־נקמה נהנה מתמיכה רחבה. פ׳ התירה לגר¬ 
מנים להקים על אדמתה בסיסים, ואלה שימשו לפלישה לרוסיה 
( 22.6.1941 ). פ׳ הצטרפה לגרמניה ופתחה ב״מלחמת המשך" נגד 
בריה״מ, בהכריזה שבכוונתה רק להשיב את הגזילה מ 1940 . 

ביוני 1944 פתחו הרוסים בהתקפה נגד פ׳ וכבשו את מבורג. 

ב 19.9.1944 נחתם הסכם שביתת נשק: ם׳ מתרה על השטחים שה¬ 
שיבה לעצמה במלחמה, וכן על פמסמו, והתחייבה לשלם פיצמי 
מלחמה, לאסור ארגונים אנטי־סובייטיים, להעניש "פושעי מלחמה" 
ולהילחם בגרמנים שעל אדמתה! הגרמנים נסוגו לנורווגיה והחריבו 
בשיטתיות את צפון פ׳. 

ב 1947 נחתמו בפריס חוזי שלום בין פ׳ לבריה״מ, צרפת ואנגליה. 

פ׳ איבדה כ 12% משטחה, והיתה צריכה ליישב 400,000 פליטים 
שנמלטו מהשטחים שנמסרו לבריה״מ ולשלם להם פיצמים עבור 
הרכוש שהותירו שם, וכן לשלם פיצמי מלחמה כבדים. הפליטים 
יושבו ע״י חלוקת קרקעות נוספת ותיעוש מזורז — שהצורך בתשלום 
הפיצויים המריצו, וששינה כליל את כלכלת פ׳ ומבנה חברתה. 

ב 1948 נחתם במוסקווה הסכם לידידות, שיתוף פעולה ועזרה 
הדדית עם בריה״ם. מאז נמצאה פ׳ במעמד מיוחד במינו: שלא 
בשאר מדינות מזרח אירופה שמרה על עצמאותה ועל משמרה 
הדמוקרטי, הלא-קומוניסטי; הקומוניסטים, שהתחזקו בפ ׳ אחרי 
המלחמה, הובסו בבחירות ב 1948 , ובשלטון החזיקו הסוציאלדמוקר־ 
טים ומפלגות המרכז והימין. יחד עם זאת גילתה פ׳ התחשבות רבה 
בעמדת בריה״ם, ונמנעה מכל צעד העלול להרגיזה. בריה״מ גמלה 

לה באמון גובר והר 
לך. וב 1955 ויתרה 
על בסיסה בפווקלה 
הסמוכה להלסינקי. פ׳ 

שיתפה פעולה עם 
מדינות סקנדינוויה, 

הצטרפה ב 1961 , ב¬ 
הסכמת בריה״מ, ל־ 

"מועצת הצפון" 

כסאות ?!עיצב ( 1828 ) הארריב? והסעצב הפיני 

אל,■ 1 ד אאלט! (נו׳ 1898 ) ( 001111011 10 (>- 1 ס 4 ' 1 ) 




731 


פינלנד: היסטוריה; יהודים — פינם, יחיאל מיכל 


732 


של סקנדינודה, והשיגה התחשבות במעמדה המיוחד מצד המערב 
והמזרח כאחד. 

ד. ויטל, מדינות קטנות במבחן הקיום, 71 — 94 , תשל״ג; - 13 ״! .ס 

/?> 45105 ,(. 1 ) 6 ) 616 ^ 2452 } .£ ; 195 6 < ¥ 651 \ 2114 > £651 611 ) € 110 ! ; 1959 ,$״ 1115101 1 ( ¥177015 

£62 4061605 ¥11111015, 1961; 13100135011, 02(1101X66$ 0/ 5!16 1¥?71561 

\¥61, 1961; 1(1., ¥111712512 116151101x2$, 1970 €076 , 1£5011 ) 0 ^ 1 .!ל .[ ,־ - 

?12117115171 10 ¥., 1967. 

י. לו. 

יהודים בודדים מוזכרים בם׳ במאה ה 16 . ב 1685 אסר קרל ^ x 
על ישיבת יהודים בממלכתו. ב 1748 הותרה שהותם הזמנית בעיירות, 
וב 1782 — גם בערים. ב 1786 וב 1806 נאסרה ההגירה היהודית לס׳. 
עם ההשתלמות הרוסית ( 1809 ! ד לעיל, עמ ׳ 728 ) נמסר הטיפול 
בבעיית היהודים לידי מוסדות שלטון־הבית: היהודים הוותיקים קיבלו 
דרכונים, אך ב 1827 ביטל ניקולאי 1 את תקפם. חיילים יהודיים 
וקאנטוניסטים רבים נשלחו לם׳ משנות ה 50 , ובתי הקברות הראשו¬ 
נים הם שלהם. ב 1858 הותרה התיישבותם של החיילים המשוחררים 
אך ב 1862 חזר הסנאט ואסרה. חוקת 1869 העניקה זכות בחירה 
ליהודי פ׳, אך לא הזכות להיבחר. בשנים 1872 — 1894 התנהל מאבק 
ציבורי למתן זכויות אזרח (מוגבלות) ליהודי פ , , שבסיומו הצליחו 
הסוציאליסטים וצעירי הליבראלים להשיג להם זכות השתקעות, 
אבל נאסרה רכישת נכסי דלא ניידי. באותה עת היו כ 1,000 יהודים 
בקהילות הלסינקי(ע״ע), ויבורג וטורקו. בחוקת 1919 נקבע "שוויון 
זכויות לבבי כל הדתות", וגם בימי מלחמת האזרחים הכירו הממשלות 
היריבות, הלאומית והקומוניסטית, בעקרון זה. הוענקה הכרה ממלכ¬ 
תית לחינוך, דיני אישות ומסי קהילות. עד 1939 הגיע מספרם למעלה 
מ 2,000 , כשליש מהם מהגרים מפולניה ומגרמניה. בימי הפלישה 
הסובייטית ( 1939/40 ) נמלטו יהודי ויבורג (כ 300 איש) עם מרבית 
תושבי קרליה לפנים פ׳. הנאצים הפעילו לחץ להסגרתם, אך רק 10 
יהודים׳ אזרחים גרמניים, הוסגרו; 200 איש נמלטו, בסיוע שלטונות 
פ/ ובהתערבותו האישית של פילדמרשל מנרהיים, לשוודיה. ליהודים 
אזרחי פ׳ לא אונה רע. 

כיום יושבים 875 מתוך 1,150 יהודי פ׳ בהלסינקי. שגריר פ׳ 
לאו״ם מ 1965 , יקובסן, הוא יהודי. אחוז נישואי התערובת גבוה, 
מרבית הצעירים לומדים עברית. 

בראשית המאה נמצאו ציונים בקהילות פ/ ב 1906 זומנה "הוו־ 
עידה הציונית של רוסיה הגדולה" להלסינקי, ובה נקבעה "תכנית 
הלסינגפורס" (ע״ע). ההשפעה הציונית גברה בין שתי מלה״ע, 
במיוחד הודות לפעילותו העניפה של שמעון פדרבוש — רבה 
הראשי של פ׳ ( 1930 — 1940 ). בעריכתו גם י״ל שבועון עברי וירחון. 

ח. א. הורוויץ, לתולדות היהודים בפ' (התרן, 10 ) וזרפ״ד; מ. דבור־ 

דצקי, פ׳ ויהודיה בתקופה הנאצית (גשר, 17 [ 67 ]), 1971 ! - 3 ־״? .? 

, 11115011 ־ £1 1 )£? . 5 ; 1957 , 615 ) 66 ^¥ ׳ 1615 ( 8 101 111611 10616 16$ !¥ , 111311 

. 1959 , 7 040$ 6101$ / 14 ! ¥0 \ 

י. יו. 

פינלש, צבי מנחם ( 1805 , טיסמניץ [גליציה המזרחית] — 1870 , 
גאלאץ' [תמניה])׳ ת״ח ומשכיל, חוקר הלוח היהודי. בגיל 
15 נשא אשה, עבר לברודי והתמסר ללימודי מתימטיקה ולשונות, 
ב 1853 עבר לאודסה וט 1855 ישב בגאלאץ. כל ימיו התפרנס מן 
המסחר. ראשית פירסומו ב 1836 ב״כרם חמד", בענייני הגות, אך 
אח״כ ייהד לעצמו את מקציע התנתה וחקר הלוח העברי. פולמוסו 
עם ח. ז. סלובימסקי (ע״ע) בתחום זה התנהל עשרות שנים בכה״ע 
היהודיים. ספת היחיד, ״דרכה של תורה״ (וינה, 1861 ), הוא מזיגה 
של ביקורת פילולוגית־היסטורית מדעית של המשנה והתלמוד ברוח 
ההשפלה החדשה. ניכרת בו מגמה פולמוסית נגד השקפתם של אנשי 
הרפורמה, בייחוד נגד ספרו הגרמני של א. גיגר, "המקרא ותרגומיו". 
גם לספת זה הוסיף נספח בענייני הלוח העבת. לספר זה חשיבות 
ניכרת עד היום, ורוב תפיסותיו ראויות לעיון. ביקורת נגד הספר 
נמתחה בחוגי הרפורמים והחרדים גם יחד. האחתנים ביקתהו על 


סטיותיו מרדכי פיתשם של האמוראים, כמו מ. ולדברג, בספרו "כך 
היא דרכה של תורה" (לבוב-יאסי. תרכ״ד—תרכ״ח). בנו, שמואל 
פ/ היה מן הפעילים ביסוד המושבות הראשונות בארץ. ב 1965 
נטמנו עצמותיו ביתשלים. 

ש. י. פין, כנסת ישראל, 286 - 288 , תרמ״ז. 

פינמן, ו־י־צ׳ר־ד פיליפס — ת 3 רתח'<€? 5 נן 111111 ? £1 ז 3 ז 1 :> 1 ? — 
(בר 1918 ), פיסיקאי אמתקני, יהודי. בוגר המכון הטכנולוגי 
של מסצ׳וקטם ( 1939 ) ובעל תואר ד״ר מאוב׳ פתנסטון ( 1942 ). 
מ 1950 מכהן כפרופסור בקתדרה ע״ש טולמן במכון הטכנולוגי של 
קליפורניה ום 1954 חבר באקדמיה האמריקנית למדעים. 

כבר בפרינסטון עבד עבור הוועדה האמתקנית לאנרגיה אטו¬ 
מית, על הפרדת אורניום 235 מאודניום 238 , ואח״ב עבד במעבדות 
לוס אלמוס בפיתוח פצצח־האטום (ע״ע אטומית, פצצה) האמריקנית. 
על עבודתו זו הענק לו ב 1962 הפרס ע״ש לורנס. עם תש מלה״ע 11 
התמנה פרופסור באוב׳ קורנל, שם שהה עד 1950 . בתקופה זאת 
פיתח תאוריה שהיחד! נקודת־מפנה באלקמדודינמיקה הקוונטית 
וסילקה קשיים שהתעוררו בחקירת האינטראקציה שבין אלקטרונים, 
פוזיטתנים וקרינה אלקטרומגנטית. על תאוריה זו קיבל פרם נובל 
לפיסיקה ( 1965 ), במשותף עם ג׳. שוינגר (ע״ע) וס. מומובגד. מ¬ 
טוקיו, שהגיעו באופן בלתי-תלוי לתוצאות דומות. 

הקשיים התעוררו בשימוש בתורת הקונטים (ע״ע) עבור מש- 
וואות־מבסדל לשדה האלקטרומגנטי (ע״ע אלקמרומגנטיות). אם כי 
תורת הקוונטים הספיקה להבנה איכותית של תהליכי הקרינה 
מאטומים, לא היתה התורה מסוגלת לקבוע ערכים מספריים בדיוק 
גבוה, כפי שאישרו מדידותיהם המדויקות של ו. י. לם (ע״ע) ורד׳ר־ 
פורד באטומי־המימן. כל נסית לבצע באמצעות תורת הקוונטים 
קירובים מסדרים גבוהים יותר הביא לתוצאה אינסופית או חסרת 
משמעות. פ' בנה כמעט מחדש את תורת הקוונטים ותורת השדה 
האלקטרומגנטי, מנקודת ראות של תהליכים יסודיים, אך בלי לשנות 
את הבסיס הפיסיקלי שהונח בשנות ה 20 של המאה. במיוחד שם את 
הדגש על חישוב גדלים הניתנים למדידה, והראה שהתוצאה האינ¬ 
סופית של החישובים הקודמים אינן משפיעות על חישובם של אלה. 
"דיאגרמות פ׳", אותן המציא כדי להקל על החישובים המעשיים, 
הפכו לשיטה מקובלת ביותר בענפים רבים של הפיסיקה, כגון 
חלקיקים אלמנטריים (ע״ע) או תורת המצב המוצק (ע״ע). גישת 
"מטריצת־הפיזור", אותה פיתח כדי לחשב גדלים מדידים, היתד! 
לגישת מפתח בפיסיקה החדישה (ע״ע פזור). 

פ׳ תרם רבות גם בשטחים אחרים של הפיסיקה: הוא חנית את 
הבסיס המיקרוסקופי לתורת ל. ד. לנדאו (ע״ע) עבור הליום־ח 
ופיתח, יחד עם גל־מן, תאוריה חשובה עבור התפרקות 8 (ע״ע 
רדיואקטיויות), הרצאותיו ( 111 ־ 1 , 4 — 1963 , 5105 ץ 11 ? מס €5 ז 060111 ) 
הן סקירה מקורית על יסודות הפיסיקה. על תרומותיו להוראת הפי¬ 
סיקה קיבל ב 1971 את המדליה על שם ארסטד מן האיגוד האמריקני 
של המורים לפיסיקה. 

י. שח. 

פ:נס ומיולייןה, ע״ע ?!דרות. 

פינס, יחיאל מיכל ( 1843 , רוזינוי, פלך גרודנה [בילורוסיה] — 
' 1913 , יפו), הוגד, דעות וסופר, מחלוצי הציתות הדתית. 

תלמידו של ר׳ מרדכי גימפל יפה (ע״ע), פ׳ שאף לתקן את החיים 
היהודיים בגולה בתחומי החינוך, סדרי הקהילות, והכלכלה ע״י הסבתם 
של היהודים לעבודת אדמה. הוא שלל את הרפורמה העלולה, לדעתו, 
להגביר את ההתבוללות, ופרסם מאמרי פולמוס נגד דרישות 
מ. ל. לילינבלש, י. ל. גורדון, ש. הולדהים (ע׳ ערכיהם) ואחרים, 
לתיקונים בדת. בפולמוסיו אילו נתגבשה תפיסת עולם, שעשתה 
אותו לאחד המעמיקים בין הוגי הדעות האורתודוכסיים בזמנו. הוא 



733 


פינם, יחיאל מיכל — פינסק, יהודים 


734 


לא ראה סתירה בין היהדות לבין 
עקרונות המדע, אך שלל תיקונים 
בדת בידי אדם, כי לדעתו מתה¬ 
ווים אלה, ממילא, תוך התפתחות 
החיים. השקפותיו על הדת וה¬ 
לאום נעשו לימים לנחלת "המז¬ 
רחי" (ע״ע). 

מ 1872 תופסת א״י מקום חשוב 
בהשקפת עולמו. במאמריו ב״הל- 
בנץ" הטיף ליישוב א״י ונלחם 
בתוקף כטוענים כי איו לדחוק 
י. ס. פינם (אופר ׳ 6 בררוז; ביח חם־ אח הקץ. ב 1878 עלה לירושלים 
פריס ה 5 אי 8 י והאוניברסיטאי) לשמש בא-כוח "קת מזכרת משה 

מוגטיפיורי" שבלונדון. הקנאים החרימוהו והדבר עורר הד רב 
בירושלים ובחו״ל. זמן קצר אחר בואו גאל חלק מאדמות פתח־תקוה. 
ניסה להקים מפעלי מלאכה וחרושת באמצעות הלוואות מכספי הקת 
ומכספו, אך נכשל והודח מתפקידו בקת הלונדונית ( 1885 ). ב 1882 
יסד בירושלים בית מדרש לבעלי מלאכה. באותה שנה יסד יחד 
עם א. בן־יהודה (ע״ע) את האגודה "תחית ישראל", שמעיקריה היה 
תבור עבת. אולם הידידות ביניהם נפגמה בשל הסכסוך החריף 
בשאלת השמיטה. משהגיעו ראשוני הביל״ויים (ע״ע). יסד פ׳ למענם 
בירושלים את האגודה "ישיבת החרש והמסגר" וביח״ר לרעפים 
במוצא. ב 1884 גאל למענם, בכספי חובבי ציון, את אדמת גדרה 
(ע״ע), ושימש אפיטרופסה כמה שנים. ב 1885 נתמנה ע״י ק. ז. וי־ 
סוצקי (ע״ע) לחבר הועה״ם של חובבי-ציון בארץ. הוא הצטרף 
לאגודת "בני משה" (ע״ע), אולם הורחק ע״י אחתהעם בשל חילוקי 
דעות בענייני דת וחינוך. ב 1892 פוטר פ׳ ממשרתו בועה״פ ומאז 
היה לאחד מראשי דבתו של היישוב הישן. ב 1893 יסד, עם אחתם, 
את המושבה מוצא. 

פ׳ היה אמן הלשון. תרגם ועיבד, בסיגנון מקראי. ספתם שונים 
במדעי הטבע ("תורת מעשה בראשית", תרמ״ז ועוד), והשפיע בכך 
על זאב יעבץ ועל ח. נ. ביאליק (ע׳ ערכיהם). שלט בסיגנון המשנה 
("משנת ארץ ישראל") ובפרוזה מחורזת נוסח יה״ב. לשונו חדשה, 
פשוטה ובהירה, והוא אף יצר מלים חדשות (מחוג, שעון). ספת 
"ילדי רוחי" (מינץ, תרל״ב) וחלק ממכתביו וממאמריו כונסו ב״כתבי 
י. מ. פ׳״ (ירושלים, 1934/39 ), בעתכת חתניו דוד ילין ויוסף מיוחם 
(ע , ערכיהם). על שמו נקרא מושב העובתם כפר ס׳. 

מ. מיכאלי, רבי י. מ. ס 7 , תרס״ח! ג. רפאל (בת־יהודה), רבי י. מ. פ/ 
תש״ד: נ. רוטנשטרייך, המחשבה היהודית בעת החדשה, א׳, 150 — 

156 , תש״ה! ג. קרטל (עודד), ד , י. מ. פ., מבחר מאמריו, תש״ו! י. 
קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה. ו׳, 74 — 115 , תשי״ט 2 . 

ג. י. א. 

פינס, שלמה (נר 1908 , פאתם), חוקר הפילוסופיה והמדעים. 

ם' לימד ב - 70011 165 ) ) 6 56160065 165 > 0116 ) £115 ?) 111 ) 1 ) 1115 

65 !!^״ ("המכון להיסטוריה של המדעים והטכניקה") של אוניבר¬ 
סיטת פאריס ב 1937/39 . ב 1940 השתקע בא״י. ב 1948 — 1952 עבד 
במחלקה למזרח התיכץ של משרד החח• ב 1952 התחיל להורות 
באוניברסיטה העברית, וב 1961 נתמנה שם פרופסור לפילוסופיה 
יהודית וכללית. ב 1968 הוענק לו פרס ישראל. היה אחד מעורכי 

□ז 1616 <)) 1$ ז\, 10 666015 ^ ך 110 ז 10 ז 3 ) 160 חוז 01 כ> 115 קז 0 נ) שהו״ל ע״י 

האקדמיה ללימודי יה״ב באה״ב. 

חיבות פ׳ עוסקים בפילוסופיה כללית, יוונית ויהודית, ובמדעי 
האסלאם. עם החשובים שבהם נמנים: 1513011501160 ! 211 66111286 
6 ! 1611 ת 6 מ 01 )\ 1 (״תרומות לתורת האטומים האסלאמית״), 1936 ; 

0£ 1631:1111185 116 ) 1 ) 30 11111135 ). 15 71100135 61 ) 3£ 101510 ) 56110135 
166658015 ) 16 ? 1115 4 ) 30 0165038 131 ) £138 ("הסכולסמיקה אחת תו" 
מאם מאקווינו ומשנת חסדאי קרשקש וק ודמיו״), 1 1967 8 י 023 ת 1 ק 5 


) 311 .>! 1 ) 1 ) 3 , 165 ) 43101001 ^ י 10115 ) 011 ?- 71160108160 115 ) 3 ) 7136 ("המ¬ 
סכת התאולוגית־מדינית לשפינחה, הרמב״ם וקאנט״), 1968 ;׳ 1616 < 

; 10111 ) 1163 <£ □ 11 8 ) 1 1 ) 311 65 ]^ז^ 10 ^ 138(060( 01 X6 ? ("קטע חדש 

של כטנוקראטס והמשתמע ממגד), 1961 , כן תרגם מחדש אח "מורה 
נבוכים״ לרמב״ם והקדים לו מבוא ( 1963 ). פ׳ כינס מקותת אס¬ 
לאמיים חדשים, מראשית הנצרות, שלא צונזרו בידי הכנסיה, במדד 

קתו ל - 01115 0£ 11116$ ) 060 ץ £311 116 ) 0£ 13115 ) 011115 ך[ 15 ׳י\ 6 ( 7116 
5011166 *א 0 ס) 8 ס 41 ) 1 ס 06 \, ץ) 11301 ("היהודים הנוצרים במאות 
הראשונות לנצרות ע״פ מקור חדש״), 1966 : 0£ ת 510 ז 6 /י 16 ל 3 !^ 
$מ 10 ) 1103 קות 1 5 ) 1 1 ) 30 מ 1 ט 130 ׳\ 13 ? 1010011101 ) 765 116 ) ("עדותו של 
יוסף בן מתתיהו על ישו בנוסח ערבי והמשתמע מכך), 1971 , ובכך 
תרם תרומה חשובה לחקר הנצרות הקדומה. א.ד,י.-י.לג. 

פינסן, נילס ריבת — 10560 ? 618 < 1 ץ? 1615 א—( 1860 — 1904 ). 

רופא דני שהנהיג את הטיפול הרפואי בעזרת קרני אור. ם׳ 

למד רפואה בקופנהגן, ולאחר גמר לימודיו ב 1898 שימש 3 שנים 
כאסיסטנט במכון האנטומי שם. ב 1896 יסד את המכון שלו לחקר 
ההשפעות הביולוגיות והרפואיות של האור. שם טיפל בעיקר במקתם 
של זאבת (ע״ע), מחלה שהיתה מצויה בארצות הצפון׳ וכן בשחפת 
העור. ב 1899 פרסם את ספרו הדן בקרני אור וערכן ברפואה וביולד 
גיה. ב 1903 הוענק לו פרם גובל לרפואה ופיסיולוגיה על מחקתואלה. 

פינסק (> 1 ;> 111 ) 11 ), עיר במחוז (אובלסס) ברסט, בשפלת פולסיה 
שבדרום ביילורוסיה, בתה״מ. 00 ( 624 תוש׳( 1970 ). יושבת 
בשפך נהר פינה לנהר פתפיט (אגן הדניפר) המחובר באמצעות 
תעלת תיפר-בוג עם אגן הוויסלה שבפולניה. בם׳ נמל-נהר וכן 
מפעלי תעשיה קלה ומספנות. סביבתה ואיזור נרחב שמדחמה 
מהווים תחום ביצות ענקי המכונה ביצות פ׳. 

ה י ם ט ו ר י ה. פ׳ היא מהערים העתיקות שברוסיה ונזכרה לרא¬ 
שונה ב 1097 . ב 1240 היתד, לבירת נסיכות טורוב-פ׳, ושגשגה כצומת 
דרכים ובמל-נהר. ב 1318 סופחה לליטא, ום 1569 היתה בשלטון 
פולניה. ב 1793 — 1920 היתד. בידי רוסיה, ובין שתי מלה״ע שוב 
בידי פולניה. ב 1939 סופחה לבריה״ם. במלה״ע 11 ( 1941 — 1944 ) 
היתד. כבושה בידי הגרמנים. 

יהודים נזכרים לראשונה ב 1506 . כשהעניק הנסיך המקומי 
לה 15 משפחות ממגורשי ליטא (ע״ע. עמ ׳ 766 ), קודם לכן כנראה 
תושבי בריסק דליטא, זכות ישיבה בפ׳ ומעמד של קהילה, על בסיס 
הזכויות שחיו לכלל יהודי ליטא. ב 1566 מנתה הקהילה כ 55 משפחות 
(כ 7% מהאוכלוסיה), לפני גזירות ת״ח—כ 200 משפחות( 20% ) וברא־ 
שית המאה ה 18 — כ 2,000 נפש, רוב מכריע בעיר—שנשמר עד 1939 , 
עת הגיע מספרם ל 20.200 (כ 70% ). בתקופה הראשונה, עד 1648 , 
התבסס היישוב בתנאי יציבות מדינית׳ שלום ממושך וחופש דתי, 
כלכלי וארגוני. סייעו לכך מיקומה הנוח של ם׳ והפעולה ההתיישבו¬ 
תית באיזור במאה ה 16 . היהודים עסקו בחכירות ובמסחר, ביצוא 
תבואה ועצים, בהלוואות ובמלאכה, ופעילותם הביאה ליסוד יישובים 
שהיו כפופים לקהילת פ׳. הפריווילגיות המגדבורגיות שקיבלו עירוני 
פ׳ ( 1581 ) הביאו להגבלת כמה מזכויות היהודים, אך הן נעקפו ולא 
היתד, להן משמעות מעשית. הנהגת הקהילה היתד, איתנה, ונמצאה 
בידי העשירים. החל במאה ה 17 שימשו גדולי הרבנים ברבנות העיר, 
ביניהם ר׳ נפתלי כץ ( 1639 — 1644 ) ואחריו ר׳ יעקב שור. פ׳ הש¬ 
תתפה בעיצוב דרכו של ועד מדינת ליטא (ע״ע ועדי הארצות). 

התקופה השניה, 1648 — 1667 , היתד, תקופת פורענויות. בגזרות 
חמילניצקי (ע״ע; 1648 ) נמלטו רבים ויתרם נרצחו או המירו את 
דתם זמנית. לפני כיבוש פ׳ במלחמת מוסקודה—פולניה ( 1655 ) נמלטו 
היהודים שוב׳ אך הצילו רוב רכושם. ב 1660 נפגעה הקהילה בנפש 
וברכוש בידי חילות מוסקווה והקוזקים. גם בתקופה זו עמד ארגון 
הקהילה יפה במבחן. ובעקבות פעולותיו היד, מצב היהודים טוב 




735 


פינסק, יהודים — פינסקד, יהודה ליב 


736 


משל כלל אוכלוסיית 
פ/ שנתרוששה כליל ר 
נסוגה לכפרים. במח¬ 
צית השניה של המאה 
ה 17 נתערער מעמדם 
הכלכלי של יהודי ם׳ 

והקהילה שקעה בחד 
בות. אעם״כ נשארה 
הנהגת הקהילה יציבה, 

ויישובים חדשים נוסדו בסביבה׳ ביניהם סטולין וקארלין (ד להלן). 
בתקופה זו שימשו בפ׳ רבנים מפורסמים, ביניהם ר , יצחק תאומים 
( 1693 — 1703 ) ור׳ יהודה ליב פוחוביצר. 

במאה ה 18 התגלו בקיעים ראשונים בהנהגת הקהילה. המצב 
הכלכלי הקשה ברבע הראשון של המאה גרם לניגוד אינטרסים בין 
פ׳ ובין היישובים בסביבה שהיו כפופים לה ושמספדם נתרבה כל 
העת! במאה ה 18 נוסדו לפחות 12 כאלה. פ׳ לא יכלה לשאת לבדה 
בעול החובות והמסים. והשלטונות עמדו לצדה במאבקה המשפטי 
ביישובי הסביבה, אולם לאחר ביטול ועדי הארצות ( 1764 ) נתבטל 
שלטובה עליהם למעשה. ב 1690 נוסדה קארלין, כפרבר של פ/ 
ויהודים התיישבו בה מיד. באמצע המאה ה 18 היה להם ביכ״ג, רב 
וכלי־קודש משלהם, וב 1751 הורשו להקים בית קברות לעצמם, 
והתפלגו מם׳. הדבר גרם לסכסוך שנמשך כמה שנים וב 1756 נכפתה 
עליהן פשרה וקארלין חויבה להשתתף במס עם פ׳. ב 1764 חודש 
שוב הסכסוך בשל המם, וקארליו הוסיפה להתקיים כקהילה עצמאית 
עד ראשית המאה ה 20 . 

בשנות ה 60 התפשטה בם׳ ובקארלין תנועת החסידות ואהה 
(ע״ע) בן יעקב מקארלין עשה את המקש למרכז חסידי לצד מזריץ/ 
ר׳ רפאל כהן(ע״ע) נקט עמדה ניטרלית במלחמת המתנגדים והקהילה 
לא הצטרפה לחרם 1772 (ע״ע חסידות, עמ׳ 761 ). ב 1775/6 נבחר 
ר׳ לוי יצחק מברדיצ׳ב (ע״ע) לרב בם , , והשפעת החסידות באיזור 
היתה מכרעת. בלחץ הגר״א הצטרפה הנהגת הקהל לחרם 1781 , 
וב 1785 הודח ר׳ לד יצחק ואת מקומו תפס הרב אביגדור בן יוסף 
חיים (ע״ע). ד שלמה מקארלין עבר אז ללה־מיר. עם סיפוח פ׳ 
לרוסיה ב 1793 השתלטו החסידים שוב, וסילקו את ר׳ אביגדור אשר 
נלחם, לשווא, בקהל פ׳ ולא נמנע אף מהלשנות. 

בשנות ה 20 של המאה ה 19 התאוששה כלכלת העיר ור׳ שאול 
מקארלין, מגדולי סוחריה, בלט בהנהגתה. החל בשנות ה 30 היתה ם׳ 
מרכז לסחר מעבר בין דרום־מערב תסיה לנמלי הים הבלטי, וגדולי 
הסוחרים היהודים התרכזו בקארלין, שהפכה בהדרגה ליישוב של 
מתנגדים. בשנות ה 60 היו בס׳ קתב ל 1,000 בעלי מלאכה יהודים. 
בניית־מסה״ב קייב—בדיסק בשנות ה 60 , שעקפה את פ׳, חוללה 
משבר כלכלי חמור. 

מרבני ם׳ הנודעים במאה ה 19 יש לציין את ר׳ אלעזר משה 
הורוויץ ( 1860 — 1890 ), מחבר שו״ת "אהל משה". בקארלין שימשו 
ברבנות ר׳ יעקב בן אהרן בעל ם׳ ״משכנות יעקב״ ( 1824 — 1844 ), 
ר׳ שמואל אביגדור תוספאה (ע״ע). ועוד. ניצני ההשכלה עלו 
באמצע שנות ה 30 . בשנות ה 60 נתחזק מאוד משקלה, ולימודי חול 
נעשו דבר רגיל. בם׳ פעל חוג סופרים משכילים שאפיו, כאופי 
האינטליגנציה היהודית, היה עברי לאומי. ב 1853 נוסדו בי״ס ממ¬ 
לכתי רוסי ליהודים ובי״ם יהודי לבנות. בראשית שנות ה 60 פעלו 
בס׳ ובקארלין שני ת״ת בהם למדו גם עברית, רוסית וחשבון. ב 1873 
נפתח בי״ס פרמי ללימודים עבריים. ב 1888 נשד בי״ס למלאכה. 
בשנות ה 80 — 90 פעלו חובבי ציון בפ׳. ועמהם נמנה ח. דצמן(ע״ע) 
הצעיר. בתקופת השלטון הפולני נטה הרוב בם׳ לציונות ומיעוטו 
לבונד. רבים עלו לא״י, ובתוכם הביל״דים יעקב שרתוק. אבי משד, 
שרת, ואהרן אייזנברג. ממייסדי רחובות. 


לפני מלה״ע 1 היו בם׳ 54 מפעלים, מהם 49 בבעלות יהודית, 
ובעיר נוצר פרולטריון■ יהודי. התיעוש הביא להתאוששות כלכלית 
במסחר שמלאכה. ב 1919 הוציאו הפולנים להורג, בעלילת שווא, 
35 מטובי היהודים (ע״ע אמנציפציה, עם׳ 103 ! לזכרם הוקם הקיבוץ 
גבת). בתקופת השלטון הפולני התרחבה מאד רשת החינוך היהודי, 
וב 1923 הוקמה הגימנסיה העברית "תרבות", שהתקיימה עד ראשית 
השלטון הסובייטי (סוף 1939 )! אז חוסלו כל מוסדות הקהילה, 
הגרמנים הקימו גטו בפ , ב 20.4.42 ונמצאו בו כ 30 אלף יהודים. 

רוב יהודי ם׳ נרצחו בידי פלוגות ס״ס ב 5.8.41 ( 8,000 ), ב 7.8.41 
( 3,000 ), ב 28.10.42 וב 23.12.42 . 

ש. דובנוב (עורך), פנקס המדינה (מפתח בערכו), תרס״ה! א. א. סייג־ 
שטיין, מגילת פורענויות, תרס״ט < ב. האפמאן(עורך), טויזנט יאר פ׳, 
1941 ! ח. צ׳פדינסקי, עיירתי סוטילי, תשי״א < ח. ויצמרלינטנשטין, 
בצל קורתנו, תשי״ג! ז. רבינוביץ, החסידות הליטאית (מפתח בערכו), 
תשכ״א! י. אליסברג, בעולם ההפיכות, תשב״ד,! ע. שוחט, התנועה 
העברית בם׳(העבר, י״ב), תשכ״ה! גב נדב, תולדות קהילת ם׳(בתוך: 

ספר פ ׳ ), תשל״ג! 1939 ,ץ !!!!?)!:}' 1 ,ז£$ז! 211 . 5 . 14 . 

מ. נד. 

פינסקר, אב ובנו. ( 1 ) שמחה ( 1801 , טרנייב — 1864 , אודסה), 
חוקר עברי. פ׳ למד אצל אביו׳ שהיה מגיד מפורסם בעיר, 

ב 1826 יסד באודסה את ביה״ם היהודי המודרני הראשון ברוסיה, 
והורה בו לשון וספחת עברית. כאשר ביקר פירקוביץ (ע״ע) באוד¬ 
סה בדק פ׳ את אוסף כה״י שהביא עמו ותיארם בכה״ע "אוחנס". 
ממשלת חסיה זיכתה אותו על פעולתו זו במדליות זהב והקהילה 
היהודית באודסה העניקה לו גימלה. בהיותו משוחרר מעול פרנסה 
נדד לווינה והקדיש את זמנו למחקר. בתר״ך פרסם את חיבות העי¬ 
קרי, ״לקוטי קדמוניות״ — תולדות הקראים וספרותם בליווי מובאות 
רבות מכ״י שלא נדפסו. פ׳ ראה בחכמי הקראים הראשונים את מניחי 
היסוד לחקר הדקדוק, למילונאות העבחת ולשירה העבחת ביה״ב. 
חשיבותו של הספר כיש במובאותיו. חיבוחם אחרים משלו: "מבוא 
אל הנקוד האשוח או הבבלי" (דנה, תרכ״ג) ו״משלי הגזרה שבניה" 
(דגה, תרמ״ז), על נטיית הפועל העברי. פ׳ החל בההדרת ספת של 
אברהם אבן עזרא "ספר האחד", אולם סיים את ההוצאה מ. גולדהרט 
(אודסה׳ תרכ״ז). הגהותיו ל״מכלול" של ד דוד קמחי כלולות בהד 
צאת חטנברג (ליק, תרכ״ב). קטלוג של כ״י עבחים וערביים בספ¬ 
רייתו של ם׳, "מזכיר לבני רשף" (דנה, תרכ״ט), פורסם ע״י 
י. ברד״ח. 

( 2 ) יהודה ליב ( 1821 , טומשוב [פולניה! — 1891 , אודסה), 
מראשי "חבת ציץ" (ע״ע). קיבל תינוך יהודי בביה״ס של אביו 
שמחה פ׳ ( 1 ). למד משפטים באודסה ואח״ב רפואה באוניברסיטת 
מוסקווה. ב 1849 חזר לאודסה ועסק ברפואה. השתתף בכה״ע היהד 
דיים בשפה התסית ,ד 6 פ 30 ג? , 01014 ) שיה ממייסדי 

הסניף האשסאי של "חברת מפיצי השכלה" שדגלה בהתדמש'תרבות 
היהודים לזו התסית. הפוגרש באד 
דסה ב 1871 היכה בהלם את המש¬ 
כילים השודים ומאז התרכז פ׳ רק 
בעבודתו המקצועית. פרעש 1881 
שאנמישמיות הגלדה של השלטו¬ 
נות שינו את השקפותיו של פ׳ 
לגבי ערכה של האמנציפציה (ע״ע. 
עמ׳ 105 — 109 ). ב 1882 דן פ׳ עם 
א. י. ילי^ק(ע״ע) ועם ראשי חברת "כל 
ישראל חברש" (ע״ע) על הצשך ב¬ 
חכת ההגירה של יהשי חסיה ש־ 
קמתו של מרכז לאומי יהודי, אך 
רעיונותיו לא נתקבלו. בעצתו של 
המשפטן ארתור כהן, יו״ר "ועד שלי¬ 
חי הקהילות" שבחהפרלמנט הבחטי, 




י. ל. 8 ינסמר (או 10 * שבדרוז; 
גית הססרים הלאזסי 1 ו!אמי־ 
ברסיטאי) 



737 


פינסקר, ייהודה ליב — פינרו סר ארתר רנג 


738 


פרסם פי בעילום שם(בגרמנית) את מחברתו "אוטואמנציפציה" (ע״ע), 
שעוררה הדים רבים וויכוח עז ברוסיה ומחוצה לה. ב 1883 השפיעו 
צבי הרמן שפירא, מ. ל. לילינבלום וס. ע. מנדלשטם (ע׳ ערכיהם) על 
פ׳ להתחיל בעבודה למען כינון "מרכז יישובי, אם אפשר׳ בא״י, לעניי- 
אחינו בכל הארצות". כן החליטו על כינוס קונגרס של באי־כוזז 
אגודות חובבי ציון. הוועידה נתכנסה בקאטוביץ ב 1884 ופ ׳ נבחר 
ליו״ר. בנאום הפתיחה הדגיש פ׳ את חשיבות עבודת האדמה. פ׳ 
נבחר לראש הוועד המרכזי הזמני שמושבו נקבע באודסה. ב 1887 
התכנסה ועידה שניה בדרוסקניק ובה נתגלעה מחלוקת בין המש¬ 
כילים, וס׳ בראשם, לבין הרב ש. מוהילבר (ע״ע) וסיעת החרדים. 
לפי בקשת המשכילים המשיך פ׳ לעמוד בראש התנועה. לוועידה 
השלישית (וילנה; 1889 ) לא בא פ׳ ולא נבחר להנהלה. 

ב 1890 נתקבל רשיון ל״חברת תמיכה" בעולים לא״י ום׳ נבחר 
ליו״ר החברה. באותה תקופה חלה התעוררות בתנועת העליה לארץ, 
אך גזירות השלטון התורכי על העליה (ע״ע א״י, עט׳ 509 ) וההתייש¬ 
בות גרמו למשבר בתנועה. בטלו רכישות־קרקע רבות וכספי אגודות 
להתנחלות ירדו לטמיון. הוועד הפועל ביפו בראשות טיומקין(ע״ע), 
שפעל מטעם החברה האודסאית, נסתבך בחובות. פי, שהיה חלש 
בגופו ופסימי אודות עתיד התנועה, תמך בפעולת הבארון הירש 
(ע״ע) בארגנטינה וסבר כי א״י תוכל לשמש רק כמרכז רוחני. 

א. דרויאנוב, פ׳ וזמנו, תשי״ג; הנ״ל (עורך)■ כתבים לתולדות חיבת 
ציון וישוב א״י, א׳—ג/ תרע״ט—תרצ״ב: י. קלוזנר, התנועה לציון 
ברוסיה. א׳—ג/ תשנ״ב—תשכ״ח! ב. שוחטמן, י. ל. ס , , [ביבליו¬ 
גרפיה] (קרית ספר, י״א), תרצ״ד/צ״ה. 

יש. ק. 

פינקל, נתן צבי, ה״סבא״ מסלופודקה ( 1849 , תזייני [ליטא! — 
1927 , ירושלים), מאישיה המרכזיים של תנועת המוסר 
(ע״ע). נתחנך בווילנה. ב 1871 התקרב לר׳ שמחה זיסל זיו מקלם, 
תלמידו המובהק של ר׳ ישראל סלנטר (ע״ע), ועל ידו נמשך לתנועת 
ה״מוסר״; בתקופה מסוימת גם ניהל את ישיבתו. דרכו של פ׳ ב״מד־ 
סר" נתיחדח בהדגשת האידאל החיובי שאליו יש לחתור, בעוד שאח¬ 
רים הדגישו את השלילה שממנה יש להתרחק. לאדם פוטנציאל מוסרי 
כביר, ומתפקידו להוציאו אל הפועל. פ׳ הדגיש את תקפו של 
מושג החסד, ואת עומק משמעותן של מצוות בכלל, מתוך התבוננות 
פסיכולוגית דקה. ברוח זו ייסד ( 1874 ) את ישיבתו הגדולה בסלו- 
בודקה (ע״ע). לראשות הישיבה מינה גדולי תורה, והוא פעל בה 
כ״משגית״ בלי לשאת משרה רשמית: אעפ״כ, אישיותו ומפעלו הם 
שקבעו את דמות הישיבה, והרבה ישיבות אחרות הושפעו מרוחה. 
פי סייע גם לייסוד ישיבות טלז׳, גרודנה ועוד; ב 1914 עבר עם 
ישיבתו למינסק, ב 1916 עבר לקרמנצ׳וק (אוקראינה), וב 1920 
חזר לסלובודקה. ב 1925 הצטרף לחלק מתלמידיו שיסדו את "ישיבת 
סלובודקה״ בחברון. רובי דבריו נרשמו ע״י תלמידיו, וראשון להם — 
הרב א.א. קפלן. חלק נדפס בקבצים שיוחדו לפ׳ ולתורתו: "תבונה" 
(תרפ״ח), ״אור־הצפוך (תרפ״ת/ט׳); וכסדר פרשיות־השבוע: א׳— 
ב , : בראשית—שמות (תשי״ט—תשכ״ח), "אורות" (תרצ״ט), ו״שי- 
חות הסבא מסלובודקה" (תשט״ו). 

הרב א. א. קפלו, בעקבות היראה. קנ״ז—קס״א, קע״ד—קע״ה, תש״ך; 

הרב ד. כ״ץ, תנועת המוסר. ג/ תשכ״ג 3 ; הרב י. י. וויינברג, שרידי 
אש, ד/ ש״י ואילך, תשכ״ט! ס. קוקיס, דרכי החנוך במשנתו של 
"הסבא" מסלובודקה (שבילי חינוך. כ״ט). תשכ״ט. 

פינקל, שמעון ( 1905 , גרודנה [בילורוסיה] )׳ מוותיקי שחקני 
התיאטרון בישראל. החל בהופעותיו כנער בתיאטרון בעיר 
הולדתו. אח״ב הצטרף ללהקת שחקנים אידישאית. ב 1922 עבר לבר¬ 
לין ולמד בביה״ס לאמנות של מפס ריינהרט. ב 1923 הצטרף ללהקת 
שחקנים ארץ־ישראליים שבאו לברלין ללימודי תיאטרון במטרה 
להקים תיאטרון עברי בא״י. תפקידו הראשון בעברית היה דניאל 
במחזה ״בלשצר״ מאת מ. גנסין (ע״ע). ב 1923 עלה לא״י והופיע 
בהצגות שונות של התיאטרון הארץ־ישראלי שנוסד אז. ב 1927 


הצטרף ל״הבימה" ותפקידו 
הראשון היה מנשה מהצגת 
ה״דיבוק" לש. אנסקי. הוא 
שיחק בקשת תפקידים רח¬ 
בה: מהתיאטרון הקלאסי 
ועד למחזות מודרניים. הת¬ 
בלט כשחקן טרגי ב״המלך 
ליר", ב״אותלר׳ (יאגו) 
וב״אדיפום המלך". שיחק 
בתפקיד ראשי ב״יון גברי¬ 
אל בורקמן", "פר גינט", "המגפה הלבנה", "החטא וענשו" ומחזות רבים 
אחרים. בהצגות בהן מילא תפקידי משגה התבלט פ׳ כשחקן אופי 
מעולה. בין ההצגות: "עמק" (בתפקיד ר׳אשרפיין), "אנשי רוסיה" 
(גלובה), "יומנה של אנה פרנק" (אוטו פרנק), "העצים מתים זקו¬ 
פים" (הסבא בלבואה), ו״משפט הקופים״ (הסניגור). ביים כ 15 
הצגות, ביניהן: "בערבות הנגב"׳ "פנדרי הגיבור", "חליל הכשפים". 
"רוחות" ועוד. 

ב 1968 י״ל ספרו האוטוביוגרפי ״במה וקלעים״, וב 1971 "במבוך 
תפקידי״— על תפקידיו בתיאטרון הישראלי. ב 1969 הוענק לו פרם 
ישראל. בשנים 1961/2 , 1970 — 1974 שימש בתפקיד המנהל האמנותי 
של "הבימה". 

פינקלסטין, אליעזר לואי — 101:6151610 ? 015 ^ 1 - (נר 
' 1895 , סינסנטי! אה״ב), רב קונסרווטיווי, חוקר ומחנך. בוגר 
אוניברסיטת ניו-יורק ( 1915 ) וקולומביה (תואר ד״ר 1918 ). מוסמך 
ביהמ״ד לרבנים ע״ש שכטר ( 1919 ), למעלה מ 10 שנים כיהן כרבה 
של "קהילת ישראל" בניו-יורק. במקביל הורה בסמינר ע״ש שכטר 
תלמוד, ום 1924 — תאולוגיה. מ 1934 ואילך החזיק בתפקידי מינהל. 
ב 1951 הגיע למשרת הנגידות. בהנהגתו עלה מעמדו וגדלה פעילותו 
של הסמינר במישור האקדמי והציבורי כאחד. פ׳ מוכר כמנהיגה של 
היהדות השמרנית ובמסגרתה הוא מגן בלהט על היסודות המסרתיים. 
ב 1963 נתמנה ע״י ל. ג׳ונסון, נשיא אה״ב דאז׳ לאחד מ 5 שליחי- 
כבוד לטקס הכתרת האפיפיור פאולוס !¥. 

פי כתב וערך ספרים ומאמרים רבים בבעיות כלליות בתחומי 
הדת, הסוציולוגיה, התרבות והמוסר, מהם: 111617 :$^ 0 [ 116 ־ 1 
ס £10 ! 61 ? 3011 610111110 ,ץז 0 ז 115 ל ("היהודים: ההיסטוריה, התרבות 
והדת שלהם״). 1949 . כן ערך פרסומים רבים: סיכומי ועידות הסמינר 
על מדע, פילוסופיה ודת ופרסומי המכון ללימודי הדת והחברה שליד 
הסמינר. פ׳ פרסם למעלה מ 100 מחקרים היסטוריים על תקופת 
בית שני ויה״ב, שכולם מבוססים על ניתוח ביקרתי של טכסטים 
יהודיים בסיסיים. מתוך שאיפה לראיה כוללת׳ העלה במחקריו 
השערות נועזות, וחלקן עורר פולמוסים נרחבים. יצוינו: 1$11 ׳* 16 
£65 ^ 41011116 ^ ש 171 1 ז 1 : 1601 ז 7 מ 67 ז\ 00 ־ $61£ ("ממשל יהודי עצמאי 
ביה״ב״־), 1924 ; 113715665 ? 116 ־ 1 (״הפרושים״), 1938 ; , 14.1133 ^ 
7 ע 1371 \ 53101303 , 50110131 (״עקיבא — ת״ח, קדוש ומקדש השם"), 
1936 ; ״הפרושים ואנשי כנסת הגדולה״, תש״י; 110171 138111 ׳**! 
11615 <ן 70 ? 1116 (״אור חדש מהנביאים״), 1969 ; ההדרת הספרי (ע״ע) 
לדברים, פרסום כ״י חשוב של הספרא ובירור נוסחאותיו של "אבות 
דרבי נתן" (תשי״א). 

פ י 2 רו, סר ארוזר רע — 10670 ? 7108 ^ 7111117 ^ 517 — ( 1855 — 
1934 ), מחזאי אנגלי■ החל לומד משפטים, אך נעשה לשחקן, 

ואח״כ למחזאי, מהמפורסמים בדורו. כתב כ 50 מחזות על ענייני 
חברה, רובם פארסות, — מהן המוצגות גם כיום, ומיעוטם דרמות, 
שעבר זמנן. הועלה לדרגת אצולה ב 1909 . 

בכמה ממחזותיו של פ׳ עולה אהדה לנשים ולמאבקן, בניגוד 
בולט למעמדן הנחות בחברה הוויקטוריאנית. בין מחזותיו אלה: 



739 


פינרד סר ארתר דינג — פיסייולוגייה 


740 


ץ 511663 > 1 ! 73 . 65 !\ ! 566006 16 ( 1 ־ (״גב׳ טנקרי השניה״}, 1892 , יצירה 
שהביאה לו פרסום רב; 11 ז 1 רח 5 נ!ב £1 . 65 !\ 5 טס 1 ז 060 א 7116 ("גב׳ 
אבסמית הידועה לשמצה״), 1895 ; 15 ־ 11 , 1901 ; וץ! 061 1903 , בין 
המחזות ההיתוליים שלו: 381816316 ^ 7110 (״השופט״), 1885 ; 
3611001011511:655 7116 (״המורה״), 1894 . מבין מחזותיו האחרונים 
נתפרסם 0011386 0113111661 ״£ 7116 (״החווילה הקסומה״), 1921 , 
הדן בעולם הדמיון. פ׳ היה פעיל עשרות שנים, ובדרכו החדיר את 
ביקורת החברה לתיאטרון האנגלי. 

■ 819 .ס ; 1930 , 3 ז 6 ? 14 ? 1 ) £10 *? 14 ? £׳.? . 4 50 ,€£־ 1165 ן 16 ) 011 ק 15 ) 1511111110 ) 1 165 > 41510166 ) ("דברי 

ימי המוסדות הפוליטיים של צרפת העתיקה״), 1875 — 1892 . פ׳ הראה 
שהכובשים הגרמנים בתקופת "נדידות העמים" לא רק שלא זעזעו 
את מוסדות האימפריה הרומית אלא אף אימצום לעצמם. ולא היתה 
להם השפעה מכרעת על הדת, הכלכלה והמנהגים של הנכבשים. 
פ׳ כפר בהשפעת הגזע בהיסטוריה. בניגוד להיסטוריון הרומנטיקן 
מישלה (ע״ע) תבע פ׳, שהושפע מגיזו וטוקויל (ע׳ ערכיהם), 
להסתמך אך ורק על מקורות ראשוניים, תוך ביקרתיות נוסח דקרט 
וחתירה לאוביקטיוויות. חלק ממסקנות פ' נדחו או סויגו, אך תרומתן 
להיסטוריוגרפיה רבה, במיוחד בצרפת. 

; 1931 ./> . 7 ,!.חסדחט^־זט^מ־ 0111 "! .}\.{ ; 1896 ,. 7 > . 1 > . 7 , 1101 ג־ו 1 ט?) .ק 
. 1954 ,.נ 6 ./> . 7 01 11 /^ 7/1011 01 ^ 109 * 1 ?¥ ? 7/1 .{ 

פיסיולוגוס, ע״ע ביולודה, עמ׳ 324 ; חדקרץ, עמ׳ 147 ; 
חי, חיה, בעל חיים, עמ׳ 321 . 

פיסיולוגיה, (מיוו׳ 9 !ק״ק> = טבע, הטבע החי), חקר הגורמים 
הפיסיקליים והכימיים האחראים לפעילותו התקינה של 
האורגניזם החי. הפ ׳ חוקרת את פעילות הגוף כולו על איבריו 


7 


! 1 
*י ז** 



741 


פיסיולוגיה — פיסיוקרטים 


742 


השונים, וכן את פעילות תאי הגוף והמבנים התת־תאיים ואת יחסי 
הגומלין ביניהם. 

הם׳ מתחלקת לתחומים שונים: פ׳ של הצומח (ע״ע בוטניקה), 

פ׳ של מיקרראורגניזמים (ע״ע חידקים; חד־תאיים), פ׳ של בע״ח, 
ום׳ של האדם, 

לכל בע״ח, החל בנגיף (ע״ע) וכלה באדם, נתונים פיסיולוגיים 
המשותפים לכלל בעה״ח, ונוסף להם — נתונים מיוחדים לו. הפ׳ 
הכללית עוסקת בתכונות היסודיות המשותפות של החומר החי, 
בארגונו ובאופן פעולתו. לתחום זה שייכים הבטים פיסיקו־כימיים 
של התא, יצירת האנרגיה, ויסות התהליכים המטבוליים (ע״ע חלוף 
חמרים), תורת הממברנות הביולוגיות (ע״ע) ומנגנוני ההעברה של 
מולקולות דרכם. בין היתר חוקרת הם׳ הכללית גם את יכלתו של 
התא לקבל ולהעביר גירויים, התכווצות שרירים׳ חלוקת התא (ע״ע, 
וע״ע ביולוגיה מולקולרית, כרך מילואים) ופעילויות מחזוריות 
ואוטומטיות של תאים. 

התא הוא היחידה הביולוגית של הגוף החי. כל איבר מורכב 
מסוגים שונים של תאים המוחזקים ביחד ע״י רקמת חיבור. לכל סוג 
של תא פונקציה פיסיולוגית מוגדרת. לדוגמה: תא עצב סנסורי 
ברשתית העין מסוגל לקלוט גירויי אור; תא עצב סנסורי באוזן 
קולט גירויי קול; תא עצב מוטורי מפעיל שריר; תאי דם אדומים 
מעבירים חמצן מן הריאות אל הרקמות; תאי פקעיות הכליה (ע״ע) 
מסננים את הדם ולתאי האבוביות באותו איבר היכולת להעביר 
אלקטרוליטים ומולקולות אחרות מהשתן חזרה אל הנחל הבין־תאי. 
אולם, למרות הפונקציות השונות שלהם מתקיימים בתאים תהליכים 
פיסיולוגיים דומים, כגון יצירת אנרגיה והתרבות במקרה הצורך. 

תאי האורגניזמים הרב-תאיים אינם נמצאים בקשר הדוק עם 
העולם החיצוני (המים או האודר) אלא עם ה״סביבה הפנימית" 
(ע״ע ברנר, עמ׳ 884 ; נוזלי הגוף באדם) — תמיסה מימית, המקיפה 
כל תא בגוף. הרכבה שונה בהרבה מזה של הסביבה החיצונית. 
בסביבה הפנימית מבודד התא מהעולם החיצוני ומוגן מפני שינויים 
פיסיקליים וכימיים החלים בחוץ. שורה של מנגנונים פיסיולוגיים 
פועלים לייצוב הרכב הנחל מבחינת נפחו, הרכבו הכימי ותכונותיו 
הפיסיקליות — לחץ החמצן ופחמן דו־חמצני, רמת החום, דרגת 
החומציות, הלחץ האוסמוטי וריכח האניונים והקטיונים. כל אלה 
מוחזקים באופן מדדק בתוך גבולות צרים שהם התנאים הנורמליים. 
ייצוב זה מכונה הומאוסטזה (ע״ע). 

התנהגות חד־תאיים (ע״ע) מאפשרת לימוד יסודות פיסיולוגיים 
ראשוניים. התאים משנים את צורתם, מתנועעים במים דוצריס 
בועיות בתוכם. האנרגיה לביצוע פעולות אלה נובעת מפירוק פחמי¬ 
מות, שומנים וחלבונים. בתהליך החמצון (ע״ע חמצון ביולוגי) מת¬ 
פרקים המרים אלה תוך כדי שחרור אנרגיה הדרושה לביצוע עבודה 
ולהמשך החיים של האורגניזם. תהליך החמצון בתא מתקיים בטמפ¬ 
רטורה של הסביבה ובעזרת אנזימים (ע״ע פרמנטים). חלק מן 
האנרגיה המשתחררת בהפך לחום. הצטברות חמרי פירוק, כגון פחמן 
דו־חמצני, עלולה לגרום בריכוזים גבוהים להרעלת האורגניזם. ניתן 
להבחין אפוא בתהליכים הפיסיולוגיים הבאים: א) ספיגת חמרי 
מזון ופירוקם, דהיינו חילוף חמרים תוך יצירת אנרגיה; ב) ספיגה 
סלקטיודת של אלקטרוליטים; ג) הפרשה של חמרי פירוק — מנגנון 
הפרשה; ד) קליטת חמצן מן הנחל שמסביב לתא — נשימה (ע״ע). 

בבע״ח מפותחים יותר, ובכללם האדם, מבוצעות פעולות אלה ע״י 
מערכות מיוחדות הקשורות אחת לשניה בעזרת מנגנוני בקרה. 
החמצן מועבר אל תאי הגוף מן המים או מן האוויר בעזרת מערכת 
הנשימה. כ״כ מרחיקה מערכת זו פחמן דו־חמצבי מן התא החוצה. 
המזון מגיע ליעדו בגוף בעזרת מערכת העכול (ע״ע). מתפקידה 
להביא אספקה מתמדת של מים, חמרי מזון ואלקטרוליטים. עם 
ספיגת החמרים דרך שכבת האפיתל של המעי, נכנסת לפעולה 


מערכת חלוף התמרים (ע״ע). להבנת מערכת זו נזקקת הס' 
לביוכימיה (ע״ע). חמרי המזון כשלעצמם הם חמרים אורגניים, 
שנוצרו בטבע ע״י סינתזה בעזרת תהליכים פיסיולוגיים בצמח או 
בחי. הפיכת חומר אי־אורגני, המכיל פחמן וחנקן, לחומר אורגני 
מתקיימת בצמחים ובמיקרואורגביזמים בעזרת הפוטוסינתזה 
(ע״ע). הקשר בין התא והסביבה הפנימית לבין יתר חלקי הגוף 
מובטח ע״י מערכת מחזור הדם (ע״ע). הס׳ של מחזור הדם 
מתארת את הגורמים המשפיעים על זרימה מתמדת של הדם דרך 
כל חלקי המערכת, את הגורמים האחראים להפרשי הלחץ במסלול 
זרם הדם ואת ההתנגדות באזורים שתים של המערכת. 

מערכת מחזור הדם מאפשרת הספקת חמצן וחמרי מזון לסביבה 
הפנימית של התא ומרחיקה ממנה חמרי פירוק. מערכת זו מאפשרת 
אפוא קשר בין הדם לבין הנוזל הבין־תאי המשמש כסביבה החיצו¬ 
נית של רוב תאי הגוף (ע״ע דם. עט׳ 696 ). בעזרת מחזור הדם 
מועברים הורמונים וחמרים כימיים חיוניים אחרים ממקום היווצרותם 
אל מקום פעולתם בגוף. הזרימה המתמדת של הדם בתוך המערכת 
מובטחת ע״י פעולת הלב (ע״ע). 

כדי לאפשר לגוף כולו לפעול כיחידה אחת דרושה העברת מידע 
בין התאים בנוגע למצבם, פעילותם וצרכיהם בכל עת. למטרה זו 
משמשות מערכות קשר פיסיולוגיות המפקחות על ויסות תפקודי 
הגוף: מערכות העצבים (ע״ע) וההורמונים (ע״ע הפרשה 
פנימית). מערכת העצבים פועלת בשלושה מישורים: קליטת מידע 
בעזרת מנגנוני התחושה (ע״ע חושים), עיבוד המידע ואיחסונו במוח, 
ושליחת הוראות לאיברים המבצעים את הפקודות (שרירים ובלוטות). 
המה (ע״ע) משמש מרכז לאינטגרציה ולפיקוד. 

החטיבה המוטורית של מערכת העצבים מפעילה את שרירי הגוף, את 
שריר השלד ואת השריר החלק של האיברים הפנימיים ואת ההפרשה 
מן הבלוטות. כך, למשל, גירוי ראיה (ע״ע) הנובע מראיית תבשיל 
נאה יביא בדרך זו להפרשת רוק ומיצי עיכול אחרים, וגירד שמיעה 
(ע״ע) הנובע משמיעת מכונית מתקרבת יביא לידי תנועה המונעת 
פגיעה. 

הפונקציה של כל סוג של שריר (ע״ע שרירים) היא להתכווץ. 

סוגי השרירים: שדיר השלד, שריר הלב והשריר החלק העוטף את 
כל הצינורות בגוף — במערכת מחזור הדם, דרכי הנשימה, המעיים, 
הרחם וכר. 

מערכת ההורמונים משמשת לודסות פונקציות מטאבוליות בגוף. 

היא מבקרת את מהירות השינויים בתגובות הכימיות בתוך התאים, 
את המעבר של חמרים דרך ממבתות, את הגדילה והרביד. של האור¬ 
גניזם ואת ההפרשות. בעזרת הורמונים מתאפשרת גם העברת גירד 
בסינאפסה בין תאי עצב ובמגע בין העצב המוטורי לשריר. במקרה 
האחרון להורמונים תפקיד של חומר מעביר (טרנסמיטורי). 

על ההתפתחות ההיסטורית של הפ ׳ , ע״ע ביולוגיה, עמ׳ 337 . 

- ץ 11 ? ן 810 1 ) 071 £1125101022 11681 * $46 ,(. 6015 ) 011 ) £111 .'£ .[ — 1111011 . 0 . 7 

־ 101 ־ 1 ״ 11.1 ; 1966 , 52516777 $ 00711701 2 * 141/1 , 115$ ץ 83 .£ .. 1 ;** 1960 , 5165 

7116 , 1611011 ^ .<] ; 1968 , 671 $ * £ 711/170717 1 * 071 * 1116110 * $70 £6 י 65 תז 

— 01 ־ 01 ^ 761 . 11 . 1 — ץ 16 ^ת^ 1 ״״ 1 .- 1 ; 68 19 , 0720715 ?***?$ / 0 £1125101022 

; 1969 3 , £1125101022 1 * 271 > 2 * 1710107 / 16 * 27187  — טבע; ? 00x0 * — כוח, שלטון), 
אסכולה בכלכלה, שרווחה במחצית השניה של המאה ה 18 , 

בעיקר בצרפת — הראשונה שהציעה הסברים לדוב התופעות במשק. 
הפ" קמו על רקע קשיי הכלכלה של צרפת שחקלאותה הוזנחה בהש¬ 
פעת המדיניות המרקנטיליסטית (ע״ע מרקנטיליזם), למרות שרייתה 
הענף העיקרי במשק. מקור השם — בקובץ כתבי די פון דד. נמור 
(ע״ע), שאסף ופירש את כתבי פ. קנה (ע״ע), מייסד האסכולה 
ומנהיגה. מאמרי קנה ב״אנציקלופדיה הגדולה״ על איכרים ( 1756 ) 
ותבואה ( 1757 ), ובפרט חיבורו החשוב ביותר €ג 11£11 מ 0 ב 01 :>£ 1361€211 ׳ 



743 


פיפיוקרמים — פיסיקה 


744 


(״הלוח הכלכלי״. 1758 ), כוללים את רעיונות היסוד של הפי 8 ׳. אלה 
מבוססים על שניי עקרונות: 1 . העולם נשלט ע״י סדר טבעי, 
אלוהי. זה סדר אידאלי, והתפקיד היחיד של הממשל הפוליטי 
הוא החלת החוק הטבעי — שהוא הבימוי המוחשי של הסדר 
הטבעי — על החברה, תוך שמירת הזכויות הטבעיות של הפרט. 
לכן שללו הפ " התערבות ממשלתית במשק, שהרי המהלכים החם־ 
שיים של הפרטים הפועלים במשק ("היד הנעלמת") יביאו לתוצאות 
הטובות ביותר. ואמנם, אז נטבעה הסיסמה הידועה של הכלכלה 
הליברלית ״הניחו לעשות, הניחו לעבור" (״. 1315507 , 6 ־ £311 1315562 
*! 3$5£ ק " ). אך, חרף תפיסה פוליטית ליברלית זאת, המשטר הפוליטי 
האידאלי העולה מכתבי הס" הוא מלוכה אבסולוטית, המחזיקה בכל 
סמכויות השלטון בלא צורך להשתמש בהן. 2 ) ה ק ר ק ע היא מקור 
העושר הבלעדי של החברה, עובדה שהיא חלק מן הסדר הטבעי 
בעולם. לכן, בשעה שכל ענפי המשק, למעט חקלאות (ומכרות), 
מייצרים ערכים השווים לערכי התשומות שהושקעו בייצור, מפיקה 
החקלאות יותר ממה שהושקע בה. היתרה, התפוקה הנקיה ( 11111 ) 0 •!ק 
1101 ), היא מקור יחיד להשקעות ולצמיחה כלכלית, מקור הקיום 
היחיד של המגזר הציבורי, 

שאר ענפי המשק עקרים, לפי השקפה זאת, כי אינם מוסיפים 
למוצר מאומה מעבר לערך תשומותיו, ואין הם מייצרים אלא "תועלת 
של צורה" (תעשיה) או "תועלת של מקום" (מסחר). 

שבי העקרונות תיו מנוגדים לתאוריות המרקנטיליסטיות שגרסו 
התערבות פעילה של הממשל בכלכלה וקבעו שמקור עשרה של 
החברה הוא המסחר. 

חלוקת ההכנסה׳ לפי הפ " , מבוססת על הנחת מבנה חברתי נוקשה 
בן שלושה מעמדות: האיכרים, בעלי הקרקע (ביניהם גם המגזר 
הציבורי) ובעלי המלאכה והסוחרים. משלושת המעמדות הללו רק 
האיכרים יצרנים, אך כל התפוקה הנקיה זורמת אל בעלי הקרקעות. 
זכותם של אלה ליהנות מפרי עמל האיכרים נובעת גם מהמציאות 
החברתית־היסטורית וגם מקדושת הרכוש הפרטי, אולם היא גם 
מסילה על בעלי הקרקע התחייבויות ששאר המעמדות פטורים מהן. 
הם האחראים למעשה להפעלת המערכת הכלכלית ע״י הקצאה נבונה 
של התפוקה הנקיה בין יעדיה השונים: צריכה פרטית שלהם, מימון 
המגזר הציבורי והשקעות. הם" הבחינו בין השקעה לשמירה על רמה 
קבועה של מלאי ההון בחקלאות, לבין השקעה נקיה בבניינים, בציוד 
ובתשתית, שאינה יצתית. לבעלי הקרקע אסור לגבות רנטה גדולה 
מדי מהתפוקה הנקיה, פן יצומצם ההון החוזר בחקלאות ותיגרם 
ירידה בתפוקה הכוללת. 

תורת המימון הציבורי של הס" מבוססת על התפיסה הכוללת 
של מבנה המשק וחלוקת ההכנסות בו. כיוון שתפוקת המגזר ה״עקר" 
שווה לערך תשומותיו, וביוון שהכנסות האיכרים נמצאות על רמת 
הקיום, אין בכוחם של שני מגזרים אלה לשלם מסים. לכן׳ יש להטיל 
על בעלי הקרקע רק מם ישיר יחיד ( 116 ן> 1 מ 11 זסקו"!), שגבהו 
כשליש התפוקה הנקיה. מם זה יספיק למימון התפקידים המצומצמים 
של המגזר הציבורי, שחייב לקיים את החוק והזכויות הטבעיים, 
לדאוג לחופש המסחר ולהבטיח שמחירי התוצרת החקלאית, ביחס 
לרמת המחירים הכללית, יהיו גבוהים. רמת מחירים גבוהה ותנאי 
סחר נוחים לחקלאות יגדילו את התפוקה הנקיה ואת שיעור הצמיחה 
הכלכלית במדינה. 

מלבד קנה ודי פון דה נמור בלטו בין הפ ״ : נ. בודו, וא. ג. מירבו 
(ע׳ ערכיהם), פ.פ. מרסיה דה לה ריוויר ( 6 ז 1£ ׳\ו £1 13 16 > • 1461x161 ; 
1720 — 1793 ), ג. פ. לה טרון ( 6 ת 05 !יד 1.6 ; 1728 — 1780 ), וטירגו 
(ע״ע) — היחיד שהגיע לעמדת כוח פוליטית (שר האוצר בצרפת) 
וניסה להגשים חלק מעקרונות הפ". 

תורות הם" משקפות את דרך החשיבה של האריסטוקרטיה הצרפ¬ 
תית הנאורה והשמרנית בדור שלפני המהפכה, והן חשובות להבנת 


בעיותיה ההברתיות־כלכליות של צרפת באותה עת. אולם רעיונותיהם 
בדבר חשיבות הצבר־הון בחקלאות להמרצת הצמיחה הכלכלית היו 
נכונים. חקיתתיהם בשאלת קשרי הגומלין בין המגזרים ובשאלות 
של סחר חפשי השפיעו על א. סמית (ע״ע), ובעקיפין על כל האס¬ 
כולה הקלסית בכלכלה. וע״ע כלכלה, תולדות המחשבה הכלכלית, 
עמ ׳ 860 ■ 871 . 

, 1-11 , 1770 0 1756 .ק י $0 צ!€[! 1 ?^\ . 0 

, 81 — 1774 , 14 ? 1 > * 0 201 ?**¥ ** ? 11 * 1711121 5 * 1 * 014 * . ק £0 ,. 111 ; 1910 

1950; 10., ¥0 0 10 1112 <11* ^ ¥01*1* X\7: 1770-74, 1959; 

; 1952 <׳? *^ 7 . 1 ? ; 1939 11110 ץז 1 * 1 !> 112 2 * 4 י ז 3£0 

.״ 11.1 ; 1954 ,* 1 *^ 47101 ?/ £108001 /ס {(■ 01 ** 141 י ־ 61 € 1 ק 1 זז 501111 .[ 

, 112 * 011 **^ €0 071072 ? 42 , 10501112 ־ 1 .?. 3 ; 1962 / 0 •*/ 071078 •>£ ¥80 

י ^ 14^10105, XX ) ץ 120 * 6 * 2 ^) * 01 ^ ¥7012 '* ¥81112 / 0 ז€. 3 ז 0 21 > ? 11 * 140 €*{' 7 

<(}^ו^ 50 ס 1 * 0 ?:> 10 *<( 8 כ 1 / 0 6 ?* 1 * 140 , 11£11 גנ 1 ? 08 , 0 .ס ; 1968 ,( 637-664 
. 1972 ,( XXX1 ,ץ 5001010£ £4 1105 זז 0 חח 0 .? 01 .־ 10111 .ז 0 רת\ 7 ) 

י. דו. 

פיסיסטרטוס — — (המאה ה 6 לפסה״ג), טית 

אתונאי. ממשפחה מיוחסת ובעלת קרקעות. בילדותו היו באסיקה 
זעזועים חברתיים; תיקוני סילוד(ע״ע) ריסנום זמנית בלבד. בשנות 
ח 60 של המאה ד. 6 לפסח״ג נהיה פ׳ למנהיג סיעת דלי-הקרקע 
שבפנים הארץ ("דיאקריה"), ששאפה למהפכה יסודית. פ׳ זכה 
לתהילה והשפעה כמפקד המערכה, שבה נכבש מחדש האי סלמיס 
מידי מגארה, ובעזרת משמר אישי השתלט על האקרופוליס ( 560 ). 
בראש מתנגדי פ׳ עמד מגקלס׳ מבית האלקמיאונידים (ע״ע), ופ׳ 
נאלץ לעזוב את אתונה ( 556/5 ). הוא גלד, לתראקיה, צבר שם רכוש 
רב במכרות הזהב של הר פנגיוס, גייס חיל שכירים פרטי, וכעבור 
10 שנים פלש למולדתו והשתלט שגית על אתונה. בשלטונו של פ , 
(עד 528/7 לפסה״ג) שיגשגה אתונה ונהנתה משקט. פ' חילק את 
קרקעות האצילים לאיכרים הדלים, נתן להם מלוות ויישב סכסוכי 
שכנים וקרקעות. הוא שקד לפייס את האלקמיאונידים ונהג במתינות 
כלפי אויביו. פ׳ העסיק את דלת העם במפעלי בניה, ארגן חגים עממיים 
גדולים והנהיג את חגי הדיוניסיה, שחשיבותם היתה רבה להתפתחות 
הטרגדיה (ע״ע. עמ׳ 901 ). בימיו פרחה חרושת הקראמיקה. והמטבע 
האטי נפוץ בכל העולם היווני. פ׳ יזם התיישבות בסלמים ולמנוס, 
ובעיקר באיזור ההלספונטוס והכרסונסוס התראקי, החיוני כדרך 
מעבר לחטים המיובאות מחופי הים השחור. הוא השיג השפעה באי 
הקדוש דלום. סיפח קשרים עם תראקיה ומקדוניה ועם טירנים שבים 
האיגאי (סמום, נפסוס). בנו היפיאס (ע״ע) ירשו. 

אין במסורת העתיקה על פ׳ אותה רוח של שלילה גמורה המצויה 
בד״כ כלפי הטירניה (ע״ע). הוא מתואר כאדם מתון, חכם ומטפח 
תרבות. המסורת האטית-הכפרית במאות ה 5 — 4 ראתה בפ׳, בצד 
סולון וקליסתנס, אחד ממניחי היסוד של הדמוקרטיה האתונאית. 

,',״״מ 7 0,6 ,■))־ 80 . 11 ; 1956 ,//מן>־< 7 ^/ 01-0 ?!/־ 7 , 65 ׳״ 6 ז 1 )ח\׳ 

1x1 3(11 1, 1967; 0. ). 14. 03(165, 41(1011(111 ?1-0^01113 

. 1971 ,. 5.0 300 —־ 600 71111111111 
ד. אש. 

פיסי 7 ןה (מיוד — ענייני-סבע), המדע העוסק בהתנהגות 

ובהרכב של החומר והאנרגיה (הקרינתית, או כל אנרגיה 
אחרת). הפ ׳ משמשת, בדיעבד, תשתית וביסוס סופי לכל המדעים — 
לכימיה, לביולוגיה, לרפואה ולמדעי ההתנהגות, ומשפיעה השפעה 
עמוקה ומתמדת על הטכנולוגיה לכל ענפיה. 

תחומים שונים בכימיה למשל, נלמדו מעיון הפ ׳ של פרודות ואטו¬ 
מים. לכאורה, ניתן לצפות ליום׳ שבו נוכל לתאר את כל שלבי 
הסולם. שבראשו נמצא אותו עולם תמרי יפה ועשיר שמסביבנו, 
מתוך האטומים וחלקיקי היסוד הפיסיקליים. בחזון זה מופיעה ד,פ׳ 
בתשתית, אלא ייתכן, שהתשתית המוכרת כיום איננה השלב התח¬ 
תון, והמחקר יעמיק ויגלה נדבכים חדשים. שכן, אין כל דרך לדעת 
מראש אם אכן קיימת רמה בסיסית סופית. 

מקומה של הם׳ בתשתית המבנה המדעי משתקף בכך שהיא 



745 


פיסיקה 


746 


מספקת את המכשור לניסויים ולמדידות בכל המדעים — ספקטרו־ 
מטרים בכימיה, מכשירי רנטגן ברפואה, וכידב. שומה כמעט על 
כל תהליך פיסיקלי לתרום לבסוף למכשור בתחום אחר של המדע 
והטכנולוגיה. 

הפ׳ והחברה. מאז מלה״ע 1 ז מתבצע חלק ניכר מן המחקר 
הפיסיקלי באמצעות ציוד בעל ממדים גדולים, ויקר מאוד (לדוגמה, 
מאיץ הפרוטונים החדש באנרגיה של 11 סו א 4 אלקטרוךוולט, שנחנך 
ב 1972 בבאטאוויה [אילינוי, אה״ב], ומחירו כ 200 מיליון דולר). 
המימון נתאפשר תודות ליוקרה לה זכתה הפי, כתוצאה מפיתוח 
הנשק הגרעיני בשלהי מלה״ע, ואח״כ מניצול הגרעין כמקור אנרגיה 
לצרכים אזרחיים (ואולי כמקור העיקרי לעתיד). המהירות שבה 
ניתן כיום ליישם תגליות והמצאות בכמה מתחומי הס/ דוגמת 
הטרנזיסטור, הלייזר וההולוגרף, הרשימה אח הציבור התעשייתי 
והעלתה את הקף המאמץ המחקרי. אלא, שכל אלה אף גרמו להיווצ¬ 
רות מערכת חדשה של תביעות מצפוניות וביקורת חברתית אודות 
מקומו של הפיסיקאי כ״שוליית הקוסם". לאחר התסיסה באוניברסי¬ 
טות בסוף שנוח ה 60 , חדר משהו מרושם זה לחוגי הפיסיקאים. 
נולד רצון להוכיח את התועלת החברתית הצפונה במחקר הפיסי¬ 
קלי, למשל בטיפול בבעיית זיהום הסביבה ומציאת פתרונות 
פיסיקליים לה. 

דרכו של מדע, שעיקרו בחיפוש להבנת הטבע ובו בזמן 
פיתוח דרכים לשינוי־מבוקר בסביבת־האדם. דרך זו מקשרת את הם׳ 
אל ההנדסה. לאחרונה, מבחינים בשלב ביניים שבו עובר המחקר 
הפיסיקלי מעיון בשאלות יסוד (מחקר "טהור") לחיפוש אחר שיטות 
ותהליכים שיוליכו. בסופו של דבר, אל היישום ההנדסי (ה״״ם׳ 
השימושית" או "היישומית"). 

יו. נא. 

חולדות הפ׳ הניסויית קדומות ביותר ושזורות שמות של 
חוקרים חשובים (תלס ממילטוס׳ ארכימדס׳ טיכו ברהד* ניוטון, 
פרדי [ע׳ ערכיהם], ורבים אחרים), שחלקם תרמו גם לם׳ העיונית. 
מדידותיהם השתפרו עם הזמן והתוצאות שנצטברו והלכו תרמו 
להבנת העולם הדומם. תוצאות אלה היו בסים לתורות פיסיקליות, 
ומדידות חדשות שימשו לאישור אותן תורות או להפרכתן. מפנה 
חד במחשבה המדעית, לדוגמה, עם זניחת תורת אריסטו והמעבר 
למתודה המדעית ולאמפיריציזם, נגרם לעתים מתוך המשקל המצטבר 
של תוצאות ניסויים ומדידות, כדוגמת המעבר מהמכניקה הקלאסית 
למכניקת הקונטים (ע״ע). במקרים אתרים היתה התורה החדשה 
הרחבה של הישנה (כגון תורת היחסות [ע״ע], שהיא הרחבה, אם 
כי מהפכנית, של המכניקה הניוטונית). בימינו אין ספק שאם מטרת 
הם׳ היא תיאור הטבע הדומם, חייבת כל תאוריה להסביר את תוצאות 
הניסויים ולחזות אותן. 

הס׳ של אריסטו היתר, מערכת מושגים, שארגנה את תופעות היומ¬ 
יום בלי להזדקק להנחת קיומו של עולם נסתר. בכך סיפקה את 
דרישות השכל־הישר בשלמות ובהקף שאפשרו לה לשלוט בכיסה 
עד לסוף המאה ה 16 . בעיקר עסקה תורתו בתנועה ובחוקיה (ע״ע 
אריסטוטלס, עט׳ 839 — 844 ). תנועתם ה״טבעית" של חמשת היסודות 
החמריים היא בכיוון המקומות ה״טבעיים" שלהם (תנועה ישרה 
אל מרכז העולם ל 4 היסודות הארציים [שם, עמ ׳ 844 ], ותנועה 
מעגלית סביב מרכז זה לאתר, היסוד החמישי). לפי אריסטו, אין 
תנועה "לא־טבעית" ללא מניע המרי, שנוגע במונע במשך כל 
התנועה: מהירות התנועה יחסית לעצמת המגיע, כלר, לכוח. וכדי 
לסייע לתנועתם הסיבובית של גרמי השמים, שובצו אלה בכדורי 
בדולח שהקיפו את כדה״א. 

תורת אריסטו התיישבה עם האסטרונומיה הגאוצנטרית של 
אפלטון (ע״ע), שהציע כבעיה חשובה ל״הציל את התופעות ע״י 
הנחת תנועות מעגליות וקצובות". הפתרון הראשון לבעיה נמצא 


ע״י אודתנסוס (ע״ע: אסטרונומיה, עט׳ 780/2 ). היתר, זו הס׳ המת¬ 
מטית הראשונה, וצורתה קבעה את המסורת האסטרונומית לעתיד. 
בגלל קשיי הפעלתה ושיפור התצפיות נזנחה, והפתרון הסופי 
לבעיה האפלטונית ניתן ע״י תלמי (ע״ע) במאה ה 2 לסד,"נ. תורתו 
תאמה את התצפיות, אולם, בגלל שהשתמשה במעגלים אפסצנטריים, 
באפיציקלים, ובתנועות מעגליות שאינן קצובות, אפילו ביחס למרכז 
המעגל, התנגדו לה פיסיקאים יווניים וערביים. כך הופרד תפקיד 
האסטרונוס-המתמטיקאי — "הצלת התופעות" בלי שים לב לאמיתות 
ההנחות שבבסיס התורה — מתפקיד הפילוסוף־הפיסיקאי — גילוי 
הממשות האמיתית שמעבד לתופעות. למשל, מספר המעגלים הרב 
להם נצטרכו לתיאור תנועת כוכבי־הלכת לא נבע מהדרישה להתאים 
את המסלול לתצפיות בלבד, אלא מדרישות ה״שלמות" האפלטונית 
(ר׳ לעיל), כגון תנועה קצובה לכל מעגל; ואף לא מתוך מקום 
מרכז המערכת — השמש או כדה״א — אלא מתוך עצם הנסיון לתאר 
בתנועות "מושלמות" תנועה. שמקיימת במציאות את חוקי קפלר. 

במאה ה 11 קמה בין האריסטוטליקנים הערביים אסכולה, שדחתה 
את האסטרונומיה התלמאית וניסתה להחיות את זו של אודוכסוס. 
אסכולה זו, שינקה מאבן רשד (ע״ע), התבססה בצפון איטליה (ע״ע 
אבנרשדיים לטיניים) ושימשה גורם חשוב בהופעת האסטרונומיה 
של קופרניקום. לעומתה קמה במאה ר, 13 אסכולה ביקרתית אנטי־ 
אריסטוטלית באוניברסיטות פאריס ואובספורד (ע״ע נומינליזם). 
לאחר פסילת רוב העקתנות האבנרשדיים ( 1277 ), מטעמים תאולו־ 
גיים, נתאפשר ניתוח של תנועת גופים בריק. עקרונות התנועה 
הבלתי־טבעית של אריסטו נתערערו ורעיון התנועה של כדה״א נידון 
ברצינות. כך טען ניקולאום מאורם (ע״ע) ב 1377 , שסיבוב כדה״א 
על צירו אינו ניתן לגילוי ע״י נפילת גופים. א 1 קם (ע״ע) טען נגד 
עקרון המגע ובורידן (ע״ע) נתן את השם "אימפטום" לכוח התנועה 
שמעניק מניע למונע והגורם לו להמשיך לנוע גם לאחר שהמגע 
נפסק. הוא טען גם, שבהעדר התנגדות האוויר או כובד העצם, 
תימשך התנועה במהירות קבועה עד אין־סוף (חוק האינרציה). 
וע״ע יונית, אסכולה: הילוזואיזם: אפיקותם: ענית׳ לשת ותרבות, 
עט׳ 594 : מדע, ענד 308 — 311 

מכניקה. האסטרונומיה של קופרניקוס (ע״ע) נתפרסמה 
( 1543 ) כפתרון (מתמטי בעיקר) לבעיה שהעלתה הביקורת האנטי- 
תלמאית. הצעתו היתה גורם מכריע בהיווצרות הם׳ החדישה, משתי 
בחינות. ראשית, היא היתה התורה הפיסיקלית־מתמטית הראשונה, 
שטענה לאמיתות תמונת העולם שהיא מציגה מטעמי ה״הרמוניה" 
הגבוהה (או דרגת הליכוד הפנימי) שלה ובגלל מיעוט הנחות 
(התער של אוקם): שנית, לאחר שנתקבלה האסטרונומיה הקופרני- 
קנית (בסוף המאה ה 16 ) התברר הצורך במכניקה חדשה שתפתור 
את בעיית התנועה של כדה״א ושל גופים על פניו. ט. ברהד, (ע״ע) 
טען כי תאוריה פיסיקלית נבחנת בהתאמתה לתצפיות האסטרונומיות 
ואין לנתק ביניהן. לפיכך פסל את "כדורי הבדולח" של התורה 
האריסטוטלית, שהיו מפריעים לתנועת שביטים. קפלר (ע״ע) עדיין 
חיפש את ה״שלמות" ואת ה״הרמוניה השמימית", אך נכנע לעובדות. 
הוא הראה שכוכבי הלכת (ע״ע) נעים סביב השמש באליפסות, 
כשמהירותם המשיקית אינה קבועה (בניגוד לגישות האפלטונית 
והאריסטוטלית). בבעיית ההסבר המכני עסק גלילאי(ע״ע), כשהציע 
(ב 1632 ) לחזור לעקרון האינרציה לפיו, יתמיד גוף בתנועתו, או 
במנוחתו, בהעדר כוחות הפועלים עליו. גלילאי הניח שהתנועה 
הנשמרת היא המעגלית. פגם זה תוקן ע״י דקרט, גסנדי והויגנס 
(ע׳ ערכיהם). שניסחו את עקרון ההתמדה של התנועה הישרה 
והקצובה או של המנוחה, ממנו עשויה להשתמע, האין־סופיות של 
היקום. מתוך כך נבע עקרון היחסות הקלאסי, שביטל את ההבדל 
בין המנוחה והתנועה הקצובה בקו ישר. ונתבטלה כל התורה 
האריסטוטלית. 



747 


פיסיקה 


748 


. ״י .־ ■ ■ 

' > '<* ' ־ ** ־■ '־* , י י►־ ־ 5 ,* 1 ׳, יי ״'£!*ל<$:,.*<^^| 

.ץ 1 ';־ו 0 £ 5 ■,;־--, 

יי־.:• י■ י 0 *ג מ> 4 מ* 1 00 ח*ץ*ג> 01 

' ־ . 31 114 '.! 

< . י. 1 י - י .;־ .;־ ..־ . י 

,.מ 5 ,^ 0 8 ,? 3 "•יי*״ 8 )ייי^״י 6# ו>^ 111 ^ 0 ?מ 

--■■־-- ■.. - י ■*■>*■— —_* / .< .*יו__ 



״יס . 80 ■י****/ .ס - _״~״״—״ ^ ^ 

י"יי*> 80 ?"*י** ,*ו**~ 6 **#** 44 ** 1 *#^£ * 9 •■* 

* 0 *-* 02 ? * 4 8 ?**>־ 1 £•*־£״**״ ״״/*-," ו*ויו 



* ׳ * / -***מ&טמ* ? 

/ * 00€90 ^ 2 ) 0 

־־■--" 1 !ו)_ ־"^ 1 *-■ 


־*־י 

^ * ־—־ ־ - י־־ - ־־י - ־־־־ ' 0 ;• , * 

?46 ^■• מאמ 40 * 6 ,. 2 * 01 ■ 64 < 1 ו 0 מן 646 < 18 ז 

* 6 ^•♦•*<^■*#■**■■*>■■■£• י/ 2 ? ^ 2 ץ$* 46 *ן>* 

ט^׳ימגזז 1 ^ $ , 0 ו,^ 

666 • ~\ מגג&סגוק חס 

י- , 2 £**/ *ט""? -- <י 1 

=ץ^ז ■ 2.011 ? • 6000 1066 ס* י״ 11 ב> 

1 ^*ן] 3 מ 6 *^ 1# מ 584 ן 
0 16 מזס 1 >* 01 ■#חג)} *מ .׳ ^ - 
80 0116011 (*)£0 ״* 52 ,*ט X14 
0 8*60308 0 > ׳ x4110 105118. 

* י ■..;•׳**יפו ■ ■ - ~ ,,. 

^4 0 ? 46011(00(10 { ימו 8160011010 2 ־ 1 8 * 32 ,£ נ 11 מג 1 ן 1 *ך 0 ז 
)4006• 8 " 11 * 4 8 7 07 ל 1 ? 34 _ 2 * 1 : 41 ס 01 } 6 ( 110 זטוק **זיס 

1 ?.*£ . 0 ? 4 •^׳?^. 2 * 41 *פ^מ!ט £?!א 0 ז 4611 ,£יו 

-• ..—- ___ י* י ** ****י"*. י־%^ • 1 ^ 1 ^•!׳ *£/*,** 



עסוד סהסהרורה הראשונה של .עקרונות" (!;!ק״תיזי!), סאת ניוסוו, 
11187 (ספריית ההוננרס) 


המרחב האין־סופי והאיזוטרז׳פי קשור גם בד׳שקפה האטומיסטית 
שפותחה ביות׳ סוכמה ע״י לוקרטיוס (ע״ע), וחורשה ע״י גסנדי. 
השקפה זאת הניחה, שהחומר מורכב מחלקיקים לא־תצפיתיים בעלי 
איכויות מתמטיות בלבד. העולם מורכב מ״אטומים" אלו ומריק אין־ 
סופי והוא מתהווה ונפסד כתוצאה מהתנגשויות בין אטומים. תמונת 
עולם זו עודדה את העניין בחוקי ההתנגשות בין גופים, והויגנס 
הצליח לנסחם ב 1656 ולהוכיחם מתוך עקרת היחסות הקלאסי ועקרת 
נוסף השקול לשימור האנרגיה הקינטית. ניוטון הרחיב את עקרת 
ההתמדה לחוק כוח כללי (החוק הראשון של ניוטון). ב 1687 הראה 
שחוקי ההתנגשות של הויגנס מוסברים ע״י החוק השלישי שלו 
(חוק התגובה), כך שסכום הכוחות הפנימיים בכל מערכת הוא אפס. 
בם׳ הניוטונית נעלם ההבדל התצפיתי בין מנוחה לתנועה אינרצי־ 
אלית, אך דוקנה מעמד מיוחד לכוחות ולוזאוצות, שאותן ניתן 
לזהות ללא ייחוס למערכת חיצונית, אלא מתוך מדידות בתוך המערכת 
עצמה, מכאן עלה מעמדה של התנועה המואצת, ולכן טען ניוטת 
לקיומם של חלל וזמן מוחלטים. 

מתוך חוקי קפלר ושלושת חוקי המכניקה גזר גיוסה קיומו של 
כוח משיכה הפועל בין השמש לכוכבי־הלכת, ובין אלה לבין לודיי- 
ניחם. תלות הכוח במרחק־המרכזים ניתנת לגזירה מההנחה שהכוח 
פועל בין כל זוג מסות נקודתיות. ניוטון הכריז אפוא על קיום כוח 
משיכה אוניוורסלי (הגרוויטציה), בעזרתו ביאר את הגאות והשפל 
(ע״ע), את צורת הארץ (ע״ע), והפרעות מסוימות בתנועות כוכבי- 
הלכת והלבנה. ספרו ( 13 ק 01 ״ 71 ?) שימש דגם לדרך הביסויית־הסקית 
שבה חייבת להתנהל ד.פ׳ בהיותה הסקה מתמטית ודאית של כוחות 
מתוך תנועות שבתצפית, והסקה הפוכה של התצפיות מתוך הכוחות 
שהוסקו בדרך זו. אמפיריציזם קלאסי זה שלט בס׳ עד תחילת המאה 
ה 20 , כמוהו במכניקה הניוטונית ובהנחת קיומם של ומן ומרחב 
מוחלטים. 

במשך המאה ה 18 נוסחה המכניקה (ע״ע) הגיוטונית מחדש 


בעזרת החשבון האינפיניססימלי והגאומטריד. האנליטית(ע׳ ערכיהם), 
כשביסודה עומדים עקרונות כלליים. מבזו מאמצים גם לפתרון אותן 
סטיות במהלך בוכבי־הלכת והלבנה, שלא נפתרו בידי ניוטון. לכך 
הקדישו גדולי המאה, אוילר ולפלס (ע״ע)׳ עבודה רבה. 

לאחר שנוסחו עקרונות המכניקה בתחילת המאה ה 19 , עבר מרכז 
העניין הפיסיקלי לפיתוח האופטיקה (ע״ע). כבר ניוטון הדגים 
את שיטתו גם בשטח זה, בהסיקו, ע״ס הספקטרום (ע״ע) הנוצר 
בנפיצת אור־השמש במנסרה, שאור זה מורכב מרצף של קרניים 
מונוכתמטיות, ושלכל קרן־אור קבוע-שבירד. טיפוסי. מתוך כד 
הסביר תופעות אופטיות רבות. בנוסף לכך מדד בדיוק רב את 
השבירה וההחזרה בשכבות דקות, אותו הסביר בהניחו, שחלקיקי 
האור נתונים ל״התקפות" מחזוריות של "מעבר קל והחזרה קלה". 
הסבר זה נדחק משום שדחה את רעיון גליות האור, שהוצע ע״י 
הוק (ע״ע) ונתמך ע״י הויגנס. לטענתו, אין הדגם הגלי מאפשר את 
התקדמות האור בקו ישר. אולם ניוטון התקשה לבאר ביאור מכניסטי 
את הנפיצה (ע״ע) ואת השבירה הכפולה (ע״ע גביש, ותמ׳ שם). 
הויגנם, לעומתו, הצליח אמנם לבאר את השבירה הכפולה בעזרת 
הדגם הגלי, אך עמד חסר אונים מול תופעות השבירה בשכבות דקות. 
הדגם החלקיקי של האור שלט באופטיקה של המאה ה 18 ומעמדו 
נתבסס לאחר שלפלס הצליח, בסוף המאה, להסביר את השבירה 
הכפולה מתוך המכניקה. 

תורת האור הגלי חודשה ע״י ינג (ע״ע), שהציע ( 1801 ) את 
ההתאבכות (ע״ע) של גלי אור כהסבר לתופעות הצבעוניות בשכבות 
שקופות דקות. פתל (ע״ע) ביאר באמצעות הדגם הגלי כיצד עוקף 
האור (עע" עקיפה) מכשול צר. בהקבלה לתורת הקול הוצג האור 
בזעזוע מחזורי באתר (ע״ע) אוניוורסלי. הקבלה זאת עוררה התנג¬ 
דות לתורה החדשה, כי זעזועי האתר הוצגו בתנודות אחייוח 
(בדומה לתנודות הגז בגלי קול), וכך לא נתאפשר הסבר לקטוב 
(ע״ע) האור, שנתגלה ע״י מלו ( 5 ט 131 א) ב 1808 . ה רעי ת שהתנודות 
רחביות הוצע ע״י פתל ויאנג ב 1816 . מתוך רעיון זה, בנה פתל 
את חורת הקיטוב בהחזרה או בשבירה, ובאמצעותו ביאר גם את 
הקיטוב בגבישים דו־ציריים. התורה הגלית בוססה ב 1850 ע״י פרקו 
(ע״ע), שהוכיח שמהירות האור קטנה עם כניסתו לתווך צפוף, 
בניגוד לתורה החלקיקית. כתוצאה מקבלת הדגם הגלי החלו מאמצים 
(שנכשלו) ליצירת תורה מכניסטית של האתר נושא-האור ותכונותיו. 
יחד עמם התרבו ניסויים לגילוי תנועת הארץ דרך האתר, שהגיעו 
לשיאם בניסוי מייכלסון—מורלי (ע״ע אור, מהירות). השוויון בין 
מהירות האור בכיוון תנועת כדה״א ומהירותו בניצב לה, בניגוד 
למסקנות הנובעות מעקרון היחסות הקלאסי ומקיומם של זמן ומרחב 
מוחלטים, היה אחת הבעיות העיוניות הקשות בסוף המאה. בעיה 
זו נפתרה רק ב 1905 , כשהציע אינשטין (ע״ע) לבטל את הנחת 
קיומו של האתר. חילוקי הדעות בין התורה הגלית והתורה החלקיקית 
נתיישבו רק עם תורת הכפילות (דואליות) של דה ברולי (ע״ע). 

ההוכחות שאויר וגז (ע׳ ערכיהם) הם חומר ממש עוררו את 
העניין במבנה החומר, בתכונותיו ובשינויים החלים בו כתוצאה 
מלחץ וכד׳. בניגוד להשקפה הניוטונית האטומיסטית, הגיהו תותת 
התם, החשמל והכימיה (ע׳ ערכיהם) במאה ה 18 ׳ שבשעת מעבר 
חום או חשמל או בשעת חמצון, זורם מגוף אל גוף חומרידזום 
( 0310710 ), חומר־חשמל (״ £16017100 ), או חומר־אש (״ 11108:1510 ?). 
כתוצאה מניסויי רמפות־ ( 701 ס£ת 1 ט?) בסוף המאה ה 18 ודיוי (ע״ע) 
בתחילת המאה ה 19 , וכן תאוריית לבואזיה (ע״ע) לחמצון, התערערו 
דגמים אלו. 

התפתחות החשבון האינפיניטסימלי אפשרה ניסוחן ופתרונן של 
בעיות רבות, ופותחו תותת כהידרודינמיקה, הידרוליקה. אוירו- 
מכניקה וחזק המרים (ע׳ ערכיהם), שעיקרן פתרון משוואות המתייח¬ 
סות לרצף. תורות אלו ייחסו לתמרים שוגים ערכים מספריים שונים 



749 


פיסיקה 


750 


בצמיגות, משקל סגולי (ע׳ ערכיהם), מודול אלסטיות ואחרים, אך 
לא ניסו להסביר אותם. חשובות בין התורות היו תורות הגז והחום. 
החוק הראשון של התרמודינמיקה (ע״ע), הקובע שאנרגיה (ע״ע) 
מסוג אחד הופכת לסוג אחר בהתאם לשווודערך קבוע, הוצע ע״י 
מייר (ז 0 ץ 13 ג) ב 1842 וע״י הלמד,ולץ (ע״ע) ב 1847 , ושווה-הערד 
של חום ואנרגיה מכנית נקבע ע״י ג׳אול (ע״ע). כך בוטל חומר־החום 
ונתקבלה התסיסה של חום כצורת־אנרגיה. 

חום ותרמודינמיקה. קרנו(ע״ע) פתר את בעיית התנאים 
המיטביים להפקת עבודה ממנוע (ע״ע) בוכנה, והוכיח שמחזור 
העבודה יגיע לנצילות מירבית אם יתבצע באופן הפיך, ושערך מירבי 
זה אינו תלד בגז הנדחס. לאחר שהתקבל המודל המכניסטי של 
החום הוכח׳ שניתוחו של קרנו אינו אלא ביטד לחוק השני של 
התרמודינמיקה, שנוסח ב 1850 ע״י קלאוזיום (ע״ע) וב 1851 ע״י 
תומסון (ת 50 תזס 171 ׳ .¥\). קלאוזיום הנהיג את מושג האגטרופיה (ע״ע) 
והראה אח הקשר בינו לבין ההפיכות במחזור קרנו. קלאוזיוס, מכסול 
וגיבם (ע׳ ערכיהם) פיתחו את התורה הקינטית של הגזים על בסים 
סטטיסטי וב 1877 הראה בולצמן (ע״ע). שהחוק השני ביתן להוכחה 
מתורה זאת בהנחה שהאנטרופיה היא מדד להסתברות מצב המערכת. 
מכאן משתמע שהחוק השני אינו אלא חוק הסתברותי. שתקף רק 
לגבי מערכת בעלת מרכיבים רבים. ואינו תקף לגבי כל אחד ממרכיבי 
המערכת. ואכן, ב 1909 הראה פוץ (ע״ע) שהתנועה הבראונית (ע״ע 
בדאון, תנועת) נוגדת את הניסוח הקלאסי של החוק השני. 

למרות העניין העצום בתופעות החשמל במאה ה 18 , מועטים 
היו ההשגים בתהום זה. המסורת הניוטונית החלה להזדעזע כשהחל 
פרדי (ע״ע), עם גילוי ההשראה האלקטרומגנטית ( 1831 ), לפתח 
מודל איכותי שבו ממלא השדה החשמלי תפקיד מרכזי יותר מהכיח 
החשמלי. ב 1845 קישר פרדי בין חשמל לאור, בשינד מישור הקיטוב 
של קח אור עם הפעלת שדת מגנטי חזק על החוור שבו היא נעה. 
מכסוול פיתח, על בסים הניסויים של פרדי, את תורת האלקטרו־ 
מגנטיות (ע״ע). הוא גם הציע ( 1873 ) לראות באור גל אלקטרומגנטי, 
והראה שניתן להעמיד את האופטיקה על תורתו. הרץ (ע״ע) ביסס 
קשר זה בניסד ב 1888 . דבר זה, כמיזוג סוגי האנרגיה, תאם את 
הנסיה למזג תורות ומושגים משמחים שונים של הפ׳. שמספרם 
הלך וגדל. נטיה זאת הודגשה במיוחד ע״י אינשטיין, מך (ע״ע) 
ואחרים, במאה הסב. 

פיסיקת האטום (ע״ע). התורה האלקטרומגנטית ותורת 
החומר נתמזגו בסוף המאה ה 19 . ב 1897 מדד ג/ תומסץ (ע״ע) את 
מנת המסה והמטען של חלקיקי "קרני קתודה" (ע״ע אלקטרון), 
ומצא שאינה תלדה בסוג הגז. מתוך זעירותה ביחס למנה שנמצאה 
עבור יון מימן, טען, שקרני הקתודה מורכבות מהחלקיקים היסודיים 
המהודם את אבני הבניין של אטומי היסודות; הוא כינה אותם 
"אלקטרונים", והניח שהם ניתקים מאטומי הגז בהשפעת המתח 
החשמלי, ולכן הציע את מודל האטום שלו לפיו מורכב האטום 
מענן חשמל חיובי ומאלקטרונים, בכמות הדרושה, המפוזרים בתוכו. 
בעזרת מודל זה ניסה לבאר את תופעת הרדיואקטידות (ע״ע) 
שנתגלתה ע״י בקרל (ע״ע) ב 1896 . רד׳רפורד (ע״ע) פסל מודל 
זה, ע״ס ניסוייו בפיזור חלקיקי " במתכות, והציע מודל, לפיו 
מרוכז המטען החיובי במרכז, האלקטרונים נעים סביבו ככוכבי-לכת 
סביב השמש ורוב המרחב האטומי ריק. מודל האטום של רד׳רפורד 
תאם את המדידות, אולם נגד את תורת מכסוול, שלפיה, תנועה 
מעגלית של מטען חשמלי מלווה בקרינת אנרגיה, ולכן חזתה האטה 
במהירות האלקטרון והתמוטטות האטום. ע״מ להסביר יציבותו של הא¬ 
טום הציע בוחר(ע״ע) ב 1913 את המבנה הקוואנטי(הבדיד) של רמות 
האנרגיה באטום. בכד הלך בוחר בעקבות פלנק (ע״ע), שטען( 1900 ), 
שהאגרגיה של "גוף שחור" (ע״ע קרינה) מורכבת ממספר סופי 
ומוגדר של חלקים שודם, שכל אחד מהם יחסי לתדירות הקרינה. 



•־ז . 4 ?ך• * 7 


כ״י מתוך סאסרו א. אינשטייז (בתורת ה;חסות) "שהיח הערר מסה 
ואנרגיה" ( £1£ ־ 0 ת£ 1 >חט חס׳ו !ת^ביווטן!^.(אופה שנררון, הספרית 

הלאוסית, ירושויס) 

ובעקבות אינשטיין, שביאר באמצעות רמות אנרגיה בדידות ( 1905 ) 
את הפוטואלקמריות (ע״ע). הבנת מבנה האטום, ובעקבותיו מבנה 
המולקולה (ע״ע), מיזגו לתורת החומר גם את הכימיה (ע״ע), 
שהיתה עד אז מדע תיאורי, נסיוני ושימושי, ללא ביסוס עיוני 
מוצלח. 

תורת היחסות (ע״ע) המצומצמת של אינשטיין ( 1905 ) גרמה 
למהפכה בפ ׳ . הגבלת מהירות העברת המידע במהירות האור בריק 
חייבה תפיסה חדשה של מושגי הבו־זמניות(סימולטניות) של אירועים 
מרוחקים זה מזה, שמתוכה נובעות מסקנות, שאינן מתקבלות אינטו־ 
איטיווית על הדעת, לגבי קביעותם של מרחקים וזמנים, מסה ואנרגיה. 
מושגים שהיו עד כה נפרדים לחלוטין — המרחב והזמן, האנרגיה 
והמסה, השדה החשמלי והשדה המגנטי — הוצגו מעתה כצמדים, 
שניתן להחליף ביניהם עם שינד מערכת הייחוס. ב 1915 הרחיב 
אינשטיין את עקרון היחסות וכלל בו מערכות ייחום לא־אינרציאליות. 
המושגים התמדה וגרויטציה (ע״ע) נתמזגו ביחסות הכללית, המב¬ 
ארת את התנועה בשדה כבידה כתנועה אינרציאלית בתוך מרחב־זמן 
שצורתו "התעוותה" עקב נוכחותן של מסות. 

כנגד האופי החלקיקי של הגל (ע״ע פוטון) הציע דה־ברולי 
ב 1924 את האופי הגלי של חלקיקים ואת מיזוג המושגים גל וחלקיק. 
הצעה זו אוששה בניסוי התאבכות של אלקטרונים. הניתוק מן הפ , 
הקלאסית הודגש מעתה לא רק בזניחת ההנחה שבתחום המיקרוס־ 
קופי קיימות רק אותן תכונות הנמצאות גם בתחום הנראה, אלא 
גם בהכללת עקרון אי־הוודאות במכניקת הקוואנטים, כפי שנוסחה 
ע״י היזנברג, ז׳ורדן, ביית, ושךדינגר (ע׳ ערכיהם). הפירוש המקובל 
של העקרון מכריז על האופי הסטטיסטי הבלתי־סיבתי של תהליכים 
בפ׳, ומבטל את ההבחנה הקלאסית בין הגודל הפיסיקלי לבין הסידור 
הניסויי המכוון למדידתו. 

עיקר ההתפתחויות בפ ׳ משנות ה 30 ואילך היו בשטחי גרעין 
האטום והחלקיקים האלמנטריים (ע׳ ערכיהם). 

הבנה מעמיקה זאת, שסיפקה הם׳ החדישה, אפשרה את פיתוח 
תורת האלקטרוניקה, המצב המוצק, המוליכים למחצה, העלמוליכות 
(ע' ערכיהם) ועוד׳ שעליהן מבוססים מכשירים חדישים כטלויזיה, 
ליזר (ע׳ ערכיהם) ומחשב אלקטרוני(ע״ע חישוב, מכונת). מכשירים 
אלה מרחיבים את אפשרויות המדידה והחישוב ותורמים ליצירת 
תורות חדישות יותר. 

ז. בב,-יא. ש. 

המתודולוגיה. ניסויים ו ת א ו ר י ה. הפ ׳ מטפלת בני־ 




751 


סיסייקד! 


752 


סדים ובתצפיות. היא חוקרת את נהגם של חומר וקרינה במסגרת 
מוגדרת במרחב ובזמן: החומר והקרינה שביקום זה, המרחב והזמן 
המתאימים להוויה המציאותית. שלא כמתמטיקאי או כאמן, חייב 
הפיסיקאי לחסום את דמיונו במסגרת העולם הזה, ואם יהגה בעולם 
אחר, שחוקיו שונים מחוקי עולמנו אנו, יתתם בכך למדע הבדיוני 
ולא לם/ 

רבות מתכונותיו של עולמנו נתגלו בהסק הגיוני מתצפיות 
וניסדים, ללא כל זיקה ואפילו בניגוד להשגות אינטואיסיוויות 
שעשויות היו לעלות לפני אותם ניסויים, כך, לדוגמה, תורת היחסות 
המצומצמת של אינשטיין. כפי שהראה ה. מינקובסקי (ע״ע), ניתן 
למצות תורה זו בזיהוי הגאומטריה של המרחב והזמן, בכל נקודה 
שהיא של מציאותנו, עם גאומטריה שבה המימד הרביעי, הוא הזמן. 
נמדד במספרים מדומים (ע״ע אריתמטיקה). לפי תורת היחסות 
המצומצמת מאבד מושג החד־זמניות את משמעותו ההחלטית. זיהוי 
עולמנו עם גאומטריה זאת, ואי־קיום החד־זמניות, לא נבעו ולא 
ייתכן שינבעו מתחושה אינטואיטיווית של תמונת עולמנו, אפילו 
אם היה מי שהעריך שייתכן ששיעורי הצירים תלויים בתנועת 
הצופים; שכן העובדה שמהירות־האור זהה לגבי כל צופה שהוא, 
היא עובדת מפתח לזיהד הגאומטרי ומסקנותיו. מעמד מיוחד זה 
של האור ודאי שאינו "טבעי", שכן לגבינו ממלאת העין תפקיד 
מקביל לזה של האוזן. בסיכום, בניגוד לראייה האינטואיטיווית 
הניטעת בנו במשך חינוכנו, בפ׳ המודרנית אין לזמן משמעות 
מוחלטת, ואילו למהירות האור — יש. ניתן אף לבחון מסקנה זו 
בניסויים רבים: ראייתו האינטואיטיווית של מי שאינו עוסק בם׳ 
עוד לא השתנתה, אולם לפיסיקאים העוסקים בתופעות המתרחשות 
במהירויות הקרובות למהירות האור (מצב שבו חזקים האפקטים 
היחסותיים) אין קושי רב בקניית הרגלי־השיבה מתוקנים. 

דוגמה אחרת: מכניקת הקוואנטים ועקרון אי־הוודאות השולט בה 
נובעים מגדלו הסופי של קבוע פלנק 11 ( ן־ ־ 10 א 1.0546 ארגים־שניות). 
אין היום כל מושג לגבי מקורו של גודל זה; בכל הנוגע לפ ׳ "הקלא¬ 
סית" ולאינטואיציה הפיסיקלית הנובעת מתחושותינו המקרלסקופילת, 
כאילו הנחנו 0 = ! 1 . ערכו הזעיר של הקבוע גורם לכך שלא נחוש 
בתופעות קוואנטיות ובאי־הוודאות בניסויינו היומיומיים, בהם אין 
אנו יורדים לעולם המיקרוסקופי. אמת, דווקא העובדה ש 11 איני 
מתאפס, מבטיחה את יציבותו של החומר באטומים, ועל־כן — גם 
בעולמנו המקרוסקופי. אלא, שהסק הגיוני זה אינו ישיר, והוא 
מחייב תחילה הבנת העולם המיקרוסקופי, כך, שרק הפיסיקאי העוסק 
באותו תחום מפתח את הראייה הקוואנטית החדשה. 

ועוד דוגמה: אנו חיים ביקום מתפשט. הראייה האינטואיטיווית 
איננה גורסת התפתחות שבה משתנים, עם הזמן, המרחקים בין 
מרכיבי היקום האסטרונומי. התפתחות זאת טבעית במשוואותיה 
של תורת היחסות הכללית, אלא שלא נקבע שם אם חייבת היא 
לתאום התפשטות או התכווצות. ההתפשטות נקבעה ע״ם תצפיות 
אסטרונומיות, אך ניתן להסיק אודותיה אפילו מהעובדה שהשמים 
שחורים בלילה (הפרדוכס של אולברס; ע״ע קוסמולוגיה). אעפ״כ 
מצריך הסק זה שיקול מדעי בכמה שלבים, ועל־כן איננו נחלה 
"האינטואיציה הטבעית" של מי שאין עיסוקו בכך. 

חשוב במיוחד להדגיש את טבעה הניסויי־תצפיתי של הפ׳ בגלל 
הרושם ההפוך הנוצר מביסוסה העיוני. בביסוס זה שואפים לרכז את 
מרב המידע הפיסיקלי במסגרת מספר אכסיומות קטן ככל האפשר. 
הפורמליזם המופשט שלם ומהוקצע, והם׳ נראית כמדע דדוקטיווי 
לחלוטין׳ שבו ניתן להקיש הכל מתוך מספר עיקרים פשוטים. אכן, 
כזה הוא המצב בתחומים הבדוקים־יותר של הם/ או כשמצליחים 
למצות את כל המידע הנסיוני של תחש שלם. לאחר תהליך ממושך 
של ניסוי, של מיפוי התופעות (פנומנולוגיה) ושל בניה הדרגתית 
של קטעי־תאוריה בודדים, מצליחים למצות את התחום במספר 


עקרונות מצומצם. לחב נותרות מספר בעיות שלא נפתרו, ומסביב 
לאלה מתפתח בשלב הבא תחום חדש. 

המתודה. משנקבעה המסגרת העיונית, מחייבות מסקנות 
הפורמליזם בכל מקרה בו מותר להניח את ההנחות שמגדירות את 
התחום ומצדיקות את האכסיומות שנקבעו לו, לרוב גם נמצא, שכל 
פתחן שהפורמליזם מתיר אמנם מתקיים (הכלל ה״טוטליטרי״ — 
מה שאינו אסור הוא חובה). במידה שאחד הפתרונות אינו מופיע, 
מנסה הפ׳ לגלות עקרון נוסף, שאוסר את הופעתו. כמובן שיש 
להמשיך בניסויים, שמא אין איסור והמצב החסר יתגשם לכשייווצרו 
בניסוי התנאים המתאימים. דוגמה נאה לכך אירעה כשרשם דירק 
(ע״ע) ב 1928 את המשוואה הקוואנטית־יחסותית של האלקטרון. 
לאותה משוואה היה פתרון נוסף המתאר חלקיק, זהה לאלקטרון בכל׳ 
פרט לסימן המטען. רוב המדענים סבח שהכוונה לפרוטון ושהמש־ 
וואה לקויה, כי מסת הפרוטון גדולה פי 1,836 ממסת האלקטרון, אולם 
ב 1932 גילה אנדרסון(ע״ע) בקחנה הקוסמית חלקיק בעל מסה זהה 
למסת האלקטרון ומטען הפוך (חיובי), הלוא הוא הפוזיטחן. 

כשנמצא ניסוי. המכשיל תודה פיסיקלית מקובלת ושלמה, מש¬ 
משת תוצאתו להגדרה מחדש של תחום־התוקף של אותה תורה. 
הניסוי עצמו מצוי מחוץ לתקפן של התורה והנחותיה. מכאן גם, 
שלפחות אחת מההנחות אינה הנחת יסוד כוללנית, כי אם רק קירוב. 
שניתן להניחו בתנאים מוגבלים המגדירים מעתה את תחום-התוקף 
של התורה. לדוגמה: במכניקה הלא־יחטותית (של ניוטון) קיים 
חוק חיבור־מהיחיות וקטורי. חוק זה נכון כאשר המהירויות קטנות 
מאוד ביחס למהירות האור 0 . אולם במהירויות קרובות ל 0 . נכנסים 
לתחש היחסותי, ומקבלים חוק חיבור מהירויות שוגה, כללי יותר, 
הדומה לחוק האריתמטי רק בתחום המהירויות הקטנות. המתודולוגיה 
הופכת על־כן את הפורמליזם הישן לקירוב (טוב ושמיש) של החדש 

עבור ערכים קטנים של - . 

0 

המחקר הניסויי בם׳ כחך בטיפול מתוחכם בגורמים סטטיסטיים 
ובהסתברויות. המתודה הפיסיקלית מבוססת על האפשרות להפריד 
גורם מסוים ולעקוב אחחו בלי הפרעה מגורמים אחרים. בפועל קשה 
לעתים הפחה כזאת׳ אולם משיגים תוצאה טובה בחזרות רבות על 
הניסוי ואומדן אמינות התוצאה, בשיטות סטטיסטיות. בם׳ המודרנית 
אירע, שתופעה כלשהי, שנתגלתה בניסוי, לא אומתה כשחזרו על 
הניסוי בתנאים סטמיסמיים טובים־יותר. כד אירע כשהודיעו פראג־ 
זיני וקבוצתו ב 1966 על גילוי אסימטריה (בשיעור של 2.8% — 7.2% ) 
בין מטען חיובי לשלילי בהתפרקות החלקיק ־ ךז ל 3 פיונים (ע״ע 
חלקיקים אלמנטריים). בניסוי נבחנו 1,351 התפרקויות. מספר חדשים 
אח״כ פורסמו ע״י פינוכיארו וחבריו תוצאות ניסוי דומה, ובו, אחרי 
10,665 התפרקויות, נתקבלה אסימטריה בשיעור 0.3% — 1.0% בלבד. 
ניסויים נוספים עוד הקטינו את האסימטריה האפשרית. הניסוי 
הראשון היה, אם כן, קרי (^ £1111 ) סטטיסטי. שנעלם במדגם הגדול 
יותר. 

המתודה הפיסיקלית מבדילה בין חוקי הטבע לבין תנאי 
שפה (או תנאי ראשית). החוקים הם כוללניים דש ליישמם לכל 
תנאי שפה שיינתנו. לדוגמה, חוקי הכבידה הניוטוניים סימטריים 
עפ״נ כדור, אך הוספת גוף נוסף, יוצרת אסימטריה הנובעת מתנאי 
השפה (כגון הגאות והשפל [ע״ע]). בדומה, אותם חוקי כבידה 
מובילים למסקנות מעשיות שונות כשמדובר בתנאים עפ״ג הארץ 
או בתנאים בלוויין (שבו שורר חוסר־כבידה). רק בבעיות הדנות 
ביקש כולו, כלומר בקוסמולוגיה ובחץ הזמן (ע״ע), ניתן להטיל 
ספק בצדקת ההבדלה. חוקי הקוסמולוגיה כוללים את חוקי הכבידה 
לגבי כל מרכיבי היקום, ולפי היחסות הכללית אין הם מכילים 
מערכת צירים נבחרת. את המידע אודות מסת היקש והקרינה הנצ¬ 
פית׳ ההומוגניות וחסם האי-הומוגניות לפי הניסויים וכר, משיי־ 



753 


פיסיקה 


754 


מודל זסשתסי־ כגלי המיטמייר 

הגתות הטרגססה־סצח■ 

•תי רסמטעודטעיד לגביהם ״* טזאצדיד 



היווניות 

?ביס ועזםתברויזח (= 1 ), גס תחילת יעקמז הטני של הוורמודינ&יקך. 

מוסדה על ארן וקטרד• הבסיט נסרחב היל ברט 

1 . .אזגיטריית*(יציסה) 


שוטרת על ארך האיגסחיזיל ה ג מטדי. טבסאת אח תנונוח 
ר&מ״יקר של דג 1 רחב־וסן לסי סינקונפקי 

2 הכורח •יאנקו־ד. (רייסר.) 

חאגו־ניד 

י * 0 —'ץ 1 > — '*<> — '> 1 >* 1 = '* 11 כוללו! 10 יזצייק אלגבריים 




הוויה בזם! 0 ין 



הוויה נסרחב יק < 3 ג, 1 - • 1 

התנע ואביבי 


סיבובים ׳יא - * 1 1.4,3 = ל.י-י 



(ן,! אנסי ־סי סר ייס) 

מקים סיב! המסית 


דה יסיח (!,^ס " 4 .< - '_| 



<׳. 0 אנשי סיהשרייע. ידזעור. נם 
כסרעוטורםעידה לירנץ טהור ותו 

י שיקוף (בו־ידד.) 

הזינידת נסרוע (גש&י־ח באיגסד אקציות חוקות ואלקסרוטגגסיוח. נשברת סזלשית) 


שיקיף נסירנ ק 

דיויגימו ניסו (נשנית רק בדעיכה האגוסלית של המיון ־^•) 


שישר בוטו ־ 1 



פנימיית (רציפות) 


לסשל, שינוי זותויד חדיאלקסי־ ריטבינתי 

4 , כייליס הסינים אלגברית (אבליים! 

ומסעו החשמלי 


נטל הססען הזמפלי 0 

00 ©ר ר״באר־וגיס סועת מספר האנטי באייתיס 


כיול הסספר האטומי (עארידזי) * 

סס#ר האלקסרידס וזעיטרינז האלקסרוביים וזחוח מאנסי-הלק״קים שלחם 


גייר המ!ן#י תלטטוני פססום האיקסיון ,- 1 

מאר הסיאונים וממזדינו תסיאתיים פחות האנטי־ חלקיקים שלהם 

;לגבי שגי וןאהרזנמ! ייתנו שאינם שסודי ם החלטית. אם בי הקיויב מנית) 


כיול הסס*- הלסטוגי פססום המיאון , 1 

על*ס״*ן (או פוורחז) נשפר באינשראקעיות י״זקיח חעולקסרומנודות נלבד 


כיול על־הססען ד (♦ 1 חבחדו*ןוה) 

זל־המסעז החלש •שסר־ ביינםד״קצידת י׳לשזת 


כיול על-דיסמעז החלש .׳ל 



3 כייליס "איגס הסיבים אלגבייח (לאאגליים) 

האיויססין נשמו־ ?•י הכזחיון החזקים 

זדביבים־ להלכה במרזע סתם מי טופשם למשל. הסינח גיטרון 
לפייטיו מרעת 

סי־נסטויפזידזח האחדסטיז ' 1 31 * 1 = 11 

המקורות לאינטראקציה החלשת 

רזסזז לקורס. סרט לעובדי, שב 6% סז מיקרים חלד. גס חסויה 
נעל-סטמז 

טרומסויטע-תמדזיססיוההלש ; 1 1 . 2,51 =■ !) 

חיק שיטור מקויב של האינטראקציות החזקות נין ג פיהיביד ישנס נס 

הסיבת *■וסתים לגיסיתיס או חלקיקי •\ ונר 


י) ! 1 .׳ל ."־ל ובן של רתלקיקיס הב בדים (זזדו־מים) 


ןה־דז־ו הסזווסגח") 



מניסי י ת גנדידות) 

6 ציסוריס ומסשכוון 

ווגיות הסימן (ושטרח באינטראקציות ההוקוח ותחשסליוח, נשכרו! בוזלשזח) 

דייל סח חלקיקים כינסי־חלקיקים הסמאינדט 

נמייז־ המסע! 0 

היוגטת ייטלאד. (טבסיתה שחיו! טסה בין חלקיק לאנטי חלקיק) סרס גמא משיד, 

ד־ ניוד המטע 1 יחי עס שיקוף מדדע ינומן (פיעל על כן תיעוגיח 

צימוד סלא יךז 0 

של אי־שיסור עבויר- 

וסניפיה גס יהד) משקף רע**ח הסרחב־וסן 


בסולת ועאמז בזוגיות במרחב נשמרת פרם לו־פיכז•. האנומליוו של ה ״■>► (ר■ שיקוף 
ניסז) התהליד בז ומיסוד החלקי אינו גשמו נמנלד. ע״י *מ־(***׳ן ׳ל) יה מ־ יו 
כ ♦ 196 ונישתייך אולי לבית הדש, הלש סהאינסראקציזז הוזלשד, 

עיסוד המטען יחי עם שיקוף מו־חג 

צימיר חלקי * 01 

סוג חססמיססיקה טקשדת סטין חעוי וסטסימזיקד. !ל סרמיז־ידאק 
יגס * אי זוגי. וססיו שלם ימסטיססיקה של בחוז-איגשסייזעס * זיני 


תד־ערכיוח ־ 1 * יי '*( 1 — )-' ג ( 1 -)■י " 


כים לתנאי השפה. מתברד׳ שלמערך 
זה יש מערכת צירים ממוצעת׳ ובכך 
אף נבחרת: היא מוגדרת לפי קרינת 
הרקע׳ הממלאת את החלל כולו בטמ¬ 
פרטורה של 3£ . כשקיים רק יקום 
אחד׳ האם אין תנאי השפה חלק 
מאותו יקום ותקפם כתוקף חוקי הט¬ 
בע ? לא ידוע עדיין כיצד ביתן לתקן 
מצב זה. בעבר נהגו להכניס בשלב 
זה את האלוהות במשימת הבריאה; 
בם׳ החדישה אין מקום לכך, כתשו¬ 
בת לפלס (ע״ע) לשאלתו של נפוליון 
על תפקיד האלוהות בקוסמוגוניה ש¬ 
הציע : "אין גורם כזה במשוואותינו". 
המדע והדת מצדים במישורים שו¬ 
נים׳ ואין מקום לתלות תנאים פיס¬ 
קליים בשאיננו פיסי. 

סימטריות וחוקי שימור. 
במרכז האכסיומות בפ ׳ מצויים חוקי 
השימור׳ המלודם בתנאי שפה, ומו¬ 
צגים על רקע ההנחות אודות מרחב 
הבסיס: המרחב־זפז ה 4 ־ממדי של תו¬ 
רת היחסות, ומרחב הילברט של המ¬ 
צבים במכניקה הקוואנטית. כתוצאה 
מעבודתם של לגרנז/ יעקבי והמיל¬ 
טון (ע׳ ערכיהם) במאה ה 19 , נוצר 
פורמליזם המבוסס על תכונות אי־נ- 
וואריאנטיות (שאינן משתנות, ואמי נטר [ע״ע] הוכיחה ב 1919 
קיום חוק שימור מתאים לכל עקרון סימטרית ולהיפך). 

את הסימטריה ניתן להציג בשתי דרכים: בדרך "סבילה", בה 
מתבטאת התמורה בטרנספורמציה פורמלית של מערכת הצירים 
במרחב הבסיסי, ובדרך "פעילה", בה מוחלף המצב הפיסיקלי הנתח 
במצב חדש. דוגמה: בדרך הסבילה מבוטאת הומוגניות המרחב 
הרגיל בהנחת עקחן של סימטריה תחת הזזת מערכת הקואור¬ 
דינטות. 

בדרך "הפעילה" שומרים על הראשית והצירים׳ ומזיזים את 
הגוף הניח ממקומו לנקודה הדשה. עקרון הסימטריה מתבטא 
בהנחה, שכל חוקי הפ ׳ חייבים להישמר (ז״א׳ שהם "אינוואריאנטיים" 
כשמבצעים את הטרנספורמציות [ע״ע העתקה]}. חישוב המהירות 
הסופית של גוף אחרי התנגשות יתן אותה תוצאה, בלא תלות 
בבחירת מערכת הצירים ובלא תלות במקום ביצוע הניסוי. את 
האפשרות הסבילה אפשר לתאר גם כעקיח של אי־קיום מערכת 
צירים נבחרת (כנהוג בתורת היחסות). 

מושג פיסיקלי חשוב בשיקולי שמירות הוא הפעולה, שהיא 
כפל של אנרגיה בזמן או של תקיפה באורך, וממדיה (ע״ע ממד: 
יחידות פיסיקליות) כממדי תנע־סיבובי. במכניקת הקוואנטים הניחו, 
כדי להסביר ניסויים שונים, קיום מנח יסודית (קוואנטום) של 
פעולה — הוא קבוע פלאנק. כיוון שכך, מודדים את הפעולה במס¬ 
פרים טבעיים, שכן מונים את הקוואנטים כפי שמונים כוכבים או 
אנשים. הממדים הטבעיים בנדים על-כן על הפעולה כגודל חסר 
ממד (מספר טהור), שעה שלאנרגיה ולזמן (וכן לתקיפה ולאורך) 
יש ממדים הפכיים. מכאן, אף המקור ל״עקרון ההתאמה" (- €5 -״ 0 :> 
שםת^חסג!) הנהוג במעבר מס׳ קלאסית לקוואנמית: תקי¬ 
פה מתוארת כאופרטור גזירה לפי משתנה ארבי, אנרגיה— כאופרטור 
גזירה לפי משתנה הזמן, ותנע סיבובי — כגזירה לפי הזודת (שהיא 
חסרת ממד). השיטה הוכללה לכל השמורות הפיסיקליות. שלכל 


טתספורסציוח, סימטריות וחוקי שימור 

אתת מהן מותאם אופרטור גזירה מתאים (שלעתים יש לו קיום 
פורמלי בלבד). משפט נטר אומר, ששמיתת ההאמילטוניאן 3 * (אופ- 
רטור האנרגיה) או הפעולה (וצפיפותה ה 4 ־ממדית, הלגראנג׳יאן) 
תחת העתקה נתונה מתבטאת בהתאפסות הנגזרת לפי המשתנה 
המתאים !) (^ס היא פעולה) 0 = אותה שעה ניתן גם 

להחליף את ^ בגזירה לפי הזמן ואת ־^- ב 2 ), ומתקבל חוק השימור 
" 9 ג> 

" 3 > 1 > 

לגבי השמורה הנדונה, 0 = • 

11 > 

סימטריות וחוקי שימור נחלקים ל״חיצוניים" ו״פנימיים", רציפים 
ובדידים. הסימטריות החיצוניות מבטאות את ההומוגניות והאיזוסרו- 
פיות של המרתב-זמן; הפנימיות מהוות ביטוי פורמלי לחוקי שימור 
הדנים במדידים שאין להם זיקה למרחב—זמן, דוגמת המטען החש¬ 
מלי■ לעתים מצויים קשרים פורמליים בין שתי הקבוצות. המכשיר 
המתמטי העיקרי בתחום זה הוא תורת החבורות (ע״ע), ולהעתקות 
רציפות משתמשים בתורת אלגברות לי (ע״ע ם. ס. לי). יש גם 
סימטריות "דינמיות", הנוצרות בתנאים מיוחדים, כגון חוק שימור 
וקטור האכסצנטריות של המסלול האליפטי (כלו׳ כיוון האליפסה 
ומידת פחיסותה) בתנועת כוכבי-הלכת. וקטור זה נשמר בכל מקרה 
בו עצמת הכוח נחלשת ביחס ישר לריבוע המרחק (דוגמת כוח 
הכבידה או הכוח האלקטרוסטטי) וכשתנאי השפה מטפלים בשני 
עצמים בלבד (כוכב־הלכת סביב השמש, או האלקטרון באטום המי¬ 
מן). סימטריות אחרות נוצרות מתנאי השפה עצמם: המבנה הסי- 
מטרי-מרחבי בגביש (ע״ע; קריסטלוגרפיה), לדוגמה, נשמר תחת 
סיבוב בזווית קבועה התלויה במבנה הגביש. 

דינמיקה. המכניקה (ע״ע) האנליטית היא כלי היסוד בטיפול 
הדינמי בכל בעיה פיסיקלית׳ מן האטום ועד לכוכבים. ישנן שתי 
שיטות ושתי מערכות של משוואות תנועה: זאת של אוילר ולאגראנז׳ 
וזאת של המילטץ ויעקובי (שם, עט׳ 444/5 ). 




755 


פיסיקה 


756 



ן■ 

רמת הדג 




הרטח הבדידד (סמר נופיה קטנים) 

ערכים נוספים בתחום 

תותח ניסוי 

החררה 

התורה 

הביסוס 

הדפה 

ערכים נוספים בתחום 

תורות ניסוי 

התורה 

התורה 

הביסים 

הרסה 

המופיעים מנציקלופדיה 

ומדידה 

השימושית 

היסרדית 

העיוני 

המופיעים באנציקלופדיה 

ומדידה 

השימושית 

היסודית 

העיוני 



אלקטרוני׳קה *• 

אלקסרודיגמיקה 




אנרגיות גבוהות 


חלקיקים • 

£ ? 





אלקטרוטכניקו. • 




מאיצים 

קרינה קוסמית* 







מוליכים ומבדרים ■ 


הפוטנציאל " 



ססקסרוסקופיית 



£ 7 

13 


חשמליים, מכשירים 
פיזואלקסריות 
גלים 


מוליכים למחזה • 
אלקטרו כימיה • 




מסות 







מגנטיות • 
אלקשרומגנטיות • 

חורת 

מכסוול 


אלקטרון 

רדיואקטיוייות ־ 

ראקציית• גרעיניות 



צו 

£ 

־ז 

קרמה 

ססקסת סקופיה י 

אופטיקה • 

אור * 

מכגיקת 


פוטון 

ססק מרוסק ופיר. * 

איזוטוסים • 

גרעין אטומי•• 


£ 

י? 

נפיצה 

פי ט ומטריד. • 



הרצף 


ליזר ומחר 

אופטיקה לאלינארית 

אלקטרוניקה * 

אטיס * 

ט 


א 

עקיפה 






יונים 


קרראנטית 

מרודה (מולקולה") 

ט 

* 


קרני־* 

אילטרסגול 








פוטואלקסריות • 





אינסראדום 





מ 



כימיה • קוואנסית 


















עדשה 

טלסקופ 






־ויל 


בלי פסיקה " 


מ 

גו 

5 ? 

מיקרוסקופ 











5 

קסור 





יי- 

כוכבי לכת 







אבזור פגיה 





* 


אסטרונימיה 





אנסרופיה 

קלוריססריה * 

תרמודינמיקה • 

חוס* 



אסטרונומיה 


פלנטרית 


גו 

ס 

אנרגיה 










2 ג 

ס 

פרפור 






חלל 


סכניקח 




פעפוע 




מצבי צבירה* 



המסלול י□ 






כגף 


הח־רודיגמיקה • 

ניזל • 









דאח 


הידרוליקה • 











גביש 

חזק־המרים • 

אלססיות 

מוצק * 

מכניקה 









:יבנים 

משקל סגולי וצפיפות 


המרים 

סלסבה * 

הגרף הצפת־ 











טמפרסוח־ת 

נמוכות 

קול 










רעש 


על ־מוליכות • 



?יעיר כין הרסה הכרייה לתכונות ?ולקטידזיות של ידססי־גוסים 




















התורה 

התורה 

הביסוס 


אטמוספירה י ■ 


ממאורולוגיר. * 

אססרוסיסיקר. 



המופיעים באנציקלופדיה 

ומדידה 

השימושית 

היסודית 

העיוני 

' 

עננים 



פלנטרית 










חשמל אטמו ספירי 











ת 


גאות ושפל • 


אוקיאנוגרסיה י 

מדעי האדמה 








? 




גאוסיסיקה י• 













גאולוגיה• 






תרמודינמיקה • 







סיסמולוגיה • 








8 


אססרובונייד, • • 


אסטרוגוסיקה * 

אססרופיסיקה 

חורת הגופים 

% 

ס 





£ 

ס 

צו 

־ו 

כוכבים 1 



כוכבית וגלק׳שית 

המרובים רשיסית 







£ 

"י 

פולסר 




סטטיסטיזח 

־׳ 







* 

קוסר 













שמש 

קוסמוגוניה 



קוסמולוגיה " 

תורת השדות 


שביל החלב 

אסטרוגחמיה 

ערסיליח • 


:ו״ח 

פ 

חש-ז 

-ן 

רדיו אהסרונוסיה 




ככירה 



סטטיסטית 



^ ; 1 יי 








צביר 


2 יז 






(גרויטציה)* 












יחסות " כללית 






-ע 




• קיים ערר — ע״ע. כרך מילואים 


מבנה הפיסיקה 


את שתי המערכות של משוואות התנועזז ניתן לקבל מתוך שמירות 
הפעולה תחת העתקות פואנקרה. את הפורמליזם של המילטון קל 
להעביר למכניקה הקוואנמית, לעומת זאת, עדיף הפורמליזם של 
לאגראנד כשהטיפול מתבסס על תורת היחסות. 

מבנה ה פ׳ ו א ח ד ו ת ה. כל מיון יחטא לקשרים הרבים שבין 
פרקי ד׳פ׳ השונים ולמידת השזירה ההדדית המצויה בהם. בהיות 
המערכת החמרית־אנרגטית שהם' חוקרת מערכת אחת, טבעי שגי¬ 
שות וממצאים של פרקים שונים משתלבים ומשתזרים תוך טיפול 
בנושא משותף. דוגמה לכך היא התפתחות מושג כוכב־הניטרונים 
והפולסר (ע״ע; כוכב פועם בסדירות גבוהה), שתחילתה ב 1933 . 
כשהובחן לראשונה ( 1932 ) בקיומם של הכוחות הגרעיניים, עם 
גלד הגיטרון ע״י צ׳דויק (ע״ע), הבינו האסטרופיסיקאים שמקור 
קרינת הכוכבים טמון בראקציות הגרעיניות. קיים אם כן גם מצב 
בו קורם הכוכב מעצמת כוחות הכבידה, אחרי שכלה הדלק הגרעיני, 
כי הראקציות הגרעיניות הן המחזיקות את הכוכבים בשיתי משקל 
במצבם הרגיל (ע״ע אסטרופיסיקה; ר׳ כרך מילואים׳ עמ׳ 306/8 ). 
לפיכך הציעו צודקי (ץ 4 [ 10 ^ 2 ) ול.ד. לנדאו (ע״ע) קיום כוכבים 
במצב דחיסה מרבי, שבו גוברת הכבידה אף על הדחיה שבין 
האלקטרונים באטומים סמוכים, עד כדי היצמדות כל הגרעינים 
האטומיים למסה גרעינית רצופה אחת. ב 1939 חישבו י. ר. אופנהימר 
(ע״ע) וסניידר (■ 1 :* 1 >ץמ 3 ) את מצב שיווי־המשקל שנוצר כשכוחות 
הדחיה הגרעיניים מאזנים את העומס הגרוויטציוני. כוחות דחיה 
אלה, הנובעים מאיסור פאולי (ע״ע), מופיעים כאשר קרבים הנוק־ 
לאונים (פרוטונים וניטרונים) זה לזה קרבה יתרה (בערך 1 פרמי, 
כלר ג 1 ־ 10 ס״מ), והם אף הקובעים את צפיפותם של הגרעינים 


הרגילים (בקירוב " 10 גר׳/סמ״ק). החישוב הראה, שבמידה שמ¬ 
דובר בכוכב שמסתו 1.4 — 2 מסות־שמש, תיעצר הקריסה בשלב זה, 
כשהאלקטרונים אף הם נבלעים בגרעינים (הפולטים קרינת ניטרינו) 
והופכים חלק ניכר מן הפרוטונים לניטרונים. נוצר כוכב שקטרו 
כ 20 ק״מ ותוכו מהווה מצב צבירה שאינו מוכר עפ״נ כדה״א, מצב 
של חומר גרעיני רצוף. עד כאן התבסס הדיון על הם׳ הגרעינית, 
התרמודינמיקה והאסטרופיסיקה. הנושא נלמד שוב בשנים 1955 — 
1965 תוך שימוש בידע נוסף שנצטבר בפ׳ של החלקיקים. 

בקיץ 1967 נתגלה הפולסאר הראשון. הגילד בא כתוצאה מהת¬ 
פתחות הטכניקה של קליטת גלים אלקטרומגנטיים, תהליך שינק 
מתורתו העיונית של מבסוול, נתגלה לראשונה ע״י הרץ, פותח 
לטכניקה בידי מרקוני (ע״ע) ושוכלל במיוחד בראשית מלה״ע 11 , 
עם פיתוח המכ״ם (ע״ע). האסטרופיסיקאים בחנו דגמים שונים 
והגיעו לבסוף למסקנה, שהפולסאר הוא, כנראה, כוכב ניטרונים. 
ההשערה נתחזקה כשנתגלה שהכוכב המרכזי של ערפילית (ע״ע) 
הסרטן גם הוא פולסאר, שכן ידוע שהיא תוצאת התפוצצות כוכב 
(על־חדש); החישובים הראו, שאכן יש לצפות להיווצרות כוכב 
ניטרונים בהתפוצצות כזאת, שנובעת מאותה קריסה שתוארה לעיל. 
מהירות הסיבוב קובעת את קצב הפעימות. 

בינתיים נמשכו התצפיות ונתגלו שינויים פתאומיים בקצב הפעי¬ 
מות של מספר פולסארים. ע״ס הס׳ של מצבי הצבירה, המוצק וה־ 
נוזלי, הוצע ע״י גינזבורג ( 8 ז 11 ל$מ 01 _ 1 .¥), שהחומר הניטרוני 
בתוך הפולסאר נוהג כעל-גוזל (ע״ע צמיגות) והפרוטונים שנותרים 
בו—כעל-מוליך (ע״ע עלמוליכות). מצבים אלה ידועים במחקר הטמ¬ 
פרטורות הנמוכות, וניתן היה לחשב את השפעת התנועות והזרמים 





757 


פיסיקה — פיסקטור, ארוץ 


758 


הפנימיים על הקליפה הקשיחה של הכוכב. בתנאים אלה נוצרות 
מעין רעידות אדמה, והדגם מצליח בחיזוי אותם רעשים. כך יושמו 
פרקי־פ׳ חדשים לנושא. 

בדוגמה שהבאנו, ובמחקרים רבים אחרים, השתלבו כל חלקי הפ׳, 
שהרי הניתוח המדעי כולו, והיווצרות הדיסציפלינות והפרקים שב¬ 
תוכן, באים לשרת את מאמץ ההבנה שלנו, שעה שהטבע עצמו שלם 
ואחיד. 

יו. נא. 

מ. ימר. תולדות המדע. תשי״א: י. נאמן, יישומי הם׳ בשנת אלפיים 
(מדע, ט״ו, 4 } 1970 ! ש. סמבורסקי, המחשבה הפיסיקאלית בהתהוותה, 

תש ל ״ב ן ; 1956 %612 \ 16141 / 367 147/7113 ) 0 /¥ 0$ ( 1 ,£־ 801 ת 01$0 1 ־ 1 

,. 111 ; 1956 ,$)/ 0766 1/16 / 0 ¥$0713 $1601 ^ 2 /¥ 16 / 7 י ע $8 ז 11 נ 1 תז 52 . 5 
.( 0.13.1 — 1011011 ? . 0 ; 1962 ,ץ) 1 > 1 ן 14 ?ה 4 6 ) ¥0 / 0 $0713 ! $1601 ^ 1 /י 1 7/16 
,$־ €211101 ? .א ; 1958 , 5061266 $1601 ץ 2 /? 4036711 ! /ס { $011713,011011 ,־ £01101 
; 1959 , 17716 '! 0713 , 1/2 ^ 11 ^ 1 , 30$$ ! / 0 .¥ 1/26 10 1011 ) 1121703146 412 
-מת .£ .! ; 1959 3 4036771 ! 10 77006/2 ) 7 ) 44 471 ,ס^ג־ז^ת!/ . 0 13 ) .א .£ 

/?> 11716121 ) 061/610 , 0115 * 1 ^ 4 . 8 ; 1964 , 146 ) 77101/247120116 .? 112 , 1000805 

- 601216771 .? 10 36 111011 $ ) € 07166 ,* 3£113 ק$£?} . 8 ; 1965 / 0 11$ ) €07166 
£ 16171671107€10151601 , 50115 .¥ .£ — ־ 0161101 ^ .?׳.מ ; 1965 , 10701716 ) 

- 30 !/? ,ק 113 ־ז 03 . 11 1968 2 4036771 ! $■ 87 ) £16712671 , 8 > 1 ; 1965 , 1-11 

{ 0 461/103$ ! ,מ 10150 א ; 1966 / 0 723411071$ * $01 7/11601 ) $0 

, 1-111 316 112 £ 172/14/171471£ , 081 ? . 8 ; 1967 , 5 6167166 14701 ) 0 א 

1/26 170111 .? ,ז 0 ו 51 ״ 0 ^\ . 7 .£ - זז 03 .¥ . 1 ? ;י*־ 1969 12 — 967 ! 
, 1310 ) 5 תשז\ £3 . 7 - 08155108 . 5 ״$- 100 ז? . 0 ; 1971 ,ק 0 07014123 

ור' ביבליוגרפיה ; 1975 , 607$ צ ׳וז*ק 6 ). ה״אס- 
קטם" (;>וחץז>ת״ 4 ) היה אדם שראה בתרגול הכרח לבריאות הנפש 
(לעומתו, זדי שתרגל את גופו כדי לקבל פרם, נקרא אתלט 
[;>וו 1 ןז.? 59 >]). ע״ע התעמלות, עמ׳ 690 . 

- 0500 ־ £1 . 1 ? .? ;* 965 ! , 6761 $ 6 ^ 16 ) 7614 ) 7/1670 ,( 8 ) 0 ) £1081 .$ 

163161716 ' ){! 7 ) 7/1 , 165 ^\ 0 תא . 1 
,(. 68 ) , 311161 ? . 1 " ; 1951 ,. 7 . 7 ! /ס 4 ( 411 < 7 / 1 6 ,(. 68 ) ת 4150 ג 

. 1956 ,! 5111411 . 7 .£ ; 1951 ,. 17.7 / 0 £1 מ 1 ׳*ג><ז ) 7/1 

פיסנלו, אנטוגיו, ע״ע פיזנלו. 

פיםלןטור, אתיז — ! 150310 ? ״;׳*ת? — ( 1893 — 1966 ), במאי 
ותאורטיקן תיאטרון גרמני. בן למשפחת כמרים פרוטם־ 

טנטיים, שהפך פאציפיסט וסוציאליסט כתוצאה משירותו הצבאי 
במלה״ע 1 . בשנות ה 20 עמד בראש כמה תיאטתנים שמאלניים 
וב 1927 הקים בברלין את ״במת ם׳״. ב 1931 — 1936 פעל בבריה״מ, 
ולאתר שהיה בפאריס היגר לניו־יורק. שם שהה בתקופה 1939 — 1951 , 
והקים את ה״סדנא הדרמתית" ב״ביודהספר החדש למחקר חברתי". 
מ 1951 פעל במערב־גרמניה. שם העלה את הבכורות העולמיות של 
״ממלא המקום״ לר. הוכהוט ([ 1963 ] ע״ע. כרך מילואים). "בעניינו 
של רוברט אופנהיימר״ לה. קיפהרד ( 1964 ), ו״החקירזז" לס. א. ויס 
([ 1965 ] ע״ע, כרך מילואים). 

פ׳ הוא אבי המושג "תיאטרון אפי", תיאטרץ אנטי-אילוזיוניסטי 
שמטרתו חינוכית־תעמולתית, הוא שילב בהצגותיו קטעי סרטים 
דוקומנטריים באמצעותם העביר את הדרמה של הפרט אל המישור 
החברתי-פוליטי (״רספוטין״, 1927 ). הוא הציב על במתו מבנים ומ¬ 
כונות לשימוש השחקנים, למשל: מערכת סרטים־נעיס ברצפת הבמה 
למצעד החיילים ב״החייל האמיץ שוויק״ ( 1928 ). רוב המחזות 



759 


פיסקטור, ארוץ — פיפס, סמיואל 


760 


אותם העלה׳ נכתבו או עובדו לבמה ע״י צוות מחברים (ביניהם 
ב. בדכט׳ ע״ע)׳ בראשות פ׳. 

מכתביו: ■ 111031:01 ׳ 111150116 סק 038 ("התיאטרון הפוליטי"), 1964 ־ ! 
■]שז 1£3 (' 1 ' 2001 111:00 ־ 11 ( 50 (״על התיאטרון"), 1968 . 

. 1967 , 717717711 )/) £1 . 7 ) 7/1 ,■ 1503101 ?-ץ 0 ״ 1 - 1 \ 

פיסו־ב, ז־מיטךי איוגוביץ׳ - - 

משק&ס״ח — ( 1840 — 1868 ), הוגה־דעות וסופר רוסי. בן 
למשפחת אצולה ובוגר אוניברסיטת פטרבורג. פ׳ היה מראשי הת¬ 
נועה הרדיקלית במולדתו באמצע המאה ה 19 . בגיל 18 החל בפעולתו 
הספרותית, וכתב ביקורות, בין השאר על ספרי גונ^׳רוב, טורגנייב 
וטולסטוי. כאחד מראשי ה״ראליסטים החושבים" במולדתו, דגל 
במטריליזם, בידע מדעי, בדמוקרטיה ובחופש הפרט. בשל קיצוניותו 
נכלא ( 1862 — 1866 ). והיו אלה שנות כתיבה פוריות. פ׳ טען כי על 
הספרות לחזק את קוראיה במגמתיות מחושבת, וזכותה להתקיים רק 
אם יש בה תועלת. פ׳ היה ממנהיגי הניהיליזם (ע״ע) ברוסיה, והשפעתו 
נמשכה גם לאחר שטבע בים בתאונה. פ׳ לא הספיק לגבש את 
דעותיו בספר. מאמריו הרבים כונסו ב 6 כר׳(׳ : 1909 ), ושוב פורסמו ב 4 
כר׳ ( 1955/56 ). באגג׳ י״ל מבחר מכתביו: , 111£31 סס 111105 ? 1 ) 501001:0 
$ץ 8$3 ? 01111031 ? 3011 500131 , 1958 . 

. 1 ־ 1 ; 1946 , 6 * 145 ? 61 1'146010^16 414 711)11115X16 .י/.ס , 1 ־ 1131 ^ 00 

, 1971 ,״מ^ו 7 ^ י %׳ 4 * 14 ׳ '/אממ/ 17 ^^" ,ן 3 > 11 מ 6 :> 5 

פיסרו (פית׳רו! 0 זזב 12 ?), שמה של משפחה ספרדית, שבניה גילו 
וכבשו את צפון־מערב יבשת דרום־אמריקה (וע״ע פרו). 

( 1 ) פרנסיסקו ( 1-31101800 ? 1478 [ 1474 ?]— 1541 ). בנו הבלתי- 
חוקי של קצין ספרדי. לא ידע קרוא וכתוב, ובילדותו היה רועה. ב 1509 
הפליג להודו־המערבית ולפנמה והשתתף במסעות של אוחדה ובלבוא 
(ע׳ ערכיהם). ב 1522 התחבר עם אלמגרו (ע״ע) לשם ארגון מסע- 
כיבוש לאורך החוף המערבי של דרום־אמריקה. בשני מסעות-גילוי 
לאורך החוף ( 1524/5 ; 1526 ) גילה פ׳ יזמה, העזה וכושר־סבל 
מפליגים. חזר לספרד, וקרל (קרלוס) ¥ (ע״ע) מינהו למושל 
השטחים שיגלה. ב 1530 פ׳ שיכנע את 3 אחיו (ר׳ להלן) להצטרף 
אליו וב 1531 יצא לדרכו מפנמה עם 3 אניות, כ 180 איש ו 37 
סוסים. הוא נחת בחוף פרו, הבקיע לפנים הארץ, שבה במרמה את 
האינקה אטהואלפה (ע״ע), סחט ממנו כופר אגדי והוציאו להורג 
( 1532/33 ). אח״כ כבש עם אנשיו המועטים את כל ממלכת פרו, 
שנשארה ללא מנהיג, ואת בירתה קוסקו׳ צבר עושר רב, שעבד את 
הילידים והרם את התרבות המקומית. פ׳ הקים בירה חדשה בלימה 
(ע״ע). הוא היה נצור בקוסקו בידי מורדים מקומיים ( 1535/6 ) עד 
שאלמגרו חילץ אותו. הוא הסתכסך עם אלמגרו. שקינא בו, וב 1538 
הוציאו להורג. עוזרו, ולדירה (ע״ע), כבש את צ׳ילה ( 1540 ). פ׳ 
נרצח בידי בנו של אלמגרו. היה עריץ, אכזר ורודף בצע, אך נחשב 
לאחד מגדולי הכובשים בעולם, והיה מייסד האימפריה הספרדית 
בדרום־אמריקה. 

( 2 ) ג ד ב ם ל ו ( 0002310 1511 [?] — 1548 ). אחיו החורג של ( 1 ). 

גם הוא בן בלתי־־חוקי. הצטרף לאחיו בכיבושיו בדרום־אמריקה וערך 
מסע־גילויים ממזרח לאנדים ובאיזור נהר אמזונס, שם היה אורלעה 
(ע״ע) מלווהו ( 42 — 1540 ). משנרצח אחיו, רצה לבוא במקומו. נלחם 
במשנה־למלך הספרדי בפרו. דה ולה, והרגו. המושל החדש, דה לה 
גסקה, תפסו והוציאו להורג. 

( 3 ) א רב נ דו ( 901-030010 1504 [?] — 1578 ). אחיהם החורג של 
( 1 ) ו( 2 ). השתתף בכיבוש פרו. השתתף בהבסת אלמגרו והוצאתו 
להורג. בשובו לספרד ( 1540 ). נאסר בשל כך ליותר מ 20 שנה. 
נשא את בתו האינדיאנית־למחצה של אחיו הבכור, והקים את 
שושלת רוזני דה לה קוגקיסמה ( 0001511151:3 ). 

( 4 ) ח׳ ואן ( 030 [. 1505 — 1536 ). אחיהם החורג של ( 1 ), ( 2 ) 


ו( 3 ). השתתף בכיבש פרו. היה מושל קוסקו ונהרג בעת שהותקפה 
ע״י הילידים. 

1847 , 11 — 1 , 6714 ? /ס 14655 ^ 1116 €0x /ס /(? 141510 , €50011 ־]? . 1 ־ 1 ,^\ 
16 ( 7 , 031-01 . 0.5 ; 1947 ,.?, 5 , 16015 ־ 031 .מ ;(מהד׳ אחרונה, 1960 ) 
. 1947 , 40 ?)* 0 ? €0 , 65 !??)€ : 5 ? 440 )) 145 ^ 0091 

0 . פ. 

פיסרו, קמי — 15531-1-0 ? 03031110 — ( 1830 , סן־תומה [אנטילים] 
— 1903 , פאריס), צייר צרפתי. פ׳ היה בן לאב יהודי פורטוגלי 
ולאם ממוצא קראולי. ב 1852 נמש את ביתו, לאחר שאביו הועידו 
למסחר. ב 1855 השתקע בפאריס. זמן מה הודרך בלימודיו ע״י קורו 
והכיר את מונה (ע׳ ערכיהם). בלונדון, בה שהה בימי מלחמת צרפת- 
פרוסיה ( 1870/1 ), הכיר את יצירת טרנר וקונסטבל (ע׳ ערכיהם). 
בשובו לצרפת התיישב בפונטואז, והצטרף לקבוצת האימפרסיוניס¬ 
טים! הוא השתתף בכל תערוכותיה בשנים 1874 — 1886 , לחם את 
מלחמותיה וסייע לציירים צעירים כגוגן. סרה וסירק (ע , ערכיהם), 
היה שקוע בעוני עד 1892 . כשתערוכתו הרטרוספקטיווית הביאה לו 
הכרה ציבורית ועידוד חמרי. — פ׳ היה הצייר האימפרסיוניסטי 
המובהק ביותר. ומקורב מאוד למבע. ביצירתו שולטים נושאי הנוף 
העירוני והכפרי ומחזות מחיי עבודת השדה. בדומה למונה, פ׳ לא 
ניסה לפתח כל שיטה בסיגנון האימפרסיוניזם (ע״ע), וזאת למתת 
שהיה ער לבעיות התאורטיות שלה — עובדה המסבירה השפעה 
של הנאו-אימפרסיוניזם על יצירתו בשנות ה 80 . פ׳ היה אמן התיאור, 
והצבעוניות העשירה והבהירה, שידע להעמיד את שיטת הצבעים 
המשלימים לשירות עין חדה. — יצירותיו מצויות במוזיאונים רבים 
בעולם, ובעיקר במוזיאון האימפרסיוניסטים 10 סס 3 ק 10 ) סס] בפאריס. 

כל שבעת ילדיו של פ׳ עסקו בציור. מכתביו אל בנו, ליסיאן, 

י״ל ב 1944 . 

; 1939 , 11 -] ,) 07117/7 1071 — 271 1071 :■? . 0 , 1 ־ 0111111 ) 5 ״ 155300-1 ? . 8 ״ 1 
. 1963 . 7 > , 1 ) 31 * 80 .[ ; 1955 .. 01 ) 7/1 ,(. 64 ) ץ 1£ ס £3 נ(/י\ . 0 .זז 
0 71111 [ 0 (/ 1 )£ס 7 ץז 018 )(/ 1 10 1:1 / ,. 7 .) 51 ,־ £1 ת 1 זג'ן 

,(. 6115 ) 8 ׳״ 11€ זזג 14 . 51 ' - מז 63 ז 1.3 . 8 ; 1925 .){ 1-1 - 1.010 / (ס 1011 )^ 5 
.(מהדורה ראשונה בלתי מצונזרת) 1970/71 , 1-11 . 5 { 0 ־ס־״ס ) 7/1 

אר. ז. 

פיצג׳רלד ( 1128613101 ?), משפחת אצולה אירית. מייסדה, ג׳רלד, 
בנו של אחד מגדולי הוואסאלים של וילים "הכובש", ביסס 
את כוחו בדרום דלז, בעקבות נישואיו עם אחותו של נסיר המקום. 
צאצאיו נקראו פ׳ (פיץ = בן). ב 1169 פלש מוריס פ׳ לאירלנד (ע״ע, 
ענד 220 ) וכבש לעצמו בולנויות פאודליות גדולות. באמצע המאה 
ה 14 היו בני פ׳ רוזני קילדר ( £1101216 ) ודזמונד, שלטו על כל דרום 
אירלנד ועמדו בראש "האומה האמצעית" של אנגלו־אירים (ע״ע 
אירלנד, ענד 222 ). באמצע המאה ה 15 נהיו רוזני פ׳ למעין שליטים 
עצמאיים של אירלנד. הם נאבקו עם המלכים מבית טיודו׳ר, שניסו 
לכפות את שלטון הכתר האנגלי באירלנד, סייעו לטוען־לכתר פרקיו 
וורבק (ע״ע), ומרדו בהגרי 1 !ך׳\ ובאליזבת 1 , ועל כך נאסרו כמה 
מהם ואחוזותיהם הוחרמו לתקופות ממושכות. 

ג׳ימז פ/ ברון קילדר ( 1722 — 1773 ), קיבל את דוכסות לנסטר 
( 06103161 ). בנו אדוורד השתתף בהתקוממות הלאומית ב 1798 בהנ¬ 
הגת וולף טון (ע״ע), נפצע ומת במאסר. מבית פיצמוריס, המשתייך 
למשפחת פ/ יצאו רוזני לנזדון (ע״ע). 

פיצג׳רלד, ג׳ות׳ פתסייס 015 ״״? ש 8 ז 0 ־ 0 - 

( 1851 , דבלין — 1901 , שם), פיסיקאי אירי. למד ועבד כל 
חייו ב 0011626 ץז 1 ת״ד בדבלין. היה מפורסם בכושר הניתוח שלו 
ובהשערותיו המבריקות. בין השאר שיער, בעקבות מחקרים על טבע 
הקרינה, שהתפרקות מחזורית של קבל חשמלי תיצור גלים אלקטרו¬ 
מגנטיים. השערה זאת הוכחה באופן נסיוני ע״י הינריך הרץ (ע״ע) 
זמן קצר אח״כ. בנסיון להסביר את תוצאת האפס של נסיון מיכלסון־ 
מורלי (ע״ע יחסות, חורת ה־, עמ׳ 764/5 ) הציע. שארכם של גופים 
הנעים דרך האתר (ע״ע) מתקצר בכיוון התנועה. מאוחר יותר התברר 
מהתכווצות זאת קשורה בטרנספורמציה של לורנץ (ע״ע), והיא 
נקראת ע״ש שניהם. פ׳ התעניין בחינוך ופעל להנהגת לימודים 
טכניים באירלנד. ב 1883 נבחר כחבר באקדמיה המלכותית וב 1899 
זכה במדליה המלכותית שלה. כתביו י״ל ( 1902 ) ע״י לרמור (ע״ע). 

פיצ?׳רלד, פרנסים סקוט קי - ץ** 80011 

11:28003101 ? — ( 1896 , סינט־פול [מיניסוטה] — 1940 , הוליווד), 

סופר אמריקני. בן למשפחה שמרנית מן המעמד הבינוני, חונך בבתי- 
ספר של בני־העשירים; ב 1913 — 1917 למד באוניברסיטת פרינסטון. 


שהיתה באותן שנים מרכז לבני המשפחות האמידות. ב 1917 — 1919 
שירת בצבא. חלק משנות חייו, חיי תענוגים ושתיה, בילה בפאריס. 
אשתו, זלדה, אושפזה בבית־מרפא לחולי-נפש והוא עצמו לקה בהת- 
מוטמות־עצבים. — חיי הצעירים העשירים, אכולי-האכזבה, שאחר 
מלה״ע 1 , מתוארים בשני הרומאנים הראשונים של פ' 51016 1115 ־ 1 ־ 
30301156 ? 0£ (״בצד זה של גן־העדף), 1920 , ו(סחב 1101 ) 030 ? 6 ו!ז 
03010601 (״היפים והמקוללים״), 1922 , ובשני הקבצים הראשונים 
של סיפוריו הקצרים. ׳^? 5 ) 03 ) 0163 ש??־ (עבר׳: "גטסבי הגדול", 
תשל״ד), 1925 , הנחשב למעולה שבספריו, הוא סיפור התעשרותו של 
נער עני מדאקוטה הצפונית וחורבן עולמו בידי העשירים במרכזי 
הממון בחוף המזרחי. ההדס העצמי של בני־אדם והרם חייהם בידי 
הזולת מוצאים את ביטוים גם ברומן )ו 8 1 ;א 6 ו 1 ז 1$ 1600161 ׳ (עבר׳: 
״ענוג הוא הלילה״, תשל״ג), 1934 . — ב 1945 י״ל קובץ המסות 
והמכתבים 1 ) 013610-0 ס??־ (״ההתמוטטות״); ב 1963 — אוסף 
מכתבים. 

נושא עיקרי ברומאנים של פ׳ ובסיפוריו הקצרים הרבים משמ¬ 
שים העימות והמאבק בין המידות המשמימות של המעמד הבינוני 
במערב אה״ב ובין חיי־הזוהר ההרסניים של המעמד הגבוה במזרח 
אה״ב, החלום האמריקני על עושר והצלחה. פ׳ היה שופר דורו, 
״הדור האבוד״ של שנות ה 20 , "תקופת הג׳ז" נעדרת-הערכים. 

,־נ^ 1111 \ .£ .{ ; 1951 ,^ 07 ^ 1 : 11 / 0.174 $401% 7/10 י-. 7 / . 7 ,(!>€) מ 221 ^ 1 

? $14 ' 760 7/7€ ,־ז 112606 \ ; 1957 ,. 7 . 5 / 0 110 ^ 70011111 7/20 7x1107101 

. 1970 ,<(?/<} 70 § 810 4 , 7.0140 .א ; 1965 , 0/ ?0704x0 

מ. ר. א. 

פיצ׳ינו, מו־סיליו — 1010115 ? 5111115 ־ 1 ^ 1 ׳^? ; 10100 ? $1110 ־ 1 ג 1 \ - 

( 1433 — 1499 ), פילוסוף איטלקי, מראשי הנאדאפלטוניות 
(ע״ע) בתקופת הרנסנס. היד. בן־חסותם של בית מדיצ׳י (ע״ע) 
ובתמיכתם תרגם ללאטינית את כל כתבי אפלטון ופלוטינוס, וכן 
את "הקורפוס ההרמטי" (ע״ע ד,רמס טריסמגיסטום). תרגומיו המעו¬ 
לים היו ראשונים בסוגם ובשלמותם, והיו מאורע בתיי התרבות 
האירופית. פ׳ היה מייסד האקדמיה האפלטונית בפירנצה (ע״ע 
הומניזם, עם׳ 790/1 ) ואירח את כינוסיה בחווילתו (מ 1462 ). ב 1473 
החל לשמש ככומר בכהונות רמות. 

בחיבוריו, בעיקר ב 103 חס 121 ק 116010213 ?־ ("תאולוגיה אפלטו¬ 
נית"), 1482 , וב 1611210116 3 ה 3 ;:ז 15 ת 01 06 ("על הדת הנוצרית" [ע״ע 
אפולוגטיקה, עמ׳ 142 ]), הציג את אפלטון והנאו-אפלמוניים כמבשרי 
הדת הנוצרית ומאשרי אמיתותה. הוא ראה בדתות השונות צורות 
של דת־עולם נאו-אפלטונית, המכוונות לאל אחד. ע״פ תפיסתו 
העולם הוא מדרג של סובסטאנציות היורדות מאלוהים עד החומר, 
והיקום הוא ישות בעלת נשמה, שאחדות דינמית מתקיימת בה. לאדם 
ולנפשו הועיד מקום מרכזי וטען, שתכלית הקיום האנושי היא הת¬ 
עלות פנימית אל דרגות גבוהות יותר של ידיעה ואהבה, לקראת 
חזון האלוהים ושמחה בקרבתו. בפירושו ל״המשתה" של אפלטון 
טבע את המושג "אהבה אפלטונית" (אהבה רוחנית נאצלת) שהת¬ 
פרסם בספרות המאה ח 16 . עסק גם ברפואה ובמוסיקה והשתדל 
לקשור את שתיהן בפעולת הגוף והנפש של האדם. על השפעת פ׳ 
ע״ע אברבנאל, דון יהודה; אלמנו; בניויאני, ג׳ירולמו; פיקו דלח 
מירנדולח. רעיונותיו השפיעו על הרברט (ע״ע) מצרברי וחסידי 
הדאיזם (ע״ע), 

בבית פיקו דלה מירנדולד. השתתף פ׳ בוויכוחים עם יהודים, 
הכיר (בתרגום) וציטט מלומדים יהודים (בעיקר בחיבורו "על הדת 
הנוצרית"), כגון רס״ג, רש״י, רמב״ם ורלב״ג. הביא דברים מ״מקור 
חיים״ של ר׳ שלמה גבירול (ע״ע. עס׳ 225 ) וקרא לו 1101 ■ 01 ־ 12011 \ 
ת 0 ־ 1 נ 1661 ׳\\. 5 י 0661 ו 1 ק (״אוויצברון ראש למאורים״ [- 1111111011:311 06 
3010101001 016 )). פ׳ חשב שאריטטו היה יהודי. באחד ממכתביו 
סיפר שקבוע לו כלל: לקרוא 3 פעמים ביום את מזמור קמ״ה — כדי 
לזכות באושר נצחי ע״פ מה שהובטח ע״י חכמי היהודים (רמז לברכ׳ 



763 


פיצ׳ינו, מרפיליו — פיצל אכן עכו״אל־עזיז 


764 


ד׳, ע״ב: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום, ג׳ פעמים, מובטח לו 
שהוא בן העולם הבא"), 

י. שקי, ההגות הפילוסופית בהשתלשלותה ההיסטורית, ב׳, 127 — 136 , 
תשי״ג! ב. רות, היהודים בתרבות הריניסאנם באיטליה, חשכ״ב< 

- 444$ { 1€ > 111 ) 14111 £1 )* 1 ן)<א}) 1 1 4 )) 71 ) ¥101 % ///א/ * 16$, 14* 541X1111 ־ €1 ? . 1 

1 ) 1 ) ה 1 * 1110 * £0 1 ) 11 * 1 1 *ז 11 * 1£1 ס 11 > 111 ,־ €1 * 035$11 .£ ; 1886 י (^^ €1* (££}, X 
ץ 1 /" 1 ) 1 ) . 7 ס 1 ז 07 * 1 ', 1 , 3503210 ? .א 

פיצל (^), שמס של שני מלכים בעראק. 

1 ) פ , 1 , בן חסין בן עלי( 1883 , טאיף — 1933 , בה [שוויץ]! 

מלך מ 1921 ). ב 1891 גלה עם אביו (ע״ע האשם, בית) לאיסטנבול 
ושהה שם עד שחזר למכה ב 1909 . ב 1911/3 שהה עם צבא־משלוח 
שדיכא מתקוממים בהרי עסיר. ב 1913 חזר לאיסטנבול בחבר פרל¬ 
מנט וב 1915 התוודע לחוגים הלאומנים בדמשק. בשנים 1916 — 1918 
פיקד על הצבא הצפוני ב״מרד הערבי" שהיווה את אגפו הימני של 
צבא אלנבי והורשה לכבוש את עבה״י ואיזור דמשק (ע״ע לורנס, 
ת. א.). ב 4.6.1918 פגש פ׳ את ח. ויצמן(ע״ע, עם , 266 ) במחנהו בין 
עקבה ומעאן, ואח״ב התקיימו בין השניים פגישות נוספות. ב. 12.12 
1918 התפרסמה הצהרה של פ/ בה הוא טען שהשאיפות הלאומיות 
של הערבים מתיישבות עם שאיפות הציונים. בינואר 1919 חתמו 
ם׳ וויצמן על הסכם שהתווה יחסים של אחווה בין המדינה היהודית 
שתקום בא״י והמדינה הערבית. פ׳ ייצג את דרישות הערבים 
בוועידת השלום בוורסאי. ב 1918 הקים בדמשק ממשל ערבי לאומי 
בחסותו של צבא הכיבוש הבריטי־צדפתי, ובמארס 1920 הוכרז ע״י 
קונגרס ערבי־לאומי למלך סוריה. אולם בקיץ 1920 גורש ע״י 
הצרפתים מדמשק (ע״ע סוריה׳ עם׳ 614 ). ביזמת הבריטים ואחר 
״משאל־עם״ הומלך ב 1921 על עראק. פ׳ השביל לתמרן בין דרישות 
הבריטים לבין הלאומנים שביקשו להשתחרר מהמנדט הבריטי. בעק¬ 


בות החוזה הבריטי-עראקי הוכרזה עראק ב 1930 למדינה עצמאית, 
וב 1932 היתה לחברה בחבר הלאומים. פ׳ לא הצליח לרסן אח 
התסיסה נגד האשורים (ע״ע). בעוד שהלאומיים רחשו כבוד לו 
אישית, לא הצליח לבסס ולהשריש את שלטה שושלתו בעראק. 

2 ) פ׳ 11 בן ע׳אזי, ( 1935 — 1958 ! מלך מ 1939 ) נכדו של ( 1 ). 

ב 1939 היה פ׳ למלך (דודו עבד אל-אלה שימש עוצר עד 1958 ). 
פ׳ קיבל חינוך אנגלי, חלקו באנגליה. ב 1958 נעשה לראש "הפדרציה 
הערבית״ של עראק החץ. ם׳ לא הספיק לשלוט, כי ב 14.7.1958 
נרצח עם דודו, רה״מ ועוד אישים בעת הפיכת קאסם. (ע״ע עראק, 
היסטוריה. ענד 131 ). 

,( 1135 ;מ,> 7 ;מ״י/?/>מ 7 ,״ 1811 ) ££3 .א ; 1933 ■ 1104 / 0 ■? 11£ ו£ , 6 ח 510 ז£ . 5 
. 8.11 ;* 1960 , 0 / 7 18511 ?0111x5 ■״׳. 5 7 ; 1958 — 19/2 

,!,• 1115:01 ז! 11 ( £001101 1 ) 011 , 5001111 , 1900 10 1950: .1 ?0111x01 ,ף״, 7 

' 1972 

י. בר. 

פיצל אבן עבד־אל־עזיז אבן א(ל)־ךחמאן א(ל)-סעוד 

—•״- 3 ^־- 14 (<^.^ 1 ע— 01 —( 1906 ־ 1975 ) 

מלך ערב הסעודית מ 1964 . בנו השני של אבדסעוד (ע״ע), אחיו של 
המלך סעוד. ב 1926 מונה למושל חג׳אז אחר ציחפה לערב הסעודית 
(ע״ע, עמ ׳ 148 ). ב 1928 מונה יו״ר המה 
עצה העליונה של העלמא — המועצה 
המייעצת של ערב הסעודית. ב 1934 עמד 
בראש מערכה מוצלחת במלחמה עם תימן. 
ם׳ נחשב לשר החוץ של אבדסעוד וב 1945 
ייצג את ארצו בוועידת יסוד האו״ם ועמד 
בראש נציגיה בעצרות האו״ם. ב 1953 , 
אחר המלכת אחיו הבכור סעוד■ מונה פ׳ 
ליורש העצר, שר החוץ וסגן רה״מ. בין 
השניים התגלעו חיכוכים והתנהל מאבק 
על השלטון. ב 1958 . בעת משבר כלכלי 
קשה, קיבל פ׳ סמכויות מלאות בענייני 
פנים׳ חח וכספים! הוא הנהיג רפורמות 
מינהליות ופעל לביעור השחיתות והבזבוז. 
לתפקידו ב 1962 . במארס 1964 מונה פ׳ 
הודח סעוד ופ׳ הומלך. 

פ׳ היה מלך אבסולוטי, אך הנהיג רפורמות מתונות ומודרניזציה 
מרחיקת־לכת במשק, בממשל ובחברה. תוך נסיץ לקיים את אפים 
השמתי. במלחמת האזרחים בתימן תמך במלוכנים. ב 1965 הגיע 
להסכם עם עבד א(ל)*נאצר (ע״ע) על תכנית שלום בתימן אך זו 
לא יצאה לפועל. 

במסעותיו המרובים ביקש ם׳ לחזק את יחסיו עם מדינות ערביות 
ומערביות. היה מוסלמי קנאי וטיפח יזמות של התאגדות כל־אסלא- 
מית (גם כאמצעי נגד התאגדויות מהפכניות ונאצריסטיות) י ם׳ יזם 
את ועידת רבאט שהתכנסה בספטמבר 1969 אחר ההצתה במסגד 



סיצ? * 13 קבד־יוי־עזיז 

ב 1960 התפטר, אך חזר 
למשגה למלך ובנובמבר 



םיצ 5 עם חיים ויצטז ( 1018 ) 
(הארכיוז הציוני המרכזי) 


•• 71 * ׳נ*ם ** 1 ^ 0 * 31 ^ 41 ז* ^ 

• 1 4 * 7 **ע*ז 4 * 11 *•■ ••!!**ן ** 011 *ז 1 * 0 * * 41 
י .״• 11 * 17 * 7 * ** *ם••*׳•*•• *^ 40 " 






,*>!•* 1 * 1 *י 1 ״• 147 * 1 * 17 
** 7 * 4 •ב% .• 1 * 1 

• 11 0 * 00 • 8 *> . 18 •! 




^ **•*•>110 **** 9# ס 7 . 1 * 1101 17 * 1 . 18 •*•** 11 1 ״ 
,*<>•! 4 • •^ 11 <* 7 * • 11 7 * 17 •*( י• •• 411 • £י> 

־ 0 •■ 411 * 4 ״* •!!^••?ע•? , 411 * 1 ■ *נ**י •ש אוי 

.* 3118 • 01 **זה> 1 * 4 * 10 < ♦* 7 * ץד א י• 

0 > 0 * 411 * 4 1 * 1 •*> 1 * !••י X1*8( •*04* *1 יי • 
1** *•*• **) ,* 1 * 9 ** * 1 * 84 • ■ 4 * 47 •* ״*״ 

• 4 1 * 0 •*!•*י* 7 • י 0 >— וי•״• • 14 04 |<)* #11 ז 

ן■-ו - ״*• • 1 .••• 11 * 17 * 1 * 1 * 110 *■ 14017 07 ־ • 

%* 11x411 עיייע♦!•▼♦* •מ • 1 110 * 0 * 18 ) 00 11 • !•*סע * 
*? 4^1 47*• •111* 04 >•111110. •84 1 •״ 0117 ןני 
י* 1 * *•*< 18 ס 7 ס 04 4 ׳*ס# •<** •* 7101 * 0 * 4 > " 11 *ת 


*;• 10 * 4711 5011010 1 * * 10 4 * 0 א ״*! 


הסכם םי!ו 5 ־וימ!ז (הארכיח הציוגי הסרכזי) 



765 


פיצל אבן עכד־אל־עזיז — פיקד דלה מירנדולה, כ׳ובני 


766 


אל-אקצא שבירושלים. הוא תיווך ללא הצלחה בסכסוך בין המחבלים 
לממשלת ירדן ( 1970/71 ). בעת מלחמת יום־הכיפורים ואחריה חש* 
תמש פ׳ בנפט כנשק במאבק נגד ישראל. גישתו לישראל וליהודים 
היתה אנטישמית; פ׳ חילק לחברי משלחות זרות המבקרות בארצו 
את הפרוטוקולים של זקני ציון (ע״ע זקני ציון, הפרוטוקולים של). 
שמרנותו האסלאמית דחפה אותו לשמרנות גם בעניינים בי״ל, בייחוד 
לעמדה אגטי־קומוניסטית. אף כי בפרשת ישראל—ערב נקט עמדה 
קיצונית ובמשבר הנפט לא התחשב באה״ב׳ נחשב פ׳ לבעל־בריתה 
ולידידה. 

במארס 1975 נרצח פ׳ בידי בן־אחיו; תחתיו הומלך אחיו ח׳אלד. 

. 1966 , 031117 416 . 0 

ל. כר. 

פיצ׳נצה ( 23 ״:>:> 13 ?), עיר בחבל אמיליה (ע״ע) רומניה, שבצפון 
איטליה. 106,840 תוש׳ ( 1971 ). שוכנת על הגדה הדרומית 
של נהר פו, בצומת תחבורה, ששימש בעבר את דרך אמיליח־רומניה 
הקדומה העוברת למרגלות האפנינים הצפוניים, ועל תוואי שלה מצו¬ 
יים היום כבישים ארציים ומס״ב. עיקר חשיבותה של פ ׳ , הנמצאת 
באיזור חקלאי של משקי חלב, כמקום מעבר על נהר פו. בעיר מבנים 
עתיקים, בהם קתדראלה בסיגגון רומאנסקי ( 1122 ), מגדל פעמונים 
(מאה 14 ), כנסיית סאן אנטוניו( 1350 ) וארמון העיריה ( 1281 ). 

היסטוריה. ב 218 לפסה״ג יסדו הרומיים את פלקנטיה (- 13 ? 
113 ״£€), כדי לשלוט על מעבר חשוב על נהר פו ומבנה מרכז העיר 
עדיין משקף את התכנון חתמי. ב 207 צר עליה לשווא חסדרבעל. 
ב 200 הרסוה הגלים, אך היא שוקמה. פ׳ היתה לצומת דרכים 
רומיות, ובה נסתיימה ויאה אמיליה (הושלמה ב 187 לפסה״נ), אחד 
העורקים העיקתים בין מזרח איטליה לצפונה. ב 271 לסה״נ ניצח 
לידה הקיסר אורלינום את האלמנים. במאה ה 4 הוקמה בה הגמונות 
נוצרית, ובמאה ה 9 נעשו ההגמונים לשליטי העיר. במאה ה 12 
היתה מרכז של ליגת העתם הלומברדיות. ב 1337 עברה לידי בני 
ויסקונטי (ע״ע) ואח״כ לבני ספורצה (ע״ע) שליטי מילאנו, ומ 1512 
השתייכה למדינת הכנסיה. מ 1545 היתד. העיר חלק של דוכסות 
פרמהיפ׳, שהקים האפיפיור פאולוס 111 (ע״ע) בשביל בנו, פירלו- 
איג׳י פרנזה (שאח״ב נרצח בפ ׳ ). ב 1746 ניטש קרב פ׳, ובו הביסו 
האוסטרים את הצרפתים והספרדים המאוחדים. ב 1860 צורפה לממ¬ 
לכת איטליה. 

; 1947 , 1918 1710 ) 411 $1710 41€ * 4 . 100 ? — ( 1463 — 1494 ), פילוסוף ומלומד 
איטלקי, מהבולטים בתקופת הרנסנס. קיבל חינוך הומניסטי ולמד 
באוניברסיטות בולוניה ופדז׳בה. ם׳ היה חלוץ מדעי המזרח; הוא 
למד עברית מפי מורים יהודים, אליהו דלמדיגו ויוחנן אלמנו (ע׳ 
ערכיהם), ארמית ("כשדית") וערבית מפי היהודי המומר פלא- 
ודוס מיתרידאטם. דלמדיגו תרגם עבורו כתבים משל אבן רשד 
(ע״ע) ומיתרידאטס תרגם כתבים קבליים. התוצאה החשובה ביותר 
ממפגש פ׳ עם המיסטיציזם היהודי היו התזות הקבליות שלו (ע״ע 
אפולוגטיקה, עמ , 142 ) שנועדו להראות את אמיתות הדת הנוצרית 
ע״פ הקבלה (ע״ע). תזות אלו, שעשו רושם בר-קיימא ואפשר 
לראותן כתחילת ״הקבלה הנוצרית״, נכללו בין 900 תזות מכל 
ענפי המדע, שלהגנתן חיבר ( 1487 ) את נאומו £:ז 113 ״ 18 ^ 06 
15 ת 1 מז 0 ! 1 (״על כבוד האדם״ [ע״ע כבוד, עט׳ 540 ]). ועדה אפיפיורית 
מצאה עוון של מינות ב 13 מהתזות ואינוצנטיום 111 /י (ע״ע) גיגה 
אותן. פ׳ נמלט לצרפת ואח״ב הורשה להתיישב בפירנצה והפך שם 
לדמות מרכזית באקדמיה האפלטונית (ע״ע הומניזם, עמ ׳ 790/1 ). 
גם ספרו (״פי שבעה״, 1489 ), שהוא פירוש על סיפור 

הבריאה המקראי, מגלה קווים קבליים. 

מותו המוקדם מנע את השלמת הגותו, אך לרעיונותיו נודעה 
השפעה רבה. חשוב לתולדות הפילוסופיה פירושו האלגוריסטי הארוך 
לשיר-אהבה הגותי של ידידו, ג/ בנידאני(ע״ע). בהשפעת מ. פיצ׳ינו 
(ע״ע), רעו באקדמיה האפלטונית, פיתח פ׳ תורה אקלקטית שלפיה 
לכל האסכולות הפילוסופיות יש חלק באמת הנצחית. הוא השתדל 
למצוא את המשותף בהגותם של אפלטון ואריסטו ודיון ראשוני בכך 
הביא בספרו הקטן 0 ״! 611 6016 06 ("על ישות ואחדות"). בחיבור 
זה הגן על דעת אריסטו ב״מטאפיסיקה", שלפיה ישות ואחדות מת¬ 
קיימות בבת אחת וניסה ליישב זאת עם תורת אפלטון. יצירתו, 
שפורסמה לאחר מותו( 14% ), 1 מ 010£13 ז 3$1 5 ג 51 ז£י,י( 3€ €8 מ 10 ;) 13 טק 15 ס 
מ 1 ;>€״ 31 ״ 1¥1 [> (״פולמוס נגד האצטגנינות״ [ע״ע, עט׳ 465 ]) הת¬ 
בססה יותר על הנחות דתיות מאשר מדעיות׳ אך היתה לה השפעה 
על קפלר (ע״ע). 



767 


פיקו דלה מירנדודה, ג׳ובני — סיר!סו, פכלו רואים דה 


768 


ח. וירשובסקי, סלאו־ויוס מיתרידאסם. תשכ״ד? זע״ל, שלשה פרקים 
בתולדות קבלה הנוצרית, תשל״ז?; ;) 6 ) 11 7 ) 4 )) 14 01€ , 1131101 ?. 11 

) $111 1111050 * 1 7 ) 1 ) ) 11 ! ( 61 ) 5 ) 0 ■ 2117 71 )£ 68714111/1 16 / 1 )/ 28 ; 0 ) 161 '! ) 71 0 ^ 1 

ז מיו 551 ג 0 .£ ; 1937 ,, 1 \ . 71 .״ 1 . 0 , 111 ־ 0.11 ; 1926 ,):) 171 ) 55 ( 710 ) 11 ■ 7 ) 71 ח 1 

,( 346 — 319 , 144 — 123 , 111 , 5 ו© 1 > 1 0£ .* 1.5 * 1116 01 .־ז 1011 ) . 4 ! . 1 ) .ק .ס 

) 1/1 171 €06010 1/1 € / 0 1071 ) 10 ) 7$7 ) 1711 511871 ( €67 ) 7/1 , 111311 .- 1 .ן י 42 ^ 1 
7 ) 4 )£( 71/87 }/ 7 ) 4 ) 1111/11 ) 5 ) ס ■ 7.10 , 1 ־ £0 51101 . 0 ; 1944 ,)) 55011 ( 110 ) 11 
1611 ת 56 ש־!ק 5 ץ 3 ל £5 י ן, 1 ) 6 ] 6 ז £10 ?ז*ח 10 א . 0 .- 1 :ח 1 ) 1 ) 16601 ) 11 8 ) 6 ) 6715111 ) 
1178$ ) 8 11171 ,. 1 \ . 4 . 7 . 0 ,ת 311 [ ־ונפח ח 10 \ .£ ; 1954 י () 661 .. 11 ":>^ 1 <>ז 
; 1960 , 111177187115171115 11 ) 6 ) 7115 ) 11811 ' 5 ) 4 )( 010$ ) 1/1 ה) 6 .) 50$/115 <) 14 /ק • 210 
) 80551071 ) 4 17710 ) 5 ; 5 ) 401 ( 1/17 ( 4 * 05 1814 ' 6 ,(.! 61 ) 1 ) 51 ( 1 . 011 

41 70 ) 7151 ) 8 11 ) 78 ) 7 ) 0 '^ 1 י 0 \ 16 ) 05 ז 0011£ 111 ) 5 י 6 *€^ : 963 ! , 07711711 ( 8 
. 0 . 8 ; 1965 ,. 14 . 4 . 8 . 0 , 011 ק 3 א . 113 ן> 0383 קס 8135£ ), כשעמהן אבקה, 
המצויה בכיסים מיוחדים בתחתית החזה שלהן. עם כניסתן הן מאב־ 
קות את הצלקות ומטילות ביציהן לתוך השחלות קצרות־העמוד. 
לשחלות פרחים ארוכי־העמוד אין הצרעות מגיעות בגלל צינור 
ההטלה הקצר שלהן. הצרעות מתות בתוך הפגה. מגירוי ההטלה 
הופכות השחלות לעפצים, ובתוכם מתפתח הדור החדש של הצרעות. 


פנה צעידה ש 5 פיהים הדוש. 
1 • צ 5 הת סשחזסת; 5 סעוה — 
סרחי זכי פנורים עדיי!: ומטה 
— פרחי נהנה 


השחלות האחרות מפתחות זרעים. כעבור 5 שבועות מבשילים 
הפרחים הזכריים בפגה. באותו זמן מגיחים הזכרים של המאביק 
מתוך עפציהם, נוקבים את העפצים המכילים נקבות ומפרים אותן 
בעודן בפנים. אח״ב מגיח*ת הנקבות מעפציהן, ממלאות את הכיסים 
באבקה ויוצאות בדרכן לפגות צעירות, ומתחילות אח המחזור מחדש. 
לאחר שחרור הצרעות מוחש גידול הפגות והן מתרככות, מקבלות 
צבע כהה ומבשילות בימים ספורים. הפירות, המתפתחים מהפרחים 
ארוכי העמוד, הם אגוזיות קטנות, שקועות בבשר המצעית. תפוצת 
הפירות נעשית ע״י עופות אוכלי פירות ועטלפים. במיני פ׳ שאינם 
מכילים את המאביק בארץ — נושרות הפגות הצעירות, בעודן 
קטנות וקשות. — מין הם׳ המקומי היחיד בארץ הוא פ׳ בת־שקמה 
( 115 ז 0 ודו 00 ע 1£105 ו 80 <).?), הגדל בנגב ובסיני. הוא דומה מאוד לתאנה. 
פ׳ נוצץ (!ם׳ שדרות] 611153 •! .?) הוא עץ נוי נפוץ מאוד, שמרבים 
לגדלו בשדרות ובגנים, הודות לנופו הצפוף וצמיחתו המהירה. פ׳ 
הגומי ( 01351103 .?) מקובל מאוד כעץ נוי. למין זה נודע ערך מה 
בצמח גומי (הגומי ההודי) המופק בארצות הטרופיות. יש עצי פי 
שקליפתם משמשת לילידים בארצות אפריקה כתחליף לבד. 
י. גליל. ד ,האבקה בפרחי הם' הדתי (טבע וארץ, ד, 6 ) 3 — 356 ), 1965 . 

י. גל. 

פיקוק, ת׳ינלד — 600016 ? £681113161 — ( 1395 — 1460 ) הגמון 
צ׳יצ׳יסמר. התחנך באוכספורד, הוסמך לכמורה ( 1422 ), והיה 
מנהל קולג׳ בלונדון ( 1431 ), ושם החל להטיף נגד הלולרדים (ע״ע) 
ולפרסם חיבורים פולמוסיים נגדם. ב 1444 נתמנה להגמון אסף 
( 11 נ} $ 3 ^). מינויו להגמון צ׳יצ׳יסטר ( 1460 ) חיזק את קשריו עם בית 
לנקסטר (ע״ע), דבר שהיה לו לרועץ עם עליית בית יורק היריב. 

בחיבורו 1110 0£ 111011 0131X11118 \ סס/י 0 0£ זס 55 ס־ 1 () £0 00 ? 
ע 8 ז 10 ס (״הדוחה האשמת יתר של הכמורה״), 1455 , שבו תקף את 
השקפות הלולרדים. העלה גם כמה רעיונות לא־אורתודוכסיים שאים־ 
שרו ליריביו הפוליטיים מבית יורק להאשימו בכפירה. פ׳ הורשע בין 
היתר בהעדפת חוק הטבע על החוק האלוהי. בהתעלמות מאבות 
הכנסיה ובדיון בנושאים תאולוגיים בשפת ההמון — האנגלית. 
כשהועמד בפני הברירה לחזור בו מדעותיו או להעלות על המוקד, 
התכחש להן בפומבי ( 1457 ) והודח מכהונתו. ערעורו בפני קליכסטוס 
! 11 נתקבל ברצון, אך האפיפיור מת ויורשו פיוס 11 (ע״ע) הטה אוזן 
ליריביו. פ׳ נכלא במגזר עד מותו. 

, 1-11 ,!(סע״־סנינ ; 1945 . 8 ק 0 ,/{! 8 . 1:0 ־ 0 . 1-1 . 11 

. 1965 

פיקוק, תומס לו — 0300016 ? 0 ׳\ס? 11011135 ? — ( 1785 — 1866 ), 
סופר ומשורר אנגלי. פ׳ התחנך בבי״ס פרטי באנגלפילד 
גדין. חי בלונדון. במשך כל שנות יצירתו עבד בחברת הודו המז¬ 
רחית. לכתביו המוקדמים: שירה, אין ערך רב. ב 1812 קשר ידידות 
לכל החיים עם שלי (ע״ע). פ׳ זכה להכרה בעיקר בגלל שבעת 
הרומנים שלו. הראשון שבהם הוא 9311 1036110118 ? ("אולם הד- 
לונג״), 1816 . ברומן האחרון שלו 80 ״ 3 ז 0 !!/לס, 1860 , מופיע חלק 
משיריו היפים ביותר. 

בחיבוריו. המצטיינים בקו סאטירי מעודן, הוא מזמן יחד מספר 
תמהונים ואנשים ידועי-שם ומדובבם. 

,. 8 ., 8.1 , 011 * 01 ? ; 1948 ,.*/.״! \ 7 /ס 15 )/ 1401 ) 86 ' נ(. 1 >ס) *€מ־ 1 ג 0 .( 1 

. 1973 

פ י קסו, ?בלו רואיס אי* — 0 * 1035 ? ץ 0.1112 3010 ? — ( 1881 , 

מאלאגה — 1973 , אנטיב [דחם צרפת]), צייר ספרדי. פ , , 
שכשרונותיו האמנותיים נתגלו מילדותו, פיתח אותם בהדרכת אביו, 
הצייר והמורה לאמנות ח ׳ וסה רואים ב ל א ם ק ו, ונתפרסם כילד־פלא. 
בגיל 14 נתקבל לכיתות הגבוהות של ביה״ם לאמנות בברצלונה 
ובגיל 16 לאקדמיה המלכותית במדריד. אולם הוא דבק באמנים 
המהפכניים שבברצלונה ובמדריד, ובאמצעותם קלט את ד״הש- 



ענף של פייזוס <זדףע( 1053 ן 41£ >? 11$ :>!?), 
נושא פנות 





769 


פיקפו, פבלו רואים דה 


770 


פעות הדקורטיוויות של 
"האמנות החדשה" ושל 
הפרה־רפאלים האנגלים, ר 
את האכספרסיוניזם הקודר 
של מונק (ע״ע). ב 1900 
ביקר בפאריס ועד מהרה 
סיגל לעצמו את סיגנונות 
הציור של האימפרסיוניס¬ 
טים והפוסט-אימפרסיונים־ 

טים, בתוספת נימה קארי- 
קאטורית שנונה משלו. ב־ 

1901 יצר פ׳(שב 1901 קרא 
לעצמו בשם־המשפחה של 
אמו, פ׳) את סיגנונו העצ¬ 
מאי הראשון, התקופה 

ם. פיקסו (צילום: ו. סיוולד) 

הכחולה ( 1901 — 1904 ), 

שבה השתמש בעיקר בגוני הכחול. בציורים כגון "הגיטוץ 
העיוור״ ( 1903 ) הביע את דלותו ובדידותו באותן שנות־נדודים בין 
ברצלונה לפאריס. — ב 1904 השתקע בפאריס והתיידד עם המשו¬ 
ררים מ. ז׳קוב וג. אפולינר (ע׳ ערכיהם). באותה עת של סיפוק גדל, 
פינה העצב של התקופה הכחולה את מקומו לתוגה הרכה של 
ציורי־הארלקינו ([ 1904/5 ]. ר׳ תמ׳ כרך יט, עט׳ 875 ) ולפשטות 
הקלאסית של ציורי־העירום שבתקופה הוורודה ( 1905/6 ). 

עם התפתחות אמנותו נמשך לבעיות הצורניות של הציור, ובייחוד 
אל הסתירה שבין תיאור עצם בעל שלושה ממדים על משטח דו- 
ממדי. הוא אף עשה ניסויים בפיסול בבקשו פתרון לבעיה זו. — 
פתרון נמצא לו בווריאציות שלו בקוביזם (ע״ע). נטייתו של פ׳ 
אל הקוניזם התחילה ב 1906/7 , ב״עלמות מאוויניוך: ציור־מפתח 
זה ראשיתו בסיגנון שלהי התקופה הוורודה׳ בהשפעת האמנות האי־ 
ברית הקדומה; אך לפתע גילה פ׳ את האמנות האפריקנית, וניתן 
להבחין בתר בהשפעת המסכות האפריקניות בעיוותים ובקווקווים 
שבצדה הימני של התמונה. בשנים 1907/8 התעמק פ׳ באפשרויות 
הצורניות וההבעתיות של האמנות הפרימיטיווית, וניסה ע״י חקר 
הצותת הגאומטתות והמשטחים השבותם של האמנות האפריקנית, 
לפתור את בעיית תיאור הגוש על משטח בלי לקפח את 
מהותו של העצם המתואר. יחד עם ברק (ע״ע) התחיל משלב את 
מסקנות חקירותיו בלקחים שלמד מן הניתוחים המצוירים של 



פ. פיקסו: הנאהבים ( 1923 ) (הנלריה הכאוטית 
?אטנות, ואשיננטון. אוסף צי. דייו> 


אותה בעיה בית סזן 
(ע״ע). הקוביזם 
האנליטי ( 1909 — 
1911 ) היה פת ה¬ 
שילוב הזה. פ׳ וברק 
פירקו את צורות־ה־ 
נוף, הדומם ודמויות־ 
האדם כשהם משב¬ 
תם אותם לחלקיקים, 
שהלכו ונעשו קטנים 
ומופשטים יותר, עד 
שב 1911 אי־אפשר 
היה עוד להכיר את 
נושאו הראשוני של 
הציור. אך השנים לא 
שאפו לאמנות מופש¬ 
טת אלא לאמנות ה¬ 
שומרת על "מהות" 
העצם שהוא נושא 


הציור. ב 1911/2 התחילו להוסיף לציותהם אותיות, פרטים ראלים־ 
טיים, ולבסוף גם פיסות־גייר כדי לתת לצופה נקודת־מוצא להבנת 
ניתוחם את המציאות. חידוש טכני זה, הקולאד, המופיע בציות של 
פ׳ ״דומם עם מקלעת כסא״ ( 1911/2 ), משמעו שלציור הודבקו קטעי 
עתונים וטפיטים, ואח״ב גם עצמים אחתם, באופן שאלה הופכים 
לחלק בלתי-נפרד ממנו. הטכניקה של הקולאז׳ הביאה לית פישוט 
של ריבר הקטעים, שיצרו מצד עצמם רושם של תלת-ממדיות מופ¬ 
שטת, לצורות גא 1 מטתות שטוחות גדולות יותר, חופפות זו את זו, 
ולידי הוספת צבעים שנידחו בשלב הקודם של הקוביזם. שלב זד. 


מכונה קוביזם סינתטי ( 1912 — 1914 ): במקום ניתוח הצורות 
לקטעים גא 1 מטריים, השתמש האמן בקטעים אלה כדי לחזור ולבנות 
דמות מושגית של העצם. 

בימי מלה״ע 1 חלה התפתחות בסיגנון גאומטרי־דקורטיווי ושטוח 
וסולם־הצבעים התעשר בהתאם. באותו זמן המשיך לפתח את סיגנון 
הקוביזם הסינתטי. בתקופה זו, שבה תקפה עליו השפעת הקלאסי- 
ציזם׳ בהשראת אנגר (ע״ע) והאמנות הקלאסית, צייר תלבושות 
ותפאורות לבאלט של מגילב (ע״ע). שם פגש את הרקדנית הרוסית 
אולגה קוקלובה וב 1918 נשאה. ציורי־דיוקניו הקלאסיים המתארים 



פ. פיקסו: ניח סטבחיים ( 11945 (המוזיאון ?אמנות מודרנית, ניו־יורה. 


תרומת ם. 5 ואיםון) 


את אולגה ובנם פאולו, צוירו באותן שנים. — בסוף תקופתו הקלא¬ 
סית, התחיל לבוא לידי ביטוי האכספרסיוניזם (ע״ע) הטבוע בו, 
שרוסן כמעט 20 שנה. ב״שלוש הרקדניות״ ( 1925 ) פיתח פ׳ את 
הסיגנון הקוביסטי שלו לסוג חדש של אכספרסיוניזם, המעוות 
את הדמויות בצורה תוקפנית, אף אכזרית, ומשלב בו יסודות סיר- 
ראליסטיים. מאחר שבתקופתו זו עבד בעת ובעונה אחת בכמה 
סיגנונות שונים, השתרבבו יסודות םיר*ראליםטיים גם לתוך הסיגנון 
הקלאסי של תחריטיו מראשית שנות ה 30 . המפורסם שבהם, "סדרת 
וולאר", בוחן את היחס שבין פ׳ לדוגמניתו הצעירה, באמצעות 
הדימויים הסמליים של השור והסוס, המינוטאורוס התאווני, האמן 
המזוקן ודוגמניתו השוקקת (ר׳ תמ׳ כרך כ״ג, ענד 290 ). סמליות 
אישית זו מגיעה לשיאה בתחריט ״מינוטאורומאכיה״ ( 1935 [ע״ע 
מינוס]). — ב 1937 העלה פ׳ את הסמליות האישית שלו, הסום 
והשוד, למעלת סמלים אוניוורסליים. מורדף מאימי מלחמת־האזרחים 
בספרד, יצר את שני דפי ההדפסים, "חלומותיו וכזביו של פראנקו" 
והשתמש בסוס הפצוע כסמל הסובלים מתוקפנות הפאשיסטים, ובשור 
כסמל חיובי של ספרד הרפובליקנית. סמלים אלה הועתקו לציורו 
המפורסם ״גרניקה״ ( 1937 . ר׳ תמ׳ כרך ג׳, עט׳ 295/6 ) המתרים נגד 
הפאשיזם והמלחמה. זהו ציורו הפוליטי הראשון, תחום שפ׳ הוסיף 
לפתחו ב״בית מטבחיים״ ( 1945 ), תגובתו על שואת היהודים באיר 1 ־ 









771 


פיקסו, סבלו תאים דד. — פיר, דומיניק ז׳ורז׳ 


772 


פה, וב״טבח בקוריאה״ ( 1951 ), המתאר חיילים דמויי־רובו׳טים הור¬ 
גים נשים התת וילדים — ציור הקשור בפעילותו במפלגה הקומו¬ 
ניסטית, שאליה הצטרף ב 1944 . — בימי מלה״ע 11 התרכז פ׳ 
בציורי-דומם׳ בשרטוטי בע״ח ודמויות מעוותות ביותר, כגון "העי- 
תמה העושה שערותיה" ( 1940 ), או דיוקני ידידתו, הצלמת תרד. 
מאד (■ 331 ^ 0 . הוא הוסיף לפתח את השימוש האפספרסיוניסטי בעי־ 
וותי סיגנונו הקוביסמי המאוחר, השונה מזו של שנות ה 20 (ר׳ תנד 
צבעונית בכרך ג׳, מול עמ׳ 295/6 ). את סיום המלחמה חגג בשיבה 
אל סיגנון לית, ולעתים קתבות קלאסי, כגון סדרת היציתת על 
הנושא ״שמחת החיים״ ( 1946 ). ב 1946/7 ניסה פ׳ את כוחו במדיום 
חדש, הקראמיקה, ועיצב וצבע אגרטלים, צלחות ופסלונים בכפר- 
הקדתם ואלותס שבדרום צרפת. בו בזמן הרחיב את פעולתו בפיסול 
בשלבו בפסליו חפצים שנזדמנו לו, כדרך שתתחיל בה ב״ראש שור* 
( 1943 ). שהורכב ממושב אופניים ומידיוח-ההגה שלהם. 

ב 1953 פנה פ׳ אל השרטוט והלית(גרפיה, כשהוא חוזר ומשתמש 
בדמויות האמן ודוגמניתו. ואולם אז סימל האמן המזדקן את עצמו 
בדמות איש זקן, ליצן, גמד וקוף, ואילו הדוגמנית הוסיפה להיות 
צעירה, יפה ומתחקה, כידידתו הצעירה, הציירת פראנסואז ז׳ילו 
שעזבה אותו זמן קצר לפני כן. 

ז׳אקלין רוק, שב 1961 נשאה לאשח, היתה מקור השראה לא רק 
לקבוצה גדולה של ציות־דיוקנים מסוגננים, אך לא מעוותים יחסית, 
אלא גם לסדרה של ואתאציות ליציתת אמנים אחתם, כגון "נשי 
אלג׳יר״ לדלקתאה ( 1954/5 ), ״נערות־החצר״ לולסקס ( 1957 ), 
ו״סעודת־הבוקר על הדשא״ למנה ( 1959 — 1961 ), שאת כולן תרגם 
לשפת הקוביזם המיוחד שלו. בשלהי שנות ה 60 חזר פ׳ באמנות 
הגרפית לבחון את יחסי האמן והדוגמנית, בהביעו, אולי בפעם 
הראשונה ובאתטיות בתמלית, את הלבטים האישיים של האמן בן 
ה 80 . 

השפעתו של ם׳ ניכרת בכל גלגולי התפתחותה של האמנות 
המודרנית, שהמשיכה לעבד ולהרחיב את הרעיונות שהוא היה ראשון 
שהעלם. 

?//ד/ *י. , / ,(. €11 ) ־ 1 ־ 831 ; 1949 .*/ ,* 10 ז 1011 א 

-* 81110 ; 1955 , €5 זז 5382 .[-** 80 ; 1955 , 471 <ו 4 /ס 

י 13111€ > 8011 . 0 -\ 1 גס .? ; 1962 , 607$ צ * ¥07971011/1 , 001 ? . 11 ? 

; 1967 ,) 017 * 7 11 ~.¥ ,זסקססס .ם ; 1966 , 1 $ ) € 710 ? ?* 80 17171 ) * ¥111 ?>ו 77 ,.? 

,}/ 07 ^\ 1111 ) *{ 11 111$ ,. 1 ) 1 ; 1967 ,.¥ / 0 ) 117 ! ? 1 * $€1 * 7/1 , 05€ ׳ 1 ן £1 ? 

, 14 -' 1907 , $1$ ץ 47101 171 > 0.711 ץז ¥11$10 1 ) , €11115771 י 2 ת 11 * 001 . 1 ; 1972 
. 1972 ,.) ת 0 )ו( 45 . 0 ; 1972 ..¥ , 017101 .? .; ; 1968 

ז. ע. מ. 

פיל!ר, (שךל _ ) אמיל — 1 >ז 103 ? 0116 !£(־ 165 זג 01 ) — ( 1856 , 
פאריס — 1941 , שם), מתמטיקאי צרפתי. ב 1879 התמנה 
פרופסור באוניברסיטה של טולוז. וב 1898 — באוניברסיטה של 
פאריס. מ 1917 היה מזכיר למתמטיקה באקדמיה למדעים בפאתס. 
עבודותיו של פ׳ עוסקות בעיקר באנליזה, גאומטריה אלגברית 
ובמכניקה. ב 1879 הוכיח אח המשפט הנושא את שמו, לפיו פונקציה 
אינטגרלית של משתנה מרוכב מקבלת כל ערך סופי, פרט אולי 
לערד אחד. למשפט זה השלכות רבות בתורת הפונקציות המרוכבות. 
לזכותו של פ׳ נזקפת הוכחת מציאותם של פתרונות למשתאות די¬ 
פרנציאליות בעזרת קירובים עוקבים. הוא פיתח גם תורה של 
משוואות דיפרנציאליות לינאריות, המקבילה לתורת המשוואות 
האלגבריות של גלואה (ע״ע). עוד עסק באינטגרלים הקשורים למש־ 
טחים אלגרריים (ע״ע גאומטריה אלגברית; טופולוגיה) ובתנודות 
הרמוניות. 

פיל!ר ( 11 ז 3 ^!ק), משפחת מדענים שוויצית. 

1 . אוגיסט — 0811516 ^ — ( 1884 — 1962 ), פיסיקאי, מחנך 
וחוקר שודצי. ב 1907 סיים את לימודיו במכון הטכנולוגי בציריך 
וכיהן שם כפרופסור בשנים 1920/22 . ב 1922 — 1954 היה פרופסור 
באוניברסיטת בריסל. ב 1913 חצה יחד עם אחיו ( 2 ) את צרפת 


וגרמניה בכדור פורח (ע״ע) במשד 16 שעות. ב 1931 שבר את שיא 
הרום העולמי ( 16,299 מ-). התא, בו שהו פ׳ ועוזרו פ. קיפפר 16 
שעות, היה התא הראשון ובו ויסתדלחץ. ב 1932 שיפר את שיאו 
( 16,733 מ׳). מ 1937 הפנה א״פ את מרצו לחקר המעמקים. בבתיסקאף 
(ע״ע זואוגאוגרפיה׳ כר׳ מילואים, עמ ׳ 920 וחמי׳ שם), שבנה אחרי 
מלה״ע 11 , ירד לעומק של יותר מ 3 ק״מ — שיא העומק באותו זמן, 
הבתיסקאף ״סריאסטה״ שבנה נמכר ב 1950 לצי האמריקני. 

2 . זץ פליפס — " 61 ? ״ 63 ! — ( 1884 — 1963 ). אחיו התאום של 
( 1 ). ב 1907 סיים את המכון הטכנולוגי בציריד וב 1909 זכה לתואר 
דוקטור. ב 1934 שבר את שיא הרום של א״פ ( 18,126 מ׳). תכנן וניסה 
כדורים פורחים מהמרים פלאסטיים ומצלופן ועזר בתכנון כדור פורח 
מפוליאתילן (ע״ע פולימרים), בעזרתו עלו אנשי חיל האוויר האמרי¬ 
קאי לתם שמעל 31.5 ק״מ. 

3 . דק — — (נד 1922 ), בנו יחידו של ( 1 ). עזר לאביו 

בתכנון הבתיסקאפים ובבנייתם. ב 1960 שבר את שיא העומק׳ יחד 
עם דו־ן ולש מצי אה״ב ( 9,626.6 מ׳), בבתיסקאף "טריאסטה". 

4 . ד 1 נלד לואים — 00113111 1x1115 — (נר 1926 ), בנו הצעיר 
של ( 2 ). עזר לאביו בתכנון כדורים פורחים והמשיד את עבודתו, 
בעיקר בנסיונות להשתמש בצרורות כדורים פורחים. 

. 1969 . 4 , 111 ־ 1 ^ 

יא. ש. 

פילןך־ד, לאו (נד 1900 ונגן [גרמניה]) גאולוג ישראלי שהתמחה 
בחקר מי-תהום. פ׳ עלה לארץ־ישראל ב 1924 והיה מתלמידיה 
הראשונים של האוניברסיטה העברית. חזר לגרמניה ללימודי הש¬ 
תלמות וב 1934 נתמנה מרצה באוניברסיטה בירושלים. ב 1943 פרסם 
את ספרו: 1€ ז 1 ;ז 3105 ? 0£ £¥011111011 1 >מ 3 6 ז 110111 ז 81 — ספר יסוד 
בגאולוגיה של א״י. בשנים 1950 — 1954 הכין את הסקר הגאולוגי של 
ישראל וב 1955 היה נשיא ועדת המומחים מטעם אונסקו לאזורים 
צחיחים. ב 1958 קיבל פרס ישראל למדעי הטבע ; ב 1967 יסד באוני¬ 
ברסיטה העבתת את המרכז לחקר מי-תהום. 

בתקופת מלה״ע 11 נתקבלה דעתו בדבר האפשרות למצוא מי- 
תהום גם בתצורות של אבני גיר קשות ונעשו קידוחים עמוקים 
במדרוני הרי עמק יזרעאל, שהפיקו מים בשפע; כן גם בגליל המע¬ 
רבי, בהרי יהודה ובנגב הצפוני. ללא קידוחים אלה לא יכלה להתבצע 
באותם האזורים התיישבות אינמנסיווית. 

ם׳ שימש יועץ לאזורים צחיחים ברחבי העולם, וחקירותיו סייעו 
להתפתחות ארצות רבות באפריקה ובאמריקה הלאטינית. 

פיר, דומעיק ז׳ורד — 6 ־ 11 ? $ש£־ 0001 00 ^ 00111111 — ( 1910 — 
1969 ), נזיר דומיניקני בלגי, מרצה לפילוסופיה ופעיל למען 
עניינים הומניטריים. במלה״ע 11 שימש כומר של כוחות ההתנגדות. 
ב 1949 יסד את 060130665 500065 ז 6 ? ^ 31 16 >;^ ("עזרה לעקורים") 
שבאמצעות סניפיו ברחבי אירופה תמך, מוסרית וחמרית, בפליטים 
רבים שנעקרו מארצות מזרח-אירופה. פ׳ יסד בתי־מחסה וגם 6 "כפ¬ 
רים אירופיים" בגרמניה (אחד בוופרתל, ע״ש אנה פרנק), בבלגיה 
ובאוסטריה לשיקום פליטים ( 1950 — 1962 ). על פעולותיו כתב בספת 
. 1 > .ק 60,000 60 ׳ 3% 030066 30 811106 !!ס ("מהרינוס עד הדנובה 
עם 60,000 עקורים״), 1949 . 

ב 1958 הוענק לו פרס־נובל לשלום. הקדיש את כספי הפרם 
לפעולותיו לקידום ההבנה בין העמים, כגון יסוד "אוניברסיטת הש¬ 
לום" באיאי (ץ 6111 ), בלגיה. ב 1962 החל להקים, ע״ם הזמנת ממשלת 
פקיסטן ״אי של שלום״, במזרח פקיסטן (עכשיו בנגלדש). ב 1972 
החל ביסוד ״אי של שלום״ נוסף בהודו. ספרו: >״ 03 831:1113 ("כינון 
חשלום״), 1966 . 

פיר, דמעי ע״ע פטרום דמעי. 
פיר מבלוא, ע״ע פטרום מבלוא. 



774 


773 פיר, ליסוט — פירו די קוזימו 


פיר, ליפוט — ז 6 [ 6 ? 61 ^ 1 — ( 1880 ׳ פץ׳ — 1959 , בודפשט), 
מתמטיקאי יהודי. מגדולי המתמטיקאים בהונגריה. סבו, 

יוסף גולדברגר ( 1818 — 1882 ) היה מורה לשפה העברית וחיבר ספר־ 
לימוד, דו־לשוני: עברי—הונגרי, הראשון מסוגו בהונגריה. פ׳ למד 
בעיר מולדתו, בבודפשט, בברלין, בגטינגן ובפאריס• מ 1911 היה 
פרופסור למתמטיקה. 

מחקריו של פ׳ היו בתחום הפונקציות המרוכבות ומבין השגיו 
מתבלט המשפט היסודי על הסומביליות של טורי פוריה של פונקציות 
רציפות מחזוריות (ע״ע טורים! פונקציות! פוריה). שהשפעתו היתד. 
גדולה על התפתחות האנליזה החדשה. כ״ב הוא היה קשור בתנועות 
פוליטיות מתקדמות והתיידד עם גדול המשוררים ההונגרים של הדור, 
אנדרה אדי (ע״ע). בגין השקפותיו המתקדמות ובעיקר בשל יהדותו 
נרדף בתקופת ה״ מחר הלבן״ (ע״ע הונגריה, עמ ׳ 868 ) לאחר מלה״ע 
1 ובשנים 1943 — 1945 . כזכר למאורעות אלה הורה בצוואתו להניח 
בתוך קברו את הטלאי הצהוב ששלטונות הונגריה אילצוהו לענוד 
בקיץ 1944 . 

פ׳ היה חבר בחבחת מדעיות רבות בארצות שתות. נבחר לאק¬ 
דמיה ההונגרית ב 1908 כחבר־קורספונדנט. חברות מלאה הוענקה לו 
ב 1930 . ב 1948 הוכתר בפרס־קושוט. פ׳ העמיד דור של תלמידים 
מוכשרים, סביבו נתלקטו מתמטיקאים שהית את ה״קבוצה ההת־ 
גחת" הנודעת. 

ביבליוגרפיה מפורטת על עבודותיו נתפרסמה בכתב־העת המדעי 

^סק 1.3 4366013111631 ^, 1950 , בעמ , 267 — 272 . 

,ץ 50616£ 1,0011011 110 ) }!] 1 בחזנ)<>ן) .־■/ ״/ , 3 ץ 61 ק . 0 

. 1961 ,( 501-6 ,^ז\ XXX 

פיראוס (פיראפס, ;)נמ&סנו״ת), נמלה הראשי של יחץ! נכלל 
בתחום האיזור המטרופוליטני של אתונה (ע״ע). 187.548 
תושבים ( 1971 ). פ , שוכנת באגן מישורי מדרש־מזרח לאתונה, לחוף 
מפרץ פאלירון, המסתעף מן המפרץ הסארתי. מתקני הנמל, 
שנהרסו בהפצצות במלה״ע 11 , נבנו מחדש בקאנתארו׳ם. הנמל משרת 
את רוב הסחר הימי ותנועת הנוסעים של יוון. הוא מסוף לקות 
מסה״ב של המדינה. כביש מהיר ורכבת חשמלית מחברים את פ׳ 
עם אתונה. ליד הנמל הראשי מצתים נמלי דיג ומעגני יאכטות. פ׳ 
היא מרכז תעשייתי חשוב. מלבד מספנות יש בה בתח״ר לייצור 
מכונות, חלקי מכונות, כימיקלים ועוד. בעיר נמצאים אקדמיה של 
צי יוון ומוזיאון ארכאולוגי. ר׳ תמ׳ — כרך מילואים, עמ׳ 612 . 

בראשית המאה ה 5 לפסה״ג העביר תמיסמוקלם (ע״ע) את נמל 
אתונה לפ׳ ויזם בניית חומה שהקיפה את חצי־האי בים וביבשה. 
בימי גדולתה של אתונה קמה סביב מעגני פ' עיר גדולה, שנבנתה 
לפי תכנית־אב של היפודמוס (ע״ע), ובה מעגנים צבאיים ומאות 
מבדוקים, נמל מסחר, מחסנים גדולים, איזור חפשי לסתר־מעבר, 
שכונות ובהן רחובות רחבים שהצטלבו בזוויות ישרות, איזור תעשיה, 
תיאטרון ומקדשים מפוארים. אז נבנו "החומות הארוכות" המקבילות, 
שחיברו את פ׳ לאתונה והיו מיסודות עצמתה של אתונה. בסוף 
מלחמת הפלופונסום (ע״ע) הן נהרסו בפקודת ספרטה המנצחת. אח״כ 
נבנו מחדש. ב 86 לפסה״נ, הרס סולה את פ׳, ומאז ועד למאה ה 19 
היתה כפר דייגים קטן. כשהוכרזה אתונה לבירת יוון המשוחררת 
( 1834 ), החל גם פיתוחה של פ , . 

מ. עמית, הזיקה בין עיר לנמל במציאות ובמחשבה המדינית ביוון 
הקלאסית(אשכולות, ד), תשכ״ב! . 1, 1965 ) 5 •> ו/ו 37x1 ,""!ד 

פירדוסי — (הכינוי הספרותי שנטל לעצמו אבו אל־ 

קאסם מנצור [או חסן]! 1020-935 [ 1026 ( 7 )]) — גדול 
המשוררים האפיים של פרם, מחבר ה״שאהנאמה" ("ספר המלכים"). 
ידוע מעט על חייו׳ ששימשו מקור ליצירות דמיוניות של כותבי 
"ביוגרפיות". הוא נולד בכפר ע״י טוס בקרבת משהד (ת׳ראסאן). 
חיבור ה״שאהנאמה״ נמשך כ 35 שנה ונסתיים ב 1010 . פ׳ הגישו 


לשלטאן מחמוד (ע״ע) מגזני. השלטאן לא נהג במחבר בהגינות 
ושילם לו רק 20,000 דירהם. לפי סיפור אחד נתן פ׳ את הכסף לבלן 
בית המרחץ ולמוכר שיכר.את״כ ברח להראת מפחד נקמתו של השל־ 
טאן. בחזת לביתו שהה פ׳ במזנן־ראן ושם חיבר סאטירה נגד מחמוד. 

יש המייחסים לפ׳ כתיבת סיפור אהבה על יוסף ואשת פוטיפר 
״יוסף חליפא״, אולם אין הוכחות לדבר. — מסופר שמחמוד התחרט 
בסוף יימי פ׳ על יחסו הבלתי הוגן אליו ושלח לו מטען אינדיגו 
בשוד 60 אלף דינר. אולם שיירת גמלי המלך שהביאה את המתנה 
הגיעה לבית פ׳ אחרי מותו. 

שית ה״שאהנאמה" הנם האפופיאה של פרם המפארים את 
תולדות העם האיראני מהתקופה המיתולוגית ועד למותו של 
יזדגרד 111 (ע״ע, עמ׳ 723 ). הספר הוא שיר תהילה למלכי פרס. 
נושאו המרכזי בית המלוכה — סמל האומה כמוסד חברתי ודתי. 
הוא גדוש תיאות חוד: קרבות, סעודות מלכים, ציד וחיי ההרמון. 
סיפותם רבים מתאתם את עלילותיו של גיבור בשם תסטאם. מצדים 
בו תיאורים מפורטים על המלחמות בין איראן לטוראן (תורכסטאן 
וטראנס אוכסיה) וגם פרטים על האומנדות והמדעים של התקופות 
השונות. ב״שאהנאמה" כ 60,000 בתי שיר והחיבור מבוסם על מקורות 
פהלודים (ע״ע פרם, לשון), בעיקר על ה״שאהנאמה" שחובר 
ב 958 ע״י ארבעה מאמינים בזדתושטרה, לפי בקשת אבו מנצור, 
עחר למושל טוס. ספר זה כתוב פרחה והוא מכלול אגדות וסיפותם 
על המלכים האיראניים בתקופות המיתולוגיות(החל במלך גיומארת׳) 
וההיסטותות עד למלכות הוסרו 11 ( 591 — 678 ). דקיקי, משורר פרסי 
(מת 980 ) בחצר הסאמאנים, היה הראשון שהשתמש במקורות אלה 
בחיבור המכיל כאלף שיר. פ׳ הכנים את חיבורו של דקיקי ל״שאהנא־ 
מה" שלו בציון המקור. 

תרבות פרם המודרנית חדורה השפעת ה״שאהנאמה" הן בחיים 
הציבוריים ובחיי החברה והרחוב והן באמנדות (בעיקר בתחום 
המיניאטורות) ובספרות. כתבי היד המאוירים של הספר מרהיבים 
ביפים. ב 1935 חגגה פרם את יש ההולדת האלף של פ׳ והוקמה 
מצבה על קברו. 

הוצאות חשובות של ה״שאהנאמה״: ״ 3 ס 3 !\ . 1 ׳ ( 1829 )! 1910111 .ן 
( 1838 — 1878 )! 5 ז 116 ״/ג .\!.! ( 1877 — 1884 ) (לא שלמה)! ברוכים 
(טהראן, 1934/35 ) מבוססת על שלוש הנ״ל. תרגומים אנגליים: 
ח 50 ו!״ 11 \, .[ ( 1832 ) 1 זשו 1 ז 3 ׳\\ .£ — . 0 .\ ( 1905 — 1925 )! 
5 ־ 0861 ? ( 1907 )! תרגש צרפתי: 1910111 .[ ( 1876 — 1878 )! תרגומים 
גרמניים: 66$ ־ 061 ■[ ( 1820 ) ! 86113611 ת 0 ׳\ .\! ( 1851 ) ! 1 ־ 111101161 .? 
( 1890 — 1895 ). תרגומים עבריים ומבואות לקטעים שונים: ש. ד. 
גדטיין, סיאוש, מ״ספר המלכים" של פ׳ (מאזנים, ג׳), תרצ״ה: ב. 
בנשלום, אהבת זל ורודבה, תש״ג, תשי״ט! הנ״ל, הולדת זאל, תשי״ט. 
ב. בנשלום, ס/ תשי״א ז \ 0 ^ 6737 !ב 1 4 י £מ 7 ״ 0 ־ 81 .ס .£ 

, 705 ) 1071316 ) 3 ^־ 6 ^ 75€ ה 173 35 ( 1 ,^.> 14101 <>^ 1 \ד ; 1924 — 1909 ,/י 1 — 1 , 67513 ? 
, 71311071316 66 () 0 ? 6 ' 1 ) 6 .£ . 537165 )€() 7665 ) 0 ?£ 765 י 55€ ג 1 ^ . 1 ? ; ב 1920 
11 ) 5111 : 10 ) 7137713 - 1 { 13 {§ ס!{) 10 366 { 76 ? 167 ) 01 7/16 ,ץ 514 ז 0 וז 11 ^ ; 1935 

. 1956 ,( 11 , 13 ) 1 ^ 06113 1 ־\ 13€ £10 ־ 0101 11 ) €ז 0 תס ח 1 3118110 ) £0 1 ) 0 

אם. ב. 

פירובית, חמצה, ע״ע קדבוכסיליות, המצות. 

פירו ד י ק 1 ן י מו — 51010 ( 0 11 > 0 ־ 161 ? — ( 1462 — 1521 ), צייר 
איטלקי מאסכולת פירנצה. פ׳ למד אצל קחימו ח׳סלי וסייע 
לו בציורי הקיר של הקפלה הסיכסטינית ( 1482 ). הוא הושפע מאמ¬ 
נים כפלליולו, לאונרדו, סיניורלי ורפאל. עם זאת נחן במידה רבה 
של מקוריות וברגישות לטבע, לאווירה אינטימית ולניואנסים עדינים 
של צבע, ואף בחוש הומזד. עם יצירותיו המוקדמות של פ׳ נמנים 
ציורים שנושאם המשותף: החיים ביער בראשית (כיש באספים 
שונים — תיאורי ציד ומאבקים ב? בני אדם ובין סאטירים וקנט־ 
אורים משופעים בפרטי נוף וטבע מקסימים ובא&יזודות יוצאות 
דשן. סגנונו האפייני בא לידי ביטד בכמה מציוריו המיתולוגיים 




775 


פירו די קוזימו — פירון מאלים 


776 


המפורסמים: מות פרוקריס (לונדון, הגלריה הלאומית); פרסאוס 
משתרר את אנדרומדה (פירנצה, אופיצי); סיפורי פרומתיאוס (מו¬ 
זיאוני סטרזבור ומינכן). פ' צייר גם נושאים דתיים, ביניהם גם 
כמה מדונות, וגם הדיוקנים המעטים שצייר מצטיינים במקוריותם. 
כמה מטובי ציירי פירנצה במאה ה 16 (אנדראה דל סרטו, פונטורמ 1 
[ע׳ ערכיהם]) היו מתלמידי פ׳. 

. 1966 ,.ל) 11 , .? . 8300 . 4 ( 1 ; 19415 ,.־£ 1/1 .ח 80 ח!ק 3 ,\ 1 :] 60 <) 5 ס 0 <) ־ם ("על ציור 
הפרספקטיווה"); 0130111115 ^־ 0 111115 ־ 101 ) 000 ־ 511 > 1 ז 111 ן) ־ם ("על חמ- 
שת הגופים הסדירים״) — גם הוא מחקר מתסטי־גאומטרי. 

פ׳ התעוור בזקנתו ונראה כי ב 14 שנותיו האחרונות לא צייר 
כלל. 

ציוריו של פ׳ מנוגדים ברותם למתיקות החיננית ולנטיה לסנטי¬ 
מנטליות שהשתלטו על הציור הפלורנטיני במחצית השניה של המאה 
ה 15 . אווירה של הוד חמור ומאופק שורה על דמויותיו. הוא הדגיש 
את פיתוח ערכי המבנה של הקומפוזיציה, פישט את הדמויות והטעים 
את תבניתן הגאומטרית. בגלל המשמעת הפורמלית החמורה שביצי¬ 
רותיו והקומפוזיציה המחושבת והשקולה שלהן לא היה מקובל במאה 
ה 19 , אך מאותם טעמים קידבוהו, בעקבות השפעת הקוביזם והמופשט 
הגאומטרי, אל טעם המאה ה 20 . אולם גדולתו חורגת, בלא ספק, 
מעבר לשגיונות טעמה של תקופה זו או אחרת. 

, 1 ת 00 ״ 814 .? ; 1952 . 4 .? ,״ 1110 :>״? , 14 ;־ 1946 ./> - 8 , 141118111 . 8 

16 ) . 811000 -1 5 . 0 ; 1964 3 . 4 .? 41 1 ) 1 

111€ 4 ה*> .¥, 4 . כ 1 ,ץ 1 >מ 10 ־ 1 .? ; 1967 . 4 . 7 41 0 ??!$ €0171 0 *• 140$€ 

.־ 1969 ,.£. 9.4 ,) 1 ז 013 . 4 ^ 10 ; 1968 ,€) 115$611 )\ £€1 /{ 1 * £6 

א. רד. 

פירוטכניקה, ע״ע זקוקים. 

פירוכסן, קבוצת מינרלים, כולם אינו־סיליקטיים (ע״ע סיליקטים). 
נוסחתם הכללית היא: 0 6 ־ 74,8,022 } שבה ) 2 הוא 

״־ 03 , 3 ז א ; 8 — 918 ( ,* 2 ס? , 13 ; 0 — 41 . , 1 ־ 1 ׳ ; 2 — 81 

המשקל הסגולי של הם׳ הוא בין 3.1 לבין 3.9 (גדל עם תכולת 
הברזל). קשיותו 6 עד 6.5 . לם" חסרי בתל צבע לבן, אפור או ירוק 
בהיר, ועשית ברזל הם ירוקים כהים עד שחותם. לפ ׳ פצילות 
פתסמתית טובה לפי שני מישותם, שביניהם זווית של ״ 87 . הברק 
זגוגי עד מועם. ד.פ" מתגבשים בחלקם במערכות האורחורומביות 
(אורתו־פ׳), ובחלקם במערכות המונוקליניות. 

הם" הם מינרלים יוצרי סלעים נפוצים. המופיעים בסלעים מגמ¬ 
תיים ומטמורפיים׳ בעיקר בסיסיים ואולטרה־בסיסיים (פירוכסניט, 
גברו [ע״ע], בזלת [ע״ע], גרנוליט). הם מופיעים גם כגרגיתם דטת־ 
טיים בסלעי משקע קלסטיים. אורתו־פ" נפוצים במיוחד במטאוריטים 
(ע״ע). 

לם , חשיבות כלכלית מוגבלת. ספודומניט הוא מקור תעשייתי 
לליתיום (ע״ע), וידאיט משמש כאבן־חן-למחצד. במלאכת מחשבת 
(ע״ע ידה). קבוצה קרובה לס׳ היא קבוצה הפירוכסנואידים. בעוד 
שבס׳ יוצתם הטטרהדרוגים של ־ 4 [ 810 4 ] שרשרת ישרה, זו של 
הפירוכסנואידים מסובכת יותר ומסוגלת להתקשר לקטיונים גדולים 
יותר, כגון סידן ונהה. 

פירון מאלים — ׳\נ 0 י]<] 16 ז ( 00110 ׳ 61 ) 
— התכלית האתית המשותפת גם לאסכולות פילוסופיות הלניסטיות 
אחרות. פ׳ עצמו לא השאיר כתבים. המקורות החשובים ביותר לתו¬ 
רותיו הם: כתבי ספסטום (ע״ע) אמפיריקום ("ראשי פרקים בתורת 
פ'") שטען כי פ׳ היה ספקן יסודי יותר מקודמיי; הביוגרפיה של פ׳ 
שנכתבה בידי דיוגנם לארטיום (ע״ע), וחיבורו של אב־הכנסיה 
אוזביום (ע״ע! ״ההכנה לנצרות׳/ 17 ). 

ע. פרוש, מגמות בתולדות הספקנות (מפתח בערכו). תשל״ד! 

1 6 .ס .<] , 011,11 ) 1 ״ 1 ; ־ 1932 5 * 1 , 1 )זגו| 0£ ז 8 .ע 

. 1944 •> 1 מ< £7 

פיררם — 11x15 ״׳ 0 חק״דז — ( 319 — 272 לפסה״ג), מלך אפירום. 

פ׳ היה בן איאקידס מלך המולוסים שבאפירוס. ילדותו ובחרותי 
עברו עליו בגלות ובסתר בשל ריב סיעות בארצו, וב 302 הודח 
מכסאו, עבר אל גיסו דמטריוס (ע״ע) פוליורקטס ולחם לצדו בקרב 
איפסום ( 301 ). אח״כ נשלח כבן־ערובה לתלמי מלך מצרים, הת¬ 
קשר עמו ובסיועו חזר לאפירוס והגיע אל השלטון ( 297 ). פ׳ הקים 
באסירום ממלכה הלניסטית ריכוזית חזקה, והעלה את ארצו לדרגת 
המדינות החשובות. הוא הרחיב את גבולות ממלכתו על חשבון 
מוקד?, השתלט על שטחים בתסליה, באיטוליה ובאיים האיוניים 
ונשא את בת אגתוקלס, מלך סירקוסי. ב 280 נענה להזמנת טרנטום 
(ע״ע טרנטו) בדרום איטליה לבוא לעזרתה נגד הרומאים, נחת בראש 
כוח גדול של רגלים ופילים והביס קשה את הרומאים בהרקליה 
ובאאוסקולום. מסופר שאחרי נצחונו באאוסקולום אמר: "עוד נצחון 
כזה ואבדנו" (כי נשאר בלא צבא). פ׳ ניסה לשווא לשדל את 
הסנאט הרומי לשאת ולתת עמו, עבר לסיציליה לעזור ליוונים נגד 
קרת-חדשת, שהיתה אז בעלת בריתה של רומא, ונתקבל בערי דרום 
האי כגואל. אך מערכה זו לא הביאה לתוצאות של ממש, וב 275 
חזר פ׳ לאיטליה, ולחם קרב אחרון ברומאים ליד בנונטום. לרומאים 
הוסבו אבדות קשות ביותר, אך הם ראו בקרב זה נצחון, כי פ׳ יצא 
מאיטליה. בשנותיו האחרונות לחם במקדוניה ובספרטה; הוא נהרג 
בקרב רחוב בארגום מלבנה שהשליכה עליו אשה ( 272 ). פ׳ נחשב 
לאחד מגדולי המצביאים של הזמן העתיק, לצידם של חניבעל 
וסקיפיו אפריקנוס, אך נעדר ראיה מדינית רחבה ויכולת להקים 
מסגרות מדיניות יציבות. יש הרואים בו הרפתקן טיפוסי לתקופת 
האנרכיה של מלחמות הדיאדוכים, 

. 1957 .י 1 ; 1953 ,.י/ . 5 ) 

פיך־, רובו־ט אלח — ץ 631 ? ) 0561 ? — ( 1856 — 

1920 ), חוקר ארקמיס אמריקני, הראשון שהגיע לקוטב 
הצפוני ( 7.4.1909 ). על מסעותיו ופעלו ע״ע ארקטים, עמ׳ 308 . 
כתביו: ״ 06631:166 ״ 116 ) ז 6 ׳\ 0 3111 ׳\< 11 ) 101 < ("צפונה על פני משמח 
הקרח הגדול״), 1908 , 016 ? 1116 10 ) 163165 < ("קרוב אל הקוטב"), 
1907 , 016 ? 11 ) 101 < 1116 (״הקוטב הצפוני״), 1910 , ! 013 ? 01 8 ) 56616 
61 ׳״!! 1 (״סודות מסע הקוטב״), 1917 . 

פירידוכסל פ 91 פט, קואנזים בעל חשיבות רבה בחילוף 
החמרים של חומצות אמיניות (ע״ע). הפ״פ, יחד עם הפיח־ 

דוכסין והפירידופסמין פוספט, יוצרים את הוויטמין 8 6 (ע״ע מטמינים 
וטבלה). 

הפירידוכסין פועל בתהליכי העברת שייר האמינו (טרנסאמינ־ 
ציה) של רוב החומצות האמיניות, בראקציות הפיכות אלו חל מעבר 



מפ״פ לפירידוכסמין פוספט ולהפך. הפ״פ משתתף גם בראקציות 
הדאמינציה של סרין ותריאונין, ובתהליך הטרנס־סולפורציה של 
חומצות אמיניות מכילות גפרית. במיקרואורגניזמים עוברות החומ¬ 
צות האמיניות תהליך של דקרבוכסילציה הדורש, גם הוא, נוכחות 
פ״ם כקואנזים. לפ״פ יש, איפוא. תפקיד עיקרי בהפיכת החומצות 
האמיניות שבמזון לחומצות אמיניות ותמרים חנקניים אחרים הדרו¬ 
שים לגוף. כמו כן הוברר כי הפ״ם דרוש לקיום תהליך ספיגת 
חומצות אמיניות מהמעי. 

המנה היומית של מטמין 8 0 הדרושה לאדם מבוגר היא 1 — 2 
מ״ג. תסמונת אפיינית למחסור בומטמין אינה מוכרת. עם זאת ידועות 
מספר תופעות הקשורות לחוסר פ״פ, כגת בחילות, הקאות, חוסר 
תאבון וליקמי עור שונים. בילדים מופיעים התקפי עוויתות. נשים 
החת נוטות לחוסר ויטמין * 8 , ובמספר מקרים ניתן למנוע בחילות 
והקאות ע״י מתן הומטמין לאשה ההרה. 

פיךיט,מינרל שנוסחתו 68 2 ?. בעל ברק מתכתי וצבע צהוב; 

קשיותו 6 — 6.5 , ומשקלו הסגולי 5 . הפ ׳ מתגבש במערכה 
הקובית, לחב בקוביה או אוקטהדרת. ד>פ׳ הוא מינרל נפוץ מאוד 
המופיע בכל סוגי הסלעים — מאגמתיים, מטמורפיים וסדימנטחים. 
בארץ מופיע פ׳ בסלעים מאגמתיים רבים ובפצלים (ע״ע; וע״ע 
ארץ ישראל, עם׳ 136 , 138 ). 

פ׳ הוא חומר גלם חשוב לגפרית (ע״ע) ותרכובותיה ומקור 
ל 40% מן הגפרית הנדרשת לתעשיית החומצה הגפרתית (ע״ע 
גפריתנית, חמצה). 

במרבצי פ/ הכדאיים מבחינה כלכלית, הבצר (ע״ע) מכיל 
לפחות 40% גפחת. חב מרבצי ד,פ׳ הם ממוצא מאגמתי. 

ריכוזי הפ׳ ממוצא הידרותרמלי אינם ניתנים לרוב לניצול, כי 
הפ ׳ בהם מעורב במינרלים אחחם! אך במקומות מספר מופק פ׳ זה 
כתוצר לוואי בהפקות מינרלים מתכתיים אחחם. מרבצי הפ׳ החשו¬ 
בים ביותר בעולם הם אלה של הואלבה ( 3 ׳! 11161 ?) בספרד, שנוצלו 
כבר ע״י הפניקים כמקור לנחושת. בארץ אין מרבצי פ׳ כדאיים 
להפקה. 

פ" רבים מכילים עקבות מתכות אחרות כגון, זהב, נחושת, ניקל 
או קובלט (ע׳ ערכיהם), הניתנים להפקה כתוצר לוואי. במרבציו 
מעורב לעתים הם׳ במינרלים אחחם בעלי הרכב דומה, כגון מרקזיט 
או פיחטיט 65 ?. 

מפיקים 25 מיליון טון פ׳ לשנה, בעיקר ביפן ( 18% )׳ בריה״מ 
( 14% ) וספרד ( 10% ). — ע״ע בצר, כדך מילואים, טבלה. 

בימי קדם, הקשת פלדה על פ' היתד, מקור לאש, ומכאן שמו. 

פיךימיך־נים, תרכובות אורגניות הטרוציקליות הבנויות טבעת 
משושה ובה שני אטומי חנקן. במאה ה 19 הוכנו מספר 
נגזרות פיחמידיניוח המבוססות על חומצה ברביטורית (ע״ע בר־ 
ביטור). נוסחה — ע״ע פוחנים. 

רוב הפ״ הם חומצות ובסיסים חלשים. תכונותיהם הכימיות — 
בעיקר תגובותיהם עם מתמיחם גוקלאופיליים ואלקטחפיליים (ע״ע 
כימיה, עמ׳ 762 ) — נקבעות במידה רבה ע״י נוכחותם של אטומי 
החנקן הטבעתיים. 

נוכחות קבוצות אופסו, תיו ואמינו בעמדות 2 , 4 ו 6 מאפשרת 
קיום טוטומחה (ע״ע), אשר מצב שיווי המשקל שלה תלוי בטיב 
הקבוצות המתמידות. לטוטומחה זו חשיבות רבה בקביעת התכונות 





779 


פירימידינים — פירמידה 


780 


הפיסיקליות והביולוגיות של הם", ביניהן הממיסות במים ונקודת 
ההתכה. 

שלושה פ" משמשים כאבני בניין חשובות בחומצות נוקלאיות 
(ע״ע). בדנ״א משתתפים הבסיסים ציטוזין ( 2 — א 1 פ 0 י — 4 — אמינו 
פ׳) ותימין( 5 — מתיל— 4,2 —דיאוכסים׳). וברנ״א ממלא האורציל 
( 2 , 4 — דיאוכסי פ׳) את מקום התימין. החשיבות הביולוגית 
של הם" אינה מצטמצמת בהשתתפותם בחומצות הנוקלאיות. לם" 
נוקליאומידים אחדים חלק חשוב במטבוליזם של סכרים ושמנים (ע׳ 
ערכיהם). ויטמין , 6 (תיאמין — ע״ע, וע״ע חידקים, עמ׳ 337 ) 
הוא נגזרת של פ׳. לכמה פ" סינתטיים נמצא שימוש ביולוגי: 
אלוכסן ( 6,5,4,2 — טטרא־אוכסי פ׳) גורם לסכרת (ע״ע) ניסויית 
בבעלי חיים. תיואורציל ונגזרותיו משמשים לטיפול במחלת פעילות־ 
יתר של בלוטת המגן. 

?ירלאוני, פיטרו, ע״ע אנקלמוס 11 . 

פיךמיךד! (מיוד ;)"!סקט", שמקורה אולי במונח המצרי 

לציון גובה פירמידה), גוף הנדסי מרחבי, המוגבל במצולע 
מישורי (״הבסיס״) ובמשולשים (ה״פאות״); בעל קדקוד משותף 
(קדקוד הפ ׳ ) וצלעות (ה״מקצועות"), המחברות את קדקוד הפ ׳ עם 
קדקדי הבסיס. גובה הם׳ הוא הקטע היורד מקדקוד ד,פ׳ וניצב על 
הבסיס. 

פ׳ י ש ר ה היא פ׳ שגבהה יורד על הבסיס במרכז המעגל החוסם 
אותו. פ׳ מ ש ו כ ל ל ת היא פ׳ ישרה שבסיסה מצולע משוכלל. ד,פ׳ 
מכונה ע״ש סוג מצולע הבסיס, לדוגמה: פ׳ מרובעת או משולשת 
(טטראדר). הטטראדר המשוכלל הוא אחד מ 5 הפוליאדרים המשוכ¬ 
ללים (ע״ע פלנימטריה וסטראומטריה), והוא בעל סיממריה גבוהה 
(כל אחת מפאותיו יכולה להיות הבסיס, וסביב כל גובה קיימת 
סימטריה סיבובית מדרגה 3 ! ע״ע סימטריה). המבנה הטטראדרי 
נפוץ בגבישים. ע״ע גביש! קריסטלוגרפיה. 

נפח ד,פ׳ (בדומה לנפח חרוט [ע״ע]) שווה לשטח הבסיס 3 
כפול שליש הגובה 811:11 * =- ¥, כלומר 3 /* מנפח המנסרה (ע״ע) 
בעלת אותו בסים ואותו גובה. 

פ׳ קטומה, שבסיסה העליון מקביל לבסיסה התחתון, מכובה 
פרוסטום ונפחה הוא (׳ 88 /^+׳ 8 + 8 ) 11 *=־¥, פש 8 ו ׳ 8 הם 
שטחי הבסיסים. 

במצרים העתיקה. מצבת קבורה דמוית משולש (במצ¬ 
רית — "מר"). מנהג הנצחת מלכים בפ " רווח במצרים מהשושלת 
ה 3 עד לשושלת ה 25 ( 2690 — 650 לפסה״ג). נמצאו כ 80 פ" מלכו¬ 
תיות, אולם רבות מהן הפכו לחרבות ואוצרותיהן נשדדו. 

הממלכה הקדומה. מוצאה של הם׳ ממסמבה (ע״ע) בנויה לבנים, 
ששימשה לקבורת מלכים ובני אצולה עד תחילת השושלת ה 3 . 
המפנה חל עם הכנסת הבניה באבן בימי המלך צ׳סר (ע״ע מצרים, 
עמ׳ 207 , ושם תמ׳). ״פ׳ המדרגות״ שלו בנויה מ 6 מסמבות, שכל 
אחת מהן קטנה יותר מזו תחתיה. ד,פ׳. שגבהה 60 מ׳, אינה משוכללת 
מבחינה גאומטרית, כיוון שבסיסה אינו רבוע ( 103 * 120 מ׳). בין 
המבנים שליד הם' ארמון ומקדש המתים, ששימשו לצרכים פולחניים 
שונים. מלכי השושלת ה 3 דבקו בצורת "פ׳ המדרגות". שתיים מפ " 



אלה נמצאות בזאוית אל־אריאן (דרומית לגיזה) והאחת ממערב 
ל "פ׳ המדרגות". 

הפ' במידום מייצגת שלב מעבר לפ ׳ האמיתית. היא נבנתה 
במקורה כ״פ׳ מדדגות״ עצומה, בעלת 8 דירוגים, בימי וזני וסנפרו 
(שם, עמ׳ 165 ) הפכה לפ ׳ אמיתית, ע״י ציפוי הדירוגים באבן וטיט. 

סנפרו בנה שתי פ״ בדהשור. האחת — "ד.פ׳ הנטויה", משנה 
את זווית הנטיה בחצי גבהה, כך שהחלק התחתון תלול יותר 
מהעליון. השניה, המוכרת כפ ׳ האמיתית הראשונה, דומה במידותיה 
לם׳ של גיזה. אורך צלעה 200 מ/ גבהה 99 מ׳, וזווית הנטיה שלה 
חדה יותר מהרגיל ( 43 0 במקום 52 0 ). 

מימי סנפרו ואילך נבנתה מערכת מבני הפ׳ לפי תכנית אחידה: 

הם׳ — ניצבת בתוך מתחם; מקדש־המתים — בנוי כנגד אחת מפאות 
ד>פ׳; מבנה־העמק— שוכן בגבול הארץ המעובדת ומשמש כניסה לבל 
המערכת! דרך גישה משופעת מובילה ממבנה־העמק למקדש־המתים. 
בד״כ נוספה פ׳ משנית קטנה, שתכליתה אינה ברורה, ושקעים דמרי 
ספינת־שמש, חצובים בסלע סביב הם , ! את מקומם תפשו אח״כ 
מקדשי־שמש עם אובליסק (ע״ע). 

הפ ׳ ׳ ב ג י ז ה הן המפורסמות ביותר. הגדולה בהן, ה״פ׳ הגדולה", 
נבנתה בידי ח׳ופו בן סנפרו והיתה ידועה כאחד משבעת פלאי 
העולם. שטח בסיסה — יותר מ 40,000 מ״ר, אורך צלעה 233 מ׳ 
וגבהה 147 מ׳. הפ ׳ בנויה מאבני־חול, שמשקלן 15 — 25 טון. מחופות 
אבן־סיד לבנה. הכניסה — מצפון — דר ך מסדרון משופע, המסתיים 
בחדר תת־קרקעי בלתי גמור. במרחק של כ 20 מ׳ מהכניסה מסתעף 
מהמסדרון שיפוע עולה, המוביל ל״חדר המלכה״ ( 5.7 * 5.2 ), שלו 
גג גמלוני, ולאולם משופע שארכו 46.5 מ׳ וגבהו 8.5 מ/ בקצה 
האולם מצוי מעבר המוביל לחדר הקבורה של המלך ( 5.8 * 5.2 ), 
הבנוי אבן־שחם אדומה. לחדר זה שתי תעלות אוורור ומעליו 5 תאים, 
שנבנו כדי למנוע את לחץ מסת ד,פ׳ על חדר הקבורה. החדר נסתם 
בשלוש דלתות־אבן בקצה האולם. גם שאר בניני המערכת מפוארים 
כפ׳ עצמה, מקדש המתים, שבו חצרות ואולמות־עמודים, צמוד לפיאה 
המזרחית של הם׳. מדרום למקדש המתים 3 פ״ קטנות — כנראה 
קברי מלכות. 5 שקעים דמויי ספינות חצובים בסלע, ומסביב משתרע 
שדה גדול של קברי־מסטבה של אנשי האצולה, הפקידות וכוהני 
המת. מדרום למערכת — ספינכם (ע״ע, ושם תמר) ענקי — שומר 
הנקרופוליס. 

חפרן בן חופו בנה את הפ׳ השניה בגיזה, המצטיינת אף היא 
בממדיה הגדולים: אורך צלעה 215 מ' וגבהה 143.5 מ׳. בפאתה 
הצפונית שתי כניסות, מהן מובילים מסדרונות, המתחברים ביניהם, 
לחדרים תת-קרקעיים. ד.פ״ של מלכי השושלת ה 5 וה 6 (ע״ע מצרים, 
עמ ׳ 167 ) הן רק חיקוי לקודמותיהן ונופלות מהן בגודל ובאיכות. 
הפ׳ ׳ של מלכי השושלת ה 5 נבנו חלקן בסקארה. וחלקן ליד אבוציר 
(ע״ע). המערכות של סתו־רע, נפריר־כא-רע וניאוסר מפוארות מכל 
הפ ״ הקודמות. (ר׳ להלן — אמנות). 

הפ׳ ׳ בסקארה הן בעלות עניין מיוחד בגלל "כתבי הם"" שעל 
קירות חדריהן הפנימיים (ע״ע מצרים, עמ׳ 228 ). פפי 11 היה אחרון 
מלכי הממלכה הקדומה, שבנה מערכת ם" בקנה מידה קלסי. 

הממלכה התיכונה. צורה חדשה לגמרי של פ׳ בנה 
מנתחיתם 11 מהשושלת ה 11 בדיר אל־בחרי (שם, עמ ׳ 209 ור , תמ׳). 
ד,פ׳ כאן היא חלק ממקדש בנוי לרגלי צוק סלע! עיקרו אכסדרה 
שבמרכזה מזדקרת פ׳ קטנה. בחזית המקדש חצר ובה נטיעות שונות, 
מזבחות ופסלי המלך (יושב). 

מלכי השושלת ה 12 , שבנו את קבריהם בסביבות דהשור, לישט 
ופיום (ע״ע), חזרו שוב לצורת ד,פ׳ הקלסית. החידוש העיקרי היה 
באמצעי בטיחות מתוחכמים נגד שודדי קברים — העתקת הכניסה 
המסרתית מצד צפון ובניית מערכת תת־קרקעית מסובכת. 

הממלכה החדשה. מלכי השושלת ה 18 — 24 זנחו את מנהג 





781 


פירמידה 


782 



פירמידות (נזיטיז לשסאל): לםעלה : שיחזור הזיקורת בצ׳מאיאנגיל, פרס, חא 5 ו< השני ?פסוז״ג; לסמה : ״פירסידת ה׳ 8 םש״ נטאוטמואק! (סנסיקו): 
הפירמידות בגיזה (מצריסן, השושלת ה 4 (האל!ז השלישי לפסדז״ג) : מבנה פירסידלי (פיתוח צורת וזפטופה) בוואט ארון, בננקו? (תהי 5 נד), המאה ה 18 


בניית ה.פ", והוא נתחדש רק ע״י המלכים האתיופיים של השושלת 
ה 25 , שבנו את ד.פ" שלהם בצפץ סודן, בקורו ובנורי. החל מהממלכה 
התיכונה ועד לתקופה הרומית נהגו לבנות קברים פרטיים בצורת 
פ", כגון, קברי אבידום. שעיקרם פ" קטנות שבתוכן חדר קבורה, או 
קברי דיר אל־מדינה שדגמיהם משוכללים יותר. 

שיטות הבניה של ה פ ". ד,פ׳ היתה מורכבת מחלק פנימי, 
שנבנה מחומר גם מקומי, ועליו נשענו כמה שכבות של המרי בניה 
(קטנים והולכים מהמרכז החוצה). כל שכבה צופתה אבן־סיד ופניה 
החיצוניים הוחלקו. את פ׳ המדרגות, שנוצרה כד, הפכו לפ ׳ אמיתית 
ע״י מילד המדרגות בבלוקים והחלקת הפנים החיצוניות. לכל הפי׳ 
שנבנו אחרי ה״פ׳ הנטדה" בדהשור היתה צורה דומה, חורת שיפוען 
היתד. בד״כ ׳־ 52 . דיוק הבניה מראה על הרמה הגבוהה של ההנדסה 
(ע״ע גאומטריה, ענד 105/6 ) המעשית אליה הגיעו. זאת כללה, בין 
השאר, את היכולת ליצור זווית ישרה מדדקת (תוך שימוש במשולש 
ה״מצרי" ישר־הזווית) ולמדוד במדויק את ארכי הצלעות. גושי אבן- 
הסיד ממחצבות טורה (בחוף המזרחי של הנילוס) וגושי אבן־השחם 
מדרום אסואן, שמשקלם נע בין 2.5 ל 50 טון, הובאו לשטח הבניה 
באמצעות מזחלות בעלות גלגלי עץ, שנגררו ע״י 100 — 200 איש. 
על סמך עדויות ארכאולוגיות ניתן לשער, כי גושי האבן הועלו 
ממרבצם בעזרת כבשים של לבנים ועפר. משד הזמן של בניית ד,פ" 
ומספר האנשים שהועסקו בבנייתן הם בגדר השערה בלבד. לפי 
הרודוסוס נבנתה ה״פ׳ הגדולה״ בגיזה במשך 30 שנה ו בהסעת חמדי 
הבניה עסקו 100,000 פועלים, שהוחלפו כל 3 חדשים; כ 4000 פועלים 
נוספים עסקו בבניית הפ׳ עצמה. 

ר.מ ש מ ע ו ת הדתית. הפ׳, כשאר קברי מצרים, חייבת היתד. 
להימצא בגדה המערבית של הנילוס, שכן. לפי תפיסת הדת המצרית, 
שכנה ממלכת המתים במערב, מקום שקיעת השמש. הצורה החיצונית 
של ד.פ׳ — פירמידת המדרגות כפ׳ הקלסית — קשורה כנראה בהש¬ 
קפה הדתית על המשד חיי המלך בעולם הבא, לצדו של אל־השמש; 
ד.פ׳ נועדה לאפשר לו את העליה לשמים. אבן בצורת פ׳ ( 11 <(גזל) 
שימשה כסמל אל־השמש במקדש הליופוליס (ע״ע אדן), והקשר בין 
צורתה לפולחן השמש מוסבר בדמיון להופעת קרני השמש מבעד 
לעננים; ואמנם ב״כתבי ד.פ"" המלך המת משתמש בקרני השמש 
כבשיפוע לעלות השמימה. * 

אמנות. בימי השושלת ה 3 העיטורים מעטים. קירות החדרים 
התת-קרקעיים מקושטים באריחי תכלת ומבני המערכת נתמכים 
בעמודים דמויי גומא או פרח הלוטוס. בימי השושלת ה 4 חלה הת¬ 
קדמות רבה, בעיקר בשטח הפיסול. כ 200 פסלים התגלו במבנה- 
העמק ובמקדש-המת של פ׳ חפת, ומספר דומה ב״פ' הגדולה" ובם׳ 


מיקרינים. הסגנון נטורליסטי, והמלד מופיע לבד או כחבר בשלישיה, 
כשלצדו שני אלים. 

עיקר ר,שגם של בוני ד.פ״ בימי השושלות ה 5 — 6 היה בתחום 
האמנות. החידושים העיקריים הם עמודי שחם דמויי-צמח, מעוצבים 
באופן עצמאי, וריבוי תבליטים על קירות רנייני המערבת. התבלי¬ 
טים מקיפים נושאים רבים! אחדים מהם חוזרים: תקרה תכולה 
כשמים ובה קבועים כוכבי זהב, המלך בתמונות נצחון שונות, המלך 
סועד ולפניו שורת נושאי מנחות, ועוד. 

נ. שצ׳. 

בניינים-דמויי־פ" כבר נבנו בתקופות קדומות, לאו דווקא במצ¬ 
רים. כאלה היו המגדליס-המקדשים מסוג הזיקורת (ז 3 זג 1 נ!ן 121£ ע״ע 
בבל, עמ׳ 585 , ור׳ תמ ׳ שם ובעט׳ 359/60 ). ראשיתם במשטחים 
מלאכותיים עליהם הוקמו מקדשים בנויים קומות מדורגות, שהלכו 
ונעשו צרות יותר לעבר שיאן. הנודעים בכולם הם הזיקורת של 
בבל, הנקרא 1 ^. 4 <.^.ז> 1£1 \ 6.7£ (״בית יסוד השמים והארץ״) — 
"מגדל בבל" המקראי, והזיקורת של אור (ע״ע). שלא כפ" בנויות- 
האבן במצרים, ששימשו לפולחן המתים של המלכיס-האלים, היו 
הזיקורתים מקדשים, מעין הרים מלאכותיים, בנדי לבנים, שנועדו 
(כד מניחים) להתרומם מעל לשפלת בבל השטוחה. ככל הנראה 
התכוונו מקימי הזיקורת לקרב את המקדש — משכן האלים — ככל 
האפשר לשמים. 

מעין־פ", מרשימות, הוקמו באמריקה המרכזית בין סוף האלף 
ה 1 לפסה״נ, למאה ה 12 לסד,"נ בקירוב. מבנים אלה עשדים ערמות 
עפר מדורגות, שדפנותיהם בר״כ מצופות באבן. בראשן נבנו (כמו 
בזיקורת) — מקדשים. לאחרונה נתגלה באחת מהן גם קבר. המרשי¬ 
מות ביותר היו 3 הם" שהוקמו כנראה במאות הראשונות לספירה 
בטאוטיוואקו (ו 3031 טנ 1 ס 0 ־ £1 ), כ 45 ק״מ מצפון־מזרח לעיר מכסיקו. 
הגדולה ביניהן היא ״פירמידת השמש״ (אורך צלעות הבסיס x222 
225 מ׳, גבהה כ 63 כד, ותכולתה כמיליון מ״ק אדמה). מבנים 
דומים הוקמו ע״י עממי מכסיקו (ע״ע, ענד 471 — 473 ). במכסיקו 
המרכזית, בחצי־האי יוקטן (אוכסמל, [ע״ע ותנד שם], פלנקה, 
צ׳יצץ־איצה) ובמקומות אחרים. גם באמריקה הדרומית, בחוף 
פת, נתגלו פ" מתקופת מוצ׳יקה ( 03 מ 4001 ן). באיי האוקיאנוס 
השקט נתגלו מעין־פ" בכמה מקומות (טהיטי, איי טונגה, וכר). גם 
בדרום־מזרח אסיה נמצאו פ" מפורסמות. הידועות ביניהן מצדות 
באנגקוד (ע״ע) בקמבודיה. מבנים פידמידליים מצדים גם בהודו, 
למשל באיזור מדרס (בטנג׳וד, שזסנמגיד). סגנון הפ " ניכר אפילו 
במבנה מוסלמי מאוחר — קבר המוגול אפבר ליד אגדה. מעין־פ" 
הוקמו בתקופה הקלסית גם במרחב מזרח הימה״ת (קפריסין, מערב־ 


783 


פירמידה — פירנאים 


784 


אסיד״ יוון), ובאיטליה. ברומא מפורסמת הם׳ של קסטיום ( 12 
לפסה״ג). פ. פ. 

א. וולדרינגת, מצרים. (אמנות העולם), תשכ״ג ז ק. מנדלסון, מדעו 
מתבונן בפ ׳ (מדע, י״ז, 1 ), 1972/3 ! , 1 ( 0 ו.< 8 £11 ת£ .א — ■־> 1 ־! 012 . 5 

1 5 * 1*, 7 /!* ??1 (17x1 >זבז\\ £11 . 5 .£.! ; 1930 ,? 150717 * 1:1111 ?)?££ 711 * 1 * 471 
; 1956 , 1771:11 ) 1 ?£ 1 > 81 : 1-1 € 7116 ,וח €1 ח 00 . 2 . 1 א ; 1961 3 , 71 )?£■£ / 0 
/ 0 * 11 ) 1 ) 1 .£ * 7/1 , 101x011 11 >ח 10 \ .£! ; 69 2 19 , 15 ) 17711 ) 1 ?£ * 7/1 , 57 ־ 11 )^ £3 

. 1974 , 5 !£ * 1/1 

פי־ךמידון, ע״ע אןטיפיךטיים, חמךים. 

פירן, אנלי — סת״סז!? ״םשז-ז — ( 1862 — 1935 ), היסטוריון 
בלגי. פ׳ למד באוניברסיטאות ליד, פאריס, ליפציג וברלין, 

וב 1886 — 1930 הורה באוניברסיטת גנט. בספרו - 801 110 0 ז 1 ס $1 ! 1 ־ 1 
110 !)!§ (״תולדות בלגיה״), 1 — 1 !ז\, 1906 — 1932 , תיאר את רציפות 
ישותה ההיסטורית של מולדתו. הוא גם ערך קבצי מקורות חשובים 
לתולדות תעשיית הארג בפלנדריה. את פרסומו קבה בשתי "תיזות" 
מהפכניות שהעלה. בביגוד למרבית החוקרים טען פ׳ שהמרכזים 
העירוניים החדשים במערב אירופה במאות 10 — 11 לא נולדו כתוצאה 
ממתן חירויות מטעם שליטים פאודלים אלא בעקבות עלייתו של 
מעמד חדש של סוחרים ומתווכים. התיזה השניה, שביטא בספרו 
0 ת 132 ח 10 ז 013 01 ; 0 <־םב 1011 \.. 1937 , בדבר המעבר מהתקופה העתיקה 
לימי־הבינים (ע״ע, ענד 914 ), הנחילה לו פרסום עולמי. אליבא דם׳ 
היה רצף היסטורי בין התקופה הרומית המאוחרת לבין ימי המר(- 
בינגים (מאות 5 — 6 ) כיוון שהימה״ת היה פתוח לסחר ולקשרי 
תרבות. השתלטות המוסלמים על חלק גדול מאגן הימר,"ת ניתקה את 
נתיבי הסחר, גרמה לשקיעתו ולשקיעת הערים, וכתוצאה מכר 
נידרדרה אירופה המערבית לכלכלה ביחידות קטנות, כמעט אוטר- 
קיות של האחוזה הפאודלית. בכך יש לראות את ראשית יה״ב. 
על תיזה זו נמתחה ביקורת, והיא אינה מקובלת כיום. ואולם היא 
דרבנה את מחקר כלכלת אירופה ביה״ב, והיתה ציון דיר חשוב 
בהיסטוריוגרפיה המודרנית. 

ע. סיון. האיסלאם והים־התיכון — בחינות מחודשות בדיון על התיזה 
של פ׳ (בתוך: הים התיכון ומקומו בתולדות ישראל והעמים ובתר¬ 

בותם), תש״ל ן י ו!€£ח 10 :>$ 0$ ^ .£ . £1 י : 01 ו $1 ת 03 .£ .£ 

; 1959 ,( 723 — 651 , XXX ,€טן> £1 [ס$! 2 \) 165 ) €1 §^ז 1 ז€! 

.־ 1969 , 515 * 7/1 .£ * 7/1 ,(£*>) :ו<ימ ט ו{£|/י 13 ־ 1 .£ 

(ה)פיךנאי, חצי־האי, ע״ע איבזץה; ספרד; פורטוגל. 

פירנאים (צרם , 011005 ־!??, ספר׳ 111005 ־ 11 ?), איזור הררי בגבול 
ספרד וצרפת, המשתרע בין האוקיאנוס האטלנטי במערב, 
לים־התיכון במזרח, לאודר 435 ק״מ! רוחבו המירבי — 140 ק״מ. 
מדרונותיהם הצפוניים של הס׳ תלולים וקצרים, והדרומיים — 



פיק די מידי די בינור ( 2,877 מ׳! כפירנאים הננוהיס. בפסגתו — תחנת 
תצפית מטאורולוגית (צילה: יאן. לשפת התיירות הצרפתית) 


ארוכים ומתונים יותר. במרכז הגוש, עפ״ר על קו פרשת־המים, עובר 
הגבול בין ספרד לצרפת. לאורך 300 ק״מ אין בפ׳ מעבר־הרים הנמוך 
מ 1,600 מ׳. גובה שיאי ההרים 2,600 — 3,400 ם׳. 

מבנה וסלע: ד׳פ׳ הם מערכת גושים הרציניים, שהורמו 
וקומטו בראשית המסוזואיקון, וקומטו שוב בשלישון. באיזור הציר 
בולטים הגושים הקדומים המטאמורפיים והגרניטיים, שהם השיאים 
הטופוגראפיים של ד,פ׳: הר אנטו 3,404 מ׳, מון פרדו (פרדים() 
3,352 מ׳ ופוס טס 3,367 נד. אזורי השוליים המסוזואיים צמודים 
לאיזור הציר ובנויים גיר ודולומיט בשיכוב מאסיווי. משני עברי 
אזורי השוליים יש רכסי הרים המקבילים לכיוון הציר העיקרי; 
אלה הם ה״פ׳ הנמוכים״ (.? 835505 , הקיימים רק בם׳ המזרחיים) 
בצפון, וה״סייח׳ת", הנמשכות בשולי מדרונותיהם הדרומיים של הפ׳ 
בספרד. מלבד עמק נהר ארגון (יובל האברו [ע״ע] בדרום מערב) 
אין בפ ׳ עמקי־אורך המקבילים לכיוון הציר. מערכת הניקוז ניצבת, 
בד״כ למבנה, ועמקי הנהרות חודרים לאיזור חציר, אך אינם חוצים 
אותו(מלבד הנהר גרון [ע״ע]). העמקים הראשיים הועמקו והורחבו 
ע״י פעילות קרחונים רביעוניים, בעיקר במדרון הצפוני! כיום שטח 
הקרחונים מגיע לכמה קמ״ר בלבד. 

כתוצאה מהבדלי גובה ונגישות מתחלקים הם׳ ל 3 חלקים 
עיקריים: הם׳ המרכזיים, המערביים והמזרחיים. הס' המרכזיים 
משתרעים בין מעבר סומפור במערב ( 1,640 מ׳) למעבר פימוך־ן 
במזרח ( 1,931 מ׳). בהם רוב שיאי ההרים הגבוהים, העמקים הקרחו־ 
ניים, והנוף המבותר ביותר שבם׳, שנפתח לתחבורה רק ב 1928/9 
ע״י בריית מנהרות במעברים אלה. קיימים רק שני כבישים החוצים 
את הפ ׳ לרוזבם. אנדורה (ע״ע) שוכנת במזרחם של הפ ׳ המרכזיים. 

החיים מתרכזים בעמקים המאפשרים חדירת כבישים 
ומס״ב עד לאיזור הציר. כמות המשקעים רבה ( 1.500 
מ״מ) במדרון הצפוני, אך פוחתת מאוד במדרון 
הדרומי. שלגים יורדים במשך החורף בשיאי ההרים. 

צורת החיים הפאסטורלית (בעיקר צאן) המסרתית 
והנתשלת מתמעטת בהדרגה עם פיתוח תיירות, קיט, 

ספורט־חורף ומרחצאות (בנר דה־לושון, בנר דה־ 

ביגור). חשובה ביותר היא מערכת מסועפת של 
תחנות־כוח המנצלות את שיפועיהם התלולים של 
נהרות הם׳; חשמל מספרד מיוצא לצרפת. הערים 
המעטות קטנית מאוד פרט ללורד (ע״ע; 20.000 
תוש׳ [אומדן 1970 ]). הנד המערביים (או האט¬ 
לנטיים, הנמוכים) ממעבר סומפור עד לאוקיאנוס 
האטלנטי, הם, מבחינה אתנית, חלקו הצפוני של 
איזור הבסקים (ע״ע) החיים משני עברי הגבול 
המדיני. מרבית פני השטח בנויים סלעי משקע 



הפירנאים 




785 


פירנאים — פירנזי, ג׳ובני כטיפטה 


786 


מסוזואיים והחבלים והגבהים מתונים יותר. האקלים ימי ולח, הנוף 
מיוער יעו-עלים אטלנטי. האיזור היה חוליה מקשרת בין צרפת 
לספרד בכל הדורות, ובו עברה דרך הצליינים לסנטיגו דר, קומפו- 
סטלה (ע״ע) דרך מעבר רו־בסוו־ ( 00005x31105 ?). הכלכלה החקלאית 
מבוססת על גידול עצי פרי, גפן׳ בקר וייצור גבינה; בחוף הים ערי 
קיט בעלות מוניטין (ביריץ [ע״ע]). ד,פ׳ המזרחיים (הים- 
תיכוניים) ממעבר פימורן מזרחה; עיקרם בספרד. חדירת הרכסים 
לימה״ת יוצרת קו חוף מבותר ומפורץ — המשכה של הריווירה 
הצרפתית כמרכז תיירות בין־לאומי. האקלים ים־תיכוני. בעמקים 
מפותחת חקלאות אינטנסיווית של גידול עצי פרי, גפנים וירקות 
מבכירים המשווקים למרכז צרפת וצפונה. מרכזי קיט וספורט חורף 
פותחו במו־ך לואי. העיר הגדולה היא פרפינין (ע״ע; 90,000 תוש׳). 
התושבים הם קאטאלונים משני עברי הגבול והמסורת הקאטאלונית 
ניכרת בשפת הדיבור ובאורח־חיים ים־תיכוני. 

, 1962 1 * 1 ,*-"!ע . 0 ; 946 ! 1 * 1 , 0 זזס 5 . 114 

ד. ני. 

פירנדלו, לואיג׳י — 10110 ) 11-30 ? 1.11121 — ( 1867 , ג׳ירג׳נטי 
[סיציליה] — 1936 , רומא), מחזאי ומספר איטלקי. ם׳ למד 
פילוסופיה וספרות באוניברסיטות פאלרמו, רומא ובון. בגרמניה 
הושפע מהגותו של שופנהאואר (ע״ע) ומתורתו של הפסיכולוג 
בינה (ע״ע) על התמורות באישיות. ב 1889 פרסם את שיריו הרא¬ 
שונים. ב 1893 התיישב ברומא והיה מורה ב 1897 — 1922 . במשך 
כ 20 שנה חי במחיצת אשתו חולת־הפאראנויה ואשפז אותה רק 
לאחר שניסתה פעמים מספר להרגו בשנתו. — יצירתו הראשונה 
שעוררה התעניינות היה הרומן 35031 ? 31113 ^ 1 ט) 11 (עבר , : "מאטיה 
פסקל המנוח״, תשכ״ו), 1904 . ב 1910 ניסה את כוחו לראשונה 
במחזאות. קובץ של כ 270 סיפוריו הקצרים נתפרסם ב 1922 . ואולם, 
רק אחרי 1923 , עם הצגת מחזותיו, זכה לפרסום בעולם כולו. 
ב 1925 — 1928 ניהל תיאטרון משלו. התנועה הפאשיסטית ניסתה 
לרתום את פ׳ לתורתה ומוסוליני מינהו חבר באקדמיה מייסודו, 
אך פ , לא היה פעיל בתנועה זו. ב 1934 הוענק לו פרס נובל 
לספרות. 

המעולה ברומנים שלו, 0110, 0055000 0 000101x1113 ("אחד, 

אף אחד, מאה אלף״), 1926 , מעצב נושא החוזר בכל מחזר 
תיו: הניגוד בין להיות ולהראות, בין פנים למסכה, בין חיים 
למשחק. 

חשובים מן הרומנים הם מאות סיפוריו הקצרים אשר רבים 
מהם הפכו לנושאי מחזותיו. מרביתם (כ 200 מהם) מעצבים יריעה 
רחבה של נושאים ושורה ארוכה של דמדות המתוארות בפרספק־ 
טיווה של אירוניה טרגית; הם מתרכזים בהצגת "הקומדיה האנושית" 
האוניוורסלית. האנשים הקטנים והפשוטים מייצגים כל אדם, באמ¬ 
צעות הראי המעקם וההומוריסטי שהאמן מציב מולם. 

השקפת־עולמו של פ , מצאה לה ביטוי אמנותי מושלם ביותר 
במחזותיו, שמספרם מגיע ל 40 ויותר. חמש תקופות מציינות את 
יצירתו הדרמתית. 1910 — 1913 : מספר מחזות על רקע ההוד הסי¬ 
ציליאני. 1916 — 1919 : כתריסר מחזות בהם גיבש את דרכו המיוחדת 
בתיאטרון המודרני; מהם בעיקר 0 ז 3 ק 0 50 0 0051 ("כך הוא הדבר 
אם כך אתם סבורים״), 1918 ׳ מחזה אלגורי על יחסיות האמת, 
ריקנותן של העובדות והפנים המיוסרים מאחורי המסכות. 1920 — 
1924 : שנות-חיבורן של יצירות המופת, מהן: ! 11 ; 3£8 ״ 50 ז 0 ק 501 
3111010 ?) 3 :ת 00 (״שש נפשות מחפשות מחבר״), 1921 , המתאר מחזה 
בהתהוות שלא ייכתב ודמויות בהתהוות שלא תעוצבנה לדמויות של 
ממש, המציג את החיים כמחזה ואת האדם כמחפש את מחברו; 
?י 1 ״ 10 ־ 01 ? ( 1922 ), טרגדיה של אדם שהיה מחופש כקיסר בנשף- 
מסכות, הופל מסוסו ע״י מארב יריב, השתגע וחי בעולם תיאטרוני- 
מלאכותי שהוקם סביבו. 1925 — 1929 : מספר מחזות שאינם מצטיינים 


באותה מקוריות תב■ 
ניודצורנית. 1929 — 

1934 ; תקופת התעור¬ 
רות מחודשת: - 0 ■!?■ 
3051 ?! ("למצוא את 
עצמך״). 1932 . 

בסיפורים, ברומנים 
ובמחזות, מלבד ברא¬ 
שונים שהם נטורליס¬ 
טיים וסיציליאניים ב¬ 
מהותם ובצורתם, עיצב 
פ , דמויות ומצבים ה¬ 
באים להמחיש את ער סירנדלו (שני מיסיז) נעת בימוי אחר טטוזזותיו 
למו המעורטל והמלא- (המכה האיטלקי, לוניח) 

כותי של האדם, השחקן הבינוני על בימת העולם, המשלה את עצמו 
ואת הזולת; האדם הנאחז במציאות המוחשית ובעובדות בלי להודות 
כי אין בהן ביטוי לישותו האמיתית. הפנים והמסכה, המציאות 
והאשליה, האמת והשקר, צורות-החיים הקפואות וזרם־התודעה, יח¬ 
סיות האמת והזמן, האמנות כמפלט וכנקמה בחיים, אך גם כאשליה — 
הם הנושאים המרכזיים הבאים לידי ביטוי דרמתי ביצירתו. קריעת 
הקליפות מעפ״ג גיבוריו ומעשיהם וגילוי זהותם הפנימית מעוצבים 
באמצעות מצבים פאראדוכסליים, הומוריסטיים וגדוטסקיים ומתח 
דיאלקטי רב־עצמח. בד״כ בחר פ , בסיפורי רקע ובמצבים ששימשו 
לרומן הנטורליסטי או לקומדיה, ועל-ידי ערטול הנושא והצורה 
חמסרתיים מבפנים יצר אומרה של גרוטסקה טרגית, 

פ׳ הוא גדול המחזאים של איטליה מאז גולדוני (ע״ע). השפעתו 
היתה מכרעת על סופרים רבים: בטי, סרטר, ז׳ רומן, ברכט (ע׳ 
ערכיהם), אנוי, גלדרודה, דירגמט (ע׳ ערכיהם בכר , מיל׳). הצלחתו 
כמחזאי השכיחה מעט את גדולתו כמספר, אך מקומו בתחום הסיפורת 
האיטלקית אינו מוטל בספק. — מחזותיו תורגמו והוצגו בכל 
העולם. 

מסתו׳ 0010115010 ׳? (״ההומור״), 1908 , שבה ניכרת השפעתו 
של סדוונטס, מבהירה את גישתו אל המציאות מנקודת המבט 
הלגלגנית המרה והגח׳טסקית־טרגית. סיפוריו הקצרים קובצו בקובץ 
3000 סס ־ 501 ] 70X0110 ? (״ סיפורים לתקופת השנה״), 15 כרכים, 
1932 — 1937 ; מחזותיו — בקובץ 10 ) 00 506000 !?"ן ("מסכות ערו¬ 
מות"), 31 כר , , 1922 — 1936 . 

בתרגום עבר׳ י״ל, נוסף לנ״ל: "יסודי אדם"׳ סיפורים נבחרים, 
תשי״ב; ״הערב אימפרוביזאציה״ (תרג׳ נ. אלתרמן; ״במה״, 61/2 ), 
תשל״ד. 

, 7 ) 11 )) 8/1 717/2 ) 87 ) 711 1 ) 171 > . 8 ,ק 815110 . 8.8., 1948; X ,־] 311110 [ 
- 8117110 , 6103 ־ 831 ; 1966 2 ,. 8 11 > 112 * 107 5 , 0351115 1110 * 13 ; 1966 

.ן ; 1967 , 1961 — 1889 17111 ) 111 ) 1 ) 111 ) $17 2 > 11€ דר> 1 ) 11 ) 1 > 1 > 1 } 1 > %7 

8 . 8 ., 11147720117 (1 $ 0 ( 51 (, 1967; 0. 1X101111■, 8 . 8 , <170771 ( 11147 £(, 

1967 2 ; 0. ?111968 , 1 > 411 ו 1$ ?/ 71 ז 2 >' 11 ) 1 > 0 . 8 <ת 81 ב 1€1 ז 80 ; 1967 י . 8 , 0116 ־ ; 

1,. 1 ) 151 ) 45 ) 1 . 8 , ¥6116 .? . 0 ; 1969 , 1110.711 ) 1 > 211 > 7 \$ 11 ) 7 $7 ) 1711 , 113 § 3£3 ־ 1 מ , 
1971. 

. מ. ל 

— 010x3001 83(11513 ?115 י ר 11 י , ג ׳ 1 בני בטיסטז״ו — 30051 ־ 

( 1720 — 1778 ), אמן-הדפם, ארדיכל וארכא 1 ל 1 ג איטלקי. 

מ 1740 פעל ברומא. פ , היה מראשוני האמנים שחקרו את עתיקות 
חרקולנאום ופומפיי, ונטל חלק בוויכוחים על חשיבות תרבות רומא 
בהשוואה לתרבות יו?. ב 1745 התחיל מפרסם את סדרת התחריטים 

— (^0(11110 (1180013) שהקנתה לו שם בעולם— 137 ״מראות רומא״ 
המתארים את חרבות העיר העתיקה ובניינים בעיר החדשה, 
בתחושה דרמתית עמוקה הנרקמת באמצעות ניגודים נועזים של 
קנה מידה ואור־צל. ב 1745 בקיתב התחיל גם בביצוע סדרת התחרי¬ 
031 ) — מבנים דמיוניים ובהם גרמי מדרגות x01-1) טים ״בתי־כלא״ 



787 


פירנזי, ג׳ובני כטיסטה — פירנצד! 


788 


וקשתות נישאות, המגדירים חלל שבו נעות דמויות מוזרות. לתחרי- 
מיו של פ׳ נודעה השפעה על האדריכלות של המאה ה 18 ועל גישת 
בני־דורו לעולם העתיק. 

,.?. 3 . 0 / 0 07044/1712$ 7/16 , 115 ררז 0 ב 1 ״ד . 1 ? : 3.1 1952 . 0 ,ז 0 ץ 3 !א. 1 ל . 4 ! 

14713 ?)/ 76/1116 ^ . 3 . 0 , 013015 ) 011 ^ 4 . 14 ; 1961 ,.? ,צ־ £1 נ 5€#1 .? ; 1954 

. 1972 , 07116 ? /ס 0707136147 1/16 .*£ .? י ץגזזס 1 \ .י 1 ; 1965 , 67 ) 11 ' 1 /? €70 

פירנצה ( 26 ת 6 ז 1 ?), עיר בחבל טוסקנה (ע״ע) באיטליה. 460,000 
תוש׳ (אומדן 1972 ). שוכנת באגן נהר ארג( (ע״ע) במקום 
בו הוא יורד מהרי האפנינים למישור טוסקנה. 

כלכלת העיר נשענת על תיירות, אומנויות מסרתיות (עבודות 
מתכת. עור, זכוכית, צמר, תחרה, תכשיטים ועוד), ומפעלי תעשיה 
לייצור מכתות, מכשירי הנדסה וחשמל, כימיקלים ועיבוד מזון. האו¬ 
ניברסיטה נוסדה ב 1321 ובה 20,950 תלמידים ( 1973 ). 

אמנות. במאות ה 13 —ה 15 היתה פ׳ המרכז החשוב ביותר 
לאמנות באיטליה. שפע של יצירות ארדיכלות, פיסול וציור מעיד 
גם היום על עברה המפואר ועל פטרונותם הנאורה של שליטיה 
החילוניים ושל מנהיגיה הכנסייתיים. יותר מבכל עיר אחרת באי¬ 
טליה קשור בם' מושג הרנסאנס האיטלקי בספרות, בהגות ובאמנות. 
במוזיאוני העיר (אופיצי, פיטי, האקדמיה) מצוי המבחר העשיר 
ביותר באיטליה של יצירות מופת מתקופה זו. 

הבפטיסטריום העתיק של פ׳ הוא בניין אפייני לסיגנון העיטור 
הרומאני הפלורנטיני במאה ה 12 , שיסודות קלאסיים רבים נשתמרו 
בו. דומה לו כנסיית סאן מיגיאטו אל מונטה, היפה בכנסיות הרומא- 
ניות ששרדו בעיר. בתה דומה הושלמו עיטוריה החיצוניים של 
הקתדרלה (תם׳: כר׳ ב׳, מול עם׳ 760 ) שתכניתה המקורית ( 1300 
בקירוב) מיוחסת לארגולפו די ?!מביו. בניין זה, שהוא דוגמה חשובה 
של הארדיכלות הג(תית. שימש מרכז לפעילות הארכיטקטונית וה־ 
פיסוליח הכנסייתית בפ׳ במאות ה 14 וה 15 . בתכניות בניית הקתד¬ 
רלה ומגדל-הפעמון השתתף ג׳וטו: בתנ^סקי הכתירה בכיפה האדי¬ 
רה (תכו: כר׳ ט׳, עמ ׳ 545 ) המתנשאת מעל גגות העיר; העיטור 
הפיסולי נעשה בידי מיטב האמנים: א. פיזבו (כפי הבראה, ע״פ 
רישומי ג׳וטו), נני די בנקו, דונטלו, לוקה דלה רוביה. כנסיות 
גותיות חשובות אחרות מן המאה ה 13 הן כנסיית סאנטה מאריה 
נובלה (שחזיתה הושלמה בידי ל. ב. אלברטי [ע״ע]; תמ': כר׳ :/ 
עמ׳ 918 ) וכנסיית סאנטה קרו^׳ה. 

האדריכלות האזרחית של המאות ה 13 — 14 הקימה בנייני־ציבור 
מרשימים בעלי אופי מבצרי: ארמון בארג׳לו־(או ארמון הפודסטה); 
״הארמון הישך ( ¥60:1110 313220 ?: תמ ׳ : כר׳ ב׳, מול עם׳ 760 ), 
שמבנהו הפנימי שונה בידי הרי ואחרים, ועוטר בציורי תלמידיו 
אחרי אמצע המאה ה 16 : דוגמה אפיינית לארדיכלות האזרחית בעלת 
האופי החמור בשלהי המאה ה 14 הוא ארמון דונצטי. — הציור 
הפלורנטיני במאה ה 13 , היה טבוע עדיין בהשפעה הביזנטית: עדות 
מרשימה לכך משמשים פסיפסי תקרת הבפטיסטריום. באופיצי 
ובכנסיית סאנטה קרוצ׳ה מצוי אוצר גדול מיצירות הציירים הח¬ 
שובים שפעלו בפ׳ בשלהי המאה ה 13 ובמאה ה 14 , כצ׳יפבואה׳ 
ג׳וסו. תךאו גדי, אורקניה ( 3 ת 3£ :״ 0 ). אורקניה וא. פיזנו הם נציגים 
אפייניים של הפיסול הפלורנטיני במאה ה 14 , שהושפע מהאמנות 
הגותית שמעבר לאלפים. 

במאה ה 15 היתה פ׳ מנהיגת הרנסאנס האיטלקי המוקדם בכל 
תחומי האמנות. על יסוד המסורת הקלאסית של הסיגנון הרומאני 
הטוסקאני פיתחברונלסקיאתסיגנון הרנסאנס הקלאסי,באכסדרה של 
בית האסופים (תנד: כר׳ ה׳, עם׳ 721/2 ). בכנסיות סאן לורנצו, סאנטו 
ספירימו (תם׳: כר׳ כ׳, עמ׳ 918 ) ובקפלת פאצי ( 3221 ?). האב¬ 
טיפוס של הארמון הפלורנטיני, ארמון מדיצ׳י, תוכנן ע״י מיכלוצו 
די ברטולומאו, עבור הראשון שבפטרונים הגדולים של האמנות 
מבני משפחת שלימי פ׳, קהימו דה מדיצ׳י (תכד: כר׳ ה׳, עכר 723 ). 
מתחרים בארמון זה ליופי: ארמווםטרוציוארמוןרוצ׳לאי( 1111666131 : 


תם׳: כר׳ י״ב, עמ׳ 448 ). — השלב המוקדם של התפתחות הפיסול 
בפ׳ במאה ה 15 מיוצג בתבליטי דלתות ה 3 תנזה הצפוניות של 
הבפטיסטריום- מעשה־ידי גיזנרטי, הטבועים עדיין בחותם מסורת 
הסיגנון הגותי: כ״כ מיוצג שלב זה ע״י פסלי נני די בנקו, בשער 
הצפוני של הדואומו ובכנסיית אויסאנמיכלה ( 1011616 ת 11 ז 53 ז 0 ), ש* 
גומחות קירותיה החיצוניים הן מוזיאון ליצירות הפיסול של גיברטי, 
דונטלו, ורוקיו׳ ג׳מבולוניה (ע׳ ערכיהם) ועוד. הדלתות המזרחיות 
של הבפטיסטריום, "שער גן־העדן", אף הן מעשה-ידי גיברטי, הן 
מן המפורסמות שביצירות האמנות בימי הרנסאנס המוקדם (תמ ׳ : 
כר׳ א׳, עמ׳ 113/4 ; כר׳ י׳, עמ׳ 629 — 630 ). גדולי פסלי פ׳ במאה ה 15 , 
דונסלו, נני די בנקו, לוקה דלה רוביה, השתתפו בעיטור הפיסולי 
העשיר של הקתדרלה ושל מגדל־הפעמון. — הציור הפלורנטיני 
בתקופה זו יוצג בתחילה ע״י אמנים שפעלו ברוח הסיגנון הגותי 
(לורנצו מונקו; מזולינו). נציגו הגדול של הראליזם הקלאסי המונו¬ 
מנטלי בשנות ה 20 של המאה היה מזצ׳ו, שציוריו בקאפלה בראנ־ 
קאצ׳י שבכנסיית סאנטה מאריה דל פרמינה הם מאוצרות האמ¬ 
נות החשובים של העיר. פרה אנג׳ליקו, פיליפו ופיליפינו ליפי, 
דומניקו ונציאנו, אנדראה דל רןסטניו, פאולו אוצ׳לו, בוטיצ׳לי, 
דומניקו גירלנדיו הם רק כמה מגדולי ציירי־הפרסקו שיצירותיהם 
פיארו את כנסיות פ׳ ואת ארמונותיה במאה ה 15 . — נציגיו הגדולים 
של הפיסול באמצע המאה ובמחציתה השניה היו דונטלו, ברנרדו 
ואנטוניו תעלינו, ורוקיו, דזידריו דה סטינעו. בנדטו דה ממו, 
א. פוליולו. בשלהי המאה ה 15 ובראשית המאה ה 16 פעלו בפ׳ 
לאונרדו דה וינצ׳י, מיבלאנג׳לו (בעיקר כפסל; בפ׳ נמצא האוסף 
הגדול ביותר של יצירותיו הפיסוליות), רפאל! ביצירתם הגיע הר¬ 
נסאנס האיטלקי לשיאו. השפעתם טבועה ביצירת "המנייריסטים 
הפלורנטיניים", קבוצת ציירים שתרמה תרומה חשובה לאמנות 
איטליה במאה ה 16 . אנדראה דל סרטו ופונטורמו מיוצגים במחזור 
ציורי־הקיר בכנסיית־הבשורה. 

במאה ה 16 איבדה פ׳ בהדרגה את המנהיגות בשדה האמנות, 
אעפ״כ נמשכה בה פעילות אמנותית רבת-הקף, בחסות בני משפחת 
מדיצ׳י ומשפחות הסוחרים העשירים. קאפלת-מדיצ׳י (תמ׳: כר׳ כ״ג, 
עמ׳ 176 , 178 ) ובנייני הספריה, שהם מגדולי אוצרות העיר, הוענקו 
לפ׳ ע״י מיכלאנג׳לו בסוף הרבע הראשון של המאה. יורשיו, ג׳מבולו־ 
ניה, אמנטי, בנדין.לי עיטרו בפסליהם את ככרות העיר, מזרקותיה 
ובנייני הציבור שלה. ע״ע איטליה, אמנות; רוב האמנים הנזכרים 
בערך זה. 

ר׳ תמונה צבעונית בכרך זה. 

,־ 011001 .מ ; 1900 — 1897 ,^ 1-4 ,* 0 8613?!1476 11076x1171 ? י 1 ) 00 מ 1 ץ 86 .!׳א 

- 7 * ¥01 7 116 , ¥01111171% ¥10767111716 / 0 05 ^ €07 071601 ) £11$ 17161 ) 11 ) €71116 

1/16 { 0 0700/1712$ , 60500 ^ 8 . 8 ; 1930-67 , 16671111 €6711147)/, 1^X111 

- 115 ) ¥ 671 1/16 / 0 16114765 ? 171 ) 11011 ,. 111 ;* 1938 , 1-111 , 1171167$ >? ¥10767111716 

176/1671 .>! 016 , 2 ) 33 ? .£ 1 ) 110 . 7 * 4 ; 63 19 , 1-11 , 86/1001 ¥10767111716 : 507166 

- 240 .£ ; 54 ־ 1940 , 1-41 , 6/1 ) 1 <} 1713 ) 1 ? 656/116/11116/165 ^ 147151 )} 6171 ,.¥ 071 ס 

.( . 5 ; 1948 , 27014713 ) 3061 806101 115 1713 ) 047111712 ? ¥10767111716 , 131 

,.¥ 0713 07716 ? 171 67101550066 ? 112/1 ? 1/16 /ס 01711171% ? ,£ז£ו 11 *>£ז£ 

. 1961 , 1-11 
א. רו. 

היסטוריה. פלורנטיה ( 101-60113 ?) הרומית נוסדה במאה ה 1 
לפסה״נ, כ״קולוניה" של חיילים משוחררים. היא היתה צומת דרכים 
חשוב, התפתחה למרכז מסחר, ובימי הקיסר דיוקלטינוס (ע״ע) 
נקבעה לבירת המחוז הששי של איטליה (טוסקנה ואומבריה). אחרי 
חורבן הקיסרות במערב שלטו בה האוסטרוגותים, הביזנטים והלנגו־ 
ברדים, ובימי הלנגוברדים היתה מושב דוכס. קרל הגמל סיפחה 
לממלכתו, עבר בה פעמיים בדרכו לרומא, ולפי האגדה בנה את 
העיר מחדש. ב 825 יסד ל(תר 1 (ע״ע) בפ׳ את אחד משמונת המוס¬ 
דות באיטליה לחינוך כמרים. הפרנקים טיפחו את הנזירות בם׳ וזו 
עתידה היתה להשפיע על העיר. 

במחצית השניה של המאה ה 9 היתד, ט^סקנה לרוזנות־ספר 



789 


פירנצה 


790 



דע?את פוונר< 5 ה ות 5 סידיז ע 5 ד.טז<ןר ( 1498 > בכיכר הםני 1 ד<ר. בפידנזנה 
(צייר פ^ורנטיני אלטוני ; מוזיאון סז־טרקו. פירנצה) 


( 13£6 '\ 3 ־ 21 ־ 21 חת; 165210 }:!■ 131 מ) ום' למושב רוזן* 
הספר (ש^עב"). ב״מלחמת האיגוסטיטו־ 
רה״ (ע״ע גרמניה, עם׳ 423 ) נשארה פ׳ 
נאמנה להזנת מטילדה (ע״ע), בעלת־הברית 
האפיפיור גרגוריום ¥11 , והודות לכך הור¬ 
חבו זכרותיה והנהלת ענייניה עברה לטובי- 
העיר ( 1100111165 1 ת 0 נ 1 ). היא השתחררה, 
למעשה, מאדוניה הפאודליים והיתה "לקו¬ 
מונה". 

מסחרה של ם', שהתבסס על תעשיית- 
הבדים שלה וטיבם המעולה הגיע לשיאו 
במאות 12 — 14 . מספר התושבים גדל במ¬ 
הירות׳ והעיר התפשטה על חשבון האצולה 
הפאודלית ועל חשבון ערים סביבה; הרחבת 
תחום־שלטונה של פ׳ הגדיל את כוח־העבו- 
דה בעיר׳ בעיקר מצמיתים שנטשו את 
אדוניהם• מ 1138 היה השלטון בידי 6 — 8 
״קונסולים״, ולידם מועצה של 100 סובי- 
העיר. מאבק ממושך התנהל בין האצילים 
לבין אגודות האומנים (הגילדות 1 3x11 ): 
האצילים היו מאורגנים באגודת טורי(-זס־ד 
״) ואומני-הצמר באגודת קלי$לה (- 0311 
313 ת 1 ). בימי הקיסר פרידריך 1 ברברוסה 
(ע״ע) השתלב מאבק זה שבם׳ במאבק הקי¬ 
סר לשלטת באיטליה, שהיה גם כרוך בצמ¬ 
צום עצמאות הערים שתמכו באפיפיור. 

ב 1193 הונהג בם׳ משטר של "פודסטה" ( $13 ש(> 0 ק), שליט עליון 
בעיר, וב 1207 נקבע, מפני שלום בית, שה״פודססה" לא יהיה אזרח 
פ׳. במאות ה 13 — 14 השתלבו המאבקים הפנימיים בם׳ במאבק 
הגולפים (ע״ע) עם הגיבלינים. מאבק זה התנהל בפ׳ בחריפות רבה, 
היה מלווה ברציחות ובהגליות והחליש את האצולה כולה. במות 
הקיסר פרידריך 11 ( 1250 ), ששלט בטוסקנה באמצעות בנו, התחוללה 
מהפכה בם׳, והסוחרים והאומנים כוננו משטר חדש: בצד ה״פו־ 
דסטה" ומועצתו מונה מפקד על צבא האזרחים (-סק 1 ש 1 > 10 !ב 1£ ק 03 
010 ק), והסמכות העליונה נמסרה ל 12 "זקנים" ( 1 ״ 213 מ 2 ), שנבחרו, 
שניים שניים, מכל תבע בעיר. ב 1252 החלה פ׳ טובעת את פלורין 
הזהב ( 0 ־ 101 ; ס״״©;?; ר׳ תמ׳, כר׳ כ״ד, עם׳ 957/8 [ 12 ]) שהתבסס 
באירופה וסייע בפיתוח סחרה של ם׳, ובמיוחד — בפיתוח מערכת 
הבנקאות שלה, וזו תפסה את המקום הראשת באיתפה. אגודות- 
האומנים התחזקו ונטלו חלק גדל והולד בשלטון. ב 1293 אושת 
״תקנות הצדק״ ( 3 ו 12 :ז 5 ״! 8 1 ( 0 }:זמ€ת 111131 > 01 ), לפיהן ניתן חלק 
בשלטון גם לגילדות "הקטנות" (של חנוונים, נפחים, סנדלתם ועוד), 
ונאסר על משפחות האצולה הגדולות להשתתף בשלטון; עוד נקבע. 
שהממשלה תהיה מורכבת מ 6 פריורים ("ס"?), מקרב הגילדות 
"הגדולות" (בנקאים. סוחרים, יצרני-בדים ובעלי מקצועות הפשיים). 
בראש הפתותם עמד "גונפלונירה של הצדק״ ( 11 ; 6 ז 16 ח 1310 ס 00 
511213 ט 8 1 ) — השליט העליון בפ/ 

המאה ה 14 היתד. תור הזהב לדמוקרטיה בם' ותקופת שגשוג 
גדולה לכלכלתה. פ׳ היתד. מהערים הגדולות באירופה ומספר תושביה 
נאמד ב 100,000 . אריגיה נמכרו בכל היבשת וכן במזרח הקרוב 
ומעבר לו. רבבות אנשים התפרנסו מייצור האריגים, ורשת הבנקאות 
היתד. פרושה במערב איתפה ומלכים ואפיפיורים היו תלויים בה. 
משטרה הדמוקרטי ושגשוגה הכלכלי החזיקו מעמד חרף המאבקים 
המדיניים והחברתיים מבית והמלחמות מחוץ. פ׳ השתלטה על תב 
ערי טוסקנה (פרט לערי החוף). במדיניות הפנים הבטיחו "תקנות 
הצדק" את נצחון "המפלגה הגולפית" שבד. תמכו משפחות הפלוטו־ 
קרסיה ( 3$80 ז£ 010 ק 0 ק). מריבות בין משפחות אלו גרמו לפילוג בין 


הגולפים ל״לבנים", שהיד מתונים יותר ולא דגלו במאבק עם הקיסר, 
ול״שחורים", שדגלו בגולפיות אדוקה. ב 1301 ניצחו "השחורים" 
והגלו את יריביהם (בהם דנמה), והשלטון היה בידי אריסטוקרטיה 
בנקאית ומסחרית. ב 1339 התמוטטו הבנקים הגדולים של 3 רדי 
ופרוצי, ושלטה "השחורים" התערער: דוכס אתונה. גואלטירי (ול¬ 
מר) מבריין, נהיה לרודן ם׳ ( 1342/3 ). הפלומוקרטיה קיוותה, שהוא 
יבטל את "תקנות הצדק", אך גואלסיירי ביקש להישען על פשוטי־ 
העם ( 10 נ 1 ת 11 ז 1 010 ק 0 ק) וסיפח את הגילדות ״הקטנות״. ביולי 1343 
גירשו הפלוטוקרסים את הרודן וביטלו את "התקנות", אך פשוטי־ 
העם מרדו והשיבו אותן על כנן. ב 1378 התייצבה פ׳, הגולפית הא¬ 
דוקה, מול האפיפיור גרגוריוס שביקש להרחיב את מדינת 
הכגסיה והתנגש בשאיפת פ׳ להגמוניה בטוסקנה. 0 ׳ כרתה ברית עם 
ברנבו ויסקונטי (ע״ע) שליט מילנו: למלחמה זו (״מלחמת 8 הקדו¬ 
שים"; ע״ש ״ועדת ה 8 ״ שמונתה לנהלה) היו תוצאות חשובות 
בהתפתחותה הפנימית של פ׳: המפלגה הגולפית ביקשה להשתמש 
ב״ועדת ה 8 ״ כדי לשנות את החוקה הדמוקרטית; אך פשוסי-העם 
בחרו בסלוסטרו מדיצ׳י (ע״ע. עמ׳ 298/9 ) לגונפלונירד" ונסיה לה¬ 
דיחו גרם למרד הצ׳ומ&י ( 1 < 11 מ 10 :>׳ עובדי-הטפסטיל; יולי 1378 ); 
בעקבות המרד הוכרו גם גילדות חדשות של פועלים ובעלי־מלאכה, 
שהיו עד אז בחזקת נתינים משוללי זכרות, והאופי הדמוקרטי של 
המשמר הגיע לשיאו. 

תיקונים אלה עוררו התנגדות מצד הגילדות ״הגדולות״, וב 1382 
בוטלו התיקונים, והוחזרה החוקה הקודמת. למעשה שלטה האולי¬ 
גרכיה המסרתית, בהנהגת משפחת אלביצי (ע״ע). ב 1406 כבשה 
פ׳ את פיזה, וזכתה במוצא לים ובהרחבת קשריה עם נמלי הימה״ת 
ובעיקר עם קושטא; ב 1421 השתלטה פ׳ גם על ליח־רנו. פ׳ נהיתה 
בהדרגה ממדינת־עיר למדינה טריטוריאלית בעלת צי חזק ומעורבת 
במאבקי-הכוח של המעצמות האחרות באיטליה (ונציה, מילנו, מדינת 
הכנסיה ונפולי). ב 1439 נערכה בה ועידת־כנסיה ובה הוחלט על 
הכרת הכנסיה היוונית כאפיפיור (ע״ע נצרות, עמ׳ 349 ). 

מול האוליגרכיה שבהנהגת בני אלביצי התייצבו בגי מדיצ׳י 



791 


פירנצה 


792 


(ע״ע), כוחם היה בעשרם, שבא להם מעסקי בנקאות. ב 1423 נבחר 
ג׳ובני די מדיצ׳י לגונפאנירה, וזכה בפופולריות עקב תמיכתו בגיל¬ 
דות ״הקטנות״, בנו, אזימד ״הזקף, הוגלה ב 1433 ביזמת בני אל־ 
ביצי, אך כעבור שנה חזר והגלה את יריביו. מאז שלט קחימו בם׳ 
כשליט יחיד בלי שנשא במשרה כלשהי: בשקו היה הממון, את 
נאמניו מינה למוסדות השלטון ואת יריביו, אנשי האוליגרכיה 
המסרתית, הרחיק מכל משרה והטיל עליהם מסים כבדים. הוא דאג 
לפשוטי־העם, והיה פטרון לארדיכלים, ציירים, פסלים ומלומדים. 
הוא ניצח את פיליפו מריה ויסאנסי (ע״ע) דוכס מילנו ( 1440 ,), 
ואח״כ כרת ברית עם יורשו, פרנצ׳סק( ספורצה (ע״ע) ועם 
נפולי. 

ב 1464 מת קוזימו והשלטון נשאר במשפחתו, תחילה בידי בנו 
פירו ( 1464 — 1469 ) ואח״כ בידי נכדו ל 1 רנצ 1 ( 1469 — 1492 ). גם 
לורנצו לא נשא במשרה כלשהי והסתפק בתואר "אדון מפואר" 
(:״ $1800 0 :> 1£1 ת 13£ \). הוא שמר על השלום ודאג לאיזון הכוחות 
באיטליה. כפטרון לאמנות ותרבות לא היה מי שישווה לו. 

שגשוג כלכלת פ׳ ומסורת שחזקה והלכה, לעודד אמנים ויוצרים, 
מצד הבנסיה, הבנקאים ואף הגילדות, הפכו את פ׳ לבית גידולם של 
ציירים, פסלים, ארדיכלים, סופדים והוגי־דעות. ולאבן־שואבת ליו¬ 
צרים מהחוץ. שלושת המאורות הגחלים של הספחת האיטלקית, 
פטדרקה, בוקצ׳ו׳ ותטה שפעלו בפ׳ הקנו לניב האיטלקי-המוסקני של 
פ׳ מעמד של לשון הספרות של איטליה. פילוסופים, פילולוגים אנסי- 
קוואחם והיסטוחונים כלאונרדו בחנו. פוג׳ו ברצוליני, פיקו דלה 
מיתדולה, גויצ׳ח־יני וניקולו מקיולי (ע׳ ערכיהם) פיקינום ומרסי־ 
ליום מילאו תפקיד מרכזי בתנועת ההומניזם באיטליה ובאירופה 
כולה. האקדמיה הפלורנטינית שנוסדה ב 1439 , היתה מרכז למלומחם 
מכל המקצועות! הורו בה יוונים שנמלטו מקושסא ודרכה חזרה 
תרבות יוונית לאירופה. על האמנדות הפלאסטיות ר׳ לעיל, אמנות, 
עמ׳ 787/8 ׳ מימי אתונה בעת פחחתה. במאות ה 5 — 4 לפסה״ג, לא 
היתד, עיר שבה היתה יצירה תרבותית כה רבה כבפ׳ במאות ה 14 — 
16 , ושהשפיעה כה רבות על תרבות המערב כולו. 

לאווירת־יצירה זו נמצאו גם מתנגדים, בהם שהצביעו על היסודות 
האליליים שבה, ותלו בה את כל רעות הזמן, את השחיתות וקלקול־ 
המידות, הלד־רוחות זה גבר בימי בנו של לורנצו, פיח ( 1492 — 
1494 ). פירו נאלץ למסור מבצחם לשרל 11 ף\ מלך צרפת, שפלש 
לאיטליה! מתנגחו האשימוהו בבגידה׳ וגירשו את בני מדיצ׳י מפ ׳ , 
בעיר קמה רפובליקה בהנהגת הנזיר הדומיניקני ג/ סוונחלה (ע״ע), 
הנביא־המסיף, שראה בהומניזם ובכמורה המושחתת את ארבי האמונה 
הצחפה. בעיר התרבותית ביותר באירופה התחוללה מעין "מהפכת 
תרבות", מלווה השמדת חפצי אמנות (ציוחם, פסלים), והשתלטה 
בה אווירה של התלהבות דתית של חוזחם בתשובה ושל סגפנות 
לקראת יום־הדין הקרב. האפיפיור אלכסנדר ן 7 ו הטיל הדם על הנזיר 
הדומיניקני וב 1498 הופל שלטונו והוא הועלה על המוקד. 

ב 1498 — 1512 היה בפ׳ משטר דמוקרטי. המחנה עמדה מול 
צרפת וספרד, שנלחמו על השליטה באיטליה, ונאלצה לתמח ביניהן, 
וכן מול התמרדויות תכופות מצד ערי טוסקנה הכפופות לה. ם׳ תמכה 
בצרפת, ונצחון הספרדים גרם לנפילת המשטר בם׳, ובניו של לורנצו, 
ג׳ובני וג׳וליאנו, הזח לשלטון( 1512 ). ב 1513 נבחר ג׳ובני לאפיפיור 
(ע״ע לאו צ), וב 1523 נבחר בן אחר של המשפחה לאפיפיור קלמנם 
11 ׳\. כשכבש הקיסר קרל 7 \ את חמא ( 1527 ) פרצה בם׳ מהפכה 
רפובליקנית נגד החשמן פסחני, השליט מטעם בית מדיצ׳י! ע״פ 
הסכם עם האפיפיור כבש הקיסר את פ׳ ומסרה לאלסנדרו דה מדיצ׳י 
( 1530 ). מכאן ואילך היתה פ׳ בשלטון בית מדיצ׳י; אלה נהיו 
לחכסים ולדוכסים־גדדלים של טוסקנה ום׳ היתה הבירה. וע״ע 
טוסקנה, עמ׳ 481 . 

ב 1861 נכללה טוסקנה, ועמה פ׳, במלכות אימליד״ ב 1865 — 1870 


היתה פ׳ בירת הממלכה. העברת הבירה לחמא פגעה בכלכלתה, 
ועבודות פיתוח שנעשו בסוף המאה ה 19 פגעו במרכז העתיק של 
העיר וגרמו הרם רב. במאה ה 20 חזרה ם׳ לזמן מה והיתה מרכז 
לאמנות ולתרבות ולעיר אוניברסיטה ( 1923 ). כלכלתה פרחה עם 
פיתוח התיירות. במלה״ע 11 הוכחה לעיר פחות, אך בעת נסיגתם 
פוצצו הגרמנים את כל הגשחם על הנהר, פרט ל״פונטה .וקיו", 
והרסו שכונות עתיקות מצפון לנהר ומדרומו (אוגוסט 1944 ). אחח 
המלחמה נבנו שכונות אלו מהדש. ב 1966 נפגעו שכיות אמנות של 
פ׳ מגיאות תארנו, ומומחים מכל העולם באו לעיר לשקמן. 

, 306113 ? .\י. ; 1927 — 1896 ,ז\[- 1 ,,ץ ח 10 . 1 /^ 0 , 0356850110 . 8 
/ 1 , 3 < ,/> 376 ,. 18 ; 1961 ,.• 2 / 0 , 861161,111 .' 1 ; 1949 ,■׳/ 41 13 ז $10 

-סוס??/ 6 מל)מ 6 -ן 770 ) 11 ' 7 , 00010 ./י ; 1963 , 1-11 •) 10 ז 1 > 21# ה 86 4 ה 0 

,. 7 / 0 14 ז 0 ^ 1 6 ^ 7 ,(. 68 ) 84311106111 . 0 ; 1967 , #0066 

. 1968 

מג. ד. ־ אה. א. 


יהודים מעטים כבר ישבו בפ׳ במאה ה 14 . ב 1428 התאספו 
נציגי הקהילות היהודיות באיטליה בפ ׳ וקיבלו כתב הגנה מהאפיפיור 
מרטינוס ¥ (ע״ע). הקהילה נוסדה ב 1437 כאשר בנקאים יהודים 
הוזמנו לם׳. ב 1456 כבר היה קיים ביכ״נ בם/ היהודים נתקלו בהפ¬ 
גנות עוינות ( 1458 , 1471 ) מצד האוכלוסיה, ומדי פעם נגזרה עליהם 
גזרת הטלאי הצהוב, אבל האצולה, ובמיוחד משפחת מדיצ׳י. הגנה 
עליהם. ב 1488 הסית נגדם המטיף ברנרדינו דה פלטרה (ע״ע). 
הוא גורש מן העיר, ומששב לם׳ ב 1493 ו 1495 נאלץ שוב השלטון 
להגן על היהודים. לאחר נצתץ סאוונארולת וגירוש משפחת מחצי 
ב 1494 , ועם היווסחתם ב 1495 . של סניפי הבנק ד,נוצח 1 ם 11 ת 40 ג 
3 ^ 1 ?, גורשו היהודים מם׳. עם שוב המחצ׳ים לפ׳ חזרו גם היהודים 
( 1514 ), אך שוב הוגלו עמם ב 1527 . משהוכתר אלסנדרו דה מחצ׳י 
לחכם ( 1532 ) בוטלו הגזחת. קוזימו דה מדיצ׳י הזמין ב 1551 סוח- 
חם, במיוחד יהודים ספרדים. להתיישב בם׳. קוזימו הסכים לשרפת 
התלמוד בעח הדוכסות ( 1553 ), ומאידך הציע מקלט ליהודים שעזבו 
את מחנות האפיפיור לאחר גזרותיו של פאולום ה ז\ 1 . ב 1567 נכנע 
לדחשות האפיפיור פיוס 7 \ והטיל גזרת הטלאי. ב 1571 הקים את 
הגטו. במשך המאה ה 15 היה עיקר עיסוקם של היהודים בחבית, 
אבל היו בהם גם שעסקו במסחר ובמסחר חת• רבים עסקו במקצועות 
חפשיים, במיוחד ברפואה, והרופאים היהוחם היו רשומים באיגוד הרד 
פאים והחקחים. לעומת זה לא ניכר כמעט מקומם בתעשיה ובמלאכה. 

התפתחות חיי התרבות היהודית הושפעו מהשניה הגדולים של 
התרבות הפלורנטינית. לורנצו דה מחצ׳י קירב יהודים מלומדים. 

אליהו דלמדיגו (ע״ע), 

יוחנן אלימאנו ואבר¬ 
הם פחצול (ע״ע) היו 
מקורבים לחוגי ד,מלו- 
מחם הנוצחם ולימי 
דום עבחת ואת הספ¬ 
חת והפילוסופיה דיעב־ 

חת (ע״ע פיקו דלה 
מירנחלה). המאות 15 - 
16 בם׳ היו תקופות 
פחחה לספרות העב- 
חת ולמקצועות יהדות 
אחחם, אם כי הקהילה 
לא מנתה יותר מ 100 
משפחות. יצדנו משה 
למשפחת בני־יואב ד 
בני משפחת דה פיזה. 

רבים היו אספני ספחם 

פירנצה: בית־הכנסת. ננ;ר, — 1880 — 1883 

(אלינארס וכתבי יד. 



793 


פירנצה — פירסון, קרל 


794 


הקמת הגטו שמה קץ לפריחה זו, אף שכמה יהודים עשירים 
התגוררו מחת לגטו. מכפר היהודים בפ ׳ גדל משבאלצו לעזוב את 
ערי השדה של הדוכסות. כמה זכויות אזרח ניתנו ליהודים ע׳י 
הדוכס לאופולד 1 ( 90 — 1765 ), כולל הזכות להיבחר למועצה עיתנית 
( 1778 ). יהודי פ׳ זכו בחופש בתקופת הכיבוש הצרפתי. כשבכללה 
מוסקבה במלכות איטליה הוכרו היהודים כאזרחי הממלכה החדשה. 

ב 1882 נחנך בפ׳ ביכ״נ, מהיפים באירופה. ב 1899 הועבר מרומא 
לפ' ביהמ״ד לרבנים (ע״ע בתי מדרש לרבנים) בהנהגת שמואל 
הירש מרגליות וצ.פ. חיות (ע׳ ערכיהם). הודות להם ולתלמידיהם 
היתד, הקהילה למרכז התרבות העברית באיטליה. ב 1931 ישבו בפ׳ 
2,730 יהודים. דפוס עברי יחיד פעל בס׳ בשנים 1734 — 1736 : 1744 - ־ 
1755 ; 1778 — 1783 . בפ ׳ הופיעו גם עתונים יהודים כמו 
3 :> 1 ) 1$1-2€11 ( 1904 — 1915 ). 

ב 1943 נשלחו ע״י הגרמנים כמה קבוצות יהודים למחנות ההש¬ 
מדה. ב 1944 ניזוק ביהכ״נ ו 259 יהודים נוספים נשלחו למחנות 
המוות. בתום המלחמה נותרו בפ׳ 1.600 יהודים. כיום ( 1972 ) ישנם 
בם׳ 1,400 יהודים, ולהם מוסדות ציבור וחינוך. 

מ. ד. קאסוטו. היהודים בפ׳ בתקופת הרניסאנס. תשכ״ז! ב. רדת, 

תולדות היהודים באיטליה, 1962 ; ה. ד. פרידברג, תולדות הדפום 

העברי במדינות איטליה, אספסיה—פורטוגליה, תשט״ז־. " 

מ. 

3 ר 1 ל]ל י ן —* 1111 ^ 411 ־ 1 ? — ( 1804 — 1869 ), הנשיא 

ה 14 של אה״ב. אביו היה מושל ניו המפשיר. פ׳ למד 
משפטים. נבחר לביה״ג של ניו המפשיר והיה יו״ר הבית. ב 1833 
נבחר לביה״ג של אה״ב וב 1836 לסנאט והיה בו צעיר הסנאטורים. 
ב 1842 התפטר, שב למדינתו והיה לתובע כללי. סירב לקבל מינר 
לממשלה של ם 1 ק (; 011 ?), לחם במלחמת אה״ב־מכסיקו וחזר לחיים 
אזרחיים. ב 1852 נבחר פ׳ למועמד הדמוקרטים לנשיאות וניצח בגלל 
תמיכתו האיתנה בפשרה של 1850 (ע״ע אה״ב, עמ׳ 175 ). הוא ביקש 
ללכד את האומה ע״י מדיניות חוץ תקיפה כלפי בריטניה וספרד, 
שממנה ניסה לקחת את קובה בכוח או בכסף. פ׳ הכיר בשלטונו 
של הרפתקן אמריקני ו. ווקר (ע״ע) בניקרגואה וקנה שטחים 
ממכסיקו (;> 35 ! 01 ש 11 ? ״ש 150 > 3 כ); ע״ע אה״ב, עמ׳ 174 ). הוא אישר 
את חוק קנזס־נברסקה של ס. א. דגלם (ע״ע), שלפיו יכלו תושבי 
המדינות המצטרפות לאה״ב להתיר או לאסור את העבדות בתחומן. 
בכך עורר מחדש את שאלת העבדות וגרם לפירוד במפלגתו. ם׳ 
הכיר בשלטון תומכי העבדות בקנזס (ע״ע). הוא לא זכה בכהונת 
נשיאות שניה. 

0 י ר* 0 , צ׳רל! 10 * 71 *ר"( — 06 ז 61 *ז 5 ז 0€ ת 1 ; 5 165 ז 3 ן 0 — ( 1839 — 
1914 ), פילוסוף, מתמטיקאי ומדען אמריקני, מייסד הפרג־ 

מטיזם (ע״ע). פ׳ למד בה תורד לימודים כלליים וכימיה. מ 1861 
עד 1891 עבד בשיתת הממשלה בסקר חופים ובמרידות. ובאותה 
עת עסק במחקרים בפיסיקה, אסטרונומיה ופילוסופיה, שבה ראה 
את עניינו העיקרי. ב 1879/84 הורה את תורת־ההגיון בבולטימור. פ׳ 
היה מוזר, גאוותן ואדיש לתוצאות מעשיו ולזולת. הוא פרסם מאמרים 
רבים, אך אף לא ספר פילוסופי שיטתי אחד, לפיכך לא הוערך כראוי. 

כלוגיקן הניח פ׳ יסוד לתורת היחסים ופיתח תורת כימות ([-ת 113 !> 
! 1111031101 ], שנים אחדות לאחר פרגה [ע״ע] בגרמניה) ועמד על 
יחסים חשובים בין תורת המחלוקת ללוגיקת הפסוקים. פ׳ ניסח 
תורת סימנים כללית, לפיה יש 3 סוגי סימנים: איקון — סימן הדומה 
למסומן; אינדפס — הקשור באופן טבעי למסומן (כעשן לאש)! 
וסמל ( 01 ג 11 ״ץ 5 ) שקשרו עם המסומן כתך בפירוש ( 1 ת 3 ]£זקז 110 ז 1 ) 
של שכל מפרש ( 10161 ^ 1 ״;). הפיתש משמעו חוק, דהיינו, הרגל 
( 13611 )) של המפרש. סימול הוא אפוא יחם תלת־מקומי, בין סימן, 
מסומן ופיתש, והוא מימוש של קטגוריית השלישוניות (ר׳ להלן). 

הפרגמטיזם, שפ׳ ניסחו לראשונה ב 1878 , הוא תורת משמעות, 
וכדי להבחינו מתורת וילים ג׳ימז(ע״ע). שהודה בזכות הראשונים של 


פ׳, כינה פ׳ את תורתו שלו פרגמטיציזם. פ׳ זיהה את המשמעות של 
מונח עם כלל התוצאות האפשריות שיש להן חשיבות מהבחינה 
הממשית של המושא שאותו מציין המונח. המשמעות זהה עם סדרה 
אין־סופית של פסוקי״תבאי המתארים כיצד היינו מגיבים כלפי 
המושא, אילו היה מועמד בתנאים שונים. המשמעות מעלה אפשרות 
של התנהגות קבועה ביחס למושא, דהיינו, הרגל. חוקי הטבע הם 
הרגלים והאמת היא גבול המוצב בחינת אידאל בפני עדת החוקרים 
הצוברת ידע. בהשפעת קנט (ע״ע) בנה פ׳ תורת קטגוריות (בחינות 
כלליות ביותר של המציאות) ובה 3 קטגוריות: הראשוניות — 
בהבטה הצורני היא תכונה ובהבטה התכני׳ ספונטניות! השגיוניות 
היא הזהות העצמית המבוססת על האחרות; השלישוגיות — 
בהבטה הצורני היא יחם, שהרי כל יחם במהותו הוא תלת־מקומי, 
ובהבטה התכני: רציונליות. אין להסיק מהפרגמטיזם של פ׳ שהמוש־ 
אים, והעולם בכללו, בלתי־ממשיים. שכן, אליבא דם/ מושא הוא 
אפשרות ממשית של תחושה, כפי שהרצף המכיל נקודות אפשריות 
הוא ממשי. תורת פ/ לפיה מורכב העולם מרצפים ממשיים כונתה 
על־ידו !ד 06151 שתץ 8 . בקוסמולוגיה של פ׳ מתפתח העולם ממקרה 
מוחלט (מז;!־ו 01 ץ 7 ) ליתר סדירות וחוקיות, לאמור. לקראת הת¬ 
נהגות שבה רגל. כתביו י״ל ב 8 כרב/ 1931 — 1958 . 

- 7 } £1/610 < 7 776 . 0 . 1 ^ ;" 1959 , 10 ^ 011£ 1x7 ג 7711 ץ 5 , 15 * 6 ? . 1 . 0 

£5 ס 1 ): €1 ? £75 ? .(. €01 ) 11 ו 6 *$תת 86 . 11 ; 1961 ,ץ 1 /? 50 ס 7/111 $'.? /ס 771£711 

־ 112 ? .{ .[ ; צ 1966 , 1710115771 ^ 70 ? 07111 . 7 , 031116 . 8 ; 1965 מס 

; 1966 , 7710115771 ^ 70 ? * 0 [ 1011071 ) 701477 05 $1£115 01 1 ( 711£07 7.5 , 1 ) 31 * £61 
, 61616111311 ? .[ ; 1968 , 7 ( 151 ) 7710 70£ ? / ס 1715 ^ 071 7726 ,־זשיץ^ .ן 

י ־ו 116#16 :) 5 , 1 ; 1969 ,. 7 . 5 .€ / 0 ^!/? 7/111050 ? 1/1 ס) 11071 ) 114 ) 171170 ה 4 

. 1974 , 5 ) 15 ) 7710 ^ 70 ? 70147 

אל. וי. 

פירס 1 ן, לסטר בולז 5011 * £31 ? 1€5 ^\(> 6 - ( 1897 — 

1972 ), מדינאי קנדי. בנו של כומר מתודיסטי. ם׳ למד 
בבת״ס מובחרים, שירת במלה״ע 1 בחיל האוויר, למד באוניברסיטות 
טורונטו ואוכספורד ושימש מרצה להיסטוריה באוניברסיטת טורונטו. 
ב 1928 נתמנה מזכיר ראשון במחלקה הקנדית החדשה ליחסי חח. 
פ׳ השתתף בניסוח אמנת האו״ס בסן־פדנסיסקו והיה נציג ארצו 
במוסדות האו״ם המרכזיים. ב 1947 היה יו״ר הוועדה המדינית וה- 
במחונית של חאו״ם ותמך במינוי ועדת חקירה לא״י ואח״כ בתכנית 
החלוקה (ע״ע ארץ ישראל, עמ ׳ 566 ). ב 1948 נבחר לביה״נ ושימש 
מזכיר המדינה לענייני חח בממשלה הליברלית. בעת משבר־סואץ 
ב 1956 לא תמך בבריטניה והציע לכונן כוח חירום של האו״ם 
ולהציבו בין ישראל למצרים. הצעה זו ופעילותו הבין־לאומית הענפה 
זיכוהו בפרס נובל לשלום ב 1957 . ב 1958 נבחר למנהיג המפלגה 
הליברלית וזו נחלה מפלה בבחירות. בבחירות 1963 גבר כוחה ופ׳ 
עמד בראש ממשלת מיעוט! למתת השגשוג הכלכלי לא זכה לחב 
בבחיחת 1965 . פ׳ ניסה לשכך את תנועת הבדלנים בקדבק במתן 
יתד סמכויות למדינות, תחיקה סוציאלית, טיפוח מסורת דו־לשונית 
ודו־תרבוחית וקבלת דגל לאומי חדש. ב 1968 פרש מתפקידו. 

פיךסדן, _קךל — 500 ש £3 י? 1 ז 3 ^ — ( 1857 — 1936 ), פילוסוזף של 
המדע ומדען בריטי, השכלתו הרחבה במדעי הטבע ובתורת 
ההסתבתת (ע״ע) איפשרה לפ׳ לנקוט עמדה משלד בזיקה למהות 
המדע ותכליתו. לדעתו, למדע תפקיד מכתע בשחתר האנושות 
מדעות קדומות ובשיפור תנאיה החמריים והחברתיים. השקפת פ׳ 
אודות מהות המדע דומה לזו של א. מך (ע״ע). לפיה, המדע אינו 
אלא מערכת סמלים, ערוכים לפי סדר התפיסות החושניות, החוזרות 
ונשנות. מערכות סמלים אלו מאפשרות את ארגון הידיעה ויישומה 
בעולם. לארגון זה שני שלבים: (א) תפיסה ובידוד מערכות תחושות! 
(ב) יצירת מושגים, או הכרת היחסים בין התפיסות השונות. מכאן 
נובע, שאין הבדל מהותי בין גוף לנפש, שהרי גם הדןמרי וגם הנפשי 
אינם אלא סדרות תחושות, דהיינו מערכות דומות, שעליהן משקיפים 
מנקודת ראות שונה. 



795 


פירסץ, קרל — פירת 


796 


פ , , שהיה סוציאליסט׳ סבר שאפשר לשפר את המבנה התורשתי 
של האדם׳ וכך להביא לתיקון האנושות. 


ספריו החשובים הם: 7110118111 06 ־!£ £<> £111105 שבת׳ (.תורת 
המוסר של המחשבה דיספשית״); 1888 ! 0 € ת 801 £ }ס ׳ 01-3101031 7116 


(.דקדוק המדע״), 1892 . 


. 1938 י ם 0 *ז £3 ? . 3 .£ 


פירסט, יולייוס (פסודונים: אלשרי! 1 :! 153 \ 1 ) — 81 ־! £11£ 1111115 ( — 
( 1805 — 1873 ), בלשן לשונות שמיות, ביבליוגרף והיסטוריון. 

יליד פולניה, בנו של דרשן. למד באוניברסיטאות ברלין אצל הגל 
(ע״ע). ברסלאו והלה אצל גזניום (ע״ע). השתקע בלייפציג והורה 
באוניברסיטה דקדוק וספרות עברית, סורית וארמית, פרשנות המקרא 
ועוד. פרסומו בא לו ממפעלו המונומנטלי 12103 ) 10 110111£03 נ 811 
( 1849/63 ). — ועל בך ע״ע ביבליוגרפיה, עמ׳ 265 . כתב גם היס¬ 
טוריה של הקראות, תולדות הספרות היהודית והיהודית-הלניסטית 
( 1867 — 1870 ) וכן ספרי לשון ומילונים שוגים, ביניהם 3£15011£5 :וכ|£* 1 
. 7 13$ ) ־|£< 111 1011 ) ()־!^)זס^ומג!־! 11£$ :)$! 13£ ) 1131 :> . 11 ("מילון עברי* 

ארמי של המקרא״), 1 — 1857,11 — 1861 , בציתף מבוא גדול לתולדות 
המילונאות העברית( 1867 ). הספר תורגם לאנגלית ונדפס כמה פעמים. 
פ׳ תרגם לגרמנית את "אמונות ודעות" לרס״ג, והשתתף במפעלים 
ספרותיים של פ. דליטש ול. צ ונץ (ע׳ ערכיהם). הוא יסד וערך את 
השבועון ״)!״״ס מס״ ( 1840 — 1852 ) ובמוספו המדעי פרסם רבים 
ממחקריו. למרות שתב מחקריו מיושנים נחשב כיום לאחד מחלוצי 
המחקר המדעי בתחומים רבים של מדעי היהדות. 

פירקוביץ/ אברהם שמואל ( 1785 , לוצק - 1874 , צ׳ופוט־ 
קלה), מלומד קראי. שימש חזן בקהילת אופאטוריה הקראית 
ש בקרים וגתלווה אל ראש העדה, שמחה בבוביץ׳ (ע״ע), בעלייתו 
לרגל לירושלים. בשובו החל להדפיס כתבי ראשוני הקראים בבית 
הדפוס העברי שבמקום, בהם: "אשכול הכופר" ליהודה הדסי (ע״ע) 
ו״אדרת אליהו" לאליהו בשיצי (ע״ע). עד מהרה התברר לחוקרים 
שפ׳ נוהג לערוך ולתקן בשתיקה את כתה״י לפני הדפסתם, תוך הש¬ 
מטת דברים שהיו עלולים להרגיז את השלטון, כפרקי הפולמוס נגד 
הנצרות ב״אשכול הכופר״. ב 1839 נתבקש בבוביץ׳ ע״י המושל 
למסור הבהרות על מוצא הקראים, והוא הטיל על פ׳ לאסוף את 
החומר הנחוץ. פ׳ ביקר בקהילות הקראים, אסף תעודות, חיפש בגניזות 
ישנות בקרים ובקווקז והעתיק כתובות ממצבות ישנות. מגמתו היתה 
להוכיח שהקראים הם מצאצאי עשרת השבטים, יושבי קרים מקדם, 
שאין להם קשר עם הרבניים ולא השתתפו בצליבת ישו. לחיזוק 
טענותיו לא נרתע פ׳ אף מזיופים, וממצאיו, שפורסמו בספרו "אבני 
זכרון" (תרל״ב), נעדרים ערך מדעי. מן הראשונים שחשפו את 
זיופיו היה החוקר א. א. הרכבי (ע״ע). זכותו הגדולה של פ׳ היא 
שאסף מספר גדול של כ״י שהתגלגלו במזרח, והיו נידונים לכליון 
אלמלא גאלם. את רובם רכש במסעו ב 1843 , שהביא אותו, בין היתר, 
לא״י, לסוריה ולמצרים. לאחר ביקורו בשכם התלוננו השומרונים 
שם׳ הוציא מידם כ״י רבים בתואנות שווא ובאפס מחיר. משערים 
שכ״י רבים שהביא ממצרים, מקורם בגניזת קהיר המפורסמת. חלק 
מאספיו, ובכללם רוב כה״י השומרוניים, מכר פ׳ ב 1856 לספריית 
פטרבורג! שאר האוסף ובו לפעלה מ 2X100 כ״י תנ״כיים מהמאה ה 11 
נמכר לאחר מותו לאותה ספריה. הראשון שניצל חומר זה שבאוסף 
פ׳ לחקר הקראות הקדומה היה ש. פינסקר (ע״ע). 

פ׳ כתב שגי חיבורי פולמוס נגד הרבניים, ״חותם תכנית״( 1835 ). 
ו״משא ומריבה״ ( 1838 ), וכן ספר שירים ורשימות "בגי רשף" 
(תרל״א). שאר חיבוריו נשארו בכ״י. 

פ. פרנקל, אחרי רש״ף לבקר, חרל״ז ,(^ 41 ו! 411 ,׳(׳ו 3 ) 1 ־ 1 במ 

- £721 5€171€ . 14 .£ .* 1 ; 1876 ז€$> 5 * 11 ) 

. 1876 

ם. י. 


פיךת ( 701-111 ), עיר בבוריה (ע״ע), הרפובליקה הפדרלית הגר¬ 
מנית, בתחום אגד הערים של נירנברג(ע״ע)! 94300 תוש׳ 

( 1970 ). פ׳ שוכנת במפגש הנהרות רדניץ ופגניץ המתאחדים לנהר 
רגניץ (יובל נהר מין, ע״ע). בפ׳ תעשיות לאלקטרוניקה, לצעצועים, 
לאופטיקה ולמכשירים מדדקים. 

ם׳ נזכרה לראשונה ב 1007 משנמסר רכוש המלוכה שם לידי 
רשויות הכגסיה בבמברג. הכפר שהתפתח במקום היה אח״כ סקור 
לסכסוכים בלתי־פוסקים בין הקתדרלה בבמברג, לנסיכות ברנדנבורג- 
אנסבך, ולנירנברג השכנה. גורמים אלה, ובמיוחד נירנברג, שלטו בם׳ 
לסירוגין או ביחד. ב 1632 התנהל ליד פ׳ קרב ללא-הכרעה בין 
ולנשטין לגוסטב אדולף (ע׳ ערכיהם). ב 1792 נמסרה פ׳ לפרוסיה. 
ב 1806 עברה לידי בווריה, וב 1808 קיבלה מעמד עיר. מאז התפתחה 
בהתמדה. ב 1835 נחנכה מסה״ב הראשונה בגרמניה, באורך 8 ק״מ, 
בין פ׳ לגירנברג. 

ב 1440 נזכרו בפ׳ (פיורדא בעברית) יהודים מלווים בריבית, 
שגורשו. ב 1528 הותר לכמה יהודים להתיישב בעיר. ב 1582 מנתה 
הקהילה כ 200 נפש ( 10% מתושבי העיר) שנתבססו הודות לתחרות 
המתמדת בין רוזן אנסבך הפרוטסטנטי להגמון במברג הקתולי. ב־ 
1607 נחנך בית עלמין(בו נקבר לפי המסורת "היהודי זים", י. אופג־ 



פיות; חופה בבית־הכנסת הישז. לידו נית־הכנסח החרש 
תחריט ם 1705 ועיריית פירוז) 


היימר [ע״ע]) וב 1653 נוסד בי״ח׳ הראשון בגרמניה (הורחב 1846 , 
שופץ 1927 ). מגורשי דנה ( 1670 ), ובהם בני משפחת פרנקל, הת¬ 
יישבו בפ׳ שהיתה לקהילה הגדולה בבווריה ובה 400 בתי־אב ו 5 
בתכ״נ (תחילת המאה ה 18 ). ישיבת פ׳ (נסגרה 1824 ) היתד, שניה 
רק לזו של פרנקפורט, ואב״ד רב־סמכויות חלש על עשרות קהילות 
כפריות. בין חשובי רבניה ראד להזכיר את ר׳ מקלם זלמן הכהן 
בעל שו״ת ״בגדי כהונה״ (פיורדא, תקס״ז). תמורת 4x100 זהובים 
לשנה נהנתה הקהילה מאוטונומיה רחבה במיוחד, כולל הזכות לשגר 
2 נציגים למועצת העיר. ב 1763 נוסד בית־יתופים יהודי. ראשון 
בגרמניה. ב 1809 היו בם׳ כ 2,500 יהודים ( 20% מהאוכלוסיה). רבים 
התפרנסו ממסחר אך היו גם יזמים של תעשיות קלות. מם׳ יצא עוה״ד 
היהודי הראשון בבווריה, הציר היהודי הראשון לביה״נ הבוורי וה¬ 
שופט היהודי הראשון במדינה. משנות ה 80 חדלה הקהילה לגדול, 
רבים עבת לנירנברג, וחלקה בכלל האוכלוסיה ירד ל 5.5% ב 1900 
ול 2.6% ב 1933 . 

פ׳ היתה ממעוזי האורתודוכסיה בבווריה ובה בי״ם יסודי ותיכון 
ברוח תורת ש. ר. הירש (ע״ע). מם׳ יצאה משפחת הבנקאים פויכט- 
וואנגר ובה נולד הגרי קיסינג׳ר (ע״ע). ב״ליל הבדולח״( 10.11.1938 ) 
נשרפו וחוללו כמעט כל בנייני הקהילה ותב בתי העסק נשדדו. 
ב 1941/3 נשלחו 504 מיהודי פ׳ למחנות במזרח ומהם חזרו רק ב 40 . 
ביהכ״נ של בית־היתומים שוקם ( 1967 ) ובם׳ חיים כיום ( 1970 ) 
כ 200 יהודים. 




797 


סירת — פישר, ארנסמ אומו 


798 


בס׳ פעלו דפוסים עבריים חשובים. בשנים 1691 — 1698 ר 
1722 — 1730 הדפיס שם ש. שניאור ומשפחתו 35 ספרים, ובשנים 
1691 — 1701 הדפיס שם הירש פרנקפורסר מספר ספרים. עיקר יבול 
הדפום בס , היה בשנים 1737 — 1868 , אז פעלו בה המדפיסים חיים 
בן הירש מווילהרמשרדארף ומשפחתו ויצחק בוכבינדר, שהדפים 
ב 70 ספרים בשנים 1760 — 1792 . 

ב. אופיר (עורך}, פנקס הקהילות. ב': גרמניה, באווריה, תשל״ג. 

מ. 

(£ישגךי, שליל — 0116£511 נ£ 013516$ — ( 1761 — 1804 ), איש* 
צבא צרפתי, בן איכרים. היה מדריך למתמטיקה (מ 1780 ) 

בביה״ם הצבאי בבריאן, בעת שנפוליון למד בו. במהפכה הצרפתית 
התקרב לז׳קי׳בינים ואף שלא היה לו נסיון מבצעי מונה לגנרל 
( 1793 ). פ׳ הצליח כמפקד ארמיה וניצח את האוסטרים, ב 1794/5 
כבש את בלגיה, ואח״כ את כל הולנד. פרשיו תפסו את צי ההולנדים 
ליד האי טפל ( 16x61 ־) בהסתערות על פני הים הקפוא (ינואר 1795 ). 
הוא זכה ? 1 תהילה רבה כמושיעה של צרפת הרפובליקנית, אך בסתר 
החל נוטה לחוגי המלוכגים. בשל החשדות נגדו התפטר מהצבא 
( 1796 ) וב 1797 נבחר ל״מועצת ה 500 ״, ובתמיכת המלוכנים נעשה 
לנשיאה. בהפיכת סריקטידור (ספטמבר 1797 ), שבתמיכת נפוליץ, 
נאסר והוגלה לקין, שבדדום־אמריקה. הוא ברח משם ( 1798 ), השתקע 
בגרמניה ואח״ב בלונדון כסוכן המלוכנים. ב 1804 בא בסתר לצרפת, 
כדי לרצוח את נפוליון בשיתוף עם קדודל. נאסר ומת בבית-הסוהר. 
יש סברה שנרצח בפקודת נפוליון. 

141 , 1101 :^ 1 ) 00 ; 71915 \ 0 ז€%* 0£ , 1311 ־ 1 .( 

. 1961 , * 111110 

פישדזוף, אדולף אברהם— 0£ ו 150111 ? מזג 1-311 < 1 .\^ 101£ ).ת — 

( 1816 , בודה [הונגריה] — 1893 ׳ אמרסדודף [אוסטריה]), 

רופא ומדינאי, יהודי. ב 1836 למד רפואה בווינה. עקב פעילותו 
המהפכנית שם נעצר ב 1849 . הוא שוחרר באותה שנה, אך זכויותיו 
האזרחיות המלאות הוחזרו לו ב 1868 . מדינאים אוסטריים רבים באו 
למקום מושבו באמרסדורף כדי להיוועץ בו. ם׳ היה חלוץ רעית 
המדינה הפדרטיווית, שבה יהיו לכל העמים זכויות שווח וצידד 
בעצמאות מוניציפלית, בריכוזיות של המינהל ובפירוק נשק 
באירופה. — בכך אף עוסק חיבורו - 011 מ 11 מ £0 165 > מ 10110 ס(> 0 ? 205 
£16656 ״ 1316 (״לצמצום הצבאות הקונטיננטליים״), 1875 . פ׳ לא 
היה פעיל במאבק לשוויון זכויות ליהודים, וסבר שבעייתם תיפתר 
במסגרת המאבק הכללי. עם זאת היה פעיל בהקמת ארגון חקלאי 
יהודי בגליציה. מפלגת הפולקספדטי (ע״ע) באוסטריה ואגודת 
הסטודנטים הציונית "קדימה" בורגה הושפעו מרעיונותיו וראו בו 
דמות נערצת. 

י. פישער, תולדות א. ס/ 1885 ! י. סורי, מהוסה ומבוכה במהפכת 
1848 . 1968 1 , 80011 ¥531 .)גס■ 830:8 . 0 ) .£ . 4 , : 0381111131111 . 1 

£(< 4 > 1114  

פישר, אךוינג — £151165 8 ב 15 ׳ 151 — ( 1867 — 1947 ), כלכלן, מתמ־ 
טיקאי וסטטיססיקאי אמריקני. פרופסור למתמטיקה ( 1892 — 

1895 ) וכלכלה ( 1898 — 1935 ) באוניברסיטת ייל. ממפתחי האקונר 
מטריקה (ע״ע כלכלה, עמ׳ 883 ), ממניחי היסודות ליצירת מודלים 
מתמטיים תאורטיים לפתרון ולהסברת בעיות יסוד בכלכלה וממפתחי 
התאודיה המונטרית החדישה. יסד ( 1930 ) עם צ׳. רום ור. פריש, את 
"האגודה האקונומטרית" וכיהן כנשיאה הראשון. 

תרומותיו בנושאים הנ״ל פרסם בספריו (כ 30 במספר), ביניהם: 
ץ 6 ת 0 !\ 0£ ¥65 \ 0 ? 18 ז £13$1 :ת 11 י 1 116 ־ 1 ("כוח הקניה של הכסף"). 
1911 , בו פיתח מחדש את התאוריה הכמותית של הכסף (ע״ע, עט , 
963/4 ) בקבעו את נוסחת היחס בין שערים בכמות הכסף לשינרים 
ברמת המחירים הכללית; : 151565651 0£ ׳< 11605 ־ 1 116 ־ 1 ("התאוריה של 
הריבית״), 1930 , בו הבחין בין ריבית נקובה (נומינלית) לריבית 


דאלית ודן על השאלות: כיצד נקבעת הריבית, ומדוע היא תמיד 
חיובית; גששלתז״א * 16 > 1 ז 1 0£ 13151512 ^ 1 1116 ׳ ("הכנת מספרי מדד"), 
1922 , בו זיהה פ׳ את מאפייני מדד המחירים האופטימלי לשימוש 
במדידת כוח הקניה של הכסף, הוא בסים למחקר המודרני של מדדי 
המחירים (ע״ע מדד). ם׳ עסק גם בשאלות שיפור תנאי החיים 
וקיבץ את רעיונותיו עם מחברים נוספים בספר "כיצד לחיות" 
( 1915 ) ; הספר נדפס ב 90 מהחדות ותורגם לשפות רבות. 

בשנים 1912 — 1935 עסק ם׳ בניתוח בעיות ייצוב החלד וברפור¬ 
מה של בסיס הזהב. בכ 330 מאמרים ומסמכים שפרסם בתקופה זו 
הניח יסודות לתכנית ״חלר מתוקן״ ( 001131 ג>שז 1153 שק 1 מ 00 ) — 
דולר בעל כוח־קניה קבוע שלא יהיה תלר בתנודות כלכליות. ם׳ 
טען שלשם יצירת מטבע יציב כזה, יש לבטל אפשרות יצירת כסף 
ע״י בנקים מסחריים בחיובם לקיים נזילות מלאה כנגד פקדתות 
עובר־ושב שברשותם. 

פ׳ המציא שיטה לתיוק ולמיון משרדיים שהופצה ב 1910 והכניסה 
לו חוחים גדולים. החברה שהקים לשיווק המערכת התמזגה ( 1926 ) 
עם חברות אחחת ב. 0 ת 1 1 >״ £3 - 011 :! 1£ ! 11 זז £6 . פ׳ היה עד מותו הבולט 
בין מנהליה וחבר במועצות מנהלים של חברות רבות אחרות. 

,* 16 ׳ 851 £600001105 ת 102 ז 0 וזז 4 .) .£ ./ , £1514 ז ¥5315 \■ . 8.8 

; 1951 , £0050011515 0x111 מ< 7 ,ז 6 ז 6 ון 1 ס 501111 . 1 ׳. .[ ; 1947 ,( 656-661 

/ 0 '( 4  ז ש) .[ 


. 1-111 ,£( 101 ד £1 ' £111 > 1 / 0 .¥ ¥013 £1 ?\¥ 1/1€ / 3 > 43171381 / ס ? 11€ !> 13 ז $0 

81 ^ ¥0 £ 7/1 ־, ¥1010 8 $ 18 $ 10 11 /% 8311011 1/1£ 0111 ז ¥ ,. 1 ) 1 ; 59 - 1952 

, 11 ^ 11011 ; 66 — 1961 , 1-111 , 1919 — 1904 , 8 ■<¥ .¥ 1/16 111 ע? 8 א 

. 1969 , ¥013 $68 $1 ז ¥1 

פ. פ. 

פישר, הנס — • 301161 !? 33305 — ( 1881 , הכסט/מאין — 1945 , 
מינכן), כימאי וביובימאי גרמני. קיבל תואר דוקטור לכימיה 
ב 1904 ודוקטור לרפואה ב 1908 , וזמן מה עבד במחיצת ה. א. פישר 
(ע״ע) בברלין. משם עבר פ׳ לקליניקה של פרידריך פון מילר 
לחקור את הקשר בין הפיגמנטים של המרה ושל הדם — נושא שהפך 
להיות עיקר במחקריו של פ/ ב 1915 נתמנה פרופסור לכימיה 
רפואית באינסברוק ועבד יחד עם פרגל ווינדאוס (ע׳ ערכיהם). 
מ 1919 כיהן כראש המכון לכימיה רפואית בווינה, ומ 1921 כפרו¬ 
פסור לכימיה אורגנית בביה״ס הטכני הגבוה במינכן. 

עבודתו המדעית של פ׳ הוקדשה למחקר הפורפירינים (ע״ע). 
בצד מחקריו של וילשטטר (ע״ע) תרם פ׳ תרומה מכרעת לבירור 
מבנה ההם (ע״ע המוגלובין). ב 1929 הצליח להפיק אותו בשיטות 
סינתטיות, מחקר שזיכהו בפרס נובל לכימיה לשבת 1930 . הוא 
פענח גם את מבנה הבילירובין (והפיק גם אותו), ואת מבנה הבלו־ 
מפיל (ע״ע). מפרסומיו נודעים ספריו ?סזז׳לק 165 ! 01611116 016 
1-11 , (״כימיית הפירול״) 1934 — 1940 . 

¥611111 £1  .¥ . 11 נ 1 >זו. 1 ש 1 /*\ . 1 ־ 1 

. 1966 , 1941 — 1922 

פישר, הו־בךט אלבךט ל ותם - 03111-6115 ״* 11 * £3618611 

- 151161 ? — ( 1865 — 1940 ), היסטוריון אנגלי. ס׳ למד באונם- 
פורד. יה התמחה בהיסטוריה עתיקה, וב 1899 היה לפרופסור. פ׳ 
חקר את מפעלו המדיני של נפוליון באירופה ופרסם מספר ספרים 
בנושא ובראשם — - 001 :ק 581 ס 3 רח 803065 101001110 ) 3 ^ 111 81001165 
1903 ,׳ 01300 , ("חקר המדינאות של נפוליון: גרמניה"), וכן ערך את 
כתבי גיסו, ההיסטוריון מיטלנד (ע״ע). ב 1912 נתמנה סגן־נשיא של 
אוניברסיטת שפילד, וב 1916 נבחר לפרלמנט. בשנה זו הוזמן באופן 
מפתיע ע״י ידידו לויד־ג׳ורג׳ (ע״ע) לשמש כשר החינוך. פ׳ הטביע 
את חותמו על מערכת החינוך האנגלית הורות ל 01 * £01110311011 
( 1918 ) שהבטיח מימון ממלכתי נאות למערכות החינוך המקומיות, 
הכפיל את שכר המורים והבטיח את זכויותיהם, הבטיח חינוך חובה 
כללי עד גיל 14 , הנהיג תעודות גמר אחידות והקים מערכת מלגות 
לסיוע לחינוך על־יסודי. פ׳ נשאר בקבינט עד נפילתו של לויד 
ג׳ורג׳ ( 1922 ) ובפרלמנט עד 1926 . ב 1922 שב לאוכספורד ולמחקר 
ההיסטורי ופרסם ביוגרפיות של ההיסטוריונים ג׳ימז בריס ופאול 
וינוגרדוב (ע׳ ערכיהם). ספרו 6 ק 0 ז £0 0£ £3151:017 * (עבר׳: 
״דברי ימי אירופה״, תש״א—תש״ג), 1935 , נחשב ליצירתו הגדולה, 
ובה נתן ביטוי להשקפת עולם ליברלית ואירופית. לאחר מותו יצא 
לאור: 1940 ,ץ 8 ק 3 ז 1110810£ * 10158601 ) 0 ( 1 ח*. 

פ י שר, ד!רמן אמ י ל — ־ 150861 ? 0311 ? £161-11130 — ( 1852 , אוים־ 
קירבו [מחוז קלן] — 1919 ברלין), כימאי גרמני, מן הגדולים 
בדות. למד מ 1871 תחילה באוניברסיטת בון, ואח״ב בשטרסבורג, 
וב 1874 קיבל תואר דוקטור בנושא: גילוי. הכנה ושימושים של 
9 ניל־הידךזין (ע״ע הידרזין). ב 1875 עבר פ׳ למינכן, בעקבות מורו 
אדולף ןני,יר (ז 6 ץ 83 ). מ 1879 היה פרופסור לכימיה באוניברסיטות 
ארלנ^ן ווירצבורג, ומשנת 1892 ועד סוף ימיו — באוניברסיטת 
ברלין, כיורש א. ו. הופמן (ע״ע). 

עבודות פ׳ קשורות בתחומים שוגים של הכימיה האורגנית. הח¬ 
שובות בהן — חקר סכרים (ע״ע), חומצות אמיניות (ע״ע). פפטידים 
ופרוטאינים (ע״ע), פורמים (ע״ע), ברביטורטים (ע״ע ברביטור), 
סינתזת נגזרות אינדול (ע״ע) והכימיה של חמת צבע (ע״ע) מטיפוס 
טתפניל־מתן (ע״ע), חמת בורסקאות ושמנים. ב 1884 החל פ׳ 



801 


פישר, הרמן אמיל — פישרט ידהן 


802 


במחקרו על הסוכרים. שתרם תרומה מכרעת לידע בנושא זה. בעזרת 
פניל־הידרזין יצר פ' אוסזונים (ע״ע), וכך ניקה ובודד סוכרים 
שונים. הוא הניח את הבסיס לקביעת הקונפיגורציות המרחביות של 
הסוכרים (מתוך 16 אלדוהכסהות — קבע פ׳ מבנן של 12 , כאשר 
סינתז אותם הסוכרים שאינם קיימים בטבע). 

פ׳ קבע את המבנה והתכונות של פורינים רבים. בעסקו בחקר 
הפרוטאינים ב 1899 — 1908 , פיתח שיטות אנליטיות להפרדה בין 
חומצות אמיניות בודדות ולזיהדן וגילה את החומצות האמיניות 
פר 1 לין ואוכסיפרולין. היה מחלוצי סינתזת הפפטידים, והצליח להכין 
פפטיד הבנוי מ 18 חומצות אמיניות. ב 1902 זכה פ׳ בפרס-נובל 
לכימיה על מחקריו בתחום הסוכרים והפורינים. בברלין הוקמה 
מצבה לזכרו, והאגודה הכימית בגרמניה טבעה מדליה על שמו. 
פ׳ העמיד תלמידים רבים, חתני פרם־נובל אף הם, כדילס. וינדאוס 
ואוטו ורבורג (ע׳ ערכיהם). 

. 1921 ,\ €7 £171 ) 1 ) 71 * 1 €71 (}:>^! £171 ) .£ ,^; £40081 

י. קל. 

פישר, קונו — ״ 15011 ? סח״;! — ( 1824 — 1907 ), פילוסוף גרמני, 
היסטוריון של הפילוסופיה החדשה. מ 1850 מרצה בהיידל־ 

בדג. ב 1853 נשללה ממנו הרשות ללמד מחמת דעותיו שנחשבו 
פנתאיסטיות. מ 1856 היה פרום׳ לפילוסופיה בינה. ב 1872 — 1903 
לימד שוב בהיידלברג. — יצירתו העיקרית היא ״ 1 > €} 50111011 ש 0 
1116 תס 110$ ר 1 ? (״תולדות הפילוסופיה החדשה״), 1 

1852 — 1901 , סדרת מונוגרפיות על הוגי דעות דגולים מהזמן החדש. 
יצירה זו הוציאה לפ׳ מוניטין בעולם. הצלחתו נבעה לא רק מלכד 
דנותו המקיפה, אלא גם מכשרונו הספרותי הנדיר שבו התבטא 
בשפה המובנת לכל משכיל. מחקריו בתורת קאנט חידשו את ההת¬ 
עניינות במשנתו, ובצדק מציינים את פ' כאחד ממייסדי הנאו־ 
קאנטיאניזם (ע״ע קנט), ואולם איש מהגאדקאנטיאניים לא קיבל 
את הפירוש הפשטני שפ׳ נתן לתורת קאנט. בכל הערצתו את קאנט 
היה פ׳ תלמידו של הגל, והוא צידד גם בתפיסה האב 1 לוציוניםטית 
של הגל לתולדות הפילוסופיה, פ ׳ הבין את גישתו זו של הגל 
כהיסטוריזם (ע״ע) הטוען, שאין ביכולתנו להבין את משנות הפילו¬ 
סופים אלא מתוך בירור מקומן בהקשר ההיסטורי שמתוכו צמחו 
משנות אלה; לדעתו, לימוד הפילוסופיה אינו יכול להיות אלא לימוד 
תולדות הפילוסופיה. בתחילת המאה ה 19 מתחו א. הוסרל ואחרים 
ביקורת קטלנית על גישה זו; מאז פרסום מחקריהם המעמיקים של 
א. קסירר (ע״ע), ארנסט הופמן ואחרים בתולדות הפילוסופיה שוב 
לא נחשבו ספרי פ׳ כבסים מדעי נאמן ללימוד יסודי של תולדות 
הפילוסופיה. פ׳ חיבר גם מחקרים על "המלט" לשיקספיר, על "נתן 
החכם" ללסינג ועל "פאוסט" לגתה. מתוך 11 :>ז 1£ ־ 50111 ("הכ¬ 

תבים הזוטרים״) לם׳ ( 8 כר׳ 1888/89 ) ראוי לציון ספרו חש(; -״ 08 
("על הבדיחה"). 

י ז 10 ״ 1 :> 010 . 14 ; 1924 ,.¥.)! ,<וה 1 .ו 411 ) 40 * ; 1924 ,.ת , 811108 . 8 

. 1968 , €71 ) 07 ? . 1 )ק 0 ) 1110 !ק ? 111111 .>} 

א. גר. 

פישר, תברט (בו׳בי) ג׳ימז (נר 1943 , שיקאגו), אלוף העולם 
בשחמט, בן לאם יהודיה ואב גרמני. הוריו נפרדו בהיותו 
בן שנתיים, ופ׳ גדל ברשות אמו, בברוקלין. בגיל 6 לימדה אותו 
אחותו, ג׳ואן, לשחק שחמט ופ ׳ שקע בו כליל. בן 13 היה אלוף 
הנוער של אה״ב ובגיל 14 כבש את האליפות הפתוחה של אה״ב. 
בן 15 היה לרב־אמן — הנער היחיד עד כה שהחזיק בתואר־שיא 
זה. 7 פעמים, ברציפות, היה אלוף אה״ב, ואח״כ שוב לא ראה בכך 
אתגר ולא נטל חלק באליפות זו. פ , דוגל בשחמט מקצועני ולדעתו 
זכאי אמן שחמט לתמורה כספית גבוהה ככל אמן אחר. דרישותיו 
הכספיות הקיצוניות הוציאוהו כמה פעמים מהמירוץ על אליפות 
העולם. גם דרישותיו הארגוניות היו יוצאות־דופן, ושדשן נעוץ 


ברגישות פסיכולוגית מרובה וב¬ 
עצבנות. ב 1970 חזר לשחק וניצח 
את כל יריביו. הדוקרב על אליפות 
העולם בינו לבין ב. ספסקי (ע״ע) 
החל בריקיאוויק, בירת איסלנד, 
( 11.7.72 ) — לאחר סדרה של 
דחיות, ורק לאחר שכל דרישותיו 
הכספיות והארגוניות נתמלאו, 
הודות להתערבותו של הבנקאי 
האנגלי, ג׳ון סלייטר, שהכפיל את 
סכום הפרם הקצוב. 

פ׳ ניצח בתוצאות 3:7 (למעשה 2:7 ; ספסקי זכה בסיבוב השני 
ללא קרב), ו 11 תיקו. משחקו של פ' מצטיין הן בסיגנון תחבולתי 
והן בסיגנון עמדתי. 

פ^ר 1 , ר*ו 2 לד א י למר — ״ 7511 ? ז£תו 1 ץ 1.4 ) 801131 — ( 1890 , 
לונדון — 1962 , אדלייד), סטטיסטיקאי, ביולוג וגנטיקאי 
אנגלי. — למד ( 1909/12 ) באוניברסיטת קימבריג׳ מתמטיקה ופי¬ 
סיקה תאורטית. עבד ( 1919 — 1933 ) בתחנת־נסיון חקלאית כמעריך 
נתוני מזג אוויר וניסויי זיבול שהצטברו ב 60 השנים הקודמות. באותן 
שנים נתפרסם כגנטיקאי וכסטטיסטיקאי דגול. אז ( 1925 ), יצא לאור 
ספרו 5 ־ 10£1 ־!ס ׳ \\ 011 ■! 65£3 .מ ■!ס! 110115 ז 4£ \ 1 51311811031 ("שיטות סט¬ 
טיסטיות לעובדי מחקר״). מ 1933 הרצה אוגניקה (ע״ע) במכללה 
האוניברסיטאית בלונדון. מ 1943 הרצה גנטיקה בקימבריג׳. עם פרי¬ 
שתו ב 1959 היגר לאוסטרליה. ב 1929 נבחר לחברה המלכותית 
וב 1952 הוענקה לו אבירות. יצר תורה של בדיקת השערות והערכת 
דרגת המשמעויות של סטיות מן הערך המצופה בדגימה (ע״ע סט¬ 
טיסטיקה, עמ ׳ 693 : שיטת הנראות המכסימלית ומבחן ?). הבסיס 
המתמטי שפיתח לתורתו היה יסוד למשנתו בדבר תכנון ניסויים, בה 
הדגיש את ההכרח הלוגי במפסימיזציה של היעילות ובהכנסת אק¬ 
ראיות. בעבודתו המתמטית בגנטיקה (ע״ע) הראה שהתורשה (ע״ע) 
המנדלית היא הבסיס להתפתחות (ע״ע) הדרווינית בכך שהיא מע¬ 
דיפה בקביעות את הדומיננטיות של גנים המקנים יתרון. בין השאר 
תרם להבנת תורשת גורם 1111 בדם (ע״ע דם, סוגי-) ותורשת האיג- 
טלגניצה באדם. 

,ז;ו 43111 ז . 3105-14 ־ 1 .? ; 1962 ,( ¥111 א .,ס״״תזנ״פ} .ת.!/.?/ 

; 1963 ,(^ י ץ 101 :>ס$ 110 ! 0£ 5 ^ 0110 ? 0£ 5 ז 01 ת 101 \ 31 :) 111 ק 3 ז 810£ ) 

. 1964 י ( 4. ¥. 1^07^ 171 0£71£1!£$ (81001011405, XX 

פל 2 רט, ירהן — 15011301 ? ת״ 0113 ; — ( 1546 — 1590 ), סופר סא¬ 
טירי גרמני. פ׳ רכש השכלה הומאניסטית רחבה; ב 1574 
הוסמך דוקטור למשפטים בבאזל. רוב ספריו נכתבו בשטרסבורג, 
כשעבד שם בבית־דפום למן 1570 . מספריו: הסאטירה השנונה על 
נשים, ./' 1011113 ? (״ציד־פרעושים״), 1573 , — סיפור תלונתו של 
פרעוש הנרדף על־ידן בחמה ובאכזריות. יצירתו העיקרית, עיבוד 
ספרו של דבלה (ע״ע), ״גרגנטואה״, 1575 . עממית בתכנה ובצורתה 
היא השירה בעלת ההבט הפוליטי, 1 ! 0 ־\ 1££ ו 501 ] 01013£ נ) 81 038 
7.601011 (״הספינה בת־המזל מציריך״), 1576 , על מסע־שיט שערכו 
אזרחים מעירם ציריך לשטרסבודג. — פ' היד, סאטיריקן במסורת 
של בת ט ומותר (ע׳ ערכיהם), והושפע מהם. אולם, בניגוד למותר 
שהתקיף את לותר, היה פ׳ פתטסטנטי שנטה לקאלוויניזם, ופרסם 
סאטירות חריפות נגד הישועים. סיגנונו מצטיין בעושר בארוקי, 
בתעלולי־לשון, בכושר־המצאה ובצירופים חדשים ובלתי־צפויים. 
בעלילות סיפוריו, לעומת זאת, הסתמך פ׳ לרוב על דוגמות מן 
המוכן. 

ז״ 7 / ./ ,זס [) 11111 ־ 50010101 . 14 ; 1934 £1 ?} , 1 זת 3 ותש 3 > 01 ג) ..ז 

. 1960 



רוברט פ יער 


803 


פחקאס — פיתגודס מסמוס ופיתגדריים 


804 


פיתאס — ?ס&טת — (המחצית השביה של המאה ה 4 לפסה״ב), 
נוסע וגאוגרף יווני, יליד מסליה (מרסי, ע״ע). היווני הראשון 
שהפליג מעמודי הראקלם (גיברלטר, ע״ע) מערבה, ולאורך החוף 
האטלנטי. הוא הגיע לבריטניה, סייר בה ותיאר את מנהגי תושביה 
(שתיית מי דבש, דיש בגורן סגורה, כריית בדיל והפקתו). פ׳ היה 
הראשון שהזכיר את הטומובים (ע״ע). בסיוריו בים הצפוני תיאר 
את תולה (:> 1 ג!! 71 ), הנמצאת במרחק 6 ימי הפלגה מצפון בריטניה, 
ליד הים הקפוא. אין לדעת אם הכוונה לאיסלנד או לנורווגיה. היה 
הראשון שדיווח על הים הקפוא: "תערובת מים, אדמה ואוויר שאין 
לעברה ברגל או באניה" הוא עסק גם במתמטיקה ובאסטרונומיה 
וחישב את גובה השמש ביום הארוך ביותר בשנה ואת מעלת הרוחב 
של מאסאליה. בחוף האטלנטי של אירופה עמד על הקשר שבין 
גאות ושפל (ע״ע) לבין הפאזות של הירח. ספריו "על האוקיאנוס" 
ו״מסביב לעולם״, שבהם השתמשו ארסוסתנס (ע״ע) ואחרים, אבדו.— 
שרידי-קטעים מכתביו כונסו ונערכו בידי ארודסון ( £1500 ^£•!^)- 
1924 , שמקל ()סלססנזזלסל), 1848 , ומטה ( 6 ]ן 6 ^ן), 1952 . 

5 ^ 0 ־ 0 01000 ( 0 *ים) - ?ס 760 ט 9 סת - ( 570 

לפסה״ג [ד], סאמום — 490 לפסה״ג [?], מטאפונטום [דרום־ 
איטליה]), פילוסוף יווני ומייסד התנועה הקרויה על שמו. בן מנסר־ 
כוס. נדד בכרתים ובספרטה, ויש אומרים אף בבבל ובמצרים (יאמ־ 

בליכוס מביא אגדה המקשרת אותו 
עם הר הכרמל). כשחזר התיישב פ׳ 

בקרוטון, עיר יוונית בדרום־איטליה. 

שם זכה בהשפעה פוליטית ניכרת 
וחבורות ( 1 ס 101 סז£י) פ־ים החלו ל¬ 
נהל את ענייני קרוטון וערים רבות 
אחרות בדרום־איטליה. בסוף המאה 
ה 6 פרצה התקוממות נגד הפ-ים ב- 
קרוטון וכמה מהחשובים שבהם 
ייי״י ' ט? פ י י)גי י ם "י 0 ט־ * נהרגו, אך פ׳ נמלט למטאפונטום. 

נסרסאבדרה (בערר 480 ל 05 ה״נ) , 

הפ-ים המשיכו בפעילותם בדרום־ 

איטליה ורק באמצע המאה ה 5 לפסה״נ, עקב מרדף נוסף׳ שקעו 
מרכזיהם שם והם עברו ליוון, בעיקר לפליום ולתבאי. 

קשה לדעת מה היו תורות פ׳, שכן הם־ים שמרו, לפחות בתחילה, 

על סודיות, ואח״כ נטו לייחס כל חידוש לפ ׳ . כמעט ודאי שהתורות 
הבאות הן שלו: הגשמה, שהיא במקורה אלוהית, מתגלגלת בגופים 
של בני־אדם, חיות וצמחים. בכוח הנשמה לחזור למקורה הנעלה! 
לשם כך צריך לשמור על טוהר הנשמה (והגוף) באמצעות קיום 
מצוות ואיסורים, כגון הינורות מאכילת בשר ופולים. אולם עיקר 
טיהור הנשמה הוא בעיון ( 91x0010 ), בפרט בעיון המתמטי, שכן 
העיון בסדר המתמטי של היקום מביא סדר בנשמה. ב״דרך־החיים 
הפיתגורית" נהפכה הפילוסופיה, בצד הטהרה הפולחנית, לבעלת 
ערך מוסרי. פ׳ היה, כנראה, הראשון שהשתמש במלה "פילוסופיה" 
(אהבת החכמה) במובן של מאמץ להיטהרות ע״י עיון. 

גם התורה כי "הכל מספר" היא, קרוב לוודאי, של פ׳. פירושה 
כי כל הדברים ניתנים לתפיסה ולביטוי באמצעות מספרים או יחסים 
בין מספרים שלמים. מקורה בתגלית שיוחסה לפ׳, שהמרווחים הבסי¬ 
סיים במוסיקה ניתנים לביטר ביחסים שבין המספרים 1 , 2 , 3 , 4 . 
מכאן, גם העולם בכללו, באשר הוא קוסמוס׳ דהיינו סדר ויופי, 
מוסדר ביחסים מספריים: היחסים בין מרחקי כוכבי הלכת ממרכז 
הקוסמוס — לפי גירסה אחת, הארץ, ולפי אחרת, אש מרכזית, הם 
זהים ליחסים בין ארכי מיתרי הלירה (כלי נגינה) וכל כוכב משמיע 
בתנועתו קול בהתאם למהירותו ולמרחקו מהמרכז. קולות כל הכוכ¬ 
בים ביחד מהווים את "ההרמוניה של הספירות", אותה אין אגו 
שומעים משום שהורגלנו לה. 


המספרים לא הובחנו, לפחות במאה ה 5 , מהנקודות המוחשיות 
שסימנו אותם. כך סומן המספר 10 , שהפ-ים חשבוהו למושלם, משום 
שהוא הסכום של 4 , 3,2 ,1 , ע״י סידור נקודות במשולש : — ! — 

היחידה הראשונית, אשר ממנה התהווה העולם־ נתפסה 
כנקודה אשר ״שאפה אליה את הריק״ הבלתי-מוגבל וב־ י- ■ 
התפצלותה, או בזרימתה, יצרה את הקו, המוגדר ע״י שתי נקודות, 
זה יצר את השטח, והשטח — את הגוף. השניות של היחידה׳ היא 
הגבול (;"*!*מ), והריק׳ או הבלתי־מוגבל ( 61000 * 6 ), בוטאה מאוחר 
יותר בטבלת הניגודים (מובאת אצל אריסטו, ״מטאפיסיקה״, א, 5 ) : 
גבול — בלתי מוגדל, פרט — זוג, אחד — ריבד, ימין — שמאל, 
זכר — נקבה, נח — נע, ישר — עקום, אור — חושך, טוב — רע, 
ריבוע — מלבן. 

נראה כי בחבורות הפ־ים היו דרגות שונות של שמירת הכללים 
וידיעת התורות. גרעין החבורה חי בשיתוף-נכסים מלא, אך לא ברור 
אם כבר במאה ה 5 שמר על סדר-יום קפדני ונשבע לשמור סודיות. 
אפשר גם שהיתר, קיימת אבחנה בין אלה שפיתחו אח הצד המדעי 
של תורות פ׳ לבין אלה שפיתחו את צדן הדתי־פולחני. היחסים בין 
הפ-ים לאורפיות (ע״ע אורפוס) לוטים בערפל. קרוב לוודאי שהיתר, 
השפעה הדדית, אף־כי אפין הרוחני של התנועות שונה והן פנו 
לשכבות חברתיות אחרות. 

אפלטון(ע״ע) אימץ תורות רבות של הם-ים, במיוחד ב״טימאיוס". 
מצד שני היתה לו השפעה מכרעת על הפיתגוריות המאוחרת, ככל 
שזו נבדלה מהנאו־אפלטוניות (ע״ע). מלבד אלקמיאון (ע״ע), שהיה 
מקורב לפ-ים, ראדים לציון הפ-ים: היפאסוס (בראשית התנועה), 
פילולאוס (נו׳ 470 בערך) וארכיטס (ע״ע). 

בפיתגוריות הבתר־קלסית קשה להבחין באחדות כיוון פילוסופי, 
מלבד העלאת מושג האל אל מעבר לכל תפיסה רציונלית והדגשת 
טיהור הנשמה. האידאל של "החיים הפיתגוריים" בוטא בכלי ספרותי- 
פילוסופי חדש: הביוגרפיה של פ׳. אחרוני הפ-ים החשובים היו 
נומניוס ואמוניוס, מורו של פלוטינוס (ע׳ערכיהם). במאה ה 3 לסה״נ 
נספגה הפיתגוריות בנאו־אפלטוניות. 

רוב הקטעים המיוחסים לפ-ים והעדות עליהם מהתקופה הקדם- 
סוקראטית מלוקטים באוסף - 1 :>:> 11 ז 3 ״ 01 ,ד! 0 /י 404 11£ )£ומ 08 ז? £!ם של 
2 נ 31 ־ £1 — 51 ( 01£ (* 1951/2 ). 

ש. שק. 

פ׳ במדעי הטבע. העבודה המדעית המיוחסת לפ ׳ היתה 
ענפה וכללה תחומים שונים של האריתמטיקה, הגאומטריה, האס¬ 
טרונומיה וההרמוניה (ע״ע וד׳ לעיל). 

ב ג א ו מ ט ר י ה ידוע שמו בעיקר מתוך משפט פ׳ (המופיע 
בשם זה אצל אוקלידם [ע״ע]), לפיו סכום ריבועי הניצבים במשולש 
ישר זווית שווה לריבוע היתר (ר׳ ציור). לכך הגיע פ׳ מתוך 
מחקריו בתורת המספרים (ע״ע) בה עסק בעיקר בחישוב סכומי 
טורים של מספרים טבעיים ובחיפוש אחר שלשות מספרים שריבו־ 
עיהם מקיימים את המשפט. מספרים טבעיים 3 , ל, 0 המקיימים 

את המשוואה 2 ס = 2 ל + 3 2 נקראים 
מספרים פיתגוריים. מתוך השאלה 
על היחס בין אורך אלכסון הריבוע 
לבין אורך צלעו, הגיע פ' למסקנה 
כי קיימים זוגות מספרים (ארכים) 

שאין להם "מידה משותפת" (-חזסס 
1£ ל 3 ז $11 ח 1£ זז). עי״כ סלל את הדרך 
להבחנה בקיומם של מספרים אי- 
רציונליים (במקרה הנ״ל 2 ־^) — 

ע״ע אלגברה, עט׳ 385 . השיטה לב¬ 
ניית זווית ישרה באמצעות שלשה 
פיתגורית היתה ידועה נסיונית עוד 




בנייח־עור להוכחת משסט פית־ 
גורס (נמשול׳ס י׳פר זווית 
460 . : * 80 = 40 2 , + 8 2 \׳) 





805 


פיתגורם מסמוס ופיתגוריים — סלאובוטניקה 


806 


קודם לם׳ ויש עדדות שבעזרו בשלשה כזאת כבר במצרים (לבניית 
פירמידות), בבבל׳ בסין ובהודו■ תוך חקר המשולשים ישרי הזווית 
הכיר פ' באכסיומת המקבילים׳ הוכיח שסכום הזוויות במשולש 
שווה לסכום שתי זוויות ישרות, הכנים את מושגי הממוצע ההנדסי 
ודמית משולשים (חתוך־הזהב [ע״ע] מיוחס אף הוא לם־ים). עבודות 
נוספות שלו בגאומטריה כוללות פתרת גרפי של משוואות ריבועיות, 
מציאת חמשת הגופים המרחביים המשוכללים ושיטה לבניית מחומש 
משוכלל. 

באריתמטיקה (ע״ע, עמ׳ 890 ) עסק הרבה בבעיית ייצוגם 
של מספרים (ע״ע ספרה). כך, למשל, הציע נקודה עבור המספר 1 , 
שתי נקודות או קו — עבור 2 , שלוש נקודות או משטח — עבור 3 , 
וכר. כן הגיע לנוסחות הסכום של טורי המספרים הטבעיים האי- 
זוגיים שזוגיים שקר את המספרים המושלמים להם ייחס חשיבות 
מיסטית (ע״ע מספרים, עמ׳ 1131/2 ). 

באסטרונומיה יוחסו לס׳ ההכרה בכדוריות כדה״א ומציאת 
התנועה העצמית של כוכבי הלכת שירח וייסוד השיטה ההליוצנטרית 
עם כוכב ״מול־ארץ״ — המצת בצדה השני של השמש ואינו בראה 
לצופה מפני כדה״א. שיטה זו הורחבה ועובדה ע״י פילולאום וארכיטם 
(ע״ע אסטרונומיה. עמ ׳ 780 ). עם זאת פ־ים מאוחרים חזרו לתפיסה 
הגאוצנטרית. יש המייחסים לס׳ את הקביעה כי כוכב הלכת נגה 
(ע״ע) הנצפה בשעות הערב בלבד זהה עם איילת השחר, כוכב 
הנצפה בשעות הבוקר בלבד. 

על תרומת הפ-ים להגדרת האור — ע״ע, עמ ׳ 189 . 

ש. סמבורסקי, חוקות שמים וארץ, תשי״ד! ש. שקולניקוב, פ׳ — 
פירוש חדש ובעייה ישנה ([ביקורת על ספרו של . 1 . 0 , ר' 

להלן], עיון, כ ׳ ) תשכ״ט־תש״ל : ) 701117 ) 1711 10 ■ס!! ,£מ 13 שס . 4 , 

; 1923 , 7 )-.£ 1 /) 1 ו 710717 )$ס 1 ) 111 /הס £1010 ר 1 ת £13 ,£ ; 1915 ,) 071 ) ר> 1 -.ק 
171 £011110 00 )-.£ ,. ¥11X7 .¥ •א ; 1925 ,.£ ) 7 > 7/70 ) 0 11 , 31 ז 3£ ז 5 ״מ ,. 4 
; 1948 , £1101101 07171 7001 >-.£ , 837611 .£ .( ; 1940 ,/( 1101 5 0111/1071 

£ . 0 ; 1962 , 1 ,/ 7 /ק 0 ו 7/10 /£ / 07711 / 0 /' 1111107 4 ,שנזנ 1 זט 0 . 0 ,א . 331 
. 1966 , 07111771 -.£ / £071 07111 .£ , 0861 ׳\ ש!) 

0 . - נ. גב. 

פיתיו* ( 1103101 ) מגדת עתידות וכשנת של אפולון (ע״ע, עמ׳ 150 ) 
בדלפוי (ע״ע, ושם תמ׳). תחילה כיהנה שם נערה, ובמרוצת 
הזמן קשישה, בת למשפחה נכבדת שנבחרה ע״י חבר הפשנים. 
אולם גם אז נשמר המנהג להלבישה בבגדי נערה. כשפנו אל 
ד,כשנים בשאלה, בע״פ או בכתב, היתה פ׳ צמה וטובלת במי המעיין 
הקאסטאלי; את״כ היתה יושבת במקדש, באדיטון (ע״ע), וכפי 
שמספרים הקדמונים, ליד סדק באדמה שממנו עלו אדים מסממים. 
נראה שבמקדש היו מכינים קטורת שבהשפעתה היתה פ׳ באה לידי 
אכסטזה. פ׳ המסוממת היתה משמיעה משפטים מקוטעים, שכשן 
היה מחבר מהם תשובה במשקל הכסמטרי (כך עד התקופה ההלניס¬ 
טית; אח״כ — בפרוזה). וע״ע אורקולום. 

, 8671617 11001081031 '! 1 >־ו 71 זב £1 ) .£ ) 1/1 / 0 007111718 ) 7/1 , 10 ) £3 .א 

. 1940 ,( 111 אאצ 

פכלבל — 1611161 ( 1 ) 3 ? — שמם של שני מלחינים ונגני־עוגב גש 
מניים, אב ובנו. ( 1 ) ישאן ם׳ — .? £1 011 ) — ( 1653 — 

1706 ) — למד באלטדורף, רטיסבון ווינה. נגן־עוגב באייזנאך, אש 
פורט, שטוטגארט (נגן־החצר), גוטה ונירנברג (כנסיית זבלדום). 
נחשב לאחד ממניחי־היסוד לעבשתו של י.ם. בך (ע״ע). מרבית 
יצירותיו הן עיבודים עשירים לכוראלים כנסייתיים. יצירתו החשובה 
ביותר, 15 ת 0111 ק\! 1 תג 11 >- 1 סו 301 ^ 1 ( 1699 ), מורכבת משש סדרות 
של ואריאציות על נעימות שונות. מיצירותיו האחרות — פרטימות 
לשני כנורות, יצירות לעוגב (בהן פוגות רבות) ויצירות כנסיי־ 
תיות. 

( 2 ) וילהלם היארונימוס פ׳ ,? 1 ! 1 ו 11 ז 0111 ז 91€ תז £1 ו ¥111 ו — 
( 1685 — 1764 ) ירש את מקומו של אביו כנגן־עוגב בכנסיית זבלדום 
בנירגברג. רק אחדות מיצירותיו שרדו, כולן לעוגב ולצ׳מבלו. 


1133 *, 1 ) 100 ^א^לש — ־ 161 ) 0011 ? 101 } 1160 ״ 1 ; 011513.1 — ( 1801 , 
גח׳ס־זרכן [לאוזיץ] — 1887 , לייפציג), פילוסוף ופסיכולוג 
גרמני. פ׳ למדי רפואה ופיסיקה. מ 1834 הורה פיסיקה בלייפציג עד 
שב 1840 נפגע בעיניו בעת ניסר. משהבריא ב 1843 , חזר לאוניבר¬ 
סיטת לייפציג להורות פילוסופיה. 

כנגד ההשקפה המוטעית לדעתו, שאותה כינה "השקפת לילה", 
לפיה עולם החומר אינו מושפע מתמורות בתחום החיים שהכרה, 
העמיד פ׳ מה שכינה "השקפת יום", לפיה, לכל מה שישנו יש תשעה, 
החומר הוא הביטוי החיצוני של הממשות הרוחנית, ולכל אורגניזם, 
כולל צמחים, יש נפש. — השקפתו על אלוהים ועולם כפי שבאה 
לביטד בזנד־אוסטה (ר׳ להלן) — ע״ע א ל ה י ם, עמ׳ 475 — 477 , 

בבקשו להוכיח את תורתו באמצעים מדעיים היה פ׳ אחד מחלוצי 
הפסיכדפיסיקה. הוא בדק את חלות החוק של ובר (ע״ע [ 1 ]) בת¬ 
חומי תחושה שונים וקבע את נוסחתו המתמטית. שלפיה עצמת 
התחושה גדלה באופן יחסי ללוגאריתם של עצמת הגירוי (חוק 
ובר—פ׳). בכך היה מחלוצי הפסיכולוגיה (ע״ע) הניסויית. בחקי¬ 
רותיו החלוציות בתחום האסתטיקה (ע״ע, עמ ׳ 94 , 97 ) הניסויית 
ביקש לגלות את יחסי הנשל שבין הצורות השונות בהרכבים הגוש 
מים הנאה מירבית לצופה. הוא ני* 0 ח חוקים אשות סף ההנאה, 
החיזוק ההדדי של התחושות השונות הגורמות הנאה והאופן בו 
אסוציאציות מגדילות אותה. 

ספשו החשובים 16$ ) 191086 116 ) ז 6 < 1 ! 1 ־ 161 ) 0 
61156115 ! 165 ) .!! 615 תזוח 1 ^ ("זנד-אוסטה, או אודות ענייני השמים 
שעולם הבא״), 1 — 111 , 1854 ; ) 511 ץ 11 ק 0 נ 1 :>ץ 5 ?! 16 > 6 )מ 16 מ £16 ("יסשות 
הפסיכו-סיסיקה״), 1860 ; 116111£ ז 5 \, - 161 ) ¥0150111116 ("מבוא לאסת¬ 
טיקה"), 1876 1 111 :) 51 ם 3 )ך 1 :> 3 א ־ 161 ) ־] 6 ( £€£611111 ז 6$31151011 § 3 ' 1 ' 016 
(״השקפת יום מול השקפת לילה״), 1879 . 

- £11110 ,־"׳< 6 ! 7 ) .£ ,. 4 .£ ; 1909 ,ז\ 1 ,) 71 ) 1/7110 £1117011111 0 4 .גסוווגן 

. 1937 . 7 . 0 ? 1 ^ 114 ) 01 ) 6 ^ 1 ) 1 ז 1/314 ?> 

א. גר. 

פ 5 ר, מיכאל — ־ 361161 ? 111361 ) 1911 — ( 1430/35 [ 7 ]— 1498 ), צייר 
ופסל גרמני. פ׳ נולד ופעל באיזור טירול הדרומי. יצירותיו 
החשובות הן ציוש־מזבח רבי-לשות, ולעתים קרובות גדלי-ממדים, 
עבור כנסיות ומנזשם בטירול ובאוסטשה המזרחית; מהן: מזבח 
סט. וולפגאנג בזאלצקאמרגוט ( 1471 — 1481 ), שהוא רב־לוח ענקי 
הכולל פסלים רבים; ו״מזבח אבות הכנסיה" (תמ׳: כש א׳, עם׳ 
127/8 ), יצירת המופת של פ , , שלוחותיו המצוישם מצדים כיום 
בפינקותקה של מינכן. — פ/ מגדולי הציירים של המאה ה 15 
בארצות הגרמניות, היה הראשון שהביא לציור הגרמני את חידושי 
תיאור החלל והמערך הפרספקטיוד של הציור האיטלקי, באמצעות 
השפעתם הישירה של מנטניה (ע״ע) ושל צייש אסכולות סדובה 
וונציה. השפעות אלה התמזגו ביצירתו במורשת המסורת הגרמנית 
וההשפעה הפלמית. כ״כ הושפע מתפיסתם המונומנטלית המוצקה של 
מנטניה ושל דונטלו (ע״ע). 

שבעה לוחות של מזבח מעשה־ידי עמיתו (או אחיו י) של פ׳, 
פרי דרי ך פ׳ ( 1435/40 [ז]— 1508 ), מצדים במוזיאון מנזר "ההל¬ 
קאה" ביששלים. 

) 7/1 , 801160 ■\ ; 1970 ,.£ . 4 ! ,סרת .) 83 . 19 ; 1931 ,.£ . 11 ! , 01 (] 1 זז 10 ־ 1 .£ 
. 1974 ,.£ .£ 0713 )))!ק 07 ! 41 £0111 ! 5 7 ) 1 )£ 

פלאובוטניקה (מיור ? 016 * 0 ״ — קדום; 80 x 01 ( 1 x 6 — מדעי 
הצמחים), ענף בבוטניקה (ע״ע. עמ׳ 749 ) העוסק בחקר 
הצמחים המאובנים (ע״ע פלאונסולוגיה). 

מרבית המדגמים של צמחים מאובנים הם דפוסי עלים שנפלו על 
חרסית רכה, ולאחר שנרקבו כליל נותרו מהם רק תבליטי השטח 
העליונים שיתתתונים׳ המתגלים בסלע חשוף או מבוקע. גם חלקי 
צמח אחשם עשדים להשתמר בהעדר אודר, למשל, בסמש לעורקי 



807 


פלאוגומניקה — פלאוגרפיה 


808 



חתד־רזחב בגזע סאוב, יע? *שדד 0 ההמ 
<י 1 ז 10 קח\סו> 1 .ץבי 1 סז תקנומדסייח, בקרבת 
תמנע 


פחם (ע״ע סטרטיגר־ 

פיה, לוח התקופות ה־ 

גאולוגיות שם). כתו¬ 
צאה מכך מוכרים צמ¬ 
חים רבים מתקופת 
הקרבון(ע״ע) על כל 
פרטי המבנה האנטו¬ 
מי שלהם (ר׳ להלן). 

צמחים אחרים נש¬ 
תמרו משום שצורן 
דו־חמצני מילא את 
תאיהם; גם בא״י ידר 
עים שרידי יערות 
כאלה. כן נשתמרו 
חלקי אצות המפ¬ 
רישות ק ל צ י ס־ג י ר 
(ע״ע) או צורן דו־ 

חמצני. בשכבות בהן 
לא נשתמרו איברי־ 

צמחים אחרים עשו¬ 
יים להימצא גרגירי אבקה וגם נבגים בכמויות משתנות. אלה נשתמרו 
בזכות דפנותיהם העמידים מאוד. עקב רב־גוניות צורותיהם של 
גרגירי אבקה ניתן להבחין בהרבה סוגים ומינים׳ בדיוק רב. 

המאובנים המשמשים למחקר נאספים מחשיפים של סלעי־משקע 
מכל העידנים, מקידוחים וממכרות. שכיחותם שונה מאוד ממקום 
למקום ומעידן לעידן. היא גדולה ביותר בתקופת הקרבון, ואמנם 
התפתחות חפ׳ שלובה בכריית הפחם המתרחבת שליוותה את המ¬ 
הפכה התעשייתית בשלהי המאה ה 18 . 

תרומתה העיקרית של ד.פ׳ היא בחשיפת קבוצות צמחים נכחדים 
ובשחזור אוכלוסיות הצמחים, לקבוצותיהם ולתפוצתם, בכל עידן 
ועידן. היא תורמת גם למחקר הסטרטיגרפי, בעיקר באזורי משקעים 
יבשתיים. ערך ניכר ניתן לממצאים הפלאובוטניים בגיבוש התאוריה 
של א. וגנר (ע״ע) על ״נדידת היבשות״. החל בשנות ה 30 של המאה 
הנוכחית הפכה הפלינולו׳גיה (ץ 0108 ״ץ 31 ק) — חקר גרגירי האבקה 
והנבגים ושרידים אחרים הדומים להם בגודל — לענף פעיל בפ ׳ . 
תרומתה חשובה במיוחד להבנת שינויי הצמחית והאקלים; שחזור 
התמורות האקלימיות בתקופת הפליסטוקן מבוסם בעיקרו עליה. 

בזכות חפ׳ ידועות היום בפרוטרוט קבוצות צמחים שנכחדו, 
ושוחזרה. אם מעט ואם הרבה, הצמחיה בכל עידן ועידן: צמחי־מים 
וצמחי-יבשה קיימים מתקופת הסילור ואילך. עם צמחי־המים נמנות 



דפוס "עז של עלה צעיר יטל שרר מהסוג 5 וזשזק 320  611 זק 
0136 ) וקורכאיטיים ( 13168 ; 13 ״< 0 ). מתקופת היורה — חשופי־זרע: 
בנטיטיים ( 8600611113165 ) וקיטו-ניים ( 01113165 ןץ 03 ). 

ד.פ׳ רשמה השגים מרשימים בהכרת קבוצות צמחים שנכחדו וב¬ 
הכרת קבוצות שהיו נפוצות ונרחבות בעבר, וכיום נותרו מהם סוג 
אחד או סוגים בודדים. אולם לבעיה המרתקת ביותר של מוצא 
הצמחים העילאיים ומוצא הפרח והפרי המייחד אותם, לא נמצאה עד 
כה תשובה. 

בישראל נמצאו צמחים מאובנים בעיקר מהתקופות הבאות: 
קרמ׳ן (אם־בגמה בסיני); טריאס ויורה (מכתש דמון, ג׳בל מע׳רה 
(סיני) ורמת הגולן)? קרטיקון תחתון (מכתש דמון, המכתש הגדול 
והגליל המזרחי); מורון (מעלה גרופית); נא(גן (עלים ופירות של 
לוטוס בחצבה, ושרידי גזעים במישור ר 1 תם). כן נמצאו שרידים 
מעטים מהפליסטוקן בעמק הירדן העליון, באיזור ים־המלח, ועוד, 
גרגירי אבקה ואצות מאובנות מתגלים בקידוחים בכל רחבי הארץ. 

י(. 1 מ) ו 1 ג 0 ' 1 טס 5 . 6 ; 1961 מן 5 ? 11 )* $11 .א[. 1 ־ 1 

01 $ 101-0 4 , 011 ־ 1.01 .{ ; 70 ■— 196-1 ,^ 1-1 ,.* 1 16 ) 

. 1967 נ ( 3 , 1 /ו\ 0£ .זטס[ 01 *>ז* 1 : 111 ) , 1011 * 8.01 

יע. לו. 

(£לאוגו*פ י 1 ״ו, (מיור ? 6 ^ 0X0 ״ — עתיק; ז\ £1 < 1 ) 1 ס 0 ׳ן — לכתוב), 
חקר צורות כתיבה קדומות׳ לרבות זיהוין, פענוחן, תארוכן 
וקביעת מקורן. השימוש במלה "פ׳" בעשה לראשונה ע״י ברנד 
מונפוקון(ת £31100 זת 0 ^ 1 ) במאה ה 17 , ומובנה: "דרכי הכתיבה בימים 
עתיקים" או "צורות כתיבה עתיקות". 

שני מייסדי הם׳ היו מביו! (ע״ע; 1632 — 1707 ), שעסק בם׳ לאטי־ 

נית ומוגפוקון, שעסק בם׳ יוונית (ר׳ ביבל׳), 

במשך 200 שנה, בערך, היתר, הפ ׳ מוגדרת כמדע "הכתבים 
העתיקים", אך בדור הקודם קמה אסכולה של פלאוגרפים שהציעו 
להרחיב את תחומי המדע הזה ולכלול בו, נוסף למחקרים העוסקים 
באופי הכתב ובהתפתחותו, את כל המחקרים הדנים בחומר הכתיבה 
ואת כל מה שנוגע לעשיית "כתב־היד". התפתחות זו היא דווקא 
ברוח התפיסה של מביון ש״אין לדון כ״י לפי הכתיבה בלבד או 
לפי הבט אחד כלשהו, אלא ע״ם מכלול תכונותיו". במובן זה לעתים 
קשה לתחום בין הם׳ לבין ה״ארכאולוגיה של הספר הכתוב ביד" 
(:> 111001 ! 1£100 ז 11 :> 15 ! 30 *£). ואלה הם נושאי המחקרים: החומר: 
הקלף (תוך ציון בעה״ח — כבש, עז או עגל — שממנו נלקח) ואופן 
עיבודו, שכן בארצות המזרח (כל אסיה, לרבות המזה״ת) היו מעבדים 
אותו במלח ובקמח בעוד שבמערב (בד״כ אירופה הנוצרית, אולם 
בתקופות מסוימות, גם צפון אפריקה) היו מעבדים אותו בסיד. 

הניר (ע״ע): במערב יש לנייר קווים {= קווים שהוטבעו בנייר 
בעת הכנתו; נקראים גם ״קודם צפופים״ [צרפ׳ 65 זג 261 ־ו 6 ז\; אנג׳ 
11065 13101 ]), מבריחים (= קודם מרווחים בניצב לקודם הצפופים 
(צרם' ^ 1115631 ס 0 ק; אנג׳ 11065 0113111 ]), וסימני מים שאפשר לזהו¬ 
תם לפי המייצרים בעוד שבמזרח איו סימני מים ולא קודם וניתן 
להכיר מבריחים במיני גייר מסדמים בלבד. 

צריך לעמוד גם על הרכב הקונטרסים וסידורם, שיטות 
שונות של ניקוב (בשוליים חיצוניים בלבד או בשוליים חיצוניים 



809 


פראו־גרפיה — פלאונפזולוגידו 


810 


אותיות מוניות גרומות. 
המחצית ודסגיה הטאה^ה 4 לפימה״נ. 

מתיר ד למ׳טורד טיכיותיאום ממילטוס פפירוס 

1 ין 0 ^/# *מ*•! 

אותיות יווניות גדולות 
רמאד. ה 2 לסה״ג 

שירויס ל 0£ ז-ף* 1 ג>£© לאפלטח פפירוס 

*־ד^-ל-ןכא^יידד^יד 

^ 11 ו 81X1X0 < נ ס בס{ 

אותיות יווניות יסיטים״-־ו להעתקת כתבי הקור׳צז 
ר,קודכס סינאיטיקוס (המאה ד . 4 לסד,": ♦ 
כיף האגרת ■טל פאולוב• יפילמיז. קלף 

־י חרז ׳ץ ס־ד^ 0 ׳ן 0 ר 

♦רזו- 1 !א x 

אותיות יווניות קטנית $$$ לסח״נ 
"ריגאוסטריה" לאוקליים 

■ גו<א^פד 3 ^ א 0X8 

אות״ת ?עיניות תנואח הז 5 הר.״נ 
כתנ אירי. האווננ 5 יון 

§ 00 ג 38 מ 80 שכןסוזמזכץ©.מסנזגזויס^* 
1613 * 001080 חזנס- 7 ןוז 36501 )נ 1 ז 11 ו'־י' 

אותיות לטיניות גותיות 
סוף המאה ה 12 לםה״נ 

מתלל־ ך, 1:3 ז 1 לצ!ס 1:6 צ צ:ז 510 נ 13 לפטרוה קוספטור 

*)■־)מסזמס-ססץ •מ 

-זמ^ £8 )ן_ן*ז 0 ^ע}ז?י^־ן- 3 זץ 3 ך ■ס!/* 


דוגמות של ם 5 א.־נרפ'ר יווניח ו 5 אטינית 


ופנימיים) ושל שרטוט (חריטה, עפרון, 
דיו וכר), צורות השרטוט, וכן על הממדים 
החיצוניים של הספר ושל השטח הכתוב, 
היחס בין הממדים האלה, מספר העמודות, 
שומרי הקונטרסים ודפים, כותרות למספור 
הקונטרסים והדפים וכר. 

מבחינת התאוריה של הפ׳ ׳ תחומה בלתי 
מוגבל, כי היא מקיפה את כל התעודות, 
מאז המצאת הכתב, שעליהן הוטבעו סימני 
שפת אדם במטרה להעביר או לשמור מידע 
כלשהו. למעשה עוסקת הפ׳ רק בכתבי־יד 
ומסמכים; תחומים אוטונומיים שהתהוו בה 
הם אפיגרפיה (ע״ע וע״ע כתב; כתיבה), 
חקר הכתיבה על גלילים וחותמות (ע״ע 
חותם). בהבטים רחבים הקשורים בם׳ עוס¬ 
קות הפאפירולוגיה, הדיפלומטיקה והקודי־ 
קולוניה. עתה מסתמנת נטיח לחזור להגדרה 
רחבה יותר של הפ׳, כלומר: חקר כל 
הכחיבות והחמרים בכל תרבות ותרבות. 

מקצועות פלאוגרפיים שיש לראותם כמפותחים בדורנו הם בעיקר 
ד,פ׳ היוונית, הפ׳ הרומית, חפ׳ הלאטינית של יה״ב ושל הרנסנס 
וכן הפ׳ המוסיקלית. לאחרונה התפתחו גם הם׳ הערבית (ע״ע ערבית 
לשון ותרבות, עט׳ 176 — 179 ור׳ תמ׳ שם), הארמית (ע״ע נבטים, 
עם׳ 822 ור׳ תמ׳ שם) והעברית (ע״ע עברי, כתב, עמ׳ 625 ור׳ 
טבלאות, עמ׳ 631 — 634 ; יהודה הלוי, עם׳ 190 ; שמיות, לשונות). 

הפ׳ הוקרת את העדות הכתובה משתי בחינות: 1 . בהעתק של 
טכסט — כדי לקבוע את תאריך הכתיבה ואת טיפוס הכתיבה של 
מקור ההעתק. 2 . בעדות הכתובה כנציגת זמנה ותרבותה, כלומר, 
כאובייקט היסטורי. העובדה שהקלף ירש את מקומו של הפאפירוס 
בתעודות מלכי צרפת החל במאה ה 8 מעידה שבתקופה זו עבר 
הסחר בימה״ת לפיקוח מוסלמים ולכן נותקו הקשרים עם מצרים, 
מקור הפאפירוס. הנוהג שהתפשט בפאריס במאה ה 13 לחלק את 
כחה״י לקונטרסיו השונים ( 13 ^נ!) כדי שיעתיקוהו פעמים אחדות 
מעיד על הצורך בייעול עבודת ההעתקה בשל הריבוי הפתאומי 
במספר הסטודנטים, ההשוואה בין הכתיבה הלאטינית־ג 1 תית לבין 
הכתיבה העברית של יהודי צרפת במאות ה 13 — 14 , מלמדת על 
דרגת ההיטמעות של יהודי צרפת ועל יחסיהם עם החברה הנוצרית. 

אם ככלי עזר לההדרת טכסטים (אדיציה) ואם כמחקר היסטורי, 
נעזרת הם׳ במכשירים שונים של העידן החדש: פיסיקה, כימיה 
וביולוגיה לחקר חומר כ״י, הדיו, הפיגמנט; הולוגרפיה לחקר הכתב. 

שיטות חדשות אלה תורמות לעבודת הפלאוגרף כדי לקרב אח 
מסקנותיו לאמת ההיסטורית הן בחקר כל פרט ופרט והן בסינתזה 
וההשוואה ההיסטורית. ברם, הם׳ תישאר מדע היסטורי, ולפיכך 
לעולם לא תגיע לאובייקטיוויות מוחלטת. 

3 ' כללית: 65 { 01 ) 1111106751 #10111150115 165 6/011$ " 866161 " 70 €2 1 -|]ל€(. 1 .( 
; 1949 , 711$ 10111151 \ 5 * 1 ,ח 031 . 4 . ; 1935 , 516616 111 ) ס 117 \ 376 

- 80160 70 ג נ 1383 \ \ 1 ; 1953 ,)/ 800 06/116611 <ק-/ 26 ( 8/0 7/16 ,■ 1£€1 זנז 1 ס .פ 

, 1 X ־ 111 0 ־ £01 י| 1 ־ $01 ) 161110616$ ?* $65 , 101/16$ 565 , 1011116 £161.0 1/116 ) 0 '?£ 

. 1956 ,( 302 — 281 - 

ס' יוונית: < 5011 ק 11 ו 110 ' 1 . 1 \ ; 1708 , £60660 . 8 , 4011161110011 ? ?* 1 > . 3 

491 /1217061116110 ?1 10 0'166/( 011(/ 701111 8., 1 912; 1/. 031x11413115011♦ 

01166/1156/16 1 110111101 5/1017 ,ח £0 ״ 111 ״ז 0 ןז^ 7 י - 23 .מ :״ 13 — 1911 , 11 ־ 

0/ ('11-66/( 8., 1940; 111011115 6/65 861116/6 ס 611011 ) 06/1 ( 11 * 1 .מ - 
0 1952 , 6 ( 101110/1 . 8 , 14311011 .[ ; 1954 , £1665 115 ־ . 

^4. 81 פ' ל א ט י 1 י ת : ;* 1924 0156 ) 1 * 0 (/ 61 1011116 .£ 6/6 11461 * 0 , 011 ־ 

0. 8311:0111, 76X10111 1/1 8., 1949 3 ; 115 )!■ 150 ! 1017  €071 ! 17107 ( 0 * 8 1/16 4/167 ?(־ ; 

01 פ' ע ר ב י ת: . 1967 , 11 ־ 1 ,. 8 $0/16 !?/סי? 4 ,ה! 1 ג 011111 ־ 

פ׳ עברית: מ. שטיינשביידר, הרצאות על כתבי־יד עבריים, 
תשכ״ה; מ. בית אריה, תכונות קודיקולוגיות כבחבים פאליאוגרפיים 


בכ״י עבריים מימי הביניים (ק״ס, מה), תש״ל; ק, סיראט - מ. בית 
אריה (עורכים), אוצר כתבי־יד עבריים מימי הביניים, א, 446-435 , 

תשל״ב ן 7/16 ,וחס 0113 ־ 811 . 5 ; 1924 , 770160 /£ . 8 ,ז 0 מו 01161 ־ 801 . 0 

. 71 — 1954 , 11 ־ 1 , 715 ) $671 8/6/11610 

3 ׳ מךסיקלית: - 6 ( 0 1711151101 . 8 10 61 111704116110 / , 01 ץח 511 .ס 

. 1925 , £01/0110 

ק. סי. 

פלאוזואיקון, עידן גאולוגי מראשית תקופת הקמברילן (ע״ע) 
ועד סוף ה?רם (ע״ע). בעידן זה הגיעו לשיא התפתחותם 
כמעט כל חסרי־החוליות, מלבד החרקים. בתקופותיו האחרונות הופיעו 
לראשונה צמחי יבשה, דו־חיים וזוחלים. 

וע״ע אורדוביקון; דורן; סטרטיגרפיה, עמ׳ 742 ; סילור; קרבון. 

?לאוטוס, טיטום מיקיוס, ע״ע ?לוטוס, טיטום מלןיוס. 
פלאוליתיקון, ע״ע ?ךהיסטורתז. 
פלאונטולוגיה (מיוד — עתיק;* 6 — קיים; ;> 0 ץ 6 \ — 

חורה). ענף הגאולוגיה (ע״ע) העוסק בחקר שרידים 
קדומים של אורגניזמים הנשמרים בסלעים. לפ׳ קשר הדוק למדעי 
הביולוגיה העוסקים בחקר קשרי הקרבה והמוצא בין יצורים חיים 
בעבר הגאולוגי. בהתאם לסוג השרידים הנחקרים נחלקת הפ ׳ ל 3 
חטיבות עיקריות: פלאובוטניקה (ע״ע), העוסקת בהקד הצומח הק¬ 
דום, האנתרופולוגיה הפיסית (ע״ע, גם כרך מילואים), העוסקת בחקר 
האדם הקדמון (על ת ו ל ד ו ת ה א ד ם בתקופות הפלאוליתית, הנאו* 
לתיח והכלקוליתית — ע״ע פרהיסטוריה). והם׳ במשמעותה המצומ¬ 
צמת׳ העוסקת בחקר בע״ח בעבר הגאולוגי. ד,פ׳ מספקת נתונים 
יסודיים לגאולוגיה ההיסטורית ובעיקר לסטרטיגרפיה (ע״ע) הקרובה 
לה. 

מכלול השרידים הקדומים של אורגניזמים, צמחים ובע״ח מכונים 
מאובנים ( £058115 ) ומצויים בד״כ בסלעי משקע. רוב השרידים 
הם החוסר השלדי כגון עצמות, שריונים, קונכיות, שיניים, קשקשים 
וכד/ משום שבניגוד לו החומר התאי אינו נשמר בד״כ לאחר מות 
האורגניזם, בגלל פעילות חיידקים ואוכלי נבלות. כן נשמרות בס¬ 
לעים ראיות אחרות לפעילות אורגנית, כמו סימני קדיחה, גבירה 
והליכה, הפרשות וכד׳. לעתים רחוקות נשמרים אורגניזמים על 
רקמותיהם, כגון פיל קדמון בקרח, חרקים בענבר (ע״ע), או גופות 
אדם קדמון ונבלות של בעלי־תוליות באזורים יבשים, קרים או חמים, 
ללא פעילות חיידקים. 




811 


פלאדנמולוגיוז 


812 


שימור השרידים השלדיים כמאובנים חלד במבנה החומר והר¬ 
כבו ובתהליכים כימיים הפועלים עליו בסביבת ההשקעה, החלקים 
הקשים של האורגניזם עשדים להיקבר במקום מותם או להיטלטל 
ולהיסחף למקום קבורתם הסופי ע״י תהליכי הסחיפה (ע״ע) השונים 
או ע״י אורגניזמים אחרים. תוך כדי הובלה חל הרס מכני וכימי של 
השלדים, בעיקר של אלה הבגדים פרקים. 

המינרלים מהם בנויים חלקי גוף קשים הם בעיקר פחמת הסיח 
(קלציט או ארגונים, וע״ע גיר) בקונכיות של רכיכות; זרחת הסידן 
בעצמות ושיניים; צורן דו־חמצני (סיליקה) בסוגי ספוגים. על אלה 
נוספות תרכובות אורגניות כגון כיטין (ע״ע), טקטין, ספונגין ואום־ 
צאין הקיימות בשלדים יחד עם המרכיב המינרלי ובמקרים רבים 
מהוות את החומר הלא־תאי של האורגניזם במו בנבגים ובאבקות 
צמחים. שלח בע״ח, במיוחד קונכיות, הבגדים קלציט משתמרים 
לעתים ללא שיגד צורתם המקורית, סרט לסילוק החומר האורגני 
המצפה אותם וצבעי העיטור הנעלמים עם הזמן. במקחם אלה נש¬ 
מרות גם המיקררסטרוקטורות. קבורה מהירה במשקעים אטומים 
למים גורמת לעתים להשתמרות ההרכב המינרלוגי המקורי. כאשר 
השלד נקבובי, הוא מתמלא מינרלים ע״י החדרת תמיסות שמהן 
מושקע חומר בעל מבנה דומה לשלד, המגן על השלד מפני המסה. 
בצורה דומה משתמרים עצים ע״י חדירה ומילד עד כח חדה של 
תמיסות עשיחת בסיליקה. מאידך, תמיסות עשדות לגרום להמסה 
מוחלטת של השלד ושקיעת חומר מינרלי אחר במקומו. במקרה כזה 
נהרסות לחלוטין המיקדדסטדוקטורות המקוחות של השלד׳ אך הצד 
רה החיצונית נשמרת. ומתקבלים מאובנים שהחומר המחליף הוא 
פיריט, המטיט, סיליקה ואחרים. 

אחרי קבורת חלקי השלד הקשים מתהדקים סביבם הסדימנטים 
העשירים במים וממלאים גם את החללים שנוצרו אחרי סילוק 
החומר התאי. רישום התבליט החיצוני של השלד על הסדימנט המת־ 
יבש יוצר דפוס חיצוני, ורישום התבליט הפנימי — דפוס פנימי. 
כאשר משתמר רק המילוי בחומר זר, והקונכיה נמסה, מתקבל 
גלעין פנימי. לעתים כשמוחלף קודם חומר הקוגכיה ואחר כך חל 
מילד, מתקבל גלעין שהוא העתק מדדק של הקונכיה המקוחת. 
במקרים של התאבנות חומר אורגני, מתקבל לרוב רישום של 
פילם פחמימני דק על גבי הסלע. 

כיסד מהיר בסדימנטים דקים מאפשר השתמחת עקבות בע״ח — 
סימני גרירת חלקי גוף כמו זנב, מקומות מנוחה, סימני נבירה 
וקדיחה של רכיכות וקיסודי ים, תולעים ופרוקי־רגליים שונים, וכן 
הפרשות של בע״ח. כל אלה מתגלים אף מבלי שישתמרו שחדים 
סבעה״ח עצמם. עקבות מסוג זה ידועים ומוכחם היטב בסלעי המשקע 
לאורך כל הטור הסטרטיגרפי, כדוגמת עקבות הדינוסאוחם (ע״ע) 
בבית־זית שממערב לירושלים. שם נתגלו יותר ממאה עקבות של 
מספר פרטים המובילים לכיוונים שונים. 

שחדי האורגניזמים הקדומים ביותר נמצאו במקומות בודדים 
בעולם. הם נתגלו בסלעים בני 3.5 מיליארד שנים (גיל כדה״א הוא 
כ 6 מיליארד שנה). השחדים הקדומים האלה נקראים סטרו?- 
ט ולי טי ם (^ 0111 ז 3 תןסז 5£ ) והם מיוחסים לליכוד סדימנט בין 
שכבות אצות (ע״ע) כחוליות ולהפרשות גיחות שלהן. צוחת 
דומות מוכרות גם היום מפעילות אצות כחוליות הקיימות במים. 
הוכחה אחרת לפעילות ביוגנית היא מציאות פחמן (ע״ע) ממוצא 
ביולוגי, שהוא בעל התנהגות אפיינית הניתנת לאבחנה בבדיקה 
אופטית של הסלע. מציאות הפחמך הביולוגי מעידה על קיום אור¬ 
גניזמים בתקופות אלה, קדומות מהקמבחון, שראשיתו מצוינת בת¬ 
פוצה גדולה של מאובנים. 

עקב הפעילות המכנית, הכימית והביולוגית נשמר רק חלק זעום 
ביותר מכלל החי והצומח והוא אינו ייצוג אפייני. המחקר הוכיח 
שחב החומר המשתמר פותח ע״י האורגניזמים ב 600 מיליוני השנים 


חאחחנות, כלומר׳ מראשית הקמבחון. סלעי הקדם־קמבחון עניים 
מאוד במאובנים. בין מאספי הקדם־קמבחון יש לציין את תצורת 
:!״; 1 ? ת״ס באונטחו (קנדה)׳ שגילה 2 מיליארד שנה׳ בה 
נמצאו שחחם עשיחם למדי של סטרומטוליטים ואורגניזמים מיק¬ 
רוסקופיים בעלי דמיון רב לחיידקים ולאצות כחוליות הידועים כיום. 
בגבעות אדיאקרה ( £6130:3 ) שבדרום אוסטרליה נאספו כ 1,500 
דפוסי אורגניזמים קדומים המזכיחם בעיקר תולעים ונבוביים. זאת 
היא אוכלוסיה עשירה יחסית שגילה עולה על 700 מיליוני שנה. 
ממצאים אלה מעידים על כך שהתפתחות החי חלה בתקופה מוקרמת 
מאוד, ומגוון עשיר התקיים זמן רב, אם כי השחחם מועטים (ע״ע 
חיים, עם׳ 376 ). ככל שהתקופה הגאולוגית מאוחרת יותר, התמורות 
החלות בסלעים קטנות יותר והסבר להשתמחת שרידי החי והצומח 
גדול יותר. עקב ההתפתחות גדל עם הזמן הגאולוגי גם מגוון האוח 
גניזמים בעלי השלד, לכן הכמות והמגוון של מאובני הקנוזו׳איקון 
גדול בהרבה מאלה של העידנים הקדומים יותר. 

מאז הקמבחון, שבסלעיו נפוצים מאובנים במקומות רבים בעולם, 
קיימת רציפות ההופעה של מאובנים בסלעי־משקע לאורך הטור 
הסטרטיגרפי, אך תפתח המאובנים אינה אחידה. לאורגניזמים ימיים 
או החיים בגופי מים קיימת אפשרות שימור טובה יותר מאשר 
ביבשה; לכן מרובים יותר המאובנים ממוצא ימי. כך גם לגבי בע״ח 
קטנים העטופים בחומר קשה, כגון קונכיות, לעומת בע״ח גדולים 
בעלי שלד מתפרק, כמו האדם. המאובנים מרוכזים לעתים בחלק 
אחד של תצורה גאולוגית ונעדחם מחלקה האחר, בהתאם לתנאי 
הקבורה המתאימים לשימורם. 

תצפיות במאובנים בטור הסטרטיגרפי מראה על שינרים, הופעה, 
פריחה והיעלמות של קבוצות שונות. במקרים רבים, כמו בחחחות 
(ע״ע), ניתן להבחין בצותת־מעבר מקבוצה לקבוצה המעידות על 
התפתחות הדרגתית. ככל שעולים בטור הסטרטיגרפי, כלר ככל 
שהסלעים צעיחם יותר, גדל הדמיון בין המאובנים לבין קבוצות 
האורגניזמים הקיימות כיום. 

סדר ההופעה וההיעלמות בטור הסטרטיגרפי מאפשר חלוקת 
הטור לקטעים, המהווים יחידות ביו׳סטרטיגרפיות (ע״ע 
סטרטיגרפיה, ענ 7 743/4 ). סדר זה הוא תוצאה של התפתחות, שהיא 
חד־סיטחת ותלויה בזמן. לכן יתאימו היחידות הביוסטרטיגרפיות 
למשך זמן גאולוגי מסרם. מכיוון שסביבות חיים שונות קיימות בר 
זמנית, קיימות גם יחידות ביוסטרטיגרפיות מקבילות. סלעים המכי¬ 
לים אותם מאספי מאובנים הם בו־זמניים וקורלטיוויים רק באופן גס, 
כי במקום אחד יכולה סביבת החיים ועמה גם מאסף האורגניזמים 
להשתנות עם הזמן, ובמשנהו תישמר. לצורך חוק רב יותרבקורלציה 
הביוסטרטיגרפית׳ משתמשים בתחומי תפוצה אנכיים חופפים, כאשר 
החפיפה מבוססת על תפוצת פרטים מאותה קבוצה, אותה סביבת 
מחיה וברצף אחד. החוק הרב ביותר מושג, כשמתגלה הרצף הפילן- 
גנטי — נקודות המעבר של מין אחד ממשנהו, כולל דרגות הביניים. 
נקודות הפרדה בין מין לקודמו מאפשרות התאמה בזמן של טורי 
סלעים נפרדים ורחוקים זה מזה. במידה שניתן לקבוע גיל מוחלט 
של יחידה כזאת בשיטות בלתי-תלויות (רחדמטריות), היא מקבלת 
חשיבות כרונומטרית. נקודות היעלמות של אורגניזמים הן בעלות 
חשיבות פחותה, כי לרוב אין ההיעלמות מתרחשת בדזמנית במ¬ 
קומות שונים. 

הרציפות ההתפתחותית, על כל דרגות המעבר, של יצורים גחלים 
כמו בעלי חוליות, אינה שלמה תמיד, ונראה שלא רק בגלל סיכרי 
התאבנות והשתמרות קטנים יותר (ע״ע התפתחות, עמ׳ 717 ואילך! 
קידה). לאורך הטור הסטרטיגרפי קיימות תופעות החורגות מהרצי- 
פות ההתפתחותית, שהבולטות בהן אירעו בין המסוזואיקון לקנוזו־ 
איקון. תוך פרק זמן גאולוגי הקצר מ 10 מיליונים שנה, נעלמו 
קבוצות בע״ח וצמחים והופיעו קבוצות אחרות במקומן. ההיעלמות 



813 


פלאונטולדגיה — פלג, אדמון 


814 


מודגשת במיוחד, מפני שבין אותן קבוצות היו כאלה ששלמו כמותית 
במסוזואיקון, ומפליא המגוון הרב של קבוצות אלה. בין היתר נכחדו 
בימים כמעט כל השריריות הפלנקמוגיות ונעלמו לגמרי האמוניטים 
(ע״ע) והרודיסטים (ע״ע רכיכות), וביבשות — הדינוסאורים — הזו¬ 
חלים הענקיים — וקבוצות צמחים שונות. 

שרידי האורגניזמים בעלי תפוצה אפקית (גאוגרפית) וכמותית 
נרחבת ובעלי התפתחות מהירה, דהיינו השתנות ממין למין תוך 
פרק זמן קצר, הם הטובים לקביעת גיל גאולוגי יחסי ונחשבים 
כמאובנים מנחים. ע״כ חשובים הטרילוביטים (ע״ע) והגרם- 
טוליתים (ע״ע) בפלאוזואיקון הקדום, הזרוערגליים (ע״ע) בפלאוזו־ 
איקון המאוחר, האמוניסים במסוזואיקון, הרודיסטים ובמה מהחרי־ 
ריות במסוזואיקון המאוחר, הצדפות (ע״ע), שבלולים וקבוצות 
חריריות בקגחואיקון. 

חלוקת הזמן הגאולוגי לעידנים, תקופות וגילים מתבססת על 
הופעת צורות חיים והיעלמן, כפי שנחקרו ע״ס המאובנים. ד לוח 
התקופות הגאולוגיות בערך סטרטיגרפיה, ענד 741/2 . מאידך, אורג¬ 
ניזמים שקיומם תלוי בתנאי סביבה מיוחדים, שאינם מוסעים למר¬ 
חקים אחרי מותם, שתפוצתם האנכית (במשך הזמן) מרובה, והם 
שמתים בבחירת אזורי מחיה, טובים במיוחד למחקרים פ לא ו¬ 
אקולוגיים. הם מהווים אינדיקטורים לתנאי סביבה ועוזרים 
בשחזור אזורי מחיה והשקעה. לכך יש חשיבות גדולה לגאולוגיה 
השימושית, דוגמת חיפושים אחר שוניות־אלמוגים מאובנות המשמ¬ 
שות כמאגרי נפט (ע״ע). קבוצות המתאימות למחקרים כאלה הם 
אלמוגים (ע״ע) שמחייתם במי-ים בעלי מליחות מסממת וקבועה, 
טמפרטורה גבוהה יחסית ומים רדודים וצלולים שקיימת בהם חדי תת 
אור טובה. כמו כן — מיני זרוע רגליים שלא שינו את אורח חייהם 
מאז הקמבריון ושתפוצתם מציינת קוד חוף קדומים. 

עם כל ההסתייגמות מעקתן האחדות כפי שנוסח ע״י ליאל (ע״ע), 
משמש העקרון "ההווה הוא המפתח לעבר" במובן האקטואלי (ע״ע 
התפתחות, עמ׳ 721 ואילך) כבסיס למחקרים הפלאואקולוגיים, שזכו 
לתנופה רבה לאחר מלה״ע 11 . הנתונים המתקבלים ממחקרים אלה 
פותרים לא רק בעיות ביולוגיות של העבר הגאולוגי אלא גם 
מספקים מידע על תנאים פיסיים־כימיים. כך, למשל, מראים מיני 
חריתות פלנקטוניות פיתול ימני בים חם ופיתול שמאלי בים קר — 
תופעה המאפשרת מיפוי זרמי ים בעבר הגאולוגי. יחסי איזוטופים 
של חמצן 0 18 /0 16 תלויים בטמפרטורה של המים ובמליחותם. בדיקת 
הקונכיות הבנויות מלחים המומסים במים מאפשרת שחזור פרמטרים 
אלה במים הקדומים שבהם נוצת הקונכיות. 

הפרשת השלד אצל האלמוגים קשורה בחיי השיתוף (סימביוזה — 
[ע״ע!) עם אצות מממיעות; לכן קיימת מחזוריות יומית ושנתית 
בקור הגידול של השלד. ספירת קווי הגידול היומיים בין קוד הגידול 
השנתיים באלמוגים של הדח׳ן (ע״ע) אפשרה קביעת מספר הימים 
בשנה באותה תקופה לב 380 (ע״ע ירח, עמ׳ 365 ; גאות ושפל, 
עט׳ 187 ). האפשרות לחשב את אורך השנה במאובנים מאפשרת 
תארוך מדויק של הסלעים בהם הם נמצאים. כך גם נעשו נסיונות 
לחשב את משך חודש הירח הקשור בהפרשת שלדי רכיכות החיות 
לאורך החופים, מאחר שהפרשה זאת קשורה בגיאות ובשפל. נוכחות 
האיזוטופ הרדיואקטיווי של הפחמן 4 יס במאובנים מהווה אף הוא 
בסים לחישוב גיל מוחלט (ע״ע גאוכרונולוגיה). 

נדידת ב ע "ח בעבר הגאולוגי מעידה לעתים על שינדים 
אקלימיים, במיוחד בתקופות קרחוניות (ע״ע קרחונים). הנדידה מעידה 
גם על קשרים ימיים או יבשתיים. מעקב אחרי נדידות כאלה מסייע 
בפתרון בעיות מקטוניות כמו נדידת היבשות (ע״ע אורלגנזה, עמ׳ 
240/1 ). במשך רוב הפלאוזואיקון יש זהות בין המאובנים המצויים 
באפריקה ובין המאובנים באמריקה הדתמית. לאחר מכן קיימת 
הפרדה מוחלטת וכיווני התפתחות שונים לחלוטין, דבר המצביע 


על נתוק הקשר היבשתי. חיות־כיס (ע״ע) היו נפוצות בכל העולם 
לקראת סוף המסוזואיקון. עם התרבות ראשוני היונקים (ע״ע) נדחקו 
מפניהם חיות־הכיס ונעלמו, פרט לאוסטרליה ואמריקה הדרומית. 
עם חידוש הקשר היבשתי בין אמריקה הצפונית לדתמית באאוקן, 
חדת היונקים לאמריקה הדרומית וחיות־הכיס הולכות ונעלמות גם 
משם. ניתוקה של אוסטרליה מאמריקה הדרומית מגע השמדת קבוצת 
בע״ח זאת. בצורה דומה ניתן להצביע על קשר יבשתי בין אסיה 
לאמריקה (באיזור מיצר ברינג) שנפתח ונסגר מספר פעמים בהיס¬ 
טוריה זעאולוגית של כדה״א. וע״ע ארץ ישראל, גאולוגיה. 

.מ — ^ 00 ־ 5111 . 11. 11 ; 1952 , 7£?1>7<11? ?05x115 ?ט 171 ,. 31 €1 6 ־ 1001 ^ . 0 .,מ 
/( 15107 }¥ , 1€1 חךחט£ . 3 ; 1953 ? 7701 /? 75 ?ט 1 ז 011 5 ? 71 ) 71710 ? י |^ 0£ ו 1 ת^ ז *\ X 

; 1968 ,?>נמ 77 010 £ 1€ ? 0 ,־ 11€1 :> £1 ., 0.1 ; 1961 , £ 0.1111 ? 111 / 0 
171 5 ? 711117 ? 10 >£ ,(. 01 ) 1 ) 0011 .? ; 1968 , ?\ב 1 / 0 7 ( 15101 }¥ ?*{' 1 

/ 0 5 ? 71 } £71710 ,ץ^( 5130 . 5 — קטג 3 . 0 ; 1970 ,? ¥115107 £ 071/1 

. 1971 
שא. ר. 

פלאי (במקור — פיליפובצקי), משפחת מו״לים; מגדולי המו״לים 
בעברית. 

( 1 ) ברכה פ׳ (נר 1892 , אוקראינה), בת שמואל קוצנוק, סוחר 
אמיד ות״ח. מוסמכת לבלבלה באוניברסיטת קייב. הקימה וניהלה 
גימנסיה פרטית במאלין. עלתה לא״י ב 1921 . בת״א ייסדה את 
ספרית־ההשאלה "עבר", ועסקה ביבוא ספרים במסגרת חברת "אחי- 
עבד״. הספריה היתה בית־ועד לאנשי הרוח שבעיר. מ 1927 ניהלה, 
עם בעלה ( 2 ). את חברת ההפצה ״מוריה״ (ר׳ להלן). ב 1931 הקימה 
וטיפחה את הוצאת-הספרים ״מסדה״, שהפכה במתצת השנים — 
יחד עם חברות־בת בענף המו״לות שיסדה — למו״ל הגדול ביותר 
בישראל. ב״פ מוסיפה לעמוד בראש ההוצאה. 

לב״פ שמורה זכות ראשונים בפעילויות מדליות בא״י כהוצאת 
״אנציקלופדיה כללית״, מסדה ( 6 כרכים. 1934/6 ) בעריכת ש. משרני- 
חובסקי וי. קלוזנר! הדפסת מהדורות במספר עתקים גדול הרבה 
מהרגיל והפצתם בדרכים בלתי מקובלות ובמחירים זולים; מכירת 
ספרים בבתים ע״י סוכנים־מוכרים ובתשלומים חדשיים קטנים ו־ 
״מועדוני־ספר״(לראשונה ב 1941 ). 

( 2 ) מאיר פ׳ ( 1894 — 1958 ). מפעילי "צעירי ציוך בקייב. 

נשא לאשה את ( 1 ) ב 1914 . עלה לא״י עם משפחתו ב 1921 והשתקע 
בת״א. בשנים 1923 — 1926 מנהל עבודה בבניין. ב 1927 ייסד עם 
אשתו ובשותפות עם הוצאות "דביר" ואחרות את "מוריה": רשת 
חגדות ספרים להפצת פרסומי "דביר" ומדלים עבריים אחרים, בא״י 
ובחו״ל. "מוריה" וסניפיה בחדל, בארגונו, העתיקה את מרכז 
המדלות העברית מפולניה לא״י (וע״ע ספר, עט׳ 316/7 ). רבים 
מהמו״לים הפועלים בישראל עבדו אז במחיצתו. בעקבות משבר 
1929 , התפרקה השותפות. ב 1932 — 1943 , ייסד, עם משפחת טיבר, 
את חברת הביטוח "ציון", וחברה ליבוא וליצוא ולרכישת קרקעות, 
שרכשה גם את אדמות גבעת-רמב״ם (כיום בגבעתיים). מ 1943 ועד 
מותו — חבר הנהלת "מסדה". עסק במיוחד בהפצה. 

( 3 ) אלכסנדר פ׳ (נרי 1915 ), בנם של ( 1 ) ו( 2 ). מוסמך 
האוניברסיטה העברית. מ 1943 מנהל ״מסדה״ בירושלים. ב 1947 — 
1948 עורך העתון "היום" בירושלים. הוגה רעיון הוצאת אנציקלו¬ 
פדיה עברית, בדוגמת האנציקלופדיות הלועזיות הגדולות, ומאז 
1946 ממונה על מימושו, כמנהל המערכת של "האנציקלופדיה העב¬ 
רית" בירושלים. יו״ר הנהלת קונצרן "מסדה" ומנהל "מסדה פרס". 

״נר מאיר״ (ספר זכרת לס. פ׳), 1959 ! ספר הזכרון ליצחק ברש, 1971 , 

מ. 

פלג, אךמון — €2 !? ן>ת 0 רו!ן>£ — (מקודם פלגנהיימר; 1874 — 
1963 ), משורר, מחזאי ומסאי יהודי צרפתי. ם/ שקיבל חינוך 
יהודי מסרתי, אך התבולל בהמשך דרכו, חזר והיה ליהודי בעל- 
הכרה בעקבות פרשת דריפוס (ע״ע) והקונגרסים הציוניים הראשונים, 
בהם פגש את י. זנגויל (ע״ע) שהשפיע עליו עמוקות. ם׳ החל 



815 


פלג, אדמון — פלדיר, אנדראה 


816 


בלימוד היסטוריה ומחשבה יהודית והביא לקורא הצרפתי הבטים 
שונים של היהדות במגוון של סוגים ספרותיים. 

מספריו: 0 ־ 00 [ 1010210 ־ 3011 •, (״אנתולוגיה יהודית״), 1923 , (מהד׳ 
מורחבת 1953 )! £1010 נ 01 זק 1 ו £0£31 , £ (הנער הנביא״) 1926 . ו-־!"ס? 
111£ ! 51115 6 ( 1101 !> (״מדוע הנני יהודי״), 1928 . מסה העוכקת בהתי 
פתחות הרוחנית של צעיר בלתי־מאמין עד לשיבתו ליהדות. 

פ׳ חיבר מסות אוטוביוגרפיות בעקבות ביקורו בא״י - 3165 ? 343 
1100 (עבר , : ״א״י שלי״׳ 1957 ), 1931 , ומאורעות השואה. כ״כ נודעים 
ספרי שיריו 361 ־ 151 £001116 (״שמע ישראל״), 1913 — 1921 ; -ז£]£י. 1 
131011 810110 ! : 051 1161 (״ה , אלהינר'), 1940 ז ת 0 651 1101 ־ 01 :)£'£ 
(״ה׳ אחד״), 1945 ; 01 מ־ £101 ' 1 3111101:35 ! 11 £1 ("ואהבת את ה' 
אלהיך״), 1948 ; בין נושאיהם: בחירת ישראל, ייסוריו, אמונתו 
הבלתי מעורערת בנצחיותו, באנושות ובביאת המשיח. מגמות 
המשתקפות גם במחזותיו: 01611 800 1 !£> 1431500 £3 ("ביתו של 
אלוהים״), 1920 , ו 0 ק 3 ? ט 1 ) 101£ £0 ("היהודי של האפיפיור"), 
1925 — המבוסם על פגישת קלמנם 7 11 \ ושלמה מלכו (ע״ע). 

פ׳ תרגם מיצירות שלום עליכם וערך מבחר מתוך "מורה נבוכים" 
ומ״הזהר" והו״ל תרגום מופת של ספרי בראשית ושמות. 

א. גרנות, א. פ׳ וביתו (בתיד: ״א״י שלי״), תשי״ח; א. נהר, הקדמה 
ל״הילד הנביא״, תשכ״ז (כילל תרגום עברי של מבחר יצירותיו); 

,. 7 ז .£ ; 1950 ,( 11 ,$^ 01 ( £050€ י 1 13 .¥ .£ 0 

. 1954 ,(מ 10 *> 11 [) 0 זזמ 1 ) 015165 ^€ 6$ ^ 0 * 1 

יע. פר. 

פלג (קודם: פולאק), פרנק ( 1910 — 1968 ), מוסיקאי ישראלי. פ׳ 
ניצח על תזמורת האופרה בפראג, עיר מולדתו, לפני עלייתו 
לא״י ( 1946 ). הוא יזם את הקונצרטים הקמריים במוזיאון ת״א לאחר 
הקמת מדינת־ישראל, ועמד בראש המחלקה למוסיקה במשרד החינוך 
והתרבות (עד 1952 ). מ 1951 גר בחיפה ושימש יועץ מוסיקלי של 
התזמורת והתיאטרון המקומיים. פ׳ נודע כפסנתרן וכנגן צ׳מבלו 
מעולה. חיבר יצירות לפסנתר ולתזמורת קמרית ומוסיקה לתיאטרון. 
פ׳ חינך דור של חובבי מוסיקה בישראל, בעיקר באמצעות הרצאותיו 
המאלפות בנושאים מוסיקליים מגוונים. כתב: "דע את המוסיקה", 
1946 ; "כלי הנגינה", תשכ״ה. 

פלגיוס 1 — 01381115 ? — ( 556 — 561 ) אפיפיור. פ׳ היה נציג 

האפיפיור ויגיליוס בקושמא ומיועצי יוסטינינוס 1 (ע״ע). 

התבלט במיוחד במחלוקת הדתית הקרויה "שלושת הפרקים" שהסעי¬ 
רה אז את הכנסיה (ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 364/5 ) והתנגד לקיסר שביקש 
לקרב את המונופיסיטים (ע״ע) ע״י גינוי כתבי שלושת התאולוגים 
שדחו את המונופיסיטיזם בוועידת כאלקדון ( 451 ; וע״ע נצרות, עמ ׳ 
339/41 ). במות ויגיליוס ( 555 ) שוחרר פ׳ ממאסר ונבחר לאפיפיור. 
הוא השכיל להשתמש בסמכויות החילוניות מטעם הקיסר והגן על 
תושבי איטליה מסחטנות המושלים. 

. 1925 */׳׳ 1 * 81 , 6 תל?ו 1101 ס .^ 1 

פלגיוקלז, ע״ע פלז־שפט. 

פלגיניזם (ו״ 613£13015 ?), שיטה תאולוגית נוצרית שנפסלה אח״כ 
ככפירה ועניינה חופש הרצון והחסד האלוהי. השיטה קרויה 
ע״ש פלגיוס, נזיר בריטי או אירי שהגיע לרומא בראשית המאה ה 5 . 
נתפרסם בלמדנותו המופלגת ונעשה למדריך רוחני מקובל בחוגי 
הכמורה והחברה החילונית. רוב כתבי פלגיוס אבדו. אך חומר רב 
הנוגע ל״פולמוס הפלגיאני" נמצא בכתבי בר־הפלוגתא הגדול שלו, 
אוגוסטינום (ע״ע) ובכתבי אבות כנסיה אחרים, ביניהם גם היארו־ 
נימוס (ע״ע). פלגיוס ביקש להגן על מלוא משמעותה של אחריותו 
המוסרית של האדם׳ ולכן התנגד לכמה תורות תאולוגיות בעניין 
החסד האלוהי והחטא הקדמון (ע״ע). לפי הדעה שהלכה והתקבלה 
בכנסיה, החטא הקדמון — חטאו של אדם הראשון — הוריש פגם 
מהותי בנפשו של כל אדם, כתוצאה ממנו הוא נזקק לתשועת נפשו. 


תשועתו מתבטאת במעשה גאולה מיוחד של האלוהים בידי ישו 
המשיח ומתת חסד אלוהי "מקדים" שבלעדיו אין הוא מסוגל לעשות 
טוב. לעומת זאת טען פלגיוס שחטאו של אדם הראשון נגע לו לבדו 
ולא לצאצאיו וכי מעשיו של אדם, הטובים והרעים, הם פרי הכרתו 
המוסרית החפשית. מעמדה זו נבעו עוד כמה דעות ״אפיקורסיות״: 
המוות אינו עונש על החטא, אלא תופעה הכרתית לטבע האנושי. 
לפיכך אדם הראשון היה מת גם אילולא חטא: כיוון שאין חטא 
קדמון תורשתי הרי כל תינוק הינו במצבו של אדם הראשון לפני 
החטא; הטבלתו אפוא חסרת תועלת. היו קדושים שלא חטאו אפילו 
לפני בוא ישו (דהיינו, גם לפני מעשה הגאולה המשיחי מסוגלים 
היו בני אדם לא לחטוא); ממילא גם ה״תודה" ולא דק ה״ברית 
החדשה" מובילות את האדם לתשועתו. 

הפולמוס הפלגיאני הסעיר את הכנסיה, בעיקר במחצית הראשונה 
של המאה ה 5 ׳ וגונה בכמה ועידות כנסייתיות. במערב, בעיקר 
בגאליה ובבריטניה. עוד היו תומכים לדעות פלגיוס עד למאה ה 6 . 
נוסחה מתונה יותר של פ/ שכונתה אח״ב בשם חז 115 ז 013£13 ?־ 1 דח 50 
(״פ׳ למחצה״) רווחה. במאה ה 5 , אצל תאולוגים שונים, שביקשו 
לפשר בין העמדות הקיצוניות של פלגיום מזה, ואוגוסטינוס מזה. 
אך גם פשרה זו נדחתה בוועידת אוראנג׳( 529 ), שפסלה את הפ ׳ גופא. 
מאז שלטה תורת החסד (ע״ע חסד, עמ׳ 734 ) של אוגוסטיבום. 

.( ; 1943 ,? 01-771 !?ז )€ ? 1/1 58 , 07-115 ? 56$ ,^ 610 ^ , 11 : ׳\ת 11 ק © 1 > . 0 
. 1956 ,/( 511161 01 ) £1 ס 711601 1 ) 071 ¥1151011081 4 , 1115 ^ 18 ?^ ,חסי׳ 

צ. ו. 

פלגדה ( 2 ־ 011281 !! מאיט׳ 2 ־! 38 0110 <ן, עור מחוספס). מחלה הנגרמת 
בשל חוסר הוויטאמין ניאצין (חומצה ניקוטינית. ע״ע ויט¬ 
מינים, עמ׳ 96 וטבלה שם). בשלביה הראשונים גורמת הס׳ עייפות. 
אדישות, איבוד תיאבון והפרעות עיכול. החמרת המחלה מביאה 
לתסמונת מורכבת: פגיעה בעור — אקזמה והיווצרות בועות, בעיקר 
לאחר חשיפה לקרני שמש, במצב הכרוני הופך העוד למעובה, גס 
ומחוספס; פגיעה בקרומים הריריים, בעיקר בלשון, בשפתיים ובלוע; 
הפרעות עיכול קשות המתבטאות בבחילה, שלשול ודימום; פגיעה 
במערכת העצבים המרכזית עד כדי איבוד הזכרון והפרעות נפשיות 
וכן פגיעה בהחזרים (ע״ע רפלכס). הפ ׳ מצויה באוכלוסיות שעיקר 
מזונן הוא התירס וזאת בשל חוסר בניאצין ובחומצה האמינית טריפ- 
טופן (ע״ע) המשמשת ליצירתו. כן היא עלולה להיגרם מדיאטה 
בלתי מאוזנת בתכולת החלבונים או בסיבוך של מחלות כבד ואלכה- 
ליזם (ע״ע) ועוד. 

פלגר* , "!, פל 02 י 0 ^(* 11 * — 0 '<י 3 ־ 3121 ? ־ 101 ־ 1 ־ 111 '! 311015 ־ 1 ? — 

( 1824 — 1897 ),' משורר אנגלי. פ׳ היה בנו של ההיסטוריון 
סר פרנסים פ׳ ונכדו של יהודי, מאיר כהן. ב 1846 נתמנה מזכירו 
הפרטי של גלדסטון (ע״ע). ב 1885 — 1895 כיהן כפרופסור לשירה 
באוניברסיטת אוכספורד. פ׳ כתב שירים ומסות, אבל התפרסם בראש 
וראשונה בשל האנתולוגיה . 8051 £10 ז 0£ ׳ 0351105 ־ 71 ת £0 > 001 7110 
£30211320 £021158 1110 ס! 5 חז 00 ? 1031 ז' £5 31101 80085 (אוצר־הזהב 
של הטובים שבשירים ובליריקה באנגלית״), 1861 . הכוללת לקט 
מן השירה האנגלית מתקופת אליזבת עד 1855 . תוך הדגשה יתדה 
של השירה הלירית בתקופה התמנטית. אוסף זה, שהפך לקלאסי, 
היה גורם מכריע בעיצוב הטעם הספרותי של דורות רבים. 

פלדה, ע״ע ברזל, עמ׳ 646 — 652 . 

:דד ־ : *% 

פלליו, אנדלאה (שמו האמיתי: אנךראה די פיטרו) — 03 ־ £1 > 0 .\ 1 
( 0 ־ 1011 ? 011 02 ־ 30011 ,) 110 ) 3113 ? — ( 1508 , פאדובה — 1580 , 

ויצ׳נצה), ארדיכל איטלקי. פ׳ היה בימי נעוריו שוליית סתתים; 
ב 1524 הגיע לוויצ׳נצה והיה שם חבר באגודת הבנאים והסתתים. 
ב 1528 היה לבן־חסותו של ההומניסט! והארדיכל החובב ג/ טריסינו, 
שהעניק לו את השם הקלאסי פ׳. בתקופות ביקוריו ברומא למד וחקד 



817 


פלדיו, אגדראה — פלדשפ; 


818 


את המונומנטים הרומיים העתיקים ואת בנייני הרנסאנס. שחזורו 
ל״בסיליקה״ (לשכת המסחר העירונית; תמי-: כר׳ ב, עמ׳ 760 , לוח 
ב׳) בוויצ׳נצה ( 1549 ואילך) זכה בתחרות נגד ג׳וליו רומנו (ע״ע) 
ואחרים. ב 1554 פרסם פ׳ את ספרו "חס? 11 > ("קדמוניות 

רומא"). עם פטרונו השני, ההומניסטו דניאלה בארבארו, עיבד הו¬ 
צאה חדשה של ספדו של וימרוביום (ע״ע), "על הארדיכלות", 
ועיטרה בחיתוכי־עץ ( 1556 ). ב 1570 הוציא לאור את חיבורו החשוב 
בז 11 :ו 01 :ו 111 :>־זג , 11 ?> 11 1 ־ 1181 ס־וזזבח[/) ("ארבעת ספרי הארדיכלות"), 
שהוקדש ברובו לתיאור בנייניו. אחר מות י. ט. סנסובינו (ע״ע) היה 
פי לארדיכל־יועץ לרפובליקה הוונציאנית. הוא שב לוויצ׳נצה לשם 
בניית התיאטרון האולימפי ( 1579 — 1580 ). 

התל באמצע שנות ה 40 בנה פ׳ בוויצ׳נצה ובסביבתה ארמונות 
(ואלמאראנה, 1565/6 : בארבאראגו, לפני 1570 ); בנייני ציבור 
(ארמון מפקדת העיר, 1571 ; תם׳: כר׳ מד, עם׳ 283 ), הווילות, כגון 
הווילה רוט,־נדה, 1551 (תנד: כר׳ יז, ענד 190 ), שהיא פתרון מזהיר 
לבניין בודד בעל תכנית מרכזנית: ארבעה אגפים סימטריים וכיפה 
במרכז. בוונציה תיכנן פ׳ מנזרים וכנסיות, מהן: כנסיית סאן ג׳ורג׳ו 
מאג׳ורה, 1565 ; חזית כנסיית סאן פראנצ׳סקו דלה ויניח, 1565 בקי¬ 
רוב: כנסיית הגואל 0 *-נס:!ח 1£ .>: 34 ). 1576/7 . בחזיתות הכנסיות חור 
נציאניות שלו השתמש פ׳, בדרך כלל, ביסודות קלאסיים שאולים 
מחזית הפנתאון ברומא. גם לבניינה העצמאי של הקאפלה ב¬ 
ווילה בארבארו במאןר ( 1579 — 1587 ) שאב את השראתו מן 
הפנתאון. 

יצירותיו הארכיטקטוניות של פ׳ מושפעות אמנם לעתים מכמה 
מיוצרי המנייריזם (כג׳וליו [ע״ע] תמנו), אך בניגוד להם, הן 
הביטוי המושלם של מערך פרופורציות הרמוני ושל רוח קלאסית 
צרופה. בבנייניו האזרחיים שילב פ׳ ידע יסודי בארדיכלות הרומית 
העתיקה ובחידושי הרנסאנס עם הבנה מעמיקה בכל הנוגע לדרי¬ 
שותיו התפקודיות של הבניין. הוא התעניין בכל בעיה מעשית, 
תכניתית ומבנית. שאלת הפרופורציות ההרמוניות העסיקה את פ׳ הן 
לגבי תכנית הקרקע של הבניין (בעיקר בחווילות) והן לגבי חלוקת 
פני החזית. הוא השתמש ביחידות המבנה ובאיבתם הקלאסיים כדי 
להדגיש באמצעותם את חלוקת הבניין וגם כדי לקשר בין פרטיו 
באורח הגיוני וברור. בכל בניין שקד למצוא פתרון חדש ורענן לבעיות 
האסתטיות הפחגרמטיות והמעשיות. סיגנונו(ה״פלדיאניזם") שימש 
מופת לא רק ליורשיו אלא גם לדורות של ארדיכלים במאות שאחריו. 
באנגליה, באה״ב, ברוסיה, ועוד. 

פ׳ היה האחרון והפורה בשלשלת גדולי הארדיכלים של ההומניזם 
הקלאסי האיטלקי, שלשלת שראשיתה היתד■ באלברטי והמשכה 
בברמנטה. וע״ע עתם ועיור, עמ ׳ 229 . 

,.? , 01300 ־ 01 ^ 0 ^■ . 5 • 1 ; 1966 , 0 >! 1 ) 11 110 ) 1 ) 11 ) 1 .?.!/ , 5100101300 . 1 ־ 1 

10 , 20121 .*) ; 1967 , 1730011 .א ; 1967 , ¥11104 4 '.? ,.!ס! : 1966 

. 1968 , 171 ) 110711 ) 0110 ? 114 ק 007 ; 1965 ,.* 4.1 11 ) 1 ( 1001 / 0 

א.רי, 

פלז״יום (יור ׳\ 810 ט^גג> 11 ; לאט׳ ת 1 ! 3113811 ?), פסל מקודש של 
פאלאס אתני (ע״ע, עם׳ 483 ), שהיה מגן על הערים שבהן 
נמצא מקור המסורות בתקופה הכרתית־מיקנית. הם׳ הנודע ביותר 
היה זה שבעיר טרויה (ע״ע, עמ׳ 917 ), מתנת זוס. אחרי גניבת הם׳ 
בידי דיומןס ואח־יטוס נפלה העיד. ע״פ מסורת תמית העביר אנאס 
(ע״ע) את הפסל לרומא ושם נמצא במקדש וסטה כשומר על 
בטחונה של העיר. — מכאן שמו של היסוד הכימי פ׳ (ע״ע), 

< < י צ 10 ) 10 ) 1 , 71 £ 10 ) €0111$011€11 1 '(£ •( 10 ) 1110/110 ) 004 , 5 . 00 * 11 5 א . כ 1 

. 1941 

פלדיום (ת 311281111 ק), יסוד כימי שסימנו 11 ?, אחד משש מתכות־ 
הפלטינה (ע״ צ׳ וע״ע יסודות כימיים, עבר 969 ). מספרו 
האטומי 46 ומשקלו האטומי 106.4 . הקונפיגורציה האלקטרונית שלו 
10 ( 4£ נ^]. לפ׳ 18 איזוטופים, במספת מסה 98 — 115 (מתוכם הטב¬ 


עיים הם בעלי מספרי מסה 102 , 104 — 106 , 108 , 110 ). ד,פ׳ הוא הקל 
שבמתנות הפלטינה (צפיפותו 12.02 ), ובעל נקודת ההתכה הנמוכה 
ביותר ד 1,552 ). נקודת רתיחתו ' 3,140 (וע״ע מתכות, עמ׳ 739 ). 
כמתכת ניתן ד.פ׳ לריקוע ולעיבוד, וצבעו כסף־לבן. 

ד,פ׳ הוא השכיח ביותר בין מתכות הפלטינה. הוא מצוי בעפרות 
המכילות את היסודות כסף, זהב וניקל, וכן כמרכיב משני בעפרות 
המכילות פלטינה. הפ׳ בודד לראשונה מפלטינה גלמית ע״י וולסטון 
(ע״ע) באנגליה, ב 1803 , והדבר התפרסם יחד עם גילוי הרודיום (ע״ע) 
ב 1804 . משום שגילויו של היסוד היה סמוך לגילוי האסטרואיד פלס, 
הוא נקרא בשם פ׳. 

מבחינה כימית ד!פ׳ איגרמי, אך פעיל יותר מיתר מתכות הפלטי¬ 
נה. הוא מתמוסס באיטיות בחומצה חנקתית תוך יצירת י(ג 0 א)[ 1 ?, 
ברוב תרכובותיו נמצא ר,פ׳ בדרגת חמצון + 2 , והחשובה בהן היא 
הכלוריד ,. 801 ?. תרכובות ם׳ בדרגת חמצון - 4 , כגון " 110 ?, מת¬ 
קבלות ע״י המרים מחמצנים חזקים, ומתפרקות או מתחזרות בקלות 
לפ' מתכתי. 

הפרדת הם׳ ממתכות הפלטינה האחרות נעשית ע״י השקעתו כפ׳ 
(״- 2 ) ציאניד או השקעתו בעזרת הראגנט האורגני דימתילגליאוב־ 
סים. 

אחד משימושיו החשובים של הם׳ הוא כקטליזטור בראקציות 
כימיות רבות, בכללן תהליכים פטרוכימיים (ע״ע פטרוכימיה) שונים. 
הקמליזה מבוצעת בד״ב ע״י משטחי פ׳ דקיקים על חומר נושא 
אינרטי. בקטליזת פ׳ משתמשים לחיזור תרכובות אורגניות ע״י מימן 
(ע״ע הידרוגנציה), ולאבליזה של אולפינים — ע״י שריפתם בתנאים 
בהם פרפינים (ע״ע פחמימנים) אינם מגיבים. בתנאים מסוימים 
סופח פ׳ מתכתי מימן (בתהליך הפיך) בכמות של 900 — 1,000 פעמים 
מנפחו העצמי. עקב כך מתפשט ד,פ׳ ומתקשה, וניתן פחות לריקוע. 
נוצר כעין הידריד מתכתי המהווה, למעשה, את החומר המחזר 
ונוסחתו 80 2 ?. על כך מבוססות שפופרות פ׳ המשמשות כממברנות 
בעלות חדירות סלקטיווית למימן גזי בלבד, שבעזרתן ניתן לטהר 
מימן גזי ממרכיבים גזיים אחרים. 

בהוספת כמויות שונות של מתכות (נחושת, ניקל, זהב, אירידיום, 
רו^ניום ואחרות) לפ׳ מתכתי ניתן לשנות בצורה מבוקרת את 
תכונותיו הפיסיקליות ולקבל סגסוגות עמידות וקשות יותר. סגסוגת 
המכילה 40% נחושת, 40% כסף ו 20% פ׳ משמשת כחומר מגע 
במעגלים חשמליים, 

פ׳ משמש גם בתעשיית תכשיטים, ולמטרה זו מקשים אותו ע״י 
הוספת 4% — 5% רותניום (ולעתים רודיום). "זהב־לבך הוא סגסוגת 
של זהב שעובר הלבנה ע״י הוספת פ׳. פ׳ משמש גם בתעשיית 
שעונים, מאזניים עדינים ומכשירי ניתוח. 

. 1 ־ 0663 .[) \ 1 ( 0 ? 1/1 מ 0 ו ןז 1,1 ח[):> 1 ■ 8 . 8 . 1 ־ 1 - . 61 

; 1468 ,.׳/ . 1 * 1 .£ : 1432 ,( 236-245 ,\ 1 ״ 1 .>,? 

ב.־צ. ו. 

פלך$פט (אנג׳ ז 2 ק 1$ ) £61 : כונה בעב', במעות, פצלת־שדה), 
קבוצת מינרלים נפוצים ביותר שמהווים כ 60% מקרום 
כדה״א. בבליית הם׳ נוצרים קאוליניט ומינרלי חרסית (ע״ע) אחרים, 
שהם המרכיבים החשובים ביותר של רוב הקרקעות בעולם. ד.פ" הם 
טקטוסיליקטים (ע״ע סיליקטים), היוצרים ביניהם שורות איזומור־ 
פיות בעלות נוסחה כללית: 

[״ס״-,: 51 ,״, 1 ^] שבו.\ 2 הוא 3 א,. 03,14 ולפעמים גם £3 : 0.1 = 0£ 

הפ" מתגבשים בגבישים פריסמתיים, חלקם במערכת המונוקלינית 
ואחרים — בטריקלינית. קשיותם 6 , ומשקלם הסגולי 2.56 עד 2.76 . 
נקודות ההתכה של הם״ נעות בין ' 1,100 לפ" האלקליים לבין ס 1,550 
לם׳ הסיתי. 

פ" שהקטיון שלהם נתרן או אשלגן מכונים אלקלי־פ׳. ביניהם 
קיימת בטמפרטורה גבוהה שורה איזומורפית שלמה. בהתקררות 



819 


פלדשפט — פלואור 


820 


איטית חלה מבישים המעורבים של שורה זו הפרדה׳ והגביש מתפרק 
לשני פ״, האחד פ׳ נתרני כמעט נקי והשני פ׳ אשלגני; האחד מופיע 
בצורת עדשות מסודרות במקביל בתוך השני. תערובת זו מכונה 
פרתיט, כאשר הגביש המארח הוא פ׳ אשלגני׳ ואנמי-פרתיט, כאשר 
הגביש המארח הוא אלביט ( 151 3 08 \ 31 א). 

החומר 3151308 י 10 הוא פולימורפי: ידועים ממנו 4 מינרלים, 
שהם יציבים בטמפרטורות שונות: אדולר (בעיקר הידרותרמלי)! 
מיקרוקלין, שהוא הס׳ האשלגני הרגיל של סלעים פלוטוניים; אורתו־ 
קלם, המופיע בסלעים פלוטוניים חמים יותר; וסנידין, הנמצא בסל¬ 
עים וולקניים בלבד. ד,פ" האשלגניים הם בעלי נקודת התכה אינ- 
קונגרואנטית ומתפרקים עם עליית הטמפרטורה לגבישי לויציט 
וחתכה של סיליקה. אדולר הוא מחוסר צבע ולפעמים שקוף; מיקרו־ 
קלין ואורתוקלם הם לתב אדמדמים. מיקרוקלין בעל צבע ירוק 
נקרא אמזוניט, והוא אבן־חן־למחצה: סנידין הוא לרוב אפור. 

הס׳ הנתרני, אלביט, הוא לרוב לבן, ומכאן שמו. מבחינים באלביט 
של טמפרטורה נמוכה, שבו ההחלפה 51 בשריג היא מסודרת, 
לבין אלביט של טמפרטורה גבוהה, שבו ההחלפה היא אקראית. 

הם" הם המרכיב העיקרי של רוב הסלעים המגמתיים (ע״ע פטרו־ 
לוגיה), פרט לאלה המשתייכים לקבוצה האולטרה־בםיסית. גבישי 
הפ' היפים והגדולים ביותר מופיעים ב&גמטיטים (ע״ע). כן מופיעים 
הפ ׳ ׳ בסלעים מטאמורפיים רבים (גנייס׳ אמפיב 1 ליט וסלעים קרבו־ 
נמיים של מגע); מבין סלעי המשקע מופיעים הם" כמרכיב דטריסי, 
בעיקר בארקוזה (ע״ע). בסלעים קרבונטיים גדל לעתים אלביט, 
ולעתים רחוקות יותר גם פ׳ אשלגני, כמינרל אותיגני. הם" הם חומר 
כלכלי חשוב, המוצאים את שימושם בעיקר בתעשיה הקדאמית ( 55% 
של התפוקה) ובתעשיית הזכוכית ( 31% ) ; כמויות קטנות יותר של 
פ" משמשות בתעשיית סבון, כחומר שחיזה, כחומר מילוי וכדומה. 
תעשיות אלה מעדיפות לרוב פ' אשלגני. השימוש העיקרי של ס׳ 
נתרני הוא בתעשיית שיניים תותבות. בתוצרת קראמית מוסיפים 
בין 10% ל 20% פ' לגוף הכלים ו 30% — 50% לחומר הזיגוג. 
שימוש זה כבר היה ידוע בסין במאה ה 7 , אך הגיע לאיתפה רק 
במאה ה 18 . בתעשיית הזכוכית מוסיפים כ 5% פ׳ כדי להאט את 
תהליך ההתגבשות של הזכוכית. 

ם״ הופקו עד כה בעיקר מפגמטיטים. מסוף שנות ה 60 הוכנסו 
לשימוש שיטות הפרדה ע״י פלוסציה של פ׳ מקורצה ונציצים (ע , 
ערכיהם), ובכך ניתן להפיק פ׳ גם מסלעים גרניטיים רגילים או אף 
מחולות־חוף בעלי הרכב מתאים. 

הייצור העולמי השנתי של ם׳ הוא כ*/ 1 נ מיליון טון: ארצות 
התפוקה העיקריות הן: אה״ב ( 28% ), מערב גרמניה ( 17% ), צרפת 
( 10% ) ובריה״מ ( 10% ). — ע״ע בצר (גם כר׳ מיל׳ — טבלה. שם, 
פצלת-שדה). 

י. ג 

פלךעפטואיד, קבוצת מינרלים, שהם אלומו־סיליקטים של נתח 
ואשלגן: בחלק מהם מופיעים, בנוסף לאגיח הראשי, 

־ 4 [ 4 כ> 51 ], גם אניונים אחרים כגון ־ 00 3 1 2 ], י 2 [ 504 ], ־ 2 [ 5 ],'[ 01 ]. 
ד.פ" דומים לפלדשפטים (ע״ע), אך בניגוד להם הם בלתי רוויים 
בסיליקה: בנוכחות כמויות גדולות יותר של סיליקה מתגבשים 
במקומם פלדשפמים; לכן הם אינם יכולים להופיע בסלע יחד עם 
המינרל קורצה (ע״ע). היחסים בין הם" השובים הם פחות הדוקים 
מאלה שבקבוצת הפלדשפטים, ולרוב אין בין המינרלים השונים של 
קבזצד. זו יחסים איזומורפיים. שני ד,פ" הנפוצים ביותר הם הפ׳ 
האשלגני ל 1 י צ י ט — 151 2 0 6 .^.> 1 , המופיע בסלעים וולקניים בלבד: 
והם׳ הנתרני נפיליו ־— 1510 4 \! 3 א. הם" מופיעים בסלעים אלק- 
ליניים בלבד. הם׳ היחיד המופיע בא״י הוא נפיליו׳ שהוא מרכיב 
ראשי של סלעים בזלתיים מגיל קרסיקון־מוקדם במכתש רמוז, ושל 
הסלעים הוולקניים מהעידן השלישוני והרביעוני בגליל ובעמק. 


ערכם הכלכלי של הפ" הוא מצומצם. סוךליט ולזוריס, המצטיינים 
שניהם בצבעם הכחול היפה, הס אבגי־חן־למחצה הידועות בשם 
הכולל לפיס לזולי (ע״ע). נפילין מכיל 36% 0 3 ־ 1 .\ 2 , ומתפרק בנקל, 
בדומה לכל הפ״ בחומצות: על כן הוא מקור להפקת אלומינה ואלו¬ 
מיניום. 

פלהרטי, רובךט— ץ 1 ז 1 3 13€ ? 1101361:1 —( 1884 — 1951 ), מחשובי 
במאי הסרט הדוקומנטרי ועורך־םרטים אמריקני. פרסם אותו 
סרטו הראשון: 113 ־ 101 < * 11 0£ ) 4313001 < (.,נאנוק מהצפון״: 1922 ) — 
סרט דוקומנטרי-עלילתי שנוצר כשם׳ ליווה במשך 16 חודשים משפחת 
אסקימואים וצילם את חיי היומיום שלהם. בכושר הצילום והעריכה 
הצליח פ׳ ליצור התוודעות אינטימית עם בני המשפחה, גילה את 
אנושיותם, את דרמת ההתמודדות עם הטבע ואת יפי המראות. פ׳ היה 
לאחד ממעצבי הסרט הדוקומנטרי הפיוטי, ודרכו הייחודית בחיפוש 
הסיפור האנושי בחיי היומיום במסגרת משפחה השפיעה על האסכולה 
האעלית, על הניאוראליזם ועל התאוריה הקולנועית. לאחר "נאנוק" 
יצר פ׳ סרט על קדרות ( 1925 ), וב 1926 — סרט עלילתי, גתגס^ן, 
על חיי המאורי באיי-הדרום. ב 1931 יצר את 131313 ־ עם הבמאי הגרמני 
מורנאו ( 111x11311 < ./י\.?), ועם ג׳. גרירסון, באנגליה, את 131 ־ 1 ) 1115 ) 1x3 
1 )ת 213 מ£ (״אנגליה התעשייתית״: 1932 ) ? 311 ־ 1 ^ £3003 4313 < ("אדם 
מאראן: 1934 ), ץ 80 : £160113131 (״נער הפילים״: 1936/7 ), ובשובו 
לאה״ב — 1 ) 13113 136 ־ 1 (״האדמה״: 1942 )׳ ו׳ 1x301513133 5x00 
(״סיפור לואיזיאנה״: 1948 ). 

; 1953 ,. 7 . 7 }ס 1 >\ז 0 ׳״ ) 7/1 , 0001111 . 8 ; 1952 ,. 7 . 7 ,״ 3131 ־ 01 . 14 
. 1960 ,))} 4111 !- 101 ו 7 0 / 0 1 {)) 1 ע-/> 0 ) 7/1 ,ץ)־ 181151 '־ 1 . 1 ־ 1 . 8 

פלואור ( 1116 ־ £11101 ). יסוד כימי אל־מתכתי, סימנו ?, הראשון 
בקבוצת ההלוגנים (ע״ע). מספרו האטומי 9 ומשקלו 
האטומי 18.9984 . לפ׳ איזוטום מבעי יציב אחד, בעל מספר מסה 19 , 
אך הוכנו איזוטופים רדיואקטיוויים בעלי מספרי מסה 17 (זמן מחצית 
חיים 70 שניות), 18 ( 112 דקות) ו 20 ( 10.7 שניות). 

פ׳ הוא גז דו־אטומי ( 2 ?) צהוב-ירקרק בהיר. בעל ריח צורב. 

הוא מתנזל ^ 188 - ומתמצק ב ־ 219 - הם , נתגלה ב 1771 ע״י 
שלה ( 5116616 ), אך רק ב 1886 הצליח מואסן (ע״ע) לבודדו ע״י 
האלקטרוליזה של מימן פלואורי יבש המכיל אשלגן פלואורי. פ׳ הוא 
האלקטרדשלילי והפעיל ביותר שבכל היסודות, ומגיב כמעט 
עם כל היסודות בחושך. הסיבות להתנהגות זו, המבדילה את הפ ׳ 
מיתר ההלוגנים, הן:( 1 ) מולקולת פ׳ דורשת אנרגיה מועטה לפירוקה 
( 37.7 קק״ל למול); ( 2 ) ממדי אטום פ , הם קטנים: ( 3 ) הקשר בין 
פ׳ לבין יסודות מתכתיים ואל-מתכתיים חזק. 

עד מלה״ע 11 הוכן הפ׳ רק בכמויות קטנות, למטרות מחקר. 
ייצורו הוגבר עם התחלת השימוש בו לתעשיית אורניום (ר׳ להלן). 

פ׳ נמצא בעיקר במינרלים קריאוליט ( 6 ? 3 3 .4.1 א), פלואורספד 
(״? 03 ), ופלואות א§טיט ( 2 ( 0 4 ?) 303 3 ׳ 2 ? 03 ). כיום מבוססים תה¬ 
ליכי הפקתו על שיטת האלקטרוליזה המקורית של מואסן. שיווקו 
נעשה במכלים בלחץ של כ 30 אטמ/ פעילותו הגבוהה של פ׳ עיכבה 
את הפקתו בעבר. הטיפול בס' נעשה בציוד עשוי פלדת אל-חלד, 
ניקל. או מסג מוןל, ושכבת הפלואוריד הנוצרת על המתכת מגינה 
על הכלי מפני התקפה נוספת. 

פ׳ יכול ליצור תרכובות אי-אורגניות בינריות עם מתכת (כגון 
? 05 ) ועם אלמתכת (כ 6 ? 5 ) ותרכובות מורכבות כקריאוליט. 

יסודות בעלי ערבויות שונות מראים לרוב דרגות חמצון אחדות 
בתרכובותיהם עם הם׳, למשל: 2 ? 5 2 ,־? 5 ,,״?,. 5 ״? 5 ״? 5 . דרגת 
החמצון הגבוהה ביותר היא. בד״כ, גם היציבה ביותר. 

כמה מן התרכובות האי-אורגניות החשובות יותר הן: מימן 
פלואורי, 3 ?א — חומצה המשמשת כקטליזטור בתהליכי ייצור דלק 
(בנזין) ולחריטה על זכוכית (על תכונותיה — ע״ע הלוגנים); ב(ר 
תלת-פלואורי, 3 ? 6 , המשמש כקטליזטור חשוב בראקציות פילמור 



821 


פלואור — סלדאודפצנציה ופופסורפצנציה 


822 


קטיוני (ע״ע פולימרים}; גפרית שש־פלואורית, ^ 5 , המשמשת כגז 
מבודד; אורניום שש־פלואורי, 6 ?ס׳ הממלא תפקיד מכריע בהעשרת 
5 "׳-ס באורניום הטבעי, לצורך תהליכים גרעיניים (ע״ע אוח); 
התרכובות הפלואורו-הלוגניות 5 ?ז 8 י 3 ? 1 נ> וכר, המשמשות לפלואו* 
רינציה. 

לפ׳ חשיבות רבה גם בכימיה אורגנית. בגלל ממדיו הקטנים 
ופעילותו הגבוהה מגיב פ׳ עם פחמימנים ויוצר פרפלואורו-פחמימנים. 
בהם כל המימנים הוחלפו בם/ הפלואוח־פחמימנים בלתי פעילים 
מבחינה כימית, יציבים׳ ובעלי תכונות כימיות ופיסיקליות שימושיות. 
מפלואורדפחמימנים בלתי רוויים ותולדותיהם מתקבלים חמרים פלס¬ 
טיים כגון ?- £ 1 >ז ״ (- 01 ' 2 -01 ? 0 ־) וצפלון ״(-? 0 -^ 0 -). האחרון 
הוא חומר מוצק לבן בעל מקדם חיכוך נמוך מאוד׳ יציבות כימית 
מצדנת. יציבות רבה לחום וכושר בידוד מצדן. טפלון משמש כחומר 
סיכה, כחומר אוטם וכציפוי. חסרים שעברו פלואורינציה חלקית, 
כגון פךיאון־ 12 ( 2 01 2 ? 0 ), מיוצרים בכמויות גדולות כגז מקרר 
במקררים חשמליים וכגז דוחף במכלי ריסוס (ארוסולים). 

פ׳ הוא היסוד היחיד המסוגל ליצור קשרים כימיים ישירים עם 
אחדים מן הגזים האצילים. 

הגז פ׳ רעיל ביותר ומסוכן לנשימה. החשיפה המירבית המותרת 
עד ל 8 שעות היא לריכוזים של 0.1 חלקים במיליון. ריחו האפייני 
מגלה את נוכחותו אף בריכוז נמוך מאוד. גם תרכובות פ׳ אי־אור־ 
גניות מסיסות הן רעילות מאוד. כנגד זאת, ריכוזים קטנים ביותר 
של היון פלואוריד ־? מונעים רקבון בשיניים, ולפיכך נפוצה במקו¬ 
מות רבים הוספת פלואורידים למי־שתיה. תרכובות אורגניות של 
פ׳ יכולות להיות אינדסיות לגמרי או רעילות מאוד. 

; 1951 , 45 ת $011 1 * €07 11$ , 7 ,£ל(־ 1 בו $1 . 0 - 6 ח 11 > 2€1 י! 1 .א ,א ..מ 

, 15 מ 1 :>ומ:י 1 .[ ; 1950-1965 ,/ו־ 1 . 7 י(. 1 מ) לזז 0 תזו 5 . 1 ־ 1 .{ 

. 1969 , 5 ?> 1 ז* 01 ק 1 זז €0 115 .'*/ /ס ׳< 76 

ה. ז. 

פלואורסצנציה (פל׳) ופוספי־ךסצנצמז (פד), תהליכים של 
פליטת אור מאטומים איו פרודיות שעוררו כתוצאה מבליעת 
אור (ע״ע פוטוכימיה). הפל׳ והפו׳ הן חלק מתופעה כללית יותר 
הקרויה לומינסצנציה (ע״ע). המיוחד בשתיהן היא צורת העירור — 
בהארה — ומכלילים אותן בשם פוטולומיגסצנציה. הפל׳ ודיפד 
נבדלות במשך של פליטת האור אחרי הפסקת ההארה (כ 9 ־ 10 — ן ־ 10 
שניות בפל׳ וכ 4 ־ 10 — 10 שניות בפד; אין גבול חד). משך הפליטה 
קשור במידת האיסור של המעבר תוך פליטת אור, מהמצב המעורר 
לרמת היסוד! ור׳ להלן — בסים פיסיקלי. 

השם פל׳ הוצע ב 1852 ע״י סטוקם (ע״ע) על שם המינרל פלואו־ 
רספר (ז 3 ק 5 ז 0 ג 11 )) הקורן פל׳ כחלחלה. שם המינרל (בלאט׳ • 11101 ) — 
זרימה, ז 3 ק 5 — גרנד עתיקה, אבן־גיר) נובע מנקודת ההיתוך הנמוכה 
שלו. המונח פד, בו השתמשו כבר במאה ה 15 לתיאור פליטת האור 
ממינרלים שונים, מקורו ביוד (ע״ע זרחן). הזרחן נקרא פוספור 
בגלל פליטת האור ממנו, הנובעת מחמצונו באודר, אלא שפליטה 
זאת היא דוגמה להמילומינסצנציה ואיננה פר במובן המדויק. 

לרוב קשה להבחין בפל׳ ובפד כשהחומר מוקרן באור נראה, 

כי החזרת האור המוקרן ופיזורו מכסים על האור הנפלט. לעומת 
זאת נראות הפל׳ והפד בבירור כשמקרינים דוגמת־חומר בחדר 
חשוך באור אולטרה-סגול, שעליו אין עין האדם מגיבה. אורך הגל 
של האור הנפלט ארוך בד״כ מזה של האור הנבלע (הסט סט 1 ק 0 , 
ר׳ להלן), ואינו תלוי בו. 

הפל׳ והפר נמדדות בפלראורומטר (פ״מ) או בספקטרופילואורו- 
מטר (ספ״מ). במכשירים אלה מוקרנת הדוגמה באורך גל מתאים 
(כך שהאור ייבלע) והאור הנפלט נקלט ב?לאי פוט 1 אלקטרי (ע״ע 
פוטואלקטריות), המכוון לרוב בניצב לכיוון ההארה. ברירת ארכי 
הגל של האור, המוקרן והנקלט, מתבצעת בפ״מ באמצעות מסננים 
ובספ״מ באמצעות סריגים או מנסרות. הפ״מ נוח למדידות שגרתיות 



וופלואורסצנציה 5 עצמה 6 כוי?ח 

של עצמת פל׳ או פד בתחום ארכי־גל קבוע, בעוד שלקביעת ספק¬ 
טרום הפל׳ או הפד משתמשים בספ״מ. לגלאי מגיעה גם קרינה 
מפוזרת (ע״ע פזור), בה ניתן להבחין ע״ס העובדה שאורך הגל 
שלה זהה לזה של האור המוקה• גם פיזור רמן (ע״ע), שמופיע 
בממוח תדירות קבוע ביחס לאור המוקה, קל לזיהוי ע״י שינוי 
אורך הגל המוקה• 

הבסיס הפיסיקלי. הפל׳ והפר מתרחשות כשבעקבות בלי¬ 
עת אור מתקבלים מצבים מעוררים של פרודות החומר הבולע, 
שחוזרות למצב היסוד תוך פליטת אור (ע״ע פוטוכימיה ודיאגרמת 
יבלונסקי שם). בטמפרטורת החדר גבוהה בד״כ רמת האנרגיה 
הוויבראציונית (תנודתית) הראשונה מהאנרגיה התרמית, ובגלל 
ההתנגשויות בין הפרודות בנחל ובגז יש דעיכה מהירה לרמת היסוד 
התנודתית והסיבובית של כל רמה אלקטרונית. לכן האור נפלט 
באנרגיה נמוכה מהאור הנבלע (הגל הנפלט ארוך יותר). ההסט בין 
אנרגיות האור הנבלע לנפלט נקרא ע״ש סטוקם שגילהו ( 1852 ). 
לעתים קרובות, כשהמבנה הגאומטרי של המצב המעורר ! 5 דומה 
לזה של מצב היסוד 5 0 , נראה ספקטרום הפל׳ כתמונת ראי של 
ספקטרום הבליעה. הזמן הממוצע שעובר בין עירור הרמה למעבר 
אל רמת היסוד תוך פליטת פוטון׳ ז 1 , קרר זמן החיים הקרינתי. 

הוא זמן דעיכת הרמה המעוררת בכל התהליכים. סיכויי המעבר 
הקרינתי בין רמות אנרגיה בעלות מצבי ססין שונים (למשל ממצב 
טריפלטי למצב סינגלטי) נמוכים מאוד, ומכאן זמן החיים הקרינתי 
הארוך שיש לרמות אנרגיה שבהן הספין שונה מבמצב היסוד. 
הפליטה מרמות כאלה תהיה פר. במעבר בין רמות שוות־ספין 
תתקבל פל׳. 

הניצולת הקוואנטית, המודדת אח יעילות הפל׳ והפד, 
מוגדרת כיחס בין מספר הפוטונים (ע״ע פוטון) הנפלטים לבין מספר 
הפוטונים הנבלעים במערכת. לפיכך הניצולת שווה לסיכוי הרמה 
המעוררת לדעוך דווקא תוך פליטת קרינה. פרודה תיקרא פלואורס־ 
צנסית או פוספורסצנטית אם התהליכים הקרינחיים אינם אסיים 
יחסית לתהליכים לא־קרינתיים (חימום), כלר, אם הניצולת הקוואג- 
טית קרובה ל 1 . בתמיסות נדירה הפד, בגלל זמן החיים הארוך של 
הרמות הפולטות פד, והסיכוי הגדול שלהן לדעוך בדרך לא-קרינתית, 
למשל, תוך התנגשרות עם פרודות אחרות (הניצולת הקוואנטית 
נמוכה). לעומת זאת, קל לראות פד במוצקים ובחמרים פלסטיים. 

ה ש י מ ו ש י ם של הפל׳ והפו׳ רבים ומגוונים: בכימיה מבצעים 
אנליזות של יוני מתכת אחדי ׳התקשרות עם חומר פלואורסצנטי 
וכך עוקבים אחרי היווצרותו או היעלמותו של החומר. אנליזה דומה 
מתבצעת על ויטמינים (ע״ע) כמו ריבופלווין (ויטמין ־ 8 ) ועל 
אנזימים, להם נותנים לפעול על תרכובות פלואורסצנטיות. בהיסטו־ 
כימיה צובעים רקמות מסוימות בתרכובות פלואורסצנטיות, ובאמצ¬ 
עות מיקרוסקופ מבחינים בפל׳ של חלקי תאים. בחמרים פלואורם- 




823 


פלואורסצנציה וסוספורסצנציה — פלוה, ויצ׳סלו קונסטנטינוכיץ׳ 


824 


צנטיים משתמשים לזיהוי עצמים, למשל בקרימינולוגיה (בדיקות 
משטרתיות) ולעיקוב אחר בע״ח (חרקים; ציפורים) שרוססו בחומר 
פלואורסצנטי. בתרבובות פלואורסצנטיות משתמשים במוני בצנוצים 
(למדידת התפרקויות רדיו׳־אקטיוויות)! בלייזרים (ע״ע ליזר ומיזר) 
צבעניים ( 5 ) 1350 0 ץ 4 ), בנורה (ע״ע) הפלואורסצנטית ועוד. לאחרונה 
מוסיפים חמרים פלואורסצנטיים לאריגים כדי לשוות להם ברק 
מיוחד. 

,€££׳*\ £1£11 .א .) 1 ; 1966 י * 51 ^ 471111 . 11 ? /)״ 2 > .(. 011 ) 1 \ .ס 

מש ^\ 80 .[ .£ ; 1967 ,( 3 , 11 ) £)> 1 ז 4 >)*? 5111 ) 1711 > 2 < 0 ( 0 ס)!/) )*) 11711111 ^ 1 
- $0111 171 . 12 ? ,ז£; 1 ז 1 *? . 0 ; 1968 , ^'/)* 1731 €!{ 0 111 €) 72 ) 6 *) 11773171 ^ 1 ,(. £11 ) 

,. 11 ? 1 ) 417 > .? /ס 1071 ) 4 >))־ 1 ק־ €7 ) 172 1 ) 471 ) /{־( 0 ) 7/1 י ־ז£! 1 ;)! 8 . 5 ; 1968 ,* 1/073 

י מ 3 תז 1 ־ ££1 .£ . 1 ; 1970 , * 1 */( 41 > 111 / \ 1 ,ז 11£ ג§מ.^ .( .£ . 0 ; 1969 

. 0 . 7 ) ;' 1971 ,*) 111 ) ) 01 }\ 411€ > 1 ת 110 / [ס 1 ) 1 17 ?> 17 
. 1973 , $€> $1 11731 )€' 1 4734 > * 11104 )$! , 1 ( 07 ) 171 7.1 11€/11 ) 4 > 1 ? , 01111631111 

ג. בב. 

2 ל 051 { י 0 ט 1 — :!־!^(!גוג! 7 ! 6 ^ 011513 — ( 1821 , רואן — 1880 , 
קרואסה [ע״י רואן]), מגדולי הסופרים הצרפתים. בנו של 
מנתח ראשי בבי״ח ברואו; בה בילה את ילדותו ונעוריו. הוריו 
הועידו לו עתיד של משפטן, אולם הוא נאלץ לוותר על לימודיו בשל 
מחלת־עצבים קשה שנתגלתה בו ב 1844 . מכאן ואילך היה חפשי 
להקדיש עצמו לספרות. מלבד מסעות אחדים (לרבות למזה״ת, 1849 — 
1851 ) וביקורים בפאריס, בילה פ׳ את מרבית שנות חייו באחוזת 
המשפחה בקרואסה, ע״נ הסן. 

יצירות־הנעורים של פ/ המצטיינות ברוח ולמאנטית קיצונית 
ובפסימיות יסודית, נכתבו בשנים 1835 — 1842 , והן כוללות סיפורים 
היסטןריים, פילוסופיים ואוטובלגרפיים. 

יצירת־המופת הראשונה של פ/ הרומאן המפורסם 0 ימ 1343 ו 1 
ץז 3 ׳ 804 (עבר׳: ״מדם בוברי״, ־ 1957 ), 1857 , הקנה לו מיד תהילה. 
זהו סיפורה של אשת רופא כפרי בעלת שאיפות רומאנטיות בלתי 
מרוסנות, המגיעה לידי פשיטת־רגל סנטימנטאלית בראותה שחלומו¬ 
תיה אינם עולים בקנה אחד עם מציאות חייה האפורים. הספר הוא 
סאטירה חריפה על האידאלים הרומאנטיים המעוותים ותיאור מאלף 
של ארחות־החיים הפרובינציאליים. בתולדות התמאן מהווה "מדם 
בו׳ברי" ציון־דרך: שיטות פ׳, לרבות התיאור המדויק של הסביבה 
שבה נתונות דמויותיו, והשמירה הקפדנית על האימפרסונאליות של 
יוצרן, הועתקו בידי רוב הסופרים שבאו אחריו. — מחוך תחושת 
צורך לברוח מכיעור העולם הבורגני של "מדם בוברי", כתב פ׳ את 
הרומן ההיסטו׳רי־מיתו׳לוגי 00160 ) 5313 (עבר׳: "שלמבו"׳ 1922 ; 
1967 ), 1863 , שעלילתו מתרחשת בקרת חדשת. פ׳ אמן־הצבע מתגלה 
באן במלוא כשרונו, בתיאורי הקרבות ומעשי־האכזריות על רקע 
אווירת מועקה. — קורותיו של צעיר בחברה הפאריסאית של שנות 
ה 40 במאה ה 19 מהול ת נושא לרומאן 310 ) 000 ) 0011 ;■ 1110311011 )£;! 
(עבר׳: ״החינוך הסנטימנטלי״, תשכ״א), 1869 . כמרבית סיפוריו של 
פ/ זהו סיפור של כשלון, ד׳ן של הגיבור — על אהבתו העזה לאשת 
נשואה ועל חלומות נעוריו — והן של בגי־דורו. לדמויות האפורות 
והססגוניות מכל חוגי החברה נודעת חשיבות לגבי הבנת התקופה. — 
31110100 /- 53101 40 תססססס? 3 ! — ("מסתו של אנטוניוס הקדוש"), 
אשר גרסתו השלישית, הסופית, יצאה לאור ב 1874 , הוא מעין מחזה. 
גיבורו, הקדוש הנוצרי, נחון לכל פיתויי הבשר והרוח, הלובשים 
ביצירה צורה של דמויות משונות ושל מפלצות אגדתיות, עולם 
הנצרות הקדומה מצטייר על זרמיו תוך הדגשה מיוחדת של המאבק 
הנצחי בין הדת ובין המדע. 

ב 1877 פרסם פ׳ את הקובץ 000105 015 ז 7 (עבר׳: "שלושה סיפו¬ 
רים", תרפ״ח), הכולל: 10 ק 1 ס $1 זסססס 0 ( 1 ("לב פשוט"), סיפור 
חייה של משרתת תמימה; - 1 ^ 1305 ' 1 ־ת 110 ס(- 1 ת 531 40 > £0£0040 3 ! 
- 01101 (״אגדת יוליאנום הקדוש מכניס-ד,אורחים״), אגדה מיה״ב; 
1135 ) 1301-0 , שחזור מאורע היסט(רי-אגדי על רקע סוף ימי הבית השני, 
המעלה את דמותו של יוחנן המטביל. 


פ׳ לא הספיק לסיים את יצירתו האחרונה, ) 0000110 ? ) 0 01 זג׳\סס 6 
(״בובר ופקישה״), 1881 , שבאה לגנות את העיסוק במדע ללא הכשרה 
מתאימה ואשר נועדה להיות מעין אפ(פיה של הסכלות הבורגנית. 
הוא הכין, לצורך זה׳ לקט של מטבעוח־לשון שחוקות ומליצות נבר 
בות, 1105 -, 0 ) 14005 40$ 1000311-0 ) 010 (״מילון הדעות המקובלות״), 1913 . 

בניגוד לסופרים שקדמו לו בר 1 מאן הראליסמי, נמנע פ׳ מלהביע 
דעה על אופי דמויותיו, מעשיהן ודבריהן ומלנקוט עמדה לגבי המאו¬ 
רעות המתוארים. אי-התערבות זו מהווה חידוש חשוב ברומאן. 
ואולם, אין זאת אומרת שהמחבר נעדר מיצירתו — עליו להיות 
כאלוהים בתבל: נוכח בכל, אך בלתי־נגלה. פ׳ שאף לסגל לעצמו 
סיגנון "קצוב בחרוזים" ובעת ובעונה אחת גם "מדויק כלשון המד¬ 
עים". פ׳ ביקש לשלב ביצירתו את האמת ואת היופי. בסיגנון לא 
ראה את מעטה המחשבה אלא את המחשבה עצמה; הסיגנון כשלעצמו 
מהווה, לדעתו, דרך מוחלטת לראיית הדברים. אסתטיקה זו הקנתה 
לפ׳ את הכינוי "כהן האמנות". 

מכתביו הרבים של פ׳ שי״ל ב 9 כר׳ ( 1926 — 1933 ) ובתוספת 4 
כר' ( 000010 § 00 ממ 004 ק 05 )) 00 13 3 ) 00 ו 100 קק 511 , 1954 ), חיוניים 
להבנת השקפת־עולמו ותהליך כתיבתו. בסיגנונם החפשי לחלוטין 
מתגלה הסופר בכל הספונטאניות שלו. 

א. ל. שסראום, בדרכי הספרות, 248 — 258 , תש״ל; ב. קורצווייל, מסכת 
הרומאן והסיפור האירופי. 141 — 151 , תשל״ג ; .ס 7111111111,1 . 4 
, 1 )) 10113 א .י 1.1 ;* 1947 ס ? 1 ח<ח 1710 ..׳/ .' 6 , 111 ) 011105 ( 1 . 8 ; 135 * 1 

01 *!)• 701 ! ) 711 ,זז£( 11 זז 0 ־ 81 ; 1954 , 1071 ) 41 * €71 * 1 ) )■< 1111 ) 1 ) ) 171 

-(!.־]!!ס("! : 967 [ ,־ 3 ) 1 * 4 >!$ ) 71 ) / 0 § ה 3 ) 31 ) 711 : \ 1 , 10 ^ 514 ; 31 .£ : 1966 

) 4 ( 11 * 1717 ' 1 ) 4 1 ( 111/7710 )$ ?, 1 ,מגוו־^ס(! .״ 1 .[ ; 1970 ,(. 4x1 ) 

. 1971 , )! 4771/1 >} /> 1 ) 4 ) 171410 י £־ 1 זזב 5 .? .! ; 1970 ,.*/ . 7 ) : 4 ) 11 4 

חג. א. 

פלוגיסטון, ע״ע בעו־ה, עם׳ 265 ־ כימיה, עמ׳ 730 . 

פלודץ, לקרב — 310430 ? 13008 — (נו׳ 1896 ), סופר ומבקר 
דני. לאחר מסע ביבשת אמריקה מחה בספרו הראשון ביקורת 
על מידות תושבי אה״ב ובסדרת רומנים ביקר את הדור שלאחר 
מלה״ע 1 . פ׳ ידע לכוון עלילה רבת־תנועה ולעצב דמויות. והרומנים 
שלו מלאי חיים ורעיונות. החשוב שבהם, 81010 סס§ז 0 ! (תורגם 
לאנגלית ולגרמניה), הופיע לראשונה ב 1932/3 . יצירותיו מתארות 
את קורות חייו של היחיד על רקע דברי-ימיה של תקופה. 

פ׳ פרסם גס קבצי מכתמים ומסות, שתקפו את פולחן הטכניקה 
נוסח אה״ב ואת האמנציפציה של האשה. במסותיו הוא מחפש אמונה 
אי־רציונליסטית. פ' מותח ביקורת על תפיסת־עולם פיסית ומגלה 
עניין רב בפאראפסיכולוגיה. בדנמרק נחשב פ׳ פרוזאיקן מושלם 
ונקבע לו מקום לא רק כמחבר־רומנים אלא גם כהוגה דעות. 

פלףךךמ י לר, פךדו״ י ק — ) 3111430-15411110 ? ) 11 ) 1040 ? — 

( 1809 1876 ), משורר וסופר דני. תחילה כתב בנימה רומנטית 
ואח״ב פנה לראליזם. פ׳ הושפע מקירקגור והיה בעל תפישות דתיות 
עמוקות. את נושאיו שאל מן התנ״ך, מן העולם הקלאסי ומחיי 
החברה בסביבתו. בשעתו השפיע רבות על הספרות הסקנדינווית, 
בין השאר גם על איבסן. 

פ׳ נתפרסם לראשונה בשירו האפי נוסח ביירון 10400 ) 3050 (! 
(״הרקדנית״), 1833 . כן כתב את 004 6015 .^ ("מותו של הבל") 
וכמה דרמות. יצירתו הגדולה היא האפוס, למעשה רומן בחרוזים, 
40100 ? 4301 .^ 7 ב 3 חלקים ( 1841 — 1848 ), ובו תיאור פסימי של אדם, 
אולי הוא עצמו, שהגיע לגדולה תוך נטישת כל ערכיו, וניצל ביום- 
הדין רק הודות לאהבת נערתו, שאותה הפקיר. פ׳ כתב גם רומן 
חברתי 10 ) 0 ) 051415 ) 1 ) 1 ׳ 01 !? . 4 ) . ז \\) ב 1919 חישבו את מקומו המשוער 
של כוכב־הלכת הלא־נודע שגורם להפרעות במסלולי נפטון ואורבוס. 
ואכן, במהלך חיפוש מקיף ויסודי, נתגלה כוכב־הלכת (פ׳) 
ע״פ הסטיה במיקומו בשני תצלומים של איזור מזל תאומים בקרבת 
הכוכב הכפול 8 שנערכו ב 21 וב 29 בינואר 1930 . לואל שיער כי 
כוכב־הלכת יהיה דומה לנפטון. אך התברר שהרדיוס של פ׳ ועצמת 
קרינתו קטנים מהצפוי; אולם מיקומו סטה אך במעלות ספורות מן 
החישוב. 

מרחק פ׳ מהשמש אינו מתאים לנוסחת בודה, בניגוד לשאר 
כוכבי הלכת (ע״ע, עמ׳ 641 ). מסלולו הוא האכסצנטרי ביותר 
( 0.249 = 6 ) בין כוכבי־הלכת ומישור תנועתו נטוי בזווית הגדולה 
ביותר (״ 17.1 ) ביחס למישור המילקה (שם, עם׳ 639 — 640 ). בגלל 
האכסצנטריות הגדולה של מסלולו, קטן מרחק הןריהליון (שם) של 
פ׳ בחצי יחידה־אסטרוגומית (ע״ע אסטרונומיה, עמ׳ 793 ) מזה של 
נפטון, אולם המסלולים אינם נחתכים בגלל ההבדל בנטיות. 

ממדיו הקטנים של פ׳, מרחקו הרב מהשמש והאל?דו (ע״ע) 
הנמוך שלו ( 0.04 ) מקשים על התצפית בו. מאחר שאין לו ירחים 
ידועה מסתו(השווה בקירוב ל 0.11 ממסת הארץ) רק מהפרעות שהוא 
גורם לתנועת אורנוס ונפטון. הואיל ומסתו וקטרו ( 150 — 6,100 ק״מ) 
ידועים אך בקירוב. מקורבים גם ערכי הצפיפות שלו. מבחינת המבנה 
דומה פ׳ לכוכב־חמה (ע״ע). כפי הנראה אין לו אטמוספירה גזית 
ומרכיביה קפאו בגלל טמפרטורת־פניו הנמוכה ( 0 ״ 210 - ומטה). 
בגלל דמיונו לטריטון (מלווייני נפטון), משערים כי פ' אינו אלא 
״ירח נמלט״ של נפטון. ב 1989 יגיע פ׳ לפריהליון ויהיו תנאים טובים 
לצפות בו. 

, 111 ) $10771 50107 ׳** 77 ,(.* 0615 ) £ 111 [ 11 }\ . 8 - .י!. 0 

. 8 .¥\ _ 0 ז 1 קב 1 ?$ . 1.1 — .£ . 4 ^ ; 1961 1 >חב £18 חג 1 ? 

,(.ע 0 'י< , 174 , 50£006 ) < 40$$0$ ! ? $10771 0\ £10x0107 ?$ ־*^* 7 י ו 111 חו 5 
- 0 ) $171 71101-7101 [ 1714 ) 70$£7110$ ? 7107171081 ?(] ס!/? ,* 0001 . 14 ; 1971 

. 1 ) 08 * 1 . $00 . 8 .:) 0 ־ 1 ?) 11()■ £5 0 / 1110 £07!/!, 1110 \10071 11714 1*10X01$ 

. 1972 ,(*!"!ן , 428 

ר. בר. 


פלוטוניום (ט 1 ט 1:0111 ט 1 ?), יסוד כימי רדיואקטיווי. סימנו ט?! מס¬ 
פרו הסידורי 94 ומקומו במערכת המחזורית (ע״ע יסודות 
כימיים) בקבוצת האקטינידים. המסה האיזוטופית של 239 ט? היא 
239.13 (בסקאלה הפיסיקלית). ידועים 15 איזוטופים של פ׳, כולם 
מלאכותיים (עם זאת, פ׳ נמצא גם בכמויות זעירות במזזצבי אוראן). 
ר,פ׳ ניתך ב ״ 641 ורותח ב ״ 3,232 . בתרכובותיו הוא מגלה ערכיות 
3 , 4 , 5 ו 6 . פ , הוא היסוד הטרנסאורני (ע״ע טרנסאורנים) השני 
שנתגלה. האיזוטופ 38 -ט? הוכן בשנת 1940 ע״י קבוצת מדענים 
בראשותו של ג. ת. סיבורג (ע״ע) ע״י הפצצת אוראן בדיטדונים. 
האיזוטופ החשוב ביותר הוא 239 ט?, שזמן מחצית־החיים שלו 24,360 
שנה. הוא מיוצר בכמויות גדולות בכורים גרעיניים מאוראן טבעי 
(ע״ע טרנסאורנים, עמ ׳ 48 ). הפ ׳ הוא החשוב שבין היסודות הטרנס־ 
אורניים, עקב כשרו לשמש כחומר נפץ בנשק גרעיני וכדלק גרעיני 
לצרכי שלום: ביקוע ק״ג אחד של פ׳ משחרר כעשרים מיליון קו״ש 
בצורת חום. גוש מתכת שמשקלו כ 100 גר׳ הוא הם למגע יד כתוצאה 
מהאנרגיה המשתחררת בהתפרקות ט. גושים גדולים יותר מסוגלים 
להרתיח מים בחום הנפלט מהם. גוש, שמשקלו כ 6 ק״ג, מתפוצץ 
מעצמו. חשיבות ד,פ׳ היא בקלות שבה הוא מתבקע בתגובה עם 
ניטרונים, וכן באפשרות ליצרו בכמדות גדולות ללא קושי. האיזוטופ 
238 ט? שימש כמקור כוח לתחנה הסיסמית ולמכשירים מדעיים אח¬ 
רים, שהוצבו על פני הירח ע״י צוות ״אפולו״ (ע״ע ידה, עמ ׳ 375 ). 

את הם׳ המתכתי ביתן להכין בחיזור המרי־פלואוריד שלו. צבע 
המתכת כעין הכסף והיא מתכסה בדוק צהבהב בחמצון באוויר. לפ׳ 
המתכתי שש צורות אלוטרופיות בעלות מבנים גבישיים שונים 
וצפיפויות שונות (בין 16.00 ל 19.86 ). המתכת נמסה בקלות בחומצה 
מלחיה מרוכזת. חומצה יודית או חומצה פרכלורית, תוך יצירת 
הי ת 34 ט?. 

פ׳ יוצר תרכובות כימיות עם כל היסודות הלא־מתכתיים (מלבד 
הגזים האצילים). ליוני ד,פ׳ צבעים שונים בהתאם לדרגת חמצונם: 
־ 3 ט? — כחול, 14 ט? — חש-צהוב, "*סט? — ורוד־כתום. עם חמצן 
יוצר הם׳ תחמוצות בהרכבים שונים: 0 ט?, 0 2 ט? וכן תחמוצות 
בעלות הרכבי ביניים. ידועים הלידים של פ׳, כמו 4 ?ט?, 3 ?ט?, 
, 01 ט?. הפ , יוצר גם תרכובות עם פחמן, חנקן וסיליקון: 51 2 ט?, 
אט?, 0 ״?. מחמת קצב הפליטה הגבוה של חלקיקי . 0 וכן מחמת 
ספיגתו הספציפית של הפ׳ ע״י מח־העצמות, הפ , — כמו כל שאר 
היסודות הטרנסאורניים — להוציא נפטוניום — הוא רעל מסוכן 
ביותר והטיפול בו טעון זהירות יתירה. (וע״ע אטומית, אנרגיה! 
אטומית, פצצה! יסודות כימיים, עט׳ 970 וכן כרך מילואים׳ עמ ׳ 
107 — 121 ! ראקציות גרעיניות). ל ב 

פלוטוס (יוו׳ ? 0X00x0 — עושר; לאט׳ $ט 1 ט 1 ?), אל העושר 
במיתולוגיה היוונית־רומית. עפ״ר היו מתארים את פ׳ כנער 
ו״קרן השפע" בידו (השר פורטונה). בתבאי עמד פסל של האלה 
טיכי (ע״ע) המחזיקה את פ׳ על ידיה; באתונה מחזיקה אותו על 
ידיה איריני (ע״ע). עושר ניתן תכופות ללא־ראויים, מפני שזוס נטל 
מם׳ את כושר־הראיה. אריסטופנם (ע״ע, עט׳ 867 ) הציג אותו בקר 
מדיה "פ , " כזקן עיוור המפזר נכסים בלא אבחנה. 

פלוטוס, טייטוס מקןייום — 5 ט:ט 13 ? 5 ט 1 ^ 43 ן צטטיד—(בערך 
250 — 184 לפסה":), מגדולי מחברי הקומדיות ברומא. נולד 
בסארסינה בחבל אומבריה, בא לרומא בנעוריו, היה פועל־עוזר 
בלהקת תיאטרון, צבר כסף ויצא למרחקים לשם מסחר. משחפסיד 
את רכושו חזר לרומא, עבד כמושך בריחיים בטחנה ובשעות הפנאי 
החל לכתוב. עיבד קומדיות של פילמון, דיפילוס ומננדולס (ע״ע 
יונית, לשון ותרבות, עט׳ 553 ) והתאימו בהצלחה רבה לטעמו של 
הקהל הרומי ( 31113130 ק 136 טנ 31 ): ע״ע לטינית, ספרות. עמ׳ 637/8 ). 
לשונו— לאטינית מדוברת (ע״ע לטינית, עמ׳ 632 ) וסיגנונו מוצק. 



827 


פלוטום, טיטום מקיום — פלומינדם 


828 


מחזותיו היו דומים למחזמר של ימינו (ע״ע דרמה, עט׳ 182 , 185 
וע״ע אפילוג). נשתמרו 21 ממחזותיו, יותר מ 30 נושאים נוספים 
וקטעי כתבים רבים. 

הנודעים במחזותיו: 00 ־ 1 ) 111 קו 0 \, (ע״ע אמפיטריון; 
טרגיקומדיה), בו הוצגו האלים יופיטר ומרקוריוס כנוכלים. - 5.010 , 
131-13 ("אוצר") שימש מקור־השראה ל״הקמצך של מוליר (ע״ע, 
עט׳ 442 ). מ 1 ת 111 :> 1£03£ ^ (שמם של אחים תאומים) שאבו שיקספיר 
("קומדיה של טעויות") ולופה (ע״ע) דה רואדה ("המרומים"). 
התאומים נפרדו בילדותם ונפגשו אחרי שנים רבות תוך טעויות 
והחלפות משעשעות. ב 10508 ־ 8101 105 ! 1 ׳ 5 ן ("החייל המתרברב") יצר 
פ׳ דמות ספרותית נצחית שנתגלגלה, בין השאר, בדמותו של קפטן 
בובדיל ב״איש איש ורוחו״ של ב. ג׳ונסץ (ע״ע); המחזה עובד גם 
ע״י באיף (ע״ע). הנעלה שבמחזותיו, 1 י\״נ 031 ("השבויים"), מתאר 
את גורלם המר של שבויי המלחמה; לסינג(ע״ע) חשב שזהו המחזה 
הטוב ביותר שהוצג אי פעם. במיוחד נוגעת ללב אצילותם הנפשית 
של הנדכאים (השר להלן: "הפוני הקטן"). ב 10105 > 5£0 ? ("השקרן") 
מגסה סרסור ( 0 ״ 1£ ; דמות שכיחה במחזות פ׳) למכור נערה 
((מס״״ססו!? — "הפניקית") לשני אנשים: האחד אוהבה בנפש 
והאחד קלגס מקדוני. לבסוף, הודות לתעלולי עבדו הממולח 
"השקרן", זוכה בה אוהבה והסרסור יוצא קרח מכאן ומכאן. 

נ. ש. 

המחזה בעל הרקע המעניין ביותר הוא 0105 ת 0£ ? ("הפוני הקטן") 
שנתחבר בעקבות מחזה י וונ י ;) 10 ׳\ 86 ה^ן 01 .> 1 של אלכסיס או 
מננדרוס (ע׳ ערכיהם) שלא נשתמר. בנותיו של סוחר פוני, - 1 ס 0 .\/ 
0 ו 3510 ! 1 ק ו 381:1118 * 500 , נחטפו ממנרה, גן ליד קרת-חדשת (ע״ע), 
יחד עם אומנתן 15 ת 1£ > 310 ) ונתגלגלו בידי הסרסור ;!עסץ״ן ("זאב") 
לקאלידון שביוון. למרות מצבן הנואש שמרו הנערות על אצילות- 
נפשן ודברי אדלפאסיום אל אחותה נהפכו לאמרוודכנף: "מעדיפה 
אני היות מקושטת באופי טוב מאשר ברוב זהב"; "מעדיפה אני 
בהרבה להיקרא אשה טובה מאשר אשה מאושרת״ (שורות 301/3 : 
תרגום ג. אלקושי). את אדלפאסיום אוהב קרובה 1£5 ש 10 צבזס 8 .^ 
שנחטף גם הוא לקאלידון, אבי הנערות ודוד הבחור, חנא ( 14311110 ), 
שע״פ שמו ולבושו מהדור הישן היה (שורות 975/6 ), תר את כל 
העולם אחרי בנותיו עד שבא לקאלידון. חנא, "היודע את כל השפות 
אך מעלים ידיעותיו, פוני אמיתי הוא — מה יש לדבר״ ( 112/3 ), 
פותח בתפילה פונית אל אלוהי המקום שיברכו מעשיו ויסייעוהו 
למצוא את בנותיו ואת בן אחיו ( 930 ואילך): 1131000111 3100101 ¥111 

ו 310 ץ 5111 ץ ומסומאזץ 10 01130111111 ץ 11 ;> 111 ץ$ סז 0 :> 3 ךח׳{ 5 111 זבזס 510 
תץו 1 60110 11301 111 ן 011 <נ) 1 ! 1 ץ 11 ז 0300 110 ( 1 11 5£111 ץ 11 ז 011 ז 3 נ 11 ־ 011 ץ 
... 111 . הקטע הוא מהשרידים המעניינים ביותר של הפונית (ע״ע פני- 
קיה; שמיות, לשונות), אף שנסתרס בלא תקנה בידי מעתיקים. עכ״פ 
ניכרות המלים הפוניות (ע״פ פרידריך: ר׳ ביבל׳): אלונים וארו¬ 
נות—אלים ואלות; אשתאלם— אבקשם; יברכו: לי פה קניתי את 
בנותי. הסוחר אף מציג את עצמו: ... 311£ י 1 מ 1 ץ 1:11 ]ץ 1 ׳!} 0 'ל 8 ס 0 ת\ 1 
!״סחב — חנא בן מתנבעל... אנוכי. העבד המשמש מתורגמן גורם 
לאי־הבנות משעשעות, ונראה שפ ׳ וקהלו רכשו במלחמות קרת- 
חדשת ידיעות מספיקות בפונית כדי ליהנות מבידור זה (המחזה הוצג 
אחרי המלחמה הפונית השניה [ 218 — 201 ]). האווירה האוהדת לגי¬ 
בורים הפוניים והסוף הטוב יש בהם כדי להעיד, שהקהל לא היה 
שותף לשנאת המעמדות העליונים את הפונים (קטו [ע״ע]). וע״ע 
דלה פורטה, עט׳ 629 . — גם אריוסטו (ע״ע. עט' 825 ) חיקה את 
הקומדיות של פ׳: בין השאר את 3 ״ 0181£113 ("קומדיה של הארגז"). 

מ. 

ג. אלקושי. אוצר פתגמים וניבים לטיניים. 1959 ; , 1.60 .? 

; 1922 £1^111^1, 17X1 ״£ ;־ 1912 , 1 ז 1££ ז 111 { ¥01$€ 

,־ €£ 1 ׳< 1 ז 82 . 1 \ ; 1951 ,\[ח 1 ) 2771171 >? 0 , 6 :)|־ 11 > 1€ ־ו£ .ן 

? 3 $) 711111 0€ ? ? 1 171$ ). 3 11171£ ) 1 7101071 ) 7$ ! 31171£12 } 1££5 ) 1$$ )? $* 1 

. 1967 ,. 0 ע 1 ז 00 ג 11 — ( 205 — 270 לסה״נ), פי- 
לוסוף יווני, ממייסדי הנאו־אפלטוניות (ע״ע). ידיעותינו 
על חייו שאובות מן הביוגרפיה שחיבר תלמידו פורפיריוס (ע״ע). 
נראה שנולד באסיוט (ע״ע; אז ? 1 .ג 10 ל 01£6 ^) שבמצרים העילית, אך 
שמו רומי (השר פלוטוס [ע״ע]; פלטינה אשת טרינוס) ושפת-אמו 
היתד, יוונית. כבן 28 החל ללמוד אצל אמוניוס (ע״ע) "השקאי" 
באלכסנדריה והיה תלמידו כ 11 שנים. ב 243 הצטרף למסעו של 
הקיסר גורדינוס 111 (ע״ע) נגד הפרסים; הוא קיווה ללמוד על 
הפילוסופיה המזרחית, אך טרם נתברר כל צרכו מה שאב ממקור זה 
(ע״ע אלהים. עמ׳ 474 ; אצילות, עמ׳ 488 ). כבן 40 השתקע פ׳ 
ברומא, ושם ריכז סביבו חוג תלמידים ואנשי־רוח. משם עבר לקנד 
פניה וניסה, לשווא, לשקם חבורה פיתאגורית (ע״ע פיתגורס מסמוס 
ופיתגוריים), ושם מת. 

בגיל 50 החל לכתוב מסות שנועדו להפצה בין תלמידיו. בחיבוריו 
ניתן בד״כ דיון בטכסט (של אפלטון, אריסטו, או אחד מפרשניהם) 
ובבעיות הפילוסופיות העולות ממנו. סיגנונו של פ׳ מתומצת ויבש 
ולפעמים סתום. אך יש בכתביו קטעים של התלהבות כנה והתעלות 
סיגנונית, שהיו השראה לדורות. כתביו נערכו ע״י פ 1 רפיריוס (ב־ 
300 — 305 ), שסידרם לכאורה לפי נושאים, אך למעשה באורח מלא¬ 
כותי למדי, בשש אןאדות (״ 680 ^£' ["תשיעיות"]), כלו׳ קבו¬ 
צות של תשע מסות. הסידור המלאכותי הביא לפיצולן של מקצת 
המסות ולצירופם של עניינים שאין ביניהם שייכות. 

פ׳ לא הציג את תורתו כמשנה סדורה, אלא כ״א ממסותיו היתד, 
כרוכה בידיעת תורתו כולה, ומכאן עיקר הקושי בהבנתו. תוכן 
האנאדות: ( 1 ) אתיקה ואסתטיקה; ( 2 )—( 3 ) פיסיקה וקוסמולוגית; 
( 4 ) תורת הנפש; ( 5 )—( 6 ) מטפיסיקה, לוגיקה ותורת־ההכרה. ערי¬ 
כת פורפיריוס התעלמה מהסדר הכרונולוגי של החיבורים, אך סדרם 
ידוע; לאור זה נראה שאין בכתבי פ׳ התפתחות מובהקת, מה גם 
שנכתבו כולם ב 15 שנות חייו האחרונות. 

פ׳ ראה עצמו כמפרשו וממשיכו של אפלטון, וממנו קיבל את 
ההבחנה והקישור בין העולם הנצחי והבלתי-חללי לבין עולם הזמן 
(ע״ע, עמ׳ 873/5 ) והחלל; את תורת אי־חמריותה ואלמותה של 
הנפש; את קביעת הטרנסצנדנטיות המוחלטת של הראשית, שם' 
זיהה אותה עם ה״טוב" של ספר "המדינה" ועם ה״אחד" של "פרט־ 
ניך 0 "• ה״אחד" הוא הראשון מבין שלוש ההיפוסטזות (ע״ע אידא- 
ליזם. עמ׳ 639 ; היפוסטסיס), וממנו נובעים השכל ס 0 ס׳\) והנפש 
(ח 01% ןי). דרגתה הנמוכה של הנפש היא הטבע (^קטק>) שאין לראות בו, 
כנראה, היפוסטזה בפני עצמה. הדרגה הנמוכה ביותר של ההויה(ע״ע, 
עמ׳ 683 ) היא החומר ( 6X0 ), המזוהה גם עם הרע, שם׳ דאה בו 
העדר מוחלט, בניגוד לגנוסטיים, ולא ישות ממשית. בשכל מובחנים 
המשכיל והמושכל הבחנה לוגית בלבד, אולם פ׳ חולק על אריסטו 
בראותו אף בכך ריבוי שמעליו צ״ל אחדות פשוטה מכל־וכל. השכל 
הוא אפוא ההיפוסטזה השניה, תחום הריבוי בתוך האחדות, בלו׳ 
העולם השכלי או עולם האידיאות (ע״ע). אולם פ׳ ראה את האידאות 
לא כטפסים סטאטיים, אלא כהבטים של השכל עצמו, המשיג 
אותן כולן יחד בשכילה (?! 0 ןו 6 ׳\) אל-זמנית אחת. ואילו הנפש, 
בשל דרגתה הנמוכה יותר, היא אחדות עם ריבוי, ויכולה לתפוס 
את מושאיה רק בזה אחר זה. ומכאן המחשבה הריסקורסיווית האפ- 
יינית לה, והזמן והחלל כביטויים של חוסר-אחדות. אולם הנפש 
עצמה נמצאת מעבר לזמן ולחלל. אין היא נמצאת בגוף, אלא 
הגוף נמצא בה "כרשת הצפה בים". המעבר מהיפוסטזה להיפוסטזה 
איננו כרוך בפחת כלשהו בהיפוסטזה היוצרת את זו שמתחתיה: 
פ׳ מתאר את המעבר במטאפורות של המעיין הנובע ואינו פוחת 
( 0130300 ^ או של מקור־האור המאיר ואינו משתנה 

( 111001103110 , 

נפש האדם היא כפולה: חלקה העליון נתץ בשלב של המחשבה 



829 


סלוטינוס •— סלוינים ופלוופרומאינים 


830 


הדיסקורסיווית, והוא "האדם עצמו"! נפש עליונה זו משתתפת 
בנפש־העולם וביכלתה להתעלות לקראת השכל המשרה עליה את 
"הארתה". חלקה התחתון קשור בגוף וסובל בסבלותיו של זה. חיי 
האדם נתונים בין שבי קטבים אלה, וההיחלצות מן הגופניות וההמ¬ 
ראה אל־על היא דרישתה העיקרית של האתיקה הפלוטיבית (ע״ע 
אודסוניזם). מעבר לחיי השכל נמשכת הנפש לאיחוד עם ה״אחד". 
כל נפש ונפש היא העולם השכלי כולו, ושלבי ההפנמה והפישוט של 
הנפש מתאימים לשלוש ההיפוסטזות! מכאן שאיחודה של הנפש 
עם "האחד" הוא השגת אחדותה ושיבתה אל מקורה, ממנו לא ניתקה 
לחלוטין (ע״ע התבוננות, עם׳ 608/9 ). היופי לפי פ׳ הוא השתלטות 
האידאה או הנפש על החומר, וביטויו אחדות אורגנית. היופי המוחשי 
הוא לפיכך ביטוי של היופי המושכל (ע״ע אסתטיקה, עט׳ 89/90 ). 

השפעת פ/ הישירה והעקיפה, היתד. רבה ביה״ב עד לתחילת 
הסכולסמיקה ואף לאחריה, ביחוד על אוגוסטיבוס (ע״ע), על אבן 
גבירול (ע״ע, עם׳ 227 ; אצילות, עם׳ 489 ; אריסטוטלס, עם' 856 ), 
על הרנסאנס האפלטוני האיטלקי, על האנטי־אמפיריזם האנגלי ואף 
על האידאליזם המודרני. עם עליית המחקר החדיש סר חנו של פ , 
וראו בו אקלקטיקון, אך לאחרונה התחדשה ההערכה של מקוריותו 
וחשיבותו. 

י. קלצקין. משנת ראשונים, תדפ״וז; ש. סמבורסקי. מושג הזמן 
באסכולה הניאו־אפלסונית המאוחרת, תשכ״ז; . 14 

/ 0 1116 111 ):■ 0111061 1 / 46 ^ 1016111 1/1 6 ( 0 6111 / 11161.11116 ?./ ת ' 

, ו ; חתש 14 ש 43 \ . 8 ; 1961 2 , 74 36 116 / ק 111010 /£ 011 , זש 1 ו 1 ש ־ 111 .£ ; 1940 .. י / 
£60710111 , זזשנ 1 ט 6 ש 8 . 44 ; 1963 . 44:11101 14 ;*' 1962 , £0116031 1116 

. 1968 ,: £ 0£0 1103 

ש. שק, 

פלוטךכוס — ? 0 ^ 0X06x0 — (בערך 45 — אחרי 120 לסה״נ), 
פילוסוף, סופר ומדינאי יווני, יליד כירוניאה (ע״ע). פ׳ 

הושפע מדעות האקדמיה (ע״ע) האפלטונית והסטואה (ע״ע). במהלך 
נסיעותיו ביקר באסיה הקטנה ובמצרים ופעמים מספר ברומא. פ' 
קשר קשרים הדוקים עם החצר הקיסרית למן תקופת נדון ועד טרינום 
(ע , ערכיהם). כמו בן־תקופתו, יוסף בן מתתיהו, הכיר והוקיר את 
השגי עמו בעבר, אך היה מודע לכך, שכל נסיון של שיבה אל העבר 
מבחינה פוליטית (תקוות לכך התעוררו בעקבות ביקורו של ברון 
ביוון ב 66 ) עלול להמיט אסון על עמו. בהגשימו את תורת הנאמנות 
הכפולה — פוליטית לרומא, רוחנית ליוון — מילא פ׳ תפקידים 
שונים בעיר מולדתו ובמרכז הנבואי השכן, דלפוי (ע״ע), ויחד עם 
זאת שימש, כנראה. זמן־מה פרוקורטור רומאי של אכאיה וזכה 
לכיבודים גבוהים. השכלתו הנרחבת, השקפת עולמו המגובשת 
ואישיותו המאוזנת הביאו להתגבשות מעין אקדמיה פרטית סביבו. 

השתמרה פחות ממחצית יצירתו של פ , , אחד הסופרים הפוריים 
ביותר של העת העתיקה. יצירתו נחלקת לשתי חטיבות עיקריות: 

(א) חיבורים הקרויים "כתבי מוסר" ( 2 ! 1 גז 40 ן) מתחום הרטוריקה, 
הפילוסופיה, האתיקה, הפסיכולוגיה של בע״ח, הפוליטיקה, החינוך. 
התאולוגיה, הביקורת הספרותית, ההיסטוריה ואף מדעי הטבע (וע״ע 
אונומטופיה; גרויטציה, עם׳ 265 ; השארות-הנפש, עמ ׳ 466 ) ; 

(ב) הכתבים הביוגרפיים (״חיי אישים״ — סב 211£1 זבק שב״/י; 
1 ^גןז^םקנ> 71 ! 810 ) שמתוכם נשתמרו 23 ביוגרפיות מקבילות 
ועוד 4 בודדות. הביוגרפיות המקבילות מביאות, זו בצד זו, חיי 
אישיות יוונית ואישיות רומאית (למשל: אלכסנדר מוקדון — קיסר; 
פריקלס— פביוס מכסימום), לכל צמד צורפה השוואה 10 ס 1 ק* 1 ־ 6 ק; 
נשתמרו 19 ), שעמדה על הדומה והשונה בתכונות האישים. מטרתו 
של פ׳ היה להוכיח לבני דורו, שגם ליוונים היו מצביאים ומדינאים 
דגולים. פ׳ התחיל בכתיבת הביוגרפיות ע״פ בקשת אחרים, אך 
המשיך במלאכתו למען עצמו, כי (לדבריו) "סגולותיהם של אנשים 
דגולים אלו שימשו לי כמעין מראה, בה רואה אני כיצד להסדיר 
ולקשט את חיי". פ׳ עצמו לא התכוון לכתוב היסטוריה, "אלא חיי 
אישים בלבד. ולא מן ההכרח הוא שבמפעלים המפוארים דווקא 


יתגלה טיבו של האדם, לטובה או לרעה... מן הצורך הוא שתהא 
הרשות נתונה לי לחדור יותר לסימני נפש האדם ולצייר על ידיהם 
את חיי כל אחד ואחד..."; ובכל זאת מספק חיבורו שפע ידיעות 
היסטוריות, שלוקטו עפ״ר מהיסטוריונים עתיקים שיצירותיהם אבדו 
(ע״ע ברוטוס, עט׳ 493 ; הלניזם, עמ ׳ 657 ). הסיגנון הקליל של 
כתביו, השפע של חומר רב־גוני ומשעשע ברובו והעדר מחקר מעמיק 
ומייגע הקנו לפ' פופולריות רבה כבר בחייו. 

למרות השפעתו הרבה על היסטוריונים וסופרים נשכחה יצירתו 
של פ׳ במערב, החל באמצע המאה ה 5 לסה״נ, למשך כאלף שנים. 
השפעתו חודשה לאחר פרסום כתביו ע״י ההומניסטים במאות ה 15 — 
16 . תרגום המופת של כתבי פ׳ לצרפתית ע״י אמיו(ע״ע, וע״ע ארדי, 
אלכסנדר) שימש יסוד לתרגום האנגלי של ת. נורת ( 1 )זז 0 א . 1 ) 7 ), 
שהוקדש למלכה אליזבת 1 ( 1579 ). שיקספיר שאב מתרגום זה נוש¬ 
אים למחזותיו ("טימון האתונאי"; "קוריולנוס" ועוד). השפעת פ׳ 
על אנשי־רוח ומדינאים במפנה המאות ה 18 — 19 היתה רבה ביותר. 
בין מעריציו היו: רוסו, מונטסקיה, גתה, שילר, אמרסון, פרידריך 
הגדול ונפוליון. לקראת סוף המאה ה 19 , עם עלייתה של האסכולה 
הרומנטית מחד וההיסטוריוגרפיה המדעית מאידך, ירדה קרגו של 
פ׳. החל בראשית המאה ה 20 חודשה ההתעניינות בכתביו. 

פ׳ הזכיר את היהודים תכופות, אך בלא ידיעות מבוססות, 
א 1 >תס 1 ^ 01126 (ש 1 , 5 — 6 ) דן בשאלה אם התנזרות 
היהודים מבשר-חזיר נובעת מסלידה או מהערצה (וע״ע פטרוניום). 
כאן הזכיר גם את האמונה הנפוצה (וע״ע אפיון, עם׳ 193 ; טקיטום, 
ענד 889 ) שהיהודים סוגדים לחמור משום שבע״ח זה עזר להם בגילוי 
מעיין. הוא גם טען שהיהודים לא הגנו על עירם מפני התקפה בשבת, 
"אלא נשארו עטופים באמונות־ההבל שלהם כמו ברשת". על זיהוי 
אלוהי ישראל עם דיוניסוס ע״ע, ענד 415 . 

לעברית תורגמו רק "חיי האישים" בידי י. ל. ברוך, תולדות 
גדולי יון ורומא, א׳ (כולל רק יוון), תדצ״ב; ע. כץ (עורך), חייהם 
של גדולי יון ורומי, א׳—ב׳, תשי״ג; י. ג. ליבס, חיי אישים, אנשי 
רומי, תשכ״ב נ י; א. א. הלוי, חיי אישים, אנשי יוון, תשל״א; הנ״ל, 
חיי אישים, אנשי יוון ותמי, תשל״ג. 

) 7110 ! 7 07116 * $1 111 ? 10 ( 1117 * 1 ' 71611 1161 ) 111 707 * 1 11 ) $111 011 1161 ..מ 

: 1067 ,* 6 ח 7 ו 7 ־ 11 3 ! 1 ) 077 .י/ ,ז\\ 0 זז 83 . 1 < . 11 ; 1053 ,( 111 , 4 .־]£$ ,גחז 10 | 0 
ג םז 6 :) 5 ; 1972 ,.*! י 11 :> 5 צ 1111 . £1 . 0 ; 1971 , 1101716 , 1713 > .*/ , 0116$ [ ״?. 0 

. 1974 , 545/76 , 1 , 771 * 3 . 01 * 1 } 1 ) 071 *' 1 * 6 [ 071 *? 11110 * 4 71 * 1.01 1114 ) 0766 % 

ז. רו. 

קלועים (פ") ופלוופרוטאעים (פ״פ). ד,פ" הם פיגמנטים 
צהובים וידועים גם בשם איזואלוכסאזינים. הם מרכיבים 
של קואגזימים לקבוצת אנזימים (ע״ע פרמנסים) הידועים בשם פ״פ. 
המרכיב הפלאוויני בקואנזימים אלה הוא ה ייבום לוין (ר״פ; 6 , 7 — 
דימתיל— 9 —מ—תביטיל־איזןאל 1 כםאזין), הידוע גם כוויטמין 
ב 1932 הצליחו א. י ורבורג (ע״ע) וכריסטיאן לבודד משמרים את 
״האנזים הצהוב״ (ס׳\ £10 = "צהוב"), שהמרכיב האפייני בו הוא 
הר״פ; לאנזים זה יוחסה חשיבות רבה בתהליכי חמצון התא. נוסחתו 
הכימית הוגדרה ע״י קרן וקן־ר (ע׳ ערכיהם) ב 1935 . ר״פ הוא מוצק 
צהוב, בעל פלואורסצבציה 
ירוקה, הניתך ב ־ 292 ומ¬ 
סים במים. 

ר״פ פעיל בתא החי רק 
בצורת האסטרים הזרחניים 
ר״פ־׳ 5 -פו 0 פט (הידוע בשם 
ר״פ-מו׳נו־נוקליאוטיד, 

זימ&ע) ופלווין־אדנין- 
דינוקליאוימיד (ם^ 7 ) 
(תרכובת בין וחומ¬ 
צה אדנילית). 




-פדיי! 

פל 1 *ן מחוזר + ■*-- 

+ כלוי! סח וזר 

% - 

־+■ כלוי! -■- 





831 


פלוינים ופלוופדומאינים — (ה)פלופונסית, (ה)מלחמה 


832 


מערכת האיזואלוכסאזין ממלאת תפקיד של מערכת חמצון־חיזור 
(^סז) הפיכה, בשל יכלתה להעביר אלקטרון דרך מצב של סמי־ 
כינון. ידוע מספר רב של פ״פ, שהם אנזימים־דהידר 1 גנזות — הנוט¬ 
לים חלק חשוב במערכת הנשימה, במטבוליזם של סכרים (ע״ע 
סכר), של חומצות אמיניות ושל חומצות שומגיות. 
ניתן לתאר את פעולת הפ״ם כדלהלן: 

פ׳ מחוזר + 4 << •י- פ׳ + 

X92 + פ׳ x + פ׳ מחוזר 

פ״פ אחדים דורשים לפעולתם נוכחות יתי מתכת (, 0 .^ 1 ,״ס , 20 
0 ?), ואתרים פועלים בנוכחות קבוצת הם (ע״ע המוגלובין). הפ״פ 
מאופיינים בצבעים מרהיבים (אדום, חום או ירוק). וע״ע ויטמינים, 
עמ ׳ 99 — 102 . 

י. ק. גוגנהיים, תזונת האדם, תשכ״ד ,■ 111111111 !¥ ?!/ 7 ,ת 50 ח 1 נ 01 א .ק 

. 1951 8 

מ. עו. 

פלוישטי (״? 106 ?), עיר בדרום־מזרח רומניה; 163,000 תוש' 
( 1970 ). שוכנת לרגלי האלפים הטרנסילוואניים, סמוך ל־ 
מעבר־הרים המחבר את אגן הדנובה התחתונה ובוקורשט (בוקרסט, 
ע״ע) עם טרנסילוניה (ע״ע). בפ ׳ ובסביבתה שדות־הנפט העשירים 
שברומניה (תפוקתם כ 12 מיליון טון בשנה). 

בעיר בתי־זיקוק, תעשיה פמרוכימית ותעשיית מכונות. ומייצרים 
בה מזונות, טכסטילים חכוכית. צינור נפט יוצא ממנה לנמל קונס- 
טאנצה שבים השחור. פ׳ ניזוקה קשה במלה״ע 11 בהפצצות חיל־האוויר 
האמריקני! מרכז העיר שנהרס כליל שוקם אח״כ בסיגנון מודרני. 

פאמר, הךבךט צץ־לז אונסלו — 1€5 ז 3 ו 01 1 ־ 13£1 ז £16 
! 10016 ?/״ 00510 — ( 1857 — 1932 ), מצביא ומושל אנגלי. 

ב 1896 ארגן כוח פרשים לא-סדיר שסייע בדיכוי מרד המטבלה 
(ע״ע) בדרום אפריקה. במלחמת הבורים עמד בראש כוח פרשים 
שרדף לאורך 1,200 ק״מ אחר דה ןט וכבש את מושבה של הממשלה 
הבורית (ע״ע אפריקה הדרומית, ברית, עמ׳ 398 ). במלה״ע 1 פקד 
על הארמיה השביה באיזור איפר (ע״ע) וכבש את מסין ( €5 ח €551 ^{) 
והמשיך, בקרבות עקובים מדם, לעבר פאסקנדלה (ע״ע מלה״ע 1 , 
ענד 658 ). אח״כ פקד על כוח אנגלי־צרפתי שתגבר את צבא איטליה 
אחרי מפלת קאפורטו ושב להגן על איפר מפני מתקפה גרמנית עזה 
באפריל 1918 . בתום המלחמה קיבל דרגת פילדמרשל ותואר אצולה. 
ב 1919 נתמנה מושל מלטה, הרגיע בה את הרוחות, הנהיג חוקה 
וכונן בתי נבחרים. ב 1925 נתמנה לנציב עליון בא״י (ע״ע, ענד 540 ). 
הוא צמצם את מספר יחידות הצבא בא״י וארגנן מחדש, והכיר במוס¬ 
דות השלטון העצמי היהודיים. הודות לאישיותו ולמדיניותו התקיפה 
וההוגנת עברה תקופת כהונתו ללא התנגשויות בין יהודים לבין 
ערבים; ב 1928 פרש מטעמי בריאות ושב לאנגליה. 

פלוסייון או פלוסייום ( €1051001 ?; "סזססס-גו!!!), עיר נמל 
מפורסמת בגבול הצפוני־מזרחי של מצרים ההלניסטית 
והרומית. שכנה במזרח הדלתא, על הזרוע הפלוסית, הסתומה כיום, 
של הנילוס, ונתנה את שמה גם למפרץ פ׳ של הימה״ח. שרידיה 
(מבנים, מתקני־נמל) מצויים באיזור הביצתי כ 35 ק״מ דרומית- 
מזרחית מיורשתה הנוכחית, פורט סעיד. 

שמה הקדום של פ׳ היה סאינו (או סין! יחז׳ ל, מו) שמשמעותו 
"עיר הטיט", בהתייחס למיקומה בביצות. לפי סברה אחרת משמעות 
השם "מבצר"(ר׳ שם "מעוז מצרים"). ייתכן כי גם נודעה כ״פר־אמוף 
("בית אמוך). מתקופות קדומות מאוד היתה גם תחנת מכס על אם 
הדרך הראשית ממצרים לאסיה. חשיבותה האסטרטגית של פ׳ כמב־ 
צר־ספר מוגן ע״י ביצות וכ״מפתח" הדלתא, עמדה במשך אלפי 
שנים. ב 525 לפסה״נ שם נצחונו של כנבוזי (ע״ע) ליד פ׳ קץ 
למצרים הפרעונית. 


בימי התלמיים, כנראה, הוסב שם העיר ל״פלוסיוך, שגם משמעותו 
"עיר המיט". מאז, ובתקופת רומי, שגשגה העיר כנמל וכמרכז להפקת 
מלח, יבוש דגים וגידול ענבים ועדשים. במיוחד נתפרסמה כמייצרת 
בדי פשתן מצוינים, שנזכרו גם במשנה (יומא ג׳, ד) בשם "פילר 
סין". אחרי שקיעת האימפריה והכיבוש הערבי ירדה חשיבות פ׳, 
בשל התחרותה של דמיאט (ע״ע). ם , היתה מעוז מוסלמי בעת 
הסתערות הצלבנים על מצרים, אך לא התאוששה עוד מהריסתה ע״י 
בלדוין 1 (ע״ע) ב 1118 . ישנה סברה ששם האריג פלוש ( 10511  111 ) £11 ! 50111110/1 . 0 

, 2 > 1 ו 0 ק 5 4 ה 0 €1:4 4:41 .' 111 / 41 • 411 ' 11 • 7X1 ,ת 50 מ 1 }ת 116 .^ 1 .£ 

; 1947 , 1£ זז 1111 > 1 י 0 ק 11 ז 1 ' 1 £1 : 7" 41144x4144 ,ץ![!זזז 0 פ ׳> 1 > , 1 ; 1927 

. ־ 1948 , 1-11 : 11 ! 01 /'■ 1411101 1114 ) ::) 414 ^ 110 ( 4 ־ 7 . 8 . 0 

פ. ם. 

פ אפיך ס — ? 180 ^ 116X0 — (המחצית הראשונה של המאה ה 4 
לפסה״נ), מצביא ומדינאי תבני. פ׳ היה בן משפחה מיוחסת׳ 

ופעיל בתנועה הדמוקרטית. בקרב מנטיניאה ( 385 ) הצילו אפמינונדס 
(ע״ע), ומאז נקשרה ידידות בין השניים. בעזרת אתונה שחרר את 
קדמיה, האקרופוליס של תבאי׳ מידי צבא ספרטה והפיל את המשטר 
האוליגרכי ( 379/8 ). מ 378 נבחר פ׳ פעמים רבות לבויוטארך — 
מפקד צבא בויאוטיה המאוחדת. פיקד על כוח מובחר של 300 לוחמי 
ה״גדוד הקדוש״ והצטיין בקרבות טגירה ( 375 ) ולוקטרה (ע״ע). פ׳ 
ואפמינונדם היו מפקדים בעת המסע הראשון אל הפלופונסוס 
( 369/70 ), ובעקבותיו "איבדה ספרטה את שליטתה בארקדיה, אליס, 
ממניה וארגוס■ ב 367 השתתף בשליחות לשושן, שבעקבותיה נעשתה 
פרם בעלודברית לתבאי. פ׳ היה שותפו של אפמינונדם בכינון דמו¬ 
קרטיה בתבאי ובהנהגת ההגמוניה קצרת־הימים של בויאוטיה ביוון. 
הקדמונים העריצוהו על אומץ לבו, אהבת המולדת שלו ומאבקו עם 
הכוחות האדירים ששיעבדו את ארצו. 

.־ 1952 , 0 ^ #00 2/0 * 7720/70 , 0100110 .? ; 1949 ״. 5 / , 5.1110111 ־ 801 . 0 

פלופס (/!יס^דז), דמות במיתולוגיה היוונית; על שמו נקרא חצי- 
האי פלופוגסום (=אי של פ׳). אביו היה טנטלום (ע״ע), 

שהגיש לאלים את גופת פ׳ בנו, מבותרת, לאכילה. האלים החיו את 
פ/ השלימו בשנהב את עצם כתפו שלא נמצאה, והענישו את 
טנטלום. פ׳ נשא לאשה את היפודמיאה (ע״ע, [ 1 ] ושם תמ'), בת 
אוינימאום מלך פיסה שבאלים, אחרי נצחון בתחרות-מרכבות דרמ¬ 
תית (פרטים שם). מירטילום׳ עוזרו בתחרות, שנרצח בידי פ׳, קיללו. 
פ , היה למלך פיסה. מבניו ידועים ביותר אטתס (ע״ע) ותיאסטס. 
אטרום היה אבי אגממנון (ע״ע), וזה אביהם של אורסטס, אלקטרה 
(ע׳ ערכיהם). בפ ׳ נתקיימה קללת מירטילום ולא סרה חרב מביתו. 

נושא פ׳ רווח בקרב האמנים בתקופה העתיקה (פסלים במורד 
המזרחי של מקדש זום באולימפיה. 460 לפסה״ג בע , ) ובתקופה 
החדשה (רובנס [ע״ע)). 

פ, אובידיוס נזו. מטמורפוזות, א, 235 , תשכ״ה. 

ה(( 071 ? 1 /ה 0 1 * ¥1711 , 111 ]-| 0 א .*'/ ; 1885 , 78/9 , 11 ,( 07 ^( 7 ( 11 ^( 177 ( 1 
10 ! ( 0:7 ן 0£71 ( 07 ! 1 (!/ 1 ( 710 ( 71 !: 07 * 7 * 0 .׳\ ; 1952 ,(. 1 , 031105 .-!) 

. 1953 ,.?. 1.74 

כ!לור י , האךאו״ד" וולג)( - —ץ־ו 10 ? ־ 1 :>:! 1 ג¥\ 1 )ז 3 ז\\ 110 — ( 1898 , 
אדליד [אוסטרליה] — 1968 , אוכספורד), בקטריולוג ופא־ 

תולוג בריטי. -פ׳ למד באוכספורד ובקימבריג׳. בשנות ה 30 כיהן 
כפרופסור לפאתולוגיה באוניברסיטת שפילד, ואח״כ חזר לאוכספורד. 
מ 1939 התרכז בחקר הפניצילין, שנתגלה אמנם כבר ב 1928 ע״י 
א. פלמינג (ע״ע), אבל לא היה עדיין כשיר לשימוש רפואי. יחד 
עם א. ב. חן (ע״ע) ואחרים הצליח פ׳ לייצר כמויות זעירות של 
תסנין מנוקד, מתוך עובש הפניציליום, ואח״כ לפתח שיטות לייצור; 
ההמוני והזול. 

פ' פרסם את הספר 1113101105 ״^, (״אנטיביוטיקה״), 1949 , וערך 
את הספד ? 31110108 ? 31 -!£ח 00 ("פתולוגיה כללית"), ' : 1%2 • 

ב 1945 הוענק לפ ׳ , לפלמינג ולחן פרם נובל לרפואה ופיסיולוגיה. 

פלוךידה ( 101-1113 ?), הדרומית במדינות אה״ב! שטחה 151,670 
קמ״ר ובה 7,041,000 תוש׳ ( 1971 ). עיקר פ׳ — חצי־אי 
המפריד בין מפרץ מכסיקו (ע״ע) ובין האוקיאנוס האטלנטי. איים 
רבים, לגונות וסוללות־חוף מצויים מול קו החוף המפורץ (בעיקר 
במערב), המשתרע לאורך 1,915 ק״מ. במיצר פ׳ שמדרום לחצי האי 
יוצרים איים ושוניות-קוראלים את קשת איי פ׳ קיז($? £0 ). למיקומה 
של ם׳ חשיבות אסטרטגית ותחבורתית לנתיבי ים, יבשה ואוויר. 
מרבית שטחה של ם׳ מישורים נמוכים וגבעות, בנויים סלעים מט־ 
מורפיים וסלעימשקע. פ׳ משופעת במים; יש בה כ 30,000 ימות, 
נהרות רבים וביצות במישורי החוף, בעיקר בדרום. האקלים סוב־ 
טרופי, אולם סופות הוריקן הרסניות שכיחות בחדשים יולי-אוקטובר. 

הענף הכלכלי הראשי היא תיירות ונופש, שהתרכזו בעבר 
בחדשי החורף וכיום במשך כל השנה. ב 1969 ביקרו בם' 22 מיליון 
תיירים. הללו נוהרים בעיקר ל״חוף הזהב" האטלנטי, שהנודעת 
בעריו — מיאמי(ע״ע), ולפארק הלאומי של יער אורגליד בדרום — 
היער הטרופי היחיד באה״ב. התעשיה התפתחה מאוד לאחר מלה״ע 
11 . מייצרים מזונות, כימיקלים, נייר ומוצריו ומכשירי חשמל ודפוס. 
חשיבות מיוחדת נודעת לתעשיה עתירת מדע הקשורה ב כ ף ־ ק נ ד י 
(בעבר כף קנורל) שלחוף האוקיאנוס האטלנטי — המרכז הלאומי 
הראשי למבצעי חקר החלל. בפ ׳ כורים כ 73% מתפוקת הפוספטים 
האמריקנית וכן טיטניום ומתכות נדירות. החקלאות נתונה לפגעי 
בצורת מחד־גיסא ולשטפונות מאידך־גיסא. עם זאת מספקת פ׳ 
כ 80% מיבול ההדרים באה״ב. כן מגדלים ירקות ופירות שונים, 
טבק ובקר לבשר ולחלב. מימי פ׳ מספקים שפע דגים, סרטנים 
וצדפות. 

אוכלוסיית פ׳ גדלה בקצב מהיר מאוד, בעיקר מ 1950 , עת מנתה 
2.8 מיליון נפש. פיתוח התיירות והתעשיה משכו מהגרים רבים 
מיתר חלקי אה״ב. כ % מהאוכלוסין יושבים בערים שרובן שוכנות 
בחופים. הגדולות שבהן: מיאמי 331,550 תוש׳ ( 1970 ), ג׳קסונוויל 
513,440 תוש׳ וטמפה 274,360 תוש׳ (ע׳ ערכיהן). בבירת המדינה, 
שלקסי, שבצפון 71,900 תוש׳. 

!גת״טגא) 1 * 0:71071 ׳) 11 , 6 ^ 1 ) 111 .( ; 1968 , 50711/7 01/1 7/117 ,שחת 60 .* 0 ./ 

. 1973 ,( 5 , 144 ,: 1111 נ! ג.ז§ 0€0 

ר. מ. 

היסטוריה. ב 27.3.1513 נתגלתה ם' (שמה הספרדי; 350113 ? 

.? — ״הפסחא עתיר הפרחים״) ע״י פונ$ה דה־לאון. ב 1565 הוקם 
בם׳ יישוב־קבע אירופי ראשון — סיגט אוגסטין. ב 1763 נטשו 


הספרדים את פ׳ והאנגלים שלטו בה עד 1783 . בעת מלחמת העצמאות 
של אה״ב התיישבו במזרח פ׳ אלפי לויאליססים (ע״ע אה״ב, עט׳ 
163 ). ב 1783 חזרה פ׳ לידי ספרד ומרבית האנגלים נטשוה. ב 1819 
מכרה ספרד את פ׳ לאה״ב (שם. עמ ׳ 169 ), וב 1835 — 18421 פרצה בם׳ 
מלחמה אכזרית בין אה״ב לשבט ?מינול ( 010 ג 11 ות 5£ ). ב 1845 היתה 
פ׳ למדינה ה 27 של אה״ב. היא לחמה לצד הדרום במלחמת האזרחים 
(שם, עמ ׳ 176 ) והיתה ספק־מזון חשוב לצבא. מראשית המאה ה 20 
החל תהליך מהיר של יישוב המדינה, שכלל תיעוש, עיור, וירידה 
מתמדת של חשיבות החקלאות. 

, 01011 . 1 .?,י ; 25 — 1924 , 1-11 ,.? {ס /: 111:107 4 , 3141 ׳ 800 . 0.114 

. 1971 ( 0 { 111:107 74 , 6£33 ־ ז־ .ע\ . 0 ; 1938 ,ע 1-1 / 0 ץ 0 ס $1 )(/ד 

הקהילה היהודית הראשונה בס׳ נתארגנה ב 1867 בג׳קסונוויל 
שבצפון המדינה, שם התיישבו יהודים כבר באמצע המאה ה 19 . 
בשנות ה 80 , עם התפתחות פ׳, התארגנו קהילות יהודיות קטנות 
בגינזויל, טמפה, די-לנד, קי וסט, פאם ביץ׳ ואו׳קלה. גל ראשון של 
הגירה יהודית מן הצפון הגיע עם העתקת תעשיית הסיגריות מהא־ 
וואנה לטמפה׳ פתיחת מסה״ב הראשונה מהצפת לדרום ומלחמת 
אה״ב—ספרד ( 1898 ), שבעקבותיה נשארו בפ׳ מספר חיילים יהודים 
שחנו בה. ב 1907 היו בס׳ כ 3,000 יהודים. גידולו של היישוב היהודי 
לאחר מלה״ע 1 .פםק במשבר הכלכלי ב 1925 ולאחחסערת ההוריקן 
ב 1926 , בה נהרגו 700 איש. ב 1937 מנתה האוכלוסיה היהודית 
כ 30,000 . לאחר מלה״ע 11 היה ליהודים חלק נכבד בענף התיירות, 
בתעשיית החשמל ובסחר. בשנות ה 50 וה 60 הגינו למרכז חיל־ 
האוויר בכף־קנדי מדענים וטכנאים יהודים. ב 1970 זיו בם׳ 250,000 
יהודים, כשהגידול העיקרי בסביבות מיאמי (ע״ע). 

מלבד במיאמי, ג׳קסונוויל וטמפה ישנן קהילות יהודיות מאורגנות 
בעלות ביכ״נ אחד או שניים בעוד כ 22 ישובים. :!סדר בני־ברית 
הקים סניפי בית־הילל לסטודנטים באוניברסיטאות £/ 

: כר. - בר. פ. 

פלזן ( 06 ^ 1 ? ; בגרמ׳ " 15£ (?)׳ עיר במערב בוהמי!;, צ׳כוסלובקיה. 

שוכנת במפגש הנהרות גי!׳ה, רדבוזה ואולח היוצרים את 
הנהר ברונקה. 148,730 תוש׳ ( 1971 ). בקרבתה מצויים מרבצי ברזל 
גדולים. מפעלי התעשיה הגדולים הם לבירה (נוסדו < 184 ), המשווקת 
בכל רחבי העולם, והמפעל המטאלורגי הגדול ע״ש לנין (מפורסם 
בשמו הקודם שקודה [ 5100013 ], נוסד 1859 ), המייצר נשק. מכונות 
כבדות, ציוד רכבות ומכוניות. 

במאה ה 10 היה יישוב במקש, וב 1272 (או ב 1292 ) קיבלה ם׳ 
זכרות עיר. במלחמות ההוסיטים (במאה ה 15 ) היו ה מעוז קתולי, 
ו 4 פעמים צרו עליה. במאה ה 16 פרחה, כמוכח מבנייניה היפים 
מאותה עת. במלחמת שלושים־השנה (ע״ע) כבשוה הפרוטסטנטים 
( 1618 ), ומ 1633 היתה מטהו של ולנשטיו (ע״ע). 

בתעודה מ 1338 , בחתימת קרל /י 1 , נצטוו פקידי פ׳ להגן על 
היהודים בם׳ מפני הקנטות. ב 1504 גורשו היו]ודים מפ׳ בשל 
עלילת חלול הקרבן (ע״ע) ולעיר ניתנה פריווילגיה שלא יתגוררו 
בה יהודים. מאז ועד 1848 ישבו יהודים רק בכפר] הסביבה, אבל 
ניהלו את עסקיהם בעיר. לשוקי פ׳ הגיעו יהודים מב 11 המיה המערבית 
ומפראג. ב 1854 ישבו 02 ' 250 יהודים: ביכ״ג נבנה ב 1859 . ב 1866 
פרצו פרעות נגד היהודים. ב 1870 ישבו בם׳ 1,200 יהודים, וב 1893 
נבנה בה ביכ״ג מסוגנן. בראשית המאה ה 20 היתד. ם׳ מהגדולות 
בקהילות בשמיה, וב 1930 ישבו בה 2,770 יהודים ( 25% מכלל 
האוכלוסיה). ב 1938 שימשה פ׳ מקלט ליהשים מאיזיר הסודטים. 
ב 1942 רוכזו בפ ׳ 2,000 יהודים מכל בוהמיה הקערבית ונשלחו 
למחנות ההשמדה. ב 1948 ישבו בפ ׳ 300 יהודים. מאז פחת מספרם 
אבל הם עדיין מאורגנים בקהילה. 

י 88 ־ 479 , 1771€715 ^ 80€ 71 ? 13 ? 1 ? 1 ז{?§ 71 ? 113 { . 11713 71 ^ 143 [ 012 1 ) 001 . 1 ־ 1 

| . 1934 



837 


פלזנמל, ברנהרד — פלחן 


838 


פלזיגתל, בו״* 1 הרד— 11 ׳.ו{ 11 ז€;'י.ו;£' ד ו 11 ז 1 ,ו 1 ח־ 20 —( 1822 ׳ גרמניה — 
908 ' 1 , אה״ב), רב רפורמי באה״ב. למד בסמינר למורים 
בקיזרסלאוטרן. ב 1854 היגר לאה״ב ושימש מורה וגבאי בקהילת 
מדיסון שבאינדיאנה; ב 1858 עבר לשיקאגו. פ׳ הושפע ממנהיג 
הרפורמים הקיצוניים, דוד איינהורן, והיה לאחד ממנהיגי הרפורמה. 
הוא יסד את "הארגון הרפורמי היהודי בשיקאגו". בזכות מאמרו 
1 חז״) 0 >[ 0 ו 1 :>,! 11 ! 1110 • 06801 נתמנה ב 1861 רבה הראשון של "קהילת 
סיני״. בשנים 1864 — 1887 שימש רב ב״קהילת ציוך. למרות השקפו¬ 
תיו הרפורמיות התנגד לייסוד סמינר לרבנים באה״ב; מאידך תמך 
בהקמתם של בת״ם יהודיים ללימודי יום שלם. ב 1874 נתמנה מרצה 
ב 6 ^ 00110 011.011 י!.! 1 ־ 1 . בשנים מאוחרות יותר הרגיש שלמעשה 
מכינה הרפורמה "מיתת נשיקה" ליהדות והחל לתמוך בציונות. פ׳ יסד 
את ה 103 ז 0 רת, 5 , 0£ ע 800101 1 ] 110 בש 11 ג 1 טי 1 ו 1 <: 1 ׳\\ 0 ן ואת ה 1 ז 103 זש 11 ז\ 1 
ץ: 0 ו 500 1031 ־וס: 11$ ־ 1 ו 151 ׳*\:!(. 

\ 1181 [,/ ת 1 ./ 01 ! 5 ; 724 * 1 ח 1 */ 80/10 ■ 77 ,.׳/ . 11 1 ^ 11111 ^ €1 -! .£ 

. 1924 , 218-22 , 17 

?לח! ( 1:1131 : ,: 0111 מכלול הפעולות המעשיוח והטק־ 

סיות שבכל דת (כגון ריקוד, זמרה, קידות והשתחוויות, 

קרבנות ותפילות), שתכליתן לעבוד, להעריץ ולרצות את הכוחות 
העל־טבעיים (רוחות, אלים, אל יחיד) שבהם מאמין האדם. ראשית 
הם׳ בתגובתו הספונטנית של האדם על תחושת חוסר־האונים שלו 
מול הכוחות הללו, שגורלו תלוי בהם, או על רגשי מועקה או שמחה 
שהוא חש לרגל מאורעות בחייו. במרוצת הזמן התגבשו תגובות 
ספונטניות אלה לטקסים מאורגנים, המלווים תפילות ופעולות סקר־ 
ליות או מגיות שונות, בתחילה היה הפ׳ בעיקרו עשיה חברתית 
(משפחתית, שבטית, קהילתית); רק בשלב מאוחר יותר, כאשר באה 
האמונה באלים הפרסונליים, במקום הכוחות העל־טבעיים והבלתי־ 
מוגדרים, מופיע הפ ׳ האישי, אף הוא בצורה מאורגנת וממוסדת. 
ד,פ׳ האינדיווידואלי (חסידות, יראת־שמים, שמירת מצוות) התפתח 
במיוחד בדתות המונותאיסטיות, הרואות בכוחות העל־מבעיים אה 
גילוייו של האל האחד, בורא־העולם, שהאדם מחפש את קרבתו 
ומשתדל ללכת בדרכיו. אולם גם בדתות אלה ניכרת שליטת החברה 
על הפרט. המצוות והפעולות הפולחניות שהפרט מצווה לעשות 
מוכתבות ע״י הכלל, וכל סטיה מן הנורמה נחשבת לעבירה או 
למינות. כך המצב ביהדות ובאסלאם. בכנסיה הקתולית והאורתודו־ 
כסית גורם הדבר ליציאה מן העדה. בפרוטסטנטיות, שהעניקה יתר 
חופש לפרש, הביא הדבר לפיצולה לכיתות רבות. 

כבר החברות הפרימיטיוויות הקפידו על קיום הפעולות הפולחניות 
במועדים קבועים ועל ביצוען בצורה מסרתית קבועה. משנתרבו 
הטקסים ונעשו מורכבים יותר, קמו גם מומחים לדבר. בחברות מסו¬ 
ימות היו אלה השאמאנים, קוסמים ורופאי-אליל, שטענו למגע 
ישיר עם הרוחות והאלים, ובזכות כוחותיהם המיוחדים, לטובת 
הציבור, שהיה מעוניין בניצולם, נעשו למנצחים על הם׳ הציבורי. 
את תפקיד המנהיגים הדתיים הכאריסמתיים מילאו בדתות מפותחות 
יותר הרואים למיניהם. אולם ברוב החברות התארגן גוף של 
כוהנים מקצועיים, שתפקידם היה לדאוג למהלכם הסדיר של הטק¬ 
סים, לקיומם במועדיהם ולהקפדה על כל פרטיהם, במיוחד על נוסחי 
התפילות. הכוהנים היו מעין מתווכים בין האלים והציבור ומנעו 
ממנו את הסכנה הכרוכה במגע ישיר עם הקודש. יש שהכהונה היתה 
נחלת שבט מיוחד (שבט לוי בישראל) או של מעמד חברתי מיוחד 
(הבראהמינים בהודו ההינדואית, ע״ע הדו, דת) ועוברת בירושה, 
ויש שהיתר, מקצוע נלמד הפתוח בפני כל מי שנכון לקבל על עצמו 
עול החובות הכרוכות בו. בד״כ נדרשים הכוהנים לחיות חיים מופ¬ 
תיים תוך שמירת מצוות הדת, וחלים עליהם איסורים שאינם חלים 
על הדיוטות. בפ " אחדים (אטים [ע״ע], קיבלי) נהגו הכוהנים 
לסרס את עצמם. בכנסיה הקתולית חייבים הם בפרישות וחובה זו 


חלד. על הנזירים בכל הכנסיות. תמורת ההגבלות שגזרו על עצמם 
זכו הכוהנים למעמד חברתי מכובד. הכוהנים ריכזו את הפ ׳ במקומות 
מסוימים (מקדשים) וקבעו במפורט את סדר הפעולות היומיומיות, 
את לוח החגים, את מועדי העליות לרגל, וכיו״ב. 

הפ׳ מורכב מפעולות סמליות, בהן משתקף בדרכים שונות היחס 
בין המאמין לאלוהיו. במידה מסוימת נודע לפעולות אלה אופי דר¬ 
מתי. בפ " עתיקים מסוימים נהגו להציג את מותו של אל־הפוריות 
(כגון: אדונים [ע״ע]; תמוז [ע״ע פן]) ואת תחייתו; המחוללים, 
לובשי המסכות בקרב החברות הפרימיטיוויות, ייצגו את האלים 
והרוחות וחיקו את מעשיהם. עבודת ביהכ״ג כוללת הצגת חלקים 
מהווי ביהמ״ק (ברכת־הכוהנים, ההקפות בחג הסוכות, "סדר הע¬ 
בודה" במוסף של יום כיפור); גם המיסה (ע״ע) הנוצרית מציגה, 
בצורה מסוגננת, את סעודתו האחרונה של ישו ותלמידיו. בחג המולד 
יש הנוהגים להציג את לידתו של ישו, ובתפילות הפסחא את מותו 
ואת תחייתו. נוכחות האלים בעת הפ ׳ הומחשה גם בשימוש בפסילים, 
באיקונים, בשרידי־קודש ובסמלים מופשטים (כגון הצלב); נהגים 
אלה וכיו״ב רווחים בעיקר בדתות האליליות ובנצרות הלא-פרוטס- 
טנטית; רק ביהדות, ובעקבותיה גם באסלאם, קיימת התנגדות מוח¬ 
לטת להמחשה של האלוהות. 

המחול תופס מקום נכבד בפ" רבים. יש בו כדי לעורר הת¬ 
להבות דתית גדולה ולהסעיר את החושים— כמו במחולות הדרוישים 
(ע״ע) באסלאם. בכנסיה החבשית הריקוד הוא עדיין חלק מעבודת 
הקודש, והוא היה מקובל גם באסיפות כת ה״רועדים" ( 5 זש: $831 ) 
באה״ב. ביהדות הקדומה נכלל המחול, כנראה, בפעולות הפולחניות, 
כפי שמעיד אולי השם "חג" (השר חרג). שניתן למועדי ישראל 
(בימינו נפוץ המנהג לרקוד עם ספר־התורה בבית־הכנסת בשמחת- 
תורה). נראה שהתהלוכות הדתיות, המקובלות בפ " רבים, אינן אלא 
תולדה מסוגננת וממותנת של המחול. 

הטבילה (ע״ע), המקופלת בדתות רבות, היא מהפעולות הפול¬ 
חניות. הטבילה יכולה להיות פעולת היטהרות ממשית או סמלית 
לקראת המעבר מן החול לקודש, או פעולה סקרלית ממש — מעין 
טקס מעבד, כגון סקרמנט הטבילה בכנסיה הנוצרית. 

הצום (ע״ע) נמנה אף הוא עם אמצעי ההיטהרות והוא מקובל 
בשלוש הדתות המונותאיסטיות. אולם כל דת מפרשת אחרת את 
חומרת העינוי וההמנעות מאכילה ושתיה. הצום הנוצרי, למשל, מת¬ 
כוון להימנעות ממאכלים מסוימים (בשר), בעוד שצום הראמאדאן 
המוסלמי חל רק בשעות היום, ואין איסור אכילה ושתיה משקיעת 
החפה (וע״ע מיסטריות, עם׳ 351 ). 

הקרבת קרבנות (ע״ע) היא פעולה מרכזית בם" של 
מרבית הדתות. הרעיון המונח ביסוד עבודת הקרבנות הוא. כי 
אלוהים, או האלים, רוצים במתנות האדם ונוטים לו חסד בשל כך. 

זבח הקרבן, שממנו מקבל האל את חלקו בעוד שהיתר נאכל ע״י 
הכוהנים ומגישי הזבח, הוא פעולה פולחנית חשובה ביותר, מעין 
כריתת ברית עם האל ע״י עריכת סעודה משותפת. בדתות אחדות 
התפתח הרעיון, כי הקרבן מייצג את האל, או אף נהפך לאל בשעת 
הקרבתו, אך שהמשתתפים בסעודה מקבלים לתוכם את האל, פשוטו 
כמשמעו או באופן סמלי. 

לקרבן נתלוותה כמעט תמיד אמידת תפילות (הודות בהודו, 
המזמורים האכדיים, מזמורי תהלים בבית־המקדש). המסורת הדתית 
קבעה גם את תנועות הגוף בשעת התפילה (פרישת כפיים או שילובן, 
עמידה, קידה. כריעה, השתחודה. כיסד הראש או גילויו, לבוש 
מיוחד, כיוון פני המתפלל). בהשפעת הכוהנים לבשה התפילה צורה 
קהילתית מסודרת, והשתחררה מהבעת מצוקתו הפרטית של המתפלל, 
וכך נוצרה הליטורגיה (ע״ע) הדתית. בדתות רבות יש צורה מוסי¬ 
קלית לאמירת התפילות, ויש גם שמלוות במוסיקה כליית. קריאת 
פרקים מתוך כתבי קודש אף היא חלק מן הם׳ (קריאת התורה 



839 


פלחן — פלטינט, פפלץ 


840 


בביהכ״ב). מלבד זאת כוללות התפילות היהודיות פסוקים ופרקים 
מן המקרא. גם עבודת הקודש של הכנסיה הנוצרית כוללת מזמורי 
תהלים ופרקים נבחרים מן "הברית החדשה". התפילה באסלאם 
כוללת את הסורה הראשונה של הקוראן. בימים מסוימים קוראים 
במסגדים פרקים מן הקוראן והקהל עונה בברכות (וע״ע דת׳ במיוחד 
עם׳ 251/2 : 272/3 ; אנימיזם; אנטינימיזם. אסלאם, במיוחד עמ׳ 
972 — 985 ; בית־המקדש׳ במיוחד עט׳ 562/5 ; ליטורגיה; מיסה; 
מצוה; סקרמנט; עם ישראל, במיוחד עט׳ 1017 — 1018 ; תפלה). 

,(.!>?) €; 1 ס £10 . 1 ־ 5.1 ; 1958 , 17171/1 £# 1 ) 171 ) ,€[) 2 ו £1 

, 010£¥ ק 0 ' 1/11 ! 141 } €1/11111 .# ,ו 1 :> £03 .£ .£ ; 1958 ,ק £1/11 ה £1 1 ) £171 11 ) 111111 
עבר׳: וזחשיבה הפראית,) ■ €711€£ ק ?>£ י 311$$ זז 5 ־ 71 \ 1.6 .ס ; 1961 

1 ) 871 , 118$ ג 1 ׳\ . £1 - 1 ז 60 נ £11 . £1 ; 1962 ,(תש ל"ג 

, 1/1 <{ 1 \ / 0 ^ 7 /1€07 11 ) #1111 7 116 י €ל 0 ־]ת 0 ] £00 ״? .[ ; 1 * 196 
, €11£1£141€ ז 1€ ' 1 1 ) 1 €$> €1 ז 1% >/ 7 ז 1€ ת €16 7017171 1 ^ 1 , 0 ־ 11011 ^ 1 זב*ס .£ ; 1966 

.'־ 1968 

מ. ו. 

פלחנוב׳ 3 אוךגי ולנטינוביץ/ ע״ע פלכנוב, ג. ו. 
פלטה, ריו דה לה׳ ע״ע לה פלטה. 

: ־ ־ 1 * :• ־ ־ : ־ ז 

פלטיה, 1 ׳ 1 טרל את 1 ? — ־ 611161 ? 01131-16$ 1630 

— ( 1785 , אם — 1845 , פאריס). פיסיקאי ומטא 1 רול 1 ג צרפתי. 

הנהיג את השימוש במושג "השראה אלקטרוסטטית". על שמו 
אפקט פ׳ ( 1834 ) שהוא חלק מהאפקט התרמו־חשמלי (ע״ע חשמל, 
ענד 185 ). בצ 1 מת (חיבור) בין שתי מתכות שונות קיים הפרש בין 
רמות האנרגיה של אלקסרוני־ההולכה בשתי המתכות. הבדל זה תלוי 
במתכות ובטמפרטורה. זרם חשמלי דרך הצומת מחייב את האלקטרו¬ 
נים לעבור מרמה לרמה, דבר הגוזל אנרגיה (ומקרר את הצומת) או 
משחרר אנרגיה (ומחמם אותו), בהתאם לכיוון הזרם. כיום מנסים 
להשתמש באפקט זה לקירור. 

פלטינה ( 131101110 !]: מספר׳ — כסף)׳ יסוד כימי; מתכת אצילה. 

סימנו הכימי ז?, מספרו הסידורי 78 ומקומו במערכת המחזורית 
של היסודות הכימיים (ע״ע) בקבוצה ¥111 . משקלו האטומי 195.09 . 
לס׳ שישה איזוטופים טבעיים שמספרי המסה שלהם: 190 , 192 , 194 , 
195 , 196 , 198 . הוכנו גם עשרה איזוטופים מלאכותיים. ערכיות הפ׳ 
לרוב 2 , 4 . ד,פ׳ היא מתכת לבנה, בעלת ברק כעין הכסף, אותו 
ניתן להגביר בליטוש. משקלה הסגולי 21.45 , נקודת ההתכה ״ 1,769 
ונקודת הרתיחה היא בסביבות ס 3,800 (מתבסס על מדידה לא 
ישירה). המתכת ניתנת לעיבוד בחישול ובריקוע. 

חפצי־נוי עשויים מם׳ ומסגיה שיוצרו במאה ה 7 לפסה״ג נתגלו 
בתבי שבמצרים העילית, אך אין כל עדות לכך שהקדמונים הבחינו 
בין הס׳ לבין הכסף. האינדיאנים של אקוואדור השתמשו בס׳ לפני 
בוא הכובשים הספרדיים. ראשון שהכיר בס׳ כמתכת חדשה ותיאר 
את תכונותיה היה אנטוניו דה אוליואה ( 171103 ־>() ״(/) ב 1735 . 

הם׳ מופיעה בטבע כמסגים עם מתכות אחרות מקבוצת הפ ׳ 

(ר׳ להלן), ובמינרלים שוגים, כמו הספיריליט 5 3 \, 1 ? והקופריט $ז?. 
המינרלים של ד.פ׳ הם יציבים בתנאי בליה ולכן הם מרוכזים 
במרבצים דטריטיים ( 8 ־״ 130 ון) — כאלה יש בקולומביה ובהרי אורל, 
והם היו הראשונים שנוצלו; לפני כ 50 שנה נתגלו מרבצים פרי- 
מריים, שמהם ניתן להפיק את המתכות במישרין מהסלע המאגמתי 
המקורי. ריכוזן במרבצים אלה הוא גרמים בודדים לטון׳ דהיינו 
העשרה בגורם אלף בקירוב לגבי ריכוזן הממוצע בקרום כדור־הארץ. 
מרבצים פרימריים כאלה יש בדרום־אפריקה, בקנדה ובבריה״ם. 
התפוקה השנתית של הס׳ היא כ 125 טון. הרזרבות המשוערות של 
מרבצי ד<פ׳ בעולם: כ 12,500 טון. 

הפרדת הפ ׳ ממתכות־הפ׳ האחרות מבוססת על השקעת מלחים 
מעוטי־מסיסות של החומצה הכלורו־פלטינית, המתקבלת בתהליך 
הפקת מתכות ד,פ׳ מעפרותיהן. 


מבחינה כימית הם׳ היא מתכת אצילה מובהקת: בטמפרטורת 
החדר אין היא מגיבה עם אף ראגנט כימי, להוציא מי•׳מלכים (ע״ע), 
הממיסים אותה תוך יצירת החומצה הכלורדפלטינית " 101 ? 1 2 *. 
בטמם׳ גבוהות מגיבה ר.פ׳ עם פחמן, זרחן, הלוגנים. ציאנידים, גפרית 
וההידרוכסידים של המתכות האלקליות. תרכובות הפ ׳ ברובן מת־ 
חזרות על נקלה לס׳ מתכתית, המתקבלת, לעתים, בצורת אבקה דקה 
ושחורה, "שחור הפ׳". הם׳ נוטה מאוד ליצירת קומפלכסים. בדרגת 
החמצון + 2 ניתן לקבל קומפלכסים בעלי מבנה מישורי ומספר 
קואורדינציה 4 , ובדרגת החמצון + 4 — קומפלכסים א 1 קטהידרליים 
בעלי מספר קואורדינציה 6 . 

פ׳ ומסגיר, משמשים הרבה בתעשיה הכימית באותם מקומות בהם 
נדרשת עמידות רבה בפני חמרים מאכלים וטמפרטורות גבוהות. 
לס׳ עמידות גבוהה בפני תרכובות פלואור (ע״ע), כולל החומצה 
ההידרופלואורית. הם׳ משמשת גם בייצור כלים העומדים בלחץ 
גבוה. החשוב בשימושי הם׳ הוא הכנת זרזים (קטליזטורים) שונים, 
שעיקרם פ , מתכתית בצורות שונות, אם כאבקה דקה ואם כשכבה 
דקיקה עפ״נ סופחים שונים, והם משמשים הרבה בתהליכים כימיים 
חשובים, בעיקר בתעשיה הפטרוכימיה. מסגי פ׳ נמצאים בשימוש 
בתעשיית הזכוכית, ביוון שהם החמרים המתכתיים היחידים שבכוחם 
לעמוד בפני זכוכית מותכת. כורים גדולים עשויים פ׳ טהורה משמ¬ 
שים בייצור זכוכית אופטית. 

שימוש רב נעשה במסגי פ׳ בייצור מגעים חשמליים, בעיקר 
במכשירים מהם נדרשת דרגת אמינות גבוהה, כיוון שאין הם צפויים 
להיווצרות קרום על פניהם. ממסגים של פ׳ וקובלט ניתן להכין 
מגנטים קבועים בעלי עצמת שטף רבה ביותר. 

מסגי פ׳ המכילים 5% — 10% אירידיום (ע״ע) או 5% רותניום 
(ע״ע) משמשים בייצור תכשיטים. המטר והק״ג התקניים (הקלא¬ 
סיים) אף הם עשויים מסג פ-אירידיום. ההתנגדות החשמלית ומקדם 
ההתפשטות התרמי הגבוהים של הס׳ מוצאים שימוש בהתקנים 
כמו מדחום־התנגדות לתחום טמפרטורות רחב: החל ב ס 190 - ועד 
ס 660 +, וצמדים הומניים בהם ניתן למדוד טמפרטורה, בדייקנות, 
עד למעלה מ ״ 1,000 . משנות ה 60 של מאה זו נעשה שימוש רב 
בס׳ לציפוי חרטומי טילים ונחירי מנועי־סילון, הצריכים לפעיל 
במהימנות מירבית בטמפרטורות גבוהות. 

מתכות ה פ׳: כינוי לקבוצת מתכות אצילות הכוללת את 
היסודות פ/ אירידיום, אוסמיום, פלדיום, רודיום ורותניום (ע , ער¬ 
כיהם). הקבוצה אחידה מבחינה גאוכימית ומרכיביה מופיעים. לרוב, 
במשותף. הסיבה לתופעה זו היא הדמיון בנפח האטומי של מתכות 
אלו, שהוא תוצאה של התכווצות הלנתנידים (ע״ע עפרות נדי¬ 
רות). 

ל. ברד.-י. ב. 

פלטינט, פפלץ - £312 ? , 31311031:6 ? — שמות של 2 אזורים 
בגרמניה, אחד סמוך לריינוס ( £312 ק 610 ל? — כיום ברובו 
במדינת ריינלנד־פ׳), והשני בצפון־מזרח באוואריה (. £317 ק־ו 6 ל 0 — 
פ׳ עלית). 

השם פ׳ היה גם תואר למישרה נעלה; הוא נגזר מהמלה הלאט׳ 
3131111111 ? (בגרמנית — £312 ?, ארמון־הקיסר). באימפריה הרומית 
המאוחרת נקראו בתואר 031311111 בעלי תפקידים שונים בארמון- 
הקיסר. במלכות המרובינגים מילאו בעלי התואר 313110115 !} 600165 
(רוזן) תפקידי שיפוט, מינהל ופיקוד צבאי. ובימי הקרולינגים היו 
בעלי תואר זה השרים הראשיים, נשיאי ביהמ״ש המלכותי ומושלי 
מחוזות. קיסר גרמניה אוטו (ע״ע) מינה ״רוזן פ״׳ £31281-30 ?) 
לסכסוניה, באוואריה ולותרינגיה, לנהל את אחוזות המלך ולהגביל 
את כוחם של השליטים המקומיים. 

התואר פ׳, שתחילה התייחס לנושא התפקיד, הועבר אח״כ גם 
לאיזור שעליו הופקד, ובגרמניה דבק בהדרגה ב״פ׳ שעל הריינוס", 



841 


פלמינט, ספלץ — ©לידות 


842 


הנזכר לראשונה ב 1135 . מ 1198 היה רוזן פ׳ לאחד הנסיכים־הבוחרים 
(ע״ע). ב 1214 קיבל לודוויג 1 לבית ויטלסבך, דוכס באוואריה, את 
הפ׳. נכדו לודוויג ז\ 1 (ע״ע), קיסר גרמניה, לקח את פ׳ מרודולף, 
אחיו הבכור. ב 1410 חולקה פ׳ בין ארבעת צאצאי הקיסר רופרכט 1 . 
השושלת הבכירה נמנתה עם הנסיכים־הבוחרים׳ ובהדרגה זכתה 
בנחלות שתי שושלות שנכרתו. ב 1559 נכרתה גם היא והנהלות עברו 
לידי שושלת פ׳־זימרן. השליטים משושלת זו עשו את פ׳ למעוז 
קלוויניסטי. הנסיך־הבוחר, פרידריך /ג (ע״ע), נבחר למלך בוהמיה. 
אך בתחילת מלחמת שלושים־השנה (ע״ע), איבד את כל תאריו 
ונחלותיו. הן הוחזרו לבנו קרל לודוויג אתרי שלום וסטפליה (ע״ע). 
ב 1685 נכרתה השושלת, ולואי /יי 1 צ (ע״ע), מלך צרפת, תבע את 
פ׳ לאחיו, פיליפ 1 מאורלאן, וב 1688 פלש לפ׳ והחריבה. רק ב 1697 
נסתיימה ,.מלחמת הירושה על פ׳״ נגד ״ליגת אוגסבורג". ב 1777 
היה נסיד־בוחר פ׳ לשליט באוואריה, וב 1799 עברו פ׳ ובאוואריה 
לידי מכסימילין 1 יוזף (ע״ע), במלחמות המהפכה הצרפתית ונפוליון 
סופחה פ׳ שממערב לריינוס לצרפת, וס׳ שממזרח נמסרה ברובה 
לבאדן. בקונגרס וינה נמסר לבאוואריה מחוז פ׳ מוקטן (ממערב 
לריינוס) — כתריס בפני צרפת. אחרי מלה״ע 11 צורפה פ׳ למדינת 
ריינלנד־פ׳. 

ה. וס. 

פלטן, ( —הלרמינןה), אוגוסט רוזן — מסע 31 ־ 01 8051 ״.^ 
( 16 ) 531101-111110 ?—) 13160 ?—( 1796 — 1835 ), משורר גרמני, 

ממשפחת אצולה מרוששת. פ׳ התפטר מקצונה בצבא ויצא ללמוד 
אצל שלינג וג.ה. שוברט. פ׳ היה הומוסכסואלי, ועובדה זו השפיעה 
כנראה על חייו חסרי־המנוחה ועל השקפותיו הפסימיות. 

פ׳ היה משורר לירי, ואע״פ שרקעו היה רומנטי, תקף את הרו¬ 
מנטיקנים כבלתי־ממושמעים, ושאף בכל מאדו להגיע לשלמות 
המבנה ולתוכן הנשגב של הקלסיקנים. אף כי הגיע להשגים צורניים 
ניכרים בסגידתו העקבית ליופי הטהור, הרי התוכן המופשט של 
יצירותיו הוא דל למדי, ועל כך הותקף קשות ע״י ה. היינה. כתב 
״ע׳זלות״ (שירי־עגבים׳ 1821 ) ו״דיוואגים" בנוסח מזרחי, אודות 
בהשראה קלאסית, שירים ליריים ( 1821 ), סוןטות מוונציה ( 1824 ), 
בלדות (בתוכן המפורסמת ביצירותיו "הקבר בנהר בוזנטו"), האפוס 
״בני עבאס״ ( 1834 ), ומחזות סאטיריים (״המזלג הגורלי״, 1826 ; 
״אדיפוס הרומנטי״, 1829 ). כתביו י״ל ב 6 כר׳ ב 1910 (- 1969 ); 
יומניו, ב 2 כר/ 1896 — 1900 ; מכתביו, ב 4 כר/ ב 1911 — 1931 . 

:ח!) .? . 4 ! , 1 זת 43 ז . 76 ; 1910-13 , 1-11 . 11 ( 01-11 . 4 . ,ז 86 מ>[ 5611 . 8 

1%6$ } £61$ $'. 8 י 161 ב׳\^ 1 . 1.14 ? ; 1935 ־ 361 > 05$€ ז 0 61 תם 

5 * 8 מ; 166 * 6 * 1611 ! 1 * 0 14 ז!ז 811 ( 1 , 1953; ). 1 . 1111 ;, 80x171 

. 1971 ,*״׳(./ 

פלטךה, ויטוךינו דה, ע״ע ויטוךינו דה פלטרה. 

פלי, לשון וספרות (; 31 ?), לשון ספרותית קדומה השייכת 
להודית־אירנית התיכונה, לשונו של ספר ה״טיפיטקה" 
( 3 > 1131 ק 71 ), היינו "שלושת הסלים", המכיל את שלושת אספי כתבי- 
הקודש של בני דת בודהא שבציילון (סרי־לנקה). השם הוא קיצור 
של "פ , גססה", כלומר, "לשון הקאנון של כתבי־הקודש". 

הטכסטים בפ׳ נשתמרו בציילון, וכן בכסה ארצות של הודו־סין, 

לשם הובאו מציילון, במקורה היתד, פ׳ לשון של הודו הצפונית. ורק 
במהלך התפשטות הבודהיזם הגיעה לציילון ושם השתנתה. 

פ׳ היא בלתי־אחידה מבחינת מבנה ותולדותיה. היא קרובה יותר 
לסאנסקרט הקלאסית מאשר ללשון הפראקרט הצעירה יותר (ע״ע 
הדו, לשונות, עמ ׳ 479 — 480 ). בהשוואה להודית־הקדומה, מדגימה 
פ׳ את כל צורות ההתפתחות הפונולוגית האפיינית להודית התיכונה, 
כגון, המתופתונגיות והידמות העיצורים ( 06111 ! = ידידות, לעומת 
1 ־ 3111 !״ בהודית הקדומה). נטיות השמות פושטו, מספר הזוגי נעלם 
וכן פושטח מערכת היחסות. בשטח הפעלים חלו תמורות נרחבות 


יותר. נעלמו המדיום והפרפקטום. עם זאת נשתמר בפ׳ עקרון הנטיה 
הלשונית של ההודית הקדומה. 

שלושת כתבי־הקודש בפ׳ הם: וינאיה, סוטה, אבהידהמה (ע״ע 
בודהא והבודהיזם, עמ׳ 697 ). 

חיבורים חשובים אחרים בם׳ כוללים את הדו־שיח הפילוסופי 
"שאלותיו של מילינדה" ( 83 מ 3 ק 13 >מ 11 ג 1 \), ואת ספרי ההיסטוריה 
בחרוזים "דיפוומסה" ( 153 ת 31/3 ק; 0 ), היינו "תולדות האי [ציילון]" 
ו״מהוומסה" ( $3 ו 1 ז 3 ־י 13% ) 13 \), היינו "ההיסטוריה הגדולה". 

השימוש בס׳ כלשון ספרותית, להבדילה מלשון מדוברת, במשך 
עד למאה ה 20 . 

- 1411 14 , 112 ו 1 !:>:!מך\\ . 4 < ; 1916 ,) 1 /) 72  101-11 

. 1951 .זז-ז ,.{ 0 טו־ופ י סי- צביר פלירות מנעד לטלסקופ 100 אינ־ז־ סננה 
העננים יסקיפים את וזכיכב-ם מצניע על ■בדית 
קה, כר׳ מילואים, עמ , 305 ). טננטייס חוקים. (מצפה־הפונכים !■יל, 




843 


פלידות — פליטים 


844 


המיתום היווני מספר על אוריון (ע״ע; מזל כסיל), שרדף אחר 
7 בנות פליאונה (מכאן — פ') עד שריחם עליהן זום וקבען בשמים. 
אחת מהן(אלקטרה) מתאבלת על חורבן טרויה ומסתירה את פניה — 
ובד״ב רואים רק 6 . ד.פ׳ הן אחיותיהן של ההיאדות (ע״ע). אגדה 
זאת מבוססת על תצפית הכוכבים, ובשמים רואים את מזל כסיל 
"רודף" אחרי כוכבי כימה (זורח ושוקע אחריהם). זריחת הפ ׳ (בתחי¬ 
לת החורף) ושקיעתן (באביב) היו תאריכים חשובים בלוח החקלאי 
הקדום. כוכבי בימה מוזכרים בספר איוב (ט, ט; לח, לא). 

; 1958 ,*( $1$ ? 1/1 / 0 77 10 1 ) 017 <)£ 1/1 ( £1 ? 7111117 ( $1 י 1 ) 11 ו{;>.י 2 ־ 41 ^\ו{ $0 
, $107$ 1 ) 171 ) 71 ( $1 ? 1/1 / 0 $? 7 ? 1/1 } 110$ ז 11 / ? 1/1 ,$? 77 ^ 1/1 ) 0 ( $1 // ,זש 11 \^ . 1 ־ 1 ., 1 

*שתץג? . 0 ; 1964 ,? 75 ? * 11 7111 ? 7/1 / 0 107071071 ^ 1963 2 ; 0. 0. ^.1x11, 11x 
." 1970 ,ץהז 10 ז 0 ! 1$1 / 70 171071 ) 1711707/1 ^■ 1 חב 1 } 1 ז 11 וזז 3 ־ 1 ^ 14 - ת 5.0111:1 <>קב 0 

סליה, מגואל דה — £3113 4311116146 ? — ( 1876 , קאדים — 
1946 , אלטה גראסיה (ארגנטינה]), מלחין ופסנתרן ספרדי. 

פ׳ למד נגינה בפסנתר והלחנה אצל המלחין הספרדי הנודע פליפה 
פדרל ( 641611 ?) שהקנה לו את אהבת המוסיקה הספרדית. בהשפעתו 
אימץ פ׳ את השימוש במוטיווים ובמקצבים ספרדיים עממיים. 

בשנים 1907 — 1914 חי בפאריס והיה מקורב לגדולי המלחינים 
של זמנו: דביסי. דיקה ותל (ע׳ ערכיהם). כאן יצר לראשונה סיגנון 
מוסיקלי משלו המורכב מיסודות ספרדיים עממיים וגורמים אימפרס¬ 
יוניסטיים, ופרסם את יצירותיו הראשונות (קטעים לפסנתר ושירים). 
עם פרוץ מלה״ע 1 חזר פ׳ לספרד. שפתו המוסיקלית המיוחדת והגורם 
הספרדי בה נעשו בולטים יותר. לחניו נהיו פשוטים וברורים, קלא 
קישוטים חיצוניים או תזמרתיים מיותרים: הצורה התחילה להצ¬ 
טיין בבהירות ובריכוזיות וההרמוניה נעשתה אישית יותר, וחריפה 
יותר ע״י השימוש הרב בצלילים דיסוננטיים. יצירות אלה, כדוגמת 
הקונצ׳רטו לצ׳מבלו ולתזמורת קאמרית ( 1926 ), הן בעצם ביטוי 
מוסיקלי לרגש העמוק, האינטימי והספרדי של המחבר. עם יצירותיו 
החשובות נמנים הבאלטים 0 ( 61-11 01 מז 3 £1 ("האהבה השטנית"), 
1915 : 05 :> 1 <ן 11-68 46 80016161-0 £1 (״הכובע המשולש״). 1919 : 
האופרה ש- 65 ! 6 143 ״- £3 (״החיים הקצרים״), 1905 : היצירה לפסנ¬ 
תר ולתזמורת 3 ת 3 י} £5 46 3141065 ( 105 חס 6106665 ("לילות בגני 
ספרד״), 1916 : והקנטטה 43 ! 1 ת 113 .\/ עליה עבד כ 20 שנה אך לא 
סיימה. 

. 1963 נ 11€2 ן> 17 > 0111 ס . 3 

?ליו, מךפלינו מבדם אי, ע״ע מנבדס אי סליו מךסלינו. 

?ליו, פול — 611101 ? 301 ? — ( 1878 — 1945 ), סינולוג צרפתי 
(ע״ע מספרו, ענד 1129 ). היה פרופסור לסינית ב £0016 
011601 6 חז 116 \£' 4 31$6 ?״ £13 בהאנוי (מ 1901 ), ניהל מסע־מחקר 
ארכאולוגי במרכז אסיה וגילה בטון הונג (ע״ע) כת״י עתיקים יקרי- 
ערך. ב 1911 נתמנה פרופסור ב £13006 46 0011686 . 

מחיבוריו החשובים: 3016 ק 3 ק 13 ז 6 140118015 £65 ("המונגולים 
והאפיפיורות״), 1922/3 : 06011316 6 ! 5 .\/ 60 .? 61155100 £3 ("מש¬ 
לחת פ' באסיה המרכזית״), 1924 : 465 06 ן> 0 ק 6 ' 1 ! 50 5 ^ 161308 \ 
010153465 (״שונות על תקופת מסעי־הצלב״), 1951 . 

פליז ( 61355 ), סגסוגת של נחושת ואבץ (ע׳ ערכיהם), מהחשובות 
שבסגסוגות הלא-ברזליות בשל תכונותיה ומחירה הנמוך. 

תעשיית ייצור הם׳ תחלה בסוף יה״ב, והתפתחה באנגליה של המאה 
ה 16 . עד 1850 יוצר הפ ׳ בתהליך בו חוממה נחושת עם עפרות אבץ 
בנוכחות פחם. בתהליך מתקדם יותר יוצר הם׳ מנחושת ואבץ מתכ¬ 
תיים (וע״ע מתכות, עבוד). ניתן להכין סגסוגות של נחושת ואבץ 
בכל יחס מרכיבים רצוי, אולם בד״כ מסווגים סוגי הם׳ לשניים 
עיקריים: ( 1 ) 11 —פ , , העשיר, יחסית, בנחושת ומכיל עד 36% אבץ. 
פ׳ זה ניתן לריקוע בקלות, ושימושו רב. ל ס—פ׳ סריג גבישי קובי 
ממורכז־פאה. ( 2 ) 8 —פ׳ מכיל פחות נחושת ו 42% — 52% אבץ. 


הוא קשה יותר ופחות נוח לריקוע. למרות שעדיין ניתן לעבדו 
בקלות בעודו מחומם. ל 8 —פ׳ סריג קובי ממורבז־גוף. (קיים גם 
״ — 8 — פ׳, בעל תכונות ביניים בין 3 ל 8 , המכיל 36% — 42% 
אבץ). תוספת מתכות שונות גורמת לשיפור תכונות כמו חוזק, עמידות 
נגד קורוזיה ואף שיפור צבע הסגסוגת ועמידותה. כך, למשל, לשיפור 
עמידות הם׳ מוסיפים לו 1% — 3% עופרת. כן מוספים חמרן, ברזל, 
ניקל, מנגן ועוד. בתוספת 1% בדיל עמידה הפ׳ בפני קורלזיית 
מי-ים. 

התכונות המכניות של פ׳ אינן אחידות עקב השוני בהרכב הסג־ 
סוגת. חוזק המתיחה נע בין 15 — 45 מונות לאינץ׳ מרובע, ההתארכות 
נעה בין 20% — 70% וקשיות ד,פ׳ היא 150-60 לפי סולם בריןל. 
לסוגי הם׳ השונים מגוון רחב של צבעים, ובכללם גוונים דמויי־זהב. 

לס׳ שימושים רבים בפרקי מכונות (ע״ע), צינורות, ציוד חשמלי, 
תרמילי כדורים ליריה, ברגים, שעונים, כלי נשיפה ממתכת ועוד. 

;־ 1953 0115 ■!ו*/ה 0 א / 0 !•/! 0 מ-/ 6 // 470 ,(. 64 ) 500 * 116 )^ 4 ] . 4 ! . 0 

,/ 576/3 156 / 0 ׳;־^/ 711 / 1,10 /, 1,1 5116/116 77/6 ; 7 ? קק €0 ,(. 04 ) 81105 

. 954 [ />״/> : 11 

פליט י ם ( 8605 ט 16£ , גם עקורים: 15005 ;*! 13664 ( 4151 ). "ההסכם 
בזיקה למעמד הס׳״, שנחתם בז׳נווד, ב 1951 , מגדיר את ד,פ׳ 

כבני אדם, שנטשו את ארצם, או שגורשו ממנה, מחמת רדיפות על 
רקע גזעם, דתם, לאומיותם, השתייכותם לקבוצה חברתית מיוחדת, 
או השקפתם המדינית המיוחדת. הגדרה אחרת קובעת כי פליט הוא 
כל אדם שנעקר מביתו, חצה גבול ומקבל סעד והגנה מממשלה, שלא 
היה כפוף לה בעבר. פ׳ בד״ב משוללי נתינות או חסות דיפלומטית. 
קליטתם ושיקומם תלויים ברצונה הטוב של ארץ המקלט ובנדיבותם 
של גופים בי״ל. ההבדל הדק בין פ׳ לעקורים קשה להגדרה. 

תנועות אוכלוסין עקב הגירה (ע״ע) מאונס, גירוש ובריחה היו 
ידועות מאז ומעולם. אולם, רק מראשית המאה ה 20 , אחרי מלחמת 
הבלקנים ושתי מלה״ע, שעוררו תסיסות לאומניות, חברתיות וגזעיות, 
וגרמו להתפוררות קיסדויות ולהקמת מדינות חדשות — נעשתה 
בעיית ד,פ ׳ לבעיית קבע כלל־עולמית, עם עקירת מיליונים מבתיהם. 

במלחמות הבלקנים ( 1912 — 1913 ) עקרו מבתיהם כ 750,000 איש. 
במלה״ע ] ברחו הארמנים בהמוניהם מפני הטבח שערכו בהם התור¬ 
כים, מ 1915 ואילך. כ 100,000 מהם נמלטו ממזרח־אנטוליה לארצות 
שונות במזה״ת, וב 500.000 נדדו לרוסיה. בה הוקמה אח״כ הרפובליקה 
הארמנית, במסגרת בריה״מ. בתוקף חוזה לוזן ( 1923 ), שסיים את 
המלחמה ביו יוון לתורכיה, הוחלפו 1.3 מיליון פ׳ יוונים מאנטוליה 
ב 400,000 תורכים מיוון. חילופים אלה הוסדרו בסיוע גוף בי״ל — 
חבר הלאומים. עקב המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים נטשו 1.5 
מילית פ׳ את בריה״מ ונדדו לפולניה ( 400,000 ), לצרפת ( 400,000 ), 
לגרמניה ( 300.000 ), לסין ( 100,000 ) ולמדינות אחרות. עם עליית 
הפשיזם באיטליה ( 1922 ) נטשו רבבות איטלקים את מולדתם. בשנות 
ה 30 התעצמו המשטרים הרודניים באירופה, ועלה מאוד מספר הזקו¬ 
קים למקלט. בסוף מלחמת־האזרחים בספרד נותת בצרפת השכנה 
כ 140,000 פ , . מעליית היטלר לשלטון עד פיח מלה״ע 11 ( 1933 — 
1939 ) ברחו מגרמניה כמיליון אנשים, ביניהם מאות אלפי יהודים. 

במלה״ע 11 הפכו אוכלוסיות שלמות לעקורים ולם׳ כשנסו מפגי 
הנאצים מהולנד, מבלגיה, מצרפת ומנורווגיה. רבבות נמלטו לאנ¬ 
גליה. לפי אומדן ברחו בשנים 1939 — 1942 כ 20 מילית איש, פולנים 
ורוסים, מזרחה מפני הצבא הגרמני. בפקודת היטלר נעקרו ממגוריהם 
המסרתיים כמיליון גרמנים מדרום־טירול, מרומניה ומהארצות הבל¬ 
טיות, והוחזרו בכפיה לגרמניה. כ 10 מיליון נפש הפכו במלחמה לס׳ 
בארצותיהם, כשברחו מפני התקפות-אוויר, בעיקר באירופה המרכזית 
ובאיים הבריטיים. מיליוני עובדי כפיה (מספרם נאמד ב 9 מילית) 
שהובאו לגרמניה הפכו לס׳ עם תום המלחמה. במאי 1945 נאמד מספר 
העקורים־הם׳ באירופה ב 40.5 מיליון: 5 מילית סירבו לחזור למולד- 





845 


פליטים 


846 


תם ונשארו פ׳. מספר הם׳ היהודים נמחמת־ד,עקורים באירופה 
הגיע ב 1946 ל 200,000 ויותר (ע״ע שואה). רובם המכריע עלה 
לישראל. 

ההסדרים הבי״ל אחרי מלה״ע 11 חוללו תמורות מדיניות באירופה; 
"המלחמה הקרה" פרצה בעקבותיהם. אלה גרמו לגידול רב במספר 
ר,פ׳: 9.7 מיליון גרמנים גורשו ע״י המנצחים מהשטחים שמעבר 
לנהרות אודר וניסה (שלזיה, הפרוזדור הפולני, פומרניה ופרוסיה 
המזרחית). 3.3 מיליון גורשו ממרכז־אירופה ומדרום־מזרחה (צ׳כו- 
סלובקיה, יוגוסלוויה ורומניה). רובם 
נקלטו במערב־גרמניה. בשנים 1945 — 
1966 הגיעו למערב־גרמניה כ 3.7 מיליון 
פ/ שנמלטו מהמשטר הקומוניסטי במז־ 
רח־גרמניה. גם לאחר אטימת הגבול בין 
שתי הגרמניות ( 1961 ) הוסיפו פ׳ לנהור 
מהמזרח למערב בשיעור ממוצע של 
15,000 נפש לשנה. בעקבות מלחמת־ 
האזרחים ביוון (אחרי 1944 ) הפכו 
750,000 נפש לפ ׳ . אחרי מלה״ע 11 ברחו 
כ 425,000 מתושבי קרליה מפני הרוסים 
לפנים פינלנד. כ 530,000 איטלקים נאל¬ 
צו לחזור למולדתם, מלוב ומאיסטריה 
(שהפכה יוגוסלווית). במשך המלחמה 
ואחריה, הועברו, בכוח, כ 4 מיליון באל- 
טים ואוקראינים לפנים־רוסיה ולאסיה 
התיכונה. כ 9 מיליון רוסים נאלצו להת¬ 
יישב בשטחי גרמניה ופולניה שנתפשו 
בידי בריה״מ. לאחר ההפיכה הקומוניס¬ 
טית בצ׳כוסלובקיה ( 1948 ) ברחו למערב 
כ 60,000 צ׳כים, ועליהם נתווספו עוד כמה 
רבבות עם הפלישה הרוסית ב 1968 . בעת 
המרד בהונגריה ( 1956 ) ברחו כ 200,000 פ׳ לאוסטריה וליוגוסלוויה. 

תנועת פ׳ לאירופה גאתה עם חיסול המאחזים הקולוניאליים 
מעבר־לים. בשנים 1948 — 1958 חזרו לצרפת כ 75,000 מנתיניה 
בהודו-סין, 138,000 מתוניסיה ו 172,000 ממרוקו. יותר מ 15,000 
צרפתים נטשו את מצרים לאחר מלחמת סואץ ( 1956 ), וב 950,000 
מתיישבים צרפתיים חזרו לצרפת בעת מלחמת העצמאות באלג׳יריה 
ועם סיומה. ב 1949 — 1950 קלטה הולנד כ 300,000 פ׳ שנטשו אח 
אינדונסיה העצמאית. 

חלוקת הודו( 1947 ) לוותה בנחשול פ׳ עצום: 8 מיליון הינדואים 
נרדפים וכ 7 מיליון מוסלמים (יש שנוקבים במספרים גבוהים יותר) 
חצו את הגבול בין הודו לפקיסטן בשני הכיוונים. גל פ׳ נוסף גאה 
בשעת סכסוך קשמיר ( 1965 ). בעת מלחמת בנגלדש נמנו כ 10 
מיליון פ/ אך רובם חזרו לבתיהם. אחרי 1959 ברחו כ 100,000 
טיבטים להודו. מפני הפלישה הסינית. 

תנועות פ׳ גדולות היו גם במזרח אסיה ובדרום־מזרחה. חלוקת 
קוראה עקרה, עד 1955 , כ 4 מיליון פ׳ מצפון הארץ לדרומה. חלוקת 
ויטנאם ( 1954 ), המלחמה שפרצה בעקבותיה, וכן הלחימה בלאום 
ובקמבודיה עקרה מיליוני אנשים. מספרם הולך וגדל מחמת המלחמה 
המתמשכת. מאז שנות ה 30 ידעה גם סין תנועות פ׳ המוניות. מ 1937 
נמלטו כ 30 מיליון איש מפני פלישות היפנים. אחרי 1945 גבר בסין 
זרם ד.פ׳ בשל התפשטות מלחמת־האזרחים. כ 2 מיליון איש נמלטו 
לטיוואן (פורמוזה). ב 1948 — 1966 ברחו מסין הקומוניסטית כ 2.5 
מיליון פ , ׳ להונג-קונג ולמקאו הפורטוגלית. 

מאז 1951 קמו באפריקה יותר מ 35 מדינות. כיוון שגבולותיהן לא 
התחשבו בתחומיהם המסרתיים של השבטים השונים, פרצו סכסוכים 
פנים־מדינתיים ובין־מדינתיים על ההגמוניה בטריטוריות השונות. 


כתוצאה מכך החלה תנודת פ׳, בעיקר כושים. מספרם לא ידוע. 
יותר מ 300,000 פ׳ מסודאן, מבורונדי ומאנגולה מצאו מקלט בזאיר 
(קונגו). 140,000 מצאו מקלט באוגנדה, שממנה גורשו כמה רבבות 
הודים בעלי נתינות בריטית. רבבות פ' כושים ברחו מדרום־אפריקה, 
ממוזמביק ומרודזיה ונמלטו לטנזניה. כ 8 מיליון בני שבט איבו הפכו 
פ׳ במלחמת ביאפרה—ניגריה. ביבשת אמריקה נמלטו בשנים 1959 — 
1963 כ 350,000 קובנים מפני משטרו של קאסטרו, ומספרם גדל מאז. 
רבבות עזבו את צ׳ילה לאחר הפלת משטר אינדה ( 1973 ). 

מלחמת קפריסין ( 1974 ) הותירה 
כ 200,000 פ׳ יוונים וגם פ׳ תורכים רבים. 

מספר ד.פ׳ מערביי א״י לא נקבע 
מעולם בצורה מוסמכת: לפי ועדת סקר 
של האו״ם־ ב 1949 , הגיע ל 726,000 נפש. 

ברבות השנים גדל מספר הס׳ הערבים 
בגלל ריבוים הטבעי. לפי רישום מוסדות 
הסיוע של האו״ם מ 31.12.1968 נמנו 
1,375,915 פ/ מהם 478,369 בעברו המז¬ 
רחי של הירדן, 269,065 ביהודה ובשומ¬ 
רון, 307,824 ברצועת עזה, 168,927 
בלבנון ו 151.730 בסוריה. ב 1969 נאמד 
מספרם בב 1.4 מיליון (על בעיית פליטי 
א״י בהרחבה, ע״ע א״י, כרך מילואים. 

עם׳ 550-545 ). 

אחרי הקמת מדינת־ישראל 
נקלטו בה כ 1.5 מיליון פ , ועקורים. יותר 
ממחציתם ממדינות־ערב ומאות אלפים 
מפליטי השואה. 

מאז קיבלה בעיית הפ ׳ ממדים גדולים 
במאה ה 20 , נתנו מוסדות בי״ל את דעתם 
לפתרה, אך נתקלו בקשיים כיוון שהבעיה 
חדלה להיות, כבעבר, בעיה הומניטרית ונעשתה סלע מחלוקת בעלת 
השפעות בי״ל חמורות: מדיניות, אידאולוגיות, כלכליות וחברתיות. 
הראשון שעשה להקלת מצוקת הם׳ במסגרת מאורגנת היה פ. ננסן 
(ע״ע) שנתמנה ( 1921 ) נציב עליון לס׳ מטעם חבה״ל. ב 1933 הקים 
חבה״ל סוכנות לטיפול בפ׳ יהודים מגרמניה. ב 1938 יזם נשיא אה״ב׳ 
פ. רוזוולט, את ועידת אוויאן (בצרפת) שהקימה, ללא תוצאות, את 
"הוועד הבין־ממשלתי לפ׳ " (.מ.כ>. 1.0 ). כ״כ נכשלו ועידת ברמודה, 
שהוקמה ביזמת אה״ב ובריטניה ( 1943 ) ונועדה להצלת יהודי 
אירופה בתקופת השואה, ו״הוועד למען פליטי מלחמה של אה״ב" 
( 1944 ). מוצלח יותר היה מעהל אונרר״א (ע״ע), שהוקם ב 1944 
כדי לדאוג׳ בין השאר, לפ ׳ של מלה״ע 11 . את מקומו ירש ב 1947 
״הארגון הבין־לאומי למען הפ ׳ ״ (ע״ע איר״ו), שפעל עד 1952 . 
במקומו באו שגי גופים אחרים: "הנציב העליון של או״ם למען פ׳" 
(* 901 ז 015 ) ו״הוועד הבין־ממשלתי למען ההגירה מאירופה" 
( 10£14 ). ב 1950 הוקמה "הסוכנות לסעד ולתעסוקה מטעם האו״ם" 
(ססו״ת, ^^ 1 ^ 13 ) למען הפליטים הערביים מא״י (ע״ע כרך 
מילואים, עמ ׳ 546 ). 

מאז מלה״ע 1 זכו פ , ועקורים יהודים לסיוע מטעם גופים בין- 
לאומיים, וגם לעזרה מגוונת ורבה של גופים יהודיים מיוחדים, 
שמומנו, ברובם, מתרומותיה של יהדות אה״ב. הגדיל לעשות בשטה 
זה ארגון "ג׳וינט" (ע״ע), ולידו עזרו "אוזה", "אורט", "היאס". 
״היצם״, ״יק״א — פיק״א" (ר׳ ערכיהם) וארגונים קטנים יותר. 
משגדל מספר הם׳ באירופה, בעקבות עליית הנאצים, נצטרפה לכל 
הגופים האלה גם "הסוכנות היהודית" (ע״ע), הממשיכה גם היום 
במשימתה להציל פ/ להסיעם וליישבם בישראל, והמקדישה מאז 
1948 את משאביה המדיניים, הכלכליים והחברתיים להצלת פ , יהודים. 






847 


פליטים — סליני, פדריקו 


848 



פליטים יהודיים על אניית המעפילים ״מדינת היהודים״, נמל חיפח, 1047 
(?רדהיסוד) 

בסוף 1970 חיו, לפי אומדן, כ 18.2 מיליון פ׳ בב 80 ממדינות 
העולם. ב 1972 היה מספרם כ 15.5 מיליון (ע״ע הגירה; שואה). 

071 6 ק £1170 ,^ 11 ^ 1111 ^ .)׳\ .£ ; 1939 , 70016172 ? .£ 06 ? ,ת 80 י{מ 1 ו$ . £1 .! 
; 1948 , 1917-1947 ,) 71£6 ס €0 71 ס 4 ס 4 :ק 0 ? 1 ) 871 07 ¥\ ," 6 ' 101 \ 106 
,זסנ&^גוסז? .[ . 1 ^ ; 1953 , ¥0714 \ 1-1¥07 ) 0 ? 1116 171 .£ 06 ? ,זח 1 .חז^ .[ 

/ 0 ^ 51144 11 ) 011116 ? 4 ,ץגנ 1 < 1 ב 0 .£ . 11 ; 1957 , 1930-1952 6071 ? £1170 

. 14 .[ ; 1959 , 70016171 ? .£ 10 ) 47 116 ? ; 1/1161 ) €0 1111 ) 611 /- 10 ) 41 1/16 
- £0111 11 . 8 .[ ; 1962 ,))? €07166 £ £111 €0871 ־,.? 1 ) 811 140711 )א 64 ) 11111 06 ? 

; 1964 , 7116 £781 1011 / 8114 ) 1866171617 ?) 01 ,' 1 ) 071 ¥\ 06 ) 111 .? 06 ? י ת 1 >חז 
; 1966 , 0 ) 0 ? 171167718407181 171 .£ /ס )) 111 ) 51 706 .\ 4 

06 ? ; 1968 ,) 11716 ? ה 140467 111 £784011 ! / 1 ; 1¥0714 ,(. 011 ) 50011 .( 1 

. 1970 ) 4110 ,^ 68/ €07110714 £€ 04 6771 ?11(107)/, X1 א 

י. גד. 

פליכס (" 1 ־ ?), שמם של כמה אפיפיורים ואגטי-אפיפיורים. מן 
הבולטים בהם: 

1 ) פ׳ 111 , אפיפיור ב 483 — 492 . התבלט בעמדתו התקיפה נגד 
המונופיסיטים (ע״ע) ובגד תומכם אקאקיום, אפטריאדך קושטא. 
פ , דרש להדיח את האפטריארך הכופר וקרא לו להתייצב ברומא; 
משסירב האפסריאדך, החרימו פ׳ והדיחו בוועידת כנסיה ברומא 
( 484 ), ובאותו מעמד יצא נגד ה״נוטיקוך — נוסחת הפשרה של 
קיסר ביזנטיון שנועדה להשלים בין המחנות היריבים (ע״ע נצרות, 
עט׳ 340 ). חרם זה גרם לקרע ולפילוג בין כנסיית קושטא לכנסיית 
רומא — ה״סביזמה האקאקית״, וזו ארכה כ 35 שנה. פ׳ טיפל גם 
בבעיית האריאניות (ע״ע אריוס). 

2 ) פ׳ 1¥ , אפיפיור ב 526 — 530 . פ , נבחר לכהונתו בהשפעת 
תאודוריך, מלך האוסטרוגותים (ע״ע איטליה, עמ , 731/2 ). הדבר 
היה למורת־רוחה של הכמורה, אך למרות זאת אישרה את בחירת פ׳ 
לאחר מות תאודוריך. בשאלה הדוגמאתית של החסד האלוהי והב¬ 
חירה החפשית צידד פ׳ בעמדת אוגוסטינוס וגינה את תורת פלגיום 
(ע״ע, וע״ע פלגיניזם). כדי למנוע קרע בכנסיה בגלל ריב מפלגות 
(בין כמרים גותים לרומיים) עשה פ׳ צעד חסר־תקדים ומינה את 
בוביפציום (ע״ע) ליורשו. פ , היה בין האפיפיורים הראשונים שהפכו 
את המקדשים הפגניים ב״פורום רומאנום" לכנסיות נוצריות. 
הידועה ביותר גם מבחינה אמנותית, היא כנסיית קוסמאם 
ודאמיאנוס. 

3 ) פ׳ אנטי־אפיפיור ב 1440 — 1449 . פ׳ היה רוזן טוויה (ע״ע; 

מ 1391 ) ודוכסה ( 1416 ). מ 1422 התמסר להגות דתית וב 1434 פרש 
למנזר ריפאי ( 31116 ק 1 ?) על שפת אגם דגווה. שם יסד את מסדר 
האבירים־הנזידים ע״ש מורים הקדוש ונתפרסם בחיי הנזירות וההת¬ 
בוננות שניהל. ועידת הכנסיה של באזל, שהדיחה את אוגניוס ■׳\ 1 , 
בתרה בו לאפיפיור ( 1439 ). ב 1440 ויתר על תואר האצולה; הוא 


הוסמך לכמורה והוקדש לאפיפיור. כהונתו זכתה לתמיכה דלה ועמדה 
בסימן מאבק עם האפיפיור אוגניום. מששוכנע שבחירתו אינה קנונית 
התפטר פ׳ לטובת ניקולאוס ¥ ובתמורה נתמנה קרדינל ונציג אפוס- 
טולי בסוויה ובשוויץ. 

א. בו. 

3 ל י מ 0 ול, 0 מ י 1 אל — 111118011 ? 84011461 — ( 1824 — 1898 ), 
מתקן חברתי אנגלי. פ׳ היה סוחר פחמים בלונדון, וכעמיתיו 
הוביל את סחורתו באניות. אגב עסקיו שם לב לתופעת "הארונות 
הצפים" ($ת 5111 ה ££1 ס 0 ), אניות ישנות ורעועות שהוטענו מעל לכושר 
קיבולן לאחר שבוטחו בסכומים גדולים; לעתים קרובות שקעו 
בסערות על צוותיהן ובעליהן זכו בדמי הביטוח. ב 1868 , כשנבחר 
לפרלמנט, וחרף התנגדות עזה של בעלי האניות. יזם את "חוק צי 
הסוחר" שקבע גבול להעמסת אניות ווידא את בטיחותן גם מבחינות 
אחרות ( 1876 ). על כך נודע כ״ידיד המלחים". על־שמו "סימן פ׳" 
(*[־ 131 \ 5 ׳.?), המקובל בכל ציי הסוחר, — סימן בדפנות האניות 
המראה עד היכן מותר לאניה עמוסה לשקוע במים. וע״ע ספנות, 
עט׳ 266 . 

0 ) 8714 ; 1890 , 7116 ? 0774 14611 €004 יו!ק 3 | . 14 .א 

. 1914 , 171£ ק? 501 

פלימת ( 11 * 100 חץ 1 ?), עיר נמל בןוון (ע״ע) שבמערב אנגליה. 

250,000 תוש׳ ( 1972 ). יושבת בין שפכי הנהרות טימר ופלים 
וגבולה הדרומי הוא מפרץ פ/ הנמל הוא בסים צי, ויש בה גם נמל דיג. 
פ׳ היא מרכז לשיווק התוצרת החקלאית של סביבתה ובה מספנות 
ותעשיה כימית. היא גם עיר נופש וקיט. מאחדת בתוכה 3 ערים: 
פ/ הגלעין הקדום; סטןנהאוז ( 01161101156 * 8 ) ודולנפורט (- 011 ׳! 6 ס 
*־!סק) שהוקמה במאה ה 17 בבסיס הצי. מהמבנים ששרדו מהמאה 
ה 17 בולטים מצודה הנמצאת על רכס שטוח ( 1306 7116 ) שבין 
מפרצוני הגמל, ושתי כנסיות. 

היסטוריה. במפקד בדומזדי (ע״ע) בוק ( 1086 ) קרויה פ׳ 
0116 * 1 * 1 * 8 , אחת מערי הנמל הרבות שבאיזור. במאה ה 14 הפליגו 
ממנה צבאות אנגליים לצרפת ל״מלחמת מאה השנים" והצרפתים 
התקיפוה מספר פעמים. ב 1439 זכתה פ׳ בצ׳רטר עירוני הראשון 
בסוגו, ובו נקבע שמה. בחוף דולן התפתחה מסורת של יורדי־ים 
נועזים שעסקו בסחר או בשוד ובסיסם בפ ׳ . לשיא התפתחותה ותחי¬ 
לתה הגיעה פ׳ בימי אליזבת 1 , כשהיתה בסיס לג ׳ . הוקינז ולפ. דריק 
(ע׳ ערכיהם), ובה התרכז הצי האנגלי כשיצא למלחמה בארמדה 
הספרדית ( 1588 ). מפ ׳ הפליגו מגלי ארצות ומייסדי מושבות בו. 
רולי, מייסד ורג׳יניה, וכן האניה מיפלאואר (ע״ע מסצ׳וסטם, עט׳ 
1137 ), במלחמת האזרחים היתה המעוז היחיד של חסידי הפרלמנט 
בדרום מערב אנגליה. במאות ה 18 וה 19 פיגרה פ׳ אחרי ערי נמל 
אחרות: שירותי נמל מודרניים בקרבת פ' סופחו רק אח״כ לעיר. 
במלה״ע 11 נהרסו מרבית בנייני הציבור׳ כתה״ם והכנסיות בהפצצות 
אוויר. בנייני העיר שוקמו אחרי המלחמה. בם׳ 225 יהודים 
( 1970 ). 

פלי! ,, , פדך י ק 1 — 6111111 ? 66161160 * 1 — (נר 1920 ), תסריטאי 
'ובמאי-סרטים איטלקי. בתחילת דרכו, ברומא, פ׳ חיבר 
תסכיתים עבור ג׳ולוטה מאסינה, שהיתה לאשתו ב 1943 ולכוכבת 
רבים מסרטיו. אח״כ החל כותב תסריטים. אחד מתסריטיו שימש 
בסים ל 3 * ז 6 <ן 3 ב״״ 01114 ? ("רומא עיר פרזות", 1945 ), בבימויו של 
רוברטו רוכליני. ב 1950 היה פ׳ אחד הבמאים של "אורות הווארייטה" 
אודות שחקנים נוודים, המשמשים לו, יחד עם קדושים ומעריצים, 
אבטיפוס למרבית גיבוריו, סרטו 611:6110111 ־ 1 (״הולכי-הבטל״, 1953 ) 
הוא אחד הנסיונות הבודדים של פ , בתיאור נאן־ראליסטי של מצוקת 
השעמום והריקות הרוחנית בקרב בני-נוער בפרובינציה. שמו בעולם 
נודע בזכות סרטו 14613 * 5 ב? (״הרחוב״), 1954 , פיוט-מסתורין של 



849 


פליני, פדריקו — פליניום הצעיר 


850 



פ. פליני: סצנה מסרטו: !/ 1 א ( 115x53 (רטחיאח 5 אטנוה מודרנית, 
נארניו! הסרטים], ניו־יורק) 


אהבה ואלימות בו מתגלה האושר האנושי מעבר למלל וכמעט 
מתחת לקו התבונה. האופטימיזם המלווה עדיין את ! 1 ) ״:סח 1.6 
0361:13 (״לילות קאבירה")׳ 1956 ׳ מתמוטט בסרטו 1:3 /י 10100 > !ע 
(״החיים המתוקים״)׳ 1959 . רומן קולנועי מורכב המשקף את הייה של 
המאה — במסיבות־ראווה אריסטוקרטיות, במסיבות־חשק בוהמיות, 
ובעולמו האבוד של האינטלקטואל הרוצח את ילדיו ואח עצמו מאימת 
התאבדותה של האנושות. סרטו האוטוביוגראפי ביותר, 6 0 ״ 0 ,? 
100220 (״ג/ 8 1 ") , 1962 , הוא המשך האכ-ופיה של ״החיים המתוקים״: 
פ׳ העמיד את גיבורו על פרשת־דרכים בין הבריחה מפני כל עוול 
לבין החרדה מפני חירות יתר. סרטו הארוך, הראשון בצבע, היה: 
1:111 ק 5 010811 0111110113 (״ ג׳וליטה של הרוחות״), 1965 . ב 1969 
שימש לו הצבע אחד מאמצעי הזעקה ב״פ׳־סאטיריקון״: גרסתו לפט- 
רוניום (ע״ע) היא כבבואה חשפנית של עולם־המתירנות בו חופש־ 
העונג מכאיב ומחריד לא פחות מאיסוריו. ב״ליצנים״ ( 1970 ) ו״פ׳- 
רומא״ ( 1972 ) הביע פ׳ את כמיהתו לעולם הבימה ולעולמה האבוד 
של רוסא־של־הזכרונות. כתמיד, התבלט גם כאן כוחו במיזוג עושר 
חזותי, המצאתיות שופעת דמיון בסיטואציות ובמיזאנסצנה, עם 
ראיה של סופר גדול. פ , תרם, יחד עם צ׳. צ׳פלין (ע״ע) ואינגמר 
ברגמן (ע״ע, כרך מילואים) לעיצוב ההצגה הנראית כבבואת־הנפש 
של איש־התרבות המערבי במאה ה 20 . 

, 0 ^ £51 . 101 ; 1963 ״■ 1 .'•> , 831301135 .ס ; 1962 , 8011111 

. 1964 

יע. מל. 

פל י 1 י ( 0 111 •ל{[ — גיוס פ' סקונדוס; 800111101115 5 נ 11 ח 11 ? 0311151 — 
( 23 — 79 לסה״נ), סופר רומאי, מהברה של האנציקלופדיה 
הראלית, המקיפה ביותר, של העולם העתיק. נולד בנובום ק 1 מום 
(קומו), משם עבר לרומא. היה יועץ אספסינוס (ע״ע) ונלווה אליו 
במלחמותיו. בעת התפרצות הוזוב (ע״ע, עט , 989 ) היה מפקד הצי 
במיסנום ומיהר עם אניותיו למפרץ נפולי לשם סיוע ועריכת תצפיות. 
כאן נפגע מן האדים והאפר הוולקאגי ומת. פ׳ הצעיר (ע״ע) מתאר 
את מותו במכתבו אל טקיטוס. הוא גם מסר על חיבוריו רבי-הכרכים. 
בעיקר ספרי היסטוריה, שאבדו. לידינו הגיעה רק יצירתו הגדולה 
״תולדות הטבע״ ( 9313:3115 915:0:13 ), שהתפרסמה שנתיים לפני 
מותו (הוקדשה לטימום ידידו). על תוכן היצירה, מספר ספריה, מקו¬ 
רותיה, ע״ע אנציקלופדיה, עמ׳ 627 ; בוטניקה, עט׳ 743 ; ביולוגיה, 
עמ׳ 323 , גאוגדפיה, עמ׳ 48 , מובאות מהספד ¥ xxx (על הציור): 
ע״ע הלניזם, עם׳ 613 , 616 , 625 ׳ 631 , 633 , 644/5 . 

פ׳ הצעיר אמר על יצירת דודו ש״היא לא פחות רב־גונית מאשר 
הטבע עצמו". חוקר הטבע הצרפתי הגדול ז׳. ל. ביפון(ע״ע) ציין, 


כי פ׳ "הצליח להעלות על הכתב חירות־רווז ומחשבה נועזת, שהם 
זרע־האמת של הפילוסופיה". מאידך, מ. א. פ, ליטרה (ע״ע) סבור 
היה כי "אין למצוא אצל פ׳ הבנה מדעית במובן המקובל". 

ספרו של ם׳ הוכן בחיפזון, תוך הבנה לקויה של התופעות 
שתיאר, אך הוא בכל-זאת אוצר לא־אכזב של ידיעות טכניות, 
גאוגרפיות, אמנותיות ואחרות על העולם הקלאסי. קיצור מהחלק 
הגאוגרפי של "תולדות הטבע" הוכן כבר בימי אדריאנום קיסר, 
ועליו נוספו תוספות בידי פומפוניוס (ע״ע) מלה; מקיצור זה שאב 
מרטינום (ע״ע) פליקם קפלה. במאה ה 4 הוכן קיצור בשם 3 מ 1101 ) 40 ו 1 
11311 ? (״רפואת פ״) — לשימושם של נוסעים. פ׳ נחשב לסמכות 
מדעית ביה״ב, אך דבריו סולפו תכופות בכיוון של הגזמה. התופעות 
המשונות שתיאר שימשו למטיפי־מוסר כסמלים להפקת לקחים 
דתיים. יצירתו תורגמה לאנגלית בידי פילמון הולנד ( 11. 901121x1 ?), 
1601 . חשובה מהדורתו של דן ארדואן(ח 111 ״ 1 >ז 93 .!), פאריס, 1685 , 
עם פירוש. תרגום צרפתי חשוב הוכן בידי דה גראגסאן (- 1 ) 0:33 06 
53830 ); צורפו לו הערות של ד. קיויה (ע״י) ואחרים (פאריס, 1883 ). 

תיאורי החי, הצומח והדומם אצל פ׳ אינם יבשים אלא שזורים 
ביטויי רגשות והגות. במרכז העמיד את האדם המסגל את המבע 
לצרכיו בכשרו היוצר. לעתים התגנבה לתיאוריו גם נימה פיוטית. 
בדיונו על הקנה, למשל. ציין כי בעוד שלפנים השתמשו בו להתקנת 
חלילים, הרי כעת מחזקים בו עמי המזרח את חציהם "ומחישים את 
המוות באמצעות הנוצה הנעוצה בו״ (ד\ 0£ 65 ). ע״ע חוילה, 
עט' 190 ; חקלאות, עט׳ 884 ! חשמל, עמ׳ 186 ; נפט, עמ׳ 289 . 

פ׳ מסר מידע רב על א"י. הוא ידע לפרט את מיני התמרים 
שארץ־יהודה, במיוחד יריחו, נשתבחה בהם — 11 ( 1301 > , 3100131 ; 
על מין שלישי של תמרים העיר "אנו מקדישים אותו לאלים, ואילו 
היהודים הנודעים בבוזם לכוחות העליונים מכנים אותו 1301 >׳ 0115 " 
(מיוו׳ ;ס;״*״*־ — ״המוני״; ^ו^ 9, x ). מעניין כי שלושה מינים 
אלו(דקל־טב = 11 ( 1301 >; נקליבס = 3100131 ; חצב = 01201 ( 011 ) נמנים 
במשנה (ע״ז א/ ה , ) ברשימת סחורות שאין למכרן לעובדי אלילים 
כל השנה. פ׳ הקדיש פרק גדול לתיאור האפרסמון שגדל בעין־גדי 
ודרך הפקת הבושם ממנו. בין השאר ציין את שיטת "האדמה החרו¬ 
כה" שנקטו התושבים כדי שלא יפלו מטעים אלה לידי הכובש הרומי. 
בסיום כתב: ״עתה עין־גדי כירושלים — תל-אפר״ (^^ 54, x ). 
מתיאוריו אפשר ללמוד גם על חלוקתה המינהלית של יהודה(ר׳ ביבל׳). 
תיאורים אלה ורבים כמותם על נופה וטבעה של ארץ־יהודה יש בהם 
כדי לחזק את דעתו של ת. מומזן (ע״ע), שאמנם פ׳ שהה בארץ 
ונתרשם ממנה באופן בלתי־אמצעי. אפשר שהיה עד-ראיה לחורבנן 
של יחשלים ועין־גדי. כתובת מקוטעת שנמצאה בארוד (ע״ע) 
שבסוריה מזכירה פרוקורטור רומי ומ״מ של טיבריוס אלכסנדר (ע״ע 
אלכסנדר, טיבריום יוליום [ראש־המטה של טיטוס במצור על 
ירושלים]) ... עטסס״נג ע 0 ! 9 ...! מומזן זיהה את האיש עם פ׳ 
אך יש החולקים על זיהויו. ע״ע איסיים, עמ ׳ 32 ; אכזיב; אנדרומדה, 
עט׳ 338 ; אפיון; ארץ־ישראל, עט , 808 ; זית, עם' 794 ; ינים וימי 
בריס; בעמן, נחל־. 

מ. שטרן, תיאור ארץ־ישראל בידי פ׳ הזקן וחלוקתה האדמיניסטרא־ 
טיביוז של יהודה בסוף ימי בית שני (תרביץ, ל״ז), תשכ״ח; 

. 8 46 11151006 '- 1 46 1110 ק 1 >- 11081 <£ 81 ,:>:>! ח ם 80 £.ז 

- 511 126 ) מ/ 8.01626 /ס ?״ 1-115101 ?■ 6681 ) 1.1 , 11££ ( 1 .[ ; 1946 ,ה 16 .) 6112 ' 1 

8124 6205 [ 012 112065 * 41 81111 * 1 #124 ^ 0666 , 510111 ;** 1964 66 < 1 

. 1974 { 825111 1214 
י. פל. 

פליניוס הצעיר — גיוס פ׳ קיקיליוס םקו?דיס ; 1131115 ? 03135 

135 ) 80033 036011135 — ( 62 לסה״ב, נובום ק ומום [קומו] 

אחרי 113 ), סופר ומדינאי רומאי, אחיין ובן מאומץ של פ׳ הזקן 
(ע״ע). התייתם מאביו בגיל רך, קיבל חינוך רטורי משובח׳ פנה 
לעריכת־דין והועסק במינהל הקיסרי. בשנת 100 היה קונסול־שותף 
לטריאנדס. בכניסתו לתפקידו נשא נאום בשבחו של הקיסר — 


851 


סליניום הצעיר — פליסה ( 4 ) 


852 


פ^גיריקוס! היה ממקורבי טריאנוס. ב 111 נשלח לביתיגיה כנציב 
הקיסר ושליחו המיוחד׳ כדי לשקם את משק־הכספים. פ׳ עשה שם 
לפחות שנתיים. 

יצירתו הנודעת, ה פ נ ג י ר י ק ו ם׳ מיזגה את שבח הקיסר ושבח 
קודמו, נדוד. (ע״ע) עם תיאור עקרונותיו של משמר הקיסרות כפי 
שנראו בעיני האריסטוקרטיה הסנאטוריאלית החדשה. פ׳ כינס את 
מכתביו ב 10 ספרים! תשעת הראשונים נתפרסמו עוד בחייו 
( 97 ־ 109 ). כל מכתב הוא מסה או שיחה על נושא מוגדר וכל פרט בו 
מכוון להרשים את קהל הקוראים. פ , חיבר יצירות זעירות בסיגנון 
עשיר, המתארות בגיוון רב את חיי המעמד העליון. מפורסם תיאורו 
על התפרצות החוב (ע״ע. עם׳ 989 ! וולקניזם. עמ׳ 934/5 ! מכתבים 
¥1 , 16 ׳ 20 ). הספר ה 10 מכיל את התכתבותו עם טרינוס (ע״ע, 
עמ׳ 992 ) מביתיניה! לכ״א ממכתביו צמודה תשובת הקיסר. ספר 
זה הוא מקור יחיד במינו על דרכי השלטון בתקופתו ועדות חיצונית 
ראשונה על הנוצרים. תשובת טריאנום קובעת את יחם הקיסרות 
אליהם — יש להעניש רק את הנוצרים שאינם מוכנים לנטוש את 
דתם (מכתבים 96/7 ! ע״ע ברויאריום, עם׳ 495 ). תרגום עברי של 
מקצת המכתבים — ר׳ גרנט (ביבל׳)׳ עמ ׳ 64 , 104 , 230 . 

ג. אלקושי, אתיר פתגמים וניבים לטיניים, 1959 ! מ. גרנט, עולמה 

של רומי, תשכ״ז \ 1933 ,מג>/ע< 7 * 4 י 7 וזט 0 

,־ 811110 .?. 13 ; 1966 ,.*/ 01 75 * 11 * 1 *%/' 7 , ¥11116 ^ - 10 /י\ז 6 ב 51 .^ 1 .\ 7 
. 1970 ,. 7 5 * 1 ) ז ¥61 \ 01€ 

מ. ע. 

פלי־פה — £ק 611 ? — שמם של 5 מלכים בספרד. 

1 ) ם' 1 ״הנאה״ 1 ש ( 1478 — 1506 ) בנם של 

הקיסר מכסימילין ז (ע״ע) ומריה, יורשת דוכסות בורגונדיה (ע״ע, 
עמ׳ 965 < ארצות־השפלה, ענד 282 ). במות אמו ( 1482 ) ירש פ׳ את 
נחלותיה. ב 1496 נשא את חואנה "המטרפת" (ע״ע), בתם של 
פרננחי ואיסבל שליטי ספרד. פ׳ היה יפה וגברי, ואשתו הלא־מאוזנת 
אהבתו עד לטירוף, אך הוא בגד בה וזמם לסלקה, ודעתה נטרפה 
עליה. במות איסבל ( 1504 ) הכיר פרננדו בחתנו ובבתו כמלכי 
קסטיליה, אולם הוא ניסה למשול באמצעות מועצת העוצרים. פ׳ 
אילץ את פרננדו לוותר על העוצרות אך כעבור חדשים מספר מת, 
בנו, הקיסר קארל ¥ (קרלום 1 מלך ספרד) ירש את בורגונדיה, 
אוסטריה׳ ספרד ומושבותיה. 

. 1938 , * 11011 * 5 ז) 1 > . 7 ,ת ¥111 \ 2 ז? .¥\ 

( 2 ) פ , 11 ( 1527 — 1598 , מלך מ 1556 ). בנו של הקיסר קרל ¥ 
(ע״ע) ואיסבל בת מלך פורטוגל. מ 1543 היה פ׳ עוצר ספרד כל 
אימת שאביו שהה מחוצה לה. ב 1555 מסר לו אביו את השלטון 
בארצות השפלה וב 1556 היה פ׳ למלך ספרד ומושבותיה. דודו, 
פרדיננד 1 , קיבל את ירושת הבסבורג ואת תואר הקיסר. פ׳ היה 
גם מלך נאפולי וסיציליה ודוכס מילאנו. ב 1543 נשא לאשה את 
מריה בת מלך פורטוגל, ואחרי מותה ( 1545 ) נשא ב 1554 את מרי 1 
(ע״ע), מלכת אנגליה. היא מתה ב 1558 . 

פ׳ נאבק כל ימי מלכותו לשמירת ממלכתו האדירה. תחילה נלחם 
בצרפת על שלטונו באיטליה, הביסה בסן קנטן ( 1557 ), ובשלום 
שאטו-קאמברזי ( 1559 ) אושר שלטונו באיטליה. פ , נשא לאשה 
את בתו של אנרי 11 והמאבק הופסק לזמן רב. פ׳ נלחם בשודדי־ים 
מוסלמים בימה״ת ובאוקיאנוס האטלנטי וצי ספרד יחד עם ציי 
ג׳נובה וונציה, הביס את צי התורכים בקרב לפנטו (ע״ע! 1571 ). 
ב 1569 — 1571 התקוממו ה״מוריסקוס", ערביי גראנאדה שקיבלו את 
הנצרות! הם דוכאו ופחרו ועל אדמתם יושבו קסטיליאנים. 

משנכרת בית אויש בפורטוגל נהיה פ׳ גם למלך ארץ זו, על 
מושבותיה, ובכך נהיה לשליט על ממלכה שהקפה היה עולמי (ע״ע 
ספרד, ענד 361/2 [מפה]). 

פ׳ זיהה את שמירת שלמות מלכותו עם הקתוליות ומאבקה 
בפרוטסטנטיות. המרידה בארצות השפלה (ע״ע. ענד 284 — 286 ) 


החלה לאחר שפ׳ יזם ב 1564 מסע גדול נגד הפרוטסטנטים. התער¬ 
ערות היחסים עם אנגליה החלה משעלתה אליזבת למלוכה ש?ס 
( 1558 ). ספרד סבלה רבות משודדי־ים אנגליים שהתקיפו את אניותיה 
ומושבותיה. לאחר סיפוח פורטוגל סייעו האנגלים למתנגדי פ׳ 
באיים האזוריים ואף תקפו את נמל קאדים ( 1587 ). פ׳ שלח כנגד 
אנגליה את ״הארמדה (ע״ע) הגדולה״, אך זו נהרסה בסערה ( 1588 ). 
ב 1596 היה עוד קרב ימי וב 1597 טבע צי ספרד במפרץ ביסקיה. 
פ׳ תמך בליגה הקתולית בצרפת ושלח צבא בראשות הדוכס פרמה 
להילחם באנרי 1¥ (ע״ע! הוגנוטים, עכד 657/8 ). 

פ׳ היה חרוץ ומסור לעבודת ניהול ממלכתו הגדולה, אך סגור 
ומבודד בין המון שריו ואנשי חצרו. מהארמון שבנה (ע״ע אסקוריל, 
אל) הכריע אישית בשאלות גדולות כקטנות על־סמך תזכירים בכתב. 
חצרו היתה מרובת תככים, וטרגדיות רבות התרחשו במשפחתו. 
ארבע נשותיו מתו עליו (הרביעית, אנה בת מכסימיליאן 11 , נישאה 
לו ב 1570 ומתה ב 1580 ). בנו הבכור קרלוס היה מופרע בנפשו 
ומעוות בגופו, קשר נגד אביו, נכלא והומת בכלא, כנראה בפקודת 
פ׳. אשתו השלישית איסבל מתה מייד לאחר המתת קרלום, ומזכירו 
של אחיו החורג, חואן מאוסטריה (ע״ע), הורעל בפקודתו. אח״כ 
אסר פ׳ את מזכירו, אנטוניו ?!ס, שהיה ראש התככנים בחצרו. פרם 
נמלט לארגון ועוררה בה מרידה ( 1590/1 ) ואח״ב ברח לצרפת. 

; 1956 ,*!#*?*#ץ*} 1 * 11 , 62, 7.11 5*7^1)1^71x0 ־ 31 * 1 ^ 62 [> 30 תז 6 ? .*א 

; 1959 , 10 ) 550 * * 4 * 7  130 ו־ו 6 '? ץ 162 > £0 תז 6 ? .- 1 ; 1964 

, 11016 ** .* 1 ; 1965 . 7 / 0 0171 ** 0 * 7/1 , 3335 *א .£ ; 1966 8 , 1-11 , 11 . 7 * 4 

. 1969 ,הוסק 5 / 0 // . 7 

( 3 ) פ׳ 111 ( 1578 — 1621 ), מלך מ 1598 ). בנם של פ׳ 11 ושל אנה 
מאוסטריה. נשא ב 1599 את מרגריטה מאוסטריה. ב 1602 פרצה 
מלחמה עם אנגליה, בעלת־ברית ההולנדים. נחיתת הספרדים באיר¬ 
לנד לא הביאה לתוצאות של ממש וב 1604 נחתם חוזה שלום בלונדון. 
ב 1609 הוסכם על הפוגת 12 שנה בארצות השפלה. פ׳ שיפר את 
יחסיו עם צרפת והשיא את בתו אנה ללואי 111 )ג מדיניות השלום 
של פ׳ נסתיימה בפרוץ מלחמת שלשים השנה (ע״ע), ופ ׳ תמך 
בקיסר פרדיננד 11 ובבעלי בריתו. 

ה״מוריסקוס" במחוז ולנסיה נאשמו בשיתוף פעולה עם התורכים 
ועם שודדי-ים מוסלמים, וב 1609 גורשו: תוך שלושה ימים העלו 
על אניות ושולחו לאפריקה הצפונית. גירושם פגע קשה בחקלאות 
ספרד והחריף את קשיי כלכלתה. 

השחיתות היתד. מסימני ההכר של שלטון פ׳. הדוכס לרמה, 
שפעל בשם המלך, דאג לבני משפחתו. ב 1618 גירש אותו פ׳ ומינה 
את בנו, הדוכס אוסדה ( 113 ש:> 11 ), ל״ידיד״ ( 10 ) ¥311 ) — לאיש חסדו 
ועושה דברו. ב 1619 ביקש פ׳ מהקורטס של קסטיליה חוות־דעת על 
שלטונו, וזה הצביע על בזבוז, מותרות, שחיתות ומיסוי מפלה. את 
מקומו כ״ידיד" תפס הדוכס אוליוורם (ע״ע). 

פ׳ תואר כ״מלך הבטל ביותר" בתולדות ספרד. הוא נמנע מלהת¬ 
מודד עם בעיות ממלכתו ושאף שלא לסבכה במלחמות. וע״ע ספרד, 
עט׳ 362/3 . 

-* 2 * 50 14 1 , 112 * 01 10£1162 ו 000 ; 1950 , 111 . 7 , 811513012016 062 ? . 0 

* 1/1 7 * 141211 הוסק 5 , 11 :> 11 ץ, 1 .ן ; 1963 ,//'־!א 51$10 1 * 71 * ס 1 סח 0 ק 5 * 1 ) 1 ) 1 ) 

. 1969 ,מ 

( 4 ) פ׳ 1¥ ( 1605 — 1665 , מלך מ 1621 ) בנו של פ׳ 111 . הדוכס 
אוליווארס היה ״ידיד״ המלך והאיש החזק בממלכה עד 1643 . 
ספרד התערבה במלחמת שלשים השנה׳ ושביתת הנשק עם הולנד 
נסתיימה ב 1621 . ההולנדים כבשו את באיה שבצפון בראזיל 
( 1624 ), אך ספרד כבשה מההולנדים את מבצר ברדה ( 1626 ). 
ב 1628 תפסו ההולנדים את שלל הזהב והכסף השנתי של ספרד 
מפרו וממכסיקו. ב 1634 ניצחו הספרדים את השוודים בנרדלינגן, 
אך ב 1635 יצאה צרפת למלחמה בספרד. הצרפתים ניצחו בקרבות 



853 


פליסה ( 4 ) — פלכנוב, גאורגי ולנטינוכיץ׳ 


854 


רוקרוא ( 1643 ) ולבס ( 1648 )׳ ולאחר שב 1655 הצטרפו אליהם האנ¬ 
גלים, גם "בקרב החוליות" בדנקרק (ע״ע). והאנגלים זכו בה ובערי 
מבצר אחרות. ב״שלום הפירנאים״ ( 1659 ) ויתרה ספרד לצרפת על 
רוסיון, ארטוא ועוד, ובתו של פ/ מריה־תרזיה, נישאה ללואי 

המלחמות הרבות הביאו את מלכות פ׳ לאפיסת כוחות. גם ההכנ¬ 
סות מאמריקה ירדו בתלילות. פיחות המטבע והמיסוי הכבד לצרכי 
המלחמה גרמו התמרמרות. ב 1640 פרצה מרידה כללית בקאטאלוניה, 
בתמיכת צרפת. ורק לאחר קרבות ממושכים נכבשה ברצלונה ( 1652 ). 
הקאטאלאנים הכירו שוב בשלטון פ׳ והוא העניק חנינה כללית 
והכרה מחודשת בכתבי הזכויות של הערים ("פוארוס"). בדצמבר 
1640 מרדה פורטוגל והכריזה על עצמאותה. המלחמה בפורטוגל 
נמשכה עד 1665 . ב 1647 פרץ מרד בנפולי בהנהגת דייג׳ מסנילו. 
הוא דוכא וזכויות תושבי ממלכת נפולי הוגבלו. בעקבות המרידות 
בפורטוגל ובקטלוניה הוגלה אוליוורס ( 1643 ). 

מ 1659 הלכה בריאות פ׳ והורעה. הוא לא הצליח לשמור על 
שלמות ממלכתו ואיבד טריטוריות רבות ואף לא יכול להתגבר על 
המשבר העמוק בכלכלה ובחברה. 

,ו 1 :זתץ, 1 .[ ; 1960 , 7 ׳ז/ 40 1€7140 ס 0 ^ < 02 01*112, ?0111x4 ע 11£ חסס 

. 11 ? 0 ; 1969 , 11 ,$% ( 0,1 1110 ז€. 13 ז 11 0111 } 5 

. 1970 \\ 1 

( 5 ) ס' ע ( 1683 — 1746 , מלך מ 1700 )! מייסד שושלת בורבון 
בספרד. פ׳ היה נכד לואי ^ / \^ x ומריה־תרזיה, בת פ׳ /י 1 , ועלה 
לשלטון ע״פ צוואת קרלוס 11 , שמת בלא יורשים. עד 1700 היה פ׳ 
דוכס אנז׳ו. המלכת פ׳ עוררה את "מלחמת הירשה הספרדית" (ע״ע). 
בשלום אוטרכט ( 1713 ) הוכר פ׳ כמלך ספרד, אך נפולי, ארצות 
השפלה וגיברלטר נלקחו ממנו. בקאטאלוניה נמשכו מרידות נגדו 
עד 1714 . 

עד מותה ( 1714 ) היתה לאשתו, מריה-לואיסה מבית סאוויה, 
השפעה רבה על פ/ אח״כ נוהלה מדיניות החוץ שלו בידי החשמן 
ג׳. אלבולני (ע״ע), והוכוונה ע״פ שאיפת אשתו השניה של פ׳, 
איסבל 9 רנןה, להחזיר לספרד את שטחיה האבודים, כדי שבניה 
יוכלו לרשתם. כך סובכה ספרד בסדרת מלחמות עם שאר מעצמות 
אירופה על נסיכויות איטליה ומדיניות זו הוכתרה בהצלחה אחרי 
מות פ/ אחרי מות לואי (\^ 1714) X ) ביקש פ' לרשת את כסאו. 
הוא היה היורש היחיד לאחר לואי (\ x שהיה ילד חלוש. הדבר גרם 
למתיחות עם צרפת, אך ב 1733 חוסל הסכסוך בהסכם ובהידוק 
קשרי המשפחה. 

ב 1724 התפטר פ׳ למען בנו לואים, אך הלה מת לאתר כמה 
חדשים, ופ׳ חזר למלוך. פ׳ הנהיג תיסונים במגמה לחזק את השלטון 
המרכזי, לארגן את הצבא ולעודד סחר חח. הוא ביטל את כתבי 
הזכויות ("פוארוס") של ממלכת ארגון וממלכת ולנסיה. 

; 1890-1901 ,ססססז 7 ! 10 ) ז* 001 10 01 ?\־ 

׳*; 77 . 11 ; 1954 ?>/> 1 ) 011110 <} 10 ץ 0 ( 11 ! 2 )' 1 ,זתטס:> 1 ז ££1110 

. 1958 <ה 01 ק 5 171 #01)0111110X1 

פ. בר. 

< 5 לי_קן, ע״ע שקנאי״ים. 

פליקר, יויליויס — ־ 11101161 ? 1111118 ( — ( 1801 , אלברפלד — 1868 , 
פון), מתמטיקאי ופיסיקאי גרמני. למד בהיידלברג, ברלין 
ופאריס. ב 1829 התמנה פרופסור באוניברסיטה של בון. בספרו 
החשוב הראשון, ״התפתחות הגאומטריה האנליטית״ ( 1829/31 , ע״ע 
גאומטריה אנליטית) הציג שיטת-סימון מקוצרת. ב 1829 קבע כי 
האלמנט הגאומטרי היסודי עשוי להיות ישר, ולאו דווקא נקודה, 
ובעזרת הישרים קבע מערכות קואורדינטות במרחב. מכאן פיתח את 
עקרון הדואליות (ע״ע גאומטריה פרויקטיוית, עמ ׳ 124/5 ). ב 1834 
התמנה פרופסור בהאלה, וב 1836 — בבון. ספרו החשוב ביותר, 
מ 6 ׳ 0111-1 -) 6 ( 1 1-16 ,^> 1 ־ 1 ־ 1 " ("תורת העקומים האלגבריים"), 

1839 , עוסק בנקודות סינגולאריות על עקומים אלגבריים, וב״מערכת 


לגאומטריה אנליטית" השתמש ס׳ בפונקציות לינאריות במקום בנקו¬ 
דות על ציר. 

כפרופסור לפיסיקה בבון ( 1847 ) חקר פ׳ את התנהגותם של גבי¬ 
שים בשדה מגנטי, ושל גופים מגנטיים. הוא גילה את הסטיה של 
קרני קתודה בשדה מגנטי, ובכך תרם להתפתחות המכשור האלק¬ 
טרוני והפיסיקה האטומית. עבודותיו האחרות של פ׳ עוסקות בספק- 
טרוסקופיה (ע״ע): קביעתו שלכל יסוד כימי קווים ספקטראליים 
שונים, והערכתו כי לקביעה זו השלכה חשובה על האנליזה הכימית, 
קדמו לניסוייהם של בונסן וקירכהוף. מאותר יותר גילה כי הספקטרום 
של יסוד אחד עשוי להשתנות בטמפרטורות שונות. ב 1865 שב 
לעיסוקיו המתמטיים ופרסם ספר העוסק בגאומטריה של המרחב. 

פלכנוב, גאותי ולנטינוביץ׳ - 8. 11^6x31108 .ז - 

( 1856 — 1918 ), אבי המרכסיזם הרוסי, מייסד המפלגה הסוצי- 
אל־דמוקרטית הרוסית. נולד במשפחה אמידה וב 1875 הצטרף לנר 1 ד- 
ניקים (ע״ע). כשהחלו רוב הנרודניקים לדגול בטרור, הקים פ׳ קבוצת 
מיעוט שדגלה בחלוקת אדמות. ב 1881 היגר פ׳ לשוויץ ושם יסד, 
יחד עם ן. זסוליץ׳ ופ. אכסלרוד(ע׳ ערכיהם) את הקבוצה המרכסיסטית 
הרוסית הראשונה 008060,463116 ("שחרור העבודה"). 

פ׳ שלל את השקפת הנרודניקים (וממשיכיהם, הסוציליסטים־רוו- 
לוציונרים [ע״ע]) שרוסיהיכולה, אוצריכה, "לדלג" על פני "השלב 
הקפיטליסטי" בהתפתחותה לקראת הסוציאליזם, וראה במעמד פועלי 
התעשיה — ולא באיכרים — את הגורם המקדם בחברה הרוסית. 
ב 1898 נמנה פ׳ עם מייסדי המפלגה הסוציאל־דמוקרסית הרוסית 
וב 1900 התחיל להוציא לאור בשוויץ, יחד עם לנין ומרטוב (ע׳ 
ערכיהם), את 3 ק.א 110 ("הניצוץ"), הבטאון העיוני והפוליטי של 
המפלגה. בוועידה השניה של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית 
( 1903 ) חיבר, יחד עם לנין, את תכנית המפלגה והגן עליה בשם 
"הרוב" (בולשחויקים) נגד "המיעוט" (^נשוויקים), שתבעו צורת־ 
ארגון פחות ריכוזית. במהרה נתגלעו חילוקי דעות עקרוניים בין 
פ׳ ללנין, ופ , הפך למתנגד האידאולוגי העיקרי של הבולשוויזם 
(ע״ע). במלה״ע 1 תבע פ׳ להגן על המולדת וראה במלחמה בגרמניה 
הקיסרית ובעלי־־בריתה חובה פטריוטית וסוציאליססית־אירופית 
כאחד. בעניין זה חלק על רוב חבריו המנשוויקים. הוא גם חייב 
ללא סייג את הקואליציה עם מפלגות ליברליות לא־סוציאליסטיות 
בממשלה הדמוקרטית (פברואר—אוקטובר 1917 ) ועתובו £4330x80 
("אחדות"). שיצא בעזרת רעיו בראשית דרכו, נהנה מתמיכה מעטה 
בין חברי המפלגה. פ , התנגד בתוקף למהפכה הבולשוויקית שבה 
ראה מהפכה שלא בעתה. השלטון הסובייטי סגר את עתונו ופ ׳ מת, 
גלמוד וחולה, בבית מרפא ליד לנינגרד. 

רוב כתביו הוקדשו לביסוס הפילוסופי והסוציולוגי של המרכסיזם 
(ע״ע, עם׳ 465/6 ). לפ , היה חלק גדול בפולמוס עם הרוויזיוניזם של 
אדוארד ברנשטין (ע״ע) וחבריו, ועם אסכולות סוציאליסטיות בלתי- 
מרכסיסטיות שונות. הוא היה גם מבקר ספרות ואמנות מחונן. בכתביו 
נלחם בחריפות נגד פירושים "כלכליים" ו״מעמדיים" גלמיים של 
תופעות בספרות ובאמנות. פ׳ גינה בתוקף פרעות ביהודים ועיצב 
את הקו של המפלגה כלפי ה״בונד" ויהודים בכלל (ע״ע סוציליזם, 
עמ׳ 576 ). הוא ניהל ויכוח פומבי על הציונות עם ח. דיצמן הצעיר. 
בראיון עם ז. ז׳בוסינסקי גילה יותר הבנה לתנועה הלאומית היהודית 
מרוב עמיתיו. 

מספריו תורגמו לעברית: הפרובלימות היסודיות של המרכסיזם, 
תרצ״ג; על האישיות בהיסטוריה, 1944 ; המאטריאליזם ההיסטורי 
ומתנגדיו, 1950 ; האמנות וחיי החברה, 1950 ; כתבים נבחרים, 1953 ; 
אמנות וספרות, תשי״ז. 

א. יסעור. סלקהי מהפכת 1905 ברוגזיה (מפתח, בערנו), 1972 ; כתבי 

ת. ווייצמן, א׳ (מפתח, בערכו), 1969 ; ■!!,ת 00 ג| 
— 1480 [י] ברגמו — 1528 , ונציה), צייר איטלקי. החל 
ללמוד ציור בעיר מולדתו; השתקע בוונציה ב 1510 בקירוב, והיה 
לתלמידו של ג׳ובני בליני (ע״ע). הושפע מבני דורו ג׳ורג׳ונה, 
טיציאנו ולוט( (ע׳ ערכיהם). יחד אתם נמנה עם החשובים שבציירי 
הרנסאנס המאוחר בוונציה. דיוקניו ויצירותיו על נושאים דתיים 
שופעים צבעוניות עשירה. בדמויות הנשים זהובות־השיער ("שלוש 
האחיות"; דרזדן, גאלריה) החוזרות ומופיעות בכל יצירתו, פיתח 
טיפוס מיוחד שהשפיע, אולי, על דיוקני הנשים של טיציאנו. לרקע 
הנוף הפאסטוראלי חלק בולט בציוריו של פ'; חן רב נסוך על 
יצירותיו האידיליות הפשוטות, כ״פגישת יעקב ורחל" (דרזדן, גא־ 
לריה). יצירתו המפורסמת ביותר של פ׳ היא תמונת־המזבח "בדברה 
הקדושה בחברת קדושים אחרים". צוירה בשנות ה 20 (סאנטה מאריה 
פורמוזה, ונציה). — לפ ׳ נודעה השפעה רבה על ציירים בוונציה 
ומחוצה לה. קרוב לוודאי כי נמנה עם האמנים שהשלימו יצירות 
של ג׳ורג׳וגה; שאלת זהותם של כמה ציורים נודעים שנוצרו בעשור 
הראשון של המאה ה 16 , בחוגו של ג׳ודג׳ונה, לא נפתרה עדיין. 

בן־משפחתו של פ', הצייר פ , ״הצעיר״ (;> 311 ־\״ 01 11 .? ; 1544 — 
1628 ), היה מתלמידי טינטורטו ומיציאנו. 

; 1937 . < 1 ,(. 3 ) 6 ) 000115051 . 3 > ; 1932 , 1110 ^ 1/6 .י/ ,ח 1 { 3 < 51 

. 1968 , 110 ! ^ 1/6 11 .י■/ \] 6 ך 01 ב 1 ־ז £3 \ . 0 

פלמה דה מ י רךל!ה ( 311113 <16 ^31101x3 ?), בירה האיים 

' הבלאריים (ע״ע) בים התיכון, 234,100 תוש׳ ( 1970 ). 

שוכנת בדרום מערב מיודקה (ע״ע), לחוף מפרץ פלמה. 

פד״מ היא מרכז נודע לתיירות ונופש בזכות אקלימה הנעים ונופה 
היפה. ברבעיה העתיקים בתים רבים מהמאות ה 16 — 18 וארמונות, 
שהחשוב בהם, אלמוךינה (מאה 14 ), שימש כמושב השליטים הערבים. 
הקתדרלה בנויה בסיגנון גותי ( 1230 — 1601 ). העיר המודרנית משו¬ 
פעת בשדרות רחבות, גנים וטיילות לאורך התוף. הנמל משרת קווי 
נוסעים ודרכו מייצאים שימורים, יינות, ליקרים, שמן ותוצרת חקל¬ 
אית. נמל־התעופה של פד״מ הוא השני בגדלו בספרד ( 2.73 מיליון 
נוסעים ב 1967 ). בפד״ט מייצרים טכסטיל (משי), רקמות, סלי רפיה, 
מזכרות לתיירים ותכשיטים. 
יהודים. ע״ע מיורקה. 

פלמ״ח (ר״ת של פלוגות-מחץ), זרוע של ארגון ההגנה (ע״ע) 
בשנים 1941 — 1948 . נבדלה משאר כוחות ההגנה ומשאר גופי 
המחתרת שפעלו בא״י בכך שאנשיה, לרבות נשים, היו מגויסים 
גיום־קבע במסגרת יחידות קרביות סדירות, ומוכנים לפעולה מיידית 
בכל מקום שבו נדרשו. בסיסיהן העיקריים של יחידות פ׳ היו קיבוצים 
ומשקים והן חילקו את זמנן בין אימונים לעבודה. 

הפ׳ הוקם ב 15.5.1941 בידי המפקדה הארצית של ההגנה, בעקבות 
ההחמרה שחלה במצב הבטחון של היישוב בא״י, כתוצאה מחדירת 
כוחות גרמניים למזזז״ת (ע״ע מלה״ע 11 , ענד 690 — 692 ). בהדרגה 


סלמ״ח 856 

הוקמו 9 פלוגות: 3 
במרחב הצפון(גליל), 

2 במרכז הארץ, 3 
בדרום, ואחת באיזור 
ירושלים. במרוצת 
הזמן הגיע מספרן 
ל 12 . פלוגות אלה 
פעלו מחוץ לתקן ה¬ 
חטיבות המקומיות, 

והיו לעתודה מרחבית 
וכלל־אדצית. למפקד 
הם׳ נתמנה יצחק שדה (ע״ע), שהיה כפוף במישרין למטכ״ל ההגנה. 

ד.פ׳ העלה לרמה גבוהה את אימוני השדה ואת שיטות לוחמת 
הגריליה של יחידות קטנות, ביום ובלילה. פותחו האימון הגופני 
ופעולות מודיעין. סיירות וחבלה. למעשה שימש הם׳ מעבדה של 
ההגנה לשיטות אימונים ותפישות מבצעיות לטקטיקה וגם למינהלה. 
במגמה לקלוט טירונים בעתות־חרום, אומנו יותר מפקדי כיתות ומח¬ 
לקות משחייבה הפעילות השוטפת. הוקמה גם מסגרת מילואים. כל 
חברי הם , היו מתנדבים, והמשמעת בפלוגות התבססה על הכרה. 
אחוות הרעים בם׳ היתד. עד מהרה לשם דבר. אנשי הם׳ קיבלו דמי- 
כיס בלבד, ומחייתם היתה מ 14 ימי עבודה לחודש. 

במרוצת הזמן התגבשו פלוגות הפ׳ לגדודים, והגדודים הפכו 
לחטיבות במסגרת החיל. הוקם גם הפלי״ם (פלוגות-ים), לפעולות 
חבלה. למבצעים ימיים ולעזרה למעפילים. הוקם גם גרעין של כוח 
אווירי, מוסווה כמועדון לתעופה אזרחית, ובמסגרתו אומנו טייסים 
במטוסים קלים. 

משימותיו החזויות של הפ ׳ במשך שנות קיומו היו שונות — 
והדגשתן השתנתה בכורח המציאות. בין המשימות: א) ב 1941 — 
1942 — לוחמת גריליה בגרמנים במקרה שיפרצו לא״י ממצרים. או 
דרך סוריה ולבנון; ב) הענשת פורעים ערבים; ג) גיבוש האחזויות 
בשטחים בעלי חשיבות מדינית וצבאית ליישוב; ד) פעילות ביבשה 
ובים נגד כוחות ממשלת המנדט במקדה שיתנכלו ליישוב; ה) בלימת 
הצבאות הערביים במקרה שיפלשו לא״י: ו) הפעלת יזמה התקפית 
נגד אויבי היישוב למיניהם בשעת כושר ראשונה. — בראשיתו היה 
ד.פ׳ גוף חוקי למחצה, שנהנה ממימון מסוים מצד כוחות בעלות־ 
הברית שהיו מעוניינות בקיומו. משקטנה סכנת ההתפשטות הגרמנית 
במזה״ת, ומשגדל הקיטוב בין היישוב לממשלת המנדט, הפך הם , 
לגוף מחתרתי. 

כבר בראשית התהוותו, ז״א ביוני 1941 , נדרש הפ ׳ לסייע לכוחות 
הבריטים בעת כיבוש סוריה ולבנון במשלוח סיירים, מורי־דרך 
וחבלנים. עשרות "מסתערבים" (חברי המחלקה הערבית) של ד.פ׳ 
השתתפו במסע זה. 23 חברי הפלי״ם נעלמו בדרכם לחבל בבתי- 
הזיקוק שבטריפולי, לבנון. ב 1945 נתמנה יגאל אלון (ע״ע, וכן 
בכרך מילואים) במקום י. שדה למפקד הפ ׳ . בתום מלה״ע 11 , משהח- 
מיר מצב הבסחון. רבתה חשיבות הכוח שבפיקודו. כשפתחו הערבים 
בהתקפות על היישוב בעקבות החלטת החלוקה של האו״ם. פעלו 
גדודי הפ׳ ברחבי הארץ במשימות שחרגו מתחומים מקומיים, בליווי 
שיירות, בהדיפת כנופיות ובתגבורת למקומות מותקפים. במלחמת 
תש״ח פעל הם/ שתוגבר במילואים ובטירונים. כחיל לכל דבר, ובו 
3 חטיבות: חטיבת ״יפתח״ — בפיקוד מולה כהן; ״הראל״ — בפיקוד 
יוסף מבנקין: ו״הנגב״ — בפיקוד נחום שריג. כוחות הפ׳ שחררו את 
צפת והגליל העליון, כבשו את פרוזדור ירושלים, שחררו את הנגב 
ואף תפשו זמנית שטחים בצפוךסיני (ע״ע ארץ־ישראל, מלחמת 
העצמאות, עט׳ 569 ואילך). באוגוסט 1948 נתמנה י. אלון למפקד 
חזית הדרום של צה״ל; בנובמבר של אותה שנה פורק הם׳ ואנשיו 
הועברו לצבא הסדיר החדש, 



857 


פלמ״ח — פלמית, אמנות 


858 


תרומת הם׳ לצה״ל נמדדת לפי חגיכיו ולוחמיו שהגיעו לעמדות 
בכירות בישראל. ביניהם: אברהם אדן׳ יגאל אלון, דוד אלעזר, יוחאי 
בן־נון, חיים בר־לב, ישעיהו גביש, משה דיין, מרדכי הוד, עזר 
וייצמן, עמום חורב, עוזי נרקיס, אלעד פלד, יצחק רבין, ואחרים. 

י. שדה, מה חידש הפי, 1950 : ז. גלעד (עורך), ספר הם/ א—ב, תשי״ג; 

י. באואר. דיפלומטיה ומחתרת במדיניות העיונית, 1939 — 1945 , 1963 ! 

י. אלון, מערכות פ/ תשכ״ו: ץו $10 ?!/ 7 ,/״׳״!נ/ ! !' 4 ) 2 >' 11! <41 771? 1 תשת]\ 7 סי} 11 ת 16 ;> 5 ) 



פלמינגו ( 11136 ! 11$ ! 1:6 ת 1160 ו 06 ד 1 ?), עוף החי במים רדודים של 
מלחות, לגונות וחופים שטוחים. בעל גוף אליפטי. רגליו 
גבוהות מאוד, חשופות ובעלות קרוכדשחיה. הצוואר ארוך ומעוקל. 
לבוגרים צבע לבן־ורוד, אברות־תעופה שחורות ולסוכנות של הכנ¬ 
פיים צבע אדום לוהט; מכאן שמו (בב״חזב!} — להבה בלאט׳). המ¬ 
קור תפוח וכפוף באמצעו; הלסת התחתונה מעובה בעוד שהעליונה 
דקה ומשומחת (בניגוד לכל יתר 
העופות). שולי העטיף הקרני של 
המקור משוננים ויחד עם הלשון 
הבשרנית הם מנגנון סינון. הפ ׳ 
משקע את מקורו במהופך בטננו את 
מזונו — תרחיף של אצות, סרטנים 
פרימיטיוויים, או טין עשיר בחומר 
אורגני, שהם׳ מעלה בדשדושי־רגליים 
מהירים. הם׳ מקנן במושבות (עד 
% מיליון זוגות) באפריקה. הקן דמוי 
חרוט קטום, עשוי בוץ עד לגובה של 
כ 40 ס״מ מעל פני-המים, הנקבה 
מטילה ביצה אחת, עליה דוגרים שני 
בני הזוג כ 30 יום. האפרוח בעל 
מקור ישר בהתבקעו. ההורים מאכי¬ 

לים אותו בתחליב אדום מזין המו־ פלמינגו (צילם: ע. ש;ב) 



פרש מדופן הוושט, בדומה ל״חלב יונים״. הבגרות המינית — בגיל 6 . 
תפוצת הם׳ בכל היבשות, להוציא את אוסטרליה. הפ' חולף בישראל 
בקבוצות קטנות, אך במליחת ברדאויל, בצפון סיני, הוא נוחת 
בלהקות גדולות (אלפים). שם דגר בעבר ונמצאו סימני דגירה 
מחודשת. מיקומו הסיסטמטי של הם׳ קשה, משום היותו דומה: 
לחסידה — בשלד ובמערכת השרירים, ולאווזים — בקול, בדרך סינון 
המזון, בכושר השחיה ובאפרוחים עוזבי־הקן. יתר־על־כן, לפי הפרו¬ 
טאינים של חלבון הביצה הוא מקורב לאנפות. לפיכך מייחדים לם׳ 
סדרה נפרדת — 00111x11 ״:: 1101 ?, ובה 3 סוגים ו 6 מינים. מאובנים 
של פ׳ נמצאו מתקופת האאויקן. 

) 1 * 1 ' ,ח׳\\ 0 ז 8 .£ ; 1950 ,?} %1 זס 1 זז 1 > 0 ? 111 { 0 *. 8 ^ 771 ^ 0311 . 11 

. 2959 ,/.־=/ ?!/* ]ס 

פלמינינוס, טיטוס קוינקןטיוס - ־!״״־ 1 ? 115 ״:>!::^> 

1:5 ״;״ — (מת 174 לפסה״נ), מצביא ומדינאי רומי. ב 198 
היה קונסול ואח״כ פרוקונסול ( 197 — 194 ). פ׳ השיג את תמיכתם של 
האכיאים (ע״ע) ושל מדינות אחרות ביוון נגד פיליפום ¥, מלך 
מקדוניה, והכריעו בקרב קינו׳סקפלי ( 197 ). אחר הנצחון הסדיר פ׳ 
את ענייני יוון, בבודדו את פיליפום לתחום ממלכתו, וכמעריץ יוון 
ותרבותה הוא הצהיר, בעת המשחקים האיסתמיים של 196 , על 
עצמאות ערי יוון שהיו משועבדות למקדוניה. בתום הסדרים אלה, 
הוציא פ/ להפתעת הכל, את צבאותיו מיוה. ב 193/2 חתר למניעת 
היגררות מדינות יוון אחר אנטיוכוס 111 (ע״ע), ואחרי תבוסתו, פעל 
ם׳ להרגעה כללית ביוון. פ׳ גילם בסנאט הרומי את דמות האציל 
הרומי הנאור והפילהלני, ומבחינה זו הוא דומה לסקיפיו אפריקנום 
(ע״ע). זכרו נערץ ביוון וברומא כאחת. 

. 951 [ ,. 8.0 150 — 220 ,* 11 * 011 ? מ 7 /גמ 0 ?/ ,[)/ 5111113 . 1 ־ 1 .מ, 

פלמינק (ולמנק), מוריס דה — ) 1 :) 1 ז 11 ז 1 ב 1 \ 16 > 111:106 ^ 4 ? — 
( 1876 — 1958 ), ציירי צרפתי. יליד פאריס. ממוצא פלמי. 

קודם היותו אמן היה מוסיקאי, מתחרה במרוצי אופניים ושחקן, 
מחבר רומנים, שירים, כתבי פולמוס בענייני אמנות ואף זכרונות 
( 1929 ). בציור היה אוטודידקט; החל לצייר בהשפעת ידידו דרו 
(ע״ע). סביב השניים קמה ״אסכולת שטו״ (ע״ש הכפר 011 ) 0112 ) 
שכללה גם את מטים ון דונגן ורוא( (ע׳ ערכיהם) והיתר. אחת 
מקבוצות ה״פוביזם" (ע״ע). פ' היה נציג חשוב של זרם זה. דגל 
בצבע טהור בעל אפקטים דרמתיים, וקומפוזיציה ספונטנית־פראית. 
בעיקר צייר נופים ודוממים. אחרי 1901 הושפע מודח׳וך (ע״ע גו׳ך, 
וינסנט ון), ואח״ב מסזן (ע״ע). בתקופת מלה״ע 1 נטה לאימפרסיו- 
ניסטים ובאחריתו צייר בנוסח הראליזם, בזנחו, כמעט לגמרי, את 
צבעיו העזים. פ׳ היה מראשוני האספנים של אמנות אפריקה. 

,. 7 \ ,?!^ 3 ^ 5311 ; 1954 . 4 ^ ; 1939 ,./ 1 .זחטג״ס 

. 1971 ,./[ ,(. 1 ) 6 ) ; 1963 ,.ע , 5012 . 1 ; 1956 

פלמית, אמבות, האמנות שפרחה בפלנדריה (ע״ע), חבל היסטורי 
בדרום־מערב ארצות־השפלה (ע״ע), היום — בתחומי 
צרפת. בלגיה והולנד, בפרק־הזמן שראשיתו ביה״ב וסיומו במחצית 
השניה של המאה ה 17 . מרבית היצירות שנשתמרו בפלנדריה, מתקו¬ 
פות הזוהר של המאות ה 15 — 16 ׳ הן בתחום הציור בגלל ההרס 
שנגרם ליצירות הפיסול והארדיכלות, במלחמות־הדת, במחציתה 
השניה של המאה ה 16 . יצירות פיסול פלמיות חשובות משלהי המאה 
ה 14 ומראשית המאה ה 15 נשתמרו בבורגונדיה ולא בפלנדריה. 

ארדיכלות. החל בראשית התקופה הרוימאנית שלטו באמנות 
הבניה הפ׳ השפעות זרות: חלקן חדרו מחבל הרינום או דרכו, וחלקן 
מצרפת. מ 1100 לערך חדרו השפעות לומברדיוית והן מצאו את ביטוין 
במונומנטליות גוברת והולכת — סימן־ההכר המובהק של האדריכלות 
הפ ׳ . מרכזיה העתיקים של הארדיכלות הכנסייתית של יה״ב בפלג־ 
דריה היו ערי־ההגמונים ליד, קאמברה. ובייחוד מורנה, בעלת 
הקתדרלה הגדולה, אשר במבנה משולבים אולם־התודך הרומאני מן 





859 


פלמית, אמנות 


860 



אמנות פ 5 מית. דיריק נאומם: הסעודה האחרונה ([בערד 41463 
כנסיית סט. 6 טי ב?וב 1 ) (נ׳ירורח) 

המחצית הראשונה של המאה ה 12 , ובית־הקהל וחמשת המגדלים 
הגותיים בני המאות ה 12 — 13 ; מגדל־הפעמונים ( 868101 ) העירוני, 
הראשון מסוגו בפלנדריה ( 1200 בקירוב}, ובניין המהווה דגם אפייני 
לבניה האזרחית של יה״ב. טורנה היתד, גם מרכז חשוב של השפעות 
הסגנון הגותי הצרפתי באדריכלות ובפיסול הכנסייתי במאה ה 14 , 
לצדן של לובן, אנטורפן וגנט, הכנסיות הגותיות המוקדמות הוקמו 
עבור אגודות הנזירים, אחריהן נבנו הקתדרלות המפוארות והגדולות 
שסגנונן מהווה מזיגה בין המסורת המקומית ובין ההשפעה הצרפ¬ 
תית: החלל נעשה כבד יותר וצריחים ומגדלי־פעמונים שולטים 
במבנה כולו (הכנסיה ע״ש גודולה הקדושה בבריסל, 1220 ואילך; 
כנסיית נוטר־דאם בברח׳ה [בריז׳], 1280 בקירוב). במאה ה 13 הוקמו 
גם שווקים מקורים בסגנון הגותי בברח׳ה, באיפר (תם׳: כר׳ ג/ 
עמ׳ 63/4 ), ועוד. הסגנון הגותי הגיע לשיא פריחתו במאות ה 14 — 15 , 
בקחדרלות של אנטורפן (תמ׳: כר׳ ד׳, עם׳ 429/30 ), מכלן, הרטו־ 
ךוגבוס (תמ׳: כר׳ ט״ו׳ עמ׳ 235/6 ) וגנט. אפייניים לתרבות המסחר 
והאומנויות, שנתגבשה בתקופה זו בערים כתוצאה משגשוג כלכלי, 
הם ארמונות העיריה הגותיים, בברח׳ה (תמ׳: כר׳ ט׳, עט׳ 661 ), 
בבריסל (תם׳: כר׳ ט׳, עמ׳ 735 ) ובגנט, ובתי הגילדות וארמונות 
אזרחים עשירים; החזיתות המפוארות של בניינים אלה, שסגנונן 
גותי בתחילה, ורנסאנסי מעורב בעיטור גותי אח״כ, משוות לרחובות 
ערי פלנדריה העתיקות ולככרותיהן את צביונן המיוחד. סגנון 
הכנסיות הם״ במאה ה 17 הושפע מן "הסגנון הישועי", שמקורו 
ברומא (ע״ע ויניולה) והיה מעורב עדיין בשרידי הסגנון הגותי: 
כאלה הן כנסיית סן מישל בלובן, וכנסיית סן פייר בגנט. במאה ה 18 
השתלט הסגנון הקלסי בפלנדריה. 

פיסול. יצירת מופת של הפיסול הרומאני הוא אגן־הטבילה 
מנחושת בכנסיית סן בארהלמי בליז׳ ( 1107 — 1118 ), מעשה־ידיו של 
רגיה דה איאי (ץ 411 ? 61-116 ) £611 ) . פסל גדול אחר בן אותה תקופה, 
הידוע בפסלי המתכת הכנסייתיים שלו, היה ניקולה מודדן (פעל 
1181 — 1205 בקירוב). מפסלי הכנסיות הגותיות המוקדמות שרדו אך 


מעם: אך חזיתות המזבחות — עבודת מתכת וריקוע — מעידות על 
רמתו הגבוהה של הפיסול הכנסייתי הגותי. 

כבר בשלהי המאה ה 14 היתה פלנדריה בעלת מעמד בכיר 
בתולדות אמנות אירופה: צורפים, אורגים, ציירים ופסלים מבניה 
התחרו באמני חצרות המלכים והדוכסים של צרפת. לעתים קרובות 
פעלו אמני פלנדריה בצרפת, בהזמנת שליטיה. האיחוד המדיני של 
פלנדריה ובורגונדיה ב 1384 הביא לאמני ארצות־השפלה פטרון רב־ 
עצמה — פילים ה״אמיץ", שהפך את בירתו, דיז׳ון, ואת המנזר 
הקארתוסי הסמוך, שאנמול ( 01 מזקמ!ג 08 ), למרכז של פיסול מונו¬ 
מנטלי פ׳. ק. סליטר (ע״ע) יצר בו את הקומפלכסים הפיסוליים 
הגדולים ביותר בתולדות אמנותה של פלנדריה. 

ציור. ציורי־הפרסקו המעטים ששרדו משלהי התקופה הרומא- 
נית מעידים על השפעתם המשולבת של כת״י ביזנטיים ושל מסורת 
ציורי-הפרסקו הצרפתיים. בין הציירים הפלמיים שפעלו בשרותו של 
פיליפ ה״אמיץ״ היו מלכיור ברודרלם (ת 131 ז 16 ז 06 ז 8 ; פעל 1381 — 
1409 ), שצבע את מזבחות העץ המחוטבים של מנזר־שאנמול, ה׳אן 
מלואל ( 61 ! 43101 \; מת 1419 ). האחים דה לימבורג (ע״ע, ותמ׳ שם) 
פעלו בשרותו של הדוכס ז׳ן דה ברי כנציגיו המובהקים של "הסגנון 
הגותי הבי״ל" בציור המיניאטורות. ציור המיניאטורות הפלמי סלל 
את הדרך לפריחתו של ציור-הכן, אשר ראשיתו היתה ביצירת האחים 
ון איק (ע״ע), ובעיקר בזו של ין (ר׳ תמ , צבעונית, כר׳ ט״ז, מול 
עמ ׳ 375/6 ), אמן הראליזם המהודר, משכלל טכניקת צבע־השמן 
ומגלם עולם הדימויים הגשמיים בשלל גוניו המתארים תיאור מדוק¬ 
דק חומר ונפח. במקביל לאסכולה של ין מ איק בברח׳ה, פעלה 
בטורנה אסכולה אחרת, בהנהגתם של י• ת קמ 9 ן ושל ר. ון דר וידן 
שנטו לתיאור פלסטי יותר של העצמים, לעצמה רגשית ולקומפו־ 
זיציד, מרוכזת יותר. בברח׳ה פעלו, אחר מותו של ון איק, פטרום 
כריסטוס (מת 1472/3 ), ה. ממלינג (ע״ע) וג. דויד (ע״ע). בשלהי 
המאה ה 15 עבר המרכז האמנותי לבריסל ולאנטורפן. תחר, הבורגנית 



אטמת פלמית פרנץ סגיידרס: מבע דומם — כלבים וציד (הדוכן בשוק), 1640 
(ודסוורת׳ אתנאוס, הרטפורד) 












861 


פלמית, אמנות — פלנדריה 


862 


של פלנדריה מצאה ביטוי ראליסטי ביצירתו של ד. באוטס (ע״ע); 
יום מגנט וה. ון דר גוס (ע , ערכיהם) מיזגו ביצירתם השפעות 
איטלקיות. בראשית המאה ה 16 קלט הציור הם׳ השפעות זרות 
מגרמניה (דירר), ובעיקר מהרנסאנס האיטלקי, השפעות שפגמו 
בחיוניותו המקורית. במרכזים החדשים, ובעיקר באנטורפן. פעלו 
אמנים חשובים כק. מטסיס, י. פטיניר, י. מביז (ע , ערכיהם), יום 
ון ק לוה ( 1490 [י]— 1540 ), 31 . ון אורלי(ץ 10 !ס: 1490 [?]— 1541 ). דמות 
יוצאת דופן, הגם ששאבה בעיקר ממסורת האמנות הפי של המאה 
ה 15 , היתה דמותו של ה. בוש (ע״ע), צייר הפנטסידת הסיר־ראליס־ 
טיות, שבדורו ובאמצע המאה ה 16 קמו לו מחקים הרבה. יורשו 
הגדול של ב 1 ש היה פ. ברחל (ע״ע), שחתם את מסורת התקופה 
והעלה אותה ביצירתו לאחד משיאיה. ציור ההווי (ברחל, פיטר 
ארטסן 1508 — 11575 ), ציור הנוף הדמיוני (פטיניר, בר¬ 

חל) וציור הדיוקן (מרטין דה פוס [ 1531 (?)— 11603 ; פראנם פלורים 
[ 1516 — 1570 !) היו השגיה העיקריים של אמנות המאה ה 16 ב- 
פלנדריה. 

המניריזם(ע״ע) הפי, שיוצג ע״י פראנם פלוריס ומרטין דה פוס, 
היה שמתי וכבד מזה שבהולנד; את המניריזם המאוחר יותר ייצג 
ברתולומאום ספדגנר ( 1546 — 1611 ), בעל ההשפעה הבי״ל. יצירתם 
של אמני פלנדריה בשלהי המאה ה 16 ובראשית המאה ה 17 היוותה 
חוליית־מעבר מן המניריזם לבארוק. בעוד שבשלהי המאה ה 16 הוש¬ 
פעה הפעילות האמנותית בפלנדריה מהמשבר המדיני והכלכלי וחלק 
ניכר מאמניה ואומניה היגר להולנד, הרי בראשית המאה ה 17 , בשוב 
פ. פ. רובנם (ע״ע) לאנטורפן. הפכה עיר זו למרכז הבארוק בציור של 
ארצות-השפלה. בכך הקדימה פלנדריה את הולנד בדור שלם, הודות 
לקשריה עם מרכזי האמנות הקתולית והבארוק באיטליה בכלל וב¬ 
רומא בפרט — קשרים שהולנד הפרוטסטנטית לא יכלה לפתח באותה 
מידה בשל איסור הציור הכנסייתי בה. ציורי המזבח הגרנדיוזיים 
והדרמתיים של רובנס העלו את ציור הבארוק הכנסייתי, במזיגה של 
הנטורליזם החושני, עשיר־התנועה, ושל ביטוי החיים השופעים 
עצמה ורוך פיוטי חליפות, להתפתחות־שיא שכמותה לא ידע אפילו 
באיטליה. השפעתו פשטה הרחק מגבולות ארצו, להולנד, לצרפת 
ובמיוחד לאנגליה, גם במאה ה 18 . תלמידיו ועוזריו של דובנם (עם 
החשובים שבהם נמנו א. ון דיק וי. יורדנס [ע״ע]) הפיצו את סגנון 
הבארוק בארצות־השפלה ומחוצה להן. כמו בהולנד, היתה המאה ה 17 
גם בפלנדריה תקופה של התמחויות בנושאים מסוימים: מחזות- 
ציד וטבע דומם בנוסח הבארוק (פראנם סנידרם |^־! ) 1 )ץת 5 ; 1579 — 
1657 ]); ציורי פגים כנסיות; ציורי הווי אנקדוטי (ד. מנירם הבן 
וא. בראואר [ע׳ ערכיהם]); ציורי נוף־ים. כבהולנד כן גם בפלנדריה 
היתה המאה ה 18 תקופה של אתנחתא מסוימת באיכותם ובהתפת¬ 
חותם של הסגנונות האמנותיים. השגיה המעניינים ביותר היו בתחום 
הארדיכלות (הככר המלכותית בבריסל). 

בתחום אמנות ש ט י ח י - ה ק י ר הצטיינה פ׳ מאז המאה ה 14 , 

בה התחרתה בצרפת ואף עלתה עליה (עד תום המאה ה 16 ), בכמות 
ובאיכות. מרכזים חשובים של ענף אמנותי זה היו ארם וטורנה, 
במאות ה 14 — 15 , ובריסל במאות ה 15 — 17 . טובי הציירים סיפקו 
מתוות לשטיחים. השטיחים המפורסמים לפי מתוותיו של רפאל 
נעשו אף הם, באחד מנוסחיהם לפחות, בבריסל. 

ע״ע בלגיה, אמנות. 

מוזיאון תל־אביב, תור הזהב של האמנות ההולנדית, תשי״ט; 

37 — 1924 ,^ 016 0117116 3 . 671871 ( 11$6 )16 ^ 816761 , 1X1 ,־ €1 [)מ 113€ *>וז? .( 

- 5 ו €1 נ 1£1 ? ;(. 11 1967 , 18 * £8171X1 ץ 1 ? £0 : תרגום אנגלי) 

. 31 €1 5 זס€^ 1 . 5 ; 29 — 1927 , 1-111 ,.{ £617111176 18 36 141$10176 י ז־ 3£1 ז\ 00 

(€115.), 06x111(16711$ 1/071 (16 1881*1$ (116 %.147151 , 1-11, 1936; ). 0361461$, 

06 1/1887*1$6/1£ £6613)101410/(1471$1 , 1942; 14. £. 311 ז\— ז 1£ > 061 □ 3 /ו 

1)11\ 1954 , 111 ־ 1 , 1671 ) £163.671011 167 ) $6/11636111$ 171$18£ \ 1£ ,. 31 €1 ־ €1 ^ז€׳ 

56*; ). 1.3553- 8.. 1 £€17111 £8 ,ץסעש!?(! ״ x76 }., 1957; 1 צ 1$5€ ג €1 ( 1 ״ 

£6 516616 3'07 (16 10 7*11711011476 }-, 1959; 11. 14. \^11 €1151(1, £, £0171167$ 

114 ) 70£1$$6716$ ,] 111115 * 1 ) ,\ 8.2 ; 1960 11 ־ 1 , 1830 — 1430 


, £017111718 !/ 131 $ * 61 / 16710 ^ 1 ץ £071 ,<) 0151 ת 3 ג 1 . 11 ; 1960 , $16616 014 

; 1966 , £ 714 £ 6 $ 16 ) $.{ ${ 1111 * £717 £ 6 $ ,(.( 61 ) □ 50550 .? ,( ; 1964 , 1-11 
11 $ 0116 ) £1011871 , 801 .( .״ 1 ; 1968 , £ 01711171 % .£ ץ £871 , ץ 1€ זחוו 1 '\\ .ס . 1 \ 
; 1969 , $ 16711 1 ־ 6 $60 £ 70 $ 1671 ) 00/16 1671 $ ) 2117 / 11171 >! . 17 16 $ ) 18167 \ 

16$ ) 261101167 1 * 17 ! 3112, £116(1 £7187!(11$6/16 £871 3$6/18}($7X01676 ז 4 . 0 . 44 

. 1969 , 11 ־ 1 , 111$ * 7 18711671 $ \ 

א. רו. 

פלמית, לשון, ע״ע הולנדית, לשון. 
פלמית, סםתת, ע״ע בלגיה׳ ספרות. 

ט 7 0 סז (״תריסר שירי הצועני״), 1907 , מציג נגן צועני, סמל 
החירות והאמנות, הנהפך בהדרגה לפטריוט יווני ולאזרח־עולם הלני. 
שיתו תורגמו לכמה שפות אירופיות. 

פלמו־קטון, ח?ךי ג׳ון ?קפל, ע״ע פ^ו־סטון, ד;?ךי ג׳ון 
י ממפל. 

פל 2 ן״ו״?״ו (פלמית 11 טזש 10 י 331 [י\, צרפ' 130010 ?), חבל היסטות 
בדרום־מערב ארצות השפלה (ע״ע ושם מפה), לחוף הים 
הצפוני ושפך נהר סכלדה (ע״ע) המערבי. החבל נכלל היום בתחומי 
צרפת (חלק מז־פארטמאן די בור), בלגיה (המחוזות פ׳ המזרחית וס׳ 
המערבית) והולנד (מחוז זלנד). לפ ׳ חשיבות אסטרטגית בגלל נתיבי 
התחבורה המקשרים את מרכז איתפה ודרומה עם אנגליה ו 0 קנ־ 
דינודה. 

פ' מישורית ברובה. לאורך החוף מתמשכת רצועת חולות, ומדתם 
לה משתרע מישור נמוך המבוקז ע״י תעלות רבות מוגנות בסוללות 
למניעת הצפתו ע״י הים. למרות קרקעות החול והחרסית הדלות 
יש בו אוכלוסיה כפתת צפופה המתקיימת על חקלאות אינטנסיווית. 
צורת היישוב השלטת היא חוות ממוקמות על תלים ועל הסוללות 
וסביבן שדות מעובדים, כרי מרעה מוקפים גדחת ולעתים מצויות 
גם חלקות יער. הענפים העיקריים הם משק חי וגידול סלק־סוכר 
וירקות. כן מפותחים ייצור פשתן ועבודות־תחרה. 

בדרום מישור פ/ בעיקר בתחומי צרפת, נמצא שדה פחם גדול 
המספק כמחצית תפוקת הפחם הצרפתית. הפחם מנוצל לתעשיה 
מטלורגית ולייצור טכסטילים וכימיקלים. המוקד התעשייתי העיקרי 
נמצא באגד הערים של ליל (ע״ע)—רובה—טורקואן (—^ 3 < 1 נ £01 

.(10111X0108 

בקרב אוכלוסי פ׳ שליט היסוד הפלמי. הערים הראשיות הן, 
בצרפת: ליל 00 ( 1954 תוש׳ ( 1971 , באגד הערים 1,041,830 תוש׳) 
ועיר הנמל דנקרק 00 ( 264 תוש , , בבלגיה: בךחה (בריז׳) 148,170 
תוש׳, גנט 148,820 תוש׳ ועיר הגמל אוססנד 56,170 (ע׳ ערכיהן). 

היסטוריה. ב 358 התירו הרומאים לפרנקים להתיישב, כ- 
"בעלי ברית", בתחומי הקיסרות, ופ ׳ היתה מרכז להתיישבותם. הם 
הקימו כמה ממלכות-שבטים; החשובה בחן ממלכת טירנה (־• 70111 
! 03 ), של הפרנקים הסליים, בצפון פ׳ ובמרכזה. אפיו האתני של 



863 


פלנדריה 


864 


האיזור השתנה: התושבים הגאלדרומאים נטשוהו, הוא קיבל צביון 
גרמני ובמרוצת הזמן צמח שם העם הפלמי. לעומת זאת נשארו רוב 
התושבים הגאלדרומאים בדרום פ/ הפרנקים נטמעו בהם והאיזור 
שמר על אפיו הרומאני ואח״ב היה לצרפתי. 

במפנה המאות ה 6-5 כבש כלובים (ע״ע), מלך טורנה, את גאליה. 
בעקבות הכיבוש עבר מרכז הממלכה לאיזור הסן ופ ׳ היתה למחוז 
מרוחק מהמרכז וחלק מאדמותיה נמסר למנזרים שקמו שם. המנזרים 
פיתחו את ענף הצאן, בעיקר לתעשיית אריגי־צמר. במרוצת הזמן 
היתד. תעשיית הצמר לענף החשוב ביותר בכלכלת פ , ולמן המאה 
ה 9 יוצאו מוצרי הצמר. התפתחות זו הסתייעה בחידוש הספנות 
בים הצפוני והתאפשרה תחיית המסחר הבי״ל בפ ׳ . מרכזי מסחר 
קבועים התפתחו לערים משגשגות, כגון גנט, ברחה ( 3 תז׳) ואי^ר 
(ע׳ ערכיהם). 

ב 820 פתחו הנורמנים (ע״ע) בפשיטותיהם על ארצות השפלה, 

ום' נפגעה מאוד מהן. ב 862 מסר שרל "הקרח", מלך צרפת, את האי- 
זור כרוזנות־ספר ( 011£ זבתז) לחתנו בלדדן (בודואן [ 1011111 ) 8311 ]). 
הלה בלם את הנורמנים ובעזרת המנזרים הטיל מרותו על הוואסלים 
שברוזנות. בנו, בלדוין 11 ( 879 — 918 ), הרחיב את רוזנות פ׳, ביססה 
והפכה לאוטונומית למעשה. יורשיו השתלטו על ארטוא וואס 
( 305 ^\) וזמן מה אף על אנו (; 813103111 ). במאה ה 11 סופחו שטחים, 
בעיקר בצפון ובמזרח, בתחום קיסרות גרמניה, ועי״ז היו רוזני פ׳ 
לוואסלים של קיסרי גרמניה ומלכי צרפת גם יחד — דבר שחיזק 
את מעמדם העצמאי. עיקר כוחם של תזני פ׳ נבע מגידול הערים 
והתפתחות הכלכלה. למן המאה ה 10 היתד. פ׳ למרכז תעשיית הארי¬ 
גים באירופה המערבית, ובמחצית השניה של המאה ה 11 החלו בתי 
המלאכה שלה לייבא צמר גלמי מאנגליה. כתוצאה מכך התהדקו 
הקשרים בין פ , לאנגליה. בימי הרוזן רוברט 11 ( 1087 — 1111 ) הגיעה 
עצמת פ׳ לשיאה, בהיותה גם מעצמה ימית ששלטה בים הצפוני. 

רוברט היה אבי המדיניות "המזרחית" של רוזני פ׳. האפיפיור 
אורבן 11 (ע״ע) הציע לו לעמוד בראש מסע הצלב הראשון ורוברט 
היה אחד ממנהיגיו, אולם שב לפ׳ מיד אחת כיבוש ירושלים. גם 
יורשיו השתתפו במסעי הצלב, אך לא זנחו את פ/ פ׳ עברה תקופה 
של תסיסה חברתית. בעיקר בקרב אצולת החצר והעתם. הרחנים 
הצליחו להתגבר על האצולה ובלדוין 711 \ דיכא התמרדויות אצילים 
( 1111 — 1119 ). התסיסה בעתם היתה עמוקה יותר, בעיקר בקרב האו¬ 
מנים ופועלי האתגה, שנאבקו לשיפור תנאי עבודתם. חלק גדול 
מהענף היה בידי הכנסיה והיא הגדירה תסיסה זאת כ״מינות״. מ 1030 
עמדה בראש המאבק נגד "כופתם" אלה. הם הוצאו אל מחוץ לחוק, 
אך גם בראשית המאה ה 12 לא הצליחה הכנסיה לדכא את ה״מינות" 
בערים. הכנסיה יסדה מנזרים חדשים, שנועדו להיות מרכזים למאבק 
בתנועת ה״כפירה". ביניהם היו גם מנזתם ציסטרציניים (ע״ע). 
אלד. ייבשו ביצות וע״י בניית סכתם הכשירו לעיבוד חקלאי אדמות 
ששטף הים. 

ב 1127 נרצח בבתז׳ הרחן שרל "הטוב", בידי קושתם מאצולת 
החצר; לא היו לו בניס יורשים. לואי מלך צרפת התערב בענייני 
פ/ העניש את הרוצחים ומסר את הרוזנות לבן חסותו גיום קליטון 
( 0111:011 6 מ 1113111 ! 01 ) נכדו של דלים "הכובש". קליטון נאלץ לשאת 
־לתת עם העתם כת לזכות בהכרה והללו הופיעו לראשונה כגורם 
מדיני בפ׳; 3 תז׳ וסנט־אומר קיבלו כתבי זכרות. אולם בצאת לואי 
¥1 מס׳ תמכו רוב העתם במועמדותו של תית מאלזס (ץ־ 1 ־ 111€1 ז־ 
6 :> 4.1$3 ץ>), בן־דודו של שרל "הטוב", שלא היה מזוהה עם תמיכת 
צרפת ולפיכך לא סיכן את הקשרים עם אנגליה, החיוניים לערים. 
הרוזן תית ( 1128 — 1168 ) נשען על שכבות העילית בעתם ועל 
הכנסיה וקיים קשתם טובים גם עם צרפת. התסיסה הפנימית בעתם 
לא שככה ושוב הוכרזו אורגים ל״מינים״; ב 1163 — 1170 נערך מסע 
לדיכדם, ונהרגו אלפי פועלים ואומנים. האפיפיור הסתייג ממסע 


זה ובהדרגה עבר המאבק לתחום החילוני. בנו של תית, פילים, מת 
במסע הצלב השלישי, בעת המצור על עכו ( 1191 ) ולא השאיר 
צאצאים. הרוזנות עברה לקרובו, בלדוין מאנו, שאחותו איזבל היתד. 
נשואה לפילים 11 אוגיסט מלך צרפת ומסרה לו בנדוניה את מחוז 
ארטוא ושטחים אחתם. השפעת צרפת בפ׳ גדלה, אולם בלדוין יצא 
למסע־הצלב הרביעי וב 1204 נבחר לקיסר הממלכה הלאטיבית 
בקושטא (ע״ע ביזנטיון, עמ׳ 373 ) ; השלטון בם׳ עבר לחתנו, פרנסה 
(שז״בזזשץ) מפורטוגל, ומדיניותו היתה להגן על האינטרסים של 
הערים, שרצו בקשרים טובים עם אנגליה. ב 1214 הביס פילים בקרב 
בודן ( 5 ?תזז\ 8011 ) קואליציה של פ/ אנגליה והקיסר אוטו ז\ 1 , 
והרוזן פרנטה נשבה. 

אחרי המפלה היתד, ז׳ן, אשת פרנטה ובת בלדדן׳ לרוזנת, ואולם 
למעשה נהיתה פ׳ למעין מדינת חסות של צרפת. לפי דתשת פילים 
11 נישאה מרגרט, אחותה של ז׳ן דורשתה, לאחד מנאמניו, גיום 
מדמפור ( 0 ז 1£1 קת 1 בס). 

במאה ה 13 עורר המתח החברתי בעתם תסיסה מחודשת, בעיקר 
בין הגילדות של בעלי המלאכה, שבהן תמכו פשוטי העם. לבין 
הסוחתם ושכבת העילית (הפטריציאט). פתחת הכלכלה גרמה שה¬ 
מאבק לא היה אלים. באותה מאה היו בריז׳ וגנט העתם החשובות 
ביותר באירופה מצפון לאלפים; קשרים מסועפים עם צרפת, אנגליה, 
גרמניה ועת ההנזה (ע״ע) סייעו לפיתוח מסחרן ולשיווק האריגים 
במערב אירופה, בצפונה ובמזרחה. הצורך להגביר את הייצור הוליד 
תלות הדדית בין הגילדות של בעלי המלאכה לבין הסוחתם, שהיו 
גם מממני הייצור. לקראת סוף המאה ה 13 הופר איזון עדין זה של 
כוחות מדיניים ושל אינטרסים כלכליים׳ כשחלה בכל מערב אירופה 
האטה בפעילות הכלכלה. הרוזן גי מדמפייר ( 1278 — 1304 ) הסתייע 
בגילדות של האומנים (ה״דמוקראטים"), שתמכו בחידוש הקשתם 
עם אנגליה, מקור הצמר ד,גלמי, בעוד שהפטריצים פנו לעזרת פילים 
\\ ״היפה״ (ע״ע), מלך צרפת. ב 1300 כבשו הצרפתים את פ׳ וגי 
נאסר ומת בשביו. בתגובה פרצה בבריז׳ מתדה. וחיל־המצב הצרפתי 
נטבח (״תפילת שחתת של 3 תז׳" [ 5 ^ 11 ־ 81 06 5 שת 1 ז 43 ^] 18.5.1302 ). 
ה״דמוקרטים״ השתלטו בעתם, וביולי 1302 הנחילו בעלי-המלאכה 
הפלמים מפלה מוחצת לצבא האביתם הצרפתי בקרב קורטוי 
( 21 ז 1 ־״ 1 ס 0 ). תב ם ׳ שוחררה וההנהגה החדשה הידקה את הקש תם 
עם אנגליה. כתוצאה מכך הפכה פ׳ לזירת תחרות בין אנגליה 
וצרפת ומצב זה היה מן הסיבות למלחמת מאה השנים (ע״ע, ענד 
710 ). 

אחת גירוש הצרפתים נמשכו המאבקים בעת פ׳ וכוחם של 
הפטתצים עלה, בתמיכתו של התזן לואי מנור ( 5 ז 6 ׳\ 0 א; 1322 — 
1346 ), שהיה מנאמני צרפת. בעזרת צרפת הובסו ה״דמוקרטים" 
בקרב קאסל ( 1328 ). 

בפתץ מלחמת מאה השנים ( 1337 ) אסר אדווירד 111 מלך אנגליה 
לייצא צמר לפ , , שהיתה תלדה בצרפת. ענף האריגים בפ׳ נפגע 
קשות ובעקבותיו נפגעו שאר ענפי הכלכלה. הרחן והאצילים נשארו 
נאמנים לצרפת והמשיכו להילחם לימינה (לואי מנור נהרג בקרב 
קךסי [ 1346 ]); אולם בעלי המלאכה התקוממו בהנהגת יעקב ון 
ארטפלןה (ע״ע), שעמד בראש המרידה בגנט, והשתלטו על העתם. 
המתקוממים תמכו באנגליה ולפיכך בוטל האיסור לייצא צמר מ¬ 
אנגליה לפ׳, אך ענף האתגים לא התאושש כליל. המאבק הפנימי 
נמשך וגרם קשיים רבים. ב 1345 הסכימו הצדדים להכתז על ניטר¬ 
ליות ם׳ במלחמה והשלטון בעתם נשאר בידי האומנים. הסדר זה לא 
החזיר את השלום הפנימי והוחרפו המאבקים בין העתם השונות 
לבין הגילדות, עקב קשיי כלכלה, הבודדת מחיתם והמשבר הדמוגרפי 
שפרץ כתוצאה מ״המוות השחור״ (ע״ע דבר, ענד 872 ). בתב העתם 
התמוטט שלטון ה״דמוקרטים" ורק בגנט שלט פיליפ וו ארטפלדה 
(ע״ע), בנו של י, ון ארטפלדה. ב 1382 נהרג פ. ון ארטפלדה בקרב 



865 


פלנדריה — סלניממריה וסטדאומטריה 


866 


רחבקה (:״ 800*61x1 ) בגד הצרפתים בפיקודו של פילים האמיץ 
דוכס בורגונדיה. 

ב 1384 ירש פילים את פ' וצרפה לדוכסות בורגונדיה (ע״ע, עמ ׳ 
965 ; אדצות־השפלה, עט׳ 282/3 ). ב 1477 עברה פ/ יחד עם בל 
בודגונדיה, לידי בית הבסבורג. בעקבות נצחונו של קרל ¥ (ע״ע) 
על הצרפתים בוטלו קשרי הוואסליות של פ ׳ לצרפת ( 1526 ). כשחילק 
קרל /י את ממלכתו מסר את פ/ עם כל ארצות השפלה, לספרד 
( 1555 ). אחרי הצלחות ראשונות לרפורמציה נשארה פ׳ קתולית. 
על תולדותיה מסוף המאה ה 16 ואילך ע״ע בלגיה, היסטוריה. על 
האמנות, ע״ע פלמית, אמנות; על הלשון והספרות, ע״ע 
הולנדית, לשון וספרות. 

-תנ 0 ״ 1 . 8 ; 1932 — 400 [ , ¥11 -[ ,) 1 ו^ 1£1 ) 8 )¥! ) ¥4111011 ,שתתשז!׳! . 11 
- ¥411 ,׳( 0 ג 1 ף :> סז $ ש . 1 ,( ; י 1949 ,!) 001111 11 ) 1111 )■!!) !) 1 ! 1011 .'¥ 11 * 1 , 5806 
-)![■ 120111 2 ) 1 ) 1 ) 5 ) 051£111 )) 41 . ,. 1 ) 1 ; 1949 , 1012 ! 144 )¥) 1 ) .'¥ 2 ) 1 )¥> ) 1011 
, 1952 , 021 ) 2111 ) 1 ) !) 11 ) 1 ( 110 !) £01112 !) 01 ! ) 151211 '¥) 1 ) ,¥ ) 11 5 ) 111 ' 1 0 * 1 1 ) 0151 

אר. גר. 

פלנטג׳נט 14111:186060 ?), כינוי לשושלת מלכים באנגליה ( 1154 — 
1399 או 1485 ). מקור השם בפרחי רותם (בצדם׳ 861161 ), 

שאבי השושלת ז׳ופרוא "היפה", דוכס אנז׳ו (ע״ע), נהג לענוד 
בכובעו. מטילדה, אשת ז׳ופרוא, היתד, בתו של הגרי 1 מלך אנגליה, 
ותבעה את כתר המלוכה כנגד סטיון (ע״ע). בנם, הנרי 11 , היה מלך 
אנגליה הראשון לבית פ׳ וכן דוכס נורמנדיה ואנז׳ו (מכאן שם אחר 
לשושלת, ת 1 י,י 186 ז\!). בניו של הנרי ויורשיהם לא התכנו בכינוי ם/ 
מאדוורד 111 יצאו המוענים לכתר משושלת יורק ולגקסטר (ע׳ ערכיהם 
וראה טבלה, כר׳ כ״ג, עם׳ 879 ). את השימוש בכינוי פ' חידש דוכס 
יורק, אביו של אדוורד / 11 , לחיזוק תביעתו לכתר. ריצ׳ארד 111 
הוציא להורג את בני אדוורד. והיורש החוקי האחרון הוצא להורג 
ב 1499 בפקודת הנרי ¥11 לבית טיודור (ע״ע) שנשא את בתו 
הבכירה של אדוורד לאשת. יש הרואים בהדחת ריצ׳ארד 11 ב 1399 
ועליית הגרי 1¥ למלוכה את סוף שושלת פ׳. 

פלנטךיום ( 1 ק 1113116£31-111 ), מתקן להקרנת תמונה של גרמי הש־ 
מים על מסך כיפתי, ובהכללה — המתקן, המסך והמבנה 
שבתוכו הם מצויים; משמש לתצוגה חזותית בהוראת האסטרונומיה. 

פ" משוכללים מסוגלים להדגים מגוון רב של תופעות ותנועות 
אסטרונומיות. בד״כ רדיום הכיפה עולה על 15 מ׳ ומתקן ההקרנה 
נמצא במרכז, כשסביבו נמצאים מושבים. מתקן ההקרנה מורכב 
ממערכת פנסים זעירים (או פנס גדול המקרין דרך מערכת נקבים), 
המסודרים כך שנקודות־האור תפגענה במסך במקומות הנכונים. מנוע 
חשמלי ומערכת גלגלי־שיניים מקנים למתקן תנועה סיבובית. מתקנים 
מודרניים יכולים לסוב 0 נ 
מקווי־רוחב שונים; ב. את 
התנועה היומית של כיפת 
השמים; ג. תנועות מור¬ 
כבות, כגון הקדימה והנע- 
נוע (ע״ע ארץ, עמ׳ 1050 ). 
מערכת נוספת מניעה את 
הפנסים המייצגים את 
כוכבי־הלכת, השמש וה¬ 
ירח. מערכת זאת בנויה 
בד״כ כדגם המייצג את 
מערכת־השמש וחיבורים 
בין הפנסים מפנים את כל 
הפנסים מכדה״א החוצה, 
כך שאורם יפול בנקודות 
הנכונות. מהירות המע¬ 
רכות השונות ניתנת לשי¬ 


נוי, ואפשר להדגים במשך דקות ספורות תופעות הנמשכות בטבע 
זמן כלשהו (לדוגמה, אלפי שנים). 

בעזרת הם , נוח להסביר את התנועה היומית של הכוכבים, את 
"תנועת" השמש עפ״נ כיפת־השמים במשך השנה, את התנועה המור¬ 
כבת של כוכבי־הלכת השונים, את שינוי מקום הקוטב בגלל הקדימה 
וכד׳. עצמת האור של הפנסים גדולה בד״כ מהדרוש כדי לייצג את 
זהרם האמיתי של הכוכבים, וזאת כדי לאפשר לצופים לראות את 
התמונה מבלי להמתין זמן רב־מדי להסתגלות העין. אור ה״שמש", 
לעומת זאת, קטן מהאור האמיתי כך שניתן לראות שמש וכוכבים גם 
יחד. עצמת האור ניתנת לשינוי, בך שאפשר להדגים את סדר הופעתם 
של כוכבים אחרי השקיעה, לפי בהירותם. בם" אחדים משתנה עצמת 
האור אוטומטית עם התקרב הכוכב ל״אופק", כדי לייצג את השפעת 
הבליעה המוגברת של האור באטמוספירה, כפי שהיא בטבע. אפשר 
להקרין על המסך את התאריך המתאים לתופעות מסוימות (בגון 
ליקויים), את שמות הכוכבים או קבוצותיהם, וחץ המפנה את תשומה 
הלב לתופעה בה דן המסביר. 

את הפ׳ הראשון בנה ק. צים (ע״ע), לפי רעיון של באוארסנןלד, 

ב 1913 . כיום קיימים פ" רבים בכל רחבי העולם. הפ ׳ הראשון בארץ 
החל לפעול באוניברסיטה העברית בירושלים ב 1957 . בת״א פועל 
פ׳ במסגרת ״מוזיאון הארץ״, מ 1968 . המכשירים בשני המוסדות 
הם מתוצרת "מעבדות שפיץ" באה״ב. 

יא, ש. 

פלנימטךיה (פ׳) יסטךאומטוץה (ס׳)(לאט׳ """!ת—שטוחי 

יוד ;! 0x1:01:6 — מוצק; ׳\ס 0 ז£! 1 — מידה), פרקי הגאומטריה 
(ע״ע) האוקלידית העוסקים, בהתאמה׳ בצורות במישור ובמרחב 
התלת־ממדי והן חלק הגאומטריה המטפל בשמורות החבורה (ע״ע) 
של כל התנועות הצפידות של המרחב הדו־והתלת־ממדי. 

הפ׳ והס׳ החלו להתפתח כבר במזרח הקדום (ע״ע גאומטדיה), 
מתוך גישה שהיתה מעשית מעיקרה. רק מהמאה ה 6 לפסה״ג החלו 
היוונים בפיתוח הס׳ והס׳ כמדע מדויק הסקי. גולת הכותרת של 
עבודתם היתה חיבורו המסכם של אוקלידס (ע״ע), "יסודות". עבודתו 
היתד. התורה האכסיומטית (ע״ע אכסיומה) הראשונה בתולדות 
המחשבה האנושית. רק ד. הילברט (ע״ע), בסוף המאה ה 19 ׳ בנה 
אכסיומטיקה חדשה ושלמה יותר לגאומטריה. אגב כך הבהיר גם 
את תפקידה של אכסיומטיקה בכלל. הפ׳ והם׳, המבוססות על האכסיו¬ 
מות של אוקלידס, בכללות בגאומטריה האוקלידית, אך ניתן גם לפתח 
תורה המבוססת על אכסיומות אחרות (ע״ע גאומטריה לא-אוקלידית). 

בספרו ״גאומטריה״ מביא הילברט 5 קבוצות של אכסיומות, 
שכולן דרושות כדי לפתח את הגאומטדיה המקובלת כיום. הקבוצה 
הראשונה עוסקת בקשר בין מונחי היסוד וכוללת אכסיומות כגון: 
"כל שתי נקידות שונות קובעות ישר". הקבוצה השניה עוסקת 
במושג הסדר. כגון הסדר של שלוש נקודות על ישר. הקבוצה השלי¬ 
שית דנה במושגי השוויון והחפיפה, והרביעית כוללת את האכסיומה 
על המקבילים. הקבוצה החמישית מבהירה את שלמותה של המערכת, 
כלו׳ שלא ניתן להוסיף עליה מונחי יסוד בלי הפרת האכסיומות. 

א. ה.פ' עוסקת בעיקר בישרים ובצורות הבנויות מהם במישור 
(ע״ע מצולע), במעגלים ובחלקיהם, ובחתכי החרוט (ע״ע). בהסתמך 
על מונחי היסוד, נקודה וישר, והאפסילמות המתייחסות אליהם ניתן 
להגדיר קרן, קטע וזווית, ומכאן זוויות צמודות, זוויות קדקודיות, 
מצולע ועוד. משפטים רבים, כגון: משפטי חפיפה, משפטים על 
משולש שווה־שוקיים, על זווית חיצונית למשולש, על הקשר שבין 
המשולש לצלעותיו, מוכחים ללא שימוש באכסילמת המקבילים; אך 
הוכחת המשפט על סכום הזוויות במשולש, מחייבת את השימוש בה. 

מצולעים. שני מצולעים הם חופפים כאשר כל צלעות 
האחד וכל זוויותיו שוות בהתאמה לצלעותיו חוויותיו של האחר. 
שני מצולעים הם דומים כאשר כל זוויות האחד שוות בהתאמה 



867 


פלנימטרייה ופמראוממדיה 


868 


לזוויות האחר, וצלעות האחד מתייחסות לצלעות המתאימות של 
האחר ביחס קבוע. אחת מאכסלמות החפיפה קובעת, ששני משולשים 
השווים בשתי צלעות ובזווית הכלואה ביניהן שווים גם בשאר הז¬ 
וויות — בהתאמה. אכסיומה זו היא הבסיס שבעזרתו ניתן להוכיח 
לגבי משולשים כי החפיפה והדמיון מתקיימים גם ע״ס חלק מתנאים 
אלה. כך חופפים 2 משולשים שבהם שוות: 2 צלעות והזווית 
ביניהן; כל 3 הצלעות: 2 זוויות והצלע שמול הגדולה בין השתיים. 
2 משולשים דומים אם, למשל, שוות כל זוויותיהם. 

מעגלים (ע״ע מעגל). דרך כל שלוש נקודות נתונות שאינן 
על ישר אחד עובר מעגל אחד ויחיד. מעגל זה נקרא המעגל החו¬ 
ם ם את המשולש. ששלוש הנקודות הן קדקודיו ומרכזו הוא נקודת 
החיתוך של ניצביו האמצעיים. כשמעבירים 3 ישרים דרך הקדקודים 
האלה, ניתן לבנות 4 מעגלים שישיקו לכל שלושת הקווים, ומרכזיהם 
הם נקודות הפגישה של חוצי הזוויות הפנימיות והחיצוניות של 
המשולש. אחד מהם מוכל במשולש ומכונה המעגל החסום 
במשולש; האחרים נקראים מעגלים חסומים מבחוץ. מעגלים חוסמים 
או חסומים ניתנים לבניה גם למצולעים אחרים, אולם בהגבלות 
רבות, אך לכל מצולע משוכלל יש מעגל חוסם ומעגל חסום בעלי 
מרכז משותף. כגון: הכפלת קוביה, חילוק זווית ל 3 חלקים שווים וריבוע העיגול, 

שטחים. שוויון שטחים של שני מצולעים מוגדר בעזרת מושג מצריכות כלים מתמטיים נוספים. משום כך, הכפלת הריבוע נפתרה 
החפיפה וללא צזרך במושג המידה של השטח. כך, שני משולשים כבר בידי היוונים, ואילו בניית קוביה, שנפחה כפול מנסח קוביה 
חופפים יוגדרו כשווי-שטח והתנאי הקובע באופן חד-ערכי את שוויון נתונה, נפתרה רק מאוחר יותר (ניקו?!ךס [ 200 לפסה״ג בקירוב] 
השטח הוא, שצירוף או הוצאה של מצולעים שווי־שטת ממצולעים פתר אותה בעזרת העקום קונכואידה 41 ! 0110 מ 00 ]). 
שור־שטח משאירה מצולעים שווי־שטח. המידה 5 של שטח משולש ב. ה ס׳ היא גאומטדיה תלת־ממדית, המטפלת בישרים, מישורים 
מוגדרת כ ^ כש 3 אורך צלע במשולש ו! 1 אורך הגובה על ה צלע 3 . וגופים. במערכת האכסיומות לס׳ יש לציין את אכסיומת הממד 
בעזרת המשולש ניתן להגדיר את מידת השטח של בל מצולע> כ ך ׳ (ר׳ טבלה 2 ). 

המלבן מתחל? באמצעות "אל^ לשנ , משולשים ושטזזו ,״,״ לכן במרחב יכולים ישרים, שאינם מקבילים, לא להחתך ואז הם 
אודך * רוחב. דרך שניה היא הגדרת השטח הב ט י ט י בשטזזן של נקראים מצטלבים• הזווית מוגדרת גם בין ישר למישור ובין 
"ריבוע שצלעו 3 , וקירוב שטןזר , של מישוריח בעזרת שגי מישורים. בין המשפטים היסודיים לגבי מצבם ההדדי של ישרים 

מםפ ר הולך וגדל של תבועים , ושימוש אינטגרלי לתישוב ומישורים - ( 1 ) משפם הישר ה מ א ו נ ך: ישר מאתך למישור 

הגבול (ע״ע חשבון אינפיניטסימלי י מדד, וא י נטגרל) , י תידת ד , שטח אם, ורק אם, הוא מאונך לשני ישרים שונים (לפחות) באותו מישור. 
היא ריבוע של יחידת האורך, לנוסחות-שט״ של צורות מישוריות ( 2 ) משפט המישור המאונך: כל מישור המכיל אנך אחד 

ר , טבלה 1 ־ למישור נתון, מאונך לאותו מישור. 

ב נ יה י ב ם ר ג ל ובמהוגה . לדידם של היוונים הצורה המרחבית, המקבילה בחשיבותה לזווית בס׳, היא ה פ י נ ה 

שאלת מציאת ריבמ ששטחו משטח רעמ נתון׳ מעיקרד 1 ׳ המשולשת. המורכבת משלוש קרניים שונות היוצאות מאותה 

שאלת בניה ולא בעיית חישוב . מאחר שעסקו בע , קר בקווים ישרים נקודה ואינן במישור אחד. לפינה משולשת 3 מיני זוויות: ( 1 ) זווית־ 

ובמעשים, הגבילו את עצמם לשימוע בסרגל בלתי םםומן ובמחוגד , פאה, שהיא זווית בין שתי קרניים, במישור המוגדר על־ידן (הפאר.). 

(או אף לאחד מהם בלבד) . מסורת זו גשאר ״ בתקפה עד היום ( 2 ) זווית דו־מישורית. שהיא הזווית בין שתי פאות. ( 3 ) זווית 

בלימודי הגאומטריה. למעשה, בניה המוגבלת לסרגל ולמזזוגה בלבד קרן־פאה, שהיא הזווית בין קרן לפאר, הנוצרת משתי תקר 3 " 0 

כמוה כבעיית חישוב המוגבלת לפעולות חיבור, ןזיסוה כפל , חילן ק האחרות. 

והוצאת שורש תבועי של מםפרים רציונליים בלבד> בעוד שבעיןת סכום זוויות-הפאה בפינה משולשת קטן מ ־ 360 , וכל זווית-פאה 

קטנה מסכום שתי זוויות-הפאה האחרות. סכום הזוויות הדו־מישוריות 
בפינה משולשת הוא בין ״ 180 ל ־ 540 . פינה משוכללת היא 
פינה שכל זוויותיה (מאותו סוג) שוות. 

גופים מרחביים. בם׳ דנים בגופים רבים, כגון: גליל, חרוט, 

כדור, מנסרה, פירמידה (ע׳ ערכיהם). פאון הוא גוף מרחבי 
המוגבל במשטחים מישוריים בלבד. נוסחת א 1 ילד מקשרת את 
מספר פאות הפאון ק עם מספר מקצועותיו ומספר קדקודיו .! 1 : 

2 + 1 מ = ק + : 15 .בפאון משוכלל כל הפאות הן מצולעים משר 
כללים חופפים, וכל הפינות משוכללות וחופפות. קיימים רק 5 סוגים 
של פאונים משוכללים, ר טבלה 3 . 

צורה מרחבית המקבילה בחשיבותה למעגל בס׳ היא כדור 
(ע״ע), שטח הפנים של כדור היחידה (מחוגו = 1 ) הוא ״ 4 . כדור זה 
משמש גם להגדרת זווית מרחבית של אלומת קרניים לא 
מקבילות, בעלות קדקוד משותף: השטח עם״נ כדור היחידה, המותחם 
בעקם (ע״ע) רציף, שנוצר ע״י חיתוך פני הכדור באלומת הקרניים, 



טבלה 2 : מונחים, אכסיומות ומשפטים בסיסיים _ 

מונחים ראשוניים 

במישור: נקודה; ישר : הכלה (ישר מכיל נקודה = נקודה נמצאת "עלי 
ישר)! בינות (נקודה בין שתי נקודות על ישר)! חפיפת קטעים; 

חפיפת זוויות: 

במרחב: מישור: הכלה (של מישור ונקודה). 
א ב ס י ו מ ו ת 

ישר הוא אוסף נקודות: בישר קיימות לפחות 2 נקודות: לכל 2 נקודות קיים ישר 
אחד ויחיד המכיל את שתיהן: לכל ישר קיימת נקודה שאיננה עליו: לכל 
ישר ולכל נקודה שאיננה עליו קיים ישר אחד לכל היותר המכיל את הנקודה 
ומקביל לישר הנתון (אכסיומת המקבילים); במרחב קיימות 4 נקודות שכל 
3 מהן אינן במישור אחד (אכסיומת המימד). 

מונחים מוגדרים 

קת; זווית: זוויות צמודות: זווית ישרה: קסע: מצולע; משולש : ישרים 
מקבילים. 


משפטים מוכחים 

שני ישרים יכולים להכיל נקודה משותפת אחת לכל היותר; סכום שתי 
זוויות צמודות שווה תמיד לסכום שתי זוויות ישרות; סכום הזוויות במשולש 
שווה תמיד לסכום שתי זוויות ישרות. 


טבלה 1 : נוסחאות שמחים 





869 


פלגימטריד וסטראומפזריד, — פלנקטון 


870 



כשמרכז הכדור בקדקוד. הזווית המרחבית של המרחב כולו היא אפוא 
* 4 . יחידת הזווית המרחבית היא ססרדיאן. לזווית המרחבית שימו¬ 
שים רבים, בעיקר בחישובי נפחים באינטגרלים. בניגוד לס' אי 
אפשר להגדיר את שוויון הנפחים של פאונים בם׳ ללא שימוש 
בגבול כפי שניתן לעשות לגבי שטחי מצולעים. על הגדרת הנפה 
ונוסחות נפח שונות, ע״ע נ פ ח. — ע״ע טריגונומטריה. 

ביבל׳: ע״ע גאומטריה; טריגונומטריה. 

ב. גב. - ע. אב. 

פלנק, מכס ק!רל אתסט לח־ויג — - £110 ]$תז£ 1 ־ 131 < צ 2 !א 
^״ 13 ? י 18 ׳* —י( 1858 — 1947 ), פיסיקאי גרמני, מניח 
היסוד לתורת הקונטים (ע״ע). פ׳ למד באוניברסיטות מינכן 
( 1875 — 1877 ) וברלין ( 1878/9 ), אצל קירכהוף והלמהולץ (ע׳ ער¬ 
כיהם). בעבודת הדוקטור שלו ( 1879 ), בה נוסח לראשונה החוק 
השני של התרמודינמיקה (ע״ע) בכל כלליותו, עמד פ' על חשיבותו 
האוניוורסלית של מושג האנטח׳פיה (ע״ע), לו נועד מקום מרכזי 
כמעט בכל עבודותיו! בכך הלך בדרכי קלאוזיוס (ע״ע). במחקר זה 
כבר ניכרת שאיפתו של פ׳ לאחדות תמונת העולם הפיסיקלי, שאיפה 
שהדריכה אותו בכל מחקריו והביאה אותו, בניגוד לרצונו וציפיותיו, 
לפניה מהפכנית מהפיסיקה הקלאסית. לאחר שעבד כמרצה במינכן 
( 1880 — 1885 ) ובקיל, נתמנה ( 1889 ) כיורשו של קירכהוף באוני¬ 
ברסיטת ברלין. בה כיהן מ 1892 כפרופסור לפיסיקה עיונית ובת¬ 
קופות אחדות גם כרקטור. פ' ניהל שנים רבות את "החברה הפיסי¬ 
קלית הגרמנית" והיה מזכיר קבוע של האקדמיה הפרוסית למדעים. 
לאחר שפרש מאוניברסיטת ברלין, נבחר ( 1930 ) לנשיא "האגודה 
ע״ש הקיסר וילהלם" ( 1 ז 1111€11 /ע ־ 1£31$€1 
11 ב 1 <: 11$1 ש$ש 0 ) הנקראת מ 1946 "האגודה 
ע״ש מכם פ׳״ (ז 31 ו 1 שוצ 005011 .? . 1 * 1 ). פ/ 
שהיה שמרני בהשקפותיו, נשאר בגר¬ 
מניה בזמן הנאצים על אף התנגדותו 
למדיניותם, אותה הביע גם בפומבי. בנו 
הצעיר, אדווין, הוצא להורג ( 1945 ) בידי 
הגסטאפו על השתתפותו ב״קשר יולי" 
נגד היטלר. 

עבודתו המדעית הראשונה של פ/ 
שזכתה להכרה, היתה זש 0 1-10210 ? 03$ 
ש £1 ־זשת 11 ־ 1161 £חט:! 1131 ־ £1 ("עקרון 


שימור האנרגיה״), 1887 , וי״ל במהדורות רבות. מחקריו הראשונים 
וביניהם תורה של שיווי-משקל כימי, שהתבססה על פוטנציאלים 
תרמודינמיים ומחקרים בדיסוציאציה של גזים ובלחץ האוסמוטי(ע״ע 
אוסמוזה), סוכמו בספר 31111£ סץ 0 ס 1 ד 1 ־ 1 ש £11 ־ 0 נ 61 11 ש 2 ס ¥011£$11 
(״הרצאות בתרמודינמיקה״), 1897 , שהפך לספר לימוד מקובל, בזכות 
בהירות הסבריו. ב 1910 הכליל פ׳ את הניסוח של ןרנסט (ע״ע) 
בפרשו את החוק השלישי של התרמודינמיקה כטענה׳ שהאנטרופיה 
של כל חומר אחיד שצפיפותו סופית מתאפסת בטמפרטורת האפס 
המוחלט. פ׳ היה בין הראשונים שהכירו בחשיבותה של תורת היחסות 
(ע״ע יחסות, תורת ה־) המצומצמת ותרם לפיתוחה. 

תרומתו העיקרית למדע — הקוואנטיזציה של האנרגיה — 
מקורה בשאיפתו למזג את התרמודינמיקה עם תורת מכסול של 
השדה האלקטרומגנטי (ע״ע אלקטרומגנטיות). פ׳ התעמק בחקר 
הקריבה (ע״ע) התרמית שהיתה, לדעתו, החוליה המקשרת בין שני 
התחומים. כמסקנה מהעובדה שצפיפות האנרגיה בקרינת גוף שחור 
תלויה, בכל תדירות, בטמפרטורה בלבד ולא בחומר המקרין (כפי 
שידע קירכהוף כבר ב 1859 ), הציע פ׳ באוקטובר 1900 , נוסחה 
חדשה להתפלגות צפיפות האנרגיה, המכונה כיום על שמו: 
( 1 — ז 1 |) ' , 1 ' 6 ) ג 0 / ג ׳\ 87111 = (ז ,׳סס 

(ש — מהירות האור,! 1 — הקבוע של בולצמן, כפי שקרא אותו פ׳, 
׳! — התדירות. ־ 1 — הטמפרטורה ו 11 — הקבוע של פ׳ [ר׳ להלן}). 
הנוסחה אושרה נסיונית ע״י רובנס וקורלבאום מיד לאחר פרסומה. 
רק מאוחר יותר הובן שהנחה "שרירותית" זאת הביעה, בפעם הרא¬ 
שונה, את הדואליות בין גל וחלקיק המאפיינת את תורת הקוואנטים. 

תוך זמן קצר הצליח פ׳ לתת לנוסחה פירוש פיסיקלי, בהשתמשו 
בשיטה הסטטיסטית של בולצמן (ע״ע), המקשרת את האנטרופיה 
עם ההסתברות. פ׳ הניח שהאנרגיה של אוסצילטור (ע״ע) הרמוני 
שתדירותו ע אינה יכולה לקבל כל ערך אלא רק שורת ערכים, 
שנבדלים זה מזה ב ׳!! 1 או כפולותיו. הרצאתו, ב 14 בדצמבר 1900 , 
על הספקטרום הבדיד של אוסצילאטור הרמוני והקבוע 11 
( 7 ־-־ 10 6.6252 + 0.0002 x ארג שניה) הקרוי מאז על שמו, נחשבת 
ללידתה של תורת הקוואנטים. התורה פותחה אח״כ בעיקר בידי 
אינשטין, ב 1 ד, בורן, היזנברג, שרדינגר, פאולי ודירק (ע׳ ערכיהם). 
המסקנות המהפכניות של תורת הקוואנטים, כגון ביטול (חלקי) של 
הדטרמיניזם (עקרון אי־הוודאות) או עקרון ההשלמה, שנכלל באופן 
בלתי מפורש אף בעבודותיו הוא, לא נתקבלו על דעתו של פ , . 
העולם המדעי הכיר בחשיבות תרומתו ופרסים רבים הוענקו לו, 
ביניהם פרם־נובל בפיסיקה ( 1918 ) וחברות בחברה המלכותית 
בלונדון ( 1926 ). 

מפרסומיו: £^ 2 ־ 11 ז ¥0 1 > 0 ט 11 ש 8 תט 11 )ח 113 כ 1 \ 7 ש 11 :> 115 ב.> $11 ץ 11 ? 

(״מסות והרצאות על פיסיקה״), 1958 ! מ 02£ ט־ 1011£1 ז£ 1 ) 00 £?! 3 ־ 1 :ו־ 01 ׳\ 
(״הרצאות וזכרונות״), ׳ 1969 ! ׳ל 11 ק 3 ז 08 גנ 01 זט^ 1:1£1£ חש $01 ("אוטו¬ 
ביוגרפיה מדעית״), 1949 . 

5 * 1 ) ? 1 ( 0 ? 1/1 2 ) 1 €?) 011111011 ')€' 1 ?[) 712 , 161 ^£ מ 5 € (>מ .״ 1 

; 1953 3 117 . 7 ,ח 10 ■ 1 ז: 1 ־] 1 ; 1 ־ 1 . 1 ־ 1 ; 1936 , 1 ) 1111 ) 11 [) 

; 1962 ,^• €07 !!' 7 1€ ! 1 / 0 * 1£ ז 1111 ז 3€%1 €\( 1 1 ) 111 ) . 7 .ח 1 נ> £1 ־ 1 

1211111111 ) $1 01 1 ה 7€ ת<} 10 < 0€1 ׳*ן/ 7 ,־ושרתמז□^ . 1 \ 

. 1973 ,. 7 7 ^ ,תתגרתזס^ .\ 7 ;־ 1972 

ס. י. 

פלנקטון, מונח בביולוגיה המציין אוכלוסיית אורגניזמים, לרוב 
מיקרוסקופיים, המרחפים באופן חפשי במקווי-מים. הס׳ 

כולל חיידקים׳ אצות, נבוביים, סרטנים, רכיכות, תולעים וכיר׳ב. 
את הם׳ ניתן לחלק מבחינת הרכב האוכלוסיה לפיטופלנקטון (פ״ 0 
— פ׳ של עולם הצמחים, ולזואופלנקטון (ז״פ) — פ׳ של עולם החי. 
קיימת גם חלוקה אחרת לפי גודל המרכיבים. מודד הגודל הוא 
נקבי רשת איסוף הם , . הסדר הוא מ 0.05 מ״מ ל 1 מ״מ. ע״ע אוקיאנו־ 
גדפיה, עמ ׳ 133/4 . 



מכם פ 5 נ? 






871 


פלנקטון 


872 


כושר הרחיפה של 
הפ״פ — אצות(ע״ע)— 

מושג בעיקר באמ¬ 
צעות הגדלת שטח פני 
האורגניזמים לעומת 
נפחם. כך גדל מקדם 
החיכוך וקטנה מהירות 
השקיעה. תופעה זו מת¬ 
בטאת בצורת התאים 
של אצות מסוימות — 

דמויי דיסקית או עלה. 

גם פיתוח זיפים׳ זיזים׳ 

בליטות ועוד, מאפשר 
את הרחיפה. אמצעים 
אלה אפייניים גם ל־ 

בע״ח פלנקטוניים. אמי 

טערכת אק^ונית נ 0 יןןר 1 . םים טתוק , ם ?פי צעי עזר נוסף הוא 
י&ר׳שרודםוח הקטנת המשקל הסגולי 

של התא ע״י יצירת מעטה רירי סביב התאים הבודדים או המושבות 
(כגון, פריחות־מים של אצות כחוליות, ר׳ להלן). כושר הדחיפה 
במים מושג אצל הז״פ באמצעי תנועה מיוחדים (ריסים׳ שוטון, 
גפיים ועיד) המקנים למרכיביו ניידות מוגבלת. 

גורמי סביבה שונים, אור, טמפרטורה, תכולת החמצן המומס 
במים, ריכוז המלח ועוד, קובעים אח תפוצת מיני הנד השונים. 
ישנם מינים הרגישים במיוחד לגורם המליחות, כגון, האצה 
ב<צ 0 ח 1 ן!נ 3£11 5115 ץ 0 ממחלקת האצות הבתוליות. אצה זו מצויה 
בברכוודדגים ובמקווי מים מתוקים אחרים, שמליחותם אינה עולה 
על 250 מ״ג כלורידים/ל׳, בעוד שבמליחויות גבוהות יותר (הקיימות 
בברכות הדגים בישראל), היא נעדרת. במקומה מופיע מין אחר 
השייך לאותו הסוג — 03€ ן> 3 £10$ 5118 ^ 10100 ^. לפ ׳ חשיבות בשר- 
שרת המזון — הפ״פ מהווה את החוליה הראשונה ביצירת החומר 
האורגני הראשוני (סס״סס!*"!! ׳ל־ 31 ו 111 זק) ע״י הטמעת פחמן דו־ 
חמצני מומם במים בעזרת אנרגיית השמש, בדומה לתהליך הפוטו¬ 
סינתזה (ע״ע). מוצר אורגני ראשוני זה משמש אבן־יסוד להתהוות 
תרכובות אורגניות אחרות (פחמימנים ועוד). הפ״פ (אצות חפשיות) 
משמש גם מזון ישיר לז״ם ההרביבורי. בע״ח אחרים בם/ הניזונים 
בד״כ מבע״ח זעירים, מהווים את הז״פ חקרניבורי. כלל מרכיבי הז״פ, 
החל ביצורים הזעירים ביותר הניזונים ישירות מתאי אצות ננסיים 
וכלה בחסרי-החוליות הגדולים המקיימים עדיין חיי רחיפה ומצרים 
בעיקר בימים ובאוקיאנוסים, מהווים יחד את חוליית הייצור השניוני 
(תסם 0 נ 111 סזנ! ץ־ 131 > $€000 ) בשרשרת המזון. 

מלבד חשיבותם בשרשרת המזון, משמשים אחדים מבין מרכיבי 
הפ' גם באינדיקטורים ביולוגיים לתחומי מים מסרמים. ידועים מינים 
של אצות וחסרי־חוליות פלנקטוגיים ימיים האפייניים למים חופיים 
(סוז״סח). לעומתם, ישנם כאלה האפייניים לתחומי מים הרחוקים 
מהחופים או מסביבת איים (:> 1 ת 0€3 ס). יש מינים אפייניים לשכבת 
המים הסמוכה לפני הים ( 10 § 013 ק 1 ק 0 ), בעוד שמינים אחרים אפייניים 
לשכבות עמוקות יותר ( €13810 קץ 11 ; 31 נ 1 31101 613810 נןס £5 רד 1 ). 

לעתים קרובות מגיע מין אחד או יותר בם׳ להתרבות המונית תוך 
דחיית מינים אחרים. מצב כזה מכונה, בזיקה לאצות. פריחת-מים 
(דתס 10 נ 1 -- 1 ;> 31 ,%). פריחות־מים הן תופעה שלילית מבחינת המאזן 
הרצר של האוכלוסיות השונות במקור המים. הן עלולות לגרום 
לגדעון בחמצן מומס במים, לתמותת דגים המונית ולדכר אורגניזמים 
אחרים. התרבות יתרה של מין המרחף סמוך לפני המים עלול למנוע 
את חדירת קרני האור לשכבות עמוקות יותר ולפגוע בכושר הפוטו¬ 
סינתזה של קבוצות פ׳ אחרות. בפריחות־מים מבחינים לרוב בשני 


שיאים עונתיים: האחד באביב, עם התחממות המים והשני בסתיו עם 
התקררותם. 

הרכב הפ׳. רובו של הפ״פ מורכב מחיידקים ומאצות (ע׳ 
ערכיהם) מיקרוסקופיות. אצות הם׳ מצרות בתחום חדירת קרני 
האור המכונה איזור האור (פוטי). עביו שונה בהתאם לסוג מקווה 
המים ומקומו הגאוגרפי. בימה״ת עובי זה הוא 40 — 100 מ׳, בהתאם 
לעוגת השנה וקרבת התחום הימי. בימים הצפוניים הקרים עביו 
הוא כ 10 מ/ 

מקבוצות האצות החשובות יש להזכיר צורניות (ע״ע), המופי¬ 
עות בשפע מינים הן בם , של מים מתוקים והן בם׳ של ימים ואוקיאנר 
סים. לצורניות חשיבות רבה בשרשרת המזון. הן משמשות מזון לסר¬ 
טנים פלנקטוניים זעירים מסדרת הקוטרגליים ( 0013 (ן 0 נ! 00 ) שהם 
בעצמם חוליה חשובה במיוחד בז״פ של מקווי־מים. כיוון שסרטגים 
אלה משמשים מזון ישיר לדגי מים־עליונים רבים (ההרינג או הטרית 
הדקה), קובעות הצורניות, במידה ניכרת, את מידת הפוריות של 
האיזור. 

בא״י, במים מתוקים, שכיחות צורניות מרכזיות ( 103£ ־ 0:1111 ) 

כגון ה 0101€113 ץ 0 , המופיעה כתא בודד ואפיינית לברכות־הדגים 
בעמק הירדן ועמק בית־שאן, וה 3 ־ 40:10811 ^ המורכבת שרשרת תאים 
מחוברים באמצעות זיז המקשר בין שני תאים סמוכים (: 113130 !!€?), 
האפיינית לים־כנרת. מבין הצורניות הנוצניות יש להזכיר את ה-ך\ 3 א 
13 ט 0 וה 13 ת 0518 זץ 0 המצויות הן בם׳ של גופי־מים פנימיים והן בס , 
של האוקיאנוסים, בעיקר בקרבת החופים: בין האצות הזהוביות יש 
להזכיר את ה 170100511101 ?, שוטטן צמחי המופיע בברכות־דגים 
בא״י בהן המליחות עולה לרוב על 350 מ״ג / ל׳ כלודידים וגורם 
לעתים קרובות לתמותת דגים המונית: מבין שוטטני הדינופלגלטה 
יש להזכיר את המין 11 ז 05 ', 1 \.£ 100:10111 :> 1011010111 ־ €1 ? האחראי ליצי¬ 
רת פריחות־מים סמיכות בים־כנרת ומשפיע על טעם המים וריחם: 
עשרות מינים מסוג 311001 ־ €€1 מצויים בפ״פ הימי. בגופי המים הפני¬ 
מיים מיוצג סוג זה ע״י מין אחד בלבד 001100:113 0 ־ 1111 ר 100 ] 3 ־ 0€1 
בצורת פריחות־מים. סוג אחר הוא ה 00111003 ^ 1 (זרחלילי); אחד 
מהשוטטנים הגדולים ביותר מקבוצה זו מצוי בם׳ הימי ומצטיין 
בתכונה של תאורה ביולוגית. הוא חסר פיגמנט הטמעה וניזון 
מבע״ח: אצות כחוליות מצטיינות בכושר רביה מוגבר הגורם לפרי- 
חות־מים סמיכות בעיקר במקווי-מים מתוקים. מינים אחדים השייכים 
לסוג 5115 ץ:א 1-0 ס; 4 \ רעילים לבע״ח השותים את המים בהם מצויות 
אצות אלה. האצות הירוקיות הן חלק נכבד מהפ״ם, במיוחד 



פלניוט:; ימי (בטיפת מיש טבעד 5 םייורוסקופ): א, ב, נ: פרטנים שטרגליים 
( 0013 ( 1 ־ 0 ( €01 ); ר. לרוות — דרגת 2003 של סרטנים מעשירי־רגלים ( 0011 נ 1 ב €0 ם); 
ה. תולעת־החץ ( 538103 ); ו, הידרומדחה; 1 . ביצת רג 







873 


פלנקטון — פלסטידות 


874 


במקווי המים המתוקים. הן רצויות ביותר בשל סגולתן ליצור משטח 
נוח של חםצן מומם במקווה המים בשעת הפוטוסינתזה, ובשל חוסר 
נטייתן לגרום לפריחות-מים. הסוגים הנפוצים ביותר הם: - €00135 
.! 1 ז$ץ 000 , 5000011050111$ , 1111111 . 

בזואופלנקטון מצויות מרבית המערכות של חסרי־חוליות. 
באוכלוסיות אלה ניתן לכלול גם את לרוות הדגים, המרחפות בשכ¬ 
בות העליונות של מקווי המים, מבקיעתן מהביצה ועד הגיען לגודל 
מסוים. 

הז״פ מורכב בחלקו מאורגניזמים המשלימים את כל שלבי הת¬ 
פתחותם במים, החל מהביצה ועד לבוגרים, המכונים הולופלנקטוניים. 
ובחלקו משלבי התפתחות ראשוניים — שלבים לרווליים — שמשך 
קיומם במרחב המים מוגבל לתקופה מסוימת, המכונים מינים מרו- 
פלנקטוניים. עם סיום ההתפתחות הם שוקעים בקרקעית הים וממ¬ 
שיכים את חייהם בבנתוס (החי בקרקעית הים). הם׳ הימי עשיר 
יותר במינים האחרונים מאשר מקווי-מים יבשתיים. קיום משולב 
בס׳ ובבנתו׳ס של אחדים מבין שוכני קרקעית הימים והאוקיאנוסים, 
בעיקר בקרבת החופים- היא אחת מהדרכים המשוכללות ביותר 
לאבטחת קיום המינים הצמודים למצע. פיזור הביצים והלרו 1 ת בחלל 
המים במרחב גדול יותר מבטיח, שלפחות 1% — 2% של הלמות 
ימצאו בקרקעית הים די מזון כדי להמשיך את התפתחותן עד 
לבגרות מינית והעמדת צאצאים חדשים. 

מהקבוצות החשובות יש להזכיר: חד-תאיים (ע״ע) בהם הסדרות 
החומריות (ע״ע אמביות, כרך מילואים) הקרנוניות והרימו־ 
ניות (ע״ע). מזו האחרונה ראויים לציון מיני תת־סדרת ד.-״;! 710 
בת!" המהווים את חלק הארי של ריסוניות הם׳ הימי. הגוף נחון 
בתוך נרתיק המכונה 103 ־ 101 . דפנו, חד או דו־שכבתי, עשוי כיטין. 
מינים אלה ניזונים בעיקר מחיידקים ואצות מיקרוסקופיות (צורניות 
זעירות) ולכן הם מצויים לרוב בתחום חדירת קרני השמש בשכבות 
המים העליונות. ממערכת תולעי־החץ ( €113010803011:1 ) האפייניות 
לפ׳ הימי בלבד נפוץ הסוג 1113 ־ 531 . המאופיין במערכת קרסים ובשני 
טורי שיניים המצויים סמוך לפתח הפה ומסייעים לו לתפוס את טרפו, 
אותו הוא בולע בשלמות. לאחדים ממיניו ערך רב כאינדיקטורים 
ביולוגיים לתחומי־מים כגון, המין ״;״ן״״) . 5 האפייני במיוחד 
למי חוף הימה״ת בא״י ואינו מצוי בים־סוף. מין אחר — בזב!)״?.׳ 5 — 
מצטיין בשקיפותו ואפייני למים טרופיים וסובטרופיים כאחת. הוא 
מצוי גם בים הפתוח במרחק ניכר מהחוף. כ״כ מהוות תולעי־החץ 
גורם חשוב במיוחד בהרכב הז״פ הימי כיוון שהן משמשות גם 
טורפות מובהקות של סרטנים מיקרוסקופיים, וגם טרף לדגים וחסרי 
חוליות פלגיים אחדים; ממערכת פרוקי רגלים (ע״ע) — אחדות 
מסדרות מחלקת הסרטנים, כגון: הסרטנים השטרגליים(ו 11 .> 0 <ז!*ז<> 0 ) 
והסרטנים הדפרגליים ( 3 ז:> 00 ( €130 ), מהוות את עיקר הז״פ במרבית 
סוגי מקור המים. בין הסרטנים השטרגליים המצויים במקווי־מים 
יבשתיים ידועים במיוחד סוגי ה;״ 1 ״ 01 ץ€ וה 115 רתס 0 תה;ס, ובימים. 
הסוג €3130115 . סוג זה משמש מזון עיקרי לדגי מים עליונים (ההרינג 
והטרית) ואף ללוויתנים. בין הסרטנים הדפרגליים ידועה הדפניה 
(ע״ע) במקווי-מים יבשתיים והסוגים: £131100 . 00 ( 01 ? ו €01113 ? 
בימים. 

בין הסרטנים ההולופלנקטוניים הגדולים יותר יש להזכיר גם את 
מיני ה 30£3 ו 5 נ 1 ב 11 ק 0 ? המצטיינים באיברי תאורה מיוחדים ומשמשים 
מזון חשוב לדגים ויונקים ימיים. מלבדם, מצויות בז״פ גם דרגות 
לרוולי(ת רבות של סרטנים בנתוניים, עד להשלמת התפתחותן במים 
לקראת שקיעתן בקרקעית הים. כן מאכלס הפ׳ לרוות של חסרי- 
חוליות ממערכות שונות כגון: נבוביים, תולעים, קווצי עור, רכיכות 
ועוד, שלרוב צורותיהן שונות בהרבה מצורות הבוגרים להן הן 
משתייכות, 

יש מקרים, שהרכב אוכלוסיות הם , משתנה כתוצאה מהתערבותו 


של האדם, כגון: כריית תעלודסואץ ברצועה יבשתית שמפרידה 
בין שני תחומי ימים, או הקמת סכר־אסואן על הנילוס המשפיע 
במידה רבה על כמויות המים המתוקים המגיעים לים בעונות מסר 
ימות של השנה. 

ניצול הפ׳ בידי האדם, כמקור חשוב להספקת מזון, נמצא עוד 
בשלביו הראשונים. 

; 1956 , 1 ,ץ( 10 * 1-11 01 ( 8111 115 — 1 ) 50 1 ז 6 ל} 0 110 " 7 י ץ 1 )־ 1 ג; 1 ל . 0 

. 8 ; 1963 < 5 ה 00€11 1110 מ/ /*מ* . 7 י 1 ת 0 וחץגנ£ . 0 .£ .[ 

. 1966 , 1 ) 50 1110 { 0 . 7 ■* 7/1 %< 1 זמ€קדמ('\\ 

בר. קי. 

פלסגים ( 00701 .ג 16 ז), כינוי בפי היוונים לעם קדום שלדעתם ישב 
פעם במקומות שונים ביוון. ה ומרום מונה את ר.פ׳ בין בעלי- 
בריתם של הטרויאנים, וחשבם לתושבי לריסה, כנראה העיר שבמחוז 
"ארגוס הפלסגית" שבתסליה. הוא מספר גם על פ׳ בכרתים ועל 
פולחן "זוס הפלסגי" בדודונה שבאפירוס. היסטוריונים וגאוגרפים 
יוונים מזכירים פ , גם במקומות אחרים, ובעיקר באזורים שבהם 
חשבו התושבים את עצמם לילידי המקום, כגון באתונה, ארגום 
שבפלופונסוס (שאף נקרא "פלסגיה"), האי לסבוס ואיזור אי(לים 
שבצפד מע׳ אסיה הקטנה. כל מקום ששמו לריסה נחשב לפלסגי 
במקורו. תפוצה גדולה זו של הפ׳ היא דמיונית בחלקה. נאמר שהם׳ 
ישבו באתונה — כדי להסביר את מקור השם "פלרגיקוך, כינויה של 
.,חומת החסידות" של האקר 1 פ(לים. כיוון שהפ׳ זוהו עם האטרוסקים 
או נחשבו למקורבים להם, סופר שהפ׳ ישבו גם באיטליה (באט־ 
רוריה, בשפך הפו ובקמפניה). 

הרוד 1 טוס (ע״ע) הסביר את המצאותם של דוברי לשון "ברברית", 
לא-יוונית. בכמה מקומות ביוון (בחצי האי אתוס ובקרסטון שבתר־ 
קיה. בלמנוס, באימירוס ובהלספונטום) בכך שהם שרידי הפ ׳ . 
דברים אלה מעידים על שרידי אוכלוסיה קדם־יוונית באזורים שונים 
ביוון גם בתקופה מאוחרת יחסית. 

יש חוקרים הסבורים, שהפ׳ היו קרובים לאילירים, פלשו לתסליה, 
השתלטו על היישוב היווני המקומי ולימים נטמעו ביוונים. יש 
המזהים את הם׳ עם הפלשתים, אך לפי שעה אין לזיהוי זה בסים 
אחר זולת קירבת השמות, יתכן שלא היה עם היסטורי ששמו פ׳, 
ומוטב לראות בהם אחד הכינויים בפי היוונים לתושבים שקדמו 
להתנחלותם בארצם. 

; 1925 ,(. 11 45 .ע) 2 , 1 , 1110 ); 005011 11151110 ^ 011 ,ו €1 ס 1 ש 0 . 1 ..>! 

.()%! .. 7 0 * 0 י 1411110116.11:11 — ז 0 ונר 1 נ) 1.0 , 7 

פלסטיידור! ( 1$ :> 1351:1 ק;מיור — מכויר! ;! 6180 — צורה), 

אברונים ( 105 ו;>״ £3 ־ 01 ) רבי צורה המצויים בתאים צמחיים 
וממלאים תפקידים שונים. בין ד,פ" הבוגרות מבחינים בטיפוסים 
שונים כגון: א. כלןרופלסטיד(ת — המכילות בעיקר פיגמנטים ירו¬ 
קים; ב. כרומ 1 פלםטידות—המכילות פיגמנטים אדומים, כתומים או 
צהובים; ג. לוקופלסטיד(ח חסרות צבע (ע״ע פיגמנטים). הכללת 
כל הטיפוסים—הצורות לקבוצת הפ " נובעת מכך שבתנאים מסר 
ימים עשויה צורה אחת להפוך לצורה אחרת. גודל הם" מגיע 
למספר מיקרונים. 

הטיפוסים העיקריים: 1 .פרופלסטיד(ת ( 15 >;:> 135 ין 0 זי 1 ) — פ" 
כדוריות בעלות קוטר של כ !! 1 , חסרות צבע וללא דיפרנציאציה 
סטרוקטורלית פנימית, אפייניות לתאים מריסטמטיים; בהתאם 
להתפתחותם של תאים אלה לתאים בוגרים של הרקמות השונות, 
יתפתחו גם הפדןפלסטידות לאחד מטיפוסי חפ״ (ר׳ להלן). 2 . כלן־ 
ר ו פ ל ס ט י ד ו ת (כ״פ), בתוכן ממוקם מנגנון הפוטוסינתזה (ע״ע) 
בתאים בעלי גרעין ( 11131701.05 !£) ; בתאים חסרי גרעין (אצות 
כחוליות וחיידקים מטמיעים) נמצא מנגנון זה חפשי, בפלסמד, של 
התא. הכ״פ הן הטיפוס המפותח ביותר מבין הפ" ובשל חשיבותן הן 
הנחקרות ביותר. הכ״פ רובן דמויות עדשה. גודל הציר האר(ך 



875 


פלסטידות — פלסטיים, המרים 


876 



חתר־רוחב של כלורופפסידוז (מבעד למיקרוסקופ אלקטרוני). 1 . — סטרוטה. 
2 — תילקואיד; 3 . גרנום; 4 . לסלות של הסטרוטה 


1-611 * 9 . הן מצרות בכל הצמחים המטמיעים ונפוצות ברקמות שונות 
של הצמח: בעלים — בתאי העמודים, בתאי הרקמה הספוגית וב¬ 
תאים השומרים על הפיוניות (אבל אינן מצויות בתאי האפידרמיס 
הרגילים)! בקליפת הגבעולים והשרשים העל-אדמתיים! בפירות 
חונטים׳ בזרעים ועוד. כל הרקמות האלה בראות ירוקות הודות 
לנוכחותו של הפיגמנט הירוק — הכלורופיל(ע״ע), המצר בתוך הכ״פ. 
מספח בתאים השונים הוא כ 15 — 40 . בכל ממ״ר של עלה קיקי 1 ן 
מצרות כ 2 /< מיליון כ״פ. צורת הכ״פ אחידה, פרט לאצות בהן היא 
רבגונית (ע״ע אצות, עמ ׳ 446 ור׳ שם ציורים). לצורות הכ״פ באצות 
אין כל משמעות לגבי כושר ההטמעה שלהן ואיבן משמשות כסימן 
סיסטמטי. 

מבנה פנימי. בצמחים הגבוהים. מוקפות הכ״פ בקרומים 
(עפ״ר 2 ) ליפו־פרומאיניים. עביו של כל קרום הוא כ 100,4 . פנים 
הכ״פ מלא חומר נוזלי המכונה סטרומה, דעשיד בחלבונים מסיסים. 
בתוכו נמצאים מרבית האנזימים הגורמים ל״ראקציית החושך" של 
הפוטוסינתזה (הטמעה). באזורים מסרמים של הסטרומה מצרים: 
מולקולות של — ״הכרומוזומים״ של הפ׳ ׳ ; ריבוזומים — 

קטנים מאלה שבפלסמת התא ונבדלים מהם גם בתגובותיהם לתמרים 
אנטיביוטיים; גרגירי עמילן וטיפות המכילות שזמנים או קרוס־ 
נואידים (ע״ע), אולם המבנים האפייניים ביותר של הסטרומה הם 
קרומי ההטעמה הרבים הנקראים תילקואידים (דמרי שקים [- 13 ץ! 1 ז 
!*ג"!]). צורתם בשקיות סגורות, מעוגלות ושטוחות. עביו של 
קרום התילקואיד הוא כ 75,4 , חלל השקית כ 50,4 , וקטרה כ 5000,4 . 
התילקואידים של הצמחים העילאיים סדורים זה על גבי זה, ונראים 
מהצד כגליל מטבעות ובמבט מלמעלה — כעיגולים. חבילות סדורות 
אלו מכונות גרנה (גרגירים). כ״פ אחת עשרה להכיל כ 60 גרנה. יש 
שתילקואיד אחד יוצא מתוך הגרנה "שלו" אל תוך הסטרומה ומתחבר 
לגרנה אחרת. הללו מכונות למלות הסטרומה. סידור התילקואידים 
באצות למיניהן שונה מקבוצה לקבוצה. 

מבחינה כימית בנויים התילקואידים בעיקר מהמרים שומניים 
וחלבוניים. הם מכילים את הפיגמנטים הדרושים לפוטוסינתזה — 
כלורופילים וקרוטנואידים; באצות אדומיות וחומיות גם פיקוציאני- 
נים ופיקואריתרינים. בחילקואידים מרוכזות התרכובות הדרושות 
לביצוע "ראקציית האור" בתהליך הפוטוסינתזה: קליטת אנרגיית 
האור, מעבר האלקטרונים רצירת המבנה המולקולרי של 

התילקואידים טרם הוברר לפרטיו, אולם בעזרת השיטות החדישות 
במיקרוסקופיה האלקטרונית נתגלה כי קרום החילקואיד בנר משכבה 
כפולה של מולקולות ליפידים. לשכבה זו קשורות יחידות הבגרות 
בעיקר מחלבונים. היחידות הנמצאות עפ״נ הקרום משתתפות ביצירת 
? 7 ^. מצרות גם כאלה השקועות בתוכו מהן גדולות יותר, מהן 
קטגזת יותר. נראה כי היחידות השקועות מהוות את שתי מערכות 
האור 1 ו 11 בפוטוסינתזה. 

נוסף על ביצוע הפוטוסינתזה מסוגלת הכ״פ לסנתז כלורופיל, 
קרוטנואידים ותרכובות ליפידיות אחרות וליצור חלק מחלבוניה 


בעזרת הריבוזומים שבתוכה. בתוכה נעשים גם הכפלת \!אס 
וסינתוז צורות שונות של ^א 11 . 

התרבות והתפתחות. במרבית האצות החד־תאיות מת¬ 
רבות הכ״פ בחלוקה פשוטה של הכ״פ הבוגרת. לעתים החלוקה היא 
ברזמנית עם חלוקת התא כולו. באצות רב־תאיות ובצמחים גבוהים, 
הכ״פ מתחלקות בהיותן בשלב של פרופלסטידות בתוך התאים 
המריסטמטיים. התפתחות ר,פ" מושפעת מהאינפורמציה הגנטית, 
ממצב התפתחות התא ומגורמים חיצוניים שונים, בעיקר האור. 
בצמחים הגדלים בחושך (ע״ע אטיולציה) מתפתחות פרופלס־ 
טידות לם" המכונות אטיופלסטידות ( 5 ) 13$ נן 0 ״:>), בעלות מבנה 
פנימי שונה לחלוטין מהכ״פ המתפתחות בתנאי אור תקינים. אולם 
אם יחזירו את הצמחים לאור תהפכנה האמיופלסטידות לכ״פ תוך 
12 — 24 שעות. קרוב לוודאי שאין הפרופלסטידות נוצרות מחדש 
בתאים מריסטמטיים, כי אם מתחלקות ומועברות מתא לתא. 

גם ה\!אנ 1 בגרעין התא וגם ה\!אס בכ״פ גופא קובעים את 
הרכבן ותכונותיהן של הכ״פ. גם הסינתזה של חלבוני התילקואידים 
והריבוזומים מבוקרת בחלקה ע״י גנים של גרעין התא ובחלקה 
ע״י ה !/אס של הכ״פ. נוסף על כך ישנם מרכיבים של כ״פ הנוצרים 
בתוך פלסמת התא הנקלטים אח״כ בתוך הכ״פ. מכאן שהכ״פ הן 
מעין פסיפס גנטי והתפתחותן התקינה מותנית בשיתוף פעולה הדוק 
ביותר ביניהן לבין יתר חלקי התא. 

מוצא. לפי דעה אחת התפתחו הכ״פ וק דומיה ן בד בבד עם 
יתר חלקי התא האוקריונטי. חלק מהחומר הגנטי נפרד מגרעין 
התא והתמקם. בתוך הכ״פ. לפי דעה אחרת, היו "אבות" הכ״פ ברא¬ 
שית ההתפתחות, יצורים מטמיעים עצמאיים, בדומה לאצות הכחוליות 
של היום. בתקופה מוקדמת מאוד הם התחברו אל אורגניזמים אחרים 
ונוצר מצב סימביונטי, בו סיפקו "אבות" הכ״פ למאכסן את תוצרות 
ההטמעה וכתמורה קיבלו ממנו המרים אחרים, ואולי גם הגנה. במשך 
הזמן איבדו היצורים המטמיעים את כשרם להתקיים באופן עצמאי, 
והפכו להיות אברונים. תומכי דעה זו מסתמכים, בין היתר, על 
הדמיון הסטרזקטורלי בין הכ״פ של אצות פרימיטיוויות לבין מבנה 
התא של האצות הפרוקריוטיות והבתוליות, וכן על הדמיון הרב 
בגודל ובתכונות הריבוזומים של הכ״פ׳ והריבוזומים בתאים פרוקריו־ 
נטים. 3 .לויקופלסטידות (מיוד ;> 6 *ט:>.ג — לבן) או ע מ י ל ו ־ 
פלסטידות המכילות גרגיר אחד או יותר של עמילן. מופיעות 
בתאי רקמות מבוגרות של השורש, וברקמות ואיברי אגירה (פסיגים, 
פקעות. אנדוספרם וכד). תפקידן: אגירת עודף הפחמימות בתאים 
תוך הפיכת הסוכר לעמילן ופירוקו בשעת הצורך. קיימת סברה כי 
לעמילופלסטידות בתאי כיפת השורש תפקיד אחר: קליטת גירוי כוח 
הכובד (תס 11 ק 0 :>ז 0 ס 1 ,\ 813 ). 4 .כרומוםלסטידות ($ז 13$ נ 1101 ז 0 זו 01 ) 
(מיוד ס 1 ן 06 ג — צבע) — 6 ״ המכילות כמויות ניכרות של קרומנו 
אידים ומעניקות את הצבע האדום, הכתום או הצהוב לפירות רבים 
(עגבניה), לעלי כותרת(נורית) ולכמה שרשים (גזר). 5 . אל אי ד 
פ ל ס ט י ד ו ת ( 5 ז 135 י} 10 ג 1 ס) — פ" המכילות בעיקר שמן ונמצאות 
לעתים בתאים אפידרמליים של כמה צמחים חד־פסיגיים, כמו דישו- 
שניים. תפקידן אינו ברור. 6 . פרוטאופלסטידות (- 01€0 ז ק 
5 :ז 135 ק) — פ" המכילות כמויות ניכרות של חלבון בצורה אמורפית, 
גבישית או פיברילית. הן מצויות בתאי־שורש ובתאים אפידרמליים 
של כמה צמחים. 

. 8 ; 1967 ,. 7 ? 7/1 ,^ 80 $$ ־׳< 1 £ ועד .£ . 8 — 11 ־ £11 . 0 .ד .) 

151 ) 0$1 ז €1110 €!/' 7 : 111€$1$ תץ 3 ס 81 1€11€ ז*>%< 0 , 011 :>$ . 5 .א - ש 111 נמזל> 
. 1969 ,( 1 ,׳( 810105 '] 111.1 [ 1 ש:>נ 5111 1 >תב • 4010:11131 ( 1 ת 1 5 ל 6 ־ 0£1 ־ 1 ג 1 ) 

ש. הל. 

פלסטיים, חמרים (מיוד ׳\ 6 * 0011 .<ז 7 — ניתן לכיור), אחת 
הקבוצות העיקריות של פולימרים (ע״ע) סינתטיים. על 
תולדות החה״פ — ר׳ שם. 

לחה״פ שתי תח־קבוצות עיקריות: א. המרים ת רמו ־פ ל ס־ 



877 


פלסטיים, המרים 


878 


סיים המתרככים בחימום, מתמצקים שוב בקירור ורובם ניתנים 
להמסה. תכונות אלה מקילות על עיבודם ולפיכך רוב החה״ם הנפוצים 
הם תרמופלסטיים (למשל: פוליאתילן, פוליוויניל־כלוריד [. 0 .¥.?], 
פוליסטירן, פוליפרופילן, אקרילים, ניילון, נגזרות תאית, טפלון, 
438 , פוליקרבונט ופוליאצטל); ב. תמרים תרמוסטיים, שאינם 
מתרככים בחימום ואינם נמסים לאחר עיצובם הסופי. הסיבה לתרמו- 
סטיות היא השלד התלת־ממדי, שנוצר ע״י קשרי צילוב בין שרשרות 
הפולימרים. לקבוצה זו שייכים פוליאסקרים לא־רוויים, תרכובות 
פורמלךהיד (ע״ע), פוליאורתנים, סיליקונים (ע״ע) ואפוכסי. ההבדל 
בתכונות קובע את שיטות העיבוד (ר׳ להלן). אין גבול חד בין תת־ 
הקבוצות וניתן להוסיף קשרי-צילוב לרוב התרמופלסטים, למשל 
בקרינה (ע״ע פוטוכימיה) או בצילוב כימי. ניתן גם לקבל ח״פ 
המתנהגים כתרמוסטיים בקור וכתרמופלסטיים בחום כגון יונומרים 
או אלסטומרים־תרמופלסטיים. 

החה״פ מכילים לעתים, נוסף לפולימר. גם תוספות שונות, עד 
לכ 70% ממשקל החומר: מלאנים ($■! £1116 ), מוספים לשיפור תכונות 
החומר, כגון חזקו (ר׳ להלן מלאני שריון) ומחירו (חרסית, נסורת 
עץ, גיר, יוטה ועוד); מרככים ( 5 ־ 261 ״; 1351 ה , בעיקר נוזלים לא- 
נדיפים, כשמנים ואסטריס), מוספים לריכוך ח״פ קשיחים. תוספות 
מיוחדות משמשות להגדלת חוזק־הנגיפה ( 11 * 8 ״ :"*ג 1 ^קתז!, כלומר, 
עמידות בפני מכה) של פולימרים קשיחים. מייצבים ומשמרים 
מוספים לחומר בכמויות קטנות כדי למנוע פירוקו בחש ובאור 
ולהגנה מפני אש, הצטברות חשמל סטטי, חמצון ועוד. מוספים לחה״ם 
גם פיגמנטים לגיוון, המרים פעילי־שטח להרטבה, חמרים מונעי 
הידבקות, חמרי סיכה (ע״ע) להקלת הזרימה בתהליך העיבוד, חמרי 
הקשיה, זרזים או המרים מעכבים ועוד. 

קבוצה חשובה של ח״פ הם החמרים המשוריינים (■"חז 
3 ^- £01 ), שקשיחותם וחזקם הוגדלו ע״י תוספת מלאני־שריון, שהם 
בעיקרם סיבים (סינתטיים, מתכות, זכוכית או נייר, אסבסט, תאית). 
הנפוץ ביותר הוא הפוליאסטר המשוריין בסיבי זכוכית (--! £136 
$5 ג 81 ). השימוש העיקרי בחמרים אלה הוא בכלי תחבורה, בבניין 
ובתעשיה (כחמרים עמידים בפני קורוזיה), למעשה משוריינים רוב 
החמרים התרמוסטיים, ובשנות ה 70 גובר השימוש גם בחמרים תרמד 
פלסטיים משוריינים. בח״פ משוריינים המאמץ העיקרי נישא ע״י 
הסיבים, ואילו המרכיב הפלסטי משמש כחומר מאגד לקבלת מוצר 
בר־קיימא. החוזק הסגולי (חוזק מחולק במשקל סגולי) של חמרים 
תרמוסטיים משוריינים עולה על זה של פלדה. מספר סיבים (גרפיט, 
בורון וכיו״ב) מקנים חוזק וקשיחות גבוהים במיוחד. 

קבוצה חשובה אחרת היא החה״פ המוקצפים. שיטת ההקצפה 
הנוחה היא שחרור גז בעת תהליך העיבוד כחלק מהתגובה הכימית 
או הוספת חומר נדיף המתפרק בחום. צפיפותם של החה״פ המוקצפים 
הוא 0.01 — 0.6 גר׳ לסמ״ק. הם מבדדים תרמיים מעולים ועם זאת 
נשמרים עמידותם הכימית וחזקם המכני 
בגבולות הנדרשים. פוליסטירן מוקצף הוא 
הנפוץ ביותר למטרות בידוד (חדרי קירור, 
צידניות וכד׳), ואילו פוליאורתן מוקצף 
בצורה גמישה ("גומאוויר") הוא הנפוץ 
ביותר לריפוד. הפוליאורתן המוקצף בצורה 
קשיחה מצטיין בבידוד חום וניתן להתזה 
במקום (ר׳ להלן, עיבוד). שימושיים גם או- 
ךאה־פורמלדהיד, פנול־פורמלדהיד, . 0 .¥.? 
מוקצפים ועוד. הצירוף של ח״פ משוריינים 
מוקצפים, בצורת כריכים (בהם הליבה עשויה 
מחומר מוקצף), מזווג חחק מכני עם קלות 
במשקל וכושר בידוד מעולה. על צבעים 
פ" (לרוב ¥4 ?) ע״ע צבע, תמרי־. 


השם הנפיץ 

יוליסר 

שט*. 

השם הנפוץ 

■יליסר 

שנד 

ספלון 

פויי־סטו־דרשלואודו^תילן 

1943 

דלי* 

דלזליזה 


*.8.8. 

אק רילוגמזר יל־ 1 וט די א " סטייץ 

1946 

ויסקחה 




#•וגס* 

1947 


צלוליזד. נימרם 

1*70 

לייקרה 

פיליאדרתז 

1953 

סי" 

קגול־סורמלדהיד 

1909 

שפנדגם 




£!את 

1919 


■וליאחילו(צפיפות גבוהה) 

1954 

גליססל 

אלקידים 

1926 

קרבידאגס 

■וליאתילז *ומזיז־ 

1951 


אגילידפורפלז־היד 

1926 

לגסאן 

*וליקרי וגש 

195* 

•רם*קס 

•וליסתיל סתאקרילים 

1927 


יולי#רופילז 

1959 

אתל 

צלולוזה *צטט 

1927 


מ־ליאצסל (פוליפירסלדדיו) 

1959 


אור אה סורסלדהיד 

192* 

*סדן 

■ולחותו מבילר 

1959 

אקרילן 

אקריליב 

1931 


פג ובסי 

1962 

אוילון 




ייגוסרים 

1964 

נאוייז 

•וליכלורויח 

1932 


■וייפגילן אוב סיד 

1964 


אחיל צלולוזה 

1935 


*ולחוס יד 

1964 


•וליזויניל כלודיד 

1936 


פולי־פרה גסילן 

1965 


פולידויניל *צטט 

193* 


■וליבימן 

1965 


•וליווי ניל בהזירל 

193* 

.^?.ז 

•וליסת יל ■סן 

1965 


•וליססיח 

193* 


•וליבנזימידזזזול 

1965 


•וייאתילן (צסיישת גסזבה) 

1939 


■וליסולפון 

1965 


•ולחומי דיס 

1939 


•וליאחילן סילפיד 

1966 

**לוך 




טריפתיל הקהמחילז סרפסלזוסיד 

1966 


מלנד־ן פירטידהיד 

1939 


■וליאריל *תר 

196* 


פילידוינילידץ כלוריד 

1939 


•וליפנייז סולפיד 

196• 


ס־ליאססר 

1942 


■וליבגזיס׳־דאזו-בגזופגאתרוליז (םזים> 

1970 

ןר׳־לן 







סיליקון 

1943 


הפולימרים העיקריים והענר גד. החלו לייצרם 


התכונות של ח״פ מגוונות, וניתן כיום לייצר ח״פ העונים 
כמעט על כל רשימת תכונות דרושה. משום כך תופסים החה״ם את 
מקומם של המרים רבים אחרים בשימושים שונים, כגון במסבים 
וצירים (חמרים בעלי מקדם חיכוך נמוך, כטפלון), בכלי מטבח 
(עמידות בפני שחיקה וסריטה, עמידות בטמפרטורות בישול, שבי¬ 
רות נמוכה), במכשירים אופטיים (שקיפות, כושר קיטוב וכד׳), במכ¬ 
שירי חשמל (כושר בידוד טוב), ובמכשירי עבודה (בעיקר בידיות). 

צפיפות החה״ם נמוכה, וכך גם המוליכות שלהם לחשמל ולחום 
ונטייתם לתגובות כימיות. רוב החה״פ מאבדים את תכונותיהם החשו¬ 
בות בטמפרטורות גבוהות, פרט ליוצאי דופן מיוחדים (כגון טפלון 
וסיליקון). החה״פ ההנדסיים (ניילון׳ פוליאצטל, 485 , פוליקרבונט 
וגוריל) מצטיינים באיזון טוב בין תכונותיהם — קשיחות, חוזק 
וצפידות — הנשמרות בתחום טמפרטורות רחב. 

שלב ראשון בעיבוד ח״פ הוא עירבוב הפולימר עם התוספות 
השונות. נוח לעבד את החה״פ מגרגירים, אחידים בגדלם ויבשים ככל 
האפשר (הרטיבות פוגמת בטיב המוצר). השיטות העיקריות לעיבוד 
תמרים תרמופלסטיים הן: שיחול, יציקה ויציקה בלחץ (ע״ע מתכות, 
עבוד, עבר 745 — 748 ), הזרקה לתבניות ( 08 ! 1 > 01 הת 1 ! 00110 [ח 1 ) או 
ניפוח ( 8 ןז 11 > 01 ומ ׳ 1011 נ!) , עיצוב תרמי (-ז £0 1 ו 3011111 ז\ 1 )ת 3 11131 ־ £1€1 ז 
011118 ) ועיבוד בגלילים ( 118 ״ 1£ ) 1 ז 1£ ב:>). רוב השיטות דומות, עקרו¬ 
נית׳ לשיטות עיבוד המתכות, בשינויים המתחייבים מטמפרטורת 
ההיתוך הנמוכה יותר (המאפשרת שימוש בתבניות מתכת) ותכונות 
הזרימה והאלסטיות. חימום יתר עלול לפרק את החה״פ. יתר השיטות 
התפתחו משימות עיבוד זכוכית וגומי. השיטה נבחרת לפי תכונות 
החומר והמוצר המבוקש. 

השיחול (העברה דרך פיה שמקנה צורה רצויה) משמש 
ליצירת מוטות, לוחות וצינורות (גם לניפוח; ר׳ להלן); תפוקת 
מכונת שיחול גדולה מגיעה ל 2.5 טון(ויותר) בשעה. משתמשים בבורג 
חלזוני (ע״ע פרקי מכונות) לערבוב הגרגירים (גם מסוגים שונים), 

תכונות פיסיקליות ממוצעות של חמרים פלסטיים שימושיים 


תכונות 

חשמליות 


ת רמיות 

תיוגו ח 



הנוגות מכניות 

חסוליסר 

התבגרות 

המלית 

ווס . 04101 

הוק 

סגולי 

/ 1 * 0 

סיליהות 

חום 

/ 14011 

ח^ו״ 81 

סקדס 

תתסשסות 

קוויח 

-סנ״״פ/ו 

ססמדסז־דת 

עודה 

מכסימלית 

0 • 

.־ 1 ־ 

ס 0 

* 

התארכות 
נם תיזזת 

% 

וזחק 

נגיסה 

ק״ג/סס״ר 

מודול 

קשיחות 

בסתיזזת 

ק״ג/סס״ד 

התק 

מתיחה 

ק״ג/סס״ר 

סשקל 

סגולי 

ז 10 1 

0.55 

1X34 

18 

85 

_ 

_ 

450 

בלתי שביר 

1,800 

125 

0.92 

סוייאתילז <קל) 

ז 10 1 


0.34 

12 

100 

138 

-125 

500 

55 

4000 

340 

0.95 

סוליאתילז (כבד) 

״ 10 

0.32 

0,10 

8 

75 

250 

100 

2 

2 

344)00 

500 

14)7 

פוליסטירן 

101• 

0.24 

0.18 

10 

65 

220 

81 

כ 2 

10 

32.000 

475 

1.4 

פי.וי.םי. (קשיח) 

יי 10 

0.4 

— 

— 

— 

— 

— 

320 

— 

— 

170 

1.25 

סי.וי.ם• (מרוכד) 

10" 

0.35 

0.16 

10 

95 

— 

— 

50 

40 

224)00 

500 

1.1 

41 8. 5. 

" 10 א 6 

0.46 

0-42 

14 

130 

178 

(א¬ 

450 

7 

134)00 

380 

0-906 

סוליפרוסילן 

״ 10 

0-26 

0.3 

1.8 

200 

— 

— 

0.2 

50 

1804)00 

770 

18 

( 1 גול־ 8 ודםלדהיד (זכוכית) 

״ 10 

— 

1X25 

2* 

ד 7 

— 

— 

— 

2 

854)00 

600 

1.5 

*ראה פורסלדחיד (תאית) 

״ 10 

בס 

0.45 

10 

150 

— 

— 

0.7 

55 

160.000 

500 

1-9 

סל פין סוז־פלדהיד (זכוכית) 

״ 10 

0-25 

0.75 

1.8 

150 

— 

— 

1 

100 

1154)00 

1-300 

1.8 

סוליאס&ד כלתי רווי (זכוכית) 

״ 10 

0.33 

0.1* 

* 

90 

200 

115 

י 

3 

29.000 

615 

1.17 

פוליסת יל פתאקרילס 

10'' 

046 

0.15 

12 

90 

— 

— 

35 

13 

164)00 

370 

1.2* 

צלולחח אצסזוס 

" 0 נ 

0.19 

0.75 

1-8 

150 

— 

— 

4 

110 

2004)00 

1300 

14 

אסוכסי (זכוכית) 

״ 10 

0.4 

0.9 

12 

130 

266 

55 

180 

9 

204)00 

770 

1-14 

ניילון 6-6 

״ 10 

0-35 

0.4 

8 

90 

180 

-85 

50 

10 

354X10 

670 

142 

פוליזוצסל 

״ 10 א 2 

1X3 

0.7 

7 

120 

225 

150 

115 

85 

224X10 

700 

1.2 

סוליקרכונם 

״ 10 

מ~ 0 

0-2 

10 

300 

327 

97 ־ 

300 

17 

44)00 

240 

117 

מולין 






879 


פלסמייס, המרים — פלסטיים, נתוחים 


880 


שימושים עיקריים 

חנונות אסייניות 

סחיר 
ממוצע 
באה• ב 
1968 

דולר/ק״ג 

הייצור 

כאה״ב 

1971 

ב% 

העוליפר 

ארחה, חשמל. צנרת, חקלאות. בלים 

גמיש וצסיד. אינרסי, קי 

.28 

21.5 


ארחה, מכשירים. בלים. בידוד (קצף) 

קשיח, שקוף. תכונות חשמליות 

.33 

18-3 

2 . ©ול״סטיח (יקואוליטריס) 

תחבורה, בגיה וציוד 

קשיח וצפיד, עמידות תרמית 

.70 

— 


בניה. דירוש, טכסטיל, חשמל, צנרת 

קשיח או גמיש. יציב, ורם טילי 

.33 

15.8 

4 . ©י.וי.סי, (וקוסוליסרים) 

אריזה קשיחה, סכלים, צנרת 

קשיח וצפיד. אינרסי, קל 

.40 

9.0 

י. 8 ויי) 11 זילז . 1.0 < 

סינים, אריוח קשיחה. תחבורה. מפשירים 

קשיח. קל, אינרסי 

.52 

6.0 


חשמל, בניה. דבקיס. ציפויים. ריהוט 

עסידדת כיסית ותרמית, כהה 

.47 

5.1 


ויהוס. סכסשיל. בניה, תחבורה 

קצף קשיח וגסיש. בידוד הוט 

— 

4.4 


תחבורה, מכלים. בניה. ריהוט 

נוח ללממציה. חוזק סכני 

.48 

3-9 

9 . פוליאסטר (תרסוססי) 

דבקים, ציפויים. בלי בית 

חזק ובהיר, קשה 


3.2 


ציפויים, חשמל 

תכתות חשטימת ומכניות 

— 

2.9 


תאורה. אופטיקה. בניה 

שקועים, עמידים אקלימית 

.75 

2.0 

12 . אקריליס 

טכסטיל. אביזרים. אריזה 

צפת־ וקשיח 

1.10 

0.8 

13 . צלולוזה 

דבקים. ציפויים. בניה 

יציבות בוזוס. חוזק מכני. הדבקה 

1.10 

0.8 

14 . #•ובסי 

סיבים. חלקי סבונית. מברשות 

חוזק סכני. סיכה עצסית 

1.65 

0.55 

הלקי מכוגיח. ציוד הנדסי 

קשיח ודחק, עמידות בימית, 
יציב בס׳ידותיו 

1.45 

0.35 

6 נ. •וליאצטי 

אלקטרוניקה ואופטיקה, אביזרים 

מיד. קשיזז וזחק, שקוף, כבוי 
עצמי, שסע׳ גבוהות 

1.75 

0.23 

זו. •וליקדבונט 

אלקטרוניקה, בלים. ציפויים, תעשיה כיסית 

אינרסי. עסיז־ות כיסית 
ותרמית. חיכח־ גמול 

5 נ.ד 

— 

18 . טפלון 


חיתוכם, דחיסתם והגעתם אל הפיה. עליית ד.טמ־ 
פרטורה, הדרושה לריכוך החומר, מושגת בחלקה 
מחום הגזירה בזרימה ובחלקה מגופי־חימום חי¬ 
צוניים. לעתים יש צורך בקירור המערכת. פותחו 
ברגים מיוחדים לפולימרים שונים׳ ברגים כפולים 
(בעיקר להזנה בצורת אבקה), תשלובת של מספר 
מכונות־שיחול, מערכות עם שחתר אדים וגזים 
ועוד. התכנון והתפעול של הברגים והפיות מחו¬ 
שבים בהתאם לתכונות החומר המעובד, וניתנים 
לשליטה ולבקרה באמצעות מחשב. הזרקה היא 
פעולה מחזותת, שכוללת דחיפת מנת חומר מו¬ 
תכת אל תוך תבנית, דחיסתד. ללחצים גבוהים 
(עד כסס 2,5 אטמוספירות), קירורה והוצאת המו¬ 
צר הסופי מהתבנית. את משך המחזור, לרוב 
10 — 60 שניות, קובע בעיקר הקירור. התבנית היא החלק המדויק 
והיקר בכל המערכת. בהזרקה מיוצרים מוצרים מדויקים, שמשקלם 
לרוב עד 10 ק״ג. לאחרונה פותחו שיטות הזרקה בלחץ־גבוה, שימוש 
בגלי־הלם ודחיפה אדיאבטית, החוסכות שלבים בתהליך הייצור. 
בניפוח מייצרים מכלים וגופים חלולים אחרים. צינורית התך 
עוברת ממכונת שיחול או הזרקה לאיזור הניפוח. באמצעות לחץ 
אוויר נלחץ החה״פ אל דפנות התבנית המקוררת ומקבל צורה רצויה. 
לעתים משתמשים בסדרת תבניות הממוקמות בשולחן מסתובב. 
גופים גדולים מאוד (עד כ 12 מ״ק) אפשר להכין ביציקה סיבובית 
( 010111108 1 גת 13110 סז), בה התבניות עצמן מסתובבות. עיבוד 
בגלילים. באמצעות מערכת גלילים מלוטשים המחוממים לטמפ¬ 
רטורה הרצויה מקבלים יריעות דקות (עד 0.05 מ״מ) ומדויקות 
המשמשות לייצור בדי טכסטיל וציפויים. שיטת עיבוד זו אומצה 
מתעשיית הגומי. בדומה לתעשיית הניר (ע״ע, עמ' 194 ) ניתן 
להטביע בגליונות סימנים או להדפיס עליהם הדפסים תוך כדי גלי- 
לתם. בהתזה מותז קצף על דפנות התבנית שמתמצק שם עם 
קירורו. 

עיבוד תמרים תרמוסטיים: את מרבית הלפינטים, המורכבים 
משכבות של פולימר וחומר סיבי, כנייר ובד, מייצרים בכבישת 
לחץ. בשיטה זאת לוחצים ומחממים את הפולימר (נוזלי או באבקה) 
המעורב בזרזים מתאימים, עד ליצירת קשרי הצילוב. כבישת מעבר 
(־ 5£01 ח 3 ז 1 ) דומה להזרקה, אך כאן מחוממת כל מנה ומועברת בנפרד 
לתוך התבנית הנשמרת בחום. בחמרים משוריינים (ר׳ לעיל) מרבים 
להשתמש ביציקות ידניות או בלחיצה, אך לקבלת מוצר מעולה 
נוהגים ללפף ( £11301001: *■11x11118 ) על תבנית מסתובבת סיבי־שריון, 
העוברים דרך שרף נוזלי. 

חיבור ח״פ. תמרים תרמופלסטיים, בדומה למתכות, ניתנים 
לריתוך בשיטות חימום רבות ומגוונות (גם בגלים אולטרה־סוניים); 
הם ניתנים להדבקה באמצעות ממסים; גם התרמופלסטיים וגם 
התדמוסטיים ניתנים להדבקה באמצעות דבקי מגע. ע י ב ו ד ש ב ב י 
נעשה בדומה למתכות רכות ולעץ (וע״ע מכונות כלים! השחזה! 
מתכות, עבוד׳ עם׳ 748 ). 

שימושים. ח״פ תופסים כיום מקום נכבד בכל תחומי החיים. 



תבונות ושיסושיש של החסרים הפלסטיים 

בענף הבניה משמשים החה״ם לציפוי, לבידוד תרמי וחשמלי, לקי¬ 
שוט, לריצוף וכחמרי מבנה. ח״פ מוקצפים משמשים גם למבנים 
טרומיים. בענף האריזה חשובים החה״פ (רגילים ומוקצפים) בגלל 
חזקם, עמידותם, חדירותם (או אי-חדירותם, בהתאם לצורך) והאפ¬ 
שרות לריתוכם. בתעשיית החשמל והאלקטרוניקה משמשים ח״פ גם 
כלוחות למעגלים מודפסים. ענפים נוספים בהם משתמשים בח״ם 
הם חקלאות, רפואה, ריהוט, צעצועים, מכשירי ספורט ועוד. 

הקף הייצור העולמי גדל בראשית שנות ה 70 בשיעור 10% — 
15% לשנה, וצריכת החה״פ לנפש היא אחד האומדנים לקידום טכנו¬ 
לוגי וכלכלי. הממוצע העולמי עלה מ 2.3 ק״ג לנפש ב 1960 ל 8.0 
ק״ג לנפש ב 1970 . 3 החמרים ששימושם רב ביותר הם הפוליאתילן, 
הפוליסטירן והפוליוויניל־כלוריד (.ס.^ , .?). גובר השימוש בפולי־ 
פרופילן, 4.8$ , ובחה״פ ההנדסיים, המשוריינים והמוקצפים (כולל 
״קצף אינטגרלי״). בישראל גדל הייצור מ 26,900 טון ב 1968 עד 
42,000 טוו ב 1972 . 

עקב השימוש הגואה בחה״פ ובעיית זיהום הסביבה (פסולת של 
ח״פ, 2% — 3% מהפסולת הכללית), הוחל בפיתוח חמרים המתפרקים 
בהשפעת אור או בתהליכים ביולוגיים. חוקרים גם אפשרויות לניצול- 
חוזר של ח״פ מהפסולת, וכמקור אנרגיה. 

א. לס, ח״פ, 1965 : -ץ 01 ק /ס י חסי־. 101 א . 1 ־ 1 ., 1 

. 11 . 1 ־ 1 ; 1962 ,£ןז 0€€5$1 ז£ ■ 1710 ^ £01 י ץ€׳\ 1 ?> 1£ ש^ .] ; 1962 , 5 110 < 

1015 ז 0.1€ ^ /ס ?!/' 7 י (. 1$ *>) ו 01 זמ 011 — צ 43 תי:חחו 5 

-ס 1 הץ 01 ? ,( 18 ?>). 9 - ׳\^^ 5, 1967; X06015 .? 

,— 1971 5 .? מ־/־^ס^. ; 1971 ^< 517 

א. רם 

פלסטיים, נתוחים, ענף הכירורגיה(ע״ע) העוסק בשיקום ושחזור 
רקמות ואיברים שנפגעו כתוצאה מחבלה, גידולים, טיפול 
כירורגי ורדיולוגי; בעיוותים מלידה, בעיוותים נרכשים, או בפגמים 
אסתטיים. מטרת הנה״ם להחזיר לאיבר הנגוע את הכושר לתפקד, 
לתקן את ההופעה האסתטית ולהחזיר את שלוות־הנפש לנפגע. תוצ¬ 
אות הנה״פ תלויות בהערכה הנכונה — פיסית, תפקודית ונפשית של 
החולה, בבחירת אופן הטיפול, ברקמות ובעיצוב הצורה המתאימה 
תוך הדגשת הצד התפקודי או האסתטי בהתאם לאיבר הפגוע, 
שתי שיטות בסיסיות מקובלות בנ״פ: השתלה וסיבוב מתלה 
( £120 ). בהשתלה (ע״ע טרנספלנטציה) מועבר עור, תת-עור ושומן, 
גיד, שריר, חסחוס, עצם, כלי דם או עצב. קליטת השתל תלדה 
בהתאמה האימונולוגיה בין התורם למקבל. סמוך לאחר ההשתלה 
ניזון השתל בדרך פעפוע (ע״ע). רק לאחר כ 48 שעות, עם יצירת 
קשר נימי בין השתל למקומו החדש, מתחילה העברת מזון וחמצן 
והחלפת מטבוליטים באמצעות כלי הדם. מתלה חינו קטע עור המכיל 
לעתים רקמות נוספות. הוא נשאר קשור לאספקת דם ושומר בצורה 
זו על חיוניותו. לאחר כ 14 יום נוצר קשר נימי אמיץ בין המתלה למ¬ 
קומו החדש ואז אפשר לנתקו מהאיזור התורם. בנ״פ משתמשים גם 


מכנה ש 5 סמנת יפיחו? 






681 


פלסטיים, נתוחים — פלפמד! 


882 


בתמרים שובים כתחליף לרקמות. מהמרים אלה נדרש שלא יעוררו 
תגובת דחיה, תגובה דלקתית, תגובה כימית או פיסית וכן שיהיו 
נוחים לשימוש. חשובה גם התאמת קשיותם לרקמה המוחלפת. כתח¬ 
ליף לרקמות רכות משתמשים בחמרים פלסטיים ובקצף סיליקוני, 
וכתחליף לרקמות קשות — במתכות שונות. גם סחוס, עצם, עצב ועור 
שעברו תהליכי ייבוש והקפאה (ליופיליזציה) או הקרנה ואיבדו את 
תכונתם האנטיגנית, משמשים בתחליפי רקמה זמניים. 

תחום טיפולה של הכירורגיה הפלסטית הוא: א. מומים שמלידה: 
שסעי שפד, וחך! מומים באוזן החיצונית, בכף היד, באיברי־המין וכיו״ב. 

ב. מומים, פגיעות וגידולים בעור; דלקות בלתי ספציפיות באזורים 
מסוימים (למשל, הפנים וכף היד); דלקות ספציפיות ותוצאותיהן 
(כגון, הצרעת ושחפת העור); גידולים שפירים וממאירים; כוויות. 

ג. תיקוני שלד הפנים: מומים מלידה; חבלות ברקמות רכות; 
שברים בלסתות, באף וארובת העין; גידולים. ד. עיצוב כף היד: 
נזקים מלידה או נזקים נרכשים מחמת חבלות וגידולים: שחזור 
אצבעות, השתלת גידים והעברתם. ה. חבלות ברקמות הרכות בגוף 
עקב ניתוחים: קרינה; תאונות דרכים ותאונות עבודה ומצעי מלחמה. 
ו. בעיות סומטופסיכיות (ע״ע פסיכוסומטיקה) — הקשורות בעיוות 
מלידה או בעיוות נרכש! מציאות של חברת־שפע תחרותית והארכת 
תחולת החיים — הן חלק משאלות שנתעוררו בעיקר במאה ה 20 
ומהוות את הרקע לניתוחים האסתטיים. ז. שונות: כגון׳ טיפול 
בשיתוק עצב הפנים! באי־ספיקה של סוגר פי־הטבעת; כיבים 
בגפיים התחתונות! אי־ספיקה ורידית, פגיעה בבלוטת הדמעות 
והעברת צינור בלוטת הרוק ללחמית העין וכיר׳ב. 

הכירורגיה הפלסטית קשורה קשר אמיץ במחקר הקליני והבסיסי, 
בהשתלת רקמות, וכן בחקר חמרים מלאכותיים כתחליפי רקמות, 
הקמת בנקים לרקמות וריפוי פצעים. התפתחותה בעתיד תלויה 
בהבנת הפיסיולוגיה של תהליך הדחיה ודיכויה, בהשתלת רקמות 
ובפיתוח שיטה של מיקדוכירורגיה (ניתוחים המבוצעים בעזרת 
מיקרוסקופ), שתאפשר גישה לרקמות עדינות וזעירות (ככלי־דם 
ועצבים) שקטרם פחות מ 1 מ״מ. 

נ״ם מוזכרים בכתבי צלזוס ( 015115 1115 !שתזסס 25 

לפסה״ב — 50 לםה״נ); גלנוס (ע״ע) המזכיר גם העברת רקמות 
ובכתבי סוסווטה, מראשוני הרפואה ההודית, שתיאר שיקום אף 
פגוע באמצעות מתלה עור מהמצח, וכן ניתוח תנוך האוזן. השיטה 
ההודית לתיקון האף היתה מקובלת ביה״ב באירופה וכנראה הועברה 
לשם ע״י הערבים. באותה תקופה התנגדה הכגסיה הקתולית לנ״פ 
בטענה, שיש בהם התערבות במעשי הבורא. התפתחות הכירורגיה 
הביאה גם לקידום שיטות הנה״ם, אך הדחיפה המכרעת לביסוס ענף 
זה כמקצוע עצמאי באה במלה״ע 1 עקב החרפת שיטות הלחימה 
ופגיעות בריכוזי אוכלוסיה, ומעל לכל, לרגל הגברת תחושת האח¬ 
ריות של המדינה כלפי אזרחיה שנפגעו ומאמציה לשיקומם הפיסי, 
הפסיכולוגי והסוציאלי. תאונות־עבודה, תאונות־דרכים והעליה 
ברמת החיים והטכנולוגיה הם היום גורמים מכריעים בפיתוח הנה״ם. 

. 8 .[ ; 1950 .? / 0 1 > 1 ז 0 ,•<; 51 ־ז 83 .[ . 4 

, 6 * 0611:11 . 1 ־ 1 ;** 1958 111 ^ 5 , 611 ^ 0 ( 101 ^ .?"י 1 ]^\ 0 ז 8 

. 4 ! 1963 , 1-111 , 81€ ? 14 ז 011 

נ. ברח. 

פלסטךינה, ג׳ובך פלךלואיג׳י דה - 1 מח 3 ׳\ 010 

103 ־ 310541 ? 43 —י( 1525 , רומא — 1594 , שם), מלחין איטלקי. 

היה נער־מקהלה ברומא, ואח״כ נגן עוגב ומדריך המקהלה בכנסיה 
של העיר הקטנה פלסטרינה (ליד רומא) שהיתה קרוב לוודאי עיר 
הולדתו. ב 1555 נתמנה למשרה הרמה של זמר מקהלת האפי¬ 
פיור, למרות האיסור על העסקת זמרים נשואים, אולם באותה שנה 
עלה לכם האפיפיורות פאולוס 1¥ . שאכף את החוק ופיטר את פ׳. 
מיד אח״כ מונה פ׳ לכהונת המנהל המוסיקלי (מאסטרו די קפלה) 


של הכנסיה הלאטרנית, משם עבר לכנסיית סנטה־מריה־מג׳וךה, 
ולבסוף לכנסיית פטרום הקדוש, כולן ברומא. עיקר פעילותו של ם׳ 
הוקדשה לכנסיה. הוא הלחין יותר ממאה מיסות, כארבע מאות וחמי¬ 
שים מודמים ויצירות ליטורגיות אחרות. בשלב מוקדם ביצירתו 
הלחין גם מדריגלים חילוניים, אולם במספר מועט. סיגנונו מבוסם 
על המשך המסורת הקונטרפונקטית הןדרלנדית, תוך שימוש בטכני¬ 
קות הקנטוס פירמום והפרודיה (ע״ע, וע״ע מוסיקה, ענד 546 , 551 ), 
ותוך הימנעות מהכנסת החידושים הטכניים שרווחו באותה תקופה 
בקרב יוצרי המדריגל החילוני בצפון איטליה. תקופת פעילותו 
הבשלה של פ׳ מקבילה לרפורמה של המוסיקה הליטורגית, שנערכה 
בעקבות ועידת טךנטו ( 1562 ; ע״ע מוסיקה, עמ׳ 551 ). המיסה 
הקרויה על שמו של האפיפיור מרקלום ( 00111 ־ 1 ר£\ 36 י! 3 ? 41583 \ז) 
מייצגת בשלמות את האידאלים של ועידת טרנטה אם כי ברור כיום 
כי אין היא קשורה במרקלום. במשך המאה ה 17 התגבשה באיטליה 
ובגרמניה אמונה, לפיה הציל פ׳ את המוסיקה הרבקולית מסכנת 
החרמתה ע״י הכנסיה. בעקבות אמונה זו היה פ׳ לדמות נערצה כגדול 
המלחינים של הרנסנס, הערכה מוגזמת בפרספקטיווה היסטורית. 
בראשית המאה ה 18 התגבשה ההשקפה, לפיה סיגנונו של פ׳ הוא 
אידאל הטכניקה הקונטרפונקטית של הרנסנס, ומאז היתה הוראת 
סיגנונו למרכיב חשוב בהוראת קונטרפונקט בחינוך המוסיקלי 
המקצועי. 

,►* 00310 . 17 ,' 1946 2 , 171€€ > 1 ז 1$50 כ 1 1 ) 111 ) .? /ס ^/ 5 11€ ״ 7 , 611 <י 6 ו}(ן 6 ן 

/ 70 ? 111 סז 011 ו'^ 11 ) 0 ז 11 ז 1 471 / י 5 ^\ 0 ת!. 1 מ\^ . 11 ; 1949 ,.*] 

. 1971 ,.י/ .[ ; 1959 2 , מ/ , 110656 . 0 ; 1958 

י. וזיר. 

פלסייו ולדם, אלמנדו — 311105 ^ 313010 ? 0 )>ח 3 ות-!\ 1 1 — 

( 1853 — 1938 ), מספר ספרדי. בגיל צעיר החל לפרסם מא¬ 
מרים ספרותיים שנקבצו ב 31135 ־ 11101 235 ת 13 < 50011 (,,דמויות ספרו¬ 
תיות"), 1871 , וב 1350 ״ 3 ? 31 0 ( 13 ׳\ 010-0 א ("מסע חדש אל הפרני 
סוס״)■ 1879 . התפרסם במהרה בזכות התיאורים הראליסטיים של 
החיים והמנהגים באזורים שונים בספרד, בעיצוב הדמויות — גם 
המשניות — ובאפיון מדוקדק של דמויות נשים. בין הרומנים הח¬ 
שובים שלו: 143013 ? ץ 13 ז 43 \. 1883 ; 0111011110 סבס 030 1011110 £1 
(״אידיליה של חולה״), 1884 , על רקע חיי דייגים; ז&סק 40 ־ £101131 
(״הכוח הרביעי״), 1888 , על השפעת דיעתונוח; 3 נזזנ 1 נ] 05 £3 
(״הקצף״), 1891 , על החברה הנוצצת במדריד. בין יצירותיו האוטו¬ 
ביוגרפיות 000.011543 ס! 0 10 > 000.013 £3 (״סיפורו של מספר״), 1921 , 
וכן 010£0 1111 10 ) 1 ־ 0111 ( 11 \׳. (״אלבום של עיוור״)׳ 1940 . השקפת עולמו 
והשגותיו על החברה והספרות בדורו פורסמו ב ־ 1140 0543010040 ?׳ 
10 ־ 31 ־ 1 (״צוואה ספרותית״), 1929 . 

. 8 . 01 ! ;* 1949 ,.¥ .? , 8016013 112 ) 0 ; 1936 .? ,״ 1 ( 110 ? . 0 

. 1957 .? . 4 / , 611 §ת 0013 

פלסמה ( 135013 1 

ו£ 



טמפרטורה האלקטרונים (קי) #־ד 

ערכים טיפוסיים לתכונות העיקריות של האלקטרונים נתיר פלסמה: 1 . הנז 
הביז־כוכבי; 2 . יונוספירה של בדה״א (שכבת ?); 3 . עטרה של השמש (ליד 
הפוטוספירה); 4 . נורות פלואורניותז 5 . קשת חשמלית בלחץ נטור; 0 . מתקז 
אלבחע&סדבפרינטטח, אחייב ( 1072 ); 7 . כור סיווג; 8 . ייצור טננטי־הידרודינמי 
של השמל; 9 . שפופרת-הלס אלקטרו־טגנטית; 10 . פלטמד, מיוצרת ע״י קרני ליזר 
(ללא דחיסה) 

ההתנגשויות (ע״ע גז: התאוריה הקינטית׳ ענד 546 ) בין חלקיקים 
ניטרליים לחלקיקים טעוני־חשמל (אלקטרונים ויונים), לעומת 
ההתנגשויות בין חלקיקים מעונים לעצמם׳ הם׳ מכונה מיוננת 
כליל. הם׳ מתנהגת גם כזורם (גז או נוזל) וגם כמוליך־חשמל. 
התנהגות זו היא המפתח להבנת הרבה תכונות של הפ ׳ (ר׳ להלן). 

מקובל, כי הפ ׳ היא מצב־הצבירה המצוי ביותר ביקום (ע״ע קום* 
מולוגיה): בחלל הבין־כוכבי, בכוכבים ובכללם — בשמש. מבחינה 
זו כדה״א וכוכבי לכת אחרים יוצאים דופן. ברם, גם על פני כדה״א 
ובקרבתו קיימת פ׳ טבעית בצורות שונות כגון להבות, ברק (ע״ע), 
זיקים, יונוספירה (ע״ע אטמוספירה), זהר־הקטב (ע״ע) וחגורות 
הקרינה של ואן־אלן (ע״ע חלל, טיסה אל ה*, עמ׳ 516 ). 

י י צ ו ר ה פ׳. עיקרו הוא יינון חלקיקים ניטרליים, עפ״ר באמצעות 
אלקטרונים מהירים וגלים אלקטרומגנטיים (ע״ע אתר). למעשה, 
רבות הדרכים לייצור הם , ; למשל, זרימת זרם חשמלי דרך גז (ע״ע 
נורה, נורת־קשת, עפד 984 ), חימום גז בגלי הלם (ע״ע מטוס: 
הכוחות הפועלים, עס׳ 77/9 ) או הארת חומר בקרני ליזר (ע״ע). דרך 
הייצור נבחרת בהתאם לתכונות הדרושות לפ׳, כגון טמפרטורה, 
צפיפות־המספר של האלקטרונים (מספרם ליחידת נפח), דרגת הי 1 * 
ננות (אחוז החלקיקיים המיוננים). 

תכונות. הם׳ דומה לגז מורכב, שמרכיביו הם גז ניטרלי. גז 
אלקטרונים וגז יונים. לדוגמה, חיות שהאלקטרונים נמצאים בתנועה 
אקראית, מיוחסת להם טמפרטורה (ע״ע) בהתאם לאנרגיה הקינטית 
הממוצעת של תנועה זו, כמו בגז רגיל. אולם, טמפרטורת האלק¬ 
טרונים ־ 1 ׳ והטמפרטורה של היונים או של החלקיקים הניטרליים 
אינן בהכרח זהות. שיעורי צפיפות־המספר, תדירות ההתנגשויות, 
הלחץ, מקדם הפעפוע (ע״ע), מוליכות תרמית (ע״ע חם, ענד 546/7 ) 
וכר דומים לאלו של גז. 

בם׳, לעומת גז רגיל, נושא-ממען מסוים מושפע לא רק מהחלקיק 
הקרוב אליו ביותר אלא גם מיתר החלקיקים הטעונים בסביבתו. הוא 
מושך אליו חלקיקים שוני־סימן ואילו חלקיקים שווי־סימן הוא דוחה; 
כלר, הניטרליות החשמלית בקרבת החלקיק מופרעת, והכוח החשמלי 
שלו מסוכן־ ונחלש. באופן כמותי, מתארים כדור דמיוני, הקרוי 
"כדור ז־בי־היקל"( 1 ט 1£ :> £111 -סץכ 61 נ 1 ), מסביב לחלקיק הטעון, שבתוכו 
מורגש הכוח החשמלי. רדיום הכדור, ם 1 , מכובה רדיום דבי—היקל. 
במרחק מספר הכוח החשמלי כבר זניח לעומת הכוח ללא סיכוך. 


בטמפרטורה של .> 10 6 1 ובצפיפות־מספר 10 18 למ״ק, ם ,ג הוא 0.07 
מ״מ! ערך זה טיפוסי להרבה פ". היות שד,פ" כמעט ניטרלית, מוכרח 
נפחה להיות גדול מנפחו של כדור דבי—היקל, במציאות, מסובך 
סיכוך הכוח החשמלי מהמתואר כאן, אולם התיאור הזה מתקרב 
למציאות במקרים רבים ולכן נחשב רדיוס דבי—היקל כאורך אפייני 
לס/ 

כשמסיטים אלקטרון בפ׳ ממקומו, מושכים אותו היונים החיוביים 
חזרה, כלו׳ פועל עליו כוח משובב (מחזיר) אלקטדוסטאטי, והאלק¬ 
טרון מתנודד (ע״ע מכניקה, עמ׳ 441 ). הזמן האפייני לאלקטרונים בפ׳ 
הוא תקופת התנודה מסביב למצב שיווי-המשקל, ותדירות תנודה זו, 
מכונה תדר הפ' לאלקטרונים. לדוגמה, בצפיפות-מספר 10 20 למ״ק, 
ק ע הוא ״י 10 א 9 הרץ; הזמן האפייני הוא, אפוא, "־ 1.1x10 שניות. 

לעומת גז רגיל, הפ׳ מושפעת מאוד משדה מגנטי. אחת הסיבות 
לכך היא, שכוח לורנץ פועל על כל חלקיק טעון הנע בניצב לכיוון 
השדה (ע״ע מגנטיות, עם׳ 162 ). ד,פ׳ מתנהגת כתווך לא-איזוסרופי 
(ע״ע) > תכונותיה בכיוון המקביל לשדה המגנטי שונות מאלה בכיוון 
הניצב לו. לדוגמה, הפעפוע, הנובע משינויים בצפיפות-המספר של 
החלקיקים המעונים באזורים שונים, קטן בכיוון הניצבי לשדה מב* 
כיוון המקביל כל עוד שעצמת השדה המגנטי קטנה מערך קריטי 
מסוים. ניתן, לכן, להכיל את ד,פ׳ ב״בקבוק מגנטי", עשוי שדות 
מגנטיים. 

המוליכות החשמלית בפ ׳ המיוננת כליל נקבעת בעיקר ע״י הגורם 
3 / 2 ,ץ׳. בפ ׳ של מימן, כש בקירוב .> 1 ז 10 וללא שדה מגנטי, דומה 
המוליכות לזאת של נחושת בטמפרטורת החדר. ניתן להתחשב בגליל 
פ׳, שזורם בה זרם *חשמלי, כבמעין חבילת "תילים" גזיים מקבילים. 
מחמת כוח המשיכה בין כל תיל ותיל (לפי חוק אמפר) מתכווץ גליל 
הנד. יתר על כן, הצורה הגלילית המכווצת אינה יציבה, וגליל הם׳ 
נוטה לעבור לצורות אחרות (רפיפויות הידרומגנטיוח), כגון נקניק 
או כפף. תופעה זו מוכרת גם במתכות נוזליות. 

לתנועה האקראית של החלקיקים המעונים נוספת בד״כ תנועה 
קיבוצית, כלר קבוצת חלקיקים טעונים נעה כגוף קשיח (תנועת 
מסה). תנועת מסה בם׳ מופיעה בעיקר בצורת גלים (ע״ע) וערבולים 
(ע״ע פרפור). גם הרפיפויות ההידרומגנטיות הן תנועות מסה. התו¬ 
פעות הגליות בם׳ מרובות ומסובכות לעומת גז רגיל, במיוחד כשד.פ׳ 
נמצאת בשדה מגנטי. לפעמים המצב סבוך עוד יותר מפני "המהומה" 
המאופיינת בתנועות מסה אקראיות. 

פעולות הגומלין שבין פ׳ לגלים אלקטרומגנטיים מורכבות. ד.פ׳ 
מתנהגת כתווך דיאלקטרי (ע״ע חשמל, עם׳ 177 ) ; לדוגמה: החזרת 
גלים אלקטרומגנטיים ביונוספירה. הם׳ עצמה קורנת גלים אלקטרו¬ 
מגנטיים (ע״ע קרינה). 



רפיפויות הידרומגנטיוח אפייניות: משמאל — .נקניק", שרטוט וצילום של 
עמוד פלטמה לפני (למעלה) ואחרי הופעת הרפיפות; טיטי] — "כפף", שרטוט 
וצילום של טנעח פלסמה אחרי הופעת הרפיפות 







885 


פלסמה — פלפל או פלפלת 


886 


סוגי הם , העיקריים. בפ׳ "בהתנגשויות", בדומה לגז רגיל, ההת¬ 
נגשויות בין זוגות חלקיקים קובעות בהרבה את תכונות הפ׳. בפ ׳ 
"ללא התנגשויות", אע״פ שמתחוללות התנגשדות בין זוגות חל¬ 
קיקים, הן זניחות לעומת תופעות קיבוציות, כמו גלי פ' (ר׳ לעיל). 

שיטות מדידה הנהוגות בחקר הם׳ פותחו ברובן עבור 
תחומים אחרים של הפיסיקה ונהוגות גם בהם, מאחר שתכונות הם׳ 
משתנות בזמן. חשוב שמשך המדידה יהיה קצר בהרבה מזמן שינוי 
אפייני לתכונה הנמדדת. השתנות תכונות הס׳ במרחב דורשת מדידה 
מקומית. תנאי זה אינו מתקיים בשיטות המדידה הסומכות על פליטת 
גלים אלקטרומגנטיים (ע״ע ספקטרוסקופיה; כוכבים, עמ׳ 660/2 ; 
צלום; דופלר): האנרגיה נאספת תמיד מאיזור נרחב. לעומת זאת, 
מדידות אנרגיה קורנת אינן גורמות בד״כ הפרעה בס׳, וזה יתרון 
חשוב. לעומתן, מדידות חשמליות הן מאותרות יותר׳ אך מפריעות 
את הם׳. שימושיות גם מדידות בניטרונים הנפלטים מם׳ חמה מאוד 
של איזוטופי מימן. 

בין היישומים הראשונים של ם׳ היו מיישרים באד כספית 
(ע״ע אלקטרוניקה), רכיבי מעגל למיתוג ונורות. הדחף לחקר הם׳ 
המיוננת כליל מקורו ברעיון 
של מיזוג גרעיני (ע״ע 
ראקציות גרעיניות; אטו¬ 
מית, אנרגיה, כרך מילואים, 
עט׳ 112 ; אטומית פצצה, 
כרך מילואים, עמ׳ 117 ) 
בכור תרמו־גרעיני. לכך 
דרושים תנאים חמורים 
ביותר, כגון קיום טמפרטו¬ 
רה של כ.> 10 8 1 במשך שניה 
לפחות, כשצפיפות־המספר של גרעיני המימן הדו־כבד והתלת־כבד 
(ע״ע מימן, עט׳ 256 ) היא 10 20 למ״ק. בתנאים אלו המימן הוא פ' 
חמה מאוד. תנאים אלה טרם הושגו. 

תורת ה פ׳ היא הדינמיקה של מטענים נקודתיים בשדות אלק¬ 
טרומגנטיים. תורה זאת שימושית באסטרופיסיקה (ע״ע), בחקר 
החלל (ע״ע), בעטרה של השמש (ע״ע), באטמוספירה (ע״ע) הגבוהה 
ובפנים כדה״א (ע״ע מגנטיות של כדה״א, עט' 179 ), מלבד בפ׳ 
המיוצרת ע״י אדם. התורה פותחה לפי שלוש תבניות: חלקיק יחיד, 
תיאור מקרוסקופי ותודה קינטית. בתבנית הראשונה בודקים את 
התנהגותו של חלקיק יחיד בשדה חשמלי ומגנטי, ופותרים את 
משוואת התנועה שלו(ע״ע חשמל, מכונות־׳ עם׳ 196/7 ; מכניקה, עמ׳ 
437 ) בהתאם לתנאים התחיליים. תבנית החלקיק היחיד היא הפשוטה 
ביותר ומתאימה בעיקר לתיאור תנועת ד>פ׳ בשדות מגנטיים חזקים. 
התיאור המקרוסקופי עדיף על התבנית הראשונה כשהכוחות בין 
החלקיקים הטעונים אינם זניחים. הם׳ וגם השדה האלקטרומגנטי 
נחשבים כרצף מקרוסקופי. לכן, מתאימות לתיאור זה משוואות מפס¬ 
ול (ע״ע אלקטרומגנטיות) ומשוואות ההידרודינמיקה (ע״ע). גישה 
זאת המכונה מגנטו־הידרודינמיקה, פותחה בעיקר ע״י 
הנם אלון (נר 1908 ; 0 ־>׳ 16 ^ . 9.0.0 ), שזכה על מחקריו בפרס 
נובל ( 1970 ). מתרומתו: קוד הכוח המגנטיים "קפואים" ומתוחים 
בס׳ כשמוליכותה החשמלית גבוהה׳ וגלים רחביים ("גלי-אלוון") 
עשויים לעבור בהם כבמיתר. 

התורה הקינטית מתחשבת בפירום המהירויות של החלקיקים 
(ע״ע גז, עמ׳ 546 ) והיא היסודית ביותר. לא ניתן לפתור בבת-אחת 
את משוואות התנועה של חלקיקים רבים הפועלים בינם לבין עצמם. 
לכן, תיאור הפ׳ מוכרח להיות סמאטיסטי (ע״ע תרמודינמיקה). 
המשוואה היסודית ביותר היא משוואת ליאוויל. 

א. ז. ק. 

^ז 1 זג 21 ם 01 .״! ; 1957 , 718771105 ץ 03 ז 3 ?' 10/1 ? 0%71 13 ,^ 1111 ^ 0 ־ 01 . 0 \ 1 

/( 0 ^ 0 ^) 5 .? 171 £1707718£71611£ £16 / 0 011071 ^ 70 ) 70 ? 1€ /־ 1 


. 8 ; 1968 — 1965 , 11 * 1 .? ״ 1 . 1 ; 1964 

, £1 ^€£ . 0 ; 1966 , 111071 ) 116 <)<).^ 1 ) 171 > { 7/1607 171 5 ? 51 <( 1 /? .? ,(. €11 ) 

. 1966 ב 5 .? 171 70665565 ? 831811071 ? 

פלסמה בפיסיולוגיה, ע״ע דם, עמ ׳ 697 — 702 . 

פלסנר, הלמות — • 1 שת$$ש 1 ? 1010111 ש 9 — (נר 1892 ), פילוסוף 
גרמני, מנציגיה הבולטים של האנתרופולוגיה הפילוסופית. 

ב 1934 היגר להולנד וב 1951 חזר לגרמניה. הודות להשכלתו הרחבה 
במדעי הטבע ובקיאותו בפנומנולוגיה (ע״ע), יכול היה פ׳ להתחקות 
אחר ייחודו של האדם כאזרח שתי רשויות מנוגדות באפין: הטבע 
מזה והרוח־החברה מזה. בהיות האדם יצור אורגני, נולד בסביבה 
מסוימת. אולם, בהיותו גם יצור חברתי־תרבותי, ניתן לו להעמיד 
את הסביבה לרשותו. השפעות הגומלין בין בעל החיים לסביבתו 
טבועות וקבועות מראש; אבל האדם מרחיב את תחום ההשפעות 
האלה ללא ליאות. לכן קורא פ׳ לאדם "יצור אכסצנטרי". בגבול, בין 
תחום האדם כבן הטבע לבין תחומו כבן התרבות נוצרים מצבי חירש. 
האדם אינו יכול להגיב עליהם בהתאם לדפוסים, שסיגל בחיי החברה, 
וגם הדרך אל הטבעיות הבראשיתית חסומה בפניו. הוא מגיב אפוא 
בצורות האנושיות האישיות — בצחוק ובדמע. 

מספריו החשובים: ! 36 > (> 1 זם ן £1 נ 1501 בז 3 א־!ס 5 ?[> £011 ב\ 51 ש 1 ס 
605011 ^ (״דרגות האורגני והאדם״), 1928 ( 1964 2 ); !)״ 11 תש! €1 ^ 1 
סשס״^ץ (״צחוק ודמע״) 1941 ( 1950 2 ). 

0 £ . 7 .// / 0 { 1 /<) 111010 /? 1116 171 { £ 11 €, ?051X0718111 ־ 01 

705111071 01? 6x1:67117156/16 ,ז€חזתזג 1 ־ 1 .? ; 1966/7 ,( 11 >'5^5, XX כןגז€)\ 

365 }367156/1€71, /361/103€ 11713 0714713 11711 €71 307 (7/111050^/1X56/1671 

. 1967 , 5 .?,!£ %16 $010 3711/170 / 

פלפל או פלפלת ( 1 סס:״ 5 ק 03 ), צמח־ירק ממשפחת הסולניים 
(ע״ע), 3 מינים לו: פ׳ הגינה ( 3000001 . 0 ), צמח חד- 
שנתי, 005 ^ 0110 ? .ס ו 01630605 !£ .ס — רב־שנתיים. מוצאו מאמריקה 
התיכונה ומכסיקו הדרומית; הובא לאירופה בראשית המאה ה 16 
ומשם התפשט ברחבי "העולם הישן". המינים הרב־שנתיים מצויים 
באמריקה הדרומית והתיכונה, וכן במדינות הדרומיות של אה״ב, 
ואילו המין החד-שנתי נפוץ בחצי כדה״א המזרחי. 

גבעול צמח ד.פ׳ מעוצה, זקוף ומסועף. גבהו 1 — 2 מ׳! העלים 
דמויי־ביצה, חלקים ומחודדים בקצותיהם וצבעם ירוק כהה. הפרחים 
נישאים על עקצים, והם בודדים או ערוכים בזוגות או אף בשלשות. 
ההפריה לרוב עצמית. הפרי — ענבה יבשה; גדלו וצורתו (מוארך, 
קצר, מרובע, דמוי חרוט, פחוס), צבעו(ירוק או אדש) וטעמו(מתוק 
או חריף) — תלויים בזן. הניחוח המיוחד של פרי הפ ׳ נובע מתכולת 
שמנים אתריים נדיפים ( 0.1% — 1.25% ). הם׳ החריף מכיל, בעיקר 
בדפנותיו, קפסאיציו ( 4 ז 0 18 9 27 0 3 ), תרכובת פנולית נדיפה, קרובה 
לוואנילין, שהוא חומר חריף מאוד שאף ביחס של 1:800 גורם 
להרגשת "צריבה" בפה. שיעורו בפרי הם׳ מגיע ל 1% ויותר. פרי 
הם׳ עשיר יחסית בוויטאמינים, במיוחד בחומצה אסקורבית: כדי 
270 מ״ג בפ׳ מתוק ו 400 מ״ג בפ ׳ חריף ל 100 גרם חומר טרי. 
בוויטאמין זה תופס הם׳ את המקום הראשון בין גידולי גן הירק, 
והוא מכיל גם קרוסינואידים, ריבופלאווין וחומצה ניקוטיגית בשיעו¬ 
רים גבוהים. 

צמח הס' זקוק למידה רבה של חום, ומסוגל להניב פרי אף 
בטמפרטורות של ס 30 . בישראל הוא עולה יפה בכל האזורים ובכל 
סוגי הקרקעות בתנאי שמספקים לו שפע חמרי מזון ורטיבות. 

הפ׳ משמש למאכל בצורות שונות: חי, מבושל, כבוש שן כתבלין. 

את הפלפלת — פפריקה — ניתן להכין הן מזנים מתוקים והן מהחרי¬ 
פים. מבין הזנים הנהוגים בארץ: הזן המתוק הקליפורני — המצטיין 
ביבוליו וטוב ליצוא; הבולגרי — בעל הדפנות הדקות והפוריות 
הטובה, הגאמבו — המצטיין במתיקותו, וזני ד,פ׳ החריף. 



ה׳שוואה בין מרידה נקודתית 5 ני; 
תעפית מהעד בה העיז רואה סיכום 
של תכונות הפ 5 סמה ג״עפור" י 6 ?ם 




887 


פלפל או פלפלת — פלק, יהושע 


888 


אין נתונים סטטיסטיים על תפוצת פ׳־הגינח בעולם אם כי ידוע 
שמגדלים אותו בארצות רבות: באיחפה המערבית והמזרחית, ברחבי 
אסיה, כולל המזרח הרחוק ובארצות אמריקה הצפונית והדרומית. 

בישראל גידלו פ׳ ( 1971/2 ) על 16,000 דונם, שהניבו 22,300 
טונות, מזה 1,600 דונם ( 2,250 טונות) במשק הלא-יהודי. מ 1948 
עלה שטח הגידול פי 4.5 והייצור פי 13 . עיקר הגידול מרוכז במשקי 
המושבים. למעלה מ % היבול משמש למפעלי התעשיה המקומית 
המייצאים את רוב ייצורם. וע״ע ירקות. 

י. בארי — ב. כפולר, גידול ירקות, ב׳, תש״ך. 

ש. ה. 

פלפל (ז 6 < 4 ?)׳ סוג הכולל כ 700 מינים, ממשפחת הפלפליים 
(^^מק)?), צמחים דו־פסיגיים מסדרת פלפלניים 
(.! 1:310 ^ 1 ?). משפחת פלפליים כוללת 10 סוגים טרופיים ור 1,400 
מינים עשבוניים, שיחניים ולעתים עציים. בעלי פרחים קטנים, חסרי 
עטיף, אנדרוגיניים או חד־מיניים, ערוכים לרוב באשבולים צפופים; 
אבקנים 1 — 19 ; השחלה עילית עם 1 — 2 — 5 עלי שחלה, עמוד עלי 
יחיד ו 1 — 5 צלקות. הפרי — בית־גלעין. הפלפליים הם יוצאי דופן 
מבחינת האנטומיה של הגבעול: מלבד הצרורות החיצוניים (החסרים 
לעתים) מצויים גם צרורות פנימיים מפוזרים. הפלפליים נחשבים 
למשפחה פרימיטיווית שנגזרה ישירות מסדרת הרןליים. 

מפרי הפ׳ מפיקים תבלין נפוץ, הניכר בטעמו החריף והצורב 
ובניחוחו המיוחד; פ׳ שחור (וז״ 1 ז 018 .?) משמש כמקור עיקרי 
להכנתו. 

צמח הפ׳ השחור הוא מטפס רב־שנתי ירוק-עד: שרשי אחיזה 
רבים וקצרים היוצאים ממפרקי הגבעול מאפשרים לו להיאחז בחזקה 
בגזעי עצים וענפיהם; עליו גדולים, גלדניים וחלקים. פרחיו נישאים 
בתפרחות קטנות, צפופות ושמוטות. הפרי בית־גלעין כדורי וקטן; 
עם הבשלתו הופך צבעו הירוק לצהבדיב ומאדים לבסוף. 

הם' השחור עולה יפה באקלים חם ולח ובאדמות מנוקזות ועשי¬ 
רות בחומר אורגני. הריבוי נעשה בד״כ מיחורים. הצמח מתחיל 
להניב פירות כבר בגיל 2 — 3 שנים, מגיע לשיא יבוליו בשנתו 
העשירית ושומר על רמת יבולים סבירה עד גיל 20 . מוצא הם׳ 
השחור באיזור חוף סלבר (ע״ע). כיום מגדלים אותו באזורים 
טרופיים רבים בעולם ובעיקר במזרח הרחוק (הודו, מאלזיה, אינדו¬ 
נזיה, סרי־לנקה) וכן בברזיל ובחבש. 

שתי צורות תבלין של חפ׳ מצרות בשוק: א. פ׳ שחור - 
הפרי נקטף בטרם בשל, מיובש ותוך כך מצטמק ומשחיר. ב. פ׳ 
לבן — אוספים את הפרי בהבשלה מלאה ומרחיקים את קליפתו 
וציפתו תוך התססתו במים. ניתן גם להכין פ׳ לבן מפ ׳ שחור 
בהרחקה מכנית של ציפתו. צבע המוצר המוגמר הוא צהוב-אפור 
וטעמו פחות חריף משל ד.פ׳ השחור, אך ניחוחו עדין ונעים יותר. 
במסחר ניתן למצוא את מיני חפ׳ בדרגות שחינה שונות מפירות 
יבשים שלמים עד לדרגת טחינה כדי אבקה. 

ניחוחו המיוחד של הם׳ נובע 
בעיקרו ממציאותם של שמנים 
אתריים׳ כגון כאדיגן ( 03610606 

24 ^ 0 15 ), ^ 71 ? ( 60 ־ 1161130111 ? 

,!!!,"ס) ואחרים, שתכולתם מגי¬ 
עה ל 1% — 3% ממשקל הפרי 
היבש. את הטעם החריף־צורב 
נותנים לפ׳ בעיקר מספר אלקלו־ 
אידים, שהידוע ביניהם הוא 
הפיפרין( 0 3 זי? 1 19 ־ 01,1 430:1110 ?) 
וכן מצוי גם הכורצין( 0137101116 ) פ 5 פו שחור( 11814101 ! .יו). ענו* נושא 
שהוא איזומר של הפיפן־ין. שכולח־פירוח; סי־ויז 5 טטה: חתד- 

אויר בפרי; א) עופר; נ) אנדוספרם; 

ידועים סוגי תבלין פ׳ נוספים נ) פריספרם 


המיוצרים מפרים של מיני פ׳ אחרים. חלקם בסחר העולמי קטן יחסית 
אך הם חשובים לתצרוכת מקומית באיזור הייצור. הקף הסחר העולמי 
בפ׳ שחור הגיע ב 1972 ל 126 אלף טוו בשווי של למעלה מ 115 
מיליון דולר. מזה מייצר המזרח הרחוק 103 אלף טונות. 

ר,פ׳ (השחור והלבן) היה ידוע באזורי הימה״ת מזמנים קדומים. 
מהמאה ה 4 חוזרות ונשנות עדויות רבות על היותו תבלין מקובל 
ויקר־ערך, וכאחד המרכיבים החשובים בסחר שבין הודו לאיזור 
הימה״ת ואירופה. מחיריו הגבוהים ביה״ב שימשו דחף לחיפוש 
דרכים קצרות למקורות ייצורו. 

<ת 0 ־ 20 . 0 0 ( 1 . 7 ז .^\ .ק ; 1969 " 5 ,ץ־דוגי־! . 5 

1 ב 1 מ €1:011 י 1 05 ח 111 ג 01 .[. 15 ) 0 ] 11 "^ .י 1 :תו) ־/־£?/ 7 /^י/ 

. 1969 ,(לסןוןס־רד סו!) ח 1 £מ 11 .> 00 ז* 1 <ןו 1 ־ 01 

ש. גז. 

פלפלון בכות או עץ הפלפל ( 0116 !״ 501110115 ) , עץ נוי 
ירוק־עד, שגבהו מעל ל 6 מ׳, ממשפחת האלתיים (ע״ע), 

מוצאו מאמריקה הדרומית והוא הוכנס לתרבות ברוב האזורים 
הסובטרופיים של העולם, בכללם ישראל. 

פלצקי, פרנטישק — 3130107 ? 030115610 ? — ( 1798 — 1876 ), 

היסטוריון ומדינאי צ׳כי. קיבל חינוך פרוטסטנטי בדוח "האחים 
הצ׳כיים" (ע״ע) ובהשפעת חלוץ הבלשנות הסלווית י. דוברובסקי 
(ע״ע) נתמנה עורך ירחון המוזיאון הצ׳כי ( 1827 ), יצירת חייו היא 
86110160 700 065011101116 , 1 — 7 \, (״תולדות בוהמיה״; בצ׳כית, 
ב 10 כר׳, 1848 — 1876 ), 1836 — 1867 . במרכז תולדות ארצו העמיד 
פ׳ את המאבק בין היסוד הסלווי, השקול והעממי, לבין היסוד 
הגרמני האכזרי והשתלטני. פ׳ העלה על נם את מידות הצ׳כים 
הקדומים, אך הלך שולל אחר זיופי ו. הנקה (ע״ע). עיקר עבודתו, 
תיאור הום וההוסיטים (ע׳ ערכיהם) במאבקם עם הכנסיה הקתולית 
והקיסרות, היה מקור של השראה, הזדהות וגיבוש לאומי לבני עמו. 
בראשית מהפכת ״אביב העמים״ ( 1848 ) דחה פ׳ הזמנה להשתתף 
בפרלמנט הכלל־גרמני בפרנקפורט בטענה שאינו גרמני אלא צ׳כי. 
הוא הצהיר על נאמנותו לבית הבסבורג והוסיף ..."לולא חיתה הקי¬ 
סרות האוסטרית קיימת מן חדאד היה להקימה במהרה לטובת 
אירופה והאנושות". פ׳ היה חבר הרייכסטאג האוסטרי ונתן את 
חסותו לקונגרס נציגי העמים הסלווים (ע״ע פן־סלויות) אך הסתייג 
מכל מגמה המסכנת את שלמות הקיסרות. מ 1861 היה מנהיג 
מפלגת האצולה הצ׳כית בבית העליון האוסטרי והוא לחם בזכויות- 
היתר של הגרמנים וההונגרים ודגל בשילוב הסלווים במסגרת 
הקיסרות. 

. 1970 ־ 21 > ?>*// י ) 001 !> 2 .ז 1 

פלצ׳ר, ג׳ון ע״ע בומונט, פרנסים ופלצ׳ר ג׳ון. 

פלק, יהושע ( 1555 , לובלין — 1614 , לבוב), רב, מגדולי הפוסקים 
האחרונים. ידוע ע״ש ספרו העיקרי: "סמ״ע" (=״ 0 פר מאירת 
עינים"; ר׳ להלן). היה תלמידם של הרבנים שלמה לוריא ומשה 
איסרלש (ע׳ ערכיהם). פ׳ סירב לקבל עול רבנות בקהילת לובלין 
והתמסר להרבצת תורה בישיבתה, כשהוא סמוך על שולחן חותנו ר׳ 
ישראל אידלם, פרנס העיר לבוב, שפרנס גם את ישיבתו. מתלמידיו 
היו אח״כ גדולי הדור בישראל. פ׳ היה מראשי המדברים ב״ועד 
ארבע ארצות" (ע״ע ועדי־הארצות). ספדו "סמ״ע" הוא פירוש לחלק 
"חושן־משפט" של ה״שולחן עחך" ומופיע ברוב מהדורותיו. מגמתו 
היא להעמיד את דברי השר׳ע על מקורותיהם וטעמיהם, כדי למנוע 
טעויות בפסקי־חלכה, בהם טעו רבים בפסקם רק ע״פ השר׳ע, בלי 
להתעמק במקורותיו. מבחינה זו ספרו הוא חלק מתנועת "מחאה" 
רבנית גדולה, בת־הזמן, שסירבה להכיר ב״שולחן ערוך" כפוסק 
אחרון שאין עליו ערעור. שלא כחיבורי רדב ה״מוחים" הנ״ל הפך 





889 


פלק, יהושע — פלקירדז, שם טוב 


890 


ספרו במרוצת הזמן לאחד מ״נושאי־כליו" של השו״ע עצמו, והוא 
משמש בפסיקה בפועל גם כיום. מבחינה ספרותית ה״סמ״ע" הוא 
חלק רביעי מעבודה מקיפה על ספר ה״טור" והשו״ע בשם "בית 
ישראל" (הקדמה ל״סמ״ע"). שלושת חלקיה הראשונים הם: א) 
״פרישה״: ב) ״דרישה״: ג) ״ביאורים״ — כולם על ה״טור". פ׳ חיבר 
גם את "קונטרס הרבית" (זולצבאך, תנ״ב)— תקנות שנתקנו על־ידיו 
בסוגיה זו ב״ועד ארבע ארצות" בשנת שס״ז. כמה מתשובותיו נדפסו 
בקבצי התשובות: "גאוני בתראי": "בית חדש"; "משאת־בנימיך. 
אלמנתו, מרת ביילא, עלתה לא״י ונפטרה בירושלים. 

ש. בובר, אנשי־שם, 80 — 82 , 129 , תרנ״ה! ח. סשרנוביץ, תולדות 

הפוסקים, ב/ 231 ואילד, ג', 20 — 112 , תש״ז; י. הלפרין, פבקם ועד 

ארבע ארצות (מפתח, בערכו), תש׳־ה; ח. ה. בדששון. הגות והנהגה, 

תשי״ט. 

פלק, יעקב יהושע ( 1680 . קראקא — 1756 ׳ אופנבך [נקבר 
בפרנקפורט'])׳ מגדולי פרשני התלמוד בין האחרונים. נכדו 
של ר׳ יוסף חריף׳ בעל "מגיני שלמה". פ׳ היה ראש ישיבה בלבוב 
ופיקח על הת״ת. מהתפוצצות בשכונתו ( 1703 ) נהרגו רוב בני 
משפחתו. הוא כיהן ברבנות טרלוב וליסקא (לסקו), ומ 1717 נתפרסם 
תלמודו והוא כיהן ברבנותן של הקהילות המפוארות ביותר באירופה: 
לבוב ( 1717 — 1720 ) — שם לחם בתוקף בתנועה השבתאית והטיל 
חרם על אנשיה: בוצ׳אץ׳ ( 1720 — 1730 ): ברלין ( 1730 — 1734 ): 
מץ ( 1734 — 1741 ): פרנקפורט ( 1741 — 1751 ) — אותה נאלץ לנטוש 
עקב מחלוקת בקהילה סביב פולמוס איבשיץ—עמדן (ע׳ ערכיהם) — 
ואח״כ היהבמנהיים ובוורמיישא, שם המשיך במלחמתו נגד ר׳ יהונתן 
אייבשיץ והטיל עליו חרם ( 1752 ). הוא דרש שר' יהונתן ידווח 
לבי״ד מוסמך על מעשיו׳ ונמנה עם הרבנים שמחו לפני "מנהיגי 
קהילות אה״ו (אלטונה—המבורג—ואנדסבק) על אודות דת המלך, 
שלא לדבר על הקמיעות" של ר׳ יהונתן. 

חיבורו "פני יהושע" הוא מפירושי התלמוד המפורסמים ביותר 
של האחרונים. ייחודו בזיקתו ההדוקה אל הפשט ואל עומק העיון 
בשרשי הסוגיה. אין בו משיטת הפלפול שהיתה מקובלת, לפניו וגם 
לאחריו, בעולם הישיבות והלומדים, והוא קובע רמה חדשה בלימוד 
התורה שהשפיעה על לימוד התודה בדורות האחרונים. הוא מאבותיה 
של שיטת הלימוד "במקום", לפיה יש לפרש כל סוגיה מתוך עיון 
ממנה ובה, בניגוד לשיטת הלימוד המקובלת, ההשוואתית, המיוסדת 
על מסורת דרך בעלי התוספות. מסגרתו הספרותית היא — לתרץ 
קושיות התוספות על רש״י. ולהעמיד את הלומד על ההבדל העיוני 
שביניהם, אך למעשה חורג מפעלו של "פני יהושע" הרחק מעבר 
לכך. הספר נדפס מלכתחילה בחלקים נפרדים: לברכות ולסדר מועד 
(פרנקפורט, תקי״ב), סדר נשים (אמסטרדם, תצ״ט) ומסכתות ב״ק 
וב״מ (פרנקפורט. תקט״ז). חולין, מכות, שבועות וליקוטי מהדורא 
בחרא על סדר מועד וטור חו״מ (פיורדא, תק״מ). יחד נדפס הכל 
לראשונה בלבוב, תקס״ט, ומאז פעמים רבות. מחיבוריו בכ״י: ס׳ 
"מנחת עני", על עירובין׳ נדה ויבמות, "כלל גדול" (על דיני רוב 
וחזקה), פירוש לתורה ושדת. 

מבניו:יששכר ד ב ( 1712 , ליסקא — 1744 , ברלין), רבה של 
פודהייץ (פודהיצה) שבגליציה. ב 1744 נתמנה לראש ישיבת מץ, 
אבל בדרכו לשם נפטר. 4 שדת שלו נדפסו בס׳ "קרית חנה" (מץ, 
תקמ״ה) וחידושיו בשם "חזקת אבהתא" נדפסו בספרו של הרב צבי 
הירש רועש, ״תשע שיטות״ (למברג, תק״ס). אריה ליב ( 1715 — 
1789 ), ראש ישיבה בפרנקפורט בשנים 1745 — 1750 . עזב את העיר 
עם אביו ונתמנה רב בסוקל (פולניה). ב 1756 חתם על החרם נגד 
הפרנקיסטים בברודי. בתקופה 1761 — 1789 היה רבה של הנובר. 
חידושיו לב״ק בשם "פני אריה" נדפסו עם חלק ד׳ של ספר "פני 
יהושע" (פיורדא תק״מ). בנו של אריה ליב׳ יששכר בעריש 
( 1747 — 1807 ) נולד בפרנקפורט, ירש את מקום אביו ברבנות הנובר. 


בנו, שמואל ( 1773 [י!— 1838 ), היה רב בגרוניגגן, הולנד, ובעיר 
ליאיווארדן שם. ב 1815 נתמנה רב העדה האשכנזית באמסטרדם. 
התנגד לרפורמה, אבל תמך בתנועת ההשכלה בין יהודי הולנד, 
הסכים לתרגום התנ״ך להולנדית, והיה הרב הראשון בהולנד שדרש 
בשפת המדינה. הוא אשר יזם את יסודו של כולל הדד (= הולנד 
ודייטשלנד) לתמיכה בעניי א״י. בנו, י ש ש כ ר ב ע ר ( 1808 — 1893 ), 
כיהן כדיין באמסטרדם ( 1838 — 1848 ), ואח״ב כרב בהאג, עד מותו. 

א. ל. לאנדסהוט, תולדות אנשי השם ופעולתם בעדת בערלין, 27 ~ 34 , 
תרמ״ד; ח. נ. דעמביצער, ספר כלילת יופי, א׳ ק״ח—קט״ו, תרמ״ח: 

ש. בובר, אנשי שם, 43 — 44 . 104 — 109 , תרדה: י. לעווינשטין, 
תולדות הפני יהושע (הפלט ב׳}, תרס״ב: ד. כהנא, תולדות המקבלים, 
השבתאים והחסידים, ב/ 23 , 37 — 39 , 44 — 52 , תרפ״ז 3 : ד. וואכשטייז, 
שרידים מפנקסו של ר׳ י״י בעל "פני יהושע" (יד ושם לזכר א. ז. 
פריידוס), תר״ץ: י. מייזל, פנקס קהילת ברלין(מפתח, בערכו), תשכ״ב; 
•וחו 5 . 11 .[ ; 1 ־ 188 , 61 — 5 ,חז ,׳,?>״״) , 117 ^ 0 ־ 101 ־ 1 .]ע 

1 ) 1 } 11 ) 1111 (■))^ 1 ) 1 ) , 10111111 ( ■ 2111 , 112 ^ 1:110 
. 1910 , 0 \ז.ז ,ך*ו 10 \) ס׳ פני יהושע 

י. הו. 

פלקוס, גיוס ולך־יוס — 1300115 ? 1115 ־ 3101 ^ 031115 — (מת 

קרוב ל 92 'לסה״נ), משורר רומי. נולד, כנראה, בקמפניה. 

פ׳ מת בטרם השלים את שירו האפי ב 11:10 \ 8 0113 ז 1 /, על מסע הארגו־ 
נאוטים (ע״ע). פ , כתב ע״פ דוגמת שירו של אפואניום (ע״ע) 
מרודוס על אותו הבושא, אלא שהשמיט והוסיף ממקורות אחרים. 
הטכניקה האפית שלו שונה מזו של קודמו דש בה חיקוי לכתבי 
ורגיליוס. וע״ע לטינית, ספרות. עמ׳ 644 . 

במבוא לשירו הזכיר את חורבן ירושלים (לדבריו, בירת אדום — 
בלבול בין 001303 ( לבין 303 תז 1 > 111 ) בידי טיטוס וע״פ רצונו (דומי- 
טינוס יספר "על אחיו שהשחיר מאבק ירושלים, השליך לפידים 
ושפך חמתו על כל מגדל"). בכך סתר את דברי יוסף בן מתתיהו 
שרצה להפחית מאחריות טיטוס לחורבן (השר מלה״י ר, ד׳, ג׳). 

1 ז* 11# זז 0£ סץ¥ 15 ) 0 .£ ; ¥1955 .¥ 511 410 * $11 , 158301 _ 1 

.¥ 1 ז 0 5 ?/ 0 /¥ ,[> 1 ז 3 ־ 51:1 .ן ; 1971 ,.¥ .¥ 4€5 ?* 4 

4 ח 0 5 < €11 [ חס 5 * 0 ^ 4.11 מ//ג>, 1 24 * 5 > ,מז 516 . 1 ^ : 1972 , 0 ^ 01111 * 

. 1974 , 502/5 , 1 , 1 * 4015 * 1 [ 

פלקירה, שם טוב ( 1225 , ספרד — 1295 ), פילוסוף, משורר 
ומתרגם. חי כנראה בפרובאנס. היה סופר מחונן, בקי 
בפילוסופיה המוסלמית והיוונית אף כי לא הוגה מקורי. בצעירותו 
כתב את ״אגרת הוכוח״ (נדפס לראשונה בקושטא, של״ז: מהדורת 
ילינק, 1875 ), בה הוכיח, באמצעות ויכוח בין תלמודאי לפילוסוף, 
את ערכה של הפילוסופיה ליהודי המאמין, וטען שההתנגדות לפילו¬ 
סופיה ולהשכלה חילונית מקורה בבורות. בוויכוח על כתבי הרמב״ם 
הגן על ״מורה נבוכים״ (בתוך: ״מנחת קנאות״: 1838 ), וצידד 
בפירוש אלגורי לפסוקי מקרא. אף הוא תמך בהשקפה שהיוונים 
שאבו את הפילוסופיה ממקורות יהודיים. ב 1280 כתב את "מורה 
המורה״ (נדפס בשיבושים, פךספורג, 1837 ) על קטעים נבחרים של 
"מורה נבוכים", בו הבחין בין השקפות הדמב״ם ואלה של אבן 
ר׳?ד (ע״ע). לספר הוסיף לקט מדברי פילוסופים מוסלמים על ההת¬ 
פתחות האינטלקטואלית של האדם, תשובה לתהייתו של שמואל 
אבן תיבון על קטע בח״ג פנ״א של "המורה", ותיקונים לתרגומו 
של אבן תיבון — המעידים על ידיעת ערבית וביקורת בלשנית. 
מינוהו שוגה מהמינוח העברי של המתרגמים ממשפחת התיכונים. 

משיריו בעברית נותרו רק מעטים. מחיבוריו נדפסו: "אגרת 
המוסר״ — לקט מספרות הפתגמים הקדומה (הו״ל א. מ. הברמן 
בקובץ על יד, א׳—ב/ תרצ״ו/ז): "צרי היגון" (קרימונה, שי״ז), 
דברי חיזוק לאדם בשעת צערו: ״בתי הנהגת הגוף הבריא״ — 
ענייני מוסר הנוגעים לסעודה (ירושלים, תש״י): "ראשית חכמה" 
(תרס״ב) — הקדמה ללימודי המדעים ב 3 חלקים׳ מלוקט מחיבוריהם 
של אחרים- ובעיקר אלפאראבי. כבן 38 חזר וכתב את "ראשית 
חכמה", בצורת מקאמה. בשם "המבקש" (קראקא, ת״ו, ומאז נדפסה 
פעמים רבות): "ספר המעלות" על דרגות שלמות הנפש (הו״ל ע״י 



891 


פלקירה, שם מוג — פלרמו 


892 


ל. ונציאנר, תרנ״ד); "ספר הנפש", ספר לימוד בפסיכולוגיה (למברג, 
1835 ) ; ליקוטים מספר "מקור חיים" של רשב״ג מתורגמים לעברית! 
לפי ליקוטים אלה גילה ש. מונק (ע״ע) ש״מקור חיים" הלאטיני 
נכתב במקורו ע״י אבן גבירול, והוא אשר הוציאם לאור. בכמה 
מחיבוריו של פ׳ מוזכרים פירושיו הפילוסופיים לתורה ולנביאים, 
אולם אלה אבדו! שמואל אבן צרצה מביא לעתים תכופות פרושים 
אלה. חיבורים נוספים נשתמרו בכ״י. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית (ממתח בערנו), תשי״ם 2 ! 
.?. 1 .' 5/1.1 , 1 ) 1 * 03 . 14 ; 1910/1 ,/ 1 ,. 19.8 ,.*.ס.() .?/. 7 ־ 54.7 ,״: 14311 . 11 
חשיבותו של ר' ,■ 1 * 10850 ?. 14 ; 1902 ,^ £17111111171 , 1111/1 ז! 10 /€ 11111 ()££>! 
- 0 ־ס ¥3111 - 135 ו 141 3 5 נ 6113 ומ 110 ) ש״ט יו. ם׳ לחקר תולדות הפילוסופיה 

. 56 19 ,( 11 , 53 
מ. נ. צ. 

פלקלס, אלעזר ( 1754 , פראג — 1826 , שם), רב ופוסק׳ דרשן 
ומחבר. תלמידם של ר׳ מאיר פישלס ור׳ יחזקאל לנדא(ע״ע). 

ב 1779 היה לרב בק 1 .?טיין שבמוראוויה. ב 1783 עמד בראש ישיבה 
גדולה בפראג והיה דיין. ואח״כ אב־בית־דין, בביה״ד המפורסם של 
ר״י לנדא. עם הופעת הפרנקיסטים בפראג, ב 1800 , היה פ׳■ לראש 
מתנגדיהם, וכתוצאה ממלשינות הושם במאסר. פ׳ נתפרסם בקובץ 
דרשותיו, בהלכה ובאגדה, ״עולת חודש״ (א׳—ד , ; פראג, תקמ״ה— 
תק״ם). בחלק ב׳ כלולה דרשה נגד תרגומו הגרמני של מנדלסזון 
(ע״ע) לתורה, ובחלק ד׳ — דרשות נגד השבתאים, הפרנקיסטים 
והרפורמה, וכנגד הריבוי בלימודי חול מצד אחד, ובלימודי קבלה — 
ללא ידיעה מספקת ב״נגלה״ — מצד שני. הד רב היה לספר 
תשובותיו, "תשובה מאהבה" (א׳—ג׳, פראג, תקס״ט—תקפ״א). 
שו״ת שלו מסודרות לפי סדר חלקי השו״ע. ספרי! האחרים: "מלאכת 
הקודש", על הלכות סת״ם (שם, תקע״ב) ו״תזון למועד", י״ד דרשות 
(שם, תקפ״ד). התנגד ל״פלפול" הרחוק מהפשט׳ ונטה לקולא אף 
שהחמיר במנהגים — דש אצלו תיאורי מנהגים מקומיים רבים. 
תולדותיו נרשמו, שנה לאחר מותו, בספרו של השפיץ, "זכרון 
אלעזר", תקפ״ז. 

ח. מיכל, אור החיים, 227/9 , תרג״א) - 771 * $107 7 ) 0 , £31161131111 .ס 

, 0 * 1468 .מ . 5 ; 1893 ,(׳ 11019 ) .¥ .£ .?/ 1 * 17014771 

6 * 0£1 ז? /ס 6 ^ 7 . 0 ; 1912 ,( 7. (11130, X 

. 1951 5 ( 81 — 76 , 111 ^ * 3 ^ 13 > 111 13 ־ 1118101 ) 

פלק 1 ד|ין, אר י ן 7 פ(ן — 11 ץ 113 ת £311£0 <ז 0 י.י £11011 — ( 1861 — 
1922 ), מצביא גרמני. פ׳ נולד למשפחת קצינים פרוסית 
ותיקה, למד באקדמיה־למלחמה, היה מדריך צבאי בסין, אח״כ הש¬ 
תתף בחיל־המשלוח הגרמני בסין בעת מרד ה״בוכסרים״ ( 1900 ). 
הקיסר וילהלם חיבבו בשל מעופו ושקידתו וקידם אותו. היה 
מפקד גדוד ב״גוורדיה הקיסרית״, וב 1913 — 1915 היה שר-המלחמה 
הפרוסי. 

אחרי כשלונו של מולמקה ״הצעיר״ בראשית מלה״ע 1 נתמנה פ׳ 
ל״ראש־מטה צבא־השדה הלוחם״ (היינו — רמטכ״ל) ומילא תפקיד 
זד. מנובמבר 1914 עד אוגוסט 1916 . לאחר ייצוב חזית המערב, תכנן 
בהצלחה רבה את פריצת חזית הרוסים בגורליצה־טארנוב (קיץ 

1915 ) , ובדרום יזם את חיסול הסרבים ככוח לוחם. ברם, מלחמת 
השתיקה המחושבת שלו נגד צרפת בקרב ודדן (ע״ע) נכשלה, ובמ¬ 
קומו מונה הינדנבורג. כמפקד ארמיה כבש פ׳ את רומניה (סתיו 

1916 ) ובקיץ 1917 מונה למפקד הכוחות התורכים והגרמנים במזרח 
הקרוב. אך האמצעים שברשותו לא הספיקו לעמוד מול אלנבי, 
והוא גם לא הסתגל לתנאי הזירה, שהיו שונים מחזית אירופה, ולא 
היה מקובל על בעלי־בריתו. גיסותיו התורכים־גרמגים נאלצו לנ¬ 
טוש את ירושלים ( 9.12.1917 ), ונסיונו הנואש לכבוש את העיר 
חזרה בהתקפה מצפון ומדרום־מזרח ( 27.12.1917 ) נכשל כליל (ע״ע 
מלה״ע 1 , עט׳ 664 ). מראשית 1918 היה מפקד ארמיה בחזית 
רוסיה. 

פ׳ היה מצביא רב־חזון ומוכשר, אך לא התגבר על הנסיבות 


שבהן פעל, הסתכסך עם פקודיו המפורסמים, הינדנבורג ולודנדורף, 
ועם רה״מ ןתמן־הולוג, והדבר גרם לנפילתו. הוא כתב דו״ח על 
החלטות המפקדה הראשית הגרמנית ב 1914 — 1916 ( 1919 ), ותיאר 
את כיבוש רומניה ( 2 כר׳, 1921 ). 

; 1926 ,. 7 1 ז 0 ט .£ מס״י . 1 ? ; 1924 ,. 7 46 )^ 06716 // , 11 ־ 1 * 411 

14714 ■ 1712161 )£ ? 06 ,מ $50 מ 3 | ; 1937 ,. 7 , 51:1 ^ 0 ^ ¥1015 \ ת 0 ׳\ .מ 

, 1967 , 01 ־ 067167 ? 46 

פ. ם. 

פלל*', אב 7 *רה אללן י ל 7 * 71 — ץזטס!? 016 £1x1110 !£ 

—י( 1653 -^ 1743 ), מדינאי וחשמן צרפתי. פ׳ היה בנו של 
גובה מסים. נהיה לכומר, והודות להופעתו ונימוסיו הופקד על חלוקת 
הצדקה של מלכת צרפת. ב 1715 מונה למחנכו של יורש העצר, 
לואי ז \ x (ע״ע), והיה לאיש אמונו. בקיץ 1726 קיבל פ׳ למעשה 
את רסן השלטון לידיו. הוא היה זהיר וחסכן מטבעו ותיקן את נזקי 
"מלחמת הירושה הספרדית" והמשבר הפיננסי, שגרם ג׳ון לו(ע״ע), 
ע״י ייצוב המטבע, תיקונים במסוי, עידוד הסחר וסלילת כבישים. 
תוך ביקורת מתמדת על הוצאות המדינה הגיע לעודף בתקציב 
1737/8 . פ׳ שבר את אחיזת הינסניזס בכמורה. 

פ׳ חתר לשמור על השלום, ול״מלחמת הירושה הפולנית" נכנם 
בגלל התחייבותו של לואי ^י x לחותנו; הוא הגביל וריסן את צבאות 
צרפת, בלם את התפשטות הסכסוך ונשא ונתן בחשאי עם אוסטריה. 
ע״פ חוזה וינה ( 1738 ) זכתה צדפת למעשה בלוח ונהנתה מבכורה 
דיפלומטית שהתבטאה גם בחוזה בלגרד ( 1739 ) בין רוסיה לתורכיה. 
ב 1740 הכיר פ׳ מיד במריה תרזיה (ע״ע), אך בלחץ חוגים שוחרי 
כיבושים בחצר נסחף ל״מלחמת הירושה האוסטרית". לפני שהספיק 
לפרוש מהמלחמה השלים פרידריך 11 עם אוסטריה, וצרפת נאלצה 
להלחם באוסטריה ואנגליה ואיבדה את השגי מדיניותו של פ׳. 

. 1942 , 0xx ק 10 46 6 ? 01 ק 0 46 5* 76 00x417101 ־ 531 . 1 ^ 

פלך־מו ( 0 מד 1 ש 31 ?), עיר באיטליה. בירת סיציליה ונמלה הראשי, 
642,800 תוש' ( 1973 ). שוכנת על חוף הים הטיךני בצפון־ 

מערב האי בשולי מישור חקלאי פורה. הנמל עמוק-מים ומשמש 
לתנועת מטענים ונוסעים. דרכו מייצאים בעיקר פירות, גרעינים, 
דגים, רהיטים, מוצרי זכוכית וטכסטיל. בם׳ מספנות גדולות ותעשיה 
כימית. בעיר אוניברסיטה שנוסדה ב 1777 ובה 1.900 תלמידים( 1973 ). 

היסטוריה. פ׳ נוסדה בידי הפניקים. היא התפתחה בזכות 
נמלה המשובח חזיתה הבסיס העיקרי של קרת־חדשת במלחמתה 
בערים היווניות. שמה היווני-רומי היה פאנורמוס. במלחמה הפינית 
הראשונה נכבשה בידי הרומים ( 254 לפסה״נ) ואלה ביצתה ועשאוה 
לבסיס שלטונם בסיציליה. ב 831 לסה״נ נכבשה פ׳ בידי המוסלמים 
והיתה לבירת אמי¬ 
רות עצמאית. ב 1072 
נכבשה בידי הנור־ 
מאני רודה (ע״ע רו- 
ג׳רו 1 ), שהיה לשליט 
סיציליה. בימי פריד¬ 
תך 11 (ע״ע) ר,והנ־ 
שטאופן היתה פ׳ 
מקום מפגש תרבותי 
תוסס לספרות ולמדע 
מהמזרח והמערב. ב־ 
1282 פרץ בם׳ המרד, 
המכונה "ערבית סי¬ 
ציליאנית"׳ נגד ה¬ 
שלטון הצרפתי בסי¬ 
ציליה. בזמן השלטון 

הספרדי, האוסטרי וה־ פלרסי: הנמל (.ז. 9.1 ז.£> 



893 


פלרמו — פלשים 


894 


נפוליטני שמרה פ׳ על חשיבותה הכלכלית והפוליטית והיתה מושב 
המשנה למלך והפרלמנט הסיציליאני. בס׳ רווחה תסיסה אוטונד 
מיסטית שבאה לידי ביטוי בהתקוממות 1821 ובמהפכת ינואר 1848 . 
העיר ונמלה נפגעו קשה במלה״ע 11 (ע״ע סיציליה, היסטוריה). 

אמנות. פ׳ היתד, מקום מפגש לתרבויות המזרח והמערב, 
במיוחד במאות ה 11 — 13 (תקופת הנורמאנים והסטאופים). היא 
מפורסמת בבניינים ששרדו מתקופה זו. רובם מגלמים סיגנון מקורי, 
בו שלובים יסודות נורמאניים, גותיים׳ ביזאנטיים וערביים. מהמאה 
ה 15 נבנו גם מבנים בסיגנון הרנסאנס והבארוק. ארמוךהמלוכה 
הנורמאני, שנשתמר, יסודו במבצר ערבי. חלקו המפואר ביותר הוא 
״הקפלה הפלטינית״ מ 1132 המקושטת בפסיפסים מוזהבים ובשיש, 
בסיגנון מזרחי מהודר. כנסיית "סאן ג׳ובאני דלי ארמימי", שראשיתה 
ב 1142 בקירוב, בנויה בעיקרה בסיגנון ערבי. כנסיית "מרטוךנה" 
(הושלמה ב 1143 ) מפורסמת בתמונות פסיפס בהשפעה ביזאנטית; 
כגסייתה תוקנה בסיגנון הבארוק. לכנסיית "סאן קאטאלדד אפריזים 
בסיגנון ערבי. הקתדרלה העצומה, שהוקמה אחרי 1170 על שרידי 
מסגד מוסלמי, מגלמת בחיצוניותה את כל סיגנונות הבניה שנהגו 
בעיר; הפנים שונה כולו בתכנונו של פ. פוגה ( 1699 — 1781 ) שבנה 
גם את הכיפה. בה קברים מפוארים של שליטים, ביניהם רוג׳רו 11 
(ע״ע). בקרבת העיר שני ארמונות־קיט גורמאניים בסיגנון ערבי 
מובהק. בעיר ארמונות־אצולה רבים, אחד מ 1307 . בין הכנסיות 
בסיגנון הרנסאנס והבארוק: מאריה דלה קטנה (מהמאה ה 15 ), 
סנטה קתרינה, דל ג׳זו (מהמאה ה 16 ) וסאן ג׳וזפה דיי טיאמיני 
( 1612 ). בעיר גם בניינים נאים (כגון התיאטרון) בסיגנון הקלאסי־ 
ציסטי של המאה ה 19 . 

. 1961 5 . 0 

כע 

פלשים (מ״ 3 ץ 3138£ ?, בגעז = גולים, מהגרים), קבוצה אתנית 
הטוענת שהיא שייכת לעם ישראל, והדבקה בצורה ארכאית 
של דת ישראל, שמבוססת על המקרא בלבד. שכניהם קוראים להם 
פ׳ או ״איהודי׳ = יהודים, ואילו הפ׳ עצמם מתכנים "בית אסראל". 
מושבם המסרתי בצפון־מערב חבש, בהרי ?מין ומסביב לימת טנה 
(ע״ע). האיזור צחיח־למחצה ונופו מבותר מאוד. נסיון להתיישבות 
חקלאית של פ , באיזור סטיט־הומירה, על גבול סודאן ( 1967 ). הושם 
לאל ע״י פורעים סודאניים מעבר לגבול. מספרם נאמד ב 20 — 25 
אלף נפש ( 1971 ). ב 1790 נאמדו ע״י הנוסע הסקוטי ג׳ ברום (ר׳ 
להלן) ב 100,000 , ובתחילת המאה ה 20 נאמדו ע״י י-פיטלוביץ (ע״ע) 
ב 50,000 נפש. דלדולם בא עקב רדיפות ותנאי קיום קשים, ופעילות 
מיסיונרית נוצרית נמרצת במאה ה 19 . 

מבנה גופם דומה בד״כ לזה של האמהארים, אך קיימים בקרבם 
הבדלים ניכרים בגון העור ובקלסתר הפנים. הם גרים עפ״ר בכפרים 
משלהם, כדי למעט במגע עם האוכלוסיה הנוצרית והמוסלמית 
העוינת אותם. הם׳ מרבים בשימוש בקמיעות ובפעולות מאגיות 
לריפוי חולים, להגדת עתידות ולהורדת גשם, ושכניהם רואים בהם 
מכשפים מסוכנים. עיקר מחייתם על חקלאות ומלאכת־יד. רובם דובר 
אמהרית (ע״ע) ומיעוטם, מצפת לנהר טקזיה ( 7318322£ ). דובר 
תיגרינה. כתבי הקודש שלהם כוללים גם את הספרים החיצונים 
(ע״ע) והם כתובים געז (ע״ע), שהיא גם שפת תפילות הס׳ והספרות 
הדתית שבידם: "תאזז סנבת" (מצוות השבת), "אבא איליאס" 
(ספרו של אבא אליהו) "ארדאת" (ספר התלמידים), "ספר המל¬ 
אכים", "מות משה", "מות אהרן" ועוד. לפנים דיבת הפ׳ ניבים 
שונים של אגאו (ע״ע כושיות׳ לשונות, עמ׳ 710 ) אך אלה נשכחו. 
אין ראיה כי הלשונות העברית או הארמית היו ידועות להם. 

הם׳ אינם נבדלים מסביבתם בתרבותם החמרית אלא במנהגיהם 
הדתיים. אלה מתרכזים סביב ביהכ״ב, המצד בכל כפר. ביהכ״ג 


מחולק לשני אולמות, ובאחד מהם — הנקרא קודש הקדשים — 
מוחזק ספר התורה, ונכנסים אליו רק כתנים ודבתרים (מעין חזנים). 
הכהנים עומדים בראש כל עדה והם בוחרים מקרבם כהן גדול. 
הכהונה היא מקצוע נלמד׳ הפתוח לכל בן משפחה מכובדת, ואינה 
עוברת בירושה. הכהנים עורכים את 7 התפילות היומיות בביהכ״נ 
ואת שאר הטקסים הדתיים, כולל הקרבת זבח פסח, על מזבח אבנים 
העומד בחצר ביהכ״נ. הם גם שוחטים שחיטת חולין. ה״דבתרים" 
משמשים לצד הכהנים ועוסקים גם בחינוך ובהוראה הדת. לם׳ 
נזירים ונזירות החיים בפרישות במנזרים (או ביחידות) במדבר. 
הפ׳ מקפידים על קדושת השבת; הבערת אש, שאיבת מים, תשמיש 
המיטה ויציאה מתחום הכפר אסורים בשבת. המילה אינה דוחה שבת, 
ורק צום הכיפורים מותר בשבת. בשבת קוראים בביהכ״ג פרשה מן 
התורה בגעז ומפרשים באמהארית. הלוח דומה ללוח העברי: 
השנה מתחילה בניסן, והם׳ חוגגים את ראשי החדשים ואת מועדי 
ישראל ככתוב בתורה. חג השבועות חל אצלם 50 יום לאחר אחרון 
של פסח. תקיעת השופר ברה״ש אינה ידועה להם. פורים וחנוכה 
אין להם. לעומת זאת הם שומרים בחודש אב צום ממושך ( 17 יום) 
לזכר חורבן הבית, ומקיימים את תענית אסתר פעמיים בשנה, בכסלו 
ובשבט. הפ ׳ מרבים בתעניות. הם מקפידים על מאכלות אסורים, על 
טומאה וטהרה ובמיוחד על דיני נידה ויולדת. איתנה אמונתם בביאת 
המשיח, שיגאלם ויביאם לא״י. 

הם׳ הם, לפי מסרתם, מטובי ירושלים, שנתלוו אל מנילך, בנם 
של שלמה המלך ומלכת שבא, בשובו לארצו. נראה כי חלק משבטי 
אגאו הקדומים נתגייר. בהשפעת יהודים ממצרים העילית או מחצי- 
האי ערב שהגיעו לחבש, וקרוב לוודאי שהיו גם נישואי-תערובת 
ביניהם. כאשר שבטי הח 3 שאת השמיים, מייסדי ממלכת אקסום 
(ע״ע), התנצרו במאה ה 4 , הם רדפו את היהודים שנסוגו מחוף 
ים־סוף למחחות ההרריים שבפנים הארץ. נוספו אל הם' גם שבויים 
יהודים, שהובאו במאה ה 6 מממלכת חמיר (ע״ע). באזורים שבקרבת 
ימת טנה הקימו הפ ׳ ממלכה עצמאית שנטלה חלק, במאה ה 10 , 
בהתקוממות שבטי האגאו נגד בית המלוכה באקסום. בראש המרד 
עמדה, לפי מסורת חבשית, מלכה פלשית בשם יהודית (או אסתר). 
בשלהי המאה ה 13 חזרה שושלת בית־שלמה למלוך בחבש (ע״ע, 
עמ׳ 107 ) ופתחה במלחמת השמד נגד הם׳. במיוחד הגדילו לעשות, 
במאה ה 15 , המלכים זרע יעקב ("משמיד היהודים") ובנו באך־מרים, 
ובמאה ה 16 המלכים מינם ובנו ק!רצ־ךנגל. גברים ונשים פ׳ העדיפו 
להתאבד ולא להמיר דתם. בראשית המאה ה 17 שם המלך סוטניוס 
קץ לעצמאות הם׳, הרג בהם, הכריח רבים להתנצר והחרים את 
אדמותיהם. 

עד המאה ה 18 נודעו פרטים מעטים ומעורפלים על הם׳, ונפוצו 
אגדות כסיפורי אלדד הדני (ע״ע). במקורות יהודיים נחשבו ר,פ׳ 
כשרידי עשרת השבטים (ע״ע). הידיעות המהימנות הראשונות הר 
באו ע״י ג׳ימז בתם בספרו על מסעו לגילוי מקורות הנילוס ( 1790 ). 
במחצית הראשונה של המאה ה 19 קרמה פעילות מיסיונרית (פרו¬ 
טסטאנטית) מקיפה בקרב הפ ׳ . ב 1864 פירסם הרב ע. הילדסהימר 
(ע״ע) קול קורא ליהדות העולם להציל שבס יהודי זה מידי המיסיון. 
חברת ״כל ישראל חברים״ (ע״ע) שיגרה ב 1867 את יוסף הלוי 
(ע״ע) לחבש, והוא חקר ופירסם חלק מספרות הפ ׳ . בראשית המאה 
ה 20 שהה ביניהם ד״ד יעקב פיטלוביץ תקופות ממושכות והשתדל 
לטובתם אצל השלטונות, הקים להם בת״ס, שלח צעירים מהם לאי¬ 
רופה ולא״י לרכוש השכלה, ויסד את "האגודה למען ר,פ׳". לאחר 
קום מדינת ישראל הובאו אליה קבוצות נוער פ׳ ללמוד עברית 
ויהדות. הסוכנות היהודית הקימה להם בת״ס בכפרים אחדים והגישה 
עזרה רפואית. אולם שאיפתם הגוברת של הם׳ לעליה לא באה על 
סיפוקה. מטעמים שונים לא עודדה ממשלת ישראל את עליית הפ ׳ , 
והיו גם חששות לגבי סיכויי קליטתם. מספרם בישראל נאמד ב 200 



895 


פלשים — פלשתים 


896 


( 1974 ). בעבר הסתייגה הרבבות הראשית מטענתם שהם יהודים 
לכל דבר, אך ב 1973 פרסם הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, חוות 
דעת הקובעת כי הס׳ הם צאצאי שבט דן, וחובה לגאלם, תוך חומרות 
דתיות אחדות להסרת כל חשש. 

א. עפשסיין, ספר אלדד הדני בצירוף מאמר על הס׳ ומנהגיהם, 
חרנ״א: א. ז. אשכלי, ההלכה והמנהג אצל יהודי חבש (תרביץ. ז׳), 
תרצ״ז: הנ״ל, ספר הם/ תש״ג; הנ״ל. שרידי תפילה עבריים אצל 
הפ ׳ (תרביץ, ט״ו), חש״ד: י. פיסלוביץ, מסע אל החבשים, תשי״ט 
(נכתב במקור בצרפתית, 1905 ): מ. וורמבראנד, פטירת אהרן, תש כ "א ז 
הנ״ל, ארדאת, ספר התלמידים, תשכ״ד: מ. אליאב, ההתעוררות בין 
יהודי המערב לעזרת הם , (תרביץ, ליה.) תשכ״ו; 1.0 ,(.(*>) ,! 

-ק 4 נ 1 ה 00 . 0 ; 1907 ,. 7 *? 1 ?****ס? 61 ^ 11 ? 0-0 * 50 ?/) 

,( 111 ^ , 16111411 ־ 01 11 ) . 31 416211 1513 ׳\ £1 ) .'•/ € 1110 ) ■ 0 ) 10 € 1 ) 011 ) 8 11 ) 1 ) 1171 <} 
, 61151361 116 ^ 1611 ^ 3 ח§ £4$$6 1.3 ); 1923 ,ה*ז*:קק 4 / ,. 141 ; 1919 

? 7/1 ^: 0116041011 .£ ; 1951 ,ץ 1010£ ()ה 4 .׳/ , 13051311 ; 1935/36 י ( X 

1 נ 1£1 ז 0 י 0 ) " 5011641 1 ) 071 * 00 ״ ? 7 , 3116 ז( 1111 זגו¥\ . 1 ^ ; 1960 ,* 71071 } 110 /)£ 

. 1963 ,(זח^י , 1611 ־ 1 ־( 5 
מ. ו. 

פלשתים, עם לא-שמי, שישב בימי המקרא במישור החוף הדרומי 
של א״י. על שמם קרויה א״י(ע״ע, עט׳ 27 ), בפי עמי העולם, 

עד היום "פלשתינה". ד,פ׳ (פלסת) נזכרים בכתובות מצריות, ואיזור 
מושבם. פלשת (שט , טו, יד: ועוד) או ארץ פ׳ (שנד יג, יז: והשר 
ברא׳ כא, לב, לד) נזכר כ! 313511 ? או 111513 ? בכתובות אשוריות 
מהאלף ה 1 לפסה״נ. בעיית מוצאם האתני לא הוכרעה. יש שמזהים 
אותם עם הפלסגים הקדם־הלניים, או עם האילירים ממערב אנטוליה, 
זיהד הנסמך גם על הקבלת שמות כ״אכיש" ו״טרך. לפי המקרא 
מוצאם מ״אי כפתור" (יתד מז, ד: עט' ט, ז: אך ר׳ ברא׳ י, יד). 
ד,פ׳ נזכרים גם בהקבלה לכרתים (ע״ע, עמ ׳ 1074 ), אולם "גוי כרתים" 
(צפ׳ ב, ה) מקביל ליושבי חבל הים. לכן- אם יש ממש בזיהוי כפתורי— 
כרתים, הרי שנשתמרה במקרא מסורת על קשר בין הפ׳ לאי כרתים, 
וניתן להסיק על ישיבתם בחוג התרבות האגאית במחצית השניה של 
האלף ה 2 לפסה״ג. 

עמים מקורבים לגד, מקבוצת "גויי הים", נזכרים במקורות 
מהמאות 13/14 לפסה״ב, אך בשמם נזכרים הפ׳ לראשונה בימי 
רעמסס 111 (המאה ה 12 ), בכתובת משנת מלכותו ה 8 המתארת 
פלישה מצרית לסוריה והשמדת ד,פ׳ בידי צבא מצרים, שנלחם בהם 
ביבשה ובים. לפי מקור מצרי אחר, שיש לראותו כסיכום מלחמות 
רעמסס 111 , הושיב פרעה את גדי הים המוכים (והם׳ ביניהם) 
במצודות: "קצבתי כל שנה מנות לכולם ומזון מן האוצרות והאם- 
מים״. מהאונומסטיקון של אמנמאופה (במפנה המאות 11/12 ) נראה 
שגדי הים שהתיישבו לחופי ארץ כנען היו לתועלת למצרים, ואולי 
אף היו תחת שלטונה. נזכרים שם שרת, ת׳כר ופלשת יחד, וכן 
הערים אשקלון, אשדוד ועזה. חפ׳ התיישבו בחוף הדרומי והת׳כר 

צפונה להם. האחרונים 
נזכרים במגילת ון־אמון 
(מאמצע המאה ה 11 ) 

כיושבי דאר, השליטים 
בחופי הים ולרשותם צי 
ניכר: הם מכירים בשל¬ 
טון המצרי, אך אינם 
כפופים לו. ייתכן שגם 
לפ ׳ — אף שהיו דרומיים 
יותר — היה מעמד דו¬ 
מה. אף שהת׳כר והשרת 
לא נזכרו במקרא, סביר 
להגיח שהשם פ׳ כולל 
גם אותם. 

בתבליטים מימי רע־ 

מסם 111 גויי הים הם 
ערי פלשת ;חת 5 ים העי׳ןריים בה גבוהים, לבושי שריון. 


ולראשם קובע נוצות מעוטר (ר׳ תמונה: א״י, עם׳ 267 ). לספינותיהם 
תורן אחד, ירכתיהן דמויות ברווז — לניגוח ספינות האויב — והן 
מושטות במפרשים בלבד. 

ארץ פ׳ ואבימלך מלך גרר מלך פ׳ נזכרים כבר בסיפורי האבות 
(ברא׳ כא, לב—לד: כו, א). מאחר שד,פ׳ התיישבו בכנען רק במאה 
ה 12 , אפשר שהכוונה להתיישבות אגאית קדומה בחוף הארץ, 
שבסיפורה שולבו שמות מאוחרים. ד,פ׳ התיישבו לראשונה בעזה. 
אשקלון ואשדוד, ואח״ב התפשטו צפונה ומזרחה. כך מורה, במידה 
מסוימת, גם תפוצת הקרמיקה ה״פלשתית", זו המצויה בעיקר בתחומי 
התיישבות הפ ׳ בין ראשית המאה ה 12 למחצית השניה של המאה 
ה 11 ; הימצאותה באזורים מרוחקים יותר מעידה כנראה על קשרי 
מסחר ותרבות שלהם. — וע״ע א״י, עם׳ 267 . 

אין ראיה במקרא להתנגשות בין ד.פ׳ לכנענים, אלא בינם ובין 
בני־ישראל. הרמז לכיבוש עזה, אשקלון ועקרון בידי יהודה (שונד 
א, יח) מעיד אולי על השתלטות זמנית בראשית היאחזות הפ׳, או 
אפילו לפניה. אך אזורים אלה נשמטו מהם אח״כ. בימי השופטים 
כבר היו התנגשויות עם הפי. ושמשון (ע״ע) הפליא את מכותיו 
בהם. במשך הזמן התפתחה מערכה כלל־שבטית נגדם. בסוף תקופת 
השופטים גבר לחצם, ולאחר מפלת ישראל בימי עלי (שמ״א ד) 
פרצו הפ׳ כנראה להר אפרים. ההתמודדות נמשכה בימי שמואל, 
ללא הכרעה מוחלטת (שמ״א ז, ז—יד), וערב כינון המלוכה בישראל 
שלטו ד.פ׳ לפחות בחלק מיהודה והר־אפרים, הציבו שם חילות־מצב 
ומנעו מישראל פיתוח חרושת המתכת "פן יעשו העברים חרב או 
חנית". מסתבר שבידי ד.פ׳ היה מונופולין על חרושת הברזל— לכלי 
הנשק — ואולי בכך מוסברת עליונותם הצבאית (שם יג). לחצם 
הכבד של ד.פ' על ישראל היה אחד המניעים לכינון המלוכה בידי שאול. 

מלכות שאול רצופה מלחמות בפ ׳ . לשם כך הוקם צבא קבוע 
של ״ 3,000 מישראל". במערכת מכמש—גבע הניס שאול את הפ׳ 
מההר, אך לא הצליח להדפם מעבר לאילון (שמ״א יג—יד) "ותהי 
המלחמה חזקה על פ׳ כל ימי שאול". לבסוף גברו הפ׳ עליו, ובמלחמת 
הגלבוע הרגו אותו ושלושה מבניו והשתלטו על אזורים נרחבים 
בא״י (שם לא, א—ז), איש־בושת, בן שאול, נאלץ לקבוע את עיר 
המלוכה במחנים שבעבה״י. רק לאחר שמלך דוד על כל ישראל 
נתעוררה שוב המלחמה בם׳. בסדרת קרבות הכד. אותם דוד ואח״כ 
הכניעם כליל והם חדלו להיות גורם מכריע בא״י (ע״ע א״י, עט׳ 
268 — 272 ). עם זאת נראה כי דוד, וכן שלמה, לא השתלטו על ערי 
החוף של פלשת ורק פיקחו עליהן (השד למשל מל״א ב, לט: ה, 
א, ד). ראוי לציון שבין נשי שלמה אין פלשתית. 

ד,פ׳ התרכזו ב 5 ערים (ע״ע: אשדוד; אשקלון; גת; עזה; 
עקרון), שבהן שלטו "סרנים". ואין אסמכתא לדעה, שבימי ייסוד 
המלוכה בישראל הקימו גם הם ממלכה מאוחדת. אין גם להניח כי 
לאכיש (ע״ע) מלך גת היתר. אמנם הגמוניה על ערי החוף של 
פלשת. בימי אשור ובבל נחלש הקשר בין ערי הם׳, ופעמים היתד, 
יריבות ביניהן: אעפ״כ, השם פלשת שימש ציון כללי לעריהם. 

לאחר פילוג הממלכה׳ בימי נדב ובימי אלה- ניטשה מערכה בין 
ישראל לפ׳ באיזור גבתון (מל״א טו, כז; טז, טו). יהושפט ועזיהו 
הכניעום (דה״ב יז, יא; כר, ו—ז), אך בימי יהורם בן יהושפט ואחז 
חדרו פ׳ ליהודה (שם כא, טז—יז; כח, יח). חזאל מלך ארם לכר 
את גת (מל״ב יב. יח), ובין המעלים מם לאךרנץ־רי 111 מלך 
אשור היתה גם פלשת, ליד ישראל ואדום. 

שעבוד הם׳ לאשור החל למעשה בימי תגלת־פלאסר 111 (ע״ע), 
ומאז אופיינו תולדות פלשת במרידות חוזרות ונשנות. תגלת 
פלאטר 111 וסרגון 11 הטילו את מרותם על ערי ד,פ׳, ואף סיפחו את 
אשדוד ואזורה לתחום האימפריה האשורית. 

ערי ד.פ׳ אשקלון ועקרון נטלו חלק במרד נגד אשור שפרץ בא״י 
כמות סרגון ( 705 ). הם התקשרו עם חזקיהו מלך יהודה. ועם פרעוני 





897 


פלשתים — פמיר 


898 



מצרים מן השושלת ה 25 (וזנובית). סבחריב 
(ע״ע) בן סרגון החזיר לאשור את השליטה 
על הם/ אך לא הענישם אלא הגדיל את תחום 
עריהם על חשבונה של יהודה. לאחר הת¬ 
מוטטות אשור בסוף המאה ה 7 עברה פלשת 
לידי מצרים, ופרעה נכה כבש את עזה (ירמ׳ 
מז׳ א). זמן קצר לאחר מכן השתלט על הם׳ 
נבוכדנאצר (ע״ע) מלך בבל וכבש את אש¬ 
קלון. ופלשת עברה לתחום שלטונה של 
ממלכת בבל החדשה, ואח״כ נכללה בתחום 
האימפריה הפרסית. מכאן ואילך תולדות 
הם׳ אינן אלא קורדת עריהם. 

קווי ייחודה של תרבות הם׳ אינם ידועים; 
ללשונם עלומה, וקשה לומד ע״פ המלים המ¬ 
עטות, שמצאו להן אחיזה בלווית (ע״ע). 
שאכן המדובר בניב לווי. בקרמיקה 
הפלשתית שנמצאה בתלי השפלה ומי¬ 
שור התוף (בעיקר: בית־שמש, גזר, תל־קסילה, אזור ואשדוד), 
ובייחוד בזו הקדומה למחצית הראישונה של המאה ה 12 , בולט הרקע 
המיקני. זו קרמיקה מעוטרת בעלת אופי אקלקטי. וניכרות בה 
מלבד קווי ייחוד מיקניים וקיליקיים גם השפעות מצריות וכנעניות. 
גם ארוגות החרם שנמצאו בלכיש, בבית־שאן, בתל אל־פארעה וליד 
דיר אל־בלח, מורים על טיבה האקלקטי של תרבותם החמרית. 
לארונות קומת אדם, ובמכסיהם מעוצבים פני אדם (אולי פני המת) 
וזרועותיו. עיטורי הראש בכמה מהם דומים לאלה של גויי הים 
בתבליטים מימי רעמסס 111 . בתל פארעה נמצאו ליד הארונות כלי- 
חרם מצריים ופלשתיים. הקבורה בארונות־חרס אנתרופואידיים היא 


מימין; ״אשרורה", צלמית של אלה (נובה — 7 נ ם״ם). השכבה הפלשחיוג 
חפירות אשרוד (צילם: ו. רדובן). משמאל: ארודקבורה אגתרופואידי מחרס 
בית הקברות הפלשתי בביח־שאו (אנח העתיקות, משרר החינוך והתרבות; 
מוצג נטחיאח ישראל) 

מעיקרה נוהג מצרי, אך בא״י נוספו לה אלמנטים אגיאיים ומקומיים. 
גם לכלי הפולחן רקע אגיאי, אולם אין ללמוד מכאן על דת הם/ 
אלי חפ׳ הנזכרים במקרא, דגון (ע״ע) ובעל־זבוב (ע״ע בעל, עמ׳ 
257 ), הם כנענים־שמיים. אמונתם ומנהגיהם של הפ' אינם ידועים. 
אפשר שהם׳ הביאו לראשונה לא״י את חרושת הברזל, עקב מגעיהם 
עם עמי אסיה הקטנה, בעיקר החתים (ע״ע). 

ש. אברמסקי, מנין באו ד,פ׳ (בית מקרא, 8 ), תשכ״ב! י. ידין, תורת 
המלחמה בארצות המקרא. 225 — 228 , תשכ״ג: ח. תדמור, מסעות 
המלחמה האשוריים לפלשת (בתוך: י. ליוור [עורך], הסטוריה צבאית 
של א״י), תשכ״ד: ב. מזר, הפי וייסוד ממלכות ישראל וצור. תשכ״ד 1 


א. מלמט, מערבה של אסיה הקטנה בימי גויי הים (ידיעות, ל׳), תשנ״ח 
ט. דותן, הם׳ ותרבותם החומרית, תשכ״ז; הנ״ל, בית הקברות שליד 
דיר אל־בלח והקבורה בארונות מתים דמויי־אדם בא״י (קדמוניות, ה׳, 

1 ), תשל״ב; י. מ. גריגץ, מוצאי דורות, 99 — 129 , תשכ״טז 
ע, מזר, מקדש פלשתי בתל-קסילה (קדמוניות ו/ 1 ), תשל״ג; 
0017 ? 7/1 — ,! 1,0 . 0 ; 1914 ,.!(¥ ^־ 7 ,ז£] 115 ג 1430 . 8 .. 8 

,( 6111 צ ?,!!(!■)!ס? 171 ? 111 0077177,071 17110 111 {ס 

1939; 13., ?!,. 7 . 0 )! 171 < 0 / 1(1 ? 7 ( 771071 (■! (8;\, XX1^, 3), 1959: 

1• 841 . שטמא) !? 71 ? 11 ?ו/?ו 7 1 ? , 3 זגזש x11 י;|['\\'\'\ ,שט 1 > 1 ;(ס 01 ש . 

1951; 11111107 ס,!}/) 1707710/110 ) 1 ) 1 ) 071 1171 /?)/ ,) 11 ־( 1 ־ז,^ 1 זזו,/*\ .\׳. .ן ■), 

(.5 /(׳ 111107 ־ 1 . 11 * 1 ץ 1 ־ו £0 ? 50771 ,. 13 ; 1954 ,( 48 — 33 ,ע 1 ,$ש 111 ט 51 1 ז. 0113 )גת 
£4 !) 1 ? 71 ) 0 ?')- 0 ? 5 ? 30771 ,. 13 ; 1959 ,(צ 1 ,ידעי) , X^. ; 1961 < (^^ע 
; 1963 , 1 . 71171 • 1 !?)/ 1/01 !? 7 ; ) 711 ) 1/11 ) 07 ■ 2147 71 ? 117111 ) 3 ) 1111171 ,ז 1 ו. . \׳ 

1 / < 1 ? 7/1 , 77111 ( 5 , ?!/!!!?!ס , ) 70711 ( 71 ?! 1 ) 1 710 ■ 17 ) 4771 , ? 1/1 ,: 1£0 ז 13 \. .'■ 1 .׳וו . 
07171 !7 ?/ 1 ?¥ . 11 ?ח 17 ?ו/ 7 ?ה 67 /) ,׳ 1 י<שתז' 1 ש 11 ש 13 לש 5 . 8 ; 1966 , 711710 ? 710 י - 
7(707,(71 011 /40(1)0?(1??/(1( 71 ^(71 />?! (!?71 5??1>01/(?771 (/?71 ? 1 /?! 711 }<( 0£ ז 

(,?11?)! (1 . 1969 ,( 459 — 451 , 71 י ,בש 111 זג§ס :ת 

פלשתינים, ע״ע עךביי א"י. שמ • א ■ 

פפדס, ע״ע.קיסךיון. 

פמיר (■!!מזב?), רמה הררית במערב אסיה התיכונה, המשתרעת 
בעיקר בתחום המחוז האוטונומי בדח׳שן, ברפובליקה 
התאג׳יכלת בבריה״מ, וכן בחלקים הצפון־מזרחיים של אפגניסטן 
והצפון־מערביים של סין. פ׳ מוקפת במערכות ההרים הגדולות: 
הינדו־קוש, קון־לון, סראנס־אלאי׳ וטין שן (ע״ע). גבהה הממוצע 
עולה על 4,000 מ׳ והיא נקראת "גג העולם". רכסי ההרים הנמנים 
על ההקמטה השלישונית נמשכים בכיוון מזרח־מערב וצפון־דרום. 
הם בנויים בדרום סלעים מטמורפיים (גנייס קורצים, שיש) השייכים 
לתקופה הקדם־קמברית, ובמרכז ובצפון אבני־גיר, אבני־חול ופצלים 
מהתקופה הפלאוזואית והמםוז 1 אית. כ״כ מפוזרים על פני השטח לבה 
וטוף מתקופת הפליוקן. ההרים מבותרים ע״י יובלי נהר פאנג׳ ושיאי־ 
הם מכוסים בחלקם מגדול בקרחונים׳ שהגדול בהם, פךצ׳נקו, בשולי 
"רכם האקדמיה למדעים". פסגותיחם הגבוהות בתחום סין הן: הר 
ח׳ונגור 7,719 מ׳ ומוזטג־אטה 7,546 מ׳ ובתחום בריה״מ: הר 
קומוניזם 7,495 מ׳ ב״רכם האקדמיה למדעים״, הר לנין 7,134 מ׳ 
ברכם טראנס־אלאי, הר ״המהפכה״ 6,974 מ׳ ברכם תגולמסק והר 
קרל־מרכם 6,726 מ׳ ברכם ותנסק. במזרח הרמה מצויים אגנים 
בין־חרריים סגורים שהגדול בהם הוא קארה־קול. עמקי הנהרות 
מכוסים סחף קרחונים ובתוכם מצויים אגמים קרחוניים קטנים. 
האקלים בם׳ יבשתי. החורף ארוך וקר(אוקטובר־אפריל) והטמפרטורה 
הממוצעת ביגואר בגובה 3,500 מ׳ היא בגובה זה נרשמה 
.20 טמפרטורה של 58 0 ־ הקיץ קצר והטמפרטורה אינה עולה על ״ 
האקלים בעמקים מתון יותר והטמפרטורה הממוצעת בינואר בגובה 
2,000 מ׳ היא 7,4 0 - וביולי 22.5 0 . שלגים יורדים בחורף וגשמים בסוף 





899 


ססיר — סמרספזון, לורד הגרי ג׳ץ ממפל 


900 


האביב ובתתילת הקיץ! כמותם במזרח 500 — 1,200 מ״מ ובמערב 
1,200 — 2,500 מ״מ. 

בס׳ מתגוררים כ 100,000 תוש׳ המרוכזים בעמקים ועוסקים בתבם 
בחקלאות וגידול בע״ח. האדמות הראויות לעיבוד מעטות ותקופות 
הגידול נמשכות במערב 223 יום ובצפון 140 יום. התעשיה דלה 
וכוללת הפעלת מספר תחנות־בוח הידרו־חשמליות ועבודה במכרות־ 
פחם וזהב קטנים. 

יר. ם. 

פמפלונה ( 11003 ! ת!!;?), בירת מחוז נורה (ע״ע) שבצפון מזרח 
ספרד. 147,168 תוש׳ ( 1970 ). שוכנת למרגלות הרי הפיר¬ 
נאים (ע״ע) המערביים על נהר ארגה, יובל האברו. צומת תחבורה 
חשוב בין ספרד לצרפת ומרכז תעשיה לאיזור חקלאי פורה. העיר 
העתיקה, ממערב לנהר, מוקפת חומה. בין מבניה המעניינים: המבצר 
( 1551 ) מדרש־מערבה, הקתדרלה (מאות 14 — 15 ) ומבנים מלכד 
תיים, בגלעינה מיה״ב. התעשיה כוללת בתח״ר לנייר ולסבון. יקבים 
ומפעלים לעיבוד עורות, עפרות נחושת, עופרת וברזל. בעיר מצויה 
אוניברסיטה, שבה למדו ב 1972 5,970 תלמידים. 

היסטוריה. פ׳ היתה, לכתחילה, עיר ווסקונית (ע״ע בסקים). 
פומפיום הקימה מחדש בחורף 74/75 לפסה״ג וקרא לה 3£10 קתז 0 ?, 
ומכאן שמה. איזור פ׳ היה מוקד התנגדות לוויזיגותים ולמוסלמים. 
מראשית המאה ה 9 נהנתה פ׳ מאוטונומיה בחסות מלכי הפראנקים, 
אח״כ היתד. עצמאית ושליטיה היו בסקיים. פ׳ מיתה הגרעין והבירה 
של ממלכת נוורה. שליטי הממלכה נקראו מלכי פ׳ עד לימי סנצ׳ו 71 ץ 
(מת 1194 ). בימי סנצ׳ו 111 ״הגדול״ ( 1005 — 1035 ) היתה בירת ספרד 
הנוצרית כולה, ואז הגיעה למרום גדולתה. קתה של פ׳ ירדה בגין 
מעורבותה הגוברת של נתרה בענייני צרפת. עם כיבוש נוורה ב 1512 
היתד. פ' לעיר שדה. במאה ה 19 תוכננו בפ׳> בירת נתרה השמרנית, 
קשדים והתקוממתות נגד השלטון המרכזי. מראשית מלחמת האזרחים 
היתד. בידי הלאומנים. 

ידיעות ראשונות על יהודים בפ ׳ נזכרות אצל חסדאי אבן 
שפרוט (ע״ע). ב 958 נפגש שם עם סנצ׳ו 1 מלך ליאון, ומצא בה 
שכונה יהודית. זו חרבה בפרעות 1277 ושוקמה ב 1320 , לאחר הכנעת 
"הרועים", שיצאו מצרפת להילחם במוסלמים בספרד. יהודי פ׳ הש¬ 
תתפו באורח פעיל בסחר הארץ, עבדו בשירות המלך כרופאים 
וכחוכרי מם והיו גם כורמים וחקלאים. אעפ״ב נמצאה הקהילה, 
כשאר קהילות נתרה, במצב של משבר תרידה. ב 26.12.1375 נערך 
בפ ׳ הותכוח בין ר׳ שם טוב שפרוט ופדרו דה לונה (ע״ע בנדיקטום 
11 ס 0 . רבה של הקהילה בסוף המאה היה ר׳ חיים גליפפא (ע״ע). 
בראשית המאה ד. 15 , עם בואם של פליטי 1391 מארגון וקסטיליה, 
התרחבה הקהילה ומנתה למעלה מ 200 משפחות. ב 1407 נמכר 
רכוש היהודים תכבדי הקהילה נאסרו בפקודת קארלוס 111 . מגפת 
1410/11 פגעה ברבים מבני הקהילה. ב 1469 הוגבלו מגוריהם לתחומי 
שכתתם. ב 1492 הגיעו לפ׳ ממגורשי ספרד. עם גירוש היהודים 
מנתרה ב 1498 חוסלה הקהילה. 

י. בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תשי״ט 2 ! , 2 ח! 1 ז 56 -<צא . 14 

,ת€ז 1 > 11€ > 8 / 21 4 > 14114 71 ? 1114€ > 1 ח€} 8x3 ה€$> 111 !ז?!)}}[ 01£ 

,סז&טס ^ 7 ץ 011 ^ 410 €11 14410$ [ 0$ ^ 1 5302 . 13 \ .[ ; 1861 

. 1945 
מ. - ח. ג 

פמךסטרן, לורד ס?ך* ג' 1 ן טמפל - , 1 6 י 11 ״ £ ז 01:11 ( 

מ 510 זש 1 מ 31 ? 1 ! 01 ^נ — ( 1784 — 1865 ), מדינאי אנגלי. פ׳ נולד 
למשפחה מיוחסת! למד באדינבורו ובקימבריג׳. היה חבר הפרלמנט 
מ 1807 ועד מותו(פרט ל 1835 )! בפרלמנט המעיט לדבר ונחשב אז 
לבינוני ולמכור לחיי חברה ותענוגות. הודות לכשרונותיו ולקשריו 
הוצע לו מקש בקבינט. אולם פ׳ ביכר להיות מזכיר פיננסי לשר 
המלחמה בממשלת הטורים, ומילא תפקיד זה 20 שנה ( 1809 — 1828 ) 
ביעילות. אח״כ היה 38 שנים חבר קבינט. 


ב 1827 היה שר בממשלת קנינג (ע״ע), וב 1828 התפטר עם 
חבריו מממשלת ולינגטון (ע״ע), שניהל מדיניות ראקציונית מבית 
ומחוץ. צעד זה השלים את השינוי במערך המפלגות: התארגנה 
מפלגה ליברלית חדשה, שנישאה על גל של תסיסה למען רפורמה 
פרלמנטרית ותמיכה בתנועות חירות באירופה. הוא החל להתעניין 
ביחסי־חוץ, ביקר בפאריס, מפה מראש את מהפכת יולי. ב 1830 
התחלפו הממשלות, וגרי (ע״ע), מנהיג הוויגים, הרכיב ממשלה 
ואליה הצטרפו מלברן (ע״ע) ופ ׳ שעבר למחנה הוויגים. פ׳ אמנם 
השלים עם חוק הרפורמה הפרלמנטרית של 1832 (ע״ע: (ה)ממלכה 
המאחדת, עמ׳ 896 ), אך נשאר שמרני בלבו והתנגד לרפורמות 
נוספות. תרומתו המיוחדת היתד. במדיניות חוץ! יחד עם גרי טיפל 
בכל שלבי המשבר של הקמת המדינה הבלגית (ע״ע בלגיה, עט׳ 
769 ). תחילה, בניגוד לעקרון הלגיטימיות, הוא פעל לצד צרפת 
והבטיח הכרה בבלגיה מצד המעצמות! הוא מנע את בחירת בנו 
של מלך הצרפתים למלך בלגיה כדי לבלש גידול השפעת צרפת, 
ואח״כ, נוכח סכנת פלישת ההולנדים לבלגיה (ובעקבותיה גם פלישת 
הצרפתים) יזם פ׳ הסגר ימי אנגלי־צרפתי לריסון הולנד ולפינוי 
אנטוורפן מכוחותיה. ב 1839 נחתם ביזמתו חוזה שתחם את גבולות 
בלגיה והבטיח את ניטרליותה. 

גרי ופ ׳ תמכו במפלגות הליברליות בספרד ובפורטוגל — אשר 
את פאבקיהן סימלו שתי המלכות הצעירות, מריה 11 ואיזאבל 11 — 
וחיזקו אותן ע״י ״ברית מרובעת״ עמהן ועם צרפת ( 1834 ), כמשקל- 
נגד למעצמות אירופה הא חרוש ב״בעיה המזרחית" תמך פ׳ בעצמאות 
יוון תוך שמירה על האימפריה העת׳מאנית מהתפוררות — כמחסום 
מפני התפשטותן של רוסיה לימה״ת וצרפת למזרח. ב 1838 מינה פ׳ 
קונסול בריטי ראשון בירושלים והורה לו להגן על היהודים, בעוד 
שצרפת פרשה חסותה על הקתולים, ורוסיה על האורתודוכסים. בעת 
מרד מחמד עלי(ע״ע, 1839 ), ניסח פ' איגרת משותפת של המעצמות, 
שהבטיחה ערבויות לשולטאן. צרפת סירבה להשתתף בדיכוי המרד, 
ופ׳ חתם על אמנה עם רוסיה׳ אוסטריה ופרוסיה ( 1840 ). כתוצאה 
מכך ריחפה סכנת מלחמה, אך הסיכון שנטל פ׳ היה כדאי עם נסיגת 
מחמד עלי. עיקר השגו היה חתימת אמנה שהבטיחה את סגירת 
מצרי־הדרדנלים לאניות־מלחמה בזמן שלש ( 1841 ). בעלילת 
דמשק (ע״ע דמשק, עלילת־) ציווה פ׳ על נציגיו במזה״ת להגיש 
מחאה רשמית ולתבוע תיקון העוול! היה בכך צעד אנטי־צרפתי. 
פ׳ שלח, נגד דעת הפרלמנט, משלחת-עונשין נגד סין (ע״ע, עמ׳ 
879 ), שביקשה לצמצם את סחר האופיש. 

במהפכות 1848 , בארצות אירשה, אהד פ׳ את לוחמייהשחרור! 

ברם הוא גם תמך בקיש מעצמות חזקות לשם ייצוב השלש, ולהונ¬ 
גרים ולאיטלקים לא הושיט סיוע ממשי. בתקופה זו פיתח סיגנון 
תוקפני, שוביניסטי וסנסציוני: הלהיטות להפגין את עליונות ברי¬ 

טניה ואף להעליב זרים חיבבוהו על 
ההמונים, שכינוהו אז בכינוי החיבה 
ת! 3 ?, אך השניאוהו על מדינאים של 
ארצות־חוץ, והביכו את עמיתיו בשל¬ 
טון. ב 1850 גרם פ׳ לזעזוע בין־לאומי 
בתקרית דון(דויד) פאסיפיקו( 1784 - 
1854 ) — יהודי יליד גיברלטר ונתין 
בריטי, סוחר ובעל עסקים מפוקפקים, 

שהמון מתפרע שרף את ביתו באתר 
נה וממשלת יוון לא נענתה לתביעתו 
לפיצויים (ע״ע אתונה, עמ׳ 470 ; יון, 

עם׳ 482 ). ם׳ ציווה אז על שייטת 
בריטית לנוע לפיראוס, ואניות יווניות 
נתפסו כערובה לתשלום הפיצויים. על 
מדיניותו זו הגן פ׳ בנאש מפורסם 



<ורר פטרסטח 



901 


פמרסטון, לורד הנרי;׳ץ ממפל — פן אלכסנדר 


902 


בן 5 שעות׳ ובו ציטט את דברי השליח פאולוס: "אבי אזרח תמי" 
( 51101 115 נזז 3 ומ 10110 * 01 ! מעשי השליחים, 22 > 27 — 29 ) : כשם שבימי 
פאולום היה כל אזרח רומי בטוח ומוגן, בן צתך להיות גם כל בעל 
נתינות בתטית, וחובת בריטניה להגן על נתיניה באשר הם. סיגנונו 
של פ׳ יצר מתיחות בינו לבין המלכה ויקטוריה ובעלה, וכן בינו לבין 
חבתו בקבינט, שסלדו מנסיונו להעביר את מדיניות-החוץ מפיקוח 
הקבינט להסכמת דעת־הקהל. כשהכיר פ' בהפיכת נפוליון 111 , בגד 
דעתם של הכתר והקבינט ( 1851 ), ניצל ראסל את ההזדמנות ופיטרו. 

ב 1852 נהיה פ׳ לשר־פנים בממשלת קואליציה של א 3 רדין. 
כשלונות מלחמת קרים (ע״ע) עוררו את דעת־הקהל נגד אברדין, 
ום׳ נהיה לר״מ ( 1855 ) ע״פ דרישה עממית לר״מ חזק, שיבטיח את 
הנצחון. הוא ניצל הצלחות במלחמה כדי לחתום על חחה־שלום 
בפאריס ( 1856 ). אז קרא לבחירות חדשות, ניהלן באורח אישי, ועל 
גלי אהדת ההמונים חזר לממשלה ברוב מכריע. אך דווקא 
ממשלה זו נפלה בשל עניין של כבוד לאומי: ב 1858 נתגלה שהקשר 
של אורסיני (ע״ע) נגד נפוליון 111 הוכן באנגליה, וצרפת דרשה 
בתוקף שאנגליה תחוקק חוק שיחמיר בעונשם על קשר לרצח. פ׳ 
נענה לתביעה, אולם האופוזיציה הוקיעה היענות זו ככניעה משפילה 
וממשלת ם , נפלה. 

ביוני 1859 הקים פ׳ את ממשלתו השניה, האחרונה בממשלות 
בעלות בסיס רחב, שהורכבה מוויגים וטורים כאחד. ממשלת ה״טריונד 
וויראט" (פ/ ראסל וגלדסטון) תמכה באיחוד איטליה נגד כל מדינות 
אירופה, ולא חששה שמגמת האיחוד תאפשר לצרפת להתפשט; 
עזרתה לאיחוד איטליה היתה הצלחה דיפלומטית לאנגליה. התלהבות 
האנגלים לשחרור סיציליה בידי גאריבאלדי היתד. גדולה ואילו סיפוח 
סוויה וניצה בידי נפוליון 111 עורר גל אבטי־צרפתי. פ׳ גרם להגברת 
המתיחות בדרשו תקציב גבוה להקמת ביצורי חוף נגד צרפת׳ אך 
ראסל וגלדססון שיגרו את קובדן למו״מ עם צרפת; בעקבותיו נחתם 
חוזה־סחר חשוב. במלחמת האזרחים של אה״ב נכשל פ׳ בגלל תמי¬ 
כתו במדינות הדרום הפורשות; כן נכשל בטיפולו בסכסיד בין דנמרק 
לבין פרוסיה ואוסטריה בשאלת שלזויג־הולשטין (ע״ע). חולשת 
אנגליה מול גרמניה המתאחדת הביאה לחיסולו של "הפמרסטוניזם" 
ולראשית בידודה של המדינה. אעפ״ס הצליח פ׳, בשנתו האחרונה, 
בעזרת גלדסטון, לחזק את תמיכת המעמד הבינוני ולזכות שוב 
בנצחון בבחירות ( 1865 ). 

פ׳ היה שתלטן ופרגמטי, נמת ויעיל, וידע לכוון אנשים לרצונו. 

הוא היה בעל כושר־עבודה גדול ושליטה מוחלטת בעניינים שבהם 
טיפל. באפיו של פ' השתלבו גילוי-לב, רגשנות ומשפטים קדומים, 
טקט מחושב וחריפות מוחצת, סבלנות ופזיזות, יצר־התבודדות ואהדה 
כנה לתנועות־שיחרור. אישיותו השופעת בטחון ואהבת־החיים ומדי¬ 
ניותו הנועזת סימלו את הגאווה העצמית האנגלית והפכו אותו להת¬ 
גלמות של האנגלי. 

ג. מ. טרווליין, דברי ימי אנגליה, ג׳ 1971 ז 0761872 ? 7116 . 0 

230743 ) 001772 **־ 7 ,מ״לוונג^ . 14 .* ; 1951 , 1830-1841, 1-11 ,.? [ 0 ? 0110 ? 

־ 130$ * 1 , 1 >ת 13 ^ת£ ת 1 ץ 1 ש 01 ס 5 1031 ־ 11151:01 1511 ז*\ש( 110 * 1 ) 1840 — 117 >§£ 

; 1958 ,. 111 ( 11 ) 100 [ 0€1 ? 0071 ,. 14 ; 1952 ,(^ ז \ 3011005, X 

. 14 ; 1966 , 1,117113167 £71811312 031 ? 7/2 ,ש £31 י 11 ג 501 . 0 

,.א . 14 .£) ? 013 (2 871113/2 €0713X210116 £3{(21}113116 8 272 ]67X230116722 

. 1970 , 0 \ XXX £ 

ח. ב. י. 

פן(* 6 ת), אל היערות, המקנה, הצאן והרועים במיתולוגיה היוונית. 

תיארוהו כבעל רגלי־עז, מקרין ומחלל בחליל־רועים (^• 0601 ), 

שהוא נחשב לממציאו (ע״ע אולום), בהופעתו ובטבעו היה דומה 
לסטירים (ע״ע) והיה גם הוא מהפמלייה של דיוניסוס (ע״ע). פ׳ 
הבהיל נימפות ברדפו אחריהן וכן בני־אדם וצאן בקולו הנשמע לפתע 
(השר ציורי בקלין [ע״ע]). מכאן הביטוי * 6 * 1 * 0 * — פאניקה. 

שמו נגזר, כנראה, מהשורש ההודו־אירופי המופיע בלאט׳ -בק 
500 — לרעות. האטימולוגיה העממית גזרה אותו מ * 6 * — "הכל", 


וההמנון (ע״ע, עמ׳ 773 ) ההזמרי אל פ׳ (שורה 47 ) אומר עליו: 
"ם׳ קראוהו בשם כי הצהיל כל פנים וכל חח" (תרגם ש. שפאן; 
והשר כתבי אפלטון, א׳ [תרגום ליבם], ענד 547 ). ע״פ פירוש זה היה 
פ׳ לאל אוניוורסלי אצל האורפיים (ע״ע אורפוס). ע״פ פלוטארכוס 
( 17 .!ס .) 10 > 00 ) שמע הקברנים המצרי תמוז (^סס 41 > 0 ), בהפליגו 
בים, קול שקרא בשמו (פעמיים לא השיב, בשלישית השיב! השר 
שמ״אג,דואילך) וציווהו לבשר על מדת "פ׳ הגדול". המעשה פורש 
כאות לשקיעת העולם האלילי וגצחון הנצרות וזכה לעיבודים ספרו¬ 
תיים רבים מהמאה ה 14 ואילך. ם• רינק פירש את הקריאה המסתורית 
כקינה: "תמוז. תמוז, תמוז הגדול־מכל מת" (השר יחז׳ ח, יד). 

על שם פ׳ נקראו ערים (ע״ע אתמים); גם בא״י היה מקום בשם 
פאניון (* 610 * 116 ; קדה״י ט״ו, ד, ג׳) שנקרא גם קיסריה של פיליפום 
(ע״ע, עט׳ 699 ), ושם הקים הורדוס מקדש לכבוד הקיסר. נחל- 
חרמון (בניאס) מוצאו ממערת סמיים שהוקדשה לס/ וע״ע ירדן, 
עם׳ 218 ! קיסריון. 

דמות פ׳ שימשה השראה לאמנים החל בתקופה העתיקה (ח תמ ׳ : 
כרך ג/ עט׳ 989 ; י״ד, עמ ׳ 696 ; כ״ז. עם׳ 482 ; וע״ע הלניזם, עט׳ 
634 , 642 , 662 , 671/2 , 688 ). י. ס. באך הלחין קנטטה על "תתרות 
פבדס ום׳״ (ע״ע מידם), ואילו שלי (ע״ע) כתב .? 10 ת 1 מץ 1 ־ 1 
("■הימנון לס , "). 

פ.אובידיוס גזו, מטמורפוזות, א. 62/3 : ב/ 424/6 . תשכ״ה! , 3011 ״״א. 5 
867 ,.? , 1£ כ 1 ־ 1 ש £4 ; 1913 2 , 15 — 1 , 111 , 611 $ 10723 ? 61 01263 ? 1 \ , 111163 ^ 

- 1949 , £011 , 3 ) 800 1 £716012130/16 
נ. ש. 

פן, אבל, ע״ע א״י עט׳ 1071/2 . 

פן, אלכסנדר ( 1906 ׳ גת׳נה־ק^לימסק — 1972 . ת״א), משורר 
עברי-חסי. בגיל 10 נדד מבית סבו, אבי אמו. אל אביו 
בקאווקז. ב 1920 הגיע למוסקווה. באותה שנה נתפרסם שירו הרא¬ 
שון ברוסית׳ "בן ההפקר". בשירתו 
הושפע ממיקובסקי, יסנין, פסטרנק 
ולרמונטוב (ע׳ ערכיהם). ב 1927 עלה 
לא״י. ב 1929 החל לפרסם, בעידודם 
של ביאליק ושלונסקי, שיחם ליחים 
בעברית (בכה״ע "כתובים", "מאזנים" 
ו״טוחם"). מ 1934 הרבה לכתוב שירה 
חברתית פוליטית ("חזון ג׳גבה", 
1934 ; ״נגד״, 1935 ; "תבל במצור", 
1941 ), שנתפרסמה בעתון המרבסיסטי 
״במפנה״. בשנות ה 30 נתפרסמו פז־ 
מוניו הפוליטיים־אקטואליים בקביעות 
בעיתון "דבר", בחתימת "תנו רבנן". 
בכך סלל דרך■ לב. אלתרמן, שירש 
את טורו. ב 1947 ערך את המוסף 
הספרותי של ״קול העם״. ב 1956 הופיע קובץ שיחו "לאורך הדח־". 
ב 1965 יצא לאור בבחה״מ, בחסית, קובץ שיחו "הלב בדרך". 
חלקם תורגמו על ידו. קובץ שיחו האחרון, "היה או לא היד,". הופיע 
במלאת "שבעה" למותו. כתב גם פואמות מקראיות ("הגר" ו״משה"). 

פ׳ היה איש מק״י (ע״ע) וראה את עצמו קומוניסט יהודי. אפיו 
כמשורר קומוניסטי מצטיין באינדיווידואליזם ובמאבק על זכותו 
להביע את דעתו בניגוד לקו המפלגה. בשיחו ניכרת אמביוולנטיות 
הנובעת מזיקתו העמוקה ליהדותו, לא״י ולנעשה בה מחד, ולקומוניזם 
מאידך. כתיבתו קלה, שוטפת ומצטיינת בדיוק לשוני. נושאי יצירתו 
מגוונים וכוללים שירים פוליטיים מגמתיים, בהם ניכרת תודעת 
שליחות, שירה לירית מעודנת, מעוגנת בשירה המסית. בעיקר 
בלרמוגטוב׳ושיח עם. 

י. גמזו, מבוא ל״היה או לא היה" תשל״ב. 



אלכסנדר פן 


903 


פן וירים — פנאי 


904 


פן, דלים — תת£? ״ 111131 ^ — ( 1644 — 1718 ), מייסד מדינת 
'פנסילויניה (ע״ע) באה״ב. אביו היה האדמירל וילים פ׳ 
( 1621 — 1670 ), כובש ג׳מייקה. פ׳ גורש מאוכספורד בגין אהדתו 
לכיתות דתיות פורשות והצטרף לקויקרים (ע״ע). הוא פרסם קונטר¬ 
סים להצדקת הקוויקריות, דברי ביקורת על האנגליקניות והפרסבי- 
מריאניות וכתבים שצידדו בסובלנות דתית וחופש המצפון. ב 1670 
נאסר באשמת הסתה, אך המושבעים התעלמו מהנחיות השופט 
וזיכוהו. פ׳ תמך במועמדותו של אויב המלך אלג׳רנ(ן סידני לפרל¬ 
מנט׳ ובאותה עת היה מקורב לחצר המלוכה. ב 1681 קיבל, הודות 
לקשריו, זכיון על שטחים נרחבים באמריקה ממערב לניו־ג׳רזי 
תמורת חוב ישן. פ׳ קיווה להקים שם קהיליה נוצרית אידאלית 
מושתתת על חופש הדת שתהיה מקלט לקוויקרים ולבני כיתות 
אחרות. בעבור שנה נסע לאמריקה והניח את היסוד לפילדלפיה 
(ע״ע). הוא הגיע להסכמים הוגנים עם האינדיאנים וניסח את חוקת 
המושבה ופיקח על ביצועה. הודות לקשריו עם ג׳ימז 11 שוחררו 
קוויקרים רבים ממאסר. עם עליית דלים 111 (ע״ע) למלוכה התערער 
מעמדו ופנסילוויניה הופקעה מרשותו ( 1692 — 1694 ). פ׳ הקדיש 
זמנו לכתיבת תולדות הקוויקרים והעלה תכניות בדבר ארגץ בי״ל 
לשלום אירופה ואיחוד המושבות באמריקה. 

ב 1699 נסע לפנסילוויניה, יישב את הסכסוכים שנתגלעו בהעדרו 
וניסח חוקה מתוקנת ( 1701 ). אח״כ שב לאנגליה ובשנותיו האחרונות 
סבל מאכזבות אישיות, קשיים כספיים ומחלה קשה. אלמנתו ויורשיו 
(היו לו 15 ילדים) משלו בפנסילודניה עד מלחמת השחרור האמריקנית, 

! 7/11 .' 11 ,*>! 1 ! 1 .£ .( ; 1957 ,ע 1 /קס- 0£7 ו 8 4 .׳ 6 .ס . 0 

. 1965 , 

פנאי, פרק הזמן העומד לרשות האדם, כשהוא פנד מעבודה ומפ¬ 
עולות אחרות הנדרשות לצרכי קיום. הגדרת הפ ׳ כורכת 
גם התיחסויות אלה: 1 . אנטיתזה לעבודה (ע״ע) כתפקוד כלכלי; 
2 . פ׳ קשור בציפיות ובתחושות נעימות; 3 . כרוך במינימום של 
פעולות חברתיות או משפחתיות בלתי רצוניות; 4 . מלווה תחושת 
חופש; 5 . קשור לערכי תרבות; 6 . קשור לעתים קרובות לפעילות 
המאופיינת במשחק. 

צורות היסטוריות של בילד הנד. בחברות פ ר י מ י ט י ו ו י ו ת היה 
הם׳ שזור בעיסוקי האדם שנדרשו לצרכי קיומו, ובצורות של עבודה 
ומשחק כביטדים פולחניים. עונות השנה ומזג האוויר הכתיבו 
לחברות אלה — כפי שהכתיבו לחברות חקלאיות מאוחרות יותר — 
את סדרי העבודה והפ ׳ . עם זאת קיצר המאבק על הקיום את תקופות 
ד,פ׳ והשפיע על מהותן. 

היהדות ומצוותיה הביאו ליצירת פ׳ פורמאלי בשבת וימי חג. 
ימים אלה היו אמנם כרוכים בחובות דתיות, אך שימשו הזדמנדות 
לפעילדות פ׳ במשמעות המוכרת לנו כיום. התפשטות שאר הדתות 
המונותאיסטיות הפיצה התפתחות זו ברוב עמי התרבות. במקביל 
התפתח הם׳ בחברות אריסטוקרטיות מסוימות, שתחילתן 
בעמי־הקדם המפותחים. כתוצאה מעבודת עבדים, איכרים או משר¬ 
תים נתפנו אדוניהם לעיסוקים שאינם עיסוקי עבודה. ביוון הקדו¬ 
מה התפתח מושג של פ׳ (ןז.ג 0 *ק) — "היות שליו", פעילות שהיא 
תכלית לעצמה, החשובה להגשמת יעודו של היצור האנושי. ר,פ׳ 
של שכבות אלה תרם במידה רבה להתפתחות החכמה, המחקר, המדע 
והאמנות, ובכך קידמו את רמתה, איכותה וערכיה של התרבות 
האנושית. 

בחברות הנוצריות של יה" ב קבעה הכנסיה ימי שבתון רבים 
(בכמה חברות במרכז־אירופה — עד כ 150 יום בשנה), אולם פ' זה 
היה לעתים קרובות פ׳ כפד, שבחלקו הוטל על ההמונים, במקרים 
רבים נגד רצונם, לשם טיפוח חובות פולחניות שלא עלו בקנה אחד 
עם חופש הבחירה של פעילויות פ׳. בשלהי יה" ב ובתחילת 
העת החדשה, עם גידולן ושגשוגו של הערים באירופה, החזירה שוב 


התפיסה היוונית הקלאסית את ההערכה מחדש של הפ׳ כתכלית 
בפני עצמה. אולם השקפה זו דוכאה בהשפעת הפרוטסטנטיות, 
ובעיקר בגרסתה הקלוויניסטית, שייחסה לעבודה ערך עליון, והת¬ 
ייחסה לעיסוקי הם׳ כאל בטלה, שהיא אם כל חטא. הקפיטליזם 
המוקדם ירש גישה פרוטסטנטית זו, ומעמדות ד.פ׳ (האריסטו¬ 
קרטיה, האמנים) נתפסו בו באור שלילי, בהיותם נעדרים ערך 
כלכלי של ממש. 

המהפכה התעשיינית והליברליזם (ע׳ ערכיהם) יצרו לרא¬ 
שונה תנאים שגרמו לכך שהם' הפך לנחלת רבים. בעקבותיהם חדלה 
ההברה לשלוט בפעילויות פרטיה באמצעות פולחנים משותפים, 
וההכרעה לגבי עיסוקי עבודה ופ׳ עברה לתחום אחריותו של הפרט. 
גם הסוציאליזם, כהשקפת עולם, חתר לחלוקה צודקת של השפע 
והם׳ כאחד. אז גם נתגבשה ההפרדה בין העבודה לצורך קיום לבין 
פעילויות הפ ׳ , ושוב התחזקה ההשקפה שהם׳ הוא תכלית בפני עצמה, 
שתרומתה תשובה לאשרו של הפרט ולא פרק זמן שנועד לשרת את 
העבודה ולהחזיר את העובד לעבודתו לאחר שהחליף כוח. הגשמתו 
הלכה למעשה של הפ׳ מתאפשרת ע״י עליה ברמת־המחיה ובצריכה: 
בצמצום שעות עבודה; בהרחבת הזכויות הסוציאליות של העובדים 
ובהן ימי חופשה ומנוחה רבים יותר ופרישה מוקדמת יותר; פיתוח 
תעשיות שירותי פ׳ ופרסומת המגדילה את צריכת מוצרי ר״פ׳ ושירו¬ 
תיו. במחצית השניה של המאה ה 20 הולכת ועולה חשיבותו של הפ ׳ 
כערך העומד בפני עצמו בכל החברות המערביות. 

הפ׳ יכול ליהפך בנקל לנכס שלילי, שהרי ערכו נקבע בידי האדם 
המכניס בו תוכן. איכות חינוכו של האדם וההזדמנויות העומדות 
לרשותו הן שיקבעו אם השתמשו בם׳ בתבונה, בהתאם לקני־המידה 
שרווחים בחברה זו או אחרת. 

בשל התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה ובשל העליה הכל¬ 
כלית ברמת־המחיה הולכים ומיטשטשים ההבדלים בין מעמדות, בין 
חיי עיר וכפר, ואף בין תרבויות הרווחות בחברות השונות. נוצרים 
דפוסי תרבות אוניוורסלית, אשר רב המשותף בהם בין בגי-אדם 
החיים בחברות שונות, בין אם אלה דפוסים בני-קיימא או דפוסים 
אפנתיים. תרבות הפ׳ של המחצית השניה של המאה ה 20 מושפעת 
מהניעות החברתית והגאוגרפית. דפוסי ההתנהגות בשעות הנד 
נקבעים יותר ע״י גיל, רמת השכלה ורמת הכנסה פנויה. מכאן 
הבדלים ניכרים בין תרבויות ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים, 
ושוני בטיב הצריכה התרבותית, הנקבע ע״י רמת ההשכלה, ובהקפה 
של צריכה זו הנקבע ע״י רמת ההכנסה הפנויה. 

הדרכים העיקריות לבילוי הם׳ הן: משחק ונופש, התבודדות 
ובידור ופעילות דתית. הדרך בה משתמשים בני־אדם בנד קובעת 
במידה רבה את רמת החברה ותרבותה. יכלתם של בני-אדם להש¬ 
תמש בנד בצורה נבונה אינה מתפתחת מאליה, ועל החברה לעודד 
התפתחות נאותה. 

משחק ונופש ( 311011 ^•!^) ונד. פעולות משחק (ע״ע) במש¬ 
מעותן הרחבה ופעולות נופש הן צורות ביטוי חיוביות, עיקריות. 
בשעות הנד. המשחק חשוב להתפתחותו הנאותה של הילד ולקיום ברי¬ 
אותו הגופנית והנפשית של המבוגר. יסוד הבחירה החפשית והפעולה 
הרצונית הוא המייחד את שעות הם׳ בחיי האדם. הדעה המקובלת 
בתחום תורת הנופש היא שרצוי להגיע להתמחות עד להפיכת נושא 
כלשהו לתחביב, שיהיה עיסוק מרכזי של האדם. ואולם אין 
להזניח פעילויות אחרות. האדם שעיקר עיסוקו בעבודתו אינו גופני 
חייב בפעילות גופנית וספורטיווית שתאזן את צרכיו כיצור אנושי. 
לעומת זאת, פועל תעשיה, העוסק בעבודה גופנית במשך שעות 
ארוכות. חייב לאזן את צרכיו בפעילות אינטלקטואלית ואסתטית. 
ותחביב ספורטיווי לא יענה תמיד על הצורך בפעילות זו, אם כי 
יוכל לענות על צרכי הרפיה ובידור. לא די שאדם יעסוק בפעולות 
ספונטניות מגוונות ומאוזנות בשעות הס׳. פעולות אלה צריכות 



905 


פנאי — פנג׳ב 


906 


להיות חדורות הדוות־חיים ועליצות שהן צורך אנושי בסיסי, והגע־ 
דרות בד״ב בשעות העבודה. 

תעשיות ושירותי הפ ׳ . הבולטים בתעשיות ושירותים אלה הם 
אמצעי התקשורת ההמונית בטלוויזיה, רדיו, קולנוע- ספרים, עתונים 
וכתבי־עת, צעצועים, משחקים, ציוד לתחביבים ומוצרי ספורט; שי¬ 
רותי תיירות פנימית ובי״ל; מסעדות; מוסדות ומרכזי תרבות, 
הצגות תיאטרון וקונצרטים, חינוך מבוגרים, מוזיאונים, מרכזי נופש 
וספורט — אלה ואחרים מתחרים על זמנו והכנסתו הפנויה של 
האדם המודרני, והפכו לגורם נכבד בכלכלת החברות המתועשות. 

א. כ״ץ ואחרים. תרבות הם׳ בישראל, תשל״ד; ,ז־ 11 י 1 .א .ז*ז 

- 1 * 1 1 ) 011 מס/^יו^ 01 ץ 1 /ק 8/111050 , 43511 < . 8 .ן : 1950 ,/( $06161 11 \ 0.1 
; 1958 , 151176 * 1 4055 ^ ,(. 015 ) ,ח 5011 ז 0 ץ 10 ׳\ - €€( 11 .ץז £0 ,£ ; 1953 . 51176 

, 767146116165 .) 8051 5 י 1-1/6 1 * 0110 ׳ 0/15671 7 71607611601 ,• 8011101 . 8 . 7 ) 

,{ €11111601107 115 1 ) 1 * 0 1 ( €16011611 ןז 1£,1 ו!:> 41 \ : 1959 

; 1960 ,/( 1117 [ 16 * 1 801101 : 101:0 ( 41 111 76151176 , 111111 ( 11 .^ 1 ; 1959 

.ס.£- 3 ־ 01 קג$ . 7 ׳\ .^ 3 : 1961 , 151176 * 1 1 ) 1 * 0 , 111 ( 110 ^־ 81 .>! . 0 

- 11013 ( 1 .( ;* 1961 , 011011 8606 1 ) 011 '( 810 / 0 ץ 711601 7/16 

. 1974 , 76151176 /ס ץ 1010% > 50 ,זנ>ג 1 .> 20 

ר. רס. 

פנאיטיוס מרודוס, ע״ע סטואה, עם׳ 676 . 

פן״אמךיקןה ( 03 ;־ 1 :>חז\;־ 311 ?), רעיון מדיני המחייב שיתוף פעולה 
י בין כל מדינות אמריקה. ב 1823 ניסח נשיא אה״ב מונרו 
(ע״ע) דוקטרינה הקובעת שארצו תתנגד לכל התערבות מצד מדינות 
אירופה במאבק בין ספרד לבין מושבותיה המורדות באמריקה. ב- 
1826 יזם ם. בוליור (ע״ע) קונגרס כלל-אמריקני בפנמה. הוצע בו 
הסכם ברית, אך רק קולומביה אישררה אותו. בכמה ועידות גיסו 
ארצות אמריקה הלאטינית ליצור חזית משותפת נגד סכנת ההתערבות 
של מעצמות אירופה ולהסכים על דרכים ליישוב סכסוכי גבול בדרכי 
שלום. ב 1889 יזמה אה״ב את הוועידה התקופתית הראשונה של 
מדינות אמריקה. הוועידות התקופתיות יצרו מסורת של מפגשים 
וחילופי דעות, אולם שיתוף הפעולה המעשי היה דל. אה״ב שאפה 
להבטיח לעצמה יתרונות כלכליים והמדינות האחרות התייחסו בחשד 
להתערבויותיה הצבאיות באמריקה התיכונה ובאיזור הים הקריבי. 
למרות הקשיים קם ב 1910 ה״איגוד הפן־אמריקני" (ת 03 ״ 1€ מ^-ו!ג? 
ת 0 !ת 0 ) עם נשיאות, שמושבה בוושינגטון, והמורכבת משר החוץ של 
אה״ב ושגרירי הארצות החברות המואמנים שם. 

בוועידת מונטווידאו ( 1933 ) נתקבלה החלטה השוללת התערבות 
של מדינה אחת בענייניה הפנימיים של רעותה. שיתוף הפעולה 
התהדק, ובמלה״ע 11 ניתקו רוב מדינות אמריקה את יחסיהן עם 
מדינות ה״ציר״ והכריזו עליהן מלחמה. בוועידת בוגוטה ( 1948 ) 
הוחלט להקים "ארגון מדינות אמריקה" (-שו"^ 0£ 1 ז 0 !זב 12 תג 8 ז 0 
5 ^ 0 ;;! 51316 311 :>״), כארגון במסגרת האו״ם שמטרתו לקדם את 
התפתחות הכלכלה, החברה והתרבות של חברותיו (את ה״ארגון" 
מפעיל ה״איגוד הפן־אמריקני״). בארגון חברות ( 1973 ) 23 מדינות 
באמריקה. בין המדינות שאינן חברות: קובה (שהוצאה מהארגון 
ב 1962 ) וקנדה. אה״ב ביקשה לשלב את מדינות אמריקה בעימות 
עם בדיה״ם, וניצלה את הארגון להצדקת התערבותה בגואטמלה 
( 1954 ). ב 1962 הוחלט להשעות את קובה מהארגון וב 1965 תמכו 
רוב החברות בהתערבות הצבאית של אה״ב ברפובליקה הדומיניקנית. 

שותפותיה של אה״ב בארגון תבעו סיוע כלכלי רב יותר, וב 1961 
הכריז הנשיא קנדי על ״ברית למען הקדמה״ (- 70 ? זם£ 1113006 ^ 
055 ז§) — תכנית סיוע בסך 20 מיליארד דולר ל 10 שנים, אך הצי¬ 
פיות הגדולות לא התגשמו. אי־השוויון שבין אה״ב ליתר חברותיה 
הוא אבן הנגף העיקרית להגשמת רעיון הפן-אמריקניות. קשיים אחרים 
הם חילופי משטרים, חתירות קומוניסטיות ועוד. ליתר הצלחה זכתה 
תכנית "כביש פ'" (ץ 3 ׳״ו 81 ! 0 מ 1£7103 ז 31 ת 3 ?) העובר במרבית אר¬ 
צות הארגון ובקנדה. לכשיושלם יהיה ארכו 26,000 ק״מ. 


פנאנתאיזם (מיור: 08$ * 6 ׳״ 110 — "הכל באלוהים"), השקפה 
דתית ופילוסופית הקובעת כי הכל מצד באלוהים, אף כי 
אלוהים אינו זהה עם העולם. קרל כריסטיאן קראוזה (£$ס 3 ז.>!) יצר 
את המונח ״פ׳״ ב 1828 כדי להבדיל את שיטתו מהפנתאיזם (ע״ע), 
על השיטות הפילוסופיות הנחשבות לפנאנתאיסטיות, ע״ע אלהים, 
עט׳ 467/70 , 475/8 ; על פ׳ בפילוסופיה היהודית ובקבלה, ע״ע 
אלהים, עם׳ 453/6 . 

פן־אסלאם, מונח שנטבע באירופה לציון תנועה שקמה במאה 
ה 19 ׳ ושאפה לשיתוף בין הארצות האסלאמיות בעולם, 

לאיחודן ולחידוש כוהן. 

תפישות אחדות האסלאם בראשות הח׳ליף (ע״ע) ואחוות המאמי¬ 
נים היו באסלאם מראשיתו. להרגשת הסולידריות הדתית סייעו גם 
נוהג ההתכנסות השנתית במכה, והרגשת העימות הדתי, החברתי 
והצבאי בין עולם האסלאם לבין העולם ה״כופר". רגשות קרבה בין 
ארצות האסלאם שימשו רקע לתולדותיהן דורות רבים. 

הפדאסלאמיות כתנועה צמח במחצית השניה של המאה ה 19 , 
כתגובת התגוננות מפני ההתפשטות המדינית של אירופה, ששיעבדה 
אזורים אסלאמיים נרחבים באסיה ובאפריקה, וגרמה להתפוררות 
החברה והתרבות המסרתיות בהן. עוררו את התנועה תורותיו של 
ג׳מאל א(ל)־דין אלאפגאני (ע״ע), וטיפחו אותה תלמידיו, מחמד 
עבדה (ע״ע) ומחמד רשיד רדא. בצפון־אפריקה היתה. קרובה 
לה תנועת הסנוסים (ע״ע). ובהודו היו לה מהלכים רבים. השולטאן 
עבד אל חמיד 11 (ע״ע), תמך ברעיון הפן־אסלאמיות, בגסיון לגייס 
באמצעותו תמיכה כלל־אסלאמית בתורכיה. ברם. השולטאן התורכי 
נכשל בנסיונו להתייצב, בתוקף מעמדו כח׳ליף׳ בראש כל הקיבוצים 
האסלאמיים בעולם. התוצאה המעשית היחידה של מאמציו היתה, 
אולי, בניית מסה״ב החג׳אזית ( 1900 — 1908 ) בכספי תרומות מוסל¬ 
מים מרחבי העולם. נסיון השולטאן במלה״ע 1 להכריז "מלחמת 
קודש" ולעורר את מוסלמי העולם נגד מדינות "ההסכמה" נכשל 
לחלוטין, אף שעורר אהדת מה בהודו. כבר בראשית המאה ה 20 
נכשלו תפישת הפן־אסלאמיות ונסיונו לבסס מערך מדיני על יסודות 
דתיים בלאומיות של התורכים הצעירים והערבים. הפן־אסלאמיות 
לא הצליח לאחות את הקרע בין השיעים לסונים׳ ושאר פילוגים 
כיתתיים באסלאם. משבוטלה הח׳ליפות בתורכיה הכמאליסטית 
( 1924 ), ירד רעיון הפן־אסלאמיות, בעל הדגש הדתי. נסיונות המופתי 
של ירושלים להחיותו כנשק נגד הציונות (בוועידות קהיר ומכה 
[ 1926 ] ובירושלים [ 1931 ]) הניבו פירות דלים. 

גם מאמצים לחדש את הפן־אסלאמיות מצד פקיסטן, שחיפשה 
תומכים נגד הודו, לא נשאו פרי, ועידה אנטי-ישראלית של מדינות 
אסלאמיות ברבאט ב 1969 , לאחר הצתת מסגד אל־אקצה׳ לא זכתה 
בעידוד איראן ותורכיה. מ 1970 נפגשים שרי החוץ של המדינות 
האסלאמיות באורח סדיר בוועידות המדגישות שיתוף-פעולה כל- 
אסלאמי אך לא את רעיון כינונה של מדינה כל-אסלאמית. אין בכוח 
הפן־אסלאמיות הדתי להתגבר על תופעת הלאומנות בעולם האס¬ 
לאמי. משבר הנפט ב 1973/74 הדגיש שוב את חולשת הפן־אסלא־ 
מיות, שלא מנע פגיעה במדינות אפריקה האסלאמיות ברכישת דלק 
ממדינות ערב. 

) ז .( 1 511:1 > 15111711 ; 1932 , 11 ,ו/) 11 >>ו 151 <ז 1513 ,־ 1510150 . 1 ־ 0.1 

. 1961 , 1 ( 1 ) $00 / 0 ה 0 ו 41 -ו! 1 ? 1711 

0 . 0 . 

פן־אפךיקןנץם, ע״ע אפרילןה, כרך מילואים, עמ ׳ 348 — 351 . 

פנג׳ב (נ 31 [ת 3 ? או י 1 !;[תב 1 ?). חבל ארץ בצפון־מזרח תת־היבשת 
ההודית בין הרי הימליה במזרח להרי סולימאן, הרי סורגהאר 
ורכס המלח במערב, קרויה ע״ש חמשת הנהרות (בהינדית: פאנג׳ = 
5 , אב = מים או אפיקי-מים), סאסלג/ ביאס, ראווי, צ׳נאב וג׳הילום, 


א. דח, 



907 


סנג׳ב — פנגולין 


908 


כולם יובלי האינדוס, המשקים ארץ זו. לפרובינציית פ׳ של הודו 
הבריטית, עד 1947 , היה שטח של כ 257,000 קמ״ר ו 28.4 מיליון 
תוש׳(מפקד 1941 }. בם׳ נכללו כמה נסיכויות בחסות בריטית (כ 26,000 
קמ״ר, 3 מיליון תוש׳). ב 1947 חולקה הפרובינציה — פ׳ המערבית 
צורפה לפקיסטן (כ 1634x10 קמ״ר, 19.5 מיליון תוש׳ [ 1972 , 31 
מיליון]), ופ׳ המזדהית להודו ( 00 ( 974 קמ״ר, 12.6 מיליון תוש׳); 
בתיחומה של ם׳ המזרחית חלו שינויים ב 1956 וב 1966 ; מ 1966 
שטחה כ 75,000 קמ״ר ו 13.5 מיליון תוש׳ (מפקד 1971 ). הנסיכדות 
נשארו תבן בתחום הודו. 

פ׳ היא בעיקרה מישור גלי המנוקז ע״י הנהרות הנ״ל ויובליהם. 
המישור מכוסה שכבה עבה של חומר אלוביאלי המובא ע״י הנהרות 
מאזורי ההרים הרמים שמצפון וממערב. המישור שופע באיטיות 
מגובה של כ 300 מ׳ מעפה״י בצפון לגובה של 120 מ׳ בדרום מערב, 
ומעליו מתנשאים טורי גבעות, בעיקר בשוליו המערביים והצפוניים. 
בתחומה של פ' כלולים חלקים מהרכסים החיצוניים של ההימליה ושל 
הרי סולימאן. בגבולה הדרומי של פ׳ וברצועה שבין הנהרות צ׳נאב 
ואיבדום מצויים שטחים נרחבים, שלהם אופי מדברי. 

ם׳ נתונה לסכנת בצורת מתמדת. פרט לרצועה צרה באיזור 
דידום־ההר בצפון ובמזרח. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 
מ 500 מ״מ בצפון ובמזרח עד 200 מ״מ בדרום ובמערב. רוב המש¬ 
קעים יורד בזמן מונסון הקיץ (יוני—ספטמבר), אך חלק מהם יורד 
בחורף. בגלל הטמפרטורות הגבוהות והאידוי ברוב חדשי השגה 
אפשרית חקלאות־בעל רק במחצית הצפונית של פ׳ וגם איזור זה 
פגיע לבצורות משרעת הטמפרטותת היומית והעונתית גדולה. ממוצע 
המכסימום היומי לחודש החם ביותר (יוני) מ 39 —״ 42 , לחודש הקר 
ביותר (ינואר) ״ 6 —״ 8 . ברוב שטחה של פ׳ יש מי״תהום בעומק של 
עד 30 מ/ בעזרת מקורות אלו ומערכת סכרים ותעלות מקיימים 
את עצמם מחקלאות כ 80% מהתושבים. 

מסוף המאה ה 18 היתה פ׳ ממלכה עצמאית בראשות נסיך מבני 
סיקה (ע״ע). היא הובסה בידי הבריטים ב 1845 ו 1849 , וצורפה 
ב 1849 להודו הבריטית. במאבק לעצמאות הודו וחלוקתה תבעו 
הבדלנים המוסלמים שתצורף לפקיסטן העתידה, כי כ 57% מתושביה 
היו מוסלמים. שאר העדות — כ 26.5% הינדו, 12% סיקה — שהתרכזו 
בעיקר בחלקה המזרחי של פ׳, התנגדו לכך; ומשנאלצו להסכים 
לחלוקת הודו ( 1947 ), עשו כן רק בתנאי שגם פ׳ תחולק. החלוקה 
נועדה להשאיר כ 25% לא־מוסלמים בם׳ המערבית, הפקיסטנית, 
וכ 40% מוסלמים בם׳ המזרחית, ההודית. אולם תוך כדי מלחמה בין- 
עדתית, שהחלה כבר ב 1946 וגברה ב 1947 (אומדן: $ מיליץ הרוגים), 
ברחו־היגרו כמעט כל המוסלמים מם׳ המזרחית לפקיסטן (יותר מ 5 
מיליונים), וכמעט כל ההינדו והסיקה ממערב פ׳ להודו(כ 5 מיליונים). 
גלי הגירה נתחדשו בעתות משבר ( 1950 , 1971,1965 ). — מאבק מר 
ניטש על חלוקת מימיהם של האינדוס וחמשת יובליו; ב 1960 הוסכם 
שהודו תנצל את שלושת היובלים הדרומיים, ופקיסטן תטה חלק 
ממימי היובלים הצפוניים להשקאת שטחי פ' המערבית. 

פ׳ המזרחית. מדינה ברפובליקה הפדרלית ההודית. כ 82% 
משטחה מעובד וקרוב ל 2 / 3 מזה שדות שלחין שרובם מושקים במי 
הנהרות והתעלות ומיעוטם במי בארות. הגידולים העיקריים: חיטה 
(כחצי מהשטח המעובד), תירס, אות, שעורה, דוחן, קטניות, כותנה 
וקנה־סוכר. רוב הגידולים הם לצריכה עצמית; הכותנה היא הגידול 
המסחרי העיקרי. כ 4% מהמועסקים עוסקים בתעשיה, המרוכזת בערים 
אמריצר (ע״ע) ולודהיאנה ובסביבתן. מפעלי התעשיה העיקריים הם 
לייצור טכסטיל, מזון, דשנים ומכשירי חשמל. 

רוב תושבי פ׳ המזרחית דוברים פנג׳בית. מ 1947 היו הינדואים 
כמעט 70% מתושבי פ' המזרחית, וסיקה — כ 30% • ב 1956 צורפה 
אליה ברית הנסיכויות של "פאטיאלה ומזרח פ׳" ומעתה היוו הסיקה 
39% מתושבי פ , המוגדלת; מאבקם למען מדינת סיקה או מדינה 


לדוברי פנג׳בית (ע״ע פיקה) הביא ב 1966 להפרדת מדינת האריאנה 
לדוברי הינדי, ובם׳(המוקטנת) היו הסיקה כמעט 60% והיסוד השליט. 

קרוב ל 20% מתושבי פ׳ יושבים בערים. צ׳נדיגרה (ע״ע), הבירה— 
00 ( 2204 תוש' ( 1971 ) — היא עיר חדשה שמתארה הוכן ע״י צוות 
מתכנני עתם בי״ל בראשותו של הארדיכל לה קורביזיה (ע״ע)! 
היא משמשת בירה משותפת לפ׳ ולהאריאנה. ערים ראשיות אחרות 
הן: אמתצר כ 432,000 תוש׳, לודהיאנה 401,000 תוש׳ וג׳לנדר 
00 ( 2964 תוש , . 

פ׳ המערבית. אחת מ 4 הפרובינציות של פקיסטן. כ 60% 
משטחה מעובדים, % ממנו בשלחין. 90% מהשטח המעובד מצויים 
ברצועות שבין הנהרות ביאס, ראווי וג׳הילום. מגדלים בעיקר חיטה 
(כחצי מהשטח המעובד), דוחן, שעורה, אורז, תירם, קטניות, שונד 
שומין, כותנה, פשתה ועוד. 

כ 6% מהמועסקים עוסקים בתעשיה, המרוכזת בערים להור 
(ע״ע), ליאלפור. מולטאן ובסביבתן. מפעלי התעשיה הם לייצור 
מוצת טכסטיל, מזון, מוצרי ברזל ופלדה, מכשירי חשמל׳ כימיקלים 
ועוד. נפוצה תעשיה זעירה ותעשיה ביתית, פרימיטיווית. 

בצפון פ׳ המערבית מצד שדה הנפט היחיד של פקיסטן (קרוב 
ל 0.5 מיליון טון, 1971 ). באותו איזור כורים כמויות קטנות של כרום. 

כ 90% מתושבי פ׳ המערבית דובתם פאנג׳אבית. במערב — 
אזותם בהם מדוברת להנדה. כ 95% מהתושבים מוסלמים, 2% — 3% — 
הינדואים, לפ ׳ כ % משטח פקיסטן אך אוכלוסייתה — כ 60% מתו¬ 
שבי פקיסטן (אנשיה תופסים את עמדות המפתח בהנהגתה). צפיפות 
האוכלוסיד. גבוהה מאוד בחלקה המזרחי והתיכון. במספר מחוזות 
מגיעה האוכלוסיה הכפרית לצפיפות של 400 — 500 נפש לקמ״ר. 
18% מתושבי פ׳ יושבים בערים. הגדולות והחשובות הן: להור 
(ע״ע) בירת הפרובינציה, 1.7 מיליון חוש׳ (אומדן 1971 ), ליאלפור, 
550,000 תוש ׳ , מולטאן, 450,000 תוש , , ראוואלפינדי, 440,000 תוש׳. 
בירתה החדשה של פקיסטן, איסלאמאבאד ( 235,000 תוש') יושבת 
באיזור הספר הצפוני־מזרחי של פ' בקרבת ראוואלפינדי. 

פ , המערבית בוטלה כמדינה בפקיסטן ב 1955 משהוקמה "פקיסטן 
המערבית״ כיחידה מיבהלית־מדינית; אולם זו חזרה ונתפרקה, ופ ׳ 
נתכוננה מחדש, ב 1970 . 

* 1/1 ) 0 7 >מ** 7 ? 41 ־ 7 , 1115 ג׳**מ 7 ..א . 11 ; 1916 ,. 7 * 74 ,)!״ס* . 4 ( ,( 

01111 ע 11 ?)ק 01 ? 7 מ* 1 ( 0101 ) 7 . 7 * 74 ,,^וז: 11 !.( 1 , 14 ; 1928 ,*־/*׳* 16 ) 7111 
.נ 1 א ; 1961 , 1947 — 1857 ,^ 1 * 11 0/1 ו 4 !*/מ** 7 , 0(111, 1932; 7. 141x1011 
. 8 . 8 ; 1962 , 1849 — 1839 ( 0 מ//**״־* * 4 ) / 0 71111 * 74 , £11 ״!$ 

וד ׳ ביבל' בערכים הד:, . 1965 ,. 7 * 4 * מ: 1 ) 701111 ׳<**־/ 0 מ// 4 
סקיססן, סיקה. 

מ. בר. - י. שמ. 

פנגויבים, ע״ע פיגגוינים. 

פנגולץ (,< 11 ו 43 ן), סוג יונק יחיד במשפחת היחידה 

בסדרת הפנגולינאים (בז 0 () 11011 ק). מוצא הסדרה הוא, כנר¬ 
אה׳ מבעלי שליה קדומים ביותר. הם״ דומים בצורתם ללטאה: גופם 
מכוסה קשקשים קרניים רעופים, שהם כסות משנית (גלגול של 
שערות) כמו קרן־הקרנף. לס׳ גחון שעיר, שצבעו שחום; ראש קטן 
וחרטום מחודד; עיניים קטנות ועפעפיים עבים; אפרכסות אזניים 
זעירות או חסרות לגמרי. ריפ׳ מסוגל לסגור את אזניו ואת נחיריו 
בשעת חדירה לתלי טרמיטים או נמלים שהם טרפו העיקרי. הרגליים 
קצרות ומותאמות לחפירה; הן מסתיימות ב 4 — 5 אצבעות מצוידות 
בטפרים גדולים וחזקים. ד.פ׳ ד׳ולד־כפות, לפעמים על רגליו האחו¬ 

ריות בלבד׳ כשהזנב 
הארוך משמש לו ל¬ 
ייצוב משקל גופו: 

במין אחד ארוך ה¬ 
זנב יותד מכפליים 
אורך הגוף. הם׳ חסד 
פנגדי; (.י!;! ל 1 תב 4 ז) שיניים לגמרי, ולפיכך 





909 


פנגולין 


פנולים 


910 


בכלל פעם בדלשניים (ע״ע). הלשון ארוכה מאוד, תולענית 
ומשתרבבת עד לכ 25 ס״מ מהפה. בלוטות הרוק גדולות מאוד. קיבתו 
פשוטה: בחלק הפילורי של הקיבה, המוקף שרירים חזקים, במצאות 
שיניים קרניות קטנות המשמשות, יחד עם צרורות שהוא בולע, 
לריסוק המזון. חלק זה משמש תחליף לשיניים החסרות. המעי קצר, 
והמעי האטום חסר. 

הם״ הם שוכני יער וסוובות; הם חופרים מחילות, או משתכנים 
בנקרות עצים. הם מטפסים על עצים ונעזרים בזנב המתכרך. הם 
פעילים בלילה. להגנה הם מתכדרים כשהקשקש האחרת של הזנב 
משמש כוו סוגר. הנקבה ממליטה ולד אחד, הרוכב על גב האם או על 
זנבה. תפוצת הפ" באזורים הטרופיים של אפריקה ואסיה. הסוג כולל 
7 מינים, מהם 3 באסיה: 1 — בהודו, 1 — בדרום־סין, 1 — באיבדר 
נסיה — לאלה שרידי אפרכסות אזניים ושערות בין הקשקשים; 
ארבעת המינים הנותרים מצויים באפריקה, והם נבדלים מהמינים 
האסיאניים בהעדר שערות ואפרכסות. 2 מהם קרקעיים, ביניהם הגדול 
בם״: הם׳ הענקי . 1 א). ארכו מגיע ל 1.8 מ׳, כמחצית מזה 

הזנב. שני המינים האחרים הם שוכני עצים, הבולטים בזנבם 
הארוך. 

מ. דו. 

פח־ה, ע״ע ךביבוניים. 

פבדוךה ( 00 ( 54 ^ 1 — בעלת כל הדורונים), האשד. הראשונה 
ע״פ המיתולוגיה היוונית. נוצרה בידי הפיסטוס (ע״ע. עמ׳ 

79 ). הסיודוס (ע״ע, עמ׳ 877 ) סיפר שלמרות אזהרות פרומתוס 
(ע״ע) הכניסה אפימלניס אחיו לביתו. היא הסירה את מכסה התיבה, 
שהביאה אתה, ומתוכה התעופפו כל הרעות והמחלות ונותרה בה 
התקווה לבדה. בסיפור לא הוסבר אם נצטוותה פ׳ לא לפתוח את 
התיבה, למה נתגלגלה התקווה אל בין הרעות ואם נותרה בתיבה 
להינתן לאדם או למנעה ממנו. נראה שחוסר־הבהירות הוא תוצאה 
של עיבוד, ובמקורה של האגדה תוארה פ׳ כמי שדורונים טובים 
לאדם שמורים אצלה. רק סקרנותה חשפה ופיזרה אותם, פרט לתקווה, 
וגרמה לחיי עמל לצאצאיה (השד היגינוס [ע״ע], ? 113 !נ( 3 ?, 142 ). 
בדמותה יש משום קרבה לדמות חווה בגן־עדן, ובכך רמז להשפעות 
מזרחיות על התהוות אגדתה. 

מתקופת הרנסאנס נוצל נושא פ׳ תכופות בספרות (בין השאר: 

ג/ לילי 40011 ? 1€ !ז ח 1 ח 3 ת! ¥0 \ 0 ו 1 ז ["האשה בירח"]; כ. מ. דלנד, 
.? ; גתה׳ *.? [״שובה של פ׳״]; ובאמנות הפלאסטית 

רובנם [ע׳ ערכיהם]). "תיבת־פ׳" היא כינוי למקור צרות ופורענויות 
שמוטב להשאירו חתום. 

1116 1 ) 071 1614$ ! 7461 ז 0 ז? , 11 ז 113 > 163 ־ 1 ; 1931 , 1 >/ 111 1 ) 1477 , 10 :>זבו' 1 ' . 1 ? 

.? ; 1934 ,(^^^ ז \ XX י ץ 1 ־ 61 ז־ 31 ט^) 013551031 0 ל 7 ) ח £416 /ס ה 6 !) 007 
, 1 12 ״ 98 , 1 ) 116510 1 ) 1471 ' 7716751*6 )11171%€71 214 1107X0 ס 6 ^ 161611671 ^ €7 ע 

. 1963 

פנולים, תרכובות ארומטיות (ע״ע כימיה, עמ׳ 759 ) ; מכילות 
קבוצות הידרוכסיליות ( 09 ) הקשורות במישרין למערכת 
הארומטית. 

תכונות פיסיקליות: הפ " הם בד״כ מוצקים גבישיים, 
מסיסים במים, כוהל, אתר, בנזן ועוד. 

תכונות כימיות: ד.פ״ מגיבים בשתי דרכים: 1 . תגובת 
הקשר 0-9 : א. פ" יוצרים מלחים המתפרקים בקלות ע״י חומצה. 
יוני הפנולט יציבים יחסית לפ"׳ וחומציותם גבוהה מזו של כהלים 
אליפטיים. 

אסיינית לס" תגובתם עם 501 3 ? בתמיסה כהלית או מימית 
מהולה. המלח המתקבל צובע את התמיסה בצבע סגול עז; ב. האס־ 
סריפיקציה (ע״ע אסמר) של פ" קשה יחסית לכתלים אליפטיים. 
בד״כ דרוש אנהידריד או כלוריד של חומצה לקבלת האסטר הרצוי! 


ג. קבלת אתרים (ע״ע 
אתר) ע״י הפעלת אל־ 
קיל־הלידים על מלחי נת¬ 
ת או אשלגן של הפ". 

2 . תגובות הטבעת ה- 
ארומטית העוברת הת¬ 
מרה אלקטרופילית: ה¬ 
קבוצה ההידרוכסילית 
מפעילה באופן מועדף 
את עמדות אורתו ופרא 
ע״י דלוקליזציה של זוג 
האלקטרונים הבלתי ק¬ 
שור של החמצן ההידרר 
כסילי בטבעת הארומ־ 
טית. 

ברומינציה של פ׳ ע״י 
ברום בתמיסה מימות 
נותנת 2 , 4 6 ־טריברו- 
מופנול. ניטרציה מתב¬ 
צעת בתערובת של חומ¬ 
צה גפריתנית וחומצה הנ¬ 
קנית ונותנת תערובת תו¬ 
צרים שהרכבה נקבע ע״פ 
תנאי הראקציה. סולפוגציה מתבצעת בחומצה גפריתנית מרוכזת 
או מעשנת, והתוצר המתקבל הוא פנול- 2 , 4 — דו־חומצה סול- 
פונית. 

דחיסה של פ" עם אלדהידים ארומטיים או אליפטיים בקטליזה 
חומצית או בסיסית היא ראקציה חשובה המונחת ביסוד תעשיה 
ענפה של שרפים שונים למיניהם: בקליט, נובולקים, ךזולים וכד׳. 
במקרה של תגובה בין פ׳ לפורמלדהיד, מתבצעת הראקציה בטמפר¬ 
טורה נמוכה בנוכחות חומצה או בסים מהולים תוך שימוש בפורמלין. 
מתקבלת תערובת של תוצרי אורתו ופרא; האחרון מהווה 80% 
מכלל תוצרי הדחיסה. פ׳ מתחזר ע״י מימן עם ניקל כזת ומתקבל 
ציקלוהכסנול. ד,פ" ניתנים לחמצון בתהליכים שונים ומורכבים. 
התוצרים שוגים בהתאם לאופי המתמידים. בחמצון של פ׳ ע״י חומצה 
כרומית מתקבל הכינון (ע״ע כינונים). 

הפ ׳ נתגלה ב 1834 בעטה הפחם וכונה חומצה קרבולית. ב 1841 
הופק לראשונה בצורה טהורה. השם פ׳ הוצע ב 1843 ע״י גרהרדט 

(:ז 111 בו 1 ־נש 0 .?. 0 ). 

הכנה: באמצע המאה ה 19 החלה הפקתו המסחרית של הפ ׳ 
מעטרן הפחם (ע״ע). ד.פ׳ מתקבל אתרי קרור המקטע הרותח ב ״ 170 - 
ס 230 וטיפול בנתרן הידרוכסידי בשמן הנותר לאחר גיבוש הנפתלן. 
ד.פ" מתמוססים בתמיסה האלקאלית תוך יצירת מלחים, המפורקים 
ע״י פחמן דו-חמצני, בזיקוק למקוטעין מתקבל פ׳ ב ־ 180 , קרסולים 
(מתיל פ׳) ב " 190 ~״ 203 , וקסילנולים (דימתיל פ ׳ ) ב ״ 211 —׳־ 225 . 
מן המקטע הרותח בין ״ 230 לבין ״ 270 מתקבלים קרסולים, פ" גבו¬ 
הים יותר, נפתולים וכד׳. 

בתחילת המאה ה 20 , בעיקר בימי מלה״ע 1 ׳ גברה הדרישה לס׳, 
להכנת בקליט ושרפי אפוכסי. כמו־כן פותחו דרכים סינתטיות לד,פ־ 
קתו: א. סולפונציה של בנזן (ע״ע בנזול) לקבלת חומצה סולפונית. 
התכת החומצה עם נתרן הידרוכסיד יוצרת את הפנולט הנותן פ׳ 
לאחר המסתו בחומצה. ב. כלורינציה של בנזן בנוכחות ברזל כזרז 
נותנת כלורובנזן העובר הידרוליזה ע״י זרם קיטור או ע״י תמיסה 
מימית אלקאלית. 

ג. תהליך הקומן ( 115 ש 1 מ 011 ). תהליך זה פותח באמצע המאה 
ה 20 . בנזן מגיב עם פרופילן בנוכחות זח ונוצר הקומן (איזופרופיל 



חנונות םיסיסליות של סספר סנולים 




911 


פנולים — פנום פן 


912 


בנזן). הקומן מתחמצן ע״י האוויר להידרופראוכסיד המתאים. האחרון 
נשבר לם׳ ולאצטון. 

הם׳ המצוי בעטרן הפחם והעץ מקורו בתוצרי המטבוליזם של 
אורגניזמים חיים ומתקבל בפירוליזה של המרים ממוצא ביולוגי. 
פ" מצויים בשתן של יונקים רבים. בעולם החי ידועות תרכובות 
פנוליות שונות בעלות פונקציות מוגדרות כגון: טירחין, אדרנלין, 
(ע׳ ערכיהם) פיגמנטי המלאנין וכינונים. 

שכיחותן של התרכובות הפנוליות בעולם הצומח גדולה יותר, 

אך תפקידן וחשיבותן אינם ברורים. ידועים אלקלואידים, סטרואידים. 
קומרינים. חומצות צינאמיות, פלבוגים ועוד, המכילים פונקציות 
פנוליות. כ״כ מוכרות חומצות פנוליות ואלדהידים פנוליים. 

ש י מ ו ש י ם: הפ׳ משמש לחיטוי. השימוש בנגזרותיו רחב ביותר, 
כגון: הכנת צבעים, תרופות, בקליטים, דבקים, שרפי אפוכסי, חמרי 
צילום, דטרגנטים, 

מ. חי. 

פנ 1 לפתלאין, ע״ע אי 1 ךי_קטור. 

פ^ומטיים, מלשידים, ע״ע כלי עבוד־ה, עמ׳ 837 . 

פנומנולוגיה (מירר ׳\ 0 ״ 1£ ן 6 י״ 0 ק> — "תופעה"), זרם פילוסופי במאה 
ה 20 מיסודו של הוסרל (ע״ע), שמטרתו היא החקירה 
והתיאור של תופעות כפי שהתודעה מתנסית בהן, בלא הנחות 
מוקדמות, במיוחד לא בדבר מקורן החיצוני. קודם לכן היו לפ ׳ 
הוראות שונות. הגל (ע״ע), למשל, השתמש במונח כדי לציין את 
תיאור התהוות הדעת, דהיינו תנועת התודעה מן הניגוד הבלתי 
אמצעי בין סובייקט לאובייקט עד לדעת המוחלטת. 

הפ׳ התפתחה לפני מלה״ע 1 בעיקר בגטינגן ובמינכן ולאחריה 
בפריבורג. וראשיה מלבד הוסרל היו א. פפנדר (■ £3110101 ?), מ. גיגר 
(ע״ע), א. ריינאך ומ. שלר. ב 1913/30 הוציאה התנועה כת״ע בשם 
2 ח 11 ו 501 ־ 01 ? 0 ו 1 :> 011010815 מ 1131101 נן 11001 111105001110 ? ־ £111 1 ־ 1101 נ 1 ־ 3111 ( 
("שנתון לפילוסופיה ולחקירה פנומנולוגיה"). 

הוסרל ראה בם׳ פילוסופיה שהיא מדע חמור ולא השקפת עולם 
גרידא. מדע זה שונה לחלוטין מהמדעים העובדתיים־נסיוניים. גם 
הפסיכולוגיה, כגון זו של רבו פ. ברנטנו (ע״ע), היא מדע עובדתי־ 
נסיוני, משום שהיא רואה בתהליכי התודעה עובדות המתרחשות 
בזמן. לעומת זאת עוסקת הס׳ בבעיות יסוד פילוסופיות: בעיות 
הדעת והנסיון הקשורות בחיינו יום־יום. בעוד שהמרעים מניחים 
את המושאים שבהם הם עוסקים כמובנים מאליהם, שואלת ד,פ׳ על 
אפים של העצמים, הכוללים את המושאים הטבעיים, את יצירות 
הרוח והתרבות ואף את הישים של המתמטיקה ושל תורת־ההגיון. 
ד,פ׳ בוחנת את היחידות האלה של התודעה בעיקר מבחינת תפקידן 
ההכרתי והייצוגי. ד׳פ׳ מתנגדת אף לכל רדוקציוניזם פילוסופי, 
דהיינו העמדה של קבוצת תופעות אחת על אחרת׳ ומבקשת לעשות 
צדק עם ריבוי התופעות השונות, כמשתמע מסיסמת: "אל הדברים ז" 
("! $3011011 11611 211 "). 

כדי להגשים את מטרותיה זקוקה הם' למתודה מיוחדת. עיקריה 
הם: ( 1 ) התעלמות לשעה מעובדת קיומה האובייקטיווי של התופעה 
הנחקרת, מה שהוסרל כינה "שימה בסוגריים של הקיום" או "רדוק¬ 
ציה פנומנולוגית״! ( 2 ) התבוננות במהויות ותיאיה, מה שהוסרל 
כינה "הסתכלות אידטית", דהיינו ראיית תופעות פרטיות כדוגמאות 
של מהויות כלליות; ( 3 ) גילוי ותיאור המהותי שבתופעה ע״י שינויה 
בעזרת משחק חפשי של הדמיון; ( 4 ) ניתוח השלבים בהם נוצרים 
מושאי התודעה ע״י אקטים מכוננים (קונסטיטוטיוויים) שלה. 

מן הפ׳ התפתחה ההרמנוטיקד, הפנומנולוגית של הידנר (ע״ע), 
שהמתודה שלה שונה מעיקרה: פירוש משמעויות נסתרות של התופ¬ 
עות, תוך היתלות בכמה קווי־אופי מנחים המצביעים על ההבטים 
הנסתרים שלהן, ויצירה חפשית של שפה. מרלו־פונטי(ע״ע) השתמש 


במתודת הפ׳ כדי לעמוד על תופעות התפישה שהיא מעורבותו של 
האני בעולם. יסודות רבים של המתודה מצויים גם בפילוסופיה של 
סרטר (ע״ע). 

בפרוץ מלה״ע 11 נוצר מרכז לחקר ר.פ׳ בלובן, בלגיה, לשם 
הוברח ארכיון הוסרל מגרמניה. ב 1940 החל להופיע באה״ב הבטאון 
של החברה הבי״ל לפ ׳ - 116 1631 '׳ס 1 סח 6 תו 0 ת 116 ג ז 1 ) 111 ; ׳<נ 1 ק 0 .י. 110 ו( ע ו 
5631-011 (״פילוסופיה וחקר הפ׳״ ־ רבעון) בעריכת מ. פרבר (. 114 

ז 0 נ 1 ז 3 ?). 

ש. ה. ברגמן, הוסרל והם׳ (בתוך: הוגי הדור, 83 — 121 ), תרצ״ה; 

, £6€ ־ 1£1 >תב£ .״ 1 ; 1960 . 1-11 , €111 6122 ע 10 \. 11. 7/16 7x01 
, 661 ^ 7105 1 ) 112 > 06126515 115 ,־ 1 ש 311 ;<ז • 0 ; 1963 ,. 7 367 176% 067 

/ 0 11110.11011 * 701 7/16 ,. 111 ; 1966 ,. 7 / 0 111125 * 7126 ,ז 0 רן־ז 3 ? :־ 1965 

112 . 7 ,(. €41 ) 10 ( £0 . 1 \ .( : 1966 ,. 7 1 * 2:1 11 316 * 811 י ^ת £1 .£ ; די 1967 ,. 7 
ו 111 רר 51 .[ .£ ; 1969 , 101 0 0361 61731% ?/ 16 ,. 7 , £1014 .£ ; 1967 ,*!'* €11 1271 ; 
11601 ? 01 ה 4 * 0113 . 7 , $011 זט 0 י 1 ת 3 ׳\ . 0 ; 1970 , 6 י 61111 ?) 5 70 221 . 7 ,(. €41 ) 

. 1972 , 3 7x15101110115112 ח 1 > . 7 ,(.!.>£) ד! 0 ות $010 . 5 . 11 ; 1972 ,ץ 12 . להלן נ״ח). הנה״ח הם צבעים, צורות, קולות. ריחות וכיו״ב, 
ובניגוד למ״ח הם פרטיים, תלויים בתופם, קטעיים ולעולם אינם 
מוטלים בספק. לס׳ שתי גירסות: 

(א) פ׳ א ונטול וגי. המה״ח אינם אלא קיבוצי נ״ח. בם׳ זה 
החזיקו ברקלי, יום, ג׳. ם. מיל, מך ורסל (ע׳ ערכיהם). הקשיים 
העיקריים בתורה הם: ( 1 ) כיצד יש למה״ח מציאות נמשכת ובלתי- 
תלויה בתופם ד יום הסביר שתכונות אלו הן פרי הדמיון, ברקלי — 
שאלוהים תופס תמיד את כל הנה״ח, ואלו מיל וראסל — שג״ח אפ¬ 
שריים סותמים פערים בין הנה״ח הממשיים.( 2 ) מדוע מופיעים הנה״ח 
בסדרות קבועות י ברקלי השיב שאלוהים אחראי לסדירות ההופעה. 

(ב) פ׳ לשוני. טענות על מ״ח ניתנות לתרגום מלא לטענות 
על נ״ח. בפ׳ זה החזיקו קרנם (ע״ע), נלסון גודמן, איר (ז 0 ץ.\ 7 ) 
ואחרים. אמנם רוב טענות המה״ח יתורגמו רק לטענות תנאי נוגדות 
מציאות (מבוטאות בפסוקי "אילו") על נ״ח, וברקלי כבר אמר: 
"בחדר השני נמצא שולחן" משמעו "אילו נמצאתי בחדר השני 
הייתי תופסו״. קשיי חפ , הלשוני הם: ( 1 ) טענות תנאי נוגדות מצי¬ 
אות מוקשות בכלל; ( 2 ) קשה או אי-אפשר לבטא בלשון נ״ח הת¬ 
ייחסות לאישים תופסים, איתור חלל־זמני, פומביות המה״ח וטענות 
סיבתיות, ( 3 ) התנאים לאמיתות טענות מ״ח שונים מהתנאים לאמי¬ 
תות טענות נ״ח. 

כיום מחזיקים רק מעטים בם׳. 

י * £1 ־{\ 3 ; 1886 , £612 31271 ח 2 {? 702 301 56 ? 11201 / 2:111 6 ^ 861170 .£ 

€%{ 7 י $1 ז 131 .( ,* 1940 , 163 % 6 ?** 710 .£ 1171601 ) £171 / 0 70111230110115 7/26 

1/16 0713 111012 ) 76166 ת 1 ־ 1 \צ . 0 ; 1959 , 711012 }€) 761 01 710/116121 

,? 7.60111 0123 111012 ) 76166 , 5061266 ,$זג 11 :> 8 ; 1961 , 170113 51601 ץ 7/1 

.* 1966 , € 010 / 266 ?) 2 ) 4 { 0 51112611176 7/26 , 004x1111311 . ז \ 1 ; 1963 

אל. וי. 

פגום פן ( 111 זש?-תז 10 ז 11 ?), בירת רפובליקת קוןמר (קמבודיה). 

משתרעת לאורך שפך הטו?לה סאפ למקונג, כ 300 ק״מ 
ממפרץ סיאם. 1.8 מיל׳ תוש׳ (אומדן 1970 ). יש בה סינים וויאמנא־ 
מים רבים. בירת מחוז קנן־ל ( 709,000 תוש׳. 1970 ). כנמל הנהר 
הגדול במדינה מגיעות לפ״פ גם אניות־ים, בדחי עד 6.000 טון. צומת 
כבישים חשוב; מרכז לתחבורה אווירית ( 2 שדות־תעופה). קשורה 
במס״ב עם תחאילנד (וסינגפור), עם סאיגון ועם הנמל החדש קומפוגג 
סום שלחוף מפרץ סיאם. מרכז לאיזור חקלאי פורח, שאת תוצרתו 
(אורז. סוכר, כותנה, טבק, תירם ועצים) היא מעבדת. סוחרת בבקר, 
דגים ועורות. בפ״פ תעשיה קלה ותעשיית מזון. ייצור תכשיטים, 
כלי זהב וכסף ומלאכת־מחשבת. במרכז העיר ארמון המלוכה ורובע 



913 


פגום פן — פנטחות, מעגל־ 


914 


המסחר, וסביבם פרוורים, מהם מהודרים (אירופיים לשעבר)׳ סיניים 
וכף. בעיר אוניברסיטה בודהאית, בת״ס גבוהים ומוזיאונים אחדים. 

פ״פ נוסדה. כנראה, במאה ה 14 ׳ וס 1434 היתד■ בירת קהמר. אח״כ 
היתד. עיר מחוז, ומ 1867 בירת קמבודיה ואח״כ בירת קהמר. באמצע 
שנות ה 80 של המאה ה 19 כבשוה הצרפתים, ובמלה״ע 11 היפנים. 
בשנות ה 70 גדל מאוד מספר תושביה, עם בואם של המוני פליטים 
ממלחמת האזרחים. מאז 1973 צרו עליה הקומוניסטים ובאפריל 1975 
נפלה פ״פ לידיהם. 

פנון, פרנץ — ת 0 מ 3 ? 3012 !£ — ( 1925 — 1961 ), הוגה־דעות 
ותאורטיקן מדיני כושי, בן למשפחה מעורבת, יליד האי 
הקאריבי מארטיניק. שירת בצבא צרפת החפשית במלה״ע 11 . אח״כ 
למד רפואה ופסיכיאטריה בצרפת. מ 1952 חי באלג׳ידיה והיד. ראש 
המחלקה לפסיכיאטריה בבי״ח בבלידה. הצטרף ל״חזית לשחרור 
לאומי" (.א״ 1 .£) בעיצומו של המאבק האלג׳ירי בגד שלמון צרפת 
ואימץ אח אלג׳יריה למולדתו. מ 1956 עשה בתוניסיה כעורך בטאון 
"החזית האלג׳ירית" "אל מג׳אהד" ושימש שגריר בגאנה מטעם הממ¬ 
שלה האלג׳ירית הזמנית. מת באה״ב בנסיבות לא ברורות. 

פ׳ נתן פומבי לעלבונם של הכושים בעולמו של האדם הלבן 
והסביר את דחף העמים שבשליטה קולוניאלית לקיום עצמאי ללא 
אפוטרופסות זרה. ספרו הראשון 131105 ( 1 511 £$ >$בומ , 0116 ״ ! 301 ? 
(״עור שחור, מסכות לבנות״) י״ל ב 1952 ובו תאר את הפלית 
הכושים בצבא. אח״כ כתב על בחינותיה המדיניות והחברתיות של 
המהפכה האלג׳ירית ( 1959 ). ב 1961 י״ל 10110 13 40 4301110$ 1x5 
("ארורי האדמה"), עם הקדמה של ז׳. פ. סרטר. כתבים מדיניים 
מעזבונו 03100 ״ 3£ 010101100 ! 13 !סס?("למען המהפכה האפריקנית") 
פורסמו ב 1964 . 

פ׳ הטיף למהפכה מתמדת, במיוחד באפריקה; לנטישת אירופה 
ותרבותה; לשחרור האשה; לפרישה מהמודרניות והתיעוש ולאלי¬ 
מות כושית נגד הלבנים, כגורם ה״מטהר" את הכושים ומשחררם 
מעלבונם. לאחר מותו זכה פ* למעמד של מעין־נביא בקרב שוחרי 
״העולם השלישי״. טיעוניו שימשו, בשנות ה 60 , את התנועות הרדי¬ 
קליות והמיליטנטיות באה״ב (במיוחד ה״פנתרים השחורים"), בא¬ 
מריקה הלאמינית ובמזרח־התיכון. 

<(־ 1 ס 19 ךת 1€ ק $0 י XXX^X ,ז 71 ק £5 ) .¥ . ¥ ? 1 ( £11 !ס? 1171 16 ע ^ . 1 , 1x11 ת 1 ? 4 }^ 

111€01 ' €1 !/ :.¥.¥ ,־ 1971; 1. 1-. 060^x10 ,.¥ ,־ 00150131 .י 1 ; 1971 
. 1974 ,( 2 י ^^^-^ X י ^ת״ 60 ת£) .¥.¥ ,? 1 * 801 ; 1973 

פנוניד! ( 3000013 ?), פרובינקיד. רומית בצפון אליריה (ע״ע, עם׳ 
583 ). בצפון ובמזרח גבלה בדנובה, במזרח — באלפים, 

וגבולה הדרומי השתנה תכופות. כיום נמצאת פ׳ ברובה בתחום 
הונגריה, מזרח אוסטריה וצפון יוגוסלוויה. הפנונים השתייכו למש¬ 
פחת העמים האילירים. פ׳ היתד, מכוסה יערות, והעץ היה מקור 
עשרה. ב 35/4 לפסה״ב כבש אוקטוויאנוס (ע״ע אוגוסטוס) את דרום 
פ׳ וב 11 לפסה״ג סיפח טיבריוס את צפונה לקיסרות, והוא גם דיכא 
מרידות ב 6 וב 8 לסה״ג. מחנות הלגיונות בבירה סוריה (סומבטהי). 
בווינדובונה (וינה), בקרנונטום ובאקוויגקום (בודפשט), היו לערים 
ולמרכזי רומביזציה. הקיסרים אורלינוס ופרובוס היו פנינים. במאה 
ה 3 נהדפו התקפות הברברים על פ/ אך במאה ד, 4 נסוגו הרומאים 
ממנה מפני הגותים (ע״ע). וע״ע הונגריה, עט' 849 . 

נמצאו כתובות וממצאים המעידים על ישוב יהודים בפ ׳ . 
החשובה שבהם — הקדשה לקיסר אלכסנדר סורוס מאת קוסמיום. 
מפקד תחנת מכם ו״ראש ביכ״נ״( 04001010 ( 038080$ ץ$נ 0£ ז 3 ). נראה 
שיהודים באו לפ׳ במאה ה 2 עם לגיונות מסוריה. 

י 2£ ־ 01 -\ 7 ;־ 1926 ,.? 71161111 ? 2 * ¥07 ז? 1 > £ £011 {? 11121 , 11 ) £01 

; 1939 ,( 8111,11 ־ 131 1 וח 1 ג 1 ) 0 ז 1 .־ו 3 ׳ל 13£ א .־ 121 ) 271 ) 2¥ * 1 27272012 *¥ ^ 23/4/0 
* 08 י ץ 110 ־ 41 ^ .^ 1 ; 1960 5%0£1 ? 27-0 ) 1 ( 2% * 1 \ ,ת?כ £11 ו 501 

, 1969 <*-¥ ד 140 ז* 17/21 /#[ 


00110 לן י , ארדץ — 111 ז\\־ו£ — ( 1892 , האג 1 בר — 

1968 , פרינסטון), חוקר תולדות האמנות, יהודי. פ׳ כיהן 
כפרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת המבורג ומ 1935 — במכון 
ללימודים מתקדמים בפרינסטון. — חיבוריו מאופיינים במגוון נוש¬ 
אים רחב, בבדיקה ביקרתית ובהתייחסות רבת-פנים הקושרת בין 
אמנות. ספרות. פילוסופיה והיסטוריה. ממחקריו: 1403 ("אידאה"), 
1924 ; ? 10000108 10 810416$ ( ״מחקרים באיקונולוגיה״), 1939 ; 
1 ס 13$1101$ ס 8011 304 0 ! 0 ז 00 :> 0111 ! 75 67011110 ("ארדיכלות גותית וסכו* 
לסטיקר."), 1951 ; 3101108 ? 1 ( 130415 ! 110 } 6 א ץ 1 ! £3 , 1 ־ 11 ("ציור 
מוקדם של ארצות השפלה״), 1953 ; 7511$ $031 !^ 1116 ס! 14630108 
(״תכנים באמנויות החזותיות״), 1955 ; 0£ 7511 304 6 ) £1 7116 
196101 75113160111 (״חייו ואמנותו של אלברכט דירר״), 1955 ; עם 
רעייתו, דורה פ': 3 0£ 16015 ) 755 011308108 7110 :\. 80 $' 304013 ? 
1 <א 0 !ץ 8 44031 ץ 1 ׳א ("תיבת פנדורה: ההבטים המשתנים של סמל 
מיתי"), 1956 ; 11016 ) 8001 נ 1 רת 70 (״פסלי קבורה״), 1964 . 

פ׳ היה חוקר האמנות הראשון, שביסס במחקריו על איקוגולוגיה 
וסיגנון את הגישה, כי צורה ותוכן ביצירת האמנות אינם ניתנים 
להפרדה; מגישה זו נובעת ההשקפה ההומניסטית המייחסת לאמנות, 
מלבד משמעותה החזותית, משמעות של גורם המשקף את חיי 
הציוויליזציה היוצרת אותו. 

- 11 טג. 18 . 13 ; 1961 , 1-11 / 0 ■ ¥101201 171 /? 4. ^40188 (<*!.), £4x0 * 

. 1968 י (^ 11<, XX מ 0 ־ו 11 :> $1 חט£) .¥ .£ ,חב 31 ת 1 

פנט, יחזקאל ( 1783 , ביאליץ [שלזיה] — 1845 , אלבה־יוליה), 
רב ופוסק. למד בישיבות ליפניק, פראג ולינסק. ב 1807 
היה רב באוסטריק שבגליציה. ב 1813 עבר להונגריה והיה רב 
בעיירה מארצאל. התיידד עם האדמו״ר יצחק אייזיק טויב (ע״ע). 
ב 1823 נתמנה ע״פ המלצתו של ה״חתם סופר" לרבה של הקהילה 
העתיקה אלבה יוליד. (ע״ע) ורב כולל לטרנסילוניה (ע״ע) כולה, 
שכמעט לא היו בה אז רבנים אחרים. במסמכים השתמש בחותמת 
ובה התואר 130 ס 3 ׳\ 30$11 ! 7 1 נ 31 !! 0 קי 1 ס 5 . — הקדיש את עצמו לפיקוח 
על קיום המצוות וביקר גם במקומות הנידחים בהם היו יהודים. 

לפי מסורת משפחתו הותיר אחריו כ 18 כרכי כ״י; אחר מותו 
יצא בדפוס ספר שו״ת שלו "מראה יחזקאל" (סיגם, תרל״ה), ספר 
שו״ת ראשון שנתחבר בטרבסילווניה. נוסף על ערכו ההלכתי רבה 
חשיבותו כמקור היסטורי לחקר תולדות היהודים בטרנסילווניה. עסק 
גם בקבלה, והיה פעיל באיסוף כספים למען כולל אונגרן בא״י. 
צאצאיו הרבים היו רבנים נודעים בקהילות חרדיות בטרנסילווניה 
והונגריה; מקצתם עלו ארצה. 

ה. מ. פנט, דרד יבחר (ובו: ״תולדות יחזקאל״), 1894 ! י. י. כהן, 

תשוב־ת "מראה יחזקאל" לר׳ יחזקאל פאנעט זג״ל (המעין. ד׳), 

תשכ״ד; יי־ ג 1927 , 7 > 6 ־ני 7111 ^ 6. 1*311016, 111x11 ק. 

פנטחות, מעגל" (מ״פ), שם כולל לרצף תהליכים אנזימטיים של 
חמצון גלוקוזה־ 6 ־פוספט לפחמן דו-חמצני ומים. השם ניתן 
בשל היווצרות סוכרים בני 5 פחמנים (פ ׳ ) בשלבי הביניים בתהליך 
שריפת !־.גלוקוזה (ע״ע סכרים). 

קיום מ״פ הוכח בעבודותיהם של הביוכימאים א. ה. ורבורג, 
ליפמן (ע׳ ערכיהם) ואחרים. אנזימי המסלול נמצאו בחיידקים, 
ברקמות צמחיות וברקמות בע״ח. בין היתר נמצאה פעילות ניכרת 
של מ״פ ברקמות הכבד והשומן, בקליפת יתרת הכליה, בכדוריות 
דם אדומות וברקמת השד (רק בתקופה בה היא מייצרת חלב). הוא 
נעדר משרירי השלד. 

חמצון גלוקוזה בתהליך זה משמש אלטרנטיווה לגליקוליזה (ע״ע). 
בניגוד לגליקוליזה שבה משמש הפירידין נוקלאומיד * 18750 (א? 19 ) 
כמקבל המימנים המשתחררים, משמש הפירידין נוקלאוטיד פוספט 
*? 19 \!א (א? 7 ) כמקבל המימנים במ״פ (ע״ע חמצון ביולוגי. עט׳ 
581 ונוסחאות שם). 




915 


פנטוזות, מעגל■ — פנטומימה 


916 



ניתן לחלק את מ״פ לשני שלבים עיקריים: א. תהליכי דהידרו־ 
גנציה ודקרבוכסילציה של גלוקוזה־ 6 ־פוםפט שבהם מתקבל סוכר 
בעל 5 אטומי פחמן (ריבולוזה- 5 ־פוםפט) ו 2 ס 0 ; ב. היווצרות 
גליצראלדהיד־ 3 ־פוספט וגלוקוזה־ 6 ־פוספט מהסוכר בעל 5 אטומי 
הפחמן. היווצרות הגלוקחה־ 6 ־פוספט מגליצראלדהיד־ 3 ־פוספט נעשית 
באמצעות היפוך תהליד הגליקוליזה. 

שני השלבים לעיל מאפשרים למ״פ לקיים חמצון מלא של גלו- 
קוזה־ 6 -פו 0 פט ל 0 2 כ> ומים תוך יצירת ?' 1 \/ (ע״ע אדנוזין), בתאים 
בהם קיימים גם אנזימי הגליקוליזה. 

פעילות מה״פ מתרחשת בתוך התא, בציטוסול, כלר בחלקו 
המסים, מחוץ למיטוכונדדיה. האנזימים של שלבי הביניים במ״פ 
(ר׳ ציור) הם: ( 1 ) גלוקוזה- 6 ־פוספט דהידרוגנזה; המימנים עוברים 
ל ראקציה זאת משמשת להספקת לראקציות 

חיזור שונות בתא (ר׳ להלן). ( 2 ) לקטונזה, המפעילה את השלב 
היחיד במ״פ שאינו הפיך.( 3 ) 6 ־פוםפוגלוקונט דהידרוגנזה. גם בראק- 
ציה זאת משמש כמקבל מימנים. הריבולוזה 5 ־פו 0 פט הנוצר 

בתהליך מהוה סובסטרט לשני אנזימים שונים: דיבוז-איזומרזה 
( 4 ) ופוספופנטוז־אפימרזה ( 5 ). ( 6 ) מרנסקטולזה גורם להעברת 
"קטול" (יחידת אס 2 אס־ס 0 -) מקסילולוזה־ 5 ־פוספמ למקבל אלד- 
הידי. האנזים מכיל טיאמין פירופוספט (??!׳) כקבוצה פרוסססית 
ודורש נוכחות יעי לפעולתו. הוא מסוגל להפוך קטוזד. לאלדוזה 
ואלדוזה לק טווה ע״י העברת יחידה דרפחמנית. ( 7 ) טרגסאלדולאזה. 
שני המוצרים של הראקציה הקודמת מחליפים ביניהם שייר בן 
שלושה פחמנים. 

משלב זה ואילך מנצל המסלול את אנזימי הגליקוליזה הנמצאים 
בתא. משתי מולקולות של גליצראלדהיד־ 3 ־פוםפט נוצרת מולקולה 
של פתקטוזה- 1 , 6 -דו-פוספאט ע״י היפוך הגליקוליזה. 

חשיבותו של מ״פ הוא ביצירת הדרוש לתהליכים 

סינתטיים באורגניזם (הכרוכים בחיזור חמרים שונים וביצירת ריבוזה־ 
פוספט, מרכיב של הנוקליאוטידים [ע״ע נוקלאיות המצות]). 


פעילות חזקה של מ״פ קיימת באותן רקמות בהן יש דרישה 
גדולה ל לתהליכים סינתטיים של ייצור שומנים כחומצות 

שומן ־וססרואידים (כבד׳ רקמות השומן וברקמת השד בתקופת 
ההנקה). 

בכדוריות הדם האדומות נמצאה קורלציה מעניינת בין מידת 
פעילות מ״פ, ובעיקר בין פעילות אנזים גלוקוזה־ 6 ־פו 0 פט דהידרוגנז, 
לבין רגישות הכדוריות להמוליזה(תמם־דם). נמצא שהעדר 
עקב פעילות לקויה או חוסר של האנזים גורם לשבירות יתר של 
הכדוריות ולירידת כושר עמידותו בפני פיצוץ אוסמוטי. תופעה זאת 
בולטת במחלות תורשתיות מסוימות בהן יש מחסור בפעילות אנזימי 
החמצון של מ״פ בכדוריות הדם האדומות. במקרים אלה מגלות 
כדוריות הדם רגישות יתר לתרופות שונות. 

. 1970 11111 ^ 1 .^ 1 

מי. ס. 

פנטומימה (מן היוו׳ ,;>!״! — הכל, ו ? 10 ) 1 ^ — חיקוי; 

מכאן בלאט׳ 115 ת 11 נ 100 ת 3 ק, המשחק כל תפקיד או המחקה 
את כל הדמויות והדברים, ושם המופע עצמו), צורת ביטוי או הבעה 
אמנותית המתממשת ע״י תנועת הגוף והמחווה, תוך ויתור על 
השימוש במלים. 

הפ ׳ , המושתתת על אמנות המימוס — חיקוי — שהוא יסוד 
הריקוד והמשחק, היא אמנות עתיקה. למעשה כבד מצויים יסודותיה 
בהצגות פולחן קדומות (פולחן האש. 
השמש, הציד והמוות). בריקודים ה- 
אפריקניים למיניהם, בריקודים הפול¬ 
חניים בהודו, בהצגות תאטרוני הנן 
והקאבוקי ביפן ובאופרה הסינית מ¬ 
צויים גילויי פ׳ בעלי אופי מסוגנן 
הבאים להמחיש בעיקר בע״ח, מפ¬ 
לצות ואלים. 

גילויי פ׳ היו כבר ביוון הקלאסית. 
ברומא, בה התפתחה ד.פ' בעיקר בת¬ 
קופת הקיסרות, היא צמחה במידה 
רבה מתוך הצגות המימוס, שמקורן 
היה במעין פארסות קצרות של האט־ 
רוסקים, לרוב על נושאים פוליטיים או 

, פגטומימום רומי 

נושאי פיתוי. בניגוד למימוס, נשאבו 

נושאי ד,פ׳ מעולם המיתולוגיה וממאורעות היסטוריים. אמן הם , , שהיה 
לעתים קרובות גם זמר ורקדן, ביצע בד״כ את כל הדמויות בחזיון 
תוך כדי החלפת מסכות: ביצועו לווה תזמורת, מספר או מקהלה. 
שני אמני הפ׳ המפורסמים בתקופת אוגוסטום היו פילאדס מקיליקיה, 
שהציג עלילות טראגיות, ופאתילום מאלכסנדריה, שנושאיו היו 
קומיים. הם׳ הטראגית התגלמה ברמה אמנותית גבוהה ביותר בכל 



ימי הקיסרות הרומית. 

ד.פ׳ קמה לתחיה כמאה ה 16 , בצורה שונה, בעיקר קומית־גרוטס־ 


קית, בקומדיה דל ארטה (ע״ע), שבה 
מילאו שפת-הגוף והמחווה של השחקן 
תפקיד מכריע; בקומדיה כבר הש¬ 
תלבה הם׳ שילוב אורגאני בתוך הה¬ 
צגה. במקביל התפתחו באיטליה, ב¬ 
צרפת, ואח״כ באנגליה, הצגות באלט- 
פ׳ (בצרפת ה $€! ■! 10010 ^ 1 , ה -£־ 1 ]ת£ 
5 ) 16 !!, ה 10$ ! ן&ס , ! 10 ^ , ובאיטליה ה־ 
1 ) 1011 ־ 1 '!', ה 310 ז 1350110 \ 71 > -־ 1101 ) 1 

1110221 ) ; הן הגיעו לשיאן בהצגת 



3 ! £ ן> ^ ז׳. ?. בארו, בדמות הפנטוסיטוט 

. דבירו <ע״ע 1 . בשרט "ילדי 

בוורסי( 1581 ). לם׳ מקום חשוב ביצי־ ג! ד ,ער," 



917 


פנטומימה — פנינים 


918 


רות לילי (ע״ע). ג׳ץ ריץ׳ ( 11 :> 81 ; 1692 — 1761 ) באנגליה שילב 
בהצגות־פ׳ אלה על נושאים מיתולוגיים קטעים קומיים־גרוטסקיים 
על הרלקין (ע״ע) ואהובתו קולומבינה; עם התפתחות ההרלקינדות 
באנגליה נדחק היסוד המיתולוגי׳ וגם ההרלקין עצמו נדחק לבסוף 
לקרן־זווית. 

דבירו (ע״ע) יצר בראשית המאה ה 19 דמות חדשה של פירו 
(ע״ע מקיון; קומדיה דל ארפה) לבן־פנים, חולמני וחולה־אהבה, 
ובכך שיווה אופי חדש לפ׳ הצרפתית. המחדש הגדול של הם׳ במאה 
ה 20 ׳ שז׳. ל. ברו ום. מרסו (ע׳ ערכיהם) היו מתלמידיו׳ היה אטין 
דקרו (^סזנ&ס; נו׳ 1898 ). יסוד הם׳ במאה ה 20 בולט בסרטים 
האלמים, כשל צ/ צ׳פלין (ע״ע) ובספר קיטון ( £631011 : 1895 — 
1966 )׳ ובימינו — בתאטרון החדשני׳ ה״טוטאלי", המבקש למזג 
את כל האמנויות. וע״ע רקוד; תאטרון. 

־ 03/1 ז 1$ .( . 11 ; 1728 ,,*} 4 \ז 0 5 ־£נמ 1 /\ 1 / 0 ץ? 7/1 $10 11 £ ' 7 . 4 , 

-^ 7/0 5 ^ 4 ^ 111 ־ 06 7 , 105011 * 01 . 0 ; 1901 / 0 . 4 

,ת 0 מז 51 . 0 ; 1949 /?> ץי( $10 1116 ' , 118071 /\\ .£ ; 4 ־ 190 , 111 ) 121 

,־ 6 ־ 6 מ?>//־ג 411 ? 1 1€1 ?ע 10 \ ״).. 1 , 001 ) 15 ־ 111 . 1 \ ; 1960 ,.׳/ 

. 1965 
י. בוק.-י. מג. 

פנטותנית, חמצה (ח״פ) וקואנדם \ (קר־\׳); ח״פ היא 
ויטמין מקבוצת 8 (ע״ע ויטמינים) שהיא מרכיב של קר־!" 

ח״פ היא אמיד של החומצה הפנטואית והחומצה האמינית ש־אלנין 
(ע״ע חמץ׳ חמצת"). 

קר־ 4 ׳ הוא נוקלאוטיד הכרחי לכמה תהליכים מטאבוליים מרכ¬ 
זיים. הוא נקשר לחומצות קרבוכסיליות דרך הקבוצה הסולפהידרי־ 
לית ( 511 ) בקשר עתיר אנרגיה. הוא מגיב עם אצטט לקבלת "אצטט 
פעיל״ — אצטיל קר־!/. אצטיל קו׳-!/ מתחבר עם אוכסלואצטט 
ליצירת חמצת לימון (ע״ע), תהליך המתחיל את מעגל חומצת 
הלימון. בדרך זו עוברת חומצת חומץ, הנוצרת מפירוק הסוכרים, 
השומנים ורבות מהחומצות האמיניות, שלב מטאבולי נוסף ונכנסת 
למשק האנרגיה של הגוף. 

באצטילציה של כולין ע״י אצטיל קר־!/ נוצר אצטיל־כו׳לין 
(ע״ע) המשתתף בהעברת תגובות עצביות. הרחקתו של תרופות 
סולפה (ע״ע) מהגוף מותנה, בשלב הראשון, באצטילציה שלהן 
הנעשית, גם היא, ע״י האצטיל קו׳-!/. כל אטומי הפחמן של הכולס¬ 
טרול (ע״ע סטרואידים וסטרולים) הנוצר בגוף נגזרים מאצטיל 
קר-!,. אצטיל קר-!, משתתף גם בביוסינתזה של חומצות שומניות 
וחומצות אמיניות, סטרולים, ליזין ולויצין. 

קו׳-!, פעיל במטבוליזם גם בצורתו החפשית בחמצון 8 של 
החמצות השמניות (ע״ע), וכן בהיותו קשור לחומצות קרבוכסיליות 
אחרות: סוקציניל קו־!, — בביוסינתזה של ההם (ע״ע המוגלובין), 
במטאבוליזם של החומצות האמיניות במוח ועוד, ומלוניל קו׳־;/ — 
בסינתזת חומצות שומניות. 

תופעות שונות שנגרמו מחוסר ח״פ נמצאו בחיות־ניסוי (הפרעות 
בגידול, בעיכול ובעור, וכן ניוון קליפת יתרת הכליה). תסמיני חסר 
ברורים באדם אינם ידועים, והמנה המינימלית הדרושה אינה ידועה. 

המקורות התזונתיים לוויטמין זה הם חלמון ביצה, כבד, כליה, 
שמרים, תפוחי-אדמה מתוקים, אפונה ועוד. 

גל. א. 

פנכ 1 ן״־לם 1 ר, אנך״ י — ־ 1 נ 3101 ״ 110-1 מ 3 ? 1 ־ 96111 — ( 1836 — 1904 ), 
צייר ואמן־הדפס צרפתי. פ״ל היה תלמידו של קורבה, 

הושפע מז־לקרואה (ע׳ ערכיהם), ורחש הערצה לציירים ההולנדים 
של המאה ה 17 ולציור הפרה-רפאלי כאחד. בהשוואה לידידיו, 
הציירים האימפרסיוניסטיים, היד׳ פ״ל נציג המסורת, וטכניקת- 
המכחול שלו — בעיקר בציורי הפרחים והטבע הדומם — היתה 
דומה בליטושה לזו של הציירים ההולנדים. דיו׳קניו, בראליזם המתון 
שלהם, היו קרובים לדיוקנים של מנה (ע״ע); ואילו ציורי הקבוצות, 
הבנויים במתכונת ציורי הקבוצות של אסכולת הארלם (ע״ע הלם), 


תיארו במעין אידאליזציה פיוטית את ידידיו, הציירים האימפרסיו- 
ניסטיים ואנשי־רוח של החוג הסימבוליסטי ("האטליה של באטיד 
יול״, 1870 ; לובר, פאריס). חשיבות ציורים אלד, בערכם התעודתי 
הרב. הדפסי-האבן של פ״ל הם מעין "אלגוריות של מצב־ו־זזז", וחש- 
ראתם בהערצה שרחש פ״ל למוסיקה של וגנר. 

. 1927 ,״ 2 .¥ , 15360 . 3 > ; 1924 .// / 0 1 ? 4 36 ־ 7 , 016500 

פניח׳יס (;־׳ 31166625 ?; רוס׳,!* £86 ״ 0 ם) נ עיר בצפון מרכז ליטא, 
ע״ב גןז׳יס. 73,500 תוש׳( 1970 ), צומת מס״ב ומרכז כלכלי; 

מצויים בה מפעלים לעיבוד מזון, בעיקר סוכר, בתח״ר לפלדה, לזכד 
כי ת ולעיבוד פשתים. קיימים בעיר מוסדות חינוך ותרבות: בת״ס 
לטכנולוגיה, למוסיקה ולרפואה, תאטרון לדרמה, הנודע בליטא. 

ב 1766 מנתה הקהילה היהודית 254 איש; ב 1897 — 6.627 
( 50% מהאוכלוסיה הכללית); ב 1923 — 6.845 ( 53% מהאוכלוסיה). 
רובם עסקו במסחר זעיר ובמלאכה. בפ׳ היתד, גם קהילה קראית 
עתיקה. בין רבניה הנודעים: יעקב רבינוביץ, י. ש. כהנמן (ע״ע) 
וירוחם לייב(ביץ. הקהילה הצטיינה בחייה התרבותיים והחברתיים 
וברשת חינוך ענפה. ישיבת פוניוז׳ המפורסמת נוסדה ע״י בתו של 
ק. ז. ויסוצקי (ע״ע). ב 1919 יסד הרב כהבמן את ישיבת "אוהל 
יצחק״ וב 1944 הקים אותה מחדש בבני ברק. הגרמנים כבשו את פ׳ 
ב 1941 והקימו בה גטו; כל יהודי העיירה הוצאו להורג ונקברו ב 12 
קברות אתים. 

יהדות ליסא, א (מפתה בערכו). 1959 ; שם, ג', 335 — 337 , 1967 . 

פנ י 1 ל, מו*םל — 01 מ 3 8 ? 5131x61 — (נר 1895 ), מחזאי ותס" 
ריטאי צרפתי. פ׳ התחיל את דרכו כמחזאי במחזה על 
נצלני המלחמות — שכתב בשיתוף עם פול ניבואה (א 601 !א) — 
10 ׳ 5 !־>ת 113 :חו!^ 865 (״הסוחרים בתהילה״), 1925 , ובעקבותיו 
322 ( ( 1926 ). הקומדיה הסאטירית הנאסוראליסטית 326 ק 10 ( 1928 ), 
על שלטון הממון המשחית, זכתה להצלחה גדולה. הטריל(גיה הדרנד 
תית-הקומית ,־. 111 ־ 5131 ( 1929 ), ץת 311 ? ( 1931 ), ■ 0£531 ( 1936 ) הציגה 
דמויות יום־יומיות על רקע העיר מארסי. מחזות אלד, ד,וסרטו ונת¬ 
קבלו באהדה רבה. באותן שנים הקדיש את עיקר כתיבתו לקולנוע. 
חיבר טרילוגיה המבוססת על "מכתבים מהטחגה" מאת דולה (ע״ע), 

ו 3 ספרי זכרונות. — ס , נבחר לאקדמיה הצרפתית ב 1946 , 

. 1937 ,. י 1 ? 4 1 ז 41 ? 4 > 1 י ־ 10 ;/־ ס 31 ( 30011 ) .״ 1 

פניכם, ע״ע פויני?ס. 

פניך, ע״ע ךיד!ד(קית, חשיבה, עמ׳ 27/8 . 

פנינים, תוצר של גוף רכיכות (ע״ע) המשמש כתכשיט. שבחן של 
ד,פ" כבר היד, גדול בעולם העתיק. במקרא ניתן ביטוי 
ליקרתן (משלי ח׳, י״א); ברומא ענדו אותן רמי מעלה. כיום חן 
מבוקשות, להתקנת מחרוזות, קישוטים לצמידים, לעגילים ולטבעות. 

ד,פ" הטבעיות נוצרות בגופן של צדפות וחלזונות (ע' ערכיהם). 

הן עשויות דר ( 1 ! 63 ק ( 0 ■ 180:1161 ), החומר ממנו בנויה השכבה 
הפנימית של הקונכיה. הדר מורכב מלוהיות דקיקות עשויות אךג(גיט 
(צורה של פחמת הסידן) אחוזות בקונכיאולין (חומר אורגני). 
כשד,לוחיות ישרות נראית שכבת הדר כעין חרסינה; כשפני הלוחיות 
גליים, מתנצגצת ה¬ 
שכבה הפנימית של 
הקונכיה בצבעים שו¬ 
נים. הפ" נוצרות כ¬ 
תוצאה מגירוי אפי־ 
תל הגלימה המפריש 

את שכבת הדל. ה״ שלבים ביצירת פנינה: סיסי! — גוף זר (טפיל) 
גיר ^ נגרם ע ״ י גו ״ נקלע ביו הקינכיה ואפיתל־הנלימה; באמצע — 
הנוף תור מתכסה בשכבות דר: משמאל — הזוצרוח 

זר (גרגיר חול, תו־ הפנינה 









923 


פניקיה, פניקיים 


924 


מממלכת צור. בימי אסר־ 

תדון( 669-681 ) הפכת ממ¬ 
לכת צידון לפחווה אשו¬ 
רית, אך חלקה הדרומי 
ניתן כמתנה למלך צור. 

גם את תנועת ההתייש¬ 
בות הפניקית בלמו באותה 
תקופה מתחריה, המתייש¬ 
בים היוונים. בקפריסין, 

ובעיקר. בדתם איטליה, 

בסיציליה ובסרדיניה׳ דח¬ 
קה ההתיישבות היוונית 
את רגלי הם". בימי אשור־ 

בניפל ( 668 — 627 ) התב¬ 
ססה שליטת אשור בפ'; 

במסעו הצבאי (השלישי) 

נגד בעל, מלך צור, נוצרה 
לתקופה קצרה גם הפחווה 
האשורית "ארץ צור", שבה נכלל התחש היבשתי של צור, מצרפת 
ועד עכו. 

לאחר נפילת אשור ( 612 ) עברה פ , לידי ממלכת בבל החדשה. 
נבוכדנאצר (ע״ע) מלך בבל חיסל את אחחני המלכים העצמאיים 
במערב ממלכתו, וכבר ב 570 לערך נמצאו בין גולי בבל גם מלכי 
עת פ׳. באותם הימים קיבלה קרת־חדשת את ההגמוניה על מרכזי 
המסחר הצוריים בימה״ת; בכך מילאה את החלל הריק שנוצר עם 
יתרתה של העיר־האם. אך הקשר הדתי בין קרת־חדשת לצור נמשך 
עד חורבנה של הראשונה ( 146 ). לפי הרודוטוס ( 111 , 19 ) פתחו 
עת פ׳ את שעתהן למלכי פרם מרצונן, וחבל ם׳ סופח לסאטראפיר. 
החמישית, יחד עם א״י, סוריה וקפתסין. שוב אנו מוצאים מלכים 
בעתם הגדולות. בתקופה זו התחזקה העיר צידון ומעמדה המיוחד 
התבטא גם בעובדה, שמלך צידת פקד על הצי הפרסי בעת פלישת 
הפרסים ליוון ( 480 ). כ״כ היטיבו מלכי פרס עם שאר ערי פ׳ 
והתירו להן להרחיב את גבולותיהן: העיר ארוד יכלה לספח שטחים 
נרחבים ביבשה ממולה; צידון קיבלה את דאר ואת יפו, וצור את 
צרפת, עכו, הכרמל ואשקלון. שלוש הערים האלה יסדו אז את 
העיר טתפוליס, שהיתר, מחולקת ל 4 רבעים: 3 בשלטונה הבלבדי 
של כל אחת משלוש העתם המייסדות, והרביעי בשלטון הפחה 
הפרסי, ובו נערכו הפגישות שדיונים עמו. 

באמצע המאה ה 4 מרדה צידת בשלטון פרם בגלל עול המסים. 
המרד דוכא באכזתות בידי ארתחשסתא 111 (אשוס; 350 בקיתב). 
משש כך קיבלו הצידונים בקורת־רוח את נצחונו של אלכסנדר 
מוקדון ופתחו בפניו את שערי העיר ( 332 ). 



סיטין: )ילמית טבית־היןברוח הפניה' באכזיב (הטאות 6 — 5 לפסה״נ); 
משמאל: אסטלת־הקדשה פניקית מקפריסין נהמאה ה 6 לפסה״ס 


צור לבדה עמדה בגבורה ונכבשה רק אחרי 9 חדשי לחימה, לאחר 
שבנו המקדונים דייק מהיבשה לאי. מאז שוכנת צור על חצי-אי. 
כבר בימי מלכי פרם טבעו עת פ׳ (ארוד, גבל, צידון וצור) מטבעות. 
בימי הדיאדוכים נוספו עליהן העתם טתפוליס, בירות, קיסריה 
(לרגלי הלבנון, ערקה העתיקה), עכו ודאר. 

החוף הפניקי עבר כמה פעמים מבית סלוקום לבית תלמי ולהפך, 

אך ערי פ׳ ידעו לנצל את המלחמות האלה. מניין השנים של הערים 
מתחיל בתקופת המתבות האלה (צור מ 274 ושוב מ 126 ; צידון 
מ 111 ; בירות מ 84 ). פומפיום כלל את עת פ׳ בפרוביגקיה הרומית 
שהקים בתחש סותה הגדולה ( 63 ), אך גם לאחר מכן היו זכויות 
יתר לעתם החשובות. יוסף בן מתתיהו טוען׳ שהם" היו שונאי 
ישראל, עכ״פ מסוף ימי בית ראשון (נגד אפית א/ 70 ), אך הדבר 
לא הפתע ליהודים, מימי המכבים ועד חורבן בית שני, להשתמש 
במנה חצות כבסים לחישובי תשלומים הקשותם לפולחן (ר׳ בכר 
ח , . ז׳). 

לשון וספרות. לשון הפ " היתה שמית צפון־מערבית (ע״ע 
שמיות, לשונות), קרובה מאוד לעבתת. היא נשתמרה לפחות עד 
למאה ה 2 לםה״נ בפי תושבי פ׳. בצפון אפתקה היה שגור בפי האי¬ 
כרים אחד הניבים של הפניקית הפונית גם במאה ה 4 . 

הכתב הפניקי הוא כתב אלפביתי, שיתה מקובלת ההנחה שד,פ" 

היו ממציאיו ומהם קיבלשו היוונים (בכלל זה שמות אותיות 
הא״ב). אולם לאור תגליות ארכאולוגיות — ובראשן גילד כתובות 
פרוטו־סינאיות וגילוי כתובות באוגתת (ע״ע, כת מיל׳, עמ ׳ 49 ) — 
התברר שהאלפבית וסדר האותיות כבר היו ידועים בסיני, בא״י 
ובם׳ במחצית האלף ה 2 לפסה״נ (ע״ע כתב, עם׳ 1097/8 ). מ״מ ברור 
שהיוונים פיתחו את האלפבית לפי דוגמת הכתב הפניקי שהכירו, 
כנראה, באמצעות הסשרים הפ" שבאו עמם במגע; זוהי תרומתה 
המכרעת של פ׳ לתרבות המערב. 

כתובות פניקיות: לא נותרו שרידים מקוריים מן הספרות 
הפניקית. רוב הכתובות הפניקיות שנתגלו בחפירות הארכאולוגיות 
הן כתובות זכתן או כתובות הקדשה קצרות. המפורסמות שבהן: 
ע״ג ארון הקבורה של אחירם מלך גבל (ע״ע אחירם, גבל ותמ׳ שם); 
מצבת יחימלך מלך גבל (אמצע המאה ה 5 ) וכתובות על ארונות 
הקבורה של מלכי צידון, תבנת ואשמנעזר (רוב החוקרים מייחסים 
אותן למאה ה 5 , אך הן כנראה מראשית תקופת התלמיים). הכתובת 
הפניקית האתכה ביותר ( 62 שותת) נמצאה בקרטפה שבתורכיה 
שיא דו-לשונית (חתית ופניקית). כתובות אחתת — מהן גם דו- 
לשוניות (יוונית ופניקית) — נתגלו בקפריסין, בתדום, בסיציליה, 
בסרדיניה, במלטה, במצרים ואפילו ביוון. הכתב הפניקי נמצא גם 
על מטבעות עת פ׳ כגון: מרטום, גבל, בירות, צידה׳ צור ועכו. 

הספתת הפניקית נכתבה על חומר מתבלה וכנראה זו הסיבה 
שלא נשתמרו ממנה אלא רמזים וציטוטים אצל הסופרים הקלסיים. 
אין ספק שכבר בימי קדם רשמו סופת החצר של מלכי פ׳ את דברי 
ימיהם — ״תעשות הצורים״ (קדה״י ח׳, ה׳, ג , ) — וכ״כ רשימות 
מסחריות (השר מל״א ה׳ טז). 

החיבותם היווניים החשובים של החומר הספרותי הנם קטעים 
מספת של פילון (ע״ע) מגבל (המאה ה 1 לםה״נ) ודו״ח על נסיעה 
שערך חנא (^ 0^X0 ^ ;>סע* 0 י\ע\.־) באפריקה המערבית, עד חוף 
השנהב ( 480 לפסה״נ בקיתב). תיאור נסיעתו של [א]חימלך (-! 14 
0 ס 11 חז) לאורך החוף האטלנטי עד לבתטניה השתמר רק בתמציות 
בספרו הלאטיגי 2 מו 6 ״ב 4 ? 013 של אויאנוס (ע״ע). 

ד ת. ידיעותינו על דת הפ " מעטות. הן שאובות בעיקר מקטעים 
של כתבי פילון מגבל שיסטותונים קלטיים אחתם. מקטעים אלה 
ומן הכתובות מסתבר, שהאל הראשי בם׳ היה בעל־שמם (בעל 
שמים), שזשה ע״י היוונים עם זום אולימפיום, אלשי צור. עם זאת 
בתר שלכל עיר היה האל־הפטתן שלה: בגבל — אדון (ע״ע אדונים, 



לוחית שנהב פניקית מהפריסיז 
(שלהי הטאה ה 8 לפסה״נ) 



925 


פניקיה, פניקים — פנלופי 


926 


עט' 485 ) ואחותו אש תרת 
(ע״ע עש תרת), בעלת־ 
גבל! בצידון — אשמון ז 
בצור — מלקרת (ע״ע 
ותמ׳ שם)- שזוהה ע״י 
היוונים עם הרקלס; ב- 
קרת־חדשת — בעל־חמן 
(ע״ע סינקרטיזם). 

לפי יוסף בן מתתיהו 
היו בצור בימי חירם 3 
מקדשים: שלבעל־שמים, 
של מלקרת ושל עשתרת כ?י-חרס סניפים (אנף העתיקוה י״ייי 

החנוו והתרבות) 

(המכונה -אלהי צידונים" 

במל״א יא, ה). המקדש הפניקי שימש ללא ספק דוגמה למקדש 
בירושלים (השר נגד אפיון א׳, 118 ). 

מסחר והתיישבות. התכונות הגאוגרפיות של חבל פ׳ קבעו 
את תחומי התעסקותם של הם"- שהיו לא רק הספנים המהוללים של 
העולם העתיק (השר כסנופון, אויקונומיקוס 11 ד\, 11 — 16 ; סטרבון 
1 ד\, 269 ; ע״ע ספנות, עמ ׳ 243 - 260 , ותם׳ שם) אלא גם מומחים 
לבניית אניות. ארזי הלבנון, שהיו חומר הגלם לבניין האניות. 
והשימוש בברזל איפשרו להם לבנות אניות גדולות וחזקות המסר 
גלות להפליג למרחקים. אלו הן "אניות תרשיש" (מל״א י, כב). הם 
היו סוחרים אמידים שלק מתוצרתם נועד גם למסחר. באניותיהם 
יכלו להגיע לכל חופי הימה״ת וכך ייסדו את מושבותיהם שלא היו 
בתחילה אלא תחנות מסחר ומחסנים לריכוז חמרי־גלם (ע״ע סחר, 
ענד 634/5 ). המלאכה המפורסמת ביותר שבה עסקו הפ" היתה צביעת 
ארגמן. שניה לה בחשיבותה האריגה — בעיקר אריגים צבעוניים. 
בכל רשימות המם של מלכי אשור נזכרים הבגדים הצבעוניים בין 
המסים הפניקיים. הם" הצטיינו גם בגילוף שנהב ועץ- בעבודות 
מתכת (בעיקר קערות כסף) ובקדרות (היום ברור שכלי החרם 
העדינים, המחופים אדום והממורקים, המכונים "כלי שומרון"- מקורם 
בס׳). הסופרים הקלסיים מייחסים לפ " את המצאת הזכוכית (ע״ע, 
ענד 808 ); עכ״ם הם פיתחו את השימוש התעשייתי בה. ד,פ" הצטיינו 
גם כארדיכלים וכבנאים (בית המקדש וארמון המלך בירושלים 
נבנו בידי אומנים צוריים). 

קווי התפשטות הפ " למערב ניכרים גם היום: דרך קפריסין 
(שם נוסדה כתי [ע״ע כתים], המושבה העתיקה ביותר, כנראה, 
ע״י אביבעל, אבי חירם, בתחילת המאה ה 10 ), לרודוס ולאיי יוץ, 
לחופה הצפוני של אפריקה, למלטה ולסיציליה, לסרדיניה ולקורסיקה 
ומאשר יותר דרך האיים הבלאריים לספרד; משם לחופי האוקיאנוס 
האטלנטי. בשמות הערים (כגון: כיתיון / כתי, קרתגו / קרת־חדשת, 
טרטסום [ע״ע] / תרשיש, אגדיר [ע״ע] / הגדר) ניכר יפה המקור 
השמי. התיישבותם הגיעה לשיאה בייסוד קרת־חדשת ( 814/13 ). זו 
שמרה על הקשר הדתי עם עיר־האם צור גם אחרי התעצמותה של 
המושבה כמדינה עצמאית פונית, בסוף המאה ה 7 . מדי שנה, למעשה 
עד ימיה האחרונים, שלחה העיר־הבת מנחה למלקרת אלשי צור, 

מפת ההתפשטות של הפ ״ , ע״ע ים תיכון, עם׳ 905/6 . 

נ. סלושץ, אוגר הכתובות הפיניקיות, תש״ב; י. לוי. עולמות נפגשים. 

תש״ך; ב. מזר, הפלשתים וייסוד ממלכות ישראל וצור,(בתוך: כנען 

וישראל), תשל״ד; ג. ר. גנור, סי היו הם״ ז. תשל״ה 1 , 1 ז 11£0 ת 3 ז־ 13.1 

- 1 \ 2 .¥ ; 1954 , 0712715 471212775 5/12 / 0 72 * 472/1152251 2714 471 

€י 11 11 ח 3 1€ < 1 !מ שנ 71 : 1 ז 1 ) 037122711525 5/12 / 0 £012 7/12 ,]ו 1 § 1 ־ 1 כ 1 

; 1968 , 03713271 / 0 15 ) 00 5/12 1 ) 271 72/114/2/1 ,. 111 ; 1961 ,( 351 .£ ־ 1 צ€^ 1 

- 21 / 210$ ( 1 7/12 , 7/1 2 ?/102711213715 , 1962; }. 8. ?0^1111X1 ,ן €1 נ>ז £13 .ס 

27507121 ? י 2 מ 0£ ., 1 .? ; 1968 , 5 ) $271$ 10271121371 '/? 0212 1/12 / 0 7712711 

■ 1 . £1 ; 1972 , 5 ( 1715271$5107 7112 * 1 ? /) 371 8/10271121271 1/12 171 317125 ^ 1 
. 1973 , 72 <[" 7 /ס ץ 5107 * 81 ,ת 51€1 ת 12€ ב£ 

יע. וז, ק. 


פבלוה, פול — 6 ׳! 31016 ? 301 ? — ( 1863 — 1933 ), מדינאי ומת¬ 
מטיקאי צרפתי. פ' למד ב 6 ז 160 ז 6 ק 80 10316 ־ 101 < £6016 , 

התמחה כמתמטיקאי וכתב חיבורים על משוואות דיפרנציאליות 
ופונקציות אבליאניות (ע״ע נ. ה. אבל). מחקריו על החיכוך קירבשו 
לתעופה והוא היה מליץ נלהב לה. ב 1910 נבחר לביה״ג כציר 
סוציאליסטי והתמחה בענייני בטחון, חינוך וטכנולוגיה. ב 1915 — 
1916 היה שר החינוך, במארס 1917 נהיה לשר המלחמה. ובספטמבר— 
נובמבר 1917 היה רה״מ. השגו העיקרי היה מינוי גנרל פוש (ע״ע) 
למפקד עליון של צבאות ״ההסכמה״. בבחירות ב 1924 עמד יחד עם 
א. הריו בראש "איחוד השמאל", נבחר ליו״ר ביה״נ, אך לא הצליח 
להיבחר לנשיא. ב 1925 היה רה״מ וניסה לשווא לפתור את בעיות 
הכספים של המדינה. אח״כ היה 4 שנים שר המלחמה, הנהיג רפור¬ 
מות בצבא, וצידד בבניין קו מדינו (ע״ע). ב 1931 — 1933 היה שר 
האוויריה. 

פנלוץ, פו־נסוא דה סליניק דה לה מות - 16 > 015 ?״״? 

006100 ? 110 ) 540 13 10 ) 53118030 — ( 1651 — 1715 ), סופר, 

מחנך וארכיבישוף צרפתי. צאצא למשפחת אצולה עתיקה. התחנך 
בקולג׳ ישועי בקאור ( 5 ז 0 ב 31 ג)) ובסמינר ״סן סולפיס״ בפאריס — 
מוסד שבו לימד אח״כ. הוסמך לכמורה בגיל 24 . ב 1678 התמנה 
למנהל 65 נ 31 > 11 ס 11 ) 03 61165 י\ 00 ז 18 ("הקתוליות החדשות"), מוסד דתי 
שמטרתו חנוך צעירות פרוטסטנטיות שעברו לדת הקתולית. בשנים 
1685 — 1688 ניהל מערכה מיסיונרית בקרב הפרוטסטנטים באיזור 
סנטונד ( 831010080 ). בתקופה זו רכש פ׳ ידידים רבי השפעה, 
עמהם נמנה גם בוסיאה (ע״ע), ום׳ נעשה למדריכן הרוחני של 
מספר גבירות רמות מעלה. בזכות קשריו הטובים נתמנה ב 1689 
מחנכו של דוכס בורגונדש, נכדו של לואי ה 1¥ ^ למען תלמידו 
כתב מספר חיבורים שנתפרסמו אח״כ׳ ביניהם 36165 ? ("משלים"), 
5.101-15 165 > 01310806$ (״דרשיח של מתים״) ו 1116 ) 1616013 ׳ — רומן 
על חינוכו של נסיך המציג את המחשבה המדינית של פ׳. חתמן 
מבוסס על המסופר באודיסה (ע״ע הומרוס) על טלמאכוס, בנו של 
אודיסום (ע״ע), הוא יצירה קלאסית של דור הזהב של הספרות 
הצרפתית. העקרונות החינוכיים של הרומן הם ביטוי למחשבות 
מתקדמות ולהומניזם של המחבר. ב 1695 נתמנה ארכיבישוף קמברי 

( 31 ־ 030161 ). 

ב 1688 נעשה פ׳ מעורב בפולמוס סביב הקויאטיזם (ע״ע) בהש¬ 
פעת ההרג הרעיוני של גב׳ ד. מ. גיון (ססץס 0 . 1 \.!). בוסיאה, 
שראה סכנה במיסטיקה הקוויאטיסטית, תקף את כתביה של גב׳ גיון 
ופ׳ יצא לדיגבתה בחיבור 5 ) 8310 165 > 11<:3(100 <165 103x1016$ ק^ 1 
6 ־ 16111 ־ 61 ) 0 ! €!ז\ 13 ) 50 ("באור אמרות הקדושים על החיים הפני- 
מיים״), 1697 . ממאבק זה יצא פ׳ כשידו על התחתונה. חיבורו הוחרם 
ע״י האפיפיור ( 1699 ), וגם המלך, שהצטרף למגנים, הגלהו מחצת. 
בשנותיו האחרונות חתמסר ם׳ לאורח חיים דתי, למחקר ולכתיבה. 
בחיבורו האחרון 116 מ 16 > 63 ^י 1 3 116 ) 1,6 (״אגרת לאקדמיה״), 1714 , 
הרצה את דעותיו בענייני שפה. שירה שיסטוריה. כתביו ב 35 כר׳ 
הוצאו לאור בפאריס ב 1820 — 1830 . 

, 1272 ( 8240 12 12 ) 10 ; 1946 , 02541/72 ' 1 21 1/107717712 •'*/ ,£תחס 03$5 ז 03 .£ 

07712 11124 1 ) 371 . 7 / 0 /( 07 ) 5 7/12 ; 1 ( 1 ) 02 1/12 1 ) 371 472/1/715/10$ 7/12 
1121 {ה 20 12 : 25 * 5 }) 511 (( 771 425 2 /* 072$74521 , 00£0€1 ,. 1 ; 1956 , 1071 ( 014 

. 1958 , 80551421 — . 7 

א. בר. 

פנלופי £100 ״ 6 ג 6 ׳\ף 11 ,ךז 611 .(£׳\וז 11 ), אשת אודיסוס (ע״ע), אם 
סלמאס׳ס. פ׳ ציפתה 20 שנה לבוא בעלה ממלחמת טרדה 
ומנדודיו, גידלה את בנה, והתחמקה מידי מחזריה הרבים שהשתכנו 
בביתה. היא נקמה תחבולות שונות: בין השאר הבטיחה להינשא 
כשאך תגמור לטוות את כסות חותנה, אך מה שטוותה ביום התירה 
בלילה. אודיסום שב בתחפושת של מחזר על הפתחים, הרג את המחז- 




927 


פנלופי — פנמה 


928 


רים והתוודע אל אשתו. פ׳ נחשבת למופת של האשת מאמנה. וע״ע 
הומרום, עט׳ 805 . 

מסיפורה של פ' שאבה הספרות העולמית (דרמות) וגם המוסיקה 
(קאנטאטות ואופרות): א. סקרלמי, נ. פוצ׳יני׳ ד. צ׳ימרוזה, ג. א. פ 1 ךה 
(ע׳ ערכיהם) ודולף ליברמן ( 0131111 ־ 1301101 , 1954 !קרוב של מכס 
ליברמן, ע״ע]). דמותה שימשה נושא לאמנות העתיקה (על אגרטלים 
יווניים, ציורי-קיר בפומפיי) ובעת החדשה: פינטוריקיו, ג ׳ . בסנו, 
ל. ג׳ורדנו (ע׳ ערכיהם). 

פנמה ( 3113012 ?), רפובליקה באמריקה התיכונה (ע״ע) לחופי הים 
הקאריבי בצפון והאוקיאנוס השקט בדרום. שטחה (ללא 
אחוד תעלת פ׳ [ע״ע פנמה, תעלת־]) 75,650 קמ״ר ובדי 1,478,000 
תוש׳. חשיבותה הבין־לאומית של פ׳ היא בתעלת־פ׳, החוצה את 
המדינה במצר־פ׳ שבחלקה הצר (כ 82 ק״מ), ומחברת את האוק¬ 
יאנוס השקט עם האוקיאנוס האטלנטי. 

גאוגרפיה, עט׳ 727 ; אקלים, עט׳ 927 ; צומח, עט' 927 ; חי, עט׳ 928 ! 

אוכלוסיה, עם׳ 928 : חיבוך, עס׳ 928 : חוקה ומשטר, עט׳ 729 : משפט, 

עם׳ 929 : כלכלה, עמ' 930 : היסטוריה, עמ׳ 931 : יהודים. עם׳ 932 . 

רכסי הרים בלתי רצופים חוצים את פ׳ לארכה מצפון־מערב 
לדרום־מזרח. איזור התעלה הנמוך (עד 85 מ׳ מעפ״נ הים) מפריד 
בין ההרים במערב — המשכם של הרי קוסטה־ריקה, לבין ההרים 
במזרח — המשכם של רכסי קולומביה. רוב הרכסים בנויים סלע 
גראניטי ומטאמזרפי. מעליהם מתנשאים הרי־געש כבויים מהמיוקן 
והפליוקן. הגבוה בהם הוא הר־הגעש צ׳יריקי ( 1111 > 1 זנ 01 ! 3477 מ׳) 
ליד הגבול המערבי. אזורי הגבעות בסמוך לתעלה, בצפון חצי־האי 
אסןדו, ומישורי החוף לאורך חוף האוקיאנוס השקט׳ בנויים סלעי- 
משקע ואלוביון. מפת המבנה הגאולוגי: ע״ע אמריקה התיכונה, 
עמ׳ 249 — 250 . מישורי החוף צרים יחסית: הגדולים שבהם מצויים 
בדרום־מערב, בחצי האי אסורו, לחופי לאגונת צ׳יריקי בצפון־מערב, 
סביב למפרץ סן סיגל בדרום־מזרח ובסמוך לתעלה. בחוף האוקי¬ 
אנוס השקט יש מפרצים גדולים ובהם איים. החשוב במפרצים 
הוא מפת פ׳ שבו איי הפנינים. בחוף הקאריבי יש מפרצים קט¬ 
נים ולאגוגות. מול חלקו המזרחי — איי סאן בלאס, ומול מערבו — 
איי בוקס דל טוח. חב נהרותיה הרבים והקצרים של פ׳ נשפכים 
לאוקיאנוס השקט. רק לנהר טווירה במזרח חשיבות־מה כנתיב שים. 

האקלים טרופי לח. בחוף הקאריבי יורדים 2,500 — 4,000 מ״מ 
גשם בשנה, עיקרם בין מאי לדצמבר. בחוף האוקיאנוס השקט 
יורדים 1,500 — 3,000 מ״מ בשנה ויש עונה יבשה בין ינואר למארס. 
הטמפרטורה השנתית הממוצעת ״ 26 —״ 27 והמשרעת העונתית זעירה. 
כ 60% משטח פ׳ מכוסים יער טרופי ירוק־עד המשמש מקור לעץ 
גלמי. מישורי חוף האוקיאנוס השקט מכוסים סוואנות ויער 
מעורב. 

צומח. בפ׳ קיימת צמחיה צעירה למדי שמוצאה מאמריקה 
הצפונית והדחמית. מספר מיניה נאמד ב־ 7,000 . משפחות טרופיות 
המאפיינות צמחיה זו הן: סחלביים, ברוהליים, לופיים, פואתיים, 
דקליים, ספינדיים, פלפליים ועוד. יש הבדל גדול בין צמחיית המוח 
דות הפונים לאוקיאנוס האטלנטי לזו של הפונים לאוקיאנוס השקט. 
זו האחתנה חשופה לתנאי־יובש ולחילופי אקלים עונתיים. כאן 
מצרים שטחי סוואנה גדולים דערות דלילים, ואילו בעברם האט¬ 
לנטי של ההרים כל השטח מכוסה יער צפוף. 

חלק גחל של חופי פ׳ מכוסה יער מנגרובים (ע״ע). בפנים־הארץ 
הרבה מקווי־מים פתוחים וצמחיה הידרופילית עשירה מאוד. בשפלות 
קיים יעחעבות, כמעט בלתי־חדיר, של עצים ושיחים, בהם מצרים 
מיגים של משפחות: תותיים, אנוניים, פלפליים, ספינדיים, מלפיגיים, 
פרפתיים וקסאלפיגיים. על העצמים מטפסים רבים ואפיפיטים ממש¬ 
פחות : לופיים, ביגנוניים, בחמליים ועוד. 


ליערות ההרים הגבוהים אפייניים מינים מסוימים של הסוגים: 
קיסוסית, פלפל, פפרומיה, סולנים, פטל׳ במניה, לפופית. סידה, 
שעונית, אלמגן 5 שרכים רבים ועוד. 

אב. כ. - ם. ז. 

חי. שטחה של פ׳ נחשב כחלק מחבל החי המרכזי-אמריקני. 
החבל כולו מגשר בין הממלכה הנארקטית (אמריקה הצפונית) לגאד 
טרופית (אמריקה הדרומית), אלא ששטחה של פ׳ הוא החלק הצעיר 
ביותר של חבל זה. משום כך נעדרים בו אזורי גובה קרירים יחסית, 
שהם תחום מחיה חליף ( 91021-10115 ) ליסודות נארקטיים, ומשום כך 
שולטים בנופה של ם׳ יערות טרופיים והפאונה שלה היא בעיקרה 
שלוחה מדולדלת מעט של פאונת היער הנאוטרופי. היסוד האוטו־ 
כתתי הנאוטחפי הותיק (קרטיקון־פלאוקן) מיוצג בפאונת היונקים 
בקבוצות הבאות: יוגקי־כים ממשפחת האופו 0 ומים - 1 ס י ־ 101 > 1111311 ? 
143101052 , 1111$ ) 1101 , שוכני-עצים ואופוסום־המים ( 100105 ו 0 ז 011 ). 
דלשיגאים ממשפחות: דב־נמליים (כל 3 הסוגים), ארמדילים, כגון 
מיני קבסו ( 3$5011$ < 21 ב>) והארמדיליו ( 115 <ןץ 03$ ), שוכני קרקעית 
היער, ו 2 סוגי העצלגיים שוכני-עצים: קופים נאוטרופיים ממשפחות 
צבוסיים: קפוציני, שאגן׳ קוף־עכביש וכר ומרמוסטיים; מכרסמים 
גאוטרופיים. כגון מיני קפיברה, אגוטי, פקה וכר: יסוד נאוטרופי 
מאוחר יותר (נאוגני קדום) מיוצג ע״י טורפים ממשפחת הרקוגיים: 
רקון, חטמן וקינקזו. היסוד החדש (נאוגני מאוחר — רביעוני) ממקור 
צפוני נחלק לקבוצה נאוטרופית הכוללת את הטפיר, הןקארי והיגואר, 
וקבוצה נארקטית הכוללת את האייל הןרדי ( 001000110115 ) והקריאקו־ 
( 1913231113 ): מכרסמים ממשפחות הסנאיים והאוגריים וטורפים ממש¬ 
פחת הסמוריים. פאונת העופות עשירה, וגם היא בעיקרה אינה אלא 
שלוחה מדולדלת של הפאתה היערית הנאוטרופית וכוללת נציגי 
משפחות נאוטרופיות רבות, כגון: הטינמיים, אראמיים, יקמאריים 
( 0311111110130 ), ק 1 טינגיים, משוכני קרקעות היער; שכוויי־עצים, 
( 130 ) 01-301 ) טוקאניים, קולינריים ואחרים משוכני-העצים. מיוצגות 
גם משפחות כלל-אמריקניות הכוללות קבוצות נאוסרופיות — וטריים, 
מיתיים ומאנקינייס; משפחות כלל־טרופיות כגון התוכיים (בכללם 
הארא — הגדול שבהם) וכ״כ משפחות, סוגים ומינים קוסמופוליטיים. 
גם פאונת הזוחלים של פ׳ היא בעיקרח נאוטרופית. וזו בחלקה אינה 
דרום־אמריקנית אלא מרכז־אמדיקנית; כד שגם בין הזוחלים אפשר 
להבחין 3 יסודות: יסוד דרום־אמריקני המיוצג ע״י איגואנה מצויה 
ומינים אחרים, דונעיים ( 711151130011130 ) 13.111 ), סמייס, קמטנים דר 
לשוניים ( 20 ח 551 ס 81 ס 1 ק;ס), נסשיליים, נימוניים■ חוקיים, תת־זעמנים 
( 11130 :> 11 ] 10 > 0 ״ 0 ^, נחש־חלזונות ( 1535 ) 01 ) וכן מיני תנין וקימן 
(״ 031013 ). יסוד מרכז-אמריקני: איגואנת אנולים, לסאת־לילה 
( 7013 ( 11 ) 10 ) 11 ) 0 ?), קמסן־תניני ( 110110111$ ־ 1 ־ 01 ■)) ונחש־שלשולי (-!ס 
צ״וחססס^. יסוד גארקטי: צבים נשכניים (כגון ה 3 ־ 17011 * 011 ), צבים 
מבאישים (כגון ה 000 ־ 10$1:01 ! £1 ) וצבי־בצה ( 5000100175 ?), איגואנת 
סקלופוחם ( 5 ! 1 ז 0 ק 80010 ). עפעפית אמריקה (^ס 0010 ), חומס 
ליגהומה והזעמן האלמוני ( 011011:15 ־ 11 ) 301 ?). 

עט, ב. 

רוב אוכלוסיית פ׳ מרוכזת באיזור התעלה ובמישורי החוף 
הפוריים במערב. האזורים ההרריים דלי-אוכלוסין. כ % מהתושבים 
הם מסטיסו או מולטים (ע׳ ערכיהם); 13% כושים שהובאו מאיי 
האנטילים לצורך חפירת התעלה, 11% לבנים: 9% אינדיאנים: 
שבטי קינה באיי סן בלאס ובהרים במערב, בני צ׳וקו ביערות במזרח. 
שפת המדינה ספרדית ודתה קתולית. הריבוי הטבעי השנתי הגבוה 
( 3% ) הינו הגורם העיקרי לגידול האוכלוסיה, שגדלה פי 4 מאז 1911 
( 3361700 נפש בלבד). כמחצית האוכלוסיה גרה בערים: בבירה פ׳ 
(ע״ע) 418,000 תוש׳( 1970 ), בקולון—הנמל הראשי בחוףהקאריבי — 
95,300 תוש/ בדודד — 35,500 תוש/ 

חינוך. כשליש מתקציב המדינה מיועד לחינוך ( 1969 ). חוק 



929 


פנמה 


930 



א=ריי.ה הסרכזית, פגמה, ואחור התעו־ 


חינוך חובה חינם חל על בני 7 — 15 , אבל לא יותר ממחציתם לומדים 
בביה״ס היסודי ( 345,275 ב 1970 ) ורק 40% מתלמידיו מסיימים 
אותו. ברבע מבני 15 ומעלה לומדים בבת״ס על־יסודיים ורבה הנ¬ 
שירה. באוניברסיטה של פ׳(נוס׳ ב 1935 ) למדו ב 1972 7,800 תלמי¬ 
דים. באוניברסיטה הקתולית (נום׳ 1965 ) 725 . חסרים מורים באזורים 
מרוחקים. האנלפביתיות הקיפה ב 1969 20.6% מהאוכלוסיה מבני 
10 ומעלה. 

חוקה ומשטר. עד 1968 נבחר נשיא ם׳, בהתאם לחוקת 
1946 , מדי 4 שנים בבחירות כלליות ישירות; והוא הדין לגבי ביה״ג 
בן 53 נציגים. בעקבות הפיכת "המשמר הלאומי"(ר׳ להלן, היסטוריה. 
עם , 931 ) מ 1968 שלט אומר טוריח׳(ס מבלי לערוך שינויים בחוקת 
המדינה. באוגוסט 1972 נערכו בחירות כלליות בהן נאסרה נציגות 
מפלגתית, בהשראת התנועה הרשמית "פ׳ חדשה". "אסיפה לאומית 
של נציגי הקהילות״, בת 505 חבר, העניקה לטוריח׳ו־ס מעמד של 
"ראש שלטון ומנהיג עליון של המהפכה הפנמית" וסמכויות מופלגות 
(מינוי שרים, קציני צבא ומשטרה, שופטים ואחריות למדיניות החוץ). 
כן אושרה חוקה חדשה: האסיפה הנ״ל תיבחר מדי 6 שנים בבחירות 
כלליות ותתכנם פעם בשנה כדי לבחור באסיפה לאומית מתמדת בת 
25 חבר, בנשיא ובסגן נשיא שתפקידם טקסי, וב״ראש שלטון" הרשאי 
לשרת 3 כהונות רצופות בנות 6 שנים כ״א. 

משפט. ע״פ החוקה שווה מעמדם של זרים לזה של אזרחים בכל 
הנוגע לזכויות האזרח, אולם זכותם לעסוק במסחר ובתעשיה מוגבלת. 
עם זאת, כל שני בוגרים, מכל אזרחות שהיא, אפילו אינם תושבי פ׳, 
רשאים להקים חברה (ע״ע, עט׳ 77 ) לכל מטרה המותרת ע״פ 
החוק. 

מערכת בתהמ״ש מורכבת מבתמ״ש עירוניים, שלהם זבות שיפוט 
בתביעות כספיות עד לגובה מסוים. בבירות המחוזות פועלים בתמ״ש 
שלהם הסמכות לדון בכל יתר העניינים שאינם בסמכות בתהמ״ש 
העירוניים, וכן יש להם סמכות בלבדית בענייני אישות ופשיטת רגל. 
בתהמ״ש המחוזיים דנים גם בערעורים מבתהמ״ש העירוניים. בעיר 
הבירה, קיימים בתמ״ש לנוער, שלהם סמכות לדון קטינים בעבירות 
פליליות. כן קיימים בבירה חמישה בתמ״ש גבוהים השומעים ערעו¬ 
רים מן המחוזות. לביהמ״ש העליון שבבירה סמבות לדון בשאלות 
חוקתיות, בשאלות פרשנות המתעוררות ביחס לצורם המוצאים 


ע״י הרשות המבצעת, בענייני מלקוח ימי וכן בעניינים פליליים בהם 
מעורבים פקידים רמי־דרג. 

כלכלתה של פ׳ מבוססת על ההכנסות מתפעול התעלה ועל 
חקלאות. כ 25% מהכנסות הממשלה מקורם בדמי מעבר, בשיתתי 
התעלה ובדמי רישום לאניות הנושאות דגל פנמי. ההכנסה הלאומית 
לנפש כ 650 דולר ( 1971 ) — מן הממוצעות באמריקה הלאטינית. 

ה ח ק ל א ו ת בפ׳ מנצלת 1.4 מיליון הקטר ( 18% מכלל הקרקעות 
לרבות אדמות־מרעה) ומועסקים בה כ 43% מכוח העבודה. שיטות 
העיבוד מפגרות, בשל מבנה הקרקע ובשל מבנה חברתי נחשל: 
כ 77% מהאיכרים אינם בעלי הקרקע אלא אריסים או "פולשים", 
המעבדים את הקרקע בלא זכות חוקית. 

גידולי החקלאות העיקריים לצריכה ( 1970/1 ) : אורז ( 167,000 
טון) ותירס ( 85,000 טון), ולמסחר: קפה ( 5,500 טון), בננות ( 900,000 
טון) וקנה-סוכר ( 880,000 טון). פ׳ מייצרת כ 3.5% מתפוקת הבננות 
בעולם ומייצאת כ 10% מהיצוא העולמי. מרבית מטעי הבננות עדיין 
בבעלות "חברת הפירות המאוחדת" האמריקנית ובנותיה. 

משק בעה״ח בעל חשיבות רבה למזון, לעבודה ולתובלה. מגדלים 
בעיקר בקר ( 1.25 מיליון ראש — 1971/2 ) וחזירים ( 147,000 ראש). 
דיג הסרטנים ($סתז 1:1 י $1 ) הוא ענף בעל חשיבות רבה והתפתח 
בעיקר במפרץ פ׳. 

ה ת ע ש י ה מעבדת בעיקר מוצרי חקלאות לצריכה מקומית. 
מפעלי התעשיה העיקריים: זיקוק סוכר, ייצור כוחל ובירה, מוצרי 
הלבשה והנעלה, מלט ובתי־זיקוק לנפט המיובא מוונזואלה. 

מערכת התחבורה עדיין מפגרת אף שמושקעים סכומים ני¬ 
כרים בפיתוחה. מערכת הכבישים כוללת כ 7,000 ק״מ דרכים (כ־ 
4,000 מהם ללא אספלט). האוטוסטרדה הפן־אמריקנית נמצאת בהר¬ 
חבה והקטע מהעיר פ׳ לקולומביה יושלם ב 1976 . בפ׳ מ ם "ב 
בבעלות ממשלתית ושתי מערכות מס״ב בבעלות אמריקנים, ס״ה 
כ 470 ק״מ. ה צ י המסחרי הרשום של פ׳ הוא מן הגדולים בעולם 
(למעלה מ 8.1 מיליון טון — הצי ה 9 בגדלו בעולם — 1973 ), אולם 
מרבית האניות הרשומות בם׳ הן בבעלות זרה ונושאות דגל פנמי רק 
מטעמי נוחות (ע״ע ספנות׳ עט׳ 254 ). הנמלים העיקריים הם בלבואד, 
וקולון, נמל האוויר הבי״ל נמצא בטוקומאן ליד העיר פ/ 

סחר החוץ של פ׳ מאופיין בעודף גדול ביבוא. עיקר 






931 


פנמה — פנמה, תעלת■ 


932 


היבוא ( 355 מיליון דולר ב 1971 ) — מכונות ומכוניות ( 26% מערד 
היבוא), מוצרי צריכה ( 23% ), מינרלים והמרי גלם ( 19% ) ונפט 
גלמי ( 18% ). מקורות היבוא הם בעיקר: אה״ב ( 39% מערך היבוא), 
ונזואלה ( 19% ), האיזור ההפשי של קולון ( 13% ) ויפן ( 6% ). עיקר 
היצוא ( 115 מיליון דולר ב־ 1971 ) — בננות ( 56% מערך היצוא), 
מינרלים ודלק ( 21% ) ודגה, בעיקר סרטנים ( 10% )> מיועד לאה״ב 
( 62% ) ולגרמניה המערבית ( 16% ). 

המטבע: 1 בלבואה = 1 דולר של אה״ב. 

אב. כ. 

היסטוריה. ב 1501 גילה רודריגו דה בסטיז־ס את חוף פ׳. 
כעבור שנה סייר לארכו קולומבוס במסעו הרביעי. ב 1513 חצה 
ו. נ. דה 3 לבוא (ע״ע) את המיצר וגילה את האוקיאנוס השקט. האיזור 
אורגן כחלק מהפרובינציה 11-016 ? 3 ז-! 16 ־ד והעיר פ׳ (ע״ע) נקבעה 
לבירה. בזכות מיקומו הגאוגרפי היה המיצר לגשר יבשתי חשוב 
דרכו הועברו אוצרות הזהב מפרו לספרד וסחורות מארץ־האם לחוף 
המערבי של אמריקה. בפוארטו 3 לו נערכו מדי שנה ירידים גדולים. 
שודדי־ים אנגליים, שהידוע בהם סר פ. דריק (ע״ע), התנכלו לאניות 
הספרדיות וערכו פשיטות על נמלי פ/ משהחלו האניות להפליג 
דרך כף הורן פחתה חשיבות איזור פ/ בסוף המאה ה 17 עשו 
סקוטים נסיון ליישב את ךוץן, בדרום פ/ 

עם שחרור אמריקה הלאטינית הכריזה פ׳ על עצמאותה ( 1821 ) 
והצטרפה לקולומביה השכנה. בהיותה רחוקה מבוגוטה הבירה נהנתה 
פ׳ מאוטונומיה רבה וב 1840 היתה עצמאית לזמן קצר בהנהגת טומס 
אררה ( 3 ז 6 ז■!^), גיבורה הלאומי. בעקבות בהלת הזהב בקליפורניה 
( 1849 ) נבנתה בפ׳ רכבת שזירזה אח התפתחותה. מגמות בדלניות בם׳ 
ניזונו מהתנגדות לחוקה הריכוזית של מפלגת השמרנים בקולומביה 
( 1886 ), מהאכזבה מהתמוטטותה של חברת תעלת־פ׳ הצרפתית 
( 1889 ) וממלחמת האזרחים הממושכת בקולומביה. ב 1903 , כשסירב 
הסנאט של קולומביה לאשרר חוזה עם אה״ב בדבר חפירת תעלה 
בפ׳ מרדו תושבי פ׳ בקולומביה והכריזו על עצמאותם. כוחות צבא 
אה״ב סיכלו התערבות קולומביאנית והנשיא ת. ולזוולט הכיר מיד 
בס׳ שחתמה על חוזה עם אה״ב, לפיו הוענקה לה זכות לחפור תעלה 
(ע״ע פנמה, תעלת־). 

נוכחותה המדינית, הצבאית והכלכלית של אה״ב העיבה על חיי 
המדינה, והחתירה להשבת הריבונות על התעלה היתד, מוקד החיים 
המדיניים בפ ׳ . שררה התמרמרות על שכושים רבים, שהובאו לחפירת 
התעלה, הושארו לאחר סיומה בם׳ ועל היתרונות הכלכליים וההת¬ 
נשאות החברתית של האמריקנים ששירתו בפ׳. ב 1936 חתם הנשיא 
ארמודיו אריאס על חוזה עם אה״ב שהגדיל את תגמולי פ , מהתעלה, 
הבמיה את ריבונותה ותיקן עיוותים. בראשית מלה״ע 11 ביקשה 
אה״ב בסיסים להגנת התעלה, אך הנשיא ארנולפו אריאס הציג 
תנאים קשים ורק לאחר שהודח נמסרו הבסיסים. ב 1949 חזר ארנולפו 
אריאם לכם הנשיאות והודח כעבור שנתיים ע״י ראש "המשמר 
הלאומי״ ( 31 תס 301 א: 113 >-נ 0113 — הכוח הצבאי היחיד בפ' — מצבתו 
כ 6,000 איש ומוטלים עליו גם תפקידי משטרה), חוסה א. רמון 
קנטרה, שנבחר אח״כ לנשיא. רמון חתם על חוזה עם אה״ב ( 1955 ) 
שהגדיל את תגמולי פ׳ לב 2 מיליונים דולר לשנה, השווה את שכר 
העובדים הפנמיים בתעלה לזה של העובדים האמריקניים והטיל מסים 
פנמיים על האחרונים. ב 1955 נרצח בנסיבות מיסתוריות, וסגנו 
הואשם ברצח והורשע. 

לאחר מהומות ב 1958/9 הכירה אה״ב בכך שאיזור התעלה הוא 
להלכה בריבונות פ׳, והוסכם שדגל פ׳ יונף בו בצד דגל אה״ב. 
בינואר 1964 פרצו מהומות דמים כשדגל אה״ב הונף ללא דגל פ׳ 
מעל בי״ס באיזור התעלה. ב 1968 נבחר אריאס שוב לנשיא, אך 
תודח כעבור 11 יום ע״י מפקד "המשמר הלאומי", אל״מ א(מר טורי- 
חלם, שהיה לשליט האמיתי, אף שנשאר מפקד המשמר. ב 1972 


זכתה פ׳ בחוקה חדשה (ר׳ לעיל, חוקה ומשטר). השיחות עם אה״ב 
על מעמד התעלה חודשו מדי פעם, אך הגיעו שוב ושוב למבוי 
סתום. 

יהודים ממוצא ספרדי הגיעו לס׳ מהאיים הקאריביים באמצע 
המאה ה 19 . אח״כ באו יהודים מארצות המזרח התיכון, ואחריהם 
ממזרח אירופה. רוב היהודים גרים בעיר פ׳ ובקולון. ב 1972 היו בפ׳ 
כ 2,000 יהודים. 

; 1937 ,.י/ / 0 ) 1711 *}<}).^ 16 ( 1 , 0.113 5 ) 8101 3 ) 137111 , €03111 ^ 

; 1951 , 4950 — 1903 , 0175 ^ 4 0713 ^ 1 171 / 0 116 ' 7 ,ע 1 ג£ .- 1 

.* 1965 36 111550710 , 111610 ) 035 .[ .£ 

ה. ום. 

פנמה ( 303013 ?), בירת מדינת פ׳(ע״ע), 418,000 תוש׳( 1970 ). העיר 
שוכנת על חצי-אי קטן ליד הפתח הדרומי של תעלת פ , 

(ע״ע) למפרץ פ׳ באוקיאנוס השקט. פ׳ היא המרכז הכלכלי, הפוליטי 
והתרבותי של המדינה. היא צומת תחבורה על האוטוסטרדה הפאן- 
אמריקנית; יושבת בקרבת גמל בלבואה שבתחום איזור התעלה, שדה 
התעופה הבי״ל בטוקומן ( 30 ק״מ מצפון־מזרח לעיר) ומס״ב וכביש 
לקולו! שבפתחו הצפוני של תעלת פ׳. בם׳ מפעלים לייצור מזון 
(שימורי דגים), בגדים, רהיטים, מלט, מוצרי טבק וקרמיקה. בעיר 
שתי אוניברסיטות, וב 1972 למדו בהן 8,560 תלמידים. 

העיר נוסדה ב 1519 בידי הספרדים באתר הנמצא כ 6 ק״מ מזרחית 
לפ ׳ . לאחר שהרסוה שודדי־ים, הועתקה ( 1672 ) לאתרה הנוכחי 
ובוצרה. חלקה העתיק. הבנוי בסיגנון קולוניאלי, נמצא בקצה 
חצי־האי ומושך תיירים רבים. ב 1903 היתד. לבירת המדינה והת¬ 
פתחה במהירות עם חפירת התעלה. 

. 1950 36 0111303 0 ^ 1 , 10 ( 01 >! .\ 7 

פנמה, תעלת", נתיב מים מלאכותי החוצה את מיצר פ׳ 
שבאמריקה התיכונה מצפון־מערב לדרום־מזרח, והמקשר 
את האוקיאנוס האטלנטי עם האוקיאנוס השקט. הוא מבטל את 
ההכרח לשוט סביב כל יבשת אמריקה הדרומית ומקצר (בכ 8,000 
מילים ימיים) נתיבי שיט בי״ל; מכאן חשיבותו הכלכלית והצבאית. 
במקביל לת״ם ומשני צדדיה נמצא ״איזור התעלה״ ( 2000 03031 ) 
שבשלטון אה״ב. רחבו בממוצע כ 16 ק״מ; שטחו, לרבות הימות 
המלאכותיות שבו, 1,636 קמ״ר. ב״איזור התעלה״ כ 50,000 תוש׳ 
(אומדן, 1973 ), כולל חילות המצב שבמתקנים ובביצורים האמריק¬ 
ניים. מפת איזור התעלה — ע״ע פנמה. 


אורך ת״פ מהעיר קולון, בצד האטלנטי, לבלבואה, בפתחה 
השני, 81.6 ק״מ, כולל מבואות. רחבה 150 — 300 מ׳ ועמקה 12.4 — 
14.1 מ/ בתעלה 3 מערכות תאי־שים (אורך כל תא 300 מ׳ ורחבו — 



תעות פנמה: מערכת תאי-׳עיט םיראפ?ורם 




933 


פנמה, תעלת■ — פנסילויניה 


934 


35 מ׳ [ע״ע דרכי מים]), שבאמצעותם מועלות אניות לגובה 26 ם׳. 
ב״חתך גייאר" (או קולבה־., רחבו 153 מ׳), הידוע במפולות־אדמה 
שסתמו לפרקים את נתיב השיט, חוצה התעלה את פרשת־המים שבין 
שגי האוקיאנוסים שגבהה 82 מ׳. חלק ניכר מת״פ עובר בימת גאטון 
( 423 קמ״ר) המלאכותית, הניזונה ממימי הנההת גאטון וצ׳אגרם 
ומספקת מים לתעלה. תאי־השיט הכפולים מאפשרים תנועה חפשית 
הלוך ושוב, אך אינם עבירים לאניות מעל ל 75,000 מון. משן המעבר 
בת״פ הוא כ 15 שעות. מס״ב מקשרת את שני קצות התעלה. סמוך 
לפתחה אל האוקיאנוס השקט עובר מעליה הגשר הגבוה של האוטו¬ 
סטרדה הפאן־אמריקנית. הכנסות ת״פ מדמי־מעבר כ 102 מיליון דולר 
( 1973 ). אותה שנה עברו בתעלה כ 14,000 אניות. כמות המטענים 
שעברו בת״פ ( 1973 ) — 127 מיליון טון. ע״ע ספנות, עמ׳ 256 . 

ב 1879 החליטו גורמים צרפתיים ביזמת דה לספס (ע״ע) וברא¬ 
שותו לבנות נתיב שיט בגובה סני־הים (ללא תאי־שיט) דרך מיצר ם׳. 
ב 1889 פשטה ,.חברת ת״פ" הצרפתית את הרגל, בשל תכנון לקוי, 
קשיים טכניים ונזקי מגיפות שהפילו אלפי חללים. הדבר גרם 
ל״סקנדל פ׳" ולמשפטיו שזעזעו את צרפת (ציוד החברה הצרפתית 
נמכר ושימש להשלמת מסה״ב יפו—ירושלים ב 1892 ). 

ב 1903 ארגנה אה״ב הפיכה שהביאה להקמת רפובליקה עצמאית, 
בלתי־תלויה בקולומביה. זו החכירה לאה״ב לצמיתות (אמנת היי- 
ואריה את האיזור, דרכו עתידה היתד, התעלה 

לעבור. ב 1904 רכשה אה״ב ב 40 מיליון דולר את זכויות הבניה של 
הצרפתים. לאחר לבטים רבים הוחלט על נתיב גבוה מפני־הים ובו 
סכרים. כריית התעלה ע״י אה״ב נמשכה 10 שנים. למרות קשיים 
טכניים ותברואתיים עצומים הושלמה ת״פ ב 1914 , בניצוח המהנדס 
הצבאי ג , . ו. גו׳ןזלז ( 30£111315 >; 1858 — 1928 ). 

בעקבות גידול תנועת הספנות- ולקח מלה״ע 11 , נדונו ארוכות 
תכניות להרחבה ניכרת של התעלה ותאי־השיט, לבניית תעלה מקבילה 
בגובה פני־הים או לבניית תעלה נוספת דרך ימת ניקרגואה. תכניות 
אלה עדיין רחוקות ממימוש. 

31 ע 110 176 ) 0 £5 110 ) 0066 ־ 1 ?) , 7. (.16 768560$, 7)16 00(^5 0) ?. €0X01 

; 1916 ,, 0 .? 16 ( 7 , 315 ו 006£1 . 0 ; 1888 י('(: 500161 111031 י ן 73 ^ 060 

; 1940 , 10165 ' 1 ) 171071 1710711177165 7014165 165 61 .? ,: 62 * 51 , 1 ) 16 ־*£־ 516£ 

16 ( 5 07 ( 16 §£}} 517 107710116 ? 1 ( 1 16 ( 7 :/( 1 ) 1 ( 001 ס / €0418 , 1 ב/יטיע .? 

, 011 ־ 0317161 . 1 ;- 1951 ,.ל). , / 16 ( 5 /ס ) #££07 01 * 71711 ; 1947 2 ,. 0 . < 1 

. 1972 , 2 ( 07 07€ 716 ) 0511 <) 71 * 1 16 (' 7 
נ. ו. 

המעמד המשפטי של ת״פ. הפעלת התעלה וכל הקשור בכך 
מסורים בידי "חברת ת״פ" חברה ממשלתית אמריקנית. בתמורה 
על מסירת השלטון באיזור התעלה לאה״ב, התחייבה זו לשלם לפנמה 
סכום חד פעמי של 10 מיליון דולר וכן תשלומים שנתיים. מאז נעשו 
בין שתי המדינות מספר הסכמים — החשובים שבהם מהשנים 1936 
ו 1955 — שבאו להגדיל את הסכומים שמשלמת אה״ב, וכן להגביל 
את סמכויותיה של אה״ב ולהגדיל את סמכויותיה של פנמה באיזור 
התעלה. 

הכללים בדבר חופש המעבר בתעלה נקבעו באמנת היי־ 
פונספוט (סזס^סת״ה?-^) מ 1901 ואושרו באמנת היי־ואריה (ר׳ 
לעיל). כללים אלה דומים לאלה החלים על תעלת סואץ (ע״ע). 
הובטח חופש מעבר ללא אפליה לספינות סוחר ולאניות מלחמה של 
כל המדינות המקיימות את כללי האמנה. ההסלים המוטלים על 
המעבר דרכה חייבים להיות הוגנים וצודקים. אניה העוברת בתעלה 
חייבת לכבד את תקנות השיט שקבעו רשויות התעלה. על התעלה 
להישאר פתוחה לספינותיהן של מדינות אויבות ואסור לבצע בה 
הסגר ימי (ע״ע) או כל פעולה עוינת אחרת. עם זאת צדן שאה״ב 
רשאית להחזיק באיזור צבא במידה הדרושה להגנתה נגד הפרות 
חוק ופגיעות בסדר. לא נקבע בפירוש באמנה שחופש המעבר בתעלה 
יכובד גם בזמן שאה״ב נמצאת במצב מלחמה ולא נאמר בה שאסור 


לבצר את האיזור. למעשה יש להבחין, לעניין החוקים החלים בימי 
מלחמה, בין המקרה שבו אה״ב היא ניטרלית (במקרה זה יחולו על 
איזור התעלה תקנות הניטרליות שייקבעו בידי אה״ב) לבין המקרה 
שבו היא צד לוחם (במקרה זה תיסגר למעשה התעלה בפני אניותיו 
של ריצד השני, כפי שקרה בשתי מלה״ע). 

יחסי אה״ב—פנמה בקשר לתעלה הם דו־ערכיים, שכן מחד־גיסא 
מבקשת פנמה להחזיר לעצמה את מלוא השלטון על איזור התעלה, 
אך מאידך־גיסא ברור לה שמבחינה כלכלית היא תלויה בתעלה 
ובנוכחות האמריקנית. 

, 67 ^ 6006 071(1 1X03■, 1942; 8.. 11. 33x ? מ* . 0 . 7 € 711 , 1 >ז 0 ) 461 ג? .( •א 

ס) 15 ) €£47 ? 11107 ) 0711 ? 14/1111 , 5 !( 0 ' 05670 71 01 71167110110 / / 0 /* 1411 1£ ( 7 

, 77601164 .€ .? 16 ( 7 ,*ת 111 ־ 1 . 8 . 0 .£ ; 1964 , 0071014 17156706607116 
. 1965 ,( 398 , 18 י .'\ 86 ׳*\ 73 . 13 ? . 11 : 111 ) 16 * 1111 ? 1 ) 071 1656711 ? , 055 ? 

ר. לס. 

פנסילרניה ( 13 ת 3 /ו 1 ץ$מ״ 0 ?), מדינה במרכז מזרח אה״ב; 117,412 
קמ״ר, 11,879,000 תוש׳( 1971 ). רובה נכלל בתחום האפלי־ 

צ׳ים (ע״ע) הצפוניים, שרכסיהם נמשכים במקביל מדרום־מערב 
לצפון־מזרח, ובמפערים שביניהם עוברים נתיבי התחבורה ההיסטו¬ 
ריים למערב. האפליצ׳ים שבמחציתה הצפונית של פ׳ יוצרים רמה 
שנופה עוצב ע״י קרחון, ובה ימות רבות ואוצרות־טבע. הרמה 
משתפלת צפונה־מערבה אל מישור החוף של ימת אירי(ע״ע). באיזור 
הדום־ההר בדרום־מזרח, המשתפל אל עבר מישור החוף האטלנטי, 
מצרים רוב השטחים החקלאיים. פ׳ מנוקזת ע״י נהרות גדולים בעלי 
מערכת יובלים מסועפת: נהר דלןר (ע״ע) על גבולה המזרחי; 
הנהרות סקולקיל וספקואתנה, המתנקזים אף הם מזרחה לאוקיאנוס 
האטלנטי; ובמערב נהר אלגיני, שזורם מערבה לנהר אוהיו (ע״ע), 
יובל המיסיסיפי. 

פ' היא בין המדינות המשגשגות באה״ב הודות למיקומה ולמש־ 
אביה הטבעיים. 4 * משטחה מעובד. ענפי החקלאות העיקריים הם 
משק חלב ולול. אולם חשיבותה היחסית של החקלאות פחתה עם 
הפיתוח התעשייתי הנמרץ, במיוחד אחרי מלה״ע 11 . בתפוקת ר,תע¬ 
שיה פ׳ היא בין הראשונות באה״ב. היא יצרנית הפלדה והברזל 
הגדולה באה״ב, בזכות מכרות פחם שבשטחה: ביטומן — 72.8 
מיליון טון ( 1971 ) אנתרציט (היחידה באה״ב) — 8.7 מיליון טון. 
כן מפיקים נפט וגז טבעי. מוצרי התעשיה המגוונים כוללים כלי- 
רכב, מכשירי חשמל ומכונות. 

בם׳ אתרים לאומיים רבים ומרכזי תרבות חשובים המושכים 
תיירים רבים. כ 72% מכלל האוכלוסיה ( 1970 ) גרים בערים• הגדולות 
הן: פילדלפיה ( 1,950,000 תוש , ) ופיטסברג ( 520,000 תוש׳). בעיר 
הבירה, הריסברג, 68 x 100 תוש , (ע׳ ערכיהם). 

האדם הלבן הראשון בס׳ היה נוסע צרפתי ב 1615/16 . ב 1643 
קם על אי בנהר דלוור יישוב שוודי שנתפש ב 1655 בידי ההולנדים. 
מ 1674 עבר כל האיזור לידי אנגליה. ב 1681 קיבל הקוויקר-ו. פן 
(ע״ע) זכיון ממלך אנגליה להקים מושבה על השטח הנרחב שהת¬ 
משך מהדלוור מערבה, וקרא לה פ׳ ("ארץ־היער של פך). פן ראה 
במושבתו "נסיון קדוש" ליישם את עקרונות הקויקרים (ע״ע) וביקש 
להקים קהיליה מבוססת על סובלנות דתית וחברתית, מוסריות ואי־ 
אלימות׳ גם כלפי האינדיאנים המקומיים. מלבד הקווייקרים התיישבו 
בם' גרמנים רבים׳ מנוניטים, הרנהוטיים ומהגרים אירים־סקוטיים, 
שהקנו לם׳ את צביונה הדתי־שמרני ואת פעלתנותה בתחומי הכלכלה 
והחקלאות. פילדלדפיה וסביבותיה הפכו למרכז המסחרי והתרבותי 
של המושבות בצפון־אמריקה. לאחר תקופת קרבות נגד האינדיאנים 
והצרפתים בפנים הארץ, שבעקבותיה קמה פיטסברג, ולאחר שנקבעו 
גבולותיה היתה פ׳ למרכז המאבק נגד הבריטים שהסתיים בהקמת 
אה״ב. מסורת הקידמה של פ׳ מאז ישב בה פרנקלין נמשכה גם במאה 
ה 19 , משהתבלטה בהתנגדותה לעבדות ועמדה בראש "מדינות 
הצפון״ במלחמת האזרחים. בתחומה התנהל ב 1863 קרב גטיסברג 



939 


פס, אוקטויו — פסול 


940 


לשדר.״), 1966 , ביקורת ספרותית ואמנותית: $צ 311 זן 5 ־ 1 ׳\^ 1 £ ו.״ 0131 , 
1967 . פ׳ הוא כיום הסופר המכסיקני הידוע ביותר מחוץ לגבולות ארצו. 

10 י , 11 11 )^ 177112 , 1,611.3 -א ; 1955 , 1 ) 1111 ) 101 #ן ) 11 101 ) 0 ) 1 ) 17 , 311 ־ו 1 \ . 11 

0 , 063 . 0 ; 1959 , 226 - 205 . 11 ) 01 . 611 <) 171 ) £0111 111 ז 1 >) 11 )}\ 1111 ) 0 ) 

. 1965 

פסול, במובנו המסרתי הרחב — כל ייצוג אמנותי בתבליט מלא 
או חלקי. כלומר כל ייצוג, שיסודות נפחיים שולטים בו, 

המבוצע בחמרים כאבן, עץ, מתכת, חמרים סינתטיים ועוד, ובטכני¬ 
קות כחריטה, חיטוב, גילוף, כיור ויציקה. בדומה ליצירת הציור 
והארדיכלות, הפסל הוא מוצר יחיד, חד־פעמי. הגדרת המונח פ׳ 
השתנתה והתרחבה בהתאם לשינוי יעדיו של היוצר, שחל עם התרח¬ 
בות מושגי היצירתיות והאסתטיקה ועם העמקת הגטיה לכלול במונח 
אמנות חפצים שלא נוצרו כייצוגים אמנותיים מובהקים. ליסודות 
הנפח, הבגדים על שלושת הממדים׳ נוסף המימד הרביעי — מימד 
הזמן. לצד יצירות עצמאיות שנועדו לעטר ערים ובניינים, נכללו 
במושג פ׳ במרוצת הזמן, גם ייצוגים נפחיים המעטרים חפצים כגון: 
רהיטים, כלי נשק, תשמישי קדושה, כלי פולחן ומוסיקה. ואם בעבר 
נהגו לראות בתהליך מכני מסוים תנאי להיווצרותו של החפץ 
האמנותי, הרי שבמאה ה 20 נוצרו חפצים, שניתן להגדירם כיצירות 
פ , , אף בשיטות של איסוף וליקוט חפצים מצדים. 

כיום הגדרת הקשרו של החפץ היא הקובעת את מעמדו כיצירת 
פ׳; ואין ספק שההקשר החללי הוא המכריע. מקומו של החפץ 
באתר ארכאולוגי, בחלל עיתגי, בחזית בניין או במוזיאון, די בו כדי 
להגדירו, במחשבה המודרנית, כחפץ אמנותי. ואילו אותן האבחנות 
המסרתיות בין חפץ שנוצר בכוונה אמנותית לבין חפץ שהאדם יצר 
לשימושו(כלי צור) או לצרכי סמל ופולחן (צלמיות, מצבות, חנוטים, 
פסכות פולחן), שוב אינן קיימות, בשל הראייה החדשה של החפצים 
המאגיים והפולחניים בהקשרים תרבותיים. פסיכולוגיים, ואסתטיים. 
ניתן לפיכך גם לבטל אבחנות עקרוניות, כגון זו שבין אמבותם של 
זרמים תרבותיים עיקריים המיושמת ע״י אמנים "גדולים" מוכרים, 
לבין אמנות אלמונית המגלמת אתוס קולקטיוד; או זו שבין ם׳ 
המייצג מציאות חזותית או אידאית לבין פ׳ המייצג מציאות לא- 
חזותית (סמלים, טוטמים, עיטורים). 

אולם היצירה הפיסולית מאופיינת מיתר האמנדות הפלסטיות לא 
בהקשרה החללי בלבד, אלא גם: א) בעצמיותה, כחפץ המקיים קשר 
חזק בין הדימד שהוא מגלם ובין החומר שממנו נוצר; ב) בקנה־ 
מידתה המותנה (בדומה ליצירה הארדיכלית) ביחס לחלל שבו היא 
מצדה, אך המשתנה גם עם שינוי זודת־הראיה והמרחק שבינה ובין 
הצופה בה ; ג) באיכות האור שבה, אשר מקורו — שלא כבציור 
המתאר את האור — מחוץ לה. 

המרים וטכניקות. החומר הקדום ביותר שבו השתמש 
האדם לפיתוח טכניקת עיצוב אמנותית היתה האבן. סיתותר, לצורך 
עיצוב כלים באמצעות אבנים ששימשו בידו בפטישים וכסדנים בת¬ 
קופה הפלאוליתית, היתד, גם הטכניקה שבדי עוצבו פסלוני-הצלמיות 
והתבליטים באותה תקופה. בתקופה הפלאוליתית המאוחרת שכלל 
האדם את השימוש בכליו באבנים מחודדות, דצר צורות חרוטות 
בגוף הפסל: ה״ונוס מווילנדורף", העשדה אבן־גיר׳ מורקה באמצעות 
מגרד, ואילו איזמל שימש לסיגנון שערה. לעתים עיגלו ומרקו את 
האבן בשחיקה במים. 

בם׳ בשיש נתקבלה אצל היוונים במאה ה 7 לפסה״נ מפסלת הברונזה 
במקום פטיש האבן. התפתחות הפסל מגוש חזיתי לגוש עצמאי 
בחלל הביאה, במאה ה 5 לפסה״ג, לפיתוח שיטות החיצוב הבלתי 
י ש י ר — לעומת שיטות ה ח י צ ו ב הישיר הקודמות — שבהן 
ביצע האמן רישומי הכנה ומודלים בשעווה או בחומר׳ קודם שניגש 
לעבודה באבן. טכניקה נוספת פותחה במאה ה 4 לפסה״נ עם בניית 
הפסל חלקים־חלקים. תהליך עיבוד האבן, למן העברת הפרופורציות 


ד,נפחיות מהמודל לגוש־האבן ועד לעיצובו באמצעות כלים שונים. לא 
השתנה מימי יוון הקלאסית ועד ימינו. 

הברזל עובד, ככל הנראה, באותן טכניקות ששימשו לעיבוד 
האבן; מאוחר יותר נהגו באותן השיטות בנחושת. פסלי המתכת 
המוקדמים ביותר הידועים לנו, הם השוורים מאל־עוניד (לפני האלף 
ד, 3 לפסה״ג; ד תמ׳ כרך ב- עמ׳ 203/4 ), שבהם נקבעו באמצעות 
מסמרים, לוחות־מתכת ע״ג יסוד־עץ מכוסה ביטומן.— היוונים פיתחו 
את טכניקת היציקה בברונזה והוסיפו לה לעתים מתכות אחרות כדי 
להעניק לה גון מסדם ומוצקות. תבניות־היציקה היו עשדות, בד״כ, 
חומר שחומם קודם היציקה, או, לעתים נדירות יותר, אבן או מתכת. 
גם תהליך "השעווה האבודה" היה מקובל בימי־קדם ליצירת חפצי 
אמנות ואומנות זעירים או עדינים: בתהליך זה נוצקת המתכת 
באמצעות תבנית יחידה שממנה מסולקת שעוות המודל כהיתוך. 
טכניקת ההלחמה אף היא היתר. ידועה באלף ה 3 לפסה״ג. 

שימוש בעץ היה ידוע כבר בתקופה הפלאוליתית. טכניקות 
עיבודו שוכללו בתקופה המסוליתית והנאוליתית, שבה פותח המסור, 
ומאוחר יותר, עם יצירת כלים חדשים בעקבות גילוי הנחושת. 
במצרים הקדומה וביוון השתמש האמן במפסלת כדי לעצב מתוך 
גזע-העץ את הגוש העיקרי של הדמות שאליו חיבר אח״כ את האיב¬ 
רים האחרים. טכניקות גילוף־העץ פותחו במיוחד באירופה ביה״ב 
(תבליטים), בתקופת הרנסאנס ובמאה ר, 18 , שבה הרכיבו אמני־ 
הרוקוקו פסלים באמצעות צירוף יסודות זעירים רבים. 

האבן, המתכות והעץ היו מאז ומתמיד החמרים הנפוצים ביותר 
באמנויות הפ ׳ . המרים אחרים כזכוכית, הטין, החרם והשן, נפוצו 
אף הם במרכזי הם׳ הגדולים באירופה, באפריקה, ובמזרח הרחוק. 
פסלים משובצים חמרים יקרים ויקריס-למחצה נוצרו במצרים 
הקדומה, במסופוטמיה, ביוון וברומי וביה״ב, במטרה לשוות ליצירה 
הוד והדר או להעשיר את הטכסטורה שלה באפקטים ובגוונים למיני¬ 
הם. השימוש בצבע נפוץ אף הוא בפסלי עץ וטרקוטה ביוון הקדומה, 
ביה״ב ובתקופת הרנסאנס. החל במאה ה 20 רווח, בצד החמרים 
המסרתיים, השימוש בחמרים שפיתחה הטכנולוגיה המודרנית: בטון, 
פלדה. פוליאסטר והמרים סינתטיים אחרים. בשיטת ה״אסאמבלאז׳", 
שפותחה בימי הקוביזם, נעשו גם צירופים של חמרי־גלם וחמרים 
תעשייתיים לייצור פסלים בטכניקה ה מכתה "מעורבת". הופעת 
חמרים חדשים פיתחה תהליכי עשיה המבוססים תכופות על שיטות 
ייצור תעשייתיות, שיד האמן שוב אינה מעורבת בהן ישירות. 

התפתחות ה פ׳. פ רה ים טוריה. באמצעות בדיקות פחמן־ 

^ קבעו שאת אלת הפריון המכונה ״ונום מווילנדורף״ יצרו ב 29,880 
לפסה״נ. אין הוכחות לייצוג פיגוראלי כלשהו בשלבי התפתחות 
האדם לפני התקופה הפלאוליתית המאוחרת ( 10,000-30,000 לפסה״נ). 
מתקופה זו שרדו סימני חריטה או ציור שנעשו במכוון בסלעים. 
הסימנים העתיקו צורות של יצורים חיים. המעבר מטכניקות ציור 
וחריטה לטכניקות שאפשר להגדירן כפיסוליות היה איטי והדרגתי: 
במערת לא 0 ק 1 (^ 5031 ב. 1 ) בדרוס־מערב צרפת ניצל הצייר את פני- 
השטח השקערוריים של הסלע כדי למזג את הדימוי המצויר בתחושה 
של נפח. בליטר. בסלע או בנטיף שימשה נקודת־מוצא להתוויית צורות 
אנוש, או, כבמערת רופיניאק (:־ 111118113 ״.£) בצרפת, ראש סוס. 

מהתקופה הפלאוליתית שרדו הדוגמות הראשונות של צלמיות- 
אדם זעירות: ראש אשה מחוטב בשן מברא?מפוי 1150 סקבת 3556 * 81 ) 
שבדרום מערב צרפת מן התקופה האוריניאקית־פריגורדית, ה״ונום 
מווילנדורף", ופסלוני "ונום" שנמצאו בברנו שבצ׳כיה׳ ברוסיה וב¬ 
איטליה. משמעותם המאגית או הדתית מוסברת בעובדה שהאדם 
הפלאוליתי היה קשור באמונה בעולם על־טבעי ופעל במסגרת ארגון 
חברתי ובדרגת תרבות מסממת. בצד פסלוני אדם זעירים יצר אמן 
התקופה הפלאוליתית פסלונים בצורת ממותות, סוסים, ביזונים ועוד, 
מהם עשויים אבן, ומהם חטובים בעצם ובשן. 



942 


941 


פסול 



פישול (סיסי! לשטאל): ״וגוב מווילנדורר", אנז. אוסטריה, 0,000 ): לפסה״נ; מכיאייסנהה, תנליט־אבז פרשבולים, שלהי הסאה ה 5 לפסדז״נ; אריה, אנ; שיש 
לנגה סי 1 , ראשית המאה ה 8 ; ראש, ברונזה. כנין, ניגריה; אלה, אבן. הודו, המאות 8 — 10 : ראש, בזלת. מכסיקו, הסאוח 12 — 18 ; ייצור כלי־נשה, עין. 
נורווגיה, הסאה ה 12 ; דונטלו; קטע מפסלו של גאטאמלאטה, ברונזה. פרואה, 1444 — 0 ״ 14 ; נ. שוורץ: פסל אדום. שלדה צבועה, 1968 (סוזיאו; ח״א) 


האמנות הפלאוליתית היתה נאטורליסטית ביסודה. אחרי מלה״ע 11 
נתגלתה באתרים שוגים באירופה אמנות־פ׳ אחרת, לא־ייצוגית, 
שהיתר. מבוססת על דגמים גאומטריים שעיטרו חפצים זעירים 
בצורות סכמאטיות של חיות ואף בצורות מופשטות, אפשר, של 
סמלים מיניים. חפצים אלה רבו בעיקר בתקופות המסוליתית והגאו־ 
ליתית, לאחר נדידת עממי הנוודים עד לארצות הסקנדינוויות של 
ימינו. 

מסורת הם׳ הפרהיסטורי, על הטכניקות שלה ונושאיה, מצאה 
את המשכה עד סמוך לזמננו אצל האסקימואים, באוסטרליה׳ בסחרה 
ובהודו. בארץ־ישראל נמצאו מן התקופה המסוליתית פסלוני אדם 
וחיות (ד׳ תמ ׳ כרך ו/ ענד 239 ) וידיות מגל המגולפות בדמות 
חיות. 

בתקופה הנאוליתית, כאשר האדם הפך מצייד לעובד־אדמה, 
הונחו היסודות לחברה עירונית (יריחו, ע״ע). המונומנטים המגלי־ 
תיים (ע״ע מגליתים) הרבים ששרדו מתקופה זו(מבהירים, דולמנים 
[ע״ע]) באנגליה׳ בברטאן שבצרפת ובארצות אחרות ביבשות אסיה 
ואפריקה מעידים על היווצרות חברות חדורות אמונות דתיות (ר׳ תם׳ 
צבעונית, כרך ה׳ מול טור 344 ). 

בתקופה הכלקוליתית עברה ההגמוניה בתחומי האמנות מאירופה 
למצרים, למסופוטמיה ולאיי הים האגאי, היתד. זו ראשית תקופת 
השימוש במתכות: האדם למד לעבד זהב, כסף ונחושת בטכניקת 
הריקוע. תגלית ערוב המתכות איפשרה לו ליצור חפצי ברונזה 
בשיטות תעשייתיות. הטכניקות החדשות נפוצו בראשית האלף ה 3 
בתרבויות עילם, שומר, מצרים והים האגאי, ורק באמצע האלף ה 2 
הועברו בדרכי המסחר לארצות אירופה. 

בד בבד עם שכלול הטכניקות נשתנתה תפיסת־עולמו של האדם 
הקדמון. בינו ובין העולם החזותי הוקמה מערכת יחסים ברורה. הוא 


החל להעניק ביטוי מוחשי לא לעצמים בלבד אלא גם לאלוהיו ולמתיו. 
הדימוי היה, ע״פ תפיסתו, כפילו של החפץ, או של הדמות המיוצגת, 
ולפיכך חייב היה להיות מעובד לפרטי פרטים. הם', במצרים הקדומה 
כבאשור, לא תואר בחלל׳ אלא יוצג במישור, ובדרך ששילבה זוויות־ 
ראיה שונות בגוף הפסל, כפי שנדרש לייצוג מכלול המשמעויות 
המאגיות הכלולות בדמות המתוארת, במשך 3,000 שנה פיתחה תרבות 
הנילוס אמנות־פ׳ בעלת תכונות ארכיטקטוניות מובהקות: הדמות 
החזיתית היתה חלק בלתי נפרד מארדיכלות הקבורה. מכאן אפיו 
המונומנטלי והמסוגנן של פ׳ זה, אופי שלא נשתנה שינוי מכריע, 
על־אף ההתפתחות מן הייצוג הראליסטי של הממלכות הקדומות 
לתפיסה הקלאסית, הפחות אישית, של הממלכה התבאית הראשונה, 
ולסיגנון האכספרסיוניסטי או המאנייריסטי של אמני תל אל־ 
עמארנה, 

לעומת האמבות המצרית, המבוססת על התבוננות, יצרו תרבויות 
מסופוטמיה אמבות מופשטת יותר, שהעתיקה, באמצעות מטאמור־ 
פוזה, את עולם המציאות לעולם סיפורי וסמלי גם יחד. בתבליט אור־ 
ננה ( 2,400 לפסה״ב; לובר) השומרי, למשל, מיוצגות הדמויות, 
הזהות לחלוטין זו לזו, כסימני כתב. התבליטים העשירים שעיטרו 
את ארמונות המלכים האשוריים סנחריב ואשורבניפל, היו ביטויה 
של אמבות סיפורית, שפיארה את המלוכה ולא היוותה עוד ביטוי 
לפולחן דתי, האמן האשורי ידע להפיח תחושה של מציאות תוססת 
בתבליטי חיות. ראליזם זה, הניכר בנושאי הציד, המנהיג המנצח 
המנתץ את ראש אויבו והחיות האגדיות. נתגלה שוב בתבליטים 
המפוארים שיצרו הפרסים האחמנידים בפרספוליס ובשושן (המאה 
ה 5 לפסה״נ). 

התרבויות הקלאסיות. תרבויות הים האגאי (קפריסין, 
כרתים, פלופונסוס) גישרו בין התרבויות הפרוטוהיםט 1 רי 1 ת, שאמי 





943 


פסול 


944 


נותן הושתתה על האמונה באל הכל־יכול ובאדם המהווה חלק 
אינטגרלי מהקוסמוס, לבין התרבויות הקלאסיות שבמרכזן עמד 
האדם מול העולם■ בעקבות הפלישה הדו׳רית ליוון ( 1,200 לפסה״ג 
בקירוב) נעלמו בהדרגה פסלוני־האלילים המופשטים עשויים־שיש 
של הקיקלדים ופסלוני־האלילות עשויים חרם של כרתים ופינו 
את מקומם, למן המאה ה 7 ׳ לפסלי אתלטים ואלים. האמן היווני זנח 
בהדרגה את הדמות החזיתית ופיתח דמות נפחית שהיתר. מעוגנת 
בחלל. הוא העניק חיים ותנועה לדמות הסטטית והעמיק, בעשותו 
זאת, בחקר האנטומיה של הגוף. היופי הקלאסי, שהושתת על הפרו¬ 
פורציות האידאליות של הגוף, נתגבש ביצירתם של פיליקליטוס, 
של מירון, ובעיקר של פידיאס (ע׳ ערכיהם), שלושתם בני 
המאה ה 5 . האמנות היוונית במאה הזאת גיבשה את התנועה בם׳ 
במסגרת הכפולה של העלילה והארדיכלות. המעבר, במאה ה 4 , מן 
המיתולוגי לאנושי (סקופס, פרכסיטלם, ליסיפום [ע׳ ערכיהם]), 
שבר את חוקי הפרופורציות האידאליות והחדיר יסודות נטורליסטיים 
ואבספרסיוניסטיים בתנועה, שרוכזה מעתה באנרגיה האנושית וב¬ 
השלכותיה הפסיכולוגיות בדמות. בהשפעת הציור נוצרו דיוקנים 
ואף תיאורי-נוף המשולבים בעלילה. הפ' ההלניסטי ובעקבותיו הפ׳ 
הרומי, העבירו את הדגש לז׳אנר היסטורי וסיפורי מובהק (התבלי¬ 
טים בשער־טיטזס [המאה ה 1 לסה״נ] ובעמוד טריאנזס ברומא 
(המאה ה 2 לסה״ב]), מעבר שציין את דעיכת האידאליזם של יוון 
הקלאסית. 

חפ׳הנוצריעדהמאהה 15 . יוון הקלאסית ניתקה קשר בן 
אלפי שנים בין האדם לאלוהיו. קשר זה חורש עם עליית הנצרות. 
בהשפעת אמנויות המזרח, ששימרו, מול הקלאסיציזם היווני, את דרכי 
הייצוג הדקורטייזיות, המופשטות־למחצה, של התרבות השומרית הק¬ 
דומה (התבליטים בארמונות הססניים בפרס), ואת אמנות הפסיפס 
הביזנטית והנטורליזם הממי, נוצרה שפה חדשה של דימויים סמליים 
(תבליטי כותרות ותבליטי דוכן־ההטפה: סן ויטאלה, רווגה, המאה 
ה 6 ). בדימויים אלה — דמות האדם או מוטיוו צמחי — נמנע הפסל 
במתכוון מכל אשליה נטורליסטית, כדי להמחיש את משמעות הקיום 
הרוחני שמעבר לחיים עלי-אדמות. 

בניית הכנסיות הגדולות באירופה, החל במאה ה 11 , היתד, מק¬ 
בילה לראשית פריחתה של אמנות־פ׳ חדשה, מונומנטלית, שעקבה 
בדרכי ארגונה ובסיגנונה אחר התפתחות הצורות הארדיכליות 
בתקופות הרומאנית והגותית. הדמות האנושית שבד. ומילאה תפקיד 
מכריע בתבליטים האפוקליפטיים שבשערי הכנסיות (מואסק, צרפת, 
1120 בקירוב). האמנים הרומאניים התחרו זה בזה בתמונות עשירות- 
דמיון סביב דמותו השלמת של המושיע. בתקופה הגותית השתחרר 
הם׳ מתלותו המוחלטת באדריכלות. הדמות נעשתה נטורליסטית יותר 
בעקבות התמורה שחלה במחשבה הנוצרית מהסימבוליקה המיסטית 
לעבר תפיסה סכולסטית, שראתה בעולם סדר תואם את סדר המח¬ 
שבה : קפאונה המיסטי של הדמות הרומאנית פינה את מקומו לדמות 
שעיקרה בביטויו האכספרסיווי של הדיוקן ובהידור לבושה. 

הרנסאנס. איטליה של המאה ה 13 , שלא נתנסתה אלא מעט 
בסגנונות הרומאני והגותי, השתחררה מהאמנות הביזנטית באמצעות 
ד,פ׳. דוכן־ההטפה של נ. פיזנו(ע״ע) בבפטיסטריום של פיזה ( 1260 ) 
מהווה המשך ישיר לסרקופגים הרומיים. החל במחצית השניה של 
המאה ה 13 שאב הס׳ האיטלקי את השראתו מהעולם הקדום (בני 
משפחת פיזנו, אורקניה [ 0 מ 36 ם- 01 ]), ולאחר שהושפע במאה ה 14 
מד,פ׳ הגותי הצרפתי. כיוון את התפתחותו לכיבוש שלושת ממדיו 
של החלל הממשי. פסלי הרנסאנס הגדולים פיתחו בדמות את תחושות 
החן, העצמה, ההרמוניה, הביטוי הפסיכולוגי, המתח הדרמתי והממו- 
מנטליות, שנשארו שולטים בם׳ האירופי עד סף הזמנים המודרניים. 
המוטיודם של העולם הנוצרי התמזגו, עם גבור העניין בעולם 
הקלאסי הקדום׳ במוטיודים מיתולוגיים והיסטוריים. הפ׳ התנתק 


בהדרגה מתלותו בארדיכלות — למן דלתות הברונזה של גיברטי 
(ע״ע ותמ׳ שם) בבפטיסטריום של פירנצה ופסלי הנביאים של דונטלו 
במגדל־הפעמונים של הדואומו באותה עיר, ועד ליצירות עצמאיות 
כגאמאמלאטה הרוכב של דונטלו (ע״ע ותמ׳ שם). השפעת הרנסאנס 
האיטלקי פשטה במרוצת המאה ה 15 ברחבי אירופה, תוך השתחררות 
מן השלב המאותר, הדקורטיוד, של הגותיקה (ק. סליטר [ע״ע], 
"באו״משה")׳ אצל פסלים גרמנים כפ. שטוס וט. ריןלנשנידר (ע׳ 
ערכיהם), יוצרי מזבחות־העץ המונומנטליים. 

מ א נ י י ר י ז ם, באר 1 ק, נאו־קלאסיציזם. ביצירתו של 
מיכלאנג׳לו, איש השלב השני של הרנסאנס, נתגלם המעבר לם׳ 
המאנייריסטי והבארוקי. את מקום אידאל ההרמוניה תפס המתח 
הדרמתי: עצמתו השרירית של ד.פ׳ ההלניסטי לבשה מימד חדש 
בשאיפה לקפל בדמות את ניגודי הרגשות החבויים והמתפרצים 
שבנפש האדם (משה [תמ׳נ ע״ע איטליה, לוח י״א], קברי לורנצו 
וג׳וליאנו די מדיצ׳י [תמ׳: ע״ע מיכלאנג׳לו]). 

במאות ה 17 וה 18 , לאחר התגליות הגדולות של הרנסאנס, שלטה 
אמנות פורמליסטית מעיקרה. הדרמתיות של מיכלאנג׳לו הפכה בידי 
ממשיכיו תיאטרלית ורגשנית. היא מתגלמת בעיוות הצורות — ביטוי 
לרגשות העזים — אצל המאנייריסט הספרדי א. ברו?טה (ע״ע). 
פאתטיות ואכסטאזד, משמשות חליפות אצל פסל הבארוק הספרדי ח. מ. 
מונטניס (ע״ע). ובעיקר אצל האיטלקי ג׳. ל. ברניני(ע״ע ותמ׳ שם), 
יוצר "האפסטאזה של תרזה הקדושה". הם׳ הבארוקי התפשט באירופה 
כולה. גם אצל פסלים שעמדו בפני השפעת הבארוק ניכר הפורמליזם 
ששלט במשך כ 200 שנה. החל ב 1750 בקירוב שקע הס׳ האירופי 
בנסיונות לחדש, פעם נוספת. את המגע עם הקלאסיציזם 
הקדום. 

מהראליזם לעת החדשה. תחיית ד,פ׳ באירופה ובאמריקה 
אחרי 1850 היתה ראשיתו של תהליך, שהביא לניתוק מן המסורות 
הקלאסיות, ולגיבוש אמנות שאינה מתנסה בתפיסות אסתטיות חדשות 
בלבד, אלא מעמידה בפני האמן אתגרים הקשורים קשר הדוק בשי¬ 
נויים באורח החיים (מבנה העיר והחברה) ובטכנולוגיה התעשייתית. 
בראשיתו של תהליך זה בלטו הראליסטים הצרפתים א. ל. ברי, א. 
דומיה וא. רודן(ע׳ ערכיהם). א. א. בורז־ל (ע״ע), תלמידו של רודן, 
חיפש עדיין את דרכו בסיגגונות הארכאיים של יוון הקדומה. אולם 
עוד קודם מלה״ע 1 גובשו צורות מופשטות לחלוטין ע״י ר. דישאן־ 
ויון (״ס 111 ע־נןת 01131 גןכ 1 ; 1876 — 1918 ) הצרפתי וק• ברנקוש (ע״ע; 
ור׳ תמ ׳ צבעונית, כרך ט׳ מול עמ׳ 872 ) הרומני, שהסתייעו בתחילת 
דרכם באמנויות הפרימיטיוויות כדי ליצור צורות ששוב אין להן 
קשר עם האדריכלות ועם חלל מוגדר. הרוסים א. פוזנר ( 1886 — 1962 ), 
ג. גבו (נר 1890 ) וו. טטלין ( 1885 — 1953 ) החדירו בפסל תחושה של 
תנועה בחלל שהוא חללו של הקוסמוס, ובחיפושיהם התנסו בחמרים 
חדשים שפיתחה הטכנולוגיה. פסליו החלולים של ה. מור (ע״ע ותמ׳ 
שם, וכן כרך ד׳, מול עט׳ 49 ), הפסלים בתנועה של א. קולדר (• 161 ) 031 ! 
נו׳ 1898 ) והפסלים ה״משתנים״ של אגם (נו׳ 1928 ; ר׳ תמ׳ צבעונית, 
כרך כ״ד, תמ ׳ פותחת), ואחרים׳ מכוונים להעשיר את שאלת מקומו 
של הפסל בחלל במשמעויות חדשות. כ״כ נעשו נסיונות במאה ה 20 
להעניק לערים פסלים מונומנטליים הנועדים לסמל אירועים היסטו¬ 
ריים, לבטא משטרים׳ להשתלב במערכות אורגניות חדשות, או אף 
להוות "כלים" לשימושו של האדם. 

על התפתחות הם' בארצות המזרח הרחוק ע״ע טיבט. אמנות; 
יפן, אמנות; סין, אמנות. כמדכן ע״ע אמנות (במיוחד עכר: 35 ; 
37/8 ; 46 ; 49 ; 53 ) ; אור, אור־כשדים; אסיה, פרהיסטוריה, עמ׳ 
916 — 931 ; אפריקה, פרהיסטוריה, עט׳ 329 — 347 ; בבל, עמ׳ 528 — 
543 ; 556 — 562 ; גנדהרה; הדו, פרהיסטוריה וארכאולוגיה, אמנות; 
הלניזם, פיסול, עמ׳ 646 — 684 ; חתים; יונית. תרבות׳ עמ׳ 577 — 585 ; 
מיה, פיסול וכיור; מכסיקו, אמנות קדם־קולומביאנית; מצרים, 



945 


946 


■ פסול 

פיסול; פרס, אמנות; רומית, אמנות{ וע׳ פרקים על האמבות 

בארצות השונות. 

על יחסם של ה מ ק ר א, של חז״ל ושל הפוסקים לס/ ע״ע עבודה 

זרה. 

ל. וולי׳ קדמת אסיד;, תשכ״ג 5 א. יולדריגג, מצרים, תשכ״ג* א. 
פוראדא, איראן הקדומה, תשכ״ד; ד. זאקל, אמנות הבודהיזם, תשכ״ד; 

2\. £. 11 , 285 ) 0 ? 4%6 > 1 ז 11%717 ? 1/26 / 0 76 ) 22 ק 8 /) 5 216 [) 2/165 ) 0771 ? י ־]:> 1 ־ז 0 כ -£, 

1923; 1. 8.0011 ־ 11 ) 1 \ 2 . 0 ; 1942 , 65 § 4 1/16 !) 1170/4% ' 1 56181/11176 י 1 > 1111 םל 11 ז , 
018 1£111%80772 $128816 ,. 111 ; 1949 , 1 ק/(%£ 4712.16711 271 471 771 ס %8 71 2 א 
471 2/1 472626721 £%)'!72, 1950; (3.44. 1 ) 1471 1/176 ק 5628 16 ) 7 י ז 6 זו 1 ^א 
$628111 ) 47 2/111 ) 4/1 86 ? ,:*■! 40 > 1 וז 3 ^ 4 . 14 ;־ 1950 , 5 }/ €766 ) 1 ) 1 [ס 2075 ק - 
26(1/(76 01 1/26 4/1626/12 0716/11, 1954; 0. 800 ( 101 ;, 47161€/12 4715 
0\ 111( 4/111(5, 1954: 7. $€£ זסזתסקז^נ) ..א ; 1958 ,) 17 ) 71 ) 5€111 271 ) 4/711 י'ל , 
07(((( $1111171117(, 1960; 12476 ^ 141 ) 5 ) 61 ) 07 ,־ 161 מז 441 —  , 1411711176 ) 5 •( 17 ) €0/1167711707 י ־ 

£1'011(12072 1(1 1/011(7/26 (272(1 $])<266, 1961 06126$ ? 7116 , 1 )־)!> 8.11:1101 . 0 ;־ 

©/ 5 11071 )/ £601 1 1724 £271$ ) 01 . 1171/476 ) 1 ) 5 1 67/1 ) 111 0 , 5012 .[ ; 1963 , 6 ) 2 >ק , 
1963; 14. 11034, 4 €0/16156 1425107)> 1964 , 1171/176 ) 561 $1086171 / ס ; 

1*1. 80^00x5, $1086171 56/81/11176, 19 65; ?. 44 471 14€ ן 2706 > 8 י [ 0 קךוס 
<2/111 4) €8116611(16 171 06/117(21 £2(70?6, 1965: 0. ?. £111111, €67/72(2/1 

,־[ 116 ש 40 \ . 7 ; 1965 , 1800 — 1280 , 11176 ק 1 > 1 ) 5 611167111/1815/1 א 8 ה 2 > 
1440 : 12172 ? 5 2/18 ) , 27166 ) ( : 1 ,(( 271 ) €67/71 , 27/4 ) 6112671 א 1126 771 76 ) 11711 ) 561 
; 701/6 ) 2 ? 172 6 /)/ 56111171 2/18 > 21721271 % > ? י תס 110 ד 1131 . 44 . 3 > ; 1966 , 1500 10 
, 1/276 ^ 121 ) 5 14086771 70/18 ( 86 , 11113111 ־ 801 .[ ; 1967 , 1940 10 1880 

2718 ) £7127170/177267115 : 76 )/ 1171 ) 562 < 621 א 116 ? ,ת 1311 ד 1 ־ 01 ז!ו 1 .£ .ס ; 1968 
; 1968 , 870/1265 / 0 2 ( 1425107 00716156 4 , 3£0 ׳\ 53 . 0 ; 1968 , 1£65 > 1 ?{ 4556771 
28211072 ) 7 ? ; 76 ) 11721 ) 561 217 ) $108 /ס 12071 ) £27011 7/16 ,ז 30110 רתדז 1 ג 44 . 4 < 

; 10 ) 27115/71 > 771 ) 1 2 ? / 0 6/2171/1 ? 4 ; 76 ) 11 ^ 8 ) 56 ,. 1 ) 1 ; 1969 , 212072 ) 172/106 2 / 28 ) 

. 1974 ,( 190/191 י ^ XXX 

יו. פי. 

פסוק, מערכת סימנים להפרדת טכסט כתוב לקטעים ולפסוקים, 
ולחלוקת הפסוקים עצמם ליחידות קטנות יותר. 

אע״פ שמבנן התחבירי של לשונות רבות הוא כזה ש״אותות הכר" 
(צדרות-הפסק, מלים מסוג לאמר, מלוח קיצור ושעבוד וכיו״ב) 
מסמנים די־הצורך את חלוקת המשפט לאיבריה החלה להתפתח 
באירופה בתקופה העתיקה שיטת פ׳ בסימנים מיוחדים. לממ¬ 
ציא סימני דם׳ (םה״פ) היווניים הקדומים נחשב אריסמופנס (ע״ע) 
מביזנמיון: הוא ציין את סופו של חלק קצר במשפט (ס^ססו) 
בנקודה באמצע השורה, חלק אמך יותר (ע<*ג©:א) ציין בנקודה 
בתחתית השורה, ואילו את סוף המשפט כולו (; 50 ס 1 נן*ז 7 ) בנקודה 
מעל השורה. היארונימום (ע״ע) הנהיג פ׳ 0001111312 61 0013 **ן 
בתרגום הלאטיני של כתבי-הקודש (ה״וולגטה"), כדי להקל על 
הקמאה בקול. סה״פ המודרניים הונהגו ע״י משפחת מנוציוס (ע״ע), 
ובמיוחד ע״י אלדום "הצעיר", מראשוני המדפיסים (ע״ע דפוס), 
בספרו ס״ 3 , 011110863011136 (״שיטת הכתיב״), 1566 , ס״פ אלה 
(לאט , 0111161113110 — "ניקוד") נפוצו בארצות אירופה ונקראים 
עפ״ר בשמות שמוצאם מהלשונות הקלאסיות (יוונית ולאטי- 
נית). 

ברוב הכתבים האירופיים משמשים פסיק ( 13 מנ״ 0 ש), נקודה ופסיק 
(ת 116010 מ 56 [ 1 ת! 56 = חצי]), נקודתיים ( 00100 ), נקודה ( 061:104 ), 
סימן־שאלה, סימן־קמאה, סוגמים ( 416$15 ח 6 ז 3 ק), מדכאות יחידות 
או כפולות (אנג' 600111135 164 ז 6 ׳\ת 1 או 5 ^ 013,1 מסתצזס!!^; בצרפ ׳ 
5 ) 6 רח 6 [( 1 עא ע״ש ממציאן, וצורתן מיוחדת <<>>), אפוסטמף (- 05 ק 3 
116 ק 0 ז 1 ) לציון אות(יות) מובלע(ו)ת, וסימן פסקה או סעיף ([§] 
0363863011 ). אחד או יותר מהסימנים הנ״ל משמש גם לסימון קיצור 
מלים: . 06 , ד״ר, .) 60 ?, פרום׳. המרכא(ות) הבא(ות) בעבמת 
למטרה זו קרדות "גךש(יים)". עצם קיצור המלים נתהווה בכתבי 
הקודש הכתובים יוונית בהצגת ״שמות מקודשים" ( 53613 3 ת 11 ז 101 !) 
וסומל בקו שמעל האותיות; לאחר מכן התפשט גם על מלים חילו¬ 
ניות. כיוון הכתיבה משפיע על צורת סה״ם בערבית (?). שימוש 
חריג קיים בספרדית, הנזקקת לסימני שאלה וקריאה הפוכים (מלמעלה 
למטה) בראש המשפט וגם לסימנים כבשאר כתבי המערב בסוף 
המשפט. בדפוס היווני נוהגים םה״פ ששימשו בחלק מכתה״י מיה״ב: 


פסוק 

נוסף על נקודה ועל פסיק מצויה נקודה מורמת (־) כסימן סמיקולן׳ן, 
ונקודה ופסיק בתור םימן-שאלה. 

הפ׳ הרוסי העתיק היה מבוסם על ד,פ׳ היווני, אולם מאז המאה 
ה 18 נתקבלו ברוסיה סה״ם המערביים, והם משמשים ע״פ הכללים 
הדומים לכללי הגרמנית (שבה השימוש בם״פ נרחב יותר מאשר 
בשאר השפות). 

המזרח הרחוק. בשלהי המאה ה 19 החלו להשתמש בעיגולים 
ריקים לציון סוף משפט או להדגשת קטע. מאז 1912 נתקבלו דוב 
םה״פ האירופיים. במקום מדכאות כפולות משמשים לפעמים סימנים 
בצורת . 1 הצמודים לאות הראשונה והאחרונה. אות פותחת משפט 
מסומנת בקו ישר או גלי תחתיה או בצדה, ע״ם כיוון הכתיבה (אפקי 
או אנכי). גם ביפנית שימש סימן העיגול הריק מאז המאה ה 17 . 
ב 1868 נתקבלו ביפן רוב סה״פ האירופיים. 

מ. 

עברית. כתובות עתיקות נכתבו ברצף של אותיות. לימים 
נתנו רווח בין המלים או הניחו נקודה או קו זעיר ביניהן. 

מהנקודה והקו כ 0 ״פ נתפתחה שיטת הם׳ המקובלת, אולם גם 
הרווח נתפתח כם״פ. במגילות מדבר יהודה, למשל, נמצא רווח זעיר 
בין מלה למלה, ורווח גדול בסוף כל עניין — וכן הוא עד היום 
בספרי תורה. אף הסיעוף (= פתיחת שורה חדשח לציון עניין חדש) 
שייר לסוג זה. 

טעמי המקרא (ע״ע) הם גם ם״פ (ב 4 דרגות הפסקה). ואולם 
בעיקר התפתח הם׳ שבאמצעות הנקודה והקווים. כס״פ אחדים 
שימשו בעיקר בקודה אחת או שתים׳ ומאוחר יותר גם פסיק. ביה״ב 
שימשו הנקודה ושתי הנקודות לסימון שתי דרגות הפסקה. בפירוש 
רש״י למקרא, למשל, באה נקודה אחרי המלה העומדת להתפרש, 
דשתי נקודות בסוף דברי הפירוש. 

הם' האירופי המודרני, הכולל גם סימני קריאה וסימני שאלה, 
הוכנס לעברית רק באמצע המאה ה 18 . עד אז (אבל גם הרבה לאחר 
מכן, ר׳ להלן) שימשו סה״ם של יה״ב (נקודה׳ נקודתים ופסיק). אלא 
שהשימוש בסימנים היה שונה מאשר בימינו. ש. ז. הענע מפסק, 
למשל: בעל חי המדבר נבחר מכל בעדי החיים בשלש בחינות 
ואלה הן בחינת השכל, בחינת הדיבנר. בחינת חנזכתב. ("צהר הת־ 
בה׳/ 1724 ). 

ראשוני המשכילים הכניסו לעברית את השימוש בס״פ, שבזמנם 
כבר היו מקובלים בשפות אירופה. וכך מסביר מ. מנדלסזון (בגליון 
א׳ של ״קהלת מוסר״ [ 1750 ]) את פשר ארבעת סימני הפ ׳ [ 11 .:] : 
״ידוע כי [י] הוא סימן השאלה והספק, [ן] — התימה והקריאה 
וההכרזה. [.] הנקודה להפסיק המאמר במקום סוף פסוק, וב׳ הנקודות 
במקום אתנחתא". 

ב 1793 מסביר י. ל. בן־זאב בספרו "תלמוד לשון עברי" את 
פשר הסימן [§] כדלקמן: "כאשר יהיה ענין במקום ממקומות הספר 
נוגע בענין אחר אשר נזכר כבר,... הצבתי לך ציון [§] ורמזתי בו 
באיזה סימן תמצא הדבר הנוגע לענין זה". 

בצד ספרות ההשכלה הוסיפה להתקיים הספרות הרבנית, וזו שמ¬ 
רה על 0 ״פ מיה״ב ועל שימושם המיוחד עד סף תקופתנו. בד״כ הש¬ 
תמשו בעיקר בנקודה, ומעט גם בפסיק ובנקוךתיים. השימוש בהם היה 
בחסכנות: יש ששורות ארוכות נכתבו בלא כל 0 ״פ׳ ויש ששמו 
נקודה במקום שדיינו שמים פסיק (בין משפטים מחוברים או חלקי 
משפט חוזרים), ובייחוד כשהשתמשו בפסוק מקראי או בנו משפט על 
דרך פסוק מקראי. כך, למשל, מפסק ש. ווערטהיימער: לכ 1 לבי 
אנמר לי כי הנסיבה הי׳ רק מפני שגליתי הספר הכת״י שנדפס חסנו 
בראשונה נתערבו והמדפיס לא שם לבו לזה והדפיס כסדר הדפיס 
שהיו מונחים לפניו. ... ובעזר צנרי ומשגבי אורו עיני לשום בו 
העקוב למישור, והררי השגיאות לעמק ברכה ("בתי מדרשות" א׳, 
תשי״ב [לפי מהד׳ תרנ״ג]). 



947 


948 


פסוק ■ 

בשנות ה 20 וה 30 של המאה ה 20 נשתנתה עמדת הספרות 
הרבנית ביחס לפ ׳ . למשל, בכתב העת הרבני־מדעי■ "הצופה לחכמת 
ישראל" (בודפשט) אפשר למצוא, בצד מאמרים המפוסקים פ׳ מודרני 
גם מאמרים שפיסוקם רבני מובהק, 

נקודת מפנה אפשרית, ואולי סיום תקופת הפ , הרבני, היא 
הופעתו של "תלמוד בבלי עם סימני ההפסק" (י״ל ע״י הרב ש. 
בורנשטיין, ירושלים, 1932 ), שנועד לקהל לומדי התורה, והדבר 
מעיד שאותה עת כבר הורגש גם בחוגים אלה הצורך בס״פ מודרניים. 
ב״הסכמה" מציין הרב קוק, כי זו ",.,דרך ישרה להקלת ההבנה 
בלימוד התלמוד, ע״י סימני ההפסק הנהוגים, שזהו מין פסיקת טעמים 
שבתורתנו הקדושה שבכתב". 

כלל ופרט בפ׳. נוהגים כללי פ׳ שונים בספרויות העמים 
השונים, וגם הכללים הנוקשים ביותר לשימוש ב 0 ״פ מותירים מקום 
לעמדתו האישית של הכותב. ואכן, בהקדמה לכללי הם׳ של ועד 
הלשון נאמר: "הואיל וכמה מן הדברים הללו תלויים בטעמו, במזגו 
ובסיגנונו של האדם, מסור השימוש בסימני הם׳ במידת מה לרצונו 
של הכותב". ואמנם רב ההבדל בין הסופרים בשימוש ב 0 ״פ, ואף 
ביצירות שונות־אופי של אותו סופר. בעברית נחקר תחום זה אך מעט. 

קיצור עיקר כללי ה.פ׳: פסיק: (א) משני צדי משפט מוסגר, 
ביטוי מוסגר, תמורה ומשפט משועבד — אלא אם כן חלק זה הוא 
בן מלה אחת (או כתוב בר״ת). (ב) משני צדי פניה, ואם היא 
בתחילה או בסיום — אחריה או לפניה בהתאמה. (ג) בין חלקי 
המשפט המחובר (גם כשהם פותחים בר החיבור!) — חוץ מאשר 
לפני משפט מצב קצר. (ד) בין חלקים חוזרים של משפט פשוט, 
אלא אם כן הושמה ר החיבור ביניהם. 

נקודה: בסיום משפט חיווי (פשוט, מחובר או מורכב), גם 
כשחלקו האחרון הוא מובאה של שאלה (בדיבור עקיף). 

נקודה ופסיק [;]: לציון הקבלה בין החלק שלפני הסימן 
והחלק שאחריו. 

נקודתיים: (א) בין ציון מקור הדברים והדברים עצמם. 

(ב) בין משפט או קטע משפט ובין הסבר הבא אחריו. 

מפריד [—]: (א) לציון יחם של ניגוד בין חלקי משפט מחובר, 

(ב) משני צדדיו של הסגר. (ג) אחרי חלק הייחוד במשפט ייחוד. 
(ד) לציון השמטה במשפט. (ה) לפני האיבר האחרון במחזורת 
ארוכה. (ו) לפני מלת סיכום שאחרי רשימת חלקים חוזרים. 

מקף[־]: לציון קשר הדוק בין שתי מלים, כגון בסמיכות חבורה 
או בהרכב מלים או בתמורה צמודה. 

סוגריים: לציון הסגר. 

מרכאות: (א) לציון מובאה או אמרה בשם אומרה. (ב) 
לציון מלה שלא בכוונתה הרגילה (במיוחד לאירוניה). 

סימן שאלה: אחרי משפט (אבל לא כשמשפט השאלה בא 
בדיבור נמסד). 

סימן קריאה: (א) אחרי משפט קריאה. (ב) אחרי פניה 
(לצורך הדגשה מיוחדת). 

סימן שאלה וקריאה [י׳.]: לציון שאלת־תמיהה או שאלה 
רטורית, 

כללי הס' (לשוננו לעם, ז, [ס״ד]) תשט״ז; י. קלוזנר. ס״ם בעברית 

(לשוננו, ט), תרצ״ח < ב. שכביץ, פ' בזמנו(בתוך: לעגנון שי, 281 — 

288 ) תשכ״ו 2 )! א. מירסקי, כיצד פוסקים(הארץ, 24.2.56 ) 1 ,; 8 ״ו 1 :> 81 . 4 . 

7 ) €171 31 ( 1 ) 11 , 11071 ) 14171 ק 7 ) 1 ( 11 7 ) 4 (] 21 ( 17 ■?? 003 

-( 17 מ 4 / י מ 0 ;!י] 1 ת<>נ 1 ז . 1 ^ .£ ; 1880 , 1€ (/> 1 (? 065€ 1€7 ({ 1 %(? 1111 ) 751 *>(? ה?(/) 

11111 ־ 31 ג 1 . 14 .£ : 1912 , <(({<{ 014€0£70 ? 71 ( 01 * 1 0714 ^) 076 10 11071 ) 170411 
- 1953 ,€€€({? 1 ( 011 ? 1 ) €( 01 ( 1 ( ¥01 
ע. או. 

פסח, החג הראשון במנין המועדים. 

במקרא פ׳ הוא שם הקרבן שנצטוו ישראל לעשות בי״ד 
בניסן "בין הערבים", ערב יציאת מצרים (ע״ע). צמוד לו חג המצות 
המתחיל בט״ו בניסן (שמ׳ יב ובחוקת המועדים: ויק׳ כג, ה—ח; 


■ פסח 

במד׳ כח, טז—כה). סמיכות זו היא אולי גם מפאת מצוות אכילת 
מצה בקשר לקרבן פ׳ (שמ׳ שם; דב׳ טז, ב—ג). אפשר שבדברי 
יחזקאל (מה׳ כא) "...יהיה לכם ד.פ׳ חג שבעות ימים מצות יאכל" 
כבר ניכרת הזהות במושגים. המלה מתפרשת בתורה כ״דילוג" ה׳ על 
בתי ישראל בעת מכת בכורות בליל יציאת־מצרים (שכר שם), אך 
אולי נרמזת בו גם הגנת ה׳ (ר׳ ישע׳ לא, ה), ההולמת את טקס פ׳ 
מצרים. 

פ׳ מצרים, "שה תמים זכר בן־שנה" לכל בית־אב, נלקח בי' 
לחודש, ונשחט בי״ד בו ע״י "כל קהל עדת ישראל". דמו ניתן על 
המזוזות והמשקוף של "הבתים אשר יאכלו אתו בהם". הם׳ נאכל 
"צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" ולא מבושל במים, ובתנאי 
חפזון: "מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם", יחד עם 
מצות ומרורים; נאסר להותיר מהבשר עד בוקר, והנותר — יישרף 
באש. בחוקת הפ ׳ , שנמסרה למשה לאחר יציאת־מצרים (שמ׳ יב. 
מג—מט), נוספו כמה פרטים: "כל בן נכר לא יאכל בר׳; עבד וגר 
יאכלו בו רק לאחר שימולו; "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה 
ועצם לא תשברו בו". 

ד.פ׳ היה מעיקרו זבח של בית־אב, שחרג ממסגרת משפחתית 
ונכרך בתודעת שותפות כלל־חברתית; ומכוח צמידותו ליציאת־ 
מצרים נתפרש מתחילה כסמל לדורות. יום עשייתו נקבע ל״חג לה , " 
ול״זכרוך ומתוך קשר ברור לעניין המצות: "ושמרתם את המצות 
כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם 
את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שם יז). מהשותפות האתנית־ 
דתית עולה גם האיסור על ערלים ונכרים לאכול בו. ואמנם את הפ׳ 
הראשון בא״י עשו ישראל רק לאחר שנימול דור הערלים "הילדים 
במדבר״ (ע״ע מילה, ענד 191 ). 

בם׳ דברים (טז, א—ח) לא צוין במפורש תאריך הם׳. המצווה שם 
היא לזבוח "צאן ובקר" ומשמש שם לשון בישול במקום צליה (והש׳ 
דה״ב לה, יג). בעיקר הודגש — כרגיל בספר דברים — עניין הזביחה 
"במקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם", ולא "באחד שעריך". גם 
לפי ס׳ דברים קרב הפ ׳ "בערב", ונשנה הקשר שבין פ׳ והחפזון 
שביציאת מצרים. אכילת מצות על הם׳ מנומקת ב״למען תזכר את 
יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". קביעתו במקדש מחלישה 
את אפיו הביתי־משפחתי של קרבן הם׳, אולם היא הכרחית גם 
משום שתג־המצות שלמחרתו הוא חג של עליה־לרגל (ע״ע בית 
המקדש, עט , 563 , 586/7 ) ; חרף אפיו הציבורי של הזבח במקדש, 
שמר הפ ׳ על צביונו המשפחתי־עממי, שהרי נאכל רק למנויו, ולא 
היה בו שום מתת לכוהנים. 

חג הפסח, לבדו במועדי המקרא, אין לו, במקרא, הנמקה עונתית 
טבעית; הוא קשור, בכל הכתובים, ביציאת מצרים בלבד (וע״ע חג, 
ענד 128/9 ), ומועדו נקשר עם "מועד חודש האביב" (שמ׳ לד׳ יז), 
"כי בחדש האביב יצאת ממצרים" (שם). ההקפדה על חלות הפ׳ 
בתקופת האביב היא מיסודות הלוח (ע״ע, ענד 342 , 348/9 ) העברי 
והעיבוד. מסתבר שההצמד הזה קדום, והעדר כל זכר ב״פ׳ מצרים" 
למזבח, לכהונה ולמקדש מעיד שהוא מעוגן במסורת מימי מצרים 
והמדבר. המניע ההיסטורי — ולא העונתי־חקלאי — הוא ראשוני 
בטקס הם , , הגם שאפשר למצוא לפרטים מסוימים מקבילות מהווי 
הנודדים לעת חילופי העונות. 

חג־המצות הוא, כאמור, המשכו הישר של טקס הם׳. אכילת מצות 
ואיסור חמץ משותפים לשניהם, בכל הכתובים הם נזכרים כיחידת־חג 
אחת, והכתוב בשמות יב, יה מבטל בפירוש כל הבדל. בפרשת 
״פ׳ מצדים״ משולב, ללא הפסק, עניין חג המצות: אכילת מצות 7 
ימים, השבתת שאור ואיסור אכילת חמץ בעונש כרת (ע״ע), מקרא־ 
קודש ביום הראשון וביום השביעי ואיסור מלאכה בהם, למעט הכנת 
מזון לסעודות החג. הקרבנות המיוחדים ל 7 הימים הם שני פרים, 
איל אחד ו 7 כבשים — כבשבועות (ע״ע), ופחות מקרבנות חג 



949 


פסח 


950 




אסייח מצות. משטאל: אפיית טצה־שמורה (לשכת העיתונוח הטטישלתיח) 


הסכות (ע״ע). בס׳ יחזקאל (מה, כא—כה) שווים קרבנות פ׳ וסוכות. 
וע״ע יחזקאל׳ עמ׳ 745 — 748 . 

מלבד פ׳ מצרים בזכרים במקרא פ" שעשו ישראל במדבר, בשנה 
השניה ליציאתם (במד׳ ט, א—יד); בגלגל (יהו׳ די, י—יב); בימי 
חזקיהו (ע״ע, עט׳ 268 ) ; בימי יאשיהו (ע״ע, עט׳ 114 ) ובימי עזרא 
(עז׳ ו, יט—כב). קרבנות בחג המצות נזכרים בימי שלמה (דה״ב ח, 
יג). בסיפור על הפ׳ במדבר קשורה מצוות " פ׳ שני", בי״ד באייר 
"בין הערבים", לאנשים שהיו טמאים או "בדרך רחוקה" בי״ד בניסן. 
גם הוא נאכל "על מצות ומרדים", אין להשאיר ממנו עד בוקר או 
לשבור בו עצם. וגם חוקתו אחת לגר ולאזרח. בגלגל החלו לאכול 
"מעבור הארץ ממחרת הפ׳ מצות וקלוי בעצם היום הזה", בצמוד 
לאכילת מצות בט״ו בניסן, עם הפסקת המן(ע״ע), וכסמל להיאחזות 
בארץ; ואולי, ברמז למעשה העמר (ע״ע) "ממחרת השבת", אכלו 
לראשונה "לחם וקלי וכרמל" (ויק׳ כג, ט—יד). פ , ממלכתי המוני 
עשה חזקיהו בירושלים, אך הכוהנים לא הספיקו להתקדש והעם לא 
נאסף במועד׳ וע״כ נעשה הס׳ וחג המצות בחודש אייר, כ״פ׳ 
שני". כדוגמתו עשה גם יאשיהו, ולפי ם׳ מל״ב (כג, כב) "לא נעשה 
בם׳ הזה מימי השפמים... ובל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה" (לפי 
דה״ב לה, יח: "מימי שמואל הנביא"). בימי עזרא שיוו חשיבות 
מיוחדת לטקס הפ' במקדש, ולחג המצות, ודומה שהדבר כבר נרמז 
אצל יחזקאל. המקדיש מקום רב למצוות הם׳, שנכרך אצלו בקרבנות 
מרובים, בחיטוי המקדש ובכיפור הבית, מר״ח ניסן עד י״ד בו. 
ההקפדה על הפ ׳ ניכרת היטב גם במכתבי יב (ע״ע). — על ראשו־ 
נותו של חג־המצות בסדר המועדים, ע״ע ניסן; ראש השנה. 

שם. א. 

ע״פ ההלכה חמץ הוא עיסה שנחמצה בטעמה — מתוך שהייתה 
קודם האפיה — ומה שנעשה ממנה; שאור הוא חמץ מרוכז, שאינו 
ראוי לאכילה, ותכונתו לזרז את תהליך החימוץ בעיסה! כל האמור 
בחמץ חל גם על שאור׳ ולהפך. החמץ והשאור אסורים בפ׳ באכילה 
וש״לא יראה" ו״לא ימצא" חמץ בבעלותו, או ברשותו, של ישראל, 
כגון המופקד אצלו באחריות. החמץ בם׳ אסור גם בהנאה, ואף 
שבהיותו כן הריהו כ״אינו ברשותו״ — "עשאו הכתוב כאילו 
ברשותו" לעניין זה שיעבור עליו. כרת יש רק על אכילת "כזית" 
ממנו. על תערובת־חמץ אין עונש כרת, אלא איסור בלבד, ויש 
סוברים שהוא איסור־לאו. חמץ איסורו במשהו. לעניין "לא יראה" 
ו״לא ימצא" נחלקו ב״ש וב״ה, והאחרונים אומרים "בכזית". איסורי 
החמץ, למעט הכרת, חלים למן חצות יום י״ד, ומדרבנן איסור 
אכילה מתחילת השעה החמישית, והנאה — מתחילת השעה 
ד,ששית (ע״ע יום ולילה, עט׳ 404/5 ). חיוב מדאורייתא "להשבית" 
את החמץ לפני חצות יום י״ד בניסן, שיבטל האדם בלבו ובפיו את 
חמצו ויחשיבנו כעפר וכדבר חסר־ערך, כעין הפקר. מדרבנן חיוב 
הוא לבער בפועל את חמצו, עד לתחילת השעה השישית. לדעת 
ר׳ יהודה ״אין ביעור חמץ אלא שרפה״; ולדעת חכמים "אף מפרר 
תורה לרוח או מטיל לים״. התקינו חכמים לבדוק — בברכה — אור 


לי״ד בניסן, לאור הנר, בכל מקום שרגיל בו חמץ, ואח״כ אומרים 
נוסח של ביטול חמץ. עליו חוזרים גם ביום י״ד לאחר שרפת החמץ, 
ואז מבטלים גם את החמץ שלא ראוהו ושלא ביערוהו. חל ערב פ׳ 
בשבת, בודקים בי״ג ומשאירים מזון לשתי סעודות. 

תערובת־חמץ — וגם חמץ עצמו שביעורו כרוך בהפסד מרובה — 
נוהגים למכור לפני הם׳ לגוי, כדי שיותר להחזיקם בבית בימי הפ׳. 
המכירה פורמלית ועשויה כך, שלאחר הם׳ שב הכל לבעלותו של 
היהודי. בישראל מאורגנת המכירה כולה באמצעות הרבנות הראשית 
וע״י רבני השכונות המשמשים כשליחיהם של בעלי הבתים. "חמץ 
שעבר עליו ד,פ׳" באיסור אסור בהנאה לעולם. נוהגים ליחד כלים 
לפ׳, אך יש כלים שניתן להכשירם לפ׳ ע״י הגעלה ברותחים, ויש בזה 
חילוקי מנהגים. יש מהדרין שלא לאכול בפ׳ מאכלי ״קטניות״ — 
כיבוי כולל לכל מיני זרעונים יבשים — מחשש שנתערבו בהם 
גרגירי דגן העלולים להחמיץ אם ירטבו; הדבר נתקבל כמנהג בקרב 
עדות האשכנזים, ולא הותר אלא בשנות מלחמה, מגפה וכד׳. 

על קיום ד,פ׳ בהמון רב ובחגיגה גדולה נשתמרו בידינו עדויות 
מפורשות: "פעם אחת ביקש אגריפם המלך ליתן עיניו באוכלוסי 
ישראל אמר לו לכה״ג תן עיניך בפסחים [= במספר קרבנות הפסח], 
נטל כוליא מכל אחד ונמצאו שם שישים רבוא זוגי כליות..." (פס׳ 
ס״ד, ע״ב). יוסף בן מתתיהו (מלה״י ב׳, 280 ) מדבר על עריכת הם׳ 
בירושלים בזמנו, שלדבריו השתתפו בו כשלושה מיליון יהודים. 

חיבה לאכול מצה רק בליל ט״ו בניסן, והמקראות המדברים על 
אכילתה 7 ימים כוונתם שזה סוג הלחם היחיד המותר אז. המצווה 
מתקיימת רק באחד ם 5 מיני הדגן, ולכתחילה נוהגים בקמח חיטים. 
עשיית המצה טעונה זהירות וזריזות, ובסה״כ 18 דקות — לאו דווקא 
רצופות— שלא תחמיץ העיסה. במקום חם יותר החימוץ מהיר יותר, 
וע״כ נהגו ללוש את העיסה ב״מים שלנו", שעבר עליהם לילה שלם 
לאחר שאיבתם כדי שיצטננו כראוי. לאחר האפיר. לא ייתכן חימוץ; 
אעפ״כ יש מהדרין שלא לאכול מצה שנשרתה במים. "טוב לשמור 
את החטים שלא יפלו עליהם מים, משעת קצירה ולפחות משעת 
טחינה, ובשעת־הדחק מותר לקחת קמח מן השוק" (שו״ע, או״ח, 
תנ״ג, ד׳), והשמירה צריכה להיות לשם מצת־מצווה. ביום נהוג 
שימור משעת טחינה. ועל מצת־מצווה מקפידים שתהיה שמורה 
משעת קצירה ("מצה שמורה"). 

לבירור הלכות פ׳ מוקדשת מסכת פסחים, במשנה, בתוספתא 
ובשני התלמודים. הפרקים ה׳—ט׳ עוסקים, בעיקר׳ בדיני קרבן פ׳, 
ופרק י׳ דן בליל הסדר. הפרקים ה—ט׳ קדומים, מסוף זמן בית שני 
ואולי אף קודם לכן, וגם חלקים נכבדים מן הפרקים הראשונים משי¬ 
חים לפי תומם מעשים מהתקופה ההיא. 

ע״פ ההלכה ייתכן שאפשר להקריב קרבן פ׳ גם בזמן הזה, ועל 
כך ע״ע קרבנות. ב 1257 רצה רבינו יחיאל (ע״ע) מפרים לעלות 
לירושלים ולעשות כן, אך לא נסתייע בידו. הבעיה התעוררה שוב 
כאשר נכבשה א״י בידי מחמד עלי ב 1831 , והרב צ. ה. קלישר (ע״ע) 
היה סבור לבקש רשות מידו להקריב את הם׳. רבים מגדולי ישראל 



951 


פסח 


952 



שו 5 חז 5 י 5 -הסרר. מסורת יהודי תיטו 


במלו חלק בויכוח ההלכתי׳ ביניהם ר׳ עקיבא איגר, החת״ם סופר, 
רצ״ה חיות ור׳ נתן אדלר (ע , ערכיהם). לאחר מלחמת ששת הימים 
עלה הנושא שוב בספרות הרבנית. על הקרבת הם׳ אצל השומרונים 
ע״ע ש ומתנים. 

מ. 

"סדר" ליל פ 7 הוא המסגרת הסקסית של סעודת ליל הת¬ 
קדש החג, שבמהלכה מקיימים את המצוות הקשורות בו: אכילת 
(פסח), מצה ומרור, שתיית "ארבע כוסות" יין, הלל (ע״ע) והסיפור 
ביציאת מצרים. ברש ההדגשה המקראית על "והגדת לבנך׳ בכל 
הנוגע לספור יציאת מצרים (שם׳ יב׳ ח; יג, יד; דב׳ ד׳ כ) קבעו 
חז״ל טקס מיוחד לפ ׳ השונה מהרגלי סעודות־חג אחרות, במטרה 
לעורר תשומת לב, בעיקר של הילדים, למתרחש ולסיפור יציאת 
מצרים. מהלכו של הסדר, כפי שנתקיים בזמן חז״ל, מתואר במשנה 
(ובתלמוד: פרק אחרון של מסכת פ׳). עם השתנות הרגלי הארוחה 
בתקופות מאוחרות יותר, נתגבש הסדר בצורות שונות בהתאם, אך 
הדגש החינוכי נתקיים תמיד. כיש הוא בא לידי בטוי בעיקר באמירת 
"מה נשתנה" בסי הטף, בגניבת האפיקומן ע״י הילדים. ובפזמוני 
תסדר ושיריו, ל״סדר״, כפי שהתגבש ביה״ב, 15 סעיפים ולניהולו 
התקין נסדרה ה״הגדה"(ע״ע) של פ/ואלה סימניו: א."קדש" — 
קידוש כבכל חג; שתיית כוס ראשונה מ 4 כוסות; ב. ״רחץ״ — 
נטילת ידים (בלא ברכה) לקראת: ג. ״כרפס״ — אכילת ירק שנטבל 
במימלח! ד. ״יחץ״ — בציעת המצה האמצעית שבקערה הסדר 
והטמנת המחצית לאפיקומן: ה. ״מגיד״ — קריאה בהגדה בשילוב 
דברי פרשנות של עורך הסדר ושיחתו עם המסובין; סעיף זה מס¬ 
תיים בשתיית כוס שניה. ו. ״רחצה״ — נטילת ידים לסעודה: ז—ח. 
״מוציא״, ״מצה״ — ברכות "המוציא" ו״על אכילת מצה", ואכילת 
מצה; ט, ״מתר״ — אכילת ״כזית״ מרור שנטבל בחרוסת, בברכה; 



קערוודסדר. מימיו: קערת־סדר טחרס. הונגריה, ראשית חמאה ה 19 (טחיאון 
היכל שלטה. צילום: ר. תרים): טשטאל: קערת־סדר, פליז. מרוקו (אוסר י. 5 ו־ 
גאסי, ירושלים) 


י. ״כורך״ — אכילת מצה ומרור (עפ״ר חזרת) יחד, ״זכר למקדש״; 
י״א. ״שולחן עורך״ — אכילת סעודת החג; י״ב. ״צפון״ — אכילת 
כזית מה״אפיקומן״; י״ג. ״ברך״ — ברכת המזון ולאחתה כוס שלי¬ 
שית; י״ד. ״הלל״ — גמירת ה״הלל" ושתיית כוס רביעית: ט״ו. 
״נרצה״ — פיוטים לפסח. 

במרכז השולחן החגיגי "קערת הסדר", ועליה מחר (חסה וחז¬ 
רת), חרוסת, כרפס, מי-מלח, זרוע (עצם צלויה; זכר לקרבן פסח) 
וביצה צלויה (זכר לקרבן חגיגה). בתוך הקערה (או מתחתיה) שלוש 
מצות. שתיית היין ואכילת המצה חייבות ב״הסיבה" על כתם וכס¬ 
תות — להדגשת החופש והחירות, שהם סמלי החג. סביב ה״סדר" 
התפתחה מערכת פולקלותסטית מגוונת בעניני לבוש, סעודה, שירה 
ומנהגים, ולעדות השונות מנהגים יחודיים רבים. בין עדות המגרב, 
נפוץ, למשל, המנהג להטעין את המצה על הכתף כסמל ליציאת 
מצתם בחפזון. 

נהוג לערוך את הסדר בחוג משפחתי רחב, ולהזמין אורחים. 
מקובל גם לערוך סדתם ציבותים לקהל מגוון, בבתי מלת׳ ובארץ, 
במחנות צה״ל ובקיבוצים — אשר קבלו את חג הפ׳ כחג־גאולה 
לאומי וכחג־האביב ואף חיברו לו "הגדות" משלהם— וכן "סדר שני" 
מרכזי לתייתם מחו״ל המקיימים גם בא״י שני ימי חג. בסדתם 
הפומביים — וגם בפרסיים — מורגש היטב אפיו הלאומי של 
חג הם׳, המתבטא בהזדהות המשתתפים עם תכנה הלאומי של 
ההגדה. 

ההכנות לפ ׳ וחגיגת הסדר שימשו אצל הנוצרים — משום הסמי¬ 
כות לפסחא (ע״ע) — מיה״ב ועד לסף התקופה החדשה, כעילה 
לעלילת דם (ע״ע), שהכבידה ביותר על חיי היהודים בארצות 
פזותהם, גם האינקוויזיציה פעלה באופן נמרץ נגד קיום סדת פ' 
ע״י אנוסים (ע״ע) במחתרת — אחד ממנהגי היהדות שנתקיימו 
בידם במסירות רבה זמן רב — וכמה אגדות ומנהגים הקשותם 
ברדיפות אלו נשמרו עד היום. 

מסדרי ביהכ״ג "שלושים יום קשם החג דורשין בהלכות 
החג". בשבת שאחרי פורים קוראים "פרשת פרה" (במך יט), להז¬ 
כירנו עניין הטהדה, ההכרחית לקרבן־פ/ בשבת (שלפני) ר״ח ניסן 
קוראים ב״פרשת החדש" (שמ׳ יב, א—כ), העוסקת במצוות הפ׳. 
השבת שלפני פ׳ ידועה בשם "שבת הגדול", שרבה טעמים נאמדו 
לכינוי זה. מנהג הוא שבשבת זו דורש הרב על ענייני הפ׳, בהלכה 
ובאגדה. ועש נהגו לקתא׳ כל אחד לעצמו, בהגדה של פ׳ — כהכנה 
לחג. ערב פ׳ ידוע כ״תענית בכורים״ (ע״ע בכור, עמ ׳ 699 ). המהדרין 
אופים אתרי חצות היום את מצות המצוש. 

שלא כבשאר חגים, קוראים (לא במנהג אשכנז בחו״ל) אתה״הלל" 

גם בליל החג נוסף על אמירתו ב״סדד". בראשון של פ' אומרים 
״תפלת טל״ (ע״ע, עמ׳ 726 ). בשבת חש״מ קוראים מגילת שיר 
השירים. בימי חש״פ ובשביעי של פ׳ אומרים "הלל" בדילוג, ומוצי¬ 
אים בכל •ום שני ס״ת — שלא כבסוכות. שביעי של פ׳ נקרא 
"עצרת"(זיב׳ טז, ח) וקוראים בו מעניין היש, קריעת ים־סוף ו״שירת 
הים" בפרשת "בשלח" (שנד יג, יזי—סו, כו). יע 

א. ל. סוקניק - י. קוטשר, חרס מיב בעניך פ' (קדם, א׳), תש״ב; 

ס. י. ל. זק׳־ש, ליל הסדר (סיגי. י״ם). תש״ו; י. נ. חלד אפשטיין, 
מבואות לספרות התנאים, 323 — 336 , תשי״׳ז; הנ״ל, מבואות לספרות 
האמוראים, 13 — 23 , תשכ״ג; ש. ליברמן, 1 זם׳ שעשה חזקיהו המלך 
לשיטת הירושלמי (סיני — ספר יובל), תשי״ח; י. קויםמן, תולדות 
האמונה הישראלית ב. 486 — 494 , תש״ך; ש. י. זוין. המועדים בהלכה, 

רס״ו—רצ׳־א, תשבש 10 ; ש. ספראי. העליה לרגל בימי הבית השני 
(מפתת בערכו), 1965 ; ש. א. ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהש¬ 
תלשלותה, 80 — 94 , תשכ״ח: ש. אברמסקי, "ראש השבה" ופ׳ אצל 
יחזקאל (באר שבע, א׳), תשל״ג; י, גילת, בסול חמץ בם׳ (שנתון 
בר־אילן, י״א). תשל״ד; 11 * 4 ■ 1 ) 17 * 1 *■״מ־מ׳ז .־מ 11 ״ 14 .ן 

- 1 ( 11117 . 201 ! 1111 * 1 .? 1 ) 11 ^ 11 * 11 ^) 71 * £011 ) 11 ) 11111 ) 11 ( ) 1 )^ ) 111 1 * 11 * 1 51 ! 1 * 1 )' 1 * 111 

, 15 ) 0 ) 15 ) 111 ) 1 ( 1 ) 5 ) 0 1 * 21 0 ( 1 ) 010 ^) 01 )? , 1311501 ( 511 ^ 3 .ז ; 1883 , 1 ) 51 ) 1 
>ו 0 ,) 3 ^ 1 .? ; 1963 ..? 1 <*)) 6 )א ) 11 ' 1 , 31 * 55 . 8 • 1 : 1905 , 180/88 

. 1970 , 15 ) 0 ) 15 ))!)?- 110 ) 05 ? 



953 


פסחא — פסטלזקד, מהן הינדיד 


954 


פסחא (בלאנר 350113 ?; ביור 1140x0 ; בצרפ ׳ 11165 !£?; באנג' - £35 
■ 101 ), חגה העתיק והחשוב ביותר של הפנסיה הנוצרית, 

לעומת חג המולד ( 35 ״ 1101511 נ>), שהתפתח בתקופה מאוחרת. לפי 
המסורת הנוצרית נצלב ישו ביש שישי וקם לתחיה ביום השלישי 
למותו ולקבורתו — דהיינו ביום א׳ (מכאן חשיבות יש א׳ בנצרות 
וגם הם׳ נחוג, תמיד, ביום א׳ בשבוע). מאורעות אלה התרחשו בפסח 
היהודי, וע״כ נקרא החג הנוצרי באותו שם. 

השבועות הקודמים לם/ במיוחד "השבוע הקדוש" שלפניו, מוקד¬ 
שים לזכר סבלותיו של ישו ונקראים ״תקופת הצ 1 ם״ (; 1x3 ), בה 
נהגו להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין. זכר העינויים והצליבה 
מוצא גם בימוי ליטורגי בנשח התפילות, בהעדר מוסיקת העוגב, 
בהפסקת צלצול הפעמונים ובצבעים המסמלים אבל (בגדי הכוהנים 
וכיסוי המזבח וכיו״ב). חצות הלילה ( 1 ;%\ £35100 ) בין יש שבת 
ליום א׳ הוא זמן המעבר מאבל ליום־טוב ומיגון הצליבה לשמחת 
הגאולה הרוחנית. בחצות הלילה מקובל לערוך את המיסה הראשונה 
של הם׳ (מאז 1950 ניכרת גם בכנסיה הקתולית במערב מגמה לשוב 
למנהג זה של הכנסיה הקדומה; הכנסיה האורתודוכסית־מזרחית 
נהגה כך תמיד), הטקס הוא חגיגי ביותר ונשמרים בו יסודות מהנוהג 
הקדום להטביל את המועמדים להתנצרות בם׳ דווקא (שכן הטובל 
ועולה משול כעולה מהקבר לחיים חדשים). בנייני הכנסיות שהיו 
שרויים בחושך, מוארים; את המיסה שרים בלחן ובצורה חגיגיים 
בליווי העוגב; הפעמונים מצלצלים והכוהנים מחליפים את לבושם. 
הטקסים המרשימים ביותר נערכים בכנסיות ירושלים — מקום 
התרחשויות הם׳. הנזירים החבשים נוהגים לחפש בנחת את גופת 
ישו "האדון", עד שמודיעים בקול צהלה שהקבר ריק ו״האדון" קם 
לתחיה. גם התקופה שאחרי ד,פ׳ נחשבת לתקופת שמחה ובליטורגיה 
מחבים ביטויי שבח וחנה כגון "הללויה" (ע״ע). 

תאחד ד.פ׳ היה נושא לוויכוחים רבים בכנסיה, כיוון שביקשו 
לנתק אותו מזיקתו ללוח היהודי ולקבוע לו מעמד עצמאי נוצח. 
מועדו נקבע ע״פ מילד "הלבנה של פ׳", ולכן תאחך ד-פ׳ וגם זה 
של החגים התלמים בו משתנה משנה לשנה. ע״ע ל ו ח, ענד 350/1 . 

לחגיגות ד,פ׳ השתרבבו מנהגי אביב שונים שמקורם לא בנצחת 
אלא בפולקלור ובמנהגים עממיים מסרתיים (כגון ביצי הם/ ארנבת 
הם׳ וכיו״ב). 

; 1919 3 , 11071 ) £11011 ־ 1114 ) ה 1%1 ' 07 * 17 : 14$ * 14107 091 * 1 ***£€ , 10 ו<ג 11€ :> 11 נ 1 .£ 
-* 14$ .£ 7116 , £ 1 ?ט 80 ,£ ;* 1945 , 141117$$ ? 111 / 0 ? 3110$ ? 711 י *;<ז . 0 
; 1950 1701$ 01 * 1 ( 02 6 ? 7111 1 * £0 ? 111 071 * 211071 ) 41 ? ,ע"??* 

1. 03111141x1, 1701 $ 2714 £ 2 * 167 , 1954; ]. 711 ? 146271 - 

171 % 0 / 7701 $ ] 71 ??^, 1958. 

צ. ו. 

פסחא, אי, ע״ע איסלה דה פסקוה. 

־ ; ד * ׳ י : ▼ *.* ־־ : :יז 

פסט, פסטים, ע״ע רוחות. 

פסט, האוארד מלדיץ — 351 ? ״ 46114 } 4 ז 3 ״! £10 ; פסח־ונים של 
וולטר אחקסון ( £0105011 ) — (נר 1914 ), מספר יהודי 
אמחקני. בימי נעוחו, שנות־השפל באה״ב, עבד בעבודות שונות. 
כחבר פעיל במפלגה הקומוניסטית ( 1943 — 1956 ) נאסר ב 1950 באש¬ 
מת בזיון הקונגרס. ב 1953 הוענק לו פרס סמאלין לשלום. — פ׳ קנה 
לו שם בסיפור ״ 11111106 ס 1116 ׳ (״הילחם״), 1937 . מכאן ואילך הרבה 
בכתיבה על נושאים מההיסטוריה של אה״ב ( £034 ״ £066401 
[עבר׳: ״נתיב החירות״, 1949 ]), 1944 . ועל דמויות מתולדות העמים 
ומן התנ״ד ( 1 קץ £8 !ס 66 ״! 0 ? , 140565 [עבר׳: "משה, נסיך מצחם", 
תשי״ט], 1958 ). כ״כ כתב מספר חיבוחם על נושאים יהודיים מובה¬ 
קים: 16 ק 60 ק 3 )ס 06 ״ 13 ״ס£ £116 (״ולמאנסה של עם״). 1941 ; 
£00111605 5 ״ס 01 ס 1 ס ץ 4 ! (עבר: ״אהי גיבוח התהילה״, 1950 , 
1962 6 ), 1948 , על ימי המכבים. בספרו 004 316£4 א 1:116 (עבר׳: 
״האל הערום״, תשי״ט), 1957 , הסביר את אכזבתו מן המפלגה הקומו¬ 


ניסטית. — יצירתו, המעידה על דמיץ ורגש, משחזרת בהצלחה את 
תקופות העבר ומלמדת מלקחיהן על בעיות ההווה. 

מספחו י״ל בעבר/ מלבד הנ״ל: ״הבלתי מנצח״, תש״ס: "האז¬ 
רח תש פיין״׳ תש״י; ״חיים סלומון, בן החורץ״, תשי״ב! "ברניקה 
החשמונאית", תשכ״ו. 

פסטאט, אל־, ע״ע קהיר. 
פסטור, ע״ע חלב; חטד, עמ ׳ 289 . 

• : ש ז • 

פסטור, לוךויג ם(ן — 35100 ? ״ 0 .■ 48 * £1141 — ( 1854 — 1928 ). 

היסטוריון גרמני וחוקר תולדות הכנסיה והאפיפיוחת. נולד 
פרוטסטנטי וב 1864 עבר לקאתוליות. מ 1887 שימש פחפסור להים- 
טוחה חדשה באינסברוק. האפיפיור לאו 111 צ (ע״ע) נעתר להפצרתו 
ופתח לפניו את הארכיונים החסויים של הוואטיקן. — מבין ספחו 
הרבים, יצירתו הגדולה ביותר היא!״ 561146 516 ק 3 ? 460 065611161116 
1779 — 1477 , 141161311605 465 8 ״ 583 ״. 4 ("תולדות האפיפיוחם מאז 
שלהי יה״ב״), 16 כר׳, 1886 — 1933 ; ספר זה שהכיל מסמכים ותעודות 
בלתי ידועים עד אז הקנה לס׳ פרסום רב ויתרון עצש על ספח 
של רנקה (ע״ע), ״תולדות האפיפיורים״. ב 1901 נתמנה מנהל המכון 
האוסמח להיססוחה בתמא. וב 1920 היה שגריר אוסטחה בקוחה 
האפיפיוחת. 

; 1950 , ,?(? 8/1 , ז ?{/?/ 1 ? 1 ? 0% * 1 ,.'/. 6.6 ,(. 611 ) .׳* 1 

-ו ? 11 1 ח!? 11 1 .? ./! 411110/1 * ? 11 ? 1 ו/ 2 *! 10 קו 8 ? 01 , 130051 ־ £01861 .£ 

. 1968 ,? 5 / 1/111 (/?!! 11 

פסטל, ע״ע ציור. 

פסטלוצי, יוהן ד! י 2 ר י ^' - 651310221 ? 01611 ״ 1461 ״״ 0113 ( — 

( 1746 — 1827 ), מחנך ומבקר חברתי שודצי. בן חמש נתייתם 
מאביו. אפו גידלה אותו, ולכן ראה באם את הכוח העליון בחינוך. 
ם׳ למד במוסדות להכשרת כוהני דת נרצחים, אולם לא סיים בהם 
את לימודיו. מורו במוסד התאולוגי, יוהן יעקב בודמר (ע״ע), 
שהעמיד בראש מעייניו את הפיכת תלמידיו לאנשים רגישים ויו- 
צחם ברוח החירות וההומאניות, השפיע עליו השפעה עמוקה. 
בציחך הצטרף ל״חברה ההלווטית", אגודה מוסחת־פוליטית. ששא¬ 
פה לבטל את הסדר הפאודלי, לשחרר את המשועבדים ולהחזיר את 
החיחת הרוחנית, והחל לפרסם בבטאונה רשימות על חינוך ההמונים. 
הוא הטיף לספרטניות גמורה בחיים, לצניעות והסתפקות במועט, 
לשמירה על טוהר-המידות ולהקפדה על צדק משלט. פ׳ הסתכסך 
עם השלטונות בעקבות פעילות פוליטית ונכלא לימים אחדים. אז 
החליט לבחור דרך חדשה, שבה יוכל לפעול לטובת העם. 

ב 1768 נשא אשד. ושלוש שנים אח״כ עבר לאחחה כפחת קטנה. 
מפעלו החקלאי נכשל ופ ׳ החליט לפנות לחינוך, הוא אסף לאחוזתו 
כעשחם ילדים עזובים והתחיל בחינוכם. הילחם למדו תוך כד׳־ 



י. ה. פסט?ו 0 לי מ?םד בכיתה 






955 


פסטלוצי, יוהן היינריו — פסטר, לואי 


956 


עבודתם׳ ומלבד השכלה כללית הוקנו להם גם ערכי מוסר. הוראת 
המוסר לא ניתנה כלימוד מפי מורה, אלא כהוראה של אבי משפחה 
המחנך מתוך יחס של קרבה עמוקה והשתתפות בחיי תלמידיו, 

מפעלו הצליח בראשיתו, אולם מחמת בצורת קשה נאלץ פ׳ לסגור 

מפעל זה ב 1780 . אז התמסר לכתיבה וחיבר 108 מימרות 
קצרות בענייני חינוך בשם £1051611166$ 16 > 0 במ 1$ ) 611 ל\ 1 

("שעת ערב של מתבודד"), שבהן גלומה הגותו החינוכית. פ׳ 

האמין שכל חינוך אינו אלא פיתוח כוחות האדם הטמונים בו. 
עיקר עניינו של החינוך טיפוח מידות אנושיות, וההשכלה המקצועית 
והמדעית טפלה למטרתו הכללית של החינוך — השכלת האדם. 
סביבת האדם היא גורם חינוכי מרכזי ואל למחנך להסיח את דעתו 
ממנה! עליו לסגל את אמצעי החינוך לטיב הסביבה. המשפחה 
היא הבסיס לכל חינוך. 

פ׳ החשיב מאוד את החינוך הטבעי. ב 1781 פרסם את הרומן 
הדידאקטי 1136<1 111x1 06(1-1x1 ח £16 (״לינהארד וגרטרוד״) ב 4 כר׳, 
במרכז הספר — יצירתו החשובה ביותר — עומדת דמות האם 
גרטרוד המחנכת את ילדיה בדרך קפדנית וסדירה, ועם זאת באהבה 
גדולה ובפשטות טבעית. לדעת פ׳, הנסיבות יוצרות את האדם, 
והחברה גם שותפת באחריות ליחיד ואף מולידה את הפושע. פ׳ 
מצביע על הדרך לפדגוגיה הסוציאלית, לשם העלאת מעמדו של 
העם בעזרת כוחותיו שלו ובהתמסרותה של חבורת אנשים המקדישים 
את חייהם למען עמם. ב 1797 י״ל 1611 > ־ 11061 860 06561100 ) 12611 < 16106 < 
$) 1 { 160561160865011166 < 6165 16161008 ׳!\) £0 6166 10 ־ 121111 ■< ־ 101 ) 020£ 

("חקירותי על מהלך הטבע בהתפתחות המין האנושי"), שבו ניתן 
לעמוד על המצע העיוני לפילוסופיה המדינית של פ׳. בדומה לרוסו 
(ע״ע) העמיד את המצב "החברתי" בניגוד למצב "הטבעי", ואף 
קיבל את דברי רוסו על האמנה החברתית. פ׳ היה תומך נלהב של 
המשטר החדש שקם בארצו ב 1798 , ופרסם שורת חוברות, שבהן 
נתגלה כלוחם מדיני בעל שיעור קומה. באותה שנה ערך את בטאון 
המשטר שנסגר אחרי פרק זמן קצר. 

בסוף 1798 נתמנה מנהל מוסד ליתומים בשטאנם ( 813115 ) . 
במוסד זד. הגשים פ׳ את הנחותיו, שהחינוך המוסדי חייב לאמץ לו 
את המעלות שבחינוך המשפחתי ועל המוסד לשמש מעין משפחה 
לילד המתחנך. הוא האמין שע״י סיפוק הצרכים היומיומיים של 
הילדים תיווצר אצלם הרגשת בטחון עצמי, ורק על רקע בטחון זה 
ניתן יהיה לנטוע בהם ערכים חברתיים ומוסריים. באשר להוראה, 
דעתו היתה כי יש לאמן תחילה את הקשב, כושר ההתבוננות והזכרון 
לפני שניגשים לאמן את כושר החשיבה. חשובה לא ההכרה השטחית 
של דברים רבים, אלא ההכרה המוחשית של הדברים העיקריים 
שבסביבתנו, שכן היא שמוסיפה הרגשת בטחון פנימית. עבודתו 
החינוכית בשטאנס זכתה להצלחה, אולם כעבור שישה חדשים 
נסגר המוסד. אז נתמנה פ׳ מורה בבי״ם יסודי בכפר קטן, בורגדורף. 
הוא הצליח להפליא בשנתו הראשונה ואח״כ הקים שם עם הרמן 
קריזי ( 11151 .£) מוסד לילדי עניים, וגם בו הצליחה שיטתו. ב 1800 
יסד פ׳ בבורגדורף מכון חינוכי ולידו בימ״ד למורים. בספר ¥16 \ 
161161 • 101161 .£ 11166 6061 ) 066 (עבר׳: "כיצד מלמדת גרטרוד את 
בניה״, תרפ״ז), 1801 , התווה את עיקרי הפדגוגיה שלו. פעלו החינוכי 
עורר תשומת לב רבה באירופה ומחנכים רבים ניסו לחקותו. ב 1805 
הקים פ׳ מוסד חינוכי חדש בעיר איורדון ( 666100 ׳!¥). ב 1824 נסגר 
מוסדו האחרון, בית חינוך כל־ארצי לילדי־עניים שהקים בקלינדי 
ב 1819 . 

החינוך, טען פ׳, הוא מרכזי בשאלות האנושות. החינוך הוא 
שאלה חברתית מהותית, הוא המעצב את פני-החברה ובו הפתרון 
לבעיותיה, לדבריו, לפעילות המעצבת את האדם שני כיוונים: 1 ) 
ההתבוננות והתפיסה, 2 ) המעשה והיצירה. ההוראה חייבת להתבסס 
על התנסותו העצמית של הלומד ולהתאים לדרגת התפתחותו הנפ¬ 


שית; עליה להיות מדורגת, מיועדת לא לקניית דעת אלא לפיתוח 
כושר החשיבה ולהיות מלווה פיתוח יכולת המעשה. המשמעת 
בביה״ס צריכה להיות מבוססת על אהבה, ועל החינוך המוסרי־דתי 
להיות בנוי על הזיקה שבין האם לילד. 

תורתו על החברה והחינוך, שהיא חלק מן התנועה החינוכית 
המודרנית, השפיעה על רבות מן הרפורמות החינוכיות בעבר הקרוב 
ובהווה; וע״ע חנוך, עט׳ 640 — 641 . 

פ. נטורם, פ/ חייו ודעותיו(החינוך, ט—י), חרפ״ו—תרפ״ז! ה. ברגמן, 

פ/ חייו ותורתו (החינוך, י). תרפ״ז! ע״א סימון (עורך), משנת פ׳, 
תשי״ג ! י. טברסקי, פ׳ (החינוך, ל״ב -ל״ד), תש״ך—תשכ״ב! 

א. כהן, פ׳ האיש ודרכו בחינוך, תשב״ג! ) 111111 * 2 > .׳/ , 31611 ׳\\ . 8 . 1 \ 

) 401111111 > , ח 13 '\ 46 < .. 1 ; 1952 , £4110111011 /ס ,{• 771601 ' 1 * 1 ) 01110221 ) 7 
• 16 = 0 .? :־ 1965 ! 111 014 1 * 411 ! ) 711 , 4( 7.. 1961; 8 .. 5111x6 

. 1968 3 ,. £6016 . ב 1873 נבחר לאקדמיה הצרפתית לר¬ 
פואה וב 1877 נתמנה מזכיר קבוע של האקדמיה הצרפתית למדעים. 
ב 1889 התפטר פ׳ מכל תפקידיו כדי להתמסר לניהול המכון החדש 
למחקר שנקרא על שמו. 

פ׳ לא חילק את המחקר למדעים בסיסיים ולמדעים שימושיים. 
כדבריו: "ניצול שימושי של המדע הוא קל יחסית למי ששולט 
בתאוריה של מדע זה"; מא־דך־גיסא: "ללא תאוריה מוצקה ייהפך 
העיסוק בתחום השימושי לשגרה אפורה ולהרגל ריק. רק התאוריד. 
לבדה מסוגלת להפיח בכל רעיון תחושת יצירה ותגלית". הוא יישם 
גישתו זו באוניברסיטת ליל, ושילב חקר בעיות שימושיות בתעשיית 
היין — מחקרו החשוב הראשון עסק בגבישי חמצת יין (ע״ע), 
ובכך היה ממניחי היסוד לסטראוכימיה (ע״ע) — והבירה׳ עם מחקר 
בסיסי על תסיסה (ע״ע). פ׳ הוכיח כי תסיסה טובה של יין ובירה 
היא תוצאת פעולתם של שמרים (או כפי שקראם — "פרמנט"), 
ולא של חמרי-לוואי שנוצרו עקב התסיסה, כפי שסברו לפניו, ושקל- 

קול המשקאות נובע 
מזיהומם בחיידקים. 

פ׳ הוכיח שכל חיידק 
חדש נוצר מ חיידק 
קיים ובזה הפריך את 
האביוגנזה (ע״ע), ה¬ 
תורה הגורסת היווצ¬ 
רות חיים ספונטאנית 

- 0013 ק 5 £60662110 ) 

063 ). בכך הרחיב 
את המוסכם "אין חי 
אלא מן החי" גם על 
חיידקים. תוצאה ישי¬ 
רה מתגליות אלה 
היתה הנהגת הפסטור 
(ע״ע חלב, עט׳ 429 ), 

. תהליך המונע תסיסת 

5 .־אי פסטר: •גיור של א. אדלפלט ( 1585 ). 

(ג׳ירויה) חמרי מזון וקלקולם 



957 


פסטר, לואי — פסמרנק, לאוניד אוסיפוכיץ׳ 


958 


ע״י המיקרואורגניזמים המצויים בתוכם. בנסיונות רבים (ביניהם: 
סינון אוויר ובדיקתו בגבהים שונים) הוכיח פ' שחיידקים מצויים 
באוויר, וממנו הם מגיעים לתמיסות שונות וגורמים לשינויים בהן. 
מסקנות אלד. סוכמו במאמר שנדפס ב 1857 והמסמל את תחילת מדעי 
הבקטריולוגיה והמיקרו׳ביולוגיה ואת ראשית המהפכה בהשקפה הביו־ 
לוגית. — בהשפעת מחקרים אלה הנהיג ( 1865 ) לורד ליסטר (ע״ע) 
חיטוי בפגול של שברים ומקומות ניתוח וחולל מהפכה בכירורגיה. 

מחקריו הראשונים של פ׳ ברפואה עסקו במחלות בע״ח. ב 1865 
פגעה מחלת השח 1 זנ 61 ס בתעשיית המשי בדרום צרפת (ע״ע משי, עמ׳ 
608 ). לאחר 3 שנות מחקר הצליח פ׳ לברר את אופי המחלה ואף 
הציע דרכים לחיסולה. אח״כ חקר את הכולרה של תרנגולות שאיימה 
לחסל את הלול במקומות רבים בצרפת. פ׳ הצליח לבודד מהעופות 
החולים את גורם המחלה, והראה, שהזרקתו לעופות בריאים גורמת 
בהם למחלה. אח״כ ניסה לגדל את החיידק בתנאים מלאכותיים ושו¬ 
גים בהרבה מאלה שבתרנגולת, ובחן בשיטות כאלה השפעת תנאים 
יוצאי דופן אלה על אלימות החיידק (€:>ח:> 01 ז 1 ׳ו); פ , הצליח למתן את 
אלימות החיידק במידה כזאת שהזרקתו לעופות בריאים לא גרמה למ¬ 
חלה. יתרה מזו, תרנגולות שהודבקו בזן הבלתי אלים ( 1 ) 211010316 
״. 5113 ) הראו חיסון כשהודבקו שבית בחיידק האלים. בכך היה פ׳ מה¬ 
ראשונים שחקרו בשיטתיות דרכי חסון (ע״ע וע״ע אימונולוגיה). 
ממחלת העופות חזר לחקור את הגחלת (ע״ע), בה עסק לפני כן, 
והצליח לגדל בחום גבוה יחסית (״ 42 ) ובריכוז גבוה של חמצן זן 
מתון של החיידק. זן זה איפשר חיסון בע״ח בפני הגחלת. פ׳ קרא 
לשיטות החיסון " 2110 ״ 1 ) 30 ע לזכרו של ג׳נר (ע״ע), שהנהיג חיסון 
נגד אבעבועות באמצעות אבעבועות בקר (פרה בלאט׳ — 03 :> 3 ׳!). 
ההשג הגדול של פ׳ ברפואה היד׳ פיתוח החיסון נגד כלבת (ע״ע, עט׳ 
825 ). ביולי 1885 טיפל פ , בילד שנושך ע״י כלב שוטה והצליח, 
לראשונה בתולדות הרפואה, למבוע מוות מכלבת. עיטורי כבוד ופ¬ 
רסים רבים נפלו אז בחלקו וכן תרומות רבות, שהתישו הקמת מכון 
פסטר ( 1888 ) לחקר המחלות המידבקות והחיסון נגדן. ב 30 שנות 
חייו האחרונות, בהן היו יצירתו המדעית ויכלתו הרוחנית 
בשיאן, היה פ׳ משותק במחצית גופו כתוצאה משטף דם מוחי. 
תכונותיו הבולטות היו דמיון עשיר וכושר הכללה בלתי רגיל. 
הדמיון שלו ניזון מאינטואיציה נבואית כמעט. כבר בתחילת חקי¬ 
רותיו הבין פ׳ כי למרות ההבדלים בין המיקרואורגניזמים זהה בכולם 
מנגנון הפקת האנרגיה. השקפה זו תרמה להיווצרות הרעיון בדבר 
האחידות הביוכימיה של החיים — אבן הפינה של הביוכימיה המש¬ 
ווה המודרנית. כדבריו: "כדי לקדם את מחקר הפיסיולוגיה של 
הצמח, יהיה אולי מעניין ומועיל ביותר להיעזר באורגניזם כגון 
העובש, בו הצטמצם הצמח המורכב לתא יחיד, ופשטות מבנהו תקל 
על חקירתו ועל הסקת המסקנות". 

מעטים הם החוקרים שמחקריהם הצמיחו תועלת רבה כל־כך 
לאנושות כמחקריו של ם׳. 

כ ת ב י ו י״ל ע״י ] 113110 —ץ 3110 ׳\ — 351601 ? ״ 1 . 1 ]]/ו־ 1 . 1933 — 
1939 . 

, 6 ) 1671 ) 5 . 0 / 1/1 ■ נ / , 11605 ( 1 .[. 8 ; 1960 ,.?■* 1 ,זתבזס . נ 1 

; 1963 ,.!/ס .? . 5 ,׳ 030 . 3 

,. 8 . 8 , 131130 ^ 116 . 0 ; 1961 ,. 8 , 8 / 0 14$ ז 0 .א 

^ - 5 ׳נ* 6 ^ ,נ[מ 1 זנ £1 ; 1964 ,. 8 ,*גץסז? 16 ) . 1 ; 1963 

; 1966 1€ 3 זץ^ 1 8/5 ,* 1 מ 13 ? .( 1 ; 1964 ,( 13££ מ 1 ^כ 1 ט 00 £!רד ,. 1 * 1 :תו) 

- 14 — 16 ע 03 .ס ; 1967 -ז 0 ? 00€ 8/5 , 1 >ת 13 /י\ 0 ? .* 114.1 -.? 

. 1969 ,. 8 ,(. 15 ) 6 ) 

יצ. מא. 

פסטרנק, לארניד אוסיפוביץ׳ (אודסה, 1945-1862 ), צייר 
יהודי. למד רפואה באוניברסיטת מוסק ווה וציור אצל פרום׳ 

סורוקין. ב 1883 — 1886 למד באקדמיה לאמנות במינכן. בשובו למום־ 
קווה סיים את לימודיו כעורך דין. 



959 


פסטרנק, לארניר אוסיפוביץ׳ — פסיוניים 


960 


הציור הראשון שלו שזכה בבי¬ 
קורת אוהדת הוא "מכתב מן ה¬ 
בית" ( 1889 ). "תלמידים לפני מב¬ 
חן" ( 1895 ) זיכה אותו במדליית 
זהב ונרכש ע״י מוזיאון לוכסנד 
בורג. "מולסטוי בחוג משפחתו" 

נרכש ע״י המוזיאון בלנינגרד. ב¬ 
¬שנים 1894 — 1921 הורה בביה״ם 
לציור. פיסול וארדיכלות במום־ 

קווה. ב 1900 הוצגו בתערוכה ה¬ 
עולמית בפאריס איוריו לספרו 
של טולסטוי ״התחיה״. ב 1921 
עבר עם אשתו לפאריס וב 1938 
לאנגליה. בשנותיו האחרונות 
שהה באוכספורד. פ׳ הצטיין בעיקר ברישום ובדיוקנים. בין הדיוק־ 
נים שצייר: ביאליק. סוקולוב, טשרניחובסקי ווייצמן. ב 1924 ביקר 
בא״י והעלה בציורי מים את נופי הארץ. הוא אבי הסופר בורים 
פ , (ע״ע). כתב ספר על רמברנט שתורגם לעבר , ׳ תרפ״ג. 

אלבום תמונות (מבוא, ה. שטרוק). תרפ״ג; זז. נ. ביאליק, ל. פ׳. 
תדפ״ד 1 . 1961 ,( 101 — 95 , 06X1 .״ 511181 ) .? .) 

פסי, פרדריק — ע 355 ? — ( 1822 — 1912 ). כלכלן ומדי¬ 

נאי צרפתי. פרסומיו העיקריים: סתזז״ס() 53 1.11111115 ״} 

(״מלתוס ותורתו״), 1868 ; 11 ב׳\ 3 זז! 11 > £ז 01 :ו 15 ךן ("תולדות העבודה"), 
1873 ; 311 ע 3 ) 1 010111 31 ) 31 ) 11103 ! 116 ) 5011613 1 ^ 1 ("הסולידאריות של 
ההון והעבודה״). 1875 . פ׳ תמך בעיקרון של חופש הסחר, היה חסידו 
של קובדן (ע״ע) ופאציפיסט. 

ב 1867 יסד ״ליגה בין־לאומית למען השלום״ וב 1870 את 
ה״אגודה למען בוררות בין העמים". פעל למען פירוק החימוש 
ובוררות בין־לאומית. בזכות פעולותיו הוענק לו ב 1901 יחד עם ז/ א. 
דינן (ע״ע), פרם־נובל הראשון לשלום. 

. 1938 ,..£.\> 
65 ) 0 ״) ואילו באזורים המדבריים והערבתיים מחליפו תת־מין מדברי: 
חגלת סיבי ( 8.5103103 . . 3 !). אורך הח ׳ הוא כ 34 ם״מ. היא ניכרת 
במקורה ובדגליה האדומות ובנוצות צדי הבטן העטזרות בפסי 
רוחב לבנים, שחורים וחומים־חלודיים. פס שחור מקיף את צווארה 
הבהיר, ההזה אפור-תכלכל. תלקי גופה העליונים חומים ובהם גוון 
ורדרד. לחגלת סיני צבעים בהירים יותר. הזכר גדול מעט מהנקבה 
ונבדל ממנה גם בדרבן. הח׳ היא עוף חברתי, המבלה מחוץ לעונת 
הקינון והדגירה בלהקות בנות 10 — 20 פרטים ויותר. הלהקות מתפר¬ 
דות לזוגות עם בוא עונת הדגירה, המתחילה בסוף פברואר. הזכרים 
ניכרים בעונה זו גם לפי משחקי החיזור. הנקבה מטילה 6 — 17 ביצים 
לתוך קן עשוי גומה מרופדת עלים, על הקרקע. הדגירה כ 21 — 23 יום. 
בד״כ מבלה הזכר בחברת הנקבר, עד גמר הטלת הביצים. אח״ב הוא 
מצטרף ללהקת זכרים. הח׳ היא עוף ציד עיקרי בארץ. הסוג מונה 
5 מינים ותפוצתם פלארקטית. העוף עצמו אינו נזכר במקרא, אך 
אנשים ומקומות הנושאים את שמו נזכרים במקרא (יחד׳ טו, ו). 
בערבית שמו חג׳ל. ( 2 ) פ ך נ ק ו ל י ן ( 6300011005 306011005 )?) 
שייך לסוג המונה כ 40 מינים. אחד העופות הנאים שתפוצתו 
בעיקר בעמק בית־שאן ובבקעת בנחת. תפוצתו בצפון־מזרה 
מגיעה עד עמק בטיחה ואילו בצפון־מערב עד סביבת אגן 
הקישון׳ בעבר היה נפוץ יותר׳ אך בשל הציד הפרוע הצטמצמה 
אוכלוסייתו והוא עמד על סף ההכחדה; כיום הוא עוף מוגן. תפוצתו 
בעולם מוגבלת לחלקים מסוימים בדרום האיזור הפלארקטי. דו- 
צורתיות מינית בולטת. הזכר המבוגר ניכר בטבעת החומה־חלודית 
המקשטת את צווארו השחור. צדי חזהו וצדי בטנו שחורים ומנומרים 
בנקודות לבנות. צבעי הנקבה חומים ומנוקדים — צבעי הסוואה 
יעילים. באזורי משכנו מעדיף הפרנקולין סבך צמחים ומטעים 
קרוב למקור מים מתוקים (תעלות ובחנות דגים). בעונת 
הייחום המתחילה במארס■ הזכר רעשני מאוד. הוא משמיע קולות 
כקול החצוצרה וניכר בחיזורו אחח הנקבה. הנקבה מטילה 8 — 12 
ביצים ודוגרת לבדה כ 21 — 24 ימים; ( 3 ) קורא ([להלו ק , ] 
1 ץ 110 ^ 8 -ו:>י 1 ס 1 חות\ 0 . הק׳ תושב המדבר. בארץ הוא מצר בחבלים 
המדבחים והערבתיים ובעולם — במדבריות צפון־מזלח אפחקה, 
בחצי האי-ערב ובעבה״י. גדלו כגודל יונה. הזכר ניכר בנוצות צדי 
הבטן המקושטות בפסים לבנים, חומים ושחורים; כתם לבן נמשך 
מאחורי העין; שאר חלקי גופו חומים־ורדרדים. לנקבה צבעים חומים- 
חוליים. הק׳ הוא עוף חברתי. גם הק׳ הזכר רעשן מאוד בעונת 
הקינון, המתחילה במארס. הוא משמיע קריאות רמות אפייניות. 
מספר הביצים בתטולה 6 — 22 . הנקבה דוגרת לבדה כ 3 שבועות, 
ומטפלת באפרוחים מאוחר יותר. הק׳ נזכר במקרא "קורא דגר ולא 

ילד" (ירמ׳ טז, יא) 

ונראה שפירוש הפסוק 
הוא, שלאחר תטולה 
ראשונה, הזכר דוגר 
על הביצים. לאחר מ¬ 
כן הנקבה ממשיכה 
בהטלת ביצים והיא 
דוגרת עליהן. הק׳ 

נזכר אף במשנה (חד 
י״ב,ב). ( 4 ) על ה¬ 
שלו— ע״ע; (ב) 

פסיונים טיפוסיים, 

חנלוח •(ג 260 ז 8 15 ־ 1 < 1 ז 166 \/) (צי 5 ם: עמיקם שוב) הם הרבים, היפים 







961 


פסימיים — פסיכואנליזה 


962 


והידועים במשפחה. תם שוכני יערות ומצטיינים בדז־צורתיות מינית 
בולטת. הזכרים גדולים מהנקבות ומהודרים בצבעים ססגוניים, בצי¬ 
ציות נוצות ובאברות זנב ארוכות. תפוצתם: דרום־מזרדו אסיה. בשל 
מראם הנאה מצדים רבים מהם בגני חיות כמו האזני ( 5 ג 11 לג) 5010 ץז 11 כ>), 
הא פודי (ח 10 ״ק 0 ״ 00 ), השובל ( 8 ט:>״ 3 ת״ץ 5 ) והפסיון המצוי 
( 0010111005 113513005 ?) , שתפוצתו מקווקאז ופרס ועד סין ומנצ׳וריה. 
הובא לאירופה בעיקר ע״י הרומאים* הובא גם לישראל ונזכר פעמים 
רבות בתלמוד: יומא ע״ה, ע״ב* ב״ק נ״ה, ע״א ועוד. (ג) טווס — 
ע״ע ור׳ שם תמ ׳ . (ד) תרנגולים (ע״ע). (ה) תרנגול הדו 
(ע״ע). (ו) פניניות. ניכרות בנוצותיהן המנוקדות, כעין פנינים, 
ובגידולים או ציציות נוצות על הראש. הן חסרות דרבנות ואין בהן 
דו-צורתיות מינית וחיות בזוגות. רובן שוכנות ערבות. תפוצתן אפריקה. 
שם הן מבויתות למחצה. גם בארץ מגדלים אותן כמבויתות למחצה. 

י. פליקס, לבעיח גידול ר,פ׳ בארץ (סבע וארץ, ברד ח/ 0 ), 
תשכ״ו; מ. דור-מ. לוינגר, "קורא דגר ולא ילד", (בית מקרא 
[בדפוס]). תשל״ה* \ס 0 <ו 4 פ' בעבודה הקלינית של זיגמונד פרויד (ע״ע), שהחל 
בשלהי המאה ה 19 , בשיתוף עם יוסף ברדאר (ע״ע), לפתח שיטה 
חדשה לטיפול במחלת ההיסטריה (ע״ע וע״ע נורוזות, עם׳ 1002 ). 
הם עמדו על כך שמקור הסימפטומים של חולים אלה נעוץ בחודות 
נפשיות מכאיבות׳ שכאילו "נשכחו" על ידם ו״שקעו" בלא-מודע. 
כשניתן להעלות זכדונות אלו לתודעתם, נמוגו הסימפטומים החול¬ 
ניים. לשם חשיפת זכרונות לא־מודעים אלו השתמשו תחילה בשיטת 
ההיפנתה (ע״ע), אולם זנחו אותה, משנוכח פרויד בחוסר יעילותה. 
במקומה פיתח את הם׳, ובמשך הזמן הרחיב אותה — משיטה טיפר 
לית למכשיר מחקרי, ובהדרגה לתאוריה מדעית כוללת. המנסה להס¬ 
ביר את המניעים להתנהגות האדם ואת מבנה אישיותו. 

לפי שיטה זו, על האדם המקבל טיפול להגיד את כל העולה 
בדעתו בלי לברור, לסנן, או לבקר את דבריו (שיטת ה״תסמיך ה- 
חפשי״ — ח 0 ח 3850013 :״• 6 ; ע״ע אסוציאציה). בעבודתו זו עמד 
פרויד על קיום מעצורים פנימיים, הפועלים באופן בלתי מודע בגד 
כל נסיון להדור לשכבות הנפש העמוקות. בעקבות גילוייו במבנה 
הנפש ניסח את שגי עקרונות היסוד של הפ ׳ : 1 ) ה ע ק ר ון ה די¬ 
נמי: הנפש נתפסת כשדה התרחשות דינמית המופעל ע״י כוחות 
שונים ומנוגדים המתחברים והמתנגשים זה עם זה, פועלים זה נגד 
זה ואף מבטלים זה את זה. אי לזאת בכל דגם של ההתנהגות האנושית 
יש לנסות תמיד לחשוף את הכוחות הקובעים ע״י יחסיהם ההדדיים 
התנהגות זאת. גם מצב של רגיעה הוא אך מצב של שיווי משקל בין 
הכוחות השונים. חפיסה זו משתקפת במושג "הקונפליקט הנפשי" 
שהוא מרכזי בפ ׳ ובכל אסכולה פסיכיאטרית הקרובה לה ("פסיכיא* 
פריה דינמית״). 2 ) עקרון הסיבתיות הגמורה (ע״ע דטרמי¬ 
ניזם) : אין מקריות בהתרחשויות הנפשיות ובהתנהגות! כל תופפה. 
עד כמה שלא תיראה מוזרה או חסרת ערך, יש לה סיבות מודעות 
או בלתי מודעות, שניתן לחשפן בדרך האנליזה. 

את מקוד האנרגיה של המנגנון הנפשי — הדחפים ( 1565 טקמ! 1 ) 
הדאשתיים המניעים את מערכות הנפש ואת ההתנהגות האנושית — 
חיפש פדויד באינסטינקט (ע״ע), ובנסיון להסביר, ניסח את "תודת 


היצרים" ( 05 ׳\ 1 זנ>). הטוענת שקיימים באדם שני יצרים בסיסיים. 
שמקורם בפעילות הביוכימית־הורמונלית והעצבית של האורגניזם: 
יצר המין, שהתבטאותו בחיי הנפש מכונה בשם "ליבידו" (ע״ע 
וע״ע מין, עמ׳ 278/9 ) ויצר התוקפנות. הראשון, המייצג את 
יצר החיים ("ארוס"), מגיע להגשמתו בהתפתחות, גדילה, מין ורביה, 
ואילו השני — המייצג את יצר המוות (״תנטוס״) — פגיע לביטויו 
בתקיפה, הרסנות, שאיפה לחדלון ומוות. מטרתו של כל יצר הוא 
"להתפרק" ע״י סיפוקו! בכך הוא מהווה כוח המניע את האדם לנקוט 
בהתנהגות הסגולית הממלאת את הדרישות שיצר זה מכתיב. הצטב¬ 
רות האנרגיה של היצר גורמת לתחושת אי-נוחות וכאב, בעוד 
שהתפרקותה מלווה תחושת עונג (עקרון ה״כאב-עונג"). 

אולם דרישת היצר למצוא סיפוק נתקלת תכופות בדרישות ה¬ 
חברה ובאיסורים שהיא מטילה על האדם. כדי לפשר בין דרישות 
היצרים ובין דרישות החברה, מפתח המנגנון הנפשי מערכת ויסות 
מורכבת של בקרות, מנגנוני התגוננות וגורמי ריסון המחלישים, עו¬ 
צרים ומדכאים את הדחפים הנובעים ממקורות יצריים, או המסיטים 
אותם לאפיקי "פירוק" המותרים בעיני הסביבה. מטבע האנרגיה 
היצרית שהיא ניתנת להסטה, לשינוי כיוון. עצמה ומטרה או להפ¬ 
עלה כלפי אובייקטים (בני אדם שביחסים עמהם מושג הסיפוק) 
שונים. תפיסה זאת אודות היצרים וגלגולם מבוטאת במה שנקרא 
"המודל האקונומי". כוח מודל זה, הדן באנרגיות הנפשיות 
וגלגוליהן מבחינתן הכמותית, הוא ביכלתו לפרש טווח רחב של אפגי 
התנהגות, קור אופי׳ סימפטומים נורוטיים (ע״ע נודוזות) ותופעות 
גופניות שונות הנובעים ממקור משותף, כשהם עלולים לשמש תחליף 
זה לזה. עיונו של פררד בטיב היצרים שכנע אותו שהן יצר המין 
והן יצר התוקפנות ניתנים לאדם מלידה, אך במהלך ההתפתחות 
משתנה הן האיזור הגופני המשמש כמקור הגירר והן האובייקט 
הדרוש לשם הפקת הסיפוק. השקפה התפתחותית זאת קיבלה את 
ניסוחה ב״מודל הפסיכו גנט י", הדן בגלגולי היצרים במהלך 
ההתפתחות. פרויד חקר ביסודיות את התפתחות יצר המין, בעוד 
שמחקר התפתחות יצר התוקפנות לא הושלם עד היום, והמידע על 
טיבו׳ על מהלך התפתחותו ועל גלגוליו מקוטע ושנד במחלוקת. 

פרויד נוכח לדעת שמערכות הבקרה. מנגנוני ההתגוננות וגורמי 
הריסוז הפעילים בסיגול הדחפים לצרכי הסביבה הם מעיז מבנים 
קבועים של המנגנון הנפשי. כל אדם נוהג להשתמש לרוב בצירוף 
האפייני לו של מנגנונים, הנשאר פחות או יותר קבוע כל חייו. 
ה״סיגנוך המיוחד לשימוש במנגנוני הגנה וגורמי ריסון תורם ליצי¬ 
רת קווי האופי ודפוסי ההתנהגות האפייניים לכל אדם. דהיינו — 
מאפיינים את אישיותו. פררד ניסה להסביר את מבנה האישיות ב¬ 
עזרת מודל סטרוקטורלי: לדעתו יש להבחין בה 3 מערכות ארגו¬ 
ניות: ״הסתמי״ ( 1 ) 1 ), "האני" ( 8 0 :>) ו״האני העליון" ( 20 :״ 0 ״ 11 ) הדרגתית ושל הזדהות עם דרישות 
ההורים ועולם המבוגרים. כוחו ההסברתי של המודל הסטרוקטורלי 
בהצלחתו להרחיב את הם/ היתד, עד אז בעיקרה "תורת היצרים" או 
כפי שאף כינוה ("ססיכולוגיית המעמקים") לתאוריה של אישיות, 
ובכך — לענף לגיטימי של הפסיכולוגיה. 

בצמידות ל״עקרון־הסיבתיות" הבין פרויד את חשיבותם הרבה 
של הגורמים הלא-מודעים כקובעי ההתנהגות הנפשית. לכן השקיעו 
הוא ותלמידיו מאמץ רב בחקר התופעות "שמעבר להגיון׳/ כגון 
החלום (ע״ע, עם׳ 453 — 456 ), פליטות־פה וקולמוס, בדיחות וחידודים. 
פולחנים וטקסים, צורות אפנות וסימפטומים נורוטיים (למשל, ע״ע 
טבו, עמ׳ 284 ). התברר שהלא־מודע הוא איזור נפשי, ששולטים בו 
סדר וארגון מסוג שונה לחלוטין מן הידוע לנו. את תהליכיו כינה 
פרויד ״תהליכים ראשוניים״ — להבדילם מחוקי החשיבה ההגיונית 
שכינה "תהליכים מישניים". ה" תהליכים הראשוניים" הם הלשון 
המיוחדת של הלא־מודע, ולמידת לשון זו מאפשרת להבין את 
ההתרחשויות הנפשיות הנמצאות "מעבר להגיון". 

מחקר ד,"תהליכים הראשוניים" פתח דרך בפני חוקרים נוספים 
להבין את סיב תהליכי החשיבה והפרעותיהם בתחומים אחרים, כגון, 
מחלת השסעת ([ע״ע] בלוילר [ע״ע] אריאטי), אגדות עם, מיתוסים 
ופולחנים (יונג [ע״ע]), החשיבה הסמלית אצל ילדים (פיז׳ה [ע״ע]) 
ומחקר הצורות האמנותיות (קרים! ארנצווייג). מחקר ה״תהליכים 
הראשוניים" זכה בשנים האחרונות להתעוררות מחודשת (בוי) עם 
התפתחות הקיברנטיקה (ע״ע) ומדעי המחשב. הבסיס לחקות את 
תהליכי החשיבה האנושית ולנסחם בצורה מתמטית שכנע את החוק¬ 
רים שאין להבין את החשיבה האנושית בלי להכיר אף את התהליכים 
הלא־הגיוניים, המשפיעים בעקיפין על היווצרות החשיבה ההגיונית. 

הפ ׳ כ מ ק צ ו ע היא שטח התמחות מיוחד לפסיכיאטרים ולפסיכו־ 
לוגים קליניים. אנשי המקצוע מאורגנים מאז 1910 בארגון בי״ל. 
בישראל קיימת חברה פסיכואנליטית, המסונפת לארגח הבי״ל, 
ומקיימת מכון הוראה בירושלים ע״ש מייסדו( 1934 ) ד״ר מ. אטינגון. 

התפתחויות חדשות: בשטח הקליני שוכללו דרכי הטיפול, 
הורחב טווח הפרעות הנפש שניתן לטפל בהן בעזרת הס׳ ופותחו 
גישות טיפוליות חדשות. עיקר ההתפתחות היה בתחומים הבאים: 
הפרעות ההתנהגות בילדים (אנה פרויד, קליין. אריקסס ואחרים); 
מחלות פסיכוסומטיות (אלכסנדר ואחרים)! הפרעות נרקיסיסטיות 
(קוהוט)! מחלות פסיכוטיות כגס שסעת ודכאון (פרום—רייכמן, 
אריאטי, רחן, סרלס ואחרים)! הפרעות זקנה (ע״ע, עמ׳ 954 — 962 ! 
בתין). כמה מן החידושים האלו העלו גם את הנטיה לקצר את מהלך 
הטיפול הפסיכואנאליטי, ולהתרכז רק בטיפול בסימפטומים במקום 
באישיות כולה (פסיכותרפיה [ע״ע] בעלת אורינטציה אנליטית). 

בשטח התאורטי הודגש ד׳עיס ב״אני" על תפקודיו השונים ורקמת 
יחסיו עם עולם היצרים ועם הסביבה החיצונית. פסיכולוגיית ה״אני" 
נתנה אף את הדחף לחקר מהלך התפתחות האישיות מבחינת יחסי 
הגומלין שבין היחיד לחברה (ההבט הפסיכוסוציאלי, אריקסון). 

א. י. בובאבבסורה. הס׳, תשי״ב! ה. ד. סוקירני, אסכולות בפסיכולוגיית 

הסעפקיס, תשי״ד! מ. בדיל. הם׳ וזיגמוגד פרויד יוצרה, * 1959 ! 

כתבי ז. סרויד, א—ה, תשכ״ו—תשכ״ט: ר׳ גם ביבל׳ לע׳ יונג! 

[עבר' ילדות וחברה, 1950 ,ץ 1 ?! 50€ 13 * 1 * 0/2213/1003 י ח 0 ל^!ת£ . 11 

תשל״ב 6 ] ן - 12 * 00 €!/* / 0 1 * 11110 * 7 3 ' 301 ה 2 **$ ■* 7/2 <( . 11 :>) .[ "י 1 

- 3 קב 11 .ם ; 66 — 1953 , 1x11*1, 1X111 ״ 1 . 5 / 0 ^ 02 ^ 1 21 *ס 101 ( 0 ^¥ •>*?>/ע 8 ?) ץ? 0 '* 7/2 / ס €110€ * $171 €%{ 7 ,זססון 

,חו 0 ז$ח 0 ז * 0 ס^ 1 . 11 — 18 ־ £1 — 11030 ־ 1431 . 14 ; 1960 ,(!/י .^ 0 ת 10 \ 

,(^ 1 ^ . 0£ ח 40 *, 158005 . 01101 < צ 5 !) ץ 10£ ס 0/2 ץ*¥ 110 ץ 11 *ה 1 *ס 1 /*ץ ¥5 הס £ ■ס ין 712 

; 1971 — 1966 י 41 \־ 1 , 1 >* €1 ז¥ 2 * 171 * 1 * {ס ׳>; 77 , 0114 ־ 1 ? ; 1964 

ז ץ 140 ; 1967 ,.¥ /ס . 0113 14€ ן* 2 ה 1/1 ? 7 7/20 ,ת 50 ת 00 ־ז 3 ) . 11 

ץז 0 הז 1 ז¥ 1/2€ /ס ץז 0 * 7/1 €> 1 !ץ 21 ) 0071 1/1€ / 0 ה 1£10 י 1 ' #1 4 . 

$ו*ע 3 *ה 4 / €*{ 7 ,) 01111 .£ . 14 ; 1969 ,( 178 — 155 ,״ 1 י . 31 ת 3 נ>ו 01 ׳< 5 ק .] . 1111 ) 

1 * 1210 * 107 * 7x1 ה 4 * :ץ 07 ^ 7/1 * 11 !( 21 * 272 ) 10 /*ץ*¥ , £1010 . 0 ; 1971 ,{ 1 ?$ 1/1£ { 0 

. 1973 , * 1 *) £5£€7111 / 0 

פ. נו. 


פסיכהות, מחלות חח (ע״ע, עמ׳ 1008 ) המביאות לידי הפרעות 
קשות בשיווי-המשקל הנפשי ובהתנהגות. פ" מאופיינות 
בפגיעות ובשינויים במבנה האישיות על מרכיביה השונים ומתבטאות 
בליקויים בתפיסה (תססק^״ק), ברגישה, בחשיבה, בשיפוט, בתק¬ 
שורת החברתית וגם בתובנה ( 518111 ״;) בעצם קיום ההפרעה 
הנפשית. הנגועים בפ" מתקשים להבדיל בין גריות (התרחשות) תוך 
נפשית לבין גריות בעולם החיצון. מכאן שבם" נפגעות שכבות עמוקות 
ובסיסיות יותר של האישיות מאשר במחלות הנורוטיות (ע״ע נורוזות) 
והן מושפעות פחות ממאורעות חיצוניים, כולל הפסיכותרפיה (ע״ע). 

שכיחות ד,פ״ היא כ 2 % — 3% באוכלוסייה הכללית והיא מושפעת 
במידה קטנה בלבד מגורמים תרבותיים או משברים חברתיים וכל¬ 
כליים. הפ ׳ ׳ נדירות יחסית לפני גיל ההתבגרות, והן מתפתחות בד״ב 
לפני העשו׳ר הרביעי של החיים. תקופות חיים המצטיינות בדחק 
מוגבר כגת תקופת ההתבגרות. נישואין, החת, לידה, תקופת הבלות, 
מעבר לזקנה ומשבחם חברתיים עלולות להביא להתעורחת הפרעות 
נפשיות אצל אנשים הנוטים לכך. 

סיבת ד,פ" אינה ידועה, אך היא כנראה מורכבת וכוללת, בין 
,היתר׳ גורמים תורשתיים, גופניים׳ פיסיולוגיים, פסיכולוגיים, חבר¬ 
תיים ותרבותיים. 

ס י מ נ י ה פ ״: 1 . הפרעות בתפיסה: אילוזיות והלוצינציות (ע״ע 
הזיה) בהן חש החולה משהו שאינו קיים במציאות, לדוגמה: שומע 
קולות שאינם קיימים: 2 . הפרעות בחשיבה: חוסר אבחנה בין דמיה 
למציאות, עיפת־מחשבות ( 13038 )ס: 118111 )) בה מתקשרת מחשבה אחת 
עם השניה במהיתת גדולה ללא הגיון, רעיונות־שווא וכר! 3 . הפרעות 
הכרה המביאות לחוסר התמצאות בזמן ובמרחב, עד לאיבוד ההכרה! 
4 . הפרעות רגישה, כגון: דכאון קשה או התרוממות רוח שאינם 
מתאימים למצב! מצבי חרדה שונים ללא סיבה מובנת: 5 . הפרעות 
רציה ופעילות: הן יכולות להתבטא בחוסר אפשרות לרצות ולפעול, 
עד כד 1 ־ שיתוק (ז 0 סט 51 ), או בפעילות מופרזת, אי־שקט ותנועה 
מתמדת. 

מבחינים בין: א. פ" פסיכו־אורגניות: תוצאה של מחלה 
גופנית הפוגעת באחת המערכות הכלליות, בעיקר במערכת העצבים 
המרכזית (ע״ע מח, עט׳ 960 ). פ" כתוצאה מפגיעה במוח הן לפרקים 
חחפות עד כדי טירוף דלירנטי ולעתים הן ממושכות. לפעמים הן 
מתפתחות אחרי תקופת ביניים ללא סימנים. מחלות מוח הקשורות 
בניוון הרקמה העצבית, או ביצירת מוקדים סקלרוטייס מתבטאות 
בתופעות פסיכוטיות כגון: הטרשת הנפוצה (ע״ע). טרשת עורקי־המוח 
גורמת לפעמים להתקפים פתאומיים של בלבול, ערפול ההכרה, 
אי־שקט, איבוד זכרון, ולעתים רחוקות יותר להלוצינציות ולהתפרצות 
רגשית. — ההשטתות הטרום־סנילית מאופיינת בהתדרדרות מהירה 
ומתקדמת, לעתים כבר בגיל העמידה. מחלות זיהומיות עלולות לפגוע 
במערכת העצבים המרכזית ולגרום פ" כגון: דליריום (טרפון), הלו¬ 
צינציות, אי־שקט, חוסר התמצאות וערפול ההכרה. — עגבת (ע״ע) 
עלולה לגרום לס׳ המתבטאת בהפרעה בשיפוט, רעיונות גדלות. 
דכאון והתפוררות נפשית קשה. — המחולית (ע״ע) ע״ש הנטינגטון 
( 03 ז<> 01 יימס^סט״ט^)) היא מחלה תורשתית המתבטאת בתנועות 
בלתי רצוניות, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המאופיינת ברעיונות 
רדיפה, גטיה לתוקפנות והנמכה ברמת המשכל. — פלגרה (ע״ע) 
מלווה הלוצינציות ומצבי דכאון.— הפרעות בהפרשה הפנימית(ע״ע) 
מלוות אף הן בפ״ — הרעלה גורמת לעתים לפ ׳ ׳ תחפות או כרוניות 
כגון: אלכהליזם (ע״ע) והרעלות עופרת, כספית וארסן. השפעה 
קשה יש להתמכרות (ע״ע) לסמים משכחם (ע״ע הלוצינוגנים). על 
השפעת הזקנה ועל התהוות פ״, ע״ע זקנה, עט׳ 954 . — ה ט י פ ו ל 
והסיכויים להבראה בקבוצת ד,פ" הפסיכו־אורגניות קשורים קשר 
ישיר לטיב המחלה הגופנית המהווה בסיס להפרעה הנפשית 



965 


ספיכוזות — פסינולדגיד! 


966 


ב. ד,פ" הסבי זוס רג יו ת (ע״ע שסעת) מקיפות את חב 
חולי-הרוח המאושפזים. פ" אלה מתבטאות בסטיח קשה בחשיבה, 
בהתכנסות עצמית, בהתעסקות ושקיעה בעולמו ההלוצינטוח וה* 
דלוזיונלי של החולה ובנסיבה מן העולם החיצון והחברה. מהלך 
המחלה הוא לפעמים מתקדם, מסתנן, לפעמים גלי עם ליקרים 
בתקופות בין הגלים. רוב המקרים מסתיימים בליקרים נפשיים. 
הטיפול כולל פסיכותרפיה ותרופות (ע״ע פסיכופרמקולוגיה}. 

ג. פ" פרנואיות ופרנואידיות מתבטאות במערכת רעיונות־ 
שווא כגון: רדיפה, גדלות, רעיונות אחטומניים ופירושי-יחס חולניים. 
היא מתפתחת באטיות, במשך שנים, ונותנת את אותותיה לרוב לאחר 
העשור הרביעי. תפקודי אישיות רבים נשארים שלמים, בעיקר אם 
הם מחוץ לתחום המערכת הפרנואית. במשך הזמן נוסה עצמת המחלה 
לפחות במקרים רבים, אך לרוב נשארים החולים חשדנים, וכחנים 
ורגיזים. 

ד. פ" מגי־דפרסיוויות (אפקטיורות; ע״ע מחלות רוח, 

עם׳ 1008 ). 

ה. פ" אינפנטיליות: הסתכלות בהתפתחות הנפשית של 
תינוקות רלדים גילתה קיש פ" בגיל ח מאוד, כאשר התסמונת 
הקלינית מותנית בגיל, בשלב התפתחות היצרים ובמבנה הנפשי 
ובנקודות הקבעון בהתפתחות הנפשית. האנליטיקאים א. פררד, מ. 
קליין ור. ספיץ תיארו חרדות וביעותים פרנואיים ודכאון בגיל 
הינקות. ל. קאגר הגדיר באוטיזם (ע״ע) אינפנטילי פ" בגיל 
הרך (עד 4 שנים). הנגועים בהן אינם מפגרים בשכלם אלא מחוסרי 
קשר לסביבה, ילדים אוטיסטים אדישים לאמם ולחברה. כל שינוי 
מעורר בהם חרדה פאנית; הם משתמשים בחפצים דוממים בצורה 
סטראוטיפית והתפתחות הדיבור אצלם מופרעת. פ' סי מ פיוטית 
הוגדרה ע״י מהלר ובה מופרעת האינדיווידואציה של הילד; היא 
מופיעה בגיל 3 — 4 שנים ומלווה בתסמונת רב־גונית המתייחסת 
לתדמית הגוף, לתפיסת המציאות וכר; ביסודה היא הפרעה בהתפת¬ 
חות ואי-יכולת לתפוס את עצמו כיצור העומד ברשות עצמו. 

בפ " אינפנטיליות אחרות מוצאים תסמונות מאופיינות בתופעות 
חריפות אחרות כגון, נסיגה מן העולם לתוך האישיות, נגטיוויזם, 
חרדה, הזיות בעלות תוכן סדיסטי, חוסר רגש של המשכיות ופרגמג־ 
טציה של העולם החיצון. 

מות/׳ו^ןמ^ .$ ;* 1957 , 11017$ ( $0 !? 01211 .- 1 

21 * 3 $/ 312 2 ז* 07 ; 1959/66 , 1-111 $?* 110 ( $0 !? / 0 ){ 700 ( 21 * 1 3 ? 

, 0 ( 72 / 0 37 *צ ז! 17 ? 20 ( 7 , $£112 ..מ ; 1965 , 1110041 ) 0111 1 ז 1 $■ 3111010% ? 
-!]©ש־!? . 1 ^ ; 1966 10 , 1131710 ( $0 !? 7 ס! *(€* 1 <( 17 ( 70 ,ז 1 £ 111€ ע .£ ; 1965 

( 0 !*!? 0 ת 5$ 7/1 * 04 *$ י :}! 10€1 > 53 .{. 3 - ב 131 ין £3 ת 3 חז 

. 1972 , 117$ ) 11 (€$!? ( 0 ) 0 70x112001 ס 1 ! 1 * 10 ( $70 11 * 00 1110 

ה. צ. ו. 

פסיכוטכניקה, פסיכומטריה, ע״ע פסיכולוגיה; מבחנים 

־.־ : * ז־י : * ד : * ד : * :־ך ׳ * ; ז־ * 

פסיכולוגיים. 

פסיכולוגיה (מיוד — נפש; ? 670 ,ג — תורה), מדע 
ההתנהגות של בני אדם ושל בע״ח. 

1 . מבוא: 1 . הס׳ כמדע, עמ׳ 965 ; 2 . דרכי החקירה, עט׳ 966 ; 

3 . תולדות הס׳ החדשה, עם׳ 967 ; 11 . פ' בסיסית: 1 . קטבים 
בס' הבסיסית, עם׳ 969 ; 2 . תחומים עיקריים בם׳ הבסיסית. עם׳ 969 ; 

א) הנעה וחיזוק, עם׳ 969 ; ב) למידה וזכרון, עם׳ 70 ? ; ג) תפיסה, 

עמ׳ 970 : ד) שפה וחשיבה, עמ ׳ 971 ; ה) משכל- עמ׳ 972 ; ו) אישיות, 

עם׳ 972 ; ז) פ׳ חברתית, עמ' 972 ; ח) פ , התפתחותית, עמ׳ 973 ; 

מ} פסיכופתולוגיה, עמ ׳ 973 ; ווו. פ׳ שימושית. עמ' 974 ; א) ם' 
קלינית, עמ׳ 974 ; ב) ם׳ חיניכית. עם׳ 975 ; ג) גורמי אבוש, עמ׳ 975 : 

ד) תקשורת ויהסי אנוש, עמ' 975 ! 19 . הם' בישראל, עם' 976 ; 

9 . קווי ההתפתחות בעתיד, עט' 976 ; ביבל׳, עם׳ 977 . 

1 . מבוא. 1 . ד.פ׳ כמדע. המפריד בין הס׳ המודרנית לבין יתר 
המאמצים להבין את אשי האדם מתבטא בהגדרה לעיל. שרכיביה 
הם: מדע, התנהגות ואורגניזמים חיים. הם׳ מיוסדת על התקנים של 
הגישה המדעית, שעיקרם, בהקשר זה, ביסוס ההכללות על תצפיות 


אמפיריות שניתן לשחזר והשאיפה להגיע לתאוריה שיטתית, 
שתכלול תחום רחב ככל האפשר של ההתנהגות. מושג המפתח, 
המאפשר את היישום של התקנים המדעיים לפ ׳ , הוא ״התנהגות״ — 
בניגוד למושג "נפש". ההתנהגות, שהיא מכלול פעולותיו של האור¬ 
גניזם, היא הנתון שהוא תוכן תצפיותינו. כן דורשת ד.פ׳ המדעית 
להעמיד את מחקר התהליכים הפנימיים, כחשיבה, רגשות ומניעים, 
על תצפיות עקיפות או ישירות. רגשות נחקרים כפי שהם מתבטאים 
בדיווח המילולי של הפרט החווה אותם, או במעשיו ובפעולותיו 
הניתנים לתצפית, או בשינויים בהתנהגותו ברמה הפיסיולוגית כקצב 
הנשימה והדופק. לחץ הדם ועוד. מושג ההתנהגות הוא אפוא רחב 
ביותר והוא מתייחם לכמה גורמים: התנהגות מולקולרית כשינויים 
בקצב יריית נאררונים במצב ערנות, התנהגות מולרית כהצלחה או 
כשלת בבחינות או בהפעלת מכונה מסובכת, אירועים שדיתרחשותם 
היא קצרת טווח ביותר, כיכולת להבחין בין שתי הבזקות אור, 
או שהתרחשותם היא אתכת טווח, כהתפתחות מופרעות או סימפטום 
פסיכוסומטי. 

התנהגותם של בע״ח מעניינת את הפסיכולוג כמדע לשמו וגם 
כדרך להשגת נתונים על מנגנונים ועל בעיות המשותפים לבע״ח 
ולבני אדם. הנחת היסוד היא, שקיימות הקבלות במנגנונים רבים 
בין בע״ח לבני אדם ושניתן להפיק השערות על בגי אדם מתוך 
חקירת התנהגותם של בע״ח. יש בעיות מרכזיות, שלא תיתכן בהן 
עבודה ניסויית בבני אדם (בעיקר מטעמי מוסר אנושי — למשל, 
לפתח באדם נאורוזה), וחקר בע״ח הוא הדרך הניסויית המוצלחת 
ביותר שעומדת לרשותנו. לדוגמה, גילוי מרכזי עונג ועונש בהיפו־ 
תלמש של חולדות ע״י אולדז (<צ 1 > 01 ) הביא לחשיפת מנגנונים 
דומים אצל יונקים אחרים, ובשלב מאוחר — לזיהוים של אותם 
מנגנונים בבני אדם כשהיה צורך בניתש מוח מתאים. או, למשל, 
סקינר (־ 61 תת״ 51 ) חקר השפעת תבניות חיזוקים שונות (ע״ע למידה, 
עכל׳ 908/9 ; עגש. עמ׳ 40/1 ) על התנהגותם של יונים, שהובילו 
לפיתוחן של מכונות־למידה להוראה בבתי־הספר. מצד אחר, אין 
ספק, שיש תחומים, שבהם חייב המחקר להתרכז בבני אדם 
בלבד. 

2 . דרכי החקירה. ביסודו של דבר שואפת הם' לבסס את 
הכללותיה על מתודות מדעיות מקובלות׳ ובראשן הניסוי במעבדה. 
בניסוי כזה משנים באופן מבוקר ערכים של משתנה אחד (בלתי 
תלוי) ומודדים את השינויים החלים במשתנה שני (תלוי), תוך 
קיום כל יתר הגורמים כקבועים במשך כל הניסוי. כדי להתמודד 
עם מורכבות התופעות הפסיכולוגיות, מפעילים לעתים קרובות 
מערכים ניסויים רבי־משתנים, דהיינו דרכי-מחקר, הבודקות בעת 
ובעוגה אחת את השפעתם של כמה משתנים בלתי תלויים על כמה 
משתנים תלויים. הפעלתם ועיבודם של מערכי־ביסוי רבי־משתגים 
מצריכים תחכום רב הן מצד תכנון הניסויים והן מצד העיבוד 
הסטטיסטי של הממצאים. 

קיימת גם האפשרות, ולפעמים ההכרח, להפעיל דרכי ניסוי 
המשתמשות בשונות הקיימת במציאות, כדי לבדוק את השפעתה 
על ההתנהגות. כל המחקר הבין־תרבותי (ץ 1111 ! 5 31 ז 1111 ג 1 > 0$5 ש 0 ), 
העוסק בהשוואת התנהגותם של בגי תרבויות או קבוצות שונות, 
משתמש בשונות נתונה. למשל, חקירתה של השפעת חשיפה ממו¬ 
שכת לתנאי מלחמה על תגובתם של ילדים לגירויים מפחידים 
אפשרית, כשמשווים ילדים שגדלו בתקופות שונות ו/או באזורים 
שוגים בארץ, 

מימד אחר במורכבותה של ההתנהגות קשור בתלות חלק מהד,ת- 
גהגויוח בזמן מסוים. ד,פ׳ חוקרת תהליכים התפתחותיים לאורך 
תקופות ממושכות, כשהיא עוקבת אחר התפתחותם של אורגניזמים 
ספציפיים, או משוש קבוצות גיל שונות. לדוגמה, חקירת התפתחותו 
של כושר הלמידה של ילודים, שגדלו בסביבה עשירה בגירויים או 



967 


פסיכולוגיה 


968 


דלה בגירויים, נעשה ע״י יצירת תנאים מוקדמים דיפרנציאליים 
ומעקב אחרי כושר הלמידה לאורך זמן לאחר מכן. 

בעוד שדרכי החקירה חנ״ל משתדלות לקיים את חדרישות 
לאוביקטיוויות וליכולת שחזור של הממצאים והמסקנות, קיימות 
דרכי איסוף נתונים שהן יותר קליניות באפיו: הן מנסות לעמוד 
על מנגנונים פסיכולוגיים מתוך הכרות ממושכת עם יחידים מסוימים, 
ועל סמך טיפוחו של קשר מיוחד במינו בין אוסף הנתונים לבין 
נושא החקירה. ישנם חילוקי רעות בקשר לתקפותה המדעית של 
גישה זו; תרומתה העיקרית ניכרת בתחום חפ׳ הקלינית (ד להלן). 

לשם חקירתן של תופעות התנהגותיות במערכים השונים פותחו 
טכניקות מיוחדות הראויות לציון: מתודות פסיכופיסיולוגיות, ביניהן 
הקלטה של פעילות נאורונים בודדים באורגניזם השלם והער, רישום 
התנהגויות הנשלטות ע״י מערכת העצבים האוטונומית (ע״ע עצ¬ 
בים); גירוי חשמלי של אזורים שונים במוח; מדידת זמן תגובה על 
גירויים שוגים; מבחנים פסיכומטריים (ע״ע מבחנים פסיכולוגיים); 
שאלונים לבדיקת עמדות או אמונות ודעות; דבבים ($׳\\ 0 !׳\- 1 ? 1 ״ 1 ) 
למטרות מגוונ 1 ת, התל בדבב חלא־מובנה, שמטרתו ממוקדת, 
וכלה בדבב הלא־מובנה. שמטרתו הערכת אישיות כוללת; הסתכלות 
בהתנהגות כפי שהיא מתרחשת במציאות; צילום סרטים והקלטות 
טלוויזיה, המאפשרים שחזור וניתוח מדויקים של חומר התצפיות! 
תולדות היחיד (׳לז 15:0 ! 1 6356 ) : רישום מפורט ומדויק של התהליך 
ההתפתחותי של אדם מסוים, אם בתחום סגולי — כהתפתחות הפרעה 
וריפויה — ואם לגבי האישיות בכללה׳ למשל, ניתוח אישיותו של 
מנהיג פוליטי מרכזי, כדי לאפשר את ניבד התנהגותו בעתיד 
בנסיבות שונות. 

3 . תולדות הם׳ החדשה. עד תחילת המאה ה 19 היתח 
חפ׳ חלק של הפילוסופיה הספקולטיווית. כמעט בכל התורות הפילו¬ 
סופיות הידועות היתה התייחסות מרכזית לשאלות של טבע האדם, 
של טיב תחליבי החכרה והיחס בין האדם לעולם, של משקל 
תהליכי למידת התנהגות לעומת נתונים תורשתיים, של החוקיות 
שבתהליכי הלמידה ועוד. פילוסופים דגולים עסקו במאה ה 17 בשא¬ 
לות פסיכולוגיות. דקרט (ע״ע) היה אבי החשיבה הדואליסטית של 
גוף ונפש בם׳ והניח את היסוד לפ ׳ הפיסיולוגית של הרפלכם (ע״ע). 
האמפיריציזם האנגלי(ע״ע הובז; לדק) תרם בעיקר את תורת האפר 
ציאציה בין רעיונות (אידאות), שנעשתה במחצית השניה של המאה 
ה 19 הבסיס העיקרי של ה״פ׳ החדשה" של וונט (ע״ע) ושל אחרים. 
בגרמניה השפיעה השקפתו של ליבניץ (ע״ע), שתפסה את הנפש 
( 1111116 ) כתהליך פעיל, על התפתחותה של "פסיכולוגיית הפעולה" 
(׳ל 8 ס 1 ס 011 ץ 5 ק : 30 ) של ברנטנו (ע״ע) מצד אחד, ומן הצד האחר 
היא מבשרת במידת־מה את ההבחנה בין דמות התודעה, שהיא מרכזה 
של הפסיכואנליזה (ע״ע) של פרויד (ע״ע). במאה ה 18 פותח 
באנגליה הזרם האמפיריסטי הבריטי ע״י ברקלי דום (ע׳ ערכיהם), 
שהפך אה״כ בידי הרטלי (ע״ע) לאסוציאציוניזם בריטי (וע״ע מיל, 
ג׳ון סטיוארט; מיל, ג׳ימז). בגרמניה החדיר קנט (ע״ע) מחדש את 
הדדאליזם לפ ׳ וכן פיתח את ההשקפה הנטיוויסטית׳ ששימשה יסור 
בתורת התבנית (: 065:31 ) ובזרמים אחרים בם׳ המודרנית. 

הגישות הפילוסופיות נבדלו מד,פ׳ המודרנית בשאלות שנשאלו 
ובדרכי המחקר שננקטו בדי להשיב על שאלות אלו. מבחינת 
השאלות התמקדו רובן בתהליכים נפשיים פנימיים, שאינם ניתנים 
לתצפית ישירה, ואילו בתחום דרכי-המחקר הסתמכו הפילוסופים בעי¬ 
קר על תהליכי הסקה עיוניים, שנגזרו מהנחות יסוד מסוימות, שמקורן 
באמונות שרווחו באותה תקופה, או על נסיון אישי בתהליכים 
פסיכולוגיים, כפי שחוו אותם ההוגים בעצמם, או כפי שהתבוננו 
בהם באופו בלתי־שיטתי אצל אחרים. אופן התייחסות זה כונה 
לפעמים "פ׳ של יושבי כורסה" כדי להבחינו מהגישה האמפירית 
בת זמננו. 


ה פ׳ המודרנית. הדחיפה להתפתחות ד,פ׳ כמדע בעל גישה 
אמפירית העומד ברשות עצמו באה באמצע המאה ה 19 בעקבות 
התפתחויות במדעי הטבע (ע״ע מדע, עמ׳ 311 — 322 ). מקובל לציין 
את תחילת הם׳ המודרנית ב 1860 , שנה שבה הופיע ספרו של פכנר 
(ע״ע) : $11 ץ 1 (נ} 0110 ץ 5 ? 160 ) €: 611 ת! £16 ("יסודות הפסיכופיסיקה") 
או ב 1879 , תאריך שבו פתח וונט (ע״ע) את המעבדה הפסיכולוגית 
הראשונה באוניברסיטת לייפציג. לדעת פכנר, הפסיבופיסיקה היא 
מדע, המקשר בין "גוף" ל״נפש". במשמעותה המודרנית עוסקת 
הפסיכופיסיקה בתפיסת הגירוי הפיסיקאלי על-ידי הקולט האנושי. 
פכנר היה הראשון שהציע דרכים אמפיריות ודרכי חישוב מתמטיות 
לבדיקת ספי תחושה מוחלטים וספי הבדלים בנבדקים אנושיים. אחד 
מממצאיו של פכנר כלול במה שמכונה "חוק ובר—פכנר" על הקשר 
בין שינויים בעצמת הגירוי לשינויים בתחושה. חשיבותם ההיס¬ 
טורית של החוקים הפסיכופיסיים בכך, שהם משקפים את הנסיין 
הראשון לחקור שאלות פסיכולוגיות בעזרת ניסוי מדעי, שממצאיו 
מסתכמים בנוסחה כמותית. 

גם במחקריו של וונט מוצאים מצד אחד את ההתעמקות הפילו¬ 
סופית, כגון בשאלת הסיבתיות הנפשית, ומצד אחר את התרומה 
הנסויית. כגון בחקירתן של התופעות הגופניות המקבילות לרגשות 
ושל זמני תגובה על גירויים. מעבדתו משכה חוקרים רבים, שעסקו 
בהשראתו בתחומים של תפיסה ותחושה, תסמיך (אסוציאציה) וקשב, 
ופיתחו דרכי-מחקר שבהן משתמשים גם בימינו. בהשפעת גישתם 
של פכנר ושל וונט התפתח בגרמניה הזרם חסטרוקטורליסטי, שחקר 
את יסודות הנפש באמצעות האינטרוספקציה (ע״ע). בשיטה ניסויית 
זו מדווח הנבדק באופן אובייקטיווי ככל האפשר על חווייתו שהיא 
תגובה על גירוי מסויים, תוך התעלמות מירבית מהמשמעויות ומה־ 
אסוציאציות הקשורות באותו גירד. 

באנגליה היה גולטון (ע״ע) מחלוצי הם׳ החדשה. הוא עסק 
בעיקר בהבדלים אינדיווידואליים, והיה הראשון שהשתמש ב״מבחן 
נפש״ למדידת משכל (אינטליגנציה — ע״ע). בן דורם של גולטון 
ושל וונט באה״ב היה וילים ג׳ימז(ע״ע), שהתנגד לסטרוקטורליסטים 
שבגרמניה בהשקפתו שאין לראות את הנפש כמבנה (סטרוקטורה) 
של אלמנטים בלבד. התכונה העיקרית של ההכרה, לדעתו, היא 
זרימתה השוטפת ותפקידה לשמש "איבר הידיעה". כאבי התפקודנות 
(פונקציונליזם) האמריקנית טען ג׳ימז, שההתנהגות והתהליכים 
הנפשיים משמשים את תהליך ההסתגלות (ע״ע). ברוסיה החלה 
הפסיכולוגיה הניסויית בעבודתו של סצ׳נוב (פ 6110 !י 0 ; 1829 — 
1905 ), שחקר במיוחד תהליכי רפלפם (החזר) וטען שבל תהליכי 
החשיבה — המודעים והלא־מודעים — הם רפלבסיוויים. הוא הקדים 
בכך את חלוצי תורת ההתנאה — בכטרב ופולוב (ע׳ ערכיהם). 

בתחילת המאה ה 20 התגבשה הם׳ כמדע נפרד והופיעו מערכות 
תאורטיות רחבות שהתמודדו ביניהן כאסכולות אלטרנטיוויות. שלוש 
התאוריות החשובות׳ שמקורן באותה תקופה, הן המתנהגות (ביחיו־ 
יוריזם, ע״ע), התבניתנות (: 065:31 ) והפסיכואנליזה (ע' ערכיהם). 
וטסון(ע״ע), אבי ה מ ת נ ה ג ו ת, טען, שם׳ מדעית חייבת להתרכז אך 
ורק בגירויים ובתגובות, דהיינו, בהתנהגות נצפית. הרושם של הטיעון 
הביהיווי(ריסםי באה״ב היה רב ביותר, והוא הפך לזרם השליט עד 
ימינו, דרך הנאוביהיוויוריסטים כטולמן ( 101:11311 ־), לשלי (ע״ע) 
וסקינר. באותה תקופה פיתחו ורטהיימר (■ £1 ו 1 ז 1161 :ז£׳\\) קלר 
(: £61116 ) וקופקה ( 11:3 ) £0 ) באירופה את ה ח ב נ י תג ו ת. שגישתה 
פנומנולוגיה, והדוגלת בסיסמה ש״השלם שונה מסכום חלקיו". עיקר 
עיסוקם היה בתחום התפיסה והזכרון. בעוד שהמתנהגות והתבניתנות 
היו צמודות לעבודה המעבדתית בפ׳, שעיקרה תהליכי למידה ותפי¬ 
סה, התפתחה הפסיכואנליזה של פרדיד בהקשר קליני־רפואי, 
כשמוקדה הוא האישיות(ע״ע). לפסיכואנליזה מספר הנחות יסוד, והן: 
קיומו של דטרמיניזם נפשי מלא, קיומה של אנרגיה נפשית, קיומה 



969 


פסיכולוגיה 


970 


של הבחנה בין רמות תודעה שונות, דהיינו הכרה ותת-הכרה, הבחנה 
בין שלושת מבני האישיות: הסתמי (שהוא מוקד היצרנים הטבו¬ 
עים), ה״אני" (שהוא החלק הבא במגע עם המציאות), ו״אני העליון" 
(שהוא הסוכן הערכי בתוך האישיות).הפסיכואנליזה מייחסת חשיבות 
מרכזית לשנות הילדות המוקדמות. היא תרמה תרומה ניכרת בפי¬ 
תוחן של דרכי הטיפול בנורוזות (ע״ע). בעוד שבתחילת דרכה 
עוררה הפסיכואנליזה ויכוחים מרים ביותר, הצליחה בתקופה מאו¬ 
חרת יותר לרכוש לה חסידים רבים בקרב מקצועות שונים, ויש 
הרואים בה אחת המהפכות הרוחניות החשובות במאה ה 20 . כמה 
מחסידיו של פרויד — אלפרד אדלר, קרל גוסטו יונג, אוטו רנק 
ווילהלם שטקל (ע , ערכיהם) פרשו מרבם ויסדו אסכולות משלהם 
שרכשו תומכים רבים. 

הופעת אסכולות שונות גררה ויכוחים ונסיונות סרק להכרעה 
ביניהן. כיום יורדות והולכות "התאוריות הגדולות" בם׳ ומתעוררות 
"מיני-תאוריות" בתחומים סגוליים (למשל, אישיות, משכל, תפיסה, 
הסתגלות וכיר׳ב) תוך הדגשת עבודה מחקרית או יישומית מדוקדקת 
יותר מאשר הטעמת המשמעות התאורטית הכוללנית. 

11 . פ׳ בסיסית. 1 . קטבים בם׳ הבסיסית. הקשרים עם 
הפילוסופיה (ר׳ לעיל) מוסיפים להשפיע על הפ ׳ , אולם באופן ישיר 
ובולט יותר משפיעים שלושה מקורות על בחירת הבעיות ועל איסוף 
המידע בימינו, ואלה הם: א) מדעי החיים; ב) עיבוד המידע ומדעי 
המחשב ; ג) מדעי החברה. יש לראות מקורות אלה כקטבים לתיאור 
שטחים בפ׳ הבסיסית. מדעי החיים הביאו לחקירת תהליכים 
ביולוגיים שביסוד תפקודים התנהגותיים, כגון מנגנונים עצביים 
והורמונליים הקשורים בתפיסה, בהנעה או בזכרון, ומנגנונים גנטיים 
הקשורים בכשרים אינדיווידואליים. מצד אחר הועלו במסגרת גישה 
זו שאלות בדבר השפעת תהליכים פסיכולוגיים על תפקודי הגוף, 
כגון ברפואה פסיכוסומטית או בהתבטאות מתח כחרדה בסימפטומים 
אוטונומיים. 

עיבוד מידע ומדעי המחשב העלו מודלים אפשריים לפעילות 
ההכרתית של אורגניזמים חיים. כך, למשל, ניתן היה לשער כי 
מהלכי חשיבה, החלטה ופתירת בעיות ניתנים לסימולציה ולחקירה 
באמצעות מערכות קיברנטיות (ע״ע קיברנטיקה) ומחשבים. 

הסוציולוגיה ומדעי החברה העלו בעיות הקשורות בהסתגלות 
היחיד לסביבתו התברתית ובהשפעת הקבוצות על גיבוש ההתנהגות 
והאישיות, ומאידך בתרומתם של יחידים למערכות חברתיות. 

גם דרכי איסוף המידע מושפעות, במקביל, משלושה קטבים אלה 
והמדעים המייצגים אותם, כלומר: דרכי מחקר ביולוגיות, קיברנטיות 
וסוציולוגיות. יש לציין שפסיכולוגים שעסקו בשטחים הללו חידשו 
לעתים בתוך שלושת הקטבים עצמם שיטות חדשות וצברו ידע 
רב-ערך. בין שלושת הקטבים שהוזכרו ובין הם׳ יש השפעת גומלין 
פורה, אולם הם אינם מספקים לפ ׳ תאוריות התנהגות אלטרנטיוויות, 
אלא מערכות מושגים, דרכי מחקר ודרכי עיבוד נתונים. תופעה 
התנהגותית מסוימת ניתנת לעתים קרובות לטיפול משתים או 
משלוש נקודות־מבט, וכיום אין להעדיף נקודת מבט אחת על אחרת 
ואין להכריע בדבר יעילותה היחסית של גישה מסוימת. 

2 . תחומים עיקריים בס׳ הבסיסית. 

א. ה נ ע ה ו ח י ז ו ק. הדן בהנעה (מוטיוואצלה) מתכוון לתחום 
העוסק בכוחות המעוררים את האורגניזם לפעולה ובכיווני פעולתם. 
טוש המניעים הנחקרים בפ׳ משתרע ממניעים ראשוניים (שמקורם 
בטבע), כגון רעב, צמא, מין, אמהות שימנעות מכאב, דרך מניעים 
הקשורים בהתמצאות בסביבה, כגון סקרנות, פעילות ובהירות הכ¬ 
רתית, מניעים של התפתחות עצמית, דוגמת השגיות והגשמה עצמית, 
ועד מניעים חברתיים, כגת התקשרות, תלות או תוקפנות. 

מחקר המניעים הראשוניים, או הדחפים, החל בתיאור השפעתם 
על ההתנהגות ומצא, שבד״כ יש עליה בפעילות האורגניזם כפונקצש 


של זמן החסך עד מכסימום מסמם, ואחריו מופיעים סימני תשישות 
וירידה בפעילות, כלר, יש עליה בפעילות האורגניזם ביחס מונוטוני 
לזמן החסך (רעב, צמא וכר) עד למידת פעילות מכסימלית, שלאח¬ 
ריה חלה ירידה עקב תשישות הנובעת מהחסר הנמשך. נמצא גם 
כן, כי להבדלים ברמת הפעילות הכללית, המשמשת אחד המדדים 
להנעה, יש בסים גנטי, והם מתבטאים משעות החיים הראשונות. 
עתה גם ברור, שההתנהגות המונעת הראשונית איננה רק פונקציה 
של איברי החוש ההקפיים, אלא היא נשלטת ע״י ההיפותלמוס וע״י 
אזורים מרכזיים אחרים במח (ע״ע, עמ' 946 ). 

בין מניעי ההתפתחות האישית נחקר ביותר מניע ה ה ש ג בעזרת 
שאלונים ומבחנים. זהו מניע מרכזי בחברה המערבית, ומתפתח 
בעיקר במשפחות הדורשות מן הילד מידת עצמאות גבשה בגיל 
מוקדם יחסית, תוך מתן חיזוק חיובי מצד ההורים להשגי הילד. 
בתחום המניעים החברתיים נמצא, בין היתר, כי בתנאי חרדה ואי־ 
בהירות עולה הנטיה להתחברות, ואחד הממצאים החוזרים הוא 
שבכורים מגלים נטיית התחברות גבוהה יחסית לשאיגם בכורים. 
מניע חברתי אחר הוא התוקפנות, וידוע שעצמתה היא פונקציה 
של רמת התסכול (^חוסר סיפוק מניעים), של הופעת משלים 
תוקפניים ושל קיום עצמים המאפשרים אלימות בסביבה. פגיעה 
באיזור הספטום במש מובילה להתנהגות אלימה בבע״ח מסוימים. 
כן גילו אצל כמה סוגי בע״ח, כי קיים קשר בין רמת הטסטוסטרון 
(הורמון המין הזכרי) בדם לבין מידת התוקפנות. 

את התנהגותו של האורגניזם במצב הנעה מאפיינת פעילות 
מוגברת בכלל, ופעילות מכוונת לשינוי המצב בפרט. יש בה חיפוש 
אחר אובייקט, כגון מזון, או אחר מצב, כגון הפסקת כאב. המביאים 
לסיפוק המניע; מספקים אלה (תמריצים) נחשבים בהקשר של 
תורת הלמידה לחיזוקים ( 115 זשמ 1 ;>:>-! 0 )ס 1 שש), — הופעתם מגבירה 
את ההסתברות להופעת ההתנהגות שקדמה להם בזמן. אע״פ שרוב 
החיזוקים הידועים לנו קשורים ישירות במנגנוני הנעה, כגון מזון 
או ציון לשבח, אחת התגליות המעניינות בם׳ מודרנית היא, שקיימים 
חיזוקים שאינם קשורים באופן ברור לדחף סגולי. גירוי חשמלי 
בהיפותלמום בנקשות מסוימות ידוע כמתזק חיובי רב־עצמה ביותר 
ללמידה ולהקניית הרגלים שונים בבע״ח ובבני אדם. 

ב. למידה וזב רון (ע' ערכיהם). המחקר הפסיכולוגי עוסק 
בנסיון לפרק את תפקידי הלמידה שזכרון לרכיבים פשוטים של קשרי 
גירוי־תגובה ולמציאת החוקים המאפיינים למידה של קשרים כאלה. 

ג. תפיסה (ע״ע אפרצפציה; חושים). המחקר עוסק בדרך 
קליטת העולם ע״י האורגניזם, כשבמרכזו של תהליך זה נמצאת 
התחושה, או פעולת החושים (החישה), אולם תפיסה היא מונח רחב 
מתחושה, ומשתתפים בה שלושה רכיבים: 1 ) הגירויים המהווים 
את החומר התחושי (הסנסורי); 2 ) איברי החוש לפי התכונות 
האפייניות להם; 3 ) תהליך העיבש, המושפע מנסיונו הקשם של 
האורגניזם, כגון תהליכי למידה וזכירה, וממצבו הנוכחי, כגון מניעיו 
ורמת העירור שבה הוא נתון בזמן התפיסה. מבחינת הגירויים יש 
תחרות בלתי פוסקת על קיבולת מוגבלת ביותר בהעברה מאיברי 
החוש, ולכן חל תהליך סלקציה, שעוסקים בו חוקרי הקשב. 

מבחינת פעולת החושים השאלות המרכזיות הן האנטומיה שפי- 
סיולוגיה של איבר החוש, חישונות (כושר החישה) של איבר החוש 
(למשל, בעיית הספים) ודרכי העברת המידע ממנו אל המוח. הח¬ 
קירה בשאלות אלה נעשית תוך מאמץ משותף של ד.פ׳ עם יתר 
מדעי החיים. יש לציין כי נושא זה היה אחד הראשונים שנחקר 
על ידי ד.פ׳ החדשה (הלמהולץ, פכנר, וונט ואחרים). לאחרונה 
נתבררו כמה מתפקידי המש בקליטת הנתונים התפיסתיים, ובכללם 
ממצאים המעידים כי באזשי הראיה קיימים עצבים היורים באופן 
דיפרנציאלי תבניות שונות, כגון קודם ניצבים לעומת אלכסוניים. 
הבט אחר של תהליך העיבש התפיסתי קשור במחקרים על השפעת 



971 


פסיכולוגיה 


972 


הערכים, הרגשות והמניעים של התופס על תהליך התפיסה. בקרב 
בעלי הגישה הפסיכואנליטית והמקורבים אליה, מקובל לטעון, כי 
"אנשים תאים מה שלבם חפץ". 

הגישה המודרנית לבעיות התפיסה תאה את תהליכי הקליטה 
והעיבוד של המידע בתהליכים פעילים, המושפעים מגורמים רבים 
מלבד תקינותם של איבת החוש. לאחרתה התברר שיש צורך 
בתכלול (אינטגרציה) תפיסתי-תנועי, כדי להגיע לתפיסה תקינה, 
ובפעילות בלתי פוסקת של איבת החוש עצמם כת לשמור על 
תקינותם. חסך חושי, שהוא מצב של מניעה או צמצום ניכר של 
גיתיים, גורר יתדה בפעילות ההכרתית ומביא לעתים להופעת 
הלוצינאציות (ע״ע הזיה), ואם יימשך זמן אתך, הוא עלול לגתם 
גם לפגימה פיסיולוגית. 

ד. שפה וחשיבה (ע׳ ערכיהן). החשיבה והשימוש בשפה 
כרוכים מאוד זה בזד- החשיבה עוסקת בסמלים המייצגים אוב¬ 
ייקטים, אירועים או רעיונות. התהליכים הסמליים בחשיבה עשו¬ 
יים להיות עקבות זכרון, תמויים חזותיים, תגובות תנועיות (מוטו־ 
ריות) סמויות או שפה. השפה היא התהליך הסמלי החשוב ביותר 
ברוב תהליכי החשיבה של האדם. אולם גם לחיות יש, כנראה, תה¬ 
ליכי חשיבה, אע״פ שהסמלים שהן משתמשות בהם אינם מילוליים, 
והן אף מסוגלות ללמוד כללים פשוטים. מחקריו של הרלו 0 ״ס 1 זג 9 ) 
הוכיחו, למשל, שקופים מפעילים בהתנהגותם כלל, בגון "חפש את 
המזון מתחת לכלי ב׳, אם לא מצאת בא׳", והם משתמשים בכלל 
זה במספר גדול של מצבים מוחשיים. אולם, בעוד שלקופים נחוצים 
מאות נסיונות כדי ללמוד כללי חשיבה כאלה, מסוגל האדם להתגבר 
על הבעיה בנסיונות מועטים בלבד, בזכות השפה העומדת לרשותו. 

תהליכי חשיבה הנזקקים לשפה הם בעיקר למידת מושגים ופתי¬ 
רת בעיות. מושגים הם סמלים המייצגים תכונה משותפת למספר 
אובייקטים והמתעלמים מיתר התכונות שבהן נבדלים האובייקטים 
זה מזה. ילדים רוכשים מושגים בדרך כלל מתוך הצבעה על מספר 
דוגמאות שבעזרתן הם לומדים לזהות הבדלים ותכונות משותפות 
של אובייקטים המייצגים מושג. במקביל הם לומדים את המלה המת¬ 
אימה בשפה לתכונה המשותפת. מושגים חדשים נרכשים על ידי 
הפקת משמעותם מתוך ההקשר שבו הופיעה המלה ועל ידי למידת 
הגדרתם של מושגים באמצעות מלים אחרות. 

פתחן בעיות מבוסם על חשיבה המכוונת למטרה מסוימת, ומאפ¬ 
יינים אותו לעתים תהליכי הבנה או בוננות 10 ) 10512 )-פתע ולעתים 
מהלכים מכניים של גסיון וטעיה. בתהליך פתירת בעיות נעזרת 
החשיבה בהרגלים קודמים או מערכים ( 5618 ) לנקוט בדרך חשיבה 
מסוימת; לעתים היא גם מופרעת על ידיהם. סוג חשיבה אחר הוא 
חשיבה יצירתית שהחושב מגיע בה לתוצר מקורי באמנות או במדע. 
תהליך זה תואר ע״י אמנים ויוצרים דש הרואים בו שלבים של 
הכנה, דגירה, הברקה והערכה. תהליכים לא מודעים אף הם מעורבים 
באופן כלשהו (ועדיין לא בחר לנו כיצד) בחשיבה היוצרת. 

פסיכוליגגוויסטיקה מנתחת את דרך השימוש בשפה 
ואת תהליך התפתחותה. בתהליך רכישת השפה מבחינים בין שלבי 
מלמול, רכישת מלים בודדות ותחילת השימוש בדקדוק, דהיינו, 
הרכבת המלים למשפט. נמצא, למשל, כי היכולת לבנות משפטים 
נכונים מבחינה סמנטית מתפתחת לאט יותר מהיכולת לבנות מש¬ 
פטים נכונים מבחינה דקדוקית. 

מחקרים רבים נערכו גם על שלבים בהתפתחות החשיבה אצל 
הילד, בעיקר ע״י פ: ז׳ ה (ע״ע). לפי גישתו עובר הילד בהדרגה 
מפעולות חשיבה הצמודות לקליטת הגירויים ולתנועות, דרך שלב 
אינמואיטיוד, ועד שלבים של חשיבה מושגית, מוחשית ופורמלית. 

גישות חדישות בתחום זה ניכרות בעיקר בשני כיוונים נוספים. 
האחד עוסק בחקר תהליכי חשיבה ע״י הכנת תכניות למחשב, 
שייעודן לשמש סימולציה לפתרון בעיות על ידי חושב אנושי. תכניות 


אלה משמשות להבהרת המושגים התאורטיים המוצעים להסברת 
תהליכי החשיבה והזכחן. התחום השני עוסק בקבלת החלטות 
(ע״ע משתקים, תורת ד,-) ומנסה להשוות את המחליט האנושי 
למחליט מתמטי אויפטימלי. סטיות מהמודל המתמטי, המאפיינות את 
המחליט האנושי, משמשות לתיאור מלא יותר של תהליכי ההחלטה 
ולניסוח כללים המתארים דפוסי החלטה אנושית. 

ה. משכל (ע״ע אינטליגנציה). מחקר המשכל הוא אחד הת¬ 
חומים המפותחים ביותר בם׳ מבחינת דרכי המדידה הנהוגות בו 
(ע״ע מבחנים פסיכולוגיים, עמ׳ 95 ). מבחני בינה (ע״ע) בצורתם 
המחודשת נמצאים בשימוש גם בימינו, אולם נוספו עליהם מבחני 
ופסלר (• 15161 )^^), המתאימים למבוגרים. אף כי מנת המשכל 
היא מכשיר רב־ערך במסגרתה של תרבות מסוימת, קיימים קשיים 
ביצירת מבחן משכל שיאפשר השוואת בני תרבויות שונות, בגלל 
תלות הפריטים שבמבחן במונחים הלקוחים מהתרבות שבתוכה 
נערך מבחן זה. באשר למשקל הגורם התורשתי בקביעת רמת המשכל 
הביאו המחקרים של תאומים זהים ומעקב אחרי השפעות סביבתיות 
למסקנה זהירה, שמשקלו של הגורם התורשתי גדול מהגורם הסבי¬ 
בתי ! עם זאת עדיין מרובים חילוקי הדעות בתחום זה. 

ו. אישיות. אישיות (ע״ע) היא מכלול התכונות של היחיד 
המאפיין אותו וקובע את דרכי התייחסותו לסביבתו. בתחום האישיות 
הדגש הוא בנסיון להציג מערכת מושגים, שתתאר יחידים באופן 
כוללני ביותר, ותאפשר מיון ומדידה של הבדלים אינדיווידואליים 
בתכונות. הגישות החדישות לחקר האישיות מטילות ספק ביכולת 
ד,פ׳ לתאר את כל האישיות במונחים קבועים בזמן, ומדגישות את 
הגורם המצבי, דהיינו את העירור הסביבתי או החברתי כקובע 
את התנהגות היחיד יותר מאשר התכונות ה״שייכות" לו. אחד 
מאבות הגישה הסביבתית הוא קורט לדן (ע״ע), שטען, שהתנהגותו 
של האדם היא תוצאת השפעות גומלין בין כוחות שונים. סביבתיים 
ופנימיים. הפועלים אהדדי. 

בתחום מחקרה של האישיות נעשו מרבית הנסיונות להציע 
תאוריה רחבה וכוללת להתנהגות כולה, לרבות מצבים לא- 
תקינים. הנסיון החשוב ביותר נעשה ע״י פרויד (ע״ע). יש לציין, כי 
תחום זה לא התפתח באופן ניסדי דוגמת יתר תחומי הפ׳, ועדיין 
רבה בו השפעת דימוי האדם של אבי התאוריה, השאוב מן הפילו¬ 
סופיה׳ מן הדת או מהשקפת עולם כללית. הקשיים המתודולוגיים 
קשורים בעיקר בכך, שמושגי היסוד בתאוריות האישיות ניתנים 
לצפיה עקיפה בלבד, ואף זאת בקושי רב. בשנים האחרונות עוסקים 
במחקרים מעוטי־הקף על תכונות ותופעות מצומצמות, כגון קונפליקט, 
נטילת סיכון, חרדה׳ סמכותיות — בלי לנסות לאמת או לדחות 
באמצעותם את התאוריות השליטות. תחום מיוחד הקשור באישיות 
הוא פיתוח מבחני האישיות (ע״ע מבחנים פסיכולוגיים, עמ 96/7 ). 

ז. פ׳ חברתית (ע״ע סוציולוגיה). ד.פ׳ החברתית חוקרת את 
התנהגות הפרט כפונקציה של גירדים חברתיים. בתחום זה עוסקים 
בתהליך החיברות (סוציאליזציה), שהוא תהליך ההפנמה של ערכים, 
אמונות, סיגנונות ותפיסת־עולם המשותפים לקבוצה מסוימת. ההיכ¬ 
רות קשורה בתהליך החינוך הפורמלי והלא־פורמלי, ובאמצעותה 
מנחילות תרבויות שונות את המורשה המשותפת להן. פסיכולוגים 
העוסקים בם׳ חברתית חוקרים בעיקר בעיות כמבנה הקבוצה ופעו¬ 
לתה׳ פעולות גומלין בין יחידים בקבוצה או ביו יחיד לקבוצה קטנה, 
כגון דפוסי מנהיגות, תואמות (קונפורמיות), דרכים לפתרון בעיות 
בקבוצה, דרכי התקשורת בקרב הקבוצה, שיתוף פעולה ותחרות, 
נטיה לעזור לזולת, תפיסת האחר והנטיה לייחס תכונות קבועות 
לאחרים לפי פעולותיהם. 

מחקר רב הושקע בפיתוח שאלונים למדידת ערכים, עמדות 
ודעות ולחקר דעת-קהל (ע״ע), וכן פותחה הסוציומטריה (ע״ע) 
למדידת מצבו של היחיד בתוך קבוצה קטנה. אחד המחקרים הידועים 



973 


פסיכולוגיה 


974 


בפ ׳ חברתית החל בפיתוח שאלונים על דעות אנטישמיות בקרב 
מבוגרים אמריקניים. נמצא כי יש קשר בין דעות אנטישמיות ודעות 
נגד מיעוטים אחרים לבין שמרנות חברתית׳ מדינית וכלכלית. 

אחת המשימות של הפ׳ החברתית היא חקירת תהליכים והצעת 
דרכים לשינוי עמדות או דעות ופיתוח דרכי תקשורת יעילות יותר 
בין בני אדם. מחקרים גילו שהגישה הקבוצתית היא היעילה ביותר 
לשמר עמדות, וכן שהפתתתו של כוח ההתנגדות לשינוי היא יותר 
יעילה מאשר לחץ ישיר לכיוון השינוי. נסיונות מעניינים לשינד 
עמדות קשורים בתורת הצריר (הדיסונאנם) של פסטינגר (- €$1111 ? 
•! £0 ) המניחה שיחידים שואפים להפחית אי־התאמה בין האלמנטים 
ההכרתיים שלהם, ואי לזאת יצירת אי־התאמה היא צעד לקראת שינוי. 

גישה חדישה בפ׳ חברתית נשענת על תצפיות אתולוגיות 
(תצפיות בהתנהגותם של בע״ח בסביבתם הטבעית) ועל נסיונות בהת¬ 
נהגות החברתית של בע״ח. כך נמצא, למשל, כי צפיפות אוכלוסין 
מוגברת מובילה להפחתת הפריון ולעליית התוקפנות אצל חולדות, 
וכן שבתנאים טבעיים קיים מידרג (היירארכיה) של מנהיגות בקבו¬ 
צות של קופים. 

ח. פ , התפתחותית. כל התחומים הנ״ל ניתנים לחקירה גם 
מנקודת מבט התפתחותית, דהיינו, תוך השוואה של קבוצות גיל או 
תוך מעקב אחרי התפתחותם של יחידים. בעיקר חקרו בתחום זה את 
גיל הילדות (ע״ע, עט׳ 852 — 863 ) כי נראה שבו חלים שינויי 
ההתנהגות המהירים והחשובים ביותר. לאחרונה מדגישים יותר מצד 
אחד את שנות הינקות ומצד אחר את תהליכי הבגרות (ע״ע, עם׳ 
66/7 ) והזקנה (ע״ע, עט׳ 954 — 962 ). חוקרים את חשיבותו של נסיון 
מוקדם או נסיון בגיל מכריע מסוים ותהליכי ההבשלה והשפעת 
הסביבה עליהם ומנסים לאתר את שלבי ההתפתחות ולאפיין אותם. 
מחקרים חשובים של התפתחות המשכל, החשיבה והתייחסות הילד 
לסביבתו וכן של התפתחות חברתית ורגשית נערכו ע״י הפסיכולוג 
השוויצי פיאדה. אחד הגילים שזכה לטיפול מעמיק הוא גיל ההת¬ 
בגרות — גם כנושא לגופו וגם משום "מהפכות הנוער" בשנים 
האחרונות (וע״ע ביטניקים, כרך מילואים). 

מ. פסיכופתולוגיה. תופעות פסיכולוגיות לא-תקינות הן 
תכונות אישיות או דפוסי התנהגות, הסוטים מהנורמות המקובלות 
בכיוון הנחשב בחברה כבלתי רצוי. הנורמות המקובלות מוגדרות לרוב 
ע״פ מידת היעילות של הסתגלות היחיד למה שנדרש ממנו, וכן ע״פ 
היחס בין התנהגות היחיד לבין המקובל בחברה שהוא חי בה. בהיותן 
יוצאות דופן. משכו תופעות לא־תקינות את דעתם של בני האדם 
עוד מימי קדם. ובתקופות שתות נמצאו הסברים שתים למחלות נפש 
(ע״ע מחלות רוח), החל בהסברים שראו במשוגע איש נבחר וקדוש 
וכלה באלה שייחסו לו כוחות שטניים, או ראו בהתנהגותו השפעת 
דיבוק או כישוף. עם התפתחות הרפואה התפתחה גם תפיסה רפואית 
של מחלות הרוח ונעשו נסיונות כגון זה של בלוילר (ע״ע) למיין את 
ההפרעות ולתאר אותן באורח שיטתי. 

התופעות העיקריות בפסיכופתולוגיה הן הסימפטומים, שהם 
גילויים חזקים של ירידה, עליה או עיוות בתפקודים פסיכולוגיים 
שונים. סימפטומים של הפרעה מתגלים בתחום ההכרתי — בתהליכי 
חשיבה מוזרים, שכחה והופעת הלוצינאציות (ר ׳ לעיל) או דלוזיות 
(פירושים בלתי נכונים של המציאות); בתחום הרגשי — כגון 
אדישות, דכאון או שמחה פתאומית ומופרזת; בתחום ההנעה — 
כגון אנ 1 ךכםיה (אבדן התיאבון), התמסרות לסמים או סטיות מיניות; 
ובתחום התנועי — שיתוק, שאינו מוסבר מבחינה אורגנית, או 
פעילוודיתר. 

ב 1952 הציעה הסתדרות הפסיכיאטרים גאה״ב שיטת מיון למחלות 
נפש׳ שהיא המקובלת בעולם המערבי. בשיטה זו מבחינים בין שלוש 
קבוצות של הפרעות: הפרעות ממקור פסיכוגני׳ הפרעות הקשורות 
בפגם מוחי אורגני, פיגור שכלי. 


קיימות דעות שונות ומורכבות על הגורמים לתופעות לא־תקינ 1 ת. 
המחקר בתחום זה קשה, משום שהוא נאלץ להשתמש בשיטת הבניה- 
למפרע של תולדות המקרה׳ שהיא בעייתית למדי. כיום מקובל לייחס 
את המשקל המירבי בהיווצרות מחלות נפש לתהליכי התפתחות 
לקויים וליחסי משפחה בעייתיים בשנות החיים הראשונות, אף כי 
המחלה עלולה להתגלע בגיל מאוחר יותר. ע״ע מחלות רוח; פסיכוזה; 
פסיכופתיה; פסיכותרפיה. 

111 . פ' שימושית. כל אדם ניחן במידע פסיכולוגי, שמקות 
בנסיונו האישי, והוא משתמש בו בתחומי התנהגות שובים — לעתים 
קרובות תוך הרגשת בטחון ותקיפות בהמלצותיו ובהחלטותיו. יישומה 
של הפ׳ המדעית לתחומי החיים כמידע שעל פיו ניתן לנסח המלצות 
לפעולה, נתקל אפוא בקשיים ומתנגש לעתים עם גישות מסרתיות 
יותר. מספר התפתחויות חברתיות בתרבות המערבית מהוות רקע 
לזירוז התפתחותה של הפ׳ השימושית. עם הדמוקרטיזציה של החברה 
המערבית והעמדת ההתקדמות בעיקר על קריטריונים השגיים, תוך 
שימת דגש על ערך היעילות, נוצר צורך לאמוד באורח אובייקטיווי 
ככל שאפשר את כשריו ואת השגיו של היחיד, במקביל, התפתחות 
הדיפרנציאציה במקצועות העבודה דרשה יתר הכוונה והתאמה של 
יחידים לתפקידים הדורשים כשרונות מיוחדים. גורם אחר להתהוות 
ד.פ׳ השימושית קשור בכלליות החיבוך ובריכוזו בידי הממשלה. דבר 
שחייב הקמת מנגנון לטיפול במספר גדול של תלמידים ובבעיות שלא 
היו קיימות בעידן החינוך שהיה נחלתם של בני-העילית בלבד. 
בתחום הקליני והייעוצי הושפעה עלייתה של הגישה הפסיכולוגית 
בשלב ראשון מהמודל הרפואי שראה בהפרעות התנהגות — "מחלות 
נפש", ובשלב שני מהשאיפה להעלות את איכות החיים, כשרכיב 
אחד ממנה הוא הרווחה הנפשית. מעמד היועץ התחזק, מצד אחד 
עקב ירידתם של תפקידי יועצים אחרים — דתיים ומשפחתיים — 
ומצד אחר בהשפעת המורכבות החברתית הרבה, שגררה מורכבות של 
נושאי הייעוץ, וההתמדעות שדרשה יועצים מקצועיים. גורם נוסף 
להתפתחות הם׳ השימושית היא הטכנולוגיה שיצרה מערכות מכשי¬ 
רים מסובכות, שהפעלתם היעילה או ביקרתם תלויה באדם. מרחב 
הטעויות האפשריות שבמערכות כאלה קטן, ומחיר הסעות הוא גבוה 
מאוד, ולכן התמקדה תשומת הלב במפעיל האנושי. התפתחות נמרצת 
של הפ׳ השימושית חלה במלה״ע 1 שבה פותחו, בעיקר בצבא האמ¬ 
ריקני, מבחני המשכל הקבוצתיים לצרכי מיון מזורז, ובמלה״ע 11 , 
שבה חדרה הם׳ השימושית לכל התחומים הידועים לנו עתה, בתחום 
המיון והבחירה המקצועית. התעמולה, יחסים קבוצתיים ועוד, 

התחומים העיקריים שבהם התפתחה הפ׳ השימושית: 

א. פ׳ קלינית, שעוסקת במניעתן ובאבחנתן של הפרעות 
התנהגות והטיפול בהן. עוסקים בו פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים 
סוציאליים. עבודת האבחנה מבוססת על הדבב הקליני המקיף ועל 
מבחני אישיות ומשכל. בעבר התייחסה האבחנה לנורוזות ולפסיכוזות 
על סוגיהן השונים ולמנגנוני ההגנה האפייניים, ואילו לאחרונה 
מתייחסים יותר לאפיון מדויק של הגילוי הסגולי של ההתנהגות 
שהביאה את הפרט ליעוץ, כגון קשיים בהסתגלות, בעיות ביחסים 
בין־אישיים, חרדות וגורמיהן ובעיות בתקשורת, בחשיבה, בתפיסה 
וכד׳. 

הפסיכותרפיה (ע״ע), טיפול המבוסס בעיקר על המדיום 
המילולי, הבא לחולל שינוי במצבו של האדם הזקוק לעזרה ע״י 
מאמצים להביאו להבנת שורש הבעיה המטרידה אותו באמצעות 
הרחבת המודעות שלו והשלמתו עם הבטים שונים של הבעיה או 
על ידי תכנון סגולי של התנהגות מסתגלת־יותר. לאחרונה מתרבה 
השימוש במתודות העשויות להביא שינויים במצב הלוקה בבעיות 
מעיקות; מתודות אלו לקוחות מתורת הלמידה — כגון התנאה קלסית, 
התאמת חיזוקים, הכחדת הרגלים "רעים". 

במקרים קיצוניים, בעיקר בפסיכחות, משתמשים גם בתרופות 



975 


פסיכולוגיה 


976 


(ע״ע פסיכופרמקולוגיה) כדי להרגיע או לעורר ולהפחית את הסימ¬ 
פטומים הקיצוניים ולאפשר פסיכותרפיה. בשנים האחרונות התפשטה 
מאוד שימת הטיפול הקבוצתי המגבירה את הווי הטיפול 
ומספקת התנסויות חשובות מסוג שלא היה בנמצא בטיפול האינ¬ 
דיווידואלי; השימוש בה גם מוזיל את הוצאות הריפוי. יעילות 
הטיפול הפסיכולוגי אינה ניתנת לאומדן ברור, בגלל העדרו של 
קריטריון מוסכם להצלחתו, מאחר שבתהליך מעורבים גורמים רבים 
שקשה לפקח עליהם במחקר שיטתי, בכללם האישיות של הנועץ ושל 
המטפל ופעולת הגומלין שביניהם, סוג הטיפול, סוג ההפרעה, גורם 
הסביבה (משפחה, עבודה, חברה וכר), הזמן. 

התפתחות חדישה יחסית היא התעניינות הם׳ הקלינית במני¬ 
עת בעיות-התנהגות. הכיוון העיקרי של עבודת המניעה הוא בתכנון 
קהילתי המקיף הדרכה להורים, למורים ולמעבידים, הגברת 
מודעות להפרעות ולדרכי הטיפול בהן וקיום מרכזים קהילתיים 
לטיפול מוקדם ומהיר בבעיות לפני החמרתן. גורם מונע לא־מבוטל 
הוא ההכרה הגוברת בטבעיות, בלגטימיות וביעילות של ההזדקקות 
לשירות פסיכולוגי עם הופעתם של הסימנים הראשונים של 
בעיה. 

ב■ פ , ח י נ ו כ י ת. מורכבותה של מערכת החינוך בבתה״ס וחשי¬ 
בותן הרבה של שנות הילדות וההתבגרות יצרו מוקד חשוב ביותר 
ליישום הם׳ במסגרות חינוכיות. בתנאים אופטימליים צוות של 
פסיכולוג, מורה יועץ, יחד עם שירותי הסעד והבריאות, הוא חלק 
בלתי נפרד של מערכת החינוך. תפקיד הפסיכולוג בבתה״ם להדריך 
את סגל ההוראה בדרכי למידה, חינוך ויחסי אנוש, לייעץ במקרים 
של חיכוכים בין מורים לתלמידים, לאבחן ילדים מחוננים או מפגרים 
יחסית הזקוקים למסגרת חינוכית מיוחדת, לבדוק אם הילד בשל 
להתחיל ללמוד׳ לבצע באמצעות מבחנים את ברירת התלמידים 
למוסדות שונים, או למגמות לימוד שונות, וכיו״ב. בבת״ם מתקדמים 
מקיים הפסיכולוג חוגים להורים ולמורים ואינו ממקד את עבודתו 
במקרים הבעייתיים בלבד. על הפסיכולוג מוטל לספק נתונים העשויים 
לסייע בעריכת תכניות לימודים ובקביעת דרכי ההוראה׳ ולהעריך 
תכניות חדשות, כגת דרכי הוראה חדשניות ורפורמות בארגון מוסדות 
החינוך. בעיה חינוכית מרכזית היא הטיפול בתלמידים מעוני-טיפוח 
ובדרכים לקידומם. 

ג. גורמי אנוש. תחום זה של הפ׳ עוסק בתכנון ובהערכה 
של הגורם האנושי בתוך המערכות אדסמכונה. בתחום זה משתפים 
פעולה מהנדסים, פסיכולוגים׳ פיסיולוגים ורופאים, שעובדים במפ¬ 
עלים תעשייתיים העוסקים בתכנון ובייצור של מערכות אדם־מכונה, 
כגון מפעלי מטוסים, חברות מחשבים וטלפונים, מפעלים לאיברים 
מלאכותיים ותעשיה צבאית. בשלב התכנון עוסק הפסיכולוג בניתוח 
המשימות המוטלות על הגורם האנושי שבמערכת ומסייע בתכנת 
תצוגות מתגים ומכשירים, כגת במערכות בקרה בבתי חרושת אוטו¬ 
מטיים. בשלבי התפעול עוסק הפסיכולוג בבעיות של עומס פסיכו¬ 
לוגי, שעמום ולחץ, המתעוררות במערכת, וממליץ על דרכים להפ¬ 
חתתו• תפקידו של "מהנדם־גורמי-אנוש" הוא להמציא ציוד קל יותר 
להפעלה, להפחית את הזמן הדרוש לתפעול ולהדרכה ולהקטין את הסי¬ 
כויים לשגיאות ולתאונות. במפעלי תעשיה או בצבא עוסק הפסיכולוג 
במיון עובדים למפעל, בהמלצות לקידום, בבדיקת מוראל, ביחסים 
בין העובדים להנהלה ובתהליכי שינויים פסיכולוגיים המוכתבים 
על ידי שינויים במערכת כתוצאה ממודרניזציה. 

ד. תקשורת ויחסי אנוש. התפתחותה של הטכנולוגיה 
וירידת חשיבותם של הדת, הקהילה והמשפחה המורחבת ושל גורמים 
מלכדים אחרים יצרו תחושת התנכרות ("ס 311 ״ 3110 ) ובידוד שהם 
כיום מהמאפיינים של תרבות המערב. התמחותו של הפסיכולוג בשי¬ 
פור יחסי אנוש נועדה לשפר את התקשורת בין יחידים ולהביא 
לגיבוש קבוצתי שיתרום לרווחת הפרט. הדרכה ביחסי אנוש נערכת 


בד״כ בסדנאות קבוצתיות שבהן מתרגלים המשתתפים דרכי תקשורת 
יעילות יותר מאלה שברשותם. השימוש בהדרכה וו נפוץ בימינו 
בקבוצות של עובדי ממשלה, מפעלי תעשיה ומערכות החינוך וגם 
ביחסים בין בני זוג ובין הורים לילדיהם. 

תחום קרוב עוסק בתקשרת (ע״ע) ההמונים (- 11 בנו 1 ז 001 35$ בנו 

10311005 ״), דהיינו בחקירתה ובשיפורה של העברת מידע בתעמולה 

ובפרסומת באמצעי רדיו, עתונות, טלוויזיה וכד׳. תעמולה המכוונת 

לשינוי התנהגותו של האויב בזמן לחימה היא אחד הנושאים המר¬ 

כזיים בשטח המכונה "לחמה פסיכולוגית". 
▼ 

7 \ 1 . ה פ׳ בישראל מתפתחת לאחר כינון המדינה עם המודר¬ 
ניזציה והדיפרנציאציה של החברה הישראלית, ועם התמסדותם 
המהירה של מוסדות השלטון. מבחינת תכני התעניינותם ודרכי עבו¬ 
דתם אין הפסיכולוגים נבדלים מעמיתיהם בארצות המערב, אולם 
רווחת בארץ נטיה ברורה לס׳ שימושית ונסיונות (לפי שעה לא 
רבים) להתמחות בתופעות פסיכולוגיות מיוחדות לחברה הישראלית. 
עסקו, למשל, בשאלת הזהות היהודית, בילדים טעוני־טיפוח, בחקר 
קיבוצים ובהשוואות בין עדות יהודיות לבין עצמן ובין עדות יהודיות 
ואחרות בישראל בתחום ההתפתחות ההכרתית, הפעילות הפסיכופי־ 
סיולוגית והתכונות האישיות. המחקרים העיוניים נעשים באוניברסי¬ 
טאות ירושלים, תל־אביב, בר־אילן, חיפה ובן-גוריון, בהן מקיימים 
לימודי פ׳. 

בתחום היישומי חלה בישראל התרחבות והתמחות בתפקיד 
הפסיכולוג. עד שנות ה 60 המוקדמות עברו מרבית הפסיכולוגים 
בקליניקות ובבת״ח כפסיכולוגים קליניים. פיתוח מקצועות בריאות 
הנפש נתמך ע״י משרדי הבריאות והסעד׳ בי״ח "הדסה" וקופת- 
החולים של הסתדרות העובדים הכללית. משנות ה 60 ואילך התרבה 
מספר הפסיכולוגים במערכת החינוך (כ 270 פסיכולוגים עובדים בכ 60 
תחנות לייעוץ חינוכי. לרוב בבתה״ס [ 1970 ]). מספר קטן יותר 
של פסיכולוגים עובדים במסגרת שירותי הסעד בטיפול בעבריינות 
ובפיגור שכלי. משרד העבודה הקים, ומתכות להרחיב, יחידות לייעוץ 
והכוון מקצועי, ותפקידים דומים ממלאים נציבות שיחת המדינה, 
מכת "הדסה" ומכונים מוניציפאליים לייעוץ מקצועי. במערכת 
הבטחת ובצד,"ל ממלאים פסיכולוגים תפקידי מיון, ייעוץ והנדסת- 
אנוש, ואף כאן מסתמנת התרחבות ויתר התמחות, בעיקר מאז מלחמת 
ששת הימים. 

מחקרים יישומיים נעשים באוניברסיטאות ובמשרדים הממשלתיים 
שהוזכרו לעיל, וכן במכוני מחקר מיוחדים — הידועים בהם: המכת 
למחקר חברתי שימושי ומכון סולד למחקר במדעי התנהגות (שניהם 
בירושלים. האחרון מוציא לאור רבעון — "מגמות"). מכוני מחקר 
קיימים גם במסגרת עליית הנוער והתנועה הקיבוצית. 

התפתחותה ההדרגתית של הפ' בישראל ניכרת בכמה תחומי 
לוואי: ( 1 ) עלתה החשבתה כלימוד בסיסי במסגרת הכשרתם של 
עובדי חינוך והוראת לסוגיהם!( 2 ) האקדמיה ללשון העברית מקיימת 
ועדה מיוחדת לקביעת מונחי פ׳ בעברית! ( 3 ) כבר ב 1950 הוקמה 
"האגודה הישראלית לס׳", שעם התרחבותה באיכות ובכמות נעשתה 
ב 1958 ל״הסתדרות הפסיכולוגים בישראל״, מקיפה ( 1973 ) קרוב 
ל 700 חברים ומחולקת לחטיבות מקצועיות מיוחדות: חטיבה קלינית, 
חינוכית ותרבותית. הסתדחת זו היא חברה ב״איגוד הבין־לאומי 
למדע תם׳". 

¥. קווי ההתפתחות בעתיד. אף כי הפ ׳ המדעית רכשה 
את מקומה בקרב המדעים, עלתה לאחרונה שוב הטענה של הפסיכו¬ 
לוגים ה״הומאניסטיים", שהגישה הרווחת, המדעית־אובייקטיווית, 
מחמיצה את עיקר האפיון האנושי הקיים בתחום החודה המיוחדת 
והתהליכים הפנימיים. בהשקפה זו באה לכלל ביטוי האכזבה של 
קבוצות אינטלקטואליות מסוימות מתהליכים מדעיים בכלל ומהת- 
קדמות ד,פ׳ המדעית בפרט. הכיוונים העתידיים של הפ׳ המדעית 



977 


פסיכולוגיה — ססיכוסוממיקה 


978 


כרוכים בהתקדמות בשלושה תחומים: מדעי החיים, עיבוד המידע. 
מדעי החברה. התהליך הפורה ביותר להתקדמות תלוי בפעולת-גומלין 
בין הם׳ לבין תחומים אלה. המצב הנוכחי מבשר עליה ברמת המתנד 
טיזציה של נושאי־מחקר רבים, הניתנים לסיכום כמותי, ובניית 
מודלים פיסיים־כימיים בתחומים אחרים (כגון חיפוש אחרי עכבת 
הזכרון, מנגנונים גנטיים, מנגוני זיהוי תבניות ומנגנוני היזון חוזר 
בהנעה) וכן התפשטות של הענפים השימושיים בתחומי החינוך, 
החברה, ה תעש יה והצבא. 

כיום עומדים לרשות הפסיכולוג אמצעים נכבדים למדי לפיקוח 
על ההתנהגות ולשינויה, ומעמד זה מטיל עליו אחריות חברתית 
ממדרגה ראשונה, במיוחד בתחום יישום ממצאי הפ׳. 

יש לצפות שאמצעי הפיקוח ישתכללו בעתיד ועמם יהיה צורך 
בניסוח כלליים אתיים שיקבעו את אפשרויות היישום הלגיטימיות 
לאמצעי פיקוח אלה. 

ועד הלשון העברית. מונחי פ׳, תש״י! ג. אוותר, תורת המבחניס השסי־ 
כולוגיים, חשי״ג: ו. מהלר, פ/ א-ב, תשי״ז—תשכ״ד! ק. פרנקגשסיין, 
האדם במצוקתו, תשכ״ד! הנ״ל, נוער בשולי החברה. 1969 ! 

ג. מדפי, האישיות, 1 — 11 . תשכ״ו, תשל״ב! ש. ביהלר. הם׳ בחיי זמננו; 
1966 ! ז׳. פיאז׳ה, תפיסת העולם של הילד, תשכ״ו! י. עקביא, מילון 
שימושי למונחי פ׳. תשכ״ז! ר. כהן־רז, על סף ההתבגרות, 1967 ! 

א. מינקוביץ. התלמיד מעון הספות, תשכ״ם! ש. ברזניץ, פ' חברתית, 
תש״ל! ר. חרושובסקי (עורכת), הייעוץ בחינוד, 1970 ! ג״ר פליבל, 

הם' ההתפתחותית של דאן פיאז׳ה, 1970 ; א״ר הילגרד-ק. ד. אטקיג־־ 

סון, מבוא לם/ 1 — 11 , 1972 ! ד. קרסרייט-א. ונדר, דינמיקה קבוצתית, 
תשל״ב! ב״פ סקינר, מעבר לחירות ולכבוד, תשל״ג! ח. אורמיאן 
(עורך). ההתבגרות, 11974 )ס!*)!**!■!!?^ / 0 !(*ס!!//) 4 . ,§ח 1 ז 80 .ס .ש 

- 1:110 ( 1 1 ) 11 : )*!:/:)*ק 11 * 00 ?/ , 0. 1.11X11511 .ד. ־ ג 151 | 110£ . 8 . 11 ;׳() 195 
1 ( 15 >>! . 5 ; 1958 , 1$ * 7 1 ) 7 01 ) 111 ( 01 ) 11001 )($? 1 ) 0.11 001 :^ 41010 ) 10 ? ( 0 1 ( 101 * 
36 מ 01 ו(חי . 1 ! ; 1973 — 1959 . 1711 , 1 ) 1 * 3111 0 { 0 ץ 311011 04 ,? ,(. 01 ) 
!:)סקס]:ץ.) 1 .? , 1711 ;],! 1 ) 1 1 .( 1 ; 1959 , 1 ^- 1 1101 11141 * 14 ) 1 * 440 ,( 1 > 0 ) 

! (עבר׳: אנציקלופדיה של הפסיכולוגיה, 1969 ) 1963 , 1-11 ,.׳/ 111 ! 4 * 

- 466 ( 0 . 14 . 0 ; 1964 .'/ 1 * 111 ס 7 ס*) 1 ** 00 , 81111161 0 . 8 — < 0 ח 6 ( 1 . 8 . 74 
״ 3 ) 5700 . 5 . 8 ; 1964 , 340111/11110*1: 7! 11 :/*( 0 ( 1(1 141110x1/1 ,ץ 16 י 1 ו( 5 ■ . 71.0 
עבר': אסכולות פסיכו־) נ 964 1 /ס 31/10011 1 ( 001111*** ?0x01 ,י 1 זז 0 ," 
; 1964 ,((!!־זססס^סד! , 68 ז 110 ח 44 . 11 .£ (לוגיות בימינו, ־ 1948 
/ 0 :) 00 ? 1.!;1, .4 1'1X1 ח 01055 .י 1 . 5 ; 1965 ,,'! 3011111 , 11 ׳ 86015 . 57 . 8 
,^ה 11 <-* 1-10 ( 0 •? 411 ־ 1 ' ,ז! 401 ) . 14 . 5 - 00656 .[ ; 1967 1 ס 10£11 ס 1 !ץ 1 /' 1 

- 1166 ) £60 . 44 . 41 ; 1967 101 ) 11 *^ 00 , 5866 ״א . 0 ;׳• 1967 

114 * 0 111101-1 * 1.0 ,;] 1 * 11 * 101 ? , 3318 ) 5 .\״. ; 1968 811111 . 1166 ) £60 . 8 .ז 

)) 1 * 0 ו 1 ** 1 )!ץ 3 , 1 ! 11 <] 011.1 .' 1 .( — £6356166 . 5 .יד ; 1968 , 1 ( 11110 * 1 ( 00 
- 0136 ״ 11 ־ 1 . 44 ; 1968 ,(. 611 ) 001160 .( ;׳' 1968 (ס ! 7/1101-11 

7405560 . 44 . 8 ; 1969 ,.׳/ 111111111 * * 1/1 ח 1 ^ 11111 *< 11110 ק 4011 ) ,ז 6 ,} 6 ' 4 . 14 
, 001110611 ,? .ן ;׳ 1969 , 1 ( 1*11111 0*1(4 !'1x1000111 ק 110 ' 11 ט 0/11111 ,. 31 61 
; 1969 , 11 * 0110 ) 1 ' 1 ? 1 ** 1 01101101 ) 111 )'■) ' 7/1111 1 ) 1 * 0 •( 11 ) 111111 * 0 , 1 11 * 1 ^ 111111 * 1 

1 ** 41 )<) / 5 ׳ 10 1 * 0 ו 1101 י 11 * 1 0411 ,(] 03110 .'־ 14.1 ;* 969 1 ,.? 80.00 , 74000 . 0 •א 
?., 1969 : 0. 5. 11311 - 0. 4 1 ? / 0 7 11101111 ,< 126 )חו x10110111)1 , 1970 ׳ ; 

74. 8. 4>601 ) 6 ) 80011 . 5 ; 1970 7 0111-1 ׳וסק 1 * 001 , 831066 . 0 . 8 - <ח .), 

44. 0. 4.10(1^660 — 41. 86018 ) . 31 04 ) 56001 ׳<£ .} . 44 ;׳ 1971 ,.? , 606 ץ .), 

71.( 0(10 . 1972 , 1-111 /ס 01 !/) 1 ק 

ע. ל, - יש. לי. 

פסיכולוגץם, כינוי לגישה בפילוסופיה, לפיה חוקי תורת ההיגיון 
וכלי שאר עקרונות הפילוסופיה וכן חוקי המתמטיקה אינם 
אלא חוקים פסיכולוגיים: טענות גסיוניות אודות מאורעות נפשיים, 
שהדי אלו הם עקרונות וחוקי ההכרה, וזו אינה אלא אירוע נפשי. 
בם׳ האמין בעיקר זדם בגרמניה מייסודו של ג׳. ם. סדים ( 1-165 ־׳[), 
אך הוא מצוי גם בתורות לוק, יום וג׳. ס. מיל (ע׳ ערכיהם). 
ראשי המבקרים של הפ׳ היו בולצנו, פרגה והוסרל (ע׳ ערכיהם). 
בולצאנו טען, שכל חריצת משפט מתחוללת אמנם בהתאם לחוקים 
פסיכולוגיים, אך דבר זה אינו נוגע לשאלות אמיתותה. הוסרל 
שהאמין תחילה בס׳ ביחס לאריתמטיקה, טען כי מהם' נובעות 
מסקנות שאינן מתקבלות על הדעת, שחוקי תורת־ההיגיון האמורים 
להיות הכרחיים ובעלי תוקף עליון במדע הינם כללי־נסיון מעורפלים. 
שאף לא אומתו כלל והכרחיותם היא סיבתית גרידא, כך שאין הם 
יכולים לשמש אמת־מידה לנכונות ואי־נכונות. 
המחלוקת בזיקה לם׳ פרצה לראשונה כמחלוקת על פיתש תורת 
קאנט. פריס טען שקאנט התכוון לפירוש פסיכולוגיסטי של תורתו 


ודרש להדגיש את התלות של הבהרה בסובייקט הפרטי ואילו רוב 
הקאנטיאנים דחו פירוש זה וגרסו פירוש "טרנסצנדנטלי". 

ש. ה. ברגמן׳ מבוא לתורת ההגיון, תשכ״ד 2 ז , £012:1110 . 6 

. 8 ? 71 ׳ 130 713 ( 1 . 11 ; 1837 , 

. 1913 2 , 1 , $611 111171 : , 1 ^ 11155 ־ 1 .£ ; 1909 , 03 * 1 * 801 x 1 

פסיכוסומטי?! ה (מירר — נפש ע 6 — גופני), 
שיטה ברפואה הרואה בגורם הנפשי אחת הסיבות למחלות 
גופניות" הגורם הנפשי אף עלול להחמיר מחלה גופנית קיימת. כמו־כן 
רואה הם׳ בגורם הנפשי אחד מיסודות הטיפול. 

גישה זו כבר מצויה בכתבי אפלטון (ע״ע) ובעיקר בתורת 
היפוקרטם (ע״ע) הנחשב לאבי הרפואה, אולם היא נשכחה עד 
לתחילת המאה ה 20 . ההתפתחות הדינמית של הפפיכואנליזה והפסיכי־ 
אמריה הגדילה את המודעות לתפקידם של גורפים נפשיים בהתהוות 
מחלה גופנית. הגישה הפסיכוסומטית מצביעה גם על השפעה הפוכה, 
של גורמים גופניים פיסיולוגיים בלבד, על מצבו הנפשי והתנהגותו 
של האדם! למשל: תופעות נפשיות הנגרמות עקב מחלות גופניות, 
כשהמצב הנפשי מחמיר בהתאם למצב הגופני (מחלות לב, ניתוחי 
כריתת שד ורחם אצל האשה, מחלות בדרכי העיכול). מצבים כאלה 
מוגדרים כתופעות סזסטופסיכיות. 

דרך השפעת גורמים נפשיים על תהליכים פיסיולוגיים גופניים 
אינה בתרה די צרכה. המחקר הפסיכוסומטי לוקה בחסר וכמה 
מעקרונותיו שנויים במחלוקת. לפי סברה אחת קיים פתפיל מסוים 
(מבנה נפשי אפייני) הנוטה לחלות במחלה מסוימת, יש שמאפיינים 
אישיות הנוטר■ לחלות באוטם שריר־הלב, בנוקשות. אמביציה, 
הערכה עצמית גבוהה, מצפון רגיש ומפותח, רגש אחריות ותוסת 
יכולת להרפיית מתח ולהבעת רגשות: אדם הסובל ממחלות בדרכי 
העיכול ובמיוחד כיב עיכולי, הוא אישיות אינפאנטילית ותלותית 
המתכחשת לתלותה. נושא אחר עליו חלוקות הדעות הוא קיום 
תיאום בין הקונפליקט והרגשות לבין האיבר הנפגע במחלה. לדוגמה, 
הקשר בין תוקפנות מודחקת שלא באה לידי ביטר מילולי או הת¬ 
נהגותי. פגיעה בהערכה העצמית וכשלון בהשגת שאיפות, לבין 
אוטם שריר הלב: או בין התקף אסתמתי המלווה מצב של תוסר־ 
ישע. לבין הקונפליקט שהוגדר ע״י פרויד כ״זעקה לעזרה". 

בתהליך התהוות השינויים הפיסיולוגיים הגופניים, כתוצאה 
מסיבה נפשית, מבחינים: א) שלב פסיכולוגי־רגשי: ההרגשות 
וההתרחשויות הנפשיות באות בצורה חריפה, או החרות ונשנות ולא 
ניתן להן ביטוי חיצוני התנהגותי או מילולי (תוקפנות מאופקת, 
תלות, מצבים של תוסר־ישע ועוד). ב) שלב תפקודי: מופיעים רק 
שינויים תפקודיים באיברים ללא כל שינויים פתולוגיים. למשל: 
עווית חוזרת של העורקים הכליליים של הלב או של הכליות, 
הפרשת יתר של מיץ־קיבה וחומציות״יתר של הקיבה. ג) השלב 
המורפולוגי: כאשר השינויים הפונקציונלייס המתוארים לעיל חוזרים 
ונשנים, מתהווים גם שינויים במבנה של האיבר. למשל: אוטם 
שריר הלב. לחץ דם גבוה עקב נזק לכליות וכיב עיכולי. השלבים 
הם אפוא אמוציה. הפרעה תפקודית, הפרעה במבנה. 

השפעת התהליכים הנפשיים על מצבים גופניים הוסברה בשני אפ¬ 
נים : א. דרך מערכת העצבים האוטונומית—סימפתית ופראסימפתית. 
מערכת זו אחראית לוויסות הפעולה התקינה של כל האיברים הפני¬ 
מיים וחילוף החמרים, בהתאם לגירויים חיצוניים או פנימיים׳ כגץ: 
הגברת לחץ־הדם, הדופק, רמת־הסוכר בדם, כתגובה לסכנה מציאו¬ 
תית או מדומה, בהווה או בעתיד: שינויים בהפרשת מיץ־קיבה 
כתוצאה מגירויים מותנים או בלתי-מותנים ואירועים נפשיים. מערכת 
זו נמצאת תחת פיקוח התלמוס, ההיפ 1 תלמו 0 (ע״ע) והמערכת הליט־ 
פית וכל אלה תחת פיקוח עליון של קליפת המוח (ע״ע מה, עט' 
946 , 959 : עצבים מערכת ה־)• באופן כללי למערכת האוטונומית שני 
תפקידים עיקריים: 1 ) המערכת הסימפתית מכינה את הגוף להגנה, 



979 


פסיכוסוממיקה — פסיכופתיוז, או אישיות פסיכופתית 


960 


ללחימה ולבריחה £118110 1 > ת 3 ; £18111 ). 2 ) המערכת הפראסימפתית 
שומרת על ההומאוסטזה (ע״ע). במצב תקין קיים איזון בין שתי 
מערכות אלה! אולם במצבים של דחק ורגשות יתר מתערער המאזן 
הזה וגורם להפרעות בתפקוד איברים שונים ובשלב מאוחד יותר — 
למחלה. ב. שינויים בפעילות ההורמונלית, העוברים במסלול מקלי־ 
פת־המוח, ההיפותלמום׳ ההיפופיזה (ע״ע) ויתרת הפליה (ע״ע). 
במצבים של דחק חל שינר במאזן ההפרשה הפנימית (ע״ע) מלווה 
הפרשה יתרה של הקורטיקוסשרואידים וכל ההורמונים המזרזים 
ומעוררים את פעולת הבלוטות ההקפיות, כגון, בלוטת התרים (ע״ע) 
ויתרת הכליה. בכך יש הסבר לפעילות־יתר של בלוטת התרים עקב 
דחק נפשי, הופעה של סוכרת וסימנים קליניים האפיינים לפעילות 
יתרה של יתרת הכליה. 

"בחירת" האיבר החולה אינה נעשית רק בהתאם לחשיבות 
הפיסיולוגית או האנטומית אלא גם בהתאם לחשיבות הפסיכולוגית 
והסימבולית של האיבר, כמו הלב שלפעמים מבטא אירועים או 
התרחשויות נפשיות, או הרחם אצל האשד. בגיל הבלות שאין לו כל 
ערך תפקודי, אך חשוב ביותר מבחינה נפשית. 

התחלואה במחלות פסיכוסומטיות קשורה גם בגורמים תורשתיים 
וגם בגורמים תרבותיים, חברתיים וסוציאליים. וע״ע היסטריה! 
נורוזות. 

.!ל .£ ;״ 1957 , 1111717 ) 7 , £0811511 . 5 . 0 -, €115 ^ .£ 

. 1970 ,?• 1010% <€$■:? 111 -> 51010£1 ץ 1 / , 1 ,ז 1£ ! 111 \ 

מ. א. עש. 

פסיכופךמקרלו־גיה, ענף של הפרמקולוגיח (ע״ע) העוסק בתרו¬ 
פות המשפיעות בעיקר על הפעילות והתהליכים הנפשיים. 

תרופות אלה נוהגים לסווג כדלקמן: א. תרופות המעכבות והמדכאות 
את התהליכים הנפשיים ( 105 :<} 1£ ס 01 ץ$ק)! ב. תרופות מעוררות 
ומזרזות (,= 1£ :!( 1 :) 01 ג 1031 (:>ץ 5 ק)! ג. תרופות המפרקות ומשבשות את 
התהליכים הנפשיים ( 1105 ס:> 51 ע 110£1 :>ץ 5 ת) — ע״ע הלוצינוגנים. 

לקבוצת התרופות הראשונה משתייכים: 1 ) סמי שינה כגון הבר- 
ביטור (ע״ע). חולה הנתון להשפעת תרופות אלה רדום, חסר יזמה, 
סביל ואינו משתתף באופן פעיל בתהליכים הטיפוליים הנפשיים. 
הכמות המרגיעה את החולה גם מרדימה אותו. 2 ) תחפות נורולפטיות 
המעכבות את הפעילות הפסיכו־מוטורית ומשקיפות את החרדה 
והפחד. כתוצאה מכך הן מצמצמות בצורה ניכרת את הפעילות 
הפסיכוטית — הזיות ורעיונות שווא. מלבד השפעה טיפולית זו, 
גורמות תרופות אלה לפעמים לתסמונת נורולוגית המתבטאת 
בהפרעות בטונוס השחרים, תנועות אכסטרא-פירמידליות (רעד, 
עוויות שרירים), היעדר תנועות לוואי והתאבגות וקפאון שררם. 
מחלקת תרופות זו מחולקת לסמי הרגעה חזקים ולסמים חלשים. 
הראשונים משמשים לטיפול במחלות חח ואילו האחרים משמשים 
כתרופות הרגעה כלליות. 

בקבוצה השניה התרופות הבאות: 1 . מעוררים (- 51:111111 
5 זת 13 ) — האמינים המעוררים (נגזרות אמפטאמין! ע״ע בנזדרין). 
הם גורמים להגברת הערנות והיכולת הנפשית. תרופות אלה גם 
מדכאות את התאבון ומשום כך השתמשו בהן להרזיה. השפעות 
הלוואי שלהן רבות ומסוכנות כגון הגברה של חרדה ומתח ואף 
התעוררות של מחלות רוח. לכן אין להם שימוש רב בפסיכיאטריה. 
2 . מונעי דכאון׳ הכוללים: א. בולמי מונו-אמינו-אוכסידזה — 
בולמים את פירוק הנורוהורמונים סרומונין וקטכולאמינים וגורמים 
להקלה של דכאון, ביטול העכבות׳ רוממות הרוח! ב. טריציקליים 
שהשפעתם על המצב הנפשי היא מורכבת: 1 ) מרגיעים ומשככי 
תרח־,; 2 ) מעודדים את עצמת היצרים! 3 ) מעוררים את מצב הרוח. 
תכשירים אלה משמשים אפוא במצבי דכאון מעורבים בחרדה ואי- 
שקט, פעילות פסיכומוטורית מוגברת — כמו בדכאון בגיל הבלות, 
דכאון תגובתי או נוחמי. 


היסטוריה. הם׳ היא אחד הענפים החדישים ביותר ברפואה. 
תחילתה בשנות ה 50 של מאה זו. השפעתם הנפשית של החמרים 
העיקחים המשמשים בם׳ התגלתה בדרך המקרה ובשיטה נסיונית. 
התכשיר הנוחלפטי הראשון, כלורופחמאזין, שימש לפנים להכנת 
חולים לניתוח בשל תכונות הורדת החום, מניעת הקאה ואלרגיה 
שמתלוות אליו. איזוניאזיד שימש בתחילה לטיפול בשחפת, ואילו 
השפעתו לשיפור מצב הרוח, בהיותו בולם אמינו־אוקסידזה, התגלתה 
רק לאחר מכן. תרופות הרגעה רבות אחחת שימשו בעבר לטיפול 
בעווית ובקשיון שרירים. 

171 71 ) 17 ) 717 ^ ," 10 ] 123 ״ 3 <ןת 0 £31111 !£ 0113 ^ ; 1966 ,.' 7 )>./ ז:ז; 111 ^ט . 0 

. 1969 ,״ 83 .\ 1 .־ 1 • ; 1967 

מ. א. עש. 

פסיכופתיה, (פ׳) או אישיות פסיכופתית (א״פ< מיוד - 
נפש, 90$ מזי — סבל), סטיה במבנה האופי של האדם 
החורגת מהרגיל, אך אינה מוגדרת כמחלת נפש (ע״ע מחלות חח). 
עם זאת, א״פ עלולה ללקות במחלת נפש בגלל העדר כוח עמידה 
בתנאי תסכול ודחק. אבחנת האה״פ תלויה בהגדרת הנורמלי והבריא. 
אלד. מאפיינים: א) בהתנהגות הרמונית, דהיינו: — מרכיבי האי¬ 
שיות — רגש, מחשבה ומוטוחקה — פועלים בהתאמה! ב) בהת¬ 
נהגות שקולה וצפויה; ג) באיזון — יכולת סיפוק צרכים אישיים 
ויצחים ללא התנגשות במוסכמות המוסר׳ החברה, והחוק. 

האדם הבריא מצליח בעזרת מנגנוני הגנה בריאים לספק את 
יצריו ודחשותיו, להפיג מתחים, לשמור על שלימות האישיות 
וליהנות מ״חדוות חיים" בלי להתנגש עם החברה והמציאות. האה״ס 
אינה ממלאת אף אחד מתנאים אלה. לאה״ם אישיות שלימה והיא 
שומרת על מבחן המציאות, בכך היא נבדלת מהפסיכוטי החסר אותם. 
האה״פ נבדלת מהנורוטי (ע״ע נורוזות) בזה שהקונפליקט שלה הוא 
אכסטראפסיכי (בעולם החיצון ובסביבה) בעוד שהקונפליקט אצל 
הנורוטי הוא אינטראפסיכי (בתחום האני שלו). 

הפסיכופת אינו מקבל מחת ומשמעת חברתית ואיבו ממלא אחח 
מוסכמות החברה: הוא אסוציאלי או, במקרים קיצוניים, אנטי- 
סוציאלי. 

סימני האה״ם. 1 . אי התאמה לחברה: חוסר גמישות וכושר 
הסתגלות, המלווה לעתים אלימות ועבחינות, או התנגדות פאסיווית 
המתבטאת בבריחה מהחברה. בהתבודדות ובניהול אורח חיים תמ¬ 
הוני; 2 . תגובות בלתי הולמות גירויים חיצוניים או פנימיים, 
שעצמתן ותוצאותיהן חורגות מכל יחם לגירוי החיצוני. בתגובות 
כאלה עלול הפסיכופת לסכן את חייו וחיי זולתו, ולהפר את שלום 
הציבור! 3 . סף תסכול נמוך: התמוטטות האישיות כתוצאה מלחץ 
או אי־סיפוק צרכים. האה״ם שואפת, לפעמים, לסיפוק מיידי ללא 
התחשבות בזולת ובחברה. הפסיכופת שרוי בהווה — אין לו עבר 
והוא חסר שאיפות לעתיד. האה״ם אינה מכירה בחרדה ובייסוח 
מצפון; והיא חסרת־יכולת לביקורת עצמית. חוש הצדק, אם 
הוא קיים אצלה, מעוות ומותאם לצרכיה האנוכיים והאישיים, ואת 
אלה מנחה שאיפת ההנאה המירבית והמיידית. מכאן, לפי מושגי 
הפסיכואנליזה, חסר הפסיכופת ״אני עלית״ (ע״ע אני, עמ׳ 575 ! 
פסיכואנליזה). 

בהתאם לסוג ההפרעה מונים 3 קבוצות של פסיכופתים: א) הפרעה 
במבנה האישיות (ע״ע, עמ ׳ 252 ): 1 . האישיות הציקלואידית 
המאופיינת בתנודות בהלך־הרוח, הפניית־חוץ וסינטוניות (גטיה 
להתחשב בסביבה ולהסתגל אליה). 2 . האישיות הסכיזואידית, 
הקרירה מבחינה רגשית, אסינטונית ומופנמת. 3 . האישיות הפרנו¬ 
אידית — בעלת הערכה עצמית גיוהה, רגישה, דבקה בעקרונות של 
צדק ומוסר, ואינה מוכנה להתפשר על חשבון האמת. 

ב) הפרעה בתכונות האישיות. המשותף לבני קבוצה זו הוא 
אי-היכולת לבקר, לרסן ולבחון את הדחפים והדרישות היצחות: 



981 


פסיכוסתיה, או אישיות פסיכופמית — פסיגותרפיה 


982 


1 . האישיות הבלתי יציבה מבחינה רגשית; 2 . האישיות הפאסיווית- 
אגרסיודת, הפאסיווית־תלותית והאישיות האגרסיווית ; 3 . האישיות 
הכפייתית. 

ג) הפרעה באישיות החברתית: לקבוצה זו שייכים אנשים 
המסתכסכים בנקל ומפירים חוק ומוסר, ומתמרדים נגד כל סמכות. 
ביניהם: עבריינים למיניהם, מתמכרים לסמים ולכוהל ובעלי סטיות 
מיניות. 

הסיבות לפ׳ שנויות במחלוקת, יש הקושרים אותן בסיבות 
ביולוגיות כגון חבלות בעת ההריון והלידה, ויש המדגישים את 
הסיבות והגורמים הנעוצים במשפחה, בחברה ובגורמים סוציאליים 
אחרים. 

בגלל אי־ידיעת הסיבה לם/ ה ט י פ ו ל בה הוא מהבעיות הקשות 
ביותר בתחום בריאות־הנפש. כשידועה הסיבה היא נעוצה לעתים 
תכופות בילדות הרחוקה וקשה לאתרה ולבטלה. מלבד זה, על הטיפול 
לכלול לא רק את הפרט אלא, בד״כ, גם את הסביבה והחברה. לטיפול 
התרופתי השפעה מועטה בלבד ועיקרו הרגעת החולה. טיפול זה 
עשוי להכשיר את הקרקע לטיפול בסיסי יותר — נפשי, משפחתי 
וחברתי. הטיפול מבוסס בעיקר על שיפור תנאי החיים, חינוך, הבראת 
החברה, העשרת תוכן החיים והצבת אתגרים חיוביים. 

) 011 ק 0/10 ץ!? , 1 ) 03 .] . 1 \ ; 1958 ,!) 81111 ( 7101 )? !ו 81 ןזז 1 ג נ 1 . 1 ־ 1 

- 5 ש^<זא .א ; 961 ! ,(ז( 010£ ח 1 מז 01 }ס | 3 תז 011 ן 11 ,!נ 11 ז 8 ) !) 01111 ( 01 !ז)? 

. 1966 , ץ 1 ) 110 /)ץ 1 ? 01 ) 11711 ') 1011 ) 0 ,י 011 א ״ 1 

מ. א. עש. 

פסיכותרפיה (מיור — נפש, 10 :הז 1 )כן£# — ריפוי), כלל 
שיטות ז הטיפול בהפרעות הנפש המבוססות על שימוש באמצעים 
פסיכולוגיים (בניגוד לשימוש בתרופות ובאמצעים אחרים). המשותף 
לכל שיטות הפ׳ הוא השימוש בדיבור ובשיחה; הוראה, השאה, עי¬ 
דוד, עצה ישירה, או הקשבה סבילה המופסקת רק ע״י הערות בודדות. 

השיטות הפסיכותרפיות המצדות כיום בשימוש העולם הרפואי 
הן רבות ומגוונות, ואין שיטה המקובלת על כל העוסקים בס׳. ניתן 
למיינן לפי שלושה קריטריונים:( 1 ) התאוריה הפסיכולוגית שבבסיס 
השיטה; ( 2 ) מטרת הטיפול! ( 3 ) מתכונת הטיפול. 

( 1 ) מאחר שמטרת כל שיטה היא להביא לשינויים בהרגשה, 
בהתנהגות או בדפוסי האישיות, עליה להתבסס על תאוריה פסיכר 
לוגית כלשהי המסוגלת להסביר את הגורמים למצבים הרגשיים, 
להתנהגות ולהפרעותיה, וכן להצביע על הדרכים האפשריות לחולל 
שינויים. בין התאוריות הפסיכולוגיות בולטות בעיקר 
שתי קבוצות — הפסיכודינמיות וההתנהגותיות. המשותף לתאוריות 
ה פ סי כ ודינמיות, המתבססות ברובן על הפסיכואנליזה 
(ע״ע) לאסכולותיה, שהן רואות בסימפטומים של הפרעות הנפש 
השונות רק ביטוי עקיף להתרחשויות נפשיות עמוקות יותר. בלתי- 
מודעות בחלקן הגדול. תאוריות אלה מייחסות השפעה מכרעת להיס¬ 
טוריה ההתפתחותית של הפרט בעיצוב מבנה אישיותו, דפוסי ההת¬ 
נהגות בהווה וההפרעות הנפשיות השונות. מטרת שיטות הטיפול 
הנגזרות מתאוריות אלו היא לחשוף את הקונפליקטים העמוקים 
שהתופעות החולניות אך מייצגות אותם, מתוך הנחה שאם אלו 
לא יהיו ייעלמו הסימפטומים מעצמם. עיבוד ההתרחשויות הנפשיות 
העמוקות מצריך חקירה היסטורית לחשיפת מקורות התהוות הקונ¬ 
פליקטים. המטפל, תוך הקשבה לשיחתו החפשית של המטופל, מגסה 
באמצעות פירושיו לעזור למטופל להכיר את רגשותיו ומשאלותיו 
הסמויות ולהעלות את זכרונות הילדות. תוך עבודה זו הופכים 
בהדרגה הקונפליקטים הבלתי-מודעים למודעים, ותהליך זה מאפשר 
לחולה להתמודד אתם ולפתרם. המשותף לתאודיות ההתנהגו¬ 
תיות המתבססות על תודות הלמידה (ע״ע, וע״ע ביהיויוריזם), 
הוא בראייתן בתופעות החולניות את המחלה עצמה, ולא תוצאה של 
התרחשויות נפשיות שמעבר להן. התופעות החולניות, דוגמת כל 


התנהגות אחרת, נוצרות תוך השפעת תהליכי למידה שונים, ומאחר 
שברוב המקרים אין תנאי למידה אלה קיימים עוד בהווה — אין 
טעם מעשי בחקירה ההיסטורית. בעיית הטיפול אינה, אם כן, בחקי¬ 
רת הסיבות שהביאו להיווצרות ההפרעות, אלא בהפרעות עצמן 
ובמציאת הדרך לשינוין. 

נוסף לשתי קבוצות אלה מצויה גישתו של רוג׳רז — תאוריית 
ה״עצמי", המתבססת על דעותיהם של א(סו ראנק, קורט גולדשטיין 
והאכסיסטנציאליזם (ע״ע). לפי תאוריה זו מטרת הטיפול הנפשי היא 
לשחרר את כוח ההתפתחות העצמית ממעצוריו ולאפשר ל״עצמי" 
להגיע לידי ״הגשמה עצמית״ (ח 1113117.31:10 561£ ). 

( 2 ) שיטות הטיפול נבדלות גם לפי מסרת הטיפול. אם 
המטרה היא שינוי במבנה האישיות הבסיסית ובדפוסי ההתנהגות. 
מדובר ב״טיפול רקו׳נסטרוקסיווי"! אם המטרה היא לאפשר לסגולות 
ולתכונות שהתפתחותן נקטעה מכל סיבה שהיא להמשיך ולהתפתח, 
מדובר ב״מיפול ראדוקטיווי" (מחנך מחדש). כאשר המשימה היא 
לסלק או להחליש את התופעות החולניות, מבלי לשנות דבר באישיות 
הבסיסית, מדובר ב״טיפול סימפטומטי". במידה שהמטרה היא להח¬ 
זיר את החולה למצב בו יוכל לתפקד בחברה, בעבודה ובמשפחה, 
מבלי להתחשב במידת מופרעותו — מדובר ב"" טיפול לקראת פונק¬ 
ציונליות" ; אך אם הכוונה היא תמיכה באישיות למניעת הידרדרות 
נוספת — מדובר ב״טיפול תמיכתי". 

( 3 ) שיטות הטיפול נבדלות בהתאם למתכונת ( 561:1108 ) 

בה נערך הטיפול: שיחה אישית שבין המטפל למטופל, מוגדרת 
כ״טיפול אינדיווידואלי", שבו מקובלת המתכונת הפסיכואנליטית 
המבוססת על התבטאות חפשית של החולה. בטיפול קבוצתי — 
מספר חולים ולעתים גם מספר מטפלים. מקובלים גם "טיפול מש¬ 
פחתי" (הכולל משפחות או חלקיהן) ו״טיפול סביבתי" הכולל צוות 
רופאים, עובדי שיקום וחולים בתוך מוסד. 

טיפול בילדים נעזר במשחק. הילד ך!פשי לשחק במבחר צעצו¬ 
עים העומד לרשותו, והמטפל׳ תוך השתתפות במשחק וצפיה בו, 
קושר שיחה עם הילד בנסיון להבין ולעבד את ההתרחשויות הנפ¬ 
שיות המוצאות את ביטוין במשחק. טיפולים שונים, בייחוד אלה 
המבוססים על התאוריות ההתנהגותיות, נעזרים באמצעים נוספים, 
כגון היפנוזה, מכות חשמל חלשות, והפעלה מכוונת של הדמיון 
לנושא מסוים. בין הטיפולים הקבוצתיים מצויות גם מתכונות הנע¬ 
זרות בפעילות מיוחדת בנוסף לשיחה, כגון הבעת משחק דרמתי 
("פסיכודרמה"), פעילות מוסיקלית ("טיפול במוסיקה"), ריקוד, 
בישול, עבודה יוצרת ומגע הדדי. עם זאת, גם בטיפול הקבוצתי 
מקובלת לרוב המתכונת חפסיכודינמית, המבוססת על שיחה חפשית. 

בחירת שיטת הטיפול תלויה להלכה במצב הנפשי של המטופל. 
לשם טיפול רקונסטרוקטיווי, שהוא המקיף ביותר, דרושה אישיות 
חזקה ויכולת שינוי גדולה מצד החולה. במידה שתנאים אלה חסרים 
יש להסתפק במטרות צנועות יותר, כגון טיפול סימפטומטי או 
תמיכתי. 

השיטה המקובלת ביותר בעולם ביום, היא הפ ׳ הדינמית (ד,פ׳ 
הפסיכואנליטית; ר , לעיל, תיאוריות פסיכודינמיות). 

בפ' רשאים לעסוק רופאים־פסיכיאטרים, פסיכולוגים קליניים 
ועובדים סוציאליים פסיכיאטריים. בכל אחד משלושת המקצועות 
האלו דורש העיסוק בנד השתלמות מיוחדת מעבר לזו הנדרשת 
לרכישת המקצוע הבסיסי. משך ההשתלמות הזאת תלד, בין היתד, 
בשיטה הטיפולית הנלמדת. תקופת הלימוד הארוכה ביותר היא 
הנדרשת להכשרה בכיוון הפסיכודינמי. עקב ייחום חשיבות מכרעת 
להשפעת הכוחות הנפשיים הבלתי-מודעים ולגורמי התפתחות שונים, 
דורשת שיטה טיפולית זו מן המשתמש בה ידע רחב ביותר על מבנה 
נפשו של האדם, התפתחותו מן הילדות המוקדמת וזיקות הגומלין 
בינו לבין סביבתו החברתית והתרבותית. בין השיטות האחרות (כגון 



983 


פסיפדתרפיה — פסיכיאמריה 


984 


בחלק מן השיטות הקבוצתיות החדשות) יש כאלה הרואות בטיפול 
רק רכישת ״טכניקה״׳ ומשך ההשתלמות — שבועות אחדים. 

א. נוימן, היצר כבעייתה המרכזית של ד,פ׳ (עיון י׳), תשי״ם; 

/ 0 66 * 7 , 6 ק 01 ^ .ן ; 1951 ,.ת ,(. 68 ) ז 6 נ> 1111 :> 5 .? 

8114 ץ 7 11£01 111 ' 7 , ¥41001 .£ , 1 ; 71967 
.״ 1971 , 41£1 ״ £1 ם .? ; 1970 <ן>ו 010 /ס 

פ. נו. 

פ 0 י כיאער*ה (מיוד וי^ 1 /ן\ —- נפש, ;> 106 ס 1 — רופא), חקר 
מחלוודרוח (ע״ע), מבחינת סיבותיהן, דרכי התפתחותן 
ומהלכן מתוך מגמה למניעתן או לריפוין המלא או החלקי. הפ׳ מתב¬ 
ססת על הפסיכולוגיה והפסיכופתולוגיה (ע׳ ערכיהן).הם׳ כוללת חקר 
התורשה של מחלות־הרוח והשפעת שינויים אנטומיים ותהליכים 
פיסיולוגיים על ההתפתחות הנפשית. כן שואפת הם׳ לעמוד על 
חשיבותם של גירויים חיצוניים, חבלות וחוויות נפשיות כסיבות 
למחלות־רוח• החל בתקופה הטרום־לידתית וכלה בתקופת ההזדקנות. 
נוסף על גורמים אלה נחקרים בם׳ הכוחות החברתיים והתרבותיים 
ומידת השפעתם על האישיות הרגילה והסוטה. 

ד,פ׳ נחלקת כיום לענפים רבים. ביניהם: ם׳ לילדים, פסיכוגריאט־ 

ריר. (ע״ע זקנה) פ׳ משפטית, פ׳ תעשייתית, פסיכופרמקולוגיה (ע״ע). 

היסטוריה הקדמתים הגדירו את החולי הנפשי בסטיגמה 
(פגע, כתם שהוכתם בו האדם) — כתוצאה מפגיעת שדים, רוחות 
או אלים. בכתבים עתיקים (מצריים, בבליים, סיניים ויווניים) נמצאו 
תיאורים מפורטים וברורים של סטיות נפשיות הדומות לתסמונות 
הפסיכיאטריות של ימינו. מתיאורים אלה מסתבר כי טיפלו בחולים 
בהשבעת הרוחות והמזיקים ובאמצעות הכישוף. בבבל ובמצרים 
העתיקה נחשבו אלים מיוחדים לממונים על חולי־הרוח (כגון ימחותם 
במצרים, נינורטה בבבל) וכהניהם היו המרפאים. הטיפול ניתן במק¬ 
דשים, באמצעות תפילות וקרבבות לאלים המיוחדים, והשתמשו 
גם בשינה של ריפד ופירוש החלומות. הם אף השמיעו מוסיקה 
מרגיעה תיסו טיפול בריקודים והתעמלות, וכן שימוש בצמחי 
מרפא. ביוון העתיקה נקראו מקדשים אלה אסקלפיאיה (ע״ע אסק- 
לסיום) וגם סרפיה (ע״ע סרפים). אחד מאתרי הריפד המפורסמים 
ביותר היה באפידאורום (ע״ע) ששרידיו מצויים עד היום. 

פיתגורם (ע״ע) כינה את המוח "האורגן הנפשי". הוא נמש את 
התפיסה הסגית-מיסטית בחיפוש הסיבות למחלות־הדוח וחתר לתפי¬ 
סה רציונלית־מתמטית. בכך סלל את הדח־ להיפוקרטס (ע״ע), שדרש 
בדיקה גופנית, בעיקר של המוח, ומעקב קליני אחרי תהליך המחלה. 
הוא תיאר הפרעות נפשיות בלבוליות במחלות חום, הפרעות אחרי 
דימומים קשים ואחרי לידה. כן תיאר מצבים פסיכוטיים (ע״ע 
פסיכוזות) פ וביים והיסטריים וניסה לחלק את מחלות-הרוח בצורה 
הגיונית, בעיקר ל 3 סוגים: מניה, מלנכוליה ופרניטיס ( 6111115 ־■ ת?). 

חלוקה זו שימשה כעין דגם למיון מחלות־רוח במאות השנים 
שלאחריו על אף השינויים הרבים במינוח. 

הטיפול המקובל היה ״מבעי״ — היגיינה כללית, דיאטות וצום, 
אמבטיות ותרופות צמחיות. במקרים קשים־אלימים בלבד, השתמשו 
במשלשלים חזקים והקזות דם ובתקופה מאוחרת, בכוסות רוח. גישה 
זו התבטאה ביחס אנושי יותר לחולי־רוח בבתהמ״ש באתונה, בייחוד 
במשפטים אזרחיים (ר , להלן, ם׳ במשפט). בד בבד עם התפשטות 
התרבות היוונית ברחבי הקיסרות הרומית גברה השפעת האסכולה 
ההיפוקרטית. בסאות השנים שלאחר היפוקרטס תרמו רופאים ופילו־ 
סופים רבים להעשרת המידע הפסיכיאטרי, כגת: אסקלפיאדס (ע״ע) 
וק. צלסוס ($״ 0:15 . 0 ), שהקדיש פרק שלם בספרו 1661163 ״ שז 06 
("על הרפואה") למחלות־רוח. הוא חילק את התסמונות הנפשיות 
לחריפות ולכרוניות, ולהבדיל ממחלות הפוגעות באיברים בודדים, 
כלל אותן בקבוצות המחלות שהן תוצאה של כלל המערכות הגופ¬ 
ניות. סורנוס ( 801-3011$ ) במערב האימפמה הממית ואריטיאום 
( 613611$ ־ 41 ) במזרחה, שחיו אחרי צלסוס. במאות 1 — 2 לסה״ג וצליוס 


אורליאנוס ( 61131111$ ־ 4.01 0361111$ ) במאה ה 5 לסה״ג, התנגדו לטיפר 
לים מכאיבים והרשו אמצעי כפיה במקמם אלימים בלבד, בתנאי 
שהכבלים לא יכאיבו לחולה. הם המליצו על טיפולים רפואיים־ 
פסיכולוגיים, על תנאים סביבתיים נוחים וגישה עדינה ונימוסיה 
לחולה תוך שימת לב לקשייו הנפשיים. כן הדגישו את הצורך 
במעקב בתקופת ההחלמה ואפילו את חשיבות היחסים בין הרופא 
לחולה כגורם מבריא. השפעת הגישה הסובלנית הזאת מורגשת במשנה 
ובתלמוד בדיון על אחריות חולי-רוח מבחינה דתית ומשפטית (ור׳ 
להלן). נקבע ש״חרש, שוטה וקטן" אינם אחראים למעשיהם (תיאורי 
מחלות־הרוח מזכירים את אלה הנמצאים בספרות ההלניסטית על 
הנושא הזה). גלנום (ע״ע) סיכם את הגישה הזאת. ביה״ב עברה 
הס׳ בחלקה לרשות התאולוגים שטענו כי אין הנפש יכולה לחלות 
מפאת מהותה האלוהית. סטיותיה הן עדות לרוח רעה שנכנסה באדם 
ואותה יש לגרש. מחלות־רוח היו אצלם למושג זהה לכפירה 
ולכישוף. 

במקומות שונים המשיכו אמנם ביחס אנושי לחולים, בהתאם 
למורשת ההלניסטית, בייחוד בתחום התרבות האסלאמית־ערבית. 
בארצות אלה נשמרו הספרות והמסורת הרפואית ההלניסטית (חולה- 
רוח לפי האסלאם הוא בן חסותו של אללה). גם באירופה הנוצרית 
התקיימו מנזרים ומקומות מקלט לחולים, בעיקר אם לא היו אלימים. 
בתחילה ניסו גם נזירים וכמרים לעזור, בסובלנות מסוימת באמצעות 
קמיעות ותפילות לקדושים, אך משהתרבו המופרעים והופיעו כעין 
"מגפות" של פסיכופתיה, גברה החרדה בחברה ובכמורה. היחס 
לחולים החמיר והם הוחזקו במבנים רעועים, ששימשו בעבר בתי־ 
סוהר, או במנזרים עזובים. כבלו אותם באזיקים ובכותנות כפיה 
והשתמשו בעינויים כדי להחזירם ל״מוטב". 

דוגמה בולטת לגישת החברה לחולי־הרוח בסוף יה״ב הוא הספר 
וח! 1 ז 3 ז 31611 וח $״ 3116 ^ (״פטיש המזיקים״), שפורסם ב 1487 ע״י 
י. שפרנגר וה. קרמר. ספר זה נקבע כמדריך לאבחנת אחוזי השטן, 
בברכת האפיפיור והקיסר, תוך התנגדות אישים נאורים באותה 
תקופה. כמעט כל חולה-רוח נחשב בו למכשף או למכושף. ניתן בו 
תיאור מפורט ומעניין של תסמונות נפשיות ידועות בם׳ וכולן 
מפורשות בהתאם לדוקטרינה הדמוגולוגית. מיליוני חולים, בעיקר 
נשים, אובחנו לפי מדריך שטני זה. הובאו לפגי שזפטים־כמרים 
ונידונו לעינויים ולמיתה, במיוחד לשריפה. כל זאת מתוך אמונה 
תמימה שזוהי הדרך להציל את נפשם ביום הדין, באחרית הימים. 

תהליך החזרת הפ׳ למסגרת מדעי הטבע וההתנהגות היה אטי 
מאוד ועדייו לא תם. שלוש סיבות לכך: א. מהות החולי הנפשי 
והתהוותו שנשארו בגדר תעלומה. ב. תרדה כללית׳ סמויה וגלויה, 
מפני החולי הנפשי. ג. האמונה שהחולי הנפשי אינו ניחן לריפוי. לכן 
היו חולי-הרוח האחרונים שנהנו מן הרפורמות החברתיות שלאחר 
יה״ב. רק בזמן המהפכה הצרפתית חל מפנה בגישה לם׳, הקשור 
בשמו של פינל (ע״ע). 

מאז המאה ה 19 התפתחו בפ׳ הכיוונים הבאים: 1 . תיאור מפורט 
של תסמונות פסיכיאטריות ומהלכן הקליני תוך סיווגן במערכת 
קבוצות דוגמת המית ברפואה הכללית. 2 . מחקר השינויים האנטו־ 
מיים־פיסיולוגיים הגורמים מחלותירוח — לפי הסיסמה: "מחלדת־רוח 
הן מחלות מות״ (גריזינגר). 3 . הקמת בת״ח מיוחדים לחולי-רוח. 
אסקירול (ע״ע) בצרפת וד. ל. דיקס באה״ב הם מראשוני היוזמים 
של מגמה זו. בת״ח אלה נבנו הרחק מן היישובים בגלל הדעה שיש 
לבודד חולי־רוח וליצור תנאים סביבתיים נוחים. 4 . הנהגת הוראת 
הס׳ בבת״ם לרפואה. 

מבשרי המפנה הפסיכואנליטי במאה ה 19 היו "הפסיכיקאים" 
קארום, היינרות, אידלר (־! 0111,161616 ־ 031115,116101 ), שהתנגדו לדעה 
כי מחלות־רוח הן מחלות מוח בלבד! א. פ. מסמר(ע״ע) שדגל בתורת 
המגנטיזם האנימלי, הפרנולוגים כגון: ם. י. גל (ע״ע) והאסכולה 



985 


פסיביאטריה — פסיפס 


986 


של ננסי (א. ברגהיים [ע״ע] וליבו), אולם השפעתם על הפ ׳ המדעית 
והקלינית היתה זעומה. 

התפתחות הם׳ במאה ה 20 קשורה בפסיכואנליזה(ע״ע) של ז. פרוייד 
(ע״ע). בהשפעת הפסיכואנליזה נכללו הנורוזות (ע״ע), הפרעות 
האופי, קשיים בהתפתחות הנפשית והחלומות במרחב הפסיכיאטרי. 

ההבטים החדשים שנוספו לפ׳ — הפסיכואנליזה והסתעפויןתיד — 
הורגשו בשנות ה 30 של מאה זו בעיקר באה״ב ומשם חזרו 
לארצות מערב אירופה. תהליכים אלה הוציאו את הס׳ ממסגרת המו¬ 
סדות הסגורים וגרמו ליצירת רשת מגוונת ומסועפת של מוסדות, 
כדי למלא את הצרכים השונים של הטיפול ומניעת החולי הנפשי. 

מוסדות ובת" ח פסיכיאטריים. בתה״ח הפסיכי¬ 
אטריים הראשונים באירופה נבנו במאה ה 15 בספרד, ביזמת גורמים 
דתיים ובהנהלתם. הם הצטיינו בגישה אנושית לחוליהם. הראשון 
בהם נבנה ב 1409 בוולנסיה. 

במאות ה 18 וד. 19 הוחל בבניית בת״ח פסיכיאטריים באירופה 
ובאמריקה. הקו המנחה היה, להרחיק את המוסדות ממקומות יישוב, 
כדי לבודד את החולה מן החברה ולאפשר סידורים נוחים והומניים 
הכוללים גנים, מגרשי ספורט, אולמות בידור, וכן טיפול באמצעות 
עבודה (בעיקר חקלאית). 

התפתחות הטיפול המוסדי הפסיכיאטרי נבעה מ 3 סיבות: א. הכללת 
הפרעות נורוטיות ואישיות במסגרת הטיפול הפסיכיאטרי. ב. הנהגת 
טיפולים יעילים יותר שהביאו לירידה מתמדת בשהות החולים במו¬ 
סד, מ 5 — 6 שנים באירופה בשנות ה 50 , ל 3 חדשים בשנות ה 70 . 
ג. ביטוח בריאות כללי ע״י הממשלה או קופות־החולים. 

בארצות האנגלו־סכסיות נוטים להכליל מחלקות פסיכיאטריות 
בבת״ח כלליים, שיהיו חוליה מרכזית ברשת פסיכיאטרית משוכללת. 

בישראל קיימים 47 בת״ח לחולי־בפש, כולל 3 כפרי עבודה ו 3 
מוסדות שיקום. ב 1973 כללו מוסדות אלה כ 8,000 מיטות, שהן 2.44 
מיטות לכל 1,000 תושבים. התכנית עוצבה לפי דגם התכנית האמרי¬ 
קנית, תוך שינויים בהתאם לתנאים המיוחדים לארץ. 

התמחות בפ׳. באה״ב מוענק התואר פסיכיאטר ע״י החברה 
הפסיכיאטרית אחרי התמחות של 3 שנים בבת״ח מוכרים, הכוללת 
הדרכה אינטנסיווית במקצועות הבסיסיים ובקליניקד. של המקצוע 
ונסיון נוסף של שנתיים במקצוע. ברוסיה קיימות שלוש דרגות של 
פסיכיאטרים. להשגת הדרגה הנמוכה דרושה התמחות של כ 3 שנים 
ואילו לדרגה הגבוהה דרושות כ 7 שנים והתמחות רבה. באירופה 
מסתפקים בד״כ בהתמחות של 4 — 5 שנים במוסדות פסיכיאטריים 
מוכרים, בעיקר אוניברסיטאיים — הכוללים עבודה בתחומים קרובים 
למקצוע. בכמה ארצות, התואר כולל מומחיות בפסיכיאטריה ונורו- 
לוגיה. בישראל פורסמו ב 1960 תקנות לאישור תואר מומחה ברפואה 
לאחר כ 5 שנים של התמחות במוסדות מוכרים, כולל תקופה של 
השתלמות במדעי יסוד למקצוע ובנדרולוגיה. 

מיון. אחרי מלה״ע 11 יזם ארגון הבריאות העולמי מינוח אחיד 
של מחלות־רודו. לפי מיון זה קיימות 26 קבוצות בסיסיות של 
מחלות־רוח. בל קבוצה בסיסית נחלקת לתת־קבוצות ו 140 אבחנות 
פסיכיאטריות שונות. 

טיפול. ע״ע פסיכופרמקולוגיה, פסיכואנליזה, פסיכותרפיה. 

הטיפולים הביולוגיים התחילו ב 1933 כשפרסם הפסיכיאטר הי¬ 
הודי מ. סקל ( 1 ^ 53 . 4 ^) שיטת טיפול המבוססת על הורדת רמת 
הסוכר בדם בזריקת אינסולין עד להשגת תרדמת. לאחר מתן סדרה 
של תרדמות אינסולין כאלה הושגה הטבה, בעיקר בחולי שסעת 
(ע״ע). בטיפולים אלה משתמשים כיום במקרים מעטים בלבד, לאחר 
הנהגת הטיפול בתכשירים פסיכופרמקולוגיים. טיפולי הלם בעזרת 
תכשירים כימיים או בחשמל הונהגו במצבי דכאון קשה, בייחוד אם 
המצב מחייב תוצאות מהירות (סכנת ההתאבדות), או אם אין תגובה 
לתכשירים נותלפטיים. 


טיפול ניתוחי הוצע ע״י מוניש (ע״ע) ב 1935 . 

פ׳ ב מ ש פ ט. אחריותם המוגבלת של חולי-רוח מחייבת הסדרים 
מיוחדים בענפי החוק השונים (ע״ע אחריות עמ׳ 437 ! אפיטרופום, 
עמ , 194 ). החשיבות בהסדר משפטי של הטיפול בחולי-רוח נעוצה 
בכך שחולי-רוח אינם מסוגלים לרוב להביע הסכמה לאשפוזם ולש־ 
לילת חופש תנועתם. מבחינה משפטית דומה אשפוז בעל כרחו של 
חולה-רוח לשלילת מעמדו החפשי של אדם שנחשד או הורשע 
במעשה עבירה. 

בישראל נוהג החוק לטיפול בחולי-רוח (תשט״ו) שנועד 
להבטיח שלא יישללו חופש תנועתם וזכויותיהם היסודיות האחרות, 
אלא כשיש צורך של ממש בכך, או לשם הגנה על הציבור בדרכים 
הקבועות בחוק. צווי אישפוז ניתנים ע״י בימ״ש או ע״פ 
הוראת הפסיכיאטר המחוזי, ע״ס תעודות ואישורים של גופים 
מוסמכים. 

י. לייבוביץ׳, הפי■ והנורולוגיה במקורות העברים העתיקים (הרופא 
העברי)/ 1962 ; ; 1923 , £11$$, 811)11^/1-1'(2177111(115€/1£ $4^1X18 ־!? .[ 
,^ 1010 /^ 85 / 0 /( 5107 ! 81 7 ,׳(־ז £11 !־! .׳\\ .ס — £־ 001 ( 2111 . 0 

. 0 ; 1957 ,. 8 £) 1 /£! 0£5€/1 11775£ ^{ ,)!{:)סח^זס)!:)^ . 11 .£ ; 1941 

. 1 ^ ..<£ ; 1967 /ס ?(■ 8/15107 760 י ) 101 תל£|£$ .* 1 . 5 - ־ז 0 ^ת 3 \ 6 !\/ 

,. 8 /ס )/סס 1€715!1'£ 76x117 /£ז^ 71 ז €0 ,(. 0115 ) 1311 ון 1 ״£ . 14 — ח 1 ;ןדז 1 >:>' 1 ־ 1 י 1 

; 1970 ,<< 07 * 15 // 115 1 ) 271 > ,. 8 ,(. €115 ) 1 ) 1 ]ג ־ 131 . 1 .ן-בזו 11 ג . 0 ; 1967 
,( 3 .זסתז^ . 56:1 } ע/*מממזמ*ע 6 ,[)ח 710 נ 1 \. .. 8 

.ז 0 וז!\׳. . 801 ) 1 ז £71110 / 1711£71 ) 1212/71 /)ץ 85 , 5 ־ו 0 ו!ח^ 1 ,£ .- 1 ; 1971 
15 ) 1 ) 0 />§ס 8 71 ! 71 ) 1 !<[ 8/05 21 ) £111 ^ // , 2 ) 1 ^ 1170 ^ 1 . 0 . 1 ; 1973 ,( 3 
. 0111 ) 10 1 ) 231 1110 0£ -[) 0060 ־]? :ת 1 ) 7 / 0 2771171 )[ 71 ^ 8 (((/ /)')( 111 ) £5 (! 

. 1974 ,( 415 — 410 ,״ 1 ) 36 * 0 £ .) £315 £ ל!ז 0 £ <'. ל . 0 ז 11 £ ו 0 

ה. צ. ו. 

פסיפיקו, דוד ע״ע אתונה, ענד 470 ! פמו־סטון, ה .ג׳ .ט. 

פסיפס (מיוד ?סקיוזעו — חלוק בחל). חלוקי־ נחל שימשו ביוון 
לעשיית רצפות הם׳ הקדומות ביותר (ר׳ להלן). רצפות 
ד־פ׳ המורכבות מתשבץ אבנים צבעוניות קטנות נקראו גם ליתוס־ 
טרוטלם. המלה "מוזאיקה", המשמשת במקום פ׳, מקורה בלאטינית 
(ת״ה״צט״ז אטקס = מלאכת המוזות), ושימושה מאוחר (המאה ה 4 
לסה״ב). כרגיל קראו לפ ׳ בלאט׳ 1 ״טז 3 ![ 1€5$€ $נ 1 ק 0 ( 113 ש 1055 - אבן 
קטנה ריבועית), וכשהאבנים היו בעלות צורות שונות קראו לרצפה 

רתט 111 ז[>ח 3 *ש)^ 5 טק 0 או וד 11 ו 131 ט 11£ ז 1 ־נ£׳\ ( 1£$ זזז 6 ׳\ = תולעת). בספרות 

חז״ל אין נזכרות רצפות פ׳ והם" הנזכרים מתייחסים לאבנים (מדות 
א׳, ר, ועוד! 0 נ׳ כ״ה ע״ב) או, בלשון שאילה, לאריג משובץ בגוני 
צביעה שונים (נג׳ י״א, ז׳). 

אמנות הצירוף של חלקיקים צבעוניים לתמונות מופיעה כבד 
בתקופה הפרהיסטורית — בעיטור ידיות כלים וכר. במצרים השתמשו 
בתשבצים לעיטור רהיטים. ובארך (ע״ע) נתגלו עמודים, שפניהם 
מכוסים תשבץ דגמים עשויים מראשי קונוסים של טין צרוף צבעוני, 
רצפות פ׳ עשויות חלוקי נחל צבעוניים נתגלו בגורדיון שבפריגיה, 
והן מיוחסות למאות 8 — 7 לפסה״ג. הדגמים הם הנדסיים־ ויש גם 



פסיפס מכית־הפאח, פומפי' (הסאה ד 2 לספה״נ) 


987 


פסיפס — פסיקיוי, יוזזו קופטי 


988 


רצפות חסרות דגם. רצפות גורדיון הן החוליה המקשרת בין ד.פ" 
במזרח הקדמון ובין הפ " ביוון. 

על הם׳ היווני ע״ע הלניזם, עט , 625 — 629 ור׳ לוח צבעוני, כר׳ 
י״ד, עט׳ 21/2 . 

אמבות הס׳ הרומי החלה להתפתח בערך בזמן חורבן פומפיי 
( 79 לסה״נ). דוגמות רבות של סיגבון זה נמצאו באוסטיה, נמלה 
של רומא. הם" שם הם ברובם מבתי אגודות הסוחרים, עשירים 
ובעלי־אניות שישבו באוסטיה. או מבתי מרחץ ציבוריים. סיגנונם 
חדש: כל הדמויות עשויות קוביות שחורות על רקע לבן. סיגנון זה 
צץ ברומא במאה ה 1 (יש ממנו דוגמות גם בפומפיי}. מעניינות ביותר 
שתי רצפות; באתת מתוארת תנועה ימית ויבשתית, ובשניה — 
מבית מרחץ — תהלוכת אלי־הים, פוסידון ואמפיטריטה, בלוויית 
חיות־ים שונות ומשונות. שחלקן העליון דמוי חיה יבשתית (פר), 
והתחתון דמד זנב־דג. בניגוד לאפנדי זו שבתמא ביכרו המזמינים 
בפרובינקיה אפריקה העשירה פ" ססגוניים ככל האפשר. בין אלפי 
ד״פ" האפריקניים׳ רבים מתארים את חיי הכפר באחוזות האצילים, 
ותעסוקות של בעלי האחוזות, כציד ובחקלאות. בבתי מרחץ תיארו 
את רחיצתה או את תהלוכתה של אפרודיטי. באפריקה נמצאות גם 
הדוגמות הראשונות של עשיית רצפות פ׳ שלמות באתרן, על כל 
גוניהן וציוריהן. לפני כן נהגו להכין במקום רק את המסגרת, ואילו 
התמונות בעלות הדמויות המעודנות יותר הוכנו בבתי־מלאכה ושובצו 
אח״כ בם/ פ" כאלה מכונים 313 ״ 61 [<ן״ז€. באנמיוכיה (ע״ע) בירת 
סוריה נתגלו רצפות פ׳ רבות מאוד, (מימי טריאנוס ועד למאה ה 5 
לסדי״ג). ובאמצעותן ניתן לעקוב אחר התפתחות סיגנון ד>פ" במשך 
מאות שנים. במאה ה 3 , בעת המשבר בקיסרות, הרבו לתאר בם" 
האנשות (פרסוניפיקציות) של עצמה, עושר, שובע, רוחב-לב וכר. 
ה״ידידות" בין חיות טרף וחיות נצודות, המבוטאת בתיאור זוגות 
זוגות (אריה מול פר וכר). נועדה לסמל את ימי האושר שיבואו עם 
קץ תלאות הזמן. מבין הם״ מסוף המאה ה 3 יש לציין גם את הרצפות 
בפיאצה ארמרינה (סיציליה. הווילה היתה שייכת למכסימיאנוס 
הרקוליוס, שותף דיוקלטינוס [ע״ע] בשלטון), שבהן תיאורי מירוצים 
בקרקס, ציד, בתי מרחץ ומשחקים, וכן אגדות הקשורות בהרקולס 
הגיבור. רצפות פ׳ רבות נתגלו גם בגאליה, גרמניה, בריטניה, 
ספרד וכר, רובן מהמאות ה 3 — 4 , ועניינן באור שהן שופכות על 
הסינקרטיזם באותה תקופה. ישנן בפ " גם עדויות רבות על חיי 
יום־יום, כגון פ׳ משחקי הלודרים וקרבות הקרקס מזויטן (לוב). 

בוני הכנסיות הראשונות בביזנטיון (ע״ע, עמ׳ 403 — 409 , 
ושם לוח צבעתי) נזהרו מלהשתמש בפ׳, שהזכיר להם את התיאו¬ 
רים הפאגאניים׳ והצטמצמו בדגמים הנדסיים. רק מאמצע המאה 
ה 5 חוזרות הדמויות לרצפות פ׳ בכנסיות, הן בא״י (טבחה) והן בפ׳ 
הארמון הגדול בקושטא. אמני הרצפות הביזנטיות נטשו כליל את 
שיטת האמבלמה. הם יצרו משטח אחיד לתמונותיהם, ובו מערך 
הצורות (גפן מתפתלת, צורות הנדסיות) היוצר עיגולים או ריבועים 
שווים בגדלם; בתוך אלה שובצו דמויות אדם, בניינים, בע״ח 



פביפס סוררגי הפעם!־ את בניין ר,סנר, 5 ד, כאוניכרסיטח סבסייןו־דועיר 
(ציור של ר. א. סייזיו־וס; 


וצמחים — כולם בגודל שווה. בעקבות ההרס שחולל האיקתוקלזם 
(ע״ע) נותרו כנסיות, שדמויות מעטרות את קירותיהן, רק באיטליה 
(רומא׳ רוונה׳ פלרמו וכד); על קירות כנסיות סן־מרקו ומונראלה 
נמצאים תיאורי סצנות מקראיות. ברוונה מפורסמים פ׳ קברה של 
גאלה פלאקידה, תיאורים מחיי ישו בסן־אפולינרי נואובו, ותיאור 
יוסטיניאנוס ותאודורה אשתו בכנסיית סן ויטאלה (ר׳ לוחות 
צבעוניים בראש כרך ח׳ וי״ט). ביוון ובקושטא חודשו פסיפסי הקיר 
במאות 9 — 14 , בשוך הסערה האיקונוקלסטית. הכנסיות עוטרו לפי 
סכמה קבועה: בכיפה — דמותו של ישו, באפסיס — דמות מרים. 
בפינות הכיפה — מחזות מהברית החדשה, ועל הקירות תיאורי 
קדושים (ר׳ לוח צבעוני, כרך כ״ה, מול עט׳ 343/4 ). ברצפה תוארו 
לפעמים חיי יום־יום, בעיקר חיי כפר, כמין גן־עדן עלי אדמות. במאה 
ה 13 "קמה לתחיה" אמנות הפ ׳ המאובנת בקושטא. כפי שאפשר 
להיווכח מפסיפסי הקריה ג׳אמי בקושטא. באיטליה נמשך עיצוב 
ד.פ" בכל התקופות, אולם בצורת העתקים של תמונות בלבד; רק 
בזמננו חודשה אמנות הם׳ המקורית. 

ב א " י נתגלו כאלף רצפות פ/ כמעט כולן מהתקופה הביזנטית. 
מהיפות ביותר ייזכרו פ׳ בטירה רומאית בבית גוברין (המאה ה 4 ; 
ע״ע ותמ׳ שם), פסיפסי מנזר הגבירה מרים בבית שאן(המאה ה 6 ), 
ופסיפסי מידבא (ע״ע; בתוכם מפת מידבא המפורסמת — ר׳ לוח 
צבעוני, בראש כרך ר, וע״ע א״י, עט׳ 1160/61 ). ד.פ" היהודיים 
הקדומים ביותר, מימי הבית השני, נתגלו בירושלים (דגמים הנדסיים) 
ובמצדה (דגם צמחים ודגם הנדסי). אמנות הס׳ היהודי התחדשה 
במאה ה 3 (פ׳ הדולפינים בבית שערים). פ" מצדים בעיקר בבתהכ״נ 
מהמאות 4 — 7 . בניגוד לנוצרים לא היססו היהודים לתאר מראות 
מקראיים ברצפות (עקדת יצחק — בבית אלפא (ע״ע ותמד שם]! 
דוד— בעזה [ע״ע ותט׳ שם], דניאל בגוב האריות— בנערן ובסוסיה 
[ע״ע ותמ׳ שם], תיבת נח — בגרש). תכופות צורף גלגל־המזלות, 
כשבאמצע דמות השמש במרכבתו ותיאור ארון־הקודש מלווה מנורות 
ואריות. במעון (ר׳ לוח צבעוני׳ כרך כ״ג, מול עט׳ 1015/16 ) 
והוסיפה (כרמל) נמצאו רצפות של בתכ״נ הדומות לאלה של כנסיות, 
אך בתוספת סמלים יהודיים. במאות ה 6 — 7 חדלו לתאר דמויות אדם 
ובע״ח (וע״ע א״י, עמ ׳ 1157,1141 ). 

א. א. אורבך, הלכות ע״ז והמציאות הארכיאולוגית וההיסטורית 
במאה ה 2 וה 3 (א״י, ה׳), תשי״ט; ישראל, 0 ״ עתיקים, 1960 ; 

, ר 1 גוו ¥0 — 1 ^ . 1 \ ; 1928 .\, 

1 ^ 1 י 8.5 א 0 ; 1973 ,. 111 ; 1933 , 1 ז 1 

, ח ££ ב 111 )־ 01 א • 1 .? — . 13 ; 1965 ,? 1111 ) 1 * 01 

^0x01!^, 1966 . 

מ. א, י. 

פסיקיוי, י וד! 1 קוסטי — 11110 [ — ( 1870 — 

1956 ), מדינאי פיני. ב 1901 מונה מרצה לכלכלה באוניברסיטת 
הלסינקי והיד. פעיל בפלג מתון של המפלגה השמרנית, שדגל 
בשמירה על האוטונומיה של פינלנד במסגרת האימפריה הרוסית. 
לאחר מהפכת אוקטובר ברוסיה היה חבר הממשלה האנטי־קומוניס־ 
טית בפינלנד ותמך בהתערבות גרמניה נגד הקומוניסטים. כרה״מ 
הראשון של פינלנד העצמאית עמד בראש המשלחת למו״מ עם 
בריה״ם בטארטו ( 1920 ) חכה בהכרה בעצמאות ארצו, בריבונותה 
ובשלמותה. ב 1939 שוב נשא ונתן עם הרוסים ולחץ על ממשלתו 
להסכים לוויתורים בלתי־נמנעים, ובעת ״מלחמת החורף״ ( 1939 — 
1940 ) ניהל עמם מו״מ סודי על סיום המלחמה. כשגריר ארצו 
במוסקווה התנגד להגדלת התלות המדינית והצבאית בגרמניה. 
במלחמה השניה בין פינלנד לבריה״מ ( 1941 — 1944 ) לא מילא כל 
תפקיד, אך היו לו מגעים עם הרוסים וכבר לפני התמוטטות ארצו 
נשא ונתן על שביתת נשק. ב 1944 — 1946 שוב היה רה״מ והקפיד 
על ביצוע תנאי השלום הקשים. ב 1946 — 1956 היה נשיא ולזכותו 
נזקפת הצלחת פינלנד לשמור על עצמאותה ומשטרה הדמוקרטי על־ 
אף תלותה בבריה״מ. 




989 


פסיקתא דרב כהנא — פסנתר, צ׳מבלו, קלויפורד 


990 


פסיקתא [ = פ ר ש ה ] דרב כה 1 א, מדרש אגדה עתיק לפר¬ 
שיות מן התורה, ולהפטרותיהן, הנקראות במועדים ובשבתות 
המיוחדות. את מציאותה תיל הפי, בנפרד מן ה״פ׳ רבתי" וה״פ׳ 
זוטרתי״, שיער והוכיח צונץ׳ ב 1832 , מתוך בדיקה יסודית של 
המובאות שבילקוט שמעוני ובספר הערוך. צונץ אף ערך סדר משוער 
של חלקי ד.פ/ שהתחילה לדעתו בראש השנה. ב 1868 פרסם בובר, 
לראשונה, מהדורה של ד,פ׳ על סמך 4 כ״י. בכולם החלה הם׳ בשבת 
חנוכה והמשיכה בסדר זה: לשבתות שקלים, זכור, פרה. החודש, 
לפסח, לשבועות, הפטרות ל״תלתא דפורענותא" (ג , שבתות שלפני 
ט׳ באב) ול״שבע דנחמתא" (שאחרי ט׳ באב), לקריאות ר״ה, יו״כ 
וסוכות, ולסיום — הפסקה על "וזאת הברכה". אכן, מאוחר יותר, 
נתגלה באוכספורד כ״י נוסף של הפ׳ — המכיל גם "תוכן עניינים" 
מפורט — והוא פותח בר״ה. כיום נראה כמעט ודאי, כי לא היה לם׳ 
סדר קבוע והיא סודרה בכל מקום לפי הצורך. הוכח, ע״פ סימנים 
לשוניים ושמות החכמים והמקומות, כי לפנינו חיבור ארץ־ישראלי 
מהמאה ה 5 לערך. נראה כי שמו של רב כהנא (ע״ע, עמ , 615 ) נקרא 
על הם׳ משום שדרשה שלו באה בראש הספר (וכך הוא בדרשה 
לר״ה). אין בם׳ זו כל מדרשי הלכה. לאחרונה יצא הספר בהוצאה 
ביקרתית ע״י ד. מנדלבוים (ניו־יורק, תשכ״ב). 

י. ל. צונץ־־ח. אלבק, הדרשות בישראל, 81 — 116 , תשט״ו 2 ; ד. מנדיו־ 

בוים [מהדיר] פסדר״כ, מבוא. תשכ״ב! א. גולדברג, בקורת על מהד׳ 

מנדלבוים (ק״ס, מ״ג), תשכ״ה. 

פסיקתא רבתי, מדרש מאוחר לאותן פרשיות כמעט כבפ׳ דרב 
כהנא (ע״ע), אך בתוכן ובסדר שונים — פרט ל 5 פרקים 
הזהים עם הפסדר״ב (ט״וי—י״ח, ל״ג וי״ד בחלקו). הם׳ נדפסה כמה 
פעמים (לראשונה: פראג, תט״ו), ובמהדורה ביקרתית ע״י מ. 
איש־שלום ב 1880 (אבל גם הוא לא השתמש בכה״י היחיד — כ״י 
פרמא 1240 ). שרידים נוספים נתפרסמו ע״י ש. א. וורטהיימר ול. 
גינצבורג ב״גנזי שכטר" א׳ (תרפ״ח). הכינוי "רבתי" ניתן לה להב¬ 
דילה מן הפסדר״כ. במהדורת איש-שלום יש בם׳ 47 פרקים. 28 דר¬ 
שות מטפלות בענייני הלכה (א׳—י״ד, ל״ט—מ״ה, מ״ז). תחילתן — 
״ילמדנו רבנו״ והמשכן — "כך פתח ר׳ תנחומא", מלמדים שמדרשי 
התנחומא — ילמדנו׳ שימשו לצד הפסדר״כ מקור עיקרי לפ״ר. 
פרקים כ׳—כ״ד עוסקים בעניין עשרת הדברות והם נקראים בפי 
המאירי (ע״ע) "מדרש מתן תורה". הם שונים בסיגנון ובמבנה מיתר 
חלקי הם/ בדרשה הראשונה מצוינת השנה 845 (התאריך 1219 , הנזכר 
גם הוא שם, הוא תוספת מן הגליון), אולם בהיות דרשה זו לקוחה 
ממקור התנחומא — ילמדנו׳ אין היא מלמדת אלא על זמן עריכתו 
של מקור זה בס׳. נושאי הספר — ארץ־ישראליים. לעתים תכופות 
נדרשים ענייני משיח, חורבן ירושלים, תחיית המתים והקבורה בא״י. 
קיימת קרבה לספרות האפוקליפטית (ס׳ עזרא הרביעי). מצויות בם׳ 
גם תשובות לטענות הנוצרים. 

י. ל. צונץ־זז. אלבק, הדרשות בישראל, 117 — 121 (מפתח בערהו). 

תשס״ו״ ; י 31111€ ז 6 . 5 .^\\ ; 1966 ,.? 7 . < 1 ;? 12111 ? ס //■■ 18 נמ ???ן 01€ , 5 ׳<ז? 

► 1968 ,( 011011 נ 0111 ־ 11 ת 1 3011 ח 311513110 ־ 11 ) 11 ׳ 1 ,.? 7 .? 

פסלו־ס, מיכאל - — ( 1018 — 1078 ), סופר ומדינאי 

ביזנטי. פ׳ היה איש אשכולות ועלה במהירות במדרג 
השלטון. קונסטנטינוס מינהו לראש הקתדרה לפילוסופיה באק¬ 
דמיה שהקים בקושטא ( 1054 ). פ׳ העריץ את אפלטון וחידש את 
לימוד כתביו תוך נסיון לשלב את תורתו בנצרות. פ׳ היה ראש- 
השרים של תלמידו, הקיסר מיכאל 1 ך׳\, דוכס ( 1071 — 1078 ). פ׳ היה 
שאפתן, גאה. דו־פרצופי ומעורב בקנוניות־חצר מרובות, אך כרטר 
ריקן וכסופר אין דומה לו בתולדות ביזנטיון. ידיעותיו בתחומים 
רבים משתקפות בחיבורים בפילוסופיה, תאולוגיה, דקדוק, רטוריקה, 
משפט, רפואה, מדעי הטבע, אסטרונומיה ומתמטיקה. הוא חיבר גם 
פירושים לכתבי הקודש, מסות דתיות קצרות, דרשות ושירה ליטור¬ 


גית. כ 500 מחיבוריו הגיעו לידינו. ספרו ("כרונו- 

גרפיה״) הסוקר את תולדות ביזנטיון ב 976 — 1078 , מצטיין בכושר 
סיפורי מופלא, בסיגנון מעולה ובעמקות פסיכולוגית. 

־€״! . נ 1 ; 1968 ,(^ X ,!>ו) 3 כ 11 מ£מ!£]ק<] 811 ,/ע׳?) ,. 8 סז 13 ) מבוני־הס׳ החשובים, שבין חידושיו ושכלוליו הרבים 


היו המצאת הדוושה ( 1783 ) והארכת מקלדת הם׳ ל 6 אוקטוות 
( 1700 ). גם בווינה התפתחה באותו זמן מסורת בניית פ", אבל הכלי 
הווינאי היה עדין וחלש מהאנגלי והכיל מספר רב של דוושות לרגיס־ 
טרים (בטהובן העדיף את הפ' האנגלי). בסוף המאה ה 18 התבלטה 
גם פאריס כמרכז לבניית פ״ בזכות סבסטיאן אראר ( 31x1 •!£) שבין 
שכלוליו — המצאת מנגנון ההחזרה הכפולה של הפטיש ( 1821 ). 
דבר שאיפשר ביצוע מהיד של צליל חמד. גם הוא הגדיל את מקלדת 
הפ׳> ל 7 אוקטוות. 

בתחילת המאה ה 19 הצטרפה גם אה״ב לבוני הפ ׳ , ונודעו במיוחד 
בתי המלאכה של הו׳קינז ( 1015 ) 93101 ) מפילדלפיה, בבק 1 ק (: 0015 סנ 331 ) 
מבוסטון, וסטיינווי (ץ 03 \ת 9 ז$), שתרמו לעיצוב הם׳ המודרני. כיום 
שולטות בכיפה חברת סטיינווי לצד ההברה הגרמנית בכשטיין 
(( 80:1151011 ) , אם כי בשנים האחרונות עלתה השיבותם של יצרנים 
יפניים (בייחוד חברת ״ימאהה״ ¥317131131 ]). 

הספרות לפ , . יתרונות הכלי בהפקת צלילים מגוונים וכן 
השליטה הרבה על מעברים מהירים ופתאומיים תרמו לחיבור יצירות 
רבות לפ ׳ . לפ׳ נועדו תפקידים שונים: ככלי סולו עם או בלי 
תזמורת: לנגינת יחיד או זוג (ארבע ידים) או לנגינה בצוותא 
במספר פ״; ככלי מלווה וכשותף לכלים אחרים (מוסיקה קאמרית). 
ל 6 ׳ מקום מרכזי במוסיקת ג׳ז ובמוסיקה לריקודים. הם׳ עשוי לשמש 
גם כתחליף לתזמורת המלווה כלי סולו, זמר או מקהלה, ואפשר לנגן 
בו עיבודים של יצירות תזמרתיות. כיום מנגנים בס׳ גם יצירות 
שחוברו לכלי הקלידים האחרים — הק/ הצ׳ והעוגב. 

ה צ׳ או הרפסיכורד היה מקובל ביותר באירופה במאות ה 16 — 18 
והופיע בצורות, בשמות ובגדלים שונים (למשל בשמות: ספינט, 
וירג׳נל: בגרמניה היה מקובל גם צ׳ זקוף). 

המבנה והפעולה. הצ׳ דומה לם׳ במערכת מיתרים הניצבים 
למערכת-הקלידים, בהפקת צליל אחד בלבד מכל מיתר ובהפקה חד- 
פעמית של הצליל. אולם בניגוד לפ ׳ , הצ׳ הוא כלי פריטה; מנגנון 
מיוחד מחזיר את המפרט למקומו מבלי שיגע במיתר בדרכו חזרה. 
העצמה והגוון של הצליל המופק הם קבועים׳ ותלויים במיתר, בגוף 
הפורט ובמקום הפריטה. ואינם תלויים בעצמת הלחיצה על הקליד. 
הצליל עשוי להשתנות רק אם ישתנו המיתר והמפרט. ואמנם, לצ׳ 
התרבו במרוצת הזמן מספר המיתרים והמפרטים השייכים לכל קליד. 
בםה״כ התקבלו מספר מערכות של מקורות הפקה׳ כאשר מכל מערכת 
מתקבלים צלילים השונים בגובה, בעצמה ובגוון. מערכת כזו נקראת 
רגיסטר. סידור מיוחד (הנקרא "סטופ") מחבר את הקלידים 
למערכות הרגיסטרים, למיתרים השונים, למפרטים בעלי חומר שונה, 
למפרטים הפורטים במקומות שונים על המיתר, ולפריטה על מספר 
מיתרים בבת אחת. מכל קליד אפשר להפיק מספר צלילים השונים זה 
מזה בגובה, בעצמה ובגוון. ואם כי אי אפשר לשלוט על הצליל ע״י 


ע? מערכת מיתרים הסתוחד, מזג? גוף תר,ודד, מישסא?: טגגן נפסלתרי 
<נ?נו?ו ים? הקנו: המזרחי! - פורט באצבעותיו ע? מערכת רסיתרים (סתור 
1723 < י 'ס: 11 ת 0 וונז 4 ׳ ניזויז 1 ז 1 נ 0:11 " 1 חח 11 : 1 ( 81 (\ןק: 1 ר 1 ) 

















993 


פסנתר, צ׳מבלו, קלויכורד — פסק־דין וגזר־דין 


994 


מגע, יש בבל זאת אפשרות לקבל מספר רגיסטרים שונים וקבועים 
מאותה מקלדת. 

בל קליד מעורר מספר מיתרים׳ דבר המאפשר חסכון בקלידים. 
בד״כ אפשר להפיק מכל קליד 3 גבהי צלילים, לכן 4 אוקטוות של 
קלידים עשרות להפיק צלילים בתחום של כל האוקטוות. לרגיסטרים 
של הגובה שמות מיוחדים ומקורם ברגיסטרים של העוגב. כדי לאפשר 
נגינה ברגיסטרים השונים בעת ובעונה אחת התקינו מספר מקלדות, 
ומכל אחת ניתן להפיק צלילים מרגיסטר אחר. שפע הרגיסטרים 
והשכלולים הטכניים טשטש את "מבנה המדרגות" שהיה אפייני 
לנגינת ד,צ׳ בתקופת פריחתו אז היתד, הבחנה ברורה בין הרגיסטרים. 
הצ ׳ המודרני מאפשר מעבר מהיר מרגיסטר אחד לשני ולצירופים 
שלהם׳ עד כי לעתים קשה לזהות קיום רגיסטרים. 

ה ק׳ הוא מבחינה טכנית הפשוט מבין כלי הקלידים. מקורו בשני 
כלים אחרים: בדולצ׳ימר ובמו׳נוכורד. הדולצ׳ימר, שנודע באירופה 
כבר במאה ה 10 , הוא גלגולו של הסנטור המזרחי, ולו מערכת 
מיתרים מתוחה על גוף תהודה המתעוררת ע״י הקשה. המונוכורד 
שימש ככלי עזר לתאורטיקאים ביה״ב לשם חישוב מרווחי הצלילים. 
קביעת המרווחים המדויקים היתה חשובה בעיקר להתפתחות הפולי- 
פ(ניה. במונוכורד מיתר אחד המתוח על לוח עץ ומתחתיו גשר 
וטבלה ממוספרת. הצלילים השונים מופקים ע״י קיצור המיתר בעזרת 
הגשר, ואורך המיתר וגובה הצליל ניתנים למדידה מדויקת באמצעות 
הטבלה. כשנוספו לו מספר מיתרים שימש המונוכורד גם לנגינה. 

על מערכת מיתרי הק' מקישים (כמו בדולצ׳ימר); מקצרים אותם 
כמו במונוכורד. 

המבנה והפעולה. לק׳ אין רגיסטרים. מנגנון הנגינה 
פשוט ביותר, והשפעת מגע האצבעות על הצליל המופק גדולה יותר 
מבשאר כלי הקלידים. בק׳ המיתרים מקבילים לשורת הקלידים. 
הקשר בין הקליד למיתר הוא ע״י מנוף פשוט שבקצהו פיסת מתכת. 
כשלוחצים על הקליד מתרוממת פיסת המתכת המרימה את המיתר, 
נשארת משיקה לו וגם מחלקת אותו. המיתר שמשמאל למקום 
ההשקה, משותק ע״י שכבת לבד׳ כך שמתעורר רק החלק של המיתר 
אשר מימין להשקה. בסידור זה עשוי לשמש מיתר אחד להפקת 
צלילים בעלי גבהים שונים. צלילים שונים יתקבלו מחלקים שונים 
של אותו מיתר, המתקצר באופן שונה ע״י מגע של המתכת בנקודות 
שונות על המיתר. ואמנם בכל הק" הטרום־ברו׳קיים מספר המיתרים 
קטן ממספר הקלידים. י. ם. באך עמד על כך שכל מיתר יתאים 
לקליד אחד בלבד, כך שאפשר יהיה להפיק את כל צירופי הצלילים. 
הקשה מהירה גורמת להרמה גבוהה יותר של המיתר ולעצמה חזקה 
יותר. עם הרמת הקליד יורד המקוש, וכאשר הקליד מובא למצבו 
הראשוני, משוחרר המיתר מהמקוש והוא משתתק ע״י הלבד שבצד 
שמאל. לכן בק׳. שלא כמו בם , , שחרור הקליד משנה את אופן 
קטיעת הצליל. ע״י "תנועת גירוד" של האצבע על הקליד מפיקים 
צליל "זמרתי" הנקטע באופן הדרגתי ולא באופן פתאומי. לק' יתרון 
נוסף—הפקת צליל רוטט, הויברטו( 310 ־ 1 < 11 ׳\), ע״י תנועה מחזורית של 
הקליד, מעלה ומסה, מבלי שמשחררים אותו לגמרי. צליל הוויברטו, 
שנקרא "בבונג", התאים לאידאל של התנועה הרומנטית שפרחה 
בחצרו של המלך פרידריך הגדול. הק׳ זכה לפריחה קצרה מחודשת 
(לאחר הופעת הס׳) בזכות פילים עמנואל באך. אם כי רבים השינויים 
העדינים המתאפשרים בנגינת הק׳, הם מוגבלים לתחום קטן של 
עצמות. העצמה המרבית קטנה מאוד באופן יחסי. הכלי לא התאים 
לנגינה עם כלים אחרים שחוזק צלילם עולה עליו, וכמובן שלא 
התאים לאולמות הקונצרטים. כיום זכה הק׳ לתחיה יחד עם 
כלים אחרים, ויש המחברים לגוף התהודה שלו מערכת הגברה, אולם 
זו מעוותת במידה ניכרת את צלילו המיוחד. 

, 0105500 .£ ; 1911/13 1-11 14 ז 0 0,5 , 6 ^ 001 .^ 

, 1401 .( ; 1954 , 0 14 ז 1 > 71 * 1 ז ¥07 \ ,״ €1 ל 0€5 ^ 1 ; 1944 * 41 

* 1 ( 1 , 11 ם . 0 ; 1955 , 42$ 


, 116500 :>זב 141 .£ ;* 1959 ■ 0.111 [ . 18 5 ) 4 

11 ** 1404 * 711 ג חת 13 ח׳]£>( 2110 *ן,¥\ ך 1969 1€ {! / 0 ? 1 /' 1 

ס/ * 1151 4 * 00 ( 1 '(*.)! /?> !( 1115101 * 7/1 , 61 ק\. .¥\ : 1969 , 4 * 110 * 51 <} 1101 

. 1972 , 1700 

ד. כ. 

פסק־ך־ין (פ״ד) וגזו דץ (ג״ד). פ״ד(זח^זז^״ס הוא החלטה 
סופית של בית־משפט בעניין זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות 
של בעלי־הדין, ע״פ תביעה (או הליך משפטי אחר) שהוגשה להכר¬ 
עתו ונידונה לפניו. בפ״ד חורץ בית־משפס, אם לחובה ואם לזכות, 
את דין המחלוקת המשפטית שבין הצדדים לדיון, ונותן את התרופה 
לזוכה בדין. 

פה״ד ניתן בתום הדיון (ע״ע סדרי־דין). בית־המשפט בודק 
בפה״ד את הראיות שהביאו בעלי־הדין לפניו, דן בקבילותן (- 15 וזז 1 ). 3 
ץז 111 < 511 ), מחליט על משקלן מצד עצמן ומצד מהימנותן — וקובע 
על פיהן את העובדות המהותיות ("הממצאים") שעליהן ישתית את 
החלטתו. הוא בוחן את החוקים ואת ההלכות הנוגעים לעניין, מפרשם 
ומנתחם, ולאורם הוא מכריע בזכויות הצדדים ובחובותיהם. במלאכת 
בירור הממצאים ובהערכתם מבקש בית־המשפט להגיע לחקר העוב¬ 
דות האמיתיות עד כמה שניתן לגלותן מהראיות שהועמדו לרשותו, 
ובשיקול הדין חותר הוא להשיג את כוונת המחוקק שלאורה יש 
להכריע בעניין. 

פ״ד מכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי בית־המשפט לגבי 
העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה וההחלטה ונימוקיה. 

את פה״ד חייב בית־המשפס לתת מיד בתום הדיון, או מוקדם ככל 
האפשר אח״כ. פה״ד צריך להיות בכתב ולהיחתם ע״י השופטים 
שישבו בדין. נחלקו השופטים בדעותיהם — רואים את דעת הרוב 
כפסק־דינו של בית־המשפט. 

פ״ד נכנס לתקפו עם השמעתו ע״י בית־המשפט. בד״כ אין בית־ 
המשפט משמיע אלא אותו חלק המפרט את הסעד או את ההכרעה 
שניתנו בעניין הנדון. תאריך פה״ד הוא תאריך השמעתו. כל עוד 
לא הושמע, רשאי בית־המשפט לחזור בו. עם השמעת פה״ד 
גומר בית־המשפט את מלאכתו, ואין הוא רשאי עוד לבטלו או 
לשנותו, אלא בנסיבות מעטות הקבועות בחוק (כגון, אם נפלה 
שגיאה, מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית). בשאלה משפטית 
ניתן לערער על פה״ד בפני בית-משפט לערעורים בתקופה שנקבעה 
לכך בחוק. פ״ד הופך לסופי אם לא ערערו עליו בתקופת הערעור, 
או אם ערערו עליו ובית־המשפט לערעורים דחה את הערעור. 

פ״ד בעניין אזרחי עשוי להיות ״אישי״ (ו״ 13 ז 50 ז^ 111 ) שבו מצווה 
בית־המשפט על בעל־דין שיעשה מעשה'מסוים (כגון שישלם סכום 
כסף) או שיימנע מעשותמעשה (כגון שיימנע מלהפריע), ועשוי להיות 
״חפצי״(ת!?״ ״;}, שבו קובע בית־המשפט סטטוס או זכרות בחפץ הקיי¬ 
מים כלפי כל העולם. יש שבית־משפט נותן פ״ד על־תנאי ( 31 ח 10 ז 11 > 1 ! 00 
;זסשרת^נ"!(), דהיינו פ״ד שכניסתו לתוקף או ביצועו תלרים בעשייתו 
או באי־עשייתו של מעשה ע״י בעל־דין (לרוב הנתבע); אך רשאי 
בית־משפט המצווה על מכירת רכוש ממושכן בשל אי־תשלום חוב 
להורות כי הרכוש לא יוצא למכירה אם בעליו — החייב — יפרע 
את חובו תוך תקופה מסדמת. פ״ד עשוי להיות חלופי (: 6 ',\ 131:1 ז־ו 6 :ז! 3 
:ו 1 ז?ב 1 ז^(>נ 1 ג), כאשר, למשל, בית-משפט מחייב נתבע למסור רכוש 
מסרם, ולא — לשלם את ערכו הנקוב בפסה״ד. פ״ד בהסכמה 
(זת 1€ ״ 8 ^גזג זת^״סס), הוא פ״ד שהוראותיו ותנאיו מתקבלים ע״י 
הצדדים, ובית-המשפט נותן תוקף של פ״ד להסכם או לפשרה שאליהם 
הגיעו אלה מרצונם. כוחו של פ״ד בהסכמה ככוחו של כל פ״ד 
אחר. 

בעניין פלילי מורכב פ״ד מהכרעת־דין ומג״ד. בהכרעת־הדין 
מחליט בית-המשפט על זיכוי הנאשם או על הרשעתו ונותן את 
הנימוקים לכך. לא הוכיחה התביעה את אשמת הנאשם, או התעורר 
ספק באשמתו, נותן בית־המשפט הכרעת־דין מזכה, ובה מסתיים 



995 


פסק־דין וגזר־דין — פסקל, כלז 


996 


הדיח. הודה הנאשם באשמה, או לא הודה, אך אשמתו •הוכחה 
מעבר לכל ספק סביר, יתן בית-משפט הכרעת־דין מרשיעה, אם 
ע״פ הודאת הנאשם במק!*ה הראשח ואם ע״פ הטעמים שבעובדה 
ושבהלכה שהביא בנימוקיו. אחרי הכרעת־דיו מרשיעה, שומע בית־ 
המשפט את ראיות התביעה לעניין העונש, ובכלל זה ראיות לחרש־ 
עותיו הקודמות של הנאשם, וכן את ראיות הנאשם להקלת העונש, 
וגוזר את דין הנאשם. בגה״ד ( 561116006 ) קובע בית-המשפט את סוג 
העונש (כגון, מאסר, מאסר על תנאי, קנס, העמדה במבחן) ואת 
שיעורו, ומפרש את הטעמים לקולא ולחומרא שהנחוהו בכך. אלה 
טעמים הנוגעים לטיב העבירה, לאופי העבריין, לטובת הציבור 
ולכוונת המחוקק, המכוונים להשיג אחת או יותר ממטרות הענישה 
(ע״ע ענש). גם הכרעת־דין וג״ד נקראים בפומבי ותאריכם הוא 
תאריך הקריאה. 

א. גולאק, יסודי המשפט העברי, א—ד, תרפ״ג! א. סלנט, סדרי הדיון 
הפלילי, תשי״חי; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, תשל״ג* 1 , 11020 ■! 8.03 
1921; ]. \¥. 5310100(1, 5(111x0124 /ס ? 7/1 

. 1966 12 , 011 

ל. ש. צ. 

פסקוב ( 00x08 ), עיר במחוז קיחב, בצפח מערב הרפובליקה 
הפדרטיווית הרוסית. 87,000 תוש׳ ( 1961 ). פ׳ היא מהעתי¬ 
קות בערי רוסיה, ושרידי יישוב מהמאה ה 8 נתגלו בתחומיה. היא 
נזכרת לראשונה ב 903 , והתפתחה סביב ה״קרמל" (מבצר) שהוקם 
בשפך הנחל פסקובד, לנהר וליקיה. במאות ה 10 — 14 היתד, כפופה 
לבובגוחד (ע״ע), התפתחה והתעשרה מאוד בהיותה "פתח" לסחר 
בין פנים־רוסיה לבין ארצות הים הבלטי, צומת דרכים, מרכז בעלי־ 
מלאכה, ושוק למוצרי יער, דגים, עורות ופשתן. ב 1137 ניתן לה 
שלטח פנימי נרחב, וב 1348 השתחררה מאפוטרופסות גובגורוד, 
והיתה לרפובליקה עצמאית בשלטח הסוחרים׳ ואח״כ — חברה 
חשובה בליגת ה״הנזה" (ע״ע). בתקופת זהרה, שעליה מעידים 
בנייניה המפוארים ששרדו, היו בה כ 60,000 תוש׳. ב 1510 כבשה 
נסיך מוסקווה, וסילי 111 איונוביץ׳ (ע״ע) והגלה רבים מתושביה. 
פ ׳ , היתה מבצר חשוב מראשיתה, ועליה לחמו גרמנים, ליטאים 
וחסים. הרוסים הרחיבו את ביצורי העיר ולפיכך הפכה למוקד 
ללחימה ביניהם לבין השוודים והפולנים. ב 1581,1571,1510 ו 1615 
צח על פ , והיא נתדלדלה מאוד. בראשית המאה ה 18 כשהשתלטה 
רוסיה על חופי המזרח של הים הבלטי, איבדה פ׳ את חשיבותה 
כמרכז למסחר ולתיווך, ונהיתה לעיר פחבינציאלית קטנה. במלה״ע 1 
היתד, זמן־מה מושב הממה הראשי הרוסי, ובה חתם ניקולי 11 (ע״ע) 
על התפטרותו. ב 1918 וב 1941 — 1944 היתד, כבושה בידי הגרמנים. 

פסקיויץ׳, איון פיודורוביץ׳ - 1 ימ 68 א 80 ד 1 .פ> . 11 - 

( 1782 — 1856 ), מצביא ומדינאי חסי. פ׳ התבלט במלחמה 
בנפוליון והיה לאיש אמונו של ניקולאי 1 . במלחמה בפרס ( 1826 — 
1828 ) כבש את אריוואן (יחוו) בארמניה, ומידי תורכיה ( 1818/9 ) 
כבש אזוחם חשובים בקווקז. ב 1831 נשלח לדכא את המרד בפולניה, 
ובמערכה זהירה ובטוחה כבש את ורשה. ב 1832 — 1856 היה מושל 
פולניה, שלט בה ביד בחל, דיכא את התנועה הלאומית שם והנהיג 
חסיפיקציה נוקשה בחינוך ובמינהל. ב 1848 פיקד על חיל משלוח 
גדול להונגחה, ויחד עם המצביא האוסטרי הינאו (ע״ע) הכניע את 
המורדים. במלחמת קחם (ע״ע) לחם בתורכים בחזית הדנובה, נפצע 
והוחזר לתפקידו במושל פולניה. 

פ 0 ל|ל, בלז — 35031 ? £13156 — ( 1623 , קלרמון־פראן — 1662 , 
פאריס), הוגה דעות ומדען צרפתי. בנו של אציל משכיל, 

פקיד ממשלתי, שהיה גם מוח של פ , . ב 1631 עקרה משפחת פ׳ 
לפאחם וב 1640 לחאן. ם׳ גילה כשהץ ועניין רב במתמטיקה וב 1640 
פרסם 1165 !> 1 סס 0 16$ ז!! 5 £$531 ("מסה על החרוטים"). כדי לסייע 
לאביו בחישובי המסים המציא פ׳ מכונת חישוב, הראשונה מסוגה, 


שהוציאה לו מוניטין, בין מכחו היו מחשובי המדענים, סופרים 
והוגים, שהיו בחלקם בעלי דעות חפשיות. בהשפעת חיבור של אב 
מנזר סן מירן (ע״ע) חזרה כל משפחת פ׳ בתשובה ( 1645 ), ומאז 
הטלטל פ׳ בין רצונו לעסוק במה שמתאים לכשרונותיו לבין הדחף 
הפנימי לחזור בתשובה. 

פ׳ דחה את התפיסה המקובלת בזמנו ושבה החזיק, למשל, דקרט 
(ע״ע), שבפיסיקה יש להסתמך רק על שיקולים שכליים. בהשפעת 
ניסרו של טו׳ריצ׳לי ערך פ׳ ניסויים הכרוכים במדידת שינויי לחץ 
אוויר בגבהים שונים, כדי להוכיח את קיום החלל החק ( 1646/7 ! 
ר׳ להלן). בהקדמה לחיבור 111 ! ־>! 31 ז 1 ("הקדמה למחקר על 
החלל הריק״), 1651 , טען פ׳ שבניגוד להיסטוריה, שבה הסמכות 
היחידה היא המלה הכתובה, יש לקבל במדע רק את מחת הנסיון 
והניסוי המביאים את החידוש, שהוא הבימר לכשרו של האדם 
לאינסופיות. האמצעים העומדים לרשות המדע החדש מקנים לו את 
הזכות להעדיף את חידושיו על דעת הקדמונים. 

לאחר מות אביו ( 1651 ) נתקף לבטים קשים ובדבחו הופיעה 
המגמה לחפש בדת את התשובות לשאלות שהתבונה אינה יכולה 
להשיב עליהן. ב 1652 הצטרפה אחותו ז׳אקלין למנזר פור רואיל 
(ע״ע ינסניזם). בחיבור קצר על חזרה בתשובה ( 1653 ) פירש פ׳ את 
המצוקה נוכח התחושה שהדברים הנחשבים לטובים, כגון העיסוק 
המדעי והעושר. חולפים וכלים— כאות משמים לכך שהנשמה, שהיא 
בת אלמוות, חייבת להיזון ממשהו אחר: באלוהים בלבד תימצא 
מנוחתה, שאינה אלא התבטלות הגשמה בפני האל. ב 1654 הניח פ׳, 
יחד עם פרמה (ע״ע), את היסודות לתורת ההסתברות המתמטית. 
אבל לאחר לבטים קשים כתב ם׳ בליל 23.11.1654 רדר אישי על 
קלף אותו הצמיד לבמנת מעילו, ושנתגלה לאחר מותו. הורדר פותח 
במלים: "אש. אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, לא אלוהי הפילוסופים 
והמלומדים...". פ׳ החליט להפסיק את כל עיסוקיו המדעיים והתקרב 
לחוגי פור תאיל. 

במרוצת 1656/7 הופיעו בעילום שם 1110131 ׳%סז( 1 ״ 11 3 £0111-65 
("האיגרות אל תושב עיר־השדה"), תחילה כבודדות ואח״כ במקובץ. 
בהיותו איש העולם הרחב נראה פ׳ לא. ארנו (ע״ע) ולם. ניקול, 
מראשי הינסניסטים׳ כאיש שיוכל להגן על תורותיהם כנגד אנשי 
הסורבון והישועים, אע״פ שפ׳ לא הכיר את פרטי המחלוקת התאד 
לוגית. הם סיפקו את התומר התאולוגי ום׳ העניק לו קסם מיוחד 
שבגינו נחשבות האיגרות ליצירת פאר. פ׳ טען שהמחלוקת בעיקרה 
אינה עניינית אלא על משמעות מונחים וחשף סתירות בעמדת 
מתנגדי פור רדאיל בדבר החסד האלוהי. הוא שם ללעג את הישועים 
ואת דרכם המוסרית, ובאיגרות האחרונות הציג עמדת פשרה היכולה 
להתקבל על דעת אחדים מבני הפלוגתא. האיגרות הוכנסו לרשימת 
הספרים האסורים של הכנסיה. 


בחיבור 16 ו 9 > 1 ־ 1 ) 6 מ 8601 11 ־ 1 ס 0$ י 1 06 



פורטרט סל ב, פסק 5 . צייר 1 : לוסט 


("על החח הגאומטרית"), 
שנכתב עד 1658 ויצא 
לאור במאה ה 18 , הצביע 
פ׳ על שלוש מטרות של 
חקירת האמת: גילויה, 
הוכחתה והבחנתה מה¬ 
שקר. הגאומטריה משח 
תת בהצלחה מטתת אלו 
למחת שהיא משתמשת 
במונחים ראשוניים ש¬ 
אינם מוגדרים ובאכסיו- 
מות שאינן מוכחות. אבל 
ההכרה בכך שאין היא 
יכולה להגדיר ולהוכיח 
הכל אינה מביאה אח ה־ 




997 פסקל, כלז ■ 

גא ומטריה לכלל יאוש, ובכך היא יכולח לשמש מופת, במיוחד לתאו־ 
לוגיה. גבולות הגאומטריה הם גבולות התבונה האנושית. מתחים 
ראשוניים מובנים לבני אדם לא בזכות תבונתם, אלא׳ כפי שטען 
פ׳ במקום אחר, משום שאנו חשים בהם. הטבע מסייע לתבונה. 

פ׳ הגח חיבור שמטרתו הגנה (אפולוגיה) על הדת הנוצרית, 
ובמרוצת 1658 רשם את הרהוריו לצורר כתיבתו. רשימות מקוטעות 
אלו הוצאו לאור ב 1670 ע״י אנשי פור רואיל בסדר שהם מצאון 
בעזבון פ' בשם: 5 ש־נ 1 ו 31 11€$ [> 1 ש 11 !) ז 511 ת 11810 שז 13 זט 5 30€5 ח 0 נ 1 

("מחשבות על הדת ועל כמה נושאים אחרים"). לאחר מחקר 
יסודי הוציא גמזגז£^ 1 ב 1954 מהדורה בה הותאם סדר הקטעים 
לכוונת פ׳ (ר׳ ביבל׳). לפי סדר זה פותח החיבור בתיאור האדם 
שאינו מאמין במגמה להביאו לכלל אמונה. בעקבות הינסגיזם מבחין 
ם׳ בין הטבע הטהור של האדם לטבעו שהושחת בחטא הקדמון. לאחר 
החטא האדם הוא פקעת ניגודים: תבונתו השואפת לגדולה שבדה 
בידי הכוחות המטעים אותה. והיא מסתבכת בספקנות או בדוגמטיות. 
מלבד אמת התבונה קיימת גם אמת הלב. אנו חשים בעקרונות 
ראשוניים ומאמינים בחם בלא אפשרות להוכיחם. חוסר האונים של 
התבונה החייבת לקבל עקרונות אלה משפיל את האדם ומאמלל 
אותו. יתרונו של האדם על היקום בכד שהוא מכיר באומללותו. 
כדי להיחלץ מסבך הניגודים, על האדם להודות בשני עקרונות: 
גדלות ושפלות. הפילוסופיה לא תגאל את האדם, משום שיסודה בגא¬ 
ווה ואין היא מבינה שלאחר החטא הקדמון רק החסד האלוהי יכול 
לגאול. עלינו להודות שמה שאיננו יודעים לא נוכל ללמוד אלא 
מאלוהים. ההכרה במציאות האל היא מעין קפיצה שלא תושג אלא 
על דרך ההימור: ההסתברות שאלוהים קיים שווה להסתברות 
שאיננו קיים. אם נאמין בקיומו אע״ם שאינו קיים, לא נפסיד דבר! 
אבל האמונה בקיומו עשויה להביא לאושר אינסופי, אם אכן אלוהים 
קיים. האמונה בקיומו היא אפוא הימור נבון, ואילו הכפירה היא 
נטילת סיכון בלתי־תבונית. אמנם זכותו של האדם לדרוש נסים 
ונבואות, אותן מספקת הדת הנוצרית. מבין כל הדתות היא לבדד. 
מסבירה את גדלותו ושפלותו של האדם. 

ם׳ טען שהנצרות היא התוכן הרוחני של המקרא ("הברית היש¬ 
נה") והנוצרים הם היהודים האמיתיים, אף כי העלה על נס את 
נכונות היהודים למלא את המצוות גם במצבים קשים ביותר. בדיונו 
ביהדות השתמש פ׳ בחיבור חאנטי־יהודי "פגיון האמונה" מאת 
הספרדי רימונדוס (ע״ע) מרטיני ובספרות רבנית. 

בשל מחלתו הצטמצמה פעולתו של פ , בשנותיו האחרונות. 

ב 1662 התמסר להקמת תחבורה ציבורית בפאריס. הוא נפטר ביסו־ 
רים קשים. 

מבחר כתבי פ׳ י״ל בעברית בשם: "הקדמה למחקר על החלל 
הריק וכתבים אחרים" (תשכ״ד־). 

ש. ה. ברגמן, תולדות הפילוסופיה הזזדשה, א׳, תש״ל! ,״ $1 ״ז״ ז ז 5 

; 1931 .')/' 1 

.( ; 1959 ,) £60115 ס 01 /*מג> ?{ 14 16 (' 7 . 8 ,ז€רח 11 ז 10 \ . 11 

, 1111£1, 7/16 £ 1 X 00 \ (1 067111x5 ב 0 .£ ; 1960 ,^ 111(1 71x6010 > .£ 
. 1966 , 5 6 * 01 ) 1€71 ז €07711 — .£ . 8 ,־ £€1 ! 6011 11 . 14 ;־ 1961 

ד. מר. 

פ׳ במדעי־הטבע. 

בפיסיקה ידוע במיוחד החוק הנושא את שמו — חוק פ׳ — 
הקובע כי הלחץ בנקודה מסממת בנוזל ובגז סטטיים פועל בכל 
הכיוונים במידה שווה. לחוק זה הגיע פ׳ בעזרת ברומטר הכספית 
של טוריצ׳לי (ע״ע) והראה באמצעותו את הירידה בלחץ האט¬ 
מוספירי עם העליה בגובה (ניסויו זה נערך בהשפעתו של דקרט 
על ראש הר), וכן שהלחץ בכל גובה שווה בכיוונים השונים. 
נוסף על כך קבע, כי בזורם מועברים כוחות הלחץ במהירות הקול 
ושהם פועלים במאונך למשטח. כדוגמה לחשיבותו המרובה של 


פסקן, ז׳יל 998 



סכזנת־חישזב שהטציא 3 . 


חוק־פ׳ משמשות המכונות ההידרוליות (ע״ע) — המכבש ההידרולי 
הראשון הומצא על בסיס חוק זה כבר במאה ה 18 . וע״ע נוזל; 
ברומטר, עמ׳ 514/5 , ותמ׳ שם. 

גאוניותו במתמטיקה התבלטה כבר בגיל צעיר (ר׳ לעיל). הת¬ 
עניינותו חרבה במשחקי המזל (במיוחד משחק הקוביה) הביאו אותו 
להנחת יסודותיה של תורת ההסתברות (ר׳ לעיל). במקביל לפרמה 
ניכרת עבודתו של פ׳ גם בחשבון האינפינישסימלי (ע״ע). הוא 
ודזרג (ע״ע) עסקו בפיתות הגאומטריה הפרויקטיוית (ע״ע) וכן 
הניחו יחדיו אח היסודות לגאדמטריה הסינתטית (ע״ע) אף כי 
שיטותיהם בגאומטריה זו נשתכחו עד ל 1845 , כשנתגלו מחדש ע״י 
מ. של ( 3$1£5 ! 01 . 1 *ן). כן נודעת תרומתו של פ , בהבהרת מושג 
האינדוקציה (ע״ע) המתמטית. גילוי מפורסם של פ׳ (קתי משולש 
פ׳) הוא שיטה לחישוב המקדמים הבינומיים (ע״ע פולינום). על 
חלקו בתורת ההגיון (ע״ע) ובהבחנה בין מושג "ההגדרה של עצם" 
(הגדרה הנושאת את שמו) לבין ״ההגדרה של שם״ — ע״ע הגדרה, 
עמ׳ 351/2 . 

פסקן, דיל — ״ 3501 ?; פסודונים של יוליוס פנקס ($נ 1111 ז( 
35 *!;?) — ( 1885 , וידין [בולגריה] — 1930 , פאריס [התאבד]), 

צייר יהודי. פ׳ למד בווינה ובמינכן. שם פרסם, במשך שנים מספר, 
רישומים בעלי אופי סארקאסטי בכה״ע הסאטירי "סימפליציסימום". 
ב 1905 בא לראשונה לפאריס. הרבה לנסוע באה״ב, באיים האנטיליים 
ובצפון אפריקה. — פ׳ נמנה עם חשובי הציירים היהודים של אסכולת 
פאריס האכספרסיוניסטית (ע״ע אמנות, עבר 63 ; פריס, אסכולת) 
בין שתי מלה״ע. בתחילה עסק אך ורק ברישום, אך מראשית שנות 
ה 20 התמסר יותר ויותר לציור. סיגנון רישומיו — "בין־לאומי" 
מובהק; ניכרת בו גם השראה של סיגנון ה״אר נובו״ (-! 1901 
!! 3 ש׳\); מאוחר יותר הושפע מטולוז־לוטרק (ע״ע). שני קטבים לו — 
האחד דופשי, קאריקאטוראלי וספונטאני, השני מרוסן ואילוסטרא- 
טיווי יותר. ציוריו ספונטאניים, תכופות דמויי מתווה. בדומה לטולוז־ 
לוטרק צייר דיוקנים, הכוללים את דיוקן אשתו (הציירת ארמין 



ז׳יל 09 <;;: ערב סוסיקלי; עם וניר, 11906 ?) (מחיאה ישרא?) 







999 


פסקן, ז׳יל — פעמון 


1000 



פעמונים (מימיו לשמאל). פעמונים קטנים לשימוש ביד: סיו. המאות 7 — 4 לפסה":; איטליה המארז ה 16 ; יפז. שימש בטקסים דתיים: פעמונים תלויים: 
פעמו! במגדל־הפעמונים של כנסיית סנטה מריה טנ׳ורה, רומא ; הגדול בפעמוני העולם, קרמלין, מוסקוות 


דוד), וגערות מבתי־פגישות. סיגנוגו השתחרר בהדרגה מאפיו הקווי 
והתבסס על משטחי צבע רכים, בהירים, ספוגי-אור, המבטאים חו¬ 
שניות ארוטית. בין יצירותיו מצויים גם תחריטים ואיורים לספרים. 
במוזיאון ישראל מצד האוסף החשוב ביותר של יצירותיו. 

,.'/ , 01061 . 0 ; 1966 ,.ת ״ 1 .־ 1 ׳ ; 1962 ,ז 0 תזב״\ .א 

. 1969 

פעילות אופטית, ע״ע אופטית, ?עילות. 

פעמון, כלי הקשה ממתכת ממשפחת האידיופוניים (ע״ע נגינה, 
כלי). צלילו מופק בנקישה מבחוץ או בנענוע ד.פ׳ שבתוכו 
מצוי ענבל. צליל הם׳ נמשו זמן רב יחסית, הוא בעל גובה מוגדר 
למדי אך מורכב מטוניס אגד,דמוניים (ע״ע טונים, מערכות הי, 
עמ' 468 ),עצמת הצליל וגונו משתנים במידה ניכרת במשך זמן ההש¬ 
מעה. תרירויות צליל ד,פ׳ תלויות במשקלו, בצורתו, בממדיו, בעובי 
דפנותיו, בתכונות החומר ובאופן עירוב הצליל׳ וכן בגוף המקיש 
ובמקום ההקשה ועצמתה. האוויר הכלוא בם׳ והמשמש כגוף תהודה 
משפיע בעיקר על גובה הצליל ועל משך הזמן שלו. ממערכת של פ" 
בעלי גדלים שונים ניחן להפיק מנגינה. 

הם׳ הוא מהכלים העתיקים ביותר, מצוי בתרבויות שונות ומוזכר 
בתנ״ך (שט׳ כה, לג). ד,פ׳ שימש לטקסים, לנגינה ולהודעות והכרזות. 
לפ ׳ חשיבות סמלית מיוחדת במזרח הרחוק. 

בתרבות המערבית הופיעו הפ ״ לראשונה במאה ה 6 בכנסיות. 

מאז סוף המאה ה 19 קיימים בתזמורת כלי מתכת בעלי גוף תהודה 

המכונים "מטלופונ־ 

יים", שנכנסו לשי¬ 
מוש כחיקוי לפעמוני 
הכנסיה, בניגד לויסי- 
לופונים המורכבים מ¬ 
גופי עץ. מלבד זה 
קיימים סוגים נוספים 
של פ״, כדלהלן: ק ד¬ 
יון ( 111011 ־ 031 ) — מ¬ 
ערכת פ" שהופיעה 
במאה ה 13 והיתד, מורכבת אז מ 4 פ״. קריון מודרני מורכב מ 50-30 
פ״ במנעד 3 — 4 אוקטוות, עם צלילים כרומטיים, וענבלי הס׳ קשורים 
למקלדת. פ ע מוני ד, { 1£1 י 51 מ;>פ 01 ס 1 ס) — מוטות־פלדה הערוכים 
במקלדת פסנתר, עליהם מקישים בשני פטישים. אח״ב הוחלפו מוטות 
הפלדה בפ״ ופטישי העץ — במקלדת. הנדל ומוצרט הלחינו לכלי זה. 
צ׳ ל ס ט ה ( 813 ט 1 ^) — מעין פעמוניה בעלת מקלדת. מתחת למוטות 
מפלדה גופי תהודה עשויים עץ הקובעים את גון הצליל. צ׳יקובסקי 
היה הראשון ששילב את הכלי בתזמורת (סוויטה "מפצח האגוזים" 
( 1891 )). פעמוני ה צינורית ( 115 * 1 01611130 או צ׳ימז 5 ^ 01110 ). 
מערכת צינורות (בד״ב 18 ) התלויים על מסגרת מתכת שעליהם 


מקישים בפטישים. השם "צ׳ימז" מתייחס לכלים שונים בעלי גופים 
מצלצלים. מקור השם בכלי סיני עתיק. וי ב ד א פ 1 ן — מעיז פעמו¬ 
נית בעלת גופים המסתובבים בהפעלה חשמלית ויוצרים ויבראטו. 

ד. כ. 

היסטוריה. משאך למד האדם לעבד מתכות וגילה את 
הצליל המושמע מהקשה על מתכת, נבנז פ" בתרבויות השונות. 
הס׳ העתיק ביותר ( 1,000 לפסה״ב, בקירוב) נתגלה בבבל, אבל 
אגדה סינית מספרת על יציקת פ" כבר באלף השלישי לפסה״ב. הם׳ 
הקדום התפתח בשני כיוונים: במזרח — פ״החבית (בצורת סיר או 
קערה) והגונג; במערב — פ׳ בצורת ספל ובתוכו ענבל, כצורתו 
כיום. הענבל לא היה מוכר בתרבויות המזרח ויבשת אמריקה. הפ׳ ׳ 
הקדומים ביותר רוקעו או סומררו מלוחות מתכת, אך כבר בתקופת 
הברונזה למדו גם לצקת פ". 

מגדל־הפ״ הראשון נבנה ע״י האפיפיור סטפן 11 ז ( 752 לסה״ב) 
בכנסיית פטרום הקדוש ברומא, אם כי פ׳ בתלה על תקרת כנסיית 
נולה, איטליה, כנראה כבד ב 400 לסד,"נ. ד,פ" באותה תקופה היו 
גבוהים מקטרם, עובי דפנות-הזוג היה אחיד לכל גבהם ודיבדון 
ממושך נטה לגרום לסדיקתם. מאוחר יותר הוסיפו טבעת חיזוק 
סביב שסודהם/ למניעת הסדקים; עיבוי שפת הפ ׳ גם משפר את 
צלילו. עד המאה ה 13 היו ד,פ" קמורים לכל ןבד.ם. רק אז ניסו להצר 
את "מתני" הפעמון. ושיפור הצליל שהתלווה לכך עודד את יוצקי- 
ד,פ" להמשיך בחצרה, עד שהגיעו לצודד, המקובלת כיום. מהמאה 
ה 14 ועד אמצע ה 20 נחשבה יציקת פ" לאמנות׳ ויוצקי־פ" רבים 
נתפרסמו בכל רחבי תבל. ד>פ" שנוצקו בתקופה זאת מאופיינים בעובי 
המשתנה לאורך הפעמון ובקישוטים רבים. אם כי השתמשו בכל 
הדורות במתכות רבות (זהב, כסף וכד׳) — נוצקו רוב הפ" מברונזה 
(ע״ע, וטבלה בעט׳ 529 ), בגלל הצליל הצלול שלה, 

על טכניקת היציקה — ע״ע מתכות, עבוד. 

יציקת פ" מסובכת, וכל פגם פוגע בצליל ועלול לגרום לסדק. 

פ , גדול זקוק למבנה חזק, והפעלתו דורשת כוח פיסי רב. להקלת 


העיות 

שנת 

יציקה 

משקל 

מקום 

ס ם 

גדול הפ״ו נשנו 
כשנפל ממגד לו 

3 בל 1 

192 ש׳ 

מוסקוור 

.מלו ד&עבנוגים־* 

ומעולם לא ניגן 
ד,גדול נס" 
שבשימוש 

הגדול ב&י 

- 

100 ס׳ 

33 ס¬ 

מושק יוה 

פקינג 

"הם עמון הגדול" 

המזרחיים 

מראשוני הס" 

1680 

ד! ס׳ 

סארי ם 

-נוסר־דאם׳ 

סדוק 


'0 13.5 

ליבדון 

"ביג־בף־ 

שד יק,לא בשימוש 

1676 

6.5 ט' 

פיל ד ל פיוז 

"החירות" 

הה׳ המכוינן 

_ 

18.25 ט■ 

ניו־יורק 

— 

הגדול בעוים 
שורח הס" הג¬ 
דולה בעולם: 

שנות ה 50 

100 ס־ 

(כנסיית ריוורשייד; 

ניו־יורק 

ש־רר. הפעמונים 

מש" מכוונגים 

הגבוה בעילם 
213.41 מ׳); 

קולו נשמע 
י 43 ק״מ 

כמאה הסי 


(בנשי׳ ת דייודסייד! 

ניו־יורק 

הברח הביסיח 
"מסריס וליש ך 


פעמונים טפורסטים 


מימי;: המונים הנטובים הטרבינים את צ?י? 
הפעמו; בולם בהם הטו; תאנהרמיני בטיריוח 
של טרצה קטנה. מיבסאל: ליבם היבוואה — 
שסונח הטונים העיליים (ההרמוניים) הראשונים 
בצליל המיכיקלי 







1001 


פעמון — פ 3 , קדרי 


1002 


ההפעלה נוהגים לקבוע משקל־נגד בחלק העליון. הפעלה חשמלית 
של פ , הפכה לנוהג רק בפ" קטנים (כגץ פ׳־הדלת). משנות 
ה 30 של המאה ה 20 התחילו לייצר פ" חשמליים ואלקטרוניים, 
שהגיעו בשנות ה 60 לדיוק־צליל מעולה. פ׳ חשמלי הוא מוט 
מתכת קטן, שרעידתו מפעילה לקט אלקטולסטטי (קבל) או אלקטרו- 
דינמי (סליל), ההופכים את הרעידה לזרם חשמלי משתנה. מסנן 
חשמלי בוחר את הטונים העיליים הרצויים לחיקוי קול־הפ׳ ובאמ¬ 
צעות מגבר מגיעים לעצמת־הקול הרצויה. ניתן לבנות מערכת 
קלידים שתכה על מערכת-מוטות ותקביל לשורת 2 ״. פ׳ אלקטרו¬ 
ני מורכב מאוסצילטורים (ע״ע) היוצרים את הטונים (הראשי 
והעיליים). כיום נמכרות אלפי מערכות כאלה בשנה, בכל רחבי 
העולם. 

יא. ש. 

פעמוניתיים 0 > 3 :ס 13 נ 1 מ 3 ק 1 מ 03 ), משפחת צמחים דו־פסיגיים 
מאוהי עלי־כותרת, הנמנית עם סדרת מאוחי-האבקניס; 

כוללת כ 70 סוגים וב 2,000 מינים של 1 עשבים או בני־שיח, לעתים 
רחוקות— עצים. הם" נפוצים בעיקר באזורים ממוזגים וסובטרופיים, 
ובאזורים טרופיים רק בגבהים. 
פרחי הם" הם בד״כ בולטים ונכו¬ 
נים, הגביע והכותרת לרוב בעלי 
5 אונות, האבקנים — 5 ׳ לרוב 
מאוחים במאביקיהם, השחלה תח¬ 
תית, בת 2 — 5 עלי שתלה, עמוד 
עלי יחיד, לרוב עם צלקת מסועפת 
ושעירה; הפרח מותאם להאבקת 
חרקים או ציפורים. הפרי הלקט 
הנפתח בצורות שונות, או לעתים 
ענבה. בגבעול מופיעה לעתים 
שיפה פנימית• מקובל כיום לכלול 
בם" את משפחת הלופליים (ע״ע) 
כבת-משפחה. הם" קרובים ביותר 

למרכבים (ע״ע) במבנה הפרח פעמונית בינונית 

ובתכולת אי נ ןלין (ע״ע), אך נןד ( 1 ״״! 0 סות ו.[ 1 ״זגת 1 ״ג 0 ) 

שבים למשפחה הפרימיטיווית ביותר בסדרת מאוחי-האבקנים. חשי¬ 
בותם הכלכלית של ריפ" בעיקר בפרחי הנוי. בצמחיית הבר של 
ישראל מיוצגת המשפחה ע״י 3 סוגים. 

פעפוע (תס 1 <־נ 10 נ 6 ), זרימת חומר דרך תווך בהשפעת מפל־ריכוזו. 

חוקי הס׳ של פיק 1010 ?) מקשרים את קצב הזרימה עם 
מפל-הריכח שגורם לזרימה זאת. זרם הם׳ ן של חומר (בתערובת 
של חמרים אחדים) הוא כמות החומר העוברת ביחידת זמן דרך 
יחידת שטח ניצבית לכיוון הזרימה. 

החוק הראשון של פיק קובע: ס ם- = [. ם הוא קבוע הפ ׳ , 
שממדיו סמ״ר/שניה, ושיכול להיות תלוי בריכוז 0 , בטמפרטורה, 
בלחץ ובכיוון הזרימה. גם הזרם וגם מפל־הריכוז ( 0 36 ז$) עשויים 
להשתנות עם הזמן. חוק שימור החומר דורש שיתקיים הקשר הבא: 

ן- ., 30 , ^ 8 

ובהנחה שם קבוע, ניתן לכתוב ס /\ס = -ץ 

ניסוח זה מכונה החוק השני של פיק. 

בחמרים איזוטרופיים קבוע ד.פ׳ ס אינו תלוי בכיוץ הזרימה. 
בחמרים אנאיזוטרופיים (ע״ע גביש) קיימים 3 מקדמי־פ , ראשיים, 
22, 0xx ם, שנקבעים לפי הסימטדיה של הגביש. בגבישים 

בעלי סימטריה גבוהה יותר משתווים שנים או כל שלושת קבועי הפ ׳ . 

^) 0 

כדי לקבוע את קבועי הס׳ בניסוי נוח ליצור מצב עמיד ( 0 = - 5 -), 

01 

שאז יהיה פתרון משוואת החוק השני במימד אחד ועבור ם קבוע: 
^ 0 + ״ 0 = 0 ; 0 ס — הריכוז ב 0 = *״ דוגמה: לחלקו התחתון של 



מיכל לא מכוסה׳ שגבהו 1 ושטח חתכו!>, מוכנס אתר נוזלי; כעבור 
זמן מה יווצר מצב עמיד, שבו יפעפעו אדי האתר כלפי מעלה 
במהירות קבועה דרך שכבת אוויר בעובי 1 . הריכוז ליד פני הנחל, 
״ 0 , ידוע (תלוי רק בטמפרטורה) והריכוז בקצה הפתוח מתאפס 
(בקירוב טוב); מפל הריכוז הוא אפוא 1 /״ 0 וניתן לקבוע את ס 
מכמות האתר שהתנדפה במשך הניסוי. 

תהליך הפ׳ קשור בתנועה האקראית של פרודות החומר (ע״ע 
בראון, תנועת־), המאופיינת במהירות הממוצעת של הפרודות, (ן, 
ובמהלך החפשי (המרחק בין שתי התנגשויות) הממוצע שלהן, ג. 
בגז נעות שישית מהפרודות, בממוצע, לכל כיוון מוגדר. דרך יחידת 
שטח הניצבית לכיוון התנועה ב x0 יעברו, אם כן, לכיוון בו x גדל 
1/6 מהפרודות שהיו לפני כן ב ג - ״%, ולכיוון בו \ קטן 1/6 מאלה 
שהיו ב ג +"^ זרם הם , שווה לעודף במספר הפרודות הנעות בכיוון 


, 30 -. 1 

x גדל: ׳\.ג ~ - 

1 




5 , ומתוך הגדרת הזרם [, מתקבלת 


הנוסחה הקינטית: - = ם. המרחק הממוצע שעוברת פרודה במשך 


זמן 1 לכיוון מכונה עומקהחדירה במשך אותו זמן וניתן 
לחישוב; משיקולים סטטיסטיים מתקבל: 201 = ,ם. בגזים ט 

בתחום 0.1 — 1 סמ״ר/שניה; בנוזלים — בתחום 0.1 — 1 סמ״ר ליממה, 
ובמוצקים — עוד הרבה יותר נמוך. בגזים, חדירה בם׳ לעומק 1 ס״מ 
תימשך אפוא שניות אחדות, בנוזלים — ימים אחדים והמוצקים — 
שנים רבות. גם הזמן הדרוש להיווצרות מצב עמיד ארוך בנחלים 
ובמוצקים, לעומת גזים. 

הנוסחה הקינטית עבור מקדם ר,פ׳ בזרמים אינה מתאימה למו¬ 
צקים, בהם אין "מהלך חפשי ממוצע". בכל זאת קיים הפ׳ גם 
בגבישים אמיתיים. בהם יש פגמים במבנה הסריג, כגון מקומות 
ריקים ("חורים"), אטומים או יונים שלא בנקודות סריג- סיגים של 
חומר זר, ועודף של המתכת (או תערובת של מתכות) בגבישים 
יוניים (כגון עודף נתח ב 01 גא). הפגמים עשויים לפעפע בגביש 
ולגביהם תקפה הנוסחה הקינטית. 

כשמתרחש פ' בהשפעת מפל טמפרטורה, מקבל החוק השני את 

ד 8 0 ד ס 0 ־ 3 ^ 8 ^ 

הצורה: —=- י -,, ס = -י, - כאשר ז ם הוא מקדם הפ׳ 

התרמי. בעזרת פ' פרודתי ותרמי ביחד מבוצעת הפרדה מהירה של 
גז הנזרוגני (מורכב מפרודות שונות), כפי שהראו קלאוזיוס ודיקל 
( 1938/40 ). פ׳ בין תמרים במצבי צבירה (ע״ע) שונים קובע את מידת 
המסיסות של גזים במוצקים ובנחלים, גורם ליצירת שכבות חמצון 
עפ״ג מתכות, קובע את קצב הגידול של גבישים מעורבים ועוד. 


((■ 1101 ) 7 ■ 4011111101 ) , 511x1 .מ ,א- 01111155 .? . 0 - ז 10 > 161 ו 1 :אז 11 ־ 1 . 0 .( 

. 1965 , 1 )/ 01 111 ( 0 !? 111 ,') (ס 

ח. שט. 

פפ, קרוי — ? £3101 <ן 3 ? — ( 1897 — 1944 או 1945 ), סופר הונגרי 
יהודי. פ׳ היה בנו של פולק מיקשה ( 1868 — 1944 [נספה 
בשואה], רבה של הקהילה הנאולוגית שופרון (ח 0 זק 50 ). במלה״ע 1 
זכה, כמתנדב, באותות־הצטיינות. ב 1919 שידת בצבא המהפכני ובשל 
כך נידון, בתום המהפכה, לתקופת־מאסר. ב 1944 גדם לעבודת־כפיה 
ונשלח למחנה-השמדה. — פ׳ כתב בעיקר סיפורים קצרים ורומנים. 
הבעיה ההיסטורית׳ ישו והיהדות משמשת נושא לכמה מספריו, כגון 
111011313113131161 > 3 ל 523 ^ 1 \ (״הצלתני מן המוות״), 1932 ; בסיפור, 
המתקרב למיסטיקה, נעזר פ׳ בתנ״ך׳ בתלמוד ובספרות החיצונית. 
חיבורו ^ 6606 65 1£ שי 561 25166 (״פצעים וחטאים יהודיים״), 1935 , 
מנתח את בעיית היהודים, ונוטה להשקפה כי ליהודים יש להבטיח 
זכויות כמיעוט לאומי. הרומן האוטוביוגרפי ״עזראל״ ( 1937 ), הנחשב 
כיצירתו העיקרית, מתאר בגילוי-לב את התנגשויותיו עם בית־אביו 
ואת ההערכה שרחש לסבו, החסיד המסרתי התמהוני. התיאטרון 
היהודי בבודפשט הציג 2 ממחזותיו: ״בת־שבע״ ( 1940 ) ו״משה" 


1003 


פפ, קרוי — פפורין 


1004 


( 1944 ). מחזה אחרון• זה התג מחדש בתיאטרונים הונגריים כלליים. 
יחסו של פ׳ ליהדות היה מתוסכל ומשופע בניגודים אידאולוגיים, 
המשתקפים בכל יצירתו. 

.עט 1 ) י נכתבה ב 340 לסה״ג וכוללת שמונה 
ספרים, מהם אבדו הספר הראשון ומחצית השני. מיצירותיו האחרות 
נשתיירו קטעים בודדים בלבד. ה״כנסת" היא תיאור אנציקלופדי, 
של תרומות המתמטיקאים למדע זה וערכה רב אפוא במידע ההיס¬ 
טורי האצור בה. הספר השני עוסק בבעיות אריתמטיות. ספרים 
אחרים מטפלים באסטרונומיה ובמכניקה אך מרביתם עוסקים בבעיות 
גאומטריות׳ ביניהן: חסימת חמשת הגופים המרחביים המשוכללים 
בכדור ומציאת שטח פני הכדור ונפחו. תרגום הספר ללאטינית ע״י 
פ. קומגדינו(סת&מגבתבתסס .?) ב 1588 השפיע על חידוש ההתעניי¬ 
נות בגאומטריה במאה ה 17 . 

פפוךין, אלקלואיד (ע״ע) הנמצא בפרג (וח״ז 0 )״ 11 זז 50 ז 0 ׳\גק 3 ס). 

גבישיו מנסרתיים או מחטיים חסרי צבע. נקודת התכתו 
״ 147 . פ׳ אינו נמס במים, אך נמס בקלות בכלורופורם ובכוהל חם. 

פ׳ בודד לראשונה ב 1848 
ע״י מרק (אל 0 ״ 1 \.) והוכן ל¬ 
ראשונה באופן סינתטי ע״י 
א. פיקטה ס*!;!?) וה. גמס 
( 03018 ) ב 1909 . בחמצון 
עדין הופך הפ ׳ לפפווראלדין 
המצוי גם הוא בפרג. הם׳ חשוב ביותר כחומר מוצא לסינתזת תרכובות 
משורת הברפרין. 

ברפואה משמש פ' להרפיית שרירים חלקים ונעזרים בו לשם 
הרחבת כלי־דם (״ 13110 .)> 350 י\). כן משמשות ברפואה נגזרות רבות 
של פ׳ כגון דיאוכסילין שמשך פעילותו רב משל הפ ׳ , ואתאוורין 
הפעיל יותר מפ , . 

פפטידים, ע״ע פרוטאינים; אמיניות, חמצות, עם׳ 974 . 

■ • י • • י י \ • 

פפטצ׳י, ע״ע ליקימנתיס. 



פפאיה 0 *ויה ( 373 ק 3 ק 3 פ 0311 ), 
*טח נקב' נושא פירחז 






1005 


הפיני, ג׳ובני — פפירוס 


1006 


פפיני, ג׳ובני — 01 !? 3 ? ;״״ 3 ^ 010 — ( 1955-1881 )׳ סופר 
והוגד, איטלקי, מן המפורסמים של ארצו במחצית הראשונה 
של המאה. היה עורכם של מספר כ״ע אוונגרדיים שלחמו להחייאת 
הספרות האיטלקית תור פתיחתה לזרמי ההגות של מערב-אירופה. 
יצירותיו, שנכתבו בסיגנוך לוהט, נועדו לעורר שערוריות ספרותיות 
וחברתיות; דעותיו האמנותיות והפוליטיות נשתנו מעת לעת והוא 
זכה לכינוי "זיקית". 

פ׳ החל את דרכו בכתיבה ביקרתית חריפה נגד זרמי ההגות 
בדורו ומאמריו נקבצו ב!) 11050 ? 101 > ס 01 :) 05 ?ס:ס ("שקיעת הפילו¬ 
סופים"), 1906 . זמן־מה דגל במעין פרגמטיזם "פסיכולוגיסטי" בסדרת 
מאמרים שנאספו ב ס 013:1501 § 3 :?, 1913 . סיפוריו, בעלי הנימה ההד 
מוריסטית. הופיעו בכמה קבצים: ס״ 113 ) 4110:1 > 0 :)!§ 3 :: 11 (עבר׳: 
״טרגדיות בכל יום״, תרפ״ג), 1906 ; 01000 110:3 ? 11 ("הטייס 
העיוור״), 1907 ; $30500 0 3:010 ? (״מלים ודם״), 1912 ; 003:0 ) 801 
(״סיפורים מבדחים״), 1914 . נטייתו הביקרתית־הרסנית אף כנגד 
מחשבותיו הוא הביאתו לשלילה ולכפירה מוחלטת. כגון ב 40010110 !! 
ס! 1 ) 1 ) 1 ' 1 > (עבר׳: ״ספר זכרונותיו של האלהים״, תרפ״ג), 1911 ? 
1055000 '! 011 71:3 (״חייו של אף־לא־אחד״), 1912 ; 010:3 3 ־ 1731:1 
(״חציו השני״), 1912 , ובמיוחד בספרו האישי — ד,ווידויי 00010 170 
ס:!״!) (״אדם מחוסל״), 1912 . הצטרפותו לתקופת־מה לתנועת הפו¬ 
טוריזם (ע״ע) קיבלה ביטוי בסדרת מאמרים: 0:0:1513 ) 023 ס 1 :ס? 5 ס/ 1 
(״הנסיון הפוטוריסטי״), 1920 . 

לאחר מלה״ע 1 הסתגר פ׳ בעולם הרהוריו וביקש דרכים חדשות 
להציל את האדם משקיעתו התרבותית־מוסרית. גם ספריו בתקופה 
זו זכו לפרסום בי״ל ותרמו לזרם ה״התחדשות הנוצרית" של שנות 
ה 30 . ב 0:15:0 5:0:13 (״חיי ישו״), 1921 , תיאר את היהודים באור 

לא-אוהד, אך השמיע כמה דברי התפעלות מהשגיהם ומגורלם המ¬ 
יוחד. לשורת ספרים זו מצטרפים 017100 300 ? ("לחם דין", שירים), 
926 !. ס 0 !:$ס 5 \. ': 530 • 1929 ; 008 , 1929 , וכן ספריו על רנטה 
ומיכלאגג׳לו ועוד. תוך דביקותו בנצרות לא איבד את עצמיותו 
הרוחנית־ביקרתית וספרו 1137010 : 11 (״השטן״), 1953 , עורר פולמוס 
בעולם הקתולי ואף נאסר לקריאה במקומות שונים. חיבורו הענקי 
היומתי 110170:5310 11210 ) 10 § 11 (״יום־הדין הכללי״), 1957 , הוא 
סיכום תהיותיו ומעין צוואה רוחנית. 

; 1963 - 0 , 1 €071 /*., 1960; £10X13 ז 171€0711 י ££110 ־ 71  0616 ק>? 6 ). השימוש 
במגילות אתכות מאוד לא היה נוח — והדבר מסביר מדוע פוצלו 
יצירות ספרותיות׳ ככתבי הומרום וכתה״י המקראיים׳ לספרים בגודל 
שווה פחות או יותר (כגון שמואל א׳ וב/ מלכים א׳ וב׳ וכר). על 
דפי הם׳ כתבו בקולמוס (ע״ע כתיבה, ענד 1112 ) ובדיו (ע״ע) 
שחורה או אדומה. נייר הם׳ היה מאיכדות שונות: "נייר מלכותי" 
( 0113103:0813 או ג:צ 0 § 0 .^), איכות בינונית ( 3001303 ); ע״ש בעל 


ביח״ר), ועד לנייר אריזה 
גם. בגלל יקרו השתמשו 
בפ׳ לפחות פעמיים! המש¬ 
רדים הממשלתיים מכרו את 
ארכיוניהם כנייר משומש, 
ואז כתבו על הצד השני 
( 70:50 ). יש שמחקו את 
הכתב הראשון ע״י רחיצה. 
זהו "נייר מחוק" (אבות ד׳, 
כ'; 50$1 ?דח 311 ? בלעז) — 
בניגוד לנייר חדש. בספ¬ 
ריות שמרו את מגילות הם׳ 
על גבי מדפים. כ״א בצירוף 
פתק המזהה אותה, או ש¬ 
החזיקו אותן בקופסאות 
עגולות, כשהתוכן מצרן על 
על גביהן. קופסאות אלה 
הכילו כרגיל 10 מגילות, 
חה מסביר מדוע אבדו(או 
נשתמרו) מספרים מסדמים 
(כגון: "דברי ימי רומא" 

י , פפירוס נש (ע״ש בעליו); טכסט סהראי 

של ליוייום) קבוצות של מהמאה ה" 1 לפסה״נ - הסאה ה 2 לספה"?" 

10 םםר י ם , נרכש בטעריס 

חפ׳ נרקב בקלות במקומות לחים; לכן נשתמרו פ" בעיקר בספר 
המדבר המצרי, במחוז פיום ובקצה בקעת הנילוס לצד המדבר! אולם 
נתגלו פ" גם בא״י, בערי הנגב (נצנה) ובמערות מדבר יהודה (ע״ע 
מדבר יהודה, כת ומגלות). בארם נהריים נתגלו פ" בדורה אור 1 פ 1 ם 
(ע״ע). במצרים נתגלה שפע של פ", אולם תחילה לא עמדו על 
ערכם ומסופר כי חיו שורפים את הם" כדי ליהנות מריחם הנעים. 
בסוף המאה ד, 18 הגיעו ד,פ" הראשונים לאירופה, אולם רק במחצית 
ה 2 של המאה ה 19 הוחל במחקר שיטתי של ערימות השפכים ליד 
או׳כסירינכוס (ע״ע), שהכילו כמדות עצומות של פ" שהושלכו אחרי 
שימוש. בך נולד מדע הפפירולוגיה, העוסק בפענוח ד,פ", בהשלמת 
הנוסח (במקרה של קרע), בתארוך הכתוב וכר. על פ" בעלי חשיבות 
ספרותית ע״ע מצרים, עמ׳ 228 ואילך. 

ב 1050 לפסה״ג בקירוב שילמו לעיר גבל עבור עצים 500 מגילות 
פ/ אין לדעת האם ה״מגילות" הנזכרות בכתבי הנביאים, הן של פ׳ 
או של קלף, אולם באתרים ארכאולוגיים רבים נתגלו חותמות טין 
שללא ספק היו מחוברות למגילות פ/ ביוון החלו להשתמש בפ׳ 
מימי פיסיסטרטום (ע״ע; סוף המאה ה 6 לפסה״ג). מהתקופה 
ההלניסטית והרומית נשתמרו מאות אלפי ם" ביוונית, וכמה רבבות 
בךמ(טית או בארמית (כולל הם" של יב [ע״ע]), השימוש בפ׳ 
נמשך בכל העולם העתיק עד למאה ה 8 לסה״ג (בווטיקן אפילו עד 
המאה ה 10 ), אולם ניתוק הקשרים עם מצרים שם קץ לשימוש זה, 
והקלף בא במקומו. 

הפ " שימשו לכתיבה רשמית ופרטית כאחד. השימוש הרשמי 
כלל: העתקי צודם מלכותיים, חשבונות המשרדים׳ מפקדי האוכלו־ 
סיה, נתונים כלכליים, התכתבות בין־משרדית ופסקי־דין ודו״חות 
על ישיבות בתהמ״ש. בין התעודות הנוגעות ליהודים, מכתבו של 
הקיסר קלאודיוס אל יהודי אלכסנדריה בענייני אזרחותם. עניין רב 
יש במכתביו של זנון בן אגראופון (ע״ע). התעודות השונות מאירות 
באור בהיר את חיי החברה במצרים בתקופה התלמאית, הרומית 
והביזנטית, מהם" הספרותיים ייזכרו החיבור "חוקת אתונה" 
לאריסטומלס, מחזה אחד של מננדרוס (ע״ע), המימוסים של הרודס 
(ע״ע), וקטעים רבים מאוד של ספרי-לימוד. כ״כ נתגלו קטעים 
סהמקרא (פ׳ נאש) ומהברית החדשה (פ׳ צ׳סטר-ביטי). ערכו החים־ 



1007 


פפירוס — פפן, פרנץ פון 


1008 



.חוקת אתונה״, פפירוס מהמאה ה 2 שנמצא באסיוט. מצרים (המוזיאח הבריטי) 

טורי של התומר בהיותו מיד ראשונה; מאידך, תבו ממצרים׳ וגם 
שם רק ממחוזות מסוימים, ולכן יש להיזהר ממסקנות כוללניות מדי. 
בא״י נתגלו — מלבד המכתבים והתעודות ממערות מדבר יהודה 
(בעיקר תעודות מימי בר־כוכבא והארכיון הפרטי של אשדי בשם 
בבתא) — גם תעודות שומרוניות (מראשית התקופה ההלניסטית). 
בוואדי דאליה ליד יריחו, ותעודות מהתקופה הביזנטית והערבית 
הקדומה, בעיקר תעודות מסחריות ורשמיות, המכילות מעט חומר 
ספרותי, בניצנה. 

מתפרסם כת״ע לענייני פ״: — 1962 , 3 ^ 8 ס 01 זץק 3 ? 113 ) 8111 , 

ש. קליין. הנייר וחעשיתו בא״י (ב״המסחר, החעשיה והמלאכה בא״י 
בימי קדם״/ 61 — 84 }׳ תרצ״ז ? .. 1 - .ט 

. 0 . 0 — 111111 ־ 1 . 5 ; 1912 ,* 14 ז> 1 ^$* 1 ז^ 83 467 * 11 ( $101710.1 11€ [ 0 .// 

800 0114 ,ץת־זס(^ .{ ; 1956 — 1950 , 1-111 , ) 0 * 1 * 8 < זג 1 ע 1 

. 1 ^ — 5 ^ 111 ? .^נ — : 61 ׳\ס^ 011611 לר ; 1952 , 1 ק?%£ 11$ * 41111 111 

רשימת ; 1964 — 1957 , 1-111 , 171 * 1 ( 0 * 01 4 * 1 ! 2 ת* 7071 /{<} £3 14$ ק<ס 0 
יי~ הסאסירוסים הידועים ב 11 ^ ״ 110 * !* 1 > ת 0 >! 1 ^ 1 . 

מ. א. י. 

פפלגוניד! ("!׳'ס׳ן^סח). ממלכה עתיקה בצפון אסיה הקטנה 
(ע״ע, ושם מפה); גבולותיה: ביתיניה במערב, גלטיה בדרום, 

פונטוס במזרח והים השחור בצפון. מושבות יווניות הוקמו באיזור 
החוף, וביניהן סינופ (ע״ע), אך הן התפתחו בנפרד מן היישוב 
המקומי הדליל שחי בהרים בפנים הארץ והיה כפוף לנסיכים ולכוהני 
מקדשים. במאה ה 6 לפסה״נ עברה פ׳ לשלטון מלכות לוד; ב 547 
קיבלה את מרות כורש. אח״ב נכנעה לאלכסנדר הגדול ומראשית 
המאה ה 3 לפסה״נ שלטו בה מלכי פונטוס, אך בכל התהפוכות 
נשארו המושלים והמנהיגים המקומיים על כנם. פומפיוס צירף את 
חלקה המערבי של פ׳ לביתיניד. ועל החלק הנותר המליך שושלת 
מקומית; ב 6 לסה״ג סופח חלק זה לגלטיה. 

פפן — מנקש? (גרסו׳ מ 1 קק 1 ?) — שמם של כמה שליטים ומלכים 
משושלת הקרולינגים. 

( 1 ) פ׳ 1 (מת 639 ). השר־אשר־על־הבית ( 1010115 ) 13101 !!) במלכות 
אוסטראסיה של המדובינגים (ע״ע) ומייסד שושלת הקרולינגים. 

( 2 ) פ׳ ח (מת 714 ). נכדם של פ־ 1 ושל ארנולף, הגמון מץ. 

פ׳ עמד בראש מרד אצילי אוסטראסיה ונצחונו ב 687 מסמל את 
שקיעת המרובינגים. הוא איחד בשלטונו את כל ממלכות הפראנקים, 
פרט לאקוויטניה, ניצת את הפריזים וסייע בניצורם, והחזיר את 
שלטון הפראנקים על האלמאנים בגרמניה. פ׳ היה בעליו־,אחוזה 
העשיר בממלכה, ולנאמניו שילם מנחלאות המרובינגים. 

( 3 ) פ׳ 111 ״הגוץ״ ( 715 — 768 ), בנו הצעיר של שארל מרטל. 
תחילה משל פ׳ יחד עם אחיו קןרלומן, ואחרי שקרלומן נהיה לנזיר 
( 747 ) משל כ״מאיוח־ומום״ יחיד. ב 751 הדיח פ׳ את כילדריך 111 , 
אחרון המרובינגים, ומלך תחתיו. אחר שנועץ כאפיפיור זכריה (שלו 


הבטיח סיוע נגד הלנגוברדים) ובאישור אסיפת־עם. ב 1 ניםציו 0 
ה״קדוש" הכתירו בטקס שהיה חיקוי למשיחה מקראית, וניתן לו 
הכינוי "מלך בחסד האל", שהיה תקדים חשוב בהתפתחות המלוכה 
באירופה המערבית. בשני מסעות לאיטליה (ב 754 וב 756 ) ניצח את 
הלנגופרדים והעניק לאפיפיור מחוזות שהיו גרעין ל״מדיגת האפי¬ 
פיור" בעתיד. הוא ניצח את טאסילו׳ דוכס באוואריה, עשהו לוואסאל 
( 763 ), ובדרום כבש את מחוז ספטימניה מידי המוסלמים, והכניע 
את דוכס אקוויטניה ( 768 ). פ׳ הנהיג תיקונים בכנסיית ממלכתו, 
ביקש לשוות לה אופי של מלכות מקראית, ערך ועידות שנתיות של 
הגמונים, תמך במיסיון של בוניפציוס וממשיכיו, בגרמניה. הוא מינה 
אנשי כנסיה לתפקידים בחצר, ובראשם הקנצלריוס, העניק לוואסא־ 
לים שלו אדמות מרכוש הכנסיה, ותמורתן הם חויבו לשלם לכנסיות 
מעשר־שני ( 0003 ). 

ליהודי נרבון (ע״ע) התיר פ׳ להחזיק בקרקעותיהם, למרות הת¬ 
נגדות האפיפיור סטפן 111 . 

,* 4% ] 41 111 ( 461 * 1 €1 *] 1 }) 111 ז 0 4€ ח 10 ( 1 411 £111 £-/ , 1.01 .'*£ 

. 1949 2 , 71 * € 3701171£1 176 ?) £ 171 ' 1 61 * 8 *) 07161713 €11 ,ת 11£ ק 1 ג 1 ־ 1 .״ 1 ;״ 1951 

אר. גר. 

פפן, ךנ י — 0 !ק 3 ? 00015 — ( 1647 — 1712 ), פיסיקאי צרפתי. 

למד רפואה, אך עבר לפיסיקה כעוזרו של הויגנם (ע״ע), 

אתו עבד על משאבות־אוויר ועל מנוע (ע״ע) בוכנה, והמציא את 
בוכנת־הקימור. כעוזרו של ר. בויל (ע״ע) בלונדון שיפר את 
משאבות-האוויר והמציא את משאבת-הדחיסה. ב 1679 המציא את 
״סיד־פ , ״ — סיר־הלחץ הראשון, לבישול ולחיטוי (ע״ע אוטוקלו). 
לצורך סיר זה המציא את שסתום־הבטחון — !סת־הלחץ הראשון. 
מ 1687 היה "מנהל הנסרים" מטעם החברה המלכותית ועסק בעיקר 
בהידרוליקה (ע״ע). ב 1687 עבר למרבויג, כפרופסור למתמטיקה, 
וב 1696 לקאסל. במקומות אלה המשיך פ׳ בפיתוח משאבות־מים וכן 
תיכנן ספינה מונעת בקיטור ( 1690 ) ובנה סירה מונעת בגלגל־כפות, 
שסובב ביד ( 1705 ). ב 1707 חזר ללונדון ומת שם, נשכת ועזוב. 
ב 1695 פרסם אוסף מאמרים (ת:! 1 מסו! 12 ־ 1115501 2501001115 ?), 

\<מ 1$ ץ 13 ! 0 .( ; 1888 4 , 3611676 > $011 / 0 616 $0 . 0 , 02£ םת£ .\נ 

. 1948 ,. 8 . 0 , 6117 ) 1711/671 11 * 1 * 4 * 7 *$ 1711 €1 117 * 3114 ( 0 


פפן, פרנץ פון — מ 0 ׳\ 302 !? — ( 1879 — 1969 ), מדינאי 

גרמני. פ׳ נולד למשפחה קתולית עתירת־נכסים, היה קצין 
פרשים ונספח צבאי במכסיקו ובאה״ב ( 1913 — 1915 ), עד שנדרש 
לעזוב את וושינגטון בשל מעורבות בתככי ריגול ותבלה (ע״ע אר¬ 
צות הברית, עט׳ 194 ). בשלהי מלה״ע 1 היה ראש־מטה של ארמיה 
תורכית בחזית א״י. אחרי המלחמה התבלט במפלגת ה״צנטתם" 
("המרכז") הקתולית, אך היה מעורה גם בחוגים ימניים שאינם 
קתולים. ביוני—דצמבר 1932 היה רה״מ (ע״ע גרמניה, עם׳ 471/2 ), 
הקים ממשלה אותוריטרית, וסילק בכוח את המשסד הסוציאל־ 
דמוקרטי של בדאון (ע״ע) בפרוסיה. הוא הכריז על ביטול תשלום 
הפיצויים שהוטלו על גרמניה אחרי מלה״ע 1 (ע״ע גרמניה, עט׳ 468/9 ). 
אף שביטל את האיסור על קיום ״פלוגות הסער״ (.^. 5 ) הנאציות, 
רצה לבלום את התעצמות היטלר, ודגל בהנהגת חוקה שמרנית 
חדשה. ברם, תומכיו הפסידו פעמיים בבחירות, ולבסוף הפיל אותו 
תומכו לשעבר, שלייכר, וירש את מקומו ( 3.12.32 ). 

בראשית 1933 הגיע פ׳ להבנה עם היטל ר והדבר אפשר את 
עליית היטלר לשלטון. פ׳ נעשה סגן רה״מ וקיווה להיות השליט 
האמיתי של גרמניה, נוכח במהרה בטעותו, אך המשיך לשרת את 
היטלר עד 1934 , כשפרש ממשרתו בעת פרשת רהם. ב 1934 — 
1938 היה שגריר באוסטריה והכין את סיפוחה. ב 1939 — 1944 היה 
שגריר בתורכיה, חתם על חוזה לאי־התקפה אתה ( 1941 ), וגרם 
שתשמור על ניטרליות כמעט עד סוף מלה״ע 11 . במשפט פושעי- 
המלחמה בנירנברג יצא זכאי ( 1946 ), כיוון שלא הוכחה אחריותו 


1009 


פפן, פרנץ פון — 3 ץ׳ 


1010 


הישירה למלחמה. פ׳ התפרסם כאמן תככים שהעלה את היטלר 
לשלטון בתקווה להערים עליו ונכשל. 

כתב: 03550 - 061 (״פנו דרך לאמת״), 1952 : 

1€ ז 3 ז^ 0 ומ 6 ס ■נסת 1 ס ר.ז 6 .ו 161 ) $0 !מסיע ("על כשלונה של דמוקרטיה"), 
1968 . 

פ. פ. 

פפפר, וילהלם - ■״££*£? מ £11 ו ¥111 \ — ( 1845 — 1920 ), בוטנאי 
גרמני.'למד באוניברסיטת גטינגן וקיבל בה תואר .ס.! 1 ק 
ב 1865 . אח״כ השתלם במארבורג ובבון. פ׳ הרצה באוניברסיטאות 
שונות בגרמניה וב 1877 התמנה פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת 
לייפציג. עבודתו של פ׳ בפיסיולוגיה של התא הצמחי, הביאה 
אותו לחקור ביסודיות אח. הלחץ ד׳אוסמוטי (ע״ע אוסמוזה) 
של נוזל התא. הוא השתמש בקרום חדיר למחצה שפותח בידי 
מ. טראובה (ע״ע)׳ ובעזרתו פיתח שיטה למדידתו של לחץ זה. פ׳ 
שיער שהתופעה קשורה בכך שמולקולות גדולות אינן מסוגלות 
לעבור את הקרום החדיר למחצה והגה את רעיון קביעת משקל מולקו¬ 
לרי בעזרת קביעת הלחץ האוסמוטי. ספרו 1 ז!£ ׳ 81€ ס 8101 ץז 1 ק 1 ) 2€ ס £13 ? 

ש 12 ז £13 ? ז 06 מ 1 £15015 :> 6 ׳\\ 3£1 יו£ [ 1 חו 1 ;'. 561 ו 1 :>ס¥\ $10££ 16$ > 113 

("פיסיולוגיית הצמח. ספר עזר לחילוף התמרים ולחילופי האנרגיה 
בצמח״)׳ 1881 , שימש זמן רב ספר יסוד ללימוד פיסיולוגיית הצמח. 

פפפרקווץ, יוהן — תזס^זס))^! תת 0£13 { — ( 1469 [?] — 
1522/3 ), מומר ופולמוסן נגד היהדות ונגד ההומניסטים. פ׳ 

נולד במורוויה והיה קצב במקצועו. הוא הורשע בעוון גניבה, נקנס 
והתנצר עם אשתו וילדיו (לערך 1504 ). לאחר שמצא מקלט אצל 
הדומיניקנים (ע״ע) בקלן חיבר בחסותם ובעזרתם 4 כתבי פלסתר 
נגד היהדות הגרמנית׳ ובראשם (״ראי־היהודים ״); 

כולם הופיעו מיד בתרגום לאטיני. פ׳ תבע לחייב את היהודים 
לשמוע דרשות נוצריות ולאסור את ההלוואה בריבית: בעיקר התקיף 
את התלמוד וספרים אחרים וטען שיש בהם פגיעה בנצרות. הקיסר 
מכסימילין 1 הסמיכו להחרים ספרים, ופ ׳ עשה זאת. בלחץ פניות 
לטובת היהודים ציווה הקיסר להחזיר את הספרים ומינה ועדת 
חקירה. ארכיהגמון מינץ, שעמד בראש הוועדה, פנה לתאולוגים 
ולהומניסטים ידועים, ובראשם י. רויכלין (ע״ע), בבקשת חוות־דעת. 
כשנודע לפ' שרויכלין עתיד לחוות דעה חיובית על התלמוד, חיבר 
נגדו כתב פלסתר £1 ^ 1€ ק £5 >מ 113 

(״ראי־יד נוכח היהודים ונגדם״), 1511 . רויכלין השיב ב-ת€§ט.\ז 
1 ^€!ק 5 ("ראי-עיך). כל צד הוסיף כהנה וכהנה והפולמוס האישי 
היה למאבק בין המצדדים בהומניזם (ע״ע) ובזכות המלומדים להי¬ 
עזר בספרות העברית לבין השמרנים והנאמנים לסכולסטיקה ושי¬ 
טותיה. הקיסר אסר את חיבורו של רויבלין, אך כשהניצים המשיכו 
בריבם הספרותי, ציווה על 2 הצדדים לשתוק. האפיפיור לאו x 
הקים בי״ד מיוחד בשפיאר וזה פסק שרויכלין אינו כופר; אך הדבר 
גרם להתלקחות הפולמוס מחדש. בגנות פ׳ וסיעת תומכיו הופיעו 
1 תג 1 ־! 0 ־נ 1 י,\ דת 11 ־ 01 ־]נ 1 :> 5 נ 01 1$1013£ ק£ ("איגרות האנשים החשוכים", 
1516 , 1517 ), שחלקם חיבר אולריך פון הוטן (ע״ע). האיגרות, 
שנכתבו בלאטינית קלוקלת בשמם של תומכי פ׳, שמו ללעג את 
בורותם ומידותיהם של מצדדי פ , ונשאו אופי אנטי-קלריקלי מובהק. 
הפולמוס הממושך הגיא לירידת קרנה של הכנסיה בכלל ובכך תרם 
לעליית הרפורמציה. 

, £ 111 { ,*׳*״>/ €!{ 1 / 0 ׳{־ 15101 // * 1011 8011% 1 ) 1 * 2 > 300101 }/ , 00 ־ 831 .$ 

־ 1969 

מ. 

פפר, יצחק [איציק] ( 1900 , שפולה [רוסיה] — 1952 ), משורר 
יידי. חבר הבונד (ע״ע). ם 1919 חבר פעיל במפלגה הקומו¬ 
ניסטית. ב 1920 התפרסם כמשורר יידי בבריה״מ. שירתו לירית 
וסנטימנמלית; שפתה עשירה וחרוזיה ריתמיים ומוסיקליים. רבים 


משיריו הם תעמולה למפלגה הקומוניסטית. הנודעים בין שיריו 
ממלה״ע 11 : "איך בין א ייד" ("יהודי הנני"), "שאטנס פון וואר־ 
שעווער געמא" ("צללים מגטו ורשה"). פ׳ כתב גם שירים על 
בירוביג׳אן (ע״ע), שירי טבע ושירי ילדים. ב 1943 שהה בחזית 
והגיע לדרגת סגן אלוף. ביקר באה״ב יחד עם שלמה מיכאלס כנציג 
הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי. ב 1948 , במסגרת טיהורי היהודים 
של סטאלין נאסר והוצא להורג. אחר מות סטאלין זכה לרהביליטציה. 
מבחר כתביו בתרגום רוסי נתפרסמו בבריה״מ ב 1958 . 

ס. בסוק (עורך), מבחר שירת יידיש, תשכ״ג: ש. ניגער, יידישע 
שרייבער אין סאוויעס רוסלאנד, 1958 < ש. ביקל, שרייבער פון מיין 
דור, א—ג, 1958 — תשל״א. 

פפךנה, (פאפיתא), אבךהם יעקב ( 1840 , קאפולי [פלך מינסק], 
— 1919 , אודסה), סופר, מאבות הביקורת בספרות 
העברית החדשה. בבית אביו קיבל חינוך ברוח ההשכלה המתונה. 
למד בביהמ״ד לרבנים בדיטומיר ( 1863/4 ) ובווילנה ( 1864 — 1867 ). 
לאחר שסיים את לימודיו נתמנה למורה בביה״ס הממשלתי בזאקרר 
צ׳ין (פולניה). כעבור שנתיים עבר לפלוצק, בה הורה כ 45 שנה. 
ב 1861 החל לפרסם ב״המליץ" וב״הכרמל". 

הושפע מהביקורת הספרותית של הספרות הרוסית. ב 1867 פרסם 
קובץ מאמרי ביקורת, "קנקן חדש מלא ישן", בו מסר לקורא העברי 
מושגי יסוד בתורת הספרות והצביע על פגמיה של הספרות העברית: 
פלפול בתורת הלשון, ריבוי מובאות, ערבוב של סוגים ספרותיים, 
רצון להתבלט בתחומים רבים, שימוש מופת במליצות וכתיבת 
חתנות במקום שירה. עם זאת ציין את השגיה של הספרות העברית 
בחיבורי מאפו, יל״ג, אד״ם הכהן ובנו מיכ״ל. 

בספרו השני "הדראמה בכלל והעברית בפרט" (אודיסה, תרכ״ח) 
מציין פ׳ את חולשתו של המחזר■ העברי, החל מרמח״ל ועד למחזהו 
של אד״ם הכהן ״אמת ואמונה״. ב״המליץ״ ( 1869 ) פרסם ביקורת 
אוהדת על "האבות והבנים" של מנדלי, שהיתה חלק ממאמר (שלא 
פורסם) בשם "הרומן בכלל והעברי בפרט". יש ערך מיוחד לשני 
מאמריו על שירתו של ש. טשרניחובסקי, בהם ציין את כשרונו של 
המשורר בתיאור מראות טבע. אך הסתייג מהשקפותיו על היהדות 
ומשימושו בביטויים מעורפלים. בפלוצק התמסר לחיבור ספרי לימוד 
עבריים־רוסיים ואגרונים לעברית, ליידית, לרוסית ולשפות אחרות. 
(לדעתו היה קשור עתידם של יהודי פולניה הכבישה בבריתם עם 
השלטונות הרוסיים, כנושאי הרוסיפיקציה). 

לאחר הפסקה של כ 20 שנד, חזר פ׳ לספרות העברית. במאמרים 
ובשירים קרא לעם לשמור על תורתו ועל לאומיותו. מחיבוריו 
האחרים: "שיחות חיות ועופות" (קראקא, תרנ״ב) ו״משלי הזמן" 
(ורשה, תרנ״ד). ערך ספרותי והיסטורי רב לזכרונותיו שנתפרסמו 
בשנות 1899 — 1919 , ב״המליץ", "ספר השנה" "רשו¬ 

מות" א׳ ועוד. 

ש. גינצבורג, במסכת הספרות, 52 — 63 , תש״ה; ש. קרמר, אחרית דבר, 

כל כתבי א. י. פ׳, תשי״ב! י. קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית 
החדשה. ד/ 176 — 189 (ביבל'), תשי״ד! י. אורבך, הורתה ולידתה של 
הביקורת הריאליסטית העברית (״אורלוגין״, 9 ), 1953 : ע. קינסטלר, 
ראשית בקורת הדרמה בספרות העברית, על א. י. פ׳(מולד, ב׳), תשכ״ד. 

י. ם. 

פץ׳ ( 605 ?), בירת מחוז בתיה בדרום־מערב הונגריה; 160,000 
תוש׳ ( 1974 ). שוכנת למרגלות הרי מצ׳ק. מרכז מסחרי 
ותעשייתי לסביבתה הנודעת בכרמים, בפירות ובמכרות פחם. בין 
מפעלי התעשיה בעיר בתח״ר לייצור מכונות, מזון׳ קרמיקה ועיבוד 
טבק. בס׳ שתי אוניברסיטאות בהן לומדים כ 2.000 תלמידים וקונסר- 
ווטוריון למוסיקה. בם׳ מושב הגמונות קתולית. 

היסטוריה. בתקופת הכיבוש הרומי היתר. פ׳ עיר חשובה 
בפנוניה בשם 30 נ! 13 קס 5 . במאה ה 9 כבר היו בה חמש כנסיות 
נוצריות ומאז כונתה בשם: 513€ ס 1 :>:>£ סס 3 >ת 2111 > (בגרם׳ - 110£ ? 



1011 


פץ׳ — פציפיזם 


1012 


ח^^נאל). בטכסטים יהודיים השתמשו, לעתים, בשם גרמני זזז 
(בר״ת: פ״כ). מתקופת השלטון התורכי ( 1543 — 1686 ), נותר בפ׳ 
מסגד, שהפך לכנסיה קתוליות 

יהודים בפ ׳ במצאו במאה ה 17 . ב 1692 נאסרה עליהם הישיבה 
בעיר, בעקבות פעילות מיסיונרית קתולית. יוזף 11 (ע״ע) התיר 
להם לחזור ולשבת בעיר. ב 1840 התארגנו מוסדות הקהילה, שמנתה 
72 יהודים. ב 1843 הוקם ביכ״ג ראשץ וב 1869 שני. שנשתמר עד 
היום. ב 1851 הוקם בי״ס יהודי. לאחר קונגרס יהודי הונגריה (ע״ע, 
עמ ׳ 867 ) ב 1868 התנהלה הקהילה ברוח הנאולוגיה, אך רק ב 1923 
הצטרפה רשמית לארגון. בין שחי מלה״ע נתקיימה בעיר פעילות 
ציונית. עם רבני פ׳ נמנו י. לף. א. קוהום (ע׳ ערכיהם) וא. פרלס 
( 1889 — 1914 ) שהיה מדרשניה הנודעים של הונגריה. יהודי המקום 
עסקו במסחר, מלאכה ובתקופה המאוחרת במקצועות חפשיים. ב 1867 
היו בעיר 1,623 יהודים, ב 1940 עלה מספרם ל 3,846 . ב 1944 נספו 
באושוויץ 87% מיהודי המקום. לאחר מלה״ע 11 הוקמה בעיר קהילה 
חדשה, שמנתה 700 איש ב 1949 . ב 1971 עמד בראש הקהילה ( 500 
איש) הרב ד״ר י. שווייצר שפרסם את תולדות הקהילה. 

. 1966 ,) 1 ) 71 ) 1671 £) 025 ) 11111 0 ) 11 ) 0 ■ 121 €$1 *$ 1 / נ ־ 11201 :>׳*ון{:> 5 .[ 

פצרים, פצדי מלחמה ( 11:1€5 ח 1€111 >ח 1 ־ 31 ז*\ תמד 

רה, חמרית' או אחרת, הניתנת ע״י מדינה אחת לרעותה 
בעקבות מלחמה שהתנהלה ביניהן. על פ׳ אישיים, ע״ע שלומים. 

במאה ה 16 כבר קבע המלומד הספרדי פ. דה ויטדריה (ע״ע) 
שלמנצח הזכות לחייב את המנוצח בתשלום פ׳, שנועדו לא רק 
לפצות את המנצח על הנזקים שנגרמו לו במהלך המלחמה, כי אם 
גם להעניש את המנוצח. אחרים גרסו (ביניהם א. ג׳נטילי [ע״ע]) 
כי תשלום פ״מ נובע מזכותו של מנצח לגבות מאויבו המובס את 
הוצאות לחימתו. מאז המאה ה 18 נתקבלה בד״כ תפיסה זו. בעקבות 
שתי מלה״ע ופשעי-המלחמה שבוצעו במהלכן, רואים בפ״מ לא רק פ׳ 
למנצחים על הוצאות המלחמה שלהם אלא אף תיק ץ העוול שנגרם 
להם בעצם ניהול המלחמה. תפיסה זו מתבססת על ההנחה — שאינה 
בהכרח נכונה — שבכל מלחמה, הצד המנוצח הוא גם הבלתי־צודק 
וממילא 'גם התוקפן (ע״ע מלחמה, עמ׳ 589 ). 

פ״מ משתלמים למדינות, אך יש שמשלמים אותם גם בשל נזקים 
שנגרמו לא להן, במישרין, כי אם לאזרחיהן; עם זאת׳ אין מוטלת 
על מדינה החובה להעביר לידי אזרחיה פ״מ שנתקבלו בשל נזקים 
שנגרמו להם. 

דרכים שונות לפ״מ. הדרך הבסיסית לתיקון עוול שנגרם, היא 
החזרת המצב לקדמותו ( 1 זז 1 ״ 8 מ 1 ז 1 ת 1 0 ;:ז 1111 ז 05 ז), למשל, החזרת 
ספינה, שנלכדה במלחמה, לידי בעליה. במקרים שבהם דרך זו אינה 
אפשרית (למשל, כאשר טובעה ספינה במלחמה בידי כוחות אויב) 
או אינה מספקת, יש לפעול בדרך אחרת, או בדרך נוספת, כדי לספק 
את המדינה הנפגעת. בצד הסיפוק החמרי שבתשלום פ׳ כספיים, 
מסירת טובין ומתן שירותים. יש שמדינות נדרשות גם לתת סיפוק 
מוסרי (כגון, הבעת חרטה והתנצלות), למדינות שנפגעו. 

ה ש ל ו מ י ם (ע״ע) ששילמה גרמניה המערבית לישראל, בעק¬ 
בות הסכם לוכסמבורג ( 10.9.1952 ), אינם פ״מ במשמעות המקובלת, 
שכן מדינת־ישראל עדיין לא היתר, קיימת בזמן הרדיפות האנמי- 
יהודיות של הנאצים. השילומים נומקו בהסכם עצמו בנכונותה של 
גרמניה המערבית ליטול חלק בהוצאות שיקומם של ניצולי השואה 
בישראל. 

י. צ. ב. 

מקרים בולטים של פ״מ בעת החדשה הם התשלומים בסך יותר 
ם 400 מילית פרנק שקיבלה צרפת בימי נפוליון מאויבותיה! תשלום 
של 700 מילית פרנק אותם נתחייבה צרפת לשלם ליריבותיה (אוס¬ 
טריה, פרוסיה וכר) בהסכם פאריס מ 1815 ; 1,5 מיליארד פרנקים 


שצרפת שילמה לגרמניה, ע״פ דרישת ביסמרק (ע״ע) ב 1871 ; הת¬ 
חייבותה של תורכיה לתשלום פיצויים בסך 1.41 מיליארד רובלים 
לרוסיה ב 1878 , שהומרה במסירת שטחים בקווקז לרוסיה. 

בעקבות שתי מלה״ע העסיקה בעיית פה״מ את מדינאי המעצמות 
המנצחות וכלכלניהן. כדי להשביע את רצת־הנקם של המנצחים 
(בצד ודקת נזקיהם) הועלו התביעות לפ״מ לשיעורים שנבצר 
מהמדינות המנוצחות, שכלכלתן עורערה ממילא במלחמה, לשלמם. 
אירע גם שמשקן של המדינות המנצחות נפגע מקבלת פ״מ: פועלים 
בצרפת נפגעו עם הבאת עובדים מגרמניה לתיקת נזקי מלה״ע 1 ; 
יבוא מוצרים יפניים כפ״מ אחרי מלה״ע 11 פגע בתעשיות אה״ב. 
החרמת ציי הסוחר של המדינות המנוצחות במלה״ע 1 (גרמניה 
ואוסטריה) ובמלה״ע 11 (גרמניה ויפן) קעקעה את כשה לייצא 
ולסחור. פירוק התעשיה הכבדה של גרמניה ושל יפן אחרי מלה״ע 11 , 
במגמה לצמצם את כשרן הצבאי ולשקם את הריסות התעשיה הרד 
סית, הרסה את כשה של מדינות אלה לכלכל את עצמן ולשלם פ״מ. 
הסתבר אחרי שתי מלה״ע כי תביעות פ״מ גרמו לכך שהמדינות. 
המנוצחות היו׳ בסופו של דבר. למעמסה על המנצחות. 

בחוזה ורסי (ע״ע פרים, ועידת השלום של) מ 1919 נתחייבה 
גרמניה לשלם פ״ם בסך 269,000 מיליון מרק זהב עד 1963 . אח״כ 
הועמד הסכום על 132.000 מיליון (על השפעתם ועל האינפלציה 
שגרמו ב 1923 , ע״ע גרמניה, עם׳ 468 — 470 ). נראה שחלק ניכר 
מפה״מ ששילמה גרמניה עד להפסקתם ב 1932 ע״י פפן (ע״ע; כ 36 
מיליארד מרק) מקורו היה בהלוואות (כ 33 מיליארד מרק) שקיבלה 
מהמעצמות המנצחות. מדיניות פה״מ אחרי מלה״ע 11 , שהוחלט עליה 
בוועידות קוויבק, יאלטה ופוטסדם, הופרה במהרה בשל המאבק בין 
הגושים היריבים על כיבוש עמדות באירופה. חישבו, כי התביעות 
לפ״מ נגד גרמניה בלבד (להוציא את יפן ומדינות ה״ציר" באירופה) 
הגיעו להלכה ל 320,000 מיליון דולר. למעשה, החליטו המנצחים 
להסתפק בעיקר בקבלת טובין מייצור שוטף. לאחר פירוק חלק מתע־ 
שייתה חדלה, למעשה, גרמניה המערבית ב 1950 לשלם פ״מ. במקום 
זה קיבלה סיוע ניכר מאה״ב במסגרת תכנית מרשל (ע״ע מרשל, 
תכנית). לבסוף קיבלה יותר סיוע מששילמה פ״מ. חלק ביכר מתע¬ 
שיית גרמניה המזרחית ורשת התחבורה שלה פורקו ע״י בריה״מ, 
אך גם תהליך זה נעצר כעבור כמה שנים וב 1953 פסקה גם גרמניה 
המזרחית לשלם ם״מ. 

בעקבות מלה״ע 11 נתחייבו גם איטליה, פינלנד, הונגריה ורד 
מניה לשלם פ״מ; אך כיוון שאיטליה היתה, מ 1943 , "שותפה" 
בלחימת בעלות הברית, נהגו אתה בחסד. פינלנד שילמה לבריה״מ עד 
1952 את כל פה״מ שהוטלו עליה, 300 מיליון דולר זהב, שהיו הסכום 
הגבוה ביותר של פ״מ שהוטל אי-פעם על מדינה בגדלה. גם יפן חויבה 
בפ״מ ובפירוק התעשיה הכבדה, אך מצבה היה כה רעוע שהרוסים 
פירקו רק את תעשייתה במנצ׳וריה. ב 1949 חדלה להעביר פ״מ 
לאה״ב, לאחר ששילמה, כנראה, 39 מיליון דולר בלבד. 

; 1919 ,)סס?? * 271 /ס 5 )) 71 )* 1 ?>) €0715 ) 07107711 ).¥ * 771 , 1€8 ז׳< 140 .] 

,ץ* 01$1 ׳\ 3$ ? .. 1 — 6401111011 . 0 . 14 ; 1931 ,.?/ 7 ) 1 > )?> 1£71 005 . 14 

01477101 / 4 . , ¥£ 5 \ 3 ( 1 . 0.0 ; 1932 ,ץ 711 )ק ¥705 1 > 1¥071 1 > 1 ז 0 5 / 8 . 0 ; 1953 , 5 ) 1 ) 0110171071 .¥ 5 )¥ , 045111100 . 11 ; 1948 , 1947 
. 1967 5 , 1 , 0 ) ¥0 77101107101 ) 1721 /ס 0111401 4 ׳. 

י. גד. 

פציפיזם ( 1£1$111 :> 3 ק, מלאט׳ 11$ :> 1£1 :> 3 ס — עושה שלום), מונח 
המציין את שאיפת האדם לשלום! בעת החדשה נהיתה 
שאיפה זו לתפיסה מדינית שמטרתה למנוע מלחמה בין עמים, לצמצם 
את ממדי החימוש בעולם וליישב סכסוכים ע״י בוררות. עקרונותיהם 
של שוחרי הפ׳ נעים בין שלילה מוחלטת של שימוש באלימות. אפילו 
מצד הפרט, לבין הרצון למנוע פעולות־איבה קיבוציות בין עמים. 

בימי־קדם ראה האדם את האלימות ואת המלחמה כתופעות 



1013 


פציפיזם — פצע 


1014 


טבעיות, אף שרעיונות פציפיסטיים כבר מצויים בתנ״ך (ישעי ב, 
ד; מיכה ד, ג), בבודהיזם ובתורת לאו־צזו (ע״ע). 

האיסיים שללו מלחמה: רמזים לם׳ מצויים גם בברית החדשה, 

אם כי לא גובשה בנצרות דעה אחידה בענייני שלום ומלחמה. עד 
למאה ד, 4 הסתייגה הנצרות מן העולם החילוני, וכמה מראשוני 
הכנסיה (יוסטינום, טטינום, טרטולינום) התנגדו עקרונית לשירות 
צבאי. ברם, משנעשתה הנצרות לדת של מדינה שנאלצה להתגונן 
מפני הברברים, פס ד,פ׳ ממנה. אוגוסטינום (ע״ע) סבר שהדיפת 
פולשים והגנה על הצדק הן מחובותיו של נוצרי. רעיונות אלה, 
שמצאו ביטוי במסעי־הצלב, פיתח תומם מאקוינו (ע״ע), שהבחין 
בין מלחמה צודקת למלחמה לא־צודקת — הבחנה שהיתה מקובלת 
כל יה״ב, ויש בה דמיון לעקרונות האדם, השוללים שימוש בכוח. 
פרט להגנה עצמית־קיבוצית. 

בעת הרפורמציה ומלחמות־הדת באירופה, עלו שוב השקפות 
פציפיסטיות: האנבפטיסטים (ע״ע) בגרמניה במאה ה 16 התנגדו 
למלחמה, וכמוהם המנוניטים (ע״ע). במאה ה 17 דגלו גם הקויקרים 
(ע״ע) בפ׳, ובמאה ה 18 תרמו האב סן פיר וע. קנט (ע״ע) להפצת 
דעות פציפיסטיות. במאה ה 19 קיבל הס/ לפרקים, צביון אנרכיסטי, 
שהדיו מצויים בכתבי ו. גודוין, פ. ב. שלי וה.ד. ת 1 רו (ע׳ ערכיהם). 
גם טולסטוי נתן לפ׳ הסבר אנרכיסטי וביססו על הנצרות המקורית. 
לקראת סוף המאה ה 19 עמדה בראש שוחרי הם׳ הסופרת ב. פון 
זוטנר (ע״ע). היא קיבלה פרס נובל לשלום, שבהענקתו הוחל ב 1901 . 

במחצית הראשונה של המאה ה 20 היד, גנדהי (ע״ע) לסמל הס' 
בעולם, ואמונתו בסטיערהה (שלילת השימוש בכוח פיסי) היתד, 
שילוב של עקרונות ההינדואיזם, תפיסות נוצריות ורעיונותיו של 
טולסטוי. הפ׳ נפוץ במיוחד בתקופת האימפריאליזם ומירוץ החימוש 
הבי״ל שקדמו למלה״ע 1 , ואז קמו אגודות רבות שניסו למנוע 
מלחמות. במיוחד קסם רעיון הם׳ לתנועות הסוציאליסטיות ולאיגודים 
המקצועיים במערב־אירופה (ע״ע דורס), שסברו כי ניתן לשתק 
מנגנוני מלחמה ע״י שביתות פועלים במדינות היריבות. 

בעקבות זוועות מלה״ע 1 גבר הם׳ באירופה ורבתה התנגדות 
הדור הצעיר לשרת בצבא. בשנות ה 30 החלו השקפות פציפיסטיות 
לקעקע אפילו את כושר התנגדותן של המדינות הדמוקרטיות ללחץ 
המעצמות הרודניות, דש הגורסים שחוגים פציפיסטיים בבריטניה 
ובצרפת חיבלו בכוננות הצבאית של ארצותיהם בעצם ימי התעצ¬ 
מותו של היטלר. במלה״ע 11 , כבמלה״ע 1 ׳ סירבו אלפי צעירים לשרת 
בצבאות מטעמי מצפון. 

אחרי 1945 התפשט הם׳ בקרב מדענים, והם סירבו לעסוק בפיתוח 
נשק גרעיני: ובשלהי שנות ה 60 ׳ עקב התמשכותה של מלחמת 
ויטנאם, נפוץ פ׳ תוקפני בקרב קבוצות נוער קיצוניות, בעיקר באה״ב. 

בצד ד,פ׳ כתנועה, ישנם עדיין סרבני־מלחמה, שזכו להכרה מסו¬ 
יגת באר,"ב. בבריטניה. בגרמניה המערבית ובסקנדינוויה, שם הם 
נדרשים לשרת בתפקידים אזרחיים במקום בצבא. יש מדינות בהן 
נענשים פציפיסטים סרבני־גיום. 

בימינו הג-עו חוגים רבים של שוחרי־שלום למסקנה כי אי־ 
השימוש באלימות אינו הפתרון בכל המקרים: הם מסכימים לשימוש 
בכוח לריסון התוקפנות. — וע״ע שלום. 

1 ז£ ,(. 1 ) 6 ) ץ 16 \ג 11 ־ 1 ;* 1912 , 1111151011 21 > 076 7/16 , £611 ח\נ .א 

? 1940 ,. 7 117151 >£ 4 €1116 7/16 , 15 ^ £6 .{ ; 937 [ ,. 7 /ס 1 > 1641 ><} 610 

, 6€11071 ך . 7 07 [ 156 )€ 7/16 ,. 31 . 01 11611 ^ .£ .£ 

. 0 . 0 ; 1953 16 61 46 141426 ,ז $611616 . 1 ^ ; 1946 

1 ( 15/07 14 £ ,) 061 ־ 81 ; 1960 ,. 7 / 0 811515 !ח 7657111116 ' 011 א 116 ' 7 ,־ 6£111 ־ £7 

7116 ; 7/81 117151 >££ 1/611615 ,ז 6 ח 1 ז 1 ^\\ .£ ; 1968-1972 , 11 — 1 ,. 7 / 0 
. 1969 , 1960 - 1941 , 67126711 ^ 10 ^ 1 466 ) 76 471 ) 6716 717 £ 

י. נד. 

פצלים ( 5112168 ), סלעי משקע הנפוצים ביותר. הם כ 50% מכל 

המחשופים הסדימנטריים ומבחינת הנפח הם 70% ׳— 80% 

של כל סלעי המשקע. הם׳ עשויים ב 1 ץ מוקשה ומורכבים מגרגירים 


בגודל של חלקיקי חרסית (קטרם קטן מ 0.004 מ״מ) וגרגירי סילט 
(קטרם עד 0.02 מ״מ). הם׳ נפרדים בנקל לפתיתים קטנים ומכאן 
שמם. המינרלים העיקריים המרכיבים את הם , : חרסית, נציצים 
וקורצה (ע׳ ערכיהם): פ׳ רבים מכילים גם כמדות משתנות של חומר 
אורגני. 

ד,פ׳ ברובם משקעים ימיים, והחומר שלהם מובל לים כרחו^ת 
שבנחלים. כן ידועים פ , ששקעו באזורי דלתא, באגמים ועל פני 
מישורי שטפון של נחלים. פ׳ שחורים מושקעים בסביבה מחזרת, והם 
עשירים לעתים בחומר אורגני ובאבקה סולפידית דקה. לקבוצה זו 
שייכים פצלי השמן — מקור פוטנציאלי חשוב להפקת הנפט. 

פ׳ ידועים בא״י בכל חלקי העמוד הגאולוגי החל בקמבדיון ועד 
לתקופה הנוכחית: תצורת תקיך. מגיל פליאוקן נפוצה, בעיקר, בנגב 
(כן גם המרבצים של פצלי השמן בעין בוקק, גחל אפעה). תצורת 
סיקיה, מגיל אאוקן־פליוקן: עביה עולה על יותר מ 1,000 מ/ נפוצה, 
בעיקר, בתת־הקרקע של עמק החוף. 

פצלת־שדה, ע״ע פלז־עפט. 

פצ׳נגים ( 6 8 ״ 6 ! 661 ?, בהונגרית 0 ׳גמ 6656 ), עם נוודים מקבוצת 
העמים התורכיים. עד סוף המאה ה 9 חיו הם" באיזור שבין 
נהרות האוראל והוולגה. לאחר שהכוזרים (ע״ע) היכו אותם במלחמה 
גדדו הם" מערבה והתיישבו באיזור שבין הדון לדניפר וגרשו משם 
את המדירים (ע״ע). הם" נעו במרכבות ונודעו בחמסנותם הרבה. 
הם היו מפורסמים בשפמיהס הארוכים ומטילי האימה. במאה ה 10 
לחמו פעם לצד נסיכות קייב בביזנטיון ופעם לצד ביזנטיון נגד קייב, 
אך לא היו מסוגלים להקים ממלכה חזקה שתאריך ימים. לאחר שנ¬ 
הדפו בידי ירוסלב "החכם" (ע״ע; נסיר קייב), כבשו את בסא־ 
ראביה וואלאכיה והתיישבו בהן. במאה ה 11 פשטו ר,פ" לתראקיה 
וב 1091 הגיעו לשערי קושטא, אך נוצחו בידי אלכסיוס 1 (ע״ע) 
קומננוס שנעזר בקומנים, עם תורכי הקרוב לם״. גם לסלו 1 (ע״ע) 
״הקדוש״ (מלך הונגריה) הכה את הם״ וב 1122 שוב הביסום ה 3 יזנ־ 
טים. חלק מהם" נפוץ בין הקומנים שבחצי־האי קרים וחלק נטמע בין 
המרירים. עד היום ישנם הונגרים ששם משפחתם , 6 ץ 1 ז 86856 

ץ 6 י<ח 86556 . 

מקור חשוב לתולדות הם״ הוא החיבור - 1 ח 1 ס 2113 ז 151 ח 11 ז 2011 06 
"־ 61 ק ("על ניהול השלטון") שכתב קיסר ביזנטיון קונסטנטינוס 1 !ז\ 
(ע״ע) פורפירוגניטום ( 905 — 959 ). נמצאו מקורות מעטים בשפת ד,פ" 
בכתב ארמני משובש. 

? ¥\ 16 ׳\ 86 ח 63 ק 0 ־ו £11 £351 1 >וז 3 16 ו 01 ׳\ $13 116 "!׳) . 7 7/16 ,ץ 6 ת^ 1 ב:) 13 \ .^. 0 

. 1929/30 ,( 111 ז \ 

פצע, הפסקה ברציפות רקמות-ציפד חיצוניות (כגון העור) או 
פנימיות, הנגרמת ע״י גורם אלים. פ׳ הנגרם ע״י חפץ קהה, 

ללא פגיעה בעור עצמו, מאופיין בנזק לרקמות הרכות שמתחת לעור 
ומכונת חבורה. באיזור הפגוע מופיעה תפיחות מתחת לעור, כתוצאה 
מהצטברות נוזלים, ומשתגה צבע העור כתוצאה משפכי־דם פנימיים, 
צבע העור משתנה לאדום כהה והופך לירוק ולצהוב, תופעה הקרדה 
כתם דמי. הנעלמת כעבור זמן קצר. כשמצטברת כמות דם גדולה 
נוצר צרור דם ( 2 רת 10 בנ 1 ו 6 י 1 ). הטיפול בחבורה הוא בתחבושות קרות. 
מבחינים בין הפ ״ הפתוחים הבאים: שרימה או חתך, בהם שולי הם׳ 
חדים; קריעה, בה שולי הם׳ בלתי סדירים; פ׳ חודר הנגרם, למשל, 
ע״י יריה. הסוג האחרון מסיכן בשל אפשרות דימום מעורק גדול 
העלול לגרום לאיבוד דם רב ולמצב של הלם. בכל סוגי הפציעה 
קיים חשש לזהום (ע״ע). בפ" חודרים קיימת גם אפשרות זיהום 
בחיידקים פתוגניים כגון חיידקי טטנוס (ע״ע). הטיפול כולל אמ¬ 
צעים להפסקת הדימום, ניקוי הפ׳ בחמרים מחטאים ואיחוי שולי הפ ׳ 
בתפירה. במקרה של זיהום חיידקי — טיפול בתרופות אנטיביוטיות 
ובחיסון מתאים. 




1015 


פצע — פקח 


1016 


בשאבדן הרקמה הוא קל, אין זיהום חיידקי, ואיחד שולי הפ ׳ 
בתפר כירורגי הוא הריפד הראשוני. האיזור חסר הרקמה מתמלא 
דם. הדם נקדש■ מופיעים תאי הדלקת וכעבור כ 24 שעות משגשגים 
תאי רקמת החיבור (פיברו׳בלסטים) אל תוך הקריש. מתאים אלה 
נוצרים כלי דם חדשים וכעבור 3 — 4 ימים מתפתחת רקמת הגרעון 
המאפשרת יצירת רקמת המשען. לאחר 7 — 8 ימים נוצרת צלקת 
ובאותה העת מתכסה החסר בעור כתוצאה משגשוג תאי האפידרמיס. 
כשאיבוד הרקמה הוא ניכר ולא ניתן לאחות את שולי הם/ הריפוי 
הוא משני. התהליך דומה לזה שתואר לעיל, אך יש לסלק את 
הרקמה המתה והתפליט הדלקתי, ורקמת הגרעון הנדרשת למילד 
חסר הרקמה רבה יותר: תהליך הריפוי איטי הרבה יותר והצלקת 
הנוצרת גדולה יותר. לעתים היא כה גדולה עד שנוצרים גושים 
גידוליים ( 15 ) 146101 ) . וע״ע דלקת, עט״ 679 — 683 . 

אל. ר. 

פ?ןדון, ע״ע עזו??ךים. 

פקוח נפש, מונח בהלכה שמשמעו מניעת אבדן חיי-אדם. הבימד 
מתייחס למצבים של התנגשות בין שמירת־החיים לבין קיום 
מצווה מן המצוות, בייחוד מצוות שבת — שלגביה רווח הניסוח 
ההלכתי: ״פ״נ דוחה שבת״ — איסור האכילה ביום־הכפורים (ע״ע) 
ודיני מאכלות אסורים (ע״ע). "אין לך דבר העומד בפני פ״נ". 
אפילו ספק־פ״נ דוחה את כל המצוות. מלבד מעט יוצאים מן הכלל. 
אין כל חילוקי־דעות בהלכה ביחס לכלל זה, אלא ביחס ליוצאים מן 
הכלל (ר׳ להלן). נידונו השאלות אימתי לפנינו פ״נ או ספק־פ״נ, 
ומה עדיף להידחות כשיש אפשרות לברור מתוך כמה איסורים; 
להלכה יש להעדיף את האיסור הקל יותר. דין פ״נ מבוסם על הדרשה 
״וחי בהם״ (דק׳ יח, ה) — "ולא שימות בהם" (תופס , שבת ט״ו. 
י״ז; יומא פ״ה׳ ע״ב), ממנה למדים "שאין משפטי התורה נקמה 
בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (רמב״ם, הל׳ שבת, ב׳, ג , ). 
יוצאים מן הכלל איסורי עבודה זרה (ע״ע), גילוי עריות (ע״ע 
אשרת, עט׳ 382 — 385 , 401 ) ושפיכות־דמים (ע״ע רוצח) שעליהם 
נאמר "יהרג ואל יעבור". בשעת נסיון־כפיה לעבור על מצווה בפר¬ 
הסיה, מתוך מגמה להעביר אדם על דתו — במיוחד בשעת גזירה 
כוללת להעביר יהודים על דעתם — דוחים פ״נ גם מפני שאר מצוות. 
וע״ע קדוש השם. 

פקועית ( 52111013 ? [ 8 ג 10 ז 82 \,]), סוג פטריית־כובע ממחלקת פט־ 
ריות־הבסיסה ($£: 0€1 ץ 11001 ) 8351 ) ממשפחת £3£ :> 162 ז 4£2 _. 

סימנה המובהק של הס׳: הבסיסות נישאות ע״ג דפים ונושאות 4 
נבגי־בסיסה כל אחת. לפ׳־המאכל התרבותית (צ 3 ז 0 ק 1$ י 1 515 תש)- 01 ו 1 .?) 
2 נבגי בסיסה בלבד. וע״ע פטריות. 

לפ , תפטיר תת־קרקעי רב־שנתי המתפתח ממרכז אחד בכיוון 
צנטריפוגלי. גופי הפרי נוצרים בתקפו מתחת לאדמה ופורצים כלפי 
מעלה. עם הצמיחה גדל קטרו של התפטיר. החלקים הישנים הפונים 
כלפי המרכז מתים, ומהתפטיר ההקפי המתחדש נוצרים גופי-הפרי. 
זו הסיבה להופעת פטריות הם׳ במעגלים, הנקראים בפי העם "טבעות 
המכשפה״ ( 85 ״״ ץת 121 ), העשרים להגיע לקוטר של כ 50 מ׳. לפ׳ 
רגל עבה לבנה וחלקה הנושאת טבעת קרומית בחלקה העליון, הכובע 
בתחילתו כדורי, אח״ב הוא מתקמר ולבסוף הוא בעשה שטוח. קטרו 
כ 3 — 15 ם״מ. הדפים חפשיים ואינם מחוברים לרגל; בתחילה הם 
ורודים ומאוחר יותר מקבלים צבע חש. הנבגים הם בצבע חום-ארגמן 
כהה. 

בא״י גדלים בר כמה מיני פ/ מהנפוצים: פ׳־השדה ( £11515 ע 21 ,?), 


המופיעה בשדות בור ובמקומות מרעה לבקר. כובעה לבן וקרח ומכוסה 
לעתים שערות סיביות ודקות; פ׳־המאכל ( 63010651x15 .?), הגדלה 
בשדות, בגנים, ביערות ותחת שיחים שונים. כובעה מכוסה סיבים או 
קשקשים בצבע חום־כהה. 2 המינים מופיעים בחדשים דצמבר—ינואר 
וטובים למאכל. יש עוד כמה מינים נפוצים פחות ובחלקם אף רעילים 
במקצת. את פ׳־המאכל התרבותית מגדלים במערות, במרתפים או 
בבתי־גידול מיוחדים, בהם ניתן לשמור על תנאי לחות וטמפרטורה 
יציבים. יש שיטות גידול שונות. בד״כ מגדלים אותן בעתגות עשו¬ 
יות מצע מיוחד ע״ג מדפים. הרכב המצע הוא תערובת של זבל 
סוסים רקוב, קש או חומר צמחי אחר, בתוספת גבס, גיר וזבל 
חנקני. תערובת זו מגיעה לתסיסה שבמהלכה עולה הטמפרטורה עד 
ל ״ 70 . כשהטמפרטורה יורדת ומתייצבת, המצע מוכן לזריעה. אז 
"שותלים" בו תפטיר (""ג 3 ק 5 ) צפוף ובריא של הפטריה שגודל 
קודם לכן בתנאים אספטיים במעבדות מיוחדות. אחרי השתילה מת¬ 
פתח התפטיר וחודר למצע במשך כ 3 שבועות. אז מכסים את 
התפטיר בשכבה דקה של עפר מחוטא ולח. כעבור 3 שבועות נוספים 
מתחילים להופיע גופי הפרי. במשך בל זמן הגידול יש לשמור על 
תנאי לחות וטמפרטורה מתאימים, להשקות את הערוגות לפי הצורך 
ולהשגיח שישררו תנאים אןספטיים, כדי למנוע מחלות וזיהומים. 
את גופי הפרי נוהגים לאסוף בעודם צעירים מדי יום ביומו. לפ ׳ ־ 
המאכל התרבותית חשיבות כלכלית בסל־המזונות של העולם המע¬ 
רבי. הארצות העיקריות המגדלות אותן לשיווק הן אה״ב, צרפת, 
פורמוזה, אנגליה והולנד. וע״ע זבובנית. 

ש, כהן, פטריות מאכל (בתוך: האנציקלופדיה לחקלאות, ב׳}. 509-505 , 

תשל״ב; ז. אביזוהת-הרשנזוו, פטריות בר (שם), 509 ־ 513 , תשל״ב; 

, 0560110111 ־ 8,11 .( ; 1938 , 1 •)><מג> 0£ ד/׳<, 0 , 51111111 - 1 .? 

, 1943 

ש. בו. 

פר|ח בן רמליהו׳ ( 3-93-113 ? בכתובות תגלת פלאסר 111 ), מלך 
ישראל בסוף ימי עז(ר)יהו (ע״ע) ובימי יותם ואחז מלכי 
יהודה. פ׳, שהיה שלישו של פקחיה בן מנחם מלך ישראל, קשר 
עליו בשומרון "ועמו חמשים איש מבני גלעדים׳ וימתהו וימלך 
תחתיו". מהמקרא ומהתעודות האשוריות ברור, שהברית הצבאית־ 
מדינית של פ׳ עם רצין מלך ארם נועדה הן נגד מלכות יהודה והן 
נגד אשור. הצד החזק בברית היה רצין (השו׳ ישע׳ ז, ב), ופ׳ נזקק 
לעזרתו במאבקיו נגד מתחריו על המלוכה בשומרון. פ׳ ורצין נלחמו 
ביהודה כבר בימי יותם ובימי אחז. סבורים שהמלחמה פרצה על 
רקע נסיון ארם וישראל לאלץ את אחז להצטרף לברית אנטי-אשורית 
בראשות ארם־דמשק ואולי אפילו בסיוע מצרים. צבאות ארם וישראל 
פלשו ליהודה וצרו על ירושלים כדי להמליך את "בן־טבאל". הופעת 
תגלת פלאסר 111 בסוריה הדרומית ובא״י הביאה למפנה במצב. 
צבאותיו צרו על דמשק ( 733 לפסה״ג), כבשו את עבה״י הצפוני, 
את הגלעד ואת הגליל, והגלו חלק מאוכולוסייתם אשורה. נראה 
שכעבור שנה ( 732 ) פלשו צבאות אשור להר־אפרים ואיימו על 
שומרון. לפי המקרא קשר הושע בן אלה על פ׳, המיתו ומלך תחתיו. 
לפי המקור האשורי הדיחו בני שומרון את פ׳, כנראה כדי לפייס 
את המלך האשורי, שהמליך את הושע. 

מדיניותו של פ׳ גררה אחריה תוצאות חמורות למלכות ישראל, 

וכך החלה ראשית הקץ שפקד את שומרון כעבור כ 10 שנים. חבלי 
הממלכה הפוריים ביותר נכבשו בידי אשור והפכו לפחוות אשוריות, 
ואוכלוסייתם, הוגלתה בחלקה (מל״ב טו, כג—יז, ו). 

מ. הרן, סוגיות היסטוריה מקראית (תרביץ, ל״ח), תשכ״ט; ב. עודד, 

הרקע ההיסטורי למלחמות רצין ופ ׳ נגד אחז (שם), תשכ״ט. 


סרןש הברך העשרים ושבעה